א    🔗

זֶבְס יְפֵה־פָז גָּזַר כֶּבֶל־בְּתוּלִים לֹא־טֻמָּא כְּשֶׁהִבְקִיעַ

אֶל קִיטוֹנָהּ הַנָּחוּשׁ אֲשֶׁר לְדָנַאֵי זֶה־כְּבָר.

הָאַגָּדָה תְּלַמְּדֵנוּ, כִּי לְחוֹמוֹת שֶׁל נְחשֶׁת

וְלִנְחֻשְׁתַּיִם יוּכַל כֹּחַ שֶׁל פָּז כָּל־יָכוֹל.

פָּז יַתִּיר מֶתֶג עַל מֶתֶג וּפָז יָסִיר בְּרִיחַ עַל בְּרִיחַ,

הוּא גַם יַשִּׂיא יַעֲלוֹת־חֵן יְהִירוֹת־הָרִיסִים.

פָּז לִבֵּב אֶת לְבָבָהּ שֶׁל דָּנַאֵי. הוֹי, אַל נָא יֶעְתַּר דּוֹד

לְאַפְרוֹדִיטֵי בַּלָּט אֶלָּא יָבִיא מִנְחַת פָּז.

 

ב    🔗

הָבָה, רוֹדוֹפֵּי, נַעֲלִים נְשִׁיקוֹת וְנַסְפִּיק בְּמַעֲשֶׂיהָ

הַנִּסְעָרִים וְהַנָּאוִים שֶׁל אַפְרוֹדִיטֵי בַּלָּט.

טוֹב לְהִסָּתֵר מֵעֵינֵי הַשּׁוֹמְרִים הָאוֹרְבוֹת בְּכָל אֶתֶר,

כִּי אֲהָבִים גְּנוּבִים מְתוּקִים מֵאֲהָבִים גְּלוּיִים.

 

ג    🔗

הוֹי, עַד מָתַי נְכוֹנֵן זֶה עַל זוֹ אֶת חִצֵּי מַבָּטֵינוּ

הַמְשֻׁלָּחִים בִּגְנֵבָה וְהַמְעֻלָּפִים לֶהָבָה?

הָבָה נְגַלֶּה עֶרְגָּתֵנוּ. וְאִישׁ כִּי יַעֲצֹר בְּיִחוּדֵנוּ

הַמְמוֹגֵג אֶת הַכְּאֵב וּבְחִבּוּקָיו הָרַכִּים,

חֶרֶב תִּהְיֶה רִפְוּאתֵנוּ. נָעֹם יִנְעַם לָנוּ לָלֶכֶת

יַחַד וּבְיַחַד לְחַיִּים, יַחַד וּבְיַחַד לִשְׁאוֹל.

 

ד    🔗

הוֹי, עַד מָתַי, עַד מָתַי תְּרִיקֶינָה, עֵינַי שְׁתוּיוֹת יֹפִי

נֶקְטַר שֶׁל בְּנוֹת אַהֲבָה הַמְזָרוֹת אַהֲבָה?

הָבָה נָנוּס לְמֶרְחָק כָּל עוֹד בָּנוּ כֹּחֵנוּ. בְּגַלֵּינָה

נֶסֶךְ פִּכֵּחַ אֶסֹּךְ לְאַפְרוֹדִיטֵי רַכָּה.

וְאִם תִּשְׁטְפֵנִי גַם שָׁם סַעֲרַת אַהֲבָה, הִמָּלֶאנָה

גַּם הִמָּלֶאנָה, עֵינַי, דֶּמַע קוֹפֵא בְּמִצְוָתִי

וְשֶׂאנָה בְנַחַת כְּאֵב, כִּי אַתֶּן, רַק אַתֶּן הֲבֵאתוּנִי

אֶל כּוּר הָאֵשׁ הַמְכַלֶּה אֶת לְבָבִי הַחוֹלֶה.

 

ה    🔗

לְמִי תְּקַלַּע שַׂעֲרוֹתֶיךָ, לְמִי תָּסוּךְ בְּשֶׁמֶן יָדֶיךָ,

לְמִי תַּעֲשֶׂה בְּאַהֲבָה חֹד צִפָּרְנֶיךָ עַכְשָׁו?

לָמָּה הָהּ, לָמָּה תְּקַשֵּׁט בְּקוֹנְכוֹת אַרְגָּמָן אֶת בְּגָדֶיךָ?

הֲלֹא רוֹדוֹפֵּי רָחֲקָה, כָּל כָּךְ רָחֲקָה מִמְּקוֹמְךָ?

אוֹי לִי! עֵינַי לֹא תִרְאֶינָה רוֹדוֹפֵּי. עַל כֵּן לֹא תֹאבֶינָה

גַּם לַחֲזוֹת לְדַאֲבוֹנָן שַׁחַר בִּזְהַב זָהֳרוֹ.

 

ו    🔗

דּוֹרִיס תָּלְשָׁה שַֹעֲרָה מִזְּהַב תַּלְתַּלֶּיהָ וְקָשְׁרָה בָּהּ

אֶת שְׁתֵּי כַּפַּי שֶׁשֻּׁעְבְּדוּ לְנֶכֶל כַּפֶּיהָ כְּבִקְרָב.

בָּרִאשׁוֹנָה מָלְאוּ שְׂחוֹק קְרָבַי וּשְׂפָתַי, כִּי חָשַׁבְתִּי:

אֲנִי בְּנָקֵל אֲקָרַע כֶּבֶל שֶׁל בַּת־מַחְמַדִּים.

וְכַאֲשֶׁר לֹא עָצַרְתִּי כֹּחִי לְקָרְעוֹ, נֶאֱנַחְתִּי

כְּמִי שֶׁנֶאֱסַר בִּנְחֻשְׁתֵּי־עֹז שֶׁאֵינָם נִתָּקִים.

אוֹי לִי! הֲרֵינִי תָּלוּי בְּשַֹעֲרָה וַהֲרֵינִי עָשׂוּי גַּם

לְהִמָּשֵׁךְ אֶל מְקוֹם שֶׁתִּמְשְׁכֵנִי גְּבִרְתִּי.

 

ז    🔗

לְהִפּוֹמֶנֵס נָשַׁקְתִּי, אַךְ שַׂמְתִּי מַעְיָנַי בְּלֵיאַנְדְּרוֹס,

וּכְשֶׁדָּבַקְתִּי בְּפִתְחֵי פִיו שֶׁל לֵיאַנְדְּרוֹס בִּרְתֵת,

צֶלֶם שֶׁל כְּסַנְתּוֹס נָשָׂאתִי בְּקִרְבִּי. אוּלָם כְּשֶׁחִבַּקְתִּי

חֶרֶשׁ לִכְּסַנְתּוֹס, כֻּוַּן שׁוּב לְהִפּוֹמֶנֶס לִבִּי.

מִי שֶׁנִּכְבַּשׁ לִי, נִדְחָה בְּלִי רַחֲמִים. בְּכַנְּסִי זֶה אַחַר זֶה

לִזְרוֹעוֹתַי הַשְּׁלוּחוֹת לְכָאן וּלְכָאן בְּלִי חָשָׂךְ,

לְאַפְרוֹדִיטֵי רָוָה הִתְמַכַּרְתִּי. וַהֲרֵינִי גּוֹזֶרֶת

עַל מְגַנַּי לְהִשָּׁאֵר בֶּעֱנוּת הַיִּחוּד הַיְחִידִי.

 

ח    🔗

אֲנִי שֶׁהִקְשַׁחְתִּי לִבִּי בִּימֵי נֹעַר מִכָּל חֻקֵּי נֹעַם

שֶׁל אַפְרוֹדִיטֵי רְוַת הָאַהֲבָה הַיּוקְדָה,

אֲנִי שֶׁעָשִׂיתִי לִבִּי כְּתָרִיס בִּפְנֵי כָּל חִצֵּי רַעַל

שֶׁל אַפְרוֹדִיטֵי, מַרְכִּין לָהּ צַוָּארִי הַמַּזְקִין.

עַז נִצְּחוֹנֵךְ עֲלֵי פַּלַּס עַתָּה, עַז מֵאָז – כְּשֶׁרַבְתְּ בָּהּ

לְמַעַן תַּפּוּחַ הַפָּז אֲשֶׁר לִבְנוֹת־עֶרֶב בְּגַנָּן.

 

ט    🔗

כֵּן, כְּשֶׁטַנְטָלוֹס בָּא עַל עָנְשׁוֹ הַגָּדוֹל, שַׁח בְּשַׁחַת

תַּחַת הֲמוֹן עִנּוּיִים קַל מֵהֲמוֹן עִנּוּיַי.

אִלּוּ רָאָה אֶת יָפְיֵךְ, לֹא נֶאֱסַר בַּהֲנָאַת שִׂפְתוֹתַיִךְ

הָעֲדִינוֹת מִגְּבִיעֵי הַשּׁוֹשַׁנִּים הַוְּרֻדּוֹת.

טַנְטָלוֹס רְוֵה הַדְּמָעוֹת ­– הוּא יָרֵא אֶת הַצּוּר מְרַאֲשׁוֹתָיו, אַךְ

אֵין בְּכֹחוֹ לַעֲבֹר מִן הָעוֹלָם בַּשְּׁנִיָּה.

אֲנִי – אֲנִי מֵת בְּחַיַּי בְּשֶׁל אַהֲבָתִי הַסּוֹעֶרֶת.

כָּל כֹּחוֹתַי נֶחֱלָשִׁים. כָּכָה קָרַבְתִּי לְקִצִּי.

 

י    🔗

לַהַט הַלַּהַט כָּבָה. חָדַלְתִּי גַּם רֹגֶז גַּם צַעַר.

בַּת פָּפוֹס! נֶחְשַׁבְתִּי כְּמֵת בְּקִפְאוֹנִי הַגָּדוֹל.

כְּבָר נֶאֱכַל בְּשָׂרִי. רַק בְּעַצְמוֹתַי וּבְלִבִּי נָע

אֶרוֹס הַמָּר וְהַנּוֹשֵׁם נְשִׁימָתוֹ הַמְבַלְּעָה.

כָּכָה תִּכְבֶּה אֵשׁ מִזְבֵּחַ בַּלָּט לְאַחַר שֶׁתֹּאכַל כָּל

קָרְבְּנוֹתֶיהָ מֵאֵין מְזוֹן חֵלֶב לְלַהַבְתָּהּ.

 

יא    🔗

יֵשׁ וַאֲנִי מִתְאַוֶּה לְהַגִּיד לָךְ: “שָׁלוֹם”, אַךְ מוֹנֵעַ

אֲנִי אֶת הַנִּיב מִשְּׂפָתַי וּמִשְׁתָּהֶה בְקִרְבָתֵךְ.

אוֹי לִי! יָרֵאתִי אֶת מְרִי פְרֵדָתֵנוּ כְמִי שֶׁיָּרֵא אֶת

לֵיל הַשְּׁאוֹל אֲשֶׁר אֵין סוֹף לְאֵימֵי מַחֲשַׁכָּיו.

כְּאוֹר שֶׁל הַיּוֹם אוֹר עוֹרֵךְ. וְאוּלָם הוּא אִלֵּם בְּכָל הַזֹּהַר

וְאַתְּ מַטִּיפָה עַל אָזְנַי אֶת טִפְטוּפֵי פִּטְפּוּטֵךְ

הַנְּעִימִים מִקּוֹלוֹת שֶׁל סִירֵנוֹת, וּבָם, יוֹנָתִי, רַק

בָּם תְּלוּיוֹת תִּקְווֹתַי כִבְשַׂעֲרָה נִדָּפָה.

 

יב    🔗

אֹרֶךְ וְקוֹל לִנְשִׁיקוֹת גָּלָטֵיאָה וְרֹךְ לְשֶׁל דֵּימוֹ

וּנְשִׁיכוֹת בִּנְשִׁיקוֹת דּוֹרִיס. וּמִי הַמְגָרָה

בַּעֲלָמוֹת? אַל תִּשְׁפֹּטְנָה, אָזְנַי, נְשִׁיקוֹת אֶלָּא טְעַמְנָה

שִׂפְתוֹתֵיהֶן, שִׂפְתוֹתַי, וְלֹא תְעַוֵּתְנָה מִשְׁפָּט.

הוֹי, מַה־נּוֹאַלְתָּ, לִבִּי הַחוֹמֵד! הֵן יָדַעְתָּ אֶת דֵּימוֹ

וְאֶת דְּבַשׁ הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁהִטִּיף טַל שִׂפְתוֹתֶיהָ הַצַּח.

דְּבַק בָּהּ. עֲטֶרֶת אֱמֶת תְּעַטְּרֶנָּה. אַחֵר בְּאַחֶרֶת

כִּי יִשְׁתַּעְשַׁע, לֹא יַתִּיר מֵהֶוְיָתָהּ הֶוְיָתִי.

 

יג    🔗

נְשִׁיקוֹתֶיהָ שֶׁל סַפְפוֹ רַכּוֹת וְרַכִּים חִבּוּקֶיהָ.

כָּל אֲבָרֶיהָ כֻּלָּם רַעֲנַנִּים וְרַכִּים,

אַךְ עֲשׂוּיָה כַשָּׁמִיר הַקָּשֶׁה נִשְׁמָתָהּ. בִּשְֹפָתֶיהָ,

רַק בִּשְֹפָתֶיהָ תֹאהַב וּבִבְתוּלֶיהָ תִחְיֶה.

הָהּ, מִי לֹא יֵלֶא נְשׂא אֶת הַכְּאֵב? בֶּן־אָדָם שֶׁנֻּסָּה בוֹ,

הוּא שֶׁיִּשָּׂא אֶת צִמְאוֹן טַנְטָלוֹס עַל נְקַלָּה.

 

יד    🔗

יָד מַעְפִּילָה! אֵיךְ הֶעְפַּלְתְּ לֶאֱחֹז בְּגַלֵּי תַּלְתַּלֶיהָ

הַמַּבְהִיקִים בִּזְהָבָם לְמַעַן תִּסְחֲבִי אוֹתָהּ בָּהּ.

לֹא רִכְּכָה עֲרִיצוּתֵךְ יִלְלָתָהּ, שַׂעֲרָהּ הַקָּרוּעַ

וְצַוָּארָהּ הַמֻּטֶּה אֶל גְּאוֹנֵךְ בִּכְנִיעָה.

שָׁוְא תֶּאֶצְלִי לְמִצְחִי מַכּוֹתַיִךְ עַכְשָׁו. לַעֲדֵי עַד

לֹא תִקְרְבִי בְּצִנְעָה לְלֹבֶן שָׁדֶיהָ, יָדִי.

אַל נָא, גְּבִרְתִּי הַיָּפָה, אַל תַּטִּילִי עָלַי עֳנָשַׁיִךְ,

כִּי אֲבַכֵּר עֲלֵיהֶם חֶרֶב תְּקוּעָה בְּלִבִּי.

 

טו    🔗

יֵשׁ לָהּ, לְלַאִיס, בַּת־צְחוֹק מְתוּקָה. וּמְרֻוּוֹת שְׁתֵי עֵינֶיהָ

הַנִּנּוֹעוֹת בַּעֲנָוָה שֶׁפַע דְּמָעוֹת מְתוּקוֹת.

תְּמוֹל נֶאֶנְחָה בְּלִי סִבָּה לְאַחַר שֶׁהִנִּיחָה רֹאשָׁהּ דֹּם

וּבַאֲלַכְסוֹן עַל כְּתֵפִי שֶׁנֶּחְפְּזָה לְאָרְחוֹ.

תּוֹךְ כְּדֵי בִכְיָהּ נְשַׁקְתִּיהָ, וְעַל פִּיּוֹתֵינוּ נָטַף לוֹ

כְּמִמֵּימֵי מַעֲיָן דֶּמַע עַל דֶּמַע בַּסָּךְ.

“לָמֶה תִבְכִּי?” שְׁאִלְתִּיהָ. וַתַּעַן: "יָרֵאתִי פֶּן תֵּפֶן

מֶנִּי. גְּבָרִים מְפִירִים שִׂפְתוֹתֶיהָ לְעִתִּים".

 

טז    🔗

הָבָה נִפְשֹׁט שַׂלְמוֹתֵינוּ, נָאוָה, וּנְהַדֵּק גְּוִיוֹתֵינוּ

הָעֲרֻמּוֹת זוֹ לְזוֹ בְּחִבּוּקִים חֲזָקִים.

אַל יֶחְצֶה כְּלוּם בֵּינוֹתֵינוּ, מִשּׁוּם שֶׁכְּחוֹמַת סֶמִּירָמִיס

לִי תֵּרָאֶה כְּסוּתֵךְ הָעֲשׂוּיָה מֶשִׁי דַּק.

הָבָה נְדַבֵּק פֶּה בְּפֶה וְחָזֶה בְּחָזֶה נְדַבֵּקָה:

וַאֲשֶׁר לַשְּׁאָר – נֶחֱשֶׁה. בַּזְתִּי לַלַּהַג הָרָב.

 

יז    🔗

חֵי הָאֵלִים, כִּי אֶרְחַק, יַלְדָּתִי הַיָּפָה, מֵעָלַיִךְ

שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם לְפָחוֹת. כָּכָה נִשְׁבַּעְתִּי בְּתֻמִּי.

וְחֵי נַפְשֵׁךְ אִם יָכֹלְתִּי נְשׂא מַכְאוֹבֵי פְּרֵדָתֵנוּ.

לְמָחֳרַת הַיּוֹם אַצְתִּי אֵלַיִךְ בִּרְתֵת

אָנָּא הַעְתִּירִי לִי וְלֹא יִכְתְּבוּ הָאֵלִים אֶת הַנֶּדֶר

בְּסֵפֶר אֲשֶׁר בּוֹ נִכְתַּב חֵטְא הָאָדָם וְעָנְשׁוֹ.

אָנָּא נַחֲמִינִי בְחִין חֲסָדַיִךְ. הוֹי, אַל נָא יַכּוּנִי

שֵׁבֶט אַפֵּךְ וְאַפָּם שֶׁל הָאֵלִים הַבְּרוּכִים.

 

יח    🔗

בְּזוּג אוֹהֲבִים הִסְתַּכַּלְתִּי: בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם הִדַּבָּקוּ

כְּשֶׁשְּׁחָקָם בְּלִי רַחֲמִים סַעַר הַחֵשֶׁק הָעָז.

לֹא יָדְעוּ שׂבַע בְּאַהֲבָתָם. וְכֵיוָן שֶׁבִּקְּשׁוּ גַם

לְהִכָּנֵס, כִּבְיָכוֹל, זֶה לְלֵב זוֹ, שִׁכְּכוּ

שֶׁמֶץ, רַק שֶׁמֶץ מֵעֶצֶם הַכְּאֵב, אֲשֶׁר אֵין שִׁכּוּכִים לוֹ

בְּהַחְלִיפָם זֶה עִם זוֹ עֲטִיפוֹתָם הָרַכּוֹת.

הוּא הִדַּמָּה לַאֲכִלֶּס בְּשָׁעָה שֶׁנִּצַב בְּקִיטוֹנָן שֶׁל

בְּנוֹת לִיקוֹמֵדַס יְפוֹת הָאֲבָרִים הַבָּרִים.

וְהִיא, הַנַּעֲרָה הַנַּעֲוָה מִתַּאֲוָה, שֶׁעָטְתָה עַד בִּרְכֶּיהָ

מְשִׁי מַעֲטָהּ, הִדַּמְּתָה לְפֵיבֵּי בְּלַיְלָה כָּסֹף.

בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם הִדַּבְּקוּ וְחָזְרוּ וְהִדַּבְּקוּ בְּלֹא יוֹדְעִים, כִּי

כָּכָה כָּפְתָה הָאַהֲבָה בְּרַעֲבוֹנָהּ עֲלֵיהֶם.

קַל לְנַתֵּק שָׂרִיגִים שֶׁעָלוּ בַּשִּׁדְרָה שֶׁל הַגֶּפֶן

וְהִשְֹתָּרְגוּ זֶה בָּזֶה בְּחִבּוּקִים כִּבְדֵי־עֵת,

מִלְּהַשְׁבִּית אוֹהֲבִים מִנְּשִׁיקוֹת בְּשָׁעָה שֶׁיַּגִּיעוּ

זְרוֹעַ בִּזְרוֹעַ וּפֶה בְּפֶה וְחָזֶה בְּחָזֶה.

יַקִּירָתִי! טוֹב חֶלְקוֹ שֶׁל הָאִישׁ שֶׁנֶּאֱסַר בִּנְחֻשְׁתַּיִם

אַלֶּה. אֲנַחְנוּ כָּלִים בְּפֵרוּדֵנוּ הָרָע.

 

יט    🔗

אֶמֶשׁ סָגְרָה גָלָטֵיאָה דַּלְתָּהּ בְּפָנַי וְהִפְטִירָה

מְשַׁל גַּאֲוָה בִּשְׂפָתָהּ: “קֵץ אַהֲבָה בְּגַּאֲוָה”.

שָׁוְא נָע וְנָד הַמָּשָׁל מִפִּי אִישׁ לְאָזְנוֹ שֶׁל רֵעֵהוּ:

הַגַּאֲוָה מְשַׁגְּעָה אֶת לְבָבִי בְּאַהֲבָה.

חֵי הָאֵלִים, כִּי נִשְׁבַּעְתִּי לִרְחֹק כְּשָׁנָה מֵעָלֶיהָ

וּלְמָחֳרַת הַיּוֹם שַׁבְתִּי לְדְרשׁ חֶמְלָתָהּ.

 

כ    🔗

אֲנִי מְבַכֵּר אֶת קְמָטַיִךְ, פִילִנָּה, עַל לֵחַ הַנֹּעַר.

אֲנִי מִתְאַוֶּה לְהַחֲזִיק וּלְלַטֵּף בְּכַפַּי

שְׁדֵי צֶמֶק קְשִׁישִׁים כְּשָׁדַיִךְ הַמִּתְקַשְׁקְשִׁים מִשָּׁדֶיהָ

הַצְּעִירִים וְהַצָּרִים שֶׁל נַעֲרָה מַבְחִילָה.

מֵאֲבִיבָהּ הַצָּפוּי לִבְלִיָּה טוֹב סְתָוֵךְ הַפּוֹרֵחַ

בְּחֵן אַחֲרוֹן וְחָרְפֵּךְ חַם מִקֵּיצָהּ הַקָּצָר.

 

כא    🔗

כֹּבֶד נָסוּךְ עַל עֵינַיִךְ וְהֶבֶל מַאֲוַיִּים, חָרִיקְלוֹ,

כְּאִלּוּ עָלִית זֶה־לֹא־כְּבָר מִמִּטָּתֵךְ הָרַכָּה.

מַה מְדֻבְלָל שַׂעֲרֵךְ, מַה חִוְרוֹת שׁוֹשַׁנֵּי לְחָיַיִּךְ

הַמַּבְרִיקוֹת בְּכָל עֵת, מַה מְרֻשָּׁל כָּל גּוּפֵךְ.

אִם בְּזִירַת הָאַהֲבָה נֶאֱבַקְתְּ וְנִכְנַעַתְּ עִם לַיְלָה,

מִי יַעֲרֹךְ לְאָדָם שֶׁהִכְנִיעֵךְ וְחִבְּקֵךְ

בִּזְרוֹעוֹתָיו הָעַזּוֹת. וְאִם הָאַהֲבָה הַלּוֹהֶטֶת

אֲכָלָתֵךְ, מִי יִתֵּן וַאֲכָלָתֵךְ לְמַעֲנִי.

 

כב    🔗

אַתְּ מַעֲלָה עַל שְׂעָרֵךְ שְׂבָכָה? אֲנִי גֹּוֵעַ בְּחֵשֶׁק,

כְּאִלּוּ נִרְאֵית לִי בִּדְמוּת רֵאָה רָמַת־הָעֲטָרָה.

אַתְּ מְגַלָּה אֶת רֹאשֵׁךְ? הָהּ, גּוֹלֶה מֵרֹאשִׁי שְׂרִיד הַדַּעַת

לְאוֹר תַּלְתַּלַּיִךְ הַבָּר כְּאוֹר הַפִּשְׁתָּה הַצָּהֹב.

אַתְּ צוֹעֲפָה בַּצָּעִיף הַלָּבָן פֶּלֶא מַחְלְפוֹתַיִךְ?

עַז לַהַב אַהֲבָתִי בְּקֶרֶב לִבִּי כְּמֵאָז.

שְׁלשׁ בְּנוֹת־הַחֵן בָּחֲרוּ לְנַצֵּחַ עַל שְׁלשֶׁת מַרְאַיִךְ.

וְכָל מַרְאֶה וּמַרְאֶה מְלַהֲטֵנִי בְּאִשּׁוֹ.

 

כג    🔗

אוֹי לִי וַאֲבוֹי לִי! קִנְאָה – הִיא עוֹצֶרֶת בִּדְבַשׁ פִּטְפּוּטַיִךְ

וּבְמַבָּטַיִךְ רְוֵי הָרְמָזִים וְהָרָזִים:

לְיָדֵנוּ עוֹמֶדֶת אוֹמֶנֶת זְקֵנָה וְעוֹיֶנֶת אוֹתָנוּ

כְּאַרְגּוֹס רוֹעָהּ שֶׁל אִיאוֹ, בַּת אֱלֹהֵי הַנָּהָר.

צְפִי, מִפְלַצְתִּי הַזְּקֵנָה, וְעַנִּי לְבָבֵךְ בַּהֲגִיגַיִךְ:

עֵין־הַבָּשָׂר אֲשֶׁר לָךְ לֹא תְגַלֶּה לֶב־דּוֹדִים.

 

כד    🔗

לָמָּה תִלּוֹנִי עַל מַחְלְפוֹתַי שֶׁהִזְקִינוּ וְלָמָּה

תִּלּוֹנִי עַל הֲמוֹן דִּמְעוֹתַי? אֵלֶּה אוֹתוֹת אַהֲבָתֵךְ.

אֵלֶּה אוֹתוֹת תַּאֲוָתִי שֶׁלֹּא בָאָה וְאֵלֶּה אוֹתוֹת חֵץ אֱלֹהַּ

הַמְעֻוָּר מֵעוֹלָם וּמַעַלְלֵי לֵילוֹת־נוֹד.

וְצַלְעוֹתַי נִתְקַמְּטוּ בְּלֹא עִתָּן וְעוֹרִי, עוֹר הַצֶּדֶף,

עַל צַוָּארִי נִתְקַפֵּל קְפָלִים קְפָלִים, לְצַעֲרִי.

כְּכָל שֶׁיָּצִיצוּ צִיצֵי לַבָּתִי הַוְּרֻדִּים כֵּן יַזְקִינוּ

הָאֲבָרִים בִּדְאָגָה הַמְכַלַּתְנִי לְאַט.

אִם תְּרַחֲמִינִי בְּרֹב חֲסָדַיִךְ, לְפֶתַע תַּפְרִיחִי

עוֹר צַוָּארִי וְצַלְעוֹתַי, לְפֶתַע תַּצְעִירִי שְׂעָרִי.

 

כה    🔗

אִישׁ, אֲשֶׁר כֶּלֶב שׁוֹטֶה הִכִּישׁוֹ וְהֶחְדִּירוֹ אֶת הָאֶרֶס,

עַל פְּנֵי הַמַּיִם יִרְאֶה אֶת תָּאֳרוֹ הַמְתֹעָב.

אֵין זֶה כִּי אֶרוֹס נָעַץ אֶת מַלְתְּעוֹתָיו הַמָּרוֹת בִּי

וְשָׂם לְבָבִי כְמָעוֹן לַשִּׁגָּעוֹן הָאדִּיר:

גַּם דְּכִי יָם גַּם עַרְבֹּלֶת נָהָר גַּם כּוֹס יַיִן יַרְאוּנִי

אֶת תָּאֳרֵךְ הָאָהוּב, אֶת תָּאֳרֵךְ הֶחָמוּד.

 

כו    🔗

אַל יִירָא אִישׁ מִפְּנֵי חֵץ תַּאֲוָה,כִּי עָלַי הֵרִיק אֶרוֹס

בְּלַהֲבוֹ הַגָּדוֹל מְלא אַשְׁפָּתוֹ לְהַוָּתִי.

אַל יֵחַת אִישׁ מִפְּנֵי טֶפֶף כְּנָפָיו, כִּי מֵעֵת אֲשֶׁר שָׂם עלַ

לוּחַ לִבִּי כַּף רַגְלוֹ הָאֲיֻמָּה בְּזַעֲמָהּ,

לא זָז מִשָּׁם, כִּי נִשְׁאַר לוֹ בְשַׁלְוָה עָרִיצָה וְהִשִּׁיל לוֹ

כָּל נוֹצוֹתָיו הַבָּרוֹת מֵאֲגַפָּיו עַל גּוּפִי.

 

כז    🔗

אֵין שׁוֹשָׁנָּה צְרִיכָה זֵר וְאֵין אַתְּ, יַלְדָּתִי, צְרִיכָה בֶגֶד

וּשְׂבָכוֹת מָזְהָבוֹת מְשֻׁבָּצוֹת אַבְנֵי חֵן.

אֵין בָּעוֹלָם מַרְגָּלִית יְפַת צֶבַע כְּצֶבַע עוֹרֵךְ וְאֵין

פָּז בָּעוֹלָם שֶׁזִּיווֹ כְּזִיו שְׂעָרֵךְ הַמְדֻבְלָל.

לַיַּקִינְטוֹן הַפּוֹרֵחַ בְּהֹדּוּ יֵשׁ לַהַט נוֹגֵהַּ:

קָט לַהֲטוֹ לְעֻמַּת לַהַט שְׂפָתַיִךְ הַטּוֹב.

לְזוּג שִׂפְתוֹתַיִךְ אֲשֶׁר נִמְלָא טַל אַף לְתֹאַם שָׁדַיִךְ

יֵשׁ קֶסֶם כְּקֶסֶם הַחֲגוֹר אֲשֶׁר לְאֵלַת הָאַהֲבָה.

לְכָל סְגֻלּוֹתַיִךְ שֻׁעְבַּדְתִּי וְרַק בְּעֵינַיִךְ נִחַמְתִּי:

דְּבַשׁ תִּקְוָתִי הַמָּתוֹק דָּר בְּעִמְקֵי עִמְקֵיהֶן.

 

כח    🔗

שַׂמְתִּי בְּכַפַּי שְׁנֵי שָׁדֶיהָ וּפִיהָ בְּפִי וְרָעִיתִי

בְּצַוָּארָהּ הַכָּסֹף כְּיַד שִׁגְעוֹנִי הַגָּדוֹל.

לֹא הִכְנַעְתִּיהָ כָּלִיל. הָהּ, עוֹדֶנִּי דוֹלֵק אַחֲרֶיהָ,

כִּי לֹא זָכִיתִי לַעֲלוֹת עַל יְצוּעָהּ הַבְּתוּלִי.

קֹדֶשׁ חֶצְיָהּ לְאַפְרוֹדִיטֵי וקֹדֶשׁ חֶצְיָהּ לְאַתֵּינֵי.

וּבֵינוֹתָן מִתְמַקְמֵק יְפִי נְעוּרַי הַטָּמִיר.

 

כט    🔗

לֹא, מֵעוֹלָם לֹא דִמִּיתִי, כִּי דְּמוּת דְּיוֹקָנִי חָרַת אֶרוֹס

עַל תְּהוֹמוֹת לְבָבֵךְ הַלּוֹהֲטִים בְּאֵשׁ תָּמִיד

לְפֶתַע פִּתְאֹם תִמָּחֶה וְתִהְיֶה כְּלֹא הָיְתָה, כְּלֹא הָיָתָה.

טֹפֶס יָפְיֵךְ יְשַׁעֲשֵׁעַ בְּשַׁעֲשׁוּעֵי־עַד נַפְשִׁי.

אַכְזָרִיָּה! הֵן אַרְאֶנּוּ לַשֶּׁמֶשׁ וּלְמֶלֶךְ־הַשַּׁחַת

יְדוּעַ הָאַכְזְרִיּוּת לְמַעַן יָרִיץ לָךְ דִּינוֹ.

 

ל    🔗

מֶינֶקְרָטִיס הַחִנֶּנֶת יָשְׁנָה לָהּ אַחַר הַצָּהֳרַים:

לֹבֶן זְרוֹעָהּ הִשְׁתַּלֵּב אֶל צְדָעוֹתֶיהָ בִדְמִי.

רוּחַ שֶׁל עֹז עֲבָרַתְנִי. עָלִיתִי עַל יְצוּעָהּ וְכִלִּיתִי

חֲצִי אֹרַח אַהֲבָתִי בְּנֹעַם שֶׁלֹּא יְשֹׁעָר.

אָז נִתְעוֹרְרָה הַנַּעֲרָה מִשְּׁנָתָהּ וְהִתְחִילָה בְיָדֶיהָ

הַלְּבָנוֹת מִלְּבָנָה חִישׁ לְתַלֵּשׁ בִּשְׂעָרִי.

הִיא נִלְחֲמָה בִגְבוּרָה וַאֲנִי – אֲנִי כִלִּיתִי אֶת אֹרַח

אַהֲבָתִי. אָז אָמְרָה לִי בְּעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת:

"רְאֵה נָא, כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתָ וְנָטַלְתָּ מִמֶּנִּי

מַה שֶׁמֵּאַנְתִּי לָתֵת בְּכֶסֶף וּבְפָז לְךָ, רָשָׁע.

עוֹד מְעַט קָט וְתֵלֵךְ וְתִשְׁכַּב בְּחֵיקָהּ שֶׁל אַחֶרֶת,

כִּי עֲבָדִים הַגְּבָרִים לְאַהֲבָה־לְלֹא־שָׂבָע".

 

לא    🔗

מִתְמַהְמְהָה קְלֶאוֹפַנְטִיס. הָאֵשׁ בְּנֵרִי מְבַלַּחַת

וּמְחַשֶּׁבֶת לִכְבּוֹת זֶה לִי לֵילִי הַשְּׁלִישִׁי.

לְוַאי וְכָבְתָה גַּם לַהֶבֶת לִבִּי כְּלַהֶבֶת נֵרִי וְלֹא

אָצָה כָּל כָּךְ לְכַלּוֹת אֶת הֲגִיגַי בְּתַאֲווֹת.

אוֹי לִי! רַבַּת נִשְׁבְּעָה בְּבַת־קִתֵּרָה לָבוֹא לְעֵת עֶרֶב

וְלֹא נִמְנְעָה מֵעֲלֹב גַּם אֲנָשִׁים גַּם אֵלִים.

 

לב    🔗

אֶמֶשׁ, בְּשָׁעָה שֶׁפֵּאַרְתִּי אַחַר הַכֵּרָה הַהוֹלֶלֶת

דֶּלֶת בֵּיתִי בְזֵרִים, מַיִם שָׁפְכָה עַל רֹאשִׁי

מִקִּתּוֹנָהּ הֶרְמוֹנַסְסָה וְדִבְלְלָה בְלוֹרִיתִי שֶׁעָשִׂיתִי

בַּעֲמָלִי הַמְרֻבֶּה לְמַעַן תַּעֲמֹד בְּעֵינָהּ

שְׁלֹשֶׁת יָמִים. וַאֲנִי נִתְלַקַּחְתִּי מְאֹד בְּמֵימֶיה:

אֵש נֶאֶצְלָה לְקִתּוֹנָהּ מִשִּׂפְתוֹתֶיהָ בַלָּט.

 

לג    🔗

לַיְלָה תָמִים נִשְׁלְחוּ חִבּוּקַי מִזְּרוֹעַי לִזְרוֹעֶיהָ

שֶׁל תֶּאָנוֹ שֶׁבָּכְתָה עַל מִטָּתִי בְּלִי פוּגָה.

כִּי מִשָּׁעָה שֶׁעָלָה בְתִפְאַרְתּוֹ כוֹכָבוֹ שֶׁל הָעֶרֶב

עַל שְׁמֵי הָעֶרֶב קִלְּלָה אֶת מַלְאָכוֹ שֶׁל הַיּוֹם.

כְּלוּם לא יַשְׂבִּיעַ לְבָבָם הַזּוֹלֵל שֶׁל הַמְּתִים. כִּי יִמְכֹּר אִישׁ

אֶת יֵשׁוּתוֹ לְאַהֲבָה, יְאַו לוֹ לֵילוֹת־אֵין־תִּכְלָה.

 

לד    🔗

אָנָּא, הַעֲלִי עַל לִבֵּךְ, קְלֶאוֹפַנְטִיס, אֶת גֹּדֶל הַגִּיל עֵת

סַעַר אַהֲבָה יְסַעֵר שְׁנֵי לְבָבוֹת בֶּעֱזוּזוֹ.

אֵי מִלְחָמָה, אֵי מָגוֹר בְּלִי מְצָרִים, אֵי בוּשָׁה אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהּ

כְּדֵי לְהַפְרִיעַ אוֹתָם מֵחִבּוּקִים מְרַוִּים.

לְוַאי וְהֵפַיְסְטוֹס הָאֵל וְחָרַשׁ הַבַּרְזֶל הַמֻּפְלָא שָׂם

אֶת אֲבָרַי הַתְּאֵבִים בַּאֲזִקָּיו הָעַזִּים.

אָז הִשְׂתָּרַגְתִּי לְבַדִּי עַל גּוּפֵךְ הַמְשַׁכֵּר וְרָעִיתִי

בַּאֲבָרַיִךְ לְאָשְׁרִי, בַּת־מַחְמַדִּים רְוַת חֵן.

אָז לא הָיִיתִי מֵצֵר אִלּוּ גֵר וְתוֹשָׁב וְעוֹבֵר־אֹרַח

וְכֹמֶר וְאֵשֶׁת חֵיקִי הִתְבּוֹנְנוּ עַל דּוֹדַי.

 

לה    🔗

אֵשׁ לֶהָבָה תְּפַצְפְּצֵנִי מִזְּמַן שֶׁעָנְדָה חָרִיקְלוֹ לִי

זֵר שֶׁל דְּפַנִּים בְּצִנְעָה לְעֵת הַמִּשְׁתֶּה הַהוֹלֵל.

הָהּ, לִי נִדְמֶה, כִּי נִמְלָא זֶה הַזֵּר סַם פְּלָאִים שֶׁאָכַל גַּם

בִּגְלַבְקֵי בַּת קְרָאוֹן לְפָנִים בְּלִי הֶרֶף וּבְלִי רַחֲמִים.

 

לו    🔗

זוּג תַּפּוּחִים אֲדֻמִּים לִי נָתְנָה הַיַּלְדָּה הַחִנֶּנֶת

עֵת לֹא הִשְׁגִּיחָה בַּשַּׁי עֵין הוֹרָתָהּ הַתּוֹהָה.

אֵין זֶה, כִּי שָׂמָה לְהַוָּתִי לַהֲטֵי אַהֲבָה חֶרֶשׁ- חֶרֶשׁ

בְּתַּפּוּחַי הָרָוִים מִלֶּהָבוֹת מַבְרִיקוֹת.

כִּי הִשְׂתָּרְגָה אֵשׁ גְּדוֹלָה עַל לִבִּי הֶעָלוּב, אוּלָם תַּחַת

שְׁדֵי הָאִשָּׁה אַחֲזִיק שְׁנֵי תַּפּוּחַי בְּכַפַּי.

 

לז    🔗

אִם, יַלְדָּתִי הַחִנֶּנֶת, הֶעֱנַקְתְּ לִי אֶת שְׁנֵי תַּפּוּחַיִךְ

כְּסֵמֶל שָׁדַיִךְ, תְּבֹרְכִי לִי עַל חַסְדֵּךְ הַגָּדוֹל.

אַךְ אִם אָמַרְתְּ לְהִסְתַּפֵּק בְּמַתְּנַת תַּפּוּחִים, עָשִׂית עָוֶל,

כִּי לִהַטְּתִּנִי בְּאַהֲבָה וְלא בָאת לְכַבּוֹת לַבָּתָהּ.

מִי שֶׁפָּצַע אֶת טַלֶיפוֹס הוּא שֶׁהֶעֱלָה אֲרוּכָה לוֹ.

אַל נָא תִּהְיִי, יוֹנָתִי, אַכְזָרִיָּה מֵאוֹיֵב.

 

לח    🔗

חֹק לֹא יֵדַע אֱלֹהֵי אַהֲבָה. אֵין מַעֲשֶֹה שֶׁיַּפְרִיעַ

אֶת הָאָדָם מִשִּׁגְעוֹן הָאַהֲבָה הָאָיֹם.

אִם יַעַצְרוּךָ לָבוֹא שֵׁעוּרֵי הַחֻקִּים, הֲרֵי אוֹת הוּא,

כִּי לֹא שָׁכַן מֵעוֹלָם אֶרוֹס בִּדְמִי לְבָבְךָ.

זוֹ אַהֲבָה וְזֶה עֻזָּהּ? זְרוֹעַ יָם נְטוּיָה בֵּינֵיכֶם, בֵּין

נַעֲרָתְךָ הַנָּאוָה בְּקֶסֶם בְּתוּלִים וּבֵינְךָ.

לֵיאַנְדְּרוֹס הֶרְאָנוּ לָדַעַת עֻזָּהּ שֶׁל אַהֲבָה. לַיְלָה־לַיְלָה

שָׂמָה נְתִיבָהּ בְּלֶב יָם אֵשׁ לְבָבוֹ אֶל דּוֹדָה.

רֵעַ, אַתָּה גַּם הוֹקַרְתָּ רַגְלֶיךָ מִצִּי, כִּי בִכַּרְתָּ

אֶת אֱלִילַת הַחָכְמָה – עַל אֱלִילַת הָאַהֲבָה.

לֶאֱלִילַת הַחָכְמָה – חֹק. וְאֱלִילַת האַהֲבָה – אַהֲבָה. אֵין

אִישׁ שֶׁיּוּכַל לַעֲבֹד זוֹ וְאַף זוֹ בְּבַת אַחַת.

 

לט    🔗

מִי שֶׁבָּטַח בְּעֻזּוֹ וְנָשָׂא רֹאשׁ וְהִגְבִּיהַּ עֵינַיִם,

פֶּתַע הָיָה שְׂחוֹק עַל שְׂחוֹק לְנַעֲרָה רְפַת־אוֹן.

מִי שֶׁדִּמָּה לְהַכְנִיעַ לְפָנִים הוּא נִכְנַע לְפָנֶיהָ

כְּאִישׁ שֶׁאָבְדָה תִּקְוָתוֹ שֶׁשִּׁעַשְׁעָה לְבָבוֹ.

שָׁוְא יִכְרַע בֶּרֶךְ וְיֶרֶב כְּאִשָּׁה גַּם תְּחִנָּה וְגַם בֶּכִי.

זַעַם שֶׁל גֶּבֶר בּוֹעֵר בְּסֵתֶר עֵינֶיהָ הַצַּח.

אִם כִּי לִבֵּךְ לֶב אַרְיֵה, נַעֲרָה, וְזַעֲמֵךְ זַעַם צֶדֶק,

שִׂימִי מַחְסוֹם לִגְאוֹנֵךְ. רְאִי אֶת אֵידֵךְ הָאוֹרֵב.

 

מ    🔗

גַּם אִם תַּרְחִיקִי נְדֹד עַד מֵעֵבֶר לַמֶרוֹאֵי, יַנְחֵנִי

אֶרוֹס בְּכֹחַ כְּנָפָיו לְאִי־הַפְּלָאוֹת הָרָחוֹק.

גַּם אִם תָּחוּשִׁי לִמְקוֹם אֲשֶׁר שַׁחַר יִגַּהּ שָׁם בְּוֶרֶד

כְּוֶרֶד גּוּפֵךְ, אֲבַקְּשֵׁךְ בְּמֶרְחַקֵּי רִבּוֹא מִיל,

הֲרֵינִי נוֹתֵן לָךְ מַתַּת מַעֲמַקִּים, מַרְגָּלִית. הֵעָנִי לִי

כִּי אַפְרוֹדִיטֵי, בַּת יָם, הִיא הַנּוֹתְנָה לָךְ מַתָּת.

הִיא נִכְנְעָה מִלִּפְנֵי יִפְעָתֵךְ הַפּוֹרַחַת בְּלִי הֶרֶף,

הִיא גַּם נָשְׁתָה בִּטְחוֹנָהּ בְּיִפְעָתָהּ הָעַזָּה.

 

אחרית־דבר    🔗

פּולוס סילנטיאריוס לא הרעיש את העולם בשמו. ההיסטוריונים של האמנות מזכירים את שירו המתאר את בית־התפילה הביזאנטי על שם “סופיה הקדושה” בתיאור מקיף וממצה ואת שירו המיוחד לבימתו של בית־התפילה ההוא, משום שיש בהם כדי להאיר את תפארת הבנייה בימי יוסטיניאנוס קיסר, את יניקתה מן העבר ואת השפעתה על העתיד. החוקרים מוסיפים לשם דיוק ושלימות, כי פּולוס סילנטיאריוס, בן־דורו ושר־חצרו של יוסטיניאנוס קיסר, חיבר, כפי הנראה, שיר על “חמי פיתיה” ושמונים ואחד או שמונים ושנים שירים קטנים. וזהו סך־הכל של יצירתו הפיוטית.

מדוע נתעלם העולם מפּולוס סילנטיאריוס, אף־על־פי שלא רבו כמוהו משוררי אהבה עדיני־רגש ואדירי־מעוף? אין זה, כי היחס השלילי אל ביזאנטיום בכלל ואל תרבותה בפרט הוא שגרם לעוון השכחה, שלא נתכפר עד ימינו. ושיריו הקטנים של פּולוס סילנטיאריוס לא הופיעו בספר אחד, אלא חיו את חייהם ב"אנתולוגיה" יוונית זו, שדורות משוררים וחוקרים והיסטוריונים הכניסו לתוכה אלפי שירים ליריים של מאות משוררים שונים למן שחר ההיסטוריה היוונית ועד המאה השתים־עשרה למנין אומות העולם. שינוי הערכים, שחל לגבי מדעי הטבע בימינו, התחיל להאיר גם את ההיסטוריה הביזאנטית וגם את ספרותה באור חדש. ואף פּולוס סילנטיאריוס יבוא, בלי ספק, על שכר עבודתו בשדה השירה. כי ביזאנטיום, שישמשה סמל אבסוליטיזם לא־נאור בספירת השלטון וסמל הקפאון בספירת האמנות והספרות, הוצאה על־ידי ההיסטוריוגראפיה החדשה מרשות הכללות קלות־דעת למקומה הראוי לה. ככור היתוך של מזרח ומערב וחלוצת תרבות יוונית ורומית לעמים הסלאוויים מילאה תפקיד חשוב בדברי ימי העולם. והוויותיה ופירכותיה הנוצריות מזכירות ליהודים שקלא־וטריא תלמודית בישיבות בבל. ועזרת־הנשים המיוחדה ב"סופיה הקדושה" מעלה על הלב היהודי זכרונות טרום־תלמודיים.

פּולוס סילנטיאריוס, שהיה בן־טובים ובן־עשירים, שימש ראשון לחבר סילנטיאריים, שנצטוו לפנים להסות בני־אדם בנוכחותו של הקיסר ונתעלו בימי יוסטיניאנוס למעלת שרי חצר רבי־השפעה. גם בין יודעי התרבות היוונית בדור ההוא לא רבו כמוהו אנשים, שחדרו ללב לבה של ספרותה ולשונה. משהו מלהטם של ספפו, פינדרוס ומיליאגרוס עלף גם את שיריו הליריים.

יש לשער, שהקיסר יוסטיניאנוס הוקיר את כשרונותיו. במבוא לשירו על “סופיה הקדושה” חולק המשורר שבחים לגדולתו ובאחד משיריו הקטנים הוא מדמה את אשתו המפורסמת תיאודורה לשמש.

ארבעים שיר, חציים של שיריו הליריים, שרים תהילתה של האהבה. וכיווני מתקופת פריקליס כותב פּולוס סילנטיאריוס: “אלי יוון לא מתו בעולמו והששון בתענוגות האהבה הגופניים לא גלה מלבבו”. אין זה כי הלשון היוונית משכתו בלא־יודעים לערבולת עכו"ם, משום שחפץ להמשך אחריה.

אכן, פּולוס סילנטיאריוס חי בשני עולמות: בעולמה של היוונות ובעולמה של הנצרות. וכשם שאין לנחש משיריו על “סופיה הקדושה”, כי לב של עובד־אלילים פעם ביוצרם, כך אין לנחש משיריו רוויי האהבה, כי נוצרי כתב אותם. מרשות לרשות נקלע המשורר, ורשות לא נגעה בחברתה.

שירי האהבה של פּולוס סילנטיאריוס נכתבו בדו־טורים אלגיים, בהכסמטרים דאקטיליים עקובים מפנטמטרים דאקטיליים:

זֶבְס יְפֵה-Iפָז גָּזַר I כֶּבֶל־בְּתוּלִים לֹא־טֻIמָּא כְּשֶׁהִבְIקִיעַI

אֶל קִיטוֹIנָהּ הַנָּחוּשׁ II אֲשֶׁר לְדָIנַאֵי זֶה- Iכְּבָר I

(שיר א').

בשעה שהפנטמטר היאמבי, משקלה של הטראגדיה היוונית, מצא את מחקיו בספרות העולם, לא משך דו־טור אלגי – משקלה של שירת האהבה היוונית – את סופרי העולם. גיתה כתב בו את האלגיות הרומיות, שמצאו את מתרגמן המובהק ביעקב פיכמן.

לגמישותה של הצורה התאים פּולוס סילנטיאריוס גמישות של תוכן בשירי האהבה. בדיחות־דעת מלאת־חן וטירוף־דעת גדוש להט מציינים את רובם ככולם. לא כאיש פיכח ילעג לאהובים, אלא כמי שנתנסה בשגעון דודים יצחק לעצמו. כמה אווילים האנשים באהבתם כשהם מתפללים לאלילת האהבה ומבקשים עזרתה! הכסף יענה את הכל:

… אַל נָא יֶעְתַּר דּוֹר

לְאַפְרוֹדִיטֵי בַּלָּט אֶלָּא יָבִיא מִנְחַת פָּז.

(שיר א').

מימי קדם ועד ימינו עלתה משירי אהבה תלונת משוררים על פחזותן של הנשים. פּולוס סילנטיאריוס שר כאשה על האשה ההולכת מגבר אל גבר והצדיק אותה:

לְאַפְרוֹדִיטֵי רָוָה הִתְמַכַּרְתִּי. וַהֲרֵינִי גּוֹזֶרֶת

עַל מְגַנַּי לְהִשָּׁאֵר בֶּעֱנוּת הַיִּחוּד הַיְחִידִי.

(שיר ז').

כי גברים אינם טובים מנשים. מנסיונו ידע פּולוס סילנטיאריוס טעם נשיקות רבות, אף־על־פי שדימה להתחרט על פוליפיליה:

אֹרֶךְ וְקוֹל לִנְשִׁיקוֹת גָּלָטֵיאָה וְרֹךְ לְשֶׁל דֵּימוֹ

וּנְשִׁיכוֹת בִּנְשִׁיקוֹת דּוֹרִיס…

(שיר י"ב).

היוונים הקדמונים ביכרו את הביטוי הבהיר על הרמז. פּולוס סילנטיאריוס נוטל מזה ומזה אינו מניח את ידיו:

הָבָה נְדַבֵּק פֶּה בְּפֶה וְחָזֶה בְּחָזֶה נְדַבֵּקָה:

וַאֲשֶׁר לַשְּׁאָר – נֶחֱשֶׁה. בַּזְתִּי לַלַּהַג הָרָב.

(שיר ט"ז).

חדשים שיריו בפחזותם וחדשים הם גם בלהטם, אף־על־פי שנכתבו לפני אלף וארבע מאות שנים. אדרבה, גדול להטם מפחזותם. האהבה בשיריו היא מין שכרון, שאין להתפכח ממנו אלא בריחוק מקום מן האהובה. ואולם ריחוק מקום מן האהובה הוא סימן לאהבה רפה. ובקרבתה של האהובה ישביע את האוהב רק יחוד גמור או איבוד עצמו לדעת – או חברותא או מיתותא:

הָבָה נְגַלֶּה עֶרְגָּתֵנוּ. וְאִישׁ כִּי יַעֲצֹר בְּיִחוּדֵנוּ

הַמְמוֹגֵג אֶת הַכְּאֵב וּבְחִבּוּקָיו הָרַכִּים,

חֶרֶב תִּהְיֶה רִפְוּאתֵנוּ.

(שיר ג').

פּולוס סילנטיאריוס, שינק מן המסורת היוונית, לא אהב לא לבושי צניעות ולא לבושי צביעות. יחוד פירושו יחוד ולא חיבוקים ונשיקות בלבד:

לְוַאי וְהֵפַיְסְטוֹס הָאֵל וְחָרַשׁ הַבַּרְזֶל הַמֻּפְלָא שָׂם

אֶת אֲבָרַי הַתְּאֵבִים בַּאֲזִקָּיו הָעַזִּים.

אָז הִשְׂתָּרַגְתִּי לְבַדִּי עַל גּוּפֵךְ הַמְשַׁכֵּר וְרָעִיתִי

בַּאֲבָרַיִךְ לְאָשְׁרִי, בַּת־מַחְמַדִּים רְוַת חֵן.

אָז לא הָיִיתִי מֵצֵר אִלּוּ גֵר וְתוֹשָׁב וְעוֹבֵר־אֹרַח

וְכֹמֶר וְאֵשֶׁת חֵיקִי הִתְבּוֹנְנוּ עַל דּוֹדַי

(שיר ל"ד).

כמשורר מודרני ממש לא יכול פּולוס סילנטיאריוס ליהנות מן הטבע בהעדרה של האהובה:

אוֹי לִי! עֵינַי לֹא תִרְאֶינָה רוֹדוֹפֵּי. עַל כֵּן לֹא תֹאבֶינָה

גַּם לַחֲזוֹת לְדַאֲבוֹנָן שַׁחַר בִּזְהַב זָהֳרוֹ.

(שיר ה').

בהעדרה של האהובה אין חייו חיים, אלא סבל ממושך וגדול מסבלות טאנטאלוס. סירובי אהובתו מקפיצים זקנה על המשורר. לכן נכון הוא לוותר על כבודו ולעבוד כעבד את אהובתו:

חֵי הָאֵלִים, כִּי נִשְׁבַּעְתִּי לִרְחֹק כְּשָׁנָה מֵעָלֶיהָ

וּלְמָחֳרַת הַיּוֹם שַׁבְתִּי לְדְרשׁ חֶמְלָתָהּ.

(שיר י"ט).

משהו מלהטו של שיר־השירים נתגנב לחרוזיו של פּולוס סילנטיאריוס. ואמנם לא רב ביותר הניגוד בין תרבות האהבה העברית ובין תרבות האהבה היוונית. אדרבה, האידיום היווני מפתיע לעתים בקרבתו לאידיום התנכ"י. כעיבוד של המשל הידוע “מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם” (משלי ט', י"ז) נקרא חרוזו של פּולוס סילנטיאריוס: “כי אהבים גנובים מתוקים מאהבים גלויים” (שיר ב'). וממילא מובן, כי גם לאידיום התלמודי קרוב האידיום היווני. ולא ניבים בודדים בלבד, כי גם משלי־עם דומים בשתי השפות: כשאהובתו של המשורר תלשה שערה מזהב תלתליה ואסרה בה כפיו, נדמה לו כי כולו תלוי בשערה.

בשל קרבה זו בספירת הלשון וההרגשה עלולה שירתו של פּולוס סילנטיאריוס, שרוממה את שירת יוון לשיא חדש לפני שקיעתה הגמורה, לקנות לה אחיזה גם בספרותנו המתחדשת.

 

הערות    🔗

איאו

בת אלהי נהר אינכוס, היתה אהובתו של זבס, הירה, אשת זבס, הפכה אותה לפרה בקנאתה ומינתה את ארגוס, בעל מאת העינים, לשמור עליה.

גלבקי

בת קראון קיבלה עטרה ושמלה ספוגות רעל כמתנת־כלולות ממידיאה. לאחר שעטתה אותן, פרצו מהן להבות ואכלו את גופה.

דנאי

נסיכת ארגוס, שנאסרה על־ידי אביה במגדל נחושת. זבס חדר למקום

מאסרה כגשם פז.

הפיסטוס

אלוהי האש והאומנויות הצריכות אש.

טלפוס

בן הרקלס, נפצע על־ידי אכילס. כיון שהפוצע בלבד יכול להעלות לו

ארוכה. נרפא על־ידי אכילס בחנית שפצעה אותו. טלפוס עשה חסד גם עם אכילס והראה אותו ואת חבריו את הדרך לטרויה.

טנטלוס

על חטא שחטא טנטלוס בהרג בנו או בגילוי סודות האלים נענש

בשאול. מי אגם באו עד סנטרו וזעו ממנו בשעה שבקש לשבור צמאונו. עצי פרי הרכינו עליו פירותיהם ומנעום ממנו בשעה שאמר לשבור בהם רעבונו.

ליאנדרוס

אוהבה של הירו, כוהנת אפרודיטי, לילה־לילה חצה בזרועותיו את מיצר הים שהפריד אותו מאהובתו. כשטבע בים, הטביעה עצמה גם

הירו מרוב צער.

ליקומדס

בן אפולו ומלך האי סקירוס בים האיגיאי. אחת מבנותיו נישאה לאכילס.

מרואי

אי בארץ כוש.

פיבי

היא ארטמיס, אחות אפולו ואלילת הלילה והלבנה.

פפוס

עיר קדושה לאפרודיטי באי קפריסין.

קיתרה

אי ועיר. מקום קדוש לאפרודיטי.

ריאה

אשתו ואחותו של כרונוס. כיון שזבס והדס, פוסידון והירה, הסטיה ודימטר נחשבו כצאציה, נקראה בשם “אם האלים”. באמנות היונית מתוארת ריאה כאשה בעלת עטרה רמה.

שלש בנות־החן

(אריטות) – איפרוסיני, תאליה, אגליאה. בנות ערב (הספרידות) שמרו שיר ח' על שיר ח’הגן, שצמחו בו תפוחי פז כזה על האלים, שנאספו לחוג את חג חתונתם של פלבס והטיס, כי לא הוזמנה לשמוח בשמחתם. שלש אלילות רצו בו ורבו בגללו: הירה, פלס אתיני ואפרודיטי. אדון האלים, זבס, גזר על פריס לחרוץ דינו ופריס זיכה את אפרודיטי בתפוח הפז.

שיר ל"ח

השיר נכתב כמכתב־תשובה למשורר ולחוקר אגתיאס, שלמד תורת משפטים במקום רחוק מאהובתו וקבל על לימודיו המונעים אותו מנסוע אליה.