דעת העבר – הדרך אל העתיד.

 

הקדמה    🔗

אנשים רבים חסרות להם, מסבות שונות, הידיעות הכלליות, היסודיות, הדרושות לבן־אדם תרבותי ושבלעדיהן קשה להבין הבנה נכונה את המתרחש בחיים ובטבע וקשה לתפוס עמדה נכונה כלפי תופעות החיים.

הספריה “תמצית” באה למלא את החסרון הזה. במשך הזמן תופיע שורה שלמה של ספרים קטנים, עשירי תוכן, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, אשר יתנו לקוראים מושגים כלליים, אוביקטיביים וברורים על נושאים היסטוריים, מדעיים ואמנותיים, באופן שטתי, בצורה תמציתית, קלה ונוחה ובמחיר השוה לכל נפש, ־ בכדי לאפשר לכל אחד ואחד להשיג ניבו (גובה) תרבותי כללי באופן קל ונוח לו, לעוררו להרחיב את ידיעותיו ולעזור לו לחדש את ידיעותיו הכלליות, היסודיות, שרכש לו מכבר.

הדעת בחיים – כשמן במים: סופו לצוף ולעלות למעלה, כי דעת משמעה אופק רחב, כוח ושלטון. צרות, פגעים, אסונות וחיים אומללים – מקורם, בעיקר, בחוסר דעת.

יתרון האדם על בעלי־החי – כשרון זכרונו להיות רושם ומנצל את נסיונות חייו הוא ואת נסיונות חייהם של האחרים, להסיק את המסקנות ולקבוע את החוקים הטובים לו, להשתמש באמצעים מתאימים ביותר לשפור חייו הפרטיים והתרבותיים ולהמנע מכשלון, כי אין חכם כבעל נסיון ואיזהו חכם, ־ הלומד מנסיונותיו שלו וכן מאלה של זולתו.

אין לך ספר נסיונות יותר עשיר, יותר מועיל לפרט ולחברה מספר להיסטוריה כללית, המתאר ומבאר לפני הקורא את פרשת התהוותם והתקדמותם של העמים, המדינות, התרבויות והחברות השונים – את התפתחות האנושות כולה, המלמד אותנו להכיר את האפשרויות ואת הכוחות הדינמיים, התמידיים הפועלים בטבע ובחברה ואת השגיאות הפַטַליות, הקשות, שעלו לבני־האדם ביסורי־נפש ובנהרי נחלי דם לאין שיעור ושעלינו, איפוא, להזהר מלחזור עליהן ומלהכשל בהן.

על ידי הקריאה והעיון בהיסטוריה, אנו מצליחים למצוא את שביל הזהב הנכון, שבו עלינו לצעוד ולהתקדם להבא בחיינו הפרטיים, המדיניים, החברותיים והתרבותיים.

על יסוד כל האמור בזה בחרתי לכן בתור נושאי הנוכחי, בהיסטוריה הכללית ובהתחשב עם הסבך הבין־לאומי, השורר כיום בעולם, הרי נושא זה נמצא, לדעתי, עוד יותר אקטואלי.

חובתנו כלפי עצמנו, כלפי עמנו וכלפי האנושות כולה – להשיג ולהחזיק ניבו תרבותי כללי ולהרחיב את אופקנו ככל האפשר, שכן הדעת אין כמוה חבר נאמן ונשק מצוין בנסיונות החיים, להעלות אותנו על דרך המלך, המובילה לחרות גופנית, כלכלית ורוחנית, ־ לחיים מאושרים.

מצאתי לנכון להכניס גם כמה חדושים לגבי רוב השטות, שלפיהן מחברים את ספרי ההיסטוריה הכללית בהיקף לא רחב ביותר, ־ ככה, למשל, הכנסתי גם את דברי ימיהם של הסינים והיפנים, הדגשתי את חשיבותה של דעת ההיסטוריה הכללית מנקודת מבט שפור העתיד, טפלתי במדה מתאימה גם בדברי ימיה של הממלכה הרומית המזרחית, כמו כן הארכתי לפעמים בכונה ביחוד בפרקים המענינים אותנו מקרוב, כמו עניני היהודים, האנגלים, הערבים ובמקומות, שאפשר לראותם כיסודות ראשונים להתפתחות הדמוקרטיה והמשטר המדיני, החברתי והתרבותי הנוכחי.

אסיר תודה אהיה בעד כל הערה אוביקטיבית, נכונה מצד הקוראים הנכבדים, שאשתדל להשתמש בה במהדורה הבאה.

בחבור ספרי זה השתמשתי בין השאר בספרים אלה: ולס, רובינסון, ריגר, צ’ריקובר, ברור, טמס, זוטא ושטרנברג, גורין ורזניקוב, נדל, טריווש, בלקינד, חכם, פיקלר, צ’עה, צושלג, ז’ולדוש.

ירושלים, אדר א' תרצ"ח.

ד"ר אליהו בלנק

 

מבוא    🔗

בשם “ימי הבינים” רגילים לסמן את הזמן שמחורבן ממלכת רומי המערבית בשנת 476 לספה"נ (לספירת הנוצרים) ועד גלוי אמריקה בשנת 1492 לספה"נ.

אולם לשם תפישה יותר נוחה נכון יהיה להִסוג קצת אחורנית בזמן ולסדר קודם כעין סקירה קצרה על הממלכה הרומית וממשלתה, על מעלותיה וחולשותיה, כמו כן על התפתחות הכנסיה הנוצרית ועל תנודת העמים, שלא היתה עדיין הזדמנות לטפל בהן מקרוב.

מאורעות ימי הבינים החשובים ביותר היו – נדידת העמים, צמיחת האפיפיורות, התהוות עמי אירופה ויסוד מדינות לאומיות; התרבות העיקרית היתה תרבות דתית והמלחמות העיקריות היו מלחמות דתיות, כפי שנראה הלאה.

הממלכה הרומית וממשלתה.

שום עם בעולם לא הצליח ליצור בזמן העתיק אימפריה כה גדולה – משתרעת על ארצות, עמים וגזעים רבים ושונים, ־ בת־קימא במשך תקופה ארוכה של 500 שנה בערך ובעלת השפעה כה רבה על הדורות הבאים, כהעם הרומי.

גבולותיה של המממלכה הרומית, לפני נפילתה, היו: הנהרות ריין ודנובה, הים השחור, ארמניה, מוצא הנהרות פרת וחדקל, מדבר ערב, נוביה, סַחַרה והאוקינוס האטלנטי.

הממלכה הרומית, הקיפה לכן את דרום – ואת מערב אירופה (גם את בריטניה, חוץ סקוטלנדיה), את אסיה המערבית ואת צפון אפריקה, בלי שנויים מיוחדים, במשך זמן של כמה מאות בשנים והכילה בתוכה כמה עמים וגזעים שונים, כגון איטלקים, יונים, גלים, בריטים, מצרים, יהודים, ערבים ועוד.

סבות הצלחת הממלכה הרומית, למרות הממלכה העצומה הזאת ולמרות התרבויות השונות, הן:

משטר ממשלתי מסודר יפה עם פקידים רבים, מסורים בכל רחבי המדינה, שעינם על הכל ואין דבר נסתר מהם. הממשלה סדרה כמעט כל דבר וענין בחיים ואת סערת־רוחם של ההמונים העניים בערים הגדולות השקיטה ע"י זה, שנתנה להם לחם, בשר שמלות וכו' חנם, או בזול מאד וגם שעשועים (קֶרקסים) סדרה בשבילם.

הערצת ראש הממלכה, הקיסר, היתה לכעין פולחן דתי משותף בכל רחבי המדינה. תושבי כל מדינה ומדינה יכלו אמנם לעבוד את אלהיהם כקודם, אך היו חייבים, כאזרחים טובים, לקחת חלק גם בקרבנות הרשמיים שהעלו לראש הממלכה, כאלו נחשב בין האלים. הנוצרים מאנו להעריץ את צלמי הקיסר ונרדפו גם משום זה, כאלו אמונתם מתנגדת לאזרחות טובה.

הלגיונות האמיצים, אשר דִכאו כל מרד, הגינו על גבולות הממלכה בפני התפרצויות הברברים והבטיחו את השלום והבטחון בין עמי המדינה, שהיו לאברי גוף אחד וחדלו לעשות מלחמה ביניהם למשך תקופה ארוכה של יותר מארבע מאות שנה ומשום זה קראו לשלום ארוך זה “שלום־רוֹמי”.

למרות עול המסים, עריצות הפקידים וכו' למדו עמים אלה להעריך את יתרונות השלום על הריסות ואכזריות המלחמה, התפשרו לאט־לאט עם המצב, בחשבם את הממלכה הרומית לאדירה ובת־קימא לעד ובמשך זמן רב כמעט שלא עשו נסיונות רציניים להסיר את עול רומי מעליהם. אז הורו חז"ל: “הֱוֵי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו”.

החוק הרומי שרר בכל חלקי המדינה והשתדל לשמור על יסודות היושר, המשפט ואהבת הבריות באורח שוה לכל אזרח רומי ובזמן האחרון הגן גם על העבדים מפני אכזריות יתרה.

הממלכה הרומית לכל מלוא הקפה (בימי טרינוס 117־98)

השפעתו של החוק הרומי נכרת גם היום בהרבה מדינות התבל והוא נלמד גם כיום בהרבה אוניברסיטאות בתור יסוד ראשון ומסגרת של משטר וסדר חוקי ומשפטי.

הדרכים המתוקנות, אשר נתנו לחיילים את היכולת לעבור מהרה ממקום למקום והועילו הרבה להתפתחות המסחר.

המושבות הרומיות והמורים הרומיים הפיצו את התרבות הרומית בכל רחבי המדינה, עד כי עמים רבים, ביחוד תושבי גליה, ספרד, אפריקה הצפונית וכו', קבלו את לשון הרומים, את דרכיהם ונמוסיהם ונהיו לרומיים גמורים.

תושבי מושבות אלו התקינו גם שוקים, דרכים, גשרים, תעלות־מים, אמפיתיאטרונים, בתי מרחצאות וכו' והם היו, אשר הביאו ראשונה את הגפנים מדרום לגדות הריין והדנובה.

סבות התפוררותה של הממלכה הרומית וחורבנה. ואם למרות כל זה הצליחו שבטים גרמניים, פראים למחצה, הברברים – לפי כנוי הרומיים – בלי התאחדות מיוחדת מצדם ובלי קושיים מיוחדים, לשים קץ בשנת 476 לספה"נ לממלכת רומי המערבית, ־ היה זה לא מפני גבורתם המיוחדת, או מספרם הגדול, כי אם מפני הרקבון והירידה המוסרית שבחייה פנימה של הממלכה הרומית, ביחוד בתקופה האחרונה, כגון:

מלחמת אזרחים בגלל בחירת הקיסרים, היות וענין ירושת העצר לא היה מסודר והחיילים השתלטו על החיים הפוליטיים. הם הקימו והורידו את הקיסרים ולפעמים בחרו במקומות שונים בעת אחת בכמה קיסרים, שנלחמו זה בזה.

עול המסים העצומים להחזקת היכלי הפאר של הקיסרים ברומי ובקונסטנטינופוליס (קושטא בעברית) עם המון הפקידים ומשרתיהם ולהספקת “לחם וקֶרקסים” להמוני העם בכרכים.

המסים נגבו באכזריות גדולה ובלי צדק ומשפט, מה שהרס ביחוד את המעמד הבינוני וגרם להתמרמרות וגם להתקוממות, או לאדישות גמורה לגורל המדינה, בעוד שהעשירים התמסרו לחיי תענוגות והוללות, בטלה ושכרות.

משטר העבדות, שלפני נהגו הרומיים להפוך חלק גדול מתושבי חבל־ארץ שנכבש לעבדים. עבדים אלה נרכשו בהמוניהם ע"י בעלי האחוזות הגדולות, אשר עבדו באחוזותיהם עם מחנות שלמות של עבדים, גם עבודות־אדמה וגם עבודות־מלאכה שונות ואפילו בעסקי מסחר.

בעלי האחוזות הקטנות וכמו כן בעלי המלאכה והמסחר לא יכלו לעמוד אתם בהתחרות ונהרסו גם משום זה ממעמדם הקודם.

שנאתם את העבודה של הרומיים, שטת העבדות עושה את העבודה לא רק למיותרת בשביל בני־החורין, אלא גם משניאה אותה. היא יוצרת רגש, מושג, שהעבודה ראויה רק לעבד הנבזה.

ואם גם רצה כבר, או היה מוכרח מישהו מבני־החורין לעבוד, לא היה יכול לעמוד בהתחרות עם העבדים, שבעליהם היו משכירים אותם בזול לאנשים, שהיו זקוקים לפועלים ובהתחרות עם העבדים המשוחררים ובעל־כרחם ירדו לאט־לאט לשפל מדרגתם.

העבדים המשוחררים נשארו עוד תלויים מכמה בחינות לבעליהם הקודמים, שנקראו עכשו “פּטרונים”. על העבדים המשוחררים היה לעבוד בשביל הפטרונים ימים מספר בשנה, למסור להם חלק מפרי עמלם ולהשיג את הסכמתם לנשואיהם.

מפני כל זה נהרו רבים מבני־החורין, ביחוד בעלי־המלאכה והמסחר, לכרכים בתקוה – להשיג שם יותר הזדמנות לעבודה, או אפשרות קיום בעזרת לחם החנם, או הזול וכו' ונתוספו שם גם הם על המון העניים.

בכפר נעשו בעלי האחוזות הקטנות, שנתרוששו לאריסים, מחוברים אל חלקת האדמה, שמסר להם בעל הנכסים הגדול לעבדה ולשמרה. לא היתה להם הרשות להעתיק את מושבם מאחוזה לאחוזה, לעבור מרשות לרשות ומצבם היה דומה למצב המשועבדים בימי הבינים, כפי שנראה הלאה. הם לא היו לא עבדים ולא בני־חורין.

התמעטות האוכלוסים מפני המלחמות, המגפות והחיים הקשים, כשהאנשים נמנעים מקחת נשים ואין נפשם להרבות משפחות. גם זה החליש מאד את כוח המדינה.

כניסת שבטים גרמניים שכנים להתישב בהמונים בממלכה בתור קולונים (אריסים) – למלא בזה את חסרון הישוב והכנסתם גם לשורות הצבא.

בצבא למדום אמנות המלחמה, נתנו להם לשוטט בתוך המדינה ואחר כך שלחום שוב לביתם, מצוידים בידיעות מועילות.

במרוצת הזמן נתהוו בתוך הממלכה מחנות־צבא שלמות מהגרמנים תחת מצביאיהם הם ורבים מהם עלו גם למשרות חשובות במדינה. כל זה הקל מאד על הגרמנים להפיל את הממלכה הרקובה והירודה.

ירידה תרבותית ומוסרית. עם הדלדול הכללי בא גם דלדול הספרות והאמנות. הסופרים והאומנים היונים והרומיים הגדולים נשכחו כמעט כליל ובני־האדם היו סומכים על ספרי זכרונות בלבד.

המדינה הרומית לא העריכה כהוגן את המדע. היא העריכה יותר את העושר ומסרה את השלטון בידי העשירים בחשבה, כי אנשים חכמים אפשר לקנות, או לשאול בשוקי העבדים, כשיש צורך בהם.

הבערות וחוסר כוח־הדמיון היו עצומים. ראית הנולד לא ידעו וחסרים היו ידיעות גיאוגרפיות ואתנולוגיות (ידיעת העמים). לא ידעו כלום, מה נעשה ברוסיה, באסיה המרכזית ובמזרח ולא עשו כל הכנות אסטרַטגיות (צבאיות).

גם המצב הדתי היה שפל מאד. בני־האדם התיחסו בשויון־נפש לכל קדשי הדת, אם כי את הנוצרים רדפו באכזריות. גם בין הנוצאים גופא היה ריב ומדון בשל עיקרי האמונה החדשה, שלא הובררו עוד די צרכם.

העשירים התמסרו לחיי תענוגות והוללות. הם לא עשו כל התאמצות להביא את המון העם, ע"י למוד וחנוך, לידי השתתפות מדעת בגורל המדינה. התושבים הברברים לא הצטיינו באהבה יתרה לרומי ויש, אשר בעצם המלחמה, ברגעי משבר וסכנה, היו בוגדים ומתוספים גם הם על אויבי רומי.

 

התפתחות הכנסיה הנוצרית.    🔗

יסוד הדת החדשה הנוצרית היה המאורע החשוב ביותר בממלכה הרומית עם הערב שמשה.

קריאת הנצרות הביאה בשורת תקוה להמונים הנדכאים. הנצרות הכריזה, כי האלהים הוא אביהם. אשר שלח את בנו, ־ כריסטוס (המשיח, בשפה היונית) להושיעם ואם האמן יאמינו בכריסטוס ויתנו לב לעשות רק טוב, וכופר עוונם ומצאו בשמים, אחרי מותם, אושר וברכה עד עולם; בעוד שלפי מושגיהם הקודמים, בתור עובדי אלילים, היו גם חיי העולם הבא לרוב קיום עלוב ופגום.

ברבות הימים נלוו רבים אל העדות הנוצריות, עד שהיה צורך לפתח שיטה מסודרת של משטר הכנסיה, לפקח על החטאים ולהעניש את אלה, אשר המיטו קלון על דתם.

ככה התפתחה הכנסיה “הקתולית”, או הכוללת – המקיפה את כל קהלת המאמינים, נאמני הנוצרי, בכל שעה שהם ואליה חייבים להספח כל אלה הרוצים להושע תשועת עולמים.

בידי הקלֵירוס, שומרי משמרת הכנסיה (הכהונה הנוצרית) נמסרו הנהלת הכנסיה והדרכת חבריה – ההדיוטות, הקהלות הנוצריות.

בכל כרך רומי ישב הֶגמוֹן (בישוף, יורש השליחים) ובראש הקהילות של ערי־השדה עמד פרוּזבּט, זקן־כהונה, בעוד שהדִיָקוֹנים הכהנים הפשוטים שמשו בתור שמשים ושליחי־צבור בבתי התפלה והכנסיה.

להגמוני הערים הראשיות (רומי, קונסטנטינופוליס, אלכסנדריה, ירושלים, אנטיוכיה) של האפרכיות (מחוזות) הרומיות היתה השפעה מיוחדת על עניני הכנסיה ונקראו ארכי־הֶגמוֹנים (פטריארכים). הם יכלו להועיד את הגמוני האפרכיה למועצה, למען החליט בענינים חשובים.

הנוצרים הראשונים נרדפו בממלכה הרומית לא רק מפני שאמונתם היתה שונה מאמונת חבריהם, כי אם על מלחמתם נגד עבודת האלילים ונגד משחקי הגלַדיוטרים, על מאנם להעריץ את צלמי הקיסר ועל הנבאם בגלוי למפלת הממלכה הרומית. אמונתם נראתה כמתנגדת לאזרחות טובה.

רק בהתחלת המאה הרביעית, בימי קונסטנטינוס, הקיסר הנוצרי הראשון באה הטבה מיוחדת במצבם. קונסטנטינוס הכניס בשנת 325 בניצֵיאה, או ניקֵאה (בקרבת קושטא) את הכנסיה הנוצרית הכללית הגדולה הראשונה, שבה קבעו ב"אני מאמין" הניצאי את עיקרי הדת של הכנסיה הקתולית, ברוחו של אַתַּנַסיוּס, מנהיגם הגדול של הטריניטַריים, אשר הורו, כי האב, הבן ורוח הקדוש (האחדות המשולשת) הם שלש הוָיות נפרדות ועם זה הרי הם אֵל אחד.

לעומת זה הורו האריאנים, בני סיעתו של אריוּס מאלכסנדריה, כי כריסטוס הוא בן־אדם מושלם וקדוש, אבל הוא פחות מאלהים, הוא רק דומה לאלהים.

הבדל זה בין שתי הסיעות הנ"ל גרם למחלוקת רבה וקשה בין הנוצרים ולהתפרדות הכנסיה הנוצרית. את תורת אריוס קבלו ביחוד העמים הגרמניים, הגותים ועוד.

בכנסית ניציאה קבעו גם את יום הראשון ליום מנוחה בשבוע במקום יום השבת והעבירו גם את חג הפסח ליום אחר, בכדי לא לחוג ביחד עם היהודים.

האמונה הנוצרית יצאה אמנם מהדת היהודית, אבל במשך הזמן התרחקה ממנה, ביחוד בהשפעת השליח פולוס, הכנסיה הניציאית ועוד וקבלה השפעה גם מפולחני המצרים, הבבלים הקדומים וכו'.

הקיסרים שאחרי קונסטנטינוס והמושלים הבאים אסרו את עבודת האלילים העתיקה ובשים לב לתפקידי הקודש של הקלירוס, התחילו לחוק חוקים, אשר נתנו לקלירוס הנוצרי זכויות רבות־ערך, כמו שחרור מכמה עבודות הממשלה, מכמה מסים ונתינת הרשות לקבל נדבות.

חוקים ופקודות אלה נמצאים ביחוד בספר האחרון של הקודֶקס התיאוֹדוֹסיני, ־ קובץ גדול של חוקי הממלכה שנשלם בשנת 438.

כפירה היא, לפי קודכס זה, כל פעולה המתנגדת לתורות הכנסיה וכופרים הם האנשים אשר מלאם לבם להתנגד לתורות אלו.

אספות הכופרים מתפזרות בכוח ומוריהם נקנסים קשות. את הבתים, שהטיפו בהם את תורות הכפירה, מחרימה הממשלה, הספרים המכילים את תורת הכופרים (ספרי־מינים) חייבים שרפה פומבית וכל המסתיר ספר־מינים – חייב מיתה.

הקיסרים והמושלים הבאים עוד הוסיפו לתת לקלירוס יפוי־כוח וזכויות יתרות, ־ להעביר את מקדשי־הגלולים מן הארץ, לאסור על עבודת האלילים וגם לרדוף את כל אלה, אשר העיזו לסרב לתורות האדוקות של הכנסיה והם היו למופת לאחרים, ־ לבנות בתי־תפלה ולתמוך בידי הכנסיה בדרכים שונים.

ככה נתעשרה הכנסיה עושר לא־יאמן ורוָחיה גדלו מהכנסות כל מדינה באירופה. הכנסיה קיבלה גם זכות שיפוט במשפטים ידועים.

אחרי מפלת הממלכה הרומית המערבית, הוסיפה הכנסיה הקתולית להיות בא־כוחה של התרבות העתיקה ורעיונות הסדר והמשטר, היא נצרה את הברברים ומשלה בהם. הכנסיה שמרה על חיי הלשון הרומית והחזיקה בחנוך מעט בזמנים של בערות גדולה ביותר.

 

תנודת העמים.    🔗

כפי שראינו עוד בספר הראשון של ההיסטוריה הכללית שלנו, נתנו ההונים את הדחיפה העיקרית לתנודת העמים הגדולה, שהתחילה עוד בסוף הזמן העתיק ונמשכה כמה מאות בשנים.

ההוּנים, עם מונגולי באסיה התיכונית־צפונית, נדחקו מערבה ע"י הממלכה הסינית הגדולה והחזקה אז, אשר העתיקה, בהתחלת הספירה הנוצרית, את גבולותיה יותר ויותר מערבה, כלפי העמים הנומדים.

בדרכם לחפש מולדת חדשה לעצמם הגיעו ההונים כבר במחצית השניה של המאה הרביעית לספה"נ לארצות אירופה.

ההונים היו עם פראי, גבור וחזק, אוהב מלחמה ושואף לקרב. הם היו רוכבים מצוינים, אמיצי לב ואכזריים ומחריבים את הכל שבדרכם וגם במראם החיצוני הפילו פחד מסביבם, עד שנוצרה המימרא: “מקום בו תדרוך כף רגל ההוני – לא יצמח עוד עשב”.

קודם החריבו ההונים את מלכות האלנים, כנראה עם מעורב ממונגולים וגרמנים, בסביבות הנהר דון ברוסיה הדרומית של היום. אחרי כן הכו את האוסטגותים (גותים המזרחיים), שבסביבות הנהר דניסטר והכניעו עמים רבים וספחום למחניהם, עד שנהיו לכוח עצום, אשר הבהיל את עמי אירופה.

חלק מהעמים הנכבשים לא רצו להשאר בעול ההונים, נמלטו והסתערו על העמים השכנים והמריצו גם אלה, להמלט על נפשם ולחפש מסתור ומקלט בממלכה הרומית וזה גרם בעיקר לנדידת העמים.

את פסגת גדולתם השיגו ההונים בימי אטילה (453־435), מלכם הגדול, אשר כבש ארצות ועמים רבים ויסד ממלכה גדולה, שהשתרעה מהרי הקאוּקאז עד הנהר ריין ומהנהר דנובה עד הים הבַלטי. מרכזה של הממלכה ההונית היתה פַּנוֹנְיָה – הונגריה של היום.

אטילה חשב את עצמו ל"שוט האלהים", אשר קבל את חרבו ישר מאֵל המלחמה, בכדי לכבוש על ידו את העולם להעניש את האנושות החוטאת. גם הממלכה הרומית המזרחית שלמה מס לאטילה ונראה הדבר שעוד מעט ואירופה כולה עתידה לנפול תחת שלטון ההונים.

הסכנה המשותפת עודדה את הממלכה הרומית המערבית ואת העמים הגרמניים שבגליה לאזור את שארית כוחותיהם ולהתיצב יחד נגד האויב המשותף ובהנהגת אֲאֶטיוּס, המצביא הרומי המפורסם, הצליחו בשנת 451, בקרב נורא במשור הקאטאלוּני (גליה) להעמיד סייג לכבושי אטילה ולהציל את אירופה משלטון ההונים.

בשנה הבאה הופיע אטילה, בראש צבא עצום, באיטליה, הרס ושדד ערים רבות, ביניהן גם את אקוילֵיאה ונתן בזה דחיפה להיוָסדה של העיר וֶנֵדיג. הוא עלה גם על רומי, אבל קִדמַתהו מלאכות רומית עם האפיפיור ליאו הגדול בראשה, אשר בדבריו: “הלא כבשת כבר את העולם ועתה תראה שהנך הגבור הגדול ביותר – הכובש גם את עצמו וחוזר בשלום לביתו” – השפיע על אטילה לחונן את רומי, להסתפק במתנות היקרות שמסרו לו ולשוב לארצו. לא עברה השנה ואטילה מת מיתה חטופה (453).

אחרי מותו פרצה מריבה בין יורשיו בנוגע לירושה הגדולה. העמים הנכנעים התקוממו, הסירו את עול ההונים מעליהם והממלכה ההונית הגדולה נפלה מבלי קום. רבים מההונים נהרגו והנשארים נמלטו ומצאו להם מִפלט בערבות רוסיה של ימינו.

הגרמנים. על חורבות הממלכה הרומית המערבית יסדו מלכויות הגרמנים האריים, שישבו צפונה מהנהר דנובה עד הים הצפוני והבלטי ומהנהר ריין עד הנהר ויסטול.

הגרמנים נחלקו לעמים ושבטים רבים ושונים, כמו גותים, וַנדלים, לומברדים, פרנקים וכו', אבל אף פעם לא נתאחדו לעם אחד ומאוחד, אם כי דעת מוצאם המשותף איחדה אותם במדה ידועה.

הסופרים הרומיים מתארים את הגרמנים בתור אנשים גבוהי־קומה, לבושי עורות־החיות, בעלי שערות צהובות ועינים כחולות. הם היו גבורים, אמיצי לב ושואפי קרב והצטיינו בחייהם ובמנהגיהם הפשוטים. אופים העיקרי היה אהבתם את החופש וחסרונם העיקרי – נטיתן למשקאות חריפים.

הגברים התעסקו בעיקר בעסקי מלחמה, ציד, דיוג וגדול צאן ובקר, בעוד שאת האדמה עבדו ביחוד העבדים, הנשים והזקנים.

הגרמנים נחלקו למעמד האצילים, מעמד בני־החורין, מעמד המשועבדים (שנכנעו בלי מלחמה) ומעמד העבדים – שבויי מלחמה ופושטי־רגל.

הענינים החשובים ביותר, כמו מלחמה ושלום ועוד, היו נחתכים באספת כל האזרחים החפשיים. בעת השלום היו בוחרים ביניהם שופטים מתוך זקניהם, שנקראו בשם “גרַפים”, ובשעת מלחמה היו בוחרים באחד מטובי גבוריהם בתור שר־צבא – הרצוג וכשהצליח הוא במלחמה, היו בוחרים בו בתוך מלך – קוֹנוּנג, אבל שלטונו היה מוגבל.

הגרמנים עבדו לכוחות הטבע. האל הראשי היה אוֹדין או וודאן – אל השמים, השמש והאויר. דונַר היה אל הרעם והברק, ויאו – אל המלחמה, פריגָה – אלת האדמה, הפריה והאהבה, הליאה – אלת המות והשאול ועוד. את נפשות הגבורים הנופלים במלחמה העלו העלמות היפה־פיות ־ הוֽלקיריות לוֽלגֽלָה – היכלי הזהב של האל הראשי, בכדי להמציא להם שם מנוחה.

את האלים עבדו בעיקר ע"י קרבנות מפירות, צאן ובקר ולפעמים גם משבויי מלחמה ופושעים, שהקריבום ביער, ע"י מעין, או על פסגת ההר. היו להם גם מגידי עתידות מטיסת הצפרים, מקריאת הרוּנוֹת, ־ אותיות עץ, שהשליכון על גבי בד לבן ושנצתרפו למלים ולחצאי מלים ועוד. בתי־מקדש לא היו לגרמנים.

נהוג היה אצל הגרמנים גם משפט “נקמת הדם” – לנקום את הרצח ברוצח, או בקרוביו, או להפכו לעונש ממון ו"משפט האל", או “משפט האש והמים”, כשהיו מעבירים את הנאשם באש, או נותנים בידו ברזל מלובן וכדומה והיה אם יצא בשלום, אות הוא כי חף מפשע ואם נפגע – חוטא ופושע הוא.

חדירת והתפרצות הגרמנים לתוך הממלכה הרומית ויסוד מלכויות בידי ראשי הגרמנים

הוֶסטגוטים או ויסיגותים (גותים המערביים), שישבו בארצות הקַרפַטים בין הנהרות דנובה ודנֶיסטר, היו הראשונים בין העמים הגרמניים, אשר עלה בידם להתישב בממלכה הרומית וליסד מלכות גרמנית בגבולותיה.

כפי שראינו כבר, חפשו הוסטגותים מסתור מעבר לנהר דנובה, בתוך גבולות הממלכה הרומית, מפני חרב ההונים וברשיון וָלֶנס, השליט בחלקה המזרחי של הממלכה הרומית, התישבו בתרקיה במספר של ארבע־חמש מאות אלף נפש בערך, לפי סופרי הדור. מחנה הוסגותים היה הגדול במחנות הגרמנים.

אך בעוד שנים מספר התקוממו נגד נוגשיהם, הפקידים הרומיים, על יד אדריָנופוליס הכו את הלגיונות הרומיים (378), גם הקיסר ולנס נפל בקרב ובעזרת רבבות עבדים פליטים ואכרים מתקוממים, פשטו ושדדו בכל רחבי חצי־האי הבלקני.

נצחון הוסטגותים על לגיונות רומי הראה בעליל את חולשת הממלכה הרומית ועל מלחמת אדרינופוליס אפשר להביט כעל התחלה לכבוש הממלכה הרומית המערבית ע"י הגרמנים.

תיאודוסיוס, הקיסר החדש התפשר עם הוסטגותים – כרת ברית שלום אתם, התחיב לשלם להם מס שנתי ונתן להם נחלאות לאורך הנהר דנובה, בעוד שעל הוסטגותים היה לשמור על הגבול בפני עמים אחרים ולתת גדודי־עזר בשעת מלחמה.

כאשר לא שלמו להם פעם הרומיים את המס במועדו, הפרו הוסטגותים את ברית השלום, עלו למלחמה על ממלכת רומי המזרחית ובהנהגת אלַריך, מלכם הצעיר הסתערו על ארצות חצי־האי הבלקני והרסו ושדדו ערים רבות.

הקיסר ארקַדיוס מוכרח היה לכפר את פני הוסטגותים במנחה, לתת להם למושב את הארץ הפוריה איליריָה ולמנות את אלריך למושל בארץ זו. בכדי להפטר משכן רע זה, יעץ ארקדיוס לאלריך לעלות על איטליה.

אלריך אסף מחנה צבא גדול (במחנהו היו ברברים רבים גם משכירי חיל רומי), עלה על איטליה, כבש את הארץ ובשנת 410 כבש גם את העיר רומי – “עיר הנצח”, אשר מאז הַגַלים, לא ראתה זה שמונה מאות שנים אויב בשעריה.

התושבים הרומיים לא הגינו על עיר מולדתם ובירת ממלכתם באותה מסירת־נפש ובאותה גבורת־היֵאוש, שהראו, למשל, נצורי ירושלים, או קרתגו בשעת חורבנן. כמוגי לב וכעבדים נפלו לפני מנצחיהם, נשקו את רגליהם ובקשו רחמים וחנינה מאת הפראים. בעוד שרבים ברחו והסתתרו בחורים, במערות וכו' ולא עמדו על נפשם ועל כבודם, לא הגינו ולא מתו מות גבורים במלחמה.

מרומי המשיך אלריך את דרכו לדרום איטליה, אך הוא מת פתאום בדרך ויורשו, המלך אטאוּלף השלים עם הרומים – הוא קבל את אחות הקיסר לאשה ואת גליה הדרומית – במתנה.

אז עברו הוסטגותים לגליה הדרומית ומכאן לספרד, דחקו את רגלי הַוַנדַלים, שבאו לא מזמן לאפריקה הצפונית וברשיון קיסר הממלכה הרומית המערבית יסדו כאן את מלוכת הוסטגותים (419), שהתקימה עד שנת 711, שאז נפלה בידי הערבים הכובשים כפי שנראה הלאה.

הוַנְדַלים. בעת המלחמות עם אלריך, מלך הוסטגותים, הוכרח קיסר ממלכת רומי המערבית לקרוא לאיטליה את הלגיונות אשר הגינו על הארצות הצפוניות של הממלכה ואז מצאו להם העמים הברבריים השונים שעת כושר לכבוש את הפרובינציות האלו ולהתישב בהן.

בין העמים האלה היו גם הונדלים, שבט גרמני מצפון אירופה, שבאו בראשית המאה החמשית לגליה ולספרד ואחרי אשר נדחקו מכאן בעוד שנים מספר ע"י הוסטגותים. עברו דרך מֶצר־גיברלטר לאפריקה הצפונית (429). כבשוה בהנהגת מלך גֵיזֶריך, כוננו כאן את מלכותם עם עיר הבירה קרתגו.

הונדלים לא עלו במספרם על שמונים אלף נפש וכנראה ערכו את כבושיהם באמצעות מהפכה סוציאלית, בהכריזם על שמיטת כל החובות למַלוים הרומיים, על ביטול עבודת הצבא ועוד.

אחרי כן בצרו את שלטונם על הים, כבשו גם את האיים הקרובים בים התיכון, כמו קורסיקה, סרדיניה, חלק מסיציליה וערכו מסעי שוד על חופי הים התיכון.

ולנטיניאנוס השלישי, קיסר ממלכת רומי המערבית נרצח ע"י שר־צבאו מקסימוס שישב על כסאו והכריח את הקיסרית אוּדֶכסיה להנשא לו. אודכסיה בקשה עזרה מגיזריך, מלך הונדלים.

גיזריך נקרא בתור אוהב ואולם עלה עלָה על העיר רומי כאויב, וכבשה (455) והונדלים עשו, 14 ימים רצופים, שמות נוראות ברומי. מאז נשאר הבטוי “וַנדליזם” כנוי־גנאי להריסות אכזריות.

בשללם הרב, שגיזריך ואנשיו לקחו אתם לאפריקה, היה גם שלל ירושלים ובית המקדש, אשר הביא עמו טיטוס לרומי.

מלוכת הונדלים לא התקימה זמן רב, בשנת 534 נפלה לפני קיסר ממלכת רומי המזרחית.

מפלת הממלכה הרומית במערב.

הממלכה הרומית המערבית נחלשה מאד בזמן האחרון של קיומה, ביחוד בעקב התפרצויות העמים הברבריים השונים. בעת כל המלחמות האלו הלכו קיסרי רומי המערבים הלוך ודל. מדינות רבות כבר נקרעו מהם ויהיו לגרמנים. בצפון אפריקה התישבו הונדלים, בספרד – הוסטגותים, בגליה – הפרנקים, הבורגונדים, בבריטניה – האנגלים והסכסים ועוד ולא נשאר להם, כי אם ארץ איטליה וחבל ארץ קטנה בגליה התיכונית.

הקיסרים האחרונים, אשר העבירו את בירתם מרומי ההרוסה למחצה לרַוֶנה הבצורה בצפון איטליה, על שפת הים האדריאטי, היו אנשים רפי־ידים ונעשו יותר ויותר תלויים במנהיגי גדודיהם הגרמניים, הואיל ואנשי המלחמה היו ברובם שכירים מבני הגרמנים.

המנהיגים האלה הצליחו לאט־לאט להשתלט על עניני הממלכה ולהמליך ולהוריד קיסרים כטוב בעיניהם. המושל האמתי היה שר־הצבא.

לבסוף הגלה אוֹדוֹבַקַר, מנהיג הגדודים הגרמניים באיטליה, את הקיסר האחרון, את הילד רוֹמוּלוּס אוגוּסטוּס, בטל את שלטון הקיסר, תפס את השלטון בידו ויסד מלוכה גרמנית על אדמת איטליה (476) ובמאורע זה נוהגים לסיים את דברי ימי הזמן העתיק ולהתחיל את דברי ימי הבינים.

מלוכה גרמנית זו לא ארכה ימים. היא נכבשה בשנת 493 ע"י תיאודוריך, מלך האוסטגותים, כפי שנראה הלאה.

האוֹסטגותים, או האוסטרוגותים (גותים המזרחיים), שבט גרמני שישב מזרחה מהנהר דניסטר, סבלו מאד מעול ההונים, גם אדמותיהם נֵשמו ולא יכלו לכלכל אותם. לכן, אחרי עבור זעם ההונים, שמו האוסטגותים את פניהם אל ארצות חצי־האי הבלקני, שבממלכת רומי המזרחית, או, כפי שקראו לה, ממלכת ביזַנט.

זֵינוֹא, קיסר ביזנט, בחפצו להפטר משכן רע כזה ובשאפו להנקם באודובקר, על אשר תפס את השלטון באיטליה למרות רצונו, יעץ לתיאוֹדוֹריך, מלך האוסטגותים, שהיה ידידו עוד מזמן שהותו הממושכת בקושטא, לעלות על אודובקר, מלך הגרמנים באיטליה.

תיאודוריך עלה על אודובקר, הרגו וכונן את מלוכת האוסטגותים באיטליה ובחלק הגון שמצפון איטליה (493).

אם כי תיאודוריך השתדל בכל מעשיו להשיג לזה את הסכמת קיסר ממלכת רומי המזרחית, אבל יחד עם זה לא עלה על דעתו להיות כפוף לשלטונו העליון.

תיאודוריך, שהיה חובב התרבות הרומית, השתדל לקיימה גם הלאה והשאיר בתקפם את כל חוקי רומי ומנהגיה. הוא השתדל גם לאחד את עמו עם התושבים הרומיים, אלא שהנסיון הזה לא הצליח בידו.

התושבים הרומיים הוסיפו להביט בבוז ובלעג על מנצחיהם הברבריים ואלה הוסיפו להשתמש בזכויות המנצחים, מלבד זה היו האוסטגותים נוצרים אריאניים, בעוד שהתושבים הרומיים היו נוצרים קתוליים, אשר רבו זה עם זה.

בשל נצחונותיו הגדולים ותקוניו בעניני המדינה קבל תיאודוריך בהיסטוריה את התואר “הגדול”.

אחרי מותו (526) פרצה באיטליה מלחמת אחים בשל משפט המלוכה, ־ מלחמה שנמשכה תשע שנים.

המהומות והמבוכות שקמו אז בארץ ובקשות העזרה מצד התושבים הרומיים, אמצו את לבו של קיסר ביזנט, יוסטינינוס הגדול, אשר שאף בלעדי זה להשיב לממלכה את המדינות שבאפריקה ובאיטליה ויעל למלחמה על איטליה.

אחרי מלחמה כבדה וקשה, שנמשכה כעשרים שנה, כבשו צבאות חילו, קודם בהנהגת בֶּלסַריוס ואחרי כן בהנהגת נִרזֶס, את איטליה וגרשו משם את האוסטגותים הנשארים (553). מה היה לשארית הגזע זה, לא נודע. אולם חורבן המלכות הגותית היה אסון לאיטליה, כי הגותים היו עוזרים להגן עליה מפני כובשים ברבריים מהם עד למאוד, שהיו עתידים לחדור אליה לאחר זמן.

איטליה היתה לפרובינציה – אֶכסַרכט ביזנטית ונירזֶס לאֶכסרַך – נציב בה עם עיר הבירה רַוֶנה.

הלומבַּרדים, כאשר שמע נירזס, האכסרך (נציב) הביזנטי, כי שונאיו בחצר הקיסר מבקשים תחבולות להוריד אותו ממשרתו, קרא לאיטליה את הלומברדים, אשר עלו על איטליה אחרי מות יוסטינינוס וישטפוה.

הלומברדים, או לונגוברדים (אנשים בעלי זקנים ארוכים) היו גם כן שבט גרמני, מארצות הנהר דנובה התיכוני, אנשים חזקים, פראים ואכזריים, בחלקם הגדול עודנו עובדי אלילים והפילו פחד גדול גם במראם החיצוני – בשערותיהם הפרועות, בזקניהם המגודלים ובפניהם הצבועים בצבע ירוק ומשוֹרטטים בכתובת קַעקַע.

הם באו בהנהגת מלכם אלבוֹאין, דרך האלפים, כבשו קודם את חבל הארץ צפונית לנהר פוא (568), שנקרא מאז על שמם “לוֹמבַּרְדִיָה” עם עיר הבירה פַוִיָה. אחרי כן הסתערו על יתר חלקי איטליה, הרגו והשמידו באכזריות רבה את כל מה שמצאו על דרכם, במקום להתישב בדרך המתונה ובחכמה מדינית, כמו האוסטגותים בזמנם וכנראה דוקא משום זה לא עלה בידם לכבוש את איטליה כולה, ־ דרום איטליה, רומי, רונה נשארו גם הלאה תחת שלטון הקיסרים שבקושטא.

במרוצת הזמן חלפה פראות הלומברדים, בהשפעת האפיפיור גריגור (גרוגוריוס) הראשון, או הגדול ובהשתדלות המלכה תֶדֶלינדה קבלו את האמונה ואת המנהגים של העם, אשר בתוכו ישבו והתערבו בהם.

ימי שלטון הלומברדים ארכו למעלה ממאתים שנה, עד אשר בשנת 774 נכבשה מלכותם ע"י קרל הגדול, מלך הפרנקים, כפי שנראה הלאה.

הפרנקים, עם גרמני מסביבות הים הצפוני, התחילו לחדור לגלית בהתחלת המאה החמשית. הם נחלקו לשבטים תחת הנהגת מלכים.

שיטתם, להכות שורש בממלכה הרומית, היתה שונה לגמרי מזו של יתר העמים הגרמניים, ־ הגותים, הונדלים, הלומברדים, אשר מלכויותיהם נחרבו אחרי קיום פחות, או יותר ממושך.

במקום להרחיק לחדור פנימה לתוך הממלכה הרומית, להתרחק יותר מדי מאחיהם הברברים, להנתק מהם ולהעשות אי מבודל בתוך ים־הממלכה, חדרו הפרנקים רק לאט־לאט קדימה. הם כבשו קודם כל את השטחים הסמוכים להם, נתאחזו בהם ואחרי כן הרחיבו מעט־מעט את גבולות מדינתם, בשמרם תמיד על קשריהם עם ארץ מולדתם ועם אחיהם הברברים אשר מאחוריהם.

באופן זה לא נשארו הפרנקים מבודלים, לא תש כוחם הצבאי, אשר אבד לגזעים, שהיו מוקפים תפנוקי התרבות הרומית וככה הצליחו הפרנקים ליסד מדינות חזקות וקימות גם היום – צרפת וגרמניה.

בהתחלת המאה החמישית כבשו הפרנקים את חבל־הארץ, הידוע היום בשם בֶּלְגִיָה, התישבו שם והחזיקו בה.

כּלוֹדְוִיג, מבין מלכי השבטים השונים הצטין כְּלוֹדוִיג (511־481) ממשפחת המֵרווִינגים ומלכו של השבט סָלִי, ־ איש ערום, בעל מרץ כביר ואכזר גדול, אשר הרג את מלכי יתר השבטים ואחרי הרג רב הצליח לאַחד את שבטי הפרנקים לעם אחת תחת שבטו הוא.

בכוחם המאוחד של הפרנקים הצליח כלודויג אחרי כן להרחיב בהרבה את גבולות ארצו וליסד ממלכה פרנקית רחבת ידים. הוא יסד גם את הדינַסטיה (שושלת, בית־מלכה) הפרנקית הראשונה. את דינסטית המֵרווִנְגִים, אשר מלכה עד שנת 752, כשבאה במקומה דינסטית הקרולינגים.

בשנת 486 נצח כלודויג את סיאגריוס, את הנציב הרומי האחרון שבגליה וכבש את ארצו. אחרי כן הרחיב את גבולות מדינתו מזרחה בהכניעו את האֲלֵמַנִים, שבט גרמני, שהתגורר בחבל “היער השחור” שבגרמניה של היום וספח את ארצם למדינתו (496).

מלחמתו זו עם האלמנים חשובה גם משום זה, כי בה נדר נֶדֶר, כי יתנצר אם ינצח את אויבו. בחילו היו הרבה נוצרים, יושבי הארץ ובשמעם את נדר המלך חגרו את שארית כוחם ויכו את האלמנים.

כלודויג קיים את נדרו והוא היה הראשון מבין מלכי הגרמנים, אשר קבלו את הדת הנוצרית בצורתה הקתולית (ולא באריאנית) וגם את עַמו הכניס עִמו בדת זו. מעשהו זה מצא חן בעיני התושבים הרומיים הקודמים ובעיני האפיפיור, שבהם מצא לו עוזרים חשובים לתכניותיו.

ע"י זה שהכניס כלודויג את עמו לדת הקתולית והשאיר בארץ את המשפט הרומי והרבה ממוסדות האדמיניסטרציה והכנסיה הדתית, שהיו קודם לכן, הכשיר בהרבה את הקרקע להתבוללות בני־עמו והתושבים הרומיים הקודמים לעם אחד – לעם הצרפתי.

כלודויג הרחיב את גבולות ממלכתו דרומה עד הרי הפִירֶנֵאִים, בהכריחו את הוסטגותים להצטמצם בחלק הספרדי של מלכותם והתחיל לספח לממלכתו גם את אדמות הבורגונדים הגרמניים דרומית־מזרחה. לבירת ממלכתו שם את העיר פַּריס.

לפני מותו חלק כלודויג את כל מדינתו בין ארבעת בניו ובדבר זה הביא מריבות ומלחמות אחים ביניהם בשל השלטון היחיד.

במריבות אלו השתמשו שרי־הצבא וראשי הפקידים לטובתם הם ורכשו יותר ויותר זכויות לעצמם, עד שהשתלטו לגמרי על עניני המדינה. ביחוד גבר כוחו והשפעתו של פקיד החצר – המיורדומוס, או שר־הארמון, שהיה המלך למעשה והמלך בעצמו מלא הרבה פעמים רק תפקיד של בּוּבָּה.

בכל זאת שמרו הפרנקים על מסורת האחדות שלהם, האומה הוסיפה להתפתח והמלכים הבאים הרחיבו עוד את גבולות מדינתם, עד שהיא השתרעה כמעט על כל השטח של ארצות צרפת, בלגיה, ארצות השפלה וגרמניה המערבית של ימינו.

אירופה בהתחלת המאה הששית לספה"נ

סכנת פירוד נשקפה יותר בגלל הלַטיניזַציה של הפרנקים המערביים בגליה, שלמדו לדבר בלשון הרומית הפגומה של התושבים המשועבדים, בעוד שהפרנקים בארץ הריין שמרו על לשונם, הלשון הגרמנית.

כמאה וחמשים שנה היה מחולק העולם הפרנקי ביחוד לשני חלקים: לנֵסְטְרִיָה – גרעינה של צרפת, שם דברו מעין רומית, שממנה התפתחה הלשון הצרפתית של ימינו ולאסטרסיה – ארץ הריין, שעמדה בגרמניותה.

האנגלו־סכסים. את הידיעות הראשונות על אודות איי בריטניה קבלנו עוד בזמן קדום מהפיניקים ואחרי כן מהרומיים, שהתחילו בכבוש בריטניה עוד בימי יוליוס קיסר (55 לפסה"נ) ושבשנת 85 לספה"נ עשוה לפרובינציה רומית, אם כי רק בחלקה הדרומי, כי את הפיקטים והסקוטים, תושבי ההרים בחלקו הצפוני של האי, לא יכלו להכניע.

למרות הידיעות האלו אין אנו יודעים כמעט מאומה על אודות מנהגיהם ודתיהם של התושבים הקדומים, אנו יודעים רק, שתושבי איי בריטניה הקדומים היו עמים קלטיים (הודו־אירופיים) אחדים – בריטים, פיקטים, סקוטים ועוד.

הבריטים, תושבי הפרובינציה הרומית סגלו לעצמם את התרבות הרומית, וכשהיתה מוכרחה רומי בראשית המאה החמשית להוציא את צבאותיה מבריטניה, בכדי להגן על גבולות הממלכה על היבשת נגד התפרצויות הברברים, ־ קבלו תושבים אלה בחזרה את חרותם.

אך לא יכלו הבריטים לשמוח זמן רב בחרותם, כי התנפלו עליהם הפיקטים והסקוטים, תושבי ההרים בצפון ואז קראו הבריטים לעזרה את האנגלים והסכסים, שבטים גרמניים מחצי־האי יוּטלנד שבצפון גרמניה.

האנגלים והסכסים באו תחת פקודת שני נשיאיהם הָנְגִיסְט והוירסָה, הכו אחור את הפיקטים ואת הסקוטים, אבל אחרי כן הפכו את נשקם נגד הבריטים עצמם, הכניעום תחתיהם ויסדו שם שבע מלכויות קטנות (450).

ימים רבים הוסיפו הבריטים להלחם נגד אויביהם החדשים ולעמוד על נפשם ועל חרותם, אך גדודי אנגלים וסכסים הוסיפו לבוא מצפון גרמניה וסוף־סוף הכניעו לפניהם את הבריטים, שחלקם נכנע וחלקם נמלט לבין הרי וֶלְס ולבריטניה הקטנה שבצפון צרפת.

בשנת 831 אִחד המלך אֶגבֶּרט הגדול את כל שבע המדינות תחת ממשלתו ומעת ההיא התחילו לקרוא לאי בריטניה – “אנגליה” ולתושביה, אשר התבוללו לעם אחד, ־ אנגלים, או אנגלו־סכסים.

הבערות והערבוביה של ימי הבּינים המוקדמים. המאות הראשונות של ימי הבינים היו שנים של בערות ותהו לא־סדר. מצב זה התחיל עוד בסוף הזמן העתיק, עם שקיעת המוסר, התרבות והחיים הכלכליים ועם חדירת הברברים לתוך גבולות הממלכה הרומית.

הגרמנים נפלגו אמנם הרבה גם במנהגיהם וגם באָפים, אך הצד השוה שבהם, שלא ידעו כלום מן האמנות, מן הספרות ומן המדע, אשר התפתחו בעם היוָני והרומים קבלום מהם ועוד הוסיפו עליהם.

העמים החודרים והמתפרצים היו בני־אדם פשוטים, בוערים, איתנים, ללא כל הבנה של דברים זולת הקרב, האכילה והשתיה. כה גדלה הערבוביה בעקב בואם ובעקב המלחמות והמגפות הרבות כתוצאה מהם, עד כי עוד מעט וירדה תהומות כל התרבות השוקעת של הממלכה.

גנזי־הספרים, מרכזי התורה והתרבות, בנינים ויצירות־אמנות נשרפו ונשמדו, לא־אחת גם בידי נוצרים נלהבים, ואדם אין בארץ לקומם אותם.

במשך שלש מאות השנים הראשונות של ימי הבינים לא רק שלא נוצר כל דבר בעל ערך בשדה המדע והספרות, אלא כמעט שלא נמצא אפילו איש, שהיה מסוגל לחבר, ולוּ גם ברומית גרועה, את דברי המאורעות של דורו ומשום זה לא הגיעו אלינו ידיעות מספיקות ומפורטות על אודות מצב הענינים בתקופה עגומה זו.

פנקסי קַסִיודוֹרוס (מת בשנת 575), יועצו הנפלא של תיאודוריך, מלך האוסטגותים, על האמניות והמדעים החפשים, שנחשבו בזמנם כמחקרים למופת ושמשו ספרי־דעת, נראים לנו לנבערים מאד וגרֵגוריוס, הגמונה של טוּר (מת 594), ההיסטוריון החשוב האחד במאה הששית, שכתב את דברי ימיהם של הפרנקים, ־ איש בער־למחצה, קרא ברומית גרועה: “אוי לזמננו, כי אפסה דעת־ספר בתוכנו”.

כי מטבע הדברים הוא ומאושר בידי דברי הימים, שהאנשים, אשר אין בפניהם כל מעצור, כל הגבלה, משתקעים לרוב ברדיפת־תענוגים עד כדי זועה, בעוד שיצרי בני־האדם המדוכאים והאומללים מוצאים להם לרוב מפלט באמצעים טרגיים, מופרזים – בהתקוממויות־פראים, או בהתלהבות דתית וכל זה מקשה מאד על התפתחות יצרי החקירה ורחשי האצילות, המעניקים לעולם פילוסופיה בריאה ומדע ואמנות גדולה.

עוד מעט ונראה הדבר, כאילו שב העולם המערבי וירד עד למדרגה דומה לזו, שעמד עליה לפנים, בטרם כבשוהו הרומים והפיצו בו תרבות.

ואולם – כפי שנראה הלאה – המורָשה הגדולה, התרבות העתיקה, לא כולה אבדה, היא שבה לאט־לאט לתחיה והתפתחה והתקדמה עוד ביתר עוז.

התוצאות של כבושי הברברים היו ביחוד, שהברברים החריבו את ממלכת רומי המערבית ומחורבנה נבנו המלכויות הגרמניות; על ידי התבוללות בין הרומים והברברים נולדו העמים החדשים של ימינו, כגון איטלקים, צרפתים, ספרדים, פורטוגלים ועוד ושפתיהם החדשות, כגון איטלקית, צרפתית, ספרדית ועוד; הגרמנים קבלו מאת הרומים ראשית דעת התרבות הרומית ויסודותיה – האלפא־ביתא הרומית, חכמת הבניה, עבודת האדמה וגדול צמחים תרבותיים, ראשית התעשיה וכדומה ומאז הוסיפו ללכת בדרך ההתפתחות התמידית; עבודת האלילים עברה ובטלה ואת מקומה תפסה אמונת הנוצרים.

אין לנו ידיעות מספיקות, שעל יסודן אפשר היה לעקב נכונה אחר דרך הטמיעה והתפתחות הלשונות השונות.

אולם ברור, כי פרוצס זה התחיל כבר זמן רב לפני כבושי הברברים, כשנתבוללו במשך הזמן ברברים למאות אלפים ברומיים. יסוד המלכויות הגרמניות הכשיר רק עוד יותר את הקרקע בשביל השפעה הדדית והתבוללות אטית בין הרומיים ובין הברברים, למרות שבכמה מקומות החזיקו הברברים עוד כמה זמן במנהגיהם ובסדרי משפטיהם הקודמים, הפראים שלפיהם אין חקירה ודרישה משפטית, אלא על בעל־הדין להביא ראיה או ע"י שתוף־שבועה של אנשים אחרים במספר שהושם עליו ע"י השופטים, כי נאמנים עליהם דבריו, או ע"י מלחמת־תַחרות, בין בעלי בעלי הדין, או באי־כוחם בחשבם, כי משמים נלחמים לזכאי ומנחילים אותו נצחון, או ע"י נסיונות, כשעליו לטבול את ידיו במים רותחים, או לשאת בידו ברזל מלובן למרחק מסוים וכדומה והיה אם מקץ שלשת ימים לא נראו בו פעולות רעות ויצא זכאי בדינו. בחשבם, כי האלהים מופיע באורח־פלא לכונן את הצדק.

כמו כן ברור, שהכובשים החדשים היו בכל מקום מיעוט קטן ביחס לתושבים הקודמים ונאלצו להשתמש באותה רומית המדוברת שהתהלכה בכל מקום בקרב הרומים סביבם, זאת היתה לשון פשוטה הרבה מן הלשון המשוכללת והמורכבת, שהשתמשו בה בספרים.

העמים הגרמניים השונים הוסיפו על הלשון הרומית, או הלטינית הזאת גם מלשונותיהם הם, וככה התרחקה רומית זו בכל ארץ וארץ יותר ויותר מהרומית הכתובה ונהיתה במרוצת הזמן לשפה צרפתית, ספרדית, איטלקית, פורטוגזית (לשונות רומַניות) ועוד, בעוד שלשונות השבטים הגרמניים, אשר לא העמיקו לחדור אל תוך הממלכה ולא היתה להם נסבה לסור מלשונות מולדתם, התפתחו ברבות הימים להולנדית, לאנגלית, לגרמנית, לדנית (לשונות גרמניות) ועוד, כפי שנראה הלאה.

 

ממלכת רומי המזרחית,    🔗

או ממלכת ביזַנץ (על שם העיר היוָנית העתיקה – ביזנטיון, שנהפכה אחרי כן לעיר הבירה קונסטנטינופוליס), או הממלכה ההלינסטית המחודשת (מפאת לשונה ותרבותה היונית העיקרית) סבלה גם היא הרבה מהתפרצויות הברברים, אך לא נחרבה על ידם, כמו הממלכה המערבית אלא הוסיפה להתקים ולשמש מקלט לתרבות היונית והרומית כמעט אלף שנה, עד אשר נפלה בשנת 1453 לפני התורכים העותומניים הכובשים כפי שנראה הלאה.

אולם גם ממלכה זו ירדה מאד במובן התרבותי, המוסרי והכלכלי בגלל המלחמות המרובות מבחוץ ועוד יותר בעקב המריבות והמלחמות מבפנים, ביחוד מפני המריבות והמלחמות הדתיות.

עם הירידה הכללית ירד גם כוחם וכבודם של הקיסרים, אשר לא הצטינו עפ"י רוב לא במרץ ולא בכשרונות מיוחדים ונעשו יותר ויותר תלויים בשרי־הצבא שלהם – לרוב מנהיגי הגדודים הברבריים השכירים, שמוכרחים היו למשוך אותם לעבודת הצבא מפני מעוט החיל.

מנהיגים אלה היו מתערבים בעניני הממלכה ולא פעם היו מורידים את הקיסר מכסאו ובוחרים בקיסר חדש במקומו.

עד כמה תכופות היו המרידות והמלחמות בפנים הארץ, אפשר לראות גם מזה, שרוב הקיסרים לא מתו מות טבעי, כי אם הומתו, או הורדו מכסאם.

את פסגת גדולתה השיגה ממלכת רומי המזרחית בימי הקיסר יוּסטינִיָנוּס (565־527), שקבל בהיסטוריה את התואר “הגדול” בשל פעולותיו הכבירות. הוא היה אדם בעל השכלה רחבה, בעל מרץ ורב פעלים ובעל כשרונות מצוינים.

קודם כל הכניס יוסטינינוס סדר ומשפט במדינה. הוא אסף וסדר את כל החוקים הרומיים, המנהגים ופקודות הקיסרים הקודמים בקודֶכס (קובץ) אחד – “קורפוס יוּריס קִיוִילִיס” (אוסף המשפט האזרחי) בעזרת ועדה מיוחדת ממומחים ומלומדים יודעי־דת תחת הנהלתו של החכם טריבונינוּס והניח בזה את היסוד לקוֹדיפיקציה (עריכה בספר אחד) של המשפט הרומי.

קודכס זה הוא אחת היצירות המשפטיות הכי עתיקות וערכו גדול גם בימינו בתור יסוד למדע המשפטי והוא משמש מצָע למערכת החוקים של הרבה עמים באירופה וגם מחוצה לה. לקודכס זה נתוספו אחרי כן חוקים ומשפטים שונים, והוספות אלו נודעות בשם “נוֹבֶלוֹת”.

בקודכס זה ישנם גם כמה גזירות על היהודים, שעל פיהן הם פסולים לעדות, מפני שאסור להם להשבע עפ"י הנוסח הנהוג אצל הנוצרים, כמו כן האִסור לקרוא בספרי התורה ועוד.

בימי יוסטינינוס התפתחה גם חכמת הבניה. הוקמו גם הרבה בתי תפלה ובתי כנסיה, ביניהם מפורסמת ביחוד כנסית־סוֹפִיָה בקונסטנטינופוליס, שבנה יוסטינינוס ושהיא אחד השרידים היפים ביותר של הבניה הבַזיליקית (הבניה הדתית הביזנטית). כיום היא משמשת בית־מסגד למושלמים.

בימיו הביאו מהודו לראשונה את תולעת המֶשִי ומאז התפתחו בארץ גדול תולעת המשי ותעשית המשי.

אחרי שהכניס יוסטינינוס סדר ומשטר במדינה, התחיל להגשים את תכניתו – להשיב לממלכה את המדינות, אשר נקרעו מעליה. בעזרת שרי־צבאיו המצוינים – בֶּליסַר, או בֶּלסַריוּס ונרזֶס החריב קודם את מלכות הוַנדלים באפריקה הצפונית (534) ואחרי מלחמה קשה וממושכה נצח גם את האוסטגותים באיטליה (553) וספח את המדינות האלו שוב לממלכה.

יוסטינינוס השקיט גם את המרידה הגדולה (מרידת־ניקה) של מפלגות הקֶרקסים החזקות – הכחולים והירוקים (לפי צבע מדיהם), שפרצה (532) בפנים המדינה והוא הצליח להגן גם על גבולות הממלכה במזרח נגד הפרתים התוקפים.

בימיו היתה הממלכה המזרחית לממלכה כבירה וימי מלכותו הם התקופה המזהירה ביותר בקורותיה.

אחרי מות יוסטינינוס ירדה שוב הממלכה המזרחית וקרעו מעליה חלקים רבים. האבדות הקשות ביותר היו במזרח ובדרום בימי הקיסר הֵרַקלִיוּס (641־610), שאז התפרצו אל הארץ הפרסים ממזרח והאוַרים והסלַוים – מצפון.

ממלכת רומי המזרחית קרוב ל־500 לספה"נ

בעזרת היהודים המתקוממים נגד נוגשיהם היונים, כבשו הפרסים את ירושלים ואת ארץ־ישראל, אך כשהפרסים לא מלאו אחרי הבטחותיהם ליהודים, התחברו אלה שוב עם היונים, אחרי אשר הקיסר הרקליוס הבטיח להם בשבועה שווי־זכיות וגרשו את הפרסים מארץ־ישראל.

אולם הרקליוס חלל את שבועתו ליהודים, ביחוד בהשפעת הכהנים הנוצרים, שהתירו את שבועתו ליהודים ואז התחילו רדיפות נוראות על היהודים בארץ־ישראל, ־ רבים נטבחו ורבים נמלטו, ביחוד למצרים.

בסוף ימיו התנפלו על הממלכה המזרחית הערבים (640) וכבשו את צפון אפריקה.

הקיסר לֵיאוֹן האֵיסוֹרִי, או השלישי (741־717), איש גבור וחכם־לב, הרים שוב את קרן הממלכה.

עוד בשנת עלותו על כסא הממלכה עלו הערבים בחיל־יבשת ובצי־מלחמה גדול על קונסטנטינופוליס ושמו עליה מצור קשה מאוד. אך ליאון הצליח להדוף אותם, ביחוד בעזרת “האש־היונית” הבוערת גם במים (הרכבתה המדויקת נשכחה במשך הזמן) ושעשתה שמות בצי הערבים.

ליאון הגדיל וחזק את חילו והכניס תקונים וסדרים בממלכתו. הוא סדר גם קובץ חוקים חדש (אֶקלוֹגָה), שיש בו כמה צעדים קדימה ביחס לקודכס יוסטינינוס, ־ כמו חוקה אחת ומשפט אחד לכל האזרחים, קביעת משכורת לשופטים מאוצר הממשלה ועוד. הוא היטיב גם את מצב האכרים, ־ התיר להם לעבור מרשות בעל אחוזה אחד אל רשות השני ועוד.

ליאון שאף ליצור אחדות גם בדת בממלכה וגזר על נתיניו היהודים והמושלמים להתנצר. ובכדי להסיר לפניהם את הקושי העיקרי, לפי דעתו, ־ הוציא פקודה להלחם נגד הערצת האיקוֹנין (תמונות האלהות וקדושי הכנסיה, מעשי ידי ציָרים מהמאה הראשונה לספה"נ), שנחשבה לפני היהודים והמושלמים לעבודת אלילים, פקד להוציא את התמונות הקדושות מבתי המקדש ולטוּח בטיח את כל התמונות והציורים, שהיו על כתלי בתי הכנסיות והתפלה. אבל הדבר לא הצליח וביחוד היהודים נדדו למדינות אחרות ורק חלקם קבלו את הדת הנוצרית למראית־עין.

אולם הפקודה הזאת הרגיזה מאד את רוחם של מעריצי האיקונין ותהי מהומה ומבוכה בארץ. כל הנוצרים נחלקו לשתי מפלגות – מפלגת מעריצי האיקונין והמתנגדים ומלחמת־אחים קשה פרצה בארץ, הנודעה בשם “הריב נגד האיקונין” – הריב נגד הערצתן המופרזת של תמונות האלהות וקדושי הכנסיה ושנמשך יותר ממאה שנה. לאחרונה הקימה הקיסרית תֵיאוֹדוֹרה את כבוד התמונות הקדושות (843) בעזרת אספת הכהנים הגדולים בקונסטנטינופוליס.

המהומות האלו החלישו מאד את הממלכה הביזנטית והרבה מדינות נקרעו¹ מעליה, כפי שנראה הלאה.

 

דברי ימי אסיה בראשית ימי הבינים.    🔗

ממלכת בית סַסַן (הססנידים) בפרס, או ממלכת פרס החדשה נוסדה בשנת 226 לספה"נ ע"י ארדַשיר הראשון, שהיה ממוצא פרסי לאומי ואשר שם קץ לשלטון הפרתים (כנראה עם סקיתי, קודם תחת עול המדים ואח"כ תחת עול הפרסים) בפרס, שתפסו את השלטון בפרס אחרי התפוררות ממלכת אלכסנדר הגדול ומשלו מאות שנים בהנהלת שושלת הארסַקידים (256 לפסה"נ־226 לספה"נ). הם הצטיינו ביחוד במלחמותיהם עם הרומיים.

ארדשיר יסד שוב ממלכה פרסית לאומית, שם את תורת זַרַטוּסטרָה או צורואסטר (דת הפרסים העתיקה) לדת שולטת במדינה ושאף להשיב לפרס את גדלה ותפארתה כבימי קדם.

לבנו סַפּוֹר הראשון עלה בידו לכבוש את אנטיוכה וחלק מסוריה והמלך כוֹזרוֹ (579־531) הצליח להרחיב את שלטון הפרסים עד לערב הדרומית (תימן) ועד תורכסטאן. הוא נהל הרבה מלחמות גם נגד ממלכת רומי המזרחית, אבל יוסטינינוס הגדול, קיסר ביזנט, הצליח להגן על גבולות ממלכתו נגד התקפות הפרסים. אולם כוֹזרוֹ השני (628־590) עלה כבר בידו להכות את ממלכת רומי המזרחית, לכבוש את אנטיוכה, את דמשק ובעזרת היהודים (כפי שראינו) – גם את ירושלים וארץ־ישראל (614). הוא כבש גם את מצרים (619), אבל במלחמת נינוֶה (627) הכהו כבר הֵרַקליוּס, קיסר ביזנט ובשנת 636 נפלה ממלכת הססנידים בידי הערבים המתקדמים.

בעקב המלחמות המרובות הללו סבלה ביחוד סוריה, הרבה מעריה נשמו וגם אוכלוסיה נתמעטו.

אסיה התיכונה. לא רק פרס, גם תורכסטן ואפגניסטן שבימינו, היו בראשית ימי הבינים גלילות בנות – ציויליזַציה הרבה יותר גבוהה מאשר צרפת ואנגליה באותו זמן, כמו שאפשר לראות את זה ביחוד מהספרות החשובה, שנתגלתה בזמן האחרון.

לפי תגלית זו היה חבל זה באסיה התיכונה בזמן ההוא לרוב אריי בלשונו ובתרבותו ומאות שנים אלו, שהיו לאירופה שנות פורענות ונסיגה־לאחור, היו לפי כל הסימנים תקופה של התקדמות באסיה התיכונה ומזרחה לה עד סין.

עמים הוניים באסיה התיכונה ובהודו. מלבד תנועה לצד צפונית־מערבית היתה תנועה נומַדית גם אל חבל הארץ שממזרח לפרס ודרומה דרך אפגניסטן אל הודו.

עוד בסוף המאה השניה לספה"נ באו להודו ההינדו־סקיתים, שדחקו לפניהם גם את שבטי הסַקים (עם סקיתי). במאה החמשית באו אחריהם בני גזעם, האֶפּתַליטים, או ההונים הלבנים, שהתעכבו בדרכם כשלש מאות שנה בערבות תורכסטן והטילו את אימתם ביחוד על הפרסים.

האפתליטים היו דומים בברבריותם ובמנהגיהם להונים שבאירופה ומנהיגם מיהירַגולה נקרא אטילה של הודו.

למסעי־השוד שלהם שמו קץ התורכים יחד עם הפרסים ע"י אוֹקסוּס (565) ואחרי התבוסה הזאת נטמעו האפתליטים במהירות בתוך העמים שמסביבם.

ההינדו־סקיתים התישבו בהודו ביחוד על הגבול הצפוני־מערבי והעמידו את שושלת־קושַן, שפרשה את שלטונה על רוב הודו הצפונית.

היו גם כאן התפלגויות ושוב התאחדויות של השלטון בהודו וביחוד פרחה ממלכת גוּפטָה במאה הרביעית, החמשית והששית, שהיתה תקופה גם של פעילות ספרותית חשובה.

ההשפעה ההלנית על הפַּסָלות והאדריכלות ההודית היתה רבה. נבנו גם בנינים נהדרים ונוצרו מפעלי־יצירה יפים, אבל האקלים של הודו פועל פעולה מהרסת על בנינים ומפעלי־יצירה עזובים וככה לא נשארו לנו כמעט כל שרידים מארמונותיהם של כמה וכמה שושלות, שחיו בשפע, עושר ותפארה.

השושלות של הַן וטַנג בסין. בראשית המאה השלישית נזדעזע המשטר המדיני בסין בגלל האסון העולמי של מגפת־הדֶבר ובאה תקופה של התפוררות בסין, שארכה מאות בשנים. אבל ההרס הסוציאלי בסין לא היה כה מוחלט, כמו באירופה המערבית.

לסין לא היתה שיטת־מטבעות כללית נפוצה כמו בממלכת רומי, שעל יתרונותיה עלו חסרונותיה – בעלי אחוזות־גדולות ועשירים מופלגים מצד אחד והמון משועבדים, עניים ועבדים מצד שני ואשר מתיחות פנימית זו גרמה אחרי כן לשבר והרס הרבה יותר עמוק וכללי מאשר בסין.

רוב העסקים בסין היו מסחר־החליפין. לא נוצרו בעלי אחוזות ועשירים גדולים מדי, שואפי־שלטון ובעלי תאוות משונות ולעומתם המונים מדוכאים מאד, מושלכים כאמצעים להשגת שאיפותיהם האנוכיות וקַפריזיהם (שגעונות) המשונים של בעלי היכולת, ומשום זה לא נהרס המשטר הכלכלי והסוציאלי ע"י תנודת הרכוש הגדולה יותר מדי, כמו בממלכת רומי, שהופעת הכסף גררה אחריה.

העשירות של סין הוסיפה להיות ממשית ונראית לעין, לא ידעו אכרים משועבדים ועבודת־כפיה. אוכל־הפירות של הקרקע היה עפ"י רוב למעשה בעל הקרקע, שהיה מחויב לשלם מס־הקרקע. היו אחוזות קטנות, אך לא נחלות גדולות. אנשים מחוסרי נחלת־אדמה עבדו, כמו בבבל, עבודת שכירים וקבלו את שכרם בפירות היבול. כל זה השפיע על יציבות הארץ.

באופן כזה היו גם בתקופה של התפוררות חבלים גדולים, שבהם הוסיפו החיים להשתפר ולהתקדם, וסין השיגה גם הרבה יותר מהר את אחדותה, את כוחה ואת רמת חייה כמקודם, מאשר אירופה המערבית.

סין נתפוררה ביחוד לשלש מלכויות. במאה הרביעית תפסה את השלטון בסין הצפונית שושלת של הונים, בני ציויליזיציה פחות, או יותר. שושלת זו קבלה אחרי כן את התרבות הסינית והרחיבה את שלטונה גם על חלק גדול של סיביריה.

תחית סין התחילה עם עלות שושלת סוּאי (617–581), שכבשה גם את סין הדרומית ועם עלות שושלת־טנג (907–617) התחילה שוב פריחת סין וגדולתה.

בימי שושלת־טנג הרחיבה סין את גבולותיה עד אַנַם (הודו הצרפתית) בדרום ועד הים הכספי במערב, הגבול הדרומי־מערבי הגיע עד פרס ובצפון עד למעבר מדבר גובי ועד הרי אלטַי וגם קוֹרֵיאה היתה לה למס.

בימי שושלת זו נכתבו החוקים בספר ויצאה לאור מהדורה משוכללת ומדויקת של כל סופרי המופת הסיניים. התפתחו גם האמנויות השונות, שקבלו השפעה רבה גם מהודו ומאסיה המרכזית. התפתחה ספרות עשירה, השירה קבלה השפעה רבה ביחוד מהבודהיזם, שהתקדם אז בממלכה, בנו בנינים יפים עם קשוטים, יצרו ציורים נפלאים, ביחוד תמונות־נוף ועוד.

במאה הששית התחילו הסינים לשתות טה, המציאו את דפוס־העץ, ידעו את אבק־השרפה וכו'. ואם בכל זאת לא התקדם העם הסיני מאז כמעט כלום ולא תפס מקום ראוי בשלטון העולם – הרי מיחסים את הדבר ביחוד לשיטת החנוך והכתב שלו.

 

צמיחת האפיפיורות.    🔗

הכנסיה הנוצרית.

בראשית ימי הבינים גדלה באירופה שושלת־מושלים, אשר במרוצת הזמן נהיו חזקים ואדירים מקיסרי ביזנט וממלכי הגרמנים – הלא הם האפיפיורים, אשר הטביעו את חותמם במשך ימי הבינים לא רק על החיים הדתיים, כי אם גם על החיים הפוליטיים וכו'.

הואיל וכוחם והשפעתם של האפיפיורים קשורים עם התפתחות הכנסיה הנוצרית, עלינו לשוב להמשיך את הרצאתנו על הכנסיה הנוצרית, ואחרי כן נעבור לדבר על האפיפיורים.

ההבדל בין דעותיהם של עובדי האלילים ובין אלה של הנוצרים ביחס לחיים הוא ביחוד בזה, שלפי עובדי האלילים עיקר החיים הוא בעולם הזה ולפי דעות הנוצרים עיקר החיים הוא בעולם הבא ובהתאם לזה כל אחד ואחד חייב לסדר את עניניו בחיים.

לפי הכרתם של רוב עובדי האלילים בעלי־המחשבה אין לקוות לטובה יתרה בחיי העולם הבא, שבשביל רוב בני־האדם הנהו קיום נטול טעם מעין צל־חיים, שאין עמם לא צער ולא חֶדְוָה ותָפֵל לעומת חיי העולם הזה, אם כי מי שעבר עברה חמורה, סופו לרשת אחרי מותו יסורים דומים לענויי גיהנום, אשר האמינו בה הנוצרים.

לכן אין טוב ונכון לאדם, כי אם להזדרז בשעת־הכושר הקצרה לֵהָנוֹת, באופן נכון ומתון, מכל חמדה על אדמות ולהפיק מחיי העולם הזה את מרבית התענוגות אשר תמצא ידו ושאין עמו נזק ע"י הגדשת המדה, או פריצות המעמידה את האושר בסכנה. וחלילה לנו מענות את נפשותינו ללא־תועלת בהגיונות לעתיד לבוא, כי העתיד ביד האלים הוא, מחוץ להשפעתנו. ועובדי האלילים עבדו את האלים בצִפִּיָתם להבטיח להם אושר וברכה בעולם הזה.

לעומת זה הטעימה הנצרות את קיום האדם אחרי מותו, שחשוב ונכבד לאין־שעור מדירתו הארעית על אדמות. על עובדי האלילים לבחור על כן בין שני הדרכים – דרך תענוגות הנצח בשמים ודרך הענויים בלי־הרף, ענויים לא יתוארו, בגיהנום. רק אלה אשר נטבלו כדת ע"י הכנסיה הנוצרית, רשאים לקוות לפדות וישע, כי הטבילה מכפרת על חטאי העבר ואם לא, והורידו את נפשם לתחתיות תופת.

רעיון העולם־הבא הזה של הנצרות בימי הבינים השפיע על רבים לעזוב את עסקיהם הרגילים, להתבודד ולהנזר מרוב תענוגותיהם הטבעיים ועוד לענות את בשרם ברעב, בקור וביסורי־גוף אחרים, בכדי להמלט בדרך זו מחטאים רבים הפורשים רשת לרגלם ובכדי להתקדש ולהתכונן לחיי העולם הבא. אלה היו הנזירים הראשונים, שעברו אחרי כן דרך התפתחות מרובה, כפי שנראה הלאה.

בעיני עם־הארץ נראה הכוח האלהי של הכנסיה גם באותות ובמופתים, שהראו קדושי הנוצרים בכל יום, תמיד. אמרו לרפא חולים, לפקוח עיני עורים ולכונן מצעדי פִסֵח וכדומה ועוררו את חרון אף אלהים על המסרבים לכנסיה. תולדות הקדושים מלאות מעשי־נסים כאלה.

בתי־התפלה הקדומים, הבַּסִילֵיקוֹת.

הרומים היו רגילים לבנות ע"י השוָקים מעין עֲזָרָה צבורית, מכוסה גג גדול, שנשען על שדרות עמודים, לפעמים גם עם אגפים ולפעמים היו עזרות אלו בנינים נהדרים.

שם יכלו אנשי העיר להתקהל, להפגש, לנהל משא־ומתן ושם ישבו ועבדו גם השופטים ופרנסי־הצבור.

כשאשר קיסר קונסטנטינוס את הנצרות והחל לבנות בתי־תפלה גדולים ונאים, השתמש גם הוא בצורת בניה זו, המקובלת כבר אל העם וקרא גם להם בסיליקות. כה התחילה לציין המלה “בסיליקה” בעיקר בית־תפלה גדול בשביל נוצרים. אם כי הבסיליקות היו נהדרות בפנים, הרי מבחוץ היו עפ"י רוב פשוטות, ורק כשהתפתחה הבסיליקה לקַתֶדְרַלָה הגותית, קבלה צורה יפה גם מחוץ. מפורסמת ביחוד היא הבסיליקה היפה של סַנְטָה מַרִיָה מַג’וֹרָה ברומי מאותה התקופה.

הכּנסיה משתחררת מהשגחת הממשלה.

כשקבלה הכנסיה הנוצרית את אשורה ע"י קיסר ממלכת רומי, קבלה עליה גם את מרותו וברצון, כי היתה זקוקה לתמיכתו על כל צעד ושעל. גם כשגדלה כוחה ויכלתה לעמוד ברשות עצמה, לא עשתה הכנסיה נסיון להסיר מעליה מרות זו, כל זמן שלא נתפוררה ממלכת רומי המערבית.

אך כשאחרי ההתפוררות רצו המושלים החדשים, שלא היו מכובדים על הכנסיה, להתערב בעניניה, התנגדה לכך בכל כוחה ולאט־לאט התחילה הכנסיה הנוצרית לקבל על עצמה תפקידי ממשלה ולהשתחרר מהשגחת הממשלה.

על התפתחות זו השפיע גם הרבה המצב הזה שהמושלים החדשים לא השיגה ידם עפ"י רוב להחזיק את הסדר במדינותיהם. בכל מקום ומקום רבו בעלי־האחוזות התקיפים, שעשו את כל הישר בעיניהם ורבו ונלחמו זה עם זה, הואיל והקרב היה עיקר עסקו וראש תענוגיו של המעמד הזה.

באופן כזה הרבו התושבים לפנות להגנת הכנסיה והכנסיה הרבתה למלא תפקידי ממשלה, כגון שמירת הסדר, החנוך העממי, המשפט וכדומה ולתפקידה זו מצאה גם משען בתורת גלַויוּס, הגמון רומי (מת 496), שלפי תורה זו: “שני כוחות מושלים בעולם – כוח הכהונה וכוח המלכות. הראשון ודאי שהוא עליון, כי הכוהן אחראי לפני האלהים גם להנהגת המלכים עצמם”. לכן במקרה של מחלוקת – הכנסיה ושומרי משמרתה קודמים למלך.

מקור שלטון־האפיפיורים

הוא ביחוד בכבודה הגדול של הקהלה הנוצרית ברומי, אשר – לפי המסורת הכללית – נוסדה ע"י תלמידי כריסטוס הקרובים – שני השליחים הנערצים ביותר, פֶּטרוּס ופאוּלוּס ושפטרוס היה ההגמון הראשון שלה, אשר – לפי הכתובים החדשים – אמר לו כריסטוס: “וגם הנה הגדתי לך כי פטרוס אתה ועל הסלע הזה אבנה את כנסיתי ואש הגיהנום לא תוכל לה ונתתי לך את מפתחות מלכות־השמים והיה כל אשר תאסור על הארץ, אסור יהיה גם בשמים וכל אשר תַּתיר על הארץ, מותר יהיה בשמים”. כמו כן המלים: “חזק את אחיך”, “רעה את צאני” וכו'.

באופן כזה נראתה כנסית רומי כאֵם כל הכנסיות במערב. ובמקרה של חלוקי־דעות פנו אל הגמון רומי לשם חווי דעתו והכרעתו. גם כבוד רומי, בירת העולם, סיע לנשא את הגמונה על פני רעיו. בכל זאת ארכו הימים, עד אשר הסכימו גם הגמוני הערים הגדולות לקבל עליהם בלא־הרהור את מרותו של הגמון־רומי.

אנו יודעים מעט על הגמוני רומי מהמאות הראשונות ורק עם עלות לֵיאון־הגדול (461–440) על כסא הכהונה ברומי, אפשר לאמר, כי החלו תולדות האפיפיורות.

בעצתו נתן וָלֶנטינינוּס השלישי, קיסר ממלכת רומי המערבית, צָו (445) המכריז על שלטונו העליון של ההגמון הרומי, בשם ראשוּת פטרוס ובשם רוממות העיר רומי, וצוה על כל הגמוני המערב לשים לחוק ולא יעבור את כל הדבר אשר יצא מלפני ההגמון של רומי.

בשם “אפיפיור” (ברומית פַּפָּא – אב) השתמשו קודם כל ההגמונים ואפילו כמרים וכנראה רק במאה הששית מתחיל להתיחד שם זה להגמוני רומי בלבד.

התפקידים שהופקדו בידי האפיפיורים הראשונים היו: פקוח על בחירות הפקידים העירוניים ברומי ועל דרכי ההוצאה של כספי הצבור, ההשגחה וההגנה על משקי־האדמה הגדולים שנתנו להגמוניות רומי בקצוי איטליה השונים. האפיפיור בא בדברים עם הגרמנים ונתן גם פקודות לשרי־הצבא שנשלחו נגדם.

את השלטון ה"גשמי" של האפיפיורים יסד האפיפיור גרֶגוֹריוּס הגדול (604–590), אחד המצוינים שבראשי הכנסיה, אשר הגין על העיר רומי וסביבתה בפני הלומברדים המתפרצים ובעזרת משלחות דתיות מבין הנזירים, שגם הוא היה שייך קודם אליהם, הכניס את תושבי אנגליה, צרפת וגרמניה של היום תחת מרות הכנסיה הנוצרית הרומית וראשה – האפיפיור. כל זה הרים מאד את כוחו והשפעתו של האפיפיור.

בימי גרגוריוס מתחילה להיות רומי לבירת הנצרות. נבנו בה הרבה בתי־כנסיות שלבנינם השתמשו לרוב באבני ובחומרי בתי־מקדש האלילים, וקברי השליחים פטרוס ופאולוס מתחילים להיות מרכז דתי בשביל אירופה כולה.

גרגוריוס היה ידוע גם בתור סופר גדול בימי הבינים, אולם ספריו מעידים, מה מעטה היתה השכלת תקופתו לעומת השכלת הקדמונים. ביחוד מפורסם ספרו “שיחות” – קובץ ספורי־נפלאות ואגדות־עם.

הנזירים ומפעלי שליחותם.

במשך הרבה מאות בשנים היתה השפעה גדולה מאד באירופה למעמד הנזירים.

ידועים ביחוד הבֶנֶדיקטינים, הפרַנציסקַנים, הדוֹמיניקַנים והיֵשועיים ואשר נתנו הרבה פילוסופים, חכמים, היסטוריונים, אמנים, משוררים ואנשי־מדינה מצוינים.

חיי המִנזר (מעוֹן הנזירים) משכו אליהם בני מעמדות שונים. המנזר היה כעין בית־מקלט בשביל אנשים, שבקשו לפרוש מן העולם ויצָריו המכשילים, מסכנותיו, או מטרחותיו ועמלו ושאפו למצוא שם בטחון ושלוה ולחיות חיי־קדושה.

קהילות הנזירים שהתחילו להתפתח ביחוד במצרים במאה הרביעית, עברו מהרה לאירופה ובמאה הששית היו נפוצות כבר גם במערב אירופה, ביחוד בעקב התמיכה הרבה שקבלו מהכנסיה הנוצרית, מהמושלים ומנדיבי־העם.

בשנת 526 חִבר ס"ט בֶּנֶדיקטוּס מעין חוקה בשביל המנזר של מוֹנטה קַסינוֹ, בדרום איטליה, שהוא עמד בראשו ואת החוקה הזאת, שהיתה מכוונת לצרכי החיים במנזרים, קבלו אחרי כן גם שאר המנזרים ותהי לאט־לאט ל"נמוּס" (חוקה), שעל פיהו חיו כל נזירי המערב.

לפי נמוּס בנדיקטוס על המועמד להתקבל למנזר בתור “אח” שומה היתה לעבור בחינה וזמן־נסיון טרם תנתן לו הרשות להשבע שבועת־אמונים גדולה אחרונה. על “האחים” לבחור בכומר ראש־המנזר. מלבד חובת־הנזירים להרבות תפלה וכונה, מחויבים הם גם לעסוק בבשול, בכביסה, בגדול ירקות ותבואה וכו' לצרכי המנזר, כמו כן ללמוד וללמד. הנזיר חיָב להשבע שבועה משולשת – למשמעת, להעדר קנין פרטי ולצניעות. אסור לו לשאת אשה כל ימי חייו ואסור לו להתענות בצומות שלא־לצורך, כדרך רבים מן הקודמים.

השפעתם של הנזירים הבנדיקטינים על אירופה היתה גדולה מאד. מתוכם נבחרו אפיפיורים לעשרות והגמונים למאות. העתקותיהם שמרו על סופרי רומי, הם השפיעו על שפור החקלאות ע"י עבודתם השקדנית בקרקעותיהם שמסביב למנזריהם וכו'. הם היו מכניסים גם אורחים עוברים־ושבים בימים שלא היו בתי־מלון כלל, או שהיו מעטים מאד והגדילו בזה את המשא־ומתן והתנועה בין חלקי אירופה השונים.

הנזירים הבנדיקטינים היו תומכים נלהבים ונאמנים לאפיפיורות. הם נחשבו ככהנים ונקראו בשם הקלירוס ה"רֶגוּלַרי" (הנמוסי), משום שחיו עפ"י רֶגוּלָה (משטר ונמוס), להבדילם מהקלירוס ה"סֶקוּלַרִי" (העולמי), אשר הוסיף לחיות בעולם ולא קבל עליו את שבועות המנזר.

המעון אשר בנו הנזירים לשבתם נקרא מנזר, או כוֹמְרִיָה. הוא היה ערוך לספוק צרכיהם המיוחדים וגם בית־כנסיה בתוכו ונמצא על הרוב ברחוק־מקום מן העיר, למען תשלוט בו בדידות ומנוחה שלמה. הבנינים היו ערוכים מסביב לחצר, המכונה הקלוֹסטֶר (עֲזָרָה).

המפעל הראשון של הנזירים היה נִצור העמים הגרמנים, שעדיין לא עברו אל הנצרות. את אלה עשו הנזירים לא רק לנוצרים, כי אם גם לנתינים כפופים לאפיפיור. ככה גבר במאד כוח הכנסיה הרומית.

המרת בריטניה. בשליחות האפיפיור גריגוריוס הראשון באו לאנגליה בשנת 597 ארבעה נזירים ובראשם ראש־מנזר אוּגוּסטינוּס ובעזרת אשתו הנוצרית של מלך קֶנט (בדרומית־מזרחית אנגליה) הכניסו בזמן קצר את התושבים לכנסיה הנוצרית הרומית.

מרכזם היה בית הכנסיה העתיק, עוד מימי הרומים, שבקֶנטֶרבֶּרי ומאז נשארה קנטרברי הבירה הדתית של אנגליה.

עם קבלת הדת הנוצרית התחילה באנגליה תקופה של התלהבות כללית לרומי ולספרותה. נודע ביחוד הנזיר האנגלי בֶּדַא (“בֶּדַא הנעלה” 735–673) ע"י ההיסטוריה שלו על הכנסיה באנגליה.

המרת גרמניה. בשנת 718 שלח האפיפיור את ס"ט בוֹניפַציוּס, נזיר אנגלי, במשלחת דתית אל הגרמנים והוא השכיל לנצר רבים משבטי הגרמנים הרחוקים, אשר דבקו עוד בעבודת האלילים. בשנת 732 נתמנה לארכי־הגמון של מַגנֵצָה ויסד כמה הגמוניות גרמניות בשטח שעבר מקרוב לנצרות.

 

הערבים.    🔗

השמיים ישבו מימי־קדם על חצי־האי ערב מחולקים לשבטים, שנלחמו זה בזה. הם התעסקו בעיקר בגדול צאן ומקנה ובמסחר בין הודו, מצרים וסוריה.

הערבים עבדו אלילים, לרוב את כוחות הטבע – השמש, הירח והכוכבים, וקבלו השפעה גם מהדת הנוצרית, הפרסית וביחוד מהדת העברית, כי בערב גרו הרבה שבטים עבריים עוד מימי קדם, אבל ביחוד מימי חורבן ירושלים והמקדש ומימי הגזירות שאחריהם.

השבטים העבריים חיו חיי חרות בערב, תחת מנהיגיהם הם, כאורחות הערבים. גם הם היו מלומדי מלחמה, שואפי נקמה ועורכי קרבות זה עם זה.

היהודים חיו עפ"י רוב חיי אחוה ושלום עם הערבים והשפיעו עליהם הרבה מאד, עד כי בראשית המאה הששית לספה"נ קבל גם אבּוּ־כַּרִיש מלך תימן את הדת היהודית ועמו רבים מבני עמו.

אך ימי מלכות הגֵרים הערבים לא ארכו רק כשלשים שנה, כי בנקום בנו של אבו כריש, יוסף מלך תימן, את נקמת יהודי ביזנט בסוחרים נוצרים שבאו לערב, - הסית קיסר ביזנט את מלך כוש הנוצרי נגד יוסף למלחמה. יוסף נִגף ומת במלחמה, והיהודים נמלטו צפונה מתימן, ביחוד למֶדינה.

העיר מֶכָּה נחשבה כמקום קדוש בעיני הערבים כולם, כי שם היה מקדשם המפורסם קַעְבָּה, שלפי האגדה נבנה עוד ע"י אברהם אבינו, במקום שם נגלה מלאך אלהים להגָר במדבר להציל את ישמעאל אביהם ממות בצמא.

במקדש הזה נמצאו מצבות ופסילי האלילים למאות וגם האבן השחורה הגדולה (כנראה – מֶטֶאוֹר), שהוערצה ביותר ואשר לפי האגדה הביא אותה המלאך גבריאל לאדם הראשון.

בכדי לא להפריע לעולי־רגל הרבים, מבוא בשלום למכה ולבקר בקעבה, היה מקובל על הערבים להפסיק כל קרב וגאולת־הדם במשך ארבעה חדשים בשנה, בזמן העליה למכה.

הערבים מתחילים להופיע בדברי ימי העולם ביחוד מימי נביאם הגדול מוחמד, שהנחיל להם אמונה חדשה, את תורת היחוד ואִחד את השבטים הרבים והנלחמים זה בזה לעם אחד ובזה נתן דחיפה חזקה להתפתחות מהירה והשפעה מפליאה מצדם.

מוּחמד

נולד בערך בשנת 570 לספה"נ במֶכה ממשפחת בני־קוֹרֵיִש, שמתפקידם היה לשמור על המקדש קעבה. הוא היה איש עני, הוריו מתו עליו בהיותו עוד ילד ומפני זה גודל והתחנך בבית דודו שהיה סוחר.

גם מוחמד היה לסוחר. עם אורחות־גמלים בִקר בארצות ערב וגם בסוריה ביחוד בשֵרות האלמנה העשירה חַדִיג’ה, שהיתה לו לאשה.

בימי נסיעותיו למד מוחמד להכיר את דת משה ואת אמונת הנוצרים, ראה את רפיון בני עמו בשל פירודם לשבטים רבים נלחמים זה בזה, את הבלי אמונתם האלילית, ועלה על דעתו להכניסם באמונת אל יחיד ומיוחד ולאחדם לעם אחד.

כשאחרי נשואיו עם האלמה היה לאיש אמיד, חדל מנסיעותיו, התחיל להתבודד ולהתעמק בדתו החדשה, עד שראה פעם בחזונו את המלאך גבריאל אשר בשר לו, כי בחר בו האלהים, להיות לו לעבד נאמן, לגלות על ידו לבאי־עולם תורה חדשה ודת חדשה.

בן ארבעים שנה היה מוחמד, כשהתחיל לגלות את שליחותו האלהית ולהטיף לאמונתו החדשה, קודם בין בני משפחתו ואחרי כן ברבים.

הוא קוה להטות על צדו גם את היהודים ומשום זה הכניס לתורתו החדשה הרבה דברים גם מדת משה. כשנוכח שמתקיפיו ולועגיו העקריים הם היהודים, הפסיק את יחסיו אתם ושמר בלבו את עברתו עליהם.

גם בני עירו לעגו לו והתנגדו בתוקף לתורתו החדשה. ובפחדם, שמא יהרוס מוחמד, ע"י אמונתו החדשה, גם את קיומם, שהיה מבוסס ברובו על הכנסות עולי־הרגל המרובים למכה ולמקדש האלילים שבה, אמרו לרצחו נפש.

אז ברח מוחמד לעיר מֶדינה, שהיו לו שם הרבה ידידים מכבר. מנוסתו זו, שהיתה בשנת 622, נקראה הַגְ’רָה (ההגירה) בפי הערבים, שקושרים בה הרבה נסים ונפלאות, והואיל ועם הגירתו זו מתחיל נצחונה של דת מוחמד, התחילו הערבים את חשבון השנים שלהם משנת הגירתו למדינה (622).

במדינה קבלו את מוחמד ואת תורתו בסבר פנים יפות, ואחרי שמונה שנים גדל מספר הדבקים בו די יכולת לעלות על מכה וללכדה בחיל רב־נצחון.

במכה נתץ מוחמד את 300 המצבות ופסילי האלילים, רק את האבן הקדושה השאיר, כי גדול היה כבוד האבן הזאת בעיני הערבים. גם תושבי מכה השלימו עם המצב החדש, כי מכה נשארה גם הלאה בתור מרכז בשביל פולחן דת מוחמד.

אחרי נצחונו זה המשיך מוחמד להכניס את כל תושבי ערב, את מי בחרב, ואת מי בחנופה, לאמונתו החדשה, שקרא לה “אִישְׂלַם” (הכנעה לפני אלהים). הוא זכר גם את עברתו ליהודים, השמיד והרג רבים משבטיהם, רבים הכריח לקבל את דתו ורבים נמלטו לארצות אחרות.

מוחמד מת בשנת 632 במדינה, אחרי אשר הכניס את כל שבטי ערב באמונה אחת, תחת הנהגתו הוא, ויסד ממלכה ערבית גדולה וחזקה. הוא נסח בלב הערבים רוח גבורה, רוח קנאה לדתם ותשוקה עזה לכבוש ארצות ומדינות, בכדי להפיץ בהן את אמונתם.

הקוֹרָאן.

מוחמד לא ידע, כנראה, קרוא וכתוב, כי את דברותיו העלו תלמידיו על ספר, זמן קצר אחרי מותו. הספר הזה הוא הקוראן – כתבי הקודש של המושלמים, אשר מכיל את תורת מוחמד, שהיא לקוחה בעיקרה מדת משה ומהאמונה הנוצרית, בהכריזו על אל אחד ויחיד. “אם כי גם אברהם, משה וישו היו נביאים גדולים, אבל מוחמד הוא האחרון והגדול בין שליחי אלהים”.

עיקרי תורתו הם: על המושלמי לאמור בכל יום את דברי העיקר הפשוט – “אין אֱלהַ מבלעדי אלַה ומוחמד הוא נביאו”; עליו להתפלל חמש פעמים ביום ולהפנות בתפלתו את פניו אל נוכח העיר מכה; עליו לצום ביום (משקיעת החמה ועד עלותה מותר לאכול) במשך כל החודש רַמַדָן (החודש התשיעי של המושלמים), כי בחודש הזה שלח אלהים את מלאכו גבריאל לגלות למוחמד את תורתו; אם יש לאל ידו, על המושלמי לעלות למכה, לפחות פעם אחת בימי חייו, ועל כולם, עליו להפיץ את דת מוחמד, הן בחרב והן בפה.

על המושלמי לכבד את הוריו, לתת עזרה לעניים, להגן על היתום, לחיות חיים פשוטים ולהמנע מבזבוז. מוחמד אסר את הגנבה, את המעילה, את הרבית, את אכילת בשר החזיר ושתית משקאות משכרים וכו', אבל התיר לקחת יותר מאשה אחת (עד ארבע). לפי תורתו נחתך גורלו של כל איש ואיש מראש ע"י האלהים, עוד לפני הולדו ואין באפשרותו לשנותו (פַטַליזם), לכן אין על המושלמי לפחד מסכנת המלחמה.

אחרי המות יורדות נשמות הרשעים לגיהנום ונשמות הצדיקים עולות לגן־עדן. לגן־עדן השביעי, שבו נמצא כל טוב וכל תענוג, עולים אלה, שנפלו כלוחמים בעד דתם. משום זה לחמו המושלמים כאריות, בכדי לכבוש ארצות ולהפיץ בהן את דתם. כי לפני עיני רוחם היו או הנצחון, או גן־העדן.

להפצת האישלם, או דת מוחמד הועילו הרבה גם עיקריו הפשוטים, ההֶתֶר לקחת יותר מאשה אחת, הפצתו בעזרת החרב, חולשת ממלכת ביזנט וממלכת פרס וכיום עולה מספר מאמיני מוחמד שבכל העולם למאות מיליוני נפש, כמספר מאמיני האפיפיור ברומי.

המסגָד, או ההיכל המושלמי הוא בית־תפלה ומקום קריאת־הקוראן, אסורים פה מזבחות, כל פסל וכל תמונה. לכל מסגד יש מגדל אחד, או יותר ומעליו נשמעת הקריאה לתפלה מפי הכָּרוֹז (מואֲזן) חמש פעמים ביום.

המושלמים, או המוחמדים מחזיקים את נשיהם בחלק מיוחד של הבית, הנקרא הַרמוֹן, או בית־הנשים ובצאתן מפתח ביתן החוצה, עליהן להתכסות בצעיף. אין גבר רשאי לראות את פני אשה כבודה מלבד אביה, אחיה ובעלה.

החַלִיפִים וכבושׁי הערבים.

יורשו של מוחמד נקרא חַלִיף, או כליף (ממלא־מקום, בא־כוח), שנחשב כשליט יחיד גם בעניני אמונה ודת וגם בהויות העולם.

החליף הראשון היה אבּו־בֶּכֶּר (634–632), חותנו של מוחמד, שהתחיל בכבוש סוריה.

את כבושיו המשיך אחרי מותו החליף עוֹמַר (644–634) גיסו של מוחמד. הוא כבש את ארץ־ישראל, סוריה, פרס ומצרים. במצרים יסד את העיר קֶהיר, שהיא מאז בירת מצרים.

עומר גרש את היהודים והנוצרים מערב – הארץ הקדושה לערבים ובארצות אחרות גזר עליהם גזירות שונות, כגון האסור לשאת משרה בממשלה, לרכוב על גבי הסוס ועוד, אבל בראותו כי היהודים נאמנים לו ועוזרים על ידו, היטיב את מצבם. עומר נהרג ע"י אחד הנוצרים.

את כבושי הערבים הקלו בהרבה שבטי הערבים השונים שבארצות הנכבשות, כמו הסורים, למשל, שרבים מהם עבדו בצבאות ממלכת ביזנט ונפלו ברצון אל מחנה הכובשים. חוץ מזה מצאו הערבים בכל מקום עמים אדישים מבחינה מדינית, עשוקים ולחוצים ומדוכאים, ללא השכלה וללא סדר וממשלות אנוכיות ומתנונות והערבים הביאו עמם משטר מדיני וסוציאלי יותר טוב מהקודם.

בארצות הנכבשות הפיצו הערבים את דת מוחמד במרץ ובהצלחה.

עם כבוש מצרים ע"י הערבים נגזרה חבש (אביסיניה) מעל העולם הנוצרי. במשך אלף שנים אין אנו שומעים דבר על הארץ הנדחת הזאת. היא הוסיפה לעמוד בנצרותה ובמחצית המאה החמש־עשרה הופיעה מלאכות חבשית ברומי, לקבל הוראות בדבר פרטים אחדים שבדת.

עוֹתמַן (656–644) החליף וקרובו של מוחמד, הגיע בכבושיו עד הודו, אך בני סיעתו של עַלִי – חתן מוחמד, בנו המאומץ ומראשוני מאמיניו ועוזריו המסורים ביותר, הרגו את עותמן, כי חשבו שלא בצדק נבחר עותמן לחליף ובחרו את עלי לחליף.

אולם נגד החליף עלי (661–656) התקומם מוֹעַוְיָה, נציב סוריה, שהיה גם הוא ממשפחת הנביא.

ריב־אחים זה עשה שמות במדינה ומשום זה החליטו אנשים אחדים, לטובת השלום, להמית את שני ראשי הסיעות.

עלי הומת במסגד בקוּפה (בארץ בבל), אולם מועויה נפצע רק ויהי לחליף אחרי מות עלי. גם בני עלי – חסן וחוסיין הומתו.

החליף מוֹעַוְיָה (680–661) היה איש משכיל, הכניס סדרים טובים בממלכה, הרחיב את גבולות ממלכתו ביחוד בפנים אסיה, אבל נסיונותיו לכבוש גם את קונסטנטינופוליס, לא הצליחו.

מועויה יסד בית מלוכה חדשה, הוא היה לאב לחליפים מבית אוֹמַאיה, או האומאיים, ששלטו על הממלכה הערבית כתשעים שנה מ־661 עד 750, כשאַבּוּל עבאס שם קץ לשלטונם ויסד דינסטיה חדשה – משפחת העבאסיים, כפי שנראה הלאה.

הפילוג בדת מוחמד – כת הסוּניים וכת השיעיים.

החליף מועויה סדר את כל האגדות ואת כל ההוספות, שנתוספו על הקוראן ויעש מהן ספר חדש הנקרא סוּנָה (ספר המסורת, משנה, מדרש, מעין תורה שבעל־פה שאצל היהודים).

המושלמים שקבלו עליהם גם את התקנות וההוספות שבספר סונה, נקראים מן העת ההיא סוּניים, או בני סוּנה ועליהם נמנים בעיקר התורכים; בעוד שהמושלמים, מכבדי עלי, ששנאו את מועויה ולא קבלו את הסונה נקראים מאז בשם שִיעִיים, או בני שִיעַ.

השיעיים כופרים במסורה, הם קנאים רק לקוראן, לתורת מוחמד הכתובה, ורואים בעלי קדוש, ישות אלהות כמעט וזכות הירושה של עלי לתואר חליף אצלם עיקר באמונה. עליהם נמנים ביחוד הפרסים ורוב המושלמים שבהודו.

החליפים מבית האוּמאיים (750–661).

העבירו את בירת ממלכתם ממדינה לדמשק. פה סדרו לעצמם חצר מלכות מפוארה ולא כמו החליפים הראשונים, אשר חיו חיים פשוטים ביותר.

הם שלטו שלטון בלתי מוגבל, תמכו במדע ובאמנות והרשו גם לערבים להתישב בתור בעלי־אחוזות בכל רחבי המדינה, בעוד שלפי החליפים הקודמים היה עליהם להתעסק בעיקר בעסקי מלחמה. בימיהם השיגה הממלכה הערבית את פסגת גדולתה והיקפה.

החליפים החשובים ביותר מבית האומאיים, אחרי מועויה היו:

החליף עבּד אל מליך (705–685), שבימיו נבנה (691) בית־המסגד הגדול בירושלים על הר־הבית – מסגד כפת הסלע, הנקרא בשם מסגד עומר, שלא כנכון, מפני שהחליף עומר התחיל לבנות על הר הבית. המסגד הזה תוקן וחודש אחרי כן כמה פעמים.

בימי החליף וֶליד הראשון (715–705) הגיעה בית־אומאיה לרום הצלחתה. בימיו השתרעה הממלכה הערבית מסין עד האוקינוס האטלנטי.

הממלכה המושלמית, 750 שנה לספה"נ

הערבים בספרד.

בימי החליף וליד הראשון פנו היהודים יושבי ספרד (בממלכה הוסטגותית) אל הערבים בבקשה, כי יקומו ויצילום מידי לוחציהם, הכוהנים הנוצרים והבטיחו להם את עזרתם במלחמה.

המצביא הערבי תַּרִיק שבצפון אפריקה, עבר עם צבאותיו, שבהם היו גם הרבה בֶּרבֶּרים, - תושבי צפון אפריקה, את המֵצַר גיבּרַלטר (על שם תריק, ג’בּוּל־אַל־תַּרִיק – גבול, או הר תריק) ובעזרת היהודים כבש במשך שנים מספר את כל חצי־האי הפירינאי ושם קץ בשנת 711 למלכות הוסטגותים.

אבל סוּלֵימַן, בנו של וליד נחל מפלה גדולה ע"י קונסטנטינופוליס (717) ביחוד בעקב “האש היונית”, ששרפה את מרבית אניותיו, כפי שראינו כבר ומכאן ואילך הולכת ושוקעת תפארת האומאיים.

מספרד עברו הערבים גם לגליה, למלכות הפרנקים, אך בשנת 732 הוכו ע"י טוּר מכה נצחת ע"י הפרנקים בהנהגת קרל מַרטֶל (הפַּטִיש) ומאז היו הפירינאים הגבול בין המושלמים ובין הנוצרים במערב אירופה.

במזרח כבשו האומאיים גם את תורכסטן וירחיבו את אמונת המושלמים בין שבטי התורכים. הם כבשו חלק גדול גם מהודו ותהי ממלכתם מנהר גַנגֶס עד האוקינוס האטלנטי.

אך החליפים האחרונים מבית־אומאיה היו רפי־ידים לרסן כהוגן את המדינה העצומה, גם בין הערבים עצמם נתעוררה ריאקציה פוריטנית כלפי קלות־הדעת ורוח המותרות של דמשק. ביחוד בין בני כת השיעיים ובהכריזם, כי כל החליפים, שבאו אחרי עלי, הם מושלים שלא בדין, התקוממו נגד בית־אומאיה.

בהנהגת אבּוּל עבאס, ממשפחת מוחמד ומנהיג השיעיים, הכו בשנת 750 את החליף מַרְוַן, השמידו כמעט כל משפחת האומאיים – שבעים איש, שמו קץ לשלטון האומאיים בממלכה הערבית ובחרו לחליף את אבול עבאס.

אבּול עבאס (754–750) הגיע אמנם לשלטון בשם עלי, אבל עד מהרה התחיל לחפש אחרי כל שרידי צאצאיהם של עלי ואשתו פטימה (בת מוחמד) ולבערם מן הדרך, בכדי להבטיח את השלטון לבני משפחתו.

אבול עבאס יסד בית־מלוכה חדש – את בית העבאסיים, שמשלו משנת 750 עד שנת 1258, אם כי כבר לא על הממלכה המושלמית כולה ובמשך זמן ידוע (בימי הסֶלג’וּקים 1194–1038) רק בתור ראשי האמונה וכהני הדת, כפי שנראה הלאה.

בכל זאת בימי העבאסיים עלתה גדולת הערבים והשכלתם עד המדרגה העליונה, אם כי בימיהם גברה השפעת הפרסים על מהלך עניני החליפות.

העבאסיים בנו לעצמם (762) עיר בירה חדשה – בגדד, על הנהר חדקל, בקרבת בבל העתיקה, אשר נודעה לשם בגדלה (לפי השערה עד שני מיליון תושבים), בעשרה, בתפארתה, בהשכלתה, ובסַחְרה.

הם ושריהם בנו ארמונות מפוארים ובנינים נהדרים ביחוד בבגדד, אבל גם ביתר חלקי המדינה, יסדו בתי ספר, תמכו בחכמים ומשוררים והשגיחו על המשפט והצדק.

המצוין שבחליפי בית עבאס היה החליף הָרוּן־אַל־רַשִיד (809–786), שהיה גם משורר גדול והיה לאחד הגבורים בספר הידוע “אלף לילה ולילה” – קובץ אגדות ושיחות עממיות, שנקבצו במצרים, כנראה במאה החמש־עשרה.

התפרדות החליפות.

אולם אחרי מות הרון־אל־רשיד התחילה עד מהרה תקופה של ירידה והתפוררות. במשך הזמן נעשו הערבים יציבים, אוהבי שקט ותענוגות, לא שאפו עוד למלחמה כאבותיהם ולא הפילו עוד את פחדם על כל סביבותיהם כמלפנים.

רבים מהערבים עזבו את עבודת הצבא ואת מקומם מלאו שכירים משבטי השכנים הנודדים, ביחוד משבטי התורכים, שהיו גם לשומרי ראש החליפים ולמושלים האמיתים, כמו הגרמנים בשעתם בממלכה הרומית. הם הורידו את החליפים, אשר לא מצאו חן בעיניהם, מכסאותיהם, והושיבו אחרים תחתם; חליפים אחדים הומתו מידיהם והתחילו שוב המהומות, הפרעות והמרידות בממלכה.

עוד קודם לכן קרע עבד־אל־רחמן (788–756), הפליט היחידי מבית אומאיה, את ארץ ספרד מעל הממלכה המושלמית ויסד שם את החליפות הקורדובית, על שם עיר הבירה קורדובה, שהגיעה לפריחה גבוהה, שבה השתתפו גם היהודים במדה ידועה ואשר עבדו שכם אחד עם חכמי הערבים גם במדע ובפילוסופיה. החליפות הקורדובית התקימה עד שנת 1031.

הערבים, שנתערבו כאן הרבה עם התושבים הקודמים, נקראו בספרד בשם “מוֹהְרים”, ועוד היום מפורסמים אחדים מבניניהם, כמו המסגד בקורדובה והארמון אַלְהַמְבְּרָה בגרַנדה.

העמים המשועבדים והנאנחים בעול המסים ראו במהומות ובמרידות, שהתחילו בממלכה המושלמית, שעת־כושר לרכוש בחזרה את חרותם, ולאט־לאט נקרעו מדינות שלמות מעל הממלכה הערבית ותהיינה למדינות עומדות ברשות עצמן, כמו, למשל, מזרח פרס תחת ממשלת התורכים.

גם במצרים קמו חליפים חדשים, שקראו לעצמם בני־פַטימה, על שם בת הנביא ואשת החליף עלי ושמשלו יותר ממאתים וחמשים שנה (1170–909) ובמשך זמן ידוע גם על סוריה. במצרים יסד צַלַח־אלדין בית חליפים חדש – בית אַיוּב, שמשל במצרים ובסוריה משנת 1250–1171. גם באפריקה הצפונית קם בית־מלוכה חדש.

בבגדד האריכו אמנם עוד ימים החליפים מבית עבאס, אבל לרוב רק בתור ראשי האמונה וכהני הדת, בעוד שהשלטון האמתי היה בידי משפחת הסֶלג’וּקים התורכים (1194–1038), שנקראו בשם “אמיר אל אומרא” (נסיך הנסיכים), עד שבשנת 1258 החריבו המונגולים מצפון אסיה את בגדד ואז פסקה החליפות למעשה, אם כי נשארה עוד קימת להלכה.

תרבות הערבים.

מאת העמים הנכבשים וביחוד מהיונים, היהודים והפרסים רכשו הערבים את יסודות התרבות האנושית ויפתחו אותם עפ"י רוחם במדה מצוינת.

הם היו הראשונים שהתחילו להשתמש בחקירותיהם המדעיות במֵיתוֹדָה הנִסיונית (האֶכספֶּרימֶנטַלית) והניחו את היסוד ללִמוד החִימִיָה (תורת התהוות החומרים והתפרדותם), האַלְגֶבְּרָה (תורת ההשואות שבחשבון) והגֵיאוֹגרָפִיָה (תורת ידיעת הארצות).

בימי ממשלת בית־עבאס התפתחה מאד אצל הערבים חכמת התכונָה (האסטרוֹנוֹמִיָה) והפילוסופיה. הם ידעו כבר על דבר כַּדוּרִיוּת הארץ, תנועת כוכבי הלכת וכוכבי־השֵבֶט. ידעו להגביל בדיוק את תקופת השנה ולקבוע בדיוק את מועד לקויי החמה והלבנה. כדי להסתכל בכוכבי השמים, התקינו להם הערבים מנגנונים (אַפַּרַט) ומכשירים שונים והניחו בזה את היסוד לאוֹפְּטִיקָה (תורת האור והראיָה) ולמֵכַנִיקָה (תורת שווי־המשקל והתנועה).

בשדה הרפואה פתחו הערבים ביחוד את תורת הפיסיולוגיה (תורת פעולות אברי בעלי־החיים) וההיגיינה. הם ידעו להשתמש גם בסמי הרדמה והוציאו אל הפועל נתוחים הידועים כקשים ביותר וכן השתמשו גם בספִּירט לצרכי רפואה.

בפילוסופיה ובספרות תפשו בחוש בריא, כי ההיסטוריה היא התחלתה וגרעינה של כל פילוסופיה בריאה וספרות מועילה וסופריהם החשובים הראשונים היו סופרי היסטוריה. כמו כן הם שכללו בהרבה את שיטת החנוך ויצרו ספרות־חנוך גדולה וחשובה, אבל ביחוד הצטינו בשירה ובפיוט.

נודעו לשם מרכזי המדע של הערבים, ביחוד האוניברסיטאות בקורדובה, בבגדד ובקהיר, שגם הרבה תלמידים נוצרים בקרו אותן וגם הרבה יהודים הרצו בהן.

מבין גדולי המדע הערבים נודעו ביחוד: הפילוסוף אִבְּן־רוֹשד מקורדובה (1198–1126), ששחרר את החקירה המדעית מן הדוגמתיות התיאולוגית; הפיסיקאי אבן־סינה מבוכארה (1037–980) והמתימטיקן אבן־מוסה (במאה הי"ב).

בתעשיה נודעו לשם ביחוד כלי־הפלדה של דמשק ועבוד העורות שלה ובגדד וגרנדה – עם תוצרת המשי והמרבדים שלהן. הערבים הצטינו גם בחקלאות ובגנָנוּת וע"י הרכָּבות עלה בידם לגדל מיני פירות ופרחים חדשים.

בבניה יצרו הערבים סגנון־בניה חדש – את הסגנון הסָרָציני, או המוֹהרִי (קשתות בצורת פרסה ועמודים דקים מקושטים) וכפי שראינו כבר, נשארו ביחוד בספרד הרבה שרידים מבניניהם המפוארים והמצוינים. הם יצרו גם קשוטים חדשים, את ה"ערבֶּסקים" – קשוטים מגוונים, משולבים ומשובצים באותיות ערביות ובפסוקים מהקוראן.

אם כי את ידיעותיהם העיקריות קבלו הערבים מאחרים, ביחוד מהיונים, מהיהודים ומהפרסים, אבל עד מהרה עלו על מוריהם ונהיו למורי אירופה בימי הבינים.

עוזרי הערבים וחבריהם הנאמנים בכל החכמות והמדעים, במליצה ושיר, בחקירה והגיון היו ביחוד היהודים, אשר ישבו בקרבם ושגם מהם יצאו אז חכמים רבים, כמו יעקב אבן־שאֵרָה, שהיה הראשון, אשר הביא מהודו את ציוני המספר (ספָרות) אל ממשלת החליפים, הרמב"ם, ר' שלמה אבן־גבירול, ר' יהודה הלוי ועוד.

התורכים במזרח והנוצרים במערב החריבו אמנם את הממלכות הערביות ויחד עם זה גם את התרבות הערבית, אך עקבות תרבות זו נכרים מאוד גם כיום ביחוד ביסודות ההשכלה האירופית.

 

מלכות הפרנקים, הקרולינגים.    🔗

ראינו כבר, כי מלכות הפרנקים באה למעשה תחת שלטון ראש שרי־המלך – פקיד החצר, או שר־הארמון, ביחוד בעקב מלחמת האחים בין מלכי המֵרווִינגים, אם כי אלה הוסיפו לשמש מלכים להלכה.

בין שרי הארמון האלה הצטין ביחוד קַרל מַרְטֶל (741–714), שהכה את הערבים מכה נצחת (732) וקבל בשל זה את התואר “מרטל” – הפַּטיש.

בנו ויורשו פּיפּין־גוּץ (הקטן) היה גבור חיל וימשול בארץ הפרנקים ביד רמה (768–741).

פיפין עזר גם לאפיפיור במלחמתו עם הלומברדים ובביסוס שלטונו המדיני, בנתנו לו במתנה את גליל רַונה, שכבש בחזרה מהלומברדים.

בהסכמת ובתמיכת האפיפיור, כי תואר המלך והכתר שייכים לזה שבידו גם השלטון, הוריד פיפין אחרי כן את המלך המרווינגי האחרון, ישב על כסאו והוא נמשח והוכתר למלך (752) גם ע"י האפיפיור (על פי מנהג דתי עתיק של העברים) ומזה נולד אחרי־כן תואר המלכים “בחסד עליון”. ככה קמה בשנת 752 דינסטיה חדשה במלכות הפרנקים – דינסטית הקרולינגים.

קרל הגדול (814–768),

בנו של פיפין, היה אחד המלכים היותר גדולים בעולם. בימיו גדלה ועצמה הממלכה הפרנקית, גבולותיה נתרחבו והיא הגיעה בהתפתחותה למדרגה גבוהה.

קרל שם לו למטרה לאחד את כל העמים הגרמניים תחת שלטונו ולחדש את הממלכה הרומית המערבית. הוא נהל מלחמות רבות והצליח.

לבקשת האפיפיור עלה קרל על הלומברדים, נצחם ואת ארצם ספח לממלכתו (774). אחרי מלחמה קשה וממושכה (804–772) נצח גם את הסכסים, שהפריעו בהתנפלויותיהם את שלות מדינתו, הכריחם לקבל עליהם את האמונה הנוצרית וספח את ארצם למדינתו. כמו כן נצח את הבַּוַרים וכבש את ארצם ושם גם עמים סלַויים, כמו הביהימים למס עובד.

הוא הכה מכה נצחת (796) גם את האוַרים, עם תורכי מאסיה, שהתישבו במאה הששית לספה"נ בסביבות הנהרות דנובה וטיסה (הונגריה) והפילו את פחדם זמן רב על העמים שמסביבם. נודעו ביחוד מבצרי־האדמה העגולים שלהם, שעקבותיהם נראים עוד כיום. אחרי מפלתם נטעמו האורים עד מהרה בין העמים שמסביבם.

קרל נהל מלחמה גם נגד הערבים, או המוהרים, כפי שקראו אותם בספרד וכבש חלק מארצם צפונית־מזרחית. במלחמה זו נפל בן־אחיו, הגבור רולנד – גבור הפרשים הידוע של ימי הבינים.

באופן כזה עברו לידו כמעט כל ארצות רומי המערבית וכשהשיב על כסאו את האפיפיור ליאון השלישי, שגרשוהו מתנגדיו, הכתיר זה את קרל, בכנסית סַן־פֶּטרוּס ברומי, לקיסר רומי (800) וממלכתו היתה לממלכת רומי הקדושה.

קרל הכניס סדר ומשטר בממלכתו. התקין שכל אזרח חפשי מחויב לעבוד זמן מסוים בצבא. ואם כי שלטונו של קרל היה בלתי מוגבל, הכניס בכל שנה את אספת האצילים וההגמונים לחוות את דעתם בעניני המדינה והדת. בעזרת ועדת מומחים הוציא קרל קובץ חוקים – קַפִּיטוּלַרִיוֹת, שבחלקו נשתמר עד ימינו.

את ממלכתו חלק למחוזות (גרַפיות) תחת הנהגת גרפים, או רוזנים ולאורך הגבול סדר מחוזות־הגבול בהנהגת מַרק־גרפים, או מרקיזים לשם הגנה על הגבול ותוארים אלה היו ראשית תוארי־האצילות. כמו כן תקן, כי כל העם יתן מעשר לכהנים ולבתי־תפלה.

קרל שם את לבו להרמת ולהפצת התרבות, המסחר והתעשיה. הוא יסד הרבה בתי־ספר, לרוב על יד המנזרים ונודע לשם ביחוד “בית־ספר ההיכל” בשביל בני רמי היחס. הוא התקין גם הרבה דרכים, תעלות, בנה בנינים ויסד כמה הגמוניות.

אם כי לא היתה נהוגה בממלכתו שיטה של הטלת מסים כללית והכנסותיו של קרל באו בעיקר מאחוזות אדמת־מלכותו והוא התנהג בזהירות רבה בהוצאותיו ביעצו גם לאחרים לעשות כמוהו, - תמך בכל זאת ביד רחבה באנשי המדע והחכמה ובחצרו נמצאו האנשים היותר מפורסמים שבדורו, בני עמים ודתות שונים.

נודעו לשם ביחוד: אלקוֹיִן – הסופר, החכם והמשורר האנגלי־סכסי; פאוּלוּס דיאקוֹנוּס – ההיסטוריון הלומברדי; החכמים היהודים ר' קלוֹנימוּס ור' יצחק, שהשתתף גם במשלחת אל החליף הרון־אל־רשיד בבגדד והסופר הפרנקי איגנהרד, שכתב את תולדות ימי קרל. בימי קרל היתה הרוחה גם ליהודים שבמדינותיו.

התפוררות ממלכת קרל הגדול.

בנו לוּאִי (לוּדוִיג, 840–814) המכונה לואי “הענו” או “החסיד” היה מלך חלש, אוהב את המנוחה והשלוה.

הוא חלק בחייו את ממלכתו בין ארבעת בניו, שלא היו מרוצים מאופן החלוקה, התקוממו כמה פעמים נגד אביהם, רבו גם ביניהם ורוב ימי לואי עברו במלחמות עם בניו.

ריב אחים זה נמשך גם אחרי מות לואי, עד שבשנת 843 התפשרו הבנים בעיר וֶרְדֶן ולפי זה קבל קרל הנקרא “הקֵרֵחַ” את ארץ המערב, שמתחילים לקרוא לה גם בשם “צרפת”; לוּאי הנקרא “הגרמני” קבל את ארצות המזרח ויהי הראשון למלכי גרמניה ולותֵּר קבל את ארץ איטליה ביחד עם כתר הקיסר.

אך בזה לא פסקה עוד מלחמת האחים, עד שבשנת 870, בחוזה מֶרסֶן נקרעה שוב ממלכת הפרנקים לשלש מלכויות – מלכות פרנקית מערבית (צרפת ובלגיה של היום), מלכות פרנקית מזרחית (גרמניה) ומלכות איטליה.

ריב ומלחמת־אחים אלה החלישו מאד את כוח שלטונם של המלכים והשפילו את כבודם. נוסף לזה לא היה למלכים די כסף לשלם את הפקידים ולכלכל צבא קבוע ולהתגבר בעזרתו על המתקוממים ועל העמים המתפרצים, כמו הסלוים ואנשי הצפון מחופי דניה, שודיה ונורבגיה; גם הדרכים נתקלקלו מחוסר טיפול וקשה היה לעבור במהירות ממקום למקום.

משום זה נאלצו המלכים לרכוש לעצמם את עזרת בעלי ההון והכוח על ידי מסירת אחוזות וקרקעות רחבות ידים ונתינת זכויות מיוחדות, כגון הזכות להחזיק באחוזותיהם חיל משמר, לשפוט את יושביהן, להטיל מסים וכו' עד שנעשו רוזנים, אצילים אלה לנסיכים, עומדים כמעט ברשות עצמם וכוח שלטון הקרולינגים ירד עוד יותר, למדרגת המרווינגים האחרונים, עד שבשנת 911 פסק לגמרי שלטון הקרולינגים בגרמניה ובשנת 987 פסק שלטונם גם בצרפת, אחרי אשר באיטליה פסק עוד קודם לכן ושושלות מלוכה חדשות קמו במקומם.

 

הפֵיאוֹדַליוּת    🔗

היתה כעין משטר מדיני וחברתי, שיש בו נתינים ונתיני־נתינים, כפי שנראה הלאה וששרר ביחוד במערב אירופה מהמאה התשיעית עד המאה השלש־עשרה. משטר זה התפתח אצל הפרנקים ומהם קבלום יתר העמים.

מלכי הפרנקים היו נוהגים לחלק לשריהם ולמפקדי־הצבא שלהם, במקום כסף המשכורת, אחוזות־אדמה רחבות־ידים בתנאים ידועים – שבועת־אמונים, שרות צבאי, כספי, כלכלי וכו'.

אחוזה כזאת נקראה נֶכֶס־האַנְגַרְיָה, או פֵיאוֹד; נותן האחוזה היה אדון־האנגריה או הסֶניוֹר, או האדון הפיאודלי ומקבל האחוזה היה נתין־האנגריה, או וַסָל.

הוסלים הראשונים, שקבלו את אחוזותיהם מאת המלך, לרוב הברונים, הגרפים, הרוזנים, ההגמונים, הדוכסים וכו' היו גם הם לאדוני־האנגריה או לסניורים, או לאדונים פיאודליים כלפי אנשיהם הם, שחלקו להם הלאה חלקות אדמה מאחוזותיהם ושקבלו עליהם להיות מסורים ונאמנים להם ושנקראו סוּבוסלים, או נתין־האנגריה, או משועבדים.

אדון־האנגריה העליון, או הסניור העליון היה המלך שלא היה תלוי מאחר.

רבים מבעלי הנחלות הקטנות, שקודם לכן היו בלתי תלויים באחרים, אבל היו חדלי הגנה בפני התקפת האצילים הגדולים, מסרו גם הם את נחלתם לשכנם התקיף וקבלום בחזרה מידו בחֶזקת נכס־אנגריה. על ידי זה נהיו גם הם לוסלים ויכלו לקרוא לעזרת אדוניהם.

מי שאמר להעשות וסל בא אל חצר־התקיף ובעמדו על ברכיו גלוי ראש ומשולב ידים, היה מביע במעמד אנשי החצר בנוסח קבוע, את רגשי הכנעתו ובקשתו לבוא תחת כנפי חסותו של התקיף. האחרון היה מניח את ידיו על ידי המבקש, מנשקו נשיקת־שלום ומקימו ואז נשבע הוסל שבועת־אמונים בנקיטת כתבי־הקודש ובהתחיבו חגיגית למלא את כל חובותיו לאדוניו. אחרי ההוֹדיָה, או טֶקֶס שבועת־האמונים הנ"ל, מסר התקיף את חלקת האדמה, את נכס האנגריה לוסל (אִינוֶסְטיטוּרָה) ובזה נכרת הברית בין הסניור ובין נתינו הוא – הסובוסל. סדרי־ההסכם האלה בין וסלים לאדונים הם שכוננו את השיטה הפיאודלית.

חובות הוסל היו שונות. החובות העיקריות היו – העבודה בצבא, נשיאת משרות שונות בחצר הסניור, או האדון, כמו כן לסייעו בכספו במקרים מיוחדים, כגון לפדות את אדוניו מהשבי, אם נשבה בידי אויב, או לתת מוהר לבתו, לכלכל את אדוניו ולנהוג בו הכנסת־אורחים מדי בואו למצודתו ועוד.

חובות הסניור היו – לשמור את הברית בינו ובין הוסל, לבלתי ללחוץ אותו ולבלתי קחת ממנו את נכס־האנגריה ולהגן עליו מפני אויביו, אם יתנפלו עליו.

נחלת־הפיאוד או נכס־האנגריה נתן לצמיתות, מורשה למשפחת הוסל ועבר מדור לדור אל הבן הבכור. כל עוד נשאר הנתין נאמן לאדוניו ומלא את שרותיו כאשר הותנו וצאצאיו נשבעו שבועת־אמונים והוסיפו לעשות כתנאים, אשר לפיהם נתנה האחוזה בראשונה – לא יכול האדון או יורשיו להפקיע בתוקף החוק את הקרקע מרשותו. בכל זאת אם אחד הצדדים הפיר את הברית, היתה על פי רוב החרב שופטת ביניהם.

גדולי הוסלים, אשר המלך עצמו זכה אותם בנחלותיו, כפי שראינו, כמעט יצאו מרשותו לאחר שנתנו להם הנכסים ולזרעם אחריהם, ועוד יותר הוסלים שלהם, המוני העם, שלא נשבעו שבועת־אמונים למלך, כי אם לאדונים הפיאודליים, אשר על אדמותיהם ישבו.

המצודה של ימי בינים.

בימי המבוכה שבאה בעקב פרוץ הברברים, התחילו הרוזנים והדוכסים וגם שאר בעלי האחוזות הגדולות לבנות להם מעוז – קודם מצודת־עץ, אחרי כן מצודת־אבן עם מגדלים וכו' לרוב על מרומי־סלע לבלתי תת לאויב לגשת אליה וללכדה, או עם חפירה עמוקה מחוץ לקירות, שנמלאה מים ועם גשר מתקפל לבלתי תת מעבר לאויב. מסביב למצודה היתה חַוָה עם משועבדים להספקה לכלכלת בני־בית בעל המצודה, משרתיו ונושאי־כליו.

האכרים המשועבדים חיו לרוב חיי שעמום ועוני ושלמו את חובתם לאדוניהם בעבודה ובתבואות החוה, אך במאה השתים־עשרה והשלש־עשרה, עם התחדשות המסחר והתעשיה, התחילו להחליף את שרותם בתשלומי כסף.

מלחמת השכנים בימי־הבינים.

התקופה הפיאודלית הצטינה במלחמות רבות ואכזריות, במהומות ומבוכות, מעשה שוד ורצח. היא היתה תקופת שלטון האגרוף והחרב.

המלחמה היתה ראש עסקם של האצילים הנסערים, אשר החזיקו את האדמה ויאמרו למשול בה. הם היו מתבצרים במבצריהם, היו עוסקים בציד חיות ועופות ביערים הקרובים, לעתים היו עורכים מלחמות־שנים או מלחמות בין קבוצות פרשים שונים - להראות לעין כל את כוח גבורתם ואומץ לבם ולפעמים קרובות היו עולים למלחמה על שכניהם.

המנהגים והמדות היו גסים ביותר. האצילים בעם היו מתיחסים ברגשי בוז אל החלשים מהם, היו מתנפלים על עוברי דרך, על סוחרים, לוקחים אותם בשבי ואינם משחררים אותם, עד שהיו מקבלים סכומים גדולים, כופר נפשם מאת גואליהם וקרוביהם. ביחוד רע היה מצב היהודים ונחשב למצוה ללחצם, להעיק להם ולשפוך את דמם. בכל זאת שמרו היהודים ככל האפשר על השכלתם וגם המלכים והשרים הקנאים ביותר נאלצו לקרוא לרופא יהודי.

האנשים היו נבערים מדעת, מאמינים בהבלי שוא ובאמונות תפלות, בשדים וברוחות ובכוח השטן. לפעמים היו מעילים על המוקד אנשים בתור מכשפות, קוסמים ובעלי ברית השטן. גם רוב הפיאודלים האצילים לא ידעו קרוא וכתוב. רק הכמרים והנזירים היו המשכילים בעם. אכן היו גם הגמונים וראשי מנזרים שאהבו את הקרב גם המה.

אך נמצאו גם פרשים אבירים שהיו מגינים לפעמים בכוח גבורתם על החלשים הנלחצים והמעונים ומחישים עזרה לאלמנות ויתומים. גם הכנסיה הנוצרית התחילה לצוות על שביתות־נשק, המכונות “שלום־אלהים”, לאמור כי תשבת מלחמה בימי־הצומות ובמועדים אחרים, כמו כן ביום חמישי, ששי, שביעי וראשון לשבוע, והמחלל את השביתה, הוחרם על־פי הכנסיה.

מקץ ימים התגברו סוף־סוף המלכים על האדונים הפיאודלים החזקים והתחילו להכניס שוב סדר ומשטר במדינה.

 

הבּוּלְגָרים וממלכת ביזנט.    🔗

הבולגרים, עם פיני מסביבות הנהר ווֹלגה, התישבו עוד במאה הששית ליד הנהר דנובה התחתון וכבשו את השבטים הסלויים – הסֶרבּים והקרואטים, שהתישבו שם עוד קודם לכן.

הבולגרים התבוללו מהרה עם הסלוים, סגלו להם את שפתם את מנהגיהם ואורח חייהם והמלוכה הבולגרית היתה למלוכה סלוית.

במאה השביעית, ביחוד בימי הנסיך בּוֹריס, שקבל את התואר מלך והכניס את עמו בברית הנצרות, כבשו הבולגרים את כל הארצות שבין הנהר דנובה וממלכת ביזנט ונהיו לה לשכנים קרובים ומסוכנים מאד. הם התפרצו הרבה פעמים בגבולות ביזנט ולא פעם עמדו גם ליד שערי קונסטנטינופוליס.

בשנת 811 החליט נִיקִיפוֹר, קיסר ביזנט, להשמיד את מלכות הבולגרים, עלה בחיל כבד על ארצם, אך נגף ונפל במלחמה וביזנט היתה למס עובד לבולגריה.

בשנת 867 עלה על כסא ממלכת ביזנט הקיסר בַּסִילִיוֹס ממוקדון, שהיה הראשון לדינסטיה המוקדונית (1081–867). יורשי בסיליוס נלחמו מלחמה קשה עם הבולגרים.

מלכות הבולגרים התחזקה ביחוד בימי המלך שמעון (927–893), שהיה איש נאור וגבור מלחמה ופעמים רבות שם מצור גם על קונסטנטינופוליס. אך בימי יורשיו נחלשה המלוכה הבולגרית ונקרעה לשתי מדינות – בולגריה המזרחית והמערבית ואז עלה בידי ניקיפור פוקה, קיסר ביזנט, בעזרת הרוסים בהנהגת וַיטוֹסלַו, נסיך קיוב, להחריב את בולגריה המזרחית ואחריו בסיליוס השני החריב גם את בולגריה המערבית בראשית המאה האחת־עשרה.

הקיסרים המקדוניים נלחמו בהצלחה גם עם הערבים והשיבו לביזנט את ארמניה, חלק גדול מסוריה ואת האיים כרתה וקפריסין.

אחרי מות בסיליוס השני פרצו מלחמות פנימיות בשל משפט המלוכה, שהחלישו מאד את כוח הממלכה, שעמדה בפני משבר קשה ביחוד מפני עלות התורכים־הסֶלג’וקים על אסיה הקטנה.

אז קרא הקיסר אַלֶקסַיוּס קוֹמְנֵן (1118–1081) לאפיפיור הרומי, אוּרבַּן השני, שיחוש לעזרתו בחיל כבד של כל עמי הנוצרים שבמערב ויעלו יחד עם הסלג’וקים, אויבי דתם. הדבר היה בשנת 1095, ובזה התחילו מסעי הצלב, כפי שנראה הלאה.

בסוף המאה השתים־עשרה, בימי רפיונה של ממלכת ביזנט, הצליחו הבולגרים לפרוק מעליהם את עול היונים ובימי המלך און השני (1941–1218) פרחה שוב מלכותם כבימי שמעון הגדול.

אך קמו לבולגרים אויבים חדשים, המונגולים, או הטַטַרים מצפון, שמשלו אז ברוסיה ואחריהם התורכים־הסלג’וקים שבין יתר הארצות כבשו גם את ארץ בולגריה בסוף המאה הארבע־עשרה.

הסלוים.

ממזרח לגרמנים בתוך המישור הגדול, המשתרע במזרח אירופה מהרי הקַרפַטים עד הנהר וולגה, ישבו שבטים רבים, שהתיחסו גם המה לגזע האריים וקראו לעצמם בשם סלַוִים (בעלי דבור, מבינים זה את זה).

הם התעסקו בעיקר בציד, בגדול בהמות, בעבודת אדמה וגם במסחר וכמו יתר העמים העתיקים, גם המה היו עובדי אלילים, עובדי כוחות הטבע ומאמינים ברוחות ובשדים.

הסלוים היו גבוהי קומה, אמיצי לב ומלומדי מלחמה, אבל בדברי הימים מתחילים הם להופיע רק בזמן מאוחר, כי היו מחולקים לשבטים רבים ולא התאחדו לעמים גדולים, למען יוכלו לעשות גדולות.

אחרי תנודות העמים הגרמניים חדרו הסלוים למקומותיהם העזובים, ככה הגיעו עד לב אירופה ובדרום לסביבת הנהר דנובה והתישבו שם.

הטְשֶכים

הסלוים התישבו בערך במאה החמשית במרכז אירופה ונקראו גם ביהמים בארץ ביהם, מוֹרָוִים בארץ מוֹרָוִיָה וסלוֹוָקים בהרי הקרפטים.

קודם היו בעול האוַרים, אך במאה השביעית עלה בידם, בהנהגת סָמוֹ, מנהיגם הפרנקי, לפרוק את עולם, אבל אחרי מות סמו נפרדו שוב לשבטים ובאו בעול הגרמנים. בימי נסיכם סְוָטוֹפְּלוּק, בסוף המאה התשיעית, הצליחו הטשכים ליסד מלוכה גדולה וחזקה, אבל אחרי מותו היו שוב למס עובד לגרמנים וגם ההונגרים, הכובשים החדשים, קרעו חבל ארץ גדול מארצם.

בהתחלת המאה העשירית אִחד אחד הנסיכים ממשפחת פשמיסל את כל שבטי הטשכים לעם אחד ומלכים ממשפחת פשמיסל משלו עליהם כארבע מאות שנה.

הסֶרבִּים

הסלוים התישבו במאה הששית והשביעית בסביבות הנהר דנובה והנהרות דרַוָה סַוָה הנופלים לתוכו. קודם היו מחולקים לשבטים רבים תחת הנהגת נסיכיהם, או זוּפַּניהם ורק בהתחלת המאה העשירית, בימי טשסלב, הנסיך הגדול התאחדו לעם אחד.

הנסיך הגדול מיכאל (במאה האחת־עשרה) קבל מאת האפיפיור את התואר מלך, אבל אחרי מותו נחלשה מלכותם, ביחוד בעקב מריבות פנימיות וקיסרי ביזנט קרעו חלקים ממנה.

בימי מלכם סטֶפן נימן (בסוף המאה השתים־עשרה) התחזקה שוב מלכותם, שהגיעה למרום פסגתה בימי המלך סטפן דישו (במאה הארבע־עשרה), שאז נתרחבו מאד גבולותיה, ביחוד בדרום.

אולם אחרי מותו פרצו שוב מריבות פנימיות, מלכות הסרבים נתפוררה לחלקים רבים, שנכבשו אחרי כן על ידי התורכים הכובשים.

הפוֹלַנים

הסלוים בסביבת הנהר ויסלא, מתחילים להופיע בדברי הימים במאה העשירית, בימי הנסיך הגדול פּיאסט מיציסְלַו הראשון, שהכניס את עמו בדת הנוצרית הקתולית.

מיסדה של מלכות פולניה היה בנו, המלך בוֹלִיסְלַו הגבור, בהתחלת המאה האחת־עשרה, שאִחד את שבטי הפולנים לעם אחד וכבש וספח גם ארצות אחרות למלכותו.

אולם אחרי מותו התחילו מריבות פנימיות ומלכות הפולנים נתפוררה לארבע מדינות נלחמות זו בזו. המריבות והמלחמות הללו החלישו מאד את כוח העם והפולנים היו סובלים חליפות מעול הטשכים, הגרמנים, הפרוּסים, הליטאים והמונגולים, או הטטרים.

המלך וְלַדִיסְלַב לוֹקיטסק הצליח בהתחלת המאה ה___² עשרה לאחד שוב את המדינות הנפרדות ובימי בנו קזימיר השלישי, או הגדול (1370–1333) פרחה שוב מלכות הפולנים.

קזימיר השתדל להחליש את כוחם של גדולי המדינה, הכניס סדר ומשטר במדינה, נתן חוקים טובים ועמל לטובת העם. בימיו התישבו הרבה יהודים במדינתו, ביחוד מבין יהודי גרמניה, שנמלטו מפני הרדיפות הרבות, אשר פרצו נגדם במדינה זו. המלך קזימיר התנהג בחסד אתם ונתן להם זכויות רבות.

במות המלך קזימיר פסק שלטון משפחת הפיאסטים בפולניה ועל כסא המלוכה בא הנסיך הליטאי יָגֶלוֹ (1434–1386), שנשא את יֶדְוִיג, בת קזימיר, לאשה.

יגלו אִחד את מדינת הליטאים (גם כן סלוים) עם מדינת פולניה לממלכה אחת גדולה, שהשתרעה מהים הבלטי עד הים השחור ויסד דינסטיה חדשה – את דינסטית היגלונים, שמשלה בפולניה עד שנת 1572.

בימי היגלונים היתה פולניה הממלכה החזקה ביותר במזרח אירופה. מבין מלכי היגלונים הצטינו ביחוד: בנו ודַיסלַו השלישי (1444–1434), שהיה גם מלך הונגריה, אך נפל במלחמתו עם התורכים; אחיו, קזימיר הרביעי (1492–1447) הגדיל את כבוד פולניה בפנים ובחוץ ועוד הרחיב את זכויות היהודים.

הרוסים.

יותר מכל שבטי הסלוים הצליחו השבטים הסלוים המזרחיים, או הרוסים, שבשם זה מתחילים לקרוא אותם במאה השמינית, כשבאו תחת שלטון משפחת הוַרְיָגִים־רוּסים, אחת ממשפחות הנורמנים מחצי־האי הסקַנדינבי.

הנסיך הראשון ממשפחה זו היה רוּרִיק, שמשל בעיר נוֹבוֹגוֹרוֹד, אך עד מהרה פרשו בני המשפחה הזאת את שלטונם גם על העיר קיוב בדרום רוסיה ובמאה העשירית הרחיב הנסיך סויטוֹסְלַו בהרבה את גבולות מדינתו. הוא החריב וכבש גם את מדינת הכוֹזרים בדרום רוסיה, שקבלו בימי מלכם בּוּלַן, במאה ____³ את דת היהודים וכמאתים שנה נתקימה ממשלת הכוזרים גדולה ____⁴ משלו על עמים רבים וגם קיסרי ביזנט היו משלמים מס להם.

אחריו היה לנסיך הרוסים וְלַאדימיר “הקדוש” (1015–980), שלקח לו לאשה את אחות קיסר ביזנט וקבל את דת הנוצרים מהכנסיה היונית, או הפּרַבוֹסְלַבית. הוא חלק את מדינתו בין שמנה בניו והחליש ע"י זה מאד את כוח הרוסים.

בהתחלת המאה השלש־עשרה עלו מאסיה המונגולים, או הטַטַרים על רוסיה, עשו בה שמות נוראות ומשלו עליה (חוץ נובגורוד) כמאתים וחמשים שנה.

הנוֹרמנים,

או הנורמנדים (משמעו – אנשי הצפון), שבטים גרמניים בחצאי־האיים סקַנדינוָיָה (שְוֵדֵים ונוֹרְוֵגִים) ויוּטלַנד (דֵנִים) שבצפון אירופה, מתחילים להופיע בדברי הימים בסוף המאה השמינית, כשהופיעו כשודדים באנגליה.

הגדודים הראשונים, שיצאו מארצות סקנדינויה לנסות את מזלם בארצות המערב, היו מעודף יושביהן, מאלה אשר צר היה להם המקום בארץ מולדתם. אך הצלחתם עוררה גם את יתר אחיהם, לצאת גדודים גדודים לשלל שלל ולבז בז בארצות המערב, ומשנה לשנה גדל מספר הוִיקינגים או הגבורים הנורמנים אשר שמו את פניהם אל ארצות המערב.

הנורמנים היו גבוהי קומה, גבורי כוח, מלומדי מלחמה ועוד מילדותם למדו להלחם עם תנאי הטבע הקשים שבארצם וירכשו להם אומץ לב וגבורה רבה; על אניותיהם הקטנות היו עוברים ימים רבים, דרך הנהרות והאגמים היו נכנסים לתוך היבשה, הם היו מגיעים עד גרֶנלַנד וכנראה גם עד אמריקה הצפונית, עוד חמש מאות שנה לפני קולומבוס, אבל תגליתם זו נשכחה במשך ימי הבינים.

בימי ההתפוררות ורפיון השלטון המרכזי שאחרי קרל הגדול, משלו הנורמנים כמעט ממשלה בלתי מוגבלת על כל חופי הים במערב אירופה ולא פעם היו גם המלכים והקיסרים משלמים להם מס־כופר פדיון עמם וארצם למען ישובו ויעלו מהם.

על אניותיהם הקלות היו “הויקינגים” נכנסים שנה שנה גם לתוך פנים הארץ והיו חומסים, שודדים, שובים את יושביה, שורפים את בתיהם ואת תבואות שדותיהם ובמשך מאתים שנה היו הנורמנים הצרה הנוראה ביותר, אשר באה לעמי המערב.

סוף־סוף הוכו מכה נצחת בגרמניה במאה העשירית ואז הונח לגרמנים מעט מהנורמנים, אבל ביתר ארצות מערב אירופה היו עוד זמן רב לשם נרדף עם פחד, בהלה ושואת פתאום.

לאט־לאט התפשטו גם בתוך ארץ סקנדינויה אמונת הנוצרים והסדרים ששררו בעת ההיא במערב אירופה והדבר הזה היה לאחת הסבות אשר עצרו בעד שטף גדודי הויקינגים ותהי הרוחה לעמי המערב.

בשני מקומות באירופה הצליחו הנורמנים להחזיק מעמד ולהתישב שם ישיבת קבע – בצפון צרפת ובדרום איטליה. אחד מנשיאיהם – רוֹלוֹן כבש (בראשית המאה העשירית) בצפון צרפת את העיר רואן ואת סביבותיה ומלך צרפת “קרל הפשוט” הסכים להכיר אותו בתור מושל חבל הארץ הנכבשה תמורת שבועת־אמונים וקבלת הדת הנוצרית.

רולון השתדל לרפא את הריסות המדינה הזאת, עד שהיתה למדינה היותר עשירה בצרפת. הכובשים קבלו מהרה גם את לשון יושבי הארץ ואת נמוסיה ויהיו לאחד היסודות היותר נאמנים, אשר מהם מורכב עם הצרפתים. רק שם חבל הארץ ההיא – נורמנדיה, מזכיר לנו את מוצאי יושביו ואת גזעם. אחד מצאצאיו, וילהלם כבש אחרי כן גם את ארץ אנגליה, כפי שנראה הלאה.

בהתחלת המאה האחת־עשרה כבשו הנורמנים את דרום איטליה מאת היונים ואחרי כן גם את סיציליה ויסדו כאן מלכות נורמנית, הנודעה בשם מלכות שתי הסיציליות ושהתקימה זמן רב. גם פה סגלו להם הנורמנים את שפת יושבי הארץ ואת נמוסיהם ונהיו לאיטלקים גמורים.

ההוּנגרים,

או מאדיארים, ממשפחת המונגולים־תורכים, היו העם הנודד האחרון, שהתישב במרכז אירופה ויסד מלכות הונגרית קימת עוד כיום.

בבואם מאסיה החליפו במשך הזמן כמה פעמים את ארץ מושבם. להונגריה של היום באו מסביבות הנהרות פּרוּט וסֶרֶט שבמזרח אירופה בסוף המאה התשיעית בהנהגת דוכסם ארפּאד, שכבש את ארץ הונגריה של היום והתישבו בה.

כמאה שנה היו פושטים על הארצות שמסביבם – גרמניה, צרפת, איטליה ועוד לשלול שלל והטילו את אימתם מסביבם. אבל אחרי מפלות אחדות, ביחוד בגרמניה, חדלו מהתפרצויותיהם, ומלכם הראשון סְטֶפַן "הקדוֹש (1038–997) הכניסם באמונה הנוצרית הקתולית.

מבין המלכים שמשלו ממשפחת ארפאד הצטינו ביחוד: לוּדויג “הקדוֹש” (1095–1077), שכבש את ארץ הקרואטים בדרום; קאלמאן (1116–1095), שנתן חוקים טובים לעמו, הגין על ארצו, על עמו וגם על היהודים בפני גדוד מסעי־הצלב השודדים ובֵּילָה הרביעי (1270–1235), שהשתדל לרפא את הריסות הטַטַרים, שעשו שמות בארץ.

בשנת 1222 השיג העם ההונגרי את “מגלת־הזהב” מאת מלכו אֶנְדְרֶה השני (1235–1205), שהיא הקונסטיטוציה (החוקה המדינית) הכתובה הראשונה של ההונגרים, אשר קבעה גבול לשלטונו הבלתי מוגבל של המלך ודומה בהרבה ל"מגלה הגדולה" האנגלית.

בשנת 1301 מת המלך האחרון ממשפחת ארפאד ובחרו ההונגרים עליהם למלך את קרל רוֹבֶּרט (1342–1308) ממשפּחת אנְז’וּ שמשלה בניאפול.

בנו לוּדויג “הגדול” (1382–1342) הרחיב את גבולות הונגריה עד הים השחור במזרח ועד הים האדריאטי במערב בכבשו את מולדויה, ולכיה, סרביה, בולגריה המערבית, דלמטיה וגליציה ובשנת 1370 בחרו בו גם הפולנים למלכם.

אחרי מותו עבר כתר מלכות הונגריה לסיגיסמונד שהיה גם קיסר גרמניה ואחריו לאלברט השני ממשפחת ההבסבּוּרגים, שנשא את בת סיגיסמונד לאשה ונבחר לקיסר גרמניה אחרי מותו.

אחד המלכים היותר גדולים בזמנו היה המלך מתתיהו הוּניאדי (1490–1458). הוא הרחיב בהרבה את גבולות הונגריה והגדיל את כבודה בפנים ובחוץ ועצר את התורכים, בהתקדמותם באירופה.

אחרי מותו התחילו מריבות פנימיות בשל כסא המלוכה וחלק גדול מארץ הונגריה נפל בידי התורכים, בעוד שיתר המדינות נפלו בירושה לקיסרי בית ההבסבורגים, שמלכו בגרמניה.

 

אנגליה בימי־הבינים    🔗

כפי שראינו – אִחד אֶגְבֶּרְט מלך וֶסֶכּס (בדרום אנגליה) בראשית המאה התשיעית את שבע המדינות הקטנות תחת ממשלתו.

התפרצויות הדֵנים.

ראינו כמו כן, שבזמן ההוא התחילו להתפרץ לאנגליה ולהתישב בה הנורמנים, או כפי שכִנום באנגליה – הדֵנים מחצאי האיים סקנדינויה ויוטלנד וכבשו לאט־לאט את חלקה הגדול של אנגליה.

אלפרד הגדול, מלך אנגליה (901–871) הצליח להכות את הדנים (880), לקבוע תחום מושב בשבילם בחלקה הצפוני־מזרחי של הארץ ולהכניסם באמונה הנוצרית, כי עדיין היו הדנים עובדי אלילים.

אלפרד, שנחשב למיסדה השני של אנגליה, היה לא רק גבור מלחמה, כי אם גם איש משכיל ואוהב צדק ומשפט. הוא הכניס סדר ומשטר במדינה, נתן חוקים טובים, תמך במסחר ומלאכה ובהפצת השכלה בקרב העם ואת הנהלת עניני המדינה מסר בידי “כנסת החכמים” (ויטנגמוט) – מועצת הגמונים ואצילים, בשל כל זה קבל את התואר “הגדול”.

בימי יורשיו חִדשו הדנים את התנפלויותיהם על אנגליה ואז, לפקודת איתלרֶד השני, מלך אנגליה, הכריעו לטבח את הדנים יושבי אנגליה (1002).

הכבוש הדֵני.

מעשה זה גרר אחריו מלחמת־נקם מטעם הדנים, קנוּט הגדול מלך דניה, כבש בשנת 1016 את אנגליה, לקח לעצמו את התואר “מלך אנגליה” ועד שנת 1042 מלכו באנגליה מלכי דניה, שאז התגברו שוב האנגלים על הדנים והמליכו על עצמם את אֶדוּארד המאמין (1066–1042) ממשפחת אלפרד הגדול.

ההשפעה הנורמנדית. אדוארד חונך בנורמנדיה (בצפון צרפת) ובימי מלכותו היו רוב רואי פניו ויועציו מבני נורמנדיה וכנראה הבטיח אדוארד לקרובו – ויליֶם, דוכס נורמנדיה, להוריש לו את כתר אנגליה, אם ילך אדוארד ערירי ובכל זאת צִוה להמליך תחתיו את הגבור הלאומי הַרוֹלְד, הרוזן מוֶסֶכְּס, שהיה חביב על העם.

לפי המסורת עלה בידי וילים להשיג הבטחה בשבועה מהרולד, שיסתלק אחרי מות אדוארד, מן הכתר ויתמוך בידי וילים לשבת על כסא אנגליה, אולם למרות זה, שם הרולד, אחרי מות אדוארד, כתר־מלכות על ראשו.

וילים פנה אז לעזרת האפיפיור והבטיחו שבשבתו על כסא אנגליה, יכניס את הכהונה האנגלית תחת מרות האפיפיור.

הכבוש הנורמני.

האפיפיור הכריז חרם על הרולד בתור מפיר שבועה ומלחמת־מצוה נגדו ואז נהרו רבים אל דגל וילים, שהצליח בקרָב ע"י הַסְטִינְגְז (1066) להכות ולהמית את הרולד, לכבוש את אנגליה ולהכתיר את עצמו בתור מלך אנגליה.

ויליֶם הכובש (1087–1066)

היה בעל כשרון גדול. הוא התגבר על התקוממויות האנגלים, את קרקעות המתקוממים החרים וחלקן בין אנשיו המסורים ולבלתי תת להם את האפשרות, להתחזק אולי פעם יותר מדי, לא נתן לרוזניו שטחי קרקע גדולים במקום אחד, כי אם נחלות הרוזנים היו מפוזרות חלקים חלקים בכל רחבי המדינה; כמו כן היה גם על הסובוַסלים להשבע לו שבועת־אמונים.

בתוקף כל זה חִזק וילים מאד את שלטון המלך, וגם ע"י זה, שלא התערב במנהגי האצילים ושמר את הויטנגמוט (“כנסת החכמים” ) – מועצת הגמונים ואצילים, אשר המלכים הסכסונים שאלו לעצתה בכל דבר חשוב.

בימיו התישבו הנורמנים, ביחוד הנורמנים הצרפתיים, בהמוניהם באנגליה. זמן מעט היו המתישבים החדשים עם לבדד, אולם לעת שנת 1200 כבר לא נבדלו בהרבה מהעם האנגלי ועשו את עם־אנגליה בן־מרץ ורב־פעלים יותר ורב־גוָנים במשלוח־יד ובעניניו מאשר היה לפני הכבוש.

ואולם מלכי אנגליה, בתור נשיאי נורמנדיה, היו נחשבים לוַסלי מלכי צרפת ויהיו צריכים להשבע להם שבועת אמונים כנהוג, אבל במשך הזמן נהיו הם יותר אדירים מאדוניהם ולא תמיד חפצו למלא את חובתם למלכי צרפת ולקבל עליהם את מרותם והדבר הזה הביא את שני העמים למלחמות גדולות וארוכות.

אחרי וילים הכובש מלכו בניו – וילים רוּפוּס (האדמוני, 1100–1087) והֶנרי הראשון (1135–1100), שתפס את כסא המלוכה בכוח מידי אחיו רוברט, כשהיה זה בארץ־ישראל במסע הצלב הראשון. במות הנרי פרצה מלחמת אזרחים בשל משפט המלוכה, שנמשכה כמעט עשרים שנה ועשתה שמות בארץ.

סוף־סוף הוכר הנרי השני (1189–1154) כמלך על דעת כולם ונגמרה מלחמת־האזרחים.

בזמן המהומות ומלחמת־האחים הקימו להם הרבה אצילים מצודות שלא ברשות המלוכה, הכניסו הרבה חילים שכירים מן היבשת והתכוננו להיות מושלים לבדם.

הנרי השני אִמץ את כל כוחותיו לבצר את שלטונו ואחרי מלחמות קשות עם הפיאודלים התקיפים הצליח להתגבר עליהם ולהרוס את מבצריהם.

אחרי כן התחיל הנרי לשכלל ולתקן את בתי־הדין, - הוא תִקן לנהל חקירה ודרישה טרם יוציאו השופטים את פסק הדין. לשם זה השתתפו בכל משפט שנים־עשר אנשים מומחים, שצריכים היו להשבע לבלתי העיד עדות שקר, משום זה נקראו “מושבעים” ומזה התפתח אחרי־כן בית־הדין של מושבעים, שמוצאו מהמנהג האנגלי הקדמון ולא מן המשפט הרומי, או מהשיטה הפלילית של ימי־הבינים.

הנרי ניסה להגביל גם את כוחה הגדול של הכנסיה הנוצרית ולשם זה מִנה לארכי־הגמון לקֶנְטֶרְבֶּרִי את תּוֹמס בֶּקֶט, את מזכירו וחברו לתענוגותיו, בקוותו למצוא בו עוזר מסור לתכניותיו.

אולם אחרי העשותו לארכי־הגמון עזב בקט את הוללות אורח־חייו והתיצב כצר לכל חפץ המלך, אשר בקש להמעיט את חרות הכנסיה. הוא שם חרם על ההגמונים, אשר תמכו במלך, שגם על כהני הדת להשפט בדיני נפשות בבתי־הדין של המלך ונגד מעשי ביה"ד עליהם להתאונן רק לפני המלך ולא לפני האפיפיור וגם את המלך הוכיח קשה.

בקט נאלץ לברוח לצרפת מפני זעם המלך ורק אחרי התערבותם ותמיכתם של האפיפיור ומלך צרפת יכול להשלים עם המלך ולשוב למשרתו, אולם הוא הוסיף גם הלאה להתנגד למלך.

פעם קרא הנרי בחרונו לנציבים עליו: “האין בקרבכם איש אשר יקום את נקמתי מן הכהן הנלקה הזה?” ואז נרצח בקט ע"י אחדים מן האבירים בקתדרלה שלו בקנטרברי.

אם כי לא התכוון, כנראה, המלך בדבריו למעשה־אלמות, תוצאות רציחת תומס בקט היו קשות מאד.

כהני הדת והעם חשבו מן העת ההיא את בקט לקדוש, אשר מת בעד דתו ואמונתו והתמרמרו מאד על המלך. גם האפיפיור רצה להכריז חרם על הנרי והוא נאלץ לבקש סליחה על קבר הארכי־הגמון, להודיע באָלה, כי מעולם לא חפץ במות תומס, להשיב לכנסיה את כל הרכוש שהחרים, לשלוח כסף לעזרת גאולתו של הקבר הקדוש בירושלים ואף לצאת בעצמו למסע־צלב.

גם שונאיו מחוץ השתמשו במקרה הזה לרעתו, ביחוד פיליפ אוגוסט מלך צרפת, שהסית רבים מעבדי המלך למרוד בו וגם תמך בידם. גם בניו התקוממו נגדו ומררו את חייו עד יום מותו.

הנרי השני היה אחד המלכים החשובים ביותר בדברי ימי אנגליה והמלך האדיר ביותר בזמנו באירופה. נחלותיו בצרפת נתרבו מאד ע"י ירושה ונשואים ועלו גם על נחלות מלך צרפת בעצמו.

משום זה הציב לו פיליפ אוגוסט, מלך צרפת למטרת־חייו להשתרר על נתיניו הפיאודליים וביחוד על הפְּלַנְטַגֶ’נֶטִים, כך קראו את יורשי הנרי השני, על שום מנהג אביו ובעל נכדתו של וילים הכובש, רוזן אנג’וּ, אשר נהג לשאת ענף רותם (ברומית – פּלַנטה־גֶניסטה) על כובעו.

את כסא הנרי השני ירש בנו ריצ’רד (ריכרד) “לב האריה” (1199–1189),

אחד האבירים המהוללים של ימי־הבינים, אבל מושל עלוב, שעזב את מלכותו כמעט הפקר ויצא למסע־צלב אל ארץ־הקודש.

בימיו סבלו מאד יהודי אנגליה הודות לרפיון שלטונו בארץ.

ריצ’רד הטה את לב ידידו, פיליפ אוגוסט מלך צרפת כי ילָוה עליו במסע־הצלב, אולם ריצ’רד היה תקיף ושליט מדי ופיליפ רודף שררה מדי, מהיות להם היכולת לשאת יחדיו זמן רב ואז השתמש פיליפ בשמחה במקרה, שחלה בדרך, שב לביתו והשתמש בהזדמנות העדרו של ריצ’רד, בכדי להוציא לפועל את מזימתו – להפטר מוסלו התקיף מדי.

בעת אשר הוסיף ריצ’רד להלחם עם המושלמים בארץ־הקדושה, הסית פיליפ את י’והן, אחיו הצעיר של ריצ’רד, ללכוד את המלוכה לעצמו.

כאשר שמע ריצ’רד את אשר עשה לו מלך צרפת, מִהר הביתה לנקום את נקמתו מאת אחיו ומידידו, אבל בדרך נפל בשבי בידי שונאו, ליאופולד נסיך אוסטריה, שהעליבו ריצ’רד בארץ־הקדושה בשעת מצור עכו.

נחלות הפְּלַנְטַגֶ’נֶטִים באנגליה ובצרפת

ליאופולד מכר את ריצ’רד להנריך, קיסר גרמניה, שסגר אותו באחד המבצרים בטירול. שנים אחדות היתה מבוכה רבה באנגליה, באשר לא ידעו לאן נעלם מלכם, עד אשר גלהו ידידו, הטרוּבדור (משורר־מזמר נודד) בלונדל, בחפשהו באופן רומַנטי במבצרי גרמניה ואז עלה – בעמל רב ובכופר גדול – בידי ריצ’רד לצאת משביו, לשוב לארצו ולהלחם בחמה שפוכה נגד אויביו.

ריצ’רד הצליח אמנם לנצח את אחיו – י’והן, אבל נפצע ומת במלחמתו עם פיליפ מלך צרפת והמלוכה נשארה בידי אחיו – י’והן.

י’וֹהן (1216–1199) המכונה “י’והן בלי־ארץ”,

משום שבמלחמתו עם פיליפ מלך צרפת נאבדו לו כמעט כל אחוזותיו בצרפת, היה הנקלה בכל המלכים האנגלים, אם כי מזה יצאה גם תועלת רבה לעם האנגלי בביסוס חפשתו המדינית לעומת שלטונם הבלתי מוגבל של המלכים, כפי שנראה הלאה.

פיליפ מלך צרפת המשיך עכשו בהגשמת תכניתו – להפטר מהפלנטג’נטים, וסליו התקיפים מדי ובאמתלה של שתוף־דעת עם הרצח האכזרי של ארתוּר, בן גֶ’פרי, אחי י’והן הגדול ויורש הכסא של ריצ’רד, כמו כן בשל גזלו וקחתו לו אשה שהיתה ארושה לאחד מוַסליו, - הזמין פיליפ, בתור אדון־האנגריה העליון, את י’והן לבוא למשפט הצרפתי לברור אשמתו.

כשמאן י’והן להתיצב לפניו, החרים פיליפ כמעט את כל נחלות־האדמה של הפלנטג’נטים בצרפת, הוא בעצמו התנשא להיות דוכס נורמנדיה, רוזן אנג’וּ וכו' ובאופן זה שלט בהן במישרים כאדון פיאודלי.

י’והן נסה אמנם לרכוש בחזרה את נחלותיו בצרפת, ביחוד בעזרת אוטו, קיסר גרמניה, אבל הם הוכו במלחמתם עם הצרפתים.

י’והן בא בריב גם עם הכנסיה בשל הארכי־הגמוֹן לַנְגְטוֹן, שנבחר נגד רצונו ע"י נזירי קנטרברי, לפי פקודת האפיפיור ומשום זה גרש את נזירי קנטרברי מארץ מלכותו.

האפיפיור אינוֹצֶנְץ השלישי, אחד מגדולי המושלים של ימי הבינים, השיב על זאת בהטלת חרם הכּנסיה על אנגליה – הוא פקד על הקלירוס לסגור את כל בתי־הכנסיות ולהפסיק כל עבודה בצבור, כמו העבודה והתפלה בבתי־הכנסיות, הטבילה והקבורה עפ"י מנהגי הדת וכו' – דבר נורא מאד לבני־אדם בזמן ההוא. י’והן הושם בחרם והאפיפיור אִיֵם עליו, שאם לא יכָּנע לרצונו, יסיר את כתרו מעליו ויתנו לפיליפ־אוגוסט מצרפת, שאסף כבר חיל־צבא לכבוּש אנגליה.

אז נכנע י’והן לפני האפיפיור אינוצנץ השלישי (1213) ומסר לו גם את אנגליה על מנת לשוב ולקבלה מידו כנֶכס־אנגריה וככה נעשה י’והן מלך אנגליה וַסל האפיפיור ושלם לו מס שנה שנה.

בימי י’והן סבלו מאד יהודי אנגליה – הכריחום לשאת את “אות הקלון” על בגדיהם ולשלם מס מיוחד גם לכנסיה הנוצרית ועוד, עד שרצו לעזוב את הארץ, אבל לא נתנום.

החַרְתָּה הגדולה,

או מגלת החרות־הגדולה (באנגלית – די גְרֵט צַ’רְטֶר, ברומי – מאגנה חַרְתָּה), - הצַ’רְטֶר הגדול לחופש האנגלי הוא אולי התעודה המפורסמת ביותר בדברי ימי אנגליה, שהיתה ליסוד ולאבן הפנה של המשטר הממלכתי באנגליה.

תעודה זאת הושגה בשנת 1215 (15 ליוני) ע"י אצילי אנגליה, שנלאו לשאת הלאה את עולו של י’והן ויצאו במלחמה גלויה נגד מלכם ובחרב בידם הכריחוהו לחתום על דרישותיהם שנכללו באגרת החופש הזאת ולהשבע לשמור עליהן.

התקנות העיקריות בצ’רטר זה הן: המלך מבטיח לשמור על זכויות וסליו והוסלים אף הם מסכימים לשמור על זכויות אנשיהם; לא יטיל המלך מסים בלתי אם על דעת המועצה הגדולה של העם וברצונה, המכילה בתוכה את גדולי המדינה והכהונה ועליו להתיעץ אתם בכל עניני המדינה; אסור לשים בכלא, או לאסור כל בן־חורין, או להפקיע את קנינו, בלתי אם נשלח מיד למשפט בית־דינם של רמי־המעלה; המלך חיב להרשות לסוחרים משא־ומתן חפשי ולשמור על זכויות הערים השונות; אסור לפקידיו לנהוג בשרירות־לב עם הכפופים להם – לקחת את הסחורה מן הסוחר בגלל אשמות קלות, את העגלה מאיש־האדמה, את כליו ומכשיריו וכדומה, כמו כן הזכות להגן על תקנות החרתה.

החרתה הזאת שמשה מאז תריס בפני העריצות באנגליה, אם כי מלכים עריצים נִסו לבטלה, אבל העם האנגלי פקד עליהם תמיד, במוקדם או במאוחר, את דברי החרתה.

גם י’והן נסה לבטלה, אך התקוממו נגדו שוב האצילים ומרוב כעסם חפצו למסור את כסא אנגליה ללואי, בן פיליפ אוגוסט מלך צרפת, שבא כבר עם חילו לאנגליה. אבל בינתים מת י’והן ואז מצאו ליותר נכון להמליך עליהם את הנרי הצעיר בן י’והן ולואי הוכרח לשוב לארצו.

הֶנרי השלישי (1272–1261) וראשית הפַּרְלַמֶנְט.

הנרי השלישי היה מלך רפה כוח, אבל אוהב בצע ורודף שררה. הוא הטיל על העם וביחוד על היהודים מסים כבדים מנשוא וחלל לא פעם את שבועתו – לשמור על תקנות מגלת החרות.

בשל זה הכריחום האצילים לחתום על “תקנות אוֹכספוֹרד” (1258), שלפיהן על המלך לשמוע בכל דבר בדעת “מועצת חמשה־עשר הברונים”, שבראשה עמד הגרַף סימון־דה־מוֹנפוֹרט, גיסו של המלך.

כשבטל המלך גם את “תקנות אוכספורד”, הכהו מונפורט במלחמה, לקח את המלך בשבי (1264) ולשם סדור הענינים קרא מונפורט לאספה גדולה באוכספורד מנבחרי כל העם (1265).

עד העת ההיא היו משתתפים במועצות רק האצילים והפְּרֶלַטים (גדולי הכהונה) ומונפורט היה הראשון, שהזמין את באי־כח כל המעמדות – הוא הזמין גם שני אבירים פשוטים מכל אחוזה או רוזנוּת ושני קַרתנים או אזרחים מכל אחת הערים הפורחות ביותר, לבוא ולקחת חלק בהתיעצויות ובוכוחים בעניני המדינה.

לאספה הזאת קראו “פַּרְלַמֶנְט”, אשר היה למוסד, שמלא תפקיד גדול לא רק בתולדות אנגליה, כי אם גם שִמש מופת למוסדות דומים־לו, כמעט בכל המדינות התרבותיות בעולם.

מן העת ההיא התחיל הנרי, שיצא לחפשי, להתנהג ביותר כבוד כלפי תקנות וחופש העם.

בנו המלך אֶדוּארד הראשון (1307–1272)

הוסיף לכנס את באי־כוח העם, וביחוד את באי־כוח הערים, מפני שאנשי־הערים היו הולכים הלוך והתעשר ובכדי לרכוש את הסכמת כל המעמדות באחזו באמצעים חשובים הנוגעים למדינה כולה, ומשנת 1295 משנת “הפרלמנט למופת”, מדי הִקָרֵא המועצה הלאומית של אנגליה היו באי־כוח העם נכללים בה תמיד יחד עם הכהונה והאצילות.

גם הפרלמנט הכיר מהרה, כי על המלך לתקן את המעוות – להבטיח להיטיב את מעשיו, או מעשי פקידיו, בטרם יקצבו לו כספים ומימי אדוארד הראשון והלאה הֵחל הפרלמנט להתאסף לישיבותיו בקריַת וֶסטמינסטֶר, שהוא עתה חלק העיר לונדון, מקום אספותיו עד היום הזה.

אדוארד הראשון גמר את כבּוש אואַלס (וֵלס) בדרומה־מערבית של אנגליה (1282), שהיתה נושבת באותה השארית של הבריטים הראשונים, אשר הפורצים הגרמנים לא עצרו כוח לנַצחה.

את רוח הוֶלשים, שהתבצרו בהרים, הלהיבו ואמצו שירי הבַּרְדים, משורריהם ומנעימי־זמירותיהם, אשר חזוּ, כי יש יום לעמם ושב לכבוש את כל אנגליה, שישב עליה לפני בוא האנגלים והסכסים.

כאשר נולד בן יורש כסא לאדוארד, קרא אותו בשם “נסיך אוּאלס” והתואר הזה נשאר ליורש העצר האנגלי עד היום הזה.

אדוארד התערב בריב בעד כסא המלוכה בסְקוֹטיָה או סקוטלנדיה (בצפון אנגליה) שתושביה היו קרובי משפחה לולשים והתבצרו בהרים ואחרי מלחמות קשות כבש גם את הארץ הזאת.

בימיו (1290) גורשו היהודים כליל מאנגליה ובמשך כמעט ארבע מאות שנה לא דרכה בה כף רגל יהודי.

בנו אדוארד השני (1327–1307)

היה איש חֲדל אנים ורפה תכונה, בימיו המליכו הסקוטים עליהם את הגבור הלאומי רוֹבֶּרט בְּרוּס, שהכה את אדוארד השני מכה נצחת בקרָב הגדול של בֶּנוֹקְבֶּרְן (1314) ובשנת 1328 נאלצו האנגלים להכיר בחרות סקוטיה ורק בשנת 1603, בעלות מלך סקוטי, גֵ’מְס הששי, על כסא־המלוכה האנגלי בתור ג’מס הראשון, נתאחדה סקוטיה עם אנגליה, אחרי מלחמות תכופות במשך שלש מאות שנים.

גדול כוח הפרלמנט.

בימי אדוארד השני, בשנת 1322 הכריז הפרלמנט, כי ענינים חשובים הנוגעים למלך וליורשיו, למצב המדינה והעם צריכים להיות נחקרים ונחתכים על פי המלך “ועל דעת הפרֶלַטים, הרוזנים והברונים והמוּרשים (באי־כוח העם) של המדינה”.

בעוד חמש שנים הֶראה הפרלמנט את כוחו בהורידו את המלך חדל־הכשרון אדוארד השני ובהמליכו את בנו – אדוארד השלישי.

אדוארד השלישי (1377–1327) משך חסד לפרלמנט בכדי להשיג את הוצאותיו הגדולות למלחמתו עם צרפת ולא הוציא כל חוק חדש מבלי הוסיף: “על דעת האדונים הרוחנים והחילונים ובאי־כוח העם, וברשותם”.

משנת 1343 נחלק הפרלמנט לבית הלורדים – האדונים הרוחנים והחילונים, או ההגמונים והאצילים רמי־המעלה, ולבית־המורשים, הכולל את נדיבי הכפרים (האבירים) ואת הנבחרים – באי־כוח הערים החשובות ושנתאספו ונועדו לבד.

מלחמת מְאַת השנים (1453–1339).

במות בשנת 1328 האחרון מבני פיליפ היפה, שרל הרביעי, מלך צרפת, חשוּך בנים, בחרו למלך את בן אחיו, פיליפ השישי מבית ולואה, בהתאם לחוק הסָלי משנת 1317, שלפיו כסא המלוכה אינו עובר בירושה עפ"י משפחת האם.

אבל מלך אנגליה, אדוארד השלישי, אשר היה נכד פיליפ היפה מצד אמו, ולא הודה בכוחו של החוק הסלי, דרש את זכותו על כסא צרפת, ועוד יותר, כי למלכי אנגליה היו נחלות גדולות בצרפת עוד מזמן רב. תוצאות הסכסוך היתה מלחמה ארוכה בין אנגליה וצרפת, שארכה יותר ממאה שנה.

קודם תמך אדוארד בידי שונאי מלך צרפת בפלנדריה ובבריטניה הצרפתית, בעוד שהצרפתים תמכו בסקוטים נגד האנגלים. אחרי כן בא אדוארד בעצמו עם חילו לצרפת והכה את הצרפתים במלחמה ע"י קְרֶסִי (1346). האנגלים היו הראשונים שהשתמשו בתותחים באירופה במלחמה זו.

המלחמה חדלה לזמן קצר, אך בעת ההיא באה צרה חדשה על אירופה – המגפה השחורה מאסיה (1349–1348), ושבה מתו כרבע תושבי אירופה המערבית. באנגליה מתו, כנראה, כמחצית התושבים. היו מקומות, שבהם נשארה בחיים רק עשירית העם, או עוד פחות מזה.

ביחוד היתה גדולה הצרה ליהודים, כי העלילו עליהם הנוצרים, שהיהודים מרעילים את הבארות, מפני שהיהודים לא סבלו כל כך מהמגפה כשכניהם הנוצרים בזכות נקיונם וזהירותם בכל מאכל. קהילות רבות מישראל נשמדו אז במערב אירופה ורבים נשרפו חיים, ביניהם גם נשים וילדים.

בעוד עשר שנים חדשו האנגלים את המלחמה ובן מלך האנגלים, הידוע בשם “הפרינץ השחור” הכה את הפרשים הצרפתים ע"י פּוּיַטִי מכה רבה (1356) וגם יַ’ן השני, מלך צרפת נפל בשבי.

למען לצאת משביו, היה נאלץ יַ’ן להשלים עם מלך אנגליה ויעזוב לו חלק גדול מארצו, אך בנו, שרל החמישי (1380–1364), אשר משל בארץ בעת שביו, לא הסכים לתנאי השלום הזה, והמלחמה התלקחה ביתר שאת.

אך הפעם הצליחו הצרפתים ביחוד בהנהגת דִיגֶסְקְלֶן, שר־צבאם הגדול, להשיב לצרפת כמעט את כל הנפות אשר קרעו ממנה האנגלים.

דיגסקלן הצליח לשחרר את צרפת גם מהגדודים השכירים הבטלים והנודדים, שפשטו בארץ צרפת בימי המהומות והיו בוזזים את יושבי הארץ, - ע"י זה ששלחם להלחם בספרד. גם המלך שרל החמישי הצטין בממשלתו הטובה וצרפת התחילה שוב להתחזק, כי ימי דור אחד כמעט חדלה המלחמה עם צרפת⁵.

ואולם הפרלמנט הצרפתי, המכונה על־הרוב “כנסת המעמדות” ושטפל בעצם התקופה ההיא בהנחת היסוד לתקפו העתיד לבוא, לא הצליח להחזיק מעמד, כמו הפרלמנט האנגלי, הואיל והמלך הצרפתי לא הודה מעולם, כי אין לו הרשות להטיל מסים לכשירצה, מבלתי הוָעץ עם נתיניו; בעוד שמלכי אנגליה הסכימו, שלא יוטלו כל מסים חדשים מבלי אִשור הפרלמנט ואשרו את באי־כוח העם כיועציהם בכל הענינים החשובים לטובת המדינה. ובזה היה בולט הנגוד הגדול שבין מצבה של כנסת־המעמדות הצרפתית ובין מצב הפרלמנט האנגלי ושהיו לו תוצאות חשובות בהתפתחותן הבאה של שתי המדינות האלו.

אם כי אנגליה לא סבלה כל כך מהמלחמה, כמו צרפת, שלרוב ניהלו על אדמתה הקרבות, גדלה גם באנגליה ההתמרמרות ביחוד בקרב המעמדות החקלאיים בעקב המגפה הגדולה והמסים המרובים לצרכי המלחמה.

המגפה השחורה הפחיתה במאד את מספר העובדים, העלתה את השכר והגדילה את ערך העובד הפנוי, לכן היה קל לעובד לעזוב את בעליו, יחד עם כל התחיבויותיו הרבות והקשות, כי היה עלול להסתדר על נקלה בכל מקום אחר ובשכר טוב.

מנסים היו אמנם להכריח את העובד בתוקף חוקים, כמו חוקת העובדים משנת 1351 ועוד לעבוד בשכר, שהיה נהוג קודם פרוץ המגפה, אולם זה לא הועיל הרבה וגרם עוד להתקוממות האכרים המשועבדים בשנת 1381, שהתחילו לראות עווּת צדק ומשפט בחובותיהם המרובות לאדוניהם ובמסים הכבדים שהוטלו עליהם לשם הנהלת המלחמה הנואשה עם צרפת.

הם שרפו רבים מבתי האצילים והכהנים העשירים והשתדלו להכחיד את הלוחות, שהחזיקו בהם אדונים שונים לפָרט את חובות המשועבדים להם ואם כי מעטה היתה הצלחת האכרים, התרגלו יותר ויותר לסלק את חובותיהם לאדוניהם בכסף במקום בעבודה ובמשך ששים־שבעים שנה נעשו הכפריים בני־חורין והטירות והשעבוד של ימי הבינים בוטלו באנגליה.

אחרי מות שרל החמישי ודיגסקלן החלו שוב בלבולים בצרפת. המלך הצרפתי שַׁרל השׁשׁי (1422–1380) היה חולה הנפש, בימיו גורשו היהודים מצרפת (1394) ופרצה מלחמת אחים בשל הנהלת המלוכה.

במריבות האלו השתמש הנרי החמישי מלך אנגליה (1422–1413) ויעל שוב על צרפת, בין הצרפתים נמצאו לו בעלי ברית רבים, כגון ההרצוג הבּוּרְגוּנְדִי, והכה את הצרפתים מכה גדולה אצל אַנְגֶ’נְקור (1415) וכבש חלק גדול מצרפת. הוא לכד גם את העיר פריס ורבים מהצרפתים הכירוהו כבר למלך צרפת (1420).

שרל השביעי, מלך צרפת (1461–1422) היה מלך חלש ורבים חשבו, כי בא הקץ לצרפת. אך אז קם מושיע לצרפת ולמלכה, ממקום אשר לא קווּ לא האנגלים ולא הצרפתים בעצמם.

העלמה מאוֹרלֵיאַן.

במזרח צרפת בארץ לותרינגיה התעוררה עלמה צעירה אחת, בת שבע עשרה שנה, יַ’ן (יוֹהֲנָה) דְ’אַרְק לצאת לישע עמה. היא הרבתה להגות באסון אשר מצא את ארץ־מולדתה “ורחמיה נכמרו לצרפת היפה”.

מראות ראתה וקול־דברים שמעה אשר צוו עליה לצאת לישע המלך ולהביאו לרֶנס להכתרה. היא האמינה בכל לבה, כי שלוחה היא מאת האלהים להציל את עמה מידי נוגשיו ואת האמנה הזאת נטעה בלב כל רואיה.

כמלאך מושיע הופיעה לפני המלך שרל השביעי אחרי אשר עזבוהו כל שריו ומקורביו ותעוררהו להמשיך את המלחמה ולהגן על הארץ. המלך הנואש שלחה בראש גדודיו להציל את העיר אוֹרְלֵיאן מהמצור האנגלי. יוהנה הִשרתה אומץ גבורה ואש התלהבות במחנה ובגבורה נפלאה הכתה את האנגלים ותחלץ את העיר אורליאן, המפלט האחרון מן המצור (1429).

הנצחון הראשון הזה הוסיף לחזק את ידי הצרפתים. מכל צד ועבר נהרו אל דגלה אנשי חיל, מתנדבים בעם. במשך זמן קצר התבצרו הצרפתים בארצם וגרשו, בהנהגת יוהנה, את האנגלים מערים רבות בצרפת. ואז נפנתה “העלמה מאורליאן”, כמו שקראו לה שם מאז, לנהוג את המלך לרנס ושם הוכתר בקתדרלה (1429).

אחרי ההכתרה חפצה יוהנה לשוב לבית אביה באמרה, כי כבר מלאה את שליחותה. אך המלך הפציר בה שתשאר עוד במחנה. שרי הצבא קנאו בה ולא תמכוה תמיד כראוי, גם ידידיה החילים היו למשל ולשנינה בשל האשה הנוהגת בהם והיא נעזבה ונפלה ביד הדוכס מבורגונדיה (1430), אשר מכרה לאנגלים ואלה שרפוה כמכשפה ברוּאן בשנת 1431. גם מלך צרפת לא עשה דבר להצילה מידי האנגלים.

מות יוהנה ד’ארק עורר עוד יותר את הרגש הלאומי בצרפתים, נוצר צבא תמידי ומסודר היטב ובמלחמה אכזריה וקשה עלה סוף־סוף בידי הצרפתים לגרש מן הארץ את האנגלים (1453). בידי האנגלים נשארה רק העיר קַלֶה.

מלחמת שׁלשׁים השנה, או “מלחמות השׁושׁנים”

בין בית־לֶנְקֶסְטֶר ובין בית־יוֹרק (1485–1455), בין הבתים המתחרים זה בזה בגלל כתר המלכות. הסמל של בית־לנקסטר היה שושן אדום והסמל לבית־יורק היה שושן לבן.

המלחמה הזאת שארכה שלשים שנה, הפילה חללים רבים משני הבתים האלה וכן גם מהאצילים והברונים, שעמדו לצד בית זה, או אחר, מה שהגדיל אחרי כן את כוח המלך, כי כמעט כל המשפחות התקיפות של אנגליה נסחפו במלחמה, וחלק גדול של האצילים נספו על שדה־הקרב.

במלחמה הקשה ליד בַּסְווֹרְתְּ בשנת 1485 נפל ריצ’רד השלישי ועל כסא המלוכה ישב המנצח הנרי השׁביעי (טיוּדוֹר 1509–1485) מבית־לנקסטר. הוא לקח לו לאשה את אליזבת מבית־יורק ובזה תמה המלחמה. הנרי השביעי פותח דינסטיה חדשה – הדינסטיה של הטיודורים.

 

אפיפיורים וקיסרים    🔗

גרמניה וראשית הממלכה הרומית הקדושה

במות המלך האחרון מבית קרל הגדול, נבחר למלך גרמניה קוֹנְרַד (918–911) מבית פרנקוניה, שנלחם הרבה עם ההונגרים ועם הפיאודלים התקיפים.

לעצתו בחרו אחריו באויבו החזק, הינריךְ הראשׁון (936–919) נשיא הסכסים, הידוע בשם" ציד־הצפורים". הוא כרת ברית שלום עם ההונגרים לתשע שנים במחיר מס שנתי, בינתים ארגן צבא מצוין, בִּצר את ארצו ואחרי־כן הכה את ההונגרים המתפרצים מכה נצחת (933). הוא נלחם בהצלחה גם עם הסלַוים והדֵנים.

בנו אוֹטוֹ הגדוֹל (973–936) השתדל להעמיד בראש השבטים וההגמוניות אנשים מבני משפחתו ולעשות את משפחתו שליטה בכל גרמניה.

את ההונגרים, שרצו לנקום את נקמתם מאת הגרמנים בשל מפלתם בימי הינריך, ועלו בחיל גדול על גרמניה, - הכה מכה נצחת על יד אוּגְסְבוּרְג (955), ומן העת ההיא לא נועזו עוד להתנפל על גרמניה.

על ידי התערבותו בעניני איטליה ועל ידי נשואים רכש לו אוטו את כתר מלכות איטליה הצפונית (951) ובשל עזרתו לאפיפיור יוהן השנים־עשר נגד אויביו, שם האחרון כתר־קיסר בראשו, מורשת קרל הגדול (962). אחרי אשר חלפו כימי דור אחד ללא קיסר במערב, עד שבא אוטו הגדול והחזיר עטרה ליָשנה, לכן נקרא למאורע הזה בשם “הקמת ממלכת רומי”.

האפיפיור הבטיח לאוטו בהן צדקו שלא יבוא בשום משא ומתן עם ההרצוג בֵּרֵנְגַר, ואולם אך עזב אוטו את איטליה, התיר האפיפיור לעצמו את נדרו ויעורר למרד את ברנגר. אז שב אוטו לאיטליה ויקרא לאספת ראשי הכנסיה ובעזרתה הסיר את האפיפיור מכסאו ויבחר אחר במקומו. לפני נסעו מרומי השביע אוטו את יושבי רומי, שלא יבחרו באפיפיור בלי הסכמתו, או בלי הסכמת יורשי כסאו, ומהעת ההיא נפלו האפיפיורים תחת שלטון קיסרי גרמניה. האפיפיורים לא יכלו להשלים עם עלבונם וגם זו היתה סבה, שגרמה למלחמה בין האפיפיורים והקיסרים.

גם את איטליה הדרומית לקח אוטו מידי היונים, בתור שלוחים לבת קיסר ביזנט – תאוֹפינה אשר נשאה לבנו.

בעיני האפיפיור לא מצא חן, שמדינתו תהיה מוקפת מכל צדדיה ע"י מדינות שכן תקיף כזה.

נחלות הפלנגנטים באנגליה ובצרפת

אולם כל זה הביא בעקבותיו לגרמניה רעה גדולה, כי בעד הכבוד המדומה להקרא “קיסר רומי” היו קיסרי גרמניה מכלים את כל כחותיהם להלחם באיטליה, ובכל זאת לא הצליח בידם כבוש הארץ הזאת, ורק דם רב נשפך במלחמות האלו ופעמים רבות היו הקיסרים שוכחים את עניני ארצם ברדפם אחרי צל גדולה בארץ אחרת.

אכן מסעי אוטו לאיטליה הביאו גם ברכה לגרמניה. באיטליה למדו הגרמנים לדעת את תרבות העולם העתיק. אוטו דאג להתפתחות הספרות והאמנות ולמטרה זו קרא להרבה חכמים ואמנים לבוא לגרמניה להשתקע בה. בתקופה ההיא פעלו בגרמניה גם הרבה מגדולי היהודים, ביניהם נודע ביחוד רבנו גֵרשוֹם “מאור הגולה”, שאסר לקחת יותר מאשה אחת ולתת גֵט בעל כרחה.

יורשיו – אוֹטוֹ השני (983–973), אוֹטוֹ השלישי (1002–983) והינריך השׁני, או “הקדוש” (1024–1002) קבלו את תור־המעלה המפואר והמהולל “קיסר רומי הנשא על־כל” ולממלכתם החלו לקרוא “הממלכה הרומית הקדושה”.

הם הצליחו אמנם לשמור על אחדות ממלכתם על ידי התאמצות רבה, אבל ע"י השתדלותם לשים כל מלך נוצרי לוַסלו של “קיסר רומי” הרבו מאד את מספר מתנגדיהם ואויביהם, וביחוד כבדה על קיסרי גרמניה מלחמתם הארוכה עם האפיפיורים, אשר נמצאו מקץ ימים חזקים מהם הרבה ואשר מִעטו לאחרונה את דמות הממלכה עד היותה לצל בלבד, אם כי סוף־כל־סוף ירד גם כבוד האפיפיורים ובא קץ לממשלתם.

הכנסיה ורכושה.

למען הבין את דבר המריבה הממושכה בין הקיסרים ובין האפיפיורים, עלינו להתבונן קודם במצב הכנסיה בימי־הבינים המוקדמים.

חלק הגון מאד של אדמת אירופה המערבית היה בידי אנשי הכנסיה, כי מלכים, נסיכים ובעלי־קרקעות עשירים ראו זמן רב צדקה יתרה בתת מתנות להגמונים ולמנזרים. אולם לרוב נעשו ההגמונים וַסלים למלך או לאדונים פיאודליים אחרים בהשבעם שבועת אמונים והודיה לנֶכס, כמו שעשו כל שאר הוסלים, ובאופן כזה נגררו קרקעות הכנסיה לתוך שיטת האנגריה. לכן רחפה סכנה שגם אחדות הכנסיה תתפורר, כמו שהתפרדה ממלכת קרל הגדול לחלקות פיאודליות.

אכן היה קים הבדל אחד בין קרקעות הכנסיה ובין נכסי־האנגריה הרגילים, דהיינו, שבעוד שהאחרונים עברו בירושה, נכסי־האנגריה אשר בחזקת אנשי־הכנסיה לא עברו בירושה, כי לפי חוק הכנסיה לא היו רשאים ההגמונים וראשי־הכמריות לשאת נשים, לכן לא יכלו להוליד בנים, אשר ינחילום את רכושם; לכן במות כהן מחזיק־קרקעות, צריך היה אחר להבחר במקומו, אשר יהנה מרכושו וימלא את חובותיו.

מימים קדומים היה נהוג שההגמון נבחר על ידי הקלירוס של גלילו והכמרים, לפי נמוס סן־בנדיקטוס, ע"י חברי המנזר. ואולם במאה העשירית והאחת־עשרה נבחרו ההגמונים והכמרים למעשה ע"י האדונים הפיאודליים, או לפי רצונם, כתוצאה מהשיטה הפיאודלית, כי באם לא, סרבו למסור לרשות הנבחר את הקרקעות התלויות בהגמוניה או בכמריה.

ההגמון, או הכּמר הנבחר נעשה “איש־האדון” בתתו לו הודיה ואחרי כן נגש האדון הפיאודלי ליָעֲדו – להעביר לו את הקרקעות ואת הזכויות התלויות במשרה בהגישו להגמון את הטבעת ואת המטה, - סמלי החוֹסן הדתי. נראה הדבר למעליב, כי האדון, שהיה לעתים חיל גס, יצוה על בחירת ההגמונים ויתן הרשאות דתיות עם סמלים דתיים.

משום זה תבעה הכנסיה לעצמה את הזכות להנחיל את הקרקעות לכל אשר ימצא לנכון ולעומת זאת היתה עמדת המלך, כי כהן פשוט, או נזיר קדוש, איננו מתאים בהכרח להנהלת משק מדיני־פיאודלי, כמו של הארכי־הגמוניות, ההגמוניות הגדולות וכו', לכן לא לקחת ממנו את השגחתו.

באופן כזה היה קשה מצבו של ההגמון כפקיד הכנסיה ובתור וסלו של האדון הפיאודלי בבת אחת, ונוסף לזה שם המלך, ביחוד בגרמניה, מראשית המאה האחת־עשרה, במקרים רבים גם את סמכות הרוזן על ההגמונים במחוזות מסביב להם, עם תפקידי־ממשלה חשובים. פרֶלַט כי יכנס למשרה, ייעָדֶנוּ המלך לכל התפקידים השונים האלה, הרוחניים והממשלתיים כאחד. וקשה לשלול מהמלך זכויותיו הפיאודליות ואת מרותו על רבים מפקידי ממשלתו.

על רפיון הכנסיה וקלקולה השפיעה גם העובדה, כי האסור לשאת נשים הופר ונעזב מאד במשך המאה העשירית והאחת־עשרה במערב אירופה ולאיש החרד בזמן ההוא נראתה זאת כירידה נוראה של הכהונה, שהיא כולה קדש לעבודת האלהים. מלבד זה מעמידים נשואי הקלירוס בסכנה את הון הכנסיה, שיפוזר עד מהרה, אם יהיו הכהנים מותרים בנשואים, כי אז יבקשו להנחיל את זרעם אחריהם.

וסבה שלשית לירידת הכנסיה היתה המקח והממכר במשרות הכנסיה שנקרא בשם “סִימוֹנִיָה”, אם כי זה נחשב כחטא חמור מאד, אבל לא ראו בזה מכירת המשרה ממש, כי אם רק השתתפות בטובת־הנאה. אולם הסימוניה השחיתה מאד את המוסר ועוררה גם את ההגמונים לתלות את עיניהם במתת הכהנים וכן הלאה.

התחילה לכן תנועה מטעם נאמני הכהונה, ביחוד בהנהגת הנזיר הִילְדֶבְּרַנְד, שהיה אחרי כן לאפיפיור בשם “גרגוריוס השביעי”, - להרים את ערך הכהונה בעיני העם ולהביאה אל המדרגה הראויה לה.

למטרה זו רצו לעשות את הכנסיה מונַרְכִיָה בין־לאומית גדולה, דומה לממלכה הרומית, ובירָתה ברומי, למרות שבעת ההיא נפרדה הכנסיה הנוצרית לשתי רשויות – הקתולית והיונית, ומחציתם של יושבי אירופה הנוצרית חדלו להשמע לרומי הקתולית.

לשם זה היו צריכים לשים קץ לתוקף שנִתן בידי המלכים ואדוני־האנגריה בעניני הכנסיה, לבער את הסימוֹניה, לעצור בעד נשואי הכהנים ולהרים את מצבם המוסרי של הכמרים והנזירים, נושאי דגל הדת.

בידי האפיפיור ניקוֹליאוּס השני עלה לתקן (1059), שבחירת האפיפיור תמסר בהחלט ולעולם־ועד למועצת ראשי הכנסיה – החשמנים, או הקַרְדִינַלִים (משנת 1586 שבעים במספר), באי־כוח הקלירוס הרומי ואשר בוחרים גם כיום את האפיפיורים.

על ידי התקנה הזאת הורחקו הקיסר ושריו מהתערבות כל שהיא בבחירת האפיפיור, וזה היה הצעד הגדול הראשון לקראת שחרור הכנסיה מידי המלכים ואדוני־האנגריה. האפיפיורים החלו לעמוד ברשות עצמם וידיהם לא היו קשורות לעשות גם את יתר התקנות הנחוצות, אם כי, כפי שנראה הלאה, לא היה זה דבר קל לגמרי.

במות האפיפיור ניקוליאוס בחרו הקרדינלים את חברם הילדברנד ויקראוהו בשם גרגוריוּס השביעי. לפי הדִקטטוס – הרשימה שלו על זכויות האפיפיורים: מעלה מיוחדת נודעת לאפיפיור – “האפיפיור הוא האיש היחיד, אשר כל הנסיכים נושקים את רגליו”; בידו להוריד קיסרים ולפטר נתינים ממסירותם למושל מעַוֵל; אין כל אדם רשאי לבטל את מאמר האפיפיור, אם כי האפיפיור יכול לבטל כעפר־הארץ את פקודות יתר השלטונות הארציים ואין אדם רשאי להרהר אחרי מעשיו; האפיפיור הוא ההגמון הכולל, האחד ואין שני לו, ובידו להוריד הגמונים ולהושיב אחרים תחתם, או להעבירם ממקום למקום; אין מועצת כנסיה מדברת בשם הנצרות, אם האפיפיור לא הסכים לה; הכנסיה הרומית לא שגתה מעולם ולא תשגה לעולם; אין אדם קרוי נוצרי קתולי אלא אם כן הסכים לכנסיה הרומית; אין ספר נחשב בן־סמך, אלא אם כן קבל את האשור האפיפיורי. הוא היה אומר: “יתרון כסא פטרוס הקדוש על כסא המלכות כיתרון השמש על הירח”.

גרגוריוס נגש מיד לגַשם במעשה את השקפתו על גודל התפקיד של המנהיג הדתי לנצרות. הוא שלח שליחים – לֵיגַטים לכל קצות אירופה, להזהיר את המלכים, כי יעזבו את דרכם החטאה, יהיו ישרים ותמימי־דרך וישמעו בקולו, מאז נעשו הליגטים כְּלִי־שמוש רב־אונים לממשלת הכנסיה.

הוא גזר ראשית כל על כהני הדת הקטנים והגדולים לבל ישאו להם נשים (צֶלִיבַּט) ולגרש את הנשים אשר כבר נשאו, בכדי שלא תהיה להם דאגת המשפחה, יהיו סרים תמיד למשמעתו ויעשו את רצונו לכל אשר יצווּם. אחרי כן דרש, כי הכהנים יקבלו תועדה, סמיכה (אִינְוֶסְטִיטוּרָה) לכהנותם, לא מידי הקיסר, המלך, או אציל אחר, כי אם מידי האפיפיור.

גרגוֹריוס השביעי והקיסר הִינריךְ הרביעי.

בימי גרגוריוס השביעי מלך בגרמניה הינריך הרביעי (1106–1056), תקנות גרגוריוס הכעיסו את הקיסר וגם רבים מן הכהנים, אשר לא רצו להכנע לתקנות החדשות, לשלוח את נשיהם וכדומה.

אבל גרגוריוס השביעי היה בעל רצון חזק, אשר אינו חת מפני כל וכשבקשוהו הסַכּסים, לשפוט ביניהם ובין הקיסר, אסף גרגוריוס ברומי אספה גדולה, הידועה בשם “אספת לַטֶרַן” ויקרא לקיסר לבוא למשפט לפני האספה.

בתור תשובה על דרישת האפיפיור, קרא הינריך למועצת ראשי הכנסיה בגרמניה, בעיר וִירְמַיזה (ווֹרמְס), שבה השתתפו יותר משני שלישי כל ההגמונים הגרמנים (1076). האספה החליטה להוריד את האפיפיור מכהונתו, יען כי נבחר שלא כדת, בלי רצון הקיסר ותלו בו אשמות נוראות של פריעת־מוסר.

על זה השיב האפיפיור בהכרזת חרם על הקיסר והפיר את השבועה שנשבעו הוסלים למלכות (1076). אז בגדו בקיסר כל רבי המלוכה, הפיאודלים וההגמונים, גם עבדיו עזבוהו, עד כי ראה את עצמו אנוס ללכת לאיטליה לבקש סליחה מאת האפיפיור גרגוריוס השביעי ולחלות את פניו, כי יסיר ממנו את החרם.

בחורף שנת 1077 עבר הקיסר בלוית אשתו ואחד מעבדיו, שנשאר נאמן לו, את הרי האלפים ויגיע לעיר קַנוֹסָה בצפון איטליה, אשר שם נמצא אז האפיפיור. שלשה ימים עמד הקיסר יָחֵף ופרוע ראש, לבוש בבגדי בעל־תשובה, לפני הדלת המסוגרת, עד אשר נאות האפיפיור לקבלו ולהסיר מעליו את קללת החרם.

הינריך שב לארצו, אסף חיל גדול, נצח את אויביו בפנים הארץ, האפיפיור הכריז שוב חרם על הינריך, אבל לחרם זה לא היתה כבר השפעה, הינריך בא עם חילו לאיטליה, לכד את רומי, האפיפיור גרגוריוס אנוס היה לעזוב את רומי וימת בגולה (1085).

המלחמה נגמרה כבר אחרי מותם של גרגוריוס והינריך, בימי הינריך החמישי (1125–1106), בנו של הינריך הרביעי, בקָנקוֹרְדַת (חוזה) של וירמַיזה (1122), שעל פיו נשארה בידי האב הקדוש האינוסטיטורה הדתית, כלומר הזכות למנות כהני הדת, אבל האינוסטיטורה החילונית, כלומר הזכות להנחילם אחוזות, נשארה בידי הקיסר.

בעת המלחמות האלו התפתחה בכלל רוח הקנאות ואי־הסבלנות נגד כל בני הדתות האחרות. ביחוד סבלו היהודים בימי גרגוריוס השביעי, שהיה רודף אותם מאד. לעומת זאת התיחס הינריך השביעי בחסד אל היהודים ויהודי מגֵינצה הצילוהו בימי החרם מידי אויביו.

קיסרי ההוֹהֶנְשְטוֹפֶן והאפיפיורים.

אחרי החוזה הוירמיזי נפסקה המלחמה בין הקיסר והאפיפיור, אך ימי השלום לא ארכו, כי בעלות על כסא־המלוכה פרידריך הראשון מבית הוהנשטופן (1190–1152), אחרי מלחמת אחים בגרמניה בשל כסא המלוכה, התלקחה שוב מלחמה אכזרית בין הקיסרים ובין האפיפיורים.

פרידריך המכונה “בַּרְבָּרוֹסָא” (בעל זקן צהוב) ראה את עצמו כיורש הצֵיזָרים וכיורש קרל הגדול ואוטו הגדול. הוא האמין, כי ממשלתו, ממשלת הקיסר, נתונה מאת אלהים ושאין על הארץ שלטון יותר גבוה משלטון המלכות.

בכדי להקים שוב את הקיסרות הרומית, עלה פרידריך עם חילו על איטליה, אך האפיפיור אלכסנדר השלישי עורר נגדו את ערי לומברדיה – מִילַנוֹ, וַרוֹנָה, קרְמוֹנָה ועוד שהתחזקו ופרחו בזמן ההוא הודות למסחרן ושכרתו ברית ביניהן בשם “הליגה הלומברדית”.

פרידריך נחל מפלה שלמה ע"י לֶנְיאנוֹ (1176) ובבית־הכנסת של מַרְקוּס הקדוש בוֶנֵיצִיָה הוכרח פרידריך לעמוד על ברכיו לפני האפיפיור ולבקש מאתו סליחה ומחילה.

אמנם גם אחרי המפלה הזאת לא נח פרידריך ויתכונן למלחמה חדשה, אבל טבע בנהר בעת השתתפותו במסע הצלב.

כסא האפיפיור התנשא אז עד למאד וביחוד גבר שלטונו אחרי מות פרידריך בפרץ מלחמת אחים בין הבית השוַבִּי והבַּוַרִי וכשבעונה אחת קמו בגרמניה שני קיסרים.

על כסא רומי ישב אז האפיפיור אינוֹצֶנץ השלישי (1216–1198), אחד הגדולים שבכל האפיפיורים, איש בעל רצון כביר ומרץ נפלא. הוא הלך בעקבות גרגוריוס השביעי וישאוף להוציא לפעולות את מחשבתו הגדולה – לרומם את כסא רומי ולתת בידי האב הקדוש את השלטון העליון על כל ארצות אירופה, וכך היה אומר: “שלטון האפיפיור הוא כאור השמש ושלטון המלך – כאור הירח, כמו שהירח מקבל את אורו מן השמש, ככה מקבל המלך את שלטונו מידי האפיפיור. האפיפיור הוא ממלא על הארץ לא את מקומו של פטרוס, כי אם של ישוע בכבודו ובעצמו”.

אינוצנץ רדף את בני כל הדתות האחרות וביחוד את היהודים. הוא המציא והכניס את האינקויזיציה, בכדי לתור אחרי הכופרים, לתפסם ולענותם בסתר, למען יתודו על עונם ולהמיתם, או לענשם; כמו כן הוציא גזרות רעות ומחפירות על היהודים, כגון אות הקלון על מלבושיהם, בכדי להבדילם מעל התושבים הנוצרים ולשימן לחרפה ולדראון. האִסור להספח למשרה ממלכתית או צבורית, להראות בחוץ בשבוע שלפני הפסחא הנוצרית ועוד.

שאיפות האפיפיור להשליט את הדת בכל עניני המדינות, פגשו התנגדות נמרצה מצד קיסרי גרמניה ובמלחמתו אתם היה אוחז בכל האמצעים הנחוצים בכדי להכריע את אויביו. ראשית מעשהו של האפיפיור היה להוציא מתחת שלטון קיסרי גרמניה את דרומה של איטליה נֵיאַפּוֹלִיס וסִיצילִיָה, שרכש פרידריך הראשון ע"י נשואי בנו עם קוֹנסטַנְצָה, יורשת ניאפוליס וסיציליה.

קודם תמך האפיפיור באוטו מבית הוֶלְפים, לרשת את כסא המלכות בגרמניה, אך כשזה התחיל להראות כתקיף מדי, החרימו וימשח לקיסר גרמניה את פרידריך השני (1250–1212) מבית הוהנשטופן, שהכה את אוטו, ישב על כסאו ונשבע לאפיפיור להיות נשמע לו כל ימי חייו ולעזוב לעולם את ניאפוליס.

אולם פרידריך הפיר את שבועתו אחרי מות אינוצנץ השלישי ומני אז רדפו האפיפיורים בעברה ובזעם את מלכי בית ההונשטופן ויחבלו תמיד תחבולות להשמידם ולבערם מן הארץ.

פרידריך השני גלה מרץ וכשרון רב בסדור מלכותו בסיציליה והוא יסד את המדינה המודרנית הראשונה, אשר בה היה המלך עליון על כל. הוא תמך באנשי המדע והחכמה ובעיר מלכותו פלרמו אשר בסיציליה, היו מתאספים כל חכמי הזמן ההוא מדתות ועמים שונים.

הואיל ולמרות הבטחתו לא עזב פרידריך את דרום איטליה, הסית האפיפיור את המושלים הסרים למשמעתו וגם את העמים אשר בכל מדינות מלכותו, למרוד בו. המלחמה ארכה כל ימי חייו, גם בנו מרד בו בעצת האפיפיור, שהכריז גם כמה פעמים חרם על פרידריך על בואו בברית עם הערבים ועוד, אך פרידריך היה גבור חיל ויך את כל מתקוממיו.

פרידריך הלך גם במסע־הצלב לארץ הקדושה (1229–1228) והצליח להחזיר לנצרות את ירושלים ובית־לחם והוא הוכרז למלך על ירושלים.

אחרי מותו הוסיפו בניו להלחם עם האפיפיור, אבל לשוא. קוֹנרַדין, האחרון לבית הוהנשטופן הוצא להורג בניאפול (1268) ונצחון האפיפיורים היה שלם.

אפשר לאמר, כי עם מות פרידריך בא הקץ על הממלכה של ימי הבינים, על גרמניה עברה תקופה של “משפט האגרוף”, כמו שקראו לה הגרמנים, היא נתפוררה לכמה דוכסיות, רוזניות וכו', ואם גם נבחר מלך חדש בגרמניה, רודולף איש הַבְּסְבּוּרג (1273) והמלכים הגרמנים הוסיפו להקרא בשם קיסרים, אך מעטים מהם טרחו ללכת לרומי שיעַטרום האפיפיור. לא נעשה כל נסיון נמרץ לשוב ולכבוש את ארץ איטליה, אשר לשמה הקריבו קרבנות עצומים לפנים. גרמניה נפלגה ללא־תקוה ומלכה לא היה מלך, לא היה לו לא בירה ולא ממשלה מסודרת.

במלחמתם עם ההוהנשטופנים השתמשו האפיפיורים בכל האמצעים, גם נגד המוסר והיושר, כדי להכריע את אויביהם. גם השדרות הרחבות של העם נוכחו אז לראות, כי תחת מסוה הקדושה הסתירו כוהני הדת את שאיפותיהם ומגמותיהם הנתעבות ומשום זה עוד בימי אינוצנץ, בשעה שממשלת האפיפיור היתה פרושה כמעט על פני כל אירופה, התחילה תסיסה חשאית, תסיסה של בקורת, התנגדות והתמרמרות נגד שלטון האפיפיור ובמאה הבאה מתחילה כבר תנועה כבירה נגד שלטון האב הקדוש, כפי שנראה הלאה.

 

מסעי הצלב    🔗

מסעי־הצלב, או מלחמות עמי אירופה הנוצרים לשם כבוש ושחרור הארץ הקדושה והקבר הקדוש מידי המושלמים (התורכים), היו מאורעות ימי הבינים החשובים ביותר ונמשכו כמאתים שנה (1291–1096).

הנוצרים המשתתפים במלחמות הללו, לרוב ביזמת האפיפיורים, היו נושאים צלב על לבם בצאתם ועל גבם בשובם, כאות־קודש למלאכותם הקדושה ונקראו משום זה “צלבנים”, או נושאי־הצלב ומלחמותיהם “מסעי־הצלב”.

מקור מסעי־הצלב.

עם ההתעוררות הדתית, שבאה בעקב תקנות האפיפיורים להרים את כבודה של הכנסיה ולשחררה מהשפעה חילונית, נתרבו מאד הנוצרים, עולי־הרגל למקומות הקדושים שבארץ הקדושה, וביחוד לקבר הקדוש שבה, קברו של ישו.

הערבים לא הפריעו לנוצרים לבקר במקומות הקדושים, אבל בסוף המאה האחת־עשרה כבשו את הארץ הקדושה התורכים־הסלג’וקים, שהפריעו מאד לנוצרים לבוא למקומות הקדושים. הם היו מתנפלים על עולי־הרגל, גוזלים את רכושם, דורשים כסף בעד זכות הבקור, היו מתעללים בהם, מבזים את קדשיהם לעיניהם ולפעמים גם הורגים את המבקרים.

התלונות המרובות הרעישו ביחוד את העמים הנוצרים שבמערב אירופה, את הכנסיה הנוצרית ועשו את אירופה הנוצרית כמרקחה. בו בזמן פנה קיסר ביזנט לאפיפיור, כפי שראינו, בבקשה, לעלות עם חיל רב מכל עמי אירופה הנוצרים ולהלחם יחד נגד התורכים הכופרים והמאיימים כבר גם על אירופה הנוצרית.

במועצת הכנסיה המפורסמת בקְלֶרְמוֹן (1095) אשר בצרפת פנה האפיפיור אוּרְבַּן השני בהתלהבות רבה לעמי אירופה, לצאת לעזרת אחיהם הנוצרים במזרח, כי באם לא יעצרו את התורכים עזי־הפנים, יפרישו אלה את ממשלתם הרחק הלאה על עבדי ה' הנאמנים – “קומו צאו אל הקבר הקדוש וכבשו לכם את הארץ הקדושה מידי האומה הרשעה הזאת”. הוא הטעים, כי מלחמה זו עם התורכים הכופרים היא מלחמת־מצוה, הוא הבטיח, כי עונש חטאיהם של המשתתפים בה יצא בשכר הליכתם בלבד וכי הנופלים בה יכנסו מיד לגן־העדן.

לקריאת האפיפיור ענו כל הנציבים עליו – “רצון אלהים הוא” והתחילה תעמולה גדולה למלחמת־מצוה זו, ביחוד במערב אירופה. מטיפים ודרשנים רבים יצאו מטעם הכנסיה הקתולית ועברו מעיר לעיר להטיף למלחמת־נקם נגד צוררי הדת הנוצרית ולהלחם לכבוד המשיח ולכבוד הארץ הקדושה.

מגמת האפיפיור היתה גם – להכניס שוב תחת השפעתו ומרותו את הנוצרים המזרחיים, או היונים ועל כל פנים להרחיב את חוג השפעתו גם במזרח.

מסע־הצלב הראשון (1099–1096).

רבים היו שנצטרפו לשורות הצלבנים מהתלהבות דתית, אבל היו גם רבים, שבאו מנמוקים רומנטיים – לשלול שלל, או לכבוש לעצמם נסיכויות במזרח וכו'. היו גם כאלה, שרצו לרכוש שוקים חדשים בשביל תוצרת התעשיה המתקדמת אז ביחוד במערב אירופה וליצור קשרי מסחר חדשים והיו גם כאלה, שרצו להפטר על ידי זה מחובותיהם ומהתחיבויותיהם המרובים וכדומה.

בראשונה יצאו רבבות אנשים מדלת העם, בהנהגת פֶּטְרוּס הפָּרוּש ו־וַלְטִר אין־כל, בלי צידה לדרך ובלתי מזוינים⁶ כהוגן, שדדו ובזו את תושבי הארצות שדרכן עברו. ביחוד התנפלו אלה על היהודים, שדדו, הרגו הרבה מהם והכניסו רבים בכוח בדת הנוצרית, אולם במקומות רבים עמדו היהודים בגבורה נפלאה על רכושם, כבודם ונפשם.

את המחנות השדודים האלה פיזר קאלמאן, מלך ההונגרים והנותרים נשמדו כמעט כולם ע"י התורכים באסיה הקטנה.

אחריהם בא הצבא האמתי, כשלש מאות אלף איש, לפי הערכת האפיפיור, מסודר יפה, בפקודת מנהיגים מצוינים – לרוב פרשים אבירים מפְּרוֹבַנס (צרפת) בהנהגת הרוזן רֵימוֹן, מלוֹתְרִינְגִיָה (גרמניה) בהנהגת גוֹטפריד מבּוּיוֹן ואחיו בַּלְדְוִין, הנורמנים מאיטליה הדרומית בהנהגת בּוֹהֱמוֹנד וטַנְקִרֶד ועוד. גם מהם סבלו היהודים מאד.

אחרי שהגדודים האלה נשבעו שבועות אמונים לאלכסיוס, קיסר ביזנט, כי כל הארצות והמדינות אשר תפולנה בידיהם, תהינה כפופות לשלטונו העליון, העביר אותם באניותיו אל אסיה הקטנה. פה התחילה מלחמה קשה עם התורכים, אשר הוכו לפני הנוצרים, שכבשו חלק מאסיה הקטנה ויחדרו לסוריה, לכדו את אֶדֶסָה שנעשתה נסיכות לבלדוין, את אנטיוכה שנעשתה נסיכות לבּוהמונד ואת טְריפּוֹלי שנעשתה נסיכות לרימון, כפי שחלמו על זה עוד בצאתם למלחמה.

בינתים הלך מספר נושאי הצלב הלוך וקטן – הרבה מהם שבו לארצם ולמולדתם, הרבה מהם נספו במלחמות הקשות, בתלאות הדרך ובמריבות ביניהם ועם היונים והרבה מהם נשארו בערים הנלכדות.

באופן כזה נשארו רק כעשרים אלף איש צבא, כשבאביב 1099 יכלו סוף־סוף לעלות על ירושלים. אחרי מצור קשה של חדשיים בערך, לכדו את העיר וסדרו טבח נורא בין תושביה, את היהודים אספו לבית־הכנסת וישרפום חיים.

יסוד מלכות ירושלים.

את הארץ הנכבשה קראו בשם מלכות ירושלים ולמלך נבחר גוטפריד מבויון (1100–1099), שלקח לעצמו את התואר הענותני “מגן הקבר הקדוש”. אחריו בא בַּלדוין אחיו (1118–1100) מאֶדסה, שהרחיב את גבולות מלכות־ירושלים.

הסיעות הדתיות של המחבשים ובני־ההיכל.

אלו היו סיעות דת צבאיות, שחברו יחד את ענין הנזיר וענין החיל ועמדו ביחוד לעזרת מלכות ירושלים.

המחַבשים, או היוהַניטים התפתחו מתוך חברה נזירית שנוצרה לפני מסע־הצלב הראשון לשם ספוק עזרה לעניים ולחולים בקרב עולי־הרגל. לימים קבלה החברה אבירים אצילים, ביחוד פרשים איטלקים, במספר חבריהם ונעשתה סיעה צבאית, בהוסיפה יחד עם זה לטפל בחולים. היא קבלה נדבות־קרקע במערב־אירופה, בנתה ופקחה על מנזרים מבוצרים רבים בארץ־הקדושה, והיא קימת עוד כיום עם מרכזה באי מַלְטָה.

בני־ההיכל, או הטֶמְפְּלירים נוסדו ע"י אבירים צרפתים (1119) לשם הגנה על עולי־הרגל לירושלים. הוקצו להם מעונות בהיכל המלך בירושלים, מקום מקדש שלמה לפנים ומכאן השם “בני־היכל”.

הסיעה הזאת נעשתה עד מהרה עשירה ובת־חורין עד למאד, אך בהתחלת המאה הארבע־עשרה הושם קץ לה בהתאמצות משותפת של האפיפיור ופיליפ היפה מלך צרפת, בשל מעשים מגונים ביותר, כגון מינוּת עבודת אלילים ועוד. רבים נשרפו ורבים נספוּ בבתי־כלאים, היא בוטלה ורכושה הוחרם.

גם הגרמנים יסדו סיעה דתית צבאית ועוד.

מסע־הצלב השני והמסעות הבאים.

מפלת אֶדסה (1144), המשמר החשוב לנוצרים במזרח שנפלה בידי התורכים, גרמה למסע־הצלב השני (1149–1147). ביחוד הלהיב הנזיר הצרפתי סֶן־בֶּרְנַרְד את לבות הנוצרים לעלות אל הארץ־הקדושה.

חיל עצום יצא למסע־הצלב השני בהנהגת לואי השביעי מלך צרפת וקוֹנרַד השלישי, קיסר גרמניה, אך כמעט כל החיל כלה ואבד מבלי להשיג כלום, ביחוד בשל הפירוד שבין המנהיגים.

מסע־הצלב השלישי (1192–1189).

בשנת 1187 כבש השולטן סַלַדין ממצרים את ירושלים וזה גרם למסע־הצלב השלישי, אשר בראשו עמדו פרידריך בַּרְבָּרוֹסָא קיסר גרמניה, ריצ’רד לב־האריה מלך אנגליה ופיליפ אוגוסטוס מלך צרפת.

כפי שראינו נטבע פרידריך בנהר, פיליפ שב לביתו כחולה ורק ריצ’רד נשאר להלחם עם המושלמים ובשמעו, כי אחיו י’והן מתכונן לקחת את המלוכה מידו, כרת ברית שביתת־נשק עם סלדין, שלפיה יוכלו עולי־הרגל הנוצרים לבקר את מקומות הקדושים בארץ ישראל באין מפריע, ורק חבל הים מיפו עד אַנקוֹנה נשאר בידי הנוצרים.

מסע־הצלב הרביעי (1204–1202)

נגמר באופן בלתי צפוי כלל. הביזנטים נתנו להם לנושאי הצלב ידים להתערב בעניני ביזנט הפנימיים, ותחת אשר ילכו לכבוש את ירושלים הרחוקה, כבשו, בהשפעת הוֶנֶצְינִים, את קושטא ויסדו שם ממלכה לטינית ובלדוין הפלנדרי נבחר לקיסר עליה. ממלכה זו נתקימה 57 שנים (1261–1204), עד שנכבשה שוב ע"י קיסר ביזנט.

בין מסעי־הצלב הבאים צריך להזכיר את זה של הקיסר פרידריך השני (1229–1228), שהצליח להחזיר לנצרות את ירושלים. היו אמנם עוד מסעי־צלב שונים, אבל אלה היו רק מקרים, שהשתתפו בהם רק בני מדינה זו או אחרת, כי קריאות האפיפיורים לא יכלו כבר לעורר תנועות־עם כבירות תחת דגל הדת.

ארץ ישראל נשארה בידי המושלמים, והנוצרים שנשארו שם הוכרחו בשנת 1291 לעזוב את הארץ הקדושה.

תוצאות מסעי־הצלב.

אם כי מסעי הצלב לא השיגו את מטרתם, לכבוש את הארץ הקדושה כבוש מתמיד, היו להם בכל זאת תוצאות חשובות בחיי עמי אירופה המערבית.

הסוחרים האיטלקים, ביחוד מוֶנֶצְיָה, ג’נובָה ופִּיזָה, וגם סוחרים אחרים, כמ ממַרְסֵילִיָה יסדו לעצמם שכונות מיוחדות, מרכזים מסחריים בערים הנכבשות, כמו בירושלים, אנטיוכה, טריפולי ועוד והביאו את המערב במגע־תמיד עם המזרח.

עמי המערב למדו להכיר סחורות חדשות, כגון תְּבָלים, מרגליות, שן ועוד ופרקים רבים בחרושת המעשה, כגון עבודת המשי, תעשית הזכוכית, בנין טחנות הרוח ועוד וגם צמחים רבים, שלא היו ידועים קודם באירופה.

החילים המערבים למדו הרבה מהיונים במקצוע המלחמה, ביחוד בבנין מכונות לשם הרעשת מצודות וערים מוקפות חומה וזה גרם לבנין מצודות־אבנים באירופה המערבית.

בעקב מסעי־הצלב התעשרו והתחזקו הערים ורכשו לעצמם יותר ויותר זכויות בעד כספן, בעוד שבעלי הפיאודים נחלשו, כי רבים מהם נפלו במלחמה, או נתרוששו.

גם מצב האכרים הוטב בימי מסעי־הצלב. נוצר אז מעמד חדש של אכרים חפשים, הסיניורים לא יכלו לאסור על אכריהם להשתתף במסעי־הצלב והשתתפות כזו גררה אחריה שחרור גמור מעול הפיאודלים.

רק מצב היהודים הורע מאד בעקב מסעי־הצלב. מספר קרבנות היהודים שנהרגו ונשחטו, שעזבו מאונס או מפחד את עמם ויתנצרו באירופה ובאסיה – היה כחצי מיליון איש, וקהילות למאות שהצטינו בעשרן ובתורתן, נשמדו ונכחדו כליל. הורע גם יחס הנוצרים אל היהודים בחשבם מאז, כי דם היהודים מותר ורכושם הפקר ורק בחסדו הגדול, או במחיר כסף רב מגין עליהם המלך, הרוזן או מועצת העיר. חוץ מזה נתרבו מאד הסוחרים הנוצרים שהתחרו ביהודים, בעוד שקודם לכן היו הם כמעט היחידים במקצוע המסחר וביחוד במסחר החוץ בין אירופה והמזרח.

חוץ מהשינויים הכלכליים והחברותיים השפיעו מסעי־הצלב גם על החיים הרוחניים. עמי המערב למדו לדעת עולמות זרים להם, רכשו להם ידיעות ואידיאות חדשות, התקרבו אל הקולטורה המזרחית, נכנסו בחוג המדע, האמנות והשירה של הערבים וטעמו מן ההשכלה היונית הביזנטית וכל זה השפיע גם על התיחסותם אל האפיפיור ואל קדשי הדת.

 

כנסית ימי־הבינים בגדולתה    🔗

הסתדרות הכנסיה ותקפה.

את פסגת גדולתה ותָקפה השיגה הכנסיה הנוצרית הקתולית במאה השתים־עשרה והשלש־עשרה, וביחוד בתקופה זו נבדלה היא בהרבה מהכנסיות של הזמן החדש.

כל אדם נדרש להסָפח עליה, כשם שעל כל בן־אדם להשתיך כיום לאיזו ארץ. כל אירופה המערבית היתה חברה דתית אחת. סרוב אמונים לכנסיה, או פקפוק בסמכותה ובתורותיה נחשב כבגידה באלהים וכחטא משפט־מות.

היא לא הסתמכה, כרוב הכנסיות שבימינו, על התרומות, נדבת לב חבריה. היה מס מיוחד למענה – המעשר, חוב על כל אחד ואחד, כמו מס ממשלתי של היום, - נוסף לאחוזותיה והכנסותיה המרובות.

הכנסיה של ימי הבינים לא היתה גוף דתי בלבד, ככנסיות שבימינו. היא היתה דומה למדינה עם שיטת־חוקים שלמה ומפותחה (החוקה הקנונית) ובתי־דין משלה ולא רק בענינים הנוגעים לכהניה, נזיריה וכו', או בעניני נשואים, צואות ועוד, אלא גם בענינים כמו נֶשך, כשפים, מינוּת וכדומה. היו גם בתי־סוהר משלה ויכלה לדון עוברי־עברה למאסר עולם.

הכנסיה היתה לא רק ממלאה תפקידי מדינה, אלא היתה לה גם הסתדרות של מדינה עם פקידים רבים תחת שלטונו העליון של האפיפיור ועם שפה רשמית אחת – הרומית (לטינית) הן בעניני דת והן בעניני חול. היא היתה כעין מונרכיה וראשה המוחלט האפיפיור היה המחוקק העליון, השופט העליון, והכל־יכול – לעשות גם דברים “יוצאים מן הכלל”, להתיר נשואי שני־בשני ועוד שנודעו בשם התָּרוֹת.

הלֵינַטִים היו צירי האפיפיור לשם השגחה על כל חלקי הכנסיה הנוצרית עם יפוי־כוח גדול ו־הקורִיָה היתה החצר האפיפיורית ברומי עם פקידיו וחשמניו. גזירותיו ומצותיו של האפיפיור נקראו בּוּלוֹת על שם החותם (ברומית – בּוּלָה) המחובר עליהן.

את תפקידי הארכי־הגמונים, ההגמונים ושאר אנשי הקלירוס ראינו כבר ורק הם יכלו להפעיל את הסַקְרַמֶנְטִים – אותם תשמישי־הקדושה אשר בהם תלויה, לדעת הכנסיה, פדות־נפשו של כל יחיד. התשובה היא העונש שישים הכהן על אדם שחטא, כגון צום, הרבות תפלה, בקור מקומות קדושים ועוד. מסע לארץ־הקדושה נחשב שָקוּל כנגד כל תשובה אחרת, אבל אפשר היה להחליף את העונש בפדיון כסף למעשי־צדקה.

על־הרוב ידעו רק אנשי־הכנסיה קרוא וכתוב ומשום זה היו הם המורים, הסופרים והפקידים ועל־ידי זה עוד גדלה השפעתם, אבל המשרות בכנסיה היו פתוחות לבני כל החוגים ורבים מן האפיפיורים עצמם יצאו מתוך המעמדות הנמוכים.

המעמד התקיף ביותר בימי הבינים היו אנשי הכנסיה, כי הם משלו בנכסים עצומים, הם לבדם היו בעלי־השכלה. הם אחזו את מפתחות מלכות־השמים, בנדוי יכלו לגרש את שונאי־הכנסיה ולצוות על כל בני־אדם מהתרועע עמהם ובגזרת החרם, או העכוּב יכלו להשבית כל טֶקס דתי באחת הארצות – נשק חזק מאד בימים ההם.

המינים והאִנְקְוִיזִיצִיה.

למרות כל זה התחילו רבים להתקומם לאט־לאט נגד הכנסיה באמרם, כי כל סדורי־תפלותיה, מימיה ושרידי־קדשיה אינם בלתי אם המצאות־ערמה של כהונה חטאה לשם ספוק כספים ואינם מסיעים בידי האדם להגיע למלכות־שמים – אלה נחשבו לפושעים וחוטאים חטאה גדולה של כפירה ומינוּת.

מהמינים נודעו ביחוד כת הוַלְדֶנְסִים שצמחה בערך בש' 1175 תלמידי פּטרוּס וַלדוּס מליאוֹן, שהפקירו את כל רכושם ויחיו חיי־עוני אַפוסטוֹליים, הם תרגמו את כתבי הקודש מרומית ללשון העם והסבירו אותם לו. בזמן קצר נתרבה מספרם ונפוץ על פני כל אירופה המערבית והאַלְבִּיגֶנְסִים, על שם העיר אַלְבִּי בדרום־צרפת, ששם היה מספרם רב ואשר הורו, כי עצם הדת הנוצרית כוזבה והאמינו, כי שתי רשויות ביקוּם, הטוב והרע, הנלחמים זה בזה עולמית לשם הנצחון, וכי בעצם הכוח הרע הוא הנערץ בפי הכנסיה, הם היו נפוצים ביחוד בצרפת הדרומית והושפעו בהרבה מן ההשכלה והרוח המושלמית שבקרבתם. הם לא שמו לב להתכונן למלכות־השמים ורצו ליהנות מן החיים כבר בעולם הזה.

מסע־הצלב האלביגנסי. האפיפיור אינוצנץ השלישי הטיף למסע־צלב נגד האלביגנסים (1208), אחרי אשר הם לא רצו לשמוע לאזהרותיו, ואז עלה חיל־צבא רב מצרפת הצפונית על צרפת הדרומית ואחרי מלחמה אכזריה מאד, במשך עשרים שנה שבה נשמה לגמרי הארץ הפורחת הזאת ותרבותה הגבוהה, דִכא את המינות בטבח והרג רב.

האינקויזיציה. ובכדי לתור אחרי המינים, לתפסם בסתר, להענישם ולבערם מן הארץ, הקים האפיפיור בשנת 1215, בכנסת לאטֶרַן, בית־דין מיוחד – את האינקויזיציה שהמיתה, לרוב ע"י מיתת שרפה, רבבות אנשים בתור מינים, או חשודים במינות, לרוב אחרי ענויים נוראים, בתקוה שבעל כרחם יתוַדו על פשעם, או שיסַבכו אחרים באשם־הכפירה. מספיקה היתה שיחה מקרית עם כופר, או רשול בחלוק כבוד ראוי למנהיגי הכנסיה, או עדות רֶשע מטעם השכנים, בכדי לִפוֹל בידי האינקויזיציה, שפעולותיה היו לחרפה ולדראון־עולם. אם כי לפעמים ישבו גם שופטים כֵנים בתוכה והאכזריות היתה נפוצה אז בכל מקום בשיטה־הפלילית.

הפרנציסקַנים והדוֹמיניקַנים

היו סיעות־הדלות במטרה – ללכת בדרך־חיים של הקרבת עצמו, להגן על אמונות הכנסיה לפני התקפות המינים ולעורר את העם לחיים דתיים חדשים. הם יצרו סוג חדש של איש־כנסיה – את “האח המסכן”, הקבצן והיתה להם השפעה רבה בימי הבינים.

סיעת הפרנציסקנים⁷ נוסדה בראשית המאה השלש־עשרה על ידי סַן־פרַנציסקוּס מהעיר אַסִיזִי באיטליה התיכונה, שעזב את חיי־תפנוקיו ואת ירושתו ונעשה פרוש וסיעת הדומיניקנים נוסדה ע"י סַן־דוֹמִיניקוּס מספרד בערך באותו הזמן. ואולם ברבות הימים נעשו סיעות אלו עשירות ותקיפות בנגוד לרצון המיסדים.

הדומיניקנים שנקראו בשם “האחים המטיפים” הצטינו ביחוד בידיעותיהם בתיאוֹלוֹגִיָה (בדעת־אלהוּת), למען דעת מה שישיבו למינים. האפיפיור הִפקיד בידם בעיקר את דבר הנהלת האינקויזיציה. הדומיניקנים והפרנציסקנים נתנו גם מלומדים מצוינים לאוניברסיטות.

הכנסיה והמדינה חיו זמן רב בשלום והאחת עזרה לשניה. אולם ברבות הימים, ביחוד כשהמלכים התחילו להתגבר על הפיאודלים התקיפים והתחילו להכניס סדר ומשטר במדינה, נתגלו נגודים שונים בין הכנסיה לבין המדינה, כמו ענין המנויים למשרות הכנסיה, הטלת מסים על רכוש הכנסיה, בתי־דין הכנסיה, רשות האפיפיור להתערב בממשלה וכדומה, כפי שראינו כבר.

גלות בבל של הכנסיה.

תוצאות רבות־ערך היו למחלוקת המפורסמה בין פיליפ היפה, מלך צרפת ובין האפיפיור בּונִיפַצִיוּס השביעי בדבר הטלת מסים על הקלירוס, שגרמה להעברת האפיפיורות לצרפת (1305–1377), או גלות בבל של הכנסיה, כפי שרגילים לקרוא לה.

פיליפ סדר כי, אחרי מות בוניפציוס יבחר הארכי־הגמון של בוֹרדוֹ לראש הכנסיה, בתנאי שיעביר את האפיפיורות לצרפת. האפיפיור החדש שהוכתר בתואר קְלֶמֶנְס החמשׁי (1305–1314) קבע לכן את מושבו בצרפת והאפיפיורים הבאים אחריו, שהיו כולם צרפתים, בנו לעצמם היכל־תפארה בעיר אֲוִיניוֹן וחיו שם חיי־פאר והדר כששים שנה.

באנגליה נודע, במחצית השניה של המאה הארבע־עשרה, ביחוד המבקר י’וֹהן וִקְלִיף, מורה בּאוֹכְּספוֹרד שהורה כי אין סמכות לאפיפיור בלתי אם בהתנהגו לפי רוח האיבנגליון, ותרגם את הבִּיבְּלִיָה לאנגלית, בכדי להורות דעת לעם. הוא חבר גם הרבה דרשות ומאמרות באנגלית ונעשה אבי הפרוזה האנגלית. הוא השתדל כמו כן להוכיח, כי אמנת המלך י’והן לאפיפיור בהעשותו וסל לו, היתה בטלה מעיקרה וגם הפרלמנט האנגלי חוה את דעתו (1366), כי לא היתה רשות למלך י’והן לכפות את העם, כתשובה לדרישת האפיפיור אורבן החמשי, שאנגליה תשלם לו את המס, אשר הובטח מפי המלך י’והן.

 

אסיה בימי הבינים    🔗

ממלכת סין.

ראינו שסין פרחה בימי שושלת־טַנג (617–907), אולם המושלים האחרונים משושלת זו היו רפי־כוח ובעלי־תאוה ובאה שוב תקופה של מבוכה והתפוררות הידועה בשם תקופת עשר המדינות.

בשנת 960 קמה בסין שושלת חדשה בשם שושלת־סוּנג הצפונית, שיצרה אמנם אחדות ידועה בממלכה, אך היא היתה שרויה לרוב במלחמות ממושכות עם עמים הוניים מהצפון וזמן ידוע היתה ידו של אחד העמים האלה – בני־קיטַן על העליונה.

במאה השתים־עשרה התגבר עם הוני אחר – בני־קין, שיסדו את ממלכת־קין עם עיר הבירה פֶּקין וצמצמו את ממלכת שושלת סונג, הידועה מאז בשם שושלת־סונג הדרומית (1127–1279), בעוד שצפונית־מערבית ממנה קמה ממלכת הטַרטַרים (עם תורכי) של בני־הְסִיָה.

אחרי־כן משלו בסין לרוב המונגולים בשם שושלת־יִיאַן (1280–1368), כפי שנראה הלאה, עד שעלתה שוב שושלת סינית־לאומית – שושלת מינג (1368–1644), שהיתה משפחת מושלים רמי־תרבות ובעלי־חוש אמנותי.

ביחוד בימי שושלת־מינג פרחה שוב ממלכת סין, האמנויות (קֶרמיקה, פסלי־אבן וכו), השירה והפילוסופיה עלו למדרגה גבוהה, אך בני שושלת זו סגרו את סין בפני בני־נכר.

עלית המונגולים ונצחונותיהם.

ראינו שהמונגולים, כמו האריים, נחלקו להרבה עמים ושבטים, שרבים מהם עלו עוד בזמן קדום לרמה תרבותית גבוהה והסתדרו בממלכות, כמו סין, יאפאן ונקראו מאז בשם סינים, יאפאנים וכו'.

אולם נשארו גם הלאה הרבה עמים ושבטים בחייהם הנומדיים הקודמים ובשמם המקורי – המונגולים ואשר עלו רק בזמן מאוחר על במת ההיסטוריה.

שבט כזה היה במאה השתים־עשרה בעול בני־קין, שכבשו את סין הצפונית, כפי שראינו, ובני שבט זה, בימי שעבודם, למדו להכיר את טכסיסי המלחמה של הסינים.

בסוף המאה השתים־עשרה קם להם מנהיג גדול, הנודע בשם גֵ’ינגִיס חַן, שאִחד את המונגולים ואת השבטים בני־בריתם למחנה צבא מתוקן אחד, הסיר את עולם של בני־קין מעל עמו. אחרי כן התפשט קודם מערבה וספח לארגונו גם את יתר העמים הקרובים – את הטרטרים, הקירגיזים, האוּיגוּרים (שבטים תורכיים).

בעזרתם ובעזרת בני־קיטן השתרע על ממלכת־קין וכבש את חלקה הגדול ביחד עם עיר הבירה פקין (1214), כמו כן כבש את ממלכת חַארֶזם (חיוה) החדשה והפורחת אז בתורכסטן, את פרס וצפון הודו, את ממלכת בני־הסיה בסין, במערב נצח את הרוסים ויסד ממלכה מונגולית ענקית, שהשתרעה למן האוקינוס השקט ועד הנהר דניפר באירופה. לבירת ממלכתו שם את העיר קאראקוֹרוּם במונגוליה.

ג’ינגס־חן התייחס בסבלנות לעמיו בעניני הדת ומנהגיהם ושלטונו התבלט בעיקר בהטלת מסים לשם כלכלת הצבא. בעבודתו עזר לו הרבה יֶלִיוּ טשוּטסַי, הפקיד המנוסה והמצוין מממלכת־קין.

אחרי מותו (1227) המשיך את כבושיו בנו, אוֹגדַי־חן (1227–1242), שגמר את כבוש ממלכת־קין (1234), החריב בשנת 1240 את קיוב וכמעט כל רוסיה היתה למס למונגולים. צבאותיו הכו גם את הפולנים והגרמנים (1241) ע"י ליגניץ (שלזיה), החריבו את פולניה ואת הונגריה, אך לא נצלו את נצחונותיהם האחרונים, כי בשנת 1242 מת פתאום אוגדי־חן והמנהיגים מהרו חזרה יחד עם צבאותיהם לשם סדור ענין ירושת כסא־הממלכה.

למונגולים, או טטרים, כפי שכִנום, היתה תכנית איסטרטגית ושיטת־ריגול מצוינת והודות לזה נצחו את נצחונותיהם ולא רק בשל מספרם העצום, בעוד שהעמים הנוצרים לא ידעו כמעט כלום על אודותם קודם לכן.

בשנת היה מַנגוּ־חן לחן הגדול (1251–1259) ומנה את אחיו קוּבּלַי־חן למושל עליון על סין, אשר שעבד לאט־לאט את כל ממלכת־סונג, שבסין הדרומית, תחתיו. אכן בינתים נהפכו המונגולים המזרחיים לסינים בתרבותם ובהרגלי חייהם. מנגו כבש גם את סוריה ואחיו הוּלַגוּ לכד את בגדד והכריע את תושביה לטבח.

התפוררות ממלכת המונגולים.

אחרי מות מנגו היה קוּבּלי החן־הגדול (1260–1290), שהעביר את עיר בירתו לפקין ויסד את השושלת ייאן, שמשלה עד 1368, שאז עלתה שושלת סינית־לאומית, כפי שראינו כבר.

אחרי מותו נתפוררה הממלכה המונגולית הגדולה לכמה ממלכות, כגון ממלכה מונגולית עיקרית מסין ומונגוליה, ממלכת קיפטשַק ברוסיה, ממלכת פרס או ממלכת־היִילחנים (החנים הגדולים) שנוסדה בידי הולגו ושגם התורכים הסלג’וקים באסיה הקטנה שלמו לה מס, כמו כן מדינה סיבירית, תורכיה הגדולה בתורכסטן ועוד, ושלרוב לא התקימו זמן רב.

התורכים העותמניים.

יותר מכל שבטי התורכים הצליחו התורכים העותמניים, על שם מנהיגם הגדול – עוֹתָמַן שאִחד במאה השלש־עשרה את כל שבטי התורכים־הסלג’וקים ויסד מדינה גדולה, קימת עוד כיום.

בימי בנו, השׁולטן אוּרְקַן (1325–1359) מופיעים התורכים בראשונה באירופה בכבשם⁸ את העיר גליפולי (1357) ומן העת ההיא הם מתקדמים יותר ויותר בכבושיהם באירופה, כי הממלכה הביזנטית החלשה ועמי הבלקן היו רפי כוח לעצור אותם בהתקדמותם.

אורקן יצר צבא תמידי, מצוין – את חיל היניצ’רים (חילים חדשים) מנערים קטנים, לרוב נוצרים, שלקחם בתור מס מהעמים הנכבשים ויגדלם ויחנכם באמונה למלכם ובאהבה לדת האישלם וילמדם מלחמה עוד בנעוריהם. במשך מאות שנים היו המה החיל המצוין ביותר במזרח אירופה.

השולטן מוּרַד הראשׁון (1359–1389) כבש את בולגריה, והכה את ברית עמי הבלקן בהנהגת לַזַר מלך הסרבים מכה נצחת בשדה קוסוב (1389), אך בעברו אחרי המלחמה על פני שדה הקרב, קם אחד הנפצעים ויתקע את חרבו בלב השולטן והרגו.

בנו באיאזיד (1389–1403) גמר את כבוש אסיה הקטנה, המשיך את הכבושים בחצי־האי בלקן והכה את סיגיסמונד מלך ההונגרים (1396), אך גם הוא הוכה ע"י המונגולים המתפרצים לאסיה הקטנה, ונפל בשבי ומת שם.

מפלת ביזנט.

אז קמו מריבות אחים בתורכיה בשל כסא־המלוכה ובשעת הכושר הזה השתמש יוֹהַן השמיני, קיסר ביזנט. הוא הסכים שיאחדו את שתי הכנסיות הנוצריות לכנסיה אחת תחת שלטון האפיפיור, בלבד שהאפיפיור יקרא למסע צלב חדש נגד התורכים.

באספה הגדולה בפלוֹרֵנציָה הוכרזה ברית האוניון ברוב פאר והדר, אבל השתדלות האפיפיור למסע צלב חדש לא נשאה כבר פרי, רק אלה העמים השתתפו במסע הצלב, שהיה להם ענין במלחמה, כמו ההונגרים והפולנים, אך גם הם הוכו ע"י התורכים.

גם בביזנט עצמה קמה מלחמת אחים בשל ברית האוניון, כי ראשי הכנסיה היונית, הפרַבוֹסלבית לא הסכימו לאוניון והשולטן מוחמד השני (1451–1481) כבש את קונסטנטינופול (1453), שם קץ לממלכת ביזנט והעתיק את בירתו לקונסטנטינופול.

קונסטנטין האחד־עשר, קיסר ביזנט האחרון נפל במלחמה בהגינו על ממלכתו ובירתו בגבורה. רבים מהיונים הגלו מארצם⁹, התישבו בארצות אירופה המערבית והועילו להפצת התרבות היונית ולהתפשטותה של תנועת ההומניזם באירופה.

התורכים התיחסו בסבלנות גמורה אל היהודים, רבים מגולי ספרד התישבו במדינתם והחיו את המסחר והתעשיה שלה.

התורכים גמרו את כבוש חצי־האי הבלקני, כבשו גם את וַלַכיה, מולדַויה וחלק גדול מהונגריה, במזרח כבשו גם את מצרים, בגדד וארמניה והשולטן התורכי היה גם חליף לאישלם כולו. בימי סוֹלֵימַן המפואר (1520–1566) הגיע השלטון העותמני לשיא פסגתו.

 

ערי ימי הבינים – עסקיהן ובניניהן    🔗

הערים היו תמיד המרכזים הראשיים לקִדמה ולהשכלה, כי הודות לאוכלוסיהן המרובים והצפופים יכלו לפתח עסקים גדולים, לנהל משא־ומתן מסחרי עם ארצות־נכר, ליסד בתי־ספר ובתי־מדרש טובים, לבנות בניני צבור נאים, לכלכל בתי־ספרים ובתי־נכות ואמנות.

בימי הבינים המוקדמים לא היו בנמצא ערים גדולות באירופה, גם הערים הרומיות הקודמות נתמעטו באוכלוסים בעקב המבוכות וכו', רוב האוכלוסים היו יושבים בשדה, בכפרים ובאחוזות הגדולות. לכן היתה קלות ערך לחיים העירוניים בימי הבינים המוקדמים.

ראשית הערים של ימי הביניים נעוצה לרוב בשנת 1000 בקֵרוב מסביב לטירות, מנזר, או מצודה, שיכלו למצוא שם הגנה, שוק ועבודה. ערים אלו היו לרוב צפופות עם סמטות צרות, כי החומה הגבוהה והעבה, שהקיפה את העיר, עצרה לה להתפשט על נקלה.

עוד במאה האחת־עשרה והשתים־עשרה היו עוד כל הערים קטנות, מחוץ לאיטליה, ותושביהן משועבדים לאציל או מנזר, אשר על אדמתו נבנתה. אולם עם התפתחות המסחר, התפתחו גם הערים, הן בררו וסדרו ביותר דיוק את חובותיהן וזכיותיהן כלפי אדוניהן בחרתות, בצַ’רטרים, וכמה שרותים ישנים בוטלו, או הוחלפו בכסף.

החבורות האמניות.

תושבי הערים בימי הבינים היו אמנים וסוחרים גם יחד – הם עשו וגם מכרו את תוצרתם. האנשים השיכים למשלוח־יד אחד – אופים, טבחים, חיטים וכו' – יסדו להם אגודות או חבורות אמנויות להגן על עניניהם המיוחדים – למנוע כל אדם מעשות מלאכה, אם לא נתקבל לחבורה כהלכתה, אם לא עבד קודם שנים מספר כ"שוליא", כחניך, בלי תשלום ואחרי כן כפועל־עוזר אצל בעלי־המלאכה בלבד וכדומה, הכל לפי תקנות מדויקות הן בשביל הלומד והן בשביל בעל־המלאכה. שיטה זו החלישה אמנם את מרץ הקבלנות, אבל החזיקה שווי־מעמד בכל מקום.

התפתחות המסחר.

מאות שנים שבת כמעט לגמרי המסחר באירופה בעקב התוהו שבא בפרוץ הברברים וקלקול הדרכים הרומיים.

הראשונים שפתחו מסחר בהיקף יותר גדול וגם עם המזרח, היו ערי איטליה – וֶנֵצִיָה, ג’נובָה ועוד. הם העבירו את עולי־הרגל לארץ הקדושה ושבו משם עם סחורות מהמזרח, הקימו תחנות־מסחר במזרח ובאו במגע־ומשא ישר עם האורחות, שהביאו אל חופי הים התיכון את תוצרת ערב, פרס, הודו ועוד. גם ערי צרפת הדרומית ובַּרְצֶלוֹנָה באו במשא־ומתן מסחרי עם המושלמים באפריקה הצפונית.

התחילה להופיעה במערב אירופה חמדת הקדם – אריגי־היקר, שטיחי המזרח, האבנים הטובות, הבשמים, החרסינות מסין, התבלים מהודו, הכּוֹתֶן ממצרים ועוד ואלה עוררו את תושבי אירופה ליצור גם מצדם עודף של תוצרת, בכדי למכרה או להחליפה בסחורות הנ"ל, או ליצור בעצמם כמה מיני סחורות הנצרכים לאחרים, כמו שהכניסה מן המזרח ונציה, למשל, את תעשית המשי ואת חרושת חפצי־הזכוכית ובאופן כזה היה המסחר מעורר את התעשיה.

במאה השלש־עשרה צמחו מרכזים מסחריים חשובים גם בצפון אירופה, לרוב בגרמניה, כגון המבּוּרג, לִבֵּק, ברֵמֶן, נירנברג ועוד, אם כי חוסר־הכסף מפני מעוט מכרות הכסף והזהב, המעצורים על דרך הסיטונות, כמו האסור למכור את כל הסחורה לתגר אחד, שמא יפקיע את השער למעלה מן הנכון, אסור הכנסיה לקחת רבית בעד הלוָאת־כספים, המכָסים המרובים בדרך היבשה והסכנות בים וכדומה הכבידו מאד על התפתחות המסחר.

ברית הַנסא.

בכדי לעמוד נגד הסכנות המרובות האלו ולהגן על האינטרסים המסחריים בכוח מאוחד, התחברו ערי המסחר לאגודות, לגילדות. ביחוד מפורסמה היתה חברת הערים הגרמניות, המכונה ברית הנסא עם העיר ליבק בראש, שנוסדה באמצע המאה השלש־עשרה ובמשך מאות בשנים היתה כה חזקה ובעלת־השפעה, עד שלפעמים נועזה לצאת למלחמה גם נגד מלכים, כמו נגד מלך דניה והצליחה.

בעקב עשרם המתגבר התחילו אנשי־העסקים העירונים להעשות מעמד בן־השפעה ולהשתתף במועצות המלכים – כמו הפרלמנט האנגלי וכנסת־המעמדות הצרפתית, כפי שראינו. הם התחילו לתת חנוך מתוקן לבניהם, ללמדם קרוא וכתוב וכו' וככה התחילו להופיע אנשים מלומדים גם זולת הכהנים.

בהתפחחותה הכלכלית של אירופה לקחו חלק חשוב מאד היהודים הן בתור סוחרים והן בתור מלוי־כספים, כי הכנסיה הנוצרית אסרה על הנוצרים להלוות כסף לאחרים ברבית והיהודים נדחקו לרוב ממקורות פרנסה אחרים ומן המאה השלש־עשרה היה עליהם לחבוש כפה או אות מיוחד בתור אות־קלון ולגור לרוב בשכונת־עיר מיוחדת המכונה גֶטוֹ, נוסף לרדיפות השונות והמרובות שהיה עליהם לסבול.

במאה השלש־עשרה התחילו האיטלקים, או הלומברדים, כפי שכנום האנגלים, לעשות מעין עסקי־שלחנים וירחיבו מאד את ענין השטרות. הם הלוו חנם, אך גבו קנסות ותשלומי נזקים בעד כל פרעון נדחה, מה שנראה ישר ונכון בעיני אוסרי הרבית.

הבניה בימי הבינים.

מבניני ימי הבינים נתקימו עד ימינו בעיקר בתי־הכנסיה, המפליאים ומרהיבים את עין המסתכל, כמו בית כנסת ההגמון בפריס (נוטְר־דַם), או הקתדרלה של רֶנס (צרפת) ואשר מראים את גדולת הכנסיה וכוחה בימי הבינים.

הסגנון הרומַני.

את בתי־הכנסיה בנו קודם בסגנון הבסיליקות המוצקות העתיקות – קירות עבים ומוצקים, קשתות־אבן עגולות וחלונות קטנים, לבלתי יתרופפו הקירות. סגנון בניה זה ידוע בשם “הסגנון הרומני”.

הסגנון הגוֹתי.

במאה השתים־עשרה התחילו אדריכלי צרפת להשתמש בשיטת־בניה חדשה, הידועה בשם “הסגנון הגותי”, או הסגנון המחודד – קשתות מחודדות, חלונות גדולים, מקושטים לרוב בזכוכית־צבעונים, צלעות ואתיקים לתמיכת התקרה והקתדרלה במקום קירות כבדים. שיטת־בניה זו יש בה יותר יופי, שפע ותפארה ולפיה נבנו גם בתי־הגילדות, שהוקמו על ידי חבורות־הסוחרים העשירות ובתי־המועצה של הערים החשובות.

הערים האיטלקיות של הרֵנֶסַנס.

ראינו שבימי הבינים היתה איטליה לרוב תחת שלטון הגרמנים. בנפול שלטון הקיסרים באיטליה, נחלקה היא לכמה מלכויות קטנות. בדרום איטליה היתה מלכות ניאפוליס תחת שלטון בית־אנג’ו (1268–1382) ואחרי כן תחת שלטון מלכות ארגון. באיטליה התיכונה היו מדינות הכנסיה וצפונית ומערבית – מדינות הערים, שאליהן אנחנו מתכונים.

במאות האחרונות של ימי הבינים הגיעו ערי איטליה למדרגת שגשוג ועדינות־השכלה, להתקדמות כה נפלאה במדע ובאמנות, עד כי שם מיוחד נתן לתקופת פריחתן – הרנסנס, או תור התחיה.

כמו ערי יון העתיקה, היתה גם כאן כל עיר ועיר מדינה קטנה לבדה, עם אורח־חייה ומוסדותיה המיוחדים לה.

וֶנֶצִיָה.

בין כל הערים הללו הצטינה ביחוד ונציה, שנוסדה אחרי הופעת אטילה באיטליה, על קבוצת איים קטנים בים האדריאטי, הרחק מילים אחדים מן היבשת, כפי שראינו את זה בקשר עם התפרצות ההונים לאיטליה.

קודם היתה ונציה מושב דיגים בעיקר, אבל בהיותה מוגנת על ידי הים בפני התפרצויות הברברים וכו', התפתחה במהירות ועוד לפני מסעי־הצלב התחילה להתעסק במסחר־חוץ, ביחוד עם המזרח, אשר השפיע על תושביה גם בכוון הרוחני.

ונציה היתה רֶספּוּבְּליקָה – ממשלת העם בהנהגת הדוֹגֶ’ה (הדוכס) והסֶנַט (הסנהדריה), אבל אחרי כן משלה בה למעשה קבוצה קטנה של אנשים ואחרי התקוממות נוצרה (1311) מועצת־העשרה המפורסמת – מעין ועד לבטחון הצבורי, שתפסה אחרי כן למעשה גם את השלטון בידה.

בנצלה את רפיון שלטונה של ממלכת ביזנט, התחילה ונציה עוד בסוף המאה העשירית לכבוש לעצמה מדינות אחדות בחלקו המערבי של חצי־האי הבלקני, כמו דלמטיה, איליריה ובמאה החמש־עשרה פרשה את שלטונה גם על חלקה הגדול של איטליה הצפונית. היא נצחה גם במחלמתה עם צרתה – ג’נוֹבה.

ביחוד גדלה עשרה וכוחה של ונציה בימי מסעי־הצלב, אבל למרום פריחתה הגיעה במאה החמש־עשרה. אולם עם חדירת התורכים לסביבת ים התיכון ובהגלות אורח־הים להודו ירדה מגדולתה.

מבין בניניה מפורסמים עוד כיום ביחוד בית־הכנסיה לסַן־מַרְקוֹ והיכל הדוגֶ’ה בונציה.

ערי איטליה נלחמו לרוב זו בזו וכמה פעמים עמדו תחת שלטונם של דֶספּוֹטים (עריצים), מעין הטירנים היונים לפנים, שהתקשרו עם המפקדים שמלאכתם בכך (קָנדוֹטיֵרים) ואלה המציאו להם את הגדודים השכירים הנחוצים.

לפעמים קרה, כי המפקד שלכד עיר לאדוניו, התנשא בתור מושל העיר, כמו פרַנצֶ’סקוֹ ספוֹרצָה במילַנו (1450), אחרי תם בית־העריצים הישן (הוִיסקוֹנטי) והוריש את כסאו גם ליורשיו אחריו. “הנסיך”, ספרו של מַקיֵוֶלי, ההיסטוריון הפלורנטיני משמש כעין פנקס שמושי לעריצי דורו, למען יוכלו להשאר מושלים בעיר אחרי שהצליחו פעם לתפסה.

העיר פלוֹרנציה היתה רספובליקה, שקועה במלחמת הסיעות. באמצע המאה החמש־עשרה באה היא אל תחת שלטון משפחת המֶדיצִ’י הגדולה, אשר בניה מלאו תפקיד של פרנסים מדיניים נאורים מאד. המצוין ביניהם היה לוֹרֶנצוֹ "המפואר" שבימיו הגיעה פלורנציה לפסגת גדולתה באמנות ובספרות (מת בשנת 1492).

גם העיר רומי נשתנה הרבה בתקופה זו, אם כי האפיפיורים ששבו לרומי, אחרי שבתם בצרפת ובאויניון כשבעים שנה, מצאוה הרוסה ולא יכלו לעשות הרבה למענה בגלל קיום שלשלת־אפיפיורים צוררת להם, שהוסיפה לשכון באויניון. כשעבר תור “הקרע הגדול” בכנסיה הקתולית ועמי אירופה והכירו באפיפיורה של רומי (1417), נתנה היכולת לשפר את העיר ולקומם את תפארתה מקדם. אז נבנו גם כנסית סַן־פְּיֶטְרוֹ של היום במקום הבסילקה העתיקה לס"ט פֶטרוּס והיכל הוַטִיקַן עם אלפי אולמיו, מהם מקושטים במעשי ידי המצוינים בציָרי איטליה כמו רפאל, מיכל־אנג’לו ועוד ומלאים מלאכת פסילים עתיקים.

ערכן של הערים בחיי אירופה בימי הבינים היה גדול מאד, כי התפתחותן השפיעה בהרבה על חיי החברה והמדינה ביחוד על ידי יצירת מפלגת המסחר והתעשיה, שהיתה במשך הזמן לנושאת דגל הדעת וההשכלה ואשר הולידה גם את תנועת השחרור בין האכרים ומלאה תפקיד חשוב במלחמה הקשה נגד המשטר הפיאודלי.

היהודים יוֹשבי הערים

מלאו תפקיד חשוב ביחוד בהתפתחות מסחר החוץ, המדע והאמנות, הם עבדו גם בצבא והצטינו בגבורתם ובאומץ לבם, כמו בצבאו של כלודויג ועוד.

קודם חיו היהודים בשלום וברעות עם תושבי הארץ, היו להם זכויות אזרחיות ושופטים משלהם, ששפטו את העם עפ"י חוקי התורה והתלמוד. אך אחרי התפשטות האמונה הנוצרית בקרב עמי אירופה, הורע מצבם מאד, ביחוד בעקב קנאות הכהנים הנוצרים והנזירים והתחילו הגזרות המחפירות והרדיפות האכזריות.

בין יתר הדברים אסרו עליהם לעסוק בעבודת האדמה ובמלאכות שונות, עד כי נאלצו לחפש להם פרנסות בזויות ועסקים מחפירים, כגון הלואה ברבית, מסחר בסמרטוטים וכדומה.

גרושי היהודים מערים וארצות שונות השפיעו לרעה על התפתחותן הכלכלית, ומצבן ירד מאד, כי היהודים הצטינו בין יושבי הערים בחכמתם, בהשכלתם, בעשרם ובחריצותם. הם תרגמו גם הרבה ספרים, ביחוד את ספרי חכמי הערבים, לרומית, שהיתה לשון המדע בימים ההם.

למרות אסור הכנסיה הנוצרית התעסקו גם הרבה נוצרים בהלואת כסף ברבית, בתחבולות שונות, ולחצו מאד את לוויהם.

 

התאחדות ספרד.    🔗

המוהרים – הערבים שכבשו את חצי האי הפירנאי עוד במאה השמינית, כפי שראינו, נהדפו לאט־לאט ממצבם ומגבולות אחוזותיהם ע"י הנוצרים, שהתנפלו עליהם מכל עבר.

בסוף המאה החמש־עשרה נשארה בידיהם רק העיר גרנדה וסביבתה, בעוד שממערב השתרעה מלכות פורטוגליה, מצפון קסטיליה וממזרח מלכות ארגוניה.

כאשר לקח לו פרדיננד, מלך ארגוניה, את איזַבֶּלָה, יורשת כסא קסטיליה לאשה, נתאחדו קסטיליה וארגוניה למדינה אחת (1479); בכוחות מאוחדים כבשו אחרי כן גם את גרנדה, גרשו כליל את המוהרים מחצי האי הפירנאי ואחדו תחת ממשלתם כמעט את כל ארץ ספרד (1942).

עוד בשנת 1477 הונהגה לארץ האינקויזיציה ואנשים לאלפים נפלו לה לקרבן, ביחוד מבין היהודים ה"אנוסים" או המַרַנים, שנאנסו לקבל עליהם את האמונה הנוצרית ובשנת 1492 גורשו היהודים כליל מארץ ספרד. הרבה מהם אבדו בדרך והנשארים התישבו באיטליה, באפריקה וביחוד בתורכיה, שקבלה אותם בסבר פנים יפות.

בימי פרדיננד גִלה קולומבּוּס, איש ג’נובה את אמריקה (1492) בנסעו באניות ספרד. אמריקה היתה לנחלת מלכי ספרד, שמשלו גם במלכות ניאפוליס באיטליה. אולם גרוש היהודים ואחריהם גם גרוש התושבים המוהרים מספרד ופעולות האינקויזיציה החלישו מאד את כוחה.

תגליות גיאוגרפיות מוקדמות.

ראינו כבר את תגליתו של קולומבוס, כי בתשוקתו לבוא להודו דרך המערב, על סמך כדוריות הארץ, דבר ידוע למשכילי התקופה ההיא, גלה בשנת 1492 את אמריקה, תגלית בעלת חשיבות כה רבה, עד כי מסמנים אתה התחלת תקופה חדשה בדברי ימי העולם – התחלת הזמן החדש.

את הדרך החדשה להודו גלו הפורטוּגזים בהנהגת וַסְקו־דִי־גַמָה, בסבבם באניה את כף התקוה הטובה שבדרום אפריקה ובהגיעם, בעזרת מַלח־מדריך ערבי, לקַליקות או כלכותה בהינדוסטן, דרך האוקינוס ההודי (1498). בשנת 1512 הגיעו הפורטוגזים גם ליַוָה ולַמולוּקים ופורטוגליה נעשתה הגדולה במַעצמות־הים. מאז הגיעו התבלים, שהיו חשובים בזמן ההוא גם לשימור צרכי האוכל, וסחורות קדם אחרות לליסבון בלי תווכם של הסוחרים המושלמים, או של הערים האיטלקיות.

עוד קודם לכן גלו הפורטוגזים את האיים הקַנָריים, האֲצורים ואת מַדֵירָה באוקינוס האטלנטי ואת הכֵפים “הירוק” ו"התקוה הטובה" באפריקה. והפורטוגזי מַגַליאֶנס (מַגַלֶן) הצליח בשנות 1519–1522 לסוב באניה את כדור הארץ.

קורטֶס החל את הכבושים הספרדים באמריקה. בגשתו להדביר את ממלכת האַצְטֶקים במכסיקו (1519) ובעוד שנים מעטות כונן פִּיצַרו את השלטון הספרדי בפֶּרו, בעוד שחוף אמריקה הצפונית נחקר בעיקר על־ידי יורדי־ים אנגלים.

אולם האירופים זלזלו מאד בזכויות בני־העם אשר באו אתם במגע והתנהגו אתם לרוב באכזריות.

ספרים ומדעים בימי הבינים.

בימי הביניים השתמשו לרוב בלשון הרומית בעל־פה ועוד יותר בכתב, – בספרים, בכתבי המדינות, אמנות ותעודות משפטיות וכו'; גם מורי האוניברסיטות הרצו ברומית.

ראינו כבר איך התפתחו הלשונות הרומניות – צרפתית, איטלקית, ספרדית, פורטוגיזית וכו' מהרומית המדוברת, עד כי מקץ מאות שנים נהיו ללשונות חדשות; כמו כן ראינו, איך התפתחו מהשפה הגרמנית הלשונות הגרמניות – גרמנית חדשה, אנגלית, הולנדית, שוודית, נורוֶגית, דנית וכו' שלא הושפעו כלל מהלשון הרומית, או רק מעט.

האנגלית העתיקה או אנגלו־סכסונית היא נבדלת ושונה מן האנגלית שבימינו, עד כי היא צריכה למוד לאיש האנגלי כלשון נכריה. היא שלטה עד אחרי הכבוש הנורמני. באמצע המאה השלש־עשרה, לערך, מאתים שנה אחרי הכבוש הנורמני, מתחילה השפה האנגלית להתקרב יותר אל צורתה החדשה, עד כי במאה הארבע־עשרה היא כבר נוחה למקרא בני־דורנו.

בצרפת נוצרה בלשון־העם ספרות רחבה – שירים על הגבורים, כמו כלודויג, קרל הפטיש ופואמות, אֶפים על קרל הגדול וגבורו הראשי רולָן, רומנים בחרוזים ובפרוזה, ספורים, משלים וכו' עוד במאות השתים־עשרה והשלש־עשרה, ושהשפיעו הרבה גם על סופרי איטליה, ספרד, גרמניה ואנגליה.

הטרוּבַּדוּרים היו משוררים ומזמרים נודדים ביחוד בפּרוֹבַנְס, בצרפת הדרומית. הם חברו זמירות ופזמונים רבי החן והסלסול על האהבה, האבירות וכדומה ושרום בלוית כלי־זמר בחצרות הנסיכים הפיאודליים הרבים. הם בקרו גם בגרמניה, באיטליה ועוד. זמן פריחתם היה ביחוד במאות השתים־עשרה והשלש־עשרה. מסע־הצלב האלביגנסי הנורא הביא עוני ומות גם לתוך החוגים רענני־החיים האלה.

האבירות או הפָּרָשׁוּת היתה כעין סיעה צבאית מיוחדת עם שאיפות נשאות ודעות רוממות על אורח החיים ההולם את מעמדם, מבלי להיות בכל זאת מעין שותפות באגודה עם פקידים ומשטר קבוע.

על האביר להיות נוצרי, להשמע לכנסיה ולהגן עליה, עליו לעמוד לימין חסרי־ישע, להלחם בכופרים בנצרות, למלא את חובותיו הפיאודליות, להיות נאמן לאדוניו, לא ישַקר, לא יפר את נדרו ולא יחלל את מוצא־שפתיו. עליו להיות נדיב־לב, נאמן עם גבירתו ומוכן להגן עליה ועל כבודה בכל מאדו, כמו כן עליו להיות לוחם לצדק נגד העָול והעושק, בכל עת ובכל מקום.

האבירות היתה נפוצה בעיקר באירופה המערבית. רוב האבירים היו שיכים אמנם למעמד האצילים, אך לא נולד אדם אביר, כי אם קודש לאביר בטֶקס מיוחד בהשתתפות הכנסיה, וגם אדם שנולד בשפל־המדרגה יכול היה להתנשא לאבירות בעבור מפעל אמיץ.

המִנֶזָנגֶרִים (משוררי־האהבה) הגרמנים של המאה השלש־עשרה היו דומים לחבריהם – הטרובדורים הצרפתים. ביחוד מפורסם היה ביניהם וַלתֶּר פון־דֶר פוֹגֶלְוַידֶה (מת לערך 1228), אשר זמירותיו מלאות חן והתלהבות למולדתו הגרמנית.

המדע של ימי הבינים.

אנשי ימי־הבינים ידעו מעט מאד מן ההיסטוריה, כי מספר הספרים המעותקים היה קטן, דל וביוקר, לרוב בשפה הרומית, שההמון לא הבינה; לא היו תרגומים מגדולי הקלַסיקָנים של יון ורומי וכל ידיעתם מן ההיסטוריה העתיקה באה להם מתוך הרומנים הדמיוניים ומסורסים, ששמעום מושרת או נאמרת מפי אנשים שמלאכתם בכך.

התקימה אמנם אֶנציקלופדיה, מעין כל־בו בחרוזים, שסִפקה המון ידיעות כוזבות על כל מיני דברים, אבל לא נמצא כלום ממה שאנו יכולים לקרוא בשם ספרי־מדע. בני־האדם הוסיפו להאמין בבריות משונות, כגון הדרַקון, החוּל וכו' ובבריות משונות בדמות אדם וגזעי־אדם תמוהים, כמו כן באַלחימיָה – באפשרות להפוך מתכות פשוטות, כגון עופרת ונחושת, לזהב וכסף וכדומה.

אוניברסיטות ולמודים בימי־הבינים.

בסוף המאה השתים־עשרה יצרו המורים שבפריס חבר, או גילדה, לטובת עניניהם, שנקרא בשם הרגיל לחברות בימי־הבינים – אוניברסיטס ומכאן מוצא השם “אוניברסיטה”. חבר זה שתמכו בו גם המלך והאפיפיור, וששם לב בעיקר לתיאולוגיה, היה תחלת האוניברסיטה של פריס, בעוד שבבולוניה התמסרו יותר לחקר המשפט – הרומי והקנוני (חוק הכנסיה).

האוניברסיטה של אוכספורד נוסדה במאה השתים־עשרה והאוניברסיטה של קֶמבריג', כמו גם אוניברסיטות רבות בצרפת, באיטליה ובספרד, נוסדה במאה השלש־עשרה, בעוד שהאוניברסיטות הגרמניות נוסדו לרוב במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה. אם הצליח התלמיד, אחרי שנים אחדות של למודים, במבחן, הוא קבל את תואר־הכבוד של מַגִ’סטֶר או דוקטור, שאינו אלא המלה הרומית ל"מורה".

באוניברסיטות ימי־הבינים למדו הרבה מספרי אריסטו (אריסטוטֶלס, הפילוסוף היוני הידוע מהמאה הרביעית לפספה"נ) – מהפיסיקה שלו (חכמת הטבע), המֶטַפיסיקה (מה שאחר הטבע), הלוגיקָה (הגיון), האֶתיקָה (תורת המדות) ועוד, אבל ספרי־יון נודעו שוב במערב אירופה רק בהתחלת המאה החמש־עשרה, אחרי שנות־אלף של שכחה.

אלה אשר הקדישו את חייהם לחֵקר הספרות של יוָן ורומי נקראו הוּמַניסטים על שם המלה הרומית – הוּמַניטַס שפרושה “תרבות”; ותורת הספרות היונית והרומית נודעה בימינו בשם חוק־הלמודים “הקלַסי”, בעוד שהשם “סכולַסטיקָה” נתן על הרוב להשקפות המורים של ימי־הבינים ולדרכי פלפולם והוָיוֹתיהם.

במאה השלש־עשרה התקדם בהרבה המדע הממשי על ידי תגליות חשובות, כגון הקָמפַּס (מחט הצפון), תכונות עדשת־הזכוכית ובעקבותן המשקפים, הטֶלֶסקופ (מַשקפת), המִקרוסקופ (מגדלת), הספֶּקטרוסקופּ (קנה־התחזית), הקַמֶרָה (תא הצלום). במאה הבאה נפוץ כבר השמוש בספְרוֹת הערביות כמו־כן באבק־שרפה, שהביא מהפכה בשיטת־המלחמה וההגנה.

דבר חשוב היה כניסת הניר במערב־אירופה במאה השלש־עשרה והארבע־עשרה על־ידי הערבים, שלמדום מהסינים, מה שאִפשר לנצל אחרי כן את ההמצאה החשובה – המצאת הדפוס ע"י יוהן גוטנברג במַגֶנְצָה (מַיְנץ) באמצע המאה החמש־עשרה, שהועילה מאד להפצת התרבות בין השכבות הרחבות בעם. הספר הגדול שנדפס ראשונה היה התנ"ך בשפה הלטינית (1456).

אמנות הרֵנֶסַנס.

ראינו שבמאה החמש־עשרה היתה פלורנציה מרכזה הגדול של האמנות ושנתנה את רוב גדולי הפַּסָלִים, הציָרים והבנאים של הזמן ההוא. אולם אחרי מות הפטרון המסור, לורנצו המפואר, עבר מרכז האמנות לרומי. בשל התאמצות האפיפיורים חובבי־האמנות, יוליוס השני ולֵיאו העשירי, למשוך את שרות האמנים והאדריכלים המשובחים של הזמן ההוא לבנין סַן־פְּיֶטרו והוַתיקן ולשִפורם, שהם הכנסיה והארמון של האפיפיורים.

את מרום התפתחותה השיגה אמנות הרנסנס במאה השש־עשרה. ביחוד הצטינו אז: לֵיאונַרדו־דַא־וִינְצ’י בתור בנאי, פסל וציר ועוד יותר בתור חוקר־מנסה; מִיכֶל־אַנְגֶּ’לו (1475–1564), שהשאיר אחריו פסלים רבי־ערך ופרֶסקות ותמונות רבות ומפוארות מאד, כמו כן רַפָאֵל גם כן על ידי הפרסקות והתמונות המצוינות שלו. מבין אמני פלורנציה הצטין ביחוד הציר אַנדרֵיאַ־דל־סַרטו ומבין אמני ונציה טִיצִיאַנוֹ (1477–1576), הציר המהולל.

בעקבות האמנים האיטלקים הגדולים קמו גם אצל עמים אחרים אמנים גדולים, כמו שני האחים הפלֵמים הצירים וַן־אַיק או הצירים הגרמנים הגדולים – אַלברֶכט דִירר (1471–1528) והַנס הולבַּין־הצעיר, כמו כן האמנים ההולַנדים ופלֵמים עם רוּבֶּנס (1577–1640) ורֶמבּרַנט (1607–1669) בראש, שיסדו גם אסכולה חדשה ונפלאה של ציָרוּת והציר הספרדי וֶלַסקֶס (1599–1660).

 

הזמן החדש    🔗

מבוא    🔗

בשם “הזמן החדש” רגילים לסמן את הזמן שמגלוי אמריקה בשנת 1492 ועד ימינו אנו.

ישנם כאלה, אשר נוהגים לסמן את פרק הזמן האחרון, שמהמהפכה הצרפתית בשנת 1789 ועד ימינו בשם “התקופה החדישה” וכן גם כאלה, שלפיהם אפשר לראות את המאות הראשונות של הזמן החדש רק בתור “תקופת מעבר” מימי הבינים לזמן החדש, כי רק במחצית השניה של המאה השמונה־עשרה ובהתחלת המאה התשע־עשרה צעדה ההתפתחות הכללית קדימה בצעדי און, – רק אז היה החופש האישי, הדתי והלאומי לנחלת כל מדינה נאורה, מאז קם משא־ומתן תמידי בין חמשת חלקי התבל והתפתחו בעקבותיו המסחר והתעשיה העולמית.

חשיבות מיוחדת יש לה לידיעת תולדות הזמן החדש, כי על ידה לומדים אנו להכיר מקרוב את התהוותו ומהותו של המשטר המדיני, התרבותי והכלכלי הנוכחי ואת התנועה הגדולה לשחרורה הסופי של האנושות כולה ומכל המובנים – את התנועה הסוציאליסטית, שעם נצחונה הסופי עתיד להתחיל פרק חדש לגמרי – אשרו של כל האדם על פני האדמה.

 

הקיסר קרל החמישי ומדינותיו הנרחבות    🔗

ההַבְּסבּוּרְגִים.

ראינו שאחרי שקיעת ההוֹהֶנשטוֹפֶן נתפרדה גרמניה להמון מדינות עומדות למעשה ברשות עצמן ושאחרי ממשלת־בינים ללא מלך נבחר בשנת 1273 לקיסר רוּדוֹלף לבית־הבְּסְבּוּרג.

ראשית שבתם של ההבסבורגים, שעתידים היו למלא תפקיד גדול מאד בעניני אירופה, היתה בשוַיצִיָה הצפונית ורודולף היה הראשון, שכונן את עמדתה והשפעתה של המשפחה הזאת בלכידת הדוכסויות של אוסטריה וסטִירִיָה (שְטַיאֵרְמַרְק), שנעשו אחרי כן לגרעין הנחלות האוסטריות הנרחבות.

כמאה וחמשים שנה אחרי מות רודולף החלו הנסיכים הגרמנים לבחור תמיד לקיסר עליהם את מושל הנפות האוסטריות, עד כי נעשה תאר הקיסר מורשה בשלשלת־ההבסבורגים.

הקיסר מַכְסִימִילְיָן (1493–1519) רכש על ידי נשואים גם את בּוּרגוּנְדִיָה (הולנדיה ובלגיה של היום וחלק מצרפת המזרחית) ועל ידי נשואי בנו פיליפ עם יוֹהַנָה, יורשת המלכויות הספרדיות, רכש גם את המדינות הספרדיות שבאירופה ובאמריקה ובאופן כזה ירש נכדו, הקיסר קרל החמישי (1519–1556) מדינות רבות באירופה וגם באמריקה.

בכדי להבין את אירופה של קרל החמישי ואת מלחמותיו הרבות, עלינו לסקור קודם קצת את יתר הארצות – צרפת, איטליה אנגליה וכו'.

שַרְל השׁמיני מלך צרפת (1483–1498) רצה לכבוש חזרה את מלכות נֵאַפּוֹלִיס, שהיתה בידי בית־ארגוניה, כי קודם לכן משלו שם קרוביו מבית אנג’וּ. הוא בא עם חילו לאיטליה, נכנס אמנם לפלורנציה, כבש גם את נאפוליס, אך לבסוף הוכרח לעזוב את איטליה, מפני התנגדות העם, האפיפיור, פרדיננד מארגוניה ומכסימילין־קיסר.

גם יורשו, לוּאי השנים־עשר (1498–1515) נסה לכבוש את נאפוליס ומילַנו, אך לא הצליח ולאחרונה מכר את זכותו על נאפוליס לפרדיננד מארגוניה.

פרַנְסוּאַ הראשוֹן (1515–1547) הוא אחד ממלכי צרפת המפורסמים ביותר. הוא תמך באמנים, ואנשי־ספר ונתן את לבו לבנינים נאים.

פרנסוא הכה את השוֵצים, שכירי האפיפיור ולכד את מילַנו ועוד, אבל אחרי כן השלים עם האפיפיור ליאו העשירי; לבקשת האפיפיור החזיר את פלורנציה למשפחת מֶדיצ’י וקהלית פלורנציה היתה לדוכסות הגדולה של טוֹסְקַנָה.

סבות המחלוֹקת בין מלכי צרפת ובין ההבסבורגים.

קודם חיו בידידות שני השליטים הצעירים פרנסוא הראשון וקרל החמשי, ואולם באו תנאים אחרים וגרמו למלחמות שאינן פוסקות ביניהם. צרפת היתה לחוצה בין הנחלות הצפוניות והדרומיות של קרל, היתה מחלוקת מתמדת על אודות חלקים של המדינות הבורגונדיות – גם קרל וגם פרנסוא תבעו את זכותם על דוכסות בורגונדיה ועל רוזנות בורגונדיה הסמוכה, או פרַנְש־קונטֵה, כמו כן תבע קרל לעצמו את מילנו בזכות זקנו מכסימילין ושהמלכים הצרפתים נתנו את לבם להחזיק בה.

כימי דור נלחמו ביניהם קרל ופרנסוא על הענינים האלה ועל ענינים אחרים, והמלחמות הללו היו רק הקדמה לתגרה שארכה למעלה ממאתים שנה בין צרפת ובין ההבסבורגים.

גם קרל וגם פרנסוא נסה לרכוש לעצמו את עזרת הֶנרי השמיני מלך אנגליה (1509–1547), שידידותו היתה רבת־ערך מאד לכל אחד מהם במלחמתו עם השני.

מצבה של גרמניה לעת העשות קרל החמישי – קיסר היה עוד המשך של התפוררות, שהתחילה אחרי נפילת ההוהנשטופן. גרמניה נחלקה אז למאתים, או שלש מאות מדינות, שנבדלו בהרבה זו מזו לגודל ולאופי. בראש האחת עמד דוכס ובראש השניה – רוזן, או ארכי־הגמון, או הגמון, או ראש־כמריה. היו גם ערים, כגון נירנבֶּרג, פרַנקפורט וקוֹלוֹנִיָה (קֶלן), שהיו בנות־חורין כדוכסויות הגדולות של בַּוַרִיָה, וִרְטֶמבֶּרג וְסַכְּסוֹנִיָה.

הקיסר לא עצר כוח עוד למשול בוַסליו, לא היו לו לא כספים ולא חילים. השלטון האמתי על גרמניה¹⁰ היה בידי הוסלים הגדולים, ביחוד בידי שבעת נסיכי־הבחירה (קוּרפירְשְטִים), או “הבוחרים” – הארכי־הגמונים של מַיְנְץ, טְרִיאֶר וקֶלן, הנסיכים של פְּפֵלץ, ברַנדנבורג וסַכסוניה ומלך בוֹהֶמיה שבחרו מהמאה השלש־עשרה את הקיסר.

אחדות מן הערים היו וסלים כפופים ישר לקיסר, עמדו ברשות־עצמן ומרות הנסיך המיוחד לא היתה עליהן. אלו נקראו קריות־חופש, או ערי־ממלכה ונחשבו על מדינות גרמניה.

האבירים שמשלו על שטחים גרמנים קטנים, ירדו ממעמדם הנכבד לפנים, בעקב הנהגת אבק־השרפה ושיטות־מלחמה חדשות ויפנו עתים שכיחות אל הגזל לצרכי מחיתם ויסבו נזק רב לסוחרים ולתושבי־הערים.

הקיסר לא עצר כוח די החזיק סדר, לכן הצטרך כל מושל להגן על נפשו בהִתָקפו על ידי שכנו ומלחמות־שכנים היו תכופות בין המדינות המרובות שבגרמניה וגם מותרות על פי החוק בתנאים נמוסיים ידועים, כגון שעל הנסיך להתרות שלשה ימים למפרע, בטרם יתקוף את חברו בממלכה.

היתה גם מועצה לאומית לגרמניה – דִיאֶטָה (יום־מועד, רַיְכְסְטַג) שנתאספה מפעם לפעם בעיר אחת או אחרת, כי לא היתה עוד לגרמגיה עיר־בירה. צירי הערים מתחילים להשתתף במועצה הלאומית רק משנת 1487.

 

מַרְטין לוּתֶּר ומרידת גרמניה באפיפיורות    🔗

התפרדות הכנסיה של ימי הבינים.

המאורע החשוב ביותר בימי ממשלת קרל החמשי היה דבר התקוממות חלק הגון של אירופה המערבית כנגד האפיפיורים – כנסית ימי־הבינים נתפרדה וכנסיות פּרוטֶסטַנטיות נתכוננו בארצות שונות באירופה, אשר הכריזו על חרותן השלמה מהשפעת האפיפיור ופרקו מעל צוארן מספר אמונות דתיות, שהכנסיה לפנים החזיקה בהן. הדבר הזה גרם מלחמות נוראות ורדיפות אכזריות במשך המאה השש־עשרה והשבע־עשרה.

סבות ההתאוננות על הכנסיה בגרמניה היו ביחוד השתדלויות האפיפיורים להוציא משם כסף רב ככל האפשר, דרישת סכומים גדולים מצדם בעד אשור בחירת ההגמונים, מנוי אנשים איטלקים למשרות־כהונה חשובות, שהיו גובים את התרומות מבלי מלא את החובות התלויות במשרה, מנוי אותו איש לכמה משרות־כהונה בעת ובעונה אחת, כמו כן השם הרע שיצא לקלירוס, כי פרוע לשמצה הוא וחדל־כשרון גם יחד וכדומה.

כבר הנזיר אֵרַסמוס (1465–1536) מתחיל להתקיף את לקויי הכנסיה בספרו הקטן “שבח האִוֶלת”, שלפיו בעיני רבים אין הדת כבר בלתי אם עליה לרגל, קדוש שרידים ופדיון עונות ואת תורותיו הפשוטות של כריסטוס, שיסודן אהבה ושלום, נתנו להקבר תחת תלי־תלים של עיקרים מיסודם של התיאולוגים, כמו כן מומי הנזירים המתרבים וכדומה. ארסמוס מטיף לתקונים, אבל בדרך שלום.

התקוממות לוּתֶּר כנגד הכנסיה    🔗

מרטין לותר (1483–1546), בן לחוצב עני, למד קודם משפטים באוניברסיטה באֶרפורט, אולם הוא היה לנזיר־אביון אוגוסטיני ונעשה פרופסור באוניברסיטה החדשה בוִטנבֶּרג להורות את אריסטו.

ראינו כבר שהאפיפיורים נגשו לחדש את בנין סַן־פיֶטרו, הכנסיה המרכזית הגדולה לעולם הנוצרי ולמען אסוף תרומות להוצאות המרובות, פקד האפיפיור ליאו על הפצת פדיונות (אִנדולגֶנציות) בגרמניה. הפדיון היה מעין כִפור וחנינה מטעם האפיפיור לבעל־התשובה מן היסורים בַתופת בטרם יוכל לבוא לשמים.

סוכני האפיפיור השתדלו לאסוף כסף לרוב, הרבו לתבוע בפה ולהכריז על הפדיונות בדרכים, שנראו ללותר כמתנכרים לאמתיות העמוקות של הנצרות.

בהסכם עם מנהיגי הזמן כתב לותר תשעים וחמש תַּלמוּדוֹת – התֵּיזות על אודות הפדיונות שלפיהן הפדיון אינו חשוב כל־עיקר ומוטב לעני להוציא את כספו לצרכי ביתו, כי בעל־התשובה הנכון אינו בורח מן הענש, כי אם נושא אותו ברצון לאות צערו וכאבו. הבטחון בה' ולא השגת כפורים מביא סליחה ומחילה, וכל איש נוצרי אשר בתום־לבב יכאב לחטאותיו – ינָקה מן הענש ומן האשם. “אם האפיפיור פודה בעבור כסף נפשות מרדת שחת, מדוע לא יעשה כזאת למען הרחמים והחסד ובהיות לאפיפיור ממון־קרח, מדוע לא יבנה את סן־פיֶטרו בעצם כספו ולא יקח את כסף הרָש?”

את התיזות האלו שם אל דלת בית־הכנסיה (1517) והזמין את כל אדם המתענין בדבר לבוא ולהתוכח אתו על הנושא הזה. התיזות תורגמו מרומית לגרמנית, נדפסו ונפוצו בכל קצות הארץ וגם בחוץ־לארץ ועשו רושם כביר.

כמו כן הסביר לותר, כי שלטון הכנסיה של ימי־הבינים ותוקף האפיפיורות התפתחו בהדרגה בימי־הבינים, וכי השליחים לא ידעו מאומה על אודות זבחי־מסתורים, פדיונות, עליות לרגל, מדורי גיהנום או ראשות הגמונה של רומי.

בדברו אל נדיבי עם אשכנז קורא לותר למושלי גרמניה וביחוד לאבירים, לתקן את המעוות על דעת עצמם, כי לא יתכן להַשלות את הנפש בתקות־שוא לאמר: הכנסיה תעשה כזאת. הקדושה היא לא לאיש־הכנסיה, כי אם למשרתו שהופקד עליה לעשותה ואם הוא מועל במלאכתו, צריך להסירו מעל כנו בכל עת, כמו שאדם מפַטר חַיט או אריס לא־יצלח ולא רק זכות הממשלה האזרחית, כי אם גם חובתה היא ליַסר את איש־הכנסיה הפועל אוֶן. צריך לתת את הרשות לנזירים, אשר לא מצאו את הטוב בשבתם בין כתלי המנזרים, לצאת מבתי־כלאיהם כאַות־נפשם. רבה היא רעת העליות־לרגל ועצומים הם מועדי־הכנסיה, הגורמים הפסד לעבודת יום־יום. צריך להתיר את נשואי הקלירוס, כי יחיו חיי־משפחה כשאר האזרחים. האוניברסיטות טעונות חדוש ותקון ואת אריסטו יש לגרש מתוכן, כי – כפי שנוכח – אינו הוא אלא עובד־אלילים עתיק, שלא ידע כלום מהנצרות ואין לתלמידים כל ענין עם למוד חבוריו וכדומה.

האפיפיור ליאו העשירי הזהיר את לותר ונתן לו מועד ששים יום, לחזור בו מדבריו וכשזה לא הועיל, שם את לותר ואת הנלוים עליו בחרם (1520). אולם רוב המושלים הגרמנים סרבו לפרסם את בולת־החרם נגד לותר, ששרף בפומבי את בולת־הנדוי של האפיפיור יחד עם ספר חוקי־הכנסיה וכרך תיאולוגיה סכולַסטית.

בעת ההיא בא לגרמניה הקיסר קרל החמישי לשם הכתרתו באַאֲחֶן בתור “מלך הרומים”. אחרי ההכתרה הזמין קרל את לותר באגרת־בטחון ליום־המועד (רַיכסטַג) בוִרמַיזָה (ווֹרמס) וכשלותר מאן גם כאן לחזור מדבריו, בלתי אם תמצאנה ראיות מספיקות בכתבי־הקודש לסתור את עמדתו, הוציא גם הקיסר גזרה (גזרת ורמיזה, 1521) נגד לותר, – לבלתי תת למין מאכל, משקה, או צל־קורה, אסור לעיין בספריו וכו' וחובה על כל אדם לתפסו ולהסגירו אל הקיסר. אך מעטים היו אשר אבו להשגיח בגזרה, ביחוד כשהקיסר קרל עזב מיד את גרמניה וכמעט עשר שנים היה טרוד מחוץ לגבולה בממשל ארץ ספרד ובמערכת מלחמות.

לותר נחבא על ידי ידידיו במצודת וַרטבורג עד עבור הזעם ופה תרגם את כתבי־הקודש לגרמנית בלשון ברורה וטבעית ומובנת לעם־הארץ הפשוט והביבליה של לותר הספר החשוב הראשון בגרמנית החדשה.

ההתעוררות הכללית גרמה להתפשטות הפולמוס על שאלות דתיות וצבוריות גם בכתבי־פלסתר מרובים ושונים, הן מטעם תומכי לותר והן מטעם מתנגדיו. מושלים רבים הטו אזן קשבת ללותר גם משום ששמחו למצוא פתחון־פה להשתרר על רכוש הכנסיה ולעצור את הכסף מִזרום לרומי והאכרים גם משום שלא מצאו בביבליה של לותר דבר שיוכיח, כי עליהם להוסיף לתת לאדוניהם את שלמי־החובה הישנים.

לפי דעת לותר, כל תמורה במשמרת הדת ובמנהגיה היתה צריכה לבוא על ידי הממשלה ולא על ידי העם, הוא התנגד לכן לרפורמה בחוזק־יד, אך לא עצר כוח למנוע את את העם מהוציא את תורותיו מן הכוח אל הפועל.

מרד האבירים והאכרים הגרמנים.    🔗

קודם התקוממו האבירים הגרמנים בהנהגת פַרנץ פוֹן־סִיקִנגֶן ואוּלריך פון־הוּטֶן בכדי להוציא אל הפועל את הדעות החדשות, ותקפו את הארכי־הגמון של טרַיוְס בהכריזם, כי יוצאים הם לשחרר את נתיניו מן העול הקשה של “הגלחים” ולהוציאם משעבוד לא־נוצרי לחרות אֶוַנגֶלית.

אחריהם התקוממו (1525) המשועבדים, בשם “צדקת אלהים” לנקום את עלבונם ולכונן את יָשרם וזכותם. האכרים כללו את דרישותיהם “בשנים עשר המאמרות”, שלפיהם לא נתנו כתבי־הקודש כל אשור לשַלמי־החובה אשר האצילים דורשים מידם, ובהיותם נוצרים כמו אדוניהם אין כל רשות להחזיקם בעבדותם, אם כי אינם מסרבים למלא את החובות הישנות והמיוסדות, אבל על האדונים לשלם להם בעבור השרותים המיוחדים שמטילים עליהם וכן כי כל עדה רשאית לבחור ולפטר את רועה כרצונה.

ואולם כשראה לותר, כי מעשי השוד, הרצח והאכזריות מתרבים מאד, האיץ הוא בעצמו במושלים לדכא את ההתקוממויות בלי רחמים והן דוכאו באכזריות רבה ומצב המשועבדים עוד הורע.

התפרדות גרמניה לארצות קתוליות ופרוטסטנטיות.

אחדים מן המושלים היו נכונים לקים את מחשבת לותר, כי אין עוד חובה עליהם להשמע לאפיפיור ורשאים הם לסדר את עניני הכנסיה לרצונם ואחרים הסכימו להשאר בנאמנותם לאפיפיור¹¹, אם רק יתקנו חסרונות ידועים ויופחתו ביחוד המסים האפיפיוריים.

את המצב הזה אִשר גם יום־המועד בשפַּיְאֶר (1526) בהחליטו, כי עד הִקָרֵא מועצת־כנסיה רשאי כל מושל “לחיות, למשול ולנהוג כאשר יהיה עם לבבו לתת דין־וחשבון לפני אלהים ולפני הוד קיסרותו”. גרמניה הדרומית החליטה להשאר באמונה עם האפיפיור, בעוד שגרמניה הצפונית היתה לפרוֹטֶסטַנטית.

רק בשנת 1529 היה יכול הקיסר קרל החמישי לפנות שוב לענינים הגרמנים המרובים והמוזנחים ואז צוה על הרַיכסטַג שנתכנס באותה השנה שוב בשפַּיאֶר, לאשר ולקיים את גזרת ווֹרמס כנגד המינים. הואיל והנסיכים “האונגֶליים” נשארו מעוט בדיאֶטה זו, קצרה ידם לעשות דבר זולת חִבור מחאה – פרוטסט – חתומה בידי יוהַן פרידריך, נסיך סכסוֹניה, פיליפ מהֶסֶן ועוד, שלפיה אין רשות לרוב לבטל את החלטת יום־המועד הקודם של שפַּיאֶר, שנתקבלה פה־אחד והכל התחייבו באָלָה לשמרה ולכן הם פונים אל הקיסר ואל הכנסת שתבוא ומערערים נגד עריצות הרוב. אלה שחתמו על הערעור נקראו פּרוֹטֶסטַנטים ומהם עבר אחרי כן שם זה לכל אלה, שמאנו לקבל עליהם את שלטון הכנסיה הרומית הקתולית ואת חוקותיה.

ה"אני מאמין" האוגסבורגי.

הקיסר קרל צוה את הפרוטסטנטים לחבר הרצאה מדויקה על אמונתם כמו שהיא, למען תשמש בסיס לוכוחים ביום־המועד האוגסבורגי (1530). הרצאה זו שהיא תעודה היסטורית רבת־ערך ידועה בשם “האני מאמין האוגסבורגי” ועודנה מקובלת כ"אני מאמין" של הכנסיה הלותרנית. לפי הרצאה זו שתי המפלגות חוברות בהשקפות היסודיות של הנצרות, אבל היא מגינה על צדקת הפרוטסטנטים, הדוחים מספר מנהגים של הקתולים הרומים, כגון פרישות דרך־ארץ בקרב הכהונה ושמירת ימי־הצומות.

אחרי־כן צוה קרל על התיאולוגים, מתנגדי לותר, להכין מענה לסתור את השקפות הפרוטסטנטים ובקבלו הודיע, כי ההרצאה הקתולית “נוצרית ונבונה” היא ויצו על הפרוטסטנטים לאַשרה, לחדול מהטריד את הקתולים ולהשיב את כל המנזרים ורכוש־הכנסיה אשר תפסו בידם. בכל זאת התקדמה הפרוטסטנטיוּת וגם הקיסר קרל החמישי הוכרח להניח לפרוטסטנטים כי ילכו בדרכיהם, בכדי להשיג את עזרתם במלחמותיו בדרום אירופה.

שלום־אוגסבורג.

גם מלך צרפת היה לעזרת הפרוטסטנטים במלחמתם עם הקיסר, שהיה אנוס לאשר בשנת 1555 את ברית־השלום הדתית של אוגסבורג, שלפיה רשאים הנסיכים, הקריות, או האבירים לבחור לרצונם באמונות הכנסיה הקתולית או באלה שנכללו ב"אני מאמין" האוגסבורגי וכל איש גרמני אנוס להכנע למנהגים הדתיים של מדינתו המיוחדת או לצאת אותה, דהיינו עליו להיות או קתולי או לוּתֵרַני, בהתאם לדת הרשמית שבמדינתו. אחוד השלטון החִלוני והדתי בידי הנסיכים הפרוטסטנטים הגדיל מאד את כוחם.

 

המרד הפרוטסטנטי בשויציה ובאנגליה.    🔗

המרד בכנסית ימי־הבינים, שהתחיל, במדה ידועה, עוד בראשית המאה החמש־עשרה בצ’חיה, או ביהמיה עם התקוממותו של יוֹהן הוּס נגד האפיפיור ונגד הכנסיה, ושהועל אחרי כן על המוקד בתור כופר, בהחלטת האספה הגדולה בקונסטנצה, – נמשך עוד למעלה ממאה שנים אחרי מות לותר וגם בארצות אחרות, ביחוד בשויציה ובאנגליה.

תחלת ברית־המדינות השויצית נעוצה עוד במאה השלש־עשרה כשעשו שלשת גלילות־"היערים" אשר מסביב לאגם לוצֶרן אגודה אחת להגן על חופשתם כנגד מעשקות שכניהם ההבסבורגים. לברית זו נלוו לוצרן, צוּריך ובֶּרן ובמלחמות גבורה הצליחו השויצים להפר את מזימות ההבסבורגים¹² שאמרו להכניעם.

על הברית (הקָנְפֶדֶרַציה) השויצית הגרמנית נוספו מחוזות שונים סמוכים, גם כאלה שבהם דברו איטלקית או צרפתית ובשנת 1499 נשתחררו משלטון הקיסר הגרמני ותהי שויציה ארץ בת־חורין.

צוִינְגְלי (1484–1531), המטיף בקתדרלה בצוריך היה הראשון בשויציה, שהתקומם נגד חטאות הכנסיה וסחר־החילים, אולם הוא נפל חלל בהתנגשות המזוינת הראשונה בין הפרוטסטנטים ובין הקתולים השויצים (1531*.

קַלוִין (1509–1564) פעל הרבה ביחוד בעיר גֶ’נבָה (גֶנף) והוא היה מיסד הכנסיה הפְּרֶסְבִּיטֶרְיָנית, שבה הפקיד את הנהלת עניני הכנסיה בידי המיניסטרים והזקנים – הפְּרֶסְבִּיטֶרים ומכאן השם “פְּרֶסְבִּיטֶרְיָנִי”. צורה זו של פרוטסטנטיות נפוצה גם בצרפת ועוד יותר באנגליה ובאמריקה.

הֶנרי השמיני, מלך אנגליה מורד באפיפיורות.    🔗

הנרי השמיני, מלך אנגליה (1509–1547) היה בנו של הנרי השביעי, שהשכין סדר באנגליה אחרי מלחמות השושנים.

רוח הפרוטסטנטים הגיעה גם לאנגליה. גם אֵרַסמוּס מגרמניה בקר שמה, ותוֹמַס מוֹר הוציא לאור ספר בשם “אוּטוֹפִּיָה”, שפרושה “בלי מקום” ובו מציר מור את תנאי־האושר בארץ אשר עין לא ראתה, ארץ אשר ממשלתה כלילת־שלמות וכל הרעות אשר ראה מסביב סָפוּ־תָמוּ מקרבה.

הנרי בקש לבטל את הנשואים עם אשתו, קַתֵּרינה מארגוניה, דודת הקיסר קרל החמישי, אך האפיפיור קלֶמֶנס השביעי לא יכול לבטלם, מפני שחל הֶתר האפיפיור על נשואיו עם קתרינה בשעתו וגם לא רצה להעלות עליו את חמת קרל החמישי, בשל דודתו המלכה.

בחמתו פִטר הנרי את החשמן ווֹלסי, ראש יועציו, שהיה ידוע בשל רעיונו על מִשקולת החוסן, או שווי־המשקל של התוקף ביבשת, – מפני כשלונו בפִתוי האפיפיור לרשיון הגרושים, אחרי כן בטל את הנשואים עם קתרינה ע"י בית־דין־כנסיה אנגלי ולדרישתו נתן הפרלמנט האנגלי בשנת 1534 למלך את יפוי־הכוח למַנות את כל הפרֶלַטים האנגלים ולהנות מכל ההכנסות שהיו עוברות קודם לרומי. ב"חוק השלטון העליון" הזה הודיע הפרלמנט, כי המלך הוא “הראש העליון היחידי על־אדמות לכנסית אנגליה” ולו נִתנו כל הזכויות התלויות כדרך־הטבע בתואר הזה.

הנרי השמיני היה עריץ וקשה־לב, באמתלה של בגידה ומרידה במלך, המית הרבה נזירים, הרס הרבה מנזרים ואת רכושם לקח לאוצר הממשלה.

אחריו מלך בנו הקטן אדוארד הששי (1547–1553), שנולד לו מיוֹהַנָה סימוֹר, אשתו השלישית. אפיטרופסיו משכו חן וחסד למפלגה הפרוטסטנטית ויעשו את אשר ביכלתם להמיר את אמונת העם כולו לדת הפרוטסטנטית.

מרי המלכה (1553–1558) והריאקציה הקתולית. אחרי מות אדוארד הששי, מלכה אחותו בת־אביו, מֵרי בת־קתרינה, אשר גודלה ודבקה באמונה הקתולית ונשאה לנסיך הספרדי פיליפ השני, בן קרל החמישי.

היא הצליחה להשכין שלום למראית־עין בין אנגליה ובין הכנסיה הרומית, אך בימיה רבו הרדיפות הדתיות הקשות ביותר בדברי ימי אנגליה. רבים הוצאו להורג על עֲוֹן כפירה בתורות הכנסיה הרומית, ביניהם גם כמה הגמונים.

מלחמות הדת, כנסת טְרֶנְטוֹ, הישוּעים.

בשנת 1545 נקראה כנסת גדולה מטעם האפיפיור, שנועדה בעיר טרֶנטו, על גבול גרמניה ואיטליה, בהפסקות ממושכות עד שנת 1563 ושעשתה הרבה להשבחת הטעם והרוח בתוך הכנסיה עצמה על ידי הכנסת תקונים בהסתדרות הכנסיה ובצורת המשמעת. בעצתה התחילו האפיפיורים להוציא גם את האינדֶכס, או “רשימת הספרים האסורים” לכל איש קתולי נאמן, בגלל הכילם תורות־שוא בעניני דת.

בכנסת טרנטו מתחילה להופיע גם הסיעה הישוּעית, או חברת יֵשוּ, שנוסדה בשנת 1538 על ידי ספרדי, איגנַציוּס לוֹיוֹלָה ושהיתה כעין הסתדרות צבאית לשרות הדת ולשרות האפיפיור. ההסתדרות המיסיונרית והחנוכית הזאת היתה אחד המכשירים האדירים ביותר שהיו בזמן מן הזמנים בידי הכנסיה.

עבודתם הראשונה של הישועים היתה לעצור את הפרוטסטנטיוּת מֵהתקדם וגם הצליחו להשיב לכנסיה הקתולית מספר מחוזות שהסתלקו מן האמונה הישנה. הם הביאו את הנצרות שוב לסין אחרי מפלת בית־מינג והם היו המיסיונרים הנוצריים העיקריים בהודו, באמריקה ועוד. במשך ימים רבים היו בתי הספר שלהם הטובים ביותר בכל עולם־הנצרות ועוררו את אירופה הפרוטסטנטית להתחרות עמם במאמצים לשכלול החנוך.

אולם במשך הזמן יצא עליהם לעז, ביחוד בין הפרוטסטנטים, כי מקדשים הם את אמצעי־הרמיה הנתעבים ביותר, אם אך ישמשו באחריתם למטרותיהם. במאה השמונה־עשרה התחילו הישועים לנהל גם עסקי־מסחר עצומים ומשום זה ועוד סרו מעליהם אמון וכבוד גם מצד הקתולים ובשנת 1759 גורשו מפורטוגליה, ב־1764 מצרפת, ב־1767 מספרד ובשנת 1773 בטל גם האפיפיור את הסיעה הישועית, אבל בשנת 1814 נתחדשה שוב הסיעה.

אירופה לעת אמצע המאה הט"ז. נחלות ההבסבורגים.

 

חלוקת ארצות ההבסבורגים בין הענף הגרמני והספרדי.    🔗

כפי שראינו, בלה הקיסר קרל החמשי את רוב ימיו במלחמות עם פרנסוא מלך צרפת ועם התורכים ועל פי רוב הצליח. אולם בריאותו נתרופפה, הוא התפטר מדאגות הממשלה (1556) ומסר את הארצות הגרמניות לאחיו, לפרדיננד שרכש בנשואים את מלכויות בוהמיה והונגריה, בעוד שאת ארץ ספרד עם מושבותיה האמריקאיות הגדולות, את מילנו, את מלכות שתי־הסיציליות ואת ארצות השפלה – הנֶדֶרלַנדים (הולנדיה ובלגיה של היום) מסר לבנו, לפיליפ השני (1556–1598).

פיליפ השני והתקוממות הנֶדֶרלַנדים.

בין מושלי אירופה הצטין פיליפ השני בתור ראש אויבי הפרוטסטנטיות. מעינות־ישועה עצומים עמדו לו לרשותו, כי ספרד היתה אז מעצמה אדירה, לא רק בשל הכנסותיה מאמריקה, כי אם מפני שחיָליה ומצביאיהם היו בתקופה ההיא המעולים שבאירופה ובעזרתם חפץ פיליפ לעקור את הפרוטסטנטיות מן השורש.

פיליפ התיחס קשה מאד אל תושבי ארצות־השפלה, ביחוד הכביד את ידו על הפרוטסטנטים והמית רבים מהם בעזרת האינקויזיציה וכשנועזו למחות נגד מדיניותו, שלח אליהם את הדוכס איש־אַלְבָּה, אשר הכניס משטר אכזרי (1567–1573) של טבח והֶרג רב. ביחוד נודע בית־דין המיוחד שלו, שקבל את השם “ועד הדמים”.

לבסוף קם לנדרלנדים מנהיג בעל כשרון – וילהֶלם (1533–1584), הגבור הלאומי ונסיך אוֹרַניה, שאסף מחנה־צבא, ביחוד מבין התושבים הצפוניים (ההולנדים), שהיו פרוטסטנטים והתקומם נגד פיליפ ושלטון הספרדים (1568). אלבָּה עוד הגביר את אכזריותו, גם נשים וילדים נטבחו בקור־רוח ואז נצטרפו גם הגלילות הדרומיים הקתולים (הבלגים) למתקוממים.

“הקצף הספרדי”, ככה נקראה משוּבת החילים הספרדים, לא ידע גבול, אך אחרי כן שלח פיליפ נציבים יותר נבונים ומתונים ובאופן כזה הצליח לכבוש שוב את הגלילות הדרומיים הקתולים, אולם הגלילות הצפוניים כרתו בשנת 1579 ברית נאמנה ביניהם (ברית אוּטרֶכט) ובשנת 1581 הכריזו רשמית על חרותם אל מול ספרד.

וילהלם נהרג אמנם בשנת 1584 על ידי מרצחי פיליפ, אולם ההולנדים קבלו עזרה מאֱלישַבֶּת, מלכת אנגליה, שהכתה מכה נצחת גם את ה"אַרמַדָה" – הצי האדיר של ספרד ובשנת 1648 הוכרחה ספרד, שנחלשה מאד בעקב המלחמות הרבות, למרות מקורות העושר שלה, – להודות גם באופן רשמי בחרות הגלילות המאוחדים (שלום וֶסטפַלִיָה).

מלחמות ההוּגֶנוֹטים בצרפת.

גם בצרפת נתרבו הפרוטסטנטים, ביחוד לפי התורות הדתיות של בן־ארצם קלוין, ושנקראו כאן בשם הוּגֶנוֹטים וגם כאן סבלו הרבה רדיפות עוד בימי פרנסוא הראשון ועוד יותר בימי בנו, הֶנרי השני (1547–1559), אם כי בו בזמן תמך הוא בפרוטסטנטים¹³ הגרמנים נגד אויבו הקיסר קרל החמישי.

טבח ליל בר־תלמי. בין הרדיפות הרבות נודע לגנאי ביחוד הטבח ההמוני והאכזרי שסדרו הקתולים בפריס בליל בר־תלמי (כ"ג לאוגוסט 1572) בין ההוגנוטים, שנתכנסו בהמונים רבים בתוך העיר לראות בכלולות אחות המלך שַרל התשיעי (1560–1574) עם הנרי מנַוַרָה הפרוטסטנטי ושנרצחו אז מהם – לאות מוסכם מראש – אלפים רבים ולמרות ברית השלום שנכרתה בשנת 1570 בין הקתולים ובין ההוגנוטים.

שוב פרצה מלחמת־אזרחים ואליה נתוספה גם מלחמת־אזרחים בשל כסא המלוכה, שנגמרה עם עלית הנרי מנַורה בתור הנרי הרביעי (1589–1610) על כסא המלוכה, שראה את עצמו נאלץ לשוב לכנסיה הקתולית (1593), אולם בשנת 1598 הוציא את פקודת נַנְט – פקודת הסבלנות, שבה השיב להוגנוטים כמעט את כל זכויותיהם – הדתיות והאזרחיות; רק בפריס ובעוד ערים אחדות היתה אסורה עבודת־אלהים פרוטסטנטית. לעומת זאת נתנה להוגנוטים זכות־שלטון בכמה ערים בצורות, מה שלא מצא חן אחרי כן בעיני רִישֶלְיֵה, השר הצרפתי הגדול, שמשל בצרפת משנת 1624 עד יום מותו בשנת 1642 בעד בן הנרי הרביעי לוּאי השלשה־עשר (1610–1643) ושעוד נדבר עליו.

 

אנגליה בימי אֱלִישַבֶּת המלכה (1558–1603).    🔗

אלישבת המלכה, בת הנרי השמיני מאשתו השניה אַנָה בּוֹלין ושעלתה על כסא־המלכות אחרי מות מֵרי הקתולית, השיבה שוב את העבודה הפרוטסטנטית וכוננה את כנסית אנגליה, אולם לא לפי השיטה הפּרֶסביטָרית, כי אם בשביל־הזהב, בין הלותרנים והקַלוינים מצד אחד ובין הקתולים מצד שני, בהשאירה גם כמה דברים מקוי הכנסיה הקתולית, לרבות ההגמונים והארכי־הגמונים וכנסית אנגליה עודנה קַיֶמת כמעט באותה הצורה שלבשה בימיה; בעוד שכנסית סקוטלנדיה נעשתה פרסביטרית, – דבר שהסב לאלישבת עמל רב ותלאה.

בצפון אנגליה נִסו אמנם הקתולים להתקומם (1569) ולהשיב על כנה את הדת הקתולית, אולם אלישבת הצליחה להתגבר על התקוממות זו. כמו כן על מזימות הקתולים, להוריד אותה מכסא אנגליה בעזרת מֵרי סטיוּאָרט הקתולית, מלכת סקוטיה, בעזרת אירלנדיה הקתולית, וביחוד בעזרת פיליפ השני, מלך ספרד, שהיה נכון להקדיש את כחו העצום להשמדת הפרוטסטנטיות באירופה המערבית.

מרי סטיוארט, – שאמרה לרשת כחוק, על סמך קרבה משפחתית, גם את כסא אנגליה במות אלישבת חשוכת בנים, – בקשה חסות בצל אלישבת נגד הסקוטים המתקוממים נגדה, אולם כאן נסתבכה בקשר לשלוח יד באלישבת ונדונה למיתה (1587); אירלנדיה, שנכבשה לאנגליה עוד ע"י הנרי השני (1171), נתרוששה מאד בעקב המהומות ואת תבוסת “הארמדה (הצי) שלא תנוצח” (1588) של פיליפ השני, מלך ספרד, ראינו כבר עוד קודם לכן. אנגליה נשארה פרוטסטנטית לחלוטין וספרד שקעה וירדה למעצמה אירופית ממדרגה שניה.

 

מלחמת שלשים השנה (1618–1648)    🔗

היתה לאמתו שורה של מלחמות בין הקתולים ובין הפרוטסטנטים, לרוב על אדמת גרמניה ובמלחמות הללו השתתפו גם שוֶדיה, צרפת וספרד.

הפרוטסטנטיות נתפשטה במהירות גם בבוהמיה וביתר הארצות האוסטריות והמלחמה התחילה קודם בבוהמיה, שנסתה – בהנהגת מלכה פרידריך – לפרוק מעליה את עול ההבסבורגים.

אולם הקיסר ההבסבורגי, פרדיננד השני (1619–1637) הכה את המתקוממים וגם את מלך דניה, שבא לעזרת הפרוטסטנטים, מכה נצחת (1629), ביחוד בעזרת וַלֶנשטַין, שר־צבאו המצוין ונראה הדבר, כאלו נגמרה כבר המלחמה בנצחון הקתולים, לולא התערבותה של שודיה, שבאה לעזרת הפרוטסטנטים וששנתה את מצב המלחמה.

מלכות שוֶדיה. המלכויות הסקַנדינָויות של נורוֶגיה, שודיה ודניה נתכוננו בידי העמים הגרמנים הצפוניים בדורותיו של קרל הגדול. התאחדות קַלמַר (1397) הביאה את שלש המלכויות האלו, שהיו מפורדות קודם, אל תחת שבט־מושלים אחד.

אולם עם עלות גוּסטַב וַזָה (1523–1560) על כסא שודיה, יצאה שודיה לגמרי מהתאחדות קלמר. גוסטב התגבר על האצילים והכניס את הפרוטסטנטיות.

המלך גוסטב אדולף (1594–1632) התעצב על פגעי אֶחיו הפרוטסטנטים, גם קִוָה לכבוש לשודיה רצועת־ארץ גרמנית, התערב לכן במלחמה לטובת הפרוטסטנטים (1630), הכה את טילי, מנהיג גדודי האגודה הקתולית ואת המצביא ולנשטין, אך הוא עצמו נפל בקרב על שדה ליטצֶן (1632), אולם השודים הוסיפו להשתתף במלחמה, שבה נרצח גם ולנשטין, מצביאו של הקיסר פרדיננד (1634).

החשמן רישֶליֵה, השר הצרפתי הגדול, מצא אז שעת־כושר לחדש את המלחמה הנושנה עם ההבסבורגים, לטובת עניניה של צרפת (1635); הצרפתים השתררו על רוּסיוֹן ועל לוֹתרינגיה ואֶלזָס וצרפת תפסה בידה, בימי המלך לוּאי הארבעה־עשר (1643–1715) את ההנהגה הצבאית במערב אירופה במקום ספרד.

סוף־סוף נגמרה המלחמה של שלשים השנה בשנת 1648 עם חתימת חוזה וֶסטפליָה, – הקיסר פרדיננד השלישי (1637–1657) הוכרח עוד להרחיב את זכויות הפרוטסטנטים, לשתף בזכויות אלו גם את הקַלוינים, לתת את הרשות למדינות הבודדות לכרות ברית ביניהן לבין עצמן ובין מעצמות־נכר; למסור לצרפת את אֶלזס ואת הערים מֶטץ, וֶרדֶן וטול; להכיר בחרותן של ארצות השפלה המאוחדות ושל שויציה ולתת לשודים שלש דעות במנין הדיאֶטה הגרמנית אחרי חבלים של גרמניה הצפונית.

תוצאות־ההרס של המלחמה בגרמניה היו נוראות: – כפרים לאלפים נמחו מתחת השמים, בחבלי־ארץ רבים נתמעטו האוכלוסים עד מחציתם, עד לשליש, או גם פחות מזה, לעומת מספרם בראשית פרוץ המלחמה; העם גדל פרא מחוסר־כל ומרוב צרה ומאכזריות הגיָסות של כל העמים השונים וכמעט עד סוף המאה השמונה־עשרה נשארה גרמניה מדולדלה ומרוששת בעקב המלחמות הנוראות.

 

התחלות תקופתנו המדעית.    🔗

אנשים־מספר נוכחו לדעת, כי ספרי המחברים העתיקים, ביחוד אריסטוטֶלס, אשר שמשו גופי־תורה באוניברסיטות, מלאים הנחות שאין לאמתן, וכי הדרך היחידה להתקדמות המדע הריהי עשית נסיונות והגדרת חוקי הטבע במחשבה ובחינה זהירה, מבלי השגיח במה שחשבו דורות ראשונים.

קוֹפֶּרניקוס, התוכן הפולני פרסם ספר בשנת 1543, ובו סתר את הדעה הנושנה, שהשמש והכוכבים סובבים מסביב לארץ כמרכז, כאשר לומד אז בכל האוניברסיטות. לפיו השמש הוא המרכז, שמסביבו סובבים הארץ ושאר הכוכבים, ונראים הכוכבים סובבים את האדמה יום־יום מפני שכדורנו סובב על צירו. התיאולוגים דחו את תורתו באמרם שהיא אינה מתאימה עם תורות כתבי־הקודש.

כיום ידוע, כי הארץ אינה בלתי אם נקודה בתוך היקום, וגם השמש אינה בלתי אם גוף־קטן ביחס לרבים מן הכוכבים ולפי תפישת המדע כיום, אין ליקום בתור כללות כל מרכז.

גַלילֵיו, חוקר־הטבע האיטלקי (1564–1642) הכשיר בשנת 1610 טֶלֶסקופּ קטן להתבונן באמצעותו בכתמים שעל השמש; הללו גלו לו, כי אין השמש, כמו שהורה אריסטו, גוף מושלם ובלתי־משתנה, וכמו־כן הראו כי סובבת היא על צירה, כאשר גלה קופרניקוס בדבר הארץ. גליליו עשה נסיונות מדויקים בהשלכת חפצים מעל המגדל הנטוי של פיזָה, אשר הוכיחו כי שגה אריסטו בחשבו כי גוף שמשקלו מאה לִטרה נופל במהירות פי־מאה מן הגוף שמשקלו לטרה אחת. גליליו מסר לנו ידיעות רבות גם במדע המֵכַניקה, אולם האינקויזיציה רדפה אותו בשל דעותיו החדשות.

בין יתר החוקרים מהתקופה הזאת נודעו ביחוד: דֵקַרט החוקר הצרפתי, מיסד הפילוסופיה החדשה על יסוד עיון נכון ומחשבה בהירה; קֶפְּלֶר, התוכן הגרמני (1571–1642); ניוטון, התוכן והפסיקאי (1642–1727), שגלה את חוק כוח־הכובד; הַרְוֵי הרופא האנגלי (1578–1657), שהסביר את ארחות תקופת־הדם מן הלב דרך העורקים והנימים ושוב על סביבותיו בורידים; ליוונהוּק החוקר ההולנדי (1632–1723), שהמציא את המיקרוסקופ הגלמי הראשון על מנת לצפות באמצעותו את היצורים הנסתרים הזעירים ביותר; ופרֶנסים בַקוּן, או לורד וֶרוּלַם (1561–1626). הלורד־קנצלר בימי ג’מס הראשון מלך אנגליה, שנודע ביחוד ע"י ספרו “האטלַנטיס החדשה”, שבו מתאר מדינה דמיונית, שהמוסד הראשי שלה הוא “בית שלמה” – מעבדה גדולה לבחינה לשם גלוי עובדות חדשות להטבת מצב התושבים.

בית שלמה זה נעשה מעין מופת ודוגמה לאקדמיה המלכותית שנוסדה בלונדון כחמשים שנה אחרי מות בקון ושהיא עודנה קימת ומפרסמת את הרצאותיה כסדרן.

יסוד חברוֹת מדעיות. החברות הקדומות ביותר לחקר מדעי צמחו באיטליה. בזמן מאוחר־יותר נתכוננו החברה המלכותית האנגלית והמכון הצרפתי ואגודות דומות בגרמניה.

 

תקופת הסטיוּאָרטים באנגליה (1603–1688).    🔗

המלך ג’מס הראשון (1603–1625) שעלה על כסא אנגליה אחרי מות אלישבת, היה מצאצאי הנרי השביעי וממשפחת סטיואָרט הסקוטית. הוא מלך כבר מקודם בסקוטיה בשם ג’מס הששי, וככה נתאחדו מלכות סקוטיה ומלכות אנגליה תחת שבט־מושלים אחד.

תקופה זו הצטינה במלחמה קשה וממושכה בין המלכים ובין הפרלמנט, כי השקפותיו של ג’מס ויורשיו על המלוכה היו, על פי תורת “משפט־מלכות בחסד עליון”, שהמלך רשאי לחוק חוקים כרצונו, מבלי הוָעץ בפרלמנט, הוא אדון לכל איש־ואיש מנתיניו, בידו להמית את כל מי שירצה ולפרוץ את גדר החוק בשעה הרצויה, הואיל והמלך אחראי לפני האלהים לבדו, אשר הפקידו אב לעמו ונתן לו את העוז ואת השלטון.

הסופרים הגדולים בימי ממשלת ג’מס; שֵכּספִּיר.

בימי המלך ג’מס הראשון חל עיקר פעולתו של הסופר האנגלי הגדול שֵכּספִּיר (1616–1564), מהולל כדרַמתוּרגן הגדול שבעולם. מחזיונותיו נודעו ביחוד – “אוֹתֶלוֹ”, “המלט”, “המלך ליר”, “הסערה” ועוד. הסופר השני הגדול בימי ג’מס היה פרֶנסיס בַקון, שעליו כבר דברנו לעיל.

המלך צ’רלס הראשון (1649–1625),

בן ג’מס הראשון ויורש־כסאו, התאמץ להשיג כספים בלי הסכמת הפרלמנט, אך הפרלמנט ערך בשנת 1628 תעודה חשובה – משאלת הזכויות, שבה מובאים דברי “המגלה החדשה” ומודגשות שוב ההגבלות החוקיות של שלטון המלכים: מהמושל נשללת הזכות לגבות מסים, לאסור איש, או לענשו, או לשכֵּן אנשי־צבא במעונות האזרחים – בלתי אם יפעל בהתאם לסדר החוקי.

צ’רלס החליט למשול לבדו, פזר בשנת 1629 את הפרלמנט ובמשך אחת־עשרה שנה לא הקהילו שוב. הוא המציא לעצמו כספים בדרך בלתי חוקית, אם גם לא במדה הדרושה ולארכי־הגמוניה של קֶנטרבֶּרי מִנה את איש־סודו, את וילים לוֹד, שהאמין “בזכויות האלהיות” של המלך והיה רצוי גם לבני מפלגת הכנסיה הגבוהה שבקרב הפרוטסטנטים, ושדבקו עדין באחדים מן המנהגים הישנים של הכנסיה הרומית. בעוד שבני מפלגת הכנסיה הנמוכה או הפּוּריטַנים לא רצו לקבל עליהם את “המנהגים התפלים”, לדעתם, כגון עטיפת טלית הדוכן של הכהנים, שמוש באות־הצלב בשעת־טבילה, כריעה בעת טעימת לחם־הקודש וכו'.

היו גם פּרֶסביטָרים, כמו כן מתבדלים־סֶפַּרַטיסטים, או אינדֶפֶּנדנטים, שרצו שכל עדה דתית (קָנגרֵגַציה) תהא נתונה לרשותה החפשית ומשום זה רדפה אותם הממשלה. רבים מהם נמלטו להולנדיה ועוד יותר לאמריקה הצפונית והניחו שם את היסוד ל"אנגליה החדשה" ולצורת הפולחן הקָנגרֶגציוֹנַלית.

השם “פוריטנים” התפשט גם על אלה, שהטיפו לחיי חסידות ופרישות מן השעשועים העממיים, ביחוד ביום שבתון – יום ראשון.

צ’רלס נִסה לכפות את הכנסיה האנגליקנית גם על הסקוטים הפרסביטָרים, אולם הם התקוממו משום זה נגדו וגם אנשי־הצבא האנגלים, ששלח צ’רלס עליהם למלחמה, מרדו בו.

בכדי להשיג כספים וגדודים נאמנים למלחמה, אנוס היה צ’רלס להקהיל בשנת 1640 את הפרלמנט, שנודע בשם “הפרלמנט הארוך” מפני אריכות ימי מושבו.

הפרלמנט הזה פתח במאסר הארכי־הגמון לוֹד, האשימו בבגידה ויצו להמיתו (1645), הפרלמנט התקין חוק, שלפיו יוָעד הפרלמנט למצער אחת לשלש שנים, אף אם לא יזמינו המלך, כמו כן חִבר ופרסם “אזהרה גדולה”, שבה נמנו כל חטאות צ’רלס והובעה דרישה, כי שרי המלך יהיו אחראים מעתה לפני הפרלמנט.

מלחמת האזרחים (1648–1642).

כתוצאה ממצב הענינים הזה התכוננו גם המלך וגם מפלגת הפרלמנט לקראת מלחמה, שפרצה בשנת 1642 ומלחמת האזרחים נמשכה למעלה משש שנים. לבסוף התגברה מפלגת הפרלמנט, ביחוד הודות למנהיגה הגדול – אוליבֶר קרוֹמוֶל, שארגן מחנה־צבא איתן של יראי־אלהים, שהכו את הפרשים – הקֶוֶלרים של המלך, שנפל בשבי.

למלך היו אמנם תומכים רבים גם בין חברי הפרלמנט, אולם אלה הורחקו על ידי שר־הצבא פּרַיד, ו"הפרלמנט הקטוע" הכריז, כי בית־הנבחרים, שהעם בחר בו, הוא השליט העליון באנגליה ומקור כל השלטון הצודק; המלך צ’רלס הועמד למשפט, נדון בתור “עריץ בוגד, רוצח ואויב ארצו” והומת בשלשים לינואר 1649.

אוֹליבֶר קרוֹמוֶל, אנגליה – קהִליה.

מעשה הפרלמנט האנגלי – להעמיד את מלכו למשפט פומבי, להוציא את פסק דינו ולהמיתו, היה בתקופה ההיא דבר מיוחד במינו, שלא היתה עוד דוגמתו עד אז ושהבהיל רבים, ביחוד את מלכי אירופה. הצר הרוסי גרש מחצרו את הציר האנגלי, צרפת והולנדיה עשו מעשי איבה גלויה וכו'.

אולם כשרונות קרומול המרובים והגדולים עמדו לו להתגבר על האויבים מבפנים ומבחוץ. הפרלמנט הקטוע הכריז על אנגליה להיות מעתה “קוֹמָנוֶלת”, לאמר: קהִליה, רֶספובליקה ללא מלך וללא בית־לורדים ובה קרומול ראש הצבא והמושל על אנגליה.

קרומול דכא במהירות ובכוח גדול את מרד האירים והסקוטים, שעמדו לצד בן צ’רלס הראשון, צ’רלס השני, היורש החוקי לכסא־המלוכה. אחרי כן הוציא הפרלמנט האנגלי את “חוק היַמים” (1651), שהרשה לספינות אנגליות בלבד להביא סחורות לאנגליה, חוץ מן הסחורות שהובאו בספינות שהן שיָכות לארץ אשר יצרה אותן.

הדבר הזה גרם למלחמה מסחרית (הראשון ממין מלחמות אלו) בין הולנדיה ובין אנגליה, כי הולנדיה השתלטה אז על הים והיא בקשה להשתמש בשעת־הכושר, בכדי לדכוא מתחָרֶה מסוכן למסחרה. אולם אחרי שורה של מלחמות־ים קשות גורשו ההולנדים מן הימים הבריטיים והאנגלים כבשו אז את עמדתם כמעצמת־ים מתגברת ועולה.

קרומול נקה גם את הים התיכון משודדי ים המרובים, צבאות אנגליה סיעו לצרפתים לנחול נצחון גדול על ספרד ואז הרויחה אנגליה גם את האי ההודי־המערבי ג’מֵקָה (יַמֵיקָה), קרומול רסן גם את השודים, הדנים ועוד ועד מהרה היה הוא האישיות התקיפה שבאירופה. אולם הוא מת כבר בשנת 1658 ועם מותו בא הקץ גם לקהליה האנגלית הפוריטנית.

תקומת הסטיואָרטים.

בשנת 1660 בא לאנגליה צ’רלס השני (1685–1660), בנו של צ’רלס הראשון והוא נתקבל בברכה וכה באה תקומת הסטיוארטים אחרי המהפכה הפוריטנית והקהליה קצרת־הימים, ושבו לאנגליה גם התענוגות וההוללות, אחרי פרישות הפוריטנים.

צ’רלס השני הלך אמנם בדרכי אביו, אבל נמנע מלבוא בסכסוכים עם הפרלמנט, שהוציא את חוק־העָצָרה (1664) נגד הדיסֶנטֶרים להענישם ולהגלותם למושבות רחוקות בשל חפצם לעבוד את האלהים לפי דרכם הם ומחוץ לכנסיה האנגליקנית, אם כי צ’רלס נטה לסבלנות כלפיהם.

מהפכת 1688 ועלית ויליֶם על כסא־המלוכה (1702–1688).

אחרי מות צ’רלס השני עלה על כסא־אנגליה אחיו, ג’מס השני (1688–1685), הוא היא קתולי אדוק ורצה לשוב ולקומם את הקתוליות באנגליה.

משום זה קראו האנגלים לקרובו – וילים, נסיך אורניה, לבוא ולמלוך עליהם. הוא בא וג’מס השני נמלט לצרפת, אחרי אשר עזבוהו אנשיו.

אז הכריז הפרלמנט (1688), כי כסא־המלוכה נתפנה, מפני שהמלך ג’מס השני “בעברו – בעצת הישועים ושאר אנשי אָוֶן – על החוקים היסודיים ובלכתו מתוך הארץ, משך ידיו מן הממשלה” והושיב את וילים על כסא־אנגליה (1702–1688). בימיו נתנה הרשות לדיסנטרים וגם לקתולים לערוך תפלה וכו' באין מפריע מטעם הממשלה.

על הדיסנטרים נמנו – האינדפֶנדטנים, הפרסביטרים, הבַּפטיסטים (המטבלים) ואגודת הרעים, או הקוֵקֶרים (מתנגדים לעבודת אלהים מפוארה, לעבודה בצבא וכו').

 

צרפת בימי לוּאי הארבעה־עשר (1715–1643)    🔗

היתה “המונרכיה האדירה” שבאירופה, אחרי אשר לפניו רכז וחזק את השלטון המרכזי החשמן רישליה, כפי שראינוף ואחריו גם החשמן מַוַרֶן שנהל את עניני המדינה בימי המלך הצעיר.

כוחם של האצילים התקיפים נשבר והם היו לחצרנים מנומסים ומסורים בחצרו המפוארה של המלך, שהקים לעצמו המלך לואי הארבעה־עשר בוֶרסַליָה, בקרבת פריס; גם כוח ההוגנוטים הוחלש בהרבה ולואי הנהו יכול היה להתנהג בכל לפי תורת “משפט מלכים בחסד עליון”, בנגוד למלכי אנגליה, ששלטונם היה מוגבל בהרבה על ידי מסורת הפרלמנט, כפי שראינו.

בביסוס שלטונו הבלתי מוגבל, עזרו לו גם זה, שלואי היה גבר יפה, בעל סבר פנים נאות ואדיבות, בעל תפיסה מהירה ועובד זריז, - תכונות שחסרו לרוב, למשל, אצל המלך האנגלי ג’מס הראשון, בנסותו למשול בחסד עליון, כמו כן שבצרפת לא נתנה מעולם תעודה מעין החרתה הגדולה האנגלית; צרפת לא היתה מוגנה על ידי הים כאנגליה והיתה זקוקה יותר למלך תקיף, בכדי לעמוד נגד אויביה המרובים שמסביבה.

אולם כוחו הגדול ושלטונו הבלתי מוגבל פתו עד מהרה את המונרך האדיר, לחפש תחבולות להתנפל על הארצות השכנות, בכדי להציב את “הגבולות הטבעיים” של צרפת – הריין צפונית־מזרחית, הרי היוּרה והאלפים דרומית־מערבית והים התיכון והפירנאים בנגב.

קודם תקף לואי את הנדרלנדים – ארצות השפלה הספרדיות (1667), שתבע אותן בזכות אשתו, אחות קרלוס השני, מלך ספרד (1700–1665), גמר את כבוש פרַנש־קונטֵה, שהיתה שייכת לספרד, לכד את דוכסות לותרינגיה. כבש את הולנדיה הדרומית (1672), תפס את העיר שטרסבורג ועוד.

במלחמותיו המרובות עזרו ללואי הרבה – צבאו המצוין, מצביאיו המעולים ושריו המוכשרים, כמו, למשל, קולבֶּר יועץ־הכספים, ששם קץ לגנבות וכו' מכספי האוצר על ידי הנהגת הנהלת־חשבונות חדשה ושהכניס עושר רב למדינה על ידי תקון והגברת התעשיה ומסחר החוץ.

לואי ושריו תמכו באנשי המדע, באמנים ובסופרים, אולם רדפו את ההוגנוטים החרוצים, שרבים מהם נמלטו לאנגליה, לפרוסיה ולאמריקה.

מבין סופרי זמנו נודעו ביחוד: מוליֵר (קומדיות), קורנֵיל (דרַמות), ברַסין (טרַגֶדיות) וסֶן־סימוּן (זכרונות).

מלחמת הירושה הספרדית. קַרלוס השני מלך ספרד, שמת (1700) חשוך בנים ואחים, הועיד בצואתו את נכד לואי הצעיר, את פיליפ לרשת את ארצותיו, אבל בתנאי, שצרפת וספרד לא תתחברנה יחדָו לעולם.

בכדי לא לתת לצרפת להתחזק יותר מדי על ידי הנחלות הספרדיות הגדולות, התחברו יחד לֵיאופולד הראשון, הקיסר הגרמני, שגם הוא תבע את הכתר הספרדי בזכות אשתו, שגם היא היתה אחות קרלוס, ויליֶם מלך אנגליה, כמו כן הולנדיה ועוד – ללחום ביחד נגד לואי מלך צרפת.

מלחמת הירושה הספרדית התנהלה ביד חזקה כעשר שנים וגם באמריקה בין המתישבים האנגלים והצרפתים, לבסוף התפשרו הצדדים ולפי חוזה אוטרֶכט (1713) נתנה הרשות לפיליפ החמישי הבּוּרבּוֹני (נכד לואי) למשול בספרד ובמושבותיה, בתנאי כי ראש אחד לא ישמש לעולם בשני הכתרים, הספרדי והצרפתי יחדו. אוסטריה קבלה את הנֶדרלנדים הספרדיות ואת הנחלות הספרדיות באיטליה, הולנדיה קבלה מבצרים ידועים ליתר־בטחון לעמדתה ואנגליה השיגה מצרפת את נובה־סקוטיה, את ניוּ־פאונדלֶנד ואת חבל מפרץ־הַדסן בצפון אמריקה, כמו כן קבלה אנגליה את גיברַלטַר, הנותן לה עד היום את השליטה במבוא הצר אל הים התיכון.

התפתחות משפט בין־לאומי. בתקופת לואי מתחילה להתפתח גם משפט בין־לאומי, בכדי לקבוע, למשל, מה הן זכויות הצירים ומה זכויות הספינות של המעצמות הנֵטרַליות, מה יֵחשב כהנהגה ישרה ונאה בפעולות הקרב וביחס לשבויים וכדומה.

במותו הנחיל לואי לנינו, קטן בן חמש, לוּאי החמשה־עשר (1774–1714) מלכות ירודה ופרועה בעקב המלחמות המרובות.

אירופה בשנת 1714 – נחלות אוסטריה

 

התפתחות רוסיה.    🔗

ראינו כי הרוסים היו כמאתים וחמשים שנה תחת שלטון הטַטַרים, או המונגולים. בהתרופף שלטון המונגולים אִחד איבַן השלישי, נסיכה הגדול של מוסקבה (1505–1462) את הנסיכויות הרוסיות, פִרק בשנת 1480 את עול המונגולים מעל הרוסים וקבל עליו את התואר “צאר” (מהמלה צֵיזַר, קיסר) בתור איבן הראשון.

בימי איבן השני (1584–1533), המכונה “האיום” בשל מעשיו האכזריים, נתרחבו בהרבה גבולות רוסיה, אבל את היסוד לגדולתה הניח הצאר פֶּטֶר הגדול (1725–1672), שרכש לרוסיה מוצא אל הים בכבשו משודיה נחלות על יד הים הבלטי. הוא הפסיק את המסורת הטטרית והכניס למדינתו מנהגים ונמוסים מערביים ובנה את עיר הבירה החדשה ס’ט פֶּטרסבורג.

ביחוד גברה השפעת רוסיה עם עלות יֶקַתֶּרינה השניה (1796–1762) על כסא־המלוכה ונאלצו המעצמות המערביות, בכל מלחמותיהן הגדולות, להביא בחשבון את הממלכה הסלוית האדירה. היא הרחיבה בהרבה את גבולות ממלכתה על חשבון התורכים, אבל ביחוד על חשבון פולניה, כפי שנראה הלאה.

 

מלכות פרוסיה בראשיתה.    🔗

פרוסיה היתה חבל ארץ על יד הים הבלטי, מיושב סלוים עובדי אלילים, שנכבשו במאה השלש־עשרה על ידי האבירים הצלבנים הגרמנים.

מיסד מלכות פרוסיה היה פרידריך וילהלם, נסיך הבחירה הגדול של כסא־ברנדנבורג (1688–1640), איש תקיף שארגן צבא מצוין והרחיב בהרבה את גבולות ארצו. הוא היה ממשפחת הוהנצולרן שעלתה על כסא ברנדנבורג במאה החמש־עשרה. עיר־בירתו – ברלין היתה בימיו עוד עיר קטנה.

בנו פרידריך וילהלם השלישי (1713–1688) קבל בשנת 1701 את התואר “מלך פרוסיה” בתור פרידריך הראשון והרחיב עוד את גבולות ארצו, ביחוד במזרח. בנו פרידריך וילהלם הראשון (1740–1713) ארגן באופן מופתי את ארצו, הגדיל את חילו, מלא את קופתו ונתן בזה את האפשרות לבנו פרידריך השני או הגדול (1786–1749) להעלות את פרוסיה לגדולה על ידי כבוש שלזיה מההבסבורגים ועל ידי ספוח פרוסיה המערבית מפולניה, כפי שנראה הלאה.

 

שלש חלוקות פולניה – 1772, 1793 ו־1795.    🔗

עם תום דינסטית היגלונים בשנת 1572 התחילה פולניה לרדת מטה־מטה. ביחוד בשל שיטת ממשלתה הגרועה ובשל הסכסוכים הפנימיים.

המלוכה לא עברה בירושה, כי אם במות המלך, בחרו האצילים במלך חדש תחתיו, לרוב מבני־נכר. שלטון המלך היה מוגבל מאד, - לא היתה לו הזכות להחליט בעניני מלחמה ושלום, לחוק חוקים, לגבות מסים וכו' בלי הסכמת הדיאֶטה הפולנית.

ואולם דיאטה זו לא היתה מוכשרה לעבודה פוריה, - היא היתה מורכבת מאצילים, לרוב רודפי שלטון ובצע וגם אחד מחבריה יכול היה, בזכות ה"וֶטו" שלו לעכב קבלת כל הצעה שהיא ואפילו את המשכת ההתיעצות בדיאטה.

נוסף לזה לא היו לפולניה גבולות טבעיים, המון אוכלוסיה היה מעמד־אכרים מושפל ונבער; על יד הפולנים הקתולים היו במדינה כמה בני גזע ודת שונים, - גרמנים פרוטסטנטים במערב, רוסים פרבוסלוים במזרח, יהודים ועוד ומחוסר שלטון מרכזי מוכשר וחזק עוד נתרבו המחלוקות הפנימיות.

מצב פרוע זה עורר את המדינות השכנות – פרוסיה, רוסיה ואוסטריה להתערב יותר ויותר בעניני פולניה, להתמיד ולנצל את המצב הפרוע הזה לטובתן הן.

את שאלת חלוקת פולניה עוררה ביחוד פרוסיה, בכדי לספח למדינתה גם את פרוסיה המערבית, שהיתה שייכת לפולניה וגם לחבר על ידי זה את חלקה המזרחי, שהיה נפרד ביבשת מיתר חלקי מדינתה, על ידי נחלות פולניה שעל יד הים הבלטי.

בהסכמה הדדית התנפלו על פולניה בשנת 1772 שלש המדינות השכנות – פרוסיה, רוסיה ואוסטריה וחתכו כל אחת חלק הגון מנחלות פולניה שלאורך גבולות מדינתה.

האסון הלאומי עורר את פולניה המקוצצה לתקונים מדיניים – בוטלה זכות ה"וֶטו", נקבע פרלמנט, סודר ענין ירושת המלוכה ועוד, נעשה הרבה לתקון החנוך, להרמת המצב התרבותי וכו' ופולניה התחילה שוב לפרוח ולהתקדם.

אולם נמצאו בין הפולנים גם חובבי הסדר הישן, שנתמכו על ידי המדינות השכנות הנ"ל ושסדרו בשנת 1793 חלוקה שניה ועוד הוסיפו על חלקו הקודם.

בהנהגת קוֹסציוּשקוֹ, גבורם הלאומי, נסוּ אמנם הפולנים (1764) לעמוד על נפשם ועל חרותם, הם הכו את הפרוסים, אבל קוסציושקו נפצע ונִשבה בקרב, המלך הפולני היה אנוס להתפטר ושרידי המלכות המרוסקת חולקו בשנת 1795 בין רוסיה, פרוסה ואוסטריה, שמחקו באופן זה את מלכות פולניה מעל מפת אירופה. את המנה הגדולה ביותר קבלה רוסיה.

 

המדינות האוסטריות; מַרִיָה תִּרֶזָה ויוסף השני.    🔗

ראינו שקרל החמישי מסר את הנחלות הגרמניות או האוסטריות של בית הבסבורג לאחיו לפרדיננד הראשון, שרכש על ידי נשואין גם את מלכויות בוהמיה והונגריה.

אך בעת ההיא נכשה הונגריה כמעט כולה על ידי התורכים ועד קץ המאה השבע־עשרה היו מאמצי המושלים האוסטרים נתונים ואחוזים במלחמה ארוכה עם התורכים, שצרו בשנת 1683 גם על עיר־הבירה וִינה.

אולם הם נהדפו בעזרת הפולנים ומאז הלך כוח התורכים באירופה הלוך וחסור וההבסבורגים יכלו לשוב ולכבוש את כל השטח של הונגריה וטרַנסילוַניה (זיבֶּנבירגן) ובשנת 1699 הוכרח גם השולטן להכיר רשמית בכבושים אלה.

בכדי להשיב גם את שלזיה שכבש מאוסטריה פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, כפי שראינו, אִרגנה הקיסרית מריה תּרזה (1780–1740) ברית נגדו ובמלחמה זו, הנודעה בשם מלחמת שבע השנים (1763–1756), השתתפה כמעט כל מעצמה אירופית, היא התנהלה גם באסיה ובאמריקה, היו לה תוצאות חשובות, כפי שנראה הלאה, אולם את המטרה העיקרית, שלמענה נתארגנה, לא השיגה, - שלזיה נשארה גם הלאה בידי פרוסיה.

במקום שלזיה קבלה אמנם אוסטריה שטח עוד יותר נרחב בשעת חלוקת פולניה, אולם תוספת זו עוד הגבירה את שאלת הגזעים המרובים שבמדינות אוסטריה, כמו גרמנים באוסטריה, צ’חים בבוהמיה, הונגרים או מדיארים בהונגריה, רומַנים בטרַנסילוַניה, פולנים בגליציה, איטלקים במילנו ובטוסקנה ועוד, וששאלה זו עתידה היתה לגרום לבסוף להתפוררותה של אוסטריה, כפי שנראה הלאה, אם כי מריה תרזה משלה במרץ ובכשרון על הגזעים המרובים.

בנה הקיסר יוסף השני (1790–1780), שהיה איש נאור, רצה לחדש את פני המדינות המפגרות על ידי תקונים נמרצים – לבער את הרעות הישנות של האנגריה, להפיץ יותר השכלה, להפחית את שלטון הכהונה, למשול מתוך מרכז אחד ועוד, אולם עמיו לא הבינוהו ובראותו כי עמיו יותר אומללים בעקב תקוניו מכפי שהיו קודם לכן, בטל אותם לפני מותו, חוץ מתקונו בדבר החרות הדתית.

 

התפשטות שלטון המושבות האירופי אירופה, מתחילה לפרוש את סחרה על העולם כולו.    🔗

ראינו שהפורטוגזים והספרדים היו הראשונים שרכשו להם מושבות במדינות רחוקות, כמו הודו ואמריקה והרחיבו מאד את מסחרם.

עד מהרה קמו להם מתחרים ביחוד בהולנדים, אנגלים, צרפתים ועוד והמלחמות מתחילות להיות בעיקר מלחמות המסחר והמושבות.

במאה השבע־עשרה רכשו להם ההולנדים את האיים יַוַה וסוּמטרָה במזרח הרחוק, ויסדו את המושבה אמשטרדם־החדשה באמריקה הצפונית ועוד; האנגלים יסדו את המושבות ניו־אינגלנד, ניו־יורק, וירג’יניה ועוד באמריקה הצפונית. את מַדרַס, בוֹמבֵּי, כלכותה ועוד בהודו; והצרפתים יסדו את המושבות נובה־סקוטיה, קוִיבֶּק, קַנדַה או צרפת־החדשה, לוּאיזיאנה ועוד באמריקה הצפונית ופּוֹנדישֵרי, צ’נדַרנַגַר ועוד בהודו.

את המושבות האנגליות בהודו רכשה החברה ההודית־המזרחית האנגלית, קודם בעיקר לשם מטרות מסחריות וכן גם את המושבות הצרפתיות חברה הודית־מזרחית צרפתית, ורק בזמן מאוחר נהיו למושבות אנגליה וצרפת.

מלכי הינדוסטן המונגולים.

במאה השש־עשרה יסד בַּבֶּר, כובש מונגולי ממלכה גדולה בהודו ויורשיו מלכו שם כמעט מאתים שנה. אך במות המוֹגוּל (המלך) הגדול מדֶלהי, אוֹרוּנגזבּ בשנת 1707, החלה הממלכה הגדולה להתפרד ופקידי המלך – הסבַּהָדֵרים, הנְבַבִּים, הרִג’וֹת (נסיכי הודו ששועבדו למונגולים) תפסו לאט־לאט את רסן השלטון במחוזותיהם, כמו הרוזנים והדוכסים בתקופת הקרוֹלינגים.

תחילה לא שמו לב המושלים לבני־נכר, אך בסוף המאה השבע־עשרה התחוללו מעשי־איבה בין חברת מזרח־הודו האנגלית ובין המושלים ילידי הארץ ועל האנגלים היה לבצר את עמדתם.

אנגליה מכוננת את שלטונה הימי.

אנגליה התחזקה מאד בסוף המאה השבע־עשרה על ידי זה שהצליחה לסלק את עיקר סלע המחלוקות הפנימיות בפתרה את שאלה הדת ואת שאלת זכויות המלך, כפי שראינו; ועוד יותר, כשבשנת 1707, בימי המלכה אַנָה (1714–1702), הושלמה ההתאחדות בין אנגליה וסקוטיה על ידי זה ששני העמים הסכימו להתאחד ולהיות לממשלה אחת – ארבעים וחמשה חברי בית־הנבחרים הבריטי היו צריכים להבחר מעתה בסקוטיה וששה־עשר לורדים סקוטים להוָסף על בית־הלורדים הבריטי וגורמי הקטטה הופחתו גם כאן בהרבה.

חוץ מזה היתה אנגליה מוגנת על ידי הים ובימי ג’ורג' הראשון (1727–1714) וג’ורג' השני (1760–1727) נהנה לרוב גם משלום מבחוץ, ביחוד בהשתדלות אוּאלפּוֹל, שהיה הראשון שנקרא בשם “ראש־המיניסטרים” (1742–1721) ושהשתדל להרבות את השלום במדינה.

החזוק הפנימי הזה עזר בהרבה לאנגליה להשיג תוצאות חשובות במלחמת הירושה הספרדית, ברכשה את הנקודה הימית החשובה – גיברַלטר ומושבות חשובות באמריקה הצפונית, כפי שראינו.

באמריקה חזקו את ידי אנגליה ביחוד הפליטים הפוריטנים הרבים, - כבר בשנת 1674 נפלה בחלקה של בריטניה המושבה ההולנדית, אמשטרדם־החדשה, שקבלה את השם ניו־יורק; כפי שראינו, קבלה אנגליה מצרפת כבר בחוזה־אוּטרֶכט (1713) כמה מושבות באמריקה הצפונית, בשנת 1759 התגברה אנגליה לגמרי על צרפת והגיעה לשלטון עליון באמריקה הצפונית ובשנה הבאה נכנעה גם כל קַנַדָה.

לאשרה של אנגליה נסתבכה צרפת בעת ההיא במלחמה עם פרוסיה; אנגליה הכתה את צרפת גם בהודו ובהחתם חוזה פריס בשנת 1763, ככלות מלחמת שבע השנים, הניחה צרפת לאנגליה את החבל הגדול של קנדה ונובה־סקוטיה באמריקה וגם איים רבים במערב הודו, ששם התחזקה מאד השפעת אנגליה, בעוד שהשפעת צרפת ירדה מאד. את החבל שמעבר למיסיסִפּי העבירה צרפת לרשות ספרד וככה וִתרה לגמרי על חלקה באמריקה הצפונית.

בריטניה, צרפת וספרד באמריקה ב־1750

 

המושבות האמריקאיות פּורקות מעליהן את עול אנגליה.    🔗

אנגליה התנהגה זמן ארוך בתוך מושבותיה האמריקאיות במדת החופש והן גדלו והתעשרו, אך אז התחילה אנגליה להטיל מסים והגבלות שונות עליהן, כמו חוק התָוים של 1765, שלפיו צריך היה להדביק על כל ניר רשמי בול של הממשלה; או חוק האניות, שלפיו אנוס היה הסוחר הקולוניאלי להזמין את סחורות החוץ שלו, למשל, יינות צרפתיים, אך ורק דרך הסוחר האנגלי; או חוקי המסחר, שלפיהם סחורות ידועות, כגון סוכר, טבק, צמר־גפן לא נתנו למכירה אלא באנגליה בלבד וכדומה, שהרגיזו מאד את תושבי המושבות ועוד יותר, מפני שהם נחקקו על ידי פרלמנט, שאין להם בו ביאת־כוח.

אחרי אשר המחאות הרבות לא הועילו במדה מספיקה, התאגדו תושבי המושבות באגודות “בני החרות”, התחילו התִגרות ביניהם ובין אנשי ממשלת אנגליה (1775) ובשנת 1776 הכריז הקונגרס, שנתכנס בפילדלפיה מצירי שלש־עשרה המושבות, כי ארצות־הברית האלו הן חפשיות ועומדות ברשות עצמן.

למפקד עליון על חיל המורדים נבחר ג’ורג' וַשינגטוֹן, איש בעל כשרונות גדולים, אוהב את מולדתו ואת החופש ובעל אופי ישר והוא הצליח בשנת 1777 לנחול נצחון גדול על בריטניה בסַרַטוֹגה. אחרי הנצחון הזה עלה בידי בנימין פרנקלין, ציר ארצות־הברית, להשיג גם את עזרת צרפת וספרד, אויבי אנגליה, למלחמתן נגד אנגליה, שהוכרחה בשנת 1783 להודות בחרות ארצות־הברית.

עד מהרה השתחררו גם יתר המושבות האמריקאיות, חוץ מקנדה, ממָרות המעצמות האירופיות – ספרד, פורטוגאל ולאחרונה יצאה קוּבָּה לחרות משלטון ספרד (1898) בעזרת ארצות־הברית.

החוקה החדשה של ארצות הברית.

אחרי חלוקי דעות, סכסוכים וקטטות, ביחוד בין המושבות הצפוניות ובין המושבות הדרומיות, שהעסיקו אלפי עבדים כושים בעבודות המטעים שלהן, נתקבלה סוף־סוף חוקת המדינה או הרפובליקה החדשה (1789) שערך אותה החכם המדיני, אלכסנדר המילטוֹן ושמתחילה – “אנחנו, עם ארצות־הברית של אמריקה, החלטנו את החוקה הזאת”, בכדי להדגיש בזה, שבארצות הברית העם הוא מקור כל שלטון.

לפי חוקה זו נוצרה בוַשינגטוֹן ממשלה מרכזית אחת בשביל ארצות־הברית, - רק היא רשאית להכריז מלחמה ולעשות שלום, ללוות ולהלות על חשבון ארצות־הברית, לטבוע מטבעות וכדומה; ונוצרו ממשלות מקומיות עם שלטון בית חפשי לשם סדור הענינים הפנימיים בכל מדינה ומדינה.

כל מדינה שולחת שני צירים אל הסֶנַט בושינגטון, הנבחרים על ידי בית־המורשים המקומי שבכל מדינה ומדינה. השלטון נחלק לשלש רשויות, - רשות מתן־החוקים שבידי הקונגרס, רשות ההוצאה לפועל שבידי הנשיא שהוא גם המפקד הצבאי העליון, ורשות השִפוט שבידי בית־הדין העליון והרשאי לפקח גם על הקונגרס והנשיא, לבל יוציאו חוקים או פקודות העומדים בנגוד לחוקה היסודית.

לנשיא יש “זכות הלאו” (וֶטוֹ) ביחס להחלטת הקונגרס ואז על זה לשוב ולדון מחדש על ההחלטה, ורק אם שני הבתים, בית הנבחרים והסנט, חוזרים ועומדים בשני שלישי הדעות על החלטתם הקודמת – מקבלת ההחלטה תוקף חוקי גם בלי הסכמתו של הנשיא.

החוקה הזאת שמשה מופת לכמה מדינות, - לרפובליקות אמריקה המרכזית והדרומית, קנדה, אוסטרליה, שוֵיציה, או שוַיץ ועוד.

הנשיא הראשון היה ושינגטון ואת פעולותיו הכבירות לטובת ארצות־הברית מצינים יפה דברי האזכרה של הסנט, - “הראשון במלחמה, הראשון בשלום, הראשון בלב האזרחים”.

 

המהפכה במחשבה האירופית    🔗

ההתקדמות בסדרי החיים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים, התגליות וההמצאות השונות יצרו גם תנועה רוחנית כבירה עם השאיפה לשחרר את השכל האנושי ממשפטיה הקדומים ולעשות את החיים חפשיים וטבעיים יותר.

בני דור ההשכלה של המאה הי"ח הדגישו, ששכלו של האדם צריך לעמוד ברשות עצמו ולא להיות משועבד לרשות דתית, כמו כן שהאנשים יצרו את המדינה בכדי להקל על החיים, והנה היא מתאכזרת על אזרחיה ומחזיקה בכונה את העם במצב של בערות, - לכן על האזרח לקחת את גורלו בידי עצמו על־פי הבנתו ושכלו.

את ההשקפה המדינית הזאת, הידועה בשם “חוק הטבע”, פִּתחו שני חכמים אנגלים, תוֹמַס הוֹבְּס (1679–1588) ויִ’וֹן לוֹק (1704–1632) עוד במאה הקודמת, אם כי לפי הובס העם עצמו אינו רשאי להשתתף בהכרעת גורלו. הם יצרו גם את השיטה המדעית הידועה בשם הרציונליזם (מן המלה הלטינית רַציו – שכל) והרוצה להסביר את כל התופעות שבטבע ובחיי האדם באופן מתקבל על הדעת. בשדה החנוך דורש לוֹק חזוק הגוף, הקנית ידיעות שמושיות ומועילות בחיים, העמדת החניך ברשות עצמו במחשבה ובמעשה.

בצרפת בא מוֹנטֶסקיֶה (1755–1689) לידי מסקנה, כי הצורה המדינית הגרועה היא הדֶספוטית, והמשוכללת היא הרפובליקנית, שבה נמצאת רשות החקיקה בידי נבחרי העם, ההוצאה לפועל בידי המלך הוא נשיא ובידי מינסטריון אחראי והשִפּוט בידי בית־דין עליון; באופן כזה עומדות שלש הרשויות תחת השגחה הדדית. ההפרדה הזאת של רשיון השלטון היתה לאבן הפנה של המשטר החדש בכל המדינות הנאורות.

רוּסוֹ (1778–1712) אינו מסתפק בתקוני מונטסקיה, הוא דורש מהפכה שלמה בסדרי החברה והכלכלה ולוחם בעד הרעיון “השיבה אל הטבע”, כי לפיו, האדם מתקלקל תחת השפעת התרבות והמדינה. בספרו “אמיל” דורש הוא חנוך טבעי ואינדיבידואלי (מותאם לכל חניך).

השפעת ווֹלטר (1778–1694) היתה גדולה גם בחצרות המלכים. בהתולו המר מראה הוא לנו את השערוריות מחיי המעמדות העליונים וגרם להתעוררות כללית נגד הסדר הישן וביחוד נגד הכנסיה.

עוד ביותר חריפות תקפו את הכנסיה האֶנציקלוֹפֶּדיסטים עם הוֹלבַּק ודידֶרוֹ בראש ב"אֶנציקלוֹפֶּדיה" שלהם, בת שלשים וחמשה כרכים על כל מקצועות המדע, שמכאן קבלו את שמם.

לפי הסופרים הקומוניסטים – רֶסטִיף, מוֹרֶלי מַבְּלִי ועוד: “האדם היה תמים, כל זמן שלא היה בעל רכוש. כל נבלה ופשע התחילו עם הקנין הפרטי הממאיר”. במקום הקנין הפרטי מציעים הם משק מדיני כללי: כל אזרח מקבל עבודה ופרנסה מאת המדינה. הקנין הפרטי מתבטל לגמרי. הבעל והאשה רשאים להפרד בכל זמן. הילדים מתחנכים בבתי חנוך של המדינה על־ידי מורים, שהם המעמד המכובד במשטר הקומוניסטי.

בשאלות הכלכליות עסקו באופן מדעי ביחוד הפיסיוקרטים (מצדדי שלטון הטבע; פיסיס ביונית – טבע, קְרַטֶיָה – שלטון), שלפיהם רק עבודת־האדמה והעבודה במכרות הן עבודות יצרניות (פרוֹדוקטיביות); המסחר והתעשיה הם אמנם נחוצים, אבל לא יצרניים; לכן התנגדו להגבלות המלאכותיות של המרקנטיליסטים (מֶרקַנטיל באנגלית – מסחר), שלפיהם עושר המדינה בא בעיקר מהמסחר והתעשיה החיובי או אקטיבי, כשמחיר הסחורות היוצאות (האכספורט) גדול ממחיר הסחורות הנכנסות (האימפורט) והתומכים משום זה במדיניות מסחרית, לרעת החקלאות ובניגוד לחוקי הטבע, - ההתפתחות החפשית של כוחות האדם וכשרונותיו.

רושם כביר עשה על החוגים הכלכליים באירופה החכם הסקוטי אָדָם סְמִית (1790–1723), שבספרו “עושר העמים” נותן בסיס מדעי לתורת הכלכלה (איקונומיה פוליטית). לפיו ברא האֵל עולם משוכלל, שיש בו מקום להנאה בשביל כל בני האדם, אם רק ישליטו בו את חוקי הטבע. התערבות המדינה בעסקיו של הפרט על־ידי מונופולין (זכות יחידה) ועל־ידי הגבלות או זכויות יתרות, מדכאה את הטבע האנושי.

מקור העושר היא כל עבודה בין בחקלאות בין בתעשיה ובמסחר, אם רק יש לה דרישה בשוק. את ערכו של כל דבר קובעת לא מדת תועלתו, אלא כמות העבודה, שהיא מקור עושר העמים, אפשר להגדיל על־ידי התחרות חפשית, חלוקת עבודה וחסכון של יחידים. רבית היא כעין פרס בעד חַסְכָנות.

מחיר של כל סחורה מתחלק לשלשה – לשכר עבודה לפועל, לרֶוח הרכושני ולרֶנטָה, או תשלום בעד שמוש באדמה או במגרש, שהיא, לפי סמית, הכנסה בלתי צודקת, מפני שהיא מתקבלת בלי כל עבודה ויגיעה מצד בעל הרנטה.

צֶזַרֶה בֶּכַּרִיָה (1794–1738).

האיקונומיסטן האיטלקי מצין בספרו “פשעים וענשים” את שיטת־המשפטים הקַיֶמֶת בשם עלבון האנושיות, ודורש את בטול משפט־המות, הענויים בזמן החקירה והדרישה ודורש משפטים צודקים יותר.

הַינריך פֶּסטַלוֹצי (1827–1746) יסד בשויץ בתי־ספר עממיים במטרה – לחנך דור בעל אופי טוב ותכונות אנושיות טהורות, אשר כל כוחותיו הגופניים והנפשיים מפותחים באופן הרמוני.

ההשכלה הגרמנית עמדה בעיקר על הצורך של תקון הפרט במקום בטול הסדרים הקימים במדינה, בדת, בחברה ובכלכלה. יוֹהַן גוֹטפריד הֶרְדֶר (1803–1744) רואה את העיקר בקוים האנושיים (הוּמניים) הכלליים, שהם משותפים לכל בני אדם; עלינו להקיף במבטנו את כל העולם, לתעב את המלחמות והגבולים המדיניים, המפרידים בין אדם לחברו, - האדם צריך להביט על עצמו כעל אזרח־העולם (קוֹסמוֹפּוֹליטן).

גוֹטהוֹלד אפרים לֶסִינג (1781–1729) מטיף בדרמה שלו “נתן החכם”, על־פי דמות דיוקנו של ידידו היהודי הפילוסוף משה מנדלסון, לאהבת האדם בלי הבדל דת, להתחרות באהבת חכמה, חסד וסבלנות דתית.

בדרמה הפילוסופית “פאוּסט” מתאר יוֹהן ווֹלפגַנג גֶתֶּה (1832–1750) את סמל האנושיות השואפת, המחפשת דרכים; פאוסט אינו נרתע מלנסות את כל הדרכים בחיים וכל אפשרויות של התפתחות, בכדי למצוא את עצמו ולפתח את אישיותו.

גם המשורר הגדול פרידריך שילר (1805–1759) שר על השאיפות האנושיות הטהורות; בדרמה “השודדים” מתקומם הוא נגד המנהגים והחוקים המקובלים; ב"דוֹן קרלוֹס" לוחם הוא בעד האידיאות הקוסמופוליטיות לגאות האנושות וב"וילהלם טֶל" בעד אהבת החופש.

עמנוּאֵל קַנט (1804–1724), החכם הקֶניגסברגי יצר שיטה פילוסופית חדשה – הבִּקַרתיות או קריטיציזם, המעבירה תחת בקורת את כל אמצעי ההכרה האנושית, קובעת תחומים לשכל הטהור ובודקת, עד כמה יכולתו מגעת.

לפיו החושים הם הנותנים חומר לנסיון, במסרם לנו רשמים מן העולם החצוני, אולם הרשמים האלה זקוקים עוד לשכל, המעבדם למושגים, להכרה התלויה בהשגתו של הסוביֶקט (נושא, איש) המכִּיר, לכן אינם נגלים לפנינו “הדברים כשהם עצמם”, אלא רק תופעותיהם.

בספרו “בקורת השכל הטהור” קובע קנט את תחומי היכולת של ההכרה האנושית ומוכיח, כי הדברים המפשטים, כגון אלהים, חפש הרצון, נשמה – עומדים מחוץ לגבולי ההכרה האנושית.

בנוגע למוסר מטיף קנט למוסר המיוסד על הצווי המוחלט (הקַתַּגוֹרי), הדורש מהאדם להתנהג על־פי כללים, שיוכלו בכל עת לשמש מופת לספר־חוקים כללי.

מבין היהודים נודע ביחוד הפילוסוף הרציונליסטי ברוך שפינוזה (1677–1632), אבי הפאנתיאיזם המודרני, שלפיו חרותו והצלחתו של האדם, שלותו הנפשית ואשרו תלויים ממדת הכרתו ואהבתו את האלהים כלומר, הטבע.

 

המהפכה הצרפתית ושחרור המעמד השלישי    🔗

ההיסטוריה האנושית, כמו כל התפתחות טבעית בעולם החי – האורגנית, היא בעיקרה התפתחות מודרגת או איבולוציונית. אולם מסבות שונות בא לפעמים שנוי פתאומי בהתפתחות הענינים, ביחוד במשטר המדיני והחברותי - מהפכה או רבילוציה, שהיא לרוב בטוי הזעם של המעמד העשוק והסובל – העם, הקם להסיר ביזמתו ובכוחו הוא את המכשולים המיוחדים שבדרך התפתחותו והתקדמותו. אבל בלי עבודת־ההכנה הנפשית של האיבולוציה אין ברכה במהפכה, שהיא, על פי טבעה, לרוב גם הורסת וסותרת וגורמת עד מהרה לתנועה נגדית או ריאקציה.

לוּאי השישה־עשר (1793–1774), מלך צרפת היה אמנם איש טוב־לב, אבל רפה־ידים ובימיו עוד הורע המצב הכלכלי, החברותי והמדיני בצרפת. האצילים והכהנים, אם כי הם היו עשירים מאד, היו פטורים מתשלומי מסים וכל המשא הכספי של המדינה רבץ על שכם המעמד השלישי, ביחוד על שכם האכר.

חצר המלך ובה ביחוד המלכה מַרי אנטוֹאַנֶט, אחות הקיסר האוסטרי, בזבזו הרבה כספים לתענוגות, בהתאם לססמת המלך לוּאי החמשה־עשר “אחרינו המבול”, כלומר “אכול ושתה כי מחר נמות” ותעלולי החצר השפילו בהרבה את ערך המעמדות העליונים בעיני העם.

אחרי נסיונות בלתי מוצלחים לתקן את המצב הכספי, לרוב בשל התנגדותם של אנשי החצר והמעמדות העליונים, קרא המלך (במאי 1789) את “אספת המעמדות”, שלא נקראה כבר 175 שנה, בכדי לתקן את המצב הכספי באוצר הממלכה.

סבוֹת המהפכה היו ביחוד – התמרמרותו התמידית של המעמד השלישי בגלל מעוט זכויותיו המדיניות, הכלכליות והחברותיות וגודל חובותיו; ירידתם המוסרית של המעמדות העליונים; השפעת החיים הפרלמנטריים באנגליה ומלחמת השחרור בארצות־הברית; רפיון ידיו של לוּאי הששה־עשר; החורבן הכספי של המדינה וספרות ההשכלה.

לאספת המעמדות שלחו האצילים 285 צירים והכהנים 308 צירים, בעוד שלמעמד השלישי היו 621 צירים, לכן רוב מוחלט והיו גם מבין האצילים והכהנים שתמכו בדרישות המעמד השלישי.

משום זה נתנה הממשלה פקודה, כי ההצבעה צריכה להיות מעמדית ולא אישית וכי לכל מעמד תהיה רק דעה אחת ועוד כמה הגבלות כלפי מורשי המעמד השלישי, מה שהרגיז אותם מאד ובהנהגת מירַבּוֹ הכריזו על עצמם בתור אספה לאומית, כי מספר המעמד השלישי בצרפת היה באותו הזמן בערך עשרים וחמשה מיליון נפש, בעוד שמספר האצילים והכהנים ביחד רק מאתים ושמונים אלף בערך, הזמינו את מורשי המעמדות העליונים להספח אליהם ומי שלא נמצא מהם ב"אספה הלאומית" בשעת בקורת המנדטים, רשמוהו בתור נִפקד ואחרי כן נשבעו שבועה חמורה שלא להתפזר, בטרם יערכו חוקה חדשה למולדת.

התחלת המהפכה, הריסת הבַּסְטִילָה. ההכנות הצבאיות מטעם החצר ועוד נתנו את הדחיפה להתפרצות ההמון הפריסי, שהתנפל על מחסן־הנשק של הממשלה ובזָזוֹ והרס אחרי כן את הבסטילה – את המצודה שהיתה בעיני העם הצרפתי סמל העבדות והעם הצרפתי חוגג יום זה (14 ליולי 1789) עד היום כיום הולדת החופש.

בהנהגת לַפַיֶת, לוחם השחרור בארצות־הברית, נסתדרה מיליציה עממית לשם שמירת הבטחון הפומבי; מהומות דומות התחוללו בכל נפות צרפת וגם שם נסתדרו מיליציות עממיות, בעוד שרבים מהאצילים נמלטו לחוץ־לארץ מפני חמת העם.

הכרזת זכויות האדם והאזרח (1789).

האספה הלאומית קבלה על עצמה את התפקיד של אספה מכוננת (1791–1789) והכינה חוקה חדשה לצרפת המחודשת. היא בטלה את הסדר הפיאודלי, שרידי ימי הבינים, את הגילדות, את הזכויות היתרות של הכהנים והאצילים, את תוארי היחס וכדומה.

בראש החוקה החדשה עומדת “הכרזת זכוּיות האדם והאזרח”: “בני האדם נולדים ונשארים חפשים וחוקה אחת לכולם”. המדינה מיוסדת על האַדנות או הסוּבֶרֶניות של העם ושואפת להבטחת “זכויותיו הטבעיות והנצחיות של האדם”, שהן “חופש, קנין פרטי, בטחון פומבי וזכות התנגדות לכל לחץ”. בשם חופש נקראת “יכולת האדם לעשות כרצונו, עד כמה שאין זה מזיק לאחרים”. החוק הוא בטוי הרצון הצבורי; כל האזרחים רשאים להשתתף ביצירתו, בעצמם או על ידי באי־כוחם.

בשנת 1791 נתנה האספה המכוננת חוקה חדשה לצרפת, שלפיה שלטונו של המלך הוגבל מאד, - בראש המדינה עומדים האספה המחוקקת והמלך. האספה המחוקקת מאשרת את תקציב המסים, רק לה יש הזכות להכניס הצעות של חוקים חדשים, ל"וֶטוֹ" של המלך יש רק כוח של דחוי לארבע שנים וכדומה.

המלך נאלץ לאשר את החוקה החדשה, אולם נסה לברוח לחוץ־לארץ לבקש שם עזרה, אך נעצר והושב פריסה. אז הורידה האספה המכוננת את המלך מכסאו ושמה עליו משמר, אך כאשר נשבע שבועת אמון לחוקה החדשה (אוקטובר 1791) הושב על כנו.

האספה המחוקקת, שנתכנסה על פי החוקה החדשה, נחלקה בשאלת המלוכה הקונסטיטוציונית (המתנהלת עפ"י חוקה). בעדה היו הפֶאִיַנטים (על שם המנזר, מקום ישיבותיהם), מתנגדי הרפובליקה, בעוד שהרפובליקנים, הג’ירונדים, היעקבינים והקירדיליֶרים התנגדו לחוקה.

ביחוד משכו אחריהם את ההמון הפריסי היעקבינים הקיצוניים עם רוֹבֶּספִּיר, דַנטוֹן ומַרַט בראש, בעוד שהג’ירונדים היו יותר מתונים. מירבו המנהיג הגדול מת בשנת 1791.

ממשלות אירופה הביטו בחרדה על הנעשה בצרפת, והפליטים הרבים עוד עודדו אותן להתערבות. משום זה החליטה האספה המחוקקת, כי המהגרים שלא ישובו עד ראשית שנת 1792, יחשבו לבוגדים במולדת, ידונו למות ונכסיהם יוחרמו לטובת העם. נגד החלטה זו השתמש המלך בזכות ה"וטו" שלו ואז פרץ ההמון הפרוע לארמונו והתעלל בו.

חילות הברית פרוסיה ואוסטריה עברו את גבול צרפת, המפקד הראשי הוציא כרוז מלא איומים וגדופים כלפי האספה המחוקקת, הסדר החדש והעם, מה שעוד העלה את חמת העם על המלך, פרץ לארמונו, הרג את שומרי ראשו, בעוד שהמלך ומשפחתו נמלטו לאספה המחוקקת, שהחליטה לפטר את המלך ולשימו תחת השגחה, כמו כן לבטל את החוקה של שנת 1791, להתפזר ולערוך בחירות כלליות (לא רק של משלמי מסים) אל “הקונבנציון הלאומי”, שיקבע חוקה חדשה לשם יסוד רפובליקה.

הקונבנציון הלאומי וממשלת האימים (1795–1792).

בכדי לדכא את המלוכנים השמחים לקראת האויב החצוני, שעבר כבר את הגבול, אחז דנטון, מיניסטר המשפטים, באמצעים אכזריים מאד, - כשלשת אלפים איש הכריעו אנשיו לטבח, גם לפית היה מוכרח לברוח לחוץ־לארץ.

הקונבנציון בטל את המלוכה ויסד רפובליקה (22 לספטמבר 1792), דן את המלך למות בתור בוגד במולדת והוא הומת ב־21 לינואר 1793 על־ידי הגיליוטינה.

אחרי מות המלך תפסה הקומונה (עיריה) הפריסית את השלטון בידה. דנטון ואחריו רובספיר התנהגו בעריצות נוראה, - בתי־הסוהר נמלאו אסירים ממבחר החברה הצרפתית, הגיליוטינה (מכונת ההרג החדשה) הרגה את המלכה, את מנהיגי הג’ירונדים, את הכהנים שסרבו להשבע ואף מאות רפובליקנים וביניהם גם את דנטון, על שסבור היה, כי הגיליוטינה מכלה יותר מדי. כארבעת אלפים איש הומתו באופן כזה.

כשהתקוממו ערים אחדות בצפון ובדרום צרפת, נשרפו שם בתים לאלפים, הרכוש שודד ורבים מהתושבים הומתו.

המצוקה הכלכלית בימי שלטון הקונבנציון או הקונוֶנט היתה נוראה, ביחוד בפריס. שטרי הממשלה ירדו מאד בערכם, אם כי הממשלה הטילה עונש מות על המוכרים והקונים אותם למטה מערכם הנומינלי; צרכי האוכל והסחורות נתיקרו עד לאין גבול, אם כי הממשלה קצבה מחירים מכסימליים על התבואה והוציאה משפט מות על אלה, שיש להם תבואה או סחורה ונמנעים למכרן, כי חוקי החיים הכלכליים חזקו מכל הגזרות. נוסף לזה נשתתקה גם כל קבלנות תעשיתית ומסחרית, מפני חוסר הבטחון ששרר בכל.

ממשלת האימים לא נתנה תוקף לחוקה החדשה, שערכה הקונבנציון עוד בשנת 1793 על יסודות דמוקרטיים רדיקליים, מתוך הנמוק כי לפי שעה נחוצה יד חזקה ומשטר תקיף.

המושלים החדשים התיחסו בשנאה לדת ובשנת 1793 הנהיגו את פולחן השכל, אולם רובספיר השבית את הפולחן הזה ובמקומו הכניס בשנת 1794 את האמונה ב"מָצוי עליון", השומר את התם העשוק והעונש את הפושע המנצח ובהשארת הנפש, ומי שכפר עכשו בעיקר זה, התחיב בנפשו.

הקונבנציון שנה גם את הלוח והכניס עוד כמה חדושים, אולם החדוש היחידי, שזכה לקיום עד עכשו, היתה השיטה העשרונית של המטבעות, המדות והמשקלות.

מלחמת הקונבנציון עם אירופה.

בהתפרץ האויב לצרפת הסתדר בהתלהבות ובמהירות רבה הצבא הרבולוציוני ואחרי כשלונות אחדים, נחל בוַלמי (בשַמפֵין) נצחון גדול על האויב (1792) ולכד את בלגיה וכמה מחוזות בגרמניה.

אז כרתו ברית נגד צרפת (1793) אוסטריה, הקיסרות גרמניה, נסיכויות איטליה, פרוסיה, הולנד, ספרד, סרדיניה ואנגליה. קודם הצליחו בעלי הברית, אך כשפרצה שוב סכסוך בין פרוסיה ואוסטריה בשל חלוקת פולניה, נצח שוב הצבא הרבולוציוני, ביחוד בהנהגת קַרנוֹ; כבש שוב את הארצות שכבש קודם וגם את הולנדיה וכונן בה “רפובליקה בַטַוית” ופרוסיה וספרד כרתו ברית שלום נפרד עם צרפת.

הצבא הצרפתי הרגיש שלוחם הוא בשם רעיון גדול, - רעיון חופש המולדת ושחרור־העולם, אך נעשה עד מהרה ל"מעמד" חדש בצרפת, אשר לקח בידיו את השלטון וכונן דיקטטורה צבאית עם נפוליאון בראש, כפי שנראה הלאה.

קַרנו הכניס את הגיוס הכללי בצרפת ורעיון זה נעשה אחרי כן לעמוד התוך של הצבאיות, או המיליטריזמוס בתקופה החדשה.

אחרית ממשלת האימים (הטֶרוֹר).

נצחון צרפת בשדה המלחמה הביא גם לידי נצחון היסודות המתונים שבממשלה הפריסית, כי לא היה כבר חשש, שמא ירימו ראש היסודות המלוכנים בארץ ויתאחדו עם האויב החצוני ואז נפל גם רובספיר והומת בגיליוטינה (1794).

התרמידורים (1795–1794), או היסודות המתונים, לרוב ג’ירונדים, משלו במתינות, דכאו בעזרת הצבא את ההתקוממויות השונות ונתנו חוקה חדשה לצרפת, שנערכה על־ידי סיֶה.

לפי החוקה החדשה נוצרו בית תחתון – “מועצת חמש המאות” ובית עליון – “מועצת זקנים”; זכות הבחירה היתה קשורה בתשלום מסים, ההוצאה לפועל נמסרה לידי דירקטוריון בן חמשה חברים, אולם בלי זכות “וֶטוֹ”, בלי איניציאטיבה לחקיקת חוקים ובלי פקוד על הצבא ועוד, מה שהחליש את כחו.

הדירקטוריון (1799–1795) דכא את קשר השָוים (קומוניסטים) ואת קשר המלוכנים והמשיך את המלחמה עם חוץ־לארץ.

במלחמה זו הצטין ביחוד נפוליאון, מפקד החזית האיטלקית, שהכה את צבאות סרדיניה ואוסטריה, כבש את לומברדיה, הוציא משם כסף ויצירות אמנותיות לרוב, כבש גם כמה מבצרים באוסטריה והתקרב לוינה.

אז השלימה אוסטריה עם צרפת (שלום קַמפּוֹפוֹרמיוֹ, 1797), וִתרה על לומברדיה, הסגירה את בלגיה בידי צרפת, התחיבה להכיר את הריין או רינוס בתור גבול בין צרפת וגרמניה, בעוד שאוסטריה קבלה את החלק המזרחי של הרפובליקה ונציה.

מלומברדיה, מוֹדֶנה, מחלקה המערבי של ונציה ומחלק מדינת האפיפיור קומם נפוליאון “רפובליקה ציסאלפינית”; ג’נואה הוכרזה ל"רפובליקה־ליגורית" ואת ונציה בטל נפוליאון בתור מדינה עומדת ברשות עצמה (1797).

מלחמת בעלי הברית הראשונה (1797–1792) נגמרה איפוא בנצחונה של צרפת הרבולוציונית. אם כי על הים סבלה צרפת תבוסה שלמה מהאדמירל האנגלי נֶלסוֹן, למרות עזרתה של ספרד ובטויה – הולנד.

נפוליאון במצרים ובארץ־ישראל (1799–1797).

בכדי לגזור את בריטניה מהודו, להשבית שם את מסחרה והשפעתה, תקף נפוליאון את מצרים, שעמדה תחת שלטון תורכיה. נפוליאון חלם גם על יסוד קיסרות מזרחית אדירה, כיוליוס קיסר ואלכסנדר מוקדון בשעתם, ולקח אתו גם מלומדים וחוקרי קדמוניות רבים.

על ידי נצחונותיו על יד הפירמידות ובאל עריש כבש את מצרים ובכדי לקדם את צבא התורכים, עבר לארץ־ישראל, הכה את התורכים על יד נצרת והר תבור, כבש את הארץ, אך את מבצר עכו לא הצליח ללכוד, ביחוד בשל עזרת האנגלים ושב למצרים. מסעו אל מצרים חשוב ביחוד בשל תגליותיו של המלומד הצרפתי שַמפּוֹליון מיסד האֶגיפּטוֹלוֹגיה.

בינתים המשיך הדירקטוריון את הכבושים גם במקומות אחרים.

בשויץ יסד רפובליקה הלוֶטית; תפס ואסר את האפיפיור ומשארית מדינתו יסד רפובליקה רומית.

אז שוב התאחדו רוב מדינות אירופה – בריטניה, אוסטריה, רוסיה, תורכיה, ניאפול ועוד נגד צרפת, בהנהגת בריטניה. בתחלה לא הצליחו, הצרפתים כבשו גם את ניאפול או נַפולי והפכוה לרפובליקה פַּרתֶנוֹפֶּאית, אולם אחרי כן, בהנהגת סוּבוֹרוֹב, המצביא הרוסי הגדול, גרשו את הצרפתים בזמן קצר מכל איטליה.

נפוליאון הקונסול הראשון (1804–1799).

בשל נצחונות סובורוב ואבדן איטליה נזדעזעה עמדת הדירקטוריון. נפוליאון, ששב ממצרים, השתמש בשעת־כושר זו, פִזר עם חיליו את “מועצת חמש המאות” ותחת לחצו הוחלטה חוקה חדשה, שהניחה את היסוד לדיקטטורה צבאית עם נפוליאון בראשה.

לפי חוקה זו הועמדו בראש הממשלה שלשה יועצים או קונסולים לעשר שנים ובידי נפוליאון, בתור הקונסול הראשון, נתן כמעט שלטון מלא. נפוליאון השאיר אמנם את המוסודת הרפובליקניים, אבל הריק אותם מתכנם ובהכרזה מיוחדת הודיע, כי המהפכה נגמרה.

ערכה ההיסטורי של המהפכה הצרפתית הוא ביחוד בזה, שהמעמד השלישי יצא מעבדות לחרות, ואדנותו או סוברניותו של העם הוכרה לחוק עליון; נתבטלו חלוקת המעמדות וזכויותיהם היתרות; רוב הקרקעות יצאו מרשות שני המעמדות העליונים ועברו לידי האכר שנשתחרר מסבלותיו; מצבו של התושב העירוני הוטב בהרבה על ידי בטול הגבלות־המסחר, ובתי החרושת והתעשיה התפתחו לרגלי בטול הגילדות (אגודות האומנים).

לחשיבות מרובה עלו אנשי המדע ובעלי המקצועות החפשים בשֶל הכרזת שווי הדתות וחופש המדעים, והאידיאות הרבולוציוניות החלו עוברות לכל ארצות אירופה, אם כי לא הצליחו להגשים את הרעיונות של “חופש, שויון ואחוה” במובנן האמתי של המלים הללו, ביחוד מפני שלא נתחוללה גם מהפכה מוסרית פנימית אמתית. אבל המהפכה הצרפתית נתנה דחיפה חזקה להתגלותם והתפתחותם של הכוחות הנרדמים שבשכבות העם הרחבות, ולהתפתחותו של הרגש הלאומי בקרב העמים.

 

נפוליאון בּוֹנַפַּרטֶה    🔗

נולד בשנת 1769 בתור בן הלאום האיטלקי על האי קורסיקה שהיה תחת שלטון צרפת. הוא נתקבל לחנוך לבית־הספר הצבאי בבּרִיֶן ואחר כך בפריס ובשנת 1785 נכנס לצבא התותחנים. הוא היה בעל כשרונות גדולים עם כוח זכרון נפלא, עובד חרוץ ולמד בשקידה, ביחוד היסטוריה ומתמטיקה.

המהפכה הצרפתית נתנה לנפוליאון את ההזדמנות לעלות חיש למדרגות צבאיות רמות בצרפת. בתור קצין ממשלת האימים הצטין בדכוי המרידות בערי צרפת הדרומית ובהיותו בן עשרים וארבע (1793) נתמנה על ידי ממשלת רובספיר למצביא.

עם מפלת רובספיר הודח גם הוא ממשרתו וסכנת הגיליוטינה רחפה גם על ראשו הוא. שנתים אחר כן הציל את הקונבנציון מהתקוממות המלוכנים, בשכר זה נמסר לו הפִקוד על הצבא באיטליה ומכאן מתחילה גדולתו, כפי שראינו.

בתור קונסול הכניס נפוליאון סדר ומשטר למדינה, הוציא קובץ־חוקים (קוֹדֶכּס) – קוד נפוליאון, שהשפיע הרבה גם בחוץ־לארץ על חקיקת החוקים.

נפוליאון השתמש בהזדמנות, שהצאר פאול הראשון קרא בחזרה את צבאו ואת מצביאו סוּבוֹרוֹב בשל סכסוכו עם אוסטריה, הוא כבש שוב את איטליה והכריח את אוסטריה לשלום לִינוִיל (1801), וגם גרמניה באה תחת השפעת נפוליאון. עם אנגליה כרת נפוליאון ברית שלום אַמיֶן (1802), שעל פיה החזיר את המושבות לצרפת, כמו כן השלים גם עם תורכיה.

נפוליאון הראשון קיסר צרפת (1814–1804).

אחרי הנצחונות האלה השכיל נפוליאון לסדר, כי “לשם בצוּר המדינה ובטחון רום מעלתו” יבחרו בו בתור קונסול לכל ימי חייו (1802) ובשנת 1804 בתור קיסר הצרפתים, עם זכות הירושה במשפחתו, והאפיפיור פיוּס השביעי בא במיוחד מרומי לפריס למשחו לקיסר.

בתור קיסר הפך נפוליאון עד מהרה את הרפובליקות למלוכות, חוץ משויץ, כי המושג “רפובליקה” היה יקר מאד לבני הארץ הזאת. חלק המלוכות החדשות, כמו מלוכת אֶטרוּריה (טוסקַנה), ספח נפוליאון לצרפת ויתר המלוכות חִלק בין בני משפחתו. ככה נתן את מלוכת בַּטַוִיָה לאחיו האחד, את מלוכת נַפולי לאחיו השני ועוד. כמו כן סדר לעצמו נפוליאון חצר מפוארה, אולם לַפַיֶט וקַרנוֹ פרשו מחצרו הנהדרה ומן החיים המדינים בכלל.

רק אנגליה לא רצתה להכיר את נפוליאון בתור קיסר הצרפתים. משום זה ועוד בא הדבר שוב למלחמה בין צרפת ואנגליה, אולם נֶלסון, האדמירל האנגלי המצוין, הכה על יד טרַפֵלגַר, שבחוף ספרד הדרומית, מכה נצחת את הצי הצרפתי־הספרדי המאוחד (1805), ומאז עומדת אנגליה בתור מעצמה מסחרית־ימית בלי חת.

אנגליה אִחדה שוב את רוב המדינות האירופיות בברית נגד צרפת, אולם נפוליאון כבש את הנובר מידי אנגליה, הכה בגרמניה הדרומית את חילות האויב, כבש את וינה; על יד אוסטֶרליץ, ב"קרב שלשת הקיסרים" נחל נצחון מזהיר (בסוף 1805) על חילות הקיסר האוסטרי, פרנץ השני והצאר אלכסנדר הראשון ובשלום פרֶסבּוּרג (בסוף 1805) קבל נפוליאון שטחים רחבים מאוסטריה ושם קץ לקיסרות הרומית הקדושה של הלאום הגרמני.

רוב המדינות הגרמניות באו בתור “ברית הרינוס” תחת חסותו של נפוליאון, שהכריז בשנת 1806 את חוק “הסגר־היבשה” נגד המסחר הבריטי, בכדי להחליש את בריטניה במובן הכלכלי.

על ידי זה עלה אמנם בידי נפוליאון להפריח כמה ענפי־כלכלה חדשים ביבשת אירופה, מחוסר הספקה אנגלית, אבל בדרך כלל לא הצליח וההסגר הזה היה אחד הגורמים, שהביאו לבסוף את נפוליאון לידי כשלון.

בשנת 1807 כנס נפוליאון סנהדרין יהודים בפּריס מראשי היהודים שבצרפת, איטליה וגרמניה, בכדי להשלים בין חובות הדת ובין חובות המדינה.

ביֶנה ואַוֶרשטֶט החריב נפוליאון גם את חיל הפרוסים (1807) ובשלום טילזיט (1807) לקח את רוב ארצם. עם הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון כרת נפוליאון ברית, - לחלק ביניהם את השלטון על אירופה, להלחם ביחד נגד אנגליה ועוד.

אחרי כן כבש נפוליאון את פורטוגל ואת ספרד, אולם בעקב התקוממות לאומית, שנתמכה על ידי אנגליה, הוכרח לסגת אחור (1809).

בהופיע נפוליאון על במת ההיסטוריה היה הרגש הלאומי של העמים עוד מעורפל ומטושטש. אנשי ההשכלה של המאה השמונה־עשרה נטו אל ההרגשה הקוסמופוליטית. באשר האדם נחשב בעיניהם לאזרח העולם כולו, שאין להצר את אופקיו בגבולים לאומיים. המהפכה הצרפתית הביאה שנוי בנידון זה לטובת הלאומיות. תעודתו המוסרית והתרבותית של הלאום וזכותו להגדרה עצמית גם בנידון מדיני, - חדרו יותר ויותר אל הכרתה של האנושות.

ברגש הלאומי הזה השתמשה עכשו גם אוסטריה. היא נצלה את שעת־הכושר, שנפוליאון היה עסוק בספרד וארגנה התקוממות לאומית נגד צרפת. אולם נפוליאון הופיע במהירות, לכד שנית את וינה ועל פי שלום וינה (1809) הטיל על אוסטריה תנאים עוד יותר קשים והחצר הוינאית נתנה את הארכי־דוכסית מריה־לוּאיזה בת הקיסר פרנץ הראשון, לנפוליאון לאשה.

מלבד רוסיה ואנגליה כרעה הנה כמעט כל אירופה ברך לפני נפוליאון, שעשה בכל הארצות הללו כאדם העושה בתוך שלו.

כשמאן האפיפיור למלא את דרישת “הסגר היבשה”, בטל נפוליאון את שלטונו החילוני של האפיפיור, לקחו בשבי ועשה את רומי לבירתה השניה של הקיסרות הצרפתית (1809).

בשנת 1810 הכילה המדינה הצרפתית המוגדלת את בלגיה, הולנדיה, גרמניה הצפונית־מערבית, הקנטון השויצי וַליס, סבואה, טוסקנה, מדינת האפיפיור והמדינות האיליריות.

מדינות כפופות לצרפת היו – ספרד, פורטוגאל, מלכות איטליה, מלכות נַפולי, מלכות וסטפליה, ברית הרינוס (עליה נמנו כל ארצות גרמניה, מלבד אוסטריה ופרוסיה), הנסיכות הוַרשאית הגדולה, הרפובליקה השויצית ועוד מדינות קטנות. הארצות הנכבשות נאנחו ממס־הדם, משוד החילים ומלחץ הממשלה.

שודיה ודניה היו בעלי בריתה של צרפת, אחרי הנשואין שנתה אוסטריה לטובה את יחסה לצרפת, פרוסיה היתה תלויה במדה ידועה ממנה ואחרי שלום טילזיט וועידת ארפורט היתה רוסיה בידידות (לפחות למראית עין) עם צרפת. האויב הגדול היחידי היתה בריטניה.

אירופה בימי גדולתו של נפוליאון בשנת 1810

 

המפלה ברוסיה (1812).    🔗

הידידות עם רוסיה לא ארכה זמן רב. אזורי פעולתן של צרפת ורוסיה התחילו גובלים זה עם זה. הצאר חשד, שמא מתכון נפוליאון להשיב לפולניה את חרותה המדינית בגבולותיה שמלפני החלוקה; לא מצא חן בעיניו גם הפוליטיקה הצרפתית בתורכיה; המסחר הרוסי, שהיה תלוי בחלופי חמריה הגלמיים בתוצרת התעשיה האנגלית, סבל מאד מ"הסגר היבשה" ועוד והדבר בא לידי מלחמה בין רוסיה וצרפת.

עם שש מאות אלף איש “הצבא הגדול” התנפל נפוליאון על רוסיה (1812). חילות רוסיה נסוגו אחור לעמקי הארץ, השמו את השטחים העזובים ומשכו את הצרפתים אחריהם הלאה הלאה.

עד סביבות מוסקבה השתמטו הרוסים מקרב גדול, נפוליאון לכד את מוסקבה (ספטמבר 1812), שהיתה עזובה כמעט לגמרי מתושביה וקוה למצוא כאן מעונות חורף מרווחים ומחסנים גדולים. והנה פרצה דלקה בכל פנות העיר וכמעט כל העיר נשרפה, גם אלפי חילים ופצועים נשרפו חיים.

רעבים וכמעט ערומים ורצוצים התחיללו חילות נפוליאון את הנסיגה לאחור. קשה לשער את תלאותיהם המרובות. הקוזקים קצצו את אגפיהם והשמידו מהם לאלפים. את הנחלשים הרגו באכזריות כי האשימו את הצרפתים בשרפת העיר מוסקבה. השלג והקור עוד הרבו את החללים ולרגלי החורף הרוסי העז נחרב הצבא הגדול, רק עם קומץ אנשים מהר נפוליאון לשוב פריסה להציל את עמדתו.

מלחמת השחרור בגרמניה.

גם פרוסיה נתעוררה, הנהיגה סדרים טובים בהנהגת שטַין והַרדֶנבֶּרג, ארגנה מחדש את הצבא ומפלת נפוליאון ברוסיה עוררה גם רוח מלחמה. נכרתה ברית בין פרוסיה ורוסיה ונהרו מתנדבים גרמנים רבים גם מברית הרינוס.

נפוליאון הצליח אמנם להקים בזמן קצר חיל חדש עצום כ"הצבא הגדול", אבל ברובו מנערים בלי חנוך צבאי מספיק, - בכל זאת נחל אתו בגרמניה נצחונות מזהירים.

מפלת נפוליאון וגלותו לאלבה.

אולם נתאחדו נגדו שוב כמעט כל מדינות אירופה, - רוסיה, פרוסיה, אוסטריה, אנגליה, שודיה, ספרד, פורטוגליה ועוד, ועל יד ליפציג ב"מלחמת העמים" (1813) הכוהו מכה נצחת וגם פריס נפלה בפני בעלי הברית (1814).

נפוליאון, שנעזב מידידיו ומצבאו, התפטר מהכתר (1814) וקבל את הממשלה על האי אֶלבָּה וגם את התואר קיסר השאירו לו.

מאת הימים וגלות ס’ט הלנה.

אחרי התפטרות נפוליאון, שבו הבורבונים על כסא צרפת, אולם המלך לוּאי השמונה־עשר התיחס קשה אל הוֶטֶרַנים של הצבא הגדול וגם לאחרים, וגם בין בעלי הברית נתגלו סכסוכים בקונגרס הוינאי (1815–1814).

במצב זה השתמש נפוליאון, מקץ אחד עשר חודש לשבתו באֶלבה הופיע שוב בצרפת, דרכו לפריס היתה מסע נצחון, הצבא עבר לצדו, לוּאי השמונה־עשר ברח לחוץ־לארץ, נפוליאון הבטיח שכל עריצות לא תהיה עוד, הוא יקיים ממשלה חוקתית ובמשך מאה ימים היה שוב נפוליאון השליט בצרפת.

אולם בני הברית הכוהו מכה נצחת מוחלטת על יד וַטֶרלו (1815) בהנהגת המצביא האנגלי וֶלינגטוֹן והמצביא הפרוסי בליכֶר, הם נכנסו שוב לפריס, צמצמו עוד יותר את גבולות צרפת, הטילו עליה עונש כסף גדול והשאירו חיל מצב במבצריה.

העם הצרפתי עזב את גבורו, נפוליאון בא תחת רשות אנגליה, שדנה אותו לגלות ס"ט הלנה, - אי סלעים טרופי בודד בתוך האוקינוס האטלנטי ופה מת בשנת 1821. בימיו האחרונים עסק בכתיבת זכרונותיו, שבהם השתדל ליפות את מעשיו.

אחרי מותו נוצר פולחן שלם מסביב נפוליאון, משוררים ואנשי מדע צרפתיים הקימו לו בספריהם מצבת־נצח בתור גבור העם הצרפתי.

ערכו ההיסטורי של נפוליאון הוא בזה, שבצר את קיומם של כמה מוסדות הרבולוציה בגבולי צרפת ומחוצה לה; כבושיו הפיצו את הרעיון הרבולוציוני – רעיון החברה הבלתי־מעמדית ו"קוד נפוליאון" הגיע לכל מקום, שדרכה בו כף רגלו של החיל הצרפתי. הוא השפיע (גם נגד רצונו) על הקמת סדרים חדשים בכמה ארצות ועל התפתחות הרעיון הלאומי, כי סכנת הכליה עוררה את החוש הלאומי הבריא של העמים והביאה אותם לידי התקוממות ולידי הכרה עצמית, אם כי במקרים רבים גם לשוביניות – להערכה ואהבה עצמית יתרה, המביאה גם לדכוי עמים אחרים, ולאי־התחשבות עם טובת כלל־האנושות, הדורשת אמנם הרמוניה בין־לאומית, אבל לא את טשטושה של הרב־גוניות, שהיא לרוב יצירת הטבע שבכל תופעותיה, אם כי עוד לא הספקנו להכיר, להעריך ולנצל כהוגן תפקיד וערך רב־גוניות זו.

 

התפשטות ההשפעה והישבנות האירופית בארצות־חוץ. עניות ההיסטוריה מחוץ לאירופה.    🔗

בימים הקדמונים נתנו אסיה ואפריקה את הדחיפה לאירופה להתקדמות תרבותית, אולם במשך הזמן באו העמים, בני המסורת העתיקה והעשירה, כמו הסינים, ההודים, הפרסים, הערבים ועוד לידי מצב של קפאון, הם נזונו רק מעברם ועוד נסוגו אחור.

התפקיד הזה של הרחבת התרבות האנושית עבר מהם לעמי אירופה, שנצלו ועשקו אמנם את תלמידיהם האסיים, האפריקאיים ועוד, אבל השפיעו עליהם גם לטובה; כמו כן התחילו התרבויות השונות – האירופית, השמית, ההודית, הסינית ועוד מתקרבות זו לזו, במת ההיסטוריה התחילה להתרחב מאירופה על שאר חלקי התבל והתחילה להתגשם לאט־לאט אחדות כל החוגים התרבותיים ואחדות המין האנושי.

 

גלוי אוסטרליה והתקדמות הישבנות האירופּית.    🔗

את אוסטרליה, את חלק התבל החמישי, גלה בשנת 1770 התיר האנגלי האמיץ קוּק. באוסטרליה חי אז גזע ירוד של אוסטרלים־כושים, שנטה לכליון.

התושבים האירופים הראשונים באו לאוסטרליה בשנת 1788. כמעט כולם יוצאי בריטניה, שהשתמשה בה זמן רב למושבות פושעים, שנהפכו אחרי־כן לערים פורחות. התושבים רבו והתעשרו, ביחוד בשל מכרות הזהב, הכסף, הפחם, הברזל והנחושת ובשל האכספורט של חטה, צמר ותוצרת חלב ובשר.

ראינו שבמחצית השניה של המאה השמונה־עשרה גברה השפעת אנגליה בהודו וממשלתה פשטה מיום ליום. אז באו בלונדון לידי הכרה, כי תפקיד בריטניה בהודו יוצאת ממסגרת פעולותיה של חברה מסחרית, שכל מטרתה היא הנצול המסחרי וההשגחה הצבאית והאזרחית העליונה נמסרה ליד ועדה מדינית.

השלטון הבריטי כבש בארץ נקודה אחרי נקודה, כל האויבים נכנעו והמוֹגוּל הגדול, בא תחת יד בריטניה. גם צילון נכבשה מידי ההולנדים ובהתחלת המאה התשע־עשרה משלה בריטניה כבר על כל הודו.

קדמת אסיה באה גם היא לאט־לאט תחת השפעת אירופה. רוסיה בקשה לרשת את מקומה של ביזנט. בשנת 1774 כבשה מתורכיה את חצי האי קרים ובשנת 1812 השיגה ממנה את בֶּסֶרבִּיָה; אוסטריה לקחה מתורכיה את בּוּקוֹבינה וגם העמים המשועבדים התכוננו להסיר מעליהם את עול תורכיה, שנחלשה מאד בזמן האחרון בשל סכסוכים פנימיים וביחוד בשל התערבות היניצ’רים בפוליטיקה, שבכוחם הצבאי נשאו והורידו שולטנים.

 

המזרח הרחוק.    🔗

בסין באה אחרי שושלת מינג שושלת־מנדז’וּ, שמשלה בסין משנת 1644 עד שנת 1912. בשנת 1780 כבשה סין גם את טיבט.

אולם גם סין וגם יפן שתיהן הוסיפו לרוב להשאר גם להבא סגורות כלפי השפעה חצונית, ביחוד השפעה אירופית; גם המיסיונרים הנוצרים לא הצליחו במיוחד, כי פקידי הממשלה שמרו על הרכוש הרוחני המקובל בקפדנות מיוחדת.

אפריקה לא משכה עוד בראשית המאה הי"ט את הכובשים האירופים, מלבד מצרים וקַפלַנד. ארצות אפריקה הצפונית – בֶּרבֶּריה – שמשו אז קן לשודדים, בעוד שהעמים האירופיים ואנגליה בראשה, ערכו ציד על הכושים האומללים באפריקה התיכונית, שָמום לעבדים ושָלחום לאמריקה לעבודת נטיעות.

 

הריאקציה אחרי הקונגרס הוינאי, ברית הקודש.    🔗

בקונגרס הוינאי (1815–1814), שהשתדל לסדר את עניני אירופה לפי המצב שמלפני המהפכה הצרפתית, קבלה אנגליה באירופה את האי הלגולנד, את מלטה, את החסות על האיים היוניים ובחזרה את הנובר, כמו כן קבלה את קַפלַנד באפריקה ואת צילון באסיה; פרוסיה קבלה חלק מהנסיכות הורשאית, את חלקה הגדול של סכסן ושטח גדול על יד נהר רינוס, וככה קבלה את ההשפעה על כל גרמניה הצפונית; רוסיה קבלה את פינלנד, את בסרביה, את חלקה הגדול של הנסיכות הורשאית הגדולה עם התואר “מלכות פולניה”; ואוסטריה קבלה את גליציה המזרחית, את זלצבורג, טירול, דלמציה, לומברדיה וונציה.

אחרי קונגרס וינה כרתו ביניהן (1815) אוסטריה, רוסיה ופרוסיה את “ברית הקודש”, שאליה נספחו אחרי־כן רוב מדינות אירופה. מטרתה הרשמית של “ברית הקודש” היתה למשול “פי דברי כתבי הקודש” ברוח האהבה הנוצרית ולהתיחס אל נתיניהם כאבות לבנים. ואולם למעשה היתה זאת ברית לבֵעוּר אחרי כל שרידי העבר הקרוב, להחזרת האבסולוטיזם ולדכוי כל תנועה חפשית בפנים המדינות.

מנהיג הברית האמתי היה מֶטֶרניך, המיניסטר האוסטרי, שראה בה אמצעי לשִתוק השאיפות של הלאומים השונים בפנים המונרכיה ההבסבורגית, באיטליה ובגרמניה.

גם באנגליה השתררה עד רבע המאה הי"ט אוליגרכיה אריסטוקרטית מבעלי האחוזות והמלך, שפקודותיו היו תלויות בהסכמת המורשים, נתן שַלמונים והכסף ענה את הכל. דלת העם סבלה מחסור ורעב, ביחוד בשל “מכס התבואה” הבאה מחוץ־לארץ ובשל החוקים הדרַקוניים, - החוק הפלילי, למשל, הטיל משפט מות על גנבת דבר שוה שני שילינגים ומעלה.

נגד לחץ הריאקציה נלחמו הליבֶּרַלים (פרוש המלה הספרדית – שואף חופש, חפשני). הם והקצונים שבהם הדמוקרטים עוררו התקוממויות עממיות, שלבסוף הביאו תוצאות חשובות.

קודם התקוממו בספרד, ששם הוציא פרדינַנד השביעי בעזרת האינקויזיציה והישועים, משפט מות גם על אותם אוהבי החופש, שבימי הכבוש הצרפתי השליכו למענו את נפשם מנגד.

תחת לחץ התקוממות הצבא נכנע פרדיננד ונשבע עוד פעם שבועת אמון לקונסטיטוציה (1820) ובעקבות ספרד הלכו גם פורטוגל, נפולי, סרדיניה ועוד.

ברית הקודש מהרה לכבות את דלקת הרבולוציה בנחלות השכנים ושוב השתררו מורדי האור, ככה, למשל, יצא בנפולי אסור למוד הקריאה לאנשים בלי רכוש.

אולם לא יכלו לדכוא את ההתקומממות באמריקה הרומנית, - באמריקה המרכזית והדרומית, שהכריזו על חרותן ויצרו להן רפובליקות, ביחוד בשל הכרזת מוֹנרוֹ, נשיא ארצות הברית, כי כל התערבותה של אירופה על אדמת אמריקה תחָשב לפעולת־איבה לגבי ארצות הברית (1823). גם אנגליה הכירה בחרותן של הרפובליקות החדשות וכוחה וכבודה של “ברית הקודש” ירדו. לספרד נותרו באמריקה רק קובה ופורטוריקו.

מלחמת השחרור ביון (1829–1821).

גם היונים התקוממו בהנהגת אִפּסִילַנטִי נגד נוגשיהם התורכים ובעזרת עמי אירופה, ביחוד רוסיה, אנגליה וצרפת השיגו בשנת 1829 את חרותם. מבין המתנדבים לשחרורה של יון נודע ביחוד המשורר האנגלי בַּירוֹן.

התקוממות יולי (1830) בצרפת הרחיקה אמנם את המלך קרל העשירי העריץ מכסא המלוכה ובמקומו הכריזה למלך את לואי פיליפ (1848–1830), ממשפחת הבורבונים הצעירה, אבל לא הרויחה הרבה, כי לא חדל הלחץ, רק החליף צורה.

אולם התקוממות יולי עשתה רושם בכל אירופה, - פרצו מרידות בבלגיה, פולניה, איטליה, גרמניה ועוד. רוסיה, אוסטריה ופרוסיה חִדשו את “ברית הקודש”, הצאר ניקוֹלַי הראשון דכא את המרד בפולניה באכזריות רבה, בטל את הקונסטיטוציה של “מלכות פולניה” וספח את הארץ בתור פרובינציה אל רוסיה; כמו כן דוכאו המרידות באיטליה ובגרמניה.

רק בלגיה הצליחה להשיג את חרותה (1830) והחוקה הבלגית משנת 1831 משמשת מופת למדינות הדמוקרטיות בעולם, לפי חוקה זו הבחירות אל הבית העליון והתחתון הן יחסיות (פּרוֹפּוֹרציוֹנִיוֹת), - כל מפלגה שולחת מספר צירים המתאים למספר הדעות שקבלה בכל הארץ. הבחירה היא לא רק זכות, אלא גם חובה צבורית, – ההסתלקות מן הבחירות אסורה ונענשת מטעם החוק.

אגודות סתרים.

כיון שאסור היה לחוות דעה חפשית, בקשו להן הרוחות הנרגזות מקלט באגודות סתרים, ששאפו אל מטרה לאומית־פוליטית באמצעים בלתי חוקיים, כגון התנקשויות, התקשרויות וכדומה.

מולדת אגודות הסתרים היתה איטליה, אך עד מהרה נפוצו בכל אירופה, ביחוד במקומות המרכזיים של המהגרים הפוליטיים, כגון שויץ, פריס, לונדון.

בין המהגרים הפוליטיים הצטינו המהגרים האיטלקים וביחוד מנהיגם מַצִיני, שיסד את האגודה “איטליה החדשה” עם המטרה, לאחד את איטליה לרפובליקה אחת, ולפי הדוגמא הזאת נוסדו עד מהרה האגודות “גרמניה החדשה”, “אירלנד החדשה” ועוד.

במקום לחזור מן האבסולוטיזם והריאקציה, כמו שעשתה זאת אנגליה בעוד מועד, המשיכו אוסטריה, רוסיה ופרוסיה את שיטת הכפיה והרדיפה, אם כי לשוא, כי האבסוֹלוּטיזם, שאִפשר אמנם את המעבר מן המדינה החלשה של ימי הבינים אל המדינה התקיפה המודרנית, כבר עבר זמנו ופג טעמו.

 

הליברליות    🔗

היתה כעין המשך של ההומניזם והרציונליזם, כשם שהריאקציה היתה כעין המשך של הקלריקליות (שלטון הקלַרוּס) והאבסולוטיזם (שלטון המונרך, המלך). התנועה הליברלית גברה ביחוד בשנות השלשים של המאה הי"ט באנגליה, בארצות הברית ובצרפת.

עיקרי הליברליות היו: הפרדת רשויות השלטון ברוחו של מונטֶסקיה, חופש האזרחים ושִויונם, חופש המצפון והדת, חופש הכתב והדבור, חופש אישי; לפיה תעודת המדינה היא רק לשמור על הצבור מפני התקפת אויב מבחוץ ומפני משביתי השקט והבטחון הפומבי בפנים. לפי הליברליות הבורגנית צריכה להיות הממשלה בידי הרכושנים, כדי להנצל משלטון העם הפרוע, בעוד שהליברליות הדמוקרטית הסתמכה בעיקר על זכויותיו הטבעיות של האדם.

מרכזה של התנועה הליברלית היתה אנגליה, אולם הליברלים באנגליה לא יסדו את הרעיון הדמוקרטי על חוק הטבע, כי אם על הדרישה המוסרית, שכל חוק צריך לתת את האושר הגדול ביותר למספר הגדול ביותר של האזרחים.

הממשלה הבריטית ידעה על־פי רוב להתנהג בטַקט כלפי הדרישות הליברליות. היא לא שפכה שמן על המדורה והכבושים הליברליים, אם כי לאט, אבל בלי שפיכות־דמים הושגו ונהיו בני־קימא. ככה בוטל בשנת 1829 חוק־הבוֹחן, או טֶסט־אַקט משנת 1673, שלפיו לא יכלו הקתולים לשמש במשרות הממשלה ולשבת בבית המורשים ונתקבל חוק שחרור הקתולים; בשנת 1832 נתקבלו תקונים חשובים בסדרי הבחירות אל בית־המורשים; כמו כן בוטל “חוק מכסי התבואות”, השיגו קביעת חוקת בתי החרושת (קצור יום העבודה, הגנת העובדים) ועוד. ביחוד הצטינו המיניסטרים האנגלים קַנִינְג וי’וֹן רַסֶל בתמיכתם בהתקדמות הליברלית.

אולם התבונה והמתינות האנגלית לא ידעו למצוא פתרון מתאים גם לשאלה האירית, - רוב הקרקעות באירלנדיה נשארו גם להבא בידי האנגלים והתקוממות האירים (1829) בהנהגת אוֹקוֹנֶל בכדי להחלץ¹⁴ משפל מדרגתם ולהשיג “הוֹם רוֹל” (שלטון בית עם בית־מורשים מיוחד) דוכאה באכזריות רבה ומאז התחילה הגירה המונית מאירלנדיה, ביחוד לארצות הברית.

הפוליטיקה החיצונית של בריטניה תמכה בשחרורן של בלגיה ויון, בממשלות הליברליות של ספרד ופורטוגל; בשנת 1833 הופיע החוק האנגלי על שחרור העבדים, - העבדים הכוּשים במושבות אנגליה שולחו לחפשי ובעלי המטעים קבלו פצויים מטעם הממשלה; לורד פַּלמֶרסטוֹן, ראש המיניסטרים האנגלי, יצר בשנת 1834 את “הברית המרובעת” בין אנגליה, צרפת, ספרד ופורטוגל, בתור תשובה על הברית הקודש שבין רוסיה, אוסטריה ופרוסיה ומאז התחילה ההתחרות בין אנגליה ורוסיה בשאלת תורכיה, שנמשכה גם בימי המלכה ויקטוריה (1901–1837).

המהפכה בשויץ (1847).

הקנטונים הקתוליים הקונסרבטיביים בשויץ נמצאו בתגרה תמידית עם הקנטונים הפרוטסטנטיים הליברליים, ביחוד בשל השפעת הישועים, עד שבשנת 1847 פרצה מלחמת אזרחים, שבה נצחו הקנטונים הדמוקרטיים, שקבלו תמיכה מאנגליה, בעוד שהברית הקודש לא יכלה לבוא לעזרת הקנטונים הקתוליים בשל המהומות הכלליות שפרצו אז באירופה.

הקונסטיטוציה השויצית הולכת על־פי רוב בעקבות הקונסטיטוציה של ארצות הברית. בענינים חשובים נערך משאל עם – רֶפֶרנדוּם.

 

מרד פברואר של שנת 1848 בצרפת    🔗

שם קץ למלוכת לוּאי פיליפ, שנמלט לאנגליה. הוכרזה רפובליקה, הממשלה הזמנית הכירה ב"זכות לעבודה, של כל אזרח וב"בתי־המלאכה של הלאום" העסיקה עשרות אלפי פועלים, מה שגרם להתרוקנות קופת הממשלה ולהתנגדות האכרים, מפני שבעיקר עליהם הוטל למלא את החסרון וגם פחדו, שמא יבטלו אנשי המעמד הרביעי את זכות הבעלים על הקרקע.

בבחירות החדשות אל האספה המכוננת בחרו לכן האכרים וערי השדה ביסודות יותר מתונים, שסגרו את “בתי־המלאכה של הלאום”, - אז פרץ מרד סוציאלי (יוני 1848), שדוכא באכזריות רבה ולנשיא הרפובליקה נבחר, בבחירות כלליות. לוּאי נפוליאון, בנו של לואי, מלך הולנד, אחי נפוליאון הראשון.

לואי נפוליאון חקה בכל את דודו הגדול, - הוא סדר בערמה, שבמשאל עם יבחרו בו לנשיא הרפובליקה לעשר שנים ושבשנת 1852 יקבל את התואר “בחסד עליון וברצון העם קיסר הצרפתים נפוליאון השלישי”.

התפשטות מרד פברואר.

למרד פברואר משנת 1848 היתה השפעה עצומה על רוב ארצות אירופה. כבר בחודש הבא, במרס פרצו התקוממויות גם בוינה ועוד בכמה מקומות באוסטריה, בברלין ובגרמניה, באיטליה בהנהגת מַציני וגַריבַּלדי. בהונגריה בהנהגת קוֹשוּט ועוד, אבל לבסוף התגברה אוסטריה על המתקוממים, ביחוד בעזרת רוסיה, שפחדה פן יתפשט המרד גם על פולניה ובאה שוב תקופה של ריאקציה, אולם סבלת האכר נתבטלה ובכמה מדינות, כמו בפרוסיה נתנה קונסטיטוציה מטעם המלך עצמו, אם כי לרוב הובטח מעמד חזק בממשלה לשדרות הגבוהות.

מתן זכויות ליהודים, בעקב הקונגרס הוינאי (1815–1814) נגזלו מהיהודים זכויותיהם, שהשיגון בימי המהפכה הצרפתית ובימי נפוליאון, ורק אחרי מלחמת אֶמַנציפַּציה (שחרור) קשה השיגו את שווי־זכויותיהם האזרחיות.

במלחמה זו תמכו אמנם ביהודים הליברלים, אבל דרשו שהיהודים יזניחו את לאומיותם, תרבותם ומנהגיהם המיוחדים – שיתבוללו בתוך העמים שמסביבם, כי לפיהם אי־אפשר להיות אזרח נאמן לשתי מולדות.

רבים מהיהודים קבלו את ההשקפה הזאת והכריזו, כי היהודים חדלו כבר מזמן להתקים בתור עם והם מתקימים רק בתור בני אותה הדת וכי תעודה היסטורית־דתית היא בשביל היהודים, להרביץ מוסר ודעת אלהים עלי אדמות. רוב היהודים המתבוללים נמצאו במערב אירופה, בעוד שיהודי מזרח אירופה נשארו בלאומיותם.

בבריטניה חדל למעשה הלחץ הכלכלי והפוליטי כלפי היהוים עוד בימי קרוֹמוֶל ובשנת 1866 נתקבלה האמנציפציה הגמורה של היהודים, לא רק להלכה אלא גם למעשה ומאז רבו יהודים נושאי משרות עליונות בממשלה הבריטית.

באוסטריה־הונגריה קבלו היהודים זכויות אזרחיות בשנת 1867, בגרמניה בשנת 1869, בשויץ 1874, ברוסיה הביאה רק המהפכה של שנת 1917 שווי־זכויות ליהודים וברומניה בוטלו למעשה ההגבלות נגד היהודים בשנת 1919 בתוקף חוזה וֶרסַיל.

 

הרומנטיקה באירופה.    🔗

תקופת נפוליאון הראשון והשלום שלאחרי הקונגרס הוינאי היתה זמן של פריחת הספרות הרומנטית, שצמאה לסוד ולאגדה, חלקה כבוד רב לימי הבינים וביחוד לפרשים הנערצים באגדות העם. אהבת הפרש לבחירת לבו נחשבה לסמל האהבה האמתית וגבורת הפרש לגבורה מופתית.

הספרות הרומנטית סגלה לעצמה גם את השאיפות הלאומיות והיתה להם גם השפעה רבה בכוון זה, אולם אחרי שנות השלשים של המאה הי"ט החלה יורדת. הספרות קבלה יותר ויותר כוון סוציאלי־פוליטי ובאה בקשר עם החיים היום־יומיים. ספרות זו נקראה ספרות ריאליסטית.

בספרות הרומנטית נודעו באנגליה ביחוד וַלטֶר סקוֹט (1771–1832), יוצר “הרומן ההיסטורי”; דִיקֶנס (1812–1870) ההומוריסט המצוין ו־בַּירוֹן (1788–1824) המשורר הלירי הגדול, ביחוד משוררו של “צער העולם” ושהיה מלא הערצה גם לעם העברי. הוא השתתף גם במלחמת השחרור ביון ומת שם.

בצרפת נודעו ביחוד שַטוֹבּרִיַן (1768–1848), לוחם “הנצרות המחודשת” ו־וקיטור הוגוֹ (1802–1885), אחד הסופרים הגדולים שבמאה הי"ט ושכוחו גדול בליריקה, בדרמה וברומן גם יחד.

בגרמניה נודעו ביחוד היהודים (המירו את דתם) הַינְרִיך הַינֶה (1799–1856) ו־לודביג בֶּרנֶה (1786–1837), דבריה המובהקים של “גרמניה הצעירה”, שדרשו שנוי ערכים בחברה ובמדינה. הינה היה גדול ביחוד בליריקה ובסַטירה.

בפולניה נודעו ביחוד מיצקֶביץ (1798–1855) “מלך המשוררים הפולנים”, סלוֹבַצקי, קרַשינסקי; ברוסיה פּוּשקין (1799–1837), גאון השירה הרוסית ו־גוֹגוֹל.

הספרות הרומנטית נתפשטה גם ביתר ארצות אירופה, כמו סקנדינביה, הונגריה, יון ועוד ונעשתה לגורם חשוב בתחתית העם ומלחמת השחרור.

השאיפות הליברליות בארצות מחוץ־לאירופה

השפיעו בהרבה על שחרורן של אמריקה המרכזית והדרומית משלטון הספרדים והפורטוגלים.

במצרים שאף מֶחמֶד עַלי “הפחה הגדול” (1805–1848) לחדש את התרבות הערבית־מצרית על ידי התרבות האירופית בכלל והצרפתית בפרט. הוא הנהיג סבלנות דתית, משפט חִלוני במקום המשפט הדתי ועוד, כמו כן הכניס למצרים את הכּותנה מהודו (1833) שהיתה למקור פרנסה חשוב מאד לתושבי ארץ זו.

באמצע המאה השמונה־עשרה התבדלה בערב התיכונית מקרב האישלם כת נזירים – הוַהַאבִּים (על שם מיסדם וַהַאבְּ), שהתנגדו לטכסים החצוניים של הדת, להדר המסגדים, לפולחן אנשים קדושים וקברותיהם והטיפו לפשטות, לצמצום ולשתוף הרכוש, במהירות נפלאה התפשטו הוהאבים בחצי האי ערב, יד השולטן קצרה מהושיע לשלומי אמונתו ואז הדף אותם מחמד עלי לפנים חצי האי ערב (1811–1819).

מחמד עלי רצה להחזיר לישנה את עטרת מצרים מתקופות הזוהר בימי קדם, כבש את נוּבּיה, את סודן, את חצי האי ערב והכריח את השולטן למסור לו גם את סוריה (1833), אולם בשנת 1848 נחל מפלה מידי אנגליה ורוסיה, שהגינו על שלמות תורכיה לטובתן הן והוכרח להסתפק עם פַחוַת מצרים בירושה חלף תשלום מס קבוע לממשלת תורכיה וכן היה הוא לאבי הבית המושל במצרים. הוא בעצמו משל עוד בתור וַאלי (נציב) ויורשיו (משנת 1866) בתור חִדִיוִים (בפרסית דוכס – משנה למלך).

המצב הפוליטי של תורכיה בימי מַחמוּד השני (1808–1839) היה רע מאד. השולטן הזה שאף גם הוא לתקונים ועלה אמנם בידו להֵחָלץ מהיַניצֵ’רים על ידי הרג רב, אבל באמת לא יכל להשען רק על אסיה הקטנה; ארם־נהרים, סוריה וארץ־ישראל עמדו בקשר רופף עם הממשלה המרכזית; חצי־האי ערב ומצרים היו שיכים לתורכיה רק להלכה; מרוקו, אלג’יר, טוניס וטריפוליס כמעט לא הרגישו, שהן שיכות אליה.

ביחוד אנגליה ואוסטריה עמדו על המשמר, שלא תתפורר המדינה העותומנית, כי היו מעונינות לפי שעה בקיומה, מפני שפחדו מתגבורת שלטון הצאר.

בימי מחמוד השני התחילו הצרפתים בכבוש אלג’יר ומפני מרד פנימי ממושך עלה להם הדבר רק אחרי מלחמה קשה וארוכה (1830–1847).

ארצות הברית באמריקה הצפונית התפתחו מהר בשל ההגירה ההמונית ביחוד למדינות התעשיתיות שבצפון. המהגרים נטמעו מהר בתוך התושבים ונוצר טפוס חדש של “יֶנקִי” אמריקאי.

גם בשטח נתרחבו מאד ארצות הברית, אבל לא בחרב, אלא בממון ובחוזים נרכשו המון ארצות חדשות, וגם אמריקה הרומנית באה תחת השפעתן הפוליטית.

הסיעות הפוליטיות העיקריות היו: הרפובליקנים, ששאפו לחזוק הממשלה המרכזית בוַשינגטון והדמוקרטים, שרצו להרחיב את חוג שלטונן של ממשלות־השדה על חשבון הממשלה המרכזית. עם התגברות ההגירה התגברה גם הסיעה הרפובליקנית.

השלטון הבריטי במזרח התיכון והרחוק גדל בהרבה בתקופה זו, אם כי באפגניסטן הצטרכו האנגלים להסוג אחור לרגלי התקוממות התושבים ובמלחמה האנגלו־סינית (1842) נאלצה סין לשלם פצויים לאנגליה, לפתוח חמשה נמלים לסחר אירופה, ולמסור את האי הוֹן־קוֹנג לבריטניה. על ידי זה נמשכה סין לתוך אזור פעולתן של מעצמות אירופה.

 

המהפכה המיכנית והתעשיתית והשאלה הסוציאלית    🔗

תגליות בטכניקה, המכונה.

במחצית השניה של המאה הי"ח ובמחציתה הראשונה של המאה הי"ט התחוללה מהפכה בטכניקה, שהביאה תמורות ענקיות בהתפתחות הכלכלה, החברה, התרבות והמדינה.

הסקוטי גֵ’מס וַאט (1736–1819) המציא בשנת 1769 את מכונת הקיטור, שעשתה מהפכה בתעשיה. בשנת 1807 המציא האמריקאי רוֹבֶּרט פוּלטוֹן (1765–1815) את אנית הקיטור. בשנת 1812 הכין האנגלי ג’ורג' סטֶפֶנסוֹן (1781–1848) את הקַטָר, הלוקומוטיב הראשון והניח בזה את היסוד לבנין הרכבת ומסילת הברזל.

בזמן יותר מאוחר באו התגליות בשדה החשמל, – הטלגרף, הטלפון, אור־החשמל וכוח־החשמל, כמו כן האוטומוביל, האוירון, הראינוע, קולנוע ועוד, כפי שנראה הלאה.

אולם כל התגליות הללו עם התועלת המרובה לאין ערוך בשביל האנושות כולה גרמו גם להגברת סבל הפועלים, ביחוד על ידי זה שהפרידו בין העובד ואמצעי העבודה.

בעוד שלפנים היו לבעל המלאכה כלי מלאכתו אתו, עברו עכשו אמצעי העבודה – המכונות ובית־החרושת – לרכושנים והפועל נשאר לו בידיו הריקות, הואיל ולא היה יכול להתחרות עם המכונות ועם בתי החרושת ולא היו לו האמצעים הכספיים לרכוש לעצמו את אמצעי העבודה היקרים האלה; הכנסת עבודה זולה של נשים וילדים לבתי החרושת, הורידה בהרבה את שכר העבודה ונוסף לזה היה עליו לעבוד לרוב בתנאים קשים וגרועים יותר.

קם מעמד חדש, מעמד הרכוש או הקפיטל, שמצא את האידיאולוגיה (מהלך־מחשבה) שלו באסכולה הליברלית, האוסרת כל התערבות המדינה בעניני הפרט ודורשת משק אישי (אינדיבידואלי) בלתי מוגבל מטעם המדינה או החברה, כפי שראינו כבר למעלה.

לעומת זאת הורתה האסכולה הסוציאליסטית, שעל המדינה להיות בעלת אמצעי־העבודה והתוצרת ועליה לחלק את העבודות ואת פירותיהן בין כל אזרחיה ואז לא יהיו מנצלים ומנוצלים, רכושנים ופועלים, רק המדינה או החברה תהיה רכושנית וכל האזרחים יהיו שוים לא רק בפני החוק, אלא גם במובן הכלכלי.

הרעיון הסוציאליסטי הוא ישן נושן עוד מימי חזיונות הנביאים העברים ושאר אנשי חזון, אולם למבשרי הסוציאליזם המודרני במחצית הראשונה של המאה הי"ט נחשבים הצרפתים סֶן־סימוֹן, פוּרִיֶה ו־פּרוּדוֹן וביחוד האנגלי רוֹבֶּרט אוֹיֶן (1771–1858), שלפיו השאלה הסוציאלית היא קודם כל שאלה מוסרית וזקוקה לחנוך יסודי ולמהפכה מוסרית.

אווֶן שם לו למטרה להיטיב את מצב הפועלים ואת היחס שבין נותן ובין מקבל העבודה ונסה זאת בראשונה בבית־החרושת שלו במנצ’סטר ובניו־לֶנרק ושמש מופת לאחרים. אותו רואים בכלל כמיסד הסוציאליזם המודרני וכמיסד החברות להספקה שתופית (קואופרטיבים) והאגודות המקצועיות (טְרֵיד־יוּניוֹנים).

 

תור הלאומיות והאימפריאליזם    🔗

תגבורת צרפת בזמן הקיסרות השניה. נפוליאון השלישי רצה לחדש את זוהר הקיסרות הראשונה של דודו נפוליאון הראשון ושאיפתו זו הכניסתו במלחמות רבות עם מדינות אירופה ומחוצה לה. על ידי נצחונותיו הראשונים ותקוניו השונים הצליח אמנם להרים לזמן מה את קרן צרפת למדרגה גבוהה, אך תכניותיו הנועזות גרמו לבסוף לכשלונו ולמפלתו, כפי שנראה להלן.

בפנים המדינה התנהג נפוליאון כעריץ. דכא את החופש, העתונות, ועוד, אם כי השתדל לתת למעשיו צביון של רצון העם, אולם פאר מאד את פריס, עשה אותה לבירת העולם, בנה הרבה מסלות־ברזל, הפריח את המסחר והתעשיה, השתדל להעסיק את הפועלים וכדומה; כלפי חוץ נהל פוליטיקה אימפריאליסטית – השתדל להרחיב את גבולות צרפת, לפרוש את חסותה על מדינות אחרות, לרכוש לה מושבות מעבר לים, להחליש את אוסטריה על ידי תמיכתו בשאיפות השחרור של האיטלקים והגרמנים, להחליש את השפעת אנגליה בהודו על ידי חפירת תעלת סוּאֶץ ועוד.

מלחמת קרים (1853–1856). רוסיה שאפה להרחיב שוב את גבולותיה על חשבון תורכיה וגם לחלקה כדוגמת פולניה ובתור אמתלא השתמשה ברדיפת הנוצרים בתורכיה. אז התערבה צרפת במלחמה (מלחמת קרים), נצחה את רוסיה, שהיתה מוכרחה, בשלום פריס (1856), לוָתר על וַלַכיה וּמולדביה, שנכבשו על ידה ושקבלו בעזרת צרפת, אנגליה ואוסטריה שלטון בית חפשי תחת אדנותה של תורכיה ונצטרפו בשנת 1862, בעזרת נפוליאון, לנסיכות רומניה.

אחוד ארצות איטליה (1861).

ראינו את השאיפה לאחוד איטליה, ולהגשמת שאיפה זו עזר הרבה נפוליאון השלישי, ביחוד בשל השתדלותו להחליש את אוסטריה וגם בשל תקותו, לקחת אחרי כן את איטליה תחת חסותו.

בראש המתקוממים האיטלקים נגד אוסטריה ונגד הבורבונים בסיציליה עמדו כָּבוּר, ראש ממשלת סרדיניה ומדינאי מנוסה ו־גַריבַּלדי, הגבור הלאומי המפורסם ובעזרת צרפת הצליחו לאחד בשנת 1861 את נסיכויות איטליה, חוץ מוֶנציה ומדינת האפיפיור, תחת שלטונו של ויקטור עמנואל, מלך סרדיניה, שהיה המלך הראשון לאיטליה (1861–1878).

בשנת 1866 הוכרחה אוסטריה לותר גם על ונציה לטובת איטליה ובשנת 1871 נלכדה גם רומי, הושם קץ לשלטונו החלוני של האפיפיור ורומי הוכרזה לבירת איטליה.

אחוד גרמניה, ביסמַרק. וילהלם הראשון, מלך פרוסיה (1861–1888) מנה את אוֹטוֹ בּיסמַרק, את המדינאי הגדול, לראש הממשלה הפרוסית.

בהשפעת נצחון הלאום האיטלקי עוד גברו השאיפות הלאומיות בגרמניה וביסמרק שם לו למטרה לאחד את גרמניה אפילו “בדם ובברזל” ועוד יותר, כי אוסטריה היתה עסוקה אז באיטליה ונפוליאון השלישי התיחס ברצון לשאיפות פרוסיה, מפני שקִוה שההתחרות בין פרוסיה ואוסטריה תחליש את שתיהן לתועלתו הוא.

בשנת 1866 פרצה מלחמת הבכורה בין אוסטריה ופרוסיה, שבה נחלה אוסטריה מפלה נוראה על יד סַדוֹבָה (קניגרֶץ) בבוהמיה (1866) ורק בקושי עלה בידי ביסמרק למנוע את מלכו ואת המצביאים מלהכנס לוינה, שלא להשפיל את אוסטריה יותר מדי, כי כבר אז רקם מחשבות לכרות ברית ידידות אתה בעתיד.

בשלום פּרַג (1866) נאלצה אוסטריה לצאת את “חבר גרמניה”, להסכים לסדורה העתיד של גרמניה בראשותה של פרוסיה, לוַתר על שלזויג־הולשטין לטובת פרוסיה ולוַתר על ונציה לטובת איטליה, בעלת־ברית פרוסיה, אף־על־פי שנצחה בחזית הדרומית נגד האיטלקים.

שלום זה קרב זו אל זו את שלש המעצמות של אירופה המרכזית, בשנת 1879 כרתו ברית ביניהן אוסטריה וגרמניה ובשנת 1883 נלותה אליהן גם איטליה. ככה נוצרה הברית המשולשת בין אוסטריה, גרמניה ואיטליה, שהתקימה עד שנת 1915 ושהשפיעה הרבה על הענינים הפוליטיים הכלליים.

גם אוסטריה שאפה למשטר צנטרליסטי, דוגמת איטליה, אבל הלאומים המרובים שבה דרשו משטר פֶדֶרַליסטי (ברית ארצות) ויצא משטר דואליסטי – המונרכיה אוסטריה־הונגריה. לכל אחד משני חצאי המונרכיה היתה ממשלה, מינסטריון ובית מורשים מיוחד, רק המינסטריון לעניני חוץ, למלחמה ולכספים היה משותף לשניהם. היסודות הסלויים נתחלקו בין שני חצאי המונרכיה.

מלחמת צרפת וגרמניה (1870–1871), שפרצה בשל עניני ספרד, הביאה את האחוד האמתי לגרמניה. מחנה הצרפתים הוקף על יד סֶדַן על ידי הגרמנים מכל הצדדים, שמונים אלף איש נלקחו בשבי וביניהם גם הקיסר נפוליאון.

לשֵמע הדברים האלה הוכרזה בפריס רפובליקה, נוצרה ממשלה זמנית להגנה לאומית עם ליאוֹן גַמבֶּטָה בראש, אולם הגרמנים כבשו את מבצר מֶץ עם 150,000 איש. גם פריס נכנעה בעקב הרעב הנורא ובשלום פרנקפורט (1872) נקרעו מצרפת אֶלזַס עם שטרַסבּוּרג, חצי לורֵין (לותרינגיה) עם מֶץ וצרפת שלמה עוד לגרמניה חמשה מילירדים פרנק זהב עונש מלחמה.

עשרים ושש מדינות גרמניות נתאחדו לקיסרות גרמנית אחת ווילהלם הראשון מלך פרוסיה היה לקיסר גרמני עם זכות ירושה. המשטר של הקיסרות היה פֶדֶרַלי, – לכל ארץ נשארו החוקה והדינסטיה שלה, אך על כל החוקות הארציות התנוססה הקונסטיטוציה הקיסרית ועל כל הדינסטיות הדינסטיה של הוֹהֶנצוֹלֶרן. בית־המורשים נצטרף מבית עליון ותחתון. אל הבית התחתון נבחרו המורשים על יסוד בחירות כלליות. אל הבית העליון נשלחו צירים מעשרים ושש המדינות הפדרליות על פי מספר אוכלוסיהן. הצירים היו קשורים בהוראות שקבלו מממשלתם.

ביסמַרק (1815–1899) היה לקַנצלַר הראשון (1867–1890) של הקיסרות הגרמנית. הוא אחז בשיטה של מיליטַריזם (צבאיות) ועד המלחמה הגדולה הטילה גרמניה המיליטריסטית, שתפסה את מקומה של צרפת, את פחדה על כל אירופה.

אנגליה בימי גלַדסטוֹן וד’ישראלי, ראשי המיניסטריון במחצית השניה של המאה הי"ט, נהנה לרוב משלום פנימי וחצוני והתקדמה מאד במובן הכלכלי והתרבותי. גלדסטון פעל במשך שנים רבות לטובת העם והתאמץ להשכין שלום גם בין אנגליה ואירלנד.

בנימין ד’ישראלי (לוֹרד בּיקוֹנספִלד, 1804–1881), “האדם החכם באנגליה” היה על־פי מוצאו יהודי, – אביו, הסופר היהודי יצחק ד’ישראלי, המיר את דתו ודת ילדיו. בכל זאת נשאר לב בנימין ד’ישראלי ער לעניני עמו כל ימי חייו.

ד’ישראלי הוא אבי האימפריאליזם האנגלי של היום. הוא השתדל להרחיב את פעולות אנגליה בחוץ, לרכוש נקודות ישוביות חדשות ולקשרן אל המטרופולין האנגלית בקשר אמיץ. אם כי הוא היה ראש הקונסרבַטיבים (שַמרַנים), נלחם הוא גם על הטבת מצב הפועלים ועל הרחבת זכויות העם.

מלחמת האזרחים באמריקה (1861–1865).

הנגודים בין הצפון והדרום בארצות הברית באמריקה הלכו ונתחדדו. הצפון הרפובליקני והתעשיתי, שמספר התושבים שלו עלה כבר על עשרים מיליון נפש בעקב ההגירה ההמונִית, דרש בתוקף חזוק הממשלה המרכזית ובטול עבדות הכושים על כל שטח ארצות־הברית. הדרום הדמוקרטי והמטעי, שמספר התושבים שלו הגיע רק לעשרה מיליונים נפש, ראה ביחוד בעבדות הכושים את יסוד עשרו ורכושו, התנגד לדרישות הצפון ורצה להבדל לגמרי מארצות הברית.

בשנת 1861 הגיעו הדברים לידי מלחמת אזרחים, שארכה כארבע שנים. קודם היתה יד הדרום על העליונה, אבל לבסוף נצחו הצפוניים בהנהגת המצביא גרַנְט, ואז בוטלה עבדות השחורים, שקבלו זכות בחירה ונתחזקה הממשלה המרכזית.

כשלשת רבעי מיליון איש נפלו משני הצדדים במלחמת האזרחים, ובתוכן גם לינקֶן נשיא ארצות הברית, שנרצח בידי דמוקרטי קנאי ושנשאר אחד האישים הנערצים ביותר בהיסטוריה האמריקאית וגבורה האהוב של העם.

נסיון נפוליאון השלישי לכבוש את מכסיקו (1862–1867).

נפוליאון השלישי רצה לנצל את שעת־הכושר של מלחמת־האזרחים בארצות הברית, בכדי לחדש מדינה קולוניאלית צרפתית באמריקה, – התערב בעניני הרפובליקה המכסיקאית, כבשה והושיב על כסאה את הארכידוכס האוסטרי מכסימיליאן בתור קיסר מכסיקו בחסותה של צרפת.

אך כתום מלחמת האזרחים דרשה ממשלת ארצות הברית בתוקף, בהתאם לתורת מוֹנרוֹ (אמריקה לאמריקאים), לפַנות את מכסיקו ונפוליאון נאלץ לפנותה. הקיסר מכסימיליאן, שנִסה עוד את גורלו, נדון למות והומת.

הפוליטיקה הישובית של נפוליאון השלישי הצליחה יותר במזרח, שכאן עלה בידו לכבוש חלק גדול מהודו־סִין, בתואנה להגן על המיסיונרים הנוצרים הנרדפים ומאז שולטים שם הצרפתים, כמו כן עלה בידו להכריח את סין, יחד עם אנגליה, לפתוח עוד 13 נמלים למסחר האירופי.

פתיחת תעלת סוּאֶץ (1869) חִזקה עוד יותר את עמדת צרפת בקדמת אסיה וביחוד במצרים. חפירת תעלה זו (160 קילומטר ארכה, 75–100 מ. רחבה, 9 מ. עמקה), שהיא מפעלו הענקי של לֶסֶפְּס, נמשכה עשר שנים (1859–1869) ונעשתה בעזרת החִדִיוִים וקפיטל צרפתי. מאז עזב המסחר העולמי עם המזרח את הדרך הישנה מסביב לאפריקה ופנה לדרך החדשה והקרובה, – דרך סואץ ומצרים ובתולדות היחסים בין המזרח והמערב החלה תקופה חדשה.

אולם בהתערבותו הדיפלומטית בעניני רוסיה בקשר עם המרד בפולניה (1863) נחל נפוליאון השלישי כשלון, – נתבטלו גם שרידי שלטון־הבית משנת 1831 והחלה רוסיפיקציה שיטתית בפולניה. גם באיטליה נאבדה השפעתו בשל הפוליטיקה הדו־פרצופית שלו וכפי שראינו, נפל בשבי במלחמתו עם גרמניה ומת בעוד זמן קצר באנגליה (1873).

התקוממות הסִיפָּאִים (הצבא ההודי המורד) בהודו (1857) זעזע את יסודות השלטון הבריטי בהודו ואחד מצאצאי המוגוּל הוכרז למלך בדלהי. אולם לבסוף דכאו האנגלים את המרד ואז בקשה אנגליה להשליט שלום בהודו ולהקל את משא העול מעל התושבים. נתבטלה לגמרי חברת הודו־המזרחית, אחרי קיום של 257 שנה, זכויותיה הועברו אל הכתר ובמיניסטריון הבריטי נמנתה מזכירות מדינית מיוחדת בשביל הודו. מאז מושל בהודו נציב אנגלי, בתור בא־כוח הכתר, עם התואר של משנה למלך.

התקדמות הבריטים באוסטרליה, בדרום אפריקה ובקנדה.

בשנת 1867 קבלה קנדה, בתור דומיניון, שלטון עצמי, – רשות מתן־החוקים נמסרה בידי בית־מורשים, מורכב מבית עליון ותחתון, ורשות ההוצאה לפועל נמסרה לידי מיניסטריון אחראי לפני בית־המורשים; הנציב מטעם הכתר האנגלי הוגבל בשלטונו, כמשפט המלך האנגלי באנגליה.

גם לאוסטרַליה ולדרום אפריקה נִתנו זכויות של שלטון עצמי והארצות האלו התקדמו מאד גם מבחינה כלכלית. את המדינות נַטַל, טרַנסוַל ואוֹרַניָה שבדרום אפריקה כבשו האנגלים מהבּוּרים (אכרים הוֹלַנדים). בטרנסול (1867) ואורניה נתגלו מכרות־הזהב הגדולים בתבל.

 

“השלום המזוין” ו"הפוליטיקה של שווי־המשקל" באירופה.    🔗

אחרי מלחמת צרפת וגרמניה באה תקופה ארוכה של שלום בין המעצמות של אירופה. המדינאים וגם ראשי המדינות לא חדלו מלהבטיח, כי אך שלום הם רודפים ונדמה היה, כי השלום הוא באמת גם האידיאל שלהם ולא רק של העמים, וכי עוד מעט וישליטו הם את השלום גם על כל האנושות.

ואולם בו בזמן הזדינו המדינות מתוך מרץ וקדחתנות, הנהיגו עבודת צבא כללית, גויסו מיליונים של חילים מכל הסוגים ונוצלו כל קניני המדע לשם מטרות מלחמתיות, בהתאם לסיסמה הרומית – “אם רצונך בשלום, התכונן למלחמה”, ונוצר באירופה מצב של “שלום מזוין”, עד שבשנת 1914 פרצה “המלחמה הגדולה” והוכיחה כי אמנם תקוות שוא היו תקוות השלום.

את הנצחון למתנגדי השלום הביאו כמה גורמים, כגון: השאלה הלאומית שלא נפתרה עדיין בכמה ארצות, השאיפה האימפריאליסטית לשעבד את יתר חלקי התבל גם במובן הפוליטי, החנוך הלאומי השוֹבֶנִי המופרז, השפעת המצביאים ובעלי בית־החרושת לתעשית נשק וכדומה.

תקופת השלום המזוין בפוליטיקה האירופית בשנות 1871–1914 דגלה בשאיפה ל"שווי־משקל" בכוחות איתני המדינות ובהתאם לזה נכרתו הבריתות בין המעצמות השונות.

בּרית שלשת הקיסרים (1871–1878).

בכדי להבטיח את כבושי פרוסיה, ביקש ביסמרק לבסס שלום קים באירופה והכניס לשם זה בשנת 1871 בברית את הקיסר הגרמני, האוסטרי והרוסי – ברית שלשת הקיסרים.

מלחמת רוּסיה ותורכיה (1877–1878) ושלום ברלין (1878).

בתואנה של רדיפת הנוצרים התקיפו צבאות רוסיה, ביחד עם צבאות רומניה, סֶרביה ומוֹנטֶנֶגרוֹ, את תורכיה והכוה מכה נצחת.

אולם אנגליה ואוסטריה־הונגריה דרשו את סדור שאלת הבלקן על ידי קונגרס אירופי כללי ובקונגרס ברלין בשנת 1878 קבלה רוסיה את המבצר קַרס ואת המרכז התעשיתי בַּטוּם באסיה ואת חלקה הגדול של בֶּסַרַבִּיָה באירופה, ובתור פצוי קבלה רומניה את דוֹבּרוּדְזָ’ה מרוסיה; רומניה, סֶרביה ומונטנגרו זכו לסוברניות גמורה; בולגריה שבה לקוממיותה המדינית, אך נתחיבה לשלם מס לתורכיה; ליון נספחה תֶסַליה וחלק מאֶפּירוּס; לאוסטריה נמסרה ההנהלה של בּוֹסְנִיָה והֶרצֶגוֹבינָה, שנשארו באופן פורמלי כפופות לשולטן; ואנגליה קבלה מתורכיה את ההנהלה של האי קפריסין – נקודת המשען הצבאית החשובה במזרח הים התיכון.

הברית המשולשת. שלום ברלין הכזיב את התקוות המופרזות של רוסיה והיא יצאה את ברית שלשת הקיסרים. אז הניע ביסמרק את איטליה להצטרף לברית במקום רוסיה, כי איטליה עמדה אז ביחסים רעים עם צרפת מפני תמיכתה באפיפיור וכבוש טוניס באפריקה הצפונית, ונוצרה הברית המשולשת, כפי שראינו כבר.

“ברית־השנים” בין צרפת ורוסיה.

הקיסר הגרמני החדש וילהלם השני (1888–1918), אימפרטור גאה ובעל הליכות תיאטרליות, פטר בשנת 1890 את הקנצלר ביסמרק, אשר בכל תקיפותו ידע גם את החכמה של כבוש־רצון וזהירות והשכיל להחזיק את צרפת בבדידות פוליטית, ואז נכרתה ברית (1891) בין רוסיה וצרפת – ברית השנים, שנתחדשה כמה פעמים אחר כך.

הסכמה בין בריטניה ו"ברית־השנים" נגד גרמניה.

בריטניה בקשה קודם להתקרב אל ה"ברית המשולשת", אם כי לא מצאה חן בעיניה התחרותה של גרמניה במסחר ובים, אבל יותר החרידוה החיל שעשתה רוסיה במזרח הרחוק, התיכון והקרוב והתקדמותה של צרפת באפריקה והודו־סין.

אולם בעקב התנהגותה של גרמניה קמה בשנת 1904 “הסכמה” בין בריטניה ובין צרפת, שלפיה הכירה צרפת בחסותה של אנגליה על מצרים ובחופש־פעולתה באפריקה המזרחית, בעוד שאנגליה נתנה לצרפת חופש הפעולה במרוקו ובאפריקה המערבית ועוד, ואחרי מלחמת רוסיה ויפן (1904–1905) והמרד ברוסיה בשנת 1905 קם בשנות 1907–1908 הסכם גם בין בריטניה ורוסיה, שלפיו סודרו ביניהן היחסים ואזורי ההשפעה באסיה ובתורכיה.

התחדדות המצב על־ידי שאלת מרוקו ומלחמות הבלקן.

אחרי שכבשה צרפת את מרוקו, התנגדה לזה גרמניה בעוז, זמן ידוע רחפה משום זה סכנת מלחמה על אירופה (1905–1911) עד שקבלה גרמניה רצועת ארץ מקונגו הצרפתית.

עוד יותר מסובכת היתה שאלת הבלקן – סלע המחלוקת של הפוליטיקה האירופית. גם מפלגת המתקנים הלאומיים – התורכים הצעירים – שתפסה בשנת 1908 את השלטון בידה, לא יכלה לשנות את המצב בבלקן.

אוסטריה־הונגריה ספחה בשנת 1908 את בּוֹסניה והֶרצגובינה למורת רוחן של סרביה בשל התושבים הסרבים שבארצות הללו ושל רוסיה בבשל מגמותיה הכל־סלביות.

בשנות 1911–1912 כבשה איטליה את טריפולי מתורכיה ואז מצאו להן שעת־כושר גם סרביה, בולגריה, יון ומוֹנטֶנֶגרוֹ לתקוף את תורכיה וב־מלחמת הבלקן (1912–1913) הזאת נפלו ארצותיה האירופיות של תורכיה לשלל למנצחים, רק חבל צר עם קושטא ואדריַנוֹפוולי נשאר לה באירופה.

כשפרצה מריבה בין בעלי־הברית בשאלת חלוקת השלל, הכריחה אוסטריה את הסרבים לעזוב את דוֹרַצוֹ ואת המונטנגרים לעזוב את סקוּטַרי, ועל השטח הנכבש על ידיהם נוסדה מדינת אלבַּניה תחת שלטון דוכס גרמני. מעשה זה עורר התמרמרות גם באיטליה, שלטשה גם היא את עיניה על אלבניה וערער את יסודות “הברית המשולשת”.

ההרוחה הכלכלית והמשטר הדמוקרטי

התקופה של שנות 1871–1914 מצטינת בהרוחה כלכלית וצמיחת המשטר הדמוקרטי. גם אוכלוסי אירופה נתרבו במדה נכרת (ברוסיה מן 74 מיליון בשנת 1859 ל־178 מיליון בשנת 1914, בבריטניה מן 32 מיליון בשנת 1871 ל־46 מיליון בשנת 1914, בגרמניה מן 41 מיליון בשנת 1871 ל־67 מיליון בשנת 1914), ועוד יותר נתרבו צרכי האוכל, ההלבשה, ההנעלה וכדומה, כאִלו להוכיח במיוחד את טעותה של תורת מַלְתוּס, האיקונומיסט האנגלי רוֹבֶּרט מַלְתוּס (1766–1834), שלפיו צפויה סכנה גדולה לאנושות לרגלי רבוי אוכלוסיה, כי הִתרבות צרכי האוכל וכו' לא תוכל להתקדם במדה מספיקה.

החיים הכלכליים נהיו בהרבה קלים וזולים מאשר קודם לכן ומלכים מלפנים לא זכו לחיי הרוחה כלכלית כזו, כמו האזרחים האמידים בזמן החדש. גם הרכוש הלאומי של העמים והמדינות הלך וגדל, מותר־הרכוש הושקע בקבלנויות תעשיתיות ומסחריות מחוץ־לאירופה והביא רוחים הגונים. נתרבו המוסדות לקרֶדיט (אשראי) וכדומה ותפקיד כלכלי חשוב תפסו הבורסות (המשערות) בתור מרכזי ההצעה והדרישה.

המשטר הדמוקרטי התקדם ביחוד במערב אירופה. שלטון המלך הוגבל בהרבה על־ידי הקונסטיטוציה, החיים הפוליטיים נתרכזו בבתי־המורשים, הושגה גם זכות הבחירה הכללית, ובמדינות אחדות גם בשביל הנשים. נוסדו גם מוסדות אוטונומיים (בעלי שלטון־עצמי) מקומיים, ובתי הדין היו משַתפים במשפטים פליליים את באי־כוח העם בתור מושבעים. לכל אזרח, – בלי הבדל דת, לאום או מעמד, – הובטח חופש אישי, חופש הדבור והכתב, בארצות רבות נתקבל חוק של חובת למוד בבתי־ספר עד גיל ידוע, וגם סגנון ההלבשה היה שוה לכל המעמדות וכדומה. אבל עם כל זה לא היתה זאת דמוקרטיה אמתית, כי אם בעיקרה דמוקרטיה בורגנית, כי מרכז הכובד של החברה עבר לבורגנים, בעלי הכספים.

 

תקוני הקונסטיטוציה האנגלית עד שנת 1918.    🔗

בשנת 1872 יצא בימי המיניסטריון של גלַדסטוֹן “חוק הקלפי” – בחירות על ידי זריקת פתקאות לתוך קלפי, ששם קץ לפקוח ושִחוד הבוחרים. בשנות 1884–1885 יצא חוק חדש לטובת זכות הבחירה של העובד הכפרי. בשנת 1911 – בימי המיניסטריון הליברלי של אַסְקְוִית – יצא “חוק בית־המורשים” שנתן את זכות ההכרעה גם בעניני כספים בידי הבית התחתון ולבית העליון (בית־הלורדים) נותרה זכות “הלאו” או “וֶטוֹ”, שיש לו כוח־דחוי לשנתים. בשנת 1918 קבלו זכות בחירה כל הגברים בגיל של 21 שנה ומעלה ונשים בגיל של 30 שנה ומעלה.

הקונסטיטוציה האנגלית

איננה תוצאה של מהפכה – כמו בצרפת –, כי אם של התפתחות היסטורית איבולוציונית מעת השגת “החרתה הגדולה” בשנת 1215 ויש בה גמישות והסתגלות, המאפשרות שנויים יסודיים בסדרי המדינה גם בלי זעזועים פנימיים.

למלך מחלקים כבוד רב, להלכה הוא מקור כל חוק ומשפט, אבל שלטונו מוגבל מאוד, בלי הסכמת המיניסטריון אין הוא עושה שום צעד, ולמעשה אנגליה היא רפובליקה דמוקרטית.

גם שלטונו של בית־הלורדים קצוץ כיום. זכות חבר לבית־הלורדים – הנקרים פִּירים – עוברת באנגליה בירושה, ורק בסקוטלנד ובאירלנד יש בחירות בהשתתפות אצילים בלבד.

מקור כל שלטון הוא הבית התחתון. המורשים נבחרים לחמש שנים ומקבלים שכר בטלה. הצעות החוקים מתקבלות בשלש קריאות. הקריאה הראשונה היא כעין פתיחת דבר, בקריאה השניה דנים על השאלה העומדת על הפרק באופן פרינציפיוני ומוסרים את הדבר לועדה שתעבד את הפרטים ובקריאה השלישית נמנים וגומרים הן או לאו.

המיניסטריון האחראי נבחר מתוך מפלגות הרוב, או מתוך המפלגה החזקה ונשען על רוב פרלמנטרי – “מיניסטריון קבינטי”. הרשות בידי המיניסטריון לפזר את בית התחתון ולסדר בחירות חדשות, אולם אם גם בבית התחתון החדש אין לו רוב, עליו להתפטר.

משטר בריטניה הוא צנטרליסטי, בית־המורשים בוֶסטמינסטר הוא גם בא־כוח הארצות: וֶלס וסקוטלנד, והקבינט הבריטי הוא ממשלתן המשותפת. משנת 1922 יש לאירלנד בית־מורשים וממשלה מיוחדים כמו דומיניון. חוץ מהחוקים והתקנות הכתובים יש במשטר האנגלי גם קַבָּלה שלמה של טכסים ומנהגים שבעל־פה.

המפלגות הפוליטיות העיקריות היו המשמרים והליברלים (לפנים טוֹרים וּויגים). המשמרים הם ביחוד בעד מכסי מגן, אחוד גמור עם אירלנד ואימפריאליזם תקיף. מנהיגיהם העיקריים היו סַליסבֶּרי, בַּלפוּר וצֶ’מבֶּרְלֵין. הליברלים הם ביחוד בעד התחרות חפשית במסחר, שלטון־בית (הוֹם־רוּל) לאירלנד ואימפריאליזם מתון. שתי המפלגות גם יחד דגלו גם בצורך של תקונים סוציאליים.

משנת 1905 התגברו “הליברלים החדשים” עם לוֹיד ג’ורג' וצֶ’רצ’יל בראש, שהבטיחו תקונים סוציאליים יסודיים, רפורמה אַגרָרית (חקלאית) ועוד. אולם משנת 1922 גברה מפלגת העבודה, שהגיעה בעוד שנים אחדות לשלטון עם מַקדוֹנַלד בראש.

הקונסטיטוציה הצרפתית משנת 1875 היא פרי הרבולוציה משנת 1870 והיא רפובליקנית. שום חוק אינו רשאי להמיר את הצורה הרפובליקנית באחרת (רק רבולוציה יכולה לחולל שנוי בנידון זה). השלטון הוא בידי הסנט ובית־הנבחרים והממשלה או המיניסטריון נשענת על רוב פרלמנטרי, בראש מדינת צרפת עומד הנשיא, שנבחר על־ידי שני הבתים לשבע שנים והוא רשאי להבחר שנית. להלכה מונח בידו שלטון רב, אבל למעשה תלוי הוא בדעת הקבינט. מתן החוקים טעון רוב של שני הבתים. המשטר הצרפתי הוא צנטרליסטי טפוסי, ונפוצה בארץ השיטה הפרוטֶקציונית.

מַק־מַהוֹן וגַמְבֶּטָה.

הנשיא טיֶר לא הצליח להשקיט את הארץ אחרי הרבולוציה של שנת 1870 ואז בא במקומו המרשל מַק־מַהוֹן (1873–1879), שדכא את התקוממותה של הקומונה הפריסית. בימיו היתה השפעה רבה גם למלוכנים ומשום זה יש לקונסטיטוציה משנת 1875 גַוָן מלוכני, אך עד מהרה התגברו לחלוטין הרפובליקנים עם גמבּטה בראש ומאז שולטים הרפובליקנים בכל מקצועות החיים.

הרפובליקנים הפריחו מאד את כל ענפי התעשיה והמסחר, רכוש המדינה והפרט גדל מיום ליום, צרפת נעשתה המַלְוָה הראשית באירופה והתקדמה גם בפוליטיקה הקולוניאלית. תקציבים ענקיים מוקצבים לזיון, לאורך גבול גרמניה נבנים מבצרים איומים, אך העמידה ברבוי הטבעי ו"שיטת ילד אחד או שנים" היא מכת המדינה, כמו כן מכבידות על המדינה המפלגות הפוליטיות הרבות.

עלילת דְרַיפוּס היתה נסיון המלוכנים והקלריקלים להבאיש את ריח הרפובליקנים והיהודים. הם העלילו בשנת 1894 על אַלְפְרֶד דְרַיפוּס, שהיה קַפִּטֶן יהודי בצבא הצרפתי ובהשקפותיו רפובליקני, שהוא מסר סודות צבאיים לגרמניה, ודריפוס נשפט לעבודת־פרך עולמית באי השֵדים בחוף גִיַנָה הצרפתית.

אולם קול הצדק לא נעלם וביחוד בהשתדלותם המסורה והממושכת של הקולונל פִּיקַר והסופר הצרפתי הגדול אֶמִיל זוֹלָה יצא דריפוס לבסוף זכאי והושב על כנו בתור מיור לגיון־הכבוד. וכתוצאה משערורית דריפוס הוציאה הממשלה חוק ההפרדה בין הכנסיה והמדינה (1905) והסתלקה מכל תמיכה כספית ומוסרית לטובת הכנסיה.

תכונות הקיסרות הגרמנית.

בשנות 1871–1914 היו ביחוד: מיליטריזם, שבנידון זה תפסה גרמניה את המקום הראשון באירופה ועוד גדל כוחה הצבאי על ידי רבּוי האוכלוסים, הואיל ומשנת 1871 עד שנת 1914 עלה מספר האוכלוסים מן 41 מיליון עד 67 מיליון; הצלחה כלכלית – היא עלתה מאד במסחר ובתעשיה, ביחוד בשל מכסי המגן של ביסמרק ובשל אוצרותיה הטבעיים של פחם וברזל, כמו כן בשל כשרונה הסדורי של הממשלה ויחס המשמעת של האזרחים; גרמניה נעשתה מעצמה ישובית, שהקימה צי אדיר; תקונים סוציאליים שונים, אם כי הממשלה הגרמנית נלחמה בסוציאליזם, ונשענה בעיקר על בעלי האחוזות בפרוסיה –

“היוּנְקֶרים הפרוסים”.

המפלגות הפוליטיות העיקריות בגרמניה היו – הסוציאליסטים, המתקדמים (ליברלים, דמוקרטים), המרכז הקתולי, הליברלים הלאומיים והשמרנים.

המצב הפנימי המיואש של המונרכיה אוסטריה־הונגריה.

הלאומים המרובים של המונרכיה אוסטריה־הונגריה, כמו הצ’כים, הסרבו־קרואטים, הפולנים, הרומנים, הרותנים, הסלובנים, האיטלקים ועוד, שעלו במספרם על מספר הגרמנים וההונגרים, או מַדיארים גם יחד, התנגדו בתוקף למשטר הצנטרליסטי ודרשו משטר פדרליסטי, וכשנכנסה אוסטריה־הונגריה למלחמה הגדולה, נזדעזעו מוסדותיה. הקיסר קרל, יורשו של הקיסר פרנץ יוסף הכריז אמנם (באוקטובר 1918) את אוסטריה לברית של מדינות פֶדֶרַליות, אולם אֵחר אז את הזמן ולא היה יכול כבר לעכב את התפוררותה של המדינה.

המעצורים בהתפתחות איטליה הם ביחוד: – צפיפות תושביה, המחסור במכרות פחם וברזל, שבלעדיהם אינה יכולה להתפתח תעשיה גדולה, כמו כן ההגירה ההמונית לארצות חוץ, לרוב לארצות־הברית וארגנטינה. משום זה דוגלת איטליה בפוליטיקה ישובית, אבל נסיונה, לכבוש את חבש (אביסיניה) לא הצליח והיא נאלצה. אחרי שנות יגיעה ועמל, בשנת 1896 לפַנות את חבש. אחרי קרבנות גדולים הצליחה איטליה לכבוש בשנת 1911 את טריפולי מהתורכים והיא משתדלת לפרוש את שלטונה גם על אלבניה, שגם יוגוסלביה שואפת לקחת אותה תחת חסותה.

בשנת 1922 הגיעו לשלטון הפַשיסטים עם מוּסוֹליני בראש ומאז עוד מגבירה איטליה את מאמציה האימפריאליסטיים והישבניים באגן הים התיכון ובכל המזרח הקרוב, כפי שנראה הלאה.

השאלה החקלאית ברוסיה, עבודתו החקלאית של האכר עמדה ברוסיה בשפל המדרגה, ביחוד מהצד הטכני. הקרקעות לא היו קנין האכרים שעבדו אותן, אלא קנין בעלי האחוזות הגדולות. האכר היה עבד לאדוניו, נתון תחת סבל אישי וכלכלי והיה מחובר אל הקרקע, כמו בזמן הפיאודליזם.

רק בשנת 1861, בימי הצאר אלכסנדר השני, בא שנוי לטובה ועל ידי התקונים האגרריים משנת 1907 של המיניסטר סטוֹלִיפִּין קבל כל אכר את נחלתו לקנינו הפרטי. מאז עשתה החקלאות התקדמות רבה ועד מהרה היתה לרוסיה לאסם התבואה של אירופה. בעקב מכסי המגן של המיניסטר וִיטֶה וההלואות הצרפתיות התחילה להתפתח גם התעשיה.

הריאקציה החשכה ומרד 1905.

אולם הממשלה הריאקציונית בימי הצארים אלכסנדר השלישי (1881–1894) וניקולַי השני (1894–1917) עם פּוֹבְּיֶדוֹנוֹסְצֶב, ראש הסינוד הקדוש, בראש השתדלה לעכב את התפתחות התעשיה מפחדה מפני פרולטריון עירוני וישוב בורגני עשיר, כמו כן דכאה, ביחוד בעזרת אנשי ה"אוֹכרַנָה", שנוסדה לשם משמר על בטחון החיים של ראשי המדינה, את בני הלאומים והדתות האחרים, כמו הפולנים, הפינים, האוקראינים, הקתולים, הפרוטסטנטים, ועל כולם את היהודים.

בעקב לחץ הריאקציה נוסדו אגודות מהפכניות ובשנת 1905, בימי מלחמת רוסיה ויפן, זעזעה הרבולוציה את יסודות רוסיה הצארית. אז הבטיח הצאר דוּמה (פרלמנט) וקונסטיטוציה, על ידי זה השקיט קצת את הרוחות, בינתים החליפה הממשלה כוח, השתלטה על המצב, סדרה טֶרוֹר שחור ו"המאה השחורה" פשטה במדינה. בכדי להסב את תשומת לב ההמון מן הממשלה ומזמותיה, התחילו הסתות נגד היהודים, – בפרעות ובנחלי דם של יהודים אמרה הריאקציה לחנק את רוח המרד.

תקופת הדוּמוֹת.

הצאר קרא אמנם לדומה, אבל הגביל מאד את זכויותיה. עם זה לא רצו להשלים המורשים ואז פִזרה אותם הממשלה בכוח והכריזה בחירות חדשות. כשגם הדומה החדשה לא רצתה להשלים עם ההגבלות, פזרה הממשלה גם אותה, ושִנתה גם את סדרי הבחירות, עד שיצאה לבסוף דומה לפי רוחה ועוד גברה הריאקציה. רק הפינים הצליחו להשיג בשנת 1905 קונסטיטוציה ליברלית וגם לשמור עליה.

המדינות ממדרגה שניה ושלישית, כמו ספרד, פורטוגל, הולנד, בלגיה, שויץ, שודיה, רומניה, סרביה ועוד, היו נטולות לרוב פוליטיקה עצמית ונגררו, בהתאם אל האינטרסים שלהן, אחרי מעצמה זו או אחרת. בענינים פנימיים נהנו המדינות האלו מחופש גמור ומכמה בחינות שמשו מופת לכל העולם, כמו שויץ ובלגיה במובן המשטר המדיני; הולנד, בלגיה ושויץ בשדה הכלכלה; דניה ושודיה בשדה ההשכלה וכדומה. בכל המדינות נצח הפרלמנטריזם. עמי הבלקן שייכים לרוב אל הכנסיה הנוצרית המזרחית ואל הגזע הסלבי ומצטינים בשובניות לאומית.

לתשומת לב מיוחדת ראויה שויץ, שבה יושבים גרמנים, צרפתים ואיטלקים זה על יד זה בלי חכוכים לאומיים ואהבת החופש והמסורת המשותפת מקשרת את כולם.

צמיחת התנועה הלאומית בקרב היהדות.

ראינו שהאֶמנציפציה גרמה בהרבה מקומות ובהרבה מקרים להתבוללות וגם לשמד בקרב היהודים. למרות שגם האנטישמיים הדגישו לא פעם, שהתבוללותם של היהודים היא בלתי אפשרית וגם בלתי רצויה. אולם עוד ביתר תוקף התפתחה התנועה הלאומית בכלל והציונות בפרט.

הרעיון של שיבת ציון היה ער בקרב היהדות מזמן אבדן חרותה המדינית וכמה פעמים רצו היהודים לחדש את מולדתם, – קודם בכוח הזרוע, כמו במרד בר־כוכבא ואחרי כן על ידי תנועות משיחיות, כמו עַבּוּ עיסָא, דוד אלראי, שלמה מולכו ועוד.

גם הסופרים והמשוררים היהודים טפחו את הרעיון של שיבת ציון, ואת רגש האחדות היהודית חִזק עוד גם הגורל המשותף בגולה בזמן האחרון, כגון עלילת הדם בדמשק בשנת 1840, הפרעות האיומות ברוסיה בשנות השמונים של המאה הי"ט, משפט דריפוס ועוד; נוצרה התנועה “חבת ציון” (ביל"ו, המושבות הראשונות בארץ־ישראל, הועד האודסאי) עם פינסקר, לילינבלום ואחד העם בראש.

אולם יוצר הציונות הפוליטית היה תֵּיאוֹדוֹר הֶרצל (1860–1904), גדול הרוח והמעשה, – קמה הסתדרות ציונית עולמית, והקונגרס הראשון בשנת 1897 בבַּזֶל הכריז, כי השאלה היהודית היא שאלה בין־לאומית, לכן צריך לפתור אותה בדרך בין־לאומית על ידי הקמת “מקלט בטוח” לעם ישראל בארץ־ישראל בהסכמת כל המדינות (תכנית בזל). בהשפעת אחד העם הכיר הקונגרס גם בחשיבות הלשון והתרבות העברית והמלחמה הגדולה הכניסה את הציונות לתקופת ההגשמה, כפי שנראה הלאה.

האימפריאליזם מוצאו הוא לרוב מפולחן הכוח והתשוקה לגדולה, אולם הרבה פעמים הוא גם צורך חיוני־כלכלי, ביחוד לרגלי רבוי האוכלוסים, – בכדי להמציא למהגרים מקומות מקלט משלהם, לבל יצטרכו להמיר את אזרחותם המדינית ובשל הצורך לרכוש שוָקים חדשים לתעשיה ולמסחר המתגבר והמתרחב.

מוזר אמנם שהעמים הדוגלים בשחרור אישי ולאומי באירופה, מתכחשים לעיקרים אלה בשאר חלקי התבל, אולם התרבות והמסחר של אירופה נתנו ליַציבים דחיפה להתעוררות והתחדשות.

באימפריאליזם נוהגת אנגליה בשיטת הפֶדֶרליזם ונותנת לרוב שלטון־בית חפשי למושבותיה, בעוד שצרפת נוהגת בשיטת הצנטרליזם ומושיבה בבית־המורשים הפריסי גם את באי־כוח הקולוניות.

 

האימפריון הבריטי    🔗

הוא הגדול והמפותח מבין יתר האימפריונים ואין מדינה ישובית, שתתן למושבותיה חופש אזרחי רחב ואפשרויות רבות כל־כך להתקדמות כלכלית, כמו בריטניה.

חופש כמעט בלתי מוגבל יש לדומיניונים. יש להם מיניסטריון ובית־מורשים משלהם, כספים, תעריפים, דגל וצבא משלהם והמושל הכללי של הדומיניון – בא־כוח הכתר הבריטי – מוגבל בזכויותיו, כמו המלך האנגלי. יש אמנם למטרופולין הזכות של השגחה בעניני חוץ, אולם הכתר נוהג לא לעשות שום דבר בלי הסכמת הממשלה הארצית, לכן התהוה יחס של אמון בין הכתר והדומיניונים – קנדה, פונדלנד החדשה, האוניה של אפריקה הדרומית, אוסטרליה וזֶלנד החדשה.

אבל המושבות מסוג “מושבות הכתר”, או “החסויות” (פּרוֹטֶקְטוֹרַט) משוללות זכות שלטון עצמי, והנציבים האנגלים הם כמעט כל־יכולים.

הודו תופשת עמדה בינונית בין הדומיניונים ומושבות הכתר. אחרי דכוי מרד הסִיפָּאים (1857) עבד השלטון האנגלי במרץ רב להרמת המצב הכלכלי והתרבותי. הוא הכניס גם סדר בחוקים, אסר בחומר הדין את המנהג הנפוץ של שרפת האלמנה אחרי מות בעלה, שם קץ למריבות בין השבטים וכדומה. הודו עם עיר הבירה דֶלהי משמשת כיום מרכז בשביל הפוליטיקה האנגלית באסיה, וחשובה ביחוד בשביל התעשיה והמסחר האנגלי. כמו כן מכלכלת הודו ביד רחבה מאות אלפי פקידים אנגלים, הנמצאים בשרות האדמיניסטרציה ההודית, או אלה שנשתחררו וחיים על קופת הפֶּנסיה.

כבוש מצרים וסודן המזרחית.

מצרים היא חשובה לאנגליה כדרך מעבר להודו, ביחוד מזמן פתיחת תעלת סואץ ובשל חוטי הכותנה שלה, הדקים והארוכים. ד’ישראלי קנה בשנת 1875 את מניות תעלת סואץ מהחִדִיו ישמעאל שנמצא במצוקה כספית בשל בזבזנותו וזה היה הצעד הראשון לשעבוד מצרים. בעוד שנים מעטות, כשהביא החדיו את הארץ לפשיטת רגל, הטילו אנגליה וצרפת השגחה כספית על מצרים (1879) ומרד התושבים, בהנהגת עָרַבִּי פֶחָה, נגד התערבות הזרים, נתן לאנגליה את ההזדמנות, ללכוד את כל הארץ בחזקת יד (1882). בשנת 1898 דכאו האנגלים, בהנהגת המצביא קיצ’נר את התקוממות הדֶרוישים בסודן המזרחית והיא באה תחת שלטונן המשותף (קוֹנדומיניון) של אנגליה ומצרים. כבוש סודן היה דבר חשוב מאד, כי מושלי הארץ הזאת עלולים בזדון למנוע ממצרים את מימי הנילוס ולהפכה לשממה.

התפשטת השלטון האנגלו־סכסי בעולם

מלחמת הבּורים בשנות 1899–1902 היתה קשה ואכזרית, אולם אחרי ברית השלום הוטבו היחסים בין הבורים והאנגלים; קַפלנד, נַטַל, אורניה וטרַנסול התאחדו לאוניה של אפריקה הדרומית ובשנת 1909 נתנה להן אנגליה זכויות של דומיניון.

האימפריון הצרפתי משתרע ביחוד על אפריקה המערבית ועל הודו־סין, ואחרי המלחמה הגדולה קבלה צרפת את המנדט על סוריה.

התפשטות רוסיה באסיה.

האימפריון הקולוניאלי הרוסי הוא חטיבה אחת. עוד בסוף המאה הט"ז התחילה רוסיה בכבושה של סיבּיר. במחצית הראשונה של המאה הי"ט כבשה את קַוקַז ובמחצית השניה של המאה הי"ט כבשה את חִיוָה ובּוּכַרָה באסיה התיכונה.

מדינות ישוביות ממדרגה שניה ושלישית הן ביחוד – איטליה, שכבשה בשנות 1935–1936 גם את חבש (אביסיניה); הולנד (האי יַוָה) ובלגיה (קונגו הבלגית).

 

עלית ארצות הברית ויפן למדרגת מעצמות ישוביות.    🔗

עם התקדמותן הכלכלית גדלה גם השפעתן הפוליטית של ארצות־הברית ומסוף המאה שעברה התחילו גם הן בכבוש מושבות, למרות היותן רפובליקה דמוקרטית ולמרות התנגדות הדמוקרטים; בשנת 1898 הכו את הספרדים מכה נצחת ושפכו את ממשלתן על פּוֹרטוֹרִיקוֹ, קוּבָּה, איי הפיליפינים ועוד. הארצות הנכבשות נספחו לארצות־הברית מבלי לקבל זכויות אוטונומיות, חוץ מקוּבָּה, שהיא רפובליקה, בצל חסותן של ארצות־הברית. מבין הנשיאים האימפריאליסטיים נודע ביחוד הנשיא הרפובליקני רוֹזוֶלט.

בראשית “המלחמה הגדולה” נגמרה העבודה הענקית של חפירת תעלת פַּנַמָה, הדומה בחשיבותה לתעלת סואץ והמקשרת את האוקינוס השקט עם האוקינוס האטלנטי דרך אמריקה המרכזית. על ידי תעלה זו נפתחו אופקים חדשים למסחר ותעשיה ועוד גדל המעמד הצבאי והפוליטי של ארצות־הברית, ביחוד באוקינוס השקט ובמזרח הרחוק, אולם כאן התנגשה המעצמה האמריקאית עם המעצמה האסיתית, עם יפן.

בארצות הברית נבנה הכל בשעורי מדה עצומים (למשל “גורדי השחקים”) והצורה הכלכלית הטפוסית שלה הוא הטרוֹסט – אגוד הקפיטליסטים הגדולים של ענף כלכלי ידוע (נפט, פלדה, טבק וכדומה) לשם הגנה על האינטרסים המשותפים, והשפעה עצומה יש גם לבנקים.

התנערות יפן. התערבות הזרים פקחה את עיני היפנים והביאה אותם לידי הכרה, כי יוכלו לעמוד על נפשם נגד אירופה רק אם ירכשו לעצמם את תרבותה. במהפכה של שנות 1867–1868 הרחיקו המהפכנים את השוֹגוּן, ממלא מקום המיקדוֹ והשליט האמתי, שלא רצה לזוז מהמסורת והמשטר הפיאודלי הקודם, החזירו את השלטון האמתי לידי המיקדו הצעיר מוּט־סוּ־הִיטוֹ (1867–1912), שעמד בראש התנועה המהפכנית. המשטר הפיאודלי בוטל, האכרים הוכרזו לבני־חורין, כל אחד מהם קבל את נחלתו, הוכרזה חובת עבודת הצבא הכללית והחובה הכללית של בקור בית־הספר, הונהג לוח גרֶגוריַני ועוד ועוד ובשנת 1889 נתנה גם קונסטיטוציה, שהיא תערובת של החוקה הצרפתית והגרמנית.

ביחד עם התקונים ירשה יפן גם את הצדדים השליליים של התרבות האירופית, כמו הזיון הקדחתני ומלחמת המעמדות. שטח־הארץ הקטן והאוכלוסים המרובים עוד דחפו את היפנים לכבושים ולמלחמות. בשנת 1895 הכו היפנים את סין וכבשו את האי פורמוזה, בשנות 1904–1905 הכו את רוסיה וקבלו את דרום האי סַחֲלין, חצי האי ליאוטונג עם הנמל ארטור וחצי האי קוריאה ועל ידי נצחונה על רוסיה נכנסה יפן למשפחת המעצמות. על ידי הסכם עם רוסיה קבלה יפן חופש הפעולה בקוריאה ורוסיה במונגוליה; בשנת 1911 גרשה יפן את קיסר קוריאה וספחה את המדינה הזו לארצה.

המצב העגום בסין.

המעצמות הקיפו את סין מכל הצדדים וקרעו ממנה מדינות אחרי מדינות, – היפנים את פורמוזה, הרוסים בסיביר ובמונגוליה, הבריטים בטיבֶּט ועוד. התקוממות הבּוֹקסֶרים (הבריונים הסינים) בשנת 1900 נגד התערבות הזרים דוכאה באכזריות על ידי המעצמות, – סין הוכרחה לשלם פצויים ענקיים, לתת זכויות נוספות למסחר האירופי, ולשפוט את הבריונים משפט מות, למרות שהיא בעצמה תמכה בהם.

נוכח מצב הענינים האלה ובהשפעת יפן התחילו גם בסין להכניס תקונים, המהפכה של שנת 1912 הורידה את הקיסר “בן־השמים” מכסאו ושמה קץ לשלטון בית מַנדז’ו; סין הוכרזה לרפובליקה, בשנת 1913 נתכנס בית־המורשים, אולם יוּאַן־שִי־קַי, הנשיא המוכשר, מת בעוד שנים אחדות (1916) וביחוד הנגודים שבין הצפון והדרום מעכבים את התפתחותה של סין.

“הפרסים הצעירים” בפרס התקוממו כמה פעמים נגד התערבות הזרים ולשם תקון מצב המדינה, השח שהשתמש בצבא רוסיה נגד המתקוממים, נאלץ לבסוף לברוח ואחרי מהומות במשך כמה שנים החליט בית־המורשים (1925) להעביר את המלוכה לידי ראש המיניסטריון (ריזה כַּאן).

יותר הצליחו מאחיהם הפרסיים “התורכים הצעירים” בתורכיה. השולטן־החליף גורש מן הארץ והנשיא והדיקטטור של תורכיה החדשה, מוצטפה כֶּמַאל הכניס בצעדי און תקונים מדיניים וחברותיים יסודיים, – הוציא ספר חוקים חדש, הפריד בין המדינה לכנסיה, הנהיג חובה של נשואים־אזרחיים, נתן זכות ירושה שלמה לאשה, הגדיל את מספר בתי־הספר, השליט את הלבוש האירופי, הקים צבא וצי אדיר, יסד בתי־חרושת וכדומה.

 

שאלת תקון החברה והסוציאליזם. התפתחות חיים בין־לאומיים.    🔗

ביובל השנים שלפני “המלחמה הגדולה” קמה התקרבות בין־לאומית חשובה, מדינית וכלכלית, כמו ועידות השלום בהאג (1899, 1907), קביעת חוקי מלחמה בין־לאומיים, בית־דין עליון בין־לאומי בהאג, הדאר העולמי (1874), אגודת הטלגרף הכללי והסכם על השמוש בשיטה המֶטרית של משקלות ומדות (1875), הסכם בנוגע להגנת גומלים על פַּטֶנטים (1883), הסכמים להסגרת פושעים פליליים, תערוכות בין־לאומיות ענקיות, קונגרסים וועידות בין־לאומיים ועוד.

השאיפה המשותפת, להחָלץ מהמצוקה הכלכלית וליסד את החברה על בסיס כלכלי וסוציאלי חדש, אחדה את מעמד הפועלים בכל הארצות ויסדו הסתדרות פועלים בין־לאומית. בלשנים אחדים חברו גם לשונות בין־לאומיות אחדות, נודעה ביחוד הלשון אֶספֶּרַנטוֹ המורכבת משרשי השפות האירופיות הראשיות ושיוצרה היה היהודי הפולני זַמֶנהוֹף.

נעשו מאמצים משותפים גם לשם תקנת מצב הפושעים והפשע ברוח של הומניות, הואיל והחקירה המדעית הוכיחה, כי שרשי הפשע נעוצים בעיקר בתורשה ובתנאי השפל הכלכלי. נודע ביחוד החוקר היהודי האיטלקי צֶזַרֶה לוֹמבְּרוֹזוֹ (1836–1909), יוצר הקרימינוֹלוֹגיה החדשה.

התקונים הסוציאליים והגנה בין־הלאומית על הפועל התקדמו בהרבה בזמן האחרון, ביחוד בשל פעולות הועידות בין־הלאומיות לשם הגנה חוקית על הפועל בכל הארצות.

קַרְל מַרְכְּס (1818–1883), שנולד יהודי גרמני, ונתנצר כילד בן שש שנים על ידי אביו, היה אבי הסוציאליזם המודרני ומיסד הסתדרות הפועלים בין־הלאומית – האינטרנציונל הסוציאליסטי (1864). לפי ספרו “הקפיטל”, כל מהלך ההיסטוריה אינו אלא מלחמת־מעמדות בלתי פוסקת, מלחמה כלכלית. הכלכלה היא אֵם ההיסטוריה וכל יתר הגורמים, המדיניים, החברותיים והתרבותיים, הם רק תולָדות (המטריאליזם ההיסטורי). לא ירחק היום והרכוש (אמצעי התוצרת) יתרכז, לפי מהלך הדברים, בידי אנשים מעטים ואז יחרימוהו הפועלים – הפרולטרים, שהכרתם המעמדית עוד גדלה בינתים, בקלות לטובת הכלל ותחל המדינה השַתפנית או הקומוניסטית.

מנהיגי הפועלים בפועל היו פרידריך אֶנגֶלס (1820–1895) והיהודי הגרמני פרדיננד לַסַל (1825–1864), ראש ההסתדרות הגרמנית. “גלוי־הדעת השתפני” (“המניפסט הקומוניסטי”) של מרכס ואנגלס היה ל"אני מאמין" הרשמי של ההסתדרות הסוציאליסטית החדשה.

הסוציאליזם שואף להלאמת כל אמצעי התוצרת (האדמה, בתי־החרושת, המכונות) ולהעמדתם ברשות החברה, לארגון העבודה על ידי גיוס כללי של כל האזרחים (לפי כשרונותיהם ויכולתם) ולהבטחת חלוקה צודקת של התוצרת. המינימליסטים חושבים שיש להכשיר את הקרקע בשביל המשטר החדש לאט־לאט ובהדרגה ולוּ גם במסגרת המשטר של עכשו, בעוד שהמכסימליסטים רואים בתקונים סוציאליים את דחית הקץ ודורשים מהפכה סוציאלית, שתשנה בבת אחת את המשטר הכלכלי־החברותי, ולוּ גם בכוח האגרוף ואמצעי כפיה.

המתנגדים מימין סוברים שהסוציאליזם הוא “תנועה יהודית בין־לאומית” משוללת כל רגש אהבת המולדת; שאיפת השויון של הסוציאליזם היא נגד חוקי הטבע, שאינם סובלים שויון, הלא נולדים חזקים וחלשים, בעלי כשרונות ומחוסרי כשרונות, חכמים ושוטים ועוד; האיניציאטיבה (היזמה) הפרטית והנטיות האנוכיות הן שצברו את הרכוש של היום, שילך לאבדן אם לא יהיה מקום לאיניציאטיבה זו, כי הכל ירצו להרבות בהנאה ולהמעיט בעבודה ותבוא התרוששות כללית; פריון האדמה ורבוי התוצרת לא יוכלו להתקדם במדה שוה עם רבוי האוכלוסים וגם החופש האישי יוגבל מאד במשטר הסוציאליסטי.

האנרכיסטים שואפים לבטול שלטון המדינה בכלל. לפיהם כל שלטון וממשלה מביאים לעבדות, לטמטום המוח ולדכוי המחשבה העצמית. חופש אמתי והתקדמות אנושית יושגו רק על ידי צורת־חיים אינדיבידואלית (אישית), שבה יחיה כל אדם על פי חוקיו הוא, אם כי יחידים, קבוצות או אגודות יכולים להתאחד על פי רצונם החפשי, בכדי לסדר ביחד את עניניהם הכלכליים או החברותיים וגם ימצאו לזה את הצורה המתאימה בעתיד.

לאבי האנרכיזם המודרן יש לחשוב את הסופר הצרפתי פּרוּדוֹן (1809–1865), בעוד שמנהיג “האנרכיזם הלוחם” היה הסופר הרוסי בַּקוּנין (1814–1876), שלפיו צריך להחריב את הכל, ולכל לראש את הקנין הפרטי ואת שותפו בלתי־הנפרד – את המדינה. הבנין הוא כבר ענין הדורות העתידים.

 

התפתחות המדעים בזמן החדש.    🔗

בשדה הפילוסופיה נודעו ביחוד: הפילוסוף הגרמני הֶגֶל (1770–1831), שלפיו כל מה שבמציאות הוא גם בשכל ולהפך; כל הנחה (תֶּזֶה) מולידה את ההפך שלה (אנטיתֶּזֶה), ושניהם ביחד מתבטלים בהתמזגם למושג חדש, משוכלל מקודמיו (סינתֶּזֶה), ועל ידי זה משתלם המין האנושי.

לפי הפילוסוף האנגלי י’וֹן סטוֹאַרט מיל (1806–1873) אין האדם מטבעו עושה את הטוב והיושר לשם שמים בלבד, אלא לשם תועלתו העצמית, אולם אושר הפרט קשור באושר הכלל, לכן לשאוף “אל האושר הגדול ביותר של המספר הגדול ביותר”. הכוון הזה ידוע בשם האוּטיליטַריזם (תועליות).

לפי הפילוסוף הגרמני ארטור שוֹפֶּנהָאוּר (1788–1860) אין לחיים תכלית, שהם רק שאיפה אחת בלתי פוסקת וסבל גדול אחד. לפי הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשֶה (1844–1900) “טוב” הוא כל מה שמחזק את “רצון החוסן” ומאדיר את כוחנו ורע הוא כל מה שנובע מתוך חולשה, העדר־יכולת; הנצרות והסוציאליזם, בשאיפתם לידי שויון, מעכבים את התפתחותו של היחיד הגדול, של “האדם העליון”.

הפילוסופיה המטריאליסטית (מוֹלְשוֹט, פוֹנט, בּיכנֶר) הכריזה על מֶכַניות החיים, – גם הפרוצס של המחשבה אינו, אלא תנועת פרוּדות (מוֹלֶקוּלות). בספרו “תולדות המטריאליזם” מורה לַנגֶה (1828–1875), כי מדע מדויק אנחנו יכולים ליצור רק על יסוד רשמי החושים, שאנו מקבלים מהעולם המוחשי.

בשדה מדעי הטבע נודעו ביחוד: החימאי הצרפתי לָווֹאַזְיָה (1743–1794), שמצא את חוק־קיום־החומר ושנחשב ליוצרה של החימיה החדשה, המלומד האיטלקי ווֹלטָה (1745–1827) נתן דחיפה עצומה להתפתחות ידיעותינו התיאורטיות והשמושיות במקצוע האלקטריות. את היסוד לאלקטרומַגנֶטיות הניח המלומד הצרפתי אַמְפֶּר (1775–1836). הַינריך הֶרְץ מצא בשנת 1888 שהגלים האלקטרומגנטיים מתפשטים דרך החלל הריק, כמו גלי האור ועל ידי כך הונח היסוד לשמוש בטלגרף האלחוטי. בּוּנְזֶן¹⁵ וקִירְכְהוֹף הניחו את היסוד (1859) לאַנַליזה הסְפֶּקְטְרַלית, שלפיה אפשר להכיר את תִּרכָּבתָּם החמית של גופים ידועים ושל כוכבים על פי סגולות האור, שהם שולחים בלהטם. המהנדס הגרמני אוטו לילינתַל (1848–1896) הניח את היסוד לאויאטיקה המודרנית. את הטלפון המציא בשנת 1860 הפיסיקן רַיס (1834–1874), ששוכלל בשנת 1876 על ידי המלומד בֶּל, ואחריו על ידי הממציא הגאוני תוֹמַס אֶדיסוֹן (1847–1931), הפיסיקן האמריקני, שהמציא גם את המנורה החשמלית, הפונוגרף, הראינוע ועוד, בעוד שאת הרדיו המציא הפיסיקן האיטלקי מַרקוֹני (1874–1937).

בשדה הביולוגיה נודע ביחוד המלומד האנגלי צַ’רלס דַרוין (1809–1882), מיסד תורת ההתפתחות, הידועה בשם תורת האיבולוציה או הטְרַנְסְפוֹרמיזם (מדע על השתנות המינים). לפי תורה זו מצליחים במלחמת הקיום רק הפרטים, שהסתגלו ביותר לתנאי סביבתם. אלה ממשיכים את קיומם ומנחילים לצאצאיהם את הסגולות המיוחדות, שבזכותן נצחו במלחמת קיומם. באופן כזה מתלקטות מדור לדור הסגולות, שערכן רב לקיום המין. בהמשך הדורות הן מתפתחות ומתגברות במדה כזו, שנוצר מין חדש, המתאים יותר מן האחרים לתנאי החיים. בגלל “הבְּרֵרה הטבעית” הזאת הסתעפו המינים המעטים שמלפני אלפי דורות למינים רבי־הגונים, הקימים כעת בעולם החי והצומח. בספרו על מוצא האדם (1871) תאר דרוין את “המְדַבֵּר” בתור מין מיוחד, שהתפתח ממין חי נמוך ממנו.

המלומד הצרפתי לוּאי פַּסְטֶר (1822–1895) היה מיסד הבַּקְטֶריולוגיה וגרם גם להתפתחות הכירוּרגיה (תורת הנִתוח). הוא הוכיח שתופעות התסיסה והרקבון נגרמות על ידי גופים מיקרוסקופיים, הנמצאים באויר ואשר הם נושאי המחלות המִתדבקות ומצא אמצעים להמנע מהמחלות האלו ביחוד על ידי הרכבות.

הרופא הגרמני רוֹבֶּרט מַיֶר גלה בשנת 1842 את חוק־קיום־האנרגיה. היהודי אַלְבֶּרט אַינשׁטַין (נולד בשנת 1879) יסד את “תורת היחסיות”, אשר שִנתה את המושגים היסודיים במכניקה של ניוטון והפיצה אור חדש על תופעות רבות במקצועות האסטרונומיה, הפיסיקה והחמיה.

בשדה הספרות התגבר בשנות החמשים והששים של המאה הי"ט הכוון של הריאליזם, שטפל עם הפרובלימות היום־יומיות של הזמן, בעוד שבשנות השבעים והשמונים של אותה המאה התקדם יותר הכוון של הנטורליזם, שתאר את החיים באופן טבעי כמו שהם.

מבין הסופרים שבזמן החדש נודעו ביחוד: הסופר הצרפתי אֶמיל זוֹלָה (1840–1902), שמגלה מגמה מוסרית חזקה בכתביו, הסופרים הרוסים לֶב טוֹלסְטוֹי (1828–1910), המטיף לאהבת זולתנו ולחיי פשטות ו־פיוֹדוֹר דוֹסטוֹיֶבְסְקי (1821–1881), היורד לעמקי נפשם של אנשים פושעים ומתאר אותם באמתיות ובאומנות נפלאה; הסופר הנורבגי הֶנְריק איבְּסֶן (1828–1906), שהרים על נס טפוסים בעלי רצון ואופי מוצק והסופר הגרמני גֶרְהַרט הָאוּפְּטְמַן (נולד 1862), המתרכז בעיקר מסביב לשאלה הסוציאלית, כגון בדרמה המפורסמה שלו “האורגים”.

מבין הסופרים העברים שבזמן החדש נודעו ביחוד: שמואל דוד לוצאטו (1800–1865), המפרש המובהק של התנ"כ; אחד העם (1856–1927), הוגה הרעיון “המרכז הרוחני” בארץ־ישראל"; אליעזר בן־יהודה (1857–1922), מחיה הלשון העברית בתור שפה מדוברת והמשוררים הגדולים חיים נחמן ביאליק (1873–1934) ו־שאול טשרניחובסקי (נולד בשנת 1875).

מבין הסופרים שמחוץ לאירופה נודע ביחוד המשורר ההודי רַבִּינְדְרַנַתְּ טָגוֹר (נולד בשנת 1861).

בשדה האמנות שָבו בזמן החדש קודם לקלסיציזם – לאמנות היונים והרומים העתיקים, כמו האמן י’קלואי דור, אבל אחרי כן חזרו ושבו ביחוד האנגלים, הצרפתים והגרמנים אל הסגנון הגותי (גותיקה) של ימי הבינים, כמו האמנים ג’ריקול ודֶלַקרוֹאָה. בזמן האחרון התגברה האסכולה הנטורליסטית (מילֶה והפסל רוֹדֶן) וענפה האימפּרֶסיוניזם שהושפע הרבה מהאמנות היפנית ושלפיו מתאר, למשל, הציר את הרושם הראשון (אימפּרֶסיון) שהוא מקבל מעצם ידוע בטבע החפשי תחת השפעת האור והאויר. נודעו ביחוד: הציר הגרמני מֶנְצֶל והציר היהודי ליבֶּרמַן – ראש האימפרסיוניזם הגרמני. כמו כן הציר היהודי הגדול ישראל’ס בהולנד.

בשדה המוסיקה נודעו בזמן החדש ביחוד הקומפוזיטורים והאמנים המוסיקאים: הַידן (1732–1809), מוֹצַרט (1756–1791), בֵּטהוֹבֶן (1770–1827), שוּבֶּרט (1797–1828), היהודי מנדלסון־בַּרתוֹלדי (1809–1847), ו־ריכרד וַגנֶר (1813–1883), היהודים הצרפתים מאיר בֶּר ו־הלוי (אופרות), האיטלקי וֶרדי, ההונגרי ליסט (1811–1886), הפולני שוֹפֶּן והרוסי צַ’יקוֹבסקי (1840–1893). הגרמפון והרדיו מקנים בימינו לכל העולם את יצירות הקומפוזיטורים הגדולים והטובים ביותר.

 

המלחמה הגדולה (1914–1918)    🔗

פֶרדינַנד, העצר האוסטרו־הונגרי, היה ידוע בתור צורר המדינה הסֶרבית, היות ורצה להפוך את המונרכיה הדוּאליסטית (אוסטריה־הונגריה) למונרכיה טרִיַליסטית (אוסטריה־הונגריה־סלביה הדרומית), ולתוך תחומה של סלביה הדרומית היו צריכות להכנס סרביה ומונטנגרו. הפַּטריוטים הסרבים החליטו איפוא להגות מהמסלה את יורש־העצר ופרדיננד נרצח בסַרָיֶבוֹ (בירת בּוֹסְניה) על ידי סרבי צעיר (1914.6.24). הרצח הזה נתן את הדחיפה האחרונה להתפרצות המלחמה הגדולה שהתכוננו לקראתה בתקופת השלום המזוין הממושך.

אוסטריה־הונגריה וגרמניה החליטו להכניע את סרביה בחזקת־יד, בקוותן שרוסיה לא תכנס למלחמה בשל בעלת־בריתה סרביה, כי רוסיה אינה מוכנה למלחמה ושגם אנגליה תשאר בניטרליותה, לכן דחקו את הסִפּוּק, שרצתה לתת סרביה ואת תווכה של אנגליה, לישב את הסכסוך בועידת מעצמות. אולם רוסיה, צרפת ובריטניה חשבו את השעה לשעת־כושר להכות בכוחות משותפים את גרמניה הגאיונה.

הענינים התפתחו במהירות, אוסטריה־הונגריה הכריזה מלחמה על סרביה (בסוף יולי 1914). רוסיה ומונטֶנֶגרו עמדו לימין סרביה. בתור תשובה לזה יצאה גרמניה נגד רוסיה, צרפת התחברה תיכף אל בעל בריתה הרוסי ואחרי שגרמניה הֵפרה את הניטרליות הבלגית, נלותה בריטניה לצרפת וככה התלקחה המלחמה במשך ימים מעטים כמעט בכל אירופה וגם מחוצה לה.

הרוח המניע של בעלי־הברית – “בעלי־ההסכמה” היתה בריטניה, שהצליחה להכניס למלחמה לטובת בעלי הברית את היפנים וגם את שני בעלי הברית של מעצמות המרכז, – את איטליה ורומניה, כמו כן את יון. הצעד המוצלח ביותר של הדיפלומטיה האנגלית היה, שארצות־הברית של אמריקה הצפונית נספחו אל “בעלי־ההסכמה” (1917) ובעקבותן גם הרפובליקות של אמריקה התיכונית והדרומית, כמו בּרַזיל, אוּרוּגוי ועוד. כמו כן גם סין, ליבֶּריה האפריקנית וסִיַם האסיתית. מן 1700 מיליון תושבי כדור הארץ היו כמעט 1400 מיליון במחנה “ההסכמה” ועשרים וחמשה מיליון אנשי צבא עמדו תחת דגלה (1917). לעומת זאת עמדו מעצמות המרכז כמעט בודדות בעולם. נלוו אליהן רק תורכיה (1914) ובולגריה (1915).

החזית המערבית שבין גרמניה וצרפת היתה העורק הראשי של כל המצב האסטרטגי. פה התחילה המלחמה הגדולה ופה נגמרה. כשמאנה בלגיה לתת לגרמנים מעבר חפשי דרך ארצה, חללו הגרמנים את ניטרליותה, – כבשו במשך שבועות מעטים את חלקה הגדול והבקיעו דרכה אל לב צרפת, כי גבולה הצפוני של צרפת לא היה מבוצר כל כך כמו הגבול המזרחי. פריס היתה בסכנה, אולם על־יד הנהר מַרְן נחלו הצרפתים נצחון מזהיר על הגרמנים (ספטמבר 1914), שהרס את כל תכניתה האסטרטגית של גרמניה; ההתקפה הגרמנית נעצרה והגרמנים עברו למלחמת־מגן, שנמשכה חדשים ושנים, לרוב בחפירות, עד ראשית שנת 1918, מבלי להביא תמורה במצב האסטרטגי הכללי.

בחזית המזרחית הצליחו קודם הרוסים לכבוש את פרוסיה המזרחית, כמעט כל גליציה והתחילו לחדור גם להונגריה, אולם אחרי אשר שבחזית המערבית התבצרו הצדדים הנלחמים בחפירות, רִכזו מעצמות המרכז את כוחותיהם בעיקר בחזית המזרחית, עברו למלחמת תנופה נגד רוסיה, הכו את הרוסים מכות נמרצות, גרשום מפרוסיה, הונגריה וגליציה ועוד כבשו שטחים רחבי ידים מרוסיה עם הערים ורשה, וילנה, בריסק־דליטה ועוד.

מפלת רוסיה בשדה הקרב השפיעה גם על המצב הפנימי ברוסיה, – קמה מרידה והצאר הוכרח לוַתר על המלכות בשמו ובשם בנו יורש־העצר (מרס 1917). קֶרֶנסקי, ראש המיניסטריון הזמני, רצה להקים רפובליקה דמוקרטית ולהמשיך את המלחמה על צד “ההסכמה”, אולם גם צבאותיו נגפו לפני צבאות מעצמות המרכז ואז הצליחו הסוציאליסטים השמאליים – הבּוֹלשֶביקים, עם לֶנין בראש, לתפוס את השלטון בידם (בנובמבר 1917) והם כרתו ברית־שלום נפרד בבריסק־דליטה עם מעצמות המרכז.

גם בחזית בדרום אירופה היתה יד מעצמות המרכז על העליונה וכניסת איטליה למלחמה (מאי 1915) על צד “ההסכמה” קשרה אמנם אל החזית מאות אלפי חילים אוסטרו־הונגרים וגרמנים, אבל לא הביאה שנוי חותך לטובת ההסכמה. סרביה ומונטנגרו נלחמו אמנם בגבורה, אבל בסוף שנת 1915 הוכרחו להכנע לפני הצבאות המאוחדים של אוסטריה־הונגריה, גרמניה ובולגריה, למרות צבאות־העזר של צרפת ואנגליה. גם רומניה, שנכנסה למלחמה בשנת 1916 לטובת “ההסכמה”, הוכתה מכה נצחת על־ידי מעצמות המרכז והוכרחה גם היא לכרות שלום נפרד בבוקרסט (מאי 1918). לא הצליחו בעלי ברית “ההסכמה” גם בהתקפותיהם בגליפּולי ובדַרדנלים, שהוכו כאן קשה על־ידי התורכים ונאלצו לסגת אחור (ינואר 1918).

החזית בארם־נהרים ובארץ־ישראל.

האנגלים תפשו תיכף את ערכה הגדול של החזית הזאת, ביחוד בשל תעלת סואץ ומצרים ועמדת בריטניה בהודו ובאפריקה הדרומית, אזרו את כל כוחם וההצלחה גם האירה להם פנים בחזית זו. את החִדִיו (עַבַּאס הִלמִי) הדיחה בריטניה מכסאו בגלל שאיפתו לשחרור מצרים בעזרת תורכיה ומעצמות המרכז. במקומו נתמנה למושל מצרים מטעם אנגליה בנו של החדיו ישמעאל (חוּסֵין) שקבל גם את התואר “שולטן”, בכדי להסב את לב המושלמים מהחליפות בקושטה. אחר מותו בשנת 1917 ירש את כסאו ואת התואר “שולטן” אחיו אַחְמֶד פוּאַד.

בהשפעת בריטניה מרד השֶרִיף של מֶכָּה (חוּסֵין אִבְּן עַלי) בתורכיה והכריז את עצמו למלך עומד ברשות עצמו, וגם בקרב הערבים בארץ־ישראל, סוריה וארם־נהרים צמחה שנאה לתורכיה.

הבריטים הכו את התורכים, כבשו את חצי האי סיני (דצמבר 1916), את בגדד (מרס 1917), את באר־שבע, עזה, אשקלון, יפו (אוקטובר–נובמבר 1917) ובשמיני לדצמבר 1917 כבשו גם את ירושלים. במלחמתם זו עזרו לבריטים הרבה גם היהודים, שהקימו לגיונות של מתנדבים לשם שחרורה של ארץ־ישראל. בספטמבר 1918 הוכו התורכים ובעלי בריתם מכה נצחת, נכבשו נצרת, דמשק ועוד והתקדמות האנגלים ובעלי בריתם נעצרה רק על ידי שביתת הנשק עם תורכיה (31 לאוקטובר 1918).

המלחה בים ובאויר. המלחמה התנהלה גם בים, ביחוד בים הצפוני והבלטי, אבל ביחוד השתמשו הגרמנים בצוללות, בכדי להרוס את הצי המסחרי של בריטניה, אם גם נגד חוקי המלחמה הבין־לאומיים ועלה גם בידם להטביע אניות מסחר אנגליות רבות, אולם על ידי זה שהטביעו גם את האניה האמריקאית הגדולה “לוּזיטַניה” עם אלפיים נוסעיה, החישו רק את התערבותן של ארצות־הברית במלחמה לטובת “ההסכמה” (אפריל 1917). עוד יותר אכזרית היתה המלחמה באויר, ביחוד כשלא פעם נזרקו פצצות מהאוירונים גם על בנינים פרטיים ואזרחים שלֵוִים. נודעו ביחוד “הטיולים” האיומים של הגרמנים מעל לונדון ופריס.

המלחמה הכלכלית. מצב הניטרלים. אולם הרבה סבלו מעצמות המרכז ממלחמת־ההסגר־הכלכלי, שהטילה “ההסכמה” עליהן. עד מהרה קמה מצוקה גדולה בארצות מעצמות המרכז בכמה חמרים גלמיים וגם בצרכי אוכל, ועוד יותר בשל מעוט היבול המקומי מסבת חוסר ידים עובדות לרגלי הגיוסים התמידיים, – הוכנסו פתקאות לחם, קמח, סוכר, חלב, בגדים ועוד, נשים וילדים למאות היו נצבים על יד חנויות־מכולת יום־ולילה ולא פעם שבו ריקם הביתה ומספר הרעבים והנצרכים הגיעו למיליונים.

גם הארצות הניטרליות (שויץ, ארצות סקנדינביה, הולנד, ספרד) סבלו לא מעט מההסגר הכלכלי ומהוצאות הגיוס לשם חזוק מעמדן הניטרלי מול פתויי ואיומי הצדדים הנלחמים השונים.

המצב האסטרטגי בראשית שנת 1918 לא היה רע בשביל מעצמות המרכז, שהדבירו תחתן, ביחוד בהנהגת המצביאים הגרמנים הינדֶנבּוּרג ולוּדֶנדוֹרף, את בלגיה ואת גבולותיה התעשיתיים של צרפת, את סרביה ומונטנגרו, את רומניה ושטחים ענקיים ברוסיה; האיטלקים נחלו מפלות וצבאות “ההסכמה” לא עצרו כח להזיז את האויב מעמדותיו בצרפת. מעצמות המרכז היו יכולות להשיג תנאי שלום נוחים ולצאת את המלחמה בכבוד, למרות שצבאות “ההסכמה” כבשו את המושבות הגרמניות, את ארם־נהרים וארץ־ישראל, אולם ביחוד היהירות של המדינאים הגרמנים הקלו על בעלי “ההסכמה” את עבודתם התעמולתית, שהם דוגלים בשם היושר והחופש ובשם זכות העמים להגדרה עצמית וגרמו לבסוף לכשלונן של מעצמות המרכז.

ארבעה עשר סעיפי וילסון, נשיא ארצות הברית (ינואר 1918), כגון בטול הדיפלומטיה החשאית, חופש הימים, חופש כלכלי בין כל העמים, המעטת הזיון, הקמת “חבר לאומים” שיאחד את כל העמים לשם הבטחת החופש וכדומה, הועילו מאד לתעמולת “ההסכמה”. רבים גם מבין עמי מעצמות המרכז התחילו מאמינים, כי וילסון דורש את טובת עמם וכי הוא רק נגד הממשלה האוטוקרטית והתחילה החזית הפנימית מתפוררת אף בגרמניה, ולא כל שכן באוסטריה ותורכיה, ששם היו הלאומים הזרים אויבי ממשלתם מראשית המלחמה.

כשלון גרמניה ובעלי בריתה. שביתת נשק.

ההסגר הכלכלי, הרעב בפנים הארץ, דלדול החומר האנושי, התחדדות השאלה הלאומית בתורכיה ובמונרכיה ההבסבורגית ועוד דחפו את גרמניה אל קרב אחרון ומכריע. באביב 1918 גם השיגו הגרמנים כמה נצחונות בצרפת, פריס היתה שוב בסכנה, אולם הופיע הטַנק, תגלית חדשה של הטכניקה הצבאית האנגלית, שעשה שמות בגרמנים וצבאות “ההסכמה” בהנהגת המצביא הצרפתי פוש הכו את מעצמות המרכז מכות קשות. בספטמבר 1918 נכנעה בולגריה לפני צבאות “ההסכמה”, באוקטובר נכנעה גם תורכיה, במונרכיה ההבסבורגית התחוללה רבולוציה, שהתירה את הרצועה גם בשדה הקרב והכריחה את המונרכיה לכרות שביתת נשק (4 לנובמבר 1918) ואז נאלצו גם הגרמנים להכנע ולקבל את ארבעה עשר סעיפי וילסון כבסיס של שלום, ותנאים קשים של שביתת נשק (11 לנובמבר 1918). הקיסר וילהלם נאלץ לותר על כסאו בשמו ובשם בנו ולהמלט להולנד.

אבדות המלחמה היו גדולות מאד, – קרוב לעשרת מיליונים איש בריא נהרגו, כעשרים וחמשה מיליון מתו בתלאות המלחמה, בריאותם של מיליונים רבים נתמוטטה, כפרים וערים לאלפים היו לגלי עיים וכדומה וגדולה היתה גם האבדה המוסרית, ביחוד כשהשלום שנכרת החזיר את הסדר הישן, במקום להשרות שלום קים וצדק עלי אדמות, כפי שקותה זאת האנושות הסובלת.

תנאי השלום עם גרמניה צריכים היו להיות אמנם, לפי תנאי שביתת הנשק, על סמך ארבעה־עשר סעיפי וילסון, אולם “ההסכמה” הפרה את הבטחתה והתעללה בגרמניה, אחרי שפרקה ממנה את הנשק. הנשיא וילסון התאמץ אמנם לקיים את ארבעה־עשר הסעיפים שלו, אולם לא היה יכול להגבר ביחוד על קלֶמַנסו הצרפתי והוכרח להסתפק לבסוף עם התאמה פורמלית בין ארבעה־עשר סעיפיו וחוזה השלום, בכדי לא לסכן את הקמת מוסד חבר־הלאומים, שתלה בו תקוות רבות.

לפי חוזה השלום של וֶרסיל הפסידה גרמניה את אֶלזַס־לוֹרֵין לטובת צרפת; את החלק הגדול של פרוסיה המערבית, את חבל־המכרות בשלסיה העליונה ופוזן לטובת פולניה; את נפות שלזויג הצפונית לטובת דניה; את כל מושבותיה לטובת בעלי ההסכמה; דנציג על תושביה הגרמנים הוכרזה ל"עיר חפשית", אולם הוכנסה לתחום־המכסים ועניני־החוץ הפולנים. אגן־הסַאר על מכרותיו העשירים בפחם וחבל הרינוס על מבצריו נשארו בתור ערובה לקיום תנאי השלום בידי חיל מצב ההסכמה, על גרמניה הוטלה לשלם פצויים ענקיים ועוד. אחרי אשר גרמניה עמדה, בעקב התשלומים הענקיים, לפני פשיטת רגל כלכלית, הומתקו קצת תנאים אלה בחוזה לוּקַרנוֹ (1925).

תנאי השלום עם אוסטריה, הונגריה, בולגריה ותורכיה היו גם כן קשים. על “הרפובליקה אוסטריה” שנשתירה מהמונרכיה הדנובית אחרי התפוררות שני חלקי המדינה וגרוש ההבסבורגים משניהם, היה לשלם פצויי מלחמה גדולים, אסור היה לה להספח לגרמניה וכדומה. מהונגריה נקרעו בערך שני שלשים משטחה הקודם, – טרַנסילוַניה ובַנט נמסרו לרומניה, סלובקיה ורוּתֶניה לצ’כוסלובקיה, קרואטיה ליוגוסלביה ועוד. בולגריה נאלצה לשלם פצויי מלחמה, לפנות רצועת ארץ לסרביה, את טרַקיה ליון ועוד.

לתורכיה נשארה רק אסיה הקטנה וקושטה. את טרקיה עם העיר אדרינופולי ורצועת חוף עם איזמיר באסיה הקטנה נאלצה למסור ליון. מבצרי הים הופקדו בידי ועדה בין־לאומית, סוריה באה תחת ממונות צרפת, ארץ־ישראל וארם־נהרים תחת ממונות אנגלית, ערב הוכרזה למדינה עומדת ברשות עצמה וארמניה באה תחת חסות חבר־הלאומים. אולם מוצטפה כֶּמַאל פחה התקומם נגד תנאי שלום זה, הכה את היונים (1922) ובשלום לוֹזַנה (1923) נאלצה ההסכמה להמתיק את תנאי השלום עם תורכיה.

מדינות חדשות רבות קמו לתחיה בעקב חוזי השלום השונים, כמו יוגוסלביה (סרביה, הסלַבים הדרומיים ומונטנגרו), צ’כוסלובקיה, פולניה, פינלנד, אֶסטוניה, לַטביה, ליטה, שהתחייבו לשמור על זכויותיהם האזרחיות של המעוטים הלאומיים. יוגוסלביה, צ’כוסלובקיה ורומניה מאוחדות באמנת־ברית – “ההסכמה הקטנה”, הנגררת אחרי צרפת ומשמשת תריס נגד גרמניה מצד אחד ונגד הבולשביקים מצד שני, כמו כן נגד התחזקותה של הונגריה.

מצב התוהו בעולם המדיני והכלכלי היה אחד מתוצאות המלחמה. בשנת 1920 פרץ מרד באירלנד (סין־פֵינים), שהשיגה בשנת 1922 מעמד של דומיניון. בגרמניה היתה רבולוציה אדומה של קומוניסטים (אַספַּרטַקיסטים) ואחריה מרידה מלוכנית. בהונגריה היתה מהפכה בולשבית קצרת־ימים בהנהגתו של היהודי בֶּלָה כּוּהן ואחריה קמה (1919) ממשלה של ריאקציה שחורה. ברוסיה חנקו מושלי קרֶמל האדומים בנחלי־דם את רוח־המרד. ביחוד מר היה גורל היהודים בשעת מלחמת־האזרחים באוקראינה, שנטבחו שם לרבבות על ידי ההמון השסוי.

גדול היה גם ההרס הכלכלי בעקב המלחמה. מוסדות הכלכלה העולמית נזדעזעו. קם מחסור בחמרים גלמיים ואמצעי הובלה, שתוק התעשיה והאמרת היוקר. מיליוני פועלים היו מחוסרי עבודה, חובות המדינות עלו לסכומים עצומים, ערך הבנקנוטים ירד פלאים בשל הגדלת מחזור הבנקנוטים (אִינְפְלַצִיָה), ששללה מהם את בסיסם בזהב, וצמחו עסקי ספסרות שונים לרעת הכלל. עוד הורע המצב על ידי זה, שכמה ארצות, ביחוד ארצות־הברית, סגרו את שעריהן בפני המהגרים, בשל פחדם מהתחרות בעבודה ולשם התמזגות האומה. בשל התוהו המדיני והכלכלי צצה דיקטטורה במדינות רבות (באיטליה – מוּסוליני, בספרד – פְּרימוֹ דֵי ריוירה, בהונגריה – הוֹרטי, בפולניה – פילסודסקי, בתורכיה – מוצטפה כמאל פחה, בפרס – ריזה חאן ועוד).

הפשיזם. הבלבולים הקומוניסטיים באיטליה לאחר המלחמה הכשירו את הקרקע לגידול התנועה הפשיסטית, או הפשיזם, שהציג את האינטרסים של כלל־האומה מול האינטרסים המיוחדים של המעמדות והבטיח לשים קץ למלחמה הסוציאלית.

 

בֶּניטוֹ מוּסוֹליני (נולד 1883),    🔗

שיסד בשנת 1919 את תנועת הפשיזם, עלה בשנת 1922 בראש 200,000 פשיסטים על רומי ותפס את השלטון בידו. הוא נתמנה לראש הממשלה, ובמשך הזמן רִכז את כל השלטון בידו, בטל את הפרלמנט, יצר חוקה פשיסטית חדשה, חתם הסכם עם האפיפיור ונעשה דיקטטור של איטליה. הוא משתדל לבצר בארצו את התעשיה וליצור כוח צבאי חזק. במקום משטר מעמדות הנהיג מוסוליני (“הדוצ’ה”) משטר קורפורַציות של בעלי מקצוע ובאי־כוחם, כמו כן כונן ועדות משותפות של עובדים ונותני עבודה והטיל עליהן את מרות בתי־הדין הממשלתיים במקרה של חלוקי דעות. מדיניות החוץ שלו היא אגרסיבית (תקפנית) למען הרבות את מושבות איטליה וכפי שראינו, יצא בשנת 1935 למלחמה על חבש, כבש אותה (1936) למרות התנגדות חבר הלאומים והכתיר את מלך איטליה לקיסר חבש. את הנהלת עניני המדינה מכוונת גם המועצה הפשיסטית הגדולה.

 

הבולשביקים והאידיאולוגיה המרכסית.    🔗

ראינו שבנובמבר 1917 הצליחו לתפוס את רסן השלטון בידם ולהנהיג סדר קומוּניסטי (שַתפני) ברוסיה הסוציאליסטים השמאליים או הבולשביקים עם ולַדימיר אוֹלִיַנוֹב־לֶנין (1870–1924) והיהודי ליאו בְּרוֹנשטַין־טרוֹצְקי (נולד 1879) בראש.

לפי הבולשביקים אין לחכות עם המהפכה הסוציאלית עד שכל הרכוש יתרכז בידי יחידים מעטים, כפי שחשב זאת מַרכס, כי אם המהפכה צריכה לבוא קודם לכן, בשעת־כושר טובה שתזדמן לה. מרכס חשב את הדיקטטורה של הפרולטריון להכרח של מעבר מן הרגע הראשון של הרבולוציה עד קריאת האספה המכוננת, שבה יכריז העם את המשטר הסוציאליסטי. אולם כשקראו הבולשביקים (בשנת 1918) לאספה מכוננת, נמצא בה רוב מכריע, מתנגד בכל תוקף לבולשביזם ומשום זה פִזרו אותה השליטים החדשים בכוח, אחזו באמצעי טֶרוֹר עוד יותר גרועים מעריצות הצאר, שהומת ביולי 1918 יחד עם משפחתו, שלא ישוחררו על ידי גדודי צבא ריאקציוניים, והתמידו בשיטת הדיקטטורה, למרות שזו, במובן הפוליטי, ההפך של הדמוקרטיה. רוסיה הבולשבית היא ברית חפשית של שש רפובליקות, – הרוסית (בת 19,700,000 ק"מ מרובע), האוקראינית, הרוסית־לבנה, הטרַנסקַוְקַזית, התוּרקוֹמַנית והאוּזבֶּקית, שלכל אחת מהן יש אורגנים מחוקקים וזכויות אוטונומיות משלה, בעוד שהרשות המחוקקת העליונה היא כנסית־הסוֹביֶטים (המועצות) כל־הרוסית, המוסרת את השלטון בידי ועד פועל מרכזי, מורכב מנבחרי הכנסיה ובאי־כוח הרפובליקות ושבוחר מקרבו נשיאות ומועצת “הקומיסרים העממיים” (המיניסטרים). הממשלה נשענת בעיקר על המפלגה הקומוניסטית, שהיא קטנה באופן יחסי, אולם משמעת־ברזל שוררת בה וחברים המעיזים להלחם על דעותיהם מחוץ לישיבות, נרדפים בלי רחמים, כפי שאנו רואים את זה ביחוד בזמן האחרון. בכדי להשיג רוב בסוביטים המחוזיים, הארציים וביחוד בכנסית־הסוביטים כל־הרוסית, חולקו מחוזות־הבחירות באופן כזה, שיחידת־הבחירות הכפרית היא גדולה פי כמה מהיחידה העירונית, כי האכר הרוסי רחוק מהקומוניזם.

האכר והסוביטים.

באכר לא נגעה עוד היד החזקה של הבולשביקים, ביודעם שהוא לא יקבל בשום אופן את חוקי הסוביטים בדבר נשואים וירושה, משפחה ודת. כמו כן לא יסכים, בלי מלחמה, להלאמת הקרקע, או להגבלות כלכליות יסודיות, הנוגעות בו לרעה. מתוך פשרנות זו השאירו הסוביטים, לפי שעה, חופש גמור לכפר ולא הלאימו את האדמה, רק חלקוה בין האכרים העניים, ומכריחים אותם למכור את התבואה לממשלה בזול; והאכרים, אם כי מתמרמרים משום זה, אבל אינם מורדים, בפחדם, שמא על ידי מפלת הבולשביקים והחזרת המשטר הקודם יפסידו את הקרקעות ויחזירו אותן לבעלי האחוזות הגדולות הקודמים.

“הפוליטיקה הכפרית” הזאת של לנין ויורשו סטַאלין (נולד 1879) וחבריו, הרואים בחקלאות את יסודה הכלכלי של המדינה ואת המקור היחידי לאכספורט, עוררה התנגדות עצומה בין הקומוניסטים הותיקים עם טרוצקי בראש, שלפיהם עלולה וַתרנות זו להוליך את המשטר המועצתי מפשרה־לפשרה ועד כדי כפירה בעיקרים ודורשים את גיוס כל המרץ והרצון הממשלתי בחזוק התעשיה והפרולטריון העירוני, שהם הנושא והמשענת של המשטר הקומוניסטי. נגד המתנגדים האלה אחז סטאלין באמצעי טֶרור ועריצות, – טרוצקי גורש מרוסיה וכיום מנהלים משפטים ומוצאים להורג ברוסיה רבים ממנהיגי וותיקי התנועה הקומוניסטית באשמת טרוצקיזם.

הכשלון הכלכלי של הסוביטים.

על ידי הלאמת בתי־החרושת, הבנקים, מסלות־הברזל וכדומה גורשו גם המארגנים והמנהלים, באה ירידה כלכלית עצומה והסוביטים הוכרחו להחזירם, על ידי הבטחות של משכורות גבוהות וחוג־פעולה חפשי וגם לשוב במדה ידועה אל השיטות הרכושניות והמסחר והתעשיה הפרטיים, כמו כן להציע זכיונות שונות לרכושני אירופה ואמריקה, בכדי להשיג עזרה פיננסית מחוץ־לארץ להקמת הריסותיה של הארץ.

בין הסוביטים ואירופה היה קודם יחס של איבה גלויה, והסוביטים נִהלו תעמולה רחבה באירופה באמצעות האינטרנציונל השלישי או הקוֹמאִינטֶרן, הסוכנות המרכזית שלהם, בעוד שמדינות אירופה תמכו בידי הכוחות הצבאיים האנטי־בולשביקיים, גם שמו הסגר כלכלי על רוסיה ועוד, אבל לא הצליחו להפיל את ממשלתה. אולם רעב הסוביטים לקפיטל ולמלוה־חוץ לשם הקמת הריסות הארץ, המריצם לבקש דרכי שלום עם אירופה, להתקשר אתה בחוזים פוליטיים ומסחריים ולהסתלק לפי שעה מרעיון המהפכה העולמית. “ברית הרפובליקות הסוביטיות הסוציאליסטיות” עשתה אמנם גדולות בשדה התרבות והחנוך, אבל עם כל זה עוד רבה העזובה.

 

התנועה כל־המושלמית וכל־הערבית    🔗

סבלה הרבה על ידי בטול החליפות על ידי האספה התורכית הלאומית באנגורה (1924), שהיתה – עם כל הירידה – סמל אחדות האישלַם ומקור התקוות של התנועה כל־המושלמית. גם תקוות חוסין, מלך חג’אז (בערב המערבית), להשליט את בית־החשימים על הארצות הערביות (חצי האי ערב, ארץ־ישראל, סוריה וארם־נהרים) נתבדו. את בנו פַיצַל משחו אמנם למלך הערבים בדמשק, אבל כשמאן להתפשר עם הצרפתים, שדרשו את סוריה לעצמם בתוקף מדיניותם הסורית המסורתית ובתוקף האמנות, שכרתו עם בריטניה בימי המלחמה הגדולה, גרשום הצרפתים מסוריה וחבר־הלאומים מסר לצרפת את הממונות על סוריה (1922).

פיצל הוכתר אחרי כן למלך ארם־נהרים (עִירַק) בעזרתה וחסותה של בריטניה (1921–1933) ואחיו האמיר עַבּדאלה קבל מיד בריטניה את השלטון על עבר הירדן (1921), אך למעשה נשאר השלטון האנגלי בתקפו בשתי הארצות, כי אנגליה שואפת להכניס לספירת־השפעתה את גוש הארצות המשתרעות מהים התיכון עד האוקינוס ההודי. משום זה מתאמצת אנגליה לשלוט גם על חצי האי ערב עם מרכזיו הדתיים – מֶכָּה ומֶדינה, שהן צנור־השפעה חשוב על 260–300 מיליון המושלמים באסיה ובאפריקה, והיא עוררה את שֶריף־מֶכָּה חוסין נגד תורכיה ועזרה לו לכונן את ממלכת חג’אז.

אולם כשחוסין לא אבה לציית להוראות שקבל מלונדון, לא הפריעה אנגליה בעד אִבן־סַעוּד, השולטן הוַהַבִּי בנֶג’ד (ערב התיכונית), לכבוש את מקומות־הקודש ולהכריז את עצמו למלך חג’אז (1926), וכיום הוא השליט התקיף ביותר בכל מרחבי חצי־האי ערב, אולם גם הוא קשור במדה ידועה לאנגליה, בעוד שאחרי רוח מרד ממושך השיגה מצרים בשנת 1936 עצמאות גמורה מתוך קשר צבאי עם אנגליה.

רוח ההתקוממות בהודו.

מָהַטְמָה גַנְדִי (נולד 1869), מנהיג תנועת ה"סְוַרַג", (השלטון העצמי) וראש הקונגרס ההודי הלאומי, הטיף לגאולת ה"פָּרִיָה" (המעמד הטמא), ל"התבדלות" מ"ממשלת־השטן" האנגלית ולהתנגדות פסיבית (חרם על הסחורות הזרות, לסרב לשלם מס לממשלה הבריטית וכדומה) ומצא תומכים גם בקרב המושלמים, שהיו קודם לכן משען השלטון הבריטי נגד הרוב הברהמני. בשִכוך רוח־ההתקוממות מלא תפקיד חשוב היהודי האנגלי לורד רידינג (1860–1935), ששמש משנה למלך באותן שנות המשבר (1921–1926), ושהגדיל גם את שעור האוטונומיה הלאומית של ההודים.

 

הבית הלאומי העברי בארץ־ישראל.    🔗

לורד ארתור גֵ’מס בלפור (1848–1930), המיניסטר הבריטי לעניני חוץ, הכריז בשנת 1917 בשם ממשלתו, כי בריטניה תעזור לכונן בית־לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל. בשנת 1922 אִשר חבר־הלאומים את הפוליטיקה הבריטית בארץ־ישראל ומסר את הממונות על ארץ־הקודש לבריטניה, בתנאי מפורש שתגשים את הכרזת בלפור.

בהשגת הצהרת בלפור יש חלק חשוב לפרופסור חיים וַיצמַן (נולד 1873), נשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, שהצליח לפעול פעולה חשובה לטובת אנגליה בימי המלחמה הגדולה על־ידי האמצאה החמית שלו. גם בקשה אנגליה לרכוש לעצמה את חבת היהדות האמריקאית לטובת התערבות ארצות־הברית במלחמה הגדולה – דבר שעלה באמת בידה; ארץ־ישראל נמצאת בקרבת תעלת־סואץ, וחשוב הדבר לבריטניה, שבארץ זו ישב עם, אשר תוכל לבטוח בו; כמו כן הבינו טובי המדינאים האנגלים, כי העם העברי, בהיותו בן־לאומי, עתיד למלא עוד תפקיד חשוב מאד בתור מתַּוֵך בין ארצות התרבות המערבית ובין התרבות המזרחית ורבים מאנשי־המעלה באנגליה מאמינים, מתוך הערצת התנ"ך, ביעודם האנושיים של עם־התנ"ך, ביחוד בראותם את הכוח היוצר של הישוב העברי בארץ־ישראל, שהצליח להפוך את השפה העברית לשפת הדבור היום־יומי, להחיות את שממות הארץ בכל מקום שנגע בו וליצור צורות חדשות של חיים סוציאליים, שיש בהן גרעין של חברת־עתיד.

בלי מנגנון ממלכתי ורשות הטלת מסים הצליחו ההסתדרות הציונת והסוכנות היהודית לעשות הרבה למען תחית העם והארץ, למרות המכשולים הפנימיים והחצוניים המרובים. מאות אלפי דונם קרקע נגאלו ומיליונים הושקעו לשם הפרחתה הכלכלית של הארץ. המצב הסניטרי והתרבותי הוטב בהרבה. בשנת 1925 נפתחה בירושלים, על הר הצופים, האוניברסיטה העברית, סמל שאיפותיו הרוחניות של העם העברי בימי התחדשותו הלאומית והפוליטית. בשנות 1920–1938 גדל הישוב העברי בארץ־ישראל מששים עד ארבע מאות ועשרים אלף נפש בערך, שהם כמעט שליש מכל תושבי הארץ ומספר הנקודות הישוביות עלה למעלה ממאתים.

התנגדותם של הערבים, תושבי המקום, לבית הלאומי העברי, למרות תועלתם המרובה, גברה מאד בשנים האחרונות, ביחוד בהשפעת ובנצול הסבך הבין־לאומי הקיים, – בהתמדת מצב של אי־בטחון החיים והרכוש העברים אומרים להכשיל את הקמת הבית הלאומי העברי בארץ־ישראל. אנגליה חושבת לפתור את השאלה ולצאת לידי חובה כלפי עצמה וכלפי כל הצדדים על ידי צמצום תוכן המנדט על חשבון היהודים ולחלק את ארץ־ישראל למדינה עברית ומדינה עברית. לזה מתנגדת ביחוד “ההסתדרות הציונית החדשה” עם זאב ז’בוטינסקי (נולד 1880) בראש.

גבורתם, מסירותם ותבונתם של הישוב העברי, העם העברי ומנהיגיו המסורים ימצאו בודאי את הדרך הנכונה ביותר להתגבר על כל הקושיים והמכשולים והקמת ביתו הלאומי של עם ישראל בארץ־ישראל תתגשם במלואה ובמהרה, לא רק לטובת עם ישראל, כי אם לטובת האנושות כולה.

 

מטרות חבר הלאומים הן:    🔗

להבטיח את השלום, להמעיט את הזיון ולישב סכסוכים בין־לאומיים; להגן על המעוטים הלאומיים ולפקח על הממשלות המנדטוריות, שקבלו תחת חסותן חלקים ממדינת תורכיה ומושבות גרמניה; לסַייע להרמת התנאים הכלכליים, הסניטריים, המוסריים והרוחניים של הארצות – כששים במספר – המהוות את החֶבֶר.

לפי ארגונו בוחרת “אספת־חבר־הלאומים”, המתכנסת פעם בשנה, בשש מדינות, השולחות יחד עם חמש המעצמות (בריטניה, צרפת, איטליה, יפן, גרמניה) שבחבר, כל אחת את בא־כוחה אל “מועצת־חבר־הלאומים”, הנודעת כרגיל ארבע פעמים בשנה. מוסדותיו האוטונומיים של החבר הם: בית המשפט בין־הלאומי בהאג עם התפקיד לפרוש חוזים, חוקים ודינים בין־לאומיים, והסתדרות העבודה בין־הלאומית עם התפקיד לטפל במניעת סכסוכים סוציאליים בין הפועלים ובין נותני העבודה, שמירת בריאות העובד וכדומה. מושב חבר־הלאומים הוא בג’נבה.

בהתפתחות חבר־הלאומים יש כמה מעצורים, ביחוד שההחלטות החשובות צריכות להתקבל פה אחד, שחברי חבר־הלאומים ערבים זה לזה על השלמות הטֶריטוריאלית של ארצותיהם בפני כל התקפה מבחוץ, ועל כולם שחבר־הלאומים נטול כוח ההוצאה לפועל.

מגרעות אלו נתגלו ביחוד בשנים האחרונות, בשעת התקפת איטליה על חבש וכבושה על ידה, כפי שראינו, ועוד יותר בהתנהגותה האגרסיבית של גרמניה הנאצית (סוציאליסטית־לאומית) בהנהגתו הדיקטטורית של “הפירֶר” אדולף היטלר (נולד 1889), שהצליח לתפוס בשנת 1933 את רסן השלטון בידו והמיט אסון וביחוד הרס כלכלי על יהודי גרמניה ועכשו, אחרי ספוח אוסטריה לגרמניה (מרס 1938), גם על יהודי אוסטריה. הוא החזיר בשנת 1936 את חבל הריין לגרמניה, ודורש גם החזרת המושבות הגרמניות ועוד, ובברית עם איטליה (“ציר ברלין־רומא”) מטיל אימת מלחמה מתמדת על אירופה ומחוצה לה. איטליה וגרמניה תומכות גם במרידה הפשיסטית בספרד בהנהגת הגנרל פראנקו נגד הרפובליקה הסוציאלית בספרד, הגורמת למלחמת אזרחים קשה מאז 1936. בשנת 1937 התחילו גם התקפות יפן על סין לשם קריעת חבלים חדשים ממנה, ביחוד במנדז’וריה. וכל זה נעשה לעיני חבר־הלאומים ולמרות התנגדותו, כי החברים המעונינים אינם שומעים בקולו וגם מסתלקים ממנו, כמו, למשל, איטליה.

בכל זאת הספיק חבר־הלאומים לבצר לו, במדה ידועה, מעמד בחיי העמים ובפוליטיקה העולמית, – באמצעותו הושכן שלום בין כמה צדדים, כמו בחוזה־לוקרנו; הושג יצוב המטבע ואזון התקציב בגרמניה, אוסטריה, הונגריה; סודר מפעל ישבני ענקי ביון למיליון וחצי פליטים יונים שהניסתם חרב כמאל פחה מאסיה ועוד. לפני ועדת־המנדטים, שעל־יד חבר־הלאומים, חיבות המדינות המַנדטוריות להגיש דין וחשבון מפורט על פעולותיהן ובידי חבר־הלאומים נמסרה השמירה על הגשמת חוזי המעוטים הלאומיים, המהווים למעלה משלשים מיליון נפש בארצות אירופה המזרחית והמרכזית, ויש תקווה, שלמרות כל הקושיים והמכשולים, יעזור חבר־הלאומים בהרבה בהשגת והשכנת השלום והאושר הכללי בקרב האנושות.

 

לוח כרונולוגי    🔗

(התאריכים החשובים ביותר)

לספה"נ