ספר זה, המכיל את תמצית תורתו ומשנתו של א.ד. גורדון, מוקדש לתנועתנו בפולין, שבחדשים האחרונים מלאו חמש־עשרה שנה לקיומה. את העשור הראשון של התנועה חגגנו בקרב קני התנועה בעריה ובעירותיה של פולין, מקום שם תססו חיים עברים רעננים ולהטו ברצון־עליה־והעפלה אדיר. כיום אנו מתיחדים עם התנועה באבלה. פולין הפכה לגי־הריגה ולגי־הנום לקבוץ העברי שבאירופה. בני עמנו נשחטים, ילדינו נהרגים, מוסדות התרבות, הכלכלה, העזרה ההדדית המפוארת – כולם נחרבו והפכו תל־שממה בידי העריץ האכזר, המקיים באחינו ובאחיותינו מיתות משונות, שההיסטוריה האנושית לא ידעה אותן עד כה. השרידים היחידים, המחזיקים עדיין מעמד במחתרת בסתר, בלבוש זר, במחנות הסגר, תליה וחנק – הם צעירי ישראל, שחונכו על ברכי הציונות החלוצית וחזון התחיה הלאומית. עיניהם לציון, ונפשם כמהה לזכות לראות בעיניהם את מולדתם הנכספת, ועל שפתותיהם הרועדות מרחפת השאלה התהומית: היצליחו להנצל ולספר לנו ולעם ישראל בעולם כולו, איכה הלכה היהדות הפולנית לקראת ההרג והמות. עלילות גבורה רבות יסתם עליהן הגולל בפנותיה המרובות של פולין יחד עם היהודים לרבבותיהם על סופריהם, רבניהם, תלמידי־חכמיהם, אמניהם, מוריהם ומדריכיהם, שנהרגו, נשחטו, נשרפו חיים ונחנקו על קדושת שם ישראל.
ובימים המרים והנמהרים האלה, טרם הורם המסך שיגלה לנו את הלוט מעל אסוננו הלאומי, כשידנו מושטת לאחינו על מנת לעזור להם להנצל ממוראות הכליון האכזרי האורב להם והוא קצרה מלהשיג ומלהגיע, אנו, חברי התנועה הזאת, שגדלה בגולה וטפחה בה את ערכיה, חנכה רבבות נוער בישראל לעליה ולהעפלה, לתקומה ולבנין, לחזון האדם החדש בחיי האומה המתחדשת, – אנו רואים חובה לעצמנו להקדיש לזכר הנעדרים שנפלו במערכת הגבורה וההגנה ולכבוד השרידים הלוחמים והנאבקים עם מר המות והאבדון, את הספר הזה – תמצית האמונה בטוב, בנעלה, ביפה, באנושי, במוסרי שבאדם ובחברה. חייה הקודרים של יבשת אירופה היום ומשנתו של גורדון הם שני עולמות, שאין לגשר ביניהם. ודוקא תוך מציאות חשכה זו רוצים אנו להתיחד עם הרעיונות, שטופחו על ידי האיש שקרא אל עמו ואל דורו לקראת חיים חדשים, לאדם חדש, לצבוריות חדשה, תוך העלאת היחיד והכלל לדרגה של טוהר וצדק־אמת ביחסים בין אדם לאדם ובין אדם לצבור, והגשמת מאוייה ושאיפותיה של הציונות, חזון עם עתיק־יומין.
המזכירות העליונה של הסתדרות “הנוער הציוני” העולמית
אהרן דוד גורדון חייו ומשנתו
פרק ראשון: חייו1)
א
אהרן דוד גורדון נולד בחג השבועות תרט"ז בכפר טרויאנו אשר בפודול למשפחה מיוחסת בישראל, אשר מקור מחצבתה היא וילנה התורנית והלמדנית2). אבי אביו, אהרן דוד, שעל שמו נקרא הנכד, העתיק את משכנו מוילנה לשקלוב, גם כן עיר ואם בישראל, השניה בחשיבותה הרוחנית למרכז היהודי ברוסיה בימים ההם3). חוטים רוחניים רבים נטוו ונארגו בין שני המרכזים הללו, ושקלוב היתה מלאה תלמידי הגאון מוילנה לא פחות מאשר וילנה עצמה, כי היתה גם היא עיר התורה, שלא דבקה בה החסידות המתמרדת וזכר לא היה בה לשלטון הרביים והצדיקים. ומקורבת היתה המשפחה הזאת לבית הברון גינזבורג, שהיה בימים ההם מעין נאד־של־דמעות לכל צרות ישראל, גזרות ופורעניות, ושנפל בגורלו להיות המגן על הקהלות הנתונות במצוקה והשתדלן המושבע בפני שליטים עריצים. ובתוך משפחה זאת, שנשתמר בה ממיטב המסורת של שני מרכזים רוחניים גדולים ושאליה הגיעו הדים מהפעולות והמעשים של בני המשפחה “הקרובים־למלכות” בעניני עמם הנתון תחת תגרת יד מציקים – חונך וגודל אהרן דוד הקטן.
אביו, אורי, היה יהודי בר־אורין, חרד לדבר ה'. ואמו, דבורה, אשה חכמה, בעלת כשרונות והולכת בדרכי הטוב והחסד. אביו עבד קודם בתורת פקיד אצל הברון גינזבורג במשרדי גביית מס היי“ש בפודול הדרומית, אבל אחרי כן חכר בעצמו בכפר טרויאנו משק מפותח ועליו היתה פרנסתו. מכל הילדים שנולדו להם נשאר בחיים בן יחיד זה, חלש, מפונק, נתון תמיד תחת פקוח הרופאים, ועד השנה השביעית לחייו לא טעם טעם למוד. כמנהג בעלי־בתים אמידים בכפרים הכניסו לביתם מלמד, שלמד את בנם ראשית דעת. במשך שנים אחדות נתחנך גם בעירות הסמוכות לכפר. אבל משהגיע לגיל ארבע־עשרה, לגיל של תורה ממש, לא השגיחו ההורים בזכות ה”יחידות" של אהרן דוד, ולמרות שקשה היתה עליהם הפרידה, הגלוהו למקום תורה – אל הישיבה בוילנה. זיוה והדרה של “ירושלים דליטה” משכו והבריקו ממרחקים. השרשרת שרותקה על ידי אבות המשפחה מאז ומקדם לא נותקה עדיין, ואהרן דוד הצעיר נועד היה לשמש בה אחת החוליות המפוארות. רק שנה אחת קיים מצות־“גלות” זו, ובמשך שנתים לאחר כך למד בעירה חשצ’בטה הסמוכה לטרויאנו.
בינתים עזבה המשפחה את הכפר והתישבה בסביבה של יערות. לשם העבירו גם את אהרן־דוד, ומלמד מיוחד הועמד עליו לפקח על למודיו. והלמודים היו כולם קודש: תלמוד, תנ“ך, דקדוק. אבל אהרן דוד לא אמר בזה די. מרחוק הגיעו כבר למקומות נדחים אלו הדי ההשכלה ולבטיה. חשקה גם נפשו של הצעיר ללמוד שפות, ליהנות מיפיפיתו של יפת ולהתודע אל חכמת הגויים. אביו האדוק לא עמד לו לשטן על דרכו זו, אבל גם לא עמד לימינו ולא העמיד לו מורים מיוחדים לכך. אצל חיל רוסי במקום למד לקרא רוסית ופרקים ראשונים בחוקי השפה, ובמשך ארבע שנים, שישב בצל עצי היערות, למד מעצמו, מלבד השפה הרוסית, גם גרמנית, צרפתית ומקצועות־למוד אחרים במתכנתו של בית־ספר תיכוני. על למודיו אלו שקד יומם ולילה, עד שהוריו הסכימו אפילו להשתלמותו הנוספת בחכמות ובשפות ודברו על לבו להתכונן לאוניברסיטה על מנת ללמוד רפואה. האב האדוק לא חשש, פן יקצץ בנו בנטיעות ויצא לתרבות אחרת – כה רב היה בטחונו בחסונו הרוחני של בנו, וכה חזקה היתה גם כן בבית הזה המסורת של הגר”א, וילנה ושקרוב. אבל לבו של אהרן דוד לא הלך אחרי חכמת הרפואה.
ב
אחרי ששוחרר מעבודת הצבא נשא לאשה את בת אחות אביו, פיגל טרטקוב, ועבר לגור לאובדובקה, מקום מגורי הורי אשתו. עירה זו היתה מאוכלסת חסידים. כל הלך־רוחם ודבקותם בצדיקים היו זרים לנפשו. חנוכו בבית אבא, בית שכולו אומר כבוד לתורה וללומדיה, עשה עליו רושם בל־ימחה, ולא יכול היה על כן להסתגל לדעות החדשות והמשונות שנתקל בהן במקומו החדש. הוא לא נרתע מפני דעות הרבים והביע את התנגדותו בגלוי לכל הצדיקים, תורותיהם וחצרותיהם. בני העירה חשבוהו משום כך לאפיקורס גמור ורבים היו החכוכים בינו וביניהם. אבל לעומת זה מצא לו ידידים רבים בין חבורות הצעירים בעירה, היה מטייל בחברתם, משוחח אתם, קורא ומתוכח.
כעבור זמן קצר עבר למוהילנה מקום מגורי הוריו, ושם קבל, כאביו, משרת פקיד באחוזתו של הברון גינזבורג. מוהילנה זו היתה אחת התחנות הארוכות ביותר בחייו. פה ישב, תוך הפסקות שונות, עשרים ושלש שנים, עד כשנה לפני עליתו לארץ ישראל. מצבו החמרי כאחד הפקידים הגבוהים היה לא־רע, אבל במקום הזה עברו עליו ימים קשים ומרים של צער גדול בנים: חמשה ילדים מתו עליו בקטנותם, ובכל פעם הלך קדורנית, שבור ורצוץ עד עמקי נפשו. מלבד זה העיקו עליו חוקי־מאי הידועים, אשר לפיהם אסור היה ליהודים ברוסיה לגור בכפרים, והוא היה מוכרח על כן להעביר את משפחתו לעירה חשצ’בטה ולנדוד יום יום או שבוע שבוע מן הכפר אל העירה וחזרה. גם הסביבה עצמה של פקידים ואוכלי לחם עשירים לא התאימה לרוחו ולסגולות נפשו. כולם היו ריקים מכל רוח של תורה, פורקי עול, ולכן גם חסרי כל תוכן פנימי. במושבם לא ישב ומחברתם התרחק. כל ימי עמדו על משרתו זו עמד גורדון בקשרי מלחמה עם יתר הפקידים הגבוהים, כי היה תמיד מגן על הצדק וכל עול לא יכלה נפשו לשאת. לעומת זה אהב לארח לחברה עם הפקידים הנמוכים ועם הפועלים. בין אלה העמלים המקופחים מצא מרגוע לנפשו ולרוחו, ההשתתפות בצערם הקלה על כל דכדוכי נפשו. ואם כי מצבו החמרי עלה על מצבם הם, אהבוהו אלה אהבת לב ונפש, כי ראו בו את אחד משלהם, אחד קרוב אשר בכל צרתם לו צר.
בין הפסקה להפסקה עבד גורדון כשנה שלמה כספרן בספריתו של הברון דוד גינזבורג. בית גינזבורג ראה בו, כנראה, עוד בשנים ההן לא רק את אחד מן הפקידים, כי אם גם אדם בעל שעור קומה ובעל רמה תרבותית.
ג
במוהילנה התחילה גם עבודתו הצבורית של גורדון. הימים היו ימי “הרעמים”. ברחוב היהודי ברוסיה הוטלה סערה עזה, סערה מחריבה עולמות ובונתם. על הבמה הופיעה תנועת חבת ציון, והיא משכה אליה את גורדון הצעיר בכל עוז. בכל ימי שבת היה דורש ברבים בבית הכנסת על שיבת ציון, על חנוך הנוער ועל כל השאלות האקטואליות, שהיו מנסרות אז בעולם היהודי. אוכלוסי התושבים חבבוהו וכבדוהו והיו שותים בצמא את דבריו. גם ביתו הפרטי הפך ועד לבני הנערים. בו הם מצאו ספרים חדשים ועתונים, ומעל לכל – סביבה עברית לאומית חיה.
גורדון נעשה הרוח החיה בכל חיי המקום. במוצאי שבתות היו נערכים נשפים שונים ונשמעות הרצאות על נושאים מנושאים שונים. הנוער נקשר אליו בקשרי אהבה וראו בו את אביהם הרוחני. שמו הלך לפניו בכל הסביבה: נוער יהודי וכל הפקידים הנמוכים מן הכפרים הסמוכים היו באים למוהילנה כדי לשמוע את דברי גורדון ולבלות שעות מספר בחברתו ובמסבותיו. תוך מאמצים רבים הניח גם אבן פנה לספריה בשביל תושבי העירה וכל הסביבה, ובה – ספרים בכל הלשונות של העמים המתגוררים במקום: עברית, רוסית ופולנית.
בעיקר היה גורדון מסור בכל נימי נפשו לעניני החנוך של הדור הצעיר. ראש דאגתו היה, כמובן, חנוכם של בנו ובתו. הוא עצמו בחר בספרי הלמוד בשבילם, התיעץ עם המורים שהעמיד עליהם, חבר תכניות ללמודים, טייל עם ילדיו ושוחח אתם בנושאי הלמודים ולא חדל מהתענין בכל פרט ופרט שבלמודיהם. והמענין בזה ביותר, שלא הבדיל בין חנוך בנו לבין חנוך בתו. תכנית למודיהם היתה אחת, כי גם את בתו למד את למודי היהדות, שלא כרגיל בתקופה ההיא. אבל דאגה זו לא היתה נתונה רק לבנו ולבתו בלבד; הוא יגע וטרח ביסוד בתי ספר מתוקנים וגם הקים שעורים מיוחדים לילדים, שנהפכו ברבות הימים לבית ספר עברי מיוחד לבנות. השפה העברית הפכה בעירה לקנין כל הדור הצעיר, לרבות הבנות. אגב עבודה חנוכית זו התאמץ גורדון לעשות את הלשון העברית לשפת הדבור של הנוער במקום.
ד
באותו פרק זמן פתח הברון משרד מיוחד להגירה לארגנטינה בשביל יהודי הסביבה. מצב היהודים ברוסיה לפני שנת 1881, שנת הרעמים והפרעות, וגם לאחריה העמיד על סדר־יומה של היהדות הרוסית את שאלת ההגירה וחפוש מקומות־מבטחים חדשים. בתקופה הראשונה נלחמו זה עם זה שני זרמים: האחד ראה את פתרון השאלה בעליה לארץ ישראל, והשני – בהגירה לארצות מעבר־לים, שהן יותר מיושבות ויותר מבטיחות־קיום. אבל הצד השוה שביניהם, כי שניהם כאחד ראו בהגירה פתרון כל־שהוא לשאלת־ היהודים הכאובה ברוסיה. לא כן אילי־הכסף היהודים בעיר הבירה, שהיו בזמן ההוא האפוטרופסים המושבעים לפוליטיקה היהודית ברוסיה והשתדלנים הקבועים לעניני היהודים במשרדים הממשלתיים. אלה התנגדו בכל תוקף לרעיון ההגירה מפני החשש לתת פתחון־פה לצוררי ישראל, שיראו בהגירה אי־לויאליות כלפי המדינה. אבל לאחר שנים, אחרי שרעיון ההגירה, בתקף המציאות המרה ולחץ ההמונים, מצא לו מהלכים גם בלבות השתדלנים המהססים, ואחרי שיק"א סללה את הדרך להתישבות יהודית בארגנטינה, נתן בית גינזבורג את זכות הבכורה לארגנטינה על פני העליה למולדת ההיסטורית העתיקה. הוא נעשה אפוטרופסה של הגירה זו.
גורדון, למרות קשריו הנפשיים עם תנועת חבת ציון, התיחס להגירה זו בחיוב, כי ראה בה אמצעי זמני להקלת המצב הקשה. אבל בו בזמן עלה בגורלו להלחם מלחמת־דעות קשה עם חוגי־נוער שונים שנגרפו בזרם האידיאליזציה של הגירה זו. לפניו היה אידיאל אחד ויחיד – האידיאל ההיסטורי, רעיון שיבת ציון; ובשעה שהברון הציע לפניו גם הוא ללכת לארגנטינה – דחה את ההצעה הזאת. הוכוחים בינו ובין הנוער הנוטה להגירה הארגנטינאית היו חריפים וסוערים, אם כי בין הנוער הזה היו גם שנשאו בלבם חבה ואהבה לשפה העברית ולכל יתר קניני האומה. גורדון שלל את המזיגה הזאת וגם פחד מפני תוצאותיה, שמא יעמוד הכח בתנועה חדשה זו להמיר את היסודות של הרעיון ההיסטורי הלאומי ביסודות זרים, שאין להם שרשים באומה ובתולדותיה. ואז התמסר ביתר שאת וביתר התלהבות לעבודה הציונית, אשר לבשה בינתים צורה חדשה מאז הופעתו של הרצל על במת חיינו.
ה
הגיעה ובאה שנת תרס“ג – שנת מפנה בחייו של גורדון: מוהילנה נמכרה לבעלים אחרים וגורדון נשאר בלי עבודה. המשפחה כולה עברה לאובדובקה וגם הוריו הזקנים בכלל. בנו היחיד למד באחת הישיבות בליטה, כי נפשו חשקה בתורה. אגב, גורדון התנגד לדרך חייו זו של בנו, בחשבו, כי גם מחוץ לחומות הישיבה יוכל בנו לרכוש לעצמו את למודי היהדות. אבל בנו נטה כולו לעולם זה של התורה והישיבות ודרכיהם בחיים נפרדו, אם כי שררו ביניהם יחסים מתוקנים. הוא היחידי נשאר ברוסיה גם לאחר שכל המשפחה עברה לארץ ישראל ומת בעוד אביו בחיים בסוף שנת תר”ף. בתו היחידה עמדה כבר ברשות עצמה והתפרנסה על ההוראה. ואז התחילה מנקרת במוחו המחשבה על העליה. היתה זאת אחת התקופות הקשות בחייו, תקופה מלאה התלבטויות נפשיות פנימיות. המשפחה תשאר על נפשה באין תומך ועוזר – ומי יפרנס אותה? גם הוריו הזקנים אינם רוצים להפרד בחייהם מעל בנם היחיד ואינם מסכימים שיעזוב אותם לעת זקנתם. שאלה אחרונה זו נפתרה בינתים מאליה: אביו ואמו הלכו לעולמם זו אחר זה. המכשול היחידי על דרכו לארץ היה מצב המשפחה. באותו זמן הגיעה אליו ההצעה לנסוע לאמריקה, מקום שם נשקפת היתה לו תקוה למצא די מחיתו. אבל אחרי שקולים רבים ולבטים קשים הוכרע הדבר: ביום י“א אדר תרס”ד הגיע גורדון לארץ – והוא אז בן ארבעים ושמנה שנים.
ו
גורדון המפונק מילדותו, הבלתי־רגיל בעבודה גופנית, האיש, אשר חייו עברו עליו ללא עושר רב אבל גם ללא מחסור ועוני, החליט לבסס את חייו בארץ על עבודה פיזית, עבודת האדמה, על עבודה, שלא הבטיחה לעובדיה שום חיים מרווחים. אלא, להפך, חיי צמצום, ולעתים קרובות גם חיים של חוסר־לחם. וכשבא לבקש עבודה במושבות ולא יכול היה למצא אותה, כי האכרים חששו מפני גילו, שמא לא יוכל לעמוד בנסיון העבודה המפרכת את הגוף, ותחת זאת הציעו לו לקבל עבודה משרדית, דחה גורדון את ההצעה ולא הסכים לותר על העבודה הגופנית. אי הדרך נכנסה בו, במשכיל עברי זה, אשר כל חייו עברו עליו במשרדים ובעבודה פקידותית, הרוח, ההחלטה הפתאומית לבנות את חייו בארץ על העבודה הגופנית,ף העבודה של יצירה, ולהצטרף למחנה העובדים בשדות ובכרמים? ההיתה זו תוצאה של לבטים נפשיים פנימיים, של מחשבה רבת־ימים ורבת חזון על חיי עם ואדם, ובאה היא יחד עם ההכרעה לעלות בכלל, יחד עם מתן זכות הבכורה לעליה לארץ על ההגירה לאמריקה, יחד עם ההחלטה הפנימית לעזוב את משפחתו בגולה ללא קיום בטוח וללא בסוס חמרי? האם היה החזון הגדול קשור מן הרגע הראשון עם החלטת העליה? שאלה היא, וקרוב לודאי שתשאר ללא פתרון. גורדון עצמו לא גלה אף פעם את הלוט מעל פני הסתום הזה, ועלינו, על הדור הבא אחריו, לקיים את העובדה בלבד, את התופעה המפליאה והמיוחדת במינה של בן־חמשים המתגבר כבן־עשרים המשנה את דרך חייו מן הקצה אל הקצה.
ז
סוף סוף השיג גורדון עבודה בפתח־תקוה, בכרמים ובפרדסים. משם הריץ את אגרותיו לבני משפחתו ברוסיה, בהן ספר על העבודה, על חיי הפועלים, על הצעירים שעבדו יחד אתו, על ארץ ישראל בכלל, אב לא הפליט בהן אף מלה אחת על מצבו החמרי, על אורח חייו, על המחסורים והמכשולים. שם גם עברו עליו ימי החרם על הפועל העברי. לבו היה עליו דוי למראה האכרים בירידתם המוסרית, לראות את אלה, שבאו ועלו גם כן כחלוצי האומה לבנות את הארץ למען לקלוט עוד ולתת אפשרות של קיום לבונים חדשים, פורקים מעליהם עול מצות העבודה העברית. אבל, מאידך גיסא, התאמץ גם להבין לרוחם של האכרים והתנגד לכל חלול דת בפרהסיה על ידי הפועלים, כי ראה בזה חוסר תרבות וחוסר כבוד לרגשותיהם של אחרים.
דבר אחד לא נתן אז מרגוע לנפשו – אי־יכלתו למלא את חובותיו כלפי משפחתו ולספק את צרכיהם ברוסיה. הוא החליט על כן לעזוב לזמן־מה את עבודת המעדר ולעבור לעבודה ביקב בראשון־לציון, לעבודה המשתלמת יותר, שתתן לו את האפשרות לכלכל את צרכי משפחתו בגולה. והימים בציונות היו ימי אוגנדה. הטריטוריאליזם מצא לו הד בלבות האכרים ובניהם, ועל רקע זה פרצה תגרה בין פועל אחד ואחד האכרים. פקידי היקב הענישו על כך את הפועל, וגורדון לא יכול היה לנשא את העול שנגרם לפועל והגיש את התפטרותו לאות סולידריות. תנאי העבודה הקשים ביקב הכשירו את גופו לקלוט את טפילי המלריה, ותיכף אחרי עזבו את העבודה ביקב חלה במחלת הקדחת. אחרי שכבו שלשה שבועות בבית החולים לא יכול היה לשוב לעבודה במשך שלשה חדשים רצופים. לבסוף שב לעבודה: מקודם בפתח־תקוה ואחר כך – ברחובות.
ח
סוף סוף זכה גורדון לקבל את פני בני משפחתו: ראשונה עלתה בתו באלול תרס“ח, ואחריה־ אשתו בסיון תרס”ט. אז עבר לגור לעין־גנים, בהמשיכו את עבודתו אצל האכרים בפתח־תקוה. העבודה לא היתה בשפע ומצבו החמרי היה קשה. אבל לעומת זה היתה בשבילו תקופת עין־גנים תקופה של מחשבה אינטנסיבית ומעמיקה, של וכוחים סוערים, של ברורים ולבונים בשאלות ההלכה והמעשה של בנין הארץ וגאולת האומה. באותם הימים ישבו בעין גנים רבים מאנשי הדעת והמחשבה שבתוך צבור הפועלים וזאת היתה ההזדמנות הטובה ביותר לחלופי דעות בינו ובין יתר הזרמים של תנועת העבודה בארץ. כאן נפגש עם ברנר וכאן הובלטו גם הנגודים הרוחניים בין שניהם, שמצאו אחר כך את ביטוים בפולמוס הספרותי הגדול על ערכו, מקומו ו“עצמותו” של עם ישראל.
בעין גנים עברה עליו גם תקופה מרה ורעה בחייו הפרטיים. לא ארכו הימים לשובה של משפחתו מן הגולה, ושתיהן, אשתו ובתו, חלו מחלות מסוכנות, שבהן הלכה אשתו לעולמה. המהלומה היתה קשה ומזעזעת. גם בתו שכבה בבית החולים ופרפרה בין החיים והמות, והוא, גורדון, היה לה לא רק לאב רחמן אלא גם לאחות רחמניה: ימים ולילות שמר את מטתה ולא סר מעליה. אבל כל אלה לא שברו את רוחו וברגעים הקשים ביותר המשיך לכתוב את דבריו על “האדם והטבע”. בימים של חוסר עבודה היה מתרגם גם חוברות מדעיות־פופולריות בשביל הוצאת “לעם”.
ט
בניסן תרע“ב החליט גורדון לעזוב את עין גנים ועבר לגליל. כחדשים וחצי עבד במגדל ובאמצע הקיץ עבר לסג’רה. אבל גם פה לא ארכו ימי שבתו, וביחד עם כל הקבוצה עבר לכפר אוריה. בימים ההם נבחר על ידי חברי “הפועל הצעיר” כאחד הצירים לקונגרס האחד־עשר בוינה וגם השתתף בו. קונגרס זה שמש לו אחר־כך נושא למאמרו הגדול בשם “הקונגרס”. מכפר אוריה עברה כל הקבוצה בראשית שנת תרע”ד לכנרת, וגורדון יחד אתה. הימים היו ימי סערה בישוב – נטשה המלחמה הגדולה בחברת “עזרה” הגרמנית ובקורטוריום של התכניון בחיפה. במלחמת־הישוב הזאת נגד האפוטרופסים הגרמנים בני דת משה הבליט גורדון פעילות רבה והוא ערך בשאלה זו את התזכירים בשם התאחדות פועלי הגליל. בשנת תרע“ד עבד גורדון בדגניה, ומשם עבר בראשית תרע”ו לשרונה. זמן קצר עבד גם בכנרת, בחות הלמוד של חנה מיזל. בסוף שנת תרע“ז החל לעבוד בקבוצת השומר בתל־עדשים, ובה ישב עד אייר תרע”ט. כשאחד מחברי הקבוצה איים בפני קהל ועדה על כל מי שלא יחוג את האחד במאי בעונשין של הוצאה מכלל הקבוצה, עזב גורדון, לאות מחאה על כפיית המצפון, את הקבוצה ועבר לדגניה. בזה נגמרה פרשת נדודיו ממקום למקום. דגניה נשארה תחנתו האחרונה בארץ, והיא גם נקשרה עם שמו ועם זכרו בקשרים בל ינתקו.
י
באותו פרק זמן עלה בגורלו של גורדון להיות אחת הדמויות הבולטות בתוך צבור הפועלים בקשר עם מגמת ה“אחוד” וחסול המפלגות השונות בקרב העובדים. גורדון, שלא היה מטבעו ולפי כל תכונות נפשו איש־מפלגה מובהק, ושגם בשבתו בתוך “הפועל הצעיר” לא הרגיש עצמו קשור בכל סעיפי ה“שלחן הערוך” המפלגתי, חש בסכנה הצפויה לא כל כך לקיום המפלגה עצמה, אלא בעיקר לאידיאולוגיה, שדרכה התפתח “הפועל הצעיר” ושברוחה חנך מאות עובדים בארץ ורבבות נוער בארצות הגולה. בתכנית האחוד, שעל יסודה קמה “אחדות העבודה”, ראה גורדון יסודות זרים, שאולים מרוחם של עמים אחרים ומתרבותה של אירופה, יסודות, שאינם מתאימים עם רוח האומה ותרבותה ההיסטורית. גורדון עמד במרכז המלחמה על שמירת פרצופו הרוחני של “הפועל הצעיר”, התיצב כסלע מוצק לנוכח התהום הפעורה לרגלי המפלגה ולא הסכים לותר על קוצו של יו“ד מאותם היסודות, שהחיו, הפרו ופרנסו את רוחה מאז הופעתה על במת החיים בארץ. ואמנם, עמידתו התקיפה של גורדון הכריעה את הכף, ו”הפועל הצעיר" נשאר, בעוד גורדון חי, עומד וקיים, מטפח את קניניו התרבותיים והכלכליים ושומר שמירה מעולה על נכסי־צאן־ברזל הרוחניים, שהקנה לצבור העובדים בארץ ולנוער היהודי בגולה.
יא
פרשה סמוכה לזו היתה השתתפותו בועידה העולמית של “הפועל הצעיר” ו“צעירי ציון” בפראג, בניסן תר“ץ. עם תום מלחמת־העולם הראשונה, אחרי אשר נפרצו החומות הבצורות שהקיפו את הארץ, החליט “הפועל הצעיר”, לעומת המצב המדיני בארץ ובעולם כולו, לעומת הזעזוע הגדול שנזדעזעה היהדות העולמית, וביחוד זו של אירופה המזרחית, מקום מושבם של רוב מנינה ובנינה, לקשור קשרים עם המוני הנוער הציוני בכל רחבי העולם, אשר בינתים, במשך ימי המלחמה, התגבשו בתור כח תוסס רב, המכה גלים בכל חיי היהדות, ובעיקר עם תנועת “צעירי ציון”, שהתפתחה והתחזקה בכל מרכזי אירופה המזרחית וגדלה ככח פוליטי חשוב בכל שטחי החיים. גם במרכזים שונים של אירופה המערבית גדלו וחונכו תנועות־נוער ציוניות ברוח תנועת־העבודה הארציישראלית וגם קראו לעצמם בשם “הפועל הצעיר”. המצב בארץ דרש אז מעשים תכופים ונמרצים, עובדות חיות וקימות, וקודם כל, כחות עבודה צעירים חדשים. למטרה זו נקראה הועידה העולמית של “הפועל הצעיר” ו”צעירי ציון", אבל “צעירי ציון” לא הוו כבר בימים הם גוף מלוכד ומגובש במובן האידיאולוגי, התרוצצו בהם כוונים מכוונים שונים. הרדיקליזציה ההמונית של אירופה אחרי המהפכות הפוליטיות, שפרצו בארצותיה השונות עקב המלחמה העולמית, המהפכה הבולשביסטית ברוסיה שהכתה גלים בעולם כולו, זעזוע סדרי החיים הכלכליים והתרבותיים של המוני היהודים במרכזיהם השונים – כל זה הטיל סערה מהממת בתוך הנוער היהודי וגם נגע בתנועה רבתי זו של “צעירי ציון”. שליחי “הפועל הצעיר” בארץ הכירו מרחוק את הקשיים שבפניהם עליהם יהיה לעמוד בועידת־האחוד הממשמשת ובאה ובחרו בגורדון ללכת יחד אתם לפראג ולהביא לנוער הציוני בגולה את דבר “הפועל הצעיר” בארץ, את השקפת־עולמה של הציונות העובדת, דעותיה ומטרותיה, וגם לפשט את העקמומיות ולישר את ההדורים בעולם הרעיונות של הזרמים השונים. אחרי שבע־עשרה שנות חיים בארץ נפגש גורדון שוב עם הנוער היהודי בגולה, עם נוער מרובה־גוונים ובן קהלות ותרבויות שונות, ושם, בפראג, נשא את “נאום הפתיחה”, את משאו הגדול על תנועת “הפועל הצעיר” ודרכה בארץ לקראת הגאולה השלמה של עם ישראל.
יב
בקיץ תר“ף חזר גורדון לארץ, וכעבור שנה חלה את מחלתו אשר מת בה, מחלת הסרטן. ארבעה חדשים ישב לפי פקודת הרופאים בצפת, ובחשון תרפ”ב נסע לוינה לשאול בעצת הרופאים. המומחים אמרו נואש לחייו. אחרי חדשיים הוא חזר לארץ, וכעבור חודש ימים, ביום כ“ד שבט, תרפ”א, הוציא את נשמתו הטהורה והזכה.
אבל כבד הושרה במותו על הישוב בכלל ועל צבור העובדים בפרט. במותו הלך לעולמו אחד מאנשי העליה המעטים, אשר לאו כל דור זוכה להם. לא רק צבור הפועלים הוכה מכה קשה, ללא־תמורה, לא רק הוא נתיתם, אלא עם ישראל כולו שׁכּל בו את אחד מבניו המעולים, אשר דור לדור ואבות לבנים יספרו את צדקת חייו, את טהרת מעשיו ואת אצילות הגיונותיו. לא רק נאה דורש היה גורדון, כדרך רבים ושלמים מאנשי המחשבה והתוכחה, כי אם גם נאה מקיים, איש־מדות, אשר כל צעד שצעד היה מדוד ושקול במאזני הצדק, הרחמים והחסד. צנוע, עניו, נוח לבריות, דן כל אדם לכף זכות, איש רעים, רציני ומרוכז בשעות בדידותו, אבל שמח ומשמח בשבתו בין חברים וידידים, משתתף בצערם של יחיד ורבים ברחמים ובאהבה, פשוט בהליכותיו ויקר בנימוסיו, עבד לאלהי ישראל, עבד לאדם מישראל ולכל אדם הנברא בצלם, ומעל לכל אלה – עובד את עבודתו בדחילו ורחימו, בקדושה ובטהרה, כי בה ראה חזות הכל, ממנה שאב את מיטב מחשבותיו על עם ואדם, כאשר ישאב איש מן המעין הטהור, המטהר את האדם והמקדש את מעשהו.
פרק שני: משנתו
א
משנתו של גורדון בנויה ומבוססה כולה על תורת העצמות: עצמות האדם, עצמות האומה, עצמות ישראל.
כל צורתו האנושית של האדם, – קובע גורדון – כל דרכי השגתו את העולם הגדול – כל אלה הם בטויי עצמותו המיוחדת לו, ה“אני” המיוחד שלו, כל פרט, כל אדם הוא בבחינת “אני ולא אחר”, ולכן אין אדם חי אלא אותם החיים, שהוא מסוגל לחיות על פי כל תכונותיו, על פי עומק כוח החיים שבו, ואין הוא חי בשלמות אלא אם כן הוא חי את עצמו כמות שהוא, על כל אורותיו ועל כל צלליו. “אם אני כאן הכל כאן”. היסוד שבאדם הוא עצמותו, וכל מי שכופר בעצמותו זאת אינו ראוי להקרא בשם “אדם”. אין על כן איסור גדול יותר מבטול ה“אני” שבאדם, בטול שכזה שקול כנגד חורבנו של עולם מלא. תכונתו העליונה של האדם היא שאינו מתבטל ואינו מוותר אף על אחת מסגולותיו המיוחדות. “בשבילו אין עולם אלא הוא, ויהא הוא הקטן ביותר, ואינו מתבטל בפני עולמם של אחרים, ויהא עולמם עולם עליון”. עון לא יכופר היא ההתבטלות, כי אין דבר בעולם השוה בנזק “אני” אחד, אפילו הרעיון הגדול והמזהיר ביותר, אפילו זה החובק זרועות עולם. ההתבטלות היא רעל וארס, היא ממיתה באדם את אמונת ה“אני” בעצמו, היא מחלישה את רצונו להתגבר על כל חולשה פנימית ועל כל מכשול ושטן חיצוניים. ואפילו לשם גדולו הפנימי, לשם עלית נשמתו, אל ילך אדם לבקש את האחרים, להשען על אחרים:,האדם בך ועליתך בך!" ילך אדם לאור אמתו הוא, ואז ימצא את עולם־האמת שלו, אז יאיר לו עולמו כאור שבעת הימים.
ב
לא “עולם קטן” הוא האדם בעיני גורדון, אלא עולם גדול, מלא לעצמו. כל אחד מאתנו נברא ב“צלם אלהים”, בצלם העצמות שאין למעלה הימנה, בדמות העליונה שאין יחוד כיחודה, ואין על כן מדה משותפת בין בני האדם, אין הם יכולים להמדד זה בזה. כל אחד נושא בחובו ערכים, שאין אמת־מדה אחת ל“שער” שלהם, כי כל אדם יוצר את עולמו רק מתוך עצמו ובשביל עצמו, והוא תופס את העולם אשר מחוצה לו רק מתוך העולם אשר בלבו. מקבל הוא מעולמם של אחרים רק מה שמתאים לעצמותו, מה שעוזר לגלויה ולעליתה, אבל כל מה שמטשטש אותה – בו הוא חייב להלחם בכל כחותיו, לדחות מעליו כל עוד נפשו בו. ועל כן אין דעותיהם של בני אדם שוות. כל אדם ואמת שלו, כל אדם והאור הפנימי שלו. ואם עדים אנו למלחמת דעות והשקפות בעולם, אם רואים אנו בני אדם כופים את דעותיהם על אחרים, והמחלוקת מתרבה בעולם, והשנאה מתגברת, הרי אי־הבנה זו בין בעל דעה אחת לבין בעל דעה מתנגדת, כל הקנאה והשנאה המלוות אותה נולדות בבעל הדעה האחת לא מתוך בטוי עצמותו המיוחדת לו, כי אם מתוך היסודות הזרים שהוא קלט לתוכו, שנתקבלו על ידו מן המוכן אצל אחרים, שהוא לא נתחם בהכרתו ולא האירם על פי דרכו ולפי תכונות נפשו. להפך, שני בעלי דעה שהם עצמיים יותר, השומרים על עצמותם ועל אורם הפנימי כעל בבת עינם, אם גם רחוקים הם זה מזה בדעותיהם ובהשקפותיהם, הרי קרובים הם אחד לשני ברוח ובנפש הרבה יותר. כל מי שנתברך בעצמות עשירה יותר ועמוקה יותר, דוקא הוא מבין יותר את חברו: כל אחד מהם סובל ממלחמות פנימיות, כורע תחת סבל הספקות, הסתירות העמוקות, מבקש ניצוצות, אורות, יופי עליון, והחפושים והחטוטים הללו מצטרפים בסופו של דבר לחשבון עליון, ובדרכן הנפרדת לחשבון העליון הזה יש ששתי הנפשות הגדולות הללו מתקרבות זו לזו ודבקות זו בזו. ולא עוד, אלא שבעל הדעה העצמית דוחף את חברו המתנגד לו ליצירה שאינה פוסקת, למחשבה חודרת יותר ומתעמקת יותר, ולעיניהם מתהוה תהליך של הפראה הדדית, ההופך לבסוף למקור של אהבה הדדית. אסונה של האנושיות הוא, שבני האדם מושפעים רובם ככולם, אינם חיים על דעת עצמם, ברוחם הם, מתוך עצמותם הם, אלא על דעת הקהל, תוך ערות הרוחות המנשבות בחוץ.
ג
עצמות כל אדם, כל בריה חיה, חשיבות אחת לה בחשבון העולם הגדול. אין גדול וקטן בעולם, “ביצת־כנה והאדם העליון – חשיבות אחת” להם. כל עצמות – כחה אתה להעלות את עצמה למעלת עצמות עליונה, ואין דבר המפריע לכל בן־אדם בעל נפש להעלות את עצמותו וליצור את חייו יצירה עליונה. “בספירות העליונות של החיים אין מפריעים חיצוניים”. ולכן רואה גורדון את נקודת הכובד של החיים ביחידים היכולים להעלות את עצמותם למרומי־על, להציל אותה מצפרני ההתבטלות, לשמור על קיומו האיתן של ה“אני” שלהם. אין גדול מכח היחידים, אם אמנם יחידים הם ועצמותם חזקה ובולטת. היחיד אין עיניו נשואות לצד הרבים, הוא הוא המטיל על עצמו את המשא הכבד והגדול. יסוד עולמו הוא בתוכו, בפנימיותו, ומתוך עצמותו הוא מתחיל לבנות את בנין עולמו. היחיד דוחה מעליו את כל מה שסותר אותו מבחוץ, את כל המפריע לו במעשהו העצמי, הוא אינו מתאים את היסוד שבנפשו אל הבנין שמבחוץ, כי אם להפך.,אם כל הקערות שבעולם אינן יכולות לעמוד במחיצה אחת עם קערתו המיוחדת של ה“אני” שלו, המיוחד, הופך הוא אותן בכח קערתו היפה, העצמית".
ד
עצמות עליונה זו של היחיד היא המאצילה מהודה והדרה על כל הדעות והיצירות, על כל התורות של גאוני עולם בכל הדורות והזמנים. כל תכנן וצורתן מביאים לידי בטוי את השתקפותו של העולם הגדול בתוך בבואת עצמותם המיוחדת של היוצרים. הכח היוצר של כל היוצרים והגאונים הוא “האני” שלהם. “גם הכשרון הגאוני ביותר אינו מרחיק לראות מבעד לעולמו העצמי”. כל כשרון היצירה של איש הרוח אינו בעצם אלא הכשרון להשאר תמיד הוא עצמו עד סוף היקפה ועמקה של עצמותו, משוחרר מכל השפעה זרה. אמת־המדה לכל כח מחשבה מקורי אינם כל כך החדושים והאמצאות השכליים של רעיונות היוצר, אלא בעיקר החדוש והעומק הפסיכולוגיים, שהביאו את כל הרעיונות הללו לאור עולם, לפי רוח־האמת שלו, שאיננה אמתתם של אחרים, אלא נובעת מתוך עומק עצמותו, לפי האמת שהוא נלחם עליה בחרף נפש ומכריח את האחרים להתקרב אליה ולהדבק בה מתוך עצמותם האנושית הם. ואין קרע יותר כואב בנפש האדם מן הקרע שבנפש היוצר, כשאין ביכלתו ליצור את עולמו מתוך עצמו, אלא מתוך עולמותיהם של אחרים, עולמות הזרים לעולמו ולרוחו, המתנגדים אולי להם.
ה
מתוך ראייתו זו את עצמות האדם כמרכז החיים האנושיים וכמכוונם, נגש גורדון לנתח את עניני החנוך. גורדון רואה כאן את עיקר הקושי בזה, שאין בכלל לדעתו רשות מוסרית לאדם לחנך את האחרים. תנאי ראשי וראשון בחנוך הוא החופש הגמור לעצמות האדם המתחנך, חופש מכל השפעה, מכל רוח מן החוץ. נפש המתחנך צריכה להיות בת־חורין, ערומה, בלי קשרים, בלי לבושין, בלי כל חציצה שהיא בינה ובין העולם הנתון להכרתה. תפקידו העקרי של המחנך הוא רק לעזור למתחנך להשתחרר לפי יכלתו והכשרתו העצמית משעבודו לאדם, לתת לו לעמוד פנים אל פנים מול הטבע והחיים, לעמוד יחידי מול האנושיות כולה ולברר מעצמו את יחסו אליהם, וגורדון שואל שאלה נוקבת: מאין לו לאדם הזכות לחנך את האחרים, להורות דעה לאחרים, לכפות על עצמותם של אחרים? כל אדם הוא עולם לעצמו, אין בו דעות כלליות, אוביקטיביות במדה כזאת שהוא ראשי להטילן על אחרים; אין נוסח כללי של חנוך שהכל שוים בו. כל עשירותה של האנושיות היא בזה, שאין צלם אחד לאדם, צלם חיים או נוסח חיים קבוע לדורות עולם, שרק על פיהם צריכים להיות טבועים כל בני האדם, כל חייהם, – וכיצד יכול איפא אדם לחנך עשרות, מאות בני־אדם אחרים על פי צלמו הוא ודמותו הוא? ואם כן מה יעשה המחנך, המורה, ודורו יעלה יפה? לא לחנך, כי אם לשמש דוגמה חיה, להיות מופת למתחנכים, לחנך את עצמו. המחנך צריך להיות תמונה חיה, ספר חי, והמתחנך יקרא בו, יראה מעצמו, מבלי כל למוד וכפיה, את אשר יצר ויוצר המחנך מתוך עצמותו הוא, בבחינת “והיו עיניך רואות את מוריך”, ואז גם המתחנך יראה וכן יעשה, יבא לידי הכרה, כי גם הוא צריך ויכול ליצור דבר־מה מעצמו, מתוך עולמו הוא. החנוך משמעות כפולה לו: חנוך אחרים על ידי חנוך עצמי, גלוי עצמותו המיוחדת ואמתו המיוחדת של המחנך, וכתוצאה מזה – גם של המתחנך.
ו
מהו המקור ממנו שואבת עצמות האדם את חיותה, את יחודה? גורדון משיב: האומה. היא המאצילה מאישיותה המיוחדת על אישיותו של האדם, של הפרט, ועושה אותו לתא חי, בריא, עצמי. כל “אני”, במדה שהוא מקורי, הוא לאומי ביצירתו ובכל גלויי עצמותו, אם מדעת או שלא מדעת, לעתים אפילו על אף הכרתו של היחיד. באמצעות האומה שואב האדם ממעינות־העולם הזכים. האומה היא המתווכת בין נשמת היחיד ובין נשמת העולם, המקשרת הטבעית בין שתיהן, דרכה מתפשט העולם ונכנס כולו לתוך “האני” הפרטי הצר. כל אדם יש לו יחס מיוחד אל העולם אשר מחוצה לו, הכל לפי תכונות נפשו וסגולותיה, אבל יחס זה איננו דבר שלם בפני עצמו, כי אם מהווה חלק מיחסה של האנושות הגדולה והרחבה, משול לטפת־מים אחת בתוך מימי האוקינוסים המכים גלים. ושתי אלה, האינדיבידואליות של הפרט והאוניברסליות של האנושיות, משלימות זו את זו בנפש האדם, מתמזגות ומתלכדות. אבל התמזגות זו זקוקה לחוליה שלישית, המצרפת ומאחדת את שתיהן, וחוליה זו נתונה בתוך חיי־הטבע הקבוציים של האדם, בתוך הסביבה הטבעית, שבה הוא חי ופועל. החיים הקבוציים האלה מהוים יסוד ושרש בהתהוות עצמותו של היחיד, כמו שמצד שני מתגלית צורתו המיוחדת של היחיד אך ורק בתוך חייו הקבוציים. חיי־הטבע הקבוציים של האדם הם חיי האומה, ולכן “האומה היא היסוד הפעיל ביותר בנפש האדם”.
ז
קדמו לו לגורדון בתורת העצמות והיחיד רבים אחרים מבין־הוגי־הדעות שבתקופה האחרונה. גורדון עצמו העביר קו מבדיל בין תכונות היחיד של מקס שטירנר ובין אלו של פרידריך ניטשה. היחיד של שטירנר הוא אגואיסטי, נלחם על עצמו ובשמו, על זכותו לעשות ככל אשר יעלה על לבו וככל אשר יהא בכחו, מבלי להתחשב עם טובת הרבים, עם הנזקים והחרבנות שהוא גורם על ידי מעשיו לאחרים. שטירנר תבע את זכותו של כל יחיד בחיים המעשיים, הריאליים. לעומתו נלחם ניטשה על היחיד בשם האנושיות היכולה להתרומם ולהתפתח רק על ידי יחידים גדולים, חזקים, על ידי בני עליה, ולכן תבע פנוי דרך לעליה לפני היחיד, כדי שתהיה לו האפשרות לגדול, לברא מתוך עצמו אדם עליון, אפילו אם דבר זה יגרום סבל איום לאחרים – הוא תבע את זכויותיו האידיאליות של היחיד היוצר והמחדש. גורדון הכיר מתוך הספרות הרוסית הריאליסטית של המחצית השניה למאה שעברה* עוד “יחיד” שלישי, את “האישיות” של מיכילובסקי, אחד מהוגי־הדעות** הנעלים של האינטליגנציה הנאורה הרוסית בתקופה ההיא. מיכילובסקי עמד על הסתירה העמוקה, על התהום הפעורה בין שיטת דרוין, שראתה את יסוד הקדמה וההתפתחות במלחמת הקיום והברור הטבעי, ובין שיטת מרקס, ששאפה לשלום עולמי, לחיי רווחה ולסולידריות כללית, – לדברים, אשר מעצם טבעם גורמים הם, לפי השיטה הראשונה, להתנוונות ולירידה כללית. מיכילובסקי מצא את המפתח לישוב הסתירה הזאת בהופעת האישיות על במת החיים ובמלחמתה על חרותה ועצמאותה. האישיות היא פרי הקידמה והיא ששנתה את תפקידם של הגורמים הדרויניים הקודמים. האישיות, בנגוד לאדם הקדמון ולאדם המתפתח, איננה מתחלקת לפרטים ואיננה מתמזגת עם אישיות אחרת – היא עצמות סוברנית, היא גולת הכותרת של ההתפתחות האורגנית, בטויה העליון והשלם. כיום מתנהלת המלחמה לא תוך ברור טבעי, אלא על הזכות המלאה לאישיות, לכל אישיות שהיא, על האסור לנגוע בה לרעה, על השלום והסולידריות.
ח
לא הרי היחיד של שטירנר כהרי היחיד של גורדון. אבל צדדים שוים הרבה ישנם בו וביחידים של ניטשה ומיכלובסקי. גם גורדון שואף לעליתו של היחיד, להעלאת עצמותו למדרגת עצמות עליונה, לאדם העליון, אבל אין הוא תובע בשבילו פנוי דרך, אין היחיד גדל על חשבון אחרים ואין הוא גורם סבל ויסורים לאחרים, הוא גדל מתוך עצמו, מתוך נפשו, מבלי לנגוע ברעה באחרים, אין לפניו מפריעים חיצוניים, אשר מותר לו להרחיקם בזרוע, באגרוף, בכח הגבורה המגושמת. היחיד של גורדון חי בשלום וברעות עם כל הנברא בצלם, ורק אחת שאיפתו – שעצמותו לא תטשטש את העצמות האחרת, שחברו יסלול לעצמו מסלות משלו ויבור לעצמו דרכים משלו לשם העלאת עצמותו הוא והרמת קרנה. גורדון כמיכילובסקי נלחם על הזכות המלאה לאישיות, על חרותה, על השלום, על הסולידריות, אבל האישיות שלו איננה פרי ההתפתחות בלבד, פרי ההתקדמות האנושית, פרי בשל של תקופה מאוחרת, כי אם ביסודה ובמהותה מעשה בראשית, אדם בצלם, מצבר של כחות עולם והויה. “כל אדם הוא אדם חדש”, בחינת האדם הראשון. עצמות האדם של גורדון מזוקקה שבעתים, מזהירה בזוהר הרקיע, טבועה בחותם ההויה אין־הסופית, היא יציר כפיו של בורא העולם, בת האומה ילידת הטבע העולמי.
ט
גם האומה אין בה אלא עצמותה. גורדון רואה את כל הקסם וההוד של צלם האלהים שבאומה, את כל אורם וסודם של החיים האנושיים, את כל עומק עשירותה של האנושיות בזה, שכל עם ועם הוא עולם בפני עצמו. צורה אחת, דמות אחת, גוון אחד לכל האנושיות מקצה העולם ועד קצהו הרי זה משמע רק טשטוש כל הצורות, הריסת כל העצמויות. כל אומה היא צלם לעצמה, ורק על פיו היא יכולה להיות מובנה ונערכה. ולכן חייבת כל אומה לשמור על שלמותה הפנימית, המהותית, על “האני” שלה, לטפח רגשי כבוד לעצמה, להכיר את ערכה העצמי, ועל ידי כך גם את ערכן של אומות אחרות. כל התבטלות בפני עמים אחרים פוגמת בנפש האומה, מנוונת אותה, משפילה אותה. כל התבוללות היא הריסת האופי הלאומי והעצמות הלאומית עד היסוד, החלשת הקשרים בין אברי האומה, הגוף הלאומי מתפורר והולך אברים אברים, המחפשים אחרי צרופים אחרים.
בשלמותה הפנימית, הנפשית של האומה תלויה גם שלמותו של היחיד, של עצמות האדם. כל לקוי העצמות הלאומית בנפשו של האדם הפרטי הוא גם לקוי ה“אני” הפרטי שלו, לקוי האדם שבו. כל המטשטש בנשמתו את עצמותו הלאומית, מטשטש בעת ובעונה אחת גם את היסוד המהותי ביותר של עצמותו האישית, וכל היודע לדלות מתהום נשמת האומה, לשאוב ממעינותיה, לחיות את חייה, דבריו מתקימים לדורות, וערכם – ערך אנושי כללי.
אין גם כל סתירה בין עצמות האומה ובין חיי האנושיות. כל מה שהאומה עושה מתוך הכרת עצמותה, מתוך פנימיות נפשה, הרי זה בעת ובעונה אחת גם בשביל האנושיות כולה. עניניה הלאומיים של האומה הם הם עניניה העליונים, כמובן, לא הענינים הקטנים, הצרים, המצומצמים, האגואיסטיים. “כל האידיאלים האנושיים הם קודם כל אידיאלים לאומיים” ואין להפריד ביניהם, כי אין חיים אנושיים מחוץ לחיים הלאומיים. גורדון שולל את כל השיטות הקוסמופוליטיות ששלטו בחיי האנושיות המתקדמת. האנושיות – זוהי אבסטרקציה גמורה, האנושיות – משמעותה רק הסכום הכולל של כל האומות, אבל אין היא מהות ממשית, מוחשית. אין חיים אנושיים כלליים, ישנם רק חיים לאומיים, ואין אדם חי חיים אנושיים אלא במדה שהוא חי את חייו הלאומיים. כל אדם הוא בן לאומה מסוימת ולא בן לאנושיות בלי־אמצעי.
י
ובזה עובר גורדון מן הכלל אל הפרט. אם עצמות כל אומה היא השלטת בכל חייה והיא המטביעה את חותמה גם על היחיד שבאומה, אם היא היסוד והשורש שבה, הרי פי כמה חשיבות יש לה לעצמותו של עם ישראל. “עם לבדד ישכון” הוא עמנו, וגדולה בדידותו זו עד לאין ערוך. תכונתו היסודית היא עצמות נאמנה לעצמה בכל ישותה, עצמות המוצאת את בטויה בכל רגשותיה, מחשבותיה, מעשיה ורצונותיה של האומה. מושרשה היא עצמות זו בנפש כל אחד מישראל ושום עצמות זרה אינה יכולה לרשת את מקומה, והא ראיה: גויים רבים, וביניהם אשר הניחו אבני־פנה להסתוריה ולתרבות האנושית, עברו ובטלו בן העולם, חלפו ואינם, ולא במלחמות נשמדו כל אלה. אחרי כל המלחמות בעולם נשאר רובו של כל עם אשר נוצח במערכות הקרב חי וקים, כמו שגם עם ישראל אחרי חרבן ביתו הלאומי נשאר בחיים, אבל כולם נטמעו לבסוף בקרב העמים המנצחים, בעוד אשר עם ישראל לא נטמע ולא ותר על עצמותו בימים הקשים ביותר של תולדות ימי חייו. האם אין דבר זה מוכיח, כי אין מקום כל שהוא לטמיעה מוחלטת של עם ישראל כולו, כי עצמות בולטת כזו לא תתבטל לעולם? אמנם עשירה ואדירה היא תרבות האומות הנאורות, אולם אין היא תרבות העולם כולו, תרבות שאין אחריה כלום. הרשות נתונה לטעום מפריה, ליהנות מאורה, אבל אין זאת אומרת, שמותר לנו לשנות על פיה את תכונות נפשנו היסודיות, את עצמות האומה. עצמות האומה קודש היא, קודמת היא לכל השכלה, לכל תרבות הבאה מן החוץ. ה“אני” הרוחני, המהותי, לאומה הוא מעל לכל – וגם מצד הצדק המפשט: אם יש זכות קיום לכל העמים והלשונות בעולם, עומדת זכות קיום זו גם לעם ישראל, לעצמותו ולתרבותו המיוחדות. אם אין לו לבטל את העמים האחרים, אין לו גם להתבטל בפניהם.
יא
ולמרות כל נסיוננו ההיסטורי, למרות אי־יכלתנו להטמע כאומה, מופיעים פה ושם בקרבנו יחידים המשתדלים להטשטש והמפחדים מפני הבלטת עצמותם המיוחדת. ביחוד בעתים, שעמים מסבירים להם פנים ומתיחסים אליהם יחס אנושי, מוכנים הם לשכח את כל העבר של האומה ואת כל שאיפותיה, לותר על כל רכושה המיוחד במחיר מטבעות זרות חדשות מעל פתחי הבורסות המפוארות של אירופה. ויש אשר המחשבה המתקדמת נעשית אצלם שם נרדף לשלילת כל ירושתנו מן ההיסטוריה ומן העבר ולקרא בפה מלא: ככל הגויים בית ישראל!: לפני תקופת ההשכלה עוד היה בנו הכח לעמוד בעולם הגדול בודדים ומוקפים אויבים ולהאמין בכח נפשנו השואפת לגדולות ולנצורות, “לגבוהות ונגוהות”. אבל אחרי תקופה זו ירדה רוחנו עד הדיוטא התחתונה, עד שחדלנו להרגיש כבר בעצמותנו הנבדלת. כל רוח־חיים זרה המשפיעה על חלקים בודדים מגופנו הלאומי בכוון המתנגד ליתר החלקים, גרמה להתפוררותם, לתלישותם מן הגוף הלאומי הכללי, דחפה אותם להנשא בזרמים שונים לכל רוחות העולם, למקומות אשר כל באיהם לא ישובון. התרבות הזרה מהפנטת אותם בהפנוז עריץ, המשעבד את רוחם, את לבם ואת רצונם, הורסת בהם את כל היש של האומה. עזיבה כל שהיא של העצמות הלאומית, הכפירה ביסודה הראשוני, שלילת ערכיה המהותיים, במלואם או בחלקם – כל אלו גורמות להתבוללות רעיונית, וממנה סלולה הדרך גם אל הטמיעה הלאומית.
יב
בקשר עם זה מבסס גורדון ומצדיק את הרגשת ה“אתה בחרתנו” של עם ישראל. הרגשה פנימית זו עמדה לנו להתקיים במשך כל כך הרבה דורות, היא שלא סרה מעלינו בכל מדורי הגיהנום שעברה בהם האומה, היא היא שנלחמה גם בחשך ובאפלה שבעולם וגם באורותיהם של העולמות הזרים. “שוביניזם” זה מעיד דוקא על כח ענקי שאין דוגמתו בכל עם ולשון, והוא הוא שהציל אותנו מכליון ואבדון. יש בתוכנו הלועגים להרגשת “אתה בחרתנו” זו, אבל בתקופות ההן, שעמנו האמין בעליונותו, ב“בחירותו”, היה הוא באמת “עם נבחר” על אף כל הפגימות והלקויים שבנשמתו, אז שמר הוא באמת על ה“אני” שלו. רוח עם קשה עורף היתה בנו, רוח איתנים שאין דבר עומד בפניה, רוח המסוגלת למרידות, והאומה, מחוננת ברוח זו, עמדה בפני כל הרוחות שבעולם, סבלה כל מיני פורענויות ולא ותרה על עצמותה, לא התכחשה לעצמותה תוך כל הרדיפות והענויים, הבוז והמשטמה – כזאת היתה תכונתנו העליונה. היתה זו תעודת נהדרה לגודל רוחנו ולתוקף אמונתנו בעצמותנו. והיום? התרבות האירופית פועלת על היהודי בזהרה החיצוני, בכח־החיים החזק שלה ומביאה אותו לידי התבטלות. הממיתה בו כל כושר להתנגד לשעבוד עצמותו ולהלחם על שלמותה. התרבות האירופית גרמה לרבים מאתנו לתחום תחומים במחשבתם בין האדם והיהודי, כאילו אין הם דבר אחד, כאילו יש דבר־מה עליון באדם מה שאין בו ביהודי, כאלו במדה שהוא פחות יהודי הוא יותר אדם. הכרה זו גורמת לכך, שאין לנו בכל הערכותינו קריטריון עצמי, קריטריון מתוכנו ומתוך חיינו, עד כמה מתאים כל דבר, כל רעיון, כל מעשה למטרותינו אנו, לתקון עצמותנו אנו. ולכן מחפשים אנו תמיד אחרי אמת־מדה “אנושית” כללית העומדת כאילו מעל לאמת־המדה הלאומית שלנו ומנתחים כל מחשבה משלנו וכל ניצוץ משלנו, עד כמה מתאימים הם לאידיאלים ולשאיפות של האנושיות העומדת מחוצה לנו, כאילו כל מה שהוא יותר אנושי ופחות יהודי הרי זה יותר משובח. ולאמתו של דבר, אין היהודי יכול להיות אדם בשלמות, מבלי היותו יהודי בשלמות, ובמדה גם שהוא פחות אדם, בה במדה הוא פחות יהודי.
יג
גורדון מלא חרדה לדור הצעיר באומה המתחנך ללא הכרת עצמותו הלאומית המיוחדת של עם ישראל. רואה הוא לפניו הרבה בחורים טובים, אבל חסרה ברובם דוקא החיוניות היהודית, ההרגשה הלאומית העצמית העמוקה והמוצקה, אותה העקשנות ההיסטורית והכרת ה“אתה בחרתנו” של האומה – חסר בהם ה“לוז של שדרה” בהערכת האומה וקניניה. הצעירים בדורות הקודמים, בשעה שנפגשו בעולם אחר הנבדל מעולמם הם והסותר הרבה ממה שהיה בעולמם, התחוללה אמנם בקרבם מלחמה עצומה וכבדה, שהביאה לפעמים למהפכה בחיי האומה, אבל הביאה תמיד באחרונה גם לכבושים חדשים, שהיה בהם לא מעט מן הברכה, לא כן הצעיר בן הדור החדש: אפילו אם למד הרבה וקלט הרבה מתרבות האומה, הרי נתקל הוא בעולם חיצוני אחר, בסביבה אחרת, ועולמנו הלאומי לא לקח שבי את כל נפשו, לא רוחנו הלאומית היתה המילדת של שאיפותיו ואמתותיו – והאור של התרבות הזרה ממלא אז את כל המקומות הפנויים שהיו מלאים קודם אור מעולם העצמי. גורדון מסביר בזה גם את העובדה, שהתנועה הסוציאליסטית משכה אליה את לבות דורנו הצעיר יותר מאשר את הלבבות הצעירים של האומות האחרות. לא רק מפני שמצבנו יותר בשפל המדרגה, לא רק מפני שמעונים ומדוכאים אנו יתר על כל העמים, לא מפני שמפותח בנו יותר רגש הצדק הצבורי, כי אם חוסר הרגשה עצמית יש כאן, חוסר חיים לאומיים הנובעים ממקור החיים העצמיים.
יד
וכיון שחיינו הם חיים בתוך עולמות זרים ומצווים אנו לשמור על עצמותנו בתוך שתי וערב של עצמויות לאומיות זרות ושונות, אין אנו יכולים על כן לחיות בלי חשבון נפשי ולאומי. חיינו מוכרחים להיות חיים מדעת, חיים של הכרה ברורה ומכוונת. גורדון אינו רואה בחיינו דרך אחרת לתמיד ולכל התקופות אלא לשחות נגד הזרם, לחיות מבפנים, לשחרר את עצמנו מן השעבוד שלא מדעת. אסור לה לאומה דוויה וסחופה כזו לחיות חיים סתם, בלי תכלית ובלי חשבון, להנשא כשאר העמים בזרמים שונים ולכל הרוחות המנשבות, העלולות לסחוף אותנו, כמו שהן סחפו רבים מאתנו למקומות אשר משם לא חזרו כבר אלינו. רק דור צעיר חי, היודע את עצמו, המכיר את עצמותו הלאומית, הטבעית, היודע לברר את הבריא והטבעי מן הרקוב והכעור ולהעלותו למעלת העצמות העליונה, דור היודע לכבד את עצמו – רק בו הערובה לקיומנו הלאומי. באין ההכרה העמוקה בטיבו של ה“אני” הלאומי שלנו, הרי כל חכמתנו ובינתנו, כל השירה והיופי שקבלנו מאחרים, עם כל החקויים שאנו מחקים את האחרים, כל אלה לא יועילו לנו ביום תקומתנו וגאולתנו. תחיתנו הלאומית דורשת מאתנו קדם כל את שלמות עצמותנו, את שלמות האדם שבנו, וזאת אומרת, את שלמות היהודי שבנו, כי “אחד הוא ה”אני“, וכל המחלקו ממיתו”, הורס בו את עצמותו.
טו
ומתוך כך, ממשיך גורדון לפתח את רעיונו על עצמותו הלאומית של עם ישראל ולהגדיר את מהותה. “היהדות – הוא אומר – **היא אחד מיסודות האדם שבנו, אחד מיסודות ה”אני" של כל אדם מישראל“.** אין היהדות דומה לאיזו שהיא מתורותיה ושיטותיה של אירופה התרבותית, אין היא שיטה פילוסופית מסוימת, היא – בטוי של נוסח מיוחד בנפש, יחס מיוחד, עצמי, של אומה אל כל מה שמחוצה לה. הכל ביהדות עומד על העצמות, על ה”אני" האנושי, ה“אני” האישי והלאומי, וכל המוסר, כל עיקרו של האדם אינו אלא צלם האלהים שבו. כל אדם בורא את עולמו בצלם האלהים, בדמות העצמות העליונה, ממלא את תעודתו בחיים בהעלותו את עצמותו למעלה העליונה. תכלית האדם לא בהתבטלותו, אלא בהתעצמותו ובהתעלותו.
טז
שום אומה לפני האומה הישראלית, ואף מאלו אשר הקימו את בנין התרבות העולמית המפוארה, לא תבעה מעצמה תביעה גדולה כזאת: “קדושים תהיו”! דרכה של היהדות מראשיתה היתה לקדש את המציאות, את חיי יום יום של האדם, להעלות את החולין, את החומר למעלות של קדושה וטהרה, להלביש את חיי האדם מישראל הוד שבקדושה, לעשותם שלשלת של מעשים טובים ומקודשים. הכל הפך בחיי היהודי לקודש: מקומו ועד שכבו, בלכתו ובצאתו לותה אותו היהדות על כל צעד ושעל, העמיסה עליו עול מצוות, כדי שיהיה נתון כל היום בתוך מסגרת אחת של קדושת המעשים וטהרת המדות. העיקר ביהדות היא הקדושה, מצווה האדם על יחסי הקדושה אל כל אשר מחוצה לו: אל חברו, אל הטבע, אל העולם, אל שכנו העם. רק אז תברא ארץ חדשה ושמים חדשים, רק אז יברא באדם לב חדש, רק אז תבא גאולת האדם ופדותו.
לא האגרוף, לא הסייף, אלא הספר, הרוח היא סמל ומופת לעם העברי, יסוד קיומו והויתו. יסודות חיינו הם יסודות רוחניים, רק הם חיינו ואורך ימינו. החמריות המופרזה פוגמת בנו ובנפשנו הרבה יותר מאשר הרוחניות המופרזה, ובהכרתנו ההיסטורית קדמה אפילו התורה לא רק לדרך־ארץ אלא גם לארץ עצמה: בני ישראל קבלו את תורתם עוד לפני שזכו לעלות לארצם.
יז
יסוד מוסד אחד ביהדות ועליו בנוי כל עולמה הרוחני, וזוהי – האמת. היהדות דורשת בכל מעשה, בכל מפעל, בכל אשר היא פונה, את האמת הצרופה, המוחלטת, ולעומתה העמידה הנצרות בראש כל עקרונותיה את עקרון האהבה. אולם יש דרכים המובילות מן האמת אל האהבה, אבל מלוות חתחתים ואבני נגף הדרכים המוליכות מן האהבה אל האמת. לפתח אהבה נוצרית זו רובצת חטאת כל העולם התרבותי, ומי כעם ישראל יודע את ערכה ומהותה של אהבה זו, מי כמוהו גוי אחד בארץ נתנסה בה. מי כמוהו הרגיש בגופו ובנפשו את כל מדת החנק שבאהבה־שנאה זו. לעומת קב אחד של אהבת כל הנברא בצלם – מה רבים הם קבי השנאה והמשטמה שירדו לעולמנו! אהבת כל חי יכולה להיות רק פרי האמת הצרופה, ולא להפך. האמת שביהדות עולה בטהרתה ובכנותה על כל יסודות האהבה והחסד שבעולם התרבותי, עולה היא אפילו על שלשת עיקרי המהפכה הצרפתית: חופש, שויון ואחוה.
יח
גם היהדות קלטה לתוכה את מושג האהבה, כי על כן קיים בה הצו “ואהבת לרעך כמוך”. אבל תורת ישראל עצמה מפרשת צו זה בצורה שלילית, בשלילת השנאה: “לא תשנא את אחיך בלבבך”, והלל הזקן הגדיר את העיקר הזה הגדרה ברורה ומפורשת: “מה דעלך סני לחבריך לא תעביד” – הגדרה שלילית בהחלט. לא כן הנצרות – היא תפסה את מושג האהבה בצורה חיובית, בבחינת “תן גוך למכים ולחייך למורטים” – והיא נכשלה. גם אדם מישראל יכול להגיע למדרגה עליונה זו, אבל לא בתקף הצווי, כי אם על פי יצירת חייו, על פי צלמו העצמי העליון, על פי אתערותא דלעילא, והעיקר – על ידי הכשרה פנימית והשתלמות נפשית. היהדות מוסרת לאדם כללים, ובעיקר כללים שליליים, כיצד יכול וצריך הוא להזהר מכל רפש, מכל זוהמה וחלאה, מכל נגיעה לרעה בחברו, מכל שקץ וטומאה. קשה היא ההסתייגות הזו, השמירה הזו על הטהרה הפנימית, כי על כן דורשת היא, שכלי העבודה – המחשבה, הרגש, הרצון – יהיו טהורים ונקיים בתכלית הנקיון, אבל אין הכשרה נפשית יותר טובה הימנה. לא כך נהגה הנצרות. היא לא הכשירה את נפש האדם לחיים מוסריים עליונים, לא הכינה את הכלים הדרושים, אלא מסרה לו לאדם אור אחד גדול עד לסנוור את העינים, כלל אחד עליון של אהבה מבלי שנפש האדם התכשרה לקלוט לתוכה, וכתוצאה מזה – יש בה באהבה הנוצרית לא מעט מן השנאה והשקר בכל אשר היא באה לידי גלוי.
הנצרות גם צמצמה את כחותיו הנפשיים, המוסריים של האדם והעמידה לו מתווך בינו לבין קונו. האדם אינו יכול לעזור לעצמו, למצוא תקנה לעצמו אלא על ידי שליח, בעוד שהיהדות רואה את עצם החיים העליונים של האדם בעבודתו הוא להשגתם, בעצם בקשתו של האדם את החיים ההם, בכחותיו הוא, במאמציו הפנימיים שלו. ה“אני” של האדם מתבטל בנצרות בפני איזה רצון עליון, ולעומתה ביהדות יכול אדם, כל אדם, להטות את הרצון העליון לצד כל הטוב והנשגב, לכוונו, בבחינת “צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים”.
כל מה שיש לו ערך אמתי במוסר הנצרות הרי זה משל היהדות, וכל מה שהיא הוסיפה על היהדות – הרי זה רק גורע, כי תורת חיים היא היהדות, תורת האדם החי, שלא נתנה למלאכי השרת, כי אם לאדם בשר־ודם על כל חולשותיו ולקוייו, ולכן לא גזרה עליו גזרות שלא יוכל לעמוד בהן, לא צותה עליו את אשר לא יוכל לקיים. היהדות טפלה ועסקה באדם ולא במלאכי השרת, בכל אדם, ולא רק בצדיקים היושבים ונהנים מזיו השכינה.
יט
אין גורדון מוצא על כן, תוך הסתכלותו החודרת ועיוניו העמוקים בתרבויות העולם, שום אמת־מדה משותפת בין יצירותיה של היהדות ובין יצירותיהם של עמי יון ורומי, של עמי אירופה בכלל. אין למדוד את אלו באלו, כשם שאין להעריך את המוסיקה במדת הציור והפסול או להיפך, אלא הן יצירות מעולמות אחרים ומשטחי־חיים אחרים, השפעות של עצמויות לאומיות נבדלות. תהומות עולם מפרידות ביניהן.
כ
העצמות הלאומית היא המשפיעה על ההיסטוריה של כל אומה והתפתחותה, היא גם פרי של דורות, בטוי לתצברת כחות רוחניים שכבות על גבי שכבות. העצמות הלאומית קשורה קשר בל ינתק עם ההיסטוריה ועם העבר הלאומי, ולכן רואה גורדון את העבר כחלק בלתי נפרד בהתהוות העצמות הלאומית, עד שכל דור ודור חייב לראות את העבר הזה כנכס לאומי עצמי רב־ערך. על אחת כמה וכמה העבר הלאומי שלנו, העבר, שיש לנו הזכות המלאה להתגאות בו גאוה לאומית. וגורדון מתאונן על הזלזול שנוהגים בו הדור הצעיר וגם רבים מאנשי המחשבה שלנו בעבר ובערכו בשביל עתידנו, בעבר שנקנה במחיר יקר מאד – בדמי אבות ואמהות שמסרו נפשותיהם על קדושת שם ישראל לאלפים ולרבבות בכל קצוי עולם. גורדון קורא תגר על עוות־הדין האיום שאנו עושים לאבותינו הראשונים בזה, שאנו מבזבזים מתוך קלות־דעת לאומית את ההון הגדול שהם השקיעו לתוך ההיסטוריה הלאומית ושעלה להם בדמים כל כך מרובים. המוסר הלאומי, האידיאלים המקוריים של היהדות, כל כמה שיש בהם מן העצמות, מן היחוד הלאומי – כל אלה הולכים ומטשטשים, מוחקים אותם מעל גבי לוחות העדות של תרבותנו בשם איזה מוסר עליון זר, בשם אמת עליונה זרה לרוחנו. ולא עוד, אלא שהירושה ההיסטורית הזאת מעיקה כביכול עלינו, מכבידה את עולה, ומתאוננים אנו על סבל הירושה הזאת המוטלת עלינו כמעמסה. אבל לאמתו של דבר, לא היא המעיקה עלינו והמטילה מומים בחיינו, אלא הירושה הזרה, האידיאלים האנושיים הזרים, ההרגשות הזרות – הם המכבידים עלינו ועושים את תרבותנו פלסתר. רוחות מן החוץ באו והזיזו את עמודי עולמנו הפנימי ועוד מעט והפכו את כל הקערה על פיה, – ואנחנו קבלנו עלינו את הדין כמעט ללא צער על רוע הגזרה, לא חפשנו הרבה בתוך החרבות למצוא שם חמדה גנוזה, כח נעלם, אור גנוז, אשר על ידם נוכל לברוא לנו עולם חדש משלנו.
כא
גדול הוא צערו של גורדון. והוא מפנה את זעמו לצד כל אלה הדואגים לקיום האומה, המדברים על אדות לאומיות יהודית, ספרות לאומית, חנוך לאומי, ובעת ובעונה אחת הם רוצים לסתום את הגולל על העבר, להרוס את כל הגשרים בין ההוה לבין העבר, כאילו אפשר לה לאומה בכלל לפסוח על אלפי שנות קיום ותרבות ולראותן כאילו לא היו ולא קרו. גורדון עומד תוהה ושואל: מהי הלאומיות הזאת, המזוקקה מכל עצמות, מכל מקוריות לאומית? מה נשאר בה מעצמותנו ומה יש בה משלנו אם לא אותו העבר ותרבות העבר? האם אין זה אומר לסתום את הגולל על כל היהדות? האם אין זה משמע התבוללות פשוטה? מה ערך לזכות קיומנו ולכח קיומנו הלאומי בפי כל אלה המדברים בשם אומה מחוסרת תוכן פנימי? הלא כל הזכות הזאת בפיהם היא בשלילה המעשית, המציאותית, שאין עמנו יכול להטמע לגמרי. ואילו היה יכול? הצריך הוא ומותר לו לוותר על הכל, על כל הירושה הכבירה, ולגמור את כל החשבונות עם העבר? אין אלה רואים בעם ישראל כל חיוב מהותי, אין כאן עצמות מיוחדת, מקורית, חיה, המחויבת להלחם על זכות קיומה, על זכותה לבוא לידי גלוי בצורתה העצמית. אבל כיצד יראה לנו בזהרו הגלוי הזה? והיתכן הוא בדרך כלל? כל אומה זקוקה לשם התחדשותה ועליתה לחוזים משלה, ואלה לא יעלו ואל יבאו במקום שיש רק שלילה וכל חיוב בא רק מן החוץ, מן העולמות האחרים. אין מקום לגלוי חדש, במקום שהעצמות הלאומית שהקרקע של העצמות המקורית אינה נעבדת ואינה נזרעת ואף גם נוטים להחליפה באחרת.
אם יש בנו הרצון העז והתקיף להציל את עצמותנו מהתנוונות ומהתבטלות, אז לא לזלזל בעבר שלנו, לא לשרוף את הספר שלנו גוילים גוילים אנו צריכים, כי אם להחיותם, למלאותם חיים. חיינו צריכים להיות מלאים, שוטפים ומתגברים במדה כזאת, שלא רק הגזע עם הענפים של עצמותנו יחיה, יכה שרשים למכביר, כי אם גם השרשים הישנים, היבשים לכאורה, יתמלאו עסיסי חיים, – והחיים בעם ובאדם מקיפים גם את הזמן, גם את העבר. עלנו לגדל ולטפח את ההוה ואת העתיד מתוך שרשי העבר.
כב
על רקע זה – העצמות הלאומית של עם ישראל, היהדות וחייה בגולה – פרץ הפולמוס הספרותי הגדול בין גורדון ובין שני מאורות הספרות העברית בימים ההם: ברנר וברדיצ’בסקי. בעיקר התריס גורדון נגד הראשון על דעותיו שהביע בשני מאמרי־הבקרת שלו על יל"ג ועל מנדלי.
גורדון עצמו תוחם תחומים בינו לבין ברנר ומגדיר את הבדלי השקפותיהם: במקום שהוא, גורדון, רואה לקוי בהרגשת עצמותנו, התבטלות בפני אחרים, טשטוש הצורה הלאומית, שם רואה ברנר את התבלטות עצמותנו באופן מכוער, שם הוא רואה אותה כצלם בלהות, אשר מפניו תברח כל בריה חיה. גורדון מתרעם על ברנר על התבטלותו בפני תרבות העמים, בפני חייה של אירופה, ואת החטא הזה אין הוא יכול לסלוח לו. הוא מאשים אותו בזריית מלח על פצעי האומה, בה בשעה שהנאמנות לאומה, אהבת ישראל, תובעת לכאוב יחד את הכאבים, להצטער על הפצעים, אם אמנם פצעים הם. ברנר, משורר הצער, חלל, לדעתו של גורדון, את הצער הלאומי, רמס עליו ברגליו, ירק בפניו. כל הקטרוג של ברנר על עם ישראל מחוסר יסוד הוא, אין בו אף קורטוב של ראיה נכונה והערכתו אינה הערכה. אפשר לו לכל אדם לצייר קריקטורה מגוחכת על כל אדם וכל אומה אם רוצים בכך ואם מסתכלים בחיי יום יום שלהם, ובפרט עין סוקרת חדה התופסת את הצדדים השליליים והמגוחכים. כל אדם וכל אומה הם בבחינת "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון", ויש שהמסתכל מן החוץ מתרשם יותר מן השברים מאשר מעצם הלוחות. אולי מקפיד עם ישראל פחות מכל האומות להסתיר את המגוחך שבו או לשפר את פני מעשיו הקטנים, אבל אין הוא עומד במעלה פחותה מכל אותם העמים, מכל אירופה זו, אשר ברנר מציג אותם כסמל וכמופת.
אין גורדון יכול להסביר לעצמו, כיצד בכלל יכול יהודי נאמן להגיע לכלל מסקנה, שאפינו הלאומי פסול, פסול לא רק מזמן הגלות, כי אם גם מימות עולם, דוקא אופי זה שיצר את התנ"ך, שנתן לעולם את הנביאים, את חוזי ישראל, שהשפיעו השפעה כה נוקבת וכה מכריעה על כל התרבות העולמית. האמנם אופי זה פסול הוא, נשחת, עד שמצווים אנו לבזותו ולשנותו באופן מוחלט מן הקצה אל הקצה? והרי אילו היינו באמת עם קטן, משועבד, נבזה, משחת – האם היו אז עמים גדולים ועצומים מוצאים הכרח להלחם בנו אלפי שנים באכזריות כה רבה, בשנאה כה כבושה, להציק, להרע, לבדות עלינו שקרים ועלילות? האם לא היו משמידים אותנו ביום מר ונמהר אחד?
כג
לנוכח הקטרוג של ברנר נעשה גורדון סניגורו של עם ישראל: אפילו אם יש בנו מגרעות, אם גם יש בנו חטאים, הלא אין להסיח את דעת מכל תנאי חיינו בגולה, מכל אי־הנורמליות ואי־הטבעיות שבהם, מתנאים שעוותו את פני חיינו והשחיתו פני מעשינו. כלום הקולר תלוי רק בנו? כלום לא היינו מכובלים בכבלי ברזל ונתונים בין החומות? כלום היתה לנו היכולת, אילו רצינו בכך, לשנות את חיינו בגולה שנוי עיקרי, מבלי לבגוד בעצמותנו, מבלי לשנות אותה, במלים אחרות, מבלי להטמע בקרב האומות האחרות? והיכן ישנו בעולם עוד עם שני בדומה לנו, אשר התקיים באותם התנאים ונשאר חי וקיים ובמעלה גבוהה יותר משלנו, חזק יותר ממנו, פעיל יותר? כדי להתקיים בתנאים נוראים ואיומים כאלה אלפי שנים – האם דרוש היה לנו פחות כח מאשר לשוב כיום לתחיה ולהגאל? הלא התקיימנו בתור חטיבה בפני עצמה בתוך כל הרדיפות האכזריות והגענו עד הלום – האין בזה משום כח עליון, משום גבורה עליונה? לא! אם יש דין – צועק גורדון – יהא הדין צודק! אם יש מקום לחשבון – יהא חשבון זה אוביקטיבי, היסטורי! לא אנחנו החוטאים כלפי האחרים, לא לנו להתודות בפני אחרים על כל נגעינו ולקויינו, לא לנו לנפול בערכנו מכל העמים הנאורים. אם חטאנו – רק לאלהינו חטאנו, רק לעצמנו חטאנו! “נבקש בתוכנו פחות מלאכי מעלה, ואש נראה גם פחות מלאכי חבלה”.
כד
הסתערותו של גורדון על ברנר היתה כה נמרצה וכה חריפה, עד שהסיק מתוך דברי־הבקרת השנונים של ברנר את המסקנה, כי רק מוצא אחד ויחידי יש לו לעם ישראל – להטמע לחלוטין ולתמיד. אם באמת אין בעצמות האומה כלום מן המקוריות, אז אין לה תקנה עולמית, אם אמנם אין בה מקום לחיים עליונים, אז אסור לו ליהודי בעל נפש, חפשי בדעות וברוח, להמשיך את קיומה של עצמות לאומית כזאת, אז יש רק המוצא האחד – תערובת דמים וטמיעה. אבל גורדון חוזר לבסוף למנוחתו הנפשית, הסערה הולכת ושוקטת, הבטחון הלאומי הולך ומתגבר: ה“רוק” הזה לא יוכל להשיג את צער האומה, כי נשגב הוא ומרומם הוא; רק על אחת מצטער גורדון, שאין ברנר יודע את סוד הצמצום הגדול “לשכון את העם בתוך טומאתו” ולהיות “עמו בצרה”.
כה
שנונה וחדה היתה הבקרת של גורדון גם כלפי השני שבחבורת הסופרים המרדנים, כלפי ברדיצ’בסקי, שקרא תגר על הרוחניות המופרזה בישראל, על שלטון הספר והאות המתה בחיי האומה. ואם כי גורדון מודה בעצמו, שהוא ממתנגדיו הקיצוניים של ברדיצ’בסקי, אין הוא בכל זאת מסתער עליו, אין הוא מתקיף אותו כה חריפות כדרך שנהג כלפי ברנר. יתכן, מניח גורדון, שהרוחניות המופרזה שלנו גרמה לנו הרבה רעות בחיי הגולה, אין אין אומה יכולה לעבור על מדותיה ולשנות את מזגה וטבעה, כזאת היא רוחו של העם, מתוך עצם תכונת נשמתו הלאומית הוא נוטה לרוחניות יותר מכל העמים, וכל חיי העם מיום הופעתו על הבמה ההיסטורית מעידים על תכונה זו. צודק ברדיצ’בסקי באמרו, שהשקענו את החלק הגדול של חיינו בספר, בספרים בגוילים, אבל אסור לנו לבטל את הארונות האלה שבבית־אבא, לא נמיר אותם ולא נחליף אותם ביצירות זרות. בתוך חיי חנונות וספסרות, פרי חיי גולה ואונס זרים, ידעו אבותינו לרכז בתוך ארונות ספריהם מחשבות גדולות ויצירות גדולות, צער של נשמות גדולות. “בתוך ארונות אלה כבוש חומר מפוצץ שאין דוגמתו בעולם”, חומר המסוגל לפוצץ את כל העולמות הזרים המתנוצצים ברקבונם הפנימי, המזהירים בזיוף ובשקר שבהם. אפילו ספר התלמוד, זה ספר הסייגים והחומרות, אבל יחד עם זה הספר המונומנטלי של תרבות הגולה, ספר התחוקה של חיי גולה, גם הוא הריהו “מנפלאות הכח המקיים של עם ישראל”, אשר הגן על עצמותו, שמר עליה מכל משמר אחרי חרבנה המדיני של האומה. אמנם כן, מלא הוא גדרים, סיגים, המכבידים על החיים, אבל אור גדול גנוז בו, ובוני הגדרים והחומות ההם הם שהביאונו עד הלום. ומה בכלל הפלא? נעקרנו משרשנו הטבעי והוטלנו לתוך מרתפים אפלים, וכמובן שנעשינו חלשים, חורים, אי־טבעיים. תנאי ראשון להבראתנו הוא להוציאנו מן התנאים שאינם טבעיים, לתת לנו די אויר ואור. דרך אחרת אין. ואשר לגדרים, לסייגים, לחומרות – “מה שצריך יהיה לזמור – תזמרו בעתו, בעת שהחיים ידרשו את זה דרישה חיה, כדרכם, מה שצריך יהיה לחתוך – תחתכו, והרבה ממה שאינו חי יפול מאליו במדה שהנטע ישוב לחיות חיים טבעיים”.
אולם עם כל הבקרת החריפה על דרכו ודעותיו, ראה גורדון את ברדיצ’בסקי כסופר שהיה מוכשר, הרבה יותר מכל הסופרים בני דורו, לגלות אורות חדשים בעולמנו אנו, לסלול דרכים חדשות, כדי לברא לנו עולם חדש מתוך עצמותנו אנו, והצטער צער רב, שברדיצ’בסקי, אשר לפי כל תכונות נפשו נשאר יהודי “יבנאי” למרות מלחמתו נגד רוחה של “יבנה וחכמיה”, כבה את אורותיו הוא, הרס את עולמו הוא והתבטל בפני אורותיהם ועולמותיהם של זרים, ראה את האור הגדול השלוח מן המערב ולא ראה את האור הגנוז בנשמתו היבנאית.
כו
בתוך כל הוכוח הזה, חשוב גם ההסבר שגורדון רואה צורך לתת לנו, כדי להבין את עמדתו, כדי לדעת, מה הם המקורות שמהם שאב ושהשפיעו על יחסו לכל שאלות האומה. “קודם כל – הוא אומר – אני יהודי מהדור הישן, ולא רק על פי חנוכי, כי אם גם על פי שרש נשמתי, על פי כל ישותי. ועד היום, אף על פי שאני רחוק היום מהחיים ההם ומהספרות העתיקה, אני מרגיש יותר קרבה נפשית אל החיים ההם ואל הספרות העתיקה: התנ”ך, התלמוד, המדרש, הזהר וכו', מאשר אל החיים בדור הזה, מלבד כמובן, חיי העבודה, ואל הספרות החדשה, אף על פי שאני בכל אפן קורא אותה ויש לי עמה אולי גם יותר נקודות משותפות, שתוף חיוני. ולא שאינני רואה את הצללים שבחיים ההם ושבספרות ההיא ואת הנגעים אשר בבית ישראל של הדור ההוא, אני רואה אותם לא פחות, אם לא יותר, מכל הרואים, כי אני רואה אותם מתוך עצם עצמותי, אבל היא הנותנת, הצללים – צללי, את נפשי הם מחשיכים, אבל אני רואה אותם לא לאורם של אחרים, כי אם לאורה העצמי של נפשי, לאותו האור שהאירו בי אותה הספרות העתיקה ואותם החיים על פי אותה הספרות עם אותן הנפשות שחיו אותם החיים".
במלחמת־דעות זו, בקרב הרוחני הגדול הזה ראה גורדון “מחלוקת לשם שמים”, מחלוקת לשם דברים, שכל קיומנו הלאומי עומד עליהם, מחלוקת שבה נלחמת עצמותנו הלאומית, היהדות, על קיומה ועל שלמותה נגד המסתערים עליה מבפנים. הוא מצטער, שכל המלחמות הפנימיות ביהדות בתקופה האחרונה בכלל לא היו מלחמות בשל כבושים חדשים בכח העצמות הלאומית ולשם הפרחתה, כי אם מלחמות בעד העצמות ונגדה, בעד חלק ידוע ממנה ונגדו. גורדון שואף וכמה לחיים חדשים, אבל אלו לא יבראו מתוך השלילה, מתוך הרצון להרוס. לא מתוכם תבא עצמותנו לידי גלוי חדש, כי אם מתוך הרצון לבנות, מתוך חיוב אחד גדול.
כז
את החיוב הזה מצא גורדון באחד־העם. בעוד שברדיצ’בסקי עשה את העולמות הזרים למרכז הכל, ופסק הלכה, שכל מה שיש באחרים מן ההכרח ומן המועיל שיהיה גם בנו, הרי אחד העם, להיפך, ראה את הנקודה המרכזית בנו בעצמנו, ב“אני” הלאומי שלנו. יכולים אנחנו ליהנות מתרבותם של אחרים, לקבל גם תורות והלכות מאחרים, אבל אסור שיגעו בצפור־הנפש של עצמות האומה. בדרך זו הגן אחד העם על שלמותו של היחיד בעם הרבה יותר מאשר ברדיצ’בסקי עם רוממות היחיד בפיו, ההורס מן הצד השני את השלמות הזאת, בהפנותו אותו כולו לצד עולמות שאינם שלו.
גורדון היה מושפע בהשקפותיו על עצמות האומה ועל היהדות מדעותיו של אחד העם. דרך מאמריו של אחד העם נכנס גורדון בכלל לפרדס הספרות העברית החדשה, כי ספרות ההשכלה שקדמה לאחד־העם לא משכה ביותר את לבו של גורדון; הוא פחד מפני השלילה שבה ולא הרגיש בכח הבונה שלה. אחד העם הוא שקרב אותו אל הספרות החדשה, וגורדון ראה בו עצמות אנושית כבירה, שבה משתקפת עצמותו של עם ישראל. הוא הרגיש בכח השפעתו על חוגים רחבים בעם וראה אותו כמחנך הדור, המלמד אותו לשחות נגד הזרמים הזרים, להנשא עם מימי “השלוח” ההולכים לאט והזורמים בתוך אפיקי ההכרה הלאומית העמוקה. את גדולתו של אחד העם הוא ראה בזה, שלא המיר את האמת הישנה בשקר חדש, שאין בו אלא חדושו וזהרו החיצוני, שגלה באמת הישנה אור חדש, השולח את קרניו לכל חיי האומה והמאיר את דרכה מבפנים ומבחוץ.
כח
ולמרות שהיה מושפע מאחד־העם בדעותיו, לא היה מחסידיו ולא מתלמידיו, הוא היה אולי מ“חסידיו מצד שמאל” – מושפעים ומרגישים את השפעתו, אם כי הם מתנגדים לו. אחרי מאמרו של אחד־העם “תורה מציון”, שבו הביע את דעתו על העבודה העברית במושבות וזלזל בערכה, כי לא ראה אותה כאחד היסודות להתישבות ולתחיה, התמרמר גורדון עליו ולא הסכים אפילו להשתתף בקבלת־הפנים שנערכה לכבוד אחד העם בעין־גנים – מקום מושבו של גורדון אז. הוא לא יכול היה להבין, כיצד אחד־העם, יוצר רעיון “המרכז הרוחני”, אשר מטבע הדברים היה דוקא הוא צריך לראות את העובדים העברים בארץ כמגשימים היותר נאמנים של רעיונו, של רעיונות הצדק ביהדות, של המוסר הלאומי, – כיצד יכול הוא, מתוך דעותיו והשקפותיו, להתיצב מנגד לעובדים ולעבודתם? אבל התמרמרות זו לא מנעה ממנו בכל זאת לראות את אחד העם כארי שבחבורה בספרותנו, באשר חוטים עבותים נמשכו מן האחד אל השני, ונקודות המגע ביניהן היו רבות יותר מנקדות־הדחיה שביניהן. אחד העם בורא את עולמו מתוך עצמו, מתוך שרשי נשמתו, ועל כן הוא כל כך שלם, כל כך עמוק, כל כך עצמי, ומלבד זה גם “איש לב ואיש רוח לא פחות משהוא איש מחשבות”.
כט
ראייתו את עצמות האדם והאומה כנקודה ההנדסית של הקיום האנושי והלאומי ואת השמירה על שלמותה כתכלית החיים הפרטיים והלאומיים, המריצה את גורדון לחפש את הדרך הטובה ביותר שיבור לו האדם, העם, כדי שיוכל לשמור עליה, לטפח אותה וגם להעלותה למעלת עצמות עליונה. וכאן הגיע גורדון לנקודה המרכזית שבכל משנתו המקיפה, לרעיון המרכזי, אשר באופן נסוחו וצורתו היה בו הרבה מן החדוש בספרותנו.
“בשביל להיות עצמי יותר – אומר גורדון – צריך אדם לא להיות צדיק או גבור יותר” כי אם לחיות יותר את עצמותו, זאת אומרת: לחיות את הטבע, בתוך הטבע, לחיות חיים מקיפים את הבריאה כולה וחודרים לתוך תהומות ההויה. “אם יש תקון לאדם ולעצמותו, אם רוחו עשויה לגדול, הרי זה יבא רק על ידי פתיחת נפשו לרוחה לעצם הטבע, ולא לשם הסתכלות אסטתית או מדעית גרידא, כי אם דוקא לשם עצם החיים”. לא לדעת את הטבע בלבד ולחובב אותו אנו מצווים, כי אם לחיות אותו. כיום נעשה הטבע לאדם למעין ספר, ספר תורה או ספר מדע, אולי גם ספר שירה או יצירה, אבל לא ספר חייו, ספר החיים עצמם. החיים החברתיים של האדם נושאים כיום אופי של מקח וממכר, של עסק. האדם איננו אדם סתם, אחד מחלקי הטבע, כי אם דבר העומד למכירה, המיועד להכנסת רוחים. כל אדם יש לו מחיר מסוים בשוק החיים, ולפי מחיר זה הוא מקבל את שכרו. ותימה: בני האדם חיים את חייהם כאילו בעולם שאינו שלהם, כאילו כל העולם הגדול ואין־הסופי הזה, הקוסמוס, אינו נוגע להם כלל, כאילו כל העולם עם כל אותם הקשרים הגלויים והטמירים, עם כל השפע העליון שהוא משפיע על מהותו של האדם ועל כל חייו, כאילו כל זה אינו ענינו הוא, אולי רק ענין להוגי דעות, לאנשי הדתות. יחס האדם לעולם, לכל החי והצומח ולכל הבריאה אין־הסופית הוא “יחס של לוקח אל חנותו, יחס של אשה אל בגדיה המפוארות ואל תכשיטיה, יחס של מלומד לצפרדע המנותחת, לכל היותר, יחס של כהן אל בית־מקדשו”, אבל לא יחס של חיים, מעין יחסו של הדג אל המים הסובבים את כל ישותו. “עניני הכפר בלעו את עניני הטבע”.
ל
כל התרבות החדשה – מוסיף גורדון להסביר – החל מהחיים הכלכליים וגמור במדע, באמנות ובכל צורות החיים העליונים, היא כולה עירונית, כולה דולה היא את תכנה ממקורות העיר ההומה, הסואנת, הרועשת. תרבותנו כיום נכרתה ממקור האורה, ממקור החיים העצמיים, ממקור הטבע המהוה מעין־לא־אכזב לכל הימים, ולכן צרים הם החיים כבית־כלא, אין אויר לנשימה ואין כח לחיות. האדם מסתובב, מתעקל, מתפתל, מסתבך ופונה לכל הזויות והפנות ומבקש חיים חדשים, חיים עליונים, ואינו מוצא. “פעם הוא מבקש את האלהים בשמים ופעם הוא עושה את עצמו אלהים על האדמה”. והוא תועה ומתעה, רוצה לתקן את הכל על ידי שיסדר את הכל באופן אחר, לתקן את הסדר המדיני, את הסדר החברתי, את ארחות המוסר, ואין הוא רואה, כי חסרה לכל יחסיו היניקה ממקורם הראשון, ממקור החיים, כי חומות בצורות מפרידות בין חייו הוא לבין חיי העולם. אין הוא מרגיש, כי על ידי כך מטשטשת עצמותו, נמחקת, מסתרסת, נחנקת בתוך האויר המושחת, כי על ידי כך הוא מאבד את צלם־האלהים שעליו ואינו יכול לעלות, להתרומם, למצוא את תקונו.
לא
ועל כן אין גורדון רואה, מוצא אחר, תקון אחר לאדם, אלא לשוב אל הטבע, אל החיים בטבע, להדבק על ידי כך במקורות העליונים של חיים והויה. אז ידע האדם לחיות, ידע להכיר את עצמותו. אז תבוא עצמותו לידי גלוי חדש, אמתי. וכאן גורדון מוצא לנחוץ להסתייג ולהסביר את רעיונו, לבל יתפרש כמגמה לשוב אל מצב האדם שלפני התרבות, שלפני הציביליזציה האנושית. לא! אין האדם יכול לשוב אחורנית ולוותר על כל מה שהמדע כבש ורכש. אנחנו שבים אל חיי הטבע “כאילו מעברה השני של התרבות” והקידמה, אנחנו כבר עברנו את האופק של התרבות העירונית, של תרבות הכבושים המדעיים, ועלינו להשתמש בכל הכבושים האלו לשם חיים יותר אינטנסיביים בטבע, לשם דבקות יותר חזקה בטבע. עלינו למלא את כל החלל שהתרבות העירונית יצרה בנפשנו על ידי מה שלא יכלה לתת לנו, אבל לא לפסוח על אלפי שנים של ציביליזציה וכבושים ולשוב אל התקופה שלפני התרבות החדשה.
לב
החיים הכרותים מן הטבע הם אשר לא נתנו לאדם להעלות את עצמותו למעלה ראש, לחיות חיים שגיאים, עליונים בכלל. אין חיי האדם יכולים להאיר באור גדול, אם כל הטבע הוא בשבילו עור. תקון ה“אני”, התחדשותו ותחיתו לא יבאו אלא מתוך מקורו הראשון, מתוך הטבע, – רק אז יפתח שער חדש ורחב לכל הרגשה, לכל יצירה, לכל מחשבה חיה, לכל חיים. רק אז יברא יחס חדש אל האדם, אל החיים, ועל ידי כך יתפנה מרחב לכל אדם להביא בו לידי גלוי את עצמותו באופן השלם ביותר. וגם כאן ראה גורדון את המשך תעודתו הגדולה של עם ישראל. “אולי זה סוד תחיתו, סוד האור הגנוז לעתיד לבא”. אולי דוקא עם ישראל יבשר לעולם בשורה חדשה, כשם שבשר לפני אלפי שנים. רעיון זה של הדבקות בטבע והחיים בטבע – אומר גורדון – הוא פרי רוחה של היהדות האמתית, הוא מרחיב ומעמיק את היהדות במדה שהוא מעמיק את החיים, את רוח האדם, את מוסריותו של האדם, הוא משיב לתחיה את היהדות הצרופה.
לג
והוא הדין באומה. תקון האומה, התחדשותה, העלאת עצמותה ושמירתה לא יבאו גם כן אלא על ידי הקשר בטבע, החיים בטבע ארצה. האדם שואב את כח עצמותו ממקור עצמותה של האומה, ממעינות האומה, והאומה שואבת את חיותה ממקור הטבע עצמו. קשרה החי בטבע – זהו הכח היוצר שבה, זהו שורש נשמתה של האומה. חיי האומה הם מעין חוליה בין חיי האדם ובין חיי הטבע, והמומנט הקוסמי שבה הוא המאחד את בני האומה ממקום אחודו של טבע האומה עם טבע ארץ־מולדתה. האומה הוא כח יוצר חיים אנושיים, מיוחדים, עצמיים, מקוריים בצלם חיי־הטבע המיוחדים של הארץ, שהאומה נולדה בה וקבלה את חנוכה הראשון, המקורי. רוח הטבע של ארץ מולדת האומה שנתמזגה ברוחה של האומה הוא מקור החיים והיצירה, מקור השפע העליון של האומה. ולכן גם הרגש הלאומי בא בעיקר מתוך החיים הקוסמיים, הוא מעין השתקפות אופק ידוע בנשמת האומה בת האופק הזה, אחד מיסודות הנפש האנושית, יסוד עולמי, נצחי, ולכן גם גאולתה של האומה, התחדשותה, עליתה יבאו רק על ידי חייה עם הטבע ובתוך הטבע של ארצה, רק בדרך הלאומיות הכבירה, האנושית־קוסמית.
לד
אולם כיצד יהא אדם דבק בטבע, כיצד יחיה אדם עם הטבע? כאן בא גורדון לנסח את יחסו הוא ואת עמדתו הוא לרעיון העבודה: על ידי העבודה בתוך הטבע ובשדה הטבע מתמזגים החיים האנושיים בחיי העולם, והיצירה האנושית – ביצירה העולמית. על ידי עבודה זו נעשה אדם שותף במעשה בראשית, שותף לטבע ביצירה, במחשבה, וגם בשירה. רעיון העבודה בא לברא את החיים בריאה חדשה, להוציא את האדם מעולמו הצר בעיר, להרוס את “קן־הנמלים” שלו ולהכניסהו לחיי עולם. העבודה איננה באה רק לשפר את החיים שפור טכני, אלא גם ליצור ולגלות טעם חדש בחיים, והעיקר בעבודה הוא לא השכר שהוא מקבל בעד עבודתו, כי אם עצם העבודה, פרי העבודה: שכר עבודה – עבודה. על אחת כמה וכמה שיש בו בשכר החמרי, הכלכלי בעד עבודות רוחניות טעם לפגם, משהו מחלל. ולא לחנם קבעה היהדות הלכה לשלם לכל עובד רוחני לא בעד עצם עבודתו, כי בעד “שכר הבטלה” שלו, חשה היהדות את חלול הקודש שיש בשכר הזה ואמרה מה שאמרה.
לה
ואין בעבודה אלא שלמותה. אימתי שמה עבודה? כשיש בה מן התמכרות לתכנה, מן ההתרכזות, מן הטמיעה בתוכה. מחובתו של העובד לעבוד עבודה יפה ושלמה, ויפה היא עבודתו רק אז, כשהיא מאצילה מתוכה על העובד, כשהיא מעבדת את האדם לא פחות משהיא מעבדת את הקרקע, את החומר, רק אז נותנת היא לעובד לא רק פרנסה וכלכלה, כי אם גם את החיים עצמם. ועבודה כזאת, הנותנת לאדם את האפשרות להשיג השגה יתירה את הטבע, את החי ואת הצמח, את האדם ואת העולם כולו, להכיר בהם את האחדות המוחלטת ואת ההרמוניה הכללית העליונה, להכיר בשויון זכות החיים של כל בריה בעולם – עבודה כזאת מעלה, מרוממה את עצמות האדם. עבודה כזאת היא בבחינת עבודה דתית, המעלה את האדם לעולמות העליונים, המזווגת אותו עם קונו.
לו
ברעיון זה, הנושא בחובו אידיאל כה נשגב ומרומם, מחייב גורדון קודם כל את עמידתו של העובד ברשות עצמו, עמידה עצמית במשקו ובתעשיתו הוא או באלו המשותפים לכלל האומה. העובד זקוק בעבודתו להתרוממות הרוח, ואין היא אפשרית אלא על ידי הספוק הנפשי בעבודה ובחייה, על ידי בסוסו החמרי של העובד ועל ידי הקשר נפשי עם קהל העובדים. בהעדר שלשה אלה הולך העובד ומתנוון, הולך ויורד. ועוד דבר: ככל שמרבה העובד לקנות דעת, עבודתו היא שלמה יותר, משובחת יותר, וספוקו מן העבודה עצמה מתגבר והולך. אין העבודה וההשכלה מתנגדות זו לזו. אדרבה, רעיון העבודה דורש לתת לרוחו של כל אדם לעלות ולא לרדת. לשלול השכלה מהעובד – הרי זה אומר לרוששו במקום שאנו חייבים להעשירו ולזיין אותו בכל הכלים הדרושים.
לז
גורדון קובע גם את עצם מקומה של העבודה במסגרת החיים הלאומיים. העבודה היא אחד משלושת היסודות, שעליהם כל עם בעולם חי וקים: הארץ, הלשון והעבודה. זהו ערך לאומי יסודי לא פחות מאשר העצמות הלאומית במובן החיים הרחבים וגם במובן היסוד לכל מוסר עליון. כי העבודה היא לא רק דבר ריאלי, כי אם גם אידיאלי. זכות גדולה היא לו לאדם, כשכל מלאכתו נעשית על ידי עצמו. על ידי האדם העובד יתוקן העולם במלכות הצדק, האמת וכל מדה נכונה. העבודה היא האידיאל של העתיד הגדול, האידיאל המקווה של “אחרית הימים”.
לח
העובד, הפועל בעבודתו בשביל אידיאל העתיד, ואשר עבודתו היא שכרו, אין לו לבקש זכויות יתירות ואין הוא זקוק לשום הכרה מיוחדת. זכותו היא בעצם עבודתו. ולכן מתקומם גורדון נגד ההכרה המעמדית, נגד עצם טפוח ההכרה הזאת. היא מרגילה את העובד לראות את כחו לא בו בעצמו, לא באישיותו, לא בעבודתו היוצרת, אלא בקבוץ, בעדר, בכחו של העדר. היא מלמדת את האדם לראות את עצמו זכאי בכל ולא אחראי לכל, מעוררת בקרב האדם רגשי שנאה לחברו האדם, נותנת את “ההיתר” לשנאה הזאת, מטפחת את אי־ההבנה ההדדית, אבל אינה מועילה כלל וכלל להאיר באדם את האדם שבו, אינה מפלסת את נפשו לרומו ולרחבו של עולם. מלחמת המעמדות, מלחמת האדם באדם לא תביא גאולה לעולם. כל כבוש משעבד, מטשטש את האישיות של הנכבש ושל הכובש גם יחד. גורדון רואה באספקלריה המאירה שלו התפתחות עוד יותר קשה וגורלית: הבדלי מעמדות לא רק בין עובדים ומעבידים, כי אם גם בתוך צבור העובדים גופו. העובדים עצמם יפרדו לשני מעמדות: עובדים פשוטים ועובדים אנטליגנטיים, ומי חכם וידע, אם נגוד זה יהא פחות מסוכן מאשר הנגוד בין האדם העובד והבלתי־עובד! מי יודע, אם מלחמה זו בתוך צבור העובדים לא תהיה קשה יותר מאשר הראשונה.
לט
גורדון, עם כל הזדהותו עם צבור העובדים והשתרשותו בו, אינו מכסה על היצר הרע השולט גם בנפשות העובדים, כיחידים וכצבור. אם עדים אנו – אומר הוא – לשלטון הרכוש בעולם, הרי זה בא מתוך כך, שאין די הכרה ורצון אצל העובדים להשתלט על הרכוש הזה, זאת אומרת, להשתחרר השתחררות גמורה מכח־המשיכה שיש בו ברכוש, כלומר מלשאוף אליו. לא משום שהוא כרוך בכח של שלטון ממשי כל־יכול הוא הרכוש. אדרבה, העבודה היא כח חזק יותר וממשי יותר, יותר משהפועלים תלויים ברכוש, תלוי הרכוש בהם ובעבודתם, אבל דא עקא, שהרכוש שואב את כח שלטונו מתוך חולשותיהם של העובדים, השואפים אליו גם כן, הרוצים גם כן להשתרר על השני, לנצל את כחותיו של השני, את רצונו ואת חייו.
מ
מה לפיכך ואיזו צריכה להיות מלחמתם של העובדים לצדק ולמשפט? גורדון רואה רק דרך אחת וצורה אחת למלחמה זו: כח העבודה עצמה. על העבודה ליצור רק את הדברים הנחוצים באמת לכל חיי העם, לכל המוני העם, ולא ליצור דברים שאין העם זקוק להם. בשעה שהעובד יותר כלי־משחית למלחמות, אמצעים של הרס וחורבן או בכלל דברים המביאים נזקים לכל יושבי תבל מאיזו בחינה שהיא, הרי עבודתו היא קפיטליסטית, אפילו אם בית־החרשת יהא שייך לעובדים עצמם והם יקבלו את חלקם המלא ברוחים. מלחמת העובדים ברכוש אסור לה שתהיה כלכלית וחמרית בלבד, עליה לההפך למלחמת החיים ברקבון. העבודה היא כח העם, יסוד האומה, ומענינה של האומה היא, שכח העבודה שלה לא יצא לבטלה ולבהלה, אלא לדבר היוצר באמת את חייה ואת רוח חייה. אסור לו לעובד, האחראי לחיים וליצירה, להשחית את מעשי ידיהם של העובדים מבני עמים אחרים. יש לו הכח הדרוש למנוע את כל הרע הזה, יש ברשותו אמצעים להגן על עצמו, על חייו ועל חייהם של אחרים – השביתה. שביתה לא רק במובן הצר של המלה הזאת, לא רק לשם תוספת על שכרו והשבחת תנאי חייו, כי אם גם במובן הרחב והעמוק יותר, הנובע מתוך מושגי האחריות העליונה: לא להשתתף ביצירת דברים משחיתים ומזיקים. ככה צריך לבוא לידי בטוי כחם של העובדים וכזאת צריכה להיות מלחמתם, מלחמה בלי שפיכת־דמים, בלי חורבנות, בלי שנאת אדם. רק אז יוחג נצחון הצדק – הנצחון הזה נתון לשבט ולחסד אך ורק בדעתם וברצונם של העובדים בעולם כולו.
מא
גורדון קרא לאדם הבלתי־עובד בשם “פרזיט”, פרזיט בגוף האומה החי על חשבונם של אחרים, על חשבון האדם העובד. אבל את שבט אפו הוא הפנה יותר כלפי העובדים עצמם, בבחינת “את אשר יאהב יוכיח”. הוא מטה את אזנו ומקשיב לכל דופק שבחייהם, אבל איננו שומע במחנה הזה את קול צעדי הגאולה האנושית. אין הוא מרגיש שום הבדל בין אופי פעולתם של בעלי הרכוש לבין זה של העובדים. מה הרכוש נלחם למעמדו, אף העבודה נלחמת למעמדה. מה הרכוש הוא בין־לאומי, אף העבודה כך, מה הרכוש מחפש שווקים זרים, ובלבד שימצא די מרחב לסחורתו, אף העבודה זקוקה לשווקים, כל עוד היא נגררת אחרי הרכוש. הרכוש בורח מן הכפר, מן הטבע אל הכרך, גם העבודה נמשכת ומושכת אל העיר. הרכוש יוצר כל מיני מותרות, אף העובדים כך. לנוכח מציאות זו רואה גורדון את אפיה של מלמת העובדים לא כמלחמת מעמדות, אלא כמלחמה לאומית טהורה, מלחמת העם נגד המחריבים והמהרסים שבו, ואת מטרת המלחמה – לא על חלקם של העובדים בקנינים הנוצרים, ברוחים, בהכנסות, אלא על המגמה, אשר על פיה יקבע מה ליצור ומה שלא ליצור.
מב
כל ההנחות הללו הכשירו את התנגדותו של גורדון אל הסוציליות על כל גווניה וצורותיה. הוא ראה בה קודם כל סכנה לעצם מהותו של היחיד, של האישיות הבטלה בה לחלוטין, באשר היא שואפת לפתח בעובדים לא את רגש האחריות האישית, כי אם רק את הכרת זכותם על פרי יצירתם, את הכרת כחם להגן על זכותם זו. העיקר בסוציליות הוא הצבור וכח הצבור, אבל לא האדם וכחו הפנימי. גורדון לא ראה את הסוציליות ראיה פוליטית, אלא בחן אותה לאור חזון הגאולה האנושית לעתיד לבא. וכאן הוא קובע, כי רק האדם המתוקן יתקן את החיים ויחדשם, כי “כל העבודה לחדוש החיים ולתקונם היא ביסודה עבודה לתקון האדם מיסודו”, וקודם כל לתקון האדם העובד, שהוא היוצר את החיים. אין תקון ואין עליה לצבור, לכלל, אלא בתקונו ועליתו של היחיד. היחידים מתוך עצם עליתם משפיעים על החיים הקבוציים, המדיניים, וככל שכחם גדול ועליתם עליה, בה במדה מעלים האם את החיים ההם. רק יחידים בעלי שאר רוח יכולים להניח יסודות בריאים לחיים אנושיים חדשים, אבני פנה לעולמות חדשים. עבודת השחרור המדיני והחברתי האמתי של הצבור היא קודם כל העבודה לשחרורו הפנימי של האדם היחיד, להגברת הכרתו האנושית העצמית. אין להתחיל משנויים של סדרי החיים, אלא מהתחדשות עצם רוחו של האדם.
מג
אין למצוא בכלל – מוסיף גורדון לנמק את רעיונו על החברה – סדר חברותי כזה, שלא יהיה בו מקום לכל רשע, זיוף וכעור, כי החיים האנושיים הם הבוראים את הסדר והם העושים את התקונים ואת הצדק החברתי למיותרים, באם החיים הם שלמים, בריאים, אנושיים, טבעיים, או שהם ללא־הועיל במדה שהחיים לקויים. אם החיים יהיו שלמים מתוך האדם עצמו, אז ממילא יברא הסדר הטוב מתוכם, סדר של צדק ומשפט. כל הנסיונות לחדש את החיים הצבוריים על ידי סדרים צבוריים חדשים אחרים, מבלי להתחיל מן היסוד, מן האדם עצמו, אינם אלא פליאטיבים. וכל אלה המעמידים את החיים האנושיים על הסדר החברתי אין כחם אלא לשחרר את האדם מסדר חברתי שכבר העלה רקבון כדי לשעבדו לסדר חברותי חדש, שכחו לשעבד ולהרקיב עדיין חדש אתו. ומשום כך גם לא הקבוצה ולא הקבוץ, לא המושב ולא צורה אחרת של חיים צבוריים אינם יכולים לשמש ערובה לתקון החיים, אם לא יבא בצדם תקון האדם. היסוד לכל היחסים שבין בני האדם הוא רק יחס האדם אל עצמו ואל כל העולם אשר מסביבו. צורה יפה של חיים אנושיים רצויה ומועילה לו לאדם להרחיב ולהעמיק את היחס הזה רק במקום שישנו, במקום שיש ההכרה בצדקת החיים ההם, במוסריותם. כל צורות החיים יכולות להיות טובות ונאות, באם רק יש בהן תוכן אנושי. העיקר הוא האדם, אשר יהא אדם בכל צורת חיים שתהא, רק האדם יכול לקדש את צורת חייו ולא להפך. ואמנם כשהכיר גורדון באי־אלו לקויים בחיי הקבוצות, כשראה שאי־שם בקבוצה מתגברת המעשיות, שכשרון המעשה הפך לעיקר, ו“האדם” ירד מעל הבמה, והכל נעשה בדעת ובחשבון, והתחילה רדיפה אחרי רוחים, אחרי משק מכניס, בלא התחדשות הנפש, בלא רוח מחיה, מטהרת, מצרפת, אז הרגיש בזה מעין הסתלקות רוח הקודש, סלוק שכינה, אז פחד מפני צל צלם של “הסוחר, החנוני, הסרסור שבנו”, שמא יחדרו גם לפני ולפנים מן הקלעים.
מד
אם יש תקוה לתקון האדם ולהתחדשותו, – הרי מוצא אותה גורדון לא בתנועה הסוציאליסטית, שהורתה ולידתה בתגברת המדע והטכניקה, שעיקר־העיקרים שלה הם החיים החיצוניים, הגורמים האוביקטיביים של החיים, אלא באומה העומדת כולה על החיים והיצירה, על הגורמים הסוביקטיביים של האדם. רעיון החיים הצבוריים המבוקשים הופך בסוציליות את רעיון העתיד מרעיון של חיים ויצירה לרעיון של עשיה מיכנית, של עסק, לרעיון טכני, בה בשעה שיסודות בנין האומה הם לאין־ערוך עמוקים יותר מאשר יסודות בנינה של החברה. אבני היסוד בבנין האומה הן כל המדות של החיים העליונים, באומה הולך ונבנה יסוד לא רק לחיים צבוריים חדשים, כי אם גם לנפשיות לאומית וממילא גם אנושית. האומה, בתור אישיות קבוצית, שואפת, שכל פרט מפרטיה יהיה אישיות, עולם בפני עצמו, צלם אלהים, תא חי. כחה של האומה הוא לא רק בכמות תאיה, אלא גם באיכותם, בכח פעולתם ההדדית, בכחם החי. ולעומת זה כח הסוציאליות הוא רק כח כמותי, סטיכי, עדרי, שאין הוא נותן כל חשיבות להכרה האנושית העצמית, אלא להכרה הקבוצית, להכרה של עדר, כל אסונה של התנועה הסוציאליסטית היא שרצו לעשותה ריאלית יותר ולכן עשוה למחוסרת רוח, למחוסרת חיים, למיכנית, הרחיבו את ההיקף וצמצמו את התוכן ואת העומק. הסוציליות רכזה את הגשמתו של רעיון העתיד באותה מסכת החיים, שבה היא הופיעה ונוצרה, בעוד שרעיון העתיד האמתי דורש לא רכוז במה שיש וקיים אלא התפשטות לאין־סוף, לרוחב ולעומק, להקיף את כל עולמו של האדם, להאיר את תהומות נשמתו, הוא דורש רעיון עבודה בתור יצירה המחדשת את רוח האדם, המשתפת אותו ביצירה עם הטבע והממזגת את חייו בחיי העולם, – ואת כל זה תוכל לתת לאנושיות רק האומה המתחדשת. את אחת החולשות הגדולות של הסוציליות ראה גורדון גם בזה, שהיא לא הסכימה בתקופה ההיא לצרף לתנועתה את האכרים הזעירים, המעבדים את אדמתם בעצמם, הם ובני ביתם, המוציאים את לחמם ביגיע כפיהם ובזיעת אפם. הסוציליות היא בכלל פרי העיר, פרי התרבות העירונית ולכן כרותה היא מחיי הטבע ומכל העובדים בו.
אין גורדון משלים עם הסוציליות, באשר צרה ומצומצמה היא בשבילו המסגרת הזאת. דורש הוא בשביל האדם יותר מרחב, יותר עומק, יותר התפשטות. לא רק באיכותה אין היא מספיקה לו, אלא גם בכמותה: האידיאל שלו מרחיק לכת בדרישותיו מן האדם ובשביל האדם הרבה יותר מאשר השאיפות הסוציליסטיות.
מה
אין גורדון משלים גם עם מזיגה כל שהיא של לאומיות וסוציליות, עם לאומיות סוציליסטית או סוציליות לאומית. תערובת כזאת תהא רק תערובת מין בשאינו מינו, שני הפכים בנושא אחד, מעין “כריכת התנ”ך והברית החדשה בכריכה אחת". שתי גישות מתנגדות, שתי השקפות עולם, שני עולמות. בהרכבה זו יש רק הפרדה בין הדבקים, בין הגוף והנפש, בין החומר והרוח: מסירת עניני החומר לרשות הסוציליות, ועניני הרוח – לרשות הלאומיות, וזאת אומרת – המתת החיים, טשטושם.
גורדון הוא מוניסטון בכל השקפותיו, ומוניסטון קיצוני, והוא קובע כלל יסודי:
“כל רעיון גדול, הבא להיות מעין כוכב מורה־דרך בים החיים או בציור מחשבתי יותר קרוב, הבא להיות מעין נקודה יסודית בחשבון החיים והעולם, אחדות מוחלטת צריכה להיות בו עד לנקודה אחת הנדסית שאין בה תפיסה כלל. שתי נקודות או יותר, אפילו אם הן מאוחדות במדה כזאת, שבתחלה רואים את ההבדל בינן ובין האחדות המחלטת רק מעטים, הנה הן הולכות ומתרחקות מן האחדות המחלטת עד המרחק מן הקצה אל הקצה. הדת הישראלית, למשל, אמרה: אל אחד בהחלט. באה הנצרות ואמרה: אל אחד בשלוש צורות. עכשיו מי שרוצה לראות את המרחק בין שתי אלה רואה.” וגם כאן גורס גורדון אחדות מוחלטת: "רעיוננו בכל מה שאנחנו מבקשים ובכל מה שאנחנו עושים – אחד. לא רעיון אחד בשתי צורות: סוציאליות ולאומיות, כי אם אחד מתוך עצם החיים: “האומה”.
אבל גורדון מוצא לנחוץ להסביר ולחזור ולהסביר, כי בהעמדה זו של הלאומיות נגד הסוציליות אין כונתו לשלול את ערך האידיאלים של צדק בחיים הצבוריים, אשר הסוציליות שואפת אליהם. גם הוא דורש את מסירת הקרקע וכל מכשירי העבודה והתעשיה לרשות הצבור, לרשות האומה, אבל לא פחות מהגשמת האידיאלים בחיים חשובה לו צורת הצבור, שבה צריכים האידיאלים הללו להתגשם, חשובות לו הדרכים, שהעבודה להגשמתם צריכה ללכת בהן.
מו
רעיונות הצדק יתגשמו רק בתוך האומה, אבל – וכאן בא התנאי העיקרי שמתנה גורדון – לא בקרב אומה שוביניסטית, כי אם אומה אנושית, עם אדם: “מה האדם בצלם, כך העם בצלם”. כשם שמצווה האדם להיות ישר, לראות בחברו האדם אח ולהתנהג עמו במדת האחוה הנאמנה, כך גם חייב כל עם להיות ישר ביחס לחבריו העמים, לראות בהם אחים ולהתנהג עמהם במדת האחוה. רק בדרך העבודה ליצירת עם אדם, עם עובד, יבראו חיים צבוריים חדשים באמת, אנושיים באמת; ולהקנות את רעיון העתיד, את הרעיון לחדש את החיים ולתקן את האדם, עד היותו כח פועל בנפש הצבור, אפשר רק בדרך העבודה הלאומית, כל אומה לפי עצמותה ולפי טבע ארצה, על ידי עבודה חיה ומקיפה את כל חייה החמריים והרוחניים של האומה. התחדשותה של האומה קודמת במשנתו של גורדון להתחדשות החיים האנושיים, תנאי ראשון הוא להתחדשות הרוח האנושית. התחדשותה זוהי תשובתה אל מקורה הראשון, אל הטבע, זוהי התפתחותה של האומה בתור אישיות עליונה, זוהי עליתה למדרגת עם־אדם. ועם עליון זה הוא שיביא לנו גם את האדם העליון האמתי. ואין לך עם בעולם, שאינו יכול להיות עליון, שאינו יכול להעלות את עצמותו למעלת עצמות עליונה.
מז
האומה מעל לכל – אבל לא האומה האגואיסטית, לא האומה ההולכת את דרכה בכח של "דם ואש". וגורדון בוחן ובודק את דרכי האומות בעולם ומראה, שדרך זו של “דם ואש” לא הביאה כל אושר לשום אומה, לא הצילה עוד שום עם בעולם מהתנוונות ומכליון. כל עמי ההיסטוריה אשר הלכו בדרך זו עברו ובטלו מן העולם, ודוקא עמנו אנו, שנשא ברמה את האידיאל של “לא ישא גוי אל גוי חרב”, דוקא הוא נשאר קיים ועומד, דוקא הוא, בלא חרב ובלא חנית, עומד חי על גבי קברותיהם של גויים עצומים ואדירים ממנו. גורדון רואה את השגעון הלאומי המתהולל בעולם עד כדי להרוג ולהשמיד ולאבד כל עם אחר המתיצב למכשול על דרכו. הלאומיות של היום, זו הלאומיות המשעבדת, הכובשת, העריצה, נעשתה חיה טורפת. ולא עוד: “כל עון ופשע, כל שקר, כל כעור, כל תועבה, אשר בעשות אותם אדם פרטי היה מוחרם ומנודה, היה נחשב לנבל ולפושע, הנה כאשר תעשה אותם האומה או היחיד לשם האומה, הרי הם נחשבים למעשי כבוד”, אשר עליהם תפארת האומה. לעם בתור עם מותר לטרוף, לרצוח, לגזול, לשקר, לטמא, וכל אנשי התרבות והמחשבה חושבים את האמצעים האלה לכשרים. ואת המטרות הפסולות – לדברים שכדאי לאדם לתת את נפשו עליהם. ולכן אין להתפלא, אם יש בעולם יחידים מעטים שרוצים בחיים אנושיים עליונים ואינם רואים לפניהם דרך אחרת, אלא להחריב את האומות כולן ולהעבירן מן העולם, לעקור מלבם את הרגש הלאומי משרשו. אבל אלה אינם תופסים, כי דבר זה לא יקום לעולם, כי רגש זה הוא אחד מיסודות עצמותם, וכי בהכחד הרגש הזה הם קובעים את נפשם, הורסים את יסוד חייהם.
חובתה של האנושות היא על כן לטהר את האומה מטומאתה. האומה חרבה, יבשה, נוקשה, חדלה ליצור חיים, אין אלהים שוכן בתוכה, ובאם לא נסלול לה דרך לעשות גדולות בחיים העליונים, היא תלך הלך והתפרץ ותמצא לה דרכים להראות גבורות בחיים התחתונים, “אם לא תמצא לה מרחבים להקים בתי מקדש, בתי תפלה לכל העמים, כי אז היא תקים רק בתי סהר לאחרים”, אם לא תיצור, הרי תלך ותחריב יותר ויותר, ובזה תפקידו של עם ישראל, כאן צפונה תעודתו ההיסטורית בתקופתנו אנו, בשעת מפנה הגדול בחייו.
מח
וטרם נכנס גורדון להעמיק ולפרש את רעיונו זה, הוא מתאר לפנינו את הטרגדיה הגדולה של “גולה ונכר” לכל עמקה, מתאר אותה על כל שחור צבעיה. ומהראוי להדגיש, שבעיקר עמד גורדון על “צרת היהדות”, על הגלות הרוחנית, בעוד שעל "צרת היהודים“, על הדלות והעוני של המוני ישראל, על הדלדול החמרי, על הנדודים ועל התלאות דבר רק כאילו דרך אגב, כאילו נוגע ואינו נוגע. ואת הגלות הרוחנית ראה גורדון בזה, שזרים אוכלים את פרי כחותינו וביד זרים נופלים כחותינו המעולים ביותר. בכל חיינו תלויים אנו בדעתם וברצונם של אחרים. גם האור וגם החושך שבגולה עושים שמות בחיינו, “אוי לנו מרעתם של הזרים ואוי ואבוי לנו מטובתם”. ואם קשה השעבוד כשהוא לעצמו, שבעתים קשה בשבילנו השעבוד בזה, שהוא הורס בקרבנו את עצמותנו הלאומית, את כח החיים העצמי, את הכח לברא לעצמנו חיים מתוך עצמנו. בכל מקום אשר אנחנו באים לשם, מסוגלים אנחנו להקים רק גלות חדשה בשבילנו. פזורים ומפורדים אנו בקרב העמים, ויותר מאשר בכל תקופה מתקופות חיינו קרועה נשמתנו לקרעים כמספר העמים שאנו יושבים ביניהם, כמספר המפלגות בקרב כל אומה ואומה, כמספר השאיפות המתהלכות בקרב העמים, סבוכים אנו בתוך חשבונות זרים ומשוטטים אנו בעולמות נכר ללא שרשים, ללא יכולת להכות שרשים, למרות שחיי הנכר מכוונים את רצוננו, את רגשותינו ומחשבותינו, משפיעים אפילו על יצירותינו. לא רק במובן הכלכלי אנו נשענים על האחרים, כי אם גם ברוח במחשבה, בשירה, באמנות, בספרות וגם באידיאלים ובשאיפות נשגבות. כל זרם בעולמותיהם של אחרים סוחף גם אותנו ואנחנו לעצמנו כאילו אין אנו מתקיימים. התרבות הזרה משפיעה עלינו בכח ענקי, נוטלת מאתנו את הכח להתקומם, להתפרץ, לעבוד עבודה של יצירה משחררת, להגביר את האור הפנימי השופע מתוך עצמותנו, לבקר את עצמותנו לאור עצמנו ולא לאורותיהם של זרים. **ה”אני שלנו הוא גלותי, תערובת של “אני” מתורגם משל אחרים ו“אני” לקוח מתוך ספר** . ומה הפלא כי הושפענו? התנגשו בחיינו שני כחות בלתי שוים, לא בכמות ולא באיכות: מצד אחד – אירופה בעלת התרבות הענקית, האדירה והכבירה, כח ריאלי, ממשי, חי, ומצד שני – עצמות ישראל סבא, עצמות של נודד נצחי, שאין לו בעולמו אלא עצמותו זו הערטילאית, כח בלתי ריאלי כלל, אשר באם רוצה הוא לבא ליד גלוי הוא מוכרח לקחת תורה מאותה התרבות הזרה, אשר ברוחה הוא בעצם נלחם. מה הפלא, כי יסודות עצמותנו הולכים ונשרפים ובמקומם חודרים לנפשנו יסודות אחרים!
מט
ואף על פי כן אין גורדון מתיאש, כי אין בדומה לנו, בין במובן הלאומי ובין במובן המדיני, בקרב כל העמים אשר על פני האדמה. מחוסרים אנו כל הסימנים הנמנים בעם: לשון, ארץ, חיים כלכליים לאומיים וחיים צבוריים לאומיים, מפוזרים ומפורדים אנו בין ברוח ובין בחומר, אין לנו פנה על פני האדמה שהיא בפועל שלנו, שהיא קניננו הטבעי, שרוב מנינו ובנינו של העם חי בה ומעבד את אדמתה, – ובכל זאת אנו מתקיימים בתור עם, מרגישים את עצמנו קושרים באדמת המולדת ואחרי אלפים שנים של תליות על בלימה שואפים אנו לתחיה בארצנו ההיסטורית.
נ
בשאיפה זו נתון הפתרון לכל שאלות חיינו. אין לנו מוצא אלא פנה לעצמנו, ארץ משלנו, ואין לנו בעולם ארץ מלבד ארץ ישראל. בה ורק בה יוכל היהודי לטעום טעם של ארץ מולדת אמתית, טבעית; בה רק בה נוכל לאמץ את כל כחותינו ולהשתחרר לא רק מעול הגלות החיצונית, מעולם של אחרים, כי אם גם מן הגלות הפנימית, להיות בני חורין בחומר וברוח; בה רק בה נשוב לאיתננו, נרגיש ביותר את כל מכאובינו ואת כל חולשותינו, בה יתבלטו גם לפנינו נגעי הגלות בכל אימתם, בה רק בה נעמוד ברשות עצמנו, כאן הכל יהיה לנו ומשלנו, “לנו התקון ולנו המגרעת, משלנו השמחה ומשלנו הצער”. בה נרגיש הרגשה חיה את צערנו הלאומי, כאן נתחיל לדאוג דאגה חיה לחיינו, לעתידנו. כל צרותינו בגולה אין להן לא טעם ולא תכלית, אלו הן צרות לבטלה; לא כן צרות ארץ ישראל, מרות הן, קשות הן, מדאיבות הן, אבל יש להן גם טעם וגם תכלית. אין בארץ ישראל מכה אשר תאבד בתהו, אין בה כאב אשר יעבור לריק, רק בארצנו נוכל להיות מה שהננו, להיות אנו עצמנו.
נא
ואיזוהי הזכות המקנה לנו את הארץ? מדוע ארץ ישראל דוקא? לשאלה זו משיב גורדון תשובה ציונית ברורה: זכותנו בארץ ישראל עומדת וקיימת כל עוד עם ישראל חי ולא שכח אותה, כל עוד שום כח אחר לא קנה אותה קנין שלם, כל עוד היא שוממה, עניה, עזובה, ריקה – ומצפה לנו, לבניה אשר עזבוה. אבל גורדון אינו מסתפק בכך, הוא מוסיף לתשובתו עוד נופך משל הציונות הרוחנית. עוד זכות אחת יתרה יש לנו בארצנו, וזהו התנ“ך. בארץ זו אנחנו יצרנו את התנ”ך, הנחנו על ידו את אבני היסוד לתרבות נעלה ונשגבה, אבני יסוד לכל התרבות האנושית הגדולה. זכות זו עומדת לנו כל עוד תחיה בתוכנו השאיפה ליצור גם לעתיד ארץ־ישראל נעלה, אשר לא נוצרה וגם לא תוצר בידי אחרים. זכות זו השופעת מכח התנ“ך תתקיים בידינו רק בכחו של התנ”ך, על ידי התעוררות־רוח עליונה, על ידי מסירות נפש רבה וקדושה. אין אנו יכולים לעלות לארצנו על מנת להיות עם בעל אגרוף רשע, עם של חיתו טרף, ואפילו לא להיות במדרגת טובי העמים האחרים בלבד. אסור לנו להבנות מחורבנם של עמים אחרים או לחיות בטובה על חשבון עמלם ויגיעם של עמים אחרים, כי אם מצווים אנו לברא עם־אדם ישר, נאור ואדיר באמת, ועל ידו גם אדם חדש. וכאן מוסיף גורדון לפתח את רעיון הציונות המיוחדת לו. עם־אדם זה לא יברא, אלא אם כן יהיה עם ישראל עם עובד ויוצר וארץ ישראל תהפך לבית העבודה והיצירה שלו. עלינו לעשות בארץ ישראל בידינו ממש את כל העבודות, המלאכות והמעשים, מן היותר נקיים וקלים עד היותר גסים ונמאסים. “לקינו בעבודה ובעבודה נרפא”. חסרה לנו העבודה, שהאדם קשור בה קשר אורגני, טבעי, קשור על ידה אל אדמתו ואל כל תרבותו הצומחת מאדמתו ומעבודתו. עם אשר נקרע כולו מעל העבודה בטבע, עם אשר במשך אלפים שנה היה כלוא בתוך החומות, הורגל לכל מיני חיים ורק לא לחיי עבודה ויצירה – עם כזה ימצא תמיד את תקונו רק בעבודה יוצרת חיים, חיי אומה עצמית.
נב
הרעיון ההיסטורי של תחיתנו הלאומית הוא להחיות את לאומיותנו, לחדש את רוחה ואת צורתה, לברא אותה בריאה חדשה ברוח עליונה, וזה אומר – לבסס את החיים הלאומיים על יסוד החיים בתוך הטבע ועם הטבע, על יסוד עבודה ויצירה, וממילא על יסוד הצדק בכל צורותיו וגווניו, צדק בין אדם לחברו, צדק בין עם לחברו, צדק ביחס לכל החי והסובל. כל בנין, כל מפעל, שאנו נקים בארץ ישראל, צריך שתהיה בהם משום יצירה ולא משום עשיה סתם, צריך שיהיה רקמה של חיים חדשים, נעלים, מקוריים. “לא רק להצמיח צמחים, לגדל בעלי חיים אנו באים לארצנו, כי אם לצמוח בעצמנו, לגדול ולהקלט בה”. מכל האשפה שנביא אתנו מארצות ענותנו נעשה אור מאיר ומבריק, מכל הפורענויות ויסורי הגיהנום של ארצות הענויים והתלאות נעשה אור גנוז ונביאהו לידי גלוי בצורת עם־אדם, עם בצלם אלהים. בימים הראשונים לקיומנו בתור עם בראנו לטבע ארצנו ניב שפתים, ואז אמרנו: אדם בצלם אלהים. בכח המאמר הזה הסתערנו על העולם כולו, על כל האנושיות, בנינו עולמות והחרבנו עולמות, בו גם קנינו את זכותנו על ארצנו, זכות שלא תבטל לעולם, כל עוד לא בטל התנ"ך ולא בטלו כל הספרים הקשורים בו. היום, אחרי אלפים שנות גולה, אנחנו שבים לברא לטבע ארצנו ניב חדש ואומרים: עם בצלם אלהים. אנחנו הראשונים אמרנו “אדם” “אני” אישי, – עתה, בשעת הרת עולם זו לנו ולכל האנושיות, עלינו ליצור חיים לאומיים שמאליהם יבשרו לעולם על עם אדם, על “אני” לאומי בצלם אלהים, כי באין עם־אדם לא יהא גם האדם בצלם אלהים.
נג
מאין יבא עזרנו? – שואל גורדון. מהי הדרך לגאולתנו זו, לתשועתנו זו? אין גורדון מתעלם מכל הקשיים הכרוכים בהגשמת הגאולה. היא דורשת מאת העם התאמצות פנימית יוצאת מן הכלל, התאמצות ענקית של כח הרצון, ועוד יותר – התרוממות רוח יוצאת מן הכלל. כשם שמצבנו בגולה הוא מצב יחיד במינו, כך גם מוכרחה להיות דרך שאיפתנו ותחיתנו להיות יחידה במינה. “גאולתנו דורשת רוח ממרום”, רעיון כביר המקיף את כל האדם וממלא את ישותו, כח של רעיון דתי המהפך את עולמו של האדם והמחדש את הרוח האנושית. בשביל לעורר עם כעמנו לתחיה, עם אשר נעקר משרשו, מפוזר ומפורד, עם מת במובן המדיני, בשביל שיוכלו בניו לשאת ולסבול את כל חבלי הקליטה בארץ לא־נושבת, את כל היסורים הכרוכים בשנוי סדרי החיים, – בשביל מהפכה פנימית כזאת אין כחו של החומר, אין כחם של חיי שעה מספיקים. רק אידיאל גדול, אנושי, עולמי, השואף לחדש את החיים ואת האדם, עלול למשוך את הלבבות, להדק את כל החלקים, לחבר את כל האברים לגוף אחד ולמלא אותו רוח חיים. בכדי להכות שורש בקרקעו הטבעי ולהקבע בגלגל החיים עם יתר העמים, מוכרח עם כעמנו לקבוע לעצמו יחס חדש אל כל אשר מסביבו, למצוא מסלול חדש, שממנו יהיה מושך ונמשך. בכדי להפוך אדם־לא־עובד או עובד עבודה נקיה וקלה וחי חיים של תרבות עירונית, לאדם עובד עבודת כפים ממש וחי חיים של עבודה וטבע, דרושה התאמצות הרצון במדה עליונה. יש למצא בעצם העבודה מה שיש בה מן הצורך לנפש, מה שמושך את הלב, את הרגש, מה שנותן ספוק גם לנפש. העבודה הפשוטה דורשת כל כך הרבה יגיעה ועמל מהעובד ומבטיחה לו כל כך מעט במובן החמרי, עד שלא יתכן, כי האדם יתמכר לה בשלמות, בתמידות לכל ימי החיים, כל עוד היא כשלעצמה לא תמשוך אותו בכח עליון, בקשר חי, על ידי אידיאל רם ונשגב. “בצאת ישראל ממצרים – הים ראה וינוס”, כל לידה של אומה, כל תחיה של אומה, כל גאולה של אומה קשורה בחיים הקוסמיים, יש בה מן ההשפעה הקוסמית. אולי יש גם לתחיתנו היום איזו שיכות לא רק אל הכחות הפועלים בחברה האנושית, כי אם גם אל הכחות הפועלים בחיים הקוסמיים, אולי באמת אי אפשר לנו לשוב לתחיה שלמה בלי יחס חדש, קוסמי, אל הטבע ואל החיים, זאת אומרת, בלי רעיון דתי, בלי יחס דתי אל כל עבודתנו, בלי אותו היחס שחולל דתות כבירות־כח, מחדשות פני תבל?
נד
זוהי דרכה של האומה לגאולתה. זהו תפקידו, יעודו של עם ישראל. לעמנו היה תמיד יחס מיוחד, עצמי, מקורי אל החיים והעולם, מראשית בריאתנו בתור אומה עד הזמן החדש, עד צאתנו מחוג חיינו המיוחדים למרחב החיים הכלליים הזרים. אם אין אנו יכולים לותר על כל הכבושים הגדולים שכבשה רוח האדם מאז ועד היום, ואם אין אנו יכולים גם כן להתיחס אל העולם אשר מחוצה לנו כמו שהתיחסו אבותינו בעבר, הרי, מצד שני, לא יתכן גם שנתיחס אל כל המתרחש והמתחדש כמו שמתיחסות אומות אחרות, אם בכלל אומה אנחנו, אם אין חפצנו לוותר על העיקר, על ה“אני” הלאומי שלנו. עמנו נקרא מעצם טבעו לגלות שמים חדשים וארץ חדשה לכל יושבי תבל. היהדות כוללת בתוכה ערכים אנושיים גדולים, שיש להם צביון מיוחד, פנימי, אולי גם נעלם, והם שוב יכולים לבא לידי גלוי, אם ניצור יצירה לאומית אמתית, עצמית, מקורית, אם נברא לנו חיים חדשים לפי רוחנו, אם נגלה את כשרון היצירה שלנו בצביוננו העצמי. אין זאת אומרת, כי עלינו להתחיל את בנין ההיסטוריה שלנו מחדש. אין אנו שבים לארצנו כקטן שנולד, אשר רק מהיום מתחילה התפתחותו הרוחנית. איננו יכולים לשוב ולהתחיל הכל מחדש כעם שבא עתה לעולם. “לא גרעין חדש, כי אם אילן ששרשיו וענפיו מרובים, עומד להשתל באדמת מטעו”, אשר בה יצמח מחדש. וכל תהליך התחדשותנו דורש מאתנו היום לקבל את העבודה בתור ערך חדש בחיינו, בתור יסוד חדש לכל הרכוש הרוחני שנרכש בעתיד, נוסף לרכוש הרוחני שרכשנו לנו בעבר, להעמיד את המוסר שלנו, את הצדק שלנו על יסוד העבודה, במקום היותו עומד על תרבות החסרה עבודה. יסודה החיוני של התרבות העברית הוא הצדק המוחלט, אבל אין מקום לצדק במקום שיש נצול עמלם של אחרים, ועל כן יבא מוסרנו הלאומי לידי גלוי ועם ישראל ישוב לעצמותו רק בדרך העבודה והיצירה.
נה
חיינו בארץ אינם יכולים להיות אלא חיים של צדק ואחוה, לא חיים של מותרות ותענוגי הבל, לא חיים של נצול ועושק. אלא חיים של עבודה ויצירה. כי אין תחיה לאומית בכלל ואין חיים לאומיים ראויים לשמם במקום שיש חיים על חשבון עמלם ויגיעם של אחרים. על אחת כמה וכמה אומתנו אנו, בשעה שהיא רוצה בתחיתה ובגאולתה, אומתנו, שיש לה בבית גנזיה רכוש של אלפים שנות יסורים והמתאמרת להיות נושאת דגל הצדק העליון, בודאי ובודאי שלא תחדש את חייה על יסודות של עושק וגזל. העבודה היוצרת, ואתה הלאמת הקרקע וכל התעשיה – הן שיובילו את האומה לקראת המנוחה והנחלה, לקראת החרות האנושית המוחלטת. זאת תהי שאיפתה של האומה, של מיטב בניה, ולא של העובדים בלבד, אלא של “ההסתדרות הכללית של יהודי ארץ ישראל”. גורדון מנמק את דרישתו זאת לא רק מטעמים של צדק ומשפט. העבודה בכל אומה חיה ובריאה היא תמיד לאומית, עובדיה מעבדים את האדמה ועושים את התעשיה, אם גם אין הלאמת הקרקע והתעשיה בצדם. אולם לא כן אצלנו: לנו אין אכרים ואין פועלים מעורים בעבודתם, ואם ישנם – הרי עולים הם ביוקר רב בשביל עסקים העומדים על הריוח, ומתוך כך רואה גורדון גם הכרח מעשי בהלאמת הקרקע והתעשיה. אם אנו לא נבנה את בניננו הלאומי על יסודות אלו, לא תקום לנו אכרות ולא תצמח לנו תעשיה.
נו
וכשם שגורדון דורש בשביל הגשמת מפעל התקומה גיוס כל הכחות הנפשיים של מיטב בני האומה, כך דורש הוא מאתנו גם את אחודם ולכודם של כל כחות האומה. הצלחתנו תלויה אך ורק בנו בעצמנו, בכחנו, בעבודתנו, ולשם זה דרושה התמזגות כל הפרטים בתוך רצון לאומי אחד, בתוך עבודה לאומית אחת, לשם זה נחוץ עם בעל רצון מאוחד, לב אחד, מחשבה אחת. יותר מכל עם אחר זקוקים אנחנו לאחדות האומה, לאחדות הרעיון ולאחדות המעשה – בלי הכח המאחד הזה לא נעלה ולא נזוז אף שעל אחד. אין עצמות יוצרת חיים ואין היא שלמה, באין בה אחדות שלמה, באין נפש אחת, באין רצון אחד כל־יכול. גורדון דואג דאגה רבה על פרוד הדעות בתוך האומה וגם בתנועה הציונית, על הנגע הזה האנוש ועמוק יותר מכל נגעינו. חולי־פרודים אנחנו, ובכל מקום שהאחדות נחוצה לנו כאויר לנשימה, באה רוח תזזית וקורעת אותנו לקרעים שאינם מתאחים, עושה אותנו לדור הפלגה אשר לא ישמע איש את שפת רעהו.
נז
אחדות האומה במשנתו של גורדון היא אחד מסעיפיה היסודיים, ועיקר זה מחייב אותו להפנות את דבריו אל אותו חלק מצבור העובדים בארץ, שבסס את השקפת עולמו על תורת מלחמת המעמדות, ולהגדיר יחד עם זה את תפקידם ויעודם של העובדים בארץ, את מקומם בעולם היהודי והציוני בכלל. הוא רואה את כל המלחמה על העבודה ועל זכויותיה בארץ ובציוניות לא כמלחמת מעמדות, אלא כמלחמה הלובשת צורה לאומית מדינית ולא צורה סוצילית, אין היא אצלנו שאלת היחסים בין העבודה והרכוש, כי אם שאלת העבודה והארץ, שאלת העם והארץ. כל אלה אשר הצטרפו למחנה העובדים בארץ עלו ובאו לא לשם פתרון השאלה הסוצילית, כי אם לשם פתרון שאלתו הלאומית של עם ישראל. הסתדרות העובדים בארץ איננה הסתדרות סוצילית מקצועית, אלא הסתדרות חלוצית, הסתדרות של מניחי יסודות חדשים לבנין לאומי חדש, הסתדרות של החלוץ העובר לפני העם בעבודתו הלאומית, האנושית, התרבותית, ואופי זה של תנועת העבודה בציונות מחייב אותה להיות קרובה יותר אל העם, יותר מאוחדת אתו, ממוזגת יותר עם כל העם על כל שדרותיו, עם כל העם המתעורר לגאולה ולתחיה. מצווה היא לצרף ולמזג את כל הכחות והרוחות שבעם לכח אחד של תחיה לאומית, לכח־יצירה לאומי אחד, אבל לא להתגודד ולהתגדר בחוג צר וברוח מתכווצת של המעמד. אסור לה להבדל מעל העם בתור מעמד מיוחד, אלא חובה עליה לפעול בקרב כל העם, בכל שדרותיו, מעמדיו, מפלגותיו וכתותיו בלי יוצא מן הכלל, בכדי לקרב אותם אל רעיונותיה ואל שאיפותיה. כי אם יש נגעים בהמוני העם, הרי הם גם נגעיה של תנועת העבודה, הנגעים של כלל העובדים, ועליהם, על העובדים, להיות התאים המתחדשים הראשונים הצומחים וגדלים בתוך עצם הנגעים. כי כל בני ישראל הם אחיה, עצמה ובשרה, אשר גם עוונותיהם ופשעיהם הם עונותיה ופשעיה היא, שאנחנו, העובדים, חייבים בתקונם. קרובים ללבו של גורדון היהודים על כל מעמדותיהם ופלגיהם, אלה הנמקים בענים ובכל מצוקי שאול, אלה ההולכים ונהרגים בכל מיני מיתות משונות על קדושת שם ישראל, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם, קרובים הם לו כולם הרבה יותר מכל מחנות העובדים שבכל העולם, מכל הפרולטריון העולמי, אשר עניני עמיהם החמריים, המדיניים, קרובים ללבם הרבה יותר מכל צרות ישראל, מכל יסורי הגיהנם של אומתנו. ולכן, הוא רואה את מלחמתה של תנועת העבודה בציונות לא כמלחמת מעמדות, כי אם כמלחמה לאומית בפרזיטיות בכל צורותיה, בפרזיטיות שהשתרשה לא רק בשכבות האחרות, כי אם גם בעובדים עצמם, מלחמה בפרזיטיות חמרית ורוחנית גם יחד, בפרזיטיות על רוחם, מחשבתם ויצירתם של אחרים. מלחמה זו לנו בתוך העם, ביחד עם כל העם, ולא מלחמת אגרוף, כפיה ואונס, כי אם מלחמה באמצעים כשרים, הגונים ונמרצים כאחד.
שאלת העובדים בארץ היא לא רק שאלת המעמד העובד, אלא שאלת החלק החלוצי של האומה. לעמנו דרושים יחידים, נפשות חיות, נפשות ש“הידים העובדות תהיינה רק עושות דברן”, יחידים שאינם מתבטלים ואינם מתיאשים חיש קל, יחידים המסוגלים לתת לעמם את נפשם הם, נפש אחת בישראל, כי “אין לעמנו גואל אחר מלבד ה”אני" של כל יחיד, של כל פרט". קודם כל וראשית כל מצווה כל אחד מישראל לרפא את עצמו, את נגעיו ופצעיו הוא, ואז תבוא רפואה שלמה לכל העם, אז ימצאו מזור ותרופה לכל הנגעים ולכל חולי עמנו.
נח
דרכו זו של גורדון, תפיסתו זו של מהותו ויעודו של צבור העובדים בארץ, הובילה אותו אל שורות “הפועל הצעיר”, שבעצם לא היה בימיו הראשונים מפלגה פוליטית, אלא קבוצה אידיאולוגית, כתה רוחנית, שהעמיסה על עצמה את עול ההגשמה הציונית וחרתה על דגלה את עיקר העבודה העברית בהתישבות העברית לשם הגשמתה של הציונות. גורדון לא כתב את מאמריו ולא ערך את השקפותיו מתוך כונה לתכן תכנית אידיאולוגית ומעשית ל“הפועל הצעיר”, אבל – מחשבותיו ורעיונותיו מצאו להם את ההד הרחב ביותר דוקא בין חוגי החברים של קבוצה זו, נעשו כמעט לנכסי צאן־ברזל שלהם. גורדון באחד ממאמריו הגדיר בעצמו את אפיו ותכונתו של “הפועל הצעיר” בדברים האלה: “”הפועל הצעיר" היה היחידי בין כל המפלגות וההסתדרויות שלנו, שלא נשא בזרם, לא קבל תורה, לא פנה לאחוריו או לצדדים ולא עסק בפוליטיקה, אם עליונה או לא עליונה. הוא ידע לבקש דרך לעצמו ועיניו לנכח הביטו אל אשר לפניו, אל החיים בלי אמצעי. הוא לא ירא ללמוד מפי החיים, המורה היותר קשה, אבל גם היותר נאמן, כמו שלא ירא להאמין ולבטוח בעצמו, בכח עצמו, בכח העם. הוא לא בקש סוציליות פוליטית ולא סוציליות יוצרת, הוא לא ירא לבקש מה שאין לו עוד שם רשמי, מה שעוד לא נולד, אלא שעיבורו טמון בתהום נפש האומה, בתהום כל נפש יהודית חיה. הוא לא הלך לא על גשר של ברזל ולא על גשר של ניר, החזק והבטוח עוד יותר מגשר של ברזל. בטחון רשמי לא היה לו, לא בטחון פוליטי ולא בטחון מדעי, אבל הוא ידע או הרגיש, כי גאולת ישראל, כמו גאולת האנושיות בכלל, לא תבא אף באחת מהדרכים הידועות, כי את הדרך צריך עוד לבקש, לבקש בעמל גוף ורוח, ביסורים, במסירות נפש, לבקש בעצם החיים ועבודת החיים. והוא בקש, בקש לא בבטחון שימצא, כי אם בבטחון, כי על בקשה כזאת כדאי לתת את הנפש אפילו רק על ספק ואפילו על ספק ספקא, בבטחון, כי עצם הבקשה היא עצם ההתחדשות, עצם יצירת החיים המבוקשים". זה אשר משך אותו אל החוג הזה וזה אשר העמיד אותו במרכזה של תנועה זו, במרכזה הרוחני.
אבל לאחר מלחמת העולם הראשונה, לנוכח השנויים המדיניים הגדולים שהתהוו בתנועה הציונית ובמצבה של ארץ ישראל, לנוכח העליה החדשה המקווה והתפקידים הגדולים שהוטלו על כל קבוצי הגולה, ובעיקר על הנוער היהודי, התחילו נכרים ב“הפועל הצעיר” אותות של התגברות “המפלגה” על “הכתה”, של הסתגלות אל התנאים החיצוניים, ואז התחילה בקרבו גם פרשה של “סטיות”, קלות ועיקריות. בעיקר גבר הלחץ מצד חברים בארץ ובגולה ליצור את החזית האחידה של כלל העובדים בארץ על יסוד העיקרון הסוציליסטי. גורדון יצא למלחמה נגד כל טשטוש צורתו של “הפועל הצעיר”, נגד כל אחוד עם הזרמים האחרים בין העובדים בארץ, ובשבט אפו הוכיח את אלה מחבריו שהתחילו נוטים לצד ההתפשרות הזאת. וכאן מצא מקום להסביר לצבור הקרוב לו ברוח את יסודותיו של “הפועל הצעיר” כפי אשר הוא ראה אותם, ובעיקר לחתור אל נקודת־המוצא האידיאולוגית שלו. דרכו של “הפועל הצעיר” – הוא הולך ומסביר – היא לא לרדוף אחרי הכמות, לא להגרר אחרי הרבים, לא להשליך מאחוריו את דגלו הראשון, דגל הלאומיות הצרופה והנקיה מכל תערובת שהיא, אלא להיות נאמנים לעצמם, לרוח ישראל החי בקרבם, נאמנים לעם ישראל כחטיבה בפני עצמה. עם ישראל – קובע גורדון – לא יבנה את בנינו החדש על יסודות רקובים, אבל גם לא על יסודות שאולים מאחרים, כי אם על היסוד האנושי הלאומי הטבעי שלו, שהוא תוכן נשמתו, על יסוד של “לא ישא גוי אל גוי חרב”, של “והארץ לא תמכר לצמיתות”, של “צדק צדק תרדוף”, של כל עקרונות האמת והצדק שנתקדשו באומה זו. כל חלומות האומה על העתיד מיום שגלתה מארצה ועד היום היו לתקן את העולם ב“מלכות שדי”, כל התפלות על ימות המשיח וכל האגדות על העתיד המקווה הגדול חדורות כולן רעיונות של צדק ואמת, ולכן אין אומה כאומתנו, בשעה שהיא באה לגשם את חלומותיה, זקוקה לרעיונות זרים ולמושגי צדק של אחרים. “אחרי יותר משלשת אלפי שנה של “צדק צדק תרדוף” ואחרי אלפים שנה של חורבן, של גלות ושל כל מיני יסורי גיהנום על שאיפתנו לאחדות עליונה, לאמת עליונה, וממילא לצדק עליון, לא נבא עתה ללמוד את תורת הצדק מפי מרקס או מפי לנין וטרוצקי: אנחנו מעיזים לחשוב דבר כזה לבושה, לתעודת עניות לנו”. בכל ימי קיומו השתדל “הפועל הצעיר” להשאר בטהרתו הראשונית, קשור ונאמן לא רק לאומה, אלא גם לרוחה, למקורותיה, לא רצה ליהפך כולו תרגום מחיי אחרים, לשמש בית קבול ריק העשוי לקבל אל תוכו כל מה שיזרום אליו מכל הצנורות ומכל הביבים של חיי אירופה. לא! חייב “הפועל הצעיר” גם להבא לצרף ולזקק את כל הרעיונות, שהחיו את האומה מיום היותה ועד היום ולהאיר אותם באור חדש, באור ההתחדשות הלאומית.
נט
עם כל רכוז מחשבתנו בגאולתנו בארץ ובאופי תחיתו של עם ישראל, לא הסיח גורדון בכל זאת את דעתו מן הגולה ומן הקשר בין ארץ ישראל ובינה גם לאחר שהתחיה והתקומה יהיו עובדות קיימות. גם בשטח זה הלך גורדון בעקבותיו של אחד־העם, אבל, כמובן, בהארתו המיוחדת ובסגנונו הוא. גורדון, כאחד העם, רואה את ארץ ישראל העתידה כמרכז כל העם, כמרכז לאחדותו ולכל שאיפותיו, כמרכז ההשפעה הלאומית. ארץ ישראל תהי המטרופולין לאומה, המעשית וגם הרוחנית, כי כאן יקום עם ישראל חדש, ולא גלות חדשה, לא המשך הגלות בצורה חדשה. המרכז הזה יהיה חזק ומשפיע על ההיקף הלאומי לא מפני שבו יתרכזו טובי בני אומה ולא מפני שבארץ ישראל ישבו אנשים יותר נעלים, יותר חשובים, אלא מפני שעצם המקום הזה גורם כבר להשפעה זו. גורדון רוצה בקבוץ גלויות, אבל אין זה בשבילו עיקר. אם אפילו ארץ ישראל לא תכיל את כל העם ואפילו לא את רוב העם, אם רק חלק מהעם יכה בה שורש, יתערה בה, יחיה בה חיי עם עובד ויוצר, לא יאונה כל רע לאומה, כשאפילו חלקים גדולים ממנה יהיו מפוזרים בכל הארצות. העיקר הוא השורש החי במולדת, ואם זה כאן – הכל כאן, החלקים המפוזרים נושאים אז אופי של ענפים יונקים משרשם ומתפשטים אל מעבר לחוג יניקתם. גורדון תובע מן העמים זכויות ליהודים היושבים בארצות הגולה, אבל קודם כל את הזכות לעבוד עבודה של יצירה, לעבד את האדמה ולחיות על העבודה. אין הוא חושש, שמא ינתק בנפש העם קשר זה עם האדמה הזרה את הקשר שבינם ובין ארץ ישראל. לא! עם ישראל החי יהיה תמיד קשור בארץ ישראל, כי תמיד תהיה השפעה הדדית בין השורש והענפים. קבוצי ישראל, החיים על העבודה אפילו בתוך הטבע של הארצות הזרות, הם גם ייצרו יחסים אחרים, טובים, אנושיים, בינם ובין העמים אשר בקרבם ישבו. עצמות חיה, עובדת ויוצרת עלולה להבין יותר את האחרים ולהביא גם ברכה לאחרים. לאור קרניה של ארץ ישראל העברית והיוצרת אין גורדון מפחד מפני טשטוש הצורה הלאומית של העם בארצות הפזור. לטשטוש זה יש מקום רק כשהארצות הללו הן גלות, באין קנין עצמי ומקור חיים ויצירה עצמיים משלנו. אבל משעה שארץ ישראל העברית קמה לתחיה, אין ארצות הפזור בשבילנו גלות, כי אם ארצות־מגורים, אין היהודים אז רק נפעלים, מושפעים, כי אם גם פועלים ומשפיעים משלהם, מעצמותם הפורחת והמתפתחת תוך חרות פנימית גמורה במולדתה. ועוד: ההשפעה אשר תלך מארץ ישראל לארצות־מגורים אלו תהיה אדירה, היא תתגבר על כל הזרמים האידיאולוגיים אשר רוח של גולה מפעמת בהם. השפעה זו תהי גם חוזרת מן הגולה לארץ ישראל, במדה שהגולה תהיה מושפעת ממנה, במדה שרוחה תהיה מרוכזת בארץ ישראל, במדה שהיא תקלוט לתוכה את גרעיני הדעות וההרגשות שצמחו בארץ ישראל מתוך החיים, העבודה והיצירה. אז תהא השפעת־גומלין בין המטרופולין וענפיה. ולכן יהא גם מתפקידה של ארץ ישראל לא רק לקחת מבני הגולה, לא רק לקבל מהם אמצעים כספיים, כחות אנושיים, כי אם גם לתת להם: כל זמן שבני הגולה רק יתנו ולא יקבלו, לא יתעוררו הם לתחיה על ידי נתינתם זו. חייבת הגולה ללמוד וארץ ישראל ללמד לקבל ממנה ממיטב פריה ויצירתה, מכל אשר מסוגלה היא לתת לבני האומה הפזורים.
גורדון לא גרס את שלילת הגולה, לא זלזל בחשיבות העבודה למען הגולה ולמען חיי הקבוצים היהודים בארצות הפזור. אדרבה, הוא דרש גם את הכרת זכויותיהם במקומות מושבותיהם, את אפשרות קיומם החמרי והרוחני גם יחד, אבל חיוב־הגולה שלו קשור קשר בל ינתק עם חיוב שני של אומה עובדת ויוצרת, מושפעת ממטרופולין של מולדת, החיה חיי צדק ומשפט, חיי חרות ועבודה.
ס
משנתו של גורדון איננה משנה אידיאולוגית גרידא, משנה מפשטת, משנה של מעמקי מחשבה בלבד, אלא משנת חיים לאדם מישראל, משנת חיים של אומה הכמהה לגאולתה ולפדותה. במשנתו זו חתר גורדון אחרי הערובות למוסר האנושי והלאומי, ערובות לחיי צדק בין אדם לחברו, בין עם לחברו, והוא גילה אותן בתוך החיים בטבע, בתוך חיי העבודה. ובתוך כל המשנה הרחבה והמקיפה הזאת מלמד אותנו גורדון כמה וכמה פרקים בהלכות אמונות, דעות ומדות, אשר בהן אנו שומעים את הד קולם של אנשי המדות שקמו לנו בתקופות שונות, של יוצרי ספרות־המוסר שלנו, החל בחוזי ישראל וב“חובות הלבבות” וגמור ב“אור ישראל” ובאחרוני המוכיחים בשערי האומה.
סא
גורדון פוסל קודם כל את הדרכים והשיטות בהן נקטו בתקופות שונות ובעיקר בתקופה האחרונה, כדי להגשים את האידיאלים האנושיים הגדולים, וקובע, כי כל אלו אינן מובילות אל המטרה הרצויה. האידיאל הוא תמיד מזהיר, רם, נשגב, אבל האמצעים להגשמתו הם על פי רוב פסולים וטמאים. גורדון רואה את החיים האידיאליים כהליכה מתמדת לקראת הגשמת האידיאל. לקראת המטרה העליונה האחרונה, שהאדם לא יגיע אליה לעולם, אם דרכו, הליכתו תהי ירודה או אפילו שטוחה. “מביצה לא יצאו לעולם חיים טהורים, ומרקבון לא יצא לעולם אור עליון”, מחול לא יצא לעולם קודש. החיים הם שלשלת ארוכה ורתוקה של מטרות, של אידאלים, אבל אין כל בטחון, שהאידיאלים המבוקשים יתגשמו בזמן הקרוב, ואולי גם בזמן מן הזמנים. כל השאיפות הנעלות באות בעצם רק לרומם את חיי האדם, לתת לעצם הדרך אליהן צורה של סולם אשר ראשו מגיע השמימה, כי “אין אחרי הדרך ומחוץ לדרך כלום”. האידיאלים הם נצחיים, יש בהם תמיד נקודה מרכזית אחת חיונית, שאינה משתנית לעולם, אלא שמתחלפות בהם הצורות, והצורות, האמצעים, הם על כן עצם הבנין. לא רק שהמטרה איננה מקדשת את האמצעים, אלא להפך, האמצעים פוסלים, פוגמים בעצם המטרה. האדם איננו אמצעי למטרה הרחוקה, אשר בתור אמצעי, בכדי להשיג את הקודש, יכול הוא להיות חול ולעשות חייו חול. לא! האדם הוא הוא עצם המטרה, החוליה הראשונה בשרשרת המטרות. המטרה מתחילה באדם השואף להגשמתה, ואין אידיאל גדול יותר מן האדם השואף והעושה. כל אידיאל, שאין האדם מתחדש על ידו, נכבש והולך על ידי אותם החיים הטמאים שהוא בא לכבוש, נבלע בתוכם, – ואז מתחילים החיים הישנים, שרוצים להרסם, לשלוט בו שלטון גמור. האידיאלים נשארים מופשטים והמעשים נעשים חולין. כל חזון, אף המזהיר ביותר, עלול להצית דליקות בכל העולם, אם בני האדם הבאים לפעול בשם החזון הזה אינם מוארים באור האמת. ככה יצרה האהבה הנוצרית את מוקדי האינקביזיציה, כך ברא חזון “החרות, השויון והאחוה” את סכיני הגיליוטינה, וכן הביא לעולם חזון השחרור הסוצילי של המדוכאים והעשוקים את מרתפי הענויים והיסורים ואת דכוי מצפונו החפשי של האדם. ומעשי אבות סימן לבנים: דור, אשר כל אמצעי טמא כשר בעיניו והעושה כל דבר פסול לשם המטרה האחרונה שלו, מחנך גם את הדורות הבאים אחריו ללכת בדרכו ולעשות כל דברי רשע לשם המטרה האחרונה שלהם. אם האדם וחייו לא יהיה כולו קודש אמתי, אזי גם העתיד, שאליו הוא נושא את נפשו ועליו הוא נותן את נפשו, יהיה כולו חולין. וראה זה פלא: דוקא במקום שבני אדם מחפשים דרכים לחדוש החיים ולתקון האדם, דוקא שם עלולה שאיפה זו, המשותפת לכאורה לכל בני־עליה, להרחיק במדה הרבה ביותר בני אדם זה מזה, לזרוע שנאה בלב איש לחברו, עד כדי לרדת איש לחיי השני, לחיי הנפש והגוף כאחד. את הסבה לאי־הצלחתם של כל הנסיונות האנושיים לחדש את החיים יש לראות גם בזה, שבני אדם תוחמים תחומים בין קודש לחול, רואים אותם כדברים נפרדים, בעוד שבחיים העליונים אין קודש לחוד וחול לחוד. גם המעשה של יום החול צריך שיהיה בו מן הקדושה.
סב
וכשם שאין קודש בלי חול וחול בלי קודש, כך גם אין חומר בלי רוח ואין רוח בלי חומר. החומר והרוח בחיים הם שני צדדים של מטבע אחת, מהוים הם אחדות גמורה. בכל נקודה של בריה חיה, בכל רגע של חיים, בחיי גוף פרטי חי ובחיי גוף קבוצי חי, כל הכרעת הכף לצד החומר או הרוח היא אנומליה, לקוי החיים. וזהו גם הקריטריון לכל מוסריות, לכל מדה נכונה. אפילו הסוציליזם המדבר רק בשם החומר, בשם המצב החמרי של העובדים, כחו גדול על המחזיקים בו רק ברעיון הרוחני שבו, ברעיון הכללי של העתיד, כי רק בכח הרעיון ועל הרעיון מוסרים בני אדם את נפשם. אמנם גוף האדם נמשך אל החומר, אבל נפשו נמשכת בכח איתנים רק אחרי רעיון רחב, רעיון גואל, הפותח לפניו שערים לחיים גדולים, למרחביה, ולא אחרי רעיון מצמצם, הממעט את דמות החיים ומטשטש את צורת האדם. אין גם אדם נותן את נפשו ומקבל עליו ברצון כל מיני יסורים לשם מטרות שהוא לא יגיע אליהן אלא אם כן פועל בקרבו כח הרעיון. ומכאן גם התנגדותו המוחלטת של גורדון לתפיסה החמרנית של ההיסטוריה. גורדון רואה בהשקפת־עולם זו נטיה לקעקע את יסודו של עולם האצילות: היא כופרת בכל אהבה שאינה תלויה בדבר, שוללת כל אמונה, כל אידיאלים, כל צדק ואמת, לפניה רק “אנכי” לא ידע שבעה, קיבה, תאוות ופניות היונקות מלשד החיים התחתונים. אין זאת אומרת, שגורדון שולל לחלוטין את השפעת הגורמים החמריים באדם ובחברה, אבל הגורמים האלה הם רק גופי דברים, עפר מן האדמה, ובאדם כמו בצבור יש גם לעומתם ניצוצות, אורות, רוח, נפש, קדושה עליונה, וחלקם של אלה בהרגשות, במחשבות, במעשים ובפעולות הוא רב מאד, אם לא הגדול ביותר.
סג
קודש וחול, חומר ורוח – שנים בבחינת אחד הם, כל פרוד ביניהם פוגם בהרמוניה העולמית, במוסר האנושי העליון. אבל אין גורדון רואה דבר מזיק יותר למוסר זה מן השקר. “צנועה היא האמת, אבל כחה גדול מכל אידיאלים שהם”. האמת העליונה היא עצם בקשת האמת, עצם הרגשת החיוב הגדול שבה, הצורך להדבק בה. על האמת להיות מושלת יחידה בנפש האדם, המאור היחידי על פני כל רחבי הנפש. כדי להתנהג במדת האמת, כדי להתיחס יחס של אמת לכל אדם ולכל דבר, כדי לדבר תמיד אמת, – תנאי ראשון הוא לו לאדם לראות בה את מטרת חייו, את תכנם. כל תערובת זרה מאיזו בחינה שהיא פוסלת אותה. האמת אינה יכולה להיות אמת אלא בתנאי של שלמות ואחדות מוחלטת: טפה אחת של שקר ממיתה אותה כולה, בעוד שהשקר יכול להתקיים ולעמוד אפילו אם נטביעהו בים של אמת.
סד
גורדון הבחין בין האמת שביהדות ובין האהבה של הנצרות, אבל העמיק והרחיב את הפרוש למושג האהבה יותר מכל אשר קדמו לו. גדולה היא המדה של “ואהבת לרעך כמוך”, אבל מדה לא פחותה ממנה, אם לא יותר גדולה ממנה היא בעיני גורדון מדת “ושנאת לרעך כמוך”. גורדון נתן בזה בטוי חדש לכלל ההומניטרי הגדול של הלל הזקן, “מה דסני עלך לחבריך לא תעביד”. גם את עצמו שונא האדם לעתים, אבל אינה דומה שנאה זו שאדם שונא את האחרים. משנאה כזאת אין לפחד, שנאה זו טהורה ועמוקה הרבה יותר מאותה האהבה המתוקה המעלה את הנאהבים על המוקד, על הגיליוטינה, המורידה אותם למרתפי הענויים. “ושנאת לרעך כמוך” משלים את הכלל הראשון של האהבה, מפרש אותו פרוש יפה, אנושי, והאהבה שבו עולה על השנאה הנטורה בו.
ועוד פרק אחד גדול בהלכות מדות מלמד אותנו גורדון: כל מלחמתו של האדם ברע השולט בעולם, בחברה, צריכה לשאת אופי של “סור מרע”. על האדם הדרוך לקרב על הטוב להיות הראשון לסור מדרך הרע, ממעגלי הרשע. לא מלחמת האדם באדם למען הטוב, אלא מלחמת האדם ביצרו הרע הוא. במלחמת האור בחושך אין לו לאור כל צורך להלחם, די לו אם יתגבר וילך, ובמדה שהוא יתגבר ינוס החושך מאליו. חייב אדם להגביר את האור תחת להלחם בחושך, “סור מרע” – “ועשה טוב” יבא מאליו.
סה
גורדון פוסל את מדת ההתרברבות שבאדם, את “השמינית שבשמינית” של גאוה שיש בו. “במדת ההויה העליונה אין גדול וקטן, חשוב ולא חשוב”. בטבע הכל גדול, “הכוכב והתולעת” – שניהם כאחד גדולים וחשובים. מי שגדול יותר, מי שכובש באגרופו או אפילו ברוחו איננו גדול באמת. הוא רק גדול מן הקטנים. “גדול באמת הוא רק האדם הגדל, מי שגדול היום ממה שהיה אתמול ומי שיגדל מחר ממה שהנהו היום”, מי שגורם לאחרים שהם יגדלו מתוך עצמם. “גדלות הבולטת מתוך קטנותם של אחרים איננה גדלות אלא קטנות”. החלוקה המקובלת בחברה בין גדולים וקטנים היא חלקם של הקטנים, קטני המוח ודלי המעש, היא תעודת־העניות שהם מציגים לעצמם. וכאן מלמד אותנו גורדון כלל גדול במוסר: גדול הוא זה מי שיכול להוציא מעשה קטן ממדרגת אפסותו ולעשותו מעשה גדול, ורק אדם גדול באמת מעיז לעשות מעשים קטנים ההופכים אצלו לגדולים. רוח גדולה מעלה את המעשה הקטן ביותר עד למעלת ערך רוחני רב, ולהפך, רוח קטנה ומצומצמת הופכת את המעשה הגדול למעשה קטן, מורידה אותו לדרגת ערך דל. גדול הוא רק מי שעושה את החול קודש, וקטן – מי שהופך את הקודש לחול.
גורדון מסתכל בחיינו היום ושואל: מי הוא הזוכה להקרא גדול? הגדולה כיום אין פרושה רצון עליון, רצון לשתף את חיי ה“אני” בחיי כל אדם, עד היות צערם צערו וקטנותם קטנותו, אלא רצון מצומצם, קטן ודל לכפות אותו על אחרים. כל הגדול מחברו מבוצר יותר, מרוחק יותר מחברו וחושב בגדלותו ובהתרברבותו, שהקטנים, כביכול, חייבים להתכווץ בכדי לפנות יותר מקום לו, הגדול כביכול, להתפשט לתוך צמצומם. לא יותר כבוד לאחרים, לא יותר חרות לאחרים, אלא להפך, דרישה תקיפה ליחס של כבוד לעצמו, לקבלת מרותו בלי פקפוקים והסוסים, – הוא רוצה לשלוט.
סו
ובזה רואה גורדון את מקור הרע. הכריתות מהחיים הקוסמיים גורמת לאדם הרוצה וצריך לחיות יותר למלא את מה שחסר לו בחייו הוא על ידי חייהם של אחרים, ולכן הוא רוצה למשול על אחרים; וכיון שאחרים עושים את רצונו, הרי הוא כאילו חי את חייהם נוסף על חייו הוא. זהו היסוד הנפשי העיקרי בתאות השלטון, יהא זה שלטון האגרוף או שלטון הרוח. תאות השלטון מתהוה לא מתוך שפע של כחות באדם, כי אם מתוך חוסר הכח העיקרי לחיות את החיים בכל מלואם. היא גם מקור הצרות הקשות ביותר שבחיי החברה, כי גורמת היא להגברת היסודות הנפסדים ביותר שבחברה. כל עוד יראה האדם אושר בשלטונו באדם, ימצא תמיד מקום לשלוט באדם, ותמיד יהיה שלטון זה לרע לו. והשלטון הרוחני משעבד את האדם לא פחות מאשר השלטון הרגיל. אפילו הצדיק, זה איש המדות, הרחוק לכאורה כל כך מתאות השלטון, מגיע סוף סוף למדרגה של שלטון, אמנם לא לשלטון רשמי, אבל לעתים לא פחות תקיף מן השלטון הרשמי. השלטון הרוחני אינו יכול גם להיות טוב יותר מכל שלטון אחר, מכיון שלא החכמים הממיתים עצמם באהלה של תורה הם השליטים, כי אם אנשי־הרוח הרשמיים, עזי הנפש הקופצים בראש, כמו שבתקופת שלטון הכנסיה לא שלטו בעלי הנפש הדתית העמוקה אשר דרשו את האלהים מתוך צורך נפשי עמוק. הרצון הזה למשול על אחרים, להטיל את רצונו על אחרים הוא בעיקר דוחף את האדם לרדוף גם אחרי העושר, ולא כל כך ההרחבה שבחיים וההנאה מתענוגות החיים. אילו היתה מונעת החברה האנושית מן העשירים את הכבוד, את זכות ההשפעה, את השלטון, כי אז אולי לא היה גם לכסף אותו כח־המשיכה שיש לו עתה והרדיפה אחרי הממון לא היתה כה תקיפה וכה מזיקה.
סז
אבל כיצד יתנהלו חיי החברה באין שלטון? כיצד יחיה הצבור כצבור? מי ידריכהו? מי ינהלהו? גורדון רואה את מקור השלטון באוטונומיה הפנימית של האדם. “לא יחידים, מושלים, מנהלים, מורים, גבורים, נביאים, בני עליון, מזכי האנושיות, והשאר – המון חומר לשלטון”, להדרכה, למעשי חסד, כי אם כל אשר בשם אדם יכונה ימצא את חייו בעולמו העצמי. השלטון הוא ענינו של כל יחיד בבחינת שלטון עצמי, ועל כל היחידים והפרטים להתמזג להרמוניה אחת עליונה: משלטון היחיד על עצמו – לשלטון אחד כללי, לשלטון האומה. ההנהלה אינה מושלת ואינה מצוה, אלא מכוונת, כאותו המנצח על המקהלה את הקולות לקראת אחודם ומזוגם השלם. כה תהא הגאולה האנושית, כה ישתחרר העולם מכל אימפריאליזם רוחני: גדולו של האדם עד לאותה המדרגה, שכל אדם וכל עם יהיה עצמי, חי, פועל ויוצר על פי חשבונו העצמי ותוך התאמה גמורה עם חיי האנושיות וחיי העולם. בזה מוצא גורדון את סוד הרעיון המשיחי, סוד כל היעודים הלאומיים והאנושיים העליונים הגנוזים באגדות היהדות על הגאולה האחרונה.
סח
גורדון מוצא עוד נמוק אחד, עוד יסוד אחד לתאות השלטון באדם: יסוד דתי, מתוך יתמותו של האדם, הרגשת בדידותו, מתוך חולשתו לעמוד יחידי בתוך התהומיות של החיים, בתוך צער המציאות, מרגיש הוא את הצורך שהאחרים יאהבוהו, יכבדוהו וגם יפחדו מפניו. אבל גורדו עצמו רחוק מאד מלפתור בצורה כזו את כל השאלות התהומיות, השאלות של “מה לפנים ומה לאחור, מה למעלה ומה למטה”, איש דתי, בעל רגש דתי עמוק מאד, רגש היורד ונוקב עד תהומות נפשו הוא גורדון. כל משנתו, כל כמיהתו להדבק בטבע, בהויה, בבריאה בוערת ברשפי שלהבתיה, ברשפי אש קודש. הוא חודר לתוך מעמקי הנשמה, מנתח אותה לכל כחותיה הנסתרים, והנה הוא רואה אותה יתומה בעולם של אין־סוף, נתונה בתוך נגודים וסתירות לאין חקר, נקלעת בכף הקלע, מבקשת מחסה ומסתור, מגן ועזרה ושואלת: היש אלהים אם אין? הוא מרגיש בכל הטרגדיות של ה“אני” המכיר המתענה והנדחף מסתירה לסתירה: מצד אחד – חוקיות מוחלטת ומדויקת, סדר קיים מעולם ועד עולם, סדר שאין לראות בו מעשה מקרי, עור, סדר המחייב באופן הגיוני קיומו של שכל נעלם, של כח מכוון; ומצד שני – תהו ולא סדרים, אור וחושך משמשים בערבוביה, בריאה וחורבן, מלחמה שאינה פוסקת, מלחמת איש ברעהו, עם בעם, מלחמת כחות נפשיים בינם לבין עצמם, צער, יסורים, פורענויות, והכל בלי שעור ובלי סוף, בלי טעם ובלי חשבון, ללא צורך וללא תכלית, ללא חוקיות וללא כונת מכוון, בלי מחשבה ובלי רעיון; והאדם תוהה ושואל: “למה מושל השקר בעולם שיסודו אמת? למה סובל האדם מהכל ולמה סובל הכל מהאדם? למה דוקא האדם הוא הטורף היותר איום, החוטא היותר מכוער, דוקא האדם הזה המרגיש יותר והמשיג יותר? למה כל הצער ביחד עם האושר, כל הכעור והטומאה ביחד עם היופי והקדושה?” אלה הם שרשי שאיפתה הטמירה של הנפש למרחב, למרות עליונה, לשכל נעלם, אלה הם שרשי הרגש הדתי והכמיהה הדתית בנפש האדם. “אין רוח האדם יכולה להרגע בלי דת”, הנפשיות האנושית מחייבת אותה. כל החקירות על דבר רצון עור או איזה כח עור הפועל שלא מדעת בלי שכל ובלי רעיון, היוצר מתוך עורון גמור ומוחלט – כולן בשקר יסודן. כל עוד יש נפש אנושית בעולם ויש שאיפה לחיים אנושיים, לא ימות האלהים, לא ימות הנעלם, אותו הנעלם, אשר האדם נתקל בו בכל אשר הוא חושב ומרגיש, בכל אשר הוא נחבט בו, הוא לא ימות, אף אם ימנו ויגמרו כל חושבי מחשבות וכל אנשי מדע בעולם, כי יסודו של עולם הוא עור וחשוך, מת, ורק האדם הוא החי, המכיר והיודע את הכל.
סט
אולם גורדון מבדיל בין הרגש הדתי לבין צורת הדת. “אין לדת יסוד אחר והבעה אחרת מלבד הרגש וכלי מבטאו של הרגש”. הרגש הדתי הוא מותר האדם מיתר בעלי החיים, והיא היא תכונת הנפש של היחיד, סודו של ה“אני” הפרטי, בעוד שצורת הדת היא יצירת האומה. החיים הפנימיים הנפשיים הם חלקו של היחיד, וגלוייהם מבחוץ מוצאים את בטוים באספקלריה של האומה. הדת האמתית הוא הרגש הדתי, רגש אחודו המוחלט של ה“אני” הפרטי עם כל ההויה העולמית, עצם השגת השכל הנעלם בלי אמצעי. בשביל שהדת תהוה יסוד לחיים אנושיים עליונים, אין היא יכולה להיות קבועה במסמרים של חוקים, תלויה באמונות ודעות, בצוויים מקובלים מדורי דורות ונמסרים מדור לדור. כל אלה צרים את צורת הדת, והיא שהתפתחה תמיד על חשבון התוכן הדתי. תוכן זה הוא כולו חלקו של היחיד, ומאחר שהיחידים בעיקר גורמים להתקדמות המחשבה ולהזדככות הרוח האנושית, הרי היה עלול התוכן ללכת תמיד לצד המחשבה המתקדמת, להתחדש ולעלות יחד עמה. אולם הצורה הדתית היא יצירת הקבוץ, האומה, ומכיון שהקבוץ מטבעו הוא יותר אינרטי מהיחיד, יותר מפגר ונחשל, נשארה תמיד צורת הדת מפגרת מאחרי המחשבה המתקדמת, התאבנה, נחנטה, והתוכן נעשה טפל לה. נפש היחיד, בעלת הרגש הדתי, היתה מוכרחת או להסתגל לצורת הדת שנתישנה או להתבודד ולהסתתר בפנה מיוחדת לעצמה. ומשום כך פרשה בתקופה האחרונה המחשבה החוקרת מעל הדת. ומכאן גם השניות ביחסה של האנושיות אל הדת. מצד אחד – הערצת הדת בתור דבר שכל חיי האדם והעולם תלויים בו, ומצד שני – בטולה הגמור כדרך שמתיחסים לכל דבר הגורם רק הפסד ונזק לבני אדם. מצד אחד – מרוממת הדת את רוח האדם, מאמצת את רצונו עד למסירות־נפש, ומצד שני – מטמטמת את רוח האדם ודוחפת אותו לעשות כל מעשי רשע ותועבה. מצד אחד – כחה גדול לחדש חיי עם ואדם, כמו בשעת הופעתן של דתות חדשות בעולם, ומצד שני – מפריעה היא בעד מהלך החיים ומאבנת את המחשבה והרגש. מצד אחד – כחה גדול לאחד את בני האדם ולנטוע בקרבם אהבה ורעות איש לחברו, ומצד שני – מפרידה היא בין בני אדם, מרחיקה אותם בזרוע וזורעת בלבם שנאת מות איש למשנהו.
ע
את המקור הזך, את המעין הטהור של הדת האמתית, העמוקה, האלהית, מוצא גורדון בחיים בתוך הטבע ועם הטבע, בחיים שהם הבטוי השלם של הרגש הדתי העליון. בכל מקום שיש יחס עמוק אל חיי הטבע, שם יש יחס דתי. בשעה שנפש האדם מתערטלת, משתחררת מכל המוסכם, מכל המושכל והמוחכם, בשעה שהאדם רואה את הטבע עירום, את החיים ערומים, אז מתיחס הוא בעל כרחו אל הכל ביחס דתי. היחס הדתי הוא עצם היחס הערום, המעורפל מכל מה שחוצץ בין נפש האדם ובין נפש העולם. וכל עוד רואה האדם את הטבע רק כקבלן המספק לו את צרכיו החמריים ואף גם הרוחניים, כל עוד אין יחסו אל הטבע אלא יחס חיצוני – אין מקום לדת במובנה העליון. ורק בבא היום הגדול ההוא והאדם יבין מה הטבע לו, לעצמותו ולחייו, רק אז ישאף גם לחיות חיים דתיים, כמו שהוא שואף היום לחיות חיים יפים, אסתטיים. יש אומרים, כי עבר זמנה של הדת. גורדון אינו מודה בכך. אדרבה, עדיין לא הגיעה זמנה של הדת, היא עוד תתגלה התגלות חדשה, היא מצפה למהפכה ברוח האדם ובכל חייו. בתוך חיי הטבע יכונן האדם את החיים על שלש המדות העליונות – האהבה העליונה, האמת העליונה והקדושה העליונה, מכחן ועל ידן יתחיה הרגש הדתי ויתבצר בתוך נפש האדם השואפת כל הימים “לאחרית הימים”.
עא
זאת התורה אשר שם גורדון לפני תנועת העבודה הציונית.
נקרא בה, נהגה בה, נשנן אותה לכל הבא לחסות תחת צל כנפיה של התנועה, לכל נוער בישראל.
והדור אשר ידע את גורדון ויתחמם לאור תורתו, ידע גם לשמור על התנועה וטוהר נתיבותיה, ידע גם להאיר אור חדש על ציון ועל מקראיה.
י. אֵיגס
-
יותר מעשרים שנה עברו אחרי מותו של א.ד גורדון ועדיין לא נכתבו תולדות ימי חייו כראוי להן. אלמלא טרח יוסף אהרנוביץ ז"ל לאסוף וללקט פרקים מחייו ולהביאם בראש הכרך הראשון של הכתבים, לא היינו זוכים אף לאותו המעט ולאותן הידיעות הספורות שהגיעו אלינו על ידם. אמנם, במשך הזמן נתאספו גם זכרונות מחייו של גורדון בארץ, כתובים בידי חברים לעבודה ומכבדי שמו, ובעיקר הקטעים שנכתבו על ידי בתו. אבל כל אלה יחדיו אינם נותנים עדיין לנו תאור מלא מחיי האדם הגדול הזה, ובעיקר אינם מספרים לנו על הלבטים הנפשיים והמאבק הפנימי הגדול, שבהם היה קשור המעבר הפתאומי של אדם בגיל חמשים מחיי פקיד ומשכיל עברי בגולה לחיי עבודה ויצירה בארץ. הדברים הבאים בפרק זה הם ברובם המכריע בנויים על דברי־המבוא של אהרנוביץ ועל ספורי הזכרונות שנתווספו לאחר כך. חיי גורדון על כל שלביהם ותקופותיהם מחכים עדיין לביאוגרף השקדן שלהם. ↩
-
לפי דברי ההיסטוריונים של קהלת וילנה (פין, שטינשנידר, ישראל קלויזנר ועוד) עמדה בוילנה עריסתה של משפחה גדולה מסונפת זו, ומגילת־היוחסין שלה התחילה בסוף המאה הי“ז וראשית המאה הי”ח ביהושע אהרן ד“ר גורדון, רופא החצר של המלך יוהן סוביסקי השלישי, שגלה למקום תורת הרפואה בפדובה, כדרך צעירים יהודים רבים, אשר, כנראה, נשלחו לשם על ידי הקהלות היהודיות על מנת לשמש אחר כך כרופאים להעניים שבקהלות ובתי־החולים אשר ליהודים. יהושע אהרן הנ”ל היה פרנס הקהלה הוילנאית, וכן בניו, נכדיו וניניו אחריו היו קרואי העדה, פרנסי הקהל, ברובם אנשים אמידים וסוחרים ידועים. האחד מהם, אברהם בן יחיאל מיכל, בנו של יהושע אהרן, שימש כחבר הקהלה במשך שנים רבות וגם השתתף מטעם הקהלה בבית־הדין המפשר שהוקם בשעתו ב“מחלוקת הרב” הידועה. השם “אהרן דוד” היה כנראה חזון נפרץ במשפחה זו: כן ידוע במחצית הראשונה של המאה הי“ט אהרן דוד בן יחיאל מיכל מחבר ספר ”אפיק נחלים“ – מחזה הכתוב ברוחם ובצורתם של ספרי המחזות לרמ”ח לוצאטו, שלום הכהן, המלבי“ם ועוד. במחזה זה, מטיף המחבר מוסר באזני בני דורו על השחתת המדות בישראל בכלל, ובעיקר על הרדיפה אחרי הכבוד והמלשינות הנפוצה בין ההמונים, על הפצת דבות ושנאת אחים, על בזבוז קופות של צדקה והסעודות השמנות של גבאי חברות הצדקה, על ההתהדרות וההתרברבות בחוגי האמידים והעשירים הגורמות לשנאת ישראל ולדברי בלע ושטנה על העם כולו; אבל ביחוד פונה המחבר לבני עמו בדרישה לשוב לעבודת האדמה ולעזוב את המסחר, ואגב זה מתאר הוא את כל הטוב הצפון לעובד האדמה בעבודתו זאת, הפותחת לפניו את כל שערי הטבע ונותנת לו ליהנות מכל הדרו ויפיו. המחבר מופיע בספרו זה גם כמגן המדוכאים והעשוקים הנתונים בכל רע נגד העשירים העושקים, אשר כל ימיהם כחגים, ומהנפשות הפועלות במחזה נקראו גם אחדות מהן בשמות סינונימיים: ”עני“, ”אביון“, ”דלות“, ”רכוש" וכדומה. כּן נקרא גם אביו של המשורר העברי־היהודי מיכל גורדון בשם אהרן דוד, ועל שמו קרא מיכל את שם בנו השני, זה שנשאר ביהדותו. ↩
-
ההגירה מוילנא לשקלוב, עירו של השר ר‘ יהושע צייטלין, במאה הי“ח, היתה מכוונת, כנראה, על ידי תלמידי הגר”א, כדי לתקוע טריז במבצרי החסידות, שהיו חזקים מאד בגלילות ההם. וכדי להפריע בעד התפשטות התנועה, שראו בה סכנה קשה ליהדות ולקיומה. העיר שקלוב נמצאה במרכז־השתלבותם של שני מרכזי החסידות: מצד אחד – החסידות הליטאית־חב"דית המושפעת על ידי רבי שניאור זלמן מלאדי, ומצד שני – החסידות הוהלינית־פודולית־גליצאית בהשפעתו של ר’ ברוך ממזיבוזש, נכדו של הבעש“ט. גם שקלוב זו, כמו אחותה הבכורה וילנה, היתה שולחת צעירים יהודים לפדובה ללמוד את חכמת הרפואה – מהם ידוע לנו שמו של ר‘ ברוך שקלובר, רופא בית הנסיך רדזיביל בסלוצק. אבל החשוב ביותר הוא, שמשקלוב יצאה היזמה לעלית הפרושים והמתנגדים לארץ ישראל עליה זאת היתה גם כן מכוונת להחליש את השפעת החסידות בארץ ישראל, שהתגברה שם על ידי עלית החסידים עם ר’ אברהם גרשון מקוטוב, ר‘ נחמן מהורודנקה, ר’ מנחם מנדיל מויטבסק ור‘ אברהם מקליסק בראשה. ר’ מנחם מנדיל משקלוב ארגן את שיירת־הרבנים הראשונה מליטא, ואחריו ר' ישראל משקלוב, בעל ”פאת השלחן“ חיזק וביצר את הישוב היהודי בצפת לעומת השתרשותם והתישבותם של החסידים בטבריה. הסבא של א.ד. גורדון, אדם שישב ליליות וימים על התורה והשאיר אחריו בכתובים חדושי תורה, שנמסרו לגניזה לספריתו של הברון דוד גינזבורג, הלך, כנראה, בדרכי כל יתר תלמידיו של הגר”א ונתן את ידו למלחמת־התרבות הגדולה בין היהדות הרוסית־פולנית שבתקופה ההיא – ומכאן גם העתקת משכנו מוילנה לשקלוב. ↩
א.ד גורדון: נולד בחג השבועות תרט“ז נפטר בכ”ד שבט תרפ"ב
הָאֻמָּה
1. יְסוֹדוֹת
שְׁלֹשֶת הַיְסוֹדוֹת הַמַּמָּשִׁיִּים שֶעֲלֵיהֶם כָּל עָם בָּעוֹלָם חַי וְקַיָּם הֵם: הָאָרֶץ, הַלָּשׁוֹן וְהָעֲבוֹדָה.
(מכתבים מא"י ב)
הַמּוֹמֶנְט הַהִסְטוֹרִי הִנּוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת2 הַחַיִּים הַלְאֻמִּיִּים בַּזְּמַן3, כְּמוֹ שֶׁחַיֵּי הָאֻמָּה בַּהֹוֶה הֵם הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיִּים הַלְאֻמִּיִּים בַּמָּקוֹם4.
(מכתבים מא"י ב)
2. הָאֻמָּה וְהַטֶּבַע
הָאֻמָּה הִיא כְּעֵין מַשְׁפֵּךְ, אֲשֶׁר מִצִּדּוֹ הָרָחָב הוּא קוֹלֵט לְתוֹכוֹ אֶת הַהֲוָיָה לְאֵין סוֹף5, וּמִצִּדּוֹ הַמְּצֻמְצָם, דֶּרֶךְ צִנּוֹרוֹ הַמְרַכֵּז, הוּא מַכְנִיס אֶת הַכֹּל6 לְתוֹךְ נִשְׁמָתוֹ שֶׁל הַיָּחִיד.
(לבירור רעיוננו מיסודו, ב)
הָאֻמָּה הִיא הַחֻלְיָה הַתִּיכוֹנָה אֲשֶׁר בֵּין חַיֵּי הַפְּרָט וּבֵין חַיֵּי הַטֶּבַע וְחַיֵּי הַיְקוּם הֶעָצוּם אֲשֶׁר בִּמְלֹא עוֹלָם. הָאֻמָּה הִיא אֲשֶׁר חוֹלְלָה אֶת רֵאשִית הַחַיִּים הַמְשֻׁתָּפִים לִבְנֵי הָאָדָם, אֶת הָאֶפְשָׁרוּת הָרִאשוֹנָה לָאָדָם לִחְיוֹת חַיִּים אֱנוֹשִׁיִּים7.
(מכתבים מא"י ב)
הָאֻמָּה קְשוּרָה בַּטֶּבַע. קִשְׁרָהּ הַחַי בַּטֶבַע – זֶהוּ הַכֹּחַ הַיּוֹצֵר שֶׁבָּהּ, הָעוֹשֶׂה אוֹתָהּ לְבִרְיָה חַיָּה, בְּהֶבְדֵּל מִמַּה שֶּׁקּוֹרְאִים חֶבְרָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא קִבּוּץ מְלָאכוּתִי8, בְּלִי רוּחַ חַיִּים; זֶהוּ שֹׁרֶש נִשְמָתָהּ שֵֶׁיֵֵּש בּוֹ בְּמִדָּה יְדוּעָה כֹּחַ הַצְּמִיחָה גַם אַחֲרֵי הִתָּלְשׁוֹ מִקַּרְקָעוֹ, כָּל זְמָן שֶׁלֹּא יָבַשׁ כֻּלּוֹ אוֹ שֶׁלֹּא הִרְכִּיבוּ בּוֹ9 רוּחַ מֵאֻמָּה אַחֶרֶת.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
חַיֵּי הָאֻמָּה הַם, מִצַּד מְקוֹמָם בְּסֻלָּם שֶׁל גִּלּוּיֵי הַהֲוָיָה10, מֵעֵין מַעֲבָר מֵהֲוָיָה פְּשׁוּטָה, מֵהֲוָיָה שֶׁל מְצִיאוּת, שֶׁל יֵשׁוּת, לַהֲוָיָה שֶׁל חַיִּים11, וּמִצַּד תַּפְקִידָם בְּחַיֵּי הָאָדָם הֵם מֵעֵין חֻלְיָה בֵּין חַיֵּי הָאָדָם וּבֵין חַיֵּי הַטֶבַע, וְהִנָּם לְגַבֵּי הָאָדָם הַפְּרָטִי מִבְּחִינַת הַשָּׂגָתוֹ אֶת כְּלָלִיּוּת הַטֶּבַע12 מֵעֵין מַה שֶּׁהַיָּם בִּכְלָלוֹ הוּא לְגַבֵּי כָּל טִפָּה מִטִּפּוֹתָיו מִבְּחִינַת הִשְׁתַּקְּפוּתָם שֶׁל הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם בְּאוֹתָן הַטִּפּוֹת.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
בְּאֻמָּה יֵשׁ לֹא רַק מוֹמֶנְט מִשְׁפַּחְתִּי, הַמְאַחֵד אֶת בְּנֵי הָאֻמָּה בְּרֶגֶשׁ שֶׁל קִרְבַת גֶּזַע וְשֶל אַחְדוּת הִסְטוֹרִית, כִּי אִם גַּם מוֹמֶנְט קוֹסְמִי, הַמְאַחֵד אֶת בְּנֵי הָאֻמָּה בְּהַשָּׂגָה שֶׁלִּפְנֵי כָּל רֶגֶש13, בְּהַשָּׂגָה הַבָּאָה מִתּוֹךְ תְּהוֹם הַנֶּפֶש, מִמְּקוֹם אִחוּדָהּ שֶל טֶבַע הָאֻמָּה עִם טֶבַע אֶרֶץ מוֹלַדְתָּהּ וְגִדּוּלָהּ. אִחוּד הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים הָאֱנוֹשִׁיּיִם עִם חַיֵּי הַטֶּבַע בָּא עַל פִּי עֶצֶם מָהוּתוֹ בְּצוּרָתָם הַלְאֻמִּית14 שֶל הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים. הָאֻמָּה הִיא הַצִּנּוֹר הַטִּבְעִי לְאוֹתָם הַחַיִּים שֶיָּצְרוּ אוֹתָהּ.
(האומה והטבע ד)
מָה הִיא הַלְאֻמִּיּוּת מִבְּחִינַת הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים בִּכְלָל? הַאִם הִיא בָּאָה בְּעִקָּר מִתּוֹךְ הַחַיִּים הַקּוֹסְמִיִּים, וְהֲרֵי הִיא מֵעֵין הִשְׁתַּקְּפוּת אֹפֶק יָדוּעַ15 בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה בַּת הָאֹפֶק הַהוּא, אוֹ בִּבְחִינַת אֵיזֶה קֶשֶׁר אַחֵר, שֶׁאֵין לָנוּ תְּפִיסָה בּוֹ16. בֵּין הָאָדָם וְהַטֶּבַע, וּמִמֵּילָא הוּא אֶחָד מִיסוֹדוֹת הַנֶּפֶשׁ הָאֶנוֹשִׁית, אֶחָד מִן הַיְסוֹדוֹת הָעִקָּרִיִּים וְהַקַּיָּמִים בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם הַפְּרָטִי, וּמִמֵּילָא יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת, יְסוֹד עוֹלָמִי, נִצְחִי, שֶׁל הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים, – אוֹ הִיא אֵינָהּ בְּעִקָּר אֶלָּא יְלִידַת הַחַיִּים הַחֶבְרוּתִיִּים בִּתְקוּפָה יְדוּעָה, בִּתְקוּפַת הַיַּלְדוּת שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, וּמִמֵּילָא הִיאּ פּוֹחֶתֶת וְהוֹלֶכֶת בְּמִדָּה שֶׁהָאָדָם גָּדֵל, וְהַחַיִּים הַחֶבְרוּתִיִּים הוֹלְכִים וּמִתְעַלִּים, וְתַחֲלֹף כָּלָה17, כְּשֶׁהָאָדָם יִגְדַּל וְחַיָּיו יִתְעַלּוּ בְּמִדָּה שֶׁלֹּא יִהְיֶה צֹרֶךְ בָּהּ? וּמִצַּד אַחֵר: אִם מִבְּחִינַת עֶרְכָּהּ הַתַּרְבּוּתִי וְהַמּוּסָרִי, מִבְּחִינַת פּעֻלָּתָהּ עַל הַחַיִּים וְהַיְצִירָה הַלְאֻמִּית, הוּא יִתְרוֹן לָאָדָם, כֹּחַ מַשְׁלִים, מַעֲמִיק וּמַעֲשִׁיר, אוֹר מֵאִיר הוֹלֵךְ וְגָדֵל, בְּמִדָּה שֶׁרוּחַ הָאָדָם גְּדֵלָה, אוֹ לְהֶפֶךְ?
(חשבוננו עם עצמנו ג)
בִּלְאֻמִּּיּוּת יֵשׁ מוֹמֶנְט קוֹסְמִי, כְּאִלּוּ תֹּאמַר: רוּחַ הַטֶּבַע שֶׁל אֶרֶץ מוֹלֶדֶת הָאֻמָּה, שֶׁנִּתְמַזֵּג בְּרוּחָהּ שֶׁל הָאֻמָּה. זֶהוּ מְקוֹר הַחַיִּים וְהַיְצִירָה, מְקוֹר הַשֶּׁפַע18 הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאֻמָּה, וּבָזֶה הַהֶבְדֵּל בֵּין אֻמָּה, גּוּף קִבּוּצִי חַי וְיוֹצֵר, וּבֵין חֶבְרָה, גּוּף מֵיכָנִי מִתְנוֹעֵעַ וְעוֹשֶׂה.
(עבודתנו מעתה ב)
מַה תִּהְיֶה צוּרַת הַלְאֻמִּיּוּת הַחֲדָשָׁה? אֶת זֶה אֵין לְהַגִּיד. הַחַיִּים הוֹלְכִים בְּלִי דֶרֶךְ, מִתְחַדְּשִׁים וּמְחַדְּשִִׁים בְּלִי תָּכְנִית. כָּל צַעַד מִצַּעֲדֵיהֶם הוּא עֶצֶם הַהִתְחַדְּשׁוּת וְהַחִדּוּשׁ. אַחַת אֶפְשָׁר לְהַגִּיד, כִּי הִיא תִּהְיֶה יוֹתֵר קְרוֹבָה אֶל הַטֶּבַע, יוֹתֵר נִפְעֶלֶת, יוֹתֵר מֵחֲוָיָה בַּמּוֹמֶנְט הַקּוֹסְמִי.
(עבודתנו מעתה ב)
אִם יְקֻיַּם בְּאַחַד הַיָּמִים הֶחָזוֹן אֲשֶׁר מִלְחָמוֹת בָּאָרֶץ לֹא תִהְיֶינָה עוֹד, הֲרֵי עָלוּל הַדָּבָר לָבֹא רַק בְּדֶרֶךְ הַלְאֻמִּיּוּת הַכַּבִּירָה19, הָאֱנוֹשִׁית־קוֹסְמִית.
(מכתבים מא"י ב)
3. הָאֻמָּה וְהָאֱנוֹשִׁיּוּת
בַּמְּצִיאוּת אֵין קִבּוּץ אֱנוֹשִׁי אֶחָד וְאֵין חַיִּים אֱנוֹשִׁיִּים כְּלָלִיִּים. בַּמְּצִיאוּת יֵשׁ רַק אֻמּוֹת, וְהָאֱנוֹשִׁיּוּת אֵינָהּ אֶלָּא אַבְּסְטְרַקְצִיָּה20 אוֹ סִכּוּמָם הַכּוֹלֵל שֶׁל כָּל הָאֻמּוֹת. אֵין שׁוּם אָדָם בָּעוֹלָם חַי חַיִּים אֱנוֹשִׁיִּים סְתָם, אֲבָל כָּל אָדָם חַי חַיִּים לְאֻמִּיִּים. מִי שֶׁמּוֹצִיא עַצְמוֹ מִן הָאֻמָּה, בְּבַקְּשׁוֹ חַיִּים יוֹתֵר רְחָבִים, רוֹאֶה אֶת צֵל הַחַיִּים כְּחַיִּים, וְהַצֵּל הֲרֵי הוּא תָּמִיד הוֹלֵךְ וְגָדֵל בְּמִדָּה שֶׁהַחַמָּה שׁוֹקָעַת.
(האדם והטבע ד)
אֵין בָּעוֹלָם אָדָם סְתָם, בֵּן לָאֱנוֹשִׁיּוּת בְּלִי אֶמְצָעִי, כִּי אֵין בָּעוֹלָם חַיִּים אֱנוֹשִׁיִּים סְתָם. כָּל אָדָם הוּא בֵּן לְאֻמָּה יְדוּעָה וְחַי אֶת חַיֵּי אֻמָּתוֹ אוֹ חַיֵּי אֻמָּה אַחֶרֶת, כִּי הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים הֵם תָּמִיד לְאֻמִּיִּים. לְהַקְנוֹת אֶת רַעְיוֹן הֶעָתִיד21, אֶת הַרַעְיוֹן לְחַדֵּשׁ אֶת הַחַיִּים וּלְתַקֵּן אֶת הָאָדָם לַצִּבּוּר, עַד הֱיוֹתוֹ כֹּחַ פּוֹעֵל בְּנֶפֶשׁ הַצִּבּוּר בְּתֹקֶף וּבִתְמִידוּת שֶׁל כֹּחַ חִיּוּנִי, אֶפְשָׁר רַק עַל יְדֵי עֲבוֹדָה לְאֻמִּית, אֻמָּה וְאֻמָּה לְפִי טֶבַע עַצְמָהּ וּלְפִי טֶבַע אַרְצָהּ, עֲבוֹדָה חַיָּה וּמַקִּיפָה אֶת כָּל הַחַיִּים, הֶחָמְרִיִּים וְהַרוּחָנִיִּים כְּאֶחָד, בְּבַת אַחַת וְחוֹדֶרֶת לְכָל מַעֲמַקֵּי הַחַיִּים, עַד לְעֹמֶק הַחַיִּים הַקּוֹסְמִיִּים וְעַד בִּכְלָל.
(לברור עמדתנו א)
הָאָדָם הַפְּרָטִי, כָּל אָדָם בְּמִדָּה שֶׁהוּא אָדָם, בַּעַל הַכָּרָה אֱנוֹשִׁית וְהַשָּׂגָה חִיּוּנִית אֱנוֹשִׁית, יֵשׁ לוֹ מִצַּד תְּכוּנַת נַפְשׁוֹ הַמְיֻחֶדֶת יַחַס מְיֻחָד אֶל הָעוֹלָם וְהַחַיִּים. זֹאת הִיא צוּרָתוֹ הָרוּחָנִית, עַצְמוּתוֹ. בֵּרוּר הַיַּחַס הַזֶּה – זֶהוּ יְצִירַת חַיָּיו וְעוֹלָמוֹ, אוֹ, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּרוּר עֶלְיוֹן22, הַעֲלָאַת עַצְמוּתוֹ לְמַעֲלַת עַצְמוּת עֶלְיוֹנָה. הַיַּחַס הַזֶּה שֶׁל הָאָדָם הַפְּרָטִי אֵינוֹ דָבָר שָׁלֵם בִּפְנֵי עַצְמוֹ, הַיַּחַס הַזֶּה אֵינוֹ אֶלָּא אַטּוֹם23 מִיַּחֲסָהּ שֶּׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת בִּכְלָלוּתָהּ, שֶׁבּוֹ, בַּיָּם הָגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁל חַיִּים גְּלוּיִּים, מִשְׁתַּקֶּפֶת כָּל הַבְּרִיאָה הָעוֹלָמִית בְּכָל שְׁלֵמוּתָהּ וְאַחְדוּתָהּ, בְּכָל הֶקֵּפָהּ וְעָמְקָהּ, כָּל הַהֲוָיָה הַנִּצְחִית אוֹ הַחַיִּים הַנַּעֲלָמִים24. שְׁנֵי הַקְּצָווֹת הָאֵלֶּה, הָאִינְדִיבִידוּאָלִיּוּת שֶׁל הַפְּרָט וְהָאוּנִיבֶרְסָלִיּוּת שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, בּוֹלְטִים לְמַדַּי בְּתוֹר יְסוֹדוֹת מַשְׁלִימִים זֶה אֶת זֶה בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, וְעֶרְכָּם בַּחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים25 שֶׁל הָאָדָם גָּלוּי. אוּלָם שְׁנֵי אֵלֶּה אֵינָם עוֹד דָּבָר שָׁלֵם וְחַי בְּלִי חֻלְיָה שְׁלִישִׁית הַמְאַחֶדֶת וּמְחַיָּה אוֹתָם. הָאָדָם הַיְחִידִי, לוּ הָיָה נִשְׁאָר תָּמִיד יְחִידִי, לֹא הָיָה לְעוֹלָם יוֹצֵא מִתּוֹךְ מַצָּבוֹ הַקַּדְמוֹנִי, הַבַּהֲמִי26. הַיְסוֹד הָאִינְדִיבִידוּאָלִי בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֵין בּוֹ אֵיפוֹא אֶלָּא פְּרָטִיּוּתוֹ וְאֵינוֹ אֶלָּא מַעְיָן חָתוּם, הַטּוֹבֵעַ אֶת צוּרָתוֹ עַל כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ וּמוֹפִיעַ בְּעוֹלָמוֹ שֶׁל הָאָדָם, אֲבָל אֶת הַדְּחִיפָה לִפְעֻלָּתוֹ הוּא מְקַבֵּל מִמָּקוֹם אַחֵר, מִן הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים. הַיְסוֹד הַאֱנוֹשִׁי בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם הוּא אֲבִי הַתְּכוּנוֹת הַכְּלָלִיּוֹת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית וְשֶׁל הַשְּׁאִיפוֹת הַכְּלָלִיּוֹת בַּחַיִּים, בְּיִחוּד שֶׁל הַשְּׁאִיפָה לְאַחְדוּת כְּלָלִית, אֲבָל הוּא אֵינוֹ מְפַרְנְסָן27 בְּלִי אֶמְצָעִי, אֵינוֹ נוֹתֵן חַיִּים. הָאֱנוֹשִׁיּוּת אֵינָהּ גוּף קִבּוּצִי אֶחָד מְאֻחָד וְשָׁלֵם וְאֵין לָהּ חַיִּים מְאֻחָדִים וּשְׁלֵמִים, שׁוֹטְפִים בְּשֶׁטֶף אֶחָד, כִּי אֵינָהּ אֶלָּא סִכּוּמָם הַכּוֹלֵל שֶׁל גּוּפִים קִּבּוּצִיִּים רַבִּים, שֶׁכָּל אֶחָד חַי לוֹ אֶת חַיָּיו הַמְיֻחָדִים, הַנִּבְדָּלִים וְהַנִּפְרָדִים לְגַמְרֵי מֵחַיֵּי יֶתֶר הַקִּבּוּצִים. הַחֻלִיָה הַשְּׁלִישִׁית, הַמְאַחֶדֶת וּמְחַיָּה, הוּא כָּל אֶחָד מִן הַגּוּפִים הַקִּבּוּצִיִּים הָאֵלֶּה. וּמִכָּאן הַיְסוֹד הַשְּׁלִישִׁי הָעִקָּרִי, הַיּוֹתֵר פָּעִיל בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, הַיּוֹצֵר בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם – הָאֻמָּה.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
אֻמָּה וֶאֱנוֹשׁוּת: מלואים
הַאִם אֶפְשָׁר אוֹ הַאִם רָצוּי, שֶׁכָּל הָאֱנוֹשׁוּת מִסּוֹף כַּדּוּר הָאָרֶץ וְעַד סוֹפוֹ תִחְיֶה חַיִּים אֲחָדִים, חַיִּים בַּעֲלֵי צוּרָה אַחַת וְגוֹן אֶחָד? הַאִם אֵין זֶה אוֹמֵר טִשְׁטוּשׁ כָּל הַצּוּרוֹת הַשּׁוֹנוֹת לְאֵין־סוֹף, מְחִיקַת כָּל הָעַצְמֻיּוֹת הָעֲמֻקּוֹת לָאֵין־סוֹף שֶׁל כָּל בְּנֵי הָאָדָם? הַאִם לֹא זֶה כָּל אוֹרָם וְכָל סוֹדָם שֶׁל הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים, שֶׁכָּל עָם וְכָל פְּרָט וּפְרָט שֶׁבְּכָל עָם הוּא כְעֵין עוֹלָם בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כְּעֵין הִשְׁתַּקְּפוּתָהּ וְהִתְגַּלְּמוּתָהּ שֶׁל כָּל הַבְּרִיאָה הָעוֹלָמִית לָאֵין־סוֹף בְּצוּרָה מְיֻחֶדֶת, בְּגוֹן מְיֻחָד, בַּהֲאָרָה מְיֻחֶדֶת? הַאִם לֹא זֶה כָל הַקֶּסֶם וְהַהוֹד שֶׁל צֶלֶם הָאֱלֹהִים שֶׁבָּאָדָם, הַאִם לֹא כַאן מְקוֹר הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה? אוֹ הַאִם, לְהֶפֶךְ, לֹא טִשְׁטוּשׁ הַצּוּרוֹת, שֶׁהוּא בְעֶצֶם אֶחָד עִם צִמְצוּם “הָאֲנִי” הָאֱנוֹשִׁי – הַאִם לֹא זֶהוּ מְקוֹר הַשִּׂנְאָה וְהַקִּנְאָה וְהַשֶּׁקֶר וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלוּ?
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
4. הָאֻמָּה וְהָיָּחִיד
הָאֻמָּה הִיא כְּעֵין מִצּוּעַ28 בֵּין נִשְׁמַת הַיָּחִיד וּבֵין נִשְׁמַת הָעוֹלָם, כְּעֵין מִצּוּעַ בֵּין הַחַיִּים שֶׁל צִמְצוּם הָ“אֲנִי” הַפְּרָטִי וּבֵין הַחַיִּים שֶׁל הִתְפַּשְּׁטוּת הָעוֹלָם בּכְלָלוֹ, הָ“אֲנִי” הָעוֹלָמִי.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
נְקֻדָּה מֶרְכָּזִית לְאֻמִּית כְּלָלִית, שֶׁלֹּא תִּפֹּל בָּהּ מַחֲלֹקֶת29, יְכוֹלָה לִהְיוֹת רַק נְקֻדָּה שֶהִיא מֶרְכָּזִית בְּלִבּוֹ שֶׁל כָּל אָדָם, שֶׁל כָּל אֶחָד מִבְּנֵי הָאֻמָּה, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה הַדָּת בְּלֵב בְּנֵי הַדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים.
(הערכת עצמנו ג)
כְּשֶׁאַתָּה אוֹמֵר עָם, אֻמָּה, הֲרֵי אַתָּה אוֹמֵר: צֵרוּף עָמֹק שֶׁל חַיִּים, כְּבַיָּכוֹל, חַיֵּי חַיִּים, צֵרוּף אִישִׁיּוּת־תָּאִים30 לְאִישִׁיּוּת אַחַת שְׁלֵמָה; הֲרֵי אַתָּה אוֹמֵר: כֹּחַ יוֹצֵר חַיִּים אֱנוֹשִׁיִּים מְיֻחָדִים, עַצְמִיִּים, מְקוֹרִיִּים, בְּצֶלֶם31 חַיֵּי הַטֶּבַע הַמְיֻחָדִים שֶׁל הָאָרֶץ שֶָהָאֻמָּה נוֹלְדָה בָּהּ וְקִבְּלָה אֶת חִנּוּכָהּ הָרִאשׁוֹן, הַיְסוֹדִי. הָאֻמָּה – הָאֻמָּה, הַמִּשְׁפָּחָה הַגְּדוֹלָה וְלֹא הַחֶבְרָה – בָּרְאָה אֶת הָלָּשׁוֹן, אֶת הַדָּת, כְּלוֹמֵר אֶת יְסוֹדֵי חֶשְׁבּוֹן הָעוֹלָם שֶׁל הָאָדָם32, אֶת הַמּוּסָר, אֶת הַשִּירָה, אֶת הַחַיִּים החֶבְרוּתִיִּים. וּבְמוּבָן זֶה אֶפְשָׁר לֵאמֹר: הָאֻמָּה יָצְרָה אֶת הָאָדָם.
(מתוך קריאה א)
כָּל “אֲנִי” פְּרָטִי, בְּמִדָּה שֶׁהוּא מְקוֹרִי, כְּלוֹמֵר, בְּמִדָּה שֶׁהוּא יוֹנֵק מִתְּחוּם הַחַיִּים, מִתְּחוּם הַהֲוָיָה הָאֵין־סוֹפִית, בְּאוֹתָהּ מִדָּה הוּא יוֹנֵק תָּמִיד מִמָּקוֹר לְאֻמִּי, הוּא לְאֻמִּי בִּיצִירָתוֹ וּבְכָל גִּלּוּיֵי עַצְמוּתוֹ, אִם מִדַּעַת אוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת33 בְּעָלִים, וּלְעִתִּים לֹא רְחוֹקוֹת, אֲפִלּוּ לַמְרוֹת מַה שֶּׁבְּעָלָיו מִצַּד הַכָּרָתוֹ, מִצַּד דֵּעוֹתָיו כּוֹפֵר בַּלְאֻמִּיּוּת.
(הקונגרס א)
עִקַּר מְקוֹמָם שֶׁל הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים וְשֶׁל הַשְּׁאִיפוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל הָאָדָם הוּא בָּאֻמָּה וְלֹא בַּיָּחִיד. הַיָּחִיד הוּא יְצוּר כַּפֶּיהָ שֶׁל הָאֻמָּה וְלֹא לְהֶפֶךְ. הָאֻמָּה הִיא כְּעֵין אִישִׁיּוּת שְׁלֵמָה, כְּעֵין אִישִׁיּוּת עוֹלָמִית, בַּת אֹפֶק יָדוּעַ, אִישִׁיּוּת הָעֲשׂוּיָה לְהִתְפַּתֵּחַ, לִגְדּוֹל, עַל פִּי דַרְכָּה הַמְיֻחָד הָעַצְמִי, כְּמוֹ שֶׁמִּתְפַּתֵּחַ וְגָדֵל הַיָּחִיד, הָאִישִׁיּוּת־הַתָּא, הָאִישִׁיּוּת בַּת הָאֻמָּה, יוֹתֵר נָכוֹן, מִתּוֹךְ שֶׁמִּתְפַּתְּחִים וּגְדֵלִים הַיְחִידִים, הָאִישִׁיּוֹת־הָתָּאִים.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
הַהֲוָיָה הָאֵין־סוֹפִית אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִשְׁתַּקֵּף בָּ“אֲנִי” פְּרָטִי, בְּטִפָּה אַחַת שֶׁל מַיִם, בְּכָל שְׁלֵמוּתָהּ וּמִכָּל צְדָדֶיהָ. בְּכָל שְׁלֵמוּתָהּ וּמִכָּל הַצְּדָדִים הִיא מִשְׁתַּקֶּפֶת בְּכָל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, יוֹתֵר נָכוֹן, בְּכָל הַחַי וְהַצּוֹמֵחַ, בְּכָל אוֹתָהּ בְּחִינַת הַהֲוָיָה, שֶׁאֲנַחְנוּ קוֹרְאִים לָהּ חַיִּים בְּעֶצֶם. אוּלָם הַיָּם הַשָּׁקוּף הַזֶּה אֵינוֹ כֻּלּוֹ שֶׁטַח אֶחָד שָׁוֶה בַּכֹּל; הוּא בַּעַל שְׁטָחִים רַבִּים, הַנִּבְדָּלִים זֶה מִזֶּה בְּצוּרָה, בְּגַוָּן, בִּתְכוּנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּבְדָּלִים זֶה מִזֶּה חֶבְלֵי הָאָרֶץ שֶׁהֵם נִמְצָאִים שָׁם. הָאֻמָּה, הָ“אֲנִי” שֶׁל אֻמָּה הוּא שֶׁטַח אֶחָד מֵאֵלֶּה, הוּא שַׁעַר־עוֹלָם34 אֶחָד.
(הקונגרס א)
הָאִישִׁיּוּת שֶָל הַיָּחִיד35 אֵינָהּ אֶלָּא תָּא בָּאִישִׁיּוּת הַקִּבּוּצִית שֶׁל הָאֻמָּה, וְרַק בְּמִדָּה שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת חַיִּים מֵהָאִישִׁיּוּת הַלְאֻמִּית וּמוֹסִיפָה חַיִּים לָאִישִׁיּוּת הַלְאֻמִּית, בָּהּ בְּמִדָּה הִיא תָּא חַי וּבָרִיא, בָּהּ בְּמִדָּה הִיא אִישִׁיּוּת שְׁלֵמָה, גְדוֹלָה, עֲמֻקָּה, כַּבִּירָה.
(האדם והטבע ד)
הֲמּוֹמֶנְט הַקּוֹסְמִי הוּא חֶלְקוֹ שֶׁל הַיָּחִיד, חֶלְקוֹ שֶׁל הָ“אֲנִי” הַפְּרָטִי בָּ“אֲנִי” הַקִּבּוּצִי, הַלְאֻמִּי, וְהַמּוֹמֶנְט הַהִסְטוֹרִי36 הוּא חֶלְקָם שֶׁל הָרַבִּים, חֶלְקוֹ שֶׁל הָ“אֲנִי” הַקִּבּוּצִי, הַלְאֻמִּי, בָּ“אֲנִי” הַפְּרָטִי.
(האדם והטבע ד)
אִם הִרְכַּבְתָּ תַּפּוּחַ זָהָב בְּלִימֹון, הֲרֵי שֶׁלֹּא יִגְדַּל עוֹד לִימוֹן וְלֹא יִינַק עוֹד אוֹ שֶׁלֹּא יְעַכֵּל עוֹד אֶת הָמָּזוֹן הַדָּרוּשׁ לְלִימוֹן, אֲפִלּוּ כְּשֶׁתַּעֲמִידֵהוּ בְּכָל הַתְּנָאִים הָרְצוּיִים וְתַמְצִיא לוֹ אֶת כָּל הֶחֳמָרִים הָרְצוּיִים לְגִדּוּלוֹ שֶׁל לִימוֹן. וְאִם הִרְכַּבְתָּ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, לֹא תִגְדַּל אָמְנָם הַהַרְכָּבָה, אֲבָל גַּם הַגֶּזַע לֹא יִגְדַּל בְּדַרְכּוֹ הַטִּבְעִית, אִם כִּי הוּא נִשְׁאַר אִילָן כְּשֶׁהָיָה וְלִכְאוֹרָה אוֹתוֹ הָאִילָן הַפְּרָטִי כְּשֶׁהָיָה. לִקּוּי הָעַצְמוּת הַלְאֻמִּית37 בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם הַפְּרָטִי, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר לִקּוּי הָ“אֻנִי” הַפְּרָטִי שֶׁלּוֹ. בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה הֲרֵי זֶה אוֹמֵר לִקּוּי הָאָדָם38 שֶׁבּוֹ.
(הערכת עצמנו ג)
יְצִירַת הַחַיִּים הִיא תָּמִיד לְאֻמִּית. בִּכְלָל, הַיְסוֹד הָעִקָּרִי בְּכִשְׁרוֹן הַיְצִירָה שֶׁל הָאִישִׁיּוּת הוּא תָּמִיד הַיְסוֹד הַלְאֻמִּי39 שֶׁבְּנַפְשָׁהּ. וְאִישִׁיּוּת פְּרָטִית יְהוּדִית, עַד כַּמָּה שֶׁהִיא מַשִּׂיגָה אֶת עַצְמָהּ מִתּוֹכָהּ40, עַד כַּמָּה שֶׁעַצְמוּתָהּ דּוֹרֶשֶׁת אֶת תַּפְקִידָהּ לִהְיוֹת יוֹצֶרֶת מִתּוֹךְ עַצְמָהּ, לֹא תְּוַתֵּר אַף שַׁעַל מִמְּקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָמֵנוּ41 הַיְּהוּדִי, כִּי נָחוּץ הוּא לָהּ בִּשְׁבִיל יְצִירַת עַצְמוּתָהּ הַמְיֻחֶדֶת.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, בְּבַקְשׁוֹ תְּחִיָּה לְאֻמִּית, דּוֹאֵג קֹדֶם כֹּל לִשְׁלֵמוּת הָאָדָם שֶׁבּוֹ, דּוֹאֵג עוֹד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לִשְׁלֵמוּת הָאֻמָּה. אֶחָד הוּא הָ“אֲנִי”, וְכֹל הַמְחַלְּקוֹ42 – מְמִיתוֹ, מֵמִית אֶת הָעַצְמִיּוּת שֶׁבּוֹ. וּמִי שֶׁהַיְּהוּדִי שֶׁבּוֹ סוֹתֵר אֶת הָאָדָם שֶׁבּוֹ, תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם מֻתָּר לוֹ לְהִשָּׁאֵר יְהוּדִי: אֶת הָאָדָם אָסוּר לְהַקְרִיב אֲפִלּוּ עַל מִזְבַּח הָאֻמָּה.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
אֵין הָאָדָם חַי אֶת הַטֶּבַע לְעָמְקוֹ בְּתוֹךְ גַּן נָטוּעַ עַל פִּי הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה43 שֶׁל הַגַּנָּנוּת, כִּי אִם בְְתוֹךְ הַטֶּבַע הַפִּרְאִי, עִם הָעִרְבּוּבְיָה וְהַעְדֵּר־הַסִּמֶּטְרִיָָּה שֶׁבּוֹ, עִם כָּל הַשְּׁמָמוֹת, הַבִּצּוֹת, הַתְּהוֹמוֹת שֶׁבּוֹ, וְאֵין הָ“אֲנִי” הַפְּרָטִי חַי אֶת הָעַצְמוּת הַלְאֻמִּית לְעָמְקָהּ לֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים שֶׁבְּשִירָה, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים שֶׁבָּאֳמָנוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים שֶׁבְּמַחֲשָבָה, בִּכְלָל, לֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים שֶׁבְּצוּרָה. לֹא מֵהַרְגָּשׁוֹת מִן הַמּוּכָן44 וְלֹא מִמַּחֲשָׁבוֹת מִן הַמּוּכָן נִזּוֹנָה הָעַצְמוּת הַלְאֻמִּית הַחַיָּה. הִיא זְקוּקָה לְמַה שֶּׁמְּעוֹרֵר אֶת הַהַרְגָּשָׁה וְאֶת הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הָ“אֲנִי” הַפְּרָטִי לִפְעֻלָּה עַצְמִית. הִיא נִזּוֹנָה מֵהַחֹמֶר הַהִיּוּלִי45 שֶׁל כָּל הַרְגָּשָׁה וְשֶׁל כָּל מַחֲשָׁבָה לְאֻמִּית, מֵהַחֹמֶר הַהִיּוּלִי שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה, אֲשֶׁר בְּאֻמָּה חַיָּה הוּא הוֹלֵךְ וּמִתְחַדֵּשׁ בְּמִדָּה שֶׁהַהוֹלֵךְ לְפָנָיו קִבֵּל צוּרָה שֶׁל חַיִּים וִיצִירָה, וּבְאֻמָּה חֲצִי־מֵתָה כְּאֻמָּתֵנוּ, שֶׁאֵין לָהּ חַיִּים מִשֶּׁלָּהּ, אֵין לוֹ קִיּוּם אַחֵר אֶלָּא זֶה שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּר, בִּבְחִינַת אוֹר גָּנוּז, בְּכָל מַה שֶּׁנִּשְׁאַר לָהּ מִן הֶעָבָר, מֵחַיֶּיהָ הָעַצְמִיִּים, בְּכָל הַקְּמָטִים וְהָעַקְמוּמִיּוּת, בְּכָל הָעִרְבּוּבְיָה וְהַעְדֵּר־הַסִּמֶּטְרִיָָּה, בְּכָל הָרָמוֹת וְהַתְּהוֹמוֹת שֶׁבַּנִּשְׁאָר.
(הערכת עצמנו ג)
5. עַם וָאָרֶץ
הָאָרֶץ הִיא בְפֹעַל תָּמִיד קִנְיָן מְדִינִי שֶׁל הָעוֹבְדִים אוֹתָהּ, אֲפִלּוּ בְשָׁעָה שֶׁהָעָם מְשֻׁלָּל חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית.
(עבודתנו מעתה ב)
אֵין עָם קוֹנֶה אֶת אַדְמָתוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי עַצְמוֹ46, עַל יְדֵי הוֹצָאַת כֹּחוֹתָיו הַגּוּפָנִיּים וְהָרוּחָנִיִּים אֶל הַפּוֹעַל, עַל יְדֵי הֲבָאַת עַצְמוּתוֹ לִידֵי גִלּוּי. פֹּה יֶשְׁנָה בְּּּמוּבָן יָדוּעַ קְנִיָּה הֲדָדִית47, אֲבָל הָרִאשׁוֹן הוּא בְּכָל זֹאת הָעָם, הָעָם קוֹדֵם לָאָרֶץ, וְעָם פָּרָזִיטִי48 אֵינוֹ עָם, כְּלוֹמֵר, אֵינוֹ עָם חָי.
(מעט התבוננות א)
6. אֻמָּה וְדָת
הַמּוֹמֶנְט הַקּוֹסְמִי שֶׁבַּלְאֻמִּיּוּת מִתְגַּלֵּם בְּיִחוּד בַּדָּת הַלְאֻמִּית, וְאֶת כֹּחוֹ יֵשׁ לִרְאוֹת בְּיוֹתֵר בְּהִירוּת בְּאֻמָּה שֶׁדָּתָהּ הִיא פְּרִי רוּחָהּ49 וְשֶׁנּוֹסָף לָזֶה הִיא עֲקוּרָה מֵאַדְמָתָהּ וּפְזוּרָה בַּאֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת, בְּקֶרֶב עַמִּים אַחֵרִים – בְּעַם יִשְׂרָאֵל.
(האדם והטבע ד)
בְּמִדָּה שֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת הַרְגָּשַׁת הָאַחְדוּת הַקִּבּוּצִית, בְּיִחוּד הַלְאֻמִּית, בְּקֶרֶב בְּנֵי הַקִּבּוּץ, בָּהּ בְּמִדָּה מִזְדַּכֶּכֶת50 הַשָּׂגַת אַחְדוּת הָאֱלֹהוּת שֶׁלָּהֶם. אַחְדוּת הָאֱלֹהוּת, אֶפְשָׁר לֵאמֹר, הִיא קְנֵה הַמִּדָּה לְהַרְגָּשַׁת הָאַחְדוּת הַקִּבּוּצִית בְּקֶרֶב בְּנֵי הַקִּבּוּץ. וּמִטַּעַם זֶה, כְּשֶׁהַקִּבּוּץ מִתְרַבֶּה לֹא מִתּוֹכוֹ וְלֹא עַל יְדֵי אִחוּד פְּנִימִי, גִּזְעִי, שִׁבְטִי, לְאֻמִּי, כִּי אִם אִחוּד מְדִינִי, עַל יְדֵי כִּבּוּשׁ וְכַדּוֹמֶה, גַּם אָז אָמְנָם מִתְאַחֲדִים הָאֱלִילִים, אֲבָל אִחוּד זֶה אֵינוֹ שֶׁל מְזִיגָה עֶלְיוֹנָה, כִּי אִם אִחוּד מֵיכָנִי, כְּאִלּוּ תֹּאמַר, לֹא אִחוּד דָּתִי, כִּי אִם אִחוּד פּוֹלִיטִי.
(האדם והטבע ג)
הַיַּחַס הַדָּתִי הוּא דָבָר קַיָּם, נִצְחִי51 בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם. הוּא הַיַּחַס הַיּוֹתֵר עָמֹק בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, עָמֹק מִן הַיַּחַס הָאֶסְתֶּטִּי, הָעוֹמֵד בְּעִקָּר עַל הַצּוּרָה הַחִיצוֹנִית אוֹ אֲפִלּוּ הַפְּנִימִית, עָמֹק מִן הַיַּחַס הַמּוּסָרִי, הָעוֹמֵד בְּעִקָּר עַל הַתְּנוּעָה שֱׁבַּחַיִּים, עַל הַיְחָסִים הַחֶבְרוּתִיִּים, הַמִּשְׁפַּחְתִּיִּים, עַל הַיְחָסִים שֶׁל כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם. הַיַּחַס הַדָּתִי עָמֹק מִכָּל צוּרָה, מִכָּל תְּנוּעָה, הוּא מֵעֵין הַנְּקֻדָּה הַהַנְדָּסִית שֶׁל כָּל צוּרָה וְשֶׁל כָּל תְּנוּעָה. בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ נֶפֶשׁ עֲמֻקָּה וְיַחַס עָמֹק אֶל הַחַיִּים, כְּלוֹמֵר, קֹדֶם כֹּל אֶל חַיֵּי הַטֶּבַע בְּלִי אֶמְצָעִי, שָׁם יֵשׁ יַחַס דָּתִי, בֵּין אִם יֵשׁ שָׁם אֱמוּנָה בֵּאלֹהִים, וַאֲפִלּוּ בְּאֵין שָׁם אֱמוּנָה בֵּאלֹהִים, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם שְׁלִילַת הַחַיִּים. הָאָדָם, בְּשָׁעָה שֶׁנַּפְשׁוֹ מִתְעַרְטֶלֶת52 וּמִשְׁתַּחְרֶרֶת מִכָּל הַמֻּסְכָּם וְהַמְקֻבָּל, מִכָּל הַמֻּשְׂכָּל וְהַמְחֻכָּם53, מִכָּל הַבְלֵי בְּנֵי אָדָם, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַטֶּבַע עֵירֹם, אֶת הַחַיִּים עֵירֻמִּים, הֲרֵי הוּא עַל כָּרְחוֹ מִתְיַחֵס אֶל הַכֹּל בְּיַחַס דָּתִי. הַיַּחַס הַדָּתִי הֲרֵי הוּא עֶצֶם הַיַּחַס הָעֵירֹם, הַמְעֻרְטָל מִכָּל מַה שֶׁחוֹצֵץ בֵין נֶפֶשׁ הָאָדָם וּבֵין נֶפֶשׁ הָעוֹלָם, יִחוּד שָׁלֵם. הָאֻמָּה הִיא הַנּוֹתֶנֶת לַיַּחַס הַדָּתִי עֵרֶךְ שֶׁל חַיִּים מַמָּשִׁיִּים54, שֶׁהֲרֵי הַחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים, הַמֻּשְׂכָּלִים, חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יְחָסִים, מַחֲשָבָה וְדִבּוּר, מַתְחִילִים, כְּמוֹ עֶצֶם הַיַּחַס הַדָּתִי, מִן הָאֻמָּה55. בְּחַיֵּי הָאֻמָּה מוֹצֵא לוֹ הַיַּחַס הַדָּתִי רִאשׁוֹנָה אֶת בִּטּוּיוֹ, לֹא רַק אֶת בִּטּוּיוֹ הַקִּבּוּצִי בַּחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים שֶׁל הָאֻמָּה, כִּי אִם גַּם אֶת בִּטּוּיוֹ הַפְּרָטִי בְּחַיֵּי כָּל אֶחָד מִבְּנֵי הָאֻמָּה.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
הַדָּת: מלואים
הַדָּת צָמְחָה לֹא מִתּוֹךְ הַכָּרָה בְרוּרָה, כִּי אִם מִתּוֹךְ תְּהִיַּת הַנֶּפֶשׁ וְדִמְדּוּמֵי־הַכָּרָה, צָמְחָה, כְּמוֹ שֶׁטֶּבַע הַדָּבָר מְחַיֵּב, מִצִּדָּהּ הַגָּלוּי, הַמַּמָּשִׁי מִצַּד הַצּוּרָה. הַדָּבָר הַזֶּה הֵבִיא לִידֵי כַךְ, שֶׁגַּם בְּהִתְפַּתְּחוּת הַדָּת הָלְאָה הִתְפַּתְּחָה הַצּוּרָה עַל חֶשְׁבּוֹן הַתֹּכֶן. הַתֹּכֶן הַדָּתִי, שֶׁכֻּלּוֹ דָבָר פְּנִימִי לָאָדָם, שֶׁשָּׁרָשָׁיו בִּתְהוֹם הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית וְגִזְעוֹ עִם גּוּפוֹ צוֹמֵחַ וְעוֹלֶה בְכָל רַחֲבֵי הַנֶּפֶשׁ וְהַהַכָּרָה עַד סוֹף הַמַחֲשָׁבָה הָעֶלְיוֹנָה, הוּא בְעִקָּר חֶלְקוֹ שְׁל הַיָּחִיד, שֶׁל כָּל יָחִיד, אִם כִּי לֹא רַק בְּתוֹר יָחִיד, כִּי אִם גַּם בְּתוֹר פְּרָט מֵהַכְּלָל, שֶׁהֲרֵי הַדָּת הִיא בְעֶצֶם הַנְּקֻדָּה הַמְאַחֶדֶת אֶת כָּל אִישֵׁי הָאֻמָּה לְאִישִׁיּוּת קִבּוּצִית אַחַת, אֶת כָּל “הָאֲנִי”ים הָאִישִׁיִּים לַ“אֲנִי” לְאֻמִּי אֶחָד, וְהָעֲשׂוּיָה לְאַחֵד עַל פִּי מַהוּתָהּּ הָאֲמִתִּית אֶת כָּל הָאֻמּוֹת לֶאֱנוֹשׁוּת אַחַת, וְכֵן הָלְאָה. וּמֵאַחַר שֶׁהִתְקַדְּמוּת הַמַּחֲשָׁבָה וְהִזְדַּכְּכוּת הָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁית בִּכְלָל בָּאוֹת בְּעִקָּר עַל יְדֵי יְחִידִים, הֲרֵי שֶׁהַתֹּכֶן הַדָּתִי הָיָה עָלוּל לָלֶכֶת רֶגֶל בְּרֶגֶל עִם הַמַּחֲשָׁבָה וְהָרוּחַ הַמִּתְקַדְּמוֹת, לְהִתְחַדֵּשׁ וּלְהִתְעַלּוֹת בְּיַחַד עִמָּהֶן וּבְמִדָּה אַחַת עִמָּהֶן, אוּלָם הַצּוּרָה הַדָּתִית, הַגְּלוּיָה, הַמַּמָּשִׁית, בְּעִקָּר יְצִירַת הַדִּמְיוֹן, הִיא בְעִקָּר חֶלְקוֹ שֶׁל הַכְּלָל, שֶׁל הַקִּבּוּץ, שֶׁל הָאֻמָּה. מוּבָן, כִּי הַקִבּוּץ מִתְפַּתֵּחַ בְּיֶתֶר מְתִינוּת מֵהַיָּחִיד. בִּכְלָל, מִטִּבְעוֹ שֶׁל הַקִּבּוּץ הוּא שֶׁהִנּוֹ יוֹתֵר אִינֵרְטִי מֵהַיָּחִיד. כִּי עַל כֵּן נִשְׁאֲרָה תָמִיד צוּרַת הַדָּת מֵאֲחוֹרֵי הַמַּחֲשָׁבָה הַמִּתְקַדֶּמֶת וְהָרוּחַ הַמִּזְדַּכֶּכֶת. הִיא הָיְתָה תָמִיד מְפַגֶּרֶת נֶחֱשֶׁלֶת, וְאֵין פֶּלֶא, כִּי לַאַחֲרוֹנָה נִתְאַבְּנָה. הֲלֹא כַךְ הוּא בִכְלָל טִבְעוֹ שֶׁל כָּל מוֹסָד קִבּוּצִי, כְּמוֹ הַסֵּדֶר הַמְדִינִי, הַחֶבְרָתִי וְכַדּוֹמֶה, אִם כִּי עַל הָרֹב אֵין מוֹסָדוֹת כָּאֵלֶּה מַגִּיעִים לִידֵי הִתְאַבְּנוּת כָּזֹאת מִצַּד אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם לְאֵלֶּה שָׁרָשִׁים כָּל־כַּךְ עָמֻקִּים בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְאֵינָם עֲלוּלִים לְפִי זֶה לְהִתְקַדֵּשׁ בְּעֵינֵי הָעָם בְּמִדָּה כָזֹאת, וּמִצַּד שֵׁנִי – מִפְּנֵי שֶׁהֵם יוֹתֵר מַמָּשִׁיִּים וְנוֹגְעִים יוֹתֵר בְּעִנְיְנֵיהֶם הַמַּמָּשִׁיִּים שֶׁל הַחַיִּים. כַּךְ נִתְקַדְּשָׁה הַצּוּרָה הַדָּתִית, עַד שֶׁהַתֹּכֶן נַעֲשֶׂה טָפֵל לָהּ. הַדָּבָר הִגִּיעַ לִידֵי כָךְ, שֶׁהַנֶּפֶשׁ הָעֲמֻקָּה, בַּעֲלַת הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי הֶעָמֹק וְהַמַּחֲשָׁבָה הָעֶלְיוֹנָה, הָיְתָה מָכְרַחַת לְהִסְתַּגֵּל, לְבַקֵּשׁ פְּשָׁרוֹת עִם הַצּוּרָה הַדָּתִית שֶׁנִּתְיַשְּׁנָה וְנִתְאַבְּנָה, אוֹ לְהִתְבּוֹדֵד וּלְהִתְיַחֵד בְּפִנָּה מְיֻחֶדֶת לָהּ לְעַצְמָהּ וּכְאִלּוּ לְהִקָּרַע מִנֶּפֶשׁ הָאֻמָּה, בְּנִגּוּד גָּמוּר לִשְׁאִיפָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַדָּת. אֵין פֶּלֶא, כִּי לְאַחֲרוֹנָה הָלְכָה הַמַּחֲשָׁבָה הַחַיָּה, הַמְבַקֶּשֶׁת, הַסּוֹקֶרֶת וְהַחוֹקֶרֶת, וְעִמָּהּ הַנֶּפֶשׁ הַחַיָּה הַשּׁוֹאֶפֶת לְהִתְחַדְּשׁוּת, הָלֹךְ וְהִתְרַחֵק מֵהַדָּת בִּכְלָל, וּבְיִחוּד בְּמָקוֹם שֶׁהַטֶּבַע הֶעָשִׁיר הִצִּיעַ לִפְנֵיהֶן בְּיַד רְחָבָה עִנְיָנִים כָּל־כַּךְ עֲמֻקִּים וּרְחָבִים, שֶׁנָּתְנוּ לָהֶן כָּל־כַּךְ הַרְבֵּה, עַד שֶׁהָיוּ יְכְוֹלוֹת לְהַסִּיחַ דַּעַת מֵהַדָּת וְלִבְלִי לְהַרְגִּישׁ בְּחֶסְרוֹנָהּ, אִם בְּמִדָּה יְדוּעָה אוֹ לְגַמְרֵי. וּכַךְ הָיָה אֶפְשָׁר, כִּי עָם, שֶׁיָצְאוּ מִקִּרְבּוֹ פִילוֹסוֹפִים, מְשׁוֹרְרִים, יוֹצְרִים, שֶׁאֵין דֻּגְמָתָם בְּקֶרֶב יֶתֶר הָעַמִּים הַקַּדְמוֹנִים וְשֶׁהַשְׁפָּעָתָם עַל הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית נִכֶּרֶת עַד הַיּוֹם, כִּי עָם56 כָּזֶה יִהְיֶה שָׁקוּעַ בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים וּבְמִדּוֹת שֶׁל אֱלִילוּת. וְעַד כַּמָּה הָיָה הָעָם הַזֶּה עִם כָּל חָכְמָתוֹ, שִׁירָתוֹ וִיצִירָתוֹ, עִם כָּל הַמּוּסָר הָעֶלְיוֹן שֶׁרוֹצִים לִרְאוֹת בְּהַטָּפָתָם שֶׁל פִּילוֹסוֹפָיו, רָחוֹק מִמּוּסָרִיּוּת טְהוֹרָה.57
(האדם והטבע ג)
הָ“אֲנִי” הַמַּכִּיר בְּמִדָּה שֶׁהוּא מַכִּיר בְּמִדָּה, שֶׁהוּא מַרְגִּישׁ וְחוֹשֵׁב, רוֹאֶה בָּעוֹלָם וּבַחַיִּים נִגּוּדִים וּסְתִירוֹת לְאֵין־סוֹף וְרוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ, בְּמִדָּה שֶׁהוּא חוֹתֵר לְיַשֵּׁב אֶת הַסְּתִירוֹת, נִקְלָע בְּכַף הַקֶּלַע מִסְּתִירָה לִסְתִירָה עֲמֻקָּה מִמֶּנָהּ וּרְחָבָה מִמֶּנָּהּ, עַד שֶׁלְּאַחֲרוֹנָה הוּא נֶחְבָּט בַּסְּתִירָה הַתְּהוֹמִית, הַיְסוֹדִית, הַכּוֹלֶלֶת אֶת כָּל הַסְּתִירוֹת כֻּלָּן. מִצַּד אֶחָד הוּא רוֹאֶה בַּטֶּבַע חֻקִּיּוּת מָחְלֶטֶת, מְדֻיֶּקֶת בְּהֶחְלֵט, סֵדֶר קַיָּם בִּלְתִּי־נוֹטֶה מִדַּרְכּוֹ נְטִיָּה כָּל שֶׁהִיא מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם. אֶת זֶה הוּא רוֹאֶה בְּיִחוּד בַּטֶּבַע הַהֹוֶה, הַדּוֹמֵם בִּכְלָלוֹ וּבְכָל פְּרָטָיו, כְּמוֹ בְהִתְהַוּוּתָן שֶׁל שִׁיטוֹת גְּרָמֵי הַשָּׁמַיִם בְּמַהֲלָכָן, בְּחָרְבָּנָן, בַּחֶזְיוֹנוֹת הַפִיסִיִּים וְכַדּוֹמֶה, שֶׁהַכֹּל גָּלוּי שָׁם לִפְנֵי הַהַכָּרָה, שֶׁהַכֹּל הוֹלֵךְ שָׁם בְּסֵדֶר אֶחָד. בְּאֵין תַּעֲרֹבֶת יְסוֹדִית מִסֵּדֶר אַחֵר, מִבְּחִינַת הֲוָיָה אַחֶרֶת. שָׁם אֵין סְתִירוֹת, אִם לֹא לְהַכְנִיס שָׁמָּה סְתִירוֹת לְקוּחוֹת מִסְּפֵרַת הַחַיִּים, כְּלוֹמֵר, אִם לֹא לִרְאוֹת סְתִירוֹת בְּהִתְנַגְּשׁוּתָם שֶׁל כֹּחוֹת־הַטֶּבַע הַשּׁוֹנִים. בְּחֻקִּיּוּת מָחְלֶטֶת כָּזֹאת, בְּסֵדֶר נִצְחִי כָזֶה, אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת מַעֲשֶׂה מִקְרִי, עִוֵּר, בְּאֵין אוֹר שְׁל הַכָּרָה, שֶׁל מַחֲשָׁבָה, שֶׁל רַעְיוֹן. שׁוּם מֹחַ שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יָבִין וְלֹא יִסְבֹּל חֻקִּיּוּת מִקְרִית; חֻקִּיּוּת שֶׁהִתְהַוְּתָה אוֹ שֶׁמִּתְהַוָּה בְּמִקְרֶה, בְּלִי יַחַס מֵאֵיזֶה צַד שֶׁהוּא, מֵאֵיזוֹ בְחִינָה שֶׁהִיא, אֶל אֵיזוֹ הַכָּרָה שֶׁהִיא, אֶל אֵיזֶה שֵׂכֶל שֶׁהוּא, הִיא סְתִירָה הֶגְיוֹנִית, שְׁנֵי הֲפָכִים בְּנוֹשֵׁא אֶחָד. וּמִצַּד שֵׁנִי רוֹאֶה הָ“אֲנִי” הַמַּכִּיר, רוֹאֶה בְיִחוּד בַּטֶּבַע הַחַי, כְּלוֹמֵר בְּגִלּוּיֵי הַחַיִּים שֶׁל הַטֶּבַע הַחַי, תֹּהוּ וְלֹא סְדָרִים, אוֹר וָחֹשֶׁךְ מְשַׁמְּשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָה, מִקְרִיּוּת מְשֻׁנָּה, הוֹצָאַת כֹּחוֹת אֵין־קֵץ לְבַטָּלָה, בְּרִיאַת חַיִּים וְהַשְׁמָדַת חַיִּים לְתֹהוּ וּלְבֶהָלָה, מִלְחָמָה שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת, אַכְזָרִיָּה, עִוֶּרֶת, נוֹרָאָה בְכָל הַטֶּבַע הַחַי, בְּכָל מַמְלֶכֶת הַצֶּמַח וְהַחַי, מִלְחֶמֶת אִישׁ בְּרֵעֵהוּ, עָם בְּעָם, לֹא פָחוֹת עִוֶּרֶת, לֹא פָחוֹת אוֹ עוֹד הַרְבֵּה יוֹתֵר אַכְזָרִית, נוֹרָאָה בְכָל מַמְלֶכֶת הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, מִלְחֶמֶת כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם בְּאָדָם אֶחָד, בּוֹ, בַּמַּכִּיר בְּעַצְמוֹ, מִלְחָמָה הַקָּשָׁה עָלָיו מִכֻּלָּן, הַחֲשׁוּבָה עָלָיו מִכֻּלָּן, בְּמִדָּה שֶׁיֵּשׁ לְחָשְׁבָהּ תְּפֵלָה, רֵיקָנִית, בְּמִדָּה שֶׁאֵין לִרְאוֹתָהּ מוּאָרָה בְאוֹר עֶלְיוֹן, בְּאוֹר עוֹלָם, צַעַר, יִסּוּרִים, כָּל מִינֵי פֻרְעָנֻיּוֹת, כָּל מִינֵי כִּעוּר נוֹרָאִים, אַכְזָרִיִּים, אֲפֵלִים, מְטִילִים צֵל וְזֻהֲמָה עַל כָּל רֹחַב חֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם. וְהַכֹּל בְּלִי שִׁעוּר, בְּלִי סוֹף, וְהָעִקָּר בְּלִי טַעַם, בְּלִי דַעַת וּבְלִי חֶשְׁבּוֹן, לְלֹא צֹרֶךְ, לְלֹא־תַכְלִית. בְּכָל זֶה אֵין לִרְאוֹת סִמְּנֵי הַכָּרָה, כַּוָּנַת מְכַוֵּן, מַחֲשָׁבָה, רַעְיוֹן, שֵׂכֶל. וְכַאן הַהַכָּרָה נִכְנֶסֶת לְתוֹךְ מַעְגַּל־קְסָמִים: מִצַּד אֶחָד – בְּאֵין הַכָּרָה אֵין מְצִיאוּת, אֵין כְּלוּם, הַהַכָּרָה כְאִלּוּ בוֹרְאָה אֶת הַמְצִיאוּת. וּמִצַּד שֵׁנִי – הַהַכָּרָה כְאִלּוּ בוֹרְאָה אֶת הַסְּתִירוֹת, הַסְּתִירוֹת נִמְצָאוֹת בְּעִקָּר בְּאוֹתָהּ הַסְּפֵרָה, שֶׁפּוֹעֲלִים בָּהּ לֹא רַק חֻקֵּי הַטֶּבַע הַכּוֹלְלִים, הַקְּבוּעִים, כִּי אִם גַּם חֻקֵּי הַחַיִּים הַמְיֻחָדִים, הַתְּלוּיִים בְּאֵיזוֹ מִדָּה בִרְצוֹן בַּעֲלֵי־הַחַיִּים, בִּסְפֵרַת הַחַיִּים וְגַם בִּסְפֵרַת הַהַכָּרָה גוּפָהּ.
(האדם והטבע ג)
לָמָּה כָל כַּךְ הַרְבֵּה חֹשֶךְ, עִוָּרוֹן, סְתִירוֹת, עִרְבּוּבְיָה, מְהוּמָה בָעוֹלָם, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָל־כַּךְ הַרְבֵּה אוֹר, חָכְמָה, מַחֲשָׁבָה, שִׁירָה, יְצִירָה? לָמָּה כָל כַּךְ הַרְבֵּה צַעַר אַכְזָרִי, רֶשַׁע־כֶּסֶל, שִׂנְאָה, קַטְנוּת, שִׁפְלוּת, תִּפְלוּת, כִּעוּר, טֻמְאָה בָעוֹלָם, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָל־כַּךְ הַרְבֵּה רַחֲמִים, חֶסֶד, אַהֲבָה, גְּדֻלָּה, תִּפְאֶרֶת, קְדֻשָּׁה? לָמָּה מוֹשֵׁל הַשֶּׁקֶר בָּעוֹלָם שֶׁיְסוֹדוֹ אֱמֶת? לָמָּה סוֹבֵל הָאָדָם מֵהַכֹּל, וְלָמָּה סוֹבֵל הַכֹּל מֵהָאָדָם? לָמָּה סוֹבְלִים הַבְּהֵמוֹת, הַחַיּוֹת, הָעוֹפוֹת, הַדָּגִים, הָרְמָשִׂים, הַשְּׁקָצִים – כָּל מַה שֶּׁחַי וּבְמִדָּה שֶׁהוּא חַי? לָמָּה כָל כַּךְ הַרְבֵּה דְמָעוֹת בָּעוֹלָם, וְלָמָּה כָל כַּךְ הַרְבֵּה דִמְעוֹת־תַּנִּין בָּעוֹלָם, הַדְּמָעוֹת הַיּוֹתֵר צְבוּעוֹת מִבְּחִינַת מְקוֹרָן הַקָּרוֹב וְהַיּוֹתֵר טְרָגִיּוֹת מִבְּחִינַת מְקוֹרָן הַתְּהוֹמִי, מִבְּחִינַת הַהֶכְרֵחַ הַקּוֹסְמִי, וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶן, עִם דִמְעוֹת־הַתַּנִּין, הַשָּׂגָה עֲמֻקָּה וְהַרְגָּשָׁה עֲמֻקָּה, הַיּוֹתֵר טְרָגִיּוֹת גַּם מִבְּחִינַת מְקוֹרָן הַקָּרוֹב – כָּל־כַּךְ הַרְבֵּה וּבְצוּרוֹת כָּל־כַּךְ שׁוֹנוֹת וּמְשֻׁנּוֹת, שֶׁהָעַיִן כְּבָר כֵּהָה מֵרְאוֹתָן אוֹ אֵינָהּ רוֹצָה לִרְאוֹתָן, שֶׁהַלֵּב קֵהֶה מֵהַרְגִּישָׁן אוֹ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַרְגִּישָׁן? לָמָּה מֻכְרָח הַכֹּל, כָּל מַה שֶּׁחַי, לִסְבֹּל צַעַר וְלִגְרֹם צַעַר, לִהְיוֹת טֶרֶף לְחַיֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים וְלִטְרֹף חַיֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים? לָמָּה מָכְרָח הַכֹּל לַחֲטֹא, לְהַרְשִׁיעַ, לְהִתְנַוֵּל וְלָשֵׂאת אֶת עֲוֹנוֹ, לָשֵׂאת וְלָשֵׂאת? לָמָּה דַוְקָא הָאָדָם, הַמַּכִּיר יוֹתֵר מִכָּל חַי, הַמַּרְגִּישׁ יוֹתֵר, הַמַּשִּׂיג יוֹתֵר – לָמָּה דַוְקָא הָאָדָם בָּא לִידֵי כַךְ לִהְיוֹת הַטּוֹרֵף הַיּוֹתֵר נוֹרָא, הַפָּרָזִיט הַיּוֹתֵר מְכֹעָר, הַחוֹטֵא הַיּוֹתֵר מְנֻוָּל? אוֹ לְהֵפֶךְ: לָמָּה דַוְקָא הָאָדָם, הַטּוֹרֵף הַיּוֹתֵר נוֹרָא, הַפָּרָזִיט הַיּוֹתֵר מְכֹעָר, הַחוֹטֵא הַיּוֹתֵר מְנֻוָּל, לָמָּה דַוְקָא הָאָדָם זָכָה לִהְיוֹת הַמַּכִּיר יוֹתֵר מִכָּל חַי, הַמַּרְגִּישׁ יוֹתֵר, הַמַּשִּׂיג יוֹתֵר? לָמָּה הָ“אֲנִי”, הַפְּרָט, הַיָּחִיד, הַמְבַקֵּשׁ כָּל־כַּךְ הַרְבֵּה, רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ כָל־כַּךְ רָחוֹק, כָּל־כַּךְ נָמוּךְ מִכָּל הַמְבֻקָּשׂ, כָּל־כַּךְ נִמְשָׁךְ לְמַטָּה, כָּל־כַּךְ נִקְלָע בְּכַף הַקֶּלַע? לָמָּה בִכְלָל כָּל הַתְּנוּעָה הַסִּבּוּבִית הַחוֹזֶרֶת לְאֵין־סוֹף הַזֹּאת בַּכֹּל, בְּכָל הַבְּרִיאָה הָעוֹלָמִית, וּבְכָל הַחַיִּים בִּכְלָלָם, וּבְכָל פִּרְטֵיהֶם? לָמָּה כָל הַחֲשֵׁכָה בְּיַחַד עִם הָאוֹר, כָּל הַצַּעַר בְּיַחַד עִם הָאֹשֶׁר, כָּל הַשֶּׁקֶר, הַכִּעוּר, הַטֻּמְאָה בְּיַחַד עִם הָאֱמֶת, הַיֹּפִי, הַקְּדֻשָּׁה – כָּל הַרִקּוּד הַסִּבּוּבִי הַזֶּה, הַחוֹזֵר עַד לְשִׁמָּמוֹן, עַד לִידֵי הֲטָלַת אֵימָה? לָמָּה כָּל הַחַיִּים וְכָל הַהֲוָיָה? לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה? מַה כָּל זֶה אוֹמֵר? לְאָן כָּל זֶה דוֹחֵף אוֹתִי, אוֹתִי, הַחַי אֶת כָּל זֶה, הַמָּרְעָל בְּכָל זֶה בְמֹחִי וְדָמִי וּבְכָל יֵשׁוּתִי? לְמַה כָּל זֶה מְחַיֵּב אוֹתִי? הַאִם כָּל זֶה אוֹמֵר, כִּי הָעוֹלָם עוֹלָמִי וְאַחְרָיוּתוֹ עָלָי? הַאִם כָּל זֶה דוֹחֵף אוֹתִי לְהִשְׁתַּתֵּף בַּצַּעַר הָעוֹלָמִי הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁאֶזְכֶּה לְהִשְׁתַּתֵּף בַּשִּׁירָה הַתְּהוֹמִית שֶׁלּוֹ, בַּיְצִירָה הַמִּתְעַלֶּמֶת לְאֵין־סוֹף שֶׁלּוֹ? הַאִם כָּל זֶה מְחַיֵּב אוֹתִי לְחַדֵּשׁ אֶת חַיַּי, אֶת הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים, לְהַרְחִיבָם וּלְהַעֲמִיקָם לְאֵין־סוֹף, עַד כְּדֵי לְחַדֵּשׁ פְּנֵי עוֹלָם? הַאִם כָּל זֶה אוֹמֵר, כִּי כֹּחַ בִּי לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה אוֹ דְבַר־מַה מֵעֵין זֶה? אוֹ כָל זֶה דוֹחֵף רַק לְתוֹךְ תְּהוֹם שֶׁל אַפְסוּת מָחְלֶטֶת, שֶׁל יֵאוּשׁ מָחְלָט, שֶׁל שְׁלִילָה מָחְלֶטֶת שֶׁל הַחַיִּים? אוֹ אוּלַי אֵין כָּל זֶה אוֹמֵר כְּלוּם, אֵינוֹ דוֹחֵף כְּלָל, רַק דִּמְיוֹנִי הָאֱנוֹשִׁי, הַחוֹלֶה בְשִׁגָּעוֹן שֶׁל גַּדְלוּת מְשַׁטֶּה בִי? אֵלֶּה הֵם בְּקֵרוּב שָׁרְשֵׁי הַשְּׁאֵלָה הַגְּדוֹלָה הָעוֹלָמִית, הַנִּצְחִית, הַשְּׁאֵלָה הַמִּתְעַלֶּמֶת עַל שָׁרְשֶׁיהָ בִּתְהוֹמָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ וְהַנִּשְׁאֶלֶת בְּגַרְעִינָהּ הָעִקָּרִי, בְּצוּרַת תְּהִיָּה, מְבוּכָה נַפְשִׁית, עַצְבוּת, שִׁמָּמוֹן, וּלְעִתִּים גַּם בְּצוּרַת הִתְפַּעֲלוּת בְּלִי סִבָּה יְדוּעָה, וְחוֹזֶרֶת וְנִשְׁאֶלֶת לְאֵין־סוֹף בְּנֶפֶשׁ הַכֹּל.58
(האדם והטבע ג)
כָּל הַחֲקִירוֹת עַל דְּבַר רָצוֹן עִוֵּר, אוֹ אֵיזֶה כֹחַ שֶׁהוּא, אוֹ כָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה, הַפּוֹעֲלִים שֶׁלֹּא מִדַּעַת, בְּלִי שׁוּם שֵׂכֶל אוֹ רַעְיוֹן, מַה שֶּׁאֵין בְּכֹחַ שׁוּם דַּעַת וְשׁוּם שֵׂכֶל לִפְעוֹל, וְהַיּוֹצְרִים מִתּוֹךְ עִוָּרוֹן גָּמוּר וְרֵיקָנִיּוּת מָחְלֶטֶת מַה שֶּׁלֹּא תִיצַר שׁוּם מַחֲשָׁבָה, שׁוּם כֹּחַ־יְצִירָה וְשׁוּם כַּוָּנַת מְכַוֵּן – כָּל הַחֲקִירוֹת הָאֵלֶּה הֵן אַבְּסוּרְד, שֶׁאֵין שׁוּם מֹחַ שֶׁבָּעוֹלָם מְסֻגָּל לְסָבְלוֹ.
(האדם והטבע ד)
מִצַּד הַהַכָּרָה הַצְּרוּפָה אֵין שׁוּם סְתִירָה לְהַנָּחָה עַל דְּבַר שֵׂכֶל נֶעְלָם, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַהַכָּרָה הַצְּרוּפָה יוֹתֵר קְרוֹבָה וְיוֹתֵר מְחֻיֶּבֶת לְקַבֵּל הַנָּחָה זוֹ מֵאֲשֶׁר כָּל הַנָּחָה אַחֶרֶת, כִּי, אֵיךְ שֶׁהוּא, אִם אֵין בְּכֹחַ הַהַכָּרָה לְהַשִׂיג שֵׂכֶל נֶעְלָם, אֲבָל יֵשׁ וְיֵשׁ בְּכֹחָהּ לְהַשְׂכִּילוֹ, יֵשׁ וְיֵשׁ בְּכֹחָהּ לִשְׁפּוֹט עַל כָּל מַה שֶּׁהָרַעְיוֹן הַזֶּה מִחַיֵּב, מִבְּלִי לְהִתְכַּחֵשׁ לְעַצְמָהּ וּלְחֻקֵּי עַצְמָהּ. אֲבָל בְּעִקָָּר, כַּמּוּבָן, קְרוֹבָה הַדֵּעָה עַל דְּבַר הַשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם אֶל הַנֶּפֶשׁ הַחַיָּה. לְגַבֵּי דִּידָהּ, תַּעֲלוּמָה עֶלְיוֹנָה זוֹ כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ הִיא הַהוֹכָחָה הַיּוֹתֵר נִמְרָצָה עַל חָכְמָה עֶלְיוֹנָה. לִהְיוֹת וּכְאִלּוּ לֹא לִהְיוֹת! וְאַתָּה, בֶּן־אָדָם, רְצֵה מַה שֶּׁתִּרְצֶה, חָכָם, מְשֹׁל, בְּרָא לְךָ אֶת עַצְמְךָ וְאֶת עוֹלָמְךָ לְפִי הַשָָּׂגָתְךָ וּלְפִי כֹחַ יְצִירָתְךָ, הֱיֵה בְעֵינֶיךָ אֱלֹהִים! הֲיֵשׁ לְךָ, הֲיֻשְׂכַּל צֶלֶם אֱלֹהִים נָאוֹר וְאַדִּיר מִזֶּה?59
(האדם והטבע ד)
הַנֶּפֶשׁ שׁוֹאֶפֶת, כְּלוֹמֵר יֵשׁ בַּנֶּפֶשׁ שְׁאִיפָה נַעֲלָמָה לְמַעְלָה מִזֶּה. הַנֶּפֶשׁ שׁוֹאֶפֶת לַמֶּרְחָב, לְמָרוּת עֶלְיוֹנָה, כְּאִילוּ תֹאמַר, עֶלְיוֹנָה עַל כָּל הַרְגָּשָׁה, לְחַיִּים שֶׁל הִתְפַּשְּׁטוּת לְתוֹךְ כָּל מַה שֶּׁחַי וְהֹוֶה, לְתוֹךְ חַיֵּי הָעוֹלָם, לְחַיִּים שֶׁהֵם כְּעֵין פִּיּוּס עֶלְיוֹן לְכָל מַה שֶּׁלָּקוּי, כְּאִלּוּ תֹאמַר לְחַיִּים אַחְרָאִים בְּעַד קְדֻשַּׁת חַיֵּי הָעוֹלָם וַעֲשׂוּיִּים לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה. אֶת הַכְּמִיהָה הַכְּמוּסָה הַזֹּאת אַתָּה מוֹצֵא בְכָל נְזִירוּת וּפְרִישׁוּת טְהוֹרָה וַעֲמֻקָּה, וּבִכְלָל בְּכָל שְׁאִיפָה דָתִית עֲמֻקָּה.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
רְגִילָה הַדֵּעָה, כִּי הַדָּת הִיא צִמְצוּם, נְזִירוּת מִשִּׂמְחַת הַחַיִּים, הַמְעָטַת דְּמוּתָם שֶׁל הַחַיִּים, וְאוּלָם עַל פִּי הָאֱמֶת הִיא חַיִּים לְאֵין־סוֹף וְהִתְפַּשְּׁטוּת לְאֵין־חֵקֶר. אִם הָאָדָם עוֹלֶה, אִם יָבוֹא יוֹם, שֶׁהָאָדָם יַעֲמִיק לְהַשִּׂיג מַה הַטֶּבַע לוֹ, לְעֶצֶם עַצְמוּתוֹ וּלְעֶצֶם חַיָּיו, יַעֲמִיק לָדַעַת לִחְיוֹת אֶת הַטֶּבַע, אָז יֵשׁ לַחֲשֹׁב יֵדַע, אָז יִשְׁאַף לִחְיוֹת אֶת הַדָּת, כְּמוֹ שֶׁהוּא שׁוֹאֵף הַיּוֹם לִחְיוֹת חַיִּים שֶׁל אֶסְתֵּטִיקָה.
(האדם והטבע ד)
רְגִילָה הַדֵּעָה, כִּי הַדָּת הִיא דָבָר נִבְדָּל לְגַמְרֵי מֵהַלְּאֻמִּיּוּת וְכִי יְכוֹלִים לְפִי זֶה לִהְיוֹת בְּנֵי דָתוֹת שׁוֹנוֹת בְּאֻמָּה אַחַת, מִבְּלִי אֲשֶׁר הַשְּׁלֵמוּת הַלְּאֻמִּית תִּפָּגֵּם עַל יְדֵי כַךְ בְּמַשֶּׁהוּ. הַדֵּעָה הַזֹּאת שָׁרְשָׁהּ בְּאוֹתָהּ הַהַשְׁקָפָה הַמְקֻבֶּלֶת, הָרוֹאָה בַדָּת לֹא דָבָר מִן הַחַיִּים, כִִּי אִם דָּבָר מִסְטִי, שֶׁכָּל עִקָּרוֹ בְצִדּוֹ הַמָּסוּר וְהַמְקֻבָּל. הַדָּת, לְפִי הַהַשְׁקָפָה הַזֹּאת, הִיא הָאֱמוּנָה בְגִלּוּי הָאֱלֹהוּת, בְּגִלּוּי אֲמִתִּיּוֹת נִצְחִיּוֹת וְתוֹרַת חַיִּים מִן הַשָּׁמַיִם עִם כָּל הַמְחֻיָּב מִזֶּה וְהַמִּתְיַחֵס לָזֶה, וְלֹא דָבָר נוֹבֵעַ מֵעֶצֶם הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי, מִמְּקוֹם דִּבּוּקוֹ בַטֶּבַע הָעוֹלָמִי זוֹהִי אוֹתָהּ הָאֱמוּנָה, שֶׁנָּתְנָה מָקוֹם לְהִתְפַּשְּׁטוּתָהּ שֶׁל דָּת אַחַת, לְמָשָׁל, הַדָּת הַנּוֹצְרִית וְכַדּוֹמֶה, בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים וְשׁוֹנִים. חִזָּיוֹן זֶה הוֹלִיד סְתִירָה עֲצוּמָה וְקֶרַע שֶׁאֵין לְאַחוֹתוֹ בֵּין שְׁאִיפָתָהּ הַטִּבְעִית שֶׁל רוּחָם הָעַצְמִית לָבוֹא לִידֵי גִלּוּי בְצוּרָתָהּ הָעַצְמִית הַמְיֻחֶדֶת לָהּ, לִמְצֹא מֵעַצְמָהּ, בְּדֶרֶךְ הִתְפַּתְחוּת מָדְרֶגֶת, אֶת יַחֲסָהּ הָעֶלְיוֹן הַמְיֻחָד לָהּ אֶל הַהֲוָיָה הָעוֹלָמִית, וּבֵין חֶשְׁבּוֹן הָעוֹלָם וְהַחַיִּים שֶׁל הַדָּת, פְּרִי רוּחָהּ שֶׁל אֻמָּה אַחֶרֶת, שֶׁהִגִּיעָה מִצַּד זֶה לְמַדְרֵגַת הִתְפַּתְּחוּת יוֹתֵר גְּבוֹהָה. הַהֶפְסֵד, שֶׁנִּגְרַם לְרוּחַ אוֹתָם הָעַמִּים, מִתּוֹךְ שֶׁעָמְדָה מֵהִתְפַּתֵּחַ הִתְפַּתְּחוּת עַצְמִית מִצִּדָּהּ הָעִקָּרִי, מִצַּד דְּבֵקוּתָהּ בְּעֶצֶם מְקוֹר הַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן, בְּעֶצֶם הַהֲוָיָה הָעוֹלָמִית, לֹא יָכוֹל לְהִתְמַלֵּא בַמֶּה שֶׁנָּתְנָה מִן הַמּוּכָן הַדָּת שֶׁנִּתְקַבְּלָה, לוּ אֲפִלּוּ נָתְנָה חֶשְׁבּוֹן עוֹלָם וְחַיִּים עֶלְיוֹן עַל כָּל עֶלְיוֹן, אֲמִתִּיּוֹת נִצְחִיּוֹת, דֵּעוֹת וְדֶרֶךְ חַיִּים שֶׁאֵין לְמַעְלָה מֵהֶן.60
(האדם והטבע ד)
הַדָּת מִבְּחִינַת עֶצֶם מַהוּתָהּ הַיְסוֹדִית, הִיא הַרְגָּשַׁת הָאַחְדּוּת הַמָּחְלֶטֶת שֶׁל כָּל הַהֲוָיָה וְהַהַתְאָמָה הָעֶלְיוֹנָה הַמָּחְלֶטֶת, אוֹתָהּ הַשָּׂגַת־הַחַיִּים, שֶׁנִּתְרַכְּזָה לְהַשָּׂגָה שֶׁל הַכָּרָה בְצוּרַת רֶגֶשׁ, הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי; וּמִבְּחִינַת מְקוֹמָהּ בֵּין יֶתֶר הַיְסוֹדוֹת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית, הִיא כְעֵין מַעֲבָר מֵהַשָּׂגַת־חַיִּים לְהַשָּׂגָה שֶׁל הַכָּרָה בְרוּרָה, כְּעֵין הַשָּׂגַת־חַיִּים מוּאָרָה עַל יְדֵי הַהַכָּרָה אוֹ כְעֵין הַשָּׂגַת־חַיִּים מָשְׂכֶּלֶת. הַהַכָּרָה מִשְׁתַּתֶּפֶת בָּהּ, בְּעִקָּר, בְּתוֹר מַהוּת־הַשָּׂגָה רַגְשָׁנִית, אִינְטוּאִיטִיבִית, וְלא בְצוּרַת הַשָּׂגָה שֶׁל דַּעַת בְּרוּרָה. וּמִטַּעַם זֶה הוֹעִילָה הַדָּת, קֹדֶם כֹּל, לְהִתְהַוּוּת עוֹלַם הָאֲצִילוּת וְעוֹלַם הַיְצִירָה, כְּמוֹ הַמּוּסָר, הַשִּׁירָה, הָאָמָּנוּת, שֶׁעָמְדוּ בִתְחִלָּה עַל יְסוֹד הַדָּת וְשִׁמְּשׁוּ לַדָּת לְצֹרֶךְ עֲבוֹדַת הָאֱלֹהוּת וְתֵאוּר הָאֱלֹהוּת.
(האדם והטבע ד)
הַדֵּעוֹת הַדָּתִיּוֹת, מִתּוֹךְ שֶׁהֵן מְדַבְּרוֹת יוֹתֵר אֶל הַלֵּב מֵאֲשֶׁר אֶל הַמֹּחַ, וּמִתּוֹךְ שֶׁהֵן נוֹגְעוֹת בַּנִּימִים הַיּוֹתֵר דַּקִּים וְהַיּוֹתֵר כְּמוּסִים שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, אֵינָן מְבִיאוֹת לִידֵי טִשְׁטוּשׁ הַצּוּרָה בְאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁמְּבִיאוֹת הַדֵּעוֹת הַהֶשְׂכֵּלִיּוֹת.
(ממכתביו הפרטיים של מתישב ב)
7. אֻמָּה וָצֶדֶק
אֵין אִידֵאַל הַצֶּדֶק הַצִּבּוּרִי יָכוֹל לְהִתְגַּשֵּׁם בֶּאֱמֶת אֶלָּא בְּצוּרַת אֻמָּה, לֹא אֻמָּה שוֹבִינִיסְטִית61, כִּי אִם אֻמָּה אֱנוֹשִׁית, עָם־אָדָם62.
(עבודת התחיה בארצות הגולה ב)
אֶת הַצֶּדֶק בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין עָם לַחֲבֵרוֹ אֶפְשָׁר לִדְרֹשׁ בְּשֵׁם הַלְאֻמִּיּוּת הַחַיָּה63 לֹא פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁאֶפְשָׁר לְדָרְשׁוֹ בְּשֵׁם הַסּוֹצְיאָלִיּוּת, בְּשֵׁם הַחֶבְרָתִיּוּת, בְּשֵׁם הַקּבּוּץ הַמֵּיכָנִי.
(לברור עמדתנו א)
הַכֹּחַ שֶׁל “בְּדָם וָאֵשׁ”64 אֵינוֹ כֹּחַ שֶׁל חַיִּים. מֵעוֹלָם לֹא הֵבִיא הַכֹּחַ הַזֶּה אֹשֶׁר לְשׁוּם עָם, לְעָם בִּכְלָלוֹ, וְלֹא רַק לְפָּרָזִיטָיו הַקּוֹפְצִים בְּרֹאשׁ וְהַחַיִּים בֶּאֱמֶת עַל הַדָּם, עַל דָּמוֹ שֶׁל הָעָם וְעַל דָּמָם שֶׁל אֲחֵרִים, וְלֹא הִצִּיל עוֹד שׁוּם עָם מִכִּלָּיוֹן. כָּל הָעַמִּים הַקַּדְמוֹנִים, הַכּוֹבְשִׁים הַגְּדוֹלִים שֶׁפָּעֲלוּ בְּכֹחַ זֶה, עָבְרוּ וּבָטְלוּ מִן הָעוֹלָם. וְלוּ הָיָה עַמֵּנוּ הוֹלךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ, הָיָה גַם הוּא נִבְלַע בְּקֶרֶב יֶתֶר הָעַמִּים, וְלֹא הָיָה לוֹ עַד הַיּוֹם זֵכֶר בַּחַיִּים. הָיָה כֹּחַ אֶחָד שֶׁהֶחֱזִיקוֹ בַּחַיִּים, דַּוְקָא הָכֹּחַ שֶׁל אִידֵאַלָּיו הַגְּדוֹלִים, וּבֵינֵיהֶם הָאִידֵאַל שֶׁל “לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב”65 וְכַדּוֹמֶה.
(לזכרון ד)
הַלְאֻמִּיּוּת, כְּכָל כֹּחַ נַפְשִׁי כַּבִּיר, כְּשֶאֵין סוֹלְלִים לָהּ דֶרֶךְ לַעֲשׂוֹת גְּדוֹלוֹת בַּחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים, הִיא מִתְפָּרֶצֶת וּמוֹצְאָה לָהּ דֶּרֶךְ לְהַרְאוֹת גְּבוּרוֹת בַּחַיִּים הַתַּחְתּוֹנִים66.
(הערכת עצמנו ג)
אִם אֵין לָהּ לְאֻמָּה דֵי מֶרְחָב בִּכְדֵי לְהָקִים מִקְדָּשׁ67, בֵּית תְּפִלָּה לְכָל הָעַמִּים, כִּי אָז הִיא בָּאָה לְהָקִים בָּתֵּי־סֹהַר לַאֲחֵרִים, וְאַף לְבָנֶיהָ גוּפָא. אִם אֵין הִיא יוֹצֶרֶת, הֲרֵי הִיא מַחֲרִיבָה.
(מכתבים מא"י ב)
לַחַיִּים בְּדוֹרֵנוּ אָבְדוּ כָּל לַחְלוּחִיּוּתָם, נֻקְּשׁוּ, נַעֲשׂוּ גַסִּים, חָמְרִיִּים, מִשּׁוּם שֶׁהָאֻמָּה חָרְבָה, יָבְשָׁה, חָדְלָה לַהֲלוֹךְ עִם הַחַיִּים וְלִיצוֹר חַיִּים68. הָאָדָם דְּהָאִידְנָא69 אֵין לוֹ כָּל נְשָׁמָה, מִשּׁוּם שֶׁאֵין נְשָׁמָה גַם לָאֻמָּה. הָאָדָם בְּיָמֵינוּ מִתְהַלֵּךְ לְלֹא־אֵל, מִשּׁוּם שֶׁאֵין אֱלֹהִים בְּקֶרֶב הָאֻמָּה.
(מכתבים מא"י ב)
הָאָדָם הַיָּחִיד, כַּמָּה שֶׁהוּא רָחוֹק מִשְּׁלֵמוּת, יֵשׁ בּוֹ בְּכָל זֹאת הַרְגָּשַׁת אִי־שְׁלֵמוּתוֹ וּכְמִיָּה נַפְשִׁית כְּמוּסָה לִשְׁלֵמוּת, לְטוֹב, לְאוֹר. אוּלָם הָעָם, בְּתוֹר אִישִׁיּוּת קִבּוּצִית, הֲרֵי הוּא חַיָּה טוֹרֶפֶת, אַכְזָרִיָּה וּשְׁפָלָה מֵאֵין כָּמוֹהָ בְּקֶרֶב כָּל הַחַיּוֹת הַטּוֹרְפוֹת. לְעָם בְּתוֹר עָם לֹא רַק מֻתָּר לִטְרֹף, לִרְצֹחַ, לִגְזֹל, לִגְנֹב, לְשַׁקֵּר, לְזַיֵּף, לְטַמֵּא, לַעֲשׂוֹת כָּל מִינֵי כִּעוּר וְתוֹעֵבָה, כִּי אִם גַּם כָּל זֶה נֶחְשָׁב לוֹ לְשֶׁבַח, לִגְבוּרָה, לְדָבָר שֶׁכְּדָאי לוֹ לָאָדָם לָתֵת אֶת נַפְשׁוֹ עָלָיו.
(נאום הפתיחה ב)
בְּכָל אֲשֶׁר הָאָדָם גָּדֵל, עוֹלֶה, אוֹ בְּכָל אֹפֶן שׁוֹאֵף לִגְדֹּל, לִהְיוֹת אָדָם, – הָאֻמָּה לֹא גָדְלָה אַף כְּחוּט־הַשַּׂעֲרָה, וְהִנֵּהָ עַד הַיּוֹם חַיָּה טוֹרֶפֶת, עַד כִּי יֵשׁ לְךָ בְּנֵי אָדָם, אֲשֶׁר בְּשָׁאֲפָם לְהַשִּׂיג סוֹף סוֹף נַפְשִׁיּוּת אֱנוֹשִׁית, חַיִּים אֱנוֹשִׁיִּים, אֵינָם רוֹאִים דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לִפְנֵיהֶם אֶלָּא לְהַחֲרִיב אֶת הָאֻמָּה. לְהַעֲבִירָהּ מִן הָעוֹלָם וְלַעֲקֹר מִלִּבָּם אֶת הָרֶגֶשׁ הַלְאֻמִּי מִשָּׁרְשׁוֹ, מִבְּלִי לְהַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ, כִּי אֶת נַפְשָׁם הֵם קוֹבְעִים70, כִּי אֶחָד מִיסוֹדוֹת עַצְמוּתָם, אִם לֹא יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת, הֵם הוֹרְסִים.
(קצת עיון בהלכה פסוקה ד)
כָּל חַיֶּיהָ שֶׁל אֻמָּה זוֹ71 אֵינָם אֶלָּא בֵּאוּר72 רָחָב וְעָמֹק לְצַעֲרוֹ שֶׁל עוֹלָם.
(מעט התבוננות א)
אֲנַחְנוּ הָיִינוּ הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאָמַרְנוּ: אָדָם, “אֲנִי” אִישִׁי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים. עַתָּה, בִּשְׁעַת הֲרַת עוֹלָם זוֹ לָנוּ וּלְכָל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לֵאמֹר, זֹאת אוֹמֶרֶת, אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לִבְרֹא חַיִּים לְּאֻמִּיִּים כָּאֵלֶּה שֶׁהֵם יֹאמְרוּ: עָם־אָדָם, “אֲנִי” לְאֻמִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, כִּי בְּאֵין עָם־אָדָם, בְּאֵין “אֲנִי” לְאֻמִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים אֵין אָדָם, אֵין “אֲנִי” אִישִׁי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים.
(לברור עמדתנו א)
אֵינוֹ דוֹמֶה עָם חַי מֻשְׁרָשׁ בְּקַרְקָעוֹ וְקָבוּעַ בְּגַלְגַּל הַחַיִּים עִם יֶתֶר הָעַמִּים, אֲשֶׁר אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה יִחוּסוֹ אֶל יֶתֶר הָעַמִּים, אֶל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, אֶל הַטֶּבַע, מַסְלוּלוֹ הַמְיֻחָד לוֹ לְעַצְמוֹ עָרוּךְ וּמְתֻקָּן בְּתוֹכָם, וְהוּא יָכוֹל לָלֶכֶת לָבֶטַח בְּדַרְכּוֹ, אִם לְמַעְלָה אוֹ לְמַטָּה אוֹ בְּאֶמְצַע, – אֵינוֹ דוֹמֶה עָם כָּזֶה לְעָם מְחֻסַּר חַיִּים עַצְמִיִּים, מְפֻזָּר וּמְפֹרָד וּמְבַקֵּשׁ לוֹ מָקוֹם לָשוּב לִתְחִיָּה, לְהַכּוֹת שֹׁרֶשׁ בְּקַרְקָעוֹ הַטִּבְעִי וּלְהִקָּבַע בְּגַלְגַּל הַחַיִּים עִם יֶתֶר הָעַמִּים. עָם כָּזֶה מֻכְרָח לִקְבּוֹעַ לְעַצְמוֹ יַחַס חָדָשׁ אֶל כָּל אֵלֶּה שֶׁהוּא בָּא לִתְפֹּס מָקוֹם בְּתוֹכָם, לִמְצֹא לְעַצְמוֹ מַסְלוּל חָדָשׁ, שֶׁמִּשָּׁם יִהְיֶה מוֹשֵׁךְ וְנִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ יָשָׁר לַאֲשֶׁר יִהְיֶה עִם רוּחַ חַיָּיו לָלֶכֶת, חֶשְׁבּוֹנוֹ הוּא לְפִי זֶה רַק חֶשְׁבּוֹן לְאֻמִּי, וְלֹא רַק אֱנוֹשִׁי כְּלָלִי, כִּי אִם גַּם אֱנוֹשִׁי־קוֹסְמִי.
(משעבוד לגאולה ד)
הִתְחַדְּשׁוּת הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים, הִתְחַדְּשׁוּת הָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁית, הִתְחַדְּשׁוּת הַכִּשְׁרוֹן לִהְיוֹת אֱנוֹשִׁית הִיא קֹדֶם כֹּל הִתְחַדְּשׁוּת הָאֻמָּה, תְּשׁוּבָתָהּ שֶׁל הָאֻמָּה אֶל מְקוֹרָהּ הָרִאשׁוֹן, אֶל הַטֶּבַע וְאֶל כֹּחָהּ הָרִאשׁוֹן לִיצוֹר רוּחַ הָאָדָם, לְחַדֵּשׁ אֶת כֹּחוֹתָיו הָעֶלְיוֹנִים, וְאוּלַי גַם לִיצוֹר כֹּחוֹת עֶלְיוֹנִים חֲדָשִׁים, הִתְפַּתְּחוּתָהּ וְחִנוּכָהּ שֶׁל הָאֻמָּה בְּתוֹר אִישִׁיּוּת עֶלְיוֹנָה. עָם־אָדָם – הִנֵּה הַסִּיסְמָא! אָז יִהְיֶה גַם הַיָּחִיד אָדָם. עָם עֶלְיוֹן קוֹדֵם לְאָדָם עֶלְיוֹן. וְכָל עָם יוּכַל לִהְיוֹת עֶלְיוֹן, הָעֶלְיוֹן, בְּמוּבַן הַעֲלָאַת עַצְמוּתוֹ הַלְאֻמִּית לְמַעֲלַת עַצְמוּת עֶלְיוֹנָה.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
אֻמָּה וָצֶדֶק: מלואים
כְּשֵׁם שֶׁאִישׁ פְּרָטִי צָרִיךְ לִהְיוֹת יָשָׁר, לִרְאוֹת אָח בַּחֲבֵרוֹ הָאָדָם וּלְהִתְנַהֵג עִמּוֹ בְמִדַּת הָאַחֲוָה הַנֶּאֱמָנָה, כְּשֵׁם שֶׁאִישׁ פְּרָטִי זַכַּאי בַּסְּפֵרוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל הַחַיִּים וְאַחֲרַאִי לַסְּפֵרוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל הַחַיִּים, כֵּן חַיָּב גַּם הָעָם לִהְיוֹת יָשָׁר בְּיַחַס לַחֲבֵרָיו הָעַמִּים, לִרְאוֹת בָּהֶם אַחִים וּלְהִתְנַהֵג עִמָּהֶם בְּמִדַּת הָאַחֲוָה הַנֶּאֱמָנָה, וְכֵן גַּם הוּא זַכַּאי בְכָל מַה שֶּׁזַּכַּאי וְאַחֲרַאִי בְכָל מַה שֶּׁאַחֲרַאִי הָאָדָם הַפְּרָטִי.
(עבודתנו מעתה ב)
8. הָ“אֲנִי הַלְאֻמִּי”
שְׁלֵמוּתוֹ שֶׁל הָ“אֲנִי” הַפְּרָטִי תְּלוּיָה בְּמִדָּה מְרֻבָּה בְּקִיּוּמוֹ, בִּשְׁלֵמוּתוֹ שֶׁל הָ“אֲנִי” הַלְאֻמִּי. קִיּוּמוֹ שֶׁל הָ“אֲנִי” הַלְאֻמִּי תָּלוּי כְּמוֹ כֵּן בְּקִיּוּמוֹ וּבְכֹחוֹ שֶׁל הָ“אֲנִי” הַפְּרָטִי שֶׁל בְּנֵי הָאֻמָּה. יוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ אִינְדִיבִידוּאָלִיסְטִים בְּקֶרֶב בְּנֵי הָאֻמָּה וְיוֹתֵר שֶׁאִינְדִיבִידוּאָלִיּוּתָם חֲזָקָה וַעֲמֻקָּה, כְּלוֹמֵר, יוֹתֵר שֶׁהִיא פְּנִימִית, תְּכוּנָה יְסוֹדִית בַּנֶּפֶשׁ, וְלֹא פְּרִי הַמֹּחַ אוֹ פְּרִי הַקְּרִיאָה73, יוֹתֵר בָּטוּחַ קִיּוּם הָאֻמָּה, קִיּוּם הָ“אֲנִי” הַלְאֻמִּי.
(הקונגרס א)
מַה נִּשְׁאַר לוֹ לָאָדָם אוֹ לָעָם הַמְכַחֵשׁ בְּעַצְמוֹ, הַמְבַטֵּל אֶת עַצְמוּתוֹ? אוֹ הַאֻמְנָם יָכוֹל אָדָם לְטַשְׁטֵשׁ בְּנִשְׁמָתוֹ אֶת עַצְמוּתוֹ הַלְאֻמִּית, מִבְּלִי לְטַשְׁטֵשׁ בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה אֶת הַיְסוֹד הַיּוֹתֵר חָשׁוּב בְּעַצְמוּתוֹ הָאִישִׁית?
(משעבוד לגאולה ד)
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ וְאֵינֶנִּי יָכוֹל לְצַיֵּר לְעַצְמִי יְרִידָה עֲמֻקָּה מִזּוֹ, רֵיקָנִיּוּת נַפְשִׁית מֻחְלֶטֶת מִזּוֹ שֶׁל אָדָם וְעָם מְכַחֵשׁ בְּעַצְמוֹ74, מְבַטֵּל אֶת עַצְמוּתוֹ, אֵיךְ שֶׁהִיא75 עַצְמוּתוֹ. מִי שֶׁכּוֹפֵר בְּעִקַּר הָ“אֲנִי” שֶׁל עַצְמוֹ76, אֵיךְ שֶׁהוּא “אֲנִי” זֶה, עַד לְחָשְׁבוֹ לְלֹא רָאוּי לִהְיוֹת אָדָם, עַצְמִי, צֶלֶם לְעַצְמוֹ, הוּא בֶּאֱמֶת אֵינוֹ רָאוּי לִהְיוֹת אָדָם, לוֹ אֵין בֶּאֱמֶת שׁוּם תַּקָּנָה. מִירִידָה כָּזוֹ לֹא תָּרִים אֶת עַצְמְךָ עַל עַצְמְךָ, וִיהִי כֹּחַ הַמְּלִיצָה גָדוֹל שִׁבְעָתָיִם.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
הַהַפְעָלָה77 הַהֲדָדִית, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָאַחֲוָה הַהֲדָדִית בֵּין הָעַמִּים צְרִיכָה לִהְיוֹת הַפְעָלָה הֲדָדִית בֵּין גּוּפִים שְׁלֵמִים, כְּעֵין הַהַפְעָלָה הַהֲדָדִית שֶׁבֵּין גִּרְמֵי הַשָּׁמָיִם78, אֲבָל לֹא הַפְעָלָה הֲדָדִית בֵּין חֲלָקִים שֶׁל גּוּפִים79 שׁוֹנִים בְּנִגּוּד לְיֶתֶר הַחֲלָקִים. כָּל אִחוּד80 חֲלָקִים שֶׁל גּוּפִים שׁוֹנִים בְּנִגּוּד לְיֶתֶר הַחֲלָקִים שֶׁל אוֹתָם הַגּוּפִים מוֹלִיד בְּהֶכְרֵחַ קֶרַע יָדוּעַ בְּאוֹתָם הַגּוּפִים, פּוֹגֵם בִּשְׁלֵמוּת נַפְשָׁם, בְּחִיּוּנִיּוּתָהּ, בְּכֹחַ הַיְצִירָה וְהַמְּעוּף שֶׁלָּהּ.
(על האחוד ב)
זֶה כֹּחוֹ שֶׁל עָם חָי, שֶׁבְּעַל כָּרְחוֹ הוּא חַי, אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא חוֹטֵא לַחַיִּים הוּא חָי. אִם בֶּן עָם חַי כּוֹפֵר בַּלְאֻמִּיּוּת, הוּא אֵינוֹ חָדֵל בְּכָל זֹאת מִדַּבֵּר בִּלְשׁוֹן עַמּוֹ, מֵחֲיוֹת חַיֵּי עַמּוֹ, אֵינוֹ חָדֵל מִלִּהְיוֹת בֵּן לְעַמּוֹ בְּכָל יֵשׁוּתוֹ, בְּכָל גּוּפוֹ וְנִשְׁמָתוֹ. וּבֶן יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהוּא כּוֹפֵר בַּלְאֻמִּיּוּת, הֲרֵי הוּא רוּסִי, פּוֹלָנִי, גֶּרְמָנִי, תֻּרְכִּי – כָּל מַה שֶׁתִּרְצוּ, אִם תִּרְצוּ גַם שׁוֹבִינִיסְט לִלְאֻמִּיּוּת אַחֶרֶת, רַק לֹא יְהוּדִי.
(אוניברסיטה עברית א)
אָדָם בֶּן אֻמָּה חַיָּה אֶפשָׁר לוֹ לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמוֹ מוֹתָרוֹת אֵלּוּ אוֹ שִׁגְיוֹנוֹת אֵלוּ: לִהְיוֹת קוֹסְמוֹפּוֹלִיט81, אַנְטִי־לְאֻמִּי אוֹ לְאֻמִּי עַל תְּנָאי, לְאֻמִּי מִתּוֹךְ חֶֶסֶד, מִתּוֹךְ חוֹבָה. לְאָדָם בֶּן אֻמָּה חַיָּה לֹא יַזִּיק הַדָּבָר כָּל עִקָּר, מִשּׁוּם שֶׁכָּל עֲבוֹדָה שֶׁהוּא עוֹבֵד לְטוֹבַת הָאֱנוֹשִׁיּוּת אֵינָהּ בְּעֶצֶם אֶלָּא עֲבוֹדָה לְעַמּוֹ, בִּתְחוּמֵי הַחַיִּים שֶׁל עַמּוֹ.
(מכתבים מא"י ב)
אֵין הַיְּהוּדִי יָכוֹל לִהְיוֹת אָדָם בִּשְׁלֵמוּת מִבְּלִי הֱיוֹת יְהוּדִי בִּשְׁלֵמוּת. טוֹעֶה הַמִּתְבּוֹלֵל בְּחָשְׁבוֹ, כִּי בְּמִדָּה שֶׁהוּא פָּחוֹת יְהוּדִי הוּא יוֹתֵר אָדָם. הַדָּבָר הוּא מַמָשׁ הַהֶפֶךְ: הוּא פָּחוֹת אָדָם, וּבְאוֹתָהּ מִדָּה הוּא פָּחוֹת יְהוּדִי.
(עבודת התחיה בארצות הגולה ב)
אֵין לִי צֹרֶךּ לְבַטֵּל אֶת אֲחֵרִים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא לְבַטֵּל אֶת עַצְמֵנוּ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא לְהִתְבַּטֵּל בִּפְנֵיהֶם, כְְּשֵׁם שֶׁאֵין לִי צֹרֶךְ בְּאוֹרָם שֶׁל אֲחֵרִים בִּשְׁבִיל לִרְאוֹת אֶת נְגָעֵינוּ82.
(הערכת עצמנו ג)
אִם יֵשׁ זְכוּת קִיּוּם לְכָל הָאֻמּוֹת, כָּל אַחַת עִם תְכוּנָתָהּ הַלְאֻמִּית הַמְיֻחֶדת, הֲרֵי יֵשׁ זְכוּת קִיּוּם גַּם לְעַם הַיְּהוּדִים עִם יַהֲדוּתוֹ, בְּלִי כָּל שְׁאֵלוֹת לְיִתְרוֹן וּבְלִי כָּל טְעָנוֹת וּמַעֲנוֹת.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
אִם בָּאִים אֲנַחְנוּ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן עִם אֲחֵרִים, הֲרֵי צָרִיךְ הַחֶשְׁבּוֹן לִהְיוֹת חֶשְׁבּוֹן אֱמֶת, חֶשְׁבּוֹן אוֹבְּיֶקְטִיבִי הִסְטוֹרִי. וְאִם נַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן אֱמֶת, אוֹבְּיֶקְטִיבִי, הִסְטוֹרִי, אֵין לָנוּ לְהִתְוָדּוֹת83 בִּפְנֵי אֲחֵרִים. עִם כָּל נְגָעֵינוּ וְלִקּוּיֵינוּ, עִם כָּל פָּרָזִיטִיּוּתֵנוּ אֵין אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים בְּעֶרְכֵּנוּ מִכָּל הָעַמִּים הַיּוֹתֵר נֵאוֹרִים שֶׁבְּאֵרֹפָּה וְשֶׁבְּכָל הָעוֹלָם. לְהִתְוָדּוֹת צְרִיכִים אֲנַחְנוּ רַק לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ84, וְהָעִקָּר, לִפְנֵי עַצְמֵנוּ.
(מכתבים מא"י ב)
אֲנִי בִּכְלַל אֵינֶנִּי גוֹרֵס “הֵם וַאֲנַחְנוּ”, לֹא לִשְׁלִילָה וְלֹא לְחִיּוּב. אֲנִי גוֹרֵס “אֲנַחְנוּ” " אֲנִי" כְּמוֹ שֶׁהִנְנוּ, כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת, כָּךְ אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת. אֵין לִי עֵסֶק עִם אֲחֵרִים, אֵינֶנִּי מוֹדֵד אֶת עַצְמֵנוּ בַּאֲחֵרִים85, אֵינֶנִּי מַעֲרִיךְ אֶת עַצְמִי עַל פִּי עֶרְכָּם שֶׁל אֲחֵרִים.
(על האחוד ב)
גּוֹיִים רַבִּים אָבְדוּ מִן הָעוֹלָם לֹא מִפְּנֵי שֶׁבִּטְּלוּ אֶת הַפְּרָט מִפְּנֵי הַכְּלָל וְתוֹעֶלֶת הַיָּחִיד מִפְּנֵי תּוֹעֶלֶת הָרַבִּים וּבָאוּ לְהִלָּחֵם עַל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, לִִהְיוֹת מְנַצְּחִים אוֹ מְנֻצָּחִּים, וְנִשְׁמְדוּ מִפְּנֵי אוֹיְבֵיהֶם הַחֲזָקִים. סוֹף סוֹף לֹא בְּמִלְחָמוֹת נִשְׁמְדוּ, סָפוּ, תַּמּוּ כָּל הָעַמִּים שֶׁעָבְרוּ וּבָטְלוּ מִן הָעוֹלָם. סוֹף סוֹף אֲחַרֵי כָּל מִלְחֲמוֹתָיו שֶׁל אֵיזֶה עָם מֵאֵלֶּה, אֲחַרֵי שֶׁנֻּצַּח לְגַמְרֵי, עוֹד נִשְׁאַר הָעָם בְּרֻבּוֹ הַגָּדוֹל בַּחַיִּים, אִם כִּי נִכְבַּש כֻּלּוֹ, מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁנִּשְׁאַר עַם הַיְּהוּדִים אֲחַרֵי נָפְלוֹ וְאֲחַרֵי חֻרְבָּנוֹ. הֵם עָבְרוּ וּבָטְלוּ מִן הָעוֹלָם מִפְּנֵי שֶׁנִּטְמְעוּ בְּקֶרֶב הָעָם הַמְנַצֵּחַ, וַאֲפִלּוּ עָם הַרוֹמָאִים, הָ“אֲרִי” הַַגָּדוֹל, עוֹד נִשְׁאַר אֲחַרֵי נָפְלוֹ בְּרֻבּוֹ הַַגָּדוֹל בַּחַיִּים, אֶלָּא שֶׁנִּטְמַע גַּם הוּא בְּקֶרֶב הַמְנַצְּחִים, בְּעוֹד אֲשֶׁר עַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּלְחַם גַּם הוּא עַל חֵרוּתוֹ לֹא פָּחוֹת מִכָּל אֵלֶּה, וַאֲפִלּוּ מִן הָרוֹמָאִים בִּכְבוֹדָם וּבְעַצְמָם, וּבִגְבוּרָה לֹא פָּחוֹת גְּדוֹלָה מִגְּבוּרָתָם שֶׁל כָּל אֵלֶּה, – רַק עַם יִשְׂרָאֵל לֹא נִטְמַע, לֹא וִתֵּר עַל עַצְמוּתוֹ אֲפִלּוּ בְּמַצָּב נוֹרָא שֶׁל עַבְדוּת נוֹרָאָה כָּזוֹ.
(הערכת עצמנו ג)
הַמִּדָּה הַזֹּאת שֶׁל “אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ86” הַרְבֵּה יוֹתֵר חֲשׁוּבָה בְּעֵינַי מִמִּדַּת הַהִתְבַּטְּלוּת בִּפְנֵי אֵרֹפָּה, שֶׁנּוֹלְדָה וְהִתְפַּתְּחָה בְּקִרְבֵּנוּ בְּיַחַד עִם כְּנִיסָתָהּ שֶׁל הַשְׂכָּלַת אֵרֹפָּה לְתוֹכֵנוּ. כִּי בְּעֵת שֶׁעַמֵּנוּ חָשַׁב אֶת עַצְמוֹ לְעָם נִבְחָר מִתּוֹךְ עֹנִי וִיסוּרִים אֵין קֵץ, הָיָה בֶּאֱמֶת עָם נִבְחָר, עִם כָּל פְּגִימוֹת נִשְׁמָתוֹ וְלִקּוּיֶיהָ. הוּא יָדַע לִשְׁמֹר עַל רְכוּשׁוֹ הַיְחִידִי, עַל ה“אֿנִי” שֶׁלּוֹ. הוּא הָיָה יְחִידָהּ87. בְּכָל אֹפֶן הָיָה אָז מִצַּד זֶה יוֹתֵר עָלוּל לִתְחִיָּה מִמָּה שֶׁאֲנַחְנוּ עֲלוּלִים לוֹ עָתָּה, עִם כָּל חָכְמָתֵנוּ וְדַעְתֵּנוּ, עִם כָּל הַשִּׁירָה וְהַיֹּפִי שֶׁקִּבַּלְנוּ מֵאֲחֵרִים, עִם כָּל “קוֹמָתֵנוּ הַזְּקוּפָה” שֶׁאֲנַחְנוּ מְחַקִּים בָּהּ אֶת הָאֲחֵרִים, הוּא הָיָה אָז הוּא, בְּעֹמֶק נִשְׁמָתוֹ הָיָה עוֹד עוֹלָם מָלֵא שֶׁכֻּלּוֹ שֶׁלּוֹ.
(מכתבים מא"י ב)
9. אִידֵיאָלִים לְאֻמִּיִּים
זֶה כֹּחוֹ שֶׁל עָם חַי, שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְחַיָּיו שֶׁלּוֹ וְעוֹלָמוֹ שֶׁלּוֹ. סְתִירָה בְּקִרְבּוֹ בֵּין עַצְמוּתוֹ וּבֵין הַחַיִּים, הַחַיִּים בְּכָל הַמּוּבָנִים, וּבִכְלָלָם גַּם חַיִּים עֶלְיוֹנִים, הוּא דָבָר שֶׁאֵין הַדַּעַת סוֹבַלְתּוֹ88, כִּי עַצְמוּתוֹ חַיָּה, כִּי חַיָּיו הֲרֵי הֵם חַיֵּי עַצְמוּתוֹ. כָּל מַה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ הֲרֵי הוּא עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל הַחַיִּים, הֲרֵי הוּא עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל הָאֱנוֹשִׁיּוּת. עֵרֶךְ מַעֲשֵׂהוּ בִּכְלָל, עֵרֶךְ כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אִם הוּא טוֹב אוֹ רַע בִּכְלָל, נֶעֱרַךְ בְּמִדָּה שֶׁהוּא טוֹב אוֹ רַע, בְּיִחוּסוֹ לוֹ לְעַצְמוֹ. כָּל הַשְּׁאִיפוֹת לְחַיִּים עֶלְיוֹנִים, הַמִּתְחוֹלְלוֹת בְּקִרְבּוֹ בְּצוּרַת זְרָמִים שׁוֹנִים, הֲרֵי הֵן בְּעֶצֶם שְׁאִיפָה אַחַת – לְהַעֲלוֹת אֶת עַצְמוּתוֹ הַלְאֻמִּית לְמַעֲלַת עַצְמוּת עֶלְיוֹנָה. עַל כֵּן אֵין בִּשְׁבִיל בֶּן עָם חַי עִנְיָנִים יוֹתֵר גְּבוֹהִים, יוֹתֵר רְחָבִים, מֵעִנְיָנָיו הַלְאֻמִּיִּים, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ עִנְיָנִים לְאֻמִּיִּים תַּחְתּוֹנִים, קְטַנִּים, צָרִים, וְיֵשׁ עִנְיָנִים לְאֻמִּיִּים עֶלְיוֹנִים, לְאֻמִּיִּים־אֱנוֹשִׁיִּים, לְאֻמִּיִּים־קוֹסְמִיִּים.
(הערכת עצמנו ג)
אַיֵּה, אֵיפֹה הֵם הָאִידֵאָלִים הָאֱנוֹשִׁיִּים שֶׁאֵינָם קֹדֶם כֹּל אִידֵאָלִים לְאֻמִּיִּים? אַיֵּה, אֵיפֹה הִיא הָעֲבוֹדָה הָאֱנוֹשִׁית שֶׁאֵינָהּ קֹדֶם כֹּל עֲבוֹדָה לְאֻמִּית? אֵין אִידֵאָלִים אֱנוֹשִׁיִּים שֶׁאֵינָם אִידֵאָלִים לְאֻמִּיִּים, אֵין אִידֵיאָלִים אֱנוֹשִׁיִּים לְחוּד וְאִידֵאָלִים לְאֻמִּיִּים לְחוּד, אֵין אִידֵאָלִים עֶלְיוֹנִים עַל אִידֵאָלִים לְאֻמִּיִּים, כִּי אֵין חַיִּים אֱנוֹשִׁיִּים שֶׁאֵינָם חַיִּים לְאֻמִּיִּים. אֵין חַיִּים עֶלְיוֹנִים עַל חַיִּים לְאֻמִּיִּים, אֲבָל יֵשׁ מַמָּשׁ כְּמוֹ בְּחַיֵּי הַיָּחִיד, אִידֵאָלִים לְאֻמִּיִּים עֶלְיוֹנִים, אֱנוֹשִׁיִּים־עֶלְיוֹנִים, כְּשֶׁהָאֻמָּה שׁוֹאֶפֶת לְחַיִּים עֶלְיוֹנִים, וְיֵשׁ אִידֵאָלִים לְאֻמִּיִּים מְצֻמְצָמִים, אֵגוֹאִיסְטִיִּים, כְּשֶׁהָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ, בְּתוֹר אֻמָּה, לֹא בָּאָה עֲדַיִן לִכְלַל הַכָּרַת הַשְּׁאִיפָה הַזֹּאת הָעֶלְיוֹנָה.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
מַה שֶּׁאָנוּ מְכַנִּים בְּשֵׁם אִנְטֶרֶסִים לְאֻמִּיִּים, אִידֵאָלִים לְאֻמִּיִּים, אֵינוֹ מִצְטַמְצֵם בְּתוֹךְ תְּחוּמֵי הַחַיִּים הָאֵגוֹאִיסְטִיִּים89 הַלְאֻמִּיִּים, אִנְטֶרֶסִים וְאִידֵאָלִים לְאֻמִּיִּים מַקִּיפִים אֶת כָּל חַיֵּי הָאָדָם, אֶת כָּל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. כִּי אֵין עוֹד כְּאִנְטֶרֶסִים, כְּאִידֵאָלִים לְאֻמִּיִּים, לְרֹחַב, לְגֹבַהּ וּלְזֹהַר. אֵין אִידֵאָלִים וְאִנְטֶרֶסִים לְאֻמִּיִּים לְחוּד וֶאֱנוֹשִׁיִּים־כְּלָלִיִּים לְחוּד. אַף כָּאן, כְּמוֹ אֵצֶל הַפְּרָט, יֶשְׁנָן שְׁאִיפוֹת וּמְגַמּוֹת אֵגוֹאִסְטִיּוֹת קְטַנּוֹת, מְצֻמְצָמוֹת, צָרוֹת־הֶקֵּף, וְיֶשְׁנָם חֶזְיוֹנוֹת וּשְׁאִיפוֹת לְאֻמִּיִּים שֶׁהֵם גְּדוֹלִים, רְחָבִים, אֱנוֹשִׁיִּים־כְּלָלִיִּים וַאֲפִלּוּ קוֹסְמִיִּים.
(מכתבים מא"י ב)
אִם לֹא לְאֻמִּיּוּת מְלֵאָה וּגְמוּרָה עַד כַּמָּה שֶׁהַנֶּפֶשׁ מַגַּעַת90 מוּטָב שֶׁתָּבֹא הִתְבּוֹלְלוּת גְּמוּרָה מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. אִם הָאִידֵאַל הַלְאֻמִּי אֵינֶנּוּ הַנַּעֲלֶה בָּאִידֵאָלִים, אֲשֶׁר מִלְּפָנָיו יִסֹּגּוּ כָּל שְׁאָר הָאִידֵאָלִים, כִּי אָז מוּטָב שֶׁיֵּעָשֶׂה קֵץ לַדָּבָר פַּעַם אַחַת וְנֹחַ לָנוּ שֶׁנִּתְעָרֵב בֵּין הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּתוֹכָם אָנוּ מְפֻזָּרִים וּמְפֹרָדִים.
(מכתבים מא"י ב)
כֹּחַ הַגִּדּוּל יֵשׁ בְּכָל עָם, כְּמוֹ בְּכָל אָדָם, כְּמוֹ בְּכָל בִּרְיָה חַיָּה. הַדָּבָר תָּלוּי רַק בָּזֶה בְְּמַה שֶׁהָעָם רוֹאֶה אֶת גְּדֻלָּתוֹ, וְלֹא הַכַּמּוּת פֹּה הָעִקָּר, כִּי אִם כֹּחַ הַחַיִּים, הַחִיּוּנִיּוּת.
(על האחוד ב)
10.לְאֻמִּיּוּת וְסוֹצִיאָלִיּוּת
קִבּוּץ הָאֻמָּה עוֹלֶה עַל כָּל קִבּוּץ סוֹצִיאָלִי שֶׁהוּא, כִּי הָאֻמָּה הִיא הָ“אֲנִי” הָאֱנוֹשִׁי שֶׁל חֵלֶק יָדוּעַ בַּטֶּבַע בְּכָל דְּמֻיּוֹתָיו וְגַוָּנֵי חַיָּיו הַשּׁוֹנִים וְהָאֶפְשָׁרִיִּים.
(מכתבים מא"י ב)
בִּנְיַן אֻמָּה אֵינוֹ בִּנְיַן חֶבְרָה. יְסוֹדוֹתָיו לְאֵין עֲרוֹךְ יוֹתֵר עֲמֻקִּים, אַבְנֵי הַיְסוֹד הֵם פֹּה לֹא רַק הַסֵּדֶר הַמְתֻקָּן שֶׁל הַחַיִּים הַכַּלְכָּלִיִּים וְהַצֶּדֶק הַמְבֻקָּשׁ בָּהֶם, כִּי אִם גַּם כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁל הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים, פֹּה הוֹלֵךְ וְנִבְנֶה יְסוֹד לֹא רַק לְחַיִּים צִבּוּרִיִּים חֲדָשִׁים, כִּי אִם גַּם לְנַפְשִׁיּוּת וּלְמַחְשַׁבְתִּיּוּת לְאֻמִּיּוֹת, וּמִתּוֹךְ כָּךְ גַּם אֱנוֹשִׁיּוֹת חֲדָשׁוֹת. לֹא פָּחוֹת מֵהַצֶּדֶק הַצִּבּוּרִי חֲשׁוּבָה פֹּה הָאַחֲוָה הַלְאֻמִּית וְגַם הָאֱנוֹשִׁית הַטְּהוֹרָה, הָאַחֲוָה לְכָל אָדָם, שֶׁאֵינָהּ כְּלָל הָאַחֲוָה הַפְּרוֹלִיטָרִית מִתּוֹךְ עִנְיָנִים כַּלְכָּלִיִּים מְשֻׁתָּפִים אוֹ מִתּוֹךְ בַּקָּשַׁת צֶדֶק כַּלְכָּלִי מְשֻׁתֶּפֶת וְהָעוֹמֶדֶת בִּיסוֹדָה עַל מִלְחָמָה91.
(על האחוד ב)
הָאֻמָּה, בְּתוֹר אִישִׁיּוּת קִבּוּצִית, חָשׁוּב לָהּ, כִּי כָּל פְּרָט מִפְּרָטֶיהָ יִהְיֶה אִישִׁיּוּת, כֹּחַ לְעַצְמוֹ וְעוֹלָם בִּפְנֵי עַצְמוֹ, “צֶלֶם אֱלֹהִים”, תָּא חַי. כֹּחָהּ שֶׁל הָאֻמָּה הוּא לֹא רַק בְּכַמּוּת תָּאֶיהָ, לֹא כֹּחַ סְטִיכִי, – כֹּחָהּ הוּא גַם בְּאֵיכוּתָם, בְּכֹחַ פְּעֻלָּתָם הַהֲדָדִית שֶׁל תָּאֶיהָ, כֹּחַ כַּמּוּתִי וְאֵיכוּתִי כְּאֶחָד, חַי וּמֻשְׂכָּל92 כְּאֶחָד. בְּעוֹד אֲשֶׁר הַסּוֹצִיאָלִיּוּת, הַקִּבּוּצִיּוּת הַמֵּכָנִית, כֹּחָהּ רַק כֹּחַ כַּמּוּתִי93, שֶׁנְּקֻדַּת גָבְהוֹ הִיא הַדִּיקְטַטוּרָה שֶׁל הַפְּרוֹלֶטַרְִיַט94, מִין כֹּחַ סְטִיכִי, אִם לֹא תֹּאמַר, עֶדְרִי95. לָהּ חֲשׁוּבָה בְּעִקָּר הַהַכָּרָה הַמַּעֲמָדִית וְלֹא הַהַכָּרָה הָאֱנוֹשִׁית הַעַצְמִית שֶׁל הַפְּרָט, שֶׁל הַיָּחִיד.
(לברור עמדתנו א )
לְאֻמִּיּוּת וְסוֹצִיָּלִיּוּת: מלואים
כְּשֶׁמַּעֲמִידִים אֶת רַעְיוֹן הֶעָתִיד, אֶת רַעְיוֹן הַחַיִּים הַצִּבּוּרִיִּים הַמְבֻקָּשִׁים, עַל הַסּוֹצִיָּלִיּוּת, נוֹטְלִים מִמֶּנּוּ אֶת נִשְׁמָתוֹ וְהוֹפְכִים אוֹתוֹ מֵרַעְיוֹן שֶׁל חַיִּים וִיצִירָה לְרַעְיוֹן שֶׁל עֵסֶק, שֶׁל עֲשִׂיָּה מֵכָנִית. וּמִמֵּילָא נִטֶּלֶת גַּם נִשְׁמָתָהּ שֶׁל הָעֲבוֹדָה לְהַגְשָׁמַת הָרַעְיוֹן אֲפִלּוּ בַּמָּקוֹם, שֶׁלִּכְאוֹרָה, לְמַרְאִית הָעַיִן, הָעֲבוֹדָה הִיא אַחַת עִם הָעֲבוֹדָה לְהַגְשָׁמַת הָרַעְיוֹן בְּצוּרָתוֹ הַלְּאֻמִּית. אֲבָל לֹא טוֹב, אִם לֹא גָּרוּעַ מִזֶּה הוּא, כְּשֶׁכּוֹרְכִים אֶת הַסּוֹצִיָּלִיּוּת וְהַלְּאֻמִּיּוּת בְּיַחַד, כְּשֶׁמְזַוְּגִים לַַסּוֹצִיָּלִיּוּת אֶת הַלְּאֻמִּיּוּת, מְזַוְּגִים, כָּאָמוּר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ וְאֵין הַזִּוּוּג יָכוֹל לַעֲלוֹת יָפֶה. בָּזֶה רַק מַפְרִידִים בֵּין הַדְּבֵקִים, בֵּין הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ, בֵּין הַחֹמֶר וְהָרוּחַ. מוֹסְרִים אֶת הַחֹמֶר לִרְשׁוּתָהּ שֶׁל הַסּוֹצִיָּלִיּוּת, וְאֶת הָרוּחַ לִרְשׁוּתָהּ שֶׁל הַלְּאֻמִּיּוּת, זֹאת אוֹמֶרֶת, שׁוּב מְמִיתִים אֶת הַחַיִּים, שׁוּב מִצַּד אֶחָד – רוּחַ עַרְטִילָאִית, וּמִצַּד שֵׁנִי – חֹמֶר רֵיק.
(לברור עמדתנו א)
בְּהַעֲמָדָה זוֹ שֶׁל הַלְּאֻמִּיּוּת נֶגֶד הַסּוֹצִיָּלִיּוּת אֵין הַכַּוָּנָה לִשְׁלוֹל אֶת הָאִידֵאַל שֶׁל צֶדֶק בַּחַיִּים הַכַּלְכָּלִיִּים וּבְכָל הַחַיִּים הַצִּבּוּרִיִּים שֶׁהַסּוֹצִיָּלִיּוּת שׁוֹאֶפֶת אֵלָיו, הַהֶבְדֵּל הוּא רַק בְּצוּרַת הַצִּבּוּר שֶׁהָאִידֵאַל הַזֶּה צָרִיךְ לְהִתְגַּשֵּׁם בּוֹ, אִם אֻמָּה אוֹ חֶבְרָה סְתָם, וּבִדְרָכִים שֶׁהָעֲבוֹדָה לְגִשּׁוּמוֹ צְרִיכָה לָלֶכֶת בָּהֶן. אֵין הָאִידֵאַל יָכוֹל לְהִתְגַּשֵּׁם בֶּאֱמֶת אֶלָּא בְצוּרַת אֻמָּה, כַּמּוּבָן, לֹא אֻמָּה שׁוֹבִינִסְטִית, כִּי אִם אֻמָּה אֱנוֹשִׁית, עָם־אָדָם.
(עבודת התחיה בארצות הגולה ב)
11. עַצְמוּת יִשְׂרָאֵל
תְּכוּנָתוֹ הַיְסוֹדִית שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל הִיא – עַצְמוּת נֶאֱמָנָה לְעַצְמָהּ בְּכָל יֵשׁוּתָּהּ עַד הָקָּצֶה הָאַחֲרוֹן, בֵּין בְּחִיּוּב בֵּין בִּשְׁלִילָה. הָרֶגֶשׁ, הַמַּחֲשָׁבָה, הַמַּעֲשֶׂה, הָרָצוֹן הַמְצֻמְצָם96 וְהָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, כָּל כֹּחוֹת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ – הַכֹּל עַצְמוּת אַחַת, בֵּין כְּשֶׁהוּא נוֹטֶה לְצַד הָאוֹר וְהַטּוֹב, בֵּין כְּשֶׁהוּא נוֹטֶה לְצַד הַחֹשֶׁךְ וְהָרַע, אַחְדוּת מֻחְלֶטֶת. וְהַתְּכוּנָה הַיְסוֹדִית הַזֹּאת הִיא הַגּוֹרֶמֶת, שֶׁלֹּא קָשֶׁה לִמְצֹא בְּעַם יִשְׂרָאֵל דָּבָר וְהִפּוּכוֹ: זֶה מוֹצֵא רוּחָנִיּוּת קִצּוֹנִית, וְזֶה – חָמְרִיּוּת קִצּוֹנִית, זֶה – אֹמֶץ לֵב וּגְבוּרָה, וְזֶה – פַּחְדָּנוּת וְחֻלְְשָׁה. הַתְּכוּנָה הַיְסוֹדִית הַזֹּאת הִיא שֶׁגָּרְמָה לְיִשְׂרָאֵל לְהִקָּרָע מֵהַחַיִּים, מֵהַחַיִּים שֶׁאֵינָם שֶׁלּוֹ, בִּשְׁבִיל לִשְׁמֹר עַל עַצְמוּתוֹ. וְהַתְּכוּנָה הַזֹּאת הִיא הַגּוֹרֶמֶת בִּזְמַנֵּנוּ לְחֵלֶק גָּדוֹל מֵעַם יִשְׂרָאֵל לְהִקָּרָע מֵעַצְמוּתוֹ בִּשְׁבִיל הַחַיִּים, בִּשְׁבִיל הַחַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים, אִם בִּשְׁבִיל לְהִטָּבֵעַ לְגַמְרֵי בַּחַיִּים הַזָּרִים הָהֵם אוֹ בִּשְׁבִיל לִחְיוֹת כְּבַיָּכוֹל97 בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּצֶלֶם עַצְמוּתָם שֶׁל אֲחֵרִים, אֲבָל בְּכָל אֹפֶן לְטַשְׁטֵשׁ אֶת עַצְמוּתוֹ עַד כְּדֵי מְחִיקַת צֶלֶם אָדָם מֵעַל פָּנָיו.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
רַבִּים מְבַקְשִׁים לְבָרֵר אֶת עַצְמוּתֵנוּ הַלְאֻמִּית עַל יְדֵי בֵּרוּר מָהוּתָהּ שֶׁל הַיַּהֲדוּת, מָהוּתוֹ שֶׁל מַה שֶּׁיָּצְרָה רוּחֵנוּ הַלְאֻמִּית בֶּעָבָר. אוּלָם מַה שֶׁנּוֹצַר עַל יְדֵי הָרוּחַ הַלְאֻמִּית, אִם כִּי בָּאָה בּוֹ לִידֵי גִלּוּי הָעַצְמוּת הַלְאֻמִּית, אֲבָל מִכֵּיוָן שֶׁנּוֹצַר, מִכֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ צוּרוֹתֶיהָ הַקְּבוּעוֹת וְעוֹמְדוֹת שֶׁל הַהַכָּרָה, שׁוּב אֵינוֹ מוֹסֵר מַה שֶּׁהוּא יֶתֶר עַל הַהַכָּרָה98, מַה שֶּׁהוּא עֶצֶם הַחַיִּים שֶׁבָּעַצְמוּת, שׁוּב הוּא מוֹסֵר רַק אֶת הָעַצְמוּת בְּהִתְגַּלְיָא99, אֲבָל אֵינוֹ מוֹסֵר אֶת הָעַצְמוּת בְּהִתְכַּסְיָא100, שֶׁאֵינָהּ נִתְפֶּסֶת אֶלָּא מִתּוֹכָהּ101. עַל הָעַצְמוּת הַפְּנִימִית, עַל הַחַיִּים שֶׁבָּעַצְמוּת הוּא, מַה שֶּׁנּוֹצַר, רַק מְרַמֵּז לַנֶּפֶשׁ אוֹ גַם מוֹסְרוֹ מִתּוֹכוֹ לַנֶּפֶשׁ, לַנֶּפֶשׁ הַמַּרְגֶּשֶׁת עַצְמוּת זוֹ מִתּוֹכָהּ, אֲבָל לְהַכְנִיסוֹ לְתוֹךְ צוּרוֹתֶיהָ הַקְּבוּעוֹת וְעוֹמְדוֹת שֶׁל הַהַכָּרָה, לַעֲשׂוֹתוֹ דָּבָר שֶׁבָּהַכָּרָה הַנִּמְסָר לְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֹחַ בְּקָדְקוֹ, אֵין בְּכֹּחוֹ.
(הערכת עצמנו ב)
הַנֶּפֶשׁ הַיְּהוּדִית אֵינָהּ סוֹבֶלֶת רְשֻׁיּוֹת הַרְבֵּה102 – רְשׁוּת אַחַת בְּהֶחְלֵט. כְּשֶׁגּוֹבֶרֶת בָּאָּדָם מִיִּשְׂרָאֵל הַמַּחֲשָבָה, אָז מַחֲשַׁבְתּוֹ שַׁלִּיטָה בַּכֹּל. גַּם בְּרִגְשׁוֹתָיו, גַּם בְּמַעֲשָׂיו, גַּם בְּכֹל יֵשׁוּתוֹ. כְּשֶׁגּוֹבֵר הָרֶגֶשׁ, הָרֶגֶשׁ שַׁלִּיט בַּכֹּל. וְכֵן הָדָּבָר כְּשֶׁגּוֹבֵר הָרָצוֹן הַמְצֻמְצָם, וְכֵן הָדָּבָר כְּשֶׁכָּל כֹּחוֹת נִשְׁמָתוֹ, כְּשֶׁכָּל יֵשׁוּתוֹ נִמְצָאִים בְּמַצָּב שֶׁל הַרְמוֹנִיָּה שְׁלֵמָה, כְּלוֹמֵר, כְּשֶׁגּוֹבֶרֶת רוּחַ הַחַיִּים הַכְּלָלִית, כְּשֶׁגּוֹבֵר הָרָצוֹן הַעֶלְיוֹן.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
עַם יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל מִצְטַיֵּן בּאִנְדִיבִידוּאָלִיּוּתוֹ, בֵּין בִּכְלָלוֹ בְּתוֹר אֻמָּה, בֵּין בִּפְרָטָיו. עוֹד מִתְּחִלַּת עֲמִידָתוֹ בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ הָיוּ הַפְּרָטִים שֶׁבּוֹ מְצֻיָּנִים בּאִנְדִיבִידוּאָלִיּוּת נִפְרָזָה, כְּמוּבָן בְּצוּרָה מַתְאִימָה לְמַצָּבָם הַתַּרְבּוּתִי שֶׁל הַיָּמִים הָהֵם. כְּשֶׁאַתָּה מַקְשִׁיב לְדִבְרֵי הַנְּבִיאִים הַמּוֹכִיחִים אוֹתָם עַל קְשִׁי עָרְפָּם וּמְנַבְּאִים לָהֶם חֻרְבָּן, פִּזּוּר, הִתְפָּרְדוּת, אִם לֹא יַחֲזִיקוּ בְּמָעֹז אֵל אֶחָד עִם כָּל הָאִידֵאָלִים הַתְּלוּיִים בְּעִקָּר זֶה, דּוֹמֶה אַתָּה לִשְׁמוֹעַ, כִּי בַּת־קוֹל הַמְלַוָּה אֶת דִּבְרֵיהֶם מִתּוֹךְ הָעֹמֶק הַנֶּעְלָם לוֹחֶשֶׁת וְאוֹמֶרֶת, כִּי רַק אִידֵאָלִים גְּדוֹלִים הֵם הַקֶּשֶׁר הַיּוֹתֵר בָּטוּחַ, הַקֶּשֶׁר הַיְחִידִי שֶׁיֵּשׁ לִקְשֹׁר בּוֹ אִישִׁים נִפְרָדִים כָּאֵלֶּה לְגוּף אֶחָד חַי, כְּלוֹמֵר, כִּי הַקֶּשֶׁר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ לוֹ103 שָׁרָשִׁים בְּעֶצֶם עַצְמוּתוֹ הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל כָּל יָחִיד מֵאֵלֶּה.
(מענין לענין באותו ענין ד)
טֶבַע עַמֵּנוּ אֵינוֹ מִתְרַגֵּשׁ כָּל כָּךְ מִתּוֹךְ יִסּוּרֵי עַצְמוֹ, כְּמוֹ מִתּוֹךְ עֶלְבּוֹן הַצֶּדֶק וְהַמּוּסָר.
(תשובת פועל א)
אֲבוֹתֵינוּ מָסְרוּ לָנוּ, כִּי יֵשׁ לָנוּ “אוֹר גָּנוּז”104 גָּדוֹל, אוּלָם אֲנַחְנוּ, בִּהְיוֹתֵנוּ בְּתּוֹךְ הַחוֹמוֹת105, הֶאֱמַנּוּ, כִּי הָאוֹר הַגָּנוּז הִנֵּהוּ בַּשָּׁמַיִם, בְּגַן־עֵדֶן, לֹא עָלָה כְּלַל עַל דַּעְתֵּנוּ, כִּי הָאוֹר הַזֶּה גָנוּז בָּנוּ בְּעַצְמֵנוּ106, וְהָאוֹר הוּא אוֹר מַמָּשִׁי, אִם גָּדוֹל אוֹ קָטָן, אֲבָל בִּשְׁבִילֵנוּ אֵין אוֹר גָּדוֹל מִמֶּנּוּ. בִּקַּשְׁנוּ אֶת הָ“מָּאוֹר שֶׁבַּתּוֹרָה”, אֶת הַ“מָּאוֹר שֶׁבַּיַּהֲדוּת”, וְלֹא בִּקַּשְׁנוּ אֶת הַמָּאוֹר שֶׁבַּיְּהוּדִים107, שֶׁבַּיְּהוּדִים הַחַיִּים, אֶת הָאוֹר שֶׁכָּל יְהוּדִי חַי יָכוֹל לִמְצֹא רַק בְּעַצְמוֹ וְרַק עַל יְדֵי עַצְמוֹ.
(מכתבים מא"י ב)
אֲנַחְנוּ, בְּמַצָּבֵנוּ הֶעָלוּב הַמְיֻחָד, אָמְנָם רַק סוֹבְלִים מֵהָרַע שֶׁעוֹשִׂים אֲחֵרִים, וְאֵינֶנּוּ עוֹשִׂים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה רָע, אֲבָל בְּעִקָּר רַק מִפְּנֵי שֶׁאֵין בְּיָדֵינוּ הַכֹּחַ לַעֲשׂוֹת רָע. לוּ הָיִינוּ בַּעֲלֵי כֹּחַ, לֹא הַיִינוּ אוּלַי כָּל כָּךְ אַכְזָרִיִּים, אֲבָל לֹא הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹבִים מֵאֲחֵרִים. בָּזֶה לֹא קָשֶׁה לְהִוָּכַח לְמִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בְּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה בְּקֶרֶב עַמֵּנוּ בְּמַעֲמָדָיו, מִפְלְגוֹתָיו וְכִתּוֹתָיו הַשּׁוֹנִים.
(הסופרים והעובדים ב)
הַאִם יֵשׁ עָם אַחֵר בָּעוֹלָם, אֲשֶׁר בְּאוֹתָם הַתְּנָאִים שֶׁהִתְקַיֵּם בָּהֶם עַמֵּנוּ, הָיָה יָכוֹל לְהִשָּׁאֵר בְּמַעֲלָה יוֹתֵר גְבֹהָה מִמֶּנּוּ בְּאֵיזֶה מוּבָן שֶׁהוּא, לִהְיוֹת יוֹתֵר חָזָק, יוֹתֵר פָּעִיל, יוֹתֵר מֻכְשָׁר לַעֲזֹר לְעַצְמוֹ, יוֹתֵר רוֹצֶה לַעֲזֹר לְעַצְמוֹ?
(הערכת עצמנו ג)
בְּשׁוּם אֻמָּה וְלָשׁוֹן לֹא תִּמְצָא כָּל כָּךְ הַרְבֵּה בַּעֲלֵי שְׁלִילָה108 כְּמוֹ בְּקִרְבֵּנוּ בַּזְּמָן הַזֶּה. מַחֲשָבָה חָפְשִׁית, הַכָּרָה עֶלְיוֹנָה הֵן בְּקִרְבֵּנוּ כִּמְעַט שֵׁם נִרְדָּף109, לִשְׁלִילַת הַכֹּל, אֲבָל בְּיִחוּד לִשְׁלִילַת הַכֹּל מִשֶּׁלָּנוּ. קַלִּים אֲנַחְנוּ מֵאֲחֵרִים וּמֵאֲבוֹתֵינוּ בַּדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים לִשְׁלֹל, לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ מְבִינִים בֶּאֱמֶת יוֹתֵר לְעָמְקוֹ שֶׁל דָּבָר, כִּי אִם מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים פָּחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁעַצְמוּתֵנוּ לְקוּיָה וְהַרְגָּשַׁת עַצְמֵנוּ לְקוּיָה.
(הערכת עצמנו ג)
לֹא בְּמִקְרֶה קְרוֹבָה הַסּוֹצִיאָלִיּוּת לְלִבָּם שֶׁל רֹב הַדּוֹר הַצָּעִיר שֶׁלָּנוּ מֵהַלְאֻמִּיּוּת, לֹא בְּמִקְרֶה מְרֻבִּים בֵּינֵינוּ הַסּוֹצִיאָלִיסְטִים מַאֲשֶׁר בְּקֶרֶב הָעַמִּים הָאֲחֵרִים. פֹּה לֹא יִתְרוֹן הֲבָנָה אוֹ יִתְרוֹן רֶגֶשׁ הַצֶּדֶק, כִּי אִם חֹסֶר הַרְגָּשָׁה עַצְמִית נוֹקֶבֶת וְיוֹרֶדֶת עַד הַתְּהוֹם, חֹסֶר חַיִּים נוֹבְעִים מִמְּקוֹר הַחַיִּים הָעַצְמִי.
(עבודת התחיה בארצות הגולה ג)
עוֹד לֹא גָדְלָה אֻמָּתֵנוּ לְפִי מִדַּת הַצָּרוֹת110 שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ וּלְפִי עֵרֶךְ קוֹמָתָהּ שֶׁהָיְתָה לָהּ בִּימֵי קֶדֶם.
(הדבור העברי ד)
עַצְמוּת יִשְׂרָאֵל: מלואים
נֶפֶשׁ הַיְּהוּדִי הִיא בַת הַטֶּבַע הָאֶרֶץ־יִשְׂרְאֵלִי: בְּהִירוּת, עֹמֶק־שָׁמַיִם בָּהִיר לְאֵין־סוֹף, פֶּרֶסְפֶּקְטִיבָה נֶהְדָּרָה, עַרְפִלֵּי טֹהַר. גַּם הַנֶּעְלָם כְּאִלּוּ מִתְעַלֵּם מִתּוֹךְ בְּהִירוּת, מִתּוֹךְ אוֹר גָּלוּי מְצֻמְצָם לְתוֹךְ אוֹר נֶעְלָם לְאֵין־סוֹף. הָעַמִּים אֵינָם מְבִינִים בְּנֶפֶשׁ הַיְּהוּדִי לֹא אֶת הַפֶּרֶסְפֶּקְטִיבָה הַבְּהִירָה וְלֹא אֶת הַנֶּעְלָם הַנָּאוֹר הַזֶּה.
(קטעי יומן תרפ"א ה)
אֶת רוּחֵנוּ הַלְאֻמִּית רְגִילִים לִמְדּוֹד בְּמִדַּת יְצִירוֹתֶיהָ הָאוֹבְּיֶקְטִיבִיוֹת, וְאֶת יְצִירוֹתֶיהָ הָאוֹבְּיֶקְטִיבִיוֹת – בְּמִדַּת יְצִירוֹתֶיהָ שֶׁל רוּחַ יָוָן וְשֶׁל רוּחַ אֵירָפָּה בִּכְלָל. אוּלָם יְצִירוֹת רוּחַ יִשְׂרָאֵל – מִצַּד אֶחָד, וִיצִירוֹת רוּחַ אֵירָפָּה – מִצַּד שֵׁנִי, הֵן יְצִירוֹת מִסְּפֵרוֹת שׁוֹנוֹת לְגַמְרֵי, שֶׁאֵין לָהֶן מִדָּה מְשֻׁתֶּפֶת וְאֵין לְפִי זֶה לְמָדְדָן זוֹ בְזוֹ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין לִמְדּוֹד יְצִירוֹת מִסְּפֵרַת הַמּוּסִיקָה בִיצִירוֹת מִסְּפֵרַת הַפְּלַסְטִיקָה. אֵין פֶּלֶא, כִּי מִדָּה מְדֻמָּה זוֹ, הַתְּלוּיָה כֻּלָּהּ בִּטְבִיעַת עֵין דִּמְיוֹנוֹ וּבִנְטִיַּת רוּחוֹ שֶׁל הַמּוֹדֵד, הֵבִיאָה לִידֵי מְדִידוֹת הַיַּהֲדוּת הַשּׁוֹנוֹת מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה: אֵלֶּה מָצְאוּ, כִּי הַיַּהֲדוּת הִיא לְמַעֲלָה מִכָּל הַעֲרָכָה וְעֵרֶךְ, וְאֵלֶּה מָצְאוּ, כִּי הַיַּהֲדוּת הִיא לְמַטָּה מִכָּל הַעֲרָכָה וְעֵרֶךְ.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
עַם יִשְׂרָאֵל הָיָה לוֹ יַחַס מְיֻחָד, עַצְמִי, מְקוֹרִי, אֶל הַחַיִּים וְהָעוֹלָם. כַּךְ חָיִינוּ בְדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הִסְטוֹרִית מֵרֵאשִׁית בְּרִיאָתֵנוּ בְתוֹר אֻמָּה עַד הַזְּמָן הֶחָדָשׁ, עַד צֵאתֵנוּ מֵחוּג חַיֵּינוּ הַמְיֻחָדִים לְמֶרְחַב הַחַיִּים הַכְּלָלִיִּים, מֵאָז קָמָה לְפָנֵינוּ הַשְּׁאֵלָה בִדְבַר קְבִיעַת יַחַס חָדָשׁ לְעַצְמֵנוּ, אֶל הַחַיִּים וְהָעוֹלָם. לְהִתְיַחֵס כַַּךְ, כְּמוֹ שֶׁהִתְיַחֲסוּ אֲבוֹתֵינוּ בֶּעָבָר, אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים. אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְוַתֵּר עַל כָּל הַכִּבּוּשִׁים הַגְּדוֹלִים, שֶׁכָּבְשָׁה רוּחַ הָאָדָם מֵאָז וְעַד הַיּוֹם, אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְוַתֵּר עַל כָּל הַתְּהוֹמוֹת וְהַוּוּלְקָנִים, שֶׁחוֹלְלָה בְנִשְׁמָתֵנוּ יַד הַגָּלוּת הַקָּשָׁה, אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְוַתֵּר עַל כָּל הָאֳפָקִים הָרַבִּים, עַל כָּל יְרִיעוֹת הַשָּׁמַיִם וּגְלִילוֹת הָאָרֶץ, שֶׁהַטֶּבַע בְּכָל אֶרֶץ מֵאַרְצוֹת הַגּוֹלָה מוֹסִיף בְּנִשְׁמָתֵנוּ, כְּאִלּוּ בִּכְדֵי לְפַיְּסָהּ עַל קַטְנוּתָם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם. כְּמוֹ שְׁמִתְיַחֲסִים אֲחֵרִים בְּוַדַּאי אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְהִתְיַחֵס, אִם אֻמָּה אֲנַחְנוּ, אִם אֵין חֶפְצֵנוּ לְוַתֵּר עַל הָעִקָּר, עַל הָ״אֲנִי" הַלְּאֻמִּי שֶׁלָּנוּ. וְהַשְּׁאֵלָה הִיא פֹה לֹא: כֵּיצַד נִתְיַחֵס? הַשְּׁאֵלָה הִיא: אִם בֶּאֱמֶת עָלֵינוּ לִקְבּוֹעַ לְעַצְמֵנוּ יַחַס מְיֻחָד אֶל הַחַיִּים וְהָעוֹלָם, זֹאת אוֹמֶרֶת, אִם בֶּאֱמֶת כָּל עַצְמָהּ שֶׁל אֻמָּה הוּא יַחַס מְיֻחָד אֶל הַחַיִּים וְהָעוֹלָם, וְאִם בֶּאֱמֶת אֻמָּה אֲנַחְנוּ, אֻמָּה בַּעֲלַת עַצְמוּת מְיֻחֶדֶת?
(חשבוננו עם עצמנו ג)
בְּדֶרֶךְ הַחַיִּים111, וְלֹא בְדֶרֶךְ הָעִיּוּן אוֹ הַהִסְתַּכְּלוּת, וְלֹא בְדֶרֶךְ הַמּוּסָר אוֹ הַשִּׁירָה, יָשׁוּב יִשְׂרָאֵל לְעַצְמוּתוֹ וּלְחַיָּיו הָעַצְמִיִּים גַּם יָחַד. וּבְדֶרֶךְ הַחַיִּים, וְלֹא בְדֶרֶךְ הָעִיּוּן אוֹ הַהַשׁרָאָה הָעֶלְיוֹנָה, יָבוֹא לִידֵי גִלוּי הָעֶלְיוֹן גַּם הַמּוּסָר הַיְּהוּדִי.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לִחְיוֹת חַיִּים בְּמִדָּה כָזֹאת, חַיֵּינוּ הָעַצְמִיִּים צְרִיכִים לִהְיוֹת מְלֵאִים, שׁוֹטְפִים, מִתְגַּבְּרִים וּמִתְפַּשְּׁטִים בְּמִדָּה כָזֹאת, שֶׁלֹּא רַק הַגֶּזַע עִם הָעֲנָפִים שֶׁל עַצְמוּתֵנוּ יִחְיֶה, יִתֵּן פַּת לְמַכְבִּיר, יַכֶּה שָׁרָשִׁים חֲדָשִׁים, כִּי אִם גַּם הַשָּׁרָשִׁים הַיְשָׁנִים112, הַיְבֵשִׁים, לִכְאוֹרָה, יִתְמַלְּאוּ חַיִּים. הַחַיִּים מַקִּיפִים אֶת הַכֹּל, גַּם בְּמָקוֹם גַּם בִּזְמָן, גַּם אֶת הֶעָבָר הֵם מַקִּיפִים. וְלֹא רַק חוֹבָה אֲנַחְנוּ מְשַׁלְּמִים בָּזֶה לְדוֹרוֹתֵנוּ הַקּוֹדְמִים, שֶׁסָּבְלוּ כָּל כַּךְ הַרְבֵּה וְהִשְׁאִירוּ לָנוּ אֶת עַצְמוּתֵנוּ חַיָּה וְקַיֶּמֶת, מִבְּלִי לְקַבֵּל מִמֶּנָּה מַה שֶּׁהִיא נוֹתֶנֶת וִיכוֹלָה לָתֵת לָנוּ, אִם נֵדַע לְבַקֵּשׁ חַיִּים.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
12. אַחְדוּת לְאֻמִּית
הָעִקָּר מַה שֶּׁדּוֹרֶשֶׁת עֲבוֹדָה לְאֻמִּית גְּדוֹלָה, מְשַׁחְרֶרֶת, מְקוֹמֶמֶת, חָסֵר לָנוּ, חָסֵר לָנוּ, אִחוּד הָרְצוֹנוֹת וְהַכֹּחוֹת לַעֲבוֹדָה מְשֻׁתֶּפֶת אֶחָת. אֲסוֹנֵנוּ הַלְאֻמִּי הוּא יוֹתֵר בִּפְנִים מֵאֲשֶׁר בַּחוּץ.
(הערכת עצמנו ג)
זֶהוּ הַנֶּגַע הַיּוֹתֵר עָמֹק בְּכָל נְגָעֵינוּ, כְּגָלוּתִיִּים כִּתְכוּנָתִיִּים113. בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָאַחְדוּת נְחוּצָה לָנוּ כַּאֲוִיר לִנְשִׁימָה, בָּאָה רוּחַ תְּזָזִית114 מִמָּקוֹם שֶׁבָּאָה וְקוֹרַעַת אוֹתָנוּ לִקְרָעִים שֶׁאֵינָם מִתְאַחִים, וּבְאֵין אַחְדוּת – אֵין כְּלוּם.
(מבחוץ ב)
בְּקִרְבֵּנוּ עֶצֶם חֶשְׁבּוֹנוֹ הַפְּרָטִי שֶׁל הַיָּחִיד תְּכוּנָה מְיֻחֶדֶת לוֹ וְעֹמֶק מְיֻחָד. בְּקֶרֶב עָם חַי אֵין הָרְשֻיּוֹת שֶׁל הַיָּחִיד מְעֹרָבוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים115, לְפָחוֹת אֵינָן מְעֹרָבוֹת לְמַרְאִית עַיִן. רְשׁוּת הַיָּחִיד יֵשׁ לָהּ חֶשְׁבּוֹנָה הַפְּרָטִי, שֶׁיָּכוֹל לְהִתְחַשֵּׁב בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מִבְּלִי אֲשֶׁר הַחֶשְׁבּוֹן הַכְּלָלִי יִתְעָרֵב בּוֹ הִתְעָרְבוּת גְּלוּיָה. הַחֶשְׁבּוֹן הַכְּלָלִי מִתְחַשֵּׁב שֶׁלֹּא מִדַּעַת בְּעָלִים116, מִתְחַשֵּׁב מִתַּחַת לְמִפְתָּן הַהַכָּרָה, לַחֶשְׁבּוֹן הַכְּלָלִי אַחֲרָאִים הַחַיִּים, הַחַיִּים הַכְּלָלִיִּים. בַּחַיִּים יֶשְׁנָם דֵּי קְשָׁרִים חַיִּים, דֵּי כֹּחוֹת מוֹשְׁכִים מִכָּל הַצְּדָדִים, עַד כִּי הַיָּחִיד, יְהִי מַסְלוּל חַיָּיו רָחָב, יְהִי רָחוֹק כַּמָּה שֶׁיִּרְצֶה, יְהִי מַסְלוּלוֹ מַסְלוּל כֹּכָב שָׁבִיט117 – מִן הַשִּׁיטָה הַכְּלָלִית לֹא יִפָּרֵד, מִתּוֹךְ הַחַיִּים הַכְּלָלִיִּים לֹא יֵצֵא. לֹא כֵּן הַדָּבָר בְּקִרְבֵּנוּ. שִׁיטָתֵנוּ הַכְּלָלִית אָנוּ כִּמְעַט שֶׁנִּתְפָּרְדָה וַעֲדַיִן הִיא קְשׁוּרָה118 רַק בִּקְשָׁרִים פְּנִימִיִּים, כִּמְעַט אִידֵאָלִיִּים. לָנוּ אֵין חַיִּים מוֹשְׁכִים וְקוֹשְׁרִים מִבַּחוּץ. אֵין חַיִּים לְאֻמִּיִּים אַחֲרָאִיִּים לְעַצְמָם. כָּל הָאַחֲרָיוּת לְחַיֵּינוּ הַלְאֻמִּיִּים מוּטֶלֶת עַל הַיָּחִיד119, עַל עַצְמוּתוֹ, עַל כָּל רְכוּשׁוֹ הָעַצְמִי.
(מענין לענין באותו ענין ד)
דִּגְלֵנוּ הַלְאֻמִּי אֵינוֹ צַעֲצוּעַ בְּעַלְמָא שֶׁמִּשְׁתַּעַשְׁעִים בּוֹ אֵיזוֹ צְעִירִים חוֹלְמִים, כִּי אִם מַשְׂאַת נֶפֶשׁ הָעָם כֻּלּוֹ, סֵמֶל הַתְּחִיָּה וְהַגְּאֻלָּה שֶׁכֻּלָּנוּ חַיָּבִים בִּכְבוֹדוֹ.
(מכתב גלוי לי"ח ברנר א)
אַחְדּוּת לְאֻמִּית: מלואים
בֵּין שֶׁנְּקַבֵּל דְּבַר־מַה בְכֹחָם שֶׁל אֲחֵרִים מִידֵי אֵלֶּה שֶׁבְּיָדָם הַכֹּחַ, בֵּין שֶׁלֹּא נְקַבֵּל מְאוּמָה, הָעִקָּר תָּלוּי מֵעַתָּה בָנוּ בְעַצְמֵנוּ, בַּכֹּחַ שֶׁלָּנוּ, בָּעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ. וְרֵאשִׁית כֹּל, עָלֵינוּ לִמְצֹא דֶרֶךְ לַהֲבָנָה הֲדָדִית, לְהִתְמַזְּגוּת בְּתוֹךְ רָצוֹן לְאֻמִּי אֶחָד, בְּתוֹךְ עֲבוֹדָה לְאֻמִּית אֶחָת. אִם כֻּלָּנוּ, כָּל הַמִּילִיּוֹנִים שֶׁבְּתוֹכֵנוּ, נַרְגִּישׁ עַצְמֵנוּ גּוּף אֶחָד, עָם אֶחָד בַּעַל רָצוֹן אֶחָד, בַּעַל כֹּחַ אֶחָד הַמָּסוּר לַעֲבוֹדָה אַחַת, כִּי אָז יֵשׁ לָנוּ עוֹד תִּקְוָה לְהוֹשִׁיעַ לְעַצְמֵנוּ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בִּידֵי אֲחֵרִים לְהוֹשִׁיעֵנוּ.
(מכתבים מא"י ב)
לוּ הָיִינוּ מְאֻחָדִים כֻּלָּנוּ, לוּלֵא הָיִינוּ רַק בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְפֹרָדִים, כִּי אִם עַם יִשְׂרָאֵל, כִּי עַתָּה הָיִינוּ בְּוַדַּאי כֹּחַ חָשׁוּב.
(מכתבים תרפ"א ה)
אֲנַחְנוּ זְקוּקִים יוֹתֵר מִכֹּל לְאַחְדּוּת שְׁלֵמָה, לְאַחְדּוּת בַּכֹּל: לְאַחְדּוּת הָרַעְיוֹן, לְאַחְדּוּת הַמַּעֲשֶׂה, לְאַחְדּוּת הָעָם. יֵשׁ לָנוּ הַרְבֵּה כֹּחוֹת, רַק כֹּחַ אֶחָד חָסֵר לָנוּ – הַכֹּחַ הַמְאַחֵד. הָעִקָּר חָסֵר. אֵין עַצְמוּת שְׁלֵמָה חַיָּה וְיוֹצֶרֶת חַיִּים, בְּאִם אֵין בָּהּ אַחְדּוּת שְׁלֵמָה, וְאֵין יְצִירָה שְׁלֵמָה, בְּאֵין רִכּוּז שָׁלֵם שֶׁל הַיּוֹצֵר בִּיצִירָתוֹ.
(לברור עמדתנו א)
נִהְיֶה פַעַם אַחַת בְּנֵי אָדָם חַיִּים! נַרְגִּישׁ פַּעַם אַחַת, כִּי בְצָרָה גְדוֹלָה אֲנַחְנוּ כֻלָּנוּ! נְבַקֵּשׁ פַעַם אַחַת לְהָבִין אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, לְהָבִין, כִּי כָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ מְבַקֵּשׁ מוֹצָא מִן הַמֵּצָר, מְבַקֵּשׁ מַה שֶּׁהוּא חוֹשֵׁב לְטוֹב וְלֶאֱמֶת עַל פִּי דַרְכּוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לְבַקֵּשׁ מַה שֶּׁאֲחֵרִים חוֹשְׁבִים לֶאֱמֶת וּלְטוֹב עַל פִּי דַרְכָּם הֵם! נְבַקֵּשׁ פַּעַם אַחַת דֶּרֶךְ לְבַקֵּשׁ בְּיַחַד, בְּאִחוּד הַכֹּחוֹת, בַּעֲבוֹדָה מְשֻׁתֶּפֶת, מַה שֶׁכָּל אֶחָד מְבַקֵּשׁ בְּיִחוּד וְאֵינוֹ מוֹצֵא. נְבַקֵּשׁ לַעֲמוֹד עֲמִידָה נְכוֹנָה עַל הַהֲלָכָה הַיְחִידָה בְדֶרֶךְ חַיֵּינוּ הַיּוֹצֵאת לָנוּ מִכָּל נוֹרְאוֹתֶיהָ שֶׁל הַמִּלְחָמָה, כִּי רַק בְּאִחוּד כָּל כֹּחוֹתֵינוּ לַעֲבוֹדָה אַחַת עָלֵינוּ לְבַקֵּשׁ עֶזְרָתֵנוּ, כִּי רַק אִחוּד כֹּחוֹתֵינוּ יָבִיא לָנוּ פְרִי בְרָכָה בְעִתּוֹ, אִם בִּזְמָן קָרוֹב אוֹ רָחוֹק!
(הערכת עצמנו ג)
אַחְדּוּת נְחוּצָה לָנוּ, אַחְדּוּת כָּל הָעָם, בְּלִי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, כִּי אֵין גּוּף חַי נִרְפָּא אִם אֵינוֹ מְאֻחָד כֻּלּוֹ אִחוּד שָׁלֵם, וְאֵין אַחְדּוּת לְאֻמִּית אֶלָּא לֵב אֶחָד, נֶפֶשׁ אַחַת, וְלֹא דֵעָה אֶחָת. אֶת זֶה, אֶת הַכְשָׁרַת נַפְשֵׁנוּ לְאַחְדּוּת רְצוּיָה, יְכוֹלִים אֲנַחְנוּ, יָכוֹל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ לְפִי מִדַּת כֹּחַ נַפְשׁוֹ וְעָמְקָהּ לְהַשִּׂיג. וְאָז, אִם עוֹד יֵשׁ לָנוּ תְרוּפָה, אִם יֵשׁ עוֹד מַה לַּעֲשׂוֹת, יֵעָשֶׂה, יֵעָשֶׂה בְעֶצֶם כֹּחַ הַחַיִּים, כְּמוֹ שֶׁיֵּעָשֶׂה מַעֲשֶׂה־הָרִפּוּי שֶׁל הַנֶּגַע הֶעָלוּל לְהֵרָפֵא בְגוּף חַי, כְּשֶׁמַּרְחִיקִים מִמֶּנּוּ אֶת הַסִּבּוֹת הַמּוֹעִילוֹת לְגִדּוּלוֹ שֶׁל הַנֶּגַע אוֹ הַמְעַכְּבוֹת אֶת רִפּוּיוֹ. נֶגַע הָעָם כֻּלּוֹ, שֶׁהוּא גַם נִגְעֵנוּ, נֶגַע כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, צָרִיךְ לְהֵרָפֵא, וַאֲנַחְנוּ, כָּל מִי שֶׁנַּפְשׁוֹ עוֹד חַיָּה וּמַרְגִּישָׁה, צְרִיכִים לִהְיוֹת הַתָּא הַמִּתְחַדֵּשׁ הָרִאשׁוֹן, אוֹ הַתָּאִים הַמִּתְחַדְּשִׁים הָרִאשׁוֹנִים הַצּוֹמְחִים וּגְדֵלִים בְּתוֹךְ עֶצֶם הַנֶּגַע. אֲנַחְנוּ צְרִיכִים כְּבַיָּכוֹל לְהַכְנִיס אֶת הַנֶּגַע אֶל תּוֹךְ נַפְשֵׁנוּ אוֹ לְהִכָּנֵס בְּכָל נַפְשֵׁנוּ אֶל תּוֹךְ הַנֶּגַע.
(לברור עמדתנו א)
רְצוֹנוֹ הַכַּבִּיר שֶׁל עָם יוּכַל לַכֹּל.
(מכתבים מא"י ב)
תַּרְבּוּת וְחִנּוּךְ
1. תּוֹרָה וְהַשְׂכָּלָה
הָעֲנִיּוּת בְּרוּחַ120 הִיא הַרְבֵּה יוֹתֵר קָשָׁה לְאָדָם בַּעַל נֶפֶשׁ121 מִן הָעֲנִיּוּת בְּחֹמֶר.
(אוניברסיטה עברית א)
תּוֹרָה לִשְׁמָהּ122 הִיא עֵרֶךְ מוּסָרִי גָּדוֹל, אֲשֶׁר הַיַּהֲדוּת הוֹקִירָה אוֹתוֹ וְטִפְּחָה אוֹתוֹ בְּמִדָּה שֶׁאֵין לְמַעֲלָה הַיְמֶנָּה. אֶת הָעֵרֶךְ הַזֶּה הָיוּ צְרִיכִים הַמּוֹרִים לְקַבֵּל, לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְחָדְּשׁוֹ. הֵם הָיוּ צְרִיכִים לְהַשְׁפִּיעַ עַל תַּלְמִידֵיהֶם אֶת הָאֱמֶת הַפְּשׁוּטָה וְהַבְּרוּרָה, שֶׁכָּל סוֹפִיסְטִים123 שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יְבַטְּלוּהָ, כִּי אֶת הַתּוֹרָה וְהַמַּדָּע צָרִיךְ לִלְמוֹד לִשְׁמָם, כִּי אָדָם יָשָׁר, אֲפִלּוּ אִם הוּא גָמַר וּבִפְרָט אִם הוּא גָמַר בֵּית סֵפֶר בֵּינוֹנִי אוֹ גָּבוֹהַּ, חַיָּב לַעֲבוֹד וְאָסוּר לוֹ לִחְיוֹת עַל עֲבוֹדַת אֲחֵרִים, אָסוּר לוֹ לְהַשְׂבִּיעַ נַפְשׁוֹ, לַעֲשׂוֹת מַטְעַמִּים לְחִכּוֹ מִזֵּעַת אַפָּם, מִדָּם־תַּמְצִיתָָם124, מִדִּמְעוֹת בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, אַפִלּוּ אִם הוּא מֵבִיא “תּוֹעֶלֶת”125 בְּמִדָּה שֶׁאֵין לְמַעְלָה הַיְמֶנָּה.
(אוניברסיטה עברית א)
אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ126 עָלֶיהָ. אֵין הֶבְדֵּל אִם מֵמִית עַצְמוֹ בְּאָהֳלָהּ שֶׁל תּוֹרָה127 אוֹ מֵמִית עַצְמוֹ בְּעוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל תּוֹרָה128. הַחַיִּים הַמְבֻקָּשִׁים גּוֹזְרִים: אֵין הַחַיִּים, תּוֹרַת הַחַיִּים, חַיָּה וְיוֹצֶרֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמְחַיֶּה וְיוֹצֵר עַצְמוֹ129 עָלֶיהָ אוֹ עַל יָדָהּ.
(רשימות אחרונות ה)
מַה לַּעֲשׂוֹת, אִם גַּם בְּעוֹלַם הָרוּחַ נוֹהֵג, כְּפִי הַנִּרְאֶה, דִּין חֲלִיפִין130, יוֹתֵר נָכוֹן, בְּעוֹלַם הָרוּחַ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּעוֹלַם הַחֹמֶר, שֶׁכֵּן בְּעוֹלַם הָרוּחַ הַדִּין131 הוּא דִין אֱמֶת: אֵין אָדָם יָכוֹל לְהַעֲמִיק וּלְהַעֲשִׁיר אֶת נַפְשָׁם וְאֶת חַיֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים אֶלָּא בְּמִדָּה שֶׁנַּפְשׁוֹ וְחַיָּיו הוּא מִתְעַשְּׁרִים וּמִתְעַמְּקִים מִתּוֹךְ נַפְשָׁם וְחַיֵּיהֶם שֶׁל אוֹתָם הָאֲחֵרִים.
( מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
הַאָמְנָם תַּכְלִית הַהַשְׂכָּלָה הִיא לִהְיוֹת “בֶּן־תַּרְבּוּת” הַשּׁוֹאֵף לֵהָנוֹת הֲנָאַת הַגּוּף וַהֲנָאַת הַנֶּפֶשׁ מִפְּרִי הַקּוּלְטוּרָה שֶׁל זְמַנּוֹ, כְּלוֹמֵר, הַשּׁוֹאֵף לִהְיוֹת שָׂבֵעַ בְּגוּף וְשָׂבֵעַ בְּרוּחַ מֵעֲמַל אֲחֵרִים? הַאִם אֵין הַהַשְׂכָּלָה הָאֲמִתִּית כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ רְכוּשׁ הָעוֹשֶׂה אֶת הָאָדָם לְעָשִׁיר, שֶׁאָסוּר לוֹ לְהִתְפַּרְנֵס מִשֶּׁל אֲחֵרִים, מִתַּמְצִית דָּמָם שֶׁל אֲחֵרִים? אוֹ הַאָמְנָם הַ“תּוֹעֶלֶת” הַמְסֻפָּקָה, שֶׁבַּעֲלֵי הַהַשְׂכָּלָה מִכָּל הַמִּינִים מְבִיאִים בְּעִקָּר לִ“בְנֵי־תַרְבּוּת” כְּמוֹהֶם, כְּלוֹמֵר לַשְּׂבֵעִים מֵעֲמַל אֲחֵרִים, מַתִּירָה לָהֶם לִחְיוֹת חַיִּים יוֹתֵר רְחָבִים מֵחַיֵּי פּוֹעֵל חָרוּץ, מִשְׂתַּכֵּר יָפֶה, כָּל זְמָן שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם מֵאוֹת מִילְיוֹנִים אֲנָשִׁים, שֶׁאֵין מַתִּירִים לָהֶם לֶאֱכוֹל לִשְׂבּוֹעַ נַפְשָׁם מִפְּרִי עֲמָלָם?
(אוניברסיטה עברית א)
2. תַּרְבּוּת לְאֻמִּית
אֵינֶנִּי מְמַעֵט מֵעֶרְכָּהּ שֶׁל הַשְׂכָּלַת אֵירֹפָּה אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה132. אוּלָם הַשְׂכָּלַת אֵירֹפָּה אֵינֶנָּה הַשְׂכָּלַת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אֵינֶנָּה הַשְׂכָּלָה מֻחְלֶטֶת שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ כְּלוּם133. אֶפְשָׁר לָקָחַת מִמֶּנָּה, אֶפְשָׁר לִלְמוֹד מִמֶּנָּה הַרְבֵּה מְאֹד, אֲבָל אֵין לְשַׁנּוֹת עַל פִּיהָ אֶת תְּכוּנוֹת הַנֶּפֶשׁ הַיְסוֹדִיּוֹת. הָעַצְמִיּוּת134 קוֹדֶמֶת לְכָל הַשְׂכָּלָה. אֵין כָּל הַשְׂכָּלָה, אַף לֹא דֵעוֹת, לֹא אֱמוּנוֹת וְלֹא כָּל שִׁירָה שֶׁבָּעוֹלָם יְכוֹלוֹת לְשַׁלֵּם נִזְקוֹ שֶׁל “אֲנִי”135 אֶחָד פְְּרָטִי, וְאֵין צָרִיךְ לֵאמֹר – נֶזֶק הָ“אֲנִי” שֶׁל הָאֻמָּה.
(מכתבים מא"י ב)
כָּל עִקָּרָהּ שֶׁל תְּנוּעָתֵנוּ הַלְאֻמִּית הִיא תְּנוּעָה תַּרְבּוּתִית, שְׁאִיפָה לְכוֹנֵן אֶת חַיֵּינוּ לְפִי רוּחֵנוּ וְעַל פִּי דַרְכֵּנוּ – שֶׁזֶּהוּ עֶצֶם הַתַּרְבּוּת. שֶׁהֲרֵי לוּ הָיָה עַם יִשְׂרָאֵל חָפֵץ אוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת חַיִּים אֲחֵרִים, לֹא הָיִינוּ זְקוּקִים לְכָל תְּנוּעָה לְאֻמִּית.
(העבודה א)
אֵין תַּרְבּוּת לְאֻמִּית נַעֲשֵׂית בִּידֵי אֲחֵרִים136.
(מכתבים תרע"ז ה)
לֹא הַרְבֵּה יוֹעִילוּ לִבְנֵי הַדּוֹר הַצָּעִיר שֶׁלָּנוּ, אִם “יַרְכִּיבוּ” אֶת הַדֵּעוֹת הַחֲדָשׁוֹת בְּהַשְׁקָפַת עוֹלָמָהּ שֶׁל אֻמָּתֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁמְּיַעֵץ אַחַד־הָעָם137. הַהַרְכָּבָה הַזֹּאת הָיְתָה יָפָה בִּזְמָן שֶׁהַשְׁקָפַת עוֹלָם זוֹ הָיְתָה חַיָּה בְּמֹחַ בְּנֵי הָעָם וּבְלִבָּם וּפִרְנְסָה אֶת חַיֵּי רוּחָם, בִּזְמָן שֶׁהִיא הָיְתָה הַשְׁקָפַת עוֹלָם חַיָּה וּפוֹעֶלֶת138. אוּלָם הַשְׁקָפַת עוֹלָם אוֹבְּיֶקְטִיבִית139 אוֹ כִּמְעַט אוֹבְּיֶקְטִיבִית, אֲפִלּוּ אִם תְּחֻדַּשׁ כֻּלָּהּ בְּרוּחַ הַזְּמָן, אֵין כֹּחָהּ גָּדוֹל עַל הַחַיִּים, בְּמָקוֹם שֶׁחַיֵּי הָרוּחַ נִזּוֹנִים בְּעִקָּר מִדֵּעוֹת בְּנוֹת הַשְׁקָפַת עוֹלָם אַחֶרֶת לְגַמְרֵי.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
3.תַּרְבּוּת הָעִיר
הַתַּרְבּוּת שֶׁל הַיּוֹם, הָחֵל מֵהַחַיִּים הַכַּלְכָּלִיִּים וְגָמוֹר בַּמַּדָּע, בָּאֳמָנוּת וּבַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים הִיא כֻּלָּהּ עִירוֹנִית. רַעְיוֹן הָעֲבוֹדָה, אִם לָרֶדֶת לְסוֹף עָמְקוֹ, מְחַיֵּב בַּשּׁוּרָה הָאַחֲרוֹנָה, יְצִירַת תַּרְבּוּת חֲדָשָׁה כָּזֹאת שֶׁתִּהְיֶה לֹא עִירוֹנִית, וַאַפִלּוּ לֹא כַּפְרִית, כִּי אִם אֱנוֹשִׁית־קוֹסְמִית140 בְּלִי אֶמְצָעִי, תַּרְבּוּת מֵהַמָּקוֹר הָרִאשׁוֹן, מִמְּקוֹר הַטֶּבַע וְהַחַיִּים בְּתוֹךְ הַטֶּבַע וְעִם הַטֶּבַע, תַּרְבּוּת שֶׁל הִתְמַזְּגוּת הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים בְּחַיֵּי עוֹלָם, וְהַיְצִירָה הָאֱנוֹשִׁית – בַּיְצִירָה הָעוֹלָמִית.
(לברור תפקידו של המשביר ב)
הָאִכָּר הַטִּבְעִי, מִבְּחִינַת קְשִׁירוּתוֹ אֶל הָאֲדָמָה וְאֶל הַטֶּבַע, עוֹמֵד עֲדַיִן בְּאֹפֶק שֶׁלִּפְנֵי הַתַּרְבּוּת הָעִירוֹנִית, שֶׁהִיא עַד הַזְּמָן הַזֶּה הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית, לִפְנֵי הַשְׁפָּעָתָהּ עַל נֶפֶשׁ הָאָדָם בֵּין לְרָעָה בֵּין לְטוֹבָה. לְפִיכָךְ פּוֹעֶלָת עָלָיו הַתַּרְבּוּת קֹדֶם כֹּל, כְּנָהוּג, לְרָעָה, מַרְחִיקָה אוֹתוֹ מֵהָאֲדָמָה וּמֵהַטֶּבַע וּמְקָרֶבֶת אֶל הָעִיר וְאֶל תַּרְבּוּתָהּ. וּמִצַּד שֵׁנִי, אֵין בְּנַפְשׁוֹ אוֹתָם הַצִּנּוֹרוֹת הָרְחָבִים וְהָעֲמֻקִּים לְקַבָּלַת הַשֶּׁפַע141 הָעֶלְיוֹן מַהַטֶּבַע, אוֹתו מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם142, שֶׁפִּתְּחָה בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית הָעֶלְיוֹנָה. אֲנַחְנוּ, וּבִכְלָל כָּל מִי שֶׁיָּשׁוּב הַיּוֹם מֵהָעִיר אֶל הָעֲבוֹדָה וְאֶל הַטֶּבַע, כְּבָר עָבַרְנוּ אֶת הָאֹפֶק שֶׁל הַתַּרְבּוּת הָעִירוֹנִית, אֲנַחְנוּ שָׁבִים אֶל הָעֲבוֹדָה וְאֶל הַטֶּבַע כְּאִלּוּ מֵעֶבְרָהּ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַתַּרְבּוּת, כְּאוֹתוֹ הַהוֹלֵךְ סְבִיב כַּדּוּר הָאָרֶץ, הַשָּׁב אֶל מְקוֹמוֹ מֵהַצַּד שֶׁכְּנֶגֶד הַצַּד שֶׁיָּצָּא מִשָּׁם, אֲנַחְנוּ מְבַקְְשִׁים מַה שֶּׁהַתַּרְבּוּת הָעִירוֹנִית לֹא יָכְלָה לָתֵת, מְבַקְְשִׁים לְמַלֵּא אֶת הַמָּקוֹם הַפָּנוּי שֶׁהִיא בָּרְאָה בְּנַפְשֵׁנוּ, אֲשֶׁר כָּל עוֹד לֹא נִמְלֵאנוּ תֹּכֶן, הוּא מֻרְגָּשׁ לָנוּ בְּתוֹר רֵיקָנִיּוּת נוֹרָאָה.
(על המועצה החקלאית ד)
כָּל הָאֱנוֹשִׁיּוּת הַתַּרְבּוּתִית חוֹלָה בְּמֹחִיּוּת יְתֵרָה143. כְָּל מְגַמָּתָהּ שֶׁל הַתַּרְבּוּת הַקַּיֶּמֶת הִיא לְצַד הַמֹּחִיּוּת הַיְתֵרָה עַל חֶשְׁבּוֹן הַחַיִּים. מִצַּד זֶה בָּאָה בְּעֶצֶם הַיְרִידָה הָאֱנוֹשִׁית. מִבְּחִינָה זוֹ, כָּל עִקָּרָה שֶׁל הָעֲבוֹדָה לְחִדּוּשׁ הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים בִּכְלָל וְחַיֵּינוּ אָנוּ בִּפְרָט, הִיא הָעֲבוֹדָה לְהַרְחִיב וּלְהַעֲמִיק144 אֶת הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים לְתוֹךְ עֶצֶם הַחַיִּים הַקּוֹסְמִיִּים, אֲשֶׁר יְחַיּוּ145 אֶת הָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁית מִצִּמְצוּמָהּ וְטִמְטוּמָהּ, וְאֶת הַמַּחֲשָׁבָה הָאֱנוֹשִׁית – מִמֹּחִיּוּתָהּ וּמִמֵּיכָנִיּוּתָהּ.146
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
אָפְיָהּ שֶׁל הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית בְּצוּרָתָהּ שֶׁהִיא לְבוּשֶׁה בָּהּ עַד הַיּוֹם הוּא אֳפִי שֶׁל צֶמַח מְחֻסַּר עָלִים יְרֻקִּים, מְחֻסַּר כְּלוֹרוֹפוֹל147, אוֹתָהּ הַכְּרִיתוּת148 מִמְּקוֹר הָאוֹרָה, מִמְּקוֹר הַחַיִּים, אוֹתָהּ הַתְּכוּנָה הַפָּרָזִיטִית וְהַחַמְסָנִית עִם כָּל הַמִּתְּיַחֵס לָזֶה, אוֹתוֹ חֹסֶר הַפַּשְׁטוּת, אוֹתָהּ הַהִתְקַשְּׁטוּת בִּפְרָחִים149 עַל חֶשְׁבּוֹן עֲמָלָם וְחַיֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, אוֹתָהּ קֵהוּת150 הַכֹּחַ הַחִיּוּנִי, הַמְבַכֶּרֶת חַיִּים מִן הֶעָשׂוּי151, מִן הַמַּמָּשִׁי, עַל פְּנֵי חַיִּים שֶׁל יְצִירָה מִתּוֹךְ הָאוֹר. וְהָאֲוִיר, אוֹתָהּ הַהִתְגַּדְּרוּת152 בִּתְחוּם־יְנִיקָה יָדוּעַ. כִּי הָעִקָּר חָסֵר – חָסֵר הַכֹּחַ לִקְלוֹט אֶת הַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן וּלְהִבָּנוֹת מִמֶּנּוּ.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
הַתַּרְבּוּת הַחַיָּה הֲלֹא הִיא מַקֶּפֶת אֶת כָּל הַחַיִּים, כָּל מַה שֶׁהַחַיִּים בּוֹרְאִים לְשֵׁם הַחַיִּים הֲרֵי הִיא תַּרְבּוּת. כָּל עֲבוֹדָה, כָּל מְלָאכָה, כָּל מַעֲשֶׂה הֲרֵי הֵם תַּרְבּוּת, זֶהוּ יְסוֹד הַתַּרְבּוּת, הַחֹמֶר שֶׁלָּהּ. הַסֵּדֶר, הָאֹפֶן, הַצּוּרָה, כֵּיצַד כָּל הַדְּבָרִים נַעֲשִׂים – הֲרֵי הֵם צוּרוֹת הַתַּרְבּוּת. וּמַה שֶּׁמַּרְגִּישִׁים, חוֹשְׁבִים, חַיִּים הָעוֹשִׂים בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָם וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָם וְהַיְחָסִים הַנּוֹלָדִים מִתּוֹךְ כָּל אֵלֶּה, בְּצֵרוּף הַטֶּבַע הַחַי בְּתּוֹךְ כָּל אֵלֶּה, הַכֹּל – הֲרֵי אֵלֶּה רוּחַ הַתַּרְבּוּת. מֵאֵלֶּה נִזּוֹנָה הַתַּרְבּוּת הָעֶלְיוֹנָה – הַמַּדָּע, הָאֳמָנוּת וְהַדֵּעוֹת, הַשִּירָה, הַמּוּסָר, הַדָּת. הַתַּרְבּוּת הָעֶלְיוֹנָה, אוֹ הַתַּרְבּוּת בְּמוּבָנָהּ הַמְצֻמְצָם, זוֹ שֶׁאֵלֶיהָ מְכַוְּנִים בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַּבְּרִים אֶצְלֵנוּ עַל דְּבַר תַּרְבּוּת, הֲרֵי הִיא הַחֶמְאָה153 שֶׁל הַתַּרְבּוּת, שֶׁל הַתַּרְבּוּת בְּמוּבָנָהּ הָרָחָב. אֲבָל הַאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת חֶמְאָה בְּלִי חָלָב154? אוֹ הֲיַעֲשֶׂה אָדָם חֶמְאָה בְּחָלָב שֶׁל אֲחֵרִים וְהַחֶמְאָה תִּהְיֶה כֻּלָּהּ שֶׁלּוֹ? וּמָה אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם לֹא מַה שֶּׁלֹּא נִמְצָא בְּשׁוּם מָקוֹם אַחֵר בָּעוֹלָם, אֶת הֶחָלָב הַחַי שֶׁל הַתַּרְבּוּת?
(העבודה א)
תַּרְבּוּת הָעִיר: מלואים
תַּרְבּוּתֵנוּ הָעֲתִידָה עִם כָּל הַמִּתְיַחֵס לָזוֹ צְרִיכָה לִצְמוֹחַ מִן הָאֲדָמָה, מִן הָעֲבוֹדָה עַל הָאֲדָמָה.
(אוניברסיטה עברית א)
4. הַסִּפְרוּת וִיצִירוֹתֶיהָ
הַיְצִירוֹת הַיּוֹתֵר טוֹבוֹת הֵן אֵלֶּה, שֶׁנּוֹתְנוֹת יוֹתֵר155 מִמַּה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן.
(הערכת עצמנו ג)
הַסְּפֵקוֹת וְאִי־הַבִּטָחוֹן156 הֵם לְגַּבֵּי הַמַּחֲשָׁבָה הַיּוֹצֶרֶת מֵעֵין אוֹתָן הָרְעִידוֹת הַמּוֹלִידוֹת אֶת הָאוֹר. לְפִיכָךְ, בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא יְצִירָה מְקוֹרִית, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא אֶת הָרְעִידוֹת הָאֵלֶּה, אֶפְשָׁר לֵאמֹר, בְּמִדָּה שֶׁהַיְצִירָה מְקוֹרִית.
(מתוך קריאה א)
יְצִירוֹת הַרוּחַ, יְצִירוֹת הַמַּחֲשָׁבָה, הַשִּׁירָה, הַחַיִּים, שֶׁהַנֶּפֶשׁ הַצְּעִירָה מִתְחַנֶּכֶת עַל פִּיהֶן, יֵשׁ שֶׁהֵן בְּמוּבַן הַנָּחַת הַיְסוֹד לִיצִירַת עַצְמוּתָהּ, בְּיִחוּד מִצִּדָּהּ הַלְאֻמִּי, נֶעֱרָכוֹת יוֹתֵר עַל פִּי הַחֲשִׁיבוּת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן בְּעֵינֵי בְּנֵי הַדּוֹר, עַל פִּי הַגְּדוֹלוֹת שֶׁרוֹאִים בָּהֶן, כְּלוֹמֵר, עַל פִּי הַקֶּשֶׁב הָרַב וְהָעִיּוּן הֶעָמֹק שֶׁנּוֹתְנִים לָהֶן, מַאֲשֶׁר עַל פִּי עֵרֶך עַצְמָן.
(הערכת עצמנו ג; יח–יט)
הָאֱמָנוּת, הַבֶּלֶטְרִיסְטִיקָה, הַשִּׁירָה, הַדְּרָמָּה וְכו' אֵינָם מְשַׁנִּים וְאֵין בְּכֹחָם לְשַׁנּוֹת בְּנֶפְשׁ הָאָדָם כְּלוּם, כְּמוֹ שֶׁאֵין בְּכֹחַ הַמּוּסָר אוֹ הַדָּת לְשַׁנּוֹת. מַה שֶּׁהֵם נוֹתְנִים לָאָדָם157 הוּא רֶגֶשׁ שֶׁל קוֹרַת־רוּחַ, שֶׁל מַרְגּוֹעַ, שֶׁל הַרְגָּשָׁה, כִּי עוֹד אֶפְשָׁר אֵיךְ שֶׁהוּא לִחְיוֹת בָּעוֹלָם, זֹאת אוֹמֶרֶת, דְּבָרִים, אֲשֶׁר אֶת נֶפֶשׁ “אִישׁ הָרוּחַ הַמְשֻגָּע” יְדַכְּאוּ עַד לִידֵי יֵאוּשׁ.
(רשימות אחרונות ה)
מַה לִּי אֶסְתֶּטִיקָה, שִׁירָה, מַה לִּי בֶּלֶּטְרִיסְטִיקָה, סִפְרוּת, אֳמָנוּת, מַה לִּי יְפִי הָרוּחַ אוֹ אֲצִילוּת הָרוּחַ, עֲלִיַּת נְשָׁמָה שֶׁל עַצְמוֹ158 – חַיִּים! חַיִּים בְּכָל מִלּוּאָם וּשְׁלֵמוּתָם, חַיִּים גְּדוֹלִים, עֶלְיוֹנִים, חַיֵּי עוֹלָם! הַחַיִּים צְרִיכִים לֵאמֹר שִׁירָה. הָאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת יְצִירָה חִיּוּנִית, מֵהַחַיִּים159 אָסוּר לְהַסִּיחַ דַּעַת אַף לְרֶגַע. וּמָה הֵן סִפְרוּת – הַסִּפְרוּת הַיָּפָה – וְהַאֳמָנוּת וְכוּ', אִם לֹא אֶמְצָעִים לְהַסִּיחַ דַּעַת מֵהַחַיִּים, לִבְרוֹחַ מֵהַחַיִּים לְעוֹלָם שֶׁל יֹפִי, שֶׁל מַחֲשָׁבָה, שִׁירָה וִיצִירָה? אָסוּר לִבְרוֹחַ, אָסוּר לְהִתְעַלֵּם – אוֹ חַיִּים אוֹ מָוֶת160 מַמָּשׁ! דָּבָר שְׁלִישִׁי אָיִן.
(רשימות אחרונות ה)
מָה הִיא סִפְרוּת לְאֻמִּית, אֳמָנוּת לְאֻמִּית – מָה הִיא יְצִירָה לְאֻמִּית בְּלִי נִשְׁמַת הָאֻמָּה161, בְּלִי עַצְמוּת הָאֻמָּה, בְּלִי צַעַר הָאֻמָּה, בְּלִי תְּהוֹם נִשְׁמַת הָאֻמָּה, בְּלִי תְּהוֹם צַעַר הָאֻמָּה?
(מכתבים תרע"ח ה)
כְּשֵׁם שֶׁהַחֲלוֹם אֵינוֹ מַרְאֶה לָאָדָם אֶלָּא מֵהִרְהוּרֵי לִבּוֹ162, כָּךְ אֵין הָאַגָּדָה מַרְאָה לַאֲחֵרִים אֶלָּא מֵהִרְהוּרֵי לִבּוֹ שֶׁל נוֹשֵׂא הָאַגָּדָה.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
מֶה חָשׁוּב לָאָדָם יוֹתֵר: אִם לִהְיוֹת מָלֵא תּוֹרָה וְחָכְמָה וּמוּסָר כְּיָם163 וְשִׁירָה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו מִשֶּׁל אֲחֵרִים, אוֹ לְהַעֲלוֹת אֶת עַצְמוּתוֹ לְמַעֲלַת הַהַשָּׂגָּה וְהַשִּׁירָה הָעַצְמִיּוֹת לָהּ164?
(מתוך קריאה א)
לְפִי דַעְתִּי מִשְׁתַּדְּלִים יוֹתֵר מִכֹּל “לְפַתֵּחַ”165, אִם אֶת אֲחֵרִים אוֹ אֶת עַצְמָם, מְמַלְאִים אֶת הַמֹּחַ יְדִיעוֹת, דֵּעוֹת, מַַחֲשָׁבוֹת – הַכֹּל מִן הַמּוּכָן. הַקְּרִיאָה הַמְרֻבָּה יוֹתֵר מִשֶּׁהִיא מְבִיאָה תּוֹעֶלֶת הִיא מַזִּיקָה, כִּי הִיא מַחֲלִישָׁה אֶת הָעֲבוֹדָה הָעַצְמִית שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה. בְּיִחוּד פּוֹגְמִים בְּנֶפֶשׁ הַקּוֹרֵא אֵלֶּה הַסְּפָרִים הַקְּרוֹבִים לָהּ עַל פִּי רוּחָם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא נִשְׁפַּעַת מֵהֶם יוֹתֵר וּמִשְׁתַּעְבֶּדֶת166 לָהֶם יוֹתֵר.
(מכתבים תרע"ד ה)
יֵשׁ סְפָרִים שֶׁאֶפְשָׁר לֵאמֹר עֲלֵיהֶם, כִּי מוֹצְאִים בָּהֶם הַרְבֵּה מִתּוֹךְ שֶׁמְּבַקְשִׁים בָּהֶם הַרְבֵּה.
(הערכת עצמנו ג)
כָּל בַּעַל מַחֲשָׁבָה עַצְמִית יוֹדֵעַ מִן הַנִּסָּיוֹן, כִּי סֵפֶר מֵכִיל דֵּעוֹת מִתְנַגְּדוֹת לְדֵעוֹתָיו, יוֹתֵר שֶׁהֵן מִתְנַגְּדוֹת, אִם כִּי קָשָׁה עָלָיו בְּאוֹתָהּ הַמִדָּה הַקְּרִיאָה הַמְעוֹרֶרֶת בּוֹ מִלְחָמָה פְּנִימִית וּמַכְאוֹבִים, יוֹתֵר הוּא נוֹתֵן לוֹ, וְכֵן הַדָּבָר בְּשִׂיחָה עִם בַּעַל דֵּעוֹת מִתְנַגְּדוֹת, בְּמִדָּה שֶׁדֵּעוֹתָיו דֵּעוֹת עַצְמִיּוֹת לוֹ.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
מַאֲמָר, הַמְדַבֵּר בְּטוֹן שֶׁל מְגַלֶּה אֲמֵרִיקוֹת167 וּבְפַּתּוֹס168 שֶׁל נְבוּאָה, אֵינוֹ כָּל כָּךְ רָאוּי לִתְשׂוּמַת לֵב מְיֻחֶדֶת.
(מכתבים תרע"ט ה)
5. הַסּוֹפֵר
הַסּוֹפֵר, וּבִכְלָל כָּל מִי שֶׁמֵּבִיא אֶת הָעָם לִידֵי מַחֲשָׁבָה, לִידֵי הִתְעוֹרְרוּת רוּחָנִית169, לִידֵי תְּבִיעוֹת גְּדוֹלוֹת מֵעַצְמוֹ וְלִידֵי שְׁאִיפוֹת עֶלְיוֹנוֹת בַּחַיִּים, הוּא מֵעֵין מְכוֹנַת־הַכֹּחַ הַמַּעֲבִירָה אֶת הַתְּנוּעָה הַמִּתְעַלֶּמֶת בְּכָל רַחֲבֵי נִשְׁמַת הָעָם וּבְכָל מַעֲמַקֶּיהָ, בְּכָל סְפֵירַת הַחַיִּים לְמִפְתַּן הַהַכָּרָה170, לְכֹחַ מְרֻכָּז וְגָלוּי, מֵאִיר וּמְחַמֵּם, לְכֹחַ פּוֹעֵל בִּסְפֵירַת הַהַכָּרָה וְהַמֻכָּר171. מוּבָן, כִּי מְכוֹנַת הַכֹּחַ צְרִיכָה לִהְיוֹת תָּמִיד מְפ ֻלֶּשֶׁת172 לְנִשְׁמַת הָעָם, תָּמִיד שׁוֹאֶבֶת מִשָּׁם חַיִּים, וְנִשְׁמַת הָעָם לָהּ תָּמִיד מָקוֹר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, מַעְיָן מִתְגַּבֵּר.
(מתוך קריאה א)
הַסּוֹפֵר, הַמְשׁוֹרֵר אוֹ מִי שֶׁבָּא לְדַבֵּר אֶת הָעָם, עַד כַּמָּה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֶּאֱמֶת מַה לְּהַגִּיד לוֹ, עַד כַּמָּה שֶׁיֵּשׁ בֶּאֱמֶת בְּדִבְרֵיהֶם בִּכְדֵי לְעוֹרֵר אֶת נַפְשׁוֹ, לְעוֹדְדָהּ וּלְרוֹמְמָהּ, עַד שֶׁיִּתֵּן לֵב לְהִתַּקֵּן, לְהִתְחַדֵּשׁ, הֵן רַק מִשֶּׁלּוֹ173 הֵם נוֹתְנִים לוֹ, מִמַּה שֶּׁהֵם דּוֹלִים174 מִתְּהוֹם נִשְׁמָתוֹ, מִמַּה שֶּׁהֵם דּוֹלִים מִזֶּרֶם חַיָּיו. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם מְיַסְּרִים אוֹתוֹ בְּשֵׁבֶט פִּיהֶם, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם מְנַתְּחִים בְּאִזְמֵל אֶת נְגָעָיו הָאֱנוֹשִׁיִּים, הֲלֹא רַק מִשֶּׁלּוֹ הֵם נוֹתְנִים לוֹ, כִּי הָעָם הָרוֹצֶה לִהְיוֹת בָּרִיא בְּגוּף וּבְנֶפֶשׁ, הוּא הַנּוֹתֵן לָהֶם אֶת הָרָצוֹן, אֶת הַכֹּחַ וְאֶת הָאֶמְצָעִים לְהַבְרִיאוֹ.
(מתוך קריאה א)
הַהֲאָרָה175 הַחֲדָשָׁה, הַמְּעוֹף הֶחָדָשׁ, שֶׁנִּשְׁמַת הָאֻמָּה מְקַבֶּלֶת בְּאִישִׁיּוּתוֹ שֶׁל הַסּוֹפֵר עַל יְדֵי חֲנִיכוֹ הָעַצְמִי – הִנֶּהָ הַיְצִירָה הַמְשֻׁתֶּפֶת, הַיְצִירָה הַלְאֻמִּית שֶׁל הָאֻמָּה וְהַיְצִירָה הָאִישִׁית שֶׁל הַסּוֹפֵר כְּאֶחָת.
(מתוך קריאה א)
גַּם הָאֳמָן אֵינוֹ רוֹאֶה אֶלָָּא מֵהִרְהוּרֵי לִבּוֹ176, אֵינוֹ מַסִּיק אֶת מַסְקְנוֹתָיו הָאֳמָנוּתִיּוֹת, מַה לְּכַיֵּל177 וּמַה לְּהוֹצִיא מִן הַכְּלָל, אֶלָָּא לְפִי נְטִיַּת לִבּוֹ, לְפִי יַחֲסוֹ הַנַּפְשִׁי.
(הערכת עצמנו ג)
תַּפְקִידוֹ שֶׁל הַסּוֹפֵר הוּא לֹא לְעוֹרֵר בְּקֶרֶב הָעָם רֶגֶשׁ שֶׁל בִּטּוּל לְעַצְמוֹ, שׁהוּא בִּבְחִינַת כִּבּוּי הַמְּאוֹרוֹת178, לֹא לְבַטֵּל אֶת עַצְמוּתוֹ לְמַעַן יָבוֹא לִקְנוֹת לוֹ בְּאֵיזֶה אֹפֶן בִּלְתִּי מֻשָּׂג לְבֶן־תְּמוּתָה פָּשׁוּט עַצְמוּת אַחֶרֶת חֲדָשָׁה, עַל פִּי הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה179, כִּי אִם לְהֵפֶךְ, לְעוֹרֵר בּוֹ קֹדֶם כֹּל רֶגֶשׁ שֶׁל כָּבוֹד לְעַצְמוֹ, הַכָּרַת עֵרֶךְ עַצְמוּתוֹ הֻמְיֻחֶדֶת, עֵרֶךְ אֲמִתּוֹ הֻמְיֻחֶדֶת, לִמְצֹא וּלְהַעֲלוֹת בְּנִשְׁמַת הָעָם אֶת אוֹרוֹ הָעַצְמִי, הַמְיֻחָד. לָאוֹר הַזֶּה, וְרַק לָאוֹר הַזֶּה יוּכַל גַּם לִרְאוֹת בַּבְּהִירוּת הַיּוֹתֵר אֶפְשָׁרִית אֶת נִגְעֵי הָעָם וְגַם לְגַלּוֹתָם לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הָעָם. אוּלָם לְעוֹלָם לֹא יָבוֹא לִרְאוֹת נְגָעִים לְאוֹרָם שֶׁל אֲחֵרִים180 הַמַּטִּיל צֵל עַל כָּל הַנֶּפֶשׁ, כְּאִלּוּ הִיא כֻּלָּהּ נֶגַע אֶחַד, לֹא יָבוֹא לַעֲסוֹק בְּחִטּוּט וְנִקּוּר181 בַּאֲשֶׁר נִרְאֶה לוֹ כְּנֶגַע לְאוֹר הַזָּר, בְּחִטּוּט וְנִקּוּר לְבַטָּלָה, לְלֹא הוֹעִיל וּלְלֹא תִּקְוָה לְהוֹעִיל, בְּחִטּוּט וְנִקּוּר, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא בִּבְחִינַת אִזְמֵל בִּבְשַׂר הַמֵּת182, וְאֵין בְּכֹחוֹ אֶלָּא לְהַרְעִיל אֶת הַחַיִּים וּלְהַרְקִיב אֶת הַנֶּפֶשׁ עוֹד יוֹתֵר.
(מתוך קריאה א)
בְּקֶרֶב אֻמָּה חַיָּה הַמָּשְׁרָשָׁה בְּאַרְצָהּ, הַגְּדֵלָה בְּקַרְקָעָהּ הַטִּבְעִי, הַחַיָּה אֶת חַיֶּיה הָעַצְמִיִּים, אֵין הַסּוֹפֵר אֶלָּא מֵלִיץ־יֹשֶׁר, כְּלִי מִבְטָא נֶאֱמָן לְרוּחַ הָאֻמָּה. רוּחַ הָאֻמָּה יֵשׁ לָהּ שָׁרָשִׁים דֵּי חֲזָקִים בְּכָל רַחֲבֵי הַחַיִּים וּבְכָל מַעֲמַקֵּיהֶם, וְדֵי כֹּחַ לָהּ לַעֲמוֹד183 מֵעַצְמָהּ, לִחְיוֹת וּלְהִתְקַיֵּם כָּל יְמֵי הַחַיִּים עַל הָאָרֶץ. אוּלָם בְּקִרְבֵּנוּ, שֶׁהַכֹּל, כָּל הַקְּשָׁרִים שֶׁהַאֻמָּה נִקְשֶׁרֶת בָּהֶם קֶשֶׁר אוֹרְגָנִי לְגוּף אֶחָד לְאֻמִּי, עוֹמֵד עַל הַיְחִידִים184, הֲרֵי שֶׁהַסּוֹפְרִים, הַיְחִידִים הַיּוֹתֵר חַיִּים, הַיּוֹתֵר עֲמֻקִּים וְהַיּוֹתֵר עֲשִׁירִים, הֵם לֹא רַק הַמְּלִיצִים לְרוּחַ הָאֻמָּה, לֹא רַק כְּלִי מִבְטָאָהּ, כִּי אִם גַּם הַנוֹשְׂאִים הָעִקָּרִיִּים שֶׁל רוּחַ הָאֻמָּה, הָאַחֲרָאִים הָעִקָּרִיִּים לְרוּחַ הָאֻמָּה, אֲשֶׁר עִמָּהֶם אוֹ אַחֲרֵיהֶם יֵלְכוּ יֶתֶר הַיְחִידִים הָאַחֲרָאִיִּים, וְאוּלַי נָכוֹן לֵאמֹר: הַיּוֹצְרִים הָעִקָּרִיִּים שֶׁל רוּחַ הָאֻמָּה.
(מענין לענין באותו ענין ד)
סוֹפְרֵינוּ אֵינָם עוֹשִׂים גְּדוֹלוֹת מִתּוֹךְ שֶׁאֵינָם מְבַקְשִׁים גְּדוֹלוֹת, מִתּוֹךְ שֶׁאֵינָם מְבַקְשִׁים לְעַצְמָם דְּרָכִים חֲדָשׁוֹת, מֶרְחָבִים חֲדָשִׁים, מִתּוֹךְ שֶׁאֵינָם רוֹאִים אֶת עַצְמוּתָם בְּכָל שְׁלֵמוּתָהּ.
(מענין לענין באותו ענין ד)
כָּל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת לְהַבְרָאָתֵנוּ, לְהַצָּלָתֵנוּ, מִכִּלָּיוֹן, הוּא לְהַגְבִּיר וּלְהַאֲדִּיר אֶת כֹּחוֹתֵינוּ הַחִיּוּנִיִּים הַפְּנִימִיִּים. גְּדוֹלוֹת, גְּדוֹלוֹת עוֹלָמִיּוֹת אֲנַחְנוּ מֻכְרָחִים לְבַקֵּשׁ מֵעַצְמֵנוּ, מִסּוֹפְרֵינוּ, מִמּוֹרֵינוּ, מֵעַסְקָנֵינוּ, מֵעוֹבְדֵינוּ, מִכָּל מִי שֶׁיֵּדַע לְבַקֵּשׁ, אִם חַיִּים אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים.
(מענין לענין באותו ענין ד)
הַסּוֹפֵר: מלואים
רַבִּים הַמְבַקְּשִׁים כִּנּוֹר לְשִׁירָתֵנוּ – אֲבָל מִי יִתֶּן־לָנוּ כִנּוֹר לְצַעֲרֵנוּ? יֵשׁ לָנוּ תַּנִּים לְבַכּוֹת עֱנוּתֵנוּ, יֵשׁ לָנוּ אֶנְקַת חָלָל, בְּיִחוּד יֵשׁ לָנוּ קִינִים וְהֶגֶה וְהִי שֶׁל יֵאוּשׁ לְבַטָּלָה עִם שַׁאֲגַת אֲרִי עַל חֲטָאִים שֶׁחָטָאנוּ וְשֶׁלֹּא חָטָאנוּ, אֲבָל כִּנּוֹר לְצַעֲרֵנוּ, כִּנּוֹר שֶׁיַּעֲלֶה אֶת צַעֲרֵנוּ לְשָׁרְשׁוֹ הָעֶלְיוֹן, אַיִן, אָיִן. צַעֲרֵנוּ חָנוּק, מְרֻסָּק, מָלֵא רַעַל, בְּיִחוּד מָלֵא חוֹל – עַמֵּנוּ הוּא בַגָּלוּת. דִּין “לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא”185 אֵינוֹ נוֹהֵג בָּנוּ, אֲנַחְנוּ בְנִדּוֹן זֶה בִּבְחִינַת “מַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד קָנָה רַבּוֹ”186: הָאֲחֵרִים יַעֲשׂוּ לָהֶם מִצַּעֲרֵנוּ מַטְעַמִּים לְפִי טַעְמָם הֵם, וַאֲנַחְנוּ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, אֶת שְׁמָרֵי־הַצַּעַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים, מוֹצִים, מוֹצִים בְּאֵיזוֹ תַאֲוָה מְשֻׁנָּה – אֶת זֶה הֲלֹא מַרְשִׁים לָנוּ גַם הָאֲחֵרִים בִּכְבוֹדָם וּבְעַצְמָם, וַאֲנַחְנוּ, כַּמּוּבָן, אֵינֶנּוּ מְעִיזִים לִבְלִי לְקַבְּלוֹ בְכָל הַכָּבוֹד הָרָאוּי, אֲבָל אֶת עֶצֶם הַיַּיִן שֶׁל כּוֹס־הַתַּרְעֵלָה, אֶת הַשִּׁירָה שֶׁבַּצַּעַר, אֶת הַגְּבוּרָה שֶׁבַּצַּעַר, אֶת הַיְצִירָה שֶׁבַּצַּעַר אֵין טוֹעֵם וְאֵין מַטְעִים לָנוּ. אֵין אֲפִלּוּ הַרְגָּשַׁת צֹרֶך בָּזֶה אוֹ הוֹדָאָה בִמְצִיאוּת טַעַם כָּזֶה.187
(מתוך קריאה א)
6. הַחִנּוּךְ וְהַמְחַנֵּךְ
אֵין חִנּוּכוֹ שֶׁל הַנּוֹלָד מַתְחִיל מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ, כִּי הוּא הֶמְשֵךְ מֵחִנּוּכָם הָעַצְמִי188 שֶׁל הוֹרָיו. אֵין חִנּוּךְ לְמִי שֶׁהוּא, בֵּין לִגְדוֹלִים בֵּין לִקְטַנִּים, חִנּוּךְ הָרָאוּי לִשְׁמוֹ, אֶלָּא חִנּוּךְ עַצְמוֹ. רַק עַל יְדֵי חִנּוּךְ עַצְמִי אֲמִתִּי מְחַנְּכִים אֲחֵרִים, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים. מְחַנֵּךְ, בֵּין מוֹרֶה, בֵּין אָב אוֹ אֵם, זֶה אוֹמֵר קֹדֶם כֹּל – מְחַנֵּךְ עַצְמוֹ עַל יְדֵי חֲנִיכוֹ, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְחַנֵּךְ אֶת חֲנִיכוֹ עַל יְדֵי עַצְמוֹ.
(יסודות לתקנות מושב עובדים ב)
הַחִנּוּךְ הָעַצְמִי, מְלַמֵּד אוֹתָנוּ הַטֶּבַע, הִנֵּהוּ הַחִנּוּךְ גַּם לַאֲחֵרִים. בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהוּא חִנּוּךְ עַצְמִי, הִנֵּהוּ הַחִנּוּךְ הַיְחִידִי לַאֲחֵרִים. חִנּוּךְ אַחֵר לַאֲחֵרִים אָיִן. בְּמוּבָן זֶה מְחַנְּכִים גַּם בַּעֲלֵי הַתּוֹרוֹת, כְּלוֹמֵר, מְחַנְּכִים בְּמִדָּה שֶׁתּוֹרָתָם189 הִיא פֵּרוּשׁ לְחִנּוּכָם הָעַצְמִי. מַה שֶּׁיּוֹתֵר מִזֶּה190 – הוּא תּוֹרָה, סֵפֶר, הוּא יָכוֹל לְהַפְּנֵט191, אֲבָל לֹא לְחַנֵּךְ, הוּא אוּלַי מַעֲנִיק192, אֲבָל לֹא מְשַׁחְרֵר.
(מתוך קריאה א)
עִקַּר הַחִנּוּךְ, הַחִנּוּךְ בְּעֶצֶם, כְּלוֹמֵר, עִקַּר הַקֹּשִׁי הוּא בְּעֶצֶם הָעֻבְדָּה, שֶׁאֵין לְחַנֵּךְ אֲחֵרִים, שֶׁאֵין לְהַקְנוֹת אֶת הַחִנּוּךְ עַל יְדֵי לִמּוּד. שֶׁהֲרֵי הַתְּנָאי הָרָאשִׁי וְהָרִאשׁוֹן הוּא פֹּה הַחֹפֶשׁ הַגָּמוּר, הַחֹפֶשׁ מִכָּל הַשְׁפָּעָה, מִכָּל דֵּעוֹת, מִכָּל רוּחַ מִן הַחוּץ שֶׁל הָעַצְמוּת הַמִּתְחַנֶּכֶת, עַד שֶׁהַנֶּפֶשׁ תַּרְגִּישׁ אֶת עַצְמָהּ בְּיַחַס לְאָדָם מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁהִיא מַרְגִּישָׁה אֶת עַצְמָהּ בְּיַחַס לַטֶּבַע – בַּת חוֹרִין, עֲרֻמָּה וּדְבֵקָה בְּעֶצֶם הָאָדָם בְּלִי אֶמְצָעִי, בְּלִי קְשָׁרִים, בְּלִי לְבוּשִׁין, בְּלִי חֲצִיצָה193. פֹּה קָצְרָה יַד הָאָדָם לַעֲזוֹר לַחֲבֵרוֹ. לְכָל הַיּוֹתֵר הוּא יָכוֹל לָקַחַת מִמֶּנּוּ מַה שֶׁמֵּעִיק עָלָיו194, יוֹתֵר נָכוֹן, כְּאִלִּוּ לְהִסְתַּלֵּק הַצִּדָּה בְּיַחַד עִם יֶתֶר הָאָדָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהָעִיק עָלָיו, כְּדֵי לָתֶת לוֹ מָקוֹם לְהִשְׁתַּחְרֵר בְּכֹחַ עַצְמוֹ וְעַל פִּי דֶרֶך עַצְמוֹ מִשִּׁעְבּוּדוֹ לָאָדָם, כְּאִלִּוּ לָתֶת לוֹ מָקוֹם לַעֲמוֹד פָּנִים אֶל פָּנִים עִם הַטֶּבַע וְהַחַיִּים, וּבִכְלָל זֶה עַם הָאֱנוֹשׁוּת, לַעֲמוֹד יְחִידִי, כַּעֲמוֹד זֶה לְעֻמַּת זֶה שְׁנֵי כֹּחוֹת שָׁוִים, שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת שָׁווֹת, וְלִמְצֹא לוֹ מֵעַצְמוֹ אֶת יַחֲסוֹ אֲלֵיהֶם. זֹאת אוֹמֶרֶת: כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל אָדָם לַעֲזוֹר בְּמוּבָן זֶה לַחֲבֵרוֹ הַמִּתְחַנֵּךְ, הוּא לְעוֹרֵר בּוֹ אֶת הַכָּרַת עַצְמוֹ, אֶת אוֹרָה הָעַצְמִי שֶׁל נִשְׁמָתוֹ, עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶת עַצְמוֹ רָאוּי לְכָךְ, רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ, וּמִמֵּילָא חַיָּב לְבַקֵּשׁ תָּמִיד, בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יַחַס יָשָׁר, עַצְמִי, בִּלְתִּי־אֶמְצָעִי, לֹא עַל דַּעַת אֲחֵרִים וְלֹא לְפִי רוּחָם אוֹ לְפִי טַעְמָם שֶׁל אֲחֵרִים, כִּי אִם עַל דַּעַת עַצְמוֹ, וּלְפִי מַה שֶּׁהוּא וּכְמוֹ שֶׁהוּא, אֶל הַטֶּבַע, אֶל הַהֲוָיָה, אֶל הַחַיִּים, אֶל הָאָדָם, אֶל עַצְמוֹ.
(מתוך קריאה א)
כְּלוּם עַל פִּי הָאֱמֶת לַאֲמִתָּהּ יֵשׁ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ, יֵשׁ מִי שֶׁרַשָּׁאי לְחַנֵךְ אֲחֵרִים, לְהוֹרוֹת דֵּעָּה לַאֲחֵרִים? כְּלוּם יֵשׁ מִי שֶׁדֵּעוֹתָיו, טַעְמוֹ, חֶשְׁבּוֹן הָעוֹלָם וְחֶשְׁבּוֹן הַחַיִּים שֶׁלּוֹ הֵם וַדָּאִיִּים, מֻחְלָטִים וּכְלָלִיִּים בְּמִדָּה כָּזֹאת, שֶׁהוּא יָכוֹל, שֶׁהוּא רַשָּׁאי לְהַטִּילָם עַל אֲחֵרִים? כְּלוּם יֵשׁ אוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת אֵיזֶה נוּסָח כְּלָלִי שֶׁל חִנּוּךְ שֶׁהַכֹּל שָׁוִים בּוֹ195? כְּלוּם יֵשׁ אֵיזֶה צֶלֶם אָדָם, צֶלֶם אֻמָּה, צֶלֶם חַיִּים אוֹ נוּסַח חַיִּים קְבוּעִים לְדוֹרוֹת עוֹלָם, אֲשֶׁר רַק עַל פִּיהֶם מְחֻיָּבִים לִהְיוֹת טְבוּעִים196 כָּל בְּנֵי אָדָם, כָּל הָאֻמּוֹת, חַיֵּי כָּל הָאֻמּוֹת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְרַק עַל פִּיהֶם נֶעֱרָכִים? כְּלוּם עַל פִּי הָאֱמֶת אֵין כָּל אָדָם, כָּל אֻמָּה, כָּל חַיִּים צֶלֶם לְעַצְמָם197, צֶלֶם אֲשֶׁר רַק עַל פִּיו הֵם יְכוֹלִים לְהִתַּקֵּן, לְהִתְחַדֵּשׁ, לְהִשְׁתַּכְלֵל וְלַעֲלוֹת עַד לְאוֹתָהּ הַמַּעֲלָה, שֶׁהֵם מְסֻגָּלִים לְהַשִּׂיג וְרַק עַל פִּיו הֵם יְכוֹלִים לִהְיוֹת מוּבָנִים וְנֶעֱרָכִים? כְּלוּם לֹא זֶה כָּל עֹמֶק עֲשִׁירוּתָהּ שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, כָּל עֹמֶק עֲשִׁירוּתָם שֶׁל הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיּים? כְּלוּם לֹא זֶה יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת שֶׁל כָּל חִנּוּךְ אֱנוֹשִׁי חָי?
(מתוך קריאה א)
קָשֶׁה מְאֹד, אֲבָל גַּם גָּדוֹל מְאֹד תַּפְקִידוֹ שֶׁל הַמּוֹרֶה בְּתוֹר מְחַנֵּךְ, גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּתוֹר מְלַמֵּד תּוֹרָה וָדָעַת. הַמּוֹרֶה הַמְחַנֵּךְ, אִם לְצַיְּרוֹ לָנוּ בְּאוֹתָהּ הַצּוּרָה שֶׁתַּפְקִידוֹ דוֹרֵשׁ אֶת זֶה, צָרִיךְ קֹדֶם כֹּל לִהְיוֹת פִילוֹסוֹף, בַּעַל הַשְׁקָפַת־עוֹלָם שְׁלֵמָה מִשֶּׁלּוֹ, כְּלוֹמֵר, בְּטֶרֶם בּוֹאוֹ לְחַנֵּךְ אָדָם הוּא צָרִיךְ לָדָעַת אֶת הָאָדָם, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ אֶת הָאָדָם אֶלָּא מִתּוֹךְ הָאָדָם198 שֶׁבּוֹ בְּעַצְמוֹ, מִתּוֹךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ. הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת בֶּן־הַטֶּבַע, שֶׁהֲרֵי תַּפְקִידוֹ לְחַנֵּךְ אֶת הָאָדָם לֹא רַק בְּתוֹר פְּרוֹדוּקְט חֶבְרוּתִי וּלְאֻמִּי, כִּי אִם בְּעִקָּר, בְּרֹאשׁ וְרִאשׁוֹנָה בְּתוֹר חִזָּיוֹן קוֹסְמִי199, שֶׁהֲרֵי בִּשְׁבִיל הָאָדָם, בְּנִדּוֹן דִּידַן200, בִּשְׁבִיל הַמִּתְחַנֵּךְ, אֵין כָּל הָעוֹלָם אֶלָּא בּוֹ בְּעַצְמוֹ201. הַחִנּוּךְ אֵינוֹ נִלְמָד עַל פִּי סְפָרִים אוֹ עַל פִּי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה, כִּי הַמְחַנֵּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת הַסֵּפֶר אוֹ הַתְּמוּנָה הַחַיָּה, כְּלוֹמֵר, הֶחָנִיךְ צָרִיךְ לִרְאוֹת מֵאֵלָיו, מִבְּלִי כָּל הֶעָרָה מִצַּד הַמְחַנֵּךְ, מַה שֶּׁהַמְחַנֵּךְ יָצָר וְיוֹצֵר מֵעַצְמוֹ, מִתּוֹךְ תְּכוּנַת נַפְשׁוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא, הֶחָנִיךְ, יָבֹא לִידֵי הַכָּרָה, כִּי גַם הוּא צָרִיךְ וְיָכוֹל לִיצוֹר מֵעַצְמוֹ דְבַר־מַה, וּבִשְׁבִיל שֶׁיְּבַקֵּשׁ וְיִמְצָא מַהוּ הַדָּבָר שֶׁהוּא יָכוֹל לִיצוֹר מֵעַצְמוֹ. מִתּוֹךְ תְּכוּנַת נַפְשׁוֹ הוּא. לְפִיכָךְ צָרִיךְ הַמְחַנֵּךְ לִהְיוֹת אָדָם חַי, אָדָם שֶׁחַיָּיו הֵם יְצִירָה שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת.
(אוניברסיטה עברית א)
גַּם כֹּחוֹת עַצְמוֹ, גַּם נִגְעֵי עַצְמוֹ אֵין אָדָם רוֹאֶה אֶלָּא לְאוֹרָהּ הָעַצְמִי שֶׁל נִשְׁמָתוֹ, וְאֵין אַחֵר יָכוֹל לְחַנֵּךְ, כִּי אֵין אוֹרוֹ שֶׁל הָאֶחָד202 יָכוֹל לְהָאִיר אֶת נִשְׁמָתוֹ שֶׁל הַמִּתְחַנֵּךְ.
(מתוך קריאה א)
מֵהַטֶּבַע יֵשׁ לִלְמוֹד, כֵּיצַד הוּא מְחַנֵּךְ. הַשָּׁמַיִם, הֶהָרִים, הַסְּלָעִים, הַצְּמָחִים, הַיָּם, הָרוּחַ, הָעֲנָנִים, הַלַּיְלָה וְכו' אֵינָם בָּאִים לְחַנֵּךְ203 – וְכַמָּה הֵם מְחַנְּכִים! וְכַמָּה הָיוּ מְחַנְּכִים, לוּ יָדַע הָאָדָם לְבַקֵּשׁ תּוֹרָה מִפִּיהֶם, יוֹתֵר נָכוֹן, לְבַקֵּשׁ תּוֹרַת עַצְמוֹ עַל פִּיהֶם.
(מתוך קריאה א)
מִי כַּמּוֹרֶה הַמְחַנֵּךְ, מִי כָּאָדָם הַנּוֹעַד עַל פִּי עֶצֶם תַּפְקִידוֹ לְהַכִּיר אֶת הַחַיִּים, לְהַכִּיר אֶת הָאָדָם, אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם מִמְּקוֹרָם הָרִאשׁוֹן, מִי כָּמוֹהוּ צָרִיךְ לָדַעַת אֶת עֵרֶך הַחֲלוֹמוֹת הַגְּדוֹלִים204, אֶת עֶרְכָּם בְּחַיֵּי הָאָדָם, בְּיִחוּד בְּחִנּוּךְ הָאָדָם?
(אוניברסיטה עברית א)
הַחַיִּים הֵם מוֹרֶה גָדוֹל, מְחַנֵּךְ גָּדוֹל וְגַם רֵעַ נֶאֱמָן. לְפָחוֹת מְחַנֵּךְ יוֹתֵר גָּדוֹל וְרֵעַ יוֹתֵר נֶאֱמָן אֵין לָנוּ. אֲבָל בִּשְׁבִיל לְקַבֵּל בִּשְׁלֵמוּת מַה שֶּׁהֵם נוֹתְנִים, צָרִיךְ לָדַעַת לְהִתְהַלֵּךְ אִתָּם205 כְּהִתְהַלֵּךְ אֶת מְחַנֵּךְ וָרֵעַ.
(מכתבים תרע"ו ה)
אֵין מוֹרֶה וְאֵין מְחַנֵּךְ כְּיִסּוּרִים גְּדוֹלִים, כְּצָרוֹת גְּדוֹלוֹת.
(בשעה זו א)
אִם יֵשׁ חִנּוּךְ לְעָם, הֲרֵי זֶה בְּדוֹמֶה לְחִנּוּךְ הַיָּחִיד – רַק חִנּוּךְ עַצְמִי. כָּל עִקָּרוֹ שֶׁל הַחִנּוּךְ הוּא גִלּוּי עַצְמוּתוֹ הַמְיֻחֶדֶת, אֲמִתּוֹ הַמְיֻחֶדֶת, אוֹר נִשְׁמָתוֹ הַמְיֻחָד שֶׁל הָעָם אוֹ הַשָּׂגַת חֵרוּתוֹ הָעֶלְיוֹנָה206 וְיַחֲסוֹ הָעֶלְיוֹן: יַחֲסוֹ הַמְיֻחָד, הָעַצְמִי, הַבִּלְתִּי־אֶמְצָעִי אֶל הַטֶּבַע, אֶל הַהֲוָיָה, אֶל הַחַיִּים, אֶל הָאָדָם, אֶל עַצְמוֹ.
(מתוך קריאה א)
הַשְּׁאִיפָה לִחְיוֹת בְּסַלּוֹן רוּחָנִי207, בְּשָׁעָה שֶׁרֹב בְּנֵי הָאָדָם חַיִּים בְּאֻרְווֹת רוּחָנִיּוֹת208, גַּם הִיא הִנֶּהָ מִין בֻּרְגָּנִיּוּת, בֻּרְגָּנִיּוּת רוּחָנִית. מִמִּצְוֹתָיו שֶׁל הַחִנּוּךְ הָעַצְמִי הוּא “וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא אֶת חַטָּאתָם… וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ”209 – עִם הַטּוֹבְעִים בַּבִּצָּה, וְלֹא עִם גָּרֵי הַסַּלוֹן הָרוּחָנִי. כָּל עוֹד יֵשׁ בִּצָּה210 רוּחָנִית שֶׁבְּנֵי אָדָם טוֹבְעִים בָּהּ, דַּוְקָא הַשּׁוֹאֲפִים לְטָהֳרָה רוּחָנִית חַיָּבִים לְטַפֵּל בְּנִקּוּי הָאֻרְווֹת הָרוּחָנִיּוֹת, בְּיִבּוּשׁ הַבִּצָּה הָרוּחָנִית. בָּזֶה יֵשׁ יוֹתֵר חִנּוּךְ עַצְמִי מֵאֲשֶׁר בְּכָל הִתְבַּדְּלוּת כִּתָּתִית.
(מטיולי בכבישים ד)
בְּמַצָּבֵנוּ שֶׁל הַיּוֹם, שֶׁחַיֵּינוּ הַלְאֻמִּיִּים הָעַצְמִיִּים בְּכָל אַרְצוֹת פִּזּוּרֵינוּ נִתְמַזְמְזוּ לְגַמְרֵי, שֶׁאֲנַחְנוּ קְרוּעִים לִקְרָעִים כְּמִסְפָּר הָרוּחוֹת211 הַמְנַשְּׁבוֹת בְּעוֹלְמוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, וְשֶׁכָּל קֶרַע נִשָּׂא בְּרוּחַ אַחֶרֶת וְחַי בָּרוּחַ הָאַחֶרֶת הַהִיא, אֵין לעַצְמוּתֵנוּ הַלְאֻמִּית גּוֹאֵל אַחֵר מִלְּבַד עַצְמוּתוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ212, שֶׁל כָּל “אֲנִי” חַי שֶׁבְּקִרְבֵּנוּ. כָּל הַחוֹשֵׁב עַל חִנּוּךְ לְאֻמִּי בַּזְּמָן הַזֶּה, עָלָיו לִדְאוֹג קֹדֶם כֹּל לִשְׁלֵמוּת הָעַצְמִית הַפְּרָטִית, שֶׁבְּהֶכְרֵחַ כָּלוּל בָּהּ הַיְסוֹד הַלְאֻמִּי, וּלְפַרְנָסַת הַיְסוֹד הַלְאֻמִּי הַזֶּה, עָלָיו לִדְאוֹג לְטִפּוּחַ אוֹתָן הַנִּימִים הַדַּקּוֹת וְהַנַּעֲלָמוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, שֶׁהֻרְכַּב מֵהֶן הַיְסוֹד הַלְאֻמִּי שֶׁבָּ“אֲנִי” הַפְּרָטִי.
(הערכת עצמנו ג)
עַל הַדוֹר הַצָּעִיר אֶפְשָׁר לִפְעוֹל הָרְבֵּה, בְּכָל אֹפֶן יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עַל הַגְּדוֹלִים, מוּבָן, אִם לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִלֵּב נֶאֱמָן, אוֹהֵב וְכוֹאֵב.
(מכתבים תרע"ט ה)
הַחִנּוּךְ וְהַמְחַנֵּךְ: מלואים
בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֲנִי נִתְקָל בִּשְׁאֵלַת חִנּוּךְ יְלָדִים אֲנִי נֶאְלָם דּוּמִיָּה, יֵשׁ אֵיזוֹ הַרְגָּשָׁה שֶׁל עֹמֶק לֹא־נֶחְקָר, שֶׁל אֵיזֶה נֶעְלָם שֶׁלֹּא נִתְפָּס.
(מכתבים תרפ"א ה)
7. הַלָּשׁוֹן וּתְחִיָּתָהּ
הַלָּשׁוֹן מְהַוָּה כֹּחַ־חַיִּים לְאֻמִּי כַּבִּיר רַק בְּמָקוֹם שֶׁקַיָּמִים חַיֵּי־עָם מְיֻחָדִים, הַזּוֹרְמִים וְיוֹצְרִים בְּדַרְכָּם הַלְאֻמִּית הַמְיֻחֶדֶת וְדוֹרְשִׁים עַל כֵּן אֶמְצָעֵי־בִּטּוּי מְיֻחָדִים לָהֶם – שָׂפָה לְאֻמִּית מְיֻחֶדֶת.
(מכתבים מא"י ב)
אִם נְכוֹנָה הָאִמְרָה שֶׁ“הַסִּגְנוֹן הוּא הָאָדָם”213, אָז רָאוּי הַדָּבָר לִגְרוֹס, בְּוַדָּאוּת, כִּי “הַלָּשׁוֹן הִיא הָאֻמָּה”214.
(מכתבים מא"י ב)
נִשְׁמַת הָאֻמָּה מִשְׁתַּקֶּפֶת בִּלְשׁוֹנָהּ.
(הדבור העברי ד)
אֵין הַלָּשׁוֹן רַק כְּלִי מִבְטָא לַנֶּפֶשׁ וְאֵין הִיא מְחַזֶּקֶת יוֹתֵר מִמַּה שֶׁיֵּשׁ בַּנָּפֶשׁ.
(הדבור העברי ד)
הַלָּשׁוֹן הַלְאֻמִּית בִּכְלָל יֵשׁ לָהּ שָׁרָשִׁים כֹּה דַקִּים, כֹּה רַכִּים, מֻשְׁרָשִׁים כֹּה עָמֹק וְכֹה אֵיתָן בְּתוֹךְ הַנִּימִים הַיּוֹתֵר דַּקּוֹת וְהַיּוֹתֵר נַעֲלָמוֹת שֶׁל נִשְׁמַת הָאָדָם עַצְמָהּ, עַד כִּי בְּמוֹת הַלָּשׁוֹן הַלְאֻמִּית יָמוּתוּ יַחַד עִמָּהּ גַּם הַרְבֵּה מִן הַנִּימִים הָאֵלֶּה, וְכָל לָשׁוֹן אַחֶרֶת שֶׁבָּעוֹלָם אֵינֶנָּה מְסֻגֶּלֶת לְהָשִׁיב לָהֶם חַיִּים, וְרַק בְּשׁוּב הַלָּשׁוֹן הַלְאֻמִּית – יָשׁוּבוּ גַם הֵם לִתְחִיָּה.
(הדבור העברי ד)
גָּדוֹל כֹּחַ הַלָּשׁוֹן עַל נִשְׁמוֹת אִישֵׁי הָאֻמָּה.
(הדבור העברי ד)
אֵיכָה תִּמְצָא יְחָסִים פְּשׁוּטִים, אִם מֵרֵאשִׁית גִּשְׁתְּךָ אֶל הָאָדָם שֶׁאֵינְךָ יוֹדְעוֹ לֹא לְשֶׁבַח וְלֹא לִגְנַאי, אוֹ שֶׁהִנְּךָ מַכִּירוֹ אַךְ אֵינְךָ מְכַבְּדוֹ וְאֵינְךָ בּוֹזֵהוּ, אוּלָם אֵינְךָ חָפֵץ כְּלָל לִנְגּוֹעַ בִּכְבוֹדוֹ, אוֹ יוֹתֵר מִזֶּה, שֶׁהִנְּךָ מְכַבֵּד אוֹתוֹ בְּלִבְּךָ, וְדַוְקָא מִטַּעַם זֶה נַפְשְׁךָ סוֹלֶדֶת215 לְדַבֵּר אֵלָיו בְּלָשׁוֹן שֶׁאֵינָהּ אֱמֶת תְּמִימָה – אִם מֵרֵאשִׁית דַבֶּרְךָ אֵלָיו הִנְּךָ מְחֻיָּב לְדַבֵּר אֵלָיו, אֶל הַיָּחִיד, כְּאִלּוּ הִנְּךָ מְדַבֵּר אֶל רַבִּים216, וְלִקְרֹא לוֹ “אָדוֹן”, בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָךָ מוּכָן כְּלָל לִקְנוֹת אָדוֹן לְעַצְמְךָ וְאֵינְךָ עוֹבְדוֹ כְּלָל וּכְלָל? מִי בַּעַל נֶפֶשׁ לֹא יַרְגִּישׁ לִפְעָמִים רֶגֶשׁ בִּלְתִּי־נָעִים בְּכָתְבוֹ “אָדוֹן נִכְבָּד” לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ לֹא “אָדוֹן” וְלֹא “נִכְבָּד”? בְּמִקְרֶה כָּזֶה אָדָם מוֹרֵה־הֶתֵּר217 לְעַצְמוֹ, כִּי הַדִּבּוּר “אָדוֹן נִכְבָּד” זֶהוּ רַק דִּבּוּר שֶׁל נִמּוּס, כְּלוֹמֵר הֶתֵּר שֶׁקֶר פְּרָטִי עַל סְמַךְ שֶׁקֶר כְּלָלִי218.
(הדבור העברי ד)
תְּחִיַּת הַלָּשׁוֹן הִיא בְּעֶצֶם יְצִירַת חַיִּים חֲדָשִׁים, חַיִּים עִבְרִיִּים עֲשִׁירִים וַעֲמֻקִּים, מְלֵאִים וּשְׁלֵמִים.
(הדבור העברי ד)
הֲלֹא תְּחִיַּת הַלָּשׁוֹן תִּתְהַוֶּה אֶצְלֵנוּ בְּבַת אַחַת עַם תְּחִיַּת הָאֻמָּה: הָאֻמָּה תְּחַיֶּה אֶת הַלָּשׁוֹן וְהַלָּשׁוֹן תְּחַיֶּה אֶת הָאֻמָּה.
(הדבור העברי ד)
תְּחִיַּת הַלָּשׁוֹן הִיא מְקוֹר חַיִּים לֹא רַק לְנִשְׁמַת כְּלָל הָאֻמָּה, כִּי אִם גַּם לְנִשְׁמָתוֹ הַפְּרָטִית שֶׁל כָּל יָחִיד, שֶׁל כָּל אִישׁ מֵאִישֵׁי הָאֻמָּה.
(הדבור העברי ד)
כָּל יְהוּדִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֹחַ בְּקָדְקָדוֹ וְלֵב רַגָּשׁ בְּחָזֵהוּ, כָּל הַיּוֹדֵעַ וּמַכִּיר אֶת עַצְמוֹ וּמְבַקֵּשׁ אֳפָקִים חֲדָשִׁים בְּקֶרֶב נִשְׁמָתוֹ, כָּל הַמְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם219 תָּמִיד מַעֲשֵׂי בְּרֵאשִׁית בְּעוֹלָמוֹ הַפְּנִימִי, הוּא יִמְצָא בִּתְחִיַּת הַלָּשׁוֹן בְּפִיו וּבִלְבָבוֹ מַעְיָן הַמִּתְגַבֵּר שֶׁל תְּחִיָּה לְנִשְׁמָתוֹ, אֲשֶׁר יַכְנִיס חַיִּים וְאוֹר לְמִסְתְּרֶיהָ, לְפִנּוֹתֶיהָ הַיּוֹתֵר נֲעֲלָמוֹת וְהַיּוֹתֵר אֲפֵלוֹת, וְיַעֲשִׁיר אֶת אוֹצְרוֹת מַחֲשַׁבְתּוֹ וְהַרְגָּשָׁתוֹ עֹשֶׁר רַב.
(הדבור העברי ד)
הִתְעוֹרְרוּת כֹּחַ הַחַיִּים שֶׁבַּלָּשׁוֹן הֲלֹא הִיא הָעֲרֻבָּה הַיּוֹתֵר בְּטוּחָה לִתְחִיָּתָהּ.
(מכתב גלוי לי"ח ברנר א)
לֹא בַּלְשָׁנִים220 מְלֻמָּדִים יְחַיּוּ אֶת הַלָּשׁוֹן, כִּי אִם חֲכָמִים וּבַעֲלֵי נֶפֶשׁ יְהוּדִית כְּאֶחָת. לְהַחֲיוֹת לָשׁוֹן אוֹ לִיצוֹר צוּרוֹת חַיִּים חֲדָשׁוֹת מְסֻגָּלִים רַָק אֵלֶּה הַמְּלֵאִים חַיִּים, אֵלֶּה שֶׁשָּׁרְשֵׁי נִשְׁמָתָם מְרֻבִּים וַעֲמֻקִּים, שֶׁבָּהֶם אָצוּר בְּמִדָּה מְרֻבָּה הָאוֹר הַגָּנוּז221 שֶׁל הַלָּשׁוֹן הַלְאֻמִּית. אָדָם אֶחָד בַּעַל לָשׁוֹן חַיָּה בֶּאֱמֶת יַצְלִיחַ יוֹתֵר לְהַחֲיוֹת אֶת הַלָּשׁוֹן בְּפִי אֲחֵרִים וּבְלִבָּם מֵאַלְפֵי מְדַבְּרִים בְּדִבּוּר פוֹנוֹגְרָפִי222. נֵר דּוֹלֵק אֶחָד יַדְלִיק הַרְבֵּה יוֹתֵר נֵרוֹת מֵאַלְפֵי גָפְרִיתִיּוֹת לַחוֹת מִתְנוֹצְצוֹת בַּחֹשֶׁךְ וְאֵינָן דּוֹלְקוֹת.
(הדבור העברי ד)
הַלָּשׁוֹן הַמְיֻחֶדֶת לָנוּ בְּאַרְצוֹת הַגּוֹלָה אֵינָהּ אֶלָּא זַ’רְגוֹן, בְּלִיל223 יְסוֹדוֹת שׁוֹנִים מִתּוֹךְ שָׂפוֹת שׁוֹנוֹת, יַעַן כִּי גַם חַיֵּינוּ אֵינָם אֶלָּא זַ’רְגוֹן, בְּלִיל יְסוֹדוֹת שֶׁל חַיִּים שׁוֹנִים.
(מכתבים מא"י ב)
לֹא לְחִנָּם נִשְׁתַּמְּרוּ בַּזַּ’רְגוֹן עַד הַיּוֹם כַּמָּה מִלִּים עִבְרִיּוֹת: לֹא רַק מִשּׁוּם שֶׁהִנָּן מְשַׁמְּשׁוֹת לְצֹרֶךְ דָּתִי וְלֹא רַק מִשּׁוּם שֶׁהָרְדִיפוֹת מִן הַחוּץ הִכְרִיחוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאֵיזוֹ מִלִּים שֶׁאֵינָן מוּבָנוֹת לַאֲחֵרִים, כִּי אִם פָּשׁוּט, מִפְְּנֵי שֶׁבָּהֶן מֻבַּעַת סְגֻלַּת הַנְּשָׁמָה הַיְּהוּדִית בְּמִדָּה גְדוֹלָה כָּזֹאת, עַד שֶׁאֵין לְהַחֲלִיפָן בַּאֲחֵרוֹת, כָּל זְמָן שֶׁנִּשְׁתַּמְּרָה בִּשְׁלֵמוּתָהּ הַיּוֹתֵר אֶפְשָׁרִית לָהּ בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה הַנְּשָׁמָה הַיְּהוּדִית.
(הדבור העברי ד)
מִלְחַמְתָּם שֶׁל הַאִידִישִׁיסְטִים בָּעִבְרִית אֵינָהּ בְּעֶצֶם אֶלָּא מִין “תָּמוּת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים”224.
(עבודת התחיה בארצות הגולה ב)
הַלָּשׁוֹן וּתְחִיָּתָהּ: מלואים
גָּדוֹל כֹּחַ הַלָּשׁוֹן עַל עֲבוֹדַת הַמַּחֲשָׁבָה הָעַצְמִית וְגָדוֹל וְעָמֹק חֶלְקָהּ בַּיְצִירָה הָעַצְמִית. כְּשֶׁהַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית נַעֲשֵׂית לִשְׂפַת הַצִּבּוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה, מַעֲמִיקָה הִיא אֶת מְקוֹר הַמַּחֲשָׁבָה הָעַצְמִית בְּנֶפֶשׁ הַיְהוּדִי, מְגַלָּה שְׁבִילִים לֹא־שִׁעֲרוּם בַּהֲלָךְ־מַחֲשָׁבְתּוֹ, שְׁלַבִּים לֹא־שִׁעֲרוּם בְּסֻלָּם הַמּוּסִיקָלִי שֶׁל הַרְגָּשָׁתוֹ, וּבִכְלָל מוֹסִיפָה חַיִּים וְכֹחַ לְהַכָּרָתוֹ וּלְהַרְגָּשָׁתוֹ הָעַצְמִית.
(עבודת התחיה בארצות הגולה ב)
בַּלָּשׁוֹן הַיּוֹתֵר יָפָה יֶשְׁנָן מִלִּים לֹא־יָפוֹת וְלֹא נְכוֹנוֹת מֵהַצַּד הַבַּלְשָׁנִי. הָעִקָּר הוּא, כִּי הַמֻּשָּׂג הַחַי יִמְצָא לוֹ אֶת בִּטּוּיוֹ הֶחָי. וְאִם גָּדוֹל כֹּחוֹ שֶׁל הַסּוֹפֵר בִּידִיעַת הַלָּשׁוֹן, הִנֵּה יָפֶה כֹּחַ הַמְדַבְּרִים בַּמֶּה שֶׁהֵם רַבִּים וּבַמֶּה שֶׁהַמִּלָּה שֶׁבְּפִיהֶם הִיא דָבָר שֶׁבַּחַיִּים, דָּבָר שֶׁמִּתְפַּתֵּחַ וְגָדֵל עַד שֶׁמִּתְבָּרֵר כָּל צָרְכּוֹ, וְהִתְעוֹרְרוּת כֹּחַ הַחַיִּים שֶׁבַּלָּשׁוֹן הֲלֹא הִיא הָעֲרֻבָּה הַיּוֹתֵר בְּטוּחָה לִתְחִיָּתָהּ.
(מכתב גלוי לברנר א)
בְּדוֹרֵנוּ דּוֹר הַדֵּעָה, דּוֹר הַדֵּעוֹת הַמְחֻדָּדוֹת וְהַהַרְגָּשׁוֹת הַמְזֻכָּכוֹת, צָרִיךְ הָאָדָם לְהַרְגִּישׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁל טַעַם־לִפְגָם בְּדַרְכֵי הַנִּמּוּס שֶׁל הַלְּשׁוֹנוֹת הָאֵרָפִּיּוֹת. אוּלָם אֲנַחְנוּ, הַנִּמְצָאִים בְּעִנְיָן זֶה בַּתְנָאִים הַיּוֹתֵר רְצוּיִּים, בְּבוֹאֵנוּ לְהַחֲיוֹת אֶת לְשׁוֹנֵנוּ, שֶׁבְּעִקָּרָהּ יֵשׁ בָּהּ מִן הַפַּשְׁטוּת וְהַטִּבְעִיּוּת, עָלֵינוּ לָשׁוּב אֶל הַפַּשְׁטוּת וְהַטִּבְעִיּוּת הַיּוֹתֵר אֶפְשָׁרִית. צָרִיךְ לְהַכְנִיס אֶל לְשׁוֹנֵנוּ נִמּוּס אֲמִתִּי, פְּנִימִי, נִמּוּס הַנּוֹבֵעַ מִמָּקוֹר טָהוֹר, מִמְּקוֹר הַלֵּב הַטָּהוֹר וְהַנְּשָׁמָה הַתְּמִימָה, נִמּוּס, שֶׁאֵין לוֹ צֹרֶךְ בְּבִטּוּיִים מְסֻלְסָלִים, לֹא בַּדִּבּוּר הַחַי וְלֹא בִדְבָרִים שֶׁבִּכְתָב.
(הדבור העברי ד)
הַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית הִיא נֵתַח מִן הַנְּשָׁמָה הָעִבְרִית, נֵתַח חַי שֶׁל חַיִּים יְהוּדִיִּים. אִם אֵין מַרְגִּישִׁים בָּזֶה, אִם אֵין חַיִּים בָּזֶה – אֵין זֶה נִתָּן לְהוֹכָחָה.
(מכתבים מא"י ב)
בְּמָסְרֵנוּ לִלְשׁוֹנֵנוּ הַלְּאֻמִּית אֶת הַשִּׁלְטוֹן הַיְחִידִי וְהַמָּחְלָט בְּנִשְׁמָתֵנוּ תַחַת שִׁלְטוֹנָן שֶׁל שָׂפוֹת אֲחֵרוֹת, אֵירָפִּיּוֹת, הִנֵּה הִיא בְּהֶכְרֵחַ תַּעֲשֶׂה שָׁם, בְּכָל גִּנְזֵי הַנֶּפֶשׁ, בְּכָל אוֹצְרוֹת הַמַּחֲשָׁבָה וְהָרֶגֶשׁ, סְדָרִים חֲדָשִׁים בְּחִבּוּר הַמֻּשָּׂגִים וְצִיוּרֵי הַמַּחֲשָׁבָה וּבַמֶּה שֶׁנִדְבָּק בָּהֶם מִן הַצַּד, מִן הָרֶגֶשׁ וּמִצִּלְלֵי הָרֶגֶשׁ, וְתִבְרָא יְחָסִים חֲדָשִׁים וַעֲרָכִים חֲדָשִׁים בֵּינֵיהֶם, לְפִי שִׁנּוּי הַהֶקֵּף וְהַתֹּכֶן שֶׁל כָּל מִלָּה מִמִּלּוֹתֶיהָ וְכָל מִבְטָא מִמִּבְטָאֶיהָ וְיִחוּסָם זֶה לָזֶה לְעֻמַּת הַמִּלּוֹת וְהַמִּבְטָאִים שֶׁל לְשׁוֹנוֹת אֵירָפָּה.
(הדבור העברי ד)
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁלָּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁלָּנוּ תָקוּם לִתְחִיָּה גְמוּרָה בְאַרְצֵנוּ הַנּוֹשָׁנָה, יִהְיֶה הַדָּבָר לְאוֹת, כִּי עַמֵּנוּ, עַם יִשְׂרָאֵל הַזָּקֵן, שָׁב אַף הוּא לִתְחִיָּה, הָיְתָה לוֹ עֶדְנָה מֵחָדָשׁ.
(מכתבים מא"י ב)
אִלּוּ לֹא הָיוּ לָנוּ קַנָּאִים לַדִּבּוּר הָעִבְרִי, מִי יוֹדֵעַ, אִם הָיָה הַדִּבּוּר הָעִבְרִי מַגִּיעַ עַד לְאוֹתָהּ הַמַּדְרֵגָה שֶׁהוּא עוֹמֵד עָלֶיהָ הַיּוֹם. וְאִם לֹא יִהְיוּ לָנוּ גַם לְהַבָּא קַנָּאִים כָּאֵלֶּה, מִי יוֹדֵעַ, אִם יַעֲלֶה בְּיָדֵינוּ לַעֲשׂוֹת אֶת שְׂפָתֵנוּ לְשָׂפָה חַיָּה בֶּאֱמֶת.
(העבודה א)
לְשֵׁם הֲפָצַת הַדִּבּוּר הָעִבְרִי נָחוּץ בִּמְאֹד, כִּי כָל הַסְּפָרִים הָעִבְרִיִּים, וַאֲפִלּוּ הָעִתּוֹנִים, יִהְיוּ נִדְפָּסִים בִּנְקֻדּוֹת. חֹסֶר נְקֻדּוֹת הוּא מִכְשׁוֹל גָּדוֹל מְאֹד עַל דֶּרֶךְ הַקְּרִיאָה הָעִבְרִית וְלִמּוּד הַשָּׂפָה מִתּוֹךְ קְרִיאָה.
(עבודת התחיה בארצות הגולה ב)
צָרִיךְ גַּם בְּאַרְצוֹת הַגּוֹלָה, לֹא פָחוֹת מֵאֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְאַמֵּץ אֶת כָּל כֹּחוֹתֵינוּ לַעֲשׂוֹת אֶת הַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית לִמְדֻבֶּרֶת, שְׂפַת הַדִּבּוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הַיְהוּדִי, אִם חֶפְצֵנוּ בִתְחִיָּתוֹ הַשְּׁלֵמָה שֶׁל הָעָם בְּכָל אֲשֶׁר הוּא שָׁם. זֶה יִהְיֶה הַקֶּשֶׁר הַחַי הַיּוֹתֵר אַמִּיץ בֵּין הָעָם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָעָם אֲשֶׁר בְּיֶתֶר הָאֲרָצוֹת וְהַתְּרִיס הַיּוֹתֵר בָּטוּחַ בִּפְנֵי הַהִתְבּוֹלְלוּת.
(עבודת התחיה בארצות הגולה ב)
8. הָאוּנִיבֶרְסִיתָָּה
הָאוּנִיבֶרְסִיתָָּה צְרִיכָה לִקָּרֵב אֶל הָעֲבוֹדָה, לְהָאִיר עָלֶיהָ אוֹר חָדָשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָעֲבוֹדָה צְרִיכָה לְהַכְנִיס רוּחַ חֲדָשָׁה, רוּחַ חַיִּים וִיצִירָה לָאוּנִיבֶרְסִיתָָּה. רַק אִם מֵהָאוּנִיבֶרְסִיתָָּה יֵלֵךְ אָדָם לַעֲבוֹד בְּיֶתֶר עֹז וּבְרוּחַ יְתֵרָה, רַק בִּתְנָאי כָּזֶה נִבְרָא תַּרְבּוּת עִבְרִית חֲדָשָׁה בֶּאֱמֶת.
(מכתבים תר"פ ה)
צִבּוּר וְחֶבְרָה
1. בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ
בַּעַל חַיִּים בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיֶה אָהוּב עָלֶיךָ, דַּי לְךָ שֶׁיִּהְיֶה יָפֶה וְלֹא מַזִּיק. אוּלָם בָּאָדָם לֹא דַי גַם בְָּזֶה; אִם אֵין הוּא הוֹגֶה לְךָ חִבָּה, אַהֲדָה אוֹ מַה שֶּׁקָּרוֹב לָזֶה, כִּי אָז צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לְפָחוֹת קָרוֹב אֵלֶיךָ בְּאֵיזוֹ מִדָּה וּמֵאֵיזוֹ בְּחִינָה שֶׁהִיא – קִרְבַת מִשְׁפָּחָה, קִרְבַת רוּחַ, קִרְבַת דֵּעוֹת. בָּאָדָם יֵשׁ כֹּחַ מוֹשֵׁךְ יוֹתֵר גָּדוֹל, אֲבָל הַכֹּחַ הַדּוֹחֶה עוֹד גָּדוֹל מִמֶּנּוּ.
(האדם והטבע ד)
הָאָדָם בֶּן הַטֶּבַע, כְּמוֹ כָּל יֶתֶר בַּעֲלֵי הַחַיִּים, אֵינוֹ יוֹדֵעַ יַחַס שֶׁל שִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ, יַחַס אִינְדִיפֶרֶנְטִי225, הוּא יוֹדֵעַ אוֹ לֶאֱהוֹב אוֹ לַחְמֹד אוֹ לִבְחֹל, לְהַעֲרִיץ אוֹ לָבוּז, יַחַס שֶׁל קִרְבָה אוֹ יַחַס שֶׁל רְחִיקוּת; מַה שֶּׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ לוֹ נְגִיעָה יְשָׁרָה, בִּלְתִּי אֶמְצָעִית, אִם לְטוֹבָה אוֹ לְרָעָה, אֵינוֹ תּוֹפֵס שׁוּם מָקוֹם בְּנַפְשׁוֹ, וַהֲרֵי הוּא בִּשְׁבִילוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ בַּמְּצִיאוּת. בַּכְּפָר, וּבְיִחוּד בָּעִיר, מִתּוֹךְ הַמַּשָּׂא וּמַתָּן הַמֻּרְכָּב עִם אֲנָשִׁים שׁוֹנִים, מִתּוֹךְ הַמַּגָּע וּמַשָּׁא עִם דְּבָרִים שׁוֹנִים שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם יַחַס נַפְשִׁי בִּלְתִּי אֶמְצָעִי אֲלֵיהֶם, אֲבָל יוֹצֵאת לוֹ מֵהֶם תּוֹעֶלֶת, קְרוֹבָה אוֹ רְחוֹקָה, לוֹמֵד הָאָדָם לְהִתְיַחֵס בְּשִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ לְאוֹתָם הָאֲנָשִׁים וּלְאוֹתָם הַדְּבָרִים, שֶׁאֵינָם בִּשְׁבִילוֹ אֶלָּא בִּבְחִינַת אֶמְצָעִים לְתַכְלִית מְבֻקָּשָׁה. מִכָּאן הַמּוֹמֶנְט שֶׁל שִׁוְיוֹן־נֶפֶשׁ בִּכְלָל, הַהוֹלֵךְ וּמִתְפַּתֵּחַ, הַהוֹלֵךְ וְנִבְלָע בְּתוֹךְ כָּל הָרְגָשׁוֹת, אַף הַיּוֹתֵר חַיִּים.
(האדם והטבע ד)
הַנִּמּוּס226 זֶהוּ מַמָּשׁ הַהֶפֶךְ מִנַּפְשִׁיּוּת פְּשׁוּטָה, טִבְעִית. הוּא מְשַׁחְרֵר מִכָּל נַּפְשִׁיּוּת בִּיחָסִים שֶׁבֵּין בְּנֵי אָדָם, זֶהוּ זִיּוּף כָּל הָרְגָשׁוֹת הָאֱנוֹשִׁיִּים, וּבְיִחוּד זִיּוּף רֶגֶשׁ הַכָּבוֹד, שֶׁהוּא לִכְאוֹרָה בָּא כֹּחוֹ, זִיּוּף מִדַּעַת, הַבָּא לְכַסּוֹת בַּעֲלֵי־תְּאֵנָה עַל עֶרְוָתָם שֶׁל הַחַיִּים, עַל קַטְנוּתָם וְאַפְסוּתָם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם, אֲשֶׁר זִיּוּף בּוֹלֵט כָּזֶה מְמַלֵא לָהֶם אֶת מְקוֹמָהּ שֶׁל הַנַּפְשִׁיּוּת הָאֲמִתִּית.
(האדם והטבע ד)
רֹב הַיְחָסִים בֵּין בְּנֵי אָדָם הֵם יְחָסִים שֶׁל תּוֹרָה וְקַבָּלָה227, אִם תִּרְצֶה, שֶׁל מוּסָר וְאֶסְתֶּטִּיקָה228, אֲבָל לֹא יְחָסִים שֶׁל חַיִּים229, שֶׁל שֶׁפַע חַיִּים, הָעוֹבֵר אֶת גְּבוּל הַפְּרָטִיּוּת שֶׁל הָ“אֲנִי”, הַמְצֻמְצָם וּמִשְׁתַּפֵּךְ לְתוֹךְ כָּל מַה שֶּׁחַי וְהֹוֶה. אִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים אֲנַחְנוּ בָּאִים לְחַדֵּשׁ אֶת הַחַיִּים – אֶת זֶה אֲנַחְנוּ בָּאִים קֹדֶם כֹּל לְחַדֵּשׁ, וְאִם אֶת זֶה לֹאְ נְחַדֵּשׁ – לֹא חִדַּשְׁנוּ כְּלוּם.
(מכתבים תרפ"א ה)
דְּבָרִים שֶׁבְּלֵב אֵין לְבָרְרָם230, כִּי אִם לִרְמֹז עֲלֵיהֶם231. אֵין דּוֹפְקִים בְּפַטִּישׁ עַל הַפְּסַנְתֵּר וְאֵין קוֹבְעִים בּוֹ מַסְמְרִים – נְגִיעָה קַלָּה מַסְפֶּקֶת וְהָעִקָּר שֶׁתְּהֵא הַנְּגִּיעָה קַלָּה.
(מכתבים תרע"ו ה)
“כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה232”. רַק בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עֲרֵבִים זֶה לָזֶה, שָׁם יֵש יִשְׂרָאֵל. וְלֹא זֶה בִּלְבָד, כָּל בְּנֵי הָאָדָם עֲרֵבִים זֶה לָזֶה – וְרַק בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עֲרֵבִים זֶה לָזֶה שָׁם יֵש אָדָם.
(מכתבים תרע"ח ה)
בְּמִדָּה שֶׁתִּהְיֶה יוֹתֵר קָרוֹב אֶל הָאָדָם, אֶל כָּל אָדָם, יוֹתֵר מֵבִין, יוֹתֵר מַשִּׂיג אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם, בָּהּ בְּמִדָּה תִּהְיֶה יוֹתֵר רָחוֹק מֵרֵיקָנִיּוּת233.
(מכתבים תרע"ט ה)
בְּיִחוּסִים נַפְשִׁיִּים לֹא צְרִיכוֹת לִהְיוֹת שְׁאֵלוֹת. בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שְׁאֵלָה, הַלֵּב אֵינוֹ עוֹסֵק בְּשֶׁלּוֹ, כִּי אִם שׁוֹאֵל, מְהַסֵּס, מוֹצֵא כָּל מִינֵי פִּקְפּוּקִים, כָּל מִינֵי דִקְדּוּקִים בְּכָל מִבְטָא וּמִלָּה, וְהַיָּד אֵינָהּ עוֹבֶדֶת מֵעַצְמָהּ, אִם לֹא מַעֲבִידִים אוֹתָהּ.
(מכתבים תרפ"א ה )
הַאִם בְּחַיִּים מְצֻמְצָמִים וּמְטֻמְטָמִים יֵשׁ מָקוֹם לִבְנֵי אָדָם לְהַרְגִּישׁ אֶת עַצְמָם אַחִים לְחַיִּים, אַחִים לְאֵין־תְּנָאִים וּלְאֵין קְשָׁרִים יִחוּסִיִּים, אַחִים־גַּלִּים234, בְּנֵי יָם אֶחָד שֶׁל חַיֵּי עוֹלָם, אֲשֶׁר כָּל רְעִידָה בְּאֶחָד, אִם גְּדוֹלָה אוֹ קְטַנָּה, אִם עֶלְיוֹנָה אוֹ תַּחְתּוֹנָה, מוֹלִידָה אוֹר בַּשֵּׁנִי235, אִם אוֹר מִתּוֹךְ שִׁירָה אוֹ אוֹר מִתּוֹךְ צָעַר?
(העבודה והטבע ד)
מִי שֶׁאָמַר “צָרִיךְ”, בְּיִחוּד בְּמָקוֹם שֶׁ־“צָרִיךְ” זֶה מְחַיֵּב לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁקָּשֶׁה בְּיוֹתֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר קֹדֶם כֹּל “אֲנִי צָרִיךְ”, וְרַק אַחֲרֵי כֵּן רַשָׁאי הוּא לוֹמַר גַּם “אַתָּה צָרִיךְ” וְגַם “הוּא צָרִיךְ”.
(על עניני עבודה ב)
הַחַיִּים מֻרְכָּבִים מֵרְגָעִים, מֵחֶזְיוֹנוֹת וּמַעֲשִׂים קְטַנִּים וּקְטַנְטַנִּים. וְדַוְקָא מֵהַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה, הַקְּטַנּוֹת בְּרִגְעִיּוּתָן וְהַקְּטַנּוֹת בְּעֶרְכָּן, מִצְטָרְפִים כָּל הַיְחָסִים בֵּין בְּנֵי הָאָדָם.
(מכתבים תרפ"א ה)
הַחַיִּים מֻרְכָּבִים מֵרְגָעִים וּמִדְּבָרִים שֶׁבְּרֶגַע, מִדְּבָרִים קְטַנִּים וּקְטַנְטַנִּים, וְהַחִכּוּכִים וְהַגֵּרוּיִם שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ נִפְעָלִים בְּעִקָּר עַל יְדֵי אוֹתָם הַדְּבָרִים הַקְּטַנְטַנִּים.
(מכתבים תרע"ט ה)
הַקַּטְנוּת בַּיְחָסִים בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ מוֹלִידָה בְּהֶכְרֵחַ קַטְנוּת מִשְּׁנֵי הַצְּדָדִים.
(מכתבים תרע"ט ה)
הָעֹקֶץ שֶׁבְּעֶלְבּוֹנוֹת קְטַנִּים הוּא שֶׁהֵם מוֹלִידִים קְטַנּוֹת, שֶׁכֹּחָם קָטָן מִכְּדֵי לָתֵת מָקוֹם לְרֶגֶשׁ חָשׁוּב אוֹ לְמַחֲשָׁבָה חֲשׁוּבָה, אוֹ שֶׁהֵם בְּכָל אֹפֶן דּוֹרְשִׁים כֹּחַ נַפְשִׁי גָדוֹל בִּשְׁבִיל לְהוֹצִיא מֵהֶם יוֹתֵר236 מִמַּה שֶׁהֵם נוֹתְנִים, כֹּחַ נַפְשִׁי שֶׁלֹּא בְּכָל מָקוֹם וְלֹא בְּכָל זְמָן הוּא נִמְצָא בְּעָיִן.
(מכתבים תרע"ט ה)
זוֹ הִיא הַטְּרָגִיּוּת שֶׁבְּחַיֵּי בְּנֵי הָאָדָם, שֶׁכָּל אֶחָד נוֹשְׂאָה בְּנַפְשׁוֹ וְאֵין אִישׁ מַכִּיר בָּהּ בְּנֶפֶשׁ חֲבֵרוֹ: כָּל אֶחָד מְבַקֵּשׁ קִרְבַת נְפָשׁוֹת – וּמִתְרַחֵק, כָּל אֶחָד מְבַקֵּשׁ נַפְשִׁיּוּת וְסוֹגֵר אֶת נַפְשׁוֹ.
(מכתבים תרע"ו ה)
אֵין אָדָם בַּעַל נֶפֶשׁ יָכוֹל לִרְאוֹת חַיִּים בְּעָשְׁרוֹ הֶחָמְרִי, כָּל עוֹד יֵשׁ בְּנֵי אָדָם עֲנִיִּים בְּחֹמֶר. הָאֱנוֹשִׁיּוּת הַמִּתְחַדֶּשֶׁת צְרִיכָה לָבוֹא גַם לִכְלָל הַכָּרָה, כִּי אֵין אָדָם בַּעַל נֶפֶשׁ יָכוֹל לִרְאוֹת חַיִּים בְּעָשְׁרוֹ הָרוּחָנִי, כָּל עוֹד יֵשׁ בָּעוֹלָם עֲנִיִּים בָּרוּחַ.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
זוֹ כָּל צָרָתֵנוּ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאֲנוּ רוֹאִים אֶת אֲחֵרִים, אֶת “הַצִּבּוּר” אוֹ אֲפִלּוּ אֶת חֲבֵרֵינוּ הַיּוֹתֵר קְרוֹבִים וְהַיּוֹתֵר נֶאֱמָנִים בְּתוֹךְ הַבִּצָּה237, אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת עַצְמֵנוּ נְקִיִּים וְאֵינֶנּוּ רוֹאִים אֶת עַצְמֵנוּ בְּבִצָּה, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר שְׁקוּעִים בָּהּ עַד צַוָּאר, שְׁקוּעִים בְּמִדָּה כָּזֹאת, שֶׁהִיא אֵינָהּ מַפְחֶדֶת238 אוֹתָנוּ עוֹד. וְעוֹד לְהֵפֶךְ: אֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים בָּהּ אֶת עַצְמֵנוּ טוֹב וְיָפֶה מְאֹד, עַד כִּי עַל פִּי הָאֱמֶת אֲנַחְנוּ שׁוּב אֵינֶנּוּ רוֹאִים אֶת עַצְמֵנוּ בְּתוֹךְ הַבִּצָּה, כִּי אִם הָאֲחֵרִים הַנְּקִיִּים רוֹאִים אוֹתָנוּ.
(מכתבים תרע"ח ה)
פֵּרוּשׁ עַל עַצְמְךָ239 בַּקֵּשׁ בְּעַצְמוּתָם שֶׁל אֲחֵרִים. הַכָּרַת קַו חָדָשׁ בְּצוּרָתוֹ שֶׁל מִי שֶׁהוּא – הִתְבָּרֵר וְיִתְבָּרֵר לְךָ הַרְבֵּה בְּעַצְמוּתָךָ אָתָּה.
(קטעי יומן תרע"ט ה)
רַק בְּאֹפֶן כָּזֶה יִפָּגְשׁוּ240 כָּל הַיְחִידִים, אִם כָּל אֶחָד יֵדַע לְבַקֵּשׁ אֶת דַּרְכּוֹ לְעַצְמוֹ, רַק בְּאֹפֶן כָּזֶה יֵדַע הָאָדָם אֶת נֶפֶשׁ חֲבֵרוֹ, אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם בִּכְלָל, אִם יֵדַע אֶת נֶפֶשׁ עַצְמוֹ לְכָל עָמְקָהּ וּלְכָל הֶקֵּפָהּ, בְּכָל מַצָּבֶיהָ וּבְכָל הֲלִיכוֹתֶיהָ.
(מכתבים תרע"ו ה)
בְּעוֹלָמֵנוּ הַקָּטָן יֵשׁ מָקוֹם לְמֶרְחָקִּים אֵין סוֹף וּלְעוֹלָמוֹת אֵין קֵץ. כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם אֵינָם קְשׁוּרִים זֶה לָזֶה בַּחֲבָלִים וּבִכְבָלִים, וּבְכָל זֹאת הַקֶּשֶׁר שֶׁבֵּינֵיהֶם יוֹתֵר אַמִּיץ מִכָּל חֲבָלִים וּכְבָלִים מַמָּשִׁיִּים שֶׁבָּעוֹלָם, וְהֵם נִמְשָׁכִים זֶה לָזֶה בְּיֶתֶר תֹּקֶף מִכָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לִמְשׁוֹךְ בַּחֲבָלִים וּבִכְבָלִים. “אֲנִי”, כְּלוֹמֵר עַצְמִיּוּת מְיֻחֶדֶת241, אֲבָל לֹא מְצֻמְצֶמֶת בְּתוֹךְ עַצְמָהּ – זֶהוּ סוֹד כֹּחַ הַקִּיּוּם, זֶהוּ סוֹד כֹּחַ הַחַיִּים, אֲבָל זֶהוּ גַם סוֹד כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה הַהֲדָדִית. “אֲנִי” דוֹחֶה – הֲרֵי זֶה עַצְמִיּוּת שֶׁל צָב, וִיהִי זֶה הַצָּב הַגָּדוֹל שֶׁבַּגְּדוֹלִים, שֶׁכָּל הָעוֹלָם מְצֻמְצָם בְּתוֹךְ שִׁרְיוֹנוֹ, בְּתוֹךְ קְלִפָּתוֹ.
(מכתבים מא"י ב)
2. יָחִיד וְצִבּוּר
הָ“אֲנִי” תּוֹפֵשׂ, חַי אֶת חַיֵּי הַחֶבְרָה, הוּא בָּא לִידֵי גִלּוּי חִיצוֹנִי בְּחַיֵּי הַחֶבְרָה, אֲבָל אֵין חַיֵּי הַחֶבְרָה תּוֹפְסִים בֹּו, אֵין לְחַיֵּי הַחֶבְרָה חֵלֶק בִּיצִירַת הָ“אֲנִי” אוֹ בְּקִיּוּמוֹ, וְאֵין בְּנֵי הַחֶבְרָה מוֹסִיפִים לוֹ אוֹ שׁוֹלְלִים מִמֶּנּוּ כְּלוּם. כְּלוֹמֵר, טָעוּת הִיא הַדֵּעָה הָרְגִילָה, כִּי הָ“אֲנִי” מִתְפַּרְנֵס מֵחַיֵּי הַחֶבְרָה וּמִתְעַשֵּׁר242 עַל חֶשְׁבּוֹן אֲחֵרִים, כְּמוֹ שֶׁהַדָּבָר נוֹהֵג בַּעֲשִׁירוּת חָמְרִית. הָ“אֲנִי” חַי עַל חֶשְׁבּוֹן חַיֵּי הַטֶּבַע הָאֵין־סוֹפִיִּים וּמִתְעַשֵּׁר עַל חֶשְׁבּוֹן הָאֵין־סוֹף. בְּחַיֵּי הַחֶבְרָה הָ“אֲנִי” רַק שֻׁתָּף, בַּעַל מְנָיָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לָקָחַת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמַּגִּיעַ לוֹ243 עַל פִּי הַחֶשְׁבּוֹן. מַה שֶּׁהוּא לוֹקֵחַ יוֹתֵר, הֲרֵי זֶה פָּשׁוּט גְּנֵבָה אוֹ גְזֵלָה, הַיְכוֹלָה לַעֲשׂוֹתוֹ לְעָשִׁיר בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת הָעֲנִיּוֹת, אֲבָל אֵינָהּ בִּכְלָל רְכוּשׁ לְגַבֵּי “אֲנִי”244. בְּמָקוֹם שֶׁמְּדֻבָּר עַל דְּבַר רְכוּשׁ שֶׁל מִילְיַארְדִים, אֵין רְכוּשׁ שֶׁל פְּרוּטוֹת מְסֻפָּק נֶחְשָׁב לְעֹשֶׁר.
(הקונגרס א)
כָּל הַתּוֹרָה הַגְדוֹלָה עַל דְּבַר הַיָּחִיד הַכּוֹבֵשׁ לוֹ מָקוֹם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כְּלוֹמֵר בִּרְשׁוּת הָ“אֲנִיִּ”ים הָרַבִּים, הַמִּשְׂתָּרֵעַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְדוֹחֵק רַגְלֵי הָ“אֲנִיִּ”ים הָרַבִּים, אֵינָהּ אֶלָּא טָעוּת גְּדוֹלָה בְּמָהוּתוֹ שֶׁל “אֲנִי”. הַמֻּשָּׂג עַל דְּבַר “אֲנִי”, שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִכְסוּכִים בְּחֶשְׁבּוֹן “שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ” עִם הַצִּבּוּר, הוּא בֶּן הַמֻּשָּׂג עַל דְּבַר הַחַיִּים, שֶׁנּוֹצַר וְנִתְגַּבֵּשׁ וְנִתְאַבֵּן בְּמֶשֶׁךְ אַלְפֵי שָׁנִים בִּתְחוּמָהּ שֶׁל עִיר, וְשֶׁמִּתּוֹכוֹ אֵין אָדָם רוֹאֶה חַיִּים אֶלָּא בִּגְבוּל הַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית, בִּגְבוּל הַיְחָסִים שֶׁבַַּחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית. לְיֶתֶר הָעוֹלָם, לְכָל הַחַי וְהַצּוֹמֵחַ וּלְכָל הַבְּרִיאָה הָאֵין־סוֹפִית כֻּלָּהּ אֵין לְאָדָם יַחַס אַחֵר מִלְּבַד שֶׁל לוֹקֵחַ אֶל חֲנוּתוֹ245, שֶׁהוּא קוֹנֶה בָּהּ אֹכֶל נַפְשׁוֹ, אוֹ יַחַס שֶׁל אִשָּׁה אֶל בְּגָדֶיהָ הַחֲמֻדוֹת וְאֶל תַּכְשִׁיטֶיהָ הַחֲבִיבִים לָהּ, אוֹ יַחַס שֶׁל מְלֻמָּד לַצְּפַרְדֵּעַ שֶׁהוּא מְנַתֵּחַ, לְכָל הַיּוֹתֵר – יַחַס שֶׁל כֹּהֵן לְמִקְדָּשׁוֹ, אֲבָל לֹא יַחַס שֶׁל חַיִּים, לֹא יַחַס שֶׁל דָּג אֶל הַמַּיִם שֶׁהוּא חַי בָּהֶם, לֹא יַחַס שֶׁל נֶפֶשׁ אָדָם אֶל נֶפֶשׁ, אֶל מַה שֶּׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם מְבַקֶּשֶׁת בַּנָּפֶשׁ. עַל כֵּן הַיְחָסִים שֶׁבֵּין הָ“אֲנִיִּ”ים, כְּלוֹמֵר הַיְחָסִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁבֵּין גֶּבֶר לְאִשָּׁה, שֶׁבֵּין הַפְּרָט לַכְּלָל הֵם כָּל כָּך עֲנִיִּים, כָּל כָּך קְטַנִּים, כָּל כָּך שִׁטְחִיִּים, אֵין בָּהֶם כְּלוּם אוֹ כָּל כָּך מְעַט יֵשׁ בָּהֶם מִן הָרַחֲבוּת, מִן הָעֲשִׁירוּת, מִן הָעֹמֶק, מִן הַגְּבוּרָה שֶׁל אֵין־סוֹף.
(הקונגרס א)
הַחֶשְׁבּוֹן בֵּין הַיָּחִיד וְהָרַבִּים, כְּמוֹ הַחֶשְׁבּוֹן בֵּין הַיְחִידִים בִּכְלָל, הוּא חֶשְׁבּוֹן הָרַבִּים. חֶשְׁבּוֹן הַצֶּדֶק246, וְלֹא חֶשְׁבּוֹן הַיָּחִיד, חֶשְׁבּוֹן הָ“אֲנִי”. חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל “אֲנִי” הוּא חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם247. פְּרָט וּכְלָל בְּחֶשְׁבּוֹן זֶה אֵין פֵּרוּשׁוֹ “אֲנִי” וְיֶתֶר חַבְרֵי הַחֶבְרָה, כִּי אִם “אֲנִי” וְיֶתֶר הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, עִם כָּל הַחַי, עִם כָּל הַצּוֹמֵחַ, עִם כָּל הַהֹוֶה שֶׁבָּהּ, עִם כָּל הָעוֹלָמוֹת שֶׁבָּהּ. “אֲנִי” – וּלְעֻמָּתוֹ הָאֵין־סוֹף. וְאֵין זֶה חֶשְׁבּוֹן שֶׁל חִלּוּק וְחִסּוּר248, כִּי אִם חֶשְׁבּוֹן שֶׁל חִבּוּר וְכֵפֶל249, לֹא חַיִּים שֶׁל צִמְצוּם בְּתוֹךְ עַצְמוֹ כַּצָּב הַזֶּה בְּתוֹךְ שִׁרְיוֹנוֹ, כִּי אִם חַיִּים שֶׁל הִתְפַּשְּׁטוּת250 לְתוֹךְ כָּל בִּרְיָה קְטַנָּה וּלְתוֹךְ כָּל עוֹלָם גָּדוֹל – לְתוֹךְ הַכֹּל.
(הקונגרס א)
הַמָּקוֹם שֶׁתּוֹפֶסִים הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים בִּיצִירַת הַיָּחִיד, בִּיצִירַת עֶצֶם צוּרָתוֹ הַמְיֻחֶדֶת, הָעַצְמִית שֶׁל הַיָּחִיד, הוּא לְאֵין עֵרֶךְ יוֹתֵר גָּדוֹל, וְהָעִקָּר יוֹתֵר עָמֹק מִמַּה שֶּׁרְגִילִים לַחֲשוֹב. יוֹתֵר נָכוֹן, הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים הֵם יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת בִּיצִירַת צוּרָתוֹ הָעַצְמִית שֶׁל הַיָּחִיד. הַיָּחִיד הִתְיַצֵּר וּמִתְיַצֵּר בְּכָל מֶשֶׁךְ יְמֵי חַיָּיו מִתּוֹךְ הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים, וְאִם הוּא חוֹזֵר וּפוֹעֵל עַל הַקִּבּוּץ, הֲרֵי רַק מִשֶּׁלּוֹ251 הוּא נוֹתֵן לוֹ. כָּל צוּרָתוֹ הַמְיֻחֶדֶת וְכָל מְקוֹמוֹ הַמְיֻחָד שֶׁל הַיָּחִיד בַּחַיִּים מִתְגַּלִּים וּמִסְתַּמְּנִים מִתּוֹךְ הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים. יִחוּדוֹ, עַצְמוּתוֹ בָּאֹפִי, בָּרֶגֶשׁ, בַַּמַּחֲשָׁבָה, בַּלָּשׁוֹן, בַּדֵּעוֹת, בַּשִּׁירָה, בַּאֳמָנוּת, אֵינוֹ אֶלָּא סִגְנוֹן מְיֻחָד, עַצְמִי בַּנּוּסָח הַכְּלָלִי שֶׁל הָאֳפִי הַקִּבּוּצִי, שֶׁל הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים. הָרוּחַ הַקִּבּוּצִית, הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים, מוֹשְׁלִים בְּעֶצֶם פְּנִימִיּוּתוֹ שֶׁל הַיָּחִיד, בְּרִגְשׁוֹתָיו, בְּמַחְשְׁבוֹתָיו, בְּעֶצֶם אוֹתָם הָרְגָשׁוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת, שֶׁהִנָּם לִכְאוֹרָה252 קִנְיָנוֹ הַמְיֻחָד, הַמִּתְנַגֵּד לְרוּחוֹ וּלְחַיָּיו שֶׁל הַקִּבּוּץ.
(האדם והטבע ד)
בְּמִדָּה שֶׁהַיָּחִיד בְּעֶצֶם חַיָּיו הַפְּרָטִיִּים מִשְׁתַּתֵּף בִּיצִירַת הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים, בְּאִחוּדָם הַקּוֹסְמִי253 וּבְעִלּוּיָם254 הַקּוֹסְמִי, בָּהּ בְּמִדָּה הוּא חַי וְהוֹלֵךְ אֶל מֵעֵבֶר לְחַיָּיו הַפְּרָטִיִּים, בָּהּ בְּמִדָּה הוֹלְכִים חַיָּיו הַמִּתְפַּשְּׁטִים וְעוֹזְרִים לְהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
אֵין חַיִּים חֲדָשִׁים לַיָּחִיד, לַפְּרָט, בְּאֵין חַיִּים חֲדָשִׁים לַכְּלָל, חַיִּים צִבּוּרִיִּים חֲדָשִׁים, בְּיֶתֶר דִּיּוּק, חַיִּים לְאֻמִּיִּים חֲדָשִׁים, וְאֵין אָדָם חָדָשׁ בְּאֵין עָם חָדָשׁ. גַּם בָּזֶה הַמְּבוּכָה גְדוֹלָה. מַעֲמִידִים אֶת הַיָּחִיד נֶגֶד הַכְּלָל, רוֹאִים נִגּוּד אוֹ גַּם סְתִירָה בֵּין תְּבִיעוֹת הַיָּחִיד וּבֵין תְּבִיעוֹת הַכְּלָל, וְאֵין רוֹאִים אֶת הָאַחְדוּת שֶׁבַּדָּבָר, אֵינָם רוֹאִים, כִּי הָעֹמֶק וְהָעֹשֶׁר, רִבּוּי הַגַּוָּנִים וְהָאוֹרוֹת שֶׁבְּחַיָּיו וּבְנַפְשִׁיּוּתוֹ שֶׁל הַיָּחִיד בָּאִים מֵהַכְּלָל וְשָׁבִים אֶל הַכְּלָל.
(מכתבים תרפ"א ה)
כֹּחַ הַטַּעַם הַקִּבּוּצִי גָדוֹל עַל טַעְמוֹ שֶׁל הַפְּרָט לֹא רַק בִּדְבָרִים חִיצוֹנִיִּים, כְּגוֹן בְּתִלְבֹּשֶׁת, בְּדִירָה, בְּכֵלִים, כִּי אִם גַּם בְּכָל הֶקֵּף הַחַיִּים.
(האדם והטבע ד)
עֲבוֹדַת הַשִּׁחְרוּר הַמְּדִינִי וְהַחֶבְרוּתִי הָאֲמִתִּי הִיא קֹדֶם כֹּל עֲבוֹדָה לְשִׁחְרוּרוֹ הַפְּנִימִי שֶׁל הַיָּחִיד, שֶׁל הָאָדָם, עֲבוֹדָה לְהַגְבָּרַת הַהַכָּרָה הָעַצְמִית הָאֱנוֹשִׁית בְּקֶרֶב כָּל אֶחָד מֵהַצִּבּוּר, עֲבוֹדָה לְהָבִיא אֶת כָּל אֶחָד מֵהַצִּבּוּר לִידֵי בַּקָּשַׁת עַצְמוֹ255, לִידֵי חִנּוּךְ עַצְמִי.
(קצת עיון בהלכה פסוקה ד)
הֲלֹא זֶה כָּל אֲסוֹנָהּ שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, שֶׁכָּל כָּךְ מְעַטִּים בָּהּ הַחַיִּים עַל דַּעַת עַצְמָם, עַל פִּי חֶשְׁבּוֹנָם הָעַצְמִי עִם הַחַיִּים וְהָעוֹלָם, שֶׁבְּנֵי הָאָדָם מֻשְׁפָּעִים רֻבָּם כְּכֻלָּם, מְהֻפְּנָטִים, חַיִּים עַל פִּי הִפְּנוֹז256, בּוֹנִים אֶת בִּנְיַן הַחַיִּים עַל פִּי הִפְּנוֹז, מְקַבְּלִים תּוֹרוֹת, אֱמוּנוֹת וְדֵעוֹת, חֶשְׁבּוֹנוֹת עוֹלָם וְחַיִּים, אִידֵאָלִים וּשְׁאִיפוֹת עֶלְיוֹנִים עַל פִּי הִפְּנוֹז, וְנִלְחָמִים אִישׁ בְּרֵעֵהוּ, מַעֲמָד בְּמַעֲמָד, מִפְלַגָּה בְּמִפְלַגָּה, עָם בְּעָם עַל פִּי הִפְּנוֹז. וּמַה נּוֹרָאָה, מַה מְּטֹרֶפֶת, מַה מְּכֹעָרֶָה הַמִּלְחָמָה עַל פִּי הִפְּנוֹז!
(מטיולי בכבישים ד)
רֹב בְּנֵי הָאָדָם אֵינָם כָּל כָּךְ רָעִים אוֹ מְטֻמְטָמִים כְּמוֹ שֶׁהֵם מְהֻפְּנָטִים, אֵינָם חַיִּים עַל דַּעַת עַצְמָם, בְּרוּחַ עַצְמָם וּלְפִי טַעַם עַצְמָם, כִּי אִם עַל דַּעַת הַקָּהָל, לְפִי רוּחַ הַמְנַשֶּׁבֶת בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, בְּטַעַם הַמּוֹדָה257 הַמְהַפְּנֶטֶת.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
זֶה כָּל כֹּחוֹ שֶׁל הַהִפְּנוּז, וּבִכְלָל זֶה גַם שֶׁל הִפְּנוֹז צִבּוּרִי, שֶׁהוּא מְשַׁעְבֵּד אֶת כֹּחַ הַשּׁוֹפֵט וְאֶת הָרֶגֶשׁ שֶׁל הַמְהֻפְּנָט, עַד שֶׁהֵם מֵעַצְמָם עוֹבְדִים בְּנִגּוּד לְכָל הִגָּיוֹן וּלְכָל רֶגֶשׁ בִּלְתִּי־אֶמְצָעִי, חִיּוּנִי, עַצְמִי.
(מטיולי בכבישים ד)
הַקִּבּוּץ, הָרַבִּים, הֲרֵי הוּא תָּמִיד יוֹתֵר מַתְמִיד, יוֹתֵר אִינֶרְטִי258, יוֹתֵר קוֹנְסֶרְבָטִיבִי מֵהָיָּחִיד.
(האדם והטבע ד)
אֵין תִּקּוּן לַחַיִּים אֶלָּא מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ, מִכָּל הַצְּדָדִים וּמִכָּל הַבְּחִינוֹת כְּאֶחָד, בְּבַת אֶחָת. אֵין תִּקּוּן וְאֵין עֲלִיָּה לַחַיִּים אֶלָָּא בְּתִקּוּנוֹ וַעֲלִיָּתוֹ שֶׁל הָאָדָם, וְאֵין תִּקּוּן וְאֵין עֲלִיָּה לָאָדָם אֶלָָּא בְּתִקּוּנָם וַעֲלִיָּתָם שֶׁל הַחַיִּים. אֵין תִּקּוּן וְאֵין עֲלִיָּה לְצִבּוּר, לִכְלָל, אֶלָָּא בְּתִקּוּנוֹ וַעֲלִיָּתוֹ שֶׁל הַפְּרָט, הַיָּחִיד, וְאֵין תִּקּוּן וַעֲלִיָּה לַיָּחִיד אֶלָָּא בְּתִקּוּנוֹ וַעֲלִיָּתוֹ שֶׁל הַכְּלָל.
(האדם והטבע ד)
הָאָמְנָם יָכוֹל אָדָם פְּרָטִי לִהְיוֹת אָדָם259, כָּל עוֹד עַמּוֹ, יוֹצֵר חַיָּיו הַמַּמָּשִׁיִּים, הַחֶבְרוּתִיִּים, הַיוֹצְרִים מִצִּדָּם הֵם אֶת צוּרָתוֹ הָרוּחָנִית שֶׁל הַפְּרָט בְּצַלְמָם, הוּא חַיָּה טוֹרֶפֶת? הַאִם לֹא כָּאן, בְּמַה שֶּׁהֻרְשָׁה לְעָם לִהְיוֹת חַיָּה טוֹרֶפֶת, מְקוֹר כָּל הַסְּתִירוֹת, כָּל הַשֶּׁקֶר וְהַכִּעוּר, כָּל הַחֲטָאִים, הָעֲוֹנוֹת וְהַפְּשָׁעִים שֶׁבַּחַיִּים הַחֶבְרוּתִיִּים?
(לזכרון ד)
כָּל עָוֹן וָפֶשַׁע, כָּל שֶׁקֶר, כָּל כִּעוּר, כָּל תּוֹעֵבָה, אֲשֶׁר בַּעֲשׂוֹת אוֹתָם אָדָם פְּרָטִי הָיָה נֶחְשָׁב לְנָבָל מֵאֵין כָּמוֹהוּ, אֲפִלּוּ בְּקֶרֶב בְּנֵי תַרְבּוּת לֹא כָּל כָּךְ גְּבֹהָה, הִנֵּה כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אוֹתָם אֻמָּה, אוֹ כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הַיָּחִיד לְשֵׁם הָאֻמָּה, הֵם נֶחְשָׁבִים לְמַעֲשִׂים שֶׁל גְּבוּרָה, שֶׁל כָּבוֹד, אֲפִלּוּ בְּקֶרֶב בַּעֲלֵי תַּרְבּוּת עֶלְיוֹנָה כְּבַיָּכוֹל.
(האדם והטבע ג)
לְהַנִּיחַ אֶת הַיְסוֹד לְבִנְיָנִים יְכוֹלִים רַק יְחִידִים260. בִּיסוֹד כָּל בִּנְיָן גָּדוֹל מַנִּיחִים אֲבָנִים חֲזָקוֹת, שֶׁיִּהְיֶה בּכֹחָן לְהַחֲזִיק אֶת כָּל הַבִּנְיָן.
(מעט התבוננות א)
הַיָּחִיד, בְּיִחוּד הַיָּחִיד הַמִּתְיָאֵשׁ, אֵינוֹ מְצַפֶּה לִגְאֻלָּה, אֵינוֹ מְצַפֶּה לְחַסְדֵי הַמְּצִיאוּת וְאֵין עֵינָיו נְשׂוּאוֹת לְכֹחָם שֶׁל הָרַבִּים. הוּא בְּעַצְמוֹ הַמַּטִּיל עַל עַצְמוֹ אֶת הַמַּשָּׂא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר יְרַסֵּק אוֹתוֹ. אֵין הוּא חוֹשֵׁב חֶשְׁבּוֹנוֹת, אֵין הוּא מַבִּיט לִצְדָדִים, לְחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁיַּחְשְׁבוּ אֲחֵרִים. יְהִי מָה! כִּי עַל כֵּן מִתְיָאֵשׁ הוּא, כִּי עַל כֵּן אֵין לְפָנָיו אֶלָּא שְְתֵּי דְרָכִים: אוֹ לִגְאֹל אֶת עַצְמוֹ261 מִן הַחַיִּים, אוֹ לִגְאֹל אֶת הַחַיִּים, כְּלוֹמֵר, לַעֲסֹק בִּגְאֻלַּת הַחַיִּים. דֶּרֶךְ אַחֶרֶת אֵין לְפָנָיו.
(מכתב גלוי לי"ח ברנר א)
הַיְחִידִים הַבּוֹלְטִים, אִם הֵם בּוֹלְטִים בְּעֶצֶם קוֹמָתָם וּמִתּוֹךְ עֶצֶם עֲלִיָּתָם, וְלֹא מִתּוֹךְ עֲמִידָה עַל עֲרֵמַת נְיָר מְדֻשַּׁן דֵּעוֹת, מַחֲשָׁבוֹת, שִׁירָה, – הַיְחִידִים הַבּוֹלְטִים חַיִּים לֹא בְּנִגּוּד וּבִסְתִירָה לַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים, כִּי אִם לִפְנֵי הַחַיִּים262 אוֹ בְּרֹאשׁ הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים, וּבְמִדָּה שֶׁכֹּחָם גָּדוֹל וַעֲלִיָּתָם עֲלִיָּה, הֵם מַעֲלִים אֶת הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים לַאֲשֶׁר יֵשׁ לְהַעֲלוֹתָם.
(האדם והטבע ד)
יָחִיד וְצִבּוּר: מלואים
כַּמָּה יֶשְׁנָם בְּחַיֵּי הָאָדָם הַתַּרְבּוּתִי – וְאוּלַי גַם לֹא – הַתַּרְבּוּתִי – דְּבָרִים, שֶׁהוּא כְאִלּוּ נֶהֱנֶה מֵהֶם, שֶׁהוּא כְאִלּוּ מְצֻוֶּה וְעוֹמֵד לִהְיוֹת נֶהֱנֶה מֵהֶם רַק מִפְּנֵי שֶׁכַּךְ הוּא הַטַּעַם הַצִּבּוּרִי, שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מְהַנִּים.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
נְקֻדַּת הַכֹּבֶד בִּיחִידִים, וְעַל כֵּן אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים וְאֶת הַחֻלְשָׁה בְעִקָּר בַּיְחִידִים, בִּבְנֵי־הָעֲלִיָּה, בַּגְּדוֹלִים, כְּלוֹמֵר, בַּכֹּחוֹת הַגְּדוֹלִים, בַּנְּפָשׁוֹת הַגְּדוֹלוֹת, בְּאֵלֶּה שֶׁיֵּשׁ לִדְרוֹשׁ מֵהֶם הַרְבֵּה, כִּי עַל כֵּן כֹּחָם גָּדוֹל לָתֵת הַרְבֵּה.
(מכתב גלוי לברנר א)
הַיּוֹדֵעַ אַתָּה אֶת כֹּחַ הַיְחִידִים, אִם יְחִידִים הֵם263? הֵן כָּל הַתְּנוּעוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּקֶרֶב הָאֱנוֹשִׁיּוּת, וּבְתוֹכָן גַּם הַתְּנוּעָה הַסּוֹצִיָּלִית, נִבְרְאָה בָרִאשׁוֹנָה עַל יְדֵי יְחִידִים.
(מכתב גלוי לברנר א)
דַּעַת יָחִיד אֵינֶנָּה מַכְרַעַת וְאֵינָהּ נוֹרָאָה בְמָקוֹם שֶׁהַיָּחִיד פּוֹסֵק הֲלָכָה כְרַבִּים.
(מכתב גלוי לברנר א)
3. דֵּעוֹת וּמִלְחֶמֶת דֵּעוֹת
בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּסִיסָה שָׁם יֵשׁ הִתְעוֹרְרוּת, שָׁם יֵשׁ נִיצוֹץ שֶׁאֵינוֹ עָלוּל לִכְבּוֹת, שָׁם יֵשׁ תִּקְוָה.
(תשובת פועל א)
מַחֲשָׁבוֹת מְעוֹרְרִים דַוְקָא דְבָרִים לֹא־מַעֲשִׂיִּים כָּל כָּךְ, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בִּכְדֵי לְעַרְעֵר קְצָת אֶת יְסוֹדָם שֶׁל הַדְּבָרִים הַמַּעֲשִׂיִּים בְּיוֹתֵר.
(פתרון לא רציונלי א)
כָּל דֵּעָה יֵשׁ בִּיסוֹדָהּ יַחַס נַפְשִׁי264 יָדוּעַ, כְּלוֹמֵר, יַחַס שֶׁל כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ בִּכְלָל לְמַה שֶּׁהוּא נוֹשֵׂא הַדֵּעָה, וְדֵעָה חֲדָשָה הִיא הִיא בִּיסוֹדָהּ שִׁנּוּי הַיַּחַס הַנַּפְשִׁי הַכְּלָלִי לְאוֹתוֹ הַנּוֹשֵׂא. אוּלָם שִׁנּוּי הַיַּחַס הַנַּפְשִׁי בְּבַעַל הַדֵּעָה נוֹגֵעַ עַל יְדֵי בִּטּוּי הַדֵּעָה גַם בַּיַּחַס הַנַּפְשִׁי שֶׁל מִי שֶׁחוֹשֵב265 עַל אוֹדוֹת הַדֵּעָה הַזֹּאת. וְהַנְּגִיעָה הַזֹּאת מְעוֹרֶרֶת אוֹתוֹ, אֶת הַחוֹשֵׁב עַל הַדֵּעָה, לְבַקֵּר אֶת כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּנַפְשׁוֹ הוּא. הַנְּגִיעָה הַזֹּאת הִיא הָעִקָּר, וְלֹא הַדֵּעָה כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ, שֶׁיְּכוֹלָה לִבְלִי לְהִתְקַבֵּל כְּלָל בְּאוֹתָהּ הַנָּפֶשׁ. הַנְּגִיעָה הַזֹּאת הִיא מֵעֵין גַּפְרוּר, שֶׁאֶפְשָׁר לְהַדְלִיק בּוֹ אוֹרוֹת הַשּׁוֹנִים הַרְבֵּה מֵאוֹר נַפְשׁוֹ שֶׁל בַּעַל הַדֵּעָה, בְּעוֹד שֶׁהַדֵּעָה הִיא אוֹר מִן הַמּוּכָן, שֶׁלֹּא כָּל נֶפֶשׁ יְכוֹלָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. יַחַס כָּזֶה אֶל דֵּעָה חֲדָשָה הָיָה מֵבִיא לִידֵי כָּךְ, כִּי כָּל אֶחָד הָיָה יוֹדֵעַ לָקַחַת מִן הַדֵּעָה אוֹתָם הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָקוֹם בְּנִשְׁמָתוֹ, וְכָל אֶחָד, כְּמַסְכִּים לְדֵעָה כְּמִתְנַגֵּד לָהּ, הָיָה יוֹדֵעַ, כִּי רַק בְּרָכָה הֵבִיא לוֹ הוֹגֵה הַדֵּעוֹת, אֲבָל רַק בְּרָכָה אַחַת266 וְלֹא “מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם”267.
(מכתבים מא"י ב)
בִּדְבָרִים הַתְּלוּיִם בַּהֲכָנָה נַפְשִׁית יְדוּעָה, בַּהֲכָנַת הַנֶּפֶשׁ לְהִמָּשֵׁךְ לְצַד יָדוּעַ וְלִרְאוֹת מַה שֶּׁבָּאִים לִרְאוֹת מֵאוֹתוֹ הַצַּד בַּהֲאָרָה יְדוּעָה268, אֵין מָקוֹם לְהוֹכָחוֹת. הוֹכָחוֹת, בְּיִחוּד בִּדְבָרִים מִן הַחַיִּים שֶׁאֵין לָהֶם הֶכְרֵעַ, בְּיִחוּד בִּדְבָרִים מִן הַפְּסִיכוֹלוֹגִיָּה שֶׁל הַחַיִּים, שֶׁהֵם בִּכְלָל הֲרָרִים הַתְּלוּיִים בְּשַׂעֲרָה269, הֵן בִּידֵי הַמּוֹכִיחַ כְּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. הַשֵּׂכֶל, כְּיָדוּעַ, הוֹלֵךְ אַחֲרֵי הָרֶגֶשׁ אוֹ אַחֲרֵי הָרָצוֹן, הָרָצוֹן מוֹשֵׁל בַּשֶּׂכֶל וְלֹא לְהֶפֶךְ. בְּמָקוֹם שֶׁהָרָצוֹן270 זָקוּק לְהוֹכָחוֹת, הַדָּבָר תָּלוּי יוֹתֵר בְּכֹחַ הַשֵּׂכֶל וְגַם בְּתֹקֶף הָרֶגֶשׁ הַנּוֹתֵן לְהוֹכָחָה כֹּחַ גָּדוֹל, יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּכֹחַ הוֹכָחוֹת אוֹבְּיֶקְטִיבִיּוֹת.
(הערכת עצמנו ג)
גַם אוֹתָן הַדֵּעוֹת הַמְיֻסָּדוֹת לִכְאוֹרָה עַל בָּסִיס שֶׁל עֻבְדּוֹת וּמִסְפָּרִים, גַּם הֵן תְּלוּיוֹת הַרְבֵּה בִּתְכוּנַת נַפְשׁוֹ שֶׁל הַחוֹקֵר, וְהַדָּבָר מוּבָן. הַחַיִּים הֵם כָּל כָּךְ מֻרְכָּבִים, כָּל כָּךְ מְלֵאִים, כָּל כָּךְ הַרְבֵּה כֹּחוֹת פּוֹעֲלִים בָּהֶם בְּבַת אַחַת, יוֹתֵר נָכוֹן, כָּל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם פּוֹעֲלִים בָּהֶם בְּבַת אַחַת, אֶלָּא שֶׁאֵין פְּעֻלַּת כֻּלָּם נִכֶּרֶת בְּמִדָּה שָׁוָה, עַד כִּי מִי שֶׁיֵּש לוֹ רַעְיוֹן אוֹ שִיטָה בְּדֶרֶךְ פְּעֻלָּתָם שֶׁל כֹּחוֹת הַחַיִּים כֻּלָּם אוֹ שֶׁל קְבוּצָה יְדוּעָה מֵהֶם, לֹא קָשֶׁה לוֹ, אִם בַּעַל מַחֲשָׁבָה גְדוֹלָה וַעֲמֻקָּה וּמַקֶּפֶת הוּא, לְהוֹכִיחַ אֶת אֲמִתּוּת רַעְיוֹנוֹ אוֹ שִׁיטָתוֹ וְלִמְצֹא לָהֶם סְמוּכִין271 מִכָּל הַצְּדָדִים וּמִכָּל הַמַּעֲמַקִּים, וּמַסְקְנוֹתָיו יְכוֹלוֹת לִהְיוֹת אֲמִתִּיּוֹת בְּמוּבָן יָדוּעַ, אֲבָל רַק בְּמוּבָן יָדוּעַ: בְּמִלּוּאָהּ אֵין הָאֱמֶת אֶלָּא אַחַת – הַחַיִּים. וְהַחַיִּים, כְּשֶׁאַתָּה מְנַתֵּחַ272 אוֹתָם, הֲרֵי אַתָּה מֵמִית אוֹתָם, וְאָז אַתָּה עוֹסֵק בְּתָכְנִית הַנִּתּוּחַ וְלֹא בְּחָכְמַת הַחַיִּים.
(מכתבים מא"י ב)
מַדּוּעַ כָּל כָּךְ קָשֶׁה לְהַקְנוֹת לַצִּבּוּר אֶת הָרַעְיוֹן וְאֶת הַשְּׁאִיפָה לְחַדֵּשׁ אֶת הַחַיִּים, לְהַרְאוֹת וּלְהוֹכִיחַ לוֹ, כִּי הַחַיִּים הַמְבֻקָּשִׁים עוֹלִים עַל הַחַיִּים הַקַּיָּמִים בְּמִדָּה כָּזֹאת, שֶׁכְּדָאי וְרָאוּי לַעֲשׂוֹת לְהַשָּׂגָתָם כָּל מַה שֶּׁיֵּש לַעֲשׂוֹת וְלָתֵת כָּל מַה שֶּׁיֵּש לָתֵת? קָשֶׁה – מִפְּנֵי שֶׁהַחַיִּים הַקַּיָּמִים הֵם חַיִּים, וְהַדָּבָר הַמֻּצָּע בְּשֵׁם חַיִּים מְבֻקָּשִׁים אֵינוֹ לְפִי שָׁעָה אֶלָּא רַעְיוֹן, חֲלוֹם, אֱמוּנָה, דָּבָר שֶׁבְּלֵב וְשֶׁבְּמֹחַ. הַצִּבּוּר הוּא כְּעֵין בִּרְיָה קִבּוּצִית, הַרְגָּשָׁתוֹ, מַחֲשַׁבְתּוֹ הַצִּבּוּרִית הֵן עֶצֶם הַחַיִּים הַצִּבּוּרִיִּים. רַעְיוֹן חָדָשׁ, שְׁאִיפָה חֲדָשָׁה נַעֲשִׂים לְקִנְיַן הַצִּבּוּר רַק בְּמִדָּה שֶׁהֵם מוֹצְאִים לָהֶם בִּטּוּי בְּעֶצֶם הַחַיִּים הַצִּבּוּרִיִּים273, בְּעֶצֶם עֲבוֹדַת הַחַיִּים הַצִּבּוּרִיִּים.
(לברור עמדתנו א )
דַּוְקָא הַדָּבָר הַיּוֹתֵר פָּשׁוּט אֵינוֹ מִתְקַבֵּל עַל לִבּוֹת בְּנֵי הָאָדָם אֶלָּא בַּקֹּשִׁי הַיּוֹתֵר גָּדוֹל.
(העבודה א)
הָרַעְיוֹן אֵין כֹּחוֹ גָדוֹל עַל הַצִּבּוּר, כָּל זְמָן שֶׁהוּא נַחֲלַת יְחִידִים, אוֹ כָּל זְמָן שֶׁהַצִּבּוּר תָּפַס אוֹתוֹ רַק תְּפִיסָה מֹחִית, אֲבָל לֹא תָּפַס אוֹתוֹ תְּפִיסָה נַפְשִׁית. אוּלָם מִשָּׁעָה שֶׁהָרַעְיוֹן נַעֲשָׂה לְקִנְיַן הַכְּלָל, לְקִנְיַן נַפְשׁוֹ שֶׁל הַכְּלָל, אֵין לְךָ כֹּחַ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ עַל הַחַיִּים.
(לברור עמדתנו א)
רֹב בְּנֵי הָאָדָם עֲלוּלִים לְהִמָּשֵךְ רַק אַחֲרֵי רַעְיוֹן שֶׁכְּבָר נִתְקַבֵּל, שֶׁכְּבָר רוֹאִים אֶת פְּעֻלָּתוֹ בַּחַיִּים, וְהָעִקָּר, שֶׁכְּבָר בָּא עָלָיו הַהֶסְכֵּם הַכְּלָלִי וְשֶׁכְּבָר לֹא נֶחְשַׁב לְבַטְלָנוּת לְהִמָּשֵךְ אַחֲרָיו, לַחֲשׁוֹב עַל פִּיו, לְהַרְגִּישׁ עַל פִּיו וּלְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ. עַל כֵּן דַּרְכָּם שֶׁל אֵלֶּה לְהִתְחַבֵּר לְאֵיזוֹ תְּנוּעָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא כְּבָר חֲזָקָה לְמַדַּי, בְּשָׁעָה שֶׁהִיא כְּבָר זֶרֶם הַמּוֹשֵׁךְ אוֹתָם וְנוֹשֵׂא אוֹתָם. לִבְרֹא תְּנוּעָה חֲדָשָׁה, לָתֵת אֶת הַדְּחִיפָה הָרִאשׁוֹנָה לִתְנוּעָה – זֶהוּ תָּמִיד תַּפְקִידָם שֶׁל יְחִידִים.
(אוניברסיטה עברית א)
הַדֻּגְמָה הַחַיָּה וְהַמַּמָּשִׁית פּוֹעֶלֶת תָּמִיד וּבְכָל מָקוֹם יוֹתֵר מִכָּל רַעְיוֹן גָּדוֹל וְרָחוֹק וּמֵהָעֲבוֹדָה הַקַּלָּה לְהַגְשָׁמָתוֹ274, פּוֹעֶלֶת עַל הַנֶּפֶשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת בְּעָלִים, וּמִטַּעַם זֶה פְּעֻלָּתָה תָּמִיד יוֹתֵר בְּטוּחָה.
(לברור תפקידו של המשביר ב)
הַדֵּעָה הָעַצְמִית הַמַּתְחִילָה אֶת חֶשְׁבּוֹנָה הָעַצְמִי עִם הַחַיִּים וְהָעוֹלָם מִבְּרֵאשִׁית, מֵהַשְׁאֵלוֹת הָעוֹלָמִיּוֹת הַנִּצְחִיּוֹת, וּמִן הַיְסוֹד, מִתְּהוֹם נַפְשׁוֹ שֶׁל בַּעַל הַדֵּעָה, מִיסוֹד הָ“אֲנִי” שֶׁלּוֹ בְּכָל נְקֻדּוֹת מַגָּעוֹ בַּ“לֹּא־אֲנִי”275 שֶׁלּוֹ, בְּכָל הַחַיִּים וְהָעוֹלָם כְּפִי שֶׁהוּא חַי אוֹתָם, כְּפִי שֶׁהוּא בָּא עַל יָדָם לִידֵי גִלּוּי וְהֵם בָּאִים עַל יָדוֹ לִידֵי גִלּוּי בְּצוּרָתוֹ הָעַצְמִית – הַדֵּעָה הָעַצְמִית אֵינָהּ עַל פִּי עֶצֶם מָהוּתָהּ לֹא קַנָּאִית בְּיַחַס לְדֵעָה עַצְמִית אַחֶרֶת, לֹא מִלְחַמְתִּית וְלֹא מְשַׁעְבֶּדֶת276. הִיא תּוֹפֶסֶת אֶת הָעִקָּר שֶׁבְּכָל חֶשְׁבּוֹן עוֹלָם, אֶת הַיָּחִיד שֶׁבּוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ גָּלוּי וּבָרוּר לְפָנֶיהָ, כִּי אֵין חֶשְׁבּוֹן עוֹלָם כְּלָלִי שֹׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ, אִם לֹא בְּתוֹר סְכוּם עֶלְיוֹן, צֵרוּף עֶלְיוֹן, הֶקֵּף עֶלְיוֹן שֶׁל כָּל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הַפְּרָטִיִּים.
(מטיולי בכבישים ד)
רְגִילִים אֲנַחְנוּ לִרְאוֹת, כִּי בְּבֹא הוֹגֵה דֵעוֹת גָּדוֹל, הַמַּשְׁמִיעַ דֵּעוֹת חֲדָשׁוֹת וְיוֹצְאוֹת מִן הַכְּלָל, אֵין דֵּעוֹתָיו עוֹשׂוֹת עַל אֲחֵרִים פְּעֻלָּה שֶׁל הֶעָרַת כֹּחַ מַחֲשַבְתָּם277 וְכֹחַ יְצִירָתָם הֵם, כִּי אִם פְּעֻלָּה שֶׁל הַעֲנָקַת רְכוּשׁ278, שֶׁהַרוֹצִים בּוֹ מְפַנִּים לוֹ מָקוֹם בְּמֹחָם וּבְלִבָּם וְעוֹשִׂים בּוֹ לִפְעָמִים עֲסָָקִים טוֹבִים הַנּוֹתְנִים רֶוַח הָגוּן, אֲבָל לִידֵי יְצִירָה עַצְמִית אֵינוֹ מֵבִיא, וְשֶׁאֵינָם רוֹצִים בּוֹ מִתְנַגְּדִים לוֹ כְּמוֹ לְמַשָּׂא כָּבֵד וּמְיֻתָּר. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵין הַמַּחֲשָׁבָה הַיּוֹצֶרֶת שֶׁל אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי הַדֵּעוֹת הָאֵלֶּה פּוֹעֶלֶת, כִּי אִם נִפְעֶלֶת. מִצַּד אֶחָד – הִתְבַּטְּלוּת גְּמוּרָה בִּפְנֵי הַדֵּעוֹת הַחֲדָשׁוֹת וּבִטּוּל כָּל מַה שֶּׁאֵינוֹ מַתְאִים לָהֶן בַּדֵּעוֹת הַיְשָׁנוֹת, וּמִצַּד שֵׁנִי – הִתְקוֹמְמוּת מְרֻגָּזָה נֶגֶד הַדֵּעוֹת הַחֲדָשׁוֹת וּבִטּוּל אוֹתָן הַדֵּעוֹת הַחֲדָשׁוֹת שֶׁאֵינָן מַתְאִימוֹת לַדֵּעוֹת הַיְשָׁנוֹת. הַיַּחַס הָרָצוּי לְדֵעוֹת חֲדָשׁוֹת הוּא, שֶׁהָאֲחֵרִים יְבַקְשׁוּ לָקַחַת לְעַצְמָם, לְהָבִיא לְתוֹךְ אוֹצַר נִשְׁמָתָם מִן הַדֵּעוֹת הַחֲדָשׁוֹת בְּעִקָּר לֹא אֶת הָאֱמֶת הַגְּלוּיָה, כְּלוֹמֵר, לֹא אוֹתָהּ הָאֱמֶת שֶׁמְּקַבְּלִים אוֹתָהּ בְּתוֹר אֱמֶת אוֹבְּיֶקְטִיבִית279, אִם בְּשְׁלֵמוּת אוֹ לְפָחוֹת בְּאֵיזוֹ מִדָּה, כִּי אִם אֶת הָאֱמֶת הַפְּסִיכוֹלוֹגִית280, מַה שֶּׁיֵּשׁ מִן הָאֱמֶת בְּגִלּוּי הָאֱמֶת כְּשֶׁהוּא לְעַצְמוֹ, שֶׁעֶרְכּוֹ בּוֹ בְּעַצְמוֹ.
(מכתבים מא"י ב)
בְּהִפְּנוֹז281 אֵין בְּכֹחַ שׁוּם רֶגֶשׁ אוֹ מַחֲשָׁבָה לְהִלָּחֵם.
(לזכרון ד)
אָדָם282 יָכוֹל לְהַשְׁפִּיעַ עַל אֲחֵרִים בָּהּ בְּמִדָּה שֶׁהוּא מֻשְׁפָּע מֵהֶם עַל פִּי דַּרְכּוֹ, בְּאֹפֶן מְיֻחָד לוֹ, וְאֶת הַשֶּׁפַעַ הַזֶּה הַמְיֻחָד לוֹ יָשׁוּב וְיַשְׁפִּיעַ עֲלֵיהֶם, בְּאֹפֶן כִּי מִשֶּׁלָּהֶם יִתֵּן לָהֶם וְאֶל עַצְמָם יָשִׁיב אוֹתָם.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
כָּל עִקָּרָהּ שֶׁל הַפּוֹלִיטִיקָה הָעֶלְיוֹנָה עוֹמֵד עַל הַכֹּחַ לְהַפְּנֵט אֶת דַּעַת הַקָּהָל.
(משעבוד לגאולה ד)
שִׁנּוּי עֲרָכִין283 הֲלֹא הוּא שִׁנּוּי הַיַּחַס בֵּין עֶרְכֵּי חַיִּים יְדוּעִים, בֵּין מִדּוֹת אֶטִּיּוֹת וְאֶסְתֶּטִּיּוֹת יְדוּעוֹת, כְּלוֹמֵר הוֹסָפַת חֲשִׁיבוּת לְעֵרֶךְ חַיִּים יָדוּעַ, לְמִדָּה יְדוּעָה, עַל חֶשְׁבּוֹן הַגֵּרָעוֹן מֵחֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁל עֵרֶךְ חַיִּים אוֹ מֵחֲשִׁיבוּתָם שֶׁל עֵרְכֵּי חַיִּים אֲחֵרִים. שִׁנּוּי עֲרָכִין בִּכְלָל נַעֲשָׂה מִתּוֹךְ אוֹתָם עֵרְכֵּי הַחַיִּים, שֶׁאֶת יַחֲסָם בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם מוֹצְאִים צֹרֶךְ לְשַׁנּוֹת, וּבְפֹעַל284 מִשְׁתַּנִּים עֲרָכִין עַל פִּי גְזֵרַת הַחַיִּים הַהוֹלְכִים וּמִשְׁתַּנִּים, הַהוֹלְכִים וּמִתְחַדְּשִׁים, וְעַל פִּי קְרִיטֶרְיוֹן מִתּוֹךְ אוֹתָם הַחַיִּים הַמִּתְחַדְּשִׁים. יוֹתֵר נָכוֹן: שִׁנּוּי עֲרָכִין בְּפֹעַל הוּא עֶצֶם הִתְחַדְּשׁוּת הַחַיִּים, טַעַם חַיִּים חָדָשׁ. הַשְׁקָפָה חֲדָשָׁה עַל הַטּוֹב שֶׁבַּחַיִּים, עַל הָאֱמֶת שֶׁבַּחַיִּים.
(מכתבים מא"י ב)
מִלְּבַד הָאִמְפֶּרְיָלִיזְם וְהַקַּפִּיטָלִיזְם הַגַּשְׁמִיִּים, הַגְּלוּיִים, יֶשְׁנָם עוֹד בְּעוֹלָמָהּ שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת אִמְפֶּרְיָלִיזְם וְקַפִּיטָלִיזְם רוּחָנִיִּים285, מִתְעַלְּמִים, הַקָּשִׁים פִּי כַּמָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵם הַיְסוֹד.
(מטיולי בכבישים ד)
רֹב הַשִּׂנְאָה וְהַקִּנְאָה שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם עִם כָּל תּוֹלְדוֹתֵיהֶן הַמְנַוְּלוֹת וּמַחֲרִיבוֹת כָּל כָּךְ אֶת הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים בָּא מִתּוֹךְ אֱמוּנוֹת וְדֵעוֹת מֻשְׁפָּעוֹת. וְאֵין מִבְּחִינָה זוֹ הֶבְדֵּל בֵּין אֱמוּנוֹת וְדֵעוֹת דָּתִיּוֹת וּבֵין חָפְשִׁיּוֹת. “הַשְׁקָפַת עוֹלָם קְבוּעָה”, שֶׁפֵּרוּשָׁהּ הַנָּכוֹן – מֻשְׁפַּעַת, תְּהִי אֲפִלּוּ נִיהִילִיסְטִית, הִיא תָמִיד קְבוּעָה בְּמַסְמְרִים, תָּמִיד אֱמוּנָה, אֱמוּנָה לֹא פָּחוֹת עִוֶּרֶת מִכָּל אֱמוּנָה דָּתִית, שֶׁהַקִּנְאָה לָהּ לֹא פָחוֹת מְטֹרֶפֶת מִכָּל קִנְאָה דָתִית.
(מטיולי בכבישים ד)
בְּנֵי הָאָדָם אֵינָם אוּלַי כָּל כָּךְ רָעִים, כָּל כָּךְ מְטֻמְטָמִים, וְאוּלַי גַם לֹא חַלָּשִׁים כָּל כָּךְ, קְטַנִּים כָּל כָּךְ כְּמוֹ שֶׁאֵינָם מְבִינִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, כִּי אֵינָם מְבִינִים אֶת עַצְמָם, אֶת חַיֵּי עַצְמָם, כִּי אֵינָם תּוֹפְסִים אֶת הַחַיִּים, אֶת עֹמֶק הַחַיִּים, אֶת הַנְּקֻדָּה הַהַנְדָּסִית שֶׁבַּחַיִּים. רוֹאֶה אַתָּה בְּנֵי אָדָם טוֹרְפִים זֶה אֶת זֶה, אִם בְּחֹמֶר אוֹ בְּרוּחַ, יוֹרְדִים אִישׁ לְחַיֵּי רֵעֵהוּ, אִם לְחַיֵּי הַגּוּף אוֹ לְחַיֵּי הַנֶּפֶשׁ, לֹא מִתּוֹךְ כַּוָּנָה לְהָרַע אוֹ מִתּוֹךְ חֻלְשָׁה, לֹא שֶׁיֵּשׁ לָהֶם צֹרֶךְ בָּזֶה אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם הֲנָאָה מִזֶּה, כִּי אִם מִתּוֹךְ חֹסֶר הֲבָנָה הֲדָדִית. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלְּעִתִּים קְרוֹבוֹת הֵם טוֹרְפִים בָּזֶה, תּוֹךְ כְּדֵי טָרֹף אֲחֵרִים, אֶת נֶפֶשׁ עַצְמָם, יוֹרְדִים בָּזֶה לְחַיֵּי עַצְמָם. אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אַתָּה רוֹאֶה בִּבְהִירוּת כִּמְעַט מוּחֲשִׁית בְּמָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם בָּאִים לְבַקֵּשׁ דֶּרֶךְ לְחִדּוּשׁ הַחַיִּים וּלְתִקּוּן הָאָדָם. כִּי אֵין לְךָ כִּמְעַט דָָּבָר, שֶׁכָּל כָּךְ יַרְחִיק בְּנֵי אָדָם זֶה מִזֶּה, כָּל כָּךְ יִזְרַע שִׂנְאָה בְּלֵב אִישׁ לְרֵעֵהוּ, כָּל כָּךְ יְבִיאֵם לָרֶדֶת אִישׁ לְחַיֵּי רֵעֵהוּ, לְחַיֵּי הַנֶּפֶשׁ, וּלְעִתִּים לֹא רְחוֹקוֹת גַּם לְחַיֵּי הַגּוּף, כְּמוֹ הַשְּׁאִיפָה הַזֹּאת הַמְשֻתֶּפֶת לְכֻלָּם.
(לחברי ברוח המנוצחים א)
כְּשֵׁם שֶׁכָּל בַּעַל כֹּחַ גּוּפָנִי וְחָמְרִי מִשְׁתַּדֵּל בְּכָל הָאֶפְשָׁר לְשַעְבֵּד לְעַצְמוֹ אֶת כֹּחַ גּוּפָם שֶׁל אֲחֵרִים, כָּךְ בַּעַל כֹּחַ מֹחִי וְנַפְשִׁי מִשְׁתַּדֵּל בְּכָל הָאֶפְשָׁר לְשַעְבֵּד לְעַצְמוֹ אֶת כֹּחַ מֹחָם וְנַפְשָׁם שֶׁל אֲחֵרִים. הַהֶבְדֵּל הוּא רַק בָּזֶה, שֶׁבַּעַל כֹּחַ גּוּפָנִי וְחָמְרִי מְשַׁעְבֵּד לְעַצְמוֹ אֶת אֲחֵרִים בְּלָקְחוֹ לְעַצְמוֹ אֶת פְּרִי כֹּחָם, אֶת פְּרִי עֲמָלָם, אֶת רְכוּשָׁם הֵם, וּבַעַל כֹּחַ מֹחִי וְנַפְשִׁי מְשַׁעְבֵּד אֶת אֲחֵרִים, בְּהַכְרִיחוֹ אוֹתָם בְּכָל כֹּח הֶגְיוֹנוֹ וּרְצוֹנוֹ, הַגְּדוֹלִים מִשֶּׁל אֲחֵרִים, לְקַבֵּל וְלִקְלֹט אֶל תּוֹכָם אֶת דֵּעוֹתָיו וְאֶת הַשְׁקָפַת עוֹלָמוֹ הוּא.
(מכתבים בא"י ב)
גָּדוֹל כֹּחַ הָרוּחַ הַמְנַשֶּׁבֶת בָּרְחוֹב, גָּדוֹל כֹּחָהּ לְכַבּוֹת כָּל נְקֻדָּה מְאִירָה וְגַם לִמְשֹךְ מִמֶּנָָּה וְלָשֵׂאת הָלְאָה הָלְאָה אֶת הַנְּפָשׁוֹת בְּתַקִּיפוּת שֶׁאֵין שׁוּם נְקֻדָּה מְאִירָה יְכוֹלָה לִמְשֹךְ אֵלֶיהָ.
(לברור עמדתנו ד)
מִי שֶׁאֵינוֹ מֻשְׁפָּע מֵחֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ אֶת הַשְׁפָּעָתוֹ, אֵין לוֹ צֹרֶךְ וְאֵין לוֹ תְּשׁוּקָה לְבַטֵּל אוֹתוֹ אוֹ לְהוֹרִיד אוֹתוֹ מִגְּדֻלָּתוֹ, כִּי דַעְתּוֹ מוּסָחָה286 מִגְּדֻלָּתוֹ וְאֵין לוֹ עֵסֶק בָּהּ, אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵסֶק בְּרַעְיוֹנוֹתָיו וְדֵעוֹתָיו.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
בְּמִלְחֶמֶת הָאוֹר בַּחֹשֶׁךְ הָאוֹר אֵינוֹ נִלְחָם – דַּי לוֹ לְהִתְגַּבֵּר וּבַמִּדָּה שֶׁהוּא מִתְגַּבֵּר הַחֲשֵׁכָה נָסָה מִמֵּילָא.287
(קצת עיון בהלכה פסוקה ד)
גַּם עַתָּה, גַם בְּכָל הַזְּמַנִּים לֹא יִהְיֶה נִצָּחוֹן לְאוֹר, כָּל עוֹד לֹא יַעַמְדוּ עַל הָאֱמֶת הַפְּשׁוּטָה וְהַבְּרוּרָה, כִּי צָרִיךְ לְהַגְבִּיר אֶת הָאוֹר תַּחַת לְהִלָּחֵם בַּחֹשֶׁך.
(הסופרים והעובדים ב)
הַחֲסִידוּת288 מְבִיאָה תָּמִיד, בְּכָל צוּרָה שֶׁתִּהְיֶה, נֶזֶק רָב. לֹא הַשִּׁיטָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ חֲסִידִים כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ מַזִּיקָה וְלֹא בַּעַל הַשִּׁיטָה, בְּתוֹר אִישִׁיּוּת, מַזִּיק. הַשִּׁיטָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָפָה מְאֹד, וּבַעַל הַשִּׁיטָה יָכוֹל לִהְיוֹת אָדָם גָּדוֹל מְאֹד – מַזִּיקָה הַחֲסִידוּת וְהָ“רַבִּיּוּת”. הַחֲסִידוּת יֶשׁ לָהּ מִן הַמּוּכָן שִׁיטָה קְבוּעָה אוֹ הַשְׁקָפַת עוֹלָם קְבוּעָה, הַפּוֹטֶרֶת בְּאֹפֶן כָּזֶה אֶת הַמַּחֲזִיקִים בָּהּ מִמַּחֲשָׁבוֹת יְתֵרוֹת, מֵחִפּוּשִׂים יְתֵרִים, מִמִּלְחָמוֹת פְּנִימִיּוֹת יְתֵרוֹת, וּבִכְלָל מִכָּל אוֹתָם הַדְּבָרִים, שֶׁאֵין אָדָם שֶׁאֵינוֹ “חָסִיד” חָפְשִׁי מֵהֶם, וּבְעִקָּר, הִיא פּוֹטֶרֶת אֶת הָאָדָם מִן הֶעָמָל הַגָּדוֹל וְהַקָּשֶׁה לְהַתְחִיל הַכֹּל מִבְּרֵאשִׁית. עַל יְדֵי כָּךְ נִפְסָדִים הַרְבֵּה מִשָּׁרְשֵׁי הַנֶּפֶשׁ הַיּוֹתֵר עֲמֻקִּים וּמִנִּימֶיהָ הַיּוֹתֵר כְּמוּסוֹת, וּבְעִקָּר, הָעֹמֶק הַגָּדוֹל, הָעֹמֶק הַנּוֹרָא שֶׁל הַנָּפֶשׁ. הֶ“חָסִיד” הוּא בְּמוּבָן זֶה בַּעַל בִּטָּחוֹן יוֹתֵר מִדַּי, אִם בִּטָּחוֹן בִּכְלָל, בִּטָּחוֹן בְּהַשְׁקָפַת עוֹלָם שְׁלֵמָה וּמַקִּיפָה, אוֹ בִּטָּחוֹן חֶלְקִי, בִּטָּחוֹן בְּשִׁיטָה קוֹבַעַת הֲלָכָה בְּאֶחָד מִיסוֹדוֹת הַחַיִּים.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
זֶה סוֹד מִלְחֶמֶת הָאָבוֹת וְהַבָּנִים, שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַחַיִּים שׁוֹטְפִים בְּחָזְקָה. הָאָבוֹת, בְּיִחוּד אֵלֶֶּה הַהוֹלְכִים עִם הַחַיִּים, הַסּוֹפְגִים אֶל תּוֹכָם אֶת כָּל הַדֵּעוֹת וְהַזְּרָמִים הַמִּתְחַדְּשִׁים וּמְעַכְּלִים אֶת כָּל מַה שֶׁהֵם סוֹפְגִים עַל פִּי דַּרְכָּם, רְגִילִים לַחֲשׁוֹב כָּךְ: “אֲנַחְנוּ הֲלֹא יוֹדְעִים וּמְבִינִים אֶת כָּל מַה שֶּׁיּוֹדְעִים וּמְבִינִים הַבָּנִים, שֶׂהֲרֵי אֲנַחְנוּ חַיִּים בְּיַחַד עִמָּהֶם, אוּלָם הֵם אֵינָם יוֹדְעִים וְאֵינָם מְבִינִים מַה שֶּׁיָּדַעְנוּ וְהֲבִינוֹנוּ אֲנַחְנוּ בִּזְמַנֵּנוּ, שֶׂהֲרֵי הֵם לֹא הָיוּ אָז; בְּדִין הוּא, אֵיפוֹא, שֶׁאֲנַחְנוּ נַשְׁפִּיעַ עֲלֵיהֶם, וְהֵם יִלְמְדוּ מִמֶּנּוּ, אֲבָל הֵם אֵין לָהֶם מַה לְּהַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ, וְלָנוּ אֵין מַה לִּלְמֹד מֵהֶם”. אוּלָם אֵלֶּה הָאָבוֹת אֵינָם שָׂמִים לֵב לְדָבָר אֶחָד: הַחִסָּרוֹן הַזֶּה, הַהֶעְדֵּר הַזֶּה שֶׁל הַיְדִיעָה הַשְּׁלֵמָה וְהַהֲבָנָה הַשְּׁלֵמָה, הֲלֹא לֹא רַק פַּסִּיב בִּלְבַד, הוּא בְּמוּבָן יָדוּעַ גַּם אַקְטִיב289. אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, הָרֵיק מִן הַדֵּעוֹת שֶׁשָּׁלְטוּ בִּזְמָנִּים אֲחֵרִים, מִתְמַלֵּא מִן הַדֵּעוֹת הַחֲדָשׁוֹת, וְעַל יְדֵי כָּךְ הֵן נִקְלָטוֹת בְּעֹמֶק הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּדוֹל, מְקַבְּלוֹת יְנִיקָה מִכָּל מַעֲמַקֶּיהָ וּמִסְתְּרֶיהָ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַרְבֵּה יוֹתֵר עֲשִׁירָה, מְבִיאוֹת פְּרִי שֶׁהַרְבֵּה יוֹתֵר בְּרָכָה בּוֹ. הָעִקָּר הוּא פֹּה לֹא הַהֲבָנָה הַשִּׂכְלִית, כִּי אִם הַהַשָּׂגָה אוֹ הַתְּפִיסָה הַפְּסִיכוֹלוֹגִית290 הַנּוֹתֶנֶת רוּחַ חַיִּים בַּדֵּעָה וְעוֹשָׂה אוֹתָהּ לְכֹחַ פּוֹעֵל בַּנֶּפֶשׁ וּבַחַיִּים. בְּמוּבָן זֶה יָפֶה291 כֹּחַ הַבָּנִים מִכֹּחַ הָאָבוֹת. הַדּוֹר הַצָּעִיר עוֹמֵד בְּמוּבָן זֶה בְּצַעַד יוֹתֵר לְפָנִים מִן הַדּוֹר שֶׁלְּפָנָיו, וּבָזֶה מֻנָּח הַגַּרְעִין לְהִתְקַדְּמוּת הַדֵּעוֹת בְּקֶרֶב הָאֱנוֹשִׁיּוּת.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
עָלוּל הַצָּעִיר לְקַבֵּל דֵּעוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן אֶלָּא חִדּוּשָׁן וּבְרָקָן הַחִיצוֹנִי וְשֶׁבְּכֹחָן לְהַזִּיק יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לְהוֹעִיל. וּבְמָקוֹם שֶׁהַדֵּעָה צָמְחָה בִּשְׂדֵה זָרִים, אֲפִלּוּ אִם הַדֵּעָה כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ נְכוֹנָה, יֵשׁ שֶׁבְּיַחַד עִם עֶצֶם הַדֵּעָה נִתְפָּסִים יְסוֹדוֹת זָרִים הָעֲלוּלִים לְהָבִיא הֶפְסֵד מְרֻבֶּה לְנֶפֶשׁ הַצָּעִיר, בְּיִחוּד בַּמּוּבָן הַלְאֻמִּי, וְיֵשׁ אֲשֶׁר שְׂכַר הַתּוֹךְ292 יוֹצֵא בְּהֶפְסֵד הַבָּא מִן הַקְּלִפָּה. בָּזֶה יָפֶה כֹּחַ הָאָבוֹת מִכֹּחַ הַבָּנִים, שֶׁכֵּן הָאָבוֹת עֲשִׁירִים יוֹתֵר בְּנִסָּיוֹן, בִּידִיעַת הַחַיִּים, בְּמַחֲשָׁבָה עַל דְּבָר דֵּעוֹת שׁוֹנוֹת, וְיֵשׁ לָהֶם, אֵיפוֹא, אֶבֶן־בּוֹחֵן יוֹתֵר נֶאֱמָנָה וְיוֹתֵר בְּטוּחָה. וּבְיִחוּד יָפֶה כֹּחָם בַּמּוּבָן הַלְאֻמִּי, שֶׁכֵּן הֵם יָנְקוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִן הֶעָבָר שֶׁל אֻמָּתָם וְעִכְּלוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מַה שֶּׁיָּנְקוּ וְגַם הוֹסִיפוּ עָלָיו מִשֶּׁלָּהֶם.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
לֹא הַדֵּעוֹת הַחַיּוֹת הַנּוֹבְעוֹת מִתּוֹךְ עֶצֶם הַחַיִּים, הַנּוֹצָרוֹת מִתּוֹךְ עֶצֶם עֲבוֹדַת הַחַיִּים בְּלִי אֶמְצָעִי, שֶׁהֵן כְּעֵין תְּנוּעַת כֹּחַ הַחַיִּים וְהַיְצִירָה, כְּעֵין רְכוּשׁ חַי, כְּעֵין קַרְקַע בִּידֵי הָאִכָּר הַמֵּבִיא פְּרִי לָעוֹבֵד בּוֹ, לֹא הֵן הַמּוֹלִידוֹת שִׂנְאָה בְּלֵב בַּעֲלֵיהֶן, בְּנֵי מִפְלַגָּה יְדוּעָה לִבְנֵי מִפְלַגָּה אַחֶרֶת, כִּי אִם אוֹתָן הַדֵּעוֹת, שֶׁנִּתְקַבְּלוּ בְּתוֹר הֲלָכָה פְּסוּקָה מִן הַמּוּכָן אוֹ שֶׁנִּפְסְקוּ לַהֲלָכָה שֶׁאֵין לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ עַל יְדֵי אוֹתָהּ הַמִּפְלַגָּה, שֶׁאֵינָן עוֹד אֶלָּא כְּעֵין רְכוּשׁ מֵת, כְּעֵין נִכְסֵי דְלָא נַיְדִי בִּידֵי בַּעֲלֵי הַדֵּעוֹת עַצְמָם, שֶׁאֵינָם יוֹצְרִים עוֹד בָּהֶן עֲרָכִין חֲדָשִׁים, אֶלָּא שֶׁהֵן מַכְנִיסוֹת לָהֶם רֶנְטָה בְּצוּרַת וַדָּאוּת293 בְּטוּחָה הַמַּצִּילָה אוֹתָם מֵעֲבוֹדַת־מַחֲשָׁבָה קָשָׁה מֵחֶבְלֵי־יְצִירָה.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
כַּמָּה קָשֶׁה, כְּשֶׁהַלְּבָבוֹת אֵינָם עֵרִים, וְעוֹד מַשְׁמִיעִים קוֹל נַחֲרָה מְכֹעָר, אוֹ כְּשֶׁהֵם עֵרִים, אֲבָל אֵינָם מְצֹרָפִים וְאֵינָם מְאֻחָדִים לְהַרְמוֹנִיָּה אֶחָת.
(מבחוץ ב)
אֵין בֵּרוּרִים וְהוֹכָחוֹת מַחְכִּימִים אוֹ מְלַבְּבִים בְּמָקוֹם שֶׁהַלְּבָבוֹת מְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹנוֹת שׁוֹנוֹת.
(משעבוד לגאולה ד)
הַאֶפְשָׁר שֶׁבְּנֵי אָדָם יַעַזְבוּ אֶת קַטְנוּתָם לְפָחוֹת בְּשָׁעָה שֶׁהֵם שֻתָּפִים לִכְאוֹרָה לִגְדוֹלוֹת?
(מכתבים תרע"ט ה)
כָּל חִדּוּשׁ בַּחַיִּים בִּתְחִלַּת בְּרִיאָתוֹ, כָּל תְּנוּעָה בְּרֵאשִׁית צְמִיחָתָהּ הִיא עֶצֶם הַחַיִּים, עֶצֶם הַטִּבְעִיּוּת. כָּל שְׂחִיָּה נֶגֶד הַזֶּרֶם אוֹ לְרֹחַב הַזֶּרֶם הוּא דָּבָר מְלאכוּתִי, אֲבָל הִיא294 מְבִיאָה אֶל הַחוֹף הַמְקֻוֶּה, הִיא הַמְּבִיאָה לִידֵי הַטִּבְעִיּוּת הַמְבֻקֶּשֶׁת.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
יֵשׁ אֲשֶׁר בִּשְׁבִיל לְהַחֲזִיק בֶּאֱמֶת יְשָׁנָה, בְּשָׁעָה שֶׁכָּל הָאֲחֵרִים הֶחֱלִיפוּהָ בְּשֶׁקָר חָדָשׁ, שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא חִדּוּשׁוֹ וּבְרָקוֹ הַחִיצוֹנִי, בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת בָּאֱמֶת הַיְשָׁנָה אוֹר חָדָשׁ, הַמֵּאִיר אֶת מַצָּבָהּ הֶחָדָשׁ, וּבְיִחוּד בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת עֵינֵי אֲחֵרִים לִרְאוֹתוֹ, דָּרוּשׁ כֹּחַ־מַחֲשָׁבָה מְקוֹרִי לֹא פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁדָּרוּשׁ בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת אֱמֶת חֲדָשָׁה.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
מַה לַּעֲשׂוֹת, אִם מַזָּלֵנוּ גָרַם, כִּי הַבָּא לְהוֹרוֹת בְּקִרְבֵּנוּ אֶת הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה, אִם חֲדָשָׁה הִיא אוֹ יְשָׁנָה, עָלָיו לְכַלּוֹת אֶת רֹב הָאֶנֶרְגִּיָּה שֶׁלּוֹ עַל מִלְחָמָה בָּרֵחַיִם שֶׁל רוּחַ הָעוֹמְדִים עַל עֶצֶם הַדֶּרֶךְ, בִּמְקוֹם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹחוֹ זֶה בִּשְׁבִיל לְהִתְקָרֵב וְלָלֶכֶת הָלְאָה, וְאוּלַי גַם לְגַלּוֹת אֳפָקִים חֲדָשִׁים.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
דַּוְקָא בְּעִתִּים כָּאֵלֶּה שֶׁל חֻרְבַּן הָעוֹלָם, שֶׁל תִּמְהוֹן לֵב כְּלָלִי, יֵשׁ אוּלַי צֹרֶךְ לְדַבֵּר בִּבְחִינַת “קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר”295 אוֹ בִּבְחִינַת “וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסָּלַע”296.
(מטיולי בכבישים ד)
דֵּעוֹת וּמִלְחֶמֶת דֵּעוֹת: מלואים
גַּם הַמַּחֲשָׁבָה בְמִדָּה שֶׁהִיא עַצְמִית, בִּלְתִּי־אֶמְצָעִית, הִיא דָבָר שֶׁבַּחַיִּים לֹא פָחוֹת מֵהָרָצוֹן. גַּם לָהּ תֹּקֶף שֶׁל רָצוֹן שֶׁאֵינוֹ שָׁב מִפְּנֵי כֹל. דַּוְקָא בְמִדָּה שֶׁאָדָם מָלֵא חַיִּים, בְּמִדָּה שֶׁרְצוֹנוֹ חַי וּבֶן־חוֹרִין, בָּהּ בְּמִדָּה גַם מַחֲשַׁבְתּוֹ חַיָּה, תַּקִּיפָה, בַּת־חוֹרִין, בָּהּ בְּמִדָּה אֵין שְׁאֵלוֹתֶיהָ וּסְפֵקוֹתֶיהָ מְקַבְּלִים מָרוּת297. אָדָם חַי – גַם מַחֲשַׁבְתּוֹ חַיָּה, גַּם שְׁאֵלוֹתָיו וּסְפֵקוֹתָיו חַיִּים, מְנִיעִים אֶת הַחַיִּים, מְבִיאִים לִידֵי יְצִירָה; בְּעוֹד אֲשֶׁר אָדָם נוֹבֵל – מַחֲשַׁבְתּוֹ נוֹבֶלֶת וַעֲקָרָה, אֵין כֹּחָה אֶלָּא בְחִטּוּט וְנִקּוּר בְּאַשְׁפַּת הַחַיִּים, הַמֵּבִיא לִידֵי יֵאוּשׁ־לְבַטָלָה, וּמֹחַ יָבֵשׁ – גַּם מַחֲשָׁבְתּוֹ יְבֵשָׁה, בֵּין אִם מִתְבַּצֶּרֶת הִיא בְּוַדָּאִיּוֹת מֹחִיּוֹת וּבֵין אִם הִיא מְרַחֶפֶת עַל כַּנְפֵי סְפֵקוֹת מֹחִיִּים.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
דֵּעוֹת בְּנֵי אָדָם, וַאֲפִלּוּ מִגְּדוֹלֵי הַמַחֲשָׁבָה וְהָרֶגֶשׁ, אֵינָן שָׁווֹת, וְלֹא רַק בַּעֲנָפִים, כִּי אִם גַּם בְּשָׁרָשִׁים, בְּעֶצֶם מַהוּתָם שֶׁל הַחַיִּים וְהָעוֹלָם. הֱוֵי אוֹמֵר, הַהֶבְדֵּל בֵּין הַמְחֻלָּקִים בַּדֵּעָה הִיא לֹא רַק בְּאֹפֶן הַמַּחֲשָׁבָה, בְּצוּרַת הַשֶּׂכֶל, כִּי אִם בְּעִקָּר בַּהַשָּׂגָה הַנַּפְשִׁית, בִּתְפִיסַת הַחַיִּים, בְּצִבְיוֹנוֹ הַמְיֻחָד שֶׁל הָעוֹלָם הַנָּתוּן בְּלִבּוֹ שֶׁל כָּל פָּרָט, בִּסְגֻלָּתוֹ הַמְיֻחֶדֶת שֶׁל הַשֶּׁכֶל הַנֶּעְלָם שֶׁל כָּל פְּרָט לְהַשִּׂיג אֶת הַחַיִּים וְהָעוֹלָם בְּאֹפֶן הַמְיֻחָד לוֹ. כָּל זֶה כְאִלּוּ אוֹמֵר, כִּי אֵין בִּיכָלְתּוֹ שֶׁל פְּרָט אֶחָד, שֶׁל אָדָם אֶחָד, לְהַקִּיף אֶת הָרַעְיוֹן הָעוֹלָמִי כֻלּוֹ, כִּי אֵין הַהֲוָיָה אֵין־הַסּוֹפִית יְכוֹלָה לְהִשְׁתַּקֵּף כֻּלָּהּ בְּכָל הֶקֵּפָהּ וְעָמְקָהּ בְּטִפָּה אַחַת שֶׁל חַיִּים, כִּי בְּכָל טִפָּה וְטִפָּה הִיא מִשְׁתַּקֶּפֶת בְּאֹפֶן אַחֵר מֵאֵיזוֹ בְחִינָה שֶׁהִיא. רַק בְּיָם הַחַיִּים שֶׁל צִמְצוּם כֻּלּוֹ, בְּכָל הַטֶּבַע הַחַי, הַמִּצְטָרֵף בְּאֹפֶן בִּלְתִּי־מֻשָּׂג לָנוּ מִכָּל הַטִּפּוֹת שֶׁל חַיִּים, מִכָּל הַהַשָּׂגוֹת הַחִיּוּנִיּוֹת הַפְּרָטִיּוֹת, מִשְׁתַּקֵּף יָם הַחַיִּים שֶׁל הִתְפַּשְּׁטוּת כֻּלּוֹ, הַטֶּבַע הַהֹוֶה לְאֵין־סוֹף, כָּל הַהֲוָיָה אֵין־הַסּוֹפִית.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
אִי־הֲבָנָה שֶׁל בַּעַל־דֵּעָה בְּיַחַס לְבַעַל־דֵּעָה מִתְנַגֶּדֶת, בְּיִחוּד הָאֶרֶס שֶׁבְּאִי־הֲבָנָה זוֹ, הַטִּמְטוּם, הַקִּנְאָה, הַשִּׂנְאָה נוֹלָדִים בְּבַעַל־הַדֵּעָה לֹא מִתּוֹךְ הַיִּחוּד שֶׁבְּדַעְתּוֹ בְתוֹר בִּטּוּי מְיֻחָד וְחַי שֶׁל עַצְמוּתוֹ הַמְיֻחֶדֶת הַחַיָּה, כִּי־אִם מֵהַיְסוֹדוֹת הַזָּרִים שֶׁבְּדַעְתּוֹ, בִּכְלַל, מֵאוֹתוֹ הַחֵלֶק שֶׁבְּדַעְתּוֹ, שֶׁאֵינוֹ בִטּוּיָהּ הַחַי שֶׁל עַצְמוּתוֹ הַחַיָּה. בִּטּוּיָהּ הַחַי שֶׁל הָעַצְמוּת הַחַיָּה בְצוּרַת דֵּעָה הוּא דָבָר שֶׁבַּעֲבוֹדָה פְנִימִית שֶׁל הֲאָרַת הָעַצְמוּת לְכָל מֶרְחָבֶיהָ וּמַעֲמָקֶּיהָ, דָּבָר שֶׁבְּחַיִּים, שֶׁבִּתְנוּעָה כַבִּירָה, מֵעֵין אוֹתָן הָרְעִידוֹת הַמּוֹלִידוֹת אֶת הָאוֹר. פֹּה אֵין מָקוֹם לְטִמְטוּם. הַטִּמְטוּם בָּא מֵאוֹתָם הַיְסוֹדוֹת, שֶׁנִּתְקַבְּלוּ עַל־יְדֵי בַעַל־הַדֵּעָה מִן הַמּוּכָן בְּתוֹר מֻשְׂכָּלוֹת רִאשׁוֹנִים שֶׁאֵין לְהַטִּיל בָּהֶם סָפֵק, בְּתוֹר אֱמֶת אוֹבְּיֶקְטִיבִית מָחְלֶטֶת, אוֹ מֵאוֹתָם הַמֻּשָּׂגִים, שֶׁבַּעַל־הַדֵּעָה לֹא רָאָה בָהֶם מָקוֹם לְבָרְרָם מֵחָדָשׁ, לְנַתְּחָם, לַהֲאִירָם עַל פִּי דַרְכּוֹ וּלְקַבֵּל מֵהֶם מַה שֶּׁיֵּשׁ לְקַבֵּל וְלִדְחוֹת מַה שֶּׁיֵּשׁ לִדְחוֹת, וְהוּא לֹא נִתְּחָם וְלֹא בֵרְרָם, כִּי אִם אוֹ שֶׁקִּבֵּל אֶת הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁהוּא, אוֹ שֶׁדָּחָה אֶת הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁהוּא, אוֹ גַם מֵאוֹתָם הַיְסוֹדוֹת, שֶׁהָיוּ בְשַׁעְתָּם בְּמַצָּב יָדוּעַ שֶׁל בַּעַל־הַדֵּעָה בִטּוּיָהּ שֶׁל עַצְמוּתוֹ, אֶלָּא שֶׁכְּבָר הִתְבַּצְרוּ כָל־כָּךְ, נַעֲשׂוּ כָל־כַּךְ וַדָּאִיִּים, עַד שֶׁלָּבְשׁוּ צוּרָה שֶׁל אֱמֶת אוֹבְּיֶקְטִיבִית מָחְלֶטֶת, וּבְצוּרָה זוֹ הָשְׁקְעוּ אֶל הַשְּׁדֵרוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת, הַיְסוֹדִיּוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ וְנִתְגַּבְּשׁוּ וְנִתְאַבְּנוּ וְנַעֲשׂוּ לִיסוֹד אוֹ לְאַחַד הַיְסוֹדוֹת בַּעֲבוֹדַת הַמַּחֲשָׁבָה. מִבְּחִינָה זוֹ אֶפְשָׁר לֵאמֹר, כִּי אִי־הַהֲבָנָה, טִמְטוּם שֶׁל בַּעַל־דֵּעָה לְגַבֵּי מִתְנַגְּדוֹ בְדֵעָה הֵם אִי־הֲבָנָה, טִמְטוּם שֶׁל בַּעַל־הַדֵּעָה לְגַבֵּי עַצְמוֹ, לְגַבֵּי עַצְמוּתוֹ הָעֶלְיוֹנָה בְאוֹתָהּ הִמִדָּה שֶׁהֵם מַה שֶּׁהִנָּם לְגַבֵּי מִתְנַגְּדוֹ.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
שְׁנֵי בַּעֲלֵי־דֵעָה, יוֹתֵר שֶׁהֵם עַצְמִיִּים, יוֹתֵר רְחוֹקִים הֵם אָמְנָם זֶה מִזֶּה בְדֵעוֹת, אֲבָל בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה יוֹתֵר קְרוֹבִים זֶה לָזֶה בְרוּחַ, בְּנֶפֶשׁ, יוֹתֵר קְרוֹבִים לַהֲבָנָה הֲדָדִית, לְכָבוֹד וּלְחִבָּה הֲדָדִיִּים. הֵם שְׁנֵיהֶם מַשְׁקִיפִים עַל דָּבָר אֶחָד, חַיִּים דָּבָר אֶחָד, אוֹתָם הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים וְהַקּוֹסְמִיִּים, רַק מִצְּדָדִים שׁוֹנִים, וּמַשְׁלִימִים זֶה אֶת זֶה, בְּמָסְרָם אִישׁ לְרֵעֵהוּ מַה שֶּׁכָּל אֶחָד רוֹאֶה וְחַי מִצִּדּוֹ. שְׁנֵיהֶם שׁוֹאֲפִים לִנְקֻדָּה אַחַת, לִנְקֻדַּת־הַגֹּבַהּ שֶׁל אוֹתָם הַחַיִּים, וּבְמִדָּה שֶׁהֵם עוֹלִים, הֵם בְּהֶכְרֵחַ מִתְקָרְבִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ. כָּל אֶחָד מֵהַשְּׁנַיִם עוֹבֵר אֶת כָּל אֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ הַחַיִּים הַקָּשָׁה, דַּוְקָא בְמִדָּה שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ לִחְיוֹת, הַחֲשֵׁכָה, דַּוְקָא בְמִדָּה שֶׁיֵּשׁ עֵינַיִם לִרְאוֹת; הַמְּלֵאָה כָּל מִינֵי קוֹצִים וּבַרְקָנִים, כָּל מִינֵי בִצָּה וָרֶפֶשׁ. כָּל אֶחָד מֵהַשְּׁנַיִם סוֹבֵל מִמִּלְחָמוֹת פְּנִימִיּוֹת בִּלְתִּי־פּוֹסְקוֹת בַּחֻלְשׁוֹת, בַּשֶּׁקֶר, בַּכִּעוּר, בַּטֻּמְאָה שֶׁל עַצְמוֹ וְשֶׁל אֲחֵרִים, סוֹבֵל מִסְּפֵקוֹת, מִסְּתִירוֹת, שֶׁאֵינָן מִתְיַשְּׁבוֹת אֶלָּא בִסְתִירוֹת יוֹתֵר עֲמֻקּוֹת, יוֹתֵר תְּהוֹמִיּוֹת בְּעוֹלָמוֹ וּבָעוֹלָם הַגָּדוֹל. וּבְתוֹךְ זֶה מְבַקֵּשׁ כָּל אֶחָד מֵהַשְּׁנַיִם נִיצוֹצוֹת, אוֹרוֹת, יֹפִי עֶלְיוֹן, אֱמֶת עֶלְיוֹנָה, קְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, שֶׁפַע עֶלְיוֹן. וְאֶת כָּל זֶה הוּא מְצָרֵף לְחֶשְׁבּוֹן עֶלְיוֹן, שֶׁהוּא הוּא חֶשְׁבּוֹן הַחַיִּים וְהָעוֹלָם שֶׁלּוֹ, שֶׁהִיא הִיא הַדֵּעָה שֶׁהוּא מַבִּיעַ. הַאֵין בְּכָל זֶה הַמְשֻׁתָּף לִשְׁתֵּי הַנְּפָשׁוֹת כְּאַחַת בִּכְדֵי לְקָרְבָן זוֹ לְזוֹ וּלְהַדְבִּיקָן זוֹ בְזוֹ? הַאֵין זֶה אוֹמֵר, כִּי הַדֵּעוֹת הַנִּבְדָּלוֹת, בְּדוֹמֶה לַעֲנָפִים וְלִגְזָעִים נִפְרָדִים בְּגָלוּי, יֶשׁ לָהֶן שֹׁרֶשׁ אֶחָד נֶעְלָם בְּתוֹךְ הַנֶּפֶשׁ לַהֲבָנָה הֲדָדִית? יוֹתֵר מִזֶּה: הֵן כָּל בַּעַל־דֵּעָה מֵבִיא אֶת חֲבֵרוֹ בַעַל הַדֵּעָה הַמִּתְנַגֶּדֶת, וּבְמִדָּה שֶׁהִיא מִתְנַגֶּדֶת, לִיצִירָה שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת, מֵבִיא לֹא בְתוֹרַת נְדָבָה, כִּי אִם בְּצוּרַת הַפְרָאָה הֲדָדִית, בְּמוּבָן יָדוּעַ, בְּצוּרַת יְצִירָה מְשֻׁתֶּפֶת – הֲיֵשׁ לְךָ דָּבָר יוֹתֵר מְרוֹמֵם אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמִתּוֹךְ כַּךְ מְקָרֵב וּמְחַבֵּב מִיצִירָה? הֲיֵשׁ מָקוֹר יוֹתֵר עָשִׁיר לְאַהֲבָה הֲדָדִית מֵהַפְרָאָה הֲדָדִית, מִיצִירָה מְשֻׁתֶּפֶת?
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
לֹא קָשֶׁה לְהַשְׁמִיעַ לַאֲחֵרִים מַחֲשָׁבוֹת, אֲשֶׁר כָּל הֶחֳמָרִים, שֶׁמַּחֲשָׁבוֹת אֵלֶּה הֻרְכְּבוּ מֵהֶם אוֹ נוֹצְרוּ מִתּוֹכָם, – הַכֹּל לְפִי כֹחַ הַחוֹשֵׁב וְכִשְׁרוֹנוֹ – כְּבָר נִמְצָאִים מִן הַמּוּכָן בְּבֵית־הַיּוֹצֵר שֶׁל הַמֹּחַ הַחוֹשֵׁב. לֹא קָשֶׁה לָהֶן לְמַחֲשָׁבוֹת כָּאֵלֶּה לְהִתְקַבֵּל, כְּלוֹמֵר לֹא קָשֶׁה לְהָטִיל אֶת גַּרְעִין הַמַּחֲשָׁבָה לְתוֹךְ הֱחָמָרִים הַמּוּכָנִים לְכַךְ בְמֹחַ חוֹשֵב אַחֵר, כְּדֵי שֶׁיִּתְהַוֶּה מֵהֶם מַה שֶׁנִּתְהַוֶּה מֵחֳמָרִים כָּאֵלֶּה בְמֹחַ הַחוֹשֵׁב הָרִאשׁוֹן. לֹא כֵן אוֹתָן הַמַּחֲשָׁבוֹת הַמִּתְרַקְּמוֹת בְּמֹחַ חוֹשֵׁב בְּעִקָּר מִתּוֹךְ חֹמֶר הַיּוֹצֵא זֶה עַתָּה מִמַּצַּב חֹמֶר הִיּוּלִי בְנֶפֶשׁ הַחוֹשֵׁב עַצְמוֹ, אֲשֶׁר אַף אִם בָּרוּר לוֹ, כִּי חֹמֶר מֵעֵין זֶה צָרִיךְ לְהִמָּצֵא בְּבֵית־גְּנָזָיו שֶׁל כָּל מֹחַ חוֹשֵׁב, אֲבָל אֵין הוּא יוֹדֵעַ, אִם חֹמֶר זֶה נִמְצָא שָׁם מִתַּחַת לְמִפְתַּן הַהַכָּרָה אוֹ בְמַצָּב שֶׁל דִּמְדּוּמֵי הַהַכָּרָה, וְאֵיךְ לְהַעֲלוֹתוֹ אֶל בֵּית־הַיּוֹצֵר שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה. לְמַחֲשָׁבוֹת מִמִּין זֶה מַתְאֶמֶת צוּרָה שֶׁל צְלָלִים תּוֹעִים, מְשׁוֹטְטִים בְּכָל רַחֲבֵי הַנֶּפֶשׁ, בְּכָל הָעוֹלָמוֹת שֶׁלָּהּ, אֲשֶׁר בְּדֶרֶךְ תְּנוּדָתָם אוּלַי יִפְגְּשׁוּ בַחֹמֶר הַהוּא וְהוּא יִזָּקֵק לָהֶן, צוּרָה שֶׁל חֲלוֹם, שֶׁל אַגָּדָה וְכַדּוֹמֶה. אֲבָל לְהָכִין מֵחֹמֶר כָּזֶה מַחֲשָׁבָה חַיָּה, בְּרוּרָה, וּלְהַשְׁמִיעָהּ לַאֲחֵרִים, וְהָעִקָּר, כִּי הָאֲחֵרִים יִשְׁמְעוּהָ, – לָזֶה נָחוּץ כִּשְׁרוֹן בִּלְתִּי־רָגִיל. צָרִיךְ, כִּי הַצּוּרָה תִהְיֶה כָּל־כַּךְ מְאִירָה וְכָל־כַּךְ חַיָּה, עַד כִּי אוֹרָהּ יַגִּיעַ לְכָל הַמַּעֲמַקִּים וְהַמַּעֲקַשִּׁים, לְכָל הַמְקוֹמוֹת הָאֲפֵלִים וְהַנִּסְתָּרִים שֶׁבְּכָל נֶפֶשׁ, עַד כִּי בְהֶכְרֵחַ יָאִיר אוֹר גַּם עַל הַחֹמֶר הַהוּא בְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא וְזֶרֶם הַחַיִּים יִגַּע גַּם בּוֹ לְהַחֲיוֹתוֹ בְעַל־כָּרְחוֹ.298
(מכתבים תרס"ט ה)
דִּבְרֵי אֱמֶת פְּשׁוּטִים וּבְרוּרִים אֵינָם מִתְקַבְּלִים כַּנָּהוּג לֹא עַל הַלֵּב וְלֹא עַל הַדַּעַת שֶׁל רֹב בְּנֵי הָאָדָם, בְּיִחוּד בְּמָקוֹם שֶׁהַהֶרְגֵּל מוֹשֵׁךְ אֶת הַלֵּב לְצַד שֶׁכְּנֶגֶד.
(לברור תפקידו של המשביר ב)
לְהִמָּשֵׁךְ בְּקֶסֶם אֶפְשָׁר רַק לְשָׁעָה קַלָּה, וּבֵאוּר שִׁטְחִי, אֲפִלּוּ אִם פְּנֵי תֵאוֹרִיָּה כְשֵׁרָה לוֹ, אֵין־אוֹנִים הוּא בִכְלָל.
(פתרון לא רציונלי א)
לְהִתְעַלֵּם מִדֵּעוֹת מִתְנַגְּדוֹת הוּא סִמָּן שֶׁל רִפְיוֹן לְדֵעוֹתָיו שֶׁל הַמִּתְעַלֵּם.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
לְלַמֵּד אֶת אֲחֵרִים תּוֹרַת־חַיִּים, תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ כֹּחַ עַל הַחַיִּים, יָכוֹל אָדָם רַק בְּמִדָּה שֶׁהוּא לוֹמֵד מֵהֶם, לוֹמֵד לָדַעַת אֶת נַפְשָׁם וְאֶת חַיֵּיהֶם, וּבְמִדָּה שֶׁהוּא לוֹמֵד לָדַעַת מִתּוֹךְ נַפְשָׁם וּמִתּוֹךְ חַיֵּיהֶם אֶת נֶפֶשׁ עַצְמוֹ וְאֶת דֶּרֶךְ חַיֵּי עַצְמוֹ וְאֶת תּוֹרַת הַנֶּפֶשׁ וְהַחַיִּים בִּכְלָל. שֶׁהֲרֵי תוֹרַת הַחַיִּים אֵינָהּ תּוֹרָה קְבוּעָה, שֶׁאָדָם לוֹמֵד אוֹתָהּ פַּעַם אַחַת, אֶלָּא הִיא תוֹרָה מִתְחַדֶּשֶׁת בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה הִיא צְרִיכָה לִמּוּד חָדָשׁ. “וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם”299 – זֹאת הִיא הַתּוֹרָה הַנְּתוּנָה מִבְּנֵי הַדּוֹר לְמִי שֶׁבָּא לְהַשְׁפִּיעַ עַל בְּנֵי דוֹרוֹ.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
בַּקָּשַׁת דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה הֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת עֵרוּת תְּמִידִית בִּלְתִּי־פּוֹסֶקֶת שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה וְשֶׁל הָרוּחַ בִּכְלָל, וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא בְקַלּוּת עוֹלֶה וְלֹא יִמָּלֵט מֵרְגָעִים שֶׁל חֻלְשָׁה וְשֶׁל תַּעְתּוּעֵי דִמְיוֹן.
(לברור תפקידו של המשביר ב)
הַפַּשְׁרָנוּת הֲלֹא הִיא הַמִדָּה הַמֻּבְהָקָה בְּכָל מָקוֹם שֶׁיַּד הַמַּעֲשִׂיּוּת עַל הָעֶלְיוֹנָה.300
(הקונגרס א)
מִגְדָּל גָּבוֹהַּ נִמְדָּד עַל פִּי צִלּוֹ, וְאָדָם גָּדוֹל – עַל פִּי שׂוֹנְאָיו.
(הקונגרס א)
עַד מָתַי לֹא נֵדַע לְכַבֵּד אֶת חֵרוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם לְהַחֲזִיק בְּדֵעָה מַתְאִימָה לְנַפְשִׁיּוּתוֹ?
(מתוך מועקה נפשית ב )
הָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁית סוֹעֶרֶת: גַּלִּים יוֹרְדִים וְגַם גַּלִים עוֹלִים. אֲבָל הָעֲלִיָּה בָאָה בַעֲקֵב הַיְרִידָה, כְּשֵׁם שֶׁהַיְרִידָה בָאָה בַעֲקֵב הָעֲלִיָּה. אוֹר וְחֹשֶׁךְ מְשַׁמְּשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָה.
(הסופרים והעובדים ב)
4. הִסְטוֹרִיָּה
אִם אָמְנָם אֵין הַהִסְטוֹרִיָּה301 מְכֻוֶּנֶת לְלַמֵּד, לְהַרְבִּיץ תּוֹרָה, אֲבָל מִי שֶׁעֵינָיו בְּרֹאשׁו יָכוֹל וְצָרִיךְ לָקַחַת תּוֹרָה מִפִּיָה.
(העבודה א)
הִסְטוֹרִיָּה: מלואים
הַכֹּל מְנַתְּחִים, הַכֹּל מְחַטְּטִים וּמְבַקְּרִים בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם הָעֲלוּבָה, וְכָל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ נִתּוּחוֹ יוֹתֵר דַּק וְחִטּוּטוֹ יוֹתֵר עָמֹק מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ. וְכָל הַחִטּוּט הַזֶּה אֵינוֹ בָא אֶלָּא לְקַעְקֵעַ אֶת כָּל יְסוֹדוֹ שֶׁל עוֹלָם הָאֲצִילוּת302 וְגַם שֶׁל עוֹלָם הַיְצִירָה. אֵין אַהֲבָה בִלְתִּי־תְלוּיָה בַדָּבָר, אֵין אֱמוּנָה, אֵין אִידֵאָלִיּוּת, אֵין צֶדֶק, אֵין אֱמֶת, אֲבָל יֵשׁ “אָנֹכִי” לֹא יֵדַע שָׂבְעָה, יֶשְׁנָהּ קֵיבָה303, יֶשְׁנָן תַּאֲווֹת וּפְנִיּוֹת וְיֶשְׁנָהּ הוֹנָאַת הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ. בַּעֲלֵי הַנֶּפֶשׁ הַיָּפָה עוֹדָם מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמַמְלִיכִים אֶת הַיֹּפִי, אֲבָל לֹא קָשֶׁה לִרְאוֹת, כִּי גַם אֱלִיל הַיֹּפִי אֵינוֹ בָטוּחַ בְּחַיֵּי עוֹלָם. הֲלֹא גַם הַיְצִירָה אֵינָהּ עוֹד עִנְיָן שֶׁל “רוּחַ הַקֹּדֶשׁ”, וְיֵשׁ מְנַבְּאִים, כִּי לֶעָתִיד לָבֹא לֹא תִהְיֶה הַיְצִירָה אֶלָּא עֵסֶק שִׂכְלִי שֶׁל הַרְכָּבוֹת מְחֻכָּמוֹת וְצֵרוּפִים מָשְׂכָּלִים. הַאָמְנָם? הַאָמְנָם יָבֹא הָרוֹפֵא הַמְנַתֵּחַ הָאָמָּן וְיִכְפֹּר בִּמְצִיאוּת הַחַיִּים, אַחֲרֵי נַתְּחוֹ בְדַעַת שְׁלֵמָה וְבְאָמָּנוּת שְׁלֵמָה הַרְבֵּה גוּפוֹת מֵתוֹת, וְאַחֲרֵי רְאוֹתוֹ, כִּי אֵין חַיִּים בְּשׁוּם חֵלֶק מִן הַחֲלָקִים וְלֹא בְכָל הַחֲלָקִים יַחְדָּו? הַאִם אֵין הַחַיִּים דְּבַר־מַה יֶתֶר עַל הַחֲלָקִים, שֶׁמֵהֶם הֻרְכְּבָה מְכוֹנַת הַחַיִּים – הַגּוּף? בְּכָל דָּבָר חַי, בְּכָל הַרְגָּשָׁה חַיָּה, בְּכָל מַחֲשָׁבָה חַיָּה, בְּכָל עֲבוֹדָה חַיָּה – אִם כָּל זֶה חַי בְקֶרֶב נַפְשְׁךָ חַיִּים עֲמֻקִּים, מְלֵאִים, טִבְעִיִּים, תּוּכַל לִהְיוֹת בָּטוּחַ, כִּי כָל זֶה יֵשׁ, כִּי כָל זֶה נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ וְאֵינוֹ תָלוּי בַדָּבָר בֶּאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה בָטוּחַ בְּחַיֶּיךָ. וְאִם יָבֹא אָדָם וִינַתֵּחַ לְךָ אֶת הַרְגָּשָׁתְךָ, אֶת מַחֲשַׁבְתְּךָ, אֶת מַעֲשְׂךָ בְּשָׁעָה שֶׁאֵין בָּהֶם רוּחַ חַיִּים וְיַרְאֶה לְךָ בָּרוּר, כִּי הֵם מָרְכָּבִים מֵאָנֹכִיּוּת, מִכָּל מִינֵי תַּאֲווֹת וּפְנִיּוֹת, שֶׁאֵינָן כְּלָל יְלִידוֹת אֵיזוֹ עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, אָז תּוּכַל לְהָשִׁיב לוֹ בְּבִטְחָה גְמוּרָה: אָמְנָם כֵּן! כָּל זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת אֱמֶת, כָּל אֵלֶּה אוּלַי נִכְנְסוּ בְתוֹר יְסוֹדוֹת לְגוּף הַדְּבָרִים שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי, שֶׁחָשַׁבְתִּי וְשֶׁעָשִׂיתִי, אוּלָם אֵלֶּה אֵינָם אֶלָּא גוּף אוֹתָם הַדְּבָרִים, “הֶעָפָר מִן הָאֲדָמָה”, שֶׁנּוֹצְרוּ מִמֶּנּוּ, אֲבָל הֲלֹא הָיָה בְגוּף הַזֶּה נִיצוֹץ, הֲלֹא הָיְתָה בוֹ רוּחַ, הֲלֹא הָיוּ בוֹ חַיִּים, וּמַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם אוֹ מַה יְּבַקֵּשׁ הָאָדָם קְדֻשָּׁה יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה מִן הַחַיִּים בְּעֶצֶם טָהֳרָם?
(האדם והטבע א)
מִי יוֹדֵעַ פֵּרוּשׁ לַהִסְטוֹרִיָּה הָאֱנוֹשִׁית, לְמַהֲלַךְ הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים? מִי יוֹדֵעַ, אִם יֵשׁ לָהּ פֵּרוּשׁ304, אִם יֵשׁ בָּהּ רַעְיוֹן? אוּלָם נֶפֶשׁ הָאָדָם הַמְבַקֶשֶׁת, הַמְקַוָּה, מִבִּלְתִּי־יְכֹלֶת שֶׁלֹּא לְקַוּוֹת, כִּי הָאָדָם עוֹד הָיֹה יִהְיֶה אָדָם, כִּי חַיֵּי הָאָדָם עוֹד הָיֹה יִהְיוּ חַיִּים אֱנוֹשִׁיִּים, נֶפֶשׁ הָאָדָם תָּמִיד תְּבַקֵּשׁ פֵּרוּשׁ, תְּבַקֵּשׁ רַעְיוֹן. מִבְּחִינָה זוֹ אֶפְשָׁר לֵאמֹר, כִּי זֶה עֶצֶם הָרַעְיוֹן הַהִסְטוֹרִי הָאֱנוֹשִׁי הַקּוֹסְמִי שֶׁל תְּחִיָּתֵנוּ הַלְּאֻמִּית, אַחֲרֵי כְּאַלְפַּיִם שָׁנָה שֶׁל אִי־חַיִּים לְאֻמִּיִּים, לְהַחֲיוֹת אֶת הַלְאֻמִּיּוּת, לְחַדֵּשׁ אֶת רוּחָהּ וְאֶת צוּרָתָהּ, לִבְרֹא אוֹתָהּ בְּרִיאָה חֲדָשָׁה בְרוּחַ עֶלְיוֹנָה בְּרוּחַ אֱנוֹשִׁית־קוֹסְמִית. וְזֶה שׁוּב אוֹמֵר – לְהַעֲמִיד אֶת הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים עַל יְסוֹדוֹת חֲדָשִׁים לְגַמְרֵי: עַל יְסוֹד הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַטֶּבַע הָעוֹלָמִי וְעִם הַטֶּבַע הָעוֹלָמִי, עַל יְסוֹד שֶׁל עֲבוֹדָה וִיצִירָה, שֶׁל הִשְׁתַּתְּפוּת בִּיצִירָה עִם הַטֶּבַע הָעוֹלָמִי, וּמִמֵּילָא – עַל יְסוֹד שֶׁל צֶדֶק בְּכָל צוּרוֹתָיו וְגוֹנָיו, שֶׁל צֶדֶק בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, בֵּין עָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁל צֶדֶק אֲפִלּוּ בְיַחַס לְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, לְכָל מַה שֶּׁחַי וְסוֹבֵל.
(לברור עמדתנו א)
5. מִשְׁטָר צִבּוּרִי
זֶה מְקוֹם הַחֻלְשָׁה שֶׁל הַשִּׁיטוֹת וְהַתּוֹרוֹת הַבָּאוֹת לְחַדֵּשׁ אֶת הַחַיִּים עַל יְדֵי סְדָרִים חֲדָשִׁים, אֲשֶׁר בִּרְאוֹתָן נְכוֹנָה, כִּי אֵין בִיכֹלֶת הָאָדָם לְהִתְחַדֵּשׁ מִבְּלִי הִתְחַדְּשׁוּת הַחַיִּים, הֵן אוֹמְרוֹת לְחַדֵּשׁ אֶת הַחַיִּים בְּלִי הִתְחַדְּשׁוּת הָאָדָם אוֹ עַל מְנָת שֶׁהַחַיִּים יְחַדְּשׁוּ אֶת הַחַיִּים305. רַק בִּטּוּי הָאִידֵיאַל306 בִּלְשׁוֹן הַחַיִּים, בִּטּוּי מְדֻיָּק וְחַי בְּכָל תָּאָיו וְאַטּוֹמָיו, בִּטּוּי, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא עֶצֶם הַחַיִּים הַמִּתְחַדְּשִׁים שֶׁל נוֹשְׂאֵי הָאִידֵאַל, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא הֲבָאָה לִידֵי גִלּוּי מְדֻיָּק וְשָׁלֵם אֶת עַצְמוּתָם הַמְבַקֶּשֶׁת אֶת תִּקּוּנָהּ – הִנֵה עֶצֶם הַיְצִירָה הָאִידֵאָלִית, וְלֹא נְשִׂיאַת הָאִידֵאַל כְּשֶׁהוּא לְעַצְמוֹ, וְלֹא תִּרְגּוּמוֹ לְמַעֲשִׂים שֶׁאֵין בָּהֶם רוּחַ חַיִּים. זֶה סוֹד307 כָּל יְרִידוֹתֵינוּ אָנוּ, בְּמָקוֹם שֶׁבָּאנוּ לַעֲלוֹת.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
כָּל הַנִּסְיוֹנוֹת לְחַדֵּשׁ אֶת הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים עַל יְדֵי סְדָרִים סוֹצִיאָלִיִּים חֲדָשִׁים וְעַל יְדֵי חִנּוּךְ סוֹצִיָאלִי, מִבְּלִי לְהַתְחִיל הַכֹּל מֵחָדָשׁ, מִן הַיְסוֹד, אֵינָם אֶלָּא פַּלְיַאטִיבִים308, הַמְסֻגָּלִים אוּלַי לְרַפֵּא אֶת הַמַּחֲלָה לִזְמָן מָה רִפּוּי שִׁטְחִי וּמַתְעֶה, אֲבָל הַמַּזִּיק בְּעֶצֶם.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
אֵלֶּה הַמַּעֲמִידִים אֶת כָּל הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים וְאֶת כָּל הָאָדָם עַל הַסֵּדֶר הַחֶבְרוּתִי309, בְּכָל דַּעְתָּם הָרְחָבָה וּבְכָל מַעֲשֵׂה תָּקְפָּם וּגְבוּרָתָם, אֵין כֹּחָם אֶלָּא לְשַׁחְרֵר אֶת הָאָדָם מִסֵּדֶר חֶבְרוּתִי שֶׁכְּבָר הֶעֱלָה רִקָּבוֹן, בִּכְדֵי לְשַׁעְבְּדוֹ לְסֵדֶר חֶבְרוּתִי, שֶׁכֹּחוֹ לְשַׁעְבֵּד וּלְהַרְקִיב עֲדַיִן חָדָשׁ עִמּוֹ, וְעַד שֶׁיִּגָּלֶּה וְיֵרָאֶה רִקְבוֹנוֹ צָרִיךְ לַעֲבוֹר מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמָן. (מכתבים תרפ"א ה)
לֹא הַקְּבוֹצָה וְלֹא שׁוּם צוּרָה אַחֶרֶת אֵינָהּ יְכוֹלָה לְמַלֵּא מַה שֶּׁצָרִיךְ לְמַלֵּא הָאָדָם, כִּי הַיְסוֹד לְכָל הַיְחָסִים שֶׁבֵּין בְּנֵי הָאָדָם הוּא סוֹף־סוֹף יַחַס הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ, אֶל הַחַיִּים וְהָעוֹלָם כְּפִי שֶׁהוּא חַי אוֹתָם. יְהִי הַיַּחַס הַזֶּה יוֹתֵר רָחָב וְיוֹתֵר עָמֹק, יוֹתֵר אֶנוֹשִׁי־קוֹסְמִי – וְהָיוּ כָּל יְחָסָיו אֶל בְּנֵי הָאָדָם יוֹתֵר אֱנוֹשִׁיִּים. צוּרַת חַיִּים קִבּוּצִיִּים רְצוּיָה וּמוֹעִילָה לוֹ לָאָדָם לְהַרְחִיב וּלְהַעֲמִיק אֶת הַיַּחַס הַזֶּה בְּמָקוֹם שֶׁיֶּשְׁנוֹ, וְהָעִקָּר בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַכָּרָה, כִּי בְּכִוּוּן זֶה צְרִיכָה לָלֶכֶת הַשְּׁאִיפָה, הַהִתְאַמְּצוּת.
(מכתבים תרפ"א ה)
רוּחַ זְמַנֵּנוּ הוּא לְהַכְנִיס אֶת רוּחַ הַצִּבּוּרִיּוּת310 בְּחַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה, תַּחַת לִשְׁאוֹף לְהַכְנִיס אֶת רוּחַ הַמִּשְׁפַּחְתִּיּוּת311 לְתוֹךְ הַחַיִּים הַצִּבּוּרִיִּים.
(יסודות לתקנות מושב עובדים ב)
יָפֶה כֹּחָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה מִכֹּחוֹ שֶׁל הָאִישׁ, שֶׁהִיא הֶהָרָה וְהַיּוֹלֶדֶת, הַסּוֹבֶלֶת אֶת כָּל הִתְיַצְּרוּתוֹ וְגִדּוּלוֹ שֶׁל הַנּוֹלָד, הִיא אֵם. בָּזֶה בְּעֶצֶם, חֵרוּתָהּ הָעֶלְיוֹנָה וּזְכוּתָהּ הָעֶלְיוֹנָה. אֶת זֶה312 הִיא עוֹד לֹא הִשִּׂיגָה, הִיא עוֹד לֹא מָצְאָה אֶת עַצְמָהּ. הִיא עוֹד עַד הַיּוֹם תַּלְמִידַת הַגֶּבֶר וְרוֹאָה אֶת דֶּרֶךְ חַיֵּי הַגֶּבֶר כְּסֵמֶל לְמוֹפֵת לְדֶרֶךְ חַיֶּיהָ הִיא וְאֶת עֶרֶךְ זְכֻיּוֹתֶיהָ בִּהְיוֹתָן דּוֹמוֹת לִזְכֻיּוֹת הַגֶּבֶר, בִּהְיוֹת לָהּ אֶפְשָׁרוּת לְהִשְׁתַּתֵּף בְּכָל מַעֲשָׂיו הַצִּבּוּרִיִּים שֶׁל הַגָּבֶר. אוּלָם דַּוָקָא, בִּכְדֵי שֶׁהָאִשָּׁה תִּשְׁתַּחְרֵר מִתַּלְמוּדוֹ שֶׁל הַגֶּבֶר, בִּכְדֵי שֶׁתַּעֲמֹד עַל הַדָּבָר, כִּי תַּלְמוּדָהּ אַחֵר, דֶּרֶך חַיֶּיהָ, חוּג פְּעֻלָּתָהּ, חוֹבוֹתֶיהָ וּזְכֻיּוֹתֶיהָ אֲחֵרִים, כִּי כָּל בִּנְיַן עוֹלָמָהּ אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּל בִּנְיַן גוּפָהּ וְנַפְשָׁהּ אַחֵר, דַּוְקָא בִּכְדֵי שֶׁתַּעֲמֹד עַל כָּךְ מֵעַצְמָהּ, מִתּוֹךְ הַחַיִּים, מִתּוֹךְ נִסְיוֹנָהּ וּמִתּוֹךְ כִּשְׁלוֹנוֹתֶיהָ, צָרִיךְ שֶׁלֹּא לִשְׁלֹל מִמֶּנָּה אֶת הַחֵרוּת הַשְּׁלֵמָה וְאֶת זְכוּתָהּ לְהִשְׁתַּתֵּף בְּכָל עִנְיְנֵי הַחַיִּים הַפְּרָטִיִּים וְהַצִּבּוּרִיִּים.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
בְּנֵי אָדָם אֵינָם דָּגִים מְלוּחִים, וְאֵין לְסַדְּרָם בְּחָבִית סִדּוּר שֶׁל קַיָּמָא313. בְּנֵי אָדָם יֵשׁ בָּהֶם תְּנוּעָה וְחַיִּים וְעוֹלָם מָלֵא. הַכְנִיסוּ לְתוֹךְ314 הַצּוּרָה אֶת הַחַיִּים וְהָעוֹלָם, יוֹתֵר נָכוֹן, פַּלְּשׁוּ315 אֶת הַצּוּרָה לְכָל סְפֵירוֹת הַחַיִּים וּלְכָל הָעוֹלָמוֹת, אָז תִּתְקַיֵּם הַצּוּרָה כְּהִתְקַיֵּם הַחַיִּים וְהָעוֹלָם.
(מכתבים תרפ"א ה)
לֹא כָּל אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּקוֹמָה זְקוּפָה יְחִידִי316 בּוֹדֵד בִּפְנֵי רוּחוֹת וּסְעָרוֹת. רֹב בְּנֵי אָדָם אֵינָם עוֹמְדִים זְקוּפִים317 אֶלָּא כְּשֶׁהֵם עוֹמְדִים צְפוּפִים, נִתְמָכִים אִישׁ בְּרֵעֵהוּ.
(מטיולי בכבישים ד)
גַּם הַמֶּרֶץ יֶשׁ לוֹ סְגֻלָּה לְהִדָּבֵק: בְּמָקוֹם שֶׁהַכְּלָל עוֹבֵד בְּמֶרֶץ, שָׁם גַּם הָרַשְׁלָנִים עוֹבְדִים יוֹתֵר טוֹב.
(מטיולי בכבישים ד)
הַסֵּדֶר הַחֶבְרָתִי אֵינוֹ אֶלָּא הַתְאָמַת הַפְּרָטִים שֶׁל הַחֶבְרָה אֶל הַכְּלָל הַשָּׁלֵם. זֶהוּ מֵעֵין הַתְאָמַת הַקּוֹלוֹת שֶׁל חַבְרֵי מַקְהֵלָה אֶל מַנְגִּינָה אַחַת שְׁלֵמָה. אֲבָל אֵין הַהַתְאָמָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת קוֹדֶמֶת לְמַנְגִּינָה, לִיצִירָה שֶׁבַּמַּנְגִּינָה, וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לִיצוֹר מֵעַצְמָהּ אֶת הַמַּנְגִּינָה. הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים קוֹדְמִים לַצֶּדֶק וְלַסֵּדֶר. הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים בּוֹרְאִים אֶת הַסֵּדֶר וְעוֹשִׂים אֶת הַצֶּדֶק, אִם לִמְיֻתָּר, בְּמִדָּה שֶׁהֵם שְׁלֵמִים, בְּרִיאִים, אֱנוֹשִׁיִּים וְטִבְעִיִּים כְּאֶחָד, אוֹ לְלֹא מוֹעִיל, לְאֵין אוֹנִים, בְּמִדָּה שֶׁהֵם לְקוּיִים. יִהְיוּ הַחַיִּים שְׁלֵמִים מִתּוֹכָם, מִתּוֹךְ הָאָדָם עַצְמוֹ, וְהַסֵּדֶר בָּרֹא יִבָּרֵא מִתּוֹכָם, סֵדֶר חַי, שׁוֹטֵף, מִתְחַדֵּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַגּוּף הַחַי וְהַבָּרִיא שֶׁל בִּרְיָה חַיָּה בּוֹרֵא אֶת סִדְרוֹ הַחַי מִתּוֹכוֹ.
(האדם והטבע ד)
רַק בְּדֶרֶךְ הָעֲבוֹדָה לִיצִירַת עָם עוֹבֵד, עָם־אָדָם, יֵשׁ אֶפְשָׁרוּת לִבְרֹא חַיִּים צִבּוּרִיִּים חֲדָשִׁים בֶּאֱמֶת, אֱנוֹשִׁיִּים בֶּאֱמֶת, וְלֹא בְּדֶרֶךְ הָעֲבוֹדָה לִיצִירַת חֶבְרָה עוֹבֶדֶת.
(מכתבים תרפ"א ה)
מִשְׁטָר צִבּוּרִי: מלואים
לַחֲשׁוֹב, כִּי יֵשׁ לִמְצֹא סֵדֶר חֶבְרָתִי כָזֶה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בוֹ מָקוֹם לְכָל מִינֵי רֶשַׁע, זִיּוּף, כִּעוּר, אוֹ כִּי סֵדֶר כָּזֶה יָבֹא בְכֹחַ הֶכְרֵחַ הִסְטוֹרִי מִתּוֹךְ הַחַיִּים שֶׁל צִמְצוּם, מִתּוֹךְ אוֹתָהּ הַתַּרְבּוּת הָעוֹמֶדֶת עַל אִי־הַטִּבְעִיּוּת שֶׁבַּחַיִּים – הַאֵין זֶה דוֹמֶה לְאוֹתוֹ הַקְּבַרְטֶט318 הַיָּדוּעַ, שֶׁתָּלָה אֶת כָּל הַקַּלְקָלָה שֶׁבִּנְגִינָתוֹ וְאֶת כָּל תִּקּוּנָהּ בִּמְקוֹם יְשִׁיבָתָם שֶׁל חֲבֵרָיו? הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים קוֹדְמִים לְצֶדֶק וּלְסֶדֶר, הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים בּוֹרְאִים אֶת הַסֵּדֶר וְעוֹשִׂים אֶת הַצֶּדֶק אִם לִמְיֻתָּר, בְּמִדָּה שֶׁהֵם שְׁלֵמִים, בְּרִיאִים, אֱנוֹשִׁיִּים וְטִבְעִיִּים כְּאֶחָד, אוֹ לְלֹא־מוֹעִיל, לְאֵין־אוֹנִים, בְּמִדָּה שֶׁהֵם לְקוּיִּים. יִהְיוּ הַחַיִּים שְׁלֵמִים מִתּוֹכָם, מִתּוֹךְ הָאָדָם עַצְמוֹ – וְהַסֵּדֶר בָּרֹא יִבָּרֵא מִתּוֹכָם, סֵדֶר חַי, שׁוֹטֵף, מִתְחַדֵּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַגּוּף הַחַי וְהַבָּרִיא שֶׁל בִּרְיָה חַיָּה בוֹרֵא אֶת סִדְרוֹ הַחַי מִתּוֹכוֹ. הַצֶּדֶק, הַסֵּדֶר לְגַבֵּי הַחֶבְרָה שֶׁל הַיּוֹם אֵינָם אֶלָּא מֵעֵין פִּתְקַת־הָרְפוּאָה וְסַמֵּי־הַמַּרְפֵּא לְמַחֲלָה, אֲשֶׁר, כָּל זְמָן שֶׁלֹּא הוּסְרוּ הַתְּנָאִים הַמּוֹלִידִים אֶת הַמַּחֲלָה וְהַחוֹלֶה לֹא הוּבַא לְתוֹךְ תְּנָאִים טִבְעִיִּים, אֵין בָּהֶם שׁוּם כֹּחַ לְהוֹעִיל.
(האדם והטבע ד)
בִּזְמַנֵּנוּ אֵין הַדָּבָר תָּלוּי עוֹד בִּרְצוֹן הַגּוֹיִּים, שֶׁלֹּא יִשְׂאוּ חֶרֶב אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, כִּי יֵשׁ הֶכְרֵחַ הִסְטוֹרִי, וּבִכְלַל יֵשׁ מִלְחָמָה בְכָל הַיְקוּם, שֶׁהִיא הִיא עֶצֶם מַהוּת הַחַיִּים וְהַהֲוָיָה. בִּזְמַנֵּנוּ אֵין הֲנָאָה יְתֵרָה לָשֶׁבֶת אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, כִּי יֵשׁ הֲנָאָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה לִמְכּוֹר אֶת פְּרִי הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְלִקְנוֹת דְּבָרִים יוֹתֵר חֲשׁוּבִים, וּלְשֵׁם כַּךְ נָחוּץ שׁוּק שֶׁבְּשֶׁלּוֹ נִלְחָמִים. וְכֵן אֵין עוֹד הָעַמִּים בִּזְמַנֵּנוּ הוֹלְכִים אוֹ מִתְאֲוִּים כָּל כַּךְ לָלֶכֶת אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו, כִּי כָל הָעַמִּים הַתַּרְבּוּתִיִּים, וּבְיִחוּד הָעוֹמְדִים בְּרֹאשׁ, הוֹלְכִים בְּשֵׁם כֹּחַ הָאֶגְרוֹף, בְּשֵׁם תַּאֲוַת הָעֹשֶׁר וְהַשִּׁלְטוֹן, שֶׁחִדְּשָׁה פָנֶיהָ וְעָלְתָה לַמַּעְלָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַגְּדֻלָּה וְהַתִּפְאֶרֶת, בְּשֵׁם הַמַּדָּע וְהַטֶּכְנִיקָה וְהַמַּחֲשָׁבָה הַמֵּכָנִית וְגַם בְּשֵׁם הַצְּבִיעוּת מִכָּל הַגּוֹנִים אוֹ הָרֵיקָנוּת מִכָּל הַבְּחִינוֹת: הַדָּתִית, הָאַנְטִי־דָתִית, אִי־הַדָּתִית, הַהוּמָנִית, הַמַּדָּעִית, הָאָמָּנוּתִית, וְכֵן הָלְאָה.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
6. כֹּחַ הָאֶגְרוֹף
יֵשׁ מַעֲרִיצִים לְאֶגְרוֹף319. יֵשׁ רוֹאִים בְּמַעֲשֵׂה הָאֶגְרוֹף גְּבוּרָה עֶלְיוֹנָה, וְיֵשׁ מִתְלַהֲבִים מִמְּסִירוּת הַנֶּפֶשׁ בַּמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, מִבְּלִי לִרְאוֹת, כִּי פֹּה יֵשׁ לֹא רַק סוּרוֹגַט320 שֶׁל מְסִירוּת נֶפֶשׁ, כִּי אִם בֶּאֱמֶת חִלּוּל מְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ הָאֲמִתִּית, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא שְׁאִיפַת הַנֶּפֶשׁ הָעֲמֻקָּה לְהִתְפָּרֵץ מִתּוֹךְ צִמְצוּמָהּ, מִתּוֹךְ בֵּית כִּלְאוֹ שֶׁל הָאֶגוֹאִיזְם הַצַּר וּלְהִתְמַזֵּג בְּרוּחַ הַחַיִּים וְהַהֲוָיָה שֶׁל כָּל מַה שֶּׁחַי וְהֹוֶה – שְׁאִיפָה שֶׁהִנֶּהָ מַמָּש הַהֶפֶךְ מִמַּעֲשֵׂי הָאֶגְרוֹף.
(קצת עיון בהלכה פסוקה ד)
אֵין בְּכֹחַ מִלְחָמָה – מוּבָן, כִּי לֹא בְּמִלְחֶמֶת הֲגָנָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר – לְשַׁלֵּם לָעָם הָעוֹבֵד מַה שֶּׁהִיא מַחֲרִיבָה בּוֹ. וּמִי עוֹשֶׂה אֶת הַמִּלְחָמָה, אִם לֹא הַצָּבָא? “פִּרְצָה קוֹרֵאת לַגַּנָּב”321, וְצָבָא, אֶפְשָׁר לֵאמֹר, קוֹרֵא לְמִלְחָמָה. אוֹ בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת: צָבָא קוֹרֵא לְשִׁלְטוֹן, וְְשִׁלְטוֹן קוֹרֵא לְמִלְחָמָה וּלְשִׁעְבּוּד, לְשִׁעְבּוּד אֲחֵרִים וְגַם לְשִׁעְבּוּד הָעָם.
(קצת עיון בהלכה פסוקה ד)
הַצָּבָא הוּא הַכֹּחַ הָעִוֵּר, הַסְּטִיכִי322, הַבַּהֲמִי שֶָל הָעָם, הָאֶגְרוֹף הַקִּבּוּצִי כְּלַפֵּי חוּץ, אֲבָל גַּם כְּלַפֵּי פְּנִים.
(קצת עיון בהלכה פסוקה ד)
הַצָּבָא הוּא קֹדֶם כֹּל יְסוֹד הַשִּׁלְטוֹן. יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא כֹּחַ הָעָם, הוּא כֹּחַ הַשִּלְטוֹן עַל הָעָם. יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא כֹּחַ מֵגֵן וּמְשַׁחְרֵר, הוּא כֹּחַ אַגְרֶסִּיבִי, כֹּחַ תּוֹקֶף וּמְשַׁעֲבֵּד. בַּמֶּה גָדוֹל כֹּחַ בַּעֲלֵי הַכֶּסֶף, הַקֹּמֶץ הַקָּטָן שֶׁל פָּרָזִיטִים עֲלוּבִים, עַל הָעוֹבְדִים הַמְרֻבִּים, עַל הָעָם, עַל כֹּחַ הָעָם? בַּמֶּה מַכְרִיחים הַמְנַצְּלִים, הָעוֹשְׁקִים אֶת הַמְנֻצָּלִים הָעֲשׁוּקִים, לְהִכָּנַע בְּמָקוֹם שֶׁאֵלֶּה מִתְקוֹמְמִים נֶגֶד הָעוֹשֵׁק, בְּמָקוֹם שֶׁאֵלֶּה מְבַקְשִׁים סֵדֶר אַחֵר, סֵדֶר שֶׁל צֶדֶק בַּחַיִּים הַצִּבּוּרִיִּים? הֲרֵי הֵם מַכְרִיעִים אֶת הַמְנֻצָּלִים הָעֲשׁוּקִים בְּכֹחַ הַצָּבָא, כְּלוֹמֵר, בְּעֶצֶם בְּכֹחַ מְנֻצָּלִים עֲשׁוּקִים כְּמוֹהֶם.
(קצת עיון בהלכה פסוקה ד)
הַשְּׁאִיפָה לְסֵדֶר וּלְמִשְׁמַעַת, בְּאֵיזוֹ מִדָּה שֶׁהֵן צְבָאִיִּים, סוֹתֶרֶת אֶת אַחַד הָעִקָּרִים שֶׁל הִתְחַדְּשׁוּת הָרוּחַ: אֶת הָעִקָּר שֶׁל הַחִנּוּךְ הָעַצְמִי. בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מַשֶּׁהוּ מֵרוּחַ שֶׁל צְבָאִיּוּת323, שָׁם אֵין מָקוֹם לְחִנּוּך עַצְמִי אֱנוֹשִׁי.
(מטיולי בכבישים ד)
7. מַהְפֵּכוֹת בַּצִּבּוּר
אֵין עוֹלָמוֹת נִבְרָאִים בְּלִי “שְׁבִירַת כֵּלִים”324 קוֹדֶמֶת, וְאֵין צְמִיחָה בְּלִי רִקָּבוֹן קוֹדֵם.
(העבודה א)
לְמַהְפֵּכוֹת, לִמְרִידוֹת יֵשׁ קַרְקַע בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חַיִּים הַדּוֹרְשִׁים תִּקּוּן, אֲבָל לֹא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין חַיִּים, בְּמָקוֹם שֶׁהַחַיִּים צְרִיכִים עוֹד לְהִבָּרֵא.
(הקונגרס א)
הַאֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם לְחוֹלֵל מַהְפֵּכָה בְּרוּחַ אֲחֵרִים אוֹ לְהוֹעִיל מֵאֵיזֶה צַד שֶׁהוּא לַעֲבוֹדַת הַחַיִּים מִתּוֹךְ מַהְפֵּכָה בְּרוּחַ אֲחֵרִים, מִבְּלִי לְחוֹלֵל קֹדֶם אוֹ בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת מַהְפֵּכָה בְּחַיֵּי עַצְמוֹ?
(הסופרים והעובדים ב)
הָעִקָּר הוּא כִּבּוּשׁ עַצְמוֹ325 וְלֹא כִּבּוּשׁ אֲחֵרִים, כִּבּוּשׁ סוּבְּיֶקְטִיבִי וְלֹא כִּבּוּשׁ אוֹבְּיֶקְטִיבִי. שׁוּם מִלְחָמָה, שׁוּם כִּבּוּשׁ חֵלֶק מֵהַצִּבּוּר אֶת הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי לֹא יָבִיא גְאֻלָּה לָאָדָם. כִּבּוּשׁ אֲחֵרִים הוּא מַמָּשׁ הַהֶפֶךְ מַמַּה שֶׁמְבֻקָּשׁ. כִּבּוּשׁ אֲחֵרִים מְשַׁעְבֵּד, מְטַשְׁטֵשׁ אֶת הָאִישִׁיּוּת שֶׁל הַנִּכְבָּשׁ וּמְטַמְטֵם אֶת הָאִישִׁיּוּת שֶׁל הַכּוֹבֵשׁ.
(הסופרים והעובדים ב)
הַחַיִּים בּוֹרְאִים אֶת הַתָּכְנִית וְלֹא הַתָּכְנִית בּוֹרְאָה אֶת הַחַיִּים.
(מקוצר רוח א)
כָּל עִקָּרָהּ שֶׁל הַיְצִירָה הִיא הִתְפָּרְצוּת הָאָדָם נֶגֶד הַחַיִּים הַקַּיָּמִים, שְׁאִיפַת הָאָדָם לִבְרֹא אֶת הַחַיִּים בְּצַלְמוֹ326 וּלְהִתְחַדֵּשׁ הִתְחַדְּשׁוּת שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת אַף לְרֶגַע, כִּי בְּרֶגַע שֶׁהִיא פּוֹסֶקֶת, פּוֹסֶקֶת גַּם הַיְצִירָה, פּוֹסְקִים גַּם הַחַיִּים.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
הַפַּשְׁרָנוּת הִיא אָמְנָם הַמִּדָּה שֶׁל הַחַיִּים הַקַּיָּמִים, שְׁבִיל הַזָּהָב. בְּמִדַּת הַפַּשְׁרָנוּת יָכוֹל אָדָם לַעֲבֹר אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים הַקַּיָּמִים, לַעֲשׂוֹת עֲסָקִים מֻצְלָחִים בִּסְפֵירַת הָעֲשִׂיָּה, וַאֲפִלּוּ בִּסְפֵירַת הַמַּדָּע וְהַרוּחַ, וְאִם תִּרְצֶה – גַּם בִּסְפֵירַת הַמַּחֲשָׁבָה הַמֵּיכָנִית. אֲבָל יְצִירָה! הֲיָצַר הָאָדָם מֵעוֹלָם יְצִירָה כָּל־שֶׁהִיא בְּמִדַּת הַפַּשְׁרָנוּת?
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
8. שִׁלְטוֹן הָאָדָם בָּאָדָם
בְּמִדָּה שֶׁהַכָּרָתוֹ327 שֶׁל הָאָדָם הוֹלֶכֶת וְגוֹבֶרֶת, הוֹלֶכֶת וּמְקִלָּה לוֹ אֶת עֲבוֹדַת הַחַיִּים, בְּמִדָּה זוֹ נִשְׁאָרִים לוֹ כֹּחוֹת פְּּנוּיִים וּזְמָן פָּנוּי יוֹתֵר מִכְּפִי הַצֹּרֶךְ לַעֲבוֹדַת הַחַיִּים וּלְחִיּוּת הַחַיִּים בְּאוֹתָהּ הַצּוּרָה הָרְגִילָה, שֶׁבְּנֵי הָאָדָם חַיִּים אֶת הַחַיִּים. הַזְּמָן הַזֶּה וְהַכֹּחוֹת הָאֵלֶּה דוֹרְשִׁים אֶת תַּפְקִידָם, אֶת מִלּוּאָם– רֵיקָנִיּוּתָם הוֹפֶכֶת אֶת כָּל הַחַיִּים לְרֵיקָנִיּוּת נוֹרָאָה. הַהַכָּרָה אֵינָהּ מְמַלְאָה אֶת הַרֵיקָנִיּוּת, לְהֶפֶךְ, בְּמִדָּה שֶׁהִיא מַרְחִיבָה אֶת חוּג רְאוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם, בְּמִדָּה זוֹ הִיא מְצַמְצֶמֶת אֶת חוּג חַיָּיו: בְּמִדָּה שֶׁהָאָדָם מַכִּיר אֶת הַטֶּבַע, בְּמִדָּה שֶׁהוּא מַשִּׂיגוֹ יוֹתֵר בְּהַכָּרָתוֹ, בְּמִדָּה זוֹ הוּא מַשִּׂיגוֹ פָּחוֹת בְּנַפְשׁוֹ, בְּחִיּוּתוֹ, בְּכָל יֵשׁוּתוֹ, בְּמִדָּה זוֹ הוּא הוֹלֵךְ וְנִקְרָע מֵהַטֶּבַע, מִמְּקוֹר הַחַיִּים, מֵחַיֵּי עוֹלָם, בְּמִדָּה זוֹ הוֹלְכִים חַיָּיו וְנִסְגָּרִים בְּחוּגָם הַצַּר, הַמְצֻמְצָם שֶׁל הַחַיִּים הַתַּרְבּוּתִיִּים, הַפְּרָטִיִּים עִם הַקִּבּוּצִיִּים, מַמָּשׁ כַּמַּיִם הָאֵלֶּה הַנִּסְגָּרִים בְּתוֹךְ בְּרֵכָה סְתוּמָה מִכָּל הַצְּדָדִים, אִם כִּי עֲשׂוּיָה מַעֲשֵׂי יְדֵי אֳמָן. הַהַכָּרָה, מִתּוֹךְ אַסְפַּקְלָרִיּוּתָהּ הַמְצֻמְצֶמֶת, אִם כִּי הַמְּאִירָה, אֵינָהּ תּוֹפֶסֶת אֶת הַטֶּבַע וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְגַלּוֹתוֹ לְאָדָם אֶלָּא מִצִּדּוֹ הַמֵּיכָנִי. הִיא מַנִּיחָה לוֹ מָקוֹם רַק לְיַחַס מִסָטִי אֶל הַטֶּבַע, כְּאִלּוּ תֹּאמַר: לְיַחַס שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ, מֵאֲחוֹרֵי עָרְפָּהּ שֶׁל הַהַכָּרָה, אוֹ לְיַחַס מֵיכָנִי, אוֹ לְשְׁנֵיהֶם יָחַד. וּלְאַחֲרוֹנָה, בְּמִדָּה שֶׁהַהַכָּרָה הוֹלֶכֶת וּמְבָרֶרֶת אֶת כָּל חֻקָּיו שֶׁל הַטֶּבַע בְּכָל פִּרְטֵיהֶם וּבְכָל כְּלָלִיּוּתָם, בְּמִדָּה זוֹ הִיא מַעֲמִידָה אֶת כָּל יַחֲסוֹ שֶׁל הָאָדָם אֶל הַטֶּבַע עַל יַחַס מֵיכָנִי בִּלְבָד. הַטֶּבַע הוּא כְּאִלּוּ פּוֹעֵל עִוֵּר, שֶׁאֵין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְהַכִּיר אֶת כֹּחוֹתָיו וְלִמְשֹׁל בּוֹ. לְיַחַס נַפְשִׁי אֶל הַטֶּבַע, לְיַחַס שֶׁל חַיִּים וִיצִירָה מְשֻׁתָּפִים, אֵין פֹּה מָקוֹם. אוּלָם הָאָדָם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מוֹתָר שֶׁל זְמָן וְשֶׁל כֹּחוֹת, רוֹצֶה וְצָרִיךְ לִחְיוֹת יוֹתֵר, וּבְאֵין לוֹ בְּחַיֵּי עַצְמוֹ דֵי חַיִּים, בִּהְיוֹתוֹ כָּרוּת מִמְּקוֹר הַחַיִּים, הוּא מְבַקֵּשׁ אֶת הֶחָסֵר לוֹ בְּחַיֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, הוּא מוֹשֵׁל עַל אֲחֵרִים, הָאֲחֵרִים עוֹשִׂים אֶת רְצוֹנוֹ בְּכָל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ חַי אֶת חַיֵּיהֶם נוֹסָף עַל חַיֵּי עַצְמוֹ. זֶהוּ הַיְסוֹד הַנַּפְשִׁי הָעִקָּרִי לְתַאֲוַת הַשִּׁלְטוֹן, אוֹ בְּצוּרָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת, אִם שִׁלְטוֹן אֶגְרוֹפִי אוֹ שִׁלְטוֹן רוּחָנִי.
(קצת עיון בהלכה פסוקה ד)
תַּאֲוַת הַשִּׁלְטוֹן אַתָּה מוֹצֵא בָּהּ בְּעִקָּר שְׁנֵי יְסוֹדוֹת. הַיְסוֹד הָאֶחָד הוּא יַתְמוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם, הַרְגָּשַׁת בְּדִידוּתוֹ. הָאָדָם מַרְגִּישׁ אֶת עַצְמוֹ בּוֹדֵד, יָתוֹם בָּעוֹלָם, הוּא מַרְגִּישׁ צֹרֶךְ, שֶׁאֲחֵרִים, שֶׁרַבִּים אֲחֵרִים יֹאהֲבוּהוּ אוֹ לְפָחוֹת יְכַבְּדוּהוּ אוֹ יִירְאוּ מִפָּנָיו, בְּכָל אֹפֶן שֶׁיַּרְגִּישׁו בִּמְצִיאוּתוֹ. הוּא מַרְגִּישׁ אֶת עַצְמוֹ חַלָּשׁ לַעֲמֹד בְּעַצְמוֹ בְּתוֹךְ הַתְּהוֹמִיּוּת הַנּוֹחָה שֶׁל הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַצַּעַר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּצִיאוּת, אִם לֹא יִתְמְכוּ בּוֹ אֲחֵרִים. וְהַיְסוֹד הַשֵּׁנִי הוּא הַצֹּרֶךְ הַנָּטוּעַ בְּלֵב הָאָדָם לְהָבִיא לִידֵי גִלּוּי אֶת עַצְמִיּוּתוֹ בַּמִּדָּה הַיּוֹתֵר רְחָבָה. מוּבָן, כִּי שְׁנֵי הַיְסוֹדוֹת הָאֵלֶּה מְצֹרָפִים בְּכָל נֶפֶשׁ לֹא בְּעֵרֶךְ שָׁוֶה.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
כָּל זְמָן שֶׁהַשִּׁלְטוֹן נֶחְשָׁב לְעֵרֶךְ רָאוּי לְמַלֵּא אֶת הַחַיִּים תֹּכֶן, לֹא יַעֲבֹר הַשִּׁלְטוֹן מֵחַיֵּי הָאָדָם וּמָצֹא יִמְצָא לוֹ אֶת צוּרָתוֹ הַמַּתְאִימָה וְאֶת כֹּחוֹ הַמְשַׁעְבֵּד הַתַּקִּיף.
(קצת עיון בהלכה פסוקה ד)
תַּאֲוַת הַכָּבוֹד, הַנִּצָּחוֹן, הַשִּׁלְטוֹן – הִנֶּהָ מְקוֹר הַצָּרוֹת הַיּוֹתֵר נוֹרָאוֹת בְּחַיֵּי הַחֶבְרָה.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
כָּל שִׁלְטוֹן מְשַׁעְבֵּד, וַאֲפִלּוּ הַשִּׁלְטוֹן הַיּוֹתֵר רוּחָנִי328, הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן מְשַׁעְבֵּד לֹא פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר הַשִּׁלְטוֹן הַיּוֹתֵר פָּשׁוּט.
(קצת עיון בהלכה פסוקה ד)
חַיִּים אֲנַחְנוּ בְּעוֹלָם שֶׁאֵין לוֹ סוֹף, כָּל רֶגַע שֶׁל חַיֵּינוּ הוּא נִצְחִיּוּת – הַיֵשׁ, הֲיוּכַל לִהְיוֹת בָּעוֹלָם אָדָם, וִיהִי הָאָדָם הָעֶלְיוֹן שֶׁבְּעֶלְיוֹנִים, שֶׁכֹּחוֹתָיו יִהְיוּ יְתֵרִים329 עַל מַה שֶּׁיֵּשׁ לִחְיוֹת, שֶׁיִּהְיוּ מַסְפִּיקִים לְמַה שֶּׁיֵּשׁ לִחְיוֹת? תַּאֲוַת הַשִּׁלְטוֹן בָּאָה לֹא מִתּוֹךְ שֶׁפַע כֹּחוֹת, כִּי אִם מֵחֹסֶר הַכֹּחַ הָעִקָּרִי, הַכֹּחַ לִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים בְּכָל מִלּוּאָם, לִחְיוֹת עִם כָּל הַבְּרִיאָה הָעוֹלָמִית וְעִם כָּל אֲשֶׁר בָּהּ, לִחְיוֹת חַיֵּי עוֹלָם.
(קצת עיון בהלכה פסוקה ד)
סְפֵירַת הַשִּׁלְטוֹן, סְפֵירַת מַלְכוּת, אִם לִמְדֹּד בְּמִדָּה קוֹסְמִית, אֵינָה כְּלָל סְפֵירָה עֶלְיוֹנָה. הַשִּׁלְטוֹן עוֹמֵד עַל גַּבֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, כִּתְרוֹ – הַכְנָעָה שֶׁל אֲחֵרִים, גְּבוּרָתוֹ330 – חֻלְשָׁתָם שֶׁל אֲחֵרִים, גְּדֻלָּתוֹ331 – גַּדְלוּת מִתּוֹךְ קַטְנוּתָם שֶׁל אֲחֵרִים.
(הערכת עצמנו ג)
הָעִקָּר בְּעֵינֵי מְבַקֵּשׁ הָעֹשֶׁר הוּא לֹא מִלּוּי צָרְכֵי הַחַיִּים, אַף לֹא הַהַרְחָבָה שֶׁבַּחַיִּים, לֹא הַדִּירָה הַנָּאָה, הַכֵּלִים הַנָּאִים וַאֲפִלּוּ לֹא הָאִשָּׁה הַנָּאָה עִקָּר – הָעִקָּר הוּא, כִּי כָּל אֵלֶּה יִהְיוּ יוֹתֵר נָאִים אוֹ עוֹלִים בְּיוֹתֵר כֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים, הָעִקָּר הוּא הַהִתְהַדְּרוּת, הַהִצְטַיְּנוּת, הַהִתְעַלּוּת עַל אֲחֵרִים בְּכֹחַ וּבְמַעֲלָה. הָעִקָּר הוּא הַכֹּחַ לְהַטִּיל כְּבוֹדוֹ עַל אֲחֵרִים, לְהַטִּיל אֵימָה עַל אֲחֵרִים, לְהַטִּיל רְצוֹנוֹ עַל אֲחֵרִים, לִמְשֹׁל בַּאֲחֵרִים.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
בַּמֶּה גָדוֹל כֹּחַ הֶעָשִׁיר לְהַשִּׂיג לֹא רַק לְמִלּוּי צְרָכָיו וְתַאֲווֹתָיו כִּי אִם גַּם כָּבוֹד וְהַשְׁפָּעָה וְשִׁלְטוֹן? הֵן, לוּ קִבְּלָה הַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית עַל עַצְמָהּ לִמְנֹעַ מִן הֶעָשִׁיר רַק אֶת הַכָּבוֹד, אֶת הַהַשְׁפָּעָה, אֶת הַשִּׁלְטוֹן, בִּכְלָל אֶת הַסִּפּוּק הָרוּחָנִי, מִבְּלִי לִגְרֹעַ כְּלוּם מִמַּה שֶּׁהַכֶּסֶף קוֹנֶה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים – כִּי עַתָּה, בְּלִי סָפֵק, לֹא הָיָה לַכֶּסֶף אוֹתוֹ כֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַתָּה, וְאִם לֹא הָיְתָה הָרְדִיפָה אַחֲרֵי הָעֹשֶׁר פּוֹסֶקֶת לְגַמְרֵי, אֲבָל בְּכָל אֹפֶן לֹא הָיְתָה לֹא יוֹתֵר תַּקִּיפָה וְלֹא יוֹתֵר מַזִּיקָה מִיֶּתֶר הַתַּאֲווֹת. מָה, אֵיפוֹא, נוֹתֵן לַכֶּסֶף אֶת הַכֹּחַ לִקְנוֹת מַה שֶּׁאֵין לַכֶּסֶף קִנְיָן בּוֹ332? בַּמֶּה הוּא קוֹנֶה לֹא רַק אֶת הַיָּדַיִם, כִּי אִם גַּם אֶת הַלְּבָבוֹת, אֶת הַלְּבָבוֹת וְאֶת הַמֹּחוֹת? עַל זֶה בְּעַל כָּרְחָךָ תַּעֲנֶה, כִּי שִׁלְטוֹן בַּעַל הַכֶּסֶף עוֹמֵד עַל חֻלְשָׁתָם שֶׁל אֲחֵרִים. הַחֻלְשָׁה הַזֹּאת יֶשׁ לָהּ שֹׁרֶשׁ לְעַצְמָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם. כִּי לֹא רַק חֻלְשָׁה מִתּוֹךְ הֶכְרֵחַ הִיא, כִּי אִם גַּם חֻלְשָׁה מֵרָצוֹן. לֹא רַק אֵלֶּה הַתְּלוּיִים בִּרְצוֹנָם שֶׁל הָעֲשִׁירִים וּבְדַעְתָּם שֶׁל הָעֲשִׁירִים, כִּי אִם גַּם אֵלֶּה שֶׁאֵינָם תְּלוּיִים בְּדַעַת מִי שֶׁהוּא, כְּמוֹ הָאִנְטֶלִּיגֶנְצִיָּה גַּם הֵם נוֹתְנִים כָּבוֹד לַעֲשִׁירִים וּמֻשְׁפָּעִים מִן הָעֲשִׁירִים, וְהֵם הֲלֹא הַגּוֹרְמִים בְּעִקָּר לְכֹחַ הַשְׁפָּעָתָם וְשִׁלְטוֹנָם שֶׁל הָעֲשִׁירִים. יוֹתֵר מִזֶּה: מְכַבְּדִים אֶת הָעֹשֶׁר בְּלִבָּם, אוּלַי שֶׁלֹּא מִדַּעַת, אֲפִלּוּ אֵלֶּה, שֶׁמִּדַּעַת הֵם מְבַזִּים אוֹתוֹ וְקוֹרְאִים עָלָיו תַּגָּר כָּל זְמָן שֶׁהוּא בִּידֵי אֲחֵרִים. הַחֻלְשָׁה הַזֹּאת הִיא תּוֹלָדַת תַּאֲוַת הַשִּׁלְטוֹן אֲשֶׁר בְּצוּרָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת יֶשְׁנָהּ בְּלֵב כָּל אָדָם. כָּל אָדָם חוֹמֵד בְּלִבּוֹ אֶת הַשִּׁלְטוֹן, אֶת כֹּחַ הַהַשְׁפָּעָה עַל אֲחֵרִים וּמִמֵּילָא, וְעַל הָרֹב, שֶׁלּא מִדַּעַת, הוּא מַרְגִּישׁ רֶגֶשׁ שֶׁל כָּבוֹד, הַמַּגִּיעַ לְעִתִּים עַד לְהִתְבַּטְּלוּת, לְמִי שֶׁהִשִּׂיג אֶת הַשִּׁלְטוֹן, אֶת כֹּחַ הַהַשְׁפָּעָה בְּצוּרָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
יְסוֹד הַשִּׁלְטוֹן וְהַהִפְּנוֹז שֶׁל הַשִּׁלְטוֹן מֻנָּח בְּעֶצֶם נַפְשָׁם שֶׁל הַמְשֻׁעְבָּדִים, בְּעֶצֶם תַּאֲוַת הַשִּׁלְטוֹן הַנְּטוּעָה בְּנַפְשָׁם. הַמְרֻבִּים, הָעוֹבְדִים וְהָעֲשׁוּקִים, מְכַבְּדִים אֶת הָאֶגְרוֹף, מְכַבְּדִים מִתּוֹךְ שִׂנְאָה, מִתּוֹךְ חֲרִיקַת שִׁנַּיִם, אֲבָל מְכַבְּדִים וּמִתְבַּטְּלִים בְּפָנָיו. כִּי לְעָמְקוֹ שֶׁל דָּבָר הָיָה כָּל אֶחָד רוֹצֶה, אִם בְּהַכָּרָה בְּרוּרָה אוֹ לֹא, לִהְיוֹת אֶגְרוֹף, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל, וְהָאֶגְרוֹף בַּעַל הַכֹּחַ יוֹדֵעַ אֶת זֶה, וְהָעִקָּר, יוֹדֵעַ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּזֶה – וּבָזֶה הוּא מַצְלִיחַ.
(קצת עיון בהלכה פסוקה ד)
פֹּה, בְּיִרְאָה מִפְּנֵי הַמְּדִינָה וְהַמֶּמְשָׁלָה, יֵשׁ יִרְאַת הָאָדָם מִפְּנֵי עַצְמוֹ333. אִי־בִּטָּחוֹן בְּכֹחַ עַצְמוֹ לְחַדֵּשׁ בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה מַה שֶּׁיֵּשׁ לְחַדֵּשׁ. בְּעִקָּר יֵשׁ פֹּה אִי־אֱמוּנָה בְּכֹחַם שֶׁל כָּל הַפְּרָטִים לְהִתְחַדֵּשׁ מִתּוֹךְ עַצְמָם, לְחַנֵּךְ אֶת עַצְמָם.
(מטיולי בכבישים ד)
כֹּחַ הַשִּׁעְבּוּד הוּא לֹא בְּשִׁלְטוֹן הַהַנְהָלָה, וְלֹא כֹּחַ הַשִּׁחְרוּר – בְּהוֹצָאַת הַשִּׁלְטוֹן מִידֵי הַהַנְהָלָה. כֹּחַ הַשִּׁעְבּוּד הוּא בְּחֹסֶר הַהַכָּרָה הָעַצְמִית שֶׁל הַמְנֻהָלִים, וְכֹחַ הַשִּׁחְרוּר – בְּהִתְפַּתְּחוּתָהּ, הִתְגַּבְּרוּתָהּ וְהִתְעַמְּקוּתָהּ שֶׁל הַהַכָּרָה הָעַצְמִית שֶׁל הַמְנֻהָלִים. הַשִּׁלְטוֹן כְּאִלּוּ עוֹבֵר מִבַּחוּץ פְּנִימָה, לְתוֹךְ נַפְשׁוֹ שֶׁל כָּל פְּרָט וּפְרָט, מִשִּׁלְטוֹן הַהַנְהָלָה הַחִיצוֹנִית עַל הַיְחִידִים בְּכֹחַ הָרַבִּים, עַל פִּי מַה שֶּׁמְּחַיֵּב הֶכְרֵחַ הַחַיִּים הַצִּבּוּרִיִּים הָעִוְּרִים, לְשִׁלְטוֹן הַיָּחִיד בְּעַצְמוֹ, עַל פִּי מַה שֶּׁמְּחַיֶּבֶת הַהַכָּרָה הָעַצְמִית הַנֵּאוֹרָה, וְכָל הַשִּׁלְטוֹנוֹת הַפְּרָטִיִּים מִצְטָרְפִים לְשִׁלְטוֹן אֶחָד כְּלָלִי, לְשִׁלְטוֹן הָעָם. כְּדֶרֶךְ הִצְטָרְפוּת הַקּוֹלוֹת בְּמַקְהֵלָה שֶׁל מְזַמְּרִים. הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אֶלָּא כְּעֵין מְנַצֵּחַ הַמַּקְהֵלָה, שֶׁאֵינוֹ מוֹשֵׁל וְאֵינוֹ מוֹרֶה, רַק מְכַוֵּן אֶת הַקּוֹלוֹת לְאִחוּדָם הַשָּׁלֵם.334
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
שֹׁרֶשׁ הָרַע בַּחֶבְרָה הוּא לֹא בְּצוּרַת הַסֶּדֶר הַחֶבְרוּתִי אַף לֹא בְּצוּרַת הַהַנְּהָגָה הַמְּדִינִית, כִּי אִם בַּשִּׁלְטוֹן, כְּלוֹמֵר בְּתַאֲוַת הַשִּׁלְטוֹן, שֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׁרָשִׁים בְּנֶפֶשׁ כָּל אָדָם וְשֶׁבְּתוֹךְ יַחֲסֵי הַחַיִּים הַקַּיָּמִים שֶׁל הַחֶבְרָה הִיא מְבִיאָה לִידֵי הַגְבָּרַת הַיְסוֹדוֹת הַיּוֹתֵר נִפְסָדִים וְהַיּוֹתֵר מַזִּיקִים שֶׁבַּחֶבְרָה. כָּל זְמָן שֶׁהָאָדָם יִשְׁלֹט בָּאָדָם, תָּמִיד יִהְיֶה לְרַע לוֹ, וְכָל זְמָן שֶׁהָאָדָם יִרְאֶה אֹשֶׁר בְּשִׁלְטוֹנוֹ בָּאָדָם, תָּמִיד יִמְצָא מָקוֹם לִשְׁלֹט בָּאָדָם.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
הָיוּ יָמִים, שֶׁהַשִּׁלְטוֹן הָיָה בִּידֵי הָאֶגְרוֹף מַמָּשׁ, הָיוּ יָמִים שֶׁהָיָה בִּידֵי הַדָּת; הַיּוֹם הוּא בִּידֵי הַכֶּסֶף, מָחָר אוּלַי יִהְיֶה בִּידֵי הַמַּדָּע, – תָּמִיד יָבִיא הַשִּׁלְטוֹן לְמַה שֶּׁהוּא מֵבִיא תָּמִיד. וְאִם יִהְיֶה שִׁלְטוֹן הַמַּדָּע, לֹא יִהְיֶה הַשִּׁלְטוֹן הַזֶּה טוֹב מִכָּל שִׁלְטוֹן אַחֵר, כִּי לֹא הַחֲכָמִים הַמְּמִיתִים עַצְמָם בְּאָהֳלָהּ שֶׁל תּוֹרָה יִהְיוּ הַשַּׁלִּיטִים, כִּי אִם אַנְשֵׁי הַמַּדָּע הַָרִשְׁמִיִּים, עַזֵּי־הַנֶּפֶשׁ הַקּוֹפְצִים בְּרֹאשׁ, כְּמוֹ שֶׁבְּעֵת שִׁלְטוֹן הַדָּת לֹא הָיוּ הַשַּׁלִּיטִים הָאֲנָשִׁים בַּעֲלֵי הַנֶּפֶשׁ הַגְּדוֹלָה וְהָעֲמֻקָּה, הַדּוֹרְשִׁים אֶת אֱלֹהִים מִתּוֹךְ צֹרֶך נַפְשִׁי עָמֹק, וְכֵן יִהְיֶה תָּמִיד – אֲפִלּוּ אִם בִּזְמָן מִן הַזְּמָנִּים יַעֲבֹר הַשִּׁלְטוֹן לִידֵי הָאָדָם הָעֶלְיוֹן.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
הַמַּדָּעִיּוּת, בְּתוֹר תּוֹרָה מְקֻבָּלָה, הִיא אוּלַי עוֹד יוֹתֵר דִּסְפּוֹטִית335 מִן הָאֱמוּנָה הַמְקֻבָּלָה. הָאֱמוּנָה הַמְקֻבָּלָה אֵינָהּ יְכוֹלָה סוֹף סוֹף לַעֲמֹד בִּפְנֵי הַהִגָּיוֹן הָאֲמִתִּי, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִלְחָמָה פְּנִימִית וְיֵשׁ מַחֲשָׁבָה חֲזָקָה. לֹא כֵּן הַמַּדָּעִיּוּת הַמְקֻבָּלָה, הַבָּאָה בְּכֹחַ עֶצֶם הַהִגָּיוֹן, בְּכֹחַ הוֹכָחוֹת הֶגְיוֹנִיּוֹת מִתּוֹךְ הַנָּחוֹת יְסוֹדִיּוֹת, אֶלָּא שֶׁהִיא אֵינָהּ מַתִּירָה לְהַרְהֵר אַחֲרֵי עֶצֶם הַהַנָּחוֹת הַיְסוֹדִיּוֹת, אֵינָהּ מַתִּירָה לְהַטִּיל סָפֵק בַּמֶּה שֶׁהֻבְרַר עַל יָדָהּ בְּתוֹר יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת וְקִבֵּל עַל יְדֵי כָּךְ צוּרָה שֶׁל מֻשְׂכָּל רִאשׁוֹן336.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
הַתַּרְבּוּת הַחֲדָשָׁה מַכִּירָה בַּטֶּבַע שֶׁעִוֵּר הִנֵּהוּ, וְאַחַת שְׁאִיפָתָהּ לִמְשֹׁל בּוֹ בַּטֶּבַע הָעִוֵּר. אַךְ בְּעֶצֶם הָרַעְיוֹן שֶׁל הִשְׁתַּלְטוּת עַל הַטֶּבַע מְסֻתָּרִים כְּבָר שָׁרְשֵׁי מֶמְשֶׁלֶת הָאָדָם בָּאָדָם. אִם כָּל עִנְיַן הַחַיִּים, כָּל טַעְמָם, יָפְיָם וּגְבוּרָתָם כְּלוּלִים בָּזֶה שֶׁהָאָדָם חָשׁ עַצְמוֹ שַׁלִּיט הַיּוֹצֵר בְּשִׁלְטוֹנוֹ, כִּי אָז מִן הַנִּמְנָע הוּא שֶׁלֹּא תִּוָּלֵד בְּתוֹכוֹ מַחֲשָׁבָה, שֶׁלֹּא יָקוּם בּוֹ רָצוֹן לָחוּשׁ עַצְמוֹ שַׁלִּיט גַּם עַל בְּנֵי אָדָם, לִהְיוֹת שַׁלִּיט עַל גַּבֵּי שַׁלִּיט, יוֹצֵר עֶלְיוֹן, אָדוֹן לְיוֹצְרִים.
(מכתבים מא"י ב)
כָּךְ הֵם בְּנֵי הָאָדָם וְכָךְ הֵם הַגְּדוֹלִים שֶׁלָּהֶם. יוֹדְעִים הֵם הַגְּדוֹלִים אֶת נֶפֶשׁ הַקְּטַנִּים מֵהֶם וְנוֹהֲגִים בָּהֶם כְּמִנְהַג הָרוֹעֶה בְּעֶדְרוֹ. הֲיַעֲלֶה עַל דַּעְתָּם, כִּי כָּל זְמָן שֶׁבְּנֵי אָדָם הֵם עֵדֶר, אֵין הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם רוֹעֶה אֶת בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא רוֹעֶה עֵדֶר?
(קטעי יומן ה)
כָּל עִקָּרָהּ שֶׁל הַגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה, הַשְׁלֵמָה, שֶׁל גְּאֻלָּתֵנוּ אָנוּ כְּמוֹ שֶׁל גְּאֻלַת הָאֱנוֹשׁוּת בִּכְלָל, אֵינוֹ אֶלָּא שִׁחְרוּר הָאָדָם בְּעִקָּר מִן הָאִמְפֶּרְיָלִיזְם וְהַקַּפִּיטָלִיזְם הָרוּחָנִיִּים, מִן הַהִפְּנוֹז הַצִּבּוּרִי וְהָאִישִׁי, גִּדּוּלוֹ שֶׁל הָאָדָם מֵעַל לְכָל שִׁלְטוֹן וּלְכָל קַפִּיטַל מְשַׁעְבֵּד בֵּין בְּחֹמֶר בֵּין בְּרוּחַ, אֶל תּוֹךְ חַיֵּי עוֹלָם, מְקוֹר הַחַיִּים וְהַיְצִירָה, הַפָּתוּחַ לִפְנֵי כָּל אָדָם וְהַמּוּכָן לְפַרְנֵס וּלְהַעֲשִׁיר אֶת כָּל אָדָם, בְּמִדָּה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִשְׁאֹב מִמֶּנּוּ. זֹאת אוֹמֶרֶת: כָּל עִקָּרָהּ שֶׁל הַגְּאֻלָּה הוּא גִּדּוּלוֹ שֶׁל הָאָדָם עַד לְאוֹתָהּ הַמַּעֲלָה, שֶׁכָּל אָדָם פְּרָטִי וְכָל עָם יִהְיֶה אָדָם337, עַצְמִי, חַי וּפוֹעֵל וְיוֹצֵר עַל פִּי חֶשְׁבּוֹנוֹ הָעַצְמִי עִם הַחַיִּים וְהָעוֹלָם וּבְהַתְאָמָה גְמוּרָה עִם חַיֵּי הָאֱנוֹשׁוּת וְחַיֵּי הָעוֹלָם. כְּלוּם לֹא זֶה בְּעֶצֶם, בַּיְסוֹד, בַּגַּרְעִין הָעִקָּרִי, סוֹד הַמְּשִׁיחִיּוּת, סוֹד כָּל הַיֵעוּדִים הָעֶלְיוֹנִים, הַלְּאֻמִּיִּים וְהָאֱנוֹשִׁיִּים, הַגְּנוּזִים בְּאַגָּדוֹתֵינוּ עַל דְּבַר הַגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה?
(מטיולי בכבישים ד)
שִׁלְטוֹן אָדָם בְּאָדָם: מלואים
הַכְּרִיתוּת מֵהַחַיִּים הַקּוֹסְמִיִּים גּוֹרֶמֶת, שֶׁהַיָּחִיד בַּעַל־הַנֶּפֶשׁ כַּבִּירַת־הַחַיִּים אֵינוֹ מוֹצֵא דֵי חַיִּים בְּעוֹלָמוֹ הָעַצְמִי וּמֻכְרָח לְבַקֵּשׁ שֶׁבֶר רַעֲבוֹנוֹ לַחַיִּים מִצַּד אֶחָד, בְּמִלּוּי הַתַּאֲווֹת לְבַטָּלָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ קִיּוּם הַפְְּרָט אוֹ הַמִּין, כִּי אִם לְשֵׁם הֲנָאָה גְרֵידָה, אֲבָל בְּעִקָּר בְּחַיֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים עַל יְדֵי שִׁלְטוֹן עַל אֲחֵרִים, אִם בְּצוּרַת שְׂרָרָה, אוֹ בְצוּרַת עֹשֶׁר אוֹ בְצוּרַת שִׁלְטוֹן רוּחָנִי, אֲשֶׁר צוּרָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה הוּא שִׁלְטוֹן “הָאָדָם הָעֶלְיון”338.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
כָּל זְמָן שֶׁאֵין הָעָם, שֶׁאֵין כָּל פְּרָט וּפְרָט מֵהָעָם יוֹדֵעַ לְחַנֵּךְ אֶת עַצְמוֹ, לִמְשׁוֹל בְּעַצְמוֹ מֶמְשָׁלָה פְנִימִית עֶלְיוֹנָה, לֹא יוֹעִיל כָּל שִׁלְטוֹן הָעָם אוֹ הַפְּרוֹלֵטַרְיוֹן.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
אֲפִלּוּ הַצַּדִִּיק, זֶה הַטִּפּוּס הָרָחוֹק כָּל־כַּךְ לִכְאוֹרָה מִתַּאֲוַת הַשִּׁלְטוֹן, בְּמִדָּה שֶׁהַשְׁפָּעָתוֹ מִתְגַּבֶּרֶת, מַגִּיעַ סוֹף־סוֹף לַשִּׁלְטוֹן, לְשִׁלְטוֹן לֹא־רִשְׁמִי אָמְנָם, אֲבָל לְעִתִּים לֹא־רְחוֹקוֹת לֹא פָחוֹת תַּקִיף מִן הַשִּׁלְטוֹן הָרִשְׁמִי.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
לֹא יְחִידִים בּוֹדְדִים, מוֹשְׁלִים, מְנַהֲלִים, מוֹרִים, מְחַנְּכִים, גִּבּוֹרִים, נְבִיאִים, בְּנֵי־עֶלְיוֹן, מְזַכֵּי הָאֱנוֹשׁוּת אוֹ מַשְׁבִּיחֵי הָאֱנוֹשׁוּת, וְהַשְּׁאָר – הָמוֹן, חֹמֶר לְשִׁלְטוֹן, לְהוֹרָאָה, לְהַדְרָכָה, לְזִכּוּי, לְמַעֲשֶׂה־חֶסֶד, צֶדֶק וְכַדּוֹמֶה, כִּי אִם כָּל אֲשֶׁר בְּשֵׁם אָדָם יְכֻנֶּה צָרִיךְ לִהְיוֹת אָדָם, צָרִיךְ לִמְצֹא אֶת חַיָּיו בְּעוֹלָמוֹ הָעַצְמִי. הַשִּׁלְטוֹן וְהַחִנּוּךְ, הַשָּׂגַת הַחַיִּים וְהַכֹּחַ לִחְיוֹת צְרִיכִים לַעֲבוֹר לִרְשׁוּתוֹ שֶׁל כָּל פְּרָט בְּצוּרַת שִׁלְטוֹן עַצְמִי וְחִנּוּךְ עַצְמִי, וּמִשָּׁם, מִתּוֹךְ כָּל הַפְּרָטִים, לְהִתְמַזֵּג לְהַרְמוֹנִיָּה אַחַת עֶלְיוֹנָה.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
הָעָם, כֹּחַ הָעָם הוּא הַמּוֹשֵׁל תָּמִיד בְּכָל שִׁלְטוֹן שֶׁהוּא, אַף בְּשִׁלְטוֹן הָעֲרִיצוּת. וְאִם הַשִּׁלְטוֹן הוּא רַע, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, כִּי אֵין הָעָם מֵכִיל דֵּי הַכָּרָה אוֹ דֵי רָצוֹן כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְשִׁלְטוֹן טוֹב מִזֶּה. הַקַּפִּיטַל נוֹצָר בְּכָל הַזְּמַנִּים עַל יְדֵי הַפּוֹעֲלִים, הוּא תָּלוּי בִידֵי הַפּוֹעֲלִים, בַּעֲדַת הַפּוֹעֲלִים, יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הֵם תְּלוּיִים בּוֹ. וְאִם אָנוּ רוֹאִים בְּכָל זֹאת, שֶׁהוּא הַשַּׁלִּיט עֲלֵיהֶם, הֲרֵי זֶה מֵעִיד, שֶׁאֵין דֵּי הַכָּרָה אוֹ דֵי רָצוֹן אֵצֶל הַפּוֹעֲלִים כְּדֵי לְהִשְׁתַּלֵּט עַל הַקַּפִּיטַל. לְהִשְׁתַּלֵּט – כְּלוֹמֵר לְהִשְׁתַּחְרֵר הִשְׁתַּחְרְרוּת גְּמוּרָה מִסֵּבֶל הַקַּפִּיטַל, מֵהַשְּׁאִיפָה אֵלָיו. הִשְׁתַּחְרְרוּת זוֹ, שֶׁסּוֹף־סוֹף הִיא עֲתִידָה לָבוֹא פַעַם, יַעַן כִּי עוֹד בַּשְּׁאִיפָה לַקַּפִּיטַל, בִּיסוֹדָה הֶעָמֹק שֶׁל שְׁאִיפָה זוֹ, טְמוּנָה כְבָר בְּעֶצֶם גַּם הַשְּׁאִיפָה לְהִשְׂתָּעֵר עַל הַשֵּׁנִי, לְנַצֵּל אֶת כֹּחוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁנִי, אֶת רְצוֹנוֹ וְאֶת חַיָּיו, כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְמַעֲלַת פָּרָזִיט כַּלְכָּלִי אוֹ רוּחָנִי אוֹ מִשְּׁתֵּי הַבְּחִינוֹת יָחַד. לֹא מִשּׁוּם כַּךְ תַּקִּיף הוּא הַקַּפִּיטָלִיזְם שֶׁהוּא מֵכִיל בֶּאֱמֶת כֹּחַ שִׁלְטוֹן מַמָּשִׁי – הָעֲבוֹדָה הִיא כֹּחַ חָזָק יוֹתֵר, מַמָּשִׁי יוֹתֵר. לֹא מִתּוֹךְ כֹּחוֹת עַצְמוֹ שׁוֹאֵב הַקַּפִּיטָלִיזְם אֶת שִׁלְטוֹנוֹ, אֶלָּא מִתּוֹךְ חֻלְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם נֶעְדְּרֵי־קַפִּיטָלִים, הַמְחֻסָּרִים יְכֹלֶת עַצְמִית לְסַפֵּק אֶת חֻלְשׁוֹתֵיהֶם, וְרַק הוּא הַקַּפִּיטָלִיזְם, מֻכְשָׁר לְמַלֵּא אַחֲרֵיהֶן.339
(מכתבים מא"י ב)
סִמָּן שֶׁל שִׁלְטוֹן אַתָּה רוֹאֶה גַּם בָּזֶה, שֶׁכָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ מְחִיצָתוֹ יוֹתֵר מְרֻחֶקֶת וְיוֹתֵר בְּצוּרָה מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ. כָּבוֹד מִצַּד מִי שְׁקּוֹרְאִים לוֹ קָטָן בְּיַחַס לְמִי שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ גָדוֹל אֵינוֹ יַחַס שֶׁל שִׁוְיוֹן גָּמוּר וְשֶׁל אֱמֶת עֲרֻמָּה, שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ רֶגֶשׁ שֶׁל כָּבוֹד פְּנִימִי וְשֶׁאֵין עִמּוֹ נִמּוּסִיּוּת תְּפֵלָה, כִּי אִם הַכְנָעָה יְדוּעָה, שֶׁגָּדְלָהּ נֶעֱרָךְ בְּעֵרֶךְ גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַגָּדוֹל, זוֹ שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ יִרְאַת הַכָּבוֹד אוֹ יִרְאַת הָרוֹמְמוּת.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
אִישִׁים
1. הַגְּאוֹנִים וְהַיּוֹצְרִים
תְּכוּנַת נַפְשֹׁו הַיְסוֹדִית שֶׁל הַחוֹשֵׁב וְהַיּוֹצֵר נוֹתֶנֶת אֶת הַצִּבְיוֹן וְהַצּוּרָה לְהַשְׁקָפַת עוֹלָמוֹ וִיצִירָתוֹ לֹא רַק בִּסְפֵירוֹת אוֹתָן הַדֵּעוֹת הַנּוֹגְעוֹת לְאוֹר הַחַיִּים וּלְשִׁירַת הַחַיִּים, לְאִידֵיאָלִים וְלִיצִירָה, כִּי אִם גַּם בִּסְפֵירַת הַמַּחֲשָׁבָה הַמָּפְשֶׁטֶת וְהַמַּדָעִית.340
(מכתבים מא"י ב)
מָה הֵן כָּל הַדֵּעוֹת וְהַיְצִירוֹת, כָּל הַתּוֹרוֹת וְהָעוֹלָמוֹת שֶׁל כָּל גְּאוֹנֵי עוֹלָם בְּכָל הַדּוֹרוֹת וְהַזְּמָנִּים, מַה כָּל תָּכְנָם וְכָל צוּרָתָם, אִם לֹא בָּבוּאַת341 הָעוֹלָם הַגָּדוֹל, כְּפִי שֶׁהוּא הִשְׁתַּקֵּף בְּעַצְמוּתָם הַמְיֻחֶדֶת שֶׁל אוֹתָם הַגְּאוֹנִים? וּמָה הוּא הַכֹּחַ הַיּוֹצֵר שֶׁל כָּל אֵלֶּה, אִם לֹא הָ“אֲנִי” הָעַצְמִי שֶׁל אוֹתָם הַגְּאוֹנִים?
(משעבוד לגאולה ד)
גַּם הַכִּשְׁרוֹן הַגְּאוֹנִי אֵינוֹ מַעֲמִיק לִרְאוֹת הַרְבֵּה מִחוּץ לְעוֹלָמוֹ הָעַצְמִי.
(הערכת עצמנו ג)
זֶה כֹּחוֹ שֶׁל הַגָּאוֹן, כְּלוֹמֵר בַּעַל הַנְּשָׁמָה הַמְפֻלֶּשֶׁת342 יוֹתֵר מֵאֲחֵרוֹת לִסְפֵירַת הַנֵּצַח וְהַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁבְּכָל נְקֻדָָּה343 נַפְשִׁית אֲשֶׁר אוֹרוֹ גָנוּז בָּהּ הוּא מֵאִיר מִשָּׁם בְּאוֹרָהּ הַמְיֻחָד שֶׁל אוֹתָהּ הַנְּקֻדָָּה אֶת כָּל הַנְּקֻדּוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ מִכָּל הַצְּדָדִים וּלְכָל עָמְקָן, כִּי בְּכָל נְקֻדָָּה נַפְשִׁית יֵשׁ דֵּי אוֹר בִּשְׁבִיל כָּךְ.
(מכתבים מא"י ב)
אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ מִדָּה לֹא חֲשׁוּבָה, אִם הִיא נְקֻדָּה מֶרְכָּזִית בִּנְשָׁמָה גְדוֹלָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַחֲשָׁבָה גְדוֹלָה, כֹּחַ יְצִירָה גָדוֹל וְעוֹד כֹּחוֹת נַפְשִׁיִּים גְּדוֹלִים, בִּנְשָׁמָה שֶׁל גָּאוֹן אֲמִתִּי, אֲפִלּוּ בְּמִדָּה כָּזֹאת אֶפְשָׁר לִמְצֹא דֵי אֵשׁ וְדֵי אוֹר344 בִּשְׁבִיל לְצָרֵף וּלְזַקֵּק עַל יָדָם אֶת הַמִּדָּה הַזֹּאת, לְהָבִיא עַל יָדָם לִידֵי גִלּוּי אֶת הָאוֹר הַגָּנוּז בְּיֶתֶר כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ וְלִבְרֹא מִתּוֹכָם עוֹלָם מָלֵא וְשָׁלֵם, גָּדוֹל וְנֶהְדָּר.
(מכתבים מא"י ב)
אֵין לְךָ קֶרַע יוֹתֵר נוֹרָא בְּנַפְשׁו שֶׁל אָדָם מִן הַקֶּרַע שֶׁבְּנֶפֶשׁ הַיּוֹצֵר, כְּשֶׁאֵין בִּיכָלְתּוֹ לִיצוֹר אֶת עוֹלָמוֹ מִתּוֹךְ עַצְמוֹ וְהִנֵּהוּ מֻכְרָח לִיצוֹר יְצִירוֹת מֵעוֹלְמוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, מֵעוֹלָמוֹת מִתְנַגְּדִים לְרוּחוֹ וּלְעוֹלָמו.
(מכתבים מא"י ב)
מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי כָּל כִּשְׁרוֹן הַיְצִירָה שֶׁבָּאָדָם אֵינוֹ בְּעֶצֶם אֶלָּא כִּשְׁרוֹן לְהִתְחַדְּשׁוּת, כִּשְׁרוֹן לְהִשָּׁאֵר תָּמִיד עַצְמוֹ עַד סוֹף הֶקֵּפָהּ וְסוֹף עָמְקָהּ שֶׁל עַצְמוּתוֹ, נָקִי בְּהֶחְלֵט מִכָּל הַשְׁפָּעָה זָרָה, וּמִתּוֹךּ כָּךְ מֻכְשָׁר לְקַבֵּל אֶת הַשְׁפָּעַת הַכֹּחַ הַכּוֹלֵל הָעוֹלָמִי בְּלִי אֶמְצָעִי, אֶת הַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן. שֶׁהֲרֵי הַיְצִירָה אֵינָהּ דָּבָר שֶׁבְּמַחֲשָׁבָה, כִּי אִם הִתְעוֹרְרוּת עֶלְיוֹנָה, “אֶתעָרוּתָא דִלְעֵילָא”, שֶׁפַע עֶלְיוֹן.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
כֹּחַ מַחֲשָׁבָה מְקוֹרִי לֹא תָּמִיד נֶעֱרָךְ עַל פִּי חִדּוּשָׁם וְעָמְקָם הַשִּׂכְלִיִּים שֶׁל רַעְיוֹנוֹתָיו. הָעִקָּר הוּא הַחִדּוּשׁ וְהָעֹמֶק הַפְּסִיכוֹלוֹגִיִּים שֶׁהוֹלִידוּ אֶת רַעְיוֹנוֹתָיו, וּבְיִחוּד בְּרַעְיוֹנוֹת שֶׁלּא תָּמִיד הֵם גְּלוּיִּים וּבְרוּרִים. הָעִקָּר הוּא, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְבַעַל הָרַעְיוֹנוֹת אֱמֶת שֶׁלּוֹ שֶׁאֵינָהּ מִשֶּׁל אֲחֵרִים, אֱמֶת נוֹבַעַת מִתּוֹךְ עֹמֶק עַצְמוּתוֹ, שֶׁהוּא נִלְחַם עָלֶיהָ וּמַכְרִיחַ אֶת הָאֲחֵרִים בְּכֹחַ הַהִגָּיוֹן וְהָרֶגֶשׁ כְּאֶחָד לְהוֹדוֹת בָּהּ, אִם בְּכֻלָּהּ אוֹ בְּמִקְצָתָהּ, אוֹ לְפָחוֹת לְהִתְחַשֵּׁב עִמָּהּ.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
הַמְּקוֹרִיּוּת, בְּעוֹד לֹא בָּאָה לִידֵי גִלּוּי בְּצוּרָתָה הַמְיֻחֶדֶת לָהּ בְּעוֹדָהּ בְּמַצָּב הִיּוּלִי345, הִיא תָּמִיד זָרָה, תָּמִיד תֹּהוּ וָבֹהוּ. מִי לֹא יֵדַע, כִּי רַבִּים מִן הַיּוֹצְרִים בְּכָל מִקְצוֹעוֹת הַיְצִירָה הָאֱנוֹשִׁית, וְדַוְקָא מֵהַיּוֹתֵר מְקוֹרִיִּים, הַיּוֹתֵר גְּאוֹנִיִּים, בְּטֶרֶם שֶׁנּוֹדַע טִבְעָם בָּעוֹלָם, לֹא הָיוּ מוּבָנִים אֲפִלּוּ לְרַבּוֹתֵיהֶם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמֵר, שֶׁהָיוּ מוּזָרִים בְּעֵינֵי אֲחֵרִים, וְלִפְעָמִים לֹא הָיו דֵי מוּבָנִים אֲפִלּוּ לְעַצְמָם.
(הקונגרס א)
הָעָם, בְּדוֹמֶה לַטֶּבַע, אֵינוֹ נִשְׁמַע לָאָדָם אֶלָּא בְּמִדָּה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְהִשָּׁמֵעַ לוֹ, לְחֻקָּיו הָעַצְמִיִּים. רַק מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִדְלוֹת מִתְּהוֹם נִשְׁמַת הָעָם, דְּבָרָיו מִתְקַיְּמִים לְדוֹרוֹת וְיֵשׁ לָהֶם עֵרֶךְ אֱנוֹשִׁי כְּלָלִי, לְמָשָׁל, הַנְּבִיאִים.
(מתוך קריאה א)
בְּכָל דּוֹר, בְּכָל תְּקוּפָה, אִם אֲרֻכָּה אִם קְצָרָה, יֵשׁ הִפְּנוֹזָה שֶׁל חַיִּים מְיֻחֶדֶת, מוֹדָה מְיֻחֶדֶת שֶׁל נַפְשִׁיּוּת וְשֶׁל מַחְשַׁבְתִּיּוּת, שֶׁל אֱמוּנוֹת, דֵּעוֹת, רְגָשִׁים, שֶׁל טַעַם הַחַיִּים וַהֲנָאַת הַחַיִּים. כָּל עֲמָלָם וְכָל מִלְחָמְתָּם שֶׁל הוֹגֵי דֵעוֹת, שֶׁל נְבִיאֵי עָם, שֶׁל שׁוֹקְדִים עַל תַּקָּנַת הָאֱנוֹשִׁיּוּת, שֶׁל מְבַשְּׂרֵי אִידֵיאָלִים חֲדָשִׁים מְכֻוָּנִים בְּעִקָּר נֶגֶד הַהִפְּנוֹזָה הַזֹּאת.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
קַבָּלַת הַתּוֹרָה עַל יְדֵי אֲחֵרִים יֵשׁ לָה צְלָלִים מִשְּׁנֵי צְדָדִים. מִצַּד אֶחָד – טִשְׁטוּשׁ הַצּוּרָה346 בְּמִדָּה יְדוּעָה שֶׁל הַמְקַבְּלִים, וּמִצַּד שֵׁנִי – הַבִּטָּחוֹן הַגָּמוּר שֶׁל נוֹתֵן הַתּוֹרָה, כִּי הוּא אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְאֵין לוֹ, אֵיפוֹא, צֹרֶךְ עוֹד לְבַקֵּשׁ תּוֹרָה מִפִּי הַחַיִּים אוֹ מִפִּי הַחַיִּים הַמִּתְחַדְּשִׁים וְהוֹלְכִים. אַתָּה מוֹצֵא, כִּי תַּלְמִידֵיהֶם, וּבְיִחוּד חֲסִידֵיהֶם שֶׁל הַיּוֹצְרִים הַגְּדוֹלִים, הֵם תָּמִיד יוֹתֵר בְּטוּחִים בְּתוֹרַת רַבָּם מִן הָרַבִּי בְּעַצְמוֹ. וּמִכָּאן נִשְׁקֶפֶת סַכָּנָה לְעֶצֶם הַיּוֹצֵר – סַכָּנַת הַוַּדָּאוּת וְהַבִּטָּחוֹן, שֶׁהֵם בְּמוּבָן יָדוּעַ בִּבְחִינַת עֲמִידָה מִלֶּדֶת וַהֲלִיכָה בַּדֶּרֶךְ הַכְּבוּשָׁה, וּתְהִי כְּבוּשָׁה עַל יְדֵי עַצְמוֹ.
(מתוך קריאה א)
גָּדוֹל כֹּחַ הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל בִּיצִירָה אוּלַי לֹא פָּחוֹת מִכֹּחַ הָאֱמוּנָה הַגְּדוֹלָה.347
(הקונגרס א)
זֶה כֹּחוֹ שֶׁל הַצַּעַר הַגָּדוֹל, בֶּן זוּגָהּ348 שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא נִמְצָא הוּא יוֹצֵר. הַצַּעַר הַגָּדוֹל אֵינוֹ נוֹתֵן לִבְעָלָיו מְנוּחָה, אֲפִלּוּ לְבַקֵּשׁ מְנוּחָה בַּמָּוֶת אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ, כִּי מַה יּוֹעִיל הַמָּוֶת לַמִּצְטַעֵר הַגָּדוֹל, אִם הַצַּעַר נִשְׁאַר בָּעוֹלָם גַּם אַחֲרֵי מוֹתוֹ? בְּעַל כָּרְחוֹ הוּא חַי, בְּעַל כָּרְחוֹ הוּא נוֹשֵׂא אֶת הַצַּעַר הַגָּדוֹל וּבְעַל כָּרְחוֹ הוּא מְבַקֵּשׁ אֶמְצָעִים לְכָל הַסּוֹבְלִים לָשֵׂאת אוֹתוֹ – וְיוֹצֵר. זֶהוּ אוּלַי הַ“בְּעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי”349 הַיּוֹתֵר נוֹרָא. אֲבָל הוּא גַּם נֶהְדָּר וְנִשְׂגָּב.
(האדם והטבע א)
הַגְּאוֹנִים וְהַיּוֹצְרִים: מלואים
עֶצֶם הַיְצִירָה הִיא הַהֲאָרָה הַנַּפְשִׁית הַפִּתְאֹמִית, הַהַשָּׂגָה הַמַּבְרִיקָה בִּן־רֶגַע כַּאֲשֶׁר יַבְרִיק הַבָּרָק, מִין שֶפַע עֶלְיוֹן מָשְׁפָּע פִּתְאֹם, מִבְּלִי אֲשֶׁר יֵדַע הָאָדָם מֵאַיִן וְאֵיךְ, מָשְׁפָּע עַל יְדֵי הִתְרַכְּזוּתָהּ הַמְיֻחֶדֶת שֶׁל הַחֲוָיָה, עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַכֹּחַ, שֶׁקָּרְאוּ לוֹ לְפָנִים “רוּחַ הַקֹּדֶשׁ”, “הַשְׁרָאָה” וְכַדּוֹמֶה, וְשֶׁקּוֹרְאִים לוֹ הַיּוֹם “אִינְטוּאִיצְיָה”, וְלֹא בִטּוּיָּהּ שֶׁל הַהַשָּׂגָה אוֹ הַצּוּרָה350 שֶׁנוֹתְנִים לַבִּטּוּי הַזֶּה, אִם כִּי עַל הָרֹב מְיַחֲדִים אֶת הַשֵּׁם “יְצִירָה” עַל הַבִּטּוּי וְהַצּוּרָה דַוְקָא. הַבִּטּוּי וְהַצּוּרָה אֵינָם יְצִירָה אֶלָּא בְמִדָּה שֶׁהֵם מְשַׁמְּשִׁים כְּלִי־קִבּוּל מַתְאִים לַבָּרָק שֶׁהִבְרִיק, בְמִדָּה שֶׁהֵם נוֹתְנִים לַבָּרָק מַמָּשׁוּת וְצוּרָה שֶׁל אוֹר קַיָּם.
(האדם והטבע ד)
בְּעֶצֶם תְּנוּעוֹת עִיּוּנִיּוֹת, רוּחָנִיּוּת, אֶסְתֵּטִיּוֹת, מוּסָרִיּוֹת, תְּנוּעוֹת שֶׁל דֵּעוֹת, שֶׁל רַעְיוֹנוֹת, שֶׁל תְּבִיעוֹת נַפְשִׁיּוֹת אוֹ שֶׁל כְּמִיהוֹת נַפְשִׁיּוֹת, שׁוֹאֲפוֹת בְּעִקָּר רַק לְשַׁנּוֹת אוֹ לְחַדֵּשׁ אֶת יַחֲסָהּ שֶׁל רוּחַ הָאָדָם אֶל הַחַיִּים הַמּוּכָנִים, אֶל עֶרְכֵי הַחַיִּים, אֶל סִדְרֵי הַחַיִּים, אֶל פְּרִי עֲבוֹדַת הַחַיִּים, וְכֵן הָלְאָה. אֲבָל יְצִירַת עֶצֶם הַחַיִּים הָאוֹבְּיֶקְטִיבִיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים, בְּכָל שְׁלֵמוּתָם, יְצִירַת רוּחַ הַחַיִּים מִתּוֹךְ עֶצֶם החֹֹמֶר שֶׁבְּכָל חַיִּים, שֶׁאֵין חַיִּים בִּלְעָדָיו כְּמוֹ שֶׁאֵין חַיִּים בְּלִי רוּחַ, אֵינָהּ מֵעִנְיָנָן. הֵן אֵינָן מְחַיְּבוֹת אֶת נוֹשְׂאֵיהֶן לְשַׁנּוֹת בְּחַיֵּיהֶם מִן הַמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבַע הַמִּשְׁטָר הַפָּרָזִיטִי כְלוּם. נוֹשְׂאֵיהֶן יְכוֹלִים לִהְיוֹת עֲשִׁירִים, זֹאת אוֹמֶרֶת, שַׁלִּיטִים בִּרְכוּשׁ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת אֶלָּא פְּרִי עֲמַל אֲחֵרִים, לְקַבֵּל בְּעַד חִבּוּרֵיהֶם אוֹ בְעַד יְצִירָתָם הָאִינְטֶלִיגֶנְטִית שָׂכָר עָשִׁיר, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְפִי מַצַּב הַכַּלְכָּלָה שֶׁל הַזְּמָן בְּשׁוּּם פָּנִים לִהְיוֹת פְּרִי עֲבוֹדָתָם, לִחְיוֹת חַיִּים עֲשִׁירִים, זֹאת אוֹמֶרֶת בְּעֶצֶם – לִהְיוֹת פָּרָזִיטִים. יְכוֹלִים רוֹפְאִים, צַיָּרִים, פַּסָּלִים, אַקְטוֹרִים גְּאוֹנִים לִהְיוֹת דַּוְקָא לַעֲשִׁירִים, מִבְּלִי לְהַרְגִּישׁ בָּזֶה שׁוּם פְּסוּל, אוֹ לַחֲשׁוֹב לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתָם, בְּהַקְדִּישָׁם חֵלֶק מִזְּמַנָּם לֹא לַעֲשִׁירִים בְּתוֹר מַעֲשֵׂה צְדָקָה, מִבְּלִי לְהַרְגִּישׁ, כִּי הָעֶלְבּוֹן וְהַזִּיּוּף שֶׁבּוֹ יְתֵרִים עַל עֶרְכּוֹ הָאֱנוֹשִׁי הָאֲמִתִּי. יְכוֹלִים הֵם בִּכְלָל לִהְיוֹת עוֹזְרִים פְּעִילִים לְקִיּוּם הַסֵּדֶר הַפָּרָזִיטִי בְתוֹר מַמְצִיאִים אַמְצָעוֹת טֶכְנִיּוֹת מוֹעִילוֹת לַסֵּדֶר הַזֶּה, בְּתוֹר מְנַהֲלֵי עֲסָקִים וְכַדּוֹמֶה. וְעֶמְדָתָם שֶׁל אַנְשֵׁי הָרוּחַ, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם וְהַכָּבוֹד, בְּיַחַס לַעֲשִׁירִים, הִיא עֶמְדָה שֶׁכֻּלָּהּ אוֹמֶרֶת כָּבוֹד לְבַעֲלֵי הַכֶּסֶף, וְלֹא טוֹבִים בְּמוּבָן זֶה גַם אֵלֶּה מֵאַנְשֵׁי הָרוּחַ וְהַהַשְׂכָּלָה, הַנִּשְׁבָּעִים לְדֶגֶל תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה אוֹ תְנוּעַת הַפּוֹעֲלִים, הָעוֹמְדִים בְּתוֹכָהּ בְּתוֹר עוֹזְרִים אוֹ בְרֹאשָׁהּ בְּתוֹר מְנַהֲלִים, אוֹ אֲפִלּוּ אֵלֶּה שֶׁכָּתְבוּ וְנָתְנוּ אֶת תּוֹרַת הַתְּנוּעָה לְפִי הַשְׁקָפָתָם. גַּם הֵם אֵינָם רוֹאִים חוֹבָה לְעַצְמָם לְשַׁנּוֹת אֶת אֹפֶן חַיֵּיהֶם הַכַּלְכָּלִיִּים וְהָרוּחָנִים יַחַד בְּאֹפֶן מַתְאִים לִתְבִיעַת רַעְיוֹן הָעֲבוֹדָה. גַּם הֵם יְכוֹלִים לִהְיוֹת עֲשִׁירִים, לְהִתְעַשֵּׁר מֵחִבּוּרֵיהֶם וְכַדּוֹמֶה, לִחְיוֹת חַיִּים עֲשִׁירִים, הַכֹּל בְּרוּחוֹ וּלְחִזּוּקוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הַסֵּדֶר שֶׁהֵם נִלְחָמִים בּוֹ. וְלֹא הֵם וְלֹא אֲחֵרִים אֵינָם רוֹאִים בָּזֶה שׁוּם סְתִירָה.
(הסופרים והעובדים ב)
חָסֵר בִּתְנוּעַת הָרוּחַ, הַחֹמֶר, הַמַּמָּשִׁיּוּת הַחִיּוּנִית, הַקַּרְקַע הַמּוּצָק, אִי־הָאֶמְצָעִיּוּת הַהֲוָיָתִית, חֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם. כְּשֶׁאָדָם מִן הַצַּד בָּא מִן הַחַיִּים וְהָעֲבוֹדָה אֶל הַסְּפֵרָה הַזֹּאת שֶׁל שׁוֹאֲפִים לְחִדּוּשׁ הַחַיִּים מִצַּד הָרוּחַ, לְחִדּוּשׁ הָרוּחַ בְּאֵיזֶה מִקְצֹעַ שֶׁהוּא, נִדְמֶה לוֹ לִפְעָמִים, כְּאִלּוּ הוּא עָבַר פִּתְאֹם מִן הַשָּׂדֶה בְכָל פַּשְׁטוּתוֹ, אִי־אֶמְצָעִיּוּתוֹ, בְּכָל חֹסֶר הַלִּטּוּשׁ, הַגֵּהוּץ וְהַהִדּוּר שֶׁלּוֹ, בְּכָל הַחַיִּים וְהַהֲוָיָה שֶׁבּוֹ, בְּכָל פְּלִישׁוּתוֹ לְכָל הַמֶּרְחָבִים וּלְכָל הַמַּעֲמַקִּים לְאֵין־סוֹף, יָשָׁר אֶל סָלוֹן נֶהְדָּר מֵהַמַּדְרֵגָה הָרִאשׁוֹנָה, אוֹ אֶל הֵיכָל גָּדוֹל מְפֹאָר וּמְרוֹמָם, סֵמֶל הַתִּפְאֶרֶת. פֹּה חַיִּים, חוֹשְׁבִים, מַרְגִּישִׁים לֹא בַחוּץ, בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְלֹא בְכָל אֲשֶׁר חַיִּים, חוֹשְׁבִים בְּנֵי־תְמוּתָה פְשׁוּטִים: בַּשָּׂדֶה, בָּרְחוֹב, בַּשּׁוּק, בְּבֵית־הָעֲבוֹדָה וְכַדּוֹמֶה, כִּי אִם בַּהֵיכָל. לֹא סְתָם חַיִּים, חוֹשְׁבִים, מַרְגִּישִׁים, כִּי אִם כְּאִלּוּ מְכַהֲנִים פְּאֵר בַּעֲבוֹדַת הַחַיִּים, הַמַּחֲשָׁבָה, הַהַרְגָּשָׁה. כְּאִלּוּ תֹּאמַר: חַיִּים לְשֵׁם חַיִּים, חוֹשְׁבִים לְשֵׁם מַחֲשָׁבָה, מַרְגִּישִׁים לְשֵׁם הַרְגָּשָׁה. מִין אָמָּנוּת לְשֵׁם אָמָּנוּת. לֹא עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מַרְגִּישׁ אֶת הַכִּעוּר, הַתִּפְלוּת וְהַזֻּהֲמָה שֶׁבַּחַיִּים וְגַם אֶת הַטִּמְטוּם הָרַע וְהָאַכְזָרִיּוּת שֶׁבַּחַיִּים, כְּלוֹמֵר מַרְגִּישׁ בְּצַעֲרָם וּבְעֶלְבּוֹנָם שֶׁל כָּל חַיִּים, גַּם שֶׁלְךָ גַּם שֶׁל אֲחֵרִים, שֶׁל כָּל אָדָם, שֶׁל כָּל בְּרִיאָה חַיָּה, שֶׁגַַּם הֵם חֵלֶק מֵחַיֶּיךָ אוֹ שֶׁהֵם חַיֶּיךָ לְעֹמֶק, וְעַל, כָּרְחֲךָ אַתָּה חוֹשֵׁב, מְבַקֵּשׁ מוֹצָא, מְבַקֵּשׁ דֶּרֶךְ – מִבְּלִי שְׁאוֹל הַרְבֵּה אִם תִּמְצָא – כִּי הַחַיִּים, חַיֶּיךָ אַתָּה וְהַחַיִּים בִּכְלָל, לֹא יִהְיוּ כָל־כַּךְ מְכֹעָרִים, תְּפֵלִים, מְזֹהָמִים וְגַם לֹא כָל כַּךְ מְטֻמְטָמִים, רָעִים, אַכְזָרִיִּים, וְגַם עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חוֹלֵם לִפְעָמִים עַל חַיִּים גְּדוֹלִים, עֶלְיוֹנִים. לֹא! הָעִקָּר הוּא, כִּי אַתָּה תִחְיֶה, תַּרְגִּישׁ, תַּחְשֹׁב כִּדְקָא יָאוּת351, אִם בְּעַלְמָא דִקְשׁוֹט אוֹ בְעָלְמָא דִגְבוּרָה עִלָּאָה352, כִּי אַתָּה (אוֹ הָאָדָם שֶׁל הֶעָתִיד) תִּהְיֶה מִין פְּרִי עֵץ הָדָר, מִין פְּאֵר, מִין עֶצֶם לְהַעֲרָצָה וּלְמוֹפֵת אוֹ לְהִשְׁתּוֹמְמוּת וּלְיִרְאָה. הַשְּׁאֵלָה הִיא רַק, בְּאֵיזוֹ צוּרָה יָאוּת יוֹתֵר, נָאֶה יוֹתֵר לִחְיוֹת, לְהַרְגִּישׁ, לַחֲשׁוֹב: אִם בְּצוּרַת אָדָם מוּסָרִי, צַדִּיק, שׁוֹמֵר מוּסָר וּמְקַבֵּל עָלָיו עֹל שֶׁל חוֹבָה, נִשְׁמָע לִתְבִיעוֹת הַכְּלָל, מַכִּיר בִּזְכוּת אָדָם שֶׁל כָּל נִבְרָא בַצֶּלֶם וְאוּלַי גַם בִּזְכוּת חַיִּים שֶׁל כָּל בִּרְיָה חַיָּה, חַי חַיֵּי יֹשֶׁר, חֶסֶד וּצְדָקָה עַד לַשָּׁמַיִם, אוֹ בְּצוּרַת גִּבּוֹר, יָחִיד, מוֹרֵד, אָדָם עֶלְיוֹן, חַי בְלִי גְדָרִים, בְּלִי חוֹבָה, אֵינוֹ מִתְחַשֵּׁב עִם שׁוּם כְּלָל, עִם שׁוּם זְכוּת אָדָם שֶׁל אֲחֵרִים וְלֹא עִם שׁוּם מוּסָר, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לְהָבִיא לִידֵי גִלּוּי אֶת כֹּחוֹת נַפְשׁוֹ הַכַּבִּירִים, הָעֲמֻקִּים, הַמִּתְגַּבְּרִים כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר, חַי חַיֵּי גְדֻלָּה, גְּבוּרָה וְתִפְאֶרֶת עַד הַתְּהוֹם. הָעוֹלָם הַשָּׁפָל שֶׁל הַצְּרָכִים הַכַּלְכָּלִיִּים, כְּגוֹן אֲכִילָה, שְׁתִיָּה, בֶּגֶד, דִּירָה וְכַדּוֹמֶה, אֲשֶׁר הָרֹב הַגָּדוֹל שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם עָמֵל כָּל יְמֵי חַיָּיו בְּזֵעַת אַפָּיו, בְּמֵיטַב כּחוֹתָיו, מֹחוֹ וְדָמוֹ בַהֲכָנָתָם, אֵינוֹ נוֹגֵעַ בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן הַזֶּה אַף כִּמְלֹא נִימָא. שְׁנֵי עוֹלָמוֹת – שְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת. הַמּוּסָר שֶׁל הַיֹּשֶׁר וְהַצֶּדֶק מְחַיֵּב, כַּמוּבָן, כִּי הַצְּרָכִים הָאֵלֶּה יִהְיוּ נִרְכָּשִׁים בְּיֹשֶׁר וּבְצֶדֶק, כְּלוֹמֵר, נִקְנִים בְּכֶסֶף מָלֵא. וְהַכֶּסֶף מֵאַיִן יִמָּצֵא? כַּמּוּבָן, נִרְכָּשׁ בְּאֶמְצָעִים כְּשֵׁרִים, כְּגוֹן בְּמִסְחָר כָּשֵׁר, בְּתַעֲשִׂיָּה כְשֵׁרָה, בַּעֲבוֹדָה אִינְטֶלִיגֶנְטִית כְּשֵׁרָה וְכַדּוֹמֶה. וְאִי־הַמּוּסָר, אוֹ הַמּוּסָר הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַגְּדֻלָּה, הַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת אֵינוֹ מְחַיֵּב דַּוְקָא יֹשֶׁר וָצֶדֶק, אֲבָל מְחַיֵּב, שֶׁהֵם לֹא יִהְיוּ נִרְכָּשִׁים בְּאֶמְצָעִים לֹא־הֲגוּנִים, בְּאֶמְצָעִים שֶׁל כִּעוּר, חֻלְשָׁה, קַטְנוּת, שִׁפְלוּת. אוּלָם עֹשֶׁר אֵינוֹ פָסוּל כְּלָל. אֲבָל עַל פִּי הָאֱמֶת, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יוֹתֵר, יוֹתֵר מִכְּפִי הַמַּגִּיעַ לוֹ בֶאֱמֶת וְבְצֶדֶק, הֲרֵי הוּא לֹא גָדוֹל וְלֹא גִבּוֹר, כִּי אִם פָּשׁוּט פָּרָזִיט.353
(הסופרים והעובדים ב)
הַהִתְבַּדְּלוּת שֶׁל אַנְשֵׁי הָרוּחַ וְהַהַשְׂכָּלָה מֵעַל תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה גוֹרֶמֶת, כִּי תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה נִשְׁאֶרֶת מְקֻפַּחַת מִצַּד הַמַּחֲשָׁבָה וְהָרוּחַ. מִכַּאן אוֹתוֹ חֹסֶר־הָרוּחַ, חֹסֶר אוֹתוֹ הָעֹמֶק הַחִיּוּנִי, אוֹתוֹ הַמֶּרְחָק וְהַמָּעוּף, אוֹתָהּ הַיְכֹלֶת לְהַקִיף אֶת כָּל הַחַיִּים, לַחֲבוֹק עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים אוֹתָהּ לִתְנוּעָה אֱנוֹשִׁית בְּמִדָּה עֶלְיוֹנָה, לִכְעֵין תְּנוּעָה דָתִית. תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה לֹא יָלְדָה עוֹד, וְאֵין לִרְאוֹת בָּהּ סִמָּנִים שֶׁל יְכֹלֶת לָלֶדֶת, מִתּוֹךְ עַצְמָהּ מַחֲשָׁבָה וְשִׁירָה, מַחֲשָׁבָה אֱנוֹשִׁית לְכָל הֶקֵּפָהּ וְעָמְקָהּ וְכֹחַ־הַמָּעוּף שֶׁלָּהּ, וְכֵן שִׁירַת חַיִּים שְׁלֵמָה, שִׁירַת עוֹלָם וִיצִירָה עֶלְיוֹנָה, וְלֹא רַק מַחֲשָׁבָה חַד־צְדָדִית הַמַּעֲמִידָה אֶת כָּל הַחַיִּים עַל הַכַּלְכָּלָה, אוֹ מַחֲשָׁבָה מִפְלַגְתִּית אוֹ מַעֲמָדִית עַל הָעִנְיָנִים הַמַּעֲמָדִיִּים אוֹ הַקְּרוֹבִים לָהֶם, וְכֵן לֹא רַק שִׁירָה שֶׁל קִינוֹת עַל מַר־גּוֹרָלוֹ שֶׁל הָעוֹבֵד אוֹ בִכְלָל שִׁירָה מַעֲמָדִית וְכַיּוֹצֵא בָזֶה. כִּי כֹּחוֹת הַמַּחֲשָׁבָה וְהַשִּׁירָה רֻבָּם כְּכֻלָּם, אֲפִלּוּ אִם הֵם נִמְצָאִים בְּתוֹךְ תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה, אֵין עֲבוֹדַת חַיֵּיהֶם קְבוּעָה בְתוֹר עֲנִיבָה בְּאֶרֶג הַחַיִּים שֶׁל תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה, וְאֵין מַחֲשַׁבְתָּם וְשִׁירָתָם, עַד כַּמָּה שֶׁהֵן אֱנוֹשִׁיּוֹת כְּלָלִיּוֹת וְלֹא מַעֲמָדִיּוֹת, בָּאוֹת מִשָּׁם, כִּי אִם מֵאוֹתוֹ אֶרֶג הַחַיִּים, שֶׁהָעֲבוֹדָה בָאָה לֶאֱרוֹג אַחֵר תַּחְתָּיו. וַאֲפִלּוּ תוֹרַת הַתְּנוּעָה גוּפָא בָאָה מֵאוֹתוֹ הָאֶרֶג. וְאֵין פֶּלֶא שֶׁהִיא כָל כַּךְ חַד־צְדָדִית, כָּל כַּךְ מְצֻמְצֶמֶת, כָּל כַּךְ מְחֻסֶרֶת רוּחַ חַיִּים וּמֶרְחַבְיָהָּ, כָּל כַּךְ סְמוּיָה מֵהַכֹּחוֹת הָאֱנוֹשִׁיִּים־הַקּוֹסְמִיִּים, שֶׁהֵם הֵם יוֹצְרֵי הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים, כְּמוֹ הַיְסוֹד הַלְּאֻמִּי, הַדָּתִי וְכַדּוֹמֶה. לְפִיכָךְ, גַּם אֵלֶּה הַבָּאִים לְהַעֲמִיד אֶת תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה עַל הָרוּחַ, לֹא יוֹעִילוּ לָהּ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בַּעֲלֵי הַחֹמֶר, כָּל עוֹד הָרוּחַ, שֶׁהֵם רוֹצִים לְהַכְנִיס בָּהּ, לֹא נוֹצְרָה מִתּוֹכָהּ, מִתּוֹךְ עֶצֶם עֲבוֹדַת הַחַיִּים שֶׁלָּהּ. גַּם זֶה מִין רוּחָנִיּוּת עַרְטִילָאִית, אִם לֹא דִמְיוֹנִית.354
(הסופרים והעובדים ב)
2. מֶנְדֶּלִי מוֹכֵר סְפָרִים
מֶנְדֶּלִי הוּא יְהוּדִי פִּקְחִי, פִּקֵּחַ מְאֹד. אֶת הַפִּקְחָנוּת הַיְּהוּדִית עִם בַּת־לִוְיָתָהּ הַטִּפְּשִׁית הַהוֹזָה, אוֹ הַהֲזָיָה הַטִּפְּשִׁית, וּבִכְלָל כָּל אוֹתָם הַצְּדָדִים הַחוֹלָנִיִּים, הַמְגֹחָכִים וְהַמְכֹעָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ עַל יְדֵי הַמֹּחִיּוּת הָאֲוִירִית355 וְהַדִּמְיוֹן הַחוֹלֶה, שֶׁרַק בָּהֶם קָשׁוּר הַיְּהוּדִי הַגָּלוּתִי בִּסְבִיבָתוֹ הַגָּלוּתִית, וּבִכְלָל בְּכָל הַחַיִּים הָרְחָבִים וְהַטֶּבַע הַחַי, שֶׁגַּם הֵם הִנָּם לְגַבֵּי הַיְּהוּדִי הַגָּלוּתִי בִּבְחִינַת “שְׁכִינְתָּא בְּגָלוּתָא”356 – אֶת כָּל אֵלֶּה רָאָה מֶנְדֶּלִי וְהִשִּׂיג הַשָּׂגָה עֲמֻקָּה וּשְׁלֵמָה וְצִיּרָם בְּאֳמָנוּת רַבָּה. אוּלָם אֶת הַנְּשָׁמָה הַיְּהוּדִית הַחַיָּה, הַקְּבוּרָה חַיִּים, הַמִּתְרַסֶּקֶת וְהַנֶּחֱנֶקֶת תַּחַת שִׁכְבַת הַקֶּרַח הַנּוֹרָא, אֶת תְּהוֹם הַנְּשָׁמָה הַיְּהוּדִית לֹא הֶעֱמִיק מֵעוֹלָם לִרְאוֹת יוֹתֵר, מִמַּה שֶּׁרוֹאֶה מַשְׂכִּיל יְהוּדִי מֻשְׁבָּע, שֶׁיֵּשׁ לוֹ כִּשְׁרוֹן לִהִסְתַּכְּלוּת אֳמָנוּתִית, מִמְּרוֹם הָאִינְטוּאִיצִיָּה357 הַמַּשְׂכִּילִית שֶׁלּוֹ.
(מכתבים תרע"ח ה)
3. אַחַד הָעָם
אַחַד הָעָם הוּא אִישׁ לֵב וְאִישׁ רוּחַ לֹא פָּחוֹת מִשֶּׁהוּא אִישׁ מַחֲשָׁבוֹת, אוּלַי גַם לֹא יוֹתֵר, אוּלַי אֵין שָׁרָשָׁיו מְרֻבִּים מֵעֲנָפָיו, אֲבָל גַּם לֹא מוּעָטִים. הוּא בָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ מִתּוֹךְ עַצְמוֹ, מִתּוֹךְ שָׁרָשֵׁי נִשְׁמָתוֹ, אֶלָּא שֶׁאֵין בַּשָּׁרָשִׁים יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ בְּעוֹלָמוֹ. עַל כֵּן הוּא כָּל כָּךְ שָׁלֵם וְכָל כָּךְ עָמֹק בִּגְבוּל הַמַּחֲשָׁבָה הַנִּגְלָה358, אֲבָל לְעוֹלָם לֹא תִּשְׁמַע חֲבִיטַת כַּנְפֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ בַּכֹּתֶל הַמַּקִּיף אֶת הַגְּבוּל הַזֶּה, בְּהִתְפָּרְצָהּ לָצֵאת מִתּוֹכוֹ. אֵין אֶצְלוֹ359 שְׁאִיפָה, אֵין בְּרוּחוֹ דָּבָר דּוֹחֵף אוֹתוֹ לְיַשֵּׁב360 מַה שֶׁאֵין לְיַשֵּׁב, לִמְצוֹא תְּשוּבָה עַל מַה שֶּׁאֵין לִמְצוֹא תְּשוּבָה. עַל כֵּן לֹא תָּמִיד הוּא יוֹדֵעַ אֶת נֶפֶשׁ הַמִּתְפָּרְצִים לָצֵאת.
(מכתב שלא נשלה בזמנו ד)
אַחַד הָעָם הוּא עַצְמוֹ. שֶׁבַח יוֹתֵר גָּדוֹל לְאָדָם חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת בַּזְּמָן הַזֶּה, בְּיִחוּד בְּקִרְבֵּנוּ, אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ. וּבָזֶה הִשְׁפִּיעַ הַרְבֵּה גַם עַל אֲחֵרִים.
(מכתבים מא"י ב)
מִי שֶׁזּוֹכֵר. בְּאֵיזֶה זְמָן הִבִּיעַ אַחַד הָעָם אֶת דֵּעוֹתָיו הָעִקָּרִיּוֹת, אֵיזוֹ רוּחוֹת הָיוּ מְנַשְּׁבוֹת אָז בְּעוֹלָמֵנוּ, מִי שֶׁזּוֹכֵר כִּי מַה שֶּׁכָּתְבוּ אָז אֲחֵרִים הָיָה בְּרֻבּוֹ מְסֻגָּל רַק לְהָבִיא לִידֵי הִתְמַרְמְרוּת וְלִידֵי דִכְדּוּכָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ אֶת כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׂחוֹת עִם הַזֶּרֶם, – מִי שֶׁזּוֹכֵר אֶת זֶה לֹא יוּכַל לִבְלִי לְהַרְגִּישׁ בְּכָל כֹּחַ נִשְׁמָתוֹ אֶת כֹּחוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל אַחַד הָעָם.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
אֵין לְךָ סוֹפֵר שֵׁנִי בְּקִרְבֵּנוּ, שֶׁיִּהְיוּ לוֹ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חֲסִידִים וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה מִתְנַגְּדִים, כְּמוֹ לְאַחַד הָעָם. מְעַטִּים מְאֹד בְּקֶרֶב חוֹשְׁבֵי הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלָּנוּ הָאֲנָשִׁים, שֶׁהִנָּם לֹא מֵחֲסִידָיו וְלֹא מִמִּתְנַגְּדָיו שֶׁל אַחַד הָעָם, אֶלָּא שֶׁהֵם מִתְיַחֲסִים אֵלָיו בַּכָּבוֹד הָרָאוּי לוֹ, וְאֶל דֵּעוֹתָיו – בַּבִּקֹּרֶת הָרְאוּיָה לָהֶן. גַּם מִתְנַגְּדָיו אֵינָם בְּרֻבָּם אֶלָּא “חֲסִידָיו מִצַּד שְׂמֹאל”, כִּי גַם הֵם מֻשְׁפָּעִים מִמֶּנּוּ וּמַרְגִּישִׁים, אִם בְּהַכָּרָה בְּרוּרָה אוֹ לֹא בְּרוּרָה, אֶת הַשְׁפָּעָתוֹ, אֶלָּא שֶׁחֲסִידָיו מֻשְׁפָּעִים בְּחִיּוּב, וְהֵם בִּשְׁלִילָה, אוֹ שֶׁהַלָּלוּ מִתְיַחֲסִים אֶל הַשְׁפָּעָתוֹ בְּחִיּוּב, וְהַלָּלוּ בִּשְׁלִילָה.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
אֵין לָנוּ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים כְּאַחַד הָעָם. לֹא הָיִיתִי מֵעוֹלָם לֹא מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַחַד הָעָם וְלֹא מֵחֲסִידָיו, אֲבָל אֶת עֶרְכּוֹ יָדַעְתִּי לְהַעֲרִיךְ תָּמִיד כָּרָאוּי.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
אַחַד־הָעָם: מלואים
אַחַד־הָעָם הוּא בְעִקָּר בַּעַל שִׁלְטוֹן הַשֵּׂכֶל, אֲבָל בְּשׁוּם פָּנִים אֵינוֹ רַצְיוֹנָלִיסְט יָבֵשׁ.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
אֲפִלּוּ סוֹפֵר כְּאַחַד־הָעָם, אֲשֶׁר רַעְיוֹנוֹ עַל דְּבַר מֶרְכָּז רוּחָנִי הָיָה צָרִיךְ לִכְאוֹרָה לְחַיְּבוֹ לִרְאוֹת בְּעוֹבְדִים אֶת הַמַּגְשִׁימִים הַיּוֹתֵר נֶאֱמָנִים, הַיּוֹתֵר פְּעִילִים שֶׁל רַעְיוֹנוֹ, אִם הָרוּחַ שֶׁהוּא דוֹגֵל בִּשְׁמָהּ הוּא רוּחַ חַיִּים וְלֹא רוּחָנִיּוּת עַרְטִלָּאִית, אֲפִלּוּ הוּא עוֹמֵד אִם לֹא כְנֶגֶד, בְכָל אֹפֶן מִנֶּגֶד לְעוֹבְדִים וְלַעֲבוֹדָתָם.
(הסופרים והעובדים ב)
עִקַּר הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין שְׁנֵי הַקּוֹלוֹת – אַחַד־הָעָם וּבֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי – הָיָה בְעֶצֶם אַךְ וְרַק בָּזֶה: הַקּוֹל הָרִאשׁוֹן אָמַר: הַנְּקֻדָּה הַמֶּרְכָּזִית בְּשְׁאִיפָתֵנוּ לְהִתְחַדְּשׁוּת וְלִתְחִיָּה הִיא – אָנוּ בְעַצְמֵנוּ, “הָאֲנִי” הַלְּאֻמִּי שֶׁלָּנוּ, אֶת הַכֹּל אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל מֵאֲחֵרִים, אֶת הַכֹּל אָנוּ יְכוֹלִים לְשַׁנּוֹת, רַק אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהִשָּׁאֵר אֲנַחְנוּ. אוֹ “הָאֲנִי” בַמּוּבָן הַלְּאֻמִּי צָרִיךּ לְהִשָּׁאֵר “אֲנִי”. וְהַקּוֹל הַשֵּׁנִי עָשָׂה, אִם מִדַּעַת אוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת, אֶת הָאֲחֵרִים לְמֶרְכַּז הַכֹּל, כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּאֲחֵרִים צָרִיךְ שֶׁיִהְיֶה גַם בָּנוּ, וּמַה שֶּׁאֵין בַּאֲחֵרִים הֲרֵי הוּא פִגּוּל, וְכַדּוֹמֶה.
(מכתבים תרע"א ה)
4. מ.י. בֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי
אַחַד הָעָם אֲשֶׁר הֵגֵן בְּכָל תֹּקֶף עַל שְׁלֵמוּתוֹ שֶׁל הַמּוֹמֶנְט הַלְאֻמִּי בַּנֶּפֶשׁ הַיְּהוּדִי, עַל כָּל תְּכוּנוֹתֵינוּ הַנַּפְשִׁיּוֹת כְּמוֹ שֶׁהֵן, כְּלוֹמֵר, כְּמוֹ שֶׁהֵן יְכוֹלוֹת וּצְרִיכוֹת לִהְיוֹת, הוֹעִיל הַרְבֵּה יוֹתֵר לִשְׁלֵמוּתוֹ שֶׁל הַיָּחִיד מִבֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי. בֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי הָרַס בִּימִינוֹ מַה שֶּׁבָּנָה בִּשְׂמֹאלוֹ, הָרַס מִן הַצַּד הַנַּפְשִׁי מַה שֶּׁבָּנָה מִצַּד הַמַּחֲשָׁבָה.
(מכתבים מא"י ב)
מִצַּד כִּשְׁרוֹן הַמַּחֲשָׁבָה וְהַיְצִירָה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בּוֹ בְּבֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי בַּכֹּחַ361, מִצַּד הַלַּבִּירִינְטִים362 הַנִּפְלָאִים שֶׁבְּמֹחוֹ וְהַתְּהוֹמוֹת הַנּוֹרָאוֹת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, אֵינֶנִּי מַכִּיר בְּעוֹלָמֵנוּ הַיְּהוּדִי סוֹפֵר, שֶׁיִּהְיֶה דוֹמֶה לוֹ בִּמְקוֹרִיּוּתוֹ, אֲבָל בַּפֹעַל, בַּמֶּה שֶׁכָּתַב, אֵינְךָ רוֹאֶה בּוֹ אוֹתָהּ הַמְּקוֹרִיּוּת שֶׁרָאִיתָ בּוֹ בַּכֹּחַ.
(ממכתביו הפרטיים של מהגר ב)
בֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי הִנֵּהוּ לְפִי תְּכוּנַת נַפְְשׁוֹ הַיְסוֹדִית יְהוּדִי “יַבְנָאִי”363 מֵאֵין כָּמוֹהוּ. בֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי הֵצִיץ וְנִפְגַּע364, נִפְגַּע בְּעֹמֶק עַצְמוּתוֹ, בִּיסוֹד הַיְסוֹדוֹת שֶׁבּוֹ, בְּעִקָּר הַיֵּשׁ שֶׁבּוֹ. הוּא רָאָה אוֹר גָּדוֹל בְּמַעֲרָב365 – וְלֹא רָאָה אֶת הָאוֹר הַגָּנוּז בְּנִשְׁמָתוֹ, כִּי גָנוּז הוּא בְּעֹמֶק נוֹרָא וְקָשֶׁה לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית גְּנָזָיו, לְפִי שֶׁכֹּחוֹת עֲנָקִיִּים דְּרוּשִׁים לָזֶה, כֹּחוֹת גְּדוֹלִים אֲפִלּוּ מִכֹּחוֹתָיו שֶׁל נִיטשֶׁה366. מַצָּבֵנוּ בְּתוֹר עָם גָּלוּתִי, שֶׁאֵין לוֹ תַּרְבּוּת חַיָּה367 מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאֵין כֹּחַ הַיְצִירָה שֶׁלּוֹ חַי וּפוֹעֵל בְּלִי הֶפְסֵק וְשֶׁאֵין בִּטְחוֹנוֹ בְּעַצְמוֹ וּבְכֹחַ הַיְצִירָה שֶׁל עַצְמוֹ קַיָּם אֶלָּא בְּשָעָה שֶׁהוּא מִתְיַחֵד עִם עַצְמוֹ368, אֲבָל אֵינוֹ עוֹמֵד בִּפְנֵי אוֹרָם הַגָּלוּי שֶׁל אֲחֵרִים – מַצָּבֵנוּ גָרַם, שֶׁהָאָדָם, שֶׁהָיָה אוּלַי הַיּוֹתֵר מֻכְשָׁר לְגַלּוֹת אוֹר חָדָשׁ בְּעוֹלָמֵנוּ אָנוּ, לְהַרְאוֹת דֶּרֶךְ בִּשְׁבִיל לִבְרֹא עוֹלָם חָדָשׁ מִתּוֹךְ עַצְמֵנוּ, רָאָה עוֹלָם גָּדוֹל וְאוֹר גָּדוֹל אֵצֶל אֲחֵרִים, וּבִטֵּל אֶת אוֹר עַצְמוֹ וְאֶת עוֹלָמוֹ שֶׁל עַצְמוֹ – וְהִתְבַּטֵּל369. לֹא הָיָה בּוֹ מִכֹּחוֹ שֶׁל נִיטשֶׁה לַהֲפוֹךְ אֶת כָּל קַעֲרוֹתֵיהֶם370 שֶׁל אֲחֵרִים עַל מְנָת לְהַעֲמִיד אֶת קַעֲרָתוֹ הוּא, וְעַל כֵּן הָפַךְ אֶת קַעֲרַת עַצְמוֹ; לֹא הָיָה בְּכֹחוֹ לְהַחֲרִיב עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים עַל מְנָת לִבְרֹא בִּמְקוֹמָם אֶת עוֹלָמוֹ הוּא, וְעַל כֵּן הֶחֱרִיב אֶת עוֹלָמוֹ שֶׁל עַצְמוֹ. לֹא הָיָה בּוֹ מִכֹּחוֹ שֶׁל נִיטשֶׁה371 לֵאמֹר: “אֲנִי וְלֹא אֲחֵר”, עַל כֵּן לֹא הָיָה בְּכֹחוֹ לֵאמֹר: “אֲנִי וְלֹא אֲחֵרִים”. וְעַל כֵּן אָמַר: אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת אֲחֵרִים, בִּמְקוֹם לִלְמֹד אֶל דַּרְכּוֹ שֶׁל נִיטשֶׁה הַיָּחִיד, בִּמְקוֹם לְגַלּוֹת מֶרְחַקִּים חֲדָשִׁים, תְּהוֹמוֹת חֲדָשׁוֹת, אוֹרוֹת חֲדָשִׁים בִּסְפֵירָתוֹ הוּא וּלְתִתָּהּ עֶלְיוֹנָה עַל כָּל הַסְּפֵירוֹת, הוּא מְקַבֵּל תּוֹרַת נִיטשֶׁה כְּכָל הַמְקַבְּלִים תּוֹרָה מִמִּי שֶׁרוֹצֶה לָתֵת לָהֶם וְנַעֲשֶׂה כֻּלּוֹ, עִם כָּל עַצְמוּתוֹ, פֵּרוּשׁ עַל הָ“אֲנִי” שֶׁל נִיטשֶׁה!
(מכתבים מא"י ב)
מ. י. בֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי: מלואים
אֲנִי הָיִיתִי מִמִּתְנַגְּדָיו הַיּוֹתֵר קִיצוֹנִים שֶׁל בֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי, וְהִנְנִי גַם עַתָּה מִתְנַגְּדוֹ.
(מכתבים תרע"א ה)
5. י.ח. בְּרֶנֶר
לְעַצְמוּת לְאֻמִּית372 שֶׁאֵין בָּהּ כְּלוּם, לֹא כֹּחַ הַגּוּף וְלֹא כֹּחַ הַנֶּפֶשׁ, לֹא רְגָשׁוֹת אִישִׁיִּים וְלֹא רֶגֶשׁ לְאֻמִּי, לֹא רֶגֶשׁ מְדִינִי וְלֹא רֶגֶשׁ דָּתִי – לְעַצְמוּת לְאֻמִּית כָּזֹאת אֵין תַקָּנָה עוֹלָמִית373, וְלֹא יוֹעִילוּ לָהּ כָּל סְגֻלּוֹת וְכָל קָמֵיעוֹת374 וְכָל לְחָשִׁים375, מֵעֵין צִדּוּק הַדִּין376 וְהַעֲלָאַת עַצְמָהּ עַל עַצְמָהּ וְכַדּוֹמֶה. יְהוּדִי בַּעַל נֶפֶשׁ חָפְשִׁי בְּדֵעוֹת וּבְרוּחַ, הַשּׁוֹאֵף לְפִי מִדַּת כֹּחוֹ לְחַיִּים עֶלְיוֹנִים, אָסוּר לוֹ לְהַמְשִׁיךְ אֶת קִיּוּמָהּ שֶׁל עַצְמוּת לְאֻמִּית רְקוּבָה כָּזֹאת. וְאִם הוּא אֵינוֹ מַתִּיר לְעַצְמוֹ אוֹ שֶׁאֵין בּוֹ דֵי כֹּחַ לָשִׂים קֵץ לְחַיָּיו הַפְּרָטִיִּים, עָלָיו לָשִׂים קֵץ לְחַיָּיו הַלְאֻמִּיִּים וְלִשְׁאוף לְהִתְבּוֹלֵל בְּעָם בָּרִיא, בְּתִקְוָה, כִּי עַל יְדֵי תַּעֲרֹבֶת הַדָּמִים אוּלַי יְתֻקַּן הַמְעֻוָּת הַהִסְטוֹרִי לְפָחוֹת בִּפְרָטִים.
(הערכת עצמנו ג)
י.ח. בְּרֶנֶר: מלואים
בְּמָקוֹם שֶׁאֲנִי רוֹאֶה לִקּוּי הַרְגָּשַׁת עַצְמוּתֵנוּ, הִתְבַּטְּלוּת בִּפְנֵי אֲחֵרִים, טִשְׁטוּשׁ עַצְמוּתֵנוּ, בּוֹ בְמָקוֹם רוֹאֶה בְּרֶנֶר הִתְבַּלְּטְּוּת עַצְמוּתֵנוּ בְאֹפֶן מְכֹעָר, בִּטָּחוֹן פִּרְאִי בְעַצְמֵנוּ, הוֹנָאַת עַצְמֵנוּ, חִיּוּנִיּוּת יְהוּדִית־סוּסִית רַבָּה, וּמֵאֲחוֹרֵי הַנְּקֻדָּה גוּפָא, שֶׁהוּא רוֹאֶה רַק חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, אֲנִי רוֹאֶה אוֹר גָּדוֹל.
(הערכת עצמנו ג)
עֶצֶם צֶלֶם־הַבַּלָּהוֹת, שֶׁעָלָה לְךָ מִצּוּרָתוֹ שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל וְשֶׁכָּל כַּךְ עָמַלְתָּ בְּשִׁכְלוּלוֹ, צֶלֶם־בַּלָּהוֹת, שֶׁאֵין בּוֹ מִצּוּרַת אָדָם כְּלוּם, שֶׁאֵינוֹ אֲפִלּוּ בִרְיָה חַיָּה, כִּי אִם צֶלֶם־בַּלָּהוֹת סְתָם, מֵעֵין אֵלֶּה שֶׁמַּעֲמִידִים בְּגִנַּת־יָרָק בִּשְׁבִיל לְהַפְחִיד אֶת הַצִּפֳּרִים, צֶלֶם־בַּלָּהוֹת כָּזֶה לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא, צֶלֶם־בַּלָּהוֹת כָּזֶה אֵינוֹ דָבָר חַי וְאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת וּלְהִתְקַיֵּם בָּעוֹלָם. מִין בְּרִיאָה מְשֻׁנָּה כָזֹאת יָכְלָה אוּלַי לְהִבָּרֵא רַק בְּדִמְיוֹנָם שֶׁל כּוֹתְבֵי רוֹמָנִים מִן הַמִּין הַיָּדוּעַ, וְלוּ הָיִיתִי רוֹצֶה לְעָנְשְׁךָ קָשֶׁה, מְסֻפְּקַנִי, אִם הָיִיתִי יָכוֹל לְהַמְצִיא בִשְׁבִילְךָ, בִּשְׁבִיל הָאָמָּן הַחַי חַיֵּי נְשָׁמוֹת בְּעוֹלַם הָאָמָּנוּת, עֹנֶשׁ קָשֶׁה כָזֶה שֶׁעָנַשְתָּ אֶת עַצְמְךָ, בְּהוֹצִיאֲךָ מִתַּחַת יָדְךָ יְצִירָה מְשֻׁנָּה377 כָזֹאת, מִבְּלִי לְהַרְגִּישׁ בָּזֶה אֲפִלּוּ. הַפּוּבְּלִיצִיסְט, בַּעַל הַטֶּנְדֶנְצִיָּה הַדֶּסְפּוֹטִית שֶׁבְּךָ, עָנַשׁ כַּהֲלָכָה, מִדָּה כְנֶגֶד מִדָּה, אֶת הָאָמָּן שֶׁבְּךָ, אַף גַּם אֶת הַמְבַקֵּר שֶׁבְּךָ לֹא נִקָּה עַל חַטָּאתוֹ לְעַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁחָטָא הוּא עַצְמוֹ מִתּוֹךְ הַפְּנוֹז שֶׁל הִתְבַּטְּלוּת בִּפְנֵי הַתַּרְבּוּת הָאֵירָפִּית, בִּפְנֵי הַחַיִּים הָאֵירָפִּיִּים.
(הערכת עצמנו ג)
עַל פֶּצַע לְאֻמִּי מְסֻכָּן יוּכַל הַלֵּב הַחַי לִכְאוֹב עַד כְּדֵי טֵרוּף־הַדַּעַת, לְהִתְפַּקֵּעַ מִכְּאֵב, אֲבָל הַאִם יוּכַל לִשְׁפּוֹךְ לְתוֹךְ פֶּצַע אָנוּשׁ כָּזֶה רַעַל שׁוֹפְכִין?
(הערכת עצמנו ג)
קַטֵּגוֹרִיָּה כָזֹאת בְלִי יְסוֹד, קָרִיקָטוּרָה גְרוּעָה אֵינָהּ הַעֲרָכָה עַצְמִית. קָרִיקָטוּרָה כָזֹאת אוֹ מֵעֵין־זֹאת אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מִצּוּרָתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם וְשֶׁל כָּל עָם, בְּלִי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ יְדִיעַת חַיָּיו שֶׁל הַמְצֻיָּר בִּכְלָלָם וּבְכָל פִּרְטֵיהֶם, בְּכָל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע הַשָּׁעוֹת שֶׁל הַמְּעֵת־לְעֵת שֶׁלּוֹ, וְיֵשׁ עַיִן חַדָּה הַתּוֹפֶסֶת בְּנָקֵל בְּיִחוּד אֶת הַצְּדָדִים הַשְּׁלִילִיִּים, הַחַלָּשִׁים וְהַמְגֹחָכִים, וְיֵשׁ כִּשְׁרוֹן צִיּוּרִי מַסְפִּיק, וְיֵשׁ יַחַס נַפְשִׁי מַתְאִים. כַּךְ הוּא הָאָדָם וְכַךְ הֵם הַחַיִּים: לוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מֻנָּחִים בָּאָרוֹן378! הַכִּסְלוֹנִים הֵם רַק פָּחוֹת אֶסְתֵּטִיִּים מֵאֲחֵרִים, וְיוֹדְעִים פָּחוֹת מֵאֲחֵרִים, וְגַם מַקְפִּידִים פָּחוֹת לְהַסְתִּיר אֶת הַמְגֹחָךְ אוֹ לְשַׁפֵּר אֶת פְּנֵי חַיֵּיהֶם וְאֶת פְּנֵי מַעֲשֵׂיהֶם, אִם לֹא לְהָבִיא בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת תְּנָאֵי חַיֵּיהֶם, נֶעְדְּרֵי כָל נוֹרְמָלִיּוּת וְכָל טִבְעִיּוּת, הַמְעַוְּתִים אֶת פְּנֵי חַיֵּיהֶם וְאֶת פְּנֵי מַעֲשֵׂיהֶם עַד לְהַשְׁחִית. הָאֱמֶת הַמָּרָה, הַפְּשׁוּטָה וְהַיְדוּעָה לִכְאוֹרָה הַזֹּאת הָיְתָה צְרִיכָה לִהְיוֹת יוֹתֵר נִזְכֶּרֶת. אָז הָיוּ בְנֵי אָדָם מְבַקְּשִׁים פָּחוֹת מַלְאֲכֵי־מַעְלָה בְשָׁעָה שֶׁבָּאִים לְבַקֵּשׁ אָדָם, וְהָיוּ מוֹצְאִים פָּחוֹת מַלְאֲכֵי־חַבָּלָה, וְאוּלַי הָיוּ מוֹצְאִים יוֹתֵר בְּנֵי־אָדָם.
(הערכת עצמנו ג)
שׁוֹאֵל אֲנִי אֶת כָּל אִישׁ אֱמֶת, שֶׁאֵין לְפָנָיו מַשָּׂא־פָנִים לְמִי־שֶׁהוּא, בְּיִחוּד, שֶׁאֵין לְפָנָיו מַשָּׂא־פָנִים לְעַם יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁאֵין לְפָנָיו גַם הִתְבַּטְּלוּת בִּפְנֵי מִי־שֶׁהוּא, אֶת כָּל מִי שֶׁמַּחֲשָׁבְתּוֹ שֶׁלּוֹ וְנַפְשׁוֹ שֶׁלּוֹ וּתְהוֹמוֹת נַפְשׁוֹ שֶׁלּוֹ, – שׁוֹאֵל אֲנִי: מֵאַיִן, אִם מִתּוֹךְ הַכָּרָה עֶלְיוֹנָה אוֹ מִתּוֹךְ הַרְגָּשָׁה עַצְמִית לְקוּיָה, מִתּוֹךְ הִתְבַּטְּלוּת נַפְשִׁית בִּלְתִּי־מֻכֶּרֶת בִּפְנֵי אֲחֵרִים, יָכוֹל יְהוּדִי לָבוֹא לִכְלָל דֵּעָה, כִּי אָפְיֵנוּ הַלְּאֻמִּי פָסוּל, פָּסוּל לֹא רַק מִזְּמָן הַגָּלוּת, כִּי אִם מִימוֹת עוֹלָם וְעַד עַתָּה, כְּלוֹמֵר, כִּי הָאֳפִי הַלְּאֻמִּי שֶׁיָּצַר אֶת הַתַּנַּךְ, שֶׁהִשְׁפִּיעַ הַשְׁפָּעָה כָל כַךְ נִמְרָצָה עַל כָּל הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית, הוּא לֹא רַק אֳפִי פָחוֹת בַּמַּעֲלָה מִן הָאֳפִי הָאָרִיִּי, כִּי אִם פָּשׁוּט אֳפִי פָסוּל, אֳפִי נִשְׁחָת בְּמִדָּה שֶׁאֵין דֻּגְמָתוֹ, בְּמִדָּה שֶׁאֵין לוֹ זְכוּת קִיּוּם וְשֶׁאֵין לוֹ תַקָּנָה אֶלָּא בְשִׁנּוּי מָחְלָט?
(הערכת עצמנו ג)
בְּעֵת קָרְאִי אֶת דּוֹסְטוֹיֶבְסְקִי, לֹא הָיָה דָבָר מִכָּל דִּבְרֵי שִׂנְאָתוֹ לַיְּהוּדִים, שֶׁכָּל כַּךְ לֹא יָכֹלְתִּי לִסְלוֹחַ לוֹ, כְּמוֹ יַחֲסוֹ שֶׁל צַעֲרֵנוּ הַלְּאֻמִּי, מְשׁוֹרֵר הַצַּעַר מְחַלֵּל צַעֲרָהּ שֶׁל אֻמָּה! וְהִנֵּה בָא בְּרֶנֶר שְׁלָּנוּ, שֶׁגַּם הוּא מְשׁוֹרֵר הַצַּעַר, וְחִלֵּל אֶת צַעֲרֵנוּ הַלְּאֻמִּי לְאֵין־עֵרֶךְ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁחִלֵּל אוֹתוֹ דוֹסְטוֹיֶבְסְקִי, פָּשׁוּט רָמַס בָּרַגְלַיִם עַל צַעֲרֵנוּ הַלְּאֻמִּי, פָּשׁוּט יָרֹק יָרַק עַל צַעֲרֵנוּ הַלְּאֻמִּי!
(הערכת עצמנו ג)
לֹא רַק לִבְּרֶנֶר, כִּי אַפִלּוּ אִם יָבוֹאוּ כָל הַדּוֹסְטוֹיֶבְסְקִים וְכָל הַשֶׁכְּסְפִּירִים שֶׁבָּעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ אִם יְצָרְפוּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל מִי שְׁחֲפֵצִים לְהִצְטָרֵף אֲלֵיהֶם מִשֶּׁלָּנוּ, וְכֻלָּם יַחַד יִירְקוּ כַךְ עַל צַעֲרֵנוּ, וְעוֹד יוֹסִיפוּ לְחַלְּלוֹ בְחֶמְלָתָם בַּת־נַפְשָׁם הַגְּדוֹלָה – אֲנִי אָעֵז לְהַגִּיד לָהֶם, וַאֲנִי חוֹשֵׁב, כִּי כָל יְהוּדִי, שֶׁאֵינוֹ בוֹעֵט בְּחֶלְקוֹ בְצַעֲרֵנוּ הַגָּדוֹל, רַשַּׁאי לְהַגִּיד לָהֶם: אַתֶּם אֵינְכֶם מְבִינִים אֶת צַעֲרֵנוּ, כִּי לֹא יָפֶה הוּא צַעֲרֵנוּ, כִּי אֵין בְּכֹחַ כָּל צוּרָה יָפָה שֶׁבָּעוֹלָם לְבַטְּאוֹ, כִּי עָמֹק הוּא מִן הָאֶסְתֵּטִיקָה שֶׁלָּכֶם וּמִן הָאִינְטוּאִיצְיָה הָאֶסְתֵּטִית שֶׁלָּכֶם. וַאֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה פִיכֶם מָלֵא רֹק כַּיָּם, רֻקְּכֶם לֹא יַשִּׂיג אֶת צַעֲרֵנוּ, וְגַם חֶמְלַתְכֶם הַמַּעֲלִיבָה וּמְחַלֶּלֶת עוֹד יוֹתֵר, אֶלֶף פְּעָמִים יוֹתֵר, לֹא תַשִּׁיגֵהוּ גַם הוּא, כִּי נִשְׁגָּב הוּא מִכֶּם וּמִנִּשְׁמַתְכֶם הַגְּדוֹלָה, הַיוֹדַעַת לְהִתְגַּדֵּל עַל בְּנֵי־תְמוּתָה, קְטַנֵּי־אֶרֶץ, וְעַל חַיֵּיהֶם הַקְּטַנִּים, לְהִתְעֲלוֹת לִמְרוֹמֵי הָאִינְטוּאִיצִיָּה הָאֶסְתֵּטִית, לְרַחֵם כְּרֹב רַחֲמֶיהָ, אֲבָל אֵין הִיא יוֹדַעַת אֶת סוֹד הַצִּמְצוּם הַגָּדוֹל, אֶת הַסּוֹד שֶׁל “עִמּוֹ אָנֹכִי בַצָרָה”379 וְשֶׁל “הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאָתָם”380 אֶת הַסּוֹד שֶׁל “וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא אֶת חַטָּאתָם… וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ”381.
(הערכת עצמנו ג)
טְרוּמְפֶּלְדּוֹר: מלואים
יוֹסֵף טְרוּמְפֶּלְדּוֹר, עִם כָּל הֱיוֹתוֹ גִבּוֹר מִלְחָמָה בֶאֱמֶת, לֹא הָיָה אִישׁ צָבָא כְלָל, וּבָזֶה עֶרְכּוֹ הָאֱנוֹשִׁי הָאֲמִתִּי.
(מטיולי בכבישים ד)
6. חַ.נ. בְּיַאלִיק
בְּיַאלִיק כֻּלּוֹ שָׁקוּעַ בָּעֲבוֹדָה שֶׁל גְּשִׁירַת גֶּשֶׁר בֵּין הֶעָבָר וּבֵין הַיּוֹם. בְּיַאלִיק אֵינוֹ נִשָּׂא בְּזֶרֶם וְאֵינוֹ נִלְחָם בְּיוֹם הָאֶתְמוֹל מִתּוֹךְ הִפְּנוֹז שֶׁל הִתְבַּטְּלוּת בִּפְנֵי אֲחֵרִים. בְּיַאלִיק הוּא יְצִירָתֵנוּ הַלְאֻמִּית בְּמִדָּה שֶׁהוּא יְצִירַת עַצְמוֹ, יְצִירָה, אֲשֶׁר לְעֹמֶק הָעַצְמוּת הַלְאֻמִּית שֶׁבָּהּ אֵין כָּמוֹהָ הַרְבֵּה בְּקֶרֶב הַסּוֹפְרִים בַּדּוֹר הַזֶה, יְצִירָה הַיְכוֹלָה לְהַגִּיד דְּבַר־מַה עַל עַצְמוּתֵנוּ הַלְאֻמִּית, וּבָזֶה כֹּחוֹ.
(מתוך קריאה א)
מֵעוֹלָם לֹא הִרְגַּשְׁתִּי רַעַל בְּדִבְרֵי בְּיַאלִיק, כִּי לֹא הִרְגַּשְׁתִּי רוּחַ זָרָה382. כַּמָּה שֶׁהוּא זוֹעֵם, מְקַלֵּל, מְחָרֵף, מְגַדֵּף, מְדַבֵּר אֶת הָאֱמֶת הַיּוֹתֵר מָרָה וְהַיּוֹתֵר קָשָׁה, תָּמִיד אַתָּה מַרְגִּישׁ, כִּי רוּחֵנוּ הַלְאֻמִּית, הִיא וְלֹא אַחֶרֶת, הִיא וְלֹא זָרָה מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךּ גְּרוֹנוֹ.
(מתוך קריאה א)
לוּ הָיָה בְּיַאלִיק פֹּה, עוֹבֵד וְחַי חַיֵּי עֲבוֹדָה וְטֶבַע וְרוֹאֶה חַיִּים רַק בְּחַיֵּי עֲבוֹדָה וְטֶבַע וְשָׁר לָנוּ אֶת שִׁירַת הָעֲבוֹדָה וְחַיֵּי הָעֲבוֹדָה, – כִּי עַתָּה הָיִיתִי נוֹתֵן בְּעַד זֶה אֶת כָּל שִׁירָיו. הַדְּבָרִים הוֹלְמִים אֶת בְּיַאלִיק. וְהוּא יִרְאֶה לְעָמְקָם, אַף אִם רָחוֹק הוּא מִדֶּרֶךְ זוֹ. פֹּה הָיָה הַמְשׁוֹרֵר יָכוֹל לִהְיוֹת קֹדֶם כֹּל כִּנּוֹר לְצַעֲרֵנוּ הַגָּדוֹל, שֶׁהַנֶּפֶשׁ הַגָּלוּתִית וְהַחַיִּים הַגָּלוּתִיִּים לֹא יְכַלְכְּלוּהוּ, אֲבָל גַּם כִּנּוֹר לְשִׁירָתֵנוּ383 הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת.
(מתוך קריאה א)
7. אוֹסְקַר אוּאַילְד384
אוֹסְקַר אוּאַילְד הוּא אֳמָן, בְּיִחוּד אֳמַן הַחַיִּים, כָּךְ הִיא דַעְתּוֹ עַל עַצְמוֹ וְכָךְ הִיא דַעַת רַבִּים עָלָיו. הָאֳמָנוּת הִיא הַכֹּל, הִיא יוֹתֵר מֵהַטֶּבַע, הִיא מַשְׁלִימָה מַה שֶּׁחָסֵר בַּטֶּבַע. הָאֳמָן יוֹצֵר אֶת הַטֶּבַע מֵחָדָשׁ, וְאֳמַן הַחַיִּים יוֹצֵר אֶת הַחַיִּים מֵחָדָשׁ ושיוֹצֵר אֶת עַצְמוֹ מֵחָדָשׁ.
(מכתבים מא"י ב)
הַקַּו הַיְסוֹדִי שֶׁל יְצִירַת אוּאַילְד הוּא הַשִּׁכְלוּל, הַיֹּפִי הַמְשֻׁכְלָל. כָּל מַה שֶּׁיָּצַר אוּאַילְד הוּא יָפֶה וַּמְשֻׁכְלָל. אֵין אַתָּה מוֹצֵא בִּיצִירָתוֹ מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵעֵין הוֹדָאָה, כִּי כָּאן רָצָה הַיּוֹצֵר לִתְפֹּשׂ דְּבַר־מַה וְלֹא יָכוֹל, דְּבַר־מַה יוֹתֵר גָּדוֹל מִכְּפִי כֹּחוֹ וְאוּלַי מִכְּפִי כֹּחַ אֱנוֹשִׁי בִּכְלָל. לֹא! הַכֹּל מְשֻׁכְלָל עַד הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן, הַכֹּל מַזְהִיר, הַכֹּל יָפֶה, עַד כִּי נִדְמָה לְךָ לְעִתִּים: יוֹתֵר מִדַּי יָפֶה.
(מכתבים מא"י ב)
מָה הֵם הַחַיִּים בְּעֵינֵי אוּאַילְד? הַחַיִּים הֵם עֹנֶג וָצַעַר, יוֹתֵר נָכוֹן הֲנָאָה וְיִסּוּרִים, הֲנָאָה גוּפָנִית וַהֲנָאָה אֶסְתֶּטִּית, וְהֶפְכָּה בְּיִסּוּרִים. כָּל אָדָם מְבַקֵּשׁ אֶת הַהֲנָאָה וּבוֹרֵחַ מִן הַיִּסּוּרִים. מִכָּאן – כָּל הַיִּחוּסִים שֶׁל הָאָדָם, כָּל הַיִּחוּסִים הַשּׁוֹנִים לְאֵין קֵץ וְהַסִּבּוּכִים לְאֵין חֵקֶר, הַהוֹלְכִים וּמִסְתַּבְּכִים בְּאֹפֶן נוֹרָא בְּמִדָּה שֶׁהַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית נַעֲשֵׂית יוֹתֵר תַּרְבּוּתִית וְיוֹתֵר נֵאוֹרָה. כִּשְׁרוֹן הַחַיִּים הוּא הַכִּשְׁרוֹן לִמְצֹא דֶּרֶךְ לְעַצְמוֹ בְּתוֹךְ הַיִּחוּסִים הָאֵלֶּה וְלָלֶכֶת בָּהּ. הַגְּבוּרָה שֶׁבַּחַיִּים הוּא הַכֹּחַ לִפְרֹץ דֶּרֶךְ לְעַצְמוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ, לִפְרֹץ דֶּרֶךְ בְּתוֹךְ כָּל הַחוֹמוֹת385 וְכָל הָרְשֻׁיּוֹת386, וְגַם לְתוֹךְ כָּל הַמַּעֲמַקִּים וְהַמַּעֲקַשִּׁים, לְכָל הַמַּעֲלוֹת וְהַמּוֹרָדוֹת387 שֶׁל הַחַיִּים. הַיֹּפִי שֶׁבַַּחַיִּים הוּא הַהִדּוּר, הַזֹּהַר, הָרַחֲבוּת, הָרוֹמְמוּת שֶׁל הַדֶּרֶךְ וְשֶׁל הַהוֹלֵךְ בָּהּ. הָאֳמָנוּת שֶׁבַַּחַיִּים הוּא הַכִּשְׁרוֹן לִמְצֹא בְּכָל דָּבָר אֶת הַהֲנָאָה הָאֶסְתֶּטִּית – כִּי גַם בְּיִסּוּרִים אֶפְשָׁר לִמְצֹא הֲנָאָה אֶסְתֶּטִּית – וּבְכָל מַצָּב אֶת הַצּוּרָה הָאֶסְתֶּטִּית וְאֶת הָאוֹר הָאֶסְתֶּטִּי, אֶת הַזֹּהַר שֶׁבַּשַּׁלְוָה וְאֶת הַבָּרָק הַיּוֹצֵא מִתּוֹךְ הַסְּתִירוֹת שֶׁבַּחַיִּים.
(מכתבים מא"י ב)
8. נִיטשֶׁה388 וּשְׁטִירְנֶר389
עִקָּר מַה שֶּׁחִדֵּשׁ נִיטשֶׁה בְּמִשְׁפַּט הַיָּחִיד הוּא לֹא בְּתוֹרַת הָאָדָם הָעֶלְיוֹן390 שֶׁלּוֹ וּבִכְלָל לֹא בְּתוֹרָתוֹ. עִקַּר כֹּחוֹ שֶׁל נִיטשֶׁה הוּא לֹא בַּמֶּה שֶׁנָּתַן תּוֹרָה, כִּי אִם בַּמֶּה שֶׁהֶרְאָה דֻּגְמָה, דֻּגְמָה יָפָה וְנֶהְדָּרָה, כֵּיצַד מַעֲלֶה אָדָם אֶת עַצְמוּתוֹ הַמְיֻחֶדֶת לְמַעֲלַת עַצְמוּת עֶלְיוֹנָה, אֱנוֹשִׁית, קוֹסְמִית, בְּאֹפֶן, כִּי מִתּוֹךְ עַצְמוּתוֹ הַמְיֻחֶדֶת הוּא מֵאִיר בְּאוֹר חָדָשׁ אֶחָד מִן הַצְּדָדִים שֶׁל רוּחַ הָאָדָם בִּכְלָל, וְאוּלַי שֶׁל רוּחַ הַחַיִּים בִּכְלָל. רַעְיוֹן הָאָדָם הָעֶלְיוֹן גּוּפוֹ עֶרְכּוֹ גָּדוֹל רַק בְּתוֹר דֻּגְמָה, אֲבָל לֹא בְּתוֹר צוּרָה קְבוּעָה שֶׁל עַצְמוּת עֶלְיוֹנָה וְלֹא בְּתוֹר דֶּרֶך קְבוּעָה לַעֲלִיַּת הָאֱנוֹשִׁיּוּת לְמַעֲלָה עֶלְיוֹנָה.
(הערכת עצמנו ג)
יְסוֹד עוֹלָמוֹ שֶׁל הַיָּחִיד הוּא בְּתוֹכוֹ, וּמִשָּׁם הוּא צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶת בִּנְיַן עוֹלָמוֹ, בִּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבִּנְיָן מַתְאִים אֶל הַיְסוֹד, וְלִדְחוֹת כָּל מַה שֶּׁסּוֹתֵר אוֹתוֹ מִבַּחוּץ391, וְלֹא לְהֵפֶךְ, לֹא לְהַתְחִיל אֶת הַבִּנְיָן מִבַּחוּץ וּלְהַתְאִים אֶת הַיְסוֹד392 אֶל הַבִּנְיָן. אֵין דָּבָר, אֵין דֵּעָה אוֹ מִדָּה עוֹמְדִים בִּפְנֵי עוֹלָמוֹ הַמְיֻחָד שֶׁל הַיָּחִיד, יֵשׁ לַהֲפֹךְ אֶת כָּל הַקְּעָרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אִם הֵן אֵינָן יְכוֹלוֹת לַעֲמֹד בִּמְחִיצָה אַחַת עִם קַעֲרָתוֹ הַמְיֻחֶדֶת שֶׁל הָ“אֲנִי” הַמְיֻחָד, וְהָעִקָּר – לְהָפְכָן יָפֶה בְּכֹחַ קַעֲרָתוֹ הַיָּפָה. זֶה כֹּחוֹ שֶׁל נִיטשֶׁה וְזֶהוּ מַה שֶּׁיֵּשׁ לִלְמֹד מִמֶּנּוּ.
(האדם והטבע ד)
מַכְּס שְׁטִירְנֶר הָיָה אָדָם בַּעַל נֶפֶשׁ, בַּעַל מַחֲשָׁבָה וּבַעַל כִּשְׁרוֹן יְצִירָה. הוּא תָּבַע אֶת זְכֻיּוֹתָיו שֶׁל הַכֹּחַ הַגָּדוֹל שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשֶׁבְּנֶפֶשׁ כָּל חַי, וְהוּא יָדַע לִתְבּוֹעַ. אֶת כָּל כֹּחַ מַחֲשַׁבְתּוֹ, אֶת כָּל כֹּחַ הַיְצִירָה שׁלּוֹ וְאֶת כָּל כֹּחַ רְצוֹנוֹ הוּא הִשְׁקִיעַ בַּתְּבִיעָה הַזֹּאת, אֶת כָּל הָאוֹר שֶׁבְּנִשְׁמָתוֹ הוּא שָׁפַךְ עָלֶיהָ. בְּשֵׁם הַתְּבִיעָה הַזֹּאת הוּא נִלְחַם בְּכָל הַמָּסוּר וְהַמְקֻבָּל, בְּכָל הַנִּקְדָּשׁ וְהַנַּעֲרָץ, בְּכָל מַה שֶּׁנֶּחְשָׁב לְאֶבֶן־שְׁתִיָּה, לִיסוֹד עוֹלָם.
(ממכתביו הפרטיים של מהגר ב)
תֹּכֶן אִינְדִיבִידוּאָלִיּוּתוֹ שֶׁל שְׁטִירְנֶר הָיְתָה אָנֹכִיּוּת צְרוּפָה, וְזֶה שֶׁל נִיטשֶׁה – אֱנוֹשִׁיּוּת צְרוּפָה. שְׁטִירְנֶר נִלְחַם בִּכְלָל עַל הַיָּחִיד וּבְשֵׁם הַיָּחִיד, בַּאֲשֶׁר הַיָּחִיד חַי רַק אֶת עַצְמוֹ וְאֶת חַיֵּי עַצְמוֹ, וְנִיטשֶׁה נִלְחַם בִּכְלָל עַל הַיָּחִיד בְּשֵׁם הָאֱנוֹשִׁיּוּת, בַּאֲשֶׁר אֵין הָאֱנוֹשִׁיּוּת יְכוֹלָה לְהִתְרוֹמֵם מִשִּׁפְלוּתָהּ, לְהִתְפַּתֵּחַ לְטִפּוּס עֶלְיוֹן אֶלָּא עַל יְדֵי יְחִידִים גְּדוֹלִים, חֲזָקִים, בְּנֵי עֲלִיָּה. שְׁטִירְנֶר תָּבַע אֶת זְכֻיּוֹתָיו שֶׁל הַיָּחִיד, וְקוֹדֶם כֹּל אֶת זְכוּתוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ וּמַה שֶּׁכֹּחוֹ מַרְשֶׁה לוֹ לַעֲשׂוֹת, מִבְּלִי לְהִתְחַשֵּׁב עִם אֲחֵרִים, עִם הָרַבִּים, אֲפִלּוּ אִם מַעֲשָׂיו מְבִיאִים נֶזֶק וְגַם חֻרְבָּן לַאֲחֵרִים, לְהָרַבִּים. וְנִיטשֶׁה תָּבַע אֶת כְּבוֹדוֹ, אֶת עֶרְכּוֹ הָאֱנוֹשִׁי שֶׁל הַיָּחִיד, וְקֹדֶם כֹּל אֶת פִּנּוּי הַדֶּרֶךְ לַעֲלִיָּה לִפְנֵי הַיָּחִיד, בִּכְדֵי שֶׁתִּהְיֶה לוֹ הָאֶפְשָׁרוּת לִגְדֹּל, לְפַתֵּחַ אֶת כֹּחוֹתָיו הַגּוּפָנִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים עַד הַמַּעֲלָה הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, לַעֲלוֹת מַעְלָה מַעְלָה בְּמוּבַן הַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת הַחִיצוֹנִית וְהַפְּנִימִית, לִבְרוֹא מִתּוֹךְ עַצְמוֹ אָדָם חָדָשׁ, אָדָם עֶלְיוֹן, אֲפִלּוּ אִם מִזֶּה יִסְבְּלוּ אֲחֵרִים וְרַבִּים יִפֹּלוּ. שְׁטִירְנֶר תָּבַע אֶת זְכֻיּוֹתָיו הָרֵיאָלִיּוֹת שֶׁל הַיָּחִיד, כְּלוֹמֵר אֶת זְכֻיּוֹתָיו בַּחַיִּים הַמַּמָּשִׁיּים שֶׁל הָאָדָם, וְנִיטשֶׁה תָּבַע בְּעִקָּר אֶת זְכֻיּוֹתָיו הָאִידֵיאָלִיּוֹת, כְּלוֹמֵר אֶת זְכֻיּוֹתָיו בְּכָל סְפֵירוֹת הַחַיִּים הָעוֹלָמִיִּים שֶׁל הָאָדָם. עַל כֵּן תָּבַע בְּעֶצֶם לֹא אֶת זְכוּתָם שֶׁל כָּל הַיְחִידִים, כִּי אִם בְּעִקָּר שֶׁל הַיְחִידִים הָאִידֵיאָלִיּים, הַיוֹצְרִים, הַמְחַדְּשִׁים, הַמְסֻגָּלִים לִבְרֹא מִתּוֹך עַצְמָם טִפּוּס עֶלְיוֹן שֶׁל בְּנֵי אָדָם.
(מכתבים מא"י ב)
עַל הַיַּהֲדוּת
1. יְסוֹדוֹת
כֹּחָהּ שֶׁל הַיַּהֲדוּת הֲרֵי הוּא בְּעִקָּר לֹא בְּמַה שֶּׁהִיא הַשְׁקָפַת־עוֹלָם מְיֻחֶדֶת, כִּי אִם בְּמַה שֶּׁהִיא יַחַס מְיֻחָד שֶׁל הָאָדָם לְכָל מַה שֶּׁאֵינוֹ הוּא עַצְמוֹ393 וְגַם לְעַצְמוֹ. “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם”394 – אֵינוֹ הַשְׁקָפַת־עוֹלָם חֲדָשָׁה (בְּיַחַס לַזְּמָן שֶׁהַדְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בּוֹ), כִּי אִם יַחַס חָדָשׁ שֶׁל הָאָדָם אֶל הַטֶּבַע, אֶל הָאָדָם, אֶל עַצְמוֹ.
(אוניברסיטה עברית א)
אִם לְהִתְבּוֹנֵן בַּיַּהֲדוּת מִתּוֹכָהּ, מִבִּפְנִים, מִתּוֹךְ שָׁרָשֶׁיהָ, יֵשׁ לַעֲמוֹד עַל דָּבָר אֶחָד: הַכָּל, כָּל הַמּוּסָר, הַדָּת, כָּל עוֹלָמוֹ שֶׁל הָאָדָם עוֹמֵד עַל צֶלֶם הָאֱלֹהִים שֶׁבָּאָדָם395. “וַיִבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ”396 – זֶהוּ, אִם לְהִתְבּוֹנֵן בַּיַּהֲדוּת מִתּוֹךְ כָּל יְצוּרֵי גֵוָהּ, מִתּוֹךְ כָּל זֶרֶם הַחַיִּים שֶׁבָּהּ, זֶהוּ הַלּוּז שֶׁל שִׁדְרָה397 שֶׁלָּהּ, זֶהוּ מְקוֹר חַיֶּיהָ. הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: הַכֹּל עוֹמֵד עַל הָעַצְמוּת, עַל הָ״אֲנִי" הָאֱנוֹשִׁי, הָאִישִׁי וְהַלְאֻמִּי כְּאֶחָד.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
הַיַּחַס הָעֶלְיוֹן398 עַל פִּי הַיַּהֲדוּת הוּא יַחַס שֶׁל צֶלֶם אֱלֹהִים אֶל צַלְמוֹ הָעֶלְיוֹן, שֶׁל טִפַּת חַיִּים אֶל מְקוֹר הַחַיִּים, שֶׁל נִיצוֹץ הֲוָיָה אֶל הָאוֹר הַנֶּעְלָם שֶׁל הַהֲוָיָה, אֶל סוֹד הַהֲוָיָה399. הָאָדָם הוּא בְּעִקָּר פּוֹעֵל – זוֹהִי צוּרָתוֹ הָאֱנוֹשִׁית400, וְלֹא מַה שֶּׁהוּא נִפְעָל. הָאָדָם כָּל אָדָם בּוֹרֵא אֶת עוֹלָמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, מְמַלֵּא אֶת תְּעוּדָתוֹ בַּחַיִּים, בְּהַעֲלוֹתוֹ אֶת עַצְמוּתוֹ401 הוּא רָצוֹן עֶלְיוֹן. וּכְשֵׁם שֶׁתַּכְלִית הָאָדָם הִיא לֹא בְּהִתְבַּטְּלוּתוֹ402, כִּי אִם בְּהִתְעַלּוּתוֹ, כָּךְ הֵם גַּם הַחַיִּים403.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
הַיַּהֲדוּת יוֹתֵר מִשֶּׁהִיא תּוֹרָה404 בַּמּוּבָן הָאֵירוֹפִּי שֶׁל הַמִּלָּה, הִיא בִּטּוּי שְׁאִיפָתוֹ שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל לְגִלּוּיָּהּ הָעֶלְיוֹן405 שֶׁל עַצְמוּתוֹ. אַתָּה רוֹאֶה בָּהּ בְּעִקָּר נֻסָּח מְיֻחָד שֶׁל נַפְשִׁיּוּת, שֶׁל חִיּוּת הַחַיִּים406, יַחַס מְיֻחָד עַצְמִי שֶׁל עָם וְשֶׁל בְּנֵי הָעָם אֶל כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יַחַס אֵלָיו.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
שׁוּם אֻמָּה לִפְנֵי הָאֻמָּה הַיִּשְׂרְאֵלִית אוֹ אֲשֶׁר בְּדוֹרָהּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה לֹא תָּבְעָה מֵעַצְמָהּ תְּבִיעָה גְּדוֹלָה כָּזֹאת: “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם”.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
אֱמֶת יְסוֹד עוֹלָמֵנוּ. צְנוּעָה הִיא הָאֱמֶת, אֲבָל כֹּחָהּ גָּדוֹל מִכֹּחַ כָּל “שִׁוְיוֹן, חֹפֶשׁ וְאַחֲוָה”407 הַנִּכְתָּבִים עַל דְּגָלִים. וְגַם מִן הָאַהֲבָה כֹּחָהּ גָּדוֹל. וְלֹא רַק עַל הַיְחָסִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל אֱמֶת, כִּי אִם גַּם עַל הַיְחָסִים שֶׁבֵּין עָם לְעָם. “לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב”408 – גָּזְרָה הָאֱמֶת409, וְהָאַהֲבָה410 לֹא קִיְּמָה – תָּבֹא הָאֱמֶת וּתְקַיֵּם411.
(הקונגרס א)
אַחֲרֵי יוֹתֵר מִשְּׁלֹשֶׁת אַלְפֵי שָׁנָה שֶׁל “צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף”412 וְאַחֲרֵי אַלְפַּיִם שָׁנָה שֶׁל חֻרְבָּן, שֶׁל גָּלוּת וְשֶׁל כָּל מִינֵי יִסּוּרֵי גֵיהִנּוֹם עַל שְׁאִיפָתֵנוּ לְאַחְדוּת עֶלְיוֹנָה, לֶאֱמֶת עֶלְיוֹנָה, וּמִמֵּילָא – לְצֶדֶק עֶלְיוֹן, לֹא נָבֹא עַתָּה לִלְמֹד אֶת תּוֹרַת הַצֶּדֶק מִפִּי מַרְכְּס אוֹ מִפִּי לֶנִּין וּטְרוֹצְקִי. אֲנַחְנוּ מְעִזִּים לַחֲשֹב דָּבָר כָּזֶה לְבוּשָׁה, לִתְעוּדַת עֲנִיּוּת לָנוּ.
(על האחוד ב)
הַיַּהֲדוּת הִיא אֶחָד מִיסוֹדוֹת הָאָדָם שֶׁבָּנוּ, אֶחָד מִיסוֹדוֹת הָ“אֲנִי” שֶׁל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
הָאָדָם עַל פִּי הַיַּהֲדוּת מַתְחִיל מִן הַיָּחִיד413, וְחַיֵּי הַיָּחִיד מַתְחִילִים מִן הַזּוּג, מֵחַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה. פֹּה כְּאִלּוּ חַיִּים בְּמַדְרֵגָה שְׁנִיָּה, בִּמְרֻבָּע414, חַיִּים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כְּבָר שֶׁטַח יָדוּעַ. תַּכְלִית הַחַיִּים הִיא לֹא נְזִירוּת וּפְרִישׁוּת415, כִּי אִם טָהֳרָתָם, טִבְעִיּוּתָם, אֲמִתָּם, קְדֻשָּׁתָם שֶׁל הַחַיִּים. מִכָּאן הַדְּאָגָה הָעֲמֻקָּה וְהַתְּמִידִית לְטָהֳרַת הַמִּשְׁפָּחָה416 וְהַמִּלְחָמָה הַקָּשָׁה בַּתַּאֲוָה הַמִּינִית שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ417.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
הַתַּאֲוָה הַמִּינִית עִם כָּל הַקָּשׁוּר לָהּ וְעִם כָּל הַיְחָסִים הַצּוֹמְחִים מִמֶּנָּה הֲרֵי הִיא הַקֶּשֶׁר הַגּוֹרְדִי418, שֶׁהַחוּטִים הַיּוֹתֵר עֲדִינִים וְהַיוֹתֵר גַּסִּים, הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, הַגְּלוּיִים וְהַטְּמִירִים419 שֶׁל נֶפֶשׁ הָאָדָם וְחַיָּיו מְאֻחָדִים בּוֹ וּסְבוּכִים בּוֹ לְאֵין חָקֶר. זֶה מְקוֹם הַחֻלְשָׁה וְהַגְּבוּרָה420 שֶׁל הָאָדָם, מְקוֹם הַטֻּמְאָה וְהַקְּדֻשָּׁה, פֹּה בְּעֶצֶם הַשָּׁרָשִׁים לְהַרְבֵּה וְהַרְבֵּה חֶזְיוֹנוֹת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְחַיָּיו, חֶזְיוֹנוֹת שְׁלִילִיּים וְגַם חִיּוּבִיִּים. עַד כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר לָתֵת לִשְׁאֵלוֹת הַתַּאֲוָה הַמִּינִית פִּתְרוֹן לְאֻמִּי וְדָתִי, בִּפְרָט אִם לְהָבִיא בְּחֶשְׁבּוֹן, כִּי הַפִּתְרוֹן נִתַּן בִּזְמָן שֶׁיֶּתֶר הָעַמִּים מִסָּבִיב הָיוּ שְׁקוּעִים בְּזִמָּה421 עַד אֱמוּנָתָם וְדָתָם422 וְעַד בִּכְלַל, מֻתָּר לְהַחֲלִיט, כִּי הַיַּהֲדוּת נָתְנָה אֶת הַפִּתְרוֹן הַיּוֹתֵר נָכוֹן וְהַיּוֹתֵר יָפֶה. הַיַּהֲדוּת הַמְּסוּרָה וְהַחַיָּה, אוֹתָהּ הַיְדוּעָה לָנוּ מִתּוֹךְ הִסְתַּכְּלוּת עֲמֻקָּה, עַד כַּמָּה שֶׁהִיא בַּת־חוֹרִין וְנֶאֱמָנָה לְעַצְמָהּ, הַיַּהֲדוּת נוֹתֶנֶת לָנוּ כְּלָל גָּדוֹל לְפִתְרוֹן הַשְּׁאֵלָה בֶּעָתִיד, הִיא נוֹתֶנֶת לָנוּ כְּלָל פָּשׁוּט וְטִבְעִי, כִּי אוֹתוֹ " קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" הַקּוֹדֵם ל“וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”423 קוֹדֵם גַּם לְ“עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה”424 שֶׁל “שִׁיר הַשִּׁירִים”, לְאוֹתָהּ הָאַהֲבָה הָעֲמֻקָּה וְהַטְּהוֹרָה שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת עִם הַנִּשּׂוּאִים425, כִּי אִם בְּעֶצֶם מַתְחִילָה עִם הַנִּשּׂוּאִים.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
כֹּחֵנוּ426 הוּא לֹא כֹּח הָאֶגְרוֹף, אֲבָל כֹּח הוּא הַגָּדוֹל מִכֹּחַ הַכֶּסֶף וּמִכֹּחַ כֹּחָם שֶׁל אֲחֵרִים.
(מכתבים תרע"ד ה)
יְסוֹדוֹת: מלואים
הַיַּהֲדוּת הִיא קֹדֶם כֹּל תּוֹרַת־חַיִּים. לֹא נִתְּנָה תוֹרָתָהּ לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כִּי אִם לְאָדָם נִבְרָא בְצֶלֶם אֱלֹהִים וּבְגוּף בָּשָׂר־וְדָם כְּאֶחָד. הַיַּהֲדוּת יוֹדַעַת אֶת חֻלְשָׁתוֹ שֶׁל הָאָדָם, אֶת לִקּוּיָיו.427
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
הַפַּשְׁטוּת, הַטִּבְעִיּוּת, הַתְּמִימוּת שֶׁל הַיַּהֲדוּת, הַמְּעִידוֹת עַל אוֹרָהּ הַגָּנוּז בַּחֲשַׁאי, בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה, שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע אֶלָּא לַקְּרוֹבִים לָהּ בְּלֵב וָנֶפֶשׁ וְלַמִּתְעַמְּקִים בָּהּ, הֵן שֶׁגָּרְמוּ לָהּ לַיַּהֲדוּת לִהְיוֹת חֲבוּיָה בְסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
2. הַתַּנַּ״ךְ
הַיְּהוּדִי, שֶׁהַהַרְגָּשָׁה הָעַצְמִית הַלְאֻמִּית חַיָּה בּו וּשְׁלֵמָה, אֵין הַתַּנַּ״ךְ לְגַבֵּי דִידֵהּ428 דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב, כִּי אִם דְּבָרִים שֶׁבְּלֵב, דְּבָרִים שֶׁבִּתְהוֹם נִשְמָתוֹ, שֶׁגַּם שָׁם אַתָּה מוֹצֵא לִפְעָמִים פְּסוּקִים שֶׁהַכֹּל אֶפְשָׁר לְהוֹכִיחַ מֵהֶם, דָבָר וְהִפּוּכוֹ429. הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הוּא אֲמָרָם, הוּא אֲמָרָם אֶתְמוֹל אוֹ שִׁלְשׁוֹם, וְהַיּוֹם יֵשׁ לָהֶם הַצִּבְיוֹן שֶׁל הָאֹפֶק, שֶׁהוּא עוֹמֵד בּוֹ הַיּוֹם430. הַיּוֹם הוּא רוֹאֶה בָּהֶם מֵעֵין מַה שֶּׁאִישׁ בָּא בַּיָּמִים רוֹאֶה בִּתְמוּנָתוֹ מִימֵי נְעוּרָיו431, וּמָחָר – מָחָר אוּלַי יַגִּיד עוֹד דְּבָרִים כָּאֵלֶּה, וְאוּלַי עוֹד גְּדוֹלִים מֵאֵלֶּה, אֲבָל קְשׁוּרִים בְּאֵלֶּה כְּחֻלְיוֹת בַּשַּׁרְשֶׁרֶת432.
(הערכת עצמנו ג)
בִּשְׁבִילֵנוּ גָדוֹל עֵרֶךְ הַתַּנַ“ךְ לֹא כָּל כַּךְ בְּמַה שֶּׁאָמַר, כְּמוֹ בְּמַה שֶּׁלֹא אָמַר433, בְּמַה שֶּׁאֲנַחְנוּ אוֹ הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ עֲתִידִים לֵאמֹר מִתּוֹכוֹ, וְרַק מִתּוֹכוֹ, מִתּוֹךְ אוֹתוֹ הַתַּנַ”ךְ הַגָּנוּז בְּנִשְׁמָתֵנוּ בְּעֹמֶק כָּל כַּךְ גָּדוֹל, עַד כִּי מִתּוֹךְ נֵטֶל הַמַּשָּׂא שֶׁל כָּל מַה שֶּׁקִּבַּלְנוּ מֵאֲחֵרִים הַלּוֹחֵץ עָלָיו אֵין אֲנַחְנוּ בְּעַצְמֵנוּ רוֹאִים אוֹתוֹ תָּמִיד434. עַל כֵּן אֵין אֲנַחְנוּ מְבִינִים עַתָּה אֶת הַתַּנַ“ךְ הַגָּלוּי435. הַתַּנַ”ךְ הַגָּלוּי הוּא פֵּרוּשׁ לַתַּנַּ"ךְ הַנֶּעְלָם436 שֶׁבְּתוֹךְ נִשְׁמָתֵנוּ. לוּלֵא הַפֵּרוּשׁ הַזֶּה, הַקָּצָר אָמְנָם, אֲבָל בְּכָל זֹאת אוֹ דַוְקָא מִשּׁוּם זֶה, הַמַּסְפִּיק, לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים כְּלוּם מֵאוֹצְרוֹתֵינוּ הַגְּנוּזִים437.
(מכתבים מא"י ב)
הַתַּנַ"ךְ שֶׁלָּנוּ שִׁמֵּשׁ כְּעֵין גַּפְרוּר לְהַדְלָקָה438 לְרוּחַ הָאֱנוֹשִׁית בִּכְלָל.
(הסופרים והעובדים ב)
הָאַלְבּוֹם הַיּוֹתֵר נֶאֱמָן שֶׁל מַרְאוֹת הַטֶּבַע בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל – הֲרֵיהוּ הַתַּנַ"ךְ הֶחָבִיב שֶׁלָּנוּ.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
3. הַנְּבִיאִים
הַמַּחֲשָׁבוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל הַנְּבִיאִים שֶׁלָּנוּ, שֶׁבִּשְׁבִילָן זָכוּ לְחַיֵּי־עוֹלָם, אֵינָן אֵלֶּה הַמִּתְיַחֲסוֹת רַק לְעָם יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם דַּוְקָא אֵלֶּה שֶׁהֵן אֱנוֹשִׁיּוֹת כְּלָלִיּוֹת. הֵם חָשְׁבוּ עַל הָאֱלֹהִים, עַל הָעוֹלָם, עַל הַחַיִּים וְכַדּוֹמֶה, וּמִתּוֹךְ שֶׁהֵם הָיוּ יְהוּדִים אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים לְמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם אֵלוּ – יַהֲדוּת. וְכֵן הַדִּין בִּתְחִיַּת הַיַּהֲדוּת. אִם בְּעָתִיד קָרוֹב אוֹ רָחוֹק יִהְיֶה לַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ מַה לַּחֲשׁוב וּלְהַגִּיד עַל כָּל אֵלֶּה הַדְּבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּם עוֹלָם, כִּי אָז יִקְרְאוּ לְמַחְשְׁבוֹתָיו אֵלֶּה יַהֲדוּת, מִבְּלִי בַּקֵּשׁ חֶשְׁבּוֹנוֹת רַבִּים, אִם תִּהְיֶינָה הַמַּחֲשָׁבוֹת הָאֵלֶּה מַתְאִימוֹת בַּכֹּל לַיַּהֲדוּת הַיְשָׁנָה אוֹ לָאו.
(פתרון לא רציונלי א)
הָאִנְדִּיבִידוּאָלִיּוּת439, הַלְאֻמִּיּוּת וְהָאוּנִיבֶרְסָלִיּוּת440 אֲחוּזוֹת וּדְבֵקוֹת זוֹ בְּזוֹ בְּנֶפֶשׁ חַיָּה וּבַת־חוֹרִין441 כַּשַּׁלְהֶבֶת בַּגַּחֶלֶת. אֵלֶּה הֵם שְׁלֹשֶׁת הַיְסוֹדוֹת, שֶׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם עוֹמֶדֶת עֲלֵיהֶם אוֹ, יוֹתֵר נָכוֹן, מָרְכֶּבֶת מֵהֶם וְשֶׁאֵין חַיִּים לְאֶחָד442 מִבַּלְעֲדֵי הַשְּׁנַיִם הַנּוֹתָרִים. אֵנֶנִּי יוֹדֵעַ אִנְדִּיבִידוּאָלִסְטִים יוֹתֵר גְּדוֹלִים מֵהַנְּבִיאִים, וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לְאֻמִּיִּים וְאוּנִיבֶרְסָלִסְטִיִם גְּדוֹלִים מֵהֶם.
(מענין לענין באותו ענין ד )
לוּ הָיִינוּ צְרִיכִים לְהוֹכָחָה, כִּי הָאִנְדִּיבִידוּאָלִיּוּת שֶׁל הַפְּרָטִים הָיְתָה מְפֻתָּחָה בְּעַמֵּנוּ בְּכָל הַזְּמָנִּים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֵצֶל אֲחֵרִים, כִּי עַתָּה דַי הָיָה לָנוּ לִזְכֹּר, כִּי הַנְּקֻדָּה הַמֶּרְכָּזִית שֶׁל כָּל חֶשְׁבּוֹן עוֹלָמוֹ – הַמֻּשָּׂג שֶׁלּוֹ עַל דְּבַר אֱלֹהִים – הָיְתָה יוֹתֵר זַכָּה443 מֵאֲשֶׁר אֵצֶל כָּל הָעַמִּים בְּנֵי גִילוֹ, וְכִי כִּמְעַט אָמַר לְהַחֲלִיפָהּ בְּמֶרְכָּזִים יוֹתֵר מַמָּשִׁיִּים444, הָיָה מִתְפּוֹצֵץ לִרְסִיסִים, כַּאֲשֶׁר הוֹכִיחוּ לוֹ תָּמִיד נְבִיאָיו. עָם, שֶׁכָּל אֶחָד מִבָּנָיו הוּא עוֹלָם מָלֵא בַּפְנֵי עַצְמוֹ445, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִקָּשֵׁר בְּקֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא446 בַּחֲבָלִים גַּסִּים447. לוֹ נָחוּץ כֹּחַ מוֹשֵךְ שֶׁאֵין לְתָפְסוֹ בַּיָּד, שֶׁאֵין לִרְאוֹתוֹ בָּעֵינַיִם, לוֹ נְחוּצוֹת מוֹשְׁכוֹת448 כְּסִיל וְכִימָה449. בְּתוֹךְ עָם כָּזֶה יָכוֹל הָיָה נָבִיא לָשֵׂאת נַפְשׁוֹ אֶל הָרַעְיוֹן: מִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים450 !
(פתרון לא רציונלי א)
4. הַתַּלְמוּד וְסִפְרוּתוֹ
הַתַּלְמוּד, שֶׁקָשֶׁה לְהַגִּיד מַה יֵּשׁ בּוֹ יוֹתֵר: הִתְפַּתְּחוּת הַיַּהֲדוּת אוֹ צִמְצוּמָהּ, וְכָל הַסִּפְרוּת שֶׁלְּאַחֲרֵי הַתַּלְמוּד, שֶׁבְּוַדַּאי יֵשׁ בָּהּ יוֹתֵר צִמְצוּם מֵהִתְפַּתְּחוּת, הֵם מִנִּפְלְאוֹת הַכֹּחַ הַמְקַיֵּם451 שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, הַכֹּחַ הַמֵּגֵן עַל עַצְמוּתוֹ מֵהָרֶגַע הָרִאשׁוֹן שֶׁל סָפֵק סַכָּנָה רְחוֹקָה עַד מִיתָתוֹ הַמְּדִינִית שֶׁל הָעָם וְהִתְפָּרְדוּת גּוּפוֹ לְאֵבָרִים אֵבָרִים452 וְעַד זְמַנֵּנוּ.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
גְּדָרִים מִסָּבִיב וְאוֹר גָּנוּז מִבִּפְנִים – הִנֶּהָ הַיַּהֲדוּת מִזְּמָן שֶׁלְּאַחַר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ עַּד זְמַן צְמִיחַת הַהַשְׂכָּלָה הָאֵירוֹפִּית בְּקֶרֶב הַיְּהוּדִים. וְאָמְנָם נִפְלָאִים הָיוּ בּוֹנֵי הַגְּדָרִים453 וְהַחוֹמוֹת הָהֵם!
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
5. דַּת יִשְׂרָאֵל
דָּתֵנוּ אֵינָהּ, בְּדוֹמֶה לְדָתָם שֶׁל עַמֵּי אֵרוֹפָּה, יְלִידַת חוּץ454, כִּי אִם יְצִירַת רוּחֵנוּ הַלְאֻמִּית. דָּתֵנוּ מֻבְלַעַת בְּכָל אֵבְרֵי רוּחֵנוּ הַלְאֻמִּית, וְרוּחֵנוּ הַלְאֻמִּית מֻבְלַעַת בְּכָל אֵבְרֵי דָּתֵנוּ, עַד כִּי לֹא רָחוֹק אוּלַי לֵאמֹר, כִּי דָּתֵנוּ הִיא עֶצֶם רוּחֵנוּ הַלְאֻמִּית.
(אחרי הרעש ב)
עֲבוֹדַת הַדָּת הִיא עֲבוֹדַת הַחַיִּים הַלְאֻמִּיִּים מִצִּדָּם הַקּוֹסְמִי455, הַיְצִירָה שֶׁבַּחַיִּים הַלְאֻמִּיִּים. כָּךְ הִיא גַם דָּת יִשְׂרָאֵל. עֲבוֹדַת הַדָּת הִיא הִתְגַּלּוּת הַנֶּפֶשׁ הַקִּבּוּצִית, הַלְאֻמִּית, הָעַצְמוּת הַקִּבּוּצִית, הַלְאֻמִּית לְעַצְמָהּ, הִתְבַּטְּאוּת הָ״אֲנִי" הַקִּבּוּצִי456, הַלְאֻמִּי בָּ״אֲנִי" הַפְּרָטִי שֶׁל כָּל אֶחָד מִבְּנֵי הָאֻמָּה. אֶת זֶה אַתָּה רוֹאֶה בְּיִחוּד בַּחַגִּים הַלְאֻמִּיִּים, שֶׁהִנָּם רְגָעִים שֶׁבָּהֶם מַרְגִּישָׁה הָאֻמָּה אֶת עַצְמָהּ כְּעֵין נֶפֶשׁ קִבּוּצִית אַחַת הַקְּשׁוּרָה בְּנֶּפֶשׁ הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁהִנָּם כְּעֵין רְגָעִים שֶׁל עֲלִיַּת־נְשָׁמָה לְאֻמִּית.
(האדם והטבע ד)
הַדָּת, אִם נֹאבֶה לְהוֹדוֹת אוֹ נְמָאֵן, הָיְתָה הַשּׁוֹמֶרֶת הַיּוֹתֵר נֶאֱמָנָה, אֶפְשָׁר לֵאמֹר, הַשּׁוֹמֶרֶת הַיְחִידָה עַל קִיּוּמֵנוּ הַלְאֻמִּי בַּגּוֹלָה.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
יֹאמְרוּ מַה שֶּׁיֹּאמְרוּ: לוּלֵא כֹּחָהּ שֶׁל דַּת יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיָה עַם יִשְׂרָאֵל מִתְקַיֵּם בְּתוֹר עָם עַד הַיּוֹם. הַדָּבָר הַזֶּה מְחַיֵּב אוֹתָנוּ לְהִתְיַחֵס בְּיֶתֶר רְצִינוּת לְדָבָר שֶׁשִּׁמֵּשׁ לָנוּ כֹּחַ־קִיּוּם בְּכָל מֶשֶׁךְ גָּלוּתֵנוּ וְשֶׁבּוֹ אוּלַי סוֹד קִיּוּמֵנוּ, לְבַקֵּר מֵחָדָשׁ אֶת הַדֵּעוֹת וְהַהַשְׁקָפוֹת עָלָיו, לְבָרֵר לְעַצְמֵנוּ – מָה הוּא בְּעֶצֶם אוֹתוֹ הַדָּבָר הַמְשֻׁנֶּה הַנּוֹתֵן כָּל כַּךְ הַרְבֵּה, שֶׁבְּכָל אֹפֶן נָתַן לָנוּ כָּל כַּךְ הַרְבֵּה.
(האדם והטבע ד)
רְגִילָה בִּזְמַנֵּנוּ הַדֵּעָה, כִּי הַלְאֻמִּיּוּת הוֹלֶכֶת וְתוֹפֶסֶת אֶת מְקוֹם הַדָּת הַנּוֹפָלֶת. וּמָה אֲנַחְנוּ רוֹאִים? הַדָּת הַנּוֹפֶלֶת עוֹד כֹּחָה רַב גַּם עַתָּה לִגְזֹר אֲפִלּוּ עַל הַחָפְשִׁיִּים לַעֲשׂוֹת יַיִן דַּוְקָא בִּידֵי פּוֹעֲלִים יְהוּדִים457. וְאֶת גְּזֵרָתָהּ מְקַיְּמִים מִבְּלִי הַבֵּט עַל כָּל הוֹצָאוֹת, וַאֲפִלּוּ עַל הֶפְסֵד. וְאֵין כָּל טְעָנוֹת־וּמַעֲנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם מוֹעִילוֹת לְהַפְקִיעַ458 מִמֶּנָּה. וְהַצַּד הָאֵקוֹנוֹמִי מֻכְרָח לְהִסְתַּגֵּל לִדְרִישׁוֹת הַדָּת, אֲבָל לֹא לְהֵפֶךְ, וְהוּא מִסְתַּגֵּל. וְהַלְאֻמִּיּוּת שֶׁלָּנוּ? וְהַצִּיּוֹנוּת הָעֲלוּבָה459?
(תשובת פועל א)
גַּם הַדָּתִי מְבַקֵּשׁ חַיִּים, גַּם הַדָּתִי עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל הַפַּרְנָסָה אוֹ, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים הַיּוֹם, עַל פִּי גְזֵרַת הַחַיִּים לִפְעָמִים יוֹתֵר מִן הַמִּדָּה. אֲבָל אֵצֶל הַדָּתִי, כְּמוּבָן, הַדָּתִי הַיָּשָׁר שֶׁאֵינוֹ צָבוּעַ יֵשׁ גְּבוּל לְמֶמְשָׁלָה זוֹ460 שֶׁל הַחַיִּים. קָשִׁים מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, צָרִיךְ לִחְיוֹת, אֲבָל עַד גְּבוּל יָדוּעַ, אֲבָל הוּא הִכִּיר כֹּחַ אוֹתָם הַחַיִּים שֶׁהוּא בּוֹחֵר בָּהֶם. מִכָּאן וְאֵילֵךְ – “אוֹ יְהוּדִי אוֹ צָלוּב”461. אוּלָם בִּזְמַנֵּנוּ, בְּדוֹר הַדֵּעָה שֶׁלָנוּ, בְּדוֹר הַדֵּמוֹקְרָטִיּוּת וְהַמִּלְחָמָה בְּכָל אַבְּסוֹלוּטִזְמוּס462, דַּוְקָא בִּזְמַנֵּנוּ בָּאוּ לִכְלַל דֵּעָה, כִּי יֵשׁ בָּעוֹלָם אַבְּסוֹלוּטִזְמוּס אֶחָד כָּזֶה שֶׁלֹּא יָדְעוּ דֻגְמָתוֹ בַּדּוֹרוֹת הַחֲשֵׁכִים, הֲלֹא הוּא הַשִּׁלְטוֹן־בְּלִי־מְצָרִים שֶׁל “הַחַיִּים”, כְּלוֹמַר שֶׁל הָאִנְסְטִנְקְטִים הַיּוֹתֵר שְׁפָלִים שֶׁבָּאָדָם. וַאֲנַחְנוּ הַנִּדְחָפִים תָּמִיד לִהְיוֹת מִן הַמְרַקְּדִים לִפְנֵי הַ“פְּרוֹגְרֶס”463 בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, אֲנַחְנוּ מַכִּירִים הַיּוֹם אֶת כֹּחַ מַלְכוּתָם שֶׁל הַ״חַיִּים" עוֹד יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים. הַיּוֹם אֵין עוֹד אֵצְלֵנוּ דָבָר עוֹמֵד בִּפְנֵי הַ״חַיִּים", אֵין כָּל “עַד כָּאן”464.
(מעט התבוננות א)
הַדָּת, בְּעֵת שֶׁהִיא שָׁלְטָה בְּחַיֵּינוּ שִׁלְטוֹן בִּלְתִּי מָגְבָּל, אִחֲדָה אֶת נִשְׁמוֹת כָּל בְּנֵי אֻמָּתֵנוּ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ אֶחָד וְרִכְּזָה אֶת כָּל כֹּחוֹתֵינוּ הָאַקְטִיבִיִּים465 בִּנְקֻדָּה אֶחָת. אָז הָיָה לָנוּ רַק תַּפְקִיד לְאֻמִּי אֶחָד – לִשְׁמֹר עַל קִיּוּמֵנוּ הַלְאֻמִּי עַד בֹּא יוֹם גְּאֻלָּתֵנוּ. כָּל כֹּחוֹת־הַקִּיּוּם וְכָל אֶמְצָעֵי־הַקִּיּוּם מָצְאוּ אֶת בִּטּוּיָם הַמַּמָּשִׁי הַיְחִידִי בַּדָּת. הַפְּרוֹבְּלֵמָה הַלְאֻמִּית הָיְתָה אֵיפוֹא אַחַת־אַחַת מִכָּל צִדְדֵי הַחַיִּים הַלְאֻמִּיִּים וּלְכָל עָמְקָם. כָּל הַפְּרוֹבְּלֵמוֹת בְּחַיֵּינוּ הַלְאֻמִּיִּים, וּבְמוּבָן זֶה גַם הַפְּרוֹבְּלֵמוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת וְהָאִישִׁיּוֹת, הָיוּ רַק צְדָדִים שׁוֹנִים שֶׁל פְּרוֹבְּלֵמָה אַחַת466 כְּלָלִית. שְׁאֵלַת הַדָּת הָיָתָה צַד אֶחָד467 שֶׁל שְׁאֵלַת קִיּוּם הָאֻמָּה, כְּמוֹ שֶׁשְּׁאֵלַת קִיּוּם הָאֻמָּה הָיְתָה תְּלוּיָה בִּשְׁאֵלַת הַדָּת. אוּלָם בְּמִדָּה שֶָהַדָּת הָלְכָה וְיָרְדָה, בָּהּ בַּמִּדָּה הָלְכָה הַנְּקֻדָּה הַמֶּרְכָּזִית468 הַהִיא הָלֹךְ וְהִטַּשְׁטֵשׁ, וּנְקֻדָּה מְאַחֶדֶת אַחֶרֶת לֹא נִמְצְאָה בְּקִרְבֵּנוּ, לְפָחוֹת לְפִי שָׁעָה. יֵשׁ לָנוּ עַתָּה פְּרוֹבְּלֵמוֹת הַרְבֵּה, כְּמִסְפַּר הַצְּדָדִים שֶׁל הַחַיִּים הַכְּלָלִיִּים הַזָּרִים לָנוּ469 בְּעִקָּרָם וּכְמִסְפַּר הַקְּרָעִים שֶׁבְּחַיֵּינוּ470 אָנוּ, אֲבָל אֵין פְּרוֹבְּלֵמָה לְאֻמִּית אַחַת אֲשֶׁר תַּקִּיף אֶת כֻּלָּן וּתְאַחֵד אֶת כֻּלָּן בִּנְקֻדָּה אֶחָת. אֵין לָנוּ נְקֻדָּה מֶרְכָּזִית כָּזֹאת.
(הערכת עצמנו ג)
מַה שֶּׁהַדָּת הוֹלֶכֶת וְיוֹרֶדֶת – נַנִּיחַ לְפִי שָׁעָה – מְחַיֵּב טֶבַע הַדְּבָרִים בַּדּוֹר הַזֶּה, מַצַּב הַהַשְׂכָּלָה471 בִּזְמַנֵּנוּ. אֲבָל מַה שֶּׁאֵינוֹ טִבְעִי כְּלַל, מַה שֶּׁאֵינֵנּוּ מְחַיֵּב לֹא הַהִגָּיוֹן שֶׁל חַיֵּינוּ הָעַצְמִיִּים וְלֹא טִבְעָהּ הָעַצְמִי שֶׁל נִשְׁמָתֵנוּ, שֶׁדָּתֵנוּ הִיא יְצִירָתָהּ הָעַצְמִית472 וְלֹא קַבָּלָה מִידֵי אֲחֵרִים, הוּא יַחֲסָם שׁסל בְּנֵי הַדּוֹר אֶל הַדָּת. מִתּוֹךְ גִּדּוּל רוּחָנִי עַצְמִי473 אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ וְשׁוּם אֶפְשָׁרוּת, לֹא הֶגְיוֹנִית וְלֹא חִיּוּנִית, לָבֹא לִידֵי יַחַס כָּזֶה, שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בְּקֶרֶב רֹב הַמִּתְקַדְּמִים וּבַעֲלֵי הַהַכָּרָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁלָּנוּ, יַחַס שֶׁל שִׂנְאָה כְּבוּשָׁה וְשֶׁל בּוּז שֶׁאֵין־לו־גְּבוּל.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
מֵאַיִן כָּל הַשִּׂנְאָה הַכְּבוּשָׁה הַזֹּאת, כָּל הַבּוּז הַזֶּה שֶׁאֵין־לו־גְּבוּל לְדַת יִשְׂרָאֵל, לְרוּחַ יִשְׂרָאֵל, לְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּנוּ לֹא בְּרוּחָם שֶׁל אֲחֵרִים, לֹא לְפִי טַעְמָם שֶׁל אֲחֵרִים? כִּמְדֻמַּנִי, כִּי גַם אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת דַּת יִשְׂרָאֵל – וּמַדּוּעַ זֶה כָּל כַּךְ חֲבִיבָה עָלַי דַת יִשְׂרָאֵל, חֲבִיבָה עָלַי עַד עֹמֶק נִשְׁמָתִי עַד הַיּוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁהַיּוֹם אֵינֶנִּי שׁוֹמֵר דָּת וְאֵינֶנִּי דָתִי בַּמּוּבָן הָרָגִיל474? וַחֲבִיבָה עָלַי גַם הַסִּפְרוּת הָרַבָּנִית475 עִם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּהּ לֹא לְפִי רוּחִי וְלֹא לְפִי טַעְמִי, בְּתוֹר בֶּן דּוֹר אַחֵר.
(מכתבים תרע"ח ה)
הָאוֹר הָגָּנוּז הַלְאֻמִּי נִשְׁתַּמֵּר בְּמִדָּה מְרֻבָּה בְּקֶרֶב הַחֲרֵדִים, אֶלָּא שֶׁהֵם אֵינָם יוֹדְעִים לַהֲבִיאוֹ לִידֵי גִלּוּי, דַּוְקָא מִפְּנֵי שֶׁהֵם בָּאִים אֵלָיו בַּ“כֵּלִים” הַיְשָׁנִים476 (אַחֲרֵי הָרַעַשׁ).
(אחרי הרעש ב)
שׁוּם חַג פְּרָטִי אוֹ חֶבְרָתִי לֹא יַשִּׂיג אוֹתָהּ הַמּוּסִיקָלִיּוּת477 שֶׁיֵּשׁ בְּחַג לְאֻמִּי־דָתִי, כְּמוּבָן, בְּמָקוֹם שֶׁהַחוֹגְגִים הֵם לְאֻמִּיִּים וְדָתִיִּים בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים.
(האדם והטבע ג)
דַּת יִשְׂרָאֵל: מלואים
אֵין בֵּין חֲרֵדֵינוּ וּבֵין הַקְּלֶרִיקָלִים שֶׁבְּקֶרֶב הָאֲחֵרִים דִּמְיוֹן כְּלָל, מֵאוֹתוֹ הַטַּעַם הַפָּשׁוּט, שֶׁאֵין דָּתֵנוּ נוֹתֶנֶת שִׁלְטוֹן לְמִי־שֶׁהוּא עַל מִי־שֶׁהוּא. וְאִם בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים דָּבְקוּ בְחֵלֶק יָדוּעַ מֵרַבָּנֵינוּ מִדּוֹת קְלֶרִיקָלִיּוֹת, וּבִכְלָלָן גַּם הַמִּדָּה שֶׁל שְׁאִיפָה לְשִׁלְטוֹן בְּכֹחַ הַדָּת, הֲרֵי גַם בְּחֵלֶק יָדוּעַ מֵחָפְשֵׁינוּ דָבְקָה הַמִּדָּה הַזֹּאת שֶׁל שְׁאִיפָה לְשִׁלְטוֹן, אִם כִּי, כַּמּוּבָן, בְּצוּרָה אַחֶרֶת.
(אחרי הרעש ב)
6. יַהֲדוּת וְנַצְרוּת
כָּל רַעְיוֹן גָּדוֹל הַבָּא לִהְיוֹת מֵעֵין כּוֹכָב מוֹרֵה־דֶרֶךְ בְּיָם הַחַיִּים אוֹ בְּצִיּוּר מַחְשַׁבְתִּי יוֹתֵר קָרוֹב, הַבָּא לִהְיוֹת מֵעֵין נְקֻדָּה יְסוֹדִית478 בְּחֶשְׁבּוֹן הַחַיִּים וְהָעוֹלָם, אַחְדוּת מָחְלֶטֶת צְרִיכָה לִהְיוֹת בּוֹ עַד לִנְקֻדָּה אַחַת הַנְדָּסִית479 שֶׁאֵין בָּהּ תְּפִיסָה כְּלָל. שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת אוֹ יוֹתֵר, אֲפִלּוּ אִם הֵן מְאֻחָדוֹת בְּמִדָּה כָּזֹאת, שֶׁבַּתְּחִלָּה רוֹאִים אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּינָן וּבֵין הָאַחְדוּת הַמָּחְלֶטֶת רַק מְעַטִּים, הִנֵּה הֵן הוֹלְכוֹת וּמִתְרַחֲקוֹת מִן הָאַחְדוּת הַמָּחְלֶטֶת עַד הַמֶּרְחָק מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה480, עַד שֶׁלְּאַחֲרוֹנָה לִבְלִי לִרְאוֹת אֶת הַמֶּרְחָק יָכוֹל רַק מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִרְאוֹת, מִי שֶׁסּוֹגֵר בְּכַוָּנָה אֶת עֵינָיו לִבְלִי לִרְאוֹת. הַדָּת הַיִּשְׂרְאֵלִית לְמָשָׁל אָמְרָה: אֵל אֶחָד בְּהֶחְלֵט. בָּאָה הַנַּצְרוּת וְאָמְרָה: אֵל אֶחָד בְּשָׁלֹשׁ צוּרוֹת481. עַכְשָׁו מִי שֶׁרוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת הַמֶּרְחָק בֵּין שְׁתֵּי אֵלֶּה רוֹאֶה, וּבַתְּחִלָּה לֹא הַכֹּל רָאוּהוּ482.
(לברור עמדתנו א)
הַנַּצְרוּת צִמְצְמָה אֶת הָאָדָם, אֶת צֶלֶם הָאֱלֹהִים, מִתּוֹךְ שֶׁצִּמְצְמָה אֶת הָאֱלֹהִים, אֶת אֱלֹהוּתוֹ, אֶת אַחְדוּתוֹ הַמָּחְלֶטֶת שֶׁל אֱלֹהִים. הָאֱלֹהִים נַעֲשָׂה נִזְקָק לְעוֹזֵר, וְהָאָדָם – לִמְתַוֵּךְ483, לִמְתַוֵּךְ בֵּינוֹ וּבֵין קוֹנוֹ484, בֵּינוֹ וּבֵין עוֹלָמוֹ, בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. הָאָדָם נַעֲשָׂה מִין בִּרְיָה עֲלוּבָה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה וְאֵינָהּ רַשָּׁאִית לַעֲזוֹר לְעַצְמָהּ בְּבַקְשָׁהּ אֶת תִּקּוּנָהּ, אֶת עֲלִיָּתָהּ, אֶת חַיֶּיהָ הָעֶלְיוֹנִים. הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים נִתָּנִים לְאָדָם מִן הַמּוּכָן485 וְאֵין לוֹ אֶלָּא לְקַבְּלָם כְּמוֹ שֶׁהֵם. בְּעוֹד שֶׁהַיַּהֲדוּת רוֹאָה אֶת הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁל הָאָדָם בְּעֶצֶם עֲבוֹדָתוֹ לְהַשָּׂגָתָם, בְּעֶצֶם בַּקָּשָׁתוֹ אוֹתָם, בְּעֶצֶם סִלּוּל הַדֶּרֶךְ לְבַקְשָׁם. בַּקָּשַׁת הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים, בַּקָּשָׁה פְּעִילָה, כְּמוּבָן – הֵם הֵם הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
הַנַּצְרוּת נוֹתֶנֶת אֶת הַכְּלָל הַהַתְחָלִי486 בְּצוּרַת חִיּוּב487 גָּדוֹל שֶׁאֵין גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, בְּצוּרַת רֶגֶשׁ נַפְשִׁי עֶלְיוֹן, בְּצוּרַת הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה, כְּלוֹמַר, אוֹתוֹ “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” הַבָּא בְּתוֹרַת הַיַּהֲדוּת בִּבְחִינַת מַסְקָנָא חִיּוּבִית מִתּוֹךְ הָאַזְהָרוֹת הַשְּׁלִילִיּוֹת שֶׁלְּפָנָיו, מִ“לֹּא תִגְנֹב”488, עַד “לֹא תִּשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבְךָ… לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר” כְּאִלּוּ בִּבְחִינַת אוֹר בּוֹקֵעַ וְעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ, מֵאַחֲרֵי שֶׁטֻּהֲרָה489 מִזֻּהֲמַת הַחַיִּים הַמְצֻמְצָמִים – אוֹתוֹ “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”, וּבְצוּרָה עוֹד יוֹתֵר מַזְהִירָה, נִמְסַר עַל יְדֵי הַנַּצְרוּת בְּתוֹר כְּלָל רִאשׁוֹן , בְּתוֹר דָּבָר מְסֻיָּם שֶׁאֵין לְפָנָיו וְלֹא לְאַחֲרָיו490 כְּלוּם, בְּתוֹר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ דוֹרֵשׁ שׁוּם הֲכָנָה וְאֵינוֹ מְסֻגָּל לְשׁוּם הִתְפַּתְּחוּת. וּבְאוֹתָהּ תְּקוּפַת הַזְּמָן, בַּזְּמָן שֶּׁלִּפְנֵי צְמִיחַת הַנַּצְרוּת וְקָרוֹב לִזְמַנָּהּ, שָׂמָה הַיַּהֲדוּת בְּפִי הִלֵּל הַזָּקֵן בְּתוֹר יְסוֹד לְכָל תּוֹרָתָהּ כְּלָל פָּשׁוּט מְאֹד בְּצוּרַת שְׁלִילָה קַלָּה מְאֹד: דָעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַעֲבֵד"491, זוֹ הִיא כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, “וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא” “זִיל גְּמוֹר”. פֹּה מִתְבַּטֵּא הַמּוּסָר שֶׁל הַיַּהֲדוּת לֹא רַק בְּחֶלְקוֹ הָרִאשׁוֹן וְהָעִקָּרִי שֶׁל הַמַּאֲמָר “דָעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַעֲבֵד”, כִּי אִם גַּם בְּחֶלְקוֹ הַשֵּׁנִי “וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא – זִיל גְּמוֹר”. לֵךְ הַשְׁלֵם, לְמֹד, הִשְׁתַּלֵּם! זֶהוּ קַו אָפְיָנִי עִקָּרִי שֶׁל הַיַּהֲדוּת, בְּהֶבְדֵּל מִן הַנַּצְרוּת, הַנּוֹתֶנֶת לָאָדָם דָּבָר שָׁלֵם, קַיָּם וְעוֹמֵד. עִקַּר הָעִקָּרִים בְּעֵינֵי הִלֵּל הִיא הַפְּעֻלָּה הָעַצְמִית הַחָפְשִׁית שֶׁל הָאָדָם, שֶׁהִיא הַמְחַדֶּשֶׁת אֶת הַחַיִּים, שֶׁהִיא עֶצֶם הַחַיִּים. וּלְפִיכָךְ – עֶצֶם תּוֹרַת הַחַיִּים. “וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא – זִיל גְּמוֹר” – אֶת הַצּוּרוֹת תַּעֲשֶׂה בְּעַצְמְךָ, תּוּכַל לְהַגִּיעַ לְמַדְרֵגָה שֶׁל “גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמוֹרְטִים”492, אוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, אוֹ לְמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה מִזּוֹ בִּבְחִינָה אַחֶרֶת, אֲבָל תַּגִּיעַ מֵעַצְמְךָ! דְּבָרִים כָּאֵלֶּה אֵינָם בִּכְלַל צִוּוּי, כִּי הֵם493 כָּל תֹּכֶן חַיָּיו, כָּל יְצִירַת חַיָּיו שֶׁל הָאָדָם, שֶׁל כָּל אָדָם עַל פִּי דַּרְכּוֹ, עַל פִּי צַלְמוֹ הָעַצְמִי הָעֶלְיוֹן.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
הַיַּהֲדוּת כְּאִלּוּ מוֹסֶרֶת לָאָדָם אוֹר גָּנוּז494 בְּפַנָּסִים רַבִּים, פַּנָּס בְּתוֹךְ פַּנָּס, וַעֲבוֹדַת חַיָּיו הִיא לְהוֹצִיא אֶת הָאוֹר מִתּוֹךְ הַפַּנָּסִים, לַהֲבִיאוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר לִידֵי גִלּוּי. בַּתְּחִלָּה הוּא רוֹאֶה אֶת הָאוֹר רַק לַפִי כֹּחַ רְאִיָּתוֹ495, אֲבָל הוּא יוֹדֵעַ, כִּי הָאוֹר גָּנוּז וְכִי עָלָיו לִפְתֹּחַ וּלְהָסִיר פַּנָּס אַחַר פַּנָּס. קָשָׁה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת. הַיַּהֲדוּת אָמְנָם מוֹסֶרֶת לוֹ כְּלָלִים יְדוּעִים, אֲבָל אֵלֶּה הֵם בְּעִקָּר כְּלָלֵי־הֲבָנָה, בְּעִקָּר כְּלָלִים שְׁלִילִיִּים, אֵיךְ לְהִזָּהֵר מִכָּל רֶפֶשׁ וּמִכָּל זֻהֲמָה, כִּי הָעֲבוֹדָה הִיא דַקָּה מְאֹד וְדוֹרֶשֶׁת, כִּי כְּלֵי הָעֲבוֹדָה – הַמַּחֲשָׁבָה, הָרֶגֶשׁ, הָרָצוֹן – יִהְיוּ נְקִּיִּים בְּתַכְלִית. קָשָׁה הִיא הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת, אֲבָל הִיא כָּל חַיֵּי רוּחוֹ, וְהַחַיִּים מְלַמְּדִים. וְכַךְ הוּא פּוֹתֵחַ וּמֵסִיר פַּנָּס אַחֲרֵי פַּנָּס, וּבֵינָתַיִם עֵינָיו מִתְרַגְּלוֹת, וְהוּא כֻּלּוֹ בְּכָל יֵשׁוּתוֹ מִסְתַּגֵּל אֶל הָאוֹר הַהוֹלֵךְ וְגָדֵל, וְיוֹדֵעַ לִחְיוֹת לָאוֹר הַזֶּה. מֶה עָשְׂתָה הַנַּצְרוּת? עָמְדָה וְהוֹצִיאָה496 אֶת הָאוֹר הַגָּנוּז מִתּוֹךְ כָּל הַפַּנָּסִים וּמָסְרָה אוֹתוֹ כְּמוֹת שֶׁהוּא לְכָל הָרוֹצֶה בּוֹ. כֻּלָּם הֵרִיעוּ: אוֹר, אוֹר! אֲבָל הַתּוֹצָאוֹת יְדוּעוֹת: הָעֵינַיִם, שֶׁלֹּא הִתְרַגְּלוּ497 לָאוֹר הַגָּדוֹל, נִסְתַּמְּאוּ498. בִּמְקוֹם הָרֶגֶשׁ וְהַמַּחֲשָׁבָה בָּאוּ הַדִּמְיוֹן וְהַלָּשׁוֹן. הָרָצוֹן, שֶׁלֹּא הִסְתַּגֵּל, הִתְלַהֵב בְּמִדָּה כָּזוֹ, שֶׁשָּׂרַף חַיִּים אֶת כָּל מִי שֶׁלֹּא הִתְלַהֵב כָּמוֹהוּ, וּבְשֵׁם הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה לָמַד הָאָדָם לִזְרֹעַ וּלְהַצְמִיחַ שִׂנְאָה וָשֶׁקֶר עִם כָּל תּוֹלְדוֹתֵיהֶם וְתוֹלְדוֹת־תּוֹלְדוֹתֵיהֶם.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
כַּמָּה בֶּן הַדָּת הַנּוֹצְרִית יוֹדֵעַ לֶאֱהֹב – אֵין אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים, אֲבָל כַּמָּה הוּא יוֹדֵעַ לִשְׂנֹא – מִי כָּמוֹנוּ499 יוֹדֵעַ? אֶפְשָׁר לֵאמֹר בְּבִטָחָה גְמוּרָה, כִּי אֵין בָּעוֹלָם בֶּן דָּת אַחֶרֶת, וַאֲפִלּוּ בֶּן דָּת אֱלִילִית, שֶׁיֵּדַע כָּל כַּךְ לִשְׂנֹא כְּמוֹ בֶּן הַדָּת הַנּוֹצְרִית. זֶה פְּרִי הַזִּיּוּף הַנַּפְשִׁי הַבָּא מִתּוֹךְ הַשְּׁאִיפָה לֶאֱהֹב בִּמְקוֹם שֶׁאֵין הַנֶּפֶשׁ מוּכָנָה לְאַהֲבָה אֲמִתִּית.
(מכתבים תרפ"א ה)
הַיַּהֲדוּת הֶעֱמִידָה אֶת כָּל הַמּוּסָר עַל הָאֱמֶת בְּנִגּוּד לַַנַּצְרוּת שֶׁהֶעֱמִידָה אֶת כָּל הַמּוּסָר עַל הָאַהֲבָה. הָאֱמֶת מְבִיאָה בְּהֶכְרֵחַ לִידֵי כָּל מִדָּה נְכוֹנָה וּלְאַחֲרוֹנָה גַם לִידֵי אַהֲבָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא פְּרִי הָאִילָן500 וְלֹא שָׁרְשׁוֹ. בְּעוֹד שֶׁכָּל מִדָּה, אַף הַיּוֹתֵר נַעֲלָה, שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת עַל הָאֱמֶת, אֲפִלּוּ הָאַהֲבָה501 שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת עַל הָאֱמֶת… אֲבָל מִי כָּמוֹנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יוֹדֵעַ אֶת טַעַם הָאַהֲבָה שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת עַל הָאֱמֶת! הָאֱמֶת אֵינָהּ יוֹדַעַת פְּשָׁרוֹת עִם עַצְמָהּ, הִיא אֱמֶת עַד הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן, כִּי רַק בְּאֹפֶן כָּזֶּה הִיא אֱמֶת וְרַק בָּזֶה כֹּחָהּ גָּדוֹל. וְאִם מַאֲמִינִים אֲנַחְנוּ כִּי גָּדוֹל כֹּחַ הַיַּהֲדוּת, הֲרֵי כֹּחָהּ גָדוֹל רַק בָּאֱמֶת הַקִּצּוֹנִית שֶׁבָּהּ.
(אוניברסיטה עברית א)
“טִפּוּחַ רֶגֶשׁ הָאַחֲוָה”! כְּאִלּוּ אֵין הַדָּבָר חָסֵר אֶלָּא טִפּוּחַ, כְּאִלּוּ אֵין לְרֶגֶשׁ שֶׁכָּזֶה עֹמֶק, שֶׁאֵין הַטִּפּוּחַ מַגִּיעַ שָׁמָּה וְאֵין הַטִּפּוּחַ דָּרוּשׁ שָׁם! אוֹ כְּאִלּוּ אֵין הָרֶגֶשׁ הַזֶּה זָקוּק לְאַטְמוֹסְפֵירָה נְקִיָּה, לַאֲוִִיר צַח, לְאוֹר וּלְחֹם טִבְעִי, נָקִי, וְדַרְכּוֹ לִצְמֹחַ מִתּוֹךְ כָּל רִקָּבוֹן, אִם רַק “מְטַפְּחִים”502 אוֹתוֹ. הַרְבֵּה, הַרְבֵּה “טִפְּחָה” הַנַּצְרוּת מִימוֹת יֵשׁוּ וְעַד טוֹלְסְטוֹי אֶת רֶגֶשׁ הָאַהֲבָה לְכָל אָדָם, שֶׁהוּא אַחַד הָרְגָשׁוֹת הַיּוֹתֵר נַעֲלִים וּלְפִי סְבָרָתָהּ הָרֶגֶשׁ הַיּוֹתֵר נַעֲלֶה מִכָּל, – וּמַה שֶּׁעָלְתָה503 לָהּ יָדוּעַ לְכָל הָעוֹלָם, וּבְיִחוּד לָנוּ הַיְּהוּדִים. וּבְעַל כָּרְחָךָ תֹּאמַר: תֵּיתִי לָהּ504 לַיַּהֲדוּת, שֶׁהִיא לֹא טִפְּלָה כָּל כַּךְ הַרְבֵּה בִּרְגָשׁוֹת, אֲבָל לְעֻמַּת זֶה הִנִּיחָה בִּיסוֹד כָּל בִּנְיַן עוֹלָמָהּ אֶת הַשְּׁאִיפָה לִבְרֹא, כְּלוֹמַר לִבְרֹא בְּתוֹךְ נִשְׁמָתוֹ שֶׁל כָּל פְּרָט, וּמִתּוֹךְ כָּךְ בְּתוֹךְ נִשְׁמַת הַכְּלָל כֻּלּוֹ, אַטְמוֹסְפֵירָה דַי נְקִיָּה וְדַי רְחָבָה, שֶׁתִּתֵּן אֶת הָאֶפְשָׁרוּת לָרְגָשׁוֹת הַיּוֹתֵר נַעֲלִים לְהִתְפַּתֵּחַ וְלִפְרֹחַ מֵאֲלֵיהֶם.
(על הדברים הנוראים א)
אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרוֹת: יֹפִי וֶאֱמֶת שֶׁבַּיֹּפִי. יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: אֱמֶת וְיֹפִי שֶׁבָּאֱמֶת.505
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
הַיַּהֲדוּת אֵין לָהּ לִירֹא מִפְּנֵי הַנַּצְרוּת, כִּי אִם לְהֵפֶךְ506.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לִגְאֹל אֶת הַיַּהֲדוּת מִגָּלוּתָהּ, מִיַּד הַנַּצְרוּת.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
בְּכָל מָקוֹם שֶׁבָּאִים בְּמִקְרִים שֶׁל הִתְנַגְּדוּת לְגַלּוֹת וּלְהוֹכִיחַ אֶת חֻלְשָׁתָהּ שֶׁל הַיַּהֲדוּת, מְגַלִּים וּמוֹכִיחִים בְּעֶצֶם507 אֶת חֻלְשָׁתָהּ שֶׁל הַנַּצְרוּת. הַנַּצְרוּת מִתְנַגֶּדֶת לֹא רַק לְהַשְׁקָפָתִי הַיְּהוּדִית, כִּי אִם גַּם לְכָל הַשְׁקָפַת עוֹלָמִי, לֹא רַק לַיְּהוּדִי שֶׁבִּי, כִּי אִם גַּם לְכָל הָאָדָם שֶׁבִּי.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
יַהֲדוּת וְנַצְרוּת: מלואים
הַנַּצְרוּת מוֹרָה, כִּי הָאָדָם חַי בָעוֹלָם כְּדֵי לְמַלֵּא חֶפְצוֹ שֶׁל הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן. זֶה כָל תֹּכֶן חַיָּיו שֶׁל הָאָדָם, הַנְּקֻדָּה הָעִקָּרִית בְּכָל שְׁאִיפוֹתָיו הָעֶלְיוֹנוֹת. הָאַהֲבָה לְכָל הָאָדָם וּלְכָל הַחַי אֵינָהּ בְּעֶצֶם אֶלָּא בִטּוּי אוֹתוֹ הַיַחַס שֶׁל הִתְבַּטְּלוּתוֹ הַגְּמוּרָה שֶׁל הָ״אֲנִי" הָאֱנוֹשִׁי בִּפְנֵי הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן. אֵין כַּאן הַעֲלָאַת הָ“אֲנִי” שֶׁל הָאָדָם, שֶׁל הָאָדָם הַפְּרָטִי, לְמַעֲלַת עַצְמוּתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, לְמַעֲלַת אִחוּד עֶלְיוֹן עִם כָּל הַבְּרִיאָה הָעוֹלָמִית וְעִם כָּל אֲשֶׁר בָּהּ, לְמַעֲלַת רָצוֹן עֶלְיוֹן. מִכַּאן הָאַלְטְרוּאִיזְם, בִּטּוּל הָ“אֲנִי” שֶׁל עַצְמוֹ לְשֵׁם הָאַחֵר, בְּעֶצֶם לְשֵׁם מִלּוּי הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, בְּנִגּוּד לְאֵגוֹאִיזְם, בְּעֶצֶם בְּנִגּוּד לְכָל אִנְדִיבִידוּאָלִיּוּת, בֵּין פְּרָטִית בֵּין לְאֻמִּית. מִכַּאן, מִן הַפַּסִּיבִיּוּת הַזֹּאת שֶׁל הָאָדָם – גַּם הַתּוֹרָה עַל דְּבַר אִי־הִתְנַגְּדוּת לָרָע508, לֹא הַרְגָּשָׁה בָרָע שֶׁל הָאַחֵר, בְּנִגְעוֹ, בְּכִעוּרוֹ, בְּרִקְבוֹנוֹ שֶׁל הָאַחֵר, כְּאִלּוּ הוּא הָיָה לִקּוּי נַפְשְׁךָ אַתָּה, כְּאֵבְךָ אַתָּה, הַמְחַיֵּב אוֹתְךָ לֹא לִשְׁנֹא, לֹא לְהִנָּקֵם, כִּי־אִם לִסְבּוֹל וּלְבַקֵּשׁ תְּרוּפָה וְשׁוּב לִסְבּוֹל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין תְּרוּפָה אוֹ שֶׁהַתְּרוּפָה הַיְחִידָה הִיא הַצַּעַר הַשּׁוֹתֵק. כַּאן, בְּאִי־הִתְנַגְּדוּת זוֹ לָרָע, אַתָּה מַרְגִּישׁ מֵעֵין בִּטָּחוֹן, כִּי כַךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת, כִּי כַךְ נִגְזְרָה גְזֵרָה מִלִפְנֵי הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, הַיּוֹדֵעַ יוֹתֵר מִמְּךָ מַה טוֹב וּמָה רָע, וְרַק בִּטּוּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן יַשְׁפִּיעַ לְטוֹב עַל עוֹשֵׂה הָרָע. וְגַם לְהִטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וּמִזֻּהֲמָתוֹ, לְהִגָּאֵל מֵחַטֹּאתָיו וּמֵעֲוֹנוֹתָיו אֵין הָאָדָם יָכוֹל בְּעַצְמוֹ, בְּכֹחַ צֶלֶם הָאֱלֹהִים שֶׁבּוֹ, אִם לֹא שֶׁהָאֱלֹהִים בְּעַצְמוֹ יָרַד לִחְיוֹת בְּקֶרֶב בְּנֵי־הָאָדָם וְנָשָׂא אֶת כָּל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹתֵיהֶם עַל עַצְמוֹ, רַעְיוֹן, שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ מַעֲלִיב509 וּמְחַלֵּל גַּם לָאָדָם וְגַם לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן.
(יַהֲדוּת וְנַצְרוּת: מלואים)
מַה שֶּׁהוֹסִיפָה הַנַּצְרוּת עַל הַיַּהֲדוּת אֵין בּוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם “כָּל הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ”.510
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ עֵרֶךּ אֲמִתִּי בְּמוּסַר הַנַּצְרוּת הוּא כֻלּוֹ מִשֶּׁל הַיַּהֲדוּת, אֶלָּא שֶׁהַנַּצְרוּת הִגְשִׁימָה, צִמְצְמָה בְּמָקוֹם שֶׁלִּכְאוֹרָה הֵאִירָה לְאֵין־סוֹף, נָתְנָה בְתוֹר מַטְבֵּעַ טְבוּעָה וְעוֹבֶרֶת לְכָל מְקַבֵּל מַה שֶּׁהַיַּהֲדוּת נָתְנָה בִּבְחִינַת דָּבָר סָמוּי מִן הָעַיִּן, בִּבְחִינַת דָּבָר מָסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, חַי בְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם וְעָלוּל לְהִתְגַּבֵּר לְאֵין־סוֹף. פֹּה לְפָנֵינוּ בַּמּוּבָן הַמּוּסָרִי מַמָּשׁ אוֹתוֹ הַהֶבְדֵּל, שֶׁיֵּשׁ בַּמּוּבָן הַדָּתִי בֵּין גִּלּוּי־אֱלֹהִים511 בִּבְחִינַת “לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה” וּבֵין גִּלּוּי־אֱלֹהִים בְּצוּרַת אָדָם בָּא לָשֵׂאת עָלָיו אֶת עֲוֹנוֹת הָאֱנוֹשׁוּת.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
הַנַּצְרוּת נֶעֶשְׂתָה לְאַחַד הַמּוֹמֶנְטִים הַיּוֹתֵר עֲמֻקִּים וְהַיּוֹתֵר חֲשׁוּבִים שֶׁל חַיֵּי אֵירָפָּה. הַכֹּחַ הָעִקָּרִי, שֶׁמָּשַׁךְ אֵלָיו אֶת לֵב בְּנֵי אֵירָפָּה, הוּא הַיֹּפִי וְלֹא הָאֱמֶת, יֹפִי, כְּלוֹמֵר יֹפִי, בִּבְחִינָה אֵירָפִּית, יֵשׁ בָּהּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בַּיַּהֲדוּת, הַרְבֵּה יוֹתֵר סְתִירוֹת, הַרְבֵּה יוֹתֵר מָקוֹם לְדִמְיוֹן, הַרְבֵּה יוֹתֵר מִ“מֵּיטַב הַשִּׁיר”512, אֲבָל אֱמֶת יֵשׁ בָּהּ פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר בַּיַּהֲדוּת, וּבַכֹּחַ הַזֶּה הִיא בְעִקָּר פּוֹעֶלֶת עַל הַחַיִּים.513
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
7. מִלְחֲמוֹת הַיַּהֲדוּת
כֹּחַ הַיַּהֲדוּת עָלֵינוּ, כָּל זְמָן שֶׁהִיא מָשְׁלָה בְּחַיֵּינוּ הַפְּנִימִיִּים מְמְשָׁלָה בְּלִי־מְצָרִים, הָיָה בְּעִקָּר לֹא בְּמַה שֶּׁהִיא שָׁמְרָה בָּנוּ אֶת הַכָּרָתֵנוּ הַלְאֻמִּית, כִּי אִם בְּמַה שֶּׁשָּׁמְרָה בָּנוּ הַרְגָּשַׁת עַצְמוּתֵנוּ הַלְאֻמִּית, אֶת הָ“אַתָּה־בְּחָרְתָּנוּ” שֶׁלָּנוּ514, אֶת ה“אֲנִי” הַמְיֻחָד שֶׁלָּנוּ, הַיְּהוּדִי וְהָאֱנוֹשִׁי כְּאֶחָד.
(הערכת עצמנו ג)
דַּוְקָא הָ“אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ” שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא נִטַּשְׁטֵשׁ וְלֹא נִתְמַזְמֵז515 בְּכָל מְדוֹרֵי הַגֵּיהִנּוֹם שֶׁהוּא עָבַר בָּהֶם וְעֻנָּה בָּהֶם בְּמֶשֶׁךְ אַלְפַּיִם שָׁנָה, דַּוְקָא הָ“אֲנִי” הָעַקְשָׁנִי לְאֵין־גְּבוּל הַזֶּה, שֶׁעָמַד יְחִידִי נֶגֶד כָּל הָעוֹלָם, וְלֹא רַק נֶגֶד הַחֹשֶׁךְ, כִּי אִם גַּם נֶגֶד הָאוֹרוֹת516 שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה – דַּוְקָא הָ“אֶגּוֹאִיזְם” אוֹ הַ“שּׁוֹבִינִיזְם”517 הַזֶּה מֵעִיד עַל כֹּחַ עֲנָקִי שֶׁלֹּא רַבִּים כָּמוֹהוּ.
(על האחוד ב)
קָרוֹב לְאַלְפַּיִם שָׁנָה חָשַׁבְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ לַחֲטִיבָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, שָׁמַרְנוּ עַל הָ“אֲנִי” שֶׁלָּנוּ מִכָּל מִשְׁמָר. יָדַעְנוּ, כִּי הָ“אֲנִי” שֶׁלָּנוּ הוּא בְּתוֹרָתֵנוּ, אֲבָל לֹא יָדַעְנוּ, כִּי תּוֹרָתֵנוּ הִיא בָּ“אֲנִי” שֶׁלָּנוּ, כִּי הִיא חַיָּה בְּקִרְבֵּנוּ, חַיָּה וּמִתְחַדֶּשֶׁת בְּשָׁעָה וּבְמִדָּה שֶׁחַיֵּינוּ מִתְחַדְּשִׁים.
(מכתבים מא"י ב)
תַּקִיפָה הָיְתָה רוּחֵנוּ, רוּחַ עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הָיְתָה בָּנוּ, רוּחַ־מִדְבָּר שַׁלִּיטָה עַל הַכֹּל, רוּחַ־אֵיתָנִים שֶׁאֵין דָּבָר עוֹמֵד בִּפְנֵיהֶם, רוּחַ אֱלֹהִים. יָדַעְנוּ לִמְרֹד בַּחַיִּים מִן הַמּוּכָן, בָּעוֹלָם מִן הַמּוּכָן518, בִּקַּשְׁנוּ שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וְאֶרֶץ חֲדָשָׁה, בִּקַּשְׁנוּ רוּחַ חֲדָשָׁה, אוֹר גָּנוּז, זֹאת אוֹמֶרֶת, בִּקַּשְׁנוּ אָדָם חָדָשׁ, חַיִּים חֲדָשִׁים, עוֹלָם חָדָשׁ. עָמַדְנוּ בִּפְנֵי כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, נָשָׂאנוּ וְסָבַלְנוּ עוֹלָם מָלֵא שֶׁל פֻּרְעָנִיּוֹת. וְלֹא וִתַּרְנוּ עַל עַצְמוּתֵנוּ, עַל עוֹלָמוֹ שֶׁל הָ“אֲנִי” שֶׁלָּנוּ אַף כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה – וְעַתָּה? מִי יָקוּם לָנוּ519? מִי יְקִימֵנוּ וְנִחְיֶה?
(חשבוננו עם עצמנו ג)
עַם יִשְׂרָאֵל לֹא כִּחֵשׁ בְּעַצְמוֹ בְּתוֹךְ כָּל הַרְדִיפוֹת, הָעִנּוּיִּים, הַבּוּז וְהַחֶרְפָּה שֶׁאֵין הָעוֹלָם יוֹדֵעַ דֻּגְמָתָם, לֹא כִּחֵשׁ בְּנַוְלוּתוֹ הַיּוֹתֵר נוֹרָאָה – וּמָה עֲלוּבָה הָאֱמֶת שֶׁאֵין לְפָנֶיהָ הֲבָנָה בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בְּמִדָּה כָּזוֹ520 כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ! עֲלוּבָה שִׁבְעָתַיִם הָאֱמֶת הַבָּאָה לְבַטֵּל מִדָּה כָּזוֹ! אָכֵן יֵשׁ תְּעוּדַת עֲנִיּוּת בֶּאֱמֶת זוֹ, אֲבָל לֹא לְעַם יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם לְבָנָיו הַדּוֹגְלִים בִּשְׁמָהּ521!
(מתוך קריאה א )
מַה בֵּין הַמַּשְׂכִּילִים שֶׁל הַדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים522 וּבֵין הַמַּשְׂכִּילִים שֶׁל הַדּוֹֹר שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִּים בּוֹ? הַמַּשְׂכִּילִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ אוֹמְרִים: “לָנוּ הַצְּדָקָה523 וְלַאֲחֵרִים בֹּשֶׁת הַפָּנִים”. וְהַמַּשְׂכִּילִים הָאַחֲרוֹנִים אוֹמְרִים: “לַאֲחֵרִים הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים524”.
(הערכת עצמנו ג)
עֵינַי לְנוֹכַח יַבִּיטוּ, אֶל אֲשֶׁר לְפָנַי, אֶל הַחַיִּים, וְאֵינֶנִּי מֵבִין, אֵיךְ יִחְיֶה אָדָם, כְּשֶׁפָּנָיו מָפְנִים תָּמִיד אֲחוֹרַנִּית525. הָיוּ תְּנָאִים שֶׁהוֹלִידוּ מַה שֶּׁהָיָה בֶּעָבָר, כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ תְּנָאִים שֶׁמּוֹלִידִים מַה שֶּׁיֵּשׁ הַיּוֹם, אֶלָּא שֶׁהַתְּנָאִים שֶׁל הַיּוֹם הֵם לְפָנֵינוּ, אֲנַחְנוּ חַיִּים בָּהֶם וּבְמִדָּה יְדוּעָה יֵשׁ לָנוּ אֶפְשָׁרוּת לִפְעֹל עֲלֵיהֶם, בְּעוֹד שֶׁהַתְּנָאִים שֶׁל הֶעָבָר הֵם דָּבָר שֶׁעָבַר, שֶׁאֵין בִּיכָֹלְתֵּנוּ לַעֲשׂוֹת בּוֹ כְּלוּם. וּמַה שֶּׁהִשְׁאִירוּ לָנוּ הַתְּנָאִים שֶׁל הֶעָבָר, אִם הוּא בְּרוּחַ עַצְמוּתֵנוּ הַטִּבְעִית, לֹא תּוֹעִיל כָּל מִלְחָמָה בּוֹ וְגַם אֵין לְהִלָּחֵם בּוֹ, וְאִם לֹא – אוֹ שֶׁהוּא נִגְלֶה לָנוּ בְּצוּרָה מַמָּשִׁית, חַיָּה, וַאֲנַחְנוּ נִלְחָמִים בּוֹ, בְּצוּרָתוֹ הַחַיָּה שֶׁל הַיּוֹם, אוֹ שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ וְאֵין שׁוּם צֹרֶךְ לְהִלָּחֵם בּוֹ.
(מתוך קריאה א)
לֹא לְחִנָּם עָבְרוּ עָלֵינוּ אַלְפַּיִם שָׁנָה. אֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ מַה שֶּׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, כְּשֵׁם שֶׁאֵינֶנּוּ אֲחֵרִים. הֶעָבָר שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ חַי בְּקִרְבֵּנוּ, אֲבָל חַי בְּקִרְבֵּנוּ גַם עֲבָרֵנוּ אָנוּ, וְגַם הַהֹוֶה שֶׁלָּנוּ חַי בְּקִרְבֵּנוּ, וְגַם זֶה – הֶעָבָר וְהַהֹוֶה שֶׁלָּנוּ – דּוֹרֵשׁ אֶת תִּקּוּנוֹ, אֶת עֲלִיָּתוֹ לְמַדְרֵגַת חֹמֶר לִיצִירַת חַיִּים חֲדָשִׁים526.
(הקונגרס א)
הַחֲסִידוּת מָשְׁכָה בִּשְׁעָתָהּ אֶת הַלְּבָבוֹת וְהֶחֱזִיקָה אוֹתָם יַחַד אוּלַי לֹא פָּחוֹת, אִם לֹא יוֹתֵר, בְּכֹחַ הַקֶּשֶׁר הַנַּפְשִׁי, בְּכֹחַ הָאַחֲוָה הַחַיָּה וְהַחַמָּה שֶׁבֵּין הַחֲבֵרִים הַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, מֵאֲשֶׁר בְּכֹחַ הָרַעְיוֹן שֶׁבָּהּ.
(הקונגרס א)
מִלְחֲמוֹת הַיַּהֲדוּת: מלואים
מִצַּד אֶחָד – עַצְמוּת לְאֻמִּית, עַרְטִילָאִית, תְּהוֹמִית, נִלְחֶמֶת עַל קִיּוּמָהּ בְּאֵין כָּל נֶשֶׁק וּמְבַקֶּשֶׁת לָבוֹא לִידֵי גִלּוּי בְּאֵין כָּל דֶּרֶךְ, וּמִצַּד שֵׁנִי – הִסְתַּעֲרוּת מִבִּפְנִים עַל אוֹתָהּ עַצְמוּת עֲלוּבָה בְכַוָּנָה לְשַׁנּוֹתָהּ שִׁנּוּי מָחְלָט וְלַעֲשׂוֹתָהּ לְאַחֶרֶת, בִּמְקוֹם לְחַדְּשָׁהּ מִתּוֹכָהּ וְלַעֲזוֹר לָהּ לָשׁוּב לִהְיוֹת מַה שֶּׁהִנֶּהָ, כְּלוֹמֵר, לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, בְּכַוָּנָה לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁאֵין בְּכֹחוֹ אֶלָּא לְהַחֲרִיבָהּ וּלְפַנּוֹת אֶת מְקוֹמָהּ לְרוּחַ מִן הַחוּץ. כַּךְ הֵן כָּל מִלְחֲמוֹתֵינוּ שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף בְּחַיֵּינוּ הַגָּלוּתִיִּים. כֵּן הֵן מַחְלְקוֹתֵינוּ בִּדְבָרִים שֶׁכָּל קִיּוּמֵנוּ הַלְאֻמִּי עוֹמֵד עֲלֵיהֶם. בְּכֻלָּן – עַצְמוּתֵנוּ הַלְאֻמִּית נִלְחֶמֶת עַל קִיּוּמָהּ אוֹ עַל שְׁלֵמוּתָהּ עִם הַמִּסְתַּעֲרִים עָלֶיהָ מִבִּפְנִים. כֻּלָּן – לֹא מִלְחָמוֹת בְּשֶׁל כִּבּוּשִׁים חֲדָשִׁים בַּחַיִּים בְּכֹחַ הָעַצְמוּת הַלְאֻמִּית וּלְהַפְרָחָתָה שֶׁל הָעַצְמוּת הַלְאֻמִּית, כִּי אִם מִלְחָמוֹת בְּעַד וּכְנֶגֶד הָעַצְמוּת הַלְאֻמִּית, אוֹ בְעַד וּכְנֶגֶד חֵלֶק יָדוּעַ מִמֶּנָּה בְּשֵׁם הַחַיִּים, כִּי הָעִקָּר חָסֵר – חַיִּים מִשֶּׁלָּנוּ אֵין לָנוּ.
(הערכת עצמנו ג)
הַהַשְׂכָּלָה הָאֵירָפִּית, וּבִכְלַל זֶה רוּחַ הַכְּפִירָה וְהַהֲרִיסָה, נְחוּצָה הָיְתָה לְעֶצֶם תְּחִיַּת רוּחֵנוּ הַלְאֻמִּית. זְקוּקִים הָיִּינוּ לִשְׁבִירַת־כֵּלִים527 לְשֵׁם יְצִירַת עוֹלָמֵנוּ מֵחָדָשׁ.
(אחרי הרעש ב)
8. הָרוּחַ528 וְהַסֵּפֶר
הַאָמְנָם הָ“רוּחַ” הֵבִיאָה לִידֵי כַּךְ, שֶׁאֵין לָנוּ בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל קַרְקַע תַּחַת רַגְלֵינוּ, שֶׁאֵין לָנוּ יָדַיִם עוֹבְדוֹת, שֶׁאֵינֶנּוּ מְבַקְשִׁים דַּרְכֵי־יִשּׁוּב שֶׁיִּתְּנוּ לֶחֶם לַהֲמוֹנֵי עָם? אָמְנָם הַרְבֵּה רָעָה הֵבִיאָה לָנוּ בְּמוּבָן זֶה הָרוּחֲנִיּוּת הַיְתֵרָה שֶׁלָּנוּ, יוֹתֵר נָכוֹן הָרוּחֲנִיּוּת הָרֵיקָה, אֲבָל בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא יוֹתֵר מִן הָחָמְרִיּוּת הַיְתֵרָה, בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא יוֹתֵר! וְאִם נִשְׁאַל: אוּלַי529 עַם יִשְׂרָאֵל מִטִּבְעוֹ, מִתּוֹךְ עֶצֶם תְּכוּנַת נִשְׁמָתוֹ הַלְאֻמִּית, יוֹתֵר נוֹטֶה לְרוּחֲנִיּוּת מֵעַמֵּי אֵירוֹפָּה? – “תֵּאוֹלוֹגִיָּה לְאֻמִּית”530! וְאִם נוֹסִיף לִשְׁאֹל: הֲלֹא גַם הַתּוֹרָה נִתְּנָה531 לְיִשְׂרָאֵל עוֹד בְּטֶרֶם בּוֹאוֹ אֶל הָאָרֶץ, כְּלוֹמַר, אִם מַאֲמִין אַתָּה בָּזֶה אוֹ לֹא, אֲבָל הָעָם הֲלֹא הֶאֱמִין בָּזֶה עוֹד מִשָּׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת? הֲלֹא הָאֱמוּנָה הַזֹּאת כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ אוֹמֶרֶת דְּבַר־מָה? וְלֹא זֶה בִּלְבָד: הֲלֹא גַם כָּל חַיֵּי הָעָם מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ עַד הַיּוֹם מְדַבְּרִים בְּרוּחַ כָּזוֹ532? אוֹ אִם נִשְׁאַל: הֲלֹא גַם הַרְגָּשָׁתֵנוּ הַבִּלְתִּי־אֶמְצָעִית, הַכָּרָתֵנוּ הָעַצְמִית, הַכָּרַת הָ“אֲנִי” שֶׁלָּנוּ אוֹמֶרֶת דְּבַר־מָה בְּמוּבָן זֶה, וְעֵדוּתָהּ הֲלֹא בְּוַדָּאי נֶאֱמָנָה, שֶׁהֲרֵי מַה יֵּשׁ לָאָדָם אַחֲרֵי533 עֵדוּתוֹ שֶׁל הָ“אֲנִי” שֶׁלּוֹ?
(אוניברסיטה עברית א)
רֶגֶשׁ הַקִּיּוּם הַלְאֻמִּי שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל הִכְרִיחַ אֶת רוּחַ הָעָם לְהִצְטַמְצֵם וְלִחְיוֹת עַל פִּי דַרְכָּהּ בְּתוֹךְ צִמְצוּמָהּ. הוּא הִכְרִיחַ אֶת הָאִידֵיאָלִיּוּת הַלְאֻמִּית לְהִצְטַמְצֵם, לְצַמְצֵם אֶת הָאִידֵיאָלִים, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בְּכֹחַ הַחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים לִהְיוֹת מַתְאִימִים אֲלֵיהֶם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָאִידֵאָלִים וְהַחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים שְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת534. נִשְׁמַת הָאֻמָּה הִשְׁתַּקְּעָה בָָּאִידֵאָלִים שֶׁל הֶעָבָר, הִשְׁתַּקְּעָה בַּשְּׁאִיפָה לְהַתְאִים אֶת הַחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים אֶל הָאִידֵאָלִים הָהֵם וְאֶת הָאִידֵאָלִים הָהֵם אֶל הַחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים. וְאֶת הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת שֶׁל הַהַתְאָמָה עָשְׂתָה בְּכָל הָעִקְבִיּוּת וְהַדִּיּוּק שֶׁל עַצְמוּת נֶאֱמָנָה לְעַצְמָהּ עַד הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן. כָּךְ גָּבַר הַסֵּפֶר עַל הַחַיִּים535, וּכְשֶׁגָּבַר – שָׁלַט עַל הַכֹּל.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
גַּם אֶת אֲרוֹנוֹת הַסְּפָרִים536 לֹא נְבַטֵּל! לֹא נַחֲלִיף אוֹתָם בְּשׁוּם יְצִירוֹת מֵעוֹלְמוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים. הָאֲרוֹנוֹת הָאֵלֶּה הֵם קֹדֶשׁ לָנוּ. הַרְבֵּה נְשָׁמוֹת גְּדוֹלוֹת, מַחֲשָׁבָה גְדוֹלָה וִיצִירָה גְּדוֹלָה מְצֻמְצָמוֹת, קְבוּרוֹת חַיִּים בְּתוֹךְ הָאֲרוֹנוֹת הָאֵלֶּה. עִם כָּל הַצַּעַר שֶׁל נְשָׁמָה גְדוֹלָה מְצֻמְצֶמֶת בְּתוֹךְ חַיִּים שֶׁל חֶנְוָנוּת וְסַפְסָרוּת537, עִם כָּל הַצַּעַר שֶׁל מַחֲשָׁבָה גְדוֹלָה וִכֹחַ־יְצִירָה גָדוֹל מְצֻמְצָמִים, קְבוּרִים חַיִּים בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת538 שֶׁל הֲלָכָה. יוֹדֵעַ אַתָּה מַה זֶּה צַעַר כָּזֶה, צַעַר שֶׁלֹּא מָצָא מֵעוֹלָם אֶת תִּקּוּנוֹ? הַחֲרִישָׁה, אָחִי, שְׁתֹק וְהֵאָלֵם דוּמִיָּה! וּבְגִשְׁתְּךָ אֶל הָאֲרוֹנוֹת הָאֵלֶּה, שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי בְּתוֹךְ הָאֲרוֹנוֹת הָאֵלֶּה כָּבוּשׁ חֹמֶר מְפוֹצֵץ שֶׁאֵין דֻּגְמָתוֹ בָּעוֹלָם לְכֹחַ, אֲשֶׁר אִם יִגַּע בּוֹ נִיצוֹץ בּוֹעֵר וִיפוֹצֵץ הַרְבֵּה עוֹלָמוֹת עִם כָּל הָרִקָּבוֹן הַמַּזְהִיר שֶׁבָּהֶם, עִם כָּל הַזִּיּוּף וְהַשֶּׁקֶר שֶׁבָּהֶם, הַלְּבוּשִׁים בְּכָל מִינֵי צִבְעוֹנִין539.
(מכתבים מא"י ב)
בְּכָל תְּקוּמָתֵנוּ וּבְכָל קִיּוּמֵנוּ אֲנַחְנוּ נוֹגְעִים בַּדָּבָר, כִּי הָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁית תִּהְיֶה עוֹלָה. אִם הָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁית תּוֹסִיף לָרֶדֶת, לֹא תִּהְיֶה לָנוּ תְּקוּמָה540. מִתּוֹךְ כַּךְ גַּם הִתְפַּתְּחָה בָּנוּ נְטִיָּה יְתֵרָה לְעוֹלַם הָרוּחַ וְגָדַל בָּנוּ כֹּחַ הָרוּחַ בְּמִדָּה יְתֵרָה.
(הסופרים והעובדים ב)
הָרוּחַ וְהַסֵּפֶר: מלואים
חֵרוּת לְאֻמִּית שְׁלֵמָה, אוֹתָהּ הַחֵרוּת שֶׁהִיא הַתְּנַאי הָרָאשִׁי וְהָרִאשׁוֹן בְּכָל יְצִירָה עַצְמִית גְּדוֹלָה, לֹא הָיְתָה לְעַם יִשְׂרָאֵל בְּכָל מֶשֶׁךְ יְמֵי הַבַּיִת הַשֵּׁנִי. וְגַם הַחֵרוּת שֶׁהָיְתָה לוֹ הָלְכָה לָאַחֲרוֹנָה הָלֹךְ וְיָרֹד. הַחַיִּים נִצְטַמְצְמוּ, לְמָעוּף חָדָשׁ לֹא הָיָה מָקוֹם, לֹא הָיָה מָקוֹם בַּחַיִּים לָאִידֵאָלִיּוּת הַלְאֻמִּית לְהִתְרַחֵב וּלְהִתְעַמֵּק וְלִמְשׁוֹךְ אַחֲרֶיהָ אֶת הַמַּעֲשִׂיּוּת, אֶת הַמַּעֲשִׂים שֶׁל חַיֵּי־יוֹם־יוֹם, אֶת הַחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים. מֶה הָיָה לַעֲשׂוֹת? לְהִתְרוֹמֵם מֵעַל הַחַיִּים, לְבַקֵּשׁ אִידֵאָלִים מֵעַל לִגְבוּל הַחַיִּים הַלְּאֻמִּיִּים? אִידֵאָלִים גְּבוֹהִים וְעוֹלִים וְחַיִּים מַמָּשִׁיִּים נְמוּכִים וְיוֹרְדִים – דָּבָר כָּזֶה הוּא לֹא בְרוּחַ עַם יִשְׂרָאֵל, דָּבָר כָּזֶה הָיָה מֻכְרָח לְהָבִיא לִידֵי מִיתָה לְאֻמִּית תְּכוּפָה, כְּלוֹמֵר, בְּעֶצֶם לִידֵי מִיתַת הָאָדָם שֶׁבָּעָם. אַחַת מִשְׁתֵּי אֵלֶּה: אוֹ שֶׁהָיָה הָעָם נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי הָאִידֵיאָלִיּוּת וְהָיָה עוֹזֵב אֶת חַיָּיו הַמַּמָּשִׁיִּים הָעַצְמִיִּים הַמַּחֲזִיקִים אֶת קִיּוּמוֹ הַמַּמָּשִׁי הָעַצְמִי וְהָיָה מֵת מִתּוֹךְ חֹסֶר עַצְמוּת וְנִבְלָע בְּקֶרֶב מְנַצְּחָיו וּבְקֶרֶב יֶתֶר הָעַמִּים, כְּמוֹ שֶׁקָּרָה לַנּוֹצְרִים הָרִאשׁוֹנִים מִקֶּרֶב הַיְּהוּדִים, אוֹ שֶׁהָיָה נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי חַיָּיו הַמַּמָּשִׁיִּים הַנְּמוֹכִים וְהַיּוֹרְדִים וְהָיָה מֵת מִתּוֹךְ יְרִידָה רוּחָנִית, כְּמוֹ שֶׁמֵּתוּ יֶתֶר הָעַמִּים הַמְנֻצָּחִים. אֲבָל רֶגֶשׁ הַקִּיּוּם הַלְּאֻמִּי יָדַע מַה לַעֲשׂוֹת, הוּא הִכְרִיחַ אֶת רוּחַ הָעָם לְהִצְטַמְצֵם וְלִחְיוֹת עַל־פִּי דַרְכָּהּ בְּתוֹךְ צִמְצוּמָהּ. הוּא הִכְרִיחַ אֶת הָאִידֵאָלִיּוּת הַלְּאֻמִּית לְהִצְטַמְצֵם, לְצַמְצֵם אֶת הָאִידֵאָלִים, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בְּכֹחַ הַחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים לִהְיוֹת מַתְאִימִים אֲלֵיהֶם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָאִידֵאָלִים וְהַחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים שְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת. נִשְׁמַת הָאֻמָּה הִשְׁתַּקְּעָה בָאִידֵאָלִים שֶׁל הֶעָבָר, הִשְׁתַּקְּעָה בַשְּׁאִיפָה לְהַתְאִים אֶת הַחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים אֶל הָאִידֵאָלִים הָהֵם וְאֶת הָאִידֵאָלִים הָהֵם אֶל הַחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים. וְאֶת הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת שֶׁל הַהַתְאָמָה עָשְׂתָה בְכָל הָעֲקִיבוּת וְהַדִּיּוּק שֶׁל עַצְמוּת נֶאֱמָנָה לְעַצְמָהּ עַד הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן. כַּךְ גָּבַר הַסֵּפֶר עַל הַחַיִּים, וּכְשֶׁגָּבַר – שָׁלַט עַל הַכֹּל.541
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
הֶרְצְל: מלואים
הֶרְצְל לֹא רָאָה, כִּי הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁנִּבְרְאָה עַל יָדָיו לְהַשָּׂגַת הַהֶסְכֶּם הַכְּלָלִי שֶׁל כָּל הָאֻמָּה, כְּמוֹ שֶׁהָיָה אָז מָקוֹם לְהַאֲמִין, חֲשׁוּבָה יוֹתֵר מִכֹּל הָאֶפְשָרֻיּוּת הָאוֹבְּיֶקְטִיבִיּוֹת, שֶׁנִּבְרְאוּ עַל יָדָיו אוֹ שֶׁנִּגְלוּ לוֹ מֵחָדָשׁ כְּמוֹ שֶׁהוּא חָשַׁב. הוּא לֹא רָאָה, כִּי צִיּוֹן הַסוּבְּיֶקְטִיבִית, צִיּוֹן שֶׁבְּלֵב כָּל בְּנֵי הָאֻמָּה, הִיא הָיְתָה הַכֹּחַ הַפּוֹעֵל הָעִקָּרִי הַיּוֹתֵר בָּטוּחַ, וְלֹא צִיּוֹן הַאוֹבְּיֶקְטִיבִית, לֹא הַמִּקְלָט הַבָּטוּחַ, שֶׁאֵינוֹ תָלוּי בְמָקוֹם יָדוּעַ דַּוְקָא. לוּ הָיָה עוֹלֶה בְּיַד הֶרְצְל לְאַחֵד אֶת כָּל הַכֹּחוֹת הַפּוֹעֲלִים שֶׁבָּאֻמָּה לַעֲבוֹדָה לְאֻמִּית אַחַת, הֲרֵי זֶה הָיָה הַמִּפְעָל הַיּוֹתֵר גָּדוֹל, שֶׁאֶפְשָׁר לָנוּ לְצַיֵּר בְּקִרְבֵּנוּ בַּזְמָן הַזֶּה, מִפְעָל הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּדוֹל מִן הַהִסְתַּדְּרוּת הַצִּיּוֹנִית וּמִן הַקּוֹנְגְרֶס, הַבַּנְק, מִכָּל מַה שֶּׁפָּעַל וְיָצַר הֶרְצְל. וְלֹא רַק מִפְּנֵי שֶׁעַל יְדֵי כַךְ הָיִינוּ יוֹתֵר מַצְלִיחִים בָּעֲבוֹדָה הַצִּיּוֹנִית, כִּי אִם אֲפִלּוּ אִם לֹא הָיִינוּ מַצְלִיחִים, לוּ אֲפִלּוּ הָיִינוּ מָכְרָחִים לְהוֹדוֹת לְעַצְמֵנוּ כִי טָעִינוּ וּלְבַקֵּשׁ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת, אֲבָל רַק בַּתְּנַאי הַיְחִידִי הַזֶּה, כִּי כֻלָּנוּ בְלִי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, הָיִינוּ מָכְרָחִים לָזֶה עַל פִּי הַכָּרָתֵנוּ הַפְּנִימִית, בְּאֹפֶן כִּי הַכֹּחוֹת הָיוּ נִשְׁאָרִים מְאֻחָדִים, כִּי עַתָּה אֲפִלּוּ בְאֹפֶן כָּזֶה הָיִינוּ סוֹף סוֹף בִּזְמָן מִן הַזְּמַנִּים מוֹצְאִים אֶת הַדֶּרֶךְ.
(הערכת עצמנו ג)
9. לֶעָתִיד לָבֹא
עַם יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ קָטָן שֶׁנּוֹלַד, אֲשֶׁר רַק מֵהַיּוֹם מַתְחֶלֶת הִתְפַּתְּחוּתוּ הַגּוּפָנִית וְהָרוּחָנִית וְאֵינוֹ יָכוֹל לָשׁוּב וּלְהַתְחִיל הַכֹּל מֵחָדָשׁ, מִן הָאַלְפָא־בֵּיתָא עַד הָאוּנִיבֶרְסִיטָה. לֹא גַרְעִין חָדָשׁ, כִּי אִם אִילָן שֶׁשָּׁרָשָׁיו וְגַם עֲנָפָיו מְרֻבִּים, עוֹמֵד לְהִשָּׁתֵל בְּאַדְמַת מַטָּעוֹ542, אֲשֶׁר בָּהּ יִצְמַח מֵחָדָשׁ וְיִחְיֶה מֵחָדָשׁ. הִתְחַדְּשׁוּתֵנוּ דוֹרֶשֶׁת מֵאִתָּנוּ לְקַבֵּל אֶת הָעֲבוֹדָה בְּתוֹר עֵרֶךְ חָדָשׁ בְּחַיֵּינוּ, בְּתוֹר יְסוֹד חָדָשׁ לְכָל הָרְכוּשׁ הָרוּחָנִי שֶׁנִּרְכֹּש בֶּעָתִיד, אֲבָל לֹא לַעֲזֹב אֶת הָרְכוּשׁ הָרוּחָנִי שֶׁכְּבָר רָכַשְׁנוּ לָנוּ.
(אוניברסיטה עברית א)
הָיָה נֶטַע543 שֶׁנֶּעֱקַר מִשָּׁרְשָוֹ וְהֻטַּל לְתוֹךְ מַרְתֵּף אָפֵל544, וּכְמוּבָן, נַעֲשֶׂה חַלָּשׁ, חִוֵּר, אִי־טִבְעִי. מַה תַּקַנְתֵּיהּ545 ? הַנּוֹטְעִים הַפְּשׁוּטִים, שֶׁטִּפְּלוּ בּוֹ מִתּוֹךְ חִבָּה פְּשׁוּטָה, אוֹמְרִים בְּפַשְׁטוּת: הוֹצִיאוּ אֶת הַנֶּטַע מִן הַמַּרְתֵּף וְנִטְעוּהוּ בְּקַרְקָעוֹ הַטִּבְעִי546, הוֹצִיאוּהוּ מִן הַתְּנָאִים שֶׁאֵינָם טִבְעִיִּים, תְּנוּ לוֹ דֵי אֲוִיר וְאוֹר – זֶהוּ הַתְּנָאי הָרֹאשׁ וְהָרִאשׁוֹן, אִם רוֹצִים אַתֶּם לְהַחֲיוֹתוֹ, לְהַצְמִיחוֹ וּלְהַפְרִיחוֹ כְּמִקֹּדֶם. כַּמָּה שֶׁאַתֶּם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת בְּמוּבָן זֶה – עֲשׂוּ, כִּי דֶרֶךְ אַחֶרֶת אָיִן. בָּזֶה צְרִיכִים לִהְיוֹת מְרֻכָּזִים כָּל מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְכָל מַעֲשֵׂיכֶם לְטוֹבָתוֹ. הַשְּׁאָר, מַה שֶּׁצָרִיךְ יִהְיֶה לִזְמוֹר547 – תִּזְמְרוּ בְּעִתּוֹ, בְּעֵת שֶׁהַחַיִּים יִדְרְשׁוּ אֶת זֶה דְרִישָׁה חַיָּה, כְּדַרְכָּם, מַה שֶּׁצָרִיךְ לַחְתּוֹךְ – תַּחְתְּכוּ, וְהַרְבֵּה מִמַּה שֶּׁאֵינוֹ חַי יִפֹּל מֵאֵלָיו, בְּכֹחַ הַחַיִּים, בְּמִדָּה שֶׁהַנֶּטַע יָשׁוּב לִחְיוֹת חַיִּים טִבְעִיִּים.
(מתוך קריאה א)
אֱמֶת, הַיַּהֲדוּת כּוֹלֶלֶת בְּתוֹכָהּ עֲרָכִין אֱנוֹשִׁיִּים גְּדוֹלִים, אֲבָל לֹא זֶה הָעִקָּר. הָעִקָּר הוּא הַנְּקֻדָּה הַיְסוֹדִית שֶׁבַּתְּכוּנוֹת הָאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה וּבְצֵרוּפֵיהֶן548 וְצֵרוּפֵי־צֵרוּפֵיהֶן. הָעִקָּר הוּא הַצִּבְיוֹן הֲמְיֻחָד, הַפְּנִימִי, הַנֶּעְלָם549 שֶׁבָּעֲרָכִין הַגְּדוֹלִים. הָעִקָּר הוּא הַטֶּמְבּר550 שֶׁל רוּחַ יְשְׂרָאֵל. חַי בָּעוֹלָם, לְמָשָׁל, מְזַמֵּר גָּאוֹן שֶׁהָיָה מַפְלִיא אֶת שׁוֹמְעָיו בְּקוֹלוֹ הֶעָרֵב וְהֶעָמֹק, וְהִנִּיחַ אַחֲרָיו תָּוֵי־נְגִינָה שֶׁכָּתַב כָּל מַה שֶּׁשָּר בִּימֵי חַיָּיו – מַה נּוּכַל לָדַעַת עַל דְּבָר הַטֶּמְבּר שֶׁלּוֹ עַל פִּי הַתָּוִים הָאֵלֶּה? אֶת הַטֶּמְבּר שֶׁלָּנוּ נוּכַל לָדַעַת רַק מִתּוֹכֵנוּ וּמִתּוֹךְ שִׁירָה, כְּלוֹמַר, בְּמִדָּה שֶׁנִּהְיֶה יוֹצָרִים יְצִירָה לְאֻמִּית אֲמִתִּית, עַצְמִית, מְקוֹרִית, בְּמִדָּה שֶׁנִּהְיֶה בּוֹרְאִים לָנוּ חַיִּים חֲדָשִׁים לְפִי רוּחֵנוּ, בָּהּ בַּמִּדָּה יָבֹא לִידֵי גִלּוּי כִּשְׁרוֹן הַיְצִירָה שֶׁלָּנוּ בְּצִבְיוֹנֵנוּ הָעַצְמִי, בָּהּ בַּמִּדָּה תָּבֹא לִידֵי גִלּוּי עַצְמוּתֵנוּ הַלְאֻמִּית.
(הערכת עצמנו ג)
לֹא לְבַטֵּל אֶת הַדֵּעָה, אֶת הָאֱמֶת, אֶת הַסֵּפֶר, אֶת הֶעָבָר אֲנַחְנוּ צְרִיכִים, כִּי אִם לְהַחֲיוֹתָם, לְמַלְאוֹתָם חַיִּים.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
הַאִם בֶּאֱמֶת, בָּאֱמֶת הָאוֹבְּיֶקְטִיבִית, בָּאֱמֶת הַהִסְטוֹרִית, בָּאֱמֶת שֶׁאֵין לְפָנֶיהָ לֹא מַשּׂוֹא־פָּנִים וְלֹא בִּטּוּל כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ עֵרֶךְ, אֵין הַיַּהֲדוּת שֹׁוָה כְּלוּם, אֵין עֲבָרֵנוּ גָדוֹל, אוֹ אֵין לָזֶה כָּל עֵרֶךְ בַּזְּמָן הַזֶּה וְאֵין לוֹ שׁוּם שַׁיָּכוּת לִתְחִיָּתֵנוּ, אֵין לָזֶה שׁוּם הַשְׁפָּעָה עַל תְּחִיָּתֵנוּ? הַאִם בֶּאֱמֶת אֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִתְגָּאוֹת בְּכָל זֶה, אוֹ הַאִם בֶּאֱמֶת אֵין לָנוּ צֹרֶךְ בְּגָאוֹן לְאֻמִּי צוֹדֵק? הַאִם בֶּאֱמֶת טִשְׁטוּשׁ הַגָּאוֹן הַלְאֻמִּי הַצּוֹדֵק שֶׁלָּנוּ, הַאִם בֶּאֱמֶת עֲקִירַת כָּל רֶגֶשׁ־שֶׁל־כָּבוֹד לְעַצְמֵנוּ, לְעַצְמוּתֵנוּ הַלְאֻמִּית מִלִּבֵּנוּ תָּבִיא לָנוּ בְּרָכָה?
(מכתבים מא"י ב)
אָמְנָם הַיַּהֲדוּת, בְּתוֹר יְצִירַת רוּחֵנוּ, עֲשׂוּיָה לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוּתֵנוּ הַלְאֻמִּית מִתּוֹכָהּ, בְּאֹפֶן בִּלְתִּי־אֶמְצָעִי וּבִלְתִּי־מֻרְגָּשׁ. יְדִיעַת הַיַּהֲדוּת עֲשׂוּיָה לְבָאֵר לָנוּ בְּאוֹר פְּנִימִי, בְּאוֹר שֶׁלִּפְנֵי הַהַכָּרָה551, אֶת הָעַצְמוּת הַלְאֻמִּית שֶׁבְּנַפְשֵׁנוּ, כְּלוֹמַר, הַיַּהֲדוּת מֻשָּׂגָהּ בִּשְׁלֵמוּתָהּ וּמְבִיאָה בְּרָכָה בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַרְגָּשָׁה עַצְמִית לְאֻמִּית בְּרִיאָה, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לָהּ צֹרֶךְ בְּבֵרוּרִים מְפֻלְפָּלִים. יְדִיעַת הַיַּהֲדוּת נְחוּצָה מְאֹד בְּתוֹר אֶמְצָעִי חִנּוּכִי. אֲבָל אֵיךְ תְּבָרֵר אֶת מַהוּת הַיַּהֲדוּת לְאֵלֶּה שֶׁהַכָּרָתָם הָעֶלְיוֹנָה עוֹמֶדֶת לְמַעְלָה מֵהַרְגָּשָׁה עַצְמִית לְאֻמִּית בִּלְתִּי־אֶמְצָעִית?
(הערכת עצמנו ג)
עַל עַצְמוֹ
הֵן אֲנִי בִּכְלַל אָדָם מוּזָר בְּהַרְבֵּה מוּבָנִים, וְאוּלַי בְּכָל הַמּוּבָנִים. לְעִתִּים אֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת עַצְמִי פָּשׁוּט זָר בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁכֻּלּוֹ אוֹר, שֶׁכֻּלּוֹ גְדֻלָּה וּגְבוּרָה. נַפְשִׁי הִיא, כַּנִּרְאֶה, מִן הַנְּפָשׁוֹת שֶׁלִּפְנֵי הַהִיסְטוֹרִיָּה, שֶׁלִּפְנֵי הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית הַמְהֻלָּלָה552. הִיא לֹא רַק שֶׁאֵינָהּ מִתְבּוֹשֶׁשֶׁת לִהְיוֹת עֲרוּמָה553, אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ סוֹבֶלֶת שׁוּם לְבוּשִׁין, וַאֲפִלּוּ לְבוּשִׁין דִי נוּר554, בִּפְרָט בִּיחָסִים נַפְשִׁיִּים, אֵינָהּ סוֹבֶלֶת שׁוּם הִתְחַבְּאוּת, שׁוּם הִסְתַּתְּרוּת, וַאֲפִלּוּ הִסְתַּתְּרוּת בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן555 שֶׁל הַבְּדִידוּת הָעֶלְיוֹנָה, אוֹ שֶׁל הַתִּפְאֶרֶת הָעֶלְיוֹנָה, אוֹ שֶׁל הַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה.
(מכתבים תרע"ח ה)
גַּם בְּעִנְיָנִים יוֹתֵר קְרוֹבִים אֵין הַשְׁקָפָתִי כָּל כַּךְ קְרוֹבָה בִּשְׁבִיל הָרֹב.
(מכתבים תרפ"א ה)
הַהֶבְדֵּל בֵּינִי וּבֵין בְּרֶנֶר מֻנָּח לֹא בִּגְבוּל דְּבָרִים שֶׁבָּהַכָּרָה, שֶׁאֶפְשָׁר לְהוֹכִיחָם בְּמוֹפְתִים הֶגְיוֹנִיִּים, כִּי אִם בִּגְבוּל דְּבָרִים שֶׁבְּלֵב, בִּגְבוּל דְּבָרִים שֶׁבְּהַרְגָּשָׁה, בִּגְבוּל הַיַּחַס הַנַּפְשִׁי.
(הערכת עצמנו ג)
מַה הוּא הַהֶבְדֵּל בֵּין הַשְׁקָפָתִי אֲנִי וּבֵין הַשְׁקָפָתְךָ אַתָּה556? שְׁנֵינוּ רוֹאִים לְפָנֵינוּ סֶלַע מוּצָק, זָקוּף, גָּבֹהָ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם, וְעָלָיו מִבְצָר אֵיתָן סָגוּר וּמְסֻגָּר, אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ נוֹשְׂאִים אֶת נַפְשֵׁנוּ אֵלָיו. דֶּרֶךְ אָיִן. סָבִיב חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה. הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ בְּתוֹךְ קוֹצִים וּבַרְקָנִים, מִכְשׁוֹלִים וְחַתְחַתִּים, בִּצּוֹת וַאֲגַמִּים. מִלְּפָנֵינוּ וּמִלְּאַחֲרֵינוּ תְּהוֹמוֹת, וַאֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים מוֹצָא. וְהִנֵּה אַתָּה פּוֹנֶה לְאַחֲרֶיךָ וְרוֹאֶה שָׁם מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה אֵיזוֹ דֶרֶךְ, וְאַתָּה חוֹשֵׁב, כִּי דַי לְךָ לִמְשֹׁךְ קַו יָשָׁר מִן הַדֶּרֶךְ הַהִיא אֶל הַמִּבְצָר בִּשְׁבִיל לִמְצוֹא אֶת הַמָּבוֹא שֶׁל הַמִּבְצָר. וּבֵין כַּךְ אַתָּה שָׁקוּעַ כֻּלְּךָ בַּדֶּרֶךְ הַהִיא שֶׁלְּאַחֲרֵינוּ, מִתְאַמֵּץ לְהַגְבִּיל בְּדִיּוּק אֶת נְטִיָּתָהּ, אֶת מִדַּת רָחְבָּה וְכוּ'. בְּעוֹד שֶׁאֲנִי מַשְׁקִיעַ אֶת כָּל מַבָּטִי בַּמֶּה שֶׁלְּפָנֵינוּ, אֶל תּוֹךְ הַחַלּוֹנוֹת, הַבְּקִיעִים וְהַחֲרִיצִים שֶׁבְּחוֹמַת הַמִּבְצָר, אוּלַי אֶמְצָא שָׁם אֵיזֶה קַו אוֹר, אֲשֶׁר אֵלָיו אוֹ עַל פִּיו נְכוֹנֵן אֶת מְגַמַּת פָּנֵינוּ, אֲשֶׁר הוּא גַם יָאִיר אֶת דַּרְכֵּנוּ, גַם יוֹסִיף לָנוּ אֹמֶץ לְהִתְגַּבֵּר עַל כָּל הַמִּכְשׁוֹלִים, לְהִתְגַּבֵּר עַל כֹּל. מוּבָן, כִּי לְמַרְאִית עַיִן אַתָּה עוֹסֵק בְּדָבָר יוֹתֵר מַמָּשִׁי מִמֶּנִּי, שֶׁהֲרֵי הַדֶּרֶךְ הַהִיא שֶׁלְּאַחֲרֵינוּ הוּא דֶּרֶךְ מַמָּשׁ, בְּעוֹד אֲשֶׁר הָאוֹר שֶׁאֲנִי דוֹמֶה557 לִמְצוֹא אֵינוֹ, בְּאֹפֶן הַיּוֹתֵר טוֹב, אֶלָּא אוֹר חוֹזֵר, וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא אוֹר דִּמְיוֹנִי. אוּלָם זֶה רַק לְמַרְאִית עָיִן. כִּי בֶּאֱמֶת, בְּהְיוֹתְךָ כֻּלְּךָ פּוֹנֶה לְאַחֲרֶיךָ, אֵינְךָ רוֹאֶה, כִּי בֵּין הַדֶּרֶךְ הַהִיא שֶׁלְּאַחֲרֵינוּ וּבֵין הַמִּבְצָר שֶׁאֲנַחְנוּ נוֹשְׂאִים אֵלָיו אֶת נַפְשֵׁנוּ מַבְדִּילָה תְּהוֹם נוֹרָאָה, שֶׁאֵין לַעֲבֹר אוֹתָהּ בְּשׁוּם אֹפֶן שֶׁבָּעוֹלָם558.
(מכתבים תרס"ט ה)
בְּחֶשְׁבּוֹנִי אֲנִי גַם הַצְּלָלִים וְהַשְּׁלִילָה מִצְטָרְפִים לְחֶשְׁבּוֹן הָאַקְטִיב שֶׁלִּי559, כִּי גַם בָּהֶם יֵשׁ חַיִּים, יֵשׁ צַעַר חָי.
(מכתבים תרע"ו ה)
קֹדֶם כֹּל, אֲנִי יְהוּדִי מֵהַדּוֹר הַיָּשָׁן, וְלֹא רַק עַל פִּי חִנּוּכִי, כִּי אִם גַּם עַל פִּי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי, עַל פִּי כָּל יֵשׁוּתִי, מִין שְׂרִיד קְדוּמִים מֵאוֹתָם הַיְּהוּדִים, שֶׁמֶּנְדֶלִי־מוֹכֵר־סְפָרִים מָצָא אוֹתָם בְּכִסְלוֹן, בְּבַּטָּלוֹן560. וְעַד הַיּוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי רָחוֹק הַיּוֹם מֵהַחַיִּים הָהֵם וּמֵהַסִּפְרוּת הָעַתִּיקָה, אֲנִי מַרְגִּישׁ יוֹתֵר קִרְבָה נַפְשִׁית אֶל הַחַיִּים הָהֵם וְאֶל הַסִּפְרוּת הָעַתִּיקָה: הַתַּנַ"ךְ, הַתַּלְמוּד, הַמִּדְרָשׁ, הַזֹּהַר וְכוּ', מֵאֲשֶׁר אֶל הַחַיִּים בַּדּוֹר הַזֶּה, מִלְּבַד כַּמוּבָן, חַיֵּי הָעֲבוֹדָה, וְאֶל הַסִּפְרוּת הַחֲדָשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי בְּכָל אֹפֶן קוֹרֵא אוֹתָהּ וְיֵשׁ לִי עִמָּה אוּלַי גַם יוֹתֵר נְקֻדּוֹת מְשֻׁתָּפוֹת, שִׁתּוּף חִיּוּנִי. וְלֹא שֶׁאֵינֶנִּי רוֹאֶה אֶת הַצְּלָלִים שֶׁבַּחַיִּים הָהֵם וְשֶׁבַּסִּפְרוּת הַהִיא וְאֶת הַנְּגָעִים אֲשֶׁר בְּבֵית יִשְׂרָאֵל שֶׁל הַדּוֹר הַהוּא, אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם לֹא פָּחוֹת, אִם לֹא יוֹתֵר, מִכָּל הָרוֹאִים, כִּי אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם מִתּוֹךְ עֶצֶם עַצְמוּתִי, אֲבָל הִיא הַנּוֹתֶנֶת561, הַצְּלָלִים – צְלָלַי562, אֶת נַפְשִׁי הֵם מַחְשִׁיכִים, אֲבָל אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם לֹא לְאוֹרָם שֶׁל אֲחֵרִים563, כִּי אִם לְאוֹרָה הָעַצְמִי שֶׁל נַפְשִׁי, לְאוֹתוֹ הָאוֹר שֶׁהֵאִירוּ בִּי אוֹתָהּ הַסִּפְרוּת הָעַתִּיקָה וְאוֹתָם הַחַיִּים עַל פִּי אוֹתָהּ הַסִּפְרוּת עִם אוֹתָן הַנְּפָשׁוֹת שֶׁחָיוּ אוֹתָם הַחַיִּים.
(מכתבים תר"ס ה)
רָחוֹק אֲנִי מִן הַדֵּעוֹת הַסּוֹצִיאָלִיּוֹת בְּצוּרָתָן שֶׁיֵּש לָהֶן בִּזְמַנֵּנוּ כִּרְחוֹק הַיַּהֲדוּת מִמַּטֶּרִיאָלִיּוּת564, וְרָחוֹק אֲנִי מִמִּלְחֶמֶת הַמִּפְלַגּוֹת בְּמוּבָנָהּ הַפְּרוֹלֶטָרִי565 כִּרְחוֹק רוּחַ יִשְׂרָאֵל מִקִּנְאָה וְשִׂנְאָה.
(תשובת פועל א)
אֲנִי לֹא הָיִיתִי נִכְנָס לְהִסְתַּדְּרוּת “פּוֹעֲלֵי צִיּוֹן” גַּם בְּצוּרָתָהּ הַחֲדָשָׁה, לוּ אֲפִלּוּ הָיִיתִי נִשְׁאָר יְחִידִי. דַּוְקָא עַכְשָׁו יֵשׁ טַעַם וְיֵשׁ רַעְיוֹן לְקִיּוּמוֹ שֶׁל “הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר”. אֲבָל, כְּמוּבָן, שֶׁל “הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר” בְּצוּרָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, בְּלִי כָּל תַּעֲרֹבֶת שֶׁל סוֹצִיאָלִיּוּת, יוֹתֵר נָכוֹן שֶׁל סוֹצִיאָלִסְטִיּוּת.
(לחברי ברוח המנוצחים א )
“לְאַחְדוּת הָעֲבוֹדָה”, בְּאוֹתָהּ הַצּוּרָה שֶׁמַּצִּיעִים אוֹתָהּ הַמַּצִּיעִים, זֹאת אוֹמֶרֶת בְּלָשׁוֹן פְּשׁוּטָה, לִכְנִיסָה לְהִסְתַּדְּרוּת “פּוֹעֲלֵי צִיּוֹן” אֲנִי מִתְנַגֵּד בְּהֶחְלֵט, אִם כִּי הָיִיתִי רוֹצֶה מְאֹד בְּהִתְאַחְדוּת אֲמִתִּית, בְּהִתְאַחְדוּת עַל בָּסִיס לְאֻמִּי מִבְּלִי תַּעֲרֹבֶת שֶׁל סוֹצִיאָלִיּוּת.
(מכתבים תרע"ט ה)
מַה יַעֲשֶׂה עָנִי מִמַּעַשׂ566 כָּמוֹנִי, אֲשֶׁר בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַצִּבּוּר בְּתוֹךְ הַבִּצָּה הוּא רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ עִמָּהֶם בַּבִּצָּה?
(מכתבים תרע"ח ה)
אֲנִי בְּעַצְמִי אֵינֶנִּי עַסְקָן צִבּוּרִי, אֵינֶנִּי אִישׁ מַעֲשִׂי.
(מכתבים תרפ"ב ה)
אֲנִי מַרְגִּישׁ צֹרֶךְ לִכְתֹּב – וְזֶה בְּעֵינַי הָאוֹת הַיּוֹתֵר נֶאֱמָן כִּי הַדְּבָרִים צְרִיכִים לְהֵאָמֵר.
(מכתבים תרע"ז ה)
הָיִיתִי שָׂמֵחַ מְאֹד, לוּ הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִקָּרֵא שְׁמִי עַל הַתִּרְגּוּם כְּלָל. אֵינֶנִּי רוֹאֶה בַּמֶּה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת מְחֻיֶּבֶת לְזַכּוֹת אוֹתִי567 יוֹתֵר מֵעֲבוֹדָתִי לְמָשָׁל בַּפַּרְדֵּס.
(מכתבים תרע"א ה)
לְהַעְתִּיק עַל יְדֵי אֲחֵרִים אֵינֶנִּי נוֹהֵג, כִּי בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מַעְתִּיק דָּבָר מִשֶּׁלִּי, אֲנִי מוֹצֵא מָקוֹם לְתִקּוּנִים.
(מכתבים תרע"ח ה)
אֵיזוֹ נְשָׁמָה מוּזָרָה נָתַן בִּי אֱלֹהִים, שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת דַּוְקָא אֶל הָאָדָם, אֶל נֶפֶשׁ הָאָדָם, נִמְשֶׁכֶת וְנִכְוָה568 אוֹ נִקְפֵּאת מִקֹּר. יֵשׁ שֶׁנִּדְמֶה לְךָ: הִנֵּה הָאָדָם, הִנֵּה הַנֶּפֶשׁ, אֲבָל דַּי בְּדִבּוּר אֶחָד, בְּמִלָּה אַחַת, בְּמַבָּט אֶחָד, בִּתְנוּעָה אַחַת – וְאַתָּה רוֹאֶה תְּהוֹם בֵּין נַפְשְׁךָ וּבֵין הַנֶּפֶשׁ הַהִיא, וְאַתָּה נוֹפֵל לְתוֹךְ הַתְּהוֹם, נוֹפֵל וְנִשְׁבָּר כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר.
(מכתבים תרע"ד ה)
מִצִּדִּי אֲנִי אֵין בִּכְלָל מְנִיעָה לְהִתְקָרְבוּת עִם בְּנֵי אָדָם, אֵין בְּנַפְשִׁי מְחִיצָה אוֹ חֲצִיצָה בִּפְנֵי כָּל נֶפֶשׁ אָדָם, וְאוּלַי גַם בִּפְנֵי כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲבָל אֲנִי מַרְגִּישׁ מְאֹד מְאֹד כָּל חֲצִיצָה קַלָּה שֶׁבְּקַלּוֹת שֶׁבְּנֶפֶשׁ אַחֶרֶת בְּיַחַס אֵלָי.
(מכתבים תרפ"א ה)
אֲנִי אוֹהֵב כָּל כַּךְ לִשְׁמֹעַ דְּפִיקוֹת לְבָבוֹת חַיִּים, עֵרִים, דְּפִיקוֹת שׁוֹנוֹת בְּטַעַם הַקּוֹל, בְּצִבְעוֹ, בְּמִזְגּוֹ, וּמִמֶּרְחַקִּים וּמַמַּעֲמַקִּים שׁוֹנִים, כְְּשֶׁהֵן מִצְטָרְפוֹת וּמִתְאַחֲדוֹת לְהַרְמוֹנִיָּה אַחַת עֶלְיוֹנָה. זוֹהִי בְּעֵינַי הַמּוּסִיקָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁאֵין עֶלְיוֹנָה מִמֶּנָּה וְשֶׁאֵין דֻּגְמָתָהּ אֶלָּא בְּמוּסִיקָה שֶׁל בְּרָן־יַחַד569 שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.
(מבחוץ ב)
יְהוּדִי אֲנִי, בֶּן הָאֻמָּה, שֶׁיָּצְרָה אֶת “מוּסַר הָעֲבָדִים”570, וּקְרוֹבָה לִי נֶפֶשׁ הָ“עֶבֶד”, נֶפֶשׁ הַ“קָּטָן” וְהַקָּטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים אוּלַי לֹא פָּחוֹת מִן הַנֶּפֶשׁ הַגְּדוֹלָה, כִּי קְרוֹבָה לִי נֶפֶשׁ הָאָדָם וּקְרוֹבָה לִי נֶפֶשׁ כָּל חָי. וּבִכְלַל זָרָה לִי וְאֵינֶנִּי סוֹבֵל אֶת כָּל אוֹתָהּ הַחֲלֻקָּה שֶׁמְּחַלְּקִים אֶת בְּנֵי הָאָדָם לְהָמוֹן וְלִבְנֵי עֲלִיָּה, לְאֵיזוֹ “נַסְיוּבָה” וּלְאֵיזוֹ “שַַׁמֶּנֶת” הַמַּשְׁרָה שְׁכִינָתָהּ571 עַל גַּבֵּי הַ״נַּסְיוּבָה".
(פתרון לא רציונלי א )
אֵין לְךָ דָבָר, שֶׁאֲנִי מוֹצֵא בּוֹ סַעַד רוּחָנִי, שֶׁאֲנִי מוֹצֵא בּוֹ כֹּחַ לָשֵׂאת אֶת יִסּוּרֵי נַפְשִׁי, כְּמוֹ הִתְגַּלּוּת לֵב סוֹבֵל יִסּוּרִים. כְּשֶׁאֲנִי מִתְאַמֵּץ לְהָרִים אֶת חֲבֵרִי, אֲנִי מִתְרוֹמֵם גַּם בְּעַצְמִי, בְּלִי זֶה יוֹתֵר קָשֶׁה לְהִתְרוֹמֵם.
(מכתבים תרע"ד ה)
זֶה כְּלַל גָּדוֹל בְּיָדִי: אִם אֲנִי מִצְטָעֵר עַל מִגְרְעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרִי, מֻתָּר לִי גַם לְהַבִּיעָם לוֹ, כַּמוּבָן בְּצוּרָה רְצוּיָה, בְּצוּרָה שֶׁהַצַּעַר בְּעַצְמוֹ יְצַיֵּר לוֹ572, וְאִם לֹא – אָסוּר.
(מכתבים תרע"ט ה)
אֲנִי רוֹאֶה וְנוֹכַח יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כִּי הַנֶּפֶשׁ הַיְחִידָה נִשְׂגָּבָה מִמֶּנִּי573, כִּי הַנֶּפֶשׁ הַיְחִידָה הִיא בִּשְׁבִילִי “הַקְּעָרָה שֶׁבַּשָּׁמַיִם”574, וּבְעַל כָּרְחִי, מִתּוֹךְ כְּאֵב לֵב וּמִתּוֹךְ נֶפֶשׁ פְּצוּעָה, אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִי מִפְלָט בְּתוֹךְ הַטֶּבַע, בְּתוֹךְ דְּבָרִים לְרַבִּים575, בְּתוֹךְ עַצְמִי. זֶה הַמָּקוֹם הַיְחִידִי שֶׁאֲנִי מוֹצֵא בּוֹ תַּנְחוּמִים מִכָּל מַה שֶּׁאֲנִי סוֹבֵל בְּחֶבְרַת הָאָדָם.
(מכתבים תרע"ד ה)
אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַאֱמֶת וּמְכַבֵּד אֶת אִישׁ הָאֱמֶת וְאֶת יַחַס הָאֱמֶת – דּוֹחֶה אוֹתִי רַק יַחַס מְזֻיָּף וַאֲפִלּוּ בַּצּוּרָה הַיּוֹתֵר יָפָה.
(מכתבים תרע"ט ה)
נַפְשִׁי הָעֲלוּבָה מְבַקֶּשֶׁת אֶת הָאֱמֶת, הָאֱמֶת הַהֶגְיוֹנִית, הַנַּפְשִׁית וְהָאֱמֶת שֶׁבַּחַיִּים – וְאֶת הַטֹּהַר הִיא מְבַקֶּשֶׁת, טֹהַר כְּעֶצֶם הַשָּׁמַיִם וְְאֱמֶת כְּעֶצֶם הַחַיִּים, כְּעֶצֶם הַאֵין־סוֹף. אֶת הַיֹּפִי אֵין עֲלוּבָה זוֹ מְבַקֶּשֶׁת אוֹ אֵינָהּ יוֹדַעַת לְבַקֵּשׁ, וּכְשֶׁהִיא רוֹאָה, כַּמָּה כִּעוּר פְּנִימִי, עָמֹק יֵשׁ לִפְעָמִים בְּמַה שֶּׁמַּעֲרִיצֵי הַיֹּפִי קוֹרְאִים לוֹ יֹפִי, אִם רַק צוּרָתוֹ דֵי יָפָה576, הִיא כִּמְעַט שׂוֹנְאָה אֶת הַיֹּפִי.
(מכתבים תרע"ד ה)
הַשִּׂנְאָה אֵינָהּ בְּעֵינַי כֹּחַ מְיֻחָד, וּבִכְלַל אֵינָהּ בְּעֵינַי כֹּחַ. אֲנִי שׂוֹנֵא אֶת הַשִּׂנְאָה, בֵּין בְּעַצְמִי בֵּין בַּאֲחֵרִים.
(מכתבים תרע"ד ה)
מִטִּבְעִי אֵינֶנִּי מִן הַמִּתְיָאֲשִׁים.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
אֵין אֱמוּנָתִי רַבָּה בְּכֹחָם שֶׁל דְּבָרִים577.
אֵינֶנִּי אוֹהֵב וְאֵינֶנִּי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאֵינֶנִּי מֻכְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ כְּתִקּוּנוֹ.
(מכתבים תרע"ט ה)
אֲנִי אוֹהֵב בִּקֹּרֶת קָשָׁה, מַחְמִירָה כְּמוֹ רַב מִן הַמַּחְמִירִים בְּדִינֵי חָמֵץ בְּפָסַח.
(מכתבים תרע"א ה)
הָרוֹצִים לְכַבְּדֵנִי – יְכַבְּדוּנִי בִּשְׁתִיקָה. לְפָחוֹת שָׁנָה אַחַת לֹא יְדַבְּרוּ וְלֹא יִכְתְּבוּ עָלַי כְּלוּם. לְאַחַר שָׁנָה – מֵילָא! זֶה כְּבָר יִהְיֶה דָּבָר שֶׁנִּתְיַשֵּׁן. יְדַבְּרוּ בִּי כְּמוֹ שֶׁמְּדַבְּרִים בְּדָבָר שֶׁנִּתְיַשֵּׁן. בְּמַה שֶׁכָּתַבְתִּי צָרִיךְ לְדַבֵּר, רַק אִם נִשְׁאַר בָּהֶם וּבְאוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁנִּשְׁאַר בָּהֶם עוֹד עֵרֶךְ חַי, כְּלוֹמַר לֹא עֵרֶךְ סִפְרוּתִי אוֹ פּוּבְּלִיצִיסְטִי, כִּי אִם עֵרֶךְ חִיּוּנִי בִּשְׁבִיל הַחַיִּים הַמִּתְחַדְּשִׁים.
(מכתבים תרע"א ה)
עַל עַצְמוֹ: מלואים
אֲנִי אֵינֶנִּי אִישׁ־מַעֲשֶׂה וְכִמְעַט שֶׁנִּתְיָאַשְׁתִּי מִלְּהָבִין לְכָל־עָמְקָהּ אֶת לְשׁוֹנָם שֶׁל אַנְשֵׁי־הַמַּעֲשֶׂה. אֵיזוֹ חֻלְשָָּׁה אוֹ אֵיזֶה כֹבֶד יֵשׁ בְּמֹחִי, שֶׁאֵינִי מֵבִין אֶלָּא דְבָרִים כַּהֲוָיָתָם, כִּפְשׁוּטָם, כְּמַשְׁמָעָם. לְטַיֵּל בַּפַּרְדֵּס שֶׁל עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה אֵינֶנִּי מְסֻגָּל בְּשׁוּם אֹפֶן.
(פתרון רציונלי א)
בְּכָל מַה שֶּׁאֲנִי כוֹתֵב בִּשְׁבִיל הַדְּפוּס אֲנִי דוֹרֵשׁ תָּמִיד יַחַס שֶׁל מִדַּת הַדִִּין וְלֹא שֶׁל מִדַּת הָרַחֲמִים אוֹ שֶׁל כָּבוֹד. לְהֵפֶךְ, בְּיַחַס אַחֵר, לֹא שֶׁל מִדַּת הַדִּין, אֲנִי רוֹאֶה עֶלְבּוֹן.
(מכתבים תרפ"א ה)
אֲנִי אֵינֶנִּי אוֹהֵב בִּרְכַּיִם כּוֹרְעוֹת אֲפִלּוּ לְפָנַי, וְאוּלַי לְפָנַי עוֹד יוֹתֵר קָשֶׁה לִי לִרְאוֹת.
(מכתבים תרע"ד ה)
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַצִּיּוֹנוּת
1. זְכוּתֵנוּ בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל
עַל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָנוּ שְׁטָר כָּזֶה שֶׁכֹּחוֹ לֹא פָסָק עַד הַיּוֹם וְלֹא יִפְסַק לְעוֹלָם – הֲלֹא הוּא הַתַּנַּ“ךְ, וְלֹא בְּאוֹתוֹ הַמּוּבָן שֶׁבַַּתַּנַּ”ךְ הֻבְטְחָה זְכוּתֵנוּ עַל אַרְצֵנוּ, כִּי אִם בְּאוֹתוֹ הַמּוּבָן שֶׁאֲנַחְנוּ בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל יָצַרְנוּ אֶת הַתַּנַּ“ךְ, וְלֹא רַק אֶת הַתַּנַּ”ךְ, גַּם הָאֶבַנְגֶּלִּיּוֹן578, כַּמָּה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹנוֹת דָּתִיִּים וּמוּסָרִיִּים, כַּמָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְבָרִים זָרִים לְרוּחֵנוּ – בְּתוֹר יְצִירָה דָתִית וּמוּסָרִית אֵין לְשָׁלְלוֹ מֵאִתָּנוּ, כֻּלוֹ יָצָא מִתּוֹכֵנוּ וְנִבְרָא בְתוֹכֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁאֵין לִשְׁלוֹל מֵאִתָּנוּ גַּם אֶת הַמְחוֹקֵק579, כְּשֵׁם שֶׁאֵין שׁוֹלְלִים אֶת סוֹקְרָטֶס580 מֵהַיְּוָנִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם דָּנוּהוּ לְמִיתָה וֶהֱמִיתוּהוּ.
(מכתבים מא"י ב)
זְכוּת זוֹ הַבָּאָה מִכֹּחַ הַתַּנַּ“ךְ יֵשׁ לִתְבּוֹעַ בַּכֹּחַ שֶׁל הַתַּנַּ”ךְ, זֹאת אוֹמֶרֶת, בְּהִתְעוֹרְרוּת־רוּחַ עֶלְיוֹנָה, בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ וּמְאֹד581, וְלֹא בְּכֹחַ שֶׁל שְׁקָלִים, שֶׁל פּוֹלִיטִיקָה וְשֶׁל חֶשְׁבּוֹנוֹת מִסְחָרִיִּים.
(מכתבים מא"י ב)
יֵשׁ לָנוּ זְכוּת הִיסְטוֹרִית עַל הָאָרֶץ, וְהַזְּכוּת הַזֹּאת נִשְׁאֲרָה בְּיָדֵינוּ, כָּל זְמָן שֶׁכֹּחַ־חַיִּים־וִיצִירָה אַחֵר לֹא קָנָה אוֹתָהּ קִנְיָן שָׁלֵם. אַרְצֵנוּ, שֶׁהָיְתָה לְפָנִים “אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ”, בְּכָל אֹפֶן מֻכְשֶׁרֶת לְתַרְבּוּת גְבֹהָה, נִשְׁאֲרָה שׁוֹמֵמָה, עֲנִיָּה מִכָּל הָאֲרָצוֹת הַתַּרְבּוּתִיּוֹת וְגַם רֵיקָה – זֶהוּ כְעֵין אִשּׁוּר זְכוּתֵנוּ עַל הָאָרֶץ, כְּעֵין רֶמֶז, כִּי הָאָרֶץ מִחַכָּה לָנוּ.
(עבודתנו מעתה ב)
זְכוּתֵנוּ עַל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל קַיֶּמֶת כָּל עוֹד אָנוּ קַיָּמִים, כָּל עוֹד קַיֶּמֶת בְּתוֹכֵנוּ הַשְּׁאִיפָה לִיצוֹר אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה אֲשֶׁר לֹא נוֹצְרָה וְגַם לֹא תִוָּצֵר בִּידֵי אֲחֵרִים.
(מכתבים מא"י ב)
הָאָרֶץ הִיא שֶׁלָּנוּ כָּל זְמָן שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל הוּא חַי וְלֹא שָׁכַח אֶת אַרְצוֹ.
(פתרון לא רציונלי א)
הָאָרֶץ תִּהְיֶה שַׁיֶּכֶת לְאוֹתוֹ הַצַּד הַמְסֻגָּל יוֹתֵר לִסְבֹּוֹל עָלֶיהָ וְלַעֲבוֹד עָלֶיהָ וְאַף יִסְבֹּל עָלֶיהָ יוֹתֵר וְיַעֲבֹד יוֹתֵר.
(פתרון לא רציונלי א)
זְכוּתֵנוּ עַל הָאָרֶץ, כֹּחַ קִנְיָנֵנוּ בָהּ הוּא רַק בַּעֲבוֹדָתֵנוּ, שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹבְדִים אֶת אַדְמָתָהּ.
(על עניני העבודה ב)
הַקֶּשֶׁר הַזֶּה שֶׁל הִשְׁתַּתְּפוּתֵנוּ בִיצִירָה עִם אַדְמַת הָאָרֶץ וְעִם טֶבַע הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ כְאִלּוּ מְחַדְּשִׁים אֶת פְּנֵי הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ כְּאִלּוּ מְחַדֶּשֶׁת אֶת רוּחֵנוּ – הַקֶּשֶׁר הַזֶּה הוּא קֶשֶׁר־שֶׁל־קַיָּמָא שֶׁאֵין קַיָּם מִמֶּנּוּ. וְהַדָּבָר הַזֶּה הוּא גַם הַהוֹכָחָה הַיּוֹתֵר נֶאֱמָנָה וְהַיּוֹתֵר נִמְרָצָה עַל הִתְקַיְּמוּת זְכוּתֵנוּ הַהִסְטוֹרִית עַל הָאָרֶץ עַד הַיּוֹם בְּיָדֵינוּ וְלֹא בִּידֵי שְׁכֵנֵינוּ, שֶׁהֵם לֹא הִתְקַשְּׁרוּ בָהּ בְּקֶשֶׁר חַי וְקַיָּם כָּזֶה, שֶׁהֵם לֹא יָצְרוּ בָהּ מְאוּמָה וְלֹא נִתְחַדְּשׁוּ עַל יָדֶיהָ בִמְאוּמָה.
אֵין אֲנַחְנוּ תוֹבְעִים מִן הָעַמִּים זְכֻיּוֹת מְיֻחָדוֹת, אֲנַחְנוּ תוֹבְעִים מֵהֶם זְכֻיּוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת, אֶת הַזְּכֻיּוֹת שֶׁהֵם שָׁלְלוּ אוֹתָן מִמֶּנּוּ, וְקֹדֶם כֹּל אֶת הַזְּכוּת לִהְיוֹת עָם עוֹבֵד וְיוֹצֵר. חוֹבָה מוּסָרִית עֲלֵיהֶם לַעֲזוֹר לָנוּ בְהַשְׁפָּעָתָם לְהָשִׁיב לָנוּ אֶת אַרְצֵנוּ, כַּמּוּבָן, מִבְּלִי אֲשֶׁר נִדְחֹק אֶת רַגְלֵי הַיּוֹשְׁבִים בָּהּ מֵהָעָם הָעֲרָבִי וַאֲחֵרִים, וְחוֹבָה עֲלֵיהֶם לָתֵת לִבְנֵי עַמֵּנוּ הַיּוֹשְׁבִים בְּאַרְצוֹתֵיהֶם לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה שֶׁל יְצִירָה, בְיִחוּד לַעֲבוֹד אֶת הָאֲדָמָה וְלִחְיוֹת עַל הָעֲבוֹדָה. וְאֵין לַחֲשׁוֹשׁ, שֶׁמָּא הַקֶּשֶׁר אֶל הָאֲדָמָה בְאַרְצוֹת הָעַמִּים יְנַתֵּק בְּנֶפֶשׁ בְּנֵי הָעָם אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁבֵּינָם וּבֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. עָם חַי וְעוֹבֵד עָשׂוּי לִהְיוֹת יוֹנֵק מִשָּׁרְשׁוֹ – וְהַשֹּׁרֶשׁ הוּא בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. עַם יִשְׂרָאֵל הַחַי יִהְיֶה קָשׁוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי תִהְיֶה תָמִיד הַשְׁפָּעָה הֲדָדִית בֵּין הַשֹּׁרֶשׁ וְהָעֲנָפִים, בֵּין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָעָם אֲשֶׁר בְּיֶתֶר הָאֲרָצוֹת. וְגַם בֵּין עַם יִשְׂרָאֵל וּבֵין יֶתֶר הָעַמִּים תִּהְיֶה הַשְׁפָּעָה הֲדָדִית בְּרוּרָה. וּבִהְיוֹת לָנוּ עַצְמוּת חַיָּה, עוֹבֶדֶת וְיוֹצֶרֶת, נָבִין יוֹתֵר גַּם אֶת הָאֲחֵרִים וְנָבִיא בְרָכָה לַאֲחֵרִים. וְלֹא בְרָכָה בְתוֹרַת נְדָבָה, כִּי אִם בְּרָכָה בִשְׂכַר בְּרָכָה, בְּרָכָה הֲדָדִית.
זְכוּתֵנוּ עַל אַרְצֵנוּ הִיא כְאָז כֵּן עַתָּה בַמֶּה שֶׁהָאָרֶץ וְכָל הַחַיִּים בָּהּ זוֹכִים עַל יָדֵינוּ. אֲנַחְנוּ בָרָאנוּ לְטֶבַע אַרְצֵנוּ נִיב־שְׂפָתַיִם וְאָמַרְנוּ: אָדָם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים. וְהַמַּאֲמָר הַזֶּה עָשָׂה אֶת שֶׁלּוֹ בְחַיֵּי הָאֱנוֹשׁוּת, בַּמַּאֲמָר הַזֶּה נִבְרָא עוֹלָם מָלֵא. בָּזֶה קָנִינוּ אֶת זְכוּתֵנוּ עַל הָאָרֶץ, זְכוּת שֶׁלֹּא תִבָּטֵל לְעוֹלָם, כָּל עוֹד לֹא בָטֵל הַתַּנַ"ךְ וְכָל הַתָּלוּי בוֹ. עַתָּה אֲנַחְנוּ בָאִים לִבְרֹא לְטֶבַע זֶה הַחַי בָנוּ נִיב חָדָשׁ וְאוֹמְרִים: עָם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, וְגַם הַמַּאֲמָר הַזֶּה יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ, יַעֲשֶׂה יוֹתֵר מִכָּל כֹּחַ אֶגְרוֹף וּמִכָּל פּוֹלִיטִיקָה.
זְכוּתֵנוּ בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: מלואים
2. קַרְקַע וּגְאֻלָּתָהּ
דֶּרֶךְ עֲבוֹדַת הַיִּשּׁוּב בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל מֻתְנֵית582 וְקַיֶּמֶת בַּמִּלִּים הָאֲחָדוֹת הָאֵלֶּה: גְאֻלַּת הָאֲדָמָה עַל יְדֵי תְחִיַּת הַמִּתְיַּשְּׁבִים עָלֶיהָ, כְּלוֹמַר, כָּל חֶלְקַת אֲדָמָה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל נֶחְשֶׁבֶת לִגְאֻלָּה בַּמּוּבָן הַלְאֻמִּי רַק בְּאוֹתָהּ הִמִּדָּה, שֶׁהִיא הֵבִיאָה לִידֵי תְּחִיָּה אֶת הַמִּתְיַשֵּׁב עָלֶיהָ. וְכֵן לְהֵפֶךְ: כָּל מִתְיַשֵּׁב בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל נֶחְשָׁב לְשָׁב לִתְחִיָּה, לְחַי בַּמּוּבָן הַלְאֻמִּי רַק בְּאוֹתָהּ הִמִּדָּה, שֶׁהוּא מֵבִיא אֶת הָאֲדָמָה לִידֵי גְאֻלָּה לְאֻמִּית עַל יְדֵי עַצְמוֹ.
(הקונגרס א)
אֲדָמָה לְאֻמִּית וַעֲבוֹדָה לְאֻמִּית – רוֹאִים אֲנַחְנוּ אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵן שְׁנֵי צְדָדִים הַמַּשְׁלִימִים זֶה אֶת זֶה שֶׁל דָּבָר אֶחָד: הַלְאָמַת הָאָרֶץ וְהַאֲרָצַת הָאֻמָּה583.
(מקוצר רוח א)
אֵין אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל מָקוֹם לְקִנְיָן פְּרָטִי עַל הָאֲדָמָה וּלְבַעֲלֵי־אֲחֻזּוֹת.
(על עניני העבודה ב)
“לִי הָאָרֶץ”584 הוּא יוֹתֵר מֵהַלְאָמַת הַקַּרְקָע. כָּל אָדָם בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא נִמְצָא עַל הָאָרֶץ יֵשׁ לוֹ אוֹתוֹ הַקִּנְיָן בָּעוֹלָם, אוֹתָן הַזְּכֻיּוֹת שֶׁיֵּשׁ לְכָל הָאֲחֵרִים, כָּל עוֹד אֵין הוּא דוֹחֵק בֶּאֱמֶת אֶת רַגְלֵי אֲחֵרִים.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
מַשְׁלִימִים אֲנַחְנוּ עִם רְכִישַׁת אֲדָמָה עַל יּדֵי יְחִידִים, מִפְּנֵי שֶׁלְּפִי שָׁעָה אֵין דֵּי כֶסֶף בַּקֻּפָּה הַלְאֻמִּית. אֲבָל בְּשׁוּם פָּנִים אֵינֶנּוּ רַשָּׁאִים לְבַקֵּשׁ אֶמְצָעִים לִמְשׁוֹךְ הֵנָּה אֶת הַקַּפִּיטַל הַפְּרָטִי, לְהַכְשִׁיר אֶת הַקַּרְקָע לִצְמִיחָתוֹ וּלְהִתְפַּתְּחוּתוֹ וּלְטַפֵּל בְּהַמְצָאַת פּוֹעֲלִים בִּשְׁבִילוֹ.
(מקוצר רוח א)
אֵין לִגְאוֹל אֶת הָאָרֶץ בְּלִי תְחִיַּת הָעָם וְאֵין תְּחִיַּת הָעָם בְּלִי גְאֻלַּת הָאָרֶץ. רְכִישַׁת הָאֲדָמָה בְּכֶסֶף אֵינָהּ עוֹד גְּאֻלָּתָהּ בַּמּוּבָן הַלְאֻמִּי, כָּל זְמָן שֶׁהִיא אֵינָהּ נֶעֱבֶדֶת בִּידֵי יְהוּדִים, וּתְחִיַּת הָעָם לֹא תְצֻיַּר בְּלִי עֲבוֹדַת הָאֲדָמָה וּבִנְיַן הַיִּשּׁוּב עַל יְדֵי יְהוּדִים. הָעֲבוֹדָה הָעִבְרִית הִיא יְסוֹד הַתְּחִיָּה הַלְאֻמִּית, כְּשֵׁם שֶׁהִיא יְסוֹד לִגְאֻלַּת הָאָרֶץ הַלְאֻמִּית. הָעוֹבֵד מַנִּיחַ יְסוֹד תְּחִיַּת הָאֻמָּה עַל יְדֵי תְחִיַּת עַצְמוֹ, כִּי הָעֲבוֹדָה מְשִׁיבָה אוֹתוֹ לִתְחִיָּה.
(מכתבים תרע"ב ה)
אֵין בִּשְׁבִילֵנוּ קֶצֶב585 לִמְחִיר הָאֲדָמָה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל: כַּמָּה שֶׁהִיא תַעֲלֶה – הִיא שֹׁוָה לָנוּ.
(עבודתנו מעתה ב)
קַרְקַע וּגְאֻלָּתָהּ: מלואים
אִם בְּקֶרֶב עָם חַי הַקַּרְקַע וּמַכְשִׁירֵי הָעֲבוֹדָה מָלְאָמִים הַלְאָמָה רִשְׁמִית אוֹ לֹא – הָעֲבוֹדָה הִיא אֶצְלָם תָּמִיד לְאֻמִּית, תָּמִיד עוֹבְדִים אֶת הָאֲדָמָה וְעוֹשִׂים אֶת הַתַּעֲשִׂיָּה בְּנֵי הָעָם, הָאִכָּרִים וְהַפּוֹעֲלִים הֵם תָּמִיד שֶׁלּוֹ, וּמִמֵּילָא הַקַּרְקַע וְהַתַּעֲשִׂיָּה הֵם בְּכֹחַ, אִם לֹא בְּפֹעַל, תָּמִיד לְאֻמִּיִּים. אוּלָם אֲנַחְנוּ, שֶׁאֵין לָנוּ אִכָּרִים וְלֹא פוֹעֲלִים, אוֹ שֶׁפּוֹעֲלֵינוּ עוֹלִים יוֹתֵר מִדַּי בְיֹקֶר בִּשְׁבִיל עֲסָקִים הָעוֹמְדִים עַל נִצּוּל, אִם אֲנַחְנוּ לֹא נַעֲמִיד אֶת בִּנְיָנֵנוּ הַלְּאֻמִּי מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ עַל הַלְאָמַת הַקַּרְקַע וְהַתַּעֲשִׂיָּה, לֹא תִהְיֶה לָנוּ אִכָּרוּת שֶׁלָּנוּ וְלֹא תַּעֲשִׂיָּה שֶׁלָּנוּ.
(החיים ועבודת החיים לאורה של הדעה)
לַעֲבוֹד אֶת הָאֲדָמָה חַיָּב בְּעִקָּר מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֲדָמָה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מִי שֶׁמִּתְפַּרְנֵס מִן הָאֲדָמָה חַיָּב לַעֲבוֹד הוּא וּבְנֵי בֵיתוֹ אִם בַּעַל מִשְׁפָּחָה הוּא; רַק מִתּוֹךְ שֶׁיֵּשׁ לְהָבִיא בְחֶשְׁבּוֹן, כִּי לֹא תָמִיד מַסְפִּיקָה עֲבוֹדַת בַּעַל־הָאֲדָמָה וּבְנֵי בֵיתוֹ, בְּיִחוּד לֹא מַסְפִּיקָה לְפִי שָׁעָה, בְּעוֹד אֵין הַדָּבָר מְסֻדָּר לְפִי הַדְּרִישָׁה הָעִקָּרִית, יֵשׁ לְהַרְשׁוֹת לוֹ לְבַעַל הָאֲדָמָה לְפִי שָׁעָה לַעֲבוֹד גַּם בִּידֵי אֲחֵרִים, וּמוּבָן מֵאֵלָיו, בִידֵי יְהוּדִים. לֹא מַעֲמָד שֶׁל פּוֹעֲלִים חַקְלָאִים עִבְרִים וְלֹא מַעֲמָד שֶׁל פּוֹעֲלִים עִבְרִים בִּכְלָל בָּאִים לִבְרֹא, כִּי אִם קֹדֶם כֹּל אִכָּרִים עִבְרִים וְאַחֲרֵי כֵן יוֹצְרֵי־תַּעֲשִׂיָּה עִבְרִים, כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד אֶת אַדְמָתוֹ בְעַצְמוֹ וּבִבְנֵי בֵיתוֹ – אֵינוֹ אִכָּר.
(על עניני העבודה ב)
לֹא רַק הַקַּרְקַע, כִּי־אִם גַּם כָּל מַכְשִׁירֵי הָעֲבוֹדָה הַגְּדוֹלָה וְהַיְצִירָה: בָּתֵּי הַחֲרֹשֶׁת, מְסִלּוֹת הַבַּרְזֶל וְכַדּוֹמֶה צְרִיכִים לִהְיוֹת לְאֻמִּיִּים. זוֹהִי הַדְּרִישָׁה הַיְסוֹדִית, שֶׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים לַעֲמוֹד עָלֶיהָ בְכָל תֹּקֶף וּבְכָל חֹמֶר הַדִּין, בְּלִי וִתּוּרִים וּבְלִי פְּשָׁרוֹת כָּל שֶׁהֵם. זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת הָעִקָּר הַיְסוֹדִי גַם בַּהִסְתַּדְּרוּת הַכְּלָלִית שֶׁל כָּל יְהוּדֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהִתְנַגֵּד בְּכָל תֹּקֶף, לְהִלָּחֵם בְּכָל כֹּחֵנוּ נֶגֶד קִנְיָן פְּרָטִי עַל הַקַּרְקַע וְעַל מַכְשִׁירֵי הָעֲבוֹדָה. בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
(עבודתנו מעתה ב)
לֹא כָל שַׁעַל אֲדָמָה הַנִּקְנֶה בְכֶסֶף עַל יְדֵי פְרָט זֶה אוֹ אַחֵר לְשֵׁם עֵסֶק אוֹ לְשֵׁם מִצְוָה הוּא עִקָּר וְלֹא זֶה עִקָּר, כִּי פְרָט זֶה אוֹ אַחֵר יִחְיֶה דַוְקָא עַל עֲמַל הַיְּהוּדִים וְלֹא עַל עֲמַל נָכְרִים, אוֹ יַעֲשֶׂה עֵסֶק דַּוְקָא בַעֲמַל יְהוּדִים וְלֹא בַעֲמַל נָכְרִים, וּבִכְלָל, לֹא בַעֲלֵי הַנַחֲלָה הֵם הָעִקָּר, הַגַּרְעִין, מֶרְכַּז הַכֹּבֶד, וְהָעוֹבְדִים טְפֵלִים לָהֶם בְּתוֹר פּוֹעֲלִים, בְּתוֹר כְּלִי לְמַעֲשֵׂה הַקַּפִּיטַל שֶׁלָּהֶם. הָעִקָּר הוּא כָל שַׁעַל אֲדָמָה הַנִּגְאָל עַל יּדֵי הָאֲמָּה וּבְכֹחַ הָאֻמָּה לְשֵׁם תְּחִיַּת הָאֻמָּה, וְעִקַּר הָעִקָּרִים – כָּל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל הַנִּגְאֶלֶת עַל יּדֵי הָאֲדָמָה, הַמּוֹצֵאת אֶת תְּחִיָּתָהּ בַּעֲבוֹדָה עַל הָאֲדָמָה. לְפִי זֶה, כָּל שִׁיטַת הָעֲבוֹדָה הַיִּשׁוּבִית, שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת עַל הַיְסוֹד הַזֶּה שֶׁל הַלְאָמַת הַקַּרְקַע וְשֶׁל הָעֲבוֹדָה בְתוֹר כֹּחַ יוֹצֵר וּמְחַיֶּה, הוּא רָע, אִם כִּי לְפִי שָׁעָה רַע הֶכְרָחִי, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים, וּבְמוּבָן יָדוּעַ, אוּלַי גַם אֵינֶנּוּ רַשָּׁאִים לְהִתְנַגֵּד לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלְּפִי שָׁעָה אֵין עוֹד הַיְסוֹד, שֶׁאֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים לְהַעֲמִיד עָלָיו אֶת הַיִּשׁוּב, דֵּי אֵיתָן. אֲבָל בְּשׁוּם פָּנִים אֵין אֲנַחְנוּ רַשָּׁאִים לְהַרְחִיב אֶת דֶּרֶךְ הַשִּׁיטָה הַהִיא עַל חֶשְׁבּוֹן דֶּרֶךְ שִׁיטָתֵנוּ אָנוּ. עוֹבְדִים אֲנַחְנוּ בַמּוֹשָׁבוֹת הַקַּיָּמוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלְּפִי שָׁעָה אֵין דֵּי עֲבוֹדָה עַל אַדְמַת הַקֻּפָּה הַלְּאֻמִּית. מַשְׁלִימִים אֲנַחְנוּ עִם רְכִישַׁת אֲדָמָה עַל־יְדֵי יְחִידִים, מִפְּנֵי שֶׁלְּפִי שָׁעָה אֵין דֵּי כֶסֶף בַּקֻּפָּה הַלְּאֻמִּית.
(מקוצר רוח ג)
3. כֹּחַ הָעֲבוֹדָה
“כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִים אַחַר הַפֶּה”586
(פתרון רציונלי א)
– לָמַדְנוּ בְגָלוּתֵנוּ. אוּלָם פֹּה, בָּאָרֶץ, שֶׁכָּל כַּךְ הַרְבֵּה חָלַמְנוּ עָלֶיהָ, אֲנַחְנוּ רוֹאִים, כִּי כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִים אַחַר הַמַּעֲשֶׂה587. כָּל מְבֻקָּשֵׁנוּ בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הוּא לַעֲשׂוֹת בְּיָדֵינוּ מַמָּשׁ אֶת כָּל אוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁהֵם עוֹשִׂים588 אֶת הַחַיִּים, לַעֲשׂוֹת בְּיָדֵינוּ מַמָּשׁ אֶת כָּל הָעֲבוֹדוֹת, הַמְּלָאכוֹת וְהַמַּעֲשִׂים, מִן הַיּוֹתֵר מְחֻכָּמִים, הַיּוֹתֵר נְקִיִּים וְהַיּוֹתֵר קַלִּים עַד הַיּוֹתֵר גַּסִּים, הַיּוֹתֵר נִמְאָסִים וְהַיּוֹתֵר קָשִׁים, וּלְהַרְגִּישׁ כָּל מַה שֶּׁמַּרְגִּישׁ הָעוֹבֵד אֶת כָּל הָעֲבוֹדוֹת הָאֵלֶּה, לַחְשׁוֹב כָּל מַה שֶּׁהוּא חוֹשֵׁב, לִחְיוֹת כָּל מַה שֶּׁהוּא חַי עַל פִּי דַרְכֵּנוּ589. אָז תִּהְיֶה לָנוּ תַרְבּוּת, כִּי אָז יִהְיוּ לָנוּ חַיִּים590.
(העבודה א)
בָּאִים אֲנַחְנוּ אֶל הָעֲבוֹדָה וְאֶל הָאָרֶץ לֹא רַק עַל מְנָת לְהַקְלִיט וּלְהַצְמִיחַ צְמָחִים, לְגַדֵּל בַּעֲלֵי חַיִּים, כִּי אִם קֹדֶם כֹּל וּבְעִקָּר לְהִקָּלֵט, לִצְמוֹח, לִגְדּוֹל.
(על המועצה החקלאית ד)
אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים לִבְרֹא אֶת עַמֵּנוּ עָם עוֹבֵד וְיוֹצֵר. בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים אֶת בֵּית־הָעֲבוֹדָה־וְהַיְצִירָה הַטִּבְעִי שֶׁלָּנוּ, אֶת קַרְקָעֵנוּ הַטִּבְעִי לְהַשְׁרִישׁ בּוֹ אֶת שָׁרְשֵׁנוּ, אֲשֶׁר נֶעֱקַר מִשָּׁם.
(נאום הפתיחה ב)
לָקִינוּ בַעֲבוֹדָה591 – וּבַעֲבוֹדָה נֵרָפֵא.
(העבודה א)
גָּדוֹל כֹּחַ מִקְרֶה אֶחָד שֶׁל מְסִירוּת־נֶפֶשׁ אֲמִתִּית592 מִכֹּחַ כָּל הַפַּרְדֵּסִים שֶּׁבְּפֶתַח־תִּקְוָה וּבִרְחֹבוֹת יָחַד, גָּדוֹל כֹּחַ חַיִּים קָשִׁים שֶׁל עֲבוֹדָה וּבַקָּשַׁת דְּרָכִים וּשְׁאִיפוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁל קֹמֶץ צְעִירִים מִכֹּחַ כָּל הַגְּדוֹלוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַקַּפִּיטַל הַפְּרָטִי.
(הקונגרס א)
הָעִקָּר לָנוּ לֹא אַלְפֵי הַדּוּנָמִים שֶׁל פַּרְדֵּס, כִּי אִם אַלְפֵי הַיָּדַיִם הָעוֹבְדוֹת, כִּי אַלְפֵי דוּנָמִים שֶׁל פַּרְדֵּס עֲשׂוּיִים בִּידֵי אֲחֵרִים אֵינָם שֹׁוִים לָנוּ בְנֶזֶק עוֹבֵד אֶחָד מִשֶּׁלָּנוּ.
(הערכת עצמנו ג)
רַק עַל יְדֵי הָעֲבוֹדָה וְהַלְאָמַת הַקַּרְקַע וְהַתַּעֲשִׂיָּה יָבֹא הָעָם אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה, אֶל הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים וְהַחֵרוּת הָאֱנוֹשִׁית הַמְבֻקָּשִׁים.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
אֲנַחְנוּ רוֹאִים בָּעֲבוֹדָה הַיִּשּׁוּבִית יְצִירָה593, וּמִתְנַגְּדֵינוּ רוֹאִים בָּהּ עֲשִׂיָּה594.
(מכתבים תרע"ד ה)
בִּשְׁעַת שְׂרֵפָה אוֹ בִשְׁעַת סַכָּנָה אַחֶרֶת לְחַיֵּיהֶם וְלִרְכוּשָׁם שֶׁל בְּנֵי הַמָּקוֹם אֵין שׁוּם אָדָם חָפְשִׁי לִפְטוֹר אֶת עַצְמוֹ מֵעֲבוֹדַת הַהַצָּלָה, רַק מִתּוֹךְ עֶצֶם עֲבוֹדַת־הַהַצָּלָה בְּלִי־אֶמְצָעִי תּוּכַל לָבֹא חֲלֻקַּת־עֲבוֹדָה טִבְעִית. אֲנַחְנוּ עֲסוּקִים בַּעֲבוֹדַת־הַצָּלָה, בְּהַצָּלַת אַרְצֵנוּ – וְהַהַצָּלָה הָרִאשׁוֹנָה וְהַיְסוֹדִית הִיא: הָעֲבוֹדָה בְיָדֵינוּ מַמָּשׁ.
(על עניני העבודה ב)
כָּל כֹּחֵנוּ הוּא בְּמַה שֶּׁאֵין אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה595, בְּמַה שֶּׁאֲנַחְנוּ כּוֹבְשִׁים דֶּרֶךְ בַּמָּקוֹם שֶׁאֵינָהּ וְלִכְאוֹרָה596 אֵינָהּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת.
(מקוצר רוח א)
הָעֲבוֹדוֹת הַצִּבּוּרִיּוֹת, כְּגוֹן סְלִילַת דְּרָכִים, בִּנְיַן מְסִלּוֹת בַּרְזֵל, נְמֵלִים וְכַדּוֹמֶה הֵן כְּשֶׁהֵן לְעַצְמָן עֲבוֹדָה יִשּׁוּבִית עִקָּרִית, יְסוֹדִית. עַל יָדָן, לֹא פָחוֹת מֵאֲשֶׁר עַל יְדֵי עֲבוֹדָה חַקְלָאִית, וְכַמּוּבָן בְּיַחַד עִם הָעֲבוֹדָה הַחַקְלָאִית, אֲנַחְנוּ בְּעֶצֶם כּוֹבְשִׁים אֶת הָאָרֶץ, כּוֹבְשִׁים אוֹתָהּ בְּכָל הֶקֵּפָהּ הַלְאֻמִּי. פֹּה מִתְגַּלֶּה וּמִתְבַּלֵּט לְעֵינֵינוּ בִבְהִירוּת מְיֻחֶדֶת הַקֶּשֶׁר הָאוֹרְגָנִי, הַחִיּוּנִי שֶׁבֵּין עֲבוֹדַת־הַחַיִּים הַצִּבּוּרִית וְהַלְאֻמִּית בְּכָל הֶקֵּפָהּ וּבֵין עֲבוֹדַת הַחַיִּים הַפְּרָטִית. אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לִרְאוֹת בָּעֲבוֹדוֹת הַצִּבּוּרִיּוֹת לֹא עֲבוֹדָה אַרְעִית, זְמַנִּית וְלֹא עֲבוֹדָה מִתּוֹךְ הֶכְרֵחַ, כִּי אִם עֲבוֹדָה תְמִידִית, עִקָּרִית, שֶׁאֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים אֵלֶיהָ לֹא פָחוֹת מֵאֲשֶׁר לַעֲבוֹדָה חַקְלָאִית.
(מטיולי בכבישים ד)
הָעוֹבֵד צָרִיךְ לִלְמוֹד לֹא רַק לַעֲבוֹד, כִּי אִם גַּם לָשֵׂאת עָלָיו אֶת אַחֲרָיוּת עֲבוֹדָתוֹ. אוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁהֵבִיא אֶת הָעוֹבְדִים הַחַקְלָאִיִּים לִידֵי הִתְקַדְּמוּת בְּצוּרַת קְבוּצָה, יָבִיא גַם אֶת הָעוֹבְדִים בַּעֲבוֹדוֹת צִבּוּרִיּוֹת לִידֵי הִתְקַדְּמוּת בְּצוּרַת קִבּוּץ אוֹטוֹנוֹמִי597.
(מטיולי בכבישים ד)
בַּהִסְתַּדְּרוּת הַבָּאָה בְּעִקָּר לְגַשֵּׁם אֶת רַעְיוֹן הָעֲבוֹדָה הַגּוּפָנִית מַמָּשׁ וּלְהָפִיץ אֶת הָרַעְיוֹן הַזֶּה עַל יְדֵי עֲבוֹדָה גּוּפָנִית מַמָּשׁ, הַבָּאָה לַהֲפוֹךְ עָם פָּרַזִיטִי598, עָם בְּלִי יָדַיִם לְעָם עוֹבֵד וְיוֹצֵר אֶת חַיָּיו בְּיָדָיו מַמָּשׁ וְלִהְיוֹת הֶחָלוּץ הָעוֹבֵר לִפְנֵי הָעָם בַּעֲבוֹדָתוֹ זוֹ – אֵיזֶה מָקוֹם יֵשׁ בְּהִסְתַּדְּרוּת כָּזֹאת לְבַעֲלֵי מִקְצֹעוֹת אִינְטִילִיגֶנְטִיִּים599, וְיִהְיוּ הַמּוֹעִילִים בְּיּוֹתֵר וְהַחֲשׁוּבִים בְּיּוֹתֵר?
(לברור תפקידו של המשביר ב)
הַאִם נָאֶה וְיָאֶה הוּא, הַאִם כָּשֵׁר וְיָשָׁר הוּא, כִּי בְשָׁעָה שֶׁל עֲבוֹדָה לְאֻמִּית עֲנָקִית וְאַחְרָאִית מֵאֵין כָּמוֹהָ, בְּשָׁעָה שֶׁהָעָם מַמָּשׁ נִלְחַם בִּשְׁאֵרִית כֹּחוֹ עַל חַיָּיו, עַל קִיּוּמוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁל “אִם לֹא עַכְשָׁו אֵימָתַי”600, שֶׁל “לִהְיוֹת אוֹ לַחֲדֹּל”601, יִבְחֲרוּ לָהֶם הַכֹּחוֹת הַיּוֹתֵר חַיִּים, הַיּוֹתֵר צְעִירִים, הַיּוֹתֵר רַעֲנַנִּים שֶׁבָּעָם, אֶת הָעֲבוֹדוֹת הַיּוֹתֵר נְקִיּוֹת וְקַלּוֹת, הַמְכֻבָּדוֹת בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת, וְאֶת הָעֲבוֹדוֹת הַקָּשׁוֹת וְהַגַּסּוֹת הַמְפָרְכוֹת אֶת הַגּוּף יַעַזְבוּ לַאֲחֵרִים וְיֵצְאוּ יְדֵי חוֹבַת עֲבוֹדָה גוּפָנִית בְּהִתְעַמְּלוּת וּסְפּוֹרְט? אֲנִי הָיִיתִי מֵבִין הִתְעַמְּלוּת וּסְפּוֹרְט בְּתוֹר הוֹסָפָה לָעֲבוֹדָה, בְּתוֹר הַשְׁלָמָה לָעֲבוֹדָה אוֹ בְתוֹר הֲכָנָה לָעֲבוֹדָה, אֲבָל הִתְעַמְּלוּת וּסְפּוֹרְט בִּלְבָד בְּתוֹר תְּנוּעָה לְאֻמִּית אוֹ בְּתוֹר זֶרֶם מְיֻחָד, שֶׁלֹּא יָבִיא לָעוֹלָם אֶת הַנִּשָּׂאִים בּוֹ602 לִידֵי הַכָּרַת הַחוֹבָה לַעֲבוֹד, בְּשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ נִמְצָאִים בְּמַצָּב כָּל כַּךְ קָשֶׁה, כָּל כַּךְ מְסֻכָּן, אוֹדֶה וְלֹא אֵבוֹשׁ: לַאו מוֹחִי סָבִיל דָּא603.
(מכתבים תר"פ ה)
אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, לְפִי תְנָאֵי הָעֲבוֹדָה וְהַכַּלְכָּלָה שֶׁל הַיּוֹם, יֵשׁ וָיֵשׁ בְּכֹחָהּ לְכַלְכֵּל אֶת הָעֲבוֹדָה הָעִבְרִית604, אֲבָל לֹא אֶת מְנַצְּלֵי הָעֲבוֹדָה הָעִבְרִית.
(על עניני העבודה ב)
הָעוֹבֵד, הַמְבַקֵּשׁ חַיִּים חֲדָשִׁים לְעַצְמוֹ, הֲלֹא הוּא מְבַקֵּשׁ אוֹתָם לֹא בַשָּׁמַיִם וְלֹא בָאֲוִיר, כִּי אִם בְּאוֹתָם הַחַיִּים שֶׁהוּא בָא לְחַדֵּשׁ, בְּאוֹתָהּ הָעֲבוֹדָה וּבְאוֹתָם הָאֶמְצָעִים לִחְיוֹת שֶׁהוּא עוֹבֵד וְחַי בָהֶם, בְאוֹתָם הָאֶמְצָעִים לִחְיוֹת שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ, בְּאוֹתָהּ הַהִתְאַמְּצוּת שֶׁהוּא מִתְאַמֵּץ לְהָסִיר אֶת הַמִּכְשׁוֹלִים מֵעַל דַּרְכּוֹ, בְּאוֹתָן הַדְּרָכִים הַחֲדָשׁוֹת שֶׁהוּא מְנַסֶּה לְהִתְכּוֹנֵן בָּהֶן, אוּלָם הַבָּא לְשֵׁם “חַיֵּי־עוֹלָם”605 – לָמָּה לוֹ כָּל זֶה? הֲרֵי אֲנִי מְבַקֵּשׁ חַיֵּי־עוֹלָם – וַהֲרֵי אֲנִי הַשֶּׂה לְעוֹלָה606! הֲרֵינִי כַפָּרָתוֹ שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל607! כְּלוֹמַר, אֲנִי מַקְרִיב חַיֵּי הַשָּׁעָה שֶׁלִּי, כְּלוֹמַר, אֵינֶנִּי חָי. רוֹאִים בָּזֶה גְבוּרָה, אוּלָם בֶּאֱמֶת יֵשׁ בָּזֶה פַּסִּיבִיּוּת יְדוּעָה, כֹּחַ הַתְמָדָה שֶׁל הַחְלָטָה608 שֶׁנִּתְקַבְּלָה פַּעַם אֶחָת. הַגְּבוּרָה הִיא אַקְטִיבִית, וְחַיִּים חֲדָשִׁים דּוֹרְשִׁים אַקְטִיבִיּוּת בִּלְתִּי פוֹסֶקֶת609. עַל כֵּן כָּל כַּךְ מוּעָטִים בִּכְלַל הַמְבַקְשִׁים חַיִּים חֲדָשִׁים בְּפֹעַל מַמָּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מוּעָטִים בְּעֵרֶךְ הַ“קָּרְבָּנוֹת” וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּרֻבִּים בְּעֵרֶךְ הַמְבַקְשִׁים חַיִּים חֲדָשִׁים בַּמַּחֲשָׁבָה לְבַדָּהּ. פַּסִּיבִיּוּת כָּזֹאת לֹא תָבִיא לְעוֹלָם לִידֵי תְחִיָּה, לְהֵפֶךְ, הִיא מְבִיאָה לִידֵי רִפְיוֹן־יָדַיִם וּלְבַסּוֹף לִידֵי יְרִידָה רוּחָנִית.
(פתרון לא רציונלי א)
אֵין הַפּוֹעֵל אֵיזוֹ בִּרְיָה מְשֻׁנָּה, שְׁפָלָה אוֹ גְבוֹהָה מִיֶּתֶר בְּנֵי הָאָדָם. אָדָם – לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. בְּמוּבָן זֶה גַם כָּל הַמּוֹסִיף – גּוֹרֵעַ. הַפּוֹעֵל הוּא אָדָם עוֹבֵד, אָדָם שֶׁבָּחַר לְהִתְפַּרְנֵס מִיגִיעַ כַּפָּיו מִכֹּל יֶתֶר הַפַּרְנָסוֹת, אָדָם הָרוֹאֶה בָעֲבוֹדָה אֶת הַדֶּרֶךְ לִתְחִיַּת יִשְׂרָאֵל, וְאוּלַי לֹא רַק לִתְחִיַּת יִשְׂרָאֵל. לָנוּ אֵינָהּ רְצוּיָה לֹא רַק הַתְּמִיכָה שֶׁאֲחֵרִים בָּאִים לִתְמוֹךְ בָּנוּ, כִּי אִם גַּם הַדְּאָגָה שֶׁאֲחֵרִים בָּאִים לִדְאוֹג לָנוּ, כִּי אִם גַּם הַמַּחֲשָׁבוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁאֲחֵרִים בָּאִים לַחְשׁוֹב עָלֵינוּ. זֶה מַעֲלִיב עַד עֹמֶק הַנֶּפֶשׁ וְזֶה פוֹגֵם גַּם בְּחֵרוּתֵנוּ, אִם לֹא מֵמִית אוֹתָהּ. מֻתָּר לָנוּ לְהַגִּיד לַאֲחֵרִים, אִם אָדָם אֲנַחְנוּ: אֵין לָכֶם רְשׁוּת לִדְאוֹג לָנוּ, כְּשֵׁם שֶׁאַתֶּם בְּוַדַּאי לֹא תִתְּנוּ לָנוּ רְשׁוּת לִדְאוֹג לָכֶם.610
(מכתב גלוי לחברי הפועלים א)
כֹּחַ הָעֲבוֹדָה: מלואים
בַּשָּׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל דְּבַר תְּחִיָּה לְאֻמִּית, אֵין הָעֲבוֹדָה חֲסֵרָה לָנוּ לֹא רַק בְּתוֹר כֹּחַ מְקַשֵּׁר אֶת הָאָדָם אֶל הָאֲדָמָה וְקוֹנֶה אֶת הָאֲדָמָה, כִּי אִם גַּם בְּתוֹר כֹּחַ עִקָּרִי בִּבְרִיאַת כָּל תַּרְבּוּת לְאֻמִּית. אֵין לָנוּ אֶרֶץ, אֵין לָנוּ לָשׁוֹן חַיָּה, אֵין לָנוּ תַּרְבּוּת חַיָּה – אֶת זֶה לְפָחוֹת אֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים, אֶת זֶה אָנוּ מַכִּירִים, אִם בְּהַכָּרָה בְרוּרָה אוֹ לֹא־בְרוּרָה, לָזֶה לַפָּחוֹת אָנוּ מְבַקְּשִׁים דְּרָכִים לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁצָרִיךְ וְאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת. אֲבָל אִם אֵין לָנוּ עֲבוֹדָה – מַה בְּכָךְ? יַעֲבֹד אִיוַן, יַעֲבֹד יוֹהַן, יַעֲבֹד מֻסְטָפָה, וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ נִבְרָא תַרְבּוּת, אֲנַחְנוּ נִיצֹר יְצִירוֹת לְאֻמִּיּוֹת, אֲנַחְנוּ נַמְלִיךְ בָּעוֹלָם אֶת הַצֶּדֶק הַמָּחְלָט.611
(העבודה א)
לוּ הֶאֱמַנְתִּי כִּי תְחִיָּתֵנוּ וּגְאֻלָּתֵנוּ לֹא תָבוֹא אֶלָּא עַל יְדֵי עַבוֹדַת אֲחֵרִים, הָיִיתִי בוֹרֵחַ מִפֹּה כְבוֹרֵחַ מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, לְכָל אֲשֶׁר יַבִּיטוּ עֵינַי וּלְכָל אֲשֶׁר יִשָּׂאוּנִי רַגְלַי: כָּל גָּלוּת וְכָל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת – וְלֹא תְחִיָּה פָרָזִיטִית וְלֹא גְאֻלָּה פָרָזִיטִית.
(מקוצר רוח א)
אִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים חֲפֵצִים אַתֶּם לַחֲשׁוֹב אֶת עַצְמְכֶם לְעוֹשִׂים דְּבַר־מַה – בּוֹאוּ וַעֲשׂוּ דָבָר מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים בַּמֶּה שֶׁנּוֹגֵעַ לְפַרְנָסַתְכֶם אוֹ לִכְבוֹדְכֶם הַמְדֻמֶּה. בּוֹאוּ הֵנָה, פִּשְׁטוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת הַבְּגָדִים הַמְגֹהָצִים שֶׁלָּכֶם, פִּשְׁטוּ אֶת כָּל הַגִּהוּץ שֶׁלָּכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְעִבְדוּ עֲבוֹדָה בִידֵיכֶם מַמָּשׁ, אִם עַל אַדְמַת אֲחֵרִים אוֹ עַל אַדְמַתְכֶם אַתֶּם – אֲבָל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל! עִבְדוּ עֲבוֹדָה! אֲבָל בְּנוּ אֶת הָאָרֶץ בִּידֵיכֶם אַתֶּם וּבִידֵי בְנֵי בֵיתְכֶם! אֲבָל דַּאֲגוּ דְאָגָה מַמָּשׁ לִתְחִיָּתֵנוּ, כְּלוֹמֵר לִתְחִיָּתְכֶם אַתֶּם וְלִתְחִיַּת בְּנֵיכֶם! אָז תּוּכְלוּ לִדְאוֹג לָנוּ, כִּי אָז תִּהְיוּ דוֹאֲגִים לְעַצְמְכֶם וְלַעֲבוֹדָתֵנוּ הַכְּלָלִית הַמְשֻׁתֶּפֶת לְכֻלָּנוּ.
(על הדברים הנוראים ג)
אֶת הָעָם נוּכַל לִבְרֹא רַק כַּאֲשֶׁר יִבְרָא כָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ אֶת עַצְמוֹ בְרִיאָה חֲדָשָׁה עַל יְדֵי הָעֲבוֹדָה וְעַל יְדֵי הַחַיִּים הַטִּבְעִיִּים, וְאִם הַבְּרִיאָה הַזֹּאת לֹא תַעֲלֶה לוֹ בִשְׁלֵמוּת, אָז יֵלְכוּ וְיִשְׁתַּלְּמוּ בְדֶרֶךְ זוֹ בָנָיו אוֹ הַבָּאִים אֲחֲרָיו. בְּדֶרֶךְ זוֹ יִהְיוּ לָנוּ בְמֶשֶׁךְ הַזְּמָן אִכָּרִים טוֹבִים, פּוֹעֲלִים טוֹבִים, יְהוּדִים טוֹבִים וּבְנֵי־אָדָם טוֹבִים. אוּלָם אִם אֲנַחְנוּ נִשְׁתַּלֵּם פֹּה בְחַיֵּי גָלוּת, בְּדֶרֶךְ הַתַּגְרָנוּת עִם כָּל פֵּרוּשֶׁיהָ, אָז יָבוֹאוּ בָנֵינוּ אוֹ הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ וְיִשְׁתַּלְּמוּ בְדֶרֶךְ זוֹ עוֹד יוֹתֵר.
(מעט התבוננות ב)
עָם אֲשֶׁר נִקְרַע כֻּלּוֹ מֵעַל הַטֶּבַע, אֲשֶׁר בְּמֶשֶׁךְ אַלְפַּיִם שָׁנָה הָיָה כָלוּא בְתווךְ הַחוֹמוֹת; עָם אֲשֶׁר הֻרְגַּל לְכָל מִינֵי חַיִּים, רַק לֹא לְחַיֵּי עֲבוֹדָה מִדַּעַת עַצְמוֹ וּבִשְׁבִיל עַצְמוֹ – עָם כָּזֶה לֹא יוּכַל מִבְּלִי הִתְאַמְּצוּת כָּל כֹּחַ רְצוֹנוֹ לָשׁוּב לִהְיוֹת עָם חַי, טִבְעִי, עוֹבֵד. הָעִקָּר חָסֵר לָנוּ, חֲסֵרָה לָנוּ הָעֲבוֹדָה, לֹא עֲבוֹדָה מֵהֶכְרֵחַ, כִּי אִם עֲבוֹדָה, שֶׁהָאָדָם קָשׁוּר אֵלֶיהָ קֶשֶׁר אוֹרְגָנִי, טִבְעִי, וְשֶׁהָעָם קָשׁוּר עַל יָדָהּ אֶל אַדְמָתוֹ וְאֶל תַּרְבּוּתוֹ הַצּוֹמַחַת מֵאַדְמָתוֹ וּמֵעֲבוֹדָתוֹ. אָמְנָם גַּם בְּנֵי עַמִּים אֲחֵרִים לֹא כֻלָּם עוֹבְדִים, גַּם בְּקִרְבָּם יֶשְׁנָם רַבִּים הַמּוֹאֲסִים בַּעֲבוֹדָה וּמְבַקְּשִׁים לָהֶם דְּרָכִים לִחְיוֹת עַל עֲבוֹדַת אֲחֵרִים, אֲבָל עָם חַי גוּפוֹ פוֹעֵל אֶת פְּעֻלָּתוֹ בְאֹפֶן טִבְעִי, וְגַם הָעֲבוֹדָה הִיא מִפְּעֻלּוֹתָיו הָאוֹרְגָנִיּוֹת וְנַעֲשֵׂית בְּאֹפֶן אוֹרְגָנִי. עָם חַי יֵשׁ לוֹ תָמִיד רֹב גָּדוֹל, שֶׁהָעֲבוֹדָה הִיא לָהֶם טֶבַע שֵׁנִי. לֹא כֵן אֲנַחְנוּ, אֲנַחְנוּ כֻלָּנוּ מוֹאֲסִים בַּעֲבוֹדָה, וַאֲפִלּוּ הָעוֹבְדִים אֵינָם עוֹבְדִים אֶלָּא מִתּוֹךְ הֶכְרֵחַ וּמִתּוֹךְ תִּקְוָה בִלְתִּי פוֹסֶקֶת לְהֵחָלֵץ מִמֶּנָּהּ בִזְמָן מִן הַזְּמַנִּים וְלִחְיוֹת “חַיִּים טוֹבִים”.
(העבודה א)
אֵין בְּקִרְבֵּנוּ כְלָל מַעֲמָד שֶׁל עוֹבְדִים. כִּי גַם הַפּוֹעֲלִים שֶׁלָּנוּ, אֵלֶּה הָעוֹבְדִים מִתּוֹךְ הֶכְרֵחַ, אִם בַּאֲמֵרִיקָה אוֹ בָאֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת, אֵלֶּה שֶׁנִּקְרָא שְׁמָם בְּיִשְׂרָאֵל “פְּרוֹלֵטַרְיוֹן” כְּבַיָּכוֹל, שׁוֹאֲפִים כָּל יְמֵיהֶם לַעֲזוֹב אֶת הָעֲבוֹדָה וְ“לַעֲשׂוֹת חַיִּים”.
4. חֲלוּצִיּוּת וְאַחְדוּת הָאֻמָּה
בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לוֹבֶשֶׁת הָעֲבוֹדָה צוּרָה לְאֻמִּית־מְדִינִית וְלֹא סוֹצִיאָלִית־לְאֻמִּית. שְׁאֵלַת הָעֲבוֹדָה בְקִרְבֵּנוּ הִיא לֹא שְׁאֵלַת הַפּוֹעֲלִים אוֹ הָעוֹבְדִים, לֹא שְׁאֵלַת הָעֲבוֹדָה וְהָרְכוּשׁ, כִּי אִם שְׁאֵלַת הָעָם, שְׁאֵלַת הָעֲבוֹדָה וְהָאָרֶץ אוֹ הָעָם וְהָאָרֶץ.
(על עניני העבודה ב)
תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ כְּלָל וּכְלָל עֲנַף תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה הַסּוֹצִיאָלִית. הָרֹב הַגָּדוֹל שֶׁל הָעוֹבְדִים בָּא הֵנָּה לֹא לְשֵׁם סוֹצִיאָלִיּוּת כְּלָל.
(לחברי ברוח המנוצחים א )
לֹא פוֹעֲלִים בַּמוּבָן הַסּוֹצִיאָלִי אֲנַחְנוּ, כִּי אִם עוֹבְדִים בַּמּוּבָן הַלְאֻמִּי, כִּי רַק מִתּוֹך הַשְׁקָפָתֵנוּ עַל עֲבוֹדַת הַתְּחִיָּה הַלְאֻמִּית כְּעַל עֲבוֹדָה שֶׁל יְצִירָה בָּאנוּ לַעֲבוֹד, וְלֹא מִתּוֹך הַשְׁקָפָה סוֹצִיאָלִית אֶקּוֹנוֹמִית.
(מכתבים תרע"ד ה)
אֵין הִסְתַּדְּרוּתֵנוּ הִסְתַּדְּרוּת סוֹצִיאָלִית אוֹ מְדִינִית כְּלָל, כִּי אִם הִסְתַּדְּרוּת חֲלוּצִית, הִסְתַּדְּרוּת שֶׁל מַנִּיחֵי יְסוֹד חָדָשׁ לְגַמְרֵי לְבִנְיָן לְאֻמִּי חָדָשׁ.
(לברור תפקידו של המשביר ג)
אֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ מִפְלַגָּה פּוֹלִיטִית אוֹ סוֹצִיאָלִסְטִית, אֲנַחְנוּ – הֶחָלוּץ הָעוֹבֵר לִפְנֵי הָעָם בַּעֲבוֹדָתוֹ הַתַּרְבּוּתִית אוֹ, יוֹתֵר נָכוֹן, הַלְאֻמִּית־הָאֱנוֹשִׁית. אוּלָם הַדָּבָר הַזֶּה גוּפוֹ מְחַיֵּב אוֹתָנוּ לְהִשְׁתַּדֵּל בְּכָל כֹּחֵנוּ לִהְיוֹת יוֹתֵר קְרוֹבִים וְיוֹתֵר מְאֻחָדִים עִם הָעָם, עִם כָּל הָעָם בְּכָל שְׂדֵרוֹתָיו, בְּלִי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל וּבְלִי הֶבְדֵּל כָּל שֶׁהוּא. אֵין לְפָנֵינוּ מְיֻחָסִים, לֹא מְיֻחָסִים אָרִסְטוֹקְרָטִים, אַף לֹא מְיֻחָסִים דֵּמוֹקְרָטִים אוֹ פְּרוֹלֵטָרִים. שִׁוְיוֹן גָּמוּר. יֵשׁ לְפָנֵינוּ אֲנָשִׁים חַיִּים עַל יְגִיעַ כַּפֵּיהֶם אוֹ עַל עֲמַל רוּחָם וַאֲנַחְנוּ עִמָּהֶם, וְיֵשׁ פָּרַזִיטִים הַחַיִּים עַל עֲמַל אֲחֵרִים, שֶׁאֲנַחְנוּ כְּנֶגְדָּם וְנִלְחָמִים בָּהֶם בְּתוֹךְ הָעָם, וְעַד כַּמָּה שֶׁיַּעֲלֶה בְיָדֵינוּ, בְּיַחַד עִם הָעָם, נִלְחָמִים, כַּמּוּבָן, לֹא מִלְחֶמֶת אֶגְרוֹף, כִּי אִם בְּאֶמְצָעֵינוּ הַהֲגוּנִים וְהַנִּמְרָצִים כְּאֶחָד.
(לחברי ברוח המנוצחים א)
לֹא לְשֵׁם הָרַעְיוֹן שֶׁל פּוֹעֲלִים וְלֹא לְשֵׁם אִינְטֶרֶסִים שֶׁל פּוֹעֲלִים הִסְתַּדְּרוּ וְקָרְאוּ לְהִסְתַּדְּרוּתָם “הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר”. הַצְּעִירִים שֶׁבָּאוּ אֶל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹד הֵם קֹדֶם כֹּל יְהוּדִים צְעִירִים וְאַחַר־כָּךְ פּוֹעֲלִים. יוֹתֵר נָכוֹן, הֵם פּוֹעֲלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם יְהוּדִים צְעִירִים.
(פתרון לא רציונלי א )
אֲנִי מְבַקֵּשׁ דּוֹר צָעִיר חָי, חַי אֶת עַצְמוֹ וְיוֹדֵעַ לְחַיּוֹת אֶת עַצְמוֹ, אֶת עַצְמוּתוֹ הַמְיֻחֶדֶת612, הַטִּבְעִית, לִצְרוֹף בָּהּ613, בְּכֹחַ הַחַיִּים שֶׁבָּהּ, אֶת הַבָּרִיא וְהַטִּבְעִי מִן הָרָקוּב וְהַכִּעוּר שֶׁעָלוּ בָּהּ בְּבֵית הָעֲבָדִים614 וּלְהַעֲלוֹתָהּ לְמַעֲלַת עַצְמוּת עֶלְיוֹנָה, כְּלוֹמַר, לְחַיּוֹתָהּ עַד הַמַּעֲלָה שֶׁל עַצְמוּת עֶלְיוֹנָה, וּמִמֵּילָא יוֹדֵעַ אֶת עֶרְכָּהּ615, יוֹדֵעַ לְכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ.
(מכתבים תרע"ה ה)
דּוֹרֵנוּ הַצָּעִיר יֵשׁ בּוֹ בַּחוּרִים הֲגוּנִים, אֲבָל חֲסֵרָה בוֹ דַוְקָא אוֹתָהּ הַחִיּוּנִיּוּת הַיְּהוּדִית, אוֹתָהּ הַהַרְגָּשָׁה הָעַצְמִית הַלְאֻמִּית הָעֲמֻקָּה וְהַמֻּצָּקָה, אוֹתָהּ הָעַקְשָׁנוּת בְּלִי־גְבוּל בְּחֵפֶץ הַקִּיּוּם הַלְאֻמִּי הָעַצְמִי, הַמְיֻחָד, וְהַבִּטָּחוֹן הַתַּקִיף בִּזְכוּת הַקִּיּוּם וְעֵרֶךְ הַקִּיּוּם הַלְאֻמִּי, אוֹתוֹ הָאֵגוֹאִיזְם הַלְאֻמִּי, אוֹתוֹ הָ“אַתָּה בְחַרְתָּנוּ”616, שֶׁכָּל כָּךְ הִצְטַיֵּן בּוֹ הַיְּהוּדִי מֵהַדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים, חֲסַר הַ“לּוּז שֶׁל שִׁדְרָה”617 הַלְאֻמִּי, חֲסַר הָ“אֲנִי” הַלְאֻמִּי הַחַי, הַבָּרִיא, הַשּׁוֹאֵף בְּכָל תֹּקֶף הַחַיִּים לָבֹא לִידֵי גִלּוּי בְּצוּרָה מְיֻחֶדֶת עַצְמִית לוֹ.
(על האיחוד ב)
מִלְחַמְתֵּנוּ עַל רַעְיוֹנֵנוּ, עַל הָעֲבוֹדָה, עַל הַלְאָמַת הַקַּרְקַע וּמַכְשִׁירֵי־הָעֲבוֹדָה הִיא מִלְחָמָה פְּנִימִית618, מִלְחָמָה בַּפָּרָזִיטִים וּבַפָּרָזִיטִיּוּת, וְלֹא בְמַעֲמָד זֶה אוֹ אַחֵר אוֹ בְכִתָּה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת. מִלְחָמָה לָנוּ בַּפָּרָזִיטִיּוּת בְּכָל צוּרוֹתֶיהָ, בַּפָּרָזִיטִיּוּת שֶׁנִּשְׁתָּרְשָׁה גַם בְּקִרְבֵּנוּ, הָעוֹבְדִים, וְגַם בְּפָּרָזִיטִיּוּת רוּחָנִית619, בְּפָּרָזִיטִיּוּת עַל רוּחָם, מַחֲשַׁבְתָּם, יְצִירָתָם שֶׁל אֲחֵרִים, עַל חֶשְׁבּוֹן עוֹלָמָם620 וְחֶשְׁבּוֹן חַיֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים.
(לברור עמדתנו א)
הַמִּלְחָמָה בְּעַד הָעֲבוֹדָה אֵינָהּ נוֹשֵׂאת כָּאן אֹפִי שֶׁל מִלְחֶמֶת מַעֲמָדוֹת. תָּכְנָהּ הוּא לָאֻמִּי טָהוֹר. זוֹהִי מִלְחָמָה בְּעַד הָעֲבוֹדָה וּכְנֶגֶד הַפָּרָזִיטִיּוּת.
(מכתבים מא"י ב)
אָסוּר לָנוּ לְהִבָּדֵל מִתּוֹךְ הָעָם בְּתוֹר מַעֲמָד מְיֻחָד, בְּתוֹר חֵלֶק אֶחָד נִלְחָם בַּשֵּׁנֵי אוֹ בְּכָל אֹפֶן עוֹמֵד בְּנִגּוּד יָדוּעַ אוֹ אֲפִלּוּ רַק בְּמֶרְחָק יָדוּעַ מֵהַשֵּׁנֵי. חוֹבָה עָלֵינוּ לִפְעוֹל בְּקֶרֶב כָּל הָעָם, בְּכָל שְׂדֵרוֹתָיו, מַעֲמָדָיו, מִפְלַגּוֹתָיו וְכִתּוֹתָיו, בְּלִי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, בִּכְדֵי לְקָרְבוֹ אֶל רַעְיוֹנֵנוּ וְאֶל עֲבוֹדָתֵנוּ בְּכָל הָאֶמְצָעִים הַכְּשֵׁרִים.
(לברור עמדתנו א)
יֵשׁ בְּאֲמֵרִיקָה כְּאַרְבָּעָה מִילְיוֹן יְהוּדִים בְּלִי פֵרוּשִׁים621, שֶׁבְּכָל אֹפֶן בְּהַכָּרָה אֵינָם מִתְנַכְּרִים לְעַמָּם וּלְכָל קִנְיָנָיו, וְיֵשׁ לְפִי עֵרֶךְ חֵלֶק קָטָן, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ אוֹ בִּשְׁבִיל מְנַהֲלָיו וּמַדְרִיכָיו עַם יִשְׂרָאֵל נִמְצָא בָּעוֹלָם רַק מִשּׁוּם שֶׁ“דָּמוֹ מְשַׁמֵּשׁ מִשְׁחָה יָפָה לְגַלְגִּלֵּי הָרֵבוֹלוּצִיָּה שֶׁל אֲחֵרִים”622. לְמִי הָיְתָה הַמִּשְׁלַחַת623 מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, מֵהָעוֹבְדִים לְשֵׁם תְּחִיַּת עַם יִשְׂרָאֵל, צְרִיכָה לִפְנוֹת?
(מכתבים תרפ"ב ה)
בְּלִי אַחְדוּתוֹ הַשְּׁלֵמָה, הַנַּפְשִׁית שֶׁל כָּל הָעָם, בְּלִי הֶבְדֵּל מַעֲמָדוֹת, מִפְלַגּוֹת, כִּתּוֹת, שֶׁל כָּל הָעָם בְּכָל פְּרָטָיו וּבְכָל כְּלָלוּתוֹ בְּתוֹר עָם – בְּלִי אַחְדוּת זֹאת אֵין כָּל תְּחִיָּה שְׁלֵמָה, לָאֻמִּית וֶאֱנוֹשִׁית, אֶפְשָׁרִית.
(על האחוד ב)
הַשְּׁאִיפָה לְהִתְאַחֵד בַּעֲבוֹדַת הַתְּחִיָּה עִם כָּל הָעָם הַמִּתְעוֹרֵר, בְּלִי הֶבְדֵּל מַעֲמָדוֹת, מִפְלַגּוֹת, כִּתּוֹת, לְצָרֵף וּלְמַזֵּג אֶת כָּל הַכֹּחוֹת וְהָרוּחוֹת שֶׁבָּעָם לְרוּחַ תְּחִיָּה לָאֻמִּית אַחַת וּלְכֹחַ־יְצִירָה לְאֻמִּי אֶחָד, וְלֹא לְהִתְגּוֹדֵד624 וּלְהִתְגַּדֵּר בְּחוּג הַמַּעֲמָד וּבְרוּחַ הַמַּעֲמָד וּמִשָּׁם לְהַשְׁפִּיעַ “שֶׁפַע עֶלְיוֹן” עַל יֶתֶר הָעָם – דָּבָר זֶה הִנּוֹ אוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה625 שֶׁל עֶמְדַּת “הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר” וְכָל הָעוֹמְדִים עַל הָעֲבוֹדָה הַלְאֻמִּית, הַחַיָּה, הַטִּבְעִית, הַפְּשׁוּטָה.
(על האחוד ב)
אֲנַחְנוּ, הַבָּאִים לִבְנוֹת בִּנְיָן חָדָשׁ, בְּוַדַּאי לֹא נִבְנֶה הַרְבֵּה עַל יְסוֹד יְחָסִים שֶׁל דּוֹר הַפְלָגָה626 זֶה לָזֶה.
(מכתבים תרע"ח ה)
חֲלוּצִיּוּת וְאַחְדּוּת הָאֻמָּה: מלואים
בַּעֲלֵי־מְלָאָכָה עוֹבְדִים בְּעַצְמָם הֵם חֲבֵרִים טִבְעִיִּים לְהִסְתַּדְּרוּת הָעוֹבְדִים, וְדַוְקָא הַתַּפְקִיד הַחִנּוּכִי שֶׁל הַהִסְתַּדְּרוּת מְחַיֵּב אוֹתָנוּ לֹא רַק לְקַבֵּל אֶל תּוֹכָהּ אֶת בַּעֲלֵי־הַמְלָאָכָה וְאֶת כָּל מִינֵי פוֹעֲלִים עִירוֹנִיִּים, כִּי אִם גַּם לְהִכָּנֵס עִמָּהֶם בְּיִחוּסֵי־חַיִּים יוֹתֵר קְרוֹבִים וּלְשַׁתֵּף אוֹתָם בַּעֲבוֹדָתֵנוּ לִיצִירַת חַיִּים חֲדָשִׁים.
(שותפות טבעית א)
אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים עַל הַלְּאֻמִּיּוּת וְלֹא עַל הַסּוֹצִיָּלִיּוּת. כָּל בְּנֵי הָעָם הֵם אַחֵינוּ, אִם אַחִים הֲגוּנִים הַחַיִּים עַל יְגִיעַ־כַפֵּיהֶם אוֹ עַל עֲמַל רוּחָם וַאֲנַחְנוּ עִמָּהֶם, אוֹ פָרָזִיטִים, וַאֲנַחְנוּ נִלְחָמִים בָּהֶם מִבִּפְנִים בְּיַחַד עִם הָעָם, וְלֹא נָבוֹא לְהִתְקְַשֵּׁר עִם אֲחֵרִים לְהִלָּחֵם בָּהֶם מִבַּחוּץ.627
(עבודתנו מעתה ב)
מַה הֵם רוֹצִים בַּסּוֹצִיָּלִיּוּת, בַּפְּרוֹלֵטַרְיוֹן הָעוֹלָמִי, בָּאִינְטֶרְנַצִּיּונַל? אֵינֶנִּי יָכוֹל לִרְאוֹת אַחֶרֶת בָּזֶה, כְּמוֹ בְכָל רוּחַ הַתְּזָזִית, שֶׁתָּקְפָה חֵלֶק גָּדוֹל מִבְּנֵי דוֹרֵנוּ הַצָּעִיר שֶׁבַּגּוֹלָה, מֵאֲשֶׁר מִין סִיּוּט לְאֻמִּי הַבָּא לְהַצְמִית בְּעָם אוֹבֵד, נֶאֱבָק עִם שְׁנַת הַמָּוֶת, אֶת הַכֹּחַ הָאַחֲרוֹן לְהִתְעוֹרֵר, לָקוּם, לִחְיוֹת. נִמְצָאִים אֲנַחְנוּ בְמַצָּב נוֹרָא, שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הַהִסְטוֹרִיָּה יוֹדַעַת דֻּגְמָתוֹ. הָעָם טוֹבֵעַ בְּיָם שֶׁל דָּם, שֶׁל עִנּוּיֵי שְׁאוֹל, שֶׁל זֻהֲמַת נְחָשִׁים, גֹּוֵעַ בְּרָעָב וּבְקֹר וּבְחֹסֶר כֹּל, נִרְדָּף עַל צַוָּארוֹ, נִתָּן לְבוּז וּלְחֶרְפָּה. הַשִּׂנְאָה אֵלֵינוּ מִתְגַּבֶּרֶת וְהָעֲלִילוֹת מִתְרַבּוֹת מִכָּל הַצְּדָדִים.
(על האיחוד ב)
כָּל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ בוֹנִים עוֹמֵד עַל הַר־גָּעַשׁ. סְעָרוֹת מִתְעוֹרְרוֹת עָלֵינוּ מִכָּל הַצְּדָדִים, וּמִי יוֹדֵעַ אֶת הַצָּפוּן לָנוּ בְחֵיק הֶעָתִיד. אֵין בִּטָּחוֹן כָּל־שֶׁהוּא בַיוֹם הַמָּחָר מִשּׁוּם צַד, וְלָמָּה לָנוּ כָל הַצָּרָה הַזֹּאת שֶׁל הַפּוֹלִיטִיקָה הַסּוֹצִיָּלִיסְטִית? אֵיזוֹ נְחִיצוּת יֵשׁ לָנוּ בָהּ אוֹ לְמִי־שֶׁהוּא בָעוֹלָם? וְאֵיזֶה מַמָּשׁ יֵשׁ בַּפּוֹלִיטִיקָה שֶׁלָּנוּ?
((על האיחוד ב))
אֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ מוֹרֵנוּ הָרִאשׁוֹן628, אֲשֶׁר גַּם בִּהְיוֹת הָעָם שָׁקוּעַ בְּמ״ט שַׁעֲרֵי טֻמְאָה לֹא הָלַךְ לִבּוֹ אַחֲרֵי “וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל”. אֲנַחְנוּ נֵלֶךְ אֶל הָעָם, עִמּוֹ יַחַד בְּרִפְשׁוֹ וּבְרִקְבוֹנוֹ נְחַכֶּה לַגְּאֻלָּה, לִגְּאֻלָּתוֹ הוּא וְלִגְאֻלַּת כָּל הָאֱנוֹשִׁיּוּת. וְאוּלַי נְבַקֵּשׁ דֶּרֶךְ לְהַצְמִיחַ אֶת הַגְּאֻלָּה מֵעֶצֶם רִפְשׁוֹ וְרִקְבוֹנוֹ. וְגַם עַל “אוּלַי” זֶה נֵדַע לָתֵת אֶת נַפְשֵׁנוּ, כִּי גַם “אוּלַי” זֶה מְדַבֵּר אֶל לִבֵּנוּ יוֹתֵר מִכָּל וַדָּאִיּוֹתֶיהָ שֶׁל הַסּוֹצִיָּלִיּוּת בְּכָל צוּרוֹתֶיהָ.629
(מתוך מועקה נפשית)
5. צוּרוֹת הַהִתְיַשְּׁבוּת
אֲנִי אֵינֶנִּי מַעֲמִיד אֶת מִפְעָלֵנוּ הַלְאֻמִּי וְהָאֱנוֹשִׁי עַל הַצּוּרָה630, אֵיזוֹ שֶׁתִּהְיֶה. בְּעֵינַי טוֹבוֹת כָּל הַצּוּרוֹת: קְבוּצָה, קְבוּצָה גְדוֹלָה, מוֹשַׁב עוֹבְדִים, קוֹאוֹפֶּרָטִיב, קוֹמוּנָה – אִם יִהְיֶה בָהֶן תֹּכֶן אֱנוֹשִׁי. וְאִם לֹא – אַף אַחַת מֵהֶן לֹא תוֹעִיל. וְאַל יֹאמְרוּ לִי, כִּי בִּקְבוּצָה אוֹ בְּקוֹמוּנָה יוֹתֵר קַל לְהַשִּׂיג אֶת הַתֹּכֶן הָאֱנוֹשִׁי. וְשׁוֹכְחִים דָּבָר קָטָן, שׁוֹכְחִים, כִּי הָעִקָּר הוּא הָאָדָם631, אֲשֶֶר יִהְיֶה אָדָם בְּכָל צוּרָה, וְלֹא הַצּוּרָה עִקָּר.
(מכתבים תרפ"א ה)
כָּל אַחַת מִצּוּרוֹת־הַהִתְיַשְְּׁבוּת הָאֵלֶּה יְכֹלָה לִהְיוֹת טוֹבָה, אִם תִּהְיֶה בָּהּ רוּחַ חַיִּים, אִם תִּצְמַח מִתּוֹךְ שֶׁפַע חַיִּים, וִיכֹלָה לִהְיוֹת גְּרוּעָה, אִם תִּהְיֶה נְבוּבָה אוֹ נְפוּחָה.
(מכתבים תרפ"א ה)
מִי בַּעַל נֶפֶשׁ וּמַחֲשָׁבָה, הַמְבַקֵּשׁ חַיִּים חֲדָשִׁים, וְלֹא צוּרָה שֶׁתְּחַדֵּשׁ אֶת הַחַיִּים, יוּכַל לְהַחְלִיט, כִּי כָל הַחַיִּים שֶׁל כָּל הָעָם וְהָאָדָם צְרִיכִים לַעֲמוֹד רַַק עַל צוּרָה אֶחָת?
(מכתבים תרפ"א ה)
מֵעוֹלָם לֹא שָׁלַלְתִּי וְאֵינֶנִּי שׁוֹלֵל אֶת עֵרֶךְ הַקְּבוּצָה, כְּשֵׁם שֶׁאֵינֶנִּי שׁוֹלֵל אֶת עֵרֶךְ מוֹשְׁבֵי הָעוֹבְדִים וְכָל יֶתֶר הַצּוּרוֹת. אֲנִי שׁוֹלֵל רַק אֶת הַפֻּלְחָן שֶׁל הַצּוּרָה, אֵיזוֹ צוּרָה שֶׁהִיא, אֶת הָאֱמוּנָה, כִּי הַצּוּרָה תְּחַדֵּשׁ אֶת הָאָדָם. דַּוְקָא הָאֱמוּנָה שֶׁל הַבּוֹחֲרִים בְּצוּרָה יְדוּעָה, כִּי הַצּוּרָה שֶׁהֵם בָּחֲרוּ בָהּ הִיא הַנִּבְחֶרֶת632, הִיא הַמְּבִיאָה אֶת הַגְּאֻלָּה, דַּוְקָא הָאֱמוּנָה הַזֹּאת גּוֹרֶמֶת, כִּי קֹדֶם כֹּל פּוֹעֲלִים הַצְּדָדִים הַשְּׁלִילִיִּים שֶׁבַּצּוּרָה.
(מכתבים תרפ"א ה)
אֲנִי לֹא רַק שֶׁאֵינֶנִּי דוֹרֵשׁ בִּשְׁבִיל הַקְּבוּצָה יְחִידֵי סְגֻלָּה, כִּי אִם לְהֵפֶךְ. הִיִיתִי רוֹצֶה כִּי אֶל הַקְּבוּצָה יִכָּנְסוּ כָּל מִינֵי בְנֵי־אָדָם מִן הַשּׁוּק וְשָׁם יִגְדְּלוּ לַאֲנָשִׁים הֲגוּנִים, חֲשׁוּבִים. וְזֶה דָבָר אֶפְשָׁרִי. כָּל אָדָם בְּדֶרֶךְ כְּלָל יֵשׁ לוֹ צְדָדִים חִיּוּבִיִּים וּצְדָדִים שְׁלִילִיִּים. אֲבָל הַצָּרָה הִיא, כִּי בְנֵי הָאָדָם נִפְגָּשִׁים תָּמִיד זֶה בָזֶה דַוְקָא בְצִדְדֵיהֶם הַשְּׁלִילִיִּים633, וְכָךְ מִתְפַּתְּחִים בָּהֶם הַצְּדָדִים הַשְּׁלִילִיִּים הָלְאָה וְהָלְאָה. כָּל עִקָּר רַעְיוֹנָהּ שֶׁל הַקְּבוּצָה הוּא לְסַדֵּר אֶת הַחַיִּים הַמְשֻׁתָּפִים בְּכֹחַ הָרַעְיוֹן, הַשְּׁאִיפָה, הָרוּחַ וְהָעֲבוֹדָה הַמְשֻׁתָּפִים בְּאֹפֶן כָּזֶה, שֶׁהַחֲבֵרִים יִהְיוּ נִסְמָכִים זֶה בָּזֶה וּפוֹעֲלִים זֶה עַל זֶה בְצִדְדֵיהֶם הַחִיּוּבִיִּים.*
(מכתבים תרפ"א ה)
צוּרוֹת הַהִתְיַשְּׁבוּת: מלואים
כָּל זְמָן שֶׁרַעְיוֹן הַקְּבֻצּוֹת הָיָה חָדָשׁ, כָּל זְמָן שֶׁהַשְּׁאִיפָה לְחָדָשׁ, וְהָעִקָּר לְהִתְחַדֵּשׁ הָיְתָה חַיָּה, כָּל זְמָן שֶׁהָעֲבוֹדָה הָיְתָה חַיָּה, קָשָׁה, מְלֵאָה מִכְשׁוֹלִים, תְּהוֹמוֹת, כְּדֶרֶךְ כָּל עֲבוֹדָה שֶׁל יְצִירָה, הָיָה גַם הָאָדָם חַי, מִתְחַדֵּשׁ, מִתְחַדֵּשׁ מִתּוֹךְ הַיְצִירָה הַחֲדָשָׁה וְהַהִתְחַדְּשׁוּת הַזֹּאת הָיְתָה מִתְגַּלָּה קֹדֶם־כֹּל בְּהִתְקָרְבוּת הַנְפָשׁוֹת הָעוֹבְדוֹת בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן, בְּאִחוּדָן הַפְּנִימִי, הַחַי, וּבְצָרְכָּן הַנַּפְשִׁי לְקָרֵב אֶת כָּל הַקָּרֵב אֲלֵיהֶן. אָז הָיָה הָאֲוִיר חַי, וּמִמֵּילָא מְקָרֵב וּמְטַהֵר. אָז לֹא הָיָה אָדָם נִדְחֶה מִפְּנֵי כָל דָּבָר קָטָן שֶׁבַּמֶּשֶׁק, וַאֲפִלּוּ מִפְּנֵי כָל הַמֶּשֶׁק. כַּךְ הָיְתָה אָז הָרוּחַ, אִם מִדַּעַת אוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת בְּעָלִים, כַּךְ הָיוּ מְחַיְּבִים אָז הַחַיִּים, כַּךְ הָיָה אָז הַהִגָּיוֹן שֶׁל הַחַיִּים.
(לא זו הדרך)
אוּלָם מִכֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ חֶבְלֵי־הַיְצִירָה הָרִאשׁוֹנִים, מִכֵּיוָן שֶׁהַחַיִּים נַעֲשׂוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר קַלִּים וְכִשְׁרוֹן הָעֲבוֹדָה וְהַמַּעֲשֶׂה יוֹתֵר גָּדוֹל, הִתְחִילוּ הָעוֹשִׂים לִרְאוֹת אֶת עַצְמָם כְּאִלּוּ הַדֶּרֶךְ כְּבָר פְּתוּחָה לִפְנֵיהֶם וְאֵין לָהֶם אֶלָּא לְהַתְמִיד בַּעֲבוֹדָתָם, לְהַרְחִיבָהּ, לשַׁכְלְלָהּ, אוֹ לְכָל הַיּוֹתֵר לְבַקֵּשׁ עֲבוֹדוֹת חֲדָשׁוֹת, מַעֲשִׂים חֲדָשִׁים. הָעִקָּר, מַעֲשִׂים רְחָבִים, גְּדוֹלִים, הַכֹּל לְפִי אֹפֶן מַחֲשַׁבְתּוֹ, לְפִי הִרְהוּרֵי לִבּוֹ, לְפִי נְטִיַּת רוּחוֹ שֶׁל הָעוֹשֶה. עַכְשָׁו הַכֹּל עָבַר מֵעוֹלַם הַיְצִירָה לְעוֹלַם הָעֲשִׂיָּה אוֹ, בְּמִלִּים יוֹתֵר פְּשׁוּטוֹת, מֵעֲבוֹדָה חַיָּה, שֶׁמְּקוֹר חַיֶּיהָ בַּעֲבוֹדָה שֶׁבְּלֵב וְשֶׁבְּנֶפֶשׁ, לַעֲבוֹדָה מֵכָנִית, שֶׁכָּל עִקָּרָהּ אֵינוֹ אֶלָּא עֲבוֹדַת הַמֹּחַ וְהַמַּעֲשֶׂה. כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, מַעֲשִׂיּוּת, הִתְמַכְּרוּת שְׁלֵמָה לַמַּעֲשֶׂה הַנַּעֲשֶׂה – הִנֵּה הָעִקָּר, יוֹתֵר נָכוֹן, הִנֵּה הַכֹּל. הִתְחַדְּשׁוּת הָרוּחַ, הִתְיַצְּרוּת הָאָדָם, יְצִירַת כִּשְׁרוֹן הָרוּחַ וְגַם כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה בָאָדָם מִתּוֹךְ עֲבוֹדָתוֹ בִּיצִירַת חַיִּים, הַהִטָּהֲרוּת הַנַּפְשִׁית וְהִתְגַּבְּרוּת שֶׁפַע חַיֵּיהֶן עַד כְּדֵי לִבְרֹא אֲוִיר מְטַהֵר וּמְקָרֵב – תְּבִיעָה כָזוֹ אֵינָהּ עַתָּה בִנְפָשׁוֹת, אוֹ אֵינָהּ עִקָּרִית כַּתְּבִיעָה הַמַּעֲשִׂית, כְּלוֹמֵר, אֵינָהּ פּוֹעֶלֶת כָּמוֹהָ בַּנֶּפֶשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת בְּעָלִים וּבְאוֹתוֹ הַהֶקֵּף וּבְאוֹתָהּ הַהַתְמָדָה בְכָל פְּרָט גָּדוֹל וְקָטֹן שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה וְשֶׁל הַחַיִּים, וּמִמֵּילָא אֵין כֹּחָהּ גָּדוֹל, אֲפִלּוּ אִם הִיא נוֹלֶדֶת לִפְעָמִים בְּנֶפֶשׁ זוֹ אוֹ אַחֶרֶת מִתּוֹךְ הִסְתַּכְּלוּת בְּחֶזְיוֹנוֹת מַעֲצִיבִים יְדוּעִים בְּחַיֵּי הַקְּבֻצּוֹת. הָאָדָם יָרַד מֵעַל הַבָּמָה, אִם אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ כְאִלּוּ כְבָר עָלָה לְמַעְלָה רֹאשׁ. עַכְשָׁו הַכֹּל נַעֲשֶׂה בְדַעַת וּבְחֶשְׁבּוֹן. עוֹבְדִים אָמְנָם בְּאֶנֶרְגִיָּה בְּעָמָל רַב, אַף גַּם בְּיִסּוּרִים וְלֹא בְלִי מְסִירוּת־נֶפֶשׁ, אֲבָל אֵין אֵלֶּה חֶבְלֵי־יְצִירָה, כִּי עַל כֵּן אֵין בָּהֶם הִתְחַדְּשׁוּת הַנֶּפֶשׁ, אֵין בָּהֶם רוּחַ מְחַיָּה, מְטַהֶרֶת, מְצָרֶפֶת אֶת הַנְּפָשׁוֹת וּמְאַחַדְתָּן. נִסְתַּם מְקוֹר הַחַיִּים, נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. בִּרְדִיפָה אַחֲרֵי רְוָחִים, מִבְּלִי לְהָבִיא בְחֶשְׁבּוֹן כָּל עִנְיָנִים אֲחֵרִים, מִבְּלִי לִשְׁמוֹעַ כָּל קוֹלוֹת מִן הַחַיִּים, בִּצְבֵּץ לְעֵינֵינוּ הַסּוֹחֵר, הַחֶנְוָנִי, הַסַּרְסוּר שֶׁבָּנוּ, בְּעֶצֶם טָהֳרוֹ, מִבְּלִי לְהַשְׁאִיר מָקוֹם לְקַוִּים קְצָת יוֹתֵר אֱנוֹשִׁיִּים.
(לא זו הדרך)
הַקְּבֻצָּה, כְּמוֹ כָל צוּרָה הַבָּאָה לְהוֹעִיל לְחִדּוּשׁ הַחַיִּים, מְחַיֶּבֶת, מְטִילָה אַחְרָיוּת, וְקֹדֶם כֹּל – אֶת הַחוֹבָה שֶׁל עֵרוּת תְּמִידִית, בִּלְתִּי־פוֹסֶקֶת. הֶחָבֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת תָּמִיד עֵר, שׁוֹקֵד בְּלִי־הֶפְסֵק עַל תַּקָּנַת הַמֶּשֶׁק הַכְּלָלִי, הַקְּבֻצָּתִי, אֲבָל עוֹד יוֹתֵר מִזֶּה הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת תָּמִיד עֵר, שׁוֹקֵד בְּלִי־הֶפְסֵק עַל תַּקָּנַת מִשְׁקוֹ הַפְּרָטִי, הָאֱנוֹשִׁי. וְזֶהוּ מַה שֶּׁשּׁוֹכְחִים, וְזֶהוּ מַה שֶּׁקָּשֶׁה בְיוֹתֵר. הַמֶּשֶׁק הַזֶּה הַפְּרָטִי, הָאֱנוֹשִׁי, מִלְּבַד מַה שֶּׁהוּא יוֹתֵר לְאֵין־עֲרוֹךְ רָחָב, יוֹתֵר כּוֹלֵל, בִּהְיוֹתוֹ מַקִּיף עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ, הוּא גַם יוֹתֵר מְפֹרָט לִפְרָטִים וְלִפְרָטֵי־פְרָטִים.
(מכתבים לדגניה)
6. אַחֲרָיוּת הַיָּחִיד
עוֹלָמֵנוּ הַלְאֻמִּי, עַד כַּמָּה שֶׁהוּא רָאוּי לְשֵׁם עוֹלָם, עוֹמֵד עַתָּה רַק עַל הַיָּחִיד634, כְּלוֹמַר, רַק עַל הַפְּרָטִים. אֵין לְעַצְמוּתֵנוּ הַלְאֻמִּית בַּזְּמָן הַזֶּה גוֹאֵל אַחֵר מִלְּבַד “הָאֲנִי” שֶׁל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ.
(הערכת עצמנו ג)
תְּחִיַּת הַכְּלָל שֶׁלָּנוּ לֹא תָבֹא אֶלָּא מִתוֹךְ תְּחִיַּת הַפְּרָט.
(פתרון לא רציונלי א)
דַּי יִהְיֶה לָנוּ, אִם כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יִתֵּן לְעַם יִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל635.
(לחברי ברוח המנוצחים א )
יוֹתֵר מִשֶּׁאֲנַחְנוּ זְקוּקִים בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לְיָדַיִם עוֹבְדוֹת, אֲנַחְנוּ זְקוּקִים לִנְפָשׁוֹת חַיּוֹת, כְּלוֹמַר, לִנְפָשׁוֹת שֶׁהַיָּדַיִם הָעוֹבְדוֹת תִּהְיֶינָה רַק עוֹשׂוֹת דְבָרָן636.
(מכתבים תרע"ו ה)
אֲנִי אֵינֶנִּי מְצַפֶּה לְנָבִיא וְאֵינֶנִּי מְבַקֵּשׁ נָבִיא. הַנָּבִיא לֹא יִגְאַל אֶת הָעָם, כִּי הַנָּבִיא לֹא יִגְאַל אֶת הָאָדָם. הַנְּבוּאָה637 צְרִיכָה לִהְיוֹת שׁוֹרָה עַל כָּל הָעָם, עַל כָּל הָאָדָם. זֹאת תִּהְיֶה הַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה, הַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית, אִם יֵשׁ גְּאֻלָּה לָאָדָם. גְּאֻלָּה עַל יְדֵי הַנָּבִיא תִּהְיֶה שׁוּב מִמִּין הַגְּאֻלּוֹת שֶׁכְּבָר הָיוּ638 לְעוֹלָמִים וְשֶׁהֵבִיאוּ לָעוֹלָם רַק שִׂנְאָה וָשֶׁקֶר עִם כָּל תּוֹלְדוֹתֵיהֶן וְתוֹלְדוֹת תּוֹלְדוֹתֵיהֶן. זֹאת תִּהְיֶה שׁוּב גְּאֻלָּה לְפִיּוֹת מְמַלְּלִין רַבְרְבִין639, לְדִמְיוֹנוֹת נִלְהָבִים וְכוֹזְבִים, לְתַקִּיפִים מִכָּל הַמִּינִים, אִם תַּקִּיפֵי הָאֶגְרוֹף אוֹ תַּקִּיפֵי הַמֹּחַ אוֹ תַּקִּיפֵי הָרוּחַ, אֲשֶׁר מִבְּחִינַת הַגְּאֻלָּה הָאֱנוֹשִׁית, אֵין הַמֶּרְחָב בֵּינֵיהֶם640 גָּדוֹל כָּל כַּךְ, כְּמוֹ שֶׁנִּרְאֶה בַּהַשְׁקָפָה הָרִאשׁוֹנָה. הָעָם – הִנֵּה הַנָּבִיא, הָאָדָם – הִנֵּה הַגּוֹאֵל641! וַאֲנִי מַאֲמִין בְּכֹחַ הָעָם, כָּל עוֹד אֲנִי מַאֲמִין בָּאָדָם, כָּל עוֹד אֲנִי מַאֲמִין בַּחַיִּים.
(מתוך קריאה א )
רָצָה יִשְׂרָאֵל לְהִתְקַיֵּם בְּתוֹר חֲטִיבָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ642 בְּתוֹךְ כָּל הָרְדִיפוֹת הַיּוֹתֵר אַכְזָרִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בְּמֶשֶׁךְ קָרוֹב לְאַלְפַּיִם שָׁנָה – וַיִּתְקַיֵּם! וְכָל כֹּחַ שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יָכֹל לְהַכְחִיד אוֹ לְהַכְנִיעַ אֶת רְצוֹנוֹ. וּמִי זֶה יָעֵז לְהַחְלִיט, כִּי לְהִתְקַיֵּם בְּתוֹךְ תְּנָאִים נוֹרָאִים כָּאֵלֶּה כָּל כַַּךְ הַרְבֵּה דוֹרוֹת הָיָה דָרוּשׁ פָּחוֹת כֹּחַ מֵאֲשֶׁר לָשׁוּב לִתְחִיָּה שְׁלֵמָה וּלְהִגָּאֵל בַּזְּמָן הַזֶּה? מִי זֶה יָעֵז לְהַחְלִיט, כִּי בַּזְּמָן הַזֶּה אֵין עַם יִשְׂרָאֵל יָכֹל לִרְצוֹת? מִי שֶׁלִּבּוֹ חַי, מִי שֶׁלֹּא מֵת בְּקִרְבּוֹ הַכֹּחַ הַגָּדוֹל שֶׁל הַצַּעַר, הַכֹּחַ שֶׁל יָם הַיִּסּוּרִים שֶׁסָּבָל עָם זֶה, שֶׁהוּא אֶחָד מִבָּנָיו – הוּא יֵדַע וְיַרְגִּישׁ, כִּי עוֹד עָם זֶה יָכֹל לִרְצוֹת. אֶת רְצוֹנוֹ צָרִיךְ רַק לְעוֹרֵר.
(פתרון לא רציונלי א)
אַחְרָיוּת הַיָּחִיד: מלואים
הָבוּ לָנוּ יְחִידִים! הָבוּ לָנוּ מִתְיָאֲשִׁים! הָבוּ לָנוּ יְחִידִים, שֶׁאֵינָם מִתְבַּטְּלִים וְאֵינָם עוֹזְבִים אֶת הַמַּעֲרָכָה, וְהָבוּ לָנוּ מִתְיָאֲשִׁים הַמַּשְׁקִיעִים אֶת יֵאוּשָׁם בְּבִנְיָן אֶחָד! אָז תִּרְאוּ וְנוֹכַחְתֶּם, מַה יְּחִידִים מִתְיָאֲשִׁים, מַה יְּחִידִים בִּכְלָל, אֲפִלּוּ לֹא יוֹצְאִים כָּל כַּךְ מִן הַכְּלָל, יְכוֹלִים לִבְרֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל זוֹ, שֶׁרַבִּים הֵם עַתָּה הַמִּתְיָאֲשִׁים מִמֶּנָּהּ. אָז תִּרְאוּ וְנוֹכַחְתֶּם, אֵיזֶה כֹּחַ שֶׁל תְּחִיָּה וְשֶׁל יְצִירָה יְכוֹלִים לִבְרֹא בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל! קֹדֶם כֹּל, כֹּחַ מְעוֹרֵר, שֶׁיְּעוֹרֵר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַצְמָהּ אֶת כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עוֹד טִפַּת חַיִּים לְהַרְגִּישׁ, לַחֲשׁוֹב, וְהָעִקָּר, לַעֲבוֹד, לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה שֶׁל תְּחִיַּת יָדַיִם וְשֶׁל תְּחִיַּת כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לְהַחֲיוֹת; וְשֵׁנִית, כֹּחַ מוֹשֵׁךְ, שֶׁיִּמְשֹׁךְ אֵלָיו מִכָּל תְּפוּצוֹת הַגּוֹלָה אֶת כֹּחַ הָעָם, אֶת רוּחַ הָעָם, אֶת רְצוֹן הָעָם. בִּקְצָרָה, יְחִידִים יְכוֹלִים לִבְרֹא פֹה כֹּחַ שֶׁיְּעוֹרֵר אֶת הָעָם, אֶת כָּל הָעָם, לְהִתְכּוֹנֵן, לִרְאוֹת אֵיפֹה הוּא בָעוֹלָם וּלְבַקֵּשׁ לִתְחִיָּתוֹ וְלִתְקוּמָתוֹ, לְבַקֵּשׁ, כְּמוֹ שֶׁיָּכוֹל עָם מִתְעוֹרֵר לְבַקֵּשׁ, וְזֶה הֲלֹא הָעִקָּר.
(מכתב גלוי לי"ח ברנר)
עֲבוֹדַת הַתְּחִיָּה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – זֹאת הִיא צוּרַת־חַיִּים הַדּוֹרֶשֶׁת שִׁנּוּי רַדִּיקָלִי, מַהְפֵּכָה שְׁלֵמָה בְמֻשָּׂגֵינוּ וּבְהַרְגְּשוֹתֵינוּ הַגָּלוּתִיִּים וּבְהַשְׁקָפָתֵנוּ הַגָּלוּתִית עַל הַחַיִּים. הִיא דוֹרֶשֶׁת זֹאת לֹא מִן הַכְּלָל וּבְדֶרֶךְ כְּלָל – דְּרִישָׁה כְּלָלִית כָּזֹאת אֵינָהּ אֶלָּא פְרָזָה רֵיקָה – הִיא דוֹרֶשֶׁת זֹאת מִכָּל פְּרָט וּפְרָט הַשּׁוֹאֵף לִתְחִיָּה וּלְחַיִּים שֶׁל תְּחִיָּה, וּבְכָל פְּרָט וּפְרָט מֵחַיָּיו. הִיא דוֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ לְשַׁנּוֹת וְלַהֲפוֹךְ אֶת הַיְּהוּדִי הַגָּלוּתִי שֶׁבּוֹ לִיהוּדִי בֶן־חוֹרִין, אֶת הָאָדָם הַלָּקוּי, הַמְּרֻסָּק, הַבִּלְתִּי־טִבְעִי שֶׁבּוֹ – לְאָדָם טִבְעִי, בָּרִיא, נֶאֱמָן לְעַצְמוֹ, אֶת הַחַיִּים הַגָּלוּתִיִּים שֶׁלּוֹ, הַטְּבוּעִים בְּחוֹתָם חִיצוֹנִי זָר לְרוּחוֹ, אוֹ בְחוֹתָם פְּנִימִי זָר לִזְמַנּוֹ, שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ לְהִתְפַּתֵּחַ, לִגְדּוֹל בְכָל מְלוֹא שִׁעוּר קוֹמָתוֹ, – לְחַיִּים טִבְעִיִּים, מְלֵאִים, שְׁלֵמִים, דֵּי־עֲמֻקִּים וְדֵי־רְחָבִים. הַדָּבָר הַזֶּה קָשֶׁה הוּא מְאֹד לַעֲשׂוֹתוֹ. זֹאת הִיא עֲלִיָּה בְדֶרֶךְ זְקוּפָה, קָשָׁה, מְלֵאָה קוֹצִים וּמִכְשׁוֹלִים, אֲבָל זֹאת הִיא עֲלִיָּה, אֲבָל זֹאת הִיא חַיִּים.
(מעט התבוננות)
מִי שֶׁמִּתְיָאֵשׁ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עַל הָרֹב נוֹחַ לוֹ וְנוֹחַ לָאָרֶץ שֶׁיִּתְיָאֵשׁ וְיַעֲזֹב אֶת הָאָרֶץ.
(מכתב שלא נשלח בזמנו לידידי אשר בגולה)
אִם הַקּוֹלוֹנִסְטִים הַיְּהוּדִיִּים בְּכָל חֶפֶצָם הַטּוֹב, לְאֻמִּיּוּתָם הַתְּמִימָה וְאִידֵאָלִיּוּתָם הַטְּהוֹרָה, לֹא יִתְּנוּ לָנוּ עֲבוֹדָה, הַחוֹבָה עֲלֵינוּ, בְּאֵין בְּרֵירָה אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ לַעֲבוֹד אֵצֶל קוֹלוֹנִסְטִים גֶּרְמָנִיִּים, וַאֲפִלּוּ אֵצֶל עַרְבִיִּים, וּבְעַד כָּל מְחִיר שֶׁהוּא, וְלֹא לַעֲזוֹב אֶת הָאָרֶץ. וְאִם לֹא נַעֲשֶׂה כָּךְ, אוֹ מִי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כָךְ, אוֹת הוּא, כִּי אֵינוֹ רָאוּי לִתְעוּדָתוֹ, וְלֹא הָעָם וְלֹא הָאָרֶץ לֹא יַפְסִידוּ הַרְבֵּה אִם יַעֲזֹב אֶת הָאָרֶץ. אֲנַחְנוּ לֹא נֵלֵךְ לְבַקֵּשׁ אֲרָצוֹת לֹא בִשְׁבִילֵנוּ וְלֹא בִשְׁבִיל עַם יִשְׂרָאֵל, אֶחָד הוּא לָנוּ עַם יִשְׂרָאֵל וְאַחַת הִיא לָנוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
(תשובת פועל)
לְרַפֵּא אֶת עַמֵּנוּ – הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, כִּי כָל אֶחָד יְרַפֵּא אֶת עַצְמוֹ.
(החיים ועבודת החיים לאורה של הדעה)
7. דַּרְכֵי הַגְּאֻלָּה
תְּחִיָּתֵנוּ הַלְאֻמִּית אֵינָהּ הִשְׁתַּחְרְרוּת וְהִתְחַדְּשׁוּת לָאֻמִּית גְּרֵידָא. תְּחִיָּתֵנוּ הַלְאֻמִּית הִיא כְּעֵין תְּחִיַּת־הַמֵּתִים מַמָּשׁ, יְצִירָה חֲדָשָׁה שֶׁאֵין דֻּגְמָתָהּ. וּבִיצִירָה בִכְלָל וּבִפְרָט בִּיצִירָה כָּזוֹ נוֹהֵג הַכְּלָל: תָּפַסְתָּ הַכֹּל643 – תָּפַסְתָּ, לֹא תָּפַסְתָּ הַכֹּל – לֹא תָּפַסְתָּ כְלוּם.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
מֻכְרָחִים אֲנַחְנוּ בִּכְלָל לִהְיוֹת קִיצוֹנִיִּים בְּהֶחְלֵט. כָּךְ דַּרְכָּהּ שֶׁל יְצִירָה חַיָּה וְאֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לְפָנֶיהָ. כָּךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת הַצִּיּוֹנוּת בִּכְלָל, אִם בֶּאֱמֶת יְצִירָה הִיא. הָעֲשִׂיָּה דַרְכָּהּ לְהִתְפַּשֵּׁר, אִם רוֹצָה הִיא לִמְצוֹא דַרְכָּהּ בַּחַיִּים. הָעֲשִׂיָּה פּוֹרֶטֶת644 אֶת הַחַיִּים לַחֲלָקִים, חֲלָקִים חֲשׁוּבִים וּבִלְתִּי חֲשׁוּבִים, מֻקְדָּמִים וּמְאֻחָרִים וְכֵן הָלְאָה. לֹא כֵן הַיְצִירָה. בִּיצוּר חַי נוֹלַד645 הַכֹּל בְּבַת אַחַת, מִתְפַּתֵּחַ וְגָדֵל בְּבַת אַחַת, בְּמִדָּה אַחַת וּבְאֹפֶן אֶחָד.
(מכתבים תרע"ד ה)
יְשׁוּעָתֵנוּ תָבוֹא רַק עַל יְדֵי הִתְאַמְּצוּת פְּנִימִית יוֹצֵאת מִן הַכְּלָל, עַל יְדֵי הִתְאַמְּצוּת רְצִינִית עֲנָקִית, כִּמְעַט נִסִּית646, עַד כִּי בְּמוּבָן זֶה אֶפְשָׁר לֵאמֹר בְּיַחַד עִם הֲמוֹן הָעָם, כִּי נִגָּאֵל וְנִוָּשַׁע תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים רַק בְּדֶרֶךְ נֵס. בְּכָל זֹאת הַדֶּרֶךְ הַ“נִסִּית” הַזֹּאת הִיא הַרְבֵּה יוֹתֵר טִבְעִית וְיוֹתֵר קְרוֹבָה מִכָּל הַדְּרָכִים הַמַּעֲשִׂיּוֹת. יֵשׁ רְגָעִים שֶׁל הֲרָמַת־רוּחַ647 יוֹצֵאת מִן הַכְּלָל בְּחַיֵּי עָם כְּמוֹ בְחַיֵּי אִישׁ. רֶגַע כָּזֶה אֶפְשָׁרִי הוּא גַם בְּמַצָּבֵנוּ, אִם כָּל הַכֹּחוֹת הָאַקְטִיבִיִּים יְרַכְּזוּ אֶת כָּל רְצוֹנָם וְאֶת כָּל עֲבוֹדָתָם בַּהֲכָנַת הָרֶגַע הַזֶּה.
(מכתבים תרס"ט ה)
תְּחִיָּתֵנוּ וּגְאֻלָּתֵנוּ דוֹרְשׁוֹת כֹּחַ־רָצוֹן שֶׁאֵין דֻּגְמָתוֹ.
(הקונגרס א)
תְּחִיָּתֵנוּ דוֹרֶשֶׁת רוּחַ מִמָּרוֹם, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, רַעְיוֹן כַּבִּיר, תּוֹקֵף648 אֶת כָּל הָאָדָם וּמְמַלֵּא אֶת כָּל יֵשׁוּתוֹ, כֹּחַ שֶׁל רַעְיוֹן דָּתִי מְהַפֵּךְ עוֹלָמוֹ שֶׁל הָאָדָם וּמְחַדֵּשׁ אֶת הָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁית.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
לֹא אַחַת אֶשָּׂא גַם אֲנִי עֵינַי אֶל הֶהָרִים; “מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי”649 ? וְכִמְעַט, כִּמְעַט אוֹתָהּ הַתְּשׁוּבָה, אִם כִּי מִבְּחִינָה יוֹתֵר פְּנִימִית: “עֶזְרִי מֵעִם ה' עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ”. חָסֵר לָנוּ הָרַעְיוֹן הַדָּתִי, הָרַעְיוֹן, כִּי אֲנַחְנוּ בָּאִים650 קֹדֶם כֹּל לִקְבֹּעַ לְעַצְמֵנוּ יַחַס חָדָשׁ אֶל הַטֶּבַע וְאֶל סוֹד הַהֲוָיָה וְהַחַיִּים, רַעְיוֹן אֱנוֹשִׁי עוֹלָמִי, יְסוֹד הַחַיִּים וְהָעוֹלָם, שַׁלִּיט יְחִידִי בְּכָל רַחֲבֵי הַנֶּפֶשׁ וּבְכָל מַעֲמַקֶּיהָ. חָסֵר לָנוּ הַיַּחַס הַדָּתִי בַּעֲבוֹדָתֵנוּ הַלְאֻמִּית, אוֹתוֹ הַיַּחַס שֶׁחוֹלֵל דָּתוֹת כַּבִּירוֹת־כֹּחַ, מְחַדְּשׁוֹת פְּנֵי תֵבֵל, וּמִמֵּילָא חֲסֵרָה לָנוּ הָאֱמוּנָה הַדָּתִית בְּכָל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים. בְּלִי כֹחַ־נֶפֶשׁ אַדִּיר, אֵיתָן, אֱנוֹשִׁי עוֹלָמִי כָּזֶה, מְסֻפְּקַנִי אִם נַרְחִיק לֶכֶת, וְלֹא לְחִנָּם אֵין הָעָם מַאֲמִין בִּישׁוּעָה בְּלִי כֹחַ שֶׁלְּמַעְלָה מִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע.
(מתוך קריאה א)
אִם נְקַוֶּה, כִּי עָתִיד עַמֵּנוּ לַעֲשׂוֹת גְּדוֹלוֹת לְפִי מִדַּת הַצָּרוֹת וְהַיִּסּוּרִים שֶׁסָּבָל, אִם נְקַוֶּה כִּי עָתִיד הוּא לְגַלּוֹת שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וְאֶרֶץ חֲדָשָׁה לְכָל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, אִם נְקַוֶּה לְכָל אֵלֶּה בֶאֱמֶת וּבְתָמִים, מִבְּלִי לִירֹא מִפְּנֵי מַה יֹּאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת מִקֶּרֶב הָאֻמּוֹת וְגַם הַבְּרִיּוֹת שֶׁלָּנוּ, כִּי עַתָּה אַל לָנוּ לִירֹא גַם מִלְּבַקֵּשׁ דְּרָכִים חֲדָשִׁים לָנוּ לְעַצְמֵנוּ, לְפִי רוּחֵנוּ וְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתֵנוּ.
(הדבור העברי ד)
אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם נִתָּן בְּחִנָּם. וְאִם אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים הַרְבֵּה651, אִם אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים הַכֹּל, עָלֵינוּ לָתֵת הַכֹּל.
(הקונגרס א)
מִי שֶׁחַיָּיו בְּסַכָּנָה, וְהוּא רוֹאֶה אֶפְשָׁרוּת כָּל־שֶׁהִיא לְהִנָּצֵל, לֹא יִשְׁאַל שְׁאֵלָה: אוּלַי לֹא כְדָאי לְנַסּוֹת? לֹא יַעֲמֹד עַל הַמִּקָּח, אוּלַי תַעֲלֶה לוֹ הַצָּלָתוֹ בִמְחִיר מִדַּי יָקָר, אֵין מְחִיר יָקָר בְּיַחַס לַחַיִּים. אֶת הַכֹּל נוֹתֵן הַחַי בְּעַד הַחַיִּים, אֶת הַכֹּל עוֹשֶׂה הַחַי לְמַעַן הַצֵּל אֶת חַיָּיו. וְאִם לָתֵת הַכֹּל, יֶשׁ לָנוּ מַה לָּתֵת, יֶשׁ לָנוּ דֵי כֹחַ וְיֵשׁ לָנוּ דֵי נָפֶשׁ. אִם לָתֵת הַכֹּל וְלַעֲשׂוֹת הַכֹּל – נוּכַל בְּבִטְחָה לְהִתְגַּבֵּר עַל הַכֹּל, כִּי בַּיְצִירָה הַלְאֻמִּית כְּשֶׁלָּנוּ לֹא כֹחַ הָאֶגְרוֹף גּוֹבֵר, כִּי אִם כֹּחַ הָרָצוֹן, גְּבוּרַת הַנֶּפֶשׁ וְהַמַּעֲשֶׂה. נְתִינַת הַכֹּל וַעֲשִׂיַּת הַכֹּל בְּכֹחַ וּבְפֹעַל – זֶה כֹּחָהּ שֶׁל הִתְעוֹרְרוּת לְאֻמִּית גְּדוֹלָה.
(הקונגרס א)
הָאוֹהֵב טוֹב לוֹ בְּפַת חֲרֵבָה וְאֹהֶל דַּל בְּיַחַד עִם אֲהוּבָתוֹ מִכָּל הֵיכְלֵי מֶלֶךְ וְחַיֵּי תַּעֲנוּגוֹת בִּלְעָדֶיהָ. לָזֶה הוּא קוֹרֵא חַיִּים. מוּבָן, כִּי גַם הוּא מְבַקֵּשׁ אֶת הָרַחֲבוּת שֶׁבַּחַיִּים וְגַם אֶת הַמּוֹתָרוֹת שֶׁבַּחַיִּים, אֲבָל רַק עִם אֲהוּבָתוֹ. כָּל הַמַּרְחִיק אוֹתוֹ מֵאֲהוּבָתוֹ, הֲרֵי זֶה מַרְחִיק אוֹתוֹ מֵחַיָּיו. כֵּן הַדָּבָר גַּם בְּאַהֲבָה רוּחָנִית. הַמְבַקֵּשׁ תְּחִיָּה לְאֻמִּית בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, הוּא יְבַקֵּשׁ בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל חַיִּים הַטְּבוּעִים652 בְּחוֹתַם הַתְּחִיָּה הָאֲמִתִּית. מַה שֶּׁטָּבוּעַ בַּחוֹתָם הַזֶּה653, אִם חַיִּים טוֹבִים עִם כָּל הַמּוֹתָרוֹת, אוֹ אֲפִלּוּ רַק חַיִּים כְּחַיֵּי פוֹעֵל עַתָּה, הֲרֵי הֵם בִּכְלָל חַיִּים. וּמַה שֶָּאֵינוֹ טָבוּעַ בַּחוֹתָם הַזֶּה, הֲרֵי זֶה פִּגּוּל654, כִּי אֵין בּוֹ חַיִּים.
(מעט התבוננות א)
בִּשְׁבִיל תְּנוּעָה גְדוֹלָה שֶׁכָּזוֹ, כְּמוֹ תְּחִיַּת אֶרֶץ מֵתָה, הָעִקָּר הוּא הַהַתְחָלָה, הַיְקִיצָה הָרִאשׁוֹנָה לְחַיִּים. בְּכָל הַמַּאֲמַצִּים שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לְתַכְלִית זוֹ יֵצֵא הַהֶפְסֵד בְּשָׂכָר655, אִם רַק הַנִּסָּיוֹן אֵינֶנּוּ עָקָר656. גַּם הַשְּׁגָגוֹת וְהַזְּדוֹנוֹת657 הַמֻּכְרָחִים לִהְיוֹת בְּכָל נִסָּיוֹן גָּדוֹל, גַּם הֵם בָּאִים בְּחֶשְׁבּוֹן בְּתוֹר אַקְטִיב658.
(מכתבים מא"י ב)
בְּמִפְעָל גָּדוֹל כְּשֶׁלָּנוּ, בִּיצִירָה גְדוֹלָה כְּשֶׁלָּנוּ הַכֹּל עוֹלֶה בְחֶשְׁבּוֹן: גַּם הָאוֹרוֹת גַּם הַצְּלָלִים, גַּם הַשְּׁגָגוֹת וְהַזְּדוֹנוֹת שֶׁל הַבָּאִים לְפָנֵינוּ נֶחְשָׁבִים בְּמוּבָן זֶה לְאַקְטִיב, וַאֲפִלּוּ יְרִידָתָם וְהִתְנַוְּנוּתָם.
(העבודה א)
עָם מִתְעוֹרֵר לִתְחִיָּה659 שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ – אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל, וְאִם כְּבוֹדוֹ מָחוּל – אֵין תְּחִיָּתוֹ תְּחִיָּה.
(מכתב גלוי א)
הָעִקָּר הוּא תְחִיַּת הָעָם, אֲשֶׁר מִתּוֹכָהּ בֹּא תָבֹא גְאֻלַּת הָאָרֶץ.
(מכתבים תרפ"א ה)
לֹא מִתּוֹךְ הַשְּׁלִילָה660 יִבָּרְאוּ חַיֵּינוּ הַחֲדָשִׁים, וְלֹא מִתּוֹךְ הַשְּׁלִילָה תָבֹא עַצְמוּתֵנוּ לִידֵי גִלּוּי חָדָשׁ, כִּי אִם מִתּוֹךְ הַחִיּוּב661.
(הקונגרס א)
אֵינֶנִּי יָכֹל לְהַשְׁלִים עִם הָרַעְיוֹן שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבוֹ לִהְיוֹת עָם חַי, לֹא יִהְיֶה גָדֵל מִתּוֹךְ עַצְמוֹ662, כִּי אִם נִגְרָר אַחֲרֵי אֲחֵרִים, וְגַם זֶה בָּרוּר בְּעֵינַי: אִם הוּא יִהְיֶה רַק נִגְרָר אַחֲרֵי אֲחֵרִים, אִם מַה שֶּׁמִּתְיַצֵּר פֹּה יִהְיֶה רַק תִּרְגּוּם עִבְרִי מֵהַחַיִּים הָאֵרוֹפִּיִּים – הוּא לֹא יָקוּם וְלֹא יִהְיֶה, כִּי לֹא תִהְיֶה בּוֹ אוֹתָהּ רוּחַ הַחַיִּים הַכַּבִּירָה, הַמְּקִימָה, הַמַּפְעִילָה.
(על האחוד ב)
נָבִיא אוֹ נְבִיאִים לֹא הֵבִיאוּ וְלֹא יָבִיאוּ גְאֻלָּה לָעוֹלָם וְלֹא תְּחִיָּה. הַנְּבוּאָה663 הִנֶּהָ הַתְּחִיָּה וְהַגְּאֻלָּה כְּאֶחָת. עָלֶיהָ, עַל הַנְּבוּאָה – זֹאת הַתְּפִלָּה הָרִאשׁוֹנָה664.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
אִם בָּאִים אֲנַחְנוּ לִבְנוֹת בִּנְיָן לְאֻמִּי – אַל לָנוּ לִהְיוֹת קְטַנֵּי־נֶפֶשׁ.
(מטיולי בכבישים ד)
בְּכֹחַ “הַהֶכְרֵחַ הַהִסְטוֹרִי”665 לֹא נַשִּׂיג בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל כְּלוּם. הַהֶכְרֵחַ הַהִסְטוֹרִי הוּא כְּנֶגְדֵּנוּ וְלֹא בַּעֲדֵנוּ. פַּרְנָסָה טוֹבָה, כֶּסֶף, עֹשֶׁר וְכָבוֹד אוּלַי אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְהַשִּׂיג בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא יוֹתֵר. תְּחִיָּה לֹא נַשִּׂיג, וּמִן הַגָּלוּת וּמֵחַיֵּי הַגָּלוּת וּמִנִּשְׁמַת הַגָּלוּת לֹא נִפָּטֵר666.
(מעט התבוננות א)
קַלִּים וְשִׁטְחִיִּים אֲנַחְנוּ בֶאֱמוּנָתֵנוּ667 בִישׁוּעָה קְרוֹבָה, בְּשָׁעָה שֶׁמַּבְרִיק לְעֵינֵינוּ נִיצוֹץ מַזְהִיר, אוֹר מַתְעֶה; וְקַלִּים וְשִׁטְחִיִּים – בְּיֵאוּשֵׁנוּ668, בְּשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת הַמְּצִיאוּת כְּמוֹ שֶׁהִיא, אֶת כָּל הַמַּפְרִיעִים וְהַמִּכְשׁוֹלִים, אֶת כָּל הַשְּׂטָנִים וְהַפְּגָעִים הָרָעִים הָעוֹמְדִים עַל דַּרְכֵּנוּ, אֶת כָּל הַדֹּחַק וְהַקֹּשִׁי, אוֹ אֶת כָּל אִי־אֶפְשָׁרוּתוֹ שֶׁל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים אֵלָיו.
(על הדברים הנוראים א )
דָּמִינוּ669 לְאִשָּׁה שֶׁיָּמִים רַבִּים הָיְתָה עֲקָרָה לַמְרוֹת כָּל תְּפִלּוֹתֶיהָ לֵאלֹהִים, וּלְפֶתַע תָּחוּשׁ וְהִנֵּה הִיא הָרָה לָלָדֶת. כָּל כְּאֵב שֶׁתַּרְגִּישׁ מְשַׂמֵּחַ אוֹתָהּ, וְרַק תַּחְשֹׁשׁ, אוּלַי אֵין הַכְּאֵב הַזֶּה דַי נֶאֱמָן, אוּלַי אֵין זֶה אוֹתוֹ הַכְּאֵב, כִּי בַּגּוֹלָה לֹא הִרְגַּשְׁנוּ670 בְּמַכְאוֹבִים אֵלֶּה.
(מכתבים מא"י ב)
דַּרְכֵי הַגְּאֻלָּה: מלואים
וְעַתָּה, שְׁמַע נָא, אָחִי, וְתִשְׁמַע אֲחוֹתִי אֶת חֲלוֹמִי! וּזְכַרְתֶּם, כִּי גַם אַתֶּם, חֲלַמְתֶּם כָּמוֹנִי. בַּחֲלוֹמִי – וְהִנֵּה אֲנִי בָא אֶל הָאָרֶץ, וְהָאָרֶץ עֲזוּבָה וְשׁוֹמְמָה וּנְתוּנָה בִידֵי זָרִים, וְהַחֻרְבָּן מַחֲשִׁיךְ אֶת אוֹר פָּנֶיהָ וּמַשְׁחִית אֶת רוּחָהּ, וּמֶמְשֶׁלֶת זָרִים מְנַוַּלְתָּהּ. וּרְחוֹקָה מִמֶּנִּי וְזָרָה לִי אֶרֶץ אֲבוֹתַי, וְגַם אֲנִי רָחוֹק מִמֶּנָּהּ וְזָר לָהּ. וְהַקֶּשֶׁר הָאֶחָד הַמְּקַשֵּׁר אֶת נַפְשִׁי אֵלֶיהָ, וְהַזֵּכֶר הָאֶחָד הַמַּזְכִּיר לִי, כִּי הִיא אִמִּי וַאֲנִי בְנָהּ, הוּא כִי גַם נַפְשִׁי שׁוֹמְמָה כָמוֹהָ, כִּי גַם בָּהּ חָלוּ יְדֵי זָרִים לְהַחֲרִיבָהּ וּלְהַשְׁחִיתָהּ. וַאֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת הַחֻרְבָּן, וַאֲנִי רוֹאֶה אֶת הֶחֳרָבוֹת בְּכָל בָּתֵּי נַפְשִׁי, בְּכָל רְמַ"ח אֵבָרַי וְשַׁס״ה גִידַי. וּבַת־קוֹל יוֹצֵאת מִן הֶחֳרָבוֹת וְאוֹמֶרֶת: “בֶּן אָדָם! הִתְבּוֹנֵן בֶּחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה, וְהִתְבּוֹנֵן עוֹד וְאַל תַּעְלִים מֵהֶן עַיִן, וְיָדַעְתָּ, וְהוֹסַפְתָּ בִּינָה עַל אֲשֶׁר אַתָּה יוֹדֵעַ, כִּי הַחֻרְבָּן הוּא חֻרְבַּן נַפְשְׁךָ, וְהַמַּשְׁחִית הוּא הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בְּחַיֶּיךָ, אֲשֶׁר חָיִיתָ בְּאַרְצוֹת זָרִים וַאֲשֶׁר דָּבְקוּ בְךָ עַד כֹּה! זְכֹר זֹאת, כִּי לְגוֹרָלְךָ אַתָּה עוֹמֵד בָּזֹאת! וְהָיָה כִי תוֹסִיף לְהִתְבּוֹנֵן וּלְהִתְעַמֵּק, וְרָאִיתָ, כִּי מִתַּחַת לֶחֳרָבוֹת עוֹד גַּחֶלֶת יְתוֹמָה לוֹחֶשֶׁת, אֲשֶׁר נִצְּלָה בַמִּסְתָּרִים מֵרוּחַ הַחַיִּים הָהֵם, וְרוּחַ הָאָרֶץ נוֹשֶׁבֶת בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ. וְהָיָה כִי תַעֲזֹב כָּלָה אֶת הַחַיִּים הָהֵם אֲשֶׁר יָצְרוּ אֲחֵרִים, כַּאֲשֶׁר עָזַבְתָּ אֶת אַרְצָם וּבָאתָ לִבְרֹא לְךָ פֹּה חַיִּים חֲדָשִׁים, חַיִּים שֶׁלְךָ, – וְשָׁבָה הַגַּחֶלֶת וְחָיְתָה, וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְשַׁלְהֶבֶתְיָהּ, וְשַׁבְתָּ אַתָּה וְחָיִיתָ, וְשָׁבוּ עַמְּךָ וְאַרְצְךָ וְחָיוּ”.
(האומה והעבודה ב)
וַאֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת הַחַיִּים הָהֵם, וְהִנֵּה הֵם צָרִים כְּפִי שְׁאוֹל, וְהִנֵּה נַפְשִׁי בְתוֹכָם כְּמוֹ בְתוֹךְ מַכְבֵּשׁ, מְעוּכָה, רְצוּצָה, מְרֻסָּקָה, וְהִנֵּה הֵם מְפַעְפְּעִים גַּם בְּתוֹךְ נַפְשִׁי וְעוֹשִׂים שַׁמּוֹת בְּקִרְבִּי. וַאֲנִי מַתְחִיל הַכֹּל מֵחָדָשׁ, הַכֹּל מֵחָדָשׁ, מִן הָאָלֶף־בֵּית אֲנִי מַתְחִיל אֶת הַחַיִּים, אֵינֶנִּי מְשַׁנֶּה, אֵינֶנִּי מְתַקֵּן, כִּי אִם עוֹשֶׂה הַכֹּל מֵחָדָשׁ. וְהַדָּבָר הָרִאשׁוֹן הַפּוֹתֵחַ בָּרִאשׁוֹנָה אֶת לִבִּי לְחַיִּים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי כְמוֹהֶם, הוּא הָעֲבוֹדָה: לֹא עֲבוֹדָה לְשֵׁם מִחְיָה, וְלֹא עֲבוֹדָה לְשֵׁם מִצְוָה, כִּי אִם עֲבוֹדָה לְשֵׁם חַיִּים, עֲבוֹדָה, אֲשֶׁר אוֹר חָדָשׁ נוֹגֵהַּ עָלֶיהָ, אֲשֶׁר רְאִיתִיהָ, וְהִנֵּה הִיא אֶחָד מֵחֶלְקֵי הַחַיִּים, אֶחָד מִשָּׁרְשֵׁיהֶם הַיּוֹתֵר עֲמֻקִּים. וַאֲנִי עוֹבֵד. וּמוּזָר הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה, עָמֹק וּמֻפְלָא מְאֹד. וְקָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי, וּרְחוֹקָה וְנַעֲלָמָה מֵעֵין־רוֹאִים, וְהַהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַחַיִּים הָהֵם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי, מֵרָחוֹק, מִנֶּגְדִּי עָמְדוּ, וְאֵין אִישׁ אִתִּי, וְרַבִּים מִתְלַחֲשִׁים עָלַי, וְרַבִּים נָדִים לִי וּמְרַחֲמִים עָלַי, וְרַבִּים קוֹרְאִים לִי מֵרָחוֹק: “אָנָה אַתָּה בָא, אֻמְלָל? הֲלֹא דַרְכְּךְ דֶּרֶךְ־חֹשֶׁךְ, תֹּהוּ וְלֹא־סְדָרִים, הֲלֹא מְזִמַּת פָּנֶיךָ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים! אוֹ הֲתֹאמַר לְשַׁנּוֹת דֶּרֶךְ עוֹלָם, לַעֲבוֹר חֻקּוֹת עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא לַעֲבוֹר? הַתֹאמַר לְאָדָם: אֵל אַתָּה וְלֹא אָדָם, לֹא קָרוּץ מֵחֹמֶר? הֲלֹא לַשָּׁוְא עֲמָלְךָ, לְהֶבֶל וָרִיק תְּכַלֶּה כֹחֲךָ! רְאֵה, הֲלֹא בָדָד אַתָּה וּבָדָד תִּפֹּל שָׁדוּד בְּחַבְלֵי דִמְיוֹנוֹתֶיךָ וַחֲלוֹמוֹתֶיךָ!” וַאֲנִי מוֹסִיף לְהִתְבּוֹנֵן בַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי לְאוֹר הַגַּחֶלֶת הַהוֹלֶכֶת וָאוֹר. וְהִנֵּה בְכָל אֲשֶׁר אוֹסִיף לַעֲבוֹד, לַעֲמוֹל, לִסְבּוֹל – אֵין טִפָּה מִדָּמִי, אֵין מַשֶּׁהוּ מִכֹּחִי וּמִמֹּחִי אוֹבְדִים חִנָּם, כִּי כָל טִפַּת דָּם – שְׁבִיב אֵשׁ, וְכָל מַשֶּׁהוּ שֶׁל כֹּחַ וּמֹחַ – נִיצוֹץ אוֹר לְנַפְשִׁי הַשָּׁבָה לִתְחִיָּה. עוֹד מְעַט, וְהִנֵּה הִנְּךָ גַּם אַתָּה, אָחִי, עִמָּדִי, עוֹבֵד וְחַי כָמוֹנִי, וְלָאַחֲרוֹנָה, וְהִנֵּה עִמָּנוּ גַם אֲחוֹתֵנוּ, אֲשֶׁר לֹא רְאִיתִיהָ מִיּוֹם הִתְעוֹרֵר יִשְׂרָאֵל. וּבִרְאוֹתִי אֶתְכֶם אֶת שְׁנֵיכֶם יַחְדָּו, עוֹבְדִים וְחַיִּים יַחְדָּו, וַתְּחִי רוּחִי, וָאֹמַר: “אַתֶּם תִּבְנוּ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם תִּמְצְאוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לַאֲשֶׁר נָשָׂאנוּ אֶת נַפְשֵׁנוּ, לַאֲשֶׁר נָשָׂא יִשְׂרָאֵל אֶת נַפְשׁוֹ בַיָּמִים מִקֶּדֶם וְלַאֲשֶׁר נְשָׂאָהוּ רוּחוֹ לָלֶכֶת בְּיָמִים יָבוֹאוּ, אַתֶּם תִּחְיוּ אֶת חַיֵּי יִשְׂרָאֵל, וְהַחַיִּים יִהְיוּ כְמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנַחַל שׁוֹטֵף, וְהָלְכוּ הָלֹךְ וְהִתְחַדֵּשׁ, הָלֹךְ וְהִתְגַּבֵּר, הָלֹךְ וְשָׁטֹף הָלְאָה, הָלְאָה!” וַאֲנִי בִרְאוֹתִי אוֹתְךָ, אָחִי, עוֹדֵר בֶהָרִים וְחוֹפֵר בָּעֲמָקִים, וְאוֹתָךְ, אֲחוֹתִי, נוֹהֶגֶת בִּשְׁוָרִים וְחוֹרֶשֶׁת, אָמַרְתִּי: אַתֶּם תִּשְׁמְעוּ חֲלוֹם לִפְתּוֹר אוֹתוֹ!
(האומה והעבודה ב)
מְקַנֵּא אֲנִי בַאֲבוֹתֵינוּ הַקַּדְמוֹנִים, בְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, בְּשָׁבֵי בָּבֶל, בְּדוֹר הַחַשְׁמוֹנָאִים671, שֶׁהֵם לֹא יָדְעוּ לֹא מִן הַהִסְטוֹרִיָּה, וְלֹא מֵהִלְכוֹת הַחֶבְרָה, וְלֹא מֵהִלְכוֹת הַכַּלְכָּלָה, וְעָשׂוּ הַכֹּל עַל דַּעַת עַצְמָם וְעַל־פִּי רְצוֹן עַצְמָם. לוּ בָאוּ הֵם לִדְרוֹשׁ וְלַחְקוֹר כָּמוֹנוּ הַיּוֹם, כִּי אָז הָיָה מִתְבָּרֵר לָהֶם, כִּי הַרְבֵּה מִמַּה שֶּׁהֵם בָּאִים לַעֲשׂוֹת אֵינוֹ מַעֲשִׂי כְלָל וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂים כְּלוּם.
(מכתבים ליוסף אהרונוביץ תרס"ט)
בְּעִנְיַן תְּנוּעָתֵנוּ הַלְּאֻמִּית – כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת וְכָל הַמִּסְפָּרִים הֵם נֶגְדֵּנוּ, וְכָל שֵׂכֶל בָּרִיא, כָּל הֲבָנָה נְכוֹנָה נֶגְדֵּנוּ הֵם! וְאִם לֹא יַסְפִּיקוּ לָנוּ הַכֹּחוֹת לָלֶכֶת הָלְאָה בְדַרְכֵּנוּ, לַמְרוֹת כָּל הַמִּסְפָּרִים וְכָל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת וּבְנִגּוּד לְכָל שֵׂכֶל בָּרִיא, אָז אֵין מַה לְרַמּוֹת אֶת עַצְמֵנוּ, אֵין לְשַׂחֵק בְּאִידֵאָלִים, בְּצִיּוֹנוּת, בִּתְּנוּעָה לְאֻמִּית.
(מכתב מא"י)
בִּזְמָן קָדוּם, בִּזְמָן שֶׁהָאָדָם הָיָה עוֹד יוֹתֵר פָּשׁוּט, יוֹתֵר קָרוֹב אֶל הַטֶּבַע, עוֹד רָאוּ בְנֵי־הָאָדָם קֶשֶׁר חַי בֵּין חַיֵּי אֻמָּה וּבֵין חַיֵּי הַטֶּבַע, אָז “בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם – הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס”672 מָרְגָּשׁ הָיָה, כִּי לֶדֶת אֻמָּה יֵשׁ לָהּ אֵיזוֹ שַׁיָּכוּת אֶל הַחַיִּים הַקּוֹסְמִיִּים, כִּי יֵשׁ כַּאן אֵיזוֹ הַשְׁפָּעָה קוֹסְמִית גְּדוֹלָה, וְהַהַשְׁפָּעָה הַזֹּאת בָּאָה דֶרֶךְ צִנּוֹרוֹת הַדָּת. הַיּוֹם גַּם הַדָּת רְחוֹקָה מִן הַטֶּבַע, הַיּוֹם יֵשׁ לָנוּ פּוֹלִיטִיקָה. אוּלָם גַּם בְּדֶרֶךְ הַפּוֹלִיטִיקָה בָאנוּ סוֹף־סוֹף לִידֵי הַכָּרָה, כִּי מִכָּל הַמֶּמְשָׁלוֹת הַגְּדוֹלוֹת, שֶׁצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ עֵסֶק עִמָּהֶן, הַמֶּמְשָׁלָה הַיּוֹתֵר חֲשׁוּבָה וְהַיּוֹתֵר עִקָּרִית לָנוּ הִיא עַם יִשְׂרָאֵל. וּמִכַּאן לֹא רָחוֹק כָּל־כַּךְ לָבוֹא לִידֵי הַכָּרָה, כִּי יֵשׁ עוֹד מֶמְשָׁלָה גְדוֹלָה, לֹא פָחוֹת חֲשׁוּבָה וְלֹא פָחוֹת עִקָּרִית לָנוּ וְלֹא פָחוֹת צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ עֵסֶק עִמָּה – הֲלֹא הוּא הַטֶּבַע. אוּלַי תְחִיָּתֵנוּ וּגְאֻלָּתֵנוּ יֵשׁ לָהֶן אֵיזוֹ שַׁיָּכוּת לֹא רַק אֶל הַכֹּחוֹת הַפּוֹעֲלִים בַּחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית, כִּי אִם גַּם אֶל הַכֹּחוֹת הַפּוֹעֲלִים בַּחַיִּים הַקּוֹסְמִיִּים, אוּלַי בָא כַאן לִידֵי גִלּוּי לֹא רַק רוּחַ הָאָדָם, כִּי אִם, בְּמוּבָן יָדוּעַ, גַּם רוּחַ הָעוֹלָם בִּכְלָל? אוּלַי הוֹלֶכֶת וְנוֹלֶדֶת כַּאן אֵיזוֹ דֵעָה קוֹסְמִית גְּדוֹלָה? אוּלַי בֶאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר לְעָם שֶׁנֶּעֱקַר מֵאַדְמָתוֹ, שֶׁמֵּת לַחֲלוּטִין בַּמּוּבָן הַמְּדִינִי וְלַחֲצָאִין גַּם בַּמּוּבָן הַלְּאֻמִּי, אוּלַי ב, לָשׁוּב לִתְחִיָּה שְׁלֵמָה, בְּלִי יַחַס חָדָשׁ, עִקָּרִי, קוֹסְמִי אֶל הַטֶּבַע וְאֶל הַחַיִּים? אוּלַי זֹאת הִיא הָרוּחַ אֲשֶׁר תְּחַיֶּה אֶת הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת וְגַם הָרְקוּבוֹת?
(הקונגרס, מאי תקנתיה)
אֲנַחְנוּ הָיִינוּ רַק הַבָּשָׂר לַתּוֹתָחִים אוֹ פָשׁוּט הַצֹּאן לַטֶּבַח. אֲנַחְנוּ הִקְרַבְנוּ דַי וְיוֹתֵר מִדַּי מִכָּל הַצְּדָדִים, וְלוּ הָיָה בֶאֱמֶת אֵיזֶה צֶדֶק בָּעוֹלָם, וְלוּ הָיָה בֶאֱמֶת הַצֶּדֶק דּוֹרֵשׁ אוֹ אֲפִלּוּ הָאֶסְתֵּטִיקָה דוֹרֶשֶׁת, כִּי בִכְדֵי שֶׁהַכֹּל יַכִּירוּ בְעֶרְכֵּנוּ הָאֱנוֹשִׁי וְהַלְּאֻמִּי בְכָל אַרְצוֹת פִּזּוּרֵנוּ וּבִזְכוּתֵנוּ הַלְּאֻמִּית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עָלֵינוּ לְהַקְרִיב קָרְבְּנוֹת אָדָם בְּמִדָּה מַסְפֶּקֶת, – לוּ אֲפִלּוּ הָיָה כָךְ, גַּם אָז הָיִינוּ יְכוֹלִים לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה לְכָל הַדֵּעוֹת הַיְשָׁרוֹת בְּאוֹתָם הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁהָקְרְבוּ מִקִּרְבֵּנוּ שֶׁלֹּא בִרְצוֹנֵנוּ וְגַם בִּרְצוֹנֵנוּ בְכָל מָקוֹם. וְלַדֵּעוֹת הַבִּלְתִּי יְשָׁרוֹת הֲרֵי לֹא נִזְכֶּה לְכָךְ, אִם גַּם נַקְרִיב קָרְבָּנוֹת פִּי אֶלֶף.673
(קצת עיון בהלכה פסוקה א)
הַגַּע בְּעַצְמְךָ: אֻמָּה מְפַרְפֶּרֶת בֵּין הַחַיִּים וְהַמָּוֶת, נְתוּנָה בְתוֹךְ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, בְּתוֹךְ כָּל מִינֵי חַיּוֹת רָעוֹת וְרוּחוֹת רָעוֹת. וּמִבִּפְנִים – בְּרִיחָה מִן הַמַּחֲנֶה, בְּגִידָה, שְׁמָדוֹת, הִתְבּוֹלְלוּת מִכָּל הַמִּינִים: הִתְבּוֹלְלוּת עֲרֻמָּה וְהִתְבּוֹלְלוּת לְבוּשָׁה בְכָל מִינֵי צִבְעוֹנִין674, וְיֵשׁ גַּם בְּטַלִּית שֶׁכֻּלָּה תְּכֵלֶת. וְתִּקְוָתָהּ הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל אֻמָּה זוֹ נְתוּנָה גַם הִיא עַל רֹאשׁ הַר־גַּעַשׁ, וְגַם בָּהּ מִתְעַלְּלִים לֹא רַק צוֹרְרִים זָרִים, כִּי אִם גַּם בּוֹגְדִים מִקֶּרֶב בָּנֶיהָ, עַצְמָהּ וּבְשָׂרָהּ. עוֹד רַק פִּנָּה אַחַת קְטַנָּה יֶשְׁנָהּ, שֶׁיֵּשׁ אֶפְשָרוּת לִמְצֹא שָׁם אֶת מְקוֹר חַיֶּיהָ שֶׁל אֻמָּה זוֹ, לַהֲשִׁיבָהּ מִשָּׁם לִתְחִיָּה, לַהֲקִימָהּ מִשָּׁם: יֵשׁ אֶפְשָׁרוּת – אֲבָל דָּבָר זֶה דוֹרֵשׁ כֹּחוֹת עֲנָקִיִּים, יוֹצְאִים מִן הַכְּלָל, סַבְלָנוּת לְאֵין־מִדָּה, וְהָעִקָּר – מְסִירוּת נֶפֶשׁ, מְסִירוּת־נֶפֶשׁ שְׁלֵמָה, בְּלִי שִׁיּוּר כָּל־שֶׁהוּא. וְיֵשׁ לְךָ, כִּמְדֻמֶּה לְךָ, רְשׁוּת לְקַוּוֹת, כִּי בָנֶיהָ אֵלֶּה, שֶׁקּוֹרְאִים לְעַצְמָם וְיֵשׁ שֶׁגַּם אַחֵרִים קוֹרְאִים לָהֶם “בּוֹנֶיהָ” אֵלֶּה, שֶׁהִיא שָׂמָה בָהֶם כָּל מִבְטָחָהּ, שֶׁהִיא גַם נָתְנָה לָהֶם אֶת שְׁאֵרִית כֹּחוֹתֶיהָ, יֵדְעוּ אֶת חוֹבָתָם, יַכִּירוּ אֶת כָּל סַכָּנַת הַמַּצָב וְעָשׂוּ אִם לֹא כֹל מַה שֶּׁמּוּטָל עֲלֵיהֶם, אֲבָל לְפָחוֹת מִקְצָת אוֹ מִקְצָת־דְּמִקְצָת מִמַּה שֶּׁמּוּטָל עֲלֵיהֶם. יֵשׁ לְךָ, כִּמְדֻמֶּה לְךָ, רְשׁוּת לְקַוּוֹת, כִּי אִם לֹא יִתְּנוּ אֶת כָּל נַפְשָׁם, אִם לֹא יַקְדִּישׁוּ אֶת כָּל חַיֵּיהֶם לְהַצָּלַת הָאֻמָּה, אֲבָל דְּבַר־מַה יִתְּנוּ, אֲבָל לֹא יִמָּלְטוּ עַל נַפְשָׁם לְתוֹךְ קְלִפַּת הָ“אֲנִי” הַקָּטָן וְהַחֶשְׁבּוֹנוֹת הַקְּטַנִּים שֶׁלָּהֶם, שֶׁהֵם קוֹרְאִים לָהֶם חַיִּים. אֲבָל בֶּאֱמֶת מָה אַתָּה רוֹאֶה? שִׁלְטוֹן הָאָנֹכִיּוּת הַיּוֹתֵר פְּעוּטָה, הַמַּטֶּרְיָלִיּוּת הַיּוֹתֵר גַּסָּה, אֲשֶׁר גַּם בַּגָּלוּת לֹא בְּכָל מָקוֹם אַתָּה מוֹצֵא דֻגְמָתָהּ.
(מעט התבוננות א)
8. אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְהַגּוֹלָה
אֵין בָּעוֹלָם אֶרֶץ מִלְבַד אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הַיְּהוּדִי יָכֹל לִטְעוֹם בָּהּ טַעַם אֶרֶץ־מוֹלֶדֶת, אֶרֶץ־מוֹלֶדֶת אֲמִתִּית, טִבְעִית.
(הקונגרס א)
רוֹאִים מִקָּרוֹב אֶת הַגָּלוּת וְרוֹאִים מֵרָחוֹק אֶת הַתְּחִיָּה, וְחוֹשְׁבִים כִּי יֵשׁ דֶּרֶךְ, אִם כִּי צָרָה וַאֲרֻכָּה, הוֹלֶכֶת יָשָׁר מֵהָכָא לְהָתָם675, וְאֵין רוֹאִים, כִּי בֵּין שְׁתֵּי אֵלֶּה, בֵּין הַגָּלוּת וְהַתְּחִיָּה, יֵשׁ תְּהוֹם שֶׁאֵין לַעֲבוֹר אוֹתָהּ, אִם לֹא עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים676, וּבָזֶה עִקַּר הָרַע – בַּמֶּה שֶׁאֵין רוֹאִים אֶת הַתְּהוֹם.
(הקונגרס א)
אִם אֵין אֲנַחְנוּ יְכֹלִים עוֹד לִרְאוֹת אֶת עוֹלָמֵנוּ677 בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה יְכֹלִים אֲנַחְנוּ לְפָחוֹת, לִרְאוֹת בָּהּ אֶת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָמֵנוּ678.
(הקונגרס א)
אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים לִבְרֹא בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל עַם יִשְׂרָאֵל חָדָשׁ, וְלֹא קוֹלוֹנִיָּה679 שֶׁל הָעָם אֲשֶׁר בַּגּוֹלָה, לֹא הֶמְשֵׁךְ הַגָּלוּת בְּצוּרָה חֲדָשָׁה, אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים כִּי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל תִּהְיֶה הַמַּטְרוֹפּוֹלִין680, וְהַקִּבּוּצִים אֲשֶׁר בְּיֶתֶר הָאֲרָצוֹת – הַקּוֹלוֹנִיּוּת שֶׁלָּהּ, וְלֹא לְהֵפֶךְ.
(עבודתנו מעתה ב)
הַגָּלוּת הִיא לְעוֹלָם גָּלוּת, וּבְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לֹא פָחוֹת מֵאֲשֶׁר בְּמָקוֹם אַחֵר. וּמִי שֶׁחָפֵץ בִּתְחִיָּה, מִי שֶׁחָפֵץ חַיִּים שְׁלֵמִים, צָרִיךְ לָתֵת בַּעֲדָם אֶת הַחַיִּים הַגָּלוּתִיִּים681. כָּךְ הוּא הַמְּחִיר, וּמְחִיר, צָרִיךְ לְהוֹדוֹת, לֹא גָדוֹל.
(מעט התבוננות ב)
זוֹ כָּל הַחֲשִׁיבוּת שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִילֵנוּ, הַחַיִּים הַיּוֹם. בַּגָּלוּת אֵין חַיֵּינוּ חַיִּים בְּעֶצֶם לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָנוּ שָׁם מָקוֹם לְהַשִּׂיג אֶת מַטְּרָתֵנוּ הָאַחֲרוֹנָה, כִּי אִם מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָנוּ שָׁם מָקוֹם לְהַשִּׂיג אֶת הַמַּטָּרוֹת הָעַצְמִיּוֹת לָנוּ682 בִּכְלָל.
(לחברי ברוח המנוצחים א)
כָּךְ דַּרְכָּהּ שֶׁל מַחֲלָה קָשָׁה, הַשּׁוֹלֶלֶת אֶת הַהַכָּרָה וְאֶת הַהַרְגָּשָׁה מִן הַחוֹלֶה, אֲשֶׁר רַק בְּשָׁעָה שֶׁהַסַּכָּנָה כְּבָר עָבְרָה, בְּשָׁעָה שֶׁהַחוֹלֶה מַתְחִיל לָשׁוּב לְאֵיתָנוֹ, הוּא מַתְחִיל לְהַרְגִּישׁ בְּיוֹתֵר אֶת מַכְאוֹבָיו הַנּוֹרָאִים וְאֶת חֻלְשָׁתוֹ הַנּוֹרָאָה. דַּוְקָא פֹּה, בְּאֶרֶץ תְּחִיָּתֵנוּ, מִתְבַּלְּטִים לָנוּ נִגְעֵי הַגָּלוּת הָעֲמֻקִּים.
(תשובת פועל א)
הֲלֹא זוֹ הִיא כָּל מַעֲלָתָהּ שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִילֵנוּ וַאֲשֶׁר בָּהּ אָנוּ נְתוּנִים תָּמִיד בִּרְשׁוּת עַצְמֵנוּ, עֲזוּבִים לְנַפְשֵׁנוּ בַּכֹּל, בְּכָל הֲוָיָתֵנוּ וּבְכָל חַיֵּינוּ, בֵּין שֶׁאָנוּ מַרְגִּישִׁים זֹאת וּבֵין שֶׁאֵינֶנּוּ מַרְגִּישִׁים. כָּאן הַכֹּל לָנוּ וּמִשֶּׁלָּנוּ: לָנוּ הַתִּקּוּן וְלָנוּ הַמִּגְרַעַת683, מִשֶּׁלָּנוּ הַגִּיל וּמִשֶּׁלָּנוּ גַם הָעִנּוּיִּים. צָרוֹת מִכָּל הַמִּינִים וְהַגַּוָּנִים עִם כָּל פֵּרוּשֵׁיהֶם וּפֵרוּשֵׁי־פֵרוּשֵׁיהֶם יֵשׁ לָכֶם בְּכָל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר אַתֶּם נְחִתִּים684 שָׁם, לֹא פָחוֹת מֵאֲשֶׁר לָנוּ כָּאן, אֲבָל צָרוֹת אֵלּוּ שֶׁלָּכֶם – לֹא טַעַם לָהֶם וְלֹא תַכְלִית. צָרוֹת לְבַטָּלָה685 הֵן. כָּאן בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, יִהְיוּ הַיִּסּוּרִים מָרִים מִכָּל מַר, מַרְעִילִים וּמַשְׁמִימִים – אַךְ תָּמִיד הֵם נוֹשְׂאִים בְּחֻבָּם686 גַּם טַעַם וְגַם תַּכְלִית. אֵין כָּאן בִּשְׁבִילֵנוּ מַכָּה אֲשֶׁר תֹּאבַד בַּתּוֹהוּ, אֵין כְּאֵב אֲשֶׁר יַעֲבֹר לָרִיק, וְלֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁזִּיק־אֵשׁ687 אוֹ נְעִימַת־צְלִיל אֵינָם הוֹלְכִים לְטִמָּיוֹן688.
(מכתבים מא"י ב)
כָּל חֲשִׁיבוּתָם שֶׁל חַיֵּינוּ פֹּה689 הִיא, כִּי פֹּה יָכֹל הַיְּהוּדִי לְהִשְׁתַּחְרֵר לֹא רַק מֵעֹל הַגָּלוּת הַחִיצוֹנִית, מעֻלָּם שֶׁל אֲחֵרִים, כִּי אִם גַּם מִן הַגָּלוּת הַפְּנִימִית, מֵעֻלּוֹ שֶׁל עַצְמוֹ, כְּלוֹמַר, פֹּה אֵין צֹרֶךְ לִיהוּדִי לִזְכֹּר תָּמִיד, בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה וְעַל כָּל מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל אֶת יַהֲדוּתוֹ, לְמַשְׁמֵשׁ בְּכָל רֶגַע בְּכִיסוֹ הַיַּהֲדוּתִי690, לִהְיוֹת יְהוּדִי בְּ“אֹהֶל” אוֹ “בְצֵאתוֹ”691 אוֹ בִשְׁנֵיהֶם יָחַד. פֹּה הוּא יָכֹל לְהָסִיחַ דַּעְתּוֹ מִיַּהֲדוּתוֹ לְגַמְרֵי. פֹּה הוּא קֹדֶם כֹּל אָדָם וּפְרָט יָדוּעַ, וּבְתוֹר אָדָם וּבְתוֹר פְּרָט יָדוּעַ יֵשׁ לוֹ חֹפֶשׁ, מֶרְחָב לִחְיוֹת, לַחְשׁוֹב, לְהַרְגִּישׁ כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ וְעַל דַעְתּוֹ – יְהוּדִי הוּא מִמֵּילָא.
(פתרון לא רציונלי א)
לְהַאֲשִׁים אֶת הַיְּהוּדִי בְּתוֹר יְהוּדִי692 בְּבֵרוּר, בְּהֶחְלֵט אֶפְשָׁר רַק פֹּה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, בַּמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָנוּ אֶפְשָׁרוּת לִהְיוֹת מַה שֶּׁהִנֵּנוּ. מוּבָן, כִּי גַם פֹּה עוֹד הַגָּלוּת סוֹכֶנֶת בָּנוּ693, בְּתוֹךְ נִשְׁמָתֵנוּ הָרְצוּצָה וְהַלְּקוּיָה, וְלֹא בִמְהֵרָה יַעֲלֶה בְיָדֵינוּ לְעָקְרָהּ כֻּלָּהּ וְלִמְחוֹת אֶת זִכְרָהּ מִקִּרְבֵּנוּ, אֲבָל פֹּה אֲנַחְנוּ יְכֹלִים וּפֹה אֲנַחְנוּ חַיָּבִים מִטַּעַם חַיֵּי עַצְמוּתֵנוּ וּמִטַּעַם הַחַיִּים בִּכְלָל לְאַמֵּץ אֶת כָּל כֹּחוֹתֵינוּ לְהִשְׁתַּחְרֵר מִן הַגָּלוּת הַפְּנִימִית הַזֹּאת, לִהְיוֹת בְּנֵי־חוֹרִין בְּרוּחַ. פֹּה אֵינֶנּוּ צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה בִּשְׁבִיל לִהְיוֹת אֲשֵׁמִים: אִם אֵין אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים כָּל מַה שֶׁבְּיָדֵינוּ לַעֲשׂוֹת לְשִׁחְרוּרֵנוּ הַפְּנִימִי, הֲרֵי שֶׁאֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים.
(הערכת עצמנו ג)
“אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה”694. וַאֲנִי הָיִיתִי מוֹסִיף: אַף מִתּוֹךְ צַעַר שֶׁל מִצְוָה695, אֲבָל מִתּוֹךְ צַעַר בָּרִיא, טָהוֹר, וְלֹא מִתּוֹךְ צַעַר חָנוּק, מְרֻסָּק696 וּמָלֵא רַעַל, מִתּוֹךְ צַעַר גָּלוּתִי. הֵן בְּעֶצֶם רַק פֹּה, בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, אֲנַחְנוּ מַתְחִילִים לְהַרְגִּישׁ הַרְגָּשָׁה חַיָּה אֶת צַעֲרֵנוּ הַלְאֻמִּי. דּוֹמִים אֲנַחְנוּ פֹּה בְּמוּבָן זֶה לָאָדָם שֶׁשָּׁכַב יָמִים רַבִּים בְּחֹם, בְּחֹסֶר־הַכָּרָה, בְּשָׁעָה שֶׁהַחֹם עָבַר וְהַהַכָּרָה שָׁבָה אֵלָיו, רַק אָז הוּא מַתְחִיל לְהַרְגִּישׁ הַרְגָּשָׁה חַיָּה אֶת מַכְאוֹבָיו, רַק אָז הוּא רוֹאֶה בִּבְהִירוּת מֻחֲשִׁית697 אֶת חֻלְשָׁתוֹ, בִּרְצוֹתוֹ לָקוּם, לְהָנִיעַ יָד וָרֶגֶל – וְאֵינוֹ יָכֹל. רַק אָז הוּא מַתְחִיל לִדְאוֹג דְּאָגָה חַיָּה לְחַיָּיו, לַעֲתִידוֹ.
(מתוך קריאה א)
בְּחוּץ־לָאָרֶץ מֻרְגֶּשֶׁת הָרֵיקָנוּת698 בְּכָל תֹּקֶף, וּבְמִדָּה שֶׁהִיא מֻרְגֶּשֶׁת הִיא מְעוֹרֶרֶת וּמְבִיאָה לִידֵי עֲבוֹדָה חַיָּה וּפוֹרִיָּה. אוּלָם בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל קַל מְאֹד לְאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל לִרְאוֹת אֶת חַיָּיו כְּאִלּוּ הֵם מְלֵאִים תֹּכֶן, הִנֵּה הַיְשִׁיבָה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד דַּיָּהּ לִקְבּוֹעַ בְּרָכָה לְעַצְמָהּ699, וּכְשֶׁאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עוֹסֵק בִּנְטִיעַת כֶּרֶם אוֹ פַּרְדֵּס בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הוּא הוֹפֵךְ מִדְבַּר שְׁמָמָה לְגַן־עֵדֶן, אַף אִם לֹא הִשְׁקִיעַ בְּכָל הַבִּנְיָן הַזֶּה מִכֹּחוֹ וְלֹא כְלוּם700, וּכְשֶׁהוּא עוֹד מְדַבֵּר עִבְרִית, וּכְשֶׁהוּא עוֹד “לוֹחֵם” בְּעַד הָעִבְרִית, וּכְשֶׁהוּא עוֹד מִשְׁתַּתֵּף בְּאֵיזוֹ עַסְקָנוּת צִבּוּרִית אוֹ לְאֻמִּית, הֲרֵי הוּא פָּשׁוּט גִּבּוֹר וְנַעֲרָץ שֶׁאֵין מְהַרְהֵרִים אַחֲרֵי מִדּוֹתָיו701, אַף אִם אֵינָן אֶלָּא מִמִּדַּת הַתַּגְרָנוּת, הַסַּרְסָרוּת, הַפָּרָזִיטִיּוּת וְהָרְדִיפָה אַחֲרֵי הַפְּרוּטָה וְהַכָּבוֹד שֶׁל פְּרוּטָה.
(מכתבים תרע"ז ה)
כָּאן, בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, הַכֹּל אִימְפּוֹרְט702: גַּם הָאִידֵאַל, גַּם הַתְּנוּעָה, גַם הָאֲנָשִׁים הַצְּרִיכִים לְהִתְיַשֵּׁב, גַם הָעַסְקָנִים, גַּם הָאֶמְצָעִים וְגַם סֵדֶר הַחַיִּים, אוֹ בְמִלִּים אֲחֵרוֹת – עֶצֶם הַחַיִּים, הַמּוֹלֶדֶת שֶׁלָּנוּ, הַקַּרְקַע, מוֹפִיעָה בִתְנוּעָה זוֹ רַק בְּתוֹר תּוֹסֶפֶת.
(מכתבים מא"י ב)
בְּכָל תְּנוּעַת־שִׁחְרוּר שֶׁל עָם, שֶׁהוּא וְאַרְצוֹ מְשֻׁעְבָּדִים, שָׁרְשֵׁי הַתְּנוּעָה הֵם בְּאַרְצוֹ שֶׁאֵלֶיהָ הוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְשֶׁאוֹתָהּ הוּא שׁוֹאֵף לִגְאוֹל, אַף כִּי עֲנָפֶיהָ שֶׁל הַתְּנוּעָה מִתְפַּשְּׁטִים לִפְעָמִים בַּאֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת. בְּאֹפֶן כָּזֶה כָּל הַתְּנוּעָה הִיא חַיָּה, כִּי הִיא יוֹנֶקֶת מִקַּרְקַעָהּ, בְּעוֹד אֲשֶׁר תְּנוּעָתֵנוּ אָנוּ אֵין לָהּ שָׁרָשִׁים בְּאַרְצָהּ, כִּי צָמְחָה הִיא בְּמָקוֹם אַחֵר, זָר, בַּגָּלוּת, וַהֲרֵי הִיא כְזֶרַע שֶׁנִּזְרַע בֶּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב. פֹּה, בְּאַרְצֵנוּ, לֹא יָצְאָה הַתְּנוּעָה מִן הַחַיִּים703, לֹא הִשְׁפִּיעָה עַל הַחַיִּים וְלֹא הֻשְׁפְּעָה מִן הַחַיִּים. כָּל הָאִידֵאַל שֶׁלָּנוּ הָיָה פֹּה כְעֵין פֶּרַח שֶׁנִּקְטַף בְּמָקוֹם אַחֵר וְנִתַּן בַּמַּיִם, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ אֶלָּא בְּתוֹר סְגֻלָּה לְהַרְחָבַת־הַדַּעַת אוֹ לַעֲלִיַּת־הַנְּשָׁמָה שֶׁכָּל נְגִיעָה קַלָּה מַזִּיקָה לוֹ, וְשֶׁבְּכָל פַּעַם מַחֲלִיפִים אוֹתוֹ בְאַחֵר.
(פתרון לא רציונלי א)
אֲבוֹתֵינוּ, שָׁבֵי גָלוּת בָּבֶל, שֶׁהָיוּ בְרֵאשִׁית צְמִיחַת הָרַעְיוֹן שֶׁל שִׁיבַת־צִיּוֹן אֶצְלָם בִּתְנָאִים דּוֹמִים לְשֶׁלָּנוּ, כִּמְעַט בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם, אַף כִּי הָיוּ עוֹד מְעַטִּים מְאֹד וְחַלָּשִׁים מְאֹד, קָבְעוּ שָׁם תֵּכֶף אֶת הַמֶּרְכָּז שֶׁל כָּל תְּנוּעַת הַתְּחִיָּה וְהַגְּאֻלָּה עַל־יְדֵי בִנְיַן הַבַּיִת704, אֲשֶֶׁר הָיָה לְכֹחַ מוֹשֵׁךְ לִלְבַב כָּל בְּנֵי הַגּוֹלָה, וְעַל יְדֵי חִדּוּשׁ הַתּוֹרָה וְהַחַיִּים705. דָּבָר אֶחָד אָנוּ יְכוֹלִים לִלְמוֹד מֵאֲבוֹתֵינוּ שָׁבֵי בָבֶל, כִּי אִם חֲפֵצִים אֲנַחְנוּ בִתְנוּעָה חַיָּה בֶאֱמֶת, עָלֵינוּ לִקְבּוֹעַ אֶת מֶרְכַּז הַתְּנוּעָה פֹּה בְאַרְצֵנוּ, וְכִי הַנְּקֻדָּה הַמֶּרְכָּזִית הַמּוֹשֶׁכֶת הִיא בְמוּבָן זֶה הָ“אֲנִי” הַלְאֻמִּי שֶׁלָּנוּ, כֹּחַ־הַיְצִירָה הַמְּקוֹרִי שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר פֹּה הוּא מִתְעוֹרֵר בַּנְּגִיעָה הָרִאשׁוֹנָה706, כִּי פֹּה הוּא יוֹנֵק מֵאַדְמַת מַטָּעוֹ.
(פתרון לא רציונלי א)
הַהַשְׁפָּעָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה נִמְשֶׁכֶת וּבָאָה מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, כֹּחָה רַב לְהִתְגַּבֵּר עַל כָּל הַזְּרָמִים אֲשֶׁר בַּגּוֹלָה, עַל כָּל הִתְבּוֹלְלוּת, עַל כָּל אִידִישִיזְמוּס707 וַאֲפִלּוּ עַל כָּל סוֹצִיאָלִיסְמוּס גָּלוּתִי, וַאֲפִלּוּ עַל כָּל בִּיזְנֶס708 אֲמֵרִיקָנִי.
(מכתבים תרפ"א ה)
אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל צְרִיכָה לִהְיוֹת לֹא רַק לוֹקַחַת מִבְּנֵי הַגּוֹלָה: אֶמְצָעִים כַּסְפִּיִּים, כּוֹחוֹת אֱנוֹשִׁיִּים, וּבְמִדָּה יְדוּעָה גַם אֶת הָרַעְיוֹן, כִּי אִם גַּם נוֹתָנֶת.
(מכתבים תרפ"א ה)
בְּבוֹאֵנוּ לִבְרוֹא אֶת עוֹלָמֵנוּ מֵחָדָשׁ, עָלֵינוּ לְהִכָּנֵס709 לְתוֹךְ טֶבַע אַרְצוֹת הַגּוֹלָה, לְהַשִּׂיגוֹ מִתּוֹךְ נִשְׁמָתֵנוּ, לְקַבֵּל אֶת כָּל הַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן שֶׁהוּא מַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ וְשֶׁעַד הֵנָּה לֹא יָדַעְנוּ לְקַבְּלוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ לְהָבִין הֲבָנָה יוֹתֵר עֲמֻקָּה, יוֹתֵר אֱנוֹשִׁית אֶת הָעַמִּים בְּנֵי אוֹתָן הָאֲרָצוֹת, וְהָיָה זֶה לִבְרָכָה לָנוּ וּלְאוֹתָם הַעַמִּים.
(עבודת התחיה בארצות הגולה ב)
טִשְׁטוּשׁ צוּרָתֵנוּ הַלְאֻמִּית וְגַם הָאִישִׁית צָפוּי לָנוּ בְאַרְצוֹת פִּזּוּרֵנוּ, כָּל עוֹד הֵן בִּשְׁבִילֵנוּ גָלוּת, כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ רַק נִפְעָלִים710 מֵחַיֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, מֻשְׁפָּעִים מִיצִירָתָם שֶׁל אֲחֵרִים, בְּאֵין לָנוּ כֹחַ־קִנְיָן711 עַצְמִי, מְקוֹר חַיִּים וִיצִירָה עַצְמִיִּים לְשַׁלֵּם מִשֶּׁלָּנוּ בְּעַד מַה שֶּׁיֵּשׁ לָנוּ לְסַגֵּל עַל פִּי דַרְכֵּנוּ מִשֶּׁלָּהֶם. מֵאוֹתָהּ הַשָּׁעָה וּבְמִדָּה שֶׁהַכָּרָתֵנוּ הָעַצְמִית הוֹלֶכֶת וּמִתְעַמֶּקֶת וַעֲבוֹדָתֵנוּ לִתְחִיַּת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הוֹלֶכֶת וּמִתְקַדֶּמֶת, אֵין אַרְצוֹת הָעַמִּים שֶׁבְּנֵי עַמֵּנוּ פְּזוּרִים שָׁם בִּשְׁבִילֵנוּ גָלוּת, כִּי אִם אַרְצוֹת־מְגוּרִים שֶׁבְּנֵי עַמֵּנוּ גָרִים שָׁם, אָז אֵין הַיְּהוּדִים עוֹד רַק נִפְעָלִים, מֻשְׁפָּעִים, כִּי אִם גַּם פּוֹעֲלִים וּמַשְׁפִּיעִים. מַשְׁפִּיעִים מִשֶּׁלָּהֶם וּמֵעַצְמוּתָם.
(עבודת התחיה בארצות הגולה ב)
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַגּוֹלָה: מלואים
כָּל זְמָן שֶׁבְּנֵי הַגּוֹלָה רַק נוֹתְנִים וְלֹא לוֹקְִחִים, הֵם אֵינָם מִתְעוֹרְרִים עַל־יְדֵי נְתִינָתָם. הֵם צְרִיכִים לִלְמוֹד, וְאֶרֶץ יִשְׁרָאֵל צָרִיכָה לְלַמֵּד אוֹתָם לָקַחַת מִמֶּנָּהּ מַה שֶׁהִיא יְכוֹלָה לָתֵת לָהֶם. וְאֶרֶץ יִשְׁרָאֵל יְכוֹלָה לָתֵת לָהֶם הַרְבֵּה, הַרְבֵּה יוֹתֵר, לְאֵין עֲרוֹךְ יוֹתֵר, מִמַּה שֶּׁהֵם יְכוֹלִים לָתֵת לָהּ.
(מכתבים 66)
רַק מִשָּׁעָה שֶׁאֶרֶץ יִשְׁרָאֵל מַתְחִילָה לָתֵת לָכֶם דְּבַר־מָה, דְּבַר־מַה הַמֵּכִיל עֵרֶךְ חָשׁוּב, חֲשִׁיבוּת חִיּוּנִית, רַק מִשָּׁעָה שֶׁאַתֶּם בָּאִים לְבַקֵּשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ, אוֹתוֹ מַשֶּׁהוּ, שֶׁאֵין הַיְּהוּדִי יָכוֹל לִמְצֹא אוֹתוֹ בְשׁוּם מָקוֹם, אוֹתוֹ דָּבָר הַמְּקַנֵּן עָמֹק בְּלֵב כָּל נְשָׁמָה עִבְרִית וְרַק אֵינֶנּוּ נִתָּן לְהַבָּעָה, מִשּׁוּם שֶׁבִּטּוּי אֵין לוֹ, מִשׁוּם שֶׁהוּא מְחַפֵּשׂ עֲדַיִן אֶת נִיבוֹ פֹּה בְאֶרֶץ יִשְׁרָאֵל, רַק מֵאוֹתָהּ שָׁעָה מָכְשָׁרִים אַתֶּם גַּם לַעֲשׂוֹת דְּבַר־ שֶׁהוּא לְמַעַן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דָּבָר בַּעַל עֵרֶךְ חָשׁוּב, בַּעַל חֲשִׁיבוּת חִיּוּנִית. עָלוּב וּפָחוּת יִהְיֶה הַדָּבָר גַּם בִּשְׁבִילְכֶם גַּם בִּשְׁבִיל אִמָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם רַק נָתֹן תִּתְּנוּ לָהּ וְלָקֹחַ לֹא תִּקְּחוּ מִמֶּנָּהּ מְאוּמָה. לֹא סְתָם קַבְּצָנִית פּוֹשֶׁטֶת־יָד הִיא. בְּיָד נְדִיבָה וּרְחָבָה תִּגְמֹל אֶת זֶה, אֲשֶׁר יָבִיא לָהּ מַתָּת נֶאֱמָנָה, אֲשֶׁר תִּנָּתֵן בָּאֹפֶן הַנָּכוֹן.
(מכתבים לגולה: מכתב ראשון)
כַּאן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יִהְיוּ הַיִּסּוּרִים מָרִים מִכָּל מַר, מַרְעִילִים וּמַשְׁמִימִים, אַךְ תָּמִיד הֵם נוֹשְׂאִים בְּחֻבָּם גַּם טַעַם וְגַם תַּכְלִית. כַּאן אֵין בִּשְׁבִילֵנוּ מַכָּה אֲשֶׁר תֹּאבַד בַּתֹּהוּ, אֵין כְּאֵב אֲשֶׁר יַעֲבֹר לָרִיק. וְלֹא כָל שֶׁכֵּן שֶׁזִּיק־אֵשׁ אוֹ נְעִימַת־צְלִיל אֵינָם הוֹלְכִים לְטִמְיוֹן. אָדָם, שֶׁהוּא דָר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר עָשָׂה כַאן דְּבַר־שֶׁהוּא, אֲשֶׁר סָבַל בְּעַד אֵיזֶה דְבַר־שֶׁהוּא, אִם גַּם יַגִּיעַ אַחֲרֵי כֵן לִהְיוֹת יוֹרֵד, אִם גַּם יֵלֵךְ מִכַּאן, אִם גַּם פָּעֳלוֹ לֹא יִתֵּן פֶּרִי – חֲזוֹן רוּחוֹ, סִבְלוֹ אֲשֶׁר סָבַל, מְסִירוּת נַפְשׁוֹ, הֵמָּה יִשָּׁאֵרוּ.
(מכתבים לגולה: מכתב ראשון)
הֵן אֲפִלּוּ אֶת הַמְּרִירוּת וְהַכִּעוּר שֶׁבְּחַיֵּינוּ בְתוֹר אֻמָּה, אֲפִלּוּ אֶת הַכְּאֵב שֶׁבַּנְּגָעִים הַלְְאֻמִּיִּים הַקָּשִׁים וְהַנּוֹרָאִים, אֲנַחְנוּ מַתְחִילִים רַק פֹּה לְהַרְגִּישׁ הַרְגָּשָׁה חַיָּה, הַרְגָּשָׁה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ בִּכְאֵב חַי, שֶׁאֵינוֹ סוֹבֵל חֶשְׁבּוֹנוֹת רַבִּים בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אֶפְשָׁרוּת כָּל־שֶׁהִיא לְבַקֵּשׁ תְּרוּפָה. בַּגָּלוּת הִרְגַּשְׁנוּ בְּמוּבָן זֶה רַק חֻלְשָׁה סְמַרְטוּטִית, רַק כְּאֵב אַפַּלְטוֹנִי, שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא לִידֵי שׁוּם מַעֲשֶׂה, רַק יֵאוּשׁ שֶׁל אֲפִיסַת הַכֹּחוֹת, שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ תְּרוּפָה וְאֵינוֹ נוֹתֵן לְהַאֲמִין בִּתְרוּפָה.
(הערכת עצמנו י“ב )
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא מֶרְכַּז כָּל הָעָם, וְהִיא רַק הִיא צְרִיכָה לְשַׁמֵּשׁ מֶרְכָּז לְאַחְדּוּת הָעָם, כְּמוֹ לְכָל שְׁאִיפָתוֹ הַלְּאֻמִּית וַעֲבוֹדָתוֹ הַלְּאֻמִּית שֶׁל הָעָם.
(לבירור עמדתנו ב)
מֶרְכַּז הַהַשְׁפָּעָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ גְדוֹלִים אוֹ טוֹבִים מִבְּנֵי הַגּוֹלָה, כִּי אִם מִפְּנֵי שֶׁאֶרֶץ־ יִשְׂרָאֵל גְּדוֹלָה וְטוֹבָה בְמוּבָן זֶה לְכֻלָּנוּ, לְכָל הָעָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת. לֹא הָאֲנָשִׁים גּוֹרְמִים כִּי אִם הַמָּקוֹם גוֹרֵם. גַּם הַשְׁפָּעָתָם שֶׁל בְּנֵי הַגּוֹלָה עָלֵינוּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת רְצוּיָה, רַק בְּמִדָּה שֶׁהִיא גוּפָא הָשְׁפָּעָה מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. בְּמִדָּה שֶׁרוּחָם מְרֻכֶּזֶת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בְּמִדָּה שֶׁהֵם קָלְטוּ לְתוֹכָם אֶת גַּרְעִינֵי הַדֵּעוֹת וְהָרְגָשׁוֹת שֶׁצָּמְחוּ בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִתּוֹךְ הַחַיִּים, הָעֲבוֹדָה וְהַיְצִירָה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם בְּנֵי הַגּוֹלָה יְכוֹלִים אוּלַי לְפַתְּחָם הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב וְיוֹתֵר יָפֶה מִמַּה שֶּׁאֲנַחְנוּ, וִיכוֹלִים לְהַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ בְּאֹפֶן כָּזֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְהַשְׁפִּיעַ עֲלֵיהֶם.
(לבירור עמדתנו ג)
כָּל זְמָן שֶׁהַסִּסְמָה שֶׁלָּנוּ לֹא תֵצֵא מֵהַמֶּרְכָּז הַטִּבְעִי שֶׁלָּנוּ, מִצִּיּוֹן, כָּל זְמָן שֶׁלֹּא נְגַלֶּה אֶת הַמַּעְיָן הַטִּבְעִי שֶׁל חַיֵּינוּ הַלְּאֻמִּיִּים מֵהַקַּרְקַע הַלְּאֻמִּי, אָז כָּל הַתְּנוּעָה הַלְּאֻמִּית שֶׁלָּנוּ הִיא אֵיזֶה דָּבָר מְלָאכוּתִי, כְּמוֹ צֶמַח הַנָּטוּעַ בְּעָצִיץ וְצוֹמֵחַ בְּצֵל תִּקְרַת הַבָּיִת.
(מכתב מארץ ישראל)
אִם אֲפִלּוּ אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לֹא תָכִיל אֶת כָּל הָעָם, וַאֲפִלּוּ לֹא אֶת רֹב הָעָם, אִם אֲפִלּוּ רַק חֵלֶק חָשׁוּב מֵהָעָם יַכֶּה בָּהּ שֹׁרֶשׁ, יִתְעָרֶה בָּהּ, יִחְיֶה בָהּ חַיֵּי עָם חַי, יוֹנֵק מִשָּׁרְשׁוֹ הַטִּבְעִי, עוֹבֵד וְיוֹצֵר, אֵינֶנִּי רוֹאֶה אָסוֹן בַּדָּבָר, אִם יִהְיֶה נוֹפוֹ נוֹטֶה לִשְׁאָר הָאֲרָצוֹת. לֹא נוֹרָא, אִם חֵלֶק מִן הָעָם אוֹ גַם רֹב הָעָם יִהְיֶה מְפֻזָּר בְּיֶתֶר הָאֲרָצוֹת. אִם יִהְיֶה לָנוּ רַק שֹׁרֶשׁ בְּאַרְצֵנוּ, אָז יִהְיֶה לַחֲלָקִים הַמְפֻזָּרִים לֹא אֳפִי שֶׁל פָּרָזִיטִים עַל גּוּפוֹת אֲחֵרִים, כִּי אִם אֳפִי שֶׁל עֲנָפִים יוֹנְקִים מִשָּׁרְשָׁם וּמִתְפַּשְּׁטִים אֶל מֵעֵבֶר לְחוּג יְנִיקָתָם, אָז נָשׁוּב לִהְיוֹת חֻלְיָה בְשַׁרְשֶׁרֶת הָעַמִּים, אֵבֶר בְּגוּף הָאֱנוֹשִׁיּוּת.
(עם-אדם)
הֲלֹא זֶה כָל עִקָּרָהּ שֶׁל תְּחִיַּת הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁלָּנוּ הָאֶפְשָׁרִית רַק פֹּה. כִּי בְּעוֹד אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה אָנוּ מָכְרָחִים לְצַמְצֵם אֶת מַחְשְׁבוֹתֵינוּ וְאֶת דֵּעוֹתֵינוּ בְחוּג יָדוּעַ, וַאֲפִלּוּ דֵעוֹתֵינוּ הָאֱנוֹשִׁיּוֹת מָכְרָחוֹת לְקַבֵּל גּוֹן יָדוּעַ, יְהוּדִי, בִּכְדֵי שֶׁלֹּא לַהֲרֹס כָּלָה אֶת חֶשְׁבּוֹן עוֹלָמֵנוּ, אַף זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת לְהִתְקַיֵּם, בְּקַבְּלוֹ גוֹן שֶׁאֵינוֹ יְהוּדִי, שֶׁהֲרֵי בְלִי זֶה אֶי אֶפְשָׁר בְּתוֹךְ אַתְמוֹסְפֵרָה זָרָה. הִנֵּה פֹה יְכוֹלוֹת דֵּעוֹתֵינוּ וּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ לִהְיוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת טְהוֹרוֹת בְּלִי כָל גּוֹן, לֹא יְהוּדִי וְלֹא אֵינוֹ יְהוּדִי, וּמִמֵּילָא תִהְיֶינָה יְהוּדִיּוֹת בְּאוֹתוֹ הַמּוּבָן שֶׁהֵן שֶׁלָּנוּ.712
(פתרון לא־רציונלי ד)
כַּאֲשֶׁר עַם יִשְׂרָאֵל יָשׁוּב לִתְחִיָּה, יַרְגִּישׁ כָּל יְהוּדִי בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם אֶת חֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁל הַיְסוֹד הַלְּאֻמִּי שֶׁבְּנִשְׁמָתוֹ לִשְׁלֵמוּת עַצְמוּתוֹ הָאֱנוֹשִׁית וְאֶת בִּרְכַּת הַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן שֶׁל חַיֵּי עַם יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹדַת הַיְצִירָה שֶׁל חַיָּיו הַפְּרָטִיִּים. וְגַם עַם יִשְׂרָאֵל יַרְגִּישׁ בְּיוֹתֵר אֶת בִּרְכַּת הַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן, אֲשֶׁר יַשְׁפִּיעוּ עָלָיו יְהוּדֵי יֶתֶר הָאֲרָצוֹת מִטֶּבַע אַרְצוֹתֵיהֶם וּמֵרוּחַ הָעַמִּים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים בְּתוֹכָם, כְּמוֹ שֶׁהָאִישִׁיּוּת הַמְסֻיֶּמֶת בְּעַצְמוּתָהּ הַמְיֻחֶדֶת מַרְגִּישָׁה בְיוֹתֵר אֶת חֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁל אוֹרָם הַמְיֻחָד שֶׁל אִישִׁים אֲחֵרִים בִּשְׁבִיל לְהָאִיר בּוֹ אֶת הַצְּדָדִים שֶׁל נֶפֶשׁ עַצְמוֹ הַפּוֹנִים אֶל הַחוּץ.
(החיים ועבודת החיים לאורה של הדעה)
9. גְּאֻלָּה וָצֶדֶק
עֶצֶם “הַגְּאֻלָּה”713 אֲשֶׁר בְּצַעַד אֶחָד, בִּנְשִׁימָה אַחַת הָרְסָה מִשֹּׁרֶשׁ אֶת כָּל חֶשְׁבּוֹן חַיֵּינוּ וְעוֹלָמֵנוּ וְשִׁעְבְּדָה אֶת כָּל עַצְמוּתֵנוּ, הִיא הֶעֱמִידָה לְפָנֵינוּ בְכָל הַתֹּקֶף. שֶׁהַחַיִּים בְּמוֹמֶנְטִים הִסְטוֹרִיִּים גְּדוֹלִים יְכוֹלִים לְהַעֲמִיד, אֶת הַשְּׁאֵלָה הַיְסוֹדִית עַל דְּבַר עַצְמוּתֵנוּ: חִיּוּב אוֹ שְׁלִילָה? אִידֵאַלִים לָאֻמִּיִּים, אֱנוֹשִׁיִּים־קוֹסְמִיִּים, נַפְשִׁיּוּת לָאֻמִּית־אֱנוֹשִׁית, עַצְמוּת מְיֻחֶדֶת כַּבִּירָה, חַיָּה וְקַיָּמָה מִיּוֹם הֱיוֹתֵנוּ לְעָם עַד הַיּוֹם וְתוֹבַעַת הַיּוֹם, בְּיוֹם תְּחִיָּתֵנוּ וּתְקוּמָתֵנוּ, אֶת תִּקּוּנָהּ וְאֶת הִתְחַדְּשׁוּתָהּ הַמְיֻחָדִים, הָעַצְמִיּים בְּרוּחַ הַמַּחֲשָׁבָה וְהַיְצִירָה וְהַחַיִּים הַחֲדָשִׁים – אוֹ אוּלַי רַק מִין בֵּית־קִבּוּל רֵיק714 הֶעָשׂוּי לְקַבֵּל אֶל תּוֹכוֹ כָּל מַה שֶּׁיִּזְרֹם אֵלָיו מִכָּל הַצִּנּוֹרוֹת וּמִכָּל הַבִּיבִים715 שֶׁל הַחַיִּים הָאֵירוֹפִּיִּים? בְּעֵינַי אֲנִי זֹאת הִיא הַשְּׁאֵלָה “לִהְיוֹת אוֹ לַחְדּוֹל”.
(לזכרון ד)
תְּשׁוּבָתֵנוּ לִתְחִיָּה הִיא יְצִירָה חֲדָשָׁה, יְצִירָה שֶׁלֹּא הָיְתָה עוֹד לְעוֹלָמִים, יְצִירַת אָדָם חָדָשׁ עַל יְדֵי יְצִירַת חַיִּים חֲדָשִׁים, יְצִירַת עָם חָדָשׁ. עָם־אָדָם716 אֲנַחְנוּ בָאִים לִבְרֹא.
(נאום הפתיחה ב)
זֶהוּ עֶצֶם הָרַעְיוֹן הַהִסְטוֹרִי, הָאֱנוֹשִׁי־קוֹסְמִי שֶׁל תְּחִיָּתֵנוּ הַלְאֻמִּית, אַחֲרֵי כְּאַלְפַּיִם שָׁנָה שֶׁל אִי־חַיִּים לָאֻמִּיִּים, לְהַחֲיוֹת אֶת הַלְאֻמִּיּוּת, לְחַדֵּשׁ אֶת רוּחָהּ וְאֶת צוּרָתָהּ, לִבְרֹא אוֹתָהּ בְּרִיאָה חֲדָשָׁה בְּרוּחַ עֶלְיוֹנָה, בְּרוּחַ אֱנוֹשִׁית־קוֹסְמִית717. וְזֶה שׁוּב אוֹמֵר – לְהַעֲמִיד אֶת הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים עַל יְסוֹדוֹת חֲדָשִׁים לְגַמְרֵי: עַל יְסוֹד הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַטֶּבַע הָעוֹלָמִי וְעִם הַטֶּבַע הָעוֹלָמִי, עַל יְסוֹד שֶׁל עֲבוֹדָה וִיצִירָה, שֶׁל הִשְׁתַּתְּפוּת בִּיצִירָה עִם הַטֶּבַע הָעוֹלָמִי, וּמִמֵּילָא – עַל יְסוֹד שֶׁל צֶדֶק בְּכָל צוּרוֹתָיו וְגַוָּנָיו, שֶׁל צֶדֶק בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, בֵּין עָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁל צֶדֶק אֲפִלּוּ בְּיַחַס לְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, לְכָל מַה שֶּׁחַי וְסוֹבֵל.
(לברור עמדתנו א)
בְּשָׁעָה שֶׁאָנוּ נִגָּשִׁים לְאֵיזוֹ פְעֻלָּה שֶׁהִיא בְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, עָלֵינוּ לִשְׁאוֹף יוֹתֵר לִיצִירָה מֵאֲשֶׁר לַעֲשִׂיָּה סְתָם, לַחְשׁוֹב בְּעִקָּר עַל רִקְמַת חַיִּים חֲדָשִׁים, נַעֲלִים, מְקוֹרִיִּים, וְלֹא עַל הֲפִיכַת פְּנֵי הָאֶרֶג הַיָּשָׁן הַמְשֻׁמָּשׁ וְהַדֵּהֶה718 לְצִדּוֹ הַשֵּׁנִי719. אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הִיא יוֹתֵר מִשִּׂמְלַת־חַג יְשָׁנָה720.
(מכתבים מא"י ב)
מִכָּל מִינֵי אַשְׁפָּה עוֹשִׂים גַּז מֵאִיר, וַאֲנַחְנוּ מִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנִיּוֹת וִיסוּרֵי גֵיהִנֹּם עָשִׂינוּ אוֹר גָּנוּז, וְאוֹתוֹ נָבִיא לִידֵי גִלּוּי בִיצִירַת עָם־אָדָם, עָם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים.
(נאום הפתיחה ב)
אֲנַחְנוּ הַקְּרוּעִים מֵהַטֶּבַע, אֲנַחְנוּ, שֶׁשָּׁכַחְנוּ כְּבָר אֶת טַעְמָם שֶׁל חַיִּים טִבְעִיִּים, אֲנַחְנוּ מֻכְרָחִים, אִם חֲפֵצֵי חַיִּים אֲנַחְנוּ, לְבַקֵּשׁ יַחַס חָדָשׁ אֶל הַטֶּבַע, לְהַתְחִיל חֶשְׁבּוֹן חָדָשׁ עִמּוֹ. אֲנַחְנוּ, שֶׁהָיִינוּ הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאָמַרְנוּ “כִּי כָל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו”721 “לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גוֹי חֶרֶב”722 וְחָדַלְנוּ מִהְיוֹת עָם723, – אֲנַחְנוּ בְּבוֹאֵנוּ לִקְבּוֹעַ מֵחָדָשׁ אֶת מַסְלוּלֵנוּ בְגַלְגַּל הַחַיִּים שֶׁל הָעַמִּים הַחַיִּים, מְחֻיָּבִים לִבְרֹא עָם חָדָשׁ, עָם־אָדָם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ יַחַס אֱנוֹשִׁי אַחֲוָתִי אֶל יֶתֶר הָעַמִּים, שֶׁיֵּשׁ לוֹ יַחַס עֶלְיוֹן, יַחַס שֶׁל חַיִּים וִיצִירָה אֶל הַטֶּבַע וַאֲשֶׁר בּוֹ.
(עבודתנו מעתה ב)
לֹא רַק הָאִידֵאָלִים שֶׁל הַיַּהֲדוּת, כָּל הָאִידֵאָלִים שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת צְרִיכִים לְהִצָּרֵף724 בְּרוּחֵנוּ וּלְקַבֵּל צִבְיוֹן חָדָשׁ, יוֹתֵר עָמֹק וְיוֹתֵר רָחָב.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
תְּּחִיָּתֵנוּ הִיא מַהְפֵּכָה בַּיַּהֲדוּת שֶׁל הַיְּהוּדִי725 וְאֵין אֲנַחְנוּ מַרְשִׁים לְעַצְמֵנוּ לַחְשׁוֹב, כִּי הִיא מַהְפֵּכָה בָּאָדָם שֶׁבַַּיְּהוּדִי. כִּי לֹא יְהוּדִי חָדָשׁ בְּצוּרַת אָדָם אַירוֹפִּי אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים, כִּי אִם אָדָם חָדָשׁ בְּצוּרַת יְהוּדִי אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
אֲנַחְנוּ, הַתְּלוּשִׁים מִכָּל קַרְקַע, הַמְחֻסָּרִים כָּל חַיִּים עַצְמִיִּים, הַפְּזוּרִים בְּכָל הָאֲרָצוֹת, בְּבוֹאֵנוּ לִבְנוֹת אֶת בִּנְיַן חַיֵּינוּ מֵחָדָשׁ, יֶשׁ לָנוּ יִתְרוֹן: אֵין לָנוּ לְפִי שָׁעָה726 מַה לַּהֲרוֹס אוֹ בַּמֶּה לְהִלָּחֵם. אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְהַתְחִיל יָשָׁר לֹא בְמִלְחָמָה, כִּי אִם בְּבִנְיָן, בַּעֲבוֹדָה וּבִיצִירָה.
(הסופרים והעובדים ב)
אֵין בִּשְׁבִילִי דָבָר יוֹתֵר נוֹרָא מִתְּחִיָּה פָּרָזִיטִית727. אִם יָחִיד חַי עַל עֲמַל אֲחֵרִים, הֲרֵי זוֹ שְׁאֵלָה סוֹצִיאָלִית רְגִילָה לֹא רַק בְּקִרְבֵּנוּ, אֲשֶׁר כָּל בַּעַל־נֶפֶשׁ מְבַקֵּשׁ לָהּ פִּתְרוֹנִים עַל פִּי דַרְכּוֹ. אוּלָם כִּי תָבֹא אֻמָּה, הַמְבַקֶּשֶׁת אֶת תְּחִיָּתָהּ, אֻמָּה הַמִּתְיַמֶּרֶת728 לְנוֹשֵׂאת דֶּגֶל הַצֶּדֶק הַמֻּחְלָט, אֻמָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בְּבֵית גְּנָזֶיהָ רְכוּשׁ שֶָל אַלְפַּיִם שָׁנָה שֶׁל יִסּוּרִים שֶׁאֵין דֻּגְמָתָם בָּעוֹלָם – כִּי תָבֹא אֻמָּה וּתְיַסֵּד אֶת תְּחִיָּתָהּ עַל פָּרָזִיטִיּוּת, הֲיֵשׁ לְךָ בָעוֹלָם יְרִידָה נוֹרָאָה כָזוֹ?
(מקוצר רוח א )
כָּל עוֹד לֹא נֵרָפֵא מִנֶּגַע הַפָּרָזִיטִיּוּת, רַק צְחוֹק הַשָּׂטָן הוּא, רַק שֶׁקֶר וּצְבִיעוּת הוּא לְדַבֵּר עַל דְּבַר תְּחִיָּה לְאֻמִּית, עַל דְּבַר חַיִּים לְאֻמִּיִּים רְאוּיִים לְשֵׁם זֶה.
(הערכת עצמנו ג)
יֹאמַר נָא כָּל יְהוּדִי נֶאֱמָן לְעַצְמוֹ וְחַי מִתּוֹךְ עַצְמוֹ729: מַה שִּׁחְרוּרֵנוּ, מַה גְּאֻלָּתֵנוּ, מַה תְּחִיָּתֵנוּ? מָה אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל? הַאָמְנָם רַק לִהְיוֹת מַה שֶּׁטּוֹבֵי הָעַמִּים הָאֲחֵרִים, הַחַיִּים, מַה שֶּׁהַכֹּחוֹת הַיּוֹתֵר חֲשׁוּבִים שֶׁבָּהֶם כְּבָר מַתְחִילִים לְבַקֵּשׁ שֶׁלֹּא לִהְיוֹת – הַאָמְנָם רַק לִהְיוֹת עָם בַּעַל אֶגְרוֹף רֶשַׁע, עָם שֶׁל חַיְתוֹ טֶרֶף? הַאָמְנָם עַל זֶה אֲנַחְנוּ נוֹתְנִים אֶת כָּל נַפְשֵׁנוּ, נוֹתְנִים מִדַּעַת וְעוֹד יוֹתֵר שֶׁלֹּא מִדַּעַת מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ בַּנֶּפֶשׁ מִלִּפְנֵי־הַהַכָּרָה730? וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי בִתְמִימוּתִי אוֹ בְבַטְלָנוּתִי, כִּי אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים לִבְרֹא עָם־אָדָם יָשָׁר, נָאוֹר וְאַדִּיר בֶּאֱמֶת, זַכָּאי בְּכָל הַקִּנְיָנִים וְהָעֲרָכִין הָאֱנוֹשִׁיִּים הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁזַּכָּאי בָהֶם הָאָדָם הַפְּרָטִי וְאַחֲרָאִי לְכָל מַה שֶּׁאַחֲרָאִי הָאָדָם הַפְּרָטִי, עָם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִבָּנוֹת מֵחֻרְבָּנָם שֶׁל עַמִּים אֲחֵרִים אוֹ לִחְיוֹת בְּטוֹבָה עַל חֶשְׁבּוֹן עַמִּים אֲחֵרִים; עָם שֶׁעַל דֶּגֶל הַתְּחִיָּה שֶׁלּוֹ כָּתוּב לֹא “בְדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה תָקוּם”, כִּי אִם “לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”731.
(לזכרון ד)
גְּאֻלָּה וָצֶדֶק: מלואים
כְּלוּם לֹא דָבָר מֵאֵלָיו הוּא, כִּי אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים לִבְנוֹת אֶת בִּנְיָנֵנוּ הַלְּאֻמִּי לֹא עַל יְסוֹדוֹת רְקוּבִים וְלֹא עַל יְסוֹדוֹת שְׁאוּלִים מֵאֲחֵרִים, כִּי אִם עַל הַיְסוֹד הַלְּאֻמִּי הָאֱנוֹשִׁי הַטִּבְעִי שְׁלָּנוּ, שֶׁהוּא תֹכֶן נִשְׁמָתֵנוּ, עַל יְסוֹדוֹ שֶׁל “לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב”732, שֶׁל “וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ”733, שֶׁל “צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף”734? כָּל חֲלוֹמֵנוּ הַלְּאֻמִּי עַל הֶעָתִיד מִיּוֹם שֶׁגָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ עַד הַיּוֹם הוּא לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת הָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק, כָּל תְּפִלּוֹתֵינוּ עַל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וְכָל אַגָּדוֹתֵינוּ הָעֲמָמִיּוֹת עַל הֶעָתִיד הַמְאֻשָּׁר מְלֵאוֹת אֶת זֶה – וּכְשֶׁאֲנַחְנוּ בָאִים לְגַשֵּׁם אֶת חֲלוֹמֵנוּ, אֲנַחְנוּ זְקוּקִים לְהִכָּשֵׁר מִצַּד רַעְיוֹן מֵיכָנִי735 מִתּוֹך חַיֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים?
(לבירור עמדתנו)
10. חֹמֶר וָרוּחַ
תְּחִיָּתֵנוּ תָבֹא מִתּוֹכֵנוּ וְעַל יְדֵי יְצִירַת חַיֵּינוּ, וְאֵין גּוֹזְרִים יְצִירָה חַיָּה לִשְׁנָיִם, כְּמוֹ שֶׁאֵין גּוֹזְרִים אֶת הַחַיִּים לִשְׁנָיִם, לֵאמֹר: זֶה חֹמֶר וְזֶה רוּחַ736, אֶת זֶה יַעֲשׂוּ אֲחֵרִים וְאֶת זֶה נַעֲשֶׂה אֲנַחְנוּ, כְּאִלּוּ תֹאמַר: אֶת זֶה יְחַיּוּ אֲחֵרִים וְאֶת זֶה נְחַיֶּה אֲנָחְנוּ.
(מקוצר רוח א)
אֵינוֹ דוֹמֶה עָם שֶׁנֶּעֱקַר מִשָּׁרְשׁוֹ, מְפֻזָּר וּמְפֹרָד, לְעַמִּים חַיִּים בְּאַרְצָם וְנִשְׁרָשִׁים בְּאַדְמָתָם. אֵין לְהַקִּישׁ737 מֵעָם חָי, מְסֻדָּר וּמְאֻרְגָּן, אֲשֶׁר כָּל פְּעֻלּוֹת הַחַיִּים נַעֲשׂוֹת בְּקִרְבּוֹ בְּאֹפֶן אוֹרְגָנִי, אֲשֶׁר בְּעַל כָּרְחוֹ הוּא חַי וּבְעַל כָּרְחוֹ הוּא עוֹבֵד עֲבוֹדַת־חַיִּים, עַל עָם אֲשֶׁר בַּמּוּבָן הַמְּדִינִי הוּא מֵת וְנִמְצָא בְמַצַּב הַהִתְפַּרְדוּת, אֲשֶׁר אֵלֶּה מִבָּנָיו הָעוֹבְדִים בְּעַל כָּרְחָם738 אֵינָם עוֹבְדִים עֲבוֹדַת־חַיִּים בַּמּוּבָן הַלְאֻמִּי, וְאֵלֶּה הָעוֹבְדִים עֲבוֹדַת־חַיִּים אִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּעַבְדוּ בְעַל כָּרְחָם. בִּשְׁבִיל לְעוֹרֵר עָם מֵת בַּמּוּבָן הַמְּדִינִי לִתְחִיָּה, בִּשְׁבִיל לְהָבִיא אֶת הַפְּרָטִים הַנִּפְרָדִים לִידֵי כָךְ, שֶׁיִּשְׂאוּ וְיִסְבְּלוּ אֶת כָּל חֶבְלֵי הַקְּלִיטָה בְּאֶרֶץ לֹא־נוֹשָׁבֶת, אֶת כָּל הַיִּסּוּרִים שֶׁל שִׁנּוּי אֹפֶן הַחַיִּים מֵחַיֵּי חֶנְוָנִי, סִרְסוּר אוֹ אֲפִלּוּ רַק מֵחַיֵּי פוֹעֵל בְּאֶרֶץ קוּלְטוּרִית לְחַיֵּי פוֹעֵל בָּאָרֶץ לֹא־קוּלְטוּרִית – בִּשְׁבִיל דָּבָר כָּזֶה בְּוַדַּאי אֵין כֹּחוֹ שֶׁל הַחֹמֶר739 גָּדוֹל, שֶׁל הַחֹמֶר שֶׁאֵין לוֹ בְעוֹלָמוֹ אֶלָּא חַיֵּי הַפְּרָט, חַיֵּי הַשָּׁעָה שֶׁל הַפְּרָט. רַק אִידֵאַל גָּדוֹל, אִידֵאַל אֱנוֹשִׁי, עוֹלָמִי, הַשּׁוֹאֵף לְחַדֵּשׁ אֶת הַחַיִּים, לְחַדֵּשׁ אֶת הָאָדָם, רַק אִידֵאַל גָּדוֹל כָּזֶה עָלוּל לִמְשׁוֹךְ אֶת הַלְּבָבוֹת וּלְהַחֲיוֹת אֶת הַנְּפָשׁוֹת בְּיַחַד עִם הַגּוּפוֹת, רַק אִידֵאַל כָּזֶה עָלוּל לְחַבֵּר אֶת כָּל הַפְּרָטִים לְגוּף אֶחָד וּלְמַלֵּא אוֹתוֹ רוּחַ חַיִּים.
(אוניברסיטה עברית א)
בַּחַיִּים אֵין כְּלָל זֶה שֶׁל הַמַּעֲשִׂיּוּת הַמֵּכָנִיּוּת*: אֲנַחְנוּ דַי טְרוּדִים בְּמַעֲשֶׂה אֲנַחְנוּ נִבְנֶה אֵיךְ־שֶׁהוּא, אֲנַחְנוּ נִבְרָא אֶת הַגּוּף – אֶת הָרוּחַ, אֶת הָרַעְיוֹן, אֶת הַדֵּעָה יִבְרְאוּ הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְרוּדִים בַּהֲכָנַת הַחֹמֶר לַבִּנְיָן740. בַּחַיִּים נִבְרָא הַגּוּף וְהָרוּחַ, הַמַּעֲשֶׂה וְהָרַעְיוֹן, הַמַּמָּשִׁיּוּת וְהַדֵּעָה בְּבַת אַחַת וּבְמִדָּה אֶחָת. מַה שֶּׁלֹא נִבְרָא אֲנַחְנוּ עַתָּה מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לִבְרֹא לֹא יִבָּרֵא לְעוֹלָם, אוֹ מַה שֶּׁיֵּצֵא מִתַּחַת יָדֵינוּ מֵת, גּוּף בְּלִי רוּחַ, חֹמֶר בְּלִי רַעְיוֹן, יִשָּׁאֵר מֵת לְעוֹלָם.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
אִם יֹאמַר הָאוֹמֵר741: עוֹד לֹא הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לַחְשׁוֹב עַל דְּבַר כֹּחַ הַיְצִירָה שֶָל הָעָם, יִבָּרֵא תְחִלָּה הָעָם עַצְמוֹ, – אַף אַתָּה אֱמֹר לוֹ: טָעוּת הִיא בְיָדְךָ! אֵין בְּכָל הַטֶּבַע תָּא אֶחָד אוֹרְגָנִי שֶׁגּוּפוֹ יִבָּרֵא תְחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נִשְׁמָתוֹ, מַה שֶּׁנּוֹלַד מֵת לֹא יִחְיֶה לְעוֹלָם. הָעָם וְכֹחַ הַיְצִירָה שֶׁלּוֹ נִבְרָאִים בְּבַת אַחַת וּבְמִדָּה אַחַת, וּפְעֻלָּתָם הִיא פְעֻלָּה הֲדָדִית חוֹזֶרֶת.
(פתרון לא רציונלי א)
לָמָּה לֹא יִהְיֶה בָנוּ דֵי אֹמֶץ לְהוֹדוֹת לְעַצְמֵנוּ, כִּי הַכֹּחַ, אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ שָׂמִים בּוֹ אֶת מִבְטַחֵנוּ, הוּא כֹּחַ הָרוּחַ, הוּא וְלֹא אַחֵר?
(על המועצה החקלאית ד)
הַכֹּחַ הַיְחִידִי שֶׁבְּיָדֵינוּ לְהַשִּׂיגוֹ, שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְקַוּוֹת לְהִתְגַּבֵּר עַל יָדוֹ עַל כָּל הַמִּכְשׁוֹלִים וְהַמַּעְצוֹרִים, לִבְרֹא בּוֹ אֶת חַיֵּינוּ וְאֶת עוֹלָמֵנוּ הַלְאֻמִּיִּים, הוּא כֹּחַ הָרוּחַ, הַתַּרְבּוּת, הַיְצִירָה. וְהַכֹּחַ הַזֶּה בְיָדֵינוּ לְהַשִּׂיגוֹ, וְיָכוֹל לִהְיוֹת בְּיָדֵינוּ גָדוֹל מְאֹד, גָּדוֹל עַד כְּדֵי לְחוֹלֵל נִפְלָאוֹת, דַּוְקָא מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָנוּ כֹחוֹת אֲחֵרִים742 לִסְמוֹךְ עֲלֵיהֶם, דַּוְקָא מִפְּנֵי שֶׁהַכֹּל743 מְחַיְּבֵנוּ לְהַרְגִּישׁ בְּכָל יֵשׁוּתֵנוּ, כִּי אִם לֹא הַכֹּחַ הַזֶּה לָנוּ – וְאָבָדְנוּ, דַּוְקָא מִפְּנֵי הַהֶכְרֵחַ הַמֻּחְלָט לְרַכֵּז אֶת כָּל רְצוֹנֵנוּ, אֶת כָּל מִרְצֵנוּ, אֶת כָּל יֵשׁוּתֵנוּ בַּכֹּחַ הַזֶּה וּבְהַפְעָלַת הַכֹּחַ הַזֶּה.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
חֹמֶר וָרוּחַ: מלואים
בְּהִסָּתֵם צִנּוֹרוֹת הַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן לֹא נִפְתְּחוּ גַם צִנּוֹרוֹת הַשֶּׁפַע הַתַּחְתּוֹן: גַּם הַכֶּסֶף לֹא בָא.744
(הסופרים והעובדים ד)
הָעִקָּר הוּא לֹא בַּנְק כַּסְפִּי בִּשְׁבִיל הָעוֹבְדִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם בַּנְק רוּחָנִי בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁצְּרִיכִים לַעֲבוֹד, שֶׁצְּרִיכִים לְהִתְעוֹרֵר לִתְחִיָּה לְאֻמִּית בַּאֲמֵרִיקָה. יְהִי הַסְּכוּם שֶׁבִּיכָלְתְּכֶם לְהַשְׁקִיעַ בּוֹ בַּתְחִלָּה מִיקְרוֹסְקוֹפִּי, אִם רַק תֵּדְעוּ לְהַעֲמִיד אֶת עֶצֶם הַמּוֹסָד עַל יְסוֹד נָכוֹן, הוּא יִתֵּן רְוָחִים וְיִגְדַּל בְּמִדָּה שֶׁלֹּא פִלַּלְתֶּם. אִם יַעֲלֶה בְיֶדְכֶם לְיַסֵּד בַּנְק כָזֶה בִּשְׁבִיל אֲמֵרִיקָה, יִהְיֶה גַם בַּנְק כַּסְפִּי בִּשְׁבִיל הָעוֹבְדִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאִם לֹא – לֹא כְדַאי לָנוּ וְגַם בּוּשָׁה לָנוּ לְקַבֵּל כְּסָפִים מֵאֲמֵרִיקָה.745
(מכתבים 82)
11. גְּאֻלָּה וְהִתְבּוֹלְלוּת
לֹא מֵעַצְמֵנוּ הִתְעוֹרַרְנוּ, כִּי אִם אֲחֵרִים בָּאוּ וְהֵעִירוּ אוֹתָנוּ בְּעַל כָּרְחֵנוּ, וְלֹא מֵעַצְמֵנוּ הִתְיַצַּבְנוּ עַל דַּרְכֵּנוּ הַחֲדָשָׁה, כִּי אִם בְּעִקַּר רוּחַ אֲחֵרִים, רוּחַ הַלְאֻמִּיּוּת הַמְנַשֶּׁבֶת בִּזְמַנֵּנוּ בְּעוֹלְמוֹתֵיהֶם שֶָל אֲחֵרִים נָשְׂאָה אוֹתָנוּ וְהֶעֱמִידַתְנוּ עַל דֶּרֶךְ הַתְּנוּעָה הַלְאֻמִּית. אֵין שְׁאִיפָתֵנוּ לִתְחִיָּה וְלִגְאֻלָּה בָּאָה מִתּוֹךְ עֹמֶק פְּנִימִיּוּתֵנוּ, מִתּוֹךְ תְּהוֹם נִשְׁמָתֵנוּ הַלָאֻמִּית, מִתּוֹךְ אוֹתוֹ הַכֹּחַ הֶעָצוּם, שֶׁנָּשָׂא וְסָבַל בְּמֶשֶׁךְ אַלְפַּיִם שָׁנָה מַה שֶּׁאֵין כָּל בִּרְיָה יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בְּפָנָיו, שֶׁהִתְכַּוֵּץ וְהִצְטַמְצֵם עַד תַּכְלִית הַצִּמְצוּם746, אֲבָל עָמַד וְהִתְקַיֵּם בִּשְׁבִיל שֶׁבִּזְּמַן מִן הַזְּמַנִּים יָבֹא לִידֵי גִלּוּי בְּכָל שְׁלֵמוּתוֹ, בְּכָל מְלֹא הֶקֵּפוֹ וּבְכָל מְלֹא עָמְקוֹ. כֹּחַ כָּזֶה הָיָה מוֹצֵא לוֹ אֶת דַּרְכּוֹ, מִפְְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה דֶרֶךְ קָשָׁה מִמֶּנּוּ747 בְּשָׁאֳפוֹ לִתְחִיָּתוֹ, כְּשֵׁם שֶׁלֹּא הָיוּ קָשִׁים מִמֶּנּוּ גְרוּשִׁים שֶׁל מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בְּיוֹם אֶחָד, הֲרִיגוֹת וּטְבִיחוֹת שֶׁל קְהִלּוֹת גְּדוֹלוֹת שְׁלֵמוֹת וְכוּ' בְּעָמְדוֹ עַל נַפְשׁוֹ, בְּשָׁאֳפוֹ לְהַצִּיל אֶת קִיּוּמוֹ הַכְּלָלִי מִכִּלָּיוֹן. בְּעַל כָּרְחָם הָיָה כֹחַ כָּזֶה מְאַחֵד אֶת כָּל בְּנֵי הָאֻמָּה לִשְׁאִיפָה לְאֻמִּית אַחַת וְלַעֲבוֹדָה לְאֻמִּית אַחָת, כִּי אֶת כָּל אִישׁ מֵאִישֵׁי הָאֻמָּה הָיָה דוֹחֵף מִתּוֹךְ עֹמֶק נִשְׁמָתוֹ הַפְּרָטִית לְהִתְאַחֵד לִשְׁאִיפָה לְאֻמִּית אַחַת וְלַעֲבוֹדָה לְאֻמִּית אַחָת שֶׁל תְּחִיָּה וּגְאֻלָּה, כְּשֵׁם שֶׁאִחֵד בְּעַל כָּרְחָם, כְּשֵׁם שֶׁדָּחַף אֶת כָּל אִישׁ מֵאִישֵׁי הָאֻמָּה מִתּוֹךְ עֹמֶק נִשְׁמָתוֹ לְהִתְאַחֵד לְדֵעָה אַחַת וּלְלֵב אֶחָד – לִמְסוֹר נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם. וְלֹא הָיָה דָבָר עוֹמֵד בִּפְנֵי כֹחַ כָּזֶה, בְּשָׁאֳפוֹ לִתְחִיָּתוֹ וְלִגְאֻלָּתוֹ, אִם כִּי אֵינוֹ כֹחַ אֶגְרוֹף וְאֵין דַּרְכּוֹ כֹחַ הָאֶגְרוֹף, כְּמוֹ שֶׁלֹּא הָיָה כֹּחַ בָּעוֹלָם שֶׁיּוּכַל לוֹ לְהַשְׁמִידוֹ, כִּי גָדוֹל הוּא, כִּי עָצוּם הוּא, כִּי אַדִּיר הוּא לֹא פָחוֹת מִכָּל כֹּחַ אֶגְרוֹף שֶׁבָּעוֹלָם. אֲבָל כֹּחַ אַדִּיר כָּזֶה, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מִתְעוֹרֵר לִתְחִיָּה, הֲרֵיהוּ מַכְרִיחַ אֶת בְּעָלָיו בְּהֶחְלֵט לְהַכִּירוֹ בְּכָל תָּקְפוֹ וּלְהַרְגִּישׁוֹ לְכָל עָמְקוֹ, כְּשֵׁם שֶׁהִכְרִיחַ אוֹתוֹ לְהַכִּירוֹ וּלְהַרְגִּישׁוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁהִתְכַּוֵּץ וְהִצְטַמְצֵם בִּשְׁבִיל לְהִתְקַיֵּם. וַאֲנַחְנוּ דַוְקָא בְּשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְעוֹרְרִים כְּבַיָּכוֹל לִתְחִיָּה, אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת עַצְמֵנוּ עֲלוּבִים מִכָּל עָם בְּכֹחֵנוּ, בְּרוּחֵנוּ וּבְתוֹרָתֵנוּ, בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים בִּפְנֵי כָל גּוֹי קָטָן מְלֻטָּשׁ וּמְגֹהָץ. לֹא חַלָּשִׁים אֲנַחְנוּ וְלֹא עֲנִיִּים אֲנַחְנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בִּתְחִיָּתֵנוּ הַלְאֻמִּית, אִם יֵשׁ לָנוּ בְּבֵית גְּנָזֵינוּ כֹחַ אַדִּיר כָּזֶה שֶׁל חַיִּים וִיצִירָה וְהוֹן עָצוּם כָּזֶה שֶׁל יִסּוּרִים. אֶלָּא שֶׁבְּדוֹר־הַדֵּעָה שֶׁלָּנוּ, כְּלוֹמַר בַּדּוֹר שֶׁהַכֹּל לָמַדְנוּ מֵאֲחֵרִים וְרוּחַ אֲחֵרִים שַׁלֶּטֶת בְּתוֹךְ־תּוֹכָהּ שֶׁל נִשְׁמָתֵנוּ שִׁלְטוֹן בְּלִי־מְצָרִים וְאַכְזָרִי, אֵין לָנוּ דֵי הָאֹמֶץ לְהַכִּיר אֶת עַצְמֵנוּ מִתּוֹךְ עַצְמֵנוּ748, וַאֲנַחְנוּ בָאִים לְהַעֲרִיךְ אֶת כֹּחֵנוּ וְאֶת רְכוּשֵׁנוּ749 עַל פִּי הַשַּׁעַר הָעוֹמֵד בַּבֻּרְסָה הָאֵירוֹפִּית750. וּבַבֻּרְסָה – בָּרוּחָנִית כְּמוֹ בַּגַּשְׁמִית – אֵין עֵרֶךְ לְכֹחַ כָּזֶה וְלִרְכוּשׁ כָּזֶה.
(על הדברים הנוראים א)
בְּכָל מִקְצֹעַ שֶׁל עֲבוֹדָתֵנוּ לְהַגְְָשָׁמַת שְׁאִיפָתֵנוּ הַלְאֻמִּית, בְּכָל זֶרֶם מִזִּרְמֵי תְנוּעָתֵנוּ הַלְאֻמִּית אַתָּה מוֹצֵא תָמִיד מַשֶּׁהוּ זָר הַפּוֹסֵל כִּמְעַט אֶת הַכֹּל, הַמְעַכֵּב אֶת גְּאֻלָּתֵנוּ הַפְּנִימִית הַשְּׁלֵמָה, אֶת תְּשׁוּבָתֵנוּ הַשְּׁלֵמָה לְעַצְמֵנוּ, לְרוּחֵנוּ הָעַצְמִית, לִרְצוֹנֵנוּ הָעַצְמִי, לְמַחְשַׁבְתֵּנוּ וְלִיצִירָתֵנוּ הָעַצְמִית. וּמַה שֶּׁמַעֲמִיק אֶת הַמְּעֻוָּת עַד לְאֵין אֶפְשָׁרוּת לְתַקֵּן הוּא – שֶׁזֶּה רַק מַשֶּׁהוּ, שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּשׁ אֶלָּא לִמְעַטִּים, וְאֵין לְהַבְלִיטוֹ אוֹ לְבָרְרוֹ.
(מטיולי בכבישים ד)
תְּחִיָּה אָמַרְנוּ, הֲרֵי זוֹ תְשׁוּבָה אֶל הֶעָבַר, אֶל הַיַּהֲדוּת. בִּקַּשְׁנוּ אֶת הַיַּהֲדוּת וְלֹא בִּקַּשְׁנוּ אֶת הַיְּהוּדִי הֶחַי751. בִּקַּשְׁנוּ יַהֲדוּת מְחֻדֶּשֶׁת בְּרוּחַ752 מַה שֶּׁקִּבַּלְנוּ מֵאֲחֵרִים, וּמִמֵּילָא הָיוּ הָרַבִּים מְבַקְשִׁים רוּח אֲחֵרִים בִּלְבוּשׁ יְהוּדִי, וְלֹא בִקַּשְׁנוּ לְהָבִיא לִידֵי גִלּוּיָהּ הַמְיֻחָד אֶת הָרוּחַ הַחַיָּה בְקִרְבֵּנוּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִמַּה שֶּׁאֵין בְּרוּחַ הַחַיִּים שֶׁל הֶעָבַר וְהַרְבֵּה שֶּׁאֵין בְּרוּחַ הַחַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים.
(הקונגרס א)
בַּגּוֹלָה בּוֹלֵט בְּיִחוּד הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין עֲבוֹדַת הַתְּחִיָּה753 בְּצוּרָה לְאֻמִּית וּבֵין אוֹתָהּ הָעֲבוֹדָה בְצוּרָה סוֹצִיאָלִית. שָׁם הָעֲבוֹדָה בְּצוּרָה סוֹצִיאָלִית מוֹבִילָה יָשָׁר אֶל הַהִתְבּוֹלְלוּת, אִם לֹא יוֹתֵר נָכוֹן לֵאמֹר: הִיא הִיא עֶצֶם הָעֲבוֹדָה לְהִתְבּוֹלְלוּת.
(מכתבים תרפ"ב ה)
גְּאֻלָּה וְהִתְבּוֹלְלוּת: מלואים
בְּכָל מַעֲשֵׂינוּ שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים כְּבַיָּכוֹל לְשֵׁם תְּחִיָּתֵנוּ וּגְאֻלָּתֵנוּ, אֲנַחְנוּ מִתְחַשְּׁבִים תָּמִיד רַק עִם הַכֹּחוֹת הַפּוֹעֲלִים מִבַּחוּץ וְעִם הָרוּחוֹת הַמְנַשְּׁבוֹת בַּחוּץ. אִם הָרוּחַ שֶׁמִּבַּחוּץ נוֹחָה לָנוּ – הֲרֵי אָנוּ בְנֵי אָדָם אוֹ כִמְעַט בְּנֵי אָדָם, הֲרֵי אָנוּ מַרְגִּישִׁים צֹרֶךְ בַּאֲוִיר וּבְאוֹר מִשֶּׁלָּנוּ וּבְמָכוֹן לָשֶׁבֶת מִשֶּׁלָּנוּ. וְאִם לַאו – הֲרֵי לֹא פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם וְחָכְמַת חֲכָמִים לֹא תַמָּה מִן הָאָרֶץ: עוֹד נִמְצָא מִי שֶׁיְּחוֹנֵן אוֹתָנוּ לָתֵת לָנוּ, אוֹ מִי שֶׁיִּרְאֶה בָנוּ צֹרֶךְ לָתֵת לָנוּ מָקוֹם לְהַנִּיחַ אֶת רֹאשֵׁנוּ וּלְצַמְצֵם אֶת רוּחֵנוּ, וְיֵשׁ מוֹסִיפִים גַּם לְהַעֲסִיק אֶת יָדֵינוּ בָעֲבוֹדָה, וְגַם עֲבוֹדַת הָאֲדָמָה בִכְלָל.754
(על ‘הדברים הנוראים’ ג)
12. קוֹנְגְרֶֶסִּים צִיּוֹנִיִּים
מַה יֵּשׁ בַּקּוֹנְגְרֶס? מַה יּוּכַל קוֹנְגְרֶס לָתֵת? אַל לְבַעַל נֶפֶשׁ לִשְׁאוֹל שְׁאֵלָה כָזֹאת! הַקּוֹנְגְרֶס יּוּכַל לָתֵת רַק מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ755. הַקּוֹנְגְרֶס הֲלֹא הוּא בְּמוּבָן יָדוּעַ מֵעֵין חֲזָרַת שְׁלִיחֵי־צִבּוּר756 עַל הָעֲבוֹדָה שֶׁבְּלַחַשׁ וְהָעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב שֶׁל הַצִּבּוּר.
(הקונגרס א)
בְּלֶכְתִּי אֶל פְּתִיחַת הַקּוֹנְגְרֶס הִרְגַּשְׁתִּי מַמָּשׁ מַה שֶּׁמַּרְגִּישׁ יְהוּדִי חָרֵד בַּעַל רֶגֶשׁ דָּתִי עָמֹק בְּלֶכְתּוֹ בְעֶרֶב־יוֹם־הַכִּפּוּרִים לְ“כָל נִדְרֵי”. כִּי פְנִימִי הָיָה הָרֶגֶשׁ הַזֶּה וְחָזָק הָיָה וְעָמֹק הָיָה. אֲבָל גַּם מֵרֶגֶשׁ אַחֵר, מֵהַרְגָּשַׁת תַּעֲרֹבֶת זָרָה לֹא יָכֹלְתִּי לְהִסְתַּלֵּק, מֵהַרְגָּשַׁת מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְהַרְגִּישׁ יְהוּדִי חָרֵד, מְבַקֵּשׁ לִשְׁפּוֹךְ לִבּוֹ לִפְנֵי אֱלֹהִים, בְּהִזְדַּמְּנוֹ לְ“כָל נִדְרֵי” לְבֵית כְּנֶסֶת מוֹדֶרְנִי757.
(הקונגרס א)
הַקּוֹנְגְרֶס הָרִאשׁוֹן דִּבֵּר בְּשֵׁם הַיְּהוּדִים758 וְלֹא בְשֵׁם הַיַּהֲדוּת, אֲבָל דִּבֵּר כָּךְ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁדָּרַשׁ הָיָה יַהֲדוּת, כְּלוֹמַר, יַהֲדוּת חַיָּה, חֲדָשָׁה. “צִיּוֹן” הָיְתָה הַנְּקֻדָּה הַמְאַחֶדֶת אֶת כָּל הַלְּבָבוֹת, כִּי הִיא אִחֲדָה אֶת הֶעָבַר עִם הַהֹוֶה, יוֹתֵר נָכוֹן, גִּלְּתָה בַּהֹוֶה הַחַי אֶת הַהֶמְשֵׁךְ מִן הֶעָבָר.
(הקונגרס א)
הָאֶחָד הָיָה הַקּוֹנְגְרֶס הָרִאשׁוֹן שֶׁהִגִּיד לָנוּ מַה רְצוֹנֵנוּ, מַה כֹּחֵנוּ, שֶׁהִגִּיד בְּקוֹל רָם, בְּעֹז נֶהְדָּר, כִּי הִגִּיד לָנוּ מָה אְנוּ. מַה שֶּׁהוֹפִיעַ בַּקּוֹנְגְרֶס הָרִאשׁוֹן לֹא הָיָה פְרִי תַּעֲמוּלָה וַהֲכָנָה – זֹאת הָיְתָה הִתְעוֹרְרוּת לְאֻמִּית פִּתְאֹמִית בִּלְתִּי־מְצוּיָה, אֲשֶׁר בֶּעָבַר הָרָחוֹק אוּלַי הָיוּ קוֹרְאִים לָהּ גִּלּוּי־שְׁכִינָה759.
(הקונגרס א)
קוֹנְגְרֶסִים צִיּוֹנִיִּים: מלואים
יִהְיֶה הַקּוֹנְגְרֶס מַה שֶּׁיִּהְיֶה, אֲבָל לָנוּ אֵין קוֹנְגְרֶס אַחֵר. אֵין לְעַם יִשְׂרָאֵל מָקוֹם אַחֵר לְהֵאָנַח בּוֹ לְכָל עֹמֶק נְשִׁימָתוֹ, לְהָשִׁיב רוּחוֹ עֲדֵי־רֶגַע, עַד כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ לְכָל עָמְקָם אֶת מַכְאוֹבָיו הַנּוֹרָאִים, עַד כְּדֵי לְהִתְבּוֹנֵן רֶגַע, אֵיפֹה הוּא בָעוֹלָם, לַחֲשֹׁב רֶגַע עַל דְּבַר רִפּוּי וְהַצָּלָה, אוֹ אֲפִלּוּ רַק לִלְחוֹשׁ רֶגַע עַל מַכּוֹתָיו הָאֲנוּשׁוֹת, אֲשֶׁר רַב כֹּחָן לְהַעֲבִיר עַל דַּעְתּוֹ אֶת בַּעַל־הַדַּעַת הַיּוֹתֵר רְחָבָה וְלַהֲבִיאוֹ לִידֵי הִשְׁתַּמְּשׁוּת בִּסְגֻלּוֹת וּלְחָשִׁים. אֵין אֵיפֹא לְהִתְיַחֵס אֶל הַקּוֹנְגְרֶס כְּהִתְיַחֵס אֶל אֲסֵפָה שֶׁל חֹל, אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה כֻלּוֹ חֻלִּין, כֻּלּוֹ קַטְנוּת.
(הקונגרס א)
13. מִפְלַגּוֹת וּזְרָמִים בַּצִּיּוֹנוּת
קוֹלוֹ שֶׁל עָם יֶשׁ לוֹ תֹקֶף חִיּוּנִי וְעֵרֶךְ אֱנוֹשִׁי לְגַמְרֵי אֲחֵרִים מֵאֲשֶׁר קוֹלָהּ שֶׁל מִפְלַגָּה הַמְדַבֶּרֶת בְּשֵׁם הָעָם, וּתְהִי הַמִּפְלַגָּה הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה בְּמִנְיָן וּבִנְיָן.
(מכתבים תרפ"א ה)
הַאֻמְנָם עַל כֻּלָּנוּ וְעַל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ לִדְאוֹג רַק לִ“קְלֵיזְלֶךְ”760 שֶׁלָּנוּ, אִישׁ אִישׁ לַ“קְלֵיזְל” שֶׁלּוֹ?
(מכתבים תרפ"ב ה)
מַה בֵּין “הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר” וּבֵין יֶתֶר תְּנוּעוֹת הַפּוֹעֲלִים בְּעוֹלָמֵנוּ הַיְּהוּדִי וּבָעוֹלָם בִּכְלָל? “הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר” אוֹמֵר לֹא “חֶבְרָה עוֹבֶדֶת”761, לֹא בִנְיָן סוֹצִיאָלִיסְטִי מֵיכָנִי, כִּי אִם “עָם עוֹבֵד”, יְצִירָה אֱנוֹשִׁית קוֹסְמִית.
(מכתבים תרפ"ב ה)
גַּם הַצִּיּוֹנִים הַסּוֹצִיאָלִיסְטִים אוֹ “פּועֲלֵי צִיּוֹן” שֶׁלָּנוּ בָאִים וְתוֹרַת אֵירוֹפָּא בְיָדָם: לְעַצְמָם, לְרוּחַ יִשְׂרָאֵל הַחַי בְּקִרְבָּם, הֵם אֵינָם מַאֲמִינִים, כְּלוֹמַר אֵינָם מַאֲמִינִים, כִּי אֶפְשָׁר לִבְרֹא עוֹלָם שֶׁאֵינוֹ עַל פִּי נוּסַח אֵירוֹפָּה. אֵין דָּבָר יוֹתֵר נוֹרָא בִשְׁבִילָם מֵאֲשֶׁר לִהְיוֹת נֶעֱזָבִים לְעַצְמָם762, לִבְלִי לְהַרְגִּישׁ כִּי יֶשׁ לָהֶם בְּאֵירוֹפָּה עַל מִי וְעַל מַה שֶּׁיִּסְמְכוּ, וְאֵין דָּבָר יוֹתֵר מְגֹחָךְ בְּעֵינֵיהֶם מֵאֲשֶׁר לַחְשׁוֹב אֶת עַם יִשְׂרָאֵל לַחֲטִיבָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אוֹ כְּמוֹ שֶׁהֵם אוֹמְרִים, לְעָם שֶׁל “אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ”.
(מכתבים מא"י ב)
הָיִיתִי רוֹצֶה לָדַעַת, אִם “הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר” בְּעַצְמוֹ נִשְׁאַר נֶאֱמָן לְדִגְלוֹ הָרִאשׁוֹן, כְּלוֹמַר, לִלְאֻמִּיּוּת בְּלִי כָל תַּעֲרֹבֶת שֶׁל סוֹצִיאָלִיּוּת. כָּל זֶה חָשׁוּב בְּעֵינַי מְאֹד, אִם “הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר” נִשְׁאַר נֶאֱמָן לְדִגְלוֹ הָרִאשׁוֹן, לְאוֹתוֹ הַדֶּגֶל שֶׁגַּם אֲנִי דוֹגֵל בּוֹ. יֶשׁ לוֹ דַוְקָא עַכְשָׁו תַּפְקִיד גָּדוֹל וְאֵין לוֹ כְלָל לִפְחוֹד מִפְּנֵי הַמְרֻבִּים.
(מכתבים תרע"ט ה)
הַחִנּוּךְ הַסּוֹצִיאָלִיסְטִי לֹא עָבַר לְבַטָּלָה גַם עֲלֵיכֶם, חַבְרֵי “הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר”. נְתַתֶּם לָחֹג אֶת הָרִאשׁוֹן בְּמַאי בְּשֵׁם הַהִסְתַּדְּרוּת הַכְּלָלִית. בְּאֵיזוֹ רְשׁוּת? הַהִסְתַּדְּרוּת הַכְּלָלִית אֵינֶנָּה הִסְתַּדְּרוּת סוֹצִיאָלִיסְטִית, כִּי אִם מִקְצֹעִית. עַל זֶה עֲמַדְתֶּם חַבְרֵי “הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר” כָּל הַזְּמָן, וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַדָּבָר לִידֵי מַעֲשֶׂה לֹא יְכָלְתֶּם עֲמוֹד763!
(מכתבים תרפ"א ה )
מִפְלַגּוֹת וּזְרָמִים בַּצִּיּוֹנוּת: מלואים
הַשָּׂטָן הַגָּלוּתִי, הַמְשַׂחֵק בָּנוּ כִּבְכַדּוּר מִשְׂחָק, חָכָם מִמֶּנּוּ. הוּא יוֹדֵע, כֵּיצַד מְשַׁסִּים בְּעָם תָּלוּשׁ, מְפַרְפֵּר בֵּין הַחַיִּים וּבֵין הַמָּוֶת, כֵּיצַד מְסִּיחִים אֶת הַדַּעַת מֵרִכּוּז כָּל הַכֹּחוֹת בַּעֲבוֹדַת הַחַיִּים בִּלְתִּי־הָאֶמְצָעִית, אֲשֶׁר בִּלְעָדָיו, בְּלִי רִכּוּז כָּזֶה, אֵין חַיִּים וְאֵין גִּדּוּל וְאֵין יְצִירָה, כֵּיצַד מְסַכְסְכִים אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּמְבַלְבְּלִים אֶת הַמֹּחוֹת שֶׁל אֵלֶּה, שֶׁבָּאוּ לִכְאוֹרָה לִהְיוֹת הֶחָלוּץ הָעוֹבֵר לִפְנֵי הָעָם.
(בניין אומה)
“הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר”, אִם אָמְנָם אֵינוֹ מִתְנַגֵּד בִּפְרִינְצִיפּ לִשְׁבִיתוֹת, רוֹאֶה בַשְׁבִיתָה אֶמְצָעִי קָשֶׁה, מֵעֵין נִתּוּחַ, שֶׁעוֹשִׂים אוֹתוֹ רַק בְּמִקְרֶה שֶׁל הֶכְרֵחַ גָּדוֹל.
(על האיחוד ד)
“הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר” הָיָה הַיְחִידִי בֵין כָל הַמִּפְלַגּוֹת וְהַהִסְתַּדְּרֻיּוֹת שֶׁלָּנוּ, שֶׁלֹּא נִשָּׂא בְזֶרֶם, לֹא קִבֵּל תּוֹרָה, לֹא פָנָה לַאֲחוֹרָיו אוֹ לִצְדָדִים וְלֹא עָסַק בְּפוֹלִיטִיקָה, אִם עֶלְיוֹנָה אוֹ לֹא־עֶלְיוֹנָה. הוּא יָדַע לְבַקֵּשׁ דֶּרֶךְ לְעַצְמוֹ וְעֵינָיו לְנֹכַח הִבִּיטוּ, אֶל אֲשֶׁר לְפָנָיו, אֶל הַחַיִּים בְּלִי־אֶמְצָעִי. הוּא לֹא יָרֵא לִלְמוֹד מִפִּי הַחַיִּים, הַמּוֹרֶה הַיּוֹתֵר קָשֶׁה, אֲבָל גַּם הַיּוֹתֵר נֶאֱמָן, כְּשֵׁם שֶׁלֹּא יָרֵא לְהַאֲמִין וְלִבְטוֹחַ בְּעַצְמוֹ, בְּכֹחַ עַצְמוֹ, בְּכֹחַ הָעָם. הוּא לֹא בִקֵּשׁ סוֹצִיָּלִיּוּת, לֹא סוֹצִיָּלִיּוּת פּוֹלִיטִית וְלֹא סוֹצִיָּלִיּוּת יוֹצֶרֶת, הוּא לֹא יָרֵא לְבַקֵּשׁ מַה שֶּׁאֵין לוֹ עוֹד שֵׁם רִשְׁמִי, מַה שֶּׁעוֹד לֹא נוֹלַד, אֶלָּא שֶׁעִבּוּרוֹ טָמוּן בִּתְהוֹם נֶפֶשׁ הָאֻמָּה, בִּתְהוֹם כָּל נֶפֶשׁ יְהוּדִית חַיָּה. הוּא לֹא הָלַךְ לֹא עַל גֶּשֶׁר שֶׁל בַּרְזֶל וְלֹא עַל גֶּשֶׁר שֶׁל נְיָר, הֶחָזָק וְהַבָּטוּחַ עוֹד יוֹתֵר מִגֶּשֶׁר שֶׁל בַּרְזֶל. בִּטָּחוֹן רִשְׁמִי לֹא הָיָה לוֹ, לֹא בִטָּחוֹן פּוֹלִיטִי וְלֹא בִטָּחוֹן מַדָּעִי, אֲבָל הוּא יָדַע אוֹ הִרְגִּישׁ, כִּי גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ גְאֻלַּת הָאֱנוֹשִׁיּוּת בִּכְלָל, לֹא תָבֹא אַף בְּאַחַת מֵהַדְּרָכִים הַיְדוּעוֹת, כִּי אֶת הַדֶּרֶךְ צָרִיךְ עוֹד לְבַקֵּשׁ, לְבַקֵּשׁ בַּעֲמַל גּוּף וָרוּחַ, בְּיִסּוּרִים, בִּמְסִירוּת־נֶפֶשׁ, לְבַקֵּשׁ בְּעֶצֶם הַחַיִּים וַעֲבוֹדַת הַחַיִּים. וְהוּא בִקֵּשׁ, בִּקֵּשׁ לֹא בְּבִטָּחוֹן שֶׁיִּמְצָא, כִּי אִם בְּבִטָּחוֹן, כִּי עַל בַּקָּשָׁה כָּזֹאת כְּדַאי לָתֵת אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֲפִלּוּ רַק עַל סָפֵק, וַאֲפִלּוּ עַל סְפֵק־סְפֵקָא, בְּבִטָּחוֹן, כִּי עֶצֶם הַבַּקָּשָׁה הִיא עֶצֶם הַהִתְחַדְּשׁוּת, עֶצֶם יְצִירַת הַחַיִּים הַמְבֻקָּשִׁים.
(מתוך מועקה נפשית)
“הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר” – הָרַעְיוֹן הַלְּאֻמִּי וְלֹא הָרַעְיוֹן הַסּוֹצִיָּלִי ב.
(שותפות טבעית)
אִם “הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר” רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר נֶאֱמָן לַדֶּגֶל הַיָּשָׁן, לַדֶּגֶל שֶׁהוּא הֵרִים רִאשׁוֹנָה, לְדֶגֶל הָעֲבוֹדָה וְהַתְּחִיָּה, אַל יִרְדֹּף אַחֲרֵי הַכַּמּוּת, אַחֲרֵי הַפּוֹלִיטִיקָה, וְאַל יְקַבֵּל דִּירֶקְטִיבִים מִמִּי־שֶׁהוּא, חוּץ מֵהַחַיִּים וַעֲבוֹדַת הַחַיִּים. יַאֲמִין בְּכֹחַ הַחַיִּים וּבְכֹחַ הָאֱמֶת, כִּי הֵם סוֹף־סוֹף יְנַצְּחוּ, כְּמוֹ שֶׁהֶאֱמִין עַד הֵנָּה, וּבָזֶה הָיָה כֹּחוֹ. וְאַל יִירָא פֶּן יִהְיֶה עַל־יְדֵי כַךְ לְכִתָּה, כְּמוֹ שֶׁלֹּא יָרֵא עַד הֵנָּה, וְדַוְקָא בְּכֹחַ זֶה נַעֲשֶׂה מִכִּתָּה לְהִסְתַּדְּרוּת גְּדֵלָה, הוֹלֶכֶת וּגְדֵלָה גַם בְּכֹחַ הַשְׁפָּעָתָהּ וְגַם בְּמִסְפַּר חֲבֵרֶיהָ.
(מתוך מועקה נפשית)
14. פּוֹלִיטִיקָה צִיּוֹנִית
תְּחִיַּת הָעָם קוֹדֶמֶת לִגְאֻלַּת הָאָרֶץ. אֲנַחְנוּ מַעֲמִידִים אֶת הַכֹּל עַל הָעָם. לֹא בְּכֹחוֹת מִבַּחוּץ וְלֹא בְחַסְדָּם שֶָל אֲחֵרִים נִוָּשָׁע. חֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת. עָם אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַבֵּל אֶת תְּחִיָּתוֹ וְאֶת גְּאֻלָּתוֹ לֹא בְחֶסֶד וְלֹא בִצְדָקָה. כֹּחוֹ בוֹ בְעַצְמוֹ.
(נאום הפתיחה ב)
אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הִיא אָרֶץ הָעָם, וְהוּא צָרִיךְ לְהַחֲיוֹתָהּ וּלְחַדֵּשׁ אֶת זְכוּתוֹ עָלֶיהָ בַעֲבוֹדָה, בִּיצִירָה, בְּחַיִּים.
(נאום הפתיחה ב)
תְּנוּ לָנוּ אֶת הַדֶּקְלָרָצִיָּה שֶׁל עַצְמֵנוּ, שֶׁל הָעָם764. אִם הָעָם לֹא יִתְעוֹרֵר, אִם הוּא לֹא יִתֵּן אֶת הַדֶּקְלָרָצִיָּה, לֹא יִהְיֶה כְלוּם.
(נאום הפתיחה ב)
עֲלוּבָה אֻמָּה שֶׁגְּאֻלָּתָהּ תְּלוּיָה בְחַסְדָּם שֶׁל אֲחֵרִים.
(על האיחוד ב)
עֶזְרָתֵנוּ הִיא בָנוּ בְּעַצְמֵנוּ.
מכתב גלוי לחברי הפועלים א
“גּוֹאֲלֵנוּ”765 הוּא בֶאֱמֶת בַּפּוֹלִיטִיקָה הָעֶלְיוֹנָה גָאוֹן שֶׁאֵין דֻּגְמָתוֹ, הַפּוֹלִיטִיקָה הִיא כָּל כֹּחוֹ, וּבָהּ הוּא מוֹשֵׁל בַּכֹּל, בָּהּ צָפוּן כֹּחוֹ לְשַׁחֵד766 אֶת כָּל אֶחָד מִבַּעֲלֵי הָאֶגְרוֹף בַּמֶּה שֶׁיֵּשׁ לְשַׁחֲדוֹ אוֹ לְיַשְּׁנוֹ767 בַּמֶּה שֶׁיֵּשׁ לְיַשְּׁנוֹ, בָּהּ הוּא מַטֶּה אֶת מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לַאֲשֶׁר הוּא רוֹצֶה, בָּהּ הוּא מַשִּׂיג מַה שֶּׁאֲחֵרִים לֹא יַשִּׂיגוּ בְכָל כֹּחַ אֶגְרוֹפָם, בְכָל כֹּחַ גְּבוּרָתָם וּבְכָל כֹּחַ מַדָּעָם. יֵשׁ בָּעוֹלָם שָׂעִיר מִשְׁתַּלֵּחַ768 שֶׁהִצְלִיחַ מְאֹד בְּמִשְׁלַחְתּוֹ769 בְהַרְבֵּה מִתַּחְבּוּלוֹתֶיהָ שֶׁל הפּוֹלִיטִיקָה. אֲבָל זֶה כְּבוֹד גְּאוֹנִיּוּתוֹ שֶׁל “גּוֹאֲלֵנוּ” שֶׁהוּא מָצָא, כִּי הַשָּׂעִיר יָכֹל לִהְיוֹת מִשְׁתַּלֵּחַ לֹא רַק לַעֲזָאזֵל, כִּי אִם גַּם לְשֵׁם770, לְתַכְלִית עוֹד יוֹתֵר יָפָה מֵאֲשֶׁר לַעֲזָאזֵל – לְשֵׁם “אֶרֶץ הַבִּיבְּל771 לְעַם הַבִּיבְּל”.
(משעבוד לגאולה ד)
מִכָּל הָעַמִּים הַבָּאִים לַעֲשׂוֹת לָנוּ חֶסֶד טוֹבָה לָנוּ תֻּרְכִּיָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא אֵינָהּ עוֹשָׂה לָנוּ חֶסֶד, מִפְּנֵי שֶׁהִיא אֵינָהּ כָּל כָּךְ נְאוֹרָה וְעוֹד לֹא לָמְדָה לָדַעַת אֶת כָּל עֹמֶק הָרִשְׁעוּת הַנְּאוֹרָה, הַמְשֻכְלָלָה, עַל פִּי הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַמּוֹדָּה וְשֶׁל הָאֳמָנוּת וְשֶׁל הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה וּמִפְּנֵי שֶׁהִיא אֵינָהּ כָּל כַּךְ חֲזָקָה.
(מכתבים תרע"ד)
15. הָעָם הָעַרְבִי
הַיַּחַס הַחִיּוּנִי וְהָאֱנוֹשִׁי בֵינֵינוּ וּבֵין הָעַרְבִים יִקָּבַע מִתּוֹךְ הַחַיִּים וּבְכֹחַ הַחַיִּים, וְלֹא בְמַשָּׂא וּמַתָּן בְּדִבּוּר אוֹ בִדְפוּס, לֹא בְפּוֹלִיטִיקָה.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
יֶשׁ לָנוּ פֹּה עִם הָעָם הָעַרְבִי הִתְחָרוּת בְּשָׁלוֹם772. אֶת הַזְּכוּת עַל הַהִתְחָרוּת הַזֹּאת בְּשָׁלוֹם נוֹתֶנֶת לָנוּ בְיִחוּד זְכוּתֵנוּ הַהִסְטוֹרִית עַל הָאָרֶץ. הַזְּכוּת הַזֹּאת עַל הַהִתְחָרוּת בְּשָׁלוֹם, עַל הַהִתְפַּשְּׁטוּת בָּאָרֶץ, הִיא לֹא רַק זְכוּת הַקִּבּוּץ הַקָּטָן הַיּוֹשֵׁב פֹּה, כִּי אִם זְכוּתוֹ שֶׁל עָם בֶּן שְׁנֵים־עָשָׂר מִילְיוֹן נָפֶשׁ.
(עבודתנו מעתה ב)
בְּכֹחַ הָאֱמֶת דֶרֶךְ נִמְצָא לְחַיִּים מְשֻׁתָּפִים עִם הָעַרְבִים וְלַעֲבוֹדָה מְשֻׁתֶּפֶת לִבְרָכָה לִשְׁנֵי הַצְּדָדִים, אֲבָל אֵין הָאֱמֶת דָּרָה בִכְפִיפָה773 אַחַת עִם חֻלְשָׁה, וְאֵין הִיא צַעֲקָנִית וְגַנְדְּרָנִית774. גְּבוּרָה נְחוּצָה לָנוּ, גְבוּרָה עִלָּאָה775, אֵין לָנוּ צֹרֶךְ וְלֹא נָאֶה לְהִתְרַפֵּס לִפְנֵי הָעַרְבִים אוֹ לְהִתְהַדֵּר לִפְנֵיהֶם, אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת אַנְשֵׁי אֱמֶת וָצֶדֶק בִּשְׁבִיל עַצְמֵנוּ וְלֹא בִשְׁבִילָם. כָּל הַטָּפָה עַל דְּבַר יְחָסִים טוֹבִים לָעַרְבִים בְּכַוָּנָה שֶׁל “לְשֵׁם יִחוּד”776 מְיֻחָד הִיא שֶׁלֹּא בִמְקוֹמָהּ. אֲנַחְנוּ אֶת שֶׁלָּנוּ נַעֲשֶׂה – וְהָאֱמֶת תּוֹרֶה דַרְכָּהּ777. וְאִם הֵם יֵלְכוּ בִדְרָכִים אֲחֵרוֹת, אִם הֵם יִשְׁתַּמְּשׁוּ בְכֹחַ הָאֶגְרוֹף וּבְכֹחַ הַשֶּׁקֶר, הֵם יְכֹלִים אָמְנָם לְהָרַע לָנוּ, אֲבָל לְפַנּוֹת אוֹתָנוּ מִן הַדֶּרֶךְ אֵין בְּכֹחָם.
(הקונגרס א)
יַחֲסֵנוּ אֶל הָעַרְבִים צָרִיךְ לִהְיוֹת יַחַס אֱנוֹשִׁי, אֲבָל יַחַס שֶׁל גְּבוּרָה אֱנוֹשִׁית, הַיּוֹדַעַת לְהִתְנַהֵג בַּמִּדּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת גַּם בַּמָּקוֹם שֶׁהִתְיַחֲסוּתוֹ שֶׁל הַצַּד הַשֵּׁנִי אֵינָהּ רְצוּיָה, וְלֹא יַחַס שֶׁל חֻלְשָׁה אֱנוֹשִׁית, שֶׁאֵין בְּאוֹצָרָהּ אֶלָּא מִמִּדּוֹת הַקַּטְנוּת, הַטִּמְטוּם וְהַשִּׁפְלוּת.
(מבחוץ ב)
הָעָם הָעַרְבִי הוּא עָם חַי עִם כָּל הָאַטְרִבּוּטִים778 שֶׁל עָם חָי, וּלְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּא מַשְׁמִיעַ אֶת קוֹלוֹ, וַאֲפִלּוּ בְצוּרָה לֹא יָפָה, הֲרֵי זֶה קוֹל הָעָם.
(מכתבים תרפ"א ה)
כָּל הַזְּמָן רוֹצִים בְּמַחֲנֵנוּ לְהַשִּׂיא779 אוֹתָנוּ, כִּי הִתְקוֹמְמוּת הָעַרְבִים נֶגְדֵּנוּ הִיא רַק מַעֲשֶׂה אֶפֶנְדִּים780 בֻּרְגָּנִים, כִּי הֶהָמוֹן, בְּיִחוּד הֶהָמוֹן הָעוֹבֵד, הוּא אִתָּנוּ. אֲבָל אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לָדַעַת בָּרוּר, כִּי הָעַרְבִים כֻּלָּם הֵם נֶגְדֵּנוּ וְיַעֲשׂוּ כָּל אֲשֶׁר בְּכֹחָם לְהַחֲרִיב מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ בּוֹנִים וְגַם לְהַשְׁמִיד אֶת כֻּלָּנוּ, עַד כַּמָּה שֶׁזֶּה יִהְיֶה בְכֹחָם.
(מכתבים תרפ"א ה)
הֶהָמוֹן הָעַרְבִי הָעוֹבֵד, לֹא פָחוֹת מֵאֲשֶׁר הָאֶפֶנְדִּים, הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה תָמִיד נֶגְדֵּנוּ. וַאֲפִלּוּ אִם בִּזְּמָן מִן הַזְּמָנִּים הוּא יִתְקוֹמֵם נֶגֶד הָאֶפֶנְדִּים – נֶגְדֵּנוּ הוּא יִהְיֶה גַם אָז עִם הָאֶפֶנְדִּים וְלֹא לְהֵפֶךְ.
(מכתבים תרפ"א ה)
כַּמָּה זְקוּקִים אֲנַחְנוּ עַתָּה לְחִנּוּךְ פְּנִימִי, עָמֹק וִיסוֹדִי, כַּמָּה צְרִיכִים אֲנַחְנוּ לְפַתֵּחַ בְּקִרְבֵּנוּ אֶת הַגְּבוּרָה הָאֲמִתִּית, הַיּוֹדַעַת לְהָגֵן וְלֹא לְהִנָּקֵם, וְלֹא לְהַרְעִישׁ עוֹלָמוֹת.
(מכתבים תרפ"א ה
עַם עֲרָב: מלואים
צְרִיכִים אֲנַחְנוּ לִהְיוֹת זְהִירִים מְאֹד בְּיַחֲסֵנוּ אֶל הָעַרְבִיִּים, בִּרְכִישַׁת קַרְקָעוֹת וְכַדּוֹמֶה, לִבְלִי לִנְגֹּעַ בִּזְכוּתָם הָאֱנוֹשִׁית אַף בְּמַשֶּׁהוּ, לִבְלִי לְנַשֵּׁל אֶת הָעוֹבְדִים בְּפֹעַל מֵאַדְמָתָם וְכַדּוֹמֶה. מוּטָב לָנוּ, שֶׁהָאֲדָמָה תַעֲלֶה לָנוּ פִי שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה אוֹ יוֹתֵר מִכְּפִי שָׁוְיָהּ, מוּטָב לָנוּ לְפַיֵּס אֶת בַּעֲלֵי־הָאֲדָמָה הָאֲמִתִּיִּים, אֶת הַיּוֹשְׁבִים עָלֶיהָ וְעוֹבְדִים אוֹתָהּ, בְּכָל מִינֵי פִיּוּסִים, הָעוֹלִים בִּקְשִׁי גָדוֹל וּבְעָמָל רָב, כּשמוֹ לְהַמְצִיא לָהֶם אֲדָמָה בְמָקוֹם אַחֵר וְכַדּוֹמֶה, מֵאֲשֶׁר לִנְגֹּעַ נְגִיעָה כָּל־שֶׁהִיא בִּזְכוּתָם.
(עבודתנו מעתה ב)
בְּמִדָּה שֶׁנִּבְרָא בָאָרֶץ חַיִּים אֱנוֹשִׁיִּים, בְּמִדָּה שֶׁנִּבְרָא אֶת עַצְמֵנוּ, אֶת הַיְחִידִים וְאֶת הָעָם־אָדָם, בָּהּ בְּמִדָּה יִבָּרְאוּ מִסָּבִיב לָנוּ גַם עַרְבִיִּים עוֹמְדִים עַל הַגֹּבַהּ שֶׁל חַיִּים אֱנוֹשִׁיִּים וִיחָסִים אֱנוֹשִׁיִּים. אָז יִבָּרֵא גַם הַיַּחַס הָאֱנוֹשִׁי בֵינֵינוּ וּבֵין הָעָם הָעַרְבִי. אָז יַעֲמֹד הָעָם הָעַרְבִי עַל הַדָּבָר, מַה לּוֹ, לִתְחִיָּתוֹ וְלִגְאֻלָּתוֹ הָאֲמִתִּיּוֹת, עַם יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ.
(לבירור רעיוננו מיסודו ז)
16. שׁוֹנוֹת
אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הִיא בִשְׁבִילֵנוּ הַכֹּל, כָּל הַחַיִּים אוֹ לֹא כְלוּם.
(מכתבים תרע"ו ה)
הַ“כִּסְלוֹנִים”781 הֵם פָּחוֹת אִי־טִבְעִיִּים מֵאֵלֶּה הַבָּאִים לְחַנֵּךְ אוֹתָם, הָאוֹמְרִים לְשַׁנּוֹת אֶת חַיֵּיהֶם שִׁנּוּי עִקָּרִי, לַעֲשׂוֹתָם לְחַיִּים טִבְעִיִּים, נוֹרְמָלִיִּים בְּתוֹךְ הַתְּנָאִים שֶׁאֵינָם טִבְעִיִּים782, בְּתוֹךְ הַתְּנָאִים הָעוֹשִׂים בְּהֶכְרֵחַ אֶת הַנָּתוּן לְאִי־טִבְעִי, לְאִי־נוֹרְמָלִי, אִם בְּצוּרָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת, חֲדָשָׁה, בְּאֵיזוֹ צוּרָה שֶׁתִּרְצֶה. הַכִּסְלוֹנִים הֵם טִבְעִיִּים בְּאִי־טִבְעִיּוּתָם783. צֶמַח שֶׁצָּמַח בְּמַרְתֵּף אָפֵל הוּא בְּהֶכְרֵחַ חַלָּשׁ, חִוֵּר, אִי־טִבְעִי – זֹאת הִיא טִבְעִיּוּתוֹ. אוּלָם אִם יָבֹא אָדָם לְשַׁנּוֹת אֶת הַדָּבָר שִׁנּוּי עִקָּרִי בְכֹחַ סַמְמָנִים וְכַדּוֹמֶה אֶמְצָעִים מְלָאכוּתִיִּים, לְהָבִיא לִידֵי כָךְ, שֶׁהַצֶּמַח הַנָּתוּן בְּמַרְתֵּף אָפֵל וּבְכָל הַתְּנָאִים שֶׁאֵינָם טִבְעִיִּים יִצְמַח צְמִיחָה טִבְעִית – הַאִם לֹא תִהְיֶה הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ אִי־טִבְעִית מֵאִי־טִבְעִיּוּתוֹ שֶׁל הַצֶּמַח הַנָּתוּן בְּמַרְתֵּף אָפֵל? הַכִּסְלוֹנִים יְכֹלִים לִהְיוֹת לְגַמְרֵי טִבְעִיִּים, לְגַמְרֵי נוֹרְמָלִיִּים רַק בְּאֶחָד מִשְּׁנֵי הָאֳפָנִים הָאֵלֶּה: אוֹ שֶׁיִּטָּמְעוּ טְמִיעָה גְמוּרָה בְקֶרֶב הָעַמִּים שֶׁהֵם חַיִּים בְּתוֹכָם, אוֹ שֶׁיָּשׁוּבוּ – לְפָחוֹת חֵלֶק הָגוּן מֵהֶם – לִחְיוֹת בְּתוֹךְ סְבִיבָתָם הַטִּבְעִית, שֶׁיָּשׁוּבוּ לִחְיוֹת וְלִבְרֹא לָהֵם חַיִּים חֲדָשִׁים בְרוּחַ עַצְמָם בְּאֶרֶץ אָבוֹת.
(מכתבים תרע"ח ה)
בַּעֲבוֹדָה וּבְחַיֵּי עֲבוֹדָה יֵשׁ שִׁירָה, וּלְעִתִּים הַרְבֵּה, הַרְבֵּה שִׁירָה, אֲבָל אֵין הַשִּׁירָה שְׁלֵמָה. חָסֵר784 דְּבַר־מָה, בְּיִחוּד מֻרְגָּשׁ זֶה בַּשַּׁבָּתוֹת וּבַחַגִּים, בְיִחוּד בַּחַגִּים. מִי שֶׁלֹּא רָאָה לְנֶפֶשׁ הָעוֹבְדִים הַצְּעִירִים בַּחַגִּים הַגְּדוֹלִים לֹא יָבִין אֶת זֶה, לֹא יַאֲמִין בָּזֶה. דָּבָר מְשֻנֶּה: הַחֹל שֶׁלָּנוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר יָפֶה מִן הַחֹל שֶׁל אַחֵינוּ בַּגּוֹלָה, וְהַשַּׁבָּת וְהֶחָג – הַרְבֵּה יוֹתֵר יָפִים בַּגּוֹלָה. נִסּוּ אָמְנָם לַעֲשׂוֹת חַגִּים לְאֻמִּיִּים עַל פִּי הַסְּבָרָא וְהַחֶשְׁבּוֹן – הַאֵין זֶה מַמָּשׁ כְּמוֹ לַ“עֲשׂוֹת” שִׁירָה עַל פִּי הַזְמָנָה785? חָסֵר פֹּה דְבַר־מַה בְּשִׁירַת הַחֹל, כִּי מָה הוּא הֶחָג אִם לֹא תַמְצִית הַשִּׁירָה שֶׁבַּחֹל?
(מתוך קריאה א)
יֵשׁ אוֹר אוּלַי לֹא מְעַט גַּם בַּתְּנוּעָה הָאַרְצִית786, גַּם בַּתְּנוּעָה הָאִידִישִׁיסְטִית787, גַּם בְּהִשְׁתַּתְּפוּתֵנוּ בִתְנוּעַת הַשִּׁחְרוּר אוֹ בַתְּנוּעָה הַסּוֹצִיאָלִית שֶׁל אֲחֵרִים, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ אוֹר יָדוּעַ גַּם בְּשִׁיטָה זוֹ שֶׁל הַעֲרָכַת עַצְמֵנוּ788 שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים בָּהּ, כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ. אֶלָּא שֶׁכָּל הָאוֹר הַזֶּה אֵינוֹ אֶלָּא כְעֵין דָּגֵשׁ חָזָק בְּלֵב הַחֲשֵׁכָה הַלָאֻמִּית הַכְּלָלִית הַגְּדוֹלָה וְהַנּוֹרָאָה: כָּל אֵלֶּה לֹא יָבִיאוּ אֶת הָעָם לִידֵי תְחִיָּה וַאֲפִלּוּ לִידֵי הַצָּלָה מִכִּלָּיוֹן. אֵלֶּה אֵינָם זְרָמִים שׁוֹנִים בְּתוֹךְ יָם אֶחָד אוֹ בְתוֹךְ נָהָר גָּדוֹל אֶחָד, אֵלֶּה הֵן חֲפִירוֹת הָעֲשׂוּיוֹת לְהוֹבִיל אֶת מֵימֵי הַנָּהָר789 לִצְדָדִים שׁוֹנִים עַד כִּי הַנָּהָר יֶחֱרַב וְיִיבָשׁ790. אֵין לָהֶם לְכָל הַזְּרָמִים הָאֵלֶּה וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה לָהֶם נְקֻדָּה אַחַת מְשֻׁתֶּפֶת אֲשֶׁר תְּאַחֲדֵם עִם הַזֶּרֶם הַכְּלָלִי שֶׁל הָאֻמָּה הַזּוֹרֵם בִּנְטִיָּה אֶחָת.
(הערכת עצמנו ג)
כִּנּוֹרוֹ שֶׁל דָּוִד791 יָכֹל לָשׁוּב לְכֹחוֹ רַק פֹּה, בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
צִיּוּר מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל מְחֻיָּב לִהְיוֹת כֻּלּוֹ טָווּי וּמְרֻקָּם מִנִּיצוֹצוֹת אוֹר יִשְׂרָאֵל וְטָבוּל בְּטַל שֶׁל תְּחִיָּה וּפָנָיו מְכֻוָּנִים כְּלַפֵּי שַׁעֲרֵי הָאוֹרָה וְהַחַיִּים. וַאֲפִלּוּ הַצְּלָלִים שֶׁבּוֹ לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא לְהַבְלִיט אֶת הָאוֹר.
(הערות א)
שׁוֹנוֹת: מלואים
בְּחַיֵּי אָדָם חַי, בְּחַיֵּי אֻמָּה חַיָּה, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חַיִּים, בָּא הַיֵּאוּשׁ הָעוֹלָמִי, שֶׁאֵינוֹ בְעֶצֶם אֶלָּא צִבְיוֹן־חַיִּים יָדוּעַ, בְּעִקָּר מִתּוֹךְ שְׂבִיעָה יְתֵרָה. כְּאִלּוּ תֹאמַר: הַחַיִּים, בְּאֵין לָהֶם מָקוֹם לִיצוֹר בְּחִיּוּב, מְבַקְשִׁים וּמוֹצְאִים לָהֶם מָקוֹם לִיצוֹר בִּשְׁלִילָה. אֲבָל אֵין הַיֵּאוּשׁ בָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַחַיִּים, חַיֵּי הָאָדָם אוֹ חַיֵּי הָאֻמָּה, בְּסַכָּנָה. בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה אֵין מָקוֹם לְיֵאוּשׁ. הַחַיִּים עֲמֻקִּים מִכָּל יֵאוּשׁ, עֲשִׁירִים מִכָּל יֵאוּשׁ וּמְלֵאִים גְּבוּרָה יוֹתֵר מִכָּל יֵאוּשׁ, וְדַוְקָא בִשְׁעַת הַסַּכָּנָה הֵם מַשְׁפִּיעִים עַל הָעוֹמֵד בְּסַכָּנָה, הָאָדָם אוֹ הָאֻמָּה, שֶׁפַע חַיִּים, גְּבוּרָה, עֹמֶק חִיּוּנִי בְמִדָּה כָזוֹ, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לִפְעָמִים נִפְלָאוֹת, אֲשֶׁר בְשָׁעָה אַחֶרֶת לֹא הָיָה מְסֻגָּל לַעֲשׂוֹתָהּ.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
גָּלוּת
1. אֻמָּה גוֹלָה
זֹאת הִיא הַטְּרָגִיּוּת הַיּוֹתֵר נוֹרָאָה שֶׁל אֻמָּה מְשֻׁעְבֶּדֶת, שֶׁלֹּא רַק פְּרִי כֹחוֹתֶיהָ יֹאכְלוּ זָרִים, כִּי אִם גַּם כֹּחוֹתֶיהָ הַיּוֹתֵר יְקָרִים נוֹפְלִים בִּידֵי זָרִים.
(מכתבים מא"י ב)
זֶה כֹחָהּ הַמַּשְׁחִית שֶׁל הַגָּלוּת וְזוֹ טְרָגִיּוּתוֹ שֶׁל בֶּן הַגָּלוּת, שֶׁהָאוֹר שֶׁבְּחַיֵּי הַגָּלוּת792 קָשֶׁה לְרוּחוֹ מֵחֶשְׁכָתָהּ793. הַחֹשֶׁךְ מֵבִיא לִידֵי כְמִישָׁה וְלִידֵי הַמְעָטַת גִּדּוּל גּוּפוֹ, וְהָאוֹר מֵבִיא לִידֵי כְמִישָׁה וְלִידֵי הַמְעָטַת גִּדּוּל רוּחוֹ.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
בְּעָם חַי שֶָאֵינוֹ תָלוּי בְדַעַת אֲחֵרִים וְאֵין טוֹבָתוֹ בָאָה מִידֵי אֲחֵרִים, אֵין הַטּוֹבָה הַמְרֻבָּה נוֹגַעַת בְּלִי־אֶמְצָעִי בְעֶצֶם עַצְמוּתוֹ וְאֵינָהּ מְסֻכָּנָה לְעַצְמוּתוֹ, כָּל עוֹד אֵין טוֹבָתוֹ עוֹמֶדֶת כֻּלָּהּ אוֹ רֻבָּהּ כְּכֻלָּהּ עַל נִצּוּל עַמִּים אֲחֵרִים. אוּלָם עַמֵּנוּ, שֶׁכֻּלּוֹ מִצַּד חַיָּיו הַמַמָּשִׁיִּים תָּלוּי בְדַעְתָּם שֶׁל אֲחֵרִים – אוֹי לוֹ מֵרָעָתָם794 שֶׁל אֲחֵרִים וְאוֹי וַאֲבוֹי לוֹ מִטּוֹבָתָם.
(משעבוד לגאולה ד)
קָשָׁה הִיא הַגָּלוּת כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ, אֲבָל עוֹד יוֹתֵר קָשֶׁה מַה שֶּׁהַגָּלוּת הֵמִיתָה בְקִרְבֵּנוּ795 אֶת כֹּחַ־הַחַיִּים הָעַצְמִי, אֶת הַכֹּחַ לִבְרֹא לְעַצְמֵנוּ חַיִּים מִתּוֹךְ עַצְמֵנוּ796, עַל דַּעַת עַצְמֵנוּ וְעַל אַחֲרָיּוּת עַצְמֵנוּ. בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר נָבֹא, שָׁמָּה אֲנַחְנוּ מְסֻגָּלִים רַק לִבְרֹא לְעַצְמֵנוּ גָלוּת חֲדָשָׁה מִשֶּׁלָּנוּ. אֵין בָּעוֹלָם בִּשְׁבִילֵנוּ מִקְלָט בָּטוּחַ מִן הַגָּלוּת אֲשֶׁר בְּקִרְבֵּנוּ.
(הקונגרס א)
אוֹי לוֹ לְיָתוֹם עָנִי וְחַלָּשׁ הָאוֹבֵד בְּעָנְיוֹ וּבְחֻלְשָׁתוֹ, וְאוֹי מִזֶּה לְיָתוֹם בַּעַל עַצְמוּת כַּבִּירָה וַעֲשִׁירָה הָאוֹבֵד בְּעָשְׁרוֹ וְעָצְמַת כֹּחוֹ! יוֹתֵר מִדַּי יֵשׁ בּוֹ מִשֶּׁלּוֹ בִשְׁבִיל לִהְיוֹת אַחֵר. מַעֲרִיךְ הוּא אֶת שֶׁלּוֹ בְשֶׁל אֲחֵרִים797 עַל פִּי הָעֲרָכִין הַנְּהוּגִים בְּעוֹלְמוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, וְהִנֵּה שֶׁלּוֹ בָטֵל וּמְבֻטָּל לְגַּבֵּי שֶׁלָּהֶם, וְהִנֵּה הוּא מוּזָר וּמְשֻׁנֶּה גַם בְּעֵינֵי עַצְמוֹ כְּמוֹ בְעֵינֵי הָאֲחֵרִים. וְאֵין הוּא מַאֲמִין עוֹד בְּעַצְמוֹ עַד כְּדֵי לִרְאוֹת וְלִהְיוֹת בָּטוּחַ כִּי זָרוּתוֹ798 הִיא מְקוֹרִיּוּתוֹ, הִיא עַצְמוּתוֹ, כִּי דַוְקָא מִתּוֹךְ זָרוּתוֹ עָלוּל לְהֵרָקֵם עוֹלָם חָדָשׁ, עוֹלָמוֹ שֶׁלּוֹ. יָתוֹם עָלוּב, נִרְדָּף וְנַעֲנָה, נִלְעָג וְנִבְזֶה, – הֲיַעֲמֹד בּוֹ לִבּוֹ לְהַאֲמִין, כִּי עוֹד כֹּחוֹ אִתּוֹ799 לִיצוֹר דְּבַר־מַה, לִיצוֹר מַה שֶּׁלֹּא יָצְרוּ וְלֹא יִיצְרוּ אֲחֵרִים? הֲיַעֲמֹד בּוֹ לִבּוֹ לְהַאֲמִין, כִּי מַה שֶּׁכָּל כַּךְ מוּזָר וְכָל כַּךְ מְשֻׁנֶּה בְעֵינֵי הָאֲחֵרִים אוֹר גָנוּז בּוֹ, יְסוֹד־עוֹלָם צָפוּן בּוֹ? הֲיֵשׁ לְךָ דָבָר יוֹתֵר מְגֹחָךְ מֵ“אַתָּה בְחַרְתָּנוּ”800 עָלוּב בְּפִי יָתוֹם דַּל וָרֵיק, מֻפְקָר לַכֹּל וְנִבְזֶה בְעֵינֵי כֹּל? כָּךְ מִתְנוֹדֵד הַיָּתוֹם שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע תַּחַת רַגְלָיו, שֶׁאֵין לוֹ פִנָּה לְהִתְיַחֵד בָּהּ עִם עַצְמוֹ וְעִם חַיָּיו הַמְיֻחָדִים, פַּעַם הוּא מִשְׁתַּטֵּחַ עַל קִבְרוֹת אֲבוֹתָיו וְחַי בְרוּחַ אֲבוֹתָיו801 , וּפַעַם הוּא מִתְדַּפֵּק עַל אֲבוֹת זָרִים וְחַי בְרוּחַ זָרִים802. בְּרוּחַ עַצְמוֹ803 אֵין לוֹ מָקוֹם וְאֵין לוֹ אֹמֶץ לִחְיוֹת. אֵין מָקוֹם בָּעוֹלָם לְחַיָּיו וְאֵין בְּחַיָּיו מָקוֹם לְעוֹלָמוֹ804.
(הקונגרס א)
אָדָם בָּרִיא אֵינוֹ מוֹקִיר אֶת הַבְּרִיאוּת וְעוֹשֶׂה דְבָרִים הַמְּבִיאִים עָלָיו כָּל מִינֵי חֳלָיִים רָעִים, וְרַק בְּעֵת שֶׁהוּא חוֹלֶה הוּא מַרְגִּישׁ, כִּי אֵין דָּבָר יָקָר בָּעוֹלָם מִן הַבְּרִיאוּת. לֹא מִקְרֶה הוּא, שֶׁבְּקֶרֶב אֻמָּה שֶׁאֵין לָהּ חַיִּים מְדִינִיִּים וְחֶבְרוּתִיִּים מִשֶּׁלָּהּ, שֶׁחֲסֵרָה כָּל הַקְּשָׁרִים הַחִיצוֹנִיִּים הַמְחַבְּרִים אוֹתָהּ מִבַּחוּץ לְגוּף אֶחָד, שֶׁכָּל חַיֶּיהָ אֵינָם אֶלָּא חַיֵּי פְרָטִים לְאֻמִיִּים805, שֶׁכֹּחַ קִיּוּמָהּ בְּמַצָּב שֶׁל שִׁעְבּוּד וְשֶׁל פִּזּוּר גָּדוֹל מִכֹֹּחַ קִיּוּמָן שֶׁל הַרְבֵּה אֻמּוֹת אֲחֵרוֹת806, גַּם הָאִנְדִּיבִידוּאָלִיּוּת807 תּוֹפֶסֶת מָקוֹם יוֹתֵר גָּדוֹל.
(הקונגרס א)
מַה שֶּׁאָנוּ קוֹרְאִים הַיּוֹם הָ“אֲנִי” הַלְאֻמִּי, אֵינוֹ אֶלָּא חֲצִי־הַכָּרָה שֶׁל חוֹלֶה, אֵינוֹ אֶלָּא עִרְבּוּבְיָה גָלוּתִית, אִי־טִבְעִית, תַּעֲרֹבֶת שֶׁל “אֲנִי” גָלוּתִי עִם “אֲנִי” מְתֻרְגָּם מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְעִם “אֲנִי” מִתּוֹךְ סֵפֶר808.
(פתרון לא רציונלי א)
צַעַר שֶׁל אֻמָּה שְלֵמָה, צַעַר שֶׁל חֻרְבָּן וְשֶׁל שִׁעְבּוּד וְשֶׁל חַיֵּי עֶבֶד עַל הָאֲדָמָה הַלְאֻמִּית הוּא רוּחַ אֵשׁ־שֶׁל־גֵּיהִנּוֹם הָעֲלוּלָה לְצָרֵף כָּל מִדָּה שֶׁהָאֻמָּה פָגְמָה בָהּ וּלְהַעֲלוֹתָהּ אֶל שָׁרְשָׁהּ בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת809. צַעַר כָּזֶה שֶׁל אֻמָּה שְלֵמָה הוּא בַּמּוּבָן הַמְבֹאָר כֹּחַ יוֹצֵר מֵאֵין כָּמוֹהוּ. הוּא מוֹלִיד בְּמַעֲמַקֵּי נֶפֶשׁ הָאֻמָּה תְסִיסָה כָּזֹאת, שֶׁלֹּא תָמִיד אַתָּה תוֹפְסָהּ אוֹ מַרְגִּישׁ בָּהּ, שֶׁלֹּא תָמִיד הִיא גְלוּיָה אֲפִלּוּ לִבְנֵי הָאֻמָּה עַצְמָהּ, בְּיִחוּד בְּשָׁעוֹת שֶׁל חֲלִישׁוּת־הַדַּעַת וְדִכְדּוּכָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ, אֶלָּא שֶׁתָּמִיד יֵשׁ בִּפְנִימִיּוּתָהּ גַּרְעִין פּוֹרֶה הַמְחַכֶּה לַיּוֹצֵר810.
(פתרון לא רציונלי א)
אֻמָּה גוֹלָה: מלואים
עַם יִשְׂרָאֵל אֵין דּוֹמֶה לוֹ, בֵּין בַּמּוּבָן הַלְּאֻמִּי וּבֵין בַּמּוּבָן הַמְּדִינִי, בְּקֶרֶב כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. בַּמּוּבָן הַלְּאֻמִּי, אֵין עָם בָּעוֹלָם, שֶׁיִּהְיֶה כָּל־כַּךְ מְחֻסָּר כָּל הַסִּמָּנִים הַנִּמְנִים בָּעָם, כָּל הַיְסוֹדוֹת שֶׁהַלְּאֻמִּיּוּת עוֹמֶדֶת עֲלֵיהֶם (לָשׁוֹן, אֶרֶץ, חַיִּים כַּלְכָּלִיִּים וְחַיִּים חֶבְרוּתִיִּים לְאֻמּיִּים), שֶׁיִּהְיֶה כָל־כַּךְ מְפֻזָּר וּמְפֹרָד, בֵּין בִּבְחִינַת הַמָּקוֹם וּבֵין בִּבְחִינַת הָרוּחַ, וְשֶׁיִּתְקַיֵּם בְּכָל זֹאת בְּתוֹר עָם. וּבַמּוּבָן הַמְּדִינִי, אֵין כָּמוֹהוּ עָם בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא תִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ פִנָּה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, שֶׁהִיא בְפֹעַל שֶׁלּוֹ, שֶׁהִיא קִנְיָנוֹ הַטּבְעִי, הַחִיּוּנִי, שֶׁרֹב מִנְיָנוֹ וְרֹב בִּנְיָנוֹ חַי בָהּ וְעוֹבֵד אוֹתָהּ, שֶׁהוּא בְעֶצֶם שַׁלִּיט בָּהּ שְׁלִיטָה שֶׁל חַיִּים, אֲפִלּוּ אִם אֶגְרֹף רֶשַׁע גָּזַל מִמֶּנּוּ אֶת חֵרוּתוֹ, אֶת זְכוּתוֹ, אֶת כֹּחוֹ לִשְׁלֹט בָּהּ שְׁלִיטָה מְדִינִית, שְׁלִיטָה שְׁלֵמָה כְּכָל חֶפְצוֹ. אֵין כְּיִשְׂרָאֵל עָם בָּעוֹלָם, שֶׁיִּהְיֶה בַּמּוּבָן הַמְּדִינִי תָּלוּי בָאֲוִיר בְּמֶשֶׁךְ קָרוֹב לְאַלְפַּיִם שָׁנָה וְשֶׁבְּכָל זֹאת יַרְגִּישׁ אֶת עַצְמוֹ קָשׁוּר לְאַדְמָתוֹ, וְאַחֲרֵי אַלְפַּיִם שָׁנָה שֶׁל תְּלוּת בָּאֲוִיר יִשְׁאַף לְהִקָּלֵט בְּקַרְקָעוֹ הַטִּבְעִי. בָּרוּר, כִּי אֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לָקַחַת לֶקַח אוֹ לָדוּן עַל עַצְמֵנוּ מִשּׁוּם עָם שֶׁבָּעוֹלָם, אַף מֵהַיּוֹתֵר מְשֻׁעְבָּד וְהַיּוֹתֵר עָלוּב וְאֻמְלָל בְּשִׁעְבּוּדוֹ.
(משעבוד לגאולה ד)
דָּבָר אֶחָד יֵשׁ בַּאֲחֵרִים שֶׁאֵינוֹ בָנוּ, דָּבָר אֶחָד שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל – טִבְעִיּוּת, נוֹרְמָלִיּוּת. הַטִּבְעִיּוּת, הַנּוֹרְמָלִיּוּת נוֹתֶנֶת לְחַיֵּיהֶם שֶׁל הָאֲחֵרִים כָּל אוֹתָן קַרְנֵי הָאוֹר, הַמְסַמְּאוֹת כָּל־כַּךְ אֶת עֵינֵיהֶם שֶׁל הַמַּשְׂכִּילִים הַמָּשְׁבָּעִים וְשֶׁל הַמּוֹרְדִים שֶׁבְּקִרְבֵּנוּ. אֲבָל כְּלוּם אֲנַחְנוּ בְּאַשְׁמָתֵנוּ גְרֵדָא בָאנוּ לִידֵי אִי־הַטִּבְעִיּוּת וְאִי־הַנּוֹרְמָלִיּוּת הַמַּרְקִיבוֹת אֶת חַיֵּינוּ וְאֶת רוּחֵנוּ עַד־לְהַשְׁחִית? כְּלוּם הַקּוֹלָר תָּלוּי בָנוּ? כְּלוּם לֹא בְכַבְלֵי בַרְזֵל אֲנַחְנוּ? כְּלוּם יֵשׁ לָנוּ הַיְכֹלֶת811, לוּ אֲפִלּוּ רָצִינוּ בְּכָל כֹּחַ נִשְׁמָתֵנוּ, לְשַׁנּוֹת אֶת חַיֵּינוּ בְּתוֹךְ הַגָּלוּת שִׁנּוּי עִקָּרִי, מִבְּלִי לְשַׁנּוֹת גַּם אֶת כָּל עַצְמוּתֵנוּ, מִבְּלִי לִבְגֹד בְּכָל עַצְמוּתֵנוּ, כְּלוֹמֵר, פָּשׁוּט, מִבְּלִי לְהִטָּמַע טְמִיעָה גְמוּרָה בְקֶרֶב הָאֲחֵרִים? כְּלוּם אֲפִלּוּ הַיְכֹלֶת לִרְצוֹת גּוּפָא לְשַׁנּוֹת מַה שֶּׁיֵּשׁ לְשַׁנּוֹת לֹא הוּמְתָה בָנוּ כִמְעַט כֻּלָּהּ בְּכֹחַ כַּבְלֵי הַבַּרְזֶל, בְּכֹחַ הַתְּנָאִים הַקָּשִׁים וְהַנּוֹרָאִים, שֶׁאֲנַחְנוּ נְתוּנִים בָּהֶם בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת כָּל כַּךְ רַבִּים?
(מכתבים תרע"ח ה)
כְּשֶׁיֵּשׁ בְּקֶרֶב עָם חַי מִלְחֶמֶת דֵּעוֹת, הֲרֵי הִיא מִלְחָמָה מִתּוֹךְ הַחַיִּים וּלְשֵׁם הַחַיִּים, הַמְבִיאָה רַק בְּרָכָה, כַּמּוּבָן, בְּמִדָּה שֶׁהִיא מִלְחֶמֶת דֵּעוֹת וְלֹא מִלְחֶמֶת עִנְיָנִים פְּרָטִיִּים וְחֶשְׁבּוֹנוֹת פְּרָטִיִּים. לֹא כֵן מִלְחֲמוֹתֵינוּ הָעֲלוּבוֹת עַל דְּבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרֹם עוֹלָמֵנוּ הֶעָלוּב אָנוּ. בְּכָל מִלְחָמָה כָזֹאת הִנֵּה צַד אֶחָד מִן הַלּוֹחֲמִים רוֹאֶה תָמִיד מִפְגָּע לוֹ בְעַצְמוּתֵנוּ הַלְּאֻמִּית, אִם בְּכֻלָּהּ אוֹ בְּחֵלֶק מִמֶּנָּה, וְהוּא נִלְחָם בָּהּ בְעַצְמוּתֵנוּ הַלְּאֻמִּית אוֹ מְבַטְּלָהּ בְּלִי מִלְחָמָה בְאוֹתָהּ הַמִּדָּה. הַסּוֹצִיָּלִיסְט שֶׁלָּנוּ, הַסּוֹצִיָּלִיסְט בְּלִי פְשָׁרוֹת, כּוֹפֵר בְּעַצְמוּתֵנוּ הַלְּאֻמִּית כֻּלָּהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא לֹא רַק לַהֲלָכָה כִּי אִם גַּם בְּפֹעַל וּבְמַעֲשֶׂה. הָאַרְצִי שֶׁלָּנוּ נִלְחָם בִּיסוֹד אֶחָד שֶׁל עַצְמוּתֵנוּ הַלְּאֻמִּית – בְּאֶרֶץ הָאָבוֹת, וְהָאִידִישִׁיסְטְ נִלְחָם בִּיסוֹד אַחֵר – בִּלְשׁוֹנֵנוּ הַלְּאֻמִּית. וְכַךְ הוֹלֵךְ יְסוֹד אַחַר יְסוֹד, אֵבֶר אַחַר אֵבֶר מֵעַצְמוּתֵנוּ הַלְּאֻמִּית וְנִכְנָס לִשְׂדֵה־הַמִּלְחָמָה, הוֹלֵךְ וּמִתְקָרֵב לַחֻרְבָּן.
((הערכת עצמנו ג)
מִי שֶׁמַּקִּישׁ812 מֵעֲבוֹדַת עַמִּים חַיִּים, וַאֲפִלּוּ מְשֻׁעְבָּדִים וִירוּדִים, עָלֵינוּ וְעַל עֲבוֹדָתֵנוּ, אֵינוֹ מַרְאֶה בָזֶה לֹא עַל הֲבָנָה פְּסִיכוֹלוֹגִית עֲמֻקָּה וְלֹא עַל הֲבָנָה יְתֵרָה בְעֶצֶם הָעִנְיָן הַנִּדּוֹן.
(על החינוך העצמי ועבודת התחייה)
יוֹדֵעַ אֲנִי אֶת כֹּחָהּ שֶׁל הָרוּחַ הַגָּלוּתִית הַמְלַפֶּפֶת אוֹתָנוּ, עִם כָּל חָכְמָתָהּ וְצִדְקָתָהּ, עִם כָּל יְכָלְתָּהּ לַהֲפֹךְ חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, עִם כָּל כִּשְׁרוֹנָהּ לְטַהֵר אֶת הַשֶּׁרֶץ בְּקַ"ן טְעָמִים.
(תשובת פועל א)
לֹא רַק בַּמּוּבָן הַכַּלְכָּלִי אֲנַחְנוּ פָרָזִיטִים, כִּי אִם גַּם בְּרוּחַ, בְּמַחֲשָׁבָה, בְּשִׁירָה, בְּסִפְרוּת, וְגַם בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת, בְּאִידֵאָלִים, בִּשְׁאִיפוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת. כָּל זֶרֶם בְּחַיֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים סוֹחֵב אוֹתָנוּ, כָּל רוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בְּעוֹלָמָם נוֹשֵׂא אוֹתָנוּ. אֲנַחְנוּ לְעַצְמֵנוּ כְּאִלּוּ אֵינֶנּוּ. מִמֵּילָא אֵינֶנּוּ כְלוּם גַּם בְּעֵינֵי יֶתֶר הָעַמִּים, אֵינֶנּוּ תוֹפְסִים מָקוֹם בְּקִרְבָּם בְּתוֹר עָם, בְּתוֹר גּוּף לְאֻמִּי מְיֻחָד, בְתוֹר חֻלְיָה אוֹ בְתוֹר אֵבֶר בְּקֶרֶב הָאֱנוֹשִׁיּוּת, כִּי פָרָזִיטִים אֲנַחְנוּ עַל גוּפוֹת הָעַמִּים הָאֲחֵרִים.
(נאום הפתיחה ב)
כְּשֶׁהָלַכְתִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶל הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי, אֲנִי לֹא בָכִיתִי, וְאֵינֶנִּי יָכוֹל לְבָרֵר לְעַצְמִי מַה הִרְגַּשְׁתִּי אָז: מִין תֹּהוּ וָבֹהוּ אוֹ מִין חֻרְבָּן שֶׁל הַרְגָּשָׁה. מַה שֶּׁהִתְפָּרֵץ אָז לְתוֹךְ גְּבוּל הַהַכָּרָה – הָיָה עֶלְבּוֹן, עֶלְבּוֹן לְאֵין־גְּבוּל, עֶלְבּוֹן לָנוּ, הַיְּהוּדִים, וְעֶלְבּוֹן לְכָל אָדָם. כַּמָּה קָטָן, מְצֻמְצָם, כַּמָּה מְטֻמְטָם הוּא הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, אִם יֶשְׁנָם בְּקִרְבּוֹ אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה – וְהֵם הָרֹב – שֶׁאֵין בְּנַפְשָׁם מָקוֹם לְרֶגֶשׁ שֶׁל יִרְאַת כָּבוֹד בִּפְנֵי חֻרְבָּנָהּ שֶׁל אֻמָּה, שֶׁל אֻמָּה חַיָּה, חַיָּה בַגָּלוּת, שֶׁל אֻמָּה, שֶׁתּוֹרָתָהּ קֹדֶשׁ גַּם לָהֶם, לַמְחַלְּלִים אֶת חֻרְבָּנָהּ!
(האדם והטבע ד)
וְשׁוּב אֲנִי נוֹשֵׂא עֵינַי אֶל הַגּוֹלָה, וְשׁוּב אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בְּךָ, עַמִּי יִשְׂרָאֵל! אֶתְבּוֹנֵן וְלֹא אָבִין, אֶתְבּוֹנֵן וְלֹא אֵדַע נַפְשׁוֹ וְלֹא אֵדַע נַפְשִׁי. רֶגַע אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ בְּקֶרֶב הֲמוֹן צוֹרְרִים, בְּקֶרֶב אוֹיְבֶיךָ בְּנֶפֶשׁ הָרַבִּים וְהָעֲצוּמִים הַמִּתְנַפְּלִים עָלֶיךָ מִכָּל הַצְּדָדִים, הָרוֹדְפִים אוֹתְךָ בְּלִי הֶרֶף, הַשּׁוֹאֲפִים לְכַלּוֹת בְּךָ אֶת כָּל חֲמָתָם, לְהָטִיל בְּךָ אֶת כָּל אַרְסָם וְאֶת כָּל זֻהֲמָתָם, לַעֲשׂוֹת אוֹתְךָ כָּלָה. הִנֵּה עָם גָּדוֹל וְעָצוּם813 מִסְתָּעֵר עָלֶיךָ בְּשֶׁצֶף־קֶצֶף, מִסְתָּעֵר עָלֶיךָ כְּחַיְתוֹ־טֶרֶף, תּוֹקֵעַ בְּךָ אֶת צִפָּרְנָיו, קוֹרֵעַ, מוֹחֵץ, שׁוֹבֵר, מְטַמֵּא אֶת בְּנוֹתֶיךָ, מְנַפֵּץ אֶת עוֹלָלֶיךָ אֶל הַסֶּלַע, בּוֹזֵז, שׁוֹסֵעַ, רוֹדֵף, לוֹחֵץ. וּלְמַלֵּא סְאַת רִשְׁעוֹ וּלְהָתֵם פִּשְׁעוֹ יִטְפֹל עָלֶיךָ עָוֹן, אֲשֶׁר לְשִׁמְעוֹ יִתְפַּלֵּץ כָּל לֵב, יִתְנַכֵּל עָלֶיךָ לֵאמֹר: אוֹכֵל דַּם אָדָם אָתָּה! וְהִנֵּה הוּא מַעֲמִיד אוֹתְךָ לְמִשְׁפָּט814 עַל חֵטְא אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ יוֹדַעַת מְאֹד, כִּי לֹא חָטָאתָ אַתָּה וַאֲבוֹתֶיךָ, לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ וּלְעֵינֵי כָל בָּאֵי עוֹלָם יִשְׁפֹּט אוֹתְךָ עַל שֶׁקֶר אֲשֶׁר בָּדָה מִלִּבּוֹ בְזָדוֹן וּבַחֲמַת פְּתָנִים אַכְזָר. וְהִנֵּה הוּא מַפְנֶה לִבּוֹ מִן הַפְּרָצִים אֲשֶׁר בְּחוֹמוֹתָיו, מִן הַנְּגָעִים אֲשֶׁר בְּבֵיתוֹ, מִן הַפְּרָעוֹת אֲשֶׁר בְּחַיָּיו, מִן הַלַּחַץ וְהַדֹּחַק, הָעֹנִי וְהַשִּׁפְלוּת, אֲשֶׁר בָּנָיו הַקְּטַנִּים נְתוּנִים בּוֹ. רַק עָלֶיךָ מַחְשְׁבוֹתָיו כָּל הַיּוֹם לְרָעָה, רַק עָלֶיךָ יְבַקֵּשׁ תּוֹאֲנוֹת, רַק שִׁמְךָ מְנֹאָץ בְּפִיו כָּל הַיּוֹם. נָתוּן לְאָלָה, לִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה, לְלַעַג וּלְקֶלֶס. רוֹאֶה אֲנִי עָם אַחֵר815, וְהוּא גַם הוּא נָתוּן בִּידֵי לֹא יוּכַל קוּם, וְהִנֵּה גַּם הוּא שׁוֹאֵף לִבְלוֹעַ אוֹתְךָ חַיִּים, וְהִנֵּה הוּא נוֹתֵן אוֹתְךָ לְחֵרֶם וְאֶת בָּתֶּיךָ לִשְׂרֵפָה, וְהִנֵּה הוּא שׁוֹבֵר לְךָ כָּל מַטֵּה־לֶחֶם, נוֹתֵן אוֹתְךָ לָחָרֳפוֹת וּלְגִדּוּפִים. וְהִנֵּה גַם הוּא שׁוֹכֵחַ אֶת פְּצָעָיו וְאֶת נְגָעָיו הָרַבִּים וְהַקַּלִּים, שׁוֹכֵחַ לַעֲשׂוֹת לְבֵיתוֹ, לְקוֹמֵם הֲרִיסוֹתָיו, רַק אוֹתְךָ יִרְדֹּף, רַק עָלֶיךָ מְזִמּוֹתָיו כָל הַיּוֹם, רַק מִמְּךָ יִקַּח נָקָם עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר בָּאַתְהוּ, בְּאַשְׁמַת רָאשָיו וּמְנַהֲלָיו הַגְּאֵיוֹנִים, עַרְלֵי־הַלֵּב, וּבְרִשְׁעַת שְׁכֵנָיו הָרָעִים. רוֹאֶה אֲנִי אֶת כָּל הָעַמִּים, אֶת כָּל הַמִּתְהַלְּלִים בְּחָכְמָתָם וּבְגֹדֶל נַפְשָׁם, רוֹאֶה אֲנִי אוֹתָם שׂוֹנְאִים אוֹתְךָ בְּנֶפֶשׁ, חוֹשְׁבִים עָלֶיךָ רָעָה. לֹא יִמְנְעוּ מִמְּךָ כְּלִמּוֹת וְרֹק וְגַם מַהֲלֻמּוֹת וּרְדִיפוֹת. וְאַתָּה עוֹמֵד יְחִידִי, בּוֹדֵד כְּעַרְעַר בָּעֲרָבָה, בּוֹדֵד בְּכָל הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים: אֵין שׁוֹאֵל לִשְלוֹמְךָ, אֵין דּוֹרֵשׁ טוֹבָתְךָ בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, אֵין יוֹדֵעַ אֶת נַפְשְׁךָ. אֲנִי רוֹאֶה וַאֲנִי נוֹפֵל עַל פָּנַי: עֲנָק אַתָּה, עַמִּי יִשְׂרָאֵל! יָחִיד אַתָּה בָאָרֶץ כֵּאלֹהִים בַּשָּׁמַיִם! גַּם צוֹרְרֶיךָ וְרוֹדְפֶיךָ, גַּם בָּנֶיךָ הַקְּטַנִים, הַפּוֹנִים לְךָ עֹרֶף אוֹ הַבּוֹשִׁים בְּךָ מֵאֲשֶׁר עִמְּךָ בַּבַּיִת, אֵינָם רוֹאִים אֶת קוֹמָתְךָ, אֶת גְבוּרַת יָמֶיךָ, אֶת מְאוֹר פָּנֶיךָ, אֶת עֵינֶיךָ הַמְבַקְּשׁוֹת מֶרְחָב אֵין־קֵץ, הַתְּלוּיוֹת לְאוֹר עוֹלָם, אֵינָם רוֹאִים, כִּי קְטַנִּים הֵם; קָטָן אַתָּה בְעֵינֶיךָ וְחַלָּשׁ, נִבְזֶה וְשָׁפָל, וְהֵם לֹא יָבִינוּ וְלֹא יַשְׂכִּילוּ, כִּי קָטָן וְחַלָּשׁ, נִבְזֶה וְשָׁפָל, גַּם אִם תִּגְדַּל רָעָתוֹ כִּסְדוֹם, לֹא יְעוֹרֵר רַבִּים וַעֲצוּמִים לְהִתְקוֹמֵם עָלָיו, לַחֲשׁוֹב עָלָיו רָעוֹת כָּל הַיּוֹם, לִשְׂנֹא אוֹתוֹ כָל הַיּוֹם, לַחֲרוֹק עָלָיו שֵׁן כָּל הַיּוֹם, כִּי בְּאֶפֶס יָד יַעַצְרוּ בַעֲדוֹ מֵעֲשׂוֹת רָעָה וְזִכְרוֹ יִשָּׁכַח מִלִּבָּם! וְרֶגַע אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ, עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְהִנֵּה אַתָּה קָטָן וְדַל, רָעֵב וְצָמֵא, מֻכֶּה וּפָצוּעַ, נָגוּעַ וְמְעֻנֶּה. אֵין קוֹמַת עֲנָק, אֵין מְאוֹר פָּנִים, אֵין עֵינַיִם מְבַקְשׁוֹת מֶרְחָב, תְּלוּיוֹת לָאוֹר. רַק אֻמְלָל אַתָּה, אֻמְלָל גָּדוֹל, אֻמְלָל מֵאֵין כָּמוֹךָ, רַק אֻמְלָל וְלֹא יוֹתֵר! וְאַתָּה רוֹבֵץ בְּתוֹךְ הַבִּצָּה, וּבָנֶיךָ הַקְּטַנִּים מְרִימִים קוֹל צְעָקָה וְקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל עַד לְהַחֲרִישׁ אָזְנַיִם, בָּאִים הֵם לְעוֹרֶרְךָ, לְרַפֵּא אֶת פְּצָעֶיךָ וְאֶת נְגָעֶיךָ, לְהָרִים אוֹתְךָ, מִשִּׁפְלוּתְךָ – אֵלֶּה בְכֹה וְאֵלֶּה בְּכֹה. הִנֵּה אֵלֶּה יֹאמְרוּ לָתֶת לְךָ לֶחֶם816 לְשֹׂבַע נַפְשְׁךָ, וְאַתָּה מִתְעוֹרֵר כְּשִׁכּוֹר מִיֵּינוֹ, פּוֹשֵׁט יָד וְקוֹרֵא: לֶחֶם, לֶחֶם וְגַם בָּשָׂר וְדָגִים! וְהִנֵּה אֲחֵרִים817 עוֹנִים לְעֻמָּתְךָ: לֹא, כִּי תַחַת גַּפְנְךָ וְתַחַת תְּאֵנָתְךָ אֲשֶׁר נָטְעוּ יְדֵי זָרִים בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ תֵּשֵׁב וְלָמַדְתָּ תּוֹרָה, וּשְׂפָתֶיךָ דּוֹבְבוֹת: תּוֹרָה, תּוֹרָה! וְאֵלֶּה יֹאמְרוּ לִקְנוֹת818 לְךָ בַּיִת בְּאֶרֶץ אֲשְֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבוֹתֶיךָ, וְאַתָּה נָכוֹן לָלֶכֶת אֶל כָּל אֲשֶׁר יוֹלִיכוּךָ, וְאֵלֶּה יְלַמְּדוּךָ לְדַבֵּר819 בִּלְשׁוֹנָם אֲשֶׁר לִמְּדוּם שׁוֹבֵיהֶם לְדַבֵּר, וְהֵמָּה אוֹמְרִים כִּי לְשׁוֹנְךָ הִיא, וְאַתָּה מְדַבֵּר כְּכֹל אֲשֶׁר הֵם מְדַבְּרִים, וְאַתָּה שָׁר כְּכֹל אֲשֶׁר הֵם שָׁרִים. אֵין מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר יִקְטַן בְּעֵינֶיךָ מֵעֲשׂוֹתוֹ, אֵין דֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּצַר בְּעֵינֶיךָ מִלֶּכֶת בָּהּ, אֵין חַיִּים אֲשֶׁר יֵקַלּוּ בְעֵינֶיךָ מִשֵּׂאת אֲלֵיהֶם אֶת נַפְשְׁךָ, הַכֹּל קָטֹן וָדַל, חַלָּשׁ וְאֻמְלָל, הַכֹּל חֻרְבָּן. וַאֲנִי עוֹמֵד מַשְׁמִים, נִדְהָם, עוֹמֵד וּמִתְבּוֹנֵן בְּךָ, עַמִּי יִשְׂרָאֵל, אֶתְבּוֹנֵן וְלֹא אָבִין, אֶתְבּוֹנֵן בְּעֵינַיִם קָמוֹת וְלֹא אֵדַע נַפְשִׁי. עוֹד מְעַט וְהִנֵּה פָנֶיךָ בְּעֵינַי כִּפְנֵי מֵת, וְכֻלְךָ כְּמוֹ מַתָּ בְּעוֹדְךָ בַּחַיִּים. וַאֲנִי אֵינֶנִּי מִתְפַּלֵץ, אֵינֶנִּי נוֹפֵל עַל פָּנַי, אֵינֶנִּי בּוֹכֶה, אֵינֶנִּי נָד לְךָ, עַמִּי יִשְׂרָאֵל! אֵין דִּמְעָה בְעֵינַי, אֵין לֵב בְּקִרְבִּי, אֵין נֶפֶשׁ, אֵין חַיִּים – עוֹלָמִי שָׁב לְתֹהוּ וָבֹהוּ, רַק בְּאָזְנַי יְצַלְצֵל כְּקוֹל מֵאֶרֶץ רְפָאִים: אֻמְלָל עַמִּי, אֻמְלָל מֵאֵין כָּמוֹהוּ! רַק אֻמְלָל וְלֹא יוֹתֵר.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
2. הִתְבּוֹלְלוּת
מָה הִיא הִתְבּוֹלְלוּת, מָה הוּא כִלְיוֹן הָאֻמָּה, הָאֻמָּה שֶׁאֵין לָהּ כֹּחַ מְקַיֵּם אַחֵר מִלְּבַד עַצְמוּתָהּ, אִם לֹא הֲרִיסַת הָאֹפִי הַלְאֻמִּי, הֲרִיסַת הָעַצְמוּת הַלְאֻמִּית עַד הַיְסוֹד, שֶׁמִתּוֹךְ כָּךְ אֵין עוֹד שׁוּם קֶשֶׁר פְּנִימִי בֵּין אִישֵׁי הָאֻמָּה, אֵין עוֹד נְשָׁמָה לְאֻמִּית, וּמִמֵּילָא הוֹלֵךְ הַגּוּף הַלְאֻמִּי וּמִתְפָּרֵד לְאָטוֹמָיו820 הַהוֹלְכִים וּמִצְטָרְפִים לְצֵרוּפִים אֲחֵרִים821? וּמָה הִיא הַשְּׁאִיפָה לִהְיוֹת לַאֲחֵרִים, לְשַׁנּוֹת אֶת אָפְיֵנוּ וְלָתֵת לוֹ צִבְיוֹן אַחֵר, אֵיזֶה שֶׁהוּא, אֲבָל אַחֵר, אִם לֹא שְׁאִיפָה לַהֲרִיסַת אָפְיֵנוּ הַלְאֻמִּי, לַהֲרִיסַת עַצְמוּתֵנוּ הַלְאֻמִּית עַד הַיְסוֹד?
(הערכת עצמנו ג)
בְּעַמֵּנוּ אָנוּ, שֶׁאֵינוֹ עָם חַי, שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע תַּחַת רַגְלָיו וְאֵינוֹ צוֹמֵחַ מִתַּחְתָּיו, מִקַּרְקָעוֹ הַטִבְעִי, בּוֹ אֲנַחְנוּ רוֹאִים בְּעֵינֵינוּ, כִּי כָל רוּחַ־חַיִּים זָרָה822 הַפּוֹעֶלֶת עַל חֲלָקִים מִגּוּפוֹ בְּנִגּוּד לְיֶתֶר הַחֲלָקִים גּוֹרֶמֶת, כִּי אוֹתָם הַחֲלָקִים הוֹלְכִים וּמִתְפּוֹרְרִים מֵהַגּוּף, וְהַפֵּרוֹרִים הוֹלְכִים וְנִשָּׂאִים בִּזְרָמִים שׁוֹנִים לְכָל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם עַד מְקוֹם מִשָּׁם לֹא יָשׁוּבוּ.
(על האחוד ב)
מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּשֵׁם “הִפְּנוֹז”823 בְּיַחַס לְהַשְׁפָּעַת הַיַּהֲדוּת עָלֵינוּ, אוּלָם בֶּאֱמֶת נָאֶה הַשֵּׁם “הִפְּנוֹז” לְהַשְׁפָּעַת הַתַּרְבּוּת הַזָּרָה עָלֵינוּ. זֶהוּ בֶּאֱמֶת הִפְּנוֹז, הִפְּנוֹז עָרִיץ, מְשַׁעְבֵּד אֶת הַמֹּחַ וְאֶת הַלֵּב וְאֶת הָרָצוֹן, אֶת כָּל הַיֵּשׁ שֶׁל הַיְּהוּדִי, מִבְּלִי לְהַשְׁאִיר כָּל אֶפְשָׁרוּת, וְהָעִקָּר, כָּל רָצוֹן לְהִשְׁתַּחְרֵר מִמֶּנּוּ.
(הערכת עצמנו ג)
שִׁעְבּוּד רוּחָנִי סָמוּי824 מִן הָעַיִן קָשֶׁה לְאֵין עֲרוֹךְ מִכָּל שִׁעְבּוּד מַמָּשִׁי825, דַּוְקָא בַּמֶּה שֶׁהוּא סָמוּי מִן הֶעָיִן. כִּי בְעוֹד אֲשֶׁר הַשִּׁעְבּוּד הַמַּמָּשִׁי פוֹעֵל מִבַּחוּץ וּפְעֻלָּתוֹ גְלוּיָה וּבְרוּרָה לַכֹּל – הַכֹּל מַרְגִּישִׁים אֶת הַשִּׁעְבּוּד וְשׁוֹאֲפִים אוֹ לְפָחוֹת רוֹצִים לְהִשְׁתַּחְרֵר מִמֶּנּוּ, הִנֵּה הַשִּׁעְבּוּד הָרוּחָנִי פוֹעֵל מִבִּפְנִים, מִתּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ, מִתּוֹךְ תְּהוֹמָהּ שֶׁל הַנָּפֶשׁ. פְּעֻלָּתוֹ הַמְְשַׁעְבֶּדֶת וְהַמַּחֲרִיבָה אֵינָהּ נִכֶּרֶת אֶלָּא לִיחִידִים וְהוּא אֵינוֹ נוֹתֵן שׁוּם מָקוֹם לִשְׁאִיפָה כְלָלִית אוֹ אֲפִלּוּ לְרָצוֹן כְלָלִי לְהִשְׁתַּחְרֵר מִמֶּנּוּ.
(משעבוד לגאולה ד)
עַצְמוּת זָרָה לֹא תִירַשׁ לְעוֹלָם וְלֹא תוּכַל לָרֶשֶׁת בְּנַפְשֵׁנוּ אֶת מְקוֹמָהּ שֶׁל עַצְמוּתֵנוּ אָנוּ, כַּמָּה שֶׁיַּעַרְגוּ עַל זֶה אֵלֶּה הָרוֹאִים מַה שֶּׁאֵין בְּנֵי־תְמוּתָה פְשׁוּטִים יְכוֹלִים לִרְאוֹת, אֲבָל לַהֲרוֹס וּלְהַחֲרִיב אֶת עַצְמוּתֵנוּ826 אָנוּ דֵי כֹחַ לָהּ.
(הערכת עצמנו ג)
לֹא רַק מִקְלָט בָּטוּחַ אוֹבְּיֶקְטִיבִי827 אֵין לָנוּ, אֵין לָנוּ גַם מִקְלָט בָּטוּחַ סוּבְּיֶקְטִיבִי828. אִם “הֱיֵה יְהוּדִי בָאֳהָלֶךָ וְאָדָם בְּצֵאתֶךָ”829 אוֹ “הֱיֵה אָדָם בָאֳהָלֶךָ וִיהוּדִי בְצֵאתֶךָ”830 – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, רַק אֹהֶל831, רַק מָעוֹן לֹא בָטוּחַ, שֶׁאֵינְךָ מוֹצֵא בוֹ וְאֵינְךָ מְבַקֵּשׁ בּוֹ מְנוּחָה לְכָל נַפְשְׁךָ מִבְּלִי שִׁיּוּר כָּל שֶׁהוּא832, שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהִסְתַּגֵּל אֵלָיו בְּאוֹתָהּ הַמִדָּה, שֶׁתִּרְאֶה בוֹ אֶת בֵּית חַיֶּיךָ, אֶת מְקוֹמוֹ833 שֶׁל עוֹלָמְךָ וְשֶׁלֹּא יִהְיוּ מְעוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים יוֹתֵר חֲבִיבִים עָלֶיךָ.
(הקונגרס א)
אֵין אוֹר טִבְעִי834 מַזִּיק לְעַצְמוּת טִבְעִית, לְהַרְגָּשָׁה עַצְמִית טִבְעִית, כִּי עָלוּב הָאוֹר וַעֲלוּבָה הָעַצְמוּת שֶׁאֵינָם יְכֹלִים לָדוּר בִּכְפִיפָה אֶחָת835. אוּלָם הַתַּרְבּוּת הָאֵרוֹפִּית פּוֹעֶלֶת קֹדֶם כֹּל, כִּמְעַט מַתְחִיל הַיְּהוּדִי לְהִתְקָרֵב אֵלֶיהָ, בְּזָהֳרָהּ הַחִיצוֹנִי, בְּכֹחַ פְּעֻלָּתָהּ836 בַּחַיִּים, בְּרוּחָהּ הַמְנַשֶּׁבֶת בְּחָזְקָה, בְּתֹקֶף גְּזֵרוֹתֶיהָ הָעִיּוּנִיּוֹת וְהַפְּסִיכוֹלוֹגִיּוֹת. הִיא מֵבִיאָה אֶת הַיְּהוּדִי לִידֵי הִתְבַּטְּלוּת הַמְּמִיתָה בְקִרְבּוֹ כָּל כֹּחַ לְהִתְנַגֵּד וְכָל רָצוֹן לְהִתְנַגֵּד לְשִׁעְבּוּד עַצְמוּתוֹ, לְהִלָּחֵם בְּעַד שְׁלֵמוּת עַצְמוּתוֹ וְהִתְחַדְּשׁוּתָהּ.
(הערכת עצמנו ג)
הָאָדָם וְהַיְּהוּדִי אֵינָם אֶצְלֵנוּ דָבָר אֶחָד, כִּי נִבְדָּלִים הֵם שְׁנֵי אֵלֶּה, וּכְאִלּוּ יֵשׁ נִגּוּד יָדוּעַ בֵּינֵיהֶם. הַיְּהוּדִי הוּא מִין בִּרְיָה, שֶׁאֲנַחְנוּ בְעַצְמֵנוּ בְּסֵתֶר נִשְׁמָתֵנוּ, כִּמְעַט בָּזִים לָהּ אוֹ סוֹבְלִים אוֹתָהּ אוּלַי לֹא הַרְבֵּה פָחוֹת מִמַּה שֶּׁבָּזִים לָהּ אוֹ סוֹבְלִים אוֹתָהּ הָאֲחֵרִים. וְהָאָדָם הוּא לְגַבֵּי דִידָן837 מִין עֲטָרָה עֶלְיוֹנָה838, שֶׁאֲנַחְנוּ יְכֹלִים לְהַשִּׂיגָהּ רַק אוֹ בִרְאוֹתֵנוּ אֶת עַצְמֵנוּ עוֹמְדִים לְמַעְלָה מִכֹּל הָעַמִּים אוֹ בִרְאוֹתֵנוּ עֲמִידָתֵנוּ דַלִּים וְרֵיקִים לְמַטָּה מִכָּל הָעַמִּים, לְמַטָּה מִכָּל בִּרְיָה חַיָּה, וּבְהַעֲלוֹתֵנוּ עַצְמֵנוּ עַל עַצְמֵנוּ839 . אוֹ הַעֲרָצַת עַצְמֵנוּ אוֹ בִּטּוּל עַצְמֵנוּ, רַק לֹא “עַצְמֵנוּ”, לֹא אֱמוּנָה בְעַצְמֵנוּ, לֹא בִּטָּחוֹן בְעַצְמֵנוּ. עַל כֵּן בְּכָל הַעֲרָכוֹתֵינוּ, בֵּין בְּהַעֲרָכַת עַצְמֵנוּ, בֵּין בְּהַעֲרָכַת מַעֲשֵׂינוּ, לֹא דַי לָנוּ בִקְרִיטֶרְיוֹן עַצְמִי840, בִּקְרִיטֶרְיוֹן מִתּוֹכֵנוּ וּמִתּוֹךְ חַיֵּינוּ, עַד כַּמָּה דֶרֶךְ זוֹ, מַעֲשֶׂה זֶה מַתְאִימִים לְעַצְמוּתֵנוּ וּמוֹעִילִים לְתִקּוּן עַצְמוּתֵנוּ, עַד כַּמָּה הֵם מַתְאִימִים לְמַטְּרָתֵנוּ, כִּי מְבַקְשִׁים אֲנַחְנוּ תָמִיד קְרִיטֶרְיוֹן “אֱנוֹשִׁי”, עַד כַּמָּה דֶרֶךְ זוֹ, מַעֲשֶׂה זֶה מַתְאִימִים לְאִידֵאָלֶיהָ וְלִשְׁאִיפוֹתֶיהָ הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, כְּלוֹמַר, לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, לְחֶשְׁבּוֹן חַיֵּיהֶם וּלְדֶרֶךְ חַיֵּיהֶם שֶׁל הָאֲחֵרִים וּלְחֶשְׁבּוֹן עוֹלָמָם שֶׁל הָאֲחֵרִים, שֶׁהֵם הֵם עֶצֶם הָאֱנוֹשִׁיּוּת841. כָּל מַה שֶּׁהוּא יוֹתֵר “אֱנוֹשִׁי” וּפָחוֹת יְהוּדִי הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
(הערכת עצמנו ג)
בְּכָל מֶשֶׁךְ גָּלוּתֵנוּ יָנַקְנוּ מִשְּׁנֵי שָׁדַיִם שׁוֹנִים: אֶת חַיֵּי הַגּוּף842
יָנַקְנוּ מֵחַיֵי זָרִים, וְאֶת חַיֵּי הָרוּחַ־מִן הֶעָבָר.
(הקונגרס א)
כֹּחֵנוּ לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה שֶׁל שִׁחְרוּר וְשֶׁל תְּחִיָּה אֵינוֹ כְלָל קָטָן מִכֹּחָם שֶׁל אֲחֵרִים, אִם לֹא עוֹלֶה עָלָיו. יֶשׁ לָנוּ דֵי אֹמֶץ לֵב, דֵּי מְסִירוּת נֶפֶשׁ, דֵּי כִשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, דֵּי רָצוֹן, דֵּי מֶרֶץ, דֵּי סַבְלָנוּת, בִּקְצָרָה, כָּל מַה שֶּׁצָרִיךְ. אֲבָל כָּל זֶה רַק כְּשֶׁאֲנַחְנוּ עוֹבְדִים בִּשְׁבִיל אֲחֵרִים. כְּשֶׁאֲנַחְנוּ בָּאִים לַעֲבוֹד בִּשְׁבִיל עַצְמֵנוּ – כָּל זֶה כְּאִלּוּ אֵינוֹ. בִּתְנוּעָתָם שֶׁל אֲחֵרִים אֲנַחְנוּ נִפְעָלִים843 מִכֹּחַ הַחַיִּים שֶׁל הָאֲחֵרִים. אֲנַחְנוּ נִמְשָׁכִים וְנִשָּׂאִים בְּזֶרֶם חַיֵּיהֶם. שָׁם יֶשׁ לָנוּ קֹדֶם כֹּל הַכָּרָה בְרוּרָה וּבְטוּחָה, כִּי עוֹשִׂים אֲנַחְנוּ דָבָר שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ, דָּבָר גָּדוֹל שֶׁכְּדָאי וְרָאוּי לְאָדָם בַּעַל־נֶפֶשׁ לָתֵת עָלָיו אֶת נַפְשׁוֹ, לְהַקְדִּישׁ לוֹ אֶת כָּל חַיָּיו בְּלִי שִׁיּוּר כָּל שֶׁהוּא. שָׁם בְּטוּחִים אֲנַחְנוּ בְּהֶחְלֵט, כִּי עוֹבְדִים אֲנַחְנוּ לֹא רַק בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ עָם שֶׁאֲנַחְנוּ נִשָּׂאִים בְּזֶרֶם חַיָּיו, כִּי אִם בִּשְׁבִיל כָּל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, וּבְתוֹכָהּ גַּם בִּשְׁבִיל עַמֵּנוּ. לֹא כֵן כְּשֶׁאֲנַחְנוּ בָאִים לַעֲשׂוֹת לְעַצְמֵנוּ, לַעֲבוֹד עֲבוֹדָתֵנוּ הַלְאֻמִּית אָנוּ. פֹּה חֲסֵרָה הַהַכָּרָה הַבְּטוּחָה הַזֹּאת לְגַמְרֵי, כְּלוֹמַר הָעִקָּר חָסֵר844 . פֹּה אֲנַחְנוּ קֹדֶם כֹּל מַתְחִילִים לְפַשְׁפֵּשׁ845 בְּמַעֲשֵׂינוּ עוֹבֵר לְעֲשִׂיָּתָם846, מַתְחִילִים לְהַעֲרִיךְ אֶת עַצְמֵנוּ, כְּלוֹמַר לְבַטֵּל אֶת עַצְמֵנוּ וְאֶת מַעֲשֵׂינוּ עוֹד בְּטֶרֶם שֶׁעָשִׂינוּ דְבַר־מָה. אֵין אוֹתוֹ זֶרֶם הַחַיִּים הַכַּבִּיר הַדּוֹחֵף לִפְעוֹל וְלַעֲשׂוֹת כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ וּכְמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, מִבְּלִי לְבַקֵּשׁ חֶשְׁבּוֹנוֹת רַבִּים, הַנּוֹתֵן נְשָׁמָה בְּכָל מַעֲשֶׂה קָטָן וְגָדוֹל, הָעוֹשֶׂה גְדוֹלוֹת בְּמַעֲשִׂים גְּדוֹלִים וְגַם בְּמַעֲשִׂים קְטַנִּים.
(הערכת עצמנו ג)
אֲנַחְנוּ, בְּנֵי הָעָם קְשֵׁה הָעֹרֶף, בְּעֵת רָעָה וְקָשָׁה נוֹחִים לְהִתְמוֹגֵג847, לְהִטַּשְׁטֵשׁ, לִשְׁכֹּחַ אֶת כָּל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים אֵלָיו, אֶת כָּל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוֹתְנִים אֶת נַפְשֵׁנוּ עָלָיו, לִשְׁכֹּחַ אֶת עַצְמֵנוּ, אֶת כָּל עַצְמוּתֵנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁאֲחֵרִים מַסְבִּירִים לָנוּ פָּנִים848, מִתְיַחֲסִים אֵלֵינוּ יַחַס אֱנוֹשִׁי.
(לזכרון ד)
עַצְמוּת לְאֻמִּית הִיא בִּכְלָל דָּבָר הַסָּמוּי מִן הֶעָיִן, וְהַהֶבְדֵּל בֵּין עַצְמִיוֹת לְאֻמִּיּוֹת שׁוֹנוֹת הוּא מִן הַדְּבָרִים הַמְּסוּרִים לְהַרְגָּשָׁה, שֶׁאֵין לָהֶם הֶכְרֵעַ849, וְלֹא מִן הַדְּבָרִים שֶׁבְּהַכָּרָה, שֶׁאֶפְשָׁר לְבָרְרָם בְּדֶרֶךְ הַהִגָּיוֹן וּלְהוֹכִיחָם בְּהוֹכָחוֹת הֶגְיוֹנִיּוֹת. מִמֵּילָא גַם פְּעֻלָּתָהּ הַמְהָרֶסֶת וְהַמְהַפֶּכֶת שֶׁל עַצְמוּת זָרָה עָלֵינוּ הִנֵּה גַם הִיא מִן הַדְּבָרִים הַסְּמוּיִּים מִן הֶעָיִן.
(הערכת עצמנו ג)
עַד הַדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים, בְּטֶרֶם רָאִינוּ “אוֹר”850, עוֹד הָיָה בָנוּ לְפָחוֹת כֹּחַ וְעוֹד הָיָה בָנוּ רוּחַ לִהְיוֹת בּוֹדְדִים851 , עוֹד יָכֹלְנוּ לְהַאֲמִין בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, כִּי הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה הוֹלֶמֶת אוֹתָנוּ, כִּי נֶפֶשׁ בָּנוּ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ כָּל חֶבְלֵי הַשְּׁאוֹל וְכָל הַרֶפֶשׁ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ נְתוּנִים בָּהֶם, וּמִתּוֹךְ כָּל הַנְּגָעִים הָרָעִים וְהַמְכֹעָרִים אֲשֶׁר דָּבְקוּ בָנוּ, תִּשְׁאַף לִגְדוֹלוֹת, לִגְבוּרוֹת, לִגְבֹהוֹת, לִנְגֹהוֹת852. אָז עוֹד הָיְתָה תִקְוָה לְאַחֲרִיתֵנוּ, עוֹד יָכולְנוּ לְקַוּוֹת לְיוֹם גְּאֻלָּה וּתְחִיָּה. עוֹד הָיָה לָנוּ עוֹזֵר וְתוֹמֵךְ דַּי בָטוּחַ, אִם לֹא הָעוֹזֵר וְהַתּוֹמֵךְ הַיּוֹתֵר בָטוּחַ – הֲלֹא הוּא אֲנַחְנוּ בְעַצְמֵנוּ, הָ“אֲנִי” שֶׁל עַצְמֵנוּ. אֲבָל הִנֵּה רָאִינוּ “אוֹר” – וְהִגַּעְנוּ לְבַסּוֹף עַד הַדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה853 שֶׁל יְרִידַת הָרוּחַ, אֲשֶׁר הַמַּגִּיעַ אֵלֶיהָ אֵינוֹ מַאֲמִין עוֹד בְּעַצְמוֹ, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ עוֹד אֶת עַצְמוּתוֹ וְאֵינוֹ מַכִּיר עוֹד אֶת עַצְמוֹ אֶלָּא לְאוֹרָם שֶׁל אֲחֵרִים854.
(הערכת עצמנו ג)
אֵין לָנוּ וְלֹא תוּכַל לִהְיוֹת לָנוּ בַגָּלוּת תַּרְבּוּת, תַּרְבּוּת חַיָּה, הַמִּתְפַּרְנֶסֶת מִן הַחַיִּים וּמִתְפַּתַּחַת מִתּוֹךְ עַצְמָהּ. אֵין לָנוּ תַרְבּוּת, כִּי אֵין לָנוּ חַיִּים, כִּי הַחַיִּים בַּגָּלוּת אֵינָם חַיִּים שֶׁלָּנוּ. מַה שֶּׁיֵּשׁ לָנוּ בַגָּלוּת – הֲרֵי הֵם קִנְיָנִים תַּרְבּוּתִיִּים יְדוּעִים שֶׁנָּפְלוּ לָנוּ בִירוּשָׁה מִן הֶעָבַר, שֶׁאֲנַחְנוּ מַתְקִינִים855 אוֹתָם בְּכָל שְׁעַת צֹרֶךְ בְּרוּחַ הַמָּקוֹם וְהַזְּמָן, כְּלוֹמַר בְּהֶתְאֵם אֶל אוֹתָם הַחַיִּים שֶׁאֲנַחְנוּ מֻכְרָחִים לִחְיוֹת עַל פִּי מַהֲלַךְ הַחַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים וְעַל פִּי רְצוֹנָם שֶׁל אֲחֵרִים, וְגַם בְּהֶתְאֵם אֶל הָרוּחוֹת הַמְנַשְּׁבוֹת בְּעוֹלְמוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים.
(העבודה א)
הַיָּחִיד856 שֶׁלָּנוּ בִּזְמַנֵּנוּ נָזוֹן כֻּלּוֹ מִבַּחוּץ857, וְלֹא נָזוֹן וּמְעַכֵּל עַל פִּי דַרְכּוֹ, כְּדֶרֶךְ כָּל חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת, כִּי אִם נָזוֹן כְּדֶרֶךְ הִזּוֹנוֹ שֶׁל הַנֶּטַע שֶׁהֻרְכַּב בְּרוֹכֵב858 מִמִּין אַחֵר, שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּל עוֹד אֶת מְזוֹנוֹ עַל פִּי טִבְעוֹ הוּא, כִּי אִם עַל פִּי טֶבַע הָעֵץ שֶׁהֻרְכַּב מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁאֶפְשָׁר לֵאמֹר, כִּי הוּא, הַיָּחִיד שֶׁלָּנוּ בִּזְמַנֵּנוּ, כֻּלּוֹ יְצִירַת חוּץ, בְּיִחוּד מִצַּד צוּרָתוֹ, וְהַיְסוֹד הַלְאֻמִּי, עַד כַּמָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹחַ לַעֲמֹד859 בִּפְנֵי הַיְסוֹד הַזָּר הַתַּקִּיף מִמֶּנּוּ, בִּפְנֵי הַהַרְכָּבָה הַתַּקִּיפָה, הֲרֵי הוּא עַל כָּרְחוֹ פְּנִימִי שֶׁבַּפְּנִימִי. מִכָּאן הַסְּתִירָה, וּמִכָּאן הַ“קֶּרַע שֶׁבַּלֵּב” הַיָּדוּעַ860 . זֶהוּ קֶרַע יְהוּדִי מְיֻחָד, שֶׁאֵין דֻּגְמָתוֹ בְשׁוּם אֻמָּה וְלָשׁוֹן. זֶהוּ קֶרַע הָעוֹבֵר לְכָל אֹרֶךְ קוֹמָתָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, מֵעֹמֶק תְּהוֹמָהּ עַד סוֹף גֹּבַהּ הַכָּרָתָהּ, וְהַקּוֹרֵעַ קְרִיעָה שֶׁאֵינָהּ מִתְאַחָה861 גַם אֶת הַהַכָּרָה862 וְהַמֻּכָּר863, גַּם אֶת הַחַיִּים שֶׁלִּפְנֵי הַהַכָּרָה864, אֶת הַבִּלְתִּי מֻכָּר וְהַבִּלְתִּי מֻשָּׂג. הַקְּרָעִים865 הַמְּצוּיִּים בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם הֵם חִזָּיוֹן טִבְעִי, מִבְּחִינָה יְדוּעָה הֵם מַעֲמִיקִים וּמַעֲשִׁירִים אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם, וּלְפִי שָׁעָה אֵין לָנוּ מָקוֹם לְהִסְתַּלֵּק מִן הַמַּחֲשָׁבָה, כִּי הֵם נִצְחִיִּים. אוּלָם הַקֶּרַע הַיְּהוּדִי הַזֶּה הוּא הוֹפָעָה לֹא־נוֹרְמָלִית, הוּא לִקּוּי בַּנֶּפֶשׁ וְאֵין כֹּחוֹ אֶלָּא לְהָמִית כָּל רֶטֶט שֶל חַיִּים.
(מענין לענין באותו ענין ד)
הִתְבּוֹלְלוּת: מלואים
זֶה כֹּחָהּ שֶׁל הַשְׁפָּעַת הַתַּרְבּוּת הָאֵירָפִּית עָלֵינוּ, שֶׁהִיא מַתְחִילָה אֶת הֲרִיסַת עַצְמוּתֵנוּ מִן הַיְסוֹד, מֵהַרְגָּשָׁתֵנוּ הָעַצְמִית, שֶׁהִיא מַחֲלִישָׁה אוֹתָהּ לְאַט־לְאַט, עַד שֶׁהִיא מְבִיאָה אוֹתָהּ לִידֵי לִקּוּי גָמוּר, בְּאֹפֶן שֶׁאֵין עוֹד מַה שֶּׁיְעוֹרֵר אֶת מַחֲשַׁבְתֵּנוּ בְחָזְקָה, בְּכָל תֹּקֶף, לְהִתְקוֹמֵם, לְהִתְפָּרֵץ, לַעֲבֹד עֲבוֹדָה שֶׁל יְצִירָה מְשַׁחְרֶרֶת, מַצִּילָה, לַעֲבֹד עֲבוֹדָה שֶׁל הַגְבָּרַת הָאוֹר הַפְּנִימִי מִתּוֹכוֹ וְשֶׁל בֵּרוּר עַצְמוּתֵנוּ הַחַיָּה מִתּוֹךְ עַצְמֵנוּ, לְאוֹר עַצְמֵנוּ וְלֹא לְאוֹרָם שֶׁל אֲחֵרִים.
(הערכת עצמנו ג)
בִּפְעֻלַּת הַהַשְׁפָּעָה הַזָּרָה עָלֵינוּ וּבְמִלְחֶמֶת עַצְמוּתֵנוּ הַלְּאֻמִּית עַל קִיּוּמָהּ הִתְנַגְּשׁוּ שְׁנֵי כֹּחוֹת שֶׁאֵינָם שָׁוִים, שֶׁאֵינָם כִּמְעַט בְּגֶדֶר הַהַשְׁוָאָה, לֹא בַּכַּמּוּת וְלֹא בָאֵיכוּת. מִצַּד אֶחָד – הָעַצְמוּת שֶׁל עַמֵּי אֵירָפָּה, שֶׁבָּאָה לִידֵי גִלּוּי בְתַרְבּוּת עֲנָקִית, אַדִּירָה וּנְאוֹרָה, וְעַל יְדֵי כַךְ אַתָּה רוֹאֶה אוֹתָהּ כִּרְאוֹת כֹּחַ רֵיאָלִי מַמָּשִׁי, חַי, כָּל־כַּךְ רֵיאָלִי וְכָל־כָּךְ חַי, עַד שֶׁהוּא נוֹתֵן מָקוֹם לְהַאֲמִין, כִּי מַה שֶּׁכּוֹבֵשׁ לוֹ אֶת נֶפֶשׁ הַיְּהוּדִי וְהוֹפְכָהּ מִשָּׁרְשָׁהּ הוּא לֹא הַשְׁפָּעָתוֹ הַשְּׁלִילִית עַל הַהַרְגָּשָׁה, לֹא הֲבָאָתוֹ אֶת הַמָּשְׁפָּע לִידֵי הִתְבַּטְּלוּת, כִּי אִם הַהַכָּרָה הַחִיּוּבִית הַבְּרוּרָה שֶׁל הַמָּשְׁפָּע, הַמַּחֲשָׁבָה הָרַצְיוֹנָלִית, עֶצֶם הָאֱמֶת הָאוֹבְּיֶקְטִיבִית. וּמִצַּד שֵׁנִי – עַצְמוּתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל סַבָּא, שֶׁל הַנּוֹדֵד הַנִּצְחִי, שֶׁאֵין לוֹ בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא עַצְמוּתוֹ זוֹ הָעַרְטִילָאִית הַמְבַקֶּשֶׁת לָהּ מָקוֹם לָבוֹא לִידֵי גִלּוּי, כְּלוֹמֵר, דָּבָר לֹא רֵיאָלִי כְלָל, שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהָטִיל סָפֵק בַּהֶבְדֵּל הָרַדִּיקָלִי שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין עַצְמוּתָם הַכְּלָלִית שֶׁל עַמֵּי אֵירָפָּה, אַחֲרֵי אֲשֶׁר לְעֶצֶם צָרְכָּוֹ לָבוֹא לִידֵי גִלּוּי הוּא מָכְרָח לָקַחַת הַרְבֵּה מֵאוֹתָהּ הַתַּרְבּוּת גּוּפָא אֲשֶׁר בְּרוּחָהּ הוּא נִלְחָם. וְכַךְ בְּלִי כָל מִלְחָמָה, בַּחֲשַׁאי וּבְבִטְחָה, הוֹלְכִים לָהֶם הַחַיִּים, שֶׁאֲנַחְנוּ נְתוּנִים בָּהֶם, שֶׁנַּפְשֵׁנוּ חַיָּה בָהֶם, הַנּוֹבְעִים בְּעִקָּרָם מִמְּקוֹרוֹת זָרִים לְעַצְמוּתֵנוּ וְהַמְּלֵאִים אֲטוֹמִים שֶׁל עַצְמוּת זָרָה וּמְלַחֲכִים לְאַט־לְאַט, אֲטוֹם אַחֲרֵי אֲטוֹם, מֵעַצְמוּתֵנוּ וְסוֹחֲפִים אוֹתָם הָלְאָה, וּבִמְקוֹמָם הֵם מַשְׁקִיעִים בְּנַפְשֵׁנוּ אֲטוֹם אַחֲרֵי אֲטוֹם מֵעַצְמוּת זָרָה, בְּאֹפֶן כִּי הַשִּׁכְבָה הַזָּרָה נַעֲשֵׂית בְּנַפְשֵׁנוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר עָבָה, וְהַשִּׁכְבָה שֶׁלָּנוּ – יוֹתֵר וְיוֹתֵר דַּקָּה, עַד שֶׁלְּאַחֲרוֹנָה גַם הִיא הוֹלֶכֶת וּמִתְרַסֶּקֶת וּמִתְמַזְמֶזֶת תַּחַת כֹּבֶד מַשָּׂאָהּ שֶׁל הַזָּרָה.
(הערכת עצמנו ג)
הַכֹּל בָּא מִן הַחוּץ אוֹ מָשְׁפָּע מִן הַחוּץ. לְעִתִּים יֵשׁ לְךָ הַרְגָּשָׁה כְּאִלּוּ לֹא רַק חוֹשְׁבִים אֲנַחְנוּ אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, מַרְגִּישִׁים אֶת רִגְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, כִּי אִם גַּם כְּאִלּוּ חוֹשְׁבִים וּמַרְגִּישִׁים אֲנַחְנוּ בִכְלֵי הַמַּחְשָׁבָה וְהַהַרְגָּשָׁה שֶׁל אֲחֵרִים, כְּאִלּוּ נוֹשְׁמִים אֲנַחְנוּ לֹא רַק אֶת אֲוִירָם שֶׁל אֲחֵרִים, כִּי אִם גַּם בִּכְלֵי הַנְּשִׁימָה שֶׁל אֲחֵרִים. מִין הִפְּנוּז שֶׁל הִתְבַּטְּלוּת, שֶׁצָרִיךְ בֶּאֱמֶת לִהְיוֹת מְשֻׁחְרָר מִכָּל הִפְּנוּז שֶׁל עַצְמוּת תְּהוֹמִית, שֶׁל חֵרוּת נַפְשִׁית עֶלְיוֹנָה, שֶׁל “אֲנִי” יוֹצֵר אֶת עַצְמוֹ יְצִירָה עַצְמִית, בִּשְׁבִיל לְשֵׂאתוֹ בְדוּמִיָּה וּבִמְנוּחָה, אוֹ בִדְחִילוּ וּרְחִימוּ866, אוֹ בְשְׁבִיל שֶׁלֹּא לְהַרְגִּישׁ בוֹ כְלָל.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
כְּמִסְפַּר הָעַמִּים שֶׁאָנוּ פְזוּרִים וּמְפֹרָדִים בְּתוֹכָם, כְּמִסְפַּר הַמִּפְלַגּוֹת הַקַּיָּמוֹת אֵצֶל אֻמּוֹת אֵלּוּ, כְּמִסְפַּר הַשְּׁאִיפוֹת וְהַתּוֹרוֹת הַנּוֹצָרוֹת אֵצֶל עַמִּים אֵלֶּה מִתּוֹךְ צֹרֶךְ חַיֵּיהֶם הֵם, כֵּן מִסְפַּר הַקְּרָעִים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ בְנִשְׁמָתֵנוּ וּרְצוֹנֵנוּ. אֵין אָנוּ מַרְגִּישִׁים בְעַצְמֵנוּ עַד מַה הִשְׁתַּלְּטוּ חַיֵּי הַנֵּכָר בְּנִשְׁמָתֵנוּ, עַד כִּי מְנַהֲגִים הֵם בְּחֶבֶל אֶת רְצוֹנֵנוּ, אֶת רִגְשׁוֹתֵינוּ וּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ וְיוֹצְרִים אֲפִלּוּ בִּתְחוּמֵי יְצִירָתֵנוּ, כְּאִלּוּ אָנוּ לֹא אֲנַחְנוּ, כְּאִלּוּ הֶחֱלִיפוּנוּ בַאֲחֵרִים. כָּל־כַּךְ מָצוּי בְתוֹכֵנוּ אוֹתוֹ מִין בֶּן־אָדָם, אֲשֶׁר לְפִי פַרְצוּפוֹ הָרוּחָנִי הֲרֵי הוּא לִכְאוֹרָה כֻּלּוֹ מִשֶּׁלָּנוּ, נִין וְנֶכֶד לְיִשְׂרָאֵל עַתִּיק־יוֹמִין, וְאוּלָם כְּעֵין גִּלְגּוּל מְכֻנָּס בְּתוֹכוֹ, גִּלְגּוּל חַיֵּי נֵכָר וּמַחְשָׁבוֹת וְהַרְגָּשׁוֹת נָכְרִיּוֹת. גִּלְגּוּל זֶה מְדַבֵּר מִתּוֹךְ גְּרוֹן הָאִישׁ, חַי וּפוֹעֵל בִּמְקוֹמוֹ, וּבָהּ בַּשָּׁעָה סוֹבֵר אוֹתוֹ אִישׁ בִּרְצִינוּת, כִּי הוּא הוּא הַמְדַבֵּר וְהָעוֹשֶׂה.
(מכתבים מא"י ב)
מַצָּבֵנוּ שׁוֹנֶה לְגַמְרֵי, שׁוֹנֶה בְהֶחְלֵט מִמַּצַּב כָּל הָאֻמּוֹת, לֹא רַק הַגְּדוֹלוֹת, כִּי אִם גַּם הַקְּטַנּוֹת, הַקְּטַנּוֹת גַּם מִמֶּנּוּ, לֹא רַק הָעוֹמְדוֹת בִּרְשׁוּת עַצְמָן, כִּי אִם גַּם הַמְשֻׁעְבָּדוֹת, כִּי אֵין אֻמָּה בָעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לִלְמֹד מִמֶּנָּהּ, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לְהַקִּישׁ מִמֶּנָּהּ עַל עַצְמֵנוּ. מַצָּב מְיֻחָד בְּהֶחְלֵט, מַצָּב שֶׁאֵין דֻּגְמָתוֹ. אֶת הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַגְּלוּיָה, הַדּוֹקֶרֶת־אֶת־הָעֵינַיִם הַזֹּאת אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים לִשְׁכּוֹחַ בְשָׁנִים כְּתִקּוּנָן. וּמִכַּאן – הַשְׁקָפָתֵנוּ עַל חַיֵּינוּ אָנוּ כְעַל חֵלֶק קָטָן בִּלְתִּי־חָשׁוּב מֵחַיֵּיהֶם הָרְחָבִים מִנִּי־יָם שֶׁל אֲחֵרִים, אֲשֶׁר בְּהַשְׁבָּחָתָם כְּלוּלָה מִמֵּילָא גַּם הַשְׁבָּחַת חַיֵּינוּ אָנוּ. מִכַּאן – הִתְמַכְּרוּתֵנוּ לְעִנְיְנֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים יוֹתֵר הַרְבֵּה מֵאֲשֶׁר לְעִנְיְנֵינוּ אָנוּ. מִכַּאן – בַּקָּשַׁת דֶּרֶךְ חַיֵּינוּ אָנוּ, אֲפִלּוּ בְמָקוֹם שֶׁאֲנַחְנוּ מְעִזִּים לְבַקֵּשׁ חַיִּים לְעַצְמֵנוּ, דַּוְקָא עַל־פִּי דֶרֶךְ חַיֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים.
(הערכת עצמנו ג)
אִם חַיִּים כָּל־כַּךְ עֲשִׁירִים בִּטְרָגִיּוּת עֲמֻקָּה כְחַיֵּינוּ לֹא הִתְעַמְּקוּ, לֹא נֶעֶזְרוּ בְשֶׁפַע הַחַיִּים שֶׁהָשְׁפַּע עָלֵינוּ מִבַּחוּץ, לֹא הֶעֱמִיקוּ אֶת הַלְּבָבוֹת, לֹא הֶעֱמִיקוּ אֶת רוּחֵנוּ הַלְּאֻמִּית בְּמִדָּה שֶׁאֵין־דֻּגְמָתָהּ, כְּמוֹ שֶׁאֵין דֻּגְמָה לְעֹמֶק הַטְּרָגִיּוּת שֶׁבְּחַיֵּינוּ; אִם אַחֲרֵי שֶׁהֶחֱזַקְנוּ מַעֲמָד בְּמֶשֶׁךְ קָרוֹב לְאַלְפַּיִם שָׁנָה בִתְנָאִים כָּל־כַּךְ נוֹרָאִים לֹא קָמָה בָנוּ רוּחַ, כְּשֶׁבָּאָה שָׁעָה שֶׁל חֵרוּת יִחוּסִית, לְהַגְדִּיל וּלְהַאְדִּיר אֶת כֹּחַ רוּחֵנוּ אָנוּ וַנִפֹּל מְלֹא קוֹמָתֵנוּ אַרְצָה לִפְנֵי רוּחָם שֶׁל אֲחֵרִים; אִם סִפְרוּתֵנוּ לֹא יָדְעָה לִמְצֹא לְאוֹרָהּ שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה הַחֲדָשָׁה אֶת הָאוֹר הַגָּנוּז בְּצַעֲרֵנוּ הַלְּאֻמִּי, לֹא יָדְעָה לְמַמֵּשׁ וּלְפַרְנֵס אֶת הַרְכוּשׁ הַגָּדוֹל הַזֶּה בְכָל סְפֵרוֹת הַחַיִּים וּלְהִתְפַּרְנֵס עַל יָדוֹ בִרְחָבָה וּבְעֹשֶׁר שֶׁאֵין־דֻּגְמָתָם; אִם הַטּוֹן הַיְסוֹדִי בְחַיֵּינוּ הַלְּאֻמִּיִּים הוּא קַטְנוּת, שִׁטְחִיּוּת, תִּפְלוּת, וּבְסַפְרוּתֵנוּ – עֲנִיּוּת, כִּי עַתָּה צְרִיכִים אֲנַחְנוּ לַפָּחוֹת לִרְאוֹת, כִּי לֹא הַרְבֵּה אוֹר וְחַיִּים אֲמִתִּיִּים הֵבִיאָה לָנוּ כְנִיסָתֵנוּ הַבְּהוּלָה לְעוֹלָמָם הַגָּדוֹל שֶׁל אֲחֵרִים.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
מֵעֵת שֶׁהִכַּרְנוּ מִקָּרוֹב אֶת הָאֲחֵרִים, אֶת חַיֵּי הָאֲחֵרִים, אֶת מַחֲשֶׁבֶת הָאֲחֵרִים, אֶת יְצִירַת הָאֲחֵרִים, רַבָּה בְמַחֲנֵנוּ הַהִתְאוֹנְנוּת עַל סֵבֶל הַיְרֻשָּׁה שֶׁלָּנוּ. כְּבֵדָה, קָשָׁה, מְעִיקָה, פּוֹגֶמֶת בַּגּוּף וּבָרוּחַ, מְטִילָה מוּם בְּקָדְשֵׁי הַחַיִּים – הַיְרֻשָּׁה בַת־רוּחֵנוּ. אֲבָל הַמַּרְגִּישִׁים אֲנַחְנוּ אֶת סֵבֶל הַיְרֻשָּׁה בַת־רוּחַ אֲחֵרִים? מִתְלַבֶּשֶׁת הִיא הַיְרֻשָּׁה הַהִיא בְכַמָּה לְבוּשִׁין דִּי־נוּר867, בִּלְבוּשׁ תּוֹרוֹת וְאִידֵאָלִים אֱנוֹשִׁיִּים גְּדוֹלִים, בִּלְבוּשׁ הַרְגָּשׁוֹת נוֹקְבוֹת וְיוֹרְדוֹת עַד הַתּהוֹם, לְעִתִּים לֹא־רְחוֹקוֹת בִּלְבוּשׁ מַחֲשָׁבָה עֶלְיוֹנָה, וּלְעִתִּים עוֹד יוֹתֵר קְרוֹבוֹת בִּלְבוּשׁ אֱמֶת הֶגְיוֹנִית, הַמַּכְרִיחָה אוֹתָנוּ לַחֲשֹׁב, כִּי לֹא הִיא, הַיְרֻשָּׁה הַזָּרָה, הִיא הַמְעִיקָה עַל הָ“אֲנִי” שֶׁלָּנוּ, כִּי אִם לְהֵפֶךְ, הָ“אֲנִי” שֶׁלָּנוּ מֵעִיק עַל כָּל מַחֲשָׁבָה חַיָָּה, עַל כָּל הַרְגָּשָׁה חַיָּה – עַל כָּל חַיִּים.
(הקונגרס א)
זוֹ דַרְכֵּנוּ תָמִיד: אִם יֵשׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אֶצְלֵנוּ אֵי־אֵלֶּה מַטְבֵּעוֹת מְחוּקוֹת, מִיָּד אָנוּ נְכוֹנִים לְוַתֵּר עַל כָּל רְכוּשֵׁנוּ בִמְחִיר מַטְבֵּעוֹת זָרוֹת חֲדָשׁוֹת, עַל פִּתְחֵי בֻּרְסוֹת זְעִירוֹת, וְלוּ גַם אֲפִלּוּ עַל פִּתְחֵיהֶן שֶׁל בֻּרְסוֹת מְפֹאָרוֹת.
(מכתבים מא"י ב)
מַה־פֶּלֶא, כִּי אֵין בְּקִרְבֵּנוּ חוֹזִים מִשֶּׁלָּנוּ? הֲיֵשׁ מָקוֹם לִמְקוֹרִיּוּת חוֹזִית, בַּאֲשֶׁר אֵין בִּפְנִים אֶלָּא שְׁלִילָה, וְכָל חִיּוּב קָטָן וְגָדוֹל בָּא מִבַּחוּץ, יוֹתֵר נָכוֹן, בַּאֲשֶׁר גַּם הַחִיּוּב גַּם הַשְּׁלִילָה בָאִים מִבַּחוּץ? הֲיֵשׁ קַרְקַע לִצְמִיחַת חוֹזִים, בִּמְקוֹם שֶׁהָעַצְמוּת הַלְּאֻמִּית, הַקַּרְקַע הָעַצְמִית שֶׁל כָּל מְקוֹרִיּוּת חוֹזִית, לֹא רַק שֶׁאֵינָהּ נֶעֱבֶדֶת וְאֵינָהּ נִזְרַעַת, אֶלָּא שֶׁהַיַּחַס אֵלֶיהָ הוּא כָּל־כַּךְ רָחוֹק וְזָר, עַד שֶׁלְּאַחֲרוֹנָה הֵבִיא לִידֵי הַכָּרַת הַצֹרֶךְ לְהַחֲלִיפָהּ בְּאַחֶרֶת, טוֹבָה מִמֶּנָּהּ? הֲיֵשׁ מָקוֹם לִמְקוֹרִיּוּת חוֹזִית בָּ“אֲנִי” שֶׁאֵינוֹ “אֲנִי” שֶׁאֵינוֹ מַכִִּיר אֶת עַצְמוֹ אֶלָּא בַהֹוֶה וְלֹא בְכָל רִגְעֵי חַיָּיו, מִיּוֹם דַּעְתּוֹ אֶת עַצְמוֹ, מִשּׁוּם שֶׁבִּזְמַנִּים שׁוֹנִים בְּחַיָּיו הָיְתָה צוּרָתוֹ שׁוֹנָה וְאַחֶרֶת מִמַּה שֶׁהִיא עַתָּה? וּמַה־פֶּלֶא, כִּי כָל עוֹלָמֵנוּ נֶהְפָּךְ בְּאֶפֶס־יָד, מִבְּלִי לְהוֹלִיד שׁוּם הִתְפַּרְצוּת וֻלְקָנִית, מִבְּלִי לְשַׁחְרֵר שׁוּם כֹּחַ עֲנָקִי תְהוֹמִי, מִבְּלִי לְהוֹלִיד שׁוּם אוֹר חָדָשׁ, אֱנוֹשִׁי, עוֹלָמִי!
(הערכת עצמנו ג)
“לֹא הָיִיתִי מִצְטַעֵר כְּלָל לוּ הָיָה עַמֵּנוּ נִטְמַע בְּקֶרֶב יֶתֶר הָעַמִּים וְעוֹבֵר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם” – הִנֵּה אַחַד הַבִּטּוּיִּים לְאוֹתוֹ הַפְּרִי הֶחָדָשׁ שֶׁצָּמַח בְּנִשְׁמָתֵנוּ הַלְּאֻמִּית בִּמְקוֹם הָ“אַתָּה בְחַרְתָּנוּ” הַפִּרְאִי שֶׁלָּנוּ, בִּמְקוֹם חֵפֶץ הַקִיּוּם הַלְּאֻמִּי שֶׁלָּנוּ, הַחַי, הָעַקְשָׁנִי, הַתַּקִּיף, הָאֵיתָן. זְכוּת קִיּוּמֵנוּ אוֹ כֹחַ קִיּוּמֵנוּ הַלְּאֻמִּי הוּא בִשְׁלִילָה, בַּשְׁלִילָה הַמַּעֲשִׂית, הַמְצִיאוּתִית, בַּאֲשֶׁר אֵין עַמֵּנוּ בִכְלָלוֹ יָכוֹל לְהִתְבּוֹלֵל וּלְהִטָּמַע לְגַמְרֵי. סָמִי868 מִכַּאן חִיּוּב, עַצְמוּת מְיֻחֶדֶת, מְקוֹרִית, חַיָּה וְנִלְחֶמֶת בְּכָל כֹּחַ אֵיתָנִים שֶׁל “אֲנִי” חַי עַל קִיּוּמָהּ וְעַל זְכוּתָהּ לָבוֹא לִידֵי גִלּוּי בְצוּרָתָהּ הָעַצְמִית וְעַל פִּי דַרְכָּהּ הַמְיֻחֶדֶת לָהּ – מָאן דְּכַר שְׁמֵיהּ869 !
(לזכרון ד)
אֵין הַיְּהודִי שֶׁבָּנוּ עוֹמֵד עַל נַפְשׁוֹ וְאֵין הָאָדָם שֶׁבָּנוּ תוֹבֵעַ אֶת עֶלְבּוֹנוֹ מִמֶּנּוּ. אֵין כָּל דְּמֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הָאֻמָּה לִרְבָבוֹת וּלְמֵאוֹת אֲלָפִים, צוֹעֲקִים אֵלֵינוּ מִתּוֹךְ עֹמֶק נִשְׁמָתֵנוּ עַל עִוּוּת־הַדִּין שֶׁאֵין־דֻּגְמָתוֹ, שֶׁאֲנַחְנוּ נוֹהֲגִים בָּהֶם וּבְרוּחָם שֶׁמָּסְרוּ לָנוּ עִם נְשִׁימָתָם הָאַחֲרוֹנָה, וְעַל הֶעָוֶל הַנּוֹרָא, שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לָהֶם בְּבַזְבֵּזְנוּ בְקַלּוּת־דַּעַת מֵאֵין־כָּמוֹהָ אֶת הוֹנָם הַגָּדוֹל, שֶׁעָלָה לָהֶם בְּדָמִים כָּל־כַּךְ מְרֻבִּים.
(על הדברים הנוראים א)
הַמּוּסָר הַלְּאֻמִּי, הָאִידֵאָלִים הַמְּקוֹרִיִּים שֶׁל הַיַּהֲדוּת, הַיַּהֲדוּת בִּכְלָל, הָרוּחַ הַלְּאֻמִּית, כָּל־כַּמָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִן הָעַצְמוּת, מִן הַמְּקוֹרִיּוּת, מִן הַיִּחוּד הַלְּאֻמִּי – כָָּל זֶה הוֹלֵךְ וּמִטַּשְׁטֵשׁ וְנִמְחָק בְּשֵׁם הָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁית, בְּשֵׁם הַמּוּסָר הָעֶלְיוֹן, בְּשֵׁם הָאֱמֶת הָעֶלְיוֹנָה. אִידֵאָלֵנוּ הָעֶלְיוֹן עַתָּה הוּא “רֹאשׁ שֶׁל גּוֹי”, וְהָעִקָּר נֶפֶשׁ שֶׁל גּוֹי, עַד שֶׁהַמְהַדְּרִין־מִן הַמְהַדְּרִין דּוֹרְשִׁים בְּפַשְׁטוּת, כִּי אֲנַחְנוּ נִמְחַק מִנִּשְׁמוֹתֵינוּ כָל זֵכֶר שֶׁל יַהֲדוּת, שֶׁל עַצְמוּת, וְנִהְיֶה לְגַמְרִי אֲחֵרִים, וְכָל זֶה אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת מְאַשְּׁרֵינו־בְדֶרֶךְ־טוֹבִים אֵלֶּה מִדְּאֹג לְקִיּוּם הָאֻמָּה, מִדַּבֵּר עַל אֹדוֹת לְאֻמִּיּוּת יְהוּדִית, עַל אֹדוֹת סִפְרוּת לְאֻמִּית, עַל אֹדֹות חִנּוּךְ לְאֻמִּי וְכַדּוֹמֶה. וְאַתָּה עוֹמֵד וְתוֹהֶה: מַה הִיא אֵפוֹא הַלְּאֻמִּיּוּת הַמְזֻקָּקָה הַזֹּאת, הַמְזֻקָָּקָה מִכָּל עַצְמוּת לְאֻמִּית, מִכָּל נְשָׁמָה לְאֻמִּית חַיָּה? אוֹ מַה נִּשְׁאַר בָּהּ מִשֶּׁלָּנוּ, מֵעַצְמוּתֵנוּ, מֵעַצְמֵנוּ? וְלָמָּה לָנוּ כָל הַצָּרָה הַזֹּאת שֶׁל לְאֻמִּיּוּת בְּלִי תֹּכֶן, בְּלִי עַצְמוּת, בְּלִי מְקוֹרִיּוּת, בְּלִי רוּחַ חַיִּים, בְּלִי כְלוּם? לָמָּה לֹא בְפַשְׁטוּת הִתְבּוֹלְלוּת?
(חשבוננו עם עצמנו ג)
עוֹלָם שָׁלֵם870 חָרַב
עָלֵינוּ, עוֹלָם גָּדוֹל. וְאֵיךְ חָרַב! הַאִם אֲנַחְנוּ בְעַצְמֵנוּ הֶחֱרַבְנוּ אֶת עוֹלָמֵנוּ מִתּוֹכֵנוּ עַל מְנַת לִבְרֹא עַל חָרְבוֹתָיו עוֹלָם אַחֵר, חֶדָשׁ, כְּדֶרֶךְ כָּל מַחֲרִיבִים וְצָרִים? רוּחַ מִן הַחוּץ871 בָּאָה וְהָפְכָה אֶת עוֹלָמֵנוּ וְהֶחֱרִיבָה אוֹתוֹ עַד הַיְסוֹד. וַאֲנַחְנוּ? אֲנַחְנוּ קִבַּלְנוּ עָלֵינוּ אֶת הַדִּין בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ כִגְזֵרַת הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁאֵין לְהַרְהֵר אַחֲרֵי מִדּוֹתֶיהָ וְאֵין לְבַקֵּשׁ חֶשְׁבּוֹנוֹת רַבִּים בִּגְזֵרוֹתֶיהָ וְאֵין אֲפִלּוּ לְהִצְטַעֵר הַרְבֵּה עַל רֹעַ הַגְּזֵרָה. הַחֻרְבָּן לֹא הִרְעִישׁ אוֹתָנוּ, לֹא הֵבִיא אֶת מַחֲשַׁבְתֵּנוּ לִידֵי הִתְפַּרְצוּת פִּרְאִית סְטִיכִית, לִידֵי הִתְנַפְּלוּת לְתוֹךְ הַתְּהוֹם אוֹ לִידֵי טִיסוֹת קוֹמֵטִיּוֹת מְסֻכָּנוֹת, לִידֵי מַעֲשֶׂה גְבוּרָה שֶׁל מִתְיָאֵשׁ. אֲפִלּוּ לֹא בִקַּשְׁנוּ הַרְבֵּה בְתוֹךְ הֶחֳרָבוֹת, אוּלַי נִמְצָא שָׁם אֵיזוֹ חֶמְדָּה גְנוּזָה, אֵיזֶה כֹחַ נֶעְלָם, אֵיזֶה אוֹר גָּנוּז, אֲשֶׁר יִתֵּן לָנוּ אֶת הַיְכֹלֶת לָשׁוּב וְלִבְרֹא לָנוּ עוֹלָם מִשֶּׁלָּנוּ. אֲפִלּוּ טְרַגֶּדְיָה שֶׁל חֻרְבַּן עוֹלָם לֹא נִשְׁאֲרָה בְלִבֵּנוּ, אֲפִלּוּ מַה שֶּׁנּוֹתֵן מַחֲזֶה שֶׁל מַהְפֵּכָה קוֹסְמִית לֹא נָתַן לָנוּ. בְּדֶרֶךְ פְשׁוּטָה וּרְגִילָה, מִתְּחִלָּה בְפָנִים אוּלַי קְצָת עֲצוּבִים, אֲבָל בְּרוּחַ לֹא מְדֻכָּאָה בְיוֹתֵר, וּלְבַסּוֹף בִּתְרוּעַת נִצָּחוֹן, בְּהַצְדָּקַת הַדִּין עַל הַחֻרְבָּן, בְּגִילָה, רִנָּה, דִּיצָה וְחֶדְוָה נִכְנַסְנוּ לְעוֹלָמָם הַגָּדוֹל וְהַמָּלֵא אוֹר שֶׁל אֲחֵרִים.
(הערכת עצמנו ג)
וּבְכֵן נִסְתַּם הַגּוֹלֵל עַל הֶעָבָר, אֵין גֶּשֶׁר וְאֵין קֶשֶׁר בֵּין הֶעָבָר וּבֵין הַהֹוֶה, וְאֵין צֹרֶךְ בּוֹ, שֶׁהֲרֵי כֵן אַתָּה מוֹצֵא אֵצֶל הָאֲחֵרִים. אֲבָל אֵצֶל הָאֲחֵרִים הֲלֹא יֵשׁ אוֹתוֹ דָבָר שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ חַיִּים, חַיִּים מִשֶּׁלָּהֶם, חַיִּים עַצְמִיִּים – וּמַה יֵשׁ לָנוּ מִשֶּׁלָּנוּ מִלְּבַד הֶעָבָר וּמִלְבַד אוֹתוֹ הַהִפְּנוֹז הַחַי בְנִשְׁמָתֵנוּ מִן הֶעָבָר? וְאִם עִם הֶעָבָר גָּמַרְנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹנוֹתֵינוּ בְאֹפֶן כָּל־כַּךְ מֻצְלָח, לָמָּה לֹא עוֹד מְעַט הַכָּרָה עֶלְיוֹנָה וְעוֹד מְעַט אֹמֶץ לֵב, וְהָעִקָּר, לָמָּה לֹא עוֹד מְעַט עִקְבִיּוּת, לָמָּה לֹא נִסְתֹּם הַגּוֹלֵל עַל אוֹתוֹ הַהִפְּנוֹז מִן הֶעָבָר, עַל הַיַּהֲדוּת? לָמָּה לֹא הִתְבּוֹלְלוּת?
(הערכת עצמנו ג)
כַּךְ הוּא גוֹרָלֵנוּ. הָיוּ יָמִים בְּעֵת שֶׁהָיִינוּ כְלוּאִים בְּתוֹךְ הַחוֹמוֹת, שֶׁחָיִינוּ רַק בֶּעָבָר. הַחַיִּים שֶׁל הַהֹוֶה כִמְעַט שֶׁלֹּא יְדַעְנוּם. דּוֹמִים הָיִינוּ לְגוּף חָנוּט הַמִּתְקַיֵּם רַק בְּכֹחַ הַחֲנִיטָה שֶׁל הֶעָבָר וְהַשָּׁמוּר בִּשְׁבִיל הַחַיִּים שֶׁל הֶעָתִיד. אוּלָם כַּאֲשֶׁר בָּאָה הַשָּׁעָה872 לְהִתְעוֹרֵר, לֹא בָאָה הַהִתְעוֹרְרוּת מִבִּפְנִים, כִּי רוּחַ מִבַּחוּץ הִתְפַּרְצָה אֶל הַגּוּף הֶחָנוּט וְאֶל תּוֹכוֹ. הַגּוּף הֶחָנוּט הִתְחִיל מִתְעוֹרֵר, אֲבָל גַּם מִתְפּוֹרֵר. “אוֹר!” – קָרָאנוּ כָל הַיּוֹם, וְאֶת הָאוֹר רָאִינוּ בַחוּץ. הָאוֹר הַגָּנוּז בִּפְנִים873 הָיָה לְצְחוֹק בְּעֵינֵינוּ, דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה וְלֹא נִבְרָא, כִּי לֹא הָיָה לָנוּ דֵי אֹמֶץ אוֹ לֹא מָצָאנוּ כָל צֹרֶךְ לָרֶדֶת לְסוֹף עֹמֶק נִשְׁמָתֵנוּ הָעֲלוּבָה וְלֹא רָאִינוּ אוֹתוֹ. בַּחוּץ רָאִינוּ מַדָּע, אָמָּנוּת, מַחֲשָׁבָה, יְצִירָה, אִידֵאָלִים. וּבִפְנִים – מָה רוֹאֶה בְעַצְמוֹ בַעַל עַצְמוּת עֲמֻקָּה וּמְקוֹרִית, כַּבִּירָה וַעֲשִׁירָה, שֶׁלֹּא בָאָה לִידֵי גִלּוּי? לַבִּירִנְטִים874 שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, תְּהוֹמוֹת נוֹרָאוֹת, סְעָרוֹת וּזְוָעוֹת, דִּמְדּוּמֵי־מַחֲשָׁבָה וּפִרְכּוּסֵי־רֶגֶשׁ, שֶׁאֵין לָהֶם דִּמְיוֹן כְּלָל לְכָל הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָשׁ, הִתְנַגְּדוּת פְּנִימִית, שֶׁאֵין לָהּ לִכְאוֹרָה כָל יְסוֹד, לְהַרְבֵּה וַדָּאִיּוֹת וּלְהַרְבֵּה נִשְׂגָּבוֹת, עַקְשָׁנוּת מַגִּיעָה עַד לִשְׁרִירוּת לֵב בְּבַקָּשַׁת מַה שֶּׁמִּשְׁתַּקֵּף בְּנִשְׁמָתוֹ בְתוֹר אֱמֶת וּמַה שֶּׁעַל פִּי הָאֱמֶת אֵינוֹ לֹא אֶפְשָׁרִי וְלֹא הֶגְיוֹנִי – אוֹר וְחֹשֶׁךְ מְשַׁמְּשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָה, תֹּהוּ־וָבֹהוּ נַפְשִׁי. וַנֵּלֵךְ אַחֲרֵי הָ“אוֹר”. קִבַּלְנוּ דֵעוֹת, אִידֵאָלִים, יֹפִי, שִׁירָה, אָמָּנוּת – וַנִּתֵּן אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֶת עַצְמוּתֵנוּ. וְלֹא בְפַעַם אַחַת, וְלֹא בְהַכָּרָה בְרוּרָה. בְּלִיטָה אַחַר בְּלִיטָה לִטַּשְׁנוּ בְנִשְׁמָתֵנוּ הַפִּרְאִית וְהַחֲשׁוּכָה אוֹ הָעֲקֻמָּה וְהַלְּקוּיָה, קַו אַחַר קַו טִשְׁטַשְׁנוּ בְצוּרָתֵנוּ הַזָּרָה וְהַמְשֻׁנָּה. אַף דֵּעָה אַחַת חֲדָשָׁה, מְקוֹרִית, לַפָּחוֹת בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהָיְתָה חֲדָשָׁה וּמְקוֹרִית, לְמָשָׁל, הַחֲסִידוּת, שֶׁנּוֹלְדָה לָנוּ בְתוֹךְ הַחוֹמוֹת, לֹא מָצָאנוּ בְּבֵית גְּנָזֵינוּ. הַכֹּל מִשֶּׁל אֲחֵרִים, אִם בִּמְקוֹרוֹ אוֹ בְתַרְגּוּם לְרוּחֵנוּ, עִם חִדּוּשִׁים מִשֶּׁלָּנוּ, עִם “נֹפֶךְ” מִשֶּׁלָּנוּ. לָזֶה קָרָאנוּ הַשְׂכָּלָה, לָזֶה קוֹרְאִים סִפְרוּת, תַּרְבּוּת. הִרְגַּשְׁנוּ אָמְנָם לְעִתִּים רֵיקָנוּת, לְעִתִּים אֲפִלּוּ רֵיקָנוּת נוֹרָאָה, אֲבָל לֹא שַׂמְנוּ לֵב. עַד שֶׁקָּמוּ בָנִים שֶׁהָלְכוּ בְדֶרֶךְ זוֹ עַד קִצָּהּ וַיִפְנוּ לָנוּ עֹרֶף. אָז נִבְהַלְנוּ, וּכְנִדְהָמִים וְנוֹאָשִׁים הִתְהַלַּכְנוּ לְבַקֵּשׁ בַּחֲרָדָה אֶת עַצְמוּתֵנוּ, אֶת “מַהוּת הַיַּהֲדוּת”. אָמְנָם קָדְמָה רְפוּאָה לַמַּכָּה: רַעְיוֹן הַתְּחִיָּה בְאֶרֶץ אָבוֹת, אֲבָל גַּם זֶה הָיָה יוֹתֵר תַּרְגּוּם מֵרַעְיוֹן הַלְּאֻמִּיּוּת אֵצֶל אֲחֵרִים, אוֹ פְרִי דְחִיפוּת מִן הַחוּץ, מֵאֲשֶׁר פְּרִי עַצְמוּתֵנוּ שֶׁנִּתְעוֹרְרָה. כֵּן גַּם פֹּה לֹא מָצָאנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ. הִתְרַחַקְנוּ לָלֶכֶת לְצַד שֶׁכֶּנֶגֶד. תְּחִיָּה, אָמַרְנוּ, הֲרֵי זוֹ תְשׁוּבָה אֶל הֶעָבָר, אֶל הַיַּהֲדוּת. בִּקַּשְׁנוּ אֶת הַיַּהֲדוּת875 וְלֹא בִקַּשְׁנוּ אֶת הַיְּהוּדִי הֶחָי. בִּקַּשְׁנוּ יַהֲדוּת מְחֻדֶּשֶׁת בְּרוּחַ מַה שֶּׁקִּבַּלְנוּ מֵאֲחֵרִים, וּמִמֵּילָא הָיוּ הָרַבִּים מְבַקְשִׁים רוּחַ אֲחֵרִים בִּלְבוּשׁ יְהוּדִי, וְלֹא בִקַּשְׁנוּ לְהָבִיא לִידֵי גִלּוּיָהּ הַמְיֻחָד אֶת הָרוּחַ הַחַיָּה בְקִרְבֵּנוּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִמַּה שֶּׁאֵין בְּרוּחַ הַחַיִּים שֶׁל הֶעָבָר וְהַרְבֵּה מִמַּה שֶּׁאֵין בְּרוּחַ הַחַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים.
(הקונגרס א)
אֲבוֹתֵינוּ אַנְשֵׁי הַדּוֹרוֹת שֶׁקִּדְּמוּנוּ אָצְרוּ הַשְׁקָפַת־עוֹלָם לְאֻמִּית מִשֶּׁלָּהֶם, הֵם נִהֲלוּ חֶשְׁבּוֹן לְאֻמִּי עַצְמִי אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטֶּבַע: הֵם חָיוּ בְתוֹךְ עוֹלַם הֶעָבָר שֶׁלָּנוּ. עוֹלָם זֶה הָיָה חַד־צְדָדִי, בָּלָה מֵרֹב שָׁנִים, תְּחוּמָיו הָיוּ צָרִים, וְאוּלָם יְסוֹדוֹת זָרִים לֹא הִתְעָרְבוּ בוֹ. זֶה הָיָה עוֹלָם לְאֻמִּי עַצְמִי, שֶׁבּוֹ מָצָא לוֹ כָל פְּרָט וּפְרָט אֶת הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד לו. זֶה הָיָה סֵפֶר־חֶשְׁבּוֹנוֹת לְאֻמִּי, שֶׁבּוֹ יֻחַד דַּף קָבוּעַ לְכָל יָחִיד וְיָחִיד. זֹאת הָיְתָה הַתּוֹרָה הַלְּאֻמִּית, שֶׁאִישׁ וְאִישׁ יָדַע בָּהּ אֶת פְּסוּקוֹ. וְאָמְנָם, לֹא לְחִנָּם כֹּה הֶעֱמִיקוּ לָחוּשׁ בְּכָל הַשְׁפָּעָה קַלָּה מִן הַחוּץ. לֹא כֵן אָנוּ הַיְּהוּדִים דְּהָאִידְנָא876. מֵחוֹף אֶחָד רָחַקְנוּ וְעַד הַשֵּׁנִי לֹא בָאנוּ. בְּעוֹלָם בּוֹ הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אֵין אָנוּ מֻכְשָׁרִים עוֹד לִחְיוֹת, אֶת הַחֶשְׁבּוֹן עִם הַחַיִּים וְהַטֶּבַע אֲשֶׁר נִהֲלוּ הֵם לֹא נוּכַל עוֹד לְנַהֵל. יַחֲסֵנוּ אֶל הַחַיִּים וְהַטֶּבַע הִתְפַּתֵּחַ וְעָלָה יַחַד עִם הִתְפַּתְחוּת רוּחֵנוּ, עִם עֲלִיַת הָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁית בִּכְלָל. וְאוֹתוֹ הַחֶשְׁבּוֹן הַיָּשָׁן נִשְׁאַר עוֹמֵד כְּשֶּׁעָמַד. אוּלָם חֶשְׁבּוֹן חָדָשׁ מִשֶּׁלָּנוּ אֵין אִתָּנוּ, מִשּׁוּם שֶׁאֵין לָנוּ חַיִּים מִשֶּׁלָּנוּ, אֵין לָנוּ קַרְקַע וְטֶבַע מִשֶּׁלָּנוּ, מָקוֹם אֲשֶׁר יִוָּצֵר שָׁם הַחֶשְׁבּוֹן הֶחָדָשׁ. סְבוּכִים אָנוּ וּמְסֻבָּכִים בְּתוֹךְ חֶשְׁבּוֹנוֹת זָרִים, מְשׁוֹטְטִים אָנוּ בְעוֹלְמוֹת־נֵכָר לְלֹא שָׁרָשִׁים, לְלֹא יְכֹלֶת לְהַכּוֹת שָׁרָשִׁים. עַל כֵּן לֹא נֵדַע מִי אָנוּ וּמַה מְקוֹמֵנוּ בָעוֹלָם.
(מכתבים מא"י ב)
הַדָּת, הַתּוֹרָה, יִחוּסָן שֶׁל אֵלֶּה אֶל הַחַיִּים וְאֶל הַשְּׁאֵלוֹת הָעוֹלָמִיּוֹת, הָאָדָם, הַיְּהוּדִי, הַגָּלוּת וְתִקְוַת הַגְּאֻלָּה – כָּל אֵלֶּה פִרְנְסוּ אֶת הַנֶֶפֶשׁ הַצְּעִירָה הַמַּרְגִּישָׁה וְהַחוֹשֶׁבֶת שֶׁל הַדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים, פִּרְנְסוּ אָמְנָם בְּצִמְצוּם גָּדוֹל, אֲבָל מִשֶּׁלָּהּ פִּרְנְסוּהָ, וְלִפְעָמִים מִשֶּׁלָּהּ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר מִשֶּׁלָּהֶם. וְכַאֲשֶׁר נִפְגְּשָׁה נֶפֶשׁ כָּזֹאת אַחֲרֵי כֵן בְּעוֹלָם אַחֵר שׁוֹנֶה מֵעוֹלָמָהּ הִיא וְסוֹתֵר הַרְבֵּה מִמַּה שֶׁיֵּשׁ בְּעוֹלָמָהּ, הִתְחוֹלְלָה אָמְנָם בְּקִרְבָּהּ מִלְחָמָה עֲצוּמָה, קָשָׁה, שֶׁהֵבִיאָה לִפְעָמִים לִידֵי מַהְפֵּכָה שְׁלֵמָה, אֲבָל הַמִּלְחָמָה הֵבִיאָה לָאַחֲרוֹנָה רַק לִידֵי כִבּוּשִׁים חֲדָשִׁים, וְהַמַּהְפֵּכָה, כְּכָל הִתְפַּרְצוּת וֻלְקָנִית, בָּאָה מִתּוֹךּ הַתְּהוֹם, וְהָיָה בָהּ הַרְבֵּה מִבִּרְכוֹת תְּהוֹם. לֹא כֵן הַצָּעִיר בֶּן הַדּוֹר הֶחָדָשׁ. אֲפִלּוּ אִם הוּא קִבֵּל אוֹתוֹ הַחִנּוּךְ שֶׁקִּבֵּל בֶּן הַדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים וְלָמַד אוֹתָם הַסְּפָרִים, אֲבָל הָעוֹלָם כְּבָר אַחֵר, הַסְּבִיבָה אַחֶרֶת, הַחַיִּים אֲחֵרִים, הָאַטְמוֹסְפֵרָה אַחֶרֶת. וַאֲפִלּוּ הָאָבוֹת הַחֲרֵדִים אֲחֵרִים. עוֹלָמֵנוּ הַלְּאֻמִּי כְּבָר לֹא לָקַח אֶת כָּל נַפְשׁוֹ, אֶת כָּל רִגְשׁוֹתָיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו, לֹא בְצַלְמוֹ נִבְרָא עוֹלָמוֹ, לֹא רוּחֵנוּ הַלְּאֻמִּית יָצְרָה אֶת רוּחוֹ, לֹא הִיא הָיְתָה הַמְיַלֶּדֶת שֶׁל הָאֱמֶת שֶׁלּוֹ. וּלְעֻמַּת זֶה הִנֵּה הוּא מַשְׁכִּים וּמוֹצֵא לְפָנָיו מִן הַמּוּכָן, בְּלִי יְגִיעַת בָּשָׂר וְנֶפֶשׁ יְתֵרָה, עוֹלָם שָׁלֵם וּמָלֵא אוֹר. וְהָאוֹר בְּיַחַד כַּמּוּבָן עִם הַצְּלָלִים, נִקְלַט בְּנַפְשׁוֹ בְיֶתֶר עֹמֶק מִמַּה שֶׁיָּכוֹל לְהִקָּלֵט בְּנֶפֶשׁ בֶּן הַדּוֹר הַקּוֹדֵם, כִּי מְמַלֵּא הוּא אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הַפְּנוּיִים, הַגְּלוּיִים וְהַנִּסְתָּרִים, שֶׁהָיוּ מְלֵאִים קֹדֶם אוֹר מֵעוֹלָם אַחֵר, מֵעוֹלָם הָעַצְמִי שֶׁלָּהֶם.
(הערכת עצמנו ג)
חַיֵּינוּ הַלְּאֻמִּיִּים פּוֹשְׁטִים אֶת צוּרָתָם הַיְשָׁנָה – אֶת זֶה הַכֹּל רוֹאִים, רוֹאִים אֲפִלּוּ כִרְאוֹת יְצִיאָה מֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל. אֲבָל אֵיזוֹ צוּרָה יְקַבְּלוּ חַיֵּינוּ לַאַחֲרוֹנָה, וְאִם בִּכְלָל יְקַבְּלוּ צוּרָה לְאֻמִּית עַצְמִית וּבְטוּחָה לַפָּחוֹת כָּרִאשׁוֹנָה – אֶת זֶה אֵין לִרְאוֹת כְּלָל, וְלֹא רַבִּים רוֹצִים לִרְאוֹת. אֲפִיקָם הַמְיֻחָד שֶׁל חַיֵּינוּ בַגָּלוּת, שֶׁהֶחֱזִיק בַּשְּׁלֵמוּת הָאֶפְשָׁרִית אֶת צוּרָתָם הַלְּאֻמִּית שֶׁל חַיֵּינוּ, אֶת צִבְיוֹנָם הָעַצְמִי, אֶת שִׁטְפָם הַמְיֻחָד, הוֹלֵךְ וְנֶהֱרָס צַעַד אַחַר צָעַד. חַיֵּינוּ בְלִי סָפֵק יֵצְאוּ סוֹף־סוֹף, אִם בִּזְמָן קָרוֹב אוֹ רָחוֹק, לְגַמְרֵי לַמֶּרֶחָב אֲשֶׁר, אִם בְּמוּבָן הַחֵרוּת הָאֲמִתִּית יִהְיֶה מַסְפִּיק אוֹ לֹא – בִּשְׁבִיל לִמְחוֹת כָּלָה אֶת צוּרָתֵנוּ הַלְּאֻמִּית, בִּשְׁבִיל לַעֲקוֹר מִשֹּׁרֶשׁ כָּל זֵכֶר שֶׁל צִבְיוֹנֵנוּ הָעַצְמִי יַסְפִּיק בְּוַדַּאי.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
אָדָם סְתָם אֵין בָּעוֹלָם. יֵשׁ רוּסִים, גֶּרְמָנִים, אַנְגְּלִים, וְכֵן הָלְאָה. וּבְמִדָּה שֶׁיְּהוּדִי הוֹרֵס בְּנַפְשׁוֹ אֶת הַיְסוֹד הַיְּהוּדִי הַטִּבְעִי, הוּא מְמַלֵּא אֶת מְקוֹמוֹ לֹא בִיסוֹד אֱנוֹשִׁי סְתָם, שֶׁאֵינוֹ בַמְּצִיאוּת אֶלָּא בְצוּרָה לְאֻמִּית, כִּי אִם בִּיסוֹד רוּסִי בְרוּסְיָה, גֶּרְמָנִי בְגֶרְמַנְיָה, אַנְגְּלִי בְאַנְגְּלִיָּה וּבַאֲמֵרִיקָה, בִּיסוֹד לְאֻמִּי לֹא־טִבְעִי. זֹאת אוֹמֶרֶת, תַּחַת לִהְיוֹת מְשֻׁבָּח, טִבְעִי, הוּא נַעֲשֶׂה רוּסִי, גֶּרְמָנִי, אַנְגְּלִי גָרוּע, לֹא־טִבְעִי. וְאֵין לְהָבִיא לִסְתּוֹר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ יְהוּדִים מִתְבּוֹלְלִים בַּעֲלֵי־כִשְׁרוֹנוֹת גְּדוֹלִים, כִּי מִי יוּכַל לָדַעַת כַּמָּה הָיוּ אֵלֶּה מַרְוִיחִים, מַרְוִיחִים בְּעִקָּר בְּעֹמֶק נַפְשִׁי וּבִמְעוּף הָרוּחַ, בְּאִי־אֶמְצָעִיּוּת וּבִמְקוֹרִיּוּת, לוּ פִתְּחוּ בְקִרְבָּם אֶת הַיְסוֹד הַיְּהוּדִי תַחַת לְהָרְסוֹ. הַיְּהוּדִי שֶׁבָּנוּ מְצֻמְצָם, מִפְּנֵי שֶׁהָאָדָם שֶׁבָּנוּ מְצֻמְצָם, וְלְהָשִׁיב לָאָדָם שֶׁבָּנוּ אֶת הַמֶּרְחָב וְאֶת הַמָּעוּף יְכוֹלִים אֲנַחְנוּ רַק בִּתְשׁוּבָתֵנוּ אֶל הַטֶּבַע וְאֶל הָעֲבוֹדָה.
(עבודת התחיה בארצות הגולה ב)
אֲנִי מְבַקֵּשׁ דּוֹר צָעִיר חַי, חַי אֶת עַצְמוֹ וְיוֹדֵעַ לִחְיוֹת אֶת עַצְמוֹ, אֶת עַצְמוּתוֹ הַמְיֻחֶדֶת, הַטִּבְעִית, וְלִצְרֹף בָּהּ, בְּכֹחַ הַחַיִּים שֶׁבָּהּ, אֶת הַבָּרִיא וְהַטִבְעִי מִן הָרָקוּב וְהַכִּעוּר שֶׁעָלוּ בָהּ בְּבֵית־הָעֲבָדִים877 וּלְהַעֲלוֹתָהּ לְמַעֲלַת עַצְמוּת עֶלְיוֹנָה, כְּלוֹמֵר לִחְיוֹתָהּ עַד הַמַּעֲלָה שֶׁל עַצְמוּת עֶלְיוֹנָה, וּמִמֵּילָא יוֹדֵעַ אֶת עֶרְכָּהּ, יוֹדֵעַ לְכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ. וַאֲנִי מוֹצֵא דוֹר מִתְבַּטֵּל, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת עֵרֶךְ עַצְמוּתוֹ הַמְיֻחֶדֶת, הַטִּבְעִית, מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִחְיוֹת אֶת עַצְמוֹ מִתּוֹךְ עַצְמוּתוֹ הַטִּבְעִית, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֹפֶן אַחֵר לְכַבֵּד אֲחֵרִים, אֶת עַצְמוּתָם שֶׁל אֲחֵרִים, אֶת כֹּחַ הַחַיִּים וְהַיְצִירָה שֶׁל אֲחֵרִים וְלִלְמוֹד מֵהֶם מַה שֶּׁיֵּשׁ לִלְמוֹד, אֶלָּא בְהִתְבַּטְּלוֹ לִפְנֵיהֶם הִתְבַּטְּלוּת גְּמוּרָה, בְּבַטְּלוֹ אֶת כָּל עַצְמוּתוֹ, אֶת כָּל כֹּחַ הַחַיִּים וְהַיְצִירָה שֶׁל עַצְמוֹ, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֹפֶן אַחֵר לְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ אֶלָּא בְשָׁאֳפוֹ לִבְרֹא אֶת עַצְמוֹ בְרִיאָה מְשֻׁנָּה בְצַלְמָם שֶׁל אֲחֵרִים.
(מכתבים תרע"ח ה)
3. חַיִּים מִדַּעַת
בֶּן עָם חַי יָכֹל לִחְיוֹת בְּלִי חֶשְׁבּוֹנוֹת רַבִּים878, רַק בְּכֹחַ זֶרֶם הַחַיִּים הַחִיצוֹנִיִּים הַנּוֹשֵׂא אוֹתוֹ לַאֲשֶׁר יִהְיֶה רוּחוֹ לָלֶכֶת. לֹא כֵן אֲנַחְנוּ. לָנוּ אֵין חַיִּים מִשֶּׁלָּנוּ, מִמְּקוֹרֵנוּ. הַחַיִּים הַחִיצוֹנִיִּים הַנּוֹבְעִים בְּעִקָּרָם מִמְּקוֹרוֹת זָרִים, נוֹשְׂאִים אוֹתָנוּ לַאֲשֶׁר אֵין רוּחֵנוּ לָלֶכֶת879. אֲנַחְנוּ מֻכְרָחִים, אִם חֲפֵצֵי חַיִּים אֲנַחְנוּ, לִחְיוֹת מִבִּפְנִים880 , לִחְיוֹת מִדַּעַת881, לְשַׁחְרֵר אֶת עַצְמֵנוּ מִן הַשִּׁעְבּוּד שֶׁלֹֹּא מִדַּעַת882 , הַקָּשֶׁה מִן הַשִּׁעְבּוּד מִדָּעַת.
(הקונגרס א)
לָנוּ אָסוּר לִחְיוֹת חַיִּים רוּחָנִיִּים לְלֹא חֶשְׁבּוֹן, לָנוּ אָסוּר לִחְיוֹת חַיִּים סְתָם, בְּלִי תַכְלִית וִידִיעָה, לְהִנָּשֵׂא כִשְׁאָר עַמִּים בִּזְרָמִים שׁוֹנִים וּבְרוּחוֹת שׁוֹנִים. יַעַן כִּי רוּחוֹת וּזְרָמִים אֵלֶּה לֹא מִשֶּׁלָּנוּ הֵם, לֹא מִתּוֹךְ חַיֵּינוּ הֵם בָּאִים וַעֲלוּלִים הֵם לִסְחוֹף אוֹתָנוּ כְּמוֹ שֶׁהֵם סָחֲפוּ, אָמְנָם, רַבִּים מִתּוֹכֵנוּ לְמָקוֹם אֲשֶׁר בָּאָיו לֹא יָשׁוּבוּ.
(מכתבים מא"י ב)
“עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב”883 – מוֹסֶרֶת לָנוּ תוֹרָתֵנוּ מִפִּי אַחַד הַנְּבִיאִים מִקֶּרֶב הָאֲחֵרִים884 , וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ, אִם בְּרָכָה הִיא זוֹ אוֹ קְלָלָה. אֲבָל כָּךְ אֲנַחְנוּ, כָּךְ וְלֹא אֲחֵרִים. גְּדוֹלָה הַבְּדִידוּת שֶׁל “עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב”, וּגְדוֹלָה וְנוֹרָאָה הַבְּדִידוּת שֶׁל עָם נוֹדֵד נִצְחִי, שֶׁבָּאוּ עָלָיו כְתֻמָּן885 כָּל הָאָלוֹת886 הַכְּתוּבוֹת בְּתוֹרָתוֹ בְּיַחַד עִם “כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה”887.
(הערכת עצמנו ג)
עָם שֶׁאֵין לוֹ אֶרֶץ וְלֹא לָשׁוֹן לְאֻמִּית, לֹא תַרְבּוּת חַיָּה וְלֹא חַיִּים לְאֻמִּיִּים; עָם אֲשֶׁר אֶת דָּתוֹ חוֹשְׁבִים מְחַנְּכָיו לְחוֹבָה לַהֲרוֹס עַד הַיְסוֹד וְעַל עֲבָרוֹ לִסְתּוֹם אֶת הַגּוֹלֵל888; עָם שֶׁאָפְיוֹ, עֶצֶם עַצְמוּתוֹ, עֶצֶם הָ“אֲנִי” שֶׁלּוֹ, פָּסוּל מִימוֹת עוֹלָם וְעַד עַתָּה וְאֵין לוֹ תַקָּנָה אֶלָּא בְשִׁנּוּי מֻחְלָט, בְּשִׁנּוּי לָאֹפִי אַלַּא889 אֵירוֹפָּה – מַה נִּשְׁאַר לוֹ לְעָם כָּזֶה מִשֶּׁלּוֹ890 , שֶׁבְּכֹחוֹ לְהַמְשִיךְ אֶת קִיּוּמוֹ בְתוֹר עָם, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ יִסְבֹּל כָּל כַּךְ הַרְבֵּה?
(הערכת עצמנו ג)
עָם קָטָן וּמְשֻׁעְבָּד, אֲשֶׁר עַמִּים גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים הַמּוֹשְׁלִים בּוֹ בַעֲרִיצוּת מֵאֵין כָּמוֹהָ, הַנּוֹקְמִים בּוֹ שִׁבְעָתַיִם בְּעַד כָּל פֶּשַׁע קָטָן, מוֹצְאִים הֶכְרֵחַ לְהִלָּחֵם בּוֹ כָּל הַיָּמִים בְּאַכְזָרִיּוּת, בְּשִׂנְאָה כְבוּשָׁה, לַחְשׁוֹב עָלָיו כָּל הַיָּמִים מַחֲשָׁבוֹת לְרָעָה, לִבְדּוֹת עָלָיו שְׁקָרִים נוֹרָאִים, עֲלִילוֹת, אֲשֶׁר לְשָׁמְעָן תִּסְמַר שַׂעֲרַת בְּשַׂר אָדָם – עָם כָּזֶה891 בְוַדָּאי כֹּחוֹ גָדוֹל כְּכֹחַ שִׂנְאַת מְשַׂנְּאָיו892 אֵלָיו. בַּחַלָּשׁ, בַּנִּשְׁחָת, בַּנִּבְזֶה בֶּאֱמֶת אֵין מְטַפְּלִים הַרְבֵּה, אוֹתוֹ פּוֹטְרִים בְּחָדָא מַחְתָּא893 וּמְבַטְּלִים כִּלְאַחַר יָד894.
(הקונגרס א)
הַפֻּרְעָנִיּוֹת עִם הַכִּשְׁלוֹנוֹת הֵם לָנוּ הַפַּטִּישׁ הֶחָזָק הֶעָשׂוּי לְחַשֵּׁל אֶת רוּחֵנוּ חִשּׁוּל מֵאֵין כָּמוֹהוּ.
(מכתבים תרע"ז ה)
חַיִּים מִדַּעַת: מלואים
תַּשׁ895 כֹּחוֹ שֶׁל עֶצֶם הָרָצוֹן לִחְיוֹת, אֵין בָּהּ, בְּרוּחֵנוּ הַלְּאֻמִּית, בַּדּוֹר הַזֶּה תַאֲוַת הַחַיִּים, צִמְאוֹן הַחַיִּים שֶׁל בִּרְיָה חַיָּה, אֵין הָעַקְשָׁנוּת הַסְּטִיכִית שֶׁל חֵפֶץ הַקִּיּוּם דַּוְקָא בְצִבְיוֹן זֶה שֶׁנִּתַּן לָהּ מִתְּחִלַּת בְּרִיאָתָהּ, אֵין הַבִּטָּחוֹן הַחִיּוּנִי, הַהֲוָיָתִי, הַקּוֹסְמִי בִזְכוּת קִיּוּמָהּ וְגִדּוּלָהּ שֶׁל עַצְמוּתָהּ הַמְיֻחֶדֶת, בִּזְכוּתָהּ שֶׁל עַצְמוּת זוֹ לִתְפּוֹס מָקוֹם בָּעוֹלָם לָרֹחַב וּלְעֹמֶק, לִקְבּוֹעַ אֶת יַחֲסָהּ הַמְיֻחָד אֶל הָעוֹלָם, אוֹ, כְּפִי שֶׁאוֹמְרִים עַל כְּגוֹן דָּא896, לִבְרֹא לְעַצְמָהּ אֶת עוֹלָמָהּ הַמְיֻחָד, הָעַצְמִי. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, אֵין בָּהּ חִיּוּנִיּוּת מְחַיֶּבֶת אֶת עַצְמָהּ חִיּוּב מָחְלָט שֶׁאֵין מָחְלָט מִמֶּנּוּ. חַיִּים אֲנַחְנוּ בַּמּוּבָן הַלְּאֻמִּי בַדּוֹר הַזֶּה, מִשּׁוּם שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִּים אוֹ מִכֵּיוָן שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִּים, מִשּׁוּם שֶׁאֵין חֵפֶץ לָמוּת אוֹ שֶׁאֵין כֹּחַ לָמוּת, שֶׁאֵין דֵּי אֹמֶץ לָמוּת. חַיִּים אֲנַחְנוּ בְעֶצֶם כְּאִלּוּ בְחַסְדּוֹ שֶׁל מִי־שֶׁהוּא אוֹ בִזְכוּתוֹ שֶׁל מִי־שֶׁהוּא, לְמָשָׁל, בִּזְכוּתָהּ שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת הַמַּרְשָׁה לָנוּ לִחְיוֹת אוֹ אוּלַי אֲפִלּוּ הַמְחַיֶּבֶת אוֹתָנוּ לִחְיוֹת, אֲבָל, כַמּוּבָן, בִּתְנַאי קוֹדֶם לְמַעֲשֶׂה, שֶׁנַּכָּיר תָּמִיד וְלֹא נִשְׁכַּח אַף לְרֶגַע אֶת כֹּחַ מֶמְשַׁלְתָּהּ הָעֶלְיוֹן הִיא וְשֶׁלֹּא נִשְׁתַּקַּעַ יוֹתֵר מִדַּי בַלְּאֻמִּיּוּת הָעֲלוּלָה לְהַעֲבִירֵנוּ עַל דַּעְתֵּנוּ וְעַל דַּעְתָּהּ, עַל דַּעַת הָאֱנוֹשִׁיּוּת.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
עַם יִשְׂרָאֵל לֹא בָא לִידֵי יֵאוּשׁ לֹא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בְנִשְׁמָתוֹ דֵי עֹמֶק בִּשְׁבִיל הַיֵאוּשׁ, כּי אִם מִפְּנֵי שֶׁהָיָה בוֹ דָבָר יוֹתֵר עָמֹק מִן הַיֵּאוּשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה בוֹ דֵי חַיִּים שֶׁדָּרְשׁוּ מִמֶּנּוּ תָמִיד לַעֲמֹד עַל נַפְשׁוֹ.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
4. הַגָּלוּת וְהַטֶּבַע
הַמּוֹמֶנְט הַקּוֹסְמִי897 שֶׁבָּעַצְמוּת הַלְאֻמִּית הוּא הֶחָסֵר לָנוּ בְאַרְצוֹת הַגּוֹלָה וְאוֹתוֹ אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בְּאַרְצוֹת הַגּוֹלָה פּוֹעֵל בָּנוּ רַק הַמּוֹמֶנְט הַהִסְטוֹרִי898, הַכּוֹלֵל בְּקִרְבּוֹ אֶת הַמּוֹמֶנְט הַקּוֹסְמִי, כְּאִלּוּ בְּצוּרָה מְגֻבֶּשֶׁת. הַמּוֹמֶנְט הַהִסְטוֹרִי הוּא הַמְקַיֵּם אוֹתָנוּ וְאֵינוֹ נוֹתֵן לָנוּ לָמוּת, אֲבָל גַּם חַיִּים אֵינוֹ יָכֹל לָתֵת לָנוּ.
(עבודתנו מעתה ב)
גַּם בְּאַרְצוֹת הַגּוֹלָה צְרִיכִים הַיְּהוּדִים לִשְׁאוֹף אֶל הָעֲבוֹדָה וְהַטֶּבַע צְרִיכִים לִשְׁאוֹף, כִּי חַיֵּיהֶם יִהְיוּ נוֹצָרִים בִּידֵי עַצְמָם.
(עבודת התחיה בארצות הגולה ב)
5. גָּלוּת וּגְאֻלָּה
הֲלֹא זֶהוּ הָאָסוֹן וְהָעֲלִיבוּת899 שֶׁל מַצָּבֵנוּ הַגָּלוּתִי, שֶׁל תְּלִישׁוּתֵנוּ, שֶׁל חֹסֶר הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ, שֶׁהָעִכּוּבִים, הַהַפְרָעוֹת וְהַקִּלְקוּלִים בְּדֶרֶךְ שְׁאִיפָתֵנוּ וַעֲבוֹדָתֵנוּ לְשִׁחְרוּרֵנוּ הַלְאֻמִּי, לִתְקוּמָתֵנוּ הַלְאֻמִּית בָּאִים תָּמִיד בְּעִקָּר מִתּוֹךְ עַצְמֵנוּ, וְכִמְעַט אֶפְשָׁר לֵאמֹר, בְּעִקָּר מִתּוֹךְ הַכֹּחוֹת הַמְעֻלִּים900 שֶׁבָּנוּ.
(מטיולי בכבישים ד)
הֲלֹא זֶה הַדָּבָר, זֶה הַלִּקּוּי, שֶׁאֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים לִמְצוֹא לוֹ תְרוּפָה בְחַיִּים חֲדָשִׁים: שֶׁאֲנַחְנוּ חוֹלִים בְּמֹחִיּוּת יְתֵרָה901 מִתּוֹךְ חֹסֶר חַיִּים902 וַאֲכוּלֵי סָפֵק עַד לִידֵי יֵאוּשׁ.
(לברור רעיוננו מיסודו כ)
לְקוּיִים אֲנַחְנוּ בְּתוֹר עָם מִתּוֹךְ שֶׁכָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ לָקוּי בְּתוֹר יָחִיד. קָשָׁה גְאֻלָּתֵנוּ בְּתוֹר עָם מִתּוֹךְ שֶׁכָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ מְשֻׁעְבָּד בְּאֹפֶן אַחֵר וּבְתֹקֶף אַחֵר אֶל הַגָּלוּת, אִם אֶל הַחֹשֶׁךְ אוֹ הָאוֹר שֶׁל הַגָּלוּת. לְרַפֵּא אֶת עַמֵּנוּ הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, כִּי כָל אֶחָד יְרַפֵּא אֶת עַצְמוֹ.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
נְטִיָּתֵנוּ הַמַּעֲלִיבָה לְהִטַּשְׁטֵשׁ, לִפְחוֹד מִפְּנֵי צִלֵּנוּ, מִפְּנֵי הַבְלָטַת עַצְמוּתֵנוּ, לְהִצְטַנֵּעַ903 וְלִקְרֹא “אֲנַחְנוּ כְכָל הַגּוֹיִם”, “כְּכָל הַבְּרָיוֹת”, דַּוְקָא בְשָׁעָה שֶׁעָלֵינוּ לְהִתְעוֹדֵד, לָקוּם בְּכָל מְלֹא־קוֹמָתֵנוּ, לְהִשְׁתַּחְרֵר מִכָּל הַשְׁפָּעָה זָרָה, לַעֲבוֹד בְּכָל תֹּקֶף לִתְחִיַּת הַכָּרָתֵנוּ הָעַצְמִית וְעוֹד יוֹתֵר לִתְחִיַּת הַרְגָּשָׁתֵנוּ הָעַצְמִית – נְטִיָּתֵנוּ זוֹ הִטַּתְנוּ הַרְבֵּה מִדַּרְכֵּנוּ וְהִתְעַתְנוּ הַרְבֵּה.
(משעבוד לגאולה ד)
אֵין אֲנַחְנוּ יְכֹלִים לָקַחַת לֶקַח אוֹ לָדוּן עַל עַצְמֵנוּ מִשּׁוּם עָם שֶׁבָּעוֹלָם, אַף מֵהַיּוֹתֵר מְשֻׁעְבָּד וְהַיּוֹתֵר עָלוּב וְאֻמְלָל בְּשִׁעְבּוּדוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁמַצָּבֵנוּ בַגּוֹלָה הוּא מַצָּב יוֹצֵא־מִן־הַכְּלָל, יָחִיד בְּמִינוֹ, כָּךְ צְרִיכָה גַם דֶרֶךְ שְׁאִיפָתֵנוּ וַעֲבוֹדָתֵנוּ לִתְחִיָּתֵנוּ וְלִגְאֻלָּתֵנוּ לִהְיוֹת יוֹצֵאת־מִן־הַכְּלָל, יְחִידָה בְּמִינָהּ.
(משעבוד לגאולה ד)
גָּלוּת וּגְאֻלָּה: מלואים
רוֹאֶה אֲנִי לְפָנַי תְהוֹם904 רוֹבֶצֶת בֵּין הַגָּלוּת וּבֵין הַתְּחִיָּה. הֲלֹא הִיא הַתְּהוֹם הַרוֹבֶצֶת בֵּין הָאָדָם שֶׁגֹּרַשׁ מֵעֵדֶן גַּנּוֹ, מֵחַיֵּי עוֹלָם, וּבֵין הָאָדָם שֶׁל לֶעָתִיד־לָבוֹא, אִם יֵשׁ עָתִיד לָאָדָם. וְהַתְּהוֹם רֵיקָה. אֵין מִתְנַדְּבִים לָתֵת אֶת חַיֵּיהֶם לְמַלְאוֹתָם חַיִּים, כְּשֵׁם שֶׁאֵין כַּנְפֵי נְשָׁרִים לְעָבְרָהּ בִּכְנָפַיִם.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
צָרִיךְ לְעוֹרֵר בְּכָל אַרְצוֹת הַגּוֹלָה תְנוּעָה חֲלוּצִית לַעֲבוֹדַת כַּפַּיִם, וּבְיִחוּד לָעֲבוֹדַת הָאֲדָמָה וְלַדִּבּוּר הָעִבְרִי, תְּנוּעָה גְדוֹלָה כְלָלִית, בְּיִּחוּד בְּקֶרֶב הַדּוֹר הַצָּעִיר, לֹא רַק בִּשְׁבִיל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בִּשְׁבִיל אוֹתָן הָאֲרָצוֹת גּוּפָן. מִתּוֹךְ הַתְּנוּעָה הַזֹּאת יִזְרֹם זֶרֶם תְּמִידִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וַאֲשֶׁר לֹא יוּכַל לָלֶכֶת אַרְצָה יִשְׂרָאֵל, יִשָּׁאֵר שָׁם חָלוּץ לָעֲבוֹדַת הָאֲדָמָה וְלַדִּבּוּר הָעִבְרִי, הָעִקָּר – הַכֹּל צָרִיכִים לַעֲבֹד וְלִלְמֹד עִבְרִית, בְּיִחוּד הַדּוֹר הַצָּעִיר.
(עבודת התחיה בארצות הגולה ב)
בֶּן אָדָם! עוֹד יָבוֹא יוֹם, וּבָנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ יַחַלְמוּ חֲלוֹם, וְהַחֲלוֹם יִהְיֶה גָדוֹל, וְהַחֲלוֹם יִהְיֶה עָמֹק, וּבָאוּ בָנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ וּבִקְּשׁוּ אֶת פִּתְרוֹן חֲלוֹמָם בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵיהֶם, בְּכָל כֹּחַ נַפְשָׁם וּבְכָל כֹּחַ יְדֵיהֶם יְבַקְּשׁוּהוּ, מִמַּטְמוֹנִים יַחְפְּרוּהוּ. כָּל עֲבוֹדָה בַשָּׂדֶה וּבַכֶּרֶם יַעַבְדוּ בְּבַקְּשָׁם אוֹתוֹ. וְהָיָה כַאֲשֶׁר יְבַקְּשׁוּ וְכַאֲשֶׁר יַעַבְדוּ, כֵּן יִגְדְְּלוּ וְכֵן יִגְבְּרוּ, עַד כִּי יִהְיוּ גְדוֹלִים מְאֹד, וְגָבְהוּ מֵעַל רָאשֵׁי כָל הֶהָרִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְרָאוּ אֶת אֲשֶׁר לֹא רָאָה אִישׁ לִפְנֵיהֶם, וְגָבְרוּ מְאֹד בָּאָרֶץ. אָז יָשׁוּב יִפְרַח יִשְׂרָאֵל, אָז יָקוּם וְיִחְיֶה אָז יִהְיֶה לְעָם.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
עֲבוֹדָה וְעוֹבְדִים
1. עֲבוֹדָה
עֲבוֹדָה – הֲיֵשׁ לְךָ בָעוֹלָם דָּבָר יוֹתֵר רֵאָלִי וְאִידֵאָלִי כְאֶחָד, יוֹתֵר עָלוּל905 לְבִנְיָן וִיצִירָה וְגַם לְתִקּוּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת906 הַצֶּדֶק וְהָאֱמֶת וְכָל מִדָּה עֶלְיוֹנָה?
(על האחוד ב)
כָּל מַה שֶּׁמְשַׁמֵּשׁ907 עִנְיָן לִיצִירָה הֲרֵי הוּא כְאִלּוּ נִמְצָא עַל הַגְּבוּל שֶׁבֵּין הָאֶפְשָׁר וְהַנִּמְנָע – הַיְצִירָה עוֹשָׂה אוֹתוֹ לְאֶפְשָׁר.
(עבודת התחיה בארצות הגולה ב)
יְצִירַת רוּחַ הָאָדָם הִיא יְצִירָה קוֹסְמִית908 וֶאֱנוֹשִׁית שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת, וּבָזֶה הִיא נִבְדֶּלֶת מִיצִירַת כָּל יֶתֶר בַּעֲלֵי הַחַיִּים וְעוֹלָה עָלֶיהָ. יְצִירוֹת חֲדָשׁוֹת בִּסְפֵירַת הַחַי וְכֵן בִּסְפֵירַת הַצֶּמַח, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר יְצִירַת מִינִים, סוּגִים, זָנִים חֲדָשִׁים שֶׁל בַּעֲלֵי חַיִּים אוֹ שֶׁל צְמָחִים, אֲשֶׁר לְפִי מִדַּת חִדּוּשָׁם הֵם הוֹלְכִים וּמִתְרַחֲקִים מֵהַמִּינִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ לָהֶם דֻּגְמָא מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, נַעֲשִׂים לְאַחֲרוֹנָה מִינִים מְיֻחָדִים לְגַמְרֵי. לֹא כֵן בַּמִּין הָאֱנוֹשִׁי. פֹּה הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי גוּפוֹ הוֹלֵךְ וּמִתְחַדֵּשׁ וּמִתְיַצֵּר הָלְאָה וָהָלְאָה, הוֹלֵךְ וּמִתְיַצֵּר מִצְּדָדִים שׁוֹנִים וּמַמַּעֲמַקִּים שׁוֹנִים909 .
(רעיון או הזיה ה)
הָאַחֲרָיוּת וְהַיְצִירָה הֵם מוֹתָר הָאָדָם910 מִכֹּל יֶתֶר בַּעֲלֵי הַחַיִּים. יֶתֶר בַּעֲלֵי הַחַיִּים יוֹדְעִים רַק לְהִתְפַּרְנֵס מִן הַמּוּכָן אוֹ מִן הַטָּרֶף; לִיצוֹר דָּבָר חָדָשׁ, אוֹ יוֹתֵר נָכוֹן לִיצוֹר בִּכְלָל יוֹדֵעַ רַק הָאָדָם, וְרַק הָאָדָם יוֹדֵעַ אֶת טַעַם הַיְצִירָה, אֶת שִׂמְחַת הַיְצִירָה וְאֶת אוֹרָהּ הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַיְצִירָה. רַק הָאָדָם הַמַּכִּיר וְהַמַּשִּׂיג, וּבְמִדָּה שֶׁהוּא מַכִּיר וּמַשִּׂיג אֶת אִחוּדוֹ הַמֻּחְלָט עִם הַחַיִּים וְהָעוֹלָם, מַכִּיר וּמַשִּׂיג אֶת אַחֲרָיוּתוֹ לְכָל הַחַיִּים וְהָעוֹלָם. רַק הָאָדָם יוֹדֵעַ אֶת טַעְמָהּ וְאֶת אוֹרָהּ שֶׁל הָאַחֲרָיוּת הָעֶלְיוֹנָה, אֶת הַגְּבוּרָה וְאֶת הַחַיִּים שֶׁבָּאַחֲרָיוּת הָעֶלְיוֹנָה911. הָעֲבוֹדָה בְּתוֹר עֵרֶךְ חִיּוּנִי־אֱנוֹשִׁי וְהָאַחֲרָיוּת כְּרוּכִים זֶה בָּזֶה. הָאַחֲרָיוּת, בַּמָּקוֹם שֶׁהִיא מֻכָּרָה בְּכָל עָמְקָהּ וּפוֹעֶלֶת בְּכָל תָּקְפָּהּ, מַעֲלָה אֶת הָעֲבוֹדָה לְמַעֲלָה שֶׁל יְצִירָה912. וְכָךְ הוּא הַשֶּׁקֶל913 שֶׁל הָאָדָם הָעוֹבֵד: אַחֲרָיוּת מִצַּד זֶה וִיצִירָה מִצַּד זֶה.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
הָעֲבוֹדָה אֵינֶנָּה בָאָה רַק לְשַׁפֵּר אֶת הַחַיִּים שִׁפּוּר טֶכְנִי בִלְבָד. הִיא בָאָה גַם לִיצוֹר אוֹ לְגַלּוֹת עִנְיָן חָדָשׁ, טַעַם חָדָשׁ בַּחַיִּים.
(מכתבים מא"י ב)
הָאָדָם צָרִיךְ לִשׁאוֹף כָּמוֹנוּ, הַחַקְלָאִים, כִּי הָעִקָּר יִהְיֶה לוֹ לֹא הַשָּׂכָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל בְּעַד עֲבוֹדָתוֹ, כִּי אִם עֶצֶם עֲבוֹדָתוֹ, עֶצֶם הַדָּבָר הַנַּעֲשָׂה בַעֲבוֹדָתוֹ, כִּי הוּא, הַדָּבָר הַנַּעֲשָׂה, בָּא לְמַלֵּא אֶת צָרְכּוֹ הַחִיּוּנִי, הַגּוּפָנִי וְגַם הַנַּפְשִׁי.
(לברור תפקידו של המשביר ב)
שִׁיר שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו שְׂכָרוֹ, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם בְּסִפּוּק הָרוּחָנִי שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ, אֵינוֹ יָכֹל לִהְיוֹת שִׁיר גְּאוֹנִי. רוֹפֵא, שֶׁאֵין עֲבוֹדָתוֹ נוֹתֶנֶת לוֹ סִפּוּק רוּחָנִי לְפִי עֵרֶךְ הֶעָמָל שֶׁהוּא מַשְׁקִיעַ בָּהּ, אֵינוֹ צָרִיךְ עַל פִּי הָאֱמֶת לִהְיוֹת רוֹפֵא. בַּשָּׂכָר הַכַּלְכָּלִי בְּעַד עֲבוֹדוֹת כָּאֵלֶּה יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁל פְּגָם, שֶׁל חִלּוּל, וְלֹא מִתּוֹךְ בַּטְלָנוּת נוֹלְדָה בַּיַּהֲדוּת הַדֵּעָה, כִּי הָרַב, הַמְלַמֵּד וְכַדּוֹמֶה צְרִיכִים לְקַבֵּל אֶת שְׂכָרָם בְּתוֹר שְׂכַר בַּטָּלָה914.
(הסופרים והעובדים ב)
בַּמָּקוֹם שֶׁהָאָדָם רוֹאֶה אֶת טַעַם הַחַיִּים לֹא רַק בִּפְרִי הָעֲבוֹדָה, כִּי אִם גַּם בְּעֶצֶם הָעֲבוֹדָה, שָׁם הַיְחָסִים בֵּין בְּנֵי הָאָדָם מִמֵּילָא לְגַמְרֵי אֲחֵרִים מֵאֲשֶׁר בַּמָּקוֹם שֶׁהַחַיִּים עוֹמְדִים עַל הַפָּרָזִיטִיּוּת915 וְהָאָדָם רוֹאֶה אֶת טַעַם הַחַיִּים בִּפְרִי הַפָּרָזִיטִיּוּת, שָׁם אֵין צֹרֶךְ לְהִלָּחֵם אוֹ לְחוֹקֵק חֻקִּים נֶגֶד נִצּוּל עֲבוֹדַת אֲחֵרִים.
(יסודות לתקנות מושב עובדים ב)
הָעֲבוֹדָה אֵינָהּ דַּבְּרָנִית, אֵין אֻמְּנוּתָהּ בְּכָךְ וְאֵין לָהּ צֹרֶךְ בְּכָךְ.
(במקום הקדמה ב)
הֲרֵי זוֹ רוּחָהּ הַמְיֻחָדָה שֶׁל תְּקוּפָתֵנוּ הַטֶּכְנִית אוֹ, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים, שֶׁל הָרְכוּשָׁנוּת הָעוֹמֶדֶת עַל הַטֶּכְנִיקָה, שֶׁהִיא הוֹפֶכֶת אֶת כָּל עֲבוֹדָה שֶׁל יְצִירָה לַעֲבוֹדָה טֶכְנִית916, בַּהֲמִיתָהּ בָּאָדָם כָּל יַחַס נַפְשִׁי בִּלְתִּי־אֶמְצָעִי אֶל עֲבוֹדָתוֹ.
(לברור תפקידו של המשביר ב)
שְׁלֵמוּת הַיְצִירָה917 תְּלוּיָה בִּשְׁלֵמוּת הַהִתְמַכְּרוּת. הַיְסוֹד הָעִקָּרִי בְּכִשְׁרוֹן הַיְצִירָה הוּא הַכֹּחַ לְהִתְמַכֵּר בְּהֶחְלֵט לְתֹכֶן הַיְצִירָה, לְהִתְרַכֵּז בּוֹ בְּהֶחְלֵט וּלְהִבָּלַע בּוֹ בְּהֶחְלֵט.
(האדם והטבע ד)
הָעוֹבֵד צָרִיךְ לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה יָפָה, אֲבָל הָעֲבוֹדָה יָפָה רַק אָז, כְּשֶׁהִיא מְעַבֶּדֶת אֶת הָאָדָם לֹא פָחוֹת יָפֶה מִמַּה שֶּׁהִיא מְעַבֶּדֶת אֶת הַקַּרְקָע. מֶשֶׁק יָפֶה הוּא זֶה, שֶׁנּוֹתֵן לֹא רַק רֶוַח כַּסְפִּי יָפֶה, כִּי אִם גַּם רֶוַח אֱנוֹשִׁי יָפֶה918.
(עבודתנו מעתה ב)
כֹּחָם שֶׁל הַלּוֹחֲמִים לַצֶּדֶק הַצִּבּוּרִי הוּא בְכֹחַ הָעֲבוֹדָה. בְּמִדָּה שֶׁהָעֲבוֹדָה יוֹצֶרֶת רַק אֶת הַדְּבָרִים הַנְּחוּצִים בֶּאֱמֶת לְחַיֵּי כָל הָעָם, בָּהּ בַּמִּדָּה הִיא אֵינָהּ עֲבוֹדָה קַפִּיטָלִיסְטִית וְאֵין כֹּחַ הַקַּפִּיטַל גָּדוֹל עָלֶיהָ. הָעֲבוֹדָה הַיּוֹצֶרֶת דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם צֹרֶךְ לְכָל הָעָם, כִּי אִם רַק לַעֲשִׁירִים, אוֹ הַיּוֹצֶרֶת כְּלֵי־מַשְׁחִית לְמִלְחָמָה אוֹ בִכְלָל דְּבָרִים הַמְּבִיאִים הֶזֵּק מֵאֵיזוֹ בְחִינָה שֶׁהִיא, הֲרֵי הִיא קַפִּיטָלִיסְטִית, אֲפִלּוּ אִם הָעוֹבְדִים עוֹבְדִים עַל יְסוֹד קוֹאוֹפֵּרָטִיבִי וּמְקַבְּלִים חֶלְקָם בִּתְבוּאַת919 הָעֲבוֹדָה בִשְׁלֵמוּת.
(על האחוד ב)
שְׁנֵי צְדָדִים920 לְהִתְחַדְּשׁוּת שֶׁאֲנַחְנוּ זְקוּקִים לָהּ, וּשְׁנֵיהֶם עִקָּרִיִּים, כִּי הֵם מַשְׁלִימִים זֶה אֶת זֶה: הִתְחַדְּשׁוּתוֹ שֶׁל הַפְּרָט מִתּוֹכוֹ – הִתְחַדְּשׁוּת פְּנִימִית, וְהִתְחַדְּשׁוּת חִיצוֹנִית בְּיַחַס לַפְּרָט, הִתְחַדְּשׁוּת הַסְּבִיבָה, שֶׁהַפְְּרָט נָתוּן בְּתוֹכָהּ, הִתְחַדְּשׁוּת צִבּוּרִית. שְׁתֵּיהֶן מַתְחִילוֹת מֵהָעֲבוֹדָה וְגוֹמְרוֹת בִּפְנִים הַנָּפֶשׁ, אֶלָּא שֶׁהִתְחַדְּשׁוּת הַפְּרָט מַתְחִילָה בְעֶצֶם הָעֲבוֹדָה וְגוֹמֶרֶת בְּחִנּוּךְ הָעַצְמִי, וְהַהִתְחַדְּשׁוּת הַצִּבּוּרִית מַתְחִילָה בְסִדְרֵי הָעֲבוֹדָה וְגוֹמֶרֶת בַּקֶּשֶׁר הַנַּפְשִׁי בֵּין הָעוֹבְדִים.
(מטיולי בכבישים ד)
מַה שֶּׁלֹּא יַעֲשֶׂה הַשֵּׂכֶל – יַעֲשׂוּ הַחַיִּים, הַטֶּבַע וְהָעֲבוֹדָה.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
הָעֲבוֹדָה הִיא אִידֵאַל אֱנוֹשִׁי גָדוֹל, אִידֵאַל שֶׁל הֶעָתִיד – וְאִידֵאַל גָּדוֹל הוּא בְמוּבָן זֶה שֶׁמֶשׁ מְרַפֵּא.
(העבודה א)
עֲבוֹדָה: מלואים
שְׁלֹשָׁה הֵם בְּעִקָּר הַגּוֹרְמִים לְהִתְרוֹמְמוּת הָרוּחַ, לְהִתְפַּתְּחוּת רְצוּיָה וּלְהִתְחַדְּשׁוּת מִתּוֹךְ הָעֲבוֹדָה: סִפּוּק בָּעֲבוֹדָה וּבְחַיֵּי הָעֲבוֹדָה, בְּסִיסוּת הָעוֹבֵד וְקֶשֶׁר נַפְשִׁי בֵּין הָעוֹבְדִים. וּלְעֻמָּתָם שְׁלֹשָׁה גוֹרְמִים עִקָּרִיִּים לִירִידָה וְהִתְנַוְּנוּת, שֶׁאֵינָם אֶלָּא הֵעָדְרָם שֶׁל הַגּוֹרְמִים הַחִיּוּבִיִּים.
(מטיולי בכבישים ד)
אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים לַעֲבוֹדָה שֶׁל יְצִירָה, שֶׁל חַיִּים, אֲשֶׁר גַּם אֶת הַטֶּכְנִיקָה תַהֲפֹךְ לִיצִירָה. וְאִם יָדֵנוּ לֹא תַשִּׂיג אֶת הַטֶּכְנִיקָה בְעֶצֶם מְקוֹם פְּעֻלָּתָהּ הָעִקָּרִית, אִם לֹא נֵדַע לְהַכְנִיס רוּחַ חַיִּים, יַחַס נַפְשִׁי, מַחֲשָׁבָה, רַעְיוֹן, יְצִירָה בַּמְּלָאכָה וּבַחֲרֹשֶׁת, נוּכַל לִהְיוֹת בְּטוּחִים, כִּי הַטֶּכְנִיקָה תָשׁוּב לְהַשְׁפִּיעַ עַל עֲבוֹדָתֵנוּ וְכָבֹשׁ תִּכְבֹּשׁ אוֹתָהּ, שֶׁהֲרֵי גַם הָעֲבוֹדָה הַחַקְלָאִית לֹא תִצְלַח הַיּוֹם בְּלִי טֶכְנִיקָה.
(לברור תפקידו של המשביר ב)
2. רַעְיוֹן הָעֲבוֹדָה
תִּקּוּן הָאָדָם וְחִדּוּשׁ הַחַיִּים הַחֶבְרָתִיִּים לֹא יָקוּמוּ וְלֹא יִהְיוּ בְּלִי יַחַס חָדָשׁ אֶל הַטֶּבַע, אֶל הַחַיִּים הַקּוֹסְמִיִּים, וּמִכָּאן צָרִיךְ לְהַתְחִיל כָּל עֲבוֹדָה חֶבְרוּתִית, לְאֻמִּית, אֱנוֹשִׁית. יַחַס חָדָשׁ אֶל הַטֶּבַע, הַגְבָּרַת הַכֹּחַ לִחְיוֹת עִם הַטֶּבַע921 לֹא יֻשְּׂגוּ בְּכֹחַ תּוֹרוֹת, שִטּוֹת וְכַדּוֹמֶה, כִּי אִם בְּעֶצֶם הַחַיִּים922. זֶהוּ רַעְיוֹן הָעֲבוֹדָה. זֶהוּ הָרַעְיוֹן שֶׁל הִתְמַזְּגוּת הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים בְּחַיֵּי הָעוֹלָם, וְהַיְצִירָה הָאֱנוֹשִׁית – בַּיְצִירָה הָעוֹלָמִית.
(האדם והטבע ד)
רַעְיוֹן הָעֲבוֹדָה רוֹאֶה אֶת כָּל הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים מְאֻחָדִים לְאֶחָד עִם חַיֵּי הַטֶּבַע, אֶת כָּל הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית – בְּצוּרַת שֻתָּפוּת לַטֶּבַע בִּיצִירָה, בְּמַחֲשָׁבָה, בְּשִׁירָה, בְּצָעַר.
(אוניברסיטה עברית א)
רַעְיוֹן הָעֲבוֹדָה הֲלֹא הוּא בָא לִבְרוֹא אֶת הַחַיִּים בְּרִיאָה חֲדָשָׁה. אַלְפֵי שָׁנִים לִמְּדוּ אֶת הָאָדָם, כִּי הַחַיִּים הֵם מִין קַן נְמָלִים, שֶׁבּוֹ מֻגְבָּל כָּל עוֹלָמוֹ. הָעִיר – שָׁם אַתָּה מוֹצֵא אֶת הַכֹּל: כָּל תַּעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם, כָּל יְצִירוֹת רוּחוֹ שֶׁל הָאָדָם, כָּל הַסְּפֵירוֹת, כָּל הָעוֹלָמוֹת. מַה שֶּׁמִּחוּץ לָעִיר אֵינוֹ בָא אֶלָּא לְשַׁמֵּשׁ לָעִיר: הָאֲדָמָה – לְהָבִיא מָזוֹן גַּשְׁמִי לָעִיר, וְהַטֶּבַע – לְהָבִיא מָזוֹן רוּחָנִי, חֹמֶר לַמַּדָּע, לַשִּׁירָה, לָאֳמָנוּת. מִי שֶׁחַי מִחוּץ לָעוֹלָם, כְּלוֹמַר, מִחוּץ לָעִיר, הֲרֵי הוּא מִין בִּרְיָה שְׁפָלָה, שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה וְאֵינָהּ מְסֻגָּלָה לְקַבֵּל הַרְבֵּה מִמַּה שֶּׁאֵינוֹ אֶלָּא חֶלְקָם שֶׁל בְּנֵי הָעֲלִיָּה923 הָהֵם – מִן הַמַּדָּע, הַשִּׁירָה, הָאֳמָנוּת וְכוּ'. הַדָּבָר הַזֶּה הֵבִיא לִידֵי כָךְ, כִּי כָל כִּשְׁרוֹן וְכָל כֹּחַ רוּחָנִי שׁוֹאֵף מִן הַטֶּבַע אֶל הָעִיר, וּמִחוּץ לָעִיר אֵין כְּלוּם, אוֹ יֵשׁ “עֶבֶד הָאֲדָמָה” וְכַדּוֹמֶה. וְהִנֵּה בָא רַעְיוֹן וּמֵעֵז לְהוֹצִיא אֶת הָאָדָם מֵעוֹלָמוֹ924, מֵעֵז לַהֲרוֹס אֶת קַן הַנְּמָלִים שֶׁלּוֹ וּלְהַכְנִיסוֹ לְחַיֵּי עוֹלָם.
(פתרון לא רציונלי א)
רַעְיוֹן הָעֲבוֹדָה דוֹרֵשׁ הַרְבֵּה מִן הָאָדָם, הוּא דוֹרֵשׁ אֶת הַכֹּל, אֶת כָּל הַחַיִּים הַיְשָׁנִים תְּמוּרַת הַחַיִּים הַחֲדָשִׁים. אִם אֵין הָאָדָם נוֹתֵן לוֹ אֶת הַכֹּל, הֲרֵי אֵין הוּא נוֹתֵן לָאָדָם כְּלוּם, וְהָאָדָם רַק מַפְסִיד מַה שֶּׁנִּתַּן לוֹ. הָעֲבוֹדָה הִיא בְּמוּבָן זֶה בִּבְחִינַת “זָכָה – נַעֲשָׂה לוֹ סַם חַיִּים, לֹא זָכָה – נַעֲשָׂה לוֹ סַם מָוֶת”925 , זָכָה – שֻתָּף לַטֶּבַע בְּמַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית926 וּבְחַיֵּי עוֹלָם927, לֹא זָכָה928 – עֶבֶד הָאֲדָמָה וַעֲלוּב הַחַיִּים.
(מכתב גלוי לי"ח ברנר א)
אִם יֵשׁ חֵפֶץ, כִּי הַצָּעִיר הָעוֹבֵד לֹא יַעֲזֹב אֶת הָעֲבוֹדָה, כִּי עַתָּה יֵשׁ צֹרֶךְ לִמְצוֹא מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּעֲבוֹדָה כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ929 מִן הַצֹּרֶךְ לַנָּפֶשׁ, מַה שֶּׁלוֹקֵחַ אֶת הַלֵּב, הָרֶגֶשׁ וְנוֹתֵן סִפּוּק לַנֶּפֶשׁ וְגַם לַגּוּף – אוֹתוֹ הַכֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹאִים וְאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים.
(פתרון לא רציונלי א)
צָרִיךְ לִשְׁאוֹף, כִּי הָעֲבוֹדָה תִּתֵּן לֹא רַק פַּרְנָסָה, כִּי אִם גַּם חַיִּים930.
(מכתבים תרפ"ב ה)
רַעְיוֹן הָעֲבוֹדָה מְחַיֵּב קֹדֶם כֹּל עֲמִידָה שְׁלֵמָה שֶׁל הָעוֹבֵד בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ, עֲבוֹדָה בְמִשְׁקוֹ וּבְתַעֲשִׂיָּתוֹ הַפְּרָטִיִּים, אוֹ הַמְשֻׁתָּפִים לִקְבוּצָה יְדוּעָה, אוֹ לִכְלַל הָעָם.
(על עניני העבודה ב)
רַעְיוֹן הָעֲבוֹדָה: מלואים
עֲבוֹדַת הַכַּפַּיִם, שֶׁהִיא בַעֲבוֹדָתֵנוּ הַלְּאֻמִּית יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת, הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת הַפְּשׁוּטָה דוֹרֶשֶׁת מֵהָעוֹבֵד כָּל־כַּךְ הַרְבֵּה וּמַבְטִיחָה בְגָלוּי כָּל־כַּךְ מְעַט, עַד שֶׁאֵין לִרְאוֹת אֶפְשָׁרוּת, כִּי אָדָם יִתְמַכֵּר לָהּ בִּשְׁלֵמוּת בִּתְמִידוּת לְכָל יְמֵי הַחַיִּים, כָּל עוֹד הִיא כְשֶׁלְּעַצְמָהּ לֹא תִמְשֹׁךְ אוֹתוֹ בְּכֹחַ תְּמִידִי, כָּל עוֹד כֹּחָהּ זֶה לֹא יִהְיֶה גָלוּי לוֹ וּמָרְגָּשׁ לוֹ בְלִי אֶמְצָעִי. וְהַשְּׁאֵלָה הִיא, אִם יֵשׁ לִמְצֹא בַעֲבוֹדָה כְשֶׁלְּעַצְמָהּ כֹּחַ מוֹשֵׁךְ כָּזֶה, שֶׁיִּקְשֹׁר אֶת נֶפֶשׁ הָעוֹבֵד בַּעֲבוֹדָה בְּקֶשֶׁר יוֹתֵר חַי מֵאֲשֶׁר כָּל קְשָׁרִים שֶׁל חוֹבָה אוֹ שֶׁל רְגָשׁוֹת אֶמְצָעִיִּים, בְּקֶשֶׁר חַי כָּזֶה, שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בְכָל עֲבוֹדָה שֶׁל חַיִּים בְּקֶרֶב עָם חַי.931
(חשבוננו עם עצמנו ג)
בְּלִי יַחַס נַפְשִׁי, אֱנוֹשִׁי־קוֹסְמִי אֶל הַחַיִּים וְהָעוֹלָם, אֶל עֶצֶם הַהֲוָיָה הָעוֹלָמִית, אֶל הָאֵין־סוֹף הַנֶּעְלָם וְאֶל כָּל מַה שֶּׁחַי וְהֹוֶה, אֵין חַיִּים לָאָדָם. הוּא יָכוֹל לְהַסִּיחַ דַּעַת מִזֶּה, לַעֲקוֹר מִמֹּחוֹ כָל מַחֲשָׁבָה וּמִלִּבּוֹ כָל רֶגֶשׁ בְּנוֹגֵעַ לָזֶה, הוּא יָכוֹל לְהִתְחַזֵּק כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹאִים זְמָן רָב. אֲבָל סוֹף־סוֹף הַצֹּרֶךְ הַנַּפְשִׁי הֶעָמֹק, הַתְּהוֹמִי, מָכְרָח לְהִתְפָּרֵץ הַחוּצָה וּלְבַקֵּשׁ אֶת סִפּוּקוֹ. הָאָדָם מָכְרָח לְבַקֵּשׁ יַחַס חָדָשׁ, לֹא הַיַּחַס הָרַצְיוֹנָלִיסְטִי מִתּוֹךְ הַשְׁקָפַת־הָעוֹלָם הַמַּדָּעִית וְלֹא הַיַּחַס הָרוֹמַנְטִי אוֹ הַדִּמְיוֹנִי אוֹ הַמִּסְטִי מִתּוֹךְ הַשְׁקְפוֹת־הָעוֹלָם הַמְסוּרוֹת וְהַמְקֻבָּלוֹת, אַף לֹא כָל מִינֵי יַחַס מִתּוֹךְ כָּל מִינֵי חִפּוּשִׂים אַבְּסְטָרַקְטִיִּים אוֹ אֶסְטֵטִיִּים שֶׁל הַזְּמָן הֶחָדָשׁ, אֵין בְּכֹחָם לְמַלֵּא אֶת תֹּכֶן הַחַיִּים שֶׁנִּתְרוֹקְנוּ מִתָּכְנָם, שֶׁל הָאָדָם בֶּן־דּוֹרֵנוּ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁלִים אֶלָּא עִם חַיִּים מוּאָרִים בְּאוֹר הַהַכָּרָה הָאֱנוֹשִׁית הָעֶלְיוֹנָה וּבְאוֹר עֶלְיוֹן מִתּוֹךְ הַהֲוָיָה הָעוֹלָמִית כְּאֶחָד. הַהַכָּרָה, בְּיִחוּד מֵעֵת הִתְחַדְּשׁוּת הַמַּדָּעִים, נָתְנָה לָאָדָם אֶת הַיְכֹלֶת לְהַשִּׂיג אֶת הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ מִצִּדּוֹ הַגָּלוּי, לִתְפּוֹס אֶת הַהֲוָיָה הָעוֹלָמִית לְאֵין־סוֹף מִצַּד צוּרָתָהּ. אוּלָם בָּזֶה גוּפוֹ וּבְאוֹתָהּ הַמִּדָּה נִבְרָא חָלָל רֵיק בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, כְּנֶגֶד מְלֹאת כֹּחוֹ וּכְמִדָּתָהּ, חָלָל רֵיק הַזָּקוּק לִהְיוֹת נִמְלָא, הַדּוֹרֵשׁ יְנִיקָה מַתְאִימָה מֵאוֹתָהּ הַהֲוָיָה הָעוֹלָמִית מִצַּד תָּכְנָהּ הַנֶּעְלָם, שֶׁאֵינוֹ נִתְפָּס אֶלָּא בְעֶצֶם רוּחַ הַחַיִּים שֶׁלִּפְנֵי הַהַכָּרָה, הַמְהַוָּה אֶת הַהַכָּרָה וְהַיְתֵרָה עַל הַהַכָּרָה. אֶת זֶה צְרִיכָה לְגַשֵּׁם הָעֲבוֹדָה, הָעֲבוֹדָה בְתוֹר פְּעִילוּת־הָרוּחַ, הַמְשַׁתֶּפֶת אֶת הָאָדָם בִּיצִירָה עִם הַטֶּבַע, הָעֲבוֹדָה בְכָל צוּרוֹתֶיהָ, מֵהָעֲבוֹדָה הַיּוֹתֵר פְּשׁוּטָה וְהַיּוֹתֵר גַּסָּה עַד עֲבוֹדַת־הָרוּחַ הָעֶלְיוֹנָה, עֲבוֹדַת הַמַּחֲשָׁבָה הָעֶלְיוֹנָה וְהַיְצִירָה הָעֶלְיוֹנָה.932
(הסופרים והעובדים ב)
בַּחַיִּים הַצִּבּוּרִיִּים הַקַּיָּמִים רוֹאֶה הָאָדָם אֶת טַעַם הַחַיִּים וְאֶת אֹשֶׁר הַחַיִּים בַּהֲנָאָה מִן הַמּוּכָן, מִמַּה שֶּׁהֵכִינוּ אֲחֵרִים, בְּאִי־פְּעִילוּת עַצְמִית עַל חֶשְׁבּוֹן פְּעִילוּתָם שֶׁל אֲחֵרִים – בְּפָרָזִיטִיּוּת. דּוֹמֶה הָאָדָם בַּחַיִּים הָאֵלֶּה לְצֶמַח פָּרָזִיטִי, לְמָשָׁל, לַעֲלוּקָה הַתּוֹחֶבֶת אֶת עֻקְצָּהּ לְתוֹךְ גּוּף צֶמַח אַחֵר וְיוֹנֶקֶת אֶת לְשַׁדּוֹ, וּבָזֶה הִיא חַיָּה וּפוֹרַחַת. אֶלָּא שֶׁהָאָדָם יוֹנֵק לֹא אֶת לְשַׁדּוֹ שֶׁל גּוּף אֶחָד, כִּי אִם אֶת לְשַׁדָּם שֶׁל גּוּפִים רַבִּים. זֶהוּ הַקַּפִּיטָלִיסְט, הֶעָשִׁיר, הַשַּׁלִּיט. הוּא חַי, פּוֹרֵחַ, חָזָק, מֵטִיל אֵימָה וּמִתּוֹךְ כַּךְ נוֹחֵל שִׁלְטוֹן וְכָבוֹד, אֲבָל הוּא פָּרָזִיט, עֲלֶקֶת. אֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בִּינִיקַת לְשַׁדָּם שֶׁל אֲחֵרִים, וּבְאֵין לוֹ יְנִיקָה מִשֶּׁל אֲחֵרִים אֵין לוֹ כֹחַ וְאֵין לוֹ חַיִּים. בַּחַיִּים הַחֲדָשִׁים מְבַקֵּשׁ הָאָדָם אֶת טַעַם הַחַיִּים וְאֶת אֹשֶׁר הַחַיִּים בִּפְעִילוּת גּוּפוֹ וְרוּחוֹ, בַּעֲשִׂיָּה וִיצִירָה, בְּדוֹמֶה לַצֶּמַח הַחַי, הַכָּשֵׁר, הַחַי וּמִתְפַּרְנֵס מֵעֶצֶם הַטֶּבַע בְּלִי־אֶמְצָעִי, הַיּוֹנֵק בְּשָׁרָשָׁיו מִבִּרְכַּת הָאֲדָמָה וְקוֹלֵט בְּעָלָיו מִן הָרוּחַ וְהָאוֹר וְיוֹצֵר מֵהֶם תָּאִים חַיִּים. זוֹהִי הָעֲבוֹדָה, הָעֲבוֹדָה בְכָל הֶקֵּפָהּ וּבְכָל צוּרוֹתֶיהָ, מֵעֲבוֹדַת־הַכַּפַּיִם הַיּוֹתֵר פְּשׁוּטָה עַד עֲבוֹדַת הָרוּחַ, הַמַּחֲשָׁבָה וְהַיְצִירָה הָעֶלְיוֹנָה. הָאָדָם שָׁב אֶל הַטֶּבַע, אֶל הַבְּרִיאָה הָעוֹלָמִית, אֵם כָּל חַי, אַחֲרֵי הִקָּרְעוֹ מִמֶּנָּהּ, שָׁב שָׁבוּר וְרָצוּץ, פָּגוּם וְלָקוּי בַּגּוּף, בַּנֶּפֶשׁ וּבָרוּחַ, שָׁב עַל מְנַת לִינוֹק מִשָּׁדֶיהָ בְּלִי־אֶמְצָעִי, לִשְׁאֹב חַיִּים לַגּוּף וְלַנֶּפֶשׁ מִמְּקוֹר הַחִיּוּב הָרִאשׁוֹן וְהַיְחִידִי, עַל מְנָת לְמַזֵּג אֶת חַיָּיו הַפְּרָטִיִּים הַמְצֻמְצָמִים בְּחַיֶּיהָ הָעוֹלָמִיִּים הַמִּתְפַּשְּׁטִים וּמִתְעַמְּקִים לְאֵין־סוֹף, והַכֹּחַ הַשּׁוֹאֵב וְהַמְמַזֵּג הִיא הָעֲבוֹדָה, פְּעִילוּת הַגּוּף וְהָרוּחַ, הָעֲלִיָּה וְהַיְצִירָה.
(יסודות לתקנות מושבי עובדים ב)
3. הָעוֹבֵד
זָכוּ933 – מְלַאכְתָּם נַעֲשֵׂית עַל־יְדֵי עַצְמָם.
(פתרון לא רציונלי א)
לֹא בְיוֹם אֶחָד וְלֹא בִשְׁאִיפָה נֶאֱמָנָה וּבִמְסִירוּת נֶפֶשׁ בִּלְבָד יֵהָפֵךְ אָדָם מִלֹּא־עוֹבֵד אוֹ מֵעוֹבֵד עֲבוֹדָה נְקִיָּה וְקַלָּה וְחַי חַיִּים שֶׁל תַּרְבּוּת עִירוֹנִית לָאָדָם עוֹבֵד עֲבוֹדַת־כַּפַּיִם מַמָּשׁ וְחַי חַיִּים שֶׁל עֲבוֹדָה וָטֶבַע. פֹּה דְרוּשָׁה, מִלְּבַד הָעֲבוֹדָה הַגּוּפָנִית, גַּם עֲבוֹדָה פְּנִימִית גְּדוֹלָה, קָשָׁה וּבִלְתִּי־פוֹסֶקֶת, הִתְאַמְּצוּת הָרָצוֹן בְּמִדָּה עֶלְיוֹנָה לְכָל יְמֵי הַחַיִּים.
(לברור תפקידו של המשביר ב)
הַקַּמְצָן, שֶׁכָּל מַשָּׂא נַפְשׁוֹ – הַכֶּסֶף, מְחַסֵּר אֶת נַפְשׁוֹ מִכָּל הֲנָאָה מֵהַחַיִּים, אַף סוֹבֵל עֶלְבּוֹנוֹת וְיִסּוּרִים, בִּכְלַל, סוֹבֵל בְּכָל הַמּוּבָנִים לֹא פָחוֹת מֵעוֹבְדֵינוּ בְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. אֲבָל כְּלוּם הוּא מַקְרִיב בָּזֶה אֵיזֶה קָרְבָּן? כְּלוּם הוּא מַרְגִּישׁ אֵיזֶה קֹשִׁי? כְּלוּם יֵשׁ לוֹ צֹרֶךְ לְהִלָּחֵם בְּעַצְמוֹ934, לְהִתְגַּבֵּר עַל תַּאֲוַת הַחַיִּים? הַדָּבָר פְָּשׁוּט: הַהֲנָאָה, שֶׁהוּא נֶהֱנֶה מִכָּל פְּרוּטָה נוֹסֶפֶת בְּכִיסוֹ אוֹ בַאֲרוֹנוֹ, כָּל כַּךְ גְּדוֹלָה, עַד שֶׁהִיא כְּאִלּוּ מַכְהָה בְאוֹרָהּ אֶת כָּל תַּאֲוֹתָיו וְרִגְשׁוֹתָיו, וַהֲרֵי הֵם כְּאִלּוּ אֵינָם. כָּךְ צָרִיךְ הָעוֹבֵד לָבֹא אֶל הָעֲבוֹדָה וְאֶל הָאֲדָמָה, וְכָךְ הוּא יָכֹל לָבוֹא. אָז לֹא קָשֶׁה יִהְיֶה לוֹ, כְּמוֹ לְאוֹתוֹ קַמְצָן, לְהַשְׁקִיעַ אֶת כָּל כֹּחוֹ וְאוֹנוֹ בַעֲבוֹדָתוֹ וְלָשֵׂאת כָּל עָמָל וּתְלָאָה בְרָצוֹן וְגַם בְּשִׂמְחָה935 .
(על המועצה החקלאית ד)
כָּל זְמָן שֶׁנַּחֲזִיק בַּדֵּעָה הַבַּנָּלִית936, כִּי הָעֲבוֹדָה וְהַהַשְׂכָּלָה סוֹתְרוֹת זוֹ אֶת זוֹ, כִּי מִי שֶׁעוֹבֵד אָסוּר לוֹ לִהְיוֹת בַּעַל הַשְׂכָּלָה גְּבֹהָה וּבַעַל הַשְׂכָּלָה גְבֹהָה אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲבוֹד, הֲרֵי כָּל רַעְיוֹן הָעֲבוֹדָה הָבֶל937. כִּי מָה עֶרְכּוֹ שֶׁל רַעְיוֹן שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן לָרוּחַ לַעֲלוֹת, כִּי אִם דּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּהּ לָרֶדֶת? רַעְיוֹן הָעֲבוֹדָה בָּא לְהוֹסִיף חַיִּים וָאוֹר וְלֹא לִגְרוֹעַ.
(אוניברסיטה עברית א)
אֲנִי מֵעוֹלָם לֹא צִיַּרְתִּי לִי וּלְעוֹלָם לֹא אַשְׁלִים עִם הָרַעְיוֹן, כִּי הָעוֹבֵד צָרִיך לִהְיוֹת עַם הָאָרֶץ אוֹ בוּר938. זֶהוּ מְחִיר יוֹתֵר מִדַּי גָדוֹל בְּעַד הָעֲבוֹדָה, וְעֵרֶךְ רוּחָנִי שֶׁצָּרִיךְ לְשַׁלֵּם בַּעֲדוֹ מְחִיר כָּזֶה אֵינוֹ עֵרֶךְ רוּחָנִי כָּל עִקָּר. הַמַּדָּע וּבִכְלָל הַדַּעַת הִיא עֹשֶׁר גָּדוֹל, רְכוּשׁ, כֹּחַ וָאוֹר, אֲשֶׁר גַּם הַמַּחֲשָׁבָה, הַשִּׁירָה וְהַיְצִירָה זְקוּקוֹת לָהֶם בְּמִדָּה מְרֻבָּה – וְלִשְׁלוֹל אֶת זֶה מֵהָעוֹבֵד הֲרֵי זֶה אוֹמֵר לְרוֹשְׁשׁוֹ939 בִּמְקוֹם שֶׁהוּא בָא לְבַקֵּשׁ עֲשִׁירוּת בְּכָל הַמּוּבָנִים הָרְצוּיִים.
(מכתבים תר"פ ה )
לֹא רַק הַשְׁבָּחַת הַקַּרְקַע מְרִימָה אֶת הַיְבוּל, כִּי אִם גַּם הַשְׁבָּחַת הָעוֹבֵד.
(על המועצה החקלאית ד)
יוֹתֵר שֶׁהַפּוֹעֵל מֵבִין אֶת מַטְּרַת הָעֲבוֹדָה, יוֹתֵר הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּתִקּוּנָהּ.
(מכתבים תרע"א ה)
אֵלֶּה940 הָרוֹאִים אֱמֶת941 בְּבִטּוּל־הֲיֵּשׁ שֶׁלָּנוּ942 וּגְבוּרָה בַּמִּלְחָמָה בְּמָסֹרֶת־אָבוֹת, הַמְרֻבִּים הַיּוֹם כָּל כַּךְ בְּקִרְבֵּנוּ – לָהֶם אוֹמְרִים הַחַיִּים, הָאֱמֶת שֶׁבַּחַיִּים: עַד שֶׁאַתֶּם מְבַקְשִׁים אֱמֶת בַּוִּדּוּי עַל עֲוֹן עַם הַסֵּפֶר943 שֶׁאֵין לוֹ תַּקָּנָה וְשֶׁאֵינוֹ מֵטִיל עֲלֵיכֶם שׁוּם חוֹבָה944, צְאוּ וְהִתְבּוֹנֵנוּ בְּמַה שֶּׁיּוֹתֵר קָרוֹב, שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּקָּנָה, וְשֶׁבְּכֹחוֹ לְהָטִיל עֲלֵיכֶם חוֹבָה גְדוֹלָה. אִם מְבַקְְשֵׁי אֱמֶת אַתֶּם: לְכוּ לַעֲבוֹד – הִנֵּה הָאֱמֶת! חֲיוּ חַיֵּי עֲבוֹדָה וָטֶבַע! פֹּה בְּכָל אֹפֶן לֹא מִלְחָמָה בְרֵחַיִם שֶׁל רוּחַ, וְיֵשׁ תַּקָּנָה, וְיֵשׁ חַיִּים, חַיִּים מִמְּקוֹרָם.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
הָעוֹבֵד: מלואים
אֵין הַמְנַהֵל אֶלָּא אֶחָד מִן הָעוֹבְדִים, שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַפְקִיד מְיֻחָד שֶׁהוּא הִתְמַחָה בוֹ וְשֶׁלֹּא כָל אֶחָד יוּכַל לְמַלְּאוֹתוֹ. אֵין הַמְנַהֵל אֶלָּא פְּרָט אֶחָד מִן הָעוֹבְדִים. הַחוֹבוֹת הַמֻּטָּלוֹת עַל הָעוֹבְדִים לְמַלְּאוֹתָן, הַהַגְבָּלוֹת שֶׁהֵם מְחֻיָּבִים לְהַגְבִּיל אֶת עַצְמָם, הֵם בְּיַחַס לַמֶּשֶׁק וְלֹא בְיַחַס לַמְנַהֵל, וְאוֹתָן הַחוֹבוֹת וְאוֹתָן הַהַגְבָּלוֹת הֵן חוֹבָה גַם עַל הַמְנַהֵל, כְּמוֹ שֶׁמִצַּד שֵׁנִי הָאַחְרָיוּת לַמֶּשֶׁק צְרִיכָה לִהְיוֹת מֻטֶּלֶת עַל כָּל הַפּוֹעֲלִים, וְהַפּוֹעֲלִים צְרִיכִים לְהַרְגִּישׁ אֶת הָאַחְרָיוּת הַזֹּאת.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
מִי יוֹדֵעַ, אִם יֵשׁ תַּקָּנָה לַסּוֹחֵר, לַחֶנְוָנִי, לַפָּרָזִיט שֶׁבָּנוּ?
(חשבוננו עם עצמנו ג)
4. הָעֲבוֹדָה וְהַצֶּדֶק
עֶצֶם הָעֲבוֹדָה הוּא עֵרֶךְ לְאֻמִּי עִקָּרִי, כְּמוֹ הָאָרֶץ וּכְמוֹ הַלָּשׁוֹן וּכְמוֹ הָעַצְמוּת הַלְאֻמִּית, עֵרֶךְ לְאֻמִּי עִקָּרִי לֹא רַק בַּמוּבָן הַכַּלְכָּלִי, כִּי אִם בְּמוּבַן הַחַיִּים לְכָל הֶקֵּפָם וְעָמְקָם, וּבְיִחוּד בְּמוּבָן הַיְסוֹד לְכָל מוּסָר וּלְכָל רוּחַ חַיִּים עֶלְיוֹנִים.
(הערכת עצמנו ג)
אֶפְשָׁר לֵאמֹר, כִּי בַּעֲבֹד אָדָם עֲבוֹדָה הַנּוֹתֶנֶת לוֹ אֶת הָאֶפְשָׁרוּת לְהַשִּׂיג הַשָּׁגָה יְתֵרָה בְּלִי אֶמְצָעִי אֶת הַצֶּמַח, אֶת הַחַי, אֶת הָאָדָם, אֶת הַכֹּל הָעוֹלָמִי, לִרְאוֹת בְּלִי אֶמְצָעִי מִתּוֹךְ כָּל אֵלֶּה אֶת הָאַחְדוּת הַמָּחְלֶטֶת945, אֶת הַהַתְאָמָה הָעֶלְיוֹנָה, אֶת הַשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם946 שֶׁבַּהֲוָיָה הָעוֹלָמִית, אֶת שִׁוְיוֹן זְכוּת הַחַיִּים וְהַחֲוָיָה שֶׁל כָּל אֵלֶּה, עֲבוֹדָה הָעֲשׂוּיָה לְהַעֲלוֹת בְּאֹפֶן כָּזֶה אֶת עַצְמוּתוֹ לְמַעֲלַת עַצְמוּת947 מִתּוֹךְ עֶצֶם הַכֹּל הָעוֹלָמִי – אֶפְשָׁר לֵאמֹר, כִּי בַּעֲבֹד אָדָם עֲבוֹדָה כָּזֹאת הוּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה דָתִית יוֹתֵר מִמִּי שֶׁמְּקַיֵּם בִדְחִילוּ וּרְחִימוּ948 אֶת כָּל מִצְוֹת הַדָּת הַמְּסוּרָה וְהַמְקֻבָּלֶת.
(האדם והטבע ד)
הַחַיִּים דּוֹרְשִׁים מִמֶּנּוּ, מִכָּל מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת לְשׁוֹן הַחַיִּים הַמִּתְחַדְּשִׁים, לְהַעֲמִיד בְּכָל תֹּקֶף אֶת הַמּוּסָר שֶׁלָּנוּ, בְּיִחוּד אֶת הַצֶּדֶק, עַל יְסוֹד הָעֲבוֹדָה, בִּמְקוֹם הֱיוֹתוֹ עוֹמֵד עַל הַתַּרְבּוּת, הַחֲסֵרָה בְעַצְמָהּ, בְּאֵין עִמָּהּ עֲבוֹדָה, יְסוֹד מוּסָרִי. הֵם דּוֹרְשִׁים בְּכָל תֹּקֶף לְהַעֲמִיד אֶת כָּל הַחַיִּים, אֶת הָאֹשֶׁר שֶׁבַּחַיִּים, אֶת הַשִּׁירָה שֶׁבַּחַיִּים עַל הָעֲבוֹדָה וְהַיְצִירָה בֵּין בְּחֹמֶר וּבֵין בְּרוּחַ.
(מכתבים מא"י ג)
יְסוֹדָהּ הַחִיּוּנִי שֶׁל הַתַּרְבּוּת הָעִבְרִית הוּא הַצֶּדֶק, אוֹמְרִים: הַצֶּדֶק הַמָּחְלָט. אֲבָל אַף אִם נְוַתֵּר לְפִי שָׁעָה עַל הַ“מָּחְלָט” – אֵיזֶה צֶדֶק יוּכַל לִהְיוֹת בַּתַּרְבּוּת הָעוֹמֶדֶת עַל נִצּוּל עֲמַל אֲחֵרִים? וְאֵיזוֹ תַרְבּוּת עֶלְיוֹנָה תּוּכַל לְהִבָּרֵא אוֹ לְהִתְחַדֵּשׁ מִתּוֹךְ חַיִּים שֶׁל אִי־צֶדֶק?
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
כָּל הָאוֹמֵר צֶדֶק צִבּוּרִי, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר, כִּי קֹדֶם כֹּל צָרִיךְ הוּא בִכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ לַעֲזֹב אֶת חַיֵּי הַפָּרָזִיטִיּוּת אוֹ אֶת חַיֵּי הַמּוֹתָרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם פָּרָזִיטִיּוּת וְלָלֶכֶת לַעֲבוֹד וְלִחְיוֹת עַל הָעֲבוֹדָה.
(על האחוד ב)
כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָנוּ נִכְלַל בְּמִלָּה אַחַת: חַיִּים. קִיּוּם שֶׁל פָּרָזִיטִים הַנְּזוֹנִים מֵחַיִּים זָרִים, מֵעֲמַל כַּפַּיִם זָרוֹת, מִמַַּחְשֶׁבֶת מֹחַ זָר וּמֵהַרְגָּשַׁת נְשָׁמָה זָרָה – אֵינָם חַיִּים.
(מכתבים מא"י ב)
עֲבוֹדָה וָצֶדֶק: מלואים
נִצְחוֹן הַצֶּדֶק הַצִּבּוּרִי הוּא נִצְחוֹן הָעֲבוֹדָה הַלְּאֻמִּית בְּאוֹתוֹ הַמּוּבָן, שֶׁהָעֲבוֹדָה תְהֵא יוֹצֶרֶת רַק דְּבָרִים נְחוּצִים בִּשְׁבִיל חַיָּיו הַכַּלְכָּלִיִּים וְהָרוּחָנִים שֶׁל הָעָם בִּכְלָלוֹ וּבְכָל פְּרָטָיו וְשֶׁהַכֹּל יִהְיוּ עוֹבְדִים, וְהַדָּבָר הַזֶּה תָלוּי יוֹתֵר בְּדַעְתָּם וּבִרְצוֹנָם שֶׁל הָעוֹבְדִים וְעוֹזְרֵיהֶם וְכָל הַמְבַקְּשִׁים צֶדֶק צִבּוּרִי שֶׁבְּכָל אֶרֶץ, בְּהִתְרַבּוּת הָעוֹבְדִים וּבָאִסּוּר שֶׁהָעוֹבְדִים אוֹסְרִים עַל עַצְמָם לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים לֹא־נְחוּצִים אוֹ מְבִיאִים הֶזֵּק מֵאֵיזוֹ בְחִינָה שֶׁהִיא, מֵאֲשֶׁר בַּשּׁוּק הָעוֹלָמִי אוֹ בְמֶמְשָׁלוֹת־חוּץ.
(על האחוד ב)
עֹשֶׁק הֲלֹא הוּא עֹשֶׁק, וְגֶזֶל מִשְׁפָּט הֲלֹא הוּא גֶזֶל מִשְׁפָּט, אִם הָעוֹשֵׁק הוּא קַפִּיטָלִיסְטִי אוֹ פְרוֹלֵטָרִי.
(תשובת פועל א)
5. הַסּוֹצִיאָלִיּוּת
הַסּוֹצִיאָלִיּוּת נוֹלְדָה מִתּוֹךְ תִּגְבֹּרֶת הַמַּדָָּע וְהַטֶּכְנִיקָה – מִצַּד אֶחָד, וְהַקַּפִּיטָלִיזְם – מִצַּד שֵׁנִי. הִיא הַהֵפֶךְ הַגָּמוּר מִלְאֻמִּיּוּת. הִיא עוֹמֶדֶת כֻּלָּהּ עַל הַטֶּכְנִיקָה וְהָעֲשִׂיָּה949, בְּעוֹד שֶׁהַלְאֻמִּיּוּת עוֹמֶדֶת עַל הַחַיִּים וְהַיְצִירָה. וּמִטַּעַם זֶה הֶעֱמִידָה הַסּוֹצִיאָלִיּוּת אֶת תִּקּוּנָם וְאֶת חִדּוּשָׁם שֶׁל הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים בְּעִקָּר עַל תִּקּוּן הַסֵּדֶר הַחֶבְרוּתִי וְלֹא עַל תִּקּוּנָהּ וְחִדּוּשָׁהּ שֶׁל רוּחַ הָאָדָם. הַסּוֹצִיאָלִיּוּת עָשְׂתָה עִקָּר אֶת הַחַיִּים הַחִיצוֹנִיִּים, אֶת הַגּוֹרְמִים הָאוֹבְּיֶקְטִיבִיִּים שֶׁל הַחַיִּים, שֶׁהֵם, בְּמִדָּה שֶׁיִּהְיוּ מְתֻקָּנִים, לֹא רַק יַשְׁבִּיחוּ אֶת הַחַיִּים, כִּי אִם גַּם יְתַקְּנוּ אֶת הָאָדָם, וְלֹא הִתְחַשְּׁבָה בְמִדָּה מַסְפֶּקֶת עִם הַגּוֹרְמִים הַסּוּבְּיֶקְטִיבִיִּים שֶׁל הָאָדָם950, וּבָזֶה גָרְמָה לְטִשְׁטוּשׁ הַצּוּרָה שֶׁל הָאָדָם. וּמִטַּעַם זֶה עַצְמוֹ לֹא רִכְּזָה הַסּוֹצִיאָלִיּוּת אֶת שְׂדֵה מִלְחַמְתָּהּ בַּקַּפִּיטָלִיזְם בְּתוֹךְ הָעָם, שֶׁשָּׁם הָיָה מִתְבַּלֵּט כֹּחָהּ שֶׁל הָעֲבוֹדָה לֹא רַק בְּתוֹר כֹּחַ אֵיקוֹנוֹמִי בִלְבָד, כִּי אִם בְּתוֹר כֹּחַ יְצִירַת הַחַיִּים שֶׁל הָעָם בִּכְלָל, וְהָיְתָה הַמִּלְחָמָה מְכֻוֶּנֶת בִּכְלָל וּבְכָל פְּרָטֶיהָ לֹא רַק נֶגֶד נִצּוּל הָעוֹבְדִים, כִּי אִם גַּם נֶגֶד נִצּוּל הָעָם, נֶגֶד נִצּוּל כֹּחַ הָעָם, שֶׁהַקַּפִּיטַל עוֹשֶׂה בוֹ לֹא מַה שֶּׁנָּחוּץ יוֹתֵר לָעָם, כִּי אִם מַה שֶּׁמֵּבִיא יוֹתֵר רֶוַח לִבְעָלָיו. הַסּוֹצִיאָלִיּוּת הֶעֱבִירָה אֶת הַמִּלְחָמָה לְשָׂדֶה בֵּין־לְאֻמִּי, לִשְׂדֵה פְעֻלָּתוֹ שֶׁל הַקַּפִּיטַל וְכֹחַ פְּעֻלָּתוֹ שֶׁל הַקַּפִּיטַל, וּבָזֶה כְאִלּוּ הֵרִיקָה אוֹ הִפְשִׁיטָה אֶת הָעֲבוֹדָה מִתָּכְנָהּ הַחִיּוּנִי, מִכֹּחָהּ הַלְאֻמִּי וְעָשְׂתָה אוֹתָהּ לְכֹחַ מֵכָנִי הַהוֹלֵךְ אַחֲרֵי הַקַּפִּיטָל.
(עבודתנו מעתה ב)
הַסּוֹצִיאָלִיּוּת עַל פִּי עֶצֶם מַהוּתָהּ סוֹתֶרֶת לֹא רַק אֶת שִׁלְטוֹן הַיְחִידִים כִּי אִם אֶת עֶצֶם מַהוּתוֹ שֶׁל הַיָּחִיד, אֶת הָאִישִׁיּוּת. הָאִישִׁיּוּת בְּטֵלָה בַּקִּבּוּץ. הָעִקָּר בַּסּוֹצִיאָלִיּוּת הִיא הַהַכָּרָה הַמַּעֲמָדִית וְלֹא הַהַכָּרָה הָאִישִׁית951.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
הַסּוֹצִיאָלִיּוּת שׁוֹאֶפֶת952 בְּעִקָּר לְפַתֵּחַ בָּעוֹבְדִים לֹא רַק אֶת רֶגֶשׁ הַיְצִירָה וְהָאַחֲרָיוּת שֶׁל הָאִישִׁיּוּת, כִּי אִם אֶת הַכָּרַת זְכוּתוֹ שֶׁל מַעֲמַד הָעוֹבְדִים עַל הָרְכוּשׁ, עַל פְּרִי הַיְצִירָה, שֶׁהוּא פְּרִי עֲמָלוֹ, וְאֶת הַכָּרַת כֹּחוֹ לְהָגֵן עַל זְכוּתוֹ זוֹ בְּאִחוּדוֹ הַמַּעֲמָדִי וּבְמִלְחָמְתּוֹ הַמַּעֲמָדִית.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
חֻלְשָׁתָהּ הָרִאשׁוֹנָה, הַיְסוֹדִית שֶָל הַסּוֹצִיאַל־דֵּמוֹקְרָטִיָּה הִיא, שֶׁהָאִכָּרוּת הָעוֹבֶדֶת אֵינָהּ עַל צִדָּהּ, כִּי אִם נֶגְדָּהּ.
(מכתבים תרפ"ב ה)
כָּל כֹּחָהּ953 שֶׁל הַתְּנוּעָה הַסּוֹצִיאָלִיסְטִית בְּאֵיזוֹ צוּרָה שֶׁהִיא הוּא לֹא בְתוֹעַלְתָּם הַפְּרָטִית שֶׁל הַנּוֹגְעִים בַּדָּבָר, כִּי אִם דַּוְקָא בָּרַעְיוֹן הַכְּלָלִי שֶׁל הֶעָתִיד. קַח מִמֶּנָּה אֶת הָרַעְיוֹן הַכְּלָלִי, אֶת כֹּחַ הָאִידֵאַל – וְהִיא אָפֶס.
(לברור עמדתנו א)
דָּבָר אֶחָד יֵשׁ בַּדֵּעָה הַסּוֹצִיאָלִית שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹ שֶׁהָיָה יָכֹל לִהְיוֹת לוֹ בֶאֱמֶת עֵרֶךְ שֶׁל מִלָּה חֲדָשָׁה, שֶׁל שִׁנּוּי־עֲרָכִין יְסוֹדִי, שֶׁל גִּלּוּי אֹפֶק חָדָשׁ: שֶׁהִיא הֶעֱבִירָה954 אֶת הָעֲבוֹדָה לְהַקְנוֹת אֶת רַעְיוֹן הֶעָתִיד לְנֶפֶשׁ הַצִּבּוּר מִסְּפֵירַת הָאֱמוּנוֹת וְהַדֵּעוֹת לִסְפֵירַת הַחַיִּים, מֵעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב וְשֶׁבַּמֹּחַ עִם עֲבוֹדָה שֶׁל הַטָּפָה בִכְתָב וּבְעַל־פֶּה לַעֲבוֹדָה שֶׁל חַיִּים מַמָּשׁ, וְהָפְכָה בְאֹפֶן כָּזֶה אֶת עֶצֶם הָרַעְיוֹן מֵרוּחַ מִמָּרוֹם מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַחַיִּים – לִתְנוּעָה, לְזֶרֶם כַּבִּיר בְּעֶצֶם הַחַיִּים.
(לברור עמדתנו א)
הַסּוֹצִיאָלִיּוּת: מלואים
לֹא הַהֶכְרֵחַ הַטִּבְעִי וְלֹא אֵיזֶה צֹרֶךְ חִיּוּנִי שֶׁהוּא הוֹלִידוּ אֶת הַסְּבִיכוּת הַיְתֵרָה שֶׁל הַיְחָסִים הַכַּלְכָּלִיִּים בֵּין־הַלְּאֻמִּיִּים, אֶת הַשִּׁעְבּוּד שֶׁל כָּל עָם וְעָם לְאוֹתָהּ הַפַטָּלִיּוּת הַכַּלְכָּלִית, הַנּוֹלֶדֶת מִבֵּין כְּלָלִיּוּת מַשְָׂאָם־וּמַתָּנָם הַכַּלְכָּלִיִּים שֶׁל כָּל הָעַמִּים, כִּי אִם הַשְּׁאִיפָה הַפָּרָזִיטִית לִחְיוֹת עַל חֶשְׁבּוֹן אֲחֵרִים, הַיָּחִיד עַל חֶשְׁבּוֹן יְחִידִים אֲחֵרִים וְהָעָם עַל חֶשְׁבּוֹן עַמִּים אֲחֵרִים. הַקַּפִּיטָלִיסְט, הַיָּחִיד אוֹ הָעָם, יֵשׁ לוֹ צֹרֶךְ בְּשׁוּק עוֹלָמִי, כִּי עַל־יְדֵי כַךְ הוּא מִתְעַשֵּׁר יוֹתֵר, זֹאת אוֹמֶרֶת, הוּא מְנַצֵּל מִסְפָּר יוֹתֵר גָדוֹל שֶׁל בְּנֵי־אָדָם, מְנַצֵּל לֹא רַק אֶת בְּנֵי־עַמּוֹ, כִּי אִם גַּם בְּנֵי עַמִּים אֲחֵרִים. הַדָּבָר הַזֶּה גוֹרֵם מִצַּד אֶחָד, כִּי הָעֲבוֹדָה הַהוֹלֶכֶת אַחֲרֵי הַקַּפִּיטַל יוֹצֶרֶת הַרְבֵּה דְבָרִים, שֶׁאֵין בָּהֶם שׁוּם צֹרֶךְ לִבְנֵי עַם הָאָרֶץ, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם קוֹפְצִים בַּשּׁוּק הָעוֹלָמִי, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם צֹרֶךְ לְהַרְחָבָתוֹ וְלַהֲגָנָתוֹ שֶׁל הַקַּפִּיטַל, וְאֵינָהּ יוֹצֶרֶת תַּחַת זֶה הַרְבֵּה דְבָרִים, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם צֹרֶךְ חִיּוּנִי לְכָל הָעָם. וּמִצַּד שֵׁנִי, מִתּוֹךְ כַּךְ גּוּפוֹ, אֵין הָעֲבוֹדָה דַי מְרֻכֶּזֶת בִּרְכוּשָׁהּ הַטִּבְעִי שֶׁל הָאָרֶץ וְאֵינָהּ לוֹקַחַת מִמֶּנָּהּ כָל מַה שֶּׁהִיא יְכוֹלָה לָתֵת, בְּמָצְאָהּ הַרְבֵּה דְבָרִים מִן הַמּוּכָן בְּחוּץ לָאָרֶץ, מִתּוֹךְ כַּךְ נִמְצָא הָעָם זָקוּק לְהַרְבֵּה דְבָרִים מִן הַחוּץ, אֲשֶׁר בְּיֶתֶר הִתְרַכְּזוּת אֶפְשָׁר הָיָה לִמְצֹא אוֹתָם מִבִּפְנִים. הָעֲבוֹדָה, הָעֲבוֹדָה, כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ, בְּמַצָּב חָפְשִׁי מִן הַקַּפִּיטַל, אֵין לָהּ צֹרֶךְ בַּשּׁוּק הָעוֹלָמִי וְאֵינָהּ תְּלוּיָה בַּשּׁוּק הָעוֹלָמִי, כִּי יֵשׁ לָהּ שׁוּק דֵּי־גָדוֹל בְּאַרְצָהּ, אִם תִּיצוֹר מַה שֶּׁנָּחוּץ בֶּאֱמֶת לִבְנֵי הָעָם. וְגַם הָאָרֶץ, כָּל אֶרֶץ אֵינָהּ זְקוּקָה הַרְבֵּה לְתוֹצְאוֹת אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת, אִם לָקַחַת מִמֶּנָּהּ כָל מַה שֶּׁהִיא יְכוֹלָה לָתֵת. וְאוֹתָם הַדְּבָרִים הַמְעַטִּים, שֶׁאֵינָם בָּהּ וְהַנְּחוּצִים בֶּאֱמֶת לְצֹרֶךְ הַחַיִּים הַכַּלְכָּלִיִּים שֶׁל הָעָם, לֹא יוֹלִידוּ שִׁעְבּוּד לְאֻמִּי כָּזֶה, שֶׁהֲרֵי גַם הָאָרֶץ הַמַּכְנִיסָה לָהּ אֶת הַדְּבָרִים הַנְּחוּצִים זְקוּקָה גַם הִיא לִדְבָרִים שֶׁאֵינָם בָּהּ וְשֶׁיֶּשְׁנָם בְּזוֹ.
(על האחוד ב)
כֹּחַ הַקַּפִּיטָלִיּוּת הוּא אוּלַי לֹא כָל כַּךְ בְּמַה שֶׁמַּכְשִׁירֵי הָעֲבוֹדָה הַחָמְרִית בְּיָדָהּ, כְּמוֹ בְעִקָּר בְּמַה שֶּׁגַּם מַכְשִׁירֵי הָעֲבוֹדָה וְהַיְצִירָה הָרוּחָנִיּוֹת בְּיָדָהּ. הַהַשְׂכָּלָה וְהָרוּחַ הֵם כֹּחַ בְּמַצַּב הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית שֶׁל הַיּוֹם, אוּלַי הַכֹּחַ הַיּוֹתֵר גָּדוֹל, וְהַכֹּחַ הַזֶּה מְשַׁמֵּשׁ כֻּלּוֹ לַקַּפִּיטַל, מְשַׁמֵּשׁ לַקַּפִּיטַל לֹא רַק בְּעָבְדוֹ נֶגֶד תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה, כִּי אִם מִבְּחִינָה יְדוּעָה גַם בְּעָבְדוֹ בְעַד תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה.
(הסופרים והעובדים ב)
כָּל אֲסוֹנָהּ שֶׁל תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה הוּא, שֶׁמִּתּוֹךְ שְׁאִיפָה לְרֵיאָלִיּוּת יְתֵרָה, לְמַעֲשִׂיּוּת שֶׁיֵּשׁ לְמַשְּׁשָׁהּ בַיָּדַיִם, עָשׂוּהָ לִמְחֻסֶּרֶת רוּחַ, לִמְחֻסֶּרֶת חַיִּים, לְמֵיכָנִית. אֶת הָרֵיאָלִיּוּת רָאוּ בְהַרְחָבַת הַהֶקֵף וּבְצִמְצוּם הַתֹּכֶן אוֹ הָעֹמֶק. מִתּוֹךְ שֶׁחָתְרוּ לִמְצֹא אֶת חֶשְׁבּוֹן הַחַיִּים הַמְבֻקָּשִׁים בֶּעָתִיד עַל־פִּי חֶשְׁבּוֹן הַמְּצִיאוּת הַקַּיֶּמֶת, שָׁכְחוּ לְהָבִיא בְחֶשְׁבּוֹן, כִּי כֹחוֹ הַחִיּוּנִי שֶׁל רַעְיוֹן הוּא בְהִתְפַּשְּׁטוּת לְאֵין־סוֹף לָרֹחַב וְלָעֹמֶק וְכֹחוֹ הַחִיּוּנִי שֶׁל מַעֲשֶׂה הוּא בְרִכּוּז לְאֵין־סוֹף, בְּרִכּוּז הַגְשָׁמָתוֹ שֶׁל הָרַעְיוֹן בְּאוֹתוֹ אֶרֶג־הַחַיִּים שְׁבָּאִים לְגַשְּׁמוֹ שָׁם, וְהָפְכוּ אֶת הַסֵּדֶר וְיָצָא צִמְצוּם מִשְּׁנֵי הַצְּדָדִים יָחַד. הָרַעְיוֹן דָּרַשׁ הַרְחָבָה עַד כְּדֵי לְהַקִּיף אֶת כָּל עוֹלָמוֹ שֶׁל הָאָדָם, הַעֲמָקָה עַד כְּדֵי לְהָאִיר עַד תְּהוֹם נִשְׁמָתוֹ, בִּכְלָל, עַד כְּדֵי לִהְיוֹת רַעְיוֹן שֶׁל חַיִּים, רַעְיוֹן עֲבוֹדָה בְתוֹר יְצִירָה, בְּתוֹר יוֹצֶרֶת הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים, מְחַדֶּשֶׁת אֶת רוּחַ הָאָדָם, מְשַׁתֶּפֶת אֶת הָאָדָם בִּיצִירָה עִם הַטֶּבַע וּמְמַזֶּגֶת אֶת חַיֵּי הָאָדָם בְּחַיֵּי הָעוֹלָם. תַּחַת זֶה צִמְצְמוּ אֶת הָרַעְיוֹן עַד לְמַדְרֵגָה שֶׁל רַעְיוֹן טֶכְנִי, שֶׁל שְׁאִיפָה לְסֵדֶר כַּלְכָּלִי מְתֻקָּן, שֶׁמִּתּוֹכוֹ מְחֻיָּב כְּבַיָּכוֹל לְהִוָּלֵד כָּל הַטּוֹב וְהַיָּפֶה בְחַיֵּי הָאָדָם. לְעֻמַּת זֶה דוֹרֶשֶׁת הַתְּנוּעָה הַבָּאָה לְגַשֵּׁם אֶת הָרַעְיוֹן רִכּוּז בְּכָל אֶרֶץ אוֹ בְּכָל עָם לְחוּד, רִכּוּז בְּאוֹתוֹ אֶרֶג הַחַיִּים, שֶׁהִיא פוֹעֶלֶת בּוֹ פְּעֻלַּת חַיִּים, שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בוֹ בְאַלְפֵי נִימִים חִיּוּנִיּוֹת, גְּלוּיוֹת וְנִסְתָּרוֹת, דּוֹרֶשֶׁת לְהַרְחִיבָהּ וּלְהַעֲמִיקָהּ מִבִּפְנִים עַד הֱיוֹתָהּ לִתְנוּעַת עֲבוֹדָה הַמַּקִּיפָה אֶת כָּל עַבוֹדַת הַחַיִּים שֶׁל אוֹתוֹ הָאֶרֶג, מֵהָעֲבוֹדוֹת הַגּוּפָנִיּוֹת עַד עֲבוֹדוֹת הָרוּחַ, הַמַּחֲשָׁבָה וְהַיְצִירָה הָעֶלְיוֹנָה. בְּדֶרֶךְ זוֹ הָיְתָה הַמִּלְחָמָה בַפָּרָזִיטִיּוּת בְּכָל צוּרוֹתֶיהָ לוֹבֶשְֶׁת צוּרָה אַחֶרֶת לְגַמְרָהּ, צוּרָה שֶׁל כִּבּוּשׁ הַחַיִּים עַל יְדֵי כִּבּוּשׁ הַדּוֹר הַבָּא לָעֲבוֹדָה. תַּחַת זֶה חָשְׁבוּ לְהַרְחִיב אֶת הַתְּנוּעָה מִחוּץ לִסְפֵרָתָהּ הַחִיּוּנִית, לַעֲשׂוֹתָהּ לִתְנוּעָה כָּל־אֱנוֹשִׁית בְּלִי־אֶמְצָעִי, מִבְּלִי שֶׁתַּקִּיף קֹדֶם אֶת כָּל הַחַיִּים מִבִּפְנִים, וּלְשֵׁם כַּךְ צִמְצְמוּהָ מִבִּפְנִים, וְנִמְצָא גַם הַקֶּשֶׁר עִם הַחוּץ מְחֻסָּר חַיִּים, מֵכָנִי. אֶת עֶצֶם הַתְּנוּעָה צִמְצְמוּ בְגֶדֶר שֶׁל תְּנוּעַת פּוֹעֲלִים, בְּעִקָּר פּוֹעֲלֵי תַעֲשִׂיָּה, בְּגֶדֶר תְּנוּעָה שֶׁל מַעַמָד מְצֻמְצָם, עַד שֶׁאֲפִלּוּ הָאִכָּרִים, הָעוֹבְדִים הַיּוֹתֵר טִבְעִיִּים, אֵינָם נִכְנָסִים בּוֹ, אוֹ לֹא נִכְנְסוּ אֶלָּא בְדֹחַק, וְאֵין צָרִיךְ לֵאמֹר, בַּעֲלֵי הַמְלָאכָה, וְאֵין צָרִיךְ לֵאמֹר, עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת הָרוּחַ, וְאֶת תַּפְקִידָהּ שֶׁל הַתְּנוּעָה צִמְצְמוּ בְמִלְחָמָה עִם הָרְכוּשׁ לְשֵׁם הַשָּׂגַת סֵדֶר כַּלְכָּלִי כָזֶה, שֶׁהָעוֹבֵד יְקַבֵּל אֶת חֶלְקוֹ בָרְכוּשׁ בִּשְׁלֵמוּת. וְאֵיזֶה קֶשֶׁר חִיּוּנִי יֵשׁ בְּאֹפֶן כָּזֶה בֵין פּוֹעֲלֵי אֶרֶץ אַחַת וּבֵין פּוֹעֲלֵי אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת? עוֹבְדִים בְּנֵי אֶרֶץ אַחַת קְשׁוּרִים בְּעוֹבְדִים בְּנֵי אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת, בַּאֲשֶׁר אֵלֶּה וְאֵלֶּה עוֹבְדִים בְּתַעֲשִׂיָּה, בְּקֶשֶׁר יוֹתֵר אַמִּיץ955 מֵאֲשֶׁר בָּעוֹבְדִים בְּנֵי אַרְצָם וְעַמָּם, בְּיוֹצְרֵי אֶרֶג־חַיִּים אֶחָד עִמָּהֶם, בַּאֲשֶׁר אֵלֶּה עוֹבְדִים בְּתַעֲשִׂיָּה וְאֵלֶּה עוֹבְדֵי אֲדָמָה, בַּעֲלֵי מְלָאכָה, עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת רוּחַ, וְכֵן הָלְאָה! אִם יֵשׁ עוֹד צֹרֶךְ לְהַרְאוֹת אֶת חֻלְשַׁת הַסּוֹצִיָּלִיּוּת, אֶת מֵכָנִיּוּתָהּ, אֶת אִי־יְכָלְתָּהּ הַגְּמוּרָה לְחַדֵּשׁ אֶת הַחַיִּים, אֵין לָךְ מוֹפֵת מוּחָשׁ מִזֶּה, שֶׁהָאִכָּרִים הַזְּעִירִים, הַמְעַבְּדִים אֶת כָּל אַדְמָתָם בְּעַצְמָם וּבִבְנֵי בֵיתָם, הָעוֹבְדִים הַטִּבְעִיִּים מִדּוֹרֵי דוֹרוֹת, הַנֶּחֱשָׁבִים בְּצֶדֶק בְּכָל עָם לְעַמּוּד הַתָּוֶךְ, שֶׁכָּל חַיָּיו הַצִּבּוּרִיִּים נִשְׁעָנִים עָלָיו, לֹא רַק שֶׁאֵינָם הַיְסוֹד בִּתְנוּעַת הָעֲבוֹדָה, אֶלָּא שֶׁאֵינָם אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ כְשֵׁרִים לִהְיוֹת חֲבֵרִים בַּתְּנוּעָה! וּמִטַּעַם מַה? מִפְּנֵי שֶׁהֵם בַּעֲלֵי רְכוּשׁ פְּרָטִי, בַּעֲלֵי אֲדָמָה, אֲבָל מֵאַחַר שֶׁהֵם מְעַבְּדִים אֶת הָאֲדָמָה בְּעַצְמָם, הֲרֵי אֵין שׁוּם הַלְאָמָה אוֹ סוֹצִיָּלִיזַצְיָה יְכוֹלָה לְהַפְקִיעַ אֶת זְכוּתָם עָלֶיהָ, שֶׁהֲרֵי הִיא בְעֶצֶם בְּאֹפֶן כָּזֶה קִנְיָן לְאֻמִּי.
(הסופרים והעובדים ב)
אוֹמְרִים שֶׁהָעֲבוֹדָה נִלְחֶמֶת בַּקַּפִּיטַל. וְאוּלָם מַה טִּיבָהּ שֶׁל מִלְחָמָה זוֹ? הֲלֹא זוֹ הִיא דֻגְמַת אוֹתָהּ הַמִּלְחָמָה, שֶׁהַקַּפִּיטַל נִלְחָם בַּעֲבוֹדָה. מַה הַקַּפִּיטַל נִלְחָם לְמַעֲמָדוֹ, אַף הָעֲבוֹדָה נִלְחֶמֶת לְמַעֲמָדָהּ. מַה הַקַּפִּיטַל הוּא בֵין־לְאֻמִּי, אַף הָעֲבוֹדָה כָךְ. הַקַּפִּיטַל מְחַפֵּשׂ אַחֲרֵי שְׁוָקִים זָרִים, וּבִלְבַד שֶׁיִּמְצָא דֵי מֶרְחָב לִסְחוֹרָתוֹ, אַף הָעֲבוֹדָה זְקוּקָה לִשְׁוָקִים אֵלֶּה, כָּל זְמָן שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת בְּדֶרֶךְ אַחַת אֶת הַקַּפִּיטַל. הַקַּפִּיטַל בּוֹרֵחַ מִן הַכְּפָר, מֵחֵיק הַטֶּבַע, אֶל הַכְּרָךְ, בַּמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ כַּר נִרְחָב יוֹתֵר לַעֲסָקָיו – הָעֲבוֹדָה נִגְרֶרֶת אַחֲרָיו. הַקַּפִּיטַל בּוֹנֶה בָתֵּי־חֲרֹשֶׁת לְתַעֲשִׂיַּת נֶשֶׁק וְלִיצִירַת כָּל אוֹתָם הַדְּבָרִים הַמַּחֲרִיבִים אוֹ הַמַּשְׁחִיתִים אֶת הָאָדָם, אוֹ לִיצִירַת אוֹתָם הַדְּבָרִים הַמַּתְאִימִים רַק בִשְׁבִיל הָעֲשִׁירִים, וּבָהּ בְּשָׁעָה חֲסֵרִים דְּבָרִים רַבִּים הַדְּרוּשִׁים כַּאֲוִיר לִנְשִׁימָה בִשְׁבִיל הַכְּלָל. וְאוּלָם בִּידֵי מִי נַעֲשִׂים כָּל הַמּוֹתָרוֹת הָאֵלֶּה? הֲלֹא אַךְ בִּידֵי הָעֲבוֹדָה! כְּלוּם קַיָּּם בֵּין הַפּוֹעֲלִים אֵיזֶה אִסּוּר שֶׁהוּא לַעֲבוֹד בַּעֲבוֹדוֹת הַמַּזִּיקוֹת הָאֲמוּרוֹת, כָּל זְמָן שֶׁאֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם גַּם בְּלִי זֶה, וְלוּ גַם קִיּוּם לֹא בְהַרְוָחָה יְתֵרָה? הַאִם קָרָה פַעַם, שֶׁתֵּעָרַכְנָה שְׁבִיתוֹת מֵעֲבוֹדוֹת שֶׁכָּאֵלּוּ? הַאִם נִצְלוּ הַפּוֹעֲלִים בְּיוֹם מִיָּמִים אֶת קִשְׁרֵיהֶם הַבֵּין־לְאֻמִּיִּים לֶאֱסֹר עַל חַבְרֵיהֶם הֲכָנַת תּוֹתָחִים וְכֵלִים אֲחֵרִים מִסּוּג זֶה הַמְשַׁמְּשִׁים רַק לְהֶרֶס וְחֻרְבָּן? הַאִם יֵשׁ מְגַמָּה לְהִמָּנַע כְּכָל הָאֶפְשָׁר מִיּצוּר דְּבָרִים הַמְּבִיאִים נֵזֶק, הַפּוֹגְעִים בַּמּוּסָר, הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת הַפָּרָזִיטִיּוּת? וּלְהֵפֶךְ, הֲיֵשׁ שְׁאִיפָה לִיצוֹר אֶת הַדְּבָרִים הַנְּחוּצִים לָעָם כֻּלּוֹ? הֲיֵשׁ כַּאן כַּוָּנָה לִיחָסִים אֲחֵרִים אֶל הַחַיִּים בִּכְלָל, לִיחָסִים חֲדָשִׁים, עֲמֻקִּים, אֱנוֹשִׁיִּים יוֹתֵר? כָּל זֶה אָיִן. מִשּׁוּם שֶׁהָעֲבוֹדָה אֵינֶנָּה כַּיּוֹם מַה שֶּׁהָיְתָה צְרִיכָה לִהְיוֹת לְפִי תְעוּדָתָהּ, לְפִי מַהוּתָהּ, מִשּׁוּם שֶׁהִיא אֵינֶנָּה לְאֻמִּית, וְהִיא נִגְרֶרֶת אַחֲרֵי הַקַּפִּיטַל וּמְיֻסֶּדֶת עַל אִנְטֶרֶסִים מַעֲמָדִיִּים וְלֹא לְאֻמִּיִּים, לֹא עַל הָאִנְטֶרֶסִים שֶׁל כָּל הָעָם וְהָאָרֶץ. הַמִּלְחָמָה הָאֲמִתִּית אֲשֶׁר לַעֲבוֹדָה בַּקַּפִּיטַל אֵינֶנָּה מִלְחָמָה מַעֲמָדִית, אֶלָּא מִלְחָמָה לְאֻמִּית, מִלְחֶמֶת הָעָם כְּנֶגֶד הַפָּרָזִיטִים שֶׁבְּתוֹכוֹ. אֱמוֹר מֵעַתָּה שֶׁהַמַּעֲרָכָה צְרִיכָה לְהִתְנַהֵל לֹא עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה הַבֵּין־לְאֻמִּי, אֲשֶׁר שָׁם הִשְׁתַּלֵּט הַקַּפִּיטַל, אֶלָּא בִתְחוּמֵי הַשָּׂדֶה הַלְּאֻמִּי, בִּשְׂדֵה הָעֲבוֹדָה. וּמַטְּרַת הַמִּלְחָמָה צְרִיכָה לִהְיוֹת לֹא בְעַד חֵלֶק הַפּוֹעֲלִים בַּקִּנְיָנִים הַנּוֹצָרִים, אֶלָּא מִלְחָמָה בְעַד הַמְּגַמָּה, אֲשֶׁר לְפִיהָ יִקָּבַע מַה צָּרִיךְ לְהִוָּצֵר וְאֵיךְ צָרִיךְ לִיצוֹר, לֵאמֹר, מִלְחָמָה בְשֵׁם הָאִנְטֶרֶסִים שֶׁל הָעָם כֻּלּוֹ. שְׂדֵה־מִלְחָמָה זֶה אַחֵר הִנֵּהוּ, שְׂדֵה הָאָרֶץ כֻּלָּהּ, הָעָם כֻּלּוֹ עַל כָּל שְׁאִיפוֹתָיו וּצְרָכָיו מִתְרַכֵּז כַּאן. זֶה שְׂדֵה הָאֱנוֹשִׁיּוּת כֻּלָּהּ לֹא בַמּוּבָן הַמָּפְשָׁט, אֶלָּא בְמוּבָן מוּחָשׁ מְאֹד, כִּי כַאן מְקֻפָּלִים גַּם הָאִנְטֶרֶסִים שֶׁל שְׁאָר הָאֻמּוֹת, כַּאן מִסְתַּמְּנִים הַשְּׁבִילִים, שֶׁבָּהֶם עָם אֶחָד צָרִיךְ וְיָכוֹל לִפְעוֹל לְשֵׁם הָאִנְטֶרֶסִים שֶׁל עַמִּים אֲחֵרִים.
(מכתבים מא"י ב)
הַאִם עַל פִּי הָאֱמֶת בְּכָל דִיקְטָטוּרָה שֶׁל הַפְּרוֹלֵטָרְיוֹן הַדִּיקְטָטוֹר הוּא הַפְּרוֹלֵטָרְיוֹן? הַאִם לֹא אֲחָדִים מִמְּנַהֲלָיו בַעֲלֵי אִישִׁיּוּת כַּבִּירָה?
(לברור רעיוננו מיסודו ג)
6. מִלְחֶמֶת הַמַּעֲמָדוֹת
אֵין לוֹ לָעוֹבֵד צֹרֶךְ לְבַקֵּשׁ זְכוּת וְאֵין לוֹ צֹרֶךְ בַּעֲבוֹדָה שֶׁל חִנּוּךְ אוֹ בְּהַכָּרָה יְתֵרָה בִּשְׁבִיל לְהַכִּירָהּ. זְכוּתוֹ הִיא בְעֶצֶם עֲבוֹדָתוֹ. זְכוּת מְבַקְשִׁים אֵלֶּה, אֲשֶׁר הַמֻּשָּׂג “זְכוּת” לוֹבֵשׁ אֶצְלָם צוּרָה שֶׁל מֻשָּׂג שְׁלִילִי: הַגְבָּלַת זְכוּתָם הָאֲמִתִּית הַטִּבְעִית שֶׁל אֲחֵרִים. עַל הַ“זְְּכוּת” הֵם נִלְחָמִים, כְּלוֹמַר, שׁוֹלְחִים אֶת הָעוֹבְדִים לְהֵהָרֵג וְלַהֲרֹג עוֹבְדִים אֲחֵרִים, לְהַחֲרִיב אֶת מַעֲשֵׂי יְדֵי עַצְמָם וְאֶת מַעֲשֶׂה יְדֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים956.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
הַהַכָּרָה הַמַּעֲמָדִית עִם הַמִּלְחָמָה הַמַּעֲמָדִית מְפַתַּחַת בָּעוֹבֵד בְּעֶצֶם אֶת רֶגֶשׁ הָעֲדָרִיּוּת: מַרְגִּילָה אוֹתוֹ לִרְאוֹת אֶת כֹּחוֹ לֹא בוֹ עַצְמוֹ, בְּאִישִׁיּוּתוֹ, בַּעֲבוֹדַת הַיְצִירָה וּבְרֶגֶשׁ הָאַחֲרָיוּת שֶׁלּוֹ, כִּי אִם בַּקִּבּוּץ, בָּעֵדֶר, בְּכֹחוֹ הָעֲדָרִי957 וּבִפְעֻלָּתוֹ הָעֲדָרִית.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
מִבְּחִינַת הַלְאֻמִּיּוּת אֵין הַמִּלְחָמָה בֵּין הָעֲבוֹדָה וְהָרְכוּשׁ מִלְחֶמֶת מַעֲמָדוֹת וְלֹא מִלְחָמָה אֵקוֹנוֹמִית בִּלְבָד, כִּי אִם מִלְחֶמֶת הָעָם בְּפָרָזִיטִיּוּת, מִלְחֶמֶת הַחַיִּים בָּרִקָּבוֹן. הָעֲבוֹדָה הִיא כֹחַ הָעָם, וְלָעָם חָשׁוּב לֹא רַק שֶׁהָעוֹבֵד יֹאכַל אֶת פְּרִי עֲבוֹדָתוֹ בִשְׁלֵמוּת, כִּי אִם גַּם שֶׁכֹּחַ עֲבוֹדָתוֹ, כֹּחַ הָעָם לֹא יֵצֵא לְבַטָּלָה וּלְבֶהָלָה, שֶׁבְּכֹחַ עֲבוֹדָתוֹ יַעֲשֶׂה מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ בֶאֱמֶת צֹרֶךְ לִכְלַל הָעָם, מַה שֶּׁבֶּאֱמֶת יוֹצֵר אֶת חַיָּיו וְאֶת רוּחַ חַיָּיו, וְלֹא מַה שֶּׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ אוֹ מַה שֶּׁמֵּבִיא הֶפְסֵד וְחֻרְבָּן לְאֻמִּי וֶאֱנוֹשִׁי כְּאֶחָד.
(לברור עמדתנו א)
לֹא מִלְחָמָה בֵין הָעֲבוֹדָה וְהָרְכוּשׁ, כִּי אִם מִלְחָמָה בֵין הַיְצִירָה וְהַפָּרָזִיטִיּוּת. לֹא הָרְכוּשׁ הוּא הָעִקָּר, לֹא הוּא הַכֹּחַ וְלֹא בוֹ אֹשֶׁר הַחַיִּים וְטַעַם הַחַיִּים. הָעִקָּר הוּא הַיְצִירָה.
(נאום הפתיחה ב)
קַל וְנֹחַ958 לָאָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ זַכָּאי בַכֹּל מֵאֲשֶׁר אַחֲרָאי לַכֹּל. קַל מְאֹד וְנֹחַ מְאֹד לְעוֹרֵר בְקֶרֶב הָאָדָם רֶגֶשׁ שֶׁל שִׂנְאָה, וּבִפְרָט שֶׁל שִׂנְאָה כְּשֵׁרָה959, שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶכְשֵׁר מִן הַתּוֹרָה, מִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים, לְחַזֵּק בִּבְנֵי הָאָדָם אֶת אִי־הַהֲבָנָה הַהֲדָדִית, אֶת הַטִּמְטוּם הַהֲדָדִי, אֲבָל קָשֶׁה מְאֹד לְהָאִיר בָּאָדָם אֶת הָאָדָם960, אֶת עוֹלָמוֹ שֶׁל הָאָדָם וְאֶת חַיֵּי עוֹלָמוֹ, לְפַלֵּשׁ961 אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם לְכָל הַצְּדָדִים וּלְכָל הַמַּעֲמָקִּים.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
אֵינֶנִּי נֶגֶד שְׁבִיתוֹת בִּכְלָל: זֶהוּ הָאֶמְצָעִי הַיְחִידִי בְיַד הָעוֹבֵד לְהָגֵן עַל עַצְמוֹ בִפְנֵי מְנַצְּלוֹ.
(על עניני העבודה ב)
הָאָדָם הָעוֹבֵד962, הָאַחֲרָאי בְעַד הַיְצִירָה וְהַחַיִּים, לֹא לוֹ לְהַחֲרִיב אוֹ לְהַשְׁחִית מַעֲשֶׂה יְדֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, לֹא לוֹ לְאַבֵּד אוֹ לְהַחְשִׁיךְ אֶת חַיֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, שֶׁהֲרֵי בְמִלְחַמְתּוֹ הוּא מַכֶּה קֹדֶם כֹּל וּבְעִקָּר אֶת אֶחָיו הָעוֹבְדִים, אִם מֵעָם אַחֵר אוֹ גַם מֵעַמּוֹ, וּמֵבִיא אֶת אֶחָיו הָעוֹבְדִים לְהַכּוֹת בּוֹ. לוֹ אֶמְצָעִי אַחֵר לְהָגֵן עַל עַצְמוֹ, לַעֲמֹד עַל חַיָּיו וִיצִירָתוֹ – הַשְּׁבִיתָה. אוּלָם שְׁבִיתָה לֹא בְאוֹתוֹ הַמּוּבָן הַצַּר, הָרָגִיל בְּקֶרֶב הַפְּרוֹלֶטָרִיּוֹן, כִּי אִם בַּמּוּבָן הָרָחָב וְהֶעָמֹק, הַמְחַיֵּב מִתּוֹךְ מֻשָּׂג הָאַחֲרָיוּת הָעֶלְיוֹנָה: לֹא לַעֲבֹד בַּצָּבָא, לֹא לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂה אֹנֶס וּכְפִיָּה, לֹא לְהִשְׁתַּתֵּף בִּיצִירַת דְּבָרִים מַשְׁחִיתִים אוֹ מַזִּיקִים. זֹאת הִיא לֹא “אִי־הִתְנַגְּדוּת־לְרַע”963 הַנּוֹצְרִית – פֹּה הִתְנַגְּדוּת לְרַע בְּכָל תֹּקֶף, אֶלָּא שֶׁעֶצֶם הַהִתְנַגְּדוּת בָּאָה פֹה בְצוּרַת “שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה”964. זֶה כֹּחָם שֶׁל הָעוֹבְדִים וְזוֹ מִלְחַמְתָּם בְּלִי שְׁפִיכַת דָּמִים וּבְלִי חֻרְבָּן.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
הַמֻּשָּׂג “מִלְחֶמֶת הַמַּעֲמָדוֹת” הַמְצַלְצֵל בְּצִלְצוּל כָּל כַּךְ מַדָּעִי וְכָל־כַּךְ תַּקִִּיף בִּמְקוֹם שֶׁבָּאִים לְתַקֵּן עוֹלָם עַל פִּי הַתּוֹרָה965 , מְקַבֵּל צִלְצוּל אַחֵר לְגַמְרֵי בִּמְקוֹם שֶׁנִּגָּשִׁים אֵלָיו מִתּוֹךְ עֶצֶם הַחַיִּים. עַל פִּי הָאֱמֶת לֹא מִלְחֶמֶת הַמַּעֲמָדוֹת פֹּה, כִּי אִם מִלְחֶמֶת אִישׁ בְּרֵעֵהוּ בְקֶרֶב מַעֲמָד אֶחָד, בְּעֶצֶם בְּקֶרֶב כָּל הָעָם, עַל פִּי פְּקֻדָּתָם שֶׁל קֹמֶץ פָּרָזִיטִים שֶׁעָלָה בְיָדָם לְהַחֲזִיק בָּרֶסֶן אֲשֶׁר הוּשַׂם בְּפִי הָעָם בַּיָּמִים מִקֶּדֶם, בַּיָּמִים אֲשֶׁר נוֹצַר בָּהֶם בָּרִאשׁוֹנָה הַצָּבָא966. כָּךְ מֵטִיל הַקֹּמֶץ הַקָּטָן וְהֶעָלוּב הַזֶּה אֶת כְּבוֹדוֹ וְאֵימָתוֹ עַל הָעָם בְּכֹחַ הָעָם עַצְמוֹ. פֹּה אַתָּה רוֹאֶה מִין הִפְּנוֹז, מִין כֹּחַ מְהַפְּנֵט בְּיַד הַמְּעַטִּים עַל הַמְרֻבִּים, הָעוֹשֶׂה אֶת הַמְרֻבִּים, אֶת הָעָם, לְמִין כַּדּוּר־מִשְׂחָק בִּידֵי הַמְעַטִּים, עַד כִּי עַל פִּי צַו אֶחָד שֶׁלָּהֶם מוּכָנִים וּמְזֻמָּנִים הַמְרֻבִּים לַעֲשׂוֹת אִישׁ בְּרֵעֵהוּ מַה שֶּׁרוֹצִים עוֹשְׁקֵיהֶם, אוֹכְלֵי בְשָׂרָם וְנַפְשָׁם.
(קצת עיון בהלכה פסוקה ד)
הַאִם לֹא הוֹלְכִים וְנִבְרָאִים שְׁנֵי מַעֲמָדוֹת חֲדָשִׁים מִבֵּין הָעוֹבְדִים עַצְמָם: עוֹבְדִים פְּשׁוּטִים וְעוֹבְדִים אִינְטֶלִּיגֶנְטִיִּים תַּחַת שְׁנֵי הַמַּעֲמָדוֹת הַקַּיָּמִים – בֻּרְגָּנִים וּפְּרוֹלֶטָרִים? וּמִי יוּכַל לְהַגִּיד, כִּי בְמֶשֶׁךְ הַזְּמָן לֹא יִגְדַּל הַנִּגּוּד בֵּין אֵלֶּה הַמַּעֲמָדוֹת הַחֲדָשִׁים מַמָּשׁ כְּנִגּוּד שֶׁל הַיּוֹם? וּמִי יוֹדֵעַ, אִם בְּאֹפֶן כָּזֶה לֹא תִתְחַדֵּשׁ מִלְחֶמֶת הַמַּעֲמָדוֹת, רַק בְּצוּרָה הַרְבֵּה יוֹתֵר קָשָׁה, כִּי בַּקַּפִּיטָל הָאִינְטֶלִּיגֶנְטִי967 הַרְבֵּה יוֹתֵר קָשֶׁה לְהִלָּחֵם מֵאֲשֶׁר בַּקַּפִּיטָל הַחָמְרִי, שֶׁהוּא בְעֶצֶם פְּרִי הָעֲבוֹדָה שֶׁל הָעוֹבְדִים.
(רשימות אחרונות ה)
הַפְּרוֹלֵטַרְיוֹן הָעוֹלָמִי וְהָרֶגֶשׁ הַלְּאֻמִּי: מלואים
בֶּן עָם חַי יָכוֹל לְדַבֵּר גְּבוֹהָה וְגַם לַחֲלוֹם נִשְׂגָּבוֹת עַל דְּבַר הַפְּרוֹלֵטָרְיוֹן הָעוֹלָמִי, הָאֱנוֹשִׁי, הָעוֹמֵד לְמַעְלָה מִלְּאֻמִּיּוּת וּמֵעִנְיָנִים לְאֻמִּיִּים, וּבְאוֹתָה שָׁעָה לִהְיוֹת רוּסִי, גֶּרְמָנִי, צָרְפַתִּי וְעוֹד בְּכָל יֵשׁוּתוֹ וּבְכָל כֹּחוֹת נַפְשׁוֹ. אֵין הַשְׁקָפָתוֹ הַסּוֹצִיָּלִית מְחַיֶּבֶת אוֹתוֹ לְוַתֵּר אַף עַל קוֹצוֹ שֶׁל יוּד מִקִּנְיָנָיו הַלְּאֻמִּיִּים, הָאֲמִתִּיִּים. אַרְצוֹ, לְשׁוֹנוֹ, סִפְרוּתוֹ, חִנּוּכוֹ הַלְּאֻמִּי, חַיָּיו הַלְּאֻמִּיִּים, עַצְמוּתוֹ הַלְּאֻמִּית נִשְׁאָרִים כְּשֶׁהָיוּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁהָעִנְיָנִים הַלְּאֻמִּיִּים הָעִקָּרִיִּים מִתְנַגְּשִׁים בֶּאֱמֶת בְּעִנְיָנִים הַסּוֹצִיָּלִיִּים, כְּפִי שֶׁהֵם מוּבָנִים עַל פִּי הַתּוֹרָה, מַכְרִיחִים הָעִנְיָנִים הַלְּאֻמִּיִּים אֶת גְּדוֹלֵי הַהוֹרָאָה בִכְבוֹדָם וּבְעַצְמָם לְבַקֵּשׁ פְּשָׁרוֹת וּלְוַתֵּר וִתּוּרִים וּלְפָרֵשׁ אֶת הַתּוֹרָה בְרוּחַ מַתְאִימָה לָעִנְיָנִים הַלְּאֻמִּיִּים. וְיֵשׁ שֶׁהָרוּחַ הַלְּאֻמִּית מִתְפַּרֶצֶת בְּכָל תֹּקֶף וְלוֹעֶגֶת לַעַג שָׁנוּן וְאַכְזָרִי לְכָל הַתּוֹרָה וּמְפָרְשֶׁיהָ וּמַחֲזִיקֶיהָ וּמְלַמֶּדֶת אוֹתָם פֶּרֶק בַּהֲלָכוֹת לְאֻמִּיּוֹת עַל פִּי דַרְכָּהּ הִיא, מִבְּלִי לְהִתְחַשֵּׁב הַרְבֵּה, אִם מְבִינִים הֵם אֶת שִׁעוּרָהּ אוֹ אִם יְבָאֲרוּהָ עַל פִּי תוֹרָתָם הֵם.
(הערכת עצמנו ג)
7. הַלְאֻמִּיּוּת וְהַסּוֹצִיאָלִיּוּת
הַלְאֻמִּיּוּת וְהַסּוֹצִיאָלִיּוּת כְּאַחַת – זוֹהִי תַעֲרֹבֶת מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ968, שֶׁאֵין זִוּוּגָם עוֹלֶה יָפֶה כְלָל, מִין תַּעֲרֹבֶת שֶׁאֵין בָּהּ וְלֹא יוּכַל לִהְיוֹת שׁוּם רוּחַ חַיִּים. אֲבָל וְיֵשׁ יֵשׁ בָּהּ מֵיכָנִיּוּת969 עִם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּמִּפְלַגְתִּיּוּת.
(עבודתנו מעתה ב)
הַלְאֻמִּיּוּת וְהַסּוֹצִיאָלִיּוּת – כְּאִלּוּ אֵין כָּאן נִגּוּד אוֹ סְתִירָה כְּלָל! פְּשׁוּטוֹ כִּפְשׁוּטוֹ: הַתַּנַּ"ךְ וְהַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בִכְרִיכָה אַחַת – הַאִם אֵין זֶה דָבָר אֶחָד?
(לחברי ברוח המנוצחים א)
רַעְיוֹנֵנוּ בְכָל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים וּבְכָל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים – אֶחָד. לֹא רַעְיוֹן אֶחָד בִּשְׂתֵּי צוּרוֹת: סוֹצִיאָלִיּוּת וּלְאֻמִּיּוּת, כִּי אִם אֶחָד מִתּוֹךְ עֶצֶם הַחַיִּים: הָאֻמָּה970.
(לברור עמדתנו א)
8. אֲנַחְנוּ וְהַפְּרוֹלֵטָרִיּוֹן הָעוֹלָמִי
אָסוּר לָנוּ לְהִתְקַשֵּׁר עִם הַפְּרוֹלֵטָרִיַּט הָעוֹלָמִי, עִם הָאִנְטֶרְנָצִיּוֹנַל971, שֶׁעֲבוֹדָתָם וְדַרְכָּם מִתְנַגְּדוֹת בִּיסוֹדָן לַעֲבוֹדָתֵנוּ וְדַרְכֵּנוּ אָנוּ. בָּזֶה אֲנַחְנוּ לוֹקְִחִים מֵעֲבוֹדָתֵנוּ אֶת נִשְׁמָתָהּ וְקוֹרְעִים אוֹתָהּ לִשְׁנֵי קְרָעִים שֶׁאֵינָם מִתְאַחִים972.
(עבודתנו מעתה ב)
הֲיֵשׁ עוֹד בָּעוֹלָם בִּשְׁבִילֵנוּ בְשָׁעָה זוֹ אַחִים נַעֲנִים וְאוֹבְדִים973 כַּהֲמוֹן בֵּית־יִשְׂרָאֵל “הַבֻּרְגָּנִים”! אֵיזוֹ אַחֲוָה עֶלְיוֹנָה974, בֶּאֱמֶת סוֹצִיאָלִיסְטִית, פְּרוֹלֵטָרִית, הַטָּסָה מֵעַל לְאַחֲוָה לְאַחִים קְרוֹבִים “בֻּרְגָּנִים”, נְמַקִּים975 בְּעָנְיָם וּבְכָל מְצוּקֵי שְׁאוֹל, יָשָׁר אֶל הָאַחִים הָרְחוֹקִים הַפְּרָלֵטָרִיִּים, הַזְּקוּקִים לָנוּ כְמוֹ לְאֹפֶן חֲמִשִּׁי בָּעֲגָלָה.
(על האחוד ב)
מִי קָרוֹב לָנוּ976 יוֹתֵר? הַפְּרוֹלֵטָרִיּוֹן הָעוֹלָמִי, אֲשֶׁר בְּרֻבּוֹ הַגָּדוֹל הוּא שׂוֹנֵא אוֹתָנוּ וּבְחֶלְקוֹ הַגָּדוֹל הוּא עָלוּל לִפְרוֹעַ בָּנוּ וּבְכָל אֹפֶן לִדְחוֹק אוֹתָנוּ מֵהִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ בַעֲבוֹדָתוֹ הַכַּלְכָּלִית, וּבִמְקוֹם שֶׁיָּדוֹ אוֹ יַד מְנַהֲלָיו עַל הָעֶלְיוֹנָה הוּא לְפִי שָׁעָה מִתְנַגֵּד בְּכָל תֹּקֶף לְכָל שְׁאִיפָתֵנוּ הַלְאֻמִּית, אוֹ אוֹתָם “הַבֻּרְגָּנִים”, הֲמוֹן בֵּית־יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם הָעָם שֶׁלִּתְחִיָּתוֹ אֲנַחְנוּ עוֹבְדִים, שֶׁהַגְּבָרִים שֶׁבָּהֶם הוֹלְכִים וְנֶהֱרָגִים בְּכָל מִינֵי מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם הוֹלְכוֹת וְנֶאֱנָסוֹת? אֲנִי אוֹמֵר גָּלוּי וּמְפֹרָשׁ: קְרוֹבִים לָנוּ יוֹתֵר אֵלֶּה “הַבֻּרְגָּנִים” שֶׁלָּנוּ מִכָּל פְּרוֹלֵטָרִיּוֹן זָר שֶׁבָּעוֹלָם. עִמָּהֶם, עִם הַבֻּרְגָּנִים שֶׁלָּנוּ, אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים לְהִתְאַחֵד וְאֶת תְּחִיָּתָם אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים כְּמוֹ אֶת תְּחִיָּתֵנוּ אָנוּ בְעַצְמֵנוּ. בְּפָּרָזִיטִיּוּתָם אָמְנָם נִלָּחֵם, אֲבָל גַּם בְּעֶצֶם הַמִּלְחָמָה לֹא נִשְׁכַּח אַף רֶגַע, כִּי הֵם אַחֵינוּ, עַצְמֵנוּ וּבְשָׂרֵנוּ, אֲשֶׁר גַּם עֲוֹנוֹתֵיהֶם וּפִשְׁעֵיהֶם הֵם עֲוֹנוֹתֵינוּ וּפְשָׁעֵינוּ אָנוּ, שֶׁאֲנַחְנוּ חַיָּבִים בְּתִקּוּנָם.
(על האחוד ב)
אִחוּד כְּלָלִי כְּנֶגֶד אִחוּד כְּלָלִי, אִחוּד עִם הַפְּרוֹלֵטָרִיּוֹן הָעוֹלָמִי וּפוֹלִיטִיקָה סוֹצִיאָלִית977, אִחוּד עִם עַם־יִשְׂרָאֵל וּפוֹלִיטִיקָה לְאֻמִּית, אוֹ כְּמוֹ שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ “כְּלַל־יִשְׂרָאֵל־פּוֹלִיטִיק” – מִי נִדְחֶה מִפְּנֵי מִי?
(על האחוד ב)
9. בַּחֶבְרָה הָעוֹבֶדֶת
רַעְיוֹנֵנוּ הַיְסוֹדִי לְהַעֲמִיד אֶת חַיֵּינוּ הַקִּבּוּצִיִּים, הַלְאֻמִּיִּים עַל יְסוֹדוֹת חֲדָשִׁים, וְקֹדֶם כֹּל עַל הַיְצִירָה וְלֹא עַל הַפָּרָזִיטִיּוּת, עַל עֲבוֹדַת כָּל חַבְרֵי הַצִּבּוּר, כָּל בְּנֵי הָעָם וְלֹא עַל נִצּוּל עֲבוֹדָתָם שֶׁל הָעוֹבְדִים עַל יְדֵי מִי שֶׁאֵינָם עוֹבְדִים, מְחַיֵּב בַּשּׁוּרָה הָאַחֲרוֹנָה בְּתוֹר אִידֵאַל אַחֲרוֹן, אֶת בִּטּוּלוֹ שֶׁל הַמִּסְחָר בְּאוֹתָהּ הַצּוּרָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַיּוֹם וְאֶת יְצִירַת צוּרָה חֲדָשָׁה לַחֲלִיפִין בֵּין הָעוֹבְדִים הַשּׁוֹנִים בִּפְרִי־עֲבוֹדָתָם הַשּׁוֹנֶה.
(לברור תפקידו של המשביר ב)
עַל יְדֵי זֶה גוּפוֹ שֶׁהַדּוֹר הַצָּעִיר יִכָּנֵס יוֹתֵר וְיוֹתֵר לָעֲבוֹדָה יִבְנֶה אֶת חַיָּיו עַל יְסוֹד הָעֲבוֹדָה – עַל יְדֵי זֶה גוּפוֹ יַעֲבֹר מִמֵּילָא, בְּדֶרֶךְ הַחַיִּים978, מֶרְכַּז הַפְּעֻלָּה וְכֹחַ הַפְּעֻלָּה בַּחַיִּים הַכַּלְכָּלִיִּים וְהַצִּבּוּרִיִּים מֵרְשׁוּת הַדּוֹר הַיָּשָׁן, לִרְשׁוּת הַדּוֹר הַצָּעִיר הָעוֹבֵד וְהַיּוֹצֵר.
(על האחוד ב)
בַּחֶבְרָה הָעוֹבֶדֶת: מלואים
הִתְחַדְּשׁוּת יְסוֹדוֹת בַּחַיִּים, כְּמוֹ בְרוּחַ הָאָדָם, אִם הִיא בִכְלָל אֵינָהּ חֲלוֹם שׁוְא, תָּבוֹא רַק מֵהִתְמַזְּגוּת תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה וּתְנוּעַת הָרוּחַ לִתְנוּעָה אַחַת שֶׁל הִתְחַדְּשׁוּת יְסוֹדִית. מִכַּאן קֹדֶם־כֹּל – הִתְחַדְּשׁוּת הָאֻמָּה בְתוֹר הָאֶרֶג הַיְסוֹדִי, הַטִּבְעִי, שֶׁל הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים וּבְתוֹר הַכֹּחַ הַיּוֹצֵר הַיְסוֹדִי שֶׁל הַחַיִּים הָאֵלֶּה, וְכֵן הָלְאָה. הַקְּשִׁי שֶׁבַּדָּבָר הוּא, שֶׁהִתְחַדְּשׁוּת כָּזֹאת לֹא תָבוֹא בְלִי מַהְפֵּכָה יְסוֹדִית גַּם בִּתְנוּעַת הָעֲבוֹדָה וְגַם בִּתְנוּעַת הָרוּחַ. יוֹתֵר מִדַּי קְבוּעָה תְנוּעַת הָרוּחַ בְּאֶרֶג הַחַיִּים שֶׁל הַמִּשְׁטַָר הַפָּרָזִיטִי, יוֹתֵר מִדַּי הָרוּחַ כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ, בְּאוֹתָהּ הַצּוּרָה, שֶׁהִיא רְגִילָה לָבוֹא בָהּ לִידֵי גִלּוּי בַמְּצִיאוּת הַקַּיֶּמֶת וְשֶׁבָּהּ הִיא בָאָה לִידֵי בִטּוּי בִתְנוּעָה זוֹ, הִיא פְרִי אוֹתוֹ הַמִּשְׁטָר. יוֹתֵר מִדַּי חַיֵּיהֶם שֶׁל עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת הָרוּחַ הֵם חֵלֶק מֵחַיֵּי אוֹתוֹ הַמִּשְׁטָר, בִּכְדֵי שֶׁחִדּוּשׁ יְסוֹדִי בִּקְבִיעַת הָרוּחַ בְּתוֹר עֲנִיבָה בְאֶרֶג הַחַיִּים שֶׁל רַעְיוֹן הָעֲבוֹדָה יִהְיֶה אֶפְשָׁרִי בְלִי מַהְפֵּכָה יְסוֹדִית בְּכָל אֹפֶן עֲבוֹדָתָם וּבְכָל אֹפֶן חַיֵּיהֶם שֶׁל עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת הָרוּחַ.
(הסופרים והעובדים ב)
אָדָם וְעוֹלָם
1. חֲוָיָה וְהַכָּרָה
הַחַיִּים הֵם לֹא רַק בְּחִינַת חֲוָיָה979 מְיֻחֶדֶת, כִּי אִם גַּם בְּחִינַת הַשָּׂגָה מְיֻחֶדֶת. הַחֲוָיָה וְהַהַשָּׂגָה980 אֵינָן אֶלָּא שְׁנֵי צְדָדִים שֶׁל דָּבָר אֶחָד, מֵעֵין צוּרָה וְתֹכֶן.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
הָאָדָם בַּעַל הַהַכָּרָה, בְּבוֹאוֹ לִשְׁאוֹל עַל הַחַיִּים וְהָעוֹלָם, אֵינוֹ מוֹצֵא אֶלָּא וַדָּאוּת אַחַת מָחְלֶטֶת – הַחַיִּים. וָדָּאוּת יוֹתֵר מָחְלֶטֶת אֵין בִּרְשׁוּתוֹ. מֵבִין וּמַשִּׂיג הָאָדָם בְּעֶצֶם רַק מַה שֶּׁהוּא לֹא רַק מַכִּיר אוֹתוֹ, כִּי אִם גַּם חַי אוֹתוֹ. אֵין הָאָדָם מַשִּׂיג חֲוָיָה אֶלָּא בִּבְחִינַת חַיִּים.981
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
הַחַיִּים הֵם עַל פִּי עֶצֶם מַהוּתָם יְתֵרִים982 עַל הַהַכָּרָה, וְהַשָָּׂגָתָם יְתֵרָה עַל הַשָּׂגַת הַהַכָּרָה. הַהַכָּרָה הִיא חֵלֶק, וְהַחַיִּים הֵם הַכֹּל. אוֹר הַהַכָּרָה בָא מִן הַחַיִּים וְכֹחָהּ מִכֹּחַ הַחַיִּים, וְלֹא לְהֵפֶךְ. מַה שֶּׁאֵין הַחַיִּים מַשִּׂיגִים, לֹא תַשִּׂיג הַהַכָּרָה לְעוֹלָם. מַה שֶּׁהַהַכָּרָה מַשִּׂיגָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמַשִּׂיגִים הַחַיִּים, הֲרֵי הוּא אוֹ “רוּחַ” וְלֹא חַיִּים, אוֹ אוֹר קַר וְקָשֶׁה, מַבְהִיק וְאֵינוֹ מֵאִיר, וְהָעִקָּר אֵינוֹ מְחַיֶּה.
(הקונגרס א)
הַחֲוָיָה יְתֵרָה עַל הַהַכָּרָה. הַהַכָּרָה הִיא חֵלֶק, וְהַחֲוָיָה הִיא הַכֹּל. הַהַכָּרָה מָגְבֶּלֶת983 בִּגְבוּל צוּרוֹת קְבוּעוֹת הַתּוֹפְסוֹת אֶת הַדָּבָר הַמֻכָּר כְּמוֹ בִּדְפוּס, בְּעוֹד שֶׁהַחֲוָיָה הִיא אֵין־סוֹפִית. הַהַכָּרָה הוּא פֵּרוּט984 הַחֲוָיָה, שֶׁעַל יְדֵי כַךְ אֶפְשָׁר לְתָפְסָהּ וְגַם לְמָסְרָהּ חֵלֶק חֵלֶק, אֲבָל הַחֲוָיָה אֵינָהּ מִתְחַלֶּקֶת וְאֵינָהּ מִתְפָּרֶטֶת.
(האדם והטבע ג)
מַרְגִּישׁ הָאָדָם כִּי כָל יֵשׁוּתוֹ שׁוֹאֶלֶת: מִצַּד אֶחָד – הַהַכָּרָה, עוֹלָם נִגְלֶה, וּמִצַּד שֵׁנִי – תְּהוֹם, תַּעֲלוּמַת־נֶצַח. בְּעֶצֶם הֲרֵי אֵין זוֹ שְׁאֵלָה, כִּי אִם תְּהִיָּה נַפְשִׁית קוֹדֶמֶת לְכָל שְׁאֵלָה. דּוֹמֶה הָאָדָם בְּעֵינֵי עַצְמוֹ בִּשְׁאֵלָתוֹ זֹאת לְיֶלֶד זֶה הָרוֹאֶה, כִּי כָל מַה שֶּׁנִּמְצָא עִמּוֹ בִמְחִיצָתוֹ מִשְׁתַּקֵּף כָּל כַּךְ יָפֶה בָּרְאִי שֶׁלְּפָנָיו, וְהוּא רוֹצֶה לִרְאוֹת מַה שָּׁם, מֵאֲחוֹרָיו שֶל הָרְאִי, בְּמָקוֹם שֶׁהַדְּבָרִים הַמִּשְׁתַּקְּפִים כְּאִלּוּ נִמְצָאִים שָׁם. שָׁם, חוֹשֵׁב הוּא, בְּוַדַּאי יֵשׁ כָּל זֶה בִשְׁלֵמוּת חַיָּה וּמַמָּשִׁית. וְהוּא הוֹפֵךְ אֶת הָרְאִי, וְהִנֵּה שָׁם אֵין כְּלוּם, שָׁם רַק צַד אָטוּם לְגַמְרֵי. אֲבָל הָאָטוּם הַזֶּה הֲרֵי הוּא הַמְהַוֶּה אֶת עֶצֶם שְׁקִיפוּתוֹ שֶׁל הָרְאִי, הֲרֵי הוּא הָעוֹשֶׂה אֶת הָרְאִי לְשָׁקוּף. וְזֶה אוּלַי בְעֶצֶם מַה שֶּׁמְּבֻקָּשׁ – אִחוּד שֶׁל הָאָטוּם וְהַשָּׁקוּף985 עַד כְּדֵי לְהַוּוֹת אֶת הַשְּׁקִיפוּת בִּשְׁלֵמוּת מָחְלֶטֶת.
(האדם והטבע ג)
כָּל הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית, מִתְּחִלַּת בְּרִיאָתָהּ עַד הַיּוֹם, עוֹמֶדֶת עַל הַשְּׁאִיפָה לְהַמְשִׁיל986 יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶת הַהַכָּרָה עַל הַחֲוָיָה וְעַל הַטֶּבַע, אֶפְשָׁר לֵאמֹר, עַל הַטֶּבַע הָעוֹלָמִי וְעַל הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי. בְּכֹחַ הַהַכָּרָה כּוֹבֵשׁ הָאָדָם אֶת הַטֶּבַע, מַכְנִיעוֹ לִפְנֵי רְצוֹנוֹ וּמַכְרִיחוֹ לְהָקֵל מֵעָלָיו וּלְהַנְעִים אֶת הַחַיִּים, וּבְכֹחַ הַהַכָּרָה הוּא כוֹבֵשׁ אֶת הַחֲוָיָה, מַכְנִיעָהּ לִפְנֵי רַעְיוֹנוֹ וְנוֹתֵן לְחַיָּיו צִבְיוֹן נֶאֱצָל מֵאוֹר עֶלְיוֹן, אוֹ מַכְנִיעָהּ לְפִי רְצוֹנוֹ הַמְצֻמְצָם וְחַי לְכָל עֹמֶק צִמְצוּמוֹ. הַהַכָּרָה הִיא שֶׁמֶשׁ הַחֲוָיָה987, הַנּוֹתֵן לָהּ אוֹר וְרַעְיוֹן, וְלֹא שַׁמַּשׁ הַחֲוָיָה, הַבָּא לְהַעֲלוֹת אֶת אוֹרָהּ הָעַצְמִי הִיא. בַּחֲוָיָה אֵין אוֹר וְאֵין רַעְיוֹן, יֵשׁ רַק כֹּחַ988, כְּשֵׁם שֶׁאֵין אוֹר וְאֵין רַעְיוֹן בְּאוֹתָם כֹּחוֹת־הַטֶּבַע הָעִוְּרִים, שֶׁהָאָדָם מַכְנִיסָם לְתוֹךְ מְכוֹנוֹתָיו וּמַכְרִיחָם לַעֲבוֹד עַל פִּי רַעְיוֹנוֹ הוּא. נִצְחוֹן הַהַכָּרָה הוּא נִצְחוֹן הָאוֹר עַל הַחֹשֶׁךְ.
(האדם והטבע ד)
מִי יוֹדֵעַ, אִם הָיָה הָאָדָם מְסֻגָּל לְהַכִּיר מַה שֶּׁהוּא מַכִּיר וּלְהַרְגִּישׁ מַה שֶּׁהוּא מַרְגִּישׁ, אִם הָיְתָה בִכְלַל אֶפְשָׁרוּת הַכָּרָה אוֹ הַרְגָּשָׁה, לוּלֵא הָיָה הָאָדָם חַי אֶת כָּל מַה שֶּׁהוּא מַכִּיר וּמַרְגִּישׁ, לוּלֵא הָיוּ כָּל הַכֹּחוֹת וְכָל הַתְּנוּעוֹת הָעוֹלָמִיִּים, שֶׁהוּא מְסֻגָּל לְהַכִּיר וּלְהַרְגִּישׁ, מִשְׁתַּתְּפִים בְּתוֹר יְסוֹדוֹת בִּיצִירַת אוֹתוֹ הַדָּבָר, שֶׁאָנוּ קוֹרְאִים לוֹ חַיִּים.
(האדם והטבע א)
כָּל עַצְמוֹ שֶׁל הַפְּרָט, הָרָצוֹן הַפְּרָטִי, הָ“אֲנִי”, מֻנָּח דַּוְקָא בַּצַּד הַבִּלְתִּי־מֻכָּר וְהַבִּלְתִּי־מֻרְגָּשׁ989, וּבְכָל אֹפֶן לֹא בִגְבוּל הַהַכָּרָה. שֶׁהֲרֵי הָאָדָם רוֹאֶה וְיוֹדֵעַ אֶת רְצוֹנוֹ990 שֶׁל עַצְמוֹ רַק לְאַחַר שֶׁרָצָה, אֶת הָ“אֲנִי” שֶׁל עַצְמוֹ שֶׁלְּאַחַר הַהַכָּרָה, אֲבָל אוֹתוֹ דְבַר־מָה הָרוֹצֶה וּמַכִּיר שֶׁבְּנַפְשׁוֹ אֵין הוּא רוֹאֶה וְאֵין הוּא יוֹדֵעַ, אוֹתוֹ דְבַר־מָה הִנֵּהוּ כִּמְעַט בִּבְחִינַת “וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ”991 – וְאוֹתוֹ דְבַר־מָה הֲלֹא הוּא הַבּוֹרֵא אֶת כָּל עוֹלָמוֹ.
(האדם והטבע א)
הַמָּקוֹם וְהַזְּמָן הֵם נִצְחִיּּוּת אַחַת בַּעֲלַת דּוּ992־פְּרִנְצִפִּים: הַמָּקוֹם הוּא הַהִתְפַּשְּׁטוּת993 לְאֵין־סוֹף, וְהַזְּמָן הוּא צִמְצוּם הָאֵין־סוֹף בִּנֻקֻדָּה אַחַת – כָּל הַחֲזָרָה הַנִּצְחִית בְּרֶגַע אֶחָד994. זֶהוּ סוֹד הַנֶּצַח שֶׁבָּרֶגַע.
(הנצח והרגע א)
הַמָּקוֹם הוּא סֵמֶל הַהֲוָיָה995, וְהַזְּמָן הוּא סֵמֶל הַהִתְהַוּוּת996, וְזֶה סוֹד הַחַיִּים.
(הנצח והרגע א)
כָּל מַהוּתוֹ שֶׁל “אֲנִי” הוּא אַחְדּוּת הַהַכָּרָה בַּמָּקוֹם וּבַזְּמָן, כְּלוֹמֵר, הָ“אֲנִי” מַכִּיר אֶת עַצְמוֹ תָמִיד בְּתוֹר אֶחָד בְּכָל אֵבָרֵי גוּפוֹ וְכֹחוֹת נַפְשׁוֹ וּבְכָל הַזְּמַנִּים שֶׁהוּא חַי, בְּכָל הַפְּעֻלּוֹת שֶׁהוּא פוֹעֵל וְשֶׁהוּא נִפְעָל מֵהֶן.
(הנצח והרגע א)
בַּהַכָּרָה997 אֵין עַצְמוּת וְאֵין לָהּ תְּפִיסָה בְעַצְמוּת. הִיא תוֹפֶסֶת רַק אֶת הַכְּלָלִי, אֶת הַמְשֻתָּף לְכָל מֹחַ חוֹשֵׁב, עַל כֵּן אֵין בִּיכָלְתָּהּ לִקְבּוֹעַ גְּדָרִים לְעַצְמוּת, וְלֹא מַה שֶׁנִּמְסַר לִרְשׁוּתָהּ יָכוֹל לָכֹל בְּתוֹכוֹ מַה שֶּׁמְּצַיֵּן אֶת הָעַצְמוּת.
(הערכת עצמנו ג)
הַמַּחְשָׁבָה לֹא תָמִיד יוֹנֶקֶת מִמְּקוֹרָהּ, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ מְקוֹרִיּוּת. מְקוֹם הַמְּקוֹרִיּוּת הֲלֹא הוּא לֹא בַהַכָּרָה, כִּי אִם מִתַּחַת לְמִפְתַּן הַהַכָּרָה. הַמַּחְשָׁבָה הִיא מְקוֹרִית רַק בְּמִדָּה שֶׁהִיא יוֹנֶקֶת מִן הַמָּקוֹר הַזֶּה.
(הקונגרס א)
הָאָדָם, בִּשְׁבִיל לִהְיוֹת יוֹתֵר אָדָם אוֹ פָשׁוּט בִּשְׁבִיל לִהְיוֹת אָדָם, צָרִיךְ לֹא לְהַכִּיר יוֹתֵר אוֹ לְהִסְתַּכֵּל יוֹתֵר, אַף לֹא לִהְיוֹת יוֹתֵר צַדִּיק אוֹ יוֹתֵר גִּבּוֹר, כִּי אִם לִחְיוֹת יוֹתֵר, כְּלוֹמֵר, לִחְיוֹת אֶת הַטֶּבַע, לִחְיוֹת חַיִּים מַקִּיפִים אֶת כָּל הַבְּרִיאָה כֻלָּהּ וְחוֹדְרִים לְתוֹךְ תְּהוֹם הַהֲוָיָה. אָז יַשִּׂיג יוֹתֵר, אָז יִהְיֶה יוֹתֵר עָשִׁיר וְיוֹתֵר עָמֹק, וּמִמֵּילָא יוֹתֵר גִּבּוֹר וְיוֹתֵר צַדִּיק.
(הקונגרס א)
כַּמָּה אוֹר, אוֹר הָאֱמֶת הַחַיָּה, מַכְנִיס זֶרֶם הַחַיִּים אֶל עֶצֶם הַהַכָּרָה. גָּדוֹל כֹּחַ הַחַיִּים עַל הַהִגָּיוֹן, עַל הָאֱמֶת שֶׁבַּהִגָּיוֹן.
(הערכת עצמנו ג)
חַיֵּי הָאָדָם, עִם כָּל מַה שֶּׁרוֹצִים לִרְאוֹת בָּהֶם לְאוֹר הַהַכָּרָה הָאֱנוֹשִׁית אוֹ לְאוֹר הָאֶסְתֶּטִיקָה הָאֱנוֹשִׁית, הֵם בְּעֶצֶם, אִם לִמְדּוֹד בְּמִדָּה עֶלְיוֹנָה, קוֹסְמִית, הַרְבֵּה יוֹתֵר מְצֻמְצָמִים, הַרְבֵּה יוֹתֵר קָשִׁים, חֲשֵׁכִים, אֲבָל בְּיִחוּד הַרְבֵּה יוֹתֵר מְכֹעָרִים, הַרְבֵּה יוֹתֵר מְזֹהָמִים מֵחַיֵּי כָל יֶתֶר הַחַי, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּלוּאִים בְּעוֹלָמוֹ הַמְצֻמְצָם998 שֶׁל הָאָדָם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם קְרוּעִים, סְמוּיִּים וּסְתוּמִים מֵחַיֵּי עוֹלָם999.
(האדם והטבע ג)
מִכָּל הַסְּתִירוֹת שֶׁהָאָדָם מוֹצֵא בַחַיִּים וּבָעוֹלָם מִתּוֹךְ אַסְפַּקְלַרְיָתָהּ שֶׁל הַהַכָּרָה, הַסְּתִירָה הַיּוֹתֵר תְּהוֹמִית1000 הִיא הַהַכָּרָה בְעַצְמָהּ, הִיא הַמּוֹלִידָה אֶת כָּל הַסְּתִירוֹת.1001
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
כָּל בִּרְיָה חַיָּה, מִלְּבַד הָאָדָם, מִדַּת הַכָּרָתָהּ מַתְאִימָה בְדִיּוּק וּבְצִמְצוּם לְצָרְכֵי חַיֶּיהָ, לְפִי מַה שֶּׁהִיא הִנֶּהָ עַל פִּי מְקוֹמָהּ הַקּוֹסְמִי, לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. בְּכֹחַ הַכָּרָתָהּ הִיא שׁוֹמֶרֶת עַל קִיּוּמָהּ וּמְפַרְנֶסֶת אֶת קִיּוּמָהּ הַפְּרָטִי וְהַמִּינִי, עַד כַּמָּה שֶׁזֶֶּה נִכְנָס בַּחֶשְׁבּוֹן הָעֶלְיוֹן, הַקּוֹסְמִי, עַד כַּמָּה שֶׁזֶּה דָרוּשׁ עַל פִּי הַהַתְאָמָה הָעֶלְיוֹנָה, הַהַתְאָמָה הַהֲדָדִית וְהַכּוֹלֶלֶת שֶׁל כָּל מַה שֶּׁחַי וְהֹוֶה. כָּל הַשְּׁאָר – טַעַם הַחַיִּים, הֲנָאַת הַחַיִּים, וּמֵאִידָךְ גִּיסָא – רַעְיוֹן הַחַיִּים, אַחְרָיוּת הַחַיִּים, כָּל זֶה עוֹשָׂה הַחֲוָיָה בְעַצְמָהּ, הַכֹּחַ הַחִיּוּנִי שֶׁל הַבִּרְיָה הַחַיָּה. הַבִּרְיָה הַחַיָּה חַיָּה, וְאֶת הַנִּמּוּק וְהַחֶשְׁבּוֹן כְּאִלּוּ נוֹתֵן וְעוֹשֶׂה הַטֶּבַע בְּעַצְמוֹ בְּכֹחַ הַחַיִּים שֶׁבַּבִּרְיָה הַחַיָּה. הַבִּרְיָה הַחַיָּה – אֶפְשָׁר לֵאמֹר, אוּלַי בְהַגְבָּלָה יְדוּעָה – חַיָּה רַק אֶת הָרֶגַע הַהֹוֶה בַּזְּמָן וְאֶת הַהֶקֵּף שֶׁהִיא תוֹפֶסֶת בַּמָּקוֹם, אֲבָל אֶת זֶה הִיא חַיָּה בִּשְׁלֵמוּת. בְּשָׁעָה וּבְמָקוֹם שֶׁהִיא רוֹאָה אֶת עַצְמָהּ בְּטוּחָה מִסַּכָּנָה, הִיא חַיָּה אֶת בְּטִיחוּתָהּ בִּשְׁלֵמוּת, – אֵין זֵכֶר הַמָּוֶת מַחֲשִׁיךְ אֶת זֹהַר חַיֶּיהָ, וּבִשְׁעַת סַכָּנָה אוֹ בִשְׁעַת אָבְדַן חַיֶּיהָ, גַּם אָז הִיא חַיָּה אֶת זֶה בִשְׁלֵמוּת, בְּדִיּוּק בְּאוֹתָהּ הַבְּחִינָה שֶׁמְּחַיֵּב הַטֶּבַע הָעוֹלָמִי. בְּשָׁעָה וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לְפָנֶיהָ לְמַלֵּא אֶת תַּאֲוָתָהּ, הִיא מְמַלְּאָה אוֹתָהּ בִּשְׁלֵמוּת. וּבְשָׁעָה שֶׁאֵין לְפָנֶיהָ לְמַלֵּא אֶת תַּאֲוָתָהּ וְאֵין הַגּוּף חָסֵר אוֹתוֹ הַדָּבָר הַמְאַוֶּה, אֵין לְפָנֶיהָ זֵכֶר אוֹתָהּ הַתַּאֲוָה. אֵין הַתַּאֲוָה מִתְעוֹרֶרֶת בָּהּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ וְאֵינָהּ מַשְׁחִיתָה אֶת טַעְמָם הַטִּבְעִי שֶׁל חַיֶּיהָ. לֹא כֵן הָאָדָם, לְפִי הַצּוּרָה שֶׁנָּתְנָה לוֹ תַרְבּוּתוֹ הָאֱנוֹשִׁית – יְצִירַת הַהַכָּרָה שֶׁהִתְפַּתְּחָה עַל חֶשְׁבּוֹן הַחַיִּים1002, כָּל עַצְמָהּ שֶׁל הַהַכָּרָה הָאֱנוֹשִׁית הַיְתֵרָה1003 הוּא שֶׁהִיא יְתֵרָה, יְתֵרָה בְמַעְלָה וִיתֵרָה בְמִדָּה מִכְּפִי הַצֹּרֶךְ לְקִיּוּמוֹ הַגּוּפָנִי, הַפְּרָטִי וְהַמִּינִי שֶׁל הָאָדָם. וּשְׁנֵי צִדֵּי הַיִּתְרוֹן אוֹ הָעֹדֶף הַזֶּה, הָעֹדֶף בְּמַעְלָה וְהָעֹדֶף בְּמִדָּה1004, הֵם עַל פִּי מַהוּתָם נוֹחִים לָבוֹא לִידֵי נִגּוּד וּסְתִירָה בֵינֵיהֶם וְאֵינָם נוֹחִים לָבוֹא לִידֵי הַתְאָמָה שְׁלֵמָה. עֹדֶף הַהַכָּרָה הָאֱנוֹשִׁית בְּמַעְלָה, בְּאֵיכוּת, מִכְּפִי הַצֹּרֶךְ לַחַיִּים הַגּוּפָנִיּים אֵין בּוֹ סְתִירָה לַחַיִּים בִּכְלָל, לַחַיִּים בְּתוֹר כֹּחַ קוֹסְמִי, וְעוֹד לְהֵפֶךְ, הוּא בָא לְהָבִיא לִידֵי גִלּוּי אֶת הָאוֹר הַנֶּעְלָם שֶׁבַּחַיִּים. מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִצַּד הָעֹדֶף בְּמִדָּה, שֶׁמִּבְּחִינַת הַחִיּוּנִיּוּת הוּא אֶחָד עִם חֹסֶר־חַיִּים אוֹ עִם חַיִּים רֵיקָנִים, מְשַׁעְמְמִים.
(האדם והטבע ד)
הָאָדָם נוֹצַר לֹא רַק לְהַכִּיר יוֹתֵר מִכָּל הַחַי, כִּי אִם בְּעִקָּר לִחְיוֹת יוֹתֵר, לִחְיוֹת אֶת כָּל מַה שֶּׁהוּא מַכִּיר וְיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא מַכִּיר. הַחַיִּים יְתֵרִים עַל הַהַכָּרָה.
(עבודתנו מעתה ב)
חֲוָיָה וְהַכָּרָה: מלואים
הַחֲוָיָה וְהַהַכָּרָה1005 מְהַוּוֹת זוֹ אֶת זוֹ, מְפַרְנְסוֹת זוֹ אֶת זוֹ וּמַשְׁלִימוֹת זוֹ אֶת זוֹ. הַחֲוָיָה, הַמְפֻלֶּשֶׁת לְעֶצֶם הַהֲוָיָה הָעוֹלָמִית בְּלִי־אֶמְצָעִי, מַשִּׂיגָה אֶת כְּלָלִיּוּת הַדְּבָרִים, אֶת אַחְדּוּתָם, אֶת עַצְמוּתָם, בְּעוֹד שֶׁהַהַכָּרָה הַמְפֻלֶּשֶׁת לְצִדָּהּ הַשָּׁקוּף שֶׁל הַהֲוָיָה מַשִּׂיגָה פְרָטִים פְּרָטִים וְצֵרוּף הַפְּרָטִים לִכְלָלִים, מַשִּׂיגָה אֶת הוֹפָעַת הַדְּבָרִים. אוּלָם לְעֻמַּת זֶה אֵין הַשָּׂגָתָהּ שֶׁל הַחֲוָיָה מֻכֶּרֶת לָנוּ, בְּנֵי הָאָדָם, בַּעֲלֵי הַהַשָּׂגָה הַמְצֻמְצֶמֶת, אֶלָּא דֶרֶךְ צִנּוֹרוֹת הַהַכָּרָה, בְּאֹפֶן כִּי הַהַכָּרָה הָאֱנוֹשִׁית מַעֲלָה אֶת הַחֲוָיָה בְמִדָּה שֶׁהִיא מִתְעַלָּה עַל יָדָהּ. הַחֲוָיָה מִתְגַּבֶּרֶת וּפוֹעֶלֶת עַל הַהַכָּרָה בְמִדָּה שֶׁהַהַכָּרָה שׁוֹאֶבֶת מִמֶּנָּהּ. הַחֲוָיָה הַמְפֻלֶּשֶׁת לְעֶצֶם הַהֲוָיָה הָעוֹלָמִית מְאִירָה אֶת הַהַכָּרָה בְּאוֹרָהּ הַגָּנוּז וּמַעֲלָה אוֹתָהּ מִמַּדְרְגַת הַכָּרָה מְצֻמְצֶמֶת לְמַדְרְגַת הַכָּרָה עֶלְיוֹנָה. כַּאן מְקוֹר הַמַּחֲשָׁבָה הָאִנְטִיאוּטִיבִית1006, הָעֲשׂוּיָה לִפְעוֹל לֹא רַק בִּסְפֵרַת הַשִּׁירָה וּבִסְפֵרַת הַחַיִּים הַמַעֲשִׂיִּים, כִּי אִם גַּם בִּסְפֵרַת הַמַּדָּע, הָעֲשׂוּיָה לִהְיוֹת לְרוּחַ חַיִּים בַּהַכָּרָה בְכָל אֲשֶׁר הַהַכָּרָה פוֹעֶלֶת. כַּאן מְקוֹר כֹּחַ הַיְצִירָה, מְקוֹר הַהַשְׁרָאָה הָעֶלְיוֹנָה, הַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הַנְּבוּאָה, כַּאן מְקוֹר הַהַשָּׂגָה הַדָּתִית, הַמּוּסָרִית, הַשִּׁירִית. אוּלָם בְּמִדָּה שֶׁהַהַכָּרָה מִתְרַכֶּזֶת בְּצִדָּהּ הַשָּׁקוּף שֶׁל הַהֲוָיָה, הַגָּלוּי לָהּ יוֹתֵר וְהַבָּטוּחַ בְעֵינֵיהָ יוֹתֵר, בְּמִדָּה שֶׁהִיא מִתְפַּשֶׁטֶת מִן הַחֲוָיָה, בָּהּ בְּמִדָּה הִיא מִצְטַמְצֶמֶת וּמִצְטַמֶּקֶת, אִם כִּי לִכְאוֹרָה מִתְבַּהֶרֶת וּמִתְעַמֶּקֶת. אֲבָל אֵין זוֹ אֶלָּא בְהִירוּת שֶׁל אוֹר אֶלֶקְטְרִי בְחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה וְלֹא אוֹר שֶׁמֶשׁ בְּיוֹם בָּהִיר, אֵין זוֹ אֶלָּא עַמְקוּת שֶׁל בּוֹר צַר עָמֹק, וְלֹא עֹמֶק שֶׁל חַיִּים, לֹא עֹמֶק שֶׁל הֲוָיָה אֵין־סוֹפִית. כַּאן מְקוֹר הַמַּחֲשָׁבָה הַמָּפְשֶׁטֶת, הַדִּיסְקֻרְסִיבִית1007, הָרַצְיוֹנָלִית, הַמֵּכָנִית. וְכִפְעֻלַּת הַחֲוָיָה עַל הַהַכָּרָה הָאֱנוֹשִׁית, כַּךְ פְּעֻלַּת הַהַכָּרָה הָאֱנוֹשִׁית עַל הַחֲוָיָה, כַּמּוּבָן, בְּמִדָּה שֶׁשְׁתֵּי אֵלֶּה מְאֻחָדוֹת וּמְהַוּוֹת זוֹ אֶת זוֹ. הַהַכָּרָה הָאֱנוֹשִׁית פּוֹעֶלֶת עַל כָּל כֹּחוֹת הַחַיִּים מִצִּדָּם הַגָלוּי, וּמִתּוֹךְ פְּעֻלָּתָן הַמְשֻׁתֶּפֶת שֶׁל הַהַכָּרָה וְהַחֲוָיָה הֵם, כָּל כֹּחוֹת הַחַיִּים, מִתְגַּבְּרִים וּמִתְעַמְּקִים לְאֵין־סוֹף. הָרָצוֹן הָאֱנוֹשִׁי מִתְעַלֶּה מִמַּדְרֵגַת רָצוֹן מְצֻמְצָם לְמַדְרֵגַת רְצוֹן עֶלְיוֹן. רִגְשׁוֹת הָאָדָם נַעֲשִׂים יוֹתֵר וְיוֹתֵר מְפֻלָּשִׁים לְעֶצֶם הַהֲוָיָה וּלְכָל מַה שֶּׁבָּא לִידֵי גִלּוּי מֵעֶצֶם הַהֲוָיָה, לְכָל מַה שֶּׁחַי וּלְכָל מַה שֶּׁהֹוֶה. כַּאן מְקוֹר הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי, הַמּוּסָרִי, הַשִּׁירִי, כַּאן מְקוֹר כָּל הָרְגָּשׁוֹת הָעֶלְיוֹנִים שֶׁל הָאָדָם. כַּאן מְקוֹר הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה, הָאֱמֶת הָעֶלְיוֹנָה, הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה. אוּלָם בְּמִדָּה שֶׁהַהַכָּרָה נִבְדֶּלֶת מִן הַחֲוָיָה וְנַעֲשֶׂה כֹחַ מָפְשָׁט פּוֹעֵל לְעַצְמוֹ, בָּהּ בְּמִדָּה מִצְטַמְצֵם גַּם הָרָצוֹן, מִצְטַמְצְמוֹת גַּם הַהַרְגָּשׁוֹת, מִצְטַמְצְמִים כָּל חַיֵּי הָאָדָם. הָאָדָם מִתְקַפֵּל וּמִתְכַּוֵּץ בְּתוֹךְ קְלַפָּתוֹ, אִם בְּתוֹךְ קְלִפָּה גַסָּה וְכֵהָה אוֹ בִקְלִפָּה מְזֻקָּקָה וּמַזְהִירָה. נוֹלָדוֹת דֵּעוֹת וְתוֹרוֹת עַל דְּבַר הַיָּחִיד, עַל דְּבַר עוֹלָמוֹ הַמְיֻחָד שֶׁל הַיָּחִיד, נוֹלָדִים רְגָשׁוֹת לִכְאוֹרָה דַקִּים, עֲמֻקִּים מְאִירִים, אֲבָל פֹּה שׁוּב אוֹר אֶלֶקְטְרִי בְחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה, עַמְקוּת שֶׁל בּוֹר צַר וְעָמֹק.1008
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
הַהַכָּרָה הִיא כְלִי הַהַשָּׂגָה, שֶׁהָאָדָם מַשִּׂיג בּוֹ אֶת הַצַּד הַגָּלוּי שֶׁל הַהֲוָיָה. אֲבָל הַשְּׁאֵלָה הִיא: אִם כָּל מַה שֶּׁמַּשִּׂיג הָאָדָם בְּהַכָּרָתוֹ הוּא כָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם לְהַשִּׂיג אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם מַה שֶּׁאֵין הַהַכָּרָה תוֹפֶסֶת בּוֹ? אִם הַהַכָּרָה הָאֱנוֹשִׁית הִיא אֹפֶן־הַהַשָּׂגָה הַיְחִידִי שֶׁיֵּשׁ לְהַשְׂכִּיל בָּעוֹלָם, אוֹ אוּלַי יֻשְׂכַּל אֹפֶן־הַשָּׂגָה אַחֵר, הַשָּׂגָה שֶׁלֹּא עַל פִּי צוּרוֹתֶיהָ הַמְצֻמְצָמוֹת שֶׁל הַהַכָּרָה? וּכְתוֹלָדָה מְחֻיֶּבֶת מִזֶּה: הֲיֵשׁ לְהַשְׂכִּיל אֹפֶן־הֲוָיָה אַחֵר, הֲוָיָה מִבְּחִינָה אַחֶרֶת בְּהֶחְלֵט, הֲוָיָה, שֶׁאֵינָהּ נוֹפֶלֶת תַּחַת צוּרוֹת הַהַשָּׂגָה שֶׁל הַהַכָּרָה הַמָּגְבֶּלֶת “יֵשׁ” וְ“אֵין”, כְּשֵׁם שֶׁאֵינָהּ נוֹפֶלֶת תַּחַת הַצּוּרוֹת “מָקוֹם” וּ“זְמָן” וְכַדּוֹמֶה?
(האדם והטבע ד)
הַיְכֹלֶת שֶׁנִּתְּנָה לַהַכָּרָה הָאֱנוֹשִׁית לְהִתְפַּתֵּחַ וְלִגְדּוֹל לְאֵין־סוֹף, לְהַכִּיר וּלְהַשִּׂיג אֶת הַטֶּבַע מִצִּדּוֹ הַגָּלוּי יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כְּאִלּוּ אוֹמֶרֶת, כִּי נִתַּן לָאָדָם יִפּוּי־כֹּחַ גָּמוּר לְהַעֲבִיר אֶת חַיֵּי־הָעוֹלָם הַנַּעֲלָמִים לְחַיִּים אֱנוֹשִׁיִּים גְּלוּיִּים לְפִי מִדַּת הַשָּׂגָּתָהּ שֶׁל הַהַכָּרָה. כְּשֶׁהַהַכָּרָה מַכִּירָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶת הַטֶּבַע, אֶת גִּלּוּיֵי הַהֲוָיָה הָעוֹלָמִית, כְּשֶׁהִיא מַשִּׂיגָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַל פִּי דַרְכָּהּ הַגְּלוּיָה אֶת אִחוּדָם הַמָּחְלָט שֶׁל כָּל גִּלּוּיֵי הַהֲוָיָה, אֶת הַכְּלָלִיּוּת הַמָּחְלֶטֶת שֶׁל כָּל הַהֲוָיָה הָאֵין־סוֹפִית, הִיא כְאִלּוּ מַרְחִיבָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶת הַפָּלוּשׁ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וּבְחַיָּיו הַמַּעֲשִׂיִּים לְזֶרֶם הַמִּתְגַּבֵּר שֶׁל הַחֲוָיָה, הָעוֹבֵר מִתּוֹךְ חַיֵּי־הָעוֹלָם הַנַּעֲלָמִים לְתוֹךְ חַיֵּי־הָעוֹלָם הַגְּלוּיִּים וּכְאִלּוּ מַעֲבִיר בְּתוֹךְ כַּךְ אֶת הַשָּׂגָתָהּ הַנַּעֲלָמָה שֶׁל הַחֲוָיָה, אֶת אוֹרָהּ הַנֶּעְלָם וְאֶת כֹּחַ־פְּעֻלָּתָהּ הַנֶּעְלָם לְהַשָּׁגָה גְלוּיָה, לְאוֹר גָּלוּי, לְכֹחַ־פְּעֻלָּה גָּלוּי.1009
(האדם והטבע ד)
רַק עִם הוֹפָעַת קַו־הָאוֹר הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה הָאֱנוֹשִׁית הוֹפִיעַ הַסֶּדֶק הָרִאשׁוֹן, הַמַּפְרִיד אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם מִנֶּפֶשׁ הַבְּרִיאָה הָעוֹלָמִית בִּכְלָלָהּ וְאֶת חַיֵּי הָאָדָם מֵחַיֵּי הָעוֹלָם. קַו־הָאוֹר הוֹפִיעַ בִּמְקוֹם הַסֶּדֶק וּמִתּוֹךְ הַסֶּדֶק, מִתּוֹךְ הִתְבַּדְּלוּת הַהַכָּרָה מִקֶּרֶב חַיֵּי הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּפְנֵי הַהַכָּרָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַנִּיצוֹץ הָאֶלֶקְטְרִי מוֹפִיעַ בִּמְקוֹם הַפְסָקַת הַזֶּרֶם הָאֶלֶקְטְרִי וּמִתּוֹךְ הַפְסָקַת הַזֶּרֶם. הַהַכָּרָה הֲרֵי הִיא קֹדֶם כֹּל הַבְדָּלָה, מֶרְחָק יָדוּעַ. הָאָדָם הִתְחִיל לְהַכִּיר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת הָעוֹלָם, זֹאת אוֹמֶרֶת, הוּא הִתְחִיל כְּבַיָּכוֹל לִרְאוֹת אֶת צַלְמוֹ בָּעוֹלָם כְּמוֹ בִרְאִי וְלִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם בְּצַלְמוֹ, וְזֹאת שׁוּב אוֹמֶרֶת, הוּא הִתְחִיל קֹדֶם כֹּל לִרְאוֹת הֶבְדֵּל בֵּינוֹ וּבֵין הָעוֹלָם. מִי שֶׁנִּמְצָא בְתוֹךְ הַמַּיִם לֹא יִרְאֶה אֶת בָּבוּאָתוֹ בַמַּיִם, עַד שֶׁיָּרִים אֶת רֹאשׁוֹ מֵעַל הַמַּיִם, וּבְמִדָּה שֶׁיִּתְרוֹמֵם כֻּלּוֹ בְכָל גּוּפוֹ מִתּוֹךְ הַמַּיִם, בָּהּ בְּמִדָּה יִרְאֶה אֶת בָּבוּאַת כָּל גּוּפוֹ, יִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ בְכָל מְלוֹא קוֹמָתוֹ.1010
(האדם והטבע ג)
2. הַחַיִּים
הַחַיִּים הֵם דְּבַר־מַה שֶׁל יְצִירָה בִלְתִּי־פוֹסֶקֶת מִצַּד הַטֶּבַע, דְּבַר־מַה מִתְנוֹעֵעַ, שׁוֹטֵף, שֶׁאֵין לוֹ לֹא תְפִיסָה וְלֹא עֲמִידָה, בִּהְיוֹת עֲמִידָתוֹ – מִיתָתוֹ, דְּבַר־מַה, שֶׁאֵין לְהוֹכִיחַ אֶת מְצִיאוּתוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי עַצְמוֹ וּמִתּוֹךְ עַצְמוֹ, וְלֹא בְשׁוּם פָּנִים אֲחֵרִים.
(האדם והטבע א)
עֶצֶם מַהוּת הַחַיִּים הִיא הִתְחַדְּשׁוּת שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת, הֶפְסֵק בְּהִתְחַדְּשׁוּת הוּא בְמִדָּה מַתְאֶמֶת הֶפְסֵק בַּחַיִּים.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
כָּל הַחַיִּים, בֵּין בְּמַמְלֶכֶת הַצֶּמַח וּבֵין בְּמַמְלֶכֶת הַחַי, מַתְחִילִים מִמִּקְרוֹאוֹרְגָנִיזְם1011. עֻבַּר הָאֶרֶז אֵינוֹ גָדוֹל אוּלַי מֵעֻבַּר הָאֵזוֹב, אֲבָל כֹּחַ הַחַיִּים1012 !
(על האחוד ב)
קָרוֹב לְשַׁעֵר, כִּי כְשֵׁם שֶׁהַכֹּחַ, הָאֶנֶרְגִִּיָּה אֵינוֹ כָלֶה וְאֵינוֹ פוֹסֵק אַף לְרֶגַע, כִּי אִם פּוֹשֵׁט צוּרָה וְלוֹבֵשׁ צוּרָה, עוֹבֵר מִנֻּסָּח אֶחָד שֶׁל כֹּחַ לְנֻסָּח אַחֵר, כַּךְ גַּם הַחַיִּים אֵינָם כָּלִים וְאֵינָם פּוֹסְקִים, כִּי אִם פּוֹשְׁטִים צוּרָה וְלוֹבְשִׁים צוּרָה, צוּרַת־חַיִּים מְיֻחֶדֶת, שׁוֹנָה מִכָּל צוּרוֹת הַחַיִּים הָרְגִילוֹת וְהַיְדוּעוֹת, אֲבָל בְּשׁוּם פָּנִים לֹא שְׁלִילַת הַחַיִּים. וְהָעִקָּר – כְּלוּם מְצִיאוּת הָרָצוֹן וְהַחַיִּים בָּעוֹלָם תְּלוּיָה בִרְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם זֶה אוֹ אֲחֵר, אוֹ אֲפִלּוּ שֶׁל כָּל הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי? מִתּוֹךְ הַחַיִּים לֹא תֵצֵא, בֶּן־אָדָם, לֹא בְחַיֶּיךָ וְלֹא בְמִיתָתְךָ!
(מצבה חיה ה)
הֲרֵי זֶהוּ עֶצֶם סוֹד הַחַיִּים, שֶׁהַחַיִּים הֵם אַחְדּוּת מָחְלֶטֶת, אַחְדּוּת מָחְלֶטֶת בֵּין לְהֵקֶּף בֵּין לְעֹמֶק, וְכָל הַמְחַלְּקָם1013 – מְמִיתָם בְּמִדָּה שֶׁמְּחַלְּקָם. זֶה כֹחָם שֶׁל הַחַיִּים וְזֶה גַם הַקְּשִׁי שֶׁבָּהֶם. זֶהוּ מַה שֶּׁגָּרַם לָהֶם בְּמוּבָן יָדוּעַ לִהְיוֹת לְקוּיִים עַד הֵנָּה.
(האדם והטבע ו)
טִפַּת־חַיִּים אַחַת יוֹצֶרֶת יְצִירָה חַיָּה יוֹתֵר, מֵאֲשֶׁר עָלוּל לַעֲשׂוֹת זֹאת יָם גָּדוֹל מָלֵא מַיִם.
(מכתבים מא"י ב)
אֵין תִּקּוּן חָשׁוּב בֶּאֱמֶת אוֹ חִדּוּשׁ חָשׁוּב בֶּאֱמֶת בְּעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה, שֶׁאֵין לוֹ שָׁרָשִׁים בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים. מַה שֶּׁאֵין לוֹ שָׁרָשִׁים כָּאֵלֶּה, יוּכַל אוּלַי לְהָבִיא לִידֵי יְצִירוֹת גְּדוֹלוֹת, מֵעֵין בָּתֵי חֲרֹשֶׁת שֶׁל קְרוּפּ1014 וְעוֹד גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת, שֶׁיֵּשׁ מֵהֶן, בָּרוּךְ הַשֵּׁם, הַרְבֵּה בְעוֹלָמֵנוּ, אֶלָּא שֶׁהַבְּרָכָה הַשּׁוֹרָה בָהֶן סְמוּיָה יוֹתֵר מִן הָעַיִן, אֲבָל כִּי יָבִיא בְרָכָה פְשׁוּטָה, שֶׁלֵּב הָאָדָם אוֹמְרָהּ בִּיחִידוּת וְבְלַחַשׁ1015 – מְסֻפְּקַנִי מְעָט.
(מכתבים מא"י ב)
בַּחַיִּים אֵין חֹמֶר בְּלִי רוּחַ וְאֵין רוּחַ בְּלִי חֹמֶר. כֵּן הוּא בְחַיֵּי כָל גּוּף חַי וְכֵן הוּא בַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים שֶׁל כָּל גּוּף קִבּוּצִי חַי, בְּמִדָּה שֶׁהוּא חַי וּבָרִיא. זֶהוּ הַקְּרִיטֶרְיוֹן שֶׁל הַחַיִּים; כְּנֶגֶד כָּל אָטוֹם שֶׁל חֹמֶר – טִפָּה שֶׁל רוּחַ, וְכֵן לְהֵפֶךְ, כְּנֶגֶד כָּל טִפָּה שֶׁל רוּחַ – אָטוֹם שֶׁל חֹמֶר. נְטִיָּה מִזֶּה לְאַחַד הַצְּדָדִים הִיא אַנוֹמַלִיָה, לִקּוּי הַחַיִּים. וְזֶהוּ גַם הַקְּרִיטֶרְיוֹן שֶׁל כָּל מוּסָרִיּוּת, שֶׁל כָּל מִדָּה נְכוֹנָה וְגַם עֶלְיוֹנָה.
(עבודתנו מעתה ב)
הַחַיִּים חֲזָקִים מִכָּל חֻרְבַּן הַחַיִּים.
(עבודתנו מעתה ב)
אֵלֶּה הֵם הַחַיִּים: עֲלִיּוֹת וִירִידוֹת, סְפֵקוֹת, מִלְחָמוֹת, אֲבָל גַּם נִצְחוֹנוֹת יְדוּעִים.
(מכתבים תרע"ד ה)
הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים מְלֵאִים עֵינַיִם1016, כְּמִסְפַּר הַיְחִידִים הַחַיִּים.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
הַחַיִּים אֵינָם שִׁלְטוֹן הַשֵּׂכֶל בִּלְבַד וְלֹא שִׁלְטוֹן הָרֶגֶשׁ בִּלְבַד, לֹא זֶה לְחוּד וְזֶה לְחוּד, אַף לֹא חִבּוּרָם שֶׁל שְׁנֵי אֵלֶּה. הַחַיִּים הֵם שְׁנַיִם שֶׁהֵם אֶחָד: הַחַיִּים הֵם יְצִירָה.
(הרהורים והגיונות ה)
הַחַיִּים הֵם פִּתְרוֹנִים לִשְׁאֵלוֹת וּשְׁאֵלוֹת לְפִתְרוֹנִים. בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חַיִּים וְיֵשׁ רָצוֹן, אֵין שְׁאֵלוֹת מְעַכְּבוֹת, כִּי אִם מְעוֹרְרוֹת1017.
(הקונגרס א)
הַחַיִּים, הַחַיִּים הַנַּפְשִׁיִּים בְּלִי־אֶמְצָעִי, הֵם עוֹנִים עַל כָּל הַשְּׂאֵלוֹת וּמְיַשְּׁבִים אֶת כָּל הַפְּלִיאוֹת וְהַסְּתִירוֹת, הֵם הַמְבָאֲרִים וְהַמְאִירִים.
(מכתבים תרפ"א א)
בַּחַיִּים אֵין הַפְרָדָה, אֵין חֲלֻקַּת־עֲבוֹדָה מֵכָנִית, בַּחַיִּים אֵין מָקְדָּם וּמְאֻחָר, בַּחַיִּים אֵין חֲזָרָה אֲחוֹרַנִּית. הַחַיִּים דּוֹמִים בְּמוּבָן זֶה לְמָנוֹף, הַמֵּרִים אֶת הַמַּשָּׂא הַיּוֹתֵר גָּדוֹל בְּבַת־אַחַת, אִם כִּי בִמְתִינוּת מַתְאִימָה, וְלֹא חֵלֶק חֵלֶק בָּזֶה אַחַר זֶה.
(אוניברסיטה עברית א)
מְקוֹרִיּוּת בַּחַיִּים, מְקוֹרִיּוּת בְּלִי־אֶמְצָעִית, הִיא אוּלַי יוֹתֵר חֲשׁוּבָה מִמְּקוֹרִיּוּת מֻכֶּרֶת, מִמְּקוֹרִיּוּת שֶׁבַּמַּחֲשָׁבָה וְשֶׁבַּכִּשְׁרוֹן.
(מכתבים תרע"ד ה)
הַחַיִּים הֵם הָאָמָּנוּת הָעֶלְיוֹנָה, וְלֹא אָמָּנוּת שֶׁבַּצּוּרָה, כִּי אִם אָמָּנוּת שֶׁבַּתֹּכֶן. הֵם הָאָמָּנוּת הָעֶלְיוֹנָה מִצַּד תָּכְנָם הַגָּלוּי, אֲבָל הֵם גַּם הַדָּת הָעֶלְיוֹנָה מִצַּד תָּכְנָם הַנֶּעְלָם.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
זֶה כֹחָם שֶָל הַחַיִּים, שֶׁהֵם נוֹשְׂאִים אֶת עַצְמָם. מַה שֶּׁחַי – הוּא תָמִיד מְרֻבֵּה־הַצְּדָדִים, רַב־הָרֹחַב וְרַב־הָעֹמֶק – הוּא חָי!
(מכתבים תרע"ו ה)
דֶּרֶךְ רְגִילָה הִיא לְמַטִּיפֵי חַיִּים1018, לִמְבַקְשֵׁי חַיִּים, לִנְבוֹכִים בַּחַיִּים, לְנוֹשְׂאֵי הַחַיִּים אוֹ לִסְתָם בַּעֲלֵי חַיִּים לְהַעֲמִיד אֶת הַחַיִּים כְּנֶגֶד הָאֱמוּנוֹת וְהַדֵּעוֹת, לְהַבְלִיט אֶת כֹּחָם, אֶת עִקְרִיּוּתָם שֶׁל הַחַיִּים אוֹ, לְהֵפֶךְ, אֶת עִוְרוֹנָם, אֶת אַפְסוּתָם שֶׁל הַחַיִּים, שֶׁל כָּל הַהֲוָיָה עַל יְדֵי מַה שֶּׁמְּבַטְּלִים אֶת הַדֵּעָה הַמֻּשֶּׂגֶת, אֶת הָאֱמֶת הַמֻּשֶּׂגֶת. אוּלָם הַדֵּעָה, הָאֱמֶת, הַסֵּפֶר הֵם דְּבָרִים מָפְשָׁטִים כְּשֶׁהֵם עִנְיָן לַאֲנָשִׁים “מָפְשָׁטִים”, לַאֲנָשִׁים כָּאֵלֶה יִהְיוּ גַם הַחַיִּים שֶׁהֵם מַטִּיפִים לָהֶם דָּבָר מָפְשָׁט, אוּלָם בְּקֶרֶב בְּנֵי אָדָם חַיִּים, גַּם הַדֵּעָה, הָאֱמֶת, הַסֵּפֶר חַיִּים וְיֵשׁ לָהֶם כֹּחַ גָּדוֹל עַל הַנֶּפֶשׁ. כָּל הַמְּבוּכָה בְּהַשָּׂגַת הָאֱמֶת, כָּל הַמָּקוֹר לְפִלְפּוּלִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף עַל הַנּוֹשֵׂא, אִם יֵשׁ אֱמֶת מָחְלֶטֶת אוֹ אֵין אֱמֶת מָחְלֶטֶת בָּעוֹלָם, נִמְצָאִים בְּמַה שֶּׁהָאֱמֶת שֶׁבַּחַיִּים, שֶׁבַּחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים וּבַחַיִּים הָעוֹלָמִיִּים, הִיא, בְּיַחַס לְהַשָּׂגָתֵנוּ הָאֱנוֹשִׁית, הַנֵּצַח שֶׁבְּרֶגַע הַחַי, שֶׁצָּרִיךּ הָאָדָם לְתָפְסוֹ חַיִּים, כְּלוֹמֵר, לְהַשִּׂיגוֹ לֹא רַק בְּהַכָּרָתוֹ, כִּי אִם בְּכָל יֵשׁוּתוֹ הַחַיָּה, בְּכָל רוּחַ הַחַיִּים שֶׁבּוֹ. מִי שֶׁהִשִּׂיג אֶת הָאֱמֶת בְּרֶגַע חַיֶּיהָ1019 הוּא הִשִּׂיג אֶת הָאֱמֶת הַמָּחְלֶטֶת, הַחַיָּה וּפוֹעֶלֶת בַּנֶּפֶשׁ תָּמִיד בִּבְחִינַת נְקֻדָּה שֶׁאֵין בָּהּ תְּפִיסָה, הַמַּחֲלִיפָה וּמְחַדֶּשֶׁת אֶת צוּרָתָהּ בְּהִתְחַדֵּשׁ הַחַיִּים.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
אוֹבְּיֶקְטִיבִיּוּת מָחְלֶטֶת אֵין בַּחַיִּים. אוֹבְּיֶקְטִיבִיּוּת מָחְלֶטֶת יֵשׁ רַק בִּמְכוֹנָה לְצִלּוּם, אֲבָל מִשָּׁם הֲרֵי אֵין לְהוֹצִיא שׁוּם מַסְקָנוֹת חִיּוּנִיּוּת. מַסְקָנוֹת חִיּוּנִיּוּת מִתּוֹךְ הַמְּצִיאוּת הָאוֹבְּיֶקְטִיבִית הֵן תָּמִיד לְפִי הַנֶּפֶשׁ הַחַיָּה אֶת הַמְּצִיאוּת. מִכַּאן הַהֶבְדֵּל בְּדֵעוֹת, בְּהַשְׁקָפוֹת, בַּיְחָסִים הַנַּפְשִׁיִּים.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
עִנּוּי הַדִּין1020 – אוֹמְרִים – קָשֶׁה מִן הַדִּין, וּפַחַד הַחַיִּים קָשֶׁה מִן הַחַיִּים.
(מכתבים תרע"ו ה)
לֹא הַצַּעַר שֶׁבַּחַיִּים מֵבִיא בְנֵי־אָדָם לִידֵי יֵאוּשׁ, לִידֵי שְׁלִילַת הַחַיִּים וְלִידֵי כְפִירָה בָעִקָּר, כִּי אִם הַתִּפְלוּת שֶׁבַּחַיִּים, הָרֵיקָנִיּוּת וְהַטִּמְטוּם שֶׁבַּחַיִּים עִם כָּל תּוֹלְדוֹתֵיהֶם וְתוֹלְדוֹת־תּוֹלְדוֹתֵיהֶם.
(האדם והטבע ד)
בְּחַיֵּי אָדָם חַי, בְּחַיֵּי אֻמָּה חַיָּה, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חַיִּים, בָּא הַיֵּאוּשׁ הָעוֹלָמִי, שֶׁאֵינוֹ בְעֶצֶם אֶלָּא צִבְיוֹן־חַיִּים יָדוּעַ, בְּעִקָּר מִתּוֹךְ שְׂבִיעָה יְתֵרָה. כְּאִלּוּ תֹאמַר: הַחַיִּים, בְּאֵין לָהֶם מָקוֹם לִיצוֹר בְּחִיּוּב, מְבַקְשִׁים וּמוֹצְאִים לָהֶם מָקוֹם לִיצוֹר בִּשְׁלִילָה. אֲבָל אֵין הַיֵּאוּשׁ בָּא בְשָׁעָה שֶׁהַחַיִּים, חַיֵּי הָאָדָם אוֹ חַיֵּי הָאֻמָּה, בְּסַכָּנָה. בְּשְׁעַת הַסַּכָּנָה אֵין מָקוֹם לְיֵאוּשׁ. הַחַיִּים עֲמֻקִּים מִכָּל יֵאוּשׁ, עֲשִׁירִים מִכָּל יֵאוּשׁ וּמְלֵאִים גְּבוּרָה יוֹתֵר מִכָּל יֵאוּשׁ, וְדַוְקָא בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה הֵם מַשְׁפִּיעִים עַל הָעוֹמֵד בְּסַכָּנָה, הָאָדָם אוֹ הָאֻמָּה, שֶׁפַע חַיִּים, גְּבוּרָה, עֹמֶק חִיּוּנִי בְמִדָּה כָּזוֹ, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לִפְעָמִים נִפְלָאוֹת, אֲשֶׁר בְּשָׁעָה אַחֶרֶת לֹא הָיָה מְסֻגָּל לַעֲשׂוֹתָן.
(חשבוננו עם עצמנו ד)
הַחַיִּים אֵינָם מְכוֹנָה הַמַּקִּיפָה הֶקֵּף יָדוּעַ וּלְכָל הַשְּׁאָר אֵין לָהּ עֵסֶק, וַהֲרֵי הוּא לְפָנֶיהָ כְּאִלּוּ אֵינוֹ. הַחַיִּים הֵם חַיִּים, הֵם מַקִּיפִים אֶת הַכֹּל, גַּם אֶת הַחִיּוּב וְגַם אֶת הַשְּׁלִילָה. שְׁנֵי אֵלֶּה, הַחִיּוּב וְהַשְּׁלִילָה, אוֹ כְמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִים לִקְרֹא לָהֶם, הָאוֹפְּטִימִיּוּת וְהַפֶּסִּימִיּוּת, אֵינָם בְּעֶצֶם לְגַבֵּי הַחַיִּים אֶלָּא שְׁנֵי צְדָדִים שֶׁל דָּבָר אֶחָד אוֹ שְׁנֵי מַצָּבִים שֶׁל נֶפֶשׁ אַחַת, אַף יְכוֹלִים לְהִמָּצֵא וְנִמְצָאִים בְּנֶפֶשׁ אֶחָת. (מכתבים תרע"ט ה)
הַחַיִּים הֵם בְּכָל אֹפֶן יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁרוֹאִים פִּקְחִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶה.
(מטיולי בכבישים ד)
הַמָּדָּע עַל דְּבַר הַחַיִּים הוֹלֵךְ אַחֲרֵי הַחַיִּים וְלֹא לִפְנֵיהֶם. הוּא מְבָאֵר אֶת הַחַיִּים שֶׁעָבְרוּ, הוּא מֵאִיר אֶת הַחַיִּים מִגַּבָּם1021, וְאוֹרוֹ, כַּמּוּבָן, מוֹעִיל מְאֹד וְנָחוּץ מְאֹד, אֲבָל מִלִּפְנֵיהֶם1022, עַל פְּנֵי הַחַיִּים, הוּא שׁוֹפֵךְ רַק אוֹר חוֹזֵר, וְאֵין צֹרֶךְ לֵאמֹר, כִּי הוּא אֵינוֹ יוֹצֵא אֶת הַחַיִּים.
(מכתבים מא"י ב)
הַחַיִּים צְרִיכִים לִהְיוֹת חַיִּים, לֹא אִידֵאַל1023 וְלֹא עֲבוֹדָה לְשֵׁם אִידֵאַל. הַחַיִּים הֵם הַיְצִירָה וְלֹא הָאִידֵאַל, הַחַיִּים שֶׁל יוֹצֵר הַחַיִּים בְּעַצְמוֹ. יוֹצֵר חַיִּים חֲדָשִׁים רַק מִי שֶׁיּוֹצֵר מֵחָדָשׁ אֶת חַיֵּי עַצְמוֹ.1024
(חשבוננו עם עצמנו ג)
3. עֲבוֹדַת הַחַיִּים
מִתּוֹךְ הַמִּלְחָמָה1025 יֵשׁ לִרְאוֹת אֶת הַגְּבוּרָה שֶׁבַּחַיִּים וְיֵשׁ לִרְאוֹת אֶת הַצַּעַר שֶׁבַַּגְּבוּרָה, זוֹ הַמְבַקֶּשֶׁת אֶת תִּקּוּנָהּ וְאֵינָהּ מוֹצֵאת וּמָכְרָחָה לָצֵאת לְבַטָּלָה וּלְבֶהָלָה. רוֹאִים אָנוּ מִתּוֹכָהּ כַּמָּה כֹּחַ, כַּמָּה גַדְלוּת יֵשׁ בַּחַיִּים, גַּדְלוּת עַד לִידֵי עֵרוּב הַתְּחוּמִים, אוֹ בִּטּוּל הַתְּחוּמִים שֶׁבֵּין הַחַיִּים וְהָמָּוֶת. אֵיזוֹ הִתְעַלּוּת הַנֶּפֶשׁ יֵשׁ בַּחַיִּים, הַמְּרִימִים אֶת הָאָדָם לְמַעְלָה מִכָּל יִחוּסִים קְטַנִִּים פְּרָטִיִּים, וְאֵיזֶה יַחַס גָּדוֹל כְלָלִי הִתְגַּלָּה בַחַיִּים בִּשְׁעַת קַלְקָלָתָם, בְּשָׁעָה שֶׁהֵם מִתְפַּרְצִים וּמַרְאִים אֶת כֹּחָם בַּהֲרִיסָה. וְכַמָּה גְדוֹלִים הָיוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת הַחַיִּים לוּ יָדְעוּ בְנֵי אָדָם לִחְיוֹת!
(בשעה זו א )
קֹדֶם כֹּל – לֹא פַטָּלִיּוּת, לֹא גוֹרָל וְלֹא קָרְבָּנוֹת! הָאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת פּוֹעֵל וְלֹא נִפְעָל. וְאִם יִפֹּל – יִפֹּל בְּתוֹר לוֹחֵם, אוֹ טוֹב מִזֶּה, בְּתוֹר יוֹצֵר, שֶׁגָּבְרָה עָלָיו יְצִירָתוֹ, שֶׁגָּדְלָה מִכְּפִי כֹּחוֹ לָלֶדֶת, וְלֹא בְתוֹר קָרְבָּן.
(מכתבים תרע"ו ה)
הַחַיִּים אֵינָם נוֹחִים כָּל כַּךְ לָתֵת גַּם מַה שֶּׁתּוֹבְעִים מֵהֶם בְּכָל תֹּקֶף וּמַה שֶּׁאֵין תּוֹבְעִים, אוֹ מַה שֶּׁתּוֹבְעִים בְּשָׂפָה רָפָה וּבְרוּחַ נְכֵאָה, בְּוַדַּאי שֶׁאֵינָם נוֹתְנִים1026.
(על האחוד ב)
מִדָּה יְתֵרָה שֶׁל חַיִּים הִיא הַמִדָּה לִחְיוֹת אֶת כָּל עַצְמוֹ וְאֶל מֵעֵבֶר לִגְבוּל עַצְמוֹ, מִדַּת הַחַיִּים שֶׁל הִתְפַּשְּׁטוּת לְתוֹךְ כָּל מִי שֶׁחַי וְהֹוֶה, לְאֵין־סוֹף.
(עבודתנו מעתה ג)
מִלְּבַד הַתּוֹרָה שֶׁבְּלֵב יֵשׁ עוֹד תּוֹרָה שֶׁבַּחַיִּים1027, שֶׁמִּבַּלְעֲדֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֵין הַתּוֹרָה שֶׁבְּלֵב גַּם הִיא אֶלָּא מֵעֵין תַּקָּנוֹת הַכְּתוּבוֹת בְּסֵפֶר.
(מכתבים תרע"ו ה)
תּוֹרַת הַחַיִּים אֵינָהּ נִקְנֵית אֶלָּא בְיִסּוּרִים.
(מכתבים תרס"א ה)
הַחַיִּים מְלַמְּדִים אֶת תּוֹרַת הַחַיִּים וְהָאָדָם יוֹתֵר יָפֶה מִכָּל הַתּוֹרוֹת, מִכָּל הַעֲרָכוֹת וְהַדְרָכוֹת. הַחַיִּים מְלַמְּדִים עַל פִּי שִׁיטָתָם, עַל פִּי שִׁיטַת חַיִּים בַּחַיִּים1028.
(הערכת עצמנו ג)
סוֹף סוֹף אֵין הָאָדָם חַי אֶלָּא אוֹתָם הַחַיִּים, שֶׁהוּא מָכְשָׁר לִחְיוֹת עַל פִּי תְכוּנָתוֹ, הֶקֵּפוֹ וְעָמְקוֹ שֶׁל כֹּחַ־הַחַיִּים שֶׁבּוֹ.
(מטיולי בכבישים ד)
תּוֹרַת הַחַיִּים אֵינָהּ תּוֹרָה קְבוּעָה, שֶׁאָדָם לוֹמֵד אוֹתָהּ פַּעַם אַחַת, אֶלָּא הִיא תּוֹרָה מִתְחַדֶּשֶׁת בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה – בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה הִיא צְרִיכָה לִמּוּד חָדָשׁ.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
אָמְנָם אֵין אָדָם בָּשָׂר וָדָם וְצֶלֶם אֱלֹהִים כְּאֶחָד, יָכוֹל לִהְיוֹת שָׁלֵם, אֲבָל הוּא יָכוֹל לִחְיוֹת בִּשְׁלֵמוּת, כְּלוֹמֵר לִחְיוֹת אֶת כָּל עַצְמוֹ כְּמוֹת שֶׁהוּא, עִם כָּל אוֹרוֹתָיו וְעִם כָּל צְלָלָיו.
(האדם והטבע ד)
כֹּחוֹתָיו הַיּוֹתֵר חֲשׁוּבִים שֶׁל הָאָדָם אֵינָם בָּאִים עַל הָרֹב לִידֵי גִלּוּי וְאֵינָם נִרְאִים לְבַעֲלֵיהֶם אֶלָּא מִתּוֹךְ הָעֲבוֹדָה בָהֶם וּבְמִדָּה שֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ בָּהֶם. אֵין נַפְשִׁיּוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם מִתְגַּלָּה לוֹ לְעַצְמוֹ מִכָּל צְדָדֶיהָ וּלְכָל עָמְקָּהּ אֶלָּא מִתּוֹךּ עֲבוֹדַת הַחַיִּים, וְלֹא מִתּוֹךְ חִטּוּט וְנִקּוּר מֹחִי אוֹ דִמְיוֹנִי.
(מכתבים תרפ"א ה)
הָאָדָם, נֵזֶר הַבְּרִיאָה, אֵינוֹ מִסְתַּפֵּק בִּפְעֻלָּתָן הַטִּבְעִית, הַפִיזִיּוֹלוֹגִית שֶׁל תַּאֲווֹתָיו הַפִיזִיּוֹלוֹגִיּוֹת, כְּכָל הַחַי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, שֶׁתַּאֲווֹתָיו טִבְעִיּוֹת וְרַק טִבְעִיּוֹת. הוּא, הָאָדָם, מְשַׁתֵּף לָהֶן כֹּחַ פְּסִיכוֹלוֹגִי נָאוֹר וְאַדִִּיר, מְעוֹרְרָן, מַעֲמִיקָן, בּוֹרֵא לָהֶן כְּנָפַיִם בְּכֹחַ דִּמְיוֹנוֹ, לְמַעַן הֱיוֹת לוֹ הָעֹנֶג לְמַלְּאוֹתָן בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה וּבְיֶתֶר שְׂאֵת. כָּכָה הוּא מְגָרֶה אוֹתָן יוֹתֵר וְיוֹתֵר, עַד כִּי, תַּחַת הֱיוֹתָן מִתְעוֹרְרוֹת הִתְעוֹרְרוּת טִבְעִית בְּמְקוֹמָן וּבִזְמַנָּן, הֵן בָּאוֹת לִהְיוֹת פּוֹעֲלוֹת בִּתְמִידוּת, בְּלִי הֶרֶף, וְתוֹבְעוֹת בְּלִי גְבוּל וּבְלִי שִׁעוּר.
(מענין לענין באותו ענין י)
הַפְּרִישׁוּת מֵהַחַיִּים הִיא מִבְּחִינַת הַחַיִּים, מֵעֵין מַה שֶּׁהַפִּלְפּוּל לְשֵׁם פִּלְפּוּל הוּא מִבְּחִינַת הַדַּעַת: הִיא כוֹבֶשֶׁת, מְחַשֶּׁלֶת לְבַטָּלָה אֶת הָרָצוֹן, כְּמוֹ שֶׁהַפִּלְפּוּל מְחַדֵּד לְבַטָּלָה אֶת הַשֵּׂכֶל, אֲבָל אֵינָהּ מַפְרָה אוֹתוֹ וְאֵינָהּ מַעֲלָה אוֹתוֹ לְמַעֲלַת רָצוֹן עֶלְיוֹן.
(האדם והטבע ד)
חַיִּים יָכוֹל בֶּן־דּוֹרֵנוּ לִשְׁאוֹב לֹא מִתּוֹךְ סְפָרִים וְלֹא מִתּוֹךְ עֲבוֹדַת־מֹחַ אַבְּסְטְרַקְטִית אוֹ עֲבוֹדַת־לֵב רוֹמַנְטִית, כִּי אִם מֵעֶצֶם מְקוֹר הַחַיִּים וּבְכֹחַ עֶצֶם עֲבוֹדַת הַחַיִּים, יְצִירַת חַיִּים חֲדָשִׁים מִתּוֹךְ עֶצֶם הַטֶּבַע בְּלִי־אֶמְצָעִי. לֹא עֶרְכֵי הָרוּחַ, כִּי אִם עֶצֶם הָרוּחַ צָרִיךּ לְהִתְחַדֵּשׁ, לֹא סִדְרֵי הַחַיִּים, כִּי אִם עֶצֶם הַחַיִּים, כֹּחַ הַחַיִּים, טַעַם הַחַיִּים, אוֹר הַחַיִּים דּוֹרְשִׁים הַרְחָבָה, הַעֲמָקָה, הַעֲשָׁרָה.
(הסופרים והעובדים ב)
כָּל הַצָּרָה הִיא לֹא בַמֶּה שֶׁאֲכַלְתֶּם מִפְּרִי עֵץ הַדַּעַת, כִּי אִם בַּמֶּה שֶׁלֹּא אֲכַלְתֶּם מִפּרִי עֵץ הַחַיִּים, לֹא בַמֶּה שֶׁלְּמַדְתֶּם לָדַעַת, כִּי אִם בַּמֶּה שֶׁלֹּא לְמַדְתֶּם לִחְיוֹת.
הרהורים והגיונות ה
אֵין תִּקּוּן שָׁלֵם לְאָדָם בְּלִי חִדּוּשׁ הַחַיִּים, וְאֵין חִדּוּשׁ שָׁלֵם לַחַיִּים בְּלִי תִּקּוּן אָדָם.
לחברי ברוח המנוצחים א
הָעֲבוֹדָה לְחִדּוּשׁ הַחַיִּים הִיא בִּיסוֹדָהּ עֲבוֹדָה לְתִקּוּן הָאָדָם מִיסוֹדוֹ, לְתִקּוּן הָאָדָם הָעוֹבֵד, שֶׁהוּא הַיּוֹצֵר אֶת הַחַיִּים, עֲבוֹדָה שֶׁל חִנּוּךְ עַצְמִי לְכָל הָעוֹבְדִים וְהַיּוֹצְרִים שֶׁל כָּל עָם, שֶׁל כָּל הָאֱנוֹשִׁיּוּת.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
חַיִּים חֲדָשִׁים – הֲרֵי זֶה קֹדֶם־כֹּל, טַעַם־חַיִּים חָדָשׁ.
(פתרון לא רציונלי א)
הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה הִיא יְצִירַת חַיִּים עֶלְיוֹנִים, חַיִּים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, חַיִּים בִּבְחִינַת “שִׁתּוּף בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית”1029.
(הרהורים והגיונות ה)
עֲבוֹדַת הַחַיִּים: מלואים
כָּל עוֹד מִי שֶׁכֹּחוֹ גָדוֹל לִחְיוֹת הַרְבֵּה לֹא יִמְצָא דֵי חַיִּים בְּעוֹלָמוֹ הָעַצְמִי, הוּא יִהְיֶה מָכְרָח לְמַלֵּא אֶת מַחְסוֹרוֹ, אַף יִמְצָא דְרָכִים לְמַלֵּא אֶת מַחְסוֹרוֹ מִצַּד אֶחָד בְּמִלּוּי הַתַּאֲווֹת לְבַטָּלָה, וּמִצַּד שֵׁנִי – בְּחַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים, אִם בְּכֹחָם אוֹ בְרוּחָם שֶׁל אֲחֵרִים.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
4. הָאָדָם וְהַטֶּבַע
הָאָדָם כָּל כַּךְ הִתְרַחֵק מִן הַטֶּבַע, כָּל כַּךְ הִתְבַּצֵּר בְּתוֹךְ חֲלוֹמוֹתָיו כַּצָּב הַזֶּה בְּתוֹךְ שִׁרְיוֹנוֹ אוֹ כְּתוֹלַעַת זוֹ בְּתוֹךְ הַחֲזֶרֶת, עַד שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה כָּל קֶשֶׁר בֵּין חַיָּיו וּבֵין חַיֵּי הַטֶּבַע. שׁוֹאֵף הוּא לְהַכִּיר אֶת הַטֶּבַע, לָדַעַת אֶת הַטֶּבַע, לְהִסְתַּכֵּל בַּטֶּבַע, אֲבָל לֹא לִחְיוֹת אֶת הַטֶּבַע. הַטֶּבַע הוּא בְעֵינָיו מֵעֵין סֵפֶר, אִם סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ סֵפֶר מַדָּע, אִם סֵפֶר שִׁירָה אוֹ יְצִירָה, אִם תִּרְצֶה גַם סֵפֶר הַחַיִּים, אֲבָל לֹא הַחַיִּים עַצְמָם, לֹא חֵלֶק מֵחַיָּיו, יוֹתֵר נָכוֹן, לֹא אוֹתוֹ יָם הַחַיִּים, שֶׁחַיָּיו הֵם טִפָּה אַחַת מִמֶּנּוּ. שׁוֹאֵף הוּא רַק אֶל צֵל הַטֶּבַע, אֲבָל לֹא אֶל עֶצֶם הַטֶּבַע, עַל כֵּן גַּם חַיָּיו הֵם רַק צֵל הַחַיִּים. רוֹאֶה הוּא אֶת הַחַיִּים, וְהִנֵּה הֵם צָרִים כְּבֵית־כֶּלֶא וּמְזֹהָמִים כְּבֵית־מָחֳרָאוֹת, אֵין אֲוִיר לִנְשִׁימָה, אֵין אוֹר לָעֵינַיִם, אֵין כֹּחַ לִחְיוֹת; מְבַקֵּשׁ הוּא חַיִּים חֲדָשִׁים, חַיִּים עֶלְיוֹנִים, אוֹ לְפָחוֹת, חַיִּים, שֶׁאֵין בָּהֶם כִּעוּר וְאֵין בָּהֶם אֲכִילַת אָדָם, אִם בְּאִסּוּר אוֹ בְּהֶתֵּר, אִם מִתּוֹךְ זוֹלְלוּת אוֹ מִתּוֹךְ גְּבוּרָה; מְבַקֵּשׁ הוּא אֶת הָאָדָם, מְבַקֵּשׁ אֶת הָאֱלֹהִים. מְבַקֵּשׁ, אֲבָל רַק בְּתוֹךְ חוֹמוֹתָיו, בְּתוֹךְ הַחֲזֶרֶת שֶׁלּוֹ, מִסְתּוֹבֵב, מִתְעַקֵּל, מִתְפַּתֵּל, מִסְתַּבֵּךְ, פּוֹנֶה לְיָמִין וְאוֹסֵף “רוּחַ” בְּחָפְנָיו, לִשְׂמֹאל – וְתוֹפֵס “חֹמֶר” בְּיָדָיו. פַּעַם הוּא מְבַקֵּשׁ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם, וַַּפַעַם עוֹשֶׂה עַצְמוֹ אֱלֹהִים עַל הָאֲדָמָה. רוֹאֶה הוּא אֶת עִנְיְנֵי חַיָּיו, אֶת יְחָסָיו בֵּינוֹ לְבֵין אֲחֵרִים, וְגַם בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ מְסֻבָּכִים וְהוֹלְכִים וּמִסְתַּבְּכִים עַד לְמַחֲנַק־נֶפֶשׁ, זוֹלִים וּמְגֻנִּים, עַד כְּדֵי לְהָבִיא לִידֵי בְחִילָה בַחַיִּים, וְאוֹמֵר הוּא לְתַקֵּן הַכֹּל עַל־יְדֵי שֶׁיְּסַדֵּר הַכֹּל בְּאֹפֶן אַחֵר. פַּעַם הוּא אוֹמֵר לְהָבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם עַל יְדֵי שִׁנּוּי הַסֵּדֶר הַמְּדִינִי, וּפַעַם – עַל יְדֵי שִׁנּוּי הַסֵּדֶר הַחֶבְרָתִי, פַּעַם – עַל יְדֵי שִׁנּוּי עֲרָכָיו הַמּוּסָרִיִּים, וּפַעַם – עַל יְדֵי שִׁנּוּי עֲרָכָיו הַדָּתִיִּים. וְאֵין הוּא רוֹאֶה כִּי כָל יְחָסָיו כֻלָּם לְעַצְמוֹ וּלְמַה שֶּׁאֵינוֹ הוּא עַצְמוֹ הֵם עַל פִּי עֶצֶם מָהוּתָם פְּגָרִים מֵתִים, מְחֻסְּרֵי חַיִּים וָכֹחַ, בְּאֵין לָהֶם יְנִיקָה מִמְּקוֹרָם הָרִאשׁוֹן, מִמְּקוֹר הַחַיִּים. אֵין הוּא רוֹאֶה, כִּי חוֹמוֹתָיו, הַמַּפְרִידוֹת אֶת חַיָּיו מִתּוֹךְ יָם הַחַיִּים הָעוֹלָמִיִּים, מְהַפְּכוֹת אֶת חַיָּיו מִזֶּרֶם שׁוֹטֵף, מִתְפַּשֵּׁט, מִתְרַחֵב, מִתְעַמֵּק לְתוֹךְ הַהֲוָיָה הָאֵין־סוֹפִית, לְבִצָּה עוֹמֶדֶת אוֹ תוֹסֶסֶת וּמְפַעְפַּעַת וּמַעֲלָה רִקָּבוֹן וְצַחֲנָה.
(הקונגרס א)
הָאָדָם כְּבָר לָמַד לָדַעַת, מַה הַטֶּבַע לוֹ מִבְּחִינַת בְּרִיאוּת גּוּפוֹ, עַד כַּמָּה מַזִּיקָה לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ הִתְרַחֲקוּתוֹ מִן הַטֶּבַע, אֲבָל לֹא לָמַד עֲדַיִן, מַה הַטֶּבַע לוֹ מִבְּחִינַת בְּרִיאוּת נַפְשׁוֹ, עַד כַּמָּה מַזִּיקָה לוֹ מִבְּחִינָה זוֹ הִתְרַחֲקוּתוֹ מֵהַטֶּבַע, עַד כַּמָּה מַזִּיק לוֹ כָּל מַה שֶּׁחוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין הַטֶּבַע, לֹא לָמַד עֲדַיִן לְבַקֵּשׁ אֶת בְּרִיאוּת נַפְשׁוֹ וְאֶת הַבְרָאַת נַפְשׁוֹ בְּתוֹךְ הַטֶּבַע וּלְהַכְשִׁיר אֶת הַטֶּבַע לְהַבְרָאַת נַפְשׁוֹ. הָאָדָם עוֹדֶנּוּ מְבַקֵּשׁ אֶת הַבְרָאַת נַפְשׁוֹ בִּ“סְגֻלּוֹת”, בְּקָמֵעוֹת אוֹ בִרְפוּאוֹת בְּדוּקוֹת: בְּדֵעוֹת, בְּמוּסָר וּבְשִׁירָה אַבְּסְטְרַקְטִיִּים, הַמָּפְשָׁטִים מִטֶּבַע הַדְּבָרִים, אוֹ בְּשִׁנּוּי עֲרָכִים בְּאוֹתָן הַסְּפֵרוֹת הָאַבְּסְטְרַקְטִיּוֹת, אוֹ בְשִׁנּוּי הַסְּדָרִים הַמְּדִינִיִּים וְהַחֶבְרָתִיִּים בְּחַיָּיו הַלְּקוּיִים, הַמְצֻמְצָמִים, הַמָּפְשָׁטִים מֵעֶצֶם חַיֵּי הַטֶּבַע, בִּמְקוֹם לְבַקֵּשׁ לְהַבְרִיא אֶת עֶצֶם הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים, מְקוֹר כָּל הַדֵּעוֹת, הַמּוּסָר וְהַשִּׁירָה, עַל יְדֵי הֲשָׁבָתָם אֶל הַטֶּבַע, אֶל מְקוֹר יְנִיקָתָם.
(האדם והטבע ד)
אֳפִי הַחַיִּים הַחֶבְרָתִיִּים שֶׁל הָאָדָם הוּא אֳפִי שֶׁל מִקָּח וּמִמְכָּר, וְהַבָּעַת צוּרָתוֹ הַחֶבְרָתִית שֶׁל הָאָדָם הִיא הַבָּעָה שֶׁל רֶקְלָמָה. הַחַיִּים הַחֶבְרָתִיִּים אֵינָם הִתְגַּלּוּת הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי בְּתוֹר טֶבַע, הַיַחַס בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ בַּחַיִּים הָאֵלֶּה אֵינוֹ יַחַס שֶׁל אַחִים בַּטֶּבַע, בַּטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי וְהָעוֹלָמִי, שֶׁל אַחִים בַּחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים וּבַהֲוָיָה הָעוֹלָמִית – הַחַיִּים הֵם עֵסֶק, וְהַיְחָסִים – יְחָסִים שֶׁל עֵסֶק. הָאָדָם אֵינוֹ אָדָם סְתָם, אֶחָד מֵחֶלְקֵי הַטֶּבַע, כִּי אִם דָּבָר הָעוֹמֵד לִמְכִירָה, לַהֲבָאַת רְוָחִים. כָּל אָדָם יֵשׁ לוֹ מְחִיר יָדוּעַ גָּדוֹל אוֹ קָטָן, וּלְפִי הַמְּחִיר הוּא מְקַבֵּל אֶת שְׂכָרוֹ, אֶת חֶלְקוֹ בַחַיִּים הָחֶבְרָתִיִּים, אֶת חֶלְקוֹ לֹא רַק בָּרְכוּשׁ הַחֶבְרָתִי, כִּי אִם גַּם בַּכָּבוֹד הַחֶבְרָתִי, בַּהַשְׁפָּעָה הַחֶבְרָתִית.
(האדם והטבע ד)
כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ עוֹד בַּחֶבְרָה הַנְּאוֹרָה מִן הָאַהֲבָה, מִן הָאֱמוּנָה, מִן הָאִידֵאָלִיּוּת, מִן הַיְצִירָה, הֲרֵי הוּא נִשְׁאַר לָנוּ בִירוּשָׁה מֵאַלְפֵי הַדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים וְעוֹדוֹ מִתְקַיֵּם בְּמִדָּה יְדוּעָה בְּקֶרֶב נַפְשֵׁנוּ, לַמְרוֹת כָּל “חָכְמָתֵנוּ”, לַמְרוֹת כּקל סַקְרָנוּתֵנוּ, לַמְרוֹת כָּל אֹפֶן מַחֲשַׁבְתֵּנוּ וְהַרְגָּשָׁתֵנוּ. אוּלָם הִתְחַדְּשׁוּת הַחַיִּים שֶׁל כָּל אֵלֶּה וְהִתְגַּבְּרוּת זֶרֶם הַחַיִּים, בְּמִדָּה שֶׁמִּתְגַּבֵּר אוֹר הַמַּחֲשָׁבָה, בְּמִדָּה שֶׁמִּזְדַּכֶּכֶת וּמִתְעַמֶּקֶת הַהַרְגָּשָׁה, בְּמִדָּה שֶׁמִּתְרַחֵב בְּקֶרֶב נַפְשֵׁנוּ בֵּית־הַקִּבּוּל לְזֶרֶם הַחַיִּים הָעוֹלָמִיִּים וְהַהוֹצָאָה מִתְרַבָּה, – כָּל אוֹתָהּ “תְּקוּפַת הַדָּם”, כָּל אוֹתָהּ “תְּמוּרַת הַחֳמָרִים” הָרוּחָנִית אֵין בְּקֶרֶב נַפְשֵׁנוּ, כִּי רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ וְהוֹלְכִים וּמִתְרַחֲקִים מִמְּקוֹר הַחַיִּים, מִן הַטֶּבַע. מִתְפַּרְנְסִים אֲנַחְנוּ מִן הַסֵּפֶר, אִישׁ מִשְּׁיָרֵי “הַשֶּׁמֶן” שֶׁל חֲבֵרוֹ, יוֹנְקִים אֲנַחְנוּ אֶת אֶצְבְּעוֹתֵינוּ, אִישׁ בְּשַׂר זְרוֹעוֹ נֹאכַל.
(האדם והטבע א)
“וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עַרֻמִּים הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת… וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם, וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה? וַיֹּאמֶר: אֶת קוֹלְךָ שָׁמַעְתִי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא”1030. קַו אֳפִיִּי: לֹא מִתּוֹךְ הַרְגָּשַׁת הַקֹּר אוֹ הַחֹם הַבּוֹעֵר אוֹ הָרְטִיבוּת בָּא הָאָדָם לִידֵי הָרַעְיוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ, כִּי אִם מִתּוֹךְ הַכָּרַת הַצֹּרֶךְ לְהִתְעַלֵּם מֵעַצְמוֹ וּמִן הַטֶּבַע, אוֹ, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים הַיּוֹם, מִתּוֹךְ הַצֹּרֶךְ לְהִתְיַפּוֹת וּלְהִתְקַשֵּׁט. כַּךְ הִיא הַתַּרְבּוּת – הָאָדָם מִתְלַבֵּשׁ וּמִתְחַבֵּא. הַתַּרְבּוּת אֵינָּהּ סוֹבֶלֶת עֵירֹם גָּמוּר, אִי־אֶמְצָעִיּוּת מָחְלֶטֶת, חַיִּים מִתּוֹךְ הַהֲוָיָה הָאֵין־סוֹפִית הַמִּתְפַּשְּׁטִים לְאֵין־סוֹף. כָּל מִינֵי צוּרוֹת שְׁאוּלוֹת, כָּל מִינֵי לְבוּשִׁין, כָּל מִינֵי גְבוּלִים, כָּל מִינֵי אֶמְצָעִים לְהִתְעַלֵּם, לְהִתְגַּדֵּר, לְהִתְבַּצֵּר, לְהִצְטַמְצֵם, מִן הַתִּלְבֹּשֶׁת וְהַדִּירָה וְעַד הַנִּמּוּסִים וְסִדְרֵי הַחֶבְרָה – כֻּלָּם מְכֻוָּנִים בְּעִקָּר לְמַטָּרָה זוֹ. קְנֵה הַמִּדָּה לִמְדִידַת הַטַּעַם, הַיֹּפִי, הַגְּדֻלָּה, הַגְּבוּרָה, הַמּוּסָר הוּא הָאֶמְצָעִיּוּת, הַהִתְגַּדְּרוּת, הַהִתְבַּצְּרוּת, הִתְעַלְּמוּת הָאָדָם מֵעַצְמוֹ וּמִן הַטֶּבַע, אוֹ לְפָחוֹת, הֶסַּח הַדַּעַת מֵעַצְמוֹ וּמִן הַטֶּבַע. אֲפִלּוּ הַלָּשׁוֹן מְשַׁמֶּשֶׁת לָאָדָם לְבוּשׁ לְהִתְכַּסּוֹת בּוֹ, לְכַסּוֹת עַל מַעֲרֻמָּיו, לְהִתְעַלֵּם בּוֹ.
(האדם והטבע ד)
הַטֶּבַע אֵינוֹ יוֹדֵעַ פְּשָׁרוֹת וְאֵינוֹ אוֹהֵב חֲצָאִיּוֹת.
(ממכתביו הפרטיים של מתישב ב)
אֵין הַטֶּבַע אוֹהֵב לְשַׁנּוֹת עַל נְקַלָּה מִן הַמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבַע פַּעַם אֶחָת.
(ממכתביו הפרטיים של מתישב ב)
עִנְיְנֵי הַכְּפָר1031 בָּלְעוּ אֶת עִנְיְנֵי הַטֶּבַע.
(האדם והטבע ד)
הֲיוּכַל אָדָם לִחְיוֹת חַיִּים שַׂגִּיאִים1032, אִם הוּא מִתְנַכֵּר לַטֶּבַע?
אֵיךְ יוּכַל לִחְיוֹת כְּעֶבֶד לַטֶּבַע אוֹ כְּשַׁלִּיט עַל גַּבּוֹ – וַהֲלֹא שְׁתַּיִם אֵלֶּה שְׁתֵּי צוּרוֹת הֵן לְמַטְבֵּעַ אַחַת? אֵיךְ יָאִירוּ חַיֵּי אָדָם, אִם הַטֶּבַע, מְקוֹר הַחַיִּים, עִוֵּר1033 הִנֵּהוּ?
(מכתבים מא"י ב)
הַטֶּבַע אֵין־הַסּוֹפִי, הַהֲוָיָה הָעוֹלָמִית שׁוֹפַעַת לְתוֹךְ נַפְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם, לְתוֹךְ הַרְגָּשָׁתוֹ וְהַכָּרָתוֹ מִשְּׁנֵי צְדָדִים: מֵאוֹתוֹ הַצַּד שֶׁהוּא מַרְגִּישׁ וּמַכִּיר אוֹתָהּ, וּמֵאוֹתוֹ הַצַּד שֶׁהִיא אֵינָהּ מֻכֶּרֶת וְאֵינָהּ מָרְגֶּשֶׁת לוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא חַי אוֹתָהּ. כְּאִלּוּ תֹאמַר: מִצַּד פָּנָיו שֶׁל הָרְאִי, מִצִּדּוֹ הַשָּׁקוּף, שֶׁכָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ מִשְׁתַּקֶּפֶת בּוֹ, שֶׁכָּל הַהֲוָיָה הָעוֹלָמִית בָּאָה בוֹ לִידֵי גִלּוּי בְּצוּרוֹת יְדוּעוֹת, וּמִצַּד אֲחוֹרָיו, מִצִּדּוֹ הָאָטוּם, שֶׁאוֹתָהּ הֲוָיָה גוּפָא אוֹטֶמֶת אוֹתוֹ עַל יְדֵי עַצְמָהּ וְעוֹשָׂה אוֹתוֹ עַל יְדֵי כַךְ לִרְאִי שָׁקוּף, בְּעוֹד שֶׁהַגּוּף וְכֵלָיו, כְּלֵי הַהַרְגָּשָׁה וְהַהַכָּרָה, עִם כָּל מַכְשִׁירֵיהֶם אֵינָם אֶלָּא הַזְּכוּכִית, אֲשֶׁר כָּל עֶרְכָּהּ הוּא בְזַכּוּתָהּ, בִּבְהִירוּתָהּ, בִּסְּגֻלָּתָהּ לִהְיוֹת רְאִי שָׁקוּף. אוֹ כְאִלּוּ תֹאמַר: מִצַּד הַהַכָּרָה וְהַהַרְגָּשָׁה שׁוֹפֵעַ הָאוֹר הַמִּתְעוֹרֵר עַל יְדֵי הַלֶּהָבָה, וּמִצַּד הַחַיִּים הַבִּלְתִּי־מֻכָּרִים וְהַבִּלְתִּי־מָרְגָּשִׁים– הַשֶּׁמֶן לְמָאוֹר, הַמְפַרְנֵס אֶת הַלֶּהָבָה לְפִי צֹרֶךְ פַּרְנָסָתָהּ, בְּעוֹד אֲשֶׁר כְּלֵי הַהַרְגָּשָׁה וְהַהַכָּרָה הֵם הַמְּנוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא מְכוֹנָה עִם בֵּית־קִבּוּל לְקַבֵּל אֶל תּוֹכָהּ וּלְהוֹלִיד הִתְחַבְּרוּתָם שֶׁל שְׁנֵי הַזְּרָמִים הַנּוֹבְעִים מִשְּׁנֵי הַצְּדָדִים.1034
( האדם והטבע א)
לֹא בַהַכָּרָה בִלְבַד מַשִּׂיג הָאָדָם מַה שֶּׁהוּא מַשִּׂיג, מַה שֶּׁהוּא חַי. בֵּין הָאָדָם וְהַטֶּבַע יֵשׁ קְשָׁרִים, שֶׁלֹֹּא תַעֲמֹד עֲלֵיהֶם בְּדֶרֶךְ הַהַכָּרָה הַמָּגְבֶּלֶת בִּלְבָד. חַיִּים אֲנַחְנוּ אֶת הַטֶּבַע, חַיִּים אֲנַחְנוּ – וְהַחַיִּים יְתֵרִים עַל הַהַכָּרָה.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
הַצַּד הַבִּלְתִּי־מֻכָּר – זֶהוּ מְקוֹם הַדֶּבֶק, שֶׁבּוֹ תִדְבַּק נֶפֶשׁ הָאָדָם הַפְּרָטִי בְּנֶפֶשׁ הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ וְהָיוּ לְנֶפֶשׁ אַחַת חַיָּה; זֶהוּ הָרְחוֹב, שֶׁבּוֹ מִשְׁתַּתְּפִים וּמִתְאַחֲדִים חַיֵּי הָאָדָם הַפְּרָטִי עִם חַיֵּי הַבְּרִיאָה כֻלָּהּ וְהָיוּ לְחַיֵּי עוֹלָם; זֶהוּ הַטֶּבַע בְּעַצְמוֹ בְנֶפֶשׁ הָאָדָם, וְזֶהוּ מְקוֹר הַחַיִּים. כָּל מַה שֶּׁהוּא חַי בְנֶפֶשׁ הָאָדָם, כָּל מַחֲשָׁבָה חַיָּה וְכָל הַרְגָּשָׁה חַיָּה, כָּל מַה שֶּהוּא מְקוֹרִי וּמוּאָר בְּאוֹר עֶלְיוֹן, מַה שֶּקוֹרְאִים: מְעוֹף הָרוּחַ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, יְצִירָה – הֲרֵי הוּא נוֹבֵעַ מִתּוֹךְ הַמָּקוֹר אֵין־הַתְּהוֹמִי וּמִתּוֹךְ הַיָּם אֵין־הַגְּבוּלִי הַזֶּה.
(האדם והטבע א)
תִּקּוּן מוּסָרִיּוּתָהּ שֶׁל הַפִיזִיּוֹלוֹגִיָּה אוֹ פָשׁוּט הַבְרָאָתָהּ, צָרִיךְ לִהְיוֹת הַיְסוֹד בְּכָל תּוֹרַת מוּסָר, כְּמוֹ בְכָל תּוֹרַת בְּרִיאוּת. הַמּוּסָר הָעֶלְיוֹן מְחַיֵּב לֹא לַעֲקוֹר מִשֹּׁרֶשׁ אֶת הַתְּבִיעוֹת הַפִיזִיּוֹלוֹגִיּוֹת אוֹ לְ“הָמִית אֶת הַבָּשָׂר” כְּמוֹ שֶׁגּוֹזֶרֶת הָאַסְקֶטִיּוּת בְּצוּרוֹתֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת, וְלֹא לְהַגְבִּיר אֶת כֹּחָן שֶׁל הַתְּבִיעוֹת הַפִיזִיּוֹלוֹגִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁרוֹצוֹת שִׁיטוֹת יְדוּעוֹת בִּזְמַנֵּנוּ, כִּי אִם לְהָשִׁיב לַפִיזִיּוֹלוֹגִיָּה אֶת טִבְעִיּוּתָהּ, אֶת בְּרִיאוּתָהּ, אֶת מוּסָרִיּוּתָהּ, לְטַהֵר אֶת הַחַיִּים, אֶת הַכֹּחַ הַחִיּוּנִי שֶׁלִּפְנֵי הַהַכָּרָה וּלְנַקּוֹת אֶת הָאֲוִיר הַחִיּוּנִי. הַחַיִּים, חַיֵּי הַגּוּף הַטִּבְעִיִּים שֶׁלִּפְנֵי הַהַכָּרָה, הֵם דֵּי “מוּסָרִיִּים”, אִם לֹא יְסוֹד כָּל מוּסָר. הֵם עֲשׂוּיִּים לְמַלֵּא אַחֲרֵי הַנֶּפֶשׁ בִּשְׁאִיפוֹתֶיהָ הָעֶלְיוֹנוֹת, לְהַגְבִּיר אוֹרָהּ שֶׁל הַהַכָּרָה, בְּהוֹסִיפָם לָהּ “שֶׁמֶן לְמָאוֹר”, בְּמִדָּה שֶׁהִיא מֵאִירָה וּמַשְׁפִּיעָה מֵאוֹרָם עֲלֵיהֶם.1035
(מענין לענין באותו ענין ד)
כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם מִתְפַּתֵּחַ יוֹתֵר, כָּל מַה שֶּׁהַרְגָּשָׁתוֹ וְהַכָּרָתוֹ מוֹסִיפוֹת לְהִתְעַמֵּק וּלְהִתְרַחֵב וְאוֹצַר יְדִיעוֹתָיו לְהִתְעַשֵּׁר, יוֹתֵר הוּא זָקוּק לְחַיִּים בְּתוֹךְ הַטֶּבַע, לְהִתְדַּבְּקוּת בִּלְתִּי־אֶמְצָעִית בְּתוֹךְ הַטֶּבַע, לִינִיקָה בִּלְתִּי־אֶמְצָעִית מִתּוֹךְ הַהֲוָיָה הָעוֹלָמִית. הָאָדָם הַטִּבְעִי, הַפֶּרֶא, אוֹכֵל מִן הַמּוּכָן בֵּין בְּחֹמֶר וּבֵין בְּרוּחַ, הוּא אֵינוֹ מוֹצִיא הַרְבֵּה וְאֵינוֹ זָקוּק לְהַכְנָסָה מְרֻבָּה. לֹא כֵן הָאָדָם בֶּן־הַתַּרְבּוּת הַחוֹשֵׁב וְהַמַּרְגִּישׁ. הוּא אֵינוֹ מִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶּׁמּוּכָן וְדוֹרֵשׁ רַק לְקִיחָה אוֹ תְפִיסָה, אֶלָּא שֶׁהוּא שׁוֹאֵף לִבְרֹא מַה שֶּׁאֵינוֹ מוּכָן; הוּא אֵינוֹ מִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶּׁמְּגֻלֶּה, אֶלָּא הוּא מְבַקֵּשׁ לַחְדּוֹר לְתוֹךְ מַצְפּוּנֵי הַטֶּבַע וְלִרְאוֹת אֶת הַנֶּעְלָם מִמֶּנּוּ. וּבְפֹעַל אַתָּה רוֹאֶה מַמָּשׁ הַהֶפֵֶךְ מִזֶּה. הָאָדָם, בְּמִדָּה שֶׁהוּא לוֹקֵחַ יוֹתֵר מִן הַטֶּבַע, הוּא הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ; בְּמִדָּה שֶׁחַיָּיו מִתְעַשְּׁרִים, מִתְרַחֲבִים וּמִתְעַמְּקִים, הוּא הוֹלֵךְ וּבוֹנֶה לוֹ חַיִץ יוֹתֵר וְיוֹתֵר עָב בֵּינוֹ וּבֵין הַטֶּבַע, הוֹלֵךְ וּמִצְטַמְצֵם וּמִתְכַּוֵּץ בְּתוֹךְ חוֹמוֹתָיו, כַּצָּב הַזֶּה בְּתוֹךְ שִׁרְיוֹנוֹ, עַד כִּי כְבָר הֻרְגַּל לַחֲשׁוֹב לְמֻשְׂכָּל רִאשׁוֹן, כִּי חַיִּים לְחוּד וְטֶבַע לְחוּד. גַּם הַמַּדָּע הַמְבַקֵּשׁ אֶת אוֹרוֹ הַנִּגְלֶה שֶָל הַטֶּבַע, גַּם הָאָמָּנוּת הַמְבַקֶּשֶׁת אֶת אוֹרוֹ הַגָּנוּז – שְׁנֵיהֶם אֵינָם מַכְרִיחִים אֶת הָאָדָם וְאֵינָם מְצַוִּים עָלָיו בְּהֶחְלֵט, בְּמַפְגִּיעַ לָצֵאת מִתּוֹךְ קְלִפָּתוֹ, לְבַקֵּשׁ אֶת הַמֶּרְחָב, לְבַקֵּשׁ חַיֵּי עוֹלָם. שְׁנֵיהֶם כְּאִלּוּ מְבַקְּשִׁים לְצַמְצֵם אֶת הַטֶּבַע וְלִדְחוֹק אוֹתוֹ: זֶה – לְתוֹךְ חַדְרֵי הָעֲבוֹדָה וְהַדְּרִישָׁה הַמַּדָּעִית, וְזוֹ – לְתוֹךְ חַדְרֵי הַמַּשְׂכִּית, וְלַעֲקוֹר אֶת שָׁרְשֵׁי נִשְׁמַת הָאָדָם הָאַחֲרוֹנִים מִתּוֹךְ הַטֶּבַע.
(האדם והטבע א)
יוֹתֵר מִדַּי אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶת הָאָדָם, אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֲנִי מְבַקֵּשׁ לֵב דּוֹפֵק, נֶפֶשׁ חַיָּה. אֲנִי הָיִיתִי חָפֵץ, כִּי בְנֵי הָאָדָם יִמָּשְׁכוּ זֶה לָזֶה כַּכּוֹכָבִים הָאֵלֶּה, הַגְּדוֹלִים כְּשֶׁהֵם לְעַצְמָם וְהַגְּדוֹלִים בְּיַחֲסָם זֶה לָזֶה. אֵלֶּה הֵם יְחָסִים גְּדוֹלִים, הַנָּאִים לְאָדָם, אִם הוּא בֶאֱמֶת נֵזֶר הַיְצִירָה. וְאַל תֹּאמְרִי, כִּי אֲנִי דוֹרֵשׁ מִבְּנֵי אָדָם, כִּי יִהְיוּ בְנֵי עֶלְיוֹן. לֹא! אֲנִי רַק דּוֹרֵשׁ, כִּי יִהְיוּ טִבְעִיִּים, אֲמִתִּיִּים, כְּכֹל אֲשֶׁר בַּטֶּבַע. בַּטֶּבַע אֵין גָּדוֹל וְקָטָן. שָׁם הַכֹּל גָּדוֹל, הַכֹּל אֱמֶת. בַּטֶּבַע אֵין יוֹדֵעַ מִי גָדוֹל מִמִּי: הַכּוֹכָב אוֹ הַתּוֹלַעַת. וְאַל תֹּאמְרִי: כַּךְ הוּא הָאָדָם, כַּךְ הוּא עַל פִּי עֶצֶם מָהוּתוֹ, וְאֵין לְשַׁנּוֹת מַה שֶּׁעִוֵּת הַטֶּבַע. לֹא! אַל תּוֹצִיאִי דִבָּה עַל הַטֶּבַע! “אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם יָשָׁר” – רַק הִתְרַחֲקוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם מִן הַטֶּבַע הֵבִיאָה אוֹתוֹ לִידֵי כָךְ.
(מכתבים תרע"ד ח)
בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הַדָּג מִן הַמַּיִם, אֲפִלּוּ אִם תִּצֹּק עָלָיו מַיִם דֵּי צֹרֶךְ נִשְׁמָתוֹ, לֹא תוֹעִיל לוֹ הַרְבֵּה, כִּי לֹא רַק אֶת הַנְּשִׁימָה הוּא חָסֵר. חָסֵר הוּא אֶת הַסְּפֵירָה שֶׁל הַמַּיִם; חָסֵר הוּא אֶת הַלְּחִיצָה, שֶׁהֵם לוֹחֲצִים עַל כָּל נְקֻדָּה מִנְּקֻדּוֹת גוּפוֹ, אוֹתָהּ הַלְּחִיצָה הַמַּקֶּפֶת וְהַמְאַחֶדֶת, הַמַּכְרִיחָה אוֹתוֹ לִהְיוֹת בִּרְיָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, לִחְיוֹת; חָסֵר הוּא אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין הַמַּיִם, אֶת הַיְנִיקָה הַנַּעֲלָמָה, הַהֲוָיִית, הָעוֹלָמִית, שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֲטוֹמָיו יוֹנֵק מֵהֶם וְשֶׁכֻּלּוֹ יוֹנֵק מֵהֶם. עַל כֵּן כִּמְעַט תּוֹצִיאוֹ מִן הַמַּיִם, מַתְחִיל דָּמוֹ לְהִתְפָּרֵץ מִכָּל נַקְבּוּבִיּוֹת גּוּפוֹ – מַתְחֶלֶת הַהִתְפָּרְדוּת. הַטֶּבַע, בְּכָל מֶרְחָבוֹ לְאֵין־סוֹף וּבְכָל עָמְקוֹ לְאֵין־תְּהוֹם, הוּא לְאָדָם הַמַּרְגִּישׁ וְהַמַּכִּיר מַמָּשׁ מַה שֶּׁהַמַּיִם הֵם לַדָּג. כִּי לֹא רַק לְהִשְׁתַּקְּפוּת בָּבוּאָתוֹ שֶׁל הַטֶּבַע, לַלְּחִיצָה הַמַּקֶּפֶת וְהַמְאַחֶדֶת, שֶׁהַטֶּבַע, שֶׁהַהֲוָיָה אֵין־הַסּוֹפִית לוֹחֶצֶת עַל כָּל נְקֻדָּה מִנְּקֻדּוֹת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ וּמַכְרִיחָה אוֹתוֹ לִחְיוֹת, לִהְיוֹת אָדָם וְלִהְיוֹת פְּרָט בִּפְנֵי עַצְמוֹ, זָקוּק הוּא לְקֶשֶׁר בִּלְתִּי־אֶמְצָעִי וּתְמִידִי שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין הַטֶּבַע אֵין־הַסּוֹפִי, לַיְנִיקָה הַנַּעֲלָמָה, הַהֲוָיִית, הָעוֹלָמִית, שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֲטוֹמֵי גוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ יוֹנֵק מִן הַטֶּבַע הָאֵין־סוֹפִי וְשֶׁכֻּלּוֹ יוֹנֵק מִן הָאֵין־סוֹף, זָקוּק הוּא לֹא רַק לְהַכָּרָה וּלְהַרְגָּשָׁה, כִּי אִם גַּם לְאוֹתוֹ הַדָּבָר הַנּוֹתֵן רוּחַ בְּהַרְגָּשָׁתוֹ וְהַכָּרָתוֹ, הַנּוֹתֵן רוּחַ בְּכָל עַצְמוֹ – זָקוּק הוּא לְחַיֵּי עוֹלָם.
(האדם והטבע א)
הַצִּוּוּי הַמָּחְלָט שֶׁל הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי, שֶׁל רוּחַ הָאָדָם הוּא לֹא זֶה הַמְנַסֵּר בִּזְמַנֵּנוּ בָעוֹלָם הַקּוּלְטוּרִי: דַּע אֶת הַטֶּבַע וְחוֹבְבֵהוּ! כִּי אִם זֶה, שֶׁאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע כְּלַל בָּעוֹלָם הַקּוּלְטוּרִי, זֶה הַמְנַהֵם כְּיוֹנָה בְתוֹךְ הַנֶּפֶשׁ הַמְחַפֶּשֶׂת, הַמִתְחַבֶּטֶת כְּצִפּוֹר בִּכְלוּבָהּ הַצַּר מֵחֹסֶר חַיִּים: חַיֵּה אֶת הַטֶּבַע!
(עבודתנו מעתה ב)
הַכֹּל צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּנוּי בְנִיָּה כָזֹאת, שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָבָר חוֹצֵץ בֵּינֵינוּ וּבֵין הַטֶּבַע אַף חֲצִיצָה כָּל שֶׁהִיא, אַף לְרֶגַע.
(לברור תפקידו של המשביר ב)
אִם יֵשׁ תִּקּוּן לָאָדָם, אִם רוּחַ הָאָדָם עֲשׂוּיָה לִגְדוֹל כִּגְדוֹל הַכָּרָתוֹ, אִם כָּל אָדָם בּלִי יוֹצֵא מִן הַכְּלַל עָשׂוּי לִהְיוֹת אָדָם, עַצְמִי, רוֹאֶה חַיִּים בְּעוֹלָמוֹ הָעַצְמִי, הֲרֵי יֵשׁ לָבוֹא לִידֵי כַךְ רַק עַל יְדֵי פְתִיחַת נֶפֶשׁ הָאָדָם לִרְוָחָה לְעֶצֶם הַטֶּבַע, לְעֶצֶם הַהֲוָיָה הָעוֹלָמִית, לֹא לְשֵׁם הִסְתַּכְּלוּת אֶסְטֶטִית אוֹ מַדָּעִית אוֹ אֲפִלּוּ דָתִית, כִּי אִם לְשֵׁם עֶצֶם הַחַיִּים וַעֲבוֹדַת הַחַיִּים.
(עבודתנו מעתה ב)
הָאָדָם צָרִיךְ לְהִשְׁתַּחְרֵר מִן הָאָדָם, מִן הָאָדָם הַמְצֻמְצָם1036, מִן הַמֹּחִיּוּת1037, מִן הַמֵּכָנִיּוּת, מִן הַהִפְּנוֹזָה, וְלָשׁוּב אֶל הַטֶּבַע, אֶל הַמֶּרְחָב, אֶל הָאֵין־סוֹף, אֲבָל לָשׁוּב לֹא בְּתוֹר עֶבֶד כָּפוּת, אַף לֹא בְּתוֹר אָדוֹן, כְּלוֹמֵר בְּעֶצֶם בְּתוֹר “עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ”, כִּי אִם כְּשׁוּב בֵּן גָּדוֹל לְבֵית אִמּוֹ לְהִשְׁתַּתֵּף עִמָּהּ בַעֲבוֹדוֹת הַבַּיִת.
(עבודתנו מעתה ב)
אֱמֶת אַחַת יֵשׁ בָּעוֹלָם הַגּוֹזֶרֶת וְאוֹמֶרֶת: אֵין גְּאֻלָּה בָאָה לָעוֹלָם, אֵין חִדּוּשׁ לְחַיִּים וְאֵין תִּקּוּן לָאָדָם אֶלָּא בְחִנּוּךּ עַצְמִי, קוֹסְמִי, בְּהִתְחַדְּשׁוּת הָאָדָם מִתּוֹךְ עֶצֶם הָעֲבוֹדָה לְחִדּוּשׁ הַחַיִּים, וּבְאַחְוָה אֱנוֹשִׁית־קוֹסְמִית, בַּקֶּשֶׁר הַנַּפְשִׁי, שֶׁבְּנֵי אָדָם הַמְבַקְשִׁים הִתְחַדְּשׁוּת מִתְקַשְּׁרִים בּוֹ לְכָל הָאָדָם, בְּלִי יוֹצֵא מִן הַכְּלַל, לְכָל הַחַי, לְכָל הַהֹוֶה, וְקֹדֶם כֹּל לְחַבְרֵי הַקִּבּוּץ הָעוֹבֵד לְחִדּוּשׁ הַחַיִּים, לִבְנֵי הָעָם הַמִּתְחַדֵּשׁ.
(מטיולי בכבישים ד)
תִּקּוּן הָ“אֲנִי”, הִתְחַדְּשׁוּתוֹ וּתְחִיָּתוֹ לֹא יָבֹאוּ אֶלָּא מִתּוֹךְ מְקוֹרוֹ הָרִאשׁוֹן, מִתּוֹךְ הַטֶּבַע. וּבָזֶה אֵין הֶבְדֵּל בֵּין “אֲנִי” פְּרָטִי וּבֵין “אֲנִי” שֶׁל אֻמָּה.
(הקונגרס א)
אֶל הַטֶּבַע! אֶל הַטֶּבַע, כְּפִי שֶׁאֲנַחְנוּ מַכִּירִים אוֹתוֹ וִיכוֹלִים לְהַכִּירוֹ הַיּוֹם! – הִנֵּה בַת־הַקּוֹל הָרְחוֹקָה שֶׁל הַגְּאֻלָּה הָאֱנוֹשִׁית, אִם יֵשׁ גְּאֻלָּה לָאָדָם, הַטֶּבַע, הָעֲבוֹדָה, בִּבְחִינַת הִשְתַּתְּפוּת בִּיצִירָה עִם הַטֶּבַע; הָאֻמָּה, בִּבְחִינַת יוֹצֶרֶת הָאָדָם, בִּבְחִינַת כֹּחַ יוֹצֵר עֲרָכִים אֱנוֹשִׁיִּים־קוֹסְמִיִּים וִיצִירָה חַיָּה כְּאַחַת; הָאֱנוֹשִׁיּוּת, בִּבְחִינַת שְׁלֵמוּת עֶלְיוֹנָה, וְעוֹד וְעוֹד לְמַעְלָה מִזֶּה – הִנֵּה הַיְסוֹדוֹת שֶׁל הַחַיִּים הַחֲדָשִׁים, הִנֵּה הַנִּיצוֹצוֹת וְהַקַּוִּים שֶׁל הָאוֹר הֶחָדָשׁ.
(מענין לענין באותו ענין ד)
רַעְיוֹן אֱנוֹשִׁי גָדוֹל, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹחַ מְעוֹרֵר גָּדוֹל וּמַתְמִיד, הוּא הָרַעְיוֹן עַל דְּבַר תְּחַיַּת הַחַיִּים עַל יְדֵי הָעֲבוֹדָה וְהַטֶּבַע. לְהַרְחִיב אֶת הַחַיִּים וּלְהַעֲמִיקָם לְתוֹךְ חַיֵּי הַטֶּבַע, לְתוֹךְ חַיֵּי עוֹלָם עַל יְדֵי הָעֲבוֹדָה בְּתוֹךְ הַטֶּבַע וְהַחַיִּים בְּתוֹךְ הַטֶּבַע – זֶהוּ הָרַעְיוֹן הַפּוֹתֵחַ שַׁעַר חָדָשׁ וְרָחָב לְמַחֲשָׁבָה, לְהַרְגָּשָׁה, לִיצִירָה, לְחַיִּים. יַחַס חָדָשׁ אֶל הַטֶּבַע, יַחַס חָדָשׁ אֶל הָאָדָם, יַחַס חָדָשׁ שֶׁל הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ, יַחַס חָדָשׁ אֶל הַחַיִּים, מֶרְחָב לְכָל אָדָם לְהָבִיא לִידֵי גִלּוּי אֶת עַצְמוּתוֹ בְּאֹפֶן הַיּוֹתֵר שָׁלֵם. הָרַעְיוֹן הַזֶּה הוּא, עַל פִּי הָאֱמֶת, פְּרִי רוּחָהּ שֶׁל הַיַּהֲדוּת הָאֲמִתִּית. הוּא מַעֲמִיק וּמַרְחִיב אֶת הַיַּהֲדוּת, בְּמִדָּה שֶׁהוּא מַעֲמִיק וּמַרְחִיב אֶת הַחַיִּים. בְּמִדָּה שֶׁהוּא מַעֲמִיק וּמַרְחִיב אֶת רוּחַ הָאָדָם, אֶת מוּסָרִיּוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם. הוּא בֶאֱמֶת מֵשִׁיב לִתְחִיָּה אֶת הַיַּהֲדוּת, אֶת רוּחַ הַיַּהֲדוּת הָאֲמִתִּית.
(אוניברסיטה עברית א)
וְהָיָה, בֶּן אָדָם, כַּאֲשֶׁר תָּשׁוּב אֶל הַטֶּבַע, לֹא תָּשׁוּב עַל עֲקֵבֶיךָ וְלֹא תָשׁוּב רֵיקָם, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר יָשׁוּב אֶל מְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן הָאִישׁ אֲשֶׁר סָבַב אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ, מְנֻסֶּה, מְצֹרָף, מְלֻמָּד וְעָשִׁיר, עָשִׁיר בְּמַרְאֵה עֵינַיִם וּבַהֲלָךְ נֶפֶשׁ, עָשִׁיר בְּרוּחַ וְגַם בִּנְכָסִים מַמָּשִׁיִּים רַבִּים. כָּל אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מָקוֹם בַּטֶּבַע יָשׁוּב עִמָּךְ.
וּפָקַחְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת עֵינֶיךָ, בֶּן אָדָם, וְהֵצַצְתָּ יָשָׁר לְתוֹךְ עֵינֵי הַטֶּבַע וְרָאִיתָ בָּהֶן אֶת תְּמוּנָתְךָ וְיָדַעְתָּ, כִּי אֶל עַצְמְךָ שַׁבְתָּ, כִּי בְּהִתְעַלֶּמְךָ מִן הַטֶּבַע הִתְעַלַּמְתָּ מֵעַצְמֶךָ. וְשַׁבְתָּ וְרָאִיתָ, וְהִנֵּה מֵעָלֶיךָ, מִעַל יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ, מֵעַל כָּל גֵּוְךָ וְנַפְשְׁךָ נִפְרָכִים וְנוֹשְׁרִים שְׁבָרִים־שְׁבָרִים כְּבֵדִים, קָשִׁים, מְעִיקִים, וְאַתָּה מִתְיַשֵּׁר, מִזְדַּקֵּף, גָּדֵל. וְיָדַעְתָּ כִּי אֵלֶּה הֵם שִׁבְרֵי קְלִפָּתְךָ, אֲשֶׁר הִתְכַּוַּצְתָּ בְּתוֹכָהּ בְּתִמְהוֹן לְבָבְךָ, כְּצָב בְּתוֹךְ שִׁרְיוֹנוֹ, וַאֲשֶׁר לָאַחֲרוֹנָה גָדַלְתָּ מִתּוֹכָהּ. וְהִכַּרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי הַכֹּל הָיָה לֹא לְפִי מִדָּתְךָ, וְכִי אֶת הַכֹּל עָלֶיךָ לְחַדֵּשׁ: אֶת מַאֲכָלְךָ וְאֶת מִשְׁתְּךָ, אֶת תִּלְבָּשְׁתְּךָ וְאֶת מְעוֹנְךָ, אֶת אֹפֶן עֲבוֹדָתְךָ וְאֶת דֶּרֶךְ לִמּוּדְךָ – אֶת הַכֹּל.
וְהִרְגַּשְׁתָּ בַּיּוֹם הַהוּא בְּכָל כֹּחַ לְבָבְךָ אֶת הַלַּחַץ, אֲשֶׁר קִירוֹת הַבָּתִּים בָּעִיר וְגַם בַּכְּפָר לוֹחֲצִים עַל נַפְשְׁךָ, וְהִרְגַּשְׁתָּ כָּל חֲצִיצָה קַלָּה, הַחוֹצֶצֶת בֵּין נַפְשְׁךָ וּבֵין הַמֶּרְחָב הָעוֹלָמִי, בֵּין נַפְשְׁךָ וּבֵין הַחַיִּים הָעוֹלָמִיִּים. וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר תִּבְנֶה לְךָ בַּיִת, וְשַׂמְתָּ לִבְּךָ לֹא לְהַרְבּוֹת בּוֹ חֲדָרִים וְחַדְרֵי חֲדָרִים, כִּי אִם לְזֹאת תָּשִׂים כָּל לִבְּךָ, כִּי לֹא יִהְיֶה בוֹ דָבָר חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַמֶּרְחָב הָעוֹלָמִי, בִּפְנֵי הַחַיִּים הָעוֹלָמִיִּים, כִּי בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתְךָ, בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמְךָ, בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, תִִּהְיֶה כֻּלְּךָ בְּתוֹךְ הַמֶּרְחָב הַהוּא, בְּתוֹךְ הַחַיִּים הָהֵם. וְכֵן תִּבְנֶה גַם אֶת בָּתֵּי הָעֲבוֹדָה וְהַמְּלָאכָה, גַּם אֶת בָּתֵּי הַתּוֹרָה וְהַחָכְמָה. וְרֶוַח תָּשִׂים בֵּין בַּיִת וּבֵין בַּיִת, רֶוַח גָּדוֹל, אֲשֶׁר לֹא יִגְזֹל וְלֹא יַעְלִים בַּיִת מִבַּיִת אֶת חֶלְקוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלֹא יִהְיֶה עוֹד בַּיּוֹם הַהוּא בִּנְיָנְךָ, בֶּן אָדָם, חֻרְבָּן לְהוֹד בִּנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְלֹא תִפְאֶרֶת בְּנִיָּתְךָ – פְּגִיעָה בִּסְפֵרַת הַתִּפְאֶרֶת הָעוֹלָמִית; וְלֹא תִהְיֶה עוֹד הָעֲזוּבָה הַטִּבְעִית עִם חָרְבוֹתֶיךָ הַנִּשְׁכָּחוֹת – הַיֹּפִי הָאֲמִתִּי, הָאֵין־סוֹפִי הַיְחִידִי. וְלָקַחְתָּ תּוֹרָה מִפִּי הַטֶּבַע, תּוֹרַת הַבְּנִיָּה וְהַיְצִירָה, וְלָמַדְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂהוּ בְכָל אֲשֶׁר תִּבְנֶה וּבְכָל אֲשֶׁר תִּיצֹר. וְכֵן בְּכָל דְּרָכֶיךָ וּבְכָל חַיֵּיךָ תִּלְמַד לִהְיוֹת שֻׁתָּף לוֹ בְּמַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית.
וְיָדַעְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבְךָ, בֶּן אָדָם, כִּי תוֹעֶה הָיִיתָ עַד שׁוּבְךָ עַד הֲלוֹם, עֵקֶב כִּי לֹא יָדַעְתָּ אֶת הַחַיִּים. כִּי גַם אַחֲרֵי הִגָּמֵל אוֹתְךָ מִהְיוֹתְךָ אוֹכֵל מִן הַמּוּכָן, לֹא הִכַּרְתָּ בְּכָל זֹאת אֶת טֶבַע הַחַיִּים וְלֹא חָדַלְתָּ מִהְיוֹת חַי מִן הַמּוּכָן, מֵאֲשֶׁר הֲכִינוֹתָ אַתָּה וּמֵאֲשֶׁר הֵכִינוּ אֲחֵרִים. חַיִּים אֲחֵרִים, חַיִּים שֶׁלֹּא מִן הַמּוּכָן, חַיִּים בְּתוֹךְ הֲכָנַת הַחַיִּים1038, בְּתוֹךְ יְצִירַת הַחַיִּים לֹא יָדַעְתֶָּ. עַל כֵּן הָיוּ חַיֶּיךָ קְרוּעִים לִשְׁנֵי קְרָעִים: קֶרַע אֶחָד קָטָן מְאֹד שֶׁל חַיִּים וְקֶרַע אֶחָד גָּדוֹל מְאֹד שֶׁל לֹא־חַיִּים, שֶׁל עֲבוֹדָה, שֶׁל טִרְחָה, שֶׁל טִרְדָּה. שַׁבָּת – וְעֶרֶב שַׁבָּת1039. וְלא חָשַׁבְתָּ וְלֹא עָלָה עַל לִבְּךָ, כִּי אֵין חַיִּים בְּחַיִּים מִן הַמּוּכָן, אִם אֵין חַיִּים בַּהֲכָנָתָם – הֲלֹא גַם הַטֶּבַע חַי בְּתוֹךְ הֲכָנַת הַחַיִּים, בְּתוֹךְ יְצִירַת הַחַיִּים. עַל כֵּן הָיִיתָ כָּל יָמֶיךָ מְבַקֵּשׁ חַיִּים, רוֹדֵף חַיִּים – וְלֹא חַי. וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלוּיִּים לְךָ מִנֶּגֶד, אוֹ בֶּעָבָר אוֹ בֶּעָתִיד – הֹוֶה לֹא יָדַעְתָּ. וּבִרְאוֹתְךָ, כִּי מְעַטִּים וְדַלִּים וּרְחוֹקִים הֵם הַחַיִּים מִשֶּׁלְּךָ, וַתִּתְאַו תַּאֲוָה לְהוֹסִיף לְךָ חַיִּים מִשֶּׁל אֲחֵרִים. וְכֵן הָיִיתָ גוֹנֵב וְגוֹזֵל וְחוֹמֵס מִכָּל אֲשֶׁר חָשַׁבְתָּ לִמְצֹא בוֹ חַיִּים, כְּכָל אֲשֶׁר הִשִּׂיגָה יָדְךָ, יָנַקְתָּ, שָׁתִיתָ, מִצִּיתָ אֶת דְּמֵי אָחִיךָ, אִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ לִינֹק אֶת דָּמֶיךָ אָתָּה. וְיִהְיוּ בְעֵינֶיךָ חַיֵּי עֲלוּקָה, חַיֵּי פָּרָזִיט – סֵמֶל הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת, עֹשֶׁר – סֵמֶל הָאֹשֶׁר, שִׁלְטוֹן אָדָם בְּאָדָם – סֵמֶל הַגְּבוּרָה וְהַכָּבוֹד. וְלֹא חָלִיתָ וְלֹא הִרְגַּשְׁתָּ, כִּי הַחַיִּים מִן הַמּוּכָן אֲשֶׁר בָּלַעְתָּ הָיוּּ כְרָקָב בְּעַצְמוֹתֶיךָ. וְגַם נְבִיאֶיךָ, אֲשֶׁר קָמוּ לְךָ לְתַקֵּן עוֹלָמְךָ וּלְחַדֵּשׁ חַיֶּיךָ, חָזוּ לְךָ שָׁוְא וְתָפֵל. הֵם לֹא חִדְּשׁוּ בִמְאוּמָה אֶת הַתּוֹרָה: “מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת יָבֹא וְיֹאכַל בְּשַׁבָּת”. הֵם רַק הוֹרוּךָ לָשִׂים רֶסֶן בְּפִיךָ1040 וּבְפִי כָל הָאוֹכְלִים עִמְּךָ מִן הַתַּמְחוּי הַכְּלָלִי, אֲשֶׁר תַּעַצְרוּ בוֹ אִישׁ בְּאָחִיו מֵאֲכוֹל אִישׁ מִכֶּם יוֹתֵר מִכְּפִי חֶלְקוֹ, יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הֵכִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת. אוּלָם אַתָּה, בֶּן אָדָם, הֲלֹא חָפֵץ חַיִּים אַתָּה גַם בְּעֶרֶב שַׁבָּת, גַם בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה וּבְכָל רֶגַע, מַה יִּתֵּן וּמַה יּוֹסִיף לְךָ הָרֶסֶן אֲשֶׁר בְּפִיךָ?
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא וְנִתְּנָה בְךָ, בֶּן אָדָם, רוּחַ חֲדָשָׁה, וְהִרְגַּשְׁתָּ רֶגֶשׁ חָדָשׁ, רָעָב חָדָשׁ, לֹא רָעָב לְלֶחֶם וְלֹא צָמָא לְכֶסֶף, כִּי אִם לַעֲבוֹדָה. וּמָצָאתָ עֹנֶג בְּכָל עֲבוֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד וּבְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, כְּעֹנֶג אֲשֶׁר אַתָּה מוֹצֵא בַאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה. וְשַׂמְתָּ לִבְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא לְהַנְעִים וּלְהַטְעִים אֶת עֲבוֹדָתְךָ, כַּאֲשֶׁר הִנְּךָ שָׂם לֵב הַיּוֹם לְהַנְעִים אֶת מַאֲכָלְךָ וְכַאֲשֶׁר הִנְּךָ שָׂם לֵב הַיּוֹם לְהַרְבּוֹת אֶת פְּרִי עֲבוֹדָתְךָ, אֶת הַכֶּסֶף. וְיָדַעְתָּ לַעֲבוֹד דֵּי סִפּוּקְךָ בְּכָל יוֹם, לֹא תִגְרַע וְלֹא תוֹסִיף. אֲבָל יֶתֶר עַל כֹּל תָּשִׂים לֵב לַעֲבוֹד כָּל עֲבוֹדָה וְכָל מַעֲשֶׂה בְּתוֹךְ הַטֶּבַע, בְּתוֹךְ הָעֲבוֹדָה הָעוֹלָמִית, בְּתוֹךְ הַחַיִּים הָעוֹלָמִיִּים וְהַמֶּרְחָב הָעוֹלָמִי. כֵּן תַּעֲשֶׂה אֶת עֲבוֹדָתְךָ בַּשָּׂדֶה וְכֵן תַּעֲשֶׂה אֶת עֲבוֹדָתְךָ בַּבָּיִת. כִּי כֵן תִּבְנֶה אֶת הַבָּיִת.
וְהָיָה בְעָבְדְּךָ אֶת עֲבוֹדָתְךָ, וְהָיָה בְעֵינֶיךָ חֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם – בֵּית הַמְּלָאכָה, וְאַתָּה וְהַטֶּבַע – הָעוֹבְדִים. וְלֵב אֶחָד לִשְׁנֵיכֶם וְרוּחַ אֶחָת. וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא: יָפֶה הוּא הַטֶּבַע בְּפָנָיו, אֲבָל יָפֶה שִׂבְעָתַיִם בְּרוּחַ חַיָּיו, בַּעֲבוֹדָתוֹ. וְהָיָה בְעָמְדְּךָ רֶגַע לְיַשֵּׁר אֶת קוֹמָתְךָ וְלִשְׁאוֹף רוּחַ, וְשָׁאַפְתָּ לֹא רַק אֲוִיר לִנְשִׁימָה, וְהִרְגַּשְׁתָּ, כִּי שׁוֹאֵף אַתָּה אֶל קִרְבְּךָ עוֹד דְּבַר־מָה, דְּבַר־מַה כָמוּס, אֲשֶׁר לֹא תֵדַע מַה הוּא, אֲבָל אֲשֶׁר יַפְרֶה אֶת הַרְגָּשָׁתְךָ וְאֶת מַחֲשָׁבְתְּךָ, אֲשֶׁר יוֹסִיף חַיִּים וְאוֹר לְרוּחֲךָ. וְהָיֹה יִהְיוּ לְךָ רְגָעִים, אֲשֶׁר כְּמוֹ תִּתְמוֹגֵג כֻּלְּךָ בְּתוֹךְ הָאֵין־סוֹף. אָז תֵּאָלֵם דּוּמִיָּה. לֹא רַק בְּדִבּוּר, כִּי גַם הַשִּׁירָה תִהְיֶה בְעֵינֶיךָ כְּחִלּוּל הַקֹּדֶשׁ, וְאַף גַּם הַמַּחֲשָׁבָה. וְהִשַּׂגְתָּ אֶת סוֹד הַשְּׁתִיקָה וּקְדֻשָּׁתָהּ, וְהִרְגַּשְׁתָּ דָּבָר אֲשֶׁר אֵין לְבַטְּאוֹ רַק בַּעֲבוֹדָה, וְעָבַדְתָּ בְּכֹחַ, בְּעֹז וּבְשִׂמְחָה, וְשָׁמַעְתָּ בַּת־קוֹל יוֹצֵאת מִתּוֹךְ עֲבוֹדָתְךָ וְאוֹמֶרֶת: “עִבְדּוּ בְנֵי אָדָם, כֻּלְּכֶם עֲבֹדוּ!” וְיָדַעְתָּ אָז וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבְךָ, כִּי יֵשׁ בָּעֲבוֹדָה אוֹצַר רוּחַ כָּזֶה, אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה רַק אֶפֶס קָצֵהוּ, רַק צַד אֶחָד, רַק פִּנָּה אַחַת, וְכֻלּוֹ לֹא יֵרָאֶה רַק לְעֵינֵי כָל הָרוֹאִים אֲשֶׁר יַבִּיטוּ עָלָיו מִכָּל הַצְּדָדִים. וְאַחֲרֵי הַבַּת־קוֹל – הַטֶּבַע עוֹנֶה; אָמֵן! לֵאמֹר: עִבְדּוּ, בְנֵי אָדָם, אַל תִּקְטַן עֲבוֹדַתְכֶם בְּעֵינֵיכֶם – אֲנִי אֶתֵּן לָכֶם עֲבוֹדָה! וְהִשְׁלַמְתֶּם אֶת אֲשֶׁר הֶחֱסַרְתִּי, לְמַעַן הַשְׁלִימִי אֲנִי אֶת הֶחָסֵר לָכֶם!
בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה פְרִי עֲבוֹדָתְךָ, בֶּן אָדָם, – חַיִּים, כִּי יִהְיוּ חַיִּים בַּעֲבוֹדָתְךָ, וְלֹא יֹאבַד רֶגַע מֵרִגְעֵי חַיֶּיךָ לְבַטָּלָה. וּבְיוֹם רַע, בְּבֹא עָלֶיךָ יִסּוּרִים, וְהָיוּ יִסּוּרֶיךָ גְּדוֹלִים, עֲמֻקִּים, קְדוֹשִׁים. אוֹ בְיוֹם חֹשֶׁךְ, כִּי תִּכָּשֵׁל רֶגַע וְחָטָאתָ, וְהָיָה בְךָ כֹּחַ וְדֵי גָאוֹן לָשֵׂאת עָלֶיךָ חֵטְא וְדֵי אֵשׁ שֶׁל גֵיהִנּוֹם לְהִצָּרֵף בָּהּ. וְיָדַעְתָּ אֶת הַצַּעַר הַשּׁוֹפֵךְ עָלֶיךָ רוּחַ קְדוֹשָׁה עֶלְיוֹנָה וְאַהֲבָה עֶלְיוֹנָה לְכָל הַחַיִּים וְהַסּוֹבְלִים, וְלֹא תֵדַע חֻלִּין, וְלֹא תֵדַע קְטַנּוֹת, וְלֹא תֵדַע חַיִּים תְּפֵלִים.
וְנָשָׂאתָ בַּיּוֹם הַהוּא סָבִיב עֵינֶיךָ, בֶּן אָדָם, וְנָשָׂאתָ עֵינֶיךָ לְמַעְלָה, וְרָאִיתָ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בָּהּ, וְרָאִיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם עִם כָּל צְבָאָם, עִם כָּל הָעוֹלָמוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם עַד לְאֵין תַּכְלִית וְאֵין חֵקֶר, וְהִנֵּה כֻּלָּם כֻּלָּם קְרוֹבִים אֶל נַפְשְׁךָ, וְהִנֵּה כֻּלָּם כֻּלָּם נוֹשְׂאִים לָהּ בְּרָכָה. אָז תַּשִׂיג אֶת הַנֵּצַח שֶׁבָּרֶגַע. אָז תֵּדַע, מָה רַב עָשְׁרְךָ, מָה רַבָּה מֶמְשַׁלְתְּךָ, מָה רַבָּה הַבְּרָכָה אֲשֶׁר הֵם נוֹשְׂאִים לְךָ, אָז תֵּדַע וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבְךָ: מַה דַּלִּים, מַה מְסֻכָּנִים הֵם הַחַיִּים מִשֶּׁל אֲחֵרִים, הַמֶּמְשָׁלָה עַל אֲחֵרִים, הָאוֹר מִשֶּׁל אֲחֵרִים! וְאָהַבְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת כָּל הַנִּמְצָא, וְאָהַבְתָּ אֶת הָאָדָם, וְאָהַבְתָּ אַף אֶת עַצְמְךָ – כִּי יִהְיֶה לִבְּךָ מָלֵא אַהֲבָה, וְהֶאֱמַנְתָּ בְּעַצְמְךָ, וְהֶאֱמַנְתָּ בְּאָדָם, וְהֶאֱמַנְתָּ בְּכָל אֲשֶׁר יֵשׁ לְהַאֲמִין – כִּי תִהְיֶה כֻּלְּךָ מָלֵא חַיִּים. וְהָיְתָה הַרְגָּשָׁתְךָ וּמַחֲשָׁבְתְּךָ, וְהָיְתָה רוּחֲךָ כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר – תָּמִיד חֲדָשָׁה, תָּמִיד שֶׁלְּךָ. אַף אֶת כָּל עַצְמְךָ תַּרְגִּישׁ, וְהִנֵּה הִנְּךָ תָּמִיד חָדָשׁ, תָּמִיד שֶׁלְּךָ. כֵּן תִּהְיֶה בְעֵינֶיךָ וְכֵן תִּהְיֶה בְעֵינֵי אָחִיךָ – כִּי יִהְיֶה מְקוֹרְךָ בָּרוּךְ וְ“שֶׁמֶן לַמָּאוֹר” לֹא יֶחְסָר.
וְלֹא יִהְיֶה עוֹד בַּיּוֹם הַהוּא הָאָדָם לְמַשָּׂא, אֲשֶׁר יִשָּׂא אוֹתוֹ הַנּוֹשֵׂא שָׂעָה אַחַת וַיִּיעָף. כִּי אָח יִהְיֶה הָאָדָם בַּיּוֹם הַהוּא לְכֹכְבֵי הַשָּׂמַיִם וּלְרֶמֶשׂ הָאָרֶץ, כִּי יִהְיֶה דֵי שָׁמַיִם בְּנֶפֶשׁ אִישׁ וָאִישׁ וְדֵי אֶרֶץ, וְגָדוֹל יִהְיֶה מַסְלוּלוֹ. וְהָיָה דֵי מֶרְחָב לָאִישׁ וָאִישׁ וְדֵי מֶרְחָק בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ, אֲשֶׁר לֹא יִפּל אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וַאֲשֶׁר יִמְשֹׁךְ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ תָּמִיד, תָּמִיד.
וְיָדַעְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא, בֶּן אָדָם, אֶת הַטֶּבַע, כִּי יִהְיוּ עֵינֶיךָ וְכָל חוּשֶׁיךָ דֵּי גְלוּיִּים, לִבְּךָ דֵּי פָתוּחַ, מֹחֲךָ דֵּי עָמֹק, אֲבָל תֵּדַע גַּם אֶת הַחַיִּים – וַהֲבִינוֹתָ אֶת הַטֶּבַע. וְלֹא יִהְיֶה עוֹד בַּיּוֹם הַהוּא אוֹר חָכְמָתְךָ וּמַדָּעֲךָ אוֹר קַר וְנוֹרָא, כִּי יִהְיֶה אוֹר חַי שׁוֹפֵעַ מִכָּל הָעוֹלָמוֹת.
(האדם והטבע א)
הָאָדָם וְהַטֶּבַע: מילואים
הַדָּבָר לְעִתִּים פָּשׁוּט מַפְלִיא, מַתְמִיהַּ: אֵיךְ זֶה יְכוֹלִים בְּנֵי־אָדָם לִחְיוֹת כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם כְּאִלּוּ בְעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם, כְּאִלּוּ כָל הָעוֹלָם הַגָּדוֹל, אֵין־הַסּוֹפִי, הַנִּצְחִי הַזֶּה אֵינוֹ נוֹגֵעַ לָהֶם כְּלָל אוֹ נוֹגֵעַ לָהֶם רַק בְּמִדָּה שֶׁהֵם צְרִיכִים לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ אֶת פַּרְנָסָתָם אוֹ לְהִשָּׁמֵר מִפְּגָעָיו הָרָעִים. כָּל הַשְּׁאָר, הָעוֹלָם כְּשֶׁהוּא לְעַצְמוֹ, עִם כָּל אוֹתָם הַקְּשָׁרִים הַגְּלוּיִּים וְהַטְּמִירִים1041, שֶׁהַנֶּפֶשׁ הַחַיָּה קְשׁוּרָה בָהֶם אֵלָיו, עִם כָּל הַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא מַשְׁפִּיעַ עַל כָּל יֵשׁוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם וְעַל כָּל חַיָּיו – כָּל זֶה אֵינוֹ עִנְיָן אֶלָּא אוֹ לְפִילוֹסוֹפִים, לְמֵטָפִיזִיקִים1042, לְתֵיאוֹלוֹגִים1043, אוֹ מִצַּד אַחֵר לְאַנְשֵׁי מַדָּע, אוֹ שׁוּב מִצַּד אַחֵר לִמְשׁוֹרְרִים וְאָמָּנִים אוֹ פָשׁוּט לְבַעֲלֵי־הֲזָיָה וּבַטְלָנִים. כָּל שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם אֵין לָהֶם בְּנִדּוֹן זֶה אֶלָּא מַה שֶּׁמָסְכָּם וּמְקֻבָּל.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
הָאָדָם בְּשָׁאֳפוֹ לִחְיוֹת בְּהֶתְאֶם לְצוּרָתוֹ הָאֱנוֹשִׁית לְצֶלֶם־הָאֱלֹהִים שֶׁבּוֹ, אוֹ בְהֶתְאֵם לִתְבִיעוֹת הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, לֹא לָצֵאת מִתּוֹךְ עַצְמוֹ הוּא צָרִיךְ בִּכְדֵי לְהִתְגַּלְגֵּל לְתוֹךְ הָאַחֵר, אוֹ לְבַטֵּל אֶת כָּל עַצְמוֹ בִּפְנֵי הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, כִּי אִם לְהֵפֶךְ. צָרִיךְ הוּא לָתֵת לְעַצְמוּתוֹ לְהִתְעַמֵּק וּלְהִתְפַּשֵּׁט לְתוֹךְ הַחַיִּים הָעוֹלָמִיִּים עַד סוֹף סְפֵרוֹתֵיהֶם הָעֶלְיוֹנוֹת, עַד כְּדֵי לְהַשִּׂיג הַשָּׂגָה חַיָּה אֶת כְּלָלוּתָם וְאַחְדּוּתָם הָמָּחְלֶטֶת שֶׁל הַחַיִּים הָעוֹלָמִיִּים, עַד כְּדֵי הֱיוֹתָהּ כֻּלָּהּ בִּבְחִינַת רָצוֹן עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר חַיָּיו – חַיֵּי כָל מַה שֶּׁחַי, שִׁירָתוֹ – שִׁירַת כָּל מַה שֶּׁאוֹמֵר שִׁירָה, אֲשֶׁר כְּאֵב כָּל מִי שֶׁכּוֹאֵב, וְרִשֶׁעַת כָּל מִי שֶׁמַּרְשִׁיעַ, וְכִעוּר כָּל מִי שֶׁמְּכֹעָר, הֵם כְּאֵבוֹ וְרִשְׁעָתוֹ וְכִעוּרוֹ הוּא, הַתּוֹבְעִים מִמֶּנּוּ אֶת תִּקּוּנָם. וּמִכַּאן, לֹא תִהְיֶה הַשְּׁאִיפָה לִחְיוֹת בִּשְׁבִיל הָאַחֵר, בִּשְׁבִיל הָאֻמָּה, בִּשְׁבִיל הָאֱנוֹשִׁיּוּת אוֹ בִשְׁבִיל אֱלֹהִים, אֶלָּא שֶׁאִיפָה לִחְיוֹת יוֹתֵר, לִחְיוֹת אֶת עַצְמוּתוֹ בְכָל שְׁלֵמוּתָהּ, לִחְיוֹת מִתּוֹךְ עַצְמוֹ לְתוֹךְ כָּל אָדָם, לְתוֹךְ כָּל חַי, לְתוֹךְ כָּל הֹוֶה, לְתוֹךְ כָּל הַבְּרִיאָה הָעוֹלָמִית.1044
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
גּוּף הָאָדָם כְּגוּף כָּל בִּרְיָה חַיָּה מִתְחַדֵּשׁ, מִתְיַצֵּר בְּכָל רֶגַע עַל־יְדֵי הִתְחַלְּפוּת הֶחֳמָרִים שֶׁבּוֹ, וַהֲרֵי הוּא חַי בְּמוּבָן יָדוּעַ בְּכָל רֶגַע חַיִּים חֲדָשִׁים. אֲבָל צָרִיךְ, שֶׁעִם כָּל אַטּוֹם חָמְרִי חָדָשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הָאָדָם אַטּוֹם נַפְשִׁי חָדָשׁ. זֹאת אוֹמֶרֶת, בִּשְׁבִיל שֶׁחַיֵּי הָאָדָם יִהְיוּ הוֹלְכִים וּמִתְחַדְּשִׁים, הוֹלְכִים וּמִתְיַצְּרִים, דָּרוּשׁ יַחַס אַחֵר בְּהֶחְלֵט מִצַּד הָאָדָם אֶל הַטֶּבַע, לֹא רַק יַחַס נַפְשִׁי אַחֵר, כִּי אִם גַּם יַחַס מַעֲשִׂי אַחֵר. צָרִיךְ, שֶׁהָאָדָם יֵדַע לְבַקֵּשׁ בַּטֶּבַע לֹא רַק אֶת מְזוֹנוֹ הַגּוּפָנִי וְאֶת חַיָּיו הַגּוּפָנִים, כִּי אִם גַּם אֶת מְזוֹנוֹ וְאֶת חַיָּיו הַנַּפְשִׁיִּים. צָרִיךְ, שֶׁיִּהְיֶה בָרוּר, כִּי אֵין מָקוֹם אַחֵר לַחַיִּים, לֹא לְחַיֵּי הַגּוּף וְלֹא לְחַיֵּי הַנֶּפֶשׁ, מִלְּבַד הַטֶּבַע.
(האדם והטבע ד)
הַהַכָּרָה הָאֱנוֹשִׁית הִתְפַּתְּחָה וְהוֹלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הִתְפַּתְּחוּת רְצוּיָה – בָּאָה הָעֵת לַעֲשׂוֹת לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי. אֵין זֶה אוֹמֵר, כִּי הַהַכָּרָה שִׁחֲתָה אֶת דַּרְכָּהּ, כִּי הַמַּדָּע חוֹטֵא לְרוּחַ הָאֱנוֹשִׁיּוּת וְכִי עַל הָאָדָם לָשׁוּב אֶל הַבַּעֲרוּת אוֹ אֶל הַדּוֹמֶה לָהּ וְאֶל הַחַיִּים שֶׁל דּוֹרוֹת הַבַּעֲרוּת. זֶה אוֹמֵר, כִּי הַהַכָּרָה עָשְׂתָה אֶת שֶׁלָּהּ, עָשְׂתָה לְפִתּוּחָהּ וּלְגִדּוּלָהּ שֶׁל עַצְמָהּ, מֵעַתָּה הִיא צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת לְשֻׁתַּפְתָּהּ בִּיצִירַת הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי וְהַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים. דַּוְקָא בְּכֹחַ הַמַּדָּע וְהַטֶּכְנִיקָה הַמְשֻׁכְלָלָה, דַּוְקָא בְּכֹחַ הַדַּעַת הַיְתֵרָה, אֲבָל מִבְּלִי לְהַפְחִית אֶת כֹּחָהּ שֶׁל רוּחַ הַחַיִּים, צָרִיךְ הָאָדָם וְיָכוֹל לָשׁוּב אֶל הַחַיִּים, אֶל הַטֶּבַע, וּלְחַדֵּשׁ אֶת חַיָּיו מִתּוֹךְ עֶצֶם מְקוֹר הַחַיִּים. הַתְּעוּדָה הִיא הִתְחַדְּשׁוּת הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי מִתּוֹךְ הַטֶּבַע הָעוֹלָמִי.1045
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
הַחַיִּים צְרִיכִים לִהְיוֹת קְלוּטִים בְּתוֹךְ הַטֶּבַע קְלִיטָה חַיָּה כָזֹאת, שֶׁהַטֶּבַע בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, בִּפְעֻלָּתוֹ בִלְתִּי־הָאֶמְצָעִית, הַחִיּוּנִית, הַהֲוָיָתִית, יִהְיֶה מוֹרֵנוּ וּמַדְרִיכֵנוּ בְתַרְבּוּת עֶלְיוֹנָה, מוֹרֵנוּ וּמַדְרִיכֵנוּ בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה וּבְכָל רֶגַע, מִדַּעְתֵּנוּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתֵּנוּ, מוֹרֵנוּ וּמַדְרִיכֵנוּ בְיִחוּד בְּעֶצֶם כֹּחַ חַיֵּינוּ הַמַּמָּשִׁיִּים, הַצִּבּוּרִיִּים, הַלְּאֻמִּיִּים.
(לברור תפקידו של המשביר ב)
5. הַדָּת
הַצּוּרָה הָאֱנוֹשִׁית שֶׁל הַטֶּבַע וְהַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים מַתְחִילִים בַּדָּת. הָאָדָם הַקַּדְמוֹן, אוֹ הַפֶּרֶא שֶׁל הַיּוֹם, אֵין לוֹ עִנְיָנִים אֱנוֹשִׁיִּים אֲחֵרִים, עִנְיָנִים שֶׁלְּמַעְלָה מִצְּרָכָיו הַבַּהֲמִיִּים, מִלְּבַד עִנְיְנֵי דָת, הַדָּת מְשַׁמֶּשֶׁת לוֹ נְקֻדַּת אִחוּד פְּנִימִי עִם הַטֶּבַע, שֶׁעוֹד לֹא נִתַּק מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי, וּנְקֻדַּת אִחוּד פְּנִימִי עִם אֶחָיו בְנֵי קִבּוּצוֹ. כָּל בְּנֵי הַקִּבּוּץ יֵשׁ לָהֶם אֱלִיל אֶחָד אוֹ אֱלִילִים אֲחָדִים הַמְאַחֲדִים אוֹתָם כְּבַיָּכוֹל לְנֶפֶשׁ קִבּוּצִית אַחַת, וְכֵן הֵם מְאַחֲדִים אוֹתָם עִם טֶבַע הַמָּקוֹם שֶׁבְּנֵי הַקִּבּוּץ חַיִּים שָׁם.1046
(האדם והטבע ד)
הַכָּרַת הַטְּרָגִיּוּת, הַכָּרַת הָאָדָם הַיָּחִיד אֶת אַפְסוּתוֹ שֶׁל עַצְמוֹ, הֲרֵי הוּא עִקָּר גָּדוֹל לְנַפְשׁוֹ, הֲרֵי הוּא עֹמֶק תְּהוֹם, אוֹתוֹ הָעֹמֶק, אֲשֶׁר בְּעֶצֶם יוֹם בָּהִיר נִרְאִים מִתּוֹכוֹ מַעֲמַקֵּי שָׁמַיִם, מֶרְחֲבֵי חֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם לְאֵין־קֵץ עִם הַכֹּכָבִים אֲשֶׁר שָׁם. הֵן רַק מִתּוֹךְ הַכָּרַת אַפְסוּתוֹ מַשִּׂיג הָאָדָם סְלִיחָה עֶלְיוֹנָה, פִּיּוּס עֶלְיוֹן, אֱמֶת עֶלְיוֹנָה מָה הֵם, וְאוּלַי גַם אַהֲבָה עֶלְיוֹנָה וּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה. הֵן רַק מִשָּׁם הוּא רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ חַי לְתוֹךּ כָּל מַה שֶּׁהוּא אַפְסוּת לְאֵין־סוֹף וְיֵשׁוּת לְאֵין־סוֹף כָּמוֹהוּ, לְתוֹךְ כָּל מַה שֶּׁחַי וְהֹוֶה, וּמִשָּׁם – הָאַחְדּוּת הָעֶלְיוֹנָה וְהָאַחְרָיוּת הָעֶלְיוֹנָה.1047
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
אֵין בְּנֵי אָדָם נוֹתְנִים חֶשְׁבּוֹן לְעַצְמָם, כִּי כָל הַשְּׁאֵלָה הָעוֹלָמִית, הַגְּדוֹלָה וְהָעֲמֻקָּה לְאֵין־סוֹף: מָה הִיא הַהֲוָיָה הָעוֹלָמִית הַזֹּאת? מֵאַיִן הִיא? מִי בְּרָאָהּ? מָה הִיא סִבַּת הַסִּבּוֹת, עִלַּת הָעִלּוֹת? הֲיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן? – כִּי כָל הַשְּׁאֵלָה רַבַּת־הַצּוּרוֹת־וְהַגּוֹנִים לְאֵין־סוֹף הֲזֹּאת הִיא בְעֶצֶם, קֹדֶם כֹּל, שְׁאֵלַת הָאָדָם עַל עַצְמוֹ, עַל הַכָּרָתוֹ וְהָ“אֲנִי” שֶׁלּוֹ.
(מכתבים תרפ"א ה)
הַנֶּפֶשׁ הַחַיָּה אֵינָהּ מְכוֹנָה, שֶׁהַמְכוֹנֵן יָכוֹל לְכַוְּנָהּ כְּיַד חָכְמָתוֹ הַטּוֹבָה עָלָיו. הַנֶּפֶשׁ הַחַיָּה תַּבְעָנִית קָשָׁה מִכָּל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת, הִיא מַרְגִּישָׁה אֶת עַצְמָה יְתוֹמָה בְעוֹלָם שֶׁל אֵין־סוֹף, בְּתוֹךְ נִגּוּדִים וּסְתִירוֹת לְאֵין־חֵקֶר, כְּשֶׁאֵין הִיא רוֹאָה קֶשֶׁר פְּנִימִי, קֶשֶׁר שֶׁל חַיִּים בֵּינָהּ וּבֵין הָאֵין־סוֹף. הִיא מַרְגִּישָׁה אֶת עַצְמָהּ מְטֻלְטֶלֶת בְּכַף־הַקֶּלַע, כְּשֶׁאֵין הִיא רוֹאָה, כִּי הָרוּחַ הַנוֹשֵׂא אוֹתָהּ, הַמְחַיֶּה אוֹתָהּ, עֶצֶם עַצְמוּתָהּ הִיא רוּחַ מִמָּרוֹם, רוּחַ חַיֵּי עוֹלָם. הִיא מְבַקֶּשֶׁת חַיִּים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, יַחַס בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, יַחַס נֶעְלָם מִכָּל רֶגֶשׁ וְעֶלְיוֹן עַל כָּל רֶגֶשׁ, וְהִיא שׁוֹאֶלֶת: הֲיֵשׁ אֱלֹהִים אִם אָיִן?1048
(האדם והטבע ד)
כָּל תֹכֶן חַיָּיו שֶׁל הָאָדָם הוּא לְנַסּוֹת אֶת כֹּחוֹ, לִשְׁאוֹף לִגְמוֹר מַה שֶּׁאֵין לִגְמוֹר. עֲבוֹדָתוֹ בְדֶרֶך זוֹ אֵינָהּ בְּטֵלָה, כִּי הִיא עֶצֶם עֲבוֹדַת הַחַיִּים, עֶצֶם יְצִירַת הַחַיִּים, עֶצֶם הַשָּׂגַת הַחַיִּים. הָאָדָם אֵינוֹ מַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ וְלֹא יַשִּׂיג לְעוֹלָם אֶת הַנֶּעְלָם1049, אֲבָל חַיֵּה יְחַיֶּה אוֹתוֹ בְּתוֹר מוֹמֶנְט שֶׁל יְצִירָה, שֶׁל אִחוּד עֶלְיוֹן, שֶׁל הַתְאָמָה עֶלְיוֹנָה. הַמּוֹמֶנְט הַזֶּה אֵינוֹ אֶלָּא הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים מִצִּדָּם הַפּוֹנֶה אֶל הַחַיִּים הָעוֹלָמִיִּים, הוּא – הַדָּת. הָעֲבוֹדָה לְכַלְכָּלַת הַחַיִּים מִצַּד זֶה הִיא עֲבוֹדַת הַדָּת, עֲבוֹדַת הַדָּת הִיא לְפִי זֶה עֶצֶם עֲבוֹדַת הַחַיִּים, רַק מִצִּדָּם הַקּוֹסְמִי, עֶצֶם הָעֲבוֹדָה הַקּוֹסְמִית שֶׁל הַחַיִּים, עֶצֶם הַיְצִירָה שֶּׁבַּחַיִּים.
(האדם והטבע ד)
הַדָּת, הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי, הִיא סְגֻלַּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַיָּחִיד, סוֹד הָ“אֲנִי” הַפְּרָטִי, בְּמִדָּה שֶׁהוּא חַי וְעָמֹק, וְצוּרַת הַדָּת הִיא יְצִירַת הָאֻמָּה. הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים, הַנַּפְשִׁיִּים הֵם חֶלְקוֹ שֶׁל הַיָּחִיד, וְגִלּוּיֵי הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים בְּצוּרָה אֱנוֹשִׁית וְהַשְׁפָּעָתָם הַחוֹזֶרֶת עַל הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים הֵם יְצִירַת הָאֻמָּה.1050
(האדם והטבע ד)
יוֹתֵר מִתּוֹךְ מֻשָּׂג מְאֻבָּן מֵאֲשֶׁר מִתּוֹךְ מַחֲשָׁבָה חַיָּה וְרֶגֶשׁ חַי יוּכַל אָדָם חוֹשֵׁב וּמַרְגִּישׁ לְהַחְלִיט בְּוַדָּאוּת שֶׁל גְּבוּרָה אוֹ שֶׁל תְּמִימוּת, כִּי אֱלֹהִים מֵת, מִבְּלִי לָשִׂים אֶל לֵב, כִּי מֵת רַק הַמֻשָּׂג שֶׁנִּתְיַשֵּׁן וְנִתְאַבֵּן עַל דְּבַר אֱלֹהִים, אֲבָל לֹא אֱלֹהִים, לֹא הַנֶּעְלָם, שֶׁאַתָּה נִתְקָל בּוֹ בְּכָל אֲשֶׁר אַתָּה חוֹשֵׁב וּמַרְגִּישׁ, אֲבָל אֵינְךָ תּוֹפְסוֹ, אֵינְךָ מַשִּׂיגוֹ, שֶׁאַתָּה נֶחְבָּט בּוֹ בְּכָל אֲשֶׁר אַתָּה חַי אֶת עַצְמְךָ, בְּכָל אֲשֶׁר אַתָּה מַרְגִּישׁ, חוֹשֵׁב, מְדַבֵּר, מִבְּלִי לָדַעַת, מָה הוּא וּמֵאַיִן הוּא בָא. הַנֶּעְלָם לֹא יָמוּת לְעוֹלָם, אַף אִם יִמְנוּ וְיִגְמְרוּ כָל חוֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבוֹת וְכָל יוֹדְעֵי מַדָּע שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי יְסוֹדוֹ שֶׁל עוֹלָם – עִוֵּר, חָשׁוּךְ, מֵת, וְרַק הָאָדָם הוּא הַחַי, הַמַּכִּיר, הַיּוֹדֵעַ וְהַמַּשְׂכִּיל אֶת הַכֹּל. וּמִכַּאן אַתָּה אוֹמֵר, כִּי גַם הַדָּת לֹא תָמוּת, כָּל עוֹד יֵשׁ נֶפֶשׁ אֱנוֹשִׁית בָּעוֹלָם וְיֵשׁ רֶגֶשׁ שֶׁל אַחְרָיוּת אֱנוֹשִׁית וּשְׁאִיפָה לְחַיִּים אֱנוֹשִׁיִּים.
(האדם והטבע ג)
אֵין רוּחַ הָאָדָם יְכוֹלָה, וְדַוְקָא בְמִדָּה שֶׁהִיא עֲמֻקָּה, בָּהּ בְּמִדָּה אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהֵרָגַע בְּלִי דָת.
(האדם והטבע ד)
הַדָּת נוֹלְדָה לֹא מִתּוֹךְ בַּעֲרוּת, לֹא מִתּוֹךְ אִנְסְטִנְקְטִים חֲשׁוּכִים, כְּמוֹ הַפַּחַד, הַעֲרָצַת הָאָבוֹת וְכַדּוֹמֶה – אֵלֶּה הָיוּ לְדָת רַק בִּבְחִינַת מְיַלֶּדֶת, אֲבָל לֹא בִּבְחִינַת מוֹלִיד, כִּי אִם מִתּוֹךְ שֶׁכַּךְ חִיְּבָה הַנַּפְשִׁיּוּת הָאֱנוֹשִׁית, הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי. הַדָּת הָיְתָה לְמַה שֶּׁהָיְתָה, לְדָבָר שֶׁבָּא לָאָדָם מִחוּץ לַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי, וּמִתּוֹךְ כַּךְ נֶעֶשְׂתָה לְדָבָר קָבוּעַ וְעוֹמֵד וְנִתְאַבְּנָה, לֹא מִשּׁוּם שֶׁמָּהוּתָהּ בְּכַךְ, כִּי אִם מִשּׁוּם שֶׁהַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית עוֹד לֹא מָצְאָה אֶת דַּרְכָּהּ הַנְּכוֹנָה. הַדָּת יָרְדָה לֹא מִשּׁוּם שֶׁנִּפְקְחוּ עֵינֵי הָאָדָם לִרְאוֹת, כִִּי הַנֶּעְלָם עִוֵּר, כִּי הַטֶּבַע הָעוֹלָמִי עִוֵּר, כִּי אִם מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא נִפְקְחוּ עֵינֵי הָאָדָם לִרְאוֹת, כִּי הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי הוֹלֵךְ וּמִתְעַוֵּר מִצַּד הַיּוֹתֵר חָשׁוּב, מִצַּד דִּבּוּקוֹ בִּמְקוֹר חַיָּיו, בְּעֶצֶם הַטֶּבַע הָעוֹלָמִי.
(האדם והטבע ד)
רְגִילָה הַדֵּעָה, כִּי הַדָּת כְּבָר עָבַר זְמַנָּהּ, אֲבָל לְעָמְקוֹ שֶׁל דָּבָר וְלַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר עוֹד לֹא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ. רְגִילָה הַדַּעַת, כִּי הַדָּת הִיא צִמְצוּם, נְזִירוּת מִשִּׂמְחַת הַחַיִּים, הַמְמַעֶטֶת דְּמוּתָם שֶׁל הַחַיִּים. אוּלָם עַל פִּי הָאֱמֶת הִיא חַיִּים לְאֵין־סוֹף וְהִתְפַּשְּׁטוּת לְאֵין־חֵקֶר. אִם הָאָדָם עוֹלֶה, אִם יָבֹא יוֹם, שֶׁהָאָדָם יַעֲמִיק לְהַשִּׂיג מַה הַטֶּבַע לוֹ, לְעֶצֶם עַצְמוּתוֹ וּלְעֶצֶם חַיָּיו, יַעֲמִיק לָדַעַת לִחְיוֹת אֶת הַטֶּבַע, אָז, יֵשׁ לַחֲשׁוֹב, יֵדַע, אָז יִשְׁאַף לִחְיוֹת אֶת הַדָּת, כְּמוֹ שֶׁהוּא שׁוֹאֵף הַיּוֹם לִחְיוֹת חַיִּים שֶׁל אֶסְתֶּטִיקָה.
(האדם והטבע ד)
שְׁלֹשֶׁת הָרְגָשׁוֹת הָעִקָּרִיִּים הַמְצַיְנִים בְּיִחוּד אֶת הָאָדָם מִיֶּתֶר בַּעֲלֵי הַחַיִּים – הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי, רֶגֶשׁ הַמּוּסָר וְרֶגֶשׁ הַיֹּפִי – הֵם שְׁלֹשָׁה צְדָדִים שֶׁל דָּבָר אֶחָד, וִיסוֹד כֻּלָּם, הַנְּקֻדָּה הַהַנְדָּסִית שֶׁבְּכֻלָּם, הוּא הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי, שֶׁהִתְיַצֵּר מִתּוֹךְ הַשָּׂגַת הַחַיִּים בְּלִי־אֶמְצָעִי.
(האדם והטבע ד)
אֵין לַדָּת יְסוֹד אַחֵר, וְלֹא הַבָּעָה אַחֶרֶת, וְלֹא אֶמְצָעִי־בֵרוּר־וְהוֹכָחָה אֲחֵרִים מִלְּבַד הָרֶגֶשׁ וּכְלֵי־מִבְטָאוֹ שֶׁל הָרֶגֶשׁ, וּמִטַּעַם זֶה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁבָּאָה הַהַכָּרָה לְהָאִיר יוֹתֵר אֶת הַדָּת, לְבָאֲרָהּ וּלְבָרְרָהּ עַל פִּי דַרְכָּהּ, הִיא כְבָר הוֹצִיאָה אוֹתָהּ מִכְּלַל דָּת וְהֵבִיאָה אוֹתָהּ לִכְלַל מֵטָפִיזִיקָה אוֹ מִיסְטִיקָה, שֶׁאֵין לָהֶן בְּעֶצֶם שׁוּם יְסוֹד.1051
(האדם והטבע ד)
הַדָּת, בִּשְׁבִיל לִהְיוֹת יְסוֹד לְחַיִּים אֱנוֹשִׁיִּים עֶלְיוֹנִים, לְחַיִּים זוֹרְמִים, מִתְגַּבְּרִים, מִתְחַדְּשִׁים, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת קְבוּעָה וְעוֹמֶדֶת, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת תְּלוּיָה בֶאֱמוּנוֹת וְדֵעוֹת וְחֻקִּים מְקֻבָּלִים מִדּוֹרוֹת עוֹלָם וְנִמְסָרִים לְדוֹרוֹת עוֹלָם. לֹא הָאֱמוּנוֹת וְהַדֵּעוֹת, לֹא הַחֻקִּים וְהַקַּבָּלוֹת הֵם הַדָּת – הַדָּת הוּא הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי, רֶגֶשׁ אִחוּדוֹ הַמָּחְלָט שֶׁל הָ“אֲנִי” הָאֱנוֹשִׁי. עִם כָּל הַהֲוָיָה הָעוֹלָמִית, שֶׁהוּא הִנֵּהוּ עֶצֶם הַשָּׂגַת הַנֶּעְלָם בְּלִי־אֶמְצָעִי.
(האדם והטבע ד)
רֶגֶשׁ דָּתִי יֵשְׁנוֹ בְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שְׁאִיפָה לְהַעֲמִיד אֶת הַחַיִּים עַל הַמִּדּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת – הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה, הָאֱמֶת הָעֶלְיוֹנָה, הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה – אֲפִלּוּ בְמָקוֹם שֶׁאֵין עִמָּהּ, אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהּ מִדַּעַת, אֱמוּנָה בֵאלֹהִים.
(האדם והטבע ד)
אֱלֹהִים, אֵל אֱמֶת, הַשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם אֵינוֹ דָבָר שֶׁבַּהַכָּרָה, כִּי אִם דָּבָר שֶׁבְּיַחַס נַפְשִׁי, הַיַּחַס הַנַּפְשִׁי הֶעָמֹק, הַתְּהוֹמִי, הִנֵּהוּ הַהַשָּׂגָה שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם בֵּאלֹהִים. יוֹתֵר לֹא יַשִּׂיג הָאָדָם. וּמַה שֶּׁהוּא מַשִּׂיג יוֹתֵר – אֵין זֶה אֱלֹהִים.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי הֲרֵי הוּא הָרֶגֶשׁ הַיּוֹתֵר עָמֹק וְהַיּוֹתֵר חַי, הָעֶלְיוֹן בְּכָל הָרְגָּשִׁים הָאֱנוֹשִׁיִּים, הֲרֵי הוּא אוֹתוֹ רֶגֶשׁ אִחוּדָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הָאָדָם עִם כָּל מַה שֶּׁחַי וְהֹוֶה, עִם כָּל הַהֲוָיָה הָעוֹלָמִית, שֶׁהִנּוֹ כָל עִקָּרוֹ שֶׁל הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי, הַמּוּאָר בְּאוֹר הַהַכָּרָה הָעֶלְיוֹנָה. בִּטּוּיוֹ שֶׁל הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי הֲרֵי הוּא עֶצֶם עֲבוֹדַת־הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנָה1052. אוּלָם אוֹתוֹ הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי, הֶעָשׁוּי לְאַחֵד אֶת בְּנֵי הָאָדָם, לַהֲבִיאָם לִידֵי הֲבָנָה הֲדָדִית, גּוֹרֵם לְפֵרוּדָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם, לְאִי־הֲבָנָה הֲדָדִית וּלְטִמְטוּם הֲדָדִי. הִתְאַבְּנוּת הַבִּטּוּי שֶׁל הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי גָרְמָה, כִּי בְהַגִּיעַ הַכָּרַת הָאָדָם לְמַעֲלָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁלֹּא יָכְלָה עוֹד לְהַשְׁלִים אוֹ לְהִתְפַּשֵׁר עִם הַבִּטּוּי שֶׁנִּתְיַשֵּׁן, הָפְכָה אֶת הַקְּעָרָה עַל פִּיָה וְשָׁפְכָה אֶת הַיֶּלֶד יַחַד עִם מֵי הָרַחְצָה, אֶת הַתֹּכֶן הַחַי עִם הַבִּטּוּי הַיָּשָׁן, הַמְאֻבָּן, גֵּרְשָׁה אֶת הַדָּת מִסְּפֵרַת הַמַּחֲשָׁבָה הָעֶלְיוֹנָה וּמִסְּפֵרַת הַחַיִּים, הָעֶלְיוֹנִים עִם הַתַּחְתּוֹנִים. וְלֹא רָאֲתָה הַהַכָּרָה הָעֶלְיוֹנָה הַצְּרוּפָה, כִּי בָזֶה הִיא נוֹטֶלֶת מִשְּׁנֵיהֶם, גַּם מֵהַחַיִּים גַּם מֵהַמַּחֲשָׁבָה, אֶת נִשְׁמָתָם וּמַשְׁאִירָה לָהֶם אֶת הַמֵּכָנִיּוּת. הַחַיִּים נַעֲשׂוּ מֵכָנִיִּים וְגַם הַמַּחֲשָׁבָה נַעֲשֵׂית מֵיכָנִית. בִּמְקוֹם בִּטּוּיוֹ הַחַי שֶׁל הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי בַּעֲבוֹדַת חַיִּים עֶלְיוֹנָה בָּא סוּרוֹגַּט בְּצוּרַת הָאֶסְתֶּטִיקָה עִם בִּטּוּיָהּ מִסְּפֵרַת הַדִּמְיוֹן – הָאֳמָנוּת, בְּצוּרָתָהּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ עַד הַיּוֹם. בִּמְקוֹם שְׁאִיפָה לְיֹפִי עֶלְיוֹן, יֹפִי שֶׁבַּתֹּכֶן, שֶׁבַּחַיִּים וּבַטֶּבַע בְּלִי אֶמְצָעִי, שֶׁבְּחִיּוּת הַחַיִּים וְהַהֲוָיָה בְכָל גִּלּוּיֵיהֶם, בִּבְחִינָה יָפָה, עֶלְיוֹנָה, בִּמְקוֹם שְׁאִיפָה לְהַשִּׁיג אֶת טַעְמָם הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַחַיִּים מִתּוֹךְ עֶצֶם חִיּוּת הַחַיִּים בְּאֹפֶן מַתְאִים, בָּאָה שְׁאִיפָה לַיֹּפִי שֶׁבַּצוּרָה, שֶׁבַּחִיּוּת בְּעוֹלָם שֶׁל דִּמְיוֹן יָפֶה, שְׁאִיפָה לְהַסִּיחַ אֶת הַדַּעַת מֵהַחַיִּים בִּלְתִּי־הָאֶמְצָעִיּים וּלְהַסִּיעָהּ לְחַיִּים שֶׁל דִּמְיוֹן יָפִים.1053
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
הַאָמְנָם הַחַיִּים, הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים, הֵם רַק בַּצּוּרָה, בָּאִילוּזְיָה? כַּךְ אוֹמֶרֶת הָאֳמָנוּת אוֹ כַּךְ אוֹמְרִים רַבִּים בִּשְׁמָהּ. וְאִם כַּךְ, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, כִּי הָאֳמָנוּת גּוֹזֶרֶת: שֶׁקֶר1054 – יְסוֹד הָעוֹלָם; בְּעוֹד שֶׁהַדָּת גּוֹזֳֶרֶת: אֱמֶת – יְסוֹד הָעוֹלָם. וְהָרֶגֶשׁ הַדָּתִי הֲרֵי גַם הוּא רֶגֶשׁ, הֲרֵי גַם הוּא יְסוֹד בַּחַיִּים, יְסוֹד לֹא פָחוֹת – לֹא, לֹא! לְאֵין־עֲרוֹךְ יוֹתֵר עָמֹק וְיוֹתֵר חִיּוּנִי מֵרֶֶגֶשׁ הַיֹּפִי.
(קטעי יומן ה)
חַיִּים טִבְעִיִּים טְהוֹרִים, חַיִּים בְּתוֹךְ הַטֶּבַע וְעִם הַטֶּבַע, חַיִּים שֶׁהֵם הַבִּטּוּי הַשָּׁלֵם שֶׁל רֶגֶשׁ הָאִחוּד הָעֶלְיוֹן וְהָאַחְרָיוּת הָעֶלְיוֹנָה – הִנֵּה הַדָּת הָאֲמִתִּית; הַבִּטּוּי הַחַי הַזֶּה, הַבִּטּוּי בְמַעֲשֶׂה, בְּכָל הַחַיִּים – הִנֵּה הַהוֹדָאָה בֵאלֹהִים, יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר כָּל הוֹדָאָה בְהַכָּרָה בְרוּרָה.
(האדם והטבע ג)
הַשִּׁנּוּיִים, הַחֲלִיפוֹת וְהַתְּמוּרוֹת אוֹ גַם הַמַּהְפֵּכוֹת, שֶׁחוֹלְלוּ הַכִּבּוּשִׁים הַגְּדוֹלִים בְּחַיֵּי הָעַמִּים, הָיוּ שִׁנּוּיִים מְדִינִיִּים אוֹ גַם חֶבְרָתִיִּים. הֵם יָכְלוּ לְהַשְׁפִּיעַ עַל הָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁית רַק מִצִּדָּהּ הַפּוֹנֶה כְּלַפֵּי חוּץ, לְצַד הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים שֶׁל הָאָדָם, לְצַד הַיְחָסִים הַחִיצוֹנִים, הַמַּעֲשִׂיִּים, בֵּין הָעַמִּים וְהַמְּדִינוֹת וְגַם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. לֹא כֵן הָרֶגַע שֶׁל צְמִיחַת דָּת חֲדָשָׁה. פֹּה – הִתְעוֹרְרוּת אֱנוֹשִׁית־קוֹסְמִית, מַהְפֵּכָה־בָרוּחַ מָחְלֶטֶת, מְחִיקַת הַחֶשְׁבּוֹן הַיָּשָׁן וְהַתְחָלַת חֶשְׁבּוֹן חָדָשׁ עִם כָּל הַחַיִּים וְהָעוֹלָם, יַחַס חָדָשׁ אֶל עֶצֶם הַטֶּבַע, אֶל עֶצֶם הַהֲוָיָה, אֶל עֶצֶם מְקוֹר הַחַיִּים הַגּוּפָנִים וְהָרוּחָנִים כְּאֶחָד, וּמִכַּאן – יַחַס נַפְשִׁי חָדָשׁ אֶל הָאָדָם.
(עבודתנו מעתה ב)
הַמָּקוֹם שֶׁתּוֹפֶסֶת הִתְהַוּוּת הַדָּת בְּהִתְהַוּוּת הָאֻמָּה, בְּיִחוּד בְּהִתְהַוּוּת “אֲנִי” לְאֻמִּי, עַצְמוּת לְאֻמִּית, הוּא כָל כַּךְ רָחָב וְכָל כַּךְ עָמֹק, עַד כִּי אֵין לְצַיֵּר הִתְהַוּוּת אֻמָּה חַיָּה, עַצְמִית, בְּלִי הִתְהַוּוּת דָּת לְאֻמִּית. וְכֵן לְהֵפֶךְ: אֵין לְצַיֵּר הִתְהַוּוּת דָּת, הִתְהַוּוּת פְּרִימִיטִיבִית, כַּמּוּבָן, לֹא מִתּוֹךְ דָּת אַחֶרֶת אוֹ דָּתוֹת אֲחֵרוֹת, מִבְּלִי הִתְהַוּוּת הָאֻמָּה.1055
(האדם והטבע ג)
מִתְּעוּדַת הַדָּת הָאֲמִתִּית לִהְיוֹת בִּטּוּי נֶאֱמָן לַיַּחַס הַדָּתִי, לַיַּחַס הַדָּתִי הַחַי הַהוֹלֵךְ וּמִתְחַדֵּשׁ בְּעֶצֶם הִתְחַדְּשׁוּת הַחַיִּים, שֶׁהוּא עֶצֶם הַיְסוֹד לְהִתְחַדְּשׁוּת זוֹ, עֶצֶם הַנְּקֻדָּה, שֶׁמִתּוֹךְ תְּנוּעָתָהּ מִתְהַוִּים הַחַיִּים הַנַּפְשִׁיִּים. הַדָּת צְרִיכָה לִהְיוֹת חַיָּה, מִתְחַדֶּשֶׁת מִתּוֹךְ הִתְחַדְּשׁוּת הַחַיִּים וּמְחַדֶּשֶׁת אֶת הַחַיִּים מִתּוֹךְ הִתְחַדְּשׁוּת עַצְמָהּ.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
הַדָּת אֵינָהּ סְפּוֹרְט, הַדָּת אֵינָהּ מִשְׂחָק בְּאִידֵיאָלִים, הַדָּת יוֹדַעַת לְהָטִיל חוֹבוֹת, לִקְבּוֹעַ מָקוֹם לְעַצְמָהּ וּבְרָכָה לְעַצְמָהּ.
(מעט התבוננות א)
אֵין לְךָ דָּבָר בָּעוֹלָם שֶהַיַּחַס אֵלָיו מִצַּד בְּנֵי אָדָם חוֹשְׁבִים וּמַרְגִּישִׁים יִהְיֶה כָל כַּךְ שׁוֹנֶה מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, כְּמוֹ הַדָּת. מִצַּד אֶחָד – הַעֲרָצָה בְמִדָּה שֶׁאֵין לְמַעְלָה הֵימֶנָּה, בְּתוֹר דָּבָר, שֶׁכָּל חַיֵּי הָאָדָם וְכָל חַיֵּי הָעוֹלָם תְּלוּיִים בּוֹ; וּמִצַּד שֵׁני – בִּטּוּל בְּמִדָּה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, בְּתוֹר דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ שַׁחַר, הַמֵּבִיא רַק הֶפְסֵד לִבְנֵי אָדָם. אֵין לְךָ בָּעוֹלָם דָּבָר, שֶׁכָּל כַּךְ יְרוֹמֵם אֶת רוּחַ הָאָדָם, כָּל כַּךְ יְחַזֵּק וְיַעֲמִיק בּוֹ אֶת רֶגֶשׁ הָאַחְרָיוּת הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁכָּל כַּךְ יְאַמֵּץ אֶת הָרָצוֹן עַד לִמְסִירוּת נֶפֶשׁ; וּמִצַּד שֵׁנִי – שֶׁכָּל כַּךְ יְטַמְטֵם אֶת רוּחַ הָאָדָם, שֶׁכָּל כַּךְ יַקְהֶה בוֹ אֶת רֶגֶשׁ הָאַחְרָיוּת, שֶׁכָּל כַּךְ יְבִיאֵהוּ לַעֲשׂוֹת כָּל מַעֲשֶׂה רֶשַׁע וְכָל תּוֹעֵבָה, כְּמוֹ הַדָּת. אֵין לְךָ בָּעוֹלָם דָּבָר, שֶׁכֹּחוֹ כָּל כַּךְ גָּדוֹל מִצַּד אֶחָד לְחַדֵּשׁ חַיֵּי עָם וָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ בִּימֵי צְמִיחַת הַדָּת הַנּוֹצְרִית וְהַדָּת הָאִישְׂלַמִּית, וּמִצַּד שֵׁנִי – לְעַכֵּב אֶת מַהֲלַךְ הַחַיִּים, לְהִתְאַבֵּן וּלְאַבֵּן אֶת הַמַּחֲשָׁבָה וְהָרֶגֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹאִים בְּכָל הַדָּתוֹת מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְקַבְּלוּ וְנִתְקַדְּשׁוּ. אֵין לְךָ דָּבָר, שֶׁכֹּחוֹ כָּל כַּךְ גָּדוֹל מִצַּד אֶחָד לְאַחֵד אֶת בְּנֵי הָאָדָם, לִנְטוֹעַ בְּקִרְבָּם אַהֲבָה טְהוֹרָה אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמִצַּד שֵׁנִי – לְהַפְרִיד בֵּין בְּנֵי־הָאָדָם, לִזְרוֹעַ בְּלִבָּם שִׂנְאַת־מָוֶת אִישׁ לְרֵעֵהוּ.
(האדם והטבע ד)
מַה שֶּׁמּוֹלִיד שִׂנְאָה בְּלֵב בֶּן דָּת אַחַת לַחֲבֵרוֹ בֶּן דָּת אַחֶרֶת נוֹבֵעַ לֹא מִתּוֹךְ אוֹתוֹ הַצַּד שֶׁל הַדָּת הַמְשַׁמֵּשׁ בִּטּוּי חַי וְנֶאֱמָן לָרֶגֶשׁ הַדָּתִי הַחַי בְלִי־אֶמְצָעִי, כִּי אִם מֵאוֹתוֹ הַצַּד שֶׁל הַדָּת, שֶׁנִּתְגַּבֵּשׁ וְנִתְאַבֵּן עַד כְּדֵי לֶאְסוֹר לְכָל מַחֲשָׁבָה חַיָּה וּלְכָל רוּחַ חַיִּים לִנְגּוֹעַ בּוֹ, שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה לֹא מִתּוֹךְ קְדֻשָּׁה חַיָּה, לֹא מִתּוֹךְ קְדֻשָּׁה שֶׁל עֲבוֹדַת הַחַיִּים, כִּי אִם מִתּוֹךְ קְדֻשָּׁה שֶׁל מָסוֹרָה, קְדֻשַּׁת מוֹרָשָׁה, כְּעֵין קְדֻשָּׁה שֶׁל יְרֻשָּׁה מִמֵּת יָקָר.1056
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
כָּל עוֹד אֵין לָאָדָם בַּטֶּבַע אֶלָּא תְפִיסָה שֶׁל הַכָּרָה וְלֹא תְפִיסָה שֶׁל חַיִּים, כָּל עוֹד אֵין הוּא רוֹאֶה בַטֶּבַע אֶלָּא קַבְּלָן, אִם עִוֵּר אוֹ לֹא עִוֵּר, הַמְסַפֵּק לוֹ אֶת צְרָכָיו, אִם הַחָמְרִיִּים אוֹ הָרוּחָנִיִּים, אִם עַל פִּי הַזְמָנָתוֹ אוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי הַזְמָנָתוֹ, כָּל עוֹד אֵין יַחֲסוֹ אֶל הַטֶּבַע אֶלָּא יַחַס שֶׁל עֶבֶד פָּשׁוּט אוֹ יַחַס שֶׁל עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ – אֵין מָקוֹם לְדָת בְּמוּבָנָהּ הָעֶלְיוֹן, וְלֹא יוֹעִילוּ כָל הַטָּפוֹת, כָּל בֵּאוּרִים וְהוֹכָחוֹת, אַף לֹא כָל אֱמוּנָה.
(האדם והטבע ד)
הָאַתֶּאִיזְם, בְּאֵיזוֹ צוּרָה שֶׁהִיא וְשֶׁיְּכוֹלָה לִהְיוֹת, אֵינוֹ גַם הוּא אֶלָּא אֱמוּנָה בֵאלֹהִים, בִּדְבַר־מַה לֹא מֻשָּׂג לְהַכָּרָה, בְּשׁוּם פָּנִים לֹא יוֹתֵר מֻשָּׂג מִשֵּׂכֶל נֶעְלָם, אִם כִּי עִוֵּר, כְּלוֹמֵר בֵּאלֹהִים, שֶׁכָּל יִתְרוֹנוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עִוְרוֹנוֹ.
(האדם והטבע ד)
לֹא הַכְּפִירָה כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ מְסֻכֶּנֶת, כִּי אִם הַכְּפִירָה הַקְּטַנָּה1057, הָעֲנִיָּה, שֶׁאֵין לָהּ שָׁרָשִׁים עֲמֻקִּים בְּנֶפֶשׁ הַכּוֹפֵר וְלֹא בְמֹחוֹ, אֶלָּא שֶׁהִיא נִזְרַעַת עַל יְדֵי כָל רוּחַ, הַנּוֹשֵׂאת זֶרַע קַל עַל כְּנַפֶיהָ וְצוֹמַחַת כְּקוֹצֵי־מִדְבָּר אֵלֶּה בְמָקוֹם שֶׁאֵין מָזוֹן לִצְמָחִים יוֹתֵר מְעֻלִּים, הַכְּפִירָה הַגְּדוֹלָה, הַמְּקוֹרִית, בַּת הַצַּעַר הַגָּדוֹל וְהַמַּחֲשָׁבָה הַמְחַפֶּשֶׂת הַגְּדוֹלָה, הִיא פוֹרִיָּה וְיוֹצֶרֶת לֹא פָחוֹת מִן הָאֱמוּנָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁגַּם הִיא הִנֶּהָ בַּת הַצַּעַר הַגָּדוֹל וְהַמַּחֲשָׁבָה הַמְחַפֶּשֶׂת הַגְּדוֹלָה.
(האדם והטבע א)
בּוּדָה, שֶׁכָּפַר בֵּאלֹהִים מִתּוֹךְ הַכָּרָה בְרוּרָה, בּוּדָה זֶה, בְתָבְעוֹ מֵעַצְמוֹ וּמִכָּל אָדָם מוּסָרִיוּת עֶלְיוֹנָה, הוֹדָה בֵאלֹהִים שֶׁלֹּא מִדַּעַת, מִתּוֹךְ תְּהוֹם חַיָּיו, יוֹתֵר מִמַּה שֶׁמּוֹדֶה כָל מַאֲמִין, שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה שֶׁל הַשָּׂגַת הָאַחְרָיוּת הָעֶלְיוֹנָה בְמִדָּה כָזֹאת.
(האדם והטבע ד)
הַכְּפִירָה שֶׁל זְמַנֵּנוּ הִיא בַּת אֲפִיסַת־הַכֹּחוֹת, בַּת חֹסֶר הַחַיִּים וְהִתְחַדְּשׁוּת הַחַיִּים. כָּל מַה שֶׁהָיָה בָאָדָם בֶּן זְמַנֵּנוּ מִן הַלַּחְלוּחִית, מִן הַכֹּחַ הָרוּחָנִי, מִן הַנְּשָׁמָה הַיְתֵרָה, הוֹצִיא עַל הַשְּׁלִילָה, וּבִשְׁבִיל הַחִיּוּב לֹא נִשְׁאַר לוֹ כְלוּם.
(האדם והטבע א)
כַּךְ הוּא הַזֶּרֶם שֶׁל זְמַנֵּנוּ. בִּזְמַנֵּנוּ הִגִּיעָה הַשְּׁלִילָה עַד קָצֶּהָ הָאַחֲרוֹן: סַפְקָנוּת לְאֵין סוֹף, חִטּוּט וְנִקּוּר בְּמֹחַ וָנֶפֶשׁ עַד לִידֵי “וְיָמֵשׁ רֵיקָנוּת”1058, אִם יֵשׁ לוֹמַר כֵּן, הִתְנוֹדְדוּת הַמַַּחֲשָׁבָה וְהָרֶגֶשׁ עַד לִידֵי אַפּוֹתֵאוֹזָה שֶׁל חֲלִישׁוּת.
(מכתבים תרע"ט ה)
יֹפִי שֶׁל בֵּית־תְּפִלָּה הוּא צֶבַע לָבָן, טָהוֹר, בְּלִי כָל קִשּׁוּטִים, גֹּבַהּ, מֶרְחָב, הַרְמוֹנִיָּה, אוֹר פָּלוּשׁ רָחָב מִכָּל הַצְּדָדִים לְעֶצֶם הַטֶֶּבַע.
(קטעי יומן ה)
6. הַיָּחִיד
צוּרָה קְבוּעָה לַיָּחִיד – הֲרֵי הִיא סְתִירָה מִינֵּהּ וּבֵיהּ, כִּי עַל כֵּן יָחִיד הוּא. צוּרַת הַיָּחִיד מִתְיַחֶדֶת בָּ“אֲנִי” הַמְיֻחָד שֶׁלּוֹ וְאֵינָהּ נִפֶסֶלֶת כְּלַל כְּשֶׁהִיא, לְפִי הַבִּטּוּי הַיָּשָׁן, צֶלֶם אֱלֹהִים – מְמַלֵּא כָל עָלְמִין וְחַי לְתוֹךְ כָּל חַיִּים. הַיָּחִיד אֵינוֹ אֵיזוֹ בִרְיָה מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ. כָּל אָדָם, בְּמִדָּה שֶׁהוּא אָדָם, בְּמִדָּה שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְעוֹלָמוֹ שֶׁלּוֹ, הֲרֵי הוּא יָחִיד. הָאָדָם מַתְחִיל מִן הַיָּחִיד, מִן הַיָּחִיד שֶׁבְּכָל אָדָם. רַק בְּנֶפֶשׁ הַיָּחִיד יֵשׁ מָקוֹם לִיחָסִים גְּדוֹלִים. יַחַס גָּדוֹל אֶל עַצְמוֹ – הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: יְחָסִים גְּדוֹלִים אֶל הַכֹּל – אֶל הַטֶּבַע, אֶל הָאָדָם, אֶל כָּל מַה שֶּׁחַי וְאֶל כָּל מַה שֶּׁהֹוֶה. מָהוּתוֹ שֶׁל הַיָּחִיד הֲרֵי הִיא עַצְמוּתוֹ. “אֲנִי שֶׁלִּי וְעוֹלָמִי שֶׁלִּי” – יַַחַס גָּדוֹל, יַחַס שֶׁל אֱמֶת מָחְלֶטֶת בֵּין הָ“אֲנִי” הַפְּרָטִי וּבֵין הָ“אֲנִי” הָעוֹלָמִי, בֵּין הָעוֹלָם שֶׁבְּצִמְצוּם וּבֵין הָעוֹלָם שֶׁבְּהִתְפַּשְּׁטוּת.1059
(הערכת עצמנו ב)
הַיָּחִיד, שֶׁלֹּא נִתְעָה מִדַּרְכּוֹ עַל פִּי הַשְׁפָּעָה זָרָה, בּוֹנֶה תָמִיד אֶת עוֹלָמוֹ מִתּוֹךְ עַצְמוֹ, וְזֶהוּ עִקַּר תְּכוּנָתוֹ שֶׁל הַיָּחִיד; תָּמִיד הוּא מַתְחִיל אֶת בִּנְיָנוֹ מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, מִן הַיְסוֹד שֶׁבְּנַפְשׁוֹ אֶל הַמַּחֲשָׁבָה, עַד הַמַּחֲשָׁבָה הָעֶלְיוֹנָה, מִן הַשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם אֶל הַשֵּׂכֶל הַגָּלוּי, עַד הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה. מַה שֶּׁאֵינוֹ מַתְאִים אֶל הַיְסוֹד שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הוּא זוֹרֶה הָלְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁבְּעוֹלְמוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים הוּא מַתְאִים מְאֹד אֶל יְסוֹדָם אוֹ אֲפִלּוּ אִם הוּא שָׁם רֹאשׁ־פִּנָּה אוֹ גֻלַּת־הַכֹּתֶרֶת.
(ממכתביו הפרטיים של מתישב ב)
מִי שֶׁכּוֹפֵר בְּעִקָּר הָ“אֲנִי” שֶׁל עַצְמוֹ עַד לְחָשְׁבוֹ לְלֹא רָאוּי לִהְיוֹת אָדָם, עַצְמִי, צֶלֶם לְעַצְמוֹ, הוּא בֶאֱמֶת אֵינוֹ רָאוּי לִהְיוֹת אָדָם, לוֹ אֵין בֶּאֱמֶת שׁוּם תַּקָּנָה.
(מתוך קריאה א)
הָאָדם צָרִיךּ לִהְיוֹת חָדָשׁ, כָּל אָדָם – יַחַס חָדָשׁ אֶל הָעוֹלָם, כְּאִלּוּ הוּא הָאָדָם הָרִאשׁוֹן. הַמַּדָּעִים, הַדֵעוֹת, הַמַּחֲשָׁבוֹת, יְצִירוֹת הָרוּחַ – כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ וְלֹא נִבְרָאוּ. כָּל אָדָם – אָדָם חָדָשׁ, עוֹלָם חָדָשׁ – אָז גַּם חַיִּים חֲדָשִׁים. בְּאֵין שָׁמַיִם חֲדָשִׁים – אֵין אֶרֶץ חֲדָשָׁה, בְּאֵין חַיֵּי־עוֹלָם חֲדָשִׁים – אֵין חַיֵּי־אָדָם חֲדָשִׁים, בְּאֵין אֱלֹהִים – אֵין אָדָם, אֵין אָדָם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, אֵין חַיִּים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים: אֵין אָדָם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים – כִּי אֵין חַיִּים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים. אָדָם־אֱלֹהִים הוּא רַק אֱלִיל, מַעֲשֶׂה מֹחַ הָאָדָם, כְּלוֹמֵר לֹא אֱלֹהִים וְלֹא אָדָם. וְאוּלַי כַאן גְּנוּזָה תְעוּדַת יִשְׂרָאֵל, אוּלַי זֶהוּ סוֹד תְחִיַּת יִשְׂרָאֵל, סוֹד הָאוֹר הַגָּנוּז לֶעָתִיד לָבוֹא. מַהֲלַךְ הַמַּדָּע הֶחָדָשׁ מַתְחִיל מִשִּׁיטַת הַנִּסָּיוֹן, מִשִּׁיטַת הָאִינְדוֹקְצִיָּה, מִן הַפְּרָטִים אֶל הַכְּלָלִים, וּמַהֲלַךְ הַחַיִּים הַחֲדָשִׁים אוּלַי יַתְחִיל מִן הַכְּלָל אֶל הַפְּרָטִים, יוֹתֵר נָכוֹן, מִן הַכְּלָל שֶׁאֵין בּוֹ פְרָטִים, מִן הַכְּלָל שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא אֶחָד1060 וְשֶׁאֵין אָדָם מַשִּׂיגוֹ אֶלָּא בַחַיִּים.
(הרהורים והגיונות ה)
אֵין לִקְבּוֹעַ עֲרָכִים לְכָל בְּנֵי הָאָדָם, כִּי אֵין בִּכְלַל לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן עוֹלָם וְחַיִּים כְּלָלִי, שֶׁאֵינוֹ עַל פִּי הָאֱמֶת אֶלָּא חֶשְׁבּוֹן שֶׁלֹּא מִדַּעַת בְּעָלִים. רַק הַיָּחִיד, כָּל פְּרָט וּפְרָט לְעַצְמוֹ, יָכוֹל וּמְחֻיָּב, אִם מְבַקֵּשׁ חַיִּים אֱנוֹשִׁיִּים שְׁלֵמִים הוּא, אִם מְבַקֵּשׁ הוּא לְהָבִיא לִידֵי גִּלּוּי אֶת עַצְמוּתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, לִקְבּוֹעַ אֶת עֲרָכָיו, לְהַגְבִּיל אֶת חֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁל כָּל עֵרֶךְ בְּיַחַס לְיֶתֶר הָעֲרָכִים עַל פִּי הָאִינְוֶנְטַר הַמְיֻחָד הַנִּמְצָא בְעַיִן בְּנַפְשׁוֹ, עַל פִּי הָאַקְטִיב וְהַפַּסִּיב הַמְיֻחָדִים שֶׁלּוֹ, וּמִכַּאן לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל חֶשְׁבּוֹן הַחַיִּים.1061
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
הָעַצְמוּת עִקָּר. אֵין כָּל הַשְׂכָּלָה שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵין כָּל אִידֵאַל שֶׁבָּעוֹלָם שֹוִים בְּנֵזֶק “אֲנִי” אֶחָד, כִּי הַשְׂכָּלָה כָזֹאת אֵינָהּ הַשְׂכָּלָה וְאִידֵאַל כָּזֶה אֵינוֹ אִידֵאַל. חֶשְׁבּוֹן עוֹלָם שֶׁל אֲחֵרִים וְחֶשְׁבּוֹן חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים קְרוּאִים לְגַּבֵּי דִידֵיהּ חֶשְׁבּוֹן שֶׁלֹּא מִדַּעַת בְּעָלִים. הָאָדָם יוֹצֵר אֶת עוֹלָמוֹ מִתּוֹךְ עַצְמוֹ, מִתּוֹךְ “הַשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם” שֶׁל עַצְמוֹ, וּבְעִקָּר בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ. בְּמִדָּה שֶׁהָעוֹלָם נוֹצַר בִּשְׁבִיל יוֹצְרוֹ, יֵשׁ בּוֹ בִּכְדֵי לְהָאִיר גַּם לַאֲחֵרִים. מֵעוֹלָם לֹא בָרָא אָדָם וּלְעוֹלָם לֹא יִבְרָא אָדָם עוֹלָם אוֹבְּיֶקְטִיבִי, עוֹלָם הַשֹּׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ. עוֹלָם אוֹבְּיֶקְטִיבִי אֵינוֹ אֶלָּא אֶחָד, וְאוֹתוֹ אֵין הָאָדָם מֵבִין, אוֹתוֹ אֵין הָאָדָם מַשִּׂיג אֶלָּא מִתּוֹךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ, שֶׁמִּשְׁתַּקֵּף בּוֹ, וּבְמִדָּה שֶׁמִּשְׁתַּקֵּף בּוֹ, הָעוֹלָם הַגָּדוֹל, מִתּוֹךְ “הַשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם” שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, שֶׁמִּשְׁתַּקֵּף בּוֹ הַשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם הָעוֹלָמִי. מֵאֲחֵרִים יָכוֹל אָדָם לָקַחַת רַק מַה שֶּׁמַּתְאִים לְעַצְמוּתוֹ, מַה שֶּׁעוֹזֵר לְגִלּוּיָָהּ וְלַעֲלִיָּתָהּ. יוֹתֵר מִזֶּה רַק פּוֹגֵם. מַה שֶּׁמְּטַשְׁטֵשׁ אֶת עַצְמוּתוֹ – עָלָיו לְהִלָּחֵם בּוֹ בְכָל כֹּחַ מַחְשַׁבְתּוֹ וּלְפַנּוֹתוֹ כֻלּוֹ מִמַּסְלוּלוֹ, אַפִלּוּ אִם לְגַבֵּי הָאֲחֵרִים הוּא אוֹר עוֹלָם.
(הערכת עצמנו ג)
מִדַּת הָאֱמֶת שֶׁבְּחֶשְׁבּוֹן הַחַיִּים וְהָעוֹלָם הִיא דַוְקָא סוּבְּיֶקְטִיבִיּוּתוֹ שֶׁל חֶשְׁבּוֹן זֶה, וְדַוְקָא בָזֶה כֹּחוֹ הַחִיּוּנִי וְעֶרֶכּוֹ הָאֱנוֹשִׁי הַכְּלָלִי. דֵּעָה כוֹזֶבֶת אוֹ מֻטְעָה הִיא לֹא זוֹ שֶׁאֵינָהּ אוֹבְּיֶקְטִיבִית בְּהֶחְלֵט, כִּי אִם זוֹ שֶׁאֵינָהּ סוּבְּיֶקְטִיבִית בְּהֶחְלֵט, שֶׁאֵינָהּ סוּבְּיֶקְטִיבִית כְּלָלִית, בִּטּוּיוֹ שֶׁל כָּל הַסּוּבְּיֶקְט, שֶׁל כָּל סְפֵרוֹת עוֹלָמוֹ הַמְיֻחָד בְּאַחְדּוּתָם הָעֶלְיוֹנָה, כִּי אִם שֶׁל חֵלֶק מֵהֶן אוֹ שֶׁל סְפֵרוֹת לֹא מֵעַלְמָא הַדֵין.1062 1063
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
הָאָדָם הַחַי, הָעַצְמִי – הוּא הַדֵּעָה, הַחַיִּים הָעַצְמִיִּים – הֵם הָאֱמֶת.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
אֵין בְּנֵי אָדָם נִמְדָּדִים זֶה בָזֶה, כִִּי אֵין מִדָּה מְשֻׁתֶּפֶת בֵּינֵיהֶם.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
מָה הוּא כָל הָאָדָם, הָאָדָם הַפְּרָטִי וְהָאָדָם הַקִּבּוּצִי – הָעָם, מַה כָּל צוּרָתוֹ הָאֱנוֹשִׁית, כָּל יְסוֹד חַיָּיו וְעוֹלָמוֹ הָאֱנוֹשִׁיִּים, כָּל כֹּחוֹ לִחְיוֹת חַיִּים אֱנוֹשִׁיִּים וְלִיצוֹר חַיִּים אֱנוֹשִׁיִּים, כָּל כֹּחוֹ לְהַשִּׂיג אֶת הָעוֹלָם הַגָּדוֹל וְלִבְרֹא אֶת עוֹלָמוֹ הָאֱנוֹשִׁי, אִם לֹא עַצְמוּתוֹ הַמְיֻחֶדֶת, הָ״אֲנִי" הַמְיֻחָד שֶׁלּוֹ?
(משעבוד לגאולה ד)
קָשֶׁה הַצִּמְצוּם לָ״אֲנִי“, אֲבָל לֹא מְסֻכָּן. מְסֻכָּנָה הִיא הַהִתְבַּטְּלוּת בִּפְנֵי אֲחֵרִים, הָאוֹרֶבֶת לְרַגְלֵי הַצִּמְצוּם, בְּמָקוֹם שֶׁשִּׁחְרוּר הָ״אֲנִי” מִן הַצִּמְצוּם בָּא בְכֹחָם שֶׁל אֲחֵרִים וְלֹא בְכֹחַ הָ״אֲנִי" עַצְמוֹ. הַהִתְבַּטְּלוּת הִיא רַעַל מֵמִית, שֶׁאֵין הַצָּלָה מִמֶּנּוּ לֹא בִזְכוּת אָבוֹת וְלֹא בִזְכוּת עַצְמוֹ. קֹדֶם כֹּל, הִיא מֵמִיתָה אֶת אֱמוּנַת הָ״אֲנִי" בְעַצְמוֹ, בְּכֹחַ הַחַיִּים וּבֶאֱמֶת הַחַיִּים שֶׁל עַצְמוֹ, בְּכֹחוֹ לְהָבִיא לִידֵי גִלּוּי עַל יְדֵי עַצְמוֹ מַה שֶּׁלֹּא בָא וְלֹא יָבוֹא לִידֵי גִלּוּי עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וְעַל יְדֵי כַךְ הִיא מַחֲלִישָׁה אֶת רְצוֹנוֹ וְאֶת כֹּחוֹ לְהִתְגַבֵּר עַל כָּל חֻלְשָׁה פְנִימִית וְעַל כָּל מִכְשׁוֹל וְשָׂטָן חִיצוֹנִים, שֶׁאֵינָם נוֹתְנִים לוֹ לְבַקֵּשׁ חַיִּים מְיֻחָדִים לְעַצְמוֹ, לָבֹא לִידֵי גִלּוּיוֹ הַמְיֻחָד.1064
(הקונגרס א)
בִּלְשׁוֹנָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ: אִם “אֲנִי” כַאן – הַכּול כַּאן. יֶשְׁנָן הַרְבֵּה שְׁאֵלוֹת, אֲבָל אֵין שְׁאֵלָה בְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ רָצוֹן וְיֵשׁ “אֲנִי”.
(הקונגרס א)
אֵין הָ״אֲנִי" נֶעֱרָךְ עַל פִּי עֲנָפָיו הַגְּלוּיִים, כִּי אִם עַל פִּי שָׁרָשָׁיו הַנַּעֲלָמִים מִן הָעַיִן. יָפָה בְּמוּבָן זֶה הַמָּסוֹרָה עַל דְּבַר ל"ו הַצַּדִּיקִים, הַמִּצְטַיְּרִים בְּדִמְיוֹן הָעָם בְּצוּרַת אֲנָשִׁים בַּעֲלֵי חִיצוֹנִיּוּת הֲמוֹנִית, פְּשׁוּטָה אוֹ גַם גַסָּה – וּבִזְכוּתָם הָאֻמָּה מִתְקַיֶּמֶת.
(הקונגרס א)
הַיָּחִיד בּוֹרֵא אֶת עוֹלָמוֹ יֵשׁ מֵאַיִן. כָּל מַה שֶּׁהוּא לוֹקֵחַ מֵאֲחֵרִים מְשַׁמֵּשׁ לוֹ רַק אֶמְצָעִי לְהִתְעוֹרְרוּת כֹּחוֹתָיו הַנִּרְדָּמִים שֶׁלּוֹ וּלְהִתְגַּלּוּת הַגָּנוּז שֶׁבְּנַפְשׁוֹ.
(מכתבים מא"י ב)
אַל תְּבַקֵשׁ אֲנָשִׁים1065 לְשֵׁם עֲלִיַּת נְשָׁמָה. הָאָדָם – בְּךָ, וַעֲלִיּתְךָ – בְּךָ אֶת אוֹרוֹ וַאֲמִתְּךָ אַתָּה בַּקֵּשׁ, הֵם יַנְחוּךָ, הֵם יָאִירוּ אֶת דַּרְכְּךָ, וּמָצָאתָ אֶת עוֹלָמֶךָ.
(מכתבים תרע"ז ה)
הַיָּחִיד מַטְבִּיעַ תָּמִיד אֶת חוֹתָמוֹ בְּאוֹתָהּ הַצּוּרָה שֶׁהוּא נוֹתֵן בַּחֹמֶר שֶׁקִּבֵּל מֵאֲחֵרִים. הַחוֹתָם הַזֶּה שֶׁל הַיָּחִיד אֵינוֹ בְשׁוּם פָּנִים לֹא בְכֹחוֹת־הַהַכָּרָה הַגְּדוֹלִים, הַמַּקִּיפִים, שֶׁל אוֹתוֹ יָחִיד מִצַּד עַצְמָם וְלֹא בְכֹחוֹתָיו הַמַּעֲשִׂיִּים הַגְּדוֹלִים מִצַּד עַצְמָם. חוֹתָמוֹ זֶה בָא לוֹ תָמִיד מֵעוֹלַם־הַיְצִירָה שֶׁלּוֹ, כְּלוֹמֵר מִן “הַשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם” שֶׁלּוֹ, שֶׁיָּכוֹל לָבֹא לִידֵי גִלּוּי גַם בְכֹחוֹת הַהַכָּרָה גַם בַּכֹּחוֹת הַמַּעֲשִׂיִּים. וְאִם בְּחוֹתָמוֹ זֶה שֶׁהַיָּחִיד טוֹבֵעַ בַּחֹמֶר הַנָּתוּן אֵין עוֹלָם מָלֵא וְשָׁלֵם מִשֶּׁלּוֹ, אִם בְּאִתְגַּלְיָא1066 אוֹ בְאִתְכַּסְיָא1067, תָּמֵהָּ אֲנִי, אִם אֶפְשָׁר לְקָרְאוֹ בְשֵׁם יָחִיד בְּאוֹתוֹ הַמּוּבָן, שֶׁהוּא לֹא רַק מְחַדֵּשׁ וּמְתַקֵּן בְּעוֹלַם הָעֲשִׂיָּה, כִּי אִם מְגַלֶּה אֵיזֶה נִיצוֹץ חָדָשׁ, גָּדוֹל אוֹ קָטָן, בְּעוֹלַם הַמַּחֲשָׁבָה, הַיְצִירָה וְהָאֲצִילוּת.
(מכתבים מא"י ב)
מִי מֵבִין יוֹתֵר אֶת הַשֵּׁנִי, אִם לֹא מִי שֶׁיּוֹתֵר אִינְדִיבִידוּאָלִי, בַּעַל עַצְמוּת יוֹתֵר כַּבִּירָה וַעֲשִׁירָה?
(נאום הפתיחה ב)
כָּל אִישִׁיּוּת, בֵּין פְּרָטִית בֵּין לְאֻמִּית, כָּל אָדָם בַּעַל אֳפִי וְכָל עָם בַּעַל אֳפִי, הוּא תָמִיד בִּבְחִינַת “אֲנִי – אֲנִי וְלֹא אַחֵר”, תָּמִיד בִּבְחִינַת “אַתָּה בְחַרְתָּנוּ”, וְלִכְשֶׁתִּרְצֶה, בִּבְחִינַת “אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד”.
(הערכת עצמנו ג)
אֵין אָדָם וְאֵין עָם עָנִי בְהֶחְלֵט, כָּל זְמַן שֶׁהָ“אֲנִי” שֶׁלּוֹ נִשְׁאָר שָׁלֵם כָּל זְמָן שֶׁהוּא אוֹמֵר: “אֲנִי – אֲנִי וְלֹא אַחֵר”, תָּמִיד בִּבְחִינַת “אַתָּה בְחַרְתָּנוּ”, וְלִכְשֶׁתִּרְצֵה, בִּבְחִינַת “אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד”.
(הערכת עצמנו ג)
אֵין אָדָם וְאֵין עָם עָנִי בְהֶחְלֵט, כָּל זְמַן שֶׁהָ“אֲנִי” שֶׁלּוֹ נִשְׁאָר שָׁלֵם, כָּל זְמָן שֶׁהוּא אוֹמֵר: “אֲנִי – אֲנִי וְלֹא אַחֵר”, כָּל זְמָן שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ רֶגֶשׁ שֶׁל כָּבוֹד לְעַצְמוֹ, כָּל זְמָן שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בְקִרְבּוֹ הַכָּרַת עֵרֶךְ עַצְמוֹ וְעֵרֶךְ זוּלָתוֹ. הַאִם אֵין הַיְרִידָה הַגְּמוּרָה, הָעֲנִיּוּת הַמָּחְלֶטֶת מַתְחִילָה דַוְקָא מֵאוֹתוֹ הָרֶגַע שֶׁהוּא אוֹמֵר לְעַצְמוֹ: אֲנִי אֵין לִי כְלוּם וְאֵינֶנִּי שֹׁוֶה כְלוּם, אֶלָּא מִכֵּיוָן שֶׁאֲנִי חַי, אֲנִי מֻכְרָח לִחְיוֹת, וְכַמּוּבָן, מֻכְרָח לִחְיוֹת עַל פִּי דַּרְכִּי?
(מכתבים מא"י ב)
אֵין אִסּוּר גָּדוֹל מִבִּטּוּל “אֲנִי” אֵיזֶה שֶׁהוּא, כִּי הַמְבַטֵּל “אֲנִי” אֶחָד הֲרֵי הוּא מַחֲרִיב עוֹלָם מָלֵא.
(מכתבים מא"י ב)
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ דָּבָר מַזִּיק יוֹתֵר לְרוּחַ הָאָדָם וּלְרוּחָהּ שֶׁל אֻמָּה בְּיִחוּד, בְּשָעָה שֶׁהֵם מִתְעוֹרְרִים לָשׁוּב לִתְחְיָּה, מִן הַהִתְבַּטְּלוּת בִּפְנֵי אֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בִּפְנֵי גְדוֹלִים וְטוֹבִים בֶּאֱמֶת, אֲשֶׁר הַמִּתְבַּטֵּל הוּא בִּפְנֵיהֶם כְּנַנָּס בִּפְנֵי עֲנָק. בִּרְיָה חַיָּה אֲפִלּוּ בְאֶלְף אֵינָהּ בְּטֵלָה, וַאֲפִלּוּ בְאַלְפֵי אֲלָפִים. הַבִּרְיָה הַמִּיקְרוֹסְקוֹפִּית הִנֵּהָ יְחִידָה, יְחִידָה מִיקְרוֹסְקוֹפִּית, וְהַמִּתְבַּטֵּל הוּא אֶפֶס.
(מכתבים מא"י ב)
כְּלוּם יֵשׁ אֵיזֶה צֶלֶם אָדָם, צֶלֶם אֻמָּה, צֶלֶם חַיִּים קְבוּעִים לְדוֹרוֹת עוֹלָם, אֲשֶׁר רַק עַל פִּיהֶם מְחֻיָּבִים לִהְיוֹת טְבוּעִים כָּל בִּנֵי אָדָם, כָּל הָאֻמּוֹת, חַיֵּי כָל הָאֻמּוֹת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְרַק עַל פִּיהֶם נֶעֱרָכִים? כְּלוּם עַל פִּי הָאֱמֶת אֵין כָּל אָדָם, כָּל אֻמָּה, כָּל חַיִּים צֶלֶם לְעַצְמָם, צֶלֶם, אֲשֶׁר רַק עַל פִּיו הֵם יְכוֹלִים לְהִתַּקֵּן, לְהִתְחַדֵּשׁ, לְהִשְׁתַּכְלֵל וְלַעֲלוֹת עַד לְאוֹתָהּ הַמַּעֲלָה שֶׁהֵם מְסֻגָּלִים לְהַשִּׂיג, וְרַק עַל פִּיו הֵם יְכוֹלִים לִהְיוֹת מוּבָנִים וְנֶעֱרָכִים? כְּלוּם לֹא זֶה כָל עֹמֶק עֲשִׁירוּתָהּ שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת, כָּל עֹמֶק עֲשִׁירוּתָם שֶׁל הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים?
(מתוך קריאה א)
תְּכוּנָתוֹ הַיְסוֹדִית שְׁל הַיָּחִיד, תְּכוּנָתוֹ הַיְסוֹדִית שְׁל הָ“אֲנִי” הִיא, שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְבַּטֵּל וְאֵינוֹ מְוַתֵּר כְּלוּם מִסְּגֻלּוֹתָיו הַמְיֻחָדוֹת. הוּא אֵינוֹ מִתְבַּטֵּל בִּפְנֵי אֲחֵרִים, בִּפְנֵי כֹחָם וְאוֹרָם שֶׁל אֲחֵרִים, בִּפְנֵי עוֹלָמָם שֶׁל אֲחֵרִים, אַפִלּוּ אִם יִהְיֶה אוֹרָם וְעוֹלָמָם – אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים1068. בִּשְׁבִילוֹ אֵין עוֹלָם אֶלָּא הוּא, אִם גָּדוֹל הוּא אוֹ קָטָן. הָ“אֲנִי” אֵינוֹ מִתְבַּטֵּל גַּם בִּפְנֵי הַמְצִיאוּת, וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי הַטֶּבַע, אֲפִלּוּ אִם יֵעָשֶׂה לוֹ הָעוֹלָם כְּמִין כֹּתֶל לְפָנָיו, הוּא פוֹרֵץ וְעוֹבֵר, אוֹ נִשְׁבָּר וְנוֹפֵל – לְהִתְבַּטֵּל, לְוַתֵּר אֵינוֹ יָכוֹל.
(הקונגרס א)
כְּנֶגֶד הַהִתְבַּטְּלוּת אֲנִי מִתְקוֹמֵם בְּכָל כֹּחוֹת נַפְשִׁי, בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֲנִי מוֹצְאָהּ, כִּי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ דָּבָר יוֹתֵר מַזִּיק מִמֶּנָּה.
(מכתבים מא"י ב)
הַיָּחִיד: מלואים
אֵין הִתְחַדְּשׁוּת לָאֱנוֹשִׁיּוּת, לַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי, כָּל עוֹד אֵין הִתְחַדְּשׁוּת לַיָּחִיד, לְכָל יָחִיד, לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם בְּלִי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל.
(לברור רעיוננו מיסודו א)
אֵין גְּדֻלָּה אוֹ גְבוּרָה עַצְמִית עֶלְיוֹנָה לְיָחִיד – לִפְרָט וּלְאֻמָּה – בְּצִמְצוּם גְּדֻלָּתָם אוֹ גְבוּרָתָם הָעַצְמִית שֶׁל אֲחֵרִים, בַּמֶּה שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ מֶמְשַׁלְּתּוֹ עֲלֵיהֶם, כִּי אֵין אוֹר עַצְמִי עֶלְיוֹן לוֹ בְכִבּוּי מְאוֹרוֹתֵיהֶם הָעַצְמִיִּים אוֹ בְהַמְעָטַת אוֹרָם הָעַצְמִי שֶׁל אֲחֵרִים, בַּמֶּה שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ רוּחוֹ עֲלֵיהֶם. הַחַיִּים, הַגְּדֻלָּה, הַגְּבוּרָה, הָאוֹר הָעַצְמִיִּים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁל הַיָּחִיד הֵם בַּחַיִּים, בַּחַיִּים הַמִּתְפַּשְּׁטִים, הַמִּתְחַדְּשִׁים, הַמִּתְגַּבְּרִים לְאֵין־סוֹף, בְאוֹתָן הַהַפְרָאָה וְהַהַגְבָּרָה הַהֲדָדִיּוֹת, שֶׁכָּל יָחִיד מְחַדֵּשׁ וּמַגְבִּיר עַל־יְדֵי חַיָּיו הָעַצְמִיִּים אֶת שִׁפְעָם, אֶת כֹּחָם, אֶת אוֹרָם הָעַצְמִי שֶׁל חַיֵּי חֲבֵרָיו.
(לברור רעיוננו מיסודו א)
7. נֶפֶשׁ הָאָדָם
נִפְלָאָה וּמוּזָרָה נֶפֶשׁ הָאָדָם, וְיֵשׁ לִפְעָמִים מַאֲוַיִּים מְשֻׁנִּים שֶׁקָּשֶׁה לַעֲמוֹד עֲלֵיהֶם. יֵשׁ שֶׁחֲסֵרִים, לְמָשָל, יְמֵי חֹרֶף כֵּהִים, נוּגִים וְקָרִים, שְׁלָגִים, כְּפוֹר, קֶרַח, נְהָרוֹת קְפוּאִים וּכְמוֹ מְכֻסִּים בִּזְכוּכִית, סוּפוֹת שֶׁלֶג אֲפֵלוֹת, מַפִּילוֹת אֵימָה חֲשֵׁכָה וְתוּגָה חֲרִישִׁית כְּגוֹרָלוֹ שֶׁל אָדָם וַעֲתִידוֹ. וְכֵן יֵשׁ שֶׁיַּעֲלֶה רָצוֹן מִלְּפָנֶיהָ לְהִתְפַּשֵּׁט בְּלִי גְבוּל, לְהִשְׂתָּרֵעַ לְאֵין־סוֹף, – מֶרֶחָב תֵּן לָהּ, מֶרְחָב כְּמֶרְחָבוֹ שֶׁל הַיָּם הַגָּדוֹל, מֶרְחָב כְּרֹחַב חֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד )
כְּלוּם יֵשׁ לַנֶּפֶשׁ, לְחַיֵּי הַנֶּפֶשׁ, בֵּאוּר, בֵּרוּר, הֲאָרָה מִבַּחוּץ שֶׁלֹּא מִתּוֹכָהּ?
(מכתבים תר"פ ה)
כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּנֶּפֶשׁ הוּא כָּל כַּךְ מְאֻחָד, עַד שֶׁאֵין לְשַׁנּוֹת בָּהּ מָקוֹם שֶׁל נְקֻדָּה אַחַת, מִבְּלִי לְשַׁנּוֹת עַל יְדֵי כַךְ אֶת מְקוֹמָן שֶׁל יֶתֶר הַנְּקֻדּוֹת, כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַעֲבִיר חֵלֶק מִיָּם מִסּוֹף עָמְקוֹ שֶׁל יָם גָּדוֹל לְמָקוֹם אֲחֵר, מִבְּלִי שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה עַל יְדֵי כַךְ מְקוֹם כָּל חֶלְקֵי הַמַּיִם שֶׁבַּיָּם, אִם בְּאֹפֶן מָרְגָּשׁ אוֹ לֹא מָרְגָּשׁ, הַכֹּל לְפִי כַּמּוּת הַחֵלֶק הַמָּעֳבָר וְאֵיכוּת הַפְּעֻלָּה שֶׁל הַהַעֲבָרָה.
(מכתבים מא"י ב)
הֲיֵשׁ בְּכָל רַחֲבֵי נֶפֶשׁ הָאָדָם וּבְכָל מַעֲמַקֶּיהָ עֵרֶךְ כָּל כַּךְ וַדָּאִי וְכָל כַּךְ אֱנוֹשִׁי כִּטְּרָגִיּוּתָהּ?
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
מִטִּבְעָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁאֵינָה סוֹבֶלֶת רֵיקָנִיּוּת. הָרֵיקָנִיּוּת, בְּמָקוֹם שֶׁהִיא מָרְגֶּשֶׁת, מְבִיאָה אוֹתָהּ לִידֵי הִתְקוֹמְמוּת, לִידֵי הִתְפָּרְצוּת, לִידֵי מַהְפֵּכָה וְלִידֵי יְצִירַת תֹּכֶן.
(מכתבים תרע"ז ה)
זוֹ הַטָּעוּת שֶׁהֵבִיאָה הַרְבֵּה מְבוּכָה לָעוֹלָם, שֶׁחוֹשְׁבִים, כִּי יֵשׁ, אוֹ כִּי יָכוֹל לִהְיוֹת, חֶשְׁבּוֹן עוֹלָמִי אוֹבְיֶקְטִיבִי, כְּלָלִי, שֹֹׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ. בְּכָל נֶפֶשׁ מִשְׁתַּקֵּף הָעוֹלָם בְּאֹפֶן אַחֵר, בְּנֻסָּח אַחֵר. וְיוֹתֵר שֶׁהַנֶּפֶשׁ עֲמֻקָּה וַעֲשִׁירָה, יוֹתֵר עָמֹק וְעָשִׁיר נֻסַּח הַהִשְׁתַּקְּפוּת הַזֹּאת. חֶשְׁבּוֹן הָעוֹלָם אֵינוֹ בְעֶצֶם אֶלָּא פֵרוּשׁ לְנֻסַּח הַהִשְׁתַּקְּפוּת הַזֹּאת. כָּל אָדָם, אִם בַּעַל נֶפֶשׁ הוּא וּבְמִדָּה שֶׁהוּא בַעַל נֶפֶשׁ, יֵשׁ לוֹ לְפִי זֶה חֶשְׁבּוֹן מְיֻחָד עִם הַחַיִּים וְהָעוֹלָם. כָּל תֹכֶן חַיָּיו, כָּל יְצִירַת חַיָּיו וְכָל אוֹר חַיָּיו אֵינָם בְּעֶצֶם אֶלָּא עֲשִׂיַּת הַחֶשְׁבּוֹן הַזֶּה, הַהוֹלֵךְ וּמִתְחַדֵּשׁ וּמִתְרַחֵב וּמִתְעַמֵּק לְפִי מִדַּת הִתְחַדְּשׁוּתָם, הִתְרַחֲבוּתָם וְהִתְעַמְּקוּתָם שֶׁל חַיֵּי בַעַל הַחֶשְׁבּוֹן, שֶׂעֲשִׂיַּת הַחֶשְׁבּוֹן מִצִּדָּה מְחַדֶּשֶׁת, מַרְחִיבָה וּמַעֲמִיקָה אוֹתָהּ לְפִי מִדָּתָהּ, הַעְדֶר הַחֶשְׁבּוֹן הַזֶּה מְבִיאָהּ לִידֵי מְבוּכָה וְלִידֵי הַרְגָּשַׁת רֵיקָנִיּוּת.
(מכתבים תרפ"א ה)
הֲיֵשׁ תִּקּוּן לָאָדָם, הֲיֵשׁ הֲאָרָה עֶלְיוֹנָה לְחַיֵּי הָאָדָם? הַמַּחֲשָׁבָה הַטֶּכְנִית, שֶׁהִיא בְּעִקָּר הַמַּחֲשָׁבָה הַמִּתְקַדֶּמֶת שֶׁל זְמַנֵּנוּ, לֹא רַק שֶׁאֵין בְּכֹחָהּ לִמְצֹא חִיּוּב עֶלְיוֹן בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וּבְחַיֵּי הָאָדָם, אֶלָּא שֶׁהִיא רוֹאָה אֶת עַצְמָהּ בַּת־סַמְכָא לְהָשִׁיב עַל הַשְּׁאֵלָה בִּשְׁלִילָה מָחְלֶטֶת. וּמִכַּאן הִיא מִסְתַּעֶפֶת לִשְׁנֵי רָאשִים. עַל פִּי סְבָרָה אַחַת, מִכֵּיוָן שֶׁהַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית מְבַקֶּשֶׁת אוֹר עֶלְיוֹן שֶׁאֵינֶנּוּ בַּמְּצִיאוּת, מִכֵּיוָן שֶׁאֵין חַיֶּיהָ חַיִּים בְּלִי אוֹר עֶלְיוֹן, הֲרֵי שֶׁעַל הָאָדָם לִבְרֹא לוֹ אוֹר כָּזֶה בְּכֹחַ דִּמְיוֹנִי1069, אוֹ כְּמוֹ שֶׁקוֹרְאִים לָזֶה, בְּכֹחַ הַיְצִירָה, כְּלוֹמֵר, עָלָיו לְהִסְתַּפֵּק בַּיֹּפִי שֶׁבַּצּוּרָה, בַּיֹּפִי שֶׁבָּאֳמָנוּת, בְּ“מֵיטַב הַשִּׁיר”, אוֹ כְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים מְפֹרָשׁ, עָלָיו לִחְיוֹת עַל הָאִילוּזִיָּה. וְאִם לְתַרְגֵּם אֶת זֶה לִלְשׁוֹן בְּנֵי־אָדָם פְּשׁוּטָה, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: עָלָיו לִחְיוֹת עַל הוֹנָאָה עַצְמִית לָדַעַת. וּלְעֻמַּת זֶה סוֹבְרִים אֲחֵרִים, כִּי גַּם בָּזֶה אֵין צֹרֶךְ, כִּי צָרִיךְ אָדָם וְיָכוֹל לִחְיוֹת פָּשׁוּט כְּפִי הָרָצוֹן וְהַיְכֹלֶת, לִחְיוֹת חַיִּים שֶׁל מְכוֹנָה לַהֲנָאָה וּלְצַעַר, לְהַרְגָּשָׁה וּלְמַחֲשָׁבָה בְּלִי כָל אוֹרוֹת דִּמְיוֹנִיִּים וּבְלִי הוֹנָאָה עַצְמִית. אֲבָל נֶפֶשׁ הָאָדָם הָעֲלוּבָה הִיא נֶפֶשׁ חַיָּה, הִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לִחְיוֹת בְּתוֹךּ סְפֵירָה שֶׁל רֵיקָנִיּוּת מָחְלֶטֶת, מִבְּלִי גַלְגֵּל נְשִׁימָה שֶׁל חַיִּים1070. הִיא תוֹבַעַת חִיּוּב, לֹא חִיּוּב דִּמְיוֹנִי הָעוֹמֵד עַל הוֹנָאָה עַצְמִית לָדַעַת, כִּי אִם חִיּוּב מַמָּשִׁי הֲוָיָתִי, חִיּוּב בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וּבְחַיֵּי הָאָדָם וְגַם בְּחַיֵּי הַבְּרִיאָה הָעוֹלָמִית כֻּלָּהּ – וְהַמַּחֲשָׁבָה הַחַיָּה נִשְׁמַעַת לָהּ וּמְבַקֶּשֶׁת.
(מכתבים תרע"ט ה)
אֵין לְךָ תְּכוּנָה נַפְשִׁית, שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה, כְּשֶׁהִיא תְּכוּנָה יְסוֹדִית בְּנֶפֶשׁ עֲשִׁירָה וַעֲמֻקָּה, לַעֲמוֹד בְּמֶרְכַּז כָּל כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ וּלְהָאִיר מִתּוֹכָהּ אוֹר חָדָשׁ עַל כֻּלָּם, וּמִתּוֹךְ כַּךְ – עַל נֶפֶשׁ הָאָדָם בִּכְלָל. אֵין לְךָ עַצְמוּת בַּעֲלַת אֵיזוֹ תְכוּנָה שֶׁהִיא, שֶׁלֹּא תוּכַל, כְּשֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ כֹּחַ מַחֲשָׁבָה וְכֹחַ יְצִירָה וְכֹחַ רָצוֹן, לְהִתְעַלּוֹת לְמַעֲלַת עַצְמוּת עֶלְיוֹנָה.1071
(הערכת עצמנו ג)
בְּנֶפֶשׁ כָּל פְּרָט נִמְצֵאת הַנְּקֻדָּה הַמֶּרְכָּזִית שֶׁלָּהּ, בִּסְפֵירָה אַחֶרֶת, בְּתוֹךְ כֹּחַ נַפְשִׁי אַחֵר אוֹ בְּתוֹךְ קְבוּצָה שֶׁל כֹּחוֹת נַפְשִׁיִּים אֲחֵרִים. בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל כָּל פְּרָט אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁאֶחָד מִכֹּחוֹתָיו, אֵיזֶה רֶגֶשׁ אוֹ הַרְגָשָׁה, אֵיזוֹ תַּאֲוָה, אֵיזוֹ נְטִיָּה, אֵיזֶה כֹּחַ מִכֹּחוֹת הַהַכָּרָה אוֹ צֵרוּף שֶׁל אֲחָדִים מֵאֵלֶּה עוֹמֵד בְּמֶרְכַּז כָּל כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ וּמְשַׁמֵּשׁ מֵעֵין מֶרְכַּז הַכֹּבֶד. וְהַכֹּחַ הַמֶּרְכָּזִי הַזֶּה הוּא הַקּוֹבֵעַ אֶת הַטּוֹן הַיְסוֹדִי, הוּא הַמַּצְבִּיא וְהוּא הַמַּנְהִיג לְכָל הַכֹּחוֹת.
(ממכתביו הפרטיים של מתישב ב)
אֵין לְךָ תְּכוּנָה נַפְשִׁית אוֹ צֵרוּף שֶׁל תְּכוּנוֹת נַפְשִׁיּוֹת, שֶׁאֵין אוֹתוֹ אָדָם יָכוֹל לְהַעֲמִיד אוֹתָהּ בְּמֶרְכַּז כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו וְרִגְשׁוֹתָיו וְלִבְרֹא בְּאֹפֶן כָּזֶה עוֹלָם מָלֵא וְשָׁלֵם מִתּוֹךְ עַצְמוֹ. הָעִקָּר הוּא כֹּחַ הַמַּחֲשָׁבָה וְהַיְצִירָה וְהָאוֹר הַגָּנוּז שֶׁבְּנִשְׁמָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם. אֲבָל לֹא פָּחוֹת עִקָּר הוּא כֹּחַ הָרָצוֹן, הַכֹּחַ לִבְלִי לְהִתְבַּטֵּל בְּפְנֵי כֹל וְלִבְלִי לְוַתֵּר כְּלוּם עַל מַה שֶּׁהוּא יְסוֹד בַּנֶּפֶשׁ, הַכֹּחַ לְהִלָּחֵם בְּכָל מַה שֶּׁאֵינוֹ מַתְאִים לַיְסוֹד הַנַּפְשִׁי, אֲפִלּוּ אִם זֶה שֶׁאֵינוֹ מַתְאִים לוֹ הוּא לְגַבֵּי אֲחֵרִים יְסוֹד עוֹלָם.
(מכתבים מא"י ב)
אֵין לְךָ תְּכוּנָה יְסוֹדִית בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁאֵין לִבְרֹא מִמֶּנָּה עוֹלָם מָלֵא וְשָׁלֵם.
(מכתבים מא"י ב)
כָּל כֹּחַ בַּנֶּפֶשׁ מְמַלֵּא תַּפְקִיד גָּדוֹל, נִצְחִי, עוֹלָמִי, תַּפְקִיד שֶׁל חַיִּים וּבְחַיֵּי אָדָם יוּכַל כָּל כֹּחַ מִכֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ לִהְיוֹת רָם וְנִשָּׂא וְגַם נִבְזֶה וְשָׁפָל – הַכֹּל לְפִי שֶׁהוּא מְמַלֵּא אֶת תַּפְקִיד הַחַיִּים, הַכֹּל לְפִי אוֹר הַחַיִּים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַכֹּחַ, בְּאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ. כִּי אֵין לְךָ כֹּחַ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, שֶׁאֵין בּוֹ אוֹר עוֹלָם.
(מכתבים מא"י ב)
הַחַיִּים מְלֵאִים תָּמִיד, בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, חֲלִיפוֹת וּתְמוּרוֹת, וְכֹחַ מְרֻכָּז בִּנְקֻדָּה אַחַת1072 מוֹצֵא תָּמִיד אֶפְשָׁרֻיּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלֶיהָ לְאַט לְאַט, עַל הָרֹב בִּצְעָדִים מִיקְרוֹסְקוֹפִּיִּים, בִּלְתִּי מָרְגָּשִׁים כְּלַל, וּלְעִתִּים בִּצְעָדִים מָרְגָּשִׁים, וְלִפְעָמִים בִּצְעָדִים גְּדוֹלִים, עַד שֶׁלְּאַחֲרוֹנָה, אִם בִּזְמָן קָצָר אוֹ אָרֹךְ, אִם בְּפָחוֹת אוֹ בְיֶתֶר קֹשִׁי, הוּא מַשִּׂיג אֶת מַטְּרָתוֹ.
(הערכת עצמנו ג)
אֵין מֶרְכָּז אֶלָּא אֶחָד, כִּי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד – הוּא עוֹלָמוֹ שֶׁל הָאָדָם, הָ“אֲנִי” שֶׁלּוֹ. אוּלָם הָאֲנִי הוּא כְּעֵין נְקֻדָּה הַנְדָּסִית, שֶׁצָּרִיךְ לְהַגְבִּילָהּ בְּדִיּוּק, וּלְהַגְבִּיל אֶת נְקֻדַּת עַצְמוֹ יָכוֹל הָאָדָם רַק בְּעַצְמוֹ. רַק כְּלָל אֶחָד גָּדוֹל יֵשׁ כַּאן, וְכָל שֶׁהַנְּקֻדָּה יוֹתֵר דַּקָּה, יוֹתֵר זַכָּה, יוֹתֵר הִיא מְסֻגָּלָה לַחֲבוֹק עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ. רַק הַנְּקֻדָּה הַהַנְדָּסִית, שֶׁאֵין בָּהּ תְּפִיסָה1073 כְּלַל, יוֹצֶרֶת בִּתְנוּעָתָהּ אֶת כָּל הַצּוּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֶת צוּרַת כָּל הָעוֹלָם. אֵין־סוֹף לְעֹמֶק מוֹלִיד אֵין־סוֹף בְּהִתְפַּשְּׁטוּת.
(מכתבים תרע"ו ה)
זֹאת הִיא טָעוּתָם וְזֹאת חֻלְשָׁתָם שֶׁל רַבִּים, שֶׁאֵין מֶרְכָּז לְנַפְשָׁם, לְחַיֵּי רוּחָם. יֵשׁ לָהֶם כֹּחוֹת, וּלְעִתִּים כֹּחוֹת גְּדוֹלִים, אֲבָל הַכֹּחוֹת מִתְפַּזְּרִים לְכָל מֶרְחֲבֵי הַחַיִּים, לְכָל מַעֲמַקֵּי הַנֶּפֶשׁ, מִתְמַזְמְזִים וְכָלִים כֶּעָנָן, כִּי אֵין לָהֶם מֶרְכָּז, אֲשֶׁר יְאַחֲדֵם בִּנְקֻדַּת־שְׂרֵפָה אַחַת, אֲשֶׁר יְצָרְפֵם לְכֹחַ אֶחָד שֶׁל חַיִּים וִיצִירָה, וְאֵין הֵם יוֹדְעִים לְבַקֵּשׁ אֶת מֶרְכָּז חַיֵּיהֶם, כִּי הֵם מְבַקְשִׁים אוֹתוֹ מִחוּץ לְנַפְשָׁם, בְּאִידֵיאָלִים, בִּשְׁאִיפוֹת, בְּמַעֲשִׂים שֶׁבְּחַיֵּי הַחֶבְרָה, הָאֻמָּה, הָאֱנוֹשׁוּת, הֵם מְבַקְשִׁים מֶרְכָּז אוֹבְּיֶקְטִיבִי, בְּעוֹד שֶׁהַמֶּרְכָּז הוּא עֶצֶם הַסּוּבְּיֶקְטִיבִיּוּת, עֶצֶם הָ“אֲנִי”.1074
(מכתבים תרע"ו ה)
בְּנֵי הָאָדָם אֵינָם יוֹדְעִים לִשְׁתּוֹק אוֹ גַם יְרֵאִים אֶת הַשְּׁתִיקָה, כְּשְׁהֵם נִמְצָאִים שְׁנַיִם בְּצַוְתָא חָדָא1075 בְּיַחַס קָרוֹב, כִּי הַדִּבּוּר בָּא עַל הָרֹב לְכַסּוֹת עַל דְּבַר־מַה אוֹ לְהַסְתִּיר דְּבַר־מַה – אוֹמֵר מֶטֶרְלִינְק. הַדָּבָר פָּשׁוּט וּמוּבָן. אַלְפֵי שָׁנִים לָמַד הָאָדָם לְהִתְבַּיֵּשׁ בְּמַעֲרֻמָּיו, לְהִתְעַלֵּם מֵהַטֶּבַע, מֵעַצְמוֹ וּמֵאָחִיו הָאָדָם – וּמַה פֶּלֶא כִּי הַיּוֹם הוּא יָרֵא אֶת צֵל צַלְמוֹ? הֵן אֶת צַלְמוֹ הוּא רוֹאֶה בְּנֶפֶשׁ חֲבֵרוֹ מִתּוֹךְ הַשְּׁתִיקָה, הֵן אֶת נַפְשׁוֹ הַמְעֻרְטֶלֶת בְּיַד הַשְּׁתִיקָה בִּפְנֵי נֶפֶשׁ חֲבֵרוֹ אֵין הוּא יָרֵא. וְסִמָּנְךָ1076 – כִּי יוֹתֵר מִשֶּׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁתּוֹק עִם חֲבֵרוֹ אֵין הוּא יוֹדֵעַ לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן הַמְעֻרְטֶלֶת, שֶׁהַנֶּפֶשׁ מְדַבֶּרֶת בָּהּ עִם עַצְמָהּ בְּשָׁעוֹת שֶׁל הִתְעַרְטְלוּת שְׁלֵמָה, הֲוָיָתִית. וְסִמָּן עוֹד יוֹתֵר מוֹכִיחַ – כִּי גַם עִם עַצְמָהּ לֹא תָמִיד יְכוֹלָה הַנֶּפֶשׁ לִשְׁתּוֹק, כִּי גַם עִם עַצְמָהּ הִיא לֹא תָמִיד מְעֻרְטֶלֶת לְגַמְרֵי מִלְבוּשִׁים שְׁאוּלִים מִן הַחֶבְרָה. יֵשׁ רְגָעִים, שֶׁאָדָם נִזְכָּר בְּאֵיזֶה דִבּוּר אוֹ מַעֲשֶׂה מַעֲלִיב מִשֶּׁל עַצְמוֹ הַקָּשֶׁה עַל נַפְשׁוֹ כָּל כַּךְ, עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁתּוֹק עִם עַצְמוֹ. אָז מִתְבַּלְטִים מִפִּיו אוֹ, כְּשֶׁרְצוֹנוֹ מְעַכְּבוֹ, נִשְׁאָרִים מִתַּחַת לְמִפְתַּן פִּיו מִלִּים אוֹ מִבְטָאִים, הַבָּאִים רַק לְהַסְתִּיר מִנֶּפֶשׁ עַצְמוֹ אוֹתוֹ הַדָּבָר, לְהַשְׁתִּיק אֶת הַהַרְגָּשָׁה הַקָּשָׁה.1077
(האדם והטבע ד)
אֵין אָדָם רוֹאֶה אֶת נִגְעֵי עַצְמוֹ אֶלָּא לְאוֹר נִשְׁמָתוֹ – לְאוֹרָם שֶׁל אֲחֵרִים לֹא יִרְאֶה כְלוּם, אוֹ יִרְאֶה רַק חֹשֶׁךְ כְּלָלִי, שֶׁאֵין לְהַבְחִין בּוֹ כְלוּם. וְיוֹתֵר שֶׁאוֹר נִשְׁמָתוֹ גָדוֹל, יוֹתֵר הוּא רוֹאֶה אֶת נִגְעֵי עַצְמוֹ.1078
(הערכת עצמנו ג)
אִם אֶת אוֹר הַחַיִּים תְּבַקֵּשׁ, בַּקְּשֵׁהוּ בְתוֹךְ הַצְּלָלִים, כִּי אֵין אוֹר, בְּיִחוּד אֵין אוֹר חַי בְּלִי צְלָלִים. בְּאוֹתָם הַדְּבָרִים הַקְּטַנְטַנִּים קַלֵּי הָעֵרֶךְ, בַּקֵּשׁ, דַּע לְבַקֵּשׁ, וְאִם שָׁם לֹא תִמְצָא, לֹא תִמְצָא בְשׁוּם מָקוֹם. הָאָדָם, נֶפֶשׁ הָאָדָם, עוֹשֶׂה אֶת אוֹר הַחַיִּים. הַחַיִּים מָרְכָּבִים מֵאָטוֹמִים, כְּמוֹ שֶׁהַזְּמָן מָרְכָּב מֵרְגָעִים, וּלְפִי הַנֶּפֶשׁ, לְפִי יַחֲסָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, אִם גָּדוֹל הוּא אוֹ קָטָן, אִם נָאוֹר אוֹ כֵהֶה, – כַּךְ הָאָטוֹמִים, אִם נִיצוֹצוֹת שֶׁל אוֹר אוֹ גַרְגְּרִים שֶׁל פִּיחַ.1079
(מכתבים תרע"ו ה)
לִידֵי הִתְגָעֲשׁוּת מִתּוֹךְ חֻרְבַּן עוֹלָמָהּ בָּאָה הַנֶּפֶשׁ לֹא מִתּוֹךְ הַכָּרָה עֶלְיוֹנָה, כִּי אִם מִתּוֹךְ הַרְגָּשָׁה עַצְמִית עֲמֻקָּה, כְּשֶׁאָדָם, וּבְמוּבָן זֶה גַם עָם, בַּעַל עַצְמוּת כַּבִּירָה וּבְרִיאָה מַרְגִישׁ, כִּי עַצְמוּתוֹ בְסַכָּנָה, כִּי נִתְגַּלּוּ סְפֵרוֹת חֲדָשׁוֹת בְּעוֹלַם הַמַּחֲשָׁבָה, תְּהוֹמוֹת חֲדָשׁוֹת בְּעוֹלַם הָרֶגֶשׁ, הַחוֹצְצוֹת בֵּין הָעוֹלָם הַגָּדוֹל, בֵּין הָעוֹלָם שֶׁבְּהִתְפַּשְּׁטוּת וּבֵין עוֹלָמוֹ שֶׁבְּצִמְצוּם, בְּאֹפֶן כִּי עוֹלָמוֹ אַחַת דָּתוֹ לְהֵחָרֵב, – הֲרֵי הַרְגָּשָׁה זוֹ נוֹתֶנֶת דְּחִיפָה עֲצוּמָה לְמַחֲשַׁבְתּוֹ וְאֵינָהּ נוֹתֶנֶת לָהּ מָנוֹחַ, עַד אִם תִּמְצָא מוֹצָא נָכוֹן וּבָטוּחַ, עַד אִם תְּגַלֶּה בְעוֹלָמוֹ אֲפִיקִים חֲדָשִׁים, יוֹתֵר רְחָבִים, עַד אִם תִּמְצָא יְחָסִים חֲדָשִׁים, יוֹתֵר גְּדוֹלִים, בֵּין עַצְמוּתוֹ וּבֵין הַטֶּבַע וְהַחַיִּים. חֲזָקָה עַל הַרְגְָּשָׁה עַצְמִית כָּזֹאת, כִּי הִיא תִדְחַף אֶת הַמַּחֲשָׁבָה אֶל הַדָּרָךְ הַמְבֻקָּשָׁה וְתִמְצָא לָהּ דֵּי צֵידָה לַדֶּרֶךְ.
(הערכת עצמנו ג)
יֵשׁ רְגָעִים, שֶׁאָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לָשֵׂאת אֶת נַפְשׁוֹ. אָז הוּא שׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ: הַאִם נִשְׁמָתִי כָּל כַּךְ גְּדוֹלָה, עַד שֶׁאֵין גּוּפִי יָכוֹל לָשֵׂאת אוֹתָהּ, אוֹ כִי נִשְׁמָתִי כָּל כַּךְ קְטַנָּה, עַד שֶׁהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לָשֵׂאת אֶת הַגּוּף? בְּכָל אֹפֶן, נְשָׁמָה גְדוֹלָה1080 צְרִיכָה לָשֵׂאת אֶת עַצְמָהּ וְאֶת הַגּוּף עִמָּהּ.
(הרהורים והגיונות ה)
נַפְשִׁיּוּת עֲמֻקָּה – כְּשֵׁם שֶׁאֵין לָהּ צֹרֶךְ בְּהִתְגַּלּוּת צַעֲקָנִית, כַּךְ אֵין לָהּ צֹרֶךְ בְּהִסְתַּתְּרוּת אָרִיסְטוֹקְרָטִית1081, וְאוּלַי מֻתָּר לֵאמֹר – בְּהִסְתַּתְּרוּת צַעֲקָנִית1082.
(מכתבים מא"י ב)
גַּדְלוּת נֶפֶשׁ מוֹלִידָה גַּדְלוּת נֶפֶשׁ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ נֶפֶשׁ.
(מכתבים מא"י ב)
בְּמַצָּב שֶׁל הִתְעוֹרְרוּת פִּתְאֹמִית הַנֶּפֶשׁ תָּמִיד יוֹתֵר נֶאֱמָנָה לְעַצְמוּתָהּ.
(הקונגרס א)
בְּשָׁעָה שֶׁלִבּוֹ שֶׁל אָדָם מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו, נִדְמֶה לוֹ, כִּי נָחוּץ לוֹ הַמֶּרְחָק הַיּוֹתֵר גָּדוֹל, נִדְמֶה לוֹ, כִּי רוּחוֹ אֲשֶׁר בִּלְבָבוֹ תַּחֲבֹק עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ.
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
אֵין בְּכֹחַ אָדָם לַעֲשׂוֹת אֶת חֶשְׁבּוֹן נַפְשׁוֹ וְחַיָּיו שֶׁל חֲבֵרוֹ.
(מכתבים תרפ"א ה)
סוֹף סוֹף אֵין הָאָדָם נֶעֱקָר בְּנָקֵל וְכָל כַּךְ מַהֵר מִתּוֹךְ נֶפֶשׁ הָאָדָם.
(לזכרון ד)
אָדָם בַּעַל נֶפֶשׁ קָשֶׁה לוֹ אוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם רַעְיוֹן.
(מכתבים תרע"ט ה)
אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוּתוֹ שֶׁל אָדָם בְּשָׁאֳפָהּ לְמַעֲלָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה.
(הערכת עצמנו ג)
נֶפֶשׁ הָאָדָם: מלואים
הָאֱמוּנָה בְּהִשָּׁאֲרוּת־הַנֶּפֶשׁ קְבוּעָה בְנֶפֶשׁ הָאָדָם, עַד שֶׁאֲפִלּוּ הַכּוֹפֵר לִכְאוֹרָה בְכָל רוּחָנִיּוּת מֻכְרָח מִתּוֹךְ עֶצֶם מַהוּת נַפְשׁוֹ לָשׁוּב אֶל הָאֱמוּנָה הַזֹאת, אִם בְּצוּרָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת. יוֹתֵר נָכוֹן, בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם קְבוּעָה הַנִּצְחִיּוּת, נֶפֶשׁ הָאָדָם עֲשׂוּיָה לִחְיוֹת חַיִּים שֶׁל הִתְפַּשּׁטוּת לְתוֹךְ כָּל הַגּוּפִים וְהַצּוּרוֹת, לְתוֹךְ כָּל הַסְּפֵרוֹת וְהָעוֹלָמוֹת.
(הנצח והרגע א)
8. חַיֵּי מִשְׁפָּחָה
עֶצֶם הַיְצִירָה הַחַיָּה אוֹ יְצִירַת הַחַיִּים מַתְחִילָה רַק מִשָּׁעָה שֶׁהַצָּעִיר מַתְחִיל לִחְיוֹת חִיֵּי עַצְמוֹ בְּאוֹתָהּ הַצּוּרָה שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ אֵלֶיהָ, שֶׁהוּא רוֹאֶה בָהּ אֶת הַחַיִּים הַמְבֻקָּשִׁים. וְהַדָּבָר הַזֶּה אִי אֶפְשָׁר בְּלִי חַיֵּי מִשְׁפָּחָה. לִרְאוֹת חַיִּים יָכוֹל הַצָּעִיר רַק עִם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר אָהֵב וְעִם כָּל הָעוֹלָם אֲשֶׁר הַחַיִּים הָאֵלֶּה פּוֹתְחִים לְפָנָיו וְנוֹתְנִים בְּלִבּוֹ.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
יְחָסִים רְצוּיִים בֵּין הַגֶּבֶר וְהָאִשָּׁה, יְחָסִים מַתְאִימִים לִתְעוּדָתָם הָאֱנוֹשִׁית הַקּוֹסְמִית הָעֶלְיוֹנָה, יְכוֹלִים לִהְיוֹת מֻשָּׂגִים רַק כְּשֶׁגַּם הַגֶּבֶר וְגַם הָאִשָּׁה יֵדְעוּ לִחְיוֹת אֶת כָּל עַצְמָם. כְּשֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם יֵדַע לִרְאוֹת חַיִּים בְּעוֹלָמוֹ הָעַצְמִי הַמְיֻחָד, וּמִכַּאן יֵדַע לְהַעֲמִיק וּלְהַעֲשִׁיר אֶת עַצְמוּתוֹ עַל יְדֵי עַצְמוּת שֻתָּפוֹ בַחַיִּים הַמִּשְׁפַּחְתִּיִּים. זֶה בְעֶצֶם סוֹד הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה בֵּין גֶבֶר לְאִשָּׁה, סוֹד הַמְּשִׁיכָה הַהֲדָדִית בֵּין שְׁנֵי עוֹלָמוֹת כָּל כַּךְ שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה וְכָל כַּךְ מַשְׁלִימִים וּמְחַדְּשִׁים זֶה אֶת זֶה.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ עוֹלָם יוֹתֵר גָּדוֹל, יוֹתֵר מָלֵא וְיוֹתֵר נֶחְמָד מִיצִירַת חַיִּים חֲדָשִׁים, יְצִירָה, שֶׁאֵין יְסוֹדָהּ בַּדִּמְיוֹן, כִּי אִם בַּחַיִּים, וּמִשְׁתַּתְּפִים בָּהּ כָּל כֹּחוֹת הַיְצִירָה הַחַיִּים שֶׁבָּאָדָם.
(הצבור העברי ד)
בְּלִי חַיֵּי מִשְׁפָּחָה אֵין בִּנְיַן עָם וָאָרֶץ, אֵין יִשּׁוּב חַי, בָּרִיא, טִבְעִי.
(מטיולי בכבישים ד)
בְּלִי חַיֵּי מִשְׁפָּחָה לֹא יִבָּנֶה עָם. מֵחַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה מַתְחִילִים בְּעֶצֶם הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים הָאַקְטִיבִיִּים בְּכָל הָאוֹר שֶׁבָּהֶם וּבְכָל הַצְּלָלִים, בְּכָל גָּדְלָם וְעָמְקָם וּבְכָל קַטְנוּתָם וְשִׁפְלוּתָם, בְּכָל הַקְּדֻשָּׁה וּבְכָל הַטֻּמְאָה שֶׁבָּהֶם. פֹּה כּוּר הַמִּבְחָן, פֹּה עֶצֶם סוֹד הַחַיִּים.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
חַיֵּי מִשְׁפָּחָה: מלואים
עַד כַּמָּה הַנִּשׂוּאִים הַמְאֻחָרִים, הָרַוָּקוּת עַד שֶׁיַּלְבִּין הָרֹאשׁ, מְבִיאִים בְּרָכָה בְחַיֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, יִשְׁפְּטוּ הָאֲחֵרִים. בְּכָל אֹפֶן, הַבְּרָכָה סְמוּיָה מִן הָעַיִן, וְעֵינֵינוּ רוֹאוֹת אַחֶרֶת. אֲבָל הָאֲחֵרִים לַפָּחוֹת הִסְתַּגְּלוּ לָזֶה בְמֶשְֶׁךְ דּוֹרוֹת רַבִּים, וְאֵין הַהֶזֵּק נִכָּר כָּל כָּךְ. אוּלָם בְּקִרְבֵּנוּ נַעֲשָׂה בְמוּבָן זֶה מֵעֵין מַהְפֵּכָה חֲשָׁאִית בְּמֶשֶׁךְ דּוֹר אֶחָד, וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת הַתּוֹצָאוֹת. אֶפְשָׁר לֵאמֹר, כִּי שָׁרְשָׁהּ הָעִקָּרִי שֶׁל הָעַצְבָּנוּת הַנִּפְרָזָה שֶׁל הַדּוֹר עִם כָּל תּוֹלְדוֹתֶיהָ מֻנָּח בְּחִזָּיוֹן זֶה, הָעֵינַיִם הַלְּקוּיּוֹת, הַשִּׁנַּיִם הַחוֹלוֹת, הַקָּרְחָה הַמָּקְדֶּמֶת, כָּל הַכְּמִישָׁה הַמָּקְדֶּמֶת שֶׁל צְעִירֵינוּ, וּבְיִחוּד שֶׁל צְעִירוֹתֵינוּ, מְעִידוֹת עַל זֶה בְמִדָּה מַסְפֶּקֶת. וְכַמָּה דֵעוֹת, בְּיִחוּד כַּמָּה יְחָסִים נַפְשִׁיִּים שֶׁל בְּנֵי הַדּוֹר לוֹחֲשִׁים לְךָ בְּאָזְנֶיךָ, כְּשֶׁאַתָּה מִתְבּוֹנֵן בָּהֶם מִקָּרוֹב: אִם חָכְמָה אֵין כַּאן – זִקְנָה יֵשׁ כָּאן! זִקְנָה בְתוֹךְ בַּחֲרוּת! חִזָּיוֹן שֶׁלֹּא רַבִּים כָּמוֹהוּ מְבִיאִים לִידֵי מַחֲשָׁבוֹת כָּל־כַּךְ מַעֲצִיבוֹת וְכָל־כַּךְ מַעֲלִיבוֹת, וּפֹה אֵין בְּכִיּוֹת, אֵין הַרְעָשַׁת עוֹלָמוֹת, אִם כִּי פֹּה נֶחֱרַב בְּמֶשֶׁךְ דּוֹר אֶחָד אוּלַי יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהֶחֱרִיבָה – לְדַעַת הַסּוֹבְרִים שֶׁהֶחֱרִיבָה – מָסֹרֶת הָאָבוֹת בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַדּוֹרוֹת, כַּמּוּבָן, אִם לֹא לִזְקוֹף עַל חֶשְׁבּוֹנָהּ מַה שֶּׁהֶחֱרִיבָה הַגָּלוּת.
(מתוך קריאה א)
9. כִּבּוּשׁ הַטֶּבַע וְכִבּוּשׁ עַצְמוֹ
הָאָדָם לִכְאוֹרָה כָּבַשׁ אֶת הַטֶּבַע הָעוֹלָמִי, אֲבָל אֶת טֶבַע עַצְמוֹ לֹא כָבַשׁ וּכְאִלּוּ אֵין בְּכֹחוֹ לִכְבּוֹשׁ, וּכְאִישִׁיּוּת הַפְּרָטִית, כֵּן גַּם הָאִישִׁיּוּת הַקִּבּוּצִית, כָּל צִבּוּר וְכָל עָם.
(יסודות לתקנות מושב עובדים ב)
כִּבּוּשׁ הַטֶּבַע הָעוֹלָמִי לֹא בָא עַל יְדֵי מִלְחָמָה, כִּי אִם עַל־יְדֵי לִמּוּד לָדַעַת כֹּחוֹת הַטֶֶבַע וְחֻקֵּיהֶם וַהֲבָנָה עֲמֻקָּה לְדֶרֶךְ פְּעֻלָּתָם. גַּם כִּבּוּשׁ הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ, כִּבּוּשׁ הַתַּאֲווֹת, בֵּין הַפְּרָטִיּוֹת וּבֵין הַצִבּוּרִיּוֹת, לֹא יָבוֹא עַל־יְדֵי מִלְחָמָה, אֶלָּא עַל־יְדֵי לִמּוּד לָדַעַת הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי וַהֲבָנָה עֲמֻקָּה לְדֶרֶךְ פְּעֻלָּתוֹ.
(יסודות לתקנות מושב עובדים ב)
אוּלַי יַעֲלֶה סוֹף־סוֹף בִּידֵי הָאָדָם לְהַכִִּיר, לְהַשִּׂיג עַד סוֹף עָמְקוֹ וְלִכְבּוֹשׁ אֶת טֶבַע עַצְמוֹ, כְּשֵׁם שֶׁעָלָה בְיָדוֹ אַחֲרֵי עָמָל כָּל כַּךְ רַב וִיסּוּרִים כָּל כַּךְ גְּדוֹלִים לְהַכִּיר וְלִכְבּוֹשׁ אֶת הַטֶּבַע הָעוֹלָמִי. הָ־“אוּלַי” הַזֶּה הוּא הַיְסוֹד לְכָל הַשְּׁאִיפוֹת לְחִדּוּשׁ הַחַיִּים, יְסוֹד אַחֵר – אָין.
(יסודות לתקנות מושב עובדים ב)
מַהוּ הַמּוֹצָא? אֶל הַטֶּבַע? לָשׁוּב אֶל מַצָּב הָאָדָם שֶׁלִּפְנֵי הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית? זֶה, כִּמְדֻמֶּה, לֹא דָרַשׁ וְלֹא יִדְרוֹשׁ אִישׁ, זֶה פָּשׁוּט אַבְּסוּרְד. אֵין הָאָדָם יָכוֹל לָשׁוּב אֲחוֹרָנִּית וְאֵינוֹ יָכוֹל לְוַתֵּר עַל מַה שֶּׁכָּבַשׁ וְעַל מַה שֶּׁרָכַשׁ, וִיהִי כִבּוּשׁ זֶה וּרְכוּשׁ זֶה רַק בִּסְפֵרַת הַהַכָּרָה וְלֹא בִּסְפֵרַת הַחַיִּים.
(האדם והטבע ד)
הַפְּסִיכוֹלוֹגִיָּה גָדְלָה לָרֹחַב וְלָעֹמֶק, וְעַד כַּמָּה שֶׁהַדָּבָר נוֹגֵעַ לְקִיּוּמָהּ וּלְגִדּוּלָהּ, הִיא גַם מוֹשֶׁלָת בַּפִיזִיּוֹלוֹגִיָּה. הַבָּא לִכְבּוֹשׁ אֶת הַתַּאֲוָה הַפִיזִיּוֹלוֹגִית, יָכוֹל רַק כֹּחַ פְּסִיכוֹלוֹגִי פּוֹעֵל כְּנֶגְדּוֹ, אֲבָל הַפִיזִיּוֹלוֹגִיָּה כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ מֻכְרָחָה לְהִכָּנַע וּלְקַבֵּל אֶת מָרוּתוֹ שֶׁל הַכֹּחַ הַפְּסִיכוֹלוֹגִי. כָּכָה לֹא יִבָּצֵר מִכֹּחַ פְּסִיכוֹלוֹגִי לְהִתְגַבֵּר גַּם עַל כְּאֵב פִיזִיּוֹלוֹגִי, וַאֲפִלּוּ עַל חַבְלֵי מָוֶת. בִּכְלַל, פִיזִיּוֹלוֹגִיָּה בְרִיאָה, טִבְעִית, עֲשׂוּיָה לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַפְּסִיכוֹלוֹגִיָּה בִּשְׁאִיפוֹתֶיהָ הָעֶלְיוֹנוֹת.1083
(מענין לענין באותו ענין ד)
“בְּרֵאשִׁית הוּא הָרַעְיוֹן” – כְּלוֹמֵר, בְּרֵאשִׁית הוּא הָאָדָם הַמוֹשֵׁל בָּאִינְסְטִינְקְטִים וְלֹא הָאִינְסְטִינְקְטִים הַמּוֹשְׁלִים בָּאָדָם.
(מכתב גלוי לי"ח ברנר א)
10. הַמָּוֶת
לֹא הַמָּוֶת, כְּלוֹמֵר לֹא הַחִדָּלוֹן מִחְיוֹת, מֵטִּיל אֵימָה, כִּי אִם הַיִּסּוּרִים הַקָּשִׁים, הַנּוֹרָאִים שֶׁל הַמִּיתָה. מַה שֶּׁמֵעֶבֶר לִגְבוּל הַחַיִּים אֵינוֹ נִכְנָס בְּחֶשְׁבּוֹן הַחַיִּים, נִכְנָסוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן הַהַרְפַּתְקָאוֹת, שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה אֶלָּא אֶת אֵימָתָן הַחֲשֵׁכָה: עֲבָרַת הַגְּבוּל.
(מהרהורים של שכיב מרע ה)
הָאִישִׁיּוּת הַפְּרָטִית אֵינָהּ אֶלָּא גַל עוֹבֵר בְּיָם הַנֵּצַח שֶׁל הַחַיִּים וְהַהֲוָיָה. נִצְחִי הוּא בָּאִישִׁיּוּת הַפְּרָטִית אוֹתוֹ הָרֹשֶׁם הַנֶּעְלָם, הַחִיּוּנִי, שֶׁהִיא מַשְׁאִירָה בַחַיִּים, בְּמִדָּה שֶׁהִיא עוֹזֶרֶת לְהַגְבָּרַת הָרוּחַ הַמְחַדֶּשֶׁת וְהַיּוֹצֶרֶת שֶׁבַּחַיִּים. מַה שֶּׁהִיא מַשְׁאִירָה בַּחַיִּים לְאַחַר מוֹתָהּ יוּכַל לִפְעוֹל בַּחַיִּים רַק בְּמִדָּה שֶׁהוּא לֹא הִסְפִּיק לִפְעוֹל בְּחַיֶּיהָ, שֶׁהוּא לֹא הִסְפִּיק לְהִקָּלֵט בַּמֹּחוֹת וּבַלְּבָבוֹת אוֹ שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לָצֵאת מִנַּרְתִּיקוֹ. בְּדוֹמֶה לְמִי שֶׁמַּשְׁאִיר אַחֲרָיו אִשָּׁה הָרָה הַיּוֹלֶדֶת רַק לְאַחַר מוֹתוֹ, אוֹ – בְּמִדָּה יוֹתֵר רְחָבָה – בְּדוֹמֶה לְאוֹתָם הַכּוֹכָבִים הָרְחוֹקִים, שֶׁאוֹרָם מַגִּיעַ אֶל הָאָרֶץ רַק לְאַחַר שֶׁהֵם כְּבָר כָּבוּ וְאֵינָם עוֹד מַה שֶּׁהָיוּ וְשֶׁגַּם אוֹרָם זֶה סוֹף־סוֹף יָסוּף וְיִכְלֶה בִּזְמָן מִן הַזְּמַנִּים.
(מהרהורים של שכיב מרע ה)
בְּנֵי אָדָם רוֹצִים לְכַבֵּד אֶת הַהוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב. הֲרֵי הֵם צְרִיכִים לְהָבִיא בְחֶשְׁבּוֹן, כִּי זֶה שֶׁהוֹלֵךְ אֵינֶנּוּ עוֹד. כָּל מַה שֶּׁהָיָה “הוּא” עָבַר אֶל בֵּית הָאוֹצָר, אֶל בֵּית־הַיְצִירָה הָעוֹלָמִי וְנִכְנַס בְּצֵרוּפִים וּבְיִחוּסִים כָּאֵלֶּה, שֶׁאֵין לַנִּשְׁאָרִים בַּחַיִּים תְּפִיסָה בָהֶם. לִפְנֵיהֶם סוֹד עוֹלָמִי, וְהֵם צְרִיכִים לְהִתְיַחֵס אֵלָיו כְּאֶל סוֹד עוֹלָמִי. וְאִם הֵם רוֹצִים לְכַבְּדוֹ, אֵין לוֹ כָבוֹד אֶלָּא בִּשְׁתִיקָה.
(רשימות אחרונות ה)
11. שׁוֹנוֹת
הַחֻלִּין וְהַקְּטַנּוֹת הֵם הַבִּטּוּי הַיּוֹתֵר עָמֹק שֶׁל הַטְּרָגִיּוּת הַיּוֹתֵר נוֹרָאָה שֶׁבְּחַיֵינוּ. חוֹלֶה מְסֻכָּן, מִתְבּוֹסֵס בִּדְמֵי פְּצָעָיו הָאֱנוֹשִׁיּים, נֶאֱנַח מֵעָצְמַת מַכְאוֹבָיו, חוֹגֵר שְׁאֵרִית כֹּחוֹ לְבַקֵּשׁ הַצָּלָה – וְאַנְחָתוֹ וְהִתְאַמְּצוּתוֹ עוֹשׂוֹת רֹשֶׁם שֶׁל קַטְנוּת, שֶׁל הַרְעָשַׁת עוֹלָם עַל דְּבָרִים שֶׁל מַה בְּכָךְ! הֲיֵשׁ לְךָ טְרָגִיּוּת גְּדוֹלָה מִזּוֹ?
(הקונגרס א)
חֹפֶשׁ הָרָצוֹן, יוֹתֵר נָכוֹן, הַגְבָּרַת הָרָצוֹן: לֹא שֶׁהָרָצוֹן גּוֹבֵר עַל הַסִּבּוֹת אוֹ מְשַׁנָּה אֶת הַהִסְתַּבְּבוּת, אֶלָּא שֶׁהַגְבָּרַת הָרָצוֹן, זֹאת אוֹמֶרֶת הַגְבָּרַת כֹּחַ הַחַיִּים, הַגְבָּרַת זֶרֶם הַחַיִּים, רִבּוּי הַחַיִּים שֶׁל הִתְפַּשְּׁטוּת, וּמִמֵּילָא רִבּוּי הַיְסוֹדוֹת שֶׁל הִסְתַּבְּבוּת אוֹ רִבּוּי הַחֻלְיוֹת שֶׁל הַסִּבּוֹת, וּמִמֵּילָא רִבּוּי הַסִּבּוֹת לְטוֹבַת הָרָצוֹן.1084
(הרהורים והגיונות ה)
הִתְאַמְּצוּת כָּל הַכֹּחוֹת אֵינָהּ בְּגֶדֶר הָאֶפְשָׁרוּת בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַמִּתְאַמֵּץ מַאֲמִין בְּאוֹתָהּ הַמִדָּה בְכֹחוֹת עַצְמוֹ, מֵאַחַר שֶׁמִדַּת הַכֹּחַ הַיּוֹצֵא מִתּוֹךְ הַהִתְאַמְּצוּת אֵינָהּ דָּבָר מְסֻיָּם וְצָפוּי מֵרֹאשׁ, כִּי אִם תְּלוּיָה בְמִדַּת הַהִתְאַמְּצוּת. אֱמוּנָה בְּכֹחוֹת עַצְמוֹ קוֹדֶמֶת לְהִתְאַמְּצוּת הַכֹּחוֹת. לֹא רַק עִסְקֵי כֶסֶף, כִּי אִם גַּם עִסְקֵי רוּחַ זְקוּקִים לִקְרֶדִיט. גַּם כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ אֵין דַּרְכָּם לִהְיוֹת מֻנָּחִים לְבַטָּלָה בְעַיִן, בִּמְזֻמָּנִים, בְּאוֹצָרָהּ שֶׁל הַהַכָּרָה, כִּי בָאִים הֵם לִידֵי גִלּוּי לְפִי מִדַּת הַצֹּרֶךְ בָּהֶם. וּלְפִיכָךְ, בְּמִדָּה שֶׁאָדָם נוֹתֵן לְעַצְמוֹ קְרֶדִיט גָּדוֹל, בָּהּ בְמִדָּה הוּא עוֹשֶׂה עֲסָקִים גְּדוֹלִים.1085
(הערכת עצמנו ג)
“בָּרִי”1086 וְ“שֶׁמָּא”1087 – הֵי מִינַיְּהוּ עָדִיף1088? אֲנִי אוֹמֵר: “בָּרִי” עָדִיף. הָאוֹמֵר “שֶׁמָּא” עָדִיף, יָרֵא מִפְּנֵי הַ“בָּרִי” שֶׁאֵין אַחֲרָיו “שֶׁמָּא”. וְהָאוֹמֵר “בָּרִי” עָדִיף יוֹדֵעַ, כִּי אַחֲרֵי כָּל “בָּרִי” גָדוֹל יָבוֹא “שֶׁמָּא” יוֹתֵר גָּדוֹל מֵהָרִאשׁוֹן. כָּל “בָּרִי” גָדוֹל מוֹלִיד “שֶׁמָּא” חָדָשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ מָקוֹם קוֹדֵם. “שֶׁמָּא עָדִיף” הוּא בֶן הַמַּחֲשָׁבָה בַעֲלַת הַתַּכְלִית1089, אִם כִּי הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת רְחָבָה מַהֲלַךְ מִיליַרְדִּים שָׁנִים, וּ“בָּרִי עָדִיף” הוּא בֶן הָאֵין־סוֹף.1090
(קטעי יומן ה)
אֵין לַעֲמוֹד עַל הַחִיּוּב, בְּיֶתֶר דִּיּוּק, אֵין לְבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁה שֶׁל מַמָּשׁ אֶת הַחִיּוּב אֶלָּא מִתּוֹךְ עֹמֶק הַשְּׁלִילָה.
(מכתבים תרע"ט ה)
כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָאָדָם שֶׁלֹּא לְהָבִיא בְחֶשְׁבּוֹן אֶת הַצַּד הַשְּׁלִילִי שֶׁבּוֹ, כַּךְ אָסוּר לוֹ שֶׁלֹּא לְהָבִיא בְחֶשְׁבּוֹן בָּרוּר אֶת הַצַּד הַחִיּוּבִי שֶׁבּוֹ. זֶה הָאַקְטִיב שֶׁלּוֹ, וּבְלִי זֶה לֹא יִמְצָא אֶת דַּרְכּוֹ הַנְּכוֹנָה בַּחַיִּים אִם מְבַקֵּשׁ דֶּרֶךְ הוּא. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְהַעֲלִים עַיִן מִן הַפַּסִיב שֶׁלּוֹ וְלָתֵת לוֹ מִבְּלִי דַעַת מָקוֹם לְגִדּוּל, כַּךְ אָסוּר לוֹ לָאָדָם לְהַעֲלִים עַיִן מִן הָאַקְטִיב שֶׁלּוֹ וּלְהַחֲרִיבוֹ מִבְּלִי דַעַת.
(מכתבים תרע"ט ה)
אֵין אָדָם יוֹדֵעַ אֶת כֹּחַ הָרוּחַ מִבַּחוּץ, כִּי אִם מַרְגִּישׁוֹ וּמַכִּירוֹ מִתּוֹכוֹ, וְרַק בְּמִדָּה שֶׁהוּא קוֹרֵא לַכֹּחַ הַזֶּה, הַכֹּחַ נַעֲנֶה לוֹ.
(על המועצה החקלאית ד)
תְּחִיַּת הָרוּחַ, אִם פְּרָטִית אוֹ לְאֻמִּית, הֲרֵי הִיא הִתְרוֹמְמוּת הָרוּחַ עַד לְאוֹתָהּ הַמַּעְלָה, אֲשֶׁר הָעַצְמוּת בָּאָה בָהּ לִידֵי גִלּוּי בְאֹפֶן הַיּוֹתֵר שָׁלֵם. הִיא, אֵפוֹא, כְלִי קִבּוּל לְרַעְיוֹנוֹת גְּדוֹלִים, מְעוֹרְרִים, אֲבָל בְּעַצְמָהּ לֹא תוּכַל לְשַׁמֵּשׁ רַעְיוֹן מְעוֹרֵר, מְעוֹרֵר מַתְמִיד, מְעוֹרֵר בְּלִי הֶפְסֵק. הִיא תוֹצָאָה מִתּוֹךְ סִבּוֹת יְדוּעוֹת וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת סִבָּה לְעַצְמָהּ.
(אוניברסיטה עברית א)
גִּדּוּלָהּ שֶׁל רוּחַ הָאָדָם קָשֶׁה וְגָדּוֹל צַעֲרוֹ שֶׁל הַגִּדּוּל הַזֶּה, וְרַבָּה בוֹ הַמַּכְשֵׁלָה. גַּם גִּדּוּלוֹ הַגּוּפָנִי שֶׁל בֶּן־הָאָדָם הַפְּרָטִי קָשֶׁה מִזֶּה שֶׁל יֶתֶר בַּעֲלֵי הַחַיִּים. יַלְדּוּתוֹ שֶׁל בֶּן־אָדָם, עַד שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה מְבֻגָּר וְעָלוּל לְהִתְפַּרְנֵס בְּכֹחַ עַצְמוֹ, אֵינָהּ דּוֹמָה, לֹא עַל פִּי אֹרֶךְ הַזְּמָן וְלֹא עַל פִּי הַכִּשְׁלוֹנוֹת וְהַמַּחֲלוֹת הַמְּרֻבִּים וְהַשּׁוֹנִים הַמְּצוּיִים בָּהּ, לְיַלְדּוּתוֹ שֶׁל בַּעַל חַיִּים אַחֵר. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה קָשֶׁה גִדּוּלָהּ שֶׁל רוּחַ הָאָדָם בִּכְלַל, קָשֶׁה לְפִי עֵרֶךְ מַעֲלָתוֹ שֶׁל הַגִּדּוּל הַזֶּה, לְפִי עֵרֶךְ הַגֹּבַהּ שֶׁהָרוּחַ עֲשׂוּיָה לְהַשִּׂיג. הַתְּעִיּוֹת וְהַכִּשְׁלוֹנוֹת הַקָּשִׁים שֶׁבְּגִדּוּלָהּ שֶׁל הָרוּחַ כְּאִלּוּ עֲשׂוּיִּים לְהַעֲמִידָהּ עַל דַּרְכָּהּ הַנְּכוֹנָה וּלְלַמְּדָהּ תוֹרַת הֲלִיכָה בְקוֹמָה זְקוּפָה. הָאִמְרָה “אֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דִבְרִי תוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשַׁל בָּהֶן”1091 אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת בְּשׁוּם מָקוֹם בְּכָל דִּיּוּקָהּ הָאַכְזָרִי כְמוֹ בַמָּקוֹם הַזֶּה.
(האדם והטבע ד)
אָדָם חַי אֵינוֹ שׁוֹאֵל עַל קִיּוּמוֹ וְעַל זְכוּת קִיּוּמוֹ שֶׁל הָ“אֲנִי” שֶׁלּוֹ. גַּם אֻמָּה חַיָּה אֵינָהּ יוֹדַעַת וְאֵין לְפָנֶיהָ חִידָה כָזֹאת. הִיא חַיָּה, הַחַיִּים הֵם הַפִּתְרוֹן, הַפִּתְרוֹן הַמָּחְלָט שֶׁאֵין מָחְלָט מִמֶּנּוּ.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם אוֹ עָם בְּצָרָה גְדוֹלָה וְנוֹרָאָה בְּמִדָּה כָזֹאת, שֶׁהִיא הוֹמֶמֶת אוֹתוֹ, מְבַלְבֶּלֶת אֶת מֹחוֹ, מְזַעְזַעַת אוֹתוֹ כֻלּוֹ עַד הַיְּסוֹד, עַד שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה שׁוּם מוֹצָא וְאֵינוֹ מְסֻגָּל לַחֲשׁוֹב עַל דְּבַר מוֹצָא, וְיֵשׁ סַכָּנָה לְכָל חַיָּיו, – בְּשָׁעָה כָזוֹ אֵין לְהָקֵל בַּדָּבָר, אִם נִמְצֵאת אֶפְשָׁרוּת לְרַכֵּז אֶת כָּל רוּחוֹ בִנְקֻדָּה אַחַת שֶׁיֵּשׁ לִמְצֹא שָׁם מוֹצָא, אִם כִּי בְקֹשִׁי גָדוֹל. בְּמִדָּה כָזֹאת, שֶׁבְּשָׁעוֹת אֲחֵרוֹת, לֹא כָל כַּךְ נוֹרָאוֹת, לֹא הָיְתָה אוּלַי אֶפְשָׁרוּת לְהַפְנוֹת אֶת לִבּוֹ אֵלֶיהָ.
(לברור עמדתנו א)
אֵין אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ מוֹמֶנְטִים מְגֹחָכִים הַמַּרְאִים עַל אַפְסוּתוֹ, עַל אַפְסוּת הָאָדָם בִּכְלָל. וְלֹא לְחִנָּם אָמְרוּ: רַק כְּפֶשַׂע בֵּין הַגָּדוֹל וְהַמְגֹחָךְ. כַּךְ הוּא הָאָדָם וְכַךְ הֵם הַחַיִּים: “לוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מֻנָּחִים בָּאָרוֹן”.1092
(הערכת עצמנו ג)
פַּשְׁרָנוּת וּפַחְדָּנוּת הֵם הַמִּקְרוֹבִּים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל כָּל רִקָּבוֹן.
(מכתבים תרע"ד ה)
אֵין לַעֲמוֹד עַל דְּבַר הַנִּמְצָא בְמַצַּב הַהִתְהַוּוּת, שֶׁכָּל עִקָּרָהּ אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁטֶף וְהִשְׁתַּנּוּת עַל מְנָת לְהִתְפַּתֵּחַ עַד לְאוֹתָהּ מַדְרֵגָה, שֶׁאָנוּ קוֹרְאִים לָהּ הֲוָיָה. הַמַּלָּחִים הַנִּצָּלִים בְּסִירָה מִשֶּׁבֶר אֳנִיָּה בְלֵב־יָם וְאֵין בְּיָדָם אֶלָּא קוֹמְפַּס1093, אֵינָם יוֹדְעִים לְכַוֵּן עַל פִּיו אֶלָּא אֶת מְגַמַּת פְּנֵיהֶם, אֲבָל אֶת הַדֶּרֶךְ הֵם מְבַקְשִׁים עַל פִּי הַכּוֹכָבִים, עַל פִּי הָאִיִּים וְהַסְּלָעִים וְעַל פִּי הַזְּרָמִים הַשּׁוֹנִים שֶׁבַּיָּם. צָרִיךְ לְפַנּוֹת לַדָּבָר הַמִּתְהַוֶּה דֶרֶךְ בַּחַיִּים לְהִתְהַוּוּת וּלְהִתְגַּלּוּת.
(פתרון לא רציונלי ה)
אֵין מְכוֹנַת הַצִּלּוּם תּוֹפֶסֶת אֶת הַתְּמוּנָה הַחַיָּה בְעֶצֶם שֶׁטֶף הַחַיִּים שֶׁבָּהּ, כִּי אִם רַק אוֹתוֹ הָרֶגַע, אֲשֶׁר הַמְצֻלָּם כְּאִלּוּ קוֹפֵא וּמִתְאַבֵּן בְּמַצָּב יָדוּעַ מַתְאִים לִפְעֻלַּת הַצִּלּוּם.
(מטיולי בכבישים ד)
אֵין לְחַלֵּק דָּבָר חַי לִשְׁנַיִם מִבְּלִי לַהֲמִיתוֹ.
(לברור תפקידו של המשביר ב)
אֵין לְמֵדִים דָּבָר מִמַּה שֶּׁאֵין בּוֹ תֹכֶן.
(מכתבים תרע"ד ה)
מַה לֹּא מְבָאֲרִים בִּזְמַנֵּנוּ בִּפְשִׁיטוּת? הַמַּחֲשָׁבָה הַמֵּכָנִית כֹּל־יְכוֹלָה. בִּזְמַנֵּנוּ אֵין בִּכְלַל דָּבָר נֶעֱלָם, אֵין חִידוֹת עוֹלָם.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
לֹא לְחִנָּם נֶעֱשְׂתָה הַמַּחֲשָׁבָה כָּל כַּךְ שִׁטְחִית, כָּל כַּךְ יְבֵשָׁה, כָּל כַּךְ מֵכָנִית, מֵאָז גָּזְרוּ חֵרֶם עַל חִידוֹת הָעוֹלָם, עַל הַמַּחֲשָׁבָה הַחוֹתֶרֶת לְהַשִּׂיג מַה שֶּׁיֵּשׁ לְהַשִּׂיג מִתֹּכָן אוֹ עַל פִּיהֶן. דּוֹמָה הִיא הַמַּחֲשָׁבָה בִזְמַנֵּנוּ לְצֶמַח שֶׁנִּקְטַף מִשָּׁרְשׁוֹ וּמִקַּרְקָעוֹ מִכָּל קַרְקַע וְשֶׁמְּגַדְּלִים אוֹתוֹ כַךְ, בְּלִי שָׁרָשִׁים וּבְלִי קַרְקַע, בְּאֶמְצָעִים מְלָאכוּתִיִּים.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
יֶשְׁנָן שְׁאֵלוֹת כְּשֶׁהֵן לְעַצְמָן יוֹתֵר מוֹכִיחוֹת וְיוֹתֵר חֲזָקוֹת מִכָּל תְּשׁוּבוֹת־הוֹכָחוֹת, וְשֶׁאֵין כָּל שֶׁקֶר שֶׁבָּעוֹלָם מְסֻגָּל לְהַשְׁתִּיקָן אוֹ לְהַמְתִּיק אֶת דִּינָן הַקָּשֶׁה.
(תשובת פועל א)
חֲשׁוּבָה לָנוּ יוֹתֵר עֲבוֹדַת הַמַּחֲשָׁבָה מִפְּרִי הַמַּחֲשָׁבָה. חָשׁוּב לָנוּ יוֹתֵר לְהָבִיא לִידֵי תְסִיסָה אוֹתוֹ מַשֶּׁהוּ הַחַי בְעֹמֶק נִשְׁמָתֵנוּ, בְּסִתְרֵי עַצְמוּתֵנוּ, שֶׁיַּחְתֹּר לָבֹא לִידֵי גִלּוּי בַַּמַּחֲשָׁבָה כְמוֹ בְמַעֲשֶׂה בְצוּרָתוֹ הָעַצְמִית, מֵאֲשֶׁר מַחֲשָׁבָה שֶׁכְּבָר בָּאָה לִידֵי גִלּוּי.
(לחברי ברוח המנוצחים א)
הַמַּחֲשָׁבָה עֲמֻקָּה וּרְחָבָה רַק בְּמִדָּה שֶׁהִיא שׁוֹאֶבֶת מֵעֹמֶק הָרְגָּשׁוֹת, בְּמִדָּה שֶׁבַּעַל הַמַּחֲשָׁבָה עָשִׁיר בִּרְגָּשׁוֹת עֲמֻקִּים. מַחֲשָׁבָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת עֲמֻקָּה מִבְּלִי הַרְגָּשָׁה עֲמֻקָּה, אֲבָל רַק בִּסְפֵרַת הַמַּדָּעִים הַמְדֻיָּקִים וּבִכְלַל בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ נִתּוּחַ גּוּפוֹת מֵתוֹת, אֲבָל לֹא בְעִנְיָנִים שֶׁל חַיִּים וִיצִירָה.
(מכתבים מא"י ב)
כָּל מִינֵי הָעֹנֶג, מִן הַהֲנָאָה הַיּוֹתֵר גַּסָּה וְהַיּוֹתֵר שְׁפָלָה עַד הָעֹנֶג הַיּוֹתֵר זַךְ וְהַיּוֹתֵר נַעֲלֶה – כֻּלָּם בְּעֶצֶם תְּכוּנָה אַחַת לָהֶם, רַק בְּצוּרוֹת שׁוֹנוֹת. אוֹ כֻלָּם כְּאִלּוּ סֻלָּם מוּסִיקָלִי אֶחָד לָהֶם, וְהַהֶבְדֵּל בֵּינֵיהֶם אֵינוֹ אֶלָּא מֵעֵין הַהֶבְדֵּל בְּמִינֵי הַנְּעִימָה בַמּוּסִיקָה, שֶׁכֻּלּוֹ, כָּל הַהֶבְדֵּל, תָּלוּי רַק בַּעֲלִיּוֹת הַקוֹל וִירִידוֹתָיו וּבְצֵרוּפֵיהֶן וְצֵרוּפֵי צֵרוּפֵיהֶן.
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
טוֹב וָרָע
1. אִידֵאַל וּמוּסָר
בַּהַנְדָּסָה בְתוֹר מַדָּע מַתְחֶלֶת הַמַּחֲשָׁבָה מִן הַנְּקֻדָּה, עוֹבֶרֶת אֶל הַקַּו, אֶל הַשֶּׁטַח, וְגוֹמֶרֶת בַּמְעֻקָּב, בְּצוּרַת הַגּוּף הַהַנְדָּסִי. אוּלָם בְּטֶרֶם שֶׁנִבְרָא הַמַּדָּע הַזֶּה, בְּעֵת שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה בִּקְּשָׁה דֶרֶךְ לִיצִירָתוֹ, אָז הָלְכָה הַמַּחֲשָׁבָה בְּדֶרֶךְ הֲפָכִית: הִתְחִילָה מִן הַגּוּף, מִן הַמְעֻקָּב, מָצְאָה אֶת הַשֶּׁטַח, אֶת הַקַּו, וּלְבַסּוֹף – אֶת הַנְּקֻדָּה הַהַנְדָּסִית. וְכֵן הוּא מַהֲלַךְ הַמַּחֲשָׁבָה בְּכָל עִנְיְנֵי הַחַיִּים, בְּיִחוּד בְּבַקָּשַׁת דֶּרֶךְ מוּסָרִית. הִיא אֵינָהּ מַתְחִילָה מִן הָאֱמֶת הַמָּחְלֶטֶת, כְּמוֹ שֶׁמַּתְחִילָה הַפִּילוֹסוֹפִיָּה, וְגוֹמֶרֶת בַּחַיִּים וּבְדֶרֶךְ הַחַיִּים, כִּי אִם לְהֵפֶךְ: הִיא מַתְחִילָה מִן הַחַיִּים, מֵאוֹתָם הַחַיִּים, שֶׁהִיא רְגִילָה בָהֶם, שֶׁהִיא חַיָּה בָהֶם, שֶׁהֵם יְסוֹד כָּל יֵשׁוּתָהּ, וְטֹוָה מֵהֶם אֶת הָאֱמֶת, אֶת יְסוֹד הַמּוּסָר. אוּלָם הַהַנְדָּסָה, הָעוֹסֶקֶת בְּחֻקֵּי הַמְּדִידָה שֶׁל הַמָּקוֹם, שֶׁהוּא דָבָר עוֹמֵד וְקָיָּם, בְּתוֹר אַחַת מִצּוּרוֹתֶיהָ הַנִּצְחִיּוֹת שֶׁל הַהַכָּרָה, יֵשׁ לָהּ נְקֻדָּה הַנְדָּסִית אַחַת בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת וְהַזְּמַנִּים – נִצְחִית. לֹא כֵן הַחַיִּים. הַחַיִּים הֵם דָּבָר שׁוֹטֵף, דָּבָר, שֶׁהוּא הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַתְּנוּעָה, דָּבָר, שֶׁבְּכָל מוֹמֶנְט שֶׁל זְמָן וּבְכָל חֵלֶק שֶׁל מָקוֹם אַתָּה מוֹצֵא בוֹ צֵרוּפִים אֲחֵרִים שֶׁל כֹּחוֹת, שֶׁל צוּרוֹת, שֶׁל גּוֹנִים, שָׁל כָּל הַסְּפֵרוֹת הַגְּלוּיוֹת וְהַנִּסְתָּרוֹת שֶׁבַּטֶּבַע הָעוֹלָמִי וְשֶׁבְּטֶבַע הָאָדָם. וּבְהֶתְאֵם לְכַךְ, גַּם הָאֱמֶת שֶׁבַּחַיִּים, הַנְּקֻדָּה הַהַנְדָּסִית שֶׁבַּחַיִּים, אֵינָהּ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמָן אֶחָת. הָאֱמֶת שֶׁבַּחַיִּים הִיא בַת הַחַיִּים, בַּת חַיִּים יְדוּעִים, הִיא נְקֻדָּה הַנְדָּסִית חַיָּה1094, אִם נָכוֹן לוֹמַר כֵּן. וְזֶהוּ אוּלַי הַסּוֹד, שֶׁכָּל הַשִּׁטּוֹת הַמּוּסָרִיּוֹת וְכָל הַדֵּעוֹת הַמּוּסָרִיּוֹת אֵין כֹּחָן גָּדוֹל עַל הַחַיִּים, בְּיִחוּד בְּמָקוֹם שֶׁהַחַיִּים שׁוֹטְפִים בְּחָזְקָה וּמִתְחַדְּשִׁים בְּלִי הֶרֶף (מַה שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר כְּלַל, כִּי הַמּוּסָר כְּשֶׁהוּא לְעַצְמוֹ אֵינוֹ כֹּחַ פּוֹעֵל בַּנֶּפֶשׁ אוֹ כִּי אֵין כֹּחוֹ גָדוֹל עַל הַנֶּפֶשׁ). שִׁטָּה מוּסָרִית אוֹ דֵּעָה מוּסָרִית הִיא דָּבָר קָבוּעַ וְעוֹמֵד, בְּעוֹד שֶׁהַחַיִּים שׁוֹטְפִים וְעוֹבְרִים, וְעַד שֶׁנִּקְבַּעַת שִׁטָּה חֲדָשָׁה אוֹ דֵּעָה חֲדָשָׁה בַמּוּסֶָר, בְּהֶתְאֵם לַחַיִּים הַחֲדָשִׁים, הִנֵּה הַחַיִּים כְּבָר שָׁטְפוּ וְעָבְרוּ הָלְאָה, הִתְעַשְּׁרוּ, הִתְעַמְּקוּ וְדוֹרְשִׁים מוּסָר חָדָשׁ.1095
(מכתב שלא נשלח בזמנו ד)
הַמּוּסָר הָעֶלְיוֹן עוֹמֵד עַל הַטִּבְעִיּוּת הַשְּׁלֵמָה1096 שֶׁל הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי, עַל הַרְגָּשַׁת הָאַחְדּוּת הָעֶלְיוֹנָה בְמִדָּה כָזֹאת, שֶׁהָאָדָם נוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ עַל מַה שֶׁהִיא מְחַיֶּבֶת מִתּוֹךְ הֶכְרֵחַ פְּנִימִי, לְמָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁהָאֵם בְּקֶרֶב כָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים נוֹתֶנֶת אֶת נַפְשָׁהּ עַל הַצָּלַת פְּרִי בִטְנָהּ. פֹּה, בְּמִקְרֶה כָזֶה, אֵין הַכָּרַת חוֹבָה וְאֵין הֶכְרֵחַ שֶׁל חוֹבָה, אֲבָל יֵשׁ הֶכְרֵחַ מִתּוֹךְ הַשָּׂגָה חִיּוּנִית בִּלְתִּי־אֶמְצָעִית בְּנֶפֶשׁ הָאֵם, כִּי פֹּה עוֹמֵד בְּסַכָּנָה חֵלֶק מֵעַצְמָהּ, הַחֵלֶק הַיּוֹתֵר חָשׁוּב לָהּ, וְהִיא נִדְחֶפֶת בְּכֹחַ פְּנִימִי לָתֵת אֶת נַפְשָׁהּ בִּכְדֵי לְהַצִּיל אֶת הַחֵלֶק מֵעַצְמָהּ הַיּוֹתֵר חָשׁוּב לָהּ מִנַּפְשָׁהּ הִיא. פֹּה אֵין חוֹבָה וְאֵין מוּסָר בַּמּוּבָן הָאֱנוֹשִׁי, אֲבָל יֵשׁ חַיִּים מִמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה. יֹאמְרוּ: אֵגוֹאִיזְם, אֲבָל לוּ הָיָה כַךְ כָּל הָאֵגוֹאִיזְם הָאֱנוֹשִׁי, אֶפְשָׁר הָיָה לְהַחְלִיט בְּבִטְחָה גְמוּרָה, כִּי אֵין בָּעוֹלָם מִדָּה עֶלְיוֹנָה מֵאֵגוֹאִיזְם.
(האדם והטבע ד)
כֹּחַ הָרַעְיוֹן גָּדוֹל עַל נֶפֶשׁ הָאָדָם, בְּמִדָּה יְדוּעָה, עַל נֶפֶשׁ כָּל אָדָם. אֲפִלּוּ הַסּוֹצִיאַלִיּוּת הַמַּרְכְּסִיסְטִית, הַמְדַבֶּרֶת רַק בְּשֵׁם הַחֹמֶר, כֹּחָהּ גָּדוֹל עַל מַחֲזִיקָהּ רַק בָּרַעְיוֹן שֶׁבָּהּ, כִּי רַק בְּכֹחַ הָרַעְיוֹן הֵם עוֹשִׂים לִפְעָמִים מַעֲשִׂים שֶׁל מְסִירוּת־נֶפֶשׁ נִפְלָאָה.
(אוניברסיטה עברית א)
אֵין אָדָם נוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ, מְקַבֵּל עָלָיו בְּרָצוֹן כָּל מִינֵי יִסּוּרִים וְגַם עֹנֶשׁ מָוֶת לְשֵׁם תּוֹעַלְתּוֹ הַפְּרָטִית, שֶׁהוּא לֹא יַשִּׂיגָהּ וְלֹא יֵהָנֶה מִמֶּנָּהּ. זֶה אַבְּסוּרְד. פֹּה פוֹעֵל בְּעִקָּר כֹּחַ הָרַעְיוֹן, הָאִידֵאַל שֶׁל הֶעָתִיד.
(לברור עמדתנו א)
נֶפֶשׁ הָאָדָם עֲשׂוּיָה לְהִמָּשֵׁךְ בְּכֹחַ אֵיתָנִים רַק אַחֲרֵי רַעְיוֹן רָחָב כְּרָחְבּוֹ שֶׁל עוֹלָם, רַעְיוֹן גּוֹאֵל, מְעוֹדֵד לִגְאֻלָּה, לְבַקָּשַׁת מַה שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת וְאֵינֶנּוּ, מַגְבִּיר בָּאָדָם אֶת הַרְגָּשַׁת כֹּחוֹ, כֹּחַ הָרָצוֹן וְכֹחַ הַיְצִירָה, פּוֹתֵחַ לְפָנָיו שְׁעָרִים לְחַיִּים גְּדוֹלִים, לְמֶרְחַבְיָהּ, וְלֹא אַחֲרֵי רַעְיוֹן מְצַמְצֵם, מְמַעֵט אֶת דְּמוּת הַחַיִּים, מְטַשְׁטֵשׁ אֶת צוּרַת הָאָדָם וּמַגְדִּיל בּוֹ אֶת הַטִּמְטוּם, הַקַּטְנוּת וְהַחֻלְשָׁה.
(הסופרים והעובדים ב)
יְצִירָה, בְּיִחוּד יְצִירַת חַיִּים, דּוֹרֶשֶׁת אֶת כָּל הָאָדָם, אֶת כָּל נַפְשׁוֹ, אֶת כָּל מַחֲשַׁבְתּוֹ, אֶת כָּל חַיָּיו, בְּלִי שִׁיּוּר כָּל שֶׁהוּא, וְאֵין מְסִירוּת־נֶפֶשׁ שְׁלֵמָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַנֶּפֶשׁ שְׁלֵמָה, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ נִגּוּדִים, סְתִירוֹת, חֲשָׁשׁוֹת, פִּקְפּוּקִים. אֵין מְסִירוּת־נֶפֶשׁ שְׁלֵמָה, בְּיִחוּד, אֵין מְסִירוּת־נֶפֶשׁ שֶׁל יְצִירָה שְׁלֵמָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין אֱמוּנָה שְׁלֵמָה, (כִּי אוֹתוֹ הָאִידֵאַל שֶׁהַנֶּפֶשׁ נִמְסֶרֶת עָלָיו הוּא אִידֵאַל עֶלְיוֹן שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ), בְּמָקוֹם שֶׁהַנֶּפֶשׁ הִיא סֶלַע הַמַּחְלֹקֶת אוֹ קִדְרָא־דְבֵי־שֻתְּפֵי1097 לְאִידֵאָלִים שׁוֹנִים.1098
(חשבוננו עם עצמנו ג)
הָ“אוּגַנְדִּסְטִים”1099 הֵם תָּמִיד הַמְרֻבִּים, לֹא רַק בְּקִרְבֵּנוּ, אֲבָל אֶת הַחַיִּים, אֶת הַגַרְעִין הַמַּפְרֶה חַיִּים, זוֹרְעִים תָּמִיד “צִיּוֹנֵי־צִיּוֹן”1100.
(לחברי ברוח המנוצחים א)
רַעְיוֹנוֹת, שֶׁהֵם בִּתְחִלַּת צְמִיחָתָם כָּל כַּךְ רְחוֹקִים מִן הַחַיִּים, עַד שֶׁהֵם נִרְאִים כִּיצוּרֵי דִמְיוֹן, כִּיצִירִים מֵעוֹלָם אַחֵר, שֶׁאֵין לָהֶם מָקוֹם בָּעוֹלָם הַשָּׁפָל שֶׁלָּנוּ, רַעְיוֹנוֹת מִמִּין זֶה דּוֹרְשִׁים בִּשְׁבִיל הַגְשָׁמָתָם מַה שֶׁקּוֹרְאִים פַנַּטִיקָנִים, קַנָּאִים, לֹא נִלְהָבִים בְּעִקָּר, כִּי אִם קִיצוֹנִים בְּמִדָּה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה וְאֵיתָנִים כְּאֵיתָנֵי עוֹלָם, אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם שָׁוִים* בִּפְנֵי כֹל.
(מקוצר רוח)
הֲזָיָה אֵין כֹּחָהּ גָּדוֹל לָקַחַת אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם הַחוֹשֵׁב וּמַרְגִּישׁ, לָקַחַת לְקִיחָה שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְהַחֲזִיר. וְאִם אַתָּה רוֹאֶה אֲנָשִׁים צְעִירִים נוֹתְנִים נַפְשָׁם עַל רַעְיוֹן, נוֹתְנִים לוֹ אֶת מִבְחַר שְׁנוֹתֵיהֶם וְאֶת מֵיטַב כֹּחוֹתֵיהֶם, הֲרֵי, אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אַתָּה, לֹא תוּכַל לֵאמֹר, כִּי הָרַעְיוֹן הַזֶּה הוּא הֲזָיָה, הֲרֵי בְעַל־כָּרְחֲךָ תֹּאמַר, כִּי הוּא לַפָּחוֹת חֲלוֹם גָּדוֹל.
(אוניברסיטה עברית א)
אִידֵאַל וּמוּסָר: מלואים
זֶה סוֹד יְרִידָתָם שֶׁל כָּל הַמִּפְעָלִים הָאִידֵאָלִיִּים מִשָּׁעָה שֶׁהֵם מְקַבְּלִים צוּרָה שֶׁל חַיִּים1101. שׁוֹכְחִים אוֹ אֵין רוֹאִים, כִּי רַק בִּטּוּי הָאִידֵאַל בִּלְשׁוֹן הַחַיִּים, בִּטּוּי מְדֻיָּק וְחַי בְכָל תָּאָיו וַאֲטוֹמָיו, בִּטּוּי שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא עֶצֶם הַחַיִּים הַמִּתְחַדְּשִׁים שֶׁל נוֹשְׂאֵי הָאִידֵאַל, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא הֲבָאָה לִידֵי גִלּוּי מְדֻיָּק וְשָׁלֵם אֶת עַצְמוּתָם הַמְבַקֶּשֶׁת אֶת תִּקּוּנָהּ – הִנֵּה עֶצֶם הַיְצִירָה הָאִידֵאָלִית, וְלֹא נְשִׂיאַת הָאִידֵאַל כְּשֶׁהוּא לְעַצְמוֹ, וְלֹא תִרְגּוּמוֹ לְמַעֲשִׂים שֶׁאֵין בָּהֶם רוּחַ חַיִּים. וְזֶה סוֹד כָּל יְרִידוֹתֵינוּ בְמָקוֹם שֶׁבָּאנוּ לַעֲלוֹת.1102
(חשבוננו עם עצמנו ג)
הַצֶּדֶק הֲרֵי אֵינוֹ בְעֶצֶם אֶלָּא מֻשָּׂג שְׁלִילִי: לֹא־רֶשַׁע. זֶהוּ מֻשָּׂג בֶּן־הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית, בֶּן אוֹתָהּ הַהוֹסָפָה הָאִי־טִבְעִית עַל הַחַיִּים הַטִּבְעִיִּים, הַמְלֵאָה בְהֶכְרֵחַ כָּל מִינֵי סִלּוּפִים מִדֶּרֶךְ הַחַיִּים הַשְּׁלֵמִים, כָּל מִינֵי עִוּוּת הַדִּין הַיָּשָׁר, כָּל מִינֵי זִיּוּפִים, הוֹסָפָה, שֶׁהִנָּה כָּל תָּכְנָהּ שֶׁל הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית. בַּטֶּבַע הָעוֹלָמִי אֵין מָקוֹם לְצֶדֶק וְאֵין צֹרֶךְ בּוֹ. הַחַיִּים הַשְּׁלֵמִים עוֹמְדִים עַל הָאֱמֶת שֶׁבַּטֶּבַע, שֶׁבַּטֶּבַע הָעוֹלָמִי וְהָאֱנוֹשִׁי כְּאֶחָד, עַל נֶאֱמָנוּתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם לְעַצְמוֹ, לְטִבְעוֹ הָאֱנוֹשִׁי, לְעַצְמוּתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, וְהַצֶּדֶק אֵינוֹ בָהֶם אֶלָּא מֵעֵין שֵׁם־נִרְדָּף1103 לִבְרִיאוּתוֹ הָרוּחָנִית שֶׁל הָאָדָם.
(האדם והטבע ד)
2. הַדֶּרֶךְ אֶל הַטּוֹב
כָּל הַחַיִּים הֵם הֲלִיכָה, אִם עֲלִיָּה אוֹ יְרִידָה אוֹ הֲלִיכָה בְדֶרֶךְ שְׁטוּחָה, וְגַם הַחַיִּים הַמְבֻקָּשִׁים בְּתוֹר מַטָּרָה אַחֲרוֹנָה אֵינָם בְּעֶצֶם אֶלָּא הֲלִיכָה לְבַקֵּשׁ מַטָּרָה עֶלְיוֹנָה, וּבְדֶרֶךְ יְרוּדָה אוֹ אֲפִלּוּ שְׁטוּחָה לֹא תָבוֹא לְעוֹלָם לִידֵי עֲלִיָּה. מִבִּצָּה, אֲפִלּוּ אִם תִּתֶּן לָהּ מַהֲלָךְ לְצַד הַחַיִּים הַמְבֻקָּשִׁים, לֹא יֵצְאוּ לְעוֹלָם חַיִּים טְהוֹרִים. מֵרִקָּבוֹן, אֲפִלּוּ אִם תִּתֶּן לוֹ אֶת הַצּוּרָה הַיּוֹתֵר מַזְהִירָה, לֹא יֵצֵא לְעוֹלָם אוֹר עֶלְיוֹן, אוֹ מֵ“חֹל” לֹא יֵצֵא מֵעוֹלָם “קֹדֶשׁ”.1104
(לחברי ברוח המנוצחים א )
הַחַיִּים הֵם שַלְשֶׁלֶת אַחַת שֶׁל מַטָּרוֹת, וְכָל הָאִידֵאָלִים הָעֶלְיוֹנִים אֵינָם בָּאִים עַל פִּי הָאֱמֶת, עַל פִּי תַפְקִידָם לְרוֹמֵם אֶת הָאָדָם וְחַיָּיו, אֶלָּא לָתֵת לְעֶצֶם הַדֶּרֶךְ צוּרָה שֶׁל מַעֲלוֹת אוֹ שֶׁל סֻלָּם מִזְדַּקֵּף יוֹתֵר וְיוֹתֵר – לְעֶצֶם הַדֶּרֶךְ, כִּי אֵין אַחֲרֵי הַדֶּרֶךְ וּמִחוּץ לַדֶּרֶךְ כְּלוּם.1105
(לחברי ברוח המנוצחים א )
אִם אֲנַחְנוּ לֹא נִהְיֶה מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים וִיכוֹלִים לִהְיוֹת וְלֹא נִחְיֶה כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים וִיכוֹלִים לִחְיוֹת עַל פִּי תְבִיעוֹת נַפְשֵׁנוּ הָעֶלְיוֹנוֹת, אִם אֲנַחְנוּ נִמְצָא לָנוּ הִתְנַצְּלוּת, כִּי “הַהֶכְרֵחַ הַהִסְטוֹרִי”, “חֻקֵּי הַבַּרְזֵל” אוֹ אֵיזֶה רְגָעִים הִסְטוֹרִיִּים וְכַדּוֹמֶה מְחַיְּבִים אוֹתָנוּ לְבַקֵּשׁ פְּשָׁרוֹת וְלַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁמִּתְנַגֵּד לִתְבִיעוֹת נַפְשֵׁנוּ הָעֶלְיוֹנוֹת, מַה שֶּׁפָּסוּל עַל פִּי הַדִּין שֶׁבְּלִבֵּנוּ לְשֵׁם הַמַּטָּרָה הָאַחֲרוֹנָה שְׁלָּנוּ, הֲרֵי שֶׁגַּם הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים, אַחֲרֵי שֶׁתֻּשַּׂג מַטְּרָתֵנוּ הָאַחֲרוֹנָה אָנוּ, מְחֻיָּבִים יִהְיוּ לַעֲשׂוֹת כָּל מִינֵי פַּסָּלוּת לְשֵׁם הַמַּטָּרָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלָּהֶם. אִם אֲנַחְנוּ וְחַיֵּינוּ לֹא נִהְיֶה, בְּמִדָּה שֶׁאֶפְשָׁר לָנוּ, כֻּלָּנוּ קֹדֶשׁ אֲמִתִּי, נוּכַל לִהְיוֹת בְּטוּחִים, כִּי גַם הֶעָתִיד, שֶׁאֲנַחְנוּ נוֹשְׂאִים אֶת נַפְשֵׁנוּ אֵלָיו וְנוֹתְנִים אֶת נַפְשֵׁנוּ עָלָיו, יִהְיֶה כֻלּוֹ חֹל.1106
(לחברי ברוח המנוצחים א )
דְּרָכִים קַלּוֹת, שְׁטוּחוֹת, בְּטוּחוֹת, טִבְעִיּוֹת אֵינָן מוֹבִילוֹת לְעוֹלָם לְמַטָּרוֹת גְּבוֹהוֹת. בִּדְרָכִים אֵלֶּה נָשׁוּב לַאֲשֶׁר יָצָאנוּ מִשָּׁם.
(הקונגרס א)
הָאִידֵאָלִים הַגְּדוֹלִים הֵם תָּמִיד הַיּוֹתֵר פְּשׁוּטִים וְהַיּוֹתֵר גְּלוּיִּים לְמִי שֶׁעֵינַיִם לוֹ לִרְאוֹת אַפִלּוּ בַּמַּצָּב הַקָּדוּם שֶׁל הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית, כִּי הֵם כְּלָל הַכּוֹלֵל הַכֹּל. הֵם בֶּאֱמֶת נִצְחִיִּים בְּאוֹתוֹ הַמּוּבָן, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תָּמִיד נְקֻדָּה אַחַת חִיּוּנִית שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּנָּה לְעוֹלָם – מִתְחַלְּפוֹת רַק הַצּוּרוֹת. וּפֹה, בְּיַחַס לְהַגְְשָׁמַת הָאִידֵאַל בַּחַיִּים, הַצּוּרוֹת הֵן עֶצֶם הַיְצִירָה, הֵן בְּעֶצֶם לֹא צוּרוֹת, כִּי אִם עֶצֶם הַבִּנְיָן. וְאִם הָאִידֵאַל אֵינוֹ מוֹצֵא לוֹ מָקוֹם וְאֶפְשָׁרוּת לְהַתְחִיל בִּסְלִילַת דֶּרֶךְ לְהִתְגַּשְּׁמוּתוֹ בַּחַיִּים בְּאוֹתָהּ הַצּוּרָה שֶׁהוּא נוֹלַד בָּהּ, הֲרֵי הוּא בְעֶצֶם כְּבָר אָבַד לָאֱנוֹשִׁיּוּת אֲבֵדָה שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת.1107
(לברור רעיוננו מיסודו ב)
עֲלוּבָה הִיא הַמַּעֲשִׂיּוּת, שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת לַעֲשׂוֹת גְּדוֹלוֹת.
(מקוצר רוח א)
הָרַעְיוֹן אֵינוֹ גוֹבֵר בְּחַיֵּי הָאָדָם הָעֲלוּבִים, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהָאִינְסְטִינְקְטִים חֲזָקִים מִמֶּנּוּ, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁרֹב נוֹשְׂאֵי הָרַעְיוֹן רוֹצִים לָלֶכֶת בְּכֹחַ הָרַעְיוֹן לְפָנִים, בְּעוֹד שֶׁפְּנֵיהֶם אֲחוֹרַנִּית אֶל דֶּרֶךְ הָרַבִּים1108.
(מכתב גלוי לי"ח ברנר א )
אֵין אִידֵאָלִים, שְׁאִיפוֹת, מַעֲשִׂים, חַיִּים יוֹתֵר מִן הָאָדָם הַשּׁוֹאֵף וְהָעוֹשֶׂה, וְאֵין הֵם בּוֹנִים אֶת הַחַיִּים, אֶלָּא בְמִדָּה שֶׁהֵם בּוֹנִים אֶת הָאָדָם, כְּלוֹמֵר, בְּמִדָּה שֶׁהָאָדָם מִתְחַדֵּשׁ עַל־יְדֵיהֶם. אִידֵאָלִים, שְׁאִיפוֹת, מַעֲשִׂים, שֶׁאֵין הָאָדָם מִתְחַדֵּשׁ עַל יְדֵיהֶם, נִכְבָּשִׁים עַל־יְדֵי אוֹתָם הַחַיִּים שֶׁהֵם בָּאִים לִכְבּוֹשׁ, נִבְלָעִים בְּתוֹכָם, וְחוֹזֶרֶת לְשִׁלְטוֹנָהּ רוּחַ הַחַיִּים הַיְשָׁנִים. הָאִידֵאָלִים נִשְׁאָרִים אַבְּסְטְרַקְצִיּוֹת וְהַמַּעֲשִׂים נַעֲשִׂים חֻלִּין.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
בְּלִי הַשְׁלָטַת רֶגֶשׁ הָאַחְרָיוּת הָעֶלְיוֹנָה בְנֶפֶשׁ הָאָדָם אֵין הִתְחַדְּשׁוּת אֲמִתִּית לָאֱנוֹשִׁיּוּת וְלַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים. עֶצֶם רֶגֶשׁ הָאַחְרָיוּת הָעֶלְיוֹנָה, בְּמִדָּה שֶׁיִּכְבֹּשׁ אֶת מְקוֹמוֹ בְּנֶפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁיּוּת הַיְשָׁרָה, הָעוֹבֶדֶת, הַיּוֹצֶרֶת, כֹּחוֹ גָדוֹל מִכָּל כֹּחַ אַחֵר לָשִׂים קֵץ לְמִלְחָמָה וּלְחֻרְבָּן, לְעֹשֶׁק וְלִמְרוּצָה, וּלְהַעֲמִיד אֶת הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים עַל יְסוֹד שֶׁל יְצִירָה וְשֶׁל חֵרוּת עֶלְיוֹנָה.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
מִי מַפְרִיעַ אוֹתְךָ, בֶּן אָדָם בַּעַל־נֶפֶשׁ, לְהַעֲלוֹת אֶת עַצְמוּתְךָ לְמַעֲלַת עַצְמוּת עֶלְיוֹנָה וְלִיצוֹר אֶת חַיֶּיךָ יְצִירָה עֶלְיוֹנָה? הַאִם מִן הַחוּץ, הַאִם הָאֲחֵרִים מַפְרִיעִים? בַּסְּפֵרוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל הַחַיִּים אֵין מַפְרִיעִים חִיצוֹנִים.1109
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
בְּיָחִיד הַשּׁוֹאֵף לַעֲלִיָּה עַד הָאָדָם הָעֶלְיוֹן, הָעִקָּר הוּא לֹא צוּרָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת שֶׁל הָעַצְמוּת, כִּי אִם כֹּחָהּ, עָמְקָהּ, אוֹרָהּ שֶׁל הָעַצְמוּת, אֲשֶׁר בְּכָל צוּרָה שֶׁהִיא תִּמְצָא לָהּ אֶת דַּרְכָּהּ לְגִלּוּיָהּ הָעֶלְיוֹן.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
הַדֶּרֶךְ אֶל הַטּוֹב: מלואים
כָּל חָזוֹן, אַף הַמַּזְהִיר בְּיוֹתֵר, עָלוּל לְהוֹלִיךְ שׁוֹלָל עַד לְהָרֵי חֹשֶׁךְ, עָלוּל לְהַצִּית דְּלֵקָה בְכָל הָעוֹלָם, אִם הַנְּשָׁמוֹת הַבָּאוֹת לִפְעוֹל בְּשֵׁם הֶחָזוֹן אֵינָן דֵּי בְהִירוֹת וּמוּאָרוֹת בְּאוֹר הָאֱמֶת. כַּךְ יָצַר חֲזוֹן הָאַהֲבָה1110 אֶת מוֹקְדֵי הָאִנְקְבִיזִיצְיָה, כַּךְ בָּרָא חֲזוֹן הַחֵרוּת1111, הַשִּׁוְיוֹן וְהָאַחֲוָה אֶת סַכִּין הַגִּלְיוֹטִינָה, וְעוֹד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה.
(מכתבים מא"י ג)
3. יְסוֹד הָרָע
יְסוֹד הָרָע בַּחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים אֵינוֹ מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן, אֵינוֹ לֹא חֶסְרוֹן בְּחֵיק הַטֶּבַע הָעוֹלָמִי וְלֹא חֶסְרוֹן בְּחֵיק הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי.
(עבודתנו מעתה ב)
יֵשׁ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם בִּכְלַל אֵיזֶה קַו טְרָגִי אוֹ פָטָלִי: רֹב רָעָה כְּאִלּוּ מְמָרֵק אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמֵבִיא לִידֵי גִלּוּי אֶת הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי בְּצוּרָתוֹ הַיּוֹתֵר יָפָה, כַּמּוּבָן, אִם אֵין הָרָעָה גְדוֹלָה מִכְּפִי כֹחַ סִבְלָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, וּבִכְלַל מִכְּפִי כֹחוֹתֶיהָ הָעֶלְיוֹנִים. בְּעוֹד אֲשֶׁר רֹב טוֹבָה מְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת הָאֱנוֹשִׁית שֶׁל הָאָדָם, כְּאִלּוּ הַטּוֹבָה הַמְרֻבָּה מַשְׁמִינָה אֶת הַנֶּפֶשׁ. “מְדַשַּׁנְתָּהּ עֹנֶג” וּמַכְבִּידָה אֶת כֹּחַ הַהַשָּׂגָה וְאֶת כֹּחַ הַמְּעוּף שֶׁלָּהּ. כַּךְ פּוֹעֶלֶת לֹא רַק הַטּוֹבָה הַגַּשְׁמִית, כִּי אִם, בְּמוּבָן יָדוּעַ, גַּם הַטּוֹבָה הָרוּחָנִית. הַטּוֹבָה הָרוּחָנִית, אוֹ הָאֹשֶׁר הָרוּחָנִי, שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת אַך וְרַק עַל הַיְצִירָה וְעַל חֶבְלֵי הַיְצִירָה, כִּי אִם עַל מַה שֶּׁנִתְגַּבֵּשׁ לִרְכוּשׁ מְפַרְנֵס מִן הַמּוּכָן1112, מְבִיאָה גַם הִיא סוֹף־סוֹף לִידֵי הִשְׁתַּמְּנוּת יְדוּעָה וְלִידֵי טִמְטוּם יָדוּעַ, שֶׁאֵינָם מָרְגָּשִׁים אוּלַי לְכָל עָיִן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, כִּי כַךְ פּוֹעֶלֶת הַטּוֹבָה, הַגַּשְׁמִית אוֹ הָרוּחָנִית, הַבָּאָה מִן הַחוּץ, מִכֹּחָם שֶׁל אֲחֵרִים אוֹ מִמֹּחָם וְנַפְשָׁם שֶׁל אֲחֵרִים. זוֹהִי אַחַת הַסְּתִירוֹת הַיְסוֹדִיּוֹת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, הַקּוֹרַעַת אוֹתָהּ לִקְרָעִים שֶׁאֵינָם מִתְאַחִים: הָאָדָם מְבַקֵּשׁ בַּחַיִּים אֹשֶׁר, טוֹבָה, גַּשְׁמִית וְרוּחָנִית כְּאַחַת, וְהַטּוֹבָה כְאִלּוּ מְטַמְטֶמֶת אֶת נַפְשׁוֹ וּמְצַמְצֶמֶת אֶת חַיָּיו. אֲבָל בְּיִחוּד בּוֹלֶטֶת הַהַשְׁפָּעָה הַמְצַמְצֶמֶת שֶׁל רֹב טוֹבָה עַל רוּחוֹ שֶׁל עָם. הַקְּרִיאָה “וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט”1113 יְכוֹלָה לְהִקָּרֵא, בְּשִׁנּוּי שֵׁם כַּמּוּבָן, עַל כָּל עָם וְעָם בְּכָל הַדּוֹרוֹת וְהַזְּמַנִּים, שֶׁהֲרֵי לֹא עָם אֶחָד הִגִּיעַ לִידֵי יְרִידָה גְמוּרָה וְלִידֵי אָבְדַּן חֵרוּתוֹ הַלְאֻמִּית מִתּוֹךְ רֹב טוֹבָה.
(משעבוד לגאולה ד)
הָאָדָם מְבַקֵּשׁ לְהָקֵל אֶת הַחַיִּים, לְהַשְׁבִּיחַ אֶת הַחַיִּים, אֶת הַחַיִּים הַפְּרָטִיִּים וְאֶת הַחַיִּים הַכְּלָלִיִּים, מְבַקֵּשׁ אֹשֶׁר בַּחַיִּים, אֹשֶׁר פְּרָטִי וְאֹשֶׁר כְּלָלִי, אֲבָל הָאֹשֶׁר, גַּם הָאֹשֶׁר הָרוּחָנִי בְּמוּבָן יָדוּעַ, מֵבִיא לִידֵי הַמְעָטַת הַדְּמוּת שֶׁל הָאָדָם, אִם לֹא לִידֵי הִשְׁתַּמְּנוּת וְטִמְטוּם, וְדַוְקָא הַצַּעַר, הַצַּעַר הָעֶלְיוֹן, עוֹד מַבְהִיק בְּמִדָּה יְדוּעָה אֶת צֶלֶם הָאֱלֹהִים שֶׁבָּאָדָם וְעוֹד שׁוֹפֵךְ אוֹר יָדוּעַ עַל הַחַיִּים.
(האדם והטבע ד)
רְגָשׁוֹת לֹא טוֹבִים הֵם תָּמִיד פְּרִי הַחֻלְשָׁה וְהַטִּמְטוּם.
(לחברי ברוח המנוצחים א)
כָּל מִדָּה עֶלְיוֹנָה הִיא קֹדֶם־כֹּל שִׁחְרוּר הַחַיִּים מִצִּמְצוּמָם בָּאִישׁ, בָּ"אֲנִי״ הַפְּרָטִי. כִּי אֵין תִּקּוּן לַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים בְּצִמְצוּמָם אִם בָּאִישׁ אוֹ בַמִִּין. תִּקּוּנָם בְּהִתְפַּשְּׁטוּת לְתוֹךְ חַיֵּי הָעוֹלָם לְאֵין־סוֹף. מִצִּמְצוּם הַחַיִּים – צִמְצוּם כָּל הַמִּדּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, טִשְׁטוּשָׁם, סֵרוּסָם, רִסּוּקָם, זִיּוּפָם. מִכַּאן – אוֹתוֹ טִמְטוּם הַלֵּב וְהַמֹּחַ בַּיְחָסִים שֶׁבֵּין בְּנֵי הָאָדָם, הַמַּגִּיעַ לִפְעָמִים בְּהַעֲרָכַת אוֹתָן הַמִּדּוֹת וְאוֹתָם הַיְחָסִים עַד לִידֵי טִמְטוּם מִדַּעַת, לְשֵׁם תַּכְלִית עֶלְיוֹנָה, כִּמְעַט עַד לִגְאוֹנִיּוּת.1114
(מכתבים תרפ"א ה)
הַדָּבָר הַיּוֹתֵר נוֹרָא בַחַיִּים הוּא לֹא הַצַּעַר, אִם כִּי קָשֶׁה הוּא כִּי אִם הַקַּטְנוּת וְהַחֻלִּין, הַשֶּׁקֶר וְהַזִּיּוּף, הָרַעַבְתָּנוּת שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּל, הַזֻּהֲמָה וְהַטֻּמְאָה, שֶׁכֻּלָּם פְּרִי הַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית, שֶׁהִתְרַחֲקָה מִן הַטֶּבַע, וְלֹא פְרִי הַטֶּבַע. כַּאן מֻנָּח הַשֹּׁרֶשׁ לְכָל הַצָּרוֹת. לֹא הָרָעָב מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִהְיוֹת הַטּוֹרֵף הַיּוֹתֵר נוֹרָא, שֶׁאֵין דֻּגְמָתוֹ בְכָל הַחַיּוֹת הַטּוֹרְפוֹת, כִּי אִם הָרַעַבְתָּנוּת1115 שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּל, לֹא הַתַּאֲוָה הַטִּבְעִית מְבִיאַתּוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל תּוֹעֵבָה, כִּי אִם רוּחַ הַטֻּמְאָה, שֶׁאֵינָהּ בְּשׁוּם חַיָּה מִלְּבַד הָאָדָם.
(הקונגרס א)
עִקַּר הָרָע, שֶׁבְּנֵי אָדָם גּוֹרְמִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ, בָּא לֹא מִתּוֹךְ שֶׁהֵם בִּיסוֹדָם כָּל כַּךְ רָעִים, כִּי אִם מִתּוֹךְ שֶׁהֵם אֵינָם מְבִינִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, כִּי אֵינָם מְבִינִים עַד סוֹף עָמְקָהּ אֶת נֶפֶשׁ עַצְמָם, וּמִתּוֹךְ כַּךְ אֵינָם מְבִינִים אֶת עֹמֶק טַעַם הַחַיִּים. הָרֹב הַגָּדוֹל שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם, רֻבָּם כְּכֻלָּם אֵינָם לֹא טוֹבִים יוֹתֵר מִדַּי וְלֹא רָעִים יוֹתֵר מִדַּי, לֹא אִידֵאָלִיִּים יוֹתֵר מִדַּי וְלֹא מַטֶּרְיָלִסְטִיִּים יוֹתֵר מִדָּי. הֵם טוֹבִים אוֹ אִידֵאָלִיִּים, לִפְעָמִים בְּמִדָּה גְדוֹלָה מְאֹד, בְּשָׁעָה שֶׁהָרוּחַ שֶׁבִּסְבִיבָתָם טוֹבָה אוֹ אִידֵאָלִית, וְהֵם מַטֶּרְיָלִסְטִים אוֹ רָעִים, שׁוּב לִפְעָמִים עַד לְקִיצוֹנִיּוּת, בְּשָׁעָה שֶׁהָרוּחַ מַטֶּרְיָלִסְטִית אוֹ רָעָה. עַל הָרֹב הַדָּבָר מִשְׁתַּנֶּה מִדּוֹר לְדוֹר.
(הסופרים והעובדים ב)
צַעַר שֶׁל נְשָׁמָה גְדוֹלָה, שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ תְּהוֹם הָרֶפֶשׁ וּמִתְעוֹרֶרֶת וְרוֹאָה אֶת הָרֶפֶשׁ וּבוֹכָה וּמִתְוַדָּה מִמַּעֲמַקֵּי הָרֶפֶשׁ – הֲיֵשׁ לְךָ בָּעוֹלָם צַעַר כְּדֻגְמָתוֹ, שֶׁבְּכֹחוֹ לְהַרְעִישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ עַד הַיְסוֹד?
(מכתבים מא"י ב)
4. קֹדֶשׁ וְחֹל
בַּחַיִּים אֵין מָקוֹם לְהֶבְדֵּלִים בֵּין “קֹדֶשׁ” וּבֵין “חֹל”, בֵּין רוּחַ וּבֵין חֹמֶר, פֹּה יֵשׁ מָקוֹם לְהַבְדִּיל בֵּין חַיִּים וּבֵין לֹא־חַיִּים. בַּחַיִּים אֵין קֹדֶשׁ לְחוּד וְחֹל לְחוּד, אֵין רוּחַ לְחוּד וְחֹמֶר לְחוּד. בַּחַיִּים חֹמֶר וְרוּחַ תָּמִיד בְּיַחַד. בְּכָל נְקֻדָּה שֶׁל בִּרְיָה חַיָּה וּבְכָל רֶגַע שֶׁל חַיִּים. כַּךְ הֵם חַיֵּי כָל גּוּף פְּרָטִי חַי, וְכַךְ הֵם חַיֵּי כָל גּוּף קִבּוּצִי חָי. זֶהוּ הַקְּרִיטֶרְיוֹן שֶׁל כָּל חַיִּים: כְּנֶגֶד כָּל אָטוֹם שֶׁל חֹמֶר טִפָּה שֶׁל רוּחַ, וְכֵן לְהֵפֶךְ, כְּנֶגֶד כָּל טִפָּה שֶׁל רוּחַ אָטוֹם שֶׁל חֹמֶר. נְטִיָּה מִזֶּה לְאַחַד הַצְּדָדִים, לְאֵיזֶה צַד שֶׁהוּא, הִיא אַנוֹמַלְיָה, לְקוּי הַחַיִּים. וְזֶה גַם הַקְּרִיטֶרְיוֹן שֶׁל כָּל קֹדֶשׁ אֲמִתִּי. הַהֶבְדֵּל, שֶׁאֲנַחְנוּ רְגִילִים לִרְאוֹת בֵּין הַחַיִּים עַל פִּי אִידֵאַל עַרְטִילַאי וּבֵין הַחַיִּים בָּעֲבוֹדָה לְהַגְשָׁמָתוֹ, בָּא לֹא מִתּוֹךְ שֶׁכַּאן קֹדֶשׁ אוֹ רוּחַ וְכַאן חֹל אוֹ חֹמֶר, לֹא מִתּוֹךְ שֶׁיֵּשׁ בֶּאֱמֶת אֵיזוֹ “דִבְּרוֹת” שׁוֹנוֹת לְכַאן וּלְכַאן, כִּי אִם מִפְְּנֵי שֶׁכַּאן אֵין חַיִּים וְכַאן אֵין חַיִּים, שֶׁכַּאן רַק “דִּבְּרוֹת” וְכַאן רַק “דִּבְּרוֹת”, אֶלָּא שֶׁכַּאן לְקוּי הַחַיִּים בְּצוּרַת רוּחַ עַרְטִילָאִית אוֹ בְצוּרַת דִּבְּרוֹת שֶׁל קֹדֶשׁ, וְכַאן לְקוּי הַחַיִּים בְּצוּרַת חֹמֶר רֵיקָנִי, בְּצוּרַת דִּבְּרוֹת שֶׁל חֹל, בְּצוּרַת עֲבוֹדָה מֵיכָנִית וְלֹא חַיָּה. וְזֶה סוֹד אִי־הַצְלָחָתָם שֶׁל כָּל הַנִּסְיוֹנוֹת הָאֱנוֹשִׁיִּים לְחַדֵּשׁ אֶת הַחַיִּים וּלְתַקֵּן אֶת הָאָדָם. אֵלֶּה נוֹטִים לְצַד הָרוּחַ וְשׁוֹכְחִים אוֹ מַעֲלִימִים עַיִן מֵהַחֹמֶר, וְאֵלֶּה עוֹמְדִים עַל הַחֹמֶר וְאֵינָם רוֹצִים לָדַעַת אֶת הָרוּחַ.1116
(לחברי ברוח המנוצחים א)
אֲנַחְנוּ, כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ וְחַיֵּי כָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, אֵינֶנּוּ אֶמְצָעִי לְמַטָּרָה רְחוֹקָה, אֲשֶׁר בְּתוֹר אֶמְצָעִי, בִּכְדֵי לְהַשִּׂיג אֶת הַקֹּדֶשׁ, יְכוֹלִים אֲנַחְנוּ לִהְיוֹת חֹל וְחַיֵּינוּ חֹל, עַל פִּי הַכְּלָל: הַמַּטָּרָה מְקַדֶּשֶׁת אֶת הָאֶמְצָּעִים, – אֲנַחְנוּ עֶצֶם הַמַּטָּרָה, הַחֻלְּיָה הָרִאשׁוֹנָה בְּשַׁלְשֶׁלֶת הַמַּטָּרָה אוֹ הַמַּטָּרוֹת. הַמַּטָּרָה אוֹ שַׁלְשֶׁלֶת הַמַּטָּרוֹת מַתְחִילָה בָנוּ וּבְחַיֵּינוּ.
(לחברי ברוח המנוצחים א)
הַחַיִּים מָרְכָּבִים מֵרְגָעִים, מִדְּבָרִים קְטַנִּים וּקְטַנְטַנִּים, מֵחֻלֵּי חֻלִּין. וְאִם אֵין חֶפְצֵנוּ בְחַיֵּי קַטְנוּת, תִּפְלוּת, רֵיקָנִיּוּת, אֵין תַּקָּנָה אַחֶרֶת מֵאֲשֶׁר לִמְצֹא וּלְהָבִיא לִידֵי גִלּוּי אֶת אוֹר הַחַיִּים שֶׁבְּעֶצֶם הַקַּטְנוּת, שֶׁבְּעֶצֶם הַחֻלִּין.
(מטיולי בכבישים ד)
מַה יֵשׁ לוֹ לְאָדָם, אוֹ מַה יְבַקֵּשׁ הָאָדָם קְדֻשָּׁה יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה מִן הַחַיִּים בְּעֶצֶם טָהֳרָם?
(האדם והטבע א)
5. אֱמֶת וָשֶׁקֶר
הָאֱמֶת הִיא הַנְּקֻדָּה הַהַנְדָּסִית שֶׁל כָּל מַחֲשָׁבָה חַיָּה, שֶׁל כָּל יַחַס חַי, וּבְיִחוּד שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה עַל הַחַיִּים וְשֶׁל הַיַּחַס אֶל הַחַיִּים. אֵין מָקוֹם לְמַחֲשָׁבָה עֶלְיוֹנָה, לְשִׁירָה עֶלְיוֹנָה, אֲבָל בְּיִחוּד אֵין מָקוֹם לְמוּסָר עֶלְיוֹן, לְחַיִּים עֶלְיוֹנִים, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אֱמֶת עֶלְיוֹנָה.
(האדם והטבע ד)
הָאֱמֶת הֲרֵי הִיא עֶצֶם הַחַיִּים וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם אֶלָּא בִתְנַאי שֶׁל שְׁלֵמוּת מָחְלֶטֶת וְשֶׁל אַחְדּוּת מָחְלֶטֶת: טִפָּה אַחַת שֶׁל שֶׁקֶר מְמִיתָה אוֹתָהּ כֻּלָּהּ, בְּעוֹד שֶׁהַשֶּׁקֶר יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ אִם תַּטְבִּיעוֹ בְּיָּם שֶׁל אֱמֶת.
(הרהורים והגיונות ה)
אִם יֵשׁ מִדָּה, שֶׁתַּעֲרֹבֶת זָרָה מֵאֵיזוֹ בְחִינָה שֶׁהִיא פוֹסֶלֶת בָּהּ מַשֶּׁהוּ, הֲרֵי הִיא הָאֱמֶת.
(האדם והטבע ד)
הָאֱמֶת הָעֶלְיוֹנָה הִיא עֶצֶם בַּקָּשַׁת הָאֱמֶת, עֶצֶם הַרְגָּשַׁת הַחִיּוּב הַמָּחְלָט בִּמְצִיאוּת אֱמֶת מָחְלֶטֶת וְהַצֹּרֶךְ הַמָּחְלָט לִשְׁאוֹף אֵלֶיהָ. אוּלָם הַרְגָּשָׁה זוֹ, שֶׁיֶּשְׁנָהּ בְּעֶצֶם בְּנֶפֶשׁ כָּל אָדָם, אֵינָהּ אֱמֶת עֶלְיוֹנָה, אֵינָהּ בִּכְלַל אֱמֶת, כָּל זְמָן שֶׁאֵינָהּ מוֹשֶׁלֶת יְחִידָה, כָּל זְמָן שֶׁאֵין הָאֱמֶת הַמָּאוֹר הַמְבֻקָּשׁ הַיְחִידִי בְּכָל רַחֲבֵי הַנֶּפֶשׁ וּמַעֲמַקֶּיהָ וּמִסְתָּרֶיהָ, עַד דְּלֵית אֲתַר פָּנוּי מִנֵּיהּ לֹא בָעֶלְיוֹנִים וְלֹא בַּתַּחְתּוֹנִים1117.
(הרהורים והגיונות ה)
בִּכְדֵי לְדַבֵּר תָּמִיד אֱמֶת וּלְהִתְנַהֵג בְּמִדַּת הָאֱמֶת, לְהִתְיַחֵס יַחַס שֶׁל אֱמֶת עַד הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן לְכָל אָדָם וּלְכָל דָּבָר, צָרִיךְ לִהְיוֹת קְצָת מְשֻׁגָּע. וּמִי שֶׁאֵינוֹ טִפֵּשׁ, מִי שֶׁמֵּבִין וּמַרְגִּישׁ אֶת יַחֲסָם שֶׁל אֲחֵרִים אֵלָיו בְּדִיּוּק וּבִשְׁלֵמוּת, גַּם זֶה לֹא תָמִיד יוֹעִיל לוֹ, לֹא תָמִיד יַעֲלֶה בְיָדוֹ לִמְצֹא אֶת שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל, שֶׁלֹֹּא לִנְטוֹת לְשׁוּם צַד.
(הקונגרס א)
הָאֱמֶת כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ, הָאֱמֶת הָעֲרֻמָּה, צְרִיכָה לְהֵאָמֵר אֲפִלּוּ בְמָקוֹם שֶׁאֵין דְּבָרֶיהָ נִשְׁמָעִים, וִיכוֹלָה הִיא לְהֵאָמֵר בְּאֹפֶן הַנֵּאוֹת.
(קטעי יומן ה)
הָרַבִּים, הַזֶּרֶם, אֵינָם מוֹכִיחִים כְּלוּם. הָאֱמֶת, הַמַּחֲשָׁבָה הַחַיָּה, הָרֶגֶשׁ הַחַי, אֵין דַּרְכָּם לְהִנָּשֵׂא בַזֶּרֶם.
(תשובת פועל א)
אֵין לְךָ בִּיחָסִים נַפְשִׁיִּים מִדָּה טוֹבָה מִן הָאֱמֶת, מִן הָאֱמֶת הָעֲרֻמָּה. הָאֱמֶת, אִם לֹא תָמִיד הִיא מְקָרֶבֶת, אֲבָל לְעוֹלָם אֵינָהּ מְרַחֶֶקֶת, וְהָעִקָּר – תָּמִיד הִיא מְטַהֶרֶת אֶת הַיִּחוּסִים.
(משעבוד לגאולה ד)
אֵין הָאֱמֶת מַעֲלִיבָה בְּצוּרָה שֶׁל אֱמֶת שֶׁתָּכְנָהּ אֱמֶת. מַעֲלִיבָה הַצּוּרָה שֶׁל אֱמֶת, שֶׁתָּכְנָהּ הוּא לֹא צַעַר אֲמִתִּי עַל הַצְּלָלִים שֶׁבַּחֲבֵרִי כְּמוֹ עַל הַצְּלָלִים שֶׁבְּעַצְמִי, כִּי אִם הַרְגָּשַׁת יִתְרוֹנִי אֲנִי מִצַּד זֶה, מִצַּד הַצְּלָלִים שֶׁבַּחֲבֵרִי עַל חֲבֵרִי. פֹּה יֵשׁ צוּרָה שֶׁל אֱמֶת שֶׁתָּכְנָהּ שֶׁקֶר, בְּיִחוּד, אִם הַדָּבָר מִתְבַּטֵּא לֹא מִתּוֹךְ שִׂנְאָה גְלוּיָה אוֹ מִתּוֹךְ כַּעַס גָּלוּי, שֶׁבְּמוּבָן יָדוּעַ אֵינֶנּוּ טוֹב גַּם הוּא מִשִּׂנְאָה, אוֹ מִתּוֹךְ הַעֲרָצָה עַצְמִית גְּלוּיָה. וְזֶה מַעֲלִיב.1118
(מכתבים תרע"ח ה)
אֵין לְךָ פַּטִּישׁ יוֹתֵר חָזָק לִדְפּוֹק עַל הַלְּבָבוֹת מִן הָאֱמֶת הַקָּשָׁה, הַמָּרָה, הַנּוֹרָאָה, הַנּוֹתֶנֶת מָקוֹם לִמְסִירוּת נֶפֶשׁ.
(מכתבים תרע"ט ה)
אֵין לְךָ דָּבָר יוֹתֵר מַזִּיק לָאִידֵאַל כְּמוֹ הַשֶּׁקֶר וְהוֹנָאַת הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ.
(מעט התבוננות א)
אֱמֶת וָשֶׁקֶר: מלואים
הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה הִיא אֱמֶת עֶלְיוֹנָה, אֱמֶת עֲמֻקָּה, תְּהוֹמוּת נוֹרָאָה. אֵין קָטֹן וְגָדוֹל, חָשׁוּב וְלֹא חָשׁוּב לִפְנֵי מִשְׁפָּטָהּ שֶׁל הָאֱמֶת הָעֶלְיוֹנָה: אֲטוֹם אֶחָד וְכָל הָעוֹלָם, בֵּיצַת־כִּנָּה וְאָדָם עֶלְיוֹן – חֲשִׁיבוּת אֶחָת.
(הרהורים והגיונות ה)
6. אַהֲבָה וְשִׂנְאָה
הָאַהֲבָה אֵינָהּ לֹא מִצְוָה וְלֹא חוֹבָה, הָאַהֲבָה הִיא שָׂכָר טוֹב לְמִי שֶׁשָּׁמַר אֶת לִבּוֹ בְטָהֳרָה, לְמִי שֶׂלִּבּוֹ מָקוֹר שֶׁאֵינוֹ פוֹסֵק, מַעְיָן מִתְגַּבֵּר שֶׁל חַיִּים טְהוֹרִים, שֶׁל חַיִּים עֶלְיוֹנִים. “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ” קוֹדֶם לְ“וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךְ כָּמוֹךָ”, כִּי הֲיֵשׁ לְךָ אֹשֶׁר יוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר נַעֲלֶה, לְנֶפֶשׁ הָאָדָם מִן הָאַהֲבָה, מִן הָאַהֲבָה הַטְּהוֹרָה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בַדָּבָר? נֶפֶשׁ הָאָדָם מְבַקֶּשֶׁת אַהֲבָה, צְמֵאָה לְאַהֲבָה, וַאֲפִלּוּ מַה שֶּׁהִיא מְבַקֶּשֶׁת לְהֵאָהֵב אֵינוֹ אֶלָּא בִשְׁבִיל לֶאֱהוֹב, שֶׁהֲרֵי אָדָם מַרְגִּישׁ בְּעִקָּר אַהֲבָתוֹ לַאֲחֵרִים וְלֹא אַהֲבַת אֲחֵרִים אֵלָיו.
(פתרון לא רציונלי א)
הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה אֵינָהּ צִמְצוּם הָ“אֲנִי” שֶׁל הָאוֹיֵב בִּשְׁבִיל לְפַנּוֹת מָקוֹם לָ"אֲנִי״ שֶׁל הָאָהוּב, כִּי אִם לְהֵפֶךְ, הִתְפַּשְּׁטוּת חַיָּיו שֶׁל הָאוֹהֵב בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ שֶׁל הָאָהוּב, כְּמוֹ שֶׁהָאֵם הָאוֹהֶבֶת חַיָּה מִתּוֹךְ נַפְשָׁהּ לְתוֹךְ נֶפֶשׁ יְלָדֶיהָ. אַהֲבַת אֵם כָּל חַי לִפְרִי בִטְנָהּ, אַהֲבָה, שֶׁהִיא הִנֶּהָ שְׂכָרָהּ הָעֶלְיוֹן הַיְחִידִי בְּעַד כָּל צַעֲרָהּ וְיִסּוּרֶיהָ וּמְסִירוּת נַפְשָׁהּ – הִנֶּהָ סֵמֶל הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה! הָאַהֲבָה הִיא גִלּוּי־עַצְמִיּוּתוֹ הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן שֶׁל הָאָדָם, שֶׁאֵין עִמּוֹ לֹא שִׁלְטוֹן וְלֹא הַשְׁפָּעָה, אִם לֹא מֵעֵין הַהַשְׁפָּעָה הַהֲדָדִית שֶׁל גְּרָמֵי הַשָּׁמָיִם.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה מְאִירָה אֶת עֵינֵי הָאָדָם לִרְאוֹת, כִּי קַטְנוּתָם שֶׁל אֲחֵרִים, עֲנִיּוּתָם שֶׁל אֲחֵרִים פּוֹגְמוֹת בְּנַפְשׁוֹ הוּא וַהֲרֵי הֵן כְּאִלּוּ קַטְנוּתוֹ וַעֲנִיּוּתוֹ הוּא. וְאֵין הִיא נוֹתֶנֶת לוֹ לִרְאוֹת זְכוּת לְעַצְמוֹ, כִּי אֵינָהּ נוֹתֶנֶת לוֹ לִרְאוֹת גְּאֻלָּה לַאֲחֵרִים בְּמַה שֶּׁהוּא יִגְאָלֵם, בְּמַה שֶּׁהוּא יַגְדִּילֵם וְיַעֲשִׁירֵם, יְקַדְּשֵׁם, יַעֲלֵם, כָּל זְמָן שֶׁאֵין הֵם בְּעַצְמָם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת זֹאת לְעַצְמָם, כְּשֵׁם שֶׁאֵין הוּא יָכוֹל לִרְאוֹת גְּאֻלָּה עֲלִיָּה לְעַצְמוֹ עַל יְדֵי אֲחֵרִים.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
דּוֹמָה הִיא הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה לְאוֹר גָּנוּז בְּפַנָּסִים הַרְבֵּה, זֶה לְפָנִים מִזֶּה, אֲשֶׁר הָרוֹצֶה לְהַשִּׂיג אֶת עֶצֶם הָאוֹר הַגָּנוּז מֻכְרָח לְגַּלוֹת בְּעַצְמוֹ אֶת סוֹדוֹ שֶׁל כָּל פַּנָס וּפַנָּס, כֵּיצַד לְפַתְּחוֹ וְלַהֲסִירוֹ מֵעַל יֶתֶר הַפַּנָּסִים, מֻכְרָח לְפַתְּחוֹ בְּעַצְמוֹ וְלַהֲסִירוֹ בְעַצְמוֹ בְעָמָל רַב וּבְיִסּוּרִים גְּדוֹלִים, עַד הַגִּיעוֹ לְעֶצֶם הָאוֹר הָעֶלְיוֹן. כִּי מִתּוֹךְ כַּךְ עֵינָיו מִתְרַגְּלוֹת לְאַט־לְאַט, בְּמִדָּה נֵאוֹתָה, אֶל הָאוֹר הַהוֹלֵךְ הָלֹךְ וְגָדוֹל, וְנַפְשׁוֹ – אֶל הָאֵשׁ הַהוֹלֶכֶת הָלוֹךְ וְקָדוֹשׁ.1119
(האדם והטבע ד)
אֵין אָדָם בַּעַל־נֶפֶשׁ יָכוֹל לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר בְּחֶלְקוֹ הַחָמְרִי, כָּל זְמָן שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם אֻמְלָלִים בְּחֶלְקָם הַחָמְרִי, וְאֵין חֵרוּת אֲמִתִּית לְבֶן אָדָם, כָּל זְמָן שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם בְּנֵי חוֹרִין. אֵין עֲלִיָּה אֲמִתִּית לְבֶן־אָדָם בַּעַל נֶפֶשׁ, כָּל זְמָן שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין לָהֶם עֲלִיָּה, כִּי אֵין גְּדֻלָּה לְבַעַל נֶפֶשׁ, כָּל זְמָן שֶׁיֵּשׁ קְטַנִּים בָּעוֹלָם.
(האדם והטבע ד)
הָאֵגוֹאִיזְמוּס, כִּפְרָטִי כִּלְאֻמִּי, הוּא צִמְצוּם, עֲנִיּוּת הָעַצְמוּת וְטִמְטוּם הָעַצְמוּת, שְׁאִיפָה לְהִתְעַשֵּׁר עַל חֶשְׁבּוֹן עַצְמוּתָם שֶׁל אֲחֵרִים, לְהַשְׁמִין עַל יְדֵי פָּרָזִיטִיּוּת, לִרְאוֹת חִיּוּב לְעַצְמוֹ בִּשְׁלִילַת עֶרְכָּם שֶׁל אֲחֵרִים. בְּעוֹד אֲשֶׁר הָאִישִׁיּוּת, הָאִינְדִיבִידוּאָלִיּוּת, גַּם כֵּן כִּפְרָטִית כִּלְאֻמִּית, הִיא עַצְמוּת עֲשִׁירָה, עֲמֻקָּה, הִיא אוּנִיבֶרְסָלִית בְּמִדָּה שֶׁהִיא עַצְמִית.
(האדם והטבע ד)
טָעוּת הִיא בִּידֵי הַחוֹשְׁבִים, כִּי הָאֵגוֹאִיזְם הַגַּס אוֹ הַמְצֻחְצָח וְהַמְזֻקָּק הוּא הָרָצוֹן הַטִּבְעִי שֶׁבָּאָדָם לִחְיוֹת יוֹתֵר, לִחְיוֹת אֶת עַצְמוֹ וּבִשְׁבִיל עַצְמוֹ בַּמִּדָּה הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה. כָּל עַצְמוֹ שֶׁל הָאֵגוֹאִיזְם אֵינוֹ אֶלָּא צִמְצוּם עַצְמִי בְּמִדָּה שֶׁהוּא אֵגוֹאִיזְמוּס, צִמְצוּם כָּל עַצְמוּתוֹ בִּסְפֵרָה יְדוּעָה אוֹ בִּסְפֵרוֹת יְדוּעוֹת, בְּכָל אֹפֶן, בַּסְּפֵרוֹת הַיּוֹתֵר מָגְבָּלוֹת וְהַיּוֹתֵר עֲנִיּוֹת שֶׁבְּעַצְמוּתוֹ, צִמְצוּם חַיֵּי עַצְמוֹ בַּסְּפֵרוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת אוֹ הַתַּחְתּוֹנוֹת עִם הַבֵּינוֹנִיּוֹת שֶׁל הַחַיִּים הָעוֹלָמִיִּים.
(עבודת התחיה בארצות הגולה ב)
הָאַלְטְרוּאִיזְמוּס וְכַיוֹצֵא בּוֹ אֵינָם אֶלָּא בִּטּוּיִּים דַּלִּים וְרָפִים לְמֻשָּׂג נִשְׂגָּב לְאֵין שִׁעוּר: שֶׁנִּשְׁמַת הָאָדָם, הָ״אֲנִי" שֶׁל כָּל אָדָם וְאָדָם, שׁוֹאֶפֶת בְּפַשְׁטוּת לִחְיוֹת חַיִּים נַעֲלִים מֵאֵלֶּה שֶׁהִיא חַיָּה, כִּי אֵין הִיא מַסְכִּימָה לִחְיוֹת חַיִּים סְגוּרִים בְּתוֹךְ קְלִפָּתָהּ הַצָּרָה, זוֹ אֲשֶׁר אֵגוֹאִיזְמוּס יִקָּרֵא לָהּ, כִּי רוֹצָה הִיא לִחְיוֹת חַיִּים מְשֻׁתָּפִים אֶת עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ, לִחְיוֹת בְּתוֹךְ כָּל מַה שֶּׁחַי וְקַיָּם, לְהִתְמַזֵּג אֶת הַטֶּבַע, אֶת כָּל מַעֲמָקָּיו וּמֶרְחָבָיו, לִחְיוֹת אֶת חַיָּיו הַקּוֹסְמִיִּים הַכַּבִּירִים, לִחְיוֹת בְּאֵין־סוֹף.
(לברור ההבדל בין היהדות והנצרות ג)
אַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת, אַהֲבַת מִשְׁפָּחָה, אַהֲבַת רֵעִים, מִדַּת הָרַחֲמִים הוֹלְכוֹת וּפוֹחֲתוֹת בְּמִדָּה שֶׁהָאָדָם “מִתְקַדֵּם” בְּיִחוּד, בְּמִדָּה שֶׁחַיֵּי הַחֶבְרָה הוֹלְכִים וּמִתְרַכְּזִים בֶּעָרִים הַגְּדוֹלוֹת. גַּם בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא אֶת הַהַרְגָּשׁוֹת הָאֵלֶּה, אֵין הֵן נוֹבְעוֹת עַל הָרֹב מִתּוֹךְ הַלֵּב, כִּי אִם מָשְׁפָּעוֹת מִן הַמֹּחַ. כָּל הַהַרְגָּשׁוֹת, בֵּין הַטּוֹבוֹת בֵּין אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מִן הַטּוֹבוֹת, הוֹלְכוֹת וְנִכְמָשׁוֹת וְנוֹבְלוֹת וּמִתְנַוְּנוֹת. אֲפִלּוּ הָרֶגֶשׁ הַיּוֹתֵר פָּשׁוּט, שֶׁפָּחוֹת מִכֹּל זָקוּק הוּא לְאֵיזוֹ רוּחַ יְתֵרָה, הָאַהֲבָה בֵּין גֶּבֶר לְאִשָּׁה, פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. אַהֲבָה טִבְעִית, שֶׁאֵין בָּהּ לֹא מִן הַאַפְתָּעוֹת הַזָּרוֹת, הַחוֹלָנִיּוֹת וְלֹא מִן הָאֵשׁ הַזָּרָה, הַחוֹלָנִית, אַהֲבָה עֲמֻקָּה, כַּבִּירָה, “עַזָּה כַּמָּוֶת”, לֹא תִמְצָא הַיּוֹם אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת מְאֹד.
(מכתבים מא"י ג)
הֲלֹא זֶהוּ הַחִנּוּךְ הַיֶּזוּאִיטִי; אַהֲבָה בְפֶה, וְהַיָּד עוֹרֶכֶת אוֹטוֹ־דֵי־פֶה1120 לַנֶּאֱהָבִים הַכּוֹפְרִים.
(האדם והטבע א)
גַּם אֶת עַצְמוֹ אֵין הָאָדָם אוֹהֵב תָּמִיד. מִי בַּעַל נֶפֶשׁ וְלֹא יָדַע אֶת הָרְגָּעִים הַקָּשִׁים, שֶׁאָדָם שׂוֹנֵא אֶת עַצְמוֹ, שׂוֹנֵא לְעִתִּים עַד כְּדֵי לַחֲשׁוֹב לָשִׂים קֵץ לְחַיָּיו. אֲבָל מִי בַעַל נֶפֶשׁ לֹא יָדַע גַּם כֵּן, כִּי אֵינָהּ דּוֹמָה הַשִּׂנְאָה, שֶׁאָדָם שׂוֹנֵא אֶת עַצְמוֹ, לְשִׂנְאָה, שֶׁהוּא שׂוֹנֵא אֶת אֲחֵרִים. כִּי גָדוֹל הַמֶּרְחָק בֵּין שְׂנֵי מִינֵי שִׂנְאָה אֵלֶּה כִּרְחוֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב. הַנֶּפֶשׁ הַמְסֻגֶּלֶת לִשְׂנֹא אֶת אֲחֵרִים בְּאוֹתָהּ הַשִּׂנְאָה מַמָּשׁ שֶׁהִיא שׂוֹנְאָה אֶת עַצְמָם – אַל תִּירְאוּ מִפְְּנֵי שִׂנְאָתָהּ; שִׂנְאָתָהּ טְהוֹרָה וְטוֹבָה הַרְבֵּה מֵאוֹתָהּ הָאַהֲבָה הַמְּתוּקָה, הַמַּעֲלָה אֶת הַנֶּאֱהָבִים עַל הַמּוֹקֵד מִתּוֹךְ מְתִיקוּת יְתֵרָה, מִשִּׂנְאָה זוֹ סוֹבֶלֶת רַק הִיא, הַשּׂוֹנְאָה, כְּמוֹ שֶׁהִיא סוֹבֶלֶת מִנִּגְעֵי עַצְמָהּ. אַהֲבָתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ כָּזוֹ עֲמֻקָּה מִשִּׁנְאָתָהּ, עֲמֻקָּה בְמִדָּה כָזֹאת, שֶׁהִיא מְבִיאָה אֶת הַנֶּפֶשׁ לִידֵי פִיּוּס עֶלְיוֹן לֹא רַק עִם נְפָשׁוֹת אֲחֵרוֹת, כִּי אִם גַּם עִם עַצְמָהּ. גְדוֹלָה מִדַּת “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”, אֲבָל “וְשָׂנֵאתָ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” מִדָּה לֹא פָחוֹת אִם לֹא יוֹתֵר גְּדוֹלָה מִמֶּנָּהּ. יוֹתֵר נָכוֹן, שְׂתֵּי אֵלֶּה מַשְׁלִימוֹת זוֹ אֶת זוֹ, אוֹ שְׁתֵּי אֵלֶּה הֵן שְׁנֵי צְדָדִים שֶׁל מִדָּה אֶחָת.
(מטיולי בכבישים ד)
אַהֲבָה ושִׂנְאָה: מלואים
אַהֲבַת אֵם כָּל חַי לִפְרִי בִטְנָהּ, אַהֲבָה, שֶׁהִיא הִנֶּהָ שְׂכָרָהּ הָעֶלְיוֹן הַיְחִידִי בְעַד כָּל צַעֲרָהּ וְיִסּוּרֶיהָ וּמְסִירוּת־נַפְשָׁהּ – הִנֶּהָ סֵמֶל הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה! הִנֶּהָ הָרֶגֶשׁ הַיּוֹתֵר יָפֶה, הַיּוֹתֵר עָמֹק וְהַיּוֹתֵר קָדוֹשׁ בְּכָל רַחֲבֵי הַבְּרִיאָה, בְּכָל מַעֲמַקֵּי הַחַיִּים. אוּלָם הָרֶגֶשׁ הַזֶּה הוּא סוֹדוֹ שֶׁל הַטֶּבַע, שֶׁאֵינוֹ מוֹסְרוֹ, אִם הוּא מוֹסְרוֹ, אֶלָּא לְמִי שֶׁנַּעֲשֶׂה שֻתָּף לוֹ בְמַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית, בְּחַיֵּי עוֹלָם, שֶׁאֵינוֹ מוֹסְרוֹ לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, לֹא עַל יְדֵי הַהַכָּרָה וְלֹא עַל יְדֵי הַהַרְגָּשָׁה שֶׁל הָאָדָם, כִּי אִם בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ בְעֶצֶם חַיֵּי הָעוֹלָם, בְּעֶצֶם הַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן שֶׁבָּהֶם. חַיִּים עֶלְיוֹנִים – הִנֵּה הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָה עֶלְיוֹנָה!
(האדם והטבע ד)
7. יֹפִי וְכִעוּר
יֹפִי אֱנוֹשִׁי, אִם בִּכְלַל יֵשׁ בָּעוֹלָם יֹפִי אֱנוֹשִׁי רָאוּי לְשֵׁם זֶה, יָכוֹל הָאָדָם לִמְצֹא רַק בַּחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים, בְּגִלּוּיֵיהֶם הַמַּמָּשִׁיִּים שֶׁל כָּל כֹּחוֹת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ לְכָל הֶקֵּפָם וְעָמְקָם, כִּי יֹפִי אֱנוֹשִׁי יָכוֹל אָדָם לְהַשִּׂיג רַק עַל יְדֵי הַעֲלָאַת עַצְמוּתוֹ לְמַדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה, זֹאת אוֹמֶרֶת, עַל יְדֵי הַעֲלָאַת חַיָּיו לְמַדְרֵגַת בִּטּוּי הָאִידֵאָה הָעֶלְיוֹנָה מִצַּד עַצְמוּתוֹ הַמְיֻחֶדֶת, וְכִי פְגִימוֹת בַּחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים אֵין לְמַלְאוֹת לֹא בְיֹפִי שֶׁבַּצּוּרָה וְלֹא בְיֹפִי דִמְיוֹנִי, כִּי אִם בָּאוֹר הַבָּא מִבִּפְנִים. וְאִם אֵין אוֹר כָּזֶה, לֹא יוּכַל לִהְיוֹת בַּחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים, הֲרֵי כָל הַמְּלִיצָה עַל דְּבַר יֹפִי אֱנוֹשִׁי אֵינָהּ אֶלָּא שֶׁקֶר וְהוֹנָאָה עַצְמִית.1121
(לברור עמדתנו א)
אִם יֵשׁ לְךָ רֶגַע, שֶׁאַתָּה חַי חַיִּים יָפִים, גְּדוֹלִים, עֶלְיוֹנִים – וּרְגָעִים כָּאֵלֶּה, וְיִהְיוּ מְעַטִּים מְאֹד, הֲלֹא יֶשְׁנָם בְּחַיֵּי כָל אָדָם בַּעַל נֶפֶשׁ – אָז מָרְגָּשׁ לְךָ בְּכָל יֵשׁוּתְךָ, כִּי לֹא דָבָר רֵיק הֵם הַחַיִּים, כִּי יֵשׁ לִמְצֹא בָהֶם אוֹר עֶלְיוֹן, אִם הָאָדָם מְבַקֵּשׁ. וּלְעֻמַּת זֶה, בִּרְגָּעִים שֶׁל חַיִּים לֹא־יָפִים יֶחְשַׁךְ לוֹ לָאָדָם עוֹלָמוֹ בַּעֲדוֹ, אִם בַּעַל נֶפֶשׁ הוּא.
(האדם והטבע ד)
הֲלֹא זֹאת סְגֻלָּתָם שֶׁל דְּבָרִים גְּדוֹלִים, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כֹּחַ הַגִּדּוּל, שֶׁהֵם גְּדֵלִים בְּגִּדּוּל רוּחַ הָאָדָם. בְּעוֹד שֶׁדְּבָרִים יָפִים דַּי לָהֶם שֶׁהֵם נִשְׁאָרִים בְּצִבְיוֹנָם הָרִאשׁוֹן בְּכָל הַזְּמַנִּים.
(מכתבים תרפ"א ה)
לֹא כָל הַיָּפֶה הוּא אֱמֶת, לֹא כָל הַיָּפֶה נוֹבֵעַ מֵעֹמֶק הַחַיִּים. הַחַיִּים, בְּיִחוּד הַחַיִּים שֶׁל יְצִירָה, יֵשׁ שֶׁהֵם רְדִיפִים מִכְּדֵי שִׁעוּר יֹפִי, וְיֵשׁ שֶׁהֵם עֲמֻקִּים מִכְּדֵי שִׁעוּר יֹפִי, לַפָּחוֹת, מִכְּדֵי שִׁעוּר מַה שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ יֹפִי.
(הערכת עצמנו ג)
מִי לֹא יֵדַע, כִּי אֵין כִּפְרוּטָה עוֹטָה אוֹר כַּשַּׂלְמָה, כִּי אֵין כְּאֶגְרוֹף יוֹדֵעַ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל מִינֵי צְבָעִים? מִי לֹא יֵדַע, כִּי מֵאָז וּמֵעוֹלָם דַּרְכָּהּ שֶׁל הַכִּבְשָׂה הַמְלַקֶּקֶת בַּמּוֹרָד לַעְכּוֹר אֶת מֵימֵי הַזְּאֵב הָעוֹמֵד בְּמַעֲלֵה הַזֶּרֶם?1122
(הקונגרס א)
כַּמָּה לֹא קָשֶׁה לִבְרֹא צוּרָה יָפָה לְכָל כִּעוּר, לְכָל זִיּוּף, לְכָל קַטְנוּת, לְכָל פָּרָזִיטִיּוּת, וּלְתִתָּם לְחֵן בְּעֵינֵי רֹב רוֹאֵיהֶם – וְהַכֹּל בְּשֵׁם הַיֹּפִי.
(מקוצר רוח א)
יֵשׁ עֵינַיִם מֵיטִיבוֹת לִרְאוֹת יֹפִי עֶלְיוֹן, גְּבוּרָה גְדוֹלָה, בַּמֶּה שֶׁנֶּפֶשׁ אַחַת גְּדֵלָה עַל צַעֲרָן שֶׁל רַבּוֹת אֲחֵרוֹת אוֹ בְכָל אֹפֶן נִבְנָה מֵחֻרְבָּנָן שֶׁל רַבּוֹת אֲחֵרוֹת – בְּמִלְחָמָה, בְּנִצָּחוֹן, בְּשִׁלְטוֹן, מִבְּלִי לִרְאוֹת אֶת הַטִּמְטוּם שֶׁבִּגְבוּרָה זוֹ, אֶת הַקַּטְנוּת שֶׁבִּגְדֻלָּה זוֹ, הֱוֵי אוֹמֵר: אֶת הַכִּעוּר שֶׁבְּיֹפִי זֶה.
(האדם והטבע ד)
אֶת הַיֹּפִי, יָכוֹל הָאָדָם רַק לִחְיוֹת עַל יְדֵי הַעֲלָאַת חַיָּיו לְמַדְרֵגַת בִּטּוּי שָׁלֵם שֶׁל הָאִידֵאָה הָעֶלְיוֹנָה.
(האדם והטבע ד)
לֹא רִפְשָׁם שֶׁל אֲחֵרִים מְלַכְלֵךְ. מִי שֶׁיָּכוֹל לִרְאוֹת רֶפֶשׁ בַּאֲחֵרִים, בְּאֵלֶּה שֶׁעוֹמְדִים עִמּוֹ בִּמְחִיצָה אַחַת, מִבְּלִי לִרְאוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא בוֹ בְעַצְמוֹ, הֲרֵי הוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַבִּצָּה.
(האדם והטבע ג)
8. גַּדְלוּת וְקַטְנוּת
הֲלֹא זֶה גוֹרַל הַנְּשָׁמָה הַגְּדוֹלָה, כִּי בְכֹחָהּ לְהוֹצִיא מַעֲשֶׂה קָטָן מִקַּטְנוּתוֹ וְלַעֲשׂוֹתוֹ גָדוֹל, וְהֶפְכּוֹ – בִּנְשָׁמָה קְטַנָּה. בִּתְנָאִים יְדוּעִים צָרִיךְ בֶּאֱמֶת לִהְיוֹת אָדָם גָּדוֹל לְמַעַן עֲשׂוֹת מַעֲשִׂים קְטַנִּים.
(חשבוננו עם עצמנו ג)
אֵין הַכָּרָה, אֵין הַשָּׂגָה נַפְשִׁית, כִּי חַיֵּי הָרוּחַ הֵם לֹא בְמַהוּת הַמַּעֲשֶׂה, כִּי אִם בְּרוּחַ הָעוֹשֶׂה. רוּחַ גְּדוֹלָה עוֹשָׂה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַיּוֹתֵר קָטָן וְהַיּוֹתֵר גַּשְׁמִי לְגָדוֹל, מַעֲלָה אוֹתוֹ לְמַעֲלַת עֵרֶךְ רוּחָנִי, וְרוּחַ קְטַנָּה עוֹשָׂה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַיּוֹתֵר גָּדוֹל וְהַיּוֹתֵר רוּחָנִי לְמַעֲשֶׂה קָטָן, מוֹרִידָה אוֹתוֹ לְמַדְרֵגַת עֵרֶךְ אֵקוֹנוֹמִי אוֹ פָחוֹת מִזֶּה.
(הדבור העברי ד)
בְּמִדַּת הַחַיִּים וְהַהֲוָיָה הָעֶלְיוֹנָה אֵין גָּדוֹל וְקָטָן, חָשׁוּב וְלֹא חָשׁוּב. וּבְמִדַּת־הָאָדָם הָעֶלְיוֹנָה אֵין אָדָם נִמְדַּד בְּמִדָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, כִּי אִם בְּמִדַּת עַצְמוֹ. מִי שֶׁגָּדוֹל יוֹתֵר, מִי שֶׁכּוֹבֵשׁ, אִם לְאֶגְרוֹפוֹ אוֹ לְרוּחוֹ, אֵינֶנּוּ גָדוֹל. הוּא גָדוֹל מִקְּטַנִּים וְגִּבּוֹר עַל חַלָּשִׁים, גָּדוֹל הוּא מִי שֶׁגָּדֵל, מִי שֶׁגָּדֵל הַיּוֹם מִמַּה שֶּׁהָיָה אֶתְמוֹל וְיִגְדַּל מָחָר מִמַּה שֶׁהִנֵּהוּ הַיּוֹם, מִי שֶׁאֵין לוֹ קֶצֶב לְגִדּוּלוֹ, מִי שֶׁגּוֹרֵם לַאֲחֵרִים, שֶׁהֵם יִגְדְּלוּ וְיִגְבְּרוּ מִתּוֹךְ עַצְמָם: “מִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים”1123.
(מטיולי בכבישים ד)
הַמִּדָּה שֶׁל בִּטּוּל אֲחֵרִים, שֶׁל בִּטּוּל הַ“קְּטַנִּים”, כְּפִי שֶׁהֵם נִקְרָאִים בְּפִי הַ“גְּדוֹלִים”, אֵינָהּ כְּלָל מִדָּה שֶׁל גַּדְלוּת, שֶׁל אִנְדִּיבִידוּאָלִיּוּת גְּדוֹלָה, שֶׁל אִישִׁיּוּת עֶלְיוֹנָה, כִּי־אִם מַמָּשׁ הַהֵפֶךְ. לִפְנֵי אִנְדִּיבִידוּאָלִיּוּת גְּדוֹלָה בֶאֱמֶת אֵין גָּדוֹל וְקָטָן בָּאָדָם, כְּשֵׁם שֶׁאֵין גָּדוֹל וְקָטָן בַּטֶּבַע הָאֵין־סוֹפִי. הַחֲלֻקָּה בֵּין גָּדוֹל וְקָטָן הִיא הִיא חֶלְקָם שֶׁל הַקְּטַנִּים, הִיא הִיא תְּעֻדַּת עֲנִיּוּת שֶׁלָּהֶם, שֶׁהֵם נוֹתְנִים אוֹ לוֹקְחִים לְעַצְמָם. מִי שֶׁרוֹאֶה אֶת אֲחֵרִים קְטַנִּים מִמֶּנּוּ, הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת יוֹתֵר גָּדוֹל, יוֹתֵר עֶלְיוֹן, אֲבָל בְּשׁוּם פָּנִים לֹא גָדוֹל וְלֹא עֶלְיוֹן. הַבִּטּוּל בָּא בְּהֶכְרֵחַ מִתּוֹךְ צִמְצוּם הָ“אֲנִי” בִּגְבוּל יָדוּעַ, אִם צַר אוֹ רָחָב, אֲבָל לֹא מִתּוֹךְ הִתְפַּשְּׁטוּת הָ“אֲנִי” לְאֵין סוֹף, לְתוֹךְ כָּל מִי שֶׁחַי וְהֹוֶה.
(על האחוד ב)
גַּדְלוּת הַבּוֹלֶטֶת בְּעִקָּר מִתּוֹךְ קַטְנוּת שֶׁל אֲחֵרִים – אֵיזוֹ קַטְנוּת!
(הרהורים והגיונות ה)
כָּל הַצָּרָה הִיא שֶׁמִּכָּל חִנּוּכוֹ, מִתְּחִלַת צְמִיחַת הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית עַד הַיּוֹם, לָמַד הָאָדָם לַחֲשׁוֹב וּלְהַאֲמִין, כִּי הָאָדָם גָּדַל עַל חֶשְׁבּוֹן אֲחֵרִים, כִּי לִהְיוֹת גָּדוֹל זֹאת אוֹמֶרֶת לִהְיוֹת יוֹתֵר גָּדוֹל מֵאֲחֵרִים. הָאָדָם כְּאִלּוּ נִבְרָא לִהִצְטַיֵּן, לְהַרְאוֹת גְּבוּרָה וּלְקַבֵּל שָׂכָר, אִם מֵאֱלֹהִים אוֹ מֵהַבְּרִיּוֹת, אוֹ מֵעַצְמוֹ.
(פתרון לא רציונלי א)
מִדַּת הַחֶשְׁבּוֹן בֵּין עָם לְעָם בִּכְלַל וּבֵין בְּנֵי עַמִּים שׁוֹנִים בְּאֶרֶץ אַחַת בִּפְרָט, כְּמוֹ מִדַּת הַחֶשְׁבּוֹן בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, הִיא לֹא מִדַּת גִדּוּלוֹ שֶׁל הָאֶחָד עַל חֶשְׁבּוֹן הַשֵּׁנִי, כִּי אִם מִדַּת גִּדּוּלוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד עַל חֶשְׁבּוֹן עַצְמוֹ, הַמּוֹעִיל תָּמִיד גַּם לְגִדּוּלוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
בְּעוֹלָם הָאִידֵאָלִים אֵין הָרֹחַב נִמְדָּד בַּכַּמּוּת, בַּהֶקֵּף, כִּי אִם בָּאֵיכוּת, בָּעֹמֶק, בְּכֹחַ הַיְצִירָה שֶׁבּוֹ, בְּכֹחוֹ לְחַדֵּשׁ רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. אִם בִּתְחִלָּה יִהְיֶה מִסְפַּר הַמַּחֲזִיקִים בּוֹ קָטָן, הִנֵּה לָאַחֲרוֹנָה יִשְׂגָּא מְאֹד.
(הלכות דעות ומלחמת דעות ג)
אֵין לְךָ מַכָּה קָשָׁה מַקַּטְנוּת בִּמְקוֹם יְצִירָה, בְּמָקוֹם שֶׁהָעִקָּר הוּא מֶרְחָב לְאֵין־סוֹף. אֳפָקִים חֲדָשִׁים, הִתְרוֹמְמוּת מֵעַל לְכָל הָרָגִיל. מְעוּף. אֲבָל בְּיִחוּד אֵין קָשָׁה מִזּוֹ בִּמְקוֹם יְצִירָה לְאֻמִּית, בְּמָקוֹם שֶׁבָּאִים לִבְרֹא אֶת הָאֻמָּה בְּרִיאָה חֲדָשָׁה וְאֶת הַחַיִּים – עוֹלָם חָדָשׁ, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לְךָ עֵסֶק בְּמִדּוֹת קוֹסְמִיּוֹת, עֹמֶק קוֹסְמִי, עֲרָכִים קוֹסְמִיִּים וְסַמְמָנִים קוֹסְמִיִּים. הַקַּטְנוּת הִיא מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כְתוּבָה בְשׁוּם תּוֹרָה, וְאֵין שׁוּם נֶשֶׁק לְהִלָּחֵם בָּהּ.
(אוניברסיטה עברית א)
“הֱוֵה זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה”1124 – אָמְרוּ חַכְמֵי הַתּוֹרָה, אֲבָל יוֹתֵר מִזֶּה אוֹמְרִים הַחַיִּים: הֱוֵה גָדוֹל בִּקְטַנּוֹת כְּבִגְדוֹלוֹת.
(הערכת עצמנו ג)
גַּדְלוּת וְקַטְנוּת: מלואים
כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יוֹדֵעַ יוֹתֵר אֶת חֻקֵּי הַהַצָּעָה וְהַדְּרִישָׁה וְאֶת סוֹד הַנִּצּוּל, אִם בַּמּוּבָן הַחָמְרִי אוֹ בַמּוּבָן הָרוּחָנִי. הַגְּדֻלָּה אֵין פֵּרוּשָׁהּ רָצוֹן עֶלְיוֹן בְּמִדָּה יְתֵרָה, רָצוֹן לַהֲרוֹס אֶת כָּל מַה שֶּׁמַּגְבִּיל וּמְצַמְצֵם אֶת הַחַיִּים הַנַּפְשִׁיִּים, רָצוֹן לְשַׁתֵּף אֶת חַיֵּי הָ“אֲנִי” בְחַיֵּי כָל מַה שֶּׁחַי וְהֹוֶה, וְקֹדֶם כֹּל בְּחַיֵּי כָל אָדָם וְאָדָם, עַד הֱיוֹת צַעֲרָם – צַעֲרוֹ, קַטְנוּתָם – קַטְנוּתוֹ, כִּעוּרָם – כִּעוּרוֹ וְאוֹרָם – אוֹרוֹ. הַגְּדֻלָּה – פֵּרוּשָׁהּ רָצוֹן מְצֻמְצָם בְּמִדָּה יְתֵרָה, רָצוֹן לְהִתְעַשֵּׁר, לְהִתְבַּצֵּר וּלְהִשָּׁגֵּב עַל חֶשְׁבּוֹן אֲחֵרִים, אִם בַּמּוּבָן הַפָּשׁוּט, הַגַּשְׁמִי – לְמַלֵּא אֶת צְרָכָיו יוֹתֵר עַל חֶשְׁבּוֹן אֲחֵרִים, אוֹ בַמּוּבָן הַמָּשְׁאָל, הָרוּחָנִי – לְהָטִיל יוֹתֵר אֶת רְצוֹנוֹ אוֹ אֶת רוּחוֹ עַל אֲחֵרִים. כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ מְבֻצָּר יוֹתֵר וּמְרֻחָק יוֹתֵר מֶרְחָק שֶׁל כָּבוֹד. אֵין זֶה הַמֶּרְחָק שֶׁל גְּרָמֵי הַשָּׁמַיִם, שֶׁכָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ מַסְלוּלוֹ הַמְיֻחָד בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁכֻּלָּם יַחַד נִמְשָׁכִים זֶה לָזֶה וּמִתְקַיְּמִים בְּמַהֲלָכָם בְּמַסְלוּל עַצְמִי, כָּל אֶחָד בְּכֹחָם שֶׁל חֲבֵרָיו, כִּי אִם מֶרְחָק שֶׁל הִתְכַּוְּצוּת, שֶׁהַקְּטַנִּים חַיָּבִים לְהִתְכַּוֵּץ, כְּדֵי לָתֵת יוֹתֵר מָקוֹם לְצִמְצוּמָם שֶׁל הַגְּדוֹלִים לְהִתְפַּשֵּׁט לְתוֹךְ צִמְצוּמָם הֵם, אִם בַּמּוּבָן הַגַּשְׁמִי אוֹ בַמּוּבָן הָרוּחָנִי. הַגָּדוֹל אֵינוֹ דוֹרֵשׁ מֵעַצְמוֹ יוֹתֵר כָּבוֹד לַאֲחֵרִים, יוֹתֵר חֵרוּת לַאֲחֵרִים מִכָּל הַשְׁפָּעָה חָמְרִית אוֹ רוּחָנִית, יוֹתֵר מָקוֹם לָאֲחֵרִים לִמְצֹא אֶת מַסְלוּלָם הָעַצְמִי, יוֹתֵר מָקוֹם לְחִנּוּכָם הָעַצְמִי, כִּי אִם לְהֶפֶךְ: גָּדוֹל אֲנִי – וּבְכֵן דֶּרֶךְ אֶרֶץ! הִכָּנְעוּ לִרְצוֹנִי! קַבְּלוּ אֶת תּוֹרָתִי אוֹ אֶת מָרוּתִי הָעֶלְיוֹנָה!
(האדם והטבע ד)
9. צַעַר בַּעֲלֵי־חַיִּים
הַיַּחַס אֶל הַצִּמְחוֹנוּת, זֹאת אוֹמֶרֶת בְּעֶצֶם, בַּשּׁוּרָה הָאַחֲרוֹנָה, הַיַּחַס אֶל בַּעֲלֵי הַחַיִּים, הוּא אֶבֶן־הַבֹּחַן הַיּוֹתֵר נֶאֱמָנָה, הַגְּלוּיָה וְהַבְּרוּרָה שֶׁל כָּל יְחָסֵינוּ אֶל הַחַיִּים וְהָעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁהֵם, בְּלִי כַּחַל וּבְלִי פִרְכּוּס. הַיַּחַס אֶל בַּעֲלֵי הַחַיִּים, שֶׁאֵינוֹ מְשֻׁחָד, שֶׁאֵין עִמּוֹ שׁוּם חֶשְׁבּוֹן שֶׁל תַּשְּׁלוּם גְּמוּל, שׁוּם מְנִיעִים שֶׁל תּוֹעֶלֶת, שֶׁל כָּבוֹד וְכַדּוֹמֶה, גְּלוּיִּים אוֹ נִסְתָּרִים, מַרְאֶה לָנוּ בְּאַסְפַּקְלָרְיָה מְאִירָה מֵאֵין כָּמוֹהָ, בִּבְהִירוּת כִּמְעַט מוּחֶשֶׁת, מַה הֵם כָּל הַצֶּדֶק, הָאֱמֶת וְכָל יֶתֶר הַמִּדּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, שֶׁאֲנַחְנוּ כָל כַּךְ אוֹהֲבִים לִרְאוֹת אֶת עַצְמֵנוּ, כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ נוֹתְנִים אֶת נַפְשֵׁנוּ עֲלֵיהֶם. צֶדֶק, אֱמֶת – וּטְבִיחַת בַּעֲלֵי חַיִּים וַאֲכִילָתָם! וּבֶאֱמֶת, אֵיזֶה הֶבְדֵּל יְסוֹדִי, אֱנוֹשִׁי־קוֹסְמִי, בֵּין אֲכִילַת בְּשַׂר בְּהֵמָה וּבֵין אֲכִילַת בְּשַׂר אָדָם? הַהֶבְדֵּל הוּא רַק בָּזֶה, שֶׁאוֹכֵל אָדָם אוֹסֵר עַל עַצְמוֹ רַק אֶת אֲכִילַת בְּנֵי שִׁבְטוֹ, וְאוֹכֵל בְּשַׂר בְּהֵמָה אוֹסֵר עַל עַצְמוֹ גַּם אֲכִילַת בְּנֵי מִינוֹ – אֲבָל לֹא יוֹתֵר.
(מכתבים בא"י ב)
-
בסוגריים בסוף הפסקאות: שם המאמר ומספר הכרך בכתבי א"ד גורדון שממנו מצוטטת הפִּסקה. ↩
-
התפשטות – קורות. ↩
-
בזמן – בכל התקופות. ↩
-
במקום – במקום מסוים. ↩
-
ההויה לאין סוף – תבל ומלואה, הטבע. ↩
-
מכניס את הכל – מקשר את הטבע עם בן־האומה. ↩
-
חיים אנושיים – חיים קבוציים. ↩
-
קבוץ מלאכותי – שנוצר על פי הסכם ידוע בין בני אדם. ↩
-
שלא הרכיבו בו וכו' – שלא התבולל ↩
-
בסולם של גלויי ההויה – בכל דבר קים באה ההויה לידי בטוי. ↩
-
להויה של חיים – האומה היא בטוי של חיים. ↩
-
השגתו את כלליות הטבע – דרך האומה משיג האדם את הטבע הכללי. ↩
-
בהשגה שלפני כל רגש – שקדמה לרגש האחדות הלאומית. ↩
-
בצורתם הלאומית – האדם מכיר את הטבע בכלל דרך האומה. ↩
-
השתקפות אופק ידוע – הטבע של ארץ־המולדת משתקף בנשמת האומה. ↩
-
שאין לנו תפיסה בו – שאין אנו משיגים אותו. ↩
-
ותחלוף כלה – האומות תבטלנה ומקומן תקח החברה. ↩
-
השפע – ההשפעה, העושר. ↩
-
הלאומיות הכבירה – שעינה אינה צרה בחברתה, מרבה שלום בין האומות. ↩
-
אבסטרקציה – מושג מפשט לדבר שבמציאות. ↩
-
רעיון העתיד – על צורת חיי האדם. ↩
-
ברור עליון – ברור בענינים העומדים ברומו של עולם. ↩
-
אטום – חלק קטן ביותר. ↩
-
הנעלמים – הסמויים מן העין. ↩
-
העליונים – הרוחניים, הנפשיים. ↩
-
הבהמי – הפראי, מחוסר־תרבות. ↩
-
מפרנסן – מפתחן. ↩
-
מצוע – מתווך. ↩
-
שלא תפול בה מחלוקת – שהכל יסכימו לה. ↩
-
אישיות־תאים – כל יחיד הוא תא בגוף האומה. ↩
-
בצלם וכו' – חיי האומה מושפעים על ידי חיי הטבע של ארצה. ↩
-
חשבון העולם של האדם – על ידיהם דבק האדם בעולם הגדול. ↩
-
מדעת או שלא מדעת – בהכרה או שלא בהכרה. ↩
-
שער עולם – דרכו נכנס האדם לעולם הגדול. ↩
-
היחיד – היחיד קשור בטבע, ואת הקשר הזה הוא מכניס לרכוש האומה. ↩
-
המומנט ההיסטורי – היסטוריה של עם נעשית ע"י הרבים, והיא המשפיעה על היחיד שבאומה. ↩
-
לקוי העצמות הלאומית – כשאדם דבק בתרבות זרה. ↩
-
לקוי האדם – לקוי גם בסגולותיו האנושיות. ↩
-
היסוד הלאומי – הוא הנותן גון לכל היצירה. ↩
-
מתוכה – ממקור הנשמה היהודית. ↩
-
ממקומו של עולמנו – מהקוים האופיניים של האומה. ↩
-
וכל המחלקו – בין היהודי לבין האדם. ↩
-
על פי המלה האחרונה – שהכל בו מלאכותי, ברק חיצוני. ↩
-
מן המוכן – שהכינו והביעו אחרים. ↩
-
מהחומר היולי – המחוסר־צורה. ↩
-
על ידי עצמו – על ידי עבודתו בה. ↩
-
קניה הדדית – העם קונה את האדמה, והאדמה קונה את העם. ↩
-
עם פרזיטי – שאינו מעבד את אדמתו בעצם ידיו. ↩
-
פרי רוחה – שלא קבלה אותה מן המוכן מאומות אחרות. ↩
-
מזדככת – נעשית יותר זכה. ↩
-
קים, נצחי – אין אדם יכול להשתחרר מהרגש הדתי לעולם. ↩
-
מתערטלת – נעשית ערומה. ↩
-
המושכל והמחוכם – שהגיע אליו האדם בחכמתו ובשכלו. ↩
-
חיים ממשיים – האומה הופכת את הרגש הדתי לדבר שיש בו ממש. ↩
-
מן האומה־ הכל מתהוה בתוך חיי האומה. ↩
-
כי עם – היונים. ↩
-
התכן הדתי הוא ענינו של היחיד, של נפש היחיד, הכמהה לאלהים חיים, הצורה הדתית הוא ענינו של הקבוץ. התכן יכול גם להלווֹת אל המחשבה המתקדמת, לא כן הצורה, הפולחן הדתי – אלה מתאבנים; ומתוך כך התרחקה המחשבה המחקרית מהדת בכלל. ↩
-
כל השאלות העולמיות האלה גורמות למבוכה נפשית באדם ומכריחות אותו לראות בכל זה איזה שכל־נעלם, אלהים חיים, כונת מכוון. ↩
-
גם ההכרה יש בכחה לתפוס את דבר השכל הנעלם, מלבד מה שדעה זו קרובה מאד אל נפש האדם. ↩
-
אין להפריד בין הדת והאומה, וכל דת שאומה מקבלת מן המוכן מאומה אחרת גוררת רק הפסד עצום להתפתחותה העצמית של רוח האומה. ↩
-
שוביניסטית – צוררת לאומות אחרות. ↩
-
עם אדם – עם בצלם אלהים. ↩
-
החיה – הקשורה בטבע, בכל ההויה. ↩
-
בדם ואש – בכח של דם, של מלחמה. ↩
-
לא ישא וכו‘ – ישעיה ב’ ד'. ↩
-
גבורות בחיים התחתונים – מעשים שפלים ונבזים. ↩
-
להקים מקדש – לעשות מעשים טובים. ↩
-
ליצור חיים – להדבק בטבע, האומה הפכה לקבוץ מיכני. ↩
-
דהאידנא – של עכשיו. ↩
-
קובעים – רוצחים. ↩
-
אומה זו – עם ישראל. ↩
-
באור – יחס האומות לעם ישראל הוא סימן למדרגתן המוסרית. ↩
-
פרי הקריאה – תורות שקבלו מאחרים. ↩
-
מכחש בעצמו – מתנכר למהותו. ↩
-
איך שהיא – מה שלא תהא. ↩
-
בעיקר האני של עצמו – בזכותו לקיום עצמי. ↩
-
ההפעלה – ההשפעה. ↩
-
גרמי השמים – גופים שמימיים, כוכבים. ↩
-
חלקים של גופים – מעמדות שונים שבאומות. ↩
-
כל אחוד וכו' – הדברים מכוונים לאחוד מעמד העובדים בעולם, האינטרנציונל. ↩
-
קוסמופוליט – המבטל את ערך האומות באנושיות. ↩
-
באורם של אחרים בשביל לראות את נגעינו – עלינו לראות את נגעי האומה לאור מהותנו אנו ולא לאור סגולותיהן של אומות אחרות. ↩
-
אין לנו להתודות – כאילו חטאנו בפני מישהו. ↩
-
רק לפני אלהינו – אם חטאנו, הרי רק לעצמנו חטאנו. ↩
-
באחרים – לפי קנה־המדה של אחרים. ↩
-
אתה בחרתנו – לראות עצמנו עם עליון על כל העמים. ↩
-
יחידה – עצמיות בולטת. ↩
-
שאין הדעת סובלתו – שקשה להבין. ↩
-
החיים האגואיסטיים – כמו שעבוד עמים אחרים. ↩
-
עד כמה שהנפש מגעת – שכל הנפש תמלא בה. ↩
-
מלחמה – מלחמת מעמדות באומה. ↩
-
חי ומושכל – טבעי ושכלי. ↩
-
כח כמותי – כחה רק במספר, בהמון. ↩
-
דיקטטורה של הפרוליטריט – שלטון עליון של מעמד הפועלים על כל החברה. ↩
-
סטיכי, עדרי – המתגלה בהתפרצות המונית. ↩
-
הרצון המצומצם – בענינים קטנים. ↩
-
כביכול – כאילו אפשר לאמור. ↩
-
יתר על ההכרה – מה שהוא טבעי, עצמי. ↩
-
בהתגליא – כפי שהיא נגלית לעין כל. ↩
-
בהתכסיא – הסמויה מן העין. ↩
-
מתוכה – מבפנים. ↩
-
רשויות הרבה – פנים לכאן ולכאן. ↩
-
הקשר צריך שיהיו לו וכו' – הקשר בין אינדיבידואליסטים במדה נפרזת יכול להיות רק קשר של אידיאלים רמים ונשגבים. ↩
-
אור גנוז – בתוך היהדות. ↩
-
בתוך החומות – בתוך הגיטו. ↩
-
בנו בעצמנו – בתוך נשמתנו הלאומית. ↩
-
שביהודים – שבנשמתם. ↩
-
בעלי שלילה – המבטלים את כל מה שהוא שלנו. ↩
-
שם נרדף – בטוי למושג אחר. ↩
-
לפי מדת הצרות – הצרות מעלות את הבריות למדרגה עליונה. ↩
-
בדרך החיים – חיי העבודה, העבודה בתוך הטבע ועם הטבע. ↩
-
השרשים הישנים – התרבות של העבר. ↩
-
כגלותיים, כתכונתיים – אלו הבאים עקב הגלות ואלו הנובעים מתוך סגולותינו הנפשיות. ↩
-
רוח תזזית – רוח של שגעון. ↩
-
מעורבות ברשות הרבים – מכוונות כלפי חיי הצבור וצרכיו. ↩
-
שלא מדעת בעלים – ממילא. ↩
-
ככב שביט – כוכב שמאחריו נראה כעין זנב־אור, ז.א. רחוק מאתנו. ↩
-
ועדין היא קשורה וכו' – אין לנו שלטון לאומי של כפיה על היחיד. ↩
-
על היחיד – על רצונו הטוב לחיות חיי צבור ולהכנע למרותו. ↩
-
העניות ברוח – חוסר תרבות והשכלה. ↩
-
בעל נפש – נפש נשגבה. ↩
-
תורה לשמה – תורה שלומדים לשם רכישת ידיעות והשתלמות ולא לשם מטרות צדדיות. ↩
-
סופיסטים – פילוסופים ביון העתיקה שהיו מתפלפלים הרבה והיו מגיעים בדרך זו לידי מסקנות מוטעות. ↩
-
מדם תמציתם – הדם האחרון שבגוף. ↩
-
תועלת – תועלת לצבור. ↩
-
שממית עצמו – שמוסר את נפשו. ↩
-
באהלה של תורה – בחדרי הלמוד והעיון. ↩
-
בעולם המעשה של תורה – בהגשמת התורה בחיים. ↩
-
ויוצר עצמו – האדם עצמו הופך ליצירה חדשה. ↩
-
דין חליפין – כל אדם וכל ארץ מקבלים תמורת תוצרתם את תוצרתם של אחרים. ↩
-
הדין – דין החליפין. ↩
-
אפילו כחוט השערה – אף במעט. ↩
-
שאין אחריה כלום – שמלבדה אין באדם כלום. ↩
-
העצמיות – מהותו הפנימית של האדם. ↩
-
נזקו של אני – באם ההשכלה החיצונית מביאה הרס למהות הפנימית. ↩
-
אחרים – אומה אחרת. ↩
-
אחד העם – הוא היה אומר, כי אפשר להתאים את כל הטוב שיש בכל דעה חדשה בעולם עם היסודות הנצחיים של היהדות. ↩
-
חיה ופועלת – כשהיהדות והמציאות התאימו זו לזו. ↩
-
אוביקטיבית – שאין לה קשר עם המציאות. ↩
-
אנושית קוסמית – תרבות המבוססת על חיי האדם בתוך הטבע. ↩
-
השפע – ההשפעה. ↩
-
מקומו של עולם – הנקודה המרכזית שבה משתקף העולם החיצוני. ↩
-
במחיות יתרה – המח והמחשבה מפריעים בכל, ולא חיי הטבע. ↩
-
להרחיב ולהעמיק וכו' – לקשר את חיי האדם בטבע. ↩
-
יחיו – ישיבו לתחיה. ↩
-
ממחיותה וממיכניותה – היא יותר טכנית־חיצונית מאשר נפשית־פנימית. ↩
-
כלורופול – חומר ירוק בעלי העצים שבו תלוי צבעם. ↩
-
הכריתות – תלישות. ↩
-
בפרחים – בכל היפה והנשגב. ↩
-
קהות – טמטום. ↩
-
מן העשוי – מן המוכן על ידי אחרים. ↩
-
ההתגדרות – הצטמצמות. ↩
-
החמאה – היסוד, השמן. ↩
-
חלב – החומר היסודי. ↩
-
שנותנות יותר וכו' – שמשפיעות יותר מכפי שאפשר היה לשער. ↩
-
הספקות ואי הבטחון וכו' – הם המעוכרים את מחשבת האדם. ↩
-
מה שהם נותנים לאדם – על ידי זה שמציירים עולם יותר יפה ונעלה מכפי שהוא במציאות. ↩
-
עלית נשמה של עצמו – עלית נשמתו של האדם חשובה יותר מכל צורות הספרות והאמנות. ↩
-
מהחיים – מחיי המציאות. ↩
-
או חיים או מות – אם אין חיים נעלים הרי זה מות. ↩
-
בלי נשמת האומה – מבלי שתשתקף בה נשמת האומה. ↩
-
אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו (ברכות נ"ה) – מענינים שהוא חושב בהם ביום. ↩
-
כים – כטפות אשר בים. ↩
-
העצמיות לה – שהאדם יתעלה ברוחו עד שיוכל בעצמו לשיר שיר ולהשיג דברים נעלים. ↩
-
לפתח – להשפיע, להקנות. ↩
-
ומשתעבדת – ואינה מוכשרה להבין דעות אחרים. ↩
-
מגלה אמריקות – מגלה חדשות. ↩
-
ובפתוס – בהתלהבות. ↩
-
התנועה החיונית – החיים שברגש. ↩
-
למפתן ההכרה – לשטח שלטון השכל. ↩
-
והמוכר – הדבר הנתון להכרה. ↩
-
מפולשת – מכוונת. ↩
-
משלו – משל נשמת האומה ועצמותה. ↩
-
דולים – שואבים. ↩
-
ההארה – השלכת אור על תופעות שונות. ↩
-
מהרהורי לבו – כפי שהוא רואה. ↩
-
לכייל – לראות כדבר כללי. ↩
-
כבוי המאורות – כבוי כל נקודות־האור. ↩
-
המלה האחרונה – החדושים האחרונים של המחשבה האנושית. ↩
-
לאורם של אחרים – לאור השקפותיהם של אחרים. ↩
-
בחטוט ונקור – בבדיקה ונקוי. ↩
-
איזמל בבשר המת – סכין בבשר המת שאינו מרגיש. ↩
-
לעמוד – להחזיק מעמד. ↩
-
על היחידים – על רצונם החפשי של יחידים, ואין ארגון מדיני כופה ומחייב. ↩
-
“לפום צערא אגרא” (אבות ה'), השכר לפי הצער. ↩
-
מה שקנה עבד קנה רבו (פסחים פ"ח) – קניני העבד שייכים לבעליו. ↩
-
סופרינו ומשוררינו מבכים אותנו, מוצאים בנו כל מיני מומים וחטאים, אבל אין הם מוציאים את המתוק מן העז, אין הם רואים את הגבורה שבצער האומה, את הכחות הטמירים באומה לשאת את משאם הכבד. ↩
-
המשך מחנוכם העצמי – תוצאות מעשיהם ומחשבותיהם. ↩
-
במדה שתורתם וכו' – במדה שהם מקיימים בעצמם את תורתם. ↩
-
מה שיותר מזה וכו' – מה שאין הם מקימים הרי זה דברים בעלמא. ↩
-
להפנט – להשפיע השפעה חיצונית. ↩
-
מעניק – משפיע הרבה תורה. ↩
-
חציצה – מחיצה. ↩
-
להעיק עליו – לכפות עליו דעות מן החוץ. ↩
-
שהכל שוים בו – שהכל חייבים להתחנך על פיו. ↩
-
טבועים – מודפסים, מחונכים. ↩
-
צלם לעצמם – עצם נבדל לפי תכונותיו מן האחרים. ↩
-
מתוך האדם – מתוך ידיעת האדם. ↩
-
חזיון קוסמי – יצור הטבע. ↩
-
בנידון דידן – בנושא שאנו דנים בו. ↩
-
בו בעצמו – כפי שרואה אותו בפנים נשמתו. ↩
-
אורו של האחד – שאיפותיו העליונות. ↩
-
אינם באים לחנך – נוצרו לא לשם חנוך. ↩
-
החלומות הגדולים – השאיפות הנעלות. ↩
-
להתהלך אתם – להדבק בהם, בטבע. ↩
-
השגת חרותו העליונה – בשטח שבו מרגיש עצמו בן חורין ועושה בו כבתוך שלו. ↩
-
בסלון רוחני – בטרקלין רוחני, חיי־רוח נעלים. ↩
-
באורוות רוחניות – שקועים באידיאלים טמאים. ↩
-
“ועתה אם תשא וכו'” – (שמות, ל“ב ל”ב). ↩
-
כל עוד יש בצה וכו' – אסור לו לאדם להציל את נפשו ולהשאיר את האחרים בטומאתם. ↩
-
הרוחות – האידיאלים. ↩
-
עצמותו של כל אחד מאתנו – לטפח בכל אחד מישראל את היסוד הלאומי שבו. ↩
-
הסגנון הוא האדם – דברי החכם הצרפתי ביופון; אדם נכר בסגנונו. ↩
-
הלשון היא האומה – אופי האומה משתקף בלשונה. ↩
-
סולדת – מואסת. ↩
-
אל רבים – בלשון רבים “אתם”. ↩
-
מורה היתר – מרשה. ↩
-
שקר כללי – שקר מוסכם, מקובל ברבים. ↩
-
המחדש בכל יום וכו' – יוצר את עולמו מחדש בכל יום. ↩
-
בלשנים – חוקרי שפות. ↩
-
האור הגנוז וכו' – מסתרי השפה. ↩
-
פונוגרפי – מלאכותי. ↩
-
בליל – תערובת. ↩
-
תמות נפשי עם פלשתים – (שופטים ט"ז ל'), עם קץ העברית יבא הקץ גם על האומה כלה. ↩
-
אינדיפרנטי – של אדישות. ↩
-
הנמוס – הנמוסיות המקובלת בחברה. ↩
-
תורה וקבלה – כללים שנקבעו בתורה מסוימת ושקבלו אותם דור מפי דור. ↩
-
ואסתטיקה – היופי החיצוני. ↩
-
של חיים – טבעיים. ↩
-
אין לבררם – אין הם ענין להוכחות ולראיות. ↩
-
לרמוז עליהם – הם מובנים מתוך רמיזה. ↩
-
כל ישראל וכו‘ – שבועות ל"ט א’. ↩
-
רחוק מריקניות – יש תוכן בחיים. ↩
-
אחים גלים – תנועת גל אחד מזיזה את כל הגלים, כך גם בני האדם. ↩
-
אור בשני – השתתפות בחיי השני. ↩
-
להוציא מהם יותר – להפוך את הקטנות לדברים יותר בעלי ערך. ↩
-
בתוך הבצה – בתוך הטומאה. ↩
-
אינה מפחדת – התרגלנו לטומאה עד שאינה מרגיזה את מנוחתנו הנפשית. ↩
-
פירוש על עצמך – ברור מהותך אתה. ↩
-
יפגשו – יתלכדו לשם עבודה הרמונית. ↩
-
עצמיות מיוחדת וכו' – אמנם עצמיות בולטת, נבדלת, אבל שולחת קרני אורה מסביבה. ↩
-
ומתעשר – ברוח. ↩
-
ממה שמגיע לו – ממה שהשקיע בה. ↩
-
“אני” – העצמיות הרוחנית הגדולה. ↩
-
לוקח אל חנותו וכו' – יחס של תועלת, של הנאה. ↩
-
חשבון הצדק – שאלת הצדק השליט ביחסים אלו. ↩
-
חשבונו של עולם – מקום האדם בכל הבריאה. ↩
-
חלוק וחסור – הפחתה וצמצום. ↩
-
חבור וכפל – גדול והרחבה. ↩
-
התפשטות – כאילו התמזגות עם כל הבריאה. ↩
-
משלו – משל הקבוץ. ↩
-
לכאורה – שנדמה כאילו. ↩
-
באחודם הקוסמי – במזיגת חייהם עם חיי הטבע. ↩
-
ובעלוים – התרוממותם. ↩
-
בקשת עצמו – טפוח סגולותיו העצמיות. ↩
-
היפנוז – השפעה מן החוץ. ↩
-
המודה – האפנה, הדעה המקובלת. ↩
-
אינרטי – שמרני, בלתי מתקדם. ↩
-
להיות אדם – לשמור על התכונות העליונות של האדם. ↩
-
יחידים – אישים בעלי שאר־רוח. ↩
-
לגאול את עצמו וכו' – לאבד עצמו לדעת. ↩
-
לפני החיים – מתוים דרכים לחיי הרבים. ↩
-
אם יחידים הם – אם אינם הולכים בדרך הכבושה, בדרך הרבים. ↩
-
יחס נפשי – יחס הנפש לנושא ידוע. ↩
-
של מי שחושב וכו' – של אחרים. ↩
-
ברכה אחת – דרך לבקרת עצמית. ↩
-
מאה ברכות וכו' – על פי המאמר “חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום” (מנחות מ"ג) ז.א. לא שפע של ברכות. ↩
-
בהארה ידועה – לפי הלך־הרוח. ↩
-
הררים התלוים בשערה – דקים, עדינים. ↩
-
במקום שהרצון וכו' – השכל נכנע לרגשי האדם ולרצונו, הרגש נותן בידי השכל את הנמוקים הרצויים והמתאימים. ↩
-
סמוכין – ראיות. ↩
-
כשאתה מנתח וכו' – פרוט החיים לצדדיהם השונים פוגם בשלמות החיים ומגיש לפנינו דבר מה. ↩
-
בטוי בעצם החיים הצבוריים – הצבור הרחב דבק ברעיון החדש רק כשהוא הופך למציאות. ↩
-
ומהעבודה הקלה להגשמתו – אפילו אם קל הדבר להגשים רעיון, גם אז הדוגמא הממשית עולה על זה. ↩
-
ב“לא־אני” – בדבר הנמצא מחוצה לו. ↩
-
לא משעבדת – אינה מדכאת דעות אחרים. ↩
-
הערת כח מחשבתם – להעשיר את המחשבה העצמית של אחרים. ↩
-
הענקת רכוש – מחשבת ההוגה נתנת במתנה. ↩
-
אמת אוביקטיבית – המקובלת על הכל. ↩
-
האמת הפסיכולוגית – אותם הניצוצות המועילים לגלות את האמת העצמית שבאדם. ↩
-
בהיפנוז – בדעה שהושפעה מן החוץ ונתקבלה בהמונים. ↩
-
אדם וכו' – הצבור משפיע על היחיד, והוא שוב משפיע על הצבור. ↩
-
שנוי ערכין – אין בעולם תוספת ערכין, אלא שוללים חשיבות מערך זה ונותנים אותה לערך אחר, ולהפך. ↩
-
ובפועל – למעשה. ↩
-
יש שרעיון חדש בא לעולם ומשעבד את כל הרוחות. ↩
-
מוסחה – מרוחקה. ↩
-
אין צורך להלחם במעשים רעים, צריך רק לעשות מעשים טובים, והראשונים יושמדו ממילא. ↩
-
החסידות – האמונה העורת בשיטה או ביחיד. ↩
-
פסיב, אקטיב – חסרון, יתרון. ↩
-
הפסיכולוגית – הנפשית. ↩
-
יפה – חשוב יותר. ↩
-
התוך – הטוב שברעיון, הגרעין. ↩
-
רנטה בצורת ודאות וכו' – הריוח היחידי שלהם הוא שאינם צריכים לחשוב הרבה. ↩
-
אבל היא – השחיה נגד הזרם, הדבר הבלתי טבעי. ↩
-
קול קורא במדבר – ישעיה מ‘ ג’. ↩
-
ודברתם אל הסלע – במדבר כ‘ ח’, ז.א. אין שומע ↩
-
מרות – של הרבים, של הרחוב. ↩
-
השנאה והקנאה שבין שני בעלי דעות מתנגדות מתגלות רק אז, כשהדעות האלה אינן עצמיות, אלא לקוחות על ידי כל אחד מן המוכן. רק דעות, שאליהן הגיע האדם אחרי עבודה נפשית ושכלית מאומצת – דעות כאלו במלחמתן אחת בשניה מפרות זו את זו ומקרבות זו את זו. ולא עוד: דעה, הרוצה להבקיע לעצמה דרך אל הרבים, צריכה להיות ברורה כל צרכה לכל פרטיה, לכל צלליה ואורותיה. ↩
-
“ומתלמידי יותר מכולם” – מדברי רבי חנינא (תענית ז'): “הרבה קבלתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם”. ↩
-
תנועות אידיאולוגיות הרוצות להיות מעשיות יותר, מן ההכרח שיסטו מיסודות עקרונותיהן ויסתגלו אל המציאות. ↩
-
אין ההיסטוריה וכו' – ההיסטוריה נעשית בלא כל כונה ללמד. ↩
-
עולם האצילות – העולם הרוחני. ↩
-
ישנה קיבה וכו' – מכוון להשקפת־העולם החמרית, שנגדה מתקומם גורדון בכל עוז רוחו. ↩
-
אם יש לה פרוש – אם יש בה בכלל חוקיות מכוונת. ↩
-
שהחיים יחדשו את החיים – שהחיים החצוניים יחדשו את חייו הפנימיים של האדם. ↩
-
בטוי האידיאל וכו' – אם על ידי האידיאל מתחדש גם האדם בפנימיותו, בנפשו. ↩
-
זה סוד וכו' – מתפקידו של כל אידיאל להעלות את האדם, אבל באין התחדשות האדם בפנימיותו – הוא יורד. ↩
-
פליאטיבים – אמצעי־רפוי לזמן קצר. ↩
-
על הסדר החברותי – מבלי לשנות את האדם. ↩
-
רוח הציבוריות – חקים ותקנות. ↩
-
רוח המשפחתיות – קרבת־נפשות. ↩
-
את זה – את חשיבותה זו. ↩
-
של קימא – שאפשר לחיות בו. ↩
-
הכניסו לתוך וכו' – צורת החיים צריכה לאפשר תנועת־חיים לאדם. ↩
-
פלשו – החדירו. ↩
-
יחידי – בלא משען צבורי. ↩
-
זקופים – תקיפים. ↩
-
הקברטט – הרביעיה. ↩
-
הדברים מכוונים לניטשה שהעריץ את הגבורה הגופנית בתור סמל האדם העליון. ↩
-
סורוגט – סרוס, זיוף. ↩
-
פרצה קוראת לגנב – סוכה כ"ו, מקום פתוח גורם לגנבות. ↩
-
סטיכי – מתפרץ התפרצות טבעית. ↩
-
צבאיות – הכנעה בכח. ↩
-
שבירת כלים – מושג בקבלה, שעל פיו כל אור, כל מדה נכונה, זקוקים לכלים מתאימים, למכשירים שבהם האור הזה בא לידי גלוי ובטוי, ואם הכלים אינם מתאימים לקליטת האור או אינם מספיקים כדי קליטתו, הרי “רבוי אורות” זה, השפע הזה, גורם “למעוט הכלים”, ואחר כך גם “לשבירת הכלים”, “לחרבן עולמות”, מתוך חרבן זה נבראים אחר כך עולמות חדשים שבהם הכלים מותאמים במדה רבה יותר לאור השופע. ↩
-
כבוש עצמי – כבוש היצר שבאדם. ↩
-
בצלמו – בדמות האידיאלים שלו. ↩
-
במדה שהכרתו וכו' – ההכרה המפותחת מקלה על האדם את מלחמת קיומו, ומשום כך נשארים בו כחות פנויים ומרץ בלתי־מנוצל. ↩
-
היותר רוחני – החדור ברוח של אידיאל עליון. ↩
-
שכחותיו יהיו יתרים וכו' – די לו לאדם שכחותיו יספיקו כדי לחיות את כל מלא החיים. ↩
-
גבורתו וכו' – הוא גבור רק מתוך שהאחרים חלשים. ↩
-
גדלתו – מתוך שהאחרים קטנים. ↩
-
מה שאין לכסף קנין בו – מה שאי אפשר לקנות בכסף. ↩
-
יראת האדם מפני עצמו – אין האדם בטוח בעצמו שיעמוד בפני כל כשלון. ↩
-
במדה שהכרת הצבור היא יותר עמוקה, במדה שהוא מכיר בשלטון מתוך חיוב נפשי ולא מתוך כניעה, בה במדה גדול כח השחרור, ותפקיד ההנהלה היא לא לשלוט, אלא לכוון את פעולות היחידים לטובת הצבור כולו, כשם שכל יחיד מחויב לשלוט בעצמו ולפעול לטובת הכלל. ↩
-
דיספוטית – אכזרית. ↩
-
מושכל ראשון – אמת שאינה זקוקה להוכחות. ↩
-
אדם – בצלם אלהים ↩
-
האדם העליון – היחיד, איש הרוח והכח המיועד מעצם טבעו לשלוט בהמונים ולנהל אותם לפי רצונו ורוחו. ↩
-
כח הרכוש הוא חזק וגדול לא משום שהוא שולט על כח העבודה, אלא משום שהעובדים עצמם נתונים להשפעת הרכוש ובהם עצמם טמונה השאיפה להשתרר על השני ולנצל אותו. ↩
-
המחשבה המפשטת והמדעית – שהיא לכאורה תלויה רק בשכל ובהגיון, גם בה מכרעת תכונתו הנפשית של החושב. ↩
-
בבואת – ראי, דמות. ↩
-
המפולשת – הפתוחה. ↩
-
שבכל נקודה וכו' – בנפש הגאון ישנה תמיד נקודה אחת שבה גנוז אורו הגדול. ↩
-
די אש ודי אור – הגאון הופך דבר קטן לדבר מרכזי, המביא לעולם מחשבות חדשות. ↩
-
היולי – ראשוני, מחוסר צורה. ↩
-
טשטוש הצורה וכו' – צורת מקבלי התורה מטשטשת תחת השפעת נותני התורה. ↩
-
היאוש מעורר את האדם למחשבות. ↩
-
בן זוגה – כל צער מוליד מחשבות. ↩
-
בעל כרחך אתה חי – אבות ד' כ"ב. ↩
-
בטויה של ההשגה או הצורה – הצורה החיצונית שהיוצר מביא על ידה לידי גלוי את ההארה הנפשית הפתאומית. ↩
-
כדקא יאות – כמו שנאה ויפה. ↩
-
בעלמא דקשוט או בעלמא דגבורה עילאה – בעולם האמת או בעולם הגבורה העליונה. ↩
-
הדברים מכוונים לאנשי הרוח והיצירה המדברים גבוהה גבוהה על עולמות עליונים יפים ומוסריים, ובעצמם הם חיים חיים מרווחים של בני־תמותה רגילים ושואפים להתעשר ככל יתר בני־האדם. ↩
-
התבדלות אנשי הרוח מעל תנועת העבודה גרמה לזה, שתנועה זו עוד לא הביאה לעולם מחשבה אנושית חדשה, שירת־עולם חדשה, מחוץ למחשבה המעמדית על עניני הכלכלה והקינות על מצבם הקשה של העובדים; כל זה הוא פרי העובדה, שאנשי המחשבה בתוך התנועה חיים את כל מלא חייהם בעולם הישן שרוצים להרסו והם עצמם לא נסו עוד לעבור לחיי העולם החדש שעליו הם חולמים. ↩
-
המוחיות האוירית – חדוד המוח בענינים שאין בסיס מוצק מתחתם. ↩
-
שכינתא בגלותא – השכינה, הקדוש ברוך הוא גם הוא בגולה, כל זמן שבני ישראל יושבים בגלותם. ↩
-
האינטואיציה – הארה פנימית, הרגשה. ↩
-
הנגלה – בענינים שכל אחד ממשמש בהם. ↩
-
אין אצלו וכו' – מחשבתו כולה שכלית, שיטתית, אינה מתפרצת, ומשום כך הוא אינו מבין לנפש המורדים הגדולים. ↩
-
לישב – לתרץ. ↩
-
בכח – לפי מה שהוא עלול ליצור. ↩
-
הלבירינטים – שבילים ודרכים שקשה למצוא בהם את המוצא למרחב. ↩
-
יבנאי – בשעה שאספסינוס־קיסר אמר לו לרבי יוחנן בן זכאי: “בקש ממני דבר ואתן לך”, השיב לו ר‘ יוחנן: “תן לי יבנה וחכמיה”, העיר יבנה היתה אז מרכז למוד התורה, ברדיצבסקי התריע נגד ר’ יוחנן, על אשר הסתפק בבקשת מרכז רוחני ולא דרש את החרות המדינית של האומה, והוא קורא על כן לכל היהדות בשם “תורת יבנה”. ↩
-
הציץ ונפגע – הסתכל וניזוק. ↩
-
במערב – בתרבות אירופה. ↩
-
ניצשה – ברדיצבסקי נסה לטעת את תורת ניצשה בספרות העברית. ↩
-
תרבות חיה – הקשורה בטבע חי של מולדת. ↩
-
מתיחד עם עצמו – מתמסר רק לתרבותו ולרוחו. ↩
-
והתבטל – ראה את תרבותו ואת חייו עלובים וקטנים. ↩
-
להפוך את כל קערותיהם – להרוס את כל המקובל. ↩
-
מכחו של ניצשה – ניצשה העלה את כחו של היחיד, של האישיות החזקה על פני כח הרבים. ↩
-
לעצמות לאומית וכו' – אלה הן דעותיו של ברנר על עמנו בגולה. ↩
-
עולמית – לעולם ועד. ↩
-
קמיעות – קלף או נייר שכותבים עליהם שמות או דברים סודיים ושלובשים אותם כאמצעי לכל מחלות ופגעים רעים. ↩
-
לחשים – דברי קוסמים ומכשפים. ↩
-
צדוק הדין – הכרה והודאה בצדקת ה' בגזר־דינו הקשה. ↩
-
יצירה משונה – “הערכת עצמנו בשלשה כרכים”. ↩
-
“לוחות ושברי לוחות מונחים בארון” (ברכות ח'). ↩
-
“עמו אנכי בצרה” (תהלים צ“ח ט”ו). ↩
-
“השוכן אתם בתוך טומאתם” (ויקרא ט“ז ט”ז). ↩
-
“ועתה אם תשא את חטאתם” (שמות ל“ב ל”ב) – לא לעמוד מן הצד כקטיגור, אלא להשתתף בצער האומה ולראות את כל נגעי האומה כנגעי עצמו. ↩
-
רוח זרה – רוח של תרבות זרה. ↩
-
לשירתנו – שירת הגאולה. ↩
-
אואילד – (1900־1856), משורר אנגלי ומחבר מחזות. ↩
-
החומות – המעצורים. ↩
-
הרשויות – הכחות ↩
-
המעלות והמורדות – העליות והירידות. ↩
-
ניצשה – (1900־1844), פילוסוף גרמני, הטיף לשנוי־ערכין מוחלט בכל מושגי המוסר האנושי. ↩
-
שטירנר מקס – שמו האמתי קספר שמידט (1856־1806), פילוסוף גרמני תלמידו של הגל ושקדם לניצשה בהדגשת ערך היחיד והאישיות. ↩
-
האדם העליון – לפי ניצשה הוא היחיד שאינו משלים עם הרבים, עם כללי המוסר המקובלים, איש הכח והגבורה המכניע כל חולשה ורפיון. ↩
-
מבחוץ – בדרך הרבים. ↩
-
היסוד – עצמותו של היחיד. ↩
-
לכל מה שאינו הוא עצמו – לכל מה שמחוצה לו. ↩
-
“קדושים תהיו” – ויקרא י"ט, ב'. ↩
-
על צלם־האלהים שבאדם – על הדמות הרוחנית העליונה של האדם. ↩
-
“ויברא אלהים” – בראשית א', כ"ז. ↩
-
הלוז של שדרה – החוליה הקטנה בקצה חוליות השדרה שבכל נפש חיה – היא המהוה יסוד כל חיותה. ↩
-
היחס העליון – העומד מעל ליחסי יום־יום שבין בני־האדם, מעל ליחוסים בעולם המעשה. ↩
-
אל סוד ההויה – האדם הריהו טפה בתוך ים החיים, ניצוץ של אור עליון נעלם. ↩
-
צורתו האנושית – האדם שומר על צלם־האלהים שבו כשהוא יוצר ולא כשהוא נתון ליצירת אחרים. ↩
-
בהעלותו את עצמותו – כשמרים את חייו למדרגת חיים עליונים. ↩
-
בהתבטלותו – בהשפלתו, בירידתו. ↩
-
גם החיים – תכלית החיים לא להשפילם אלא לרוממם. ↩
-
תורה – מדע, שיטה. ↩
-
לגלויה העליון – בה מתגלה עם ישראל בכל סגולותיו העליונות. ↩
-
חיות החיים – ולא המיכניות שלהם. ↩
-
שויון, חופש ואחוה – סיסמאות המהפכה הצרפתית הגדולה משנת 1789. ↩
-
לא ישא גוי אל גוי חרב – ישעיה ב‘, ד’. ↩
-
האמת – שהיא יסוד היהדות. ↩
-
והאהבה – שהיא יסוד הנצרות. ↩
-
תבא האמת ותקיים – רק בכח האמת אפשר לתקן עולם חדש. ↩
-
צדק צדק תרדוף – דברים ט"ז, כ'. ↩
-
מן היחיד – היהדות פונה בעיקר ליחיד, מטילה אחריות וחובות על היחיד. ↩
-
במדרגה שניה, במרובע – חזקים יותר, תוססים יותר. ↩
-
נזירות ופרישות – מן החיים הטבעיים, מחיי המין. ↩
-
לטהרת המשפחה – טהרת היחוסים המיניים. ↩
-
שלא במקומה – שלא לשם קיום המין, שלא לשם המשכת המין האנושי. ↩
-
הקשר הגורדי – הקשר במוט־הצמד במרכבה שהוקדשה על ידי היוני גורדיוס ליופיטר. גורדיוס קשר אותו בכל כך הרבה חכמה, עד שהחוזה מדלפי נבא, כי רק זה שיתיר את הקשר הזה ישלוט באסיה. ואמנם, אלכסנדר מוקדון התיר לאחר כך את הקשר ונצח במלחמותיו. ↩
-
והטמירים – הנסתרים. ↩
-
מקום החולשה והגבורה – בשטח זה יכול אדם להיות חלש וגבור. ↩
-
בזמה – בזנות, בטומאה. ↩
-
עד אמונתם ודתם – יש והטומאה חדרה גם לשטח הדת. ↩
-
ואהבת לרעך כמוך – ויקרא י“ט, י”ח. ↩
-
עזה כמות אהבה – שיר השירים ח‘ ו’, גם אהבת הזולת וגם אהבת האשה – שתיהן קודם להן הכלל של “קדושים תהיו”, שתיהן צריך שיהא בהן מן הקדושה והטהרה. ↩
-
הנשואים – הם הבטוי העליון האהבה הקדושה והטהורה. ↩
-
כחנו – כח היהדות. ↩
-
המאמר לא נגמר ע"י גורדון, אבל כוָנתו ברורה: היהדות ותורתה נועדה לא לאדם העליון אלא גם לאדם מן השוק – היא לא גזרה גזרות שאין רוב הצבור יכול לעמוד בהן. ↩
-
לגבי דידיה – בשבילו. ↩
-
דבר והפוכו – כדרך שחכמינו דרשו את הפסוקים, ולעתים – כל אחד מהם בכוון הפוך. ↩
-
האפק שהוא עומד בו היום – הפסוק חי וקים תמיד, וכל יום דורשים בו ומוצאים בו טעם חדש, והוא אינו משתנה וערכו אינו אובד לעולם. ↩
-
בתמונתו מימי נעוריו – פניו אמנם נשתנו ובכל זאת הריהו הוא ולא אחר. ↩
-
כחוליות בשרשרת – כטבעות השרשרת, יכול אדם בישראל להביע בכל יום רעיון אחר, אבל תמיד קשורים הם הרעיונות זה בזה. ↩
-
במה שלא אמר – במה שלא אמר בפירוש, במה שרק רמז. ↩
-
אין אנחנו בעצמנו רואים אותו תמיד – התרבות הזרה מכסה את מעמקי נשמתנו, עד שאין אנו רואים כי בתחתיתה טמונים יסודות אחרים, יסודות התנ"ך. ↩
-
הגלוי – שבכתב. ↩
-
לתנ“ך הנעלם – ליסודות המוסר התנכ”י הטבועים בכל מהותנו. ↩
-
מאוצרותינו הגנוזים – מהיסודות המוסריים הטבועים בנו. ↩
-
גפרור להדלקה – התנ"ך הביא לעולם את כל ערכי־התרבות הגדולים. ↩
-
האינדיבידואליות – הטעמת סגולותיה של האישיות, שמירת תכונות היחיד. ↩
-
האוניברסליות – הזיקה לכל מה שהוא אנושי־כללי. ↩
-
ובת־חורין – נפש משוחררת מכל כבלים רוחניים שהם. ↩
-
ושאין חיים לאחד – אין אחד מהם פועל בכוון הנכון. ↩
-
זכה – רוחנית, בלתי־גשמית. ↩
-
במרכזים יותר ממשיים – ביסודות גשמיים. ↩
-
עולם מלא בפני עצמו – בעל עצמיות בולטת שאינה נבלעת בנקל בתוך הרבים. ↩
-
בקשר של קימא – קשר לעולמי־עד. ↩
-
בחבלים גסים – על־ידי רעיונות גשמיים, עם כזה זקוק לשם קיומו ליסודות רוחניים עליונים. ↩
-
מושכות – חבלים חזקים. ↩
-
כסיל וכימה – כוכבים בצפו השמים, ז.א. קשרים עליונים. ↩
-
מי יתן כל עם ה' נביאים – במדבר י“א, כ”ט. ↩
-
הכח המקיים – השומר על הקיום. ↩
-
לאברים אברים – על פני ארצות שונות. ↩
-
גדרים – גזרות וסייגים בקיום המצוות. ↩
-
ילידת חוץ – כל עמי תבל קבלו את דתם מבחוץ. ↩
-
מצדם הקוסמי – בדת פועלת האומה מתוך דבקותה בעולם כולו. ↩
-
התבטאות האני הקבוצי – כשבולטות ביחיד תכונותיה של האומה כולה, הרי זה בטוי דתי, עולמי. ↩
-
יין דוקא אצל פועלים יהודים – יין שנגע בו בן עם אחר אסור בשתיה לאדם מישראל. ↩
-
להפקיע – להוציא מידיה, לשחרר. ↩
-
והציונות העלובה – ואם אנו מצוים על עבודה עברית בשם הציונות והלאומיות, האם מדקדקים במצוה זו? ↩
-
לממשלה זו – לשלטון עליון. ↩
-
צלוב – נוצרי, צריך אדם להיות עקבי בדרכו אשר הוא הולך בה. ↩
-
אבסולוטיזמוס – החלטיות, הנגוד לחופש. ↩
-
המרקדים לפני הפרוגרס – המקימים את מצוות הקדמה, כביכול, בכל דקדוקיהן. ↩
-
אין כל “עד כאן” – צרכי החיים עולים על צרכי הרוח, על כל רעיון נשגב. ↩
-
האקטיביים – הפועלים. ↩
-
פרובלימה אחת – של הדת. ↩
-
צד אחד – צד יחידי. ↩
-
הנקודה המרכזית – הנקודה שרכזה ואחדה את כל חלקי האומה. ↩
-
הזרים לנו – חיים בתוך עמים זרים. ↩
-
הקרעים שבחיינו – חיי־גולה קורעים נשמתו של היהודי לקרעים רבים. ↩
-
מצב ההשכלה – התפשטות ההשכלה והמדעים הריאליים גורמת להתגברות שלטונו של השכל בכל ענפי החיים, וזה שוב גורם לירידת הדת והאמונה, שהן מסורות לרגשותיו של האדם. ↩
-
שדתנו היא יצירתה העצמית –דת ישראל נובעת מתוך עצם מהותה של האומה ולא באה לנו כיצירה זרה. ↩
-
מתוך גדול רוחני עצמי – אם אין כאן השפעת זרים. ↩
-
דתי במובן הרגיל – מי שמקיים מצוות הדת ואיננו בעל הרגשה דתית. ↩
-
הספרות הרבנית – המטפלת בברור שאלות דתיות ופסקי דינם והלכות. ↩
-
בכלים הישנים – כל תקופה זקוקה לכלים משלה בשביל לבטא רעיון מפשט בחיי יום־יום, והחרדים משתמשים בכלים מהתקופות הקודמות. ↩
-
המוסיקליות – רוח השירה וההרמוניה. ↩
-
נקודה יסודית – שעל פיה יש להדריך את החיים ולראות את המתרחש בעולם. ↩
-
נקודה הנדסית – נקודה מתמטית שהגיעה עד קצה גבול ההתפרדות וההתחלקות. ↩
-
מן הקצה אל הקצה – מרחק רב מאד. ↩
-
בשלש צורות – אלהים, בן־אלהים ורוח הקדש. ↩
-
בתחלה לא הכל ראוהו – בתקופת לידת הנצרות ראו בה רבים את אותה היהדות אלא בהדגשה יתירה של נקודות ידועות. ↩
-
לעוזר, למתווך – בנצרות אין הקשר הישר בין האדם לאלהיו כמו זה שביהדות, בן־אלהים מופיע בה כמתווך. ↩
-
קונו – אלהיו. ↩
-
מן המוכן – אין האדם עולה ומוצא את תקונו על־ידי מעשים טובים, כי אם “מלכות־השמים” נתנת לו מן המוכן. ↩
-
ההתחלי – היסודי. ↩
-
חיוב – חובה, מצוה. ↩
-
לא תגנובו – ויקרא י“ט י”א עד י"ט, בכל הפסוקים באות מצוות לא־תעשה מעניני היחסים המוסריים בין־אדם־לחבירו. ↩
-
מאחרי שטוהרה – אדם המקפיד בשמירת מצוות שבין אדם לחברו נפשו טהורה ומסוגלה לאהבה עמוקה של הזולת. ↩
-
אין לפניו ולא לאחריו – אין מצוות מעשיות ביחסי בני־אדם המכשירות את האדם לאהבה גדולה. ↩
-
דעלך סני וכו‘ – שבת ל״א א’, מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זהו יסוד היסודות לכל התורה, כל יתר המצוות והאזהרות הן פרוש הכלל היסודי ההוא, צא ולמד אותן. ↩
-
גוי נתתי וכו‘ – ישעיה נ’ ו'. ↩
-
כי הם – בקשת הדרכים ובחירת הכלים לקיום המצוה היסודית. ↩
-
אור גנוז – רעיון עליון. ↩
-
כח ראייתו – הכשרתו הנפשית. ↩
-
עמדה והוציאה – הכריזה על האהבה הקיצונית. ↩
-
שלא התרגלו – שנפשותיהם לא הוכשרו לקבלת היסוד העליון. ↩
-
נסתמאו – הפכו עורים. ↩
-
כמונו – היהודים. ↩
-
פרי האילן – אהבת הזולת ביהדות היא תוצאת האמת, ולא להיפך. ↩
-
אפילו האהבה – אהבה שאין ביסודה האמת אינה אמתית. ↩
-
אם רק מטפחים – אין להשכין אחוה ורעות בין בני האדם במקום שיש בו זוהמה מוסרית. ↩
-
שעלתה – מה שהביאה. ↩
-
תיתי לה – תבא ברכה. ↩
-
ויופי שבאמת – העיקר לאומות העולם היופי החיצוני, ולעם ישראל – היופי הפנימי. ↩
-
להפך – סופה של היהדות לנצח את הנצרות. ↩
-
בעצם – על ידי בקרת זו הנובעת מתוך השקפת־עולם רעועה. ↩
-
אי־התנגדות לרע – להתגבר על הרע לא על ידי ההתנגדות לו, אלא ע"י שלילת עזרה וסיוע לו, על ידי העמדה הפסיבית. ↩
-
מעליב – רעיון הנצרות השפיל את ערך האדם ורצונו בתור כח פועל ומכוון. ↩
-
הנצרות על ידי הוספותיה למוסר היהדות, על ידי גזרותיה שאי אפשר לעמוד בהן, שללה ממנו את כח חיוניותו. ↩
-
גלוי אלהים – ביהדות אין ציורים פלסטיים, גשמיים, למציאות הכח הנעלם, הנצרות הבליטה אותו בצורת אדם. ↩
-
מיטב השיר – כח הדמיון של המשורר. ↩
-
יופי בבחינה אירופית הוא מבחוץ, והאמת היא היופי שמבפנים. ↩
-
ה“אתה־בחרתנו” שלנו – הכרת עליונותנו על כל העמים. ↩
-
נתמזמז – התרכך. ↩
-
האורות – כל התרבות. ↩
-
שוביניזם – לאומיות מופרזת. ↩
-
בעולם מן המוכן – בתרבות שנוצרה על ידי אחרים. ↩
-
מי יקום לנו – מי יעזור לנו, באין רוח נעלה זו בתוכנו, מי יחשל אותנו בפני כל הפורענויות? ↩
-
במדה כזו – העמידה התקיפה בכל הנסיונות. ↩
-
לבניו הדוגלים בשמה – אלו מסופרי ישראל שבקרו את הדרכים והאמצעים שבהם שמרה האומה על קיומה בגולה. ↩
-
הדורות הקודמים – בתקופת ההשכלה שלפני תקופת הרעיון הלאומי. ↩
-
לנו הצדקה – הם הכירו בשעור קומתו של העם ותרבותו. ↩
-
לנו בשת הפנים – התיחסו בבטול לתרבות האומה וראו בתרבות האירופית את כל הטוב והנשגב, הדברים מכוונים לקבוצת הסופרים הצעירים שבראשה עמד ברדיצ'בסקי. ↩
-
אחורנית – אל העבר. המלחמה בירושת העבר לא תועיל באם היא טבועה בנפשנו ובעצמותנו. ↩
-
חיים חדשים – גם העבר וגם ההוה שלנו ישמשו חומר ליצירת חיים לאומיים חדשים. ↩
-
לשבירת כלים – אחד משלשת מושגי־היסוד של הקבלה: צמצום, שבירה ותקון. לפי המקובלים, נזקקה האלהות, לאחר שצמצמה את עצמה, לכלים וללבושים חיצוניים לשם התגלותה, מסבות שונות נשברו הכלים, שלא יכלו להכיל את אור האלהים. חלק מהאור שלא חזר למקור מתפורר בעולם לניצוצות הטעונים תקון. שבירת כלים זו הריהי סמל ה“גלותא דשכינתא”, סמל השכינה בגלותה. ↩
-
הרוח – הרוחניות. ↩
-
אולי – אולי באמת. ↩
-
תיאולוגיה לאומית – משיבים לנו על זה: זוהי אמונה מיסטית לאומית. ↩
-
התורה נתנה – קניני הרוח קדמו אצלנו לקניני החומר. ↩
-
מדברים ברוח כזו – מעידים על רוחניות יתירה. ↩
-
מה יש לאדם אחרי – מה יכול להיות יותר מכריע. ↩
-
שתי רשויות – שני שלטונות. ↩
-
גבר הספר על החיים – בחיי גולה יכול היה עם ישראל לחיות חיים לאומיים חפשיים רק בחיי הרוח, בספר ולא בחיים הממשיים. ↩
-
ארונות הספרים – ספרות העבר. ↩
-
חנונות וספסרות – החיים הגשמיים של הגולה. ↩
-
ד' אמות – שטח מצומצם. ↩
-
צבעונים – בגדים בני צבעים שונים, שבהם מכסים את מערומי הזיוף והשקר שבעולמותיהם של אחרים. ↩
-
לא תהיה לנו תקומה – חיינו תלויים בעליות הרוח של האנושיות, כשהיא יורדת אין לנו מקום לחיות בעולם. ↩
-
אחרי אבדן עצמאותו המדינית עמד עם ישראל על פרשת שתי דרכים: או לרדוף אחרי אידיאלים עליונים ולהתיאש מכל קיום עצמי לאומי, או לעמוד בכל תוקף על הקיום העצמי הלאומי ולהסתלק מן האידיאלים הנשגבים. במקרה הראשון היה מתבולל בתוך הרומאים כמו הנוצרים הראשונים, ובמקרה השני היה נשמד על ידי הרומאים ככל יתר העמים המנוצחים. מה עשה עם ישראל לשם המשך קיומו? צמצם את המעוף של האידיאלים ההם והתאים אותם לתנאים חדשים של חיי עם גולה. על ידי כך עבר דרך ארוכה של גלות ונכר בתוך תקופות של סערות וזועות ושמר על קיומו כאומה. ↩
-
באדמת מטעו – בארץ ישראל. ↩
-
נטע – היהדות. ↩
-
מרתף אפל – חיי גלות. ↩
-
תקנתיה – תקונו. ↩
-
בקרקעו הטבעי – בארץ ישראל. ↩
-
לזמור – שנויים ותקונים. ↩
-
בצרופיהם – בהרכב תכונות שונות. ↩
-
הנעלם – שאינו נגלה לעין כל. ↩
-
הטמבר – גוני הקול, הצליל המיוחד. ↩
-
באור שלפני ההכרה – הבלתי־אמצעי, המאיר מתוך עצמותנו, שאינו בא רק כתוצאה מצרופי־מחשבה. ↩
-
המהוללה – בלשון סגי־נהור, שאינה מהוללה, ז.א. שלא דבקה בו התרבות האירופית. ↩
-
ערומה – בלי לבושי תרבות זו. ↩
-
לבושין די־נור – לבושי אש. ↩
-
בשפריר חביון – בתפארת הסתר. ↩
-
ובין השקפתך אתה – הדברים כתובים ליוסף אהרנוביץ ז"ל. ↩
-
דומה – חושב ↩
-
בשום אופן שבעולם – אין לעבור בשלום את התהום הפעורה בין הגולה והארץ, באם לא ילכו בכוון האור הגדול המאיר לעם מהארץ ומכל מעשה ההגשמה. ↩
-
האקטיב שלי – הדברים החיוביים שבי. ↩
-
בכסלון, בבטלון – שמות עירות ביצירותיו של מנדלי מו"ס. ↩
-
היא הנותנת – זה עצמו גורם לחשוב ככה. ↩
-
הצללים צללי – אם יש בהם צללים הרי הם שלי ונפשי כואבת. ↩
-
לאורם של אחרים – לאור תרבויות זרות. ↩
-
ממטריאליות – מן השיטה החמרנית. ↩
-
במובנה הפרולטרי – מלחמת המעמדות. ↩
-
ממעש – ממעשים. ↩
-
לזכות אותו – בפרסום. ↩
-
נמשכת ונכוה וכו' – קשה לה להתקרב קירבה יתירה אל האדם. ↩
-
ברן יחד – כשרנים ומזמרים יחד. ↩
-
מוסר העבדים – מושג בתורתו של ניטשה המסמן את המוסר המגן על החלשים בפני התקיפים. ↩
-
המשרה שכינתה – המשפיעה ברוחניותה. ↩
-
שהצער בעצמו יצייר לו – מתוך הבעת צערי יכיר חברי את מגרעותיו. ↩
-
נשגבה ממני – אין לי נפש יחידה שאוכל להתיחד אתה. ↩
-
הקערה שבשמים – בלשון ההמון, משאת־נפש שאין להשיגה. ↩
-
דברים לרבים – דברים שהם ברשות הרבים. ↩
-
אם רק צורתו די יפה – אם היופי הוא רק בצורה, בחיצוניות. ↩
-
של דברים – בלי מעשים. ↩
-
האבנגליון – הברית החדשה. ↩
-
המחוקק – ישו הנוצרי. ↩
-
סוקרטס – פילוסוף יוני, נולד 469 לפני הספירה האירופית, האשימוהו בחלול כבוד האלילים ובהשחתת הנוער, דנוהו למיתה, ומת בשתית כוס רעל. ↩
-
ומאד – והון. ↩
-
מותנית – תתקיים על־ידי קיום התנאי הבא. ↩
-
הארצת האומה – להפוך את העם לאומה שיש לה ארץ. ↩
-
“לי הארץ” – ויקרא כה, כג, “ארץ” במובן כל העולם כולו. ↩
-
קצב – מדה קבועה. ↩
-
כל החלומות הולכים אחר הפה – ברכות נה‘ ב’, החלומות מתגשמים לפי הפתרון הניתן להם. ↩
-
אחר המעשה – לפי רוב המעשים והפעולות. ↩
-
שהם עושים – שיוצרים. ↩
-
על פי דרכנו – לפי טבע האומה, אופיה ותרבותה. ↩
-
חיים – חיי עבודה ופעולה. ↩
-
לקינו בעבודה – נעשינו לקויים ופגומים על ידי זה שלא עבדנו. ↩
-
מסירות נפש אמתית – בהגנה ושמירה בארץ. ↩
-
יצירה – דבר שברוח ובנפש. ↩
-
עשיה – פעולת־ידים מיכנית. ↩
-
כבושה – שכבר סללו אחרים. ↩
-
לכאורה – לפי מראית־העין. ↩
-
אוטונומי – עומד ברשות עצמו. ↩
-
פרזיטי – עם שאינו יוצר בעצמו אלא ניזון מיצירת אחרים. ↩
-
בעלי מקצועות אינטיליגנטיים – עובדים עבודות שכל ומוח. ↩
-
“אם לא עכשיו אימתי” – אבות א‘, יד’. ↩
-
“להיות או לחדול” – פסוק מ“המלט” לשקספיר, כשעומדת שאלת הקיום או הכליון. ↩
-
הנשאים בו – הנסחפים בזרם הזה. ↩
-
לאו מוחי סביל דא – אין מוחי תופס את הדבר הזה. ↩
-
לכלכל את העבודה העברית – לפרנס רק את העובדים. ↩
-
לשם חיי עולם – לבנין עולמות עליונים שלא ע"י העבודה העצמית. ↩
-
אני השה לעולה – אני עצמי הקרבן. ↩
-
הריני כפרתו של עם ישראל – בעצם ישיבתי בא"י הריני מקריב את עצמי קרבן לשם כפרת עונות העם. ↩
-
כח התמדה של החלטה וכו' – היתה רק שעה אחת של עלית־נשמה שבה החלט על דרך־גבורה לעלות לא"י. ↩
-
אקטיביות בלתי פוסקת – מעשה־גבורה יום יום. ↩
-
הדברים מכוונים לכל התמיכות הכספיות שנתנו לפועלים בתקופת העליה השניה, ביחוד מצד הועד האודיסאי. ↩
-
הדברים מכוונים כלפי אחד העם, שלא עמד על גודל ערכו של עקרון העבודה העברית. ↩
-
לחיות את עצמותו המיוחדת – ולא לחקות אחרי חיי אחרים. ↩
-
לצרוף בה – לטהר ולנקות על ידי עצמות זו. ↩
-
בבית העבדים – בחיי הגולה. ↩
-
ערכה – ערך העצמות הלאומית. ↩
-
“אתה בחרתנו” – הכרת הערך העליון של האומה המעמיד אותה למעלה מכל העמים. ↩
-
לוז של שדרה – החוליה הקטנה בקצה חוליות השדרה שבאדם, שהיא החוליה היסודית. ↩
-
פנימית – לאומית, כללית. ↩
-
בפרזיטיות רוחנית – בקבלת תורות אחרים. ↩
-
על חשבון עולמם וכו' – תורות מבוססות על עולמות זרים וחיים זרים. ↩
-
יהודים בלי פירושים – יהודים סתם. ↩
-
דמו משמש משחה וכו' – רעיונו של אחד מראשי ה“בונד”, שלפיו מצבו של עם ישראל במדינות גורם לזה, שדמו נשפך בכל מהפכה מדינית יתר מן הרגיל, וזהו שמסייע לנצחון המהפכה. ↩
-
למי היתה המשלחת וכו' – קובלנה על משלחת ה“הסתדרות” לאמריקה על שפנתה בקריאתה רק לפועלים ולא להמוני העם בכלל. ↩
-
להתגודד – להתבדל ולהתפלג ↩
-
אבן השתיה – אבן־פנה. ↩
-
דור הפלגה – דור של התפלגות. ↩
-
עלינו לנהל את המלחמה בפרזיטיות בכחותינו אנו ובשטח חיי האומה, ולא לקרא בזה לעזרה לכחות מן החוץ, את הפרולטריון העולמי. ↩
-
מורנו הראשון – משה רבנו, שלא הסכים לכליון האומה אחרי מעשה העגל! ↩
-
אולי דוקא מתוך רקבון חיי האומה תצמח הגאולה הגדולה, ואת כל המרץ יש על כן להפנות כלפי חיינו אנו ולא להגרר אחרי תורות זרות. ↩
-
הצורה – צורת ההתישבות. ↩
-
העיקר הוא האדם – האדם, במדה שהוא בעל נפש, הוא הנותן את התוכן לחיים, ולא צורת ההתישבות כשלעצמה. ↩
-
הנבחרת – הנשגבה ביותר. ↩
-
בצדדיהם השליליים – ביחסי בני אדם בולטות דוקא מדותיהם ותכונותיהם הרעות. ↩
-
רק על היחיד – רק היחיד בכח הקרבתו־העצמית יכול לבנות את עולמנו הלאומי. ↩
-
נפש אחת מישראל – את נפשו הוא. ↩
-
עושות דברן – עושות דברים שבנפש. ↩
-
הנבואה – לא נביא, אלא נבואה. ↩
-
הגאולות שכבר היו – הנצרות, האיסלם. ↩
-
לפיות ממללין רברבין – למדברי גדולות. ↩
-
אין המרחב ביניהם וכו' – הלחץ הפיסי והלחץ הרוחני – שניהם כאחד רעים. ↩
-
הנה הגואל – העם, האדם צריך להיות עליון, ובזה יסוד הנבואה והגאולה. ↩
-
חטיבה בפני עצמה – קבוץ נבדל, מצטיין. ↩
-
תפסת הכל וכו' – אם תשאף לגדולות – תשיג את מטרתך, ואם תרדוף אחרי מטרות קלות – לא תשיג כלום. ↩
-
פורטת – מחלקת לפרוטות. ↩
-
ביצור חי נולד וכו' – אין בו מוקדם ומאוחר, הכל בו הכרחי מן הרגע הראשון ואסור בו לותר. * במקור רשום כאן:“בצדדיהם החיוניים”, אך נראה, שזו טעות סופר. השוויתי גם מול המכתבים שכבר הועלו לפרויקט. ↩
-
נסית – שתבא בדרך נס. ↩
-
הרמת רוח וכו' – וזהו הנס הגדול, הדבר הבלתי־מצוי. ↩
-
תוקף – אוחז. ↩
-
מאין יבא עזרי – תהלים קכ"א א'. ↩
-
אנחנו באים וכו' – בארץ ישראל. ↩
-
אנחנו מבקשים הרבה – בתהליך הגאולה. ↩
-
הטבועים – החתומים. ↩
-
מה שטבוע בחותם הזה – מה שמסייע לתחיית האומה. ↩
-
פגול – דבר נתעב. ↩
-
יצא ההפסד בשכר – כל ההפסדים שיהיו כדאים הם. ↩
-
איננו עקר – ישא פרי. ↩
-
גם השגגות והזדונות וכו' – אפילו הטעויות הן דבר־ערך, כי מתוכן למדים על הפעולה לעתיד. ↩
-
בתור אקטיב – כרכוש. * במקור: “הַטָּבַע”־ האם כך? ↩
-
עם מתעורר לתחיה וכו' – עם שאין בו רגש הכבוד העצמי אינו יכול לשוב לתחיה. ↩
-
מתוך השלילה – מעשי הרס וחורבן. ↩
-
מתוך החיוב – מעשי בנין. ↩
-
מתוך עצמו – לפי מהותו הלאומית המיוחדת. ↩
-
הנבואה – שתהיה שרויה על כל הפרטים שבאומה. ↩
-
זאת התפלה הראשונה – אנו מתפללים קודם כל. ↩
-
ההכרח ההיסטורי – לחץ המציאות והמסיבות. ↩
-
לא נפטר – ונעביר אותם לא"י. ↩
-
ושטחיים אנחנו באמונתנו – ממהרים אנחנו להאמין. ↩
-
ושטחיים ביאושנו – נוחים להתיאש. ↩
-
דמינו – אנחנו דומים. ↩
-
בגולה לא הרגשנו – אינם דומים יסורי הגולה ליסורי א"י. ↩
-
יוצאי מצרים, שבי בבל, דור החשמונאים – לא נמוקים שכליים, הגיוניים ומדעיים, כי אם הרצון הלאומי והרגש הלאומי הם שדחפו אותם לשוב לארצם וגם להלחם עליה. ↩
-
בצאת ישראל וכו‘ – תהלים קי"ד א’. ↩
-
הדברים אמורים כלפי הגיוס לגדוד העברי בימי מלחמת העולם הראשונה. ↩
-
צבעונין – צבעים, גונים. ↩
-
מהכא להתם – מכאן לשם, מהארץ אל הגולה. ↩
-
אם לא על כנפי נשרים – אם לא על ידי התלהבות אידיאליסטית. ↩
-
לראות את עולמנו – להתענג על חיינו. ↩
-
מקומו של עולמנו – מרכז עולמנו לעתיד. ↩
-
קולוניה – מושבה. ↩
-
המטרופולין – הבירה, הארץ העיקרית. ↩
-
לתת את החיים הגלותיים – לותר על הרגלי הגולה ומותרותיה. ↩
-
העצמיות לנו – המיוחדות לנו. ↩
-
לנו התקון ולנו המגרעת – גם חסרונותינו וגם תקוניהם הם על אחריותנו. ↩
-
נחתים – חונים. ↩
-
צרות לבטלה – שאין אתן יצירה, שאין אחריהן שמחה. ↩
-
בחובם – בתוכם. ↩
-
שזיק אש – אש ההתלהבות. ↩
-
לטמיון – לאבדון. ↩
-
פה – בא"י. ↩
-
למשמש בכיסו היהדותי – לבחון מהו מקומו ביהדות. ↩
-
באהל או בצאתו – מסיסמת תקופת ההשכלה בישראל: היה אדם בצאתך ויהודי באהלך – ז.א. איש אירופי ברחוב ואיש היהדות בבית. ↩
-
בתור יהודי – בכל חסרונותיו המיוחדים לו. ↩
-
סוכנת בנו – יושבת בנפשנו. ↩
-
אין השכינה שורה וכו‘ – שבת ל’, אין עלית־נשמה לאדם. ↩
-
צער של מצוה – יסורים הקודמים לכל דבר טוב. ↩
-
מרוסק – שבור לרסיסים. ↩
-
מוחשית – שמרגישים בה בחוש. ↩
-
הריקניות – חוסר תכלית וחוסר בסיס. ↩
-
לקבוע ברכה לעצמה – שיברכו עליה. ↩
-
מכחו ולא כלום – אלא בידי עובדים שכירים. ↩
-
אין מהרהרים אחרי מדותיו – אין להטיל ספק בכוונותיו הטובות. ↩
-
אימפורט – הוכנס מן החוץ, מן הגולה. ↩
-
מן החיים – מעצם תנאי החיים בארץ. ↩
-
הבית – בית המקדש. ↩
-
חדוש התורה והחיים – על ידי עזרא ונחמיה. ↩
-
בנגיעה הראשונה – בין האומה וארצה. ↩
-
אידישיזמוס – תנועה בגולה להכיר את השפה היהודית המדוברת בתור השפה הלאומית של העם. ↩
-
ביזנס – רוח־העסקיות. ↩
-
עלינו להכנס וכו' – לחיות חיי טבע וכפר גם בגולה. ↩
-
נפעלים – מושפעים, מעובדים. ↩
-
באין לנו כח קנין וכו' – באין לנו בגולה חיים עצמיים חפשים אין אנו יכולים ליצור בה ערכים מקוריים עצמיים ולתת אותם לאומות תמורת כל מה שאנו לוקחים מהן ומסגלים למהותנו. ↩
-
כל מחשבה ממחשבותינו בגולה מן ההכרח שתהא טבועה בחותם לאומי מובהק כדי להמנע מהשפעות זרות. לא כן הדבר במחשבות הצומחות על קרקע ארץ ישראל, אלו יכולות להיות אנושיות־סתם, מבלי כל גון שהוא, כי ממילא יש בהן מהשפעת היהדות. ↩
-
עצם “הגאולה” – מתן הצהרת בלפור וכל מה שבא לאחר זה. ↩
-
ריק – שאין לו משלו ומעצמותו כלום. ↩
-
ביב – תעלה לשטף המים. ↩
-
עם אדם – עם כמו האדם, עם בצלם האלהים. ↩
-
קוסמית – כל־עולמית. ↩
-
הדהה – שנשתנה מראהו מרוב שמוש. ↩
-
לצדו השני – ז.א. לחיות חיי־גלות גם בארץ. ↩
-
משמלת חג ישנה – שהכל בה קרוע ובלוי ורק רוח חגיגית נסוכה עליה. ↩
-
“כי כל העמים ילכו וכו'” – מיכה ד‘, ה’. ↩
-
לא ישא גוי וכו‘ – ישעיה ב’ ד'. ↩
-
מהיות עם – עם כובש ומכניע אחרים. ↩
-
להצרף – להזקק, להטהר. ↩
-
מהפכה ביהדות של היהודי – שהיהודי יראה את עצמו אדם עליון מתוך עצם יהדותו. ↩
-
אין לנו לפי שעה וכו' – משטר מדיני או כלכלי מסוים. ↩
-
תחיה פרזיטית – תחיה לאומית מבוססת על חיים מעמל אחרים. ↩
-
המתימרת – המתנשאת. ↩
-
מתוך עצמו – לפי מהות נפשו. ↩
-
בנפש מלפני ההכרה – בעצמיותה של הנשמה הלאומית שלא נגעו בה עדיין חקירות המח והשכל. ↩
-
לא ישא גוי אל גוי וכו‘ – ישעיה ב’ ד'. ↩
-
לא ישא גוי וכו‘ – ישעיה ב’ ד' ↩
-
והארץ לא תמכר וכו' – ויקרא כ“ה כ”ג. ↩
-
צדק צדק תרדוף – דברים ט"ז כ'־ ז.א. על יסודות המוסר הלאומי, מוסר היהדות. ↩
-
רעיון מיכני – הסוציאליות. ↩
-
זה חומר וזה רוח – אין להבדיל בין חומר לרוח ביצירה, שניהם אחוזים זה בזה. ↩
-
להקיש – להשוות זה לזה. ↩
-
בעל כרחם – לפי גזירתם של אחרים. ↩
-
של החומר – של הרדיפה אחרי תועלת חמרית. ↩
-
בהכנת החומר לבנין – הדברים אמורים כלפי אלו שטענו, כי מקודם צריך לבסס את הישוב בסוס חמרי ורק אחר־כך לטפל בשאלות הרוח. ↩
-
אם יאמר האומר – אם יאמר מישהו. ↩
-
כחות אחרים – מדיניים, גשמיים. *לא ברור. להבנתי או: “המעשיות, המיכניות” או המעשיות המיכנית". ↩
-
שהכל – כל המסבות והתנאים. ↩
-
אין חומר בלי רוח, אין התעוררות מעשית בלי התלהבות נפשית ורוחנית. ↩
-
הדברים אמורים בפעולת גיוס כספים בין יהודי אמריקה לטובת בנק הפועלים בא"י. ↩
-
עד תכלית הצמצום – יצר לו חיי גיטו בכדי שיוכל לעבור בשלום את תקופת הגלות. ↩
-
ממנו – בשבילו. ↩
-
מתוך עצמנו – לאור מהותנו אנו ולא מהותם של אחרים. ↩
-
את כחנו ואת רכושנו – שהם בעיקר רוחניים. ↩
-
בבורסה האירופית – בשוק־המחשבה האירופי הנותן ערך רק לדברים שבכח, לדברי חומר. ↩
-
היהודי החי – היהודי העצמי, המהותי. ↩
-
יהדות מחודשת ברוח וכו' – יהדות ברוח התרבות האירופית. ↩
-
ההבדל שבין עבודת התחיה וכו' – ההבדל בין עבודה לאומית בצורה צרופה ומזוקקה ובין עבודה לאומית בצורת סוציאליזם לאומי. ↩
-
גם בפעולותינו לשחרורנו הלאומי אנו מתחשבים עם הרוחות המנשבות בחוץ במדה שהן מסייעות לנו, ואם לאו – אנו מוכנים לקבל כל מיני תורות המבוססות על המשכת חיי הגולה. ↩
-
מה שנותנים לו – במדת הפעולה הממשית שהשקיעו בציונות. ↩
-
חזרת שליחי צבור וכו' – תפלות שהחזן בבית־הכנסת חוזר עליהן בקול רם אחרי שכל הצבור התפלל בלחש, עבודת־הצבור השקטה, הפנימית בעולם כולו באה לידי גלוי פומבי בקונגרס. ↩
-
לבית־כנסת מודרני – במקום שיש הרבה טקס, חגיגיות, פאר והדר, אבל חסרה הכונה, שתוף הלב והרגש. ↩
-
בשם היהודים וכו' – בשם צרות היהודים ולא צרת היהדות. ↩
-
גלוי־שכינה – השראת רוח־אלהים. ↩
-
“לקלייזלך” – לבתי כנסיות ומדרשות, ז.א. לחוגים ולמפלגות. ↩
-
לא חברה עובדת וכו' – לא בנין חברה, אלא בנין אומה, אומה הקשורה בטבע ויוצרת בטבע. ↩
-
להיות נעזבים לעצמם – לסמוך רק על כחותיה העצמיים של האומה. ↩
-
לא יכולתי עמוד – לעמוד בנסיון ולהתנגד. ↩
-
הדקלרציה של עצמנו – הצהרת האומה על נכונות לפעולות ממשיות, לעומת הצהרת בלפור. ↩
-
גואלנו – אנגליה. ↩
-
לשחד – להטות לב החזק ע"י מתנות שונות. ↩
-
לישנו – להביא לידי שינה. ↩
-
שעיר משתלח – שעיר שהיו שולחים אותו בזמן בית המקדש ביום הכיפורים למדבר למקום הנקרא עזאזל ושם היו משליכים אותו מראש הר גבוה מלא נקיקים וסלעים אל המדרון עד שנהרג. המכוון כאן לעם ישראל. ↩
-
שהצליח מאד במשלחתו וכו' – עם ישראל נשלח לארץ־ישראל על ידי אנגליה כדי למלא תפקיד פוליטי של אנגליה, ובתחבולה זו היא הצליחה מאד. ↩
-
לשם – לארץ שם. ↩
-
הביבל – התנ"ך. ↩
-
התחרות בשלום – בבנין, בעבודה. ↩
-
בכפיפה – סל מנצרי תמרים, ז.א., ביחד. ↩
-
גנדרנית – מתהדרת לשוא, מקימה המולה מבלי שיהא בה תוכן ממשי. ↩
-
עילאה – עליונה. ↩
-
“לשם יחוד” – לשם אחדות ה', תפלה מיוחדת הקודמת לכל ברכה ותפלה, ז.א. עלינו לשמור על האמת והצדק לשמם ולא לשם תכלית אחרת. ↩
-
תורה דרכה – תראה את הדרך הנכונה. ↩
-
האטריבוטים – התכונות. ↩
-
להשיא – לפתות. ↩
-
אפנדים – בעלי־אחוזות. ↩
-
הכסלונים – אנשי כסלון (לפי ספורו של מנדלי־מוכר־ספרים) עיירה יהודית. ↩
-
תנאים שאינם טבעיים – תנאי חיי גולה. ↩
-
באי־טבעיותם – ברוח הגלות שבהם. ↩
-
חסר – בחיי העבודה בארץ־ישראל. ↩
-
שירה על פי הזמנה – שירה שאינה נובעת מתוך השתפכות הנפש. ↩
-
בתנועה הארצית – תנועה שקמה אחרי שהקונגרס הציוני דחה את הצעת הממשלה הבריטית בדבר ישוב יהודים באוגנדה וששאפה לרכז המוני יהודים באיזו ארץ שהיא ולאו דוקא בארץ־ישראל. ↩
-
בתנועה האידישיסטית – המכירה בלשון היהודית את הלשון הלאומית של העם העברי. ↩
-
שיטה זו של הערכת עצמנו – לאור החיים באירופה והתרבות האירופית. ↩
-
מימי הנהר – ז.א. כחות האומה. ↩
-
הנהר יחרב וייבש – האומה תחרב. ↩
-
כנורו של דוד – השירה הלאומית. ↩
-
שהאור שבחיי הגלות – חיים טובים בגולה. ↩
-
מחשכתה – מחיי רעה. ↩
-
אוי לו מרעתם וכו' – שתיהן נוגעות בעצמותנו ופוגמות אותה. ↩
-
בקרבנו – בתוך נשמתנו. ↩
-
חיים מתוך עצמנו – חיים חפשיים והולמים את עצמותנו הלאומית. ↩
-
בשל אחרים – במדות שמודדים אחרים. ↩
-
זרותו – מה שהוא שונה מאחרים. ↩
-
כחו אתו – רב כחו. ↩
-
“אתה בחרתנו” – ההכרה שהוא המובחר מכל. ↩
-
וחי ברוח אבותיו – ניזון מן העבר. ↩
-
וחי ברוח זרים – מתבולל. ↩
-
ברוח עצמו – תוך יצירה עצמית. ↩
-
אין בחייו מקום לעולמו – אין ליצירתו העצמית מקום בחייו. ↩
-
חיי פרטים לאומיים – ולא של קבוץ לאומי מאורגן. ↩
-
אומות אחרות – אומות חיות חיים מדיניים. ↩
-
האינדיבידואליות – התכונות המיוחדות, המבדילות. ↩
-
מתוך ספר – ולא מתוך יצירת־חיים, מתוך יצירה עצמית. ↩
-
בעולם האצילות – מושג בקבלה, ז.א. לעולמות העליונים. ↩
-
ליוצר – למי שיזרע גרעין זה בלבות בני האומה. ↩
-
כלום יש לנו היכולת וכו' – שנוי תנאי החיים של עם גולה מן ההכרח שיביא להסתגלות אל החיים הזרים ז.א. להתבוללות. ↩
-
שמקיש – עושה השוואות. ↩
-
עם גדול ועצום – רוסיה הצארית. ↩
-
מעמיד אותך למשפט – עלילת הדם בקיוב ומשפט ביליס המפורסם. ↩
-
עם אחר – העם הפולני בימי שעבודו תחת שלש המדינות לפני מלחמת העולם הראשונה. ↩
-
אלה יאמרו לתת לך לחם וכו' – הרואים את פתרון שאלתנו בסדור חיינו בגולה. ↩
-
אחרים – השואפים למרכז רוחני בא"י. ↩
-
ואלה יאמרו לקנות וכו' – הארציים בתקופה שלאחרי אוגנדה. ↩
-
ואלה ילמדוך לדבר וכו' – המתבוללים. ↩
-
לאטומיו – לחלקיו הקטנים ביותר. ↩
-
לצרופים אחרים – לגופים לאומיים אחרים. ↩
-
כל רוח חיים זרה וכו' – אידיאל זר, שרק חלק מן העם דבק בו, גורם לחלק זה שיפרד מעל האומה וילך לאבדון. ↩
-
היפנוז – להיות מושפע שלא־מדעת, בעל־כרחו. ↩
-
סמוי – נסתר, בלתי נראה. ↩
-
ממשי – גופני. ↩
-
להרוס ולהחריב את עצמותנו – להטיל בה פגימות. ↩
-
מקלט בטוח אוביקטיבי – ארץ, מולדת. ↩
-
סוביקטיבי – נפשי, ז.א., גם נפשנו חסרה הכרת הצורך במקלט בטוח. ↩
-
היה יהודי באהלך וכו' – סיסמת תקופת ההשכלה. ↩
-
היה אדם באהלך וכו' – סיסמת תקופת הלאומיות. ↩
-
אהל – בנין ארעי, זמני. ↩
-
מבלי שיור כל שהוא – בהחלט. ↩
-
את מקומו – הקבוע, העיקרי. ↩
-
אור טבעי – פנימי, מלא תוכן עליון. ↩
-
לדור בכפיפה אחת – לחיות יחדו בשלום, מבלי השפיע רעה על משנהו. ↩
-
בכח פעולתה – בכח כפייתה. ↩
-
לגבי דידן – לפי דעתנו. ↩
-
עטרה עליונה – המושג “אדם” עומד אצלנו במדרגה יותר גבוהה מהמושג “יהודי”. ↩
-
ובהעלותנו עצמנו על עצמנו – כשאנו מעלים את יחידי הסגולה שבנו למעלה מהמוני ישראל ובהם רואים אנו את ה“אדם”. ↩
-
בקריטריון עצמי – אמת־מידה עצמית, הערכה לפי מדותינו אנו ולא לפי המדות המקובלות אצל אחרים. ↩
-
שהם הם עצם האנושיות – אנו רואים את האנושיות רק באחרים, כאלו האנושיות ועם־ישראל הם שני מושגים סותרים זה את זה. ↩
-
חיי הגוף – חיי הכלכלה. ↩
-
נפעלים – מושפעים ונדחפים לפעולה. ↩
-
העיקר חסר – כשאנו עמלים למען שחרורנו אין בנו ההכרה, כי בזה עצמו אנו עושים גם דבר טוב בשביל האנושיות כולה. ↩
-
לפשפש – לבדוק. ↩
-
עובר לעשייתם – לפני עשייתם. ↩
-
להתמוגג – להמוס, להתרכך. ↩
-
מסבירים לנו פנים – מראים לנו פנים נוחים. ↩
-
הכרע – פסק־דין מוחלט. ↩
-
בטרם ראינו אור – לפני שדבקנו בתרבות האירופית. ↩
-
להיות בודדים – להסכים למחשבה כי “לא ככל העמים בית ישראל”. ↩
-
לנגוהות – לאורות עליונים. ↩
-
הדיוטא התחתונה – המדרגה הנמוכה. ↩
-
לאורם של אחרים – לאור הערכים של עמים זרים. ↩
-
מתקינים – מתקנים, מסגלים. ↩
-
היחיד – איש אשר שאר־רוח לו. ↩
-
מבחוץ – מחיי אחרים ותרבות אחרים. ↩
-
ברוכב – בענף. ↩
-
לעמוד – ולבלי להטשטש. ↩
-
הידוע – ידוע בספרותנו החדשה. ↩
-
מתאחה – מתחברת. ↩
-
ההכרה – הבנת ענין על ידי צרופי מחשבה ושכל. ↩
-
המוכר – הדבר הנתון להכרה. ↩
-
החיים שלפני ההכרה – החיים הטבעיים, הבלתי אמצעיים, שעוד לא נבחנו במאזני השכל והתבונה. ↩
-
הקרעים – הסתירות הפנימיות. ↩
-
בדחילו ורחימו – בפחד ובאהבה. ↩
-
די נור – של אש. ↩
-
סמי – מחוק, הסח דעת. ↩
-
מאן דכר שמיה – הס מלהזכיר. ↩
-
עולם שלם – עולם העבר. ↩
-
רוח מן החוץ – חיים זרים, תרבות זרה. ↩
-
באה השעה – תקופת ההשכלה. ↩
-
בפנים – בתוך היהדות. ↩
-
לבירינטים – שבילים מסובכים ומתעים. ↩
-
בקשנו את היהדות וכו' – שאפנו למרכז לרוח היהדות ולא למרכז בשביל עם ישראל החי, שאפנו ליהדות מותאמת לתורות אירופה, ועל כן רצו רבים בתורות אירופה בלבוש יהודי. ↩
-
דהאידנא – של עכשיו. ↩
-
בבית העבדים – בגולה. ↩
-
בלי חשבונות רבים – מבלי להתעמק הרבה. ↩
-
לאשר אין רוחנו ללכת – בכוון המתנגד לרוחנו. ↩
-
מבפנים – חיים פנימיים, עצמיים. ↩
-
מדעת – לפי הכרה פנימית מסוימת. ↩
-
שעבוד שלא מדעת – חיי גולה משעבדים את האדם מאליהם, מבלי כונות המשעבדים. ↩
-
עם לבדד ישכון וכו‘ – במדבר כ"ג ט’. ↩
-
אחד הנביאים מקרב האחרים – בלעם. ↩
-
כתומן – בשלמותן. ↩
-
האלות – הקללות. ↩
-
כל חלי וכל מכה וכו' – דברים כ“ח ס”א. ↩
-
לסתום את הגולל – לסתום את הקבר, לקבור אותו. ↩
-
אַלַא – a la, לפי דוגמת. ↩
-
משלו – משל עצמותו. ↩
-
עם כזה – אם למרות כל זה מתקיים הוא וחי. ↩
-
משנאיו – שונאיו. ↩
-
בחדא מחתא – במכה אחת. ↩
-
כלאחר יד – דרך אגב. ↩
-
תש – נחלש. ↩
-
כגון דא – מעין זה. ↩
-
המומנט הקוסמי – יסוד הטבע וכל אשר בו. ↩
-
המומנט ההיסטורי – יסוד העבר מכל קורותיו. ↩
-
העליבות – העלבון. ↩
-
המעולים – המשובחים. ↩
-
חולים במוחיות יתרה – פעילות חיינו היא יותר במוח, בשכל. ↩
-
חסר חיים – חסר חיי טבע ויצירה. ↩
-
להצטנע – להיות צנוע. ↩
-
תהום וכו' – חסרים בגולה הכחות החלוציים לעבודת התחיה בארץ, לעבודה ממש. ↩
-
עלול – גורם. ↩
-
במלכות – במשטר. ↩
-
כל מה שמשמש וכו' – היצירה הופכת כל דבר, הנראה מלכתחילה כבלתי־אפשרי, לאפשרי. ↩
-
קוסמית – כל־עולמית. ↩
-
וממעמקים שונים – במדת התפתחותם של בעלי־חיים וצמחים ועל־ידי הרכבות שונות נוצרים מינים חדשים של החי והצמח, אולם יצירת האדם אינה גורמת למין אנושי חדש, אלא שאותו המין האנושי הקיים עצמו הולך ומתחדש, הולך ומשתפר מבפנים. ↩
-
מותר האדם וכו' – בזה עולה האדם על כל יתר בעלי־חיים. ↩
-
שבאחריות העליונה – רק האדם מרגיש מה זו אחריות, יתר בעלי־חיים אין חוש האחריות מפותח בהם. ↩
-
למעלה של יצירה – כשהאדם הוא אחראי, כל עבודה שלו הופכת ליצירה, לעבודת־יצירה. ↩
-
השקל – מטבע, וכל מטבע יש לה שתי פנים. ↩
-
שכר בטלה – הרב והמלמד מקבלים את שכרם לא בעד הוראת דינים לרבים או למודם עם התינוקות, אלא בעד זה שהם מבטלים זמנם ממלאכה אחרת ועוסקים בעבודה זו. ↩
-
פרזיטיות –נצול לעבודת אחרים, הנאה מהחיים מבלי לעבוד. ↩
-
לעבודה טכנית וכו' – היצירה עצמה מאבדת את ערכה העליון, כשערך זה נקבע ע"י השכר שמקבלים תמורתה. ↩
-
שלמות היצירה וכו' – במדה שאדם מסור יותר ליצירתו, בה במדה יצירתו יותר שלמה ומשוכללה. ↩
-
ריוח אנושי יפה –העבודה היא טובה ויפה כשפרי העבודה גורם לעליתו המוסרית והרוחנית של האדם. ↩
-
בתבואת – בריוח. ↩
-
שני צדדים וכו' – ההתחדשות הפנימית, הפרטית, מתחילה בשעה שהאדם מתחיל לעבוד ממש, וההתחדשות החיצונית, הצבורית, מתחילה בתוך הסדרים החיצוניים של העבודה, בסדר חיי הצבור. ↩
-
לחיות עם הטבע – חיים קשורים בטבע. ↩
-
בעצם החיים – חיי טבע. ↩
-
בני העליה – אנשים העומדים על מדרגה רוחנית עליונה. ↩
-
מעולמו – מעולם העיר. ↩
-
זכה וכו' – (יומא ע"ב ב'). ↩
-
במעשה בראשית – בבריאת העולם. ↩
-
ובחיי עולם – כשאדם זכה והוא התמסר לרעיון כולו, הריהו ממלא תפקיד גדול בעולם וביצירה. ↩
-
לא זכה – והרעיון לא חדר את כל הכרתו, הריהו אדם אומלל ומשועבד בעל כרחו אל האדמה. ↩
-
בעבודה כשהיא לעצמה וכו' – שעצם העבודה יתן לעובד ספוק רוחני, ולא רק המטרה, שלשמה באה העבודה הזו. ↩
-
חיים – חיים רוחניים, הנאה רוחנית. ↩
-
כל עבודת כפים היא קשה ומבטיחה מעט, ובכדי שאדם יתמכר אליה בכל נימי נפשו, צריך שתהיה קשורה באיזה אידאל עליון. ↩
-
העבודה, כבטוי לפעילות־הרוח המשתפת את האדם בתהליך היצירה של הטבע, צריכה למלא את החלל הריק המתהוה בנפש האדם, מתוך שהוא משיג את העולם באמצעות המדע והטכניקה רק מצדו הגלוי, מצד צורתו החיצונית, ולא מצד תכנו הנעלם, הפנימי, שיכול להיות נתפס רק על ידי החויה הבלתי־אמצעית של האדם, ולא על ידי ההכרה השכלית. ↩
-
זכו – זכות היא לו לאדם כשהוא עושה את מלאכתו בעצם ידיו ולא בידי אחרים. ↩
-
להלחם בעצמו – להלחם מלחמה פנימית בנפשו. ↩
-
וגם בשמחה – ההתמסרות הנפשית לעבודה תמתיק את עצם הקושי שבעבודה. ↩
-
הבנלית – המקובלת בהמונים. ↩
-
הבל– אין לו ערך. ↩
-
בור – אדם שלא קרא ולא שנה. ↩
-
לרוששו – להפוך אותו לעני. ↩
-
אלה וכו‘ – הדברים מכוונים לברדיצ’בסקי, ברנר וכדומה. ↩
-
הרואים אמת – הרואים את דרך האמת. ↩
-
בבטול היש שלנו – הפחתת ערכנו בטול עצמותנו. ↩
-
בודוי על עון עם הספר – שעמנו מכוון את חייו לפי ספרים שבאו לו בירושה משנות דור ודור. ↩
-
ושאינו מטיל עליכם שום חובה – שהודוי הזה אינו מחייב את המתודים לשום פעולה. ↩
-
האחדות המוחלטת – האחדות העליונה בתוך רבוי כל הנמצאים והגונים. ↩
-
השכל הנעלם – היסוד הראשוני, הסבה הראשונה. ↩
-
למעלת עצמות – אישיות עליונה, אישיות בולטת. ↩
-
בדחילו ורחימו – ביראה ובאהבה. ↩
-
והעשיה – עבודה שאין עמה נשמה, רוח עליונה. ↩
-
הגורמים הסוביקטיביים של האדם – כי באדם עצמו ישנם יצרים, מפריעים פנימיים שאין החברה, אפילו המתוקנת, יכולה להרחיק אותם. ↩
-
ולא ההכרה האישית – בסוציאליות אין ערך ליחיד, לאישיות, הקיבוץ הוא העיקר והוא הקובע ומכריע בכל. ↩
-
הסוציאליות שואפת וכו' – הסוציאליות אינה מדגישה את ערכה של העבודה בתור גורם של יצירה ובתור בטוי של רגש האחריות באדם. ↩
-
כל כחה וכו' – אם יש ערך לתנועה הסוציאליסטית, הרי זה לא במלחמתה להטבת מצבם החמרי של העובדים, כי אם ברעיון הכללי של החברה הצודקת לעתיד. ↩
-
שהיא העבירה וכו' – על ידי הסוציאליות חדל הרעיון של “לעתיד לבא” להיות רק דבר שבאמונה, שבלב, שברגש בלבד, אלא הוא התבסס על יסוד שבחיים, שבמציאות, על העבודה. ↩
-
בקשר יותר אמיץ – על ידי האינטרנציונל הסוציאליסטי. ↩
-
של אחרים – של העובדים. ↩
-
בכחו העדרי – לא בכח האישיות שלו, אלא בכח היותו חלק של הצבור והקבוץ. ↩
-
קל ונוח – קל לו יותר לאדם לדרוש זכויות לעצמו מאשר להטיל על עצמו אחריות. ↩
-
שנאה כשרה – כשרה לפי תורת מלחמת המעמדות. ↩
-
להאיר באדם את האדם – לטפח בנפש האדם את רגשותיו האנושיים. ↩
-
לפלש – לכוון, לפתוח. ↩
-
האדם העובד וכו' – הדברים אמורים במלחמות־בית ובמלחמות־חוץ. ↩
-
“אי־התנגדות לרע” – המבוססת על הפסוק בברית החדשה (מתי ה' ל"ט); אל תתקוממו לרשע והמכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת. ↩
-
שב ואל תעשה – אלו הן המצוות שאין בהן מעשה ופעולה, אלא הטוב שבהן הוא אי־העשיית הרע. ↩
-
על פי התורה – התורה הסוציאליסטית. ↩
-
הצבא – הצבא היה מורכב בימים הראשונים מן השכבות העניות שבעם, ומתפקידו היה להגן על עניני העשירים ולהלחם לטובתם ביתר חלקי האומה. ↩
-
בקפיטל האינטליגנטי – בנכסים רוחניים. ↩
-
מין בשאינו מינו וכו' – שני מינים שונים שאינם יכולים להזדווג. ↩
-
מיכניות – מזיגה מלאכותית. ↩
-
האומה – רעיון האומה כשלעצמו פותר את כל השאלות הלאומיות והחברותיות. ↩
-
האינטרנציונל – המוסד העליון של התנועה הסוציאליסטית. ↩
-
שאינם מתאחים – שאינם יכולים להתאחד. ↩
-
אחים נענים ואובדים – ז.א. יותר אומללים מאשר המוני ישראל. ↩
-
איזו אחוה עליונה וכו' – רגשי האחוה לבני עמנו, אפילו אלו הנקראים בורגנים אבל שלמעשה הם נרדפים ואמללים, צריכים להיות יותר חזקים מאשר רגשי האחוה לעובדים בני אומות אחרות שלמעשה אין להם בכלל צורך בנו ובעזרתנו. ↩
-
נמקים – כלים ↩
-
מי קרוב לנו וכו' – הדברים האלה נכתבו אחרי המלחמה בימי השחיטות באוקראינה ובזמן שתנועות הפועלים בעולם התנגדו ברובן לשאיפות הציונות. ↩
-
פוליטיקה סוציאלית – פוליטיקה לפי הקו המעמדי. ↩
-
בדרך החיים – בתוקף המציאות ולא מתוך מלחמת־המעמדות בעם. ↩
-
חוָיה – עצם החיים שלא בתפיסת החושים והשכל. ↩
-
ההכרה, ההשגה – באות עם פעולת החושים והשכל. ↩
-
האדם מכיר ומשיג את החיים לא רק על ידי כלי־ההכרה, אלא גם על ידי זה שהוא חי את חייו בכל נימי נשמתו. ↩
-
יתרים – עולים במדרגתם. ↩
-
מגבלת – כח ההכרה של האדם מוגבל על ידי אמצעי־ההכרה, אבל החויה היא בלתי־מוגבלת. ↩
-
פרוּט – חלוקה לחלקים קטנים. ↩
-
האטוּם והשקוּף – הנסתר והנגלה. ↩
-
להמשיל – להשליט. ↩
-
שמש החוָיה – החויה מוארה על ידי ההכרה. ↩
-
כח – כח טבעי. ↩
-
הבלתי מוּכר והבלתי מרגש – שאינו ניתן להכרה ולהרגשה. ↩
-
רצונו – האדם מרגיש ברצונו רק בקשר עם הענין הרצוי, אבל לא את עצם הרצון. ↩
-
“ופני לא יראו” – שמות ל“ג כ”ג. ↩
-
דו – שנים, כפול. ↩
-
ההתפשטוּת – בשטח. ↩
-
ברגע אחד – כל תופעות החיים והעולם, כל גלויי הנצח העולמי מרוכזים באותו רגע אחד. ↩
-
ההוָיה – הקיים, מה שכבר התהוה. ↩
-
ההתהווּת – מה שעתיד להיות. ↩
-
בהכרה – ההכרה פועלת לפי כללים וחקים מקובלים ואין היא טבועה בחותם האישיות העצמית. ↩
-
המצומצם – עולם האינטרסים הקטנים. ↩
-
חיי עולם – החיים הקוסמיים. ↩
-
תהומית – עמוקה. ↩
-
רק ההכרה מלאה סתירות ונגודים, אבל לא החוָיה. ↩
-
ההכרה שהתפתחה על חשבון החיים – ההכרה הורידה באדם את ערך החויה, השפילה אותה. ↩
-
יתרה – מיותרת, שלא לצורך. ↩
-
עדף במדה – עודף בכמות. ↩
-
החויה וההכרה – עצם החיים, הרגשת החיים בלי צרוף המחשבה השכלית, וחיי אדם תוך עבודת ההכרה השכלית. ↩
-
אינטואיטיבית – הבאה מתוך השראה עליונה. ↩
-
דיסקורסיבית – המתארת. ↩
-
החויה היא מקור כח היצירה וההשראה העליונה, וההכרה היא מקור המחשבה המיכנית, השכלית. ↩
-
ההכרה מפענחת את תעלומות ההויה העולמית, מגלה את הספון והטמון בה. ↩
-
ההכרה משמעותה מחיצה בין האדם לבין העולם כולו, הפרדה בין שניהם. ↩
-
מיקרוֹאוֹרגניזם – הגוף הקטן ביותר והכולל בתוכו את כל היסודות החיוניים. ↩
-
כח החיים – אחד הוא בשניהם. ↩
-
וכל המחלקם – לחומר ורוח, לגוף ונפש וכדומה. ↩
-
קרוּפּ – בתי חרשת של נשק בגרמניה. ↩
-
ביחידות ובלחש – מתוך השראה, עלית נשמה. ↩
-
עינים – בכל אדם, בכל בריה חיה משתקפים החיים באופן נבדל. ↩
-
מעוֹררוֹת – לחיים חדשים. ↩
-
למטיפי חיים וכו' – למחפשי דרכים בחיים. ↩
-
האמת ברגע חייה – האמת המוחלטת בחיים נמצאת לא בדרך ההכרה וההשגה, אלא על ידי שחיים חיי אמת, חיי טבע, חיים קוסמיים. ↩
-
ענוּי הדין – הפחד מפני הדין. ↩
-
מגבם – מאחוריהם. ↩
-
מלפניהם – כלפי העתיד. ↩
-
לא אידיאל – לא רעיון מפשט, אלא צריך לחיות אותם, להגשים אותם ממש; ↩
-
בזה עצמו שהיחיד מחדש את חייו הוא, מחדש הוא את חיי הכלל כולו. ↩
-
מתוֹך המלחמה – גם במלחמות, שהן כולן רציחות ושפיכות דמים, יש לראות לעתים הופעות נעלות של מסירות־נפש וגבורה עליונה. ↩
-
בחיים יש להבליט רצון כביר, התמדה רבה, ולדרוש הרבה. ↩
-
תורה שבחיים – הנובעת מתוך עצם החיים, עצם החויה. ↩
-
שיטת חיים בחיים – שלא מתוך תרגום, כדרך שלומדים לשון חדשה באותה לשון עצמה. ↩
-
שתוף במעשה בראשית – יצירת עולמות בקדושה ובטהרה. ↩
-
ותפקחנה ־בראשית ג‘ ז’. ↩
-
עניני הכפר – הענינים הקטנים, עניני ארגון חיי העובדים בכפר, בלעו, עשו לאַל את העיקר, את עצם החיים בטבע. ↩
-
שגיאים – כבירים, נשגבים. ↩
-
עיור – אינו מאיר סביבו, אינו פועל אלא נפעל. ↩
-
האדם לא רק חי את חייו באופן בלתי־אמצעי, אלא גם מרגיש אותם, מכיר אותם בשכלו, האדם חי את חייו בגופו ובנפשו גם יחד, ולא הרי זה כהרי זה. ↩
-
החיים המיניים בלבושם הטהור הם כשלעצמם מוסריים. ↩
-
המצומצם – בעל האינטרסים הפעוטים. ↩
-
המוחיות – התפיסה השכלית בלבד. ↩
-
הכנת החיים – יצירת החיים. ↩
-
שבת וערב שבת – “מי שטרח בערב שבת יבא ויאכל בשבת” (עבודה זרה ג'). ↩
-
רסן בפיך וכו' – העבודה אינה משמשת רק אמצעי בלבד כדי לספק את צרכיו החומריים של האדם, אין היא צריכה להיות תלויה במשהו, מותנית ע"י משהו, להיות סבה למשהו, אלא היא מטרה לעצמה וצריכה להיות נקודת־מרכז לכל חיי האדם. ↩
-
הטמירים – נסתרים. ↩
-
למטפיזיקים – לחוקרים במה שלמעלה מן הטבע. ↩
-
לתיאולוגים – לבעלי דת ואמונה. ↩
-
כל מה שהאדם הוא יותר עצמי ושואף להאציל מעצמותו על האחרים, בה במדה הוא חי יותר בשביל האחרים, האומה, האנושות, האלהים. ↩
-
לא לשוב אל הבערות, לא לשלול את המדע והטכניקה, כי אם דוקא בכחם של אלו לשוב אל הטבע ולחדש את חיי האדם בטבע העולמי. ↩
-
הצנור הטבעי אשר דרכו דבק האדם בטבע, בתבל ומלואה, בכל היצירה – היא הדת. ↩
-
מתוך שאדם מרגיש בכל קטנותו ודלותו לגבי תהומות עולם והיצירה כולה, הוא נעשה טוב יותר, מוסרי יותר. ↩
-
נפש האדם, הרואה את עצמה מוקפה סתירות ונגודים, בודדת בתהומות עולם, מבקשת מחסה ומגן בעולמות עליונים, מבקשת את האלהים. ↩
-
הנעלם – הסבה האחרונה והעליונה של כל ההויה. ↩
-
הרגש הדתי הוא ענינו של היחיד, והצורות החיצוניות, שבהן הדת מתלבשת הנמוסים, המנהגים, החוקים, הן יצירות האומה. ↩
-
הרגש הוא יסוד הדת, וכשבא השכל לנמק ולהסביר את הדת, אזי היא חודלת להיות דת וערכה פוחת. ↩
-
עבודת החיים העליונה – החיים בתוך הטבע והדבקות בטבע. ↩
-
הדת והדבקות בטבע עולם הוא יופי עליון, יופי שבתוכן, יופי פנימי ואין להחליפן באמנות, באסתטיקה, שהן יופי של מטה, יופי חיצוני, יופי שבצורה. ↩
-
שקר – הצורה, הדמיון, האילוזיה, שהן יסודות האמנות. ↩
-
כל אומה עצמית באה לעולם יחד עם יסודות דתיים משלה. ↩
-
לא הרגשות הדתיים זורעים שנאה בין בני דתות שונות, אלא חייהם החיצוניים של כל הדתות, הכנסיות. ↩
-
הכפירה קטנה – הכפירה לתאבון, לשם פרוק עול של חובות ומצוות. ↩
-
וימש ריקנוּת – כמו “וימש חשך” (שמות י' כ"א). ↩
-
אין ליחיד צורה קבועה, כל יחיד הוא עולם לעצמו, האדם מתחיל מסגולותיו המיוחדות רק לו. ↩
-
מן הכלל שאינו אלא אחד – מן האלהים, מן החיים בצלם אלהים. ↩
-
אין אמת־מדה אחת להערכת בני האדם, כי כל אדם יש לו חיובים ושלילות שלו, כל אדם וסגולות נפשו שלו. ↩
-
האמת היא לא בדעה האוביקטיבית, המקובלת על הכל, כי אם דוקא בדעה הסוביקטיבית. ↩
-
מעלמא הדין – מן העולם הזה. ↩
-
הדברים אמורים כלפי כל תורות של התבוללות וטמיעה. ↩
-
אנשים – מן החוץ. ↩
-
באתגליא – בנגלה. ↩
-
באתכּסיא – בנסתר. ↩
-
אור שבעת הימים – ימי בריאת העולם, אור שנגנז לצדיקים לעתיד לבא, לפי האגדה. ↩
-
אור בכח דמיוני – יש מוצאים באמנות, ביופי שבצורה, תחליף לאיזה אור עליון ומרמים על ידי כך את עצמם. ↩
-
נשימה של חיים – משהו העומד למעלה מן האינטרסים הפעוטים. ↩
-
סגולה נפשית של אדם, באם היא הופכת למרכז כל ישותו, יכולה היא להתרומם עד למדרגה עליונה ולהאיר מתוכה על העולם כולו. ↩
-
בנקודה אחת – שבנפש. ↩
-
שאין בה תפיסה – שקשה להשיג אותה במחשבה, הכח הנעלם, מקור כל ההויה והבריאה. ↩
-
נפש האדם ותכונותיה הוא מרכז חייו ואין לבקש את המרכז מחוץ לנפשו, ל״אני" שלו. ↩
-
בצותא חדא – בחבורה אחת. ↩
-
וסמנך – וראיה לדבר. ↩
-
קשה היא השתיקה לאדם, משום שאז הוא מתיחד עם נפשו המעורטלת שמפניה הוא מפחד, לא כן כשהוא מדבר: תוך דבורו הוא מכסה הרבה ומסתיר הרבה. ↩
-
לא כל האורות שוים, כל אור וצלליו שלו, מה שהוא נגע לאחד איננו נגע לשני. ↩
-
בכל מקום שיש אור יש גם צללים, ובהם, ז.א. בדברים הקטנים, יש לבקש את האור. ↩
-
נשמה גדולה – צריכה לתת מזון גם לעצמה וגם לגוף. ↩
-
הסתתרוּת אריסטוקרטית – כשאדם מסתיר יותר מדי את רגשותיו ונראה כאסטניס. ↩
-
הסתתרוּת צעקנית – המקבלת פרסום יותר מדי רב. ↩
-
אפשר להשפיע השפעה נפשית ורוחנית על כל כחות־הטבע שבאדם ולהתגבר על כל יצריו ותאוותיו. ↩
-
רצון חזק כשלעצמו גורם גם לסבות המסייעות בידו. ↩
-
רק אמונה רבה ועמוקה בכוחות עצמו גורמת להתאמצות הכחות. ↩
-
“ברי” – ודאי. ↩
-
“שמא” – אולי. ↩
-
הי מיניהו עדיף – מי מהם טוב יותר. ↩
-
בעלת התכלית – מוגבלת. ↩
-
הודאי והאולי משמשים בערבוביה, וכל ודאי מוליד ספקות הרבה עד לאין־סוף. ↩
-
אין אדם עומד וכו' – גיטין מ"ג. ↩
-
לוחות ושברי לוחות מוּנחים בארון – ברכות ח'. ↩
-
קומפס – מצפן. ↩
-
חיה – הנמצאת בתנועה, המשתנית. ↩
-
אין המוסר דבר קבוע ועומד, אלא כל תקופה ומוסר שלה. ↩
-
על הטבעיות השלמה – רגשות המוסר מושרשים בטבע האדם. ↩
-
קדרא דבי שותפי – סיר משותף. ↩
-
האדם יכול להתמסר בכל כחות נפשו רק לאידיאל אחד, אבל לא לצרוף של אידיאלים שונים. ↩
-
האוגנדיסטים – הפשרנים. ↩
-
ציוני־ציון – העקיבים, התקיפים בדעתם. ↩
-
צורה של חיים – צורה ממשית. ↩
-
אם אין האידיאל גורם לחדוש חיי הדוגלים בו, הרי זה ירידה ולא עליה. ↩
-
שם נרדף – משמעות, הוראה אחת. ↩
-
הדרך המוליכה אל המטרה העליונה היא עצמה מצווה להיות נקיה וטהורה, המטרה אינה מקדשת את האמצעים. ↩
-
כל האידיאלים, הבאים לרומם את האדם, עושים את פעולתם זו רק על ידי הדרכים והאמצעים הבאים להגשים את האידיאל. *במקור: “שָׁבִים”־ נראה טעות סופר. ↩
-
אם הדרך אל העתיד תהיה זרועה טומאה, אז העתיד המזהיר המקוּוה עצמו יהיה גם כן טמא. ↩
-
אין מגשימים את האידיאל עצמו אלא את צורתו שבה הוא בא לעולם, שבה הוא תאר לעצמו ביום הוָלדו את התגשמותו, ואם קשה לו לאידיאל להתגשם בצורה זו, הרי כבר לא יתגשם לעולם, כי זרמי החיים יצורו בינתים צורות חדשות לאידיאל העתיד לבא. ↩
-
דרך הרבים – נושאי האידיאלים רוצים על־פי הרוב לסגל אותם לחיי המרובים ולהלך דעותיהם ודבר זה סותר את עצם התעלותו של האידיאל. ↩
-
האדם העליון מתגבר תמיד על היצרים הקטנים והשפלים. ↩
-
חזון האהבה – של הנצרות. ↩
-
חזון החרות וכו' – של המהפכה הצרפתית. ↩
-
מה שנתגבש לרכוש מפרנס מן המוכן – מי שמקבל דעות ואידיאלים מן המוכן, מבחוץ, ולא הגיע אליהם מתוך חבלי נשמה עצמיים, מתוך יסורי־לידה עצמיים – סופו להטמטם ולהצטמצם במובן הרוחני. ↩
-
“וישמן ישרון ויבעט” – דברים ל“ב ט”ו. ↩
-
תקון החיים בהזדווגות האדם עם הקוסמוס, עם תבל ומלואה, ואם הם מצטמצמים רק ב“אני” הפרטי, הרי הם לקויים ופגומים. ↩
-
הרעבתנות – הרדיפה אחרי מותרות, אחרי הנאות שפלות. ↩
-
גם החול צריך להיות קודש, והקודש צריך לחדור את כל מעשי החול: חומר, שאין הרוח מרחפת עליה, הוא כמו הרוח שאינה לובשת צורה חמרית. שניהם צריכים ללכת שלובי זרוע. ↩
-
לית אתר פנוי מניה – אין מקום פנוי ממנו. ↩
-
מעליבה האמת, כשאדם מוציאה בפיו מתוך רצון להתגאות ולהתהדר כאיש האמת. ↩
-
חייב אדם להתרגל במעשים טובים רבים, עד שיגיע למדרגת האהבה העליונה, ולא יגיע אליה מבלי רסון הדרגי של יצריו הרעים. ↩
-
אוטודיפה – מדורת־אש בתקופת האינקביזיציה לכופרים בנצרות, וכל זה נעשה מתוך רגשי אהבה מזויפת לבני אדם בלתי־מאמינים כדי להנחיל להם עולם שכולו טוב. ↩
-
היופי האמתי הוא רק היופי של מעלה, יופי שנובע מפנימיותו של האדם ולא זה שרואים אותו מבחוץ. ↩
-
הרע אוהב להתחסד וללבוש אצטלה של קדושה. ↩
-
“מי יתן כל עם ה' נביאים” – (במדבר י“א כ”ט). ↩
-
“הוה זהיר במצוה קלה כבחמורה” – אבות ב'. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.