מקדש

לכל – מי שידע אהבה וחלום,

לכל – מי שלבו־בו אוכל וידום.

 

הסבר    🔗

ה"מכתבים לידידה שבדמיון" נכתבו לפני שנים מספר, בתקופות של גאות ושפל פסיכי שלי – ושל אלה אשר מסביבי. והיה זה: נסיון, לתאר את פרק האהבה והיחסים בין השניים, לפי הפרספקטיבה של הגבר האוהב – לבין האשה המשחקת.

ובצייני את רשימותי אלה כ"נסיון", הריני רוצה לציין כאן: לית מאן דפליג, שהאשה עולה בתפיסתה ובמדת הרגש שבה על אלה של הגבר. ואחטא לאמת – אם לא אדגיש עובדא זו. אך יחד עם זאת: ברצוני להוקיע לעין כל – את טיפוס האשה הנדירה. את זו – הצוחקת, את זו המשחקת, את זו – המוכנה למען הנאה, להתגרות ולהשפיל את כבוד האדם של הגבר.

פרק חיים זה של השניים, מקיף כעשר שנים. ותקופה קצרה זו של שנים – מספיקה, כדי לנסות לפתור את בעיות התסביכים המשותפים.

י. א. אלדמע

 

אחד    🔗

ואם אומר עתה: צדקת! הרי אל יהא זה בעיניך, ככונה להודות בכשלון ההגיון הישר, על הסלוף שבדמיון הבהיר. ואל תחששי גם את להודות: שלא כל המחשבות שעברו כברק את המח נכונות היו, וקלעו תמיד אל המטרה הסופית הנכספת.

עלי להודות: שתמיד, למיום הכרתיך, ממש מהרגע הראשון שעיני קלטה את ברק הניצוץ אשר בעינך הטהורה, – הייתי כשבוי המרגיש את החפש המתוק, ואת התענוג הגדול שבתנועה – אשר מעבר לשכבת הברזל הדוקרנית. עלי להודות: שרחשי הלב הכי טמירים היו מאז מיועדים לך. עלי להודות: שמחשבותי בלילות נדודים רבים ביותר, היו מקדשות לך – הטהורה והנאצלה. עלי גם להודות: שגדול וכביר היה הרצון לרכוש אותך. להכניסך למחיצתי. להתמכר לך, לעבדך כעבוד את האלהים. לכרוע ברך ולהשתחוות. לנשק את הרגל אשר הובילה אותך אלי, להרים את העין העורגת – ולקלוט את המבט הטהור, לכוון את הלמות לבי המיותם להלם לבך את, ולהרגיש את הרטט שבמגע. אך עלי גם להודות: שמרובה היה הצל על האור.

היו ימים – בהם שאפתי לאושר. רציתי בחיים. צמאתי למגע, חפשתי את האור. דמיתי: שהלטיפה היא קצה גבול התענוגות שהאדם מוכשר ומסוגל לקבל. אך במרוצת הימים נוכחתי אחרת.

וכי מהו האושר? הוה אומר “הבטחון”. ואף הבטחון המדומה בכלל זה.

מה הם החיים? לקט של מעשים קטנים ומאורעות עלובים, שבהצטרפותם יחד, הם מהוים: את יחידת הנסיון, שממנה נוצר ה"בטחון".

מהו הרגש? הוא אומר שוב: אותה מדת הבטחון – המאלצת אותנו לשאוף ולהעיז במעשים, כדי להשיג את העצם המדומה שנוצר בדמיונינו הנועז.

ודמיון מהו? לקט משונה של מחשבות – שבהצטרפותן יחד הן מהוות את יחידת הקנאה, שאנו רגילים לרב להגדירה בשם שאיפה.

ושאיפה מהי? זוהי באמת ההגדרה הבולטת ביותר לגיבוש הרצון, כדי לזכות ב"בטחון" העצמי הנכסף והרצוי.

ואני – יראתי את ההגדרה. יראתי את ההתפכחות. יראתי את הסוף.

כי הסוף הלא הוא הכשלון. הוא הצעד הראשון ליאוש שבאפס שאיפה! זוהי ההתחלה של הירידה המגוונת, זוהי ראשית ההכרה: באפס שבתולדה, ובתפלות שבחדלון.

טוב ביותר הוא השכרון. טובה הימנו היא השכחה הגמורה והמוחלטת, וטוב משניהם הוא: הבטול הגמור של ההויה המוחשית.

ואל יהיו כללים אלה קלים בעיניך: טוב הוא הדמיון – כל עוד שלא בא לידי מגע מוחשי עם העצם הדמיוני! יפה הוא החלום – כל עוד שלא הגיע לסופו. נאצלת ההרגשה – כל עוד שלא נפגעה ברגש הנחיתות הקיים. יפה הוא הרגש – כל עוד שלא פורט לפרוטות, ונעימה היא ההכרה – כל עוד שלא נפגמה על ידי העובדות הקיימות שבהגיון הקר והיבש.

ועם הגיעי למסקנות הגיוניות אלה, הרי אין, ואי אפשר היה גם שתהיה שליטה כל שהיא – על נפשי הרכה, בכל שנוגע למוחשיות. יכלתי לוותר, אמנם – לא בלי כאב חזק שבשרירים הדרוכים, על המגע הממשי. אולצתי – לעצום את העין לעתים מאד קרובות – בכדי שהראיה לא תשמש מסית ומדיח לבגידה בעקרונות הקיימים שלפיהם אני חי. הכרחתי לא אחת לשנן לעצמי: שלא די במציאת “העצם” לאושר. לא שלי הוא! לא לי ניתן! לא בשבילי נוצר!

ועם כל גודל הכאב, עם כל הכמיהה הגדולה והכבירה שביאוש, עם ההתאמצות להשתיק את היצרים המדיחים, עם הויתור השלם והמלא על האני שלי, הרי לא תמיד אפשר היה להסב את המבט לצד הצל – בו בזמן עצמו שמרובה היה לאין גבול האור ששפע מאותה הפנה – בה נמצאת את, הטהורה והנכספת. לא תמיד אפשר היה להחניק את קריאת ההתפעלות – למראה פניך הזוהרים, ולא קל היה לכבוש את הרצון העז, שדרש במפגיע את הספוק המגיע לו.

היה זה נצחון. נצחון ההגינות הקלוקלת והערומה – על התפיסה הדמיונית – הציורית שבלב. אך וי למנצחים! אין הנצחון שוה פרוטה – אם לא צורפו אליו גם מחיאות כפיים ושלל מלחמה. נצחון שאין עמו גם שלל ראוי לשמו – המפלה טובה הימנו.

ידעתי: מסוגלה את לערער על הנחה יסודית אחרונה זו. לדעתך אפשר בודאי להסתפק בשלל “מוסרי־סמלי”. אך הלא ידעת: אין האדם הרגיש מוכשר סוף סוף להוכיח לעצמו שהוא דוקא "מוּמוּס, הלא אי אפשר לחבק את החלל הריק. ואין המציאות הקיימת מזדהה עם הרצון שבדמיון.

אפשרי, שדברי האחרונים יראו כסתירה בולטת לראשית ההנחות המובאות במכתב זה – אך לדעתי: הרי דוקא סתירה זו גורסת את הצורך והרצון לחיות. דוקא סתירה זו מוכיחה את כל גודל הטרגדיה הנפשית העמוקה של אדם שכל חייו צורפו מהגיון, ודוקא סתירה זו מוכיחה ומאמתת את ההנחה הסופית: שהאדם עם כל כושר יכלתו הענקית לשלוט – אינו מוכשר לקבל אף את השפעת עצמו, כדי שלא להיות נגרר אחרי היצרים, ההורסים ברגע קט אחד את הבנינים המפוארים שנבנו בעמל דורות.

ואני? הלא ידעת: שלא רציתי בשום פנים – לפרוט את הרגש היפה לפרוטות, לא רציתי לחלל במגע הגס והטמא את קדושת הרגעים אשר בכחם היה לתת לי את הציור הדמיוני, הכי נועז ואצילי. אפסית מדי היתה ההגדרה בכדי לבקרה על פני הדמיון הלז. פשוטה מדי היתה המציאות הקיימת. ולי? – לי דיי בחלום, בהזיה, בחיי ההפקר של אוהב נאמן ומאמין, שאינו מציב תחומים, ואינו מחויב גם לחיות על פי חוקים קבועים מראש.

ומשהגעתי לתורת חיים זו, ממש מאותו הרגע – אשר צללי הדמדומים עטפו את ההכרה – הרי חזיתי חזיונות. ומפוארים עד למאוד היו החזיונות – האלה. יפים מהם לא ידעתי עד כה, ולא אדע גם לעתיד. היה זה: שלל תאורים ומחזות שלא מעלמא הדין, ברק מציאות שבאגדה. קשתות נצחון ועלי דפנא, פאר שבקדושה, וזיו אביבים בהירים ומקודשים.

ורחב הלב. גבר הרגש, מתקו הצלילים שהופקו מאלפי המיתרים הטמירים שבנשמה. פסק הפחד, פסק הכאב, פסקו גם הגעגועים המאירים. נתנה האפשרות לרגש היפה – להתפשט מהחולין ולטבול בתוך זוהר האור הרב אשר שפע מדמותך האלהית.

ושדמות זו שלך אלהית היא, אין כל ספק בזאת! כי הלא בזאת רציתי וזה היה חפצי. והלא הדמיון הנועז עזר לי לרכז את קרני האור מסביב לתמונה הבהירה הקיימת אי־שם, והממלאה את כל חלל הלב.

וגם דבר זה אינו מוטל בספק: כל כמה שדמותך מרוחקת יותר – הרי קרובה את. כל כמה שאין היד יכולה להשיגך – הרי השגתיך בכל נימי הלב הרוטטים והבוערים, וכל כמה שההגיון לא הודה במציאותך – הרי הרגש שלל את האפשרות של האכזבה והיאוש, ונתן לי כמעט באופן מוחשי את האושר הכי נעלה הקיים עלי אדמות.

וגבול החזיונות אינו מוגבל במאומה, לא בזמן ואף לא במקום. העין תופסת, הלב מרגיש, המח קולט, הנשמה עורגת, וכל הגוף רוטט ורותת מכמיהה ועונג.

וחזיון רודף חזיון. מראה רודף מראה. קוים מצטרפים, תמונות מתגבשות, הדמיון לובש צורה ודמות, והדמות קרובה. שלי היא. רק שלי. לאחרים אין כל חלק בה. אין כל ערך בשעה זו: מי הם בני הלויה של דמות זו, קיומם רגעי, חולף. ואילו – שלי הוא לתמיד. לעולם ועד. את לא תבגדי בי, אני לא אבגוד בך. אין פרץ ומריבות, שלום אמת וידידות מושלמת – אמתית וכנה – ידידות שבחזון.

ועם השלמת התמונה, עם ההכרה הברורה כל צרכה – שאין יותר תחומים וגבולות בינינו, עם שריפת הכמיהה שבמגע ממש, יכלתי ברוח שקטה ביותר לעקוב אחרי כל תנועה של ישותך הקיימת ללא התרגשות ורוגז עצבים. הייתי פשוט משוחרר מן הרצון. חפשי מעצמי, ובן־חורין מיצרים ונטיות.

טוב היה לי לכשראיתיך, והרי ראיתיך פעמים רבות במשך היום. ראיה זו השלימה את התמונה והוסיפה לה את המגע המוחשי הקיים לבל תטושטש הצורה.

עבר מאז זמן רב. דומני שנצח שלם מבדיל ביני לבינך, ובכל זאת לא טושטשה הצורה. כחיה את עומדת לנגד עיני בכל עת וזמן שאני רוצה בזאת. כל תנועה שבחזון זה משמשת לי פולחן. כל צעד שאני צועד מכוון מעיקרו לרצונך. וכל המחשבות אשר בחלל המח מכוונות אליך.

לא אגיב מובן על קטעי הזכרונות הבלתי מושלמים. לא אצטער אם חלק מהם יאבד בתהום הנשיה. לא אאמץ את הזכרון כדי לאחות את הקרעים הרבים. אך בחרף נפש אגן על זכרונות אלה אשר שלמו. באדיקות יתרה אלחם על רגשות אלו אשר נוצרו בתקף הזכרונות האלה. ובקנאות אשמור על כל ניב שפתיך ומבט עינך הטהורה.

וצפים, ועולים הזכרונות כחיים. מהם – אשר הביאו לי בכנפיהם את האושר. מהם – אשר הכאיבו לי. מהם – גם הזכרונות אשר מהותם לא הוגדרה עד היום הזה. אך כולם הם ממין הזכרונות שמהם הורכבה ישותך האצילה. והלא הם – ואת – היינו הך הם. “שניכם זכרונות”.

לא אכחיש: שדוקא, הזכרונות על דברים אשר הכאיבו לי בשעתם – נעמים עתה ביותר. כי, מתוק הוא הכאב המביא אתו את הנצח. מתוקים הם היסורין המביאים אתם את השלמות. נעימה המכה המביאה אתה את הדבקות, ושבעתים יקר הפצע שנגרם ע"י יד אוהבת.

כי עיקר העיקרים ב"כונה" הוא. ודומני: שגם כונתך את כמו זו שלי – טהורה היתה. זכה כבדלח. ממין הכונות האלה אשר האדם מכונן כלפי יוצרו וקונו.

זכורני עתה: היה ערב. צללים זחלו ונמוגו. מאחרי ההר שבאפק עלה הירח. באויר ריטט משהו מסתורי – מעורר ונוסך תרדמה כאחד. פרפרים הזדוגו ושרו את שיר הבריאה והיצירה. וממול על אמירו של ארן גבוה ישב נקרן, ושר ללא הפסק את שירתו הנוגה החד־גונית. והיה בשירתו זו: מן הלעג, הביטול, הצחוק “לעתיד” הידוע. ומן ההוד שבנצח ל"הווה" הסתום והטמיר. את ישבת עצובה, קודרת, ראשך מורד, עיניך היו עצומות למחצה, ידיך שלובות על הברכים והמבט מופנה היה למרחק. החפשת מה? לא ידעתי. הרצית במשהו? גם זה לא ברור לי. ולשאלך לא רציתי, לא העזתי, חששתי להפסיקך. ואת המשכת לשתוק. הרגשתי שמשהו מעיק על לבך. ההיה זה סבל רגעי וחולף או אולי חשבון מקוצר של שנים – שנות סבל וכאב? אפשרי ששניהם גם יחד.

כונתי את מבטי הלוהט לעברך, הפניתי את לבי אליך, עילתי את חוט מחשבותי בתוך מסכת מחשבותיך את, מזגתי את לבי בזה שלך, והפלא קם! לאט לאט, כאילו תחת השפעת מבטי הלוהט הפנית את ראשך לעברי ופקחת עלי שתי עינים כחולות, טהורות כשמים לטוהר. רגע קט היה עוד מבטך מרוכז ומצחך מקומט, אך במשנהו חייכת בחיוכך השובב והנפלא, ואז ידעתי: שלי את! קבלת את רחשי לבי לתוך זה שלך – ונוחמת. וכך נוצר המגע הראשון.

ועוד: היה זה בשעות הצהרים. השמש צרב כבאש, אף רוח קלילה לא נשבה באויר. את היית משום מה מרוגזת מאז הבקר. כל תנועה של גופך המקסים העיד על כך. לא דברת, שתקת שתיקה עקשנית וזועמת. לרגעים התעורר בי הרצון לקרוא לך, להגיד לך משהו, לשאלך מה – אך לא עשיתי כזאת, יראתי להפריעך בעצבונך שנסך על פניך את הקסם הנפלא אשר אהבתי, ופתאום הרגשתי את מבטך עלי, והיה במבטך זה: מן המסירות והאהבה. משתיקת האלם של האשה המחפשת הבנה והשתתפות. מן החלום המתוק שלאחר המציאות… ונפלא היה מבטך זה. נפלא לעין שיעור, היה בו הכל. קראתי בו כבספר פתוח. הכרתי את הצער, ידעתי את הסבל, הרגשתי בכאב הממאיר המשורש בך, ובכל לבי הסכמתי להשתתף בו יחד עמך. ואז חייכת שוב אלי בחיוכך המיוחד, וברור נעשה לי אז: נרצה הקרבן, ונוצרה האהבה.

ומשנוצרה האהבה – הרי נוצר ממילא המגע הדמיוני שאליו התפללתי ובו רציתי. ובטוח הייתי שגם את רצית רק בזאת, ורק לזאת שאפת!

ושמור אשמורה על “הרגש” הזה בתאים הכי טמירים שבלב. אשמור עליו כעל אש הקודש שלא יכבה עולמית. ממנו אשאבה תנחומים למצוקה הנפשית הגדולה, הוא ישמש לי מאור בעתות צרה ויגון, ומקור לא אכזב לאושר הנפשי השקט.

התדעי גם את לשמור על מתנת אלהים זו? התדעי לשמור על הגחלת הלוחשת שלא תכבה?

הבי ונתפללה יחד לאלים על כך.

 

שנים    🔗

ועתה, עם פרוס הימים הטובים, באסרו חג של ימי הזוהר, רשאי אני להגיד, ובפה מלא: חבל! קצרים מדי היו הימים האלה, ויותר מדי מהרו לחלוף, הישובו עוד?

שומע אני ברור מאד את קול צחוקך הנפלא, רואה אני את לעגך המיוחד, את ברק עיניך היפות, ואת תנועת הבטול של ידך הענוגה. הכל ברור לי עד לזועה. עד לסחרחרת הראש.

מרגיש אני גם עתה את חם גופך הרענן והטוב, את נשימתך הקטועה והקצרה, ובאזני כצלצול פעמוני־כסף – קול נשימתך זו, ששבתה לא אחת את כל ישותי.

ולחיצת ידך הרכה והחמה – גם היא זכורה לי יפה מאד. טובה היתה. טובה עד למאד. לחיצה מעין זו לא ידעתי במשך כל ימי חיי על אדמות, וטובה הימנה גם לא אדע.

וזו הקמיצה בעלת הצפרן הארוכה והורודה, אשר הושטת לי, לא אחת לנשיקה, גם אותה לא אשכח אף פעם. עתה, אני מצטער על שנשכתיה לפעמים, והסיבותי לה כאב.

ועוד משהו זכור לי יפה. אבל את זאת אסתיר גם ממני עצמי. דברים אלה אינם מוצאים מהפה ולחוץ, והם נשארים סוד כמוס גם לגבי נושאי הזכרונות. כי, יותר מדי יקרים המה. יותר מדי עונג היה צפון בהם. ומדי זכרם, גובר הכאב יותר ויותר. והרי אין האדם שונא לעצמו, ואת הכאב הכל ירא.

וחולפים הזכרונות. אף פרט לא נשכח. גדול מדי היה הרושם. כביר מאד היה הענג, וחלש מאד היה הרצון לשמור על הכל כעל משהו קדוש ונשגב. חולשה זו – גם היא הוסבה מפאת גדלו הכביר של הרגע הלז. האדם שוכח את עצמו. ובלב – חיה תמיד התקוה להמשך הטוב והיקר. אין המח מסוגל להאמין באפשרות של משבר ואכזבה, אף ברגעים שהשואה הולכת ומתקרבת.

רק מספר פרטים אינם ניתנים עתה להסברה מספקת: הנה לדוגמא – אין אני זוכר עתה אף כמלוא הנימה את שעת הכרותנו הראשונה. גם הפגישה הראשונה – מקומה לא נקבע בדיוק. לפרקים נדמה לי שפגישה זו היתה על שפת הים הכחל, ולפרקים אחרת. חבל מאד: שאין עתה כל אפשרות לקבוע בדיוק את הפרט הזה. המקום מעיד לעתים מזומנות על מעשים ותוצאות לעתיד לבוא. וכאן אין הפרט הזה ממלא את מקומו הראוי והנאה.

גם את טעמה של הנשיקה הראשונה איני זוכר. גדולים מדי היו הרשמים לאחר כך. אך דומני: שהיא היתה קטנה מאד – וקבלתיה לאחר חצות, עת עמדנו בחצר החשוכה ליד דלת המבוא.

כמתוך חלום אני רואה אותך – גדולה ומוצקה כמגדל – עומדת ליד דלת המבוא. צד אחד של פניך מכוסה בצל, וצדם השני מוארים על ידי פס אור צר שקרן מאת אחד החלונות של הבית הסמוך. אני הבטתי ישרות בפנים המחוטבים האלה כמוקסם, לא יכלתי לזוז מהמקום, לא יכלתי אף להוציא הגה מהפה. גם את שתקת כאלמת, כאילו חשכת את המלים היקרות לימים הבאים. ופתאום צעדת צעדים מספר אחורנית כבלי משים – וקרצת לי ביד. גם עתה אני זוכר יפה את התנועה הזאת של ידך הענוגה־הלבנה. ברגע הראשון לא הבינותי את פשר התנועה ולא זזתי מהמקום, ולזאת – חייכת בחיוכך השובה והמקסים. צחקת לתמימותי הילדותית הרבה. ואז נשנתה תנועת הקריאה שביד. ופתאום הבינותי את כונתך, שמקודם לכן לא יכלתי להאמין כלל באפשרותה. התקרבתי. גופי נגע בגופך. הרגשתי את חומו העדין ואת ריחו הנהדר ומשהו הממני. לא ידעתי את עצמי, ועצמתי את שתי עיני – ופתאום… הרגשתי במגע הענג של שפתיך על פי. כנצח שלם היה בעיני הרגע הלז. התעוררתי: משהרגשתי דחיפה קלה בשתי ידיך. אז גם התעוררתי ופקחתי את שתי עיני, אך לא ראיתי בהן מאומה. ומהרה הסתלקתי מהמקום ללא הוצאת הגה מפי. כאילו פחדתי לחלל בהבל פי את קדושת הרגע הגדול הזה. ואז… שכבתי לילה שלם מבלי לעצום עין, ומבלי חשוב מאומה, זולת על נשיקה קטנה זו, אשר בה היה גלום האשר הגדול.

בשמעי פעם על מיתת נשיקה של צדיקים, לא יכלתי להבין את האשר הרב הטמון בזאת. המח לא היה מסוגל לתפוס את הרעיון הנשגב והנהדר שבתנועה זו. גם אני לא הייתי מתפלא כלל וכלל, לוּ מתי ברגע היפה הלז. רגעים יותר נעלים ונשגבים אינם קימים, ואינם יכלים גם להתקיים אף פעם בעולם הזה.

ולמחרת, שעת הראיון, לאחר הצהרים – עם דמדומי הערב היפה, שם – בקומה השניה אשר בחדרך הקטון והזעיר. את ישבת בתוך הכורסא אשר על המרפסת, ואני לידך בתוך החדר, וגופי היה מופנה לצד דלת היציאה. אנו שוחחנו על נושאים שטחיים כלליים – אך בכל מלה היתה צפונה המלחמה הגדולה אשר שנינו נלחמנו זה עם זו. את נלחמת לחופשתך, ואני נלחמתי אז מלחמה נואשת לשעבודך השלם והמלא. כל הכרעה לא באה. שנינו חזקים היינו מדי. אך מקרה קל ערך עזר לי אז להביא את האשר. אפשרי, שגם את תזכרי יפה את המקרה הבא: הבד שעל הכסא נפרם ונקרע, ואת שקעת תחתך על הרצפה והתפרצת בקול צחוק מצלצל. אני מהרתי לעזור לך לקום, וחבקתיך לשם כך בשתי ידי הדק היטב. לא ידעתי את הסבה האמתית לכך אך עובדא היא שאת לא מהרת להתרומם ולקום, ונשארת שוכבת על גבי הרצפה הקרה חבוקה יפה בזרועותי. לראשונה קיים היה אצלי הרצון רק לעזור לך לקום, אך לאחר רגעים מספר הייתי רוצה שמצב שכיבה זה ימשך עד לאין סוף. כי, הלא עד אז לא העזתי לחבקך. לא תארתי לי לעצמי את אפשרותו של נס כזה – כי יתרחש פעם. והרגעים ההם היו רגעי המשבר הנפשי. הרגשתי: שלא אוכל להתקיים בלעדך, שזקוק אני ללטיפתך, שמוכרח אני להיות בקרבתך, ולהרגיש את נשימתך הקטועה והקצרה. ידעתי גם: שאלחם על כך, שלא על נקלה תוותרי לי. הרגשתי: שטוב טוב למות מאשר לעזבך ולראותך בזרועותיו של אדם שני. ואז, פתאום, בהיותי שקוע במחשבה זו – נשכת לי בערפי. גדול היה הכאב, גדול לאין שיעור, אך אני – רציתי, שכאב זה לא יפסק עולמית. רציתי, שיטבע בגופי סימן מובהק וחזק לזכר רגעים אלה.

ושוב צחקת בצחוקך המצלצל והנהדר שכה אהבתיו. צחקת לשתיקתי, ושוב הפעם לתמימותי. אך ברגע השני – הביעו כבר עיניך היפות והנפלאות – השתוממות. את השתוממת לחוצפתי הרבה – עת מצצתי בשפתי את כל הדם אשר בשפתיך האדומות, ועת לחצתי את ידך עד לכאב. אך גם אז לא נסית להשתחרר מחבוקי, ונשארת קפואה כמתה, ונשימתך כבדה עוד יותר.

ובערב, בשכבך בחדר על הספה – ואני לידך על שפתה, – הבחנתי שוב באפלולית: את תנועת ההזמנה המפורסמת והידועה לי, אבל אז, לא חכיתי כבר לשניה. תפסתיך בכל כחי הרב, והייתי מוכן להדק אותך בידי עד לאבוד החושים וההכרה.

ואז… הרשית לי על ידי תנועת ראש – ללא בקשה, לנשק את שדך. גם עתה אני מרגיש עדיין: את חומו הרב ואת ריח הזיעה הקל שנדף ממנו. נשקתי ברטט גם את השד השני. הייתי כאבוד. ראשי הסתחרר, לא ידעתי את נפשי, אבדתי את ההכרה. ופתאום הרגשתי את לחיצת ידך על גבי ראשי. והיד לטפה על השערות כמפקפקת ללא בטחון. אך רכה היתה היד ומתוקה היתה הלטיפה. כמשב רוח ים קלילה. אחר בדרת את שערותי פעמים מספר וסדרת אותן שוב, ובמשך כל הזמן לא הוצאת אף הגה קל מפיך הקפוּץ. גם אני לא דברתי כלל וכלל, מיותרים היו הדברים. לא היה גם על מה לדבר ומה להגיד באותה השעה. יותר מדי קדושה היה ברגעים אלה, ואסור היה לחללם במשהו.

ועוד אזכורה גם זאת: את בקשת שאנשוך את פטמת שדך. לא בלי כאב מלאתי את בקשתך זו, אך מלאתיה. את הוצאת מפיך הקפוץ קריאת לחש של כאב, אך בקריאה זו היה משהו שבנצחון. ספוק של יצרים נרדמים, רצון לשכחה.

לא יכלתי להשאר בקרבתך אף לרגע אחד. כמעונה קמתי מתגודד וברחתי מחדרך. וזוכרני: כאשר שאלני אדם שעמד תוהה על המדרגות למספר הבית, לא הבינותי לחלוטין את שפתו – אף כי דבר עברית.

שוב שכבתי לילה מבלי לעצום עין. זוכרני: שבמשך כל הלילה היה מכוון מבטי אל אחד הכוכבים שהביט ישר אלי, אל תוך חלוני וקרץ לי קריצת עידוד. לא חשבתי מאום. ריק ממחשבות היה המח, כל המחשבות עברו ללב. והלב הרגיש וחשב. לא היה בו כל שטח פנוי, את כולו תפסת. נשכחו גם כל הדאגות האחרות שהעסיקוני אז. לא היה כל צורך בשום דבר אחר בלעדך.

גם בבקר לא קמתי. לא היה כל רצון לכך. חשובות היו בעיני רק השעות האלה שעלי לבלות בקרבתך. ומחוגת השעון שעל הקיר, נדמתה כעומדת במקום אחד. ומאושר הייתי עת הגיעה המחוגה אל הספרה שלש, היא – שעת בואך אלי לבקור ראשון.

ואז… מלאה ישותך את כל חלל החדר. הכל היה טבוע בחותמך היפה. כל חפץ נראה יותר יפה משהוא באמת, או ממה שהיה אתמול ושלשום. גם אני נראיתי בעיני צעיר, רענן, ומלא כחות עלומים.

חבקתיני ונשקתיני. ובנשיקה זו היה משהו חדש וגדול. שוב הפעם לא ידעתי את נפשי. כמומיה הייתי. את צחקת לי ותוך כדי צחוק התמסרת לי. ואני? הלא ידעת! לא זה היה רצוני. לא בגלל זאת באתי אליך, ולא מחשבה זו מלאה את מחי ותאי לבי המיותם. פחדתי את ההתפכחות שלאחר המשגל. יראתי את החול שלאחר רגעי הקדושה המעטים. אבל את ידעת להפוך כל רגע קט למשהו גדול וענקי. יכלת לשלוט יפה בכל הסובב – אף גם בך עצמך.

ולאחר זאת… בא הלילה הגדול. שנינו לא עצמנו עין. כיצורי פרא היינו. גם את שכחת את עצמך ואת כל מה אשר הקיף אותך מסביב. ידיך היו כנחשים זוחלים על פני גופי הקודח, שפתיך כמשאבות, וגופך בער כבאש. עד היום לא שכחתי את הלילה הגדול הזה. ואם איני טועה – הרי גם את זוכרת עדיין משהו מהעבר.

ובבקר: שכבת עיפה ורכה, ועיניך חולמות ומספרות על משהו גדול. מאושר הייתי בחשבי: שאני הוא אשר הסיבותי בכך. לא היה קץ לאשרי הגדול, עת הפנית אלי מבט תודה והכרה בעד כל מה אשר עבר. ולאמתו של דבר – הלא אני הוא אשר הייתי צריך להודות לך. כי, תמים הייתי עד הרגע הזה, ולולא את – לא הייתי יודע את סוד החיים הגדול. הייתי נשאר בתמימותי הרבה, אולי לעולמי עד.

קמתי מהמטה. גם את התלבשת בשתיקה, ויצאנו לטייל אל שפת הים. היה אז בקר בהיר. השמש חממה כאמא רחמנית, וקרניה פזזו על פני גלי הים השובבים. שפת הים היתה שקטה ביותר, מעטים היו עדיין המתרחצים בשעה מוקדמת זו, הלכתי לצדך שקוע במחשבה האחת והיחידה – אודותיך. ופתאום הפנית אלי את ראשך ושאלת: השמח אתה?

אם שמחתי? לא היה בכל העולם הגדול אדם שיכל היה להרגיש מה שהרגשתי אנכי… אך לא ידעתי מה זאת שמחה. כי, מימי לא שמחתי… מלא היה לבי הרגשה אחת ויחידה, ושפתי הביעו בלחש את התפלה לאלהי הרוחות הרחום והחנון, תפלה ובקשה כאחד: שלא אאבדך! שלא תעזביני! כאילו נבא לי הלב רעות. ונדר נדרתי ברגע הלז: אם תשארי בקרבתי, אשמור עליך כבבת העין. אגן עליך עד טפת דמי האחרונה, אעבוד בפרך ואמלא את כל מחסורך, אהיה לך כא‏ַסקופא הנדרסת, כעבד לפני האלהים.

ואת נדרי הלא מלאתי באמונה בכל מאת האחוזים. לא היה דבר שיקשה עלי לעשותו למענך. גם את ודאי תעידי על כך. לא חטאתי כלפיך אף במחשבה בלבד. הייתי נאמן לך ככלב. ולא בי איפוא האשמה – אם עזבת אותי לאנחות. לא אני הוא אשר הסיבותי בכך.

ואת עזבתיני פתאום. בפתאומיות זו שבה באת אלי. לא היתה לי כל אפשרות להתרגל לרעיון הזה. פתאום יותמתי ונעזבתי על ידך. אף שלום לא אמרת לי. ואני נשארתי בחדרנו המשותף, וכל רהיט, כל טבלא שברצפה, העידו על קיומך ועל חייך יחד עמי בתוך קירותיו.

ימים רבים לא האמנתי בזאת. אך גם אחרי שנוכחתי שלא תחזרי, גם אז נשארה האמונה בלבי שאת חיה יחד עמי בתוך ארבעת אמותיו של חדרינו. דברתי עמך. ספרתי לך את הכל וגם תשובה קבלתי. אף מנת אכלך הוכנה תמיד לצדי על השלחן.

וכך הייתי ממשיך עד הסוף. רב מדי היה הרשם שהשארת אחריך, בכדי שיספיק למשך כל ימי החיים הקצרים עלי אדמות. והנה הופעת פתאום…

אך לא זו את שידעתיה מקודם לכן. דמותה היא, אבל לא היא. הראשונה – היתה תמימה ככלה צנועה ובישנית, השניה – חצופה כזונה. הראשונה – ידעה גם לתת משהו, והשניה – יודעת רק לקחת. לא! לא זו את!

את יושבת לשלחן, ושוכבת לצדי במטה במקום הראשונה. תפסת את מקומה בכל, אבל את מקומה אשר בלבי לא ירשת ולא תוכלי גם לרשת אף פעם. לא אגרשך – כי, אין מגרשים כלב מנודה החוצה. אכלי וחיי. אך אל תדרשי ממני אותות חבה ואהבה. לא אתנם לך. תניני להשאר נאמן לשבועתי שנשבעתי לעיני השמש והגלים.

ועוד בקשה לי אליך: תני לשכחה לשלוט בך. שכחי את כל שעבר עליך. את הראשונות לא תחזירי, ואת הבאות לא תקרבי.

גם אני לא אזכור את העבר.

 

שלשה    🔗

לא אאמינה גם עתה: שמעשך האחרון בא כבטוי לרצונך החפשי ללא השפעת הסביבה הצרה שממנה ינקת במשך שנים אחרונות אלו. לא אאמינה – שבמעשך זה התכונת לשמור באמת על כבודך או על כבודי. לדעתי – היתה זו פשוט כפשוטה פליטת פה שנפלטה במקרה של רוגז עצבים, והרי טבעך העקש יצר ממילא את הסיג שגדר את הדרך חזרה.

עתה, עם עבור שנים של פרידה, עם הכרת הריקנות שבבדידות, עם תפיסת המצב כל צרכו, יכולני להגיד: לא כדאי! לא כדאי היה כל זה! לשם מה בא כל המחזה הזה? מה תועלת בו? למי משנינו הביא ספוק?

לי, בודאי – שלא! וחושבני, שגם לך לא נתן מאומה. שנינו גלמודים, שנינו עזובים כילדי הפקר, שנינו צמאים ללטיפה החסרה, ושנינו גם יחד אין אנו יודעים מה לעשות באותו מעט “רוך ואהבה” המבקש מוצא ואיננו.

וכי למה נרמה את עצמנו? האם מאמינה את באמת באפשרות של קיום לאדם בודד וגלמוד? החושבת את ברצינות: שמחוץ לעקשות וקשיות לב אין בנפש האדם כל מקום גם לאהבה, לרוך אימהי, למסירות ולחום?

הלא אין האדם יכול בשום פנים ואופן להתקיים באוירה של יובש וקרירות, אף הרע טוב הנהו מלא כלום. ואין אני חושב שהחלל הריק יכל למלאות במשהו את החלל הריק אשר בלב, וכמו כן לא אאמינה: שהאדם מוכשר או רשאי לינוק לעצמו ממיץ החיים מבלי לרוות בו גם את הצמאון לחיים של חברו.

ולו אף ערערת על הנחה אחרונה זו לאור הנסיון – נסיונך את בחיים; הרי גם זה אינו עלול לשנות את רגש האמונה אשר בלב. רשאי אדם לערער, רשאי הוא גם לחשוב על נסיונות שונים בניגוד לרצון החיים עצמם – אך אין הוא בשום פנים בן־חורין במה שנוגע לרגשותיו הוא. אין הוא יכל בשום אופן להשתחרר מן הרעב הגדול לשיתוף חיים עם אדם שני, שבכחו להעניק לו או את הצוּף שבמוות או את הרוֹש שבקיום. אחד מאלה השנים צורך הכרחי הוא לאדם ואין לוותר עליו.

לא אבוא עתה לקבוע מסמרות בקשר עם ההנחות האלה אשר הבעתי. לא אבוא גם לדרוש ממך שנוי כל שהוא של השקפה או דעה, אך במלוא ההכרה שבי אדרוש את הזכות להזכיר לך את העבר. ואפשרי מאד שהוא ילמדך קמעא, וממנו גם תוכלי להוציא את המסקנות שתהיינה רצויות אולי לשנינו.

מה בעצם רצית, מה היתה השאיפה שלא סופקה, וכי מה לא קבלת?

תחטאי לאמת אם תאמרי שרצונך לא סופק במשהו. והלא את עצמך הודית במו פיך: שנטלת מהחיים את הכל, ומה איפוא תתלונני עוד?

רשאי האדם לדרוש דבר אשר חסר לו. רשאי אדם לדרוש גם תוספת של משהו אשר לא ניתן לו במלואו. הוא רשאי אף לגזול מאחרים כדי למלאות את החסרון המורגש אצלו בקשר עם משהו חיוני והכרחי, אך אין האדם רשאי לגנוב כדי לסדר לעצמו חיי מותרות על חשבון האחרים. תמיד יש הכרח לקבל בחשבון: שכבשת הרש יקרה לבעליה פי שבעה ושבעה מאשר עדרי הצאן לאלפים – נחלת העשירים אשר ידי אחרים טפחום וגדלום. ואת הלא עשירה היית, עשירה – במלוא מובנה של המלה הזאת. עשירה בחויות, במאורעות, בהצלחה בתור אשה, וגם ספוק לא חסרת! לי נדמה שאת קבלת את הכל. אף את הדברים אשר לא הבעת במפורש את רצונך לקבלם.

עתים – אני מעמיד לעצמי את השאלה, שאף פעם אחת לא עלה בידי לפתור אותה פתרון רצוי וסופי: מי את? מה מסתתר בך ואינו נותן לך מנוח? מה הם היצרים השולטים בך עד כדי כך שהודות להם נהפכת למפלצת המין האנושי?

האם באמת יש למשהו או למישהו שליטה עליך? דומני שלא! יותר נכון יהיה אם אגיד בבטחון גמור: כל מה אשר נעשה על ידך – נבע רק מתוך שרירות לב זדונית ורשעה, ורק מתוך שעמום, ורצון לבלות את השעות באוירה מופקרת של יצרים בלתי מרוסנים. בין אותם עלובי החיים ומוכי הגורל, שאף הם לא מצאו את דרכם בחיים ואת המנוחה המבוקשת.

האם נסית לפחות, פעם אחת, לתפוס את מישהו מצלמי־האדם האלה – בדמות בלהות וזועה – ולשאלם את השאלה הגדולה: מי אתה? מי שמך לשופט ופוסק אחרון על נשמה קטנה זו החבויה אי־שם בתוך גופך המזוהם? חושבני – שאף פעם אחת לא נסית בזאת, כי אחרת – היית מקבלת אחת ולתמיד את התשובה ההולמת שהיתה שמה קץ לכל אותה התלבטות השקר והזיוף אשר בהם טבעת בשנים האחרונות. רק שאלה אחת מסוג זה – היה בכחה להבליט סוף סוף את הפרצוף הנבזי והטמא אשר אותו את יראה יותר מהכל. והרי אמצעי פעוט זה – שלכאורה לא היה משאיר על אדם נורמלי כל רושם מדכא, היה נוטל ממך את כל המרץ והחוצפה להמשיך בחיים אלה אשר בהם נסכו האלים את הרעל ואת השנאה, ואת כל המרירות הגדולה שנצטברה בכוס היגונים במשך אלפים בשנים, עוד בטרם הופעת בינינו כאן.

והרי לבסוף, תכירי פעם לעתיד בטעות מרה זו אשר בה חיית במשך כל הזמן ואשר סוף סוף תובילך את האבדון. ואני רציתי עד למאד ושאפתי במלוא ההכרה המוחשית להצילך מטביעה בתוך זוהמת הטומאה הזאת. ולא מתוך מצוה או תקוה כל שהיא לקבל פרס עבור פעולה מוצדקת זו בעולם הבא, לא ולא! התכונתי לקבל אותך בתור פרס בעולם הזה, וממילא היה ברצוני לקבלך שלמה – לחצאין, ומתוך תקוה: שבמשך הזמן יעלה בידי לתקן את כל אותן הפגימות הגדולות והקטנות אשר הכרתין בך מאז ועד היום.

לא הסכמת לזאת. לא אבית שמוע בקולי – קול האלהים שדבר מתוך גרוני. דחית אותי בשתי ידים. גרשת אותי פשוט מעל פניך כמו שמגרשים את המצורע ואת הטמא. והרי דמית שבזה נגמר הענין ביני לבינך, והיו ימים שגמר מוצלח זה אף מצא חן בעיני, סוף סוף נדמה היה לי – שהתעורר בך – אותו הרגש הגדול של שמירה על עצמך שימנעך לעתיד להתמסר במו ידיך – לידיו של אדם אשר לא יוכל לספק אף במשהו את רגש הגאוה המופרז שבך, ואשר היה ללא ספק מגביל גם במקצת לאור העובדות הקיימות את זכויותיך היתרות שהתקיימו בידך עד הזמן האחרון הזה. והנה נוכחתי לצערי הרב בטעות הגדולה שטעיתי ביחס לזאת. הכל היה לשוא, לא הא ולא דא, והרי גם עתה לא הוברר לי עדיין הענין כל צרכו: אם אחרי שהלכת, את שייכת לי או לא? את ודאי חושבת: שלי – אין כבר כל זכויות עלי. אך אני סבור, וזה – לצערי הרב – אחרת לגמרי. אם זכותך היא כפי שאת מסבירה, לבוא עד עתה במגע אתי, אף במגע בשרים, הרי אני סובר שאת שייכת לי ורק לי, לפחות באותן השעות שאת מבלה אותן בקרבתי. האם לא כן הוא הדבר?

ונניח לרגע קט אחד: לו נמצאת את במצב דומה לשלי – האם הייתי מגיבה אחרת על כך? אני פועל בהתאם למסקנא הגיונית סגולה ואולי אף שיטתית במקצת. והגיוני, אני, הוא האומר לי לעשות דוקא כך ולא אחרת. והלא ידוע לך: שאין אני אוהב נפתולים רבים וסבוכים. אוהב אני את החיים ומשתדל לחדור אל תוך סודותיהם הרבים בפשטות הטבע אשר לי, בהגיון הקר והצודק שאינו זקוק לבאורים ופרושים רבים. ואני הרי אוהב אותך עתה כאשר אהבתיך לראשונה ללא כל תסביכים וללא כל הרגשת נחיתות כל שהיא. ויקרות עד למאד הן השעות הנופלות ללא כונה מיוחדת בחלקי.

והנה: היה עליך למעשה להתרחק מאותו התחום הצר בו נמצאתי אני. היה עליך ליצור את התחום החקי ביני לבינך, להשתדל ולמצוא מנוחה לעצמך, ובמדת האפשרות להמציא את מנת המנוחה גם לי, ביחוד אחרי שויתרת מרצון טוב על אותן הזכויות המפורשות אשר היו לך בעבר. כי סוף סוף מהו סוד הויתור? דומני ששאלה זו אינה זקוקה כלל וכלל להסבר מפורש ומיוחד. ויתור על זכות פרושו סרוב, וכאן נתקלתי בתופעה מיוחדת במינה: את ויתרת עלי, סרבת להכיר בי את הגבר, את הבעל, את האדם, ומאידך גיסא את באה לדרוש ממני שאמלא דוקא את חובותי בתור שכזה. וכי מי אני סוף כל סוף בעיניך?

ואם אמר לך שטעית בחישוב, הרי לא ימצו הדברים את הענין הנידון לכל עמקו. ודבר ידוע הוא: אין האהבה יכלה להווצר מתוך שנאה, אין המרירות סובלת בקרבתה את הספוק, ואין שויון הרוח מזדהה עם הקרבה הנפשית או הגופנית הגדולה אשר לשני אנשים החיים במחיצה אחת. את התרחקת ממני, עזבת אותי לאנחות, גזלת מאתי את גרעין הנחמה היחידי שנשאר לי בחיים. מה אתן לך איפוא עתה – ולא נתתי בעבר, ומה עוד יש לך בכלל לדרוש ממני?

ואולי את רוצה לקבל אצלי – מה שחסר לך אצל האחרים? הרי גם בזאת טעית טעות יסודית ומרה. לא אוכל לתת לך את אשר אין לי, אין לעת עתה כל סכויים להחיות את המת. ואני הלא מתי. נשרפתי פשוט לאפר באש השנאה הגדולה אשר בה נשמתי תוך התקופה האחרונה.

ולהוה ידוע לך: אין אני קיים יותר בדמות זו אשר הכרתיני לפני שנים אחדות. אני הולך ונמוג במשך הזמן כאילו נוצרתי מהקצף אשר על פני המים, ובעוד זמן מה לא ישאר אף זכר מכל אותן החויות אשר בצלן חסיתי ובזכותן התקיימתי בתקופת ימי חיי הקצרים עלי אדמות. לכל סוף – ואף לחויות, וגם לסבל, וגם לרגשות זוך וטוהר. הכל יורד לטמיון במרוצת הימים, הכל הולך לאבדון. ואם אין חומר חדש שממנו נוצרות גם חויות חדשות, כי אז הכל נשחק לאפר ונהפך לדומן.

עוד הדלת פתוחה לפניך. תנועה אחת מצדך תספיק כדי להחיות את הכל. אך עליך לדעת: שחזרה זו תעלה לך ביוקר. לא תוכלי יותר להחלץ מעבותות אלה, אשר אני מתכונן לקשרך בהן. וזו, דומני תהיה תנועתך החפשית האחרונה ללא השגחה מיוחדת מצדי.

בחני את הדרך יפה יפה. כי חתחתים בה, וכל באֶיה לא ישובון….

 

ארבעה    🔗

והרי דומני שכלל וכלל לא הקשבת לדברי שחזרו ונשנו פעמים מספר במשך הימים האחרונים. התיחסת פשוט באדישות לישותי זו הצמאה לתנחומים, המבקשת ללא הרף פתרונים לחיי חדה אלה – אשר לא נתנו לי מאומה, ואף שללו את המעט הזה שהיה שייך לי. וזה – ללא כל תמורה ושלומים.

אם זלזול יש כאן, אם חסר אנושי לחבר וידיד – הוא סימן לבגרות ועצמאות. אם זוהי באמת דעתך הסופית והמוסמכת – כי אז אשתוק ולא אגיב במאומה. כי מה ערך בעצם לדברים הנאמרים, בה בשעה התוצאות ידועות מראש?

נניח, שאף אם נכשלת. נניח גם – שכּל מה שעבר עליך עד היום הזה היה מכוון לרעתך. ואף אם נניח שנסיון מר של שנים מגיב עתה ובאופן נמרץ על נסיונות בעתיד – אם גם כך הם פני הדברים – הרי אחרי הכל אין לך רשות מוסרית לזלזל בכוונות הטהורות של אדם אשר נתן לך במתנה את כל מה שהיה ברשותו לתת, ואשר היה מוכן להיות, והנהו גם עתה הידיד המסור לך ביותר.

ולו הפסקת את היחסים לחלוטין, לו גרשת אותי מעל פניך, לו התעלמת לגמרי ממני ומסבלי – כי אז לא אמרתי ולא כלום. זכותך היא – זכות האדם: לדחות או לקרב. אך יחד עם זאת אין בשום פנים לסבול את היחס הקיין של כן ולא, ושוב הפעם כן. ואל תעיזי אף לאמר לי שפני הדברים מחיבים את התכסיס הזה. יהיה זה לא נכון, רמאות מדעת, והונאת הזולת ללא כל טעם וצורך.

והיו ימים אשר בהם אמרתי לעצב את דמותך. נדמה היה לי: שאת קורצת מאותו החומר הרך שממנו נקרצו מאות ואלפים אחרים הניתנים ללישה ועיצוב. אך במשך הימים נוכחתי אחרת: קשיות ועקשות מיוחדים במינם מציינים את אפייך, זעם ומשטמה מציינים את כל מעשיך כלפי אנשים – ויהיו אף קרובים ביותר. כי למעשה, מה הבדל לך במי התעללת, ומאת מי גזלת את המנוחה הנפשית?

ותאמר כאן האמת – אחת ולתמיד מבלי להסתיר מאומה: הגיעה סוף סוף השעה המיועדת לעקירה עם השרש – את הרע ביסודו המציין את דרך חייך. כי דרך זו – אבדון בה. ומי מאתנו מעונין בכליון החרוץ העומד לבוא עליך בימים הבאים?

את היא אשר זרעת את הרע, ובהתאם לכך הייתי צריכה גם לקצור את פריו. אך לא כן הם פני הדברים: מצויים גם שותפים –לצרה, אחים –לפורעניות, ידידים לדמעות, ורעים –לכליון.

לו שאלוני אגב – מה הוא הקשר המקשר אותי אליך, מהו התגמול שאני מצפה לו חלף היסורים והפגעים שנתכו על ראשי בגללך? –לא הייתי מוצא תשובה לשאלות אלו. ולפעמים נדמה ששאלות אלו אינן קיימות כלל וכלל – כי הלא אהבתיך.

והאם אהבתיך, האם מצאתי בך את האדם – שלו אני יכול לתת למתנה את האהבה, והאם את זקוקה לאהבה בפרט, ולאהבת גבר בכלל?

אודה ולא אבוש: אין אני יכול להשיב אף מענה כל שהוא לאחת מהשאלות הללו. לא הייתי מעיז להביע דעה בקשר עם זאת. כי, הלא הרגלתיני לקבל את הכל ללא ערעור, ללא בקשה, בשתיקת אלם וללא כל תגובה לגרויים שנוצרו באמצעות התחושה. הפכתיני למכונה – הפועלת רק בעזרת חומר דלק מסוג ידוע ומוכר רק לך. ואני מה אשיב איפוא?

גם כיום רחוק אני מספקנות, חפשי אני גם עתה מהזיות שוא, טהור אני גם כרגע ממחשבות פגול ומעשה זדון. אך בשום פנים לא אוכל להשתחרר מהרגשת חולין אחת שאינה נותנת לי מנוח ומגרה את היצרים ללא הפסק, והיא: הנקמה.

מוזרה עד למאד היא הרגשה זו ביסודה. מוזרה היא משום כך – שבהרגשת נקם זו כלול הבנין ולא ההרס, הטוב ולא הרע, היפה והנאצל –ולא המתועב והפגול. אין אני רוצה בסבלך, אין אני שואף גם לבוא החרטה האוכלת. אך בכל לבי אני שואף לרפוייך מאותו הסיוט המר והנורא הקובע את דרך חייך. בכל נפשי ארצה לשנות את דרכך, ולהפנות את צעדך לקראת האושר – אשרך, שבו כלולה האמת שלי. ואז: בבוא יום זה, בהגיע השעה המקווה, יקבל רגש הנקם שבי את ספוקו המלא והשלם. תהא זו נקמה במקרה העוור, נצחון ההווה, ותגמול ראוי לעבר.

ועתה ברצוני לסכם קמעא מהעבר. ברצוני ללמוד משהו מהכשלון, ובשום אפן לא אסכים לטשטוש הרשמים, או לחזרה על אותם הכללים השליליים אשר שדדו ממני את המנוחה הנפשית למשך תקופה כה ארוכה. והביני נא גם את: אין חיינו בעבר יכולים להשאר ללא רושם עמוק בלב, אין הנסיון המר נשאר ללא תוצאות לעתיד, ואין ההווה יכול לשלול ממני את תמצית הידיעה אשר קניתי לי בעמל ובקרבות.

לראשונה אשאלה: מהי הסבה אשר הניעה אותך להתרחק לשעה קלה, ולצאת מחוג ההשפעה אשר בצלו חסית תוך חדשים אחרונים אלה, אשר בהם שאפתי להרגיע את רוחך הנכאה? שתיקתך אינה סימן לצדק. ואין לך כל רשות מוסרית, שלא לענות לאשר שאלתיך. והיה אם תשתקי גם לעתיד – הרי כל האשמה תפול ממילא עליך. ויהא זה כאילו הודית ברבים שאת ורק את נושאת באחריות המקרה שתוצאותיו היו והנן גם עתה כה מרות בשביל שנינו.

גם את עצמי אשאלה את השאלה. ואם לא אקבל תשובה רצויה גם מעצמי, כי אז הרי לא נשארה לי כמעט דרך אחרת מאשר היאוש המר והאכזבה האוכלת

ועליך לדעת: שאין לבי נוטה אחרי היאוש, אינני רוצה באכזבה. בכל נפשי רוצני בקצת אמון, בנחמה פורתא של מסירות ודבקות, באשליות ההזיה של האהבה – ותהיה אהבה זו אף מהסוג הידוע, המקובל והרופף.

ואם שאפתי לאהבה, אם רציתי בקרבה, הרי היה זה מדובר רק בקשר אתך, ובשום אופן לא עם מי שהיא אחרת. כי, הרי את האחרות יכלתי לאסוף ממש מלוא חפנים כאסוֹף החציר בשדה. ואכן חצי הן, חציר יבש, שבור, רכרוכי וללא ריח השדה ששם גדל.

ואת? למה התנקשת באופן כל כך גם באותו הנכס היקר אשר אמרתי לעשותו מזבח כדי להקריב עליו את קרבן העולה שלי? והיה זה המזבח אשר באשו היתה צריכה להשרף כליל נשמתי הלוהטת והיוקדת, כקרבן עולה לך – האלילה צמאת הדם וזוללת קרבנות.

ואם כן רצית בזאת, וכי למה לא המשכת ללכת בדרכך זו, מהוּ סוד הקפיצה הצדה? מהי החויה החדשה אשר נולדה בך ואשר אחריה נהית והפסקת את בנין קיר המגן אשר מאחוריו הסתתרת – ואשר צריך היה לשמש להגנה מיוחדת במינה בפני השגות אלה אשר אפפוך, ואשר דרשו ממך את גלוי הצדק אשר בלבך הרחב כלפי אני וכלפי מצפונך את הטהור כביכול. ולמה איפוא לא הלכת בדרך הנלוזה הלזו אשר אמרתי: היא היא תנחך מדחי אל דחי, מן הפח אל הפחת?

אין פתרונים לחידה סתומה זו. אין מי אשר יגלה את הלוט מעל פני הדברים האלה. אין שליטה על ההגיון בכדי שאפשר יהיה לעבד את הפרטים שאינם ניתנים להבנה ללא בדיקה יסודית ומקיפה ממש. וכי מי ביקש ממך לחזור? מי אלצך לעשות מעשה זה אשר מקודם לכן תעבת אותו ואשר חשבתי שאת לא תגיעי אליו בשום פנים ואפן?

רק ימים ספורים הייתי בקרבתי – באזור הסכנה בשבילך. יכולני גם עתה לחשב ולספור את מספר השעות אשר בליתי בקרבתך שם על ההר. לא האמנתי שפרק זמן כה מועט עלול להפוך את כל הקערה על פיה, ולמלא את סאַת הפורענויות אשר רחפה על ראשי מאז ומתמיד.

והרי באת אלי כאילו מתוך כוונה כנה וטובה. באת כדי להפרד ממני לפני הנסיעה, שולחת אלי עם ההשגחה הטובה אשר ליותני בימים האחרונים הקצרים. היה אמנם בדעתי לוותר ברצון על בקור חסד זה אשר ממנו תוצאות לשבט או לחסד. אך כנראה שלא ברשותי היה הדבר לעשותו. היה זה סיכום של מאורעות ומעשים, היה זה מקרה עור אשר רבים כמותו אינם משאירים כל רשם בלב האדם, היתה זו תוצאה של חסד זהירות ומשחק עם האש – אישך הגדולה ששרפה את כל המאויים אשר בלב ושלא השאירה כל מקום פנוי גם למישהו אחר.

פגשתיך ליד התחנה. והחיוך הרחב שהשתפך על פניך היפים והבהירים עודד אותי ובשר לי אך טובות, וכשהושטתי לך את ידי כדי לעזור לך לרדת מהמדרגות – נדמה היה לי שברגע הלז תפסתי בידי את האשר הנעלם, המקווה והנכסף – ומחזיק בו.

ואמנם, היו אלה פני הדברים. ידך טובה היתה, מבטיחה, מנחמת, מרעיפה טל מרוה שהשתפך כשקוי מרפא בעצמות המכורסמות על ידי הספק. היה זה עולם של חויות אשר דברו אל הלב, פנקו את הנשמה, נחמו את הגוף, והבטיחו… הבטיחו את הבלתי ידוע, את הנעלם, את הנצחי. ומה שלא השגתי בהשגתי הפשוטה ברגעים ההם – השינה בשלמות נשמתי הטרופה והשוקקת. וטוב היה לי, טוב עד למאד.

אך משהו מהמרירות נטף גם אל כוס התנחומין תיכף לבואך. לא ידוע לי משום מה – אך פתאום נודע שבקשת חדר מיוחד לך. ואני מה? התארת לך שהייתי יכל לשכב לילה שלם וארוך בין ארבעת הכתלים של חדרי אשר בבית המלון בידעי: שבינך וביני מבדיל רק קיר אחד, רק מחיצה רגילה ודקה של לבנים וטיח? וכי לשם מה באת – אם לא להמצא בקרבתי, אם לא להתמסר לי, אם לא לשרפני באישך הגדולה הבוערת והשורפת? התארת לך את פני הדברים אחרת מאשר תארתים אנכי כאן לפניך במכתב זה, ממרחקים גדולים אלה המבדילים בינינו?

אין כל ספק בזאת – שהדברים הוסבו על ידך בכונה מראש דוקא בצורה זו – כדי לא לתת לי פתחון פה וערעור על החלטתך זו החדישה והמחוצפת כאחד. ידעתי שהדבר תוכן מראש – כאשר תתוכן תכנית מלחמה בידו של מפקד מומחה. אך אני לא ידעתי על השנוי שחל ברגע אחרון, כי לי – הלא לא היה כל צורך בשנויים, ולו הודעת לי עליהם הרי היה זה בעיני מוזר, מגוחך, עצוב עד לידי צחוק, ומעורר גועל נפש.

עמדת על שלך וקבלת חדר לעצמך. וכי מה הלאה? אני עשיתי את הצעד הדרוש שהרגע הלז גרם לו – ופרשתי לחדרי נעלב עד היסוד, מתמרמר ומאוכזב. ובלבי –מין ריקנות מיוחדת, ממין הריקנות המשתכנת בלב לאחר כשלון.

ובעצם מה כשלון היה בכך, מה האבדה? והלא לאבד אפשר רק חפץ ידוע השייך לי או הנמצא לפחות ברשותי. להכשל אפשר רק אחרי שנעשה נסיון בכדי להפיק רווחים – וכאן – הלא – לא לי הייתי שייכת גם עד אז, לא נסיתי להרויח משהו, ואף לא הייתי זקוק לרווח זה. לכאורה לא חל כל שנוי במעמדי: עני הייתי עד אז, ועני נשארתי. ואם היו תקוות, אם כמה הגוף למשהו חושני ומשכיח, אם סולפה לרגע קט אחד ההכרה ששמרה במשך שנים רבות על הקו ההגיוני הנכון ביותר אשר שמש מעצור – למאויים שלא יתפרצו החוצה – הרי אין בכך משום חידוש גדול. הריני רגיל בכך. לא ראשון הוא זה לי לכשלונות אשר נחלתי בחיים. לא אבדה ראשונה היא לי במשך שנות הבגרות אשר לי. לא היה בכך כל חידוש ולא גדולה היתה הטרגדיה שבכך. אך מה שהפליאני בעיקר: הוא קו מיוחד שהסתמן אז בפניך – “הפחד”. כאלו פחדת מפני ואולי גם מפניך את. נראה היה לי שאת מסתייגת ומתגוננת מאחרי קיר מגן כדי שלא אשתלט עליך.

ובערב – עת ישבנו ליד שלחן האכל דברת ללא הרף, כאלו רצית לשכך בדבורים את הסערה שהתחוללה בנפשך. עברת מנושא אל נושא בקלות מפליאה. ספרת לי על דברים של מה־בכך שלא יכלו בשום אפן לענין אותי, הרצית משום מה לפני על דעותיו של אחד ממכיריך אשר את פניו לא ראיתי ושגם לא הייתי מעונין בו. ולבסוף הוצאת מארנקך תמונה והושטת אותה לי – בהוסיפך: שתמונה זו תזכיר לי את דיוקנך בהיותי רחוק ממך. ובפנים הסתמנה באותה השעה המבוכה, כאילו חטאת ואינך יודעת במה לכפר על כך.

אני לא דברתי. לא מצאתי מה לאמר לך, לא היה גם צורך בדבורים הנאמרים סתם. לדידי הספיק עצם קיומך לידי על הכסא. וכי היה לי צורך באיזו שהיא חוויה אחרת מזו שנמצאה בקרבתי? והלא אמרתי לך כבר לא אחת: את היא היוצרת עולמות, את היא המחריבה אותן ואת היא היוצרתן שוב הפעם. לעתים הצטיירת בעיני כסמל הטוב והחסד, ולפעמים כסמל לחורבן, להרס, לשמד ולכליון, הכל לפי מצב הדברים הקיימים, לפי מהלך הקפריזה אשר לך.

יצאנו לטיל אל הגשר עם שפת הים. לא רחוקה היתה הדרך, אך לי נדמה שהיא נמשכת ללא סוף וקץ. הרגשתי עיפות מיוחדת, והיו רגעים אשר בהם הייתי מוכן לשכב ממש על הכבוש המאובק כדי לנוח קמעא. גדולה היתה ההתאמצות הרוחנית שלי באותה השעה. גדולה לאין־שיעור, ממש כבשעת גורל לתמיד. ואמנם בשעה קצרה עד למאד צריך היה סוף להחתך גורלי, ולהתברר מה יחס ישרור בינינו לעתיד.

סוף סוף הגענו לגשר המיועד שגלי הים לחכוהו בלי הרף ואשר נדמה היה – לאחד ענק שנשען על רגליו החזקות בקרקע המוצק וצוחק לזעמם של הגלים הזדונים המתנפלים עליו. ודומם היה הגשר. שתק גם כל אשר מסביב. אף הגלים העליזים הפסיקו לרגע קט אחד את משחקם התמידי כאילו רצו להקשיב לזה מה שנדבר אנו – האורחים החדשים בשבילם. לא מעט שמעו כבר הגלים שליד הגשר שונות מפי האדם: השתפכויות, וידויים, בכי, אנחות, קריאות שמחה או צער, קטטות, לאזנם הגיעו כבר לא חת הידן של נשיקות דודים ואוהבים שצרבו וחממו כלהט השמש – אמא. אך אזנם גם הקשיבה להידן של אנחות וזעקות שיצאו מעומק הלב של אנשים אומללים נדכאים ושבורי לב. לא חידוש היה בשבילן לשמוע, להקשיב, להבין ולשתוק. אך אותנו הם ראו אז לראשונה – והרי החליטו כנראה לתהות על קנקנינו, לבחון אותנו היטב, להקשיב למדובר בינינו, לחייך ולשכח – בדיוק כשם ששכחו את האחרים.

ואז התחלתי לדבר: ולא דברים היו אלה סתם, לא דברי מוסר ואף לא השתפכות הנפש. לא דברי שירה ואף לא תוכחה או הספד. היו אלה דברים שנאמרו בשעה מיוחדת על רקע מיוחד. ושנועדו לאו־דוקא לך, כי אם לכל אותם האנשים המענים את עצמם כדי להכאיב גם לאחרים. לאותם היצורים המשקיעים את כל מרצם וכחם כדי להוכיח לזולת את שריון רוחם לכל הנעשה מסביב, אף כי שויון רוח זה עולה להם בדם לבם ובחום רגשותיהם הסמויים יפה שעין זר לא תשורם.

וכי מהי שאיפת האדם, מהו הדבר החיוני ביותר, היקר ביותר והחביב עלינו מכל השאר המקיף אותנו? וכי מהי החוויה החיה, הרגשנית והמסעירה ביותר שבשבילה אנו חיים, לשמה אנו מקריבים את כל מה שבידינו, המשמשת לנו לפולחן, והמכריחה אותנו להרכין בפניה את הראש – ראשנו הגא ולסגוד לה?

למורת רוחנו אנו, ולמורת כל אותן הזיות הזהב על החפש והדרור – עלינו להודות שכל הדרכים מובילות אל השאיפה האחת והיחידה אשר “שעבוד” שמה. שואפים אנו להיות משועבדים, שמחים להיות קשורים בחבלי הזהב אשר חובה שמה, רוצים אנחנו להראות כשומרי חוק ומשטר. כנאמנים למנהגים ולמסורת אשר על צד האמת בחלה בהם נפשינו הענוגה והרכה. אנו רודפים כל ימי חיינו אחרי צל עובר של חלום בלהות הממרר ללא הפסק את חיינו, המרים גם בלאו־הכי. ואם תקרה תאונה ואנו נשארים לזמן מה חפשים מעול על שכמנו, וללא שטר שעבוד, כי אז אנו חושבים את עצמנו אומללים ביותר. ומהו בעצם מקור השאיפה הלזו? מה מאלצינו לשאת על רגלינו וידינו באהבה רבה את האזיקים הכבדים שלמעה היו עלינו למשא?

תהא זאת טעות גדולה מצדי אם אבוא ברגע זה לזרות מלח על פצעים סמויים מן העיין שכל אחד משתדל להסתירם. יהיה זה חילול כבוד האדם אם אבור לגלות לפניו את האמת הידועה לו גם בלעדי, ותהא זאת שרירות לב אם אבוא להוכיח לאדם את טעותו בה בשעה שלבו שותת דם וכל גופו מתכווץ מכאבים והבוכה מר במסתרים. לא! לא בזאת רציתי. ואין אנו מוכן גם לגלות את פצעי אני – גם אני אדם הנני, גם לי כואב, גם פצעי אני לא הגלידו ולא קרמו עור. רציתי להקל על נפשי וכאבך את, היה ברצוני להטיף טפין מספר של תנחומים לתוך כוס היגונים הגדולה והמלאה אשר לך. ולא קל היה הדבר לעשותו, עלה לי הדבר בהתאמצות מרובה וברכוז כל הכחות שנשארו בי לפליטה לאחר ימות היאוש והאכזבה.

לא אטעה איפוא אם אגיד: כל חיינו מתרכזים רק בסביבה שיש לנו אפשרות להשתעבד לה. כל לבנו מסור לעצם זה שממנו ישנה היכלת לצקת את עגל הזהב האלם, המגושם, המת והחי כאחד. הכרח הוא לנו להפנות את העין בהערצה ליציר זוועות זה אשר כל חושינו מתקוממים לו והשנוא שנאת מות. צורך חיוני הוא לנו להשתעבד ולסגוד ליציר כפינו אנו, ליציר הדמיון הרגשני והחולני. והחשוב מכל הוא שעבודת הקודש הלזו נעשית ללא חשבונות, ללא שאלת־מדוע? ללא הערכת כחו של היציר אשר לו השתעבדנו ואותו אנו עובדים. והלא למעשה היינו יכולים לפוצצו ולפוררו לפרורים קטנים ביותר בתנופת היד האחת הכבולה. וכי מה אינו נותן לעשות זאת, מי המפריע?

והרי המסקנא ברורה: אנו מפריעים לעצמנו. אלהים זה שאנו עובדים לו ומבקשים מאתו מתנות־חסד –חלש הוא. אנו חזקים ממנו, גדולים ממנו, אמיצים ממנו, ולמעשה הוא מפחד מפנינו. מפחד – משום שאינו עצמאי, ירא – משום שאינו קיים בכח עצמו ותלוי בנו לשבט או לחסד. והרי במקום זה שהיה עלינו לפוצצו, להשמידו, להשתחרר מעול ומשעבוד – אנו באים ומרחמים עליו, נשארים נאמנים למנהגים ולמסרת וכורעים ברך בפני אלהות זו הרועדת בכל גופה למראה פנינו הזועפים. אנו עוזרים במו ידינו ממש – לכח אפסי זה להשתלט עלינו, ולעשותינו עבדים נרצעים לחושים פרועים, ומעשים שפלים המיוחדים לכל השליטים חלשי הכח והרצון.

שימי לב: אין הדברים אמורים דוקא לך, אין הם מיועדים לאדם אחד. הם שייכים ומופנים להמון הגדול והרב המקיף אותנו מכל העברים, ההמון הצמא, הרעב, השוקק והפרוע. כי מה באצם הנאה לו מן החיים? מה ערך לצחוק או לבכי המבטאים כביכול את מצב רוחו של ההמון? מובטחני שאם תתפסי לאדם הצוחק בדש בגדו, תנערי אותו במקצת ותשאליהו: מה צחוק זה עשה? לא ידע מה להשיב לך. אחרים גם יאנחו אנחה שוברת לב, עוד אחרים אולי יתפרצו בבכי. ואל תנודי בראשך, אל תחייכי בביטול – כי ידעתי שחיוך זה פרושו דמעות. את מחייכת רק משום שרוצה את להסתיר את הדמעות החונקות ברגע זה את גרונך. אינך זו ממש – היושבת לצדי, אחרת את, עמוקה, חושבת, הוגה, מתאבלת, בוכה במסתרים, מקללת את היום נולדת בו – ובה בשעה עצמה את מעלה על שפתיך חיוך מתוק מדבש כשאת נמצאת בחברת אדם שני. מה טעם איפוא לחיים הללו?

ואם תאמרי שאי אפשר אחרת, שאין כל אפשרות להתקיים ללא זיוף זה, שהכרח הוא הדבר לעשותו. הרי אבינה יפה לרוחך. כי הלא אין ברצוני להכאיב לך. אינני רוצה לראות בסבלך. אך עלי להודות בגלו לב וללא כחש: אין אני רוצה בך כמות שאת נראית. לפחות אתי – עליך להיות טבעית, ללא זיוף וללא מסוה על פניך. אני רוצה להאמין בך, אני שואף להכירך, לדעת את עצבך ואת יגונך הגדולים, לעזור לך, לשאת אתך באחריות של מעשים ופעולות – אף של אלה שאת ורק את אחראית להם. הריני רוצה לשתף את עצמי שיתוף מלא ללא כל תנאים בכל חויה – בין שהיא טמונה בך ובין מחוצה לך, אך בשום אפן לא אסכים לצעוד אף צעד אחד לקראת אבדון זה אשר סילוף וזיוף שמו.

ועוד משהו: אני מוכן לחכות, אין החיים נגמרים היום. אין הם נגמרים גם מחר. רחוקה היא הדרך, גדולים הימים, ארוכים הלילות, ואם תבואי אלי בעוד חדשים מספר לא גדול יהיה האסון, אחכה לך, אחכה לך בסבלנות, באהבה, ברצון ובריכוז כל המחשבות רק לך היחידה. וכשתבואי – אקבלך מובן בזרועות פשוטות, במסירות אלם של אוהב נאמן וידיד מסור. לא תרגישי את עצמם בודדה בחברתי. אתאמץ ליצור בשבילך רשמים וחוויות מאותו החומר הרב שיצטבר במרוצת הימים בלבי. אמלא את הימים שמחות, הלילות אורה, ואת כל החיים בזיו האור הרב והטהור אשר נגנז בלבי והשמור בשביך למיום הכרתיך ועד ליום בו תבואי אל בין זרועותי. אך עליך לבוא אלי כשאת טהורה, רחוצה, שקופה, זכה, חפשיה מאזיקים ונכונה לקראת האשר, המלא והטהור…

ותיכף לאחר שיחה זו נפרדנו. ועתה ממרחקים גדולים המבדילים בינינו, מבין הררי שלג המקיפים את ביתי הקט אני קורא לך.

בואי, כי אני מחכה לך…

 

חמשה    🔗

ביני לבינך קמה מחיצה רבת משמעות שאני לא ציפיתי לה כלל וכלל. ולא משום ההפתעה שבזה אני מתפלא, אני מעיז אף לאמר שדבר זה לא בה כהפתעה, – מכיון שהענינים במשך השנים האחרונות התפתחו דוקא בכוון הזה – שהמשבר היה הכרחי ביותר. אך הפתיעני שאת היית המתחילה בדבר.

בנוהג בעולם: אדם עושה משהו מיוחד לרעת עצמו משום כך שאינו תופס בהגיונו את הענינים המקיפים אותו והקרובים אליו. בנוהג הוא: שהאדם גורם לעצמו תסבכת ויסורים משום שהחליט כך בתקף המסבות ועל יסוד נסיון מר תוך כדי מצב־צפיה במשך שנים, והצפיה הזאתת אלצה אותי להגיב – ויהי מה, על מאורעות או מקרים ברצותו לשנות במדת מה את הקיים ולו אף ליותר גרוע. אנכי מאמין גם: שהאדם מוכן לעשות מעשה ולקפוץ קפיצת מות ברגע מכריע של יאוש נפשי עמוק – בה בשעה שההגיון החולני שלו מונע ממנו כל אפשרות של שקול דעת ובחינה יסודית של המעשים או הפעולות העומדות להעשות בתחום הצר של הויתו המוחשית המוחלטת. אך לא אוכל בשום נפים להאמין בדבר: שהאדם מוכן לגרום לעצמו קושיים ויסורים מתוך תענוג, וזאת – רק בכדי להוכיח לאחרים את אי יכלתו הגדולה לחיות ולסדר את החיים בהתאם לצורך המקובל והנאה. את שייכת איפוא לדעתי לאותו סוג האנשים – העושים מעשה נואש קיצוני ומסוכן ביותר, כדי שאחרים יראו ויהנו, מבלי שתקבלי בחשבון את הרעה הגדולה מכל הבחינות שנגרמה והוסבה לך על ידי כך.

וכי למה הם כם פני הדברים ולא אחרת? כשאני לעצמי – הרי אינני מתפלא כלל וכלל על כך. ידעתיך יפה מאד, בחנתיך מכל צד, עמדתי על טיבך, וידוע לי למדי חושך הגאוני המביאך לעשות מעשים שאינם מזדהים כלל וכלל עם המציאות הקיימת. אך מאד מצערות אותי תוצאות ההתלבטויות, במה שנוגע לאנשים הקרובים אל לבי בשעה זו כמו גם אל לבך את.

וךו אם נניח לרגע קט אחד שטיב המעשים השנויים בכל זאת במחלוקת אינם פרי שרירות לב גרידא, ואף אם נניח שאין הסביבה באה בחשבון בקשר עם חייך את או בקשר עם חיי הזולת בכלל. הרי בכל זאת נשאלת השאלה המנקרת במחי ללא הפסק וללא הפוגה: מה הביאך לכך?

לא הייתי רוצה לזלז בכבודך ולאמר: שאת עושה דברים ומעשים – אף אם אינם מחוורים לך כל צרכם, או שאין את מסוגלת לשקול ולהעריך את ערך המעשים הנענשים על ידך. אך הלא לאור העובדות מוכרח אני בכל זאת להחליט: שפני הדברים מוכיחים לי באלף הוכחות דוקא את אמתות ההנחות האלו. כי אני, הלא לא אוכל לעבור בשתיקה על דברים שבתקף עשייתם הם גורמים רעה מיוחדת וגדולה לך, לזו – אשר לא פסקה אף לרגע לחיות בלבי ואשר תמיד ללא הפסק או לאוּת אשאף להטיב לה ולעשות את חייה לנוחים ביותר בתחום האפשרות המוגבלת ביותר אשר לי. לא אוכל בשום אפן לאשר: שאת עוזרת לי במה שהוא לממש את שאיפתי זו היחידה לי בחיים. ולהיפך –דומני שאת משתמשת בכל ההמצאות השטניות אשר בך כדי להכשיל את מאמצי אלה. ולמה זה איפוא?

לא אבינה, בשום אפן לא אוכל לתפוס את פשר הדברים הלא. לא אחת, וגם לא שתים פניתי אליך. דברתי אליך דברים ברורים כל צרכם, תארתי לפניך את הענינים באורם הנכון. הבאתי לך ראיות מן המציאות הקיימת והמרה, אשר התבלטה מתוך המעשים שנעשו. עשיתי את כל אשר ביכלתי ובכחי כדי לשמור על התחום המותר וכדי לצייר לפניך, ממש לנגד עיניך את אותה תמונת הזוועה והבלהות, אשר תבוא כתוצאה מכל אותה התלבטות חסרת הכבוד והסכויים אשר את ממליצה עליה מזה שנים אחדות. מוכן מאליו שאין אני יכל לבוא ולהסיר בבת אחת את האחריות הכבדה הרובצת על שכמי ביחס אליך בכל שטחי החיים, אף כי מאד מאד ובכל לבי רציתי בזאת.

ורוצני שהדברים יהיו אחת ולתמיד ידועים גם לך: אין את בת חורין כלל וכלל לא ביחס אלי, ואף לא ביחס לכל הסביבה המקיפה אותך. גם את כמו האחרים משועבדת לסביבה ולמנהגים, ואין את בשום פנים בת חורין להשתחרר מהם. והרי עליך גם לדעת את זאת: האדם עם כל הוויתו המוחשית, צריך ומוכרח לקבל את פני הדברים כמות שהם ללא כחל ושרק מיוחדים. אמנם הוא אינו מחויב ליפותם, אך אין הוא רשאי גם בשום אופן לכערם עד כדי גועל. כי כל עוד האדם חי הנהו – הרי ממילא הוא שואף להיות שותף ממשי ושוה זכויות ליצירה ולבריאה הקיימים. והרי בריאה זו זקוקה לתפארת ולתוספת נוי כל שהיא.

ימים עוברים, שנים חולפות, הזקנה באה וקופצת עלינו, עלי וגם עליך, מקרים ומאורעות חולפים ועוברים מבלי שישפיעו עליך ומבלי כל רושם מיוחד. וכי עליך להסיק מזה את המסקנא: שאין את עלולה להיות מושפעת ע"י שום כח שבעולם? לא! אין אני מאמין בזאת, גם את לא תאמיני לשטות מעין זו, ולו אף היית חזקה מצוּר – גם אז היו המאורעות המתרחשים נוגעים לעתים מזומנות אי שם בנימים החבויים שבנפש ומשקפים את השפעתם עליך. אין זאת: כי אם מסכה על פניך. מסכת ברזל אטומה שבאה להסתיר את האמת שבך, את התגלות הרגש הטהור, את קרן האור הברורה אשר בעיניך הטהורה, וכמה זמן אפשר להסתיר את כל זאת מעין רואים?

האדם נוצר לאהבה. בלעדיה אין הוא יכל בשום אופן להתקיים. כל אדם, ויהא זה אף הקשה בקשים זקוק ללטיפת יד אוהבת, נדיבה וסולחת. והרי גם את זקוקה ללטיפה זו. הרי גם לך חסרה האהבה ממש כאויר לנשימה, ובכל זאת את רוצה להוכיח לי את ההיפך: את באה ומעמידה פנים כאילו אין את זקוקה לאותות חבה ולמבט חסד, בו בזמן עצמו שאת יושבת ומצפה בחסר סבלנות ובכליון עינים לאותה היד אשר תושט ותלטף. הלא מי כמוני יודע זאת? מי עוד כמוני בטוח באמיתות ההנחה הזאת? ומי עוד קרוב אליך גם בגוף וגם בנפש כמוני?

לא מעט הפתעות באו מצדך במשך השנים שאני מכיר אותך. לא מעטים היו מקרי־הירידה הרוחנית המגוונת אשר בהם נתנסית. לא קטן היה חטאך אשר חטאת במשך תקופה הרת פורענות זו למצפונך את, כלפי אני, לאלהים ולאדם. אך נסיונך זה האחרון עולה על הכל. והאמנם אין אלהים חיים עוד בלבך?

כשאני מסתכל היום בך – הרי אני חש שלבי מתמלא רחמים עליך. רחמים ליצור אלוה אומלל שירד משום מה בטעות ממרומים לבין האדם ותעה מני דרך הצדק והיושר האנושי. והרי כל הספקות ביחס אליך גלויות עד כדי זועה. ואין אני חושש כלל להודות: שמבט עיניך היפות מפיל עלי לפעמים פחד. מהן מבצבצת השנאה, שנאה לכל, בלי הבדל מקום וחפץ, שנאה עוורת שאינה יודעת גבולות ומעצורים, שנאה המתפרצתת גועשת והורסת את הכל שעל דרכה, וביחד עם שנאה זו מתפרצים מתוך עיניך גם הגעגועים והאהבה, למרות העובדא שאין אחת מזדהה בשום פנים עם חברתה. כי אין האהבה יכולה לדור בכפיפה אחת עם השנאה, ואין היפי יכול להוולד מן הכעור, ואין הסליחה והרחמים שכנים מתאימים לקשיות לב ולאופי משחת המדות.

ובכל זאת לא אוכל גם כרגע להשתחרר מהרעיון המשונה הזה:

שכל מה אשר את עושה מקבל את אשורו על ידי אף מבלי שאזדהה עם דעתך או שאצדיק חלילה את מעשיך. וזה הוא באמת הדבר המוזר ביותר אשר גליתי אצלי בזמן האחרון. שני הפכים שאינם משלימים זה עם זה. ודרים בכל זאת בכפיפה אחת. לא אוכל לתרץ בשום אופן את הפרדוקס הזה, אך הלא אחרי ככלות הכל הוא קיים בי מזה שנים אחדות מבלי שאדע אפילו את היסוד שעליו הוא משתת ואשר ממנו הוא יונק את חיותו הגדולה.

ועוד יותר מוזר בשבילי הדבר: שאני אף לא נסיתי להלחם נגד זאת. קבלתי את פני הדברים פשוט כפשוטו כדבר המובן מאליו מבלי שאנסה אפילו לשנות במשהו את הענינים ביסודם. והלא לדעתי אפשר ואפשר היה לבוא אליך בטרוניא ובדרישה צודקת שאינה יודעת ויתורים, ולדרוש ממך שתסתלקי מאותם המושגים שיסודם הוא החטא ותוצאתם הוא ההרס והחרבן. ובטוחני גם שהייתי מוותרת במשהו על אותה הקפריזה אשר שללה ממני למשך תקופה ארוכה את המנוחה הנפשית, והורישה לי את הרגשת החטא ואת העוון נגד כל אדם אשר נברא בצלם. חוסר ההתנגדות הלזו, והפחד בפני שנויים הם הם שהביאוני לכך וזהו הדבר המוזר ביותר אשר הבחנתי בי – ושבא לי רק הודות להשפעתך הרעה והפושעת.

ואל יהיו הדברים קלים בעיניך: אין אדם יכול לחיות תמיד בתוך שכרון החושים הממיתים בו את הרגשת החטא. מפעם לפעם מתעורר באדם יצר הדין והחשבון עם עצמו ועם מצפונו. ובהגיע השעה הזאת הרי ממילא הוא מתחיל לחזור בו מדעותיו הקודמות. וקשה אז החרטה, קשה מנשוא, כמעט שאין לו דרך לנסיגה, וכי מה התוצאה מזאת? האדם מתחיל להאשים. הוא מאשים בראש וראשונה את עצמו, ולאחר גמר חשבון עצמו, אם נראה לו שיצא בהפסד, אז הוא מתחיל לחטט ולמצוא את הפסול באחרים. ודבר מאד קל למצוא מומי אחרים בה בשעה שהאדם משתדל לטהר את עצמו. ובמקרה שלי – הרי ברור הוא הדבר שאת ורק את תהיי האשמה ותשאי באחריות המעשים אשר עליהם תצטרכי לתן את הדין. וגדול יהיה אז העונש, כגודל האהבה והחסד אשר עד כה. האינך יראה מזאת?

נניח לרגע קט אף את העובדא שאת בוטחת בחולשה הגדולה אשר לי. נניח גם שאת למדת מתוך נסיון של שנים אחדות לבטוח בכחך – אך לא יתכן שלא יתעורר גם בך הפחד לקראת הבאות. מי יודע את דרכי הגורל העוור, מי ינחש את העתיד לבוא, ומי ינבא בכלל עתידות לך?

חושבני שהגיע עתה הרגע המתאים ביותר לדין וחשבון. אין את מחויבת למסור את הדין לשום אדם אחר מאשר לך עצמך. לעת עתה עליך להיות השופט לעצמך ולשפוט בצדק וביושר לפי מצפונך את.

גורי לך מפני הבאות, כי אין רחמים בדין…

וזה, – בתור אמצעי הגנה לעתיד.

 

ששה    🔗

והנה פתאום חרה לך. על מה ולמה, וכי מה קרה פתאום שיצאת מגדרך והתחלת לכעוס?

דומני: שעד היום הזה לא ראיתיך כועסת. בכל אופן לא עלי, ובאמת לא היה לך על מה לכעוס, כי אף פעם אחת לא עשיתי כל תנועה שהיא יכלה להיות מכוונת לרעתך, או אף לעורר את הכעס שבך למעשים שנעשו. וכי מה נשתנה עתה? האומנם תחשבי: – שלי אין כבר יותר כל זכויות בסוימות בחיים? ואולי את חושבת אף שכל התענוגות שייכים לך ורק לך – וכמעט שלא האמנת שגם אני מוכשר, ולו פעם אחת להתעורר ולדרוש את חלקי המגיע לי – כן! גם לי מאת החיים?

כאן היא הטעות. לזאת לא חכית ממני. לא חלמת אפילו שגם אני יצור אנוש חי ורגיל השואף בכל זאת למה שהוא, והרוצה גם הוא לטעום את הטעם המריר של החיים. כמעט לגמרי שכחת על קיומי בתור אדם חי, ודמית שאני הנני רק מין מכונה נעה בכח האינרציה ולא יותר. ומשהתעוררת וראיתיני הולך, רץ, שואף ומקבל להנאתי את חלקי בעולם הזה – השתוממת פתאום כאילו הייתי משתוממת לתופעה מוזרה ביותר. ולאחר כך חרה לך ובאופן די מוחשי. בעיני אני מוצא הדבר חן עד למאד, אוכל אף להגיד שכמעט שמחתי להוציאך במקצת משווי המשקל המשכנע והמשעבד. והרי את – שהיית עד עתה לסמל “הבטחון העצמי”, בטחון בכחותיך הגדולים יכלת פתאום להגיע לידי כך: שהייתי מוכרחה לשים את לבך לבר־נש עלוב שכמוני, ועוד לקנא לו! צחוק עשית לי בזאת.

ואני צוחק לך במלוא הפה. פתאום נתבהרה לי הטעות, טעות יסודית אחת וגדולה שהכריחה אותי במשך שנים שלמות לסבול עלבונות לאין שיעור ולשתוק. והטעות היא מזערה. ממש קטנה אך קטלנית ביותר. והרי אני צוחק עתה לאותה תמימות יתרה שהביאה אותי לידי האמונה הפלה שהאמנתי משום מה: שאת מתנשאת לגובה מיוחד במינו, ולשם אין ידי יכולה להגיע. מתוך טעות קטנה אני בטלתי את היסוד האנושי שבך, ורוממתיך עד לגבהי שחקים מתוך בטחון גמור: שאת מסוגלה וראויה להתחרות עם האלהים הגדולים. לא קבלתי בחשבון שאף את בת הארץ הנך, וגם את סובלת מנטיה ממשית אחרי היצרים המכונים את מעשיך, בדיוק כשם שהם מכונים את מעשי אני ואת מעשיהם של כל האנשים המקיפים אותנו. עיני ראו פתאום את האמת המרה כשהיא ערומה ומגוחכת –והופתעתי. ומתוך הפתעה שבגלוי פרץ מפי גם הצחוק שהיה מכוון בראש וראשונה אך ורק לי, אך כמובן מאליו שהוא פגע בך את הפגיעה הגדולה והקשה. משום שלא האמנת כלל וכלל באפשרות מעין זו.

תמימות טבעית היא באדם: לרומם ולהאדיר את האדם היצור הנראה משום מה גם לסמל. טעות החושים היא המרמה אותנו ומראה לנו את הכל לא בגדלו הטבעי ולא בצבעו הנכון. לרוב אנו באים ונשבעים מתוך אמונה עורת שבלב, שכל אותם הדברים הנראים בעיני אחרים כשקר – הם הם הנכונים ביותר, ואחריהם אין עוד מאומה. כמוכים בסגורים אנו מגששים בחשכה ומתארים לנו את החפץ הגס והמחוספס – כחלק ביותר ומבריק כמשי עדין. עורים וחרשים אנו לכל הסברה הגיונית שבאה ללמד אותנו ולהוכיח לנו את ההיפך. פעמים רבות נמשך עורון זה שנים על שנים מבלי שיהיה בכחנו לפקוח את העינים ולראות נכוחה. אך לעתים מזומנות מתרחש גם הפלא: ומבעד הערפל הסמיך מסתמנת קרן אורה אחת המאירה ומבליטה באפן מיוחד את כל המגוחך אשר מסביבינו.

ממש פלא ממין זה התרחש עתה אצלי. במשך שנים רבות האמנתי אין לבך פנוי אלי, ושאין את שמה לב אלי כלל וכלל. ולמרות העובדה שכל מעשי שנעשו בתקופת זמן מה היו מכוונים אך ורק לטובתך ולתועלתך, הרי נדמה לי כאילו את מקבלת את הכל בסבר פנים יפות, ואינך מעריכה כלל את גודל הקרבן מצדי ואת כל הבזבוז הרב של הכחות הרוחניים, ההולכים ומתבזבזים כדי לקולט לעתים רחוקות מאד קרן אורה מעינך הטהורה שהיתה שלוחה אלי, או חיוך תודה בעד מעשה שעלה לי בדמים ממש. את קבלת את הכל כמובן מאליו, וכאילו היו כל המעשים למשא ולטרח עליך. ולפי הרשם שנוצר אצלי – הרי היה באפשרותך לקבל את כל זאת מידיד האחרים שחכו למוצא פיך ולגלוי רצונך. לי נדמה היה לפרקים שאת משתדלת ומתאמצת לסבול אותי בקרבתך, ושעלי להיות אסיר תודה לך על כך שאין את מגרשת אותי לחלוטין. והנה לפתע פתאום נוכחתי שפני הדברים הם אחרים לגמרי. נודע לי להפתעתי הרבה שאני נחוץ לך ממש, ולא פחות משאת נחוצה לי. הוברר לי – שעיניך היפות היו אורבות גם מקודם לכן לכל זיז ולכל תנועה מצדי שגלתה בפעם האלף את רגש זיקתי אליך, ושאני כלל לא הייתי מיותר אצלך, ולהיפך: כל הימים חיית בפחד טמיר – שמא אתעורר, שמא תגלה לפני האמת הערומה והבלתי נעימה לך לגמרי – ובשום אפן.

ובעבור רגעי ההפתעה הראשונים צחקתי במלוא הפה, והצחוק לא מתוך שמחה שסוף סוף זכיתי לאושר הגדול שהוכיח לי שגם אני אדם הנני – ואף כי אדם נחוץ לך. לא, לא שמחתי כלל. התקופה שבה יכלתי לשמח עברה לבלי שוב עוד. אך צחקתי פשוט לתמימותי הרבה והגדולה, ואף לך צחקתי, כן גם לך גם את הייתי תמימה ביותר אם יכלת להאמין שהתמימות הזאת היא כרונית ושאף פעם לא ארפא ממנה.

מעונין אני להתעכב לרגע קט אחד על הסבה שהביאה אותך לגלות לי את פרצופך האמתי? לכאורה, לא קרה כמעט ולא כלום. לגבי דידי – הרי היה בפעולה – מעין סיוט בלתי נעים ביותר. אי־שם בתוך מערכת העצבים התעורר לאט לאט יצר המין והכריחני להתמסר לשעה קלה לתענוג המשכר של מגע עם גוף אשה לא ידועה ובלתי מוכרה לי כלל. למעשה יכל היה המקרה הזה לעבור מבלי להשאיר כל רשם ממשי. וייתכן שמגע זה שכלל לא רציתי בו היה מעיר בי ביתר שאת את הזיקה אליך ומקשרני אליך בעבותות שהיו חזקות גם בלא הרי ושהתבטאו בכסופים הטמירים אליך שלמעשה לא היתה להם כל תקוה לקבל ספוק. אך בשביל שהדברים יקבלו את אותו הכוון היה עליך לעבור בשתיקה על כל המקרה ולא להגיב עליו כלל. וממילא הייתי מרגיש כאילו חטאתי ועלי לכפר על החטא הזה, אך הרגז הזה שעוררת מסביב לענין זה, החרון הגדול שהתבטא ברגז ספר לי הרבה מאד; הוא ספר לי שאת זקוקה לי, הוא העיד כמאה עדים שאת רואה אותי כאילו הייתי קנינך הפרטי – שאין לאחרים כל חלק וכל זכויות עליו, הוא גלה לי שאת רוצה בי ושאין בדעתך לוותר עלי לאחרות. כי הלא אין האדם תובע לעצמו זכויות בשעה שאינו רוצה בהן.

ואת שחקת אתי משחק כפול: מצד אחד היית מבטאה תמיד את חסר הסבלנות כלפי, לא פעם אמרת לי שאין את מעונינת בי כלל וכלל, ואם את מרשה לי להמצא בקרבתך ולהנות מזיו פניך, אם את נותנת לי לטפל בך ולעבדך כעבוד העבד את האדון – הרי כל זה הוא למעני, באשר אין ברצונך לצערני ולראותני סובל, ובו בזמן עצמו רצית ושאפת להיות קרובה לי ולההנות מהשרות המועיל, אשר שרתי אותך במשהו שבכחו היה בעיניך את לספר לך ספוק רוחני רב, בידעך: שגדול הוא הקסם השופע ממך עד כדי כך שבאפשרותו היה לשעבדני ולקשרני אליך, ואולי אף אהבת אותי במקצת, בכל אופן בטוח אני שלא הייתי לך לזרא, התרגלת אלי, למדת אותי, הסתגלת לאפן הגישה שלי אליך ונהנית במלוא הפה. ומה נתת לי תמורת זאת?

ומה עתה, מה לעתיד? האם נסית להעמיד לעצמך את השאלה הזאת? הלא כך אין הדברים יכלים בשום אפן להמשך גם הלאה. לא ולא! עתה, משהתפכחתי משכרוני – לא אוכל להמשיך בזאת כמו עד עתה. עלי עוד לדעת ברור, אחת ולתמיד: מה יהיה גורלי בעתיד הקרוב והרחוק? כי עליך לדעת: או שאני מקבל לידך ומידך את הזכויות המלאות המגיעות לי בצדק, או שעלי להתיאש ממך אחת ולתמיד. וברור – שאצטרך אז לחפש את הספוק שלי במקום אחר. לא עוד אוכל להסתפק בפרורים שנזרקו לי מעל שלחנך הדשן. גם לי תביעות משלי – ממש כמו לאחרים, וזכויותי אני לא יתכן שתהיינה מקופחות ופחותות מזכויותיהם של יצורים דומים לי על פני הארץ הזאת.

המשחק בכל אפן אינו יכל להמשך גם להבא. עליו עתה להפסק לחלוטין. אני בכל אופן לא אמשיך בו, ודומני שגם את תבחרי עתה לדבר גלויות ולהביע במלים ברורות את רחשי הלב הדובבים. כי סוף סוף מה את בלעדי? מה ערם לחייך בלי כל השרויות הקטנות והגדולות. נטולת אונים את לעזור לעצמך במשהו, ואני ורק אני – בכחי לספק לך את האמצעים לחיים חסרי דאגה ויסורים.

מאמין אנכי שאת תהיי מסוגלה לדון באופן הגיוני על דבר הדרך בעתיד, ושתדעי לבחור באותו השביל המבטיח לך את השלווה ואת הבטחון. אך אם במקרה תמצאי לנחוץ להתעקש מתוך רצון להוכיח לי את אי־תלותך בי, הרי רק את, תהיי אשמה בדבר אם העתיד ירסן במקצת את רצונך ושאיפתך.

מי יתן ותשובתך לא תאחר לבוא…

 

שבעה    🔗

לא קבלתי עדיין מענה לשאלתי הראשונה מאז הראיון האחרון לפני כשלש שנים. חכיתי בסבלנות במשך כל הזמן, לא האצתי בך להשיב, רציתי לתת להגיונך את האפשרות להשתלט על המצב. אך סוף סוף הגיעה השעה. ואני דורש תשובה.

לכאורה חל על מעשים ידועים חוק ההתישנות. ומלים שלא נאמרו, מעשים שלא נעשו, שאלות שלא נתקבלה להן תשובה, מאויים אשר לא קבלו את ספוקם – מאבדים במרוצת הימים את ערכם האקטואלי והחי. ואף אם נשארת מרירות כל שהיא בלב, אף אם תכרסם תולעת הביקוש את הלב – הרי בכל זאת אין למעשה או לשיחה אותו הערם הגדול והחשוב כמו שהיה מקודם לכן. כי חוויה שעבר זמנה – שוב אינה חוויה, במשמעותה הרגיל של מלה זו.

אך כאן אחרים הם פני הדברים. וחשיבותה של התשובה אינה שנויה במחלקת כלל וכלל. היא לא אבדה מאומה מערכה הגדול והמלא. לא שנתה את צורתה ואת הגוון הברור של השאלה – שלא נפסלה בתקף המסבות הקיימות. השאלה עומדת איפוא במקומה כאשר לפני שלש שנים. ואי התשובה?

לא שכחתי. גם עתה אזכורה כל פרט ופרט כאילו עמד לנגד עיני. והצבע הירוק של עלי העצים מסביב שהיה כאילו אפוף נוגה הזרחן באפלת הלילה – לא מש מנגדי אף לרגע אחד. גם השמים הבהירים שהיו זרועים כוכבים לרבבות זכורים לי יפה ברגע זה כמו בעבר, גם להם הקשבתי אז, וגם המה היו שותפים לאותם רגעי האושר שמהרו לחלוף, וגם הם שמעו ברור ומפורש מפיך את אותן המלים הגורליות אשר נקבו עד לתהום, והסעירו את הדמיון עד לאבוד כל מושג מההויה המוחשית.

אל תפריעי לי להמשיך. אל תחשבי שבכחך להפנות את המחשבות הזכרונות למסלול צדדי. לחנם היא טרחתך זו, תניני איפוא לעקוב אחרי מהלך המאורעות כפי שהתרחשו אז ללא הפרעה וללא התכחשות, אף אם לזכרם ארגישה כאב נוקב וקודח – אך אין אני בן חורין להשתמט מזה. כי סוף סוף מה אני, מה שֹוים של חיי חולין אלה ללא אותם הזכרונות הבהירים אשר נתנו לי מכחם ואונם את האפשרות להרגיש: שגם אני שואף במדת מה לחוש בחיים הרוחשים מסביב לי, ואשר רק הודות להם הסכמתי להמשיך במסרת של חיים אשר למעשה לא היה בהם כל טעם, ואולי גם כל צרך ממשי ותקין.

אינני בטוח אם היתה אז השעה כשרה לאותן התכניות הנועזות אשר תכננתי למען שנינו. לא אעיזה גם לטעון שהיה בהן מן ההזיה הבהירה והכובשת אשר לך, לא אחלוק – אם תגידי: שערם של הדברים היה לא גדול ביותר בשבילך. אך בטוח אני גם עתה: שאף לרגע קט אחד לא התגנב הספק ללבי באפשרות של מימוש התכניות אשר התויתי לפני. ואין זו תמימות, אין זו גם אמונה עורת – להפך: היה בזה מן הכסופים לאושר, מן ההצלה מחדלון, מן ההרגשה העמוקה שבהווה ועד להוד שבנצח אשר לעתיד הבהיר שלנו, המשותף, הקיים, החזק והמוחשי.

אזכורה גם אותך. וכי איך לא אזכר את זאת? לבשת את שמלת הקטיפה השחורה והארוכה אשר סמנה במיוחד והבליטה את קוי גופך המקסים. מסביב לצוארך – צוארון התחרים הלבן שהבליט את קוי הצואר ההדור. ואם ארצה עתה לקבל תאור שלם – הרי עלי להתחיל מהראש: וראשך ההדור אינו שייך לסוג העצים שאאפשר לשכחם. ראש גאה שנשען על גבי מואר זקוף ומוצק באפן יסודי, ותמיד נדמה היה לי: ששרשיו של צואר זה נעוצים עמוק בנוף החסון – גוף האשה – הנשיית ביותר אשר ראיתי במשך כל ימי חיי.

שערך השחור, הסבוך והמסולסל, בעל הגוון הכחלחל והמבריק היה מסודר משני צדי השביל שלגלגלת חביבה זו, וממנו נדף משהו מריח החציר הרענן והחריף. ובהחליקי אותן בידי – נדמה היה לי שהיד שוקעת בתוך ערמת חציר ירק אשר זה עתה נקצר ונערם בשדה.

ומתחת למצחך הרחב והבולט נוצצו שתי העינים. לא אגזים אף במעט אם עגיד: שהן נוצצו כלפידים. היו לי כמגדל האור הנועץ למרחקים –ליורדי ים עיפים ויגעים. הן הרעיפו נטפי תנחומים בשביל הנשמה הערטילאית והשוממה. הן האירו לי בנתיב היסורין הארוך והקשה, והן שכרוני ושעבדוני לך אז – כמו בעבר הרחוק – עת ראיתיך הפעם הראשונה.

ובעיניך אלה הקדמתיני וליבבתיני. ראיתי בהן: חזות הכל. היה בהן מן התם שלילדות ועד לביטול החצוף אשר לבגרות השלמה. לא חסרו בהן נימי רחמים וניצוצות של קדושה, אך היו בהן גם כווני־חן משקרות וקריצות חוצפה אשר לאשה המבוגרת היודעת הכל, ושכל הרזים והסודות נהירים לה ביותר. בלא לאות הבטתי בעינים הללו, לתוך התהום העמוקה אשר בהן. בשכרון מתוק קלטתי מהן ניצוצות חבה. באמון מסרתי להן את לבי, וללא תמורה מכרתי להן את נשמתי התועה, אשר חפשה תקון.

זכורני עתה: שכאשר ראיתיני בא בדרך העולה אל ביתך יצאת לקראתי ופרשת את שתי זרועותיך הנאות, בהן חיבקתיני ולטפתיני. ראיתי בתנועה זו סימן מובהק לחסד האלהם עלי. ובלבי המלא תודה – נולדה אז התקוה הגדולה: שהנה גם אני אאושר הפעם הזאת, שגם אותי תחמם השמש – אמא הרחימאית. דמיתי – שבזה יבוא הגמר המקווה לבדידות הנוראה והגדולה אשר שמשה לי רעיה נאמנה במשך שנים רבות של שכול ויתמות ממאירים. נראה היה לי לאור עובדא זו – שהנה חל שנוי מה במזל זה – מזלי השחור אשר רדף אחרי במשך שנים רבות ללא הפוגות וללא הפסקה. היה זה בשבילי כמעט קו האור היחידי שחדר מבעד לערפל הכבד שכסה את שמי העופרת שמעל לראשי הכבד והקודח.

מחשבות־תקוות אלו הוו תוצאה ישרה בתקף תנועה אחת סתמית שעשית בלא יודעים וללא החשבון ההגיוני הרגיל. ואיך אפשר אחרת? האם את לא היית לומדת מזאת את אותו הלקח אשר קבלתי אנכי? וזאת עליך לדעת: שאדם – במצב זה אשר נמצאתי בו אני – רגיש מאד. לעתים קרובות – נבנים על יסוד תנועה אחת חיים שלמים המלווים לרב סבל, פורענויות ואבדון. והתנועה הרי לכאורה היתה תמימה ובלתי מחושבת מראש, סתם תנועה של בת־חוה אשר לרגע קט אחד ניצת בה החשק לקראת גבר. חשק – שהוא רחוק מן התודעה כרחוק מזרח ממערב.

ולו היית מפסיקה תיכף לאחר תנועה זו את המשחק – כי אז ניצלתי. כי אני – הלא לא בגדולות הלכתי. לא דרשתי ממך מאומה. לא בקשתי חסדים, לא צפיתי לאשר, לא הזיתי הזיות שוא. ונפשי שנאה את השקר הגס – אשר להתמסרות העורת שאינה מחפשת חשבונות. הייתי מקבל את הלטיפה כחסד־אלהים, מסתירה בחובי נפשי הדוממה עמק־עמק לבל תראינה עין זר ומסתפק בזכרונות הנעימים אשר לרגעים גדולים ונעלים אלו; אך לא היה עמדך. את דחפת אותי לאבדון, צמאת לדמי, כונת את להב המאכלת המרוטה ישר ללב, ונעצת אותה עמק בה. וכי למה היה כל זה?

וכשהצעתי לך לצאת לטיול, נענית לי ללא סרוב מצדך, ולהיפך –חיכת בחיוכך המקסים והשובב. לא האמנתי למראה עיני, כי לא יכלתי להאמין בזאת. קשה היה לי לתאר את הדבר הזה אף בחלומות הכי טרופים אשר ללילות הנדודים הרבים בחדרי הקט והצר. פשוט כפשוטו: הסכמת ללא פרושים וללא דרישת ערבות – כנהוג עד אז. והלא ידעת יפה – מה פרושו של טיול זה, מה תוצאה ממנו לעתיד שנינו, ומה תקוות אני תולה בכבוש זה אשר ימסרך לרשותי למשך השנים הבאות, ואולי גם למשך שנים רבות.

ישבתי ליד הבית וחכיתי לך. וכי מה לכאורה חידוש בזאת. לא מעטות הן השעות בחיי שנגזלו ממני עקב חכיון למי שהוא. אך אינן דומות שעות אלו לאחיותיהן בעבר. מלוות היו צפיה מלאה קדחת משתוללת של האדם הרעב המחכה לככר לחם חמה הנאפית בתנור. המחשבות התרוצצו במח העיף והחולני וכל החושים היו ערים עד למדה הגדולה ביותר, כאשר לא היו אף פעם עד אז.

רבים היו העוברים בכביש המאובק אשר ליד הבית. גברים ונשים מכל הגילים והסוגים. מהם –פניהם שמחים ונהנים, ומהם עצובות ונכאי רוח. פני רבים קרנו מאשר עת שלבו זרועותיהם בזרועות רעיה תמימה ונכספת שהבטיחה תענוגות. אחרים – רחוקים מבנות זוגם אשר שרכו את דרכן לצדם או אחריהם, זרים היו כמעט איש לרעהו. שונאים איש את רעותו. אדישים אף לחלק חיים זה אשר הביא אותם מלפנים בעול הנשואים. רבים היו ושונים זה מזו. אך הם לא ענינו אותי כלל וכלל, לחלוטין לא. אני הייתי שקוע רק במחשבה האחת והיחידה על המתרחש בי באותה השעה, ועל מה שעתיד לקרות בערב זה בינינו. ונדמה היה לי כאילו אני עומד שעה קלה לפני הכרזת מלחמת כבוש של עולם שלם העלול להיות שלי, ושעלי להתאמץ שלא ישתמט מידי.

ידעתי יפה מאד: שאם תשתמטי מידי בערב זה – הרי אאבדך עולמית – אבדה שאינה חוזרת. ידעתי יפה שאם יקל ערכי בעיניך ברגעי נצח אלה –לא תהא לי תקומה לעולם ועד. הרגשתי שאני זקוק לאמץ לב מיוחד במינו – כדי שלא להזניח את ההזדמנות הנאה שבאה לידי – ושבכחה לתת בידי: אוצרות עולם או יתמות ובדידות למשך כל ימי החיים עלי אדמות. ידעתי כל זאת ללא פחד וללא כל שגרה של חרטה או דמיון כוזב. ולמרות כל זאת גברה התרגשותי עם כל רגע שחלף. ויתכן מאד שלו היית מאחרת לבוא – הייתי מסתלק מרצוני הטוב ממך ומנסיון עז זה אשר גרה ומשך את לבי ללא הפסק.

ובהיותי שקוע במרוץ מחשבות הטרף, הופעת מאחורי והנחת את ידך החמימה על ראשי –ואני הקיצותי כאחרי חלום בלהות. ידך שירדה על ראשי נשארה זמן מה במקומה. אף אני לא זזתי. לא רציתי שהרגשת חמימות וקרבה אלה יחלפו מהר. כעבור זמן מה ירדה ידך מראשי אל פני ותלטפם רכות. ובהתקרב היד אל פי – נצמדו אליה שפתי הבוערות. והיתה זו נשיקת דודים צמאה ועורגת. נשיקת הטרוף אשר לפניה אין כל ואחריה השאול, התהום העמוקה שלאין סוף.

ללא הוצאת הגה מהפה קמתי ממקומי מתנודד כשכור ועמדתי לצדך. לא היה בי כח יותר לצאת למלחמה זו אשר תכנתיה מקודם לכן. חסר גם אמץ־הלב כדי להוציא לפועל את הכבוש שאליו התכוננתי. משאלתי היחידה היתה – המנוחה. אך פתאום שלבת את זרועך בזרועי ובזה ניתן האות להתקדם. הלכנו מצדו הימני של הכביש, משמאלנו צלע ההר הזקוף ולימיננו המורד התלול אשר את חופו לקקו בלי הרף גלי הים השובבים, ואשר אל סלעיו נופצה משאת המים שזנקה כערוכה אלי קרב. ומעל לראשינו טיל לו בשקט ובענוה הירח המוזהב שהביט בי בעיניו הטובות והתמימות וחייך להנאתו, כאילו רצה להגיד: שזוהי לו הפעם הראשונה לראות בנבטים של חיים הצצים מתוך קרקע הטרשים, ואשר סופם כסוף כל החי לקמול ולמות לבלי השאיר גם זכר וזרע בשביל העתיד. ומתוך שפתיו המחיכות שמעתי ברור את המלים: אינך ראשון, גם אחרון לא תהיה בין אלה הנושאים על גבם את סבל הגורל האכזרי. לא לעולם חסן. וטוב כך, מפני – שלולא כן – הרי היו האנשים טורפים את נפשם בכפם לכל מקרה של אי הצלחה או כשלון. יפה כך מסבה זו: שהאדם הכושל – בטוח בכשלונו ובאבדנו של המנצח הגא והיהיר. שמעתי את המלים הללו, אך משום מה לא הרעיפו תנחומים ללבי כלל וכלל. חששתי: שמא – הכנה היא זאת לכשלוני אני בעתיד הקרוב. ובזאת הרי לא רציתי. לא רציתי בכשלון אך באותה השעה לא שאפתי גם לנצחונות. לנוח רצתה נפשי, לנוח ותו לא.

הלכנו ובאנו אל בין הכיפים אשר בתוך החורשה הסבוכה והענפה שבהר המבורך. ובינות לעצים אפפתנו עלטה סמיכה מאד. דומני שעלטה זו הפחידתני ביותר, אך כעבור דקות מספר הבחינה עיני באורה הקלוש של מדורה שהסתמן מבינות לעצים –ונרגעתי לחלוטין. הרגשתי שאני שותף מה לחיים הרוחשים מסביבי, שאינני בודד, שעוד מישהו משתת, יחד עמי בפרוצס התולדה של המציאות. וזה הקל עלי במדת מה את המועקה אשר לחצה את לבי.

ישבת ואני לצדך על אחד הסלעים הקרים. שרר השקט בכל, באויר אף זיע קל, הצפרים ישנו את שנתן המתוקה לאחר יום תלאות בחפוש אחר אכל ומים, אף החרקים השונים הנמצאים כאן לאלפים ולרבבות שבתו ממלאכתם הרגילה, כאילו לא רצו לחלל את קדושת הדומיה אשר מסביב, ואשר צריכה היתה לאחד בקדושה שתי נשמות תועות וטמאות אשר חטאו רבות, והתכוננו ברגעים ההם לגאול את חטאם בזה: שאמרו לברוא את הרגש, את האחדות, את השיתוף ואת ההבנה האנושית ההדדית שהאלהים צונו לברוא ולשמור.

ראשך היפה ירד לצדי ושכן על כתפי. והיה בתנועה אלמת זו משהו מן הקדושה האמתית, מן המגע האנושי הנוגע ללב. ומן מגע עדין זה ועד להשתפכות הנפש רק צעד אחד. וכה גם היה. תיכף לאחר שראשך נח על כתפי התחלת לדבר. ולא דברים היו אלה כי אם רשפי אש. גחלים לוחשות ואוכלות עד למעמקים, ברקי מחשבה הבאים למקוטעין וללא כונה מיוחדת. היה בשיחה זו משהו מרעש הגלים הזדוניים – השואפים לבלוע את היקום –ובה בשעה עצמה הם מלטפים את המתרחץ בהם לטיפות חבה ומסירות.

דומם הקשבתי לשיחה רבת משמעות זו. קולך צלצל באזני כקול פעמוני כסף ונעם לאזן כשירה ערבה ומתוקה היוצאת ממיתרי הכנור אשר לאמן ברוך האלהים. השיחה שפעה במהירות, ונדמה היה שמלה דוחקת מלה, הברה רודפת את חברתה, מהרת כמפחד לאחר או להפסקה מאיזו סבה שהיא. היה זה וידוי ארך של אדם אשר לא התודה מימיו ואשר האמין בכלל עד כה: שכל מעשיו ודרכיו רצויים לאלהים ואדם. שמעתי הכל ברטט, בהקשבה, ברכוז כל החושים שבי, פחדתי לאבד מלה אף אחת, אף אות שיצאה מפיך. הקשבתי לכל – אך משום מה לא הבינותי את הכונה הסמויה שבוידוי זה. וכי למה תבואי פתאום להתודות בפני אדם המאמין בישרך הנפשי, ושכל מעשיך מאז ומתמיד – כן גם עתה – נראים בעיניו לטובים, נכונים ומובנים מאליהם?

וידוייך זה ארך שעה מרובה למדי. וכשגמרת –נששארת יושבת, נושמת בכבדות. אך בה בשעה עצמה נדמה היה שהוקל משהו מעליך. שפרקת משא כבד שהעיק על נשמתך החוטאת שחפשה ומצאה לה תקון כל שהוא בוידוי זה. נשתתקת, ועינך היו מופנות אלי. את פניך לא יכלתי להבחין באפלה הסמיכה אשר מסביבינו, ראיתי רק את הברק המיוחד אשר לעיניך היפות, ברק ירקרק בהיר מצבע האש האוכלת ומשמידה. אף צל של חסד, אף זיק של נחמה לא היה במבט זה, ומשום מה נדמה היה לי: שברגע זה את שונאת את עצמך, אותי, את העצים מסביב לנו, ואת כל החי אשר על פני הארץ. שנאת את כל אלה אשר הקשיבו לשיחתך וידוייך זה, אשר לדעתך השפיל אותך, ויצר את הקרבה בינך לבין כל אותם החוטאים אשר מסביב. כאילו הורדת מגדולתך זו אשר רוממה אותך ולו אך רק בעיניך את – מעל פני השטח, מעל הקלפה המכסה את פני התהום. ואשר עליה נועד מקום כל שהוא גם ליצורים אחרים חוץ ממך.

ופתאום שאלתיני: מה דעתך על כל זאת?… דעתי?… וכי מי אני שאחוה דעה כל שהיא בענינים העומדים ברומו של עולמך את? וכי מי שמני לשופט ונוטה לישר לבך את?

לא עניתי לך. לא נמצאה תשובה בפי לשאלתך זו, מתוך טעם זה שלא הייתי בר־סמכא מספיק כדי לדון בזאת. כי הרי לא אני הוא אשר דרשתי ממך וידוי זה. לא אכפת היה לי מה שעבר עליך בעבר. לא היה פוגע בי כלל וכלל לולא הוסט ממקומו הוילון אשר הסתיר את עברך והשאיר את הכל לוטה בצל. רציתי בך כמו שהיית אז, הספיקה לי דמותך כמות שהיא. רציתי שהעתיד יהיה שייך כולו לי. אך לאיזה צרך בא וידוייך זה אשר אף אם לא קלקל במאומה את רחשי הלב הטמירים, בכל זאת הביא משהו מחסר המנוחה ללב. ברגעים ההם נדמה היה לי – ואני רואה פנים נעוות מכאב של אותם האנשים אשר שמשו נושא לוידוייך עתה. ובמחי עברה ביעף המחשבה: אלי שבשמים –וכי מה חטאו האנשים ההם ובעד מה נענשו באכזריות כה גדולה ונשארו מאוכזבים? והלא הם אהבו אותה, הלא נתנו לה ממיטב חלבם ודמם? והאם חטא הוא לאהוב יצור כה אציל ונערץ עד שנענשים על כך, וכי חלקי אני לא יהא עמהם בקרוב?

גם זה שמש סבה מספקת לשתיקתי האלמת. ישבתי כולי מכווץ, כמי שקם אחרי מחלה ממושכה וקשה. משהו הסתחרר במחי, משהו המם את הרגשות. וכח נסתר שלא ידעתי את מקורו דחפני להטיל בך מרה, לנקום ממך את נקמתם של אותם הנעלמים הבלתי ידועים לי, שידך הקשה השיגתם ותהפוך את חייהם לגיהנום. אך גם הרגש הזה לא השתלט על הכרתי. אין אונים הייתי. ידעתי רק אחת: אהבתיך! אהבתיך בכל נימי הלב הבוערים והרוטטים, בכל נפשי ומאדי, בכל רמ"ח איברי, כולו הייתי משועבד לך – לזו אשר ישבה לידי, עטופה צללי שחור הליל ובעלת העינים היוקדות.

ושוב הפעם נשנתה שאלתך: ומה דעתך על זאת? אך גם הפעם לא השיבותי לשאלתך. וכי מה סוף סוף היה עלי להשיב לך בה בשעה שלא היתה לי כל דעה על כך. והרי – הרימותי אליך את עיני שלא טעמו טעם חטא מימיהם, מבטי הלוהט פגש במבטך את הקורן, ושפתי מללו את המלה היחידה שהייתי מוכשר אז להוציא מפי: אהבתיך! ומלה זו שנשנתה פעמים אין ספור בכל מיני נעימות ושנויי קול, הביעה לך בודאי את תשובתי ללא כל תנאי וללא גבולות מסוימים. ותיכף לזאת שאלתיך אני: התאהביני גם את?

ואז כנראה הגיע תורך את לשתוק. לא השיבות לשאלתי שחזרה ונשנתה פעמים מספר. ישבתי כמאובנת. כנציב קרח מבלי לזוז ממקומך ומבלי לעשות תנועה כל שהיא. לשוא הפצרתי בך, לשוא השתדלתי בכל מיני אמצעים להעירך ממצב עלפון זה. נשארת יושבת כמומיה, כאילו פרחה נשמתך ממך.

לבסוף נדמתי גם אני. ברגעים הראשונים עוד נסיתי להוציא מפיך הגה באמצעות אמצעים בלתי כשרים, ידי פגעו בגסות בחלקי גוף שונים כמתוך יאוש. צפיתי שכתוצאה ישרה מזה תסטרי לי על פני, תקלליני נמרצות, תקומי ללפחות ממקומך ותברחי, אך גם זה לא הועיל. ודומני עתה שאף לו הייתי אונסך – לא היית מוציאה הגה כל שהוא מהפה. ואז נדמתי גם אנכי. גם אני נשארתי יושב כמאובן ללא זיע וללא רצון עצמי.

עברו שעות. הטל ירד והרטיב את שנינו עד לעצמות, ובהחזיקי בידך – נדמה היה לי שאת רועדת. אף אני רעדתי קלות. לבסוף כאשר האיר כבר השחר – קמת פתאום ממקומך, בידי זו אשר החזקת מקודם לכן סחבתיני מהמקום והלאה, הוצאתיני מהחורשה אל הכביש, ובמרוצה פנית לביתך כשאת סוחבתני אחריך. לאור הפנס שבער בצדי הדרך הבחנתי אגלי מים על פניך. אך לא יכלתי לקבוע – אם היו אלה דמעות, ואולי אגלי טל טהורים וזכים.

הגענו לחדרך. כשאת לבושה שכבת במטה וסחבת גם אותי לשכב לידך. בתנועת יד רגילה משכת בשמיכה שנפרשה על שנינו, ובהקריבך את פיך לאזני – לחשת: ש־ש־ש.

מה היה פשר לחישת האזן הלזו? למה צוית על השתיקה? שקטים היינו גם בלאו הכי, שותקים ואלמים. ואולי היתה לחישה זו מכוונת למשהו שהתרחש בלבך את, ואשר אותו רצית להשתיק. אני בכל אפן אף לא נסיתי לדבר.

ותיכף לכך נרדמת ושקעת בתוך שינה טרופת חלומות ויקוד אש. אני שכבתי לצידך במנוחה ללא תנועה, מפחד להעריך משנתך זו, החזקה. שכיבתי לא היתה נוחה כלל וכלל. אך לא העזתי לזוז, וכשהקיצות הראתה השעה את שעת הצהרים.

גם אז לא דברת. וכשאני פתחתי בשיחה צוית עלי שוב את השתיקה, כשפניך רעמו ועיניך רבו ברקים. לא הבינותי אז, ולא אבינה גם עתה כעבור שנים – מה גרם לשתיקה זו?

ו]תאום שמעתי אותך שואלת: הנתחתן? וקולך היה כבא מעולם אחר, מעולם זר, כמתוך מבוך סתום.

וכי מה היה להשיב לשאלה זו? לא רציתי לשמש לך מקלט כדי להסתתר בו. רציתי שלא רק גופך כי אם גם לבך יהיה שייך לי. והשיבותי בשאלה: התאהביני? ושוב שתיקה ממושכת, מעיפת, מעיקה ומכבידה, שתיקת אלם של שני יצורים שמשום מה לא יכלו לבוא אל המנוחה הנכספת.

כשהעריב היום הלכתי ממך. ובמחי תערבת של קטעי מחשבה שלא הסכימו בשום אפן להתאחות. ועלי להגיד כאן את האמת: שתיקתך הבהילתני. פחדתי אותה. יראתי – שמצב התאבנות פתאומית זו שראיתי בחורשה לא ישנה עם לעתיד, ואני גם אז אהיה חסר אונים לעשות משהו לתועלתך ולשחרורך מעצמיותך זו הפגומה – פגימה עולמית שאין לה תקנה.

ונשארו השאלות ללא תשובה עד היום הזה. והרי לכאורה היה בכחה של התשובה ליצור עולם של חויות ושל רשמים משותפים. עולם הבנוי על יסוד איתן של הבנה הדדית, של סליחה ומחילה על העבר, של שכחת המקרים והמעשים שנעשו על יסוד שרירות הלב.

והבנין נחרב עוד טרם שנבנה. אני נשארתי שבור ורצוץ, ללא בית ללא פנה חבויה שבה אפשר לנוח מעמל החיים. את נשארת בודדה וגלמודה ללא סעד זה אשר ידי יכלה להושיט לך, ונושאת בלבך המון זכרונות עגומים אשר השכחה טובה להם. והכל – בשל השתיקה שאין לה טעם ושאין לה גם כל יסוד מספיק וצודק.

ואולי תוכלי עתה להשיב תשובה לשאלתי אשר שאלתיך אז?…

 

שמונה    🔗

לא ביותר נעים עתה כאן. אין הלב שקט, ואין המחשבות מזדהים עם הסביבה. לכאורה צריך היה לשכח את הכל, להרדים לזמן מה את המח ואת החושים – כדי שלא לחשוב על העבר. אך לא כן הוא הדבר למעשה. המחשבות מענות ומרגיזות ואין מהן מפלט. המפלט היחידי הוא החדר. ובחדר, ממילא מתמלא המח ברשמים עצמיים מוגבלים ומוגדרים. המחשבה זוחלת בכוון אחד – ממש כאותה תולעת גשמים עקשנית. והרי הולכות ונוצרות פרובלמות, הולכים ונוצרים מושגים ועולמות מיוחדים ומופרשים אף מעצמם. נוצרת שיטת התעמולה התחושנית, ויחד עמה צפים ועולים גם כל אותם הזכרונות מהעבר הקרוב המתקימים בכח עצמם. והנשמה שהנה למעשה צרוף של חויות – מתבלטת כצפור זו, הכלואה בכלוב, המחפשת חפש, דרור, שיבה אל עצמה ואל קינה, יצירת חויות משל עצמה ואפשרות של הגבה ראויה לשמה – ומכוונת לאותם הרשמים אשר נקלטו והשאירו בזמנם את הרשם השלם, המלא, הזהיר, הדמיוני והחי כאחד.

אין אני מטיל אף צל של ספק בכחה של ההרגשה התקינה, ואין אני חושש גם להורות היתר לעצמי – להגיב על תחושות אלה אשר כל חויה קלוטה ושמורה מקרבת אותי אליהן. כל אחד חי ומתקיים בכחן של חויות ידועות השומרות עליו מהתנונות רוחנית, ואף אני תר ומחפש אחיזה כל שהיא – בתור בסיס לחיים אלו שאני מחזיק בהם.

לפעמים מוצדקת גם האשליה, אם לזו האחרונה ישנו בסיס כל שהוא מהעבר. מובן מאליו ש"אשליה מוצדקת" נקראת רק זו – הבונה או הורסת משהו. וכשאין היא ממלאה את תפקידה המוטל עליה – דינה כליה.

מלאים הם החיים “אשליות” לרב, המקילות, במדה ידועה, ואף אם זעומה – על הכח היוצר המשורש בתחום ההשגה המפשטת. ברם, אין האדם נקי מהן גם בשטח היצירה המוגבלת ביותר, ואין האדם רשאי להצטמצם בתחום הצר של חויותינו היום יומיות. על כן איפוא: אין להאשים אדם – אם עלה בידו ליצור לעצמו משהו חיוני בכחן של אשליות אלו המהוות את תכן חייו, סגולותיו הנבחרות, וכשרון ההסתגלות שלו המוגבל ביותר בהתאם לתנאים הקימים.

ואם אמרתי כך – הרי לא היתה כונתי בשום אפן לוטה במסתוריות. קיימים תנאים שאין האדם יכל ואין הוא רשאי לשנותם. ובמרוצת הימים הם מקבלים מעמד ותקף של חוקים קבועים ומוצקים הנוצרים על ידי אחרים ולמרות רצוננו אנו, ממש כמו במקרה זה שביני לבינך. רב הנתונים דברו לזכותם של המעשים, ושלא ברצוני אני, יצרת את התנאים המתנגדים, הסותרים והמכלים.

היש בזה מן המקרה, האין באמת האפשרות ליצור את כח החיסון הדרוש – נגד הופעות, שביסודן ובמקורן הן חולניות ומשוללות יסוד קיום חוקי?

נניח: שלאור העובדות שהתגבשו במשך הזמן – הרי נוצרו בהכרח תנאים שהגנו על הנסיגה, נניח גם שהיסוד אשר עליו השתתו היחסים היה ביסודו רפה עד למאד ולא סבל כל מתיחות יתרה. אף נניח שבלתי אפשרי היה כאן כל מעשה נועז והעפלה. אך יחד עם כל ההנחות הללו – הרי לא היה כאן משהו מזה הנקרא: זעזוע, רטט, צפיה, תקוה ורצון. בלי כל אלה אי אפשר היה לגבש את הרצון, אי אפשר היה ליצור את האויר הדרוש לנשימה חפשית – לא מזויפת וחפשית בתכלית, והמעט מזה שכן היה – הרי היה זה נחלתו של האחד. ואם אחד מהצדדים טעה טעות מוחלטת בחוויותיו – נתבטלו מלכתחילה כל אותם הסיגים אשר הוקמו כתרים להגנה נגד כל נסיון של פשע בכנות הרגש, והכל העמד על בסיס של התחמקות ורדיפה: התחמקו מצדו של האחד " החזק", ורדיפה מצדו של השני “החלש”.

מצויים רגעים בחיי האדם, בהם הוא מוכשר וגם מוכרח הנהו לעקוב אחרי מחשבותיו הוא – כדי לבטל את החששות של חסר ישע עצמו, וחסר מצפון כלפי עצמו. מכאן גם נובעת אותה הבקרת למעשים ופעולות שאין אנו בטוחים לפעמים בכנותם ובזכותם. מצויים גם רגעים – בהם משתדל האדם לחפות בכל האמצעים שבידו על אותן צורות החיים שההכרח כפם עליו ושאליהם הסתגל, השתעבד והתרגל. ימים אלה קרויים “ימים של חשבון הנפש”, והם באים לו לאדם רק לאחר משבר קשה או אבוד של בסיס החיים הממשי, ויהא זה אף הקל שבקלים – שעליו נשענו כל מקורות החויה וההתרגשות. בנוהג הוא: שכל אדם, ויהא זה אף הקל שבקלים, זהיר על למאד שלא להגיע לכך. נוח מאד ואף רצוי לרב לנהל את חשבונו של אחר – מאשר את חשבוננו אנו. כי, לא דבר קל הוא לנזוף באישיות חשובה זו אשר “אני” שמה, ואם הגיע האדם לכדי “חשבון נפש” הלזה, ולבו אינו נוקפו, עצביו אינם מתוחים ומחשבותיו סדורות לו ומגובשות במחו, סימן הוא – שפקע המיתר האחד והיחיד אשר צלילו המיוחד נעם לאזנו. וזהו למעשה קצה גבול היאוש הנפשי והרוחני שהאדם מסוגל להגיע עדיו. ומכאן ועד לטרוף החושים – רק צעד קטן אחד בלבד.

ואין לדבר כאן על שטח ומרחב. הכל מצטמצם בפעל. הכל הולך הלך וקטן, הלך ודל, הלך ונמג. ומה נשאר לנו כתמורה של כל הטוב, האשר, הנעם, מתיקות הרגש, הרטט שבצפיה אשר בלב, תקוות נכזבות, עולמות שחרבו, יתמות ושכול? מה תגמול צפוי לעתיד לנשמה הערטילאית הסובלת וזועקת מעצמת הכאב וחסר האונים הגמור? מה דמות לאותם החיים המצטירים בקויהם השחורים באפק הבהיר? ומה צורה לאותם עיי החרבות שנערמו – במקום שם שטפו וזרמו החיים מלפנים כפלג צח בין חולות מדבר קודחים?

אנוס אני להגיד: שאין כל תשובה לשאלות אלו. מוכרח אני איפוא לקבוע שאין תגמול לסבל. אין מזור לכאב האנוש. אין תרופה לספחת הממאירה ההולכת ומתפשטת במלוא חלל החיים? כי, לא הרצון הוא האדון למצב. לא הרגש הוא הפועל למען הבטחון הממוצע. לא הדמיון הוא אדון התפיסה וההשתלטות על החויות החבויות אשר בלב. חסר “משהו”. והמשהו הזה הוא הכופה תנאים משלו, והוא השולט על ההבעה ועל השתלטות הספק על התפיסה הדמיונית והציורית אשר בלב.

ואם אבוא לבסוף ואגיד: שלא מן ההכרח היה ליצור את התנאים הקיימים, ושלא מן הצרך היה להגיע לידי המצב דהעידנא – הרי לא יהיה בכך מן ההגזמה, והרי בזאת אני מביע את אותו מהלך המחשבה שהתגבש תוך חדשי סבל אלה שחרתו עמק מאד את רשמיהם בנפשי.

ואין אני רוצה איפוא לרמות את עצמי. גם עתה כמו בעבר הרחוק – בחנתי את נפשי לא אחת. חטטתי כמלוא היד בתוך תוכה של נשמתי, והרי גם המסקנות שלא אחרו לבוא: האדם הוא מכונה. מכונה מהמין הגרוע, הפועלת בכח דחיפה חיצונית קבועה ומתוכנת מראש. אין אני מאמין שהאדם רשאי ליצור גם משהו משלו. כי, הרי אין הוא בן חורין כלל וכלל. עבד הוא לסביבה. רתוק באזיקים למסרת, קשור באלפי נימין לתפלות ולדעות שלא הוא יצרן, ושלא עליו מוטלת החובה לשמרן ולקימן. שאלות משאלות שונות נתקעות במחו, ואין הוא מסוגל למצוא להן פתרון מתאים ורצוי, בהתאם למדת הצרך הקיים. וכמה בגרות פסיכית נחוצה לו לאדם זה – כדי להבין, אם כי הבנה מועטת – את החיים הרגילים במלוא פשטותם – הרגילה והמובנת מאליה. כלל גדול וידוע הוא: ישנו הכרח לתפוס את התכן הגדול שבחיים. יש לחדור אל סודותיהם. הכרחי להבין את התופעות השונות והמשונות על כל גלוייהן, ולחיות לפי תכנית ערוכה וקבועה מראש – כדי שתהיה גם האפשרות לאחר כך – לכשנרצה בכך – לקלוט את הרשמים הנחוצים להמשך הקיום העלוב שאנו נלחמים לו.

קשה בכלל להאמין שאף חלק קטן ביותר מהאנושיות, אנושיות זו שאנו דוגלים ברעיונותיה ובהשיגים הגדולים בשטחי החיים השונים – הוא חלק אורגני מהיצירה הגדולה “האדם”. ועוד יותר קשה להאמין שהאנשים בכלל על כל שדרותיהם – רשאים להציץ לתוך קדש הקדשים של החיים. אין אני מאמין גם בשאיפתו הישרה של האדם: ללמוד מה מהמועיל והיפה שבתופעות השונות. כי, הרי: רב האנשים הם שטחיים בתכלית. וכל מלחמתם, כל שאיפתם היא: “הלחם והבצל” שהם אוכלים למען מלא את קיבתם הריקה – בתקף ההכרח הקיים להמשך הקיום ההכרחי.

ואם תאמרי – שאף את כך, הרי אין בזאת מן הנחמה לכלל הגדול. ובאשר לי – הרי דבר זה עצמו יוצר את הטרגדיה הגדולה ביותר אשר ידעתי למן היותי לאיש ועד ליום הזה. כי אני, הלא רשאי לדרוש משהו לפי רוחי בתור משתתף במאמץ המשותף. ראיתי בך את חזות הכל, שמשת לי לסמל, לדוגמא. ראיתי בך את הענן להצלה האחד והיחיד נגד כל מה אשר הקיף אותי, ואשר הפיץ מסביבו את ריח הסרחון המיוחד אשר לחטא.

לא אחת אמרתי לך: נולדת להיות טהורה. נועדת לשמש ככב מאיר באפלה לאחרים, והכרח הוא לך לקיים את אותן התקוות שאנכי והדומים לי תלינו בך. גדולה מאוד היתה האחריות שרבצה עליך, גדולה לאין שיעור. בידך היה הדבר לעשותו. בכחך היה להגיב הגבה נכונה ומוחלטת על כל המעשים הפוגעים. כי, הלא למעשה – אינך שטחית וגם לא משועבדת.

והנה: לאור הכוונות שלכאורה אין להטיל בהן אף צל של ספק, היית צריכה להיות אחרת משהנך במציאות. עליך היה לא להקיף את השטח בו נמצאת. בגדר גבוהה לבל יוכלו אחרים להסתכל במעשיך. היית צריכה להיות גלויה, ערומה עד תוך תוכך. כי, הלא אין להתביש במעשים ישרים בפני הבריות. אך לא כן היה עמדך: יצרת מסביבך חומה גבוהה ואף עין זר אחת לא יכלה לחדור ולראות משהו דרך הסבך. יחדת את המעשים רק לך, לעצמך. והאנשים האלו אשר בשבילם נעשו למעשה המעשים, לא יכלו לההנות מכך.

וכי מהו המושג “צדק” אשר בו דגלת תמיד ואשר לשמו גייסת כל כך הרבה כחות?

טבע הדברים מחייב לנהוג בצדק. חק הוא לאדם לנהוג ביושר לב כלפי אחרים וביחוד כלפי עצמו. כי, אם נהג האדם בישר לב כלפי עצמו, הרי אז גם זכותם של האחרים אינה מקופחת. אם האדם שומר על עצמו מרעה הרי ברור הוא: שאת אותה הרעה לא יעשה גם לזולת. ואם חשבון לו לאדם עם עצמו: כי אז ידע תמיד לשקול את מעשיו הנעשים בשיתוף פעולה עם אחרים בתוך תחום חייהם. וכאן, קרה ממש ההיפך מזאת: והמושג “ישר” אשר צריך היה לישר את הדרך גם בפני הזולת ולאפשר לו את ההנאה הרוחנית אשר שאף לה – אותו המושג שמש רק לטובתך ולתועלתך את, בה בשעה שלאחרים הביא את האסון ואת הפגעים. המלה “צדק” אשר שמשה תמיד כוּר מבחן למעשיך ואשר את קיומה דרשת מכל הקרובים לך, שמשה שוב רק כדי להיטיב לך ולעצמך, והאחרים מה יהא עליהם?

והיו ימים. וטובים היו הימים האלה. כל יום אורו היה גדול משל חברו. כל שעה הביאה נחמה ותקוה להצלת האנושיות הדואבת והכואבת. ימים אשר בהם נגולה כל פרשת האסונות, והמדוים של אחינו האדם. וגדול היה המאמץ אשר עשינו כדי למצוא את התרופה לכאב. נכונים היינו לקרבנות, מוכנים לכל מקרה כדי להשיג את המטרה הגדולה אשר אליה שאפת ושאנחנו לאמתו של דבר – הטלנו ספק אף בעצם קיומה של השאלה הנידונה, ולא כל שכן במציאת הפתרון המתאים לה.

שתפנו פעולה עמך רק משום כך שאת זאת דרשת ממנו, וגם – מפני שלא היתה כל אפשרות לחיות בקרבתך ולההנות מזיו פניך בלי לקבל גם את התורה אשר לה הקדשת בימים הטובים ההם את כל לבך ומרצך. שתפנו פעולה עמך – משום שהתלהבות זו אשר כבשה אותך היתה בהכרח גם חלקינו אנו בחלד, והיא אשר קבעה למעשה את גורלנו גם לעתיד לבוא.

ומה נשאר לנו מכל זאת, מה תגמול קבלנו חלף שנים שלמות של תקוות, פעולה, יאוש מר ותוחלת ממושכת? האם תחשבי באמת ובתמים שאנו קבלנו ספוק מה על ידי זאת שאת מאושרת עתה? ואי האושר המקווה והמובטח גם בשבילנו?

אחרים פרשו להם והלכו כאשר באו. נסו להרויח, והפסידו. וכשהפסידו, התרחקו והלכו להם ממקום המעשה והתחילו בנסיון מחדש. אך מה יהיה הפעם עלי? אֵי מקום בשבילי בעולם זה של רשמים ותקוות אשר יצרת למעני, מה תגמול אקבל אנכי חלף כל שנות הנעורים אשר הקדשתי לך ולמענך? והלא, לא מהמדבר באתי אליך. לא הייתי זקוק כלל וכלל ליצירת עולמות חדשים. הספיקה לי הסביבה אשר הקיפה את נוי הדל. חביב הייתי למספר האנשים אשר התחממו לאורי. אדון הייתי למצב ולמקום בו נמצאתי. והנה הוצאתיני משם. הבטחת לי את החדש, את המקורי, את הבלתי ידוע לי. משכת אותי בחבלי הקסם אשר לך ולאידיאות השוא שאת יכלת להלבישן את הצורה הנאותה והמושכת.

לא אוכל לחזור למקום שממנו באתי אליך. לא אוכל לבנות מחדש את עולמי הקט שנחרב. אין בידי ליצור שוב את אותן החויות אשר האצילו עלי מהודן, בצלן חסיתי, ובעזרתן חייתי עלי אדמה זו. כל העבר אבוד בשבילי, אין לי יותר כל אמון באלים אלה שלהם עבדתי לפני בואי לכאן. הכל נשתנה תכלית שינוי: לא עוד כחולים השמים. נדמו הכוכבים אשר מלפנים דברו אלי ונחמוני. אלם הוא הירח אשר לאורו חלמתי בנעורי את חלום העתיד המתוק. לא עוד נער אנכי. בחברתך ראיתי את החיים. הכרתי את הצער הממשי והפרוע. ידעתי את הכאב, וחשתי את העלבון הצורב כאש למראה אין האונים לקראת הסבל האנושי. אמונה אחרת וחדשה בלבי. אלהים אחרים צוית לי, וגדולה מדי היא ידיעת החיים הממשיים ללא חלומות וללא האור הרב הגנוז בדמיון ובהזיה.

ומה יהא עלי איפוא? מי יביא לי את האושר אשר הובטח לי על ידך, ומי ייצור גם בשבילי את החויות אשר אבדו לי בגללך?

את, ודאי שלא! יותר מדי שקועה את ביצירת עולמך את, אנכיית את בזמן האחרון. קצרת רואי ממש, ואין את מסוגלת לראות במרחק יותר גדול מאשר תוכל להגיע ידך. מוקפת את עתה בקירות מחסה עבים לבל תחדור אליך התלונה הצודקת מצד אלה, אשר מהם שדדת וגזלת את נכסי הנשמה היקרים להם. לבך סגור עכשיו בפני רשמים מהחוץ שבכחם להוציאך לרגע קט מעולם ההזיה אשר שקעת בו. לא ממך אני מקוה להצלה, את ודאי אבודה כרגע לזמן ידוע – עד אם תתעוררי מהשינה אשר בה שקעת.

אין בכחי גם לחפש. לא אוכל לעשות את זאת. גם לא ארצה בכך. אין כל אפשרות לבגוד בעקרונות אלה אשר בהם דגלתי, בשום פנים לא אוכל לגרש מהלב את זיק האמונה אשר הצת בו והמשמש גם עתה נר לי בדרך היסורין הארוכה – בה אני הולך, ואין חק אשר יחייבני לבגוד בך ובי עצמי – בשעה שלא ארצה בכך.

לפנים – לא ידעתי את היאוש. נדמה היה לי: שהאדם הנאמן עם עצמו, האדם היוצר את חייו – יכול להמנע מיאוש; אם רק לא בגד בעקרון שעליו נשענו השקפותיו על החיים והמעשים. חשבתי: שבמקום שבו ישנו בטחון במציאת המושגים הנעלים של האהבה והרגש – שם אין סתירות הסותרות את הקיים והמכחישות את המציאות. הייתי בטוח: שרצוי הוא זה – המוצא חן בעיני, ולא רצויים הם רק הדברים הגורמים אי נעימות או סבל לי ולאלה הקרובים לי. ולא תמימות היה בכך. היתה זו השקפת חיים ועולם שהיתה מיוסדת – על חיים חד גוניים של אדם אשר ידע את הטוב, האמין ביושר הלב העצמי הטבוע באדם, והיה בטוח – שכל כונתו של האדם לטובה היא. ובטחון זה הביא אותי לידי כך – שבלתי אפשרי היה לי – לא להכיר בצדקת פעלו של האדם. וזה – חייב אותי להודות ולשלם את התמורה במעשה טוב גם מצדי אני. וכי איך אפשר לחיות אחרת? הלא האוירה של חסר אמון, זיוף ורמאות, הונאה מדעת ושנאה עורת, מן ההכרח שיביאו אף את האדם השקט לידי עורון, הקשחת הלב, ולבגידה בעקרונות אשר בהם דגל מקודם לכן.

האמצא את המנוחה הנפשית אשר אליה אשאפה בכל לבי? התבוא לידי, גם אני, האפשרות לקבל שילומים, חלף כל מה שאבד לי בגללך?

לאלהי המקרה – פתרונים…

 

תשעה    🔗

לא אגזים ביותר אם אגיד: רגעים, בהם האדם שב לחיים אחרי שכחה ארוכה וממושכת – הם היותר גרועים בחייו, ומשאירים רשם לא נעים ביותר.

כי, הרי האדם משתדל למצוא עילת־מה לחוסר יכלתו הגדולה. נוח לו עד למאד להיות במדה ידועה שכוח ועזוב. בשעה זאת הוא מסוגל למצוא לעצמו זכות מספקת לכשלונותיו בחיים, ולמעשים הנעשים על ידו בתקף מסבות חייו. וכשעילה זו נפסקת או מסתלקת מאיזו סבה שהיא – הרי מאבד הוא גם את מדת הערך המועטת שרצה למצוא על ידי חסר יכלת זו.

גם אני נמצאתי במצב מעין זה בקבלי את מכתבך האחרון. ראיתי את עצמי עד כה ראוי לרחמים. ואת האמת הגלויה עלי לאמר: לא במעט נעם לי הדבר הזה… ופתאום הגיעני מכתבך המפורסם: אשר למרות העובדא שלא אמר ללבי ולא כלום, ולא ספק אף חלק קטן ממאוויי הערגה והכסופים אשר נצטברו ללא מוצא, בכל זאת הפריע את השקט אשר בנפשי.

מכתב זה היה בשבילי הפתעה גמורה. הפתעה נעימה ומכאיבה כאחת. לא יכלתי לתאר לעצמי – שאחרי כל מה שקרה בינינו, אחרי יחס אהבה ומסירות מצדי – ויחס של ביטול גמור וזלזול גלוי בכל הקדוש לי מצדך את – יהיו לך העוז והחוצפה המבישים לכתוב לי. והלא תמיד, בכל הזדמנות מתאימה הדגשתי לך: שאין לקבל ממך – מה שאין לך. שאין את מחוייבת להשתדל לתת. ושאין את בכלל חייבת מאומה – לי האדם – שנתן לך את האהבה.

ועתה, יכל אני לחזור לעצם המכתב אשר התחלתי בכתיבתו. אמנם – גם עתה לא אוכל להתעכב על שאלות שבתכליתן הן, מפשטות ביותר: באשר – ההזיה גזה, ושווי המשקל אשר נקנה במחיר סבל ממושך – הופר כמעט לגמרי. היה ברצוני להפסיק את הכתיבה – כי מה תועלת בה? מה תוצאה יכל להביא מכתב זה בה בשעה שהמציאות גברה על הדמיון? אך בכל זאת אמשיך עוד במשהו מזה אשר עליו חשבתי לכתוב לך קודם לכן.

מודה אנכי: שהמכתבים הראשונים אף כי נכתבו בדמי־הלב – לא הביעו כמעט ולא כלום ממהלך אותן המחשבות המכאיבות שהצטברו במשך החדשים הרבים אשר לא ראיתיך. תמיד רב הרשם ביותר דוקא בה בשעה שאיני יכל לראותך. ותמיד נראה לי: שמשהו אשר לא נאמר עדיין, מחכה לגאולתו השלמה במכתב הבא. אמנם, אין לאמר בודאות מוחלטת, שכל אשר יאמר על רקע זה בעתיד ינעם לך, אפשרי גם שהנאמר יכעיסך לא במעט. אך כאמור מכבר: אין אני בזמן האחרון הקיים – אדון ממש למחשבותי ולפרי עטי הנפלטים לעתים מזומנות. ומחוץ לכל זאת אין האדם בן־חורין לבקר את דברי עצמו, בו בזמן: שהם נאמרים מתוך כאב שבלב – על אבדן האמונה ותוחלת ממושכת.

והנה: עם הגיעי למסקנא זו אשר הבעתי לך, הרי אין כל הגיון להסתיר ממך את מה שחשבתי להגיד לך לראשונה. ופרט זה עליך לדעת: דברים אלה – הם פרי הגות קשה של לילות ארוכים ללא שינה ומנוחה.

פרט ראשון, ודומני, שהראשון והכי חשוב במערכת המחשבות הוא: יחסי אליך. יחס בכורה זה נשאר עד היום כמו שהיה בזמנים קדומים – עת הרגיש גופי הלוהט והקודח במגע ידך הענוגה אשר הציתה, בערה ושרפה את המאויים הכי נסתרים אשר לגופי התובע. לא חל למעשה כל שנוי, ואפשר גם – שרחש האהבה יצר וחזק גם את רגש הזיקה אל כל מה אשר ציין אותך ואת ישותך הגדולה. ועוד משהו: כל מה שהוגה וחושב במשך כל הימים, הלילות המנודים, השבועות והחדשים, קשור קשר אמיץ אתך, ועם כל הזכרונות אשר נוצרו תוך זמן הכרותינו בחדשים המועטים של השנה החולפת.

וכאשר אמרתי לראשונה בשיחה אחת אחרונה אתך אשר בה. העיר: יחס המיוסד על רגש שבלב אינו עלול להשתנות אף כמלוא הנימה האחת. להיפך: הוא מתחזק עוד פי כמה עם חלוף הימים ועם גבור המעצורים אשר נקוו על דרך התגשמותן של המחשבות החלומות.

והדבר היחידי אשר קשר אותי אליך ואל כל מה אשר מזדהה עמך – הוא רק היחס הזה שאינו משתנה – ואינו סובל כל תמורות וחליפות.

כי הלא, גם סיגים וגדרים שונים אינם יכולים בשום פנים ואופן לשמש סבה מספקת להפרעת הסדר שביחס זה. ולהיפך – כל כמה שההפרעות גדלות, כל כמה שהגישה אליך נעשית יותר קשה, וכל כמה שהתקוה להשיגך נעשית יותר דמיונית, עם כל אי האפשרות שבהתגשמות החלום הגדול – הרי רחש הלב עולה ומתגבר – ומתאמץ בכל כחותיו הדלים לסלק את הסבות המפריעות שאינן נותנות לחלום להתגשם. והחלום? הלא הוא הוא התמצית שבחיים. והלא אין גם כל אפשרות לעקרו ממקום ישיבתו הקבוע אשר בתוך הלב והמוח.

ותאמר כאן האמת הגדולה: כל חיי במשך התקופה האחרונה הצטמצמו והתרכזו מסביב לנקודה האחת אשר “תמה” שמה. זהו הציר האחד והיחיד אשר עליו הסתובב הכל. וזו היא הסוללה החזקה ביותר, אשר נתנה לי מכחה – כח לסבול, לשאוף ולחכות. כי אני עצמי – הרי אבדתי – במשך הימים את כל הסבלנות. לא נשאר כמעט ולא כלום מאותו הכח הגדול אשר ניחני במשך עשרת השנים האחרונות בדרך היסורין הגדולה והרחבה, ואשר רק הודות לו יצאתי כמעט בשלום.

ועוד משהו אשר כדאי שיאמר כאן ביחד עם דברי בראשית: אין יחסך אלי פוגע בי אף כל שהוא. אין יחסך אלי קשור עם יחסי אליך. ואין שאלה זו קובעת את עצם הגישה אשר לי אל השאלה הגדולה הזאת בשום פנים ואפן.

היו גם ימים יפים מאד במשך החדשים המעטים האחרונים. ימים אלה דוקא היו תלויים ביחסך הטוב או הרע אלי. ודוקא בימים אשר מצב רוחך לא היה מהטובים ביותר, דוקא בימים אשר סלקת אותי מעל פניך, ולא תמיד בדרך הנאותה ביותר – דוקא בימים אלה היה ענין מיוחד להגות בך, לחלום, לתאר אותך באלפי תאורים ובאור הרצוי לי. בימים אלה הייתי אסיר תודה לך עבור כל מה אשר לא נתת לי. כי אני – הלא בעצם לא רציתי לנגוע בפרק הגס של החיים. יותר מדי קשה היה המגע אתם. ויותר מדי פחדתי לחלל את הקדושה שבדמיון – במגע היד הזו אשר לא פעם טומאה וחוללה.

ועוד אמת גדולה אחת: אתּ בתור זו אשר עליה נבנה הדמיון תוך זמן ממושך, קנית מקום מכובד מאוד בלב, ושום כח שבעולם אינו מסוגל לזלול את המקום הזה. גדול הוא כח הדברים הנקנים ביסורין – אך גדול מהם הוא כח הדברים שגם היסורים אינם מקנים אותם, ואשר אין להשיגם בשום אפן.

מתאר אני לעצמי את החיוך הרחב המשתפך על פניך היפים בשעת קריאה בשורות אלו – אשר מהן מבצבץ חלב האם שעל שפת תינוקות. אך עלי להגידך: שבכל מה שנוגע לרגש היפה ולשאיפה – הרי אין אני גדול בשנים. את – אולי תצחקי לתמימותי הרבה. ואני? הריני מתגאה לא מעט ברגש זה שנשתמר בי עד עתה.

ישנה לזאת גם סבה מספקת: רגש זה לא התגאל עד היום הזה. הוא לא מצא גם כל מוצא לצאת לרשות הרבים ולחטוא. ואין גם להעלים עובדא זו: כל חיי היוו שלשלת ארוכה של מלחמה מתמדת ועקשנית. אף פעם לא הספיק הזמן להתעסק גם עם דברים שברגש. תמיד הייתי עסוק ביצירת הכח הרב – כדי שיהיה ביכלתי להתגבר על פגעים ואסונות שנתכו על ראשי לא אחת. ואם ברצונך לדעת – למה דוקא עתה מצא את הפרצה להתפרץ בה? הרי אגיד לך: הוא מוכרח היה להתפרץ, לא היתה לו כל דרך אחרת. כי האדם – הלא שואף למשהו יפה ונאצל, מיוחד ומהנה. ואין ההגיון מסוגל בשום אפן להסכים עם העובדא של אבוד ההכרה הזאת – הנותנת אפשרות של קיום אנושי רגיל ופשוט.

ועם הופעתו של רגש זה – הופעת גם את ותפסת את המקום המיועד אשר היה ריק בתוך הלב. והרי אין כל כח בעולם אשר יוכל להוציאך משם. אחת אמרתי: או שהמקום הפנוי יתפס על ידך לצדי, או שישאר פנוי לתמיד. אין אני מוכן בשום אופן לעסוק בחליפין.

ועוד משהו: שטחית ביותר היתה התענינותך בי, ומכאן גם המקום ליחסך המיוחד המעליב שהיה תלוי בשלמותו, במצב רוחך הטוב או הרע. אין כמובן להגיד שיחס זה לא העליבני ולא פגע ברגש הגאוה הקט שתסס גם בי, אך מהו עלבון בכלל – בהשואה לרגש הגדול? לא הייתי צריך כלל וכלל למחול לך. אין מוחלים לאדם שעצם הווייתו – הוא חסד אלהים. ועצם ההכרה: שאת נמצאת במחיצתי תחת קורת גג אחד הספיקה כדי קיום הכרחי, והמשך הקיום הזה לימים הבאים.

ואין להכחיש: גם מרחוק היית היחידה בעולם אשר שלטת בהכרתי הישרה, ואשר שמשת לי לסמל ופנס מאיר בכל מה שעשיתי. לאור זה השתדלתי לעשות רק את הטוב והישר. כל מעשי היו מכוונים כדי להיות ראוי להמצא במחיצתך. לא תמיד הצלחתי בזאת. אך אני לא סרתי מהדרך אשר התויתי לי, לאור ההכרה אשר טבעת בנפשי – הרבה למעשה גם עתה.

ותאמר כאן עוד אמת אחת: נעשיתי כאמור לטוב ביותר. לא חטאתי כלפיך או כלפי כל אלה הקרובים לך אף במחשבה בלבד. היירצה הקרבן?

והתאמצות זו להיות טוב ומועיל יכלה בודאי להביאני אל הדרך הרצויה, לולא את אשר גדרת את השביל. כי בכדי להיות טוב – נחוץ גם שיהיה מישהו אשר יהנה מזאת. בכדי להיות מועיל – צריך הלא להמצא מישהו אשר יפיק תועלת מזאת. ובאין מקבל הרי גם השאיפה מאבדת את ערכה המלא. והתוצאה? האדם מפסיק לשאוף. נפסקת מאליה הסבה שיכלה להספיק רצון, לעשות הטוב והרצוי.

לא אבוא בטענות. לא אתלונן. אין רשות להתלונן למי שמבקש חסד. והלא אני – אך חסד בקשתי.

אחת רק אבקש: אל תשני את הקיים. תני לחיים לזרום בזרמם הרגיל, השוטף, המכלה והאוכל. גם על כליון חרוץ זה לא אתלונן.

ואת? חייכי נא, ואף אם יהיה החיוך הזה מכוון לקיר הלבנים שממול. אפשרי מאד: שהקיר הזה אשר יספוג את חיוכך, יפריש תרומה קטנה גם – לי – האדם, אשר ידע ליצור את האהבה, ולתתה במתנה – לך – הזקוקה לה.

ואולי גם יבואו ימים אחרים. אולי גם יקרה הנס, וגם את תרצי להתחמם קצת לאורי. ודעי: תמיד, בכל עת וזמן ישאר מקום פנוי בשבילך. הוא לא ייתפס, אחכה לך!

התבואי?

 

עשרה    🔗

לא נדהמתי בשמעי את דבריך האחרונים. לא התפלאתי לאותה נימה זרה שנשמעה והודגשה בהם. לא הופתעתי גם לשמוע על הבגידה הגדולה בעקרון היחיד והמיוחד אשר בו דגלת במשך השנים האחרונות. עתה, נדמה לי שאת הכל חזיתי מראש. והייתי מופתע ביותר – לולא בגדת.

קשה לי ביותר עתה לנתח נתוח מקיף את הנסיבות. קשה לי עתה גם להראות על הסתירות והפרצות הרבות בחייך שהתגלו בתקופה זו האחרונה. לא אנסה אפילו להוכיחך במשהו. אין את שייכת לסוג האנשים החוזרים בהם מפעלם, אין להשפיע עליך בדברי מוסר – כי, לאמתו של דבר – הלא את ודאי חושבת שצדקה עשית עמדי. הלא כן?

לא אבוא גם להוכיח לך שטעית. לא אעיז לעשות זאת. “כי האלים אינם טועים”. אין טבעם בכך. הם רעים, רשעים, צמאי דם ונקם. קטנונים וקמצנים אך אינם טועים. נאמנה מכתם, קולעת נקמתם, וגדולה היא אולתם – אך לטעות אינם מסוגלים בשום אופן.

לא אעשה שקר בנפשי לאמר: שאני מקבל את הכל באהבה. אין ברצוני להשחק לעפר לפני הדום רגלך היפה. אין ברצוני לחדול מלהיות זה – אשר הנני עתה והייתי בעבר. אך מובן מאליו שלא אנסה להתקומם, אין הגיון בכך. הלא את נפשי מכרתי זה מזמן רב.

ונפש זו אשר אמרתי: תהא בזמן מן הזמנים ראויה לקלוט מן הטוב והיפה אשר ניתן לנו במתנה – נעכרה בגללך. ובוש אבוש לעתים על אשר שלי היא. לא אחת עלה בדעתי לעקרה ולהשליכה מטונפה ומזוהמה לרגלך זו הדורכת על קדשי הקדשים של עולמות שלמים. לא אחת רציתי להשמידה ולכלותה, להפסיק את קיומה העלוב, ובודאי הייתי עושה זאת – לו שלי היתה. והלא לך נתתיה, וזכותי פקעה עליה.

ואת? שסחרת בנפשות, מה העלית? מה הנאה נהנית, ומה הוא השכר שבו זכית עקב הבגידה הזאת? חוששני לאמר: ששכרך הוא האפס. אחרי הכל לא נשאר בידך שום דבר ממשי שתוכלי להצביע עליו כעל שלך. את משחקת גם כיום הזה – בגלגלות מתים – קרבנותיך, כבכדורי משחק. רשאית את גם כיום – על פי חוקי המוסר שלך – לטמא ולזהם את הנשמות המכורות לך. אך נחמתי היא: שזוהמתן – פוסלתן. ואת, ממילא לא תוכלי לקבל מאומה מכל הטוב והיפה שהיה צפון בהן בעבר.

לא אירא את לעגך. משום מה גז הפחד מפניך. מצב משונה זה שאני נמצא בו מתגלה רק אצל אנשים שהפסידו כבר את הכל. שלא נשאר להם משלהם מאומה. ואני? הלא ידעת: שאת הכל נתתי לך. לא נשאר בידי אף חלק קטן מהתום והצניעות שהיו בי מקודם לכן –ומה אירא איפוא?

והידעת? עתים אני חושב שמשהו אינו כשורה. שישנו צורך תכוף בהבהרת המצב, ובקביעת תחומים ליחסינו זה המשונה במקצת, ולעתים נדמה לי שמצבי ברור לי עד לעמקו. אך דא־עקא: שאין הדבר ניתן לתפיסה. משהו מעכב. ואם איני טועה: הרי חסר לי הבטחון.

לא אתביש להודות כאן: חסרה לי אותה מדת הבטחון הנותנת את האפשרות להתנגד למעשים או תנועות המביאים לידי ההשפלה הגמורה של ישותי הקיימת. חסר האומץ – למאמץ נואש של תנופה רבה הדרוש לשם התגברות על הגרויים ההולכים ונוצרים בנפשי בקרבתך. חסרה מדת המרחק.

ותמיד קיימת אצלי ההרגשה המוזרה שאת נמצאת בקרבתי. כמעט תמיד נדמה לי: שאם אושיט את היד – הרי אתפסך. ואין הלב מגלה את הטמיר והנעלם. כי הוא – הלא מזה זמן רב חדל כבר להאמין באפשרות של קרבה כל שהיא ביני –המבקש, ובינך – המסרבת.

ובעצם – לא את הנותנת, ולא אני הוא המקבל. דומני שבמשך כל השנים – אני הוא שנתתי לך את הכל מבלי לקבל כל תמורה עבור זאת. האם לא כן הוא הדבר?

ואם תשאליני: מה נתתי לך? הרי לא קשה יהיה כלל וכלל לענות על כך: את לבי נתתי לך. את כולו. לא השארתי לעצמי מאומה. נתתיו לך ברצון, הקרבתיו לך בשמחה. מסרתיו לך בתודה. והאם ידעת לשמור עליו?

והיו ימים אשר בהם חשבתי: זהו בית האוצר הבטוח שידע לשמור על הפקדון אשר אני מוסר לידו. משום מה נדמה לי – שידיך נאמנות הן ביותר. גם עתה קשה לי עדיין להאמין בטעות גסה זו שטעיתי בך. אין טעויות בדברים שברגש, ואין טעויות משפיעות במלוא הנימה על כך. באשר: אין הרגש קשור אף במשהו אל המעשים הקיימים. אין הוא מושפע מהם כל עיקר. נאמן הוא, טהור הוא, תמים כילד בן־יומו, חפשי כרוח, צח כשלג, וזהיר כסומא.

ובבואי אליך. בראותי את עינך הטהורות, את פניך המאירות, ואת חיוכך הנפלא – חשבתי לי: שגם לבך טהור הוא, שכונתך נעלה היא, ושכל מעשיך מכוונים מעיקרם להשגת הטוב והנעלה, אך לא כן הוא. משהו טבוע בך המסיתך לסלף את האמת, להרוס את אשר בנו אחרים, ולהשמיד את כל אשר נוצר בעמל וביגיעה. ומה התועלת בכך?

ואת מי את סוף סוף אוהבת? מה הוא הקשר המקשר אותך אל האדם? מה היא הזיקה שלך אל אנשים אלה אשר חיית במחיצתם ושמהם מצצת את לשדם וחייהם?

ואת עצמך – האם אהבת פעם? האם מעריכה את לפעמים את מעשיך מאיזה סוג שלא יהיו – הערכה יסודית וראויה? דומני שלכל שאלותי אלו אוכל לקבל תשובה אחת וכוללת: לא!

דבר אחד ברור לי: אין את הפכפכנית. נאמנה את מאז ועד עתה לקו זה המציין את חייך בשלמותו. אך לא היתה לי כל אפשרות לבכר – קו זה יסודו מהו? האמון וההתמדה בה מצטינת את ביחס לקו זה מגיעים לעתים מזומנות עד כדי חולניות במלוא משמעותה של מלה זו. עד כדי אבסורד. והרי לא תמיד מצדיקות התוצאות את המעשה אשר עשית.

כל אדם – באשר אדם הוא – ירא את הבקרת, לא תמיד יכל האדם להיות בטוח שכל מעשיו כנים וישרים המה, ולא תמיד מתאימים המעשים לרוחם של האנשים המקיפים אותנו. אך את – הלא שואפת תמיד לשמוע דוקא בקרת רעה ביותר למעשיך שאינם מוצדקים בשום פנים ואופן. נדמה לי, שאת עושה את כל זאת לא מתוך אומץ לב ראוי, כי אם מתוך מורך ופחד. ופחדך הוא: שמא יבוא מישהו ויזלזל בכבודך, שמא ישכחוך לרגע קט, שמא לא תתבלטי די. ומשום כך את מוכנה למעשי־פשע, נכונה לרדת לחייהם של אנשים חפים, אף של אלה אשר הראית לא אחת את יחסך החיובי אליהם.

ותאמר כאן האמת: אהבתיך. יקרת לי מכל אשר בתבל, למענך אני מוכן לכל דבר: לבוא באש ובמים. אין דבר אשר יכבד ממני. עליך רק לצוות, לדרוש, והכל ייעשה.

אך אם יבוא אדם ויעמיד לי את השאלה: מה הביאני לכך? לא אדע בשום אופן מה להשיב לו. פשוט כפשוטו – אין סבה. אני אוהב אותך מפני שאי אפשר לי לעשות אחרת. מפני שבך מתגלם הכח לצוות עלי החלש. ועוד אמת עלי לאמר כאן: אין אני שואף לברר לעצמי את טעם אהבתי לך, זה גם לא יתכן בשום אופן. השואלים אנו את הרוח למה הוא נושב? השואלים אנו את השמש למה זרח? חוק טבעי הוא שאין להרהר אחריו. הם מחויבים למלאת את התפקיד הקשה המוטל עליהם, ואף אני כך. חוק שאין לעבור עליו הוא אהבתי זו לך – שאינה מציבה תחומים וגבולות.

והנה עברו 10 שנים למיום הכרתיך. לכאורה לא רב הוא הזמן. מספר שנים – כמספר האצבעות אשר בשתי הידים. לא רב הוא הזמן הדרוש להגיע לסופו של המספר הזה. כמעט שאינני זוכר את התקופה שקדמה לה, דומני שמעולם לא ידעתי חיים אחרים, כל שטח חיים אחר מאשר זה, אשר במחציתך. ואותו הסבל הרב, הכאבים האנושים, הלחץ המתמיד, וזועת הפחד הקיים – נולדו יחד עמי. ינקתים כנראה בחלב אמי העלובה אשר לא זכתה למעט נחת רוח מבנה – שגם עתה הוא חשוב בעיניה כתינוק שנולד.

טעות גדולה היא לחשוב שאני מערער במשהו על פסק הדין הקטלני שיצא מפיך ביחס אלי. ועוד יותר תגדל הטעות אם תחשבי – שאני מתחרט אף במשהו על העבר. לא הייתי מהסס גם עתה אף לרגע אחד לו צריך הייתי להתחיל את הכל מבראשית, לא הייתי משנה אף כמלוא הנימה מהתנהגותי אשר התנהגתי עמך במשך שנות הכרות זו, ולא הייתי נמנע מללכת שוב בדרך היסורין והענויים אשר התוויתי לי.

היו מקרים, ולא תמיד הכרחי היה שיקרה דוקא כך ולא אחרת. לא אחת השויתי את המעשה לעומת הצורך. ומובן מאליו שבכל המקרים לא היה כל צרך מיוחד בדבר: להסב כאבים ויסורים אף למישהו. ובכל זאת הופנו פני הדברים תמיד לרעתי או לרעת מישהו אחר. מוזר היה הדבר, אך הזרות נתקבלה כדבר מובן מאליו שאין לשנותו ושאין גם צרך בשנויים. והסבה לכך? משום כך שאת הפנית את פני המעשים לכוון הרצוי לך. מפני שזה נעם לך. מפני שהדברים האלה, ודוקא בזרותם המשונה נתנו לך ספוק־מה בחיים הקודרים.

ואם ישאלוני: ההיית מאושרת? לא אתעכב אף רגע אחד בתשובתי ואענה, לא! לא היית וגם לא תהיי מאושרת את פעם. את לא תוכלי להגיע לכך. יותר מדי אומללה את, יותר מדי דורשת את מהחיים, יותר מדי את מתנקשת בחופשתך, גדולים מדי הם הניסיונות אשר בהם את מנסה את עצמך ואת אחרים.

ואולם, ישנם גם רגעים בהם מגיע הכאב ליד פסגה הגובלת עם אבוד כח השליטה והרצון. מגיעים רגעים – בהם ישנו הצורך והרצון להכאיב לך במשהו, גוברים המאויים לראותך מתבוססת בדמך את, והיודעת את למה בא כל זה? דומני שגם רגשות טרופים אלה באים מתוך אהבה בוערת וצועקת מרה.

תמהני ביותר על הנעשה בימים האחרונים. משהו הצטמק בך. משהו נגזל מתקפך הגדול והמיוחד. לעיתים נדמה לי: שקומתך כאילו הונמכה במקצת. אך נדמה לי גם – שכל זה בא לפני הקפיצה הנחשונית הגדולה אשר את מתכוננת אלה בזמן האחרון. תמיד כך: חולשתך הרגעית משמשת תמיד מבחן לכחות ההרס המקננים בך והמבקשים מוצא. ולא אגזים אם אומר: חשבון לך עם המצפון. מלחמה לך עם רגש היושר המעט אשר נשאר כמוס בתאים החבויים אשר בלבך. ולפני כל קפיצה – אשר מות בה לאחרים – את משלמת מס־כניעה ידוע למצפון. אינני מאמין שתכסיס זה יצילך מאבדון. אך אם מס זה מביא לך במדה ידועה את השלווה הנפשית שאת זקוקה לה – הרי ניחא גם לי.

לא אכחיש: אין אבדנך בעתיד נוגע לי. משהו מוזר ישנו ביחסי זה אליך. ועם כל האהבה הגדולה, עם כל המסירות הרבה ללא תנאי וגבול – אין אני מיצר כלל וכלל בצרתך, ואפשרי שעם אבדנך גם יוטב לי. אף כי לא אוכל לתאר לעצמי את החיים בלעדך.

לא שכחתי את המקרה מלפני כשנתים והמשמש לי מבחן לאמת אשר הבעתי לעיל:

היה זה שעת מקרה האסון בדרכים שקרה לך, אז נחבלת יפה בכל גופך. הרופאים אמרו נואש לחייך. וגם את כנראה לא קוית לקום מהמטה, סבלת נוראות, כל גופך היה פצוע ומוכה שיתוק. – אני ישבתי אז לידך, טפלתי בך, לא סרתי מהמטה לא ביום ולא בלילה, אך רגש מוזר לא נתן לי להשתתף בצערך – שצריך היה אגב להיות גם צערי אני. לא הרגשתי אף צל של עצב קל לרעיון שאת הולכת למות – וזה למרות הפחד הטמיר מפני הבדידות שלא הרגלתי אליה, ולמרות העובדא שהיתה ידועה לי – שבלעדך לא אוכל להתקיים.

האם היה צפון בכך הרצון להפטר ממך? לא ולא! יכלתי לברוח ממך, יכלתי לגרשך, יכלתי לאלצך לעזבני – ולא עשיתי את זאת, לא רציתי להפרד ממך, לא רציתי גם שתעזביני – ובכל זאת לא הייתי מתאבל לוּ מת!

ושהבראת מהמחלה האנושה היתה שמחתי גדולה עד מאד. וגם את התופעה הזו לא ידעתי במה להסביר, לא אז בשעת המקרה וגם לא עתה כעבור שנתים ימים.

מלאים סתירות הם החיים, אך חיי שנינו אנו – הם שקר מוסכם ומוחלט מראש. כי, מה בעצם קשר אותי אליך לשנים רבות, ומה הסבה שהכריחה אותך להמצא במחיצתי – למרות נהיתך הבלתי פוסקת לאחרים – אולי טובים ממני?

התחשבי לטוב – המשך של חיים – שהמרירות מרובה בהם על העונג?

אני מצדי מוכן להמשיך בהם. התקשרתי, התרגלתי, הסתגלתי למצב ולתנאים המיוחדים בהם הייתי בעשרת השנים האחרונות, ועתה הכל תלוי רק בך. ועליך איפוא לבחור ביני ובין כל ההמון המתהלך מסביבך, והמוכן בכל עת וזמן ליפול לרגליך.

לא אומר שאני טוב מהם. אך דומני – שקשה יהיה לך להתחיל את הכל מחדש. זקנת במקצת, רצונך נחלש במדה ידועה, ומעט הוא האור אשר בלבך – כדי להאיר למישהו את דרכו בחיים.

בי לפחות נשתמרה עד היום השלהבת שדלקה בלב, ואותה אני מוכן להציע לך גם בעתיד.

ואם את רוצה בחיים, אם ברצונך להמשיך בקיום המפוקפק קצת בתועלתו לאחרים – הרי עליך לקבל את אשר אני מציע לך. – וזה, מבטיח לך: חיים, שלטון, ספּוק מאויים וחום לבבי וחברי.

בידך הברירה…

 

אחד עשר    🔗

אין לך דבר שאין לו שעה. ושעתי אני הגיעה היום. זה עלה לי אמנם בעמל רב וביגיעה לאין שיעור. אך הוא בא. ומבורך יהיה לי, מבורך ונשא, מרומם ושגיב.

חיי אני מתחלקות לשתי תקופות עיקריות: האחת היא – תקופת הבגרות הגופנית והפסיכית, תקופת המחשבה והשאיפה, הדמיון והרצון להשיג את מאוויי הלב, והשניה היא: תקופת הדעת והיסורין.

לא אמר כאן: ששתי התקופות דומות האחת לחברתה. לא אוכל להשוות אותן ולא אף בצורתן החיצונית, אף משהו משותף ביניהן היה בכל זאת. שתיהן לא הביאו בכנפיהן את הרצוי והנכסף.

עתים, בשעת חשבון הנפש, אני משתדל ומתאמץ למצוא את הסבה לאותה החויה אשר הולידה אותך ואותי. פעמים לאין ספור אני משתדל לתאר לעצמי משהו מחוץ לשטח הקיים, אך כנראה – שאין זה ביכלתי. כל מה שנוצר – גדול הוא מן ההשגה האנושית הרגילה. כל מה שהתרחש – שגיב מבינתו של האדם. וכל מה שנשאר נושא עליו חותם מיוחד של גבורה מחלטת, גבורה נפשית עצומה וכבירה.

והידעת? ימים אחרונים אלה נסכו בי משהו מהשכרון החושני הבולט ביותר. לא אוכל לאמר: שאני שמח לך. קשה לי להגדיר אם טוב לי אתך, אין ביכלתי לקבוע את אשר יהי לעתיד הכי קרוב, ובכל זאת אני שכור: אם מתוך רגש הגדלות המיוחדת שהשתלט עלי, ואם מתוך השקט הנפשי אשר נוכחותך לידי השרתה עלי.

אני מדבר ואת שותקת כדרכך תמיד. אך משום מה נדמה לי ששנינו מדברים. ואף עתה, דומני שאני שומע את צלצול קולך באזני – כי איך אפשר לשתוק עתה? לא יתכן שתהיי שותקת ולא תשתתפי באותה החויה הגדולה אשר נוצרה עתה מחדש.

וחויה גדולה זו נוצרה: לא משום שאת חזרת אלי. לא ולא! כי, הלא לא הלכת. היא נוצרה – משום שאת שנית את אפן גישתך אלי, את היחס, את המגע ואת החיוך שעל שפתיך העסיסיות.

נפגשנו. וכי מה בכך? המעטות היו הפגישות אשר נפגשנו עד כה? רבות היו, רבות עד מאד, ואולי אף רבות מדי. אך אינה דומה פגישה לפגישה. בפגישותינו הקודמות היה משהו מוכני, הרגל, שיטה, והזרות היתה מרובה בהן על הטבעי, זרות מעושה בהחלט. את שמרת על עצמך – שלא תכוי בגחלתי, ואני עצרתי בי שלא להשפיע עליך רב אהבה ושידולים. את נלחמת לחופשתך ואני לשעבודך. ושנינו פחדנו זה מזו, התיחסנו בחשד גלוי איש לרעותו, הסתייגנו באלף סיגים שונים שלא לפרוץ את הגדר. ומשום כך, נשאו עליהן הפגישות אפי כל כך עצור וצנוע. נפגשנו תמיד בפומבי, במעמדם של אנשים זרים, והם מנעו ממילא בעד הנס שיתרחש.

ובפעם הזאת – קרה משהו שלא היה דומה כלל לפגישות הקודמות. אף אדם לא היה בקרבתנו, רק אני ואת. רק שנינו. ידינו הושטו ללחיצה בבת אחת, ושפתנו חייכו ללא מעצור. ובשעה שחייכת – גלית שני טורים של שינים לבנות ומבריקות, שנראה כקורצות מבין שפתיך האדומות. ואז לא יכלתי להתאפק ולשלוט ברוחי, והקרבתי אליהן את פי. וכל כמה שההפתעה היתה גדולה – בכל זאת נשקתיני. והנשיקה – נשיקתך הלא היתה ידועה ומוכרת לי מזה זמן רב למדי. ותיכף לאחר נשיקת דודים זו, נעלם משהו מזה שהעיק מקודם לכן על הנשמה. בבת אחת ניתן החפש ללשון ולחושים להשתלט עלינו. את אחזת בידי באותה אחיזת רפיון אשר ידעתי והכרתי בך, ובהרגישי את ידך בידי – אז ידעתי: שחזרת, ואלי חזרת! דוקא אלי! ואז – התעוררה גם התקוה החבויה שבלב: שאולי עתה, תשארי עמי ולא תעזביני יותר.

לא טעיתי. נשארת עמי. והרי עלי להביא לך בזה שלמי תודה רבים עד מאד. את נשארת עמי משום שרצית בכך את. ללא השפעה מצדי אני. ללא הפצרות, וללא כריעת ברך. אף מלה מיותרת לא נאמרה, אף שאלה לא נשאלה. את באת ונשארת עמי ואצלי, כאילו חזרת מנסיעה קטנה. וזהו הדבר אשר אני מעריך אותו כראוי לו. זוהי גדולתך, וזהו הקו היסודי – אשר אני מעריכו בך, המגיע למעלה משיעור קומתו של אדם רגיל.

עם הפגישה מחדש – התחלנו את ההמשך: מאותו קטע של פרק חיים שהפסקנו בו לפני כשלש שנים. נדמה היה לי: שאני יושב אתך עדיין על שפתה של אותה ספה קפיצית ורכה בחדרך אשר בקומה השלישית. ממולנו על הקיר – המראה המלוטשה הגדולה, ומשמאלנו החלון הפונה אל עבר השדה המוריק, וממשיכים בשיחה שלא נסתיימה, כי אם נפסקה לשעה קלה לצרך נסיעתך הקטנה לשכונה מרוחקת בעיר – והרי היא נמשכת מאליה עם שובך.

והלא, שיחות אלה, בחדרך אשר בקומה השלישית של הבית הגדול, בנו את החיים המשותפים לשנינו לימים הבאים. והיה בשיחות אלה מן ההוי הקיים והמוחשי, מן החויה שכבר נולדה, ומן השאיפה לעתיד היפה והמזהיר. ומאד מצא הדבר חן בעיני: כשלא דרשת ממני שום דבר. דיי היה להסתכל בך, להציץ הצצה חטופה אל תוך עיניך הגדולות, כדי להכיר ולדעת את רצונך.

וזכורני: באחד מצהרי ימי הקיץ הלוהטים, עם בואי אליך לבקור קצר, ישבת על ברכי, לטפת בידך הרכה על ראשי ונשקתיני נשיקת דודים. שנינו כמעט שלא הוצאנו הגה מן הפה, אך שנינו היינו עסוקים באותה השעה במחשבה משותפת אחת. כל אחד מאתנו חשב לעצמו, ובכל זאת היה שיתוף רב במחשבה. אני הרימותי את ראשי, הבטתי בפניך החורים באותה השעה, ואמרתי: לערך, בעוד כשלשה חדשים… ואז, הרימות גם את ראשך, וענית: “נראה”. אף מלה יותר לא נאמרה, אף הגה מיותר לא הוצא מן הפה, ובכל זאת הבינונו יפה איש את כונותיה של רעותו. ומחשבת שנינו נסבה אז: על מועד הנשואין שיש להחישו. וסבות להחשה זו היו רבות. שנינו שאפנו לשנוי, שנינו קוינו לטוב, ושנינו התאמצנו לבנות בנין איתן ומוצק. ומה סבה – שלא הגיע אז הדבר לידי גמר מוצלח וטוב? אין אני יודע שמץ מה מאותן האשמות שוא אשר טפלו בי, יתכן שגם את לא ידעת בדיוק את הסבה האמתית והנכונה לרגז והפסקת היחסים בינינו, ובכל זאת הם נפסקו. האם היה משהו לא בסדר? מסופקני! כי, לגבי אנשים מבוגרים, המקבלים את החיים כמות שהם ללא אמצעי תפאורה מיוחדים, לגבי אנשים אשר החיים אינם מהוים יותר כל סוד, מה טעם לרגז – אם מי מהם הפנה לרגע קט בלבד את מבטו “לצד אחר” וקבל הנאה של מה בכך?

והרי אין כלל להכחיש: הרגל משרש, הנמשך שנים רבות, אין מן הדין ואין גם ביכלתו של האדם לעקרו עם השרש תוך כדי עפעוף העין. אין לגמור עם העבר – שהרבה שנות יסורין וסבל כרוכים בו – תוך ימים ספורים. והלא חייב גם האדם מס כל שהוא לאלה – שעזרו לו בעבר והקלו עליו את הקיום במשך תקופה ארוכה למדי.

עברך את, לא השאיר עליך רשם רב, ולא נתן לך מאום, מחוץ לעייפות רוחנית גדולה ויאוש עמק. אך לי – נתן העבר הרבה מאד. הוא נתן לי: שפע של חום, אהבה ותקוה. והם הם התובעים ממני שילומים. ובשום פנים לא אוכל להתנכר לעברי, ולהשליכו אחרי גוי כנצר נתעב.

ועלי לאמר לך בגלוי לב: גם העבר אינו יקר לי. גם אותו אני מקריב לך. כשם שהקרבתי לך את ישותי השלמה. ואם אדע שעברי פוגע בך במשהו, כי אז לא אהסס אף רגע ואורידו לתהום הנשיה, אשכחהו לחלוטין. ואם טעיתי, הרי מקובלני: שאין אדם נענש אל חסר ידיעה, ובודאי תסלחי לי.

ועם שובך – ברוכה היי לי! ברוכה ומבורכת, יקירה וחמודה מעתה ועד עולם.

כי חיים בך…

 

שנים עשר    🔗

והיה אם יבוא מישהו וישאלני: מי אתה? לא אדע מה להשיב לשאלתו. כי בעצם, מי אני באמת, למי אני שייך ומי שייך לי?

ואולי לא נכון הוא הדבר. דומני שאני שייך לך. מרגיש אני ובטוח אני – שלך אני! שלך ורק שלך, מעולם ומתמיד, מאז היות לי קיום בעולם זה, מאז הכרתי את החיים ואת האדם, מאז הכרתי אותך. וכי אפשר אחרת? מה היה נשאר לי – לולא דמותך הגדולה והיפה אשר שבתה, שעבדה, שברה ולחצה אותי, עד שלא אוכל לזוז כמלוא צעד אחד מבלי שאהיה תלוי ברצונך, בישותך הקורנת, ובכל אותן החויות ההולכות ונוצרות בנוכחותך, והשופעות ממך ללא מספר וגבול.

ידעתי: תהא זו טעות גסה אם אנסה לחשוב אחרת. יכלתי סוף סוף לחרוג מהמסגרת הקבועה ולברוח. אך מה היה נשאר בידי מעבר לסף? לא כלום, או כמעט לא כלום. כי מה אני בלעדיך, מה ערך לחיים, בלי אותו החיוך הקורן שעל שפתיך הבוגדות, וללא אותו מבט הערמה הנשקף תמיד מתוך עינך הטהורה והיפה.

אומרים: שמבט עינים, משקף את הטמיר שבלב. אני נוטה לא להאמין בזאת. וזה: על יסוד נסיוני עמך. והיה זה נסיון מר עד מאד. נסיון שלא הביא עמו טובות, נסיון – של חיים אשר הביא עמו את היאוש והאכזבה. נסיון – אשר חתם את גורלי למשך כל ימי חיי.

במשך כל השנים האחרונות שהייתי קרוב לך חייתי בתוך מעגל קסמים – שאין לצאת הימנו. מוכרח הייתי להשאר בו למרות ההכרה הברורה – שקללה בו. קללה הרובצת מדור דור ומכתימה בבוץ את כל הטוב והיפה שיש בנו.

לא אחת שקלתי בדעתי, כדי להבין עד היכן הגיעו הדברים. רציתי לדעת: מה גדול הוא הכח הצפון בי, וכמה תארך עוד התקופה שבה אוכל להשאר סגור בתוך מסגרת זו, אם מתוך רצון, ואם מתוך הכרח שאין לשנותו? אך שקול הדעת לא עלה בידי, ולא הגעתי לכל מסקנא הגיונית. הנסיון הורני: שאין כל צורך לשנות משהו. שכל “היש” טוב ויפה בצורתו זו הקיימת – שתסתיים לאחר תקופה ארוכה או קצרה רק במות אחד מאתנו. וכל עוד ששנינו גם יחד מתהלכים על פני הארץ הזאת, הרי אין כל צורך ואין גם הרצון לשנות משהו – העומד וקיים מאז ומתמיד, ושיתקיים כל עוד שלא נסתלק לחלוטין מעולם פגעים זה.

והרי, במטותא ממך: הגידי לי את מי אני, מה אני, מה הם חובותי לאדם, לאלהים, לטבע, לדומם ולחי? מה מעשה עלי לעשות כדי להצדיק את קיומי? כי, למעשה, מה אני עושה למען כל היצורים המקיפים אותי? לא כלום, מאומה! מאז ומתמיד אני נמצא תוך ארבעת האמות, בתחום הוייתך את, ואיני יוצא משם אף לרגע קט אחד. זר לי העולם, זרים לי כל הברואים שנבראו בצלם. זר אני להם לחלוטין. אין שיתוף, חסר יחס, חסר גם רגש האמון ההדדי. והאם קיומך את – מצדיק את הפרישות מהכל? לך בודאי ברי שכן! אך אני – מפקפק עדיין קמעא בזאת, ויחד עם כך, אינני עושה ולא כלום כדי לשנות במשהו את הקיים, כדי לתפוס סוף סוף את המקום המוכן לי. כן! גם לי. בתוך השורה הארוכה של העובדים והפועלים למען עצמם, ולמען כל העצמים – הדורשים את העזרה שהם זקוקים לה.

יתכן, שאת היא הצודקת. נניח לרגע קט אחד – שהוייתך הגדולה מצדיקה אף את המעשה. נניח גם שלאחרים אין כל צרך בי, שאין להם הצדקה לדרוש מאתי משהו, אך גם אז מזדקר משהו לא נעים ואף לא טבעי, החורג מהמסגרת המקובלת והמטריד לעתים את מנוחתי. לא תמיד נעים לחיות בתוך סוגר, לא תמיד מזדהה המחשבה עם המציאות, לא תמיד שלם ההגיון עם הרצון. קיימים ניגודים שאין לסלקם במחי ידנו האחת, הקיימים בתוכנו, ממש בתוך תחום טבעת ההסגר. וניגודים אלה מביאים לידי מחשבות, התקוממות, התרוצצות שלא לצרך, ואף להתפרצות של מאויים טמירים וחבויים שלא תמיד אפשר – לא להענות להם. כי, מי מאתנו אשר נסה, ולוּ פעם אחת להיות שלם עם עצמו – לא נתנסה באותו הנסיון המר של תביעות ורחשי לב, האומרים דוקא להתוות בפנינו את הדרך אשר בה נלך, ואשר לפיה נפעל ונחיה?

תוהה אני עתה על דברים, אשר לפני שנים מספר, ואף לפני חדשים מועטים – חשבתים למוסכמות שאין לערער אחריהם. עומד אני ומהרהר עתה בשאלה: מה נשתנה? מה רוח חלפה פתאום, ומה הביאה לי בכנפיה, האם טובות או רעות?

לא אוכל למצוא את המענה לכך. לא בכחי הוא הדבר. כי, הלא אני הוא המעונין בדבר מכל הבחינות. גם מבחינת ההיקף, וגם מבחינת הרקע – אשר עליו אני בונה את עולמי זה, ושבו אני חי ואת אוירו אני נושם. נעים היה לי: לוא באה התשובה לכך, או לפחות הכוון למציאת התשובה מצדך את. אך מכיון שאת שותקת כמאז ותמיד, הרי עלי לסמוך על המקרה, ולחכות: שהתשובה תבוא מכל צד אחר שהוא, למרות ידיעתי הברורה – שהיא לא תספקני.

ואולי, בכל זאת לא תמנעי ממני את הדרך לחפש ולדעת, אולי בכל זאת תקבעי את סדר חיי לעתיד?

בכל לבי אודה לך על כך…

 

שלשה עשר    🔗

בימים האחרונים תוקפת אותי הרגשה מיוחדת במינה. הרגשה של חוסר אונים ויתמות, של שכול ובדידות עד לאין שיעור. ואין אני מוכשר להגיע עד לחקר הסבה שגרמה למצב מיוחד זה.

תמהני ביותר: על הביטוי המיוחד שמצב זה מגלה. ועוד יותר אני מתפלא על אופן הגלוי. אומרים: שאנשים פושעים, אינם מסתלקים מן העולם – טרם כפרו במשהו על פשעם. אומרים גם: שמעשים הפוגעים במוסר – אינם נשארים ללא ענש, אף אם לא באו לידי פרסום בפומבי. אך מה לי ולכל זאת? דומני, שלא פשעתי, ומסבה זו אין לי גם על מה לכפר, לא פגעתי במוסר, לא במסתרים ולא בפומבי, ומשום כך – לא חל עלי גם הענש המזומן לכך. ואני, הלא קרבן הייתי, קרבן עולה תמים, שהועלה על מזבח שרירות הלב של אנשים מחוסרי מצפון אנושי. ולמה איפוא באני כל זה?

אין זאת: כי אם חסר משהו במערכת השכר וההפסד הקבוע לאדם מאת ההשגחה. משהו “שם”, אינו בסדר הדרוש. מישהו שכח לרשום בתוך הפנקס את המעשים כסדרם, או שלא רשמם כלל במקומם הנכון, והרי מסבה זו: חל העונש עלי – בו בזמן שאחרים היו צריכים להענש.

נסתכל נא ונבחון את אורח חיי בתקופה האחרונה, תקופה זו שלאחר פגישתי בך. ומאד יתכן, שבחינה זו, יהא באפשרותה להשיב את שווי המשקל אשר אבדתי בימים האחרונים.

האם האהבה לחטא תחשב? והלא אהבה זו היתה: טהורה, נאצלת, ללא דפי. אהבה לשמה – שלא דרשה תגמולים, ולא זכתה לתשובה. ואם אחר כל אלה לא כבתה ולא בגדה, האם יחשב הדבר לפגיעה בחוקי המוסר הקיימים שאנו מצווים עליהם?

עם כל הרצון – למנוע הערכה עצמית ואישית, עם כל ההתאמצות – להמנע מלהציב ציונים לעצמי, הריני נאלץ לאמר: אנכי – הוא האיש אשר אהב – ללא בקשת שילומים וקבלת פרס. אנכי – שלמתי בדם לבי עבור האהבה טהורת הרגש הלזו, אשר הנחתי לרגליך. אנכי – האדם אשר ידע לאבד במו ידיו ממש את חלקו בשני העולמות גם יחד למען האהבה. ולא שילומים בקשתי. ידעתי: שאין כל אפשרות לבקש מה מידך, שאין את מסוגלה לתת לאחרים משהו משלך, אף אם מיותר הוא אצלך ומתגולל באשפה. ידעתי: שטוב, טוב לך להשליך את חיוכך הנפלא לתוך פח הזבל – מאשר לתתו במתנה לזה שהושיט יד. והרי למרות הכל, הבאתי לך את רגש האהבה שלי בתור קרבן עולה תמים, מבלי להשאיר לעצמי מאומה. ברצוני היה – להשרף לאפר על מזבחך. להשרף כליל. לערבב את דמי בדמך את. להקליט את מחשבתי הטהורה לתוך מוחך. לשתף את עצמי בבנין החויות הנפשיות אשר לך, ותהיינה ככל שתהיינה. אך גם בזאת לא הצלחתי. גם קרבני זה לא נרצה, אף אם בידך היה הדבר לעשותו. יכלת לקבלו בלב טהור, כי, לבי אני – שהגשתיו לך – טהור היה.

ולמה איפוא ארגישה כך? אף השאלה עצמה מלמדת אותי רבות. שאלה זו מתאימה לך ולמעשיך. והרי רק את מסוגלת להסביר לי את אשר לא אבינה. אנא! עשי זאת…

אינך מסכינה למלאות את בקשתי? מראש ידעתי: שכך יהיה. נוח לך ביותר להחזיקני במצב של חוסר ידיעה, והבנת היסודות שעליהם השתתו החיים האלה, מלאי הסבל. נוח לך ביותר: שלא אגיע אף פעם להבנת האמת. וזה – כדי שלא אמרוד לעתיד במוסכמות אשר יצרו את מסגרת החיים הנוחים לך. ידעתי זאת! ואם באתי עתה לשאלך על כך, אם פניתי בבקשתי דוקא אליך, אם צל של תקוה עוררני להאמין בישרך – הרי היה ברצוני להוכח פעם נוספת: מה דל הוא רגש היושר הטבוע בך. מה קטן הוא רגש התודה – שאת מסוגלה להביע. ומה מצער הוא הרגש האנושי שבך.

אין הוכחה זו מביאה לי תנחומים לאבדן האמונה בך. אין היא מרפאה את השבר שבלב. אין היא מאחה את קרעי הבשר השותתים דם – ובכל זאת אני שמח לה. מעתה לפחות: אוכל להביט בעינים פקוחות לתוך התהום השחורה והאפלה הרובצת לרגלי. לפחות עתה – אדע: שכל אותם הדברים הסמויים מן העין, אשר יצרו מסביבך את ברק הקסמים המזוייף אשר שבני והביאני עד הלום – הם עורבא פרח ואין בהם כל ממש.

אך גם לאחר כל זאת, לא אוכל להסתגל לרעיון: שאין אני מוכשר להביא אותך לידי רטט. בוש אני ממש מפני חוסר האונים אשר לי. רגש הגאוה המקנן בי כבכל האדם – סובל על ידי עצם ההכרה: שאין בי הכח אשר יכריחך לאהוב אותי, ולגלות לי את רחשי לבך הטמורים¹. כי, בינינו לבין עצמינו: במה פחות ערכי מכל אלה המתגודדים מסביבך, ובמה גדולה זכותם משלי? מה מצאת בהם ולא מצאת בי?

נפגע בי רגש הגאוה. אך יחד עם זאת ידעתי: שאין לכך כל ערך ממשי בחיים. ואף אם גדול היה הסבל, אף אם כרסם אותי הצער כתולעת, בכל זאת – טוב היה חלקי מחלקם של כל השאר. כי אותם הלא רק לשעה קלה אהבת… אהבת אותם בנשפים, במעבה היער, בסירה שעל המים, וכל אחד מהם קבל רק פירורים. ואני? הלא אתי גרת בחדר אחד, יכלתי תמיד להושיט את ידי ולנגוע בך, לי היית קרובה יותר מאשר לאחרים, קרובה – אף אם רוחך היתה רחוקה ממני.

ולו בא אדם ובקש להתחלף עמי – ודאי שלא הייתי מסכים עמו. רציתי בך כמו שהיית – על כל שגעונך המיוחד והמשונה, על כל הלקויים אשר בך, על כל העיקש אשר לאפיך המיוחד. הסכמתי לכל אשר היה. לכל מתת חסד מידך היפה. לכל פירור של חיוך אשר על שפתיך האדומות. כי, לעצם – מה הם החיים? מה הם נותנים לנו, ומה הם מסוגלים לתת בפועל?

אם לדון לפי ההיקף המלא והגדול של התופעות השונות אשר לחיים, ונוכחנו: שחשוב הוא רק חלק זה הנמצא ביד. חשוב הוא רק המוחשי והקיים אשר בכחי למששו ממש באצבעותי. ובאשר לכל השאר, שאין לי האפשרות לקבלו קבלה של ממש – הרי כמוהו כאפס. וכל דבר שאינו שלי, או שאין אני רשאי לקבלו – הרי אין לי גם צורך בו. בטל הוא מראש כעפר הארץ, כל ערכו ניטל הימנו, וזהרו הולך ומועם עם חלוף הימים.

אמרתי זאת, משום: שכך ארגישה. הנסיונות המרים, אשר בהם נתנסיתי במשך ימי חיי על הארץ – הראו לי והוכיחו את האמת שבפרק מוחשי זה של החיים, שפירושם הוא אחד ויחיד. יש לחיות כך בהתאם לצורך ואפשרות של אחיזה ממשית ביד. וכל מה הגובל בדמיון, כל מה המונח בחיק העתיד הבלתי ברור – אינו שוה מאומה, ואינו יכול לשמש נדבך בקיר הבית שאותו אני אומר לבנות.

שטח החיים חד הוא. אין שני שטחי חיים בשביל האדם האחד. כל אדם, ויהיה מי שיהיה: משתדל ליצור את שטח החיים לעצמו. ומשיצר את החיים, הרי מן הצורך הוא – שבתחומם יפכו מרץ ועובדות, חיים של ממש, חיים של בשר ודם, חיים של תנועה, תשוקה, סיפוק, רדיפה והשגה. כי, אם לא כן – אין החיים קרויים כלל חיים. זוהי הפסולת הנזרקת על ידי המאושרים החוצה, והנקלטת בידי האומללים והחלשים.

ואת החיים האלה אני קבלתי. בחיים ממשיים אלה – זכיתי אני – ולא אחר. חיים אלה היו שלי בכל מאת אחוזיהם, ומשום כך, גם לא קנאתי באלה – אשר הסתובבו מסביבך.

ומשגזלת מאתי את החיים האלה – הרי גזלת גם את נקודת המשען. את אותה האחיזה אשר למענה חייתי, ושאצלה מכחה עלי.

ועתה: מה צופן הגורל העיור בשבילי – בשטח מצומצם זה אשר בו: הכמיהה, התשוקה, הרצון והאפס?

אולי תאמרי לי: מה דעתך ותשובתך לכל אלה?

 

ארבע עשרה    🔗

לעתים מזומנות התעורר בי הרצון: לדבר עמך על הנושא שאני בא להציעו עתה לפניך, ולא עלה הדבר בידי. כמעט ולא אדע את הסבה לכך. תמיד הפריע מי או מה לשיחה רבת ערך זו, שבלעדיה לא יתכנו כלל החיים.

רבות חשבתי בזאת. רבות הרהרתי, אך לידי מסקנא סופית לא הגעתי. והשאלה מנסרת בינתים בחלל המח ללא הפוגות, והרי אין להתקיים – ללא בירור שאלה יסודית, כמעט מוסכמת, כשאלת: הזיקה.

וזיקה – פירושה: זיקה של האדם האחד לאדם השני. אין להגדיר דוקא את המושג הזה כמו שהגדירוהו קדמונים. לא תמיד אפשר להסכים לדעות שנוצרו לפני דורות רבים: בשעה שהאדם היה אחר, הטבע שונה משל עכשיו, והרגשות אף הם – זכים ומזוככים משל עתה. אנו חיים עתה בתוך תקופה של מוחשיות מזויפת, בדור של חויות ברבריות, באוירה עטופה שיראין של משי – המכסים את כל הפגום והמכוער. והרי דוקא עתה: יש להגדיר אחרת את המושגים התובעים ביאור וליבון.

ואין לבוא בתביעות הסבר לקהל הרחב. אין לבוא בתביעות של הגדרה להמונים הנלחמים מרה על קיומם. לא! לא הם המסוגלים עתה להתעסק בשאלות אלו. בתביעה זו אני בא אליך. את היא השייכת לשכבה זו של דרי־מטה המוכשרים למסור מזמנם ומרצם לחקר בעיות אלה.

גם אני מסכים להשתתף עמך בחפוש פתרונות, אף כי שעתי אינה בידי. והרי אני עושה זאת – כדי להמריץ אותך לכך. כי, יודעני מנסיוני המר עמך: שאין את רוצה בזאת, אין לבך נוטה לחשבונות עם החיים. ואין את מסוגלה לחשב אף את דרכך את, ולא כל שכן את דרכם של האחרים.

נסיונות שונים נעשו: כדי לברר מקצת מן הבעיה המסובכת הלזו, אך כל אלה אשר התחילו בכך העלו חרס בידים. להם – חסר היה הנסיון, נסיון – פשוטו כמשמעו. נוסף לכך – הרי כל אלה שחיוו את דעתם בשאלה זו, עמלו לבסס את הדעה: על “היסוד המדעי”, ומשום כך גם לא הצליחו.

הבי ונתבונן נא: שני אנשים נפגשו, השמיעו זה באזנה של זו מספר מלים שדופות, ללא תוכן, ללא ענין מיוחד, ללא הווה וללא מחר, וכבר נוצר הקשר ביניהם. כבר כלתה נפש איש לאשה. כבר ניטלה מהם המנוחה הנפשית. וכי מה קרה?

בהכרח עלי לקבוע: קו מיוחד, דמיוני בתכלית, הוא הוא אשר קרב את הלבבות והצית בהם את התשוקה שמתחת לסף ההכרה. ועם היולד התשוקה, הרי ממילא: נולדה גם המשיכה, גם הענין וגם ההצדקה להמשך ההיכרות והחברות. ועד יתרה: עם היולד התשוקה – הרי יחד עמה נולדה גם התרמית הגדולה. כל אחד מהשנים משתדל ליפות, לפאר ולרומם את תכונותיו של עצמו, כדי לזכות בתשומת לב יתרה, וכדי לעלות על חברו, ועל ידי כך לבסס את הסיכויים של עצמו לזכיה גדולה יותר.

וכללים אלו שנקבעו לעיל – קבעו את הבסיס לחקר השאלה. אין לבוא בדיון: אם נכונים הם הדברים ואם לא. אין להזימם בשום פנים. זוהי האמת לאמתה, וזוהי גם דרך החיים והחי.

לערער אפשר רק על הנסוח. על אופן הרצאת הדברים. יש, והכרח הוא להקיף את האמת בזר של שושנים. יש, מי – המנבל את פיו ולשונו, ושופך את כל מרירתו חוצה. יש, מי – השותק ואינו מגיב כל עיקר, משום שהתיאש מלתקן משהו, ומשתדל לרמות את עצמו. יש עוד סוג ידוע של אנשים הצוחקים לעצמם, ובוררים להם דרך קלה ונוחה של ליצנות – בה בשעה: שעליהם היה למרר בבכי. כל אדם ובטויו המיוחד לו. כל יצור ודרכו המיוחדת לו, אך הצד השוה שבהם הוא זה: כולם יודעים את האמת. כולם מודים שלא הצליחו להשיג את מבוקשם, וכל אחד מהם רואה את “חברו” כמאושר.

כי, למה נרמה את עצמנו: אין כלל בנמצא שני אנשים שיהיו דומים זה לזו – לא באפיים, לא בגישתם אל החיים, ולא באופן הבטוי המיוחד להם. ואין האדם נוטה לפשרות. האדם מטבעו מורד הוא. מורד אף במוסכמות. והוא מוכן למרוד אף בעצמו. והלא “נוחיות” הכל אוהבים. ודבר מקובל הוא: אין לקבל נוחות – מבלי שמי שהוא לא יקופח באותה השעה.

והמקופחים – מרי נפש הם. רע להם, זועקים הם, מתאוננים ומלינים, ומקימים את דעת הכלל נגד הפרט. ומכיון שכל אחד מ"הכלל" הזה – מקופח אף הוא, מכיון שכל אחד רואה את האושר – והוא ממנו והלאה, הרי כתוצאה מזאת: הוא שופך את זעמו, ומטביע את מרירותו הוא באיש החרם שלא ידע לשמור על התחום הקבוע. חוק הוא: שאין להוציא את החיים הפרטיים לרשות הרבים. אין להתפרץ, ואין לעשות את הקהל שופט. כי, הקהל – שהוא ברובו מקופח, נוקם ונוטר הוא, עוכס כנחש בשעה שנמסרה הרשות למשחית.

וקו יסודי זה או אחר, הקובעים תמיד את גורלם של השניים – לא תמיד בר־קימא. לרב הוא מתחלף ומשתנה. לעתים הוא מסיים את קיומו תיכף ליצירת הקשר, ולפעמים הוא מתקיים אך ורק בדמיונו של האדם האוהב. ועם חלוף העיקר, עם העדר תכונה יפה זו שבקו העיקרי, הרי האדם מאבד ממילא את חינו בעיניו של חברו, המרגיש את עצמו מקופח ומרומה.

והדברים הגורמים לפירוד לבבות זה רבים המה. רבים וקטנים. רבים ופעוטים, ומן הדין היה: שלא ישאירו בהעלמם כל רושם מיוחד על המשתתפים. אך דא־עקא: שדוקא דברים קטנים ופעוטים אלה קובעים את גורלו של האדם. דוקא הם גורמים לתסביך המיוחד השולל את האפשרות ואת הנכונות להבנה כנה ושלמה.

ובתור גורם עיקרי לתסביך זה, מופיעה תשומת הלב הפגומה. לעתים נעדרת תשומת הלב הראויה – תיכף לאחר שהאדם השיג את מבוקשו, ולעתים בתקופה יותר מאוחרת. אך כמעט תמיד סופה להעדר. והרי במקום תשומת הלב מופיעים: הזלזול, השכחה והלא־אכפת. ודבר זה משמש גורם־אב להפרעות ביחסים שבין האדם לחברו.

ואי הסבה? מה התקנה לכך? בהכרח אני קובע: לקוי יסודי ישנו בנו. הלקוי הזה מופיע בצורות שונות – אצל אנשים שונים. אך תמיד הוא מופיע, במוקדם או במאוחר, אך תמיד – בודאי.

ואת הלקוי הזה – שאינו נראה לעין, יש לרפא ביסודיות ובהחלטיות, ביד חזקה ובאומץ לב. בלעדי זאת אין תקומה לאדם.

התשימי לב לכך?

 

חמשה עשר    🔗

לכאורה, מה טעם להתמרמרות – אף אם היא צודקת, בה בשעה שאין לתקן את הפגום. מה טעם לטענות ווכוחים על דברים הידועים מראש: כאבודים לחלוטין. אני, – אין לבי לחטט בפצעים עתיקים. אין ברצוני לצקת שמן על המדורה האוכלת את מיטב הרגשות שבלב. ואם את מוצאת אחרת מזו, כי אז: התאמצי נא – לא לשתפני בחטוט זה. זוהי בקשתי הגדולה ממך, ויתכן שהיא גם האחרונה.

ועליך לדעת: עברו תקופות שונות בחיי. מהן – שהשאירו את רשמן בי למשך כל ימי החיים, מהן – שאף בכנפיהן לא נגעו בי ולא השאירו כל רושם, כאילו לא התקיימו כלל. אך תקופת חיים זו, אשר בה השתתפת את – השאירה בלבי משהו הדומה לסרטן – המוצץ את דם קרבנו עד לטפה האחרונה. ומדי הזכרי בך: נצבט הלב כמו במלקחיים, עד לאבוד החושים וההכרה.

ביני נא סוף סוף: מה ערך לכל אותן החויות אשר הביאו בזמנן את השמחה היחסית – בהשואה עם כל אותו הסבל שלאחר כך. והרי תודי: שלמרות העמל אשר השקעת בכך, לא הצלחת ליצור את התנאים הדרושים כדי להעניק גם לי, בתור אדם – את הזכויות המגיעות לי בצדק, שלא קבלתין אף פעם למרות כל דרישותי הרבות. ולמעשה: כמעט שלא ידעתי – מאת מי עלי לדרוש את חלקי בזכויות. ממך? ודאי שלא! את אינך מסוגלת אף לקחת ולא כל שכן לתת משלך לאחרים. מאת הגורל? המקרה? גם הם לא צדדו בזכותי. כנראה שהתנהגותי לא סיפקה את דרישתם. רכות האפי אשר לי – יצרה עבורם את הקרקע הנוח ביותר להתנגדות פעילה, אף לדברים שלגבי אחרים אין עליהם עוררין. ואני – פשוט לא ידעתי: שיש לתפוס את החיים בגרגרת, שיש לשלוט בהם, להפכם כלי שרת למאויים הגלויים והטמירים כאחד, לדרוך על אוצרות הנפש השייכים לאחרים – ובאופן זה לכבוש גם לי את הזכות הקיימת לקיום ההכרחי. לא עשיתי כזאת בזמן הדרוש, ומשום כן – אבדתי את זכותי לתבוע משהו גם בשביל עצמי.

וכי מה עשית את, כדי להקל מעלי, ולוּ אף במקצת את העול הכבד אשר רבץ על צוארי? לא כלום או כמעט לא כלום. עברת בפשטות מופלגת על פני אותו השביל אשר היה ספוג בדמעות ודם, מבלי שים לב כלל: אל סימני העני, הפרענות והיסורין אשר ציינו אותו. פשוט כפשוטו. לא שמת את לבך העדין לכל זה. לא מצאת לנחוץ: להאיט במקצת את צעדך הגאה לקראת הנצחון המדומה שלך. נצחון החזק עלי – החלש והאובד. ועוד יתרה עשית: ממש במו רגלך דרכת בגסות מופרזת על אותו השטח, שלמעשה היית מחוייבת להרטיבו בדמעתך.

אל תחשבי: שאני מציין זאת בתור תופעה נדירה. לא את היא היחידה המתיחסת כך לקרבנות מתים. לא את היא הראשונה ואף לא האחרונה – השמחה לאיד, וצוחקת למראה דמעות מרות הניגרות מעיני אנשים קרובים, שרק תמול היית תלויה בהם. מנהג מקובל הוא זה. שיטה מסויימת וקבועה היא זו, העושה פלסתר – את כל הפטפוט הדמיוני המובהק על אודות: האהבה, הרגשות היפים לזולת, וההקרבה העצמית לטובתו של אדם שני קרוב. בשבילי לא היה בכך משום הפתעה. כל הדברים האלה נבחנו על ידי מקודם לכן והועמדו על בסיסם הנכון והחוקי. לא הפתעה היתה זאת – כי אם גילוי: שאף את אינך יוצאת מן הכלל הגדול. שאף את שייכת לסוג זה, שממנו שאפתי תמיד להתרחק. ומשנתגלתה לי האמת, הערומה, משנודע לי: פרושה של ידידות זו, הרי נשארה בידי רק הדרך האחת והיחידה שבכחה היה להציל את נפשי, והיא: לפרוש ממך ומהכל, לנתק בבת אחת את כבלי העבר וההוה גם יחד, לבטל בתנועת היד את כל הקשר אשר קשרני אליך ואל הזכרונות המשותפים, ולהתחיל בחפושים – אחרי האמת שלי, המוחשית והמושלמת. אך לא עשיתי זאת, לא יכלתי עשות כן. לא היה בכחי לותר על הרעיון אשר בו היה גלום כל התכן שבחיי, בעבר כבהווה.

והרי לשם כך היה עלי לעשות שקר בנפשי, ולכפור בכל אותן האמתיות אשר היוו את השקפת עולמי הקטן והצר. וחיי – היו מתרוקנים כהרף העין מכל תכן. ובזאת לא רציתי. לא יכלתי עשות זאת. לא היה בכחי להתחיל מחדש – אחר כל אותן התלאות אשר מצאוני בתקופת החפושים הראשונה.

יתכן, שמצדי היה זה פשוט מורך־לב, פחד ממשי בפני העתיד ההולך ובא, חוסר בגרות פסיכית. אך אין גם להתעלם מהעובדא הזאת: החיים הניחו עלי את חותמם הגדול, שעבדוני להרגלים קבועים, כפפוני כאגמון, ועשוני לאסקופא הנדרסת לכל תופעות החיים. ועלי בהכרח היה: לקבל את הכל באהבה, ללא התמרדות והתקוממות. החיים היו חזקים ממני. הם איימו עלי בעונשין חמורים, הראו לי בעליל: דוגמאות של עונש למתקוממים, ידי קצרה להלחם מלחמת תנופה – האחד מול הרבים, החלש מול החזקים והתקיפים.

ובכל זאת לא נכנעתי, וראשי לא צנח למראה הזועה שהצטיירה באופק הרחוק והשחור. להיפך: עיני הורמו והביטו ישרות בפני הסכנה. ראשי גבה בגאון וכמעט בהדר – מוכן ומזומן לקבל את המהלומה הגדולה, אשר התעתדה לרדת עליו. אגרופי ידי נקמצו כדי להשיב מכה תחת מכה, וכל גופי היה נתון כאילו על קפיצים, מוכן לקפיצה ולהתנגדות. ומה הופתעתי: כשהמכה לא באה. מה גדולה היתה האכזבה למראה הנצחון הקל שנפל בחלקי. לא היה כל צורך במלחמה. המגדלים הפורחים באויר נפלו מאליהם כקלפים – עת הבחינו במתנגד ראוי לשמו. מראות הזועה חלפו וכלא היו – למראה אומץ הלב וההחלטה שבמבט שלי, וכל אותו הסיוט הנורא התפזר כעשן למראה החוצפה שנתגלתה בי.

לא ראיתי את עצמי גבור. לא ולא! לא לכך התכונתי. לא שאפתי לזר תהלה ונצחון שלאחר הקרב. כי, סוף סוף – מה נשאר בידי? מה פרס יכלתי לקבל חלף כל אותה ההתאמצות שלמעלה מכח האנוש? לא כלום! אני – אמנם הצלתי את נפשי ממגור, מסיוט, מפחד בפני האפס, אך גם הנצחון לא היה שוה יותר מאפס. אני אבדתי אותך!… ונדמה היה לי אז: שלא נצחון הוא לי זה, כי אם מפלה, מפלה איומה ונוראה שבעתים מן השעבוד והעבדות. ובלב נשאר חלל ריק שאין למלאותו בשום פנים ואופן.

וכי למה באני כל זה? מה גרוע חלקי בעולם מגורלם של הרבה חלכאים, נדכאים ובישי־מזל שלא זכו לשלחן משלהם? מה טעם לאותן המכות – אשר הגורל העיור מחלק לי לעתים כה מזומנות?

לא קשה לי ביותר למצוא את הסבה הנכונה לכך. יש רק להצביע באצבע המראה עליך – כעל האדם היחידי האשם בכל זה. לא יקשה גם עלי למצוא הוכחות מספיקות להאשמה כבדה זו. אך יחד עם זאת, קורא אלי קול גדול מתוך עומק נשמתי: שאין אמת בכך… גם את מהוה רק גורם שלילי בתוך מסכת הגורמים השליליים אשר למקרה העיור, ואת מצווה להביא את האדם: לידי יאוש, אכזבה ומרירות שבחדלון. קיים משהו שאינו נשמע לא לי ולא לך. הוא נמצא מחוץ לתחומנו הצר, מחוץ לשטח המחיה שלנו, ואין אנו יכולים בשום פנים להשיגו על ידי הושטת יד. הוא ממנו והלאה. וכל כמה שאנו מתקרבים אליו – הוא הולך ומתרחק ממנו. ושמא תרצי לשאול: מהו הדבר? מה שמו? גם אני לא אדע להשיב על כך. יתכן, וזהו הגורל הנסתר מאתנו, ויתכן גם אחרת. אך בכל זאת, בכל המקרים והמאורעות המתרחשים עתה, והעומדים להתרחש בעתיד, – בכל אני רואה את מגעו של ה"נסתר" הממשי של החיים. וזה קושר את ידי ואף את ידיך את.

ואם אני שואל את עצמי עתה: האם היית באיזו תקופה שהיא – אחרת משהנך עתה? או האם נשתנה בי משהו מבחינת האיכות והרגש? ביחס אליך – אני מוכרח להודות: שלא נשתנית כמלוא הנימה. נשארת והינך – אותה האשה הטורפת כמו שהיית בעבר. גם עתה את משתעשעת באדם כבצעצוע. את גורמת מות ואבדון בתנועת ידך היפה, וכל זה – מבלי שתרגישי בחויה ההולכת וכלה באשמתך. ועוד יתרה: אם יבוא ויאשימוך במשהו, הרי תפערי את פיך מתמהון, את לא תאמיני בכך. וביחס אלי, הרי נכון הוא הדבר: השנוי חל ובא, אין אני יודע עדיין – מה טיבו של שנוי זה. קשה לי עדיין לקבוע – מה התרחש ונתגלה לי במרוצת הימים האלה, ימי ההתפקחות משכרון החושים שבו טבעתי תוך השנים האחרונות. אך עלי גם להודות: שבתוך תוכי הולך משהו ונוצר. לובש צורה ופושטה שוב. משתכלל ומסתגל עד שיתגלה. וכשיתגלה – הרי רק אז אוכל לעמוד על טיבו הברור. אחת אדע כבר מעתה: לא עוד תמים אהיה. לא עוד טוב אהיה. אחכם מעתה ואקנה נסיון – כפרי שנים של סבל ומחושי עלבון. ועוד ידעתי: כחיה אדרוס את כל אשר אפגושה בדרכי. זר יהיה לי רגש הרחמים או הרגשת הכאב הצורב של אחרים המוכנים מצדם הם – לדרוס אותי בכל עת ושעה. כי, כדי לחיות – יש לדעת איך לסלק מעל דרך החיים את כל אלה המפריעים לי בפועל. ואת זאת אני לומד ובוחן עתה.

ואל יהא הדבר קל בעיניך: לאחר שכרון באה תמיד ההתפכחות. לאחר תרדמה עמוקה באה ההתעוררות. ומשנתעורר האדם וראה את העבר, משנוכח בכל העקרות אשר לחייו מחוסרי התועלת אף לעצמו, משנודע לו: שהוא סבל – משום שלא ידע להשיב מכה למכהו, הרי ממילא נהפך הוא לחיה רעה, למפלצת המין האנושי, לקשה־לב ולעריץ² במלוא המשמעות של מושג זה.

וחלקך עמי מה יהיה? לזאת לא אוכל להשיב עתה מענה ברור. אני מחכה לגלוי, להפתעה, לחזון. וכשיבוא – לא אאחר מלהודיעך עליו.

ובאשר לעתיד?

לעתיד פתרונים…

 

ששה עשר    🔗

מה שאני כותב עתה, הוא כמובן: פרי הגות קשה במשך כל הימים האחרונים, ואינו ניתן לא לנתוח ולא להסברה. שאלות ממין זה, אשר החיים משחק להם – אינן מן השכיחות, שאפשר לעבור עליהן בשתיקה. אך אני חשבתי בכל זאת לא לנגוע בהן. ורצוני זה חזק ביותר. כי יסודות החיים שאני נשען עליהם אינם מרשים את המשובה ואת השחוק לדברים שבקדושה. בכל מחיר רציתי למנוע זאת, ולא עלה הדבר בידי. והרי נמשך השחוק גם עתה, ובמרוצת הימים נהפך למשהו טבעי ומושך.

חשבתי שבמרוצת הימים ישתנה המצב כל שהוא, ואפשר יהיה להמשיך בהתאמצות של אותו בנין – בו התחלתי לפני פרק זמן ארוך למדי. ואמנם משהו נשתנה, אך לא בכוון שהיה רצוי לי, ושהבטיח לדעתי את החיים והשלוה גם לך.

משהו במצבנו מכביד ומעיק, ואינו ניתן להתפס ביד. והיה אם תשאליני עתה לפשר המועקה הגדולה שבלבי, לא אדע מה להשיב לך. משום מה קיים בי הרושם: שכל ההתאמצות היא – “עמל ריק”, אשר לא ישא אף פעם פרי ראוי לשמו. גוברת בי ההכרה: שאני ואת מהוים סוף סוף: שני עולמות נפרדים ומבודדים, אשר לא יבינו איש את רעותו עולמית.

לפנינו כנראה שתי דרכים. האחת – והקשה ביותר היא: “ההמשך”, והשניה – שאף היא קשה לא פחות מחברתה היא: “הסיום”. ויש הכרח איפוא לבחון את שתי הדרכים הללו לאור העובדות הקיימות, ולהחליט החלטה אחרונה ונואשת. ודומני – שבימים האחרונים הספקתי לעשות את חשבון הנפש אשר לי ולך, ולקבל את ההחלטה המתאימה.

הדרך הראשונה סימנה לפני: פרישה מהחיים של שני אנשים, שהאחד מהם הוא המותר תמיד על זכויותיו האנושיות, ויהיה מוכרח לותר עליהן גם לעתיד, אף אם ויתורים אלו יהפכוהו לאומלל למשך כל ימי חייו. והדרך השניה: אף היא סימנה את דרכי אני כנואש ואומלל.

לכאורה לא היה כל הפרש מעשי אם אימין או אשמאיל, ובכל זאת באו העובדות וטפחו על פני. ידעתי: שהדרך הראשונה תכביד ותעיק גם על חייך שקבלו משום מה מפנה לא נכון ולא צודק, מפאת גילך, מצבך בחברה, אפייך המיוחד וכוון דרכך בחיים, בו בזמן עצמו – שהדרך השניה יכלה להביא את האסון אך ורק לי.

בחרתי בדרך השניה. ודומני – שהיא גם הקלה ביותר במקרה דידן בשבילך. “חיי־אשר” רציתי לחיות עמך, אך את האסון אני בוחר לקבל רק לי בלבד. לא חדש הוא הדבר בשבילי, לא מעט עמל וצרות ראיתי כבר בחיים עד כה. ויתכן, ויעלה בידי במרוצת הימים למצוא את המחסה המתאים, אשר יגן עלי מכליון ואבדון.

לא אחת הדגשתי זאת, ואין אני נמנע גם עתה מלהדגיש את העובדא: אהבתיך! יקרת לי כאשר לא היה איש מעולם. עבורי שמשת לסמל ההשגה האפשרית של האשר הגדול שהאדם מסוגל להשיגו בעולם זה. לא היה דבר בעולם אשר לא הייתי מסוגל לעשותו למענך, ועם אבדנך לי – הרי משמשת את לסמל היאוש והדכאון, שהאדם יכל להגיע עדיו עם אבוד כל מה שהיה יקר לו בחיים. אך לאחר הכל: בחרתי ביאוש, במוקדם – ובשביל עצמי, מאשר ביאוש – ובמאוחר, בשביל שנינו.

עתה, ברגע זה, ישנה בידך הרשות לאמר: שאני – אדם מטורף, קשה, דורש את הנמנע. אך יחד עם כל זה, אם רק יהיה לך קצת מהמקצת – אומץ לב ויושר עצמי – הרי לא תוכלי להכחיש: שיש למצוא לי גם הצדקה וזכות בכל מה שעשיתי – כדי לחזק בך את רגש הזיקה אלי. ולולא התרחקתי ממך, לו הייתי נשאר עמך, הרי – ישמרני האלהים מכל מה שהיית עלולה לאמר לחובתי, עם הופעת המחשבה במוחך: שבי האשם לסבלך בחיים – אשר בנית לך בחברתי.

ולבל נרמה את עצמנו, עלי לאמר לך עתה: טעית בבחירה. כנראה: שלא אני הוא האיש המתאים לך. לא זו היא הדרך הנאותה לך. שגיאה שגית, ועליה עתה, ובמוקדם – לקבל תיקון הכרחי וסופי. ולא נכון היה זה מצדי, לולא כונתי את חייך בדרך הנכונה, אשר אני מתוה לפניך עתה.

קשה ומר לי ברגע כתבי את השורות האלה. לא מעט התאמצות כנה אני משקיע בכך. לי – בכל אפן אין תנחומים. ובאפק – מצטברים עננים כבדים ושחורים, המכסים את שטח האור הצר אשר הסתמן כדי להאיר גם את דרכי. ונדמה לי: שהתאמצות זו מוצדקת היא מעיקרה, משכנעת, ומכוונת לעשות את הטוב ביותר המסור לרשותי.

לא יבוא כל שינוי ביחסי הלבבי אליך. לא יגרע מאום מאותו הרגש הגדול שמלא את כל ישותי בשנים האחרונות. לא אמנע לעקוב אף לדקה אחת אחר דמותך הקורנת וצעדיך בחיים. מאום לא נשתנה ולא יוכל להשתנות גם לעתיד. בכל זמן ומקום תרחף דמותך זו – אשר ידעתיה מאז. כי אהבת אמת אהבתיך, ואוהבך גם עתה! אך הנחשול החזק סחף אותי – החלש, והוציאני מתחום חייך שאינם שייכים יותר לי, ועליהם לקבל עתה מפנה חדש.

דומני שלא חטאתי כלפיך במאומה. ואם עשיתי משהו, אשר לא היה לפי רוחך – הרי עליך לדעת: כונתי אני היתה תמיד לטובה, והכל נעשה – כדי לחזק את אותו הקשר אשר קשרני אליך. ואם לא עלה הדבר בידי – הרי, לא אני האשם בכך. יתכן שאף את אינך אשמה. הריני מוכן עתה להאמין: שהגורל הוא אכזרי עד מאד, ולצערי הרב, הרי הוא שקבע את מהלך החיים המרופטים הללו, שהעניקו לי עתה – את הסבל ואת הכאב.

והידעת, מה פירושו של דבר: לותר על חיים? התוכלי לפחות לתאר לעצמך – את גורלו של אדם מסוגי אני, אשר היה אנוס לותר על אפשרות יחידה ומזהירה של עתיד מלא אשר ושמחה? מסופקני מאד: אם מסוגלה את לתפוש את כל עצם הטרגדיה שבכך. כי, בכדי להבין זאת, הרי נחוץ קודם לכל – לחדור לתוך נפשו של הזולת, ולרצות הבין, וישמרך האלהים מלהגיע ביום מן הימים לאותו המצב הפסיכי, בו אני נמצא עתה. עם כתיבת השורות הללו – פקע משהו במחי, והפסיכיקה הולכת ומתרוקנת לחלוטין. אפס כחי לחשוב על העתיד וכל הכרוך בו. והרי אני – מפחד עתה מפני העתיד…

רצוני הוא שגם יחסך את אלי לא יסתיים בזאת. והיו זמנים אשר בהם נטית חסד אלי, והתיחסת ברצינות מספקת לכל אותה הפרשה העגומה, אשר שנינו היינו עדים לה, ואשר עלתה גם לך – במחיר לא קטן ביותר.

טוב יהיה לי: אם תרשי לי לראותך לעתים, לשעה קצרה בלבד. דבר זה יחזק בי את האמונה: שאין את נוטרת איבתך לי. מובן מאליו שבקשתי זו – תוכל לצאת אל הפועל – אם מצבך החברותי ירשה זאת.

קבלי נא בזאת את רחשי הלב הכי טמירים שאני רוחש לך.

כי, הפירוד – אינו מחייב את השנאה…

 

שבעה עשר    🔗

אין זאת, כי אם החלטת להתל בי. וכי כך אפשר לסיים? האם גם ההתחלה היתה כך.

בשמעי את דבריך האחרונים על הפסקת היחסים בינך לביני, צחקתי להודעתך במלוא פה. מהתלה יפה היתה זאת. הדברים הזכירו לי את המהתלות הידועות שבקומדיות המפורסמות: שגם הקהל וגם השחקנים יודעים ברור – שאין במשחק ובהרצאת הדברים משום רצינות, ושהכל משמש בתור מוסר השכל או שעשועים. גם לי נדמה היה שאת מתלוצצת. לא יכלתי וגם לא רציתי להאמין: שבדברים רציניים הקובעים את החיים והאשר – אפשר לנהוג בפשטות מעין זו, שהגיעה במקרה דידן לידי גסות רוח הגובלת עם רשע, שמחה לאיד, זדון ונבלה כאחד.

וכי מה קרה? הנסית לפחות להסביר לעצמך את הסבה הנכונה לצעד נועז זה? אני מנסה להוכיח לעצמי: שכאן נפלה טעות מצערת או משגה חמור. והאם אפשר אחרת מזו?

נסי נא, לחשוב נכונה. עצרי נא לרגע קט את מהלך המאורעות, צרפי אחד לאחד את המקרים – שקרו תוך זמן הכרותנו, והיי נא ישרה, לפחות עם עצמך: ונוכחת אז שאי אפשר היה להתיחס לדברים, אחרת – מאשר התיחסתי אני להם. דבריך ביום אתמול, בליל הזועה שהרס את חיי שנינו, הביאו כליה על הטוב שהפך למציאות מוחשית וכנה, ושאת לא ידעת לשמור עליו.

נסיתי לתאר לעצמי את החיים בלעדך. רציתי להוכיח לעצמי: שאפשר גם לחיות לעתיד גלמוד ובודד כמו שחייתי בעבר. אך ההכרה אינה מסכימה משום מה להסתגל למצב שנוצר. וכי שוים הם החיים משהו – אם לא אפגוש בחיוכך הקורן בשובי הביתה? האם יש ערך כל שהוא לחיים לאחר שעזבתיני?

ומנקרות ללא הפסק במח העיף השאלות המטרידות: מה בעצם קרה? מה השנוי שחל פתאום ביחסך אלי? מה ומי הביאוך לכך? במי האשם: בי או בך? והאם באמת קרה משהו מיוחד?…

ועולים וצפים כחיים: ימי הזוהר הראשונים. בימים של רחב לב וסבלנות הדדית נועזה ביותר. ימים אשר בהם היית הופכת את הרע לטוב, את המכוער ליפה, ואת השעמום – לבלוי הזמן הנעים ביותר. כה טוב היה אז, כה רב היה הזוהר אשר שפע מכל אשר הקיף את שנינו, עד שדומני – נס הוא אם לא נסתמאו העינים.

ובבואי אליך, ובראותי את חיוך הרצון שרחף על שפתיך החכלילות, הרי לא היה קץ לאשרי. וכי מה הייתי חסר אז? אך לא האמנתי בו. יותר מדי צרבו העלבונות בנפשי מידו של האדם שלבש איצטלא של מציל ופודה. גדול מדי היה הכאב – שאוכל לשכחו על נקלה. רב מדי היה רשמם של המעשים הרעים שנעשו, ניכר בי – ולא היתה יכלת בידי לעבור עליהם בשתיקה.

אין בלבי טינא כל שהיא נגד האנשים האלה. הם נהגו כך – מפני שטבעם בכך. והלא אחרת גם אי אפשר היה לעשות. כל אדם שואף להטיב לעצמו, והרי טבעי הוא הדבר: שטובתם הם – תביא רעה לאחרים. אך את, מה ראית את לנהוג בצורה מבישה כזו? מה הכריח אותך לנקוט באמצעים פסולים אלה – שתמיד היית מגנה אותם ללא הפסק?

ואם תרצי לאמר: שזהו דרך החיים בעולם זה – הרי דוקא משום כך, אבוא ואכחיש את דבריך. כי, את אינך יכלה להשתייך לנבלים אלה, המסוגלים למען הונם ובצעם לכל מעשה שפל המביא כליה לאחרים. לא ולא! לא אאמין בזאת. יותר מדי רגש וטוב לב נטוע בך. אין את מסוגלה לכך. יותר מדי חסד נטו לך החיים והסביבה – שתוכלי להתיאש מהכל, ולהשליך שיקוצים על לחם חוקך אשר את אוכלת ומתקיימת בו.

לא במעט עמל וטרח עלתה לי דעה מגובשת זו עליך. לא מעט צער וסבל גרמה לי העובדא: שאת שנית את דעתך ואת ארח חייך. רב מדי הוא היאוש התוקפני למראה כל אלה – שאוכל להסתגל בקלות: לרעיון זה של יאוש – בנשמתך הטהורה והזכה, לא אאמינה בכך.

ובכל זאת קרה משהו. והמשהו הזה אינו נותן לי מנוח. אין מרגוע לנשמה העיפה, אין מנוחה לנפש השוחרת טוב וחסד. ואולי תהיי את מסוגלה לאמר לי משהו בנידון זה?

לא אחת היא השאלה אשר שאלתיך לאחרונה. ולצערי הרב, לא קבלתי עדיין כל מענה ברור מפיך. אך, אף אם תארך שתיקתך, בוא תבוא לבסוף.

אך אֵי הסוף?

 

סיכום    🔗

מזה עשר שנים אני כותב לך. במשך עשרת השנים האלה גם נפגשנו, גם דברנו פה אל פה, אך לידי מסקנא הגיונית לא הגענו. לא הצלחנו לתת לחיינו מפנה רצוי ואנושי – כדי שנוכל סוף־סוף להתלכד, להתחבר ולחיות כאשר חיים מליונים של בני האדם.

סבות לכך היו רבות. רבות ושונות. לא תמיד היית את האשמה בפרוד. גם אני לא נוקיתי מעוון זה. אך אני בכל זאת קורצתי מחומר אחר לגמרי. החיים לא פנקוני כמו שפנקוך את. האנשים גם הם התיחסו אלי כמו שמתיחסים לביש־גדא, לשלומיאל, ללא יוצלח. והכל, משום שלא ידעתי אף אני להרים את קולי ולצעוק. לא ידעתי להרים את ידי ולהורידה על ראשו של שכני הקרוב. כי, לו ידעתי לעשות זאת, לו הרגשתי אז לפני שנים – את אשר ארגישה עתה, ודאי שלא הייתי מגיע למצב זה.

וכי איך יכלתי עשות זאת? מילדותי חנכוני לאהבה, לכנות, לרגש היפה, לאצילות ולפאר, ואיך יכלתי להכות? מאז ידעתי חיים – האמנתי בטוב ובנאצל. מאז ידעתי אהבה – היה לבי מלא על גדותיו רגש וחום. מאז הכרתי הגיון – היה הוא לי לשופט ומדריך בכל אשר עשיתי. ומאז הכרתי את האדם – אהבתיו והייתי מסור לו בכל לבי ונפשי. וכי איך יכלתי עשות רע?

לא צעיר בשנים אנכי היום. גם נסיון אינו חסר לי. והנסיון שלי אינו מן המשובחים, ואינו מדבר כלל וכלל בזכותם של העקרונות שבהן דגלתי מאז ועד היום הזה. אך לא תמיד אני מכוון את המעשים בהתאם לנסיוני הפרטי. יש, ואני עושה היום את אותה הפעולה אשר עשיתיה מקודם לכן, ושלא הצליחה גם לראשונה. כוון מעשיו של האדם – אינו מסור תמיד להגיון השופט. פעמים: והכוון מסור דוקא ללב. והרי הלב משוחד לעתים מזומנות.

לא חסרו לי גם אוהדים. היו ימים שבהם הייתי גם אהוב ורצוי, אך הימים ההם, אם כי רבים היו, לא השאירו כל עומס של דעות או מושגים שעליהם מבוסס עולמי אני הקטן. כל המקרים האלה היו בני חלוף, הם פשוט חלפו ואינם, כאילו לא התקיימו כלל וכלל. בו בזמן עצמו – שאת: עם הופעתך הכית שרשים עמוקים בתוך לבי ומוחי, ושרשים אלו נאחזו יפה, התפתחו וגדלו, ותפסו את כל השטח הפנוי ושאינו פנוי. והרי אין כל שטח חפשי ממך. ולעתים נדמה לי: שעד להופעתך לא חייתי כלל.

עתים, בשעה שאני עוסק בחשבון הנפש אשר לי ולך, אני מוצא סמוכין למעשי בעבר הרחוק של ימי הילדות שלי הקטנים והצנועים, עת קטן הייתי, ועת טפלו בי והעניקו לי מנת אהבה גדולה, ועת לא ידעתי להעריך את מתנתם הכבירה של האנשים אשר הקיפוני.

דומני, שלא תוכלי לתפוס את זאת. כדי להבין ולהשוות קו לקו – יש צורך לדעת אי אלו פרטים על העבר שלי, ואת לא התענינת אף פעם לדעת זאת, פשוט לא שאלתיני על כך. ובהעדר שאלה – הרי גם התשובה לא באה.

כדי להבהיר ולהצדיק את מעשי בעיניך, ואולי אף בעיני עצמי, הריני מוכן לספר לך עתה על אותם ימי הילדות הרחוקים. מובן, שלא על הכל אפשר לספר. פרטים רבים נמחקו לחלוטין וניטשטשו, עוד פרטים – אינם ניתנים למסירה, אך את החשובים שבהם הריני לפרט כאן.

כבן שבע שנים הייתי אז, בשעה שתפסתי בשכלי הדל: את ערכה של תשומת הלב לאדם. בפעם הראשונה אז נעלבתי. והעלבון היה עמוק ונוקב, עמוק וחודר. בני משפחתנו יצאו לעיר סמוכה לסעודת מצוה והשאירוני בבית. יתכן, ומאורע זה לא היה משאיר על ילדים אחרים בגילי כל רושם מיוחד. אך אני, זכרתי זאת במשך תקופה ארוכה למדי. ומעשה עול קטן זה – קבע את יחסי לבני משפחתי למשך שנים מרובות. מאז, מאותו יום מר, עמדתי על המשמר – שלא יקפחוני, וכדי להיות “מורגש” בסביבתי. ידעתי: שמעשי גורמים סבל לאחרים. ברור היה לעתים: שאיני צודק, אך יחד עם הידיעה – לא היה בכחי לותר על עצמי, ונדחקתי לכל מקום ולכל פנה. בכל מקום שעמדו שני אנשים הייתי אני השלישי, ותמיד פחדתי: שמא מעלימים ממני משהו.

אמי הטובה השגיחה בדבר, הבינה לרוחי, והשתדלה לגמול אותי מכך. עמל רב השקיעה בזאת והנצחון היה לצדה. לאט לאט נרגעתי, החוש הבריא ציווני לסמוך על יושר מעשי אמא, ועם הכרה זו חזרו אלי השקט והשלוה.

אך פתאום הוצאתי שוב משווי המשקל אשר לי, ואני אז כבן עשר שנים לערך. בפעם הזאת נעלבתי על ידי חברה בת גילי, סימה שמה.

והעלבון צורב ובוער: היא בגדה בי. ללא הקדמות, ללא סבה מיוחדת, הפסיקה את יחסיה עמי וקשרה קשרים עם אחד מחברי. לו היה הכח בידי, כי אז… ודאי שהייתי דן אותם לתליה. כי, מה עונש קל מזה לבוגדים? ובאין לי הכח, הרי הסתלקתי מזירת הקרב והתמסרתי לטפוח העלבון. עם כל יום עובר גדל המעשה וקבע צורות מיוחדות, ממדים אחרים. החיים נמאסו עלי. אך כאן הופיעה אמה של סימה והשלימה בינינו. שוב היינו חברים, גם נצחון הביאה לי השלמה זו, אך אני לא שכחתי זאת. בשבע עינים שמרתי עליה, הלכתי אחריה כצל, גרמתי לה פשוט יסורין, וכה נמשך עד שביום אחד עברו הוריה לגור לעיר אחרת, ובזה נפתרה השאלה מאליה – ונרפאתי.

ובבית, קבלתי את מנת האהבה בשפע רב מאד. הייתי הצעיר והענוג בין ילדים רבים. הייתי שקט וצנוע, מכונס בתוך עצמי, מפונק ורך. הכל טפלו בי, כל בני הבית המבוגרים דאגו לשלומי. ואני, שאית³ לא יכלתי את כל הדאגה המיותרת הלזו. שאפתי לשקט, לשלוה, לדמיון וחלומות, ולא נתנו לי. קשה היה להשאר עם עצמי אף לשעה קלה. תמיד הייתי מוכרח להיות שרוי בחברה, ואף אם חברה זו היתה לא נעימה לי. לא הועילה התמרמרות, לא הועילו טענות. מוכרח הייתי להכנע להכרח ולידום.

בכונה מראש רשמתי כאן את שני המאורעות אשר קרוני בגיל צעיר ביותר. יש בהם פתח: לפתרון תסביכים שונים שהתגלו לאחר כך בנפשי. מהלך החיים ובעיותיהם בגיל השלשים לא הצטיינו במשהו אחר מאשר בגיל שעד עשר. אותה הרגישות, ואותם התסביכים, אם כי בשנוי צורה ונוסחא. לא אומר כאן: שאותם המקרים השאירו בי את רשמם למשך כל החיים. אך דומני שהם בכל זאת השפיעו עלי, והטביעו בי את חותמם הגדול. גם היום אני רגיש לעלבונות כמו אז בעבר, גם עתה אני מוכן לקבוע את יחסי לאדם לפי הבעת פניו ומבט עיניו בשעת פגישה, וגם היום אני מוכן לטפח ולזכור את העלבון במשך זמן רב למדי. ימי הילדות הצעירים, דומני: מהוים תחנה ראשונה בקביעת אפיו של האדם בכלל, ושל האדם רך האופי בפרט. ולא יהיה משום הגזמה אם אומר: מקרה קל ערך בחיי הילד – עלול להשפיע על אפיו למשך כל ימי חייו עלי אדמות.

אך כשם ששני המקרים שהזכרתים לעיל הפכוני: לחשדן ורגיש, הרי המקרה הבא שעליו אספר להלן נסך בלבי את הטוב והיפה. את הרוך והנאצל.

חברה היתה לי, ורינה שמה. היינו בגיל אחד וביתנו עמד סמוך לביתה היא. שחורה היתה כצועניה, על ראשה סבך של שערות שחורות ומבריקות, ועיניה יקדו כרשפים. היא היתה יפה מאד, טובה מאד, ונוחה מאד. כל בני העיירה אהבוה ופנקוה, כל הילדים בני גילנו השתדלו לרכוש את לבה, והביאו לה ממיטב רכושם ושללם. אך משום מה בחרה דוקא בי, למרות שלא היה בידי כל רכוש ראוי לה. היא ויתרה למעני על אוצרות של צעצועים ודברי מתיקה, היא ויתרה על חברה עליזה וסואנת תמיד ובאה אלי הקבצן שהיה מחוסר כל. וגישתה אלי פשוטה היתה בתכלית. והיה זה: ביום שלג וכפור, ילדים וילדות רבים נעולים בנעלי קרח החליקו במורד ההר, זוגות זוגות, או שלשה ביחד, חבוקים ואחוזים טסו במחליקיים על הקרח הנוצץ במורד, גופותיהם נטויים קדימה, ידיהם פשוטות, והפנים משולהבים ואדומים מחום־וקור. גם רינה השתתפה בטיסה חגיגית זו, וקולה הצלול והרם נסר את אויר החרף המעובה. ולא מן הדברים הקלים היה זה: על המחליק היה לטוס מגובה של עשרה מטרים לערך, מהגבעה לעמק, להתרומם על גבעה שניה ולהקיף את המנזר הגדול הקפה מלאה, ושוב לעלות לגבעה. רבים מעדו ונפלו, רבים נחבלו ובכו, ההמולה היתה גדולה, והרצון לנצחון גדול מאד.

לא אדע מה שקרה. אך עובדא היא: שאני עמדתי מן הצד, נשען לגדר המנזר באפס מעשה. לא השתתפתי במרוץ. ולא פעם ראשונה היתה לי זו – לעמוד מן הצד בשעת מרוץ שדים על הקרח, לא הפעם הראשונה שרינה ראתני בכך. לא אדע במה השפעתי עליה. לא היה בעמידתי כל דבר מיוחד שיעוררה לכך. אך פתאום ראיתיה עומדת לידי, מושיטה לי יד ואומרת: בוא הביתה, גם אני לא אשתתף במרוצים היום. והרי לא נשאר לי כל מעשה אחר לעשות, כי אם לשמוע בקולה וללכת עמה. וכך גם עשיתי. ומאז חברים טובים היינו. יחד בילינו את כל השעות החפשיות לאחר הלמודים, יחד אכלנו את ארוחת הערב בביתנו או בביתה, יחד הכינונו שעורים וקראנו ספרים שהשגנו באקראי ובהעלמה מאת הגדולים.

היא ידעה להתחבב על הבריות ולא כל שכן עלי. את כל שעותי הפנויות בליתי בחברתה, שמרתי על כל מוצא פיה, ולא היה דבר קשה שלא עשיתי למענה. והיא? גם היא שמרה לי אמונים. שתפה אותי בחויותיה, חלקה עמי את השמחות ואת הצער, ובחרה בי לגזבר כבוד של קופת החסכון אשר לה.

היא למדה אותי לעמוד על נפשי, אך יחד את זאת למדתני גם לוותר, להכנע למציאות ולהכרח, לציית לגדולים, ולהיות נאמן וישר. היא למדתני לשתוק דוקא ברגעים של כעס ומרירות. חנכה אותי לשקידה ולחיי שקט ועמל. תמיד מצאה משהו כדי להעסיקני בו, כל שעה ותכנית מיוחדת עבורה. ואם קפץ עלי לעתים הרוגז, אם הכאיבו לי והרגיזוני, הרי הספיק חיוך רפה אחד כדי לשכך את כעסי. מלה אחת בלבד דיה היתה כדי לברוא עולם חדש בשבילי. ובעולם זה המשותף לשנינו, לא היה: לא רוגז, לא כעס, לא עלבונות ודמעות, שם נוצרו חויות שבכחן היה לנסוך את טפת הנחמה והאהבה ללב הדוי.

זוכרני, פעם, כשאמרתי לה: כשאגדל – אשאך לאשה. סטרה לי על פי, ואמרה: אסור לדבר. לא ברור לי גם היום הטעם לצו השתיקה. אך בשבילי היו דבריה כפקודה, ואף פעם לא חזרתי לנושא זה.

ידידות גדולה זו נמשכה שנים מספר עד לאחר “בר־מצוה”. רינה יצאה אז לעיר אחרת ללמוד שם, במשך חדשים מספר היינו כותבים זה לזו, אך המרחק עשה את שלו והפריד בינינו.

והרי הטרגדיה המוחשית הראשונה התרחשה בהיותי רק בן שלש עשרה שנה. לא נעלבתי – משום שלא היה איש בקרבתי שיהיה אשם בכך, אך בתוך לבי נשארה מרירות שהלכה והצטברה, הלכה ובשלה, והסתמנה בפני ובמבט עיני. רבים הבחינו בזאת, אחרים גם צחקו לי. אך גם כאן זכורה לטוב אמי האצילה שידעה לנחמני ביגוני הרב. וניחומיה מיוחדים במינם היו. אף הגה לא הוציאה מהפה, אף במלה אחת לא הזכירה לי את אבדתי הגדולה. היא הקיפה אותי ברוך אימהי ובאהבת אדם לחברו. המציאה לי שעשועים והעסיקתני עד כדי כך שלא נשאר לי זמן רב פנוי למחשבות.

ואחר כל זאת לא שקט הלב, והמבט היה חשדני וזהיר. פחדתי מפני החדש: שלא יאכזבני גם הפעם. פחדתי לקשור יחסי קרבה עם מישהו, כדי שלא לאבדו. ודוקא הקרבה היתה נחוצה לי כאויר לנשימה. לא יכלתי להיות בודד. יראתי את הריקנות והצללים. יראתי את עצמי. וברצון רב קבלתי אז את קרבתה של אמי, שהצטיינה בחמימות וקרבת הנפש.

באותם הימים התמסרתי ללמודים. הייתי שקוד על הלמודים והקריאה ימים רצופים. לא הפסקתי בקריאה אף בשעות האוכל, למרות שלא אחת צוויתי להמנע מכך. הספרים תפסו בעולמי הקטן את כל השטח הפנוי שהיה מיועד מקודם לכן להיות מסור לחברים וידידים. ואמנם: היה בזה הצלה פורתא להרחקת התסביכים בנפשי באותן השנים.

הארכתי ברישום המקרה הזה. כי, ממנו תוצאות רבות וחשובות מאד לאותה תקופה שבה הכרת אותי את.

לאחר תקופה זו נשתנה המצב מקצה אל קצה. תוצאות ההתבדלות היו איומות ממש בשבילי. שתים שלש שנים של בדידות הבדילוני מן העולם ותושביו, כאילו הייתי פרוש מהם במשך כל ימי החיים. דעותי והשקפותי על החיים היו אחרות משל כל אלה אשר הזדהו עמי מקודם לכן. גישתי לאנשים היתה מוזרה בעיני הכל, והרי הכל פנו לי עורף. הייתי בודד וגלמוד. ובינתים גם גדלתי, בגרתי, ולא עוד יכלה אהבת־אם בלבד לספק את מאוויי. קשה היה לי להתקיים בתוך אוירה של יובש ובדידות. נסיתי פעמים מספר להתקשר למי שהוא, חפשתי ידידות וקרבה – ולא מצאתי. ובתוך תקופה זו של געגועים עזים ושאיפות שלא סופקו, חייתי כעשר שנים עד אם מצאתי אותך.

ואליך באתי: שלם ולא מכתם. ללא זכרונות וללא געגועים על ידידות קודמת. בך חפשתי את האור, את העלומים, את הספוק לכיסופים אלה שבערו בלבי ושלא סופקו אף פעם. היית הראשונה והיחידה לי בתקופת הבגרות. הראשונה והיחידה לאהבה של גבר בוגר, שדרש אמנם את האשה, אך יחד עם זאת חפש בך את הידיד, את האדם, את החבר.

והתקופה הראשונה של הכירותנו הבטיחה אמנם רבות מאד. את התאמת לרוחי, ספקת את המאויים לחבר, השלמת את הכיסופים לידיד, הבאת שילומים לגבר, מלאת את החסר לי. ודומה היה עלי: שלפני נפתחו השמים והמלאכים אומרים שירה. לא חסר לי מאומה. הכל היה מלא ושלם בתכלית, הכל התאים למציאות שאפשר היה לתפסה ביד ולהרגישה הרגשה של ממש. אך יחד את זאת חיתה בלבי משאלה גדולה: לא שאפתי לפתיחת אפקים חדשים לחוג ראיתי הצר. לא רציתי להכיר את החיים מצדם הפשוט והגס. לא שאלה נפשי את המגע ואת השכרון שבו. טוב היה לי: לו היה נשאר משהו לוטה בערפל. נאה היה: לו היה נשאר משהו סתום ובלתי ידוע. אך בזאת לא רצית את. ובתקופה קצרה זו אשר סבלת את קרבתי לידך, לימדתיני את הכל. גלית לפני את כל סודות החיים על כל גילוייהם ופשטותם. ספרת לי על כל אותם הדברים שלמעשה צריכים היו להשאר סתומים וחבויים. והרי עולמי אני, קבל על ידי כך צורה אחרת לגמרי – מאשר עד אז.

ועוד על משהו עלי לספר לך. ולולא ספרתיו, לא היתה התמונה שלמה.

והיה זה חדשים מספר לאחר שהכרתיך. ליל חשך וגשום היה אז. עבים שחורים וכבדים כיסו את פני השמים. אף נפש חיה לא נראתה ברחובות. קר היה ורטוב, פנסים לא דלקו ברחובות, והדממה היתה גדולה מאד. יחידי הלכתי בצדי הרחוב הארוך, ומטרתי היתה: הים. לא מן המשופרים היה מצב רוחי אז. והסבה למצב רוחי הנעכר היית כמובן: את. לא מעטים היו העלבונות שספגתי אז ממך, ולא מעט רעל נסכת אל תוך נשמתי הדואבת בימים ההם. מוכרח הייתי לצאת לרחוב בליל סגריר זה כדי לשכך במקצת את רגזי. ומאד שמחתי לבדידות.

לא אדע כמה זמן ארך טיולי זה, אך עובדא היא שברכי התחילו ממש לכאוב וראשי כבד היה עלי מעיפות. אמרתי כבר ללכת לביתי, כשפתאום הופיעה לפני דמות אשה שהסתמנה באפלה כדמות בלהות מעולם הרפאים.

היא נגשה בסמוך אלי, ואז הדלקתי את פנס הכיס אשר לי, וראיתיה: כבת עשרים ושתים שנה, פניה נעימים למדי אך רזים ביותר. עצמות לחייה בלטו משני הצדדים, ועיניה בערו כבקדחת. לבושה היתה רק בשמלה, ללא מעיל חם וללא כובע או מטפחת על ראשה.

שאלתיה: מה לך? ותען לי: קר לי.. והרי הצעתי לה ללכת עמי לחדרי. והיא לא סרבה להצעתי.

בדרכנו לחדרי שהיה מרוחק ממקום הפגישה, נלחצה אלי וכל גופה רעד מקור. פתחתי את מעילי הרחב וכסיתי בו את גבה. היא לא דברה, ויתכן גם שלא יכלה לדבר.

הבאתיה לחדרי. עזרתי לה להתפשט והשכבתיה במטתי, כסיתיה יפה בשמיכות ובמעיל החרף אשר לי, השקיתיה תה חם ונרדמה.

ישבתי מולה על כסא ומחשבתי היתה עסוקה בה. כל מחשבתי נסבה בעיקר על המחשבה: וכי מה יהיה עלי עתה? איך אטפל בה? מה אעשה לסדורה? והאם בכלל זקוקה היא לסדור? ובעיקר הטרידתני המחשבה: מה תהיה עמדתי ביחס אליך לאחר המקרה הזה? ברור היה לי: שזו, אשר מצאתי ברחוב – תשהה עמי – אף אם לא ארצה, לא יום ולא יומים, כי אם – זמן יותר ממושך. עמדתך את לגבי מקרה זה לא העסיקתני כלל וכלל. כמעט ברור היה לי: שאין את מעונינת לדעת מה שנעשה עמי ואצלי. שאין את נוטה חסדך אלי. וממילא לא איכפת לך: אם אני שוהה בחברת אשה אחרת ואם לא.

לאחר שעות מספר הקיצה משנתה המתוקה, בקשה מים לשתיה, ובראותה שאין לי מקום לשינה, הציעה לי לשכב עמה. ברצון רב קבלתי את ההצעה. הייתי עיף ורצוץ, והחדר לא מוסק, ומחוץ לכל זאת: צמאתי להצמד לגוף אדם שני, כדי שלא להרגיש בבדידות האיומה. כי, בכל העיר הגדולה הזאת לא היתה אף נפש חיה אחת קרובה לי. אף אדם לא חכה לי. שום איש לא חשב עלי. הייתי שכוח ועזוב מאלהים ואדם. ואת? את בודאי שלא חשבת עלי. את היית עסוקה עם אחר.

סמוך לשכיבה נרדמתי אף אני, כשאני חבוק בזרועותיה החמות של האלמונית, וכשהקיצותי בבקר היוו עוד ידיה טבעת חשוקה על צווארי. תיכף אחרי הקיצה אף היא ומבטה תעה על פני החדר ועלי, כאילו לא יכלה לזכור את אשר עבר עליה, ומשנזכרה בכל, הסתמנה על פניה הבעה כשל ילד שנתפס בקלקלתו. חיש אספה את ידיה שחבקוני, משכה את השמיכה עד למעל סנטרה המארך וחיכה במבוכה.

קמתי מהמטה והתלבשתי, אף היא התלבשה בשעה שיצאתי לחדר הרחצה. וכשחזרתי – ישבה כבר בכסא, עיניה היו מושפלות, ידיה על ברכיה, וחיוך המבוכה לא סר מעל פניה.

היא נשארה אצלי כמעט חמשה חדשים. אך שהיתה עמי היתה מיוחדת במינה. לא אשה היתה לי. היא היתה לי אחות. ולפעמים דומה היה עלי: שהיא באמת אחותי שבאה להתארח אצלי לזמן מה. לא שאלתיה מאום, לא בקשתי הסבר, לא חקרתי לעברה, ולא היה בינינו כל מגע מיוחד. אני לא הייתי מעונין במגע זה. ויתכן שאף היא לא ראתה אותי כראות את הגבר. יתכן מאד: שלו הייתי דורש ממנה תשלום עבור טוב לבי, הייתי ודאי מקבלו, אך יתכן גם שלא.

היא הלכה ממני לאחר שבקשתי ממנה את זאת. לא אז, ולא עתה לא ידעתי מה עמה. מאין באה, ולאן הלכה. היא באה מהרחוב ואל הרחוב יצאה. והיא הלכה: משום שרציתי בך. משום: שכל עוד שהתה היא בחדרי, לא היתה אפשרות להביא אותך. והרי היה עליה לפנות את המקום.

ואת באת והלכת, ושוב באת ושוב הלכת. הנה הבאת את החיים, והנה גזלת אותם. הנה נבראו עולמות והנה נחרבו שוב ללא השאיר גם זכר כלשהו אחריהם. באת ללא סבה והלכת ללא צורך. עזבת חיים – שהיה בהם הכל, בגלל חיים – ואפס בהם.

בכל התקופות והמצבים נשארתי נאמן לך. לא בגדתי בך. לא רמיתך. לא הפרעתי לך. וכי מה עוד יכל האדם לעשות כדי להצדיק את פעלו?

אינני סבור: שזהו הסוף. משהו מוכרח לבוא. מן הנמנע הוא: שהחיים יגמרו בקטע עקר זה.

אף אם יאחרו – בוא יבואו החיים!