א    🔗

בברכות ובפרחים תצאי מכאן. כבר יהיה אביב.

גבותיה מכוּוצוֹת כאילו דניאל עדיין לידה ומושיט אצבעו אל מצחה להחליק קמטים שודאי העמיקו באוֹר החריף של הסטיו המזוגג.

ציפרנים אדומות, נעטר אותךְ בהמון ציפרנים אדומות.

לפני שהתרחק באוֹרצל מאחרי דלת־הזכוכית הגדולה עוד הפך פניו אליה ונופף בידו. גבו באורצל קמוּר, קמור מדי, כתפים שמוטות, פעמים עד כדי להביך. אבל בלילה היא מניחה לֶחיה על גבו העירום ומגיעה אל השקט, זאת אומרת עד כמה שהשקט אפשרי.

אחוֹת המחלקה מצאה לה סוף סוף רגע של פנאי להתעכב ליד מיטתה:

עדנה שמי.

ומבטה מחליק אל הגליון התלוי למרגלות המיטה:

נתראה הרבה, מַרתַה, נשתדל להחזיק מעמד.

שפתים משוחות אודם באורח עניני. גם הקול עניני. אפשר מבנוֹת המושבה הסמוכה, הותיקה, שהמרחק בינה לבין הכרך מתקצר והולך. ואפשר כלל לא נולדה בארץ זו. האם עשוי מישהו לגלות במבט ראשון היכן נולדה היא, מרתה? היכן עברו עליה שנותיה. מכל מקום תדע לסגל עצמה לאורח דיבורה של עדנה.

כיוֹר־הרחצה שליד הדלת נראה נקי למדי. רק הסבוֹן חסר. אחר כך תניח שם חפיסת סבון משלה. הצורך הטבוע עמוק להופיע בשינויי דמות? מי יגלה את מרתה מן היער באשה השוֹלה מתיקה חפיסת סבון משובח ומניחה אותו מעל לכיור הלבן? הפיז’מה שנתנו לה כאן סגורה עד צואר ובכל זאת היא מרגישה עצמה לרגעים כאילו היתה עירומה. אויר החדר כבר מתרכך לקראת השקיעה. שקיעה של סתיו. יפֶה בחרה את השעה לבוא הנה, השקטה בשעות היום. מהומת ביקור־הקרובים חלפה, על ההתעוררות וההתרגשות והעייפות שלאחריהן. כבר סיימו את ארוחת־המנחה, מדדו חוֹם, הציעו סירים. והנה השעה הריקה עד ארוחת־הערב. הרופאים אינם, הפליגו במכוניותיהם איש לביתו ולעניניו שאינם עניניהם של החולים. אפילו סקרנותן של שכנותיה לחדר מתנהלת בעצלתים בשעה זו ואפשר לערוך בנחת את החפצים בארונית הלבנה. אין לקשור קשרים נחפזים. שום דבר אינו דוחק.

שכנתה משמאל, שכובה על בטנה, שלחה לה רמז־ברכה ומיד שבה אל השבועון המצויר. עינים עסקניות, על גבול השחור, שיער צפוף, מקורזל. אלג’ירית? מה ענינה? יסתבר עד מהרה. מכל מקום היא, מרתה, אינה צריכה לפתוח בנושא זה שאורב כאן ממילא עם כל תזוזה. אף הרגיעה בכל מה שנוגע לכך את הרופאה הצעירה מחדרי־המיון, שעה שזו היתה ממלאה בפנים קשים את טפסי־הקבלה:

המקצוע?

אחות.

ככה… חולה־אחות. לא, חביבתי, אין אנו אוהבים חולות־אחיות, ועוד לחדשים ארוכים.

זאת אומרת שעלי לבקש סליחתכם.

הרופאה הצעירה לא הניחה את העט מידה, רק קידמה את הדברים במבט תקיף של עיניה החומות, המפוּיכוֹת, שללא ספק מרבים לשבח יופין בפניה. באותו מבט עצמו היא מקדמת בודאי את שאלותיהם של קרובי החולים.

מכל מקום, דוקטור, אין בדעתי לפרסם את משלח־ידי בין החולים.

היכן אנו עומדים אחרי ככלות הכל? מי היה מעלה על דעתו שהעולם ינהג כמנהגו גם אחרי ככלות הכל? לא, דניאל, אין לךָ צורך לשרבב שפתים מהסות. כלום מזה לא אמרתי לרופאה הצעירה, דקת הגזרה. רק ביני לביני דיברתי שעה שעליתי במעלית מחדרי־המיון אל המחלקה.

הכל סודר במגירה הלבנה. רתיעת היד מצלוחית הבוֹשם, כאילו עשוי הריח לגלות משהו שהצנעה יפה לו. מי ישער: אשה כבדת־מתנַים הנותנת בושם על צוארה, ומרתה הרבוצה במחפורתו של בוֹריס החֵרש.

המיטה נוחה, ובשכיבת פרקדן כשהראש מוגבה על הכר אפשר להביט בעד החלון הגדול. אנטנה גבוהה ושתי עבים באור שקיעה. קרוב יותר צמרות אורנים בודדים. אורני־נוי הם דבר אחד ואורני־יער הם דבר אחר לגמרי. יערות האורן, שם. האורנים הבודדים כאן עשויים לשמש בדוחק אחיזה לעין, ואילו היערות שם היו תמיד אותם היערות, בימים שליקטה פטריות, ילדה בלִוית אומנת – ספוֹגיוּת האורניות והטחב הקטיפתי באצבעות התאֵבוֹת – ובלילות שיצאה אל פסי המסילה. מוזר, אבל זו אמת לאמיתה: היערות היו תמיד אותם היערות, ובדבר זה היה אז כדי לעזור להם לא מעט.

לקיקת השפתים רק מגבירה את הצריבה, אבל אין לעצור בעד הלשון. זה מוגזם במקצת: אין לעצור. על כל פנים אפשר לשוב אל האנטנה הגבוהה. פרדסים רחוצים בגשם עד לגבעות הרחוקות. בקצה הפרדס הקרוב בית תכול־קירות, שנראה משום־מה כנטוש. השמים מעל לגבעות האפורות צלולים יותר מן האויר שבגן בית־החולים. אויר הגן נדמה עייף. במֶה? בתים באופק הרחוק. בערב ייראו איפוא אורות. אורות ינצנצו בלילה. הצוארון המהוה של פיז’מת־החורף. תוכל לבקש מדניאל שיביא לה את צעיפה הגדול. מוזר לחשוב שמדי־חורף אלה יפנו מקומם לפיז’מות־קיץ והיא עדיין תהיה שוהה כאן. אין לה מה לדאוג למידוֹת הבגדים, ממילא הם מרחפים כאן מסביב לגוף ומוֹתירים מקום לכל תוספת נפח. אחרי שהכל יסתיים בכי טוב ניסע לנו לפֶּרוּ, אמר דניאל. לפי שעה לא נמצאה להם מלה אחרת תחת “פֶּרוּ” שתאמר אותה הפלגה אל מעבר לכאוב ולמיגע ותהיה קולעת יותר. הסתפקו איפוא ב"פרוּ", בהטעמה מלרע, כדרך שהיה מהגה זאת דניאל על פי איזה זכרון שמקורו נעלם ממנו. בכן, ניסה לנו לפרו, בכל שעה שנרצה נוכל לנסוע לנו לפרו.

ומדוע בעצם לא לעצום עכשיו עינַים ולישון עד לקצה של שעת־שקט זו, כאשר יידלקו האורות ותחל חריקת צי־הנירוסטה הפולש עם ארוחת־הערב? רעיון מאד חשוב, והעינים כבר עצומות למחצה. שלושים ושש שעות ללא שינה כמעט. לא לבלוע סמי־שינה, הגלולות עלולות לפגוע במה שנוצר בקרבךְ. כן, טוב, אשמר מזה כל כמה שאוכל, רציתי רק לשאול האומנם ניתנה הדעת על פגיעתו הרעה של כל מה שנצטבר בנו ושלפעמים אין מצליחים להרדים אותו בשום פנים ואופן בלי סמי־שינה? אני שואלת בתום־לב, עליכם להאמין לי, כל אינני נוטה לזלזל, כל כוָנתי היא שננסה לשקול את הדברים זה לעומת זה.

אותו פקיד מלשכת־הבריאות הממשלתית היה בודאי בא במבוכה אילו אמרה לו משהו מעין זה והיה לובש חשיבות כפולה ומכופלת. הוא ישב שם בודד כל כך ליד שולחנו, בחדרו הממורק, כולו ערוך לקראת הבאים, והנה איש אינו בא. המסדרונות הדיפו ריח כלור.

שלום. האם תוכלו להציע לי חומר מודפס על תזונה נכונה, מנוחה, תרגילי גוף. שמי מרתה, אני אחות בקיבוץ… כן, זה בגליל.

בבקשה לשבת. יש לנו חומר רב ומגוּון. חוברת זו, למשל. שמונים אגורות. בקופה בבקשה. רגע, הבה ונראה, פסקה שש־עשרה, הנה: שינה מבריאה תבוא לא בעזרת סמים אלא בדרך שידעוּה מקדמת־דנא – אויר צח, פעילות גופנית, החלטה נחושה להרחיק כל דאגה מן הלב בשעה שאתה עולה על משכבך.

לא נטתה לצחוק, אבל מוזר היה לשבת שם בפָנים רציניים ולא להחליף צבעים.

והאין זה נכון שהעייפוּת והריחוק־מדאגות מביאים עליה, הנה מביאים עליה, את השינה? כמו מקדמת־דנא, כאילו בטל ומבוטל כל מה שאירע מאז ועד עתה, ואף המחנק הזה האורב מאחרי צלעותיה ועלול לשבש את זרימת הדם בעורקים. אבל מדוע היא מסיחה דעתה מכך שהשמים ניצתים במערב ובגבול השקיעה מצטלל והולך הירוֹק השקוף של טרם־ערב. למצוא תנוחה יפה להרדמוּת. שינה זו לא תארך הרבה, אבל עשויה להיות ערבה.

 

ב    🔗

אם תתגבר על השיתוק בצוארה ותצליח להפנוֹת את הראש לדלת תראה בלי ספק שזו דלת של בית־חולים, פתוחה אל פרוזדור מואר. הלא כבר הקיצה והיא יכולה לשכב בשקט ולהגות בדברים כרצונה, לתאר לעצמה את פניו של דניאל הנפנים אליה מן הכורסה הכחולה, תמהים להופעתה הבלתי־צפויה; את דניאל העולה בין עצי הזית, נעצר ומחפש אחריה הממתינה לו בבית מאחורי חלון.

עמדה לסובב את הידית, אבל החלון לא נפתח. ניסתה שוב, אף לא תזוזה. אז ראתה את היער וסילקה ידיה. היער היה קרוב, ממש לידה, אלא שהיה מין גוש שחור שאין להבקיע אל קרבו. אפשר שיש שם שבילים, אבל הם בעומק כזה שאין לחדור אליהם. ידעה שאסור לה לעמוד כך בטלה מעבודה. בצעדים מחושבים נסוגה אל השולחן ומשכה אליה את ערימת המדים להשלים את מכסת אביה. הוא היה שפוף מתחת לשולחן, אוסף את הכפתורים המפוזרים על רצפת־הקרשים. הרצפה לא היתה ישרה, קרש עולה וקרש יורד, והכפתורים נדחקו אל בין הסדקים. בפָנים מהופכים, סנטרו כלפי מעלה, חייך אליה חיוך של בקשת מחילה. חיוכו היה חונק את לבה. נשתופפה גם היא מתחת לשולחן והשיבה לו חיוך. ליטפה את ידו, העור על ידו היה רפוי, ודיברה אליו: מדוע אתה אומר תמיד שאי אפשר, אנחנו נוכל לנסוע דרך היער, אילו רק זכרת שאסור לךָ להתיגע, מדוע אתה מתיגע ככה. אז שירבב אביה סנטרו קדימה והיא ראתה מתחת לשולחן, מבעד לשורת דלתות פתוחות לרוָחה, מגפים קרבים, שוהים ודורכים ומכונים לכאן. S. S. Totenkopf, הגתה ברור, בשפתם. אבא, הה, זה לא ייתכן שלא הבריחו אותנו אל היער! וכבר ראתה את המגפים על רצפת החדר, מאחרי כרעי השולחן. לא היה מוצא אלא לקום ולהזדקף ולפגוש את העינים ללא ריסים הממתינות לה וצוחקות.

היא הלא אינה ישֵׁנה עוד. מה זה קורה? במאמץ גדול אולי תצליח להפנוֹת את הראש לעבר הדלת הפתוחה אל הפרוזדור המואר. הדלת סבה על ציריה בלי קול ובפתח עמד בוריס החרש, פניו בצל אבל שפתיו הריריות מהגות איזה דבר מפורש במבטאו המיוחד. לבה היה קופא. לא יכלה להבין מה מעשיו כאן ובשעה כזו. עליה להתאזר בסבלנות ולחכות עד שתימוג גם דמותו של בוריס החרש. אין שם איש ליד הדלת, רק פתח מואר אל הפרוזדור, אבל מוטב שלא תירדם, כי אז עלול הכל לשוב ולהתגולל עליה ומי יודע מה עוד נכון לה בשנתה.

קור כלבים. נראה שגם הקור הזה טורד את שנתה. הקור הוא שמכוץ כך את לבה. זה הכל. פשוט השמיכות שמטו לרצפה, וקר. והלא צינורות־ההסקה כבר מתחממים, ומדוע קר לה כל כך? גם שכחה כמדומה לבלוע את גלולת הדיגוֹקסין, מנת־המזון היומית של לבה. עליה להושיט יד, לגשש אחר צלוחית הנירוסטה. לא יהיה נעים אם תזעיק אליה את האחות ריימונד וזו תמצא שהגלולה נשארה בצלוחית.

מי זה אמר שתזעיק אליה את האחות ריימונד? אמת, כמעט לחצה על כפתור־הפעמון התלוי למראשותיה. והלא היא מן החולות שמוּתר להן לרדת מן המיטה. אף ירדה כבר פעם הערב. הצרה הצרורה הזאת, לקום בלילה ולגשש ישֵׁנה למחצה אחר הדרך אל בית־השימוש, שודאי כבר הספיקו לשוב וללכלך אותו. נעים יותר לשכב כך בשקט, לחכות בלי לזוז לצעדיה הקרבים והמהוסים של האחות ריימונד.

אנא ריימונד, הרימי את השמיכות ששמטו לרצפה. סלחי לי על שקראתי לך. יכולתי למשוך את השמיכות בעצמי, אם כי נסתבכו במין סבך שקשה להתיר אותו. ואולי רק תקף עלי יצרי לומר לך: הביטי, הנה שמיכות, ובעוד רגע אוכל להתכסות בהן, הביטי, רצפה נקיה, מיטה, חלון, ומבעד לחלון אפשר לראות הרבה אורות מנצנצים. הביטי כמה טוב לי עכשיו. ואולי רק נתפתיתי להשמיע סתם כך את המלים: אורות הכרך. איך זה באזניך, ריימונד? נסי לשמוע זאת בשפת הארץ בה נולדתי. את נולדת איפה? בטנג’ר? לא? מרוקו? האם אני אוהבת את שפת הארץ שם נולדתי? לא בזה הענין. אני אוהבת את הצירוף של שלוש מלים אלה. לא־לא, שלוש, בשפה ההיא אין מלה אחת לכרך. אומרים: Światła wielkiego miasta. אפשר שהמלים זכורות לי מן הימים כאשר אותו סרט הגיע אל עירנו. זה היה לפני… לפני המלחמה, קוראים לזה. מה? הו, לפני מלחמת העולם השניה, כפי שקוראים לזה, כן, כמובן.

הצעקות המוּכרות כבר. זו האשה מחדר מאה ושש. השפעת הזריקה חלפה. זאת אומרת שהשעה היא אחת בקירוב, אחת וחצי לכל היותר. אין איש בפתח המואר אל הפרוזדור. נוקשות הצואר נעלמה כלא היתה. זה פשוט כל כך להרים את השמיכות, להתכסות, לבלוע את הגלולה. אין פשוט מזה. מדוע היא מוכרחה לצעוק כך, האשה מחדר מאה ושש? ומדוע בעצם לא תצעק? מה דופי יש בזה? כל אחד זכאי לצעוק, למחות נגד סבלו. אילו אך נמצא מקום שם מתקבלת המחאה. מי כמוך, מרתה, מי כמונו, לא כן, צריך היה ללמוד סוף סוף שאין מקום בשמים ובארץ שם מתקבלות מחאות נגד סבל, כל סבל שהוא, כל מידוֹת סבל שהן. בכן, לא, לא למדנו זאת. אמנם נכון שאז לא צעקנו, אבל אין לזה כל שייכות לכאן.

זו האחות ריימונד העוברת בפרוזדור. אל חדר מאה ושש. השעה שתים פחות רבע. רק שתים פחות רבע, אבל מוטב להתעקש ולא להירדם, שלא ישוב הכל ויתגולל בחלום כמו קודם.

האם אפשר לחלום ריח מסוים? ובהקיץ, האם אפשר להעלות על החך איזה טעם רחוק? לרגע נדמה שאמנם מצליחים. טעמם של פתותי־בצק בחלב. ריח חריכה רטובה. את פתותי־הבצק בחלב היו מבשלים באותו חורף שקדם למסע אל הקַרפַטים. ריח החריכה הרטובה הוא מאוחר יותר. כותל הבקתה השרופה מן הגג ועד לאדני החלונות. זה היה כבר אחרי המסע ופיצוץ מאגרי הדלק. ימי הכיתור הגדול. השלג היה מאפיר עם שחר ואוסיפּ היה כורע לצדה אצל הכותל החרוך. הו, המסע אל הקַרפַטים! איך נטשו משכנות־מאורות שחפרו במו ידיהם בין סבכי שרשים שאין להם סוף; איך עזבו תנורי־פחים מוסקים, מחפורת גדושה תפוחי־אדמה – אל מעבה היער ההוא, יער צוּמַן, לא הבקיעו אפילו כלבי־הגישוש. אם כי בסופו של דבר היו שמים עליהם מצור גם שם. מכל מקום, הנה יצאו ממעבה היער אל האור המסנוֵר של מרחבי השלג, אל המסע הארוך לקרפטים. עשן הדלק הבוער מעל לביסטריצה. מי חזר משם? בוריס החרש, היא, הקפיטן.

היה לו קול העשוי לעודד, לאוסיפ. שמעי לי, מרתה, אפילו כלב שוטה לא יבוא לרחרח בין חורבות של כפר שנטשו אותו מי יודע מתי. נסתיר אותך בתנור הזה. אַת מתארת לך שמישהו יבוא להסיק אותו? מה יש פה לחמם? את הכותל השרוף הזה? בלילה נבוא לקחת אותך ואם רגלך הנאוה תעמוד בסירובה נישא אותך על כפים. מה? כן, אנחנו חושבים שאת אשה אמיצה.

נראה שלסתותיה היו מעוּותות מקור. דיבורה היה כמדומה לאט ובהפסקות. התנועה שעשה אוסיפ בראשו, כמי שמצדד מבטו לבל יראה בחרפת חברו, תנועה זו קרוב לודאי שלא היתה מעושה. נראה שעוררה בו אותה שעה משהו בדומה לסלידה. ידעה על כך והביטה נכחה וצחקה והמשיכה בשלה.

שמע, אוסיפ, נניח לענין האומץ. אתה… את אבי ראית רק פעם אחת, נכון? אז כשנפרדתם בלחיצת־יד, בחיוך ובלהתראות. בימים כתקנם הוא לא הירבה לחייך, אבי, אתה יודע? הייתי יכולה לומר לך שהוא היה אמיץ, אבי, אמיץ פעמים אין ספור, שם בפנים. כל ימי לא ידעתי מנוח מפני זרוּיוֹתיו, ותודות לאבי הגעתי אליכם ליער. מה? באותה מידה ממש יכולתי להישאר שם בפנים, נכון יותר במידה רבה מזו, לאור הנסיבות. כל זה מופרך מעיקרו? הצדק אתך, כל זה מופרך מעיקרו… האם באמת האמנו אז שגם הוא יגיע? טוב, טוב… ורק, אמיצה, אתה יודע, אולי פירושו גם זה, לראות עכשיו בעינים פקוחות, מהחל ועד כלה, איך הוא מתכופף, אבא, איך הוא ממלמל, מה הוא חושב באותו רגע אחרון. ואולי לא הרגע האחרון הוא הנורא בכולם. כל זה מופרך, אתה אומר? מה אתה מביט בי כך, אוסיפ? שאני מדברת לאט כל כך? ובכן, לסתותי קופאות. אבל בוא וננסה לדבר ברורות. אמיצה, אמרת, וכוָנתך בודאי למסעות אל המסילה? אל מאגרי הדלק? הו, אוסיפ, זה היה עונג, שומע אתה, תאוָה לריאוֹת, שמחת פרא. הו, ההליכה הזו בלילה, עצי האשוח, גזעי הלבנֵה, צמרות האורנים. מה אתה יודע על צמרות עצים. מה? לא, לא זה. כוָנתי היתה לכוחן של צמרות עצים כנגד הפחד. אפשר שאתה יודע יותר ממני על עצים, אבל לא על הפחד, אוסיפ חביבי, לא על הפחד. והנה, גזעי־לבנים, מסע בעגלת־איכרים, הרובה, החגור. בכל זאת אמיצה כנראה אם לא פחדתי בשעת הגיחות אל המסילה, מה? או אם כבשתי את הפחד בתוכי כאשר הפסים המלובנים היו עפים מעלינו בחשיכה בקול שאונם זה היחיד במינו. זהו פחד אימים, כמעט שיתוק. אבל לא בזה הענין, אוסיפ. מה אתה לוטש אלי עינים? אינני שפויה די הצורך בעיניך? אם כך, המבט הזה שלך גורם לי קורת־רוח, אות של כבוד הוא לי, כי הם לקחו את הבלתי־שפויים ראשונה. זאת אומרת שהיה איזה ניגוד ראוי לעיון דוקא בינם לבין הבלתי־שפויים…

עדיין לא קם מכריעתו, אוסיפ. אמר לה:

גם משכב־זכור ייחשב אם כן לכבוד, כי גם את אלה לקחו תיכף ומיד.

יהיה כבוד, אוסיפ, מה אכפת. אם זה פסול בעיניהם – יהיה כבוד, מי יודע.

אכן, אמר אוסיפ, הם כלואים שם במחנות בכבוד גדול, לצד הצוענים והספרדים. לאלה משולש ירוק על סמרטוטי־הפסים שלהם ולאלה אדום. אין חילוק גדול.

תחושת העיווּת בלסתוֹת גברה עליה אז כמדומה, והיא שתקה שעה ארוכה.

אבל גם בין קציניהם יש שוכבי משכב־זכור, אמר אוסיפ.

כן, סברה היא שיש, כמובן, כן.

כמה פעמים יכול אדם לעמוד בעייפות כזו בלי שעורקיו ייסתמו כליל? ברור, לא רצתה שאוסיפ ילך. ידעה שעליו ללכת. כבר ירדה החשיכה המעובה של האשמורת השלישית. ידעה שטוב תעשה אם תהיה זו היא שתשלח אותו לדרכו. קרבתו עייפה אותה, ולא היה בה הכוח לומר לו שילך. עוד הוציאה מגרונה:

אילו השארת לי יי"ש.

לא ידעה אם יש עמו יי"ש. רק ניסתה מזלה. הוא לא השאיר לה את הבקבוק, אבל קם מכריעתו, מצא איזו קדרה מפויחת בפי הכירַיִם ההרוסים, מזג, כיסה בגזיר־עץ.

האחות ריימונד בפרוזדור, רצה הלוך ושוב. רגע, מדוע ביקשה להעלות את ריחה של אותה בקתה חרוכה בשלג? משום שאוסיפ חזר אז לקחת אותה. בלילה השני הוציא אותה משם. לא קרוב היה ולא מאהב. על גבו הוציא אותה, מפני שבלילה, בין ההריסות, קשה היה לדדות ברגל נקועה.

מה הדממה הזו? האשה מחדר מאה ושש אינה צועקת. השחר קרוב, כמדומה. קשקוש מתכות מחדר־הטיפולים. הנה מסיעים משהו כבד בפרוזדור. בקבוק חמצן. ואולי היא מתה, האשה מחדר מאה ושש.

תנסה ללחוש: דניאל, דניאל. תחפש איזה משפט שלוֹ שישיב לה משהו מן השלוה הנחוצה כל כך. אבל אין זכרונה מזַמן לה אלא משפט אחד שלה, שנמצא לה לפני חדשים אחדים ושהשתאתה לו כמו שמשתאים אולי אל מול נֵד שֵקם לפניך ואין לסלקו. ובעצם מוּתר לומר כי כמשפטה זה הוא שהכריע את הכף: בסופו של דבר תהיו מוכרחים להסכים לסיכון שבהריוני, מפני שאין לי עוד כוח לכל המַוֶת הזה.

 

ג    🔗

במעלית, כמובן. מה? הירידה? גם לרדת אפשר במעלית. מעליות נוצרו גם לצורך ירידה.

תודה, כן.

על אחת שכמותךְ צריך לשמור בשבע עינים.

מה תהא אחריתה אם ככה הולם הלב לקראת מסע אדיר זה אל הגן שלמטה? בודאי לא הביאו זאת בחשבון. וכי מי יכול להביא בחשבון את הכל. תמיד צריך לנסות.

הרופאה הצעירה שנזדמנה על דרכה בפרוזדור הארוך סקרה אותה בעיניה המפויכות. הסניטר מנחם הציע לה כוסית של שמן־פרפין: לחיים! כאשר ירדה מן המיטה לא נתנה דעתה על אורכם של פרוזדורים חדישים אלה. הזהירו אותה מראש, אי־ספיקת הלב עלולה להחריף, הרגשת העייפות עלולה לגבור בחדשי ההריון. לא כל עייפות פירושה אי־ספיקת לב, אם כי אפשר לומר שבמובן ידוע אמנם כך הוא. תודה לאדריכלים שהציבו ספסל רחב, אם גם חסר־משענת, על יד דלתות הנירוסטה של המעליות. מעניין אם אחד מהם הרים פעם עיניו מעל לשולחן־השרטוט ודימה לנגדו חולה לאחר לילה של נדודי־שינה ובוקר על טרדותיו: להספיק ראשונה לשירותים, להסתרק יפה־יפה, לצבוט את הלחיים ולמתוח את עור־הפנים לקראת תהלוכת הרופאים.

זמזום המעלית הקרבה. זמזום הדלתות הזזות לצדדים. ראש חבוש של ילד אצל לוח־הכפתורים. חיוך אל גבותיו השחורות, המצטיירות באורח מוזר מתחת לצניף־התחבושת. בעצם, דומה כי רק מאז קבעו את מחלתה למדה לחייך. עד אז היתה צוחקת לעתים, אולי לעתים קרובות. מכל מקום אינה זוכרת עצמה מחייכת.

מחזיקים אותי פה, אז צריך להרויח את האוכל שנותנים, מדבר אליה הילד. גם הוא מחייך חיוך דק.

כמעט נשאה ידה לגעת בצניף שלראשו. על כל פנים, העולם הנחמד הזה שלנו מלא ילדים. כאילו כבר היתה מדברת אל דניאל.

בגן שלמטה – ספסל ישן עם משענת, נסתר בצל שיחים גבוהים. צריך לנוח, שיהיו פניה טובים לקראת דניאל. אפשר שהוא יגיע היום עוד לפני שעת הצהרים. “פניו טובים” היו אומרים על מי שסיכוייו יפים לא להיתפס בניירות מזויפים. אוּ־הוּ־קוּ, אוּ־הוּ־קוּ – חזרה קריאתה של ציפור נעלמה. שמים לבנים מעל לענפי הסיסם. בתוך הבנין פנימה לא הורגש השרב, אכן ממש שרב, דבר מוזר בעונת סתיו זו. בכל עונת־סתיו מזדמן שרב ותמיד אומרים: מוזר. אם כן יכול להיות שהעייפות והלמות־הלב תקפו אותה בעיקר בגלל השרב. השמים הלבנים ולֵאוּת תנועת הענפים. או־הו־קו, או־הו־קו. יונה טופחת בכנפיה מעל לשיחים. ירדה לשביל. ציבור עלים יבשים מתפרח. צבעי היונה תחומים במדויק, תכלת שלא מן העולם הזה לצד חוּם רך וחם. יונה שמנה. הלכה לה.

מין שלוָה כבדה. לרגע נדמה שיכולה היתה לחדול כך תוך כדי ישיבה, מבלי להרגיש דבר. לא זו המלה, לחדול. אולי: לצאת מהרגשה עמומה זו של קיום טבוּע בחליים אל משהו שאיננו היא. אבל הלא זהו הענין כולו, אלה הימוריה שלה – כיוָן שהיא קיימת, כיוָן שכך, ענינה הוא שמקיום זה שלה יבוא קיום אחר.

או־הו־קו, או־הו־קו. לא לתור אחר הציפור הנעלמת. ענינה עכשיו להתבונן כך ולנשום לאט לאט תחת השמים הלבנים. שמקיום זה שלה יבוא קיום אחר. בודאי, גם הפחד ישנוֹ. ישנם גם כמה אמצעים בדוקים כנגדו. ולאו דוקא גלולות הדיגוקסין, אם כי ידוע וזכור שגם מקורו של הדיגוקסין בצמחים שעם פני האדמה. בהשתרעךְ על מצעו של יער עשויה את להיתקל בפעמוני האצבעונית. אצבעונית, תרגום נחמד מצאו לו לדיגיטאַליס.

למי זה אכפת אם אחת החולות משתרעת לה על כברת־דשא כסוחה וכך מצליחה להשהות עמה אותה שלוה כבדה. ואפילו ייתקל בה מישהו במבטו, הלא שום אות אין במצחה להודיע שבימים עברו לקתה – סימן־שאלה בכרטיס הרפואי - בקדחת־השגרון, ומכאן שעליה להישמר מסיבוכים, בעיקר במצבה זה. אגב, קרוב לודאי כי לא בשל הרביצה על קרקע היער לקתה בקדחת־השגרון. שם ביער לא חלו כידוע אף פעם, להוציא את מגיפַת הטיפוס ועוד אי־אלו מקרים בודדים.

צל קצר של דמות מעליה. דניאל. מהו אותו אי־שקט, כמין חרדה שמא יימצא הוא אחר מכפי שציפתה. ואולי אין זו אלא הידיעה שגם הוא אין בכוחו להשיב את הנעשה. הנה הוא לפניה, כאשר ידעה אותו וכאשר היא קולטת את מראהו כפעם בפעם במפתיע, ואפשר לחייך ולומר לו: חתול גדול המהלך בלי קול, בכתפים שמוטות קדימה, והשקט מכונס באיבריו. פעמים, לאחר שהיה תולה עיניו במישהו, כמו בה ברגע זה, היה משפיל אותן בבת־אחת אל חפץ מן החפצים, כאילו מחוּור גם לו שקשה לעמוד במבטן הבהיר. לילה אחד אמרה לו: עיניך זוהרות כל כך, ממש בושה בימינו. הוא צחק: מילא, נתבייש – אבל בקולו, ולא רק אז, היה כמין הדהוד עמום, עד שכעבור זמן־מה לא היתה בטוחה עוד אם אמנם אלה הדברים שאמר, או רק דימתה לעצמה כך.

לא, לא ישנתי. כמעט שלא. מה אני עושה כאן למטה? אני מנסה להשתלב בנוף… בדיוק מה שאני מנסה לעשות זה זמן רב, ורק עכשיו סוף סוף ביתר הצלחה. הלא תודה בזה. מה?

נעבור לספסל. אמנם שרב היום, אבל האדמה רטובה ואת הלא הבטחת…

להיזהר?

מהמ…

מי חכם וידע מפני מה צריך להיזהר באמת.

לא אנחנו.

אהבה את חיוכו זה, כאשר שפתו מופשלת הפשלה ילדותית על שיניו הגדולות ומעומק עיניו מבצבץ משהו שאינו אץ להתגלות.

מה הבאתָ לי היום?

את צעיף־החורף הגדול שלךְ. הו, עד שמצאתי אותו בתוך התוהו־ובוהו שבמגירוֹת. גם כמה תפוחים שלי הבאתי לך. ודרישות־שלום.

ממי?

עליה לעשות את הדרך שתעקוף את שכניהם מעבר לכותל, שאֶת ברכתם היתה מבקשת ואיננה. ודניאל מוסר:

ממנהלי מקומותינו, תוך כדי ריצה: אתה נוסע אליה? אז מסור שלום. ומאוֹהבת־החדשות…

תוך כדי עמידה: אז מה דעת הרופאים? והעינים בולעות, זהו?

בדיוק. אבל גם מנעמי שֶלךּ. נראה שמשתלטת יפה על המרפאה, נעמי. אפילו גבה זקוף עכשיו יותר, נגמלת מן ההליכה של נערות מתבגרות. אמוֹר למרתה שהיא חסרה לי.

והסמיקה כאילו אמרה משהו שלא במקומו?

מהמ… השבוע בא לעבוד אתי גיורא מהמחזור הראשון. סיים את האימון המתקדם. אשה לענין, מרתה שלךָ, כך אמר. מדוע את מתפעלת? אפילו הוסיף: אהבתי להיכנס למרפאה כשהיא שם, כשהיא היתה שם היה נדמה תמיד כאילו הגרוע ביותר כבר עבר.

רק להשהות את הזמן, כשהוא מטה כך את ראשו, נוטל לאט את ידה כאומר לנחש על פי קויה, טוֹמן בה את חוטמו ופיו, אחר כך מגשש בשפתים פתוחות את אצבעותיה. מתוך הרכינה מאדים מצחו; גם פניה מוצפים חום. רגעים שכאילו מערכת עורקים אחת להם, לה ולו.

או־הו־קו. פניו מתרוממים ותרים לאטם אחר הציפור הנעלמה.

איזו ציפור היא, מה, דניאל? לא מצליח לזהות אותה? אינה מצויה במקומותינו? מוזר איך אני אוהבת לשמוע את האנשים אצלנו קוראים לי בשמי. זה כאילו… דניאל, אולי תאמר להם, לנעמי וגם לגיורא…

אומר להם מה? – ואותו שרבוב שפתים שלוֹ.

לא כלום. אתה באמת חושב שאפשר להסתפק בשיחה עם עצים וציפרים?

אני באמת אינני חושב כך.

חיוכו המשתאה. לשקע את הראש בזרועו הפרושה על משענת הספסל. התשובה העולה בה למגע שפתיו בכף־ידה, למראה חיוכו, למראה תנוחה מסוימת של ראשו, ומיד: אתה לא תמוּת! אתה לא! כלוֹת־הנפש לסגור אותו בזרועותיה. אתה לא! אתה תישאר! אתה תחיה!… עכשיו להירגע. לשוב ולחשוב: דבר זה ישנו, דבר זה שבגללו היא כאן. היה יהיה ראש כראשו, עינים כעיניו, כף־יד ככף־ידו, או אותה שמיטת־כתפים מצחיקה שלו. לא במדויק כמובן. מכל מקום משהו הממשיך את קיומך. מה החידוש כאן? תמיד היו יצורים חדשים רואים אור עולם. ובכן, הם היו תמיד חידוש. ופליאה גמורה היא שאני כאן והיצור שבקרבי אין לחזותו מראש, אם גם לבטח יהיה בו משהו משלך.

אצבעותיו של דניאל על כף־ידה. או־הו־קו, או־הו־קו. הפעם לא הרים עיניו אל ענפי הסיסם:

האויר צלול בהרים. העצים נכונים לנסיונות. הכל ברור יותר.

אמת.

ציטטתי אותה, מרתה.

ובכן?

ובכן את צודקת. לעולם לא צריך להסתפק בשום דבר… תראי איזה תפוחים הבאתי לך.

סלסלה דקה תלויה על מסעד הספסל והתפוח שדניאל שולה ומגיש לה על קצות חמש אצבעותיו גדול וחלק, רובו אדום־אדום ומיעוטו שקיפות צהבהבה. מה קורה לה שוב, סתם רגע של בחילה או משהו מהרגשה מוכרת, מין דכדוך הפוקד אותה לעתים למראה דברים שאין בהם רבב. הגן של וֶרסאי, גבות־ספרים מוזהבים בשורות ישרות. נראה שקליפה דקה לו לתפוח, תיבקע בנגיסה אחת ותוכוֹ המוצק יגיר עסיס הנספג בחך וטעמו נקי וחריף.

אתה הטועם ראשון.

לסתותיו החזקות נעות בלעיסתן, שפתיו שנתלחלחו נוצצות באורצל.

 

ד    🔗

הילד שצניף־תחבושות לראשו עדיין לא נטש את משמרתו

במעלית.

בכלל לא עייף?

אני עייף רק כאשר אני במיטה. הגברת שמֵחה היום.

שמֵחה?

אין תולים מראות במעליות בתי־החולים. בודאי יש איזה טעם לדבר. במראה שבחדרי־השירות אמנם גילתה את ברק ההתעוררות בפניה. השעות שעשתה בגן אין להן שיעור ותמורה והנה ניתנו לה. אלא שעכשיו אין מוצאים מנוחה במיטה ומוטב לקום ולהתהלך. דניאל כבר מיטלטל במכונית המטפסת שם למעלה. שרב בנובמבר והשקיקות הזו שהקיצה בה ואינה שוככת.

מה את מתהלכת בפרוזדורים?

לא כלום, דוקטור, וכי לא ניתנו הפרוזדורים להתהלך בהם?

ההתעוררות המוּכרת. פעם היתה מחציפה פנים: החיים נראים לך פתאום צופני גדולות ונצורות וכל הגברים שידעת מלהיבי דמיון? להוי ידוע, גם ענין ביולוגי כאן, אותו מחזור אפל – יפה בימים כאשר הוא נוטה לך חסד – המתסיס את דמך. אבל עכשיו הלא שובת אותו מחזור, או עמל למען משהו אחר, התופח בקרבך… טוב ויפה, אבל מה לעשות באותה קדחת המהפכת בה ומשיאה אותה לפצות פיה ולדבר: אילו ידעתן, הה נשים, הה בני־אדם, איזה מין חיים היו אלה! ובכן, הפקר. מה אתן יודעות על יפי ההפקר? הנה היא, תהלוכת ההפקר שלי. זה ועוד זה וגם הלז. לא, לא הייתי מחשבת דרכי, צעירה, יפה, כן – את הנךְ יפה, אומר דניאל, כן, אולי, העינים, העפעפים הכהים מטבע ברייתם, כן, הלביאה, אומר דניאל, יפה, לביאה ששיבה זרקה ברעמתה, שיבה בטרם עת – תיקון בעתו. רגלים גבוהות, מלאות, דקות קרסול מטבען, אלא שנוטות עכשיו בנקל לתפיחוּת. אין דבר, לביאה רובצת בשקט, מכונסת סביב הגוּר שבכרסה. אלא שלביאה אינה מחוננת בכוח־זכירה שיעלה לה באוב דמויות שמחוץ לגופה העומס, או את דמותה שלה לפנים, דמות קלה ושוקקת. ובכן, יודעות אתן, צעירה ויפה, כאמור, ואמיצה. היה מי שסבר כך. ואולי גם אמיצה, מי יודע? אבל נניח לזאת. יודעות אתן, למשל זה שנזכרתי בו הבוקר. היינו עוברים ברחוב והוא לא יכול להחזיק בזרועי משום שכל הזמן היה עליו להשיב במועל־יד לחיילים המצדיעים לוֹ. כן, יש להודות, זה היה מהנה לצעוד כך לצדו. בלילות היינו שותים ווֹדקה באולם־הריקודים של בית־המלון. הגזוזטרה נשקפה אל החורבות השחורות. באגף שבחצר היתה חדרנית שרה בקול שוקק: פרגים אדומים למרגלות מוֹנטה־קאַסינוֹ. לילה אחד הפלגנו בדרך שבין עצי אשוח. הוא הטיל על כתפי את סגין־הקצינים שלו. מדוע לא להודות שאמנם היה הדבר רב־קסם? לסגין שלו היו כתפות מכוכבות. היטבתי לצעוד לצדו. הירח היה שט בעקבותינו מעל לצמרות. הוא לימד אותי להצית סיגריה ברוח נושבת. משך כל חדשי היער לא למדתי זאת. כן, זה זמן רב שאסרו עלי את העישון. עיניכן הרואות, אפשר להתקיים גם בלי עישון. אבל האין ביניכן אפילו אחת שתגלה ענין איך מציתים סיגריה בקצה יער אשוחים, כאשר הרוח נושבת בחזקה? אף לא אחת?… הו, כבר נשמע קשקושן של עגלות־הנירוסטה בפתח. שעת הארוחה הגיעה. וכבר היא כאן, אותה שוַת־נפש מן החדשוֹת:

קוֹפרמינט? קוֹפרמוּנץ?

קוּפפֶרמינץ, לכל היותר, אבל זה בחדר הסמוך.

הירושלמית האדוקה, במיטה שממול. אשה זו אינה חסרת־ענין כל עיקר. נעים להשהות מבט על פניה העייפים והשקטים. יודעת אַת, בעלי, כלומר זה האחד, דניאל, ברצון הייתי מדברת בו עכשיו, בו ובאותה תיבה “אחד”, שבודאי ברורה ומחוּורת לך מימי בראשית, ואילו אני היה עלי לעשות דרך ארוכה. מוזר, נדמה לי שאפילו אדבר בו בדניאל כל הלילה לא תדעי עליו עם שחר ולא כלום. האם אפשר להסיק מכאן שאני עצמי אינני יודעת עליו ולא כלום? אולי. על כל פנים אינני יודעת לומר עליו בבטחה, הנה, כזה הוא…

רוזנצווייג? יש כאן רוזנצווייג?

רוזנצוויג? את בטוחה שרוזנצווייג? ויינשטוק, אולי?

שום ויינשטוק. זה לא פה, זאת אומרת… וזה, דוֹדָה, זה בשבילך.

בשבילי, בשבילי, דל מלח, אלא מה, לא בשבילי? הלואי והיה בשבילך.

אדי תבשילים מעל מיכלי הנירוסטה. קולה העניני של האחות עדנה הנוזף באותה שוַת־נפש שהרישול אחוז בכל אחת מתנועותיה. סגולה להם להרדים לאדי התבשילים, לגבור כמסתבר אפילו על אותה שקיקות שחזרה לטלטל אותה. תנומה זו שנופלים לתוכה מפעם לפעם אף היא מקורה בחולשה. מתיקותה של החולשה. המנוחה שבריחוק. שם מסלקים כלים, מוזגים תה תפל לספלי פלסטיק סרוטים. מי רוצה סיר? אחות, פתחי את החלון. מה השעה? עוד מעט שעת הביקור. זה ששומר היום למטה מכירים אותו, לא יתן להיכנס בזמן, רק אחרי הזמן, מוכרח לראות את כולם מתפלצים לעיניו, אחרת אין לו חיים… קול רגלים רבות בפרוזדור. דמויות־דמויות באות שם, מאחרי גבה, ויושבות קופאות אצל המיטות האחרות. בודאי גם שולחות מבט אל מיטתה, או נדות בראשן: מה שמה, זו, במיטה האחרונה, איך? מחלת לב?

מין רחש חרישי בסמוך. דומה ריטונה של בעלת־המסעדה. אמת, החושים שנתחדדו ביער אינם מאבדים עוד את סגולתם להתעורר תיכף ומיד. מה קורה? הנה גם קולה של בעלת־המסעדה, קול יפה לזמר. ואמנם מרבה היא לזמר, לה־אוּלטימה־נוֹטה, קה־סֶרה־סֶרה, דוֹמינוֹ.

זה נורא זה, אין נורא מזה בשביל בחורה.

ובכן קרה משהו, והיא – עיניה עצומות עדיין. אך נראה שהסקרנות מבצבצת בפניה, כי שכנתה האלג’ירית ממהרת להודיעה:

אנסו אחת בלילה והביאו הנה, לקומה אָלף. עכשיו חוקרים אותה מהמשטרה.

שתיקה. הנשים ודאי מצפות לתגובה יאה מצדה.

פצועה? – לא מצאה דבר אחר לשאלו.

קול־צניפה ממיטתה של בעלת־המסעדה:

פוף! לא די לָך באוֹנס.

הגיחוך העמום בגרונה, כאילו הכל נם בה עדיין ואיזה שֵד נעוֶה עולה מן התנומה ומרקד בה:

די והותר. יותר מדי. אבל מאחר שמתגוננים לפעמים אז קורה גם שנחבלים.

טססס!… מתגוננים לפעמים. יפה אמרת! אַת מכירה אותם אַת, אֶת האנסים?

ל־לא, עלי להודות שאת רובם אינני מכירה.

את האנס תפסו. פסיכי, אומרים.

תמיד אומרים אחר כך: פסיכי.

זה טוב בשביל בית־המשפט. לפסיכים מקילים בעונש.

בלשון בני־אדם קוראים לאחד כזה נבל וסוגרים על מנעול.

בית־סוהר או בית־משוגעים, לא חילוק גדול.

הגברת מכירה יפה את שניהם?

אכן, היא מפתיעה לפעמים, הירושלמית האדוקה. יש ללמוד ממנה את נעימת הנימוס שהיא מצליחה לשווֹת לשאלותיה. איש אינו מעז להחציף פנים כנגדה. רק ריטון חלוש פה ושם ושקט. ובכן, כאילו אף פעם לא היה בו ממש, באותו מעשה נבלה נודע מאז ומעולם, והכל נשאר בתחומי אותה הרגשה מפוקפקת־מזוהמת שיש בה גם מן הגיחוך. כך לפנים, וכך גם אחרי מה שנתרחש בשעה ההיא במחפורתו של בוריס החרש. הוא לא נמנה עם האנסים, בוריס החרש. האומנם יש לשפוט בני־אדם על פי המידה שבה הצליח זממם בידם? לפעמים כן, לפעמים גם כך. מה פנים היו עושות נשים אלה אילו סיפרה להן שהיא לא שללה מעיקרה את זכותו של בוריס החרש על גופה. ואם קרבתו היתה מעבירה בה צמרמורת־סלידה מפני שפתיו הריריות ואצבעותיו הכפופות כלפי פנים שציפרניהן כעין משולשים חוּמים, קהי־זוית – הרי זו כבר פרשה אחרת. לא מצאה טעם לשלול את זכותו לשעה של חיים. אף לא שללה זכותו, לאחר מכן, לקבל את אות הגבורה. על כל פנים הטעמים לכך היו נכבדים לא פחות מן הטעמים שכנגד. זה אחר זה טיפסו אל בימת־הקרשים ההיא. היה ערב מערבי הנצחון. על פי מקרה הושיבו אותו לצדה, אצל השולחן המכוסה ארג אדום. הוא היה חגיגי ונרגש. גם היא היתה חגיגית ונרגשת. קרבתו לא הפריעה לה כמעט. רק משנתקלו עיניה, קרוב מאד, בנימי שערו השמנוני, נגע בה לרגע הזכרון המקשר אותם.

נשארו לבדם בכל שטח המחנה שבמעבה היער. שעת צהרים היתה. היוצאים הזהירו אותה, מי בהלצה ומי ברמז, כי הדרך היחידה להסיח דעתו של בוריס החרש היא להעמיד פנים כאילו זוממים למשוך נתח בשר מתוך מחפורת־האפסנאות שלו.

זכורים לה העונג והתוֹאֵם בגופה באותה שעת צהרים. שמש ללא כינים. באותם ימים עלה בידם להיפטר לזמן־מה ממכת הכינים. חמימות השמש על עפעפיה המורדים למחצה. השלוה המוקפת צמרות. ההנאה שבמגע תפוחי־האדמה בידיה – הנה הם נקלפים ואינם צורבים אצבעותיה בכפור, כי הנה שב האביב.

בוריס החרש בא עליה מגבה, התנפל בשפתיו הריריות והרופסות על פיה. היה גורר אותה, שכובה למחצה, אל המחפורת שלו. הזמן הספיק כדי שדברים מסוימים ייחרטו בזכרונה: הגיחוך שבסכין־המטבח שנשאר אחוז בידה, להבו מופנה הצדה, כאילו היתה מתקינה עצמה לעצב תמונה מתוך אופירה, לכוֵן את הלהב אל גבו של הגוהר עליה, שאינו מעלה כזאת על דעתו ואינו חושש כלל. ואילו מתוך מגפו של בוריס החרש היתה מציצה כף־העץ האישית של פרטיזן ותיק. הרחמים המבחילים על ערירותו החרשת. הכרת העוֶל: אילו היה הוא אחר הלא היתה הולכת אחריו. המיוֹר ווֹלוֹדיה, למשל. ורק לאחר כל אלה – תחושת הסכנה. מתחת לנתחי השומן הלבן, החרוזים על חבל באפלולית המחפורת, היה בוריס מעיק על כתפיה באמת־ידו ובידו השניה חותר בבהילות מתעקשת בבגדיה. אחת מתנועותיו סימרה אותה ודרכה את כוח שריריה. כמעט שהצליחה להדוף אותו, אלא שאף הוא דרוך היה, כמסתבר, והיה סוגר אותה הלוך וסגור בסד של אמת־ידו וברכיו. אז נמצאה לה התחבולה: שיותה לפניה מבע של אימת־פתע, הורתה בטלטול־ראש כלפי חוץ, כשהיא מחוה באצבעותיה נואשות ותכופות את תנועת הלחיצה על ההדק – אות־האזעקה המוסכם עליהם. בוריס קפא, אחיזתו רפתה. עוד היה מהסס, עלוב ועיניו לטושות. היא פרצה החוצה אל בין הגזעים, פתחה בשאלות דוחקות ונופפה בידיה לעברו של זקיף מדומה, והוסיפה ורצה עד שמצאה עצמה בעמדת־תצפית קדמית של המחנה.

אותו ערב צחקה הרבה. ניתן לומר שרק באותו הערב נודע איזה ממש לסכנה משונה זו שנחלצה ממנה הפעם. לשעה נראה היה כאילו שוב נמצא טעם לחיות את החיים. לא סיפרה דבר לשום איש, בוריס החרש היה נזהר שלא להזדמן על דרכה, ומקץ שבוע ביקש העברה לפלוגת פרטיזנים אחרת. לא שבה לראותו עד לימי הכיתור הגדול.

האומנם היא־היא המעבירה עכשיו אצבעותיה על בטנה. איזה ערבוב של דברים וזמנים ומקומות. הנה הוא נסוג רכות, יצור זה שבקרבה, שב ומתרומם מלוא עגילות ראשו, כך נדמה, בצד אחר. אלא שאתה אינך יכול לדעת זאת ממש, דניאל. אין בכך כלום. אין להוסיף כאן דבר, מין שלמות כזאת.

מדוע את צוחקת? – האלג’ירית קולה אוהד.

אני? לא, זאת אומרת, לא זה… אני אולי אספר לך בפעם אחרת.

 

ה    🔗

אורה של מנורת התקרה כבר שופך צינתו על העפעפים. האחוֹת סופי בפתח. מבטה בשעת בוקר, המדלג כסדר ממיטה אל מיטה, מעלה על הדעת מחוֹגים מנתרים של שעונים ציבוריים.

בוקר טוב לכולכן.

בוקר טוב, סופי.

ובכן בוקר חדש והדממה נמשכת. מאז בוקר אתמול. כל יום אתמול. שום תנועה. ידוע, יש שהם מהתלים בנו, יצורים אלה המקופלים בקרבנו, ואז אנו נתקפות בהלה. אין טעם לשוב ולהתחפר בתוך השינה. יש לקבוע ארכה מתקבלת על הדעת – עד הערב נאמר, הערב לכל המאוחר שוב יהיה הכל כשורה. ואולי זע הילד בשנתה, ועכשיו כיוָן שהקיצה הוא מכונס לו בשתיקתו? מה לו חרדתה של האשה המתוַדעת זה שנים – שנים רבות ומדהימות – אל כל הסכנות שעל פני האדמה החשופה? הוא עדיין איננו חשוף. הוא שרוי במקום שיועד לו. הוא מוגן. לקבוע ארכה, עד הערב.

מה לה נועצת מבטה בסוֹפי שבאה לעשות כאן את מלאכת ההשכמה? כאילו עתידה היא באמת לפצות פה בעוד רגע ולומר לה לסופי זו: יודעת אַת, סופי, אתמול בלעתי סם־שינה. ואמנם היתה זו שינה משיבת־נפש. רק אַל נחזור לברר עכשיו מה הנזק ומה התועלת בסמי־שינה. אני, להוֵי ידוע לך, כבר עשרים שעות אינני מרגישה בילד. זאת אומרת, רגע… האומנם מאז בוקר אתמול? הלא ייתכן ששעות אחדות לא שמתי לב. נאמר שש־עשרה שעות. שתינו יודעות שדברים כאלה מתרחשים תכופות ואין בכך לעורר דאגה. ובכל זאת, אם לא ארגיש בתנועותיו עד הצהרים – הנה עתה זה החלטתי סופית – אבקש לקרוא אלי את הדוקטור ברום, כלומר הפרופסור ברום, כן, אני יודעת. אבל מדוע זה את פרופסור ברום דוקא? כל רופא מרופאי המחלקה יכול לבדוק ולקבוע. אמנם כן, אבל אני אבקש לקרוא אלי את פרופסור ברום.

והלא סוֹפי אינה מבקשת אלא לסיים סוף סוף את משמרתה. הנה כבר העלתה את האורות מעל לכל המיטות כולן. אף פניותיה מכוּונות אל כל החולות כאחת:

כבר אני באה אליכן. לא להוציא את המדחום מן הפה.

ועדיין לילה בחלון.

אצבעותיה של סוֹפי קרות בספירת הדופק. פעם, בשנת־לימודיה השלישית, ניסתה להנהיג כניסת־בוקר אחרת אל חדרי־החולים, כניסה שקטה יותר. היתה פונה אל הרתוקים למיטותיהם בלחש, זה אחר זה, מעלה אור במנורה אחת, למראשותי מיטה אחת, שומעת קובלנותיהם של העֵרים על נדודי־שינה, מיחושים, על סבל שנמשך. התוצאה היתה – מכל מקום כך סיכמה לעצמה – ששבוע בחדשַים, בשנַים מתוך שישים החדרים של בית־חולים אחד, היה יומם של חולים אחדים מתחיל באורח אלים פחות. ועוד זאת: הדוקטור ברום שהוזעק באחד הלילות ההם אל מחלקתו השתאה עם בוקר לנסיונותיה של אחת מתלמידותיו, שעוד מעט תסיים לימודיה. לא אמר לה כלום, רק העביר מבטו עליה שעה שעברה לידו. היתה זו אחת מאותן הפגישות שתודות להן משתהים לפעמים בעיצומה של שיחה, חדלים למנות פגע אל פגע ואומרים: כן, כמובן, יש גם רופאים כמו הדוקטור ברום.

הו, סוֹפי, לא צריך לספור פעמים. הדופק שלי מוחש תמיד. תוכלי לבדוק בגליון שלי, אם רצונך בכך.

וכבר נשמע רחשו של הכביש הלא־נראה, הניעוֹר מאחרי החלון. ושאון המים בחדרי־השירות. את השחר ביערות היו מבשרים משק־כנפים והריח החריף של הטחָב. כאן אין הטחב מכסה במטליות את שוֹרשי העצים הגדולים.

תודה, סוֹפי.

וחסל סדר טיפולים עד אחרי ארוחת־הבוקר. מה לעשות עכשיו? להביט כך בחלון, בענפי הסיסם המתגלים כבר באפרורית שבחוץ. הם לא יעזרו היום. למצוא משהו מרגיע. אולי חדרם, הבית שבהרים, העצים כמו שראתה אותם לראשונה. בתחילה היה המסע. לבדה יצאה לדרך, ועם נדוד האוטובוס מרכס אל רכס ושוב אל פי גיא נסתר, זרוע אבנים ועצי זית, בירכה בלבה על שנענתה לחברתה מימי הילדות ובאה לחוג אתה את יום כלולותיה. היתה הדרך המפותלת של האוטובוס המטפס בהר עם שקיעה. אותם פיתולים עולים ויורדים וסובבים לאחור, פותחים כדבר מובן מאליו מדרונות טרשיים אחוזי רוח ומרפסות בתים תכולות על מדרגות אבן. ואחר כך למטה הים־האגם. היתה כופפת ראשה קדימה, נושמת מן האויר הצלול ומחייכת. אותה שלוה כחולה שלמטה, נעלמת ושבה ומופיעה, גדלה והולכת. מים אלה שבכאן, כאילו איש מעולם לא שר להם שירים.

ואחר כך בא ערב שקוף וחד. הצללים והעצים שלמרגלות הבית החוגג היו גדולים וברורים והיא נעצרה לרגע. ההתעוררות היתה בה עוד לפני שנכנסה לאותו בית פנימה. אולי משום המסע עצמו, ואולי משום משהו משיב־נפש שקרה לה אותו יום בעבודה. מה שזכור לה הוא כי שעה שעמדה כבר במרומי המרפסת, ואיש אינו יודע עדיין על בואה, קמה בה חדוָה שהנה חופשית היא לבחור: להישאר כך, בחוץ, לצפות בדממה אל משהו שכאילו עומד להתחוֵר לה עם הצללים הגדולים והברורים, או לומר לעצמה שאוּלי ישוב ויימצא לה דבר זה בשעה אחרת ולהיכנס ולהתערב בקהל החוגגים הלא־מוּכר לה. כן זכור לה בבטחה שמיד עם פתיחת הדלת לאותו חדר מלא עשן והמולה השגיחה בו, בזה שהיה עומד באחת הפינות מין עמידה שקטה ושמוטת זרועות ותולה בנכנסים מבט עינים בהירות מאד. דניאל, הציגוהו לפניה. אחר כך שתו שם הרבה, כלומר היא ואחדים מאנשי המקום. דומה שאף הירבו להתעניין בה. נעלם מזכרונה מתי נשתלב דניאל בשיחה שהמתה סביבה. רק בשעה מאוחרת יותר נזדמנו שניהם באיזה מעבר צר שבין שולחנות ערוכים. אותה שעה כבר היתה כנראה מבוסמת במידה המערטלת דברים ממעטיהם המכבידים. צחקה והפנתה אליו דיבור רם ומפורש:

מין ערב נופל לידיך, כאילו מי יודע מה עשוי עוד להתרחש, ודוקא אז הרי לך אחד שיושב על מקומו בטח וכלל אין לנסות אליו דבר.

גם הוא צחק, עם שהתבונן בה במין עיון שקט ואוהד, מבט שהיה לה חידוש גמור. נדמה שמאז לא חדלה עוד לתהות על אותה בהירות מפתיעה של עיניו.

נסי בכל זאת, אמר וצחק חרש, נסי אף על פי כן.

פעמים רבות, לאחר מכן, היתה מזכירה לו דיבור זה שלו.

דניאל, אני אינני מרגישה בילד.

עדנה, אנא, אולי הפרופסור ברום כבר הגיע אל המחלקה שלו, הלא יום רביעי היום. אמרי לו שהאחות מרתה מבקשת לראות אותו בדחיפוּת.

 

ו    🔗

למען האמת, יש בכוחה לקום ממיטתה וללכת במו רגליה אל חדרו של ברום. מחלקתו באגף הסמוך, החדיש, שעתה זה נחנך. אמנם אומרים שהמעליות עדיין אינן פועלות שם כתקנן. אילו היה זה המכשול כי אז היתה מוצאת את הדרך להתגבר עליו. אלא שלא זה הענין. מה שנראה מיגע באמת, והיא הלא אינה חייבת להתנסות בו, זו ההמתנה שם. המהומה האחרת של המחלקה ההיא. היולדות בתהלוכתן המרושלת־המתגאה. הפומבי שהן נותנות לטרדות ההנקה, הכנת הבית לקראת הרך הנולד. כתמי החלב על חלוקיהן. המתנות הקשורות בסרט על ארוניותיהן. זרי הפרחים. הבונבונירות שלהן.

להישאר במיטה? להפגין בכך שאירע משהו ויש צידוק לקריאה שקראה לו, לדוקטור ברום? לא, זה חסר טעם. עד שתמסור עדנה את בקשתה, ועד שדוקטור ברום ימצא שעה פנויה להגיע הנה – עד אז יעבור זמן רב. ועכשיו בוקר חורפי יפה.

גם בבוקר חורפי ונאה זה עולה אד של לֵאוּת מן הגן שלמטה ומתפרשׂ על פני המישור. ובעלת המסעדה, הגברת עיני, כבר מחכה לה על המרפסת, שעוּנה בגבה אל המעקה ואומדת את גזרתה, כמו שעשתה הרבה פעמים בעבר.

אַת, באיזה חודש אַת?

פנים שגונם כהה. עינים עגולות ומבריקות. ספרדיה, כמדומה. במבטה ובאיבריה המלאים עדיין צעירוּת אלימה המשלחת צחוקה בכל דבר רופס. נקל לדמות תשוקתו של גבר אליה. עכשיו, לאחר לידות הרבה, יימצא מי שיכנה אותה כַּרמֶן בעלת־בשר. הכתפים ושיפולי־הצואר מעל לחזה רחב כשל זמרת יפים אולי לא פחות משהיו.

בחמישי, - נסיונה לחייך עלוב משום־מה.

ותישארי כאן עד אחרי הלידה?

כן.

וככה שקטה… יש מי שדואג לבית?

אני… שקטה? ככה שקטה? – הפעם חיוכה מוצלח יותר.

צריך מזל.

כן… צריך מזל.

והבעל? מקבל הכל כמו שבא? מנקה הבית, מכבס, שולח ילדים אל בית־הספר, מה?

דומה שהפעם לא תעמוד לה השתיקה. הפעם הזאת תיקרא לזיהוי, דוקא בפני עינים עגולות ומבריקות אלה.

זה הריון ראשון אצלי.

ראשון? בגיל שלך? זה נורא זה. אני בגיל שלך… פוּף… כמה שנים יש לך, מה? שלושים ושתים, ככה, שלושים ושלוש? נכון אמרתי, מה? – דיבור רם ובוטח של אשה שליטה בביתה, הרגילה שיקשיבו לה ואינה רגילה שדרכי החיים יעטו סוד. השיער הצפוף והחזק מדיף ריח חריף וטוב: – אני בגיל שלך כבר היו לי שישה. זה גומר לינוק וזה מתחיל. ראית אותם שבאים לבקר אצלי. נחמדים, מה? הקטנה, זאת ראומה, עוד איך זללנית היתה. בת שנה ועוד יונקת. את השדַים אכלה לי. רק לישון רציתי, לישון ולישון.

לרגע נראית שנתה של אשה זו ערבה מכל מה שהיא, מרתה, טעמה מעודה. אשה מיניקה ישנה בביתה המלא ילדים. שדַים עושים חלב. מנוחה עמוקה בלי חלום. לאט לך מרתה. הבכיוֹת, המהומה, הבעל. הוא הודף אותה בשנתו אל דופן המיטה.

ומה?

אמרתי אז לבעלי שלי: יקוּבַּה, עכשיו די, הפסקה תהיה אצלי. הלכתי אל הרופאה. נתנה לי כל מיני דברים. מיני לכלוכים נתנה לי. ואני, ככה, כמו לא יותר אני, והבעל שלי לא בעל שלי. וגם בבטן ריק. אין שמחה. זה נורא זה. זרקתי הכל לפח. רק שאלוהים מעניש על דברים כאלה, עכשיו אבנים נתן לי בכליוֹת שלי ולא ילד חדש ברחם שלי… ואצלך זה הראשון, מה? – בכל זאת השכילה לבלוע אילו מלים, מתוך חמלה גלויה לעין, ולא הוסיפה לשאול אלא: – והבעל שלך… מה העבודה שלו? גם עובד וגם מחזיק הבית?

למטה, בגן, כבר השיגה השמש את מפל הוֶרבּנה הסגולה הגולשת מן המדשאה אל הבריכה. אד הלֵאוּת נדחק הצדה מפני ברק עיניה של בעלת המסעדה, כתפיה החלקות, ריח שׂערה החזק.

אנחנו חיים במין מקום כזה ששם ארוחותיו של האיש, הבעל אם זה יותר טוב בעיניך, מוגשות לוֹ שלוש פעמים ביום ואין הוא צריך להדיח את הכלים. פעם אחת בחודש הוא מדיח את כלי־האוכל כולם וזהו, פטור עד לחודש הבא. מה שנשאר לו זה לסדר קצת את הדירה, וזה לא קשה במיוחד. סוגרים את החלונות בבוקר, כשיוצאים לעבודה, בעיקר את אלה שפונים לצד הרוחות… רוחות חזקוֹת אצלנו בגליל. פעם אחת העיפה הרוח נעל שלוֹ. תמיד הוא משאיר את נעלי־העבודה שלו על המרפסת בחוץ. כשהוא נוסע לפעמים, הן עומדות שם כל היום ומביטות אל השביל. אני אמרתי אז שלא ייתכן, שזה לא הרוח, שאיזה כלב סחב את הנעל, אבל הוא צחק ואמר שאינני מכירה את דרך הרוח. ואולי היתל בי, הוא אוהב להתל לפעמים. הוא עובד במטע, בעלי, בחלקה מיוחדת ששם משבחים זני עצים: תפוחים, דובדבנים, אגסים. הדירה סגורה כל היום ובערב אפשר לטאטא קצת ולשמוע תוך כדי כך איזו תכנית ברדיו. לקראת שובי הביתה…

הקוים הרכים של הבריכה למטה. טבעיים כביכול. עלים גדולים ושטוחים בתוֶך. צורתם דומה לצורת הבריכה, רק צבעם כהה מעט יותר. חבצלוֹת־מים. אלה נראו לה כמדומה לֵאוֹת תמיד, גם על פני האגם בילדותה. ופתאום ללא דאגה. פניה של הגברת עיני קרובים, על ריחם וחיוּתם. היא תשוב ותרגיש בתנועות הילד, הנה הנה. בודאי יכריז על עצמו בהיפוך עז, עד שיעלה בה הרצון לצחוק. אזעקת־שוא הזעיקה את הדוקטור ברום.

מה אַת רואה שם למטה, מה?

לא, שום דבר מיוחד… לקראת שובי הביתה עם הילד תעמוד מיטה מוכנה בשבילו, בבית מיוחד לכך. המזרן מצופה שעוָנית וסדין, ועליו עוד שעוָנית קטנה ומעליה סדינית. סדינית זו היא המצאה מיוחדת במינה. המידות שלה קטנות מעט ממידות המזרן, לולאות־בד בארבע פינותיה ושׂרוכים לבנים מושחלים בהן. את השרוכים קושרים למוטות המיטה. אפשר למשוך אותם על פני המוט כלפי מעלה ואז מוטית הסדינית באלכסון ומתיבשת כמו מפרשׂ ברוח. לפעמים כשעוברים על פני חדרי־הילדים ורואים בכל חדר ארבע מיטות וארבע סדיניות כאלה מתוחות באלכסון מול הרוח…

אה… קיבוץ.

כן, קיבוץ. יודעת מה זה?

שמעתי.

לא ביקרת אף פעם? לא ראית?

למי יש זמן. וגם, זה לא בשבילי. שמעתי, מכינים לך שמה הכל, מטפלים לך שמה בכל. אני בילדים שלך, אַת בילדים שלי, בלבול־מוח שלם. מאיפה אַת יודעת אחר כך לאהוב את שלך כמו שצריך?

אַת, גברת עיני, כנראה בעיקר אהבה ידעת בחייך.

למה? – העינים העגולות מביטות הישר. הופתעה והרי היא שואלת, בלי חשש.

כי לפי ידיעתי אני, מה שעלולים לסכן כאילו. איננו נפלא כל כך.

אני לא מבינה חידוֹת. צריך לדבר פשוט. עם בני־אדם זה ככה: משפחה, בעל וילדים. מה שנחוץ ומה שמוצא חן בעיני. אבל אני לא בתוך שלך ואתה לא בתוך שלי. זהו. זה הטבע של בני־אדם.

סגוֹל הוֶרבּנה בשמש חורפית. נצנוצי הדשא בשמש. קלילות מעופו של הפרפר הלבן. הו, קלוּת השיחה עם בני־אדם רחוקים.

לדבר פשוט – אפשר. בני־אדם פוחדים, מפחידים, סובלים, נהנים מסבלו של השני, קוטלים, נקטלים…

ואתם רוצים לתקן את זה?

ומדוע לא נרצה?

הפתעות השיחה בין בני־אדם רחוקים שפתאום צוחקים יחד. מיהו הזר בחלוק הלבן, מה בא לחפש כאן? אנחנו השתים נמשיך לצחוק, דוקא.

שלום.

אה… הארץ קטנה כמו שאומרים. מה מעשיך כאן?

אני… הפרופסור ברום לא יבוא היום למחלקה. אני סגנו עכשיו.

אתה…

כמה שנים עברו מאז? מילא, מה אכפת. אבל מדוע דוקא עכשיו ודוקא כאן? טוב הדבר שהגברת עיני אינה מסתלקת לה מן המרפסת. אף אין חשיבות לכך שהיתה עדה למבוכת־רגע. הדוקטור אורי היימן עומד כאן בסמוך אותה עמידה מיוחדת לו, איתנה ורשולה כאחת, חלוק־הרופאים שלו מגוהץ למשעי ולא פרוף. ומה יעשה הדוקטור אורי היימן בצדה של האשה ההרה שידה נמשכת למשש את התפיחות שמתחת לעיניה? ודאי, אפשר לתת בבעלת המסעדה מבט של חומרה מסלקת. ומה עכשיו? אבל הגברת עיני, למרבה הפליאה, אוספת ידיה מן המעקה והולכת לה בצייתנות אל החדר.

אם כן, במה הענין?

לא, לא כלום. היה איזה חשש בבוקר, אבל כשראיתי אותך הבנתי שאין בו ממש. כן… מה תאמר לזה?

גם אז לא ידעו אל נכון מה יעשו זה בצד זה. אלא שהוא היה מבני הארץ הזאת והיה מהלך שלם ואיתן על פני הרצפות האלה, העשויות כאן כולן מרצפות מרובעות ואפורות. והיא היתה לומדת אז הכל: שפה שאי־פעם קראו לה שפת הנביאים; שמות לַטיניים של תרופות; אנטומיה; המיית הים הקרוב הנאלמת ביום ונשמעת בלילה; ריח פריחת הדרים באביב; קיפול שמיכה למרגלות מיטתו של חולה – חת־שתים־שלוש־ארבע, כך, לא כך; מוֶת אחר על גבי סדינים לבנים.

נתאותה אז לחשׂוף בתוך הראש המוצק הזה איזה ספק מכרסם, איזו מצוקה, איזה שברון נסתר. בתחילה לא עלה בה למראהו שום הרהור מיוחד, אף על פי שאותם ימים עדיין אירע לה תכופות, בהתוַדעה אל גבר, לשאול את דמיונה איך זה במשחק אהבה אתו. עד שהופיע לילה אחד בחלומה, מחכך ראשו הרכון בזרועה, וראשו המוצק כולו התחטאות. אפשר שמאותו היום נעשו תנועותיה בנוכחותוֹ קלות יותר ולצחוקה הושב צליל־הפרא העז. אף חזרה לפזם את השירים מעוררי־הכמיהה שלמדה מפיהם של השבים מארץ המישורים האינסופיים.

לא ארכו הימים עד שמצאה עצמה בחדרו. דירת־ארעי בשיכון־רופאים חדש. ארעיות תכליתית שאין כלום בינה לבין מיני הארעי שידעה היא. ספרי ביולוגיה, אנטומיה, כירורגיה, גינקולוגיה. שני תצלומים של קניוֹנים עמוקים. בתחתית אחד הקניונים אדם מרים ראשו למעלה, ללמדך מה נשגבים הקירות התלולים האלה. בין הספה הצרה לשולחן־הכתיבה – מדף פטיפון. ראשי מלחינים עטורי תהילה ופיאות נכריות על גבי עטיפות־לכה של תקליטים. רגע אחד נתקפה חרדה שמא יפתח בשיחה על יצירות מוסיקה והיא לא תמצא מה לומר. שאלה לכוסית משקה כלשהו: – מן הסוג שהורגלתי בו כבאמצעי אנֶסתזיה, אמרה לו. פוחדת? – שאל באותו קול חייכני של גברים שפחדה של אשה מחניף להם. צחקה בקול וקרוב לודאי שאך היא לבדה שמעה את הצליל החלול שבצחוקה. לא יכלה לומר לו כמובן שבלעדי כוסית של משקה לא יימצא דבר שידחף אותה לנסות ולהסביר לו מה בין המלה פחד בפיו ובין מובנה של מלה זו בדמה. החזיק אותה בזרועותיו כמשתאה לנכונותה. עם זאת נהג אבירות בנכונות זו שלה. באחת השעות אמר משהו בענין הזהירות העוֹכרת לילות אהבה. נעימתה של אותה אמירה זכורה לה יפה עד עצם היום הזה.

אותו לילה ראשון בחדרו. רגעים ארוכים היתה ממלאה אחר חוקיו של מעשה־הגופות שלא הפכו לחוקי גופה שלה והיו מהלכים עליה שממוֹן. בעצם לא היתה אלא מיחלת שכל הענין הזה יסתיים איכשהו. אבל לבסוף, למחשבה על בוקר יום המחר, כאשר יהיה עליהם לשוב ולהיפגש, ומתוך איזו חובת־כבוד של מפתה, סחפה עצמה ואותו אתה לתחבולות־שכחה נואשות וזהו שחרץ אולי דינה של פגישה זו להמשך.

אותם ימים סובבו כל שיחותיהם ורמזיהם שבאקראי – בכלוב המעלית, בפרוזדור המחלקה, בחדר־הטיפולים – על לילותיהם. אלא שעם הזמן ועם שהלילות חזרו כנסיון חוזר ונשנה, החלו השיחות והרמזים נתקלים בתחומים אחרים, במעשים שבעבר, בילדותם, בנטיותיהם ובסלידותיהם. היתה מספרת לו קטעי דברים, מוגנים היטב, לא מפורשים. הוא דוקא התחיל נוטה לגלגל סיפוריו, אבל היא היה עליה לעמול קשה כדי למצוא בהם ענין. אותו פרק זמן יצא זוג מכרים שלה לאיזו שליחות אל מעבר לים והשאיר לה את דירתו לתקופה ארוכה. קיבצה איפוא את חפציה שהיו מפוזרים עד כה, משום שלא לכולם נמצא מקום בפינתה שבפנימיית האחיות. זו הפעם הראשונה שהוא בא לעשות את הלילה אצלה.

הפעם דוקא שתו. זו גם היתה לשון הודעתה: הפעם דוקא נשתה. היתה שותה ומציגה לפניו תצלומים של משתה שערכו במעבה היער, לאחר שלמפקדם הוענקה דרגת רב־סרן. ותצלום מטושטש, מאוחר יותר, גרירת רגלים כבדות במורדות הקַרפַטים. באחד הרגעים ביקש שתלבש את בגדיה מן היער: – אני רוצה לפשוט מעליך בגדים אלה, אמר. זכור לה באיזו להיטות נענתה לו. דומה שזכורה לה אפילו מין הכרה מעורפלת שהנה סיכוי של הבנה קרב כאן אל מימושו. ואף זאת, שנדרכו חושיה לעונג הנובע מדמותה במראַה. שוֹקים חזקות מעל מגפים, חגור מהדק את חולצתה הרחבה וזקופת הצוארון, עיטור פרטיזנים על חזה. כך ניצבה מולו, ולמראה פניו המבריקים בברק המשקה שלא הורגל בו והמתרחבים במין חיוך של התפעלות – הרגישה איך הצחוק בעיניה נהפך ללֵאוּת ולאיבה. אלא שכל אותה תמורה נתרחשה בה לאט מכדי לעצור בעוד מועד בעד המלים שיצאו מפיו: – חי נפשי, אם גם עמד שם נגדכם השטן בכבודו ובעצמו ודאי היה לבו מתרכך בו למראךְ והיה בולם את כלביו…

הנורא היה, כמו תמיד, חוסר־האונים כנגד החסינוּת הזאת. כל דבר שיכלה להעלות על לבה, לומר אותו או לעשות אותו, לא היה פולח בברק־הבנה את הראש המוצק הזה המתנוסס כנגדה, עינים תלויות בה בהתפעלות, שפתים מנופחות מתוך הנאה, צלם סגור ומסוגר. לאטה פשטה את בגדי היער, חלצה מגפיה. אפשר שמשהו במראיה עצר בעדו ליקרב אליה או לשאול מה. ואולי שכח את משאלתו. עירומה ודוממת חיכתה לו. וכך קיבלה אותו, מתמכרת למראות הזועה והמוֶת שבלילות אחרים היתה מסלקת אותם מעליה. ספק אם הביאה עליו בגופה המשותק משהו ממגע הפלצות ההיא. אבל אין ספק שריחוקה הפתאומי ממנו וסירובה לתת לו הסבר על כך, אותו לילה ובימים שלאחריו, פגעו בו קשה. אפשר שהיא עצמה דחפה אותו אל הצפוי שבמוֹצאים – מיני הערות בפה קמוץ, בהתנשאות, והקפדה על רשמיוּת בשעות העבודה המשותפת.

חודש ימים לאחר מכן הכירה את דניאל.

 

ז    🔗

הוֶרבֵּנה הסגולה ועלי החבצלות על פני המים בבריכה. להבא תמצא מקומות אחרים בגן להיפגש שם עם דניאל.

רגע, שמע את הצפרדעים… לא, עכשיו נשתתקו פתאום, כולן בבת אחת. גם הצרצרים כך, לפעמים נדמה שהם משתתקים ברגע שמדברים בהם, דוממים במחבוא עד שיסיחו מהם את הדעת. הצרצרים, אין מקום פנוי מהם בארץ שבה נולדנו, זוגות שוכבים בקמה לקול צרצורם, בלילה הם מפריעים לילדים… התדע, מת הצרצר מאחרי האח, רבונו של עולם! הוא הוא שֵכך ניגן עם ערב, אמרתַ שלהירדם לא תוכל, שהוא מתגרה בך, אך זו לא האמת, הוא ניגן כדי שתחלום… זה שיר ילדים מתוך ספר ראשון שקיבלתי. הצרצרים, משום־מה חשבתי שהם אינם בנמצא כאן, כמו עצי הלבנֶה. דניאל, אתה מקשיב?

בודאי שאני מקשיב.

קשה לדעת, כשאתה שותק ככה ומלוה במבט את העוברים בשער. אתה זוכר, אמרתי פעם שגם אני מצאתי משהו כנגד הדכאון המחזורי המופיע אצל נשים מסוימות שאינן הרות, אולי אצל רוב הנשים כאשר אינן הרות… אתה זוכר?

מים… משהו הקשור במים.

מהמ… מַשק ממטרות. קשתות־מים הניתזות בקצב קבוע מממטרות סובבות. במקום גלולות־ארגעה… הנה שוב פצחו במקהלה מדברת, הצפרדעים, אתה שומע? מין קול של חשיבות, הקשב, מין הכרת־ערך־עצמית, כאילו ידעו שהן עשויות למלא תפקיד מכריע במצב־רוחה של אשה. לא ידעתַ? על פי תגובת הצפרדעים, צפרדעים־זכרים, לאחר שמזריקים להם חומר שנלקח מגופה של אשה, אפשר לדעת אם האשה הרה. התגובה מגלה את ההריון בשלביו המוקדמים ביותר ובוַדאות של תשעים ושמונה אחוז. קוראים לזה פרוֹגטסט. פרוֹגטסט, האם שמעת מעודך צליל משעשע מזה?

לא, לא שמעתי מעודי. את שמֵחה היום.

כ־ן… אני שמחה היום. אתמול היה גרוע מאד.

מה…

מעבר לאפלולית השיחים, מאחרי גבו של דניאל, ממטרות סובבות. אם תוסיף להביט לשם אולי תנוּח דעתה. אך לא: ידו המכונסת כהרגלה בשרשי חוטמו תמשיך לשמש מסך לעיניו, לפניו.

לא, לא כלום. עכשיו כבר הכל כשורה. הרבה למעלה מזה. ואני בריאה כמו… מילא, כל אותן שטויות, לא כלום. על מה דיברתי? כן, תפקידה המכריע של הצפרדע. במו עיני ראיתי…

מה היה אתמול, מרתה?

תיכף. הלא אמרתי לך שזה הופרך. ובכן פעם ראיתי במו עיני איך אשה מתמוטטת משום שדחו את הפרוֹגטסט שלה בגלל מחסור בצפרדעים. אז כמדומה לא חשבתי על כך, ורק עכשיו… שמע, האין זה מוזר שאחרי… שאחרי ככלות הכל תחרוץ צפרדע גזר־דינו של אדם לשבט או לחסד. כן, לפעמים זה ממש כך, לחיים או ל…

נו, לא צריך להפריז בתפקיד שיש לצפרדעים במהלך החיים. ברבות הימים יימצא משהו משוכלל מזה.

משוכלל מן החיים.

הו לא. מן התלות בצפרדעים. מרתה, מה זה תקף אותך היום?

מדוע אין הוא מסלק מעל פניו את מסך האצבעות הזה!

במשך יממה לא הרגשתי בילד. ומאז נתחדשו בעיטותיו נדמה לי כאילו יש בי אורך־רוח עד אין שיעור. כאילו אני עשויה לשוב ולפתוח בכל החקירות.

למשל?

אותו תו של סירוב על פניו. ובתוכה, בבת אחת וללא מנוס, כמו על פי חוקיות של ריאקציה כימית – הדכדוך, המחנק, כאילו מעודה לא נשאה משא כבד מן הסירוב הזה להישאל לפשרם של דברים.

למשל, איך זה קורה שדבר שהיה בשבילי… שבשבילי, במשך יממה, העולם עמד עליו… איך קורה שדבר זה הפך למשפט בודד אחד של דין־וחשבון, משהו שצלל לו בשתיקתךָ ועקבותיו לא נודעו.

מי יודע, מרתה, על מה העולם עומד.

כמובן, מה גם שהעולם איננו עומד כי אם סובב־סובב לו בחלל.

לא היה בדעתי לאלף אותך בינה.

אני יודעת, מעולם לא היה בדעתך לאלף אותי בינה. ביקשת רק להטות את לבי לסברה שאפשר גם ככה.

איך ככה?

סוף סוף ללא מסך האצבעות! עליה למַתן קולה. שורה של קרוניות־משא על השביל. עושות דרכן אל המעלית. ריחה האחר של הכביסה כאן. עליה למתן קולה.

ככה, בלי שגעון לדבר אחד. לילד, או… בכל פעם שגעון לדבר אחר. ככה, בלי חרדות מיותרות, בלי חקירות חוזרות, בלי ציפיות נואלות, בלי טירוף של יאוש. להינשא עם זרם המים, לעבוד, לנשום, לאהוב. לאהוב בלי להוסיף כלום על הקיים. בלי להותיר עקבות.

ריפרף, רק ריפרף באצבעותיו על פני שורשי חוטמו ועל עיניו. חיוכו מתוח, לא זה שאהבה.

בלי להוסיף על הקיים. אַת מוצאת בזה חסרונות בלבד. אבל מדוע להעלים עין מן היתרונות האפשריים? באין אחריו כלום יכול אדם, למשל, לקום ולהפליג לו לכל מקום, בכל רגע הוא יכול להפליג נאמר לפֶרוּ, כמה שמצאתי כתוב, אינני זוכר איפה ומתי.

נכון. אתמול לא יכולתי לקום ולהפליג לפרו. אולי רק אתה לבדך יכולת.

מרתה, אינני שוכח שכל אותן שעות לא הייתי אתך. וכבר אי אפשר לשנות את זה, אפילו אכריז שברצון הייתי עושה לילות על מרפסת המחלקה כאן. ועכשיו מה רצית שאגיד.

אם גם נתעלם מזה שאני שונאת תכלית שנאה את המלים: אי אפשר לשנות.

כן.

זה מטריף עלי את הדעת, זה…

המשיכי נא, בכל זאת. הלא תמשיכי, דוקא.

כן, אני אמשיך. ובכן, אולי באמת חיכיתי שתגיד משהו מסוג אותם דברים שאמרת לי בערב ההוא, כאשר ראיתי אותך בפעם הראשונה. אתמול בבוקר, כשהיצור הזה שתק… הו, אני לא חשבתי שהוא עלול לרשת ממך את הכשרון לשתוק!… אתמול בבוקר ניסיתי לשוב ולעשות אותה דרך למעלה, כמו שעשיתי אותה אז, בפעם הראשונה.

הנה כבר חיוכו האחר, מבויש מעט ומלא אמון. ואולי, אחרי ככלות הכל, יגיע תור הנצחונות, מי יודע.

מהו שאמרתי אז? מוכנה להזכיר?

ערב צלול היה אז. ראשית הקיץ כמדומה. אה, כן, ל"ג בעומר, כמובן. עליתי אליכם לחוג את כלולותיה של חברתי־אשר־בקיבוץ… כך אמרתי אז לראש־המחלקה, הדוקטור ברום: אני עולה לגליל לחוג את כלולותיה של חברתי־אשר־בקיבוץ… כן, דבר זה לעצמו, שמרתה עולה לגליל בערב מערבי הקיץ, הרי זה דבר שקשה להעלות אותו בדמיון… חקירה זו כבר מוכרת לך.

כן.

ובכן מישהי בשם מרתה עולה לשם בכל זאת. הערב צלול מאד. בהגיעה אל מרפסת הבית היא מבקשת כמעט להישאר בחוץ, לא להיכנס כלל אל בין החוגגים, ואף על פי כן היא נכנסת ומשגיחה מיד באחד שמעורר בה משום־מה, אבל ללא שום ספק, מין הרגשה… משהו של בהירות רבה, או נכון יותר: משהו של תקוה, אם כי מלה זו ודאי שהיא קשה לדמיוננו. ובכן אותו אחד אמנם מתבונן בה, אבל שותק כאשר שתק ולא ניכר בפניו שמץ מכל מה שסיפר לה על אותו ערב לאחר מכן, כעבור זמן, כאשר נעתר בשעת חולשה לשידוליה… טוב ויפה. ובכן היא מראה כוחה בשתיה, ובשעת־לילה מאוחרת היא פונה אליו באיזה דיבור חצוף, שהרי כבר למדה את שפת הארץ די הצורך. ואז הוא מחייך ואומר לה: נסי בכל זאת, מי יודע, נסי אף על פי כן… דניאל?

כן?

מין אורך־רוח נכנס בי פתאום, עד אין שיעור. ומה אם אדבר כך עד קץ הימים?

אין קץ לימים. אוכל להקשיב עד צאת האוטובוס האחרון. כאשר אגיע למעלה כבר יהיה לילה, ואת תכבי כאן את האור ותירדמי.

עוד שעה לרשותנו, מה?

מהמ…

ובכן, כאשר אחת מאתנו מחליטה לשוב ולנסות, לנסות בכל זאת, אז זה ממילא מין נסיון נואש למצוא משהו שהעולם יעמוד עליו, למצוא איזו נקודת משען. וכאשר אני אומרת אחת משלנו, אני מתכונת לאחת מאלה שראו במו עיניהם איך הכל הולך לאבדון, נכון יותר איך הכל מובל לאבדון. כן, משהו בדומה לזה אמרתי גם לדוקטור ברום בשעת השיחה ההיא, ונדמה לי שמשהו גם הבין, אף על פי שאמר לי: – אין שום צורך לערב כאן קיומו של עולם, אַת רוצה בילד, זו זכותך ודי בזה, ומשום כך נקבל את הסיכון ונעשה הכל כדי לעזור לך… כך בערך אמר לי. דניאל, אתה זוכר איך טולסטוי הזקן קוטל את הרופאים? אמנם הוא, הדוקטור ברום, אין לו סיבה מיוחדת לראות את בבואתו בדיוקנאות ההם, ואני רוחשת לו אמון… מה? מי שיש לו סיבה בודאי ובודאי שאינו רואה? זה נכון. ועוד… לא, מוטב נחזור אל שלנו. מובן שאפשר גם ככה, בלי להותיר אחריך עקבות. אלא שכאשר אחת מאתנו מתפתה לשוב ולנסות… ובכן, זה ממילא נסיון שהעולם עומד עליו, ויהיה ענינו אשר יהיה – ללדת ילד, לצאת לבראזיל או לפאראגואי ולירות שם בלאַגראַרצט מסתתר, להיות מאהבת לאיזה זקן חכם, לפתוח בכל החקירות…

או לנסות דבר אל אחד הנראה כיושב על מקומו בטח, לא, מרתה?

צליל דיבורו המשוחרר מפתיע. שוב אותה הרגשה של התבהרות־פתאום או תקוה. הערב יורד ומדליק במערב את שתי האנטנות הגבוהות. עוד אפשר לשהות כך בחוץ. עוד כשעה.

 

ח    🔗

אביגיל אביגיל.

הנה כורסה, מרתה, שבי מעט. נדמה לי שזה הטוב ביותר מכל מה שאפשר לעשות כאן.

אורח דיבורה של אביגיל, עצם קולה, מנעימים את הרגע. וכל כך נעים להגות את שמה, ובצמדים דוקא: אביגיל אביגיל. ואותה תנועה שלה, לאה והדורה, לשמוט את היד הצנומה, האוחזת בספר, מעל למסעד הכורסה. אביגיל אביגיל. כל כך צחקו שתיהן בבוקר. תלמידה מן החדשות הופיעה אצלן בשעת ההשכמה, חוטמה בערימת הגליונות שעל זרועה וקלסתר־פניה טרוד וקפדני:

שֵם המשפחה שלך, אַת, שם, על יד החלון?

שמי כהן.

השֵם הראשון, נו, השם הפרטי, אַת לא רואה שאני ממהרת.

אז ניגשה לשם היא, מרתה, ואמרה ברוֹך, כאילו מאז ומעולם כך מנהגו של בית־חולים זה לדבר אך ברוך ובליטוף, כאילו כך מנהגו של עולם לשמוח על פליאת התואם שבין פניו של אדם ובין שמו:

הסתכלי נא בפניה, האם אינך רואה ששמה אביגיל?

חוטמה של התלמידה עלה מן הגליונות חיור, מושחז לקרב, ואילו אביגיל צחקה בקול, אינה מופתעת. ודומה כי ממש כך, אינה מופתעת, עשויה היתה להאזין לחלום־הביעותים שחלמה היא, מרתה, בלילה – המדים והמגפים שאביגיל לא ראתה אותם מעודה, אף לא בתמונות אולי, ושורת חדרים של מה שכּוּנה משום־מה בשם שוֹפ, והשם בודאי שהיה מטעה את דמיונה של השומעת, ואדם שפוף שם מתחת לשולחן והוא אביך… מי היה אביה של אביגיל בבצרה או בעדן, שהשכיל לתת לה שם זה, כאילו חזה מראש את צמתה ואת דיוקן פניה ואותה תנועה שבה תשמוט ידה האוחזת בספר מעל למסעד הכורסה? ואולי לא זה השם שנתן לה, וקרא לה מזל או רוּמיה, והיא עצמה נטלה לה את שמה למען יהלום את ראשה וחיוכה – זה החיוך, קצת מגבוה וקצת ממרחק – ואת משלח־ידה: עיטור ספרי ילדים. מכל מקום דומה שעשויה היתה להאזין בלי להתערב ובלי לחקור ובלי לעטות ארשת של השתתפות בצער, כשפניה הצהבהבים – בכל זאת כליות? – לובשים מבע של קשב שקט, כדרך שהם לובשים אותו חיוך שלה, קצת מגבוה וקצת ממרחק.

סַפרי משהו, מרתה, להסיח את הדעת מן הריח התפל הזה של התבשילים שלהם. הנה כבר הוא עולה באפי. אלוהים, הריח הזה! מעט חמוצים, חשבי מרתה, מעט חמוצים, מעט פלפלים חריפים.

אביגיל אביגיל.

והנה טפיפת סוליותיה של הגברת עיני, פסיעותיה הנמרצות, הקרבות. וכבר היא כאן:

על חמוצים אַת מדברת, אביגיל? אִתַה? מה הם מבינים בחמוצים, ומה אכפת לה חמוצים? עשב היא מלקקת שם למטה, בעינים שלי ראיתי.

הברק השמנוני של עיניה הכהות. בודאי אותו ברק להן בשעה שהיא סוטרת לילדיה: חת, חת־שתים, אין דבר, אלא מה, על הארץ יהיו מתגלגלים?!

לוחכת עשב? מתי ראית אותה לוחכת עשב, גברת עיני?

כל הזמן, אביגיל. בחיי אני נשבעת. שוכבת על הארץ ומלקקת עשב, כאילו זה איזה כישוף או מה. ואני חשבתי שאצלם אין כאלה דברים, מלומדים הלא.

חיוכה של אביגיל.

את מאמינה בעשבי־כישוף, מרתה?

כ־ן. עשבי־יער למשל. רופא־אליל אחד לימד אותנו שהם טובים נגד פחד פתאום ומיתה משונה.

אה?! – גברת עיני לבדה פלטה קולה.

נגד חנק וחולירע.

מדוע היא מוסיפה להתפתוֹת. אמנם לא טעתה, אביגיל מתבוננת בה בלי פתיעה. תיטיב עמן ועם עצמה אם תניח להן עכשיו. אף יפה השעה לרדת למטה, לגן, להשתרע על העשב.

כן, כך טוב יותר, פרקדן על האדמה וחום השמש על העפעפים. המרפא הזה אינו טעון שום אישור נוסף, אפילו תעורר התפעלותה ממנו הסתיגות מסוימת. ענין יגע, ההסתיגויות. מסתייגים כדי שלא יהיה עלינו להתיסר או ללחום. כן, תמיד תהיה משתוקקת אל כברת דשא לשכב עליה פרקדן, אולי משום שכּך, בעינים עצומות בשמש, נעלם הריחוק בין היכולת לנשום בשקט לבין היכולת לחדול. ואפילו כך, מה לזה ולמוֹתם? האנשים שם היו מתפשטים בלי בהלה. כך העידו אלה שנותרו מן ה־Sonderkommando. על גבי השלטים היה כתוב: Desinfektionsraum. אמא ידעה את שפתם. איזה קצין זוטר, מדרֶזדֶן כמדומה, היה מתגורר בביתה בשנת שש־עשרה או שבע־עשרה. היה אחוז אימה מפני עכבישים. אמא היתה מספרת שעצם היגוי המלה Spinnen היה מביא עליו עוית. Spinnen, היתה אמא ממתחת שפתיה לקו דק, מחקה את האימה וצוחקת בשכחה עצמית לרגע. וגם אבא היה צוחק צחוקו הנדיר. ברגעים אלה היו מתפתים להאמין שבלי קושי אפשר להסיר את לבו מזרוּיוֹתיו. היו שבים ומסבירים לו בפשטות שאין טעם בצבירת ניירות ישנים, משדלים אותו בנועם שרואה־חשבון מוסמך ונחשב שכמותו לא יאה לו למלא את דירתו בהעתקי חשבונות ושוברי קבלה מתפוררים, עד שאי אפשר להזמין אורח לבית. היו מודיעים לו בתוקף שאין לשאת את חיטוטיו בכליהם ושאין הוא רשאי להעביר את מכתביהם לרשותו. מיד היו פניו נאטמים בארשת של קשיחות וקוצר־רוח. אמא היתה מטלטלת ידה ופניה שבים ולובשים את מבעם המיוסר; היא, מרתה, היתה בוכה בבית־השימוש, המקום היחיד להיסגר בו לבדה; האח היה נמלט מן הבית בהטחת דלת. ידיו היבשות של אבא כשהן חותרות בתוך ערימת ניירות מתפוררים. והלילה, בחלומה, אותו חיוך נפלא שלו, פניו הנוֹהים אחריה, בליטוּתם, חיוכו ותנועת ידו, מין פרישת ידים נכלמת לצדדים. עם החיוך הזה ועם פרישת־ידים זו היא מהלכת מן הבוקר על פני הפרוזדורים הארוכים, בורחת ממקום למקום מחשש שתפרוץ באנקה. מנחמי־אבלים היו אומרים: תמו יסוריו. היו אומרים: לא תוסיף לדאבה עוד. פעם נחרת בזכרונה צליל קולו של הדוקטור ברום, בהוליכו לפניו אדם בוכה: סבל רב נגמר. אם יאמרו כדברים האלה לאחד מאתנו, יהיה פירושם כך: אל נא תבכה, הם חנקו אותה ושוב אינה סובלת. התנחם, ביתרו את לבו ולא יוסיף לדאבה עוד. ומי יודע מה עוד עשויים לומר לנו. כל דבר עשוי להיאמר. ואנחנו, עד היכן כוחנו למאן? עיניה של אמא היו לאחרונה יגעות כדי כך שאולי חלפו על פני השלטים שם אף בלי מצמוץ. Desinfektionsraum. לא ניתן לה לשכב בעינים עצומות בשמש. אבל אולי נוֹרתה בחוץ. הנחמות שלנו. לא הגיעה עד לתוך המבנה. נשארה בחוץ, לבושה, לא עשתה את הדרך פנימה. אולם שקירותיו אטומים. גופות אחרים נוגעים בגופה. בחוץ, בשמש, יד עטויה שרווּל ירוק־אפור על ידית של מנגנון־הפעלה.

חדלי לָך מזה. מה זה מעלה ומה זה מוריד אם תחדרי צעד אחד נוסף לתוך התוהו הזה? אפשר שהצדק אתו, עם הדוקטור ברום, היא לא ענתה לו אז, אבל אפשר שהצדק היה אתו. היצור שבקרבה עדיין אינו נקרא לשאת מכאוב, להיכווֹת ולהתעקש בשלו. עדיין הוא עיור ומקופל בתוך עצמו ולא צריך שבדפנות־המגן שלו, השומרות עליו עד בוא עת, יחלחלו אֵדי־רעלים שכיסו את פני האדמה. חדלי לך מכל אלה, אַת שומעת? את רוצה בילד ודי בזה. רק זה. כל השאר איננו שייך לכאן. כל הדיבורים ההם אינם עוד מענינך שלך דוקא, מסכימה? וזה יהיה דבר ההסכם בינינו: אנחנו נעשה הכל כדי שענינך יוכתר בהצלחה, ואילו את תתרחקי מכל מה שאינו מועיל לחייך בהוֹוה ובעתיד, מקבלת עליך?… היא לא הסכימה ולא קיבלה עליה, ורק החליקה מבטה על ידיו החסונות והלבנות של הדוקטור ברום והביטה סביבה וחייכה. וכאשר יצאה מן החדר המוצל שלו והתנהלה ברחובות הלוהטים בשמש, הוסיפה להביט סביבה ולחייך. בסמטה המוליכה אל תחנת האוטובוסים היו גברים צעירים מכריזים על צעיפים, אולרים, מציתים, מחזיקי־מפתחות, שהביאו המלחים מן הנמלים אשר לחופו של הים התיכון. בלירה! בלירה! ידעה אחדים מן הנמלים האלה. במסעה לכאן שוטטה ברחובותיהם וכרתה בצנעה ברית עם השמים האלה. שמי הים התיכון. הכחול העז. תפרחת לוהטת בסגול על גבי קיר לבן. כבסים על חבל, לרוחב סמטה שצל מעט על אבני־מרצפתה, ובתחתית הכותל רשום בפחם: ΛΛ IL RE, לאמור: הלאה המלך. קול חם של אשה מאחרי תריס מוגף מפני שמש־בוקר חריפה־מיד. וכאן, בסמטאות המוליכות אל התחנה, הגברים בקולם החזק – בלירה! בלירה! שמש־צהרים על פניהם המבריקים. שמש־צהרים בנמל מֶסינה. ילדים פושטי־יד בין רגליהם של מלצרים ענובי פרפרים. הקסטה הפסוּסה על מגשי־כסף צוננים. ריח המַשתנה שבסמוך. טעמה המשובח של הקסטה. צל וצינה מצחינים למרגלות הכתלים. והכחול הזה של השמים והים. בלירה! בלירה! פיאוֹת־לחיים עד לתנוכי האוזן. עור שחום. זיעת גברים. חולצת טריקוֹ בצבע הלימון מתפקקת על החזה. הנה זה משַחק מִשחק לשמו, להנאת חושיו השפוכה על פניו הנוצצים: משי, גברת! תענוג, גברת! איזה יופי! איזה יופי!

היתה מתנהלת לאטה, מביטה ומחייכת. חיים. חיים. מחייכת ומשננת מתוך פליאה מלים ספורות בלי קול. אשה ססגונית, שחומה ובריאת־בשר, צחקה מעל ערימת כובעים. במבואו של כוך סבבו שפודים על האש. עשן חם עלה מגלדי־השומן הנצלים לתוך להט השמש. חיים. חיים. נייר־האריזה הסגול של תפוחים, הערפל שעל קליפת השזיפים האפלה, כתוֹם האפרסקים. השמן המבעבע במחבתות עמוקות, שחורות. מטליות הסטיקים בין ניירות משומנים, מרשרשים. ערימות הפיתות. האנשים שהתיאבון מבריק בעיניהם. איך הם מוציאים את כספם מארנקיהם השטוחים ואוכלים באוַת־נפש. אלוהים אדירים! החיים.

ברציף התחנה – כבר היתה עייפה מאד אבל הוסיפה להביט סביבה בלי הרף ולחייך – בתוך המחנק והמהומה והלאוּת, נערה מפצחת גרעינים. מבטה סקרני וגם יודע־כבר, חצוף. חברתה הקטנה שואלת וחוזרת ושואלת: – אז תבואי לקחת אותי בערב, אז תבואי? וזו בלגלוג: – מוֹתק, באמת? איך אספיק? ומוסיפה ומפצחת גרעיניה. שנַיִם מחכים בשקט לאוטובוס המפליג דרומה. נערה־קצינה, זעירה, שיער גזוז, ראש זקוף, סיגריה בין האצבעות. פתאום עיניה: בהירות מאד, מתבוננות במין קשב עורג כלפי מעלה, אל סֶגן־הצנחנים הגבוה והדק שלצדה. אחר כך פניו – אפתעה על אפתעה – מצח של שנהב ותבונה ומשהו עצב בין הגבינים. אכן מפתיע, כמו במיוחד נתבקש לכאן. גם עיניו בהירות.

יש ימים כאלה, יודעים אתם, אסטרולוגיה, אומר דניאל וצוחק. ומה בכך? יהיה אשר יהיה, כן, כך בדיוק זה היה. היתה מתנהלת לאטה מן המונית שהביאה אותה מבית־החולים, מחדרו של הדוקטור ברום, אל תחנת האוטובוסים, משם תיסע לביתה. מתנהלת ברחובות תוססים מהמון אדם ומחום, מביטה סביבה ומשננת בחיוך: חיים. חיים.

הֵצרוּת ואי־ספיקה… אפשר להתגבר על כך, הלא תדעי, ורק…

במקרה של הריון הסכנה של אי־ספיקה בדרגה… זהו?

נכון.

סכנת אֶמבוֹליוֹת?

הדוקטור ברום חייך:

כך כתוב בספרים. אבל הלא תדעי גם זאת, האחות מרתה, שאנחנו למדנו לתקן אי־אלו דברים בדרך שאינה כתובה עדיין בספרים שעל פיהם לימדנו אתכן.

לא השיבה, והוא היה מתבונן בה בשקלה את שיקוליה. אפשר אפילו שהיה עוקב אחרי שיקוליה. החלפת המַסתם. הכנסת גוף זר. עלול לקרות שאחרי זה תאסרו עלי את הדבר לחלוטין, תאמרו: אירעה איזו תקלה, אין לה משמעות רבה פרט אולי לכך שהריון הוא מחוץ לגדר המותר, אַל לך לשכוח שהכל עלה בידינו יפה, חַייך לפניך, הסיבוך היה צפוי ואף אין הוא מן הקשים במיוחד.

הניתוח גם הוא כרוך בסיכון, לא כן, דוקטור ברום?

אַת יודעת מה חייבת להיות תשובתי.

נכון, רציתי רק לומר…

לא סיימה, נשאה עיניה אליו, והוא אמר:

אני מבין.

אז פרשׂה ידיה על שולחן־הכתיבה שלו ודיברה:

אנא, אם תרשה לי, דוקטור ברום, נניח אבחנה כזאת: אני אחת מאלה שראו במו עיניהן איך כל זה שהיה קרוי קיום נלקח ואיננו. אתה מבין, הדברים שבני־אדם אומרים עליהם: קראתי בעתון… כעל דברים רבים אחרים, אגב. ובכן, כאמור, אני הייתי נוכחת, אם נסתפק לפי שעה בקביעה זו. ומכאן, כדי שקיומי יהיה פחות מופרך, ואולי פחות אסור, מפני שרק מקרה הוא שאני יושבת כאן לפניך, מקרה שכמעט לא ייאמן… כדי שקיומי יהיה פחות מופרך ופחות אסור, או לא חשוב איך נקרא לזה, אני חייבת לנסות, לתת ראשית לאיזה קיום חדש, משהו שלא היה עוד, וָלא – לא, זה איננו איום, רק זאת: וָלא, יהיה הכל, פשוט, גרוע מאד. אני יודעת שתמיד היו נשים הרות ויולדות, שזה דבר החוזר ונשנה גם בלי שום הנמקה או בניגוד לכל הנמקה, שזה דבר החוזר ונשנה בצדם של כל המעשים הנעשים לשם גזילת הקיום. ומה אם כן לזה ולכל מה שדיברתי. אינני יודעת, אבל…

כאן הפסיק אותה הדוקטור ברום:

ודאי שאינך יודעת, מפני שאת רוצה להרות וללדת, כדרכן של נשים מאז ומעולם. וזה נכון. אַת רוצה בילד, ודי בזה, וכל הדברים ההם אין להם שייכוּת לעניננו. וזה יהיה דבר ההסכם בינינו…

אותה שיחה התנהלה בבית הגדול הזה שמעבר לשביל, לא באגפו החדש כי בחדרו הישן של הדוקטור ברום. זרה ומוזרה לה עכשיו אותה שיחה. אמנם מלכתחילה לא נתכונה לדבר עם הדוקטור ברום כדרך שדיברה עמו. ובזכרה דברים מסוימים שאמרה אז היתה מתפלאה לא מעט. אלא שעכשיו, פתאום, קמו ודיברו בה דברים אחרים עד שדממה מעוצם קולם. פרקדן על הדשא בשמש של צהרי חורף הנה היא שומעת אותם פורצים ותובעים את זכותם. ילד שלוֹ, שלוֹ, אתה מבין, של דניאל! אתה אינך יודע מי הוא, ומי הוא שיודע, ואיך אפשר למסור למי. רק להיות אתו, ושהשעות אתו לא תימחינה ללא זכר.

יש לקווֹת שאיש אינו מסתכל בה בלכתה אל השביל, מתנודדת מתשוקה ומגחכת גיחוך של כלימה בפני היצור המבעט לו בקרבה.

 

ט    🔗

קולו של דניאל בטלפון. איזו הפתעה. מרתה? לא, שום דבר מיוחד, פשוט שלום, גם מן ההרים. שקט כאן, מה? כן, שקט על אף סופות החורף העזות.

מוזר איך עד עצם היום הזה מביא אותה קולו בטלפון לידי אבדן עשתונות.

העננים נבקעו באמצע השמים והם יורדים אל הגבעות שבקצה האופק. אור זהוב בחלל המתרוֵח לקראת חשיכה. קולות המבקרים האחרונים מתרחקים ושוקעים בפרוזדורים. השעה השקטה, עד ארוחת־הערב.

גם החדר רגוע, והסדינים ערוכים להתכנס בתוכם. בלי קריאה עכשיו, בלי הגוף הזר הזה, הספר. בלי הצורך להרים יד ולהפוך דפים. להתכסות עד סנטר. גם לה, גם לה דברים שקוראים: קסם הזכרונות. יש ימים כאלה, יודעים אתם, יש שעות כאלה. איך קרו הדברים?

מגעם המענג של הסדינים בגופה. עוֹרה צונן עדיין אחרי הרחצה. ההימשכות אחר תמונת־דמיון חוזרת: שעת אחר־הצהרים, היא יורדת מן המרפסת אל שביל האבן, ומלמטה, מבין עצי הזית, מטפס לקראתה זביגניב; גופו הגמיש מוטה קדימה, סנטרו מורם, מזוֶדת־עור קטנה בידו: מרתה! – – אנשים מביטים מרחוק.

אפשר שכבר הקריח כליל, זביגניב. שיער רך היה לו. בהיר ורך ומתבדר ברוח. ואותו מצמוץ עינים מתפנק בשמש. בתצלום השמור בתיק־העור הישן שלה הוא שרוע על קרקע היער, ראשו שעון אל גזע אורן בתנועה של עצלות מתפנקת. יום אחד הראתה את התמונה לדניאל. הוא הסתכל בה בלי סירוב לכאורה, ובכל זאת כרואה ואינו רואה. מהו שביקשה להראותו? דניאל ידע משהו על שעת־צהרים אחת שלא צלחה, אבל היא רצתה שידע גם אותו חיוך בשמש ואותה התחטאות מופלאה של אחד זביגניב בפני מרתה היהודיה שהגניבו אותה אל תוך הבקתה ואיך היה סובב בחוץ, שומר מבואות החצר וקצר־רוח להיכנס פנימה, להימצא בקרבתה. רצתה שדניאל ידע ויקבל גם את אלה, הכל כמות שהיה – זו הנדוניה שלה.

על גבי רצפת קרשים. הראשון, כמו שאומרים. או כמו שאמר זאת זביגניב: הו מריה התמה, התפללי בעבורנו החוטאים כי הנה עוד בת־אדם נטשה קהלך, קהל הבתולות. צחוקו זה היה חביב עליה. ראשון? לא להתימר. כי מה למשל על אותה רדיפה סהרורית של בת שתים־עשרה אחרי אהוב־לבה מן הכיתה הגבוהה? כאילו בטלה ואיננה הראשוֹנוּת של החיבוק הרחוק ההוא. מגע השפם הרך־העוקץ, טבק ומי־גילוח, ניחוח ספוג בפרוטומות המיניאטוריות שהיה מגלף בציפורן־עט בשיירי הגירים. ההתפעלות, הסחרחורת, הנכונות לאבדן החושים. ההשתוקקות להיות מלאה בזרועותיו, כמו לתפוח מבפנים, להתעגל. הוא כבר היטיב לנשק. חיזוריו מפורסמים היו, וכן אמרותיו המתגרות. והנה נטה לה חסד לשעה, לבת השתים־עשרה הזויתית.

מבטיהם של גברים. מבטי הגברים קדמו למבטי הנערים בני גילה. ועוד זאת, תדהמת הנצודה, מי יכול לזכור מאימתי, הגוף הלוכד מבעד לאריג־הצמר של חליפתו, שאר־בשר קשיש, ארך גפים, מגחך תמיד. כמעט שלא הכירה אותו כאשר התנפל עליה בפינת הפרוזדור החשוכה. קולב מתנודד עמד שם ומגבעת נוקשה של אבא נפלה שעה שזה היה לוחץ אותה אל קרן־הזוית קלופת הטפיטין. האבק שנתפרח, בחילתה, העמדת־הפנים שלו למראה אמה שנזעקה אותו רגע לפרוזדור, ושתיקתה שלה מתוך בושה ומתוך חמלה. ואולי גם מין שותפות לדבר־עבירה, שלו ושלה, ולאמה אי־אפשר שתהיה נגיעה בזה. ושוב התמכרויות הגוף בבדידותו בימים ההם. כל כך בנקל נוקטים עמדה בשעת שיחות־בירור של חובשות ואחיות בית־ספר, ומי חכם וידע גם כעת מה מפניותיה של אותה בת־סמך כבדה מעט בא משם, מן הפחד ומן המיאוס שהיו מזרים הרהיטים הישנים ומפות־הקטיפה הירוקות, כשהגוף הכפות לתאוה שרוע על גבי ספה חבויה, העינים בוהות והחפצים חורטים בהן את זרותם. החפצים שהלכו לאבדון. כל מה שהלך לאבדון. גם אמיל הלך, בן שבע־עשרה מגודל וכבד־פה. מלאכי היה שמו באמת, וכך גם קרא לו לפעמים אביו, הרוקח המזוקן, שיום אחד בא מן הרחוב וסנטרו חשוף. כן. עיניו היפות והקודרות של אמיל. עינים ירוקות, בהירות, כבדות מבט. אהבתו הקשה. גאותו הקשה. אלא שלא עמד ברעב שנמשך זה שנתים ושמילא את עיני אביו. יום אחד נטל את תרמיל־הצופים שלו והלך במו רגליו אל כיכר־ההטענה לקבל שם שני קילוגרם לחם ורבע קילוגרם ריבה. תהיי באשר תהיי, אם עדיין תאהבי אותי מעט אני אשוב אליך, חשבי על כך לפעמים, היה כתוב בפתק שהביא לה אביו לפנות־ערב, סמוך לשעת העוצר. ואולי ניצל איכשהו, אמיל. עד עצם היום הזה יש שהיא מעלה בינה לבינה סברה דמיונית זו, גם בלי להאמין בה. והיה זמן כאשר היתה מעלה סברה זו יום יום, לעתים שעה שעה, בכל מסעף רחובות. היה זה בפריז, בשנה הראשונה לנצחון. היתה מהלכת לאורך הבולואַרים ולפתע עומדת בתוך זרם העוברים והשבים: האין זה הוא שנכנס ברגע זה אל פנימו הכהה של בית־הדואר בפינה? היתה מהלכת לפנות ערב באויר המלא שלכת, בצדו של הדוקטור שצקי. זכור לה, רִי־פַטי, לא רחוק ממלון הפליטים, עמדה תחתיה: גבר צעיר צעד לקראתה מאותה כיכר זעירה בואכה ז’ן־ז’ורס. הדוקטור שצקי לחץ אותה אליו באבירות, אף על פי שבדרך כלל נהג זהירות לאור היום. הדוקטור בנימין שצקי. נשלחה אליו לשם בדיקה שגרתית ומצאה דירה מלאה דממה ושטיחים עבים. הדוקטור בנימין שצקי ישב שלֵו מאחרי שולחן־הכתיבה בקבינט האפלולי שלו, כאילו זה הקבינט הישן בוילנה או בקובנה, והכל עומד על תלו. היה אביהם של שלושה בנים, קרח לגמרי, אבל עיניו אחוזות תשוקה ושיניו חזקות ומבהיקות. הפתיע אותה במשפטים כמו: “אני יכול לקרוא את החדוה הרדומה במצחך”, “ידיך עיפות היום” – ובבחירה המוזרה של מקומות לפגישותיהם: הקומה השלישית של מגדל אייפל מצד מזרח, דוכן התמרוקים בחנות כל־בו, הקבינט שלו, פסל בלזק בגן־רוֹדן גם כשירד גשם. דיבר על פרידה מאשתו, על תשלום מזונות, חיים של אהבה, רק שניהם ועד סוף הימים בפריז רבתי זו. יום אחד פתחה אשתו את הדלת לפניה – תמיד היתה עושה זאת המשרתת – ולמראה אשה זו שכוּלה שתיקה יודעת ומתעלמת, נתחור לה מה שהיה מחוּור לה בעצם גם קודם לכן, כי מרתה מן היער איננה הראשונה אשר למענה מוכן ומזומן הדוקטור בנימין שצקי להיפרד מאשתו ומבניו השלושה, ולא האחרונה אשר בפניה תפתח אשתו את הדלת מתוך כובד־ראש וטשטוש־עצמי, כיאה למי שמכניס חולה אל חדר־ההמתנה; וכי היא, מרתה, אין לה חפץ לא בחיי אהבה עם הדוקטור בנימין שצקי עד סוף הימים בפריז רבתי זו, ואף לא ביום אחד נוסף של חיזוריו אחריה.

אבל זביגניב היה הראשון. גם זו אמת. בבקתה שבעיבוּרה של עיר. בקתה מופרשת למדי, מוקפת גדר מרישים אטומה. במחבוא זה היה עליה לחכות עד שיבריחו אותה אל היער. זביגניב היה הקשר והלך שבי אחריה. העביר מירכתי החצר אל מתחת לאשנבה את סדן־העץ ושעות ארוכות היה מבקע שם עצים להסקה. הו, נצנוצי הגרזן העולה בנחת וצונח באחת, ה־ך והך. גופו העירום עד מתניו, המַשחים והולך בציפייתו. ציפייתו הנשקפת אליה, אל החבויה מפני הסכנה מאחרי וילון של אשנב. ומשנכנס פנימה, ההתחטאוּת, החיוך המתפנק, דבר־שנינה בלשון חופזת ומיד הרכנת־הראש להתרפק על כתפה, והשיער הבהיר, הרך והמתבדר. בצהרי יום קיץ אחד נענתה לו. וכי מה העקשנוּת הזו שלא לקבל את ציפייתו כמתת, לשלחו מעל פניה אל כל הנערות החופשיות לבוא לקראתו ברחובות קריה. הנה היא מוסיפה וחיה, עוד שעה ועוד שעה, ודעתה עלולה להיטרף עליה תוך כדי המתנה זו, ומדוע תדחה אותו. צרצרים שרו סביבה בשכבה על רצפת הקרשים בעינים פקוחות. זביגניב לא בא אל קרבה כדרך שהיה מניף זרועותיו בשמש. בזיעתו לא תסס ריח של עצים וחוצות. כל אותו שינוי נודע־לחשיבות נעשה בה באורח כה קלוש ומחוּק שכמעט יכלה להתעלם ממנו אילו רצתה בכך. ערימה של גזירי־עצים מאחרי ריבוע האשנב, ערוכה מלאכת־מחשבת שתי־וערב. עצי־הסקה המצפים לחורף. בשבילה, זמן רחוק עד אין השׂיג, החורף. עוד רגע ועוד רגע. הצרצרים שנשתתקו פתאום. ובדממה המעולפת של עיבורי־עיר בצהרי היום הוראותיו ובקשותיו המעשיות להדהים. מקול מעשי זה קשה היה להתעלם. ימים אחדים ליוה אותה הפחד מפני הריון. גם מידה של קורת־רוח שהנה למצער התנסתה גם בזאת. זכור לה שנתנה דעתה על כך שהגבר הראשון אשר התמסרה לו – וזו מלה שנראתה לה מפוקפקת ביותר – היה לא נימול. דומה שרק עוד פעם אחת נוספת חשבה מפורשות כל כך על צמד מלים זה: לא־נימול, כאשר שנים רבות לאחר מכן מצאה אותו כתוב לפניה בספר:

בין כך ובין כך

ימנוּ אותי עם שַׁמשי המוֶת:

הלא־נימולים.

כבר אור הפלורסצנט בחדר. הועלה מוקדם מדי, כרגיל. תערובת מרגיזה של אור חשמל ושקיעה. עדיין רואים את הבית התכול בין הפרדסים, עָרֵב כפרסומת למסעות. כמה דברים נערמו שם למעלה ומחכים לה לא־פתורים. הריב שבין שכנם ודניאל. כל אלה שמעולם לא טעו ועוברים על פניך בצעד נמרץ. נשים הקמות לעבודתן מדי בוקר ומתעברות מדי שנתים ואַת במיטתך אחוזה רפיון ובחילה. במה נאחזים כנגד הטינה והרוגז. אולי איזה ספר. ואולי אביגיל. ומה אילו אמרה לה: אביגיל אביגיל, מופלא הדבר, עיניך ברגע זה כעין הלילך, הביטי אל הבית ההוא, שם, אל תתרעמי עלי, נפשי יוצאת אל דניאל.

לא, דניאל, אל תחשוש, לא ציפצפתי אפילו. מה? מכירים אותךָ, מוטב כציפרים, בודדים על גג. חייך אלי, דניאל. לב חזק דרוש כדי לעמוד בגעגועים שכאלה. וגם אותו פחד־פתאום: מה עשינו, דניאל, כמה ימים ביזבזנו על לא־אהבה. אתה מחייך? כך: לא כלום, לא כלום, נחשוב על ימינו המאושרים ואיך יהיו הדברים כאשר תשובי.

בראשונה היתה אותה הרגשת תקוה. אחת מרתה מן היער, ותקוה. מסתבר איפוא שהם לא הצליחו ללמד אותנו לקח עד גמירא. בית בהרים וגבר שותק, שמוט זרועות, בין כתלי חדר מלא חוגגים, צופה פני הנכנסת בעינים בהירות מאד. נסי אם כן, נסי בכל זאת. היה זה בעיצומו של הערב ההוא. לא הוא שפנה אליה, הוא אך השיב על פניית־גילופין שלה. אחר כך, בביקורה השלישי או הרביעי שם למעלה, כאשר ליטף אותה באצבעות לא חפוזות, מהסס עדיין, מהסס במפורש לפתוח בפרשת אהבים זו, אמרה לו:

ואתה מיטיב לאהוב.

מנין לך? – שאל בפשטות.

איך היתה שעת אהבתם הראשונה? מוזר, היא אינה זוכרת זאת בחדות. המקום זכור: בית־מלון במדרונו של הר וחלונותיו צופים פני המפרץ. בתי־הזיקוק הכבדים ואד־התמיד התלוי עליהם. והאור: שעת צהרים ללא עמעום. הפרוזדורים המוּ מאדם. כך גם הרחוב שלמטה. השמש היכתה על קירות האבן. הוא הגיף את הוילונות לפני שקרב אליה, וילונות מאפילים מאריג כבד. ואפשר שלא נרשמו בה הדברים בחדות משום שידעה לבטח, כבר אז, שתהיה שעה זו כאשר תהיה, יפות ממנה מזומנות להם. באחד מלילותיהם, זמן רב לאחר מכן, אמרה לו:

באתי אליך אז כאל דבר בטוח יחיד שפגשתי מימי.

אינני חושב שזה מלהיב ביותר, דבר בטוח, אמר לה.

לא, לא כך. אני מתכונת לזה שבאתי אליך אז כמי שמגיעה אל מקום שמן הדין היה שיהיה קיים תמיד ולא היה קיים אף פעם.

ורק רושם מפתיע של צעירוּת באותה שעת צהרים ללא עמעום, וכוח אהבה הצפון בשקט. חיוך שלו שעה שנפנה אליה מן הפרגוד שבפינת אותו חדר, מלמול מרגיע, נחבא בכתפה. אחר כך שוב אור מלא וזכרון צלוּל: היא ברחוב, מעיפה מבט כלפי מעלה, אל חזית הבנין המסנוֶרת בשמש, הוא עומד שם במסגרת החלון, הוילון מוסט כבר, הוא מניע אליה אצבעות יד אחת, ניע קל שמצית את דמה.

הכוח המשכר של מגע ידיו. ההתמכרות הראשונה: על מרפסת גבוהה, הוא מלטף לאטו את ראשה. את טלטלת החושים ידעו מאוחר יותר, אבל הכוח הנותן־חיים של מגע ידיו היה מתחילה. מגע מתמהמה, קל ובטוח. ידו על ערפה ודמה פועם. מאז, תשוקתה לתנועת־ידו על שׂערה – הוא מוסח־דעת לפעמים, ולפעמים מתבונן במין חיוך מופתע בפניה שהערגה נסוכה עליהם מן הסתם.

מאוחר יותר הלילה הארוך של שכרון. באכסניה בצפת. הו, ברחו משם עם שחר שלא להתגלות בפני דרי החדרים השכנים. חמקו במדרון התלול שבין עצי התאנה, צוחקים ללא בושה לזכר קולותיהם הפרועים בלילה. האחרונה באכסניות מסעם: משגמרו אומר להישאר יחד קם דניאל להוליכה על פני הארץ, בין ידידיו. היו נכנסים ויוצאים בכפרים, בחדרים דומים זה לזה ודומים לחדרו של דניאל. האנשים היו מקדמים פניהם בברכה, מבטן של הנשים על פי רוב מביך יותר ממבטם של הגברים; מציעים את פתם, מקלחתם, ואת חדרם ללינת־לילה. היו סועדים בחדרי־אוכל רועשים, במסעדות משפחתיות ומלוכלכות במושבות, קונים פירות בשוָקים הססגוניים שבערים. את האחרון בלילות המסע עשו בצפת. עמד שם שרב־הרים שלא פג עם ערב. עירומים מול החלון הפתוח. תל־המצודה שמנגד. כרמי התאנים במורדות. אודם־הגגות הצלול גם בשרב. קוביות השיכונים החדשים על הרכס. פצעי ההר – המחצבה, הכביש. מין חציפות. עירומים מול החשיכה המתעבה. אוהבים ומתנמנמים ומקיצים לשוב ולאהוב. אמרו זה לזה מלים שלא האמינה כי יעברו את גרונה, מלים המגרות לצחוק בקול, לשוב ולצחוק. הנגיעות שנגעו זה בזה בפליאה וללא כלימה. בטרם שחר, לפני שחמקו מן האכסניה, היה לבה הולם להכאיב, והיא ממלמלת מתוך עייפות קרובה לעלפון:

אין דבר, למות עכשיו.

דומה שלא שמע את מלמולה.

מה היתה אותה שנה ראשונה שלהם? דניאל היה מגיש לה את העולם כדבר שהיא זכאית לו על פי דין. גם אותו דיבור שלו על הפלגה לפֵּרוּ, דיבור מימי אהבתם הראשונים, זה היה פשרו: דבר שהיא זכאית לו על פי דין. לרגעים, לשעות, התחילה לחוש שיש איזה ממש בחייה. עד אז היתה כמו מעמידה פנים, היתה מתאימה עצמה לתפאורה שנזדמנה לה: אדי כוהל, חורשות לבנֶה, מיטת בית־מלון, מדי־קצין תלויים על מסעד של כיסא. היתה מתלהבת, מצטערת, משמיעה דעות, אבל מה שהיה מצוי בה תמיד זו אשמה שאין מדברים בה, ויגע שמשום־מה אין קמים לשים לו קץ. עכשיו כאילו נפתח לפניה משהו, כמו לפני נידון המגלה סיכוי שאיזו זכות תעמוד לו.

פרץ של רוח סתיו. זו בודאי אביגיל שפתחה סדק צר מעל צינורות ההסקה החמים. שקט שם, אומר דניאל, על אף סופות החורף העזות. אבל החזאי דיבר בצהרים על מטרוֹת בגליל. ואולי שכח דניאל לסגור את החלונות בבוקר. עכשיו הוא שב לבדו אל החדר הריק והמיטה ספוגה מים.

מנין הבהלה ששטפה אותה. מה עוללה לו. כמה ימים רעים ולילות רעים הביאה עליו במשך השנים האלה. איך קרו הדברים. על מה בעצם ומדוע. ואיך קרה יום אחד שפגישה מקרית עם מוֹדע מימי היער הפכה לערב פרוע של סביאה וגיפוף לא צפוי. מין נסיון של גיפוף שבטרם־בגרות, לא יותר מזה. הנה אותה אמירה מגוחכת שבה ולבשה חשיבות: לא יותר מזה. ובכל זאת, למחרת היום, שעה שגררה רגליה אל ביתה שבמעלה ההר, נדמה היה לה שהיא חולה עד לשד העצמות.

איך היה מקשיב בלסתות מכוּוצוֹת, בלי לקדם את מבטה המיוגע ובלי להתחמק. ואחר כך ערבים ארוכים של חיפוש אחר שמוֹת ברורים למה שקורה בה – הוא בכורסה הכחולה שמתחת לחלון, עיניו מאחרי מסך אצבעותיו, היא בחלוק־האחות שלה, במרחק שני מטרים ממנו, איבריה כבדים כאילו הוכו בשיתוּק.

עד שבשעת דמדומים אחת יצאו שניהם הרחק עד אלוני המעין, והיא מצאה עצמה בתוך צינת הלילה וקולותיו רשאית לשוב ולגלות את אהבתם. כי הלא כבר התיסרה דיה ובכתה לשכרה. ובאחת השעות קפאה מבוהלת, כי שמעה גם אותו מתיפח פתאום, מין התיפחות קצרה ומשונה.

כעבור ימים אחדים הלכה בהסכמתו אל הדוקטור ברום.

 

י    🔗

מה קורה לגברת כהנא? החתירה הזו של היד מתחת לשמיכה, כאילו אין אישה מלבדה בחדר. המבט אל תוך החושך שבין מצעיה. סימני דימום? חשש מפני דימום?

זאת אומרת שכל הימים האלה הצליחה להעלים מכולן שהיא בתחילת הריונה, בנוסף על המחלה המסתורית שהרופאים מתקשים לעמוד על טיבה. ואף אחת – גם לא אַת, אחוֹת חדת־עין – לא גילתה זאת בעיניה, בהליכות בעלה, בשיחותיו החרישיות, פעמַים בשבוע, כשהוא יושב תמיד אותה ישיבה עצמה, פלג גופו העליון נוקשה ומופנה כדי שלושה־רבעים אל אשתו. החוֹלוֹת היו מגניבות מבטים אל פניו היפים, הנחבאים בצלה של מגבעת שחורה.

עכשיו שוב אין ספק. היא חיורת מאד, הגברת כהנא, וידה על גולת הפעמון. הצעירוֹת בלבן ובפסי תכלת־אפרפר חולפות בפרוזדור בלי להתעכב. האחות אוֹרלי מחליקה על פני המרצפות נטוּית־גרון, בהכרת ערך נעוריה, להרתיע את בקשות־העזרה האורבות כאן על כל צעד.

עוד לחיצת אגודל על כפתור הפעמון. מה הדבר הזה? הפעמון אינו פועל? אולי נשלף התקע? ואולי החרדה מפני המלים העלולות לגזור דינה אינה מניחה לה לגברת כהנא ללחוץ על הפעמון. איך דיברו שם אתמול? הן הופכות פסיכוֹפטיוֹת, כל הנשים האלה בשמירת הריון. דברים כדרבוֹנוֹת, פרחי־רפואה שלי.

החלוק. לאן שוב תחבו את נעלי־הבית שלה? מתנתו של דניאל, משי חום מרוקם זהב. בימים שתפיחוּת הקרסולים נעלמת יפות רגליה בעיטורי־פֶּרוּ אלה. עוד מבט אחד מן הפתח: היא שוכבת בעינים עצומות, העפעפים והפה מעוּותים, מחרדה או מכאב של התכוצוּיוֹת הרֶחם.

אלא שאֶל דלפק האחוֹת בפרוזדור שעוּן הסטזֶ’ר החדש, כנפי חלוקו פתוחות מתוך הרחבת־הדעת. דוקא הוא, בריסיו הצהובים ופדחתו השטוחה, ודוקא עכשיו. אתמול בסיומו של סיור־הבוקר היה פיו מפיק מרגליות. לא השגיח בדלת הפתוחה של חדר־הטיפולים. רק סיור־זוטא נערך אתמול משום־מה, כמו בימי שבת וחג, שנים־שלושה רופאים צעירים והלבוֹרנטית הבלונדית שנכרכה אחריהם. מישהו צחק שם, מישהו חקר חקירות, מישהו חרץ משפט:

הן הופכות פסיכופטיוֹת אחת אחת, כל הנשים האלה בשמירת הריון. – מה לעשות, כל אחת מהן בטוחה שהיא נושאת את הגואל בכרסה. – אז מדוע לא יקום אחד אמיץ ויפרסם את האמת המוכחת שולדות שאינם מגלים סימני־חיים חזקים די הצורך מוטב שלא יגיעו לגמר בישולם. – מעניין אם חישב מישהו כמה עולה למדינה כל הריון כזה.

סליחה, פרחי־רפואה שלי, רציתי לשאול דבר־מה: ראשית, מדוע לא ייוָלד איזה גואל? האם אין אנחנו זקוקים לגאולה? אתה למשל, דוקטור… הן לא תתרעם עלי ששמך נשמט מזכרוני, בין כך ובין כך התואר הוא העיקר, ובכן אתה, עם הריסים הצהובים והפדחת השטוחה, המרמזת באותות התקרחותה על חלוֹף הנעורים שאתה סוגד להם… ושנית, מה פירוש “סימני חיים חזקים די הצורך”?…

נמשכת היתה לפנות אליהם בדברים מעין אלה, אף על פי שלא היה חידוש גדול בשיחם. כהנה וכהנה שמעה בשנות לימודיה ועבודתה, גם ענתה כהנה וכהנה. אלא שהפעם, איזו ארשת היו לובשים לעומת אחת פצינטית שהחלוק שנפל בחלקה אותו יום אינו מקיף כראוי את גזרתה? למצער לא היה בידם להאשים אותה שצרתה שלה מדברת מגרונה. ולדה אחוז יפה בקרביה, שט לו בשוּבה ונחת בתוך שלפוחית המגן. לא על ולדה נתבקשו לשמור, כי אם על לבה הפגום שמעמסת־יתר הועמסה עליו. ואשר לזאת, דומה שנוטים לנהוג כבוד מסוים בלב המסתיר את פגמיו מאחרי חזה צעיר עדיין, התופח לו לבן ונאה.

מה לה דבקה אל מקומה? הנה הוא פונה ללכת, הסטזֶ’ר. אלא שהאחות אורלי באה בצעדי השיוט שלה:

עדנה, מה עם הנר בשביל ההוא, ברנוֹביצ’י? הוא רוצה נר, רו־צה נ־ר.

הביטול הזה המלַוה את דיבורה.

ועדנה, בלי להרים עיניה מיומן המחלקה:

עוד מעט יחלקו תרופות, יכול לחכות. מה יש, מרתה?

סלחי לי עדנה, אולי תוכלי לגשת אל הגברת כהנא.

מה הענינים אתה? – לא חדלה לכתוב.

נדמה לי שדימום.

אפשר שהדברים יצאו מפיה בהטחה. אף זכתה במבט של מורת־רוח:

אודיע לרופא.

והלא יכולה היתה לומר: תודה מרתה, הנה אני באה. יכולה היתה לקום, לגלות שמץ דאגה, להיחפז.

עכשיו לא נותר אלא לשוב לחדר, למצוא את אורח־העמידה הנכון אצל מיטתה של הגברת כהנא, את נעימת הדיבור הנכונה.

עוד מעט יבואו אליך. אל תחששי לזמן העובר. שעה ואפילו שעתים אין בזה כדי…

מנין לך?

שליטתה העצמית של האשה הזאת: גם ברגע זה נשמעה שאלתה כמו בקשת הבהרה אדיבה.

אני… – והלא הבטיחה לעצמה ולאחרים שלא תגלה כאן את משלח־ידה, – אני מנסיוני. רק לנו נדמה שכל רגע קובע, אבל זה לא…

יד על כתפה. האסיסטנט השני, הדוקטור שלום.

תפקידך נסתיים, מרתה. כלומר, לפי שעה.

סוף סוף מישהו שאפשר לדבר אליו. הנפש הטובה מטהרן. מרננים אחריו שהוא שותה לשכרה. שירננו. שישתה. יום יום היא מחפשת ראש יפה זה, כהה ומקורזל, בהופיע תהלוכת הרופאים בחדר.

תודה, דוקטור שלום.

כמה מושכת המיטה. עדיין נשמע שם קולו המהוסה בפנותו אל עדנה. אחר כך שקט.

ושמים גדולים בחלון. ימי הסתיו של הארץ הזאת, נקלעים אל עיצומו של החורף, כשם שהם נקלעים אל סופו של האביב. דליקת שקיעה בין עננים אפורים. והמון עלי שלכת במשבים־משבים אלכסוניים. כך בערו השמים מעל לאחוזה שאליה העביר אותה זביגניב כאשר תכפו החיפושים בעיבורה של העיר. שם היו אלה ערבי אביב. בעלי האחוזה הניחו לה לטייל בגן, לא חששו משום־מה. היתה מתנהלת בשבילים הריקים, אוספת את כנפות סודרה, לובשת דמות עלמה המהלכת מתוך צער־עולם בשבילי אחוזתה, על אדמת מזוֹביה, מכורתה מקדם.

שעת חילופי המשמרות. שביסי־האחיות הלבנים בגן שלמטה. הערב בא. הן דורכות מהירות ובטוחות על פני העלים המרקיבים בצידי שבילים מוכרים. שכמיות־חורף כחולות־כהות על חלוקיהן הלבנים. נעליהן הלבנות מחריקות חרש בסוליות־הגומי. בוֹהק לבן בחשיכה הנשלמת. איזו שמחה לראות סרטים עם דניאל. לדעת את עיניו זוהרות בהנאה נוכח שורת סדינים על חבל, ברוח לילית, או תהלוכת נזירות בשדרת־עצים מאפילה. אנחנו נלך שוב לקולנוע. איש לא ימנע אותנו מללכת, הרי זה כבר יותר מכל מה שמותר היה לצפות לו. נלך לראות סרטים יפים, סרטים ארוכים עד חצות הליל. אחר כך נאהב. הנהי התשוקה מאז. איזה מזל מסחרר הם הלילות אתךָ.

השעה הנוראה של בתי־החולים. לפני עלות השחר. הפרוזדור השומם, המואר למחצה. קר. גם צינורות־ההסקה צוננים. המחוג הגדול של השעון החשמלי מוסיף לנתר. שתי דקות, דממה, שוב שתי דקות. העייפוּת מקפיאה את איבריהן של תורניות־הלילה. מישהו שהוזעק בקריאת־טלפון יושב על ספסל־העץ הרחב והריק. האחות משקיטה את בכיוֹ שלא יגיע אל אזני החולים. בשעה כזו נתקפת אולי גם היא שממון.

לא, הגברת כהנא היא שבוכה. חרש כמובן, ולא קול־לא־קול זה היה מעיר אותה משנתה, אילו היתה זו באמת שינה של ממש. צריך לשקול רגע: האם אך רצונה שלה הוא, או שיהיה זה גם לרצון לגברת כהנא אם תקום עכשיו מן המיטה לתוך צינת־הלילה ותשב אצלה. וכמה סעד נמנע מבני־האדם בגלל שיקולים וזהירות־יתר.

תנועותיה מבוררות היטב ודבר זה רצוי ללא ספק. לא להתכופף מעל לכר ולא לשאול במה תוכל לעזור.

אמרי לי אם את מעדיפה להישאר לבדך.

שתיקה, ודריכותה שלה, שכמעט נשתכחה ממנה. חדוּת של חץ המוֹרֶה בבטחה שעליה להישאר כאן, כך, כשגבה זקוף אל מסעד הכיסא. שהיא מרעידה מצינה? יפה, תהא צינה. הנה החלון השחור שלאחר רגע של אורך־רוח ייפתח אל הלילה. שתיקתה של האשה המצונפת בעלבונה.

הייתי רוצה לדעת…

הקול הלוחש מפתיע כאילו מועדות היו לשתוק כך עד שחר.

כן, גברת קטיה?

הייתי רוצה לדעת במה חטאתי כל כך.

הקשבה חדה והשחור הזה של הלילה בחלון. כמה דברים זנחה, כמה דברים נרדמו בה בטפחה אך את היצור הזה שהנה מבעט לו בקרבה. אלא שגם בעיטותיו אינן מפזרות את ערנותה ורק נרשמות בה. לשוב אל זירת־המשחק, טעם חריף כמו של גשם־פתאום.

חטאת? מדוע?

זו כבר הפעם השלישית אצלי, דימום והכל נגמר. הייתי רוצה לדעת במה חטאתי כל כך שרק לי לא ניתן להקים שֵׁם.

החלון כבר נפתח אל הלילה. להקים שֵׁם. זה מוּכר. מאז ומעולם. פולחן השבט. אחר כך בלי התגלמות. להקים שֵׁם ולא עוד. או שמוַתרים גם על זה. טעמים רבים לויתור, טעמים מספיקים.

גברת כהנא…

כן.

מה ענין חטאים לכאן, גברת קטיה.

רק לפני יומַים־שלושה עמדו על פשר סבך־שמותיה של הגברת כהנא. קטרינה כהנא. בעלה קורא לה קטיה, והאחיות פה, בשעות רצון, הגברת רינה. וכי מה החטאים שרובצים עליךְ ועל אילו לאוים מפורשים עברת. אולי חלקת יצוע עם גבר בלי שתשמחי אתו בשעות האהבה. אך הרי לא זה ייחשב חטא בעיניך. שטויות, אני יודעת. ילדים בריאים ויפים נולדים מנישואים בלא אהבה. ונהוג היה לחשוב להיפך: באהבה יתירה חוטאים; או בחוסר צניעות, בהתנשאות על הלא־אוהבים. במה אשמת, הגברת קטיה? ומשהו שלא מכאן, מלים הסובבות בה זה כבר: רק אלה שאשמו באמת אינם מכירים באשמתם. אין לראות בבירור את פניה של הגברת קטיה השוכבת בין מצעי מיטתה שקטה מאד, צנומה מאד. ריח קלוש של חולי בא מן המיטה. לרגע נדמה שהיא שוכבת דמומה ככה שלא לעורר את ריח הדם בתנועתה. ושוב קול־לחישה מיוסר:

אינני יודעת. מה אנחנו יודעים.

לפחות זו זכותה שהצליחה להסיח מעט את דעתה של הגברת קטיה שהנה הפכה ראשה אליה להקשיב. והיא, מה תאמר ומה לא תאמר מאותם דברים החוזרים תמיד בדרך זו או אחרת. השֵׁמוֹת כולם מעטים היו והנושאים אותם רבים ופוקד־העווֹנות לא עצר בעד הקוטלים שלא הבדילו בין חטָא יותר וחטָא פחות. האם היא חושבת כזאת לפעמים, הגברת קטיה.

נראה שדיברה רב מדי.

מרתה!

הקריאה נחלשה אמנם ובכל זאת קריאה היתה.

אל תחטאי בשפתיך, מרתה, את נוֹשאת ילד בבטנך.

הילד שבבטני יהיה בסדר, – כמעט והטיחה זאת בקול. כמה שונים עשויים להיות הדברים שאַת אומרת מאלה שביקשת לומר. וכלל אין לדעת מה חשוב יותר:

אני… סלחי לי, גברת כהנא, אני מדברת על כל זה… אני מדברת אולי מפני שהרבה פעמים רציתי מאד שמישהו יראה לי כיצד חושבים זאת כך… כך, זאת אומרת שישנה נוֹכחוּת עליונה שראתה הכל ורצתה בכל או הסכימה לו ומוסיפה לראות ופוקדת עווֹנות ורק לנו אין דרכיה מובנות.

אינני יודעת אם אוכל להראות לך, – וכעבור זמן־מה, כשהראש הצנום שב ושוקע בכר, ובנעימה רוממת כמעט: – אבל אחרת אי־אפשר לחשוב זאת בכלל.

המוצא האחד: כיון שאי־אפשר לחשוב זאת אחרת, הבה ונחשוב זאת כך. בדידותה מקימה אותה מכסאה, אבל עליה להישאר זקופה במקומה ורק צינת־הלילה המצמררת בשׂרה תהיה ניכרת אולי בקולה הלוחש למחצה:

ומי אמר שאפשר לחשוב זאת, מי אמר שצריך כי אפשר יהיה לחשוב זאת.

ובמין נוגה־בזק שאינו בהיר מן הלילה תמונת שתיהן זו ליד זו, האשה שגופה הכזיב, ראשה מחופה מטפחת וכולה מחופה דממה, ובסמוך לה היא, מרתה, בגופה המתמלא, ידוע־תשוקות ופגום־לב ובעיניה הפקוחות נכחן. כמעט ורואים בעליל את תחום החסות שאשה זו שרויה בו והיא, מרתה, נמצאת מחוצה לו, כמעט ורואים את גונו שהוא קלוש ועגום. גם בה אין עכשיו שמחה, על אף, בעיטותיו הנמרצות של היצור שבקרבה, רק אותה חדוּת של חץ המורה שכאן היא, חושבת דברים שאין לחשוב אותם, זוכרת דברים שנוח לשכחם, יודעת אימה. החלון אינו חוצץ בינה ובין הלילה. שום חסוּת עליונה לא תשמור עליה שעה שתשוב ותצא מכאן אל החוץ, הנה שם, כשם ששום דבר לא ימנע בעדה מלרוץ – הו, לרוץ! – אל דניאל שיבוא לקראתה.

עד מהרה יוֹגיע אותה כליל הדיבור השקול הזה. אבל בינתים עוד אפשר לדבר על לבה של הגברת קטיה שלא תאמר נואש, הנסיון מראה שהכשלונות לא תמיד חוזרים על עצמם ויש שגם אחרי ארבע או חמש תבוסות בא המזל הטוב. בכל זאת גם דברים גדולים נעשים בימינו, המחקר הולך ומתקדם כל הזמן, האינך חושבת, הגברת קטיה, אולי מתקדם במידה שאין משערים אותה.

 

יא    🔗

האחות ריימונד בפתח המואר של המטבח. חוֹם ותוֹאם בקומתה הזקופה והמלאה. אולי הוא יפי הים התיכון. מבט־האהדה שנתנה קודם בדניאל היה כלטיפה לה, למרתה.

משכורת אתה צריך לקבל אצלנו, משכורת, אמרה לו. גם למלים שעיצבה בשפתיה המלאות היה צליל נדיב וחם.

אני מקבל שכר יפה, אמר דניאל.

כל שעות הערב העבידו אותו במחלקה. הסניטר מנחם הוזעק אל הכירורגית. שלוש תאונות־דרכים בכבישים החלקים אחרי הגשם. ובכן הלבישו אותו חלוק־סניטרים וביקשו שיסיע את אוהל־החמצן, את מתקן־השיקוף. אחר כך העביר חולָה מאולם־לשישה אל חדר־לשנים, ומיטה מוצעת מן הפרוזדור אל המקום שנתפנה באולם. לא אץ להציע עזרתו, אבל מה שנתבקש לעשות עשה בנאמנות. לא הסב מבטו מן הראש השמוט לאחור, בדמדומי גסיסה, שם הרחק, בקצה המיטה שהיה מסיע, ולא חקר ולא דרש אצל האחיות. עם כיבוי האורות קיבל רשות להישאר במחלקה כמה שירצה, בפינת־האוכל הסמוכה לכניסה, שכל אורה בא לה מן המנורה שבמטבח.

לראשונה מאז באה הנה יעשה את הערב אתה. אחר כך ילך ללון בעיר. בלי ספק היה מעדיף לבלות את הלילה כולו על ספסל־עץ זה, ואם איננו עושה כך הרי זה כדי לא לעורר שאלות מיותרות ולא להפריע את שנתה.

האחות ריימונד הלכה לה, ולהם כמין חג. מבטו של דניאל בחלונות הגדולים. משום החשיכה שבפנים אפשר לראות בעדם את אורות החוף הרחוקים.

אתה יפה כשאתה יושב כך.

צחוקו, כאילו שמע הלצה. יכולה היא לחייך ולהתבונן כאוַת־נפשה בפניו השבים אל שקטם. רק מתיחות־מה עוד נותרה בהם, של הנאה ומבוכה. גם במתיחות זו יש משהו שאיננו חולין.

דניאל, בלילה האחרון היתה לי מעין התגלות.

מבטו בחלונות, כמחכה להמשך, לא להסבר.

אתה מכיר את שכנתי לחדר, מן המיטה שממול?

כן, הגברת כהנא, קטרינה כהנא, או קטיה, או רינה. מסתבר שהיתה בהריון.

היתה?

אתמול בלילה זה נפסק.

מבע עיניו ללא שינוי, רק לשפתיו שרבוב של ריחוק. הוא עשוי להרגיש צער שלא לה אירע הדבר הזה, לפני שלושה או ארבעה חדשים, שאז לא היתה נתונה עוד בסכנה, מכל מקום לא בסכנה קרובה.

אתה יודע, לפעמים מתקשרת איזו שותפות מפתיעה. בלילה האחרון למשל, ליד מיטתה של הגברת כהנא, לא הרגשתי אותה הנאה שביתרון־הכוח, שמשהו ממנה הלא ישנו תמיד, בצד כל הדברים האחרים. הפעם נדמה לי שהיה זה רק… האכזבה שבגופה הכאיבה לקרבי המאושרים. מוזר, לא?

סבורה היתה שעות של חג, והנה דיבור מפרך זה שלה כמלפני ימים רבים, חדשים רבים. נפש לא תדע שבעה. ניתנו לה דברים שלא ייאמנו, צעדים בשבילי האבן, שמה שלה בפי אנשים ששפתם אחרת ושמותיהם אחרים, חדר שבעד חלונו רואים הרחק למטה את הים־האגם, והים עצמו, שהיא יכולה לרדת אליו ולשחות בו על אף לבה הפגום, לשחות לאט בצדו של דניאל. ניתנו לה ערבים ולילות שעליהם אמרה לו: אני מהלכת כאילו יצקו דבש בעורקי, והיא, נפש לא תדע שבעה, קמה לצעוק: אני רוצה בילד! וכי מה יכלה לצעוק? אתה לא תמות, אתה לא!? והוא שאִתו באה לשבת בבית שהאגם מתחתיו אבל הגבול ממולו – כתמים שחורים בהר – מדוע נהג כאילו בידם לבחור סוף סוף בחיים שאין בהם סכנה? הו, שלא יהיה עליה לרדת עם ילדה למקלט, שלא! מי אמר שאפשר לחיות בלי השבעת־רוחות.

אמרתי יתרון־כוחי, ואני מתכוֶנת לזה.

מה בדבר ההתגלות? על זה רצית לספר לי, לא?

מהמ… אפשר אולי לקרוא לזה התגלות־נגד, לשם הבהרה. אם כי גם זה מחטיא. אשר להתגלות, אתה יודע, שמעתי עליה בזמן שהייתי לנה בכפרים, לא אלה שכאן. באחוזה שזביגניב הביא אותי שמה היה בן, חולה שחפת. לילה אחד של קיץ באה עליו ההתגלות. היה רוכב על אופניו עד קצה חורשת לבנים. לדבריו תקף אותו לפתע שיעול נורא. השיעול עצמו לא היה חידוש, אינני יודעת אם הוא עמד על כך, מכל מקום מוכרח היה לנטוש את אופניו ולהישען אל אחד הגזעים. ואז הרגיש שמישהו נמצא על ידו. השיעול נקטע בבת־אחת וידיו, כך סופר, נשתלחו מאליהן לחבק את האלוהים. לא העז כמובן, אבל הנוכחות הזאת היתה מוחשית לו יותר מכל הדברים שיכול היה לגעת בהם בקרבתו. כעבור ימים אחדים קם והלך למנזר. כתמי־הדם על ממחטתו חדלו להיות לו סיוט… יום אחד הכרזתי שהייתי נכונה למכור את נשמתי לאלוהים תמורת שחרור מן האימה. ידעתי כמובן מה מידת האצילות שבנכונות הזאת… מילא, אומרים שהעניוּת מנוֶלת, ואנחנו, שם, עם כל מה שכבר נאמר עלינו אף אחד לא יוכל לדמות לעצמו אף פעם כמה עניים היינו שם בחסוּת. משוללי חסות מכל וכל… והלילה הרגשתי אולי בפעם הראשונה שאינני רוצה בשום חסות מגבוה, אתה מבין, לא רק מפני שבושה לבקש אותה כאשר זוכרים שבמשך כל אותו הזמן לא היתה שם שום חסות אף לאחד מאתנו, לא רק מפני זה, כי אם במפורש: שאינני רוצה!… אתה יודע, היא אשה טובה הגברת כהנא, והלילה הייתי מוכנה לעשות הרבה כדי שיוחזר הסיכוי לגופה, אלא שראיתי את עוניה שכולו בחסות ופתאום אמרתי לעצמי: לא, אני לא, אני לבדי, בכוחי זה, אני בעצמי. כמו שאומרים הילדים כאן: בלי שותף בלי חרטף. אינני זוכרת בדיוק למה הם מתכונים במלה חרטף, ומי לימד אותי את האמירה הזאת… דניאל?

כן?

עליך לבין שהיתה זו הרגשה מיוחדת במינה, דבר־מה חדפעמי, ממש התגלות־נגד. משהו כאן נראה לך לא כשורה?

לא־לא. רק חשבתי שגם מה שאת מכנה התגלות־נגד לא בא כנראה אלא ברגע של עלית־נשמה. אבא שלי, כל פעם שהיה נדמה לו שזכה ברגע של עלית־נשמה, היה מוצא פורקן בשתיית שנאַפס עם גבאי בית־המדרש. לפעמים היה לוקח אותי אתו.

שנאַפס?

לא מכירה? מין יי"ש ממותק ומתובל בקליפת־לימון. אמא היתה מומחית בזה.

הנעימה המתחטאה כתמיד בהגוֹתוֹ: אבא שלי, אמא שלי. משהו שיש רצון לצלוח אותו כמו שנמשכים לצלוח מים שקטים. ולרגע דיוקנו מימים עברו כפי שהעלה אותו לפניה בצמצום בשעת חסד אחת. נער בר־מצוה הדורש דרשתו בעל־פה, ניצב על גבי שרפרף לפני הרבי של אביו, ואחר כך, בבית, בערב, מחכה בקוצר־רוח שהכל יירדמו כדי למשוך מן המחבוא את “שדים”. פיאותיו מסתלסלות מעל לחשכתו של סטאברוגין. כמעט הושיטה אצבעה אל רקתו להרקיד אותם תלתלים לוליניים ובהירים.

מי יודע, מרתה.

מה?

ההתגלות בנוסח חולה־השחפת שלךְ נשמעת קתולית מאד. אבל באשר לגברת כהנא…

כן?

חיוכו המיוחד, משהו ילדותי ומשהו הרואה־למרחוק בעת ובעונה אחת.

מדוע לא להשאיר דבר־מה בידי שמים? מדוע לא, בעצם. וכי מה עשינו אנחנו, אם לא את זה?… והצרה היא, נוסף על הכל, שבאין אלוהים יש לך ענין רק עם בני־אדם.

מילא, כבר ראינו רע מזה.

לפחות זו נחמתה שבאומרה “רע מזה” הוא יורד לסוף כונתה והיא פטורה מלהצביע על דמות בפישוק־מגפים, עינים שקופות מתחת לסמל גולגולת־המת ואצבע המורה ימינה ושמאלה, לעבודה, אל כיכר ההטענה, שמאלה, ימינה, שמאלה, שמאלה; היא פטורה מלהבהיר לו היכן פקע החיבור בין זה לבין הרע המצוי בכל.

ואולי זה היסוד של המשחק כולו. אפשר כמובן להסתלק לגמרי, אבל כל עוד ממשיכים לשחק…

מה היסוד, דניאל?

הצורך הזה בהתגלות או בהתגלות־נגד, במשהו שיאזן איכשהו, לא חשוב איך, שיעשה את הדברים לנסבלים במידה זו או אחרת. למשל, כנגד רע שלא היה כמותו טוב שלא היה כמותו… מדוע לא.

ובלבד שיימשך כל זה, אורות החוף, קרבתו, דיבורו.

דניאל, איך זה התחיל בעצם?

התחיל מה.

ה… השתיקה שלך. העמידה מן הצד. כל ה… הריחוק הזה שלך.

פעם חשבתי שאני יודע. אבל זה לא חשוב.

בכל זאת.

לא, מה זה חשוב אילו דברים נמאסו עלי קודם, דברי אל שכני מצפון או דבריו של שכני מדרום. על כל פנים אפשר לומר שבתחילה היה המירוץ.

המירוץ?

אוּהם. רצנו. גם אני, להדביק כך וכך מאות שנים של איולת. אחד בחור קצוץ־פיאות ושטוף בתאוָה, סבור שהוא יודע מה יש לעשות כדי לתקן. ריצה כזאת… את יודעת, מבט קדימה, נשימה כבדה, בלי חיוך. ההתנגשות היתה ממוטטת מדי.

אבל איזו התנגשות?

מה זה חשוב. עם אחד שבצדך זה או אחד שבצדך זה, או עם מישהו שבא עליך ממרחק, מאלאסקה או מקרים. כל התנגשות ממוטטת בריצה כזו. כל החוליות מתפקקות. מה לעשות.

תנועת־ידו, כמתנצל על שתי מלים אחרונות אלה השנואות עליה.

לא, לא כל החוליות, - קולה המתעקש הוא באזניה כמו משהו מוכר הבא מחוצה לה.

אולי, אולי לא כל החוליות, אם אַת מצאת את מקומך שם למעלה, בתוך כל זה, אפשר שלא כל החוליות. על כן אמרנו הלא שננסה לחיות קצת בלי לחזור ולהפוך בזה.

עיניו המחפשות את ההסכמה בעיניה. מדוע “על כן”? נכון, בכל פעם שמצאו עצמם נחבטים אל קירות אטומים – היא דוחפת לכך על פי רוב והוא נגרף על כורחו – סופם שהיו אומרים: טוב, ננסה לחיות בלי לחזור ולהפוך בזה. היו מנסים איפוא, ויש שאף הצליחו להפליא. את נסי, נסי בכל זאת – ודרכו להשתתק פתאום, להגיף דלת, כמו להביט בעינים מחרישות בפני הרבי ולחשוב: “שדים” במחבוא.

ריימונד השקדית הנה היא שבה כמי שבא מאקלים אחר ודעת אחרת, בידיה השחומות והרכות שתי כוסות תה.

ארוחת־לילה לעובדים, בבקשה, שתו מיד שלא יתקרר.

ר־רעיון לא ר־רע, מחקה דניאל את הרישין הלועיים שלה. ר־רוב תודות, האחות ר־ריימונד.

איך התחילו הדברים. בודאי התחילו זה כבר. מסעותיו הפתאומיים. שתיקותיו כשהוא מתבונן באנשים המדברים סביבו ולפתע משפיל עיניו. ריחוקו מהתכנסויות הציבור. הלא ראית את התכנסויות הציבור שלנו, מרתה, אֶת הדיונים. העֵדים המופיעים הם גם שופטים, גם מוציאים אל הפועל, גם נאשמים, הכל בעת ובעונה אחת. האם ראיתי אני טובות מהן? לא, לאו דוקא. רעות מהן? כן. ללא שיעור. ובכן מה? לא כלום, אלא ששוב איני רואה ברור במה זה עדיף אם אתפנה להן ולא לרביעיית מיתרים למשל. משפטיו המהרסים הנאמרים בחיוך של ילד: כי לא מציבור, הוֹי, תצא תורה. סגולתם המשונה להיתקע בזכרונה. מתוך להיטותה אחר הבהירות היתה כופה עליו לשוב ולבחון אותם. עד עצם היום הזה לא חדלה מכך, נכון יותר עד ליום שבו נסגרה בעדה דלת הסטיו המזוגג של בית־חולים זה.

מראהו כאשר פגשה בו לראשונה. היה מוזג משקה בכוסות והאנשים שעל סביבו היו נוטלים אותן מידיו בחיוך של שׂימת־לב, אבל בחיוכם היה משהו של הסתיגות, או זהירות, כאילו נעשו הכוסות שבירות יותר בבואן מידיו השקטות. ופרשות האהבים שלו לפנים. הנשים שהיה נפגש אתן בכל אכסניה ואף פעם לא כאן, בחדרו שבהרים.

עד שבאה היא. ההיסוס שלוֹ. הפגישה בבית־המלון. ופתאום פתיחת כל הדלתות לפניה. שבילי ההר. מיטתו. האגם. הכל. לפעמים היה נדמה כאילו מוסכם עליהם שהואיל ובאה ממקום אשר כולו רע לא יהיה צורך לברר דבר ולא יהיה פיתוי ליחל לכלום. רק לחיות לילות רבים שלא היו טובים כמותם. רק לחייך כאשר היא נוגסת בתפוח שהוא מגיש לה. רק להביט בה בעוברה בשבילי האבן של מקומו בחלוק־האחות הלבן. להצביע על נושא חוזר בקונצ’רטו. ולרדת אל האגם. הגדה שמנגד. עורו של פיל ענקי, אפור וקמוט. פני הים המשתנים משעה לשעה. הרצועה הכחולה, הנבדלת, לאורך החוף ממול. המים שם לכל רוחבם בדיל ושני שבילים זוהרים עליו. ישו הצנוּם מהלך על פני הגנֶזָרֶת. יריעה עמומה, מתוחה בחצי־גורן עגולה, ולידה שקיפות עמוקה ומַורידה, כמים פרושים על גבי מים. למעלה עזים שחורות בין אבני בזלת שחורות. רועה על קו הרכס, שעון על מקלו וצבעו לבנבן־אפור כצבע כבשיו. ולמטה, על החוף, שתי השורות הישרות של הדקלים המתנשאים על זקנת גזעיהם. לרדת אל האגם יחד, לאט לאט, להיכנס לתוך המים. הצינה. זהירות, אבנים חדות. על כפות הידים לכי, כך. הצחוק. אחר כך המים הנושאים אותך. עוד? עוד. עוד קצת. לאט, מרתה.

קור השמשות השחורות מכוץ את לבה בכאב. המחנק הזה האורב מאחרי הצלעות. שָׁנים של מחנק אורב. כמעט שאמרה: דניאל, עשה שיהיה כבר קיץ, אני רוצה לשוב ולשחות. הכאב הזה. היא באמת היתה שם. היא באמת היתה ברָעוֹת ההן. ובאמת פגום לבה.

דניאל, אל תכעס עלי, פתאום עייפתי כל כך, לוה אותי לחדר.

 

יב    🔗

את אוהבת את הגשם, מרתה?

לפעמים. אני לומדת לאהוב אותו.

לומדת? אפשר ללמוד לאהוב משהו?

מהמ… – ומה מלבד המהום אפשר לענות לאביגיל הסובבת הלוך ושוב במחלקה והנה מצאה אותה כאן, בקצה הפרוזדור, כשמצחה וחוטמה לחוצים כנגד שמשת החלון? לומר לה: כמו בימי בית־הספר, לא כן, אביגיל, כונתי לבית־הספר ההוא שלפני המפולת, צינורות־ההסקה והכאב ברקות וטעמו של הסגריר על השפתים, ומישהו שמלגלג בלחש: הס, כאן מרתה חוזה עתידות. שום דבר אינו דומה, כמובן, ובדי־עמל אני מדמה לעצמי שאני היא שעמדתי שם. אבל מה ענין יש לאביגיל בכל זה. רע לה היום, שוב הודיעו לה על נפילה בהֶמוֹגלוֹבּין. אחיזת־עינים? אבל מדוע לשוב ולהעלות על הדעת דוקא את הסברה האחרת, הלא במקרים רבים עושים בדיקות של מח־העצם, וההברה שקלטה, ציטוֹצידים, קרוב לודאי שאיננה אלא פרי דמיון־האחוֹת שלה. ולפתע טינה כלפי אביגיל: אם הענין הוא באמת רק במיעוט הֶמוֹגלובין, הרי עליה להשתולל משמחה. כאילו נכונותה של אביגיל לקבל באהבה את המחלה שמגלים לפניה יש בה כדי לסלק את זו שאולי מסתירים ממנה.

זבוב שמן, אחוז רוח־תזזית, בין הרשת לשמשת החלון. אור של דמדומים על פני יום שלם. הגשם בחוץ סוחף ופנים בית־החולים כמו מגדלור בסערה, אלא שכנגד הבדידות הנישאת הוא מאוכלס בצפיפות במיני סבל שונים ומשונים המובדלים כולם יחד מן החוץ.

מרתה, אני שונאת את צינורות־ההסקה האלה, הם מיבשים לי את הגרון ואת הנשמה.

ידה הדקה והצהבהבה של אביגיל מרפרפת על פני הצינורות, אחר עולה ומקיפה את הצואר הגבוה, הנטוי מעט קדימה.

אביגיל אביגיל, שערי בנפשך כמה אפשר היה להתפנק אילו היה זה בביתך שלך ולא כאן. שטיח כבד, חלוק יפני, כורסה עמוקה, אור של מנורת־שולחן, ואז, החמימות שמפיצים צינורות־ההסקה…

לא, ישמרנו אלוהים, רק בלי צינורות־הסקה. זה מיבש את כולי.

בחוץ אלכסוני אורנים ברוח. זרזיר בודד מכוּוץ על חמשת חוטי־חשמל. הס, מרתה חוזה עתידות. אז, בימי בית־הספר, באותו בנין יחיד בעירם שהותקנו בו צינורות־הסקה, היתה חולמת שאמה תשב בכורסת־קפיצים עמוקה, בחלוק־משי יפני בצבע היין, ואביה יקדם בחיוך את אחיה המביא הביתה את כלתו. איך לומר לה לאביגיל שהיא כמעט ולא ראתה אלא רע מנעוריה, ואחר כך הלך הכל לאבדון, ושתהום רובצת בין רע לרע. עיניה הנאות של אביגיל השומרות תמיד על ריחוק מסוים, מה היה מצטייר בהן אילו באמת סיפרה לה דברים אחדים. השתקפות אוביקטיבית יקראו לזה. או שיקראו לזה יחסיות האמת הפסיכולוגית.

בין כה וכה הסיחה דעתה מאביגיל המחפשת לה בת־שיחה בסגריר־רפאים זה, אף לא נפנתה אליה, וזו עברה־הלכה לה בצמתה הנאה ובגבה העייף. אין אביגיל מרבה לפנות אל זולתה, עכשיו תרחק עוד יותר. אינה מוחלת על כבודה, והצדק אתה. צריך יהיה לשוב ולשחר פניה. הגברת עיני, בעלת המסעדה, חזרה אל ביתה. גם האלג’ירית מקורזלת־השיער הלכה לה. לא נותרו בחדר לפנות אליהן אלא אביגיל והגברת כהנא. היא לא נסתגרה בצרתה, הגברת כהנא, אדרבה, מחפשת תואנה לחייך אליה, להראות שלא תיתן עין רעה בכרסה שזכתה בברכה. מאז אתמול לא החליפו ביניהן אף מלה. יש להודות על האמת, שכנוּתה של האשה הזקנה שהובאה בליל שלשום וגנגרֶנה בכפות רגליה, מבריחה אותה מן החדר. הבוקר לחשה לה האחות סופי שעומדים להעביר אשה זו לחדר האחרון ברגע שיתפנה שם מקום. כאילו זכאי ויכול בשר־ודם לירחק מזקנה ומרקב. ובעצם, מדוע לא, לזמן־מה? אחת מרתה שראתה דיה בחייה ועוד עומדת להביא ילד לעולם, מותר לה לנוח מעט.

לא, גם חלון זה אינו מקרב אל החוץ יותר משאר החלונות. גם הוא אינו שקוף די הצורך. מעבר לו מרפסת צרה ושמיכות על דפנות מיטה קלופת־צבע. בין הגג למעקה שמים אפורים־סגולים על גבי פס רחוק של פרדסים בגשם. ושם העלוה הכהה בזרמי המים והריח המריר שאהבה כל כך.

לנוח מעט. גם מן השכנה החדשה האחרת, שמיטתה סמוכה אל מיטתה של אביגיל. אשה צעירה למדי. מספר כחול של מחנה מקועקע באמת־ידה. היא שוחרת שיחה דוקא. עיניה התכולות, הדהויות ועם זאת סקרניות, מחפשות להתוַדע אל חיי הזולת, ואילו היא, מרתה, מתחמקת משיחה אתה. מסתבר, מחפשים ראיה משותפת ולא זכרונות משותפים.

אילו ניתן לה לצאת החוצה. ללכת בגשם. לבוסס בבוץ השחור והדביק שבין שורות עצי התפוח. משאית ירוקה, כצעצוע, בדרך שבין הפרדסים. אולי טעונה תפוחי־זהב. כדורי הפרי הצוננים. הריח המריר. טיפות הגשם המתנפצות אל הכתום והירוק שלקליפה. הרבה שירים הושרו לגשם. בכמה לשונות קראה אותם ושרה אותם. ועכשיו כאילו אינם אלא מחיצות החוצצות בינה לבין החיים. אצל גלי ההרים הזרועים אבנים שחורות ועצי אורן נמוכים מאורני הקרפטים אירע לה לראשונה לרצות להימצא במקום שבו היא נמצאת. ובכן מה היא עושה פה. וכיצד היתה עולה שם בשביל החלקלק אל מרפסת ביתם, עם מטען זה שבכרסה? קשה להיזהר שם שלא למעוד. אבל מה היא עושה פה, כאשר את כל ימיהם הנותרים היה עליהם לעשות בחוץ, בלי מחיצות, שם למעלה, בין גלי ההרים אשר מעל הים־האגם.

מן החלון הזה שוב רואים את האנטנות הגבוהות, שני קוים יציבים על פני מפולת השמים. האורנים מתישרים. הרוח חדלה מן הסתם והגשם קונה לו שביתה. רחשו מתיצב והולך. מוזרות תנועותיו של העובר בקרבה. מי אתה? את דניאל אני אוהבת. ללכת אתו בגשם, לעלות אתו בשביל האבן, ליפול אתו בשארית הנשימה על המיטה הנמוכה. אבל מי אתה המרתק אותי לכאן? נסיון דחוק לחייך אל קרבה בהתנצלות.

תודה לאל, סוף סוף מוצאים אותך! כבר שלוש פעמים הייתי בחדר שלך עם הזריקה הזאת. בואי, קבלי אותה כבר בחדר־הטיפולים.

איזו זריקה, סופי?

משהו חדש, לחיזוק, מצאו אצלך קצת אנֶמיה.

מתקבל על הלב. הלב… החיוך שמקודם, מכאיב לשרירי הלחיים. דניאל, נפילה על מיטה נמוכה – ורפיון, ואנֶמיה.

קופסת־הזריקות פתוחה על שולחן הנירוסטה המוארך; שתי שורות של אַמפּוּלוֹת זהות עם זו שהאחות סופי כבר מנסרת כנגד האור. האותיות המודיעות על מקום יצורן של האמפולות על גבי כל אחת מהן, ובמוגדל על גבי הקופסה, מצטרפות לשֵׁם על פי הדרך הפשוטה והיעילה שבה מצטרפות, בשינויים קלים משפה אל שפה, אותיות האלף־בית לשמוֹת.

סלחי לי, סופי, אני לא אקבל את הזריקה.

התנועות שבהן חזרה וקשרה את שרוך המכנסַים הרחבים על כרסה הבולטת – תכלית הגיחוך. והלא היא חפשית לומר: אינני רוצה, מבלי שיקטלו אותה בעוד רגע. אלא שהידיעה הברורה הזאת אין בה כדי למנוע את המחנק ואת חבטות־הלב שהנה התחילו, משונות, אטיות, מרוחקות זו מזו. והלא רצתה, בכל מאודה רצתה, שימצאו משהו שיחזק אותו שריר ארור של הלב.

מה?

אני אינני מסכימה לקבל את הזריקה הזאת.

את לא מסכימה לקבל זריקה? מה פתאום?

מפני שהיא Made in Germany.

אז מה?

תכלית הגיחוך. לא היתה כאן שום כונת פולמוס. האחות סופי פשוט לא הבינה במה מדובר.

סלחי לי, סופי, אני מוכרחה לשכב קצת.

מבחיל, ועם זאת טוב ונעים, ללכת כך בעינים עצומות למחצה, בפרוזדור האפור מן הגשם שבחוץ, ישר אל חדרה ואל מיטתה. יכולה היא לצאת מכאן, מן הבנין הזה, ללכת לה, לפנות אל הכביש, לעלות לכל מכונית שתזדמן, מבלי שירדפו אחריה לקטול אותה מגבה, או שיחסמו דרכה להורות שמאלה אל כיכר־ההטענה. אבל מנַיִן תיקח את הכוח להשׂתרך עד הכביש? וכאן כמה טוב להשתרע, הנה כך, פרקדן על מצעי־מיטה שעתה זה הוחלפו. ומה טוב למצוא את השעה כשרה לפנות אל אביגיל, בעינים עצוּמות, כמו מתוך חלום:

הלא תסלחי לי אביגיל, אני… משהו אינו כשורה אתי היום. קודם, בפרוזדור, שאלת אותי משהו, ואני כמדומה לא עניתי לך… ואני דוקא הייתי רוצה כל כך לשוחח.

פניה קרים והם החוירו מאד כנראה, כי אביגיל שלא כמנהגה הנה היא קרבה אל מיטתה. דומה שאף זה טוב ונעים שגופנו מעיד עלינו לעתים גם עדות אמת.

מה הענינים? – עכשיו זהו קולה של האחות עדנה מאצל הפתח, כצפוי. אלא שקולה נתהסס הפעם, שלא כצפוי: - מרגישה לא טוב, מרתה?

אולי, קצת. אבל זה לא שייך. זאת אומרת, אולי זה שייך, אבל לא בזה הענין.

יפה, הנה הצליחה לשווֹת לקולה בטחון מרגיז דיוֹ שגם עדנה תמצא עצמה רשאית לשוב ולדבר בקולה הרגיל.

אם כן, מרתה, מה הענין? אני יכולה להבין כמובן… אבל הלא גם את מבינה שלא נוכל לנהל בית־חולים על פי הסכמתם או סירובם של חולים לקבל תרופות אלה או אחרות.

אני אולי הייתי רוצה דוקא להסביר לך. כמה זמן פנוי יש לך?

תנועה של קוצר־רוח:

הלא את יודעת היטב שאף פעם אין לנו זמן פנוי.

כן, אבל לפעמים יש משהו חורג… או חשוב… שמחייב בכל זאת… נאמר, חמש דקות?

נניח.

יש לבחור איפוא מלים מפורשות:

קונצרנים גדולים, כמו א. ג. פארבן, למשל, הם המיצרים והם המיצאים את התרופות. אני אנוסה להניח שאֵלֶה הם אותם הקונצרנים שהיו מיצרים ומיצאים את הפֶנוֹל. זאת אומרת, אשר ליצוא, אז לא קראו לזה כך, מפני שכל המחנות נמצא ממילא בשטח הכיבוש של הרייך השלישי.

מלים מפורשות, כן, מבחילות יותר האחת מחברתה. אלא שאין דרך אחרת להסביר דברים. לחפש מלים שתהיינה מבישות פחות ומחטיאות פחות – לשם כך נחוץ זמן רב מאד, שלעולם לא יימצא.

פֶנוֹל… זהו חומר חיטוי, לא?

הה, קולה העניני של עדנה.

כן, זהו חומר חיטוי שהיה נפוץ בשעתו וגם שימש מרכיב לאילו תרופות, – מוזר: היא רוצה מאד ששכנותיה לחדר תשמענה את דבריה, והמלים היוצאות מפיה ממלאות אותה בושה, – כן, חומר חיטוי, אלא שֶלאַגראַרצט אחד הזמין כמה ארגזים של החומר הזה, פֶנוֹל, ויום יום היה בוחר לו חולים אחדים מבלוק החולים. היו מביאים את החולה אל מקום הניסויים, מושיבים על כיסא, מחזיקים בכתפיו והאַרצט היה מזריק פֶנול לתוך שריר הלב. מַוֶת תוך דקות אחדות. זאת אומרת, היו גם מקרים שזה נמשך חצי שעה.

המבט בעיניה של אביגיל אי־שם ממול – דומה שמכבר רצתה לזכות בשכמותו. ברק חשוף, ללא מחיצות. רק אחר כך, באיחור, חודרות המלים מזריק־פנול־לתוך־שריר־הלב אל לבה שלה ומקימות שם מרבצו כאב מטריף דעת, שאולי רק פעם או פעמַים ידעה דוגמתו.

אַת?…

שני קולות בעת ובעונה אחת, קולה של עדנה וקולה של השכנה שמספר כחול מקועקע בזרועה.

אני? אה… לא. חבֵרה יש לי, מימי הילדות, היא מתגוררת עכשיו ב… במפרץ עכו, עם בעלה וילדיה. היתה בין המועסקים בבלוק הניסויים. אתן אומרות שבודאי היתה משתגעת מזה? מסתבר שאין משתגעים דוקא ממה שצריך להשתגע. רק דבר אחד מדהים אותי כשאני נפגשת אתה, הזגוגיוּת של עיניה. זאת אומרת, באיזה אורח מוחשי כיסה על עיניה אותו ציפוי זגוגי.

הרגשת ההתבקעות בבית־החזה היא ללא נשוא. בלי היסוס מותר לומר: ללא נשוא. לא אכפת מה חושבים שם. לעצום עינים ולנשום לאט ובשקט.

הביטי, – השעה והדאגה והמבוכה כבר דוחקות עליה, על עדנה – אַת חושבת שמשום כך… עלולה הזריקה שמיצרים שם היום… להזיק לָך?

אולי תניחי לה?!

הגברת כהנא. רק לא רחמים. אבל חוסר־הרחמים גרוע יותר. הה, אין שום דרך להסביר שלא זה הענין, לא זה. היאוש המוּכר על שאין לזכות בשום הבנה היא שעימעם כמדומה את הכאב מצד שמאל, למעלה.

לאו דוקא, – קולה ברור עדיין, – אני רק אינני רוצה להיעזר בה. את יודעת, עדנה, אילו העליתי על דעתי, אז, שיהיה עלי להסביר את זה כדבר בלתי מובן, ייתכן שלא הייתי מגיעה עד כאן, ואז היה כמובן הכל פשוט יותר.

הה, כמה מבחיל.

כמעט השליכה את השמיכה מעל מיטתה. אבל היא תשב זקופה:

הביאי לי משהו להפסיק את המחנק הזה… הזדרזי, אני אומרת לך… מהר.

 

יג    🔗

פרופסור ברום, טוב שאתה כבר כאן!

ערב טוב, מרתה.

סלח לי שאני מקדמת את פניך באופן כזה.

צועד לו בצעדיו הארוכים עד שפניו הגדולים מופיעים לשמאלה, מעל למיטתה המרחפת בחלל של חולשה.

באיזה אופן?

שבחי החולשה הזאת, מותר לה לעצום עינים כאוַת־נפשה, כל רגע, להחריש או לדבר ככל העולה על רוחה.

אני יודעת שהיית בחופשה, ולפני שבוע הלא ביקרת כאן.

לפני שבוע היה מצבך מניח את הדעת.

פחות או יותר.

פחות או יותר, בודאי. זהו המצב היחיד הידוע לנו, הרופאים. ואַת, האם החלטת להתנסות בכל מה שכתוב בספרים שלנו?

בין כך ובין כך מתנסים בגרוע ממה שכתוב בספרים.

מהו אותו ריח המכוץ את גרונה? אה, נרות דולקים אצל מיטתה של הגברת כהנא. ליל שבת. ועדיין אבק־דמדומים אפור בחלונות. סוף פברואר.

אגב, גם עכשיו אין מצבך שונה בהרבה.

מובן, מבקש להרגיע. על סמך מה? מתי בעצם בדק אותה לאחרונה בדיקה יסודית? הקור הזה, פתאום. הרצון הזה להיאנק. הוֹ, דניאל, היֵה כאן, עזור לי.

זאת אומרת, פרופסור ברום?

פחות או יותר כשוּרה.

הקור הזה. אביגיל במיטתה בעינים עצומות. לא, אביגיל איננה מנחשת כלום. היא עצובה רק מפני שאין שולחים אותה הביתה מחר, כפי שהבטיחו חגיגית. מבט אחד של הדוקטור שלום, מבט של האחות עדנה – הם פשוט שכחו שהיא, מרתה, הבינה סוף סוף איזה חשד נתאמת לגבי אביגיל. אחר כך שוב לא יכלו לסגת, אף לא להכחיש. איך יכחישו והדבר לא נאמר במפורש. הקור הזה והכאב הזה מאחרי הצלעות, תמונה ברורה של אגרוף סוחט.

אין זה מסלק את הדבר שבגללו ביקשתי שיזעיקו אותך, פרופסור ברום.

מה הדבר?

הצורך להוציא איולת מסוימת מראשי עמיתיך.

ומה היא איולת זו?

ההטעמה האטית והמחייכת שבקולו מכוּונת כנגד עמיתיו או כנגדה, איש לא יוכל להאשימו בחוסר קוֹליגיאליוּת.

הרעיון להקדים את הלידה.

איפה קלטת את זה?

כאן, הבוקר. בשעת סיור הרופאים. כוחו של הרגל. משתמשים בז’רגון המקצועי כאילו הוא סתום לכל החולים.

לא, אין זה רעיון שהיינו מסתירים מפניך אילו היה בדעתנו להגשים אותו.

פרופסור ברום, אני…

כן?

שבחי החולשה הזאת. מותר לה למלמל כל דבר מוזר. יפה שהוא מוכן להרכין ראשו כך, כדי לקלוט את מלמולה המהיר:

החולה הזו במיטה שליד הדלת, הצעירה בעלת הצמה, כן, היא יפה, כן, יפה מאד לפי דעתי. גם שמה יפה. אביגיל. היא מעטרת ספרי ילדים. יש בה מין גאוה… ובכן, הענין הוא בלוֹיקמיה. האם תוכל לומר לי, פרופסור ברום, למה ומדוע ולשם מה?

כבר השיב מבטו מן המיטה ההיא, שלא יהיו הדברים אמורים בחולה מסוימת.

לא, לא אוכל לומר לך. אַת יודעת שאיננו יכולים להציג את השאלה כך.

ואם השאלה שבה ומציגה עצמה כך למרות כל מה שאני יודעת?

תסכימי אתי שלא את זאת באנו לפתור ברגע זה.

טוב, ננסה לדבר על מה שבאנו לפתור. ובכן כך… נשים הסובלות מאי־ספיקת הלב מועדות ללדת תינוקות קטנים מן הממוצע, כך לימדת אותנו. הקדמת הלידה במקרים כאלה מעמידה את הולד בסכנה. לא, אַל תצטער שלימדת אותי דבר־מה. ובכן, ידוע לנו שאני עם לבי נתונה ממילא בסכנה. מה טעם לסכן את זה שעדיין לא התחיל לחיות את חייו? אחרי שהחלטתי להביא אותו לעולם עלי לצייד אותו במיטב שיש לי. מה שיש לי להציע לו איננו רב ביותר, ואסור להפחית מזה… פרופסור ברום, אם יקרה משהו… לילד, לא תעזרו לי להתחיל מחדש, איש לא יעזור לי, ובמלים אחרות…

נוחי מעט, מרתה.

אתה… עליך ללכת בודאי.

החושך שבחלונות. מעונן בחוץ. אין רואים כוכב. לו באמת יכלה לנוח מעט.

זמני בידי.

דבר נפלא אמרת.

צחוקו הקל תוך הרמת גבה אחת. הנה לקח ספר מן הארונית ומדפדף בו בלי שימת־לב. ידיו היפות. לבוש חליפה כהה שאיננה שייכת לכתלים האלה. ביקורו ללא חלוק־רופאים יוסיף לה כבוד בעיני אורלי, לא ישנה כלום בעיני ריימונד, יהיה לצנינים בעיני סגן־מנהל־המחלקה. אבל מה חשיבות בכך בסופו של דבר. אילו אך פסקה אותה סחיטת־אגרוף מאחרי הצלעות. רק לא זה.

פרופסור ברום, מה שרציתי לומר קודם, על הנערה הזו שם, אביגיל, ועלי עם לבי, ועל כולנו, הוא בערך כך… מי שחי, נתון ממילא בסכנה, סכנה ללא תכלית כמסתבר, מפני שאיננו יודעים לענות על השאלה לשם מה. לכן אני חושבת שלא צריך לגזול ממני את הזכות להסתכן לשם משהו… שאני יכולה לקרוא לו בשֵׁם.

לא נעשה זאת.

שלוש מלים בקול מעשי ושקול, ומין חגיגיות שקשה לעמוד בה.

הרשה לי לומר לך מדוע ביקשתי להזעיק אותך בדחיפות כזו.

אני שומע.

אם יועלה הרעיון הזה… להפחית מסיכוני, בפני דניאל… בפני בעלי, הוא יתעקש שאמנם תעשו זאת.

ברק סקרנות בעיניו החומות שלשמאלה, מעליה. או ברק של חדוה.

ואין אַת מעלה על דעתך שיש לשמוח על כך?

חשבתי שהורגש יפה כמה שמחתי לספר זאת.

הכל מותר לה הערב. להעביר עיניה ממנו אל החלונות האפלים או להשהות אותן במבט מתעקש על פניו. להתעלם משכנותיה לחדר, אפילו תחרוג מי מהן מתנומתה או משתיקתה ותהפוך ראשה ותטה אוזן למלמול זה שלה אל הגבר ההדור בן השישים. מה טוב שהמיטה הסמוכה ריקה. אכן מתחשבים, כל כמה שאפשר מתחשבים בצורך שלה לנוח. אלא שאין מנוס מלשוב ולבחון את האשמה. דניאל בכורסה הכחולה, לוח הפטיפון סובב, החלונות סגורים, גבר רחוק מסכנוֹת. אולי אסור היה לה למשוך אותו אל מזל לילותיהם ואחר כך לסכן הכל ביודעים.

מיחושים?

לא לא.

ובכן, מרתה, ה־א.ק.ג. שלך הבוקר היה הרבה יותר טוב. לא מזהיר, כמובן. אבל אנחנו נצליח. אנחנו נצליח.

זרם של בכי קפוא בתוכה. כמו עם בוא הוֶסת, לעתים, בשיאה של עצבנות. ואחר כך צחוק של חיוּת על שפתיה, של פריעת־סדר, צחוקה מלפנים. והלא יכולה היתה שלא לשוב עוד מאותה חולשה. והנה היא כאן. היא חיה. הו, ברגע זה היא חיה והיצור הזה שבקרבה חי יחד אתה. תנועותיו ברורות, כאילו עם דמדומי חולשה אלה נסחפו אילו מחיצות שהפרידו ביניהם.

ועוד משהו, פרופסור ברום, כל עוד דניאל בעלי איננו שומע… שמנקודת־ראות מסוימת אין חשיבות רבה לזה אם אני אצליח. מנקודת־ראות זו יש חשיבות רק בכך שאני אמנם עשויה להצליח.

אינך מצפה שאתיחס לזה ברצינות.

החוֹם של צחוקה־מלפנים עדיין על שפתיה.

לא, כלל וכלל לא. רציתי רק לומר משהו שהבריק בי לרגע, וכבר נעלם… פרופסור ברום, אתה חייב לבוא ולבקר אותנו, אחר כך, במקומנו שבהרים, הלא תבוא?

שלא יקום ללכת עכשיו. נוכחותו תומכת בה כאילו זו ערובה לחייה. כמו עם אוסיפ אז, בבקתה החרוכה? לא, שום דבר אינו דומה, ולוֹ, לפרופסור ברום, אין נשקפת כאן שום סכנה.

אַת שבעת רצון שם, במקומך בהרים?

אם אני שבעת רצון?

מוקדי הקור, החלונות המשחירים, נסוגו לאחור. הגברת כהנא ספר בידיה, כריכתו עור עתיק. אביגיל ישֵנה, פניה מסכת שעוה. לאה’קה, שמספר כחול בזרועה, מוסיפה לסרוֹג, עיניה פקוחות נכחה, רחוקות יותר בגלל שלהבות נרותיה של הגברת כהנא, המציתות גון של יין בכריכת העור. הבהובי המסרגות האדומות. הכל כאילו בצבעים ורק היא, מרתה, בשחור־לבן.

פרופסור ברום… פתאום יש רצון לומר משהו שכבר אמרתי פעם, כמדומה… שאין חשיבות מיוחדת על מה ננסה לשוב ולהעמיד את העולם – ללדת ילד, או להיות אשת חיקו של איזה חכם בן מאה שנים, או לצאת לארגנטינה או לפאראגואי ולהתחקות שם על עקבות, או…

שוב אותו ברק של סקרנות או חדוה בעיניו.

המשיכי נא.

איפה היינו?

איפשהוּ, בארגנטינה או במקומך בהרים.

האמן לי, הוא מלא ענין המקום שבו אני חיה.

מי יכפור בזה?

ומי לא, פרופסור ברום?

ידו החסונה והלבנה אוחזת קלות בפרק־ידה למנות את הדופק. לזכור ולומר לדניאל: הוא מין בעל־סגולה, הפרופסור ברום, ידיו עשויות כמעט להשיב לאדם את נשימתו, כך חשבתי אותו לילה, זאת אומרת ברגע זה.

ומה את אומרת?

אני… יש שם שביל־אבן שעולה בין עצי הזית אל מרפסת שממנה רואים במרחק־מה למטה את הים־האגם… הנסיון לומר מהו המקום שבו אנו חיים הוא קשה מאין כמוהו.

מדוע?

נשימתה באמת מתיצבת והולכת. עכשיו נוח לישר את הגב, להישען גבוה יותר. והפרופסור ברום המיטיב את הכר תחת שכמה, גם זה חורג מן הידוע והמקובל, עד שגובר הרצון להפליג ולדבר.

מה שברור הוא שאפשר גם לרדת בוֹ בשביל־האבן עד הכביש ושם לחכות על ספסל האבן בצל קיר־הביטון של התחנה, כן, התחנה מדיפה תמיד צחנה קלה. מין קיר נטוי כזה… אפשר להיכנס לכל מכונית שעוצרת שם ולנסוע. אינך רואה כאן סיבה להתלהב? פרופסור ברום, אם חסרים היו טעמים לכך שתעזור לי לצאת מכאן בשלום, הנה עוד טעם אחד חשוב ביותר, והוא שזכרתי את פנסי־המסעפים הכתומים. לנסוע בערב בשדרת האורות הכתומים, בכניסה לעיר שמחר שוב אצא ממנה.

הרגעי, מרתה.

כן, אתה צודק. אני מרגישה טוב עכשיו, אבל צריך לשמור על המידה. משום כך נדבר רק על שבילי־אבן עולים ויורדים ועל תינוקות בוכים בלילה. בשעות היום הם משתזפים בלולי־עץ בסככות אורצל. אותו זמן מתיבשות הסדיניות הרטובות במיטותיהם, מוּטוֹת באלכסון כלפי מעלה כמו מפרשים ברוח. יש תינוקות שמתעוררים בלילה וצועקים, מחפשים בפיותיהם את פטמת אמם, כמו כל התינוקות הבריאים בעולם. נכנסים, זאת אומרת שומרת־הלילה נכנסת, מחממת חלב ויושבת לה על כיסא המינקת, תוקעת פטמת־בקבוק אל בין שפתי התינוק. אם לבה מלא מחשבות היא מחככת לחיה בפלומת־הראש הרכה, או מביטה נכחה בעינים עצומות למחצה. אם משהו מציק לה עד מאד, היא תהרהר אולי הרהורים זרים באמו של התינוק, באביו, בו עצמו, מי יודע מה. על פי רוב תזכה ברגע של שלוה כאשר יירדם התינוק שהושב אל מיטתו. האם אמשיך?

מדוע לא. נשימתך עכשיו בסדר גמור.

ויש שם שכן האוהב חולצות צבעוניות ורביעיות מיתרים, שלא יברך אותי לשלום כאשר אשוב. זה סיפור ארוך. דניאל טוען שזה מפני שהלכו שניהם, או רצו שניהם ריצה מטורפת במשך חמש־עשרה שנה כשהם סמוכים זה לזה יותר מדי. כמו במירוצי מכוניות, אין למנוע את ההתנגשות. או אולי כמו בסיפור הזה על הקיפודים שיצאו יום אחד לטייל ביחד. היה להם קר מדי בתחילה והם התקרבו זה אל זה כדי להתחמם, אז נוכחו לדעת שהם דוקרים זה את זה ושוב התרחקו… וחוזר חלילה. אותו שכן עבד עם דניאל בהשבחת עצי פרי. השבחת זנים על פני טרסות בגליל, ורביעיות מיתרים, גם שלישיות ואפילו שישיות – פעם לא ידעתי שיש גם שישיות – הצירוף הזה, טרסות ורביעיות, איננו דומה ביותר לצירופים הידועים… וחשבתי, ועדיין אני חושבת, עד כמה שזה ייראה מוזר, שיש כאן משום תקוה.

מדוע בכל זאת אותו שכן לא יברך אותך לשלום, מרתה, תלמידתי המצטיינת?

תודה… פעם חשבתי גם אני שנורא חשוב לדעת מדוע, כלומר איך בדיוק זה התחיל. אבל ברגע זה אני חושבת שדניאל צודק ולא בזה הענין, אלא בזה שההתנגשות לא נמנעה. וכאן מתחילה המחלה שלי. סליחה? אה, לא, כונתי למחלה הנובעת מן ה־אני־אינני־אשם. אותו פגם נדוש של ילודי־אשה המסרבים להסתכל בקופת־השרצים התלויה להם מאחוריהם. לכל היותר, וגם זה בציפיה לשכר נדיב: כולנו אשמים, כמוני כמוך, מין תיקו כללי. זה מחליא אותי. אני שונאת את זה.

או־הו!

אכן, השקט הרב השורר כאן הערב, וצליל קולה. לא, היא תמשיך.

מי יודע, אולי זה שורש כל הרע שבעולם… טוב, אז יש שם במקומנו גם אשה צעירה אחת הממלאה עכשיו את מקומי, אגב, האם תקבל אותה להסתכלות במחלקה שלך, פרופסור ברום? מזמן התכונתי לפנות אליך. אני אוהבת אותה מאד. נעמי שמה. פעם חשבתי שזה יהיה שם בתי, אבל עכשיו יהיה עלי עוד להימלך בדעתי. זמני בידי והובטח לי שלא תוקדם הלידה… נעמי זו, היא לא היתה מעולם במקומות שאני הייתי ומבינה כל מיני דברים שאינני אומרת אותם, ותהיה נכונה לקבל את הדברים שאולי עוד אעז לומר ביום מן הימים, האין זה נשמע מוזר?

מבטו מרוכז. האמת היא שכל הזמן זכרה את הערב ההוא. יום חופשה היה לו אז לדוקטור ברום והוא נזדמן אל מחלקתו, גבר גבה־קומה וחפשי בתנועותיו, לבוש חליפה כהה, ונשאר לראות איך תלמידתו המצטיינת מקבלת לֵידה ראשונה. אחרי שהכל נסתיים בכי טוב, והיא עמדה מחייכת ומאושרת מעל לכיור שבו השיליה שנבדקה, עבר בין עיניהם, עיני גבר בן חמישים וחמש ועיני תלמידת־המחזור שלו בת העשרים וארבע, משהו שהיה ידוע לה יפה מרגעים אחרים, עם גברים אחרים. כמה שמחה שהוא לא כיסה על אותו מבט ושנשארו הדברים בגדר מבט בלבד.

מוזר, אַת אומרת? אם מוזר פירושו דבר הקורה פחות מכפי שציפינו שיקרה, ייתכן, ייתכן שמוזר.

קול אנקה ממיטתה של אביגיל. תנועת־ראשו לעבר ההוא, קצרה, ומיד שב אליה. ספק אם יכול היה לנחש משהו מן ההכרעה הסבוכה והמהירה שהנה נפלה בה, מין קשר־שתיקה של שותפות לדבר־מה נואש מכדי שידובר בו. הו, החיים. ומה הצורך הזה לומר את אשר זכרונה מזמן לה. הלא אינה מרגישה כאילו שעתה קרובה באמת, ואפילו כך, מה יציל דיבורה. ובכל זאת:

זה שבועות אחדים, לא, כבר חדשים אחדים, אני מביטה ערב ערב באורות החוף האלה, ורואה מין תנודות אטיות, מפתיעות לפעמים, בין דברים חסרי־חשיבות לדברים שהנה הם חשובים עד מאד… מי יודע, אולי הקושי הגדול ביותר הוא הקושי להיגמל מן ההרגל.

אילו ביקש שתבהיר את דבריה, כשם שנהג בשעת בחינה, כי אז היתה בודאי טורחת ומפרשת, אבל הוא לא ביקש. ובאמת מוטב לשוב ולהישען אל הכרים, להתרוֵח יפה ולהביט בחלון, באורות המנצנצים במרחק, או גם בכריכת ספרה של הגברת כהנא ובברק המסרגות של לאה’קה שדומה מאיטות והולכות. ההנאה שבמבט תוך כדי נשימה בלתי מופרעת, פטורה מן האגרוף הסוחט מאחרי הצלעות, כמעט פטורה.

התנמנמה כנראה.

צעדים נמרצים של גבר בפרוזדור, כמו מוכרים. עד פתחוֹ של החדר הזה. חלוק לבן, לא פרוף. הדוקטור אורי היימן.

הנה היא מסתכלת בו בבת־צחוק ובשלוה שעה שהוא מתקרב אל מיטתה ומניד ראשו לעומתה מין ניד נוקשה.

אני מחפש אחריך, הפרופסור ברום. טילפנתי אליך הביתה, ואתה, אתה כאן.

בעווֹנותי, הדוקטור היימן.

זו הפעם הראשונה שמצאה את המענה הרצוי לה בפנותה אליו.

 

יד    🔗

אבל מה זה?

צלוחית הנירוסטה ריקה. זאת אומרת שכבר בלעה את הדיגוקסין. מה כאן דיגוקסין. נראה שעוד לא עברה שעה מאז קמה מן המיטה בפעם האחרונה. הקימוֹת האלה בלילה, הן תוכפות כמדומה.

אבל מה האימה הזאת.

אולי כדאי להתרומם לישיבה וכך להקל קצת על הנשימה. הכר שמתחת לגב לח מזיעה. גם הפָנים. רק פעם אחת לנשום נשימה עמוקה שאינה נקטעת. הנה עכשיו. לא. מדוע בשום אופן אי אפשר.

חלום, כן, גם זה. אבא היה שם. קרא לה לעלות לאיזו כרכרה משוחה בלָכּה. גם אמא היתה, צחקה צחוק של נערה. אחר כך בא אותו דבר נורא שנעקר לחלוטין מזכרונה. גם כלב היה, רתום לכרכרה. כלב־שלד שצבעו שלג נמס. ראתה כזה אתמול בעתון, בכתבה מצולמת על מחוזות רעב בהודו. העגלון הוא שעשה אותו מעשה מבעית. גיחוך נתעב של גבר משׂוֹפם. אבל מה הדבר שנשכח? מין ניתוק גמור.

היא עלולה למות בימים אלה. כן, כך הוא. מצבה הולך ורע. דבר זה ידוע. גם בלעדי ההרעה עלולה היתה למות בימים אלה. מי אמר שתצליח להיחלץ. שדוקא היא תצליח. הו, שקט, אלוהים אדירים, מעט שקט ולנסות לנשום. אם ייגמרו חייה עכשיו, מה סיכויי הילד? אלוהים אדירים. האם אינה יכולה בלעדי הלהג הזה “אלוהים אדירים”? הלא ידעה מה עלול לקרות. גם בשעת הלידה. הילד יצעק, חי, לבדו.

בישיבה, כך, האויר בכל זאת רב יותר. איך קרה שאפילו פעם אחת לא ראתה בדמיונה את הילד בלעדיה? האומנם היה כל דיבורה אחיזת־עינים, והיא לא נתכּונה אלא לילד למענה, לשמחתה, לגאוָתה – כל דיבורה שמקיומה זה ידוּע־החולי יבוא קיום אחר.

אולי כדאי לקום מעט ולהתהלך, למרות החולשה. ואולי די אם תשב כך בקצה המיטה, כפות הרגלים נוגעות ברצפה, הידים תמוכות במזרן והפנים לחלון. כן, הוקל קצת לנשימה.

לא אחיזת עינים. גם עכשיו היא יכולה לראות אותו, יצור בעולם. יצור שלא ידע את אמו. אפשר לומר גם: חפשי מאמו. חפשי מעברה, מכל מה שעשוי היה להשפיע בעל־כורחה על דרך התנהגותה אתו. חפשי, ואינו חפשי מן הגֶנים שתוריש לו. אלא שגנים אלה לא הטרידו אותה ביותר, משום מה. משום מה סבורה היתה שלא יהיה בהם להרע. בטחה בצירוף החדש, עד כדי כך שזכר הזרוּיוֹת של אביה היה רחוק משיקוליה. ולא מפני הבושה. מן הבושה, כך נדמה, נרפאה כמעט.

ילד בשביל־האבן. כף־יד קטנה בכף־ידו של דניאל. מה מראה פניו של דניאל? איך הוא ממשיך? והלא אין זה מן ההגיון שהילד ייוָלד ולא לשמחה. אין זה מן ההגיון שתשלח אותו על פני האדמה בלי שתוכל ללוות אותו אפילו בניע קל של תבונה. והלא ראתה דיה למען תנהג במידה כלשהי של תבונה.

לא מן ההגיון! הבה ונצחק יחדיו. כל מה שראתה בחייה מן ההגיון היה, לא כן. כל המיתות, הגיוֹניוֹת. כל אלה שנחנקו לא היו להם טעמים מספיקים לחיות. לא שיועו די לחיים. אבל אין הכרח להמשיך מחשבה זו עכשיו.

החלון. לפתוח את כל שלושת אגפיו לרוָחה ושאיש לא יתעורר ושאיש לא ימחה. לנסות ולחשוב בשקט. אם כן, אף אחד מן הטעמים, שכל אחד מהם נכון לעצמו ומספיק בהחלט, אין בו כדי להציל אותה. זיעה רבה כל כך, השרוולים לחים מלספוג אותה. אינני רוצה! לא עכשיו! ומי שמע לכל אלה שביקשו על נפשם לפני כן: לא עכשיו!

גם זה מסולף. כאן היא ולא שם. אין מתנכלים לה להמית אותה. טורחים להחיות אותה. אותה ואת ילדה. מי אומר שאין חילוק בדבר. הו, אלוהים אדירים. שוב. אבל הלא הכרח הוא שאפשר יהיה לקרוא אל מישהו, לפנות לאנשהו. דבר זה כבר נאמר מזמן, עוד לפני שמספר הקוראים־לשוא עלה על כל המשוער.

מדוע נרעדה כך בכל גופה, והרי זה רק רחש צעדיה של הגברת כהנא. האומנם קראה בקול? אפשר. הקש בשולחן ויענוך המספרַים. איזו תפלות, בואו ונצחק. ואפשר גם כך: שליחים נמצאו תמיד, רק השוֹלח לא נמצא מעולם.

בין כך ובין כך לא ישנתי. ביקשת משהו, מרתה?

לא לא.

באמת לא ביקשה ברגע זה אלא לשתוק, או לומר, פשוט: כן, ביקשתי בריאות שלמה לעצמי ולילדי.

שום דבר, מרתה?

אולי… תסגרי קצת את ברז ההסקה.

כבר אני סוגרת אותו, – ואחר כך, בשובה: – הילד כבר גדול בתוכך, מרתה, אַת צריכה לאזור כוח.

קולה המונמך איטי ויציב. האומנם היא מתפללת לשלומו של הילד הזה שאיננו ילדה ואף לשלומה של האשה אשר נושאת אותו בקרבה.

כן, אני צריכה.

הלא אין זה מיותר, מרתה.

מה?

פעם באת בלילה לשבת על ידי. כוָנתי… אין זה מיותר להימצא איש אצל רעהו.

פניה של הגברת כהנא מעליה, בחושך הדליל של לילה בבית־חולים, מתבוננים לדעת מה לה. לא, אין רצון להזעיק אחות. אורלי תורנית הלילה.

לא, גברת קטיה, לא מיותר. אבל לגבַי, אם לומר את הרגשתי בדיוק כמו שהיא, אַת כאילו לא לגמרי כאן. זאת אומרת ששנַים אינם נמצאים בדיוק זה אצל זה כאשר אחד מופנה כל הזמן אל מישהו או משהו שלישי, שאיננו נמצא בשביל זולתו.

אסור לך לדבר כך!

מה פירוש, אסור לי?

הרעד הזה, שוב. נשימתה המואצת של הגברת כהנא. ואולי זו הנשימה המואצת שלה עצמה? מוזר שקשה לה להבדיל. מתי נטלה הגברת כהנא כיסא? הנה היא יושבת, ראה כפוף עמוק על חזה, ידיה מתוחות ואצבעותיהן שלובות בין ברכיה. קולה כקולו של המדבר מתוך שינה:

אולי אַת צודקת. אולי באמת אין בי עוד כל חפץ.

הצער השומם הזה. מה בינו ובין הרחמים. על כל פנים, קולה המוזר של הגברת כהנא אינו מבקש את רחמיה. ופתאום מין השתוקקות להשיב לה משהו מתוך צלילות־דעת, הרחק מעבר לקוצר־הנשימה הזה.

זה לא כך, גברת קטיה. הייתי רוצה שתביני אותי בדיוק. מה פירוש: אין חפץ? למי אין חפץ? ואם אני באמת זקוקה לך? ולוּ רק לשעה אחת? יש לפעמים…

לא חישבה כראוי את כוח נשימתה והנה זו מתנכלת לה.

אולי אסור לך לדבר, מרתה. אני… אולי אקרא לאורלי?

לא לא. אני רוצה להגיד… שאין זה מיותר, בדיוק כמו שאמרת קודם. רק שלא היינו־הך אם את נמצאת כאן כולך, זאת אומרת כמוני, כמות שהנך… או בחסותו של מישהו או משהו שאיננו אַת…

אבל מרתה, אני אינני אני, כמות שהנני, בלי האמונה שלי.

לחש מלא רוך והפוגה של שקט; תוך כדי הקשבה דמומה ללחש הזה רפתה מעט המועקה. אלא שמיד אנקה ארוכה ממיטתה של אביגיל. מעולם לא נאנקה כך בהקיץ. ושוב רק רע. מפלצת סמויה שולחת שלוחותיה הלבנות בדמה של אביגיל, באפילה, בשנתה, בלי הפוגות. זה יימשך גם ביום, בקוּמה, בלכתה, בחייכה בלא יודעים. ביום ובלילה, בלי הפוגות. אין מרפא. המחסום בגרון, בעינים. אין מרפא. דניאל לבדו שם למעלה. ההר השחור שממול. הזמן עובר. היא תמות, אביגיל.

הקשיבי לי, מרתה, אני כמוֹת שהנני, הנה העליתי בלבי שזה אשר לא ריחם אותי ולא שעה לתפילתי, יכול מאד שירחם אותך. הלא אין איש יודע דרכיו, ועל כן…

המחנק הזה. ויהיה אשר יהיה:

גברת קטיה, הענין הוא בזה שאין מרחם! אין! איך לא ראית? לא היה! אין!

אימתה שלה – מדוע הדברים מפחידים עדיין ושוב בשעה שהם נאמרים; מדוע הם מפחידים כל כך – וההמולה העולה מן המיטות. החולה שהובאה אתמול נזדקפה וטופחת בידה על המזרן:

שקט, לכל הרוחות, אדם נרדם סוף סוף!

אביגיל ממלמלת משהו מנומנם וערֵב. להטות אוזן מבעד לנשימתה שלה, הכבדה, ולקלוט את מלמולה של אביגיל. כך מתאמצים לקלוט מנגינה שנשתכחה מלב. ומה ראתה לאה’קה דוקא עכשיו לגרור נעליה מתחת למיטה? כמה זמן יארך הרשרוש המרגיז הזה? כמה זמן תמשיך לגשש כך אחרי נעל־הבית השניה שלה? הו, סוף סוף מצאה והיא יוצאת אל הפרוזדור. גם הגברת קטיה נעלמה. כך יפה. שוטה שבעולם, מדוע לא ביקשה מיד שיקראו לאחות. כל כך הגיוני היה לקרוא לאחות. האומנם היא רצה, אורלי? הו, איזה חידוש, הרי זה שוב חג ויש רצון לבקש סליחה ממישהו. ולא די בזה, הביטו וראו, הדוקטור שלום תורן הלילה. אתה רואה, דניאל, עכשיו באמת יוטב לי. יש ימים כאלה, יודע אתה, יש רגעים כאלה. וכי מה רצינו בסך הכל? מה רציתי? עייפנו. ומותר גם לי לומר: עייפתי מאד, ועכשיו יעזרו לי, עכשיו ירוַח.

מה הסיפור הזה, אחותנו מרתה?

דיבורו, כרגיל, כמתוך פיזור־דעת. עיניו העצובות, לאור פנסה של אורלי, חוקרות את פניה.

יש לו שֵם לסיפור. נוֹקטוּרנַל דיספנֶאה, לא כן.

גם יש בכוחה לגחך תוך כדי דיבור, וההפסקות של קוצר־הנשימה כמוהן כנסיון להפגין את אמיתות האבחנה במשחק קלוקל. דומה שבאמת רוַח קצת משקראה לדבר בשמו המתנגן.

אַת אל נא תהיי חכמה כל כך.

מדוע?

רכינתו העמוקה להאזין. נוקשות שערו על סנטרה. הד ריחו של ברנדי או ויסקי, מתרחק עם הזדקפוֹ.

ומשכּיבתה אוֹרלי את פנסה:

צר לי דוקטור שלום שאני מוסיפה לך עבודה.

ההידוּר שבאותה תוספת, המתגרה בקוצר הנשימה, לא הכזיב. אי אפשר שלא לראות זאת על פניו שעה שהוא מערה לאט לאט אמינוֹפילין לתוך הוריד שבזרועה. עכשיו טוב יותר.

אציץ אחר כך. ואל תהססי לבקש שיקראו לי.

כן, דוקטור שלום.

לומר לגברת כהנא שתלך לה עכשיו, שתשוב אל מיטתה? לא, וכי מדוע לא תוסיף לשבת לידה אם זה רצונה.

תודה, גברת קטיה, הנה הוקל לי.

החולשה נמשכת, ובכל זאת הוקל. כאילו היתה מחליקה ונישאת. זה כבר לא זכרה עצמה שוכבת פרקדן על קרקע היער, אינה זעה ואיכשהו מחליקה פנימה יותר, למקום שהכיתור לא יגיע אליו, שאין נוֹרים שם על שפת הבוֹר. המיור ווֹלודיה היה מוצא אותה כך. היה מסלק את האצטרובלים האפלוליים. כחיית השדה. לא, כי מוֹתר האדם מן הבהמה ועליו לשמור תמיד שהרוֹבה יימצא בהישג ידו. כך בדיוק יפה היה להם להימצא אז יחד, במשכבי היער החטופים שאין תולים בהם תקווֹת. יש שהיתה משתוקקת לזכות בחדוה גמורה, ובו בזמן חשבה לה זאת לתפלות מבישה. זרועו של ווֹלודיה תחת עורפה, חזהו החם והשעיר להסתיר בו את פניה ואת צלילות־דעתה שלא נתעמעמה כליל. מבטו המבקש לכהרף־עין לגלות שמחה בפניה, בטרם יפנה ממנה אל שכחתו שלו.

לו ידעה גברת קטיה הטובה, השומרת מיטתה בחשיכה הפגומה של לילה בבית־חולים, כי מרתה חולת־הלב וההרה ללדת עיניה מבריקות ברגע זה בברק של הפקר. יפים היו הגברים שלי, כמוֹת שהיו. כן, גברת קטיה, כך זה היה. באותן שעות עצמן היו גויוֹת קופאים במבואות היער. פעם ראיתי גויה שאישוניה ורודים כאישוני עכברים.

אמרת משהו, מרתה?

לא. תודה לך עוד פעם. עכשיו מוטב שתלכי לישון.

ואַת, מדוע אינך ישנה?

יש טוב משינה.

סליחה?

לא כלום, גם אני אישן עוד מעט.

הנה היא נושמת. הי אתם, הבה וניפגש. פרחי פרג אדומים למרגלות מוֹנטה קאסינוֹ. ירח על עצי האשוח. פסיעה בלילה של קרה. ירח עולה ויורד. סיגריה מוצתת בחסות סוללה, מפני הרוח הנושבת בעוז. סגינו על כתפיה. אחר כך חורבות העיר השחורות. עוד כוסית? ברכוֹתי. הנה היא נושמת, ויפה השעה לערוך חינגת־פגישה ארוכה, כאשר האחד קד בנדיבות נבונה קידת־הזמנה לכל אלה שארחו לה לאהבים ונתנו בחייה את הממש החם של נוכחותם. איך הוא הופיע, בגאוה ומשהו מסתורין, נושא מכתבו של ווֹלודיה. אי־שם בעומקה של ארץ המישורים האינסופיים נפגשו השנַים, המיוֹר ווֹלוֹדיה עושה דרכו מזרחה ועמיתו שחור־השיער הולך מערבה ומקבל עליו למסור אגרת לאחת מרתה מיער צוּמַן. הכל התחיל במכתבו של האחר, היו מלגלגים על עצמם לאחר מכן, ואיך ייגמר איפוא? היה זה בירח מאי, כדרך שאהבו הבריות לומר לפנים, ירח מאי של שנת ארבעים וחמש, ירח הנצחון. וכשם שאיש מן הנשארים בחיים לא העלה על לשונו את המלה נצחון, כך לא עלה על דעתה שלה לתלות את המלה אהבה במכתב זה. אף על פי כן היה זה מעין מכתב אהבה, אותו מכתב יחיד שלהם, שנַים שמעולם לא תיכנו תכניות ופרידתם זה מעל זה היתה להם חזוּיה מראש יותר מכל דבר בתבל.

כל אשר ידענו יחד, יפתי האמיצה, היה ממילא זכיה מן ההפקר ועל כן נזכור נא אותו לטובה. אילו האמנתי בתפילה, חי נפשי כי הייתי מתפלל לאושרך. בכל זאת ננסה להאמין שברכה מעומק הלב מרבה מזלו של אדם. עדיין דמי נדלק בי שעה שאני פונה אליך, וריח יער מצנן תאוָתי אל בוֹשמן של בנות הכרכים. היי שלום. מִטבע ראשך הקשוח בחזי נשאר לי למזכרת. מתחתיו הולם לבי ומעליו שערי צומח. ואני צועד קוממיות ואיש לא ינחש דבר.

וזה, נושא המכתב, האם פתח אותו בדרך נדודיו הארוכה מן המזרח אל המערב? מה אכפת. האם דיברו בה, כותב המכתב ונושאו? אפילו פעם אחת לא חקרה לדעת. הוא היה מתבונן בה כל זמן שקראה בכתוב, וגם כאשר חדלה. אותה שעה היה מראהו מרהיב. אמנם כן, מתמיה ומרהיב כמראה דמות מאגדות המזרח. כמעט הבינה איך ממשילים שער־ראשו של איש לכנף העורב. שיער שחור משחור, וגבינים שחורים משחור, חבורים יחדיו מעל לחוטם גאה ודק. עוטה היה מעל למדיו מין גלימה חסרת שרווּלים. במרוצת הזמן למדה שזו שכמיית־הסואה קרבית, והוא נוהג להטילה על שכמו בתנועה רחבה ומסוגננת. כן למדה עד מהרה שאיננו לא אוּזבֶק ולא בן גרוזיה אלא נתן שפיר, יליד מינסק. בשעות היום היתה פוסעת לצדו בעיר שחציה חרבה. נהנתה למראה החיילים המצדיעים לוֹ, מנקשים בעקבי־מגפיהם ומרימים אצבעות חומות ממַחוֹרקה אל פרצופיהם הסלאביים. נוהג היה כמי שאיננו רואה את החורבות שעל סביבו. ובלילות, הה בלילות, איך נתגלה מוזנח כולו וחרב. נתן שפיר, ילד טיפוחים שהושלך בן־לילה לתוך הנכר ולא נמצאו לו הפנאי והרצון להתבגר. דמעותיו יבשו זה כבר ומעולם לא הניח לו הצורך לבכות. היה ישן כשראשו בשקע כתפה, גופו כמו צועני חולה, ובגבות עיניו אותו תו של בכי שאין לו דמעות. ווֹדקה, עוד כוסית, הרבה ווֹדקה בטרם יעלו במדרגות המלון. טוב היה היי"ש, כוחו יפה לכסות על כל מה שלא מצאה בהם באותם הלילות. כרוכה היתה אחרי השעות המצועפות אדי משקה ועשן סיגריות באולם־האוכל המועם ריפודי קטיפה. אחרי ההליכה ברחובות בחסות מדים עטורי דרגות. אחרי צעידה בלילה בשבילי שדות אשר שבו, אכן שבו, אל צמיחתם מתמול־שלשום, בחורשות־לבנה מכוסות ערפל חלבי. הוא לימד אותה להצית סיגריה בשדה פתוח כאשר הרוח נושבת, להלך הלוך וזמר בשפתים אבלות. האם כרוכה היתה גם אחרי בדידות הלילות המרה? אפשר. שכבה ערה מעל לעיר ההרוסה והוא היה ישן, נושם בשקע כתפה. בחוץ היתה הרוח מהלכת בין קירות שחורים. משכה כתפה מתחת לראשו ובאה בלאט אל הגזוזטרה. גזוזטרת־ברזל בקומה רביעית של בית שנשאר עומד על תלו. כאן יכלה לראות סוף סוף באין־מפריע את כל הלילה הזה שלא ישוער. הגבר אשר אתה היה ישן בחדר הסגור, אינו יודע דבר. ידיה על המעקה הצונן, כתפיה קופאות, האזינה לרוח המהלכת בין החורבות השחורות ומושכת אותה. היה דרדור פחים עקורים ומיתאר חורי החלונות ולילה בעדם. וממול, לא רחוק, תקתוק מכונות קצוב. בית אחד חי. חלונות גדולים, מזוגגים ומוארים. בית־דפוס היה זה. דמויות קטנות וברורות נשאוּ שם יריעות־נייר ותבניות־עופרת. בתקתוק מכונות התגלגל בתוך הלילה החרב יום של חולין. הלילות ההם. הבט וראה, דניאל. פעם, במלון־אורחים אחר, הקיצו שניהם באשמורת השלישית. דרכו להציץ הצצה חדה בשעונו הזרחני. השכם בבוקר היה עליו להימצא במטה הכללי. ביקשה סיגריה. גישש על פני שולחן־הלילה והגיש לה אֵש. עישנו יחדיו בשתיקה, לא דיברו על תבוסותיהם. באגף שבחצר שרה עלמה מעלמות המלון בקול שוקק: פרחי פרג אדומים למרגלות מונטה קאסינו. היה בה מן היפה בשעה ההיא. איך נסתיים איפוא כל זה? נסתיים בגינוניו. בדיבורו הפסוק והמכסה, מכסה. בנשיקה שהיה נושק את ידה בהיפרדו מעליה במחיצת חבריו. בהצדעתו השקולה כלפי קצינים גבוהים ממנו, בחביבותו השקולה כלפי קצינים נמוכים ממנו. בלקחו החשוב־מאד: כן, מה שמותר לגבר אינו מותר לאשה, כן, כך בדיוק אני חושב, ומה איפוא, לפחות אינני מכזב… הוֹ, כל המושכלות האלה שנתקיימו בו להדהים בצד ההריסות. איך נסתיים כל זה? בגעגועים אל אחד שאתו תהיה מאושרת, פשוט ביותר. הו, דניאל, מדוע לא תבַרך. נכון, אינני נוטה להשלים. הנה לא השלמתי. לא ויתרתי וזכיתי. שמע, הקשב, אתך הייתי מאושרת, זאת אומרת עד כמה שהאושר אפשרי. הרי זה פשוט להפליא וחשוב עד אין שיעור. בושה שכזאת, כפי שאמרתי על עיניך, זוכר? עיניך בהירות כל כך, ממה בושה בימינו…

אַת ישנה?

הה, שכחה אותה כמעט, את הגברת כהנא. אם לא תענה ולא תזוז, תעלה אף היא סוף סוף על יצועה.

דניאל, הקשב, שמע, עלינו לנצח. אחרי ככלות הכל גם לנצח. דניאל, הענין הוא גם בזה שמתביישים לומר זאת. אחרי ככלות הכל גם תור הנצחונות מגיע.

ובלבד שלא יהיה הבוקר גרוע ביותר. היקיצה קשה כמעט תמיד. מאימתי אותה הרגשה של סירוב בבקרים? לא מימי היער, שם לא היה שום מעבר מן השינה אל היקיצה, מחלום חטוף וחד אל עשן מדורה עמום עם שחר. מימי המחבוא בבקתה. אבל גם מלפני כן, זמן רב מלפני כן, אולי מלפני כל הזכרונות. ומה בכך אם מלפני כן. כל מה שהאדם חי חייו הם. אימתי היה לנו הפנאי להתבגר. אולי משום כך אנו מתבגרים עכשיו, לאט לאט להתבגר, אולי פירושו שלא להתכחש לשום דבר. ומדוע לא ננצח פעם, דניאל? ראינו הרבה בחיינו. ואולי בכל זאת יבוא יום ואתעורר בלי אותה הרגשה של משא כבד.

 

טו    🔗

גשם ירד בלילה והיא לא שמעה. שמים קלים ורחוצים אחרי שינה בלי חלומות. מאילו חלומות מקיצים כאילו לא היו? ועלי־סיסם מנגנים בלי קול בשמש. הדלתות והחלונות פתוחים, כאילו עומדים לסייד לקראת הפסח. חריפות צבע טרי בצד ניחוח תפוחי־אדמה מתבשלים במים. חוש הריח נתחדד בימי חולשתה הגדולה. גם ריח דגים, כמובן, כבכל יום שישי. ריח דגים עמד בחצר כאשר הופיעו מטוסיהם לראשונה. שלושה־שלושה הופיעו, תחילה גבוהים מאד. כאן השמים נקיים. הרופאים בבוקר – ביקורם היה בצוֶת מצומצם ובמין קלות־ראש, כאילו כל מַעיניהם רק לשלוח חולים הביתה, לקראת השבת. מיטתה של אביגיל כבר ריקה, מזודת־בד סקוטית עליה, פתוחה ומגלה דפדפת־ציור ונעלי־בית שסוליותיהם כלפי מעלה.

לא רק אביגיל, גם אני הולכת הביתה!

גברת קטיה חדשה לגמרי, בחליפת־ג’רסי נאה. נעליה המובחרות מקישות זריזות בעקביהן. היא תצליח לבסוף, הגברת קטיה, ועוד תצא מכאן כשיצור חם בריפודי־תכלת על זרועה. צמתה של אביגיל נוגעת בספסל־ההמתנה שבפרוזדור. כובדו של השיער העבה, הבריא כל כך. לכמה זמן משחררים את אביגיל? הכל מתערבב בבוקר זה, הנקי והמרוּוח. תנועתו הגלית של היצור שבקרבה, והבחילה פתאום. האם גם עוד זה, לקראת סוף ההריון? הגברת קטיה רצה, אש זרה בעיניה, קופסה עגולה של כובעים בידיה המושטות. קופסה מצודדת־לב. מסעות, חיים של מותרות, חיים בלי דאגה.

הביטי, מרתה, מה שלחו לי.

פאַק! המכסה הקפיצי נפתח. פיאה נכרית חדשה. ראש שיער עגול, חום בהיר, קווצות וגלים מסורקים מלאכת־מחשבת.

אַת מוכרחה למדוד את זה, מרתה, עד שבעלי יבוא לקחת אותי הביתה. אבל לא, אַת מוכרחה!

אי־שם מאחרי הצחוק והברקים שבעיני הגברת קטיה הבהוב של חרדה, או מאמץ כאוב לדחוק כל מה שהתרחש פה במשך שבועות אלה ולילותיהם, להשכיחו בטרם תלך לה אל ביתה שאיננו מוּכר כאן לאיש.

אז הביאי לי מראה גדולה. שתַים!

הכל מעורבב הבוקר. שעשוע מיוחד במינו, מבנה־השיער הדומם הזה על ראשה. לדחוק אל מתחתיו קווצות־שיער שחורות, שזורות נימי שיבה, שלא נחפפו זמן רב למדי. אחר־הצהרים תבקש זאת מריימונד. ידיה של ריימונד רכות וחמות. עכשיו הקץ לשיבה. הביטו! הו, רק הביטו וראו! ודממה.

כך. מרתה המצטלבת נוכח פסלה של האם הקדושה בכנסיה כפרית תכולה וצוננת, מטפחת גדולה מכסה ככל האפשר על שערה, אבל איך מכסים על העינים? השקט הזורם מבעד לחלונות הגבוהים, האי־שקט המגיח ממתיקותם של פני המַדוֹנה… אפילו אז היה לא רק הכרח כי אם גם משחק. הצורך הטבוע בנו להתנסות בשינויי דמות. מרתה הזקופה מאחרי שולחן־הנשיאות המכוסה ארג אדום, אות־הצטיינות של פרטיזנים מבריק על חולצתה, שערו הדביק של בוריס החרש סמוך אליה, שפתיו הריריות והרופסות. מרתה המקיצה עם שחר במיטת בית־מלון, קרבת גופו של גבר ישן, לא רחוץ, בחילת היי"ש, הכאב ברקוֹת, פרחי פרג אדומים למרגלות מונטה קאסינו. והפעם מרתה כזאת, מתחת לכיפת־השיער הכבדה והדוממת. לנסות ולהתכנס לתוך מוח החושב מחשבותיו בתוך גולגולת גזוזה, עטורה שיער זר ונוקשה. איך המוֶת כך, בחסות הבורא. נדמה שכפי שחשבה עליו ככה הוא גם כאן, מתחת לכיפה זו, אין הבדל. לנסות: ריח חמין ונרות, דבר־מה אחר, ערֵב, ועם זאת עגום ללא תקנה.

אבל ראי נא, מרתה, הביטי במראה הזאת!

סוף המשחק. ולא רק בגלל קסדת־השיער החומה שעל ראשה באה אותה תנועת־רתיעה אל תוך הכרים למראה דמותה של נעמי בפתח. אילו ראה הפרופסור ברום את רתיעתה ואת עצימת־העינים – והלא אמת כל מה שסיפרה לו. קשרים מסובכים. ואולי הקשרים מתקיימים רק מפני הסבך היוצר אותם. אתה ודאי נוטה לאשר, הפרופסור ברום. מה היתה עושה בלעדי קשר זה, בלי אמונתה של נעמי בכל מה שהיא, מרתה, עושה ואומרת. בלי נכונותה לקבל על עצמה כל טרחה נוספת ובלבד שהיא, מרתה, תוכל להפליג, השד יודע לאן להפליג. ונעמי בלעדיה – והנה רגע זה של רצון להדוף, של תביעה מחוצפת שישאירו אותה כך, בענינה, כאן במקומה, שיעזבו אותה לנפשה, שלא יטריחו עליה בכל אותם ענינים קטנים נשכחים הקמים מרבצם לעשרותיהם ברגע שנגעת באחד מהם. לא לפקוח את העינים – אשליית ילדים, מי שאינו רואה אינו נראה – זכינו בריוח של רגע קל.

די. עכשיו לפקוח עינים ולשוב ולמצוא בשמחה את דמותה הגוצה מעט של נעמי, דמות ילדה שעיניה זהובות ותו של מתיחות, או מין תהיה מפורשת, בין גביניה. והידים הקטנות, המתוחות והילדותיות. איך היא משקעת בידיה אלה מחט־מזרק לתוך גופו השרירי של אדם מגודל. כאשר העבירה את כל המכשירים והכרטיסיות והארונות לרשותה של נעמי ראתה עצמה כמי שמפקיד אורלוגין בידיו של תינוק.

הי! איך הגעת הנה בשעה כזו? גברת קטיה, הנה, קחי את זה ממני בבקשה. אני באמת חושבת שזה הולם אותי. חכי רגע… זו נעמי, חברתי לעבודה. אחות… כמוני אני, אם רצונך לדעת בטרם תלכי הביתה.

נשיקת פרידה. קולנית. איך היא מנשקת לבעלה, בלילותיהם. ואין מפלט עוד מלשאול את נעמי את שיש לשאול, להקים דברים מרבצם.

איך השארת הכל…

עדיין מסרבות העינים להיאחז בפנים אלה שבקרבתה, בראש הבהיר כל כך, הגזוז והמקורזל. המבט סוטה ומפליג, כמבקש למדוד את המרחק. תחת אותם השמים, שעכשיו גם מלאו ריח משכּר של פריחת־הדרים, שם למעלה, בתים במדרון, פתחי ההר ממול, בנין המרפאה המרובע במסעף שבילי־האבן, הריונות, לידות, ילדים ופצעיהם, שמחה וחרדה, חיים. דניאל, דניאל.

אה… כמובן, כן. במצח? הפרא הקטן הזה… עמוק? שלחת לתפירה?… סליחה, מי?

דורית.

מה?

אישפזו אותה.

מהמ… בכל זאת.

כן. היו סימנים מובהקים של פחד הרדיפה.

כן. והבחור?

כרגיל. לא היה בבית.

שוב בעצימת עינים, אבל אחרת:

סימנים מובהקים? למשל?

הפחד שלה מפני שובו.

הו, גם אני הייתי פוחדת.

צחוקן. בכן, אין ספק, שוב תשלח לחפשי שד אחד שזה כבר לא נגעה בו.

אמרי נא, נעמי, מדוע אנחנו נהנים להפוך בזה.

כך, בעינים עצומות, רואים את המפולת המתרגשת שם, הרחק למעלה. מה? נהנים? מרתה אמרה כך? ומוסיפה להתהלך בסינר הלבן, מושיטה סוכריה לילדים? לא צריך להניח לה להמשיך. בידיה הבטוחות כל כך למראית־עין. שיחתה השקולה. נהנים? הרי זה גובל בשערוריה… מה? דבר זה ידוע מכבר? למי? מה? כולנו כך? שטויות. המצאה של חולה־רוח. או: כמובן… בתת־הכרה… ידוע… כולנו… הכשרון הזה, המנגנון הזה שבעזרתו הכוּלנוּ נהפך במעופו ללא־אני. אל תחשוש, דניאל. איש לא ישמע כלום. נעמי לא תפצה פה ולא תצפצף. תהיה מהלכת כשם שהיא יושבת כאן, זקופה ונבוכה קצת, אינה קמה לסתור את דברי, ספק שוקלת אותם בלבה ספק שוהה לה ככה בטרם ישובו עיניה להיות כשהיו, נוהרות והבעה של תהיה בגבותיהן, כאילו שום דבר לא נודע עדיין. נמשיך איפוא, נדבר כאשר דיברנו, נשקר, לאו דוקא. רק נאמר תמיד משהו השונה קצת ממה שמעסיק אותנו ביותר, עד שלא נדע מהו שמעסיק אותנו ביותר. דברים ידועים. דברים יגעים. לו רק בא דניאל עכשיו.

אז שלום לך, מרתה. כל טוב. אני עוזבת אתכן סוף סוף.

אביגיל. תחילה ידה הצהובה על דופן המיטה. אחר כך הצמה והפנים. עם פקיחת העינים לרוַחה – גם האיש שליד הדלת. כנראה אביה. גבר צנום, צעיר עדיין, נמוך מבתו ונושא עיניו אליה במין הבטה חגיגית־מאושרת, חולמת.

חכי רגע, אביגיל… אל תלכי עוד.

רק לסלק את הלהתראות הרוקד על לשונה. כמעט אמרה אותו. טוב שאביגיל נותנת בה אותו מבט של תמיהה קלה.

לא, אביגיל, אני רק… אכלי הרבה עוגות, גם בעדי.

כן, תפוחי־אדמה בלי מלח, אבל קלויים. והרבה עוגות קצפת.

שוב בחילה? או רק משהו מהרגשת הלֵאוּת המשונה היורדת עליה כמעט בכל פעם שהיא נוגסת בעוגת־קצפת או במעדן אחר. היה שבוע אחד במחבוא כאשר רעבוּ ממש וחלמו על תפוחי־אדמה מבושלים במים, פריכים וחמים. דבר־מאכל משובח מזה לא ניסו משום־מה להעלות על דמיונם. מאז נמנו וגמרו שזה אשר יישאר בחיים, ההנאה מתפוחי־אדמה מבושלים במים מוּתרת לו כביכול בשם כולם.

ולכי הרבה לקולנוע, אביגיל אביגיל, ראי הרבה סרטים טובים.

תהיה לכן הבראה שלמה.

אביה שחיכה בסבלנות עד שתגיע אל הפתח, ורק אז ברכת־הפרידה שלו, בכוָנה עמוקה וברתת, כאילו בהוליכו מכאן את בתו הוא גוזל משהו ממנת־הבריאות הקצובה לכל אחת מן הנשים הנשארות במיטותיהן.

לא בחילה, רק באמת מין לאֵוּת מכבידה והולכת. כאילו שפכו ערימת חול על חזה. להיחלץ מזה. כמו מאמץ לעקור עצמך מתוך חלום. ובכל זאת הנה אפשר. ואפשר גם לדבר, ואם בשינים חשוקות, יפה, יהיה בשינים חשוקות.

כך. ויש שמחלתה של נערה אחת בשם אביגיל אוכלת את דמך. מדוע? אינני יודעת. נדמה לי שהייתי נותנת הרבה… מה בעצם? יד, למשל?… כדי שימצאו את התרופה ללוֹיקמיה מחר ולא בעוד עשר שנים.

אפשר גם להביט בה עכשיו, בנעמי, בעיניה המלאות הכרת־טובה, הנוהרות, כאילו גאלה אותה מסבל רב.

ודאי, אני מאמינה לך.

טוב… אז מה בדבר דורית?

זה מה שרציתי לספר לך. האנשים נהגו בבגרות כזאת. וזה לא מעט.

כן, זה לא מעט.

כמובן, בכל מקום תפגשי אחת שתעצור אותך בחצר, בשקט כמובן, ותתחיל בחקירה – התורשה, ומה עלולה להיות התוצאה, ומה הן הסכנות, ועיניה אחוזות קדחת. אַת מכירה את זה. אבל היתר… הכל עמד לרשותי, נהג, מכונית, קשר אל רופא־המחוז יומם ולילה, והכל בלי טקסי־סודיות מיותרים אבל בשקט ובפשטות. העלינו אותה למכונית, זה היה אחרי זריקת לרגקטיל עשרים וחמישה מיליגרם, למרות זאת עדיין לא היתה רדומה… גם בשובה יקבלו אותה כך, בפשטות, בלי העמדת פנים… או מכל מקום במידה מועטת של העמדת־פנים… את רואה, אני מנסה לדייק.

אמרי, נעמי, חשבת… שתמצאי אותי שפופה עוד יותר?

נעימתה של נעמי עכשיו – זו משעות הקבלה במרפאה, ברורה ועקשנית, לא נבוכה:

לא. שמעתי שיותר קשה עכשיו. ידעתי שזה היה צפוי ורציתי לבוא כדי לומר לך שיהיה בסדר. וכרגע גם לא על זה חשבתי.

על מה?

על דורית. ועל זה שאנחנו, יחד, בכל זאת אחרים קצת.

מהמ… כן, כמובן.

או לפחות מנסים להיות אחרים.

בודאי. זה בודאי.

אלא מה?

לא כלום.

רצית לומר, בכל זאת ישנו אותו משהו… של קורת־רוח, כאשר דברים מסוימים קורים לזולת… מה?

מהמ… ישנו אותו משהו של קורת־רוח.

אז למה?

השד יודע. נראה שעדיין אנחנו זקוקים מאד לנחמות, בכל מקום, כל אחד למנת־הנחמה שלו. ומה הפלא? מפליא היה אילו היה אחרת. כל זה ידוע כמובן. וגם…

מרתה, את רוצה שאספר לך משהו שעדיין איננו ידוע? אתמול ישבתי כל הערב אצלכם, זאת אומרת אצל דניאל. לא, הוא לא הקשיב למוזיקה. ואמר משהו עליך. בשעה… היתה כבר שעה מאוחרת, לפני שהלכתי… אינני זוכרת על מה דיברתי ואינני יודעת אם הקשיב. אני זוכרת רק שפתאום אמר: כלום לא נגזר, אַת עוד תראי איך מרתה תעמיד את העולם על משהו שלא חלמנו עליו. כך אמר, דניאל. אחר כך חייך, שאל: מה, אינך מאמינה? וממש גירש אותי לישון…

תוסיף ותחכך כך בלאט את בהונות רגליה בסדין, כשהחום שוטף את גופה ופניה ואין מלה לאמרה לנעמי. מה אפשר היה לומר לנעמי אילו פתחה את דלת חדרם ומצאה אותם ערומים בחיבוקם.

 

טז    🔗

בערבים כאלה היה השכול רודף אותה גם בשבילי־האבן שבהרים. אפשר שגגות הלולים הלבנים באור ירח היו מחזירים אותה אל הגגות המושלגים בשממת לילות הגיטו. או אולי אל משהו מוקדם יותר שנשכח. ואולי זו סתם השפעת הירח בליל רוחות. מדוע לא תהא לירח השפעה על בני־אדם כשם שיש לו השפעה על הגיאות והשפל של הים.

זה טפשי, אמרה אביגיל, נורא טפשי, באתי לבדיקה שגרתית והנה מודיעים לי: אַת נשארת כאן לשבוע שבועים.

ענפי האורנים קדים קידות פראיות מעבר לחלון. פלישה של רוחות עכורות אל תוך האביב. כאילו מטחים־מטחים אלה של אבק לח מוכרחים היו להשיב את אביגיל לכאן. פניה של אביגיל התעגלו מאד והיא בודאי אינה יודעת שזה סימן רע. מוטב להביט לתוך עיניה המיוסרות בלבד. גם כך רואים את חיוכה והוא כמתנצל. ופתאום המחשבה שבני־אדם עשויים להתבייש על שעליהם למות.

לא הכל מסתדר כפי שרוצים, מה, מרתה?

כך זה על פי רוב, משום מה.

אז מה נעשה?

נמשיך לנסות.

כמה זמן? שבוע? חודש? גם שלושים שנה סופן יבוא ומה חשוב אם אלה אחרוני הימים או שעדיין שלושים שנה לפניך. גם לא יכבד ממנה להשיב. ואולי השאלה היא באיזה אופן התוַדעת אל הזמן: תחילה מתוך זרוּיוֹת בית־ילדות, אחר כך מתוך עתיד שנמדד בטוָח של יום ולא יותר, שעה ולא יותר, עד הסלקציה הבאה, עד הכיתור עם שחר, עד היריה הקרובה – ואחר כך כמי שצפוי לחיים קצרים מן הממוצע בגלל הלב הפגום וסיכוייו גדֵלים כשהוא נוהג זהירות בעצמו וקטנים מן הסתם בלילות טרופי־עונג וקטנים עם עומס זה של הולד המתנועע כחפצו. סיכוייה היו מועטים ביותר לילה אחד, זה לא כבר.

אביגיל שוב במיטתה, במקומה הקודם. רק ארבע מיטות בחדר, מתוך התחשבות בה, במרתה, והנשים מכירות את אביגיל, שתים לפחות, וזה ייטיב עמה, במידה שניתן, לזמן שניתן. פניה העגולים על הכר – פני־ירח בעגה הרפואית. הנשים שבמחלקה התפעלו בתום לב: אַת נראית מצוין, אביגיל, כמו אחרי נופש. ורק היא, האחות מרתה, יודעת מהו שהתפיח כך את פניה. אבל לא ממראה־פניה של אביגיל התחילה בורחת, כי אם מפני עסקנותן של האחיות סביב אותה מיטה, מפני הערותיהם המעודדות של הרופאים, מפני מבט הרחמים של הסניטר מנחם.

נשארה השוטטות הארוכה והאטית בפרוזדורים, עד למחלקת הגברים. הדלתות הפתוחות תמיד. חולֶה בעל ראש־שיבה, גבו אל דופן מיטתו, ידיו מושטות לפניו וכלפי מטה, פניו צבים ואדומים במין התאמצות קיצונית, חשובה עד אין שיעור. בקבוק־השתן בידיו. אין דעתו לדלת הפתוחה, לעוברים ושבים בפרוזדור, מוחו אפשר עומעם מכדי להתפנות אליך – אספקת חמצן לקויה – כל מַעיניו הדלים ליסוריו ולאין־אוניו. שוב אותה הרגשה של יד קרה הנוגעת בלבה: אביה. אילו הגיע עד כאן, חולה כאיש זה שלפניה. אורלי או סופי היתה פורשת מצעים נקיים על מיטתו, ריימונד היתה שואלת: כאבים? רוצה זריקה? דוקטור שלום היה רוכן ומביט בעיניו. ואחר כך? אחר כך אותו קרע של פרידה, כתמיד. האֵבל, כאילו שום דבר לא השתנה בנו בשנים ההן. כאילו שום דבר לא השתנה: אולי בזה כל התבוסה וכל הנצחונות.

לאה’קה השיגה אותה, הסריגה הנצחית בידיה ומעל לסריגה עיניה הדהויות שאינן יודעות בושה.

לא נשאר לה הרבה לסבול.

על מה את מדברת?

נו על זו, אביגיל. הם חושבים שאפשר להסתיר את זה. מה שלומך פה, איך ישנת שם, והלא רואים על הפּנים.

מי רואה מה?

מי שיש לו קצת נסיון, ח־ח…

הגיחוך הזה, מין גרגור יבש המתמשך להנאתו. שרווּלי חלוקה מופשלים עד המרפק. המספר הכחול על אמת־שמאלה גלוי לעין.

אושביץ.?

אוהמ… חוסר מזל.

מה?

חוסר־מזל, - בשנית, ואחר־כך בנחת: - מה את מתפלאה?

חשבתי, מי שנתמזל לו לצאת משם…

כורסה בכניסה לחדר־האוכל. לאה’קה במעומד, סריגתה מקפצת בזריזות, ספק אם הקשיבה:

אנחנו בהתחלה לא נלקחנו למחנה. בא אחד, כזה שפה היו קוראים לו חברה’מן, מנהל מפעלים גדולים על יד המבורג, בחר בחורות צעירים ובריאות, יפות, ח־ח.

עינים תכולות לה ללאה’קה ועטויות כמין ציפוי קשה. משהו מפחיד בהן. ועכשיו עוד תנועת המישוש בקצה אגודלה על פני ארבע אצבעות:

בחורות שיש להן רגש באצבעות, ככה, את מבינה. כי עסקנו בשעונים, עבודה עדינה… בעצם לא עשינו שעונים אלא פצצות. צריך היה רגש באצבעות. מה הם לא רצו מאתנו… שזו עבודה אחראית, זה נכון.

הרימה סריגתה כלפי מעלה, לבדוק משהו כנגד האור.

לא חשוב, כל פצצה שיצאה מהידים שלנו אמרנו קללה עליה, וסיפרו שמישהו אפילו קילקלה בכוָנה, סבוֹטז’ה, אַת יודעת… בסוף שלחו עשר בחורות לאושביץ, אפילו לא חיפשו מי הסבוטז’ניקית.

סליחה, לאה’קה, אני…

לאן להימלט. והיא כל כך התפארה בפני דניאל שבימים האחרונים הצליחה אפילו לקרוא. על פי בקשתה הביא לה את “עולם הסימפוניה”. היתה מפענחת בעקשנות את התוים של קטעי ההדגמה, נעזרת בגרסה רחוקה של בית־הספר ובהסבריו שלו, דיבורו הנולד כל פעם בהתעוררות חדשה, ובנחת, בלי שמץ של קוצר־רוח. עכשיו כל זה חסר תועלת. מאחרי סימני הדפוס מהבהב הדם המטפטף לתוך ורידה של אביגיל ורצף המשפט המוזיקלי נפרץ במספר המשוער של כדוריות־הדם הלבנות, חפיצה מאלפים למאתים אלף? לחצי מליון?

חדר־האוכל, השמשה הענקית השחורה. הגב אל מסעד הספסל. הענין איננו בכך שתשכיל לשאת את העצב, הענין הוא בכך שתבקיע אותו. הרגשת החיוך החד בכל שרירי פניה. להושיט יד, ולאט, בהשכל־ודעת לפתוח כנף־חלון.

הרוח נרגעה כנראה. האויר דומם כמעט, אף לא קר ביותר. ריח חריכה מלמטה, מרחוק. מה שורפים שם בערב זה של אפריל? התמונה הכפולה או המשולשת, תמיד: שריפת החפצים המושלכים לחצר לאחר הגירוש הראשון, וכותל הביקתה השרופה למחצה בשלג, ועשן התבּוּן בואדי ערה. כאשר ריח של חריכה העלה על דעתה את החצר ההיא ואת עשן התבון בואדי ערה בעת ובעונה אחת, ידעה לראשונה שאכן כאן היא. נסיעות תכופות למדי מזדמנות לאחות־חובשת. מן ההרים אל השפלה ובחזרה. זה השוחד שלי, נהגה לומר. לאור היום, חדוַת הצבעים של בתיהם, הכחול, הירוק, הורוד העז. הקוים העגולים הרצים של מורדות הואדי. וצפונה יותר שמלותיהן הפרחוניות של הנשים הדרוזיות, דומה כולן הרות, עד אחת. שדות הטבק ושריפת קוצים, עשן חם ואויר רוטט וקריאות־זירוז גרוניות. והפגישות האילמות בנסיעות־ערב, באוטובוס חשוך למחצה וריק למחצה. רגליה דקות־הקרסול משוכלות לאורך הספסל כשרק כפותיהן הנעולות מחוץ למושב. ראשה הכבד, שנימי־שיבה בשערו, על זרועה הפרושה. טלטלה ונענוע, ובספסל מאחריה גבר צעיר, תעלומה כמוֹה. יש שמבט אחד מוגנב לאחור קוטל באחת כל משחק של דמיון. יש שמשתרטט שם מישהו מסוגר בתוך עצמו ופניו צלולים, עוד גבר על הגברים שנקרו לה בדרכי נדודיה הארוכות ממזרח למערב ושוב למזרח אחר. אפשר לדמותו אומר קצרות, ברדתם בתחנה האחרונה: אלך אתך? – מדוע? – את נראית עצובה מאד. – אין זה בגלל משהו מסוים שקרה לי. – על אחת כמה וכמה.

התשוקה מקדמת־דנא, הנמשכת חופשית, אחרת עכשיו, ללא צורך לשוב ולהתנסות. ראשית הזמן – הנמשך – כאשר יכולה היתה לספר לדניאל כל דבר כמעט, ואחר־כך למשכו לתוך חיבוק.

מה אַת עושה כאן? לא רוצה לחזור לחדר?

היא מבינה היטב, ריימונד, רק אסור לה לפרש.

ריימונד? בואי שבי קצת.

קצת.

ספרי משהו, ריימונד, – ובזכרון כעין נוסחת־חיזוק: לא לשאת, כי אם להבקיע.

על מה אספר?

עליך.

בשביל לספר על עצמי בטח לא יספיק לי הזמן.

הנצנוץ המסתורי של עיניה בצחקה. הנה גילתה מהו המשוה אותו מבע מיוחד לעיניה החמות: מעין עפעוף אטי ומתמיד.

אז אולי תנחשי לי?

מה את… מנין לך?

הגיפה עפעפיה כליל.

אורלי סיפרה פעם שאת יודעת לנחש בקפֶה.

כבר אינני זוכרת מתי עשיתי את זה, וגם פעם הייתי סתם כך… לא, לא אנחש, – פניה המלאוֹת לובשות תקיפות, הנה תקום ותלך לה, אלא שנתרככה פתאום, – אבל אם כבר הזכרת ניחוש, אספר לך משהו על ניחוש. בת־דודה יש לי, שעשרים שנה לא דיברתי אתה בגלל ניחוש. מה היה? היינו גרים בחצר אחת, בחוץ־לארץ היו חצרות כאלה שהבית מסביב, אינני יודעת איך זה אצלכם, אבל אצלנו… מה? בטנג’ר, כן, אז כל המשפחה גרה שם ביחד. בקיץ היו ישנים על הגג, בבית אי אפשר, חם יותר מדי. בערב, הגברים מעשנים והבנות מסתודדות כמו בנות… אנחנו היינו בנות גיל אחד, אולי בנות עשר, ואז הלכה זו יום אחד אל הדודה ואמרה שניחשתי לה שאף פעם לא יהיו לה ילדים. באה הדודה להרביץ לי. אמא שלי לא נתנה. ואני בכלל לא אמרתי לה דבר כזה. מאז לא דיברנו, גם אמא שלי עם אמא שלה, עד שעברו לגור במקום אחר. אחר כך עלינו לארץ, וגם הם באו, וכלום, לא מדברים. וילדים אין לה… גם לי אין, – חיוכה זעוּם בהגותה ברור מלים אחרונות אלה, - אבל יום אחד היא באה אלי ובוכה. אַת אחות, אמרה, אַת תעזרי לי. איך אעזור לה ולעצמי לא עזרתי.

מדוע?

אין ריימונד מאלה המסיבות עיניהן. רק עפעפיה עולים ויורדים בלי הרף, מתוך עייפות או מתוך רצון לכסות על משהו.

עוד לא נולד הגבר שימצא חן בעיני.

עתה שוב בוהקות עיניה החמות, בין עפעוף לעפעוף. כמעט השיבה לה: הגבר שלי היה מוצא חן בעיניך. כמעט הוסיפה: צר לי שלא פגשת בו כמוני. ויש שאני שוגה בדמיונות על מנהגי איזה שבט קדום. הלילה לָך… אין צורך בשבט קדום? אני יודעת, אבל לא, לא זה. אז מה תאמרי, אחות ריימונד? אה?

אז מה, מה את מביטה בי כך, מרתה?

עכשיו היא קמה ללכת, ריימונד. גופה הגדול והמלא. אולי היא באמת יודעת לנחש?

לא כלום, מוצא חן בעיני לפגוש אשה שלא יולדת ילדים עד שיזדמן לה הגבר שמוצא חן בעיניה.

אֶת ארוחת־הערב אַת רוצה שאביא לפה?

בבואתה בשמשה השחורה, כשהיא אוספת בשפתיה את הלֶבֶּן מן הכפית. מאכל־התאוה של ילדותה: תפוחי־אדמה בחמאה ולבן תוצרת־בית. היו מעמידים כלי־חרס על אצטבת־האבן שמעל לכירים. החום היה מחיש את תהליך החמצתו של החלב. מקץ יממה או שתים היו הכלים מכוסים שכבה עבה של זבדה. גם מה שהיה בגדר הנאה שם, לפנים, אי אפשר לגעת בו בלי כאב. עם כל תנועה נתקלים במשהו שאי אפשר לגעת בו בלי כאב. כמו גוף שנחבל כולו.

ריימונד, עוד צנצנת לבן, אפשר?

עוד תפוח־אדמה אחד, יבש למדי, לא חם וחסר מלח, ומענג ביותר. כל עוד חיים מתענגים על חלקוּת הלֶבֶּן ועל תפוחי־האדמה. זה פשוט כל כך, שום דבר אינו ניתן לצבירה, להעברה. ואולי? מה נרשם בו, ביצור הזה שמצא לו תנוחה מצחיקה כל כך, המותחת את חלוקה ממש בדמות קוֹנוּס?

גבר בחלוק־חולים בשמשה השחורה, ואשה בעקבותיו. ישבו בפינת הספסל. תלתלי־שיבה צפופים על מצחו ופניו רזים מאד. מה מחלתו? פני האשה נסתרים מאחרי רעמת שערו, ואין לראות אלא קטע של רקתה עם קמטי־חיוך בזוית העין, ואת ידה הפורטת באצבעות דקות על גבו, על כתפו וזרועו. ידעה אושר אתו? אוהבת אותו, או רק תקות־אהבה נושנה מבליחה מתחת להריסות, עם מחלתו? כלל אינם נותנים דעתם עליה ודבר זה מעורר משום־מה הרגשה של שמחה ואמון. שקועים בשלהם. היא מספרת לו משהו בשטף והוא מאזין רכון ראש, ספק מוטרד, ספק מלא ענין, וידה אינה חדלה לרפרף על גבו ועל זרועו.

התרופות כבר חולקו. בצלוחית־הנירוסטה שעל שולחן־הלילה שלוש דיסקיות זעירות, שתים זהות, הדיוּרֶטיקה החדישה, לכבודך, בישר לה מנהל־המחלקה אתמול. מילא, חדישה או לא – הקימוֹת לתוך הלילה להקל מעל הרקמות העמוסות את משא הנוזלים אותן הקימוֹת הן, אותה התעיה בעינים עצומות למחצה בתאורה הדלוחה, הסלידה מפני הרצפות הלחות שפיסות־נייר דבוקות בהן פה ושם, ואותה השהָיָה של הרגשת הרוָחה והנקיון בשובה אל מיטתה, לבל יותן לכאב או ליאוש להשתלט על הגוף הנם.

ניחא, את גלולת־השינה תבקש מאוחר יותר, בחדר־האחיות. אולי גם מוטב כך. פניה המיוזעים של אביגיל, בשנתה, מעוגלים כל כך. ועיניה של לאה’קה בולשות אחריה מעל לשפודי־סריגתה.

שוב הפרוזדור. היינו־הך, לעמוד קצת אצל שולחן האחיות הריק, לקרוא את רשימת שמות החולים, את מספרי הטלפונים הפנימיים של המחלקות השונות, להסתכל בגליון־רישום חדש לדוגמה. האחות אורלי. נעצרה בדרכה וסוקרת בעקבותיה את הרשימות, כאילו עלולה עינה הלא־רצויה לחשוף שם סודות שלא טרחוּ להסתירם בעוד מועד. ושוב מדור הגברים. החולֶה החובש מצנפת ירקרקת והמלא חיוניות, הנה הוא מעודד את שכנו הקטן למיטות הפרוזדור, ילד שרגלו חבושה ופניו מחוקים: אתה רוצה עוד לדעת ללכת, כן או לא? נו… ושוב שמשת הענק השחורה. הזוג נעלם כבר. האורות כבו. רק מדלת־המטבח אור מועט וחם כאשר אהבה. הרצון לנדור איזה נדר, למשל: תשב כאן, על ספסל העץ הזה, מול השמשה הענקית עד שתימצא פתאום, סוף־סוף, התרופה לאביגיל: או עד שיסיעו אותה, את מרתה, על גבי אלונקה לחדרי־הלידה ופניו של דניאל ירחפו מעליה.

אורות החוף. תמיד יהיו חיי בני־אדם בבתים פנימה ואורותיהם יהבהבו למרחוק. חריקת מפתח בדלת־הכניסה. במראת־השמשה, על פני האורות המהבהבים, דמות בחלוק לבן. חלוקים דומים להם, לרופאים ולסניטרים, רק הילוכם שונה. הגיע הזמן לגשת לחדר־האחיות ולבקש מריימונד גלולת־שינה.

 

יז    🔗

כבכל בוקר אותה שעה של תוהו־ובוהו. הארוחה עוד לא נסתיימה וכבר התחילו בשטיפת הרצפות. המעברים חסומים ומהומה ליד דלפקה של עדנה בפרוזדור.

סופי, הכניסי סוֹנדה במאה ושש. – שאוֹרלי תיגש, אני צריכה לגמור את האינפוזיה לאביגיל. – אורלי, גשי אלי. איפה את? – בסדר, שמעתי, סונדה למאה ושש. – כן, ושימי לב אם… רגע אחד, דוקטור, האברשטיין מסרבת לעבור למוסד שהציעו לה… – אז בבקשה, יש כאן מישהו מן המשפחה? הביתה!

קולו הנרגז של סגן־מנהל־המחלקה, סגן־מנהל כרוני, אפור ונזעם. ולמה מצפה הבן שם, נוכח דלת חדר־הרופאים, מבטו נואש וידיו שמוטות.

אולי תשאירו אותה? אולי, – איזה קול מתחנן וחסר־תקוה.

אין מקום. אין, אתה מבין?

ודלתו הפתוחה לרוָחה של החדר הקטן, חדר למיטה אחת, כדי שעינה של עדנה תוכל להיות פקוחה על החולה שהובאה בלילה ורק עכשיו הוצאה מאוהל־החמצן. הַמשיכה לעבור בפרוזדור דוקא בשעת־מהומה זו, בתביעת זהירות לכרסה השלוחה לפניה. להתבונן בלא הסתר אל הנעשה בחדר הקטן. סוף סוף זכותה היא להסתכל ולראות מה יהיה מראיה שלה ברבות הימים. חולת־לב היא אשה זו, ובמבט שני מגלים מה יפה היתה לפנים. אין ספק, יפה ממנה, ממרתה. העינים הכהות, כעיניה שלה, עדיין שורפות במבטן. את מי ואת מה שורפות הן ככה כאשר שקעים כחולים עוטרים אותן, והראש המאפיר והגוף כולו מוטים קדימה, לא לעבר הבת הבוגרת שמצד זה של המיטה ולא לעבר הבעל־האב שמנגד. הבת הבוגרת על עגיליה וטבעותיה ובוֹשמה החריף, כתמול שלשום. השתים אינן מחליפות מלים ביניהן. ודאי קשה הדיבור על האֵם, ואולי אין להן עוד על מה לדבר אשה אל רעותה. האחת תישאר כאן, זאת אומרת עלי אדמות, ולוּ עם כאב, ולוּ עם ידיעה שגם זמן חייה מוגבל, מכל מקום תתנהל לה במדרכה שלמטה ותרגיש בריח מטריף־החושים של פריחת ההדרים וברוח־אביב זו שבחוץ. הבעל מסיח לפי תומו, כאילו לא קרה כלום. האם עלה על דמיונו הרגע כאשר יישאר לבדו.

האם כך תשב גם אתה יום אחד בצדי? לוּ אפשר היה יחד, כך אמרנו, דניאל, לא כך?

עכשיו תתעטף בצעיפה הגדול ותצא למרפסת, אל יום אביב זה, ואפילו יזעיקו את הנהלת־בית־החולים כולה להשיב סוֹררת זו מדרכה הנלוזה. להעז פנים כנגד מישהו, לעמוד על דעתה. לעשות משהו תקיף בידיה. עוד עשרים וארבעה ימים לכל היותר. להספיק דבר־מה. להכניס את הסוֹנדה. להיות כאן משהו למישהו. להכין את עירוי הגלוקוזה במאה ושמונה. לשפשף מרצפות. לכבס בגדי־צמר לקראת אחסון־הקיץ. לנער אבק מספרים, משטיחים. לצחצח שמשות.

וכאן, הביטו, נתרסקה שמשת הדלת הגדולה המוליכה מן הפרוזדור למרפסת. ופלוֹרה, עובדת הנקיון, שתוּלה במַעבר, ממלמלת לעצמה או לעוברים על פניה:

איך שבּוּר. מה שהרוּח הזה עושה, אה? לוּכלוּך כזה בּכל מקום. אתמול או שוּלשוֹם אחוֹת אחת איך חתכה הידים שלה…

אני אעזור לך, פלוֹרה.

ההימשכות אל החודים שדרכם לפצוע. הגירוי באצבעות. מזלו של יום ייחתך ברצועות זכוכית ארוכות, יימדד במידה בה תצליח לעקרן מאחיות המֶרק. רצועה אחר רצועה. בידים שזריזותן יקרה לה כל כך. לאחוז, לנענע, לעקור, להניח על גבי היעה שבידה המושטת של פלוֹרה. כיעורה ושאננותה של פלורה. דומה שנעלם ממנה כליל כי פניה צמוקים ואפה ארוך. עגילי־ענק בדמות חישוקי זהב באזניה.

היזהרי, פלורה, זה חד מאד.

אוהו, יודעת! – ומטלטלת את ידה הפנויה מלמטה למעלה, כמקפיצה משהו: –שֶכּכה יהיה לשישאקלי בעינים, שכּכה יהיה לו בבטן שלו.

זהו, פלוֹרה, גמרנו, לא נשאר.

תהיי בריאה.

אמן.

ונשיבוֹת־אור אלה תחת שמי האביב הקלים. זרימת המכוניות בכביש. נצנוצי השמש על פני גופי המכוניות, על פני שמשותיהן. התנצנצות חולפת ביעף הרחק בתוך הפרדסים. ושם בצומת, מעבר לגן בית־החולים, מאחרי השער והמדרכה והכביש הראשי – כרזת פרסומת. איש על רקע אודם־היין בפסיעה רחבה מעל לכל התנועה הסואנת הזו. כרמל־מזרחי, כמדומה. לחיים, אחא. צל־ענן חולף על פני שדות, והשמש מוסיפה ומתנוצצת בעלוַת הפרדסים השטופים ובגופי מתכת ובשברי זכוכית. השמים בטרם אד השרב, השמש והשמים, וחולות החוף הרחק מימין, אך תטפס ותעלה לגובה כלשהו והנה הם, כמעט תמיד, חולות החוף; מהו שעושה את הנוף הזה לארץ שאין בה געגועים – ארץ שפשוט חיים בה, עכשיו, סוף סוף.

ובית תכול זה שבין הפרדסים. או הבית האדום שם מנגד, והוא מופלא אף מן התכול. קירותיו אדומים וגגו המחודד אדום. רוחבו כאורכו וכך גם גובהו. חלון בודד בקומתו העליונה ודלת בודדת בתחתונה. כמו בספרי־ילדים. בספרי־הילדים באותיות גוטיות תופס את מקום המכשפה יהודי המגחך גיחוך נתעב מתחת לחוטמו המעוקל ושק־כסף על גבו. אז לא ידעה על קיומם של ספרים אלה, רק כאן נתקלה בהם, בספריית המוזיאון. תמיד פיגרנו אחר הדברים הקורים לנו.

היה עליה לדעת כי שעה זו תבוא. אולי גם ניחשה משהו כאשר התמהמהה כל כך לשוב מן המרפסת, על אף הרוח, ביום אביב זה שחלף כבר. היה עליה לדעת שכך בקירוב זה יהיה – היא תיכנס לחדר בשעה הריקה שבין ביקור־קרובים לארוחת־הערב ומיטתה של אביגיל לא תהיה במקומה. שטח ריק בין שתי ארוניות. קיר ומנורה.

מה…

לקחו אותה לטיפול בחדר־האחיות, - קולה המזמר של לאה’קה ועיניה שאינן יודעות בושה, – אולי את יודעת איזה טיפול?

רק שתיהן בחדר. המיטה הרביעית מוצעת למשעי, סדינים נוקשים שלא נגעו בהם מאז נפרשו, סדר משמים עד כדי כאב ברקות. מה זה היה לה. הנה תיגש לריימונד, תבקש שיכניסו עוד חולה לחדר, מין פחד יש בה להישאר לבדה עם לאה’קה זו. אַת פוחדת מפני עין רעה, חביבתי? ואם תאמר שאיננה פוחדת מפני עין רעה ומפני מכת־חשמל ולעתים אף לא פחדה מן המות, מכל מקום נהגה כמי שאינו פוחד ביותר. לאה’קה לא תנשוך את אזנה אף לא תכשף את הריונה. ובכל זאת. רק אתמול, אביגיל עדיין היתה כאן, עדיין חייכה חיוך כלשהו, ולאה’קה קראה מתוך עיתונה באזניהן; כתבה על אחת מארצות אפריקה שזה מקרוב זכתה בעצמאות, ונקמתו של שבט בשבט שכן. גיחוכה של לאה’קה, נהנה ומתמשך: ככה זה, כל אחד בתורו, מגיע תורו לאכול – אוכל, מגיע תורו להיאכל – נאכל… הגיחוך הזה. הו, התיקו הנצחי הזה.

לא, אינני יודעת איזה טיפול עושים לאביגיל.

אינני רוצה להיות אתך, אני רוצה להיות ליד אביגיל – מחשבה רמה כל כך, פלא שלאה’קה אינה שומעת אותה. ומה אכפת אם שומעת, אם קוראת מתוך עיניה, מתוך גבה הנס מן החדר.

ריימונד.

כן?

תמיד כשֶמשהו לא כשורה, או שאני רוצה לבקש משהו, את במשמרת הלילה. האם אין זה מפליא?

לא. אמרתי לך, בין כך ובין כך אין מה… אז למה לא משמרת לילה? מה רצית לבקש?

אני רוצה לגשת אל אביגיל.

גינוי וזרות־פתאום, ומין מבע חומק:

לא צריך. היא רוצה לישון עכשיו.

הו, מנין לקחה נוסח זה דוקא: רוצה לישון.

ריימונד… אני… אולי לא סתם כך…

לי גם אסור להרשות.

לשאול את הדוקטור שלום?

משיכת־כתפים: – שאלי.

עיניו החומות־מסגילות של הדוקטור שלום. יגעות וספקניות כתמיד, אולי מעט יותר.

למה זה נחוץ לָך?

כן, נוסח זה רצוי יותר מן הנוסח שנקטה ריימונד.

אולי נחוץ לי, אולי לה, הלא אין לדעת בדיוק. הלא כן, הדוקטור שלום, אין לדעת בדיוק?

מהו זה שנדלק בעיניו וכבה מיד. רמז לשעות של יאוש, לשגעון כשהוא שרוי לבדו.

תרשה לי לשאול: אין אצלה אף אחד מן הקרובים… לפי שעה?

עדיין לא.

ובכן…

אַת יכולה לגשת. לא לזמן רב.

הפרגוד. בקבוק העירוי מחובר אל הזרוע השמאלית. השאלה החוזרת: לשם מה. שניה של חישוב מטורף: לו ברגע זה מצאו את הנוסחה, את תרופת הפלא, אי־שם, בבוסטון, בטוקיו, גם אז כבר לא היו מספיקים להעביר אותה לכאן. הפנים המוּפנים הצידה, עדיין ללא שינוי כמעט. אי־הידיעה אם מכירה אותה אם לא. ייתכן כי היא עדיין במלוא הכרתה. והנה גם קולה, רגיל כמעט.

כל כך רע לי.

ליקרב אליה. הה, זהו. מדוע צריך שיהיה לנו גם רע כל כך בשעה הזאת. אין להציג את השאלה כך, כן, הפרופסור ברום, ודאי. אף אין עוד רצון לומר לה: זה יעבור, אביגיל, מחר תרגישי טוב יותר. רק לשבת בצד המיטה, להושיט זרוע אל הראש הזה שסורק זה לא כבר. מחוץ לשעות האינפוזיה עדיין היתה מהלכת היום. ופתאום: אצבעות ידה האוחזת בכר ציפרניהן משוחות בלכה בגון האלמוג הבהיר, יפה והולם, כמו כל מה שהעטתה עליה אביגיל מעודה. הידיעה שהיא תמוּת כאשר לָכּה על ציפרניה. ואז, הַמשִיכה לחבק את כתפיה – כתף אחת, זו שמעליה בקבוק העירוי, חשׂופה, הכתונת שמוטה, אולי שמטה אותה אביגיל, חם מאד בחדר – להסמיך את הלחי אל מצחה, לנשק לשערה, לרקותיה, חזור ורפרף בשפתים על פני עורה הלח.

לילה טוב, אביגיל.

לילה טוב.

משב־רוח בפרוזדור. אויר אחר. לישר את הגב, ללחוץ אותו כנגד הקיר. צינת הקירות המשוחים בצבע שמן.

השעון אינו מטעה אותה. חמש ועשרים. קולות־שחר מוּכרים מן הכביש הלא־רחוק ועוד לא הועלו האורות במחלקה. אם כן – זהו? אחרי השעה שלוש, והחוק אומר שיש לחכות שעתים. מה זה היה בלילה? אביה של אביגיל על סף חדר־האחיות, כובע־המצחה לראשו ומבטו אסיר־התודה אובד. ועכשיו, האומנם איש מלבדה לא התעורר, לא קם, איש לא נמשך לצאת ולראות? הלא את זאת אין למנוע, כל כמה שלמדו כבר תחבולות וזריזות ושקט, אין למנוע שמישהו יקום ויצא לפרוזדור בשעה הלא־נכונה. והאומנם כה חשוב למנוע זאת. מכל מקום, הפרוזדור ריק. האחות הראשית, שכמיה כחולה על כתפיה, בצעדים חרישיים ומהירים, ריימונד כבר פתחה את כנף־הדלת, הסניטר, האלונקה המוסעת. ולא כלום. התיפחות קצרה בקצה הפרוזדור, האב. ומירוץ־מחשבות פתאומי, קדחת קרה. אמרתי לה לילה טוב. והיא ענתה לי לילה טוב. כל כך חיבקתי אותה והיא ענתה לי לילה טוב. אז מה, מה הנחמה שבזה. לאן לקחה אִתה אביגיל את הלילה־טוב שלך, הלא אין לוקחים דבר לשום מקום. אבל הרגע ההוא, הלא אין לדעת, לא כן, הלא אין לדעת בדיוק. והיא תלד בת ותקרא שמה אביגיל. אבל מדוע? מדוע לא שׂרה כשם אמה, או לאה או גולדה? או מדוע לא נעמי, כאשר אמרה לפנים, כשמה של נעמי החיה, שאילו היתה כאן ברגע זה היתה מונה את הדופק בפרק־ידה ומגישה לה גלולה בגביע נירוסטה קטן ואחר כך פותחת ומדברת: אתמול שוב היה מעשה בבחיר־לבה של דורית, סנסציה רבתי… מה, לא סיפרתי לך?

 

יח    🔗

נרשה לבעלך להיכנס בכל שעה שיבוא. אין צורך לרדת בגלל זה לגן.

כל הפמליה כולה, גם הסטזֶ’רית החדשה. והגזירה יצאה מלפני הבוס בכבודו ובעצמו. מעולם לא הצליחה לחשוב עליו מחשבה מסוימת בתכלית. איש בשנות העמידה, מנהל־מחלקה ותיק, אינו נוטה להלצות, בעל שם של דיאגנוסטיקן מעולה, קשה לדעת מה עוד מלבד זאת.

לא בזה הענין, דוקטור.

הדמעות בגרונה. הנה גם בעיניה. מסתבר, עד לידי כך הגיעה חולשתה. אין כאן אלא חולשת פיזית. היתה מתפארת: איש לא ראה אותי בוכה מעולם.

במה הענין, אם כן?

אני סבור שברומנטיקה. אבל את זה אפשר לדחות לחודש חדשַים. זה תמיד לטובת הרומנטיקה, לדחות.

האסיסטנט צהוב־הריסים. הרשה לעצמו דבר־חידוד בנוכחות הבוס ופער פיו לבלום תגובה אפשרית. אלא שאין שום תגובה, אף לא ניד עפעף.

דוקטור, אני רוצה לומר…

קיים תכסיס: עפעוף מהיר משיב את הדמעות אל מקורן. הנה הצליחה. האם תצליח גם במבטה הנעוץ בו בבוֹס בלי הרפות.

מצטער, גברתי.

אבל מדוע?

הצצה מופגנת בשעון, רופאת־הבית יפת־העינים – כמה זמן סוף־סוף אפשר לבזבז על התדיינות בלתי־רפואית שכזאת. ומה אכפת. בכל זאת דומה שמשהו מסיכוי נענה בקולו של מנהל־המחלקה למבטה הנעוץ בו בעקשנות.

כי אין סומכים עליך, גברתי. יש סברה שאת נוטה לקלות־דעת.

אם כן תוֹרידוּ אותי תחת משמר.

ניצחה.

עדנה, אם יהיה לך סניטר פנוי אין לי התנגדות שיורידו אותה למטה בכיסא־גלגלים.

אני מחכה במרפסת, עדנה. תודה לכם.

כאן, מצד דרום, כבר אד של קיץ מעל השפלה. חלקת־הגן הקדמית עוטה דוק של עייפות תמיד. בגלל כל הפעמים שבאה הנה להיבדק ושבה עייפה עד עפר? בגלל אילו אדים של תרופות, חמרי חיטוי, חמרי הרדמה? האמבולנס שברקע? נשימותיהם של מאות חולים, באים והולכים, באים ואינם הולכים עוד, נשים טופפות בנעלי־עקב, תוך כדי תלאות, ישיש זה שתומכים בו בלכתו? מליוני האטוֹמים של נשימות מאומצות? אבל הדשא שאיותה לה עוד בביקורה הקודם בגן, מעבר לאגף החדש, מדשאה גדולה וריקה העולה במדרון אל אפילת עצי הפוּאֶנציאַנה, שם עדיין צל עמוק של אביב, של ראשית קיץ. שָׁמה יורידו אותה ויהי מה. ציפור על מעקה המרפסת. האם לא הגיעה השעה שתלמד את שמות הציפרים כאן. נעמי למדה אותם בטיילה עם ילדיה בהרים. איזו ציפור משעשעת, קטנטונת, זנב חד ומרטט, מקור דק. איך היא כופפת ראשה כפיפות עמוקות לבחון את סורגי המעקה, שמאלה, ימינה, שמאלה. וגם זה צפוי תמיד, שתרגיש כך בעליל איך לבה פגום מכדי לשאת את שלמות הציפור ואת יפי היום.

הגברת מרתה? המזודות מוכנות? הנה הרכבת.

מנחם, באת להסיע אותי? אני שמחה.

הייתי אומר לך משהו, אבל אני פוחד מפני בעלך. שבי כאן, ככה. נוח? התעטפי בשמיכה. עוד לא תמוז.

מכיר אותו?

את מי?

את בעלי.

כזה גדול, כפוף קצת?

כן, זה הוא. מפחיד?

ככה, עלול להיות מסוכן, לא?

כן, בלי ספק. עלול להיות מסוכן.

משבי־הרוח בפרוזדורים, בחדר־המדרגות. הנסיעה האטית.

וזה עוד בלי שהסתכלת ממש לתוך עיניו.

אה?

אני אומרת, את עיניו לא ראית ודאי. רגע, למה הטקס הזה. אני יכולה ללכת קצת.

אמרו לי להסיע כל הזמן, ואני מסיע. מה אכפת לך? לא רגילה שיפנו לך דרך למעלית? יורדים, כן, יורדים. לא להיכנס יותר. כן, יורדים. לאן? לגן.

מנחם…

נו?

אל תכעס, עוד לא הגענו. אני רוצה אל המדשאה הגדולה שמאחרי האגף החדש. זאת אומרת שצריך לפנות פה, לעבור במנהרה ואחר כך לעלות…

מתמצאת לא רע. למה אכעס? להיפך. בכל זאת אגיד לך משהו. העקשנות שלך מוצאת חן בעיני. ואני שמח כאשר מזדמן לי לעזור לך במשהו.

תודה. הנה פה. ובחזרה יסיע אותי בעלי. כן, עוד מעט יבוא. כן, הוא יודע איפה למצוא אותי. מנחם…

כן?

שתה היום לחיי. להתראות.

הצדק אתם. אין לסמוך עליה. עוד מעט תחליק מן הכיסא ותשתרע פרקדן על הדשא. מילא, תפרוש תחתיה את השמיכה העבה. כך, על האדמה, מתחת לסוכך הגדול של הפואנציאנה. ממול – הבנין החדש עם משבצות מרפסותיו ועצי־הצפצפה הגבוהים ממנו, ואין לראות את גבולות הדשא. פרקדן על האדמה וכרסה מתגבהת לנגד עיניה. כך, שרועה על האדמה, כולה נוגעת בה – בשמש – אינה פוחדת. הלא משום כך כמעט שלא ידעה פחד בימי היער. כמו לטאה אוהבת אני את השמש, כמו לטאה. איך מתהוים החיים בכרסה של לטאה? הרבה ביצים קטנטנות, לבנבנות. כמה משעשע, גם נהיר פתאום. שמש על העפעפים. פולחן כזה: אדמה ושמש. יש שבהזיה חדה ותקיפה נראה בבירור הכדור הזה השט בחלל, והיא פרקדן עליו, סובב סחור־סחור, מכוסה קרום זקן ויצורים זעירים מתרוצצים עליו אחוזי טירוף. הלא יתבקע סוף־סוף קרום־האדמה באיזו ראשית לא־פגומה. והיא אף היא, להשיל מעליה, כמו עור הנחש, את הקליפה הספוגה נסיונות פרך. בן חלוף הוא, הגוף הזה. יפה. יחלוף וימוג, אותו חומר נפסד שחילחל בו כל הארס הזה השפוך. לאבד, להאביד אותו כלי מלא יגיעה. כוח משיכתו של המות? אולי גם זה. משיכה אל גלגול־נשמות? יהי כן. ואולי אל גלגול־גופים, זה הגוף החולה שלה באחר, לא נגוע. ואולי גלגול־הויות, זו הוייתה העמוסה באחרת, בת־סיכוי, רחוקה מן העייפות ומן הנסיונות הכושלים למצוא מנוח. איך יבקיע, זה היצור החדש, מרפיסות גופה המיוגע והפגום? אין־סוף אפשרויות של צירוף. מה לימדו אותנו על הגנים? מורינו לא תמיד ידעו להשיב הרבה. מכל מקום נשארה תמונת חטים דקיקים, מסתלסלים ומתפרדים, ונוסחה השובה משום־מה את הזכרון: A B a b.

לאן הולכות המחשבות שאינן נאמרות? לאן הולכים רגעי החדוה, שעות אהבתנו, דניאל? הלא הם הולכים לאנשהו, ככל דבר. לאן הולכת עכשיו אביגיל? מחזור החנקן בטבע. השארת־נפש ביולוגית. החנקן תנאי־כל־חי עלי אדמות. החיים המותנים בחנקן המתים. סובב סובב הולך החנקן – הו, כמה זה עלוב, הו, חנקנים אדירים! חנקן לרוב סוּפק באלה השנים למען החיים עלי אדמות, הלא תסכימו אתי שקצת למעלה מן המידה.

בשתי זרועותיו הרים אותה מן האדמה בחזרה אל כיסא־הגלגלים, והוליכה עד קצה הספסל, שיוכל לשבת כשידו מקיפה את כתפיה – מתוך נמנומה צמח כהמשך לה, כאילו זה עתה חוברו באהבה.

אַת יפה כל כך.

באמת? דניאל? באמת?

אקנה לך מראָה משובצת בצדף בתחנה המרכזית, מאחד המלחים. ובלי זה לא ידעת? חדלת להסתכל במראות?

אולי רק התחלתי. אבל מה יודעים מתוך מראה.

מה היה לך? משהו בעינים, מסביב לפה. כואב משהו?

לא… לא לא. חלמתי. או בעצם, הרהרתי הרהורי עבירה.

אין דבר. ובלבד שתחייכי כמו עכשיו.

כך גם אמר לה זה לא כבר, זמן־מה לפני שבאה הנה, באחד מלילותיהם, כשראשה בשקע כתפו והיא מחייכת לתוך חלל העולם מתוך פתיעת נצחון ואמון. פלאית שלי, כל־הנשים־שלי, עשי ככל העולה על רוחך, יודעת מה, קחי לך מאהב למשל, ובלבד שתחיי ותשמחי… באמת? אמור זאת שנית, אגב, מאהב למה לי, אבל זה טוב כל כך מה שאמרת.

לא מה שקוראים בדרך־כלל הרהורי עבירה.

לא חשוב.

בעצם אני כפויית־טובה. כולם טובים אלי. הסניטר מנחם הסיע אותי הנה קודם במין עדינות, מין נדיבות, ממש באהבה. דניאל, האם סיפרתי לך פעם על הטיול לפארק של וילאנוב שאירגן למעני אוסיפ?… הייתי מסתתרת אז באותה אחוזה, אתה יודע…

עם הבן השחפן שהיתה לו התגלות…

כן, זהו. ובכן השכנים הריחו כנראה יהודיה. החיפושים בסביבה תכפו אז. היה עלי לזוז ולא היה לאן. קטע היער בסביבת עירנו, לשם אמורה הייתי ללכת, נשרף, זאת אומרת נערך שם מצוֹד והקשר ניתק. אוסיפ היה אז הקַשר של הפלוגה שחנתה ביערות לובלין, ומפקדו ידיד של אבא. כן, בין זרויותיו של אבא היתה גם זו שבמלחמת העולם הראשונה לא השתמט מן הצבא, היה בחזית… תראה כמה זה מוזר: פשוט שכחתי בצד מי נלחם אז, עם הרוסים או עם האוסטרים… על כל פנים קשר קשרים עם אנשי הלגיונות… ובכן יום אחד הופיע אוסיפ. אז עוד לא ידעתי שזהו כינוי והייתי תמהה מין לו השֵם הזה לבַחוּר המדבר בניב מובהק של בני וארשה העתיקה, בנו של פועל־רכבת. בקיצור, הוא מצא לי מקלט זמני בפרבר פראגה, אצל זוג קרתנים אוהבי־בצע ומרי־נפש. שם היה עלי לחכות, לא לצאת לרחוב, לא להתקרב לחלון, להביט רק מבעד לוילון־המלמלה. נכון שחוטמי ישר ומבטאי טוב, אבל העינים, אבוי. שהן יפות? עם עינים כאלה לא היתה תקנה אלא במחבוא מבוצר או ביער. חדר אחד, ובשעות ביקור שכנים או אורחים, בתוך מזוֶה טחוב שבפרוזדור. תקופת־הטירוף השלישית שלי. אוסיפ היה בא מדי פעם, מביא סיגריות, יושב ומפטפט. מוזר עד כמה לא היה בנוהג שלו אפילו שמץ מנוהגו של גבר באשה, כמו קבע אחת ולתמיד שזה מחוץ לתחום. ובכן, כעבור זמן־מה התחיל להתבונן בי ולראות כנראה שמבטי איננו בדיוק מבט של אדם מן הישוב. יום אחד, היה זה בחודש יולי, עצי התרזה פרחו בשדרות למטה וריח מנטור היה עולה בערבים עד לוילון־המלמלה שלי ומטריף את דעתי לחלוטין, בא אומר: אַת לא יכולה לשבת ככה, ביום ראשון אני מארגן פיקניק בחבורה גדולה בגן וילאנוב ואַת תהיי בת־דודתי מזאלֶשצ’יקי. מדוע זאלשצ’יקי? כי זה בדרום ואפילו ענבים גדלים שם, ומכאן שעינים כהות כשלי שכיחות שם אצל הבנות הקתוֹליות הכשרות. בעלת־הבית ניסתה להניא אותו מן השגעון הזה, וכשלא עלה בידה התחילה להתרוצץ כאחוזת רוח־תזזית, למצוא לי כובע שיסתיר את העינים ואת המצח. היתה מסובבת אותי שמאלה וימינה, סופקת כפים, עד שכמעט ושקעתי בדכאון של ממש. וביום א' בבוקר הופיע אוסיפ, מטורזן ומדוהן־שיער, ילקוט כריכים ורביעית יי"ש בידו האחת ואת ידו השניה שילב בזרועי… דניאל, כל פעם שאני נזכרת ביום ההוא אני מוכרחה לומר בקול: לא ייאמן. הוא הוליך אותי, זרועי בזרועו, בכל רחובות וארשה הבירה. רחובות וארשה אז, אתה מבין, מדים אפורים, מדים ירוקים, מדים שחורים, בחשמלית ובשדרות הפארק. אחר כך רבצנו שעות על הדשא בשמש. הרשֵה לי לומר, דניאל, לא היה אכפת לי בשעות ההן לשלם בעד זה בחיי. אוסיפ היה מציג אותי כהמוצלחת שבבנות משפחתו, מתפאר בי, וכל בני־החבורה נהגו בי אבירות, מגישים לי כריכים ולימונד. היינו מנגנים בזמורות על סורגי־גדרות, מתמקיינים כלפי פסלי־הפארק פגומי החוטם… דקות אחדות לפני שעת העוצר החזיר אותי אל דירת המקלט ואני כמו רווּיה סם־מרפא שהספיק לקיים אותי עד ליציאתי ליער…

היכן הוא אוסיפ עכשיו?

שמש ונמנום בין הריסים. מעל השפלה ודאי כבר אד של שרב. קדחת־ההתפעלות החוזרת אינה שוככת, אדרבה, עולה וגוברת.

אינני יודעת. ניסיתי פעם לכתוב לו מכאן, סמוך לבואי. אולי הכתובת שבידי לא היתה מדויקת, וקרוב לודאי שגם החליף אותה. דניאל, האם תוכל לומר לי במה זה היה נפלא כל כך?

בקירוב, אולי. מעשה של נדיבות צרופה, מין שרירות־לב במובן הטוב.

כן, אולי, בערך. או אפשר, אתה יודע, היה אז עולם של מעשי־זועה ומעשים שכנגד, לכאורה לא היה מקום לשום דבר אחר, והנה הסיפור הזה כאילו מבטל עולם זה מעיקרו.

כן, זה יפה כך, כפי שאמרת.

אצבעותיו על שדה התופח, איננו נחפז ועם זאת מוסח־דעת, כמו בשעות שהיה מקשיב למוזיקה והיא היתה באה להתכנף אצלו. הנגיעה בפטמות־שדיה היתה תמיד, אין לדעת ממתי ומדוע, משרה עליה דכדוך, עד אשר למדה אט־אט לאהוב גם נגיעה זו, כמו את כל נגיעותיו בה.

לאן הלך היום ההוא. איך זה שאין לו זכר בעולם, כאילו לא היה.

הנה סיפרת אותו.

לאן הולכים רגעי החדוה, שעות של אהבה?

אינני יודע. הם ישנם.

על אף הכאב העמום החולף כמין תזכורת בבית־החזה אפשר לצחוק לתוך כף־ידו וכלפי כרסה העטופה בשמיכה העבה עד אין הבחן:

בושה שכזאת.

מה?

לאהוב אותך ככה.

פולחן כזה. שמש על העפעפים. היה משמיע צירוּף־מלים מסוים וכל גופה היה נענה לו. מַר־מַר שלי אוכלת תפוח אוֹרליאַנס. או: בואי בואי. או: הסגול הוא הצבע של הארץ הזאת. או בהיות לבו טוב עליו, עיניו מרחיקות־הרואי והבהירות־לסנוֵר תלויות במדרון שמול חלונם: הביטי, הנה המסובך והירוק שבמחוזות־החיים. ושמחת־הילולה היתה שוטפת את עיניה. ברדת הגשמים אצלם למעלה, הוא מאחריה נוכח החלון, לחיוֹ על שערה, ידו על שדה והיגויו האטי: הנה גשם. לרגעים היה נדמה שאפשר לבטל את חד־סטריותו של הזמן. היו גם ימים של סרבנוּת ולילות קשים, ותמיד רגעים של חשיכה ושינים חשוקות, ובלילות־החדוָה היה השכוֹל רובץ לפתח. המופלא, שהשמחה בשעות האהבה היתה צפויה לה תמיד, כמעט כמו גיאות־הים, או כהתפרשׂות עלי־הכותרת של נר־הלילה על החוף, עם שקיעת השמש, ועם זאת כל בוקר וכל ערב פותח לפניהם סיכוי חדש.

דניאל, הנה קוי אצבעותיך, פניך, לגעת, להספיק, לא לבזבז זמן.

שש… שקט, שקט.

והלאה?

שקט שקט דוכיפת זהב, כבר הדוב במאורתו שכב…

איפה?

בפרו.

נכון. דניאל, מי לימד אותך לאהוב?

אַת לימדת אותי.

לא נכון. אני אולי לימדתי אותך אורך־רוח, או הקשבה. אבל הכשרון היה בך ואני מיד הבחנתי בו, אפילו אמרתי לך, לא זוכר? גם לא הופתעת ביותר, רק שאלת מנין אני יודעת. מדוע אינך צוחק? אתה חושב כל הזמן על משהו נוסף.

לא… בעצם באתי לומר לך שאני נשאר כאן בעיר עד יום הלידה.

אתה…

אל תסתכלי בי ככה, אני מרגיש את עצמי כמו אביר שוטה. כל הלילות אני משתעשע בסיפורי־בדים, כמו גימנזיסט הוזה.

אילו סיפורי־בדים?

מה חשוב, דרקון והררי־חושך. או ללדת במקומך. נניח לזה, טוב?

ועזבת את העצים?

ובכן?

התגעשות ציפרים בין הענפים שמעליהם. פתאום מלאה הצמרת ציוצים נרגשים. וחיוכם, שניהם יחד, בהרמת ראש מתוך הכרת־טובה, כאילו באו הציפרים לפטור אותם ממשהו.

איפה תגור?

הו, יש ידידים שישמחו לקראתי.

אני יודעת. והאנשים אצלנו למעלה מה אמרו?

לא ערכתי משאל. נעמי אמרה: אני נורא שמחה שהחלטת כך, מרתה תהיה שקטה יותר… אשר־על־הפרנסה אצלנו אמר: אם אתה חושב שזה הכרחי… טוב… כל הזמן הביט הצידה, נורא ברצינות. ניחש כנראה שזה רק משחק בהסכמה או אי־הסכמה… ועוד אני יכול לומר לך מה אמר המעריץ שלך.

מי?

גיורא מן המחזור הראשון, שעובד אתי. אגב, עובד מצוין. הוא אמר: אנחנו נסתדר, אל תדאג. וכשתחזרו תערכו חינגא בנוסח מרתה ודניאל, לא כך?

הבטחת לו?

הבטחתי לו.

 

יט    🔗

אטלפן, אטלפן, אם כי, מרתה, אפשר לחכות בשקט עוד כמה שעות.

לא בזה הענין, עדנה, שאפשר לחכות בשקט. הענין בזה שאיש אחד רוצה להימצא בתחומי בית־החולים במשך כל הזמן שאני אימצא בחדר־הלידה. זאת אומרת, הוא היה רוצה יותר מזה, או משהו שונה לגמרי, אבל הלא נוכחותו ברחבת חדר־המדרגות אין בה שום דבר החורג מן ה…מקובל?

לא, בודאי שלא.

מבט בוחן. נראה שבכל זאת עלה בה חשד שיש כאן משהו חורג, אבל נחפזה להשיב דברים למקומם. הבעלים בחדרי־ההמתנה, זה מוכר יפה, כבר הפך נושא להלצות. כך מלמטה, פרקדן על האלונקה לאורך הפרוזדור, נראה סנטרה של עדנה בולט למדי וקו דק וחיור בשולי שפתה התחתונה לא נמשח בשפתון. אין כמובן שום הכרח שתהיה שוכבת כך על האלונקה, בלי ניע, עד שיסיעו אותה אל חדר־הלידה, אלא שנוח לה בכך, דעתה מרוכזת מעכשיו בדברים אחרים. אפילו תאמצי את כל כוח דמיונך, עדנה, לא תוכלי לשער באיזה שקט אפשר לחכות, זאת אומרת לעשות בשקט את כל הדרוש, מעכשיו ועד סופו של הנסיון הזה. וגם הכל באים לסייע. צריך מזל, כמו שאמרה הגברת עיני. ובאמת צריך מזל כדי שהמילדת אשר תיקרא לבדוק אותך לאחרונה תהיה לא אחרת אלא נינה, זו ששום רופא אינו מעז להמרות את פיה; שֶׁנינה תרכן כך על כרסך מתוך כובד־ראש וחיבה ואחר כך תזדקף בעליצות: ירד ונאחז להפליא, ממש מוכן לקפיצה.

מוכן, ועוד מעט תעזור לו להבקיע מקרבה, היא שליותה אותו בדרכו אל המקום שממנו נוח יהיה לו לזנק, שהנחתה אותו עד כאן באורך־רוח, את הזאטוט השט לו מקופל בתוך מי־השפיר, את חובק־הידים הנם. כן, כך אמרה, לא עצרה בעד צחוק־ההנאה שלה באותו שיעור כאשר הפרופסור ברום, דוקטור ברום דאז, היה מצייר לפניהן על הלוח את חזות־העובר ומצטט תוך כדי כך מן התלמוד ששתי עקביו על שתי עגבותיו וראשו מונח לו בין ברכיו וידיו על שתי צדעיו – לא עצרה בעד עצמה ואמרה: אפשר לומר עליו שהוא חובק ידיו, וצחקה, והדוקטור ברום היטה ראשו בהקשבה ובחיוך ואמר: מסתבר שלפעמים יש יתרון למי שלומד הכל בבת אחת, את תורת הלשון ואת תורת המיַלדוּת. השמחה לצירופי־מלים כמו מי־השפיר, או כמו השילוש הממחיש: המסילה – הרחם והאגן; הנוסע – הילוד; המנוע – צירי הלידה. והסיסית, והחלק הספוגי, והשלב שבו הביצה כמו עטופה באדרת־פרוָה. כאילו הובאה התלמידה מרתה אל קרחת־יער בקיץ ושפיריות פורחות שם באויר כחול ודוב שׂעיר כבד וטוב מרים לקראתה את כפותיו הקדמיות ובאצבעותיה ספוגיות האורניות וכמעט נשמעת שירת־כרובים כמוזיקת רקע.

אוהמ… הנה עכשיו. טוב להמהם כך לתוך עצמה, שאיש לא ישמע. ואולי, שישמעו איך היא נאנקת בצירה כך שאיש לא ישמע. אוהמ… להתרכז באשר קורה בה, בפנים. התכוצויות הרחם משולות להתכוצויות הלב. הנה הסיסטולה… אוהמ… והנה הנה הדיאסטולה, הנה זה מרפה והוא, במקלט אגנה, יקבל שוב את מנת החמצן שלו. כך, עכשיו טוב, רואים אתם. הסיסטולות והדיאסטולות של לבה משהו התנכל להן בשעתו, ואילו רחמה אין בו פגם. וזה פיצוי ושמחה רבה. נדמה שאין בכוחה לחדור לתוך פעולות לבה ואילו לתוך רחמה יכולה היא להתכנס כל כולה. במשך כל הדקה הזאת חיתה בקצב גופה. מדוע אין יודעים לעמוד על גודל הזמן המתרחב עד אין שיעור ברגעים כמו אלה. כך הייתי מנחה ומוליכה אותו, את חובק־הידים שלנו, דניאל. עוזרת לו להיאחז. בערבים שבהם הונח לי קצת, והחדר חשוך פחות או יותר, הייתי מתעקשת ומאריכה בתרגילים שהוריתי במשך שנים לנשים הרות זולתי, שרירי הבטן והאגן ונשימה והרפיה. שמחת השליטה בגופנו, אולי הממשית בשמחות, אף שגם היא ארעית, ככל השאר.

ניסע, מרתה, בשעה טובה, מרתה.

אתה הוא שתסיע אותי גם הפעם? אני שמחה, מנחם, באמת שמחה.

זה לי כבוד גדול, מרתה, באמת כבוד.

פניהם של החולים בפרוזדור, מעליה. כל אלה שאינם מצליחים לישון את שנת־הצהרים. הנשים המציצות בסקרנות מגורה. משהו מהימורים באויר – תנצח או תסתבך עוד יותר. החולה החדשה, בעלת תלתלי־החלודה המשונים, רוכנת רגע, סומק בלחייה: שיהיה בהצלחה. גלגול האלונקה, רעידות בתחתית האגן. דלת־היציאה הנפתחת בזריזות ומוחזקת בקפידה בידי אורלי. מדוע הם ממהרים כל כך, הרי יש זמן. המעלית אינה מגיעה? אין דבר. הלא גם עדנה אמרה שיש זמן. אמת שהצירים תוכפים משהו ומן התבונה להימצא בחדר־הלידה, במחיצת רופא.

כאבים?

ככה.

הגן. ענפי האקליפטוס שמוטים מעל לבריכה. קיץ. אין ספק שיש עוד זמן, ובכל זאת מוטב להימצא כבר שם בפנים, במיטה מוקפת פרגודים.

ציוֹן! תעזור לי במדרגות.

גם פניו של האח ציוֹן אומרים רצינות וקשב. כמעט מוזר, הלא אין בה שום סימן מעורר דאגה.

בסדר?

בסדר גמור, תודה.

דלתות הזכוכית האטומה. הכניסה אסורה. לא להניח לכאב שיבטל את השמחה על שהיא באה הנה, סוף סוף, כיולדת.

נעימה! אַת כאן?

בטח אני כאן. מחכה לכם.

חיוכה הקמוץ של נעימה:

אני גומרת בשבע, אם תזדרזי…

מחכים חדשים על חדשים, אז למה…

עיניה של נעימה קודרות מכפי שזכרה אותן. זו אין לה רגש, היו אומרים, אבל חכמה כמו שד, כאילו אמרו: זה יד ימינו משותקת אבל הוא זריז מאד בשמאלו. במשך חמש־עשרה שנות עבודתה לא אירעה לה אף תקלה, לא הזדקנה, לא נישאה לאיש, לא ילדה, והקדרוּת שבעיניה לא נתפענחה. גם לשונה כמו אז:

שכבי פה, מרתה. אני בעצמי אכין אותך. לפחות אחת שיודעת מה קורה לה. רק בתולות היו פה היום.

היתה צוחקת לולא הגל האוחז במתניה.

כאב? נחכה קצת. ואחר כך ישר למיטת־לידה.

ומה אכפת. מה אכפת כל אלה ההכנות והטיפולים, ואף תנוחה זו שאי־פעם בימים רחוקים היתה נפגעת מעצם מראיה, וכל מה שעושות בה ידיה של נעימה, וכל שאלות האנמנזה שהיא עונה עליהן כמו מתוך חלום – כבר העייפות? – והרופא הצעיר שנכנס ומסתכל. מה אכפת, או מה ענינם לכאן. רק אל נא יסיחו את דעתה מענינה.

המיטה, סוף סוף. שוב טוב. זמזומו של מתקן־הצינון, מין איושה רצופה פכפוך המשנה את קצבו וחוזר חלילה. מרגיע.

פתיחה של שתי אצבעות. לא, דוקטור, כאן קוראים לפרופסור ברום בכבודו ובעצמו. לא, זה על פי הוראה שלו. מה? כן, היא היא. מה יש, מרתה, מרוצה שהמיטה קיצונית? ומנין לך שזה מכשיר הואקוּם? כמעט והיו חונכים אותו לכבודך, כן, מוכן, אבל רק למקרה שיהיה צורך, ואם תשאלי אותי…

מיטב החידוש. לכבודה. לפני שנה־שנתיים היו נעזרים רק במלקחים. כמה נאה תיבת־מתכת זו, עם שעון־הלחץ שלה. מדוע היא צועקת ככה, האשה שמעבר לפרגוד. על פי הצעקה עצמה אפשר לדעת שהלידה עוד ממנה והלאה. הביטי, חביבתי… אבל מה לה ולזו. לא עליה המלאכה הפעם, זאת אומרת, עליה העבודה כולה, הנה, להתרכז ולחדור, להביט לתוך קרבה פנימה, לראות מהו שקורה בה ברגע זה. הנה הוא נדחף – ראשו – אוהמ… הנוסע – המסילה – המנוע. סע לשלום, חביבי שלי. הה, דניאל. אמא’לה, צועקת האשה מעבר לפרגוד. אוהמ… אז מתחיל השלב שבו… והאשה מרגישה כאילו… והיא תובעת במפגיע כי יקלו עליה את סבלה… היא לא תתבע מנעימה שתקל על סבלה. מסתבר גם שאין זה נכון שכל הנשים צועקות בלדתן: אמא… הנה היא מהמהמת רק דניאל, דניאל, ואף זה לא נשמע אלא כעין גרגור־יונים בתוך גרונה. אמא שלי הוכתה שם, בין כך ובין כך לא הייתי צועקת אמא, זה מטומטם לומר בין כך ובין כך לאחר שהיא הוכתה נפש, אמא’לה, כן, ננסה פעם פניה זו, מדוע לא זכית, עכשיו שקט בבקשה, עכשיו שקט, מרתה, בבקשה, טוב, דניאל, טוב.

גם האשה מעבר לפרגוד הנה נשתתקה. זריקה? צלצול טלפון בחלל שנתמלא דממה. צלצול רך ומעומעם. דניאל? לא, לא יצלצל. הוא כבר בחוץ, פה? מה השעה?

דמות טופפת בטוחות במעבר, כרסה לפניה בכתונת־לידה.

עלי על מיטה זו.

רביעית, כן, - קול צרוד וחזק והע' שאין לחקותה. אילו שמעת, אביגיל. אילו את היא שהתגלגלת ביולדת זו.

שני בנים, בת אחת, ברוך השם. לא, אין לי שום אַסטמה, שיעול תפס אותי לפני חודש ולא רוצה לעזוב. נתנו זריקה, אמרו או שיביא לי כאב חזק או שיקח כל הכאב… ובאמת לקח הכל.

ובבטנה הכאב… אוהמ… כמה זמן עבר? שבע דקות? לא, שש. רגע, רק רגע. אני נושמת יפה, הלא תודו.

מה אִתה שם? נו מה שם, דוקטור?

מה ההתרוצצות הזו מעבר לפרגוד. החפזון הזה. איפה נעימה? רחמנות, אין לי כבר כוח לחיות! מה הם אומרים? מקוניום? אם כן שימו לב! כל כך חד הזכרון. המים הירקרקים, עם מקוניום. חרדה לשלום הילד. אחות, רחמנות! לא לקפוץ! יהיו לך קרעים! עכשיו ללחוץ! ללחוץ! עכשיו גם כשאין כאב!

תני ואקשיב.

אוהמ… הקשיבי, נעימה.

הדרך פתוחה כמעט. הפרופסור תיכף יגיע. אַת בסדר גמור.

ו… הילד?

בטח.

ושם, מעבר למחיצה, הלא תינוק בוכה. שתהיי בריאה אחות, כמה שאת טובה. הו, ברוך השם, יהלום שלי, חיים שלי. ואותה מילדת לא־נראית ודאי צוחקת לתוך עצמה, מרטנת כמו דוב שהשביעוהו ונרגע. אה? עינים? כחולות… אלא מה…

מדוע דוב. ושם כמו קרני צבי, הברזים הנוצצים והמסתעפים. שקט כזה. אחרי כל לידה שקט. רוצים לנוח או לדחות אכזבות לשעה אחרת. עכשיו היא בודקת שם את השִׁיליה, המילדת. הכל יפה דוקא, עיגול כחול מעובה, כולו תאי הזנה וחבל הטבור בקצהו.

ובתוך השקט קולות הרופאים, רמים, ולא יעלה על דעת איש להנמיכם.

מה זה שלא שומעים צעקות?

למה לה לצעוק? שתצעק על בעלה.

לידה בלי צעקות לא הולכת.

כמו אז, אותן הלצות. שום דבר אינו משתנה. לא כי הנה מכשיר זה, הואקום. לפני שנתים היה בגדר נסיון נועז, בעוד שנה יהיה בשימוש שוטף. בעוד חמש שנים ימציאו טוב ממנו. ואולי, מי יודע, ימציאו מחר משהו שישיב לשריר הלב את גמישותו ולשסתום את סגירתו האיתנה. אלה הנצחונות. יורשה לה לרקוד, עד איבוד החושים. לילה אחד רקדה ודניאל אותת לה נואשות שֶדַי, שתחדל, הרי הלב, לבה החולה, שלח לה מבטים של אהבה נואשת והיא צחקה – זכרונה חד עכשיו מאד – וחשבה שרצוי היה למות דוקא כך, בשעה שבלי ספק כדאי לחיות. מי יודע, אפשר באמת יחזקו את לבה ויורשה לה לשוב ולרקוד. הה, דניאל, איזה כאב מפצח.

ניתן לה חמישים פטידין. כן, בלי פנרגאן כמובן. לחץ־הדם…? מרתה!

כן, דוקטור שלום? מדוע אתה דואג?

דומה ששתה הרבה. דומה שעיניו בורקות ודעתו צלולה אף חדה להפליא, והנה־הנה יגלה סוד אשר שנים התאוה לגלותו.

דוקטור שלום, אתה הוא שתישאר על ידי?

הרשיתי לעצמי לבקש, אם אין זה למורת־רוח לך… הפרופסור ברום בדרך. אגב, אינני דואג, רק קראתי לך שתתעוררי… לעבודת הבורא.

מאד מאד לרוחי. גם בחלומותי הטובים לא חשבתי שכך… הנה גם אתה, הפרופסור ברום… כמה טוב!

זה הפטידין כמובן. אבל כמה טוב. דממה רכה, מחותלת, מרופדת. סחרחורת ערבה. דממה של שעת הצהרים ועלעולי אבק. עיר המחוז בנגב, במסעה על פני הארץ. משוטטת ומביטה. קורס האחיות מאחריה, אין לדעת מה לפניה, כל כולה עכשיו וכאן, ורק מנין העייפות הזאת המהלכת ברחובות אלה המפולשים למדבר. שמשת־באַר, מצוחצחת דוקא, כהה. על שרפרף גבוה, מול מוזג אדיב ודיסקרטי. הכל מועם, רצוף תנומה. מבטה עוֹגן בתצוגת הכוסות והבקבוקים. מארטיני וקוּאנטרוֹ וג’וֹני ווֹקר, ג’וני ווקר הוא גבר במקטורן אדום הפוסע פסיעה מאוששת לרוחב הכוס. חם משום מה ללבה והוא מלא אמון. כוסית קוניאק, בבקשה. מבטה נודד מעצי האשל ועלעול האבק שבחוץ אל הבּלֶק־אנד־וייט. שני גברים אצל השולחן בפינה, ומבטו של אחד מהם. מוכנה היתה ללכת אחריו כאילו היתה הולכת אל מחסה־הרים שוייצרי, האם הוא ידע זאת. הם קמו, נפרדו איש מעל רעהו והלכו איש לדרכו. גם היא הלכה לה, חזרה אל אותם הרחובות, אבל כמה עצב, מדוע הוא מגיח להקיפה שוב. יש צורך בשמחה, צורך חיוני ודחוף בשמחה.

זמזום הטלפון.

אחות מירה, אחות מירה! בעלה שואל אם כדאי לחכות.

תגידי לו שהוא יכול לבלות עם בת־דודה הערב.

מה השעה?

זו היולדת החדשה. בעלך פה בחוץ, מרתה.

אני יודעת. ולא שאל כלום.

לא, אבל אמרתי לו.

מה?

שהכל בסדר.

איושת הצינון. אבל עכשיו הגל המנפץ אותה.

זהו. צירי לחץ, מרתה?

אני חושבת… פרופסור ברום, אתה…?

כן, אני אקבל. סגרי לי את החלוק בבקשה, מירה. לא, לא יהיה צורך בזה. הראש בקרקעית האגן. כן, דוקטור שלום? אה? כן, ניתן. טוב. לחצי. יופי. עכשיו נוחי. קשה?

ל־לא. לא.

שוב הפכפוך הקצוב. רק להתרכז. לראות, לראות, כאילו מראות לפניה ובקרבה. בראשונה היתה הפליאה על שהדבר השעיר והלח הנלחץ ונלחץ החוצה יהיה בעוד רגע ראשו של יצור חי. והנה היא בכסיות הגומי, ידיה שלה אוחזות בראש החלקלק ותבנית הגולגולת הרכה כמו טבועה באצבעותיה מימי בראשית. היד הקופצת פתאום החוצה, משיכתה הבוטחת שלה, האסיסטנט של הדוקטור ברום: כאילו קיבלה כבר מאה לידות…

או־אוהמ. ללחוץ, כן, לא לנשום. הוא בוקע. מבקע אותה.

ומחייכת, אה? ראית?… רשום לפניך… הדופק, הדוקטור שלום?… כן, טוב. הראש בוקע, מרתה – נוחי –

החלוק הסטרילי, כפפות הגומי הסטריליות, הפֵּד הסטרילי. הנאתה, בחישוק־שינים, הנאתה, כל פעם מחדש, נקמתה על כל שנות הזוהמה והבוז. הדם כשלעצמו אין בו כל רע, הדם הנשפך כאן, כמה מהר מחליפים פה הכל, כמה נקי פה. הכאב. היא תלחץ היטב.

כן – עוד – המספרַים – יופי – זהו, זו רק צריבה, אַת יודעת, נוחי עוד רגע –

הוא חייך אליה אז, הפרופסור ברום, הדוקטור ברום מאז, והיא הרגישה איך פניה קורנים, אחר כך, במלתחה, פניה המחייכים במראה, אבל הקרינה נספגה בה. כשאדם בוחן את פניו קרינתם נעלמת… הו… עכשיו?

עוד מעט, מרתה, עוד מעט אַת גומרת. עכשיו נשמי, נשמי. נשמי מרתה!

מה זה, האם היא מפזמת שם, האחות מירה? מה זה שהיא מפזמת שם, האחות מירה? טאַבאַרישץ' מוֹי - - ואילו ילדה ביער? לא רופא, לא מיטה, סכנה, סכנה.

מה קרה, מרתה? דוקטור שלום? כן, טוב. החמצן…? דוקטור שלום, מהר, כן, כן. טוב.

היא הלא בסדר גמור, היא עוזרת בדיוק כמה שצריך.

כן – אבל עכשיו – עייפת? הוא כמעט בחוץ, מרתה.

לחשוב ברורות. עכשיו הראש השעיר הלח מציץ, גדל, גדל. לחשוב את המחשבה כסדרה. היא מדלגת. מדוע היא מדלגת.

היא גיבורה, כמובן, זה ידוע. כן, אני יודע, אלה כאבים שקשה לשאת.

ל־לא. לא. אין דבר.

עכשיו.

מרתה, יש לך בת.

כן. תודה. תודה לכם. האם היא… כן, אני שומעת. היא בוכה. תודה. וגם בעד הסדין הלבן, ושכיסיתם אותי מיד.

דניאל, ילדתי לך תינוקת. את התינוקת הזו האחת לא יכלה ללדת לך שום אשה מלבדי.

תודיעו מהר לדניאל. אני מבקשת. כן, אני רואה אותה. נכון, ודאי שהיא יפה. עכשיו תקשרו את ראשה בחיתול, אני יודעת, כמו סבתא. כן, ודאי שאני צוחקת. הדופק? וכי מה? הביטו, הלא זה מצחיק להפליא. גם אולי אבכה לי בשקט, אם תוסיף עוד, הפרופסור ברום, ללטף את ראשי באצבעות שרק עכשיו חלצת מתוך הכפפה. את גמר המלאכה השארת לעמיתיך ואתה רק עומד פה אצלי. כן, תודה. רק קר לי מאד, פתאום. כן, אני יודעת שזה רגיל. שוב איושת הצינון. עכשיו עוד השִׁיליה, אני זוכרת, עד אז לא תאמרו לי מזל־טוב, מילא, האמינו לי שזה לא כלום, הכל כשורה, גם לא יכול להיות אחרת, ואין אל קרויים כאבים.

כן, אני בוכה. איך אגיד לכם.

לנוח.

זמן אטי שאין דומה לו. אפשר להרים יד מעל לשמיכה ולהעביר אותה על חלקת הבטן הקלה, או לשהות בידים פרושות על השמיכה, בעינים עצומות מול היולדות האחרות. שקט רב במחלקת היולדות, דומה שהמזל זימן פה הערב רק נשים המיטיבות לנוח אחר עמלן. אפשר להפנות את הראש לעבר החלון ולהביט. השקיעה הרחבה לא כבתה עדיין. כל הערב יהיו שם אורות החוף. תמיד יהיו אורות החוף.

איננה זוכרת הכל. למשל את פקיעתה של שלפוחית מי־השפיר. איך זה שלא פחדה. והלא ידוע שהשעות האלה, ימים ולילות אלה הניתנים לה עתה, לא היו אלא אחת האפשרויות. טוב לדעת שעלולה היתה למות ולא פחדה.

מעתה תהיה זוכרת איך העבירו אותה אל מיטת־גלגלים מוצעת בסדינים צחים, איך הלבישו אותה כתונת נקיה, מרשרשת, ובחגיגיות ובחיוך הסיעו אותה אל המבוא, ואז קראו לדניאל. מנומנמת דיברה אליו על אהבתם שאסור לה להישכח, והוא היה מצמיד את מצחו אל גב ידה.

החלב המצטבר מעביר גל של דקירות קלות בפיטמת שדה. שעת ההנקה קרבה. איך שרק לה דניאל מן הגן שלמטה אחרי הנקת הצהרים. הניחה את היונקת שלה באמצע המיטה, שני כרים משני עבריה, והלכה למרפסת, רווּיה צחוק אל היצור המולך בעינים עצומות, ומשקלו היום שלושה קילוגרמים. עוד מעט יביאו אותה מצוַחת סומית לתוך חלל האויר, עד שתימצא לה התלולית המקירה שיקוי מתקתק. אחר כך תבוא האחות מחדר התינוקות ותאסוף אותם, רגועים, בזריזות המוכרת יפה לידיה שלה, ובטפיפה ובקרקוש תסיע אותם, שורות שורות של סלסלות משופעות, בחזרה אל מאחרי הזגוגיות העבות והאטומות של חדרם המבודד. תמיד נראו לה שונים מאד זה מזה, יצורים אלה שלכאורה אין להבדיל ביניהם. כל אחד וסיפור יציאתו לעולם רשום על גבי הכרטיס שלמרגולתיו, וסיפור ארוך ומשוער מאחריו, העויות שפתיו בשנתו ומבנה גלי מצחו הרכים בצריחתו, ותעלומתו בעיניו המעורפלות ובכפותיו המקופלות, ציצת אצבעות כדי עובי אצבעה אורכן – והתמהון החוזר על ילודי־אשה שעדיין מוסיפים להתקבץ לגיַסוֹת חמושים. עוד דברים רבים ייתכנו. אולי גם החלמה. ניתוח שיעלה יפה. צעדים קלים תחת שמים שאין בהם געגועים. כמה אהבה בקרים מסוימים שאחרי משמרת־לילה. לצאת אל הכביש, עייפות כזאת שכל דבר נראה כחייב להימצא במקום שבו הוא נמצא. אחר כך שינה כאילו כל הפחדים כבר היו ואין עוד.

להביט אל אורות החוף. את הזמן הזה לא תדע לומר לדניאל. רק לחיות אותו כל עוד נפשה בה. אין דבר. הנה גם זה קיים.