על קברות הורי,
אחי ראובן
וטוביה היקר
הנני מניח בדמע
צרור זכרונותי
קן שבור
ילדות 🔗
קצרים היו ימי ילדותי, - עודי רך בשנים וכבר נתחוללו זעזועים בחיי משפחתנו. בכאב ובעצבות טבוע חותמם בזכרונותי, והם משווים גוון של קדרות למחוז ילדותי ולנופו הבהיר. לכאורה מושרשים היו חיינו, ואחוזים בקרקע המקום, אך בסערות המתרגשות גדולים היו האימים, והן אשר טילטלונו ועקרונו.
בבלטה שבפודוליה, בבלטה שיצאו לה מוניטין ב"ירידים" שלה, וגם בפרעות הראשונות ביהודיה, עמדה עריסתי. בקצה המזרחי של העיר, על גבעה אחת הצופה פני הערבה, בנה אבי לאחר נישואיו את ביתו. לא הרחק מביתנו התנוססו בתי־הכלא האפורים והגדולים, שחצרותיהם אבן וברזל, סמוך להם עמדו בתי התעשיה הממלכתיים ליין־שרף ושיכר. נתיבה רחבה היתה עוברת בקרבתנו ומוליכה את באי הכפרים לעיר, ואת יוצאי העיר אל הערבה הגדולה, - אל שדותיהם וגניהם של הגויים, אל עיירות קרובות ורחוקות.
בית־מידות היה ביתנו, וניצב איתן על יסודות גבוהים. מחצית קומתו למטה שימשה דפנות למרתפים שהיו מעמיקים ויורדים באדמה, וגדושים תמיד חביות – בהן שימורי פירות וירקות. חצר גדולה הקיפה את הבית, ובה מחסני־אבן ומחסני־עץ לאגירת תבואות, שער גדול לחצר ושער מיוחד לבית. תכונה רבה היתה בחצרנו בימות החול, - סואנת היתה כפריים שהביאו עגלות טעונות ובהן תבואות האדמה וטובה. שני נאמנים היו לאבי והם אשר נשאו־ונתנו עם האיכרים ושלטו בחצר ומלואה, הריהם ר' דב ור' הירש, יהודים בעלי צורה ותואר, ישרי־לב וישרי־דרך שהכל רחשו להם אימון ויקר. ואמנם יצאו לו מוניטין, לבית אבי, ושם טוב קנה לו בכל הסביבה.
אבי היה מנהלו של העסק. מסדיר היה את המשלוחים לאודיסה עיר החוף, הסמוכה לבלטה. מפעם לפעם יעזוב אבי את הבית ויסע לכפרים, לעיירות וקשרי־תמיד לו עם מרכז העיר.
טרדת העסקים היתה גדולה, ואף־על־פי־כן מצא אבי שעות פנויות גם לבוא אל גן־מחמדיו, גן העצים הגדול, שהוריק מאחורי חצרנו, במעלה ההר. עצי פרי למיניהם היו בגן, - עצי דובדבנים ועצי תפוחים, שזיפים, אפרסקים, אגסים, שני עצי אגוז רחבים ונישאים, עושי פרי גדול. עד היום שמור בי ריח עלי האגוזים, ריח בשוּם וחריף. ענפי האגוז שימשו לנו, נוסף על כל טובם, גם ירק־קישוט לחג השבועות; גם שיחים של “אגרסים” ודומדמניות, מבחר זנים, היו בגננו. אבי לקטם בעזרת גננים שהיו להם מהלכים בחוותיהם של הפריצים. הוא טיפח וריבה אותם באהבה מיוחדת. גננו הגיע עד למעלה ההר והיה מוקף משוּכה קלועה ענפי חורש עבותים ושלובה בגני שכנינו הגויים – גננים מדורי דורות.
אהבתי את ימי האביב, ימי הלבלוב המרהיב והמשכר בריחות העדנים; את ימי הקיץ, ימי ההבשלה, כשהפירות הם בשפע ואתה טועם מזה ומזה והכול נותן תענוג לחיך. אהבתי את ימי הורדת האבטיחים מה"בשטנים" (מקשאות) כששכנינו הקאצאפּים היו מובילים אותם עגלות־עגלות מלאות אל חצרותיהם, והם מעניקים ברוחב־לבם מתת ביכוריהם גם לנו.
כל מקום שבו אילנות מוריקים ונירים זרועים משך את לבי…
ואף־על־פי־כן, היה לגננו צביון מיוחד ורשמו ניכר בין כל גני הסביבה, כעין דוק של נשמה יתירה היה מעטף אותו. לאבי היתה זיקה נפשית לכל עץ ולכל זן חדש. לשמות הזנים שקיבל היה מוסיף שמות־חיבה משלו. מזני התפוחים המשובחים בחר בתפוח האדמוני וקרא לו שם: תפוח־ארץ־ישראל. המשובחים באגסים ובשזיפים צויינו כזנים של ארץ הצבי. בגנו יצק אבי מהמיית נפשו ומגעגועיו לציון.
בימי השבת ירדה מנוחה על חצרנו ועל ביתנו. אל השולחן הערוך והמואר הסבה המשפּחה לסעודת השבת, אותה קידשנו תמיד בזמירותינו, זמירות ציון, שאבא היה מנצח עליהן. “ציון ציון עיר אלהינו מה גדול שברך מי ירפא לך…” “על אם הדרך שושנה מתגוללת…” “אל טל ואל מטר…” ושירת התקוה.
ב"חדר מתוקן" הראשון שנוסד בעירנו למדנו סיפורי התורה, וגם סיפורים אלה קרעו חלונות אל ארץ האבות, במישרין או בעקיפין, ועליהם נוספו הבשורות שאבא הביאן מהאגודה הציונית שהוא דבק בה – על ד"ר הרצל המתייצב לפני מלכים ועל הקונגרס הציוני המבקש לסדר מקלט בטוח, ועל שיבת ציון. לשמע שיחותיו של אבא כמו צמחו לנו כנפים אשר נשאונו מאדמת הנכר, אדמת ילדותנו, שהיתה גם זרה לנו, אל ארץ רחוקה, אך נכספת ויקרה. הכול כמו סר טעמו, גם מי הבאר הזכים אשר בצומת הדרכים, אותם היו מביאים יום־יום שואבי־המים מבין הגויים בדלייהם ובאסליהם, גם טעמם כמו ניטל.
הן על יד הבאר מוצב היה צלב גדול ועליו צלם־דמות של אלוה נכר, והצלב הזה כמו עכר את מי המעין; כל תהלוכת־חג משלהם הטילה פחד ואימה. גם באלה שנימנו כביכול עם ידידינו, חשנו כי מפעפעת איבה נסתרת.
סבים וסבתות 🔗
ביתם של הסבא אברהם והסבתא חיה סמוך היה לביתנו. בצל עצי גן וחורש עמד הבית, והוא נקי, מסודר, ובו כל חפץ במקומו.
הסבא קפדן היה מטבעו, ובביקוריו אצל בניו ובנותיו הנשואים הסתובב כפטרון. עיניו תראינה כל חוט וכל שרוך־נעל, תמיד ילמדנו סדר וחסכון, כחרד לנכסי ילדיו, שלא יבוזבזו.
שונה ממנו היתה הסבתא חיה, שמאור פנים לה וטוב לבב. תמיד תסייע ותעודד בחסד וברחמים, ידיה חרוצות ומלאות עבודה. היא תעניק לנו מכעכיה הנימוחים בפה, ממגדנותיה ומן הרקחים שלה. מפעם לפעם תבוא ותעזור לאמא בעבודות הבית השונות. בית הסבא והסבתא, הורי אמא, היה רחוק מביתנו, במרכז העיר, ובסמוך לביתם חנות הקמח המשותפת להם ולדודינו אחי אמא. הסבתא היתה מנהלת את עסקי החנות, ואילו הסבא, ר' יוסף, לא התערב בעסק. יושב בית היה, בר־אורין שלבושו מצוחצח, וכל ימות החול כימות חג הם לו. זקנו לבן, פניו אצילים, עוסק בתורה וממעט בדיבור.
הדודה רחל, אחותה של אמא יפה היתה ומהדרת בחיצוניותה. היא המטפלת בסבא, והיא השופכת את מרותה על הבית ומקפידה על נקיונו. כל אהבת עלומיה ניכרת היתה במפיות המבהיקות, בוילאות ובכל רהיט. בנו, הילדים, היתה מהתלת ומקנטרת אותנו בשאלות סתומות: “מתי למשל נולד המולד?” וכד'.
רק בימי החגים, כשאבא ואמא באים להתפלל בבית־הכנסת הגדול ולשמוע לרינתו של חזן מפורסם, עושים אנו חנייה בבית הסבא.
בשובנו מה"חדר" עוברים אנו על פני חנות הקמח שעגלות באות לשם ויוצאות משם. והסבתא מצליחה תמיד למצוא איזה איכר שיסיענו הביתה בעגלתו.
פעם בשובנו מה"חדר" מצאנו כי החנות סגורה ומן הבית שמענו קולות בכי ויללה. כשהתקרבנו ראינו כי הדודים והדודות נמצאים בבית וסופר לנו כי הסבא חולה מסוכן… לאחר מכן נודע לנו כי הסבא היה גוסס ורק מקולות הבכי כמו נתעורר ורוחו שבה אליו לשעה קלה, - הוא פקח את עיניו, הסתכל בכל הסובבים אותו, כמבקש להיפרד במבטיו, ושוב סגר אותן לנצח…
אבא היה מספר לנו דברים מימי ילדותו הרחוקים, בשבת משפחתו בכפר, בין הנכרים. – כיצד הקיפו הגויים ביום חגם את בית הסבא שלו ושדדוהו. כל בני המשפחה הסתתרו במחסן, והוא ראה ממחבואו בהירצח סבו, שכל ימיו חי בין הכפריים.
בחורף, לאחר מותו של הסבא יוסף, חליתי בדלקת ריאות קשה מאד. צל המוות היה מרחף על ביתנו. ראיתי את אמא ואבא בחרדתם הגדולה, את אחותי ואחי העומדים בפתח חדרי ואינם מעיזים להיכנס. בני המשפחה היו באים, עומדים על הסף ומסתכלים בי, ומפניהם ידעתי מה מצב מחלתי… עד שגברתי ויצאתי בשלום ממחלתי המסוכנת.
עתה החלה פרשה של ביקורים – דודות ודודים וידידים היו באים ומעניקים לי מתנות לשמח את לבי.
הסבתא זלטה היתה מביאה עמה תפוחי־זהב ופירות קיץ, ואני תמיד בטוח הייתי כי אלה הובאו מארץ־ישראל.
מעל משכבי הייתי נושא את עיני אל החלונות הכפולים המכוסים ציורי־שלג וקרח, וליד מיטתי היו מונחים תפוחי־זהב ותפוחים אלה נשאוני מעבר לחלונות הכפולים אל ארץ השמש והאביב…
ההכנות לעלייתו של אבא 🔗
ענן כבד ירד ועטף את הבית ואת כל המשפחה – הדודים והדודות, הסבא והסבתא הוריו של אבא, שגרו על־ידינו, מחוץ לעיר. גם אנחנו, הילדים, חשנו כי משהו אינו כשורה בבית הסבא והסבתא, כי נפל דבר־מה בלתי רגיל. תחילה היו מסתירים מפנינו את הדבר, היו מסתודדים ומתלחשים. אולם לאט נגלה הלוט – אסון גדול פקד את המשפּחה. אחיו הצעיר של אבא, בחור בעל קומה ויפה־תואר ששירת בצבא, הצטיין בשירותו ועלה מדרגה לדרגה, מתרחק יותר ויותר מהיהדות.
עוד זכורה לנו הופעתו ביום הכיפורים, בבגדי השרד המפוארים, בחרבו ובכל אותות ההצטיינות הנוצצים – והנה עזבנו. האם אחרי בת־נכר הלך?… האם אבד לנו לעד?
האסון העיק ורבץ לפתח ביתנו והוסיף משקל להכרעתו של אבא. עתה נסתתמו כל הטענות נגד עלייתו.
מפה לאוזן מספרים על מכירת הבית והעסק. הדוד אליהו המתגורר יחידי בכפר הסמוך, בין הגויים, יהודי עשיר וכבד־הליכות, ביקוריו בביתנו נעשו משום־מה תכופים יותר. הדודה סוסיה אחות אבא, דודה טובת־לב המעניקה מתנות, שליחות חדשה לה עכשיו, להרגיע את אמא ולדבר על לבה:
“יסע אבא לבדו לארץ־ישראל, יעלה ויראה בעיניו, ואם לא ימצא סידור למשפחה, תהיה פתוחה הדרך לשוב. הן לא לזרים נמכר הבית”.
אמי רוחה נכאה מאד, ואין בפיה דברים להטות את החלטתו של אבא.
בחדר יספרו שד"ר הרצל לא השיג אצל השולטן את מבוקשו, ואנגליה נותנת לו את אוגאנדה לכונן בה מדינה ליהודים. אנחנו שלושת הילדים הגדולים נושאים בקרבנו את לבטי הבית ופגעיו, את הדי המאבק של ד"ר הרצל והציונים, ובד־בבד עם אלה נלווה את צעדיו של אבינו המתכונן לדרך.
נסיך רוסי, שאחוזות גדולות לו בקרבת עירנו, עבר יום אחד עם הפמליה שלו על־יד ביתנו, ובעברם נפלה איזו אמתחת חשובה ממטענם. אבא מצאה, ומיד נסע אל אחוזת הנסיך ומסרה לבעל האבדה. הנסיך הודה לו מאד וביקש להעניק לו מתנות רבות, אך אבא סירב לקבלן.
“לא תצא מפני ריקם”, - עמד הנסיך על דעתו.
נענה לו אבא, והציע שיחכיר לו חלקת אדמה מאדמותיו כדי להתנסות בגידולי דגן וחיטה, לפני עלותו לארץ־ישראל.
לא השהה הנסיך את בקשתו, וציווה לסמן את שטח האדמה המבוקש בתוך נחלאותיו המבורכות.
בעזרת אנשי האחוזה הכין אבא את השטח וזרע בו דגן וחיטה. אבא קנה לו כובעי־קש ששולים רחבים להם, על כל כובע רקם מגן דויד ובמרכזו אותיות “ציון”.
אין זאת כי לא די היה לו בשדות־נכר והוא ביקש לחוש איזה קשר ממשי עם ציון והכובעים האלה היו סמל למבוקשו.
בימי הקציר שיתף אותנו בשמחת האסיף. ישבנו במרומי העגלות נושאות האלומות, כשניחוח השחת והשדות נוסכים בנו עדנים; ממרומי העגלה היו לנו מרחבי השדה וברכתם כאספקלריה לשדות ציון הרחוקים אשר אליהן נישא נפשנו, ואבא מכין את עצמו לבוא אליהם בקרוב.
העגלה התנהלה לאטה ואנחנו שרנו את השיר שהיה בו ביטוי מלא לרגשות לבנו.
גרויסער גאט מיר זינגען לידער
אונזער הילף ביסטו אליין,
נעם צונויף די סנאפעס ברידער
ביז די זון וועט אונטערגיין.
אֵל גָּדוֹל נָשִׁיר שִׁירֵינוּ,
אַתָּה רַק לַעֲזֹר קָרוֹב
אֱסֹף כַּאֲלֻמּוֹת אַחֵינוּ
עַד הַשֶּׁמֶשׁ יַעֲרֹב
והנה באו ימי־הדמים של קישינוב והוסיפו ממרורים משלהם אל שירי ציון שהיו מושרים בכליון נפש, ואבא, שיודע־נגן היה, חיבר מנגינה לשירו של ש. פרוג על השחיטה והפרעות.
יום אחד, כשאנו הילדים יושבים בחדרו של מורנו החביב ר' הירש ושומעים תורה מפיו, נתקבלה הידיעה על מותו של ד"ר הרצל. המורה פרץ בבכי, ואבל כבד עטף אותנו.
“מת ד”ר הרצל, שלפני מלכים ורוזנים התייצב, כבה נר ישראל…"
מושג מותו של הרצל עדיין לא נתפש. כשמת הסבא היו האבל והיגון מוחשיים. את חסרונו חשנו בבואנו לבית הסבתא, ואילו מותו של הרצל היה מופשט, הרצל יחסר לכל העם היהודי. הוא יחסר לאבא, המתכונן לצאת לציון, הוא יחסר לקונגרס אשר בו יתכנסו כל שליחי העם המפוזר. ואף־על־פי־כן היתה דמותו כמו חיה בינינו.
האבל על מות הרצל השכין עננה על הבית. אבא בכה ונשא ביגון את האסון, אך תכונתו לדרך גדולה. משה מת ויהושע נכנס, קראנו בימים אלה באגדות ישראל, ומצאנו בכך מעין סמל לשרשרת הנמשכת ודברי ניחומים. וכך יצאה עלייתו של אבא מידי פשוטה ונעשתה חוליה בשרשרת־זהב.
את פרוטותינו שהיינו מקבלים לדברי־מתיקה, הקדשנו לבולים הציוניים. ממורנו היינו מקבלים את הבולים, כחולים ומרובעים היו, ועליהם שתי שבלים העוטרות מגן־דוד, שבמרכזו התנוסס באותיות קוסמות הסמל ציון. ברטט מיוחד הדבקנום בפנקסינו הכחולים. עם כל בול נוסף, גברה אמונתנו כי ציון תיבנה ותכונן.
באובדוקה הסמוכה לעירנו בלטה, התגורר א.ד. גורדון. עזיבתו את משרתו הכבודה אצל הברון דוד גנצבורג ונסיעתו לארץ־ישראל היתה לשיחה בפי כול, ובעיקר בחוג הציוני שמרכזו היה הרב־מטעם בבלטה, מנחם שיינקין. בתו של א.ד. גורדון היתה מורה לעברית בעירנו, והוא ועלייתו לארץ היו מופת ליהודי העיר.
לפני שעלה לארץ כתב אבא אל א.ד. גורדון, שהקדימו בעליה.
מכתב תשובתו של א.ד. גורדון לא בושש לבוא. במכתבו תיאר את הקשיים הצפויים לעולה חדש, בישוב הקיים; סיפר על הארץ העומדת בשממתה ונושאת כל סימני חורבנה. רק מי שמוכן לחיי עמל ועבודה, מי שמוכן לוותר על כל הרגלי חייו בגולה ימצא את דרכו לחידוש חייו, - לבנות את הארץ ולהיבנות בה. באותו הזמן קיבל אבא גלויה גם ממנחם שיינקין שסייר בארץ. הוא הודיע לו, כי רכישת אדמות אל־עריש מתקדמת. האמת מארץ־ישראל של א.ד. גורדון לא החזירה את אבא מהחלטתו.
בשלהי הקיץ של שנת תרס"ד נטל אבא את ברכת הפרידה ויצא ברכבת לאודיסה. משם הפליג לארץ־ישראל.
הימים ימי מלחמת רוסיה־יאפאן, והם נסכו מחרדתם עלינו. דרך עירנו היו עוברים מחנות המגוייסים הקרואים למלחמה. ליד בית־המרזח היו סובאים יין שרף ומשתכרים, מתפרצים לחנויות, שודדים ומתהוללים, ומטילים אימה על כל הסביבה.
הגנה עצמית 🔗
כשאבא עלה לארץ נפלה אימה גדולה על ביתנו. נתפשטו שמועות על ימי פרעות הממשמשים ובאים, ותריסי ביתנו היו מוגפים מבעוד יום.
ביתנו שימש נקודת־תצפית לחברי ההגנה העצמית. הדוד יעקב ושאַמע, גיסו של הדוד זאב, היו באים ונכנסים לבית, - שניהם רווקים, מצעירי הבחורים.
מתלחשים היו, שהם בארגון ה"סאמיע־ברונה"1, ומוכנים לצאת בנשק בכל מקרה של התנפלות ושוד ברחוב היהודי. “לא נהיה ככבשים לטבח”. כל שריקה שנשמעה מקצה הרחוב קראה אותם לעמוד על משמרתם.
ואף־על־פי־כן הקשבנו בפחד רב לכל איושה קלה שהגיעה מהרחוב אל הבית. לא ידענו להבחין בין המסתובבים על־יד ביתנו: האם אלה צעדיהם של המגינים שאינם רוצים להיות כבשים ועומדים להגן על נפשנו, או משלהם, הזאבים המוכנים כל רגע לטרף.
דודנו יודל מאודיסה, גיסו של אבא, נשלח לחזית, ומשם הגיעתנו הידיעה כי נפל בשדה־הקרב. דודתנו שרה, הדודה הטובה, נתאלמנה שנה לאחר נישואיה. הגיוס מלוא תוקפו. מתלחשים ומדברים שגם דודינו האחרים צפויים להישלח למלחמה. מפה לאוזן עוברות לחישות על בורחים, החומקים אל מעבר לגבול, על יהודים המטילים מומים בגופם, על שיטנה ואימת פרעות.
יום שישי אחד, לפנות־ערב, באה במרוצה לביתנו נערה מכירה משכנותינו, ובשורת־אימים בפיה. אומרת היא לאמא שתמהר ותסגור את הבית, ותחביא אותנו, - מהכפרים באים ועולים מגוייסים, והם מתפרעים ומשתוללים. פני אמא חוורו כסיד. מיד סגרה אותנו בחדר התיכון של הבית. זעקות ושריקות המתהוללים היו מתקרבות אל ביתנו. שמענו את דפיקותיהם בשער, ואמא יצאה לקול קריאותיהם. הם דרשו שתפתח את החנות.
בין המתפרצים היו גויים מכרים וידידים. אמא פנתה אליהם ודיברה אל מצפונם; הזכירה להם את אבא שכבר נסע לארץ־ישראל, סיפרה שגם היא והילדים מתכוננים לצאת לדרך. בשם הידידות משכבר דיברה… הם הקשיבו לדבריה ומשום מה נענו לבקשתה, - חסמו דרך בפני המתפרצים ומשכו אותם לעברו השני של הרחוב.
ישבנו חיוורים ורועדים והנה חזרה אלינו אמא, בעיניה דמעות ושפתיה לוחשות:
“לא, את פניהם לא נראה עוד. צריך לסיים, למהר ולסיים…”
פרידה 🔗
מגיעים מכתבים מאבא. הוא ועוד עשרה עולים קנו מושבה חדשה. יהודיה שמה. לא רחוקה מהעיר יפו וסמוכה למושבה פתח־תקוה. כבר יש בנינים במושבה, ובחלקו נפל הבית הגדול, הוא מתקנו ומשפצו לקראת בואנו.
אבא מבקש שנצטייד במזונות ובמיצרכים החסרים בארץ, שנביא אתנו כלי־עבודה, גם עגלה לרתמת־יחיד, שנעקור את צעירי־העצים שבגן, מהתפוחים והאגסים, נארזם בארגזים ונעביר גם אותם לארץ־ישראל. הוא כבר קנה חמור רכיבה לנסיעותיו לעיר ולמושבה. ורבות תכניותיו להקמת המשק והבית. כל מכתב, בשורה עמו ואורה של הארץ בו.
אמא מתחילה במעשה־החיסול, - מוכרת כל דבר הנראה לה מיותר, מחלקת מתנות לקרובים ולידידים. בני המשפּחה מסייעים, מביאים ארגזים גדולים ומזודות. אורזים ומסדרים כל דבר־חפץ לדרך הארוכה.
מכל קצוי העיר באים להיפרד. בין הבאים גם גויה כפרית מידידותיה של אמא. היא כבר היתה בארץ־ישראל, בשכבר הימים, כעולת רגל לקבר הקדוש. היא נופלת על צואר אמא ומתייפחת בקול:
“שינדלי רחימאית, אל אן את נוסעת, אל ארץ־לא־ארץ, אל מדבר ושממה… אל אנשים מכוערים ושחורים, שחורים ועניים… לאָן את מוליכה את אפרוחיך הקטנים, מה חסר לך כאן?”
היא מנשקת אותה ואותנו, מצטלבת ונפרדת בדמעות.
ימי כסליו החורפיים, השלג יורד ומכסה את האדמה. החצר עגומה, גן העצים בשלכתו, ועצב רב טבוע בכל פינה. מה קשה הפרידה מנוף הילדות. גדול כאב ההינתקות. אמנם הנעלם והבלתי־ידוע ימשוך את הלב, אך גם מורא יטיל בו…
כבר הוכנו התעודות למיניהן ומתקרב יום הנסיעה. אנו יוצאים לעיר להיפרד מחברינו ב"חדר". מורינו מנשקים אותנו ומביטים עלינו באהבה ובגעגועים, כעל חלק מארץ־ישראל. הסבתא כולאה את רגשותיה ומחשה מתוך כאב – מי עוד כמוה אשר ירגיש ברגעים אלה את שברון המשפחה. לעת זקנתה עליה להיפרד מבתה ונכדיה, ולברך את צאתם לדרך נעלמת ורחוקה. היא נושקת אותנו ובוכה.
המטען כבר הונח בעגלות וסביבנו תכונת־לויה, חיבוקים וגיפופים ופרידה. עם ערב יצאנו ברכבת ההולכת לאודיסה ובשעות הבוקר, למחרת, כבר היינו בבית הדודה פיגה המתגוררת בעיר החוף.
ביום שבת, יום הפלגת האניה, כבר עומדות היו רגלינו על סיפון האניה ומבטינו צמודים אל החוף, אל קרובינו בני־המשפחה המנפנפים בידיהם ומלווים אותנו בברכותיהם.
באחד התאים שהיה פרוץ לרוחות הים הסתדרנו על מזודותינו וצרורותינו. אמא היתה נרעשת ונפעמת לקראת דרכנו בים. הים סער והאניה היתה מתנודדת, ואמא תפרוש ידיה ותגחן עלינו עם כל טלטלה, כמבקשת לשמרנו מפני הסכנות העלולות להתחולל בלב ימים.
עודנו רבוצים על הצרורות, נדהמים משרירות לבו של הים, והנה נכנסה אל תאנו צעירה כחולת עינים. כמלאך מושיע באה לעזרת אמא, הביאה קומקום תה, ועודדה אותנו. היתה זו רבקה צדיקוב ז"ל, שנסעה אף היא עם הוריה לארץ־ישראל. עד היום זכורים עמי עזרתה ומאור פניה המיוחד.
שלושה ימים נתייסרה ספינתנו בים הסוער.
בהגיענו לאיסטמבול עגנה הספינה בנמל. בשל מחלה מדבקת שנגלתה בין הנוסעים, הישהו אותנו בנמל כמה ימים. נאלצנו לעזוב את אנייתנו ולעבור לאניה אחרת. הצלחנו לרדת לעיר ולנוח מזעף הים. מראה האנשים חבושי התרבושים האדומים, צלילי שפתם וחיתוך דיבורם המוזר, רחובות העיר הססגוניים, המסגדים שחרמש הסהר עליהם, שוקי הפירות והירקות – כל אלה כמו המחישו את אשר דימדם בנפשותינו על ארצות הקדם. וחלומות ה"חדר" היו למציאות תמוהה. בלבי עלו פרקים מהתנ"ך שהיתה להם שייכות לחוויות אלו, או שנדמה היה לי כי יש להם שייכות כזאת.
ושוב הפלגנו בים, באניה אחרת, שעשתה דרכה לנמל יפו.
מאיסטנבול ליפו עברו עלינו ימי־חורף נאים. הים לא סער כמקודם, והיינו יוצאים אל הסיפון כדי להזין את עינינו במראות הים. רק שמים ומים – ובכל זאת לא שבעו עינינו מראות.
יומנו הראשון בארץ 🔗
אחד־עשר יום ארכה נסיעתנו. לפנות־בוקר אחד העירתני אמנו משנתנו והודיעה שאנו מתקרבים לחוף הארץ. כשיצאנו אל סיפון האניה, כבר זרחה השמש והאירה את גבעות־החול משני צדי העיר, את הבתים המגובבים זה על גב זה. בין שוּניות החוף נראו הסירות המתקרבות אל אניתנו והלב המה לקראת בואן. אולי גם אבא באחת מהן? הורדו הסולמות מהאניה, וערביים במכנסיים רחבים, חובשי תרבושים ועטופי מטפחות, החלו לטפס בהם, במהומה גדולה ובקולי־קולות. אתם עלה גם יהודי בעל מלון ביפו, והוא שבישר כי אבא מחכה לנו בחוף. בעל־המלון סייע בידינו לסדר את חפצינו ולרדת בסירה אל החוף.
הערבים חטפו חבילותינו והשליכון לסירות, ואותנו טילטלו כבקיאים ורגילים בשלבי הסולם המתנודד, כשאמא רועדת לכל אחד מאתנו. בשבתנו בסירה ממש, והמשוטים בידיהם, רגעו גם צעקותיהם. הסירה נישאה אל החוף ובנו היתה הרגשת יקיצה, כמו הקיצונו מאיזה חלום.
הנה עומדות כבר רגלינו, רגלי ילדים, על אדמת הארץ. אבא מחבקנו ומנשקנו ובלבנו שכרון ופליאה, שמחה ותמיהה אל כל אשר מסביב. אור חדש נגה עלינו, מלא זיו ורב־תעלומה.
אבא נראה בעינינו כוותיק, כבן הארץ ממש, שכל שביליה ודרכיה כבר נהירים לו. פניו שזופים היו, ועם הערבים ידבר בשפתם. שוכר הוא עגלה ומוליך אותנו ואת צרורותינו לבית המלון. בדעתו להגיע עוד היום למושבת־מגורינו. ישבנו לסעוד ארוחת־צהרים, ובינתיים נטענה העגלה והכול נכון לדרך.
יום ששי הקצר לפנינו. מסתבר שהדרך מיפו ליהודיה תארך כשעתיים. אבא מזרזנו לעלות על העגלה ולצאת לדרך. הוא רוכב על חמורו לפנינו, כחלוץ העובר לפני המחנה.
אנו עוברים את סמטאות העיר ויוצאים אל בין גדרות ופרדסים עד שדרכנו משתבשת על פני גבעות של חול. הסוסים הרתומים לעגלה רטובים מזיעה ויגעים, נושמים הם ונושפים ואינם זזים. ירדנו מהעגלה, הסוסים הוסיפו ועברו כברת־דרך ויותר אינם יכולים למשוך.
העגלון ואבא מזרזים בהם, העגלון מצליף בשוטו – לשוא. מדשדשים הם במקום ואינם זזים. גם אנחנו דוחפים. אמא מחרישה. עיניה סוקרות את הישימון ואת דרך המדבר שאין כל ישוב נראה בו. האין עולים עתה בלבה דבריה של הגויה שכנתנו? לאלוהים פתרונים.
השמש יורדת בשיפולי הרקיע והערב ממשמש לבוא.
“כאן בקרבת המקום”, אומר העגלון, בבקשו להפיג אכזבתנו, “כאן היתה העיר בני־ברק”.
ואבא מוסיף:
“פה ישבו חכמי בני־ברק הקדמונים, שסיפרו כל הלילה ביציאת מצרים. נדחוף את העגלה רבותי, שאם לא נעבור את הגבעה הזאת, עלולים גם אנו לספר כל הלילה ביציאת מצרים”.
גם אנו דוחפים בגלגלים השוקעים בחול התחוח שמתחתיהם. העגלון מצליף, אבא סונט בסוסים והם… אינם זזים. ועד שאנו מזרזים, דוחפים ומתייאשים, נראית מרחוק, מצד יפו, עגלה המתקרבת אלינו, ואבא אומר:
“רק אליהו הנביא הוא שמתקרב ובא להושיענו”.
העגלה רתומה לצמד סוסים, ובעגלה איכר גרמני מהמושבה וילהלמה ואתו עגלון ערבי. לבקשת עגלוננו ואבא נעתר האיכר, התיר את סוסיו ורתמם אל עגלתנו העמוסה. הסוסים משכו את העגלה ממקום שקיעתה והעלו אותה אל פסגת הגבעה.
“מכאן”, מסביר העגלון, “לא תקשה עוד הדרך”.
העגלה והאיכר הגרמני הקדימונו והתרחקו. השמש פנתה לשקוע, וזיו חכלילי הציף את שולי האופק. עגלתנו מתנהלת בכבדות.
“הנה”, מראה אבא בידו, “הנה המושבה!”
ואמנם מתגלים לפנינו מרחוק כמה גגות אדומים.
שני רוכבים ערביים באו לקראתנו בדהרה על סוסותיהם, כשהם יורים יריות באויר. אבא מחייך ומרגיענו:
“הם יורים לכבודנו, כך מנהגם ב’פנטסיה', אלה הם שומרי המושבה”.
דוהרים הם ומתקרבים, שחורים הם ועיניהם מבריקות, מחייכים ומברכים את בואנו. מסתובבים ודוהרים לפנינו. כשנכנסה העגלה למושבה היתה כבר חשיכה.
אורות ניצנצו מהבתים הבודדים המפוזרים על גבעות החול. בקצה המזרחי של המושבה עומד ביתנו, בית בנוי אבן קורקר. הוא נראה גדול כבית בין שתי קומות. על ידו עומדת מתוך הרחבת דעת שקמה בודדת, שנופה גבוה ורחב. בבית כבר האירה מנורת־נפט קטנה ואורה החיוור מילא את החדר הגדול. בית זה נבנה בשעתו על־ידי מייסדי המושבה, ומיועד היה לישיבה ולבית־כנסת.
שכנים באו לברכנו. הקביל את פנינו דייר המתגורר עם אבא, עולה חדש, מקרוב בא לארץ, ערק מהחזית היאפאנית. יהודי משלנו, רחב כתפים, פניו עגולים ומלאים ועיניו מביעות טוב לב. הוא שעזר לאבא לסדר את הבית, להתקין את החדרים ולסיידם. גם החלונות היו רעועים, תיקן. אבא אומר שלשמחה ידי זהב, גם השולחן מעשה ידיו, מארגזים התקינו, ובנייר כחול כיסהו, להיות מפה לשולחן. כיכרות לחם שחור כבר היו סמוכות זו לזו. אפילו פמוטים לברכת הנרות עשה משני תפוחי־אדמה, גם סעודת שבת התקין לכבוד בואנו.
אמא הדליקה את הנרות, פרשה ידיה וכיסתה בהן את עיניה הדומעות. אבא קידש על היין וטעמנו בביתנו החדש, בארץ הקודש, טעמה של סעודת־ערב־שבת ראשונה.
ביהודיה 🔗
רק שנים־עשר בתים היו בכפר יהודיה, כולם בנויים אבני־חול. בשנת תרמ"ב (1882) הקימו כאן חלוצי פתח־תקוה ישוב־מעבר לאחר שלא עצרו כוח לעמוד בפני פגעי הקדחת המרובים. מקץ שנים אחדות עברו אל פתח־תקוה. הכפר התקיים עד שנת תרנ"ג 1893 ונעזב כליל.
בחצי גורן עגולה בנוי היה הכפר והוא מוקף גבעות חול. בטבורו גבעה נישאת, ועליה סבכי אטד. במורד הגבעה נחפרה באר עמוקה, ממנה דולים היינו מים בחבל ארוך המשתלשל ויורד בגלגל.
ממזרח הכפר כרמי־זית רבים השייכים לכפר הערבי יהודיה. עצי הזית שתולים היו ברווחים גדולים, ונופם הירוק משובב היה את הנפש ואת העין בנוף השממה. בנשוב הרוח בין עצי החורש ירטטו צמרותיהם ועליהם יוריקו ויכסיפו חליפות.
בפאת דרומה מיער הזיתים ובמרחק־מה ממנו שוכנים שני כפרים ערביים גדולים. בוקר־בוקר בוקעים ומגיעים אלינו קולות הכפרים, כי הפציע אורו של יום, - קריאת תרנגולים ונעירת חמורים, וקול האדם הקם לעמלו…
מזרחה לכפרים אלה שוכנת המושבה הגרמנית הנושאת את שמו של וילהלם מלך אשכנז. צפונה יוליכו שבילים אל אם־המושבות – פתח־תקוה.
מדי בוקר ינהרו בשבילים ערביים, תושבי הכפרים, רוכבי־חמורים והולכי־רגל – גברים נשים וילדים. יום־יום יוצאים הם לעבוד במושבה היהודית פתח־תקוה, בכרמיה ובשדותיה. מצד מערב תינשא המיית הים, בעיקר בלילות, בגבור השקט מסביב. ובכפר גופו, מתיישבים שנקבצו מזה ומזה – קיבוץ גלויות בזעיר אנפין: מהוֹמל, מקישינוב ואפילו מארגנטינה, ובהם גם סנדלר שבא לנסות את מזלו בחקלאות. כולם זקוקים לעבודת־חוץ והולכים יום־יום לפתח־תקוה.
מעטים מאד הילדים בני גילנו. לא בית־ספר כאן ולא מורה. ואבא שרוי בדאגה – שאלת חינוכנו תדריך את מנוחתו.
חדשים חולפים ואנו פטורים מעול תורה. בין הגבעות נתרוצץ, כבר נכיר כל פינה בסביבה, אך ליער הזיתים נירא להיכנס. הן רבות היזהירונו על הסכנה שבדבר.
כבר למדנו לאסוף עלי חמציץ ולחוש את טעמם החמצמץ, גם שזיפי הדום נאספים על ידינו, מבין השיחים הקוצניים ייאספו. בשטחי הבור מרובים בצלי החצב, שיחיהם הדוקרניים של צמחי “הסירה”, פרחי כלניות ופרגים…
לכפרנו הגיע שוחט־מלמד, יהודי אדוק מירושלים. שני בנים לשוחט והם בני גילנו. פיאות ארוכות להם, חזותם והליכותיהם אינן כשלנו, מתבודדים הם בביתם ואתנו לא יתרועעו.
באחד מחדרי ביתו של השוחט החילונו ללמוד תורה. השוחט, מורנו, - יהודי שקומתו גבוהה אך שחוחה כלשהו, פניו זועמים תמיד. מהיום הראשון לא מצא בנו קורת־רוח, והליכותיו אתנו היו מתוך בוז ושאט־נפש. התארים שזיכנו בהם היו: “עמי הארץ”, “פראי־אדם”, “בורים” ושמות גנאי אחרים. את רוב שעות הלימוד היה מקדיש לשני ילדיו, שהיו יושבים ומתנועעים בעת משנתם; הם היו מתנשאים עלינו ורואים אותנו כילדי גויים שאין לעמוד במחיצתם.
לא ארכו הימים והשוחט עזב אותנו. עזיבתו לא השאירה רושם קשה, אף־על־פי שכל עקירת משפחה מכפרנו הכאיבה לנו מאד. כל פּעם שהיתה משפּחה עוקרת היה אבא מעודדנו, שאחרים יבואו וימלאו את מקומה, שכל ההתחלות קשות; כמו־כן היה מרגיענו, שבקרוב יבוא גם מורה להורותנו, מורה ממש.
עדר עזים וכרם 🔗
אבא חלם לגדל במשקו עדרי צאן. עוד בהיותו סוחר־תבואות בעירנו, כבר רכש לו כמה כבשים והכניסם לחצר. הוא אהב לחלוב אותן במו־ידיו ולהביא לבית את תנובתן, דליי חלב מעלי קצף חם, ולגבן גבינת ברינזה ממולחת. אהבה זו מסורת לו מהוריו, שהתגוררו בכפרי הערבה הפודולית. בנעוריו קראו לו “דוד הרועה”, בשל אהבתו ללכת אחר הצאן ולשורר מזמורי תהילים בניגוני העצב הוולכיים.
בחצר, סמוך לבית, בנה אבא רפת, - מלבנים עשויות חומר וקש בנה אותה. גם דיר לצאן הקים, ובשוקי הערביים רכש לו עדר עזים. בענין זה נסתייע בערבים שומרי המושבה. העדר נקנה, ורועה ערבי מהכפר השכן היה מוציאו מדי בוקר למרעה בשדות הבור מחוץ למושבה, ומחזירו עם פנות היום לערוב.
כולנו משעשעים היינו את נפשנו בעתידו המזהיר של העדר, בשפע החלב והתוצרת, הצפויים לנו בימים הקרובים. אך לפני אשר זכינו לראות ישועה מהעדר כבר ניחתה המהלומה, - העדר הותקף במחלת השלשול, והצאן החלו למות. אבא ביקש עזרה רפואית ולא מצא. יעצוהו להשקותם יין־שרף, ואבא מיהר למושבה והביא כמה בקבוקים. בכוח היה מכניס את פי הבקבוק אל בין שיניהן של העזים הנתקפות, והעזים היו מתעוותות, מפרפרות ונופחות את נפשן. ואבא היה גורר את החללים ומוציאם מהדיר.
אמא היתה כובשת פניה בפינתה ובוכה. גם אנו הילדים רצינו לעזור לאבא ולעזים החולות, אך כל מה שניתן לנו לעזור, לא היה אלא להסתיר את דמעותינו מאבינו הקודר, המקבר יום־יום את חלליו, עד שהעדר, אחד מחלומותיו היפים, אבד כולו…
שתילי העצים שהבאנו עמנו לא נקלטו בארץ. אי אפשר היה להקליטם באדמת החול, באין מים להשקותם. במושבות יהודה הרבו לנטוע כרמי שקדים וגפנים. אבא הביא כורם מרחובות, - את ר' משה ממתנחלי המושבה. הוא ישב עמנו שבוע ימים. השטח נחרש, ר' משה סימן את השורות, וכולנו עזרנו לו לזרוע, - שלושה זרעי־שקדים בכל מקום המסומן על ידו.
הוא עודד את רוחנו ונטע בנו תקוות טובות כי המטע יצליח; הוא ראה בסבלותנו, וכדי להפיגן היה מספר על התלאות והפגעים שמצאו את המתיישבים הראשונים ועל מצבם המשתפר והולך משנה לשנה.
ר' משה הורה לנו כיצד לטפל, לעתיד לבוא, בנטעים הרכים, כיצד לנכשם ולדללם. הוא הבטיח להביא בשנה הבאה רכב טוב מכרמו ולהרכיב את השתילים שלנו.
התקווה לשנים הבאות חסרה היתה משענת נאמנה ליום המחרת. הרכוש שהבאנו עמנו מרוסיה דלל והלך, ובעיית הקיום והפרנסה החריפה מיום ליום.
בסימן עקירה 🔗
אחי מרדכי עוקר מהבית וגולה למקום תורה, - לתלמוד־תורה בפתח־תקוה. בכל ראשון בשבת יעזוב את הכפר וייצא למושבה, בה ישהה כל ימות השבוע בין אנשים זרים, רחוק מהבית, ורק לשבת יחזור.
מי עוד כאמא מכירה את מרדכי, שמטבעו ענוג הוא וביישן, רזה ורפה־אונים, ואמא תבכה עליו יום־יום. אך מרדכי אוהב ספר הוא וצמא לתורה. ואין ברירה אלא זו שיהא רחוק מהבית.
אחותנו הבכירה בודדה היא, בלי חברות. אנו הקטנים מתרוצצים בשדות הכפר ובמשעוליו, אוספים גללי בקר מעדרי הסביבה לזבל בהם את שתילי השקדים שכבר נבטו וגדלים יפה בשורות. עוקרים אנו את שיחי סירה הקוצניים, מגלגלים אותם והם נאחזים זה בזה בסבך קוציהם לצנפה אחת, נקשרם בחבלים ונגרור אותם לערמת ההסקה. בהם נסיק את תנורנו שנבנה בקרבת הדיר המיותם מצאנוֹ.
פעם בשבוע תלוש אמא את עיסתה, ותאפה לחם מן הקמח שהבאנו מרוסיה. אך גם הקמח אוזל והשקים מתרוקנים והולכים. אבא מתחיל למכור מחפצי הבית הנראים לו כמיותרים. הוא כבר מכר את האדרת היקרה של אמא, גם את אדרתו שלו מכר.
נימוק־של־ניחומים בפי אבא:
“בחורף שלנו אין צורך באדרת־שיער”.
בתמורה שקיבל מביא הוא מטען על חמורו, - מצרכי מזון לשבור רעבוננו. גם העגלה שהבאנו, העגלה לריתמת־היחיד כבר נמכרה. מפעם לפעם יפול הפור על חפץ אחר, למנוע חרפת רעב…
תקוותו של אבא עדיין לא אבדה. הוא שולח מכתבים לחברות ישוביות, למנהיגים ציונים, בהם ידרוש לחזק את הישוב הקטן, - לסעדו ע"י הלוואות למשפחות שנותרו, ולמלא את מקום אלה שעזבו את הכפר. בסופו של דבר אין הוא רואה מוצא, ונעשה פועל שכיר במושבה, למצוא פרנסה ולהחיות את ביתו.
בימי קטיף תפוחי־הזהב, השיג מקום עבודה בפרדס. העבודה רובה נעשית על־ידי פועלים מקצועיים ערבים, אך בפרדסי הברון ישנה דריסת־רגל גם לפועל יהודי. לא בנקל השיג את מבוקשו, יגיעות רבות יגע עד שנתקבל כנושא־אלונקה בפרדס. על האלונקה היו טוענים ששה סלים גדושים פרי ושני פועלים היו נושאים אותה. השכר היה שני בישליקים ליום.
בוקר־בוקר ייצא אבא למושבה, ועם חשיכה יחזור. לא כל יום העבודה מצוייה, רק בימים בהירים אפשר לקטוף, ועם רדת הגשם יתרבו ימי הבטלה.
אמא מחרישה, אך באין רואים תרבה לבכות. היא כבר רואה את חורבן ביתה, המחסור בבית גדל, מיום־ליום מתדלדלים המקורות, שני הבישליקים, שכר־יומו של אבא, אין בהם כדי למלא את החלל הריק.
אבא אינו חוזר מהמושבה בידיים ריקות. תמיד יביא דבר־מה הביתה, - תפוזים משיבי נפש, תמרים, תאנים. תמיד ידבר על מחירם הגבוה ברוסיה ועל היותם זולים ושוים לכל נפש בארץ־ישראל. וכך ישתדל לעודד את רוחנו ולהוציא מתוק ממר.
חרפּת הרעב תשכן על ביתנו כעננה, ואם יצליח אבא למכור חפץ מחפצי הבית, כדי קניית שק קמח, ותוסר העננה.
את מבטחו ישים באלוהים, וינחם ויעודד את אמנו, כי עוד נכונים לנו ימים טובים, - הנה גדלים השקדים והגפנים מלבלבים, צימוקים ושקדים, כלום מלתא זוטרתא היא? ראה תראי, מעדנים ומשמנים עוד תתן לנו אדמתנו, הרחמן לא יעזבנו.
פעמים יזכיר כמופת את א.ד. גורדון, שברוסיה היה בעל משרה גבוהה וכבודה, גם פה יכול היה למלא תפקיד נכבד, ואף־על־פי־כן בחר להיות פועל פשוט. עם הצעירים ישיר וירקוד ואף יעודד את רוחם. על כל פגע ונגע יפסוק את פסוקו: “קאלט, הארט – אבער פריילעך” (קר וקשה – אך שמח).
אמא תשיב אמרים אף היא:
“טוב לו לזקן שאין עמו ילדים פעוטים. תאמין לי, שאני עצמי איני זקוקה להרבה ולא הייתי קובלת על מחסורי. אך לבי יבכה בקרבי על בתי הגדולה ועל אלה הפעוטים, ועד שתבוא הנחמה תפרח הנשמה…”
הבטחות נותנים לאבא, ואף הוא בעל־בטחון הנהו. גם שיינקין ידידו, המנהל משרד ביפו, הבטיח לו שישלח מורה לילדים; עוד יבואו מתיישבים חדשים, גם נסים יתרחשו ואוצר ימצא. הארץ לא חזרה לתוהו ובוהו.
“תראי, ימים יבואו וקנא יקנאו בנו ובילדינו”, היה מנחם את אמנו.
האוצר 🔗
אבא התחיל לחפור במרתף הנמצא בקומת הבית התחתונה. חפור יחפור ואת החול יוציא החוצה, בזהירות יחפור, יגשש כל רגב. סוד כמוס עמו, ובשורה מפתיעה יכין בשבילנו.
ימים רבים נמשכה חפירתו. מדי שובו עייף ויגע מהמושבה, רק כוח יחליף ויחל בעבודתו.
אמא מחייכת:
“אבא מחפש את האוצר הטמון במרתף”.
דמיוני, דמיון ילד, מצמיח לי כנפים. חלום האוצר הטוב שובה את לבי, בלילות אחלום על אפלולית המרתף והתגלות אוצרו. מתפלל הייתי על הנר הנדלק, כי יאיר באור אמת את מחשכי המרתף ואת מעשי אבינו.
אבא הוסיף לחפּור לכל רוחב המרתף הגדול, העמק וחפּור, עד אשר מצא סוף סוף את מבוקשו. בקרן־זוית אחת, גילה את ששת בקבוקי היין המשומר, בקבוקים שטמנם במרתף אחד ממייסדי המושבה כשנבנה הבית. סוד זה גילו לו בירושלים, ואבא ביקש להגיע עדיהם, והגיע.
היין טעמו משובח ומיוחד במינו. אבא ימהול אותו בספּירט ואף יוסיף עליו סממנים של קליפות־תפוזים יבשות ושמות של ליקר יקרא למציאה: יין משומר, יין הרקח… בשבתות הוגש ממנו לקידוש, ויין האוצר חידש קשרים במשפּחה, קשרים שחישבו להינתק.
בימים הראשונים לבואנו לארץ הגיעונו מכתבים מבני משפחתנו ובהם הצעה לשוב לרוסיה. אבא לא השיב עליהם דבר, גאוותו לא נשברה גם בעתות מצוקה, ולחסדיהם לא שעה. לארץ הדמים לא יחזור. קרובינו ראו את עצמם נעלבים והקשרים נותקו.
בימי האוצר קיבלנו מכתב־מפתיע מקרוב־רחוק שהיגר בימי עליתנו לאמריקה. קרובנו נתעודד משום־מה לכתוב לאבא ולספר לו על חייו בארץ־הזהב ועל כל החיל שהספיק לעשות, הוא ובניו, העובדים ומתפרנסים בכבוד. במכתבו התעניין קרובנו לדעת את מצבנו, ומה אמת בשמועות הרעות המגיעות אליו…
ישב אבא וערך אגרת־תשובה לקרובנו, - לא הכחיש כי קשים היו הימים הראשונים. בצבעים חיים תיאר לפניו את כפר־מגורינו, הנושא את שמם של היהודים הקדמונים שחיו כאן בשכבר העתים, לפני גלות ישראל מאדמתו. ואבא עושה את קרובנו שותף לבשורה גדולה, בשורה שעדיין דבר־סתר היא, ורק לו, ידיד־אמת, יגלה את סודו ואף יבקש עצתו. במכתבו יספר אבא לאיש־סודו על כד־חרס שמצא, כד עתיק־ימים. בשעת חפירה באדמה מצאו, והכד עטוף היה בעורות וגוילים ומשקלו כבד מאד. ויהי בפתחו את הכד וירא כי מלא הוא מטבעות זהב עתיקות. רק אחדות מהן הביא לירושלים. והדבר עורר רעש גדול. חוקרי העתיקות שילמו לו מחירם בכסף מלא. הדבר הביא טובה רבה למשפחתנו ושינה את מצבנו מן הקצה אל הקצה.
אבא מבקש מקרובנו לשמור בסוד את דבר הכד המכיל את האוצר, שעדיין לא נתגלה ברבים, כי חושש הוא מפני השלטונות התורכים, פן יחרימו את האוצר בהיוודע להם הדבר.
ועוד נוספות יגלה אבי במכתבו: מספר הוא שכתבי־העתים כבר הודיעו ברבים על המטבעות הבודדות שמצא, כי פירסום רב עשה לו הדבר, כי שדכנים באים להתדפק על דלתות ביתנו ולבקש מאחותנו הגדולה שתיתן את ידה לבן החכם באשי בירושלים. גם על בנו הגדול, על מרדכי אחינו, השוקד על התורה ועתיד מזהיר לפניו, כתב אבא במכתבו. ובקשה אחת שיטח אבא לפני קרובנו, - שיואיל להתעניין מה ערכה של מטבע זו, לא ערך משקל־זהבה בלבד, אלא גם ערכה ההיסטורי. ומוסיף הוא ומספר, כי בעוד חודש ימים ייצא אחד מתושבי הכפר, ידיד־נפש שלו, לאמריקה, ועל־ידו ישגר אליו מטבעות אחדות, לשם זהירות חמש מטבעות בלבד. ואבא אף מבטיח כי יתן לו שכר־טרחה בעין יפה.
לא ארכו הימים ואיגרת־תשובה הגיעה מארצות־הברית. באיגרתו אין קרובנו מייעץ את אבי לשתף בענין אנשים זרים. דעתו היא, שיבוא אבא בגפו לאמריקה. שם ארץ חופשית והאפשרויות בלתי מוגבלות… ואם דרושה עזרתו, נתון תינתן – בחפץ לב יסייע בסידור הנסיעה.
היה זה המכתב הראשון. בעקבותיו החלו לזרום מכתבים מכל קרובי המשפּחה, המברכים אותנו במזל־טוב ומתברכים באבא ובמזלו. כל מכתב שקיבלנו היה מבדח את דעתנו ומעורר שחוק עד דמעות.
בעצם הימים ההם, ימי המכתבים וברכות מזל־טוב על אוצרנו, זכינו למזל־טוב של ממש: אבא הביאה בת לעולם – ללא עזרת מיילדת.
בשל בשורת האוצר נתחדשו קשרי המכתבים, והגיעתנו גם בשורת־יגון על מות דודנו נחום, אחי אמנו. נחמה קורא לאחותנו, לזכר דודנו, ותקווה לימים של נחמה…
נשבר הכד על המבוע 🔗
חלפו ימי החורף והגשמי, גם האביב חלף והקיץ הגיע. עוזבי המושבה מתרבים, - מהם שחוזרים לחוץ לארץ ומהם שיוצאים ומבקשים אחיזה בישוב אחר.
משפחת הסנדלר הטובה, שביקשה להיאחז במקום ולחיות מעבודת האדמה, לא ניתן לה מבוקשה ועזבה את הכפר. משפחת האחים עולי קישינוב, ואתם הילדים, חברינו היחידים, עזבו אף הם. נשארנו בודדים כמעט במושבה. אין כסף לשלם לשומרים הערביים בעד השמירה. השומרים כבר העתיקו את אוהליהם מהמושבה, ובלילות יבואו גנבים ויוציאו דלתות וחלונות מהבתים הנעזבים.
עננה כבדה ירדה על ביתנו. אבא חדל לעודד ולנחם. גם הוא, כמו יסתיר את מבוכתו מאמנו המיואשת. שמא נתחוור גם לו שאין עתיד למושבה, כי אין מי אשר יבוא לחוננה, וכל שטיפח וריבה באהבה ובחרדה יורד לטמיון?
הגיעו ימי החמסין הלוהטים ואתם זבובוני הברחש העוקצניים והטורדניים. גופותינו כוסו פצעים וגרדת, ואין רופא וחובש לפצעינו. הבאר שורצת תולעים קטנות ושחורות, ומימיה מבאישים. אבא רוכב על חמורו להביא מים מוילהלמה. בכדי־חרס גדולים הנתונים בשקיים יביא את מי־הלחץ ממרחקים, ולשתות ינתן לנו רק במשורה.
אמא לקתה בדלקת עיניים, אפשר כי מרוב בכות והורד דמעות לקתה. והדלקת מתפשטת ואף אנו לוקים בה. אבא מביא טיפות לריפוי, ואנו מטפטפים אותן זה לזה. צורבות הטיפות, אך מרפא מהיר אינן מביאות. מעשה שטן, - דוקא בימים אלה נשלח אלינו המורה המבוקש זה מכבר, מורה צעיר ונחמד. שבעה ילדים נותרנו במושבה. שלושה ימים בשבוע יישב אתנו המורה, גם ספרי לימוד ומחברות יביא עמו, ואור מיוחד ישרוּ עלינו דמותו ודברי תורתו.
אבא נסע ליפו. כלי־כסף שנותרו לנו אפשר למכרם, ובתמורתם להחיש הצלה. כבר עברו יומיים ואבא לא חזר מדרכו. הימים ימי שרב והמים אזלו. התרוצצנו שרופי־צמא בדרכים המוליכות למושבה, מבטינו חרדים למרחקים ומצפים לבואו של אבא. רק ביום השלישי חזר. בטרם ינוח מדרכו, כבר הטעין את הכדים וזירז את החמור למושבה הגרמנית. ישבנו וציפינו לשובו והשעות ארוכות־ארוכות. וכשהגיע עם מטענו נרגז היה ולא נזהר בהורדת הכדים, ונתדפקו הכדים זה בזה ונשברו…
ספקה אמא ידיה ונפלה מתעלפת כשאבא מתיז עליה את שיירי הטיפות משברי הכדים…
עם שבירת הכדים נשברה גם רוחו של אבא וקץ הקיץ על פרשת התאחזותנו הראשונה. השארנו כל מה שהשקענו במקום, נטלנו רק מטלטלינו המעטים ועזבנו את יהודיה.
באם־המושבות 🔗
עברנו לגור בפתח־תקוה. בקצה המושבה שכרנו חדר אצל גר־צדק אחד, מיוצאי רוסיה, שקנה מגרש במושבה ובנה לו בית. באחד מחדריו הצטופפה משפחתנו. בשל דאגות הקיום נכון היה אבי לכל משלח־יד. כבר כלתה העבודה העונתית בפרדסים, ובפני הפועל העברי שוב ננעלו שערי הנחלאות.
אבא החל לחפש לו אפשרות לעסוק במסחר זעיר. במרכזה של המושבה היה שוק שנתמלא מדי בוקר רוכלים ערביים שבאו מהכפרים הסמוכים ליפו, מלוד ורמלה. בתיבות גדושות ועמוסות על חמורים, מביאים היו את יבול הבוסתנים ומוכרים אותו לנשי המושבה. ערביות כפריות היו מביאות בסלי־נצרים עופות וביצים. מהן שהיו מחזיקות את הביצים בחיקן ומוציאות אותן אחת־אחת, משל חרדות היו כי מישהו יגזול מידן את פרי עמלן.
מעטים מבין האיכרים היו מגדלים ירקות, כגידול־ביניים, בפרדסים הצעירים, ואבא החל לקנות מהם את הירקות. היה נותנם בארגזים שעל גב חמורנו ומביאם לשוק. הוא היה ירקן יהודי יחיד בין הרוכלים הערביים. רוב הנשים היו מעדיפות לקנות אצל הערבים, גם אם המחירים היו שווים, ואף־על־פי־כן היתה גם תוצרתו נמכרת.
ביקש אבא שיותן לו רשיון להקים דוכן מכוסה־גג בפינת השוק, ולא קיבל תשובה. ביקש מבעל מגרש שכן להחכיר לו פיסת־קרקע. נענה לו בעלה המגרש ואבא הקים צריפון קטן בקרבת השוק. מיד הופיעו שליחי הוועד, וציוו לפרקו. טענה בפיהם, כי זכות הבכורה לחנויות רק לאזרחי המושבה. אף־על־פי שהללו רובם בעלי נחלאות, צרה היתה עינם ביהודי החדש. ובא ראש הוועד בכבודו ובעצמו ופקד לפרק את הצריפון. ושומרים העמידו שלא יכניס אבי תוצרת בצריף בטרם יפורק.
אמא העוזרת לאבא שואלת במר נפשה: “כלום זאת היא ארץ־ישראל והאומנם עד כדי כך צרה עינם בפת־לחמנו?” כך תשאל גם את שליחי האיכרים, אך אין מענה לשאלתה. אין ברירה בידי אבא אלא למכור את הירקות על־יד הצריפון. וכך נתגלגלו העניינים עד שבא איכר אחד, מליץ־יושר, איכר בר־לבב ועושה חסד, הוא ר' משה חודרוב, והוא אשר יצא לריב את ריב אבי. הוא דיבר קשות עם שליחי הוועד והוכיחם שגרועים הם אפילו מהתורכים, אשר לגביהם גג על בנין הוא בבחינת עובדה קיימת שאין לבטלה. הוא התחיל לאסוף חתימות נגד הוועד, והכריז ברבים כי כל מי שירצה להרוס את הצריפון יצטרך לעבור תחילה על גופו, כי בגופו יחסום את הדרך בפני עושי הנבלה.
ואמנם, הצליח ר' משה סוף־סוף להעביר את רוע הגזירה. בערבותו ובערבויות נוספות חתם אבא על התחייבות, שבצריפון יימכרו אך ורק ירקות ופירות טריים, ולא יציע למכירה מיצרכים הנמכרים על ידי אזרחי המושבה, בעלי הזכויות.
ר' משה חודרוב ואחיו בנימין היו ממתנחלי המושבה הראשונים, - פלחים וכורמים. לר' משה חודרוב היתה חצר גדולה, וחיבה נודעת ממנו לבניית דירות נוספות בחצרו. מיניה וביה היה מקים בנין מקרשים ומכלונסאות, מטייחו, מסיידו, ומשכירו. הוא היה ממצדדי העליה וראה בה עיקר גדול לפיתוחה של המושבה. ר' משה היה ממתנגדיהם הנמרצים ביותר של מחרימי הפועל העברי.
מעשה חסדו של ר' משה חודרוב עם משפחתנו הקל לא מעט עלינו ונטל הרבה קשיים שהיו צפויים לנו.
בשערי תורה 🔗
מרדכי אחינו כבר היה אזרח בתלמוד־תורה. מתוך הכיתה הגבוהה בה הוא לומד, היו בוקעים קולותיהם של הלומדים שיעור בתלמוד וניגונם היה מהלך סביב. אדוק מרדכי, מגודל פיאות ודבק בתלמודו. אף אותנו הכניס אבא למוסד זה, שהיו בו גם כיתות נמוכות. המלמדים שבמוסד, לשונם היתה יידיש ליטאית כב"חדר" בעיירות שבתחום המושב. זכרנו עתה את חדרנו המתוקן משכבר, את מוריו החביבים, וקשה היה להסתגל למשטרו של המוסד הזה, לשיטת הלימוד ולמלמדים.
גם בית־ספר חילוני עממי היה במושבה, בית־ספר מעורב לבנים ולבנות. שפות הלימודים במוסד זה היו עברית וצרפתית. בעברי על פני בית־הספר הייתי מקנא בילדים המשחקים בחצר, עליזים וחפשיים. וכילדים כן המורים, כמו קורצו מחומר אחר – לא כמלמדים שבתלמוד־תורה.
לשנת הלימודים החדשה נתקבלנו, אני ואחי ראובן, לבית־הספר החילוני, שהיה מיסודה של היק"א. מנהל המוסד יהודי ממארוקו, חניך האליאנס, רווק, לבוש הדר ונוהג סלסול בעצמו, היה מדבר עם התלמידים צרפתית, ומתגורר בקומה העליונה של בנין בית הספר. על המורים שרובם היה מאזרחי המושבה, נוספו באותה שנה שני מורים מאנשי העליה השניה – זאב סמילנסקי, והד"ר יהודה מהרשק.
מה רב היה ההבדל בין המשטר ושיטת הלימודים בתלמוד־תורה לבין אלה שבבית־הספר. גם הסידורים הפנימיים בכיתות, - הספסלים והשולחנות, אחרים היו. יושבים היינו שניים־שניים אל שולחן, ראשינו גלויים בשעת הלימוד, בנים ובנות יחדיו. כל שיעור לא נמשך אלא שעה אחת, ובהפסקות שבין שיעור לשיעור נתמלאה החצר שאון ועליצות.
רוח אחרת נשבה מסביב, אך לא תמיד רוח טובה ונוחה. רוב התלמידים היו כאן מבני האיכרים האמידים שבמושבה, עזי־פנים ויהירים ובנו לא נהגו בעין־יפה. משיצאתי בפעם הראשונה לחצר בעת ההפסקה ועמדתי כמהסס מן הצד, הקיפוני הילדים ואחד מהם ניגש אלי, תפשני, ריחרח קימעה, עיקם אפו והכריז:
“ילדים, נודף ממנו סרחון של רוסי, חזירון רוסי”.
וכל בני החבורה געו בצחוק.
דומם נשאתי את עלבוני ודבר לא סיפרתי בבית. פרשתי מילדים אלה. נוכחתי לדעת כי זרים הם לי, וגם במשחקיהם לא לקחתי חלק. ואילו ראובן אחי לא כך נהג, גם לו הראו פנים של בוז וכינוהו בשם “חזירון רוסי”, כינוי שניתן על־ידם לעולים החדשים, אך הוא נכון היה לשלם לכל אחד כגמולו, וגם אם קיבל מכות, לא מחל על כבודו ועל חלקו במשחקים.
גם המורים שהיו בעלי נחלאות וההוראה להם משרה ולא משאת־נפש, נשארו זרים לילדים. מהם שידעו לרדות בילדים ובכיתה ביד חזקה ומהם שהיו אוזלי־יד, והתלמידים לא סרו למשמעתם ועשו ככל העולה על רוחם.
יוצא מכללם היה המורה זאב סמילנסקי, - צנוע בהליכותיו וביחסו אל הילדים. אפילו המתפרעים ביותר מבין הילדים כמו ניטל מהם עוקצם והיו יושבים בשיעוריו בשקט. מאציל היה על הכול מרוחו הטובה, וישותו היתה בשבילי אחיזה של ממש במוסד הזר והעוין. במתכוון מסב היה אלי את תשומת־לבו, כמבקש על־ידי כך להרים את קרני בעיני הילדים האחרים.
ענין ביש וחמור נפל בחלקו של ראובן אחי, וכך היה המעשה: באחד המשחקים שנערך בחצר בית־הספר שגם הוא השתתף בו, הציקו ילדי המושבה לילדה אחת, קשרו את עיניה בשעת משחק־המחבואים ושפכו על גופה מים וחול, ואת האשמה הטילו על ראובן. ולא זו בלבד, אלא שהלכו אל הורי הילדה והעידו עדות שקר, כי ידו של ראובן במעשה.
אבי הילדה, מבין תקיפי האיכרים, סומא בעינו האחת ורגזן גדול, נתרתח כל־כך לשמע הדבר, עד שתפס רובה־ציד ורץ לעשות שפטים בנער המחוצף, בן משפחת הרוסים.
היתה שעת הפסקה, וילדים באו במרוצה והזהירו אותי ואת ראובן שנברח בעוד־מועד.
עזבנו את בית־הספר ומיהרנו ללכת לשוק ששם היו הורינו, להסתתר מפני הסכנה. בדרך השגחנו שהאיכר רץ אחרינו, החילונו לרוץ גם אנו. והאיכר רודף וצועק, שיהרוג את הילד ככלב. אמא יוצאת לקראתו חיוורת, - שואלת לפשר דבר ומפצירה בו להירגע, ואבא בטרם יידע דבר לאשורו כבר סוטר על פנינו. נתקהלו אנשים. אחדים מהם עמדו בפרץ ועצרו בעד האיכר. אמא ביקשה שנספר לה את פרטי המקרה. ואנו רק עמדנו ובכינו, ומבעד לדמעות ראיתי את האיכר עם רובהו, את הקהל מוכה־הסקרנות, את אבינו המתרצה לפני תקיף ונבל – והעולם נצטייר בעיני אכזרי וחסר־לב, והכרת רפיוני עוד הגבירה את שטף הדמעות.
נעלי האבודה 🔗
לשבעה זוגות נעלים צריכים היינו בחורף. נעלינו המטולאות שוב לא היתה להן תקנה. לעתים היה אבא מביא מיפו זוג נעליים, שכבר ליווּ את מישהו כברת־דרך עלי אדמות, עד שהגיעו לחנות ה"מציאות".
אני סירבתי למדוד אותן, או שהיו גדולות מדי או שהיו לוחצות. מעדיף הייתי על כן להתהלך יחף. גם אמא לא שמחה להנעילנו נעליים זרות.
בימי החופש נזדמנה לנו עבודה, לקטוף את פרחי השיטה שעל גדרות הפרדסים, המשמשים חומר לתעשיית בשמים. אספנום כל היום בסלים ומכרנו את הפרחים במשקל. הכנסות אלו שימשו יסוד לתפירת נעלים חדשות לחורף. רבה היתה התכונה לקראת הזמנת הנעלים אצל הסנדלר, מיודענו מיהודיה. כמה נעים להושיט את כף רגלך לסנדלר המודד אורכה ועוביה, איזה דגדוג של קורת־רוח אתה חש מתחת לאצבעותיו. ושמחה מיוחדת מלאתני כשהסנדלר גם הבטיח להתקין אבזם־פלדה לסגירת הנעל ופתיחתה.
כשנעלתי את נעלי החדשות, חשתי בעליית ערכי, ובטחון נוסף לי עם כל צעד מצעדי.
מבלי משים עלה בלבי הרהור בילדת־החן היושבת אתי בכיתה והמאירה לי פניה, הנבדלת כל־כך מהילדים המתעללים בי. לא היה לי ספק שגם היא תרגיש בשוני שחל בי פתאום.
מלחמה היתה לי בבית כשלא נתנו לי לנעול אותן יום־יום, ורק לשבתות נכונו. והנה נתבשרנו בבית־הספר על יום הטיול הנערך בט"ו בשבט. אמא הסכימה להפצרתי שאנעל את נעלי החדשות לכבוד הטיול.
הצטיידתי בפירות ט"ו בשבט ובפרוסות־לחם ומאושר וחוגג הקדמתי לבוא לחצר בית־הספר. רק דבר אחד השבית את שמחתי, שראובן אחי לא יצא לטיול כיוון שמצונן היה.
כל כיתה הסתדרה בשורות, ובלויית המורים יצאנו בשירה דרך הפרדסים אל יער האקליפטוסים הגדול, עד גבול המושבה ואדמת הביצות הגדולות.
היה יום חורף בהיר ורענן. מבעד לגדרות השיטה הזהיבו פירות ההדר. גדרות השיטה היו קרובות ללב: בזכותם אהלך עתה בנעלי־חג אלו. לבי כמו רחש להן תודה, ולא רק לבי – גם נעלי החדשות. והשיטות הפורחות כמו השיבו גם הן חן־חן לנער המאושר והשמח.
בבואנו ליער הגדול הסתדרנו בקבוצות והמשחקים החלו. קולותינו בקעו ועלו והד ענה ממרחקים.
ילדים טיפסו על העצים והראו זריזותם. קינאתי בהם, ואף אני ניסיתי כוחי. חלצתי את נעלי החדשות, הנחתין ליד צרור מזונותי, חיבקתי את גזע העץ החלק, וברגלי ובידי טיפסתי מעלה־מעלה. היה זה כיבוש ממש ולבי נתפעם משמחת כיבושי, מכל עליה נוספת בגזע החלק של האקליפטוס הגבוה, עד שהגעתי לנופו המסועף…
השקפתי מגבוה וביקשתי שהמורה היקר לי, ז. סמילנסקי, יראני בנצחוני הגדול, והנה נפגש מבטי בעיני הילדה מיכל, העומדת ומציצה מן הצד…
ילדים התחרו זה בזה, עליזים וצוחקים טיפסו על העצים האחרים מסביבי.
הייתי שכור משמחה ושכחתי מה רבים צוררי בין ילדי האיכרים, העלולים בשרירות לבם להפר את חגי.
ברדתי מהעץ כמנצח, חזרתי לנעול את נעלי החדשות, ומצאתי רק נעל אחת. את בת־זוגה לא מצאתי. חפשתיה בין החבילות ולא מצאתיה.
סובבתי בין הילדים ושאלתים, וכל אחד מושך בכתפים, כל אחד כמנער חצנו, ונמצא אף נער מלגלג שהעמיד פני תם ושאל:
“אולי באת מהבית רק בנעל אחת?”…
כל החבורה פרצה בצחוק. שוטטתי בין העצים וחיפשתי, חיפשתי בין שיחי הפטל – לשוא.
הנה כבר נקראים הילדים על־ידי המורים להסתדר בשורות, ואני נצמדתי אל אחד העצים ופרצתי בבכי.
איך אשוב הביתה בנעל אחת? איך אראה את פני אמא ואבא? לבי מתכווץ מכאב, ואין־אונים אני, אלא לחרוק שן ולבכות. בשכבי כך, ניגש אלי זאב סמילנסקי וביקשני לקום. כבר נחקרו הילדים והנעל לא נמצאה. במריי עניתיו: לא אקום ולא אלך אתכם, לכו לכם"… והוספתי לבכות.
ניגש אלי המורה ולטפני גם נחמני. קולו רעד. הרימותי אליו את עיני, וראיתי גם בעיניו דמעות, וניחמתי על דברי ועל עיקשותי. קמתי והלכתי אתו. כשרגלי יחפות ובידי נעלי היתומה.
הילדים כבר הרחיקו לפנינו. הלכתי עם מורי ושתקנו. את נעלי נשאתי כעדות אומללה להביאה לבית הורי, אות לאסוני הגדול.
ללא נחת 🔗
אמרות היו לה לאמנו, אמרות שתוכן רצוף יגון ואנחה, על האדם וגורלו, על החיים ויסוריהם, על קץ הימים, על זכאי וחייב, על רשע וטוב לו וצדיק ורע לו, וכל אלה לא היו אלא רמז לסבלותיה היא. חזות קשה ראתה בגורלה של האשה. כשהגיעה לפרקה אחותנו הבכירה, שהיתה עלמה נאה מאד, החלו להשכים לפתחנו שדכנים למיניהם. ואמא נאנחת ואומרת: “דומה האשה למגבת, שכל אחד שולח ידו להתנגב בה. אפילו אברהם שמעון יהין לשלוח שדכנים ולבקש את ידה”.
אברהם שמעון זה היה ממתנחלי המושבה הוותיקים. בשעתו עורר רעש גדול והקים על עצמו את כל המושבה, כיוון שביקש שיתירו לו את החרם דרבנו גרשם, כדי שיוכל לשאת אשה שניה על פאשה אשתו הראשונה. נוסף על נחלאותיו וכרמיו היתה לאברהם שמעון גם חנות מכלת בלב המושבה ופאשה אשתו צופה הליכות חנותו. אשה גבהנית היתה פאשה ופנים לה שקטים ומאירים. בנועם מעשיה קנתה את הלבבות. אך ענוותה ושקטה היו כעין בבואה לעצבונות שנשאה בתוכה.
אברהם שמעון מיוצאי ליטא היה, יהודי בר־אורין, ואל פאשה אשתו נשא עיניים מעריצות. הרבה שנים כבר עברו מאז נישואיהם ואלהים מנע מהם פרי־בטן והם הולכים ערירים. אך להתגרש מפאשה הנערצת עליו לא רצה. ועל־כן ביקש היתר מרבני העדה הספרדית. את ההיתר קיבל וגם אשה מצא. אך לא הסתייע הדבר. כיוון שנתפשטה השמועה וקפץ עליו רוגזם של בני המושבה ונשותיה, נמצאו קנאים שערכו פרעות בביתו ובחנותו, הרסו ושברו את רהיטיו ואיימו עליו בחרם. עד שקמה פאשה אשתו ומרצונה נפרדה מעליו, כדי שיוכל אברהם שמעון להקים לו יורש אחריו.
ובהתעטף רוחה של אחותנו משדכניו של אברהם שמעון ומשאר פגעים, קמה יום אחד ועזבה את הבית, כדי לעמוד ברשות עצמה. למדה תפירה והחלה להתקיים מיגיע כפיה מחוץ לפתח־תקוה. היתה זו העקירה הראשונה מהבית, עקירה, שאמא ליוותה אותה בתוגה אילמת ובדמעות כבושות.
נודדי עולם 🔗
שלושה דיליז’אנסים רתומים לסוסים ומלאים נוסעים יוצאים כל בוקר ליפו. בבוקר ייצאו ולפנות ערב יחזורו. זוהי התחבורה בין פתח־תקוה ליפו. מתוך תקווה כמוסה צופה הייתי ימים רבים לבאים אל המושבה, צופה ובוחן: שמא הגיע מישהו מקרובי המשפחה או מחברי, מעבר לים; ושמא הגיע אחד ממורי הטובים, המורים ממחוז ילדותי, אשר זכרם שמור בנפשי.
מצפה הייתי לשוא. איש מכל אלה לא בא. כל אניית־נוסעים היתה מביאה עולים חדשים למושבה, וב"הוטלים" של שני הרבינוביצ’ים היו מתאכסנים בראשונה – בתוך אוירם הדחוס עשן וריח של שמן מטוגן, בהמולת ויכוחיהם של המתייאשים ובעלי־הבטחון, מחוסרי עבודה כרוניים וחדשים שראו את עצמם כוותיקים; בתוך מציאות של מתנכרי העבודה העברית ושל מקדשי מלחמתה.
בין העולים, - שלל טיפוסים. מהם נודדי־עולם שנזדמנו בדרכם לארץ־ישראל; חבורות־חבורות, בנות ארבעה־חמישה יעשו את דרכם. ארץ־ישראל אינה אלא תחנה בנדודיהם, - יחליפו כוחם, ישתכרו די־צרכם לזמן־מה ושוב ישימו לדרך פעמיהם. רובם יהודים, מקצתם נוצרים ואיש לא יידע מאין ולאן.
באחת החבורות, בת חמישה נודדים, היו ציירים ומנגני גיטרה. אחד מהם גבוה וזקוף, טבעוני, גופו ערום עד למתניו, רק מכנסים קצרות עליו וסנדלי־עץ קשורים לרגליו. קווצות תלתלים לראשו, והם משתפלים ויורדים. קלסתר פניו דומה לפני ישו הנוצרי. נוהג היה ללון בחוץ, ומונע מעצמו כל תבשיל. דיבורו רוסית ויידיש רצוצה, ובדרך כלל ימעט בדיבורים. מוכר היה את דיוקן־עצמו, וגם בתמונה מראהו כשל אחד קדוש.
ביניהם גם שני ציירים, שעיסוקם הגדלת תמונות ופורטרטים. גם תמונות נוף יציירו, - הירקון והרי יהודה. נלוויתי אליהם ובצמאון הייתי מסתכל במעש ידיהם ידי אמנים.
מה נתקנאתי בהם, בברוכי־הכשרון, היודעים להחיות את מראות עיניהם ולדובבם בלשון גונים על הנייר או על הבד. קניתי גם אני כמה גליונות נייר ועפרונות, והתחלתי לצייר. ציירתי פרחים, עצים ומראות נוף; אף ניסיתי להעתיק דמויות. הראיתי להם את ציורי והם עודדוני ואף יעצוני לשלוח את תמונותי ל"בצלאל" אשר בירושלים ולהרשם כתלמיד בו.
שמעתי לעצתם וכתבתי מכתב אל הפרופ' ב. שץ. נוסח מכתבי היה: “אל הפרופיסור העברי מאת הנער העברי המבקש להתקבל כתלמיד וכעובד כדי שיוכל להתקיים מיגיע כפיו…”
איני יודע אם ציורי עשו רושם גדול על הפרופיסור. רושם־מה עשה עליו, מן הסתם, מכתבי. הוא הראה אותו לסופר יהושע ברזלי, שהתגורר בירושלים והיה מידידיו. יהושע ברזלי הוא שענה לי בשם ב. שץ.
הוא כתב בין השאר, כי אין העם היהודי חסר ציירים ואמנים, לא עתה ואף לא לעתיד; כי אי לנוער העברי יש כר נרחב אחר לגלות בו את כשרונותיו, ותעודתו – הפרחת שממות הארץ. “לו הייתי צעיר בשנים כמוך, - כתב ברזילי, - הייתי בוחר להשתלם בתורת החקלאות, שהיא תורה גדולה וחשובה. הנה קיים בית־ספר חקלאי, ומקוה־ישראל שמו”. למוסד זה הוא מיעצני להיכנס ולקנות בו דעת. עובדי אדמה מובהקים חסרים אנו וכל עתידנו עליהם בלבד.
מכתבו עשה עלי רושם גדול והראיתיו לאבא. אף אבא מצא בו ענין ופנינו למקוה־ישראל, אולם בקשתנו לא נתקבלה. זכויות־בכורה היו לבני האיכרים במושבות להתקבל בבית־הספר החקלאי, וכן לתלמידי ה"אליאנס" בערים. רצוננו מצא לו נתיבה חדשה עם הקמת בית־ספר חקלאי בקריית־ספר.
בקריית־ספר 🔗
לא רחוק מלוד, על גבול השפלה וההרים, רכשו יהודים שטחי אדמה והקימו בית־חרושת לתעשיית שמן, ממפעלי התעשיה הראשונים בארץ. אדמה זו עברה אחר־כך לרשות הקרן־הקיימת, לנטיעת יער הרצל. כברת אדמה מהשטחים האלה נמסרה לישראל בלקינד, להקים עליה מוסד לחינוך חקלאי בשביל נוער עולה. ראשוני הנוער העולה היו יתומי פרעות קישינוב, שבלקינד הביא אותם לארץ בשנת תרס"ז, למושבה מאיר־שפיה ליד זכרון יעקב. לאחר מכן, בשנת תרס"ח, העביר את המוסד לבן־שמן.
ישראל בלקינד היה אחד ה"בילויים", אנשי העליה הראשונה, פדגוג וחוקר שהכיר את הארץ, התהלך בה לארכה ולרחבה, וחיבר ספרי לימוד לתולדות העם ולידיעת הארץ. משאת־נפשו היתה להקים מוסד שישמש שער לנוער עולה, בו יתחנכו לעבודה ולתורה, להיותם חלוצים בוני הארץ. למוסד נתקבלו גם חניכים בני הנוער בארץ. משנודע לאבא דבר פתיחת המוסד, לא שקט ולא נח עד שהשיג את סכום הכסף, נטל עול גדול, ושלח את אחי מרדכי ואותי לקריית־ספר.
בית־הספר נתרכז בבתי־אבן הבנויים בצורת חצר סגורה, ובה הפנימיה והמשק העתיד להתפתח. הבתים עמדו על גבעה נישאה הצופה פני לוד ורמלה הקרובות והמוקפות כרמי זיתים עתיקי ימים. מזרחה לקריית־ספר ולא רחוק ממנה, מתחילים הרי יהודה שכפרים נראים בהם. הכפרים נושאים שמות ערביים מימי קדם והם קרובים וזרים כאחד: כפר גמזו, כפר מודיעין, בית נבלת ואחרים.
בקריית־ספר מצאנו תלמידים שעלו מהגולה ובניהם של עולים חדשים מהארץ. מבין חבר המורים, בלטה דמות האגרונום והסופר יצחק וליקנסקי, ד"ר ארנסט מילר חוקר הטבע, וריבלין בן ירושלים. חנה צ’יזיק היתה המפקחת והממונה על משק הבית. בשתי כיתות החלו ובהן ביקשו לרכז את כל התלמידים, אף־על־פי שקיים היה מרחק רב בדרגות השכלתם ובידיעת הלשון.
מחצית היום למדנו ומחציתו עבדנו בהכשרת אדמות המוסד, בסיקול. המשק רק החל להיבנות והיתה לנו הרגשה של ראשית. עדיין לא נרכשו כלי־העבודה ואף בהמות־עבודה חסרו. אך העבודה השרתה עלינו חדווה שחסד ורוח טובה של עלות־בוקר נתמשכו ממנה. זה היה משפט עבודתנו ואף משפט חיינו לאחר העבודה; כשישים תלמידים היינו, ובכלל זה גם בנותיו של האיכר הראשון על אדמת בן־שמן, מ. פרימן. לומדים היינו עברית, טבע, תורת עבודת האדמה ופרקים בדברי ימי ישראל מפיו של בלקינד. בדבריו כמו יחייה את גיבורי האומה ויעלה את דמויותיהם עד כי נראם מתהלכים על פני אדמתנו.
גם בלילות יכנסנו בצוותא, ויספר אגדות מני קדם. הנה יפרוש לפנינו את מפת השמים, יהלך עמנו בשבילי הרקיע, בעולמות עליונים ורחוקים. הוא ילמדנו את שמות הכוכבים לקבוצותיהם, את תקופות הופעתם ומהלכם במסלול. הוא יספר לנו כי הכוכבים הם ידידיו של איש הטבע, אשר על פיהם יידע לקבוע מועדים וזמנים, כי עיניים הם לאובדי־דרך, אשר לאורם יבורו כיוון למטרתם, כי רועי־צאן יידעו את זמן עליתם ושקיעתם. וגם אנו השבים לבנות ולהיבנות בארץ, שומה עלינו להכיר מה מסביבנו, מה למעלה ומה למטה. דבריו היו רועפים בנחת, דברים שחכמת־לב בהם ועדנת־נפש. צמודים ושקטים היינו יושבים ונושמים אל קרבנו כל הגה היוצא מפיו של מורנו הדגול.
שבת אחת בחודש ניתנה לנו חופשה לנסוע הביתה. ברגל היינו עושים את דרכנו, בשדות הבור לפתח־תקוה – בשבילים־לא־שבילים היינו משרכים צעדינו במשך שעות, עוקפים את הכפרים הערביים, ולרוב לא פגשנו נפש חיה. משכשל כוחנו היינו מתפללים לנס קפיצת־הדרך, או מתנחמים בחזיונות־העתיד ורואים דרכים סלולות וישובים עברים בשדות הציה.
מרדכי אחי היה פוסק ואומר: והיה ביום ההוא והגדת לבנך כיצד מכתתים היינו את רגלינו ומגמאים את מרחקי השממה במקל הנדודים.
תקופת קריתת־ספר היתה מן היפות בחיי, אך ירחי־דבש אלו לא ארכו. לא הספיק התקציב כדי להחזיק את המוסד ולקיימו. עם חופשת הקיץ נתפזרנו. נתפזרו גם המורים. ישראל בלקינד יצא לחוץ לארץ לחפש אמצעים להחזקת המוסד, מפעל־טיפוחיו, ואנו חזרנו למושבה לחפש עבודה, - לבית ההורים הנאבקים קשה במלחמת הקיום.
מרדכי עולה לגליל 🔗
“הגלילה הגלילה!” צלילים חדשים בוקעים ועולים בציבור הפועלים. בשעות של דבקות ועליית נשמה ישירו על חורש בגליל ועל נירים בגליל, ועל שומרים כובשים…
“הגלילה הגלילה!”
והנה קם גם אחי מרדכי, עזב את הבית ואת המושבה ועלה הגלילה, לחווה החדשה מגדל, שעל חוף הכנרת – לעבדה ולשמרה. ואני מוסיף להתגורר בפתח־תקוה. לעתים אעבוד ולעתים אחסר עבודה, ובבית ארגיש את חסרונם של האחות הגדולה ושל האח. נדמה לי שכבר ימים רבים עברו מאז יצאו מאתנו. ביחוד ניכר חסרונם בערבי שבתות. נדמה לך כי לאורם הרועד של העששית ונרות־השבת יתרחב החלל שנתהווה עם צאתם מהבית.
אמא תלחש את תפילתה שחרדה ואנחה בה. בכל הצרות אשר מצאונו נתערער משהו באבא. רגזן נעשה ומהיר־חימה וחמתו ישפוך על הילדים – בשבט פיו ובמתת־ידו. חרדה אמא לסעודת השבת הענייה, שלא תופר חס ושלום. לבה יבכה בקרבה על צער הילדים המחווירים ומכחילים מאימת אביהם. ועל צער האב שהגיע לכך בשל מצוקת החיים. יש שאמא תשפוך לפני את שיחה. כמו תדע כי תורי קרוב, כי יום אחד לא אוכל להבליג ואעזוב את הבית.
“לשעבר לא היה כזה, כך לא ידעתי את אבא בכל דרך חיינו. רק הצרות והסבל הפכוהו לאיש אחר”.
בחשאי תישא את סבלה ותיכנע. אצבע אלוהים היא, - תחילה נעקרה מקרקע חיותה, ממשפחתה, מקרובים וממעמד, ועתה היא נעזבת גם מילדיה. בכל העמל והתלאה גם פת־הלחם איננה ניתנת לשובע, - הבת עובדת כתופרת בעיר, ועל הבן הענוג, הצמא לתורה, נגזר לגלות אל שממת הגליל כדי לעבוד במעדר.
יודעת היא כי יום אחד אקום גם אני ואלך. והיא כאותה אֵם אשר הזרם נשא את אפרוחיה, ניצבת על החוף לבדה, עיניה כלות וידה קצרה מהושיע.
אני עוזב את הבית 🔗
בימות הקיץ נעשות רוב העבודות בכרמים ובפרדסים על־ידי הערבים וקשה להשיג יום עבודה. ערב־ערב אשוטט במושבה, אתדפק על דלתותיהם של בעלי הפרדסים. הה, מה קשה היא התדפקות זו! יש אשר אעמוד על הסף, נמלך בלבי ומהסס: שמא לחזור ולא לדפוק? וכשאני מבליג על היסוסי, אשמע קול הקורא לי להיכנס.
הבית מסודר ומרווח, ואני עומד בו מבוייש, כעני בפתח. מבטם סוקרני מכף־רגל עד ראש, והוא בוחן ובודק: אין־זאת כי ידמוני עתה אל משרתם הערבי וימצאו שאינני ראוי בשבילם. עיניהם ספק מחייכות וספק לועגות, ואני יוצא נכלם ונעלב.
אך יש אשר אמצא עבודה לכמה ימים. הנה אצא לעבוד בהשקאת פרדס, והעבודה אחראית. עם זריחת השמש אצא, בסלי פת־לחם יבשה, עגבניה וכמה זיתים. בטוריה אפתח את התלמים ואוליך את המים לגומות שמסביב לעצים. אהוב אהבתי את העבודה הזאת ובחפץ־לב עשיתיה.
שומר אני את התעלה, שהמים לא יפרצוה לצדדים. שעתי פנויה להקשיב לשטפם, לשכשוכם החרישי ולקול יניקתה של האדמה הצמאה. את התעלה כבר ביצרתי כהלכה, המים הולכים כסדרם ואני בן־חורין להעלות הרהורי נפש על עבר, הווה ועתיד…
היום יחלוף, ועיף אחזור עם סלי הריק בדרך למושבה. חבורות ילדים אפגוש, משחקים ומריעים בשמחת ילדותם, ואני אשרך את רגלי לאחר יום העמל וביתר־שאת אחוש עתה את בדידותי ואת כובד־עולי.
בימים שאיני עובד, תובע אבא שאעזור לו בחנות. אין דבר מאוס עלי יותר מעבודה זו, אך הכרח הוא ואין ברירה בידי. אמא עסוקה מאד, - תינוק קטן בבית והיא נושאת גם את עול החנות. אבא מתרוצץ תמיד להשיג גמילות־חסד, קצת מזומנים כדי לגלגל את קניותיו, ואני מחליף אותו לכמה שעות.
נערי המושבה פוקדים לעתים את חנותנו, שואלים מחיר כל דבר, ואינם קונים. פעם קראני אחד מהם הצידה, דבר חשוב עמו, כביכול, ובו־ברגע מילאו שאר הנערים את כיסיהם מהצימוקים ומהדובדבנים היבשים. להוותי חזר אבא ומצא אותם בכך, - כשאני מחוץ לחנות. את כל חמתו שפך עלי וכיבדני במכות נאמנות.
ידעתי שהדין עמו, אך העלבון לעיני הנערים שהוליכוני שולל קשה היה מנשוא. חמקתי מהחנות, ברחתי במשעולי הפרדסים וגמרתי־אומר לא לחזור עוד הביתה.
חשבתי למצוא עבודה כלשהי באחד הפרדסים, ולשווא. שוטטתי עד שהגעתי ליער האקליפטוסים הגדול, שעל גבול הביצות. שכבתי בצל העצים, עצב ונדכא.
בלבי עלו תעלולי הנערים מאז ועד היום – המעשה בבת האיכר העיוור, המעשה בנעלי בעת הטיול, ומעשים אחרים. רחמי נכמרו על עצמי, על אמא וגם על אבא, אך הביתה לא אשוב ויהי מה. הייתי עייף ורעב ונרדמתי. כשהתעוררתי נזדעזעתי. כבר פנה היום וחושך כיסה את היער. זכרתי את כל אשר נתרחש, ולבי התכווץ בקרבי. מה עזוב ובודד אני! שמתי פעמי אל המושבה. מהפרדסים הגיעו יללות בודדות של תנים, לא ארכו הרגעים ומעברים נשמעו יללות רבות, פחד נפל עלי והתחלתי לרוץ.
בהגיעי למושבה כבר היה לילה. נמשכתי לעבור על פני ביתנו, ראיתי את אור העששית, אך פניתי בחפזה אל גן המושבה. על אחד הספסלים ישבתי ואני רועד מקור, - מנמנם ומתעורר לסירוגין. היה זה לילי הראשון ללא קורת־גג. מנותק מחיק משפחתי, ציפיתי לאורו של יום. לא ידעתי מה הוא נושא לי בחובו, אנה אפנה והיכן אשים בערב ראשי? צוננים ורחוקים האירו הכוכבים, והאפלה לפפתני בבדידותי.
אורח נוטה ללון 🔗
בלי בית, בלי עבודה וללא פרוטה בכיסי הסתובבתי במושבה החורגת, בין אנשיה השאננים. קשה היתה עלי ההחלטה לבקש לי מקלט באחד ה"הוטלים". מפעם לפעם הייתי בא בקרבתם, סובב־הולך, מתרחק ושב לבוא, אך לבקש עזרה ממש לא היהנתי. עד שפגש בי ה"עסקן". זה היה כינויו של דויד בדר, מפעילי פועלי־ציון. שתדלן היה – מבקש עבודה אצל האכרים בשביל פלוני ואלמוני.
מתדפק היה בדר על פתחי האיכרים, לעתים יקבל מקומות עבודה ממש ולעתים רק הבטחות. את מקומות העבודה היה מחלק לאלה שקרובים היו למפלגתו, וכך היה רוכש חברים חדשים.
מרכז המושבה היה גם שוק העבודה לערבים הבאים מהכפרים. מכאן היו נלקחים הכפריים לנחלות האיכרים, כשהם רצים בעקבות המשגיח הרוכב על חמורו.
לשוק זה היה גם דוד בדר משכים לבוא ומבקש ומשתדל ומסביר את הצורך בעבודת הפועל העברי. בשתדלנותו הצליח לעתים לצרף אל קהל העובדים כמה ממחוסרי העבודה. האיכרים נענים לבקשתו בזמן שהעבודה דוחקת, או בשעה שרצונם להניף שוט מאיים על הפועלים הערביים.
בדר היה נוקט גם תכסיסי שיכנוע במישרין, ומצודתו היתה פרושה גם בין עולי תימן. וכך היה מסביר בקצרה לפועל התימני את שייכותו למפלגת פועלי־ציון:
“אתה פועל?”
“כן”.
“ואתה בציון?”
“כן”.
“ובכן ברור, שאתה חבר בפועלי־ציון!”…
כך היה עושה את עבודתו. דיבורו היה יידיש, דיבור לבבי ואבהי. נשוי היה, ומשום כך ניכר בתוך העובדים שרובם רווקים. גם דירה קטנה היתה לו, ופרוזדור בצידה. מזמן־לזמן יארח עולה חדש ומשכב יתקין לו על מיטת קרשים המיועדת לכך. דירתו זו שימשה גם לי אכסניה בטרם יסדר אותי בעבודה. את חובי לא פרעתי לו, ובפנקס חברי מפלגתו לא נרשמתי. אך חסדו אזכור עד היום.
קלוב הפועלים הראשון במושבה 🔗
ליד פתח־תקוה צומח ועולה מושב פועלים חדש, - עין גנים. הוא נוסד בשנת תרס"ח. לכל מתיישב חלקת אדמה קטנה, הנעבדת אחר יום העבודה. במושב זה מתגוררים א.ד. גורדון, הסופר י.ח. ברנר והמשורר דוד שמעונוביץ.
מחנה העובדים עדיין קטן ועם כל עולה חדש מתחזקת התקוה בתוכו.
עולה חדש, ששמו ברל כצנלסון, יגע וטרח והכין בבית הספרים של המושבה את הרצאתו של הסופר י.ח. ברנר. באותה הרצאה הכרתי בראשונה את ברנר ואת ברל כצנלסון. השפיעה עלי דמותו של המרצה ודבריו היוצאים מהלב, ונפשי נקשרה בו מאד.
גדל הצורך ליצור פינה בשביל הפועל מחוץ ל"הוטלים".
באחד הבתים שבמרכז המושבה שכרו שלושה חדרים להיות קלוב הפועלים. בנשף הפתיחה נתאספו כל פועלי המושבה. מנורות־נפט גדולות המשתלשלות ויורדת מהתקרה, האירו את הבית. היתה הרגשת חג ופני המסובים נהרו. הסופר י.ח. ברנר נתכבד להיות הפותח. בדרוש של “מגיד” פתח ברנר את דבריו; הקשה קושיות חמורות מפושקין הקדוש ולשירתו של ח.נ. ביאליק הגיע. את פסוקו של פושקין לא הבנתי, אך ברי היה לי פסוקו של ביאליק: “מי בז ליום קטנות”. ברנר היה הופך והופך בפסוק זה ומאירו מכל הצדדים. מוסיף נופך על נופך, משלב דברים אלה באלה ומפריד את הדבקים, כ"מגיד" ממש. והנה יספר מעשה באדם שהיה מהלך במדבר והיה רעב ועיף וצמא. ומצא אילן שפירותיו מתוקים וצלו נאה ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצלו וכשבקש לילך אמר: אילן, אילן! במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים – הרי פירותיך מתוקים; שיהא צלך נאה – הרי צלך נאה! שתהא אמת המים עוברת תחתיך – הרי אמת המים עוברת תחתיך; אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך.
אף אתה קלוב־פועלים במה אברכך? שיהא אורך גדול – הרי אורך גדול. שיהיו באיך ראויים ליעודם – הרי הם ראויים ליעודם; אלא מי יתן וירבו הבאים ויגדל אורם!
משסיים, יצאנו בריקוד וגם ברנר נגרף בשטפו. הריקוד סוער וקירות הבית זעים ונעים, עד שעלתה בעלת־הבית מהקומה התחתונה והתחננה שנפסיק, לפי שעוד מעט־קט וביתה יתמוטט…
הקלוב ריכז בו את ציבור הפועלים והיה לו בית־מעט, לאחר יום העבודה. בערבים היה הפועל מוצא שם כוס תה, עתון יומי שהופיע בירושלים, וגם עתוני חוץ. אפילו ספריה קטנה נפתחה בו.
מזמן לזמן נערכו בקלוב אסיפות, נשפי־קריאה והרצאות. בנשף אחד ביקשוני שאדקלם. דקלמתי את שירו של ז. שניאור, - “מעשיה”. בסיימי, ניגש אלי י.ח. ברנר ונשק לי על מצחי. נרגש הייתי, וימים רבים לא יכולתי לשכוח את הדבר.
באחת מהרצאותיו של י.ח. ברנר, בקלוב הפועלים, שעניינה היה הסופר פרץ סמולנסקין, - העלה את דמותו כסופר וכלוחם, ואת דבריו סיכם בקול מקונן: “צאו וראו להיכן הגיעו בניו־ממשיכיו של פרץ סמולנסקין? אויה לנו כי אל שמד ולכליון ניגר הדם המועט שלנו…” פתאום צנח על הכסא שעמד ליד שולחנו, ראשו נשמט על זרועו וכל גופו רעד. ובעוד אנחנו נדהמים ונבוכים, סמך את ראשו אל הקיר ופרץ בבכי. לאחר כמה רגעים שב אל השולחן, ביקש מעט מים, ובבת־שחוק כאובה ומתחטאת הבטיח ששוב לא יתן לדמעות להשתלט עליו וסיים את דברי הרצאתו. ראיתיו באותו מעמד כראות אב־רוחני ונקשרתי אליו באהבה. כאבו העמוק לא נתן לי דמי, אך הרגשתי בלבי: הנה אנחנו כאן – בכל אחד מאתנו שמור מ"מעט הדם" אשר ברנר הזכיר. רק פה לא יאבד הדם הזה בין זרים…
כסופים לגליל
בדרכי הארץ 🔗
בימים של חוסר עבודה יש ונפשי תקוץ בחדר הצר ותיעף מקריאה, ורצון יתעורר לקום ולצאת לדרך, ללא מטרה, לשוטט בעולמו של הקדוש ברוך־הוא, ולהתענג על זיוו. בשבתי בחדר שקוע בהרהורי, נשאוני כיסופי לגליל, אך בצאתי נסתמנה גם מטרה קרובה, - אלך אל החווה בן־שמן, אלך ואשוב כלעומת שבאתי.
הולך אני יחידי בדרך. עובר בין כרמי המושבה, כרמי שקדים וגפנים. יש מהם שנעקרים ובמקומם יינטעו פרדסים. פועלים ערביים עושים את המלאכה ומשגיח יהודי עומד עליהם.
“יללא יללא!” זה קולו של המאיץ בהם, קול יעקב המזרז ידי זרים לעשות את מלאכתנו.
אעבור גבולות המושבה, והם שדות בור שוממים. בדרך העפר המוליך יום־יום את הערבים אל המושבה אלך.
ריקה הדרך ואני לבדי בה. גם אין חפץ לי בבני־לויה. איזה צער ילווני. לא אדע שחרו.
אצעד לאטי ואגמע מראות־נוף. טובה לי הדרך בשממותה, חוששני שכפר ערבי לא יסביר לי פניו. והנה לפני הכפר הערבי יהודיה. כבר עברתי על פניו כמה וכמה פעמים, וידעתיו. במבואו משתרעת הגורן, וכל התושבים כעדת נמלים עובדים בדיש תבואותיהם, מתנהלים אחר שור וחמור הדורכים בקש הנדוש. כל אחד על יד גדישו וערמותיו.
יש הזורים ככר לרוח את המוץ והתבן ומפרידים את גרגרי השעורה והחיטה. באיזה חשק וערות הם עושים את מלאכתם, עובדים הם לעצמם, ואתם נשותיהם ונעריהם…
הקטנים קוראים אחרי בפזמון מלגלג:
“יא יהודי ביח ביח, חוט ראסק בל טביח!”
לא אפנה ראשי אליהם. הקטנים מבטאים את שנאת הגדולים. אמשיך בדרכי, ובמקלי אתגונן מפני הכלבים.
המעבר בכפר אינו נעים ביותר. ובצאתי מתחומו ואני שוב בשדות טובה עלי רוח הים הנושבת כמלטפת ומנחמת את נפשי. השמש כבר נוטה לרדת מערבה.
אעבור שדות לאחר קצירם. עדרי הכפר רועים בשלף.
על אם הדרך יושבים הרועים ומחללים בחליל ובאבוב מקנה־הסוף. אחדים מהם רוקדים ומוחאים כף. ואני הולך וקרב אליהם.
ככל שאתקרב נעשית מנגינתם ברורה יותר. הם מנגנים והיקום יענה להם, כי הכל כאן שלהם, - השמים והארץ. הם המאושרים, בחיק מולדתם. ואני רק אתגעגע לארצי. עודני זר ונודד על פניה. הריקוד רפה. רגע הניחו הרועים את חלילם, קמו לקראתי והקיפוני:
“מנין ולאן יא חוג’ה?”
“אל הקומפניה שם. למה הפסקתם לרקוד?” – תוקף אני אותם בשאלה, - “ולמה לא תוסיפו לנגן בחליל?”
“לנגן בחליל יודע אתה? ולרקוד כמונו יודעים אתם? אנו נחלל ואתה תרקוד!”
“תרקדו אתם תחילה וארקוד גם אני אתכם”.
הנערים נערכו בחצי עיגול, יד איש על שכם רעהו. כותנותיהם מופשלות ושוליהן בחגורם. המחללים נטלו חליליהם ויצאו בדבקה כשגופותיהם יתנועעו קדימה לפי הקצב.
ורגלי, כמו מאליהן, התנשאו פתאום ופרצתי לעומתם לחצי מעגלם. מקלי בידי והוא מתנופף מעל ראשי כחרב, ורגלי תרקענה לקצב חלילם. בשיני ובפי אלהיבם:
“צסס צסס!…”
מתרחב חצי מעגלם וסוער והולך. כנסוגים הם מפני ונבעתים.
מה מסעיר את נפשי ופורץ בריקודי? מי אתם ומי אנחנו? בלהט ריקודנו כמו נכיר זה את זה…
הנה חדלתי מרקוד והרועים ניצבים ומחייכים, מחייכים ומשתאים על החוג’ה היהודי…
ברכתים לשלום, וברכוני אף הם לשלום. כאילו רוח מטהרת וזכה עברתנו, רוח אנושית טובה. מכפרת על איבות ומגשרת על פני מרחקים, בין עם לעם ובין אדם לאדם.
רגלי נשאוני הלאה. עכשיו היתה לי האדמה קרובה יותר וממשית יותר. הלכתי מתוך שלוה נפשית ובטחון פנימי, וכך קרבתי אל נקודתנו הבודדה בסביבה הזרה והשוממה. ראיתיה מרחוק כעומדת ומצפה לבואי.
בימי החופש של תלמידי הגמנסיה הצטרפתי לחבורת משוטטים קטנה שביקשו להכיר את הארץ. יצאנו לסביבות שכם, מצויידים בתרמילים ובמקלות וגם מפות הארץ אתנו.
פנינו אל הרי אפרים. כבושות כאן נתיבות על צלעות ההרים, ועליהם שרידי יערות שחרבו. מראשי ההרים מציצות בקתות־אבן של כפר ערבי בודד. יש ונמצא מעין קטן ולידו שקתות־מים עשויות אבנים וחומר. לכאן יבואו העדרים לשבור צמאונם. בנות הכפר תרדנה מהגבעה למלא כדי חרס גדולים, ותשובנה במעלה ההר זקופות ותמירות, על ראשיהן הכדים וצעדיהן שקטים ואיטיים.
כבר שתינו ממי המעין ואנו עוברים שטחים שוממים ללא נפש חיה, עד שייראה אילן בודד מרחוק, ואנו שמים אותו כמטרה להחיש צעדינו עדיו.
בצלו פורש ערבי נודד את אדרתו הבלויה שהיא גם כסות לילו, הוא מכוון את פניו מזרחה, כורע על ברכיו, קם וכורע, מרים ידיו עד אוזניו ולוחש תפילתו. כלום לא כך, על פני שדה, התפלל אחד האבות בדרכים? ובכל זאת רב המרחק בינינו!…
לאן ינוד הנודד ומאין יבוא? המן הנגב הרחוק, האם חרנה ישים פניו? את מה ואת מי יבקש? רק קנאה תעורר בנו הרגשת בטחונו ללכת יחידי בדרכים, לקחת אבן מאבני המקום ולשים למראשותיו ולהרגיש כי לו כל הארץ.
חברי התלמידים המשוטטים נושאים אתם בתרמיליהם מפות ארץ־ישראל ומחפשים לפיהן את דרכנו. ואילו אני פונה אל העוברים ושבים מבני המקום ושואלם לפרטי הדרך, ותמיד יענו לי: “אי קודמק!” פירושו, - הנה לפניך. אולם עד שנגיע אל הכפר העומד “הנה לפנינו” עוד נכתת ונכתת את רגלינו על־פני מרחקים עצומים; כאילו אין להם, לערבים, כל תחושת מרחק וזמן. גם בתתם סימן מוחשי יותר, במרחק של “שרבט סיגריה”, כלומר, כזמן של עישון הסיגריה, גם אז תבער עלינו החמה כדי שעה.
אנו מגיעים אל גיא בין הרים. האם עמק דותן לפנינו? גם עתה כאז, בימי קדם, מתהלכים כאן הרועים עם צאנם. הנה מתנשאות לרוח כנפי כותנתו של ההולך במורד הגבעה; האם לא כך ירד יוסף לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן, - יוסף שאביו תפר לו כתונת פסים, והוא תועה בשדות ומבקש את אחיו…
בירכתי כפר אחד, נסור לנוח בצל אילנות. ברגעי נופש אלה נקשור שיחה עם הערבים מתושבי המקום הבאים לתהות עלינו, ואני המליץ אסביר את מבוקשנו.
אנו שותים מים וקונים מפרי בוסתניהם, תנובת נחלתם הדלה, תאנים לבנות ושחורות, רימונים ופרי צבר צונן.
הם מוכרים לנו פיתות. גם מזמינים אותנו ללון במדאפה של מוכתר הכפר. לפלא אנו בעיניהם. כי לא הסכינו לראות מבני היהודים ההולכים ברגל בדרך החררה.
יש ונדלקים שביבים בעיניהם, ותוך כדי שיחה יספרו אגדות מימי קדם, וישמיעו אמרות מהקוראן, להוכיח כי מתקיימות הנבואות על אחרית־הימים, עת ישובו בני־ישראל לרשת את הארץ ולהתנחל בה.
האומנם יראו בנו אות ורמז לאחרית־הימים? אנו קמים ושמים לדרך פעמינו. ומארחנו יביטו אחרינו בעיניהם התוהות והיוקדות.
מכתבים אל אחי בגליל 🔗
אחי היקר,
במכתבך מגלה אתה את האמת מהגליל. כן, יקירי, צערך היה צערי. מרגיש אתה שצר לך מקומך. והיכן אין המקום צר? כאן, במושבה צריכים אנו לחיות ולהסתפק בעמלנו. אך סבור הייתי כי בגליל שורר מצב אחר. ומדוע קבעת את מקום עבודתך במגדל דווקא? ושוב אתה שואל אותי איך אני חי; בודד אני כקודם. הן יודע אתה את תפילתי התמידית לחבר, גם עכשיו אתגעגע לריע, לאח. והבדידות לא תעזבני.
בשובי יום אחד מהעבודה אמרו לי שאחד־העם בעין־גנים. מה נכספתי לראותו! והנה פגשתיו בלכתו עם הסופר יהושע ברזילי, ועם עזוז אלתרמן, בן משה ורוצקין, - מטיילים לראות את עין־גנים. בערב נערכה אסיפה ומשתתפיה מעטים היו. רבים החרימו את האסיפה, בהם א.ד. גורדון, שנפגעו מיחסו של אחד־העם כלפי העתון “הפועל הצעיר”. בגלל מאמר שפירסם י.ח. ברנר בעתון זה, שנגע בו בשאלת הנצרות, השפיע אחד העם על ועד חובבי ציון שיפסיק תמיכתו בעתון.
אחד־העם שאל, אם אמנם ימצאו פועלים יהודים, שיוכלו לעשות את כל העבודות הקשות? ואלה שיעבדו, היוכלו להתקיים בשכר עבודתם הנמוך? והישנם כבר היום יהודים הרוצים להישאר תמיד פועלים? אחד, פועל לשעבר ועתה משגיח בפרדס, קם להשיב ומגרונו עלה קולם של האיכרים מפתח־תקוה. הוא אמר שאין פועל עברי, לא היה ולא יהיה…
נתחוללה סערה והוטחו דברים חריפים כנגד המשגיח. אחד־העם הודיע שהזמינוהו לוועד המושבה בפתח־תקוה, וכבר ביקש לסיים. והנה קם עזוז והשמיע דברים בזה הלשון: “אדון אחד־העם, אדוני חייב לדעת שטובי הצעירים לא באו להשתתף באסיפה, כיוון שכתבת באחד ממאמריך שצעירי ארץ־ישראל נוטים לנצרות – וכלפי ‘הפועל הצעיר’, שזוהי הבמה האמיתית שלנו, נהגת מנהג בלתי הוגן”…
אחד־העם בא במבוכה, התחיל רוגז ואמר, ש"הפועל הצעיר" לא נהג באחריות, כי המאמר שנתפרסם בו מתנגד לדעותיו ולדעות היהדות כולה… היו חילופי דברים בינו לבין עזוז ולבסוף הטיח אחד־העם ואמר: “אתם לא הבנתם את מאמרי”, ומיהר ועזב את האסיפה, וכולם התפזרו.
למחרת בבוקר ביקר אחד־העם בפרדס ד"ר מזא"ה. עבדתי שם עם אחד הפועלים הוותיקים, הוא הרכיב ואני קשרתי אחריו. אחד־העם בא בלויית המשגיח גלמן והסתכל בעבודתנו.
אחי היקר,
זה עכשיו קיבלתי את כרטיס־הדואר בפוסטה. כמו כן קיבלתי את מכתבך שנדד ממגדל לראש־פינה, ומראש־פינה לבירות. מכתב זה נתן לי מושג כלשהו ממצבך החומרי וממצב נפשך. בחנוכה ירדו גשמים ואותי תקפה מחלת הקדחת. ברביעי של חנוכה הלכתי למושבה וקראתי שתי מודעות, - האחת על חנוכת בית־הפועלים, שנבנה על־יד הגורן. חלק מציבור הפועלים מחרים את הבית הזה, אומרים הם שנבנה בכספי צדקה. המודעה השניה, עניינה היה נשף ספרותי של בית־הספר.
בחנוכת בית־הפועלים השתתף הסופר יהושע ברזילי. הוא אמר, כי רכישת ארץ־ישראל לא תהי דבר של ממש אם לא תגאל בעבודה עברית. וסיים בלשון נמלצת: “ביום ההוא נרים את דגלנו שעל צדו האחד אותיות ‘מכבי’, ועל צדו השני ‘כ ה לי’ – כל הארץ לי”. דושמן קרא “דמי־חנוכה” של שלום עליכם. למחרת נערך הנשף של תלמידי בית־הספר בפתח־תקוה. בתוכנית: תמונות חיות, - חנה ושבעת בניה, מתתיהו החשמונאי בהרגו את המתיוון, שירים ודקלומים.
אותה שעה שוב זכרתי במרי־לב את ימי שאבדו מבלי שטעמתי טעמה של תורה. ומה קינאתי בתלמידים שמילאו את תכנית הנשף! בימי חנוכה אלה מלאו לי ארבע־שערה שנה ולך שש־עשרה. הולדתנו קשורה בחג המכבים, מי יתן ואורם יהל על השנים הבאות.
מרדכי יקירי,
ביום שישי החילותי שוב לקדוח. הקדחת אינה מרפה ממני. בהתקפה זו עזבוני כוחותי לגמרי. בדעתי לעזוב את חדרי, שאולי בו הסיבה למחלתי, ולהתגורר בבית הפועלים.
בבית הפועלים נפתח מטבח. שישה־עשר חברים יסדוהו. אפשר וגם אני אצטרף לחבורתם. לעת־עתה בולע אני הרבה חינין ואזני נתחרשו משמוע.
את ימי מחלתי אני מנצל לקריאה: קורא אני בקובץ ה"יזכור", מתבשם מהאגדות של מ.י. ברדיצ’בסקי, קראתי את ציורו של צמח, “צמד שגלה”, חתמתי על הירחון “מולדת”. אני לומד תנ"ך, בלי עזרת מורה.
סלח לי אחי היקר, על אשר השהיתי את תשובתי. לא בי האשם. עכשיו אתגורר כבר בבית־הפועלים יחד עם שני פועלים אחרים. אין לי עדיין, לא מזרן, לא כר ולא שמיכה. בחדרי הקודם היתה בעלת־הבית נותנת לי שמיכה להתכסות. אך מקווה אני כי אחלים ממש ואשתכר די צרכי, ואז גם אקנה כלי־מיטה.
בעונה זו אעבוד בתפוחי־זהב. וכבר מוסבות מחשבותי על הקיץ. במה אעבוד והיכן יהיה משכני? לו ידעת מה אדיר רצוני להיות אתך. התישאר הקיץ בגליל?
בזמן האחרון באים עולים חדשים למושבה. צעירים, ואף־על־פי־כן אין להם עבודה. בין הבאים בשבוע זה, צעיר מפולניה שהביא אתו מכתב־המלצה מהסופר הלל צייטלין, ליוסף חיים ברנר.
ראיתי את המכתב, בו יבקש הלל צייטלין מברנר שיעזור ככל האפשר למוכ"ז. ונוסף על ההמלצה ידבר גם אל ברנר גופו: “חיים חיים הער שוין אויף צו שרייבען אפיקורסיש, אתה שיש בך נשמה וניצוץ אלוהים! לו חייתי בקרבתך הייתי מביאך אל הר האלוהים”. והוא כותב לו כי אפשר והוא יבוא לראות את הארץ.
אחי,
קיבלתי את מכתבך וקראתיו מתוך עצב וקורת־רוח כאחד. ואל תתמה.
מכתבך מספר לי הרבה מאוד, על חייך, חוויותיך, והתרשמותך מהגליל.
צעירי המושבה חברי “התחיה” חיים ב"הידד" שלהם, ישנם ביניהם מעטים שהם רציניים באמת, אך גם הם לא ישתנו לחלוטין, ולא ישנו הרבה. כיצד אומר יוסף אהרונוביץ? “אין דרור אחד מביא את האביב”, נחכה ונקווה לדרורים הבאים. הלכתי ליפו לראות הצגת המחזה “מירלה אפרת”. עייפתי אמנם, אך לא לשווא היתה העיפות, נהניתי הנאה גדולה. פגשתי את חברי דוד רוזנפלד2, על ידו הכרתי את חבריו הלומדים אתו בגמנסיה, ביניהם בנו של הסופר יהודה שטינברג, צעיר יפה כבן שבע־עשרה. ידיעותיו בעברית מועטות. אומרים שגם הוא כותב, ורק רוסית. דוד רוזנפלד קרא באחת החגיגות את “הירוק” של י.ד. ברקוביץ, והופעתו היתה נאה מאד. הכל בירכוהו, הוא גם מושך בשבט סופרים.
אחי יקירי,
זה עכשיו קיבלתי את כרטיס־הדואר שלך, ושמחתי עליו רבות. מלאתי חרדה לשלומך. חברים שבוא מהגליל סיפרו לי שחולה היית. מדי ערב הלכתי מתוך צפיה לפוסטה עד שסוף־סוף זכיתי לקבל משהו.
עצתך שלא אדחק את הקץ ואשאר במשך החורף לעבוד בפתח־תקוה. אשמע לדבריך ואכבוש את געגועי.
מהחודש שעבר חסכתי לי מעבודתי חמישה־עשר פרנק, ונתתי את הכסף לאבא. עובד אני יום־יום, שכר־יומי שני פרנק. בסיימי את עבודתי אני מתרחץ, אוכל ארוחת־ערב, מדליק העששית וקורא.
בימים אלה פגשתי צעיר, עולה חדש מקיוב ושמו נירווי. לדבריו הוא חברו של נחום גלמן. אין הוא יודע עברית, ואני מלמדו. אני ממשיך ללמוד תנ"ך, עכשיו אני עומד בישעיהו. קראתי את “הגדת המוות” של א.ל. אורלוף בהוצאת ברנר, וקורא אני גם את ה"אחדות"; כיוון שברנר משתתף בעתון, נמשך לבי אחריו. דווקא ביום השבת שהוא יום המנוחה ואין עבודה שתסיח את דעתי, יבואו עלי עצבונות וגעגועים, - יש שאני רוצה לברוח הרחק־הרחק מחיי, שיבוא בהם שינוי גדול. הה, מי יתן ויחלוף כבר החורף. ובינתים אפיג את דכדוכי בחלומותי על הגליל.
אחי היקר,
את מכתבי זה אפתח בבשורות רעות – בפרדס גלמן נפצע הפועל פייבל. בשומרו בפרדס ניגש אליו אחד הערבים, גם הוא שומר, ואמר: “השגח היטב, יש גנב בפרדס!” רק נסתלק הערבי, מיד פגע בו כדור. באחת מצלעותיו פגע ופייבל בסכנה. יסוריו גדולים ואין תקווה לחייו.
האיכרים רואים בכך מעשה־נקמה ביהודים שבאים לגזול מהערבים את פרנסתם, ולשבור את מטה־לחמם. ולא זו בלבד שהם מלמדים זכות על הערבים, אלא גם יעיזו להשמיץ את הקרבן. הרוצח ברח, כמובן. ומי יקום לגאול את דמו השפוך של איזה פועל אלמוני אשר שמר על רכושם?
אינני זוכר אם כבר כתבתי לך שקניתי שמיכה. כמו־כן תפרתי חולצה וגם נעלים. אם יש בדעתך לבוא לפסח ליהודה ונחוץ לך כסף אוכל לשלוח לך, אל תיעלב. יודע אני כי סרבן אתה בדברים מעין אלה, אך לא אתי עליך לנהוג בסרבנות. כתוב לי איפוא כי נכון אתה לקבל את הצעתי.
אבא קנה מגרש קטן, על הגורן. נכנס בעול של הלוואות וחובות ולפני שהיתה לו אפשרות לבנות, כבר נטע עצים, עצי פרי. אבינו בעל הדמיונות והחלומות, כמה עצוב חלום חייו - -
למושבה באו עולים חדשים, יהודים מתימן. כולם בעלי־משפחה. עליה מיוחדת במינה, גם יהודים מיוחדים במינם. גדולות עשה במפעל זה ש. יבנאלי, שנסע לתימן כשליח מטעם המשרד־הארץ־ישראלי. קצתם כבר עובדים, אך את נשיהם אין מקבלים לעבודת־בית. האיכרים טוענים שהתימניות אינן יודעות עבודה זו.
לו רצו בנות המושבה להתנדב וללמדן פרק בעבודות־בית, היה נכבש שטח עבודה שעד עכשיו שליטות בו הערביות, הממלאות כל בית וחצר.
אחרי חג הפסח תרע"ב
אחי היקר,
אין לי כלום ביהודה. נמאסו לי בעלי־הבתים והפרדסנים. עוד שנה אחת במצב כזה ולשד עצמותי ייבש. הגיגי לבי נתונים לגליל. מאמין אני כי שם ארגיש טעם אחר בעבודה. ואף אני אהיה אחר. לליל־הסדר הלכתי ליפו, אל חברי דוד רוזנפלד, וביציאת מצרים סיפרנו יחד עם תלמידים שאין להם הורים בארץ. בחול־המועד פסח הלכתי לרחובות. שם נערכה חגיגה עממית, ובאו מכל המושבות, תלמידי הגמנסיה ותזמורתם, שומרים רוכבים. היו התחרויות ותהלוכה גדולה, ושמריהו לוין נאם. והדרת־החג היתה ברוב־עם. גם ד"ר יוסף קלוזנר היה בחגיגה.
עבר החג וחזרתי לפתח־תקוה וכאן אין קשר בין אחד לשני, בכל שולט היאוש והלעג. ושמא דמיוני מוליך אותי שולל – שהנה בגליל חיי הפועל הם אחרים?
כלום אבלה גם הקיץ בפתח־תקוה בין רווקים זקנים? בבוקר אצא לעבודה ובערב אשוב לבדידותי? פעמים יש לי רצון לקום ולקחת את צרורי הקטן ולבוא אליך. השבוע בטל אני מעבודה.
אחי היקר,
עדיין לא קיבלתי את תשובתך על מכתבי הקודם. אך היה פה ערב מענין, וגבר עלי יצר הכתיבה לספר לך על ערב זה.
י. קלוזנר הגיע לפתח־תקוה, וצעירי המושבה הזמינוהו לנשף שנערך לכבודו. קהל רב התאסף בבית הוועד של המושבה. וראש הוועד פתח וקידם בברכה את האורח. גם המורה שוהם ברכהו. והנה עלה משה גיסין והחל לדבר יידיש. מיד קמה מהומה ודרישה: “עברית!” מובן שאילו היו הפועלים. אך גיסין עמד על שלו והמשיך לדבר יידיש. הוא מדבר והקהל צועק: “עברית!” מיד התפרצו בעלי אגרוף להגן על גיסין ולחזק את רוחו, כשהם מחרפים ומגדפים את “היחפים”. גם אברהם שפירא עמד לצדו של גיסין והמהומה לא פסקה. והנה קם קלוזנר, היסה את הניצים ואמר:
“רבותי, מעציבה מאד העובדה, - אתם אשר הקרבתם כל־כך הרבה קרבנות, ואתה מר אברהם שפירא, שעשית הרבה יותר ממני בארץ הזאת, אשר ישבת כאן ולחמת עם האויבים, האין ידוע לכם כי כאן עליכם לכבד את ה’שלוח' ואת הספרות העברית? בביתו יכול אדם לעשות אשר יישר בעיניו, ובשבת אפילו לעשן סיגרה. לא־כן בבית־הכנסת, ששם עליו לנהוג זהירות ולכבד את רגשי זולתו. בביתו יכול גיסין לדבר בכל שפה שירצה, לא־כן הדבר פה. יקריב נא מר גיסין קרבן קטן, הרי לקרבנות גדולים יותר אתם רגילים…”
סיים קלוזנר, ופרצו מחיאות כפיים מזה וגידופים מזה, ולא ראה ברירה אלא להתחמק ולעזוב את האולם.
אחי היקר,
בחמישי, בערב קיבלתי את מכתבך. קראתיו ושמחתי להיווכח כי רענן אתה ולבך טוב עליך, עד שאתה מטיף לי להרמת ראש ולעידוד. מי כמוך יודע כמה סבלתי בשעה שעזבתי את כתלי בית־הספר והלכתי לעבוד, כשאני בן שתים־עשרה בלבד. רק קרן־אורה נפלה עלי עם כניסתי לבית־הספר של ישראל בלקינד, ומיד כבתה.
הנה מלאו לי ארבע־עשרה שנה, אך זקן אני מכפי גילי. גדול אני בנסיון־חיים מבני גילי, וקטן מדי להיות חבר למבוגרים, - נמוכה קומתי וזה מקשה עלי את מאבקי כפועל. בהשיגי את העבודה עלי להוכיח כי יודע אני לעבוד ממש ודבר זה עולה לי במאמצים גדולים. לא אחת, בעבדי עם ערבים בעבודת המעדר, יהתל בהם המשגיח: “הוולד מקדימכם!” על ידי כך יבקש להמריצם בעבודה. והם מתחילים לדחוק ולהאיץ בי, ולעמוד בכל זה אין כוחותי מספיקים, ובלבי רק מרירות על המשגיח היהודי, על עצמי ועל העבודה. אף־על־פי שבהכרתי שייך אני למחנה־העובדים, ובכיבוש העבודה אני רואה משאת־נפש, עתיד הדבר להיות לי לזרא וליצור חלל ריק מסביבי.
כיצד ארים את ראשי במצב זה, ואבוֹר לי דרך?
בימים אלו נתקבל בפתח־תקוה אכסמפלר אחד מספרו החדש של י.ח. ברנר, “מכאן ומכאן” המוקדש להעניך פסילוב מעין־גנים ורבקה צ’יזיק מכנרת.
במחיצתו של ברנר 🔗
עבדתי בפרדסו של יהודי עשיר, עולה חדש, שרכש לו פרדס וקבע בו מקום מגוריו והוא מקיים בו את מצוות העבודה העברית. “תקות־חיים” קורא הוא לנחלתו, גם בית־כנסת קבע על־יד דירתו. יש שיבקשנו להצטרף למנין. סירובנו ודאי מצערו, ואף־על־פי־כן לא נוכל לעשות שקר בנפשנו. יהודי זה נוח לבריות, הוזה הוא, וכותב במו ידיו ספר תורה לבית־הכנסת שלו.
אולם לא כמוהו חתנו הצעיר, שמפוכח הוא לחלוטין. הלה משתלט על הפרדס ומצנן את התלהבותו של חותנו ולעתיד לבוא ישק, מן הסתם, על־פיו מקום עבודה זה.
בין עובדי הפרדס צעיר חסון ויפה, גבה קומה שעינים תכולות לו, ובת־צחוק טובה מאירה על פניו. אומרים שגם הוא סופר עברי, ושמו ל.א. אורלוף.
עבדנו יחד והתיידדנו. סיפרתי לו שגם אני מנסה מפעם לפעם לכתוב וסיפור ממש כבר העליתי בכתב. ביקשני שאראה לו את סיפורי. לאחר שקרא בו יעצני כי אתנהו למקרא לברנר. אמרתי לו כי מפני ברנר ירא אני ומתבייש, ושלא מרצוני נתמלט מפי: “ברנר הרי הוא דב”… לא לגנאי אמרתי זאת, התכוונתי לכוחו וגדולתו. ערב אחד פגשני ברנר ובחיוכו הטוב קרא לי ואמר: “סיפרו לי כי יש עמך כתב־יד, אלא שירא אתה מפני הדב. אל תירא, יכול אתה להראות לי הכל”. הסמקתי מבושה על פליטת־הפה, ולאחר מכן הבאתי לו את אשר היה עמי בכתובים.
עברו כמה ימים ושוב פגשני. שאל שאלות הנוגעות לסיפורי, סימן את המקומות הטעונים תיקון, תיקן את שגיאות הכתיב, והציע לי שאבוא לביתו, והוא ילמדני בשעות שלאחר העבודה. חדר קטן היה לו בבית האלמנה פסילוב בעין־גנים, אם לשלשה בנים ובת, שהיתה מתקיימת ממכירת חלב ומעשי־חלב. באחד משיעורנו נכנס לבית עולה חדש, יהודי בשנות העמידה, לבוש סורטוק. ניכר היה שברנר יודעו מכבר. ברנר הפסיק מלימודנו והקשיב לדבריו ולתלאותיו. האורח ישב וגילגל דברים עד שברנר הוציא מטבעת זהב ונתנו לו. היהודי נטל את המטבע, הודה לאיש חסדו, ונסתלק.
לא ארכו הימים, וברנר סיפר לי בצער וכמתנצל, שלימודנו ייפסק, כיוון שהוא עוזב את עין־גנים ויוצא לירושלים, לעבוד בעתון “האחדות”. הוא הכין לי רשימת ספרים לקריאה. באברהם מאפו החלה הרשימה ונסתיימה ב־ג. שופמן. י.ח. ברנר חיבק אותי באהבה ונפרדנו. התחלתי לבקש את סיפוריו של ברנר וקראתים בהרגשה מיוחדת. ואף טעם מיוחד טעמתי בהם: רואה הייתי את ברנר בדמות גיבוריו ואת גיבוריו ביקשתי למצוא בדמותו של ברנר, הדמות החיה אשר הכרתי פנים־אל־פנים.
איני יודע אם מסוגל הייתי להבין את דבריו לולא הכרתיו ולולא ראיתי עין־בעין את יחסו העמוק והפשוט אל כל אחד ואחד.
ליד ה"הוטלים" של הרבינוביצ’ים היה עומד, מתערב בקהל העולים החדשים, ומטה אוזן אל גורלו ואל מצוקתו של כל אחד מהם. באחד מערבי החורף, כשהלכתי עם ברנר מפתח־תקוה לעין־גנים, עד הייתי לפגישה מוזרה בין ברנר לעולה חדש, מוזר בהליכותיו. זה היה איש צעיר שהתהלך בסמטא כשרגליו יחפות, וכשעברנו לידו פנה אליו ברנר ביידיש:
“הערט יונגרמאן, לא טוב להתהלך יחף. בביתי יש לי זוג נעלים נוסף, נסה־נא למדוד את אלו”.
כשהתכופף ברנר לחלוץ את נעליו, כדי לתתן לאיש הצעיר, תלה בו הלה מבט זועם, ובירכו בברכה רוסית מסורתית.
ברנר נראה כמבויש ובכל זאת לימד זכות על הצעיר ותגובתו, וכך המשכנו ללכת, בואכה עין־גנים. ידעתי כי ברנר מוסיף להתעניין באיש הצעיר ולדאוג לו, ואף אני התקשרתי אל האיש המוזר, והפגישה התמוהה, שהייתי עד לה, היתה נוטלת מדי פעם את מנוחתי.
דמויות רוטטות היו עולות תמיד מדפי ספריו אשר קראתי, כבנות־לוויה לסופר עצמו. הוא ויצירותיו היו תמיד בעיני חטיבה אחת, בשר אחד ונפש אחת. וכך נתרקם בי כאחד קדוש, שבכל שעה קשה הוא מופיע להושיט את עזרתו. העובדה שברנר מתהלך בתוכנו, היתה עובדה המחייבת להידמות אליו, להיות טוב יותר וטהור יותר.
קושה המוזר 🔗
ראיתיו את האיש היחף מתהלך בבדידותו ונמשכתי להכירו מקרוב. כבר נמצאו שדאגו לסדר בעבודה, בפרדסו של מזא"ה, ועבדנו יחד. בעבודה נתגלה לי באור אחר, כאחד רואה ואינו נראה, וכאיש שיחה. נוכחתי כי המגע בעבודה יוצר בין בני־האדם קשרים עמוקים יותר, - טבעיים וללא מחיצות. קשרים כאלה ידעתי עם פועלים ערביים שעבדנו יחד. הזרות שעמדה כחיץ בין הצעיר לבין הבריות כמו נפלה על־ידי עבודתנו המשותפת. היו מהלכות שמועות עליו שהוא אנארכיסט אשר ישב שנים רבות בכלא ברוסיה, עד שברח והגיע לארץ.
מפיו נודע לי שהוא מבוברויסק, לא העלים ממני כי איננו ציוני, כי כיבוש העבודה וכל המלחמה עם האיכרים מיותרת, לדעתו.
“כיצד אפשר להתחרות בפועל הערבי שהוא פרא־אדם, שרמת חייו נמוכה וצרכיו מעטים. ועד שילמד להעלות את רמת חייו ולהרבות את צרכיו, כבר יעלו עשבים בלחיינו”.
דוד היה לו, סוחר עשיר, ציוני אידיאליסט. נטש את הכל ועלה עם ראשית העליה השניה. היה מכובשי השמירה בגליל, ובסג’רה נפל על המשמר. שמו היה יעקב פלוטקין, הנזכר בין קדושי “יזכור”. משהגיעה אליו הידיעה על מות דודו, החליט לעלות לארץ.
הצעיר המוזר, שמו “קושה”. גם השם מוזר, לא כן?
“שני אנשים גדולים ישנם בארץ” – אומר לי קושה – “והם לדעתי מופתי הדור בעם היהודי: הסופר י.ח. ברנר וא.ד. גורדון. ברנר הוא גם סופר גדול ואדם גדול, וא.ד. גורדון יותר מטולסטוי בר־לב הוא, הן טולסטוי הספיק לחטוא בנעוריו. א.ד. גורדון איננו מטיף לאחרים, את תורתו יקיים בגופו! הוא כבר עבר כברת־דרך בחיים והצעירים הרודפים אחריו לא בנקל ישיגו אותו. הוא ביטוי למוסריות של העם היהודי”.
גם את ברל כצנלסון מכיר “קושה”. יחד למדו ב"חדר". “הוא עוד יתגלה בארץ כאישיות גדולה”.
מקורית היתה שיחתו וחופשית. על הגליל רק שמע, אך עדיין לא היה שם. בגליל דרושים לפי דעתו גיבורים, גיבורי גוף ונפש, והם יצמחו בנוף הגליל. במושבות הללו אין להם קרקע־צמיחה.
כששאלתיו מה ראה לבוא לארץ, אם איננו ציוני בהכרתו, - הסביר לי כי העליה שלו מקרית היא: כשנפל דודו יעקב פלוטקין בארץ, נראה קרבנו בעיניו של כקרבנותיהם של בני הנוער היהודי על מזבחות זרים. כשהגיעה אליו הידיעה הרגיש, או נדמה היה לו, כי מי שהוא קרוב זקוק לו כאן, והחליט לעלות.
קושה, שמו העברי יקותיאל, נתפרסם במושבה כפועל טוב. היתה לו אמביציה להיות ראשון בעידור העצים ובניר התחמיר; למד גם לקצור בחרמש, עבודה שנחשבה למקצועית, והצטיינו בה רק ה"גרים" שבאו מרוסיה. היה יוצא עם הקוצרים ומשתכר יפה. ידו היתה נדיבה ופתוחה לעזור לכל נצרך.
קומתו הזדקפה במשך הזמן והתקרב במקצת לבריות. באחד מימות החורף, שגשום היה אותה שנה, גילה קושה מסירות־נפש והציל אנשים ממוות.
וכך היה המעשה: פקיד ובני משפחתו, מפקידי יק"א הגבוהים, נסעו במרכבתם מיפו לפתח־תקוה. בשטח הביצות, סמוך למושבה, גאו המים והמרכבה שקעה עד לבלתי צאת. העגלון הערבי הצליח להיחלץ ורץ למושבה להזעיק עזרה. פעמון־האזעקה צילצל ורבים רצו למקום הפורענות, צעקו והשיאו עצות, אך לא נמצא באותו מעמד אדם שישליך את נפשו מנגד. והנה הגיע גם קושה. חיש מהר פשט את בגדיו, הגיע בשחיה אל המרכבה, התיר את הסוסים וחילץ את יושבי המרכבה ממוות.
במעשהו קנה לו שם. הפקיד ביקש לגמול לו ביד רחבה, אך קושה סירב לקבל שכר כלשהו. בז היה לכסף, מה גם תמורת פיקוח נפש. גם דבר זה הוציא לו מוניטין, ואני נמשכתי אליו יותר ויותר.
מעתה הייתי שותה בצמא את דבריו. דבריו של קושה היתה להם עכשיו משמעות חדשה, בזכות מעשיו הגדולים שכל אחד במושבה ידעם.
הנה יספר לי קושה על אחיו הצעיר שנשאר בחוץ לארץ ואשר מקומו דווקא פה, כיוון שיש בו אומץ־לב, והוא עתיד להיות גיבור ממש. נתגלגלו הדברים וקושה סיפר לי מזכרונות נעוריו – על ליל זוועה אחד בבית הוריו: לאחר ימים שהסתתר במחתרת, נודע לשוטרים שהוא חזר לביתו והבית הוקף משמרות מכל צד. משהחלו להתדפק על הדלת פרצה האם בבכי, והאב הגיש לו “טלית קטן” כדי לאחז את עיני השוטרים וליטול מעליו כל חשד. לשווא היו שידוליו של אבא, את ה"טלית קטן" לא לבש. וכשפרצו השוטרים לבית יצא קושה ממחבואו, כיוון שלא ראה טעם להסתתר. וכששמו השוטרים כבלים על ידיו, עמד אחיו הצעיר, שילד היה, ואימץ את רוחו: “קושה אל תפחד, אל תפחד קושה”… רק גיבור יכול היה לנהוג כך באותו מעמד.
הגבורה היתה בשביל קושה המדרגה העליונה באדם. בשיחו נתגלה כאיש הזיות וחלומות.
מיטב חלומותיו היתה הטיסה. בן־אדם השולט באויר, צומחות כנפים גם לנפשו, כשאדם במרומי השחקים, גם מחשבותיו רמות יותר, מגביהות עוף. “תאר לך, שמעונקה, שביום בהיר אחד אני יורד באוירון בלב המושבה – לא רק לב המושבה, גם לבבות אחרים אפשר לכבוש במעשה כזה. שער בנפשך כיצד היו מביטות אלי בנות־המושבה? הנה ברכה, למשל, שהיא אחת היפות במושבה, זו הגאוותנית; אילו ניגשתי אליה והגדתי את שבחה בפניה, ודאי היתה פורצת בצווחה. שווה בנפשך שאני יורד אליה באוירון מהשמים, נוטל אותה בכוח ומעלה אותה על כנפים מעלה־מעלה…”
גם על גאולת הארץ חלם, והכול בכוח האוירון. הימים ימי המלחמה בין תורכיה לטריפולי, ותורכיה נוחלת מפלות.
“תאר לך”, אומר לי קושה, "לו היה לי אוירון, הייתי מתנדב ללחום ועוזר לתורכיה, ועושה לה כיבוש אחר כיבוש. הנה מביאים אותי כאחד הגיבורים אנשי־השם לפני השולטן עבדול חמיד, גבור־חיל שכבש למענו את טריפולי.
"מה בקשתך?, - היה שואלני השולטן, - “מה בקשתך קושה, ותיעש!”
“ומה סבור אתה, שמעון, הייתי מבקש ממנו? רק דבר פחות־ערך בעיניו: קושאן על כל אדמות הג’יפטליק שלו בארץ. מה ערך ימצא השולטן, שזה עכשיו כבש את טריפולי, באדמות הג’יפטליק השוממות? מיד היה עושה את מבוקשי ונותן לי את הקושאן. אני עולה על מטוסי, וישר לתל־אביב. יורד למשרד הארץ־ישראלי ונכנס אל ד”ר רופין, ואומר לו: ‘נא רופינ’קה. הנה הקושאן ועשה בו כטוב בעיניך’".
כך מרחף היה בעולם החלום והדמיון. ויש אשר בלילות ייצא קושה לבדו אל מחוץ למושבה ויהלך יחידי בשבילים־לא־שבילים. ואם שמעת פתאום שירה רוסית רוויית געגועים מהלכת מרחוק, וידעת שירת קושה היא, בהתעטף עליו רוחו בשבילי הלילה השוממים.
באחד הימים לפני פרוץ מלחמת העולם נעלם קושה מהארץ. נעקר האיש מתחנת נדודיו שגם בה לא מצאה נפשו מנוחה. נעקר, אך השאיר אחריו הד של תהיה ותעלומה.
ב"ערכים גנוזים", ספרו האחרון של ב. כצנלסון, מגלה ברל את סודו של קושה פישמן ומבהיר תעלומותו:
"היה לי חבר מן ה’חדר'. ילד בן עניים שאביו היה דיג עברי (עוד לפני חולתא). איש עובד, פשוט, עממי וכולו סמל היושר. וזקנו היה יהודי, אשר לא ראיתי דוגמתו ליופי אנושי. אדם דימוקראטי וחובב־ציון במובן המעולה, שהיה דואג לבטא את המלה העברית ביטוי זך וטהור, ולא היה בו שמץ קנאות דתית. בנו של אותו זקן היה יעקב פלוטקין הנזכר בתולדות תנועת הפועלים בארץ (גם בספר “מסילה”). הזקן היה מלמד מיוחד במינו, שלימד עברית על פי צחות הלשון. היה לו מושג מיוחד על היחס לאשה. אשתו היתה חנונית, וכדי להביע את יחס הכבוד שבו לאשה, היה הולך לחנות בכל יום שישי, סוגר את החנות ומביא את אשתו הביתה. זה היה מעשה מוזר, שלא התאים לסגנון הסביבה. זו היתה דמות יהודית מקורית ביותר. ונכדו, הוא חברי, גם הוא סמל היושר המוחלט. ולבו לב זהב, היה כבד־כשרונות במקצת. תמיד הייתי משתתף בצערו, כי הוא היה סופג מכות, בעוד שאני, אשר הייתי שובב יותר ממנו, לא ספגתי מכות כמוהו. אחר־כך, כשהיה בן שש־עשרה או שבע־עשרה, נסחף במעגל המהפכה ונעשה אנארכיסט. כיוון שלא היה איש דברים והלכות, הלך ל’עבודה מעשית'. במפלגות השונות – וביחוד אצל האנאראכיסטים – היית מוצא, בד־בבד עם הערכת היחיד וחופש היחיד, היתר דמיו של אדם. ופעם כשצריך היה להשיג מאות רובלים, קפצו הוא וחבריו לחנות של יהודי עשיר בעיירה ותבעו ממנו כסף. הלה, או שלא היה לו שלא נתן – וירוהו. הנער הזה שנעשה רוצח, ברח. אחר־כך נפגשנו בארץ. כאן היה פועל אמיץ לב. ולא היה לו צורך בשום דבר, תמיד היה חסר דירה, מיטה ופרוטה. היתה בו הערצה לגורדון ולברנר, הוא בז לכל המפלגות, למנהיגים ולעסקנים. וכן בז לכל ארגון של שומרים. פעם, בשטפון גדול בין פתח־תקוה לכפר־סבא, הציל פקיד הבארון, שנסע בעגלה עם בני לויתו, אשה וילדים, אשר עוד מעט וטבעו. הוא נכנס למים ושחה בתוכם והוציא את הסוסים, את העגלה ואת האנשים גם יחד.
האיש הזה לא נצטרך לשום חברה. סופו שעזב את הארץ. ואם כי רצה מאוד לחזור סבור היה שאינו ראוי לכך, וכי לא יסכון לשום חברה. כך היה גלגולם הטראגי של דברים בניגוד לטבעם של האנשים, בניגוד לאהבת האדם שבהם. מה רב היה סבלו של האיש הזה בגלל מעשהו – הוא רצח אדם, אשר בניו היו בעצמם אנשי מהפכה וחברים במהפכה, ולו רצה המקרה היו מזדמנים כעבור יום או יומיים לתנועה אחת או לבית־סוהר אחד".
תסיסה באם־המושבות 🔗
פתח־תקוה העשירה בקרקעות קולטת יהודים אמידים הבאים להשתקע בה. בין אנשי המושבה גם טיפוסים חלוציים ועממיים. אנשי עבודה המקיימים בגופם את מצוות העבודה.
גם אחרי החרם לא פסק המאבק לכיבוש העבודה העברית. הפועל העברי לא ויתר על מקומו במושבה. עין־גנים שנוסדה כמושב פועלים, שעקרון לו העבודה העברית, משמשת עמדת־מאבק לפועל במלחמתו לכיבוש העבודה. המשרד הארץ־ישראלי רכש שטח אדמה בקרבת עין־גנים והקים שכונה גדולה לקליטת עולי תימן.
עולי תימן הוסיפו גון חדש בנוף האוכלוסיה, גון של פנים חדשות ושל מערכי־לב חדשים – שבי־ציון שהשפה העברית שגורה על פיהם מילדותם, ואין היא גוף זר בהם אלא תמצית־דמם. שבט עברי עתיק זה הרחיק נדוד במדבריות תימן, ולא איבד את יופיו ואצילותו משכבר. עליתם בימי מאבקנו עם מתנכרי המושבה, חיזקה את תביעותינו ויצרה עמדות־כוח לנלחמים על העבודה העברית במושבה.
לא ארכו הימים ובאם־המושבות נוצרו איים של עבודה עברית טהורה, כגון פרדסו של יעקב קרול. גם מתנחלי המושבה החדשים, ציונים אמידים, מקבלים בראשית עבודתם את הפועל היהודי. הפועל העברי אף הוא מסתגל ולומד את העבודה המקצועית בעונות השונות.
ניכרת פעולתו של ד"ר כהן ברנשטין בימי כהונתו כרופא. השפעתו גדולה על צעירי המושבה. הם מתמרדים נגד הזקנים מנדי הפועל העברי ומטילי החרם על העולים החדשים. עוד זכורים ימי ההפגנה אחרי נתינת החושמה העותמנית, בקבלת פני הרב הראשי של יהודי תורכיה, חיים נחום, שבא לביקור במושבה. ציבור הפועלים יצא לקבל את פניו בדגל תכול לבן, ובני המושבה התנפלו על נושאיו וקרעו את הדגל לגזרים.
בבית גיסין קבע בימים ההם את ישיבתו הסופר יעקב רבינוביץ, המפרסם רשימות ופיליטונים ב"הפועל הצעיר". הוא מעורב מאוד עם הבריות, איש רעים ואיש שיחה. הוא ידיד למשפחת קרול והאחים שטרייט. מפעם לפעם ירצה בבעיות הספרות.
אנשי־שם מהתנועה הציונית שבאים לראות את הארץ יבקרו גם באם־המושבות. ברצותם להיפגש עם ציבור הפועלים, תשמש עין־גנים החדשה אכסניה להם. כך היה בביקור של ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי.
נערכה להם מסיבה בעין־גנים, וביאליק שאל אם כבר למדו כאן לגדל בולבוסין, ואף ביקש לטעום מהבולבוסין… אך בולבוסין לא היו בעין־גנים בימים ההם. הענף העיקרי במשק היו משתלות הדרים ועצי־הדר, ומבוקשו של ביאליק לא ניתן לו.
האיש וכינורו 🔗
לאם־המושבות הגיע עולה חדש, מהונגריה, איש בגיל העמידה, מוזר ומתבודד. מרכיב היה משקפים שחורים והדבר עוד הגדיל את המחיצה בינו ובין כל אשר מסביבו. גם האיש הזה היה בין מבקשי העבודה, וכינור היה לאיש.
בשעות הלילה המאוחרות היה מוצא לו מקום מסתור, ומושך בכינור נגינות שובות לב. עמוקים ונרגשים היו צלילי כינורו. עומד היה במקום מחבואו ומנגן – עד שהרגיש כי אנשים מתקרבים אליו ומקשיבים לנגינתו; מיד היה מפסיק והולך לו.
עובד היה ומתבטל, לסירוגין. תמוה וזר. וזרותו גברה מיום ליום. בגדיו נתרפטו והלכו, ואת רגליו היחפות החל לעטוף במגבות. פניו כחשו וחוורו, בעיניו היתה מבוכה, כמו רוח רעה ביעתתו.
באחד הימים נעלם, כאילו צלל תהומות. אך הד מנגינותיו עוד ליווני ימים רבים.
ביקור בבית 🔗
כבר חלפה כמחצית השנה מאז ברחתי מבית־אבי, ועדיין לא ביקרתי בו. היה זה ביום האחרון של חג הפסח. שבתי לפתח־תקוה מטיולי במושבות יהודה ועברתי על פני ביתנו. והנה ראוני אחי הקטנים ורצו לקראתי כשהם מפזזים בשמחה, ומיד פנו הביתה לבשר לאמא על בואי. אמא יצאה לקראתי ובקשתני להיכנס.
בלב דופק עברתי את מפתן הבית, ביתי שלי, אשר כה יקר לי. אותם הרהיטים המיושנים, אותו השולחן – מכל פינה נשקף אלי העצב הכבד… יותר מכל הרעידו את נפשי פני אמא, שנתרבו בהם הקמטים והצער. ואבא, איש ריבי, כמה רחמים וחרטה עורר בי מראהו.
אבא פונה אלי ושואל שאלות, ואין בכוחי לענות, כמו נאלמתי פתאום. הוא מסתובב, כאילו צר גם לו המקום. מחפש מה, והולך לבית־הכנסת לתפילת־מנחה. אמא מגישה לי אוכל ומפצירה בי שאוכל. יושבת על ידי וכובשת אנחתה. אני אוכל ודמעות שמות מחנק לגרוני. אמא שואלת למרדכי ולעבודתו בגליל, נאנחת על הבית שנישאה לפועל־חלוץ, מחוסר־כל.
“יומי פונה לערוב”, אומרת אמא, “אפסו הכוחות, ומה יהיה על הילדים?” ודמעותיה יורדות על פניה.
חשכת בין הערביים כבר עטפה את החדר. ישבתי על ידה והרגשתי כי אין־אונים אני, כי אין בידי להושיע ולתקן.
האחים הקטנים הלכו עם אבא. אמא קמה והסירה את שיירי האוכל מהשולחן. אחרון של חג שחל בשבת היה אותו יום, והיא עמדה ללחוש תפילתה לאלוהי אברהם יצחק ויעקב, אלהי הנחמות וישועות.
על גדות הירקון 🔗
באו ימות הקיץ ועבודות עונתיות החלו בפרדסים, בהן עבודה שנכבשה בחלקה על־ידי הפועל היהודי. מטפלים בהרכבות ובעצים הרכים, העבודה אחראית מאד. גם בהשקאה עובדים פועלים יהודים. נוספו שטחי פרדס – כרמי־גפן וכרמי־שקדים נעקרים ובמקומם נוטעים פרדסים. ליד הירקון נרכש שטח גדול וניטעו בו עצי הדר ועצי פרי אחרים. שם המקום ערבי – “בחריה”. כשמונה מאות דונם שטחה של בחריה. והפרדס נטוע משבצות־משבצות, עצי לימון וחושחש, ועצי פרי נשירים. ודרכים סומנו בין חלקה לחלקה, לוח שחמט רב מידות. גם שדרות ברושים ניטעו להגנה מפני הרוחות.
יום־יום נוהרים למקום עשרות רבות של פועלים ערביים, מכפרים רחוקים ומהסביבה הקרובה. בבחריה נעשה גם נסיון לגדל כותנה, כגידול־ביניים בין העצים הצעירים. בעבודה אחראית יותר ניתנה דריסת־רגל גם לפועל היהודי. בין מאות הזרים יעבדו גם עשרים פועלים יהודים ובכללם – אני. יום־יום נשכים־קום, ולפני עלות השמש כבר נצא לדרך. דרכנו תעבור בין פרדסים וכרמים ושטחי ביצה, מהלך של שעה וחצי, עד בואנו לבחריה.
המשגיחים ומנהלי העבודה היו רוכבים על חמורים, וערבים־משרתים רצים אחריהם ומזרזים בחמוריהם. אף כי הללו יוצאים באיחור מה מהמושבה, ידביקונו תמיד במחצית דרכנו, יחלפו על פנינו וישאירו אותנו אחריהם.
בהגיענו לבחריה כבר אנו עיפים. בחפזה אנו אוכלים מן המזון אשר בסל הנצרים – פרוסת לחם, ביצה שלוקה וזיתים, - קצת לפת־השחרית וקצת לסעודת־הצהריים. עם צלצול הפעמון בצהרי היום, אנו מפסיקים את העבודה ובאים לסוכה הגדולה, פורשת הצל, לאכול את ארוחתנו הדלה. המנה העיקרית והחשובה בסעודתנו זו, הוא התה.
בפח, שהיה לפנים פח של נפט, יוצקים אנו מים ושופתים אותו על האש בין שלוש אבנים גדולות. את האש אנו מבעירים בענפים יבשים, וכך נרתיח את המים. את עלי התה אנו חולטים בפח גופו. לא היה לנו קומקום מיוחד לשם כך. ואף־על־פי־כן היה לנו התה בצל הסוכה כמשקה־מלכים.
עבדתי עם פועלים גדולים ממני בשנים. כבר רכשתי נסיון בהרכבות, גם בהשקאה כבר הייתי מנוסה. כשנתקבל פועל חדש, הייתי מלמדו ומדריכו בעבודה. אחד הפועלים, שלמד להניע את המוטור, הוכר כמומחה ונתקבל להיות מכונאי למשאבה שהיתה מעלה את מי הירקון להשקאה. עבודת המוטור החלה משעות הבוקר ונמשכה עד מאוחר בערב. המכונאי קבע איפוא את מקום מגוריו ליד בית־המכונות; התקין לו מטה ושולחן, קנה פרימוס וקומקום ואת מצרכיו היה מכין בעוד־מועד לשבוע תמים. היה זה אזרחה הראשון של בחריה.
התקנאתי בו, ואף גיליתי לו את רצוני להתגורר אתו בפרדס. הוא נענה בשמחה להצעתי. בקרן־זוית העמדנו שני ארגזים, שמנו עליהם לוחות, פרשנו מחצלת והרי מקום מנוחה לאחר יום העבודה. עתה פטור הייתי מההליכה המייגעת בוקר־וערב; נתפנו שעות לקריאת ספר. בשעות הפנאי גם עזרתי לזלמן המכונאי לטפל בכלבה שנשלחה שי לבעל הפרדס ומנהלו מצרפת. הכלבה היתה גזעית־מסורבלת ופניה זועפים תמיד.
בדאגה מיוחדת הוכנה מנת מזונה יום־יום. מכל קבי הנביחה שירדו לעולם לא נטלה כמעט כלום, שתקנית היתה מטבע ברייתה. אך בלילה, כשהתירוה משרשרתה, היתה סכנה לבוא בתחומה. אם המתקרב בר־מזל, היתה רק קופצת עליו, מפילה אותו ואינה מניחה לו לקום, עד בואנו למקום.
אך באדיבות נהגה עם בני־מזל בלבד; דרך כלל הילכה הכלבה שלנו אימים על כל הסביבה.
לימים המליטה הכלבה, אך רק שניים מגוריה נותרו בחיים. והגורים יקרי־ערך, ומצווים היינו לטפל בהם בשימת־לב מיוחדת. לאחר יום העבודה הייתי יורד לחוף הירקון הסמוך לבית־המכונות, מתרחץ ושוחה לרוחבו של הנחל, ואף מנסה לדוג דגים. קושר הייתי את סל הנצרים למקל ארוך, שם בו אבנים, ולטבורו מקשר פרוסות־לחם. הדגים היו באים קבוצות־קבוצות לחטוף את צידם. לעתים בהצליחי להרים חיש־מהר את הסל, הייתי מעלה דגיגים רבים ופעמים גם דג גדול ומכובד.
ערב אחד, ברדתי אל חוף הירקון, ראיתי את אחד הגורים נסחף עם הזרם. קראתי לזלמן, אך שאון המוטור החריש קולי. ראיתי שהגור בסכנה וקפצתי לירקון. הזרם נשאני מהר אל הגור. תפשתיו כשהוא מייבב ומילל, ומניע את ראשו מעל פני המים. נסיתי לשוב עמו לחוף, אולם הזרם סחף עתה את שנינו. הפניתי ראשי וראיתי כי הרחקתי מאד במורד הנחל, שוב קראתי אל זלמן ולשווא.
רגע חשתי כי הענין אבוד ועלי לעזוב את הגור, אך התאוששתי להצילו. הזרם סחפני אל בין חופיו הגבוהים של הירקון, חופים סבוכים שיחי פטל קוצניים וקני־סוף גבוהים. שבתי וצעקתי, ונבהלתי מקול צעקתי. לפתע הגיע אלי קולו של זלמן, ונתעוררו בי כוחות חדשים. הוספתי לקרוא אליו, ובינתים כבר הגענו אל החוף הסבוך, נתפשתי בצמחי הסוף, ידי פצועות היו וזבות דם. הטלתי את הגור אל בין הקנים. זלמן קפץ בבגדיו למים, השיגני ועזר לי להיחלץ מהמיצר.
כשיצאתי רועד הייתי מקור, אך הרגשת הנצחון ומעשה־ההצלה עוררוני, והיו כשיקוי בעצמותי.
אני נוסע הגלילה 🔗
לא ארכו ימי הטובים בבחריה. מחלת הקדחת שבה לתקוף אותי ונאלצתי לחזור למושבה. שוב בלעתי את מנות הכינין המר, שלא הביא לי מרפא. ישיבתי בבחריה רק הגבירה את מחלתי, חום וצמרמורת פקדוני לסירוגין, מזונותי דלים היו ולא יכולתי לעבוד.
אנשי־עצה אמרו לי להחליף את מקום מגורי. שינוי האקלים יפה לחולה־הקדחת, יותר מכל תרופות הכינין. שוב פניתי במכתב אל אחי בגליל וביקשתיו למצוא בשבילי עבודה באחד הישובים שם. סוף־סוף קיבלתי את תשובתו. יש סיכוי שאתקבל לעבודת הגורן בקבוצת הפועלים בסג’רה, שאוירה סם־מרפא לחולה קדחת.
צררתי צרורי הקטן וביקשתי דרך כיצד לעלות לגליל. ברוב המקרים נוהגים לצאת ברגל עד שמגיעים לנקודה עברית בעמק, ומשם ממשיכים הלאה. לעתים רחוקות היו יוצאות עגלות לחיפה. תשוש הייתי ועל־כן יעצוני לנסוע באוניה מיפו עד חיפה ומשם ברכבת עד צמח.
ירדתי ליפו וקניתי כרטיס באניית־משא שעמדה להפליג בלילה לחיפה. סיפון האניה מלא היה נוסעים ערביים מערי החוף וסוחרי־בהמות למיניהם.
נדחקתי בפינה בין הנוסעים, ישבתי מחריש ומתענה מצעקותיהם מחרישות־האוזנים של בני לווייתי. האניה כבר הפליגה, אך הריב ביניהם לא פסק. גם קטטה נפלה ובמהלומות ההדדיות כמעט נדרסתי.
ביקשתי פינה־חשיכה ומצאתיה. כל הלילה ער הייתי וחשתי כאב ללא פשר. הרהרתי בחמש־עשרה שנות חיי ובהורי שאני מתרחק מהם. הצמרמורת הידועה לי, חזרה לפקדני ופחד נפל עלי שמא אהיה לטורח על אחי בגליל. הרגשתי שחומי עולה והמועקה יורדת עלי. כל הלילה צפיתי לאור הבוקר, לשעת בואנו לחיפה.
עלה השחר וחיפה נתגלתה לעיני – הר גדול הנושא עליו דקלים ובניינים. כבר לארץ חדשה, ללא מכר ומודע, הרגשתי את עצמי בדרוך רגלי על החוף.
הגעתי לתחנת־הרכבת ופגשתי פועלים מהגליל – שזופי פנים ועוטפי כפיות לבנות. נצטרפתי לחברתם ואתם עליתי ברכבת־הנוסעים לצמח.
מבעד לחלון השקפתי על שטחי השדות ועל הנוף. התקפת הקדחת רפתה כלשהו, כמו חסד ביקשה לעשות עמי, לבלי הטרידני ולהניח לי לרוות רשמים חדשים ויקרים.
הנה הגענו לעפולה. מזרחה ממנה נקודתנו הראשונה בעמק־יזרעאל, - הצריפים של מרחביה. הרכבת עוברת בשדותיה, אפשר לראות את הקוצרים בעומסם את העגלות ואת החורשים בעשותם חריש הקיץ. הרי אלה הם השדות, בהם ביקשו בני־דודינו לגזול מהשומר העברי את סוסתו, והוא התגונן והרג את בן השיך שבא להשפיל כבודנו. עתה יושבים החברים, מכובשי המקום, כלואים בבית־הסוהר ומחכים למשפט.
הרכבת יורדת לעמק. אחד הנוסעים, שהכיר את הסביבה, מראה לי את הרי הגלבוע ואת מעין חרוד - - הרכבת כבר עושה את דרכה בעמק בית־שאן. לא עבר זמן רב והגענו לצמח, על חוף הכנרת.
מצמח תצאנה שיירות של נוהגי פרדות וחמורים – זוהי התחבורה לטבריה ולצפת. עליתי על אוכפו הרחב של החמור ואתי צרורי. צהרי־יום בכל להטם. החמר מנסה אף הוא להסביר לי משהו:
“דנייה שוב” – “העולם בוער”, אומר הוא, “וכאן פתחו של גיהינום”.
חושי מטושטשים היו, חום הקדחת עלה. מדמה הייתי שאין קץ לדרך זו שבין צמח למגדל. מתנודד אני לצעדיו של חמורי, אראה את ים כנרת והרי הגולן, בעינים קודחות אראם, ודוק פרוש בינותינו. הכל מדומדם ורק הציפיה לפגישתי עם אחי עדיין חיות בה משלה.
בבית־החולים בצפת 🔗
לאחר כמה ימים סידר אחי את כניסתי לבית־החולים האנגלי בצפת, שהיה מקבל, לפי הסכם, חולים ממושבות הגליל. בשיירת הפרדות והחמורים העולה יום־יום מצמח לצפת, עליתי גם אני. בשיירה זו היו מלבדי עוד שני פועלים קודחים, ואתם חברה חובשת, כולם ממגדל. שוב אותה רכיבה באוכף־הטלטלה של חמור, עליה במשעולי ההרים ולהט השמש. משול אתה כמי שעובר בשדה קוצים אשר אחזה בו האש. והאש מימינך ומשמאלך, מלמעלה ומלמטה. והדרך, אין לה קץ.
לאחר שעות של טלטולים ועינויים הגענו לצפת. האחות החובשת הביאתנו לאכסניה אחת. החדר היה בעל קמרונים בנוסח הערביים, על רצפתו פרשו מחצלות להיות לנו למשכב. כל הלילה דימדמתי ונישאתי בעולם של הזיות וקדחת, ורק למחרת היום יצאנו לבית־החולים האנגלי, בקצה העיר.
חצר שגדרות מסביבה ואילנות בתוכה – עצי חורש ירוקים. כישוב בתוך ישוב, נבדל מכל הסובב אותו, עמד כאן בית־החולים על ירקותו, שביליו ונקיונו.
באולם־המתנה גדול ישבנו וחיכינו כל אחד לתורו. חששתי שמא יירד חומי לשעה קלה, שעת הבדיקה, ולא יקבלוני לבית־החולים.
והנה נקראתי לבוא אל הרופא. לאחר בדיקות שונות נמסרתי לרשותם. גזזו את שער ראשי, שגדל פרע, נתכבדתי באמבטיה חמה, - אמבטיה מטהרת מאבק וזוהמה שדבקו בי ימים רבים.
לאחר שנות התלאה אשר ידעתי מאז בואי לארץ, היה בית־החולים כנאות־מדבר בדרכי הקשה ורבת החתחתים. לבוש של חולים ניתן לי. הביאוני לאולם גדול ואת מיטתי קבעו לי מטתו של ערבי חולה.
הערבי, ספק שוכב ספק יושב, ומיבב:
“יא רב, - יא רב!”…
נכנסתי עמו בשיחה ושאלתיו למחלתו. בתנועה של ביטול כלפי עצמו הצביע על בטנו ואמר:
“כאן חתכוני ובחוטים תפרוני, עתה אינני שוה כלום. כלי שבור אני ולא אהיה כאשר הייתי. וילדים קטנים לי בהרים, - חמישה ילדים קטנים…”
ושוב ירים את עיניו ויקרא: “יא רב, יא רב…”
ניחמתיו, אמרתי לו שאסור לאדם להתייאש, שעליו לשים את מבטחו באללה, כי הוא ירפאהו ויצילהו. דברי האירו את עיניו העצבות.
“אינשללה יא רב!…”
על טסים הובאה ארוחת־הצהרים, טס לכל חולה. גם לשכני הערבי הוגשה מנתו, והוא אינו טועם. מאכלים אלו, אומר הוא, משחק ילדים הם לו ולא יותר.
האח־הרחמן מהתל בו:
“ודאי חשקה נפך בפלפל ובעגבניה, בכבש צלוי ובאבטיח?”…
הערבי מניע ראשו – בשום דבר לא יחשוק עוד.
שישה־עשר חולים שכבו באולמנו, יהודים מצפת, ילדים, ופועלים חולי קדחת מהגליל.
בחצר הגדולה הטובלת בירק ארנים וברושים יתהלכו המתאוששים ממחלתם.
מופלא הבית על סדריו ומשטרו. נקיון למופת בכל. הרופא הראשי, אנגלי, יפקדנו יום־יום ולעתים גם פעמיים ביום, יביא עמו מאור חסד והרגשת ישע. קומתו זקופה, עיניו כחולות ומחייכות…
שליחות זו של עם זר, אל מה תרמוז, ומה פשר חסד זה? בין הבריות מודעת היא, כי חסדם תלוי בדבר, כי באורח זה יצודו נפשות להביאן בחיק אמונתם. על מה ולמה בחרו איפוא עיר נידחת ורחוקה כצפת, המאוכלסת קהילה יהודית קטנה, אדוקה ודבקה באמונתה? יהודים הרחוקים גם מהישוב החדש ומכל המתהווה בו, חיים את חייהם, חיי עוני, ומתפרנסים זה מזה ומחלוקה. שמא אוירה של צפת, אויר הרים צח ומרענן, משכם לכאן?…
אם כך ואם כך, טובת הנאה ליהודי צפת מבית־החולים: הם המספקים כל צרכי המוסד, - חלב ומעשי־חלב, ירקות ופירות, פרי עמלם של הכפרים הערביים בסביבה.
בכל ראשון בשבת תיערך תפילה באולם הגדול של בית־החולים. מעטים הבאים להתפלל. הדוכן כעין במה קטנה ועוגב לידו, והתפילה קצרה, - מזמורי תהילים, צלילי עוגב המתלווים בשירת האחיות והרופא, נגינה ודומיית־קודש.
כמו באשנב אסתכל ואראה עולם אחר, זר ורחוק. לכאורה אשנב טהור כל־כך, אך נוף הזכרונות יחזירני אל עיר מולדתי בנכר ואל קול פעמונים של בתי־היראה שלהם המבשרים אימה, ואל בני נכר הצובאים על פתחנו, - להרוג ולאבד…
בבית־החולים ישנם גם חלונות של ממש, בעדם ייראו הרי צפת החשופים, סלעי מגור עצומים וקודרים, עוטי סוד וערפלים, - צפת הקדומה, עיר המקובלים, עיר הלוחמים בימי ר' עקיבא…
עשרה ימים שהיתי בבית־החולים. הטיפול היה נאמן: סמי־המרפא, המזונות, האחיות והרופאים – הכל נתכוון לבריאותי ולטובתי. ואמנם החלמתי בעשרת הימים וכוחות חדשים מלאתי. כגן־רווה היו לי הימים האלה בתוך מדבר השנים האחרונות על פגעיהן וסבלותיהן.
בטרם אעזוב את בית־החולים הביאה לי צעירה אחת, פועלת ממגדל, מכתב מאחי, בו הוא מודיעני, שמוכן בשבילי מקום עבודה בסג’רה ומחכים לבואי. מקום־עבודה זמני, לחודש או חדשיים. אחי מייעץ לי לנסוע מצפת לטבריה לשם פגישה.
שאלתי את הצעירה על אחי, וסיפרה לי שהוא עובד ושותק כנזיר. בערבים ובלילות יטייל על חוף הכנרת, לבדו יטייל. ופעם בליל ירח בשבתו שקוע בהרהוריו על שפת־הים, התקרבה בלאט, לקחה אבן והשליכה אל הים. המים המותזים הרטיבוהו, את בגדיו ואת שערותיו הפרועות – והוא הרים את עיניו והביט בה, הביט ולא יותר. ומבטו כה משונה, ועיניו עצובות תמיד. כך אמרה, ובקשה שאספר לה גם אני על אחי.
האראנו בטרם אלך לסג’רה? ולמה מתאפק היה בשיחתנו כשנפגשנו? אולי חס עלי, לא רצה להטרידני במחלתי?… חידה הוא לי ואת פתרונה לא אדע.
בקבוצת סג’רה 🔗
בדד תשכון לה המושבה הקטנה סג’רה – אחת הנקודות העבריות הראשונות בגליל התחתון. בשנת תרנ"ט (1899) נוסדה ע"י חברת יק"א. שני טורים של בתי אבן, שגגותיהם רעפים אדומות, וגדרות־אבן מסביב לחצרות. בסך הכל כעשרים מתיישבים, מקצתם משפחות גרים מרוסיה, שעקרו ממולדתם והלכו לארץ־ישראל לחיות בה דבקים באמונת ישראל. אנשי עבודה הם ואנשי שדה מילדותם, ובעזרת חברת יק"א נאחזו כאן בנחלאותיהם כפלחים ממש; זורעים הם תבואות חורף וקיץ ועיקר קיומם על פלחה אכסטנסיבית.
בקצה המושבה, במעלה הגבעה, סמוך לכפר הערבי סג’רה, נמצאת החווה של פקידי יק"א, חצרות משלהם ובנינים משלהם – עולם לעצמו, בדול מהמושבה. רבים הם נסיונות הכיבוש שנעשו בחווה ע"י פועלי הגליל. כאן נוסד בשנת תרס"ז (1907) הקולקטיב הראשון “החורש”; חברי הקולקטיב היו חלוצים שביקשו להיות פלחים עבריים, בריאים בגופם וברוחם, העובדים את האדמה ומתפרנסים מיבולה. כאן מולדת “השומר”, אשר נוסד בפסח תרס"ט (1909), וכאן נפלו קרבנותיו הראשונים.
עתה באה לחווה קבוצת חברים קטנה לעבודת־נסיון בשדותיה. בקבוצה שבעה חברים וחברה אחת. עם הקבוצה נמנים עוד חברים וגם הם יצטרפו בקרוב. את שמותיהם יזכירו בהערצה ובציפיה. רק בחלק אחד מחצר החווה ובניניה התרכזו חברי הקבוצה, כאן המשק החי וכאן כלי־העבודה וכל הכבודה של המשק. החדרים קטנים והצפיפות רבה. חיי שיתוף יחיו כאן.
לקבוצה נצטרפו שניים מבני המקום, שני האחים אדלר. בנים למשפחת איכרים, משפחה ברוכה בבנים ובנות. נהירה להם, לשני האחים, עבודת המקום וידם רב להם בעבודת הבהמות, בחריש, בקציר ובדיש. שותפים הם למאווייהם של בני החבורה כולה ומדריכים יהיו להם בעבודה. עבודתם ניכרת גם בגורן, - הם המסדרים את העבודה והמערמים את הערימות.
הערימות של בני החבורה גדולות הרבה מגדישי האיכרים. בגורן של הקבוצה גדול כוח ה"יחדיו" וכוח זה רישומו ניכר גם ביבולים. מעשה הדיש כמקובל – במורגים, הרתומים לבהמות; מסביב כל ערמה מסדרים שכבת קש על שבליה, ודשים בהם עד שהקש והשבלים נשחקים, ואז מפרידים את הבר מהתבן.
עבודתי שלי בקבוצה היתה בזוג בהמות, שהייתי מאיץ בהן כל היום שילכו במעגל.
הנה אעמוד על המורג העשוי לוחות עבים מעצי אלון, ובשוט־לשון ושוט של ממש אזרז את הבהמות. בתחתית המורג חורים, ובתוכם אבני בזלת קשות ומחודדות. מדי בוקר ייבדק המורג, ובחורים שכבר נשרו מהן האבנים בשעת הדיש נשים אבנים אחרות. על פי שני האחים ישק כל דבר בעבודת הקבוצה – לפי הוראתם תיקבע השעה להפיכת כל שכבת תבואה שכבר נדושה, מתי לאסוף אותה לערמה מיוחדת כדי לזרות ולהבר עם נשיבת הרוח.
האחים אדלר יביאו את חברי הקבוצה בסוד תורת הזריה המופלאה, ואני סובב־הולך לי במורג, ואגב סיבוב אשיר כאשר לא שוררתי מעודי.
חיש מהר יחלוף היום. חש אני, כי עבודתי יש לה ערך ומשמעות. ויחסם הטוב של החברים, המוקירים את פעלי, ירומם את רוחי.
עם שקיעת החמה שב אני עם כל עובדי הגורן לחצר, גם החורשים בשדה ישובו. מתירים הם את הבהמות, מאכילים אותן, מתרחצים, ומתכנסים בחדר־האוכל. עכשיו יגלגלו דברים על כל מאורעות היום בגורן ובשדה, על פרדים שהלכו בתלם, על פרדה שנשתגעה ובעטה, על תבואות הקיץ שנובטות ומלבלבות בשדה, על עולם ומלואו.
משישבנו אל השולחן מיד מרים איציק את קולו הברטוני ופוצח זמר. כך בערבי החול, וכל שכן בערב שבת.
בשבתות יבוא גם הריקוד בעקבות השירה. דויד’ל פיארמן, עלם צעיר שעינים לו שחורות ויוקדות, יתלהט בריקודו, ריקוד של דבקות, ויסעיר את כל הקבוצה. גם הטבחית, החברה היחידה, נסחפת בסופתו. ודויד’ל כמנצח על המחולות, בכליון נפש ובאהבה, - ישיר וירקוד ירקוד וישיר, עד שיפול ויתייפח - -
על מה תהמה ותסער נפשו, ומה המועקה אשר תסתיר?…
מסירות־נפשו של דויד’ל איננה לריקוד בלבד, גם את העבודה יאהב וגם את חבריו, ובכל ימות השבוע.
ובן־ציון ישראלי, אשר חיוך מאיר לו, איננו עושה פומבי לעצמו, בצנעא יהלך, אך ידו בכול – כל כלי יתקן במשק, יבוא לגורן, ויצא לשדה. רק ישים את ידו על כתפך ומיד תחוש באחוותו הנסתרת:
“יה שיך!”…
בכמה רוך יבטא את שתי המלים השגורות. מפעם לפעם יזכיר את נח ואת מאיר חבריו מימי כנרת הראשונים, את רחל בלובשטין ואת א.ד. גורדון העובד במגדל, אשר הוזמן לבוא אל הקבוצה. בן־ציון עושה נסיונות בפלחה: כל שבת הוא ממלא פחי מים וחביות מים ובעגלה ייצא לשדות, אל תבואות הקיץ. בשומשמין ובחומצה יבחון ויבדוק את השפעת ההשקאה על הסתעפות הצמחים, על הבדלי הפריחה והתירמול, על זמן הבשלתם – מוקדם או מאוחר.
מפתח יבקש לגנזי הטבע והאדמה, הנעולים עדיין, אך הוא עצמו כבר פתוח לקראת הבאות, לקראת חיים שהעמל ועבודת־האדמה תוכן עמוק להם.
בינתים, ישמח על כל כיבוש קטן, על כל צעד נוסף, כשמוח האם הצעירה לצעדי תינוקה הראשונים.
עולה חדש בא לקבוצה. צעיר מלודז. פניו ענוגים, עוד לא שזפתם השמש. קובץ ספרותי חדש הביא עמו מפולניה, “העברי החדש”, בעריכתו של המשורר יעקב כהן. הקובץ יעבור מיד ליד וייקרא מתוך הקשבה אל הקולות המגיעים משם.
ובמבוא הקובץ, קול מבשר אל העברי החדש אשר יבוא, המוכרח לבוא. והרי הגליל השוממים יצפו אף הם אל הבאים - -
בחוות סג’רה ישנן רשויות שונות. באגפה המזרחי, חצר שניה שבתיה בתי מידות. שם מתגורר מנהלה של החווה ופקידה של יק"א במושבות הגליל, האגרונום א. קראוזה. הוא רוכב על סוסה לבנה ואצילה, ומשגיח על נטיעות הזיתים והגפנים אשר בגבולותיהן של אדמות המושבה. במטעים אלו יעבדו גם ערבים מכפרי הסביבה. קראוזה נוטה למסור את עיבודם של שטחי האדמה והמטע לאנשי הקבוצה לידי הפועל העברי. בא־כוחו, איכר מסג’רה, מפקח על אדמות הברון שבחורן, מעבר לירדן וים כנרת. אתו בחצר גרים גם שני המורים של המושבה.
אחד המורים, יעקב יכנאי (יכנוביץ), גבה־קומה, מראהו כשל תלמיד חכם, קלסתר פניו מזרחי. אדם בעל שאר־רוח. אשתו, בת נסיכים רוסיים, נלוותה אליו בדרכו עד לכפר הנידח. שניהם ידידי נפש לאנשי הקבוצה ומכניסי־אורחים. האשה יפת־מראה ואם לתינוק רך שנולד בארץ. היא לומדת ומדברת עברית, ונעים לבוא בצל קורתם.
ליד השער הדרומי של החווה נמצא חדר השומרים, מחברי “השומר”. רק שלושה הם, השומרים על המושבה. כל אחד מהם עוטה עבאיה ערבית שחורה, ולראשו כומתת־שיער קוזאקית. נושאים הם מאוזרים בנרתיקי־עץ, וגם רובי מרטינקה; לילה־לילה הם יוצאים לעבודת השמירה, אל מעבר לחומות החצר. כל אחד ישמור באגפו הוא, אך מפעם־לפעם גם יסובבו בשדות ויקיפו את החווה. כך ישמרו על עמל יהודי ועל כבוד ישראל.
על גבעה מסולעת בחורשת עצי פלפלים ענפים, בית־העלמין של המושבה. פה מצאו מנוחת־עולמים חברי “השומר” שנפלו על משמרתם.
משלושת השומרים חיבבתי בעיקר את אבנר. כתב שירים וגם פירסם מהם ב"האחדות". איש שיחה היה, בעל לב רגש, אוהב ספר, ויוצא דופן במשפחת השומרים, שמרבים היו למרק ולנקות את נשקם ולהתלוצץ ביידיש מתובלת מלים ערביות. אל השומרים בסג’רה יבואו מפעם־לפעם לביקור ראשי “השומר”, בקר, מנדלי פורטוגלי ומאירקה חזנוביץ, רכובים על סוסותיהם. מאירקה חזנוביץ היה נותן קולו, קול חזק ורווי געגועים, בשיר: יה־ליל יה־ליל…
כ' תמוז בכנרת 🔗
ליום מותו של ד"ר הרצל, כ' בתמוז, ערכו אנשי הגליל עצרת־זכרון בכנרת. מכל ישובי הגליל באו לעצרת. חברי קבוצתנו אשר בסג’רה יצאו גם הם בעגלה לשם.
משעות הבוקר החלו להתאסף בחצרה של כנרת. באו כל חברי “השומר” רכובים על סוסותיהם. כאנשי־פלא, בני שבט גיבורים, נראים היו.
בחצרה של חוות כנרת סודרה תערוכה חקלאית. יוזמיה ומסדריה היו מחלוצי אמריקה שעבדו אותה שנה בכנרת, ביניהם אליעזר יפה ואחיו דוד יפה, אלימלך לוין, קליי ואחרים. בתערוכה הוצגו דוגמאות מגידולי השדה, שבלים וגרעינים של זנים חדשים, - חיטה ושעורה, קטניות ופולים, כלי־עבודה, תרנגולות ותוצרת־לול.
גם האיכרים מהמושבות הביאו מפרי עמלם. איכר אחד, גר־צדק, הביא מוצג שיש בו מראה־עיניים וגם טעם לחיך – עגלה מלאה אבטיחים גדולים. האיכר זקוף ובעל קומה, היה עומד על יד העגלה מוכן ומזומן להנות מפרי עמלו את כל הבא במחיצתו. בסכין היה פותח כל אבטיח ומכבד מן האדום־האדום.
מסביב היתה שמחה של “כיבוד” ורוויה, - שמחת הפגישה, פגישת איכרית עם טוב אדמתם ויבולה. ומעל כל אלה, בכנפים סמויות מרחף היה זכרו של האיש שהמציאות הזאת היתה חלום חייו, זכרו של הרצל.
על יד גבעת הכרק שעל חוף הכנרת ערמו גל גדול מאבני החורבות המפוזרות, אבנים של ישוב קדמון, ואל הגל התאספו, עם ערוב היום, כל באי העצרת. חברי “השומר” ערכו על סוסותיהם “פנטסיה” והפגינו את יכלתם.
שיירת רוכבים ערביים ועמם שיך מכובד, שעברו על פני המקום בדרכם לטבריה, השתתפו גם הם בהתחרות. הם נחלו אכזבה מרה כשאחד משלנו, חבר “השומר” עבר והקדים את סוסתו האצילה של השיך. היתה מתיחות וחשש שמא נפגע השיך בכבודו, אך יצאנו מכל הענים בשלום ובנצחון.
מסביב לגל הרצל נתאספו הבאים ושמריהו הלוי נאם על הרצל וחזונו, ועל צבא המגשימים את חזונו. כדברי קסם נישאו דבריו מעל הגל, אל מול הכנרת והרי גולן. בתוך הקהל עמד א.ד. גורדון כמתייחד עם נפשו, את פניו הליט בכפיו ויבך…
טיול להר תבור 🔗
א.ד. גורדון עבד בחוות מגדל שאקלימה חם וקשה. קבוצת סג’רה פנתה אליו והזמינה אותו לבוא להתארח אצלה, להחליף כוח באקלימה הנוח. לא ארכו הימים וא.ד. גורדון הגיע לקבוצה. בן־ציון הכין את חדרו, לקיים בו מנהג הכנסת־אורחים. מבעוד יום עשה סדרים בחדר, - שטף וניקה וקירצף – כמתקדש לקבל את אהוב נפשו. הבדלי הגיל בין גורדון לצעירים לא היוו כל מחיצה. זקנו הלבן ועיניו התכולות, מהן נשתקפה נשמתו הגדולה, שיוו לו הדרת־כבוד ופשטות אנושית כאחת, לקשור אליו באהבה ובאימון את כל הנפגש עמו. בשיחו, שיח־נפש שמאור מיוחד לו, היה מעלה את זולתו.
בתשעה באב לא עבדנו, וערכנו עם גורדון טיול ברגל אל הר תבור.
שעתיים ארכה דרכנו. בהגיענו אל התבור טיפסנו על פני צוקים בשבילים־לא־שבילים עד שהגענו לפסגת ההר. והנה נתגלה לפנינו כל מרחבי עמק יזרעאל, - הרי הכרמל הרי נצרת, גבעת המורה ושלוחות הר הגלבוע. נוף קדמון, המקפל בתוכו פרקים מחיי העם. הנה עין־דור – חבל הארץ בה שוטט מלך נואש וטראגי לשאול באוב ולמצוא משען לרוחו הנכאה. כגלי־עד יחיו כאן המקומות וינציחו עלילה נשגבה, שריעות בה ומדוחים, קנאה ומוות.
הנה דבוריה. האין זה הד לזכרה של דבורה הנביאה? ושם מרחוק הכרמל העוטה אדרת של ירקות קודרת, אשר סלעיו יזכרו ודאי את זעמו של אליהו בשחטו את נביאי השקר. מרחוק ייראה החרמון וכאן מקרוב, על ראש ההר, לידך ממש, כנסיית־נזירים, כלעג מר לכל הזכרונות העולים בלבך…
מה יקר המקום הזה, וזרים יושבים על אדמתו. וגורדון יבטא את רחשי לבנו. הנה ירים את עיניו לשמים וישאל:
“תבור וחרמון” הבשמך ירננו?
ההר הגדול עזוב ושומם. הנזירים לא יעבדו את כל שטחיו, מרחבי־ארץ עדיין מצפים ליד העובד העברי אשר יבוא לחונן עפרם. מרחוק ייראו כאיים בודדים מרחביה בעמק, ושתי מושבותינו הוותיקות סג’רה וכפר תבור.
גורדון משמיע באזנינו, אגב טיול, דברים המשתמעים כחלום. מדבר הוא על ישובים רבים בקרבת הר תבור ובעמק כולו ועל אוניברסיטה עברית אשר תקום על ראש ההר הזה ואשר תצמח ותעלה מחיי העבודה ממש.
כאן תהיה זיקת־גומלין בין העובד והמדע, ואנו שומעים את דבריו ונישאים בכנפי חזונו.
פגישה 🔗
מרדכי אחי בא אלי לסג’רה.
לפגישה זו צפיתי מיום בואי לגליל. מחלת הקדחת שהבאתי מיהודה מנעה מאתנו את הפגישה הנכספת. גם בשובי מבית־החולים בצפת, עברתי את מגדל בדרכי לסג’רה, אך לא התעכבתי במקום.
יצאנו, מרדכי ואני, אל החורש שעל הגבעה שם התייחדנו לשם שיחת אחים. ישבנו בצל עץ פלפל שעליו נוצתיים ואשכולות גרגריו אדמונים; מסביב הזדקרו סלעי הבזלת הצחיחים. סקרנו את ימי פרידתנו, והעלינו זכרונות ועניינים שונים.
באור חדש ראינו עכשיו את בית אבא ואמא, בקרבת־נפש יתירה ובהבנה אחרת.
סיפרתי לאחי על הבית ועל כל אחד מהילדים, על משתלה שאבא סידר בארגזים ובהם זרע אגוזים גדולים, והאגוזים נבטו והיו לעצים יפים. מטע השתילים, אבא מטפל בהם בהתמסרות מיוחדת וממשיך לחלום על אחיזה בקרקע. מכאן כמו חשנו ביתר־שאת את כאב שברו בכל המוצאות אותו מיום עליתנו לארץ.
מרדכי סיפר על משפחת אברמסון, אחת המשפחות האחרונות ביהודיה; על אברמסון הזקן ובניו שהלכו בשעתו לגליל, וכולם נאחזו והשתרשו כעובדי אדמה. אפילו רפאל הבן הבכור, שהיו אומרים עליו כי חולה־ריאות הנהו, גם הוא נאחז בקרקע ועכשיו איכר הוא, איכר לכל דבר, במושבת יבנאל. בחורף, בעונת הזריעה, העונה הבוערת, עבד מרדכי אתו במשקו. רפאל הבריא כליל. עם עלות השחר ייצא לחצר, יכין את כלי־העבודה, הבהמות והזריעה, ויעבוד כל היום עד חשיכה. כל כולו שבוי בקסמי הגליל. גם אשתו הסתגלה לעבודת האדמה – מטפלת היא בפרה, בעופות ובילדים הפעוטים. וכולם שמחים בחלקם.
מרדכי מספר על רצונו להשתלם. פניו מועדות אל שעורי הקיץ למורים בזכרון־יעקב. שם הוא רוצה לשמוע את הרצאותיו של אהרן אהרנסון, בטבע הארץ.
מזכרון־יעקב ישוב לפתח־תקוה, לראות את ההורים והילדים, ואחר־כך יחליט על מקום עבודתו להבא.
ועל חוות מגדל ועל חייו בה הוא מספר.
על חברים חדשים שהכיר, על א.ד. גורדון שעבד שם. על אחד פלאי, א. אהרוני, איש אציל ומשכיל, איש הגיונות ומעמיק חקר. ועוד יספר על קבוצת חברים וחברות החולמים על חיי קומונה – צבי שץ, דוד צירקין, האחיות שרה ורבקה יצקר, וזלמן ליפשיץ, המכשירים את עצמם לדרך של חיי שיתוף.
גם את יוסף טרומפלדור הם מונים עם חברי קבוצתם. ועל טרומפלדור סיפר, - על האיש הנמרץ בעל הקומה הזקופה, העשוי לבלי חת, איש האידיאה, שאיבד את ידו במלחמת רוסיה־יפאן, והוא עובד בידו האחת. תחילה עבד במגדל, ועתה הוא מכשיר עצמו בעבודת המשק בקבוצת דגניה. העברית שלו מתובלת רובה במלים רוסיות. ואחרון־אחרון, העולים התימנים, שאתם עבד ובהם טיפל בבואם למגדל. הוא מואר ומוקסם מחן מקוריותם היהודית, מהלשון העברית החיה אשר בפיהם, עברית רוויה פסוקי תורה וניבי תורה. שבט יהודי שנשמר באצילותו על ידי שר האומה בגלות תימן.
צר היה לי בהפרדנו זה מזה. אני טרם אדע מה עתידי בגליל. לא רק קסם הגליל ביקשתי, גם את קרבת אחי, והנה פניו דרומה. ראיתי את נתיבנו מתפתל באין מטרה ברורה לפנינו. נפרדנו, ושנינו לא ידענו לאן פנינו מועדות.
עם סיום עבודתי בגורן 🔗
העבודה בגורן נסתיימה. כל ערימות התבואה נדושו, גם תבואות הקיץ כבר נאגרו; הקש והתבן נערמו לאחר הזריה. נשארו רק עבודות־הגמר – איסוף התבן והבר אל החצר.
סוף שנת העבודה מורגש היה בין חברי הקבוצה, בהיות אתם החלטה לא להמשיך בתנאי המקום. בן־ציון הלך ליהודה, אל המשרד הארץ־ישראלי ואל המרכז החקלאי, לברר מה הן האפשרויות החדשות בשביל הקבוצה. שמא הגיעה כבר השעה לכיבוש החורן, משאת־נפשם וחלומם. בן ציון, אחד החולמים על כיבוש זה – שירחיב גבולותינו אל עבר הכנרת והירדן, מזרחה, מזרחה - -
כדבורה היוצאת ממשפחתה בכוורת לתור מקום לנחיל החדש, יצא בן ציון לשליחותו.
עבודתי שלי נגמרה. כמוני עבד בדיש גם נער מבני המושבה, ואף עבודתו שלו נסתיימה. הגם שידעתי כי נתקבלתי כאן לעבודה זמנית בלבד, לא שיערתי, בכל זאת, כי עם סיום העבודה אצטרך להיפרד מאנשי הקבוצה וללכת. כלום היה לי לאן ללכת? והן מצאתי בין אנשים אלה ובעבודה זאת אחיזה והתחדשות של כוחות הגוף והנפש.
לא נסיתי לבקש על נפשי. בן ציון, אשר לפניו אפשר היה לתנות ולספר, לא היה במקום. מרדכי אחי ביקר אצלי לפני שבועיים, ואז עדיין לא ידעתי כי בגמר העבודה אצטרך לשוב כלעומת שבאתי.
מרדכי היה בדרכו לזכרון־יעקב. שמה הלך לשמוע שיעוריו של האגרונום אהרונסון, וכן לטפל בתימנים שעלו לארץ ועודם בראשית קליטתם. לגליל לא ישוב איפוא, ותקוותי לחיות בקרבתו כמו הושמו לאל. לא ידעתי אנה אשים פעמי.
קיבלתי מהקבוצה להוצאות הדרך, יותר מזה לא ביקשתי ויותר מזה לא הוצע לי, ושמתי פעמי למרחביה.
נדודים
במרחביה 🔗
על גבעה היוצאת מתוך מישורי העמק, בחורשות של כפר ערבי, החלו לבנות את נקודתנו הראשונה בעמק־יזרעאל, – את מרחביה. כבר עברה שנה מאז נכבשה לעובד העברי, ועדיין שרויה היא במזל של ראשית. מעל חורבות הכפר עולה ומתמר כאן אבק ה"חירבה", עם כל רוח נושבת. בשל התנפלותם של הערבים על השומר יגאל, התקפה שיגאל עמד בה בכבוד, עדיין יושבים בכלא כמה מחברי מרחביה. אך העבודה בשדות נמשכת. נתאחרה רק עבודת הדיש בגורן. הדיש ייעשה במכונה המונעת ע"י לוקומוביל, ובחלקה תידוש התבואה גם במורג ובעבודת־ידיים. בזריה עובד אליעזר שוחט, במכונת הדיש עובדים חברים וחברות, בהם יצחק טבנקין, יוסף זלצמן ואלקנה.
מקימים צריפים ומכשירים את המקום לבנין הנקודה. עדיין לא ברור איזה גוף יתיישב במרחביה. עוד מבררים ומתווכחים בדבר הצורה החדשה, הצעתו של פרופ' אופנהיימר. רבים סבורים שצורה זו אינה הולמת את הרוח החלוצית של הפועל בארץ, ואילו אחרים מבקשים להיאחז בה. בעזרת חבר מכר נשארתי לעבוד כשאר הזמניים בעבודת הגורן.
בצפיפות הגדולה ובתנאי הדיור הקשים, לן הייתי כרבים על הגורן. היתושים טירדונו ולא נתנו להירדם, גם הקדחת חזרה לפקדני. הכניסוני לחדר בו התגוררו טבנקין, זלצמן ואלקנה. שכבתי בחום ובצמרמורת.
באותם הימים עלה ברל מיהודה לגליל. עד הייתי לפגישת־רעים נלבבת בין ברל וטבנקין. כל היום נמשכה שיחתם על אישים וחברים, על חלומות־נעורים, עבר ועתיד. מתוך הקדחת מאזין הייתי לשיחם ומפליג מתוך חומי לחופי חזונם הרחוקים.
הקדחת לא הרפתה ממני, ובכל זאת ניסיתי לצאת לעבודה. אך הצמרמורת והחום חזרו ופקדוני ואנוס הייתי להפסיק את עבודתי. ימי החג והסתיו התקרבו ואני חלש ותשוש, ולא היתה ברירה בידי אלא לצרור את צרורי וללכת ליהודה, – חזרה לפתח־תקוה.
מות אמא 🔗
עונת הקטיף והאריזה מתקרבת. יש לי סיכויים להסתדר בעבודה, הפעם יחד עם אחי מרדכי.
לאחר עבודתי בגליל, נראית לי המושבה זרה עוד יותר. כאילו נקלעתי לארץ נכר. הלכתי לראות את אמא והילדים, ונזדעזעתי מהסבל הרב אשר נפל בחלקם. אמא חולה. עול הבית כבד מנשוא, ואין עם מי לחלקו. על כתפיה הדלות תישא לבדה את העול הגדול.
במרדכי הפצירה כי נשוב הביתה, והיא תטפל גם בנו. כנפיה כבר היו שבורות ובכל זאת ביקשה כי נמצא מחסה תחתיהן, להשיב את הקן ההרוס לקדמותו. ושמא ניבא לה הלב כי ימיה ספורים, והיא רצתה כי למצער בסוף ימיה נהיה אתה.
היה ערב כשארבעה יהודים הוציאו מהבית את אמנו על מיטת אלונקה; בלי כוח הוסיפו הילדים לבכות וקולותיהם צרודים: “אמא, אמא”. ואליהם תילווה אנחת האב הקודר והנואש. “אוי ואבוי לי! מה נשאר לי, הצדקת מתה…”
בחדר השני, חדר צר, רבצו השניים שנעדרו ימים רבים מביתם, וקול בכיים חרישי ועצור. היו אלו דמעות על האבדה והיתמות, על יסורי האם מאז ועד יומה האחרון. בחוץ היה ליל ירח. ליל תשעה בחשון התרע"ג. שכנות אחדות ושכנים־לחצר הלכו אחר המיטה וסיפרו אחר הנפטרת, דיברו על הילדים שנתייתמו ועל האב שנתאלמן ונשאר עם יתומיו הקטנים. כששבנו מהלוויה הודלקה העששית והאירה באור הקלוש את פני הילדים החיוורים ופני הגדולים שקדרו.
עמדה דממת־יגון. פתאום פרץ בבכי הילד הרך ושאל: “אבל איפוא אמא?” שאלתו נשארה ללא תשובה. את פשר הבכי אשר בא להשיב על שאלתו, לא הבין הילד, ורק האב יתחנן חרש: “חדלו ילדים, די, די, הכל מאלוקים…”
עייף עמד הבית ועיפים היו דריו האבלים. הבכי דעך והילדים נאלמו.
באחד מחדרי השכנים יושבת הבת הגדולה חיוורת ודוממת על יד בן־ציון היתום הפעוט והחולה. בדברים תשדל אותו ותסתיר ממנו דבר. במעטה יגון יכסה עליהם הלילה בחיק התרדמה, עד אשר יתעוררו אל אסונם.
עם אור היום נכנסה אחת השכנות, – שטפה את הרצפה, סידרה את המיטות והדליקה נרות נשמה. האב התהלך קודר ומתאנח. ובאו שכנים להשלים את המנין לתפילת ימי השבעה. פנה האב אל הבנים הגדולים, וביקשם להצטרף למנין. נכנסו קודרים והתפללו, אך לבם ריק היה מתחינה ומתפילה. בחוץ היה בוקר של סתיו. מעתה היתה לסתיו תוגה נוספת – יגון מותה של האם ויתמות הבית.
אנו כובשים מקצוע 🔗
עם רדת הגשמים הראשונים מתקרבת עונת הקטיף ועבודת האריזה. מאות ערבים מיפו ומהכפרים עובדים בעונה זו בפרדסי המושבה.
ה"סורבות" הערביות מורכבות מאורז ראשי, בוררים ראשיים ובוררי־משנה, עוטפי הפרי ועומסי התיבות, סבלים, הנושאים את סלי התפוזים המבוררים לסוגיהם ולמיניהם.
כל “סורבה” היתה עובדת בקבלנות וחייבת לסיים את העבודה עם תום, עד סוף עונת הקטיף. גם היומיים שכרם היה גבוה ביחס לשכר העבודה המקובל. התחלנו כסבלים העומסים את הסלים וחדרנו אט־אט ל"סורבות" הערביות. האורז והבוררים הראשיים, היו שונאי ישראל, ונהגו בנו בשרירות־לב ובאיבה. בגערות ובקללות היו מפגינים כביכול אחריות ונאמנות יתירה לפרדסן היהודי.
בעל הפרדס ראנו בדכאוננו ובעלבוננו והיה מחשה. בעבודה המקצועית, בבירור התפוזים ועטיפתם, לא היתה לנו דריסת־רגל. רק בשעות־כושר היינו חוטפים בגניבה נייר־עטיפה דק ומתאמנים בעטיפת התפוזים, עד שלימדנו את אצבעותינו לעטוף בזריזות כמוהם. בדרך זו למדנו גם לארוז תיבה, עד שההצלחה האירה לנו פנים. מקצוע האריזה לא נשאר איפוא סודם של הערבים מיפו.
והיו פרדסנים במושבה שהתחילו להעריך אחריותו של הפועל היהודי גם בעבודת הקטיף. זהיר היה הפועל היהודי שלא לפגוע ולא לפצוע את קליפת הפרי הרגיש לכל פגיעה. משנה לשנה גדלו כיבושיו של הפועל העברי, עד שנמצא פרדסן שהעיז למסור את עבודת האריזה לקבוצה יהודית. היינו מה"סורבות" היהודיות הראשונות שכבשו את עבודת האריזה לפועל העברי. עבדנו מתוך רגש של אחריות גדולה, עבודתנו היתה מעולה ופריונה גדול. לאחר שהפרי הגיע לשוקי אנגליה ונמכר במחירו המלא, ולא היו תלונות על טיב האריזה והמשלוח, קנינו פרסום לעצמנו. הכיבוש הראשון הביא כיבושים נוספים וחדשים. למדנו לארוז, לברר ולעטוף. גם מבני המושבה החלו ללמוד את המקצוע העונתי, שהכנסה נאה בצדו.
ראובן אחינו בחר ללמוד מלאכה – להיות שוליה אצל נפח במושבה. בשכר קטן השכיר את עצמו, וכך פילס דרך, למד מקצוע, והתקיים בכבוד מיגיע כפיו.
ראובן שונה היה מאתנו, מרדן מטבעו. הוא בחר בעבודת הברזל והאש, ובה מצא ביטוי לעצמיותו. אחינו זה התחיל לעבוד בעודנו ילד. לימודיו בבית־הספר העממי נסתיימו באמצע. יד החיים הקשה לא פינקה אותו ומהלומות רבות חלקה לו, אך לא שברה אותו. כברזל המתחשל בהלמות הפטיש, כן נתחשל גם הוא וכוחות חדשים נתגלו בו.
אשתקד עבד בפרדס קרול בעידור, ובבואו בשעות היום הלוהטות בצל העץ לשתות מכד החרס, הכישו נחש בצוארו. חרש התעוות ונשא את הכאב. רופא המושבה והחובש נתנו לו זריקות והצילו את חייו, ולא פסקו מספר ברבים את תהילתו – כיצד נשא בעוז־רוח ובאומץ את מכאוביו.
בשל פגיעת הנחש והזריקות שקיבל נתעקמו פיו ופניו היפים, אולם לאחר ריפוי חשמלי ממושך, חזר לאיתנו. ראובן אחינו היה גם מסופגי המהלומות בבית, ואף־על־פי־כן סלח דווקא הוא והבין לסבלותיו של אבא ונכון היה לעודדו כאשר מעדו צעדיו. גם לא עזבו לאחר מות אמא, והבין לנפשו בבקשו לו אשה, עקרת־בית חדשה להמשיך את חייו.
אנחנו רגישים היינו ונכווים מכל כשלון שפקד את בית אבינו, נפגעים ונידפים יותר ויותר מהגזע השבור. בסתר כאבנו על האחים הקטנים והמיותמים החיים במחסור ובעוני, במחיצתם של אם חורגת ואחים חורגים, וידינו קצרה מהושיט להם עזרה. לא כן ראובן, שהיתה בו פשטות וישרות טבעית. בכוחות עצמו ובשרשיו הוא, היה מבקיע את קרקע המציאות הסלעית ומוצא מקורות יניקה וחיות.
על קבר אמא 🔗
פסח תרע"ג
עם פנות היום נמשכתי בדרך לבית־הקברות אשר מחוץ למושבה. כבר חלפה מחצית השנה מאז נעקרה מתוכנו, והפצע עדיין פתוח ואינו מעלה ארוכה. נכנסתי בלאט לבית־העלמין שבין פרדסי המושבה. דוממות המצבות, עזובות ומוזנחות, לא עץ ולא פרח, צפופים הקברים זה לזה, ללא כל רווח. האותיות החקוקות באבן ישאו שמות אנשים אשר חיו אי־פעם, אשר ראו אור עולם ואינם עוד. כאן מצאו מנוחתם חלוצי המושבה וזקניה, בני־אדם שמתו בלא עתם, קדושים שנהרגו; ועל יד הגדר – אלו אשר נואשו ושלחו יד בנפשם, עדה גדולה וקדושה.
מצאתי את קברה של אמא. רק לוח עץ ועליו ציון צנוע – שמה היקר ויום מותה. מצבת־אבן טרם הוקמה. רק עשבים עדינים ורכים עלו וצמחו על קברה. זהו הקבר הראשון שכרינו בארץ. פיסת־קרקע אשר בה צרורים כל יגונותיה וסבלותיה עלי אדמות. דומם ניצבתי על הגל הזה הטומן בו את היקר לנו מכול, והדמעות שמו מחנק לגרוני…
שני מכתבים 🔗
ימות הקיץ הגיעו, עם להטם וחמסיניהם. שוב נשארתי לבדי. מרדכי אחי הלך לשמור בכרמי רחובות. אירגון “השומר” קיבל את השמירה במושבות יהודה וגייס נוטרים לשם כך.
אני לא הצלחתי להתקבל כשומר. בשל קומתי הנמוכה דומה הייתי לנער ודבר זה היה לי למפגע. הקדחת תפקדני שוב. והעבודה – רק לעת־מצוא. בימות החורף, בהם הייתי יחד עם אחי, ראיתי בעליל מה רבה הברכה בקרבתנו זו; עתה אצפה כל יום למכתבו, לשיחו ושיגו.
אחי היקר,
עבר עלי שבוע של קדחת, בלעתי כינין, שכבתי יחידי והגיתי בך, שמעתי קולך המעודד, האומר לי: ראה מה יפים החיים, מה יפות זריחות השמש, קבל בלב פתוח את זהרה וחומה. מה יפה ונהדרה השקיעה, עולם יה וקסמי עולם מסביב.
וצר מאד שהאופק שלנו מצטמצם ועיננו לא תראה אלא את השביל הצר המוליך כל בוקר למקום העבודה.
בחיי יום־יום האפורים אין הלב פנוי לעולם ומלואו, והעין לא תחזה את הזריחות והשקיעות אשר אהבת. אך חי אני בתקוה כי ימים יבואו, ימים טובים מאלה, – של אור ושל חיי קבע. מתי תבוא השעה, ואי המקום אליו נתקשר סוף־סוף, זמנים יגידו.
אני קורא עכשיו ספר חדש, “בדד” מאת סטרינדברג, ומתענג עליו. צ. דיזנדרוק מוסר לך שלום ושואל אם אינך ירא לשמור בלילות. יעקב רבינוביץ מוסר לך שלום.
אחי יקירי,
הבוקר קיבלתי את מכתבך שעשה עלי רושם גדול. אתה מספר על הרגשתך בשמירה, על הנוף אשר מסביב. ראה אראה אותך בלילות ואתה שוקד על משמרתך, ומקלך בידך (כלום אין לך אקדח או כלי־נשק אחר?) ואתה מתמזג עם הלילה העמוק. שמחתי למקרא הדברים וגם קינאתי בך. הן טוב לך להתייחד עם רחשי נפשך ועם רחשי הלילה ובו־בזמן גם לשמור ולהגן על הרכוש היהודי מחומסיו.
קיבלתי גם מכתב מנחום גלמן השומר אתך בכרמים. אין זאת כי רחוק כרמו מכרמך. וראה פלא, הוא דוקא מתאונן על השמירה ועל החיים המונוטוניים שבשמירה. הנה־כי־כן שונים הם הלכי־הנפש ואין אדם דומה, מבחינה זאת, לחברו.
אתמול סיימתי את עבודתי, סידור תעלות־השקטה מבטון. עבדתי שבוע ימים, ועתה שוב בטל אני מעבודה. ותמיד ארגיש איזה עלבון בכך. זוכר אני עכשיו בגעגועים את הימים של אשתקד, הן בזמן זה עזבתי את בית־החולים בצפת ועברתי לקבוצת סג’רה. לא אחטא לאמת אם אומר, שאילו היו הימים הטובים בחיים, טעם חדש טעמתי אזי בעבודה, חום־נפש ויחסים חדשים שלא ידעתי בכל שנות עבודתי. ואף־על־פי־כן לא האיר לי מזלי פנים ולא נשארתי חבר בקבוצה. כולם מתייחסים אלי כאל ילד, ואף־על־פי שעבודתי בדיש לא היתה כעבודת המבוגרים, ידעתי בכל זאת הרגשות חדשות, של מסירות ואחריות. כלום לא יכולתי לעבוד גם עבודה אחרת עם הבחורים המבוגרים? אני לא ביקשתים, אך צר לי שהם לא הציעו לי להישאר עמהם וללכת אל אשר ילכו. עתה נמצאים הם בכפר־אוריה. אם לא אמצא עבודה אקום יום אחד ואבוא לרחובות. אולי תאיר לי ההצלחה ברחובות ואהיה בקרבתך.
גם אני בשמירה 🔗
באתי לרחובות והצלחתי להתקבל כשומר־לילה בחצר “אגודת נטעים” ברחובות. החצר שייכת לאיכר הוותיק, אהרן איזנברג, ממנהלי האגודה. ביתו של איזנברג עומד בקצה המושבה, ליד הדרך המוליכה לכרמים ולעקרון. לחצר הגדולה מביאים את השקדים מכל כרמי האגודה, כאן מקלפים את קליפותיהם הירוקות, מייבשים אותם על מחצלאות בחום השמש, ואחר כך מגפרים אותם במכונת גיפור, למען היות להם צבע צהוב. הגיפור נעשה באדים, היפים גם לשימורם של השקדים. ביום עובדים כאן נשי התימנים וילדיהן בקילוף השקדים, העבודה היא קבלנית.
שמירתי היא בלילות. בחצר הוקמה סוכה גבוהה ששתי קומות לה. על עמודי אקליפטוס הותקנה וכוסתה במחצלאות. בה אשכון וממנה אשקיף על החצר. יבול השקדים נתון לעיני הפקוחה מערב עד בוקר.
בשעות הערב הראשונות כשאין השמירה טעונה הקפדה אתייחד עם הגיטרה שקניתי, ואפרוט על מיתריה. חבל שאין לי מורה ללמוד נגינה כהלכה. כל מה שאני פורט למדתי לבדי, וכבר אנגן כמה נעימות חסידיות, ולבי יהמה לצליליהן.
שעות הערב חולפות. מנהלי האגודה יבואו לפקדני, ואני ער על המשמר. בשעות היום אחליף כוח, ושהות לי לקריאה ולפגישות עם אחי ועם חברים חדשים.
שונה היא רחובות מפתח־תקוה. גם בה עובדים ערביים, אך כאן הלך־רוח אחר לגמרי, כאן יידע הפועל העברי גם ידידות ואחוה. במושבה ביתו ונחלתו של הסופר משה סמילנסקי, הידוע לי מסיפוריו גם בשמו “חוג’ה מוסה”. ביתו ומגרשו מוקפים עצי אקליפטוס גבוהים וכמו יבדילום מהבתים האחרים. בפרדסו עובדים יהודים וגם ערביים מבני הכפרים השכנים. לעתים אראהו רוכב על חמורו לפרדס. סופר־איכר, קרוב וגם רחוק.
ליד המושבה הוקמה שכונה גדולה של עולי תימן. העזרה להתבססותם מצד נותני העבודה ניכרת מאד. במושבה הכרנו משפחת פועלים צעירה המסבירה לנו פנים באורח מיוחד, הרי הם יצחק ושלומית ציגל3. ענוגה וטובת לב היא שלומית וגם יפת־מראה. בחדרם הקטן והנקי תפיק כל פינה חמימות ואהבה. גם יצחק אישה, גילה מהרגע הראשון להכרותנו טוב־לב ורעוּת. מרוסיה הלבנה באו – צמד חמד ממש. שניהם דמויות של חלוצים, דוברי עברית עסיסית, יצחק גם מדקדק ובקי גדול במכמני הלשון. את האותיות הגרוניות יבטא כהלכה, ויתן להן טעם וחן עברי.
ביתם הקטן הוא בית־ועד לחברים וידידים. ושעות טובות של השראה וקורת־רוח תעבורנה עלינו בצל קורתם. יצחק ושלומית מיטיבים לשיר וקולותיהם ערבים. הנה נתגלה לנו כי יצחק יחבר גם שירים ויתאים להם מנגינות. הוא לימדנו שירים חדשים, שכמה מהם נתפרסמו ונתפשטו בארץ. בכלות נפש שרנו אתו את שירו, “מכורתי”.
מְכוֹרָתִי, נוֹף מוֹלַדְתִּי…
חֹרְשַׁת קָנִים נָמָה
וְקוֹל חָלִיל בַּחֲצוֹת הַלֵּיל.
מִדְבָּר עָבִים וָרוּחַ.
הֶאָח, הֶאָח מוֹלֶדֶת,
מוֹלַדְתִּי…
שורות מעטות, המדובבות את הנפש. אהבת הארץ בהן ויגון נופה השמם.
ואחרי השיר הזה, עוד שיר נרגש ורווי כיסופים:
הַגִּידוּ לִי אֵיכָה אָשִׁיר
בְּעֵת אֲשֶׁר שִׁירָה תֵּימַר לִי
הַגִּידוּ לִי, הַגִּידוּ לִי…
לבית יצחק ושלומית היה בא לעתים בן עירם דוד רוזנפלד, תלמיד הגימנסיה שהחליף את שם משפחתו לורדי, והוא ממכרי הראשונים מבין התלמידים. כאן היה מופיע מפעם לפעם כמשחק רב־כשרון להנות את קהל רואיו ושומעיו – באי הבית. מתכרבל היה במטפחות, כשהוא מציג את ציפה־ביילה, הסבתה שלו, המספרת על תלאותיה ואכזבותיה מפגישותיה עם נכדיה בארץ־ישראל. בהומור טוב ובתפיסה דקה היה מעביר לעינינו את אבות היישוב, כשחוט של ביקורת משוך עליהם.
בכפר אוריה 🔗
זה לי כמה ימים שאני נמצא בכפר־אוריה, עם חברי הקבוצה אתם עבדתי בסג’רה. כמה חברים חדשים נוספו עליהם כאן. יוסף זלצמן החביב הוא שהזמינני באחת מפגישותינו ברחובות לבוא ולהתארח בקבוצה, ומה רבה הטובה שהכרתי לו על־כך. פגישתי עם בן־ציון וא.ד. גורדון, עם יצחק ואוה טבנקין, היו לי חוויה עמוקה.
עוד מעט ותימלא שנה להיותם במקום הזה. עיקרה של העבודה כאן, הכשרת־קרקע. השדות נחרשו ונזרעו בחלקם, אך עיקר המשימה – שמירה על האדמות מפני השכנים שזממו לגזול אותן, כי זכותנו עליהן נקבעת על־ידי עיבודן ושמירה עליהן.
עוד לא ברור אם ישארו כאן גם בשנה הבאה. כי האדמה שייכת לבעלים פרטיים, אך עבודת הכיבוש גופה, גם היא תסב להם קורת־רוח רבה.
השם כפר אוריה, מביא אלי צלילים מעברנו הרחוק בארץ ובסביבה הזאת. הכפר ההרוס על סלעיו החשופים, ועל בניני האבן – שרידי מצבה הם לחיים שזרמו ומקורם חרב.
יושב אני על גג הבנין שצורת מבצר לו, בית ישן־נושן, ומשקיף על הסביבה. הרי יהודה כה קרובים! והם קרחים, צמיחתם חרבה. דוק ערפלים יעטפם והגות תתעורר ותתפשט עם ערפלי הגאיות וההרים: כאן היו כפרים שתושביהם עיבדו את מדרונות ההרים, הנה שרידי המדרגות שבנו בשכבר הימים.
אני מטה אוזן להקשיב אל קולות וצלילים של כורמים ויוגבים עבריים שהדם נשמר לנו בשם כפר אוריה. אל מולי במורד ההר מתנהל לאיטו עדר כבשים ורועה ערבי נוהג בהם.
בעמק לרגלי ההר קוצרים פלחים את תבואות הקיץ, בעמל יאספו את תנובתם. פה ושם בהרים צצים כפרים דלים, שרידי עצי זית ועצי תאנה – עדים חיים לעבר פורה ותקוה לעתיד.
הנה אתעורר מהרהורי ואביט אל הנקודה הקטנה והבודדה שנאחזנו בה, אל כפר־אוריה. אעלה על לבי את חבריה הנלבבים והדגולים, את להט נפשם ואת עבודת־קדשם מבוקר עד ערב. א.ד. גורדון הזקן בחבורה והוא ממשיך את אגדת אוריה מימי קדם, והצעירים מוארים באורו. ואין בלבי אלא תפילה, כי גורלי ינחה גם אותי ללכת בעקבותיהם.
קרבנות השמירה ברחובות 🔗
שבתי מכפר־אוריה לרחובות. בצהרי היום נשמע צלצול־אזעקה, הקורא את התושבים אל גבולות המושבה, מקום שם התנפלו ערביי כפר זרנוגה על יהודים. סיבת ההתנפלות היתה תגרה בין שומרי הכרמים לבין ערבים שבאו לגנוב, שבה נהרג ערבי. מכל צד רצו עם נשק ומקלות.
שומרי המושבה הדפו את ההתקפה. האיכרים רגזו והתמרמרו והטיחו דברים קשים כנגד השמירה העברית, שסופה להמיט אסון על הישוב בגלל אשכול ענבים. תוך כדי כך נודע על רצח השומר פרידמן בכרמי הגבול, בין רחובות ונס־ציונה.
באחד הלילות שמענו יריות מגבולות הכרמים שמצד רמלה. עם אור הבוקר רצתי לאורך כיוון והלב חרד. פגשתי קבוצת שומרים שעברו בשטחי הכרמים וחיפשו את השומר לויתן שנעדר. חיפשנוהו בין השורות עד שמצאנוהו מוטל מת ובגופו פצעי יריות.
רבה היתה מרירותנו לאחר־מכן בראותנו את הפועלים הערבים נוהרים בדרכים אל המושבה לעבוד בכרמים שרוו את דם קרבנותינו, ובשמענו את בני המושבה, שנתפרסמו כידידי הפועלים והשומרים, מדברים בלעג על נפילת גיבורינו. האכזבה, המרירות והאבל הכבד לא נתנו דמי, ופועלים רבים נתכנסו ללויית הקרבן. מיכאל הלפרין הזקן הספיד את החברים, וקרא תגר על האיכרים המזלזלים בדם השפוך. הוא הרים ידו ובפיו שבועת נקם. ורוח רעה העכירה בבת אחת את היחסים הידידותיים. כאות מחאה תבעו רבים לעזוב את המושבה, ואכן רבים עזבוה ובהם גם אני ומרדכי. חברי “השומר” פוטרו ויצאו מעמדות־ההגנה אותן כבשו ביגע רב.
בעין־גנים 🔗
חזרנו לפתח־תקוה. בעין־גנים שכרנו לנו חדר, בבית אשה אלמנה ומטופלת בילדים קטנים. היא, הנושאת בעול הפרנסה, פתחה בביתה מסעדה צנועה ועל שולחנה אנו סועדים – ארוחה אחת ליום. גם ברל כצנלסון ונח נפתולסקי המתגוררים בעין־גנים יסעדו כאן. הנה כאן ניתנה לי ההזדמנות לראות את ברל מקרוב. כבר נפגשתי עמו בימי עליתו הראשונים, כשמטפל היה בסידור הרצאותיו של ברנר, ראיתיו בימי קודחי במרחביה, בחדרו של טבנקין. שמענו את שמעו בגליל, ובימים אלה נתפרסם ב"הפועל הצעיר" מאמרו “מבפנים” – דברים חדשים בסגנון חדש. דבריו, דברי פועל מן השורה הפונה אל חברו הפועל הארץ־ישראלי, מעבר למחיצות ושמות מפרידים.
וכה כתב:
“לא שליח ציבור אני ולא בן מפלגה. דברי אינם טבועים בגושפנקה של הסתדרות, ובהסכמת קורא הניתנת בהקפה לא הצטיידתי. אחד הפועלים העובדים בארץ רוצה לדבר כאשר עם לבבו. ואליך קורא־חבר, פועל ארץ־ישראלי, אני פונה בדברי ואותך אני מבקש. יודע אנכי: לא מעור אחד הוא הפועל הארץ־ישראלי, שמות שונים הדביקו בנו. מכל עפר הארץ התקבצנו. עברים שונים ומשונים, הרגלים, חינוכים ומסורת מפרידים לפעמים בינינו, אבל – מכירים אנחנו את אחדותנו, את עצמנו ואת עבודתנו. ואם אנחנו יודעים מי אנחנו פה, ומה אנחנו לעצמנו, ואמרנו: לא ‘חלק קטן מן הפועלים היהודים’ אנו – אלא איזה דבר יחיד ומיוחד, חי על חשבון עצמו ועומד לגמרי ברשות עצמו. דבר שלם. שואף להיות שלם – פועל ארץ־ישראלי”.
בענין עמוק שמעתי את קול נפשו הפונה אלי, כי גם אותי הוא מבקש, וידעתי כי כולי שלו. וכן רבים רבים כמוני נעו לקריאתו.
היה זה קול חדש העולה ממעמקים, קולו של אדם הרואה את הסכנה בהשתלטות המפלגתית המבקשת זכות־מונופולין על המפעל החלוצי.
דברו מופנה היה לשואפים לגאולה אישית, דרך העבודה האישית והרצון האישי, – תנועת האדם המתעורר בישראל ומבקש את גאולתו. מאמרו הרנין את הלב ובישר את גילויו הקרוב ליחיד ולרבים.
וכמה מאושרים היינו על ההזדמנות להיפגש אתו יום־יום. חשנו משב רוח מרעננת. שיחו על ענייני העבודה בישוב, על ההסתדרות החקלאית, על אנשי־הישוב ועל סופרים, היו גילויים מרחיבי־דעת.
בצמאון רב ביקש להכיר כל אדם בסביבה, לגלות בכל אחד את המיוחד בו, ורעיונותיו כמעין השופע.
את שמו של נח שמעתי בראשונה בקבוצת סג’רה מפי בן־ציון. כשיצא נח לביקור קצר ברוסיה, כמה ציפה לו בן־ציון ובאיזו התרפקות ואהבה נזכר שמו. עתה זה מובן לי יותר. די לראותו בפעם הראשונה, מיד אתה מוקסם מדמותו. איש כזה בתוכנו ואנו לא ידענו!
בעין־גנים שכר לו חלקת אדמה, ובה הוא רוצה להתחיל בנסיונותיו. וכבר החל לחפור ולהתקין את השטח במעדר, להכין את הערוגות. גם גרעיני חיטה משובחת השיג. ובלילות יאחר לשבת ויברר גרעין לגרעין. את הגדולים והמלאים הוא זורע במשתלה, ולאחר ניבטתם הוא שותלם בשורות הערוגה.
מבקש הוא לגדל חיטה בשיטה הסינית, זו המצטיינת באינטנסיביות, ע"י בירור מעולה, ע"י תילול והשקאה במרק זבל. בדרך זו אפשר להגיע לשיאי תנובה.
לפי חישובו יספיק דונם חיטה לתת לחם למשפחה גדולה לכל ימות השנה.
שותפים אנו לתכניותיו של נח, וידינו מושטות לעזור לו – בהכנה לשתילה ובשתילה. ברל, גם הוא מלווה בהתענינות רבה כל שלב בצמיחת השיבלים והסתעפותם. כך נישאים היינו בתיבתו של נח, והתיבה נישאה הרחק־הרחק מהמציאות האפורה של המושבה פתח־תקוה. חלום, שנשאנו אל עתיד הישוב, ישוב צפוף בארץ, המנצל כל זרת אדמה בכוח המדע והעיבוד האינטנסיבי רבי האפשרויות, אשר בכוחם נקבץ את גלויותינו לעשותן לעם עובד המוציא את לחמו מן הארץ.
עם הספר “מכאן ומכאן” 🔗
כל שעת פנאי אחר העבודה וכן ימי השבת – אקדיש לקריאה ולימוד. יודע אני שהקריאה לא תמלא את אשר החסרתי בשנות ילדותי, מחמת התנאים המיוחדים בהם חייתי. אוהב אני את שירת ביאליק ואצפה לכל יצירה חדשה. טעם מיוחד לי בשירת העזוז של טשרניחובסקי, צמא אני לשיריו משיבי הנפש של יעקב פיכמן, וכן אוהב שירת יצחק קצנלסון ודברי הגותו של מ.י. ברדיצ’בסקי. אך חויה מיוחדת לי כל סיפור ומאמר משל י.ח. ברנר.
הנה הגיע אלי ספרו החדש “מכאן ומכאן”. אותיות הדפוס מטושטשות, הנייר גרוע, הספר נדפס בחוץ־לארץ. אך אקרא בו בנשימה עצורה. אראה לפני את י.ח. ברנר – הגיבור הראשי ב"מכאן ומכאן" – והוא אובד עצות: הוא הנושא את חוליינו והכואב את חולשותינו, החושף את נגעינו, נגעי עצמו, ומזדכך ביסוריו. על חומתנו האחרונה ניצב הוא כנביא וזועק, והחומה היא שריד אחרון וגבול אחרון. כדפים מתוך יומן שכותבו ידוע לי קראתי את הספר. הכל היה מוחש וקרוב לי.
לפידות הזקן מתאמץ לחיות מיגיע כפיו כשהוא רעב ועני, ועטור קוצים יביא את חומר הדליקה לתנור, לאפות את לחמו. ברנר אמנם מפקפק באושרו, אך כשלפידות מתפלל מוכן הוא לכרוע ברך לתפילתו. קראתי ושבתי וקראתי את שורות הספר והדברים התרוננו בלב ימים רבים:
“החיים רעים אבל תמיד סודיים. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. לעם ישראל מצד חוקי ההגיון אין עתיד. צריך בכל זאת לעבוד, כל זמן שנשמתך בך. יש מעשים נשגבים, יש רגעים מרוממים, תחי העבודה העברית האנושית”.
ימים רבים ליווני שורות אלו, חזרו ושבו אלי. ראיתים כתמצית חוויותו ונסיון חייו של י.ח. ברנר, כצוואתו האישית.
בהסתדרות פועלי יהודה 🔗
בוועידה השניה של פועלי יהודה שהתכנסה בחנוכה תרע"ג בבן־שמן השמיע ברל הרצאה מקיפה, בה העלה את בעיית התאחזותו של הפועל והתבצרותו במושבי פועלים, בבקשו להציל את האופי הלאומי של הישוב.
הוא תבע יצירת מושבי־פועלים ליד המושבות, אשר יתנו לעובדים את האפשרות לחיות מעבודתם, ברשות עצמם ובאחריות עצמם. מושבי פועלים אלה, הם אשר יחנכו לנו את הגננים העברים, את מגדלי הירקות ומגדלי הבהמות והחקלאים הזעירים – עובדי אדמה עבריים. ולא מושבי פועלים שכירים המתקיימים על עבודת־חוץ, כשמשגיחים ומנהלי־עבודה עומדים על גבם.
והוא קבע עיקרים: עבודה עברית, עבודה עצמית, בחירה עצמית של החברים ואחריות הדדית. וכן התוויית דרך למוסדות הישובים, להלאמת הקרקע והגשמת הרעיונות שהונחו ביסוד הקרן הקיימת. כמו־כן הגה תכנית לארגון קבוצות קבלניות לעבודת פלחה, נטיעות וירקות, שמהן יצמחו כוחות חדשים להתישבות.
בוועידה זו נפתחו חלונות לרווחה ומהם חזינו מרחבים חדשים לשאיפות הפועלים. ראשי המפלגות ניסו לעצור את רוח־הפרצים, והגבילו את ההחלטות. רק בדברים שנוסחם מוסכם היה, נתקבלו החלטות, בין השאר – “להשתדל” לסדר קבוצות קבלניות וכו'.
הועידה העלתה את קרן ההסתדרות בציבור. הוחלט על קשרים אינפורמטיביים בארץ ובחוץ לארץ. בוועידה זו הוכר בצורך לייסד קופת־חולים וקופת־פועלים משותפת לרשותה של ההסתדרות.
מבין שתי המפלגות הקיימות, הפועל הצעיר ופועלי ציון, קרובים היו לי חברי הפועל הצעיר. בפגישותינו עם ברל חשנו בצורך להתאחד במסגרת הסתדרות אחת.
טיול אביב 🔗
היה זה בחודש ניסן תרע"ד. עמדו ימי אביב, וריחות ההדרים בלבלובם משכרים. בהירים השמים והארץ עוטה ירק ופריחה. ברל בא אלינו בהצעה, לצאת לחג הפסח ברגל לנקודה הדרומית בארץ.
ידידים לו במושבה קסטינה, משפחה שיחד אתה עלה לארץ – דוד ורחל זכאי (דוד מורה במושבה), ואתם נחוג את ליל הסדר. בקסטינה יש קבוצת פועלים המעבדת שטח מאדמותיה, שנרכשו על ידי הקרן הקיימת. בקבוצה זו גם שמואל יבנאלי, שחזר משליחותו בתימן.
יומיים לפני החג יצאנו ברגל, דרומה. בודדות הן המושבות העבריות בדרכנו ורבים מאד הכפרים הערביים, אך גדולים שטחי הקרקע הריקים והשוממים. ודרכנו רצופה חלומות על יישובנו בשטחים אלה.
נח יסטה מפעם־לפעם מהדרך ויתור אחרי ידידיו, הריהם צמחי הסביבה. ואכן מרובים הם ידידיו בכל איזור מאזורי הארץ. הוא קוראם בשמותיהם וחוקר למוצא משפחתם, ואנו נלמד, דרך אגב, פרקים בטבע הארץ. יומיים ארכה דרכנו. עברנו את מושבות יהודה, ראשון־לציון, נס־ציונה, רחובות, עד שהגענו לגדרה, זו מושבת הבילויים המבודדת בין כפרים ערביים גדולים ועוינים.
וברל במקום זה כמו יחייה מחדש את נתיבם החלוצי של הבילויים, ויעריך מפעלם ההיסטורי.
וקשר לברל עם שרידי הבילויים, והוא סר לגדרה לפגישה ארעית. עם ערב החג הגענו למושבה.
בשמחה גדולה פגשה משפחת זכאי את ברל, ובזכותו ניתן גם לנו להיות נהנים בביתו של המורה המרביץ תורתו לילדי ישראל במושבה הנידחת. וראינו את ברל בגילויי אהבתו לתינוק שנולד במשפחה הצעירה, – ילד בהיר שער ותכול עינים. באיזה גיל וקונדסיות משכו בשעשועיו.
את ליל הסדר חגונו בצוותא, עם משפחת המורה וקבוצת הפועלים. למחר בבוקר המשכנו בדרכנו וביקרנו את נקודת ישובנו הקיצונית בדרום, את חוות רוחמה.
ערב המלחמה 🔗
באו חדשי הקיץ ופוזרנו למקומת שונים.
ברל נתון היה ראשו ורובו בעניני ההסתדרות החקלאית. ברגל היה הולך ממושבה למושבה בענינים שונים. בהפסקות היה עובד בבן־שמן, וגם נח עבר לבן־שמן, כעובד זמני בהרכבת עצים. אני ומרדכי יצאנו לנס־ציונה, בה מצאנו עבודה.
ציבור הפועלים בנס־ציונה היה קטן. בפרדסי המושבה וכרמיה עבדו בעיקר ערבים. במושבה היו גם משקים שבעליהם לא ישבו בארץ. במשקים אלה הצליחו הפועלים העברים לכבוש להם מקומות עבודה. נתקבלנו לעבודה בעזרת המשגיח ומנהל העבודה בפרדס של פקיד יק"א, עבדנו בגיזום העצים ובהשקאה.
העבודה העונתית הכניסה אותנו למסלול של חיים מסודרים. גם חדר שכרנו במושבה, ובעלת־הבית מתקינה לנו ארוחת־ערב בשובנו מהעבודה. נדמה שאנו מתאזרחים במקומנו החדש. אך לא ארכו לנו הימים המאושרים. בתשעה־באב היה יום של ליקוי חמה, ואור היום החשיך. תדהמה נפלה על הערביות והערבים. ביללות ממושכות קיבלו את התופעה וראו בה חזות־אימים ואות לשואה מתקרבת.
באותו יום הקיפה את ישובינו הבשורה הרעה על מלחמה עולמית, מלחמה העלולה להמיט אסון על העולם, ולנתק את הישוב העברי הקטן מחלקי העם היהודי וממקורות יניקתו בתפוצות.
היה חשש שגם תורכיה תצטרף למלחמה, ומושג חדש למצב המתהווה נתחדש לנו בשם מוראטוריום, שפירושו הפסקת כל אשראי, המשנה לרעה את מצבנו הכלכלי.
העבודה נפסקה, ושוב צררנו צרורותינו וחזרנו לפתח־תקוה ולעין־גנים.
בגן־שמואל 🔗
בסביבת חדרה ניטע בשנת תרנ"ו (1896) פרדס גדול של תפוחי־זהב ואתרוגים, גן זכרון לאחד מראשי חובבי־ציון, הרב שמואל מוהליבר. הפרדס ניטע ועובד ע"י ערבים וההנהלה האדמיניסטרטיבית היתה בידי איכרי חדרה.
ביוזמתו של ועד פועלי יהודה נמסר עיבוד הפרדס לידי קבוצת יהודים, במגמה ליצור בו משק עצמי לישוב עובד. בין יוזמי הקבוצה היה החבר רוזלר, מפועלי חדרה ושומריה.
הקבוצה התארגנה בחדשים הראשונים אחר פרוץ מלחמת העולם, ובה פועלים מחדרה ומרחובות, ביניהם א.מ. קולר וידידנו נחום גלמן.
נחום עבד עם מרדכי בגליל, שמר אתו בכרמי רחובות ויחד אתנו עבד בפתח־תקוה. הוא שקרא לנו לבוא לקבוצה, ונענינו לקריאתו.
בבואנו שמענו על תלאותיה של הקבוצה בזמן קיומה הקצר. חבריה כבר כרו שני קברים. החבר רוזלר, מייסד הקבוצה, נהרג בשעה שגנבים פרצו בלילה את גדר הפרדס והשומרים עמדו בחילופי יריות אתם. רוזלר אץ לעזרת השומרים וכדור נפלט מאקדוחו ופצעו פצעי מוות. לאחר זמן שמה קץ לחייה חברתו של רוזלר, שלא עמדו לה כוחותיה לשאת את יגונה.
האבל מרחף היה על חמישה־עשר החברים שנתלקטו כאן ממקומות שונים.
הישוב עמד בסימן של גזירות ופורענויות. הגיעו ידיעות על גירוש ראשי הישוב ועסקניו, כהתחלה לגירוש כל היהודים מהארץ. מאיש לאיש נמסר תוכנה של טלגרמה שנתקבלה מאוסישקין ובה שלובים פסוקים מירמיהו פרק מ"ב, ותכנה ברור: להיאחז בארץ, לעבוד ולקוות לימים של נחמה.
סיסמתם של נאמני הישוב קצרה וברורה: “לשמור על הקיים”. הממשלה התורכית מטילה עבודות דחק הקשורות בקו החזית בגבולות המדבר ומצרים – חפירת תעלות, וחטיבת עצים כחומר־דלק לקטרי הרכבות. כל מושבה חייבת במכסת אנשים ובהמות־עבודה לשירותים האזרחיים. לפי שעה דורשים הם כופר־נפש מכל חייבי הגיוס.
קול עובר במחננו – להתעתמן ולקבל חובות אזרחים, להיות מוכנים לכל חובות המדינה, בה השלכנו עוגן לעתיד מפעלנו.
קבוצתנו הקטנה והמבודדת על גבול ביצותיה של חדרה, ליד הכפר הצ’רקסי, אינה מונה אפילו שני מנינים. האוכלוסיה שלה מתרכזת בצפיפות בבנין־האבן היחידי, שקומתו העליונה משמשת מקום מגורים לחברים ולחברות. בקומה התחתונה האורוה והמחסן, גם מטבח קטן וחדר־אוכל צר.
עם בואנו נכנסנו לגור בבנין נושן ששימש מחסן־אריזה ובו קבענו אנו ועוד חבר את מקום שיכוננו.
בחצר בריכה גדולה לאגירת המים מהבאר העמוקה. הפרדס משתרע עד לאדמות הכפר הצ’רקסי. הפרדס חלקו ישן, וחלקו צעיר.
מסביב לפרדס גדר עבותה של שיטה קוצנית. ובתוכו, שדרות ברושים – משברי רוחות להגנת הפרי.
מזרחה וצפונה לקבוצה משתרעות גבעות בור ועליהן אוהלי בידואים ושבט תורכמנים. שוכנים הם כאן עם עדרי צאנם. סמוך לגן־שמואל עוברת דרך־עפר אל הישוב החדש כרכור, שנוסד בשנים האחרונות כנחלאות ליהודי אנגליה. ישוב זה שוכן לפתחו של ואדי ערה, מכאן עוברת דרך לעמק ולגליל. בכרכור עובדים עשרות פועלים, בהם דוד רמז.
בחדר־האוכל המשותף, ליד השולחן, ייערך סידור העבודה וסידור השמירה בפרדס ובכרמי הזיתים הנמצאים בקרבת גן־שמואל. כרמים אלה שייכים לד"ר הלל יפה מזכרון־יעקב ולבעלי־נחלאות היושבים ביפו.
עיבוד כרמים אלה נמסר בקבלנות לקבוצה. בעונת העבודה נזקקת הקבוצה לידים נוספות. בזיבול העצים, כיסוי הבורות, עידורים, נעזרים אנחנו בעובדים מיהודי תימן, הבאים יום־יום מהמושבה.
השותפות בקבוצה לא היתה מלאה, רק העבודה היתה משותפת. לכל חבר היה חשבון נפרד, לפי ימי עבודתו בכל חודש, עם זכות לימי מחלה מוגבלים. לכל עובד היה צפוי גרעון עם סיום המאזן השנתי.
רבת צבעים היתה הרקמה באריג האנושי של חברי קבוצת גן שמואל. במיוחד התבלט בינינו א.מ. קולר, מכובשי העבודה במושבה, – משכיל עברי צמא חזון. מטרה אחת לנגד עיניו – יצירת קשר של קיימא במקום הזה, כדי לבנות בו את הבית לקבוצה. הוא המזכיר, מנהל החשבונות והדואג לתקציב. יחיד היה בין חבריו העובדים שרובם אורחים־פורחים, שהיום הם כאן ומחר במקום אחר.
ליל שמירה 🔗
הפרדס ימשוך אליו כל לילה כנופיות גנבים הבאים לפרוץ את הגדר ולחמוס את הפרי. מקרוב ומרחוק יבואו ויארבו, עד שתזדמן להם שעת־כושר. אז ייכנסו לפרדס בעד הפרצות, ימלאו את שקיהם, יטענום על החמורים המחכים מחוץ לפרדס ויתחמקו עם ביזתם בחשכת הלילה.
אין סיכויים כי הפרי יישלח לחוץ־לארץ, בשל המלחמה. התחלנו למכור את פרי ההדר לרוכלים שבאו מהגליל ומן הכפרים בשומרון. אני, שהשפה הערבית המדוברת היתה שגורה בפי, עסקתי גם במכירת הפרי לערבים. בין הקונים היו גם סיירים מבין הגנבים.
לפי סידור עבודתנו נאלצנו לעבוד וגם לשמור בלילות. שניים היו השומרים – האחד שומר קבוע לשבוע ימים, והשני שומר ארעי ללילה אחד. לפי תור היה יוצא כל לילה חבר אחר לשמור עם השומר השבועי.
באחד מלילות החורף, ליל גשם, בא תורי לשמור עם השומר השבועי, מנחם ברלינר ז"ל. הלילה היה אפל וסעור רוחות. ידוע ידענו, כי בלילה זה יבואו לגנוב. בסיבוב הראשון בדקנו את הגדר ולא מצאנו בה כל פרצה. בסיבוב השני, היינו צועדים בין שורות העצים המרוחקות מהגדר, ומגששים חרש באפלה, אוזנינו קשובות ועינינו צופיות בחשיכה אל הגדר.
אנו צועדים זה בצד זה וכל אחד מאתנו מביט אל עבר אחר, לבחון ולבדוק סביב־סביב.
מנחם נתן לי את רובה־הציד היחידי, אתו יצאנו לשמירה – שאר כלי־הנשק הורדו למחתרת. שני כדורים טעונים היו בקנה־הרובה. מנחם חגר חרב קוקאזית חדה. כשהתקרבנו לקצהו הדרומי של הפרדס הבחין מנחם בפירצה. הוא משכני במעילי, והראה לי על פי רמז את מקום הפירצה. נשתהינו במקום דרוכים וקשובים, בלי דעת אם הגנבים כבר הספיקו לפרוץ וגם להיכנס לפרדס, או שרק החלו בפתיחת הפירצה.
כרענו על ברכינו ואוזנינו צמודות לאדמה לשמוע כל אוושה קלה. לפתע ראינו שבפרצה הבהירה האפילה דמות אדם, החותר לעבור בעדה.
מנחם נטל ממני את הרובה. אש יריתו האחת והשניה הבריקו וההד זעק בתוך הלילה. אחרי היריות גברה החשיכה, כמו נתעבתה שבעתיים. ולפתע – צליף של יריות, ושריקתן מעל לראשנו ממש. מנחם ניסה להשיב ביריות, אך הכדורים נפגמו בגשם והרובה לא ירה.
חשנו בסכנה הצפויה לנו, באין נשק מגן בידינו. התחלנו להתרחק מהגדר ולהיכנס לטבורו של הפרדס. התקרבנו אל שדרת־הברושים החוצה את הפרדס. בדרכנו נתקלנו בשקים ממולאים תפוזים גנובים, ועל ידם ערבי גבוה ויחף ששולי כותנתו המורמים מגלים את מערומיו.
בן רגע הסתער עליו מנחם בחרבו הקוקאזית והיכה על פניו ועל ידיו.
הערבי כרע כשהוא מייבב וזועק וקולו אובד בתוך הסערה.
עזבנוהו ורצנו אל החצר.
קול היריות לא הגיע אל החברים הנמים. הערנום וספרנו להם מה אירע. צעקות נישאו מעבר הכפר הצ’רקסי, וחששנו להתנפלות כשבידינו הרובה היחיד שאינו יורה.
הזעקות מסביב לפרדס גברו והלכו. ציפינו לאור היום. לחדרה לא יכולנו להבקיע לנו דרך.
בהגיע הבוקר התקרבו ערבים אל השער. באו כביכול לקנות תפוזים, ודרך אגב סיפרו כי הערבים מאיימים לשחוט את כולנו.
הערבי הפצוע הוכנס לבית־החולים בחדרה. שיך התורכמנים, שהיה מידידי הקבוצה, התערב בסכסוך כדי לעשות שלום בין היריבים.
בקבוצה הוחלט להודיע על פרטי מצבנו למשרד הארץ־ישראלי ביפו, ולבקש עצה ועזרה. בעגלה רתומה לזוג פרדות יצאתי יחד עם מנחם ברלינר דחופים לדרכנו. ליל הזוועה בו ראיתי את מנחם הנועז היה בשבילי לקח מאלף, ומנחם נתעלה בעיני. אומץ־רוחו והיותו נכון לקבל עליו את האשמה ולשאת בתוצאות המשפט – היו בעיני אות ומופת נוספים לאופיו.
בדרך נסיעתנו שוחחנו שיחת־רעים טובה, כמוה לא ידעתי בכל חדשי חיינו המשותפים בקבוצה. מנחם סיפר לי פרשיות מחייו, – מילדותו בעיירה הפולנית, מחינוכו בימי נעוריו. חובש בית־המדרש היה עד שהציץ ונפגע, ספרי ז’ול ורן עוררוהו להרפתקאות, ושאף לצאת ולנדוד בארצות רחוקות – עד שמצא את דרכו לארץ. דווקא מיאושו של ברנר למד שאין לנו דרך אחרת – ועלה.
מנחם היה בחור חסון, מיומו הראשון בארץ עבד במושבות יהודה. הסתגל בנקל לעבודת המעדר והטוריה, וגם קדח, כרגיל.
אהבה רבה אהב מנחם את עבודת החריש. ידו נטויה ללמוד ענפי חקלאות שונים. חברה היתה לו בקבוצה ושם רצה לבנות את ביתו. רק תסתיים המלחמה!
ביפו סידרנו את כל הענינים ויצאנו בדרכנו לשוב לגן־שמואל. בעברנו את פתח־תקוה התאונן מנחם על כאבים בכל אבריו. נהגתי בפרדות כשהוא שוכב ומתפתל בעגלה המתנודדת וחום וצמרמורת תוקפים אותו לסירוגין. כיסיתיו בשקים שהיו לנו בעגלה, אך פניו הלכו והצהיבו כשעווה, והוסיף להיאנח בחשאי.
מנחם התאונן שטלטולי העגלה מרסקים את אביו וביקש שנתעכב וננוח. אזי סיפר לי שגילה דם בשתן. שנינו לא ידענו שסימן הוא לקדחת הצהובה.
ארכו השעות עד שהגענו לחדרה. הובלתיו ישר לבית־החולים במושבה, וד"ר קריגר קבע מיד את מחלתו וזירז את העברתו לבית־החולים בזכרון־יעקב, בהנהלתו של ד"ר הלל יפה.
בלילה לן מנחם בקבוצה ולמחרת בבוקר הובלנוהו לזכרון־יעקב. חומו היה גדול ורבים עינויי גופו החסון. ימים אחדים נאבק עם מר הקדחת. בביקורי האחרון נתנו לו זריקות, אך הוא לא ראה תועלת בהן, והתייחס בביטול למאמצי הרופא. “כוסות־רוח קרים” היה אומר.
ראה עין בעין את המוות וגוע.
מכת הארבה 🔗
אחד מסימני המצוקה בימי המלחמה היה מחסור במזונות חיוניים, שהיו מובאים מחוץ לארץ. המחירים האמירו והחלה פרשה של תחליפים. את קמח החיטה החליפו בקמח דורה ושעורה. הרבה מזונות חיוניים, כגון שמנים וסוכר, נעלמו מן השוק. מעטים נתעשרו ורוב הציבור נתרושש. ההתעתמנות שנענו לה בישוב לא הביאה הרגשת אזרחות. כל מי שנתן שוחד מצא כופר לנפשו מחובת גיוסו לצבא. רק קבוצה קטנה, מתלמידי הגמנסיה ומבוגריה התנדבו לצבא, והידיעות המגיעות מהם מספרות על סבלם הרב.
עודנו שרויים באסון המלחמה, והלב מתנבא על הסכנות הצפויות לתפוצות ישראל ולמפעלנו בארץ; עוד היישוב טורח להסתגל לסבל ולגזרות מתוך הרגשת הבדידות והניתוק מהעולם – התקדרו באחד מימות אדר השמים, וחשרות ארבה כיסו את עין השמש. מחנות־מחנות באו במלוא האופק, ומשק כנפיהם אימה.
עם רדת היום כיסו מחנות הארבה שטחים עצומים. עדיין לא ידענו מה נושאים מחנות אלו, ומה איומה סכנתם לעמל האדם, – בשדה, בגן ובמטע.
באותם הימים פתחו רבים־רבים את ספר־הספרים וקראו בפרקיו של יואל:
"שמעו זאת הזקנים והאזינו כל יושבי הארץ, ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם:
עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר: יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל:
גוי עלה על ארצי עצום ואין מספר, שניו שני אריה ומתלעות לביא לו:
שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה, חשף חשפה והשליך, הלבינו שריגיה:
אבלה אדמה כי שודד דגן, הוביש תירוש אמלל יצהר:
הובישו אכרים הילילו כורמים על חיטה ועל שעורה, כי אבד קציר שדה:
הגפן הובישה והתאנה אמללה רמון גם תמר ותפוח כל עצי השדה יבשו, כי הוביש ששון מן בני אדם:"
השלטונות היו מבוהלים וגייסו את כל התושבים למלחמה בארבה. המחנות שירדו וחנו בלילות על האדמה, החלו להטיל אשכולות ביצים והיו מחדירים אותן במחצית גופם אל הקרקע. גויסו אנשי מדע, וביניהם החוקר אהרן ארונסון, לבוֹר דרכי־מלחמה בהם.
יודעי דבר אמרו שהנזק העיקרי יבוא עם קום הדור הבא, בשלבי התפתחותו השונים כילק, גזם וחסיל. הנזק העיקרי עדיין לא היה ניכר; השואה ממש ירדה עם התבקעות הביצים שהוטלו בכל אזורי הארץ.
יצאנו לחרוש בשטחי הבור ולאסוף את ביצי הארבה בפחים, כמכסות שהוטלו על כל נפש ונפש. לאחר כל עבודת הפרך לא פחתה הסכנה. במשקי היהודים נעשו מאמצים גדולים להציל את הפרדסים והכרמים. לפי הוראות מיוחדות עטפנו את גזעי העצים בפחים רקועים ובניירות, וחפרנו תעלות מסביב לכל פרדס ולכל כרם. אך כשהיה הארבה זורם משול היה לנחל איתן שגליו שחורים והוא מכרסם כל ירק וכל גזע. מהעלים הירוקים לא נשאר שריד. לא עמד כל מעצור בדרכו.
מילאנו את התעלות מים, אך הזחלים טבעו במליונים והחיים עברו על גופות הנטבעים והמשיכו בזרמם.
מבוקר עד ערב עמדנו על משמרתנו ואתנו התימנים מפועלי המושבה. היכינו בפחים להמם אותם ברעש; העלינו להבות אש, ולשוא – –
ושוב נתמששו תיאוריו הנאמנים של הנביא יואל.
"לפניו אכלה אש ואחריו תלהט להבה – – ואיש בדרכיו ילכון ולא יעבטון אורחותם:
ואיש אחיו לא ידחקון, גבר במסלתו ילכון,
ובעד השלח יפולו לא יבצעו:
בעיר ישקו, בחומה ירצון, בבתים יעלו, בעד החלונות יבואו כגנב".
גזעי העצים כורסמו, ובכל זאת הועילו במדת־מה הנייר והפחים. ע"י השקאה ועיבוד אינטנסיבי עוררנו את צמיחת העצים מחדש לאחר החורבן שהמיט הארבה.
אך הנזקים היו עצומים לכל תושבי הארץ.
אהרן אהרנסון שיצא לחקור את דרכי הארבה במדבר סיני, לא חזר לארץ. החשבו השלטונות שחיה רעה טרפתו במדבר? אולי כבר ידעו על הסתננותו לצד האויב האנגלי?…
זמן רב לא ידע הישוב, שאהרונסון יצא את הארץ ולא חזר אליה. רק לימים, משנתגלתה פעילות קבוצת “נילי” שמרכזה היה בבית אהרונסון בזכרון־יעקב ובתחנת־הנסיונות שלו בעתלית, זכרנו את נסיעתו של אהרונסון למדבר־סיני לחקור כביכול את תופעת הארבה – נסיעה, שתכליתה היתה לקשור קשרים עם האנגלים נגד התורכים.
בירחי הקיץ האחרונים, משחלף הארבה, חידשו הכרמים את לבלובם, גם הניבו כמויות גדולות של ענבים אפילים.
החבר מלאכי 🔗
קופל היה שם משפחתו, ובעלותו לארץ שינה את השם למלאכי. מחלוצי רומניה היה. צעיר נלהב ודבק במפלגת הפועל הצעיר, חסיד נאמן לה. מכובשי העבודה העברית במושבות פתח־תקוה ורחובות. קנה לו שם של מעדרן מומחה.
מושך היה בניר כבקיא בכך מאז ומתמיד. הצלחתו בעבודה העלתהו למעלת בירג’ה, כלומר: אחראי ופועל־ראשי בניהול עבודת הפרדס. עד שהמרכז החקלאי ביהודה קרא לו להצטרף כחבר לקבוצת גן־שמואל.
בחבורה ממעט היה בדיבור. ראשו ורובו נתון תמיד לעבודתו, ובכל מאודו. וכשנתמנה בקבוצה על הנעת המוטור, התמסר לעבודה עד תום, – משעות היום המוקדמות עד שעות הלילה המאוחרות. כשנתקלקלה המשאבה בבאר, לא ידע מנוח. היה יורד לבאר העמוק ועולה מתוכה, יורד ועולה וטורח לתקנה.
לא שמר על בריאותו, עד שנפל למשכב. תחילה לא שמו לב למחלתו וסבורים היו שקדחת היא, אך חיש נתגלו סימנים חדשים. שיעולו הקשה נתלווה בכיח של דם. הרופא אמר שיש להכניסו לבית־חולים, ובבית־חולים לא קיבלוהו.
מחלתו הוגדרה כשחפת מהירה ובצורה קשה. שכרנו בשבילו חדר במושבה הקטנה מאיר שפיה, הסמוכה לזכרון־יעקב, ואחת מחברות הקבוצה נשלחה לטפל בו. לאחר כמה שבועות חזרה החברה, וסיפרה על מצבו הקשה ודרשה שיחליפו אותה.
באסיפת החברים שנתקיימה לא נמצא מחליף לחברה. קמתי והודעתי, כי נכון אני לטפל בו, עד שיימצא סידור אחר.
הגעתי למושבה הקטנה השוכנת על אחת משלוחות הרי אפרים. בבית השוחט, יהודי נלבב מאוד, ובמשפחתו הטובה מצאתי סעד.
פגישתי הראשונה עם מלאכי הדהימתני. מראהו נשתנה כליל. עיניו בלטו וגופו גל של עצמות. עקרת־הבית היתה מתקינה את מזונותיו ואני הייתי מגישם לפניו. מכונס בתוך עצמו ומחשה לא שעה לאוכל שהוגש לו, רק מבטו יביע יאושו הקודר. הד"ר הלל יפה היה בא לבקרו ומזהיר אותי מאד:
“המחלה, סכנת הידבקות בה, ואתה צעיר מאד. לעזרה זו דרושה חברה או איש מבוגר יותר”.
הודעתי לקבוצה וחיכיתי לסידור המובטח. החולה עצמו הפציר שיחזירוהו לקבוצה. עצבנותו גברה מיום ליום. בוקר אחד ביקשני שאבהיל את הרופא מזכרון־יעקב, ואביא לו מי סודה, כי מרגיש הוא בכל רע.
בשובי מזכרון־יעקב ובפתחי את דלת החדר מצאתיו על הרצפה מת. הזעקתי את בני הבית והם אמרו כי רק לפני רגעים היו בחדר.
הלכתי ברגל, מהלך שעות, לגן שמואל להודיע לקבוצה על האסון. בהכנסי לחדר־האוכל, ובהיפגשי עם החברים הראשונים, סיפרתי על מותו של מלאכי, ולא ידעתי נפשי, – הייתי מזועזע ומדוכדך. מותו מתוך בדידות איומה זו, באין כל נפש חיה במחיצתו, לא נתנה לי מנוֹח ימים רבים.
בבית־הקברות בזכרון־יעקב מצא מנוחת־עולמים.
בסכנת־דרכים 🔗
חולפים ימי הקיץ, גם הארבה חלף־הלך לו. העצים שכורסמו הנה צמיחתם מתחילה מחדש. האדמה נשארה חשופה, אך הארבה גם דישן את הקרקע.
בקבוצת גן־שמואל אשר שיכלה כמה חברים, רבה המועקה. היסורים אינם מטהרים ואינם מזככים, אדרבא – היחסים משתבשים, עולים היצרים הרעים. מתפשטות שמועות על גזירות חדשות שהשלטונות זוממים, והדבר גורם רפיון־ידיים בקבוצה.
מפה לאוזן יספרו על אניות אנגליות המגיעות לחוף הקרוב, למושבות השומרון, והן מורידות מרגלים; על אורות־איתות בין האניות לבין המושבות. על מטעני חיטה שבני המושבות מעבירים לאניות האויב.
הקדחת מהלכת בין חברי הקבוצה וחסרים אנשים לעבודה. בין הקודחים גם מרדכי אחי. המחלה התישה את כוחותיו. מתהלך הוא כצל. האמצעי הטוב במקרה זה – שינוי מקום. ומרדכי יצא ליהודה.
נשארתי בלעדיו בגן־שמואל, וחשתי בהיעדרו. חלפו שבועות ולא היתה לי כל ידיעה עליו, עד שהוגד לי שהוא שוכב חולה ביפו. החלטתי ללכת ליפו לראותו.
פעמיים בשבוע יצא דליג’נס מחדרה ליפו. אך אותו יום שקיבלתי את הידיעה לא היה מימות התחבורה. קצרה רוחי לחכות למסע, והחלטתי לצאת ברגל.
סמוך לשעת הצהריים יצאתי לדרך. קיבלתי מעות קטנות – עשרה בישליקים להוצאותי. היה יום קיץ של שלהי אב. כשהגעתי לכפר קאקון, בעברי כשליש מהדרך אשר לפני, כבר הייתי עייף ורעב מאד, וסרתי לחאן ששימש פונדק לעברי־אורח. קניתי דבר־מה לאכילה ובעודי יושב על שרפרף וסועד את לבי, נכנס ערבי לבוש חלוק ארוך ועל חלוקו מעיל אירופי. פרצופו של הערבי היה שחצני וענה בו כי איננו מאנשי המקום.
משיחו־ושיגו נודע לי כי עובר־אורח הוא, כי בא מעכו ופניו מועדות ליפו. חששתי מבן־לויה זה, ובשעה שהזמין את סעודתו הזדרזתי לשלם, ויצאתי לדרך. הרחבתי צעדי כדי להקדים בהרבה את הערבי ולא ללכת אתו יחדיו.
לא הרחקתי מהכפר ואני שומע קול קורא מאחורי:
“יא יהודי, יא יהודי!”
לא הפניתי ראשי והמשכתי ללכת עד שפעמיו השיגוני. הוא קלל את אבי ואת אלהי, ובזעמו שאלני, מדוע לא עניתי לקריאתו. – תשובתי היתה כי הרוח נשאה את קולו ממני והלאה, ולא שמעתיו. “ניחא”, אמר מפויס כלשהו. אך בנעימת קולו הבחנתי גם שמץ של חשבון־הדדי.
“לאן פניך?” שאלני.
“ליפו!” – עניתי.
“גם אני הולך לשם, נלך יחדיו”.
“טוב, נלך יחדיו”, עניתיו, כשלבי מלא חרדה.
אזי התחיל לספר לי את קורותיו. ערבי מוגרבי הוא, המתגורר בסביבת יפו. בשל סכסוך־דמים בינו ליריביו נאסר וישב בכלא עכו. שנים ישב, ורק לפני כמה שבועות סיים את חוק מאסרו. אך עתה יגמול להם ליריביו. הוא אינו חת משום דבר בעולם. סהדו במרומים…
ששתי במקצת שבן־הוויתי בוטח בסעדי השמים. ושמא אין זו אלא שגרת־לשון, שגם פושעים נוקטים אותה?
מפסיע היה לידי כשאלתו בצדו האחד, והיא עשויה כגרזן. כל לטאה שנזדמנה לנו בדרכנו היתה מתכבדת באלתו ומקפחת את זנבה או את ראשה. הלום יהלום באלתו ישבע נחת.
עושים אנו את דרכנו, – מזדמנים לנו אנשי כפרים, עובדי־אדמה, כשהם מתנהלים עם חמוריהם וגמליהם הטעונים שרידי גורן שהצילו מהארבה.
בן־לוויתי מגלגל שיחה עמהם ומלגלגל עליהם, והשיחה מסתיימת בחרפות הדדיות. פחדי גובר והולך. כאותו זבוב שנתפס ברשתו של עכביש, המעטף אותו בחוטיו הנאלחים, כן חשתי באותה שעה. חושש הייתי שמא זאת דרכי האחרונה, ואת אחי החולה לא אראה עוד.
למרבה החרדה החל הערבי להתפאר על אקדח שגנב, שבו הוא הולך לעשות נקמות. חשבתי שראוי לי שאכתוב פתק ואשאירו באחד הכפרים הסמוכים בדרכנו. ולא ביצעתי מחשבתי זו. ליד כפר אחד קניתי צברים מרוכל וכיבדתי גם את בן־לוויתי. כשרציתי לשלם לרוכל, התכוונתי להפגין גם את עשרת הבישליקים הדלים שלי, והוא לא הרשה לרוכל לקבל את תשלומי וביקש לשלם בכספו. אך גם אני עמדתי על דעתי וסירבתי. וכך היינו מתנצחים בגילויי אדיבות עד שהרוכל ויתר על הצברים ועל תמורתם כאחד.
יצאנו מהכפר כשהשמש יורדת ומתקרבת לשקיעתה. הדרך עד כפר־סבא עודנה ארוכה. הכרתי את הדרך היטב, והנה נוכחתי לדעת כי הערבי מנסה להטותני למשעול צדדי המוליך לשדות הכפר. אמרתי לו שאני מכיר את הדרך, ואם רצונו בכל יכול הוא לפנות לדרכו לשלום.
חרדתי גדלה שבעתיים כשהוא לא פנה והוסיף ללכת בעקבותי. עוברי־דרכים ועובדי השדות פחות והלכו, ואי־מנוחתי גברה. כבר שוחחנו על כל עניני העולם, וניסיתי להסב את שיחתנו לדברים העומדים בתחום המוסר והחסד: על בני־אדם שנבראו בצלם, על היתרון שבמעשים טובים, ועל הפסול שבמעשים רעים, על המלחמה ההורגת ומאבדת ומביאה נחלי דם ודמעות. תוך כדי כך סיפרתי לו שאני נתין אוסטרי, כלומר שיש לי מגן וחסות ודורש דמי.
ולא ידעתי כי נתתי בידיו מוקש. “יהודי אוסטרי אתה?” הוא שואלני ובעיניו הטורפות אני מבחין אש טמאה. “תראה לי איפוא אם גם היהודים באוסטריה נמולים!”
בדרך לא נראתה נפש חיה, והגבעה לפנינו. תרתי למצוא אבן בסביבה, ולשווא. ביקשתי לראות היכן אקדוחו כדי לתפוש אותו במפתיע, ולא גיליתי עליו.
“תראה לי אם נימול אתה!” חזר הוא על דבריו והתקרב אלי, ככלב שוטה שרירו נוזל מפיו.
דחפתיו מעלי. היה זה בוודאי רק מקרה טוב שהוא נפל מדחיפתי, ואני התחלתי לברוח ממנו. הוא ירה אחרי.
ברוצי לגבעה נתקרבה לקראתנו שיירת ערבים. בן־לוויתי פנה אל השדות והתרחק.
נתקרבתי אל הערבים והשבעתי אותם בשם אברהים־מיכו, הוא אברהם שפירא הנודע בין ערביי הסביבה. סיפרתי להם על האיש שביקש להרגני. הערבים צעקו וקראו אחריו, אך הוא הרחיק והתחמק.
ביקשתים ללוותני עד כרמי המושבה הסמוכה, הוצאתי את הבישליקים שבידי ונענו לי.
עם חשיכה הגעתי לצריף בודד בין הכרמים. בצריף מצאתי את שרה פרימן, אתה למדתי בקריית־ספר, ונודע לי כי לאדמות עין־חי הגעתי. היא עבדה שם עם קבוצת חברים שהכשירו את הקרקע למושב פועלים.
עיף ורצוץ הייתי וביקשתי פינה לשכב. לא סיפרתי דבר מכל הקורות אותי.
למחרת, לפני שהאיר היום, יצאתי בדרך פתח־תקוה ופני ליפו. בבואי ליפו נודע לי כי אחי נמצא בבית־החולים של ד"ר חיסין, אך בבואי לבית־החולים לא נתנו לי לראותו. אותו יום לא היה יום של ביקורים.
חזרתי לתל־אביב ובכיסי אין פרוטה. חיפשתי מכרים וקיוויתי להשיג הלואה. פגשתי ביצחק הוז שהכרתיו כחבר “השומר” והוא הזמינני לבוא לבית אמו. ביתה שימש כפנסיון, ומקום לינה הובטח לי. התביישתי לספר שאני רעב. חכיתי ללילה, ורעב שכבתי לישון. לא העזתי לבקש ממנו גם הלואת כסף. השכמתי קום ועזבתי את ביתם, בתקוה כי אצליח לבקר את אחי ואמצא אפשרות לחזור לחדרה.
בצאתי מהבית ראיתי לפני כרמי־גפנים שהשתרעו על חולות תל־אביב. הכרמים שכורסמו ע"י הארבה הצמיחו בדים חדשים וגם הבשילו ענבים אפילים. חשבתי שכרם־הפקר הוא, ויצאתי לחפש אשכולות־ענבים לשבור את רעבוני.
מצאתי אשכולות בשלים ואכלתים.
עודני אוכל, והנה יד אחזה בי, ידו של שומר ערבי שישב בין שיחי הגפנים וארב לגנב. הוא כיבדני במהלומות נאמנות. התחננתי לפניו, – סיפרתי לו שכספי אבד, ושאלתיו איזו תמורה שוות־כסף מבקש הוא בעד הענבים.
“לבית־הכלא תלך עמי!” היתה תשובתו.
מרחוק נראו אזרחים בצאתם מבתיהם. התביישתי לבקש חסותם. הוא החזיק בידי, ואני הלכתי אחריו. עודני מפציר בו ומבטיח לו שאשלם לו בעד האשכולות, נהפך פתאום לבבו – ועזבני.
משול היית לאחד שהסירו מעל גבו נטל כבד. עלה אורו של יום ואני הלכתי בצעדים כושלים וברוח נכאה לבקר את אחי החולה בבית־החולים.
לכנרת 🔗
לאחר שיצא מרדכי את בית־החולים, לא חזר לגן־שמואל והעדיף למצוא עבודה במושבות יהודה.
בגן־שמואל פחתו החברים. רבים עזבו את המקום. חלק מהעבודה בפרדס ובכרמים נעשה על־ידי פועלים שכירים; כמה חברים ניהלו את העבודה ואחראים היו כלפי המוסד. חרפת רעב לא ידענו, אדרבא, המצב הכלכלי היה טוב, אך – לא רק המשביע, את הנפש ירגיע. והימים אפורים, ימי אין־חפץ ואין אור.
והנה קיבלתי מכתב מנח, שעלה לגליל ועבד עתה בכנרת. במכתבו בקשני שאבוא גם אני לכנרת לעבד עמו את החלקה שהוא עומד לקבל מהקבוצה, על מנת לעשות בה נסיונות בגידולי חיטה וירקות. שמחתי מאד להזמנה, ואף שהענין לא ברור היה לי כל־צרכו, נמשכתי בכל זאת לכנרת, ושמחתי כי ניתנת לי האפשרות לצאת מאוירת גן־שמואל ולעלות לגליל.
קסמו של נח גדול היה עלי ומלבב היה הסיכוי לעבוד עמו בכפיפה אחת, בחלק נסיונותיו, – אם במסגרת קבוצת כנראת, ואם ברשות היחיד שלו.
ידעתי כי גם ברל עבר לכנרת, כי גם אחיותיו שהגיעו עם פרוץ המלחמה נמצאות שם. גם א.ד. גורדון עבד אז בקבוצה. כל אלה משכוני מאד־מאד ויצאתי לגליל.
חצר כנרת צוררת פרקי חיים גדולים, מאז באו לשם חלוציה הראשונים, ד' בסיון, תרס"ח.
גם כאן נתחולל המאבק על דרכם של שליחי התנועה הציונית בראשית מפעליה – התהיה זאת דרך של שיגרה פקידותית, שאכלה כל חלקה טובה במפעל־השליחות של הנדיב הידוע, או יבוא מפנה, ומעבודה שכירה ומשעבדת נעבור לעבודה חופשית ועצמאית, כשהעובד שותף ליצירה, אחראי לה ונושא בעולה. כאן ניהל ברל את השביתה בימים של פגיעה ועלבון בעובדים, בשנת 1911, שביתה שהמפנה שלה היה, – מסירת עבודת החווה לפועלים עצמם. כאן עבדה במשך שנה שלימה, בתרע"ג – עד לשובם של בן־ציון וחבריו אחרי שנות עבודה בסג’רה ובכפר־אוריה – קבוצת “האיכר הצעיר” מאמריקה, עם אליעזר יפה ואלימלך לוין, שהגו רעיון על הקמת מושב עובדים.
בחצר הגדולה המוקפת חומה והנישאת על גבעה בצלע ההר של פוריה ויבנאל, התרכזו גופים חברתיים שונים. בחלק הקדמי של החצר שבניניה צופים פני ים כנרת והרי הגולן נמצא המוסד החקלאי להכשרת פועלות, בהנהלתה של חנה מייזל; בצד הצפוני־מזרחי עוד עומדים היו החדרים הגדולים של החאַן – בנייני־הראשית של כנרת, בהם התגורר בצפיפות חלק מציבור הפועלים שנקראו “בודדים” ובאו לכנרת לבקש אחיזה בעבודת־דחק שהזמן גרמן, – עבודות להכשרת־הקרקע ויבוש הביצה. בחצר הפנימית, הפונה לדרום ולמערב, התרכזו חיי הקבוצה ממש.
בחצר הגדולה, ששערי ברזל לה, בטבורה וליד קירותיה, מרוכזים היו כלי־העבודה, המחרשות והעגלות. לצד ההרים – בניני הרפת, האורווה והמחסנים. חדרי המגורים של חברי הקבוצה וה"בודדים" מעורבים היו, וקשה היה להבחין ביניהם. בשבועות הראשונים להיותם בכנרת נהרג יוסף זלצמן, בשובו לפנות־ערב מעבודת־החריש.
על קבוצת אנשי סג’רה, מאז הייתי אתם, נוספו עתה חברים בודדים וגם קבוצות־חברים. לכאן באה קבוצת־החברות, רובן בנות בוברויסק וחברותיו של ברל, ואתן בא גם ברל עצמו לעבוד בכנרת. א.ד. גורדון גם הוא מתגורר כאן, – עובד הוא לפי שעה כפועל בודד בעבודות הציבוריות שהפועלים הבודדים עסוקים בהן. נח לא נצטרף להיות חבר הקבוצה, עדיין מתכנן הוא את תכניותיו לקראת החורף – לסדר על חוף הירדן חלקת־נסיונות. לפי שעה גם הוא עובד בעבודת חוץ, ומתגורר בחצר הצפופה. נצטרפתי אליו.
בן־ציון דבק בנח לאהבה וראה בתכניותיו ובנסיונותיו חלק ממפעלה של כנרת. היה מסייע לנח ככל שידו מגעת. בן־ציון גם שמח, שאוּכל אני לעבוד עם נח בחלקתו ממש.
לפי שעה עובדים שנינו בעבודת חוץ, מצרפים הכנסתנו לקופת הקבוצה ואנו סמוכים על שולחנה. פעמים נדמה היה כי הסועדים הזמניים על שולחן הקבוצה, מרובים מהחברים הקבועים. יותר מדי מפולש היה המקום לעוברי־אורח, ואי מנוחה תמידית הילכה על האנשים העובדים בחצר.
גם סמיכות החדרים הגדולים, – שתמיד נמצאו בהם פועלים בודדים קודחים וחולים למיניהם, – לא נתנה מנוח, והשביעה רוגז.
על חוף הים, בבתים שנבנו ע"י יק"א, התגוררו גם משפחות־פועלים בודדות, ביניהן משפחת טבנקין. כל אלה עבדו בעבודות־ציבוריות בהדרכתו של אליעזר יפה. בין הפועלים חלחלה מרירות וקנאה כלפי קבוצת כנרת העליונה, משל מחולק הציבור כאן לעליונים ותחתונים. משבר־יחסים זה מורגש היה בחיי הקבוצה. אנשי כנרת סייעו בכל אשר יכלו כדי להפיג את המרירות. שרה שמוקלר שעזבה את מקצועה כאחות־רחמניה וקיבלה עליה עול עבודת־כפיים, במטבח או בגן הירק, היתה מוסיפה על שעות עבודתה ויוצאת לבקר חולים מבין הבודדים, ועושה למענם כמיטב יכלתה.
עם שיירת העגלות שיצאה מכנרת לעבודת ה"סוכרה" שהממשלה הטילה על כנרת, יצא גם ברל לנגב ולמדבר. בשובו נכנס לעבוד בגן הירקות הגדול שהקבוצה החלה בו.
על־יד שכונת התימנים, קיבלנו גם אנו את חלקת אדמתנו לנסיונותיו של נח – גידול חיטה בשיטה האינטנסיבית, וגידול ירקות למחזור, וכן גידולי זרעים.
את נח אין לראות באפס מעשה גם בשעות הערב, – תמיד עסוק הוא. נח מתקין וממציא כלי־עבודה ושיטות־עבודה. את השורות לזריעה ולשתילה לא יקבע על פי החוט כמקובל, מסמן המציא נח. די לו למתוח חוט ישר לאורך הערוגה, ועל פי קו ראשון זה יעבור במסמן המציין בבת־אחת ארבע שורות ישרות, ועל פי אלו יחזור ויסמן ארבע שורות אחרות וחוזר חלילה.
גם כלי־סימון למדידת השטח, ליצירת קוים גיאומטריים מדויקים, התקין, גם נפות לניפוי הזרעים ומיונם, – קופסאות ותיבות. השולחן והכסאות גם הם מעשה ידיו לתפארת, מעשה־חושב.
בשעות הלילה המאוחרות יתייחד נח עם ספריו. קורא הוא בעיון ספרים במדעי הטבע, עולם הצמחים, ובספרי מופת מספרות העולם. ושעות יחוד לו גם לשירת נפשו הוא, – השירה היא פנת־חמדו וסודו. על דפי מחברות יעלה את שיריו – שירת־סתר היא, לא תשורנה עין זולתו. רק שיר אחד נתגלה ברבים. חבר שהיה קרוב לו, העתיקו בגניבה, גם מנגינה חיבר לשיר; ובמסיבות ובשבת־רעים היו שרים אותו. השיר והמנגינה יעלו צלילים נוגים ועמוקים, הלך־נפש מימיו הראשונים בארץ:
תּוֹחֶלֶת נֹעַר, הֲזָיַת תֹּם,
עִם עַנְנֵי זֹהַר, – כֻּלְּכֶם הֲלוֹם.
בְּתֻמִּי הֶאֱמַנְתִּי הַזְּמַן לַעֲצֹר
וְלֹא הֵבַנְתִּי כִּי הַכֹּל יַעֲבֹר.
הַיּוֹם הִגִּיעַ זוֹעֵף, מַקְפִּיא,
לְחִנָּם הוֹפִיעַ, –
לֹא כְּלוּם הֵבִיא…
חלקת נח 🔗
על חוף הירדן נקבע שטח החלקה – ארבעה דונם. נח קבע מידותיה, סימנם לפי תכנית וציין גבולותיה ביתדות. כל דונם במשבצתו. ושבילים בין משבצת לחברתה. במעדר הפכנו רגביה בישרנו את פני הקרקע ובפוררנו אותה לאדמה תחוחה. נח היה אומר: אם המחרשה הפולחת ערכה כסף, הרי המעדר ערכו זהב.
בשעות שלאחר עבודת־החוץ, היינו כובשים שטחי בור והופכים אותם לאדמת הגן, וכן בימי־פגרא למיניהם ובשבתות. בערבים היינו מבררים את הזרעים מזני החיטה הנורסית, הדליקית והאטית.
בתכניתו של נח, מחזור זרעים לגידולי ירקות עיליים ושרשיים. מגמתו לערוך מחזור זרעים לכל שלוש שנים, ושנה־שנה להעביר את החיטה לחלקה אחרת.
חולם הוא להקים בחלקתו סוכה, שברוב חודשי השנה נוכל לדור בתוכה, וכבר דאגנו לחומרי־הבניין. לפי התכנית תוקם הסוכה על עמודים כשהיא צופה אל מעברות הירדן ודגניה.
עם בוא הגשמים מצאנו מחסה בבית המוטור הגדול, הסמוך לשטח הביצה. עובדים היינו וחולמים, ועדיין סמוכים היינו על שולחן הקבוצה.
שתלנו את חלקת החיטה הסינית בשורות ישרות. נח מקפיד על יופיה של העבודה, כמשורר על שורותיו. אנו מנכשים כל עשב, מגרפים במגרפה את השבילים, שותלים את שתילי הכרובים, זורעים את שאר הירקות, ועומדים על משמרתנו בפני כל פגע.
ברל העובד עם קבוצת החברות בגן־הירקות יפקדנו מפעם לפעם. הוא רושם בפנקסו על העבודה הנעשית בגן־הירק, ומציין כל תופעה. קורא הוא בספרי מדע ולומד מנסיונותיו שלו ומהנסיונות שנאגרו בעולם. נח מסייעו, מייעץ ומסביר. נח גם יאסוף מצמחי הבר שבסביבה, יתוודע אל עולם הפרחים אהוב נפשו, ויקנה את ידיעותיו גם לנו העומדים במחיצתו. עולם גדול ועשיר מתגלה, – הצמחים, חייהם, כוחם להסתגל לסביבה, מלחמת קיומם והנחלת זרעיהם לדורות הבאים, – עולם פלאי ומלא יפעה.
עם א.ד. גורדון בכנרת 🔗
סמוך לחדר־האוכל היה חדרו הקטן של א.ד. גורדון, – חדרון צר ומוארך. רק חלון אחד קרוע בקירו המזרחי הצופה אל חצר הקבוצה. בחדר מיטה, שולחן פשוט בן ארבע רגלים וכסא. על השולחן ספרים אחדים בהם יהגה ויקרא. ומנורת נפט קטנה תפיץ כאן את אורה עד שעות הלילה המאוחרות.
ישנה יד הדואגת למלא נפט בעששית. יקר־המציאות היה הנפט בימים ההם. היתה זאת הפליה לטובתו ועמה כבר השלים, אף־על־פי שהיה מתקומם לכל יתרון לטובתו.
דלת חדרו פתוחה תמיד. ובמאור יקדם את כל הבא בצל קורתו. על המיטה היחידה יזמין את אורחיו לשבת.
כאחד מפשוטי העם, בתום ובענוה יתהלך עם כל אחד ואחד. יחס של אימון לו לכל אדם וביחסו זה יעורר גם בלב זולתו אמונה בטוב ובנעלה. כמו יגלה גם בך את כוחות נפשך החבויים ויעוררך לבקשם.
שפתו פשוטה וגלויה ומדובבת, עיניו שואלות ומבקשות שלום כל אדם וכל חי.
עם כד־החרס שבו מים צוננים, אותם ימלא מבעוד ערב, ייצא יום־יום לעבודה. לבושו – כותונת נקיה ומכנסים מטולאים. בריאותו רופפת, אך את עבודתו יעשה בקצב פנימי, כמעלה בשעת מעשה את הרהוריו. את עזרת זולתו יסרב לקבל. את הסלעים בהרי כנרת יעקור במו ידיו וכן את הסידראות.
לאחר יום עבודתו יחליף כוח ואל שולחן־עמלים יישב ויסעד סעודה צמחונית. על צמחוניותו איננו מרבה דברים. בקצה השולחן ישב ויסביר כי בחר במקום זה, כיוון שאדם קיצוני הוא…
בהתהלכו אנה ואנה בין ארבעת קירות חדרו, בשעה שהוא מלבן ומגבש את רעיונותיו, יש וירנן בלחש ניגון משלו. על עמו השב אל מקורותיו יהגה, על העם ועל העולם, על עצמו ועל זולתו – –
על גליונות נייר מרובעים, שהוא חותכם ומכינם במיוחד, יעלה את מחשבותיו בכתב־יד יפה, באותיות פנינים. באזנינו יקרא את דבריו ויבקש לשמוע חוות־דעה לשם הבהרת מחשבתו.
כתיבתו כמלאכת קודש היא לו. אין היא קרדום לקיומו. עקרונו לא לקבל שכר סופרים בעד הגות רוחו. רק בימי חוליו כשזקוק היה לכסף לשם החלמה, קיבל עליו בשכר עבודת תרגום של חוברות “הוצאת לעם” וחתם בשם מושאל, א. זקן.
לעתים אבוא יחד עם נח ועם ברל לחדרו. גורדון אוהב את נח אהבה מיוחדת, מאז פגישתם בימים הראשונים לעלייתם לארץ. מערכי לב משותפים הביאו את כל אחד מהם אל רעיון העבודה והעליה לארץ.
נח גדל ב"חוּטוֹר" הבודד של אביו, בחבל ארץ שיערות־עד בו. אביו סוחר יערות היה, וביער בנה את ביתו. כיהודי מאמין ושומר דת נתן לילדיו חינוך מסורתי והביא מחנכים טובים לביתו. אולם גם להשכלתם הכללית דאג.
כשקרא נח בראשונה את שפינוזה, הואר בין השאר גם מאישיותו המוסרית של הפילוסוף שהתקיים מיגיע כפיו, כלוטש יהלומים. באורח־חיים זה מצא מופת גם לחלום חייו. ובארץ־ישראל ראה את המקום להגשמת חלומו.
ברחובות נפגשו נח וא.ד. גורדון ונקשרו באהבה זה לזה. פעמים היה נח מתווכח עם גורדון וחולק עליו ברוח טובה.
ברחובות מתגוררים היו בחדר אחד. גורדון היה מתעטף כל בוקר בטליתו, קושר את תפיליניו ומתפלל בדבקות. פעם פנה גורדון אל נח והוכיחו מתוך צער על התרחקו מהמצוות המעשיות של הדת. השיב נח, כי גם לו מצוות משלו וכי דתו שלו היא דת־העבודה. לגלג גורדון על האליל החדש שיצר נח, “דת העבודה”. פעם בשעת פולמוס הוכיח נח את גורדון על סתירה בדעותיו: אדם שהוא צמחוני ואינו טועם בשר, הכיצד ישים עליו תפילין ורצועות של תפילין העשויות מעור של בן־פקועה, מנפש חיה, הנשחטת לשם קיום מצוות הדת?
הדברים עוררו את גורדון להרהורים. הוא לא ענהו דבר, אולם מאותה שיחה ואילך חדל לקשור תפילין בעת תפילתו.
תשומת־לבו של ברל היתה נתונה מתוך הערצה לאישיותו של א.ד. גורדון. בפגישותיו עמו היה לרוב עצור, מרבה לשמוע וממעט להשמיע.
מצפה היה לכל גילוי חדש ממחשבתו המקורית. הוא תבע ממנו, בימי המצוקה וההינתקות מהגולה, לצרף את מחשבותיו אל צרכי העם והארץ.
גורדון נענה וכתב בכנרת את מכתביו שנתפרסמו בחוץ־לארץ. ברל הצליח להעבירם לידי זלמן שזר בברלין, ע"י קצין יהודי ששירת בצבא הגרמני במזרח. המכתבים נתפרסמו ב"דער־יודע", ירחונו של מרטין בובר.
א.ד. גורדון היה תמים־דעים עם ברל בדבר איחוד המפלגות וכמוהו ראה בזבוז כוחות בקיומן הנפרד. הוא ראה את עצמו כבלתי מפלגתי והחשיב את מאמציו של ברל להרמת קרנה של ההסתדרות החקלאית.
בן־ציון הריע הנאמן, איש ההגשמה והחלום, אהב אהבת נפש את א.ד. גורדון. בחרדת לב היה נכנס לחדרו של הזקן, כעל בהונות רגליו. בקול רוטט ישוחח אתו, כנושא תפילה וכשומר על נר־התמיד במקדשה של כנרת. מתברך הוא בהוויתו. בסתר יביא פירות מזמרת הארץ וישים על שולחנו – מבע צנוע לאהבתו את החבר הדגול.
הדקלים על חוף הכנרת 🔗
על חוף ים כנרת, במורד התלול של חורבות בית־ירח, עולים שלושה דקלים גבוהים. מתוך סבך של נצרים יעלו, סבך היוצא מהאדמה ומגזעי הדקלים העבותים.
צופים הדקלים פני כנרת והרי הגולן, ותמיד יוריקו, – בלהט רוחות קדים, ובאש השמש היוקדת. גלי הים מיניקים את שרשיהם וכפותים פורשות צל מבוקר עד ערב.
אל הדקלים יתמשך שביל מחצרה של כנרת, ראשוני חבריה פילסוהו. לאחר יום עמלם באים דרי החצר אל הדקלים לחוף הים. כאן עוגנת סירת “השלישיה”4 המפליגה בלילות ירח על המים השלווים, ואתם רחל המשוררת המוקסמת מפלאי הכנרת, והקוסמת בניבה העברי שכבשה לעצמה באורח פלא.
פנים רבות לכנרת, שלל צבעים תלבש. בשקוט הים חלקים מימיה ושקופים כראי, אך יש אשר קדרות תעטה וקצף גלים, – בסערות החורף בעיקר.
באחד הימים ראיתי את א.ד. גורדון מתהלך על החוף בקרבת הדקלים. לא חג ולא שבת היה אותו יום, אבל לו היה חג; יום שבו יתפרסם מאמרו, יום של פגרא יעשו לו, לתהות על דבריו שראו אור, להגות בהם ולחיות אותם מחדש.
ראיתיו מהלך אנה ואנה על החוף ודכי הגלים ילווה כמנגינה את צעדיו. ידיו שלובות לו על גבו, ואת ראשו ירכין עם הרוח, כנושא עליו את משא עולמו. גם צמרות הדקלים היו נעים ומרכינים את ראשיהם כשותפים להגותו של הזקן – ודמותו כמו תאציל מרוחה על הדקלים ועל הכנרת.
התרבות המאחדת 🔗
בכנרת שהיתה מסוערת בימות המלחמה מהגזירות והגירושים, מכנסת פליטים ונאבקת עם עצמה, ועומדת במבחן דרכה ונסיונותיה, חלפה רוח מטהרת בין שלל האנשים המתגוררים בתוכה, – הבודדים למיניהם, דרי חות ההכשרה של חנה מיזל, וחברי הקבוצה גופם. רוח זה באה בעקבות פעולה תרבותית ענפה, – שיעורים בפרקי ספרות ותנ"ך. הפעולה התנהלה בקבוצות קטנות. בהדרכתה של רחל כ., בשיחותיו של ברל על הלשון העברית, בשיחות צבי שץ על עתיד הקבוצה ובשיחותיהם של ברל וטבנקין על תנועת העבודה, נתלכד כל הציבור.
רבי ענין היו גם הטיולים הבוטניים עם אפרים הראובני בנושא זה. וכן שיעורי התנ"ך של א.ד. גורדון בפרקי ישעיהו.
כאותו מעגל־קסמים בסיפורו של פיירברג, השומר על הילד מפני חיות־הטרף והרוחות הרעות הבאות ללכדו, היתה הפעולה הזאת בימי המלחמה והמצור.
בפעולה זו, שברל היה מהמנצחים הראשיים עליה, פעולה שנתנה טעם לסבלות הימים, נטמנו גרעינים של ערכי רוח חדשים לתנועת העבודה וממנה צמחו שרשים נאמנים לעבודת העתיד.
מכתב לראובן 🔗
לאחי הטוב ראובן!
אינני יודע באיזה מקום ימצאך מכתבי, אפשר כי ימצאך בדרכיך במדבר וב"סוכרה". דרישת שלום קיבלתי ממך באחרונה על ידי ברל. הוא סיפר לי עליך ועל עזרתך לכל נפגע, על טוב־לבך ויכולתך לעמוד בכל המוצאות אותך.
יותר מדי מנותקים אנו זה מזה ורחוקים איש מאחיו. בעודנו ילדים נתרחקנו, בלי חסדי בית ואור משפחה. הסבל היה לחם־חוקנו. רק תקוה אחת תאיר, כי בסבל נתחשל ונתחזק. ואולי עוד יבואו ימים וכולנו נהיה קרובים והקשרים יתחזקו ויעמיקו.
אני בגליל ועובד בכנרת. קשיים ישנם לאדם בכל מקום, אך כאן יש טעם אחר לעבודה ולקשיים. מה טוב היה לו חיית עמנו כאן, במקום לנוד על פני המדבר.
אותות המלחמה עושים את שלהם, ובכל זאת ניכרים פה המאמצים לשמור על הקיים. לא רק על הרכוש אלא גם על הנפש, נפש־האדם. עד אשר יעבור הזעם דרושה סבלנות רבה. הימים המרים יחלופו. ויבואו ימים טובים מאלה.
מרדכי הגיע לגליל, אך מקרה רע קרהו. בלכתו למגדל, המקום בו עבד לשעבר, התנפל עליו כלב שוטה ונשכו. לפני אשר הספקנו לשוחח שיחת־אחים נאלץ היה למהר ולנסוע לירושלים, למכון פסטר, כדי לקבל זריקות. כבר עברו כמה שבועות ואין לי כל ידיעה ממנו. ושמא נודע לך דבר עליו? אם מזדמן אתה לירושלים לרגל נסיעותיך ב"סוכרה", תיגש למכון פסטר ותודיע לי מיד על מצבו. אני מצפה בקוצר רוח.
בשבט סופרים 🔗
החוג לתנ"ך ולספרות עורר בנו צמאון ליפה. בזכותו למדתי לקרוא גרמנית, וכבר אטעם מיפים של שירי היינה במקורם. משתתפי החוג מסכמים את לימודם בחיבורים חפשיים, ואף אני מעלה דברים על הכתב. כתבתי רשימה על ירמיהו הנביא. הרוח המהלכת בין משתתפי החוג מעוררת נימה חבויה בלב, והעליתי גם אני דברי שיר ושורת פרוזה. ואף שהדברים נכתבו כמבחן ללימודי בחוג, אתייחד בשעת־רצון עם שורותי אלו, אשמע מתוכן הד לחיי ואלחש בהן את תפילתי שלי, רק שלי.
שַׁלְוַת עֵדֶן לַבֹּקֶר
וּבְשׂוֹרַת אָבִיב;
עַרְפִלֵּי עֶצֶב קַלִּים
עֲלֵי אֶרֶץ דּוֹאֶבֶת
שָׁטִים וּמְרַחֲפִים
וְהָגוּת רַכָּה חוֹלֶמֶת
תַּעֲטֹף לְבָבוֹת כּוֹאֲבִים
וְגַעְגוּעִים מִמַּעֲמַקִּים
יַעֲלוּ יַחְתֹּרוּ,
לַמֶּרְחַקִּים חֶרֶשׁ יִדְּאוּן.
דְּמָעוֹת בְּשֶׁקֶט יְלַוּוּן
לָאָרֶץ תֵּרַדְנָה.
וְנֶפֶשׁ מִכִּלְאָהּ תִּתְחַבֵּט
לְבַקֵּשׁ אֲחוֹתָהּ נָפֶש, –
הִתְרַפֵּק בְּאַהֲבָה וְהִתְוַדּוֹת.
לִחְיוֹת רֶגַע וְלִגְווֹעַ
בְּשַׁלְוַת עֵדֶן
בְּבֹקֶר אָבִיב…
בכור 🔗
המאויים היו תוססים. תחילה כאילו הסתיר מעצמו את הדבר, והיה רושם בפנקסו ברמזים ובגמגום על אהבתו. הוא, היתום מילדותו, כרע בתפילה לאהבה. וכשהנפש הנאהבת לא נענתה, ביקש לו מפלט ונוחם מעבר אחר. ברוח סולחת חתר אל המוצא הגואל. הוא ידע את נטל ירושתו הכבד – – – מות האם, הנפש היקרה והאומללה. מותה בבדידותה, ושברונו של האב, כעץ ביום קדרות סערה, מנמיך את קומתו ומבקש חיים מחדש.
מה כוח ירושתם בו בבקשו אהבת נעורים? ועצבו גדל בו מיום ליום, כשרצונות חיים דועכים בו. מיום ליום יחוש כי מיותר הוא על האדמה, כי מקום אין לו בין האנשים הקרובים ביותר, עד שנשתלט עליו דכדוך נפשו. התכנס בפינתו, ביקש לא לראות איש. ממרר היה בבכיו. לא טעם אוכל, כמי שניצב על סף האבדון.
והנה נודע הדבר לקרובים לו וביקשו לעודדו. וקשה היה לו לראותם בצערם. פעם התעורר בלילה, בחדרו דלקה עששית ובחוץ נשמע קול הרוחות כאילו בוכים היו על חיים אבודים.
הביט על סביבו וראה אותה, יושבת על ידו ומנמנת. חבריו שכבו על המיטה הסמוכה, והוא בהול מסיוטו, בעינים תוהות ביקש פשר. מיד התעוררה ולטפה אותו וביקשה, כי ישכב וינוח. והרגיעה אותו כי רק הרוח תנשב בחוץ.
קולה רטט ופניה היו כמו אז בהיפרדם, והם עוררו בו דבר שביקש לשכחו. השהה בה מבט עמוק, היא נרעדה, אחזה בידו ולחצתו אל לבה.
היא לטפתו ברחמים ובחסדי אשה. ושוב זכר את אשר אמר לה באחרונה, כי אינו מבקש אהבתה כלחם־חסד. הרוחות שקטו במקצת ומהחורשה הקרובה המו ברושים והמיתם עצב.
קולות וצלילים השתברו והתפרקו. שירת צפורים וקריאת תרנגולים המעוררים את היום. קמו החברים וניגשו אליו, הפך פניו לקיר.
נכנס לחדר הזקן, והחברים עזבום לנפשם. ניגש הזקן אל מיטתו ונענעו בכתפיו.
“פנה אלי הפעם! רוצה אני להגיד לך דבר־מה התאבה לשמוע?”
וכשקולו המדובב נגע בנימי נפשו לא יכול עוד להעלים את פניו, הפכם אליו. ועיניו הביטו נכחן אל עיניו התכולות שנשמה גדולה משתקפת בהן, כאילו מצא בו משען.
“אל תהום חיים הגעת ונבהלת, יש תהומות ועלינו לעבור עליהן. החיים אינם מישור, ונפש האדם אינה מישור – סבוכה היא, קרועה ונפתלת. אלו ואלו מבקשים רחמים ומבקשים תיקון”.
וקול מתוכו ענה:
“אין לי תיקון”.
והזקן המשיך:
“קשים החיים ולאין ערוך קשה בהם לנפש הרגישה. אך הקשיים הם עצם החיים. ממי אתה מבקש לברוח ולהיסגר בעצבך? בבריחה מהחיים, מה פעלת? את מצוקתך ומצוקות אחיך־חבריך הקרובים לא תרפא ואת הצער לא תפיג”.
וקול ענה מתוכו:
“אתי יתם צערי”.
והזקן ענה:
“בצר לך שים את לבך אל הבריאה והיא גדולה ונצחית, וינקת ממנה כוחות גדולים ונעלמים”.
ישב על ידו וזקנו הלבן סוכך על פניו. נתקשרו עיניו דמעות. אחז בידו ואמר:
“אל תבקש אנשים לשם עליית נשמה… האדם בך ועליתך בך. את אורך ואמתך בקש. הם ינחוך. הם יאירו את דרכך ומצאת את עולמך”.
נצמד אל הזקן ולחש:
“יקרים עד מאוד לי דבריך”.
המשיך שיחו הזקן: “היודע אתה את פשר קרבתך אלי? אני ראיתי את האמת שלך ואור גם לי הרבה, מי יתן ולמדת אתה כל כך הרבה ממני כשם שלמדתי אני מהאמת שלך, אשר די כוח בה להאיר את חייך, ולא את חייך בלבד; לאורה תראה את הצער, – את צערו של עמנו, את צערו של כל אדם ושל כל חי, בלי יוצא מהכלל. חטא, שפלות, כיעור, נבלה, – גם המה צער, והעולם מלא אותם והוא מתחנן, ומבקש רחמים לתיקונו. ומצאת את עצמך, את עצמיותך המיוחדת, את האני שלך וגם הוא מבקש רחמים ותיקון”.
ענה קול מתוכו:
“בקשתי תיקון ונשברתי”.
אמר הזקן:
“אל תלך בדרך זולתך, ואל תאיר באור זולתך. לך בדרכך אתה, – לפום צערא אגרא”.
נכנסו החברים והחברה, והביאו פת־שחרית כדי לשבור את שביתת רעבו.
ניגש אחד מהם ואמר:
“חזק אחינו ונתחזק, על כולנו עברה הכוס”.
ביד נדיבה הביאו קרני השמש את אורם דרך החלון ושפכו מזהרם עליהם. והצל הכבד שעינה אותו ימים ולילות נמוג. והאור היה אור־בשורה לימים חדשים.
הוא קם והלך לבקש את תיקונו בעבודה ובלכתו הרחיק נדוד…
אִם גַּם יָמִים רַבִּים אָנוּד,
עַד מַחְשַׁכֵּי תְּהוֹם,
נַפְשֵׁךְ תָּאִיר דַּרְכִּי
וְכִי יַבְהִיר הַיּוֹם וּנְתִיבִי אֵלַיִךְ יוֹלִיכֵנִי,
אַתְּ זָרָה וּרְחוֹקָה תִּפְגְּשִׁינִי
וְתֹאמְרִי: עָיַפְתִּי בִּבְדִידוּתִי,
וּבְחִיר לֵבָב מָצָאתִי, אַחֲרָיו הָלַכְתִּי…
דּוּמָם אַחֲרַיִךְ אַבִּיט. בַּשְּׁבִיל הַמּוֹבִיל לְנָוֵךְ
וּבִפְרִידָתִי אֲבָרְכֵךְ.
אֵלְכָה לִי לֶהָרִים, הֶהָרִים הָרְחוֹקִים,
בָּהֶם אֲבַקֵּשׁ מַחֲבֵא־צֵל, –
עַל יַד מַעְיָן אַטֶּה אָהֳלִי
וּמִסָּבִיב אֶטַּע גַּנִּי,
בְּאַהֲבָה אָחֹן הַנְּטָעִים.
מֵחִטָּתִּי אֹכַל לַחְמִי,
מִפִּשְׁתִּי אֶטְוֶה כֻּתָּנְתִּי,
בְּכָל שִׂיחַ נַפְשִׁי אַשְׁקִיעַ
דְּוַי יוֹמִי בָּהֶם אַרְגִּיעַ.
דּוּמָם יְלַוּוּנִי הַמַּכְאוֹבִים
כִּצְלִילֵי תְּפִלָּה גּוֹוְעִים.
גֵּאִים זְקוּפִים הַדְּקָלִים;
בְּנוֹפָם יִתְחַבְּקוּ הַחֲרוּבִים;
לַהֲקוֹת צִפֳּרִים רִנָּתָם יָרֹנּוּ
לְקִנָּם יָשׁוּבוּ, לַלֵּיל יִכּוֹנוּ.
בַּגַּיְא יִפְשְׁטוּ צְלָלִים,
רוּחַ עֶרֶב תַּרְעִיד עָלִים,
וְאִוְשָׁתָם נְכָאִים.
יוֹמִי יִשְׁקַע בַּדִּמְדוּמִים..
אהרן שר 🔗
חוות בן־שמן המבודדת בשפלת יהודה מקיימת עצמה בשנות המלחמה, על־ידי ציבור עובדיה וחבר מומחים מוותיקי הפועלים. החווה, בהנהלתו של יצחק וילקנסקי, הוקמה בשעתה כתחנת־נסיון למשק המעורב. רפת מודרנית בחוות בן־שמן, ובה פרות גזעיות, אוסטפריזיות, ובשדות בן־שמן הונהג מחזור־זרעים קבוע, בגידולי מספוא ודגנים.
גם בענפים אחרים ישנן התחלות חשובות, – בלול, במטע ובגן־הירק. יצחק וילקנסקי מורה במאמריו הלכות לדרך התיישבותנו. והחווה כמוה כחממה לנבטים העתידים להישתל במקומות אחרים.
בחווה ישנים עובדים העוקבים בענין גדול אחר מאמריו של אליעזר יפה המתפרסמים ב"הפועל הצעיר" על תכניתו ליסוד מושבי עובדים, והם נושאים את נפשם לימי הגשמתה.
בימי שהותי בבן־שמן הכרתי עלם צעיר, שעיניו שחורות והן מביעות עירנות ורצינות כאחת, שמו אהרן שר. עם פרוץ המלחמה הגיע שר לארץ כדי ללמוד בבית־ספר חקלאי. אוהב הוא את הלשון העברית, ומרבה בקריאה.
בערכים של תנועת העבודה רואה הוא את עיקר העיקרים לתקומת העם. בכל אשר יעשה כמו יקיים מצוה וימלא חובה. בפגישותינו בעבודה התקשרנו והתרועענו. גם נכנסנו לגור בחדר אחד בשכונת “בצלאל” הרחוקה מהחווה.
בבוקר השכם אנו יוצאים להוביל את ערמות הקש והחציר מהשדות. מה טוב לעבוד בשעות הבוקר, בטרם תנשב הרוח! בשעות אחרי הצהרים אנו יוצאים לחרוש את אדמות השלף, ולהכינן לקראת עונת הגשמים. צמד שוורים מאולפים, יודעי משוך – אם עגלה ואם מחרשה – נמסרו לרשותנו.
העבודה בשוורים מצריכה סבלנות מיוחדת. ישראל בצר ומשה קריגסר, חקלאים בני חקלאים מחוץ לארץ, הדריכו ואימנו גם אותנו לעבוד בשוורים. בחווה חורשים ועובדים גם בסוסים ופרדות. העבודה בסוסים ובפרדות מכובדת יותר וערכה גדול יותר. אך גם עבודת השוורים קנתה במהרה שם טוב, כיוון שההספק שלנו גדול היה גם בהובלה וגם בחריש.
אהרן שר התמסר ביתר־שאת לטיפול בשוורים. היה משכים קום לפני כולם, ובאהבה ינקה את השוורים ויצחצחם, וישיח עמהם כעם רעיו הטובים. שופע מרץ וחדוות חיים היה שר, ומיום ליום הודקו הקשרים בינינו. מבקש היה שאספר לו על הנעשה בגליל, – על אנשי עמק הירדן, על דגניה. האם מלוכדות הן הקבוצות, מה טיב אדמתן וטיב הנטיעות שהן מגדלות?
גם על קבוצת כנרת ואנשיה ישאל. על חוות־הפועלות ועל הפועלים העובדים בעבודות הציבוריות, ועל חברינו אנשי־השם יבקש לדעת.
עם סיומה של שנת עבודה חקלאית היתה כל קבוצה מחפשת חברים חדשים, – אם כמילואים לחברי הקבוצה שעזבו ואם כתוספת של עובדים סתם, הדרושים לביצוע העבודות השונות. שר הוזמן על ידי המרכז החקלאי לעלות לגליל ולהצטרף לקבוצת כנרת. נרגש מן ההזמנה, משול היה למי ששמע קול עליון הקוראו לשליחות קדושה. לא ידע את נפשו, האומנם ראוי הוא לקריאה זו.
וכך, דרוך ונפעם, הלך לכנרת אשר בגליל…
עבודה חקלאית בירושלים 🔗
באותם הימים חזר מירושלים החבר אלימלך לוין ועמו הצעה בשבילי: לעלות לירושלים ולהיות מדריך בגידול ירקות. קבוצת מורים ורופאים מטובי האינטליגנציה הירושלמית התעוררו לתקנתה של העיר הרעבה והמתענה. ההצעה היתה, לגדל ירקות בחצרותיה של ירושלים.
קבוצה זו השיגה חצר ובה חלקת־אדמה הטעונה הכשרה. מכאן ניתן האות לשאר החצרות, וכך נהא מקרבים את יהודי ירושלים לעבודת האדמה, לעזרה עצמית, ובעת ובעונה אחת גם יוקל במקצת הרעב השורר בעיר.
המורים והרופאים מוכנים להיות הפותחים, הם יקדישו יום־יום שעה או שעתיים לענין וישמשו מופת לאחרים.
נעניתי להצעה שנראתה לי חשובה מאד. גם ירושלים, שעדיין לא זכיתי לראותה, משכתני.
נפרדתי מחברי ומבית ש.י. ועליתי לירושלים. נכנסתי לעיר, ורטט עברני, רטט קדושתה. מראות והלכי־נפש שספוגים היו בקרבי, כמו שבו לחיות, ואותם ראיתי בעיני רוחי. אך לעיני ממש נתגלתה העיר על שכונותיה העניות, על דלדולה ודכדוכה. השגב והשפל היו כאן כרוכים זה בזה.
ראיתי את כנסיותיה ומסגדיה ושמעתי צלילי פעמוניה בוקר ולילה. ראיתי יהודים אדוקים המתהלכים בין חומותיה, – וגם הם כמו אות לחורבנה. היהודים האלה וילדיהם החיוורים, כל־כך רחוקים היו מהווי החיים בהם התנסיתי בארץ, מהווי חייו של נער עברי עובד המתענה ומבקש להשריש באדמה הצחיחה ולמצוא בה יניקה. מה רחוקים מכל אלה היו יהודי ירושלים החיים על החלוקה! כפטריות דרי־צללים נראו בעיני.
והרעב כבד היה בירושלים. ברחובות העיר החדשה ראיתי זקנים וצעירים בהושיטם את ידם לפת־לחם ואין עונה; מתגלגלים על־פני האדמה וגוועים יום־יום.
וראיתי גם את ירושלים של העריץ התורכי, המרכז צבא קצינים בבגדי־שרד – תורכים וגרמנים. מכאן יוצאות פקודות אל גבולות המדבר במצרים, ומכאן יטיל העריץ את פחדו בבואו לרסן מורדים ובוגדים. ושם העריץ, השם המעורר אימה – ג’מל פחה הגדול. ועריץ שני – ג’מל פחה הקטן.
מלקות ועינויי־גוף למיניהם, היו דבר יום־יום. ולא זה בלבד, גם פסקי־דין מוות היו שכיחים – את הנדונים היו תולים בשער שכם ומשאירים אותם על עץ תלייתם, למען יראו ויראו.
מכאן יצאו גזירות לגרש את היהודים אל צפון הארץ ואל מחוץ לגבולות הארץ.
ימים של מצור ואימים ובהם שעות של הרהורים על אור ירושלים שהיה חדש בשבילי, אורה המיוחד לפנות־בוקר ולפנות־ערב. אורות של תהייה, של קדושה ושל תקווה.
באחת מחצרותיה של ירושלים בחלקה המערבי של העיר, החילונו להכין את גן הירקות. החצר היתה שייכת למשפחה יהודית מעדות המזרח, והיא שמסרתה לקבוצת היוזמים להכשירה לגינת־ירק. השטח בשיעור של שני דונם וחצי משובש היה. אבנים רבות צריך היה לסקל משם וליצור אדמה מחדש. החצר היתה מוקפת גדר אבנים וגם בור למי־גשמים היה בה, אך הבור הכיל רק מעט מים, לשתיה בלבד.
נפגשתי עם קבוצת המורים ועם ד"ר ביהם שהיה מיוזמי הקבוצה, והוא מנהלו־מיסדו של מכון פסטר, מכון יחידי לארץ ולארצות השכנות. חיוויתי את דעתי על הקשיים הכרוכים בהכשרת החצר, ועל הסיכויים בתנאים אלו, ונעניתי ברצונם ובנכונותם לגשת לעבודה על־אף הקשיים והכשלונות הצפויים. נכונותם חיזקה גם אותי ופתחנו בעבודה. תחילה נסקל האבנים, ולאחר מכן נצבור עפר ערוגות.
יום־יום בשעות שלאחר הצהרים באו חלוצי ירושלים אלה לעבודה. בין הבאים מנהל הגמנסיה העברית, שלמה שילר, שגדול היה בשנים מכל המשתתפים. הוא היה מקפיד ומדייק לבוא, כיהודי חרד לתפילתו. יום־יום היה עובד שתי שעות. בעבודתו היתה ניכרת רצינות מיוחדת ואף התרגשות כלשהי.
המתנדבים לא באו בבגדי עבודה, אלא בבגדים שלאחר העבודה, בגדי־שבת. את מעיליהם יפשטו ויתלום על עץ הזית שבחצר. עוקרי האבנים האוחזים במכוש מניפים אותו כדרך הטירונים בעבודה. ואני מדריך אותם ומלמדם קצב ומידה, מרסן את התלהבותם ובהילותם, המביאות לעיפות מהירה.
ידיהם מתכסות שלפוחיות והשלפוחיות נהפכות לפצעים – אך הבחורים יעלימו את כאבם. גאים הם על פצעי ידיהם ורואים בהם אותות־כבוד ראשונים לכיבוש העבודה.
שני תלמידיו של ש. שילר, בוגרי הגמנסיה, עושים חיל ומסתגלים מהר. ושילר הנערץ עליהם מאושר ונהנה להצלחת תלמידיו. הוא עצמו עובד בקרבתם. כשהוא מתכופף להרים אבן רואה אני בחוש כי הדבר עולה לו במאמצים, ובהזדקפו – עיניו כמעורפלות. לאות סיום ישמיע מדי פעם: “כן, כן..” אל תלמידיו ידבר בגוף שלישי ובנימוסי לשון. גם יחמוד לצון על חשבון כיבושיו ויחייך בטוב לבו.
ד"ר ביהם, שאף הוא אינו צעיר ביותר, יוריד את משקפיו, ויפשיל את שרווליו כנערך לקרב. נהנה הוא מכל תנועה בעבודתו ומסתער לכבוש לו עמדה כעובד האדמה. כל צעד המקדם את המפעל ימלאו עליצות. הוא גם רושם בפנקסו כל פרט מהמתהווה בחצר, וכבר יכין את תכניותיו למכירת תוצרתנו – –
לאט־לאט, פיסה אל פיסה, נכבשת האדמה והערוגות כבר מחכות לזריעתן.
הגשמים הראשונים כבר ירדו, וימי הקור הירושלמיים פוקדים אותנו. בדרך כלל נהנים ירקות הסתיו בימי גידולם הראשון ממזג האויר שבין קיץ לחורף; לא כן היה המצב בירושלים כשנתן הקור את אותותיו בגננו.
השגתי זרעים מקומיים, – זרעי צנון, תרד, סלק, חסה ופולים. זרענום ישר בערוגות שהכינונו. נביטתם הסבה שמחה רבה למתנדבים, ואף לי, המדריך. בחיי המתיחות והקשיים שבני ירושלים ידעו בימים ההם, היתה העבודה בחצר ענין מושך שריכז את טובי הצעירים.
החרדה בעיר היתה רבה, ואף־על־פי־כן לא פסקה תורה מבית־המדרש למורים ומבתי־הספר העממיים.
בחוגי האינטליגנציה התנהלה פעולה תרבותית ושלמה שילר היה בין המרצים הקבועים. בעין רב הייתי שומע את הרצאותיו על נושאים פילוסופיים ועל נושאים מההיסטוריה של עם ישראל – הרצאותיו משכו את הלב בצורתן ובתכנן.
בבואו לעבודת החצר, היינו משוחחים אגב עבודה. הוא התעניין לשמוע על הישוב העובד, בגליל וביהודה. ידיעותיו בתחומים אלה מעטות היו. על תנועת העבודה ואישיה ידע רק שמץ־מה. סיפרתי לו על א.ד. גורדון, על ברל, אליעזר יפה, ואחרים – על אישיותם וכוח השפעתם, על ההסתדרות החקלאית וראשית צעדיה, על אנשי דגניה וכנרת, על “השומר” ועל הפועלת הכובשת עמדות בעבודה ובחיינו.
כל פרט ופרט עניין אותו. כמו נתגלתה לו ארץ לא נודעת, והביע את רצונו לצאת בשעת־הכושר מירושלים ולהכיר את החיים החדשים המתהווים בארץ.
שוטטתי בכפרים בסביבות ירושלים, בכפר השילוח, בעין־כרם, בבתיר, וראיתי את הכפריים בעבודתם הפרימיטיבית. נוכחתי לדעת מה רב נסיונם בניצול כל פיסת־קרקע במדרגות ההרים, לגידולי ירקות־בעל ושלחין. גם בגידול עצי פרי למיניהם, רב היה נסיונם. הפליאוני חריצותם וידיעתם לנצל גם את מי הביוב. כל טיפת מים שהיתה ברשותם נוצלה עד תום. זני הירקות שהם גידלו לא היו מהמשובחים. אך הם ידעו לסגלם לעונת גידולם. הם ידעו לזבל היטב, כל שעל מאדמתם היה כאדמת “חירבה” דשנה, ויבוליהם טובים.
מדי בוקר יביאו את תוצרתם לירושלים. שיירות חמורים עמוסים לעיפה פרי שדה וגן, ונשים שסלים מלאים על ראשיהן, היו נוהרים לירושלים. גם עדרי צאן להם, ובכדיהם, כדי־החרס, יביאו חלב ומעשי־חלב למכור בעיר הרעבה.
כאן ראיתי בעליל, מה גדולות האפשרויות הצפונות בסביבת ירושלים השוממה, באדמה המצפה ליד העברית.
שתי הקבוצות שלנו בקלנדיה ובדילב, שהחלו בהכשרת הקרקע ובכיבושה – נעזבו. בודדה היא המושבה הוותיקה מוצא, ובודדים בה איכריה היהודים, המעבדים אדמתה – בשדות ובגני עצי־פרי. במושבה זו נטע בשעתו ד"ר הרצל ארז בחלקת אחד המתיישבים. והנה נודע לנו בימים ההם שהארז נגדע. הדבר דיכא את אנשי ירושלים.
באותם ימים היה גם ברנר מזדמן לעתים קרובות לירושלים. הוא היה בא לשם לרגל סכסוך שנפל בין מנהל בית־המדרש ובין אחיו הצעיר של י.ח. ברנר, שלמד במוסד. האח נאשם באיזו עבירה ועמד לפני עונש חמור.
לאחר שנודעו לברנר כל פרטי הענין מפי המורים והתלמידים, והיה בטוח בצדקת אחיו, בא אל המנהל א.מ. ליפשיץ והוכיח לו כי טעות נפלה כאן וביקש ממנו לבטל את החלטתו החמורה. אך המנהל עמד בסירובו, ואף הדגיש שיקיים את גזר דינו. לא שלט ברנר ברוחו והרים את ידו על המנהל. הדבר הסעיר את ירושלים והסב מרירות וצער רב לברנר. הוא הוציא חוברת מיוחדת שהועתקה בכתב־יד ע"י תלמידי־הסמינר הבוגרים, ועברה בקריאה מיד ליד בחוגי האינטליגנציה הירושלמית.
בצער ובכאב מספר בה ברנר על המקרה ועל זעזועי הנפש שהביאוהו בפעם הראשונה בחייו להרים יד על אדם. הענין כולו הובא לבירור של כבוד. בשל כך היה ברנר בא מפעם־לפעם לירושלים, עד שחזר בו המנהל, והחוברת נידונה לגניזת־תמיד.
באחת השבתות סידרה לו האינטליגנציה הירושלמית הרצאה פומבית, וברנר הרצה על העם וספרותו. הייתי בין המקשיבים לדבריו. להרצאה בא קהל רב, והשומעים ישבו מרותקים. גם בקולו של המרצה היה משהו רוטט ומושך.
שעתיים נמשכה הרצאתו, ואת דבריו שתיתי בצמא. ראיתיו כנביא, וכמו נסתבר לי מאותו מעמד כיצד יימשכו תלמידי הנביא אחרי רבם. לו קראני, הייתי עוזב את הכל והולך בעקבותיו, – אל אשר ילך…
מסרתי לברנר אחת מרשימותי שכתבתי בימים ההם. קיבלתי מכתב ממנו ובו הבטחה לפרסם אותה כשיוציא קובץ קטן. רשימה זו נשארה ימים רבים באמתחתו של ברנר, ונמצאה בין שאר כתבי עזבונו, הריהי רשימתי “בכור”.
באותה שבת הזמנתי את ברנר לראות את “החצר” ואת העבודה שאני עושה בירושלים, והוא ניאות להזמנתי. בהיכנסו לחצרנו שמענו את קול החצוצרה של מחנה הצבא התורכי שחנה בחצר בית־ספר “אליאנס” בקרבת מקום. פניו כמו קדרו, הוא הכין את ראשו והקשיב לקולות המתמשכים. כשנסתיימה תקיעת החצוצרה אמר: “אותה הנעימה ואותה החצוצרה כאשר שמעתיה אני בהיותי בצבא”. סיפרתי לו על העובדים אתי בחצר, ועל הרצון ללמד את בני ירושלים להוציא ירקות מהאדמה. “לדבר טוב אתם מתכוונים”, אמר, וברכני בהצלחה. ואני הייתי מאושר.
מותו של ראובן 🔗
התגוררתי בחדר קטן ששכרתי בשכונת זכרון־משה. שכרי הזעום שקיבלתי הספיק בדוחק לקיומי. החורף גשום היה וקר. ורעבה של העיר ומחסור הימים ליוו גם אותי. לאחר סעודותי דלות המזון שהשיגה ידי, הציק לי תמיד הרעב. רעב הייתי מתהלך ביום ומתכווץ בלילות על מיטת־הקרשים הקשה; כיסויי היתה שמיכה בלה, ועליה הוספתי שני שקים לחממני ובכל זאת רעדתי מקור. במצב זה ידעתי הרבה שעות של נדודי־שנת ובשעות אלו נודדות היו גם הזיותי ומחשבותי, אל אורן וחומן של דמויות יקרות ורחוקות. עד שהעיפות היתה יורדת עלי ומכסה אותי בתרדמה.
יום־שבת אחד, שהגשמים לא פסקו בו, והצמידוני לחדרי, ליחך אותי איזה עצב מוזר, שלא יכולתי להשתחרר ממנו. ובמוצאי שבת זו עלתה משום־מה לנגדי דמותו של אחי ראובן. ראיתיו כושל ונופל ואינו יכול לקום. רוצה אני לראותו, אך הדמות משתנית ומיטשטשת.
לא מצאתי מנוחה. הן לא ענין חדש לי נדידתו במלחמה זאת. שכבתי והעליתי זכרונות הקשורים בראובן אחי, – הנה אראהו נשכר לאיכר בפתח־תקוה ובחדרה כשהוא עובד אצלו כמעגלן ההולך עם השיירות, במכסת יוצאי “הסוכרה”, אל הנגב ומרחיק עד גבול מצרים.
זכרתי את פריסת־השלום הטובה שהביא לי ברל בימי נסיעתו עם השיירות, את דברי תהילתו על ראובן אחינו העוזר לכל נזקק, על שפע כוחותיו, טוב מזגו ותבונת לבו, עליזותו ורעננותו. אין שום דבר קשה שראובן אינו מוצא דרך להתגבר עליו. את כל הדברים האלה שנאמרו לי, אזכרם ממש, אך דמותו, ככל שאבקש להעלותה, איננה נתפסת והיא נמוגה מנגד עיני. לבי ניבא לי רעות, מדוכדך שכבתי על יצועי ולא עצמתי עין כל הלילה. כבר מניתי את צלצוליהם של שעוני העיר, שעונים ופעמונים שהגיעו מכנסיות ומנזרים, מכל קצווי העיר. קור הלילה הרעידני, וככה נטרדתי עד אור הבוקר.
השכמתי קום ויצאתי מחדרי. נמשכתי ללכת אל חאן העגלות והדיליז’אנסים, שהוא מרכז התחבורה אל המושבות ואל יפו. ביקשתי למצוא אדם ולקבל ממנו ידיעה על ראובן. בחאן זה באות עגלות שגם הן ממלאות חובת ה"סוכרה", ושמא יזדמן לי ראובן עצמו?… בצאתי משכונת זכרון־משה אל דרך יפו־ירושלים, באה לקראתי שיירת עגלות טעונות, שבאו מהמושבות ומיפו. חיפשתי ביניהן מכר, והנה ראיתיו מתקרב. גם הוא ראני ועצר את עגלתו. עוד לא הספקתי לפתוח פי, והוא שואל אותי: “האם הודיעו לך על ראובן?”
“מה קרה?” – שאלתי נבהל. הוא התחיל לגמגם, אך לא עצר כוח להעלים ממני, וסיפר כי ביום השלישי שעבר מת אחי.
התחלתי להתרוצץ כחיה פצועה. לא ידעתי לאן אני רץ, אבל רגלי נשאוני אל מאורתי. צנחתי על משכב־הקרשים שלי ומיררתי בבכי.
עודני צולל בתוך אסוני, נתעוררה בי פתאום חרדה למרדכי. ידעתי מה גדולה אהבתו לראובן.
לחדר נכנסה בעלת־הבית, אם צעירה לשלושה ילדים, וביקשה שאספר לה מה קרה וסיפרתי. היא מסרה את דבר אסוני למורה אפרים ראובני שהכרתיו מכנרת והוא השכן הקרוב שהיה בא לבקרני בחדרי. הוא בא יחד עם שלמה שילר וד"ר ביהם לנחמני. אמרתי להם שאני מוכרח ללכת לפתח־תקוה לימים אחדים. והם יעצוני לנסוע בעגלות היוצאות בלילה, וראובני גם קיבל עליו לעזור לי ולהבטיח מקום בעגלה.
הנסיעה בדרכים ללא תעודה היתה כרוכה בסכנות, מה גם שלא הייתי כשר, כרבים אחרים שהתחמקו מחובת הצבא. אך לא שמתי לב לסכנה.
בערב יצאתי אל מקום החאן. ליווני כמה מחברי שעבדו אתי בחצר וגם המורה א. ראובני. בין היוצאים ליפו היה גם י.ח. ברנר. ברנר כבר ידע על אסוני, ניגש אלי ולחץ ידי לנחמני, ושאל פרטים על אחי ועל נסיבות מותו, שגם אני לא ידעתי עליהם דבר.
לשם זהירות, מפני המשטרה, נתבקשנו לצאת ברגל בצדי הדרך עד מחוץ לעיר. העגלה היתה פתוחה לרוח ולקור הלילה ואנו ישבנו מכווצים. ברנר הושיט לי חלק מהעטיפה הגדולה, שאתכסה בה גם אני. הוא הוציא מאמתחתו תפוח־זהב וחילקו בינינו.
צנופים בעטיפה התנודדנו במעלות הדרך ובמורדותיה – עד בואנו למישור.
רק עם עלות השחר הגענו לרמלה, כשאנו קפואים ורצוצים מהטלטולים. ברמלה המיושבת ערבים היתה אכסניה יהודית יחידה. נכנסנו להתחמם קצת עד שיפושו הסוסים. באכסניה מכרו מזונות ומשקאות לעוברי־אורח. ברנר ביקש לקנות כוס תה והתרעם על המחיר המופרז, והוא סירב לשתות ולחמם עצמותיו שקפאו. נפרדתי ממנו ברמלה והלכתי ברגל לפתח־תקוה.
בבואי למושבה נודעו לי פרטי מחלתו ומותו של ראובן. נתברר שמרדכי היה ליד מטתו בימיו האחרונים.
באחד מחדרי־החולים הסמוכים לקלוב הפועלים בפתח־תקוה הושכב ראובן בשובו מדרך נסיעתו, כשהוא חולה ומתענה בכאבים גדולים. מעטה היתה העזרה הרפואית שניתנה לחולי הקדחת והטיפוס בחדרי־חולים אלה. גם עזרת רופא סדירה לא היתה. האמצעים להחזקת החולים באו מפרוטותיהם הנחסכות של העובדים, חסכונות מפת־לחמם ממש. בכספים אלה יסעדו את החולה והחלש, ויקיימו את קופת־החולים באם המושבות. רבות עשו בימים ההם אברהם הרצפלד, יעקב אפטר, נטע הרפז, איזקיביץ, והאחות החובשת.
מהם נודעו לי פרטי מחלתו של ראובן. המחלה הסתבכה בדלקת מעיים וטיפוס, ולא הוגדרה כראוי בראשיתה. זעקותיו החרידו את הסביבה, אין זאת כי מכאוביו היו גדולים מנשוא. ללא עזרה ממשית להקל מכאוביו, פירפר עד שהמוות הכריעהו.
בבואי למושבה ולחדר־החולים, נודע לי שאבא ומשפחתו יצאו לדמשק. רק אחותנו הקטנה נחמה נשארה בבית. היא שמעה על בואי ומיד באה אלי. בדמעות סיפרה לי, כי מרדכי ישב ליד מטתו של ראובן ולא סר מעליו בימיו ולילותיו האחרונים, ואחר לויתו חזר לרחובות. ועל פגישותיה האחרונות עם ראובן סיפרה – כי תמיד בשובו מדרכו היה מביא לה מתנות. באחת מנסיעותיו לדרום הארץ, לקחה עמו והביאה אל אחותנו שרה שהתגוררה בנס־ציונה. הוא אמר לי כי בדרך זו הוא נוסע למדבר. ונחמה הילדה הקטנה היתה יוצאת יום־יום ומסתכלת בכל עגלה הבאה מהדרום, שמא תראה בה את ראובן בשובו מהמדבר.
כך היתה מספרת ובוכה, ודבריה חותכים את לבי.
הלכתי לראות את קברו של ראובן הסמוך לקברה של אמנו, ומבית־הקברות יצאתי ברגל לרמלה ומשם לרחובות, למצוא את מרדכי כדי לקחתו אתי לירושלים. ומה נפתענו שנינו כשנפגשנו בין כרמי הזיתים של רמלה. גם פניו מועדות היו לירושלים. נפלנו איש בזרועות אחיו ובכינו על אחינו ראובן…
על סף המאסר 🔗
מרדכי ואני מתגוררים בחדרי הקטן בירושלים. המתיחות בעיר גדולה, הרשות מטילה אימה. חוששים לצאת מהבית ובפחד עוברים את הרחוב. יודעים אנו חרפת רעב. השכר שקיבלנו לא הספיק אפילו לארוחה אחת, טיב המזון מפוקפק. בבוקר ובערב היינו שותים תה וממתיקים אותו בדבלת תאנים. לחמנו, האפוי מקמח דורה – לחם צר.
לא כל יום אפשר היה להשיג את הלחם. קניתיו במאה שערים, אצל אשה אלמנה שהיתה מוכרת בסתר. גם ערך הכסף לא היה מלא; היה כסף קשה וכן שטרות־נייר ממשלתיים, שערכם ירד מיום ליום.
לפי החוק ערך שווה לכסף הקשה ולשטרות־הנייר, אך לא כן במציאות; והמחירים שונים היו, לפי המטבע.
ערב אחד ירדתי לשכונת מאה־שערים הקרובה לשכונתי, להביא כיכר לחם מהאשה האלמנה. בהתקרבי לדוכנה בפינת הרחוב, שמעתי את קולה בוכה ומתייפחת. ראיתי שוטר תורכי עומד ליד הדוכן ושם את ככרות הלחם לשק. והאלמנה אובדת עצות ובוכה.
השוטר ביקש לשלם לה בעד הלחם ב… שטרות־נייר. נזדעזעתי מהעוול, שכחתי שאני “פרר”, והתעוררתי להרגיז יצרו הטוב של השוטר: פניתי אל מצפונו ואמרתי, שהאשה אומללה ומסכנה. עוד טרם אכלה את דברי והוא תפס בי והתחיל סוטר על פני, מכני ומקללני באבי־אבי ובאלוהי.
נתקהלו יהודים אל המקום, יהודי מאה־שערים. משתתפים הם בצערי ומחשים, והשוטר המחזיק בי ימשכני לבית־הכלא.
היהודים קורצים לי בעיניהם ואני איני מבין למה יתכוונו. הוא מושכני ואני הולך אחריו; וכשהחל שוב לטפל בשק הלחם, הבריקה בי החלטה לברוח ויהי־מה. כהרף־עין נתחוור לפני כל מה שצפוי לי במשפט העלילה שיעליל עלי השוטר. זכרתי את מצבי כ"פרר", את התליות בשער שכם, את מרדכי המצפה לשובי – והתחלתי לרוץ. והשוטר רודף אחרי.
רצתי בכל כוחי דרך הרחוב הצר והסמטאות העקלקלות של מאה שערים. בשארית כוחותי אני רץ, ולפתע שמעתי מחצר סמוכה קול קורא למנין, לתפילת מעריב. פניתי אל עבר הקול ופרצתי אל בית־הכנסת שהיה במורדו של הרחוב. בהיכנסי לבית־הכנסת ראיתי ממולי כוך בקיר המזרחי ליד ארון־הקודש, והסתתרתי בתוכו.
חששתי שמא יבוא השוטר לכאן ויתפשני. היהודים שהיו בבית־הכנסת ואלה שראוני ברחוב ונכנסו עכשיו, פתחו בתפילה, כמו הבינו את מצבי. לא שאלוני דבר. לבי הלם בחזקה, ואזני כמו שמעו עדיין את הד צעדיו ברחוב. ככל שגברו קולות התפילה, כן גבר גם בטחוני. הקשבתי לפסוק, “ואהבתך אל תסיר ממני לעולמים”, והפעם טעמתי טעמה של תפילה ממש – נדמה היה לי שכולם מתפללים למעני.
נסתיימה תפילת המעריב ויצאתי מכוכי. המתפללים הביטו בי בסקרנות ויעצוני לעבור את החצרות וללכת דרך השטח הפתוח עד לשכונת הבוכרים. וכך עשיתי את דרכי. הייתי איפוא על ספו של בית־הכלא, ונחלצתי. השתהותי הדאיגה את מרדכי והוא יצא לחפשני. בשובי מצאתיו עומד בחוג ידידים וכולם חוששים לי.
סיפרתי להם את הקורות אותי וכולם היו בדעה אחת כי מעתה עלי להיזהר משנה־זהירות, שאם יכירני השוטר ואיתפס כמשתמט מהצבא, ללא כל תעודת־כופר, עלול הדבר להמיט עלי שואה. מלומדי־נסיון יעצוני לצאת מיד לטבריה ולהצטייד בתעודה של נתינות בולגרית. תעודות מזויפות אלו היו ניתנות לאנשי מחתרת, בשעת הדחק.
הצטיידתי במכתב־המלצה ויצאתי בחשאי מירושלים. נסעתי בשיירת העגלות שהובילה מלח מסדום לטבריה. יומיים נסענו בדרך ההרים. עברנו את שכם, ג’נין, עפולה, נצרת עד שנגלתה פינת עמק הירדן וים כנרת, והישובים שהיו כל־כך קרובים ויקרים לי.
בערב הגענו מטבריה לכנרת, נכנסתי לחצר ופגשתי את שר, ושמחת הפגישה היתה רבה. את ידו שם על כתפי וכך הוליכני לחדר־האוכל. מחדר־האוכל ליווני אל נח, השוכן בבית־המוטור שעל חוף הירדן. בדרך סיפר לי על כנרת ועל לבטיה. גם על החיוב שמצא וגם על התקלות שקשה להתגבר עליהן. בבית־המוטור מצאתי את נח, כשהוא יושב לאור מנורת שמן ומכין לו ארוחת־ערב, כידו הטובה בתורת הבישול בירקות ובדיסת הבורגול. לשמחתנו לא היה קץ.
ביקורי בכנרת ופגישותי עם אנשי שלומי היו לי צידה לדרך, ימים רבים.
שבתי לירושלים ועמי תעודה מזויפת הנותנת לי חסות של ארץ זרה. בלב כבד נשאתי אותה, ובפחד טמיר שמא יכירני השוטר.
בבית החוקר א.מ. לונץ 🔗
באחד הימים הלכתי עם מרדכי לבקר אצל אדם מיקירי ירושלים. באנו עד בית ירושלמי ישן וחרש דפקנו בדלת. הדלת נפתחה ונכנסנו פנימה.
דירה שריהוטה פשוט ומיושן, – שולחן וכסאות, ועליהם ספרים רבים. בחדר הסמוך ישב במטתו איש שיבה, ולידו בתו שקראה לפניו את הגהות עבודתו. סגי־נהור בשתי עיניו היה האיש והיא לעינים לו בעבודתו המדעית. עמדנו בביתו של חוקר הארץ א.מ. לונץ.
כשנכנסנו לחדרו והתוודענו אליו כפועלים העובדים במושבות, עבר זיו־שמחה על צללי פניו. בהתעוררות קם ממטתו, ישב ושאל פרטים רבים על הישובים והקבוצות. מה זורעים בשדה, ואילו מיני ירק חדשים הנהיגו בגידולי הגנים? בעבר היה הוא ומנשה מאירוביץ מוציאים את העלון החקלאי הראשון בישוב “האיכר היהודי”.
תוך כדי דברים, סיפר על עבודתו בהוצאת התלמוד הירושלמי, ועל הוצאת קבצי “ירושלים” המוקדשים לחקר הארץ.
תלאות ימות המלחמה מצאו גם אותו, ואף־על־פי־כן לא יפסיק מעבודתו. ספריו שכבר ראו אור מונחים כאבן שאין לה הופכין, כיוון שפסקו הקשרים עם תפוצות הגולה. הנה קבצי “המעמר” וספרי “תבואות הארץ” ליהוסף שוורץ, ו"כפתור ופרח" לאשתורי הפרחי, שערכם והביאם לדפוס. מתוך דוחק ועוני יעשה החוקר השקדן את עבודתו וידלה את פניניו מהגנזים.
נער היה עדיין כשמשפחתו עזבה את עיר מגוריהם בליטא ועלתה לירושלים, בה למד והחל את מחקריו. זה למעלה משלושים שנה שנסתמאו עיניו, ובכוח זכרונו הגדול הוא חי במשנתו שלמד בנעוריו, וממשיך לשחות בים ספרותנו העתיקה.
גם לוחות ארץ־ישראל וקובץ שירי ציון בשם “כינור ציון” הוא מכנס ומוציאם לאור. כסמלה של ירושלים, המוסיפה להאיר גם לאחר חורבנה, נתגלה לנו הישיש הפלאי שמאור עיניו ניטל ממנו.
מקץ חדשיים לשבתו עמי בירושלים נפרד ממני מרדכי וחזר לרחובות ולבו מלא חרדות לעתידנו.
קצו של לוזר השומר 🔗
שבוע לפני חג הפסח הגיעתני ידיעה, כי לבית־החולים של ד"ר וולך הובא מבן־שמן שומר יהודי פצוע, שמצבו קשה. הלכתי לבקרו ולהיוודע על מצבו.
לא ניתנה לי רשות כניסה לבית־החולים, אך נודע לי שהפצוע הוא אליעזר פינקלשטיין הנודע בכינויו “הדוד לוּזר”. הכרתיו בימי שמירתי ברחובות ופגשתיו בגליל. לאחר השתדלויות הכניסוני אליו. היה זה למחרת יום ניתוחו.
בראותי אותו כמעט לא הכרתיו, פניו חוורו וכחשו מאד.
“מה אתה מרגיש, לוּזר?”
“לא טוב” – ענה. נטל את ידי ולא הרפה ממנה. הביט לתוך עיני וביקש ממני שלא אעזבנו ואשר ללון על־ידו.
הבטחתיו לבקש רשות מהרופא ולמלא את רצונו. אותה שעה נכנס “האב־הרחמן”, יהודי מגושם, ורמז לי לצאת. דיברתי אליו כאל אח רחמן וביקשתיו להשאירני ליד החולה, כי אין לו בעיר הזאת קרוב מבלעדי, אך הוא לא אבה לשמוע ונחרצה מעמו כי אצא את החדר.
למחרת בבוקר הקדמתי לבוא, שוב ביקשתי רשות כניסה אל החולה, וניתן לי. מצאתיו כשרוחו מדוכדכת עליו ביותר. פניו החווירו וכמעט השחירו. הוא התאונן שגופו מתאבן כמו בשיתוק. גם את ידיו אינו יכול להניע. היתה בו ודאי מרירות רבה על בית־החולים, – הוא טען שאינו רוצה בשירותם, אינו רוצה שהם יטפלו בו. מתאמץ היה לטבול את מטפחתו במיץ, כשאצבעות ידיו רועדות ואינן נשמעות לו. ראיתיו צונח אל הכר ובעיניו דמעות.
בשעת הצהרים הגיע וולף, ידידו של לוזר, גם הוא מחברי “השומר”. לוזר התאמץ להגיד לו דבר־מה, אך דיבורו ניטל ממנו, ולא יכולנו לרדת לסוף דעתו.
כל מאמציו היו לשוא, – עמדנו על ידו, ביקשנו לעודדו במשהו ולא ידענו כיצד.
והנה הופיע “האח הרחמן” וביקשנו להסתלק מהמקום. הסתכלנו בעיניו של לוזר וראינו שהן מלאות תחנונים כי נישאר אתו, אך לא היתה ברירה בידינו ויצאנו.
בבואי למחרת היום ראיתי כי מיטתו מוקפת מחיצה גבוהה. שאלתי את האח־הרחמן על מצבו ותשובתו היתה: “ער פאנטאזירט שוין”…
ניגשתי והסטתי את המחיצה. ראיתי את עיניו החיות, המבקשות סעד. שמעתי שהוא גונח מתוך יבבה ומרמז על המחיצה.
דחפתי הצידה את המחיצה ונדמה היה לי שמילאתי את רצונו. חיבקתי את ידו הקרה והוא רק תולה בי את מבטו. רעדתי מהתרגשות וחרדה. ידעתי שקצו קרוב. גם החבר וולף בא לבקרו וגם אחת החברות שלו. ברור היה לנו שהכרתו לא אבדה. הבינונו שהוא רוצה משהו מאתנו. בקושי נתחוור לנו, שהוא מבקש נייר ועפרון. ניסה לכתוב משהו ולא יכול.
הרופא עבר על פנינו, וניגש אל הפצוע. מישש את ידו, בדק את לחץ דמו, והלך לו.
הפעם לא האיצו בנו לצאת ולעזבו, וחשנו גם בנדיבות זו את קצו הקרוב של לוזר.
לפנות ערב הורידוהו לחדר המתים והניחוהו בצד. אנשי חברה־קדישא עסקו, לפי תור, בסידורי הלוויות, – הם זירזו ותבעו שעוד באותו הלילה יובא לוזר השומר לקבורה, כיוון שרבים הנפטרים וידיהם מלאות עבודה.
בחצות הלילה ליווינו שלשתנו את לוזר לקבורה, בהר הזיתים.
לאור פנסים נחצב הקבר בסלע ההר, והוא קטן וצר מהכיל את גופו של לוזר. אנשי חברה־קדישא כפפו ושברו את הגוף, שאפשר יהיה להכניסו לתוך הבור. המראה זיעזעני, לא יכולתי להבליג ופרצתי בבכי. כשראני בכך וולף השומר, תפסני בידי ואמר:
“שמעון, אתה יודע את מי מביאים כאן לקבורה… את לוזר השומר מביאים לקבורה, ואחריו אין בוכים!”
עמוק ואפל היה הלילה כשנסתם הגולל על גופתו של לוזר השומר הוותיק.
ובכל זאת הצלחה 🔗
ירקות החורף שזרענו בחצר, בראשית כסליו, חלק מהם נפגע מן הקור. וכשהגיעה שעתם להבשלה פרחו ועשו זרעים. ואותם ירקות שלא נפגעו, הכנסתם לא כיסתה את ההשקעות. מחוסר מים לא היה כל סיכוי לגדל ירקות בקיץ.
ובכל זאת לא נואשו החברים מהתוצאות הראשונות והוחלט להמשיך את העבודה גם בעונת החורף הבאה, בתנאים טובים יותר. הרעיון העיקרי בפעולה זו, – תקנתה של ירושלים – תבע את המשכו.
ד"ר ביהם, מיוזמי הקבוצה, פירסם “בגן הירק” שהוצא בשנות המלחמה ע"י אליעזר יפה, מכתב מירושלים ובו כתוב לאמור:
“בתחילת השנה הנוכחית, בחודש חשון תרע”ו, ניגשה קבוצה קטנה לסידור עבודת ירקות בירושלים. אמנם הרעיון לא היה חדש, ולא פעם נשמעו דעות על הצורך ועל התועלת הרבה שיש בגידול ירקות בשביל ירושלים, אבל לדאבון לב, לא מצא לו הרעיון הזה גואלים. כי תמיד חסרו האנשים שיעשו את הצעדים הראשונים ויניחו את היסוד לסידור העבודה הזאת. והנה מתוך שיחה שהיתה בין אחדים מהתושבים הצעירים שבירושלים, התגלגלו הדברים והגיעו להוצאת הרעיון הזה לפועל ע"י סידור קבוצה לגידול ירקות. בירושלים נמצאות הרבה חלקות אדמה השייכות ליהודים ואשר עומדות שוממות בלתי מעובדות. בבתי כוללים רבים וכן גם בבתים פרטיים ישנן הרבה חצרות ושטחי־אדמה שיכלו להיעבד ולהכניס לבעליהם רווח לא מעט. ובשעה שפלחי הסביבה סלואן, ביתר וכו' רואים ברכה בעבודה, וכל אחד מוכר מגינתו הקטנה יום־יום ירקות המשמשים יסוד לפרנסתם, רואים אנו אצלנו אנשים לאלפים ומשפחות למאות המסוגלים ברובם לעבודה, והם פושטים יד ודופקים על דלתות נדיבים ומוציאים את פרוטותיהם המצומצמות לארוחת ירק שאין בה שלוה.
"ולמען הכניס את רעיון העבודה בלבות האנשים האלה השקועים ראשם ורובם בד' אמות של חלאה וזוהמה, צריך ליצור איזה דבר שישמש להם דוגמא ומופת, שממנו יראו וכך יעשו. את האנשים האלה החיים בבטלה ורחוקים ממעשה צריך למשוך לעבודה שהיא ביכולת כל אחד, וברעיון גידול ירקות ראו החברים אחד העיקרים לתקנת ירושלים.
מהפכה שלמה יכול רעיון זה לחולל בחיי ירושלים. הן במובן הכלכלי (אפשרויות של פרנסה מעבודה) והן במובן המוסרי וההגייני (הנאה מיגיע כפיים). התרבות גני ירק חשובה בשביל הבראת ירושלים. כל זה הביא את החברים הנ"ל לידי החלטה להתחיל תיכף בעבודה מבלי להתחשב בקושי הרב שיש בזה, ביחוד בשעת חירום זו. והנסיון החל. הוחלט להזמין פועל מנוסה, שינהל את העבודה. בסוף חודש חשון בא הפועל. חצי משכורתו הוטל על המשרד הא"י, והחצי ממניות החברים, שבמחירן יקבלו ירקות. העבודה החלה. בחצר אחת של הא' מלכיאל מני הנמצאת בתוך העיר החל קומץ קטן של אנשים לעבוד.
"ומספר העובדים והעובדות התרבה. אותות השפעה ניכרו בראשית העבודה. בזמן הקצר נוכחו החברים בערך החינוכי שיש בעבודה זו בשביל אנשי ירושלים. רבים היו באים לראות בעבודה. ורבים החלו לטפל בחצרות הסמוכות לבתיהם. נוסף לזה פעל הרעיון גם על בתי־הספר, ובאחדים מהם הקדישו שעות מיוחדות לחקלאות ולעבודת ירקות בחצר בתי־הספר. עיכוב גדול להרחבת העבודה ולפרסומה בחוגים הרחבים של התושבים שימשה שנת השמיטה. בהכירנו את התנאים המיוחדים בהם נמצאת ירושלים, החלטנו השנה להסתפק בחצר אחת ולא להוציא אנרגיה לחינם במלחמה עם האורתודוכסיה המקומית. העבודה הלכה והתקדמה במשך הזמן, החצר נסקלה ונעדרה כולה. ואחרי הזיבול נזרעו מינים שונים של ירקות, באשר החצר הזאת שימשה לחברים ולפועל כעין תחנת־נסיונות, לבחון אלו ירקות אפשר לגדל באקלימה של ירושלים. החברים היו שומרים בקביעות על שעות העבודה, איש־איש כפי יכולתו. כולם מצאו סיפוק גדול בעבודה. לפעמים קרובות היו החברים (חמישה־עשר; עשרה מהם בעלי־מניות) מתאספים לאסיפות ודנים בהשתתפות המדריך בשאלות עבודה למעשה ולהלכה, שגרמו עונג וסיפוק נפשי למשתתפים. דעה שלטה בין חברי הקבוצה, שהצלחת הרעיון וגורל עיבוד הירקות בירושלים תלויים בתוצאת הנסיון הזה, כלומר ברווח, או לכל הפחות באי הפסד שיצא עם גמר העבודה. לדעת הרבה חברים תושג המטרה אם המספרים יוכיחו שיש תועלת חומרית מעבודה זו. ואז יש לקוות שבזמן קצר יתווספו גני ירק בחצרות ירושלים. רבים מהחברים העלימו עין מהתנאים המיוחדים של העבודה הזאת, אשר מתוך הכרח גרמו לגרעון, במקום הרווח המקווה. הסיבות שגרמו לאי הצלחת העבודה במובן החומרי הן אלו: א) איחור בהתחלת העבודה. הסיקול והכשרת הקרקע התחילו בסוף חשון. הרבה מיני זרעים לא נמצאו, ורבים מהם כבר מאוחר היה לזרעם במשתלה. מטעם זה ירקות רבים לא עלו יפה בגידולם, ורבים לא עלו כלל. ב) האדמה היתה אדמת טרשים וסלעים, והזיבול שנתנו לה השנה יתן תוצאות רק בשנים הבאות. ג) עצירת הגשמים. הרבה מהירקות עלו בפריחה ובזרעים, ורבים אחרים לא נבטו מחוסר גשמים במשך שבועות שלמים ומחוסר מים בבור להשקאה בפחים. את כל הסיבות האלה יש לסמן בסיבה אחת כללית והיא, חוסר נסיון וחוסר התנאים, בעיקר עצירת הגשמים שהזיקה הרבה לירקות החורף גם בסביבות ירושלים ובמקומות אחרים בארץ.
“כל ההתחלות קשות בכל מקום, וכל עבודה, ראשיתה לא תתן תוצאות חומריות מספיקות, אבל הנסיון הזה חשוב בשביל העבודה להבא, כדי להימנע משגיאות ולהכניס תיקונים דרושים בעבודה. אחרי הנסיון הזה באנו לידי מסקנה, שהצלחת גידול ירקות אינה מוטלת בספק: א) השוק הגדול שאינו רגיל במקומות אחרים; ב) הזבל הרב הנמצא חינם בכל מקום; ג) הידים המוכנות לעבודה בכל שעת צורך; כל זה מבטיח אפשרות רחבה של עבודה. שאלת חוסר המים (ביחוד לירקות קיץ) יכולה ג”כ להיפתר כשם שמצאו לה פתרון הערבים והגרמנים המגדלים פירות וירקות בהצלחה גם בקיץ.
צריך רק ללמוד את התנאים המיוחדים למקום, הירקות המתאימים לו, ועונתם. אין ספק שבעבודה הזו נזרע גרעין של אמת, והרבה עתידה לומר העבודה הזאת לשכונות ירושלים, למשכנות מאה שערים וכו'. ולא מתוך פזיזות יעשה דבר זה, ולא רק על ידי רצונם הטוב של יחידים. רק עבודה מסודרת וקבועה ע"י אנשים מסורים לרעיון ומוכשרים לעבודה, תתן את התוצאות הרצויות. ההתחלה נעשתה וצריך כעת להמשיכה, לשאת את משך הזרע באמונה. השעה הגיעה זה כבר ואין לדחותה".
סיכום של חצי שנה 🔗
החמסינים של ראשית הקיץ כבר לוהטים מאד, וירקות החורף שנשארו בערוגות מתייבשים ונשרפים. עלו יפה הבצלים, השומים והפול. מפח־נפש גרמו לנו גידולי השורש והעלים, – הגזר נגזר, הסלק הסתלק, והצנון הצטנן. החסה והכרוב פרחו להם, והגירעון ברור. מה לעשות בכל חדשי הקיץ בלא מים? והמים בבורות פחתו השנה ממיעוט הגשמים. לקבל שכר־קיצבה ולהתבטל לא רציתי. לא נפלתי ברוחי, ידעתי כי ההמשך עוד יבוא. לי עצמי היתה תקופה זו בחיי מעניינת מאד. קשרתי קשרים חדשים עם אנשים, בהם שילר, שהרבה למדתי מהרצאותיו, והדעת נתרחבה במגע עם אישיותו. אין ספק שמחצית השנה השאירה רושם ניכר גם בחוג המורים והתלמידים. היכרתי את ירושלים וסביבותיה, ודבר זה היה לי נכס יקר.
ראיתי את שרידי חורבנה, שרידי אבן ועפר, ואותות החורבן מצאתי גם בסמטאותיה ושכונותיה הצפופות והדחוסות, בתושביה התלושים מחיי יצירה. כאבתי את כאב ירושלים המסורה ידי שלטון זר ועמי נכר. הם השולטים בכל מקומות הפאר, מקימים בה את כנסיותיהם ומקדשיהם, וקול פעמוניהם יחלל את הדר קדושתה. את עיני נשאתי אל הרי ירושלים, ההרים אשר סביב לה, – צחיחים הם וחשופים, כמצפים לגאולתה. עמה ייגאלו גם הם. וגאולתה ותקנתה של ירושלים, העתיקה־המקודשת, לא תבוא אלא בדרך של עבודה, ביגיעת כפיים ממש.
הבית שבחצר 🔗
במרכזה של החצר, בה עבדנו וגידלנו את הירקות, עמד בית־אבנים ישן. אפור היה הבית ורחב מידות. חדריו בנויים בנוסח מזרחי, חדרים גבוהים ומקומרים. בחדרים מרבדים רבים, מרבדי דמשק ופרס, – היכל חבוי וסמוי מן העין. בבית זה התגוררה אחת המשפחות הנכבדות והמושרשות בירושלים, דור שלישי בארץ.
משפחה שיחוס אבות לה – ראשוניה התאחזו בחברון, ומוצאם מיהודי ספרד.
ראש המשפחה מלכיאל מני, שופט ראשי בבית־המשפט הממשלתי. יהודי בר־אורין, מתון בהליכותיו ומכובד מאד על השלטון. קשרים לו עם בני הארץ, הערביים. פניו מפיקים שלווה וטוב לב. ברוך הוא בבנים ובבנות. משנודע בשעתו לד"ר הרצל כי מני הוא העורך־דין היחידי ואחד מיקירי ירושלים שקשרים לו עם נכבדי הערבים בארץ, פנה אליו וביקש ממנו להתעניין בדבר רכישת קרקעות בירושלים.
עקרת הבית, אשה נאה, גבוהה כלשהו מבעלה, מוצאה מבגדד ושפתה ערבית. ערבית היא שפת האם, ושפת ילדיה.
הבן הגדול נשלח לפני המלחמה להשתלם בבית־ספר גבוה ערבי במצרים. הבן השני לומד בבית־ספר תיכון ערבי בירושלים.
הבת הבכירה סיימה לימודיה בבית־ספר של “אליאנס”. שתי הבנות הצעירות, אחת לומדת בגמנסיה העברית והשניה ב"אליאנס". השפה השניה השולטת בבית היא השפה הצרפתית.
הבנות כולן יפות, והבכירה יפה מאוד. קונסול ספרדי היה בירושלים, נציגה של מדינה ניטראלית בימי המלחמה, והוא מבאי בית מני. דבר זה העלה את חשיבות המשפחה בעיני אנשי הרשות.
לימים, כשג’מל פחה ערך נשף לקרואים נכבדים, הוזמנה גם הבת הגדולה. היא לא באה. סירובה הטיל צל של פחדים על הבית, חוששים היו למעשי נקם.
עם הימצאנו בחצר שמלכיאל מני מסרה לנו לעבדה, כמו נפתח בבית אשנב אל עולם חדש, אשר לא ידעוהו כלל. עובדה זו שאנשי־שם, בעלי עמדה מכובדת, באים יום־יום לעבוד עבודה גופנית, אילצה את בני הבית לתהות על התופעה. לפי מושגיהם ניתנה עבודת־הכפים לשכבות העם הנחשלות…
עתה האיר גם להם הערך החדש של רעיון העבודה. הם קירבוני אל ביתם, ולפתע נשמעו בו גם צלילי השפה העברית. בני הבית התעניינו לדעת על המתהווה בישובי העובדים, בגליל ובמושבות.
הם שמעו על האידיאליסטים, אך מעט מאד ידעו על הישוב מחוץ לירושלים. סיפרתי על הישובים החדשים והרעיונות החדשים, והם הקשיבו לדברים מתוך ענין. לאט־לאט נתחוור לי שגם על הבית הזה מעיקים עננים כבדים. לכאורה מושרשת המשפחה בחברה האזרחית ובטוחה במעמדה. ואף־על־פי־כן, כבר עירערו פגעי הזמן את שלוותה ואת רגש בטחונה.
השופט מני קרוב היה לנכבדי העיר הערביים, החשודים על השלטונות התורכים כמתמרדים נגדה, ועל כן הוטל החשד גם עליו.
רבים מהערבים הנכבדים הוגלו וגם נתלו, ואימת העריץ מרחפת על האב והבת הבכירה. אך מלבר נראה האב שקט, כמשתדל לבלתי גלות את צפונות לבו.
בכל זאת מגלה הוא טפח, שלא מרצונו: הנה ישאל על הישוב בגליל. ואם תצא גזירת גלות על משפחתו, התוכל למצוא שם מקלט?
פעם קרא לי השופט מני אל חדר עבודתו, סגר אלינו את הדלת, ולאט עמי סוד. יש אתו דבר יקר מאד: מאחרי השעון הגדול טמונים מכתביו של ד"ר הרצל, מכתבים ששלח אליו לאחר ביקורו בירושלים. חושש הוא שמא יאבדו, אם יבואו לחפש בביתו. על כן הוא מצפינם ורוצה שאדע את מקום סתרם.
והבת, שמראה נסיכה לה המצפה לבן מלך, גם היא תספר, שנכספת היא לתמורה בחייה. משבחת היא את האנשים שיש בהם כוח למרוד בעברם ולעלות על דרך חדשה. האמן תאמין, כי למרות חולשתה היתה יכולה לעמוד בנסיון של אנשי העבודה, לו היה גורם שיכריחה לעשות את הצעד הראשון. לזרא לה כל גינוני החברה העליונה בה תתהלך, ולבה יגיד לה כי שעת המפנה בוא תבוא.
משפחת מני הזמינתני להסב אתם בליל הסדר, ונעניתי להזמנה.
מסובים היו כאן כל בני המשפחה, האב כמלך על כסאו ולידו הילדים לפי גילם. הוזמנה משפחה ספרדית עניה מהשכנים, הורים ושתי בנות, ואורח ערבי בשם רושדי. מלכיאל מני הושיבני לידו. את הגדת הפסח מזמר היה בקול שקט ובניגון מיוחד, ועקרת־הבית והשכנה עומדות היו ומקשיבות בלא להבין את המסופר. הילדים, רק מתוך יראת כבוד לאב היו מדפדפים בהגדות.
הפליאני זקן זה השומר אמונים למסורת אבות והרהרתי בסמלים המשותפים המאחדים עדות ושבטים.
הערבי האורח פירש את שם משפחתו “רושדי” שמובנו “גר”, ואמר, כי אפשר שאבות־אבותיו היו גם הם יהודים, מבין האנוסים, שנטמעו בדת אחרת. הנה כך עלה גם זכרם של אנוסי ספרד שהיו עורכים את הסדר במחתרת…
במצור ובמצוק 🔗
מרדכי נמצא ברחובות. החזית מתקרבת לגבולות הארץ. מובן לי כי בימים גורליים אלה עלי להיות יחד עם אחי. לא ביקשנו אלא לעבור את ימי הרעה. הפועלים בכל מקום, ציבור קטן כגדול, הסתגרו בסבלותיהם והסתגלו במצב הקשה לשמור על זכויותיהם בקבלת עבודה. קמו קבוצות לעבודה חקלאית קבלנית אצל הפרדסנים, שנעזרו מקרנות העזרה מאמריקה להצלת הפרדסים והכרמים. ועדי־הפועלים ריכזו את ענייני העבודה, דאגו לקיומו של העובד במצוקת הזמן ועוררו את החברים לעזרה הדדית בכל מקום.
גם ברחובות מצאתי הסתגרות כזאת. החברים בוועד־הפועלים גילו מסירות לוקאַלית לציבורם הקטן ושמרו שלא להוסיף עליו ממחפשי העבודה הבאים ממקום אחר. הם דאגו להשיג מזונות בשביל מטבח־הפועלים המקומי, כדי לאפשר, לכל הפחות, ארוחה אחת ביום, משימה שכרוכה היתה באמצעים גדולים. המטבח היה גם מקור לאשראי – הארוחה היתה ניתנת גם בהקפה, עד שהעובד יקבל את שכרו. משנמצאה עבודה, היתה מתחלקת לפי הוותק המקומי של הפועלים. הוותק שלי במושבה לא הבטיח, איפוא, כל אפשרויות של קיום.
תפקיד קשה הוטל על שתי החברות שעבדו במטבח. נוסף על תפקידן להתקין ארוחות מהמצרכים הדלים שהיו ברשותן, צריכות היו גם לשבור את רעב העובדים ולעתים גם לשבור את המשמעת, – לא פעם היו נוהגות לפנים משורת דינם של עסקני המקום, הגישו ארוחה בהקפה גם למחוסר עבודה ופתחו לו חשבון. הצורך לפרוע את חובות הארוחות חיזק את זכותם של פועלים אלה לסידורם בעבודה. חסד זה של שתי המבשלות, הוא שעמד גם לי באותם ימים, ועל ידן נספחתי בחודשי הקיץ על ציבור העובדים ממש.
כל הישוב היהודי חשוד בבגידה. נתגלו קשרי המרגלים של “נילי” מבית אהרנסון בזכרון־יעקב ועתלית. נתפשו מרגלים ועונו קשה. הם מסרו שמות של חברי “השומר”, ועתה מחפשים אחריהם בכל הישוב. משטרה תורכית וחיל־רוכבים מקיפים את המושבות, שמים עליהן מצור ועורכים בהן ציד. הצעירים מסתתרים בפרדסים יומם ולילה ואינם יוצאים ממחבואיהם.
גם אני ומרדכי בין המתחבאים. השמועות על המאסרים מסתננות ומגיעים אלינו למחתרת.
כבר שמו מצור על ראשון־לציון ועל נס־ציונה. לרחובות עוד לא הגיעו.
יום נמשך אחר יום בשממון של יושבי־סתר. הסבלנות חישבה להתפקע – שעות על שעות שוכבים אנחנו בתוך הפרדס באפס מעשה, ואין קץ לשכיבה זו.
לילה אחד יצאתי לסקור את חדרנו במושבה. ובאותו לילה דווקא הקיפו חיילים תורכים את רחובות, ועם אור היום פרצו צבא ומשטרה בכל מבואות המושבה, תפשו זקנים וצעירים והובילום כבולים לבית־המלון שברחוב הראשי.
בהלת החיפושים עוררתני משנתי ולא ידעתי את נפשי – מה עדיף: לחזור אל הפרדס ולמצוא את אחי, או להישאר ולחכות עד יעבור זעם?
בטרם אחליט דבר, פרצה אל חדרי בעלת־הבית ותבעה במפגיע כי אעזוב את החדר, היא אינה רוצה שיאסרוני בביתה, כיוון שהדבר עלול להמיט שואה גם עליה. תביעתה של בעלת הבית החישה את החלטתי, – עזבתי את חדרי ואני עובר, פעם באיטיות ופעם בחפזון ובדליגה, על־פני גדרות וחצרות, עד שראיתי מחסן פתוח באחת החצרות ונכנסתי לתוכו, כשאני שומע דהרתם של החיילים וצעקות בהלה של ילדים ונשים.
במחסן מצויים היו שקי שקדים מיובשים ופחי ריבה של ענבים, והתרתי לעצמי לשבור את רעבוני. זה ימים שלא בא אוכל אל פי.
לאחר זמן הגיעוני קולות ודיבורים מקוטעים, ובתוך אלה כמו שמעתי פתאום את השם מרדכי. ועלתה בי השערה כי את שם אחי שמעתי והוא בין האסורים. לאחר מכן נתחוור לי כי אזני הטעוני, אבל באותו רגע החלטתי לצאת ממחבואי.
כיוונתי את פעמי אל מרכז המושבה, למקום ריכוזם של הנאסרים.
ראיתי את החיילים והם מתרוצצים במושבה ומוסיפים לערוך את צידם. נשים וילדים שרצו ועברו ממקום למקום, זרקו לעברי דברי אזהרה, שאמהר ואסתלק. ואני משום־מה לא עצרתי בי והתקרבתי אל בית המלון, מקום ריכוז האסירים.
השומרים על האסירים היטיבו לבם במטעמי הכיבוד שהוגש להם, ולא שמו לב אלי. ראיתי את האסירים הכבולים ולא מצאתי ביניהם את מרדכי. ראיתי בנאסרים גם את ידידנו יצחק ציגל. הם רמזו לי להסתלק, ואני חזרתי כלעומת שבאתי אל מחבואי במחסן. תמוה היה בעיני שלא נאסרתי, ורק פירוש אחד מצאתי לדבר, – הופעתי הגלויה בראש חוצות היא שעמדה לי.
לאט־לאט שככו הקולות, החיפושים פסקו. ארבעים אסירים כפותים בידיהם זה לזה הובלו בידי שוביהם לרמלה, ומרמלה הוליכום ברגל לירושלים.
חזית המלחמה מתקרבת אלינו. עוד ימים והיא תגיע עדינו.
יום ולילה רועמים התותחים; מעל ראשינו מתנפצים פגזים ורסיסים נתזים מסביב. אני ועוד כמה חברים עשינו שותפות עם פרדסן, ואנו מגדלים ירקות בין עצי הפרדס הצעיר, – אנו זורעים ושותלים, ויש גם סיכוי להצלחת גידולינו. האומנם גם נראה את פרי עמלנו? – שאלה זאת מנקרת תמיד בלב.
צבא רגלי תורכי, חיילים מרופטי־מדים ועליהם נשקם ועומסם, משרכים רגליהם לחזית. הכרת פניהם כבר מעידה כי נכונה להם תבוסה.
במבואות הפרדסים נפגוש חיילים בודדים, – האם תועי־דרך הם, או משתמטים? נעים ונדים הם, רעבים ומדוכאים…
ביום השבת עבר חייל תורכי כשהוא מוליך גמל ועליו שני פצועים. אחד מהם היה גונח ועיניו המבוהלות כמו דובבו. גם בפיו דיבר, אך הדברים לא היו מובנים. הצביע בידיו אל האופק, וניסה להסביר במלה בין־לאומית, – “בומבה, בומבה, בומבה…”
ביומני שמורות כמה שורות מהלך־נפשי בימים ההם, והריני מביאן כלשונן:
יוֹקְדִים יְגוֹנִים בָּאֳפָקִים, –
יוֹקְדִים וְדוֹעֲכִים.
בָּדָד אֲלַוֵּם.
בְּכִי עָצוּר אֶשְׁמַע,
אֶנְקַת מְעֻנִּים אוֹבֶדֶת
בְּרַעֲמֵי תּוֹתָחִים
מַעְיַן־אַכְזָב לִדְמָעוֹת
אֵין־נִיב לַלֵּב
וּבִכְאֵבוֹ יִדֹּם…
כיבוש רחובות 🔗
כל הלילה נמשכה נסיגת הצבא התורכי דרך רחובות. החזית מתקרבת אלינו. אנו כבר שומעים את הד טירטורן של מכונות־היריה. החיילים התורכים הנסוגים אינם נוגעים בנו לרעה. דכדוך ועייפות רבה בפניהם
בבוקרו של אותו יום עמד חייל תורכי אחד מאחרי שדרות האקליפטוסים של “גבעת האהבה”, ובמכונת־יריה עצר במשך שעתיים את כניסת האוסטרלים למושבה, עד שאזל מלאי כדוריו.
אוירונים הנמיכו טוס ובלשו את הסביבה, השליכו רקטות־עשן לבנות, – סימנים למחנות הצבא להתקדם.
בכל מבואות המושבה נהרו אלפי רוכבים אוסטרלים, על מיטב תחמושתם. חיילים בעלי־קומה, פניהם שזופים וחייכנים והברק בעיניהם – אושר של כובשים וידידות לנכבשים.
תושבי המקום יצאו לקראתם. אף הביעו שמחתם בגלוי. אך נמצאו גם זהירים שדרשו להתפזר, ולא לשכוח כי ישנם יהודים גם מלבדינו, יהודים הנתונים בכף, והפגנתנו עלולה להיות בעוכריהם.
על גבעות המושבה ביצרו עמדות לתותחים וחיפו באש על חלוצי המחנה, המתקדם צפונה. שני חיילים נהרגו בפגזים. גם בין תושבי המושבה היו פצועים והרוגים. אמרת־כנף של האוסטרלים עברה מאיש לאיש כסנונית אביב:
“העם האוסטרלי, הצעיר בעמים, מביא את בשורת השחרור לזקן העמים במולדתו!”
דבר הצהרת בלפור שהסתנן והגיע בעד להבות המלחמה מבשר תקופה חדשה, על ספה עמדנו חולמים ותוהים.
לילה ראשון לאחר הכיבוש, נרדמנו בשעה מאוחרת. היום שעבר היה גדוש חלומות וסיוטים. התעוררנו לאורו של יום חדש, שפתח תקופה חדשה. דמוּמים שכבנו ולא העלינו דבר מרחשי הלב.
תקופה חדשה – וכמו מאליו עלה זכרם של אלה שלא הגיעו ליום זה.
בכ"ט בכסליו, כתבתי מכתב אל ברל בירושלים, מקום שם התגורר מראשית השנה, ברל חכר חלקת אדמה ע"י מערת כלבא שבוע, אירגן קבוצת פועלות, ובעזרת המשרד הארץ־ישראלי החל בגידול ירקות.
לאחר כיבוש ירושלים שוב נתהווה קשר בינינו. ודברי נכתבו בתשובה למכתב שקיבלתי ממנו.
במכתבי הבעתי את שמחתי על הקשרים המחודשים, על הגאולה שבאתנו, וכן את החרדה לאלה מבני הישוב שהם עדיין מעבר לגבול ונתונים יום־יום לגזרות רעות ופורענויות. סיפרתי לו את כל אשר מצא אותנו בימים ההם ואף קטעי דברים ממהלך הקרבות ברחובות ומכיבושה.
מוצא אני במכתב תיאורו של חייל תורכי אחד, חייל צעיר כבן שמונה־עשרה, יחיד ובודד – אחרון החיילים ביום נסיגתם; על סוסו עמוסות יריעות־אוהל – כל רכושו אשר הציל, והוא מהלך במושבה אנה ואנה ואינו מוצא לו מקום, ובעיניו כל יגון תבוסתם.
יהודים, אנשי המושבה, ניגשים אליו לשאול למחיר היריעות, אך הוא לא יענם דבר, עיניו תרות ומחפשות דבר־מה.
הרי זה החייל אשר עצר במכונת־היריה שלו, למשך שעתיים, את התקדמות הצבא האנגלי, – אחד מגיבורי הצבא המובס.
והנה במכתבי גם תיאור על כניסתו של חיל־הרוכבים הכובש עם ברכת ה"גוד־מורנינג" שלהם, ועל חיפושינו למצוא ביניהם יהודי – חיפושים שלא היו לשווא: גילינו ביניהם חייל יהודי נושא־כליו של המפקד, – יליד אודיסה, תושב קאהיר ואחד מכובשי ארץ־ישראל.
ואף שורות מספר על גילויי חושם המסחרי של אחינו בני ישראל – שלא החמיצו את שעת־הכושר ופתחו בהספקת יין ואפיית “קייקס” לצבא הכובש. המשטרה הצבאית אוסרת על המסחר, ועד־המושבה מזהיר, ואילו היהודים בשלהם. ושאלה מרה מנקרת בלב – הנוכל לעמוד בכבוד?
גם קטעי דברים על מצוקתו וחוסר ישעו של הפועל העברי לאחר הכיבוש, – כיוון שהערבים בני הכפרים שבסביבת רחובות מוסיפים לעשות כל עבודה בפרדסים, כמו לא נשתנה דבר.
גם על דברים העומדים ברומו של עולמנו – עולם העובדים – כתבתי, על החוזרים והכרוזים שהגיעונו מטעם מפלגת הפועל הצעיר ו"ועד פועלי־יהודה", הקוראים להתנערות. שומעים אנחנו את הקולות, אך הרגשת פירודנו לא פגה; צמאים אנו לקול מלכד.
ומלים מעטות על בן־שמן, שנפגעה בימי הקרבות ועודנה נתונה בקו החזית, על ש. יבנאלי, והוא מהמעטים שנשארו בבן־שמן גם בימי הקרב, לשמור על החווה ולמלא את העבודות הנחוצות – יבנאלי המאמין כי אופקים רחבים ייפתחו לפנינו והשמח על כיבוש ירושלים.
לקראת הימים הבאים 🔗
בפורים תתקיים ועידת פועלי יהודה ברחובות. כולי ציפיה ודריכות למעמד זה, לפגישה עם פנים חדשות ועם חברים וחברות ותיקים.
חש אני שכל אשר עבר עלי בשנים אלו הצמיח בי כוחות חדשים, ואני צמא למגע ופגישה שיוציאוני מאפרוריות הימים.
גבול החזית עובר את מושבות השרון ונמשך עד הרי יהודה. ישובי השומרון והגליל עודם מעבר לגבול, והלב יתפלל ליום שחרורם ולפגישה הנכספת עם אלה שמעבר לקו.
בחלק הארץ המשוחררת רבים אנשי־הצבא החדשים, בני עמים שונים, – אוסטרלים, הודים, ניוזילנדים, כושים ו… גם אנגלים. גדודי העבודה הם מבני מצרים.
מהלכות שמועות על מתנדבים עבריים באנגליה ובארצות־הברית. קול עובר בארץ וקורא להתנדבות, ליצירת גדוד עברי אשר ישלים את כיבוש הארץ ושחרורה. אור וצל בלבי, על כן אצפה משנה־ציפיה לוועידה זו, שעל סדר־יומה הסעיף המגלם בקרבו את כל בעיותינו, – “לקראת הימים הבאים”.
חודש אדר, מתקרב חג הפורים. היקום מתעורר, עצי ההדר מלבלבים, בשטחי הבור ובצדי הדרכים שלל צבעים ופריחה.
במרכזה של רחובות, באולם ועד המושבה נתכנסה הוועידה. לא רק צירים באו לרחובות, כל ציבור הפועלים בא, מהדרום עד השרון.
את שמחת הפגישה יביעו מאור העינים ולחיצות הידים. רחוקים נעשו קרובים. מסביב הרגשת חג, הרגשת משוחררים.
הנה נפתחת הוועידה, בלי כל גינונים וטכסים. חברי המרכז החקלאי שהוליכו את סירתנו בימי הסערה הקשים, נראים כקברניטים בלא מדים, בבגדי העבודה האפורים, – ישר מן המערכה. החברים שקולניק ופרידמן מספרים על הפגעים והצרות, חוסר העבודה, והרדיפות אשר עברונו.
שמעתי את דבריהם וחשתי, כי חומת מגן יצרנו, כי במצוקות נתחשלנו, כי נכס משותף צמח לנו בימי המבחן.
והנה יעלה ברל ובדבריו בשורת הימים הבאים. הלבבות פתוחים, ודבריו נשמעים כשירה גדולה:
"במבוכת־נפש פותח אני את שיחתנו בפגישתנו הראשונה לקראת עתידנו. הנה הוא בא הרגע אשר אליו ציפינו זה כמה. נפלו אזיקים. חלפי חיי השבץ, חיי הדראון, חיי הבלהות. אימת ההרס והחורבן, אשר ריחפה כל השנים האלה על מפעל החיים של שני דורות לעבודת הגאולה ויסוריה – חלפה אף היא. ולאור ברק הבשורות הגדולות המבקיעות אלינו מתוך מחשכי העולם, אנו יוצאים מחדש לראות באור החיים. מה זה, איפוא, נפעם הלב ונבוך? מהו הכאב הכוסס? האומנם רק מבוכת־חדוה היא, דמעות שחרור והקלה? לא רק זה. עוד השמחה במעוננו אינה מלאה. תוסס הכאב של אפס קצהו. עוד המרחב המקווה לא נפתח לפנינו, עוד חיי היצירה טרם התחילו, עוד לא התעשרו החיים במחנות חלוצים חדשים, ועוד הלב מתעטף ביגונו, לא רק לזכר העבר. אשר יגורנו בא לנו, אנו, מתי המעט – נתמעטנו, נפרדנו. מספר כוחותינו המעטים, המרותקים יחד בתקוות ובמכאובים ובחיי ענין זה שנים – חוצו. ובבואנו עכשיו, אחרי כל מה שעבר עלינו להיוועד על עתידנו, והנה חסרים אנו את רוב כוחותינו, רוב מנין ורוב בנין. אין אתנו זקן־החבורה, הכואב ומנחם, התובע ומוכיח, ההוגה וצופה, אשר עצם הויתו בינינו, חייו אתנו, יש בהם משל העלאת נשמה: אין אתנו החברים החבושים בבתי־הכלא התורכיים, המוגלים לקצוי עולם, אין חבר־הכבוד, חבר ההגנה והשמירה, ומי יודע איהם ומה אתם כרגע. אין אתנו חבר הרעים החביב והיקר, אשר מלא אל המשמרות הכי אחראיות בתנועתנו, חבר של איניציאטיבה, הרגשה, רצון ומעשה: דגניה, כנרת, תל־עדש, מרחביה. אין אתנו חבר הפועלות אשר בודדות עלו הראשונות במשעולים התלולים ופילסו את הדרך לעבודת האשה. אין אתנו הגליל! ונלחץ הלב לפגישה זו במיעוטנו, ביתמותנו. ויודע אתה היטב, כי לא רק הפעם, בערב זה אתה מרגיש בחסרונם, כי אם בכל אשר נפנה, בכל העבודה העומדת להיעשות. ועד מתי, עד אנה?
מתי זה כבר יבוא היום ההוא של פגישת האחים השלמה, כאשר נתנה אח אל אח את אשר עבר עלינו מיום נקרענו, כאשר נבכה ונשחק יחד, וכשנתאחד מחדש לקראת חיי המרחב, לקראת הכוחות החדשים, אשר יוולדו לתנועת־חיינו.
ולפי שעה אין אנו פטורים גם בעמידתנו זו מלרכז את מתי־מעט כוחותינו ולהיוועד על העומד לפנינו, על חובותינו לעצמנו, לרגע, לעתידנו. תהיה איפא שיחתנו זו פתיחה לאותה הוועידה, ועידת פועלי א"י, אשר תיקרא ביום ההוא, יום ניפגש כולנו".
נדמה היה לי שהשעה הגדולה לאיחוד כל הלבבות הגיעה. אין כל הבדל בין מפלגה למפלגה. כי פרק חדש מתחיל בעבודתנו המשותפת. ורק משהתחיל הוויכוח חזרנו לחשבון המפלגתי, המבקש תחומים לפעולות ההסתדרות. וגם אני ביקשתי רשות הדיבור בוויכוח.
איזה כוח פנימי דחפני לדבר אל כל החברים. התרוצצו בקרבי רגשות שונים, – גם פחד וגם העזה לומר את אשר עם לבי. והדברים שרציתי לאמרם כאילו התרוננו בי. הקשבתי לקול נפשי ויראתי פן לא יבואו דברי בגילויים האמיתי מאימת הציבור.
כשניתנה לי רשות הדיבור רעד קולי, גם ידי ורגלי רעדו. ואמרתי:
“כל אחד מאתנו עושה כפי יכולתו את חשבון־הנפש של עבודתו עד עתה, ואין ברירה אלא לנגוע במקומות הכואבים. ולא בכונה לפגוע בכבודו של מי שהוא: כל אחד מאתנו נאמן לעם ומטרתנו אחת. כולנו חלוצים לרעיון התחיה, ונשאלת השאלה: תנועה זו, מדוע לא תאחד את כולנו, מה הקנאה והשנאה בין מפלגה למפלגה? היש פירוד במעשינו – בכיבוש עבודה, בשמירה, ביצירת הקבוצה? ההסתדרות מאחדת את כולנו, והיא יסוד למשפחת העובדים. בזכותה עברנו את תלאות הימים והגענו עד הלום. האם מאבק זה שייך רק להסתדרות פרופסיונלית? איך נפריד את התפקידים? ואתם אנשי המפלגות, אם יש לכם אמת מיוחדת השמיעו אותה בתוכנו ונלך לאורה ביחד, ונישא כל אחד אבן לבנין עתידנו”.
סיימתי דברי שנשמעו בהקשבה, כי הם יצאו מהלב. חברים רבים לחצו את ידי כאלו ביטאתי גם אותם. אחרי עלתה שושנה בוגין, ובוועידה נשמעה מימרה, גם מרחיבה וגם מבדחת את הדעת: “ילדי ההסתדרות מדברים”. קולה של שושנה רעד, עוד יותר מקולי, ודבריה נשמעו כוידוי שיסודו המוסרי גדול: בבואי לארץ, אמרה שושנה, חשבתי למצוא חברה אחת, שלמה ויפה שבה אתפתח. ומצאתי פינות. ולא הבנתי למה זה צריכה האמת להצטמצם דווקא בפינות קטנות. נוכחתי כי משתדלים גם להאפיל על האמת, וכל זה בא בזכות הזכרונות המשותפים של כל פינה בלבד. את הזכרונות היפים נכבד ונעריך, אולם הן חיים מבקשים אנו. וגם אני הייתי נסחפת לפינה. והרבה זמן הייתי נבוכה. אולם כוחי עמד לי והצילני, ואת עצמיותי, ואת חיי מצאתי בתוך ההסתדרות.
ברל ישב בשורות החברים וכולו קשוב לדברים שיצאו מלב ילדי ההסתדרות. במיוחד הקשיב אל שושנה, שדבריה העידו על כוחות־נפש נפלאים, על לבטים וחיפושים, והיא כמו כוכב העולה באופק.
יבנאלי שיבח מעל הבמה את דברינו, ואמר: “חברי הצעירים אמרו יותר ממה שאני יכול להגיד”. הוא תבע שותפות מפעלנו, כדי שנגיע לכוח. דבריו נאמרו בלהט ואנחנו כמו נצרפנו בהם. את משפטיו חצב וצרף באש האמת העצורה בלבו: “מי מאתנו נגד רעיון העבודה, נגד ‘השומר’, הקבוצה, ומושבי העובדים? אנו נקראים לאחדות אמתית. אנו מאוחדים באחדות פנימית. בתוקף ההגיון ואמת החיים, מאוחדים ביסורינו ובמשאת־נפשנו”.
שני ימים ארכה הוועידה. היו בה התייעצויות של כל מפלגה לחוד. וברל, יבנאלי, צבי שץ ודוד צירקין הביאו הצעות להחלטות.
זו הפעם הראשונה נקראתי גם אני להתייעצות הבלתי מפלגתיים, והתברר שאין אנו מעטים כלל. ולא כצד שלישי בוועידה – ביקשנו את המשותף לכולנו.
הועידה של הסתדרות פועלי יהודה ברחובות סיכמה את עבודתה והשמיעה בשורה לימים הבאים.
וברל היה מנצחה הגדול.
בהתנדב עם
אני מצטרף לתנועת ההתנדבות 🔗
עוברים עלי ימים נסערים, – קמה תנועת התנדבות, שתכליתה ליצור גדוד מתנדבים עברי שישתתף בכיבוש הארץ. יוזמי־התנועה צעירים, בוגרי הגימנסיה הרצליה. עם סיום לימודיהם יצאו צעירים אלה לעבוד בדגניה ועם פרוץ המלחמה התנדבו לצבא התורכי וכמה מהם נשארו לשמור על תל־אביב לאחר הגירוש. הם פעלו כאנשי מחתרת והיו אוגרים נשק ליום מבחן. ביניהם אליהו גולומב, דב הוז, וחברים מ"השומר" וממפלגת פועלי־ציון. התנועה מתרחבת, מכה גלים בציבור הפועלים, במושבות ובנוער הלומד. גם איכרים מצטרפים לתנועת המתנדבים. גם הסופר־האיכר משה סמילנסקי, גם שמואל יבנאלי ורחל ינאית. קול הקורא לגדוד העברי יש בו נימוקים חדשים, – ליצור כוח עברי שיגן על זכויותינו לבית־הלאומי, שהובטח לנו, כוח שנהיה זקוקים לו גם לאחר המלחמה.
הקולות הקוראים דובבו את הנפש ומשכוני אל ציבור המתנדבים. לא כן אחי מרדכי, שהיתה לו גישה עקרונית שלילית לענין – הוא התנגד למלחמה, לשפיכת דמים, ולהתגודדות במחננו. מספר השוללים רב היה. בדמיוני מצאתי את עצמי עם כובשי הגליל ומשחרריו. ראיתי את עצמי בכנרת, את פגישתי עם אלה שנכספתי לראותם מחדש…
ברל קורא לי לירושלים 🔗
השטח ליד מערת כלבא שבוע שברל חכר לסידור גן־ירק, הוא מחוץ לעיר, – חלקה בת שלושים דונם. האדמה שייכת לקרובי המופתי. עם קבוצת החברות העובדות אתו גם חנה אחותו ורחל כ. הכנת הגן נתאחרה במקצת.
תמוהה היתה בעיני הליכתו של ברל מכנרת לירושלים. ידעתי את נדודיו הרבים מיהודה לגליל ושוב ליהודה. נדודים אלה היו קשורים בעבודתו הציבורית, בבקשו בסיסים לביצור ההסתדרות של פועלי יהודה והגליל ולאחדותה של תנועת הפועלים בכלל. ובכל זאת היתה כחידה בעיני. שמא קול מצוקתם של אלפי יהודיה וסכנת חורבנם, הוא אשר קרא לו? ברל כתב לי, כי אבוא לירושלים לקבל את התפקיד של מדריך חקלאי בבית־ספר עממי, ונעניתי לו.
ראיתי את העבודה כזמנית, כיוון שכבר נמניתי עם המתנדבים לגדוד, והציפיה לתשובת הממשלה האנגלית לקבלנו לצבא היתה גם ציפיתי.
באתי לירושלים, ומצאתי את ברל ואת רחל כ. והם נתונים בקשיים גדולים.
רבים מהפגעים שפקדונו ב"חצר" בירושלים פגעו גם בירקות שלהם. נסיונו של ברל בגידול ירקות בכנרת, שתנאים מיוחדים לה, לא עמד להם בתנאי האקלים היבש והקר בירושלים.
אף על פי כן לא נואש. הוא למד מכל כשלון ומכל הישג. ערך רשימות ותצפיות, והיה מתבונן בעבודתם של הכפריים בסביבת ירושלים.
תכניות רבות הגה ברל לתקנתה של ירושלים, – לפיתוח גננות עברית מסועפת מסביב לעיר, לשינוי נופה בגני ירק ובגני פרי, שיהיו לה מקור למזונות משלה.
ברל בא בקשרים עם עסקני ירושלים ועם מנהלי בתי החינוך ותבע מהם לשלב בתכנית הלימודים את עבודת האדמה. דבריו חדרו ללבבות והצעתו נתקבלה. על הפרק עמדה הכנת השטחים לקראת השנה הבאה, ונתקבלתי לעבודה זאת לשלושה חדשים.
בכל שעה פנויה הייתי בא לקבוצת ברל, השוכנת לבדד מחוץ לעיר. ברל והחברות ידיהם עסוקות בניכוש, בסיקול ובאיסוף יבולו הזעום של גן החורף. גם במכירת הירקות התקשו. נושאים היו את הסלים הכבדים לשוק המרוחק. אולם מכל נסיון למדו.
התחלנו להכשיר את שטח האדמה של חצר בית־הספר. אל החצר באו התלמידים, על פי כיתותיהם. כלי העבודה העיקריים היו המכושים והמעדרים, אך מספרם קטן מדי. הכינונו את הערוגות, וכל כיתה קיבלה חלקה נפרדת. בשל חוסר מים נצטצמה עבודת הגינה לעונת הגידול של ימות הגשמים בלבד.
סיירתי עם ברל בכפרי הסביבה המגדלים ירקות ולמדנו מנסיונם הרב. ראינו שטחי אדמה גדולים ראויים לעיבוד. ברל פנה בתזכיר למושל הצבאי האנגלי בירושלים, וביקש שיחכיר לנו שטחי אדמות מוברים, שהיו שייכים לאויב, גם ביקש כמה זוגות בהמות־עבודה מהרכוש הנטוש של התורכים.
נתקבלה תשובה שהבקשות הועברו למוסדות עליונים. אולם התכניות לא עמדו בפני סערת ההתנדבות לגדוד.
ברל קשוב היה לרחשי הציבור, ולגילויים השונים בתנועת ההתנדבות – עד שהודיע גם הוא על הצטרפותו לשורת המתנדבים.
בכינוס המתנדבים ברחובות 🔗
מרדכי אחי התנגד לגיוס, ואת לבטיו העלה במאמר גדול שכתב לקובץ “בעבודה”. וברל שרצה לתת בקובץ ביטוי לימים המסוערים, שמח לגילויו המקורי של מרדכי, שיש בו אור משלו ואמת משלו. צר היה למרדכי שאינני תמים־דעים עמו. בימים ההם כתב לי: “בלכתך יעדר ממני אח וריע יחיד בחלל העולם. אנו נפרדים, ואולי לעולמים. אתה נגוף ואובד עצמך. אתה נגוף!”
נכויתי מדבריו של אחי הכואב, אך לא קיבלתי חומרת דינו. הלכתי מירושלים לכינוס המתנדבים ברחובות. בכינוס ישתתף ז. ז’בוטינסקי הלובש מדים של מפקד אנגלי. שמועות רווחות, שרבים מחברי הפועל הצעיר שהיו בין השוללים, עברו לתנועת המתנדבים.
בבית־העם, הבנין הגדול שבמרכז המושבה, נתכנסו המתנדבים והמתנדבות מכל נקודות הישוב המשוחרר.
היתה בי סקרנות מיוחדת לשמוע על המצב מפי המנהלים את תנועת ההתנדבות, האם באה תשובת השלטונות, ומתי נגוייס לגדודים. גם רציתי לראות ולשמוע את ז’בוטינסקי, שמוניטין יצאו לו כנואם גדול.
על במת הכינוס ראיתי את החברים הצעירים, בפשטות לבושם, בחדוות־נעוריהם. בין הנאספים התבלט המתנדב הקשיש, האכר־הסופר משה סמילנסקי. מדיו הצבאיים של ז’בוטינסקי הלמו אותו. חגורת־העור על מתניו, חגורה אלכסונית על חזהו, וכוכבי הקצונה על כתפיו. גלוח הוא למשעי ועיניו מבריקות. כשהוא נושא את דברו בעברית הרהוטה, כמו יעביר זרם חשמלי על באי הכינוס המקבלים אותו בתרועות. הוא סותר את דעות הטוענים כי סכנות צפויות מגיוסנו. נימוקים רבים בפיו על חשיבות הגדודים, נימוקים שאינם עולים בקנה אחד עם נימוקינו אנו. הוא רואה ביצירת הגדודים הפגנת כוח ליום בוא נבוא לתבוע את זכויותינו.
בכינוס נמסר דו"ח על המצב, והוחלט לפתוח בערים ובמושבות לשכות לרישום המתנדבים.
המשלחת של ועד הצירים 🔗
הגיעה לארץ המשלחת הציונית בראשותו של חיים וייצמן. היא מבקרת תחילה בירושלים, ושמו של חיים וייצמן הולך לפניה.
כאגדה נשמעים הדברים, על הישגיו המדעיים ועזרתו המדעית לנצחונם של הבריטים; על קשריו האישיים עם בלפור, בעל ההצהרה להקמת הבית הלאומי.
ברל מצפה לבואו. הוא מכירו מהכינוס הציוני במינסק. הלכנו יחד לראות את המשלחת בפגישתה עם ועד הקהילה וראשי העדה.
ירושלים עדיין לא התנערה מדכאונה בימי הנגישות והרדיפות, והחיים הציבוריים רק בראשית ארגונם.
בבית מושב־הזקנים השוכן בקצה המערבי של העיר, ליד הכביש ליפו, התאספו כשני מנינים מראשי העדה, לקדם את פני המשלחת בשערי ירושלים. הבאים לבושי חג, ואילו ברל בבגדי־העבודה שלו, כרגיל.
כמשקיפים מן הצד עמדנו לראות בבאים. בשעה הקבועה הגיעה שיירה של מכוניות. על המכונית הראשונה מתנוסס שלט באותיות עבריות: “ועד הצירים לארץ ישראל”. ממכונית זו יצא וייצמן, גבוה וזקוף קומה. מלוויו, מהם לבושים מדי־שרד צבאיים וענודים אותות־כבוד. אנו שומעים שמותיהם בראשונה: אורמסבי גור, אדוין סמואל, המפקד ביקוניני. הנה ביניהם גם אהרן אהרונסון. וייצמן הוא הרוח החיה בחבורת האורחים, והוא המציג את חבריו לפני ראשי העדה. הוא סוקר את הבאים, החצר, ושולח מבטו גם אלינו – ופתאום רואה הוא את ברל, שהכירו ממינסק. נרגש עזב וייצמן את חבורתו והבקיע לו דרך אלינו:
“ברלה, אתה פה, בירושלים?”…
קולו משובב לב, ובחזותו גם הוד וגם פשטות. סמלית היתה בעיני הפגישה הנלבבת הזו של שליח הציונות עם ברל, על סף ימים גדולים במערכתנו.
בלשכת הגיוס 🔗
הוטל עלי לעבוד בלשכת הגיוס למתנדבי ירושלים ונעניתי. למשרד הגיוס שכרנו שני חדרים גדולים במרכז העיר. הדפסנו גלויות ושאלונים ובהם פרטים על מצבו של המתנדב. רישום זה מחייב, כי כל החותם על גליון ההתנדבות, עליו להיענות ביום פקודה.
פעולה זאת עשינו על דעת עצמנו, לפני שקיבלנו את תשובתה החיובית של הממשלה האנגלית. וידינו מלאות עבודה! בעיקר באים להירשם מעדות המזרח, ספרדים ותימנים, צעירים וגם מבוגרים.
דרך כלל אין הבאים עושים רושם של מתנדבים־מהכרה; יש השואלים לשכר, להענקות לבני המשפחה, לנשים, להורים זקנים, יש השואלים אם יספקו מאכל כשר במחנה, ואם השכר ישולם גם לאשה הגרושה שהמתנדב חייב במזונותיה.
גם מהאינטליגנציה הירושלמית באים להירשם, – מורים ובוגרי הסמינר למורים. אף מתל־אביב באו “מסתננים”, צעירים שעדיין לא הגיעו לגיל הגיוס. בתל־אביב מחמירים ואין מקבלים אותם, אולם בירושלים מקילים.
לאחר שנתקבלה הבשורה, כי תשובתה של הממשלה האנגלית היא חיובית, כי המתגייסים יתקבלו לשירות, גאתה תנועת ההתנדבות מיום ליום.
“בית יעקב לכו ונלחמה” 🔗
לאחר שגם ברל הצטרף למתנדבים, ביקש לטהר את האוירה בין המחייבים והשוללים. בהתנדבות ראה ברל כר פעולה נרחב לאיחודנו. בימים ההם היה מכין יחד עם מרדכי את הקובץ “בעבודה”.
אני ממשיך בעבודת הרישום. הפסקתי את עבודתי בהדרכת בתי־ספר וכולי דרוך לקראת צאתנו לגדודים. עתה, שקבלנו תשובה חיובית מן הממשלה האנגלית, אנו רושמים את כל הפונים ללשכה.
ג’יימס רוטשילד, בנו של הנדיב הידוע, לבוש מדי צבא בריטיים, נשלח מהמפקדה העליונה לסייע להגברת ההתגייסות וההתנדבות. הוא בא ללשכה, ומתעניין בכול, דורש לקבל את כל הבאים. הופעתו מוזרה, מדבר צרפתית וגרמנית משובשת. גבה קומה, בעינו האחת מונוקול, והוא חסר את האצילות שהיתה בדמותו של אביו. הוא תובע לכנס אסיפות־עם גדולות, בבתי־כנסת ובבתי־העם, כדי שאהרן אהרונסון ינאם באסיפות.
אנחנו טוענים שיש סכנה כי אסיפה מעין זאת תתפוצץ, כי טרם נגלדו בישוב הפצעים של אסון “נילי”. הוא מתרגז ומתרתח, ואנו מזהירים אותו מפני התוצאות הרעות העלולות לצמוח מכאן. לבסוף קיבל את דעתנו.
באותם הימים קיבלתי את הקובץ “על הסף”, קובץ ספרותי של מפלגת פועלי ציון, אך חורג מן התחום המפלגתי הצר. משתתף בו גם ש. יבנאלי, ובדבריו ביטוי לאש העצורה בתנועת המתנדבים:
"תשובתנו היחידה, הכוח הצבאי שלנו שיבטיח את החופש הלאומי, ואת חופש הפעולה בעתיד, לכונן את המהפכה העמוקה שתוריד את עם האויר על האדמה ועבודתה.
“גדודי צבא עברים אשר ילחמו בחזית ארץ־ישראל לשם הגנת האוטונומיה העברית העתידה בארץ־ישראל”.
ויבנאלי שואל:
"האם לא תוצת אש אהבת הלאום בלבבות? האם לא תעבור בעם רוח סערה מפרקת הרי חושך ועוקרת סלעי חולין, האם רוח אלוהים לא תאחז את אלפי עמנו בציציות ראשם להעלותם לארץ־ישראל, להתייצב במערכה ולמסור את נפשם? כל ימינו הצטערנו, מתי תבוא מצוה זו לידינו ונקיימנה, והנה הגיעה השעה הגדולה לעם־ישראל. יקומו לנו נביאים חדשים ויקראו:
“בית יעקב לכו ונלחמה”.
באסיפת הפרידה 🔗
כבר ידוע לנו יום צאתנו לאמונים למצרים. ועצב ממלא את הלב לקראת הפרידה. כל הימים מלווה אותנו ההרגשה שבינינו ובין השוללים קיים איזה חיץ. מה נתאווינו כי בשעת־הכושר תיאמר המלה המאירה ויזדככו היחסים. ושמחתי בשמעי על אסיפת הפרידה אשר תיערך ביפו.
בבית־הספר לבנות, באחד האולמות הגדולים, התכנסו מאות חברים וחברות, – מחייבים ושוללים. וקל היה להכירם, כיוון שכל מתנדב נשא סרט על שרוול ידו הימנית, סרט של מגוייס.
אכזבה ידעו החברות שהיו נלהבות לגיוס ולא נתקבלו.
באסיפת הפרידה ריחפה רוח טובה ומזככת. פסקו ניצוחי הדברים. כבר נידלו כל הטענות והמענות בבירורים למיניהם, ובאיגרות־הוידוי הפרטיות. לאסיפה באו לשם פגישה חברית, וברל היה הפותח בשיחה.
קם צבי שץ ואמר: “לא בוגדים אנו בדגל העבודה, כי אם לוקחים אותו אתנו, בעדו הולכים אנחנו, בעדו מוכנים אנו למות ואם נשוב, אתו נשוב”.
ורחל כצנלסון, קולה שקט ועמוק ודבריה מאירים את דרך ההולכים והממשיכים.
וברל שביקש להעביר את הרוח הרעה, העלה בדברי פרידתו את כולנו אל פסגה שאוירה זך וטהור: הוא הדגיש שגם את ההליכה לגדוד וגם את ההישארות יש לראות כרבות ערך. הוא תבע שהפרידה תזכך אותנו, שתניח למתנדבים ללכת בלב שלם, מתוך כבוד לחברינו שאינם מתנדבים בהיותם נאמנים לעצמם ולעבודתם, שכבוד חברי הדדי ואימון ילוו את ההולכים לקראת נצחון פנימי, נצחון בתוך עם ישראל.
ההחלטות שנתקבלו באסיפת הפרידה היו כציונים לדרכנו החדשה. כחיילים בצבא, החלטנו להמשיך בחברות הסתדרותנו, ועל חברינו בארץ השארנו את הדאגה וההתעניינות במשפחות החברים המתנדבים.
כמו־כן החלטנו על המשך העבודה התרבותית בגדוד, ועל “ירח לימודים”, חלומו של ברל משכבר. גילוי־הדעת של החברים המתנדבים נתקבל פה אחד.
"תנועת ההתנדבות לגדודים העברים הנלחמים בעד ארץ־ישראל הקיפה את הרוב של פועלי ארץ־ישראל, ובטרם צאתנו מתוך העבודה, אשר בה קשרנו את חיינו בחבלי אהבה, יסורים ורצון יצירה, אנו רואים צורך לאמור דברים אחדים: בתנועת ההתנדבות, אשר קמה בעם, רואים אנו חזיון היסטורי עמוק ונאדר, גילוי נמרץ של תשוקת הגאולה, החיה ומתעוררת לחיים חדשים, פועלים ויוצרים.
"אנו מביעים את הכרתנו העמוקה, כי העבודה של הפועל בתוך הארץ, וההתנדבות למלחמה לשם שחרור הארץ – שני גילויים הם של שאיפה אחת חיה, שאיפת הגאולה.
“אנו מקווים ומצפים כי תנועת ההתנדבות אשר בעקבה מוצאים כיום חלק גדול של חברינו מתוך העבודה, מתוך אותה העבודה אשר בה אנו חפצים ומאמינים לבנות את חיינו ואת חיי העם, רק התחלה היא של תנועת התנדבות כבירה אשר תכה גלים עמוקים בלב העם לכל פזוריו, תעורר בלבבות את רגשות החובה והכבוד, תשוקת הגאולה הלוהטת, ותביא לארצנו חיל מתנדבים עברים לשחרור הארץ, ומחנות עובדים חלוצים לבנין העם העובד”.
בה אנו חפצים ומאמינים לבנות את חיינו ואת חיי העם, רק התחלה היא של תנועת התנדבות כבירה אשר תכה גלים עמוקים בלב העם לכל פזוריו, תעורר בלבבות את רגשות החובה והכבוד, תשוקת הגאולה הלוהטת, ותביא לארצנו חיל מתנדבים עברים לשחרור הארץ, ומחנות עובדים חלוצים לבנין העם העובד".
אנו יוצאים אל הגדוד 🔗
כל הלילה נדדה שנתי. מחר אני יוצא עם שאר המתנדבים אל מקום גיוסנו. הקדמתי לקום, ופקדתי את צרורי. לא היה לי שום צורך גם במטלטלי המעטים. לקחתי עמי את פנקסי ורשימות שרשמתי, בני־לויתי בכל אשר אלך.
זכרתי את אבי, אחי ואחותי הקטנה, הנמצאים גם הם מעבר לקו ולדמשק הגיעו. את מרדכי, המתנגד לגיוס וכואב על לכתנו. המחיצה שנוצרה ביני לבין מרדכי הסבה לי מרירות.
בבוקר התאספנו, כל המתנדבים מירושלים, ליד לשכת הגיוס. קצינים יהודים המשרתים בגדוד היהודי בלונדון והחונה במצרים, באו ללוותנו עד מחנה אימוננו במדבר מצרים, והם עורכים אותנו בשורות.
את בני ירושלים באו ללוות הורים, אחיות ואחים קטנים, רובם מעדות המזרח. אנו צועדים בארבעות, למעלה משלוש מאות מתנדבים, ופנינו לתחנת־הרכבת הנמצאת מחוץ־לעיר.
מכל הפתחים יוצאים לראותנו, בעד החלונות מביטים בנו, העוברים ברחובות מפנים לנו דרך בהערצה ובכבוד, מוחאים כף ומאירים פנים.
אנו עולים לקרונות הרכבת הפתוחים. ברכות־פרידה ובכיות־פרידה. גם אני נפרד מידידים ומכרים שבאו ללוות אותנו. וצר לי שאין גם לי בין המלווים נפש קרובה ממש.
העומדים על הרציף נכאים ובוכים, ואילו אנחנו, שירה בפינו ורבים מאתנו גם ייצאו בריקודים.
הרכבת טסה בין הרי ירושלים, וגם הם כמו ילוונו. הלב רוחש שלום לירושלים ולהריה.
בתחנת לוד נפגשנו עם המתנדבים מיפו והמושבות, עם ציבור גדול של מתנדבות, שלא נתקבלו על־ידי השלטונות האנגלים, עם חברים והורי מתנדבים. אלה רובם של המתגייסים, והם הביאו אתם את הדגל שוייצמן מסרו לגדוד בשם התנועה הציונית.
נפרדתי מידידים וחברים ומאחי מרדכי, ונדמה היה לי כי הנה גם הוא יגיד לי, כי החליט להצטרף אל ההולכים.
שעות לילה, הרכבת נושאת אותנו לקנטרה. שירתנו פורצת ומתפשטת על פני השטחים השוממים של מישורי הנגב, בואכה המדבר. עם אור הבוקר באנו לקנטרה. שוכנו במחנה־מעבר, כאן נשהה רק ימים אחדים. פגישות־היכרות ופגישות־ידידים ושמחת חג.
מקנטרה העבירונו להלמיה, הסמוכה לקהיר, ואף־על־פי־כן מדבר מסביבנו. במקום זה נישאר לשם אימונים מזורזים, עד אשר נכשר להשתתף בכיבוש הגליל.
כאן נפגשנו עם הגדוד היהודי מלונדון, הנקרא במחננו “חיילי ז’בוטינסקי”. הוא שפעל למען גיוסם בשנות המלחמה. רובם מהגרים ממזרח אירופה שהגיעו לאנגליה, והתגייסותם היתה מאונס. הצמאון לפגוש יהודים נשבר מהר; הם מסתכלים ומשתוממים – מה פשר התלהבותנו להתנדב מרצון לצבא הבריטי?
יהודים מכל ימות השנה “שלא ידעו את יוסף”. רחוקים מענין הציונות. שדה בור.
ברל מצא ביניהם חייל צעיר ורך בשנים, יפה תואר. הוא אומר כי בקלסתר פניו דומה הצעיר להיינה, והוא מחבבו מאוד – משוחח אתו ומדובב אותו. ברל גילה בו סגולות תרומיות ותולה בו תקוות.
בכל שעה פנויה, אנו נפגשים עם מתגייסי לונדון וכל אחד מבקש לקרבם. התגיד להם פגישתנו זו, את אשר אנו מבקשים?
היום קיבלתי מדי צבא, בגדים שהוכנו לחיילים בעלי קומה ובעלי גוף. ארוכים המכנסיים, ואצטרך לקצרם. גם רובה ניתן לי ובו מיספר. כבר שמענו לקח על שמירת הרובה והאחריות האישית עליו. הסרג’נט־מייג’ר אומר, כי יש לשמרו מכל משמר, כמו את “הרעיה”. החברים לבשו את בגדי החיילים והם נתונים בהם כמו בסד.
בשורה עוברת מאוהל לאוהל: מחר יגיעו שלוש מאות מתנדבים מאמריקה לגדוד העברי.
אלה נתארגנו על־ידי חברינו בן־גוריון ובן־צבי, שגורשו מהארץ ע"י התורכים וערכו את גלותם באמריקה. מספרים, שעברו בדרך של סכנות, מוקשים וצוללות, וכבר עמדו להפנותם לחזית בצרפת.
אנו מצפים בכיליון עינים לפגישה.
אוהלנו 🔗
גדודנו מחולק לפי פלוגות. איש־איש ומספרו, מספר הרובה, המחנה והאוהל…
חמישה אנחנו באוהל, כולנו צמחונים, ושני צמחונים באוהל שכן. אתנו ברל, י. מלמוד (אב לשני ילדים, שהיה פועל חקלאי במושבה) וחברו בן־עירו אבנר.
י.מ. מדבר יידיש; גם בדברו עברית, מתובלים רוב משפטיו ביידיש עסיסית. רגשן הוא מטבעו, ויש בו דבקות של חסיד. אבנר שתקן בדרך כלל – הן זהו אבנר, מיודענו מסג’רה! ואתנו גם יהודי בעל נחלה ובעל משפחה בנס־ציונה, אפרתי שמו. עם פרוץ המלחמה עלה לארץ. יש לו סמיכות לרבנות.
הוא לא רצה לעשות את תורתו קרדום לפרנסתו, ובחר להתנחל על חלקת כרם במושבה, – יפה־רוח, נפשו ערה לשאלות הלאום והישוב. עם תנועת ההתנדבות, התנדב גם הוא. אפרתי אינו צמחוני, אך מהיותו זהיר שלא לאכול ממאכלי הטריפה, בחר בצמחונות “שלנו” כמוצא לעצמו.
באוהלנו אין כל ריהוט. לכל אחד מאתנו שק ארוך וצר, ובו מכונסים כל בגדינו, – מעיל חורף, לבנים, מגבות. נוסף על שק זה לכל אחד מאתנו גם שתי שמיכות צמר צבאיות. בלילה יפרוש איש־איש שמיכה אחת על קרקע האוהל. השק יהיה לנו כר לראשנו ובשמיכה השניה
נתכסה. מראשותינו ליריעות האוהל ולשוליו החצוניים ורגלנו אל העמוד התיכוני, אליו נשענים הרובים. עוד לפני אשר תשמיע החצוצרה את תרועת ההשכמה, כבר יקום אפרתי, יתעטף בטליתו ויקשור את התפילין ובלחש יאמר את תפילתו. עם תקיעת החצוצרה אנו קמים ומסדרים את השמיכות ואת השק, ונמהר להתגלח.
אפרתי נוהג להתגלח במין אבקה, ממנה נודף ריח רע. כך יקיים את איסור הגילוח בתער.
ברל מתענה בשל גילוחו הנחפז. לעתים הוא פוצע את עצמו, ומצטער שאינו יכול לגדל זקנו.
אל מחוץ לאוהל נוציא את כל חפצינו ונערכם בשורה. וגם אנו יוצאים לשורות המפקד. שעה קלה נתעמל ולאחר מכן נעמוד בתור לקבל את מנת הדיסה והתה הממותק. מכאן נצא לאמונים, עד שעת הצהרים.
בהפסקת הצהרים ננוח באוהל. אנו, הצמחונים, נקנה חלבונים מהקנטינה ומהם נתקין את סעודתנו הדלה… רבים רואים אותנו בסיגופנו ומשתתפים בצערנו. יש המחייכים והמתלוצצים על הצירוף: צבאיות וצמחונות. בעבור הקצין התורני בזמן הארוחה, יעמוד חברנו י.מ. ויתבע ממנו כי יחליפו לנו את מנת הבשר, בשימורי חלב ופירות.
כל פעם יבטיח הקצין להעביר דרישתנו הלאה ומעלה…
ברל סבור שהגדוד צריך לתבוע כי המאכלים יוכנו כמאכלי כשר. זכותם של יהודים מסוגו של אפרתי, מצדיקה את הדרישה.
להפתעתנו התחלנו למצוא, מדי בוקר, למראשותינו קופסאות ובהן שימורי חלב ופירות. אף חברינו הצמחונים מהאוהל השכן, אייג ופקטורי, גם הם היו מופתעים ממתנות התעלומה…
לימים נודע לנו פשר הדבר: בחור חמד אחד, והוא ממתנדבי תל־אביב, בחור חולם והוגה אך גם אוהב הרפתקאות, – מעשה־ידיו הוא. בחור זה אינו יודע שקט, על־פני האוהלים יסובב, וגם אל אוהלנו יסור. הוא מעריץ את ברל, ולא השלים עם העוול הנגרם לצמחונים.
בלילות היה משוטט בסביבות המחנה. אמרו עליו כי סהרורי הבחור. והוא אשר מצא איזה מקור, שם יקנה במשיכה את המתנות ויחלקן באורח מסתורי לצמחונים.
בשעות הערב נפרוש שמיכתנו בטרם תריע החצוצרה לכבות את הנרות. י.מ. הוא המדבר והמדובב. הוא מחלק עמנו את כל התרשמויותיו, מפליג בזכרונות מימי המהפכה ומדובב גם את ברל ואת אבנר… והשיחה מתחילה להתגלגל על סופרים ומהפכנים, על הוגי דעות יהודים, על סוטים ובוגדים.
יש והשיחה תעלה דמויות רחוקות־רחוקות ותקרבן גם אלינו המקשיבים.
פתאום ישמע קול החצוצרה והוא מתמשך ואובד בדממת הלילה, – האור יכבה והס ישלך מסביב.
לילה לילה ינשא קול החצוצרה כמספד לחללי המלחמה.
ותמיד תעלה לפני דמותו של ברנר, מאז ביקורו בחצר, בו סידרתי את גן הירקות: שמוע אשמע את קול החצוצרה משם, מהמחנה התורכי בבית־הספר “אליאנס”, ואראה את ברנר מרכין ראשו ומקשיב, ולאחר מכן אומר: “גלגולו של ניגון”… אכן, ניגון אחד, והוא רווי כאב ושכול.
גם בין יהודי מצרים הוחל בגיוס לגדוד העברי. בנו של הברון רוטשילד הקים לשכת־גיוס בקאהיר ובאלכסנדריה. נבחרו מאתנו כשלושים חיילים לסייע בפעולות הגיוס, וגם אני ביניהם.
בימות השבת נבוא אל בית־הכנסת, ועם סיום התפילה אנו נואמים בעברית ודברינו יתורגמו לצרפתית ולערבית. מבין הקהל מחאו כף לדברינו והיו זורקים עלינו סוכריות ודברי־מתיקה, סימן לאהדה וברכה.
רבים הבאים להירשם בלשכה. הבחירה היא לפי הגיל ולפי אישור הרופא, שהמתגייס בריא וראוי להיות איש־צבא.
גם מבני הקראים המתגוררים בקאהיר, באו להתנדב. תמהנו אם יש לגייסם כיהודים. ג’יימס רוטשילד פסק לקבלם.
שבועיים ימים ארכה פעולתנו. נתגייסו כמאתיים איש, מבני דלת העם.
באותם הימים ניתן לי לראות את בתי־הנכאת ואת אוצרות מצרים הקדומה, את גן החיות הגדול, ואת הגנים המצויינים בעצים טרופיים.
היו בינינו מבני הארץ שהעמידו פני אנגלים, והיו מחקים את ארחם ורבעם של הבריטים, דיבוריהם והליכותיהם. בקרן רחוב פנה אחד מחיילנו, בן לעדה הספרדית בירושלים, אל מצרי באנגלית דווקא…
הלז ענה לו:
“אתה, ברון אל בטיח… דבר אלינו בשפתנו ונענה לך על שאלתך”.
“בארון אל בטיח”, ה"אנגלי" בן העדה הספרדית בירושלים – נעתקו מלים מפיו, ועמד חפוי ראש…
במאבק על זכויותינו 🔗
בפקודת־היום נקבעה השעה, בה נקבל את המתנדבים הבאים מאמריקה. הציפיה היתה רבה. לקולות המפקדים נערכנו בשורות, לפי הפלוגות. עמדנו נרגשים וחיכינו.
לשם קבלת פני המתנדבים בא למסדר מפקד גדודנו, הקולונל מרגולין. יהודי גבה־קומה ורחב כתפים. הוא עלה לדרגה הצבאית הגבוהה בימי המלחמה, כמתנדב מאוסטרליה. נודע לנו שהוא מאנשי העליה הראשונה. קודם ישב בארץ ואחר־כך נדד לאוסטרליה. ידיד וריע למשה סמילנסקי.
אנו עומדים דום, והנה נראם באים ומתקרבים ובידם דגל תכלת־לבן. הנה הולך יצחק בן־צבי, יחד עם רמי הקומה; והנה אהרון אוסטרובסקי, איש העליה השניה; והנה דוד בן־גוריון. ואתם חבריהם. העינים צופות והלב נרגש…
היה רצון עז להתפרץ לקראתם, אך לא היתה ברירה ועמדנו עד שכולם עברו על פנינו.
לאחר המסדר קיבלנו פקודה לצאת, בכל הציוד שעלינו, אל שדה האימונים בחולות המדבר, להתאמן בתרגילי מלחמה. על אפנו וחמתנו יצאנו. הפעם ארכו לנו שעות האימונים מאד־מאד. בשובנו מצאנו את המחנה סוער ונרגש, מריע ושמח. נפגשו כאן קרובי־משפחה וחברים. בין הבאים גם שעזבו את הארץ – ועכשיו חזרו אליה כמתנדבים. גם ברל מצא בן־עיר, חבר נעורים שנפרד ממנו כטריטוריאליסט, והלך לאמריקה לתור ארץ חדשה להגירה היהודית.
אוהלנו המה משמחת הפגישה של בן־גוריון ובן־צבי עם ברל והחברים מן הארץ. בשיחות נוכחנו לדעת כי לב אחד לכולנו, ואמונתנו באחדות המחנה גברה והלכה.
דומה היה, שאין שהות בידי להתייחד עם נפשי ולחיות את חיי אני. כולנו שקועים בחיי חובה ומשמעת. שולטים בנו סרג’נטים בריטיים למיניהם, עד כי נשכח כי אמנם קיימים אנחנו כיחידים.
קשה לי לקבל את עול המרות והמשמעת הצבאית. מדקדקים עמנו בדברים של מה בכך ואל העיקר אינם מגיעים – מריצים ומאיצים, צורחים וצווחים ורואים אותנו כאבק־אדם ותו לא. את התלהבותנו שהבאנו עמנו הם מקררים בצוננים.
רוח של קדרות שוררת במחנה. מפולגות הדעות על דרכי המאבק לזכויותינו המיוחדות. גם החברים מחוללי ההתנדבות אין דעתם כדעתנו. סבורים הם שעלינו למלא קודם־כל את חובתנו כחיילים, וממילא נגיע לתפקידים היעודים לעתיד.
האכזבה אוכלת בנו בכל פה, – רוגז, חשדות ומרירות.
רוח אחרת היתה מסביב עם ביקורו של ד"ר חיים וייצמן במחנה, בדרכו מהארץ לאנגליה – רוח מרעננת ומטהרת. באוהל התרבות שלנו נתכנסו חברי המועצה, שנבחרה עם יסוד הגדוד, ונמניתי גם אני עם חבריה. וייצמן הביא לנו דרישת־שלום מהארץ. סיפר על התכונה לעבודה. בלשון פשוטה ועממית סיפר את דבריו, הוציאנו מתלאות יום־יום והעלה אותנו למדור של מעלה.
גם בעניני הגדוד תבע סבלנות, והזמין אליו לקאהיר כמה מחברינו.
לידיו מסרנו תזכיר וגילוי־דעת בשם הגדוד העברי בענין הפקודות וזכות הלשון העברית. הדברים נכתבו בידי ש. יבנאלי. ביקשנו מוייצמן שיעבירם אל השלטונות העליונים בלונדון.
בתזכיר היה כתוב לאמור:
"אנו, אנשי הגדוד העברי הארץ־ישראלי, מביעים בזה את משאלתנו העמוקה, כי שפתנו העברית תונהג בתור שפת הפקודות בגדודנו. הכרתנו וההרגשה החיה בלבנו אומרות לנו, כי הגדוד העברי בלי פקודה בעברית, הוא גוף בלי נשמה.
“אנו התנדבנו לגדוד העברי למען השתתף במלחמה בעד שחרור ארצנו והקמת אומתנו. זוהי הפעם הראשונה מימי בר־כוכבא, אשר גדודי ישראל יוצאים למלחמה בעד חירותם. ובפי הלוחמים קמה לתחיה גם השפה העברית, שפת הלוחמים הקדומים, שפת התנ”ך. האומנם תיגזל מהם האפשרות, כי השפה החייה בפיהם ובלבבם והמאחדת את כל חלקי העם, תהיה גם השפה הצבאית?
"שנים רבות, מיטב שנות נעורינו, מסרנו אנחנו, מתנדבי ארץ־ישראל, למען תחיית השפה העברית, והנה זכינו כי שפתנו חייה בפינו ובפי ילדינו; בה הגינו את מחשבות ההתנדבות, בה נפרדנו בצאתנו למלחמה מאת קרובי נפשנו, בה נהגה ברגעים האחרונים בחזית.
"תביעתנו הנפשית החזקה, כי שפתנו זו צריכה להיות לשפת הפקודות, אשר לקול צליליה נלחם.
"אנו מקווים, כי אל דגל השחרור ינהרו גדודי מתנדבים מארצות שונות, מרוסיה, מאמריקה, מצרים ועוד. השפה העברית, רק היא יכולה להיות השפה היחידה המאחדת את כולם. הנסיונות לפיקוד בעברית כבר נעשו בין הגדודים העברים אשר בצבא הבריטי בלונדון, וביחוד בגדוד־גליפולי; טרמינולוגיה עברית לצרכי הפקודות לא תחסר, ואנחנו בטוחים באפשרות הנהגת הפקודה העברית בגדוד הארץ־ישראלי. תשוקתנו להתקדם כאן בלימודי המלחמה, כדי להחיש את יום עלותנו לארץ־ישראל, להשתתף במלחמה, ואנחנו מקווים כי אם ימסרו לנו את הפקודות והביאורים בעברית, נצליח בזמן יותר קצר לגמור את תקופת ההתכוננות לחזית ואף גם להרים את מידת השתלמותנו בלימודי המלחמה למדרגה יותר גבוהה. הפקודה הצבאית בהישמעה בעברית, תפיח רוח חיים בקרבנו, תגביר את כוח הקשבתנו ותחזק את מרצנו. הפקודה העברית מצלצלת באוזנינו כשירת קודש.
“עם עולם אנחנו! ונצחית היא גם שפתנו, שפת הנביאים במעמדה. אנו מאמינים, כמו שאנו מאמינים בעתיד ישראל, אנו בטוחים, שהעם האנגלי הגדול אשר אהבת התנ”ך היא אחת ממטרותיו ההיסטוריות האצילות, יקבל בשמחה את הבשורה של תחיית שפת נביאי ישראל והעולם, בפי הצבא העברי. ולממשלה האנגלית תהיה זכות הכבוד בפני הדורות הבאים, שהיא שעזרה להשיב את שפת ישראל לבני ישראל הנלחמים בעד ארץ־ישראל".
נשמעים רעמי תותחים מהמחנה השוכן בקרבתנו, והעוסק באימוניו. השמש שוקעת ויורדת בנוף המדבר. חיילינו שבים מהאימונים ובלבם אכזבה, – הרוח מסביבנו זרה לנו, המשמעת נוקשה והשממון משתלט בחיינו.
אין כל הד מגילוי־הדעת ששלחנו לשלטונות העליונים, עליו הוחלט באסיפה חשאית מחוץ למחנה ובו דרשנו להנהיג את העברית כשפת הפיקוד. אין קול ואין עונה. אם מאוויינו העמוקים ביותר יושמו לאל, ואבדה לנו השפה המשותפת בתוך מחננו הקטן. החשדות מעיבים ומעיקים, והם סבל נוסף על מצוקותינו.
בבית־החולים הצבאי 🔗
לאחר הפסקה ממושכת, חזרה ופקדה אותי הקדחת, – חום וצמרמורת. לא יצאתי לאימונים. נפקדתי עם שאר החולים אצל רופא המחנה, ונשלחתי אל בית־החולים הצבאי, הסמוך לקאהיר. הכניסוני לחדר חולים ובו חיילים שהובאו מהחזית, רובם אנגלים, צעירים ושזופי פנים.
כאילם אני ביניהם, וצר לי שלא אבין את שפתם. שעות ארוכות עוברות מבלי שאוכל להשיב דברים ולשמוע דברים. מיטתי, ליד מיטתו של בחור צעיר, כבן עשרים, כחול עינים. אין לו סבלנות לשכב והוא מתהלך בין החולים. בימים הראשונים לא הבנתי מה היא מחלתו. האחיות מביאות לו מנות נוספות בחלקן את הארוחות, והוא אוכל בתיאבון. היחס אליו מיוחד. על זרועות ידיו ציורי קעקע, – לב ודמות נערה.
הוא היה בחזית במדבר סיני וגם הגיע עד גבולות הארץ, – זאת כבר נודע לי עליו.
יום אחד, לפנות ערב, צנח לפתע והתעוות בזעקה. גופו פרפר וריר שוצף בין שפתיו. האחות הוזעקה, ובינתיים התעורר האיש ופקח עיניים מעורפלות. נשען על האחות הגיע למיטתו ושכב בה. מסתבר שלקה במחלת־הנפילה. עיני החולים היו נשואות אליו ברחמים.
נכפה האומלל – כלום הביא את מחלתו לצבא? או שמא בריא היה, ורק בסכנת המלחמה נפגע? – אילם הייתי מדבר ומשאול, ואת הסוד לא פתרתי.
חומי כבר ירד, אך הרופא והאחיות מיטיבים עמי, עושים לי בדיקות־דם. כינין איני מקבל, ורק זריקות יתנו לי.
בנין בית־החולים הוא גדול ורב קומות. מבעד לחלון אני רואה את נוף העיר, עצי־תמריה ובניניה. בודד אני בעולם זר. אראה את האנשים, וגם הם זרים. כל אדם נושא בתוכו עולם משלו, זכרונות בית ומשפחה, חויות מלחמה. עצורים הם ומדברים בלחש זה עם זה.
דרך המסדרון יעבירו את הפצועים אל חדר הניתוחים – הדים מהחזית. האחיות האנגליות, דקות הגוף, מושיטות עזרה נאמנה. מבטן רועף תנחומים. גם אותי יחון מבטן, באין להן ניב לשוחח אתי, כאשר ישוחחו עם שכני החולים.
אחוש מה רבים אוצרות הנפש והניצוצות המאירים בבני־האדם, ושעתי פנויה לתהות על פלא זה ששמו אדם.
שבעה ימים החזיקוני שם. לא התאוננתי, אדרבא, הראיתים לדעת שאני מרגיש בטוב. שמחתי על הודעת האחות כי למחרת היום אשוב למחנה. צר היה לי להיפרד משכני, שנתקשרה בינינו ידידות אילמת, – ידידות מבטים של “בוקר טוב” ו"ליל מנוחה". משרטוטי פניהם וממבט עיניהם למדתי להכיר את אופים ודמותם של החולים.
הנה אשקיף מבעד לחלון על נופה של עיר זרה, על בניניה ומסגדיה. השמש כבר יורדת בירכתי המערב, ורוחות סתיו מנשבות, ומעוררות געגועים לאי־שם. מחר אני יוצא, בערב יום הכפורים, ואני שב אל אוהלנו במחנה.
מוצאי יום־כפורים 🔗
חזרתי אל מחנה הלמיה, ליום הכפורים. באוהל הקנטינה נערכה תפילה. לא רבים הם שבאו להתפלל.
באוהלנו מצאתי מכתבים שהגיעו בשבילי מהארץ, ואת הקובץ “בעבודה”. צרורים בו הדי הימים, ערב לכתנו לגדוד: דבריו של ברל “לקראת הימים הבאים”; מאמרו של מרדכי “דברים שלא בשעתם”, והם הגות נפשו נגד ההתנדבות; מאמרה של רחל כצנלסון “נדודי־לשון”; מכתבי חברים. בדף האחרון מסגרת שחורה ובה בשורה איומה: א' באלול, בליל־חמישי, בשעה אחת, גמרה שושנה בוגן את חייה בבן־שמן.
הידיעה הממתני. קראתי פעם ופעמיים את דבריה שבאו באותו עמוד, את הדברים שהקדישה ליוסקה בכנרת, אשר לא עצר כוח ושלח יד בנפשו. שורות שבהן צרורים רחשי נפשה המופלאים: "שני נצחונות יש אצל בן־אדם. הראשון הוא כמעט לא רגיל, יחידי־סגולה יוצאים שלמים ממנו – הוא נצחון החיים. ואז, חיי אושר ישיר לעצמו. והנצחון השני – על ידי המוות.
אשרי המת בנצחונו. ועוד יותר, אשרי החי בנצחונו".
שושנה נכרתה באביב ימיה, והיא סוערת, נושאת את נפשה לנצחון החיים. ביד עצמה הוכרעה. ויגונה מקנן בלב.
תל אל־כביר 🔗
חונים אנחנו בתל־אל־כביר. לפנינו משתרעים מרחבי המדבר, והוא מזכיר את דור התועים. אנו חשים בעמוד הענן – בלי עמוד האש המאיר…
מחננו הועבר הרחק מקאהיר, אל תוך המדבר. כאן הוקמו מחנות לשבויי המלחמה, – תורכים וגרמנים. עלינו הוטל התפקיד לשמרם. גדרי־תיל גבוהים מקיפים את המחנות. בכל פינה נקבעו עמדות גבוהות הצופות אל המחנה פנימה וחוצה. לפידים דולקים בחביות ומאירים את השטח מסביב, להקל על השמירה.
מדוכאים נראים השבויים במדי השבי האפורים. יש ונוליכם ממחנה למחנה לשירותים שונים, כשרובינו מכודנים. יש ואוליכם לעבודה. ואף אעניק להם מהסיגריות, מנת השבוע.
שואלים הם מתי כבר תסתיים המלחמה, ויגיע תור שחרורם. שבוי אוסטרי שהולכתי אותו לעבודה, הסיר טבעתו וביקשני לקבלה כמזכרת, וסירבתי. הוא הציג את עצמו: “גינוסאָ־סוציאליסט פועל־תעשיה”. ארבע שנים הוא במלחמה, מהן שנתיים בשבי. הראה לי תמונת אשתו וילדיו. ושוב ניצבים זה מול זה, האדם השקט שאינו מבקש אלא מעט אושר ושקט בחיים, מכאן – והמלחמה, סערת האיתנים אשר לא תדע רחם, מכאן.
באחד הימים הגיעתנו הבשורה על כיבוש הגליל על־ידי צבאות האנגלים.
ואנחנו כאן בחולות המדבר, קודרים ומתמרמרים. רווחות שמועות שגדודנו יישלח לצרפת. יודעי דבר מספרים כי השלטון הצבאי לא רצה לשתפנו בכיבוש הגליל וטעמים פוליטיים עמו. המרירות גוברת והולכת. עם ערוב היום נקראה אסיפה אל מחוץ למחנה. על פני חולות המדבר התכנסנו. צפו ועלו בעיותינו הכאובות. בדברי המשתתפים נתבררו הקובלנות והחשדות שהוטלו בחברים בעלי השפעה במפקדת הגדוד. כשנדרשו מאתנו כמה חיילים שיסייעו בפעולות ריגול לצבא המתקדם לכבוש את הגליל, סירבו אנשינו להיענות לשליחות זו… הם היו צפויים למשפט צבאי ולעונש קשה, אך הפקודה בוטלה, וסולק הסיוט המעיק מעל פני המחנה.
דברי אליהו גולומב ודוב הוז הוציאו מן הלבבות את החשדות וטיהרו את האוירה. דעתם היתה, שעלינו למלא את חובתנו כחיילים וממילא נגיע לתפקידים היעודים לנו. הם סיפרו כי מפקדי הגדוד מהללים את הישגינו באימוני הנשק, כי מייג’ר הופקינס רואה אותנו כחיילים מצויינים, והוא בטוח שעשויים אנו להצטיין כצבא לוחם. ועל המכשולים, העומדים בדרך הגדוד למילוי תפקידו, סיפרו. באותו ערב חשתי שסולקו מכשולים מדרכנו, שמאוחדים אנו בשאיפותינו, על־אף הקשיים והסבל.
נוסף על שמירתנו את השבויים, אנו ממשיכים להתאמן בקליעה, במלחמת כידונים, ובקרב פנים אל פנים. באימונים נתגלו חיילים מוכשרים, רבים נשלחו לקורסים והועלו בדרגה. דב הוז במצטיינים, והוא מצליח בפעולות הארגון של הגדוד.
כבר עברנו את קורס היריות במטוח, ומתברר שקליעותינו מחטיאות. מגוחכים אנו כשניתנת הפקודה לרוץ, במלוא כוחנו, אל מול ה"גולם", יריבנו, ולדקרו אגב כך בחזה ובבטן ולא להחטיא.
אני עומד ומסתכל בריצה המרושלת של אנשינו, ורואה אותם כקרבנות ה"גולם" והדחליל האיום – –
הסרג’נט האנגלי יוצא מכליו ואינו משלים עם הריצה ה"צמחונית", הוא חוזר וצווח:
“עוד פעם במלוא התנופה! אל הבטן! אל החזה!”
בין הקצינים האנגלים ישנם גם יהודים. אחד מהם “מומר להכעיס”, קצין שאותות הצטיינות לו וכבר נפצע פעמיים בחזית צרפת. עתה הגיע אלינו ללמדנו דעת.
איננו ציוני וזרות לו כל תביעותינו. הוא מחמיר, מביא להתנגשויות ומעמיד למשפט כל אחד מאתנו. היידיש בפיו משובשת ובהברה רומנית.
יום אחד, בשובי מהאימונים אל המחנה, פנה אלי ביידיש. חשתי שהוא מבקש להקניטני, – הוא דרש שאראה לו סוליות נעלי. העמדתי פני תם, כמו לא אבין את דבריו. הוא פקד לאסרני ולהביאני למחנה העברינים.
לאחר שעות אחדות נלקחתי למשרדו בלי כובע, כדרך הנאשמים. התחיל ללמדני לקח ולהטיף לי מוסר ביידיש שלו, ולגלג על ה"הבראיסטים" בצבא.
“יהודים תהיו בבית־הכנסת, ובצבא – חיילים. רק לוחמים מצטיינים יכולים להרים קרן העם היהודי, בכל ארץ ובכל מדינה. בזאת תיבחנו גם אתם באימפריה הגדולה וכנתיניה בארץ הכבושה”.
שמעתי את דבריו ואמרתי לו: אם לשיחה נקראתי הנני נכון לה, אך לא כנאשם לפני מפקדו.
“טוב, דבר!”
דרשתי שיביאו את כובעי. הכובע הובא, וחבשתיו.
אמרתי לו:
“אפשר שאתה קצין וחייל מצויין, אך מובטחני שבכל מערכה בחזית נוכל להילחם כאריות עם קצין כאדוין סמואל, שאולי אין לו נסיון כנסיונך. אתו ננצח, ואילו אתך, הזר, נוכרע”.
לא נחה דעתו מדברי, אך שחרר אותי.
אותו קצין, בשמעו כי אחד מחברינו הוא מה"גנרלים" של הפועלים בארץ, לגלג עליו בזו הלשון:
“א מענטש ביסטו – אזא יאהר אויף מיר; א סולדאט ביסטו – אזא יאהר אויף דיר!”…
ה' כסליו תרע"ט
מתקרב היום, לו יצפה העולם המעונה והמוכה, – היום בו תיחתם שביתת הנשק.
רוח חדשה מהלכת מסביב ועם הרוח כבר נישאים עלי הזית הראשונים שנשארו מהמבול. יונת השלום מרפרפת באויר ואנו… נוסיף להתחפר בחולות במדבר.
הנה הגיע היום, ואנחנו יצאנו בפלוגותינו לתוך שטחי המדבר ללמוד תכסיסי מלחמה. היה זה היתול מר, משום לעג לרש. לא היתה לנו ברירה ונשאנו חרש את העלבון הצורב.
בשובנו עיפים מתרגילי האימונים שכבתי באוהל. מפח־נפש ומורת־רוח השתלטו עלינו. חיי השיגרה היו לזרא. הגעגועים לארץ גברו. –
ברל קיבל חופשה ויצא לארץ, בדעתו לבקר בגליל.
סוף כסליו תרע"ט
ברל שב מחופשתו. מחוץ למחנה נתקיימה אסיפת הגדוד. ברל סיפר על המצב בארץ, על אזלת־היד ועל דלות המעש, על שליחי ועד הצירים ברפיונם ועל בעיות העתיד. ושוב העלה את שאלת איחודו של המחנה החלוצי – עלינו להביא לארץ את בשורת אחדותנו ולקבל על עצמנו את כל כובד האחריות של העליה ובנין הארץ.
בן־גוריון ובן־צבי היו תמימי דעים עם ברל, והביעו את נכונותם לפעול בתוך מפלגתם, “מפלגת פועלי ציון”, למען האיחוד.
נערכים אנחנו למפקד האיחוד ולמאבק עם המעכבים הממעטים. בהצעה ובבירורים החבריים היתה רוח מטהרת ומנערת את אבק המדבר.
גברו והלכו הסיכויים להעביר את הגדוד לארץ. התקווה מאירה לנו. בעיני רוחנו נראה את יום שובנו לארץ – אנו שבים ומביאים אתנו את רעיון איחודם של כל העובדים בתנועה אחת, שעיקרה הגדול הוא חזון היצירה וההתחדשות בעם ובארץ. תנועה, שלנגד עיניה כל עניני העובדים בעיר ובכפר, והיא מאחדת את כולנו ברעיון ובפעולה.
ושוב האירה בשורה: שלוש מאות שבויים יהודים מהצבא התורכי מועברים לגדודנו. פושטים מהם את בגדי השבי, ובמחננו ילבשו מדי צבא ויצטרפו אלינו כחיילים לגדוד העברי. קיבלנו אותם בשמחה. בין השבויים נמצאו גם קרובי משפחה. קודם כל חילקנום לקבוצות ללמדם עברית. כבעלי־נסיון בצבא התורכי, היו הם בין טובי החיילים בגדודנו.
טבת תרע"ט
ברכבת העולה ממצרים חזרנו ביום גשום לארץ. עם רדת היום הגענו ללוד, ונסחבנו עם חבילותינו למחנה בסרפנד.
רטובים הגענו למחנה, שהקמתו עדיין לא נסתיימה. בכרמי הזיתים, בתוך אדמת חמרה ובוץ, תקענו את אוהלינו. הגשם והרוחות היו חזקים והאוהלים היו מתמוטטים. כל הלילה טרחנו לחזק את יתדותיהם. הגשם מצליף ואנו רועדים מקור ומרטיבות. אתנו הגיע גם חלק מהגדוד העברי האמריקאי. הם שותים “רום” ומתחממים, רוחם טובה עליהם והם מרבים להתלוצץ.
בתוכם גם בנו של הסופר העברי ראובן בריינין; מדבר אנגלית ואינו יודע מלה עברית.
עם אור הבוקר שוב מתחנו את יריעות אוהלינו וחיזקנו את היתדות. קבלת הפנים – מזג האויר והמחנה שלא הוכן כראוי – לא היתה מעודדת כל עיקר, ואף־על־פי־כן שמחים היינו. פגישות וביקורי קרובים וידידים סייעו להפגת הדכדוך.
ניסוח המצע ל"אחדות העבודה" 🔗
עם רדת היום, בטרם נתאוששנו מליל הנדודים, מהגשמים והרוחות, הגיעו למחנה כמה חברים, ושאלו לאוהלנו. הבאים: דוד רמז, יצחק טבנקין, רחל כצנלסון ואהרן פרידמן.
הכנסנום לאוהל, ונתחייבנו בעבירה חמורה: איסור חמור הוטל על הכנסת זרים בשעה מאוחרת. התעלמנו מן התקנות והסכנה הכרוכה בעבירה על המשמעת, בשל תכלית הביקור, שהיתה חשובה לנו מאוד: ניסוח המצע ל"אחדות העבודה".
ברל כבר רשם את דברי המצע, ועתה הוא קורא אותם פרקים־פרקים. טבוע בהם חותם אישיותו של ברל. בדבריו כמו יבטא משאת־נפש אחת ומשותפת. מבררים ומלבנים פרטים שונים להקלת הצטרפותם של אנשי הפועל הצעיר. בוחנים ובודקים מה הם הסעיפים העיקריים ומה הם הטפלים, על מה אפשר לוותר ועל מה אי־אפשר.
תוך כדי בירור ניתנה פתאום הפקודה לכיבוי האורות, והסרג’נט מייג’ר האנגלי וסגנו היהודי עוברים ופוקדים את האוהלים. המפגרים נרשמים כעבריינים ויובאו למשפט. והנה נתפשנו גם אנו בעבירה חמורה מאד, – אנו מארחים באוהל אזרחים, ללא כל רשות וללא הודעה מוקדמת, ובתוכנו גם אשה.
הסרג’נט האנגלי ביקש באדיבות את הגברת והאדונים לעזוב את המחנה, שאסורים בו ביקורי לילה. הוא רשם את שמותינו ואת מספרינו.
חברינו יצאו מהאוהל ורמזנו להם שיחכו לנו מחוץ למחנה. כיבינו את האור, והתחמקנו אחד־אחד מהאוהל. בזהירות עברנו בין האוהלים, ומחוץ למחנה מצאנו את חברינו ממתינים לנו.
דוד צירקין הוליך אותנו לבאר־יעקב, בה מתגוררים ידידיו – משפחת יצקר. טבנקין התלוצץ בדרך על “הפושעים המועדים”, העתידים לעמוד לדין ולהיות “אריסטנטים” של הוד מלכותו.
עברנו במשעולים, בין כרמי זיתים ומשוכות צבר. באויר הלילה היתה רטיבות ורעננות. כל הדרך לא חסכו גם שאר החברים דברי ליצנות על משבתנו, וההצעות למצע האיחוד נדדו עמנו לבאר־יעקב.
בבית משפחת יצקר נקבע, לכל פרטיו, נוסח המצע לוועידת האיחוד של כל פועלי ארץ־ישראל, לפי שהביאו ברל בהסכמת חברי הוועדה ובחתימתם.
אותות פירוד לפני איחודנו 🔗
כשציפינו בכליון נפש לשחרור הגליל, ביקשנו לדעת כל המוצאות את אוכלוסייתו היהודית בימי ההינתקות, מה עבר על חברינו וחברותינו, מה תמורות חלו בהם, מה דעתם על ההתנדבות לגדוד, ועל אחדות המחנה. וביחוד ביקשנו לדעת כיצד רואה את כל אלה א.ד. גורדון. גם בימי הקמת הגדוד הרהרנו בו רבות, – מה דעתו הוא בענין זה?
עתה, עם התכונה של הצעת האיחוד, ביקשנו לדעת כיצד נראה הדבר בעיניו.
הגיעונו הדים על דכאונו של א.ד. גורדון, על מורת רוחו מהכובשים הבריטיים השופכים בכל מקום את מרותם ומשליטים את הציביליזאציה הזרה. נודע לנו כי יחסו שלילי לגדוד ולפעולות ההתנדבות. הוגד לנו כי גם דבר המצע לאחדותנו השרה עליו דכדוך נפש והוא רואה אותו כהצעת אוגנדה בשעתה, וכל כך בשל עיקריו הסוציאליסטיים של המצע, המחייבים קשרים עם התנועה הסוציאליסטית בעולם.
נודע לנו, כי רוחו סרה מחבריו הנאמנים והקרובים לו ביותר, כי אין הוא יכול לכלכל את הדברים שנכתבים אליו. בהתנגדותו למצע האיחוד רואה הוא את מפלגת הפועל הצעיר כקרובה לו ולרעיונותיו.
עם בוא שעת המבחן לכלל תנועתנו, נתרבו האותות לכשלוננו: שערי האיחוד לא נפתחו לתפילתנו, משהובאה הצעת האיחוד לוועידה המוקדמת של הפועל הצעיר, לפני שנתכנסה הוועידה החקלאית הכללית.
הבחירות לוועידה החקלאית עמדו בסימן השאלה – מי בעד האיחוד ומי נגדו. ולא ידענו כיצד יסתיים הדבר.
“טרמפּ” 🔗
הגשמים יורדים בלי הפוגות. גדודנו חונה בצריפין ואנו מרגישים את עצמנו כמו בבית. מקבלים חופשה לעשרים וארבע שעות ויוצאים לבקר קרובים וידידים. אבי, אחי ואחותי כבר חזרו מדמשק, ומצבם החמרי קשה. האחים הקטנים כבר יוצאים לחפש עבודה. אחי יוסף מבקש להתקבל כתלמיד במקוה־ישראל, ואחותנו נחמה שנשאה את סבלות הימים, באה אל אחינו מרדכי למצוא אצלו מחסה. בן־ציון נמצא בבית־יתומים בירושלים. אני נוסע אליהם ומביא עמי תקוות של סעד, לכשאשתחרר מהגדוד.
אני יוצא לכביש וחוטף “טרמפּ” במכונית צבאית ומגיע אליהם.
בצאתי באחד הימים לדרך, הרימותי ידי למכונית מתקרבת. המכונית מפוארת היתה, מרחוק לא הבחנתי בכך, וכשנעצרה ראיתי בתוכה קצין אנגלי בעל דרגה גבוהה. עליתי וישבתי לידו.
הוא שאלני אם גדודנו חונה במקום הזה, ועניתי לו:
“יס!”
שאלני אם מרוצים אנו כאן מהחיים, ועניתי לו:
“יס!”
שמחתי שיכולתי להשיב על שאלותיו, קצרות וברורות.
הדרך אצה־רצה במהירות של שמונים קילומטר לשעה. שוב פתח ושאלני: מתי חושב אני לחזור למולדתי?
עתה היה מצבי קשה; הבנתי כי הוא מייחס אותי לחיל־המתנדבים מאמריקה, שחלק מהם תבע את שחרורם.
ושוב עניתי לו ברורות: “אַי סטופ היר!” כלומר, אני נשאר בארץ…
אולם הוא פירש את דברי אחרת: סבור היה שיש ברצוני לרדת כאן, ועצר את המכונית.
נתחוור לי שיבוש לשוני, אַך לא תקנתיו.
ירדתי כשרגלי עומדות ליד שער מקוה־ישראל, והמכונית טסה־עפה לה. את שארית דרכי עשיתי ברגל, עד בואי לתל־אביב.
בבית־היתומים 🔗
במפתיע נודע לי כי אחי הקטן, בן־ציון, הוכנס לבית־יתומים בירושלים. קיבלתי חופשה לעשרים וארבע שעות ונסעתי לראותו.
בסמטא צדדית, במרכז העיר, סמוך למגרש הרוסים, עמד בית־היתומים הגדול הנושא את שם מיסדו דיסקין, – מוסד המתקיים מכספי־צדקה ותרומות.
ליד שער־הברזל ישב יהודי ספרדי, בעל־בשר, ולא נתנני לעבור בפתח הפתוח למחצה.
הוא שומר כאן, ובלי רשותו אין יוצא ואין בא.
גם מדי הצבא שלי לא עשו עליו כל רושם. הפצרתי בו כי יכניסני, כי דבר לי אל מנהל המוסד. סיפרתי לו, כי אח קטן לי בין התלמידים. והוא כחרש, על משמרתו יישב ולא ישעה לדברי.
עמדתי על יד השער ובעד הפתח תרתי לראות ילד בחצר, ולשווא. גם בתי המוסד, בפנים החצר, כחומה סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. פתאום ראיתי יהודי עובר עלי והשומר אינו מעכבו. פניתי אליו וביקשתי ממנו רשות כניסה: סיפרתי לו כי אח קטן לי במוסד, כי זה זמן רב שלא ראיתיו. הוא תלה בי את עיניו, אחר־כך שאלני לשמו והבטיח לשלוח אותו אלי.
עומד אני ומצפה ובחצר אין עדיין נפש חיה. אני מציץ בעד פתח השער וחשש נכנס ללבי שמא לא אכיר את אחי – מאז ראיתיו באחרונה עבר זמן רב. בלב דואג הרהרתי באחי שהוא עכשיו בן עשר בלבד, במר גורלו הרהרתי, גורל של יתמות.
הבטתי אל בית האבנים שמראהו כבית־כלא ממש – שערו ברזל, סורגי ברזל על חלונותיו הגבוהים הנשקפים אל הרחוב, ואמרתי בלבי: מה לו ולבית זה, מה דעת יקנה בין חומות אלה, באוירת החנק של אדוקי ירושלים הקנאים.
פותח אני בשיחה עם השוער:
“כמה ילדים במוסד?”
“איני יודע. אולי יותר ממאתים”.
“בני כמה הם הלומדים כאן?” אני שואל שוב ורוצה לרכך את לבו.
“מכאלה קטנים, בני שש־שבע עד לחופה”, – את הבדלי הגילים הוא מציין בידו, שקודם הוא מנמיכה ואחר־כך מגביהה, אגב חיוך.
מנסה אני לנצל את חיוכו ומבקשו שמא יואיל בטובו ללכת ולחפש את אחי הקטן בן־ציון.
“חי ד' אסור לי, אפילו רגע אסור לי לעזוב את המקום. אם אחד יברח אין לי פרנסה”.
עודני מסביר לעצמי את חומרת תפקידו והנה אני רואה ילד במכנסים ארוכים, שלא לפי מידתו, לראשו כיפה שחורה והיא מבליטה את פיאותיו הבהירות היורדות על לחייו החיוורות. הוא מתקרב לשער, ניכר שהוא נרגש, ואינו מאמין למראה עיניו.
הקדמתי ועברתי את פתח השער, חיבקתיו ונשקתיו. בהול היה ונבוך, וביקשתיו ללכת אתי אל המנהל ולבקש ממנו רשות לצאת מתוך החצר.
“כבר קיבלתי רשות, אבל רק לשתי שעות בלבד”.
השוער לא האמין לו, וקרא לחצרן שוקרי. ממרתף הבית עלה אדם בעל גוף שפניו נוקשים. זה היה החצרן שוקרי.
הוא אישר את חופשתו של בן־ציון, ויצאנו.
נסער הייתי בצאתי עם אחי, ולא ידעתי אנה אלך עמו, ולאן עלי להחזירו כעבור שעתיים. החזקתי את ידו בידי ופניו הנבוכים החלו מתבהרים.
נכנסנו לבית הקפה שנזדמן לנו בראשונה. הוא הביט לכל צד אם אין עוקבים אחרינו. הזמנתי סעודה ואכלנו.
שאלתיו אם יוצאים הם לפעמים לטייל בתוך ירושלים. לא, הניע בראשו, רק יתומים שיש להם משפחה בעיר, ובני המשפחה באים לקחת אותם, לאלה יש רשות לצאת מהמוסד ליום שבת, ועליהם לשוב ביום הראשון. יתומים שאין להם משפחה נמצאים תמיד בתוך החומה. כשמישהו מת ויש לויה, שוכרים קבוצת ילדים ההולכים אחרי המיטה, וכך הם זוכים בטיול…
“השכם בבוקר מעיר אותנו שוקרי, הוא דופק בדלת ומקים רעש. מפניו יראים הילדים. ידו חזקה מאד, והוא מרביץ. הוא מוריד את השמיכות וכולם מתעוררים מתוך פחד, מתרחצים ונכנסים לבית־הכנסת, מתפללים בקול רם. אחד הנערים שהוא כבר בר־מצוה עומד לפני העמוד. רק בשבת יתפלל אחד המלמדים, כשליח־ציבור”.
“איך המזון?”
“המצב עוד לא טוב. אומרים שפּעם היה יותר טוב. רק בשבת יש שאוכלים גם לשובע. בכל ימות השבוע קצת רעבים”.
לא הוספתי לשאול, אך הוא המשיך:
“לפני חודש נודע לי שהגדוד שלכם כבר בא ממצרים. יש פה ילד וגם לו יש אח בגדוד והוא סיפר לי. וחפצתי לבוא אליך וברחתי”.
“מנין ברחת?” – אני שואל אותו.
“ברחתי מבית־היתומים, אך לא הצלחתי…”
“לא טוב לך פה?” שאלתי.
"מכים פה בלי רחמים. בעד כל דבר ולא דבר – מכים. ביום השני לבואי הנה, קראו לי ‘שגץ’. לא היו לי פאות, וילד היכני ובכיתי. תפש אותי הרבי והיכה אותי על שאני בוכה. סיפרתי לו מדוע, והיכה גם את השני. הרבי שלי שמו ר' הירש, וקוראים לו ר' הירש שמייסר. ויש עוד רבי ושמו ר' יצחק הולצהקר, הוא מכה ואינו מפסיק עד שיראה דם, אז הוא מפסיק. כשצועקים בשעת המלקות הוא מכה עוד יותר.
"לפני חודש כשגמרנו את סעודת הצהרים נשארנו רעבים. בירכנו כרגיל את ברכת המזון. בשעת התפילה הזו סיפר לי שכני דברי רכילות על ר' הרשיל שמייסר, המציק לנו ומכה בלי רחמים, – שלפני כן, כשהתורכים היו בירושלים, היה הוא מחמר בחמורים ורק פה נעשה מלמד ומחנך, והוא חושב שאנחנו כמו החמורים שלו.
"ילד שלישי שישב קרוב אלינו שמע את הדבר והלשין עלינו באזני ר' הירשל שמייסר. בתפילת המעריב קרא לנו החוצה, הכניס אותנו לחדר־האוכל, והוא ושוקרי החצרן הורידו את מכנסינו והיכו מכות רצח. ולא די היה לו בזה, הוא גם לקח מאתנו את המכנסיים והשאיר אותנו בתחתונים, כעונש בעד רכילות. פסק דינו היה, כי שלושה ימים נתהלך בתחתונים כדי לבייש אותנו בפני כל התלמידים.
"נדברתי עם חברי, שגם לו קרוב בתל־אביב, שנברח שנינו מפה, והסכים. ידענו שדרך השער לא ברח שום ילד. גם דרך סורגי הברזל בחלונות קשה להעביר את הראש. פעם ניסה ילד לעבור ולברוח וכמעט נחנק.
"ידענו שיש בקצה החצר מרתף, ושם דלת־עץ נעולה הפונה לרחוב. נכנסנו למרתף ופרצנו את הדלת. התחמקנו ופנינו לתל־אביב. כבר היתה שעת אחר־הצהרים. חשבנו כי תל־אביב לא כל כך רחוקה. יצאנו בדרך המוליכה ליפו. הלכנו והלכנו עד שהגענו לאיזו מושבה. ראינו שם מעין קטן וניגשנו לשתות ולנוח. פתאום התקרבה עגלה שבאה לקחת מים. אחר־כך נודע לנו שהעגלה היא של הקבוצה שהיתה ליד המושבה.
"האנשים בעגלה שאלו אותנו:
"‘מה אתם עושים כאן?’
"סיפרנו להם כי ברחנו מבית־היתומים, כי היכו אותנו מכות רצח, ואנו הולכים לתל־אביב. אמרו לנו האנשים כי תל־אביב רחוקה מאד, והציעו לנו לבוא ללון אתם בקבוצה. הושיבו אותנו בעגלה ונסענו אתם. נכנסנו לצריך ושם ישבו ואכלו. גם לנו נתנו לאכול, אך לא אכלנו – פחדנו שהאוכל אינו כשר.
"שאלו לשמי, ואמרתי להם שיש לי אחים ושאתה בגדוד. ואמרו לי, שהם מכירים אותך.
"שמעתי אותם אחר־כך מדברים בינם לבין עצמם, כי יתנו לנו ללון ומחר יובילו אותנו לבית־היתומים. חברי לא הבין עברית וסיפרתי לו מה ששמעתי.
"כאשר שמענו שהם רוצים להחזיר אותנו, החלטנו לשוב לבדנו.
"יצאנו בשקט והלכנו בדרך המובילה לירושלים. עברנו כבר מרחק די גדול ואין איש לא לפנינו ולא אחרינו. אך פנינו במפנה ההר, והנה שני רוכבים, שוטרים ערביים, עוצרים אותנו ושואלים:
"‘מה אתם עושים כאן?’
"‘אנו מטיילים’, אמרנו. והם עזבו אותנו ונסעו לדרכם.
"כשעלינו בהר הקסטל, שוב פגשנו שני רוכבים, גם הם שוטרים ערביים, ושאלונו:
"‘מה אתם עושים כאן בלילה? פה יש צבועים והם יאכלו אתכם’.
"פתאום השיגה אותנו עגלה שבאה מאחרינו. העגלה נסעה לירושלים. פנו השוטרים אל בעל־העגלה הערבי וקבעו שהעגלון יקח אותנו בעגלה לביתו, לכפר ליפתה הקרוב לירושלים. נסענו בעגלה עד שהגענו לבית הערבי.
"כבר היה מאוחר בלילה. הוא הכניס אותנו לחדר, שם עמדה גם פרה שלו, נתן לנו מחצלת, גם פיתות וזיתים, ואמר לנו לשכב לישון. כל הלילה נדדה שנתנו. פחדנו מהערבי. עד שסוף־סוף האיר הבוקר, וגם הערבי קם. הערבי אמר לנו כי הוא הבטיח לשוטרים להביא אותנו אל המשטרה בירושלים. החלטנו ללכת אתו למשטרה, כי אולי יהיה זה לטובתנו. אולי טוב שגם המשטרה תדע על המכות שאנו מקבלים בבית־היתומים, ואולי היא תעזור לנו.
"כשהביא הערבי אותנו למשטרה במחנה יהודה בירושלים, הודיעו מיד לבית־היתומים והחזירו אותנו לשם.
"ידענו מה צפוי לנו והחלטנו להתקומם. חברי, היתה לו מחט גדולה, והחליט להתגונן במחט מפני מענינו, גם מפני שוקרי החצרן, גם מפני ר' יצחק הולצהקר.
"אנו כבר ידענו את תכסיסי ר' הירשל שמייסר והולצהקר. ידענו שהם עושים את עצמם כמו כבשים תמימות, וכך, בערמה, הם תופשים את הילדים.
"נכנסנו שנינו לשיעור וישבנו ללמוד אצל ר' הירשל שמייסר. הוא פנה אלי וביקש שאביא לו כוס מים מחדר־האוכל, וסירבתי ללכת. אז פנה אל חברי:
"‘לך אתה ותביא לי כוס מים’.
"וגם הוא סירב.
“אז ניגש אליו ותפשו, והתחיל לסחוב אותו לחדר־האוכל. הוציא חברי, כשהוא נגרר על האדמה את המחט, לפת את רגלו של ר' הירש שמייסר, ותקעה בבשרו. פרץ ר' הירש בזעקה איומה. אחרי כן גורש חברי מן המוסד. ואותי הם הניחו!”– –
עברו שעתיים, ועדיין לא תם סיפור סבלותיו. ליוויתיו והבטחתי להוציאו משם בקרוב. אותו ערב שבתי למחנה. הייתי אובד עצות, לא ידעתי כיצד אעזור לאחי.
מצריפין לחיפה 🔗
לא ארכו הימים הטובים בצריפין. פקודה יצאה, “לזוז” לחיפה. רווחות דעות כי מעבירים אותנו לחיפה בשל קנאת שכנינו הערבים, המוסתים נגדנו. שמועות מהלכות כי יד זדים בוחשת בקדרה המדינית, להצר זכויותינו. הללו מעוררים את איבת הערבים כלפינו ועל־ידי כך מקווים הם לשים לאל את ההבטחות שניתנו לנו; העברת מחננו ממקום למקום אף היא כלולה בחשבון התככים.
כל פלוגה מקפלת אוהליה ומסדרת מטענה, כל חיל צורר את מטענו האישי. בשעה הקבועה אנו צועדים בסך לתחנת־הרכבת בלוד, שהיא צומת־הדרכים למצרים, לירושלים ולחיפה.
אנו מקבלים את גזר־הדין ונוסעים לנטות את אוהלינו על שלוחות הכרמל.
הדרך עוברת לרגלי הרי אפרים. הנה כפר קקון, טול כרם, הזכורים לי מטיולי ברגל מחדרה ומנסיעתי מן הגליל ליהודה. הנה גם חדרה וגן־שמואל.
זכרונות, פרקי חיים כה קרובים, רוויים תקוות וצער.
מה נרחבים כאן השטחים באיזור החוף והם ריקים מישוב עברי. פה ושם, בקרבת הדרכים, נראים מחנות צבא מסודרים, ובצדם מחנות עלובים של גדודי־עבודה מצריים, המכונים “ג’יפים” בפי האנגלים. אלפי מצרים עושים את כל העבודות השחורות – “גבעונים” בנוסח מודרני. מארצם הדלה והרעבה באו לשבור כאן לחם. בקול שיריהם הממושך, כקצב עבודתם, נשמעים געגועיהם:
בַּלַדִּי יַא בַּלַדִּי / בִּדִּי אַרוּח לַבַּלַדִּי
בַּלַדִּי בַּעִידִּי / וֵנִיק יַא סַעִידְתִּי?
(מוֹלַדְתִּי מוֹלַדְתִּי / לַשׁוּב אֵלַיִךְ מוֹלַדְתִּי
רְחוֹקָה מוֹלַדְתִּי? / אַיֵךְ אֲהוּבָתִי?)
צחוק הגורל: העובדים בני מצרים, המתגעגעים למולדתם, סוללים כאן כבישים ועושים כל עבודה, ואילו הבנים שגלו מהארץ ומתגעגעים לשוב אליה – בפניהם עדיין נעולים השערים.
הנה הגענו אל תחנת הכרמל. יורדים אנחנו מהקרונות ומסתדרים בשורות, מטעננו הולך לפנינו, בשיירות העגלות. אנו מתקרבים להר הכרמל. בחורש של עצי זית עתיקי ימים עומד המחנה על מכונו. פלוגה־פלוגה ומקומה המיוחד, כל אחד מוצא את אוהלו ואת מקומו.
לפנינו הים הגדול, גליו מלבינים ואנו משקיפים על מרחבי אפקיו. הנוף מרחיב את הדעת והרגשתנו טובה.
אל ועידת האיחוד בפתח־תקוה 🔗
גם בגדוד נערכו בחירות לוועידה. הבחירות נתקיימו לפי שתי רשימות. הרשימה האחת סיסמתה ברורה – איחוד, ואילו הרשימה השניה אנשיה רואים את האיחוד כמשאלה שסימן־שאלה מצורף אליה.
בחרדה רבה אני נוסע אל הוועידה המתכנסת באם המושבות פתח־תקוה.
מה רבים זכרונותי במושבה זו, מרים וקשים ואף על פי כן זכרונותי שלי. אעבור בחוצות המושבה ואזכור כל בית. רבים כאן תמרורי דרכי, ודרדרי ילדותי. בקלוב הפועלים מתקיימת הוועידה, הרי זה הבית שבין כתליו הבהבו תקוות והאפילו אכזבות, עד הבית לתלאות, מצוקות ורעב. הנה החדרים של קופת־חולים מאז, באחד מהם גווע אחינו, אך כאן גם חושלה הרוח לעזרה הדדית. פה נתחשלו כושלים וגם גברו.
קדמה לוועידה ועידת ההסתדרות החקלאית, שהיא האירגון המשותף של המפלגות הקיימות. הוועידה, שומה עליה לאשר או לדחות את המצע לאחדות העבודה. לוועידה באו מכל הארץ, צירים ואנשי ציבור.
שעת בין השמשות, סיכום של חשבון, ופתיחת דף חדש ותקופה חדשה.
ברל פותח ומציג את התביעה לאיחוד הכוחות לבנין חברת עובדים. בכל הבהירות והפשטות יהיה לנו לפה ויבטא את לבטינו נוכח השאלות התובעות תשובה:
"עם לכת הגדוד העברי הלם הלב והמה לקראת סערת הבאות. מי זה יקרא לזה בשמות עתה. באויר ‘הימים הנוראים’ ההם (אל יסוף זכרם!) באויר ההתנדבות המיוחד, רוה כליון נפש, יגון נוהר, ערגת תעלומה ואושר עקדה, עלו בחביון הנפש פרחי חלומות רחוקים. עמוק, עמוק נכרה הקבר לרבים מהם בלבות הנוער. לא רצה בהם הגורל, גורלנו. חפצנו ברוב ורק מעט ניתן לנו מאשר איווינו. אם עוד טרם גמלו הדברים, האם כוחנו הפנימי הוא שכיחש? ומי יאמר לנו כיום, אם המעט אשר בא, מה רב או מעט הוא לעם כעמנו, ועצם דבר ההתנדבות ודבר יצירת כוח הגנה עברי מה ערכו, מה צפון בו לדורות הקרובים והרחוקים? עוד טרם נחתמה פרשת הגדודים. רבים ושונים מקימים וסותרים ומתרוצצים הם חזיונות חייהם, ועוד לגורל הלאומי חידות ופתרונים.
“בין החלומות הרחוקים היה גם הרעיון המוזר לראות את הגדודים העברים לא רק כאמצעי מלחמה והגנה, כי אם המשך חיי החלוץ בארץ, כמרכז חיים וכוח למחשבה וליצירה הלאומית, כבית־יוצר לפעולת חיים עתידה. מוזרה היתה תוחלת זו המתנגדת כמעט לעצם המושג על אודות גדודים בימינו. ומוזר ומתמיה, כי על אף כל התנאים המניעות והתנואות לא עלתה תקווה זו כולה בתוהו. אכן היה הגדוד למרכז הכוח של רעיון האיחוד לפועלי־ארץ־ישראל. את העוז הזה נתן לאיחוד בעצם כוחו הגדוד. פגישת האחים בני הארץ והעבודה בתוך הגדוד הארץ ישראלי, פגישת האחים השונים ורחוקים ומאוחדים אחדות הרצון והמפעל מכל קצוי הגלויות, פגישה אשר אין ערוך לתכנה, לרגעיה הנפלאים, הנאדרים, לדמותה ההיסטורית – קרבו את שעת התעצומה הפנימית, שעת איחודנו”.
על פירודנו דיבר, על האיחוד, על העליה ועל תכנית פעולתנו.
ציפינו לתשובה לפני פתיחת הוועידה והתשובה בוששה לבוא. גם עם פתיחתה לא באה. ובעוד אנו מחכים לה, נתקבלה מהפועל הצעיר הודעה על התנגדותם לאיחוד המוצע.
אמר אחד החברים: הילד נולד, אך בעל־מום נולד, ביד אחת בלבד… נולדה אחדות־העבודה, ולא זכתה לכלול בה את החברים הקרובים מהפועל הצעיר. נפתחו השמים, אך תפילתנו בוששה, – ונסגרו…
נתכנו עלילות לגדודנו 🔗
גדודנו מתחיל במילוי תפקידי שמירה ובטחון. אנו שומרים בנמל חיפה, מלווים משלוחי ציוד ואספקה ברכבות המצפינות לסוריה ועיראק. לפני כמה ימים נקראה פלוגה מגדודנו לשמור על זכרון־יעקב. המושבה שימשה גם מרכז צבאי, והאנגלים לא בטחו בצבא המצרי, שרוחות מרדניים יהלכו בו. ערכו של גדודנו עולה ואנו רואים בעליל כי עוד נתכנו לו עלילות.
אנו ממלאים תפקידים שונים בעיר, הנה הופקדנו לשמור גם על הנמל. במחלקתנו כארבעים חיילים. נצא לשמירה בנמל ונתחלף בכל שעתיים, על המחסנים נשמור ועם מלאים מזן אל זן. לילה לילה אשקוד על המשמר – על כתפי הרובה ואני מהלך אנה ואנה.
אפל הלילה, גלי הים מכים בחוף, אור יודלק על מגדל גבוה בהר הכרמל, יודלק ויכבה חליפות, – הרי זה המגדלור המאיר למרחקי הים ומכוון את האניות אל החוף.
ימי אדר בארץ ועל הר הכרמל שפע של פרחים. אביב, היקום מתעורר לחיים.
אתמול שם קץ לחייו גבריאל ברקוביץ לאחר שעות שמירתו.
גבריאל הטוב, הגבוה והחסון, אתו עבדתי בסג’רה.
מי פילל כי מחשבות כאלו קיננו בלבו? האופל על פני הים והמיית הגלים – כסימני אבל הם לאבדן־חיים אלה…
ספינות עוגנות, ועולים בודדים יבואו ויעברו על פנינו. יום אחד, בעמדי על המשמר, ניגש אלי אחד העולים החדשים, איש גבה־קומה, ושאלני אם מכיר אני את רחל ופרידה כצנלסון. הוא הציג את עצמו כאחיהן שבא מרוסיה, ושמו ד"ר אברהם כצנלסון. הוא חקר ודרש לשלומן. ראיתי כי הפגישה עם חייל יהודי מהגדוד העברי הסבה לו קורת־רוח רבה, ואף אני שמחתי; הוראיתי לדעת, כי לתפקידנו בנמל ערך גדול – קשר ראשון עם אחים הבאים מן הגולה.
אתמול נקראנו למיפקד דחוף. מתוך פלוגתנו נבחרו שלושים חיילים, ונצטווינו לצאת למשמר על הר הכרמל. יצאנו במלוא תחמושתנו. המפקד בחן ובדק את הפלוגה ואת נשקנו, והוא גם הסביר לנו מה התפקיד שהוטל עלינו. הידיעות שנמסרו לצבא, מעוררות חשש לפרעות בישוב העברי. עלינו להיות איפוא מוכנים לכל מקרה של התפרעות. על הכרמל חונה גדוד מצרי שצריך לעזוב את הארץ, והנשק שברשותו עלול לסייע למתפרעים. על פלוגתנו לארוב במבואות השכונות הערביות ולשמור על המחנה המצרי.
אם תפרוץ התפרעות ינתנו סימנים ברקיטות אדומות. נדרשנו לנהוג, בכל מצב, ברוח שקטה ואיתנה. עם חשכה נערכנו בשורות ועלינו לכרמל. נתחלקנו לחוליות, ולסירוגין אנו שומרים במארב.
ממקום מארבנו קוסמת לנו עיר החוף על אורותיה. מכאן נשמע את דכי גלי הים. הנה יגיעונו קולות שיר וצווחה מהשכונות הערביות. קול ענות – בתוף ובמחול ובשמחה.
השעות נמשכות כנצחים. אנו מתחלפים ואורבים גם ממקום ריכוזנו.
לפתע שמענו, מהקצה השני של משמרנו, קול משרוקית, קריאות באנגלית ויריות־אש מהדהדות.
היכן הרקיטה המובטחת? האומנם כבר התחיל הדבר?
יצאנו דחופים אל מקום האש והצעקות. מפקדנו והאחראים לפלוגה התרוצצו ותבעו להפסיק את האש.
בחשכת הלילה עמדנו במבחן קשה של מבוכה, מבלי דעת מי הם אויבינו והיכן חברינו. עוד אנו דרוכים לאות ולפקודה, מתקרבים אנשינו, והם נושאים פצוע משלנו. כדור שבא ממחנה הגדוד המצרי פגע בברכו.
מסתבר כי משמר מן המחנה המצרי הרגיש במארב, והוא פתח באש לעומתו. האש שככה. באו קצינים ומפקדים, ערכו פרטיכלים, חקרו והרגיעו.
חזרנו לגדוד ועמנו קרבננו – חברנו שמחוני, שנפצע קשה. היה זה פצע משותף של כולנו.
ידענו ששונאינו חורשים מזימות, שכוחות עוינים לנו צרים עלינו סביב, ושטנתם מאיימת על מפעלנו.
על חוף הכנרת 🔗
זה כמה ימים שגדודנו נתפזר לפינות שונות בארץ, לתפקידי שמירה.
על פלוגתנו ניטל לשמור על חוף הכנרת, בגבולות העיר הערבית צמח.
מכאן המעבר לארצות השכנות, לסוריה ועבר הירדן. בצמח נמצאים מחסני אספקה, ציוד ונשק.
על חוף הכנרת הקימה פלוגתנו את אוהליה. מכאן נצא לשמור את המחסנים הנמצאים על החוף. חשים אנו כי התפקיד אחראי ויש רצון למלאו בנאמנות.
כל אחד מאתנו, יקבל חופשה ליום או יומיים, לאחר מועד שמירתו. בני־חורין אנחנו להשתמש בזמננו זה ככל אשר נרצה.
באנו לצמח סמוך לחג הפסח, וקבוצות דגניה וכנרת הזמינו את פלוגתנו לליל־הסדר.
פלוגתנו חילקה את אנשיה בין שתי הקבוצות. הלכתי לכנרת. כבר חלפו שנתיים מאז היותי בה.
על החצר ואנשיה עברו ימים קשים – חיפושים, מאסרים ועינויים. לקבוצה נוספו חברים חדשים, אך כנרת ידעה גם עזיבות. מורגש בעיקר היעדרו של א.ד. גורדון. הוא עזב את כנרת והלך לתל־עדשים, אל קבוצת חברי “השומר”. משקמה “אחדות העבודה” עבר לדגניה.
לבו רחק מחבריו הקרובים, מחבריו־מעריציו הנושאים בצער את פרישתו.
שר גדל ונתבגר. כתפיו רחבו והוא מנושאי עולה של כנרת ואחד מעמודיה. נח ממשיך בחלקת נסיונותיו על חוף הירדן.
בליל הסדר באו אורחים רבים, ביניהם גם הזקן מיכאל הלפרין. מאז ראיתיו נזדקן האיש וקומתו הזקופה שחה. בנו שהיה בין בוגרי הגמנסיה המתנדבים, נפל בחזית התורכית. מיכאל הלפרין, איש החזיות, נע ונד ממקום למקום, והוא מחפש חברים לתכניותיו הדמיוניות.
לחדר־האוכל המואר הובאו שולחנות נוספים. האורחים היו מרובים מהחברים הקבועים. השולחנות הבהיקו בלובן המפות, והיין שימח את הלבבות. אחד מחיילנו שתה למעלה מיכולתו ונתבסם כהלכה. תחילה החל לדקלם, אחר־כך לנאום, עד שגעה בבכי. לקחתיו לחדר בו נשתכנתי וטרחתי להרגיעו.
בחדרנו זה התגורר גם מיכאל הלפרין. ושנינו ערים היינו עד שהבחור נרדם. משנרדם פנה אלי הזקן ואמר:
“יודע אתה, אני שמח שפגשתיך. הערב הכרתיך: בטפלך בחברך, נוכחתי לדעת כי חבר טוב תהיה לרעיוני, רעיון העדה שממנה יצמח שבט יהודי חדש. דרושים לי בעיקר אנשים היודעים למסור נפשם על הרעיון. השבט שלנו יחיה כמו הבדוים, חיי שיתוף. הוא יתקיים על עבודת האדמה ומרעה־צאן. דרושים לי אנשים שיתחנכו להיות גיבורים, כובשי הארץ בעבר הירדן מזרחה. כבר רשומים אתי חברים רבים, אך דרושים לי כהנה וכהנה”.
ביידיש דיבר, פעמים גם שילב מלה עברית. היה זר ורחוק מאתנו בחלומותיו ובדמיונותיו.
צר היה לי לראותו תלוש, בודד, ומאוכזב, לאחר שהשבתי את פניו ריקם.
דרכה האחרונה של שרה שמוקלר 🔗
אתמול בבוקר בא אלי שר למחנה והודיעני כי שרה שמוקלר מתה. בלילה הביאוה מצפת לכנרת. נזדעזעתי מהודעתו הקצרה והוודאית.
בצהרים תיערך הלויה, ועלי להשתחרר ולבוא. הוא ממהר לבית־הקברות לכרות את הקבר.
נדהם הבטתי אחרי שר שלך לכרות קבר לשרה. על כתפיו הרחבות כמו נשא את יגונה של כנרת, יגון התפארת האנושית הנאספת אל עמה.
איך ישא ברל את אסונו הנורא?…
דמותה הנאצלת לא סרה ממני. יפת־נפש היתה, ויופי זה האיר על סביבה בכל אשר פנתה. – כך בעבודתה כאחות בבית־החולים עם ד"ר הלל יפה בזכרון יעקב, וכך בדגניה ובכנרת, בגן הירק ובמטבח. בכל אשר עברה היתה זורעת אור וחסד.
ראיתיה בפעם האחרונה בוועידת האיחוד בפתח־תקוה, דרוכה לשמוע את דבריו של ברל, והיא מאירה עם התקוה של אחדות התנועה ומוארת ממנה.
באתי לכנרת ללויתה. בחצר נאספו חברים מהסביבה, וכאן נודעה לי סיבת מותה.
היא נקראה ליסוד־המעלה, לעזרת הנתקפים בקדחת הצהובה, ושם תקפתה המחלה. רק שלושה ימים חלתה ונשרפה.
סיפר לי נח, מפיו של ברל, כי פעם הלך ברל יחד עם י.ח. ברנר לראות את שרה בעבודתה בזכרון־יעקב. לאחר פגישתם, אמר ברנר: “עוד יש נשים בישראל!” כששמע ברל את שבחה מפי ברנר, רצה לכרוע ברך לפניו.
על תל הכרק שעל חוף הכנרת נכרה הקבר.
לא מעטים כאן תלי הקברים, קברות אלמונים ללא כל מצבה. תלים־תלים! מהם שניספו במחלות, מהם שנתייאשו ושלחו יד בנפשם, ומהם תאבי חיים ומעשה – קרבנות העבודה והשמירה.
יוסף בוסל הספיד את שרה בקול רוטט ודומע. על כאב־נבו דיבר יוסף, על כאב הנפטרים על הסף – –
שלא כדרכו התפרץ שר וביקש כאילו מעצמו: נשתוק, נשתוק! וברל, כמו נשמטה הקרקע מתחת לרגליו, צנח אל תוך הקבר הפתוח ומירר בבכי.
רצוצים חזרנו מבית־הקברות.
ברפיח 🔗
קיבלנו פקודה לבוא לחיפה, ושם הודיעונו שאנו יוצאים לרפיח. ראינו בכך גזירת גירוש מהארץ, והתמרמרותנו גדולה.
אנו יושבים ברפיח ולבנו מר. הרוגז יציק לנו מאד, אך בדרך כלל נשתדל להוציא מתוק מעז ולטפח את ההרגשה־האשליה כי על גבולות הארץ אנו שומרים, כי איזור זה עתיד להיות מיושב ואנו סנוניותיו הראשונות. משקיפים אנו על פני המישור הרחב אשר מסביב, ושמוח נשמח לראות את היבלית הצומחת כאן. עדות לכוח האדמה ולפריונה. פה ושם מפוזרים ישובים קטנים המגדלים עצי פרי וירקות. מכאן למדים אנו כי רבים הסיכויים להתישבות במקום, אם יתגלו מקורות מים.
נפל דבר בין ש–ל ומפקד פלוגתו. ש–ל נתבע לבוע למשרד, בגילוי ראש, כדרך הנאשמים שאינם ראויים לשאת את מדיהם. הוא לא קיבל את הדין והטיח דברי תרעומת בפני המפקד. הוטל עליו עונש והוא נשלח, עד למשפטו, למאסר בקנטרה.
מאסרו הסב צער לחברים, ודב הוז, שהיה בדרגת סרג’נט מייג’ר, שלחני לקנטרה לראותו, למסור לו מכתבים שהגיעו ממשפחתו, ולעודדו.
יצאתי לדרכי כאחד ממלווי הרכבת היוצאת לקנטרה. ולאחר שמילאתי את שליחותי הרשמית, חיפשתי ומצאתי את מחנה האסורים ששכן בסביבה.
המחנה מוקף היה גדר־תיל גבוהה ובו כמה צריפים ואוהלים. מבעד לגדרות־התיל ראיתי את האסירים בגררם שקי חול על־פני החול המדברי. משהתקרבתי למחנה, נתפשתי. בדקוני ולקחו ממני את כל המכתבים. האסירים – מהם אנגלים ממחנות צבא שונים, ומהם חיילים עברים מגדודנו.
כשנפגשתי עם ש–ל וסיפרתי לו כי לקחו ממני את המכתבים, אמר: “עלינו לדעת, כי צפוייה לנו מלחמה שנצטרך לנהלה במחתרת, ועד שבעלי השלטון החדש יהיו בעלי בריתנו, נצטרך להיאבק אתם הרבה”.
א.ש. שהיה בנאסרים אמר לי:
“עליך להודיע בגדוד כי ש–ל עלול להסתבך במשפטים חמורים יותר, אם לא יוציאוהו מכאן בעוד־מועד, כיוון שהוא פורץ ומתערב כל פעם שמכים ועולבים במישהו”.
השמירה היתה קפדנית ולא יכולנו לבוא בדברים זה עם זה. ש–ל כתב מכתב אלי, ורמז שאקבלו ואחביאו. את המכתב כתב מתוך חפזון, והוא מקוטע ולא נסתיים. בצאתי קראתי בו:
"אתמול יצאו מכאן אנשים; ומסרתי להם מכתב אליך ולכל חברינו על אודות המצב פה. אם המכתבים האלה לא הגיעו אליך, יספרו לך המביאים בעצמם את כל שמתרחש פה, תאמינו לכל הסיפורים. היום ישנה שוב הזדמנות ואני אחזור על המקרים שקרו עד היום: פה מכים. שלשום היכו אחד, אתמול היכו שלושה, אופיצר עצמו נתן מכה בבטן ל’קצר'. היום שוב הוכה התימני בעל הזקן, שלמה חובשי, האיש שאינו טועם מפת בג הצבא. הוטל עליו עונש מאסר לארבעים וחמישה ימים, מה יהיה אתו? איך יגמור פה? מי יודע! הוא קיבל מכות מאת אסיר אנגלי. פה ישנה קבוצת אסירים אנגלים. אנחנו עובדים יחד עמהם. והנה קפטן פלוני נתן להם, לאסירים אלו, פקודה לתת מכות ליהודים בכל פעם שימצאו שהם ראויים לכך.
"היום התחילו למלא את הפקודה הזאת, ושוב הופל התימני ארצה והוכה על ידי אנגלי שני, כל זה בשעת השיעורים והפראדים. מחר אנו עומדים למבחן, ולפני מי? לפני הסרג’נט מייג’ר מפלוגה ד' שהוּכה בגדודנו. אתם כבר מבינים לאיזו הגנה צפויים אנו ממנו. אנחנו גם לא מקווים. לא פעם אמרו לנו האופיצרים שאסור להתלונן. המתלונן מקבל נזיפה.
“חובשי הוכה ונפל ומחץ את עינו עד זוב דם. כל המשחק הזה הוא יותר מדי מסוכן. אנשים נדונו לרצות את עוונם, במשך חדשים, בין מפקדים ואסירים אויבים ומבזים שיש להם” – – (כאן נפסק המכתב).
האכזבה וקוצר הרוח רובצים לפתחנו, ואנו מתאמצים להתעודד ולעצור כוח עד שהשלטונות הגבוהים באנגליה יתחשבו בדרישותינו ויכירו בנו כגדוד־קבע, שאפשר להחליף בו את מתנדביו הוותיקים במתנדבים חדשים – גדוד להגנת הישוב, ויסוד לצבא הגנה לאומי.
פתאום קיבלנו פקודה לערוך רשימה של חיילים, שעליהם לצאת לקפריסין ולמצרים, לשירותים שונים.
בפקודה הזאת ראינו התנקשות גלויה וקשה במהות הגדוד ובקיומו. נמצאו אמנם חיילים שהיו נכונים לצאת לחוץ לארץ כדי להתנער קצת מהשעמום של חיינו במדבר, אולם הרוב התקומם, ואליהו גולומב, שנמנה עם מיסדי הגדוד, היה מראשי המתקוממים. הרוחות נסערו מאד, ובאסיפה שנתקיימה החלטנו, שכל יציאה מהגדוד לחוץ לארץ כמוה כעזיבת המולדת.
ניטש מאבק בינינו ובין המפקדה, שנקטה אמצעי־לחץ ומאסרים ממש. בין אלה שנאסרו היה גם אליהו גולומב. דבר התקוממותנו הגיע לארץ ולוועד הצירים. קיום הגדודים נראה עתה כהכרחי דוקא באותם חוגים שנודעו כמתנגדים לגדוד. ההתקוממות גרמה להם טרדות והם חיפשו דרך כיצד להוציאנו מהתסבוכת.
פגישה עם טרומפלדור 🔗
החזירונו לארץ, ושוב למחנה בצריפין. נכנסתי לעבוד במחלקת התחבורה, שעיקרה עבודת עגלונות. ניתן לי זוג פרדות קפריסאיות, פרידות חזקות ויפות, ובהן הייתי מוביל משאות שונים – ציוד, מזונות ותחמושת מהמחסנים המרכזיים שליד לוד ורמלה.
אני וכמה חברים אחרים בחרנו בעבודה זו כיוון שהיא קירבה אותנו לעשיה של ממש: הובלנו גם משאות שתועלתם מרובה לישוב… בשל עבודה זו פטורים היינו מכל מיני חובות ומגינוני משמעת שגרתיים. אין לי מגע עם קצינים ומפקדים; על פיו של קורפורל ממנוב הטוב ישב כל דבר, אני אחראי לזוג ועליו אשמור. את עבודתי אעשה עד לשעת הצהרים, מכאן ואילך, עד מחרתו של יום, חופשי אני לנפשי. חשיבותה האמיתית של עבודתי בטרנספורטים המיוחדים, פעמים שלא בשעות היום הרגילות ופעמים בלילות, בחשאי־חשאין, בדרך מחתרת ורק הפרדות שלי תדענה את סודי…
רבה התסיסה בין חיילי הגדוד להשתחרר מן הצבא.
עולים חדשים מגיעים לארץ, פליטי החורבן והמלחמה, אודים מוצלים, והם מספרים על האימים שנתנסו בהם.
יוסף טרומפלדור חזר לארץ וביקר אצלנו. זכור הוא לרבים מאתנו כאיש הגליל, כפועל במגדל ובדגניה. גם עלילות גבורתו במלחמת רוסיה־יאפאן ידועות ברבים. זוכר אני את התמיהה שעוררה החלטתו, עם פרוץ המלחמה, לעזוב את הארץ ולצאת לרוסיה. כאיש חובה, וכקצין רוסי שהצטיין במלחמה, סבור היה בזמנו שזו חובתו וכן עשה.
שמעתי עליו מפי בוגרי הגמנסיה שעבדו אתו בדגניה וראוהו כאיש מופת, שמשאת־נפשו וחלומו – הקומונה. והנה אראהו פנים אל פנים והוא מספר על התחנות המסוכנות בהן עבר בשנות המלחמה.
במצרים אירגן גדוד נהגי פרדות ואתם יצא להילחם לצד בעלות הברית במלחמת גליפולי, עד שהגיע אל רוסיה, בראשית ימי המהפכה, ועתה הוא בין הראשונים שחזרו לארץ.
הנה אראהו, שכמיה על כתפיו, קומתו נאה, ואשמע את חיתוך דיבורו הרך, אף על פי שהעברית שלו משובשת. מספר הוא באסיפת הגדוד על מצב יהודי רוסיה, על הזעזועים לאחר הטבח האיום, על חיי הדראון שהיו מנת־חלקם בכל שנות הדמים, על ההרס והחורבן, ועל מצבם עתה, בעמדם על פרשת־דרכים, מצפים לפתיחת שערי הארץ. למודי צער וסבל מוכנים הם לבוא לכאן. שארית־הפליטה הם, וחרב המהפכה עדיין מתהפכת עליהם.
ועל “החלוץ” המתארגן יספר, על הכוחות הצעירים שיבואו אל מחננו. רבים מהם כבר חותרים לבוא אלינו בדרך־לא־דרך. ברגל יעשו את דרכם בין הרי קוקז ובסירות מפרש בנתיב ימים. סכנות רבות אורבות להם, אך בוא יבואו אל חופי ארצנו, – חיל מילואים הם לגדודי העבודה והבטחון.
אנחנו מבקשים להשתחרר מהגדוד, ואילו טרומפלדור תובע אורך־רוח. דבריו על ערך הגדוד, משקל־יתר להם. בעברית הדלה שלו הצליח להביע את כל עומק חרדתו לקיום הגדודים.
“הגדודים”, אומר הוא, “יהיו דרושים לנו, וצריך לשמור על קיומם, אל תתפזרו ואל תרוקנו אותם, עד שיבואו אחרים למלא את מקומכם”.
גם על המצב בארץ דיבר – צר לו על הפירוד והמחלוקת בתנועת הפועלים, ועל היחסים הרעים בין שתי התנועות־האחיות.
הוא תובע מאמץ עליון כדי ליצור מחדש את ההסתדרות האחת והמשותפת לכל הפועלים, ולשם הענינים המשותפים, להתעלות מעל סלע המחלוקת של העבר הקרוב. עלינו להיות ראויים לצרכי היום ולצרכי הימים הבאים.
הקשבנו לדבריו והלב רחב. דבריו נבעו ממקור זך ומנפש שלמה, בשורה בהם ועידוד. חשתי כי כוח לו להניע את שני הצדדים לקראת האיחוד. הוא סיפר לנו על תכניותיו לקראת בואם של בחוריו, ובראש וראשונה תבע מאת ציבור הפועלים לשוב אל הדרך המשותפת.
ראינו בעליל כי כוח גדול נוסף לנו.
ימים קשים עוברים עלינו. גדודנו גוסס, ובנס יתקיים, יום־יום יתמעט מספר חייליו – מהם עוזבים ומהם משתחררים. לגיוס חדש אין הד, רבים ממתנדבי הגדוד האמריקאי נתאכזבו, כיוון שלא מצאו סידורם בארץ, והם חוזרים לאמריקה. שאלה מרה טורדת אותנו: הנעצור כוח להתקדם במצב זה שאינו אלא צעידה על המקום, מקץ שנתים לחיינו בגדוד? הכך נתחיל את השנה השלישית? כלום יעמוד בנו כוח הסבל, עד שיבואו ממלאי מקומנו? ודווקא בימים אלה אנו מרגישים כי עננים מצטברים בגליל הצפוני, על הגבול, ונקודותינו שם בודדות. חמרה עלתה באש ונעזבה. שפושניק נפל על משמרתו בתל־חי.
שמועות מהלכות כי הגדוד יפוזר וחייליו יוכנסו לתפקידי שמירה בכל תחנות־הרכבת בארץ. האומנם יקיץ הקץ על גדודנו בימים אלה, בהם מצווים אנחנו להיאבק עם כוחות המבקשים לכלותנו?
אנו מתלבטים ומצפים.
חלק מגדודנו נתפזר לתפקידי משמר במקומות שונים בארץ. שאלת הבטחון מסעירה עתה את הישוב, בעיקר קשה המצב בצפון הארץ. יוסף טרומפלדור עלה לגליל, לארגן את ההגנה על נקודותינו הבודדות. הודעותיו מתקבלות כקריאת הצלה והן מגלות את רצינות המצב.
אהרן שר, שעבר מכנרת לתל־חי לשם הגנתה, בא לכמה ימים ליהודה. מכאן הוא יחזור לתל־חי. בדעתו לשהות שם כל ימות החורף, ולעונת הקציר לשוב לכנרת.
ליהודה בא שר כדי להעביר פר גזעי מבן־שמן לכנרת. בהיותו ביפו מסר רשימה קצרה ל"קונטרס", שעניינה השמירה בגליל. בין השאר כתב ברשימתו: “למרות ההכרה הברורה כי את המקום אין עוזבים, כי על הבנוי אין מוותרים, אינה פוסקת ההרגשה כי הננו אך קומץ קומץ קומץ, והמחנה הקטן נתבע להגן על המחרשה, ולא רק לחרוש בה. אל תתנו לגליל לנפול!”
עזרתי לשר להעלות את הפר לקרון־הרכבת. הוא ביקשני להילוות אליו לכנרת. לא יכולתי להיענות לו, כיוון שאיש־צבא הייתי והוכרחתי לסור למשמעת אחרת ולפקודות אחרות.
נפרדנו ולא ידעתי כי זו לנו פגישתנו האחרונה.
כל אחד מאתנו נדרש בימים ההם לחתום על בקשה, שישאירוהו בגדוד לשלושה חדשים נוספים. מתוך הכרת חובה חתמתי.
אסון תל־חי 🔗
“ביום ששי, י”ז שבט, התנפלו בדואים על החורשים בשדות תל־חי. אהרן שר רץ להגן על החורשים וכדור אויב פגע בלבו. כעבור חצי שעה מת. אנחנו הולכים לחפור לו קבר. דרישתנו לשלוח אנשים. אם העזרה לא תבוא בזמנה אפשר כי יהיה כבר מאוחר". כך הודיע טרומפלדור. הדברים מחרידים אותנו, תובעים וקוראים. כמו דברי פרידה הם. החלטתי להצטייד בנשק וכדורים ולעלות.
באות ידיעות כי ההתנפלויות מחריפות. יגון מותו של שר אוכל אותי ואינו נותן לי מנוח.
עם חשיכה נטענה עגלה רתומה אל זוג פרדות גדולות. פרדות אלו ברחו ממחנה של הודים, אחד המחנות שבשכונתנו, ואנחנו אימצנו אותן ושיתפנון במלאכת הקודש. יצאנו לדרך, אני, ואחד החברים הוותיקים, שומר ואיש הגליל, שדרכי הארץ נהירים לו, ומגמתנו להביא ציוד לשיירה העולה מהגליל התחתון אל תל־חי. הצטיידנו בתעודות־משלוח מזויפות, על כל צרה שלא תבוא, מספוא לפרידות לקחנו וגם צידה לדרך. על יד שקמה גדולה בכרמי הזיתים שבין לוד לרמלה נטען המטען.
הדרך אצה לנו לעבור עם זריחת השמש את ואדי ערה, ולבוא עד נקודתנו הראשונה בעמק, ממנה נגיע לכנרת.
הלילה היה אפל, ושומר־סוד נאמן, הוא כיסה עלינו ועל מטעננו. בדרך נזדמנו לנו רק מכוניות צבאיות בודדות, הן עברו על פנינו באורות מלאים. אי תשומת־לבם חיזקה כמובן את רוחנו. ככל שהתרחקנו ממרכזי היישוב נתרוקנה הדרך ובטחוננו גבר והלך.
השמש העולה כבר האירה לנו במבואות ואדי ערה. נחנו, האכלנו את הפרדות, ועשינו את דרכנו הלאה.
עלינו בנפתולי הגבעות, וכבר באנו אל ספם של מישורי העמק. ופתאום תקלה, – גלגל אחד התפרק ואנו מול חפירות מגידו. עודנו מבקשים עצה ותחבולה כיצד להמשיך את דרכנו והנה נתקרב גדוד־רוכבים בא מהצפון. נדהמים מן האפתעה הורדנו את העגלה מן הדרך וגררנוה אל עצי התאנה שבקרבת המקום. פנינו עורף לגדוד ההודים וטרחנו להאכיל, כביכול, את הפרידות שלעסו בתיאבון את המספוא. ארכו הרגעים, אך סוף סוף התרחקו הרוכבים ורוחנו נרגעה.
חברי עלה על אחת הפרידות ורכב למרחביה, להחיש עזרה משם. שעות נשארתי לבדי עם הכבודה היקרה, בצפיה מתוחה, עד שהגיעה העזרה ומטעננו הובא אל תחנתו הראשונה.
למחרת בבוקר נפרדתי מחברי, והקדמתיו בדרכי לכנרת. לקחתי עמי את רובי ומטעני הכבד בילקוט־הגב ושמתי את פעמי לנצרת, ומשם לטבריה. נדברתי עם חברי להיפגש בכנרת. משהגעתי לכנרת כבר ידעתי כי הנקודות בצפון נעזבו וכי נסתיימה המערכה בתל־חי. עם לילה יצאו משם האנשים וחלק מהם בא לכנרת. הראשון שפגשתיו היה יצחק טבנקין. הוא ירד מהמדרגות של גבעת החצר ועזר לי לשאת את מטעני.
על החוף התהלכה חנה צ’יזיק שרויה באבל על שרה אחותה שנפלה בתל־חי. גם היא באה כדי לעלות לשם, וכאן מצאה את השבים.
נכנסתי לחצר כנרת, ולאחר מכן לחדר הגדול שעל יד הרפת. שם התגוררה בימי המלחמה “קבוצת העשרים” של החברות. עתה משמש הוא חדר־נשק. בחדר מונחים רובים מלוכלכים שטולטלו בדרכים, והיה חשש שיעלו חלודה. על הרצפה ישבו כמה חברים, ביניהם שאול מאירוב, חניך הגמנסיה וחבר חדש בקבוצת כנרת, – ועסקו בנקויים של הכלים, מרקו בנפט ושפשפו כל חלק וחלק. בישיבתם על הרצפה ובטיפולם בנשק – גלום היה גם אבל הימים וגם ההחלטה הנמרצת להשיב מלחמה שערה. השארתי את מטעני בחדר, וסיפרתי להם על העגלה שנתעכבה בדרך. יצאתי עם שאול לחצר והוא דיבר עמי על שר, ומדבריו שמעתי את קול הריעות הפצועה והשכולה. בכל אשר אפנה בחצר כנרת כמו אחוש את נשמתו של שר, והיא מרחפת עלי.
אנשי כנרת ממשיכים בעבודתם, כרגיל, – יוצאים הם לשפוך סוללה על חוף הירדן, בונים גשר חדש, נוטעים עצים ומייבשים את הביצה. ימי האבל וימי המעשה כרוכים זה בזה.
לנתי בכנרת, פקדתי את עזבונו של שר. נרתיק מאוזר ובו כדורים, מחברת, רשימות, מונחי לשון ומכתבים. בטרם עלותו לגליל חיסל צרורות שטעונים היו חיסול, וסיים חשבונות שטעונים היו סיום…
למחרת בבוקר הגיעה העגלה עם הכבודה לכנרת.
שבתי מהגליל למחנה, ואני מזועזע מאסון תל־חי, ממות שר היקר, ויוסף טרומפלדור, שדרך ככוכב גדול וכבה פתאום.
בירחון “האדמה”, שיצא בעריכת י.ח. ברנר, נתפרסמו דבריו על תל־חי:
"החשבון הגיד ברורות, ואולם הלב, הלב המסור, הוא האמין בנסים, האמין כי ישתנו סדרי בראשית לטובה עלינו. כי המסירות כל יכולה, כי האהבה לשעל אדמתנו תעתיק הרים. וחפץ האמונה העלה גם חשבונות משלו, חשבונות חלומות: אין כאן עמידה בפני צבא מסודר… יש כאן רק הגנה מפני שודדים… ובפני אלה נוכל להגן אם נהיה שם רבים… לו היינו שם רבים, לא היה נופל שר.
"כן שר – זה מחייב אותנו לדבר מה.
“ומלבד זאת, אם למהר ולעזוב כל מקום שסכנה בו, הרי שעלינו לעזוב הכל. להיסוג מכל הנקודות – ולאן?”
וברנר מסיים: “הנדע למצער כולנו כי אין מנוס? התהיה בנו הכרה זו, הכרת ההכרח להימצא על הגובה הדרוש? כשתבוא שעת הנסיון הקשה, היעמוד כל אחד ואחד מאתנו ושם יוסף טרומפלדור וחבריו על שפתיו, במקום אשר יעד לו גורלו?…”
באותם הימים נזדמנתי עם ברנר.
אחיו בנימין, הנמצא עמנו בגדוד, מסר לי דבר־מה כדי להביאו לברנר שהתגורר בתל־אביב, לאחר ששב מגלותו עם מגורשי יפו בגליל.
ברחוב לילינבלום, סמוך לראינוע “עדן”, היחידי בתל־אביב, מצאתי את דירתו. חדר גדול ובו מחיצות מסך, כעין חדר בתוך חדר לעבודתו של ברנר. עמד שם שולחן פשוט ועליו ספרים וכתבי־יד, ותמונת האחות־הרחמניה נחמה, שמתה בקדחת בחדרה. ישבתי על הדרגש ושוחחנו. הוא שאל למצב בגדודים, ולשלום האנשים. רוחו היתה נכאה, בנו אורי חלה, ומחלתו הדאיגה אותו. האם והילד לא היו בבית, כנראה הלכו לרופא.
ממנו הלכתי לבקר אצל אחי ואחותי. מרדכי אחי לקח אליו את נחמה אחותנו הקטנה, והוא מטפל בה. אחרונה הגיעה אל המשפחה בדמשק, וגם שבה אחרונה משם. לא היה לו לאבא הוצאות לדרך ונשארה בדמשק אצל משפחה ארצישראלית. ואתה חזרה. מרדכי עובד במערכת ה"קונטרס", - קורא, לומד, וכותב. ונחמה ילדת־חן וחכמת־לב – סופגת תורה ודעת, וגדלה בחסותו של אחיה ובאהבתו.
פרעות בירושלים. ידוע נדע מיהו האשם האמיתי: השלטונות ידם במעל. אנחנו, אנשי הגדוד, סגורים על נשקנו במחנה. חיילים שקיבלו חופשה לחג הפסח לנסוע אל משפחותיהם בירושלים, ויצאו להגן על יהודים, נתפסו ונאסרו. שמועות מהלכות, כי גם השוטרים הערבים מתעללים ביהודים, וכן הצבא הבריטי ששמר בכידוניו על מבואות העיר, והערבים המוסתים שודדים ומכים ואין דין ודיין.
אנשי ההגנה בירושלים נאסרו ודין מהיר נעשה להם. רוח מרד והתקוממות מפעמת אותנו. ללא רשות אנו נוטלים את נשקנו ומתפזרים במושבות יהודה החוששות לפרעות. אנו מבצרים עמדות ומעודדים את הרוחות לעמוד במבחן, וגוברת האמונה כי עמוד נעמוד.
פגישה עם רחל 🔗
מחננו קיבל פקודה לעבור לערבות יריחו. יצאנו ברכבת, ועם ערוב היום הגענו לירושלים. סמוך לתחנת־הרכבת, במחנה צבאי שנתפנה, נלון הלילה ומחר עם אור הבוקר נצא ליריחו.
בערב קיבלנו חופשה של כמה שעות לבקר בעיר. לא היו לי סיכויים שאוכל לראות את בן־ציון אחי בבית־היתומים, בשעות הערב. הלכתי איפוא לתלפיות לראות את נח נפתולסקי שעיבד שם חלקת אדמה. עם נח עבדה קבוצת חברים מחיילי הגדוד האמריקאי, שכבר השתחררו מהצבא. הוא הדריכם בסידור משתלה לעצי חורש ועצי נוי, שתילים לפעולת היעור של קרן הקיימת.
הקבוצה התגוררה בבית אבנים שבתוך חצר גדולה. בבואי פגשתי את רחל בלובשטין שחזרה לארץ, מקץ נדודיה הרבים בשנות המלחמה. תחילה למדה בצרפת ואחר־כך הגיעה לרוסיה, בשנות המהפכה והמצוקה.
על רחל שמעתי רבות בקבוצת סג’רה ובכנרת. בתמונותיה שראיתי אצל נח, הביעו פניה חן עלומים ואצילות, ופגישתי עמה בקבוצה היתה איפוא כפגישה עם מכר. הסבל של שנות המלחמה ואותות מחלתה שינו אמנם את דמותה כפי שנצטיירה בדמיוני.
באניה “רוסלן” חזרה לארץ. כבר ביקרה בעמק הירדן, בדגניה ובכנרת.
אמרתי לה כי געגועי חבריה אליה, בימי נדודיה במרחקים, דבקו גם בי. ורחל שחקה שחוק נוגה:
“ואף על פי כן לא אמצא לי מקום לעבודתי” – אמרה – “הארץ אינה מקבלת אותי. אני זקוקה כנראה לרוח מדבר שתבוא ותטלטלני. קחני עמך לערבות יריחו, ונעפיל אל הרי מואב”.
חשתי כי אין מנוחה בנפשה, כי גם בין חבריה הקרובים לא תמצא מקום. בריאותה כבר נתרופפה. והרהרתי בלבי כמה אכזרים אנחנו כלפי הכושלים ויגעי־הכוח.
ידעתי כי גם בקבוצת “תלפיות” לא מצאה רחל כר לעבודה שביקשה, ונח לא רצה שרחל תעמוד במבחן קשה בין חברים זרים, שלא נקלטו עדיין בארץ, ושלא הכירוה קודם לכן.
בשיחתנו באותו ערב נתקשרה בינינו ידידות. לימים, בהיותי בערבות יריחו, כתבה לי וסיפרה על לבטיה ותלאותיה.
"עברו שנים הועם הפז
פסגות הפגו מישור
אך הד הרים צלול ועז
אך הד הרים עתה כאז
זכור אזכור".
לאחר שנים, כשקראתי את שורותיה אלו של רחל, זכרתי את פגישתנו בירושלים.
עם אור הבוקר יצאנו למסענו. הדרך התפתלה וירדה אל עמק ים־המוות ועם רדת היום הגענו אל ערבות יריחו. בקרבת הירדן כבר הוכנו האוהלים, ושוב הסתדרנו במקום חדש.
עד נבו 🔗
הגענו לערבות יריחו. אין אני זוכר רשמים עמוקים יותר מרשמי בסביבה זו. לא פעם רחשתי תודה למקרה החיים שהביאני לכאן, אל הערבה רחבת הידים ונפלאת־הנוף. שטחים עצומים ללא צמח, ורגליך שוקעות באדמה שחורה ותחוחה הקוראת אותך לפתוח בה נירים.
נקודות ישוב בודדות. נזירים אשר ביקשו מפלט לנפשם יתגוררו כאן, – נאות מתבודדים. מה טוב ללכת פה, לתעות בלי דרך, להתיחד עם עצמך.
הנוף הפראי והנשגב מעורר בך הרהורים – הרהורי עבר ועתיד. יש רצון להכיר את הארץ הזאת ממש, לעבור בה לארכה ולרחבה.
ראיתי התחלה של יישוב שהקים כאן הצבא הגרמני, על חוף ים המלח – שמונה בניני אבן ועץ, והם הנמל הקטן בו יטענו את תבואות עבר־הירדן להעבירן מערבה. שלוש ספינות־קיטור שטות בים, ואף הן מעזבונם של הגרמנים.
לפני שמונה חדשים מכרו האנגלים את הבנינים ואת הספינות לנוצרי ערבי מבית־לחם, ועתה מתקיימים כאן כ־50 פועלים ערבים – התחלה של יישוב, ולא התחלה שלנו.
האקלים על חוף ים המלח נוח יותר מאשר ביריחו, – מעינות מרפא, ומעינות מים מתוקים שבקרבתם ירק ועצים. בעיני רוחי אראה כאן ערי־מרפא לעתיד לבוא. דרומה מכאן לא הורשינו לבוא, אך ידוע כי רבים שם אוצרות האדמה המחכים לידיים חרוצות. ואנו בחיבוק ידיים נשב, באפס מעשה יעברו כאן ימינו, במראה־עיניים ובהלך־נפש בלבד.
הנה שם, מרחוק הר נבו – מציאות וסמל כאחד: “ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו, ראש הפסגה…” לראות את הארץ מנגד ואליה לא לבוא. כלום אין סמלו של נבו גם סמלנו אנו, הבנים השבים למולדתם?…
יש ואדמה, כי בכל אשר אפנה אשמע את צערו של נבו. הן צער זה עלה מדברי הספדו של יוסף בוסל על קברה של שרה שמוקלר, הספד שאפשר לשאתו על רבים־רבים אשר נפלו במחלות וביאוש, ומשאת־נפשם נשארה מנגד.
הנה הגעתי לנווה־ערבה. מנזר קטן, דלת נפתחת ונזיר זקן מכניסני בצל גנו. עצי פרי למיניהם ומן האדמה יוצא מעין ומרווה את הכל. עצי תאנים וגפנים, הגפנים משתרגות ומטפסות על כלונסאות, עד לגובה של שני מטרים. נוף ישתלב בנוף, וחופתם משתרעת על שטח של דונמים.
והנזיר יספר, כי הגנים האלה ניטעו לפני עשרים שנה. מהמנזר הקרוב באו לעבדם. ושם המעין עין־חגלה.
ניצב אני בנוף השממה ורואה את הגן כפלא. לא אנחנו שתלנוהו ואף־על־פי־כן, כמו שלנו הוא, כי שלנו האדמה והמעין. הרי זה עין־חגלה מימים משכבר, מאז היותנו ילדי החדר כשלמדנו את ספר יהושע. מבלי משים אזכור את גן ילדותנו בבלטה העיר, בו צמחה גם אהבתנו לציון, אהבה ענוגה ותמימת נפש. ודמותו של אבי תעלה לנגדי, – אשר אהב כל אילן וכל צמח, ואף־על־פי־כן רק אכזבות וכשלונות שבע, ומשאת־נפשו גם היא נשארה מנגד – –
מנגד ראיתי את ההר והוא ממשות וסמל, אדמה וחלום. נסער היה רוחי וחשתי כי באותה שעה קצרה מתקפלים, עם חיי הדורות, גם חיי שלי מאז ימי ילדותי, – אכזבותי, נדודי וחלומותי הטהורים ביותר על בית ועל קן משפחה. כמו על פרשת־דרכים ניצבתי תוהה ולא ידעתי נפשי – –
אל אותו מקום, בו עמדתי נפעם ותוהה על סוד עולמי ועמי, אל ערבות יריחו, הגיע מקץ עשרים ושתים שנה טוביה בני, – אשר נפל במלחמת השחרור והוא אחד מל"ה הקדושים שיצאו להחיש עזרה לגוש עציון. עם חבריו בנוער העובד ובפלמ"ח הגיע אף הוא אל מול נבו, ובהיותו נרעש מן השגב והתעלומה, העלה בשורות מעטות את רחשי נפשו:
"באתי לפשחה ושכחתי גם את עצמי וגם את צערי. אין לתאר את הוד המדבר. עומד אני ליד עינות המקום, ומשקיף על צוקי הסלע החשוף המזדקרים שמימה בגובה של מאות מטרים. רואה אני את ‘ההרים הגבוהים ליעלים’, את הוד המוות והנצח. לידי, בתוך אגמי המים, בינות לצמחים, שטים מיני דגים טרופיים, כחולים־סגלגלים. המוות והחיים מתמזגים זה בזה ואין לך בלתי אם לעמוד ולחוש את כל אפסותך נוכח האיתנים החולשים פה משנות דור ודור.
“הרגשתי היתה אחרת עת עמדתי במרומי הצוקים ומתחתי הים המכסיף והנרדם. צפונה –הערבה הגדולה ובתוכה יריחו עיר התמרים, בעבר השני – הרי מואב האדומים־כחולים ושחורים עם בתרי הנקיקים וכיפי הסלע, השתקפו במי הנחושת השלוים, ושם הרחק במרומי ההרים כעין כתם, מתרומם ההר הבודד בסביבתו – נבו. כאז כן גם היום צופה הוא למרחקים ימה וצפונה ונגבה. לא קשה פה, בשלות הנצח, להרחיק וגם לחוש את הימים שעברו, מקום בו עמד משה, רק לפני שלושת־אלפים שנה, נדהם בפני ארץ כנען הנכספת. השינוי ודאי אינו רב, הארץ היא אותה ארץ. הערפלים החורורים מעל לים הקדמון ריחפו גם אז, וכאב היחיד וסבלו גם אז היו. וכאב נבו בעינו עומד”.
כאל מקדש שחרב אבוא ברטט וביגון אל השורות האלו, להקשיב אל הד ימים שחלפו, – לספוג שוב צערם ומאורם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.