מָכַר.

אחרי מלחמה קשה, מלחמה במשך שלש שנים, מלחמה בין הרגש והדעת, בין החובה והנטיה, בין האמונה והספק – מכר אפרים את אדמתו, וילך לו לאוסטרליה.

בימים ההם, לפני חמש שנים, זה היה מעשה זר מאד, וכלם כאחד במחנהו הקטן דנוהו לחובה ויבזוהו ויתבישו בו וימחקו את שמו מזכר הישוב. וכאשר נסו מקצת ידידיו להפך בזכותו ואמרו כי באמת אינו אשם ביותר, כי זו אשתו המתנגדת לישוב ארץ ישראל, לתחית הלשון ותחית האֻמה כאחת, היא אשר פעלה עליו עד שעלה בידה להטותו אחריה, אז ענו כלם פה אחד:

– בוגד! בוגד ברעיון, בוגד בארץ, בוגד באחיו העובדים!

בן שתים ועשרים היה אפרים בבואו לארץ ישראל, יפה תאר, משכיל ונבון, רחמן, בעל רגש, מתלהב ומתפעל מכל דבר נשגב ונעלה. במשך שמנת השנים שישב במושבה נודע שמו לתהלה בין האכרים לא בלבד במושבתו, אלא גם בכל הסביבה, בגליל כמו ביהודה, מבאר שבע ועד דן, מקסתיניה ועד מתולה.

הוא היה אדם ישר ואמתי, וע"כ כמעט היה כשופט בקרב אחיו ויפנו אליו בכל עת ריב או סכסוך, דין ודברים, טענות ומענות; על ישרו סמכו האכרים היהודים וגם הפלחים הערבים. וכל זמן שבתוֹ במושבה לא קרה הדבר שלא יתפשרו בעלי הריב בשלום ונודעה המושבה ההיא בהשקט והשלוה אשר שלטו בה תמיד.

ומלבד זה היה אפרים לאיש מופת באופן עבודתו, בכרמו המצין, בצֹאנו הרב, בביתו הנאה אשר בנה כמעט בידיו בעצמו ואשר לא דמה לכל יתר הבתים שבמושבה: דלתות עץ לא צבועות וכמו כן החלונות, ספסלים ושולחנות עשויים מאותו העץ הלבן אשר נשאר לו ממלאכת הדלתות. כל כלי העבודה, האת, הבדיד, המרח, המעדור והמארופה, הדקר, המגרפה, המזמרה, העתר והמגב, הקרדום והמשור, הפטיש וכו' וכו' תלויים על הכתלים או עומדים בפנות הסף. כל כלי טקס הסוס והחמור, האֻכף והסרג, השוט והמושכות, הזמם והרסן, החבק והענק, והברז, העֻצבה והמזודה, נקיים ומצֻחצחים ומסֻדרים בדיוק רב – הם קשוטי הבית; וכמו כן כלי זין חדשים וגם ישנים, חנית ורמח, מגן וצינה, קנה ואקדח, חרב וסגור. פנה אחת היתה כעין בית נכות קטן ושם אֶדר שועל, כל מיני צלוחיות בתולעים “כבושים”; פרפרים אדמדמים, ורודים, אפורים ומגונים בכל גוני זהר הקשת, נקוטים בסיכים אל לוחות עץ דקים ומסודרים לפי סוגיהם ומיניהם, ותולעת המשי בכל חליפותיה. אבנים גדולות וקטנות אשר מצא אפרים בחפירותיו באדמה או בנסיעותיו אצל ים כנרת ובסביבות ירושלם, אצל הירדן וים המלח, אבנים שבורות וירקרקות מלפני הרבה מאות שנה. ולרגלי כל אלה ספרים סגורים ופתוחים אשר כאלו אומרים: תעינו בנו ותמצאו פרוש לכל אשר אתם רואים פה. סביב הבית גן ירק ופרחים לרב.

ועוד סגולה אחת היתה באפרים, שכם אחד עלי אחיו, כי היה דברן דרשן, וקולו הערב אשר נשמע כמו מתוך פנים חדרי לבו היה מקסם את שומעיו, וע"כ פעל פעולה גדולה גם על הזקנים ובפרט על הצעירים וימשך לבבם להשכלה ודעת, וייסדו בית ספרים, ויקראו, וישיחו, וילמדו בכח עתות הפנאי שנשארו להם מעבודתם. ויתר ממכבדיו היו יקרים לו מתנגדיו המעטים, כי בדברי התנגדותם, בחפצם להפריעהו או להכשילהו מצא מצא תמיד המקום לדבר יתר ולהוכיח צדק דבריו ורעיונותיו, ובפרט שמח שמחה גדולה בכל עת שאכרי המושבה נועדו אל ביתו ויסבו סביב שלחנו. אז תחל אשתו לדבר בגנותה של ארץ ישראל, לבקש מומים בהאנשים ולבוז להחיים האלה, ופעמים רבות לא תעצר ברוחה ותחלל את הרעיון כלו. ואז היה מתנשא אפרים בכל כח דבורו, בכל כח הגיונו העמוק, בהשכלתו ובקיאותו בכל הנוגע לשאלת הישוב והחיים ולא היה מסתפק בתשובה על טענות אשתו, ובהתלהבות היה מטיף להנאספים רעיונות על תקוות האֻמה ודבריו הלוהטים שיצאו מלבו נכנסו אל לב שומעיו, זולתי לב אשתו העקשנית, אשר היתה משכלת, ודעתנית, אך רחוקה מכל לאֻמיות ואדוקה בקנאה קצונית בתורה אחת: כל בני האדם עם אחד. האכרים היו נפטרים לביתם בשעה מאֻחרת בלילה ואיש איש מהם בהפרדו מאפרים לחץ את ידיו בהכרת טובה ובחבה בעד אשר נלחם מלחמתם ונצח נצחונם.

אבל בהיותו הוא ואשתו לבדם, והיא חל לדבר על לבו ולפתותו לעזוב את הארץ, לעזב ה"חלומות", ה"חזיונות" ולהתחיל חיים אחרים ולהתבולל בהזרם הכללי של כל האנושיות, אז היה אפרים באמת כ"עגה בלי הפוכה"¹ וכאלם לא יפתח פיו. ונגד רצונו עשו עליו הדברים האלה בכל פעם רשם חזק של עצב ותוגה בלי גבול ויכאיבו אל לבו עד מאד, כי אפרים אהב את אשתו אהבה בלי מצרים, כבדה בעד בינתה, חכמתה והשכלתה, וראה ראה, כי תהום נורא מרחיק אותם זה מזה, יתר ויתר, בהתנגדות הגמורה אשר ברעיונותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם.

– ואיך יגדלו ילדנו בזו ההשפעה הכפולה מצד האב והאם, באהבתם את שנינו, בראותם כי מה שבעיני האחד יום, לילה בעיני השני? – חשב אפרים לא פעם. ובהרגעים המרים האלה היתה בזמן האחרון מתגנבת אל לבו גם מחשבה אחרת:

היצא לפעל רעיון הישוב עם המכשולים והעכובים אשר על דרכו? – ואז, בעת שנזדעזעה בו אמונה זו, היה מתחיל לראות ולבדק ולמצא חסרונות בכל. כל מהלך הישוב לא מצא אז חן בעיניו ומצב האכרים נדמה לו גרוע מיום אל יום, ויפקפק אם גם יבואו פעם ימים יתר טובים, אם יהיו האכרים חפשים ורשאים לעשות בכל הנוגע לעבודתם, לחייהם ועניניהם ולחנוך בניהם כטוב וכישר בעיניהם?

– היש עוד לקוות – חשב בלבו, – לראות בימינו חיים אמתים בארץ ישראל פעולה עצומה וצעדי הקדמה הכללית? – ואז זכר יזכר איך עזב את רוסיה, את פטרבורג הגדולה וההומיה, אשר בה גדל ולמד, ואת החיים העליזים, הנובעים, המלאים ענין, חדושים ושנויים על כל פסיעה, וגעגועים חזקים על החיים ההם, געגועים מציקים את הלב היו מענים אותו.

– האמנם גם לא יראה זה עוד בעיניו לא הוא ולא אשתו ולא ילדיו? שאל את עצמו – ובאמת היש לו הצדקה לדרוש ממנה שתבלה היא כל חייה במקום בלי השכלה וחיים ובלי כל פעולה לה לפי רוחה? – ואז היתה מתעוררת בלבו מחשבה זרה… תשוקה, תאוה עזה…

– ללכת… לזמן מה… לראות מעט, בחיים, ולשוב… לשוב… לשוב!…

אבל גם ברגעים ההם, אך הציץ דרך חלון ביתו וראה הכרמים, השדות, והים הירק אשר נשפך על פני האדמה סביב המושבה, רחוק, רחוק עד מקום שהעין מגעת, אך שמע את שירת הילדים מבית הספר “עוד לא אבדה תקותנו”… או הרגיש את קרני השמש הלוהט והתבונן אל תכלת שמים העמוקים היה כמו מקיץ מתרדמה. היה מעביר ידו על מצחו פעמים אחדות וכל המחשבות הזרות התפזרו ואחרות תפשו מקומן, ורגש חזק מלא את לבו: להשאר על המקום, לעבוד עד הנשימה האחרונה.

שלשת השנים האחרונות היו לאפרים שנים קשות מאד. המלחמה התחזקה בקרבו והרגש הרגיש את עצמו חלוש בדעותיו, חולשה הולכת ומתפשטת בלבו מיום אל יום וגוברת עליו.

והוא מכר את אדמתו וביתו וילך פריזה. שם שהה כשנה ובראותו שאין לו יכולת להשתקע שם ולהתקים, החליט ללכת למלבורן, לעבוד, להרויח כסף לראות בחיים שנים אחדות ולשוב אחרי כן וליסד אחוזה גדולה פי כל חקי חכמת הכלכלה.

שמו לא אפרים אלא אֶרויג ג’ונסון ובביתו מדברים לא עברית כאשר קוה, ולא רוסית כמו לפנים וכאשר חפצה אשתו, אלא אנגלית. כל זה נעשה למרות חפצו ושלא בטובתו.

מה שלא יכלה ארץ ישראל לפעל על אשתו במשך שמונת השנים שישבו שם, גם לא התלהבותו של אפרים ולא אהבתו לה, לא בקשותיו ממנה, פעלה עליה מלבורן והסביבה האנגלית בזמן מועט, והיא נהפכה לבריה חדשה ותעזוב כל דעותיה הקודמות, גם ההרגלים והמנהגים הרוסים, ותהי “אֶנגליש לדי” בכל משמעת המלה, מקדקדה עד כף רגלה ובהקנאה המסוגלת לה. הבית היה מלא אך ספרים ועתונים אנגלים והילדים נמסרו לאמנות ומורים אנגלים אשר השפיעו על רוחם יום ולילה אך אחת: אהבה עזה להעם האנגלי, לארצותיו, ללשונו ולספרותו, ולא עברו ימים רבים ובית אֶרויג ג’ונסון נודע בכל העיר שהוא הבית היותר “ג’ינגו” מכל בתי האנגלים.

אחרת היה אתו. בעת הראשונה סבל הרבה מגעגועיו לארץ ישראל וממצוקות נפשו, מבושה… הוא מכר, הוא ברח… הוא בחר בחיים אחרים… הוא בוגד!… אף ראה ראה כי מעט הכסף אשר היה אתו הפסיד במשך שבתו בפריז ולכל הוצאות הטלטול, ויהי נבוך מאד.

אך המקרה חפץ בהצלחתו, והוא בעצמו אחרי כן כמה פעמים השתומם על השתלשלות הדברים אשר בחיים, על המקרים המשונים, וכל אשר עבר אתו נדמה לו כספור בדוי, כהגדה. על פי עצת שכניו הסנדלר אִיזראֶלס והנגר ג’קובס, שני יהודים כשרים מאחת הערים הקטנות שבליטה, פתח אפרים חנות קטנה לממכר עופות, כי לפי דברי איזראלס וג’קובס רק בזה יכול להרויח דבר מה מפני כי כל אומנות לא ידע ועל פ עצתם כתב על שלט החנות שם “א' ג’ונסון”.

בחנות הזאת לא נמצאו עפי"ר אלא תרנגולות ויונות, ורק לעיתים רחוקות היה קונה איזו צפור יקרת המציאות. ויהי היום ויקנה צפור קנרי אחת אשר זמרה מדי בקר ובקר כדי להפליא כל העוברים והשבים. ויסר פעם אל החנות ג’נטלמן אנגלי אחד, לבוש יפה, לקנות הקנרי הזה. ובעת המשא והמתן בדבר המחיר הסתכלו המוכר והקונה זה בפני זה וכל אחד מהם לא האמין למראה עיניו.

– זה אי אפשר, חשב אפרים ג’ונסון, סירגי קוטליארבסקי הלך לאמריקה, זה ברור לי כשמש בצהרים!

– זה אי אפשר, חשב סירגי קוטליארבסקי – אפרים, זה היהודי החדש התמוה, הנבדל במחשבותיו וברגשותיו מכל יתר חברי היהודים, הוא הלך לארץ ישראל, אין לי בזה כל ספק!

ובעוד אשר שני האנשים האלה הוגיעו את מוחם לפתר החידה, צפצף הקנרי בכל כחו כאלו חפץ לעזור לשניהם להבין איש את רעהו, והם הבינו… הם הכירו זה את זה, ואחרי רגעים מספר נפלו איש על צואר אחיו.

– כיצד? מתי? מאין? למה? – שאלו שניהם.

הרוסי עזב את ארץ מולדתו, בחשבו כי יש שם די אורחים גם בלעדו, העדרו לא יורגש, וע"כ רשאי הוא ללכת לחפש לו חיים אחרים, חיי חופש והצלחה בארצות חדשות. היהודי עזב גם הוא את רוסיה וילך לארצו השממה בידעו כי שם נערכים אנשים, עובדים, אזרחים.

ואשר לא מצא הגולה הרוסי באמריקה השיג באוסטרליה, ובים שנהיה אפרים למוכר תרנגולות, ניהיה סירגי קוטליארבסקי, או כאשר יקראו לו עתה אלברט שטרונג, בעל עסקים גדולים ועשיר מופלג. אך לבו נשאר טוב ונדיב וכל ההבדל בין יהודי ולא יהודי לא מצא מקום בנפשו במקדם, וע"כ כאשר נפגש עתה עם חברו האהוב אפרים החל מיד לדאג לו, ויתן לו מכתב מליצה לאחד מנהל בנק גדול שבו הרבה לספר בשבחו של “ארויג ג’ונסון”, ויקבלהו המנהל ויתן לו משרה קטנה, משרת מזכיר.

וארויג הצטין מאד בעבודתו בהבנק, בבינתו וחריצותו ובישרו בפרט, ויעל מהרה לגדולה, ויהי עורך חשבונות ואחרי זמן מה לראש כל עורכי החשבונות, לסגן המנהל, וכאשר מת המנהל פתאום קיבל ארויג בעזרת כל ידידיו וידידם שטרונג את משרת המנהל. ומאז בכל אשר שלח ידו הצליח ומהרה אסף הון רב.

ביתו עתה כהיכל אמתי, מפואר כלו, מקשט במעשי מקלעות בחוץ. חלונות גדולות, דלתות כבדות, מדרגות שיש ומעקה מזהבה. ציורים ופסלים, רהיטים יקרים, יריעות ומפרשים, מנורות גדולות ורבות הצבעים ואור החשמל הוצק מכל צד; לפני הבית פרדס גדול, יפה, נפלא, הכל כי נוצץ, מבריק, קוסם, מושך… דגלים מנפנפים באויר, כי יום חג היום הזה להעיר מלבורן, וע"כ בבית ארויג ג’ונסון נשף גדול.

מיסיס ג’ונסון לבושה הדר וכל תכשיטיה וקשוטיה מצוינים בהותם אנגלי: עניבה על הלב מגֻוָנה בגוני הדגל האנגלי, התג אשר על ראשה, הסיכים, הכפתורים והשרות משבצים כל אבן יקרה בצורת המגן האנגלי. האורחים, אנשים ונשים מהודרים גם הם בבגדיהם ותכשיטיהם; פרחים לרב, ריח בסם, ברק הזהב וזהר היהלום ממוזג בלהבת האֹדם ורך תכלת הספיר. תזמרת המנגנים תשמיע מנגינות נעימות, משרתים לבושים שחור חשים ועוברים הנה והנה בְמגַשָיִם טעונים על כפת ידיהם מזמרת המגדים.

זה כחצי שעה אשר ג’ונסון מחולל עם אשה צעירה, סופרת אנגלית מפרסמת, אשר עברה בימים האלה דרך מלבורן ומכריה הובילו גם אותה להנשף המהולל. ושיחה קלת הערך בין האדון ג’ונסון וגבירתו, על האצעדה אשר על ידה “מגן דוד” קטן ובתוכו המלה “ציון” – זה כל קשוט האצעדה.

– זו מזכרת מהקונגרס הרביעי, – אמרה האשה כאשר הושיבה ג’ונסון על ספסל קטיפה אדום תחת ענפי התמר, – כן אדוני – הוסיפה, אף כי אנני יהודיה, בכל זאת אני מתלהבת מאד מהרעיון הזה כי הוא אחד הרעיונות היתר יפים, היתר נעלים ומצוינים שבזמננו ורוצה אני לעזור להעובדים בו…

גבר אחר גש אליה ויזמינה להמחול החדש, וג’נסון נשאר דומם, נפעם, ראשו סובב… דברי הנכריה, הגויה, הזכירוהו את חטאתו הוא להרעיון, לארצו, לעמו… ומחזות שונים ממחזות הישוב עוברים לפניו זה אחרי זה, עצב ותוגה ממלאים את לבו הנלחץ… הוא גם מרגיש את עצמו עיף ויגע מרוב הריקודים, רוב הדברים, רוב התהילות והתשבחות אשר עשו לו ואשר עשה הוא לאחרים, מרב האֹשר, רב הגדולה… מרגיש צרך לנוח רגעים אחדים, ולכן הוא עוזב אולם האורחים המלא מפה אל פה, יוצא, עובר מחדר לחדר עד הגיעו לחדר עבודתו אשר חלונותיו יוצאים לרחוב קטן, שקט.

ולא נגע ג’ונסון בכפתור החשמל למען האיר אור, נעים לו החשך והסתר השולטים במקום הזה, החלונות פתוחות לרוחה. וישען ג’ונסון אל מזּוזת החלון ויניח ראשו אל השיש הקר… וישאף אל תוכו אור נקי וצח. פתאום הזדעזע… לאזניו הגיעו קול דברים מוזרים… לא יבין דבר…

– נשוב דוד, נשוב, קצת קרירות, נעמי תצטנן – נשמע קול אשה, קול חלש רועד, – ומה לנו לכל אלה – הוסיפה באנחה, זה יפה, אמנם, אך האמינה לי דוד, החג היתר קטן במושבותינו גדול בעיני מכל זה, לבי נקרע כאשר אזכור…

– חלום, סיוט?! – קורא ג’ונסון – עתה, פה ברחוב מדברים עברית?! מדברים על אדות המושבות… והקול כמו ידוע לו…

קול המדברים האלה חדל.

וג’ונסון שב אל האולם ויחפש את הסופרת, אך אמרו לו כי כבר הלכה ויזמין את היפה בנשים, את “מלכת הנשף” ויסב אתה “ולס” מקצה האולם עד קצהו, ויחול אחרי כן עוד עם נשים אחרות ורקודים אחרים עד אור הבקר, עד עזבו האורחים את הבית.

מעיני ג’ונסון נדדה השנה… הוא חושב על כל אשר עבר בערב זה, אתמול, לפני חודש, לפני שנה, לפני שנים רבות… הוא זוכר את ארץ ישראל… הוא זוכר את אשר נדמה לו בחדר עבודתו, כאלו שמע דבור עברי…

– זה לא חלום, לא! אך מי זה, כיצד, איך?… שואל את עצמו ג’ונסון בהעבירו את ידו על מצחו שהיה מכוסה כלו זעה קרה.

בזמן הראשון לשבו במלבורן עוד כתב להמושבות ושאל על כל הנעשה שם וגם קרא בעיתונים על השינויים במהלך הישוב. אולם, “מהעין נרחקת – מהלב נמחקת!” לבו התקרר קצת, ומפני רוב עסקיו וטרדותיו חדל מעט מעט גם מקרא את העיתונים היהודים ולא חדש מנינו עליהם, וע"כ לא ידע דבר מכל הנעשה בהמושבות.

אבל עוד לפני שעות שמע צלצול הדבור העברי, קול אשה… קול ידוע לו… – אין זאת אלא אשה מארץ ישראל עם בעלה עם הילד שלהם. אך למה הם פה?

למחרתו התהלך ג’ונסון בכל העיר והיה עסוק במחשבה אחת: למצא האנשים אשר קולם שמע אמש דרך חלון חדרו. ויחפש אותם על החוף ובבתי אורחים שונים, ברחובות החשוכים, בהבתים הקטנים והדחוקים.

ג’ונסון יגע ומצא אשר בקש. מצא את רחל ודוד אשר דבריהם המעטים אמש ברחוב פעלו עליו כל כך, זו רחל אשר שעשע על ברכיו לא פעם, אשר היתה ילדה שחרחרת ומה יפה ונחמדה היא כיום! מצא גם את מאיר, את גרשון, את נחמה נשואה לאיש צעיר וטוב כמוה, ועוד צעירים רבים אשר עזבם ילדים כבני ארבע עשרה, חמש עשרה ואשר קוה מהם כל כך הרבה! וכיום הנה אנשים, שזופים מהשמש אך בריאים, חזקים, מלאים אֵב וכח עלומים; קומתם זקופה, ראשיהם לא ירכינו כרוב בני הגולה, מבטם חוקר ובכל פרצופי פניהם כמו בדבריהם איזה חתם מיוחד, חתם ארץ ישראל, חתם חיים טבעים, חתם בני חורים.

– אפרים! – קוראים לו משמאל

– אפרים! – קוראים לו מימין

– איפה מקום מושבך?

– מה שלומך?

– מה תעשה פה?

– מה שלום בניך?

– עשית הון רב?

– מדוע חדלת מכתוב?

– למה לא ענית על מכתבי?

שואלים אותו מכל צד, כלם שמחים על פגישה זו.

ואפרים ישתוק ויחריש, גם הם, ואז החל אפרים לשאל אותם:

– זמן כי באתם הנה? היש פה עוד אחרים מלבדכם? ומדוע יצאתם מארץ ישראל?

– מדוע? – אמרה רחל באנחה, – יען…

– הניחי רחל, הפסיקה מאיר, – הניחו לי לדבר:

– מדוע, תשאל אפרים? יען מצב הישוב הורע מאד בימים האחרונים. ראינו כי אין די אדמה, אין מקום להרחיב את נחלותינו כדי שיספיק גם לאבותינו, גם לנו. גדלנו, הצרכים מרבים, על כל אחד מאתנו לבנות לו בית לעצמו ואין מקום לזה, אין גם מקום לנטע כרמים חדשים, אין מקום לזריעה וע"כ אין גם יכלת לעסוק במקנה וגדוּל עופות. ההכנסה לא בלבד שאל נתרבה, אלא התמעטה ולא הספיקה אף לצרכי האבות בלבד. כי הוזילו מחיר הענבים, ראינו כי אין יכלה להתקים לנו ולאבותינו, ומובן מאליו כי לא יכל לאמר אל הזקנים: לכו כאשר תלכו. ובכל חפצנו להשאר, לעבוד היינו אנוסים על כרחנו ושלא בטובתנו להניח הכל וללכת לנו…

– בודאי, בודאי… ובכל זאת… בקצת סבלנות יתר הכל אפשר לתקן. לקנות קרקאות, להטיב המעמד…

– אפרים!… רמז לו גרשון באצבעו, – לא לך להטיף בסבלנות, אתה הלכת בעת הטובה, בעת התקוות, היית הראשון, הורית לנו הדרך!…

אפרים נשתתק.

– ואל תחשב, אפרים, – הוסיף מאיר לדבר, לחיוו בערו, קולו רעד, בעיניו נראו דמעות, – אל תחשב כי נקל היה לנו לעזוב את הארץ אשר בה נולדנו, גדלנו, אהבנו בכל מאמצי כחנו, אשר בלי כל פלוסופיה, בדרך טבעי, היתה לארץ מולדתנו. התבונן אפרים, אל זו האשה, – וירא באצבעו את רחל, – התבונן אל מראה פניה, לצמוק, ללמון סחוט תדמה, והיא היתה פרח נחמד בארץ ישראל! כמה קנאנו כלנו בדוד אשר עלה בידו ללכוד את לבה…

רחל בכתה…

–חדלי רחל, חדלי – התחנן לפניה אישה, – אם ככה תתרפי, יאבד גם כל אמץ לבי…

– ומה אעשה? – ענתה רחל ותסב אל בעלה בפניה החורים – מה אעשה, ולבי כל כך כואב בזכרי את ארץ ישראל, את המושבה, הילדות והילדים המדברים עברית, הבציר, השירים, החגים… אמנם, בהיותנו שם התמרמרנו תמיד, רבים מהם נדמו לנו רעים וחטאים, אך עתה, פה, נרגיש היטב אשר פשענו! היתר רעים שבאנשים ההם ה"נרגנים" ה"רשעים", הם קרובים אל לבי, הם יקרים לי למרות כל, וכאחים אחבקם ואנשקם עתה! ופה – הכל זר לי, הכל נכרי, דוחה!…

ותחריש רחל רגעים אחדים ותקבץ את קצוות שערותיה שהתפזרו על כתפיה ותחזיקן בשפוד ותקיף במבט עינים את כל החבורה ותאמר:

– ידידי, הלא ידעתם, כי דבר לא חסר לי פה, אנו חיים אם לא בהרוחה גדולה אך הכנסתנו תספיק כדי כל צרכנו, ולו גם היה לי פה היכל מלכים – לא אחפץ, לא אחפץ, לא אחפץ!

– לא תחפצי? – מפסיקה גרשון. ואני רוכל בשוקים, לבני ביתי עוד חסר לחם ובכל זאת אני מרצה בגורלי, גם אשתי שבעת רצון וילדי בריאים, והננו בעיר גדולה…

– אתה מרצה, עונה לו רחל בקול של קרירות, זלזול ובטול – מה טוב, ומה נעים, באמת עליך להשאר פה, גם עתניאל שבע רצון…

– עתניאל? – שואל אפרים ופניו חורו מאד, גם עתניאל פה?

– בודאי פה, – עונה רחל ובקולה נשמע נצחון, – עתניאל פה, התחפץ לראותו? נקל הדבר, לך להמלון “ויקטוריה” שם תמצאהו, הוא… שוער בפתח… – גמרה רחל בצחוק של מרירות, כאב וענויי הנפש.

עתניאל במלבורן! – קרא ג’ונסון לעצמו כאשר ישב ב"קב" שהובילהו מרחוב לרחוב לקצה השני של העיר. – עתניאל – חשב ג’ונסון – זה איש המופת, זה האיש החזק מברזל. אחד היותר חמים ונלהבים בענין הישוב, אחד החלוצים הראשונים, עתניאל עזב את ארץ ישראל!

הקב עמד, ג’ונסון ירד והשוער לבוש בגדי שרד פתח הדלת ויעמוד לפניו ביראת כבוד… ג’ונסון מתבונן אליו, אל זקנו, אל עיניו התכלת, – זה הוא עתניאל, אין ספק – חושב ג’ונסון ושואל אותו דבר מה באנגלית צחה והשוער עונה ומסתכל גם הוא…

הקב רץ שנית. היתה שעה חמש כאשר שב ג’ונסון אל ביתו. יגע, מלא התרגשות עלה המדרגות הנהדרות ובראש מרכן הלך ישר אל חדר עבודתו. כל בני הבית יצאו אל טיולם היומי וע"כ לא בא איש להפריעהו.

לבו היה שבור מכל אשר ראה ומכל אשר שמע, והמחשבה כי עתניאל, זה המצוין שבאכרים, שוער במלון במלבורן – לא נתנה לו מנוח.

– הרס, הרס! – קרא לעצמו ג’ונסון וימרט שערות ראשו… אמנם קשה המעמד, אבל לו ידעו לסבול… לו למדום לאהב את הארץ ביתר עז, לעלות הרעיון על הכל ולהקריב על מזבחו מעט מנעם החיים… ואני היתי הראשן לפרוץ גדר, הראשון להרוס, הראשון לחטא, ומפני מה? חפצתי בחיים אחרים חיים יתר נעימים, יתר עליזים, יתר טובים…

והוא הביט סביבו והרגיש כי כל הונו, כל הדרו, כל עשרו לוחץ אותו מחניק אותו, רומס אותו!… ולמרות כל הוכחותיו לעצמו, כי הוא לא גנב כל זה, לא גזל, הרויח, על פי מזל, על פי מקרה, איך שיהיה, אך בעבודתו הישרה – לשוא… לא מצא לו מנוח…

אשתו שבה מהטיול ותחפש אחריו ותמצאהו ותשאל איפו היה כל היום ומדוע פניו כה רעים.

– עוד יגעת מאתמול, – שאלתהו בחבה.

כן, עיפתי, אף קצת חולה הנני – ענה ג’ונסון, ומצחו המקמט נעשה פתאם חלק, אף צחוק קל נראה על שפתיו, ובעיניו מנוחה… כאלו איזו מחשבה נעימה האירתהו, כאלו כל העננים נתפזרו פתאם והשמש זרח גם לפניו.

במשך שבוע ימים היה עסוק מאד, כל הימים עבד בהבנק ויבדק כל החשבונות והענינים וימצא הכל על הצד היתר טוב ואז – נתפטר ממשרתו.

ובאותו היום, אחרי סעודת הצהרים נתקבצו כל בני המשפחה, כמנהגם מדי יום ביומו, בהסלון הקטן, לשתות הקהוה ולנגן מעט יחדיו: בנו הבכור הול נגן על כנור, בתו אדלין על בטנון, בתו השניה אליס על חליל, בנו הקטן אמדי על נבל והאם על פיאנו. ויבקש מהם האב לבל יתחילו עוד ויאמר כי דבר חשוב לו לדבר אליהם…

– אני רוצה, יקירי, לעזוב את מלבורן… – האֵם, גם הילדים הביטו בתאבדעות גדולה, – ולשוב… לארץ ישראל…

– אה, “אפרים רועה רוח, רודף קדים” – אמרה אשתו בצחוק ותלטף את קווצותיו בחבּה רבה. בתור אנגלית גמורה, אהבה מיסיס ג’ונסון לקרא מדי פעם בפעם בהתנך המתרגם אנגלית ולהשתמש בדברי הנביאים.

ואפרים קם מהכסא הרך והנמוך ומלא קומתו התיצב לפני אשתו, עיניו בערו, הבריקו, נצצו.

– זו החלטה גמורה, יקירתי – אמר אליה – וכל דבר שבעולם, – הוסיף – לא ישנה החלטתי זו. כבר התפטרתי ממשרתי… – ויספר על פגישתו עם הנדודים, על כל הנעשה בארץ ישראל, איך עוזבים את הארץ והישוב הולך ונהרס מיום אל יוֹם, היתר טובים, היתר אמיצים הולכים ומתפזרים בארבע כנפות העולם…

– ואני אשם לא מעט בכל זה… – הוסיף במרירות, קולו רעד ועיניו נמלאו דמעות.

– אשר יגרתי – בא לי! – שרקה האשה ותכסה את פניה בשתי ידיה.

– התלכי אתי? – שאל את אשתו בקול רך, מלא חבה, מלא אהבה, כמבקש רחמים, וישם את ידו על ראשה. רגעים אחדים לא ענתה דבר וכאשר שנה ג’ונסון את שאלתו, ענתה במנוד ראש… לסימן שלילה!

– ואתם? – שאל בפנותו אל הילדים. שתי הבנות והילד הקטן נלחצו אל האם בלי להשיב דבר, והגדול אומר:

– אני אנגלי, אם תלך לאנגליה – והלכתי אתך ברצון! אך לארץ ישראל – מי לי שם ומה לי שם? כל זה נאמר בשקול הדעת וקרירות הרוח המצינים את הילדים האנגלים בהיותם בני חמש עשרה, שהן כמעט שנות הבגרות אצלם, כי בשנים האלה, בפרט הנער, הוא כבר אדם בפני עצמו וברשותו.

– דומית מות שררה בחדר ומהפכה בלבבות!…

עם הספינה הראשונה עזב ג’ונסון את חוף מלבורן לשוב לארץ ישראל, ועל הצוהר, בהמחלקה הרביעית, התענינו כל הנוסעים באפרים אשר לא דבר עם איש והתהלך תמיד הלך ושב, שקוע במחשבותיו.

“צרור עון אפרים צפונה חטאתו”²