עשרים שירי חידות

שונים הם סוגי החידה. חידת הענין משותפת היא לכל הזמנים ולכל עם ולשון. אותה שמש שזרחה לדורות ראשונים היא שזורחת גם לנו ולבנינו בכל קצוי תבל; מערכת החי והצומח והדומם מקיפה אותנו היום בלי שנויים ניכרים, כמו בראשית ימיו של האדם הקדום; ואותה עובדה תמוהה הנותנת מקום ליצירת חידה מלוטשת בימינו היא שעוררה את התענינותם של הקדמונים. ועל כן חוזרים נושאי החידות, חידות הענין, בספרות כל עם ועם. ואותה שאלה מחוכמת שנשאלה בבית מדרשם של חכמי בבל ומצרים, ביון ורומי, בישראל ובערב, היא החוזרת גם היום בפי גדולים וקטנים, ואין שנוי אלא בצורתה. במילים פשוטות מספר העם את חידותיו, ובצורה מקושטת ובלשון צחה מנסח משורר מחונן, כיהודה הלוי וחבריו, את מליצת חידתו הוא. אמנם נתעשר עולמנו, ביחוד בדברים תכניים, ורבות הפליאות גם ביצירות אדם אלו, ברכבת, במכונית הנוסעת בלי סוסים ורתמה, בטלפון וברדיו המשמיעים את קולם בלי פה ולשון – אבל שירה, פיוט אין כמעט בהם, הלא הם שהפכו את חלום הפיטנים למציאות פרוזאית. וכנראה גם משום כך אין הנפש הפיוטית המסתכלת בפליאות הטבע אוהבת לבחור בדברים מחודשים אלו כנושאי שיריה וחידותיה. אין חידה וסוד בעולם חדש זה, שכולו ממש ושמושי.

אחרת חידת הלשון. עולם הלשון הוא עד היום עולם הרזים והרמזים; אין לשון אמתית, טבעית, שאין בה סודות מני קדם. הרי לא נוצרה הלשון כמעשה ידי חרש על פי תכנית גלויה ומוכנת; ולא ההגיון הקר הוא שיצרה, אלא עולם הרגש הוא שהתבטא ראשונה בקריאת הפחד והתשוקה, הרעב והצמא, הכעס והחבה. וגם אחרי שהסתגלה לשון הרגש לצרכי השכל, הלכה היא בדרכה כממששת ומגששת ומחפשת דרכים באפילה. פתאום עמדו לפניה דרישות להבעת מושגים מכל המינים, ואמצעי ההבעה שברשותה היו כל כך מצומצמים: הגיים קונסוננטיים ספורים בשנויי תנועות מעטות. מלה אחת היתה צריכה לפרנס כמה צרכים, ורק בשנוי צליל וגון נתיחדה למושגים שונים. ועקבות התפתחות זו ניכרות בלשון עד היום בכמה תופעות תמוהות ומפליאות שנראות לנו כחידה: מלה אחת מראה פנים לכאן ולכאן, לדבר ולהפכו; מלה אחרת מצטרפת עם חברתה ליצירה מוזרה חדשה. שלישית באה ומתקדמת לקראתך בהוראה אחת, והולכת מלפניך אחורנית, והנה הפכה לבריה חדשה. רביעית חובקת, כאם הנושאת את העובר בבטנה, מלה אחרת בקרבה. הופעות מפליאות אלו, ואחרות דומות להן, הן קוראות אליך: הנה חידה, הנה דבר שכדאי לעמוד על הפלא הטמון בו. והאוהב את לשונו ורוצה להתעמק בה ולהרגיש את דופק עורקיה לא יעבור על סגולותיה אלו. הרי הן כסודות, כרזים המשותפים לו ולידידתו הלשון, כסוד רעים ואחים הקושר את קשר האהבה ביניהם ביתר עוז. היודע רק את שמוש המלים למה הוא דומה? לאדם שלמד להשתמש בכלי שיצרו האומן, אבל המתעמק בלשון והלומד את סודותיה ואת החידות הטמורות בה, הוא לה כאח קרוב, החי אתה את חייה, חש בכאבה ושש בשמחתה, חולה על לקוייה ומתגאה בפארה. אין לך אמצעי יותר טוב, יותר אינטימי, כדי לחבב על עם את לשונו, אלא ברית סודית זו של רעים המשתעשעים בשעשועיה.

ועושר זה של חידת הלשון לא במהרה יִדָּלֶה. כל מלה ומלה, חייה לה וסודותיה בה. ועושר זה אינו רשות הרבים, רשות כל העמים, של כל אומה ולשון יחד, אלא מיוחד הוא לעם עם ולשונו. אמנם משותף הוא לנו ולכל דורות עמנו העברי שקדמו לנו, כלשוננו עצמה שהיא ירושה לנו. אבל די באוצר זה לנו ולדורות הבאים אחרינו. מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו.

וסגולות מיוחדות ללשוננו העברית בשדה זה לעומת לשונות העמים. אפילו אותיות האלף־בית העברי אינן בנים ריקים ופוחזים, בני בלי שם, אלא שמותן אשר בהם נקראו נותנים להן אופי ופנים מיוחדים, איש איש ושמו, איש איש ומושגו. ואפילו צורתן הקבועה במסורת, היסטוריה לה, כלאותן האחיות מ“ם וסמ”ך, שעמדו בלוחות בנס, כאותה בי“ת הסגורה מימין ופתוחה לשמאל, כקוצו של יו”ד וכו'. ולא כסימנים להגאים לבד שמשו האותיות, אלא גם למספרים, וסוד הגמטריה נוסף על סודן. ולא מלים חילוניות פורחות בדבור לבד חיות בלשוננו, אלא גם מלים נאמרות וכתובות ברוח הקדש, שאָפְיָן נקבע מתוך תפקידן בפסוק. גם בחיים ספרותיים אלו חיה המלה העברית בתודעתנו, וזכר גבורי העבר העולים בשמותם מתוך הכתובים קובע את סגולתן של כמה וכמה מלים.

חידות הלשון המטפלות בתכונות שפתנו העברית, ברכה בהן לפיתוח לשוננו, והבלטת סגולותיה וללימוד כלליה ופרטיה. ועל כן טפחו ענף זה גדולי המשוררים בימי הבינים, ור' אברהם בן עזרא בראשם, וניסו לפאר את חידוד רעיונותיהם על אבני הברק שבלשון על ידי ברק חרוזיהם המלוטשים. ואין גם חידות אלו אלא המשך האגדה שגם היא שמה את לבה לסודות המילים והאותיות. היא שעמדה למשל על הפלא שהמלה הראשונה אשר בה ברא אלהים את עולמו “בראשית” איננה אלא ברית עם המלה אש, אש הדת, אש התורה שבתוכה, ודברים דומים לכך.

ומתוך נמוקים אלו מרשה אני לעצמי ללכת בעקבות הגדולים ולתת לקוראים, למורי הלשון, ללומדיה ולחובביה מנסיונותי בשדה חידת הלשון העברית. כל החידות הבאות הן חידות לשון, שפתרונן ניתן בסופן. לא השתדלתי להחמיר וליצור חידות קשות, אלא עד כמה שיכולתי נסיתי להקל על הפותר, כי אין החידה שאלה סתם, אלא הפניה לעובדה לשונית, שהיא בעצמה מענינת בפליאותה. ולא קשה הוא לבנות חידות קשות; כי כל אי־דיוק וכל לקוי הגיוני מקשים על המבקש להבין את סוד החידה – ופוגמים על ידי זה את טעמה. ואין כוונה אלא ליצור כפי היכולת דבר של טעם ברעיון ובצורה. אמנם לא ימצא את הפתרון אלא מי שהוא מצוי אצל חידות לשון חרוזות, אשר דוגמתן יצרו גדולי החכמה והמחשבה גם בשפות אחרות. ואודה שביחוד עמד גם ספרו של הפילוסוף פרנץ בְּרֶנְטַנוֹ Aenigmatias כנגד עיני למבקש את הפתרון; אבל גם בה ניתנו כמה רמזים המקילים על הבנתה. ואולי אצליח לעורר בנסיוני זה גדולים וטובים ממני לפתח את סוג חידת הלשון בשירה העברית שהוזנח בדורנו.

 

א. הֲמֻתָּר הוּא?    🔗

וְאִם תֹּאמַר שֶׁזֶּה דָּבָר מִלָּה

וְאֵין רְשׁוּת לִי כִּי אֲנִי מִלָּה

לִרְעוֹת בַּגָּן שֶׁל שַׁעְשׁוּעֵי מִלָּה,

אֶעֱנֶה: מֻתָּר הוּא. כִּי מָה אֲמֻלָה

לָשׁוֹן תָּמִיד נֶאֱמֶרֶת בְּקוֹל הֲמֻלָה

נוּגָה, וְהִיא בְּשִׂמְחָתָהּ מי לָהּ?

 

ב. אוּלַי    🔗

בְּכוֹרִי יוֹשֵׁב בָּאָרֶץ,

וּמִשְׁנִי עוֹמֵד בַּפָּרֶץ,

שְׁלִישִׁי שַׁלִּיט בִּשְׁלֹושָׁה.

רְבִיעִי יָרוּץ בְּרֹאשָׁה.

אֶפְשָׁר כִּי תִמְצָאֵנִי;

וַדַּאי אַל תִּדְרְשֵׁנִי.

 

ג. הָאִישׁ וּפָעֳלוֹ    🔗

מִלָּה לָכֶם, רֵעַי, בְּפֹעַל כָּאן חִידָה.

אֵין בָּהּ מִלָּהּ כָּל־אוֹת, אֵין בָּהּ אַף יְחִידָה.

לֹא לְמִלָּה, הַשֵּׁם, לִמְצֹא אֶת־הַחִידָה,

וְלֹא לְבֶן־מִלָּה, לִפְתֹּר אֶת־חִדּוּדָהּ.

מִלָּה לְבַב־חָכְמָה, נָבִין כִּמְעַט סוֹדָהּ,

נַשְׁלִים מַה־לֹּא נָבִין בְּחֵלֶף שְׂרִידָהּ.

 

ד. אַרְבָּעָה בָנִים    🔗

מֵרֹאשׁ צִפּוֹר נוֹלַד בְּכוֹר,

מִקְצֵה כָנָף אָח לוֹ נוֹסַף,

מֵאַחֲרֵי פִיו יָצָא אָחִיו,

מִטִּפַּת רִיר בָּא הַצָּעִיר.

אַךְ מַה־נִּשְׁתַּנּוּ אַרְבַּעְתָּם

מִן הַצַּדִיק רָשָׁע וָתָם

וְזֶה שֶׁלֹּא לִשְׁאֹל יָדַע,

שֶׁמִּסְפָּרָם נִקְבַּע אַרְבַּע!

כִּי בְנֵי הָעוֹף הָאַרְבָּעה,

רַק עוֹף אֶחָד הֵם, אֶתְמְהָה!

 

ה. עַל עִוּוּת הַדִּין    🔗

אַיּוֹ? עַל יַד בֵּיתוֹ,

וּשְׁמוֹ הוּא לְנֶגְדֶּךָ.

שָׁמוֹר, אַל תַּחְשְׁבוֹ

כְּאוֹיֵב לְפָנֶיךָ.

וְאִם כְּבֶן־צְרוּיָה

תִּתְּנֶנּוּ בְדִינֶךָ

אוֹ כְאָבִיו בְּנוֹ

תִּשְׁפֹּט בְּמִשְׁפָּטֶךָ,

אוֹי, מְסַלְּפָן, לְךָ,

אֲבוֹי לָךְ עִם בֵּיתֶךָ!

 

ו. בְּיסּוּרִים קְנֵה עוֹלָמְךָ    🔗

עֲבֹר מִשִּׁבְעַת מְדוֹרֵי הַגֵּיהִנּוֹם

בִּשְׁנַיִם, וַעֲדֶן תִּדְבַּק בָּהֶם,

וּכְבָר הִגַּעְתָּ גַם אֶל הַמָּקוֹם

צַדִּיק שָׁם יֵהָנֶה מִזִּיו הַשֵּׁם.

 

ז. בְּמִסְפָּרִים    🔗

אֶחָד וּשְׁנַיִם וּשְׁלוֹשָׁה וְאַרְבָּעָה:

עָלָיו הָלַכְתִּי.

רְבִיעִי, שְׁלִישִׁי, שֵׁנִי וְהָרִאשׁוֹן:

בָּנוּי רָאִיתִי.

וְאַרְבָּעָה, אֶחָד וּשְׁנַיִם וּשְׁלוֹשָׁה

וְהִתְפַּלֵּאתִי.

“יָפֶה רְבִיעִי וְרִאשׁוֹן, שְׁלִישִׁי וְהַשֵּׁנִי!”

בּוֹנוֹ בֵרַכְתִּי.

וְאִם הַשְּׁנַיִם, אַרְבָּעָה, שְׁלוֹשָׁה, אֶחָד,

תֹּאמַר: מָצָאתִי!

 

ח. אַרְבָּעָה בַסַּל    🔗

אַלְפִּי הַדַּל בָּאוֹתִיוֹת,

בֵּיתִי הַקַּל בָּאוֹתִיּוֹת,

וּגְמַלִּי שְׁפַל־הָאוֹתִיּוֹת

וְסַךְ דַּלְתִּי הוּא כַּ"ל בָּאוֹתִיּוֹת.

וְאִם, חָלִילָה, תְּבֻלְבַּל בָּאוֹתִיּוֹת,

אֶת־פִּי הָאֶזְרָחִי שְאַל לָאוֹתִיּוֹת.

 

ט. בַּחֲלוֹם וּבְהָקִיץ    🔗

חָלַמְתִּי וּבַת צְרוּיָה,

בְּתוֹךְ הָעֵדֶר שְׁרוּיָה,

הִגִּיעָה לִגְבוּרוֹת.

רָאִיתִי: פִּיהָ הוּא עֵינָהּ,

חָזִיתִי וְעֵינָהּ זֵינָהּ,

כַּךְ עָמְדוּ בְרוּרוֹת.

יָרֵאתִי כִּי בְעֵין פְּתוּחָה

תַּעֲמִיד פָּנִים לִי וּמִצְחָה

בּרֹאשׁ הָאַשְׁמֻרוֹת.

הֵקַצְתִּי, הִנֵּה נִבְלְעָה,

וְרַק הֵד פִּיהָ אֶשְׁמְעָה:

מֶה? מָה הֵן הַצּוּרוֹת?

 

י. שְׁאוֹן גַּלִּים    🔗

הִנֵּה גַלִּים – וְאֵין כָּל־יָם,

גַּם גְּמַלִּים – מִדְבָּר אֵין שָׁם.

פֶּתַח חֲזֵה – וְאֵין בִּנְיָן,

וְזוּג רְאֵה – וְאִישׁ אֵין כָּאן,

רָצִים כֻּלָּם – הָאַרְבָּעָה,

אַךְ שְׁנַיִם בָּם – בְּלִי תְנוּעָה.

 

יא. בְּהֵיכַל הַקֹּדֶשׁ    🔗

קַמְצָן, חֲדַל־נָא מִדְּבָרֶךָ

וְאֶת שָׁוְיוֹ שַׁלֵּם בְּרֹאשׁ,

הוֹצֵא הַיָּד מִתּוֹךְ כִּיסֶךָ

וְתֵן בְּעַד בִּנְיָן קָדוֹשׁ!

 

יב. דְּגַן שָׁמַיִם    🔗

מִקְצֵה שָׁמַיִם מוֹצָאוֹ,

וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם,

כִּדְמוּת הַשֶׁמֶשׁ רֵאשִׁיתוֹ,

כָּמוֹהוּ אַחֲרִיתוֹ בַיָּם.

כַּיוֹם וָלַיְלָה מַחְזוֹרוֹ,

שָׁווֹת תָּשׁוֹבְנָה אַחְיוֹתָם.

משֶׁה בְּיוֹם תֵּת תּוֹרָתוֹ

רָמַז לִשְׁמוֹ, אָמַר: שָׁם שָׂם.

וְאִם עֲדַיִן תְּחַפְּשׂוֹ,

מַהֵר וְקַבְּצוֹ שָׁם שָׁם.

 

יג. אֵשׁ מִתְהַפֶּכֶת    🔗

בָּאֶרֶז כִּי נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת

מַה־יַעֲשֶׂה אֵזוֹב הַקִּיר?

הֵן לְפָנָיו רַק אֵשׁ, לַהֶבֶת,

וְאַחֲרִיתוֹ רָז, סוֹד טָמִיר.

אַךְ הָאֵזוֹב, בָּאֵשׁ בּוֹ עוֹד יָנוּב,

יֹאמַר בְּעֹז אֵלֶיךָ: אָז אָשׁוּב.

מִפְּנֵי לַהֶבֶת אֵשׁ תַּחְשׂוֹב עָלַי הָפוךְ?

רְאֵה, מֵאֶרֶז רָם יִגְבַּר אֵזוֹב יָמוּךְ!

רֹאשׁ אֶרֶז כִּי יִפֹּל אָז אֵרֶא בוֹ

וּשְׁלוּב־יָדַי אַגִּיד: אֲנִי אֶבְזוֹ.

 

יד. בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים    🔗

וְאִם תִּרְצֶה, סַדֵּר

שֵׁשׁ אוֹתִיּוֹת בִּשְׁתַּיִם,

מִימִין עָרוּךְ;

וְאִם תִּרְצֶה, סַדֵּר

אוֹתָן הַשֵׁשׁ בִּשְׁתַּיִם

מִשְּׂמֹאל, הָפוּךְ.

אַחַת הִיא, כִּי תֹאמַר:

הִמְטִיר אֵל מִשָּׁמַיִם

מָטָר שָׁפוּךְ.

 

טו. בְּלִי נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית    🔗

וּמָה הַסְּכוּם אִם תְּקַבְּלוֹ חָסֵר

וּתְשִׁיבוֹ, וְהוּא בְּמִלּוּאוֹ מַמָּשׁ.

וְהוּא הַסְּכוּם אִם תִּקְחוֹ מָלֵא,

וְהוּא בְּהַחְזִירְךָ אוֹתוֹ שׁוּלַשׁ.

וְאִם תִּגְנֹב לְךָ מִתּוֹךְ הַסְּכוּם,

פּי־שְׁנַיִם תְּשַׁלֵּם אוֹתוֹ וְתֵעָנַשׁ.

וְהוּא אִם בּוֹ עַצְמוֹ הוּא יְחֻלַּק,

וּפִי שִׁבְעִים יֵצֵא לְךָ הַסְּכוּם שֶׁיִּדָּרַשׁ.

 

טז. שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר    🔗

מִי זֶה תָּמִיד בַּחוּץ הוּא לָן,

כְאִלּוּ הוּא שׁוֹמֵר הַגָּן,

וְלוֹ כָּל־הָאָדָם יְצַו

לֵאמֹר: בִּפְנִים פָּעָלְךָ שַׁו?

לַשָּׁוְא יִשְׁמֹר וְלֹא יֶאֱלַף

כִּי הוּא לִשְׂחוֹק בְּפִי הַטַּף,

כִּי גַם לְיֶלֶד קָט הוּא קַל

לַהֲפֹךְ גַּנּוֹ, וְהוּא נוּשַׁל.

 

יז. עֲשָׂרָה אַחִים    🔗

לשיר על פי הנגון הידוע של “י' אחים היינו”.

האחים הם האותיות של מלה או מילים; עם מותו של אח נשארות תשע, שמונה, שבע אותיות וכו', ועל ידי זה משתנה גם הענין כפי הנאמר בשיר.

סִיפּוּר לָכֶם יָדוּעַ עַל עֲשָׂרָה אַחִים

שֶׁנֶּחְטְפוּ וָמֵתוּ בְּכָל־מִינֵי מִקְרִים.

לַעֲשָׂרָה הָיָה גַּם אָב תָּם כְּמוֹ אִיּוֹב,

וְעִמָּהֶם שֶׁמֵּתוּ מֵת הוּא ושׁמוֹ הַטּוֹב.

הַשָּׁב שְׁבוּת אִיוֹב הוּא יָשִׁיב שְׁבוּת לָהֶם

אוֹתָם יִזְכֹּר בְּחֶסֶד וְישֶׁר אֲבִיהֶם.

שֵׁם טוֹב הָיָה לְאָב זֶה בְּתוֹךְ הָעֲיָרָה

יָשָׁר, אֱמֶת מַשְׁמִיעַ, וְכָל־הָעֲשָׂרָה.

אַחַד הָעֲשָׂרָה מֵת – אֵין בִּשְׂפָתָיו רָעָה

כִּי כָל־דָּבָר מִפִּיהוּ הָיֹה הָיָה תִּשְׁעָה.

נִפְטַר עוֹד אָח. בְּכָל־זֹאת הָאִישׁ לֹא הִשְׁתַּנָּה,

כִּי גַם עַכְשָׁו נִשְׁאַר הוּא נֶאֱמָן וְהַשְּׁמוֹנָה;

אָח שְׁלִישִׁי אֵינֶנּוּ? גַּם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה

כָּל־הַיּוֹצֵא מִפִּיהוּ אָמֹר נֶאֱמַר שִׁבְעָה.

עוֹד אָח שֶׁמֵּת. אֲבָל מִי יוּכַל לְהַכְחִישָׁה,

כִּי הוּא עַל שְׂפָתַיִם נָשָׂא רַק הַשִּׁשָּׁה?

וְשׁוּב אֶחָד אֵינֶנּוּ, אוּלָם אִישׁ וְאִשָּׁה

יוֹדוּ כִּי גַם אֲזַי הוּא נֶחְשַׁב בַּחֲמִשָּׁה.

לֻקַּח עוֹד אָח מֵאֵלֶּה. אַךְ הוּא: כַּךְ אִשָּׁבְעָה:

מִצִּדְקָתִי לֹא אֶרֶף, אַחְזִיק בָּאַרְבָּעָה.

וְעוֹד חָלָל! הַאֲמִינוּ, אֱמֶת הִיא קְדוֹשָׁה:

גַּם אַחֲרֵי כָל־אֵלֶּה נִשְׁאַר הוּא שְׁלוֹשָׁה.

עוֹד אָח יָרַד שְׁאוֹלָה. זֶה־פֶּלֶא בְּכִפְלַיִם,

עִם כָּל־זֶה יֵשׁ מַמָּשׁ בּוֹ, כִּי נִשְׁאֲרוּ הַשְּׁנַיִם.

הַזּוּג נִפְרַד. אֶחָד עוֹד הָלַךְ וַיֵּעָלֶם,

בִּבְנוֹ יָחִיד נִסָּה עוֹד לִבְנוֹת לוֹ יָד וָשֵׁם.

מֵת גַּם אַחֲרוֹן, אָז יַחַד גַּם הוּא מֵת וְאָבַד,

וּשְׁמוֹ וְנִשְׁמָתוֹ בוֹ יָצְאוּ בְּהָאֶחָד.

לְקֵץ יָמִים מָשִׁיחַ יַשְׁמִיעַ בְּשׂוֹרָה.

תְּחִיַּת הָאָב יוֹדִיעַ וְשֵׁם שֶׁל עֲשָׂרָה.

יִקְבַּע אֶת־מַעֲשֵׂהוּ מָשָׁל לַאֲנָשִׁים,

וּשְׁמָם יַהֲפֹךְ לְרֶמֶז, הוּא יוֹר בַּמִּדְרָשִׁים.

 

יח. זוּג מְזַוּג    🔗

הוֹ זוּג מוּזָר וּמְשֻׁנֶּה:

צָעִיר הַבְּכוֹר מִן הַמִּשְׁנֶה!

רְאוּ: כִּי רַק בֶּן־שְׁתַּיִם הָרִאשׁוֹן,

וּבֶן־שָׁלוֹשׁ הִנֵּה הָאַחֲרוֹן.

הַבְּכוֹר עוֹבֵד הוּא בַּיָדַיִם,

לָשִׂים בַּפֶּה וּבַמֹאזְנַיִם,

אַךְ הַצָּעִיר שָׁקוּעַ בַּתּוֹרָה,

וְלוּ גָדַל הִסְפִּיק גַּם לְגָמְרָהּ.

עֲמֹד בּוֹ, מְקוֹמְךָ יִשְׁמֹר,

חָרוּז יָשִׁיר בְּקוֹל צִפּוֹר.

וְיַחַד שְׁנֵיהֶם בּרְאוֹת בְּנֵי־זוּג

בְּבִגְדָּם זֶה בָזֶה זִוְּגוּם זִוּוּג.

 

יט. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל־נֹחַ אֶל־הַתֵּבָה.    🔗

עַל שְׁנַיִם, רֹאשִׁי,

דָּרְכוּ רַגְלַיִם,

תּוֹךְ שְׁנַיִם, רֹאשִׁי,

שָׁתִיתִי מַיִם.

הַשְּׁנַיִם, סוֹפִי,

נָשְׂאוּ כְתֵפַיִם,

תּוֹךְ שְׁנַיִם, סוֹפִי,

פֵּרוֹת אוֹ נַעֲלַיִם.

רֹאשִׁי וְסוֹפִי

מוֹשָׁב בָּם לִשְׁנַיִם,

רֹאשִׁי וְסוֹפִי

סוֹפִי הֵם, בִּשְׁנַיִם.

 

כ. נֵס בְּתוֹךְ נֵס    🔗

שָׁאַל דַּרְדָּק: הֵיכָן יוֹנָה,

כְּשֶׁבְּבֶטֶן דָּג חָנָה

וּבִתְפִלָּה אֶל אֵל פָּנָה,

קוּלְמוּס וּדְיוֹ וְנֵר קָנָה

לִרְשֹׁם בִּכְתָב אֶת־הָרִנָּה?

לוֹ הַמְלַמֵּד כָּזֹאת עָנָה:

יוֹנָה בְּתוֹךְ מְעֵי הַדָּג

הֲרֵי הוּא גַּם הַדְּיוֹ נָהַג;

הָפַךְ וְשָׁם הָיָה דוֹנָג,

הִדְלִיק מִמֶּנּוּ נֵר שְׁרָג.

בִּקְצֵה קָנֶה בוֹ דְּיוֹ סָפַג,

רָשַׁם תְּפִלָּה לָאֵל שָׁאַג.

 

פתרון לחידות הלשון    🔗

א) אָסוּר (פעל ותואר).

ב) אֶפְשָׁר.

ג) נביא (שם עצם ופעל). שורה 4 בן־מלה=בן נביא. שורה 5–6: “נבין” הוא כמעט “נביא”. ואת האות שאינה ב“נבין” נשיג בחלוף האות הנשארת.

ד) צפּוֹר.

ה) איו+ב=אִיּוֹב, ובהפוך: אוֹיֵב, יואָב (בן־צוריה), אָבִיו, וגם אוֹי+ב=אֲבוֹי. וזה פרוש חידתו של א"ע כהנא פב.

ו) ג+ן מתוך שבע האותיות של “הגיהנום” ועד עֲדֶן=גן עדן.

ז) נָתִיב, בִּיתָן, בַּנְתִּי, בָּנִיתָ, תָּבִין.

ח) א (הדל במספר), י (הקל והקטן), ג (השפל בשורה), ן (=כ"ל)=איתן. האזרחי הוא איתן האזרחי (מלכים א, ה, יא; תהלים פט, א).

ט) שמתי חוֹלם (=חלמתי) ועֵז, הנקבה הכתובה בצירה השרויה בעדר, נהפכה לעֹז (=גבורות); פ' הפעל שלה (=פיה) הוא עין, ע' הפעל שלה זין; בעין פתוחה היא עַז־(פנים, מצח). הֵד פִּיהָ הוא “מֶה” קול העֵז.

י) גַּלְגַּל (גמלים=ג, ג; פֶּתַח=פַתַח. ל־ל בלי תנועה).

יא) אתה, השם קמץ במלה (קמצן), חדל לך ממלת דּבָרָ. במקום זה תן שׁוְאָ (את שויו) בראש המלה, ואת היוד (יד) מתוך המלה “כיסך” שִׂים, ויצא לך “דְּבִיר” שהוראתו: בנין קדוש.

יב) שֻׁמְשֻׁם (שֻׁמְשֹׁם) קצותיו: שמ(ים) ו־(שמי)ם; שמש+ם, “שם שם” מקובץ (=בקבוץ).

יג) “שלהבת” בתוך המלה “ארז”=אֵשׁ, לַהֶבֶת, רָז; אֵשׁ בתוך אֵזוֹב=“אָז אָשׁוּב”; “יָנוּב” (שורה 5)=ידבר (“פי צדיק ינוב חכמה” משלי י, לד); "מפני להבת אש תחשוב עלי הָפוּךְ (שורה 6): “להבת אש” הפוך=שֶׁאֶתְבַּהֵל. “ראש ארז כי יפול אז ארא בו” (שורה 8): כשתפיל הריש מתוך המלה “ארז”, תראה “אז”; “ושלוב ידי אגיד: אני אֶבְזוֹ”: “אֵזוֹב” בשִלּוּב איבריו (ידיו) אומר: “אֶבְזוֹ”.

יד) “מים נתן” נקרא למפרע: “נתן מים”.

טו) שלש (חסר), להפך=שלש; שָׁלוֹשׁ (מלא) להפך=שולש; ש(ל)ש=שֵׁשׁ; \(\frac{שלש}{3}\)=קי"ק=70X3.

טז) “לשון” בחוץ הוא ל־ן, ובפנים שו, בפנים הוא שומר על שוא בלי אלף (“ולא יאלף”), לשון להפך=נושל.

יז) עשרה אחים וגלגוליהם הם:

דּוֹבֵר־מֵישָׁרִים

דְּבַר־מֵישָׁרִים

בָּר־מֵישָׁרִים

בְּמֵישָׁרִים

מֵישָׁרִים

יְשָׁרִים

יָשְׁרִי

יָשָׁר

יֵשׁ

י.

בשורה 24: “יֵש ממש בו, “יֵש” נשאר ממש; 25 “יד ושם”, יוד, שם האות; 32. יוֹר בַּמִּדְרָשִׁים” בהפוך האותיות=“דּוֹבֵר מֵישָׁרִים”.

יח) הפתרון: שתי המילים “כַּף” ו“תּוֹר” המחוברות ב“כַּפְתּוֹר”. כף בן שתי אותיות, בהוראות כף־יד, כף, הכלי, וכף המאזנים; תור בן שלוש בהוראות מקום בשורה ובספירה (עמד בתור),=חרוז,=הצפור (קול התור). “תור” שקוע ב“תורה”, אלא שלא הספיק לגמור את המלה. שניהם יחד, הכפתור מזווגים שני חלקים זה בזה בבגדם (=בבגד שהם בו).

יט) הפתרון: שתי המילים “סף” ו“סל” שבאו לנוּח (אל נֹח) יחד אל התבה (=המלה): ספסל, “סף” בהוראת: סף הדלת, סף, הכלי; “סל” בהוראה הידועה. “ראשי וסופי” הם יחד סַפְסָל למושב; “ראשי וסופי” במובן מצומצם הם סַ(פס)ל, כמו הסוף של המלה, בשנים, בשתי אותיות.

כ) המלה “יונה” בתוך “הדג”=“הדיו נהג”, ובהפוך הסדר: “היה דונג”. הקצה של “קנה” הוא “נה” והוא נמצא גם בשם “יונה”.