מוקדש ל־ג. בוייבסקי – הספן והחולם

 

הקדמה    🔗

גם הפעם היתה החכה שהעליתי – ריקה. הסירותי את התולעת המכורסמת, דקרתי אחרת במקומה; קשרתי פעמון קטנטן על החוט, מעל למצוף, הנחתי אבן על ידית החכה ושכבתי שכיבה פרקדנית.

ריחות נעימים ומשכרים אפפוני פה, בקרן־זווית שקטה של נמל תל־אביב: ריח של צמחי־ים טחובים, חבלים רטובים, סירת עץ מרקיבה; ריח של זפת, של צבע לח ושמן לסיכה מחומם.

אכן – חשבתי בלבי – זוהי התחלה נאה של מציאות ימית.

נזכרתי את השגינו בצי המלחמה וצי המסחר, בנמלים ובדייגות. והרי על כך חלמנו אנו, קבוצה קטנה של “משוגעים לים”, בהתחלת העליה השלישית. אך אז נתקלנו בחוסר הבנה לגבי שאיפותינו, באדישות, ולפעמים גם בלעג. קצתנו עברנו למקצעות “יבשתיים” וקצתנו, העקשנים שבנו, הלכו “תחת דגלי נכר”.

בסביבה זרה, בלי שפה, בלי עתון, בלי ספר – חלמנו את חלום הספנות העברית.

בסיפורים “על הסיפון” רציתי לתאר את חיי הספן “החפשי”, הבלתי קשור במשפחה, ולפעמים גם במולדת, בשעות החופש, מחוסרי ענין ותוכן.

ובלבי תקוה, שהנוער הימי שלנו ידע לעצב את הדמות המיוחדת של הספן העברי, כשם שהטיב לעצב את הדמות של החקלאי העברי – בין כעובד ובין כאדם.

צ. א.

אנית־משא אמריקאית “West–Inskip” שטה בלב האוקינוס האטלנטי בדרכה לארצות־הברית. בחדר־האוכל של המלחים והמסיקים נודף ריח כבד של צבע־שמן טרי, ואחרי ארוחת צהרים דשנה של אחד בשבת, עלו כולם אל הספון לשאוב אוויר צח. לפני שבוע ימים יצאה האניה מן הנמל האירופי האחרון – מאנטוורפן.

אכן, היתה זו פרידה הראויה לשמה!

ההפלגה נועדה לחצות לילה, אור לשני בשבת ושתים עשרה שעה לפני ההפלגה הוצרכו משמרות להכנס לתפקידם לפי הסדר הנהוג בים פתוח. בשבת שעה קלה אחרי ארוחת הצהרים, יצא מתאו רב־החובל לבוש חליפה הדורה וחבוש מגבעת פאנאמה, וביקש מן הקצין הראשי שישלח נער הסיפון להזמין לו טאכסי. עליו לגמור ענינים מסוימים בקונסוליה, ובכלל.. הוא ישוב מחר אחרי הצהרים ומבקש מן הקצין להכין את כל הדרוש להפלגה.

הקצין הראשי היה לבוש מכנסיים וחזיה של חליפה אזרחית, עניבה צבעונית, מעיל וכובע ימיים. הוא חבש מגבעת במקום כובע והחליף את מעילו, כשרק נעלמה המכונית ובה רב־החובל במעבר בין מחסני הנמל. הוא מסר את הפיקוד על האניה לקצין השני באמתלא שעליו לסדר עם סוכן החברה את עניני ההפלגה.

לפתע פתאום נזכר הקצין השני, שעליו לגשת למשטרת המכס בדבר הסרת החותמת מדלת הקאנטינה, שבה שמור מלאי של סיגריות וטבק, ומסר את הפיקוד לקצין השלישי.

וכך נתגלגל הפיקוד ועבר מיד ליד עד שלבסוף בשכר חצי דולר ויתר ארנסט, מלח אסטוני זקן, למלח אחר על זכותו לרדת לחוף ונשאר יחידי מכל עובדי הסיפון.

אחרי שנעלמו המהנדסים, החליטו עובדי אולם־המכונות והמסיקים, כי על הצעיר שבחבורה להשאר על המשמר. כי מה לו ולחוף? וכך נשאר על המשמר בילי, והוא בחור אפור בן המערב התיכוני.

שני הטבחים, הראשי איש שוודיה וסגנו הפיליפיני, החליטו בצדק, כי אין טעם לבשל בשביל אניה ריקה, ושלושת המלצרים סברו בשכל הישר, כי אם אין הטבחים מכינים אוכל, ממילא אין מה להגיש, וכולם כאחד חמקו מן האניה.

ראש מחלקת־השירות – המלצר הראשי – השתכר מתחילת הבוקר וישן את שנתו לפני השתכרו לעת ערב בשנית. הוא קם משנתו ונוכח לדעת, שמכל אנשי־השרות נותר הוא לבדו. הרגלי המשמעת הימית לא הניחוהו לעזוב את האניה והוא הוסיף לעמוד על משמרתו ופיו מלא ריטון גידוף ואיום.

שעמום עד דכדוכה של נפש שרר באניה, אחרי הפסקת העבודה בנמל, כששלושת האחראים למחלקותיהם נפגשו על הסיפון, ארנסט, שירש את תפקידו של רב החובל, פקד על בילי לחבר את רשת המאור אל מצברי החשמל “ויהי אור באניה”, ולמלצר הראשי אמר להכין את פת ערבית ל"אנשי האניה". המלצר שעוד לא התפכח כל צרכו, ענה לו, כי אין הוא רגיל לקבל פקודות מ"סלאב" (סלאבי) מסריח. ואם יש ברצונו לזלול, הרי יצטרך לדאוג לכך בעצמו. בילי צלל לתוך אולם המכונות, המלצר נעלם במסדרון בין תאי הקצינים, וארנסט עלה לגשר הפיקוד בהרגשה דמיונית, כי שומה היא עליו להיות שם.

רגש הבדידות התחיל להעיק עליהם אחרי שעה קלה באניה שנתרוקנה מאנשים. הם הרגישו עצמם כעל פני אי בודד בלב ים. לא ארכה השעה והם נפגשו שוב על הספון. המלצר עמד ליד המעקה ובעיניו הזעירות הביט אל אורות בתי הקפה שמעבר לגדר הנמל. צמאון יוקד בגרונו וצרבת בקרביו. ארנסט נזכר במשמרות הלילה המשעממים על ה"לאיבה" שבים הבאלטי, כשחבריו הקשישים היו יורדים לחוף, והוא הצעיר שבחבורה היה נשאר יחידי באניה. תקפו הרצון להיות שרוי בין אנשים רבים ולשוחח בקול רם. בילי חשב על ההולנדיה, בריאת הבשר ויפת הפנים, שראה במסבאה הקרובה. אמנם, היא היתה עסוקה אז כל אותו ערב עם ברנש שמן, בעל קרחת מבהיקה, אך אילו ירד הערב לחוף…

מתוך חלון פתוח, מול שער הנמל, עלה קולה הצרוד והעצוב של “צפור לילה”:

La guerre est finie

Soldat anglais parti

(נגמרה המלחמה החייל האנגלי נסע)

לפתע, מתוך אפס מעשה ואפס ענין, נדמה להם, כי הם רעבים מאד, וארנסט הסכים לרדת למחסן המזונות להביא משהו לארוחת־הערב, ומשם חזר כשעיניו מבריקות, פניו אדומות וכולו מרוגש. מלבד המזון הרגיל, הביא עשרה תפוחים קאליפורניים מן התיבה המיועדת לקצינים ובכיסיו החביא שתי קופסאות של סרטן משומר באורז.

בין אנשי האניה נתפרסם ארנסט כאיש קמצן, החוסך פרוטותיו בתקוה לפתוח מסבאה באחת מערי הנמל, ומה גדלה השתוממותם של בילי והמלצר, כשעם סיום הסעודה הציע המלח הזקן הלז, להביא תריסר בקבוקי בירה חריפה על חשבונו.

על גבי דלת הכניסה למעון המלחים, מאחורי גבם של המסובים, היתה תלויה מודעה גדולה, המכריזה כי תחום האניה היא חלק מן הטאריטוריה של ארצות הברית ואשר על כן חלים עליה כל חוקי ה"פרוהיבישן". כל משקה חריף, שאחוז הכוהל בו הוא כך וכך, אסור בהבאה, בשמירה ובשמוש.

אחרי הבקבוק השמיני, נזכר ארנסט מעין מקרה זה שקרהו באניה “Hastings”, כשהוא והמלצר הראשי נשארו יחידים באניה.

– אח, “חיים טובים” היו לנו! – נאנח האסטוני.

– וכי מה “חיים טובים” היו לכם? שאל המלצר בעצלנות.

– לפי ש"עשינו" כסף רב, ענה המלח.

– ואיך “עשיתם” כסף רב?

– פשוט מאד מכרנו כמה דברים פעוטים ממחסן המזון.

– ספר לזקנתך, תיש זקן! וכי אפשר להוציא מן הנמל “דברים פעוטים” בלי שישגיחו בכך?

– וכי אמרתי שמכרנו מחוץ לנמל? אדרבא, בתוך הנמל.

– שמא למשטרת הנמל מכרתם? געה המלצר המרוצה מהלצתו בצחוק מקוטע, שיש בו מן הנביחה.

– שוטה שכמוך, לא היה ולא נברא עוד בארצות הברית. – השיב לו ארנסט בביטול גמור – וכי לצורך מה מצויות ספינות נהר בנמל?

נתן בו המלצר מבט מעורפל והתאמץ לרדת לסוף דעתו. בילי השיא מבטו מזה לזה, ונדמה לו כי הם מסיחים בשפה זרה.

– כמובן – המשיך ארנסט אחרי הפסקה קצרה – עם המלצר הראשי של “Hastings” אפשר היה לעשות “ביזנס”. כי גבר היה, ולא ארנבת.

– ומי הוא, לדעתך, ה"ארנבת"? – שאל המלצר בפיהוק.

– אתה כמובן – ענה ארנסט בשוויון נפש.

אדי הכוהל, שנמנמו בין חריצי מוחו של המלצר, נתעוררו עכשיו לפעולה. הריש הרוסית, הרועמת והמתגלגלת, והשגיאות הגסות בדיבורו האנגלי של ארנסט, שזה עשרים שנה חזר עליהן בעקשנות, הרגיזו את המלצר מכבר, אך הכינוי “ארנבת” הוציאו עכשיו מכליו. הוא קם, התנודד על רגליו ודפק בחזקה על גבי השולחן:

– עוד לא נברא איש שיוכיח, כי “ארנבת” אני.

– ואני אוכיח – אמר ארנסט בשלוה גמורה.

– איך תוכיח? שאל המלצר ונשען על השולחן בשתי ידיו, כשעיניו בוערות בחימה.

– איך? – פשוט מאד. הנה, דרך משל, הרי לא תעיז למכור מן המחסן כמה קופסאות של חלב… נאמר… ארגז אחד… ולהתחלק שווה בשווה עמי ועם בילי!

המלצר הניד אנה ואנה את ראשו המורכן, כאילו לנגיחה, ולבסוף זרק על השולחן את מפתח המחסן בקללה איומה ומזוהמת כל כך, שבילי “הירוק” התכוץ כולו כאילו תקפהו כאב בטן. נגש ארנסט ל"סטארבורד"¹ והתכופף אל מעבר למעקה. סמוך לאניה (“תחת כנפה”, בלשון הימי) עמדה ספינת נהר, שלפני כמה שעות גמרו לפרק ממנה ארגזי זכוכית וחרסינה. קרא ל"סקיפר"² של ה"תיבה" ועל רגל אחת השלים את המשא ומתן עמו. אחרי כן קרא לבילי בניד יד, בלי לשים לב למלצר המנמנם, ושניהם ירדו אל מחסן המזון. ארגז סגור מלא קופסאות של חלב משומר שולשל בחבל על הספינה, ובמקומו הועלה עתון מקופל ובתוכו שטרי כסף בלגיים.

רעד בילי מפחד ומהתרגשות, וארנסט היה הולך ומהלך על פני הספון בצעדים עצבניים כזומם איזו תכנית. לבסוף חזר, קרא ל"סקיפר". בעזרת בילי המבולבל לגמרי, שלשל בחבל ארגז של סבון כביסה ושק סוכר. אחרי הפסקה קצרה ירדו שני גלגלי גבינה הולנדית ולבסוף כותל חזיר דאני וחצי שק גרעיני קפה.

אחר כך הופקד בילי על האניה, וארנסט ירד לחוף להחליף את הפראנקים המפוקפקים ב"דולארים טובים". ולא ארכה השעה והוא חזר, קצת בגילופין. העיר את המלצר, שנרדם בינתים על גבי השולחן, ונתן לכל אחד את חלקו. רק האלהים והוא ידעו את שער הפראנק הבלגי ביום ההוא. תחב למלצר את הדולארים לכיס האחורי של מכנסיו, מפחד “פרוהיבישון” השליך המימה את הבקבוקים שנתרוקנו, ופרש לישון. בקושי כבש בילי את דפיקות לבו וירד לתאו להטמין את הכסף. ארנסט חשב בלבו, כי אם ישנה שמירה בשערי הנמל, הרי אין כל טעם לשמור, מלבד זאת, על כל אניה לחוד, ונסתלק גם הוא לשינה. ודגל כחול שריבוע לבן מתנוסס בטבורו (סימן להפלגה) היה תלוי על התורן האחורני כמטלית הדחליל בגן ירקות.

למחרת היום, סמוך לעת הצהרים, החלה “תהלוכת המתים”. וכך היה הסדר: ראשון חזר הקצין הראשי, הוא בא בטאכסי, כשעינו השמאלית מכוסה כולה באספלנית ורודה, ונסגר בתאו.

אחריו הופיע רב החובל, עליז, ומחייך ומוכן ומזומן להפלגה; מגמגומו של ארנסט שמרוב פחד שכח לדבר אנגלית, הבין את החורבן הגדול. המלח הופקד לשמור על המעלות המובילות אל הרציף ולקרוא לרב החובל כל פעם שאחד מאנשי האניה יראה באופק.

לא עברה שעה קלה ולמעלות קרבו שני מלחים ומסיק אחד, חבוקים ודבוקים ומפריעים זה לזה ללכת קדימה. האחד שרוול מעילו ניטל ממנו יחד עם הבטנה, השני מעילו מטאטא את אבני הרציף, והשלישי אינו פוסק מלומר: “או, פרפרי המתוק”. בעזרתו הממשית של בילי הועלו הספנים, אחד אחד, לאניה והושכבו בדרגשים. הספן הראשי בא אפור פנים ונואק כפר שחוט. “ג’ימי הארוך” הובא במכונית המשטרה (מפי השוטר נודע, כי בשעת תפילת הבוקר נכנס ג’ימי לכנסיה, התחיל לקרוץ בעיניו לנשים מתפללות ובניד ראש לקרא החוצה). שמש הקונסוליה האמריקאית הביא בטאכסי את ז’ק “טנסי”. נעליו היו תחובות לו בכיסי מעילו וכובע הקש שלו נהפך ללביבה. מצאוהו שוכב וישן על המדרגות של בית ספר לאחיות רחמניות בבטחון גמור כי הוא נמצא ב"בית הספן" שבבוסטון.

מתוךמחסן ריק הגיע המכונן הראשי דיליי, שמפני רחשי כבוד קראו לו המהנדסים “מיסטר דיליי”. הוא היה הספן היחידי בצי המסחר של ארצות הברית, שברדתו לחוף לא היה מסיר מאצבעו את טבעת הקידושין. נגש דיליי אל המעלות וסירב משום מה, לעלות לאניה. לפתע נתקל מבטו באויב ותיק ומסוכן ומיד התחיל להתאגרף עמו כידו הטובה עליו. זריז וממולח היה במלאכה זו. קפץ כמה קפיצות זריזות לפנים ולאחור ולצדדין, ואחרי כמה מאמצים של תנופה ומגן הצליח לרמות את יריבו ע"י מכה מדומה בידו הימנית וכהרף עין תקע בסנטרו של הברנש מהלומה של ממש בידו השמאלית. האויר הדליל לא הראה שום התנגדות לידו של דיליי והוא נשתטח מלוא קומתו על הרציף. הטבח הראשי, זה הענק השתקן, נפגש בדרך מקרה עם סגנו השמנמן על הרציף ליד המעלות. הסתכל בפני הפיליפיני, כאילו זכר את מישהו, ופתאום הסתער עליו בצווחה.

– הנה היא השחרחורת מפלורידה.

והפיליפיני ברח מפניו והסתתר מאחורי ארגזים גדולים, שבהם נחו שלדי המכוניות “פורד”.

התהלוכה נמשכה עד אחרי חצות.

עמד רב החובל והסתכל בכל אחד ואחד מן החוזרים ובעומק הדעת שיער את יכלתו לעבוד לאחר שינה חטופה. בשעה ארבע לפנות בוקר, צירף את המשמרת הראשונה, ובשעה שמונה יצאה “West־Inskip” את הנמל והפליגה במורד הנהר שֶׁלדֶה. המכונות פעלו בקיטור חלש, והמדחף הסתובב בעצלתיים. על גשר הפיקוד עמד שַׁוָט בלגי ותיק שזקנו צומח כביכול מן הצוארון, לחייו מגולחות, ועיניו מבריקות מטוב לב ומבירה. הוא נתן הוראות לרב החובל על כיוון האניה, ורק החובל שעמד במקומו של קצין, מסרן פנימה, למדור ההגה לקצין האלחוט שעמד מאחורי הגלגל במקום תופס ההגה. על יד הסיפון הקדמי עבדו הספן הראשי ואחד המלצרים שנהפך מאונס למלח. ארנסט הזקן נפגע בגאוותו המקצועית והורד לדרגת מסיק, והמלצר הראשי מלא את מקומם של שני הטבחים.

פקודה נמרצת יצאה מלפני רב החובל: לא להביא מזונות לתאי השינה, המלאים סרחון של קיא וגופות מזיעים. ואמנם הרעב התחיל לפלוט את הספנים ממטותיהם אחד אחד. על גבי השולחן שבחדר האוכל עמדו: קנקן גדול מלא קפה שחור, ככר לחם וקופסת סוכר. לא חמאה, לא חלב משומר, לא כל שרות. לא כן אותם תריסר האנשים, (מתוך חמשים וששה) שיצאו לעבודה, להללו ניתנה ארוחה דשנה בחדר האוכל של סגני הקצינים. בשעת חלופי משמרות, בשעות שתים עשרה וארבע, הופיעו על הסיפון אנשים, שנתפכחו כל צרכם, ופנו למקום עבודתם. מבט של זעף הסתיר תחת מסווה של קשיחות את הבושה מפני תעלולי יום אתמול, ולפעמים גם כאב ראש הגון. השים רב החובל את עצמו כאינו רואה, ודרך ארץ של ימאים הוא שלא לקנטר חבר תש כוח שמראהו כמראה פושע שהורד מן התליה. רק בשעה שמינית, לאחר שנעצרה האניה בשפך השלדה, ליד הנמל ההולאנדי פליסינגן, כדי להוריד את השַׁוָט הבלגי, ונכנסה לתעלת לאמאנש – היו כל אנשי המשמרת על מקומם ואותם שעבדו ביום אכלו פת ערבית רגילה והתכוננו לשינה. ולמחרת היום חזרו חיי האניה למסלולם החדגוני, – משמרות מתחלפות ושעמום של ים פתוח.

האחד בשבת הוא היום שבו כל עובדי הסיפון הם חפשיים, חוץ מאחד תופס הגה ואחד הצופה קדימה. גם במדור הדוודים ובאולם המכונות אין עושים אלא המלאכות ההכרחיות לתנועת האניה. רוב האנשים הפטורים מעבודה נתכנסו על גבי הסיפון הקדמי. חוטי המחשבות נמתחו, בלי משים, לשני החופים: לאירופי שנשאר מאחורי הירכתיים, ולאמריקאי שלאחר שבוע הוא עתיד להתגלות לפני החרטום.

האניה שטה בקלות, כאילו לא נגעה כלל ברצי הגלים הזעירים. פעם בפעם נצנצה חמה מבינות לעננים הקלים וזרעה על פני הים אור של נעימות וחמימות. צעיף צחרחר הליט את פני הים, ומתחת לחרטום פטפטו המים. היה זה יום סתיו מוקדם, שאנשי היבשה אוהבים לבלותו מחוץ לעיר: בגמיאת קילומטרים של דרך המתמצעת בין שדות מתרוקנים, בסעודה בצוותא על שפת נחל או בנמנום בצל עצי היער כשהפנים מכוסים בעתון. אך פה על גבי הסיפון, בתוך ברזל וזכוכית, מכונות וחבלים, רק ציורם של תרמילי האפונה שעל גבי קופסאות ריקות של ירקות משומרים (שהטבח עמד להשליכן אל מעבר למעקה) הזכיר את הטבע המוריק של היבשה הרחוקה.

פלוני שוכב שכיבה פרקדנית על מכסהו של קן המטען וידיו למראשותיו! ואלמוני יושב על מכסה־ההגנה של צינור קיטור, המוביל למנוף ההגבהה של העוגן, אחר תקע גופו לתוך סליל עבותות, ורק ראשו ורגליו עד הברכיים נראו מעל לחבל העבה. והנה המלצר הראשי הזקן, הוא סומך גבו על המעקה, מנמנם ומתחמם באור השמש, ודומה מאד לחתול זקן על אדן החלון. הנה “טאנאסי”, הצובט את מיתרי ה"באנדז’ו" ושר בקצב של “פוקס טרוט” את השיר על קפטן קיד:

הסיר את הכובעים! את הדגל הוריד!

התפללו לנשמת “אימת החופים”

מפקד הפיראטים – קפטן קיד,

בפעם האחרונה “מניף מפרשים”…

– חבריא, שמא נגלגל קוביות? – הציע מישהו.

אך, כידוע, אין משחקים במשחק זה אלא במזומנים, והרי הסנט האחרון נשאר על החוף. על כן הוצתו מקטרות, לופפו סיגריות, ובידי אחדים הופיעו עתונים מצויירים נוסח צרפת.

– נדמה לי, בחורים, כי עת רבה תזכורנה בנות אנטורפן את אנשי “וסט אינסקיפ” – אמר “ספידי”, פטריוט אמריקאי יהיר וצר מוח, כמביע מחשבתו של הכלל כולו.

– אמנם כן, לוהטות הן נערות בלגיה אחרי הספן האמריקאי, כל שכן כשהדולאר מקשקש בכיסו – הוסיף סאפ, שפניו פני סוס, מכוער עד להפליא. הכרתי בנסיעה זו בחורה ממשפחה הגונה מאד, אביה מין ג’ניראל, או ג’ניראל דירקטור, איני זוכר בדיוק, אלא שמחמת איזה ענין של מנהגים אירופיים, שהם מנהגים של שטות והבל, מחמת איזו מסורת משפחתית, עזבה את ביתה ואת הוריה ומפרנסת עצמה במלאכות מקריות.

– ואני הכרתי ריבה נאה בשעת נסיעה בטראם. קצרנית היא בבית מסחר גדול אמר ג’ימי הארוך, שידע בעל פה את הספר “איך להצליח בחברה”. יכולים אתם להאמין לי, כי שחקניות הוליבוד היו נראות על ידה כ"סקוו" אינדיאנית זקנה. ערב נפלא בילינו יחד, והיא בקשה ממני שאטלפן לה מחר, אך שכחתי את שם בית המסחר. רק זכרתי ששם המשפחה של בעל העסק מתחיל ב"ואן" והנה בספר הטלפונים של העיר אנטוורפן תופסים ה"ואן"ים 37 דפים ודע מי מהם הוא ה"ואן" שלי. חבל שלא רשמתי את מספר הטלפון.

הרבה סוליות נשחקו אצלי על גבי ספונים של אניות שונות, ועדיין לא נזדמן לי לראות על החוף ספן המטייל אם בחורה מהוגנת – אמר ארנסט האסטוני – לעומת זאת שמעתי סיפורים רבים על פגישות עם נסיכות, יכול הייתי למלא בהם את מזרוני והיה לי רק לישון…

שני זוגות עיניים נעצו פגיונות בארנסט, אך הוא זקף לפתע את עיניו כלפי מעלה והתחיל לחפש משהו בשמיים: ציפור כנף, אוירון או כוכב הנראה לאור היום…

– בחיי מקטרתי! צודק ארנסט הישיש, צודק בהחלט! פסק הספן הראשי דה־קאלדאר המכונה קאל – הנה נזדמן לי פעם אחת לדעת מקרוב רומן אהבה בין ספן ובת אנטוורפן והריני מוכן לספר לכם עליו, אם תכבדוני בסיגריה טובה.

---

נזדרז ארנסט והוציא מכיס מעילו קופסא בעלת עשר סיגרילות, העולה פראנק ורבע. לקח קאל סיגרילה אחת והושיט את הקופסא לשכנו הקרוב, בלי ליתן דעת על ארנסט. כך עברה הקופסא מיד ליד והוחזרה לארנסט, באדיבות רבה, כשהיא ריקה לגמרי. הוציא קאל מנחיריו שני עננים של עשן מסריח. הסתכל משום מה בג’ימי הארוך ופתח לספר:

 

האלמת    🔗

עבדתי אז ב “Pensacola”. עכשיו “רצה” היא בקו אלאסקה. והיה בתוכנו מסיק אחד, ביל היה שמו, שאמנם הצליח במלאכתו ועמד לעלות לדרגת שמן, אלא שלא חבבוהו הבחורים. לא זו צרה שהיה יהיר או גאוותן, – אדרבא, השתדלות רבה השתדל להיות שרוי בטוב עם הכל, אך הרגשנו היטב, שבלבו בז לנו, מפני שלא הצלחנו להגיע בסולם החברה אלא לשלב של יורדי־ים “אסירים מתנדבים” – בכינוי זה כינה אותנו פעם אחת בשעה של התגלות לב, ויתכן שצדק. יתכן באמת שכל אחד מאתנו שאף לחיים אחרים, אך לא היה נעים לנו לשמוע דבר זה מפיו של ביל. הוא עצמו היה בעל חלומות ושאיפות נסתרות, מופלגות. חשב את עצמו לספן זמני, באונס הנסיבות, ובטוח היה שבאחד הימים “יקפיצהו” גורלו לתוך אותם החיים שהוא ראוי להם. מלבד זאת היה מחוצף כנהג של טאכסי ופחדן כבעל־מסבאה. Well! ובכן הגענו לאנטוורפן; ספינת־גרר הכניסה אותנו למעגן הצפוני, וכשרתקנו את עבותי־האניה לעמודי הרציף, הופסקה העבודה בנמל. זוכר אני: היה זה בשבת אחרי הצהריים. קבלנו משכורת חדשית ואחרי פת ערבית חטופה ומוקדמת, ירדו רוב אנשי האניה לחוף כבכל נסיעה. החליטה קבוצת בחורים גם הפעם לא לבלות את החופש בפרברים הסמוכים לנמל, אל לראות וללמוד את העיר על כל כנסיותיה ועתיקותיה. כידוע לכם הנני שומע פלאמית, כיון שיש בה צד דמיון לשפת אמי ההולאנדית, על כן בקשוני להיות להם לפה, מורה־דרך ומתורגמן. גם ביל הצטרף אלינו, אף על פי שאיש לא הזמינו.

בדרך לתחנת הטראם, ברחוב השני מן הנמל, עברנו ליד מסבאה. המלצריות, שעמדו בחוץ, ליד הכניסה, וחכו לאורחים, היו בחורות כהלכה לכל פרקיהן ודקדוקיהן, או שמא רק נדמה לנו כך – לאחר שחודש ימים לא ראינו שמלה חיה, מיום שנפרדנו מהיפהפיות הצבעוניות של פארנמבוקו. והיה וכוח נמרץ בין הבחורים: להכנס, או לא? עד שהעיר אחד הערה של שכל הישר, המתקבלת על דעתם של אנשים כמונו: וכי אפשר שנצטמצם בשמיעת מוסיקה דתית של אותו עוגב הענקים המפורסם בכניסה הקאתדרלית או שנעמוק חקר ביצירותיהם של ציירי האסכולה הפלאמית, בשעה שהקרביים נשרפים אצלנו מצמא, – השכל מחייב שיש להרטיב במקצת את הגרון. ובכן, נכנסנו. שתינו כמה כוסות של לבירה. המלצריות נתנו לבחורינו כמה הבטחות מעורפלות, וענין הסיור בעיר נשכח מאליו.

לאט לאט נתמלאה המסבאה. ה"ג’ז־באנד" בן שלושה מנגנים הקים רעש יותר מעשרים כושים. ידיו של הפסנתרן השתוללו, פרכסו וקפצו זו על זו עד כי נדמה היה, ששום כוח שבעולם לא יוכל להחזירן למצב של מנוחה. בעל המפוחית השמן היה קרוב להתפוצצות מרוב גיל, הרקיד את כרסו הנפוח ומזמן לזמן הפליט מחזהו המרובע צווחות ומצהלות, ממש כ"קוובויס" בשעת התחרות ה"רודאאו". אך המתופף עלה על כולם: בידו השמאלית החזיק חצוצרה, וידו הימנית ושתי רגליו הניעו ונענעו מערכת שלימה של תופים, מצלתיים ושאל כלי הקשה והרעשה. אור צבעוני היה נדלק הדלקה של הפתעה במקומות שונים בתוך כליו, וכשהתזמורת היתה מפסיקה לנגן, היה קם, קד קידה וע"י כך מושך חוט, הקשור לחגורתו ומפעיל תותח של צעצוע מתחת לכסא. בעל המפוחית היה קופץ ממקומו ובארשת פנים נפחדת מוגזמת מפלס לו דרך אל הדלת הקדמית. מישהו מן הקהל היה עוצרו, מרגיעו כדרך שמרגיעים סוס רוגש, נותן ללגום כוס בירה ומחזירו למקומו. המלצריות היו צווחות מפחד, עולות על הכסאות והשולחנות, מרימות שמלותיהן ומכסות בהן את פניהן. ובחורינו העריכו יפה מעשה הלצה זה. אגב, ביום ההוא קבלו, כנראה, כל המלצריות חופש, מפני שאת המשקאות הגישו הפעם הבארמן ובעלת־המסבאה עצמה. נרקדו כמה ריקודים, נורו כמה יריות תותח, ומיד נתברר, כי בלבן של “המלצריות” יוקדת אש של אהבה נסתרת דווקא לאנשי ארצות הברית, וכי כולן כאחת עוסקות בספורט נעים ומועיל של אוסף מטבעות זרות, אך לאו דוקא עתיקות, אשר על כן בקשו מבחורינו שיתנו להן למזכרת “נייר ירוק” עם תמונת אחד הפרזידנטים האמריקאים. והיו בחורינו מתחרים ביניהם בהתפארות ובעשיית רושם, כאילו כל אחד מהם הוא רוקפלר הצעיר שבא לבקר בנמלי אירופה “אינקוגניטו” כמובן, בדמות ספן. אחד אחד נעלמו “הניירות הירוקים” בתוך גרבי הריבו מתחת לבריות, או בחזיות שהותקנו, כנראה, גם לצורך זה, המשכורת החדשית נתנדפה והלכה.

בשעה אחת־עשרה בלילה נפרדתי מידידי ופניתי אל עבר הנמל. בחצות הוכרחתי להתחיל במשמרת הסיפון, ואין אני רגיל להחסיר משמרת או לשכור אחר במקומי. על גבי המדרכה, לפני המסבאה, הסתובבו כמה צלליות ואחד הציץ לתוך האולם בעד הסדק שבין קצה המסך, הצהוב־בהיר, ובין מסגרת החלון, סדק שמניחים לשם משיכת הקהל…

ביל התחמק שעה קלה לאחר שהטלנו עוגן במסבאה, בלי ליטול ברכת פרידה מאתנו ובלי לשלם את חלקו בשתיה, הוא נכנס לחנות של טאבאק, קנה סיגרה ופתח בשיחה. מפיו של בעל החנות נודע לו, כי באחת השדרות חונה עכשיו ה"פואר" (יריד שעשועים נודד), והוא שם פניו לשם לנסות את מזלו.

הרעש, הצחוק, הדחק ב"פואר" הזה היו לא פחותים מאצלנו ב"קוני־איילנד".

ונדמה לו לביל, שהוא נפל לתוך איזה קארנאוואל מבדח. הקהל היה מורכב מזוגות, משפחות שלימות וקבוצות גדולות של גברים, ומטריות בידיהם, בעלי צווארונים גבוהים ומגבעות נוקשות מן האופנה שלפני המלחמה, מלווים נשים מסורבלות, אדומות פנים, כנראה אנשי־כפר. אף לא צעירה אחת המטיילת לבדה.

לא ארכה לו השעה ובתוך הקהל הצפוף ראה צעירה מהלכת לאטה ומסתכלת סביבה במבט של פיזור נפש. בחן ביל את הצעירה בעין מנוסה: לא רע! גזרה נאה, מתניים מפותחות, רגליים גבוהות ותמירות, כתורנים של אנית טיול. באמת בחורה ספורטאית! היא היתה לבושה בענווה ובטעם, וביל החליט בלבו כי זוהי בודאי פועלת בבית חרושת הידוע לשוקולדה, או מוכרנית בחנות. הוא השיגה והתבונן בפניה, היו אלו פנים פלאמיות רגילות: עור לבן וצח, מקושט באודם לחיים בריא, עיניים כחולות־כהות, גבות וריסים שחורים, ושערות כעין הערמון. מין תערובת של הולאנדית וצרפתיה.

– ערב טוב, מדמואזל, פתח ביל את ההתקפה בהרמת כובע־הקש.

נעצרה הבחורה לרגע, זקפה בו עינים גדולות ותוהות והמשיכה ללכת לאטה כאילו לא אירע כלום.

– אויר יפה לא כן? – המשיך ביל בלי בטחון מיוחד. (“אולי מחכה היא לידידה, וסופי שאני נכנס לעסק ביש?” נצנצה מחשבה במוחו).

הבחורה החזירה פניה אליו וחיוך אדיב ומעודד חימם את לבו.

– העלמה מטיילת? שאל שאלה בעלמא מתוך שלא מצאה שאלה פקחית ממנה.

אך העלמה הסתפקה בחיוך גנדרני־ידידותי, בלי להוציא הגה מפיה. והוא המשיך:

– האפשר להלוות אליה? והיתה לו הרגשה נעימה שאניתו מתקדמת לפי הנקודה הנכונה של “הקורס”.

את העויה שעשתה הבחורה אפשר היה לפרש כך: “כרצונך, אדוני”. ואז אחרי הליכת מה בשתיקה גמורה, שאל ביל:

– ומדוע אין העלמה מדברת עמי?

כאן עלו גבות עיניה וירדו בתנועה מהירה, ופשר התנועה לא נתחוור לביל.

– העלמה אינה מבינה אנגלית, או אינה מדברת בכלל?

ואף על פי שבת לוויתו הניעה ראשה בשמחה ופניה קרנו, עדיין לא ידע ביל לאיזה חלק מן השאלה היא מתכוונת בעצם.

– אלמת את? – שאל ביל בקוצר רוח ופניו הביעו צפיה בלתי נעימה.

היא אשרה את השערתו בשמחה רבה, כאילו ספרה לו דבר מבדח מאד. והוא נדהם והמשיך ללכת על ידה כמהסס.

“לעזאזל”! – חשב בלבו מקרה כזה עוד לא קרני "מה לעשות? להמשיך או “להתנדף?” הצעירה ניחשה את מחשבותיו וחכתה להחלטתו.

מן הצירוף המשולש של רגש חמלה, אי רצון להעליב והכרת צורתה הנאה, שחבל היה לוותר עליה, עלתה ההחלטה, והוא הציע לה להכנס לצריף שעשועים בשם “הדרך העליזה לגהינום”. מן הגהינום נסעו ברכבת האמריקאית ובקרו בתיאטרון המיכני של מורסו מפאריס. הבחורה השתעשעה, התבדחה, צחקה בקול רם. ביל נהנה מעצמו בתפקיד זה של ג’נטלמן ופילנטרופ. בשבתם בתיאטרון באפלה, התקרב אליה וכמעט נשתכר מריח הבושם העדין והמגרה שעלה מבגדיה ונתמזג עם הניחוח הטבעי של שערותיה. הוא ניסה לחבקה אך היא דחתהו. וכשהתקרב עוד, והיא התרחקה לגמרי, כבש ביל את יצרו ועבר שוב לתפקיד הג’נטלמן – לפי השגתו. הם יצאו מן התיאטרון ונכנסו, לפי הצעת ביל, למסעדה־צריף לאכול פת ערבית קלה. במסעדה לא היה תפריט מודפס וכשפנה ביל אל האלמת בשאלה, מה להזמין לה, לקחה מפית נייר ורשמה עליה באנגלית צחה: “אחזיק לו טובה, אם יואיל להזמין לי מנת חלזונים ו”צ’יפס".

מסר ביל את הזמנתה למלצר, התבונן שנית במפית ותהה בנפשו: מנין אנגלית כזאת לבחורה פשוטה ואלמת? הוא כתב על המפית: “מי את?” ומסר לה. והיא ענתה בכתב: “מיס בלגיה” והחזירה לו בחיוך מוזר. בינתיים הגישו את האוכל. ביל השתדל מאד לחקות את נימוסי השולחן של משחקי הראינוע והצטער שידיו מיובלות ומצולקות מעבודה קשה. אחר כך חזר והתבונן בבחורה וגילה דברים, שלפני כן לא שם לב להם: כסיות הקיץ שלה היו יקרות וכן גרבי המשי; תנועותיה עצורות, גינוני מזלג וסכין שלה אלגנטיים, וכפי הנראה היו ענין של חנוך והרגל. “לא – חשב בלבו – אין זו פועלת, ואף לא קצרנית בבית מסחר גדול”. פעם בפעם ראה בעיניה זיקים של ביטול ולגלוג קל, שמיד בא במקומם חיוך חביב ומעודד. כמה פעמים נתיאש מן ה"האֶפי אנד", וכמה פעמים חזר אליו הבטחון העצמי. צווארה החם וגופה הצח, שמילא את המחשוף המרובע והעמוק, טרדו את מנוחתו וסבלנותו. כשיצאו מן המסעדה, הציע לה, בלי לדעת בבירור, אם כבר הגיעה שעת הכושר, ללכת לנוח באיזה מקום בודד… היא הנידה את ראשה לאות סרוב.

ערב שלם שהלך לאיבוד והדולארים שנתבזבזו לבטלה הפכו את ביל להיות מה שהנהו באמת. הוא תפס את ידה בגסות ואמר לה בחמה שפוכה:

– תלכי עמי, כזאת, וכזאת וכזאת?

היא הצליפה עליו מבט מקפיא של בוז ו…אמרה:

– אסוף ידך, ספן שוטה, פן אקרא ללשוטר…

הוא נתבלבל לגמרי והרפה מידה. “האלמת” התרחקה כמה צעדים, החזירה פניה, נפנפה בכסיה לבנה וקראה לו בקול מלא עליצות: “גוד באי”!

כמאובן עמד ביל והביט אל גבה של האשה המתרחקת. מתניה המפותחות וארכוביה המעוגלות – המחוטבות הביעו בתנועתם צחוק ולעג, ועקבי נעליה האלגנטיות הקישו על המדרכה בקצה: “ספן שוטה! ספן שוטה”.

– ייס, ידידים, כך נגמר הרומאן של ביל.

---

---

דממה בלתי נוחה השתררה כשסיים קאל את ספורו. אחדים דאבו את דאבון לבו של הספן שקפחתו צעירה בורגנית משתעממת, אך רובם שמחו לאידו של ביל, מפני שאדם צוחק, כידוע, למראה חברו הנופל.

– הנך אמנם אמן גדול לספר מעשיות, אך לא ברור בכל זאת, מנין לך כל הפרטים הללו? – אמר ג’ימי הארוך, שהרגיש כי כל הספור מכוון בעצם אליו – האין זאת, כי אם תאומי סיאם הייתם בעת ההיא, אתה ואותו ביל?

– וודאי תזכרו, חברים, – ענה קאל – כי בנסיעה הקודמת כבר אמרתי, שבעל מוח גאוני כג’ימי צריך היה לצחצח נעלים ב"וול סטריט" ולא לשרת בחזקת קצין ראשי באנית־קרב המפוארת “West־Inskip”. הענין הוא פשוט מאד, אחרי שנעלמה “האלמת”, היתה השעה מאוחרת, וגם ניטל מביל המרץ להתחיל בצייד חדש, והוא עשה מה שאלף ספנים אחרים היו עושים במקומו. עמדתי ליד המבוא העליון של המעלות, וכשראיתי את ביל מתקרב לאניה הרגשתי שהוא “ראה את ג’ורג'”³. בקושי עלה ביל לסיפון ואף על פי שמעולם לא התידדנו, סיפר לי את כל פרטי כשלונו. לאשרי, לבשתי בעת ההיא מעיל גשם, שאלמלא כן הייתי נרטב עד מוח עצמותי מנחלי הדמעות ששפך על שכמי…

– Yes, משולים חייו של ספן לחיי של אווזה – נאנח המסיק הזקן ויילס בקול חוטמי מופלג, שאפילו האמריקאים מבטן ומלידה נתקשו להבינו – כל זמן שהוא שרוי באניה עליו להטיל ביצים בשביל בעליו, ואך ירד לחוף כל מי שחשק ומתחשק לו מתחיל למרוט נוצות מעכוזו.

העיף ג’ימי מבט קנטרני על קאל ואמר:

– לדברי ארנסט, שנולד זקן, ולדברי קאל, שאין לו הצלחה אצל נשים מחמת גודל קמצנותו וקוטן קומתו נמצא, איפוא,שאין ספנינו זוכים כלל להזדמן עם נשים מהוגנות בנמלי חוץ לארץ, והדבר אינו כך.

ורשאים אתם, בחורים, להאמין לי או לא להאמין, הנה אספר לכם מעשה שהיה בי עם בת ארצו של קאל באמשטרדם, ואני בשכר הסיפור לא אקח מכם לא סיגריה ולא עתון ישן אפילו.

 

אשת הצייר    🔗

גרם מזלי, ששנים הרבה, עד שעליתי מדרגת נער הסיפון לדרגת תופש הגה עבדתי בספינות חוף ולא נזדמן לי לבקר בנמלי חוץ לארץ. כשעליתי לדרגת A.B., נשכרתי לספינה מובילה נפט של חברת “הנשר המקסיקאי”. מסעינו קבועים היו: פילדלפיה – טאמפיקו, טאמפיקו – פילדלפיה, ללא נמלי בינים. ופעמים הרבה קבלנו פקודה באמצע הנסיעה לחזור לנמל שיצאנו ממנו, ולא היינו מצטערים על כך כלל כי לזרא היו לנו שני הנמלים גם יחד; ולא לנו בלבד, שלא היה לנו כלום, אלא אפילו על רב החובל שלנו, שהיו לו שתי בחורות של קבע בשני הנמלים, אחת פה ואחת שם.

יום אחד לפני שהפלגנו מפילי⁴ הוגד לנו שאחרי הנסיעה תעמוד ה"גיגית" שלנו במספנה לשם תקון כללי, שיאריך שלושה חודשים. חזרנו איפוא לפילי ועזבנו את האניה. שכרתי לי מיטה ב"בית הספן" ולאחר שבועים של בטלה מאסתי ביבשה ונשתוקקתי לחוש סיפון של אניה תחת לרגלי, ממש כאדם שרוצה לדרוך על היבשה לאחר הפלגה ארוכה. תורי לעבודה באגודת הספנים היה מגיע לא לפני שלושה חודשים. פניתי לסוכנים פרטיים, אך גם הם לא יכלו לסדרני באניה כחפצי. עד שבא המקרה לעזרתי. עמדתי על גבי הרציף והבטתי אל אנית דואר טראנסאטלנטית, שעזבה את הנמל בדרכה לאנגליה, ופתאום קראני מרחוק ידיד ותיק, משגיח בחברת טעינה ופריקה.

– אכן, בר מזל אתה, ג’ימי, – אמר לי – רציתי לשלוח לך פתקה ל"בית הספן". והנה אתה כנגד פני. לפני חצי שעה הורידו מלח חולה מ"Van Roosbroock" של ה"ללויד ההולאנדי המלכותי". מהר אל הקצין הראשי, בטרם יוודע הדבר ל"שועלים"⁵.

נודע לי, שהאניה תעשה את דרכה להולאנד ובחזרה במשך חודשיים. הזמן מכוון היה בדיוק לגמר תקונה של ה"טנקר"⁶. ועוד נודע לי, כי ב"לויד ההולאנדי", ממש כמו אצל אחיו ה"לויד הבלגי", נוהגים לפטר את כל האניה פרט לקצינים ולמהנדסים, בנמל הסופי למשך זמן הפריקה, הטעינה והתקונים, ואחר כך יום לפני ההפלגה חוזרים ושוכרים את כולם. גם דבר זה היה נוח לי, עם כל החזירות שבדבר, לפי שעל ידי כך ניתנה לי הזדמנות להכיר את הולאנד במשך 4־3 שבועות.

ג’ימי הפסיק דיבורו, הצית סיגריה ובחן את פני שומעיו. קצין האלחוט והטבח השוודי, שניהם חסידי משחק־הקוביות, נתקרבו לקדמת האניה. האלחוטאי זקף את גבות־עיניו בסימן שאלה כלפי ג’ימי וניענע בידו הקמוצה כטורף קוביות לפני זריקתם. ג’ימי הניע בפיסת ידו הפתוחה ניע קצר הצידה, כאומר: “התגלגל לך לכל הרוחות” והמשיך:

בכן, הגענו לאמסטרדם. הרגשתי עצמי כמיליונר, בזכות הדולארים שחסכתי לי ב"טאנקר". שכרתי חדר באכסניה טובה וביליתי זמני בנעימים, אף על פי שכל זמן שהותי בהולנד ירד גשם. ביום השני או השלישי לרדתי ליבשה, בשעת טיול אחד ברחובות העיר, גיליתי, בסמטא אחת, בית־קפה קטן שמשך את לבי. אולמו של בית הקפה היה קטן מאד, ומלבד הדלפק הכבד עמדו שם בצפיפות עוד שלושה שולחנות קטנים. כל הרהיטים היו מעץ אלה בלתי צבוע והשחירו מרוב זיקנה. גבי הכסאות היו מכוסים במעשה גילופים עתיקים. בעד הזכוכיות הצבעוניות של החלונות הקטנים חדר אור קלוש, והקירות היו מקושטים בכלי חרסינה, כדי בירה ומקטרות ענקיות. ישבתי שם ונדמה לי, כי הנני חי בימי הביניים, ולא הייתי נדהם כלל, אילו לפתע־פתאום נכנס מיסטר קולומבוס וביקש כוס יין לפני הפלגתו לגלות את ניו־יורק.

בעלי בית הקפה היו זוג זקנים, שלא התענינו הרבה בהגדלת הפדיון וכפי הנראה עסקו במלאכתם זו מטעמי צדקה נוצריים. את כל זמנם בילו בדירתם, מאחורי האולם הקטן. כשנכנס מישהו היו מופיעים, מקריבים לו את מבוקשו וחוזרים ונעלמים בדלת האחורית. הזקנה היתה משיחה קצת שיחה של נימוס, על מזג האוויר, ואילו הזקן היה שותק תמיד, לפי דעתי, משום שמרוב עישון מקטרת במשך עשרות שנים, לא נסגרו שפתיו וכך נתהווה כעין חור בזווית־פיו השמאלית, ומפחד להצטנן, היה סותם את החור במקטרת כבדה, שהפריעתו מלדבר. המקום מצא חן בעיני מפני השקט המיוחד שבו ומפני שלא היה דומה לשום מקום אחר מסוג זה שנזדמן לי לראות. פעם אחת אחרי הצהרים באתי לשם וישבתי לכתוב מכתבים לידידי שבפילי. לא עברה שעה קלה, ואשה צעירה נכנסה וישבה על יד השולחן הסמוך. הזקנה הגישה לה כוס בירה שחורה, פטפטה עמה קצת, כדרך שמפטפטים עם מכירה מימים משכבר והלכה אל הזקן. לגמה האשה מן הכוס, הביטה בחלון אל להרחוב הרטוב ופנתה אלי: “סלאֶכט ואֶיאֶר פאן־דאג, מינהאיר⁷”.

כיון שעיקר תענוגם של ההולאנדים הוא הדיבור על מזג־האויר, היו ידיעותי בשפתם, שרכשתי לי ב"ואן־ראאסברוק", מספיקות לתשובה, כי אמנם רע הוא האוויר עד מאד, אך כשפנתה אלי באיזה פסוק ארוך וחכתה לתשובה, בקשתי את סליחתה ואמרתי שהנני “פראֶמדלינג”⁸. פניה שלבשו עד כה ארשת של נמוסיות אדישה, הוארו לפתע בסקרנות ילדותית. כשנודע לה, כי הנני אמריקאי, החלה מיד לדבר עמי אנגלית טובה במבטא גרוני קצת, כדבורם של הולאנדים. אחרי שעה קלה קמה והלכה מבית הקפה, ואני הצטערתי שלא נלוויתי אליה. אחר כך נכנסה הזקנה וכיון שחשבתני כבר לידיד המשפחה, סיפרה לי על אותה אשה סיפור ארוך שממנו לא הבנתי אלא פסוק אחד בלבד, אשר עליו חזרה כמה פעמים: דה ארמה ארנסטיז⁹.

למחרת, היתה זו שעת חצות־יום, קניתי עתון מצוייר וסרתי לבית־הקפה של הזקנים שלי. נסיתי לעיין בו לקרוא, אך לא יכולתי. כל פעם שמישהו עבר על המדרכה הייתי מפסיק ומקשיב לצעדים. לבסוף לא התאפקתי ושאלתי את הזקנה, כאילו בדרך־אגב, אם ארנסטין תבוא היום.

– זאֶיקאֶר אֶן פּאַסט¹⁰ – ענתה הזקנה.

והיא באה. היה זה לאחר שעה וחצי בערך. נכנסה נגשה ישר אל שולחני והודיעה בחיוך חביב:

– בחוץ יורד גשם.

קמתי ממקומי, הזזתי כסא לשיבתה, והיא ישבה וגלגלה עמי שיחה כאילו הייתי מכר ישן נושן. היא שתתה בירה כדרכה, וכשהוחם לה, שאלתני בשובבות:

– היוכל לקררני?

– לא אוכל – עניתי – רק לחמם יודע אני.

– בערבים קר לי מאד – אמרה ארנסטין בצחוק של חן.

בערב ההוא ובערבים שבאו אחריו ביליתי בחברתה, ויכולים אתם להאמין לי, כי בחורה כזו עוד לא זכיתי לפגוש בחיי, לא לפניה ולא אחריה.

פעם אחת, ביום השבת, בשעת ערב מוקדמת, ישבנו בחדרי שבאכסניה. בחוץ החשיך היום, גשם דק ומשעמם ירד ופעמוני הכנסיות צלצלו בחדגוניות מדכאה. מעבר לחלון הקישו נעלי־עץ של ילדים שהיו משחקים בגשם. זקנות רחצו את המדרכות בסבון ומים חמים. צעירים וצעירות טיילו, שלובי־זרוע, באמצע הכביש, שמונה שמונה איש בשורה ושרו שיר עצוב ונוקב שכל הולאנד שוררהו בימים ההם:

יְדִיִדי, לֹא אוּכַל לְהִפָּרֵד מִמְךָ,

מַר גּוֹרָלִי בַחַיִים

אֲהוּבִי אֵיךְ אוּכַל וְאֶחְיֶה בִלְעָדֶיךָ –

לָמָה תַפְלִיג לְמֶרְחַקִים.

מכונסה בעצמה, נוגה ושותקת ישבה ארנסטין. הרי בעוד ימים מועטים אפליג מכאן, לפילי, והפרידה הקרובה האפילה על הרגעים הטובים ביותר שבפגישותינו. עדיין לא ידעתי כלום על ארנסטין. פעמים אחדות נסיתי, על ידי שאלות מרחוק, להעירה ולעוררה שתחפוץ לספר על עצמה, ולא הצלחתי. בזריזות נפלאה היתה משיאה אותי לענין אחר. הפעם כאילו קראה את מחשבותי ואת חפצי הכמוס לדעת את פרטי חייה. היא הניחה ידה על ברכי, הישירה מבטה החוקר לתוך עיני, ושאלה אם יש ברצוני לשמוע על מר “גורלה בחיים”.

– הרי כמה פעמים בקשתיך שתספרי אמרתי.

ארנסטין היטיבה ישיבתה על הספה, החרישה שעה קלה ופתחה פיה לספר:־

לפני שנים אחדות עבדתי כמחנכת במשפחה אנגלית. פעם אחת, כשישבתי עם הילדים בגן העירוני, נגש אלי איש צעיר, ספר בידו, וישב בקרבתי. חיש־קל התידד עם הילדים, ועל ידי כך נכנס בשיחה עמי. אחר כך ליווה אותנו עד הבית ומאז החל להפגש עמי לעתים קרובות. יחסו אלי נגע עד לבי; תמיד ידע את רצוני עוד לפני התגבשו במוחי, ושפעת מתנותיו הסבה לי רגשי תענוג וגאווה עצמית. הורי הם הולאנדים מן הטיפוס הישן שנמנעו מלהראות לילדיהם אותות של חיבה מיותרים, כדי שלא יתרכך אופים ולא יחלש כוח רצונם וכדי שלא יהיו מפונקים. ומה פלא, אם מתשומת־לבו החמימה של הצעיר נמס לבי כחמאה. אגב הוא היה גרמני מווסטפאליה ולמד באקדמיה המלכותית ההולאנדית במחלקת הציור. כשנה אחרי שהכרתיו, גמר בהצטיינות את חוק הלימודים באקאדמיה, החליט להשאר באמסטרדם והציע לי שאנשא לו. הסכמתי, אף על פי שבעיני הורי לא נשא הבחור חן. אחרי החתונה ערכנו ביקור אצל הוריו בגרמניה. הוריו, אכרים עשירים, עשו עלי רושם מדכא: האב זקן קפדן, בעל עינים בולטות וזועפות, השקוע תמיד בחשבונות. האם צלו של האב שהסכימה מראש לכל הגה שיצא מפיו. השתדלתי לא לשים לב לאווירה עכורה זו ששררה בבית הוריו; חשבתי: הרי אנו חוזרים לאמסטרדם, והוא אוהב אותי כל כך. אך פעם אחת, כשחזרתי מטיול עם אחיו הצעיר, פגשני במבט מוזר כל כך, עד שנתכוץ לבי. חזרנו לאמסטרדם, והוא, כאיש גרמני מעשי, לא התחיל לצייר תמונות, לרעוב ולחכות לתהלה, שתבוא אחרי המוות, אלא המשיך לעבוד באותה חברה, ששם עסק בקישוטי בנינים ובתי מסחר, בעודו סטודנט. איך עבר עלינו ירח הדבש? דבר זה כבר נשתכח ממני, אך מיד אחריו התחיל משהו, שקשה היה לחכות מן הצעיר החביב והדואג הזה. ערב ערב היה חוקרני חקירת שתי־וערב ממש על היום שעבר. ואם תחילה סברתי, כי מרוב אהבה הוא מציק לי, הרי עד מהרה נתחוור לי, כי מתוך אהבה אין חושדים כבגנב ואין משתדלים להזים ולהוכיח סתירות על ידי תחבולות משונות של שאלות פתאומיות. חקירות הערב לא קררו, כנראה, דעתו של הצייר, והוא התחיל לבוא הביתה במפתיע, בזמן העבודה, באמצע היום. מכירי וידידי וגם חבריו לאקדמיה חדלו לבוא אצלנו, מאחר שכל מחמאה או נגיעה ביד היתה מביאתו לידי שתיקה אימתנית. הוא הרוויח יפה מעבודתו, אך אני לא שמחתי לכך כלל, כי כל שמלה חדשה שלבשתי, היתה מביאתו לשאול: “בשביל מי זה התקשטת כל כך?” וכל פעם שהצעתי שנלך לאיזה מקום שעשועים היה שואל: “עם מי זה נדברת להפגש שם?” יתכן, שהייתי סולחת לו, אילו בקש את סליחתי, אך גרמני, אפילו אם הוא יודע שאינו צודק, לעולם¹¹ לא יודה בכך לפני זולתו, ותהיה זו גם אשתו. חיי היו לגיהינום, עוד לפני גמר השנה הראשונה לחתונתנו. לבסוף התחיל להטביע במשקאות חריפים את יסורי קנאתו, וערב ערב היה חוזר מעבודתו מבוסם כהוגן. וכמה פעמים לא הגיע הביתה ביום השבת, אחרי קבלת משכורת השבוע, ורק ביום שני נודע לי כי הוא בא לעבודתו. פניו התנפחו, העור מתחת לעיניו היה תלוי בדמות שקים מדובללים, הליכתו נתרשלה ובגדיו הוזנחו. הורי שתקו כל הזמן. אך פעם אחת, כשלא יכולתי עוד להסתיר את סבלי, פרצתי בבכיה וספרתי להם על הטירוף המתגבר של בעלי. הם הציעו לחזור תיכף אליהם ולהפסיק את כל היחסים עמו. פעם בפעם היה בא לבית הורי, על פי הרוב מבוסם, ודורש שאחזור אליו, בלי שיתחרט על מעשיו ובלי שיבטיח כי יחסו ישתנה. אך אבי ואחי סלקוהו בזרוע נטויה, עד שחדל לבוא ולבסוף נעלם מן העיר. ואני חזרתי לעבודה; הפעם כמוכרנית בחנות. והיו חיי ריקנים ושוממים עד שהכרתי אותך…

– כך ספרה לי. – חזר ג’ימי לדבר בעדו, והנה הגיעה שעתי לחזור ל"Van Roosbrock"". ארנסטין ארזה את חפצי, ליוויתני אל הנמל ונפרדנו; בקושי רב נפרדנו. והאניה הפליגה. אחרי המשמרת הראשונה פתחתי את המזוודה להוציא משם דבר שנתבקש לי. והנה נתקלתי שם בחבילה, שכפי שזכרתי, לא היתה במזוודה קודם לכן. פתחתיה – והנה מקטרת גדולה מכוסה מעשה גילופים מלאכת מחשבת ומכתב מארנסטין. ואמנם נזכרתי, שפעם אחת הראתה לי את המקטרת כמזכרת יחידה שנשארה לה מבעלה לשעבר, ואני התפלאתי על מעשה הפיתוח היפה, טוב הטעם, עבודתו המצוינת של הצייר. עוד המקטרת שמורה עמי, אף על פי שבניו־יורק יכולתי לשלשל לכיסי מאה דולאר, שהציעו לי במחירה, אך לעשן בה לא נסיתי עדיין. מתירא אני שמא ידבק בי שגעונו של אותו גרמני מטורף, שהגורל העיוור ביקש למסור לידיו אשה נפלאה כארנסטין.

– יפה ספורך, – אמר דיליי, המכונן שפניו פני רופא – אפילו אם זה “בלוף” – מסכים אני לדעתו של ארנסט, כי הימאים אוהבים לספר על הצלחותיהם, האמתיות או המדומות, ואילו דבר “עליתם על שרטון” נודע מפי אחרים או שאינו נודע כלל. אך לי אין צורך להתפאר בנצחנותי. דבר זה יעשה בני בכורי, שעוד שנה־שנתיים אצטרך אולי לעבוד תחת פיקודו. אך כיוון שדובר כאן על גרמני רוצה גם אני לספר לכם משהו על גרמנים, ובפרט על גרמניה אחת צעירה לימים, כפי שהכרתי אותם לפני הרבה שנים בשבתי זמן־מה בהאמבורג.

 

הקאתולית    🔗

– היה זה לפני המלחמה העולמית. בעת ההיא עבדתי באנית־משא של חברת “היהלום השחור”, שהיתה מקשרת את נמלי ניו־יורק, בוסטון ופילי עם נמלי אירופה המערבית עד נמל האמבורג כסוף־מסע. יום אחד כשאניתנו “רבצה” בנמל האמבורג, חליתי ונלקחתי לבית־החולים. בינתיים הפליגה ה"תיבה" לדרכה בחזרה, לארצות־הברית, וכשיצאתי מבית־החולים, כבר היתה קרובה לחופי אמריקה. לא היתה לי אלא ברירה זו: לחזור בעזרת הקונסוליה לניו־יורק, או להודיע לרב החובל שחזרתי לאיתני ושאני מחכה בהאמבורג לבוא האניה. כיוון שרב־החובל הפקיד בקונסוליה משכורת של חודשיים בשבילי, בחרתי באפשרות השניה והחלטתי לטעום טעם חיים של תייר. שכרתי לי חדר מרוהט בסאן־פאולי והתחלתי להתבטל, אף על פי שהענין עלה לי בקושי, מחוסר הרגל. ספן מכר שפגשתיו בקונסוליה יעצני לאכול ארוחות־צהרים ביתיות אצל הדודה מריה־גוסטהד ואמנם, פניתי לשם ולא התחרטתי: “הדודה” היתה אלמנת “סקיפר” של אנית גרר וכל אנשי הים והנמל הכירו אותה. קירות ביתה היו מקושטים בגלגלי הגה, תבניות של ספינות־מפרש; עיגולי־הצלה מאניות שונות וצילומי בעלה ובנה, שקצתם שמשו בצי הצבאי וקצתם באניות־סוחר. משפחה של ימאים! על שולחנה אכלו פקידי נמל ופקידי מכס נמוכים, מנהלי־עבודה, משגיחים, מבקרים וכל הקרויים בפי פועלי־הנמל: “האריסטוקראטיה של בתי־מחראות מיוחדים”… הם נהגו מנה של כובד־ראש וקפדנות בכל דבר, אפילו פעוט ביותר, וכל מלה שיצאה מפיהם נאמרה בהחשבה עצמית רבה, כאילו נועדה להרשם בתולדות האנושיות. כאן ניתנה לי הזדמנות להכיר גרמנים מקרוב. בחברת ה"פרופיסורים" – היה פראנץ, או ככינויו בכל השכונות הסמוכות לנמל – פראנצסקה. הוא שמש קברניט של משמרת לילה בספינת־פאטרול לכבוי אש מטעם הנהלת הנמל והיה הגבור המוכתר בחלומותיהם של ילדי האמבורג. היה זה בעל גוף עגול, “חבית של בירה”, ראש־אבטיח, ופה שלא נסגר אפילו לרגע משטף מימרות והלצות קלוקלות בסגנון גרמני מובהק. מאריה־ גוסטה דברה עמו בנעימה רוטננית, כדבר עם ילד שובב, ובחשאי שמה בצלחתו נתחי־בשר נוספים. כיוון שהייתי ימאי, רחש אלי פראנצקה חיבה מיוחדת והיה מספר לי מעשים שהיו מאותם הימים ששמש בחזקת ספן ראשי באניות גדולות המפליגות למושבות גרמניה שבאפריקה ובאוקינוס השקט. בתום הארוחה כשאנשי הכנופיה של “עכברי־המחסנים” הפאטריוטיים, שהיתה בעיני עצמם בחינת “השמנת שבמחלבה העולמית”, היו מוציאים איש איש את שענו מכיסו ומסתלקים, יום־יום באותה שעה עצמה, – היתה “הדודה” מביאה את המפוחית של פראנצקה והוא היה שר שיר ים ושירי יבשה. מיד היו מאריה־גוסטה והמבשלת מצטרפות אלינו, והאוירה בחדר־האוכל היתה מתרעננת. פעם אחת בשעת ארוחת הצהרים, פנתה אלינו “הדודה”בנאום קצר:

– בימים הקרובים צריכה לבוא לכאן, מפריזלאנד המזרחית, בת אחותי. היא תעזור לי בשרות האורחים, כיוון שמאריה־גוסטה כבר נזדקנה (פראנצקה קרץ לה עין) וקשה לה לנהל את המשק לבדה. הבחורה הצעירה לימים עד מאד מימיה לא יצאה מתחומי הכפר, לכן מקוה אנוכי, רבותי, שבתורת אנשים מהוגנים תדעו להתיחס אליה בכבוד הראוי.

ואמנם, לאחר יומיים באה אותה כפרית קטנטונת שגופה עגלגל ומוצק, ידיה ורגליה קצרות וחזקות, עיניה זכות ותמימות, והילוכה הילוך של בר־אווז. כל חלק מחלקי גופה היה בלתי מהוקצע, אך הכל יחד היה נחמד למראה. הפקידים החמוצים, בעלי הפנים הזועפות, למדו פתאום לחייך, וארוחת־הצהרים חדלה להיות להם מעין עבודת קודש. חדלו הללו להסתכל בשעוניהם, ואנחנו, אני ופראנצקה חכינו בקוצר־רוח עד שיסתלקו ונשאר לבדנו כקודם. שמה של הנערה היה אדריאן, ולפי הצעת פראנצקה קראוה בשם אדריאנסנס, על שמו של מיליונר אחד בעל־אניות. מפי פראנצקה נודע לי, כי היא קאתולית אדוקה, יראת־שמים, המהדרת ומדקדקת בחוקי הדת ומבקרת תכופות בכנסיה. היא נצטרפה למקהלה בקולה החם והעמוק ולמדתנו שירי כפר ושירי דייגים. היה פראנצקה טופח לה פעם בפעם על שכמה ואומר:

– בחורה נפלאה את, אדרינסנס.

יום אחד, בשעת “הקונצרט”, ביקשתו שישיר את “שיר הספן” אשר על אודותיו שמעה מפי הדודה. רגע קט סרב, כשנצטרפתי גם אני לבקשה, נאות, פתח בנגינת מפוחית, שהשמיעה ניגון של ליווי עצוב וקודר, וזימר:

שִׁיר הַסַּפָּן    🔗

הַפַּעֲמוֹן מְצַלְצֵל, הַמִּשְׁמֶרֶת נִגְמֶרֶת,

הַשָּׁעָה קְרוֹבָה כְבָר לְאַרְבָּע.

אֲפֵלַת הַלַּיִל מִפְּנֵי הַיוֹם נִתֶּרֶתְ,

שׁוּב עֲרָפֶל, שׁוּב גֶּשֶׁם בָּא…

אוֹיָה אַי. אוֹיָה אַי.

הַסְּעָרָה קְרוֹבָה לָבוֹא.

זָכַרְתִי אֶת רֵעִי בְסַעֲרַת הַסְּתָיו,

מִמְרוֹם הַתּוֹרֶן הַמִּסְכֵן נָפַל.

הֵרִימוּהוּ וְיָזוּב הַדָּם מִפְּצָעָיו,

שְׁלֹשָׁה יָמִים פִּרְפֵּר וְסָבַל.

אוֹיָה אַי. אוֹיָה אַי.

הַסְּעָרָה קְרוֹבָה לָבוא.

הוּא הָיָה מַשְׂכִּיל וְתָאֲרוֹ קַפִּיטַן,

אַךְ לַעֲבוֹד הִכְרִיחוּהוּ כִסְתָם מַלָּח.

תָּקִיף הָיָה, לוֹחֵם וּמְהַפְכָן,

וּלְמַלָּחִים עֲלוּבִים – יָדִיד וָאָח.

אוֹיָה אַי. אוֹיָה אַי.

הַסְּעָרָה קְרוֹבָה לָבוֹא.

פניה של אדריאן היו כפני ילדה קטנה ודמעות נשרו על לחייה. הסתכל בה פראנצקה בתמהון וחדל לנגן. היא קמה, ברחה למטבח. ואני הרגשתי, כי התאהבתי בה.

ובינתיים הגיעה אניתי להמבורג. נפרדתי מכל ידידי ומאדריאן, ועיניה התמימות לא נתנו לי מנוח זמן־מה, אך כשעברה אניתנו לשוט בקו אמריקה הדרומית נשתכח כל הענין מלבי.

עברו כמה שנים. שוב נתגלגלנו להאמבורג. כשנכנסנו לנמל, הייתי במשמרת החפשית, ומשניתנה האפשרות ירדתי לחוף לשתות כוס בירה במסבאה הקרובה לרציף. נכנסתי – האולם היה רחב־ידים ומלא וגדוש שולחנות קטנים. עשרות אנשים דברו בקול רם, בבת אחת, כסאות הוזזו ממקום למקום, כוסות בירה ענקיות הקישו והריעה הברכה: “פרוזיט”!

אך על כולם גבר קולו הצרוד של הגראמופון, שצרח שיר ימי פאטריוטי:

נִפְצַעְתִּי! אֲנִי הוֹלֵךְ לָמוּת, יְדִידוֹן!

אָמַר מַלָּח לְמַלָּח.

שְׁכַב בִּמְנוּחָה – עָנָה לוֹ חֲבֵרוֹ – קָרוֹב הַנִּצָּחוֹן!

לְבַדִּי אֶשְׁקוֹד עַל הַתּוֹתָח.

בקרן־זווית שישבתי בה הגישה משקאות מלצרית מן הטיפוס הרגיל במסבאות מסוג זה: שמלתה הקצרה חשפה רגליים עקומות במקצת וגרבי המשי על ארכובותיה הבולטות היו קרובים להתפוררות. שערותיה היו סדורות בתסרוקת נוסח חדש, שגילתה את אזניה ולא הלמה כלל את פניה הרחבים, וחרכי עיניה היו עצומים למחצה מעשן הסיגריה, התקועה לה בזווית פיה. אורחי הקפה התיחסו אליה ב"ידידות" יתירה: פלוני טפח לה על אחוריה, אלמוני צבט את מתניה, וליד השולחן השלישי ממני משך אחד את קצה חולצתה מגופה והלאה, זרק לשם מטבע ואמר בנעימה של מיליונר:

– שמרי לעצמך את העודף.

המלצרית נגשה אל שולחני, העמידה כוס בירה ובקול אדיש בקשה לשלם. בדרך מקרה התבוננת בעיניה והכרתי: אדריאן! גם היא הכירתני: עיניה נפקחו לרווחה מתמהון, אך מיד נדלקה בהם אש של זדון והיא פנתה אלי בקול רם, רווי לעג ומשטמה:

– הגד, יענק! העודך נזיר מנשים כאשר היית לפנים?

שכני מן השולחנות הסמוכים געו בצחוק ומסרו את “ההלצה” הלאה לשולחנות הרחוקים. כך התגלגל הצחוק ושטף את האולם כולו. כבשתי את כעסי ולגמתי לאט מן הבירה. אחר כך קמתי, שמתי על השולחן מטבע של חצי דולאר ואמרתי לה:

– היית לפנים בחורה נפלאה, אדריאנסנס!–

בעיניה נראו דמעות, ואני מהרתי לחזור לאניה.

כתום הספור אמר הטבח השוודי:

– ובכן, בחורים, מיסטר דיליי גילה לנו דבר, שאנו, הימאים לא שערנוהו עד עכשיו; שלכל אשת־הפקר יש אבא־אמא, ושלפנים היתה בחורה הגונה. אך ביחוד מרגיזה אותי ההשוואה השגורה אצל סופרים ופייטנים, ביחוד באנגליה ובאמריקה, המשווים את אופיה של האשה לתהפוכות הים. הרי המדע והנסיון מסייעים לנו לדעת מראש את חזון הרוחות לימים הקרובים ואילו האשה אינה יודעת בעצמה, לעתים קרובות, מה יהא חפצה כעבור חצי שעה, והנה יש ברצוני לספר לכם, ידידים, על מקרה שקרני לפני שעזבתי את שוודיה והפלגתי בפעם הראשונה לנסיעה ארוכה.

 

אננה – בֶּרְטָה    🔗

גדלתי ביערות שבסביבות בודאר, לא הרחק מן הנמל לולאה אשר במפרץ הבוטני. משפחתי עסקה מדורי־דורות בכריתת עצי־יער, ועשיית־זפת והובלתם לנמל. לא היה איש ספן בכל משפחתנו. אך הים והאניות עשו עלי תמיד רושם חזק ביותר, וכל פעם שהייתי בא לנמל, היה לי קשה לחזור היערה. כשמלאו לי שש עשרה שנה נסיתי לקחת דברים עם אבי בענין לימוד בבית־ספר ימי, אך הוא אטם אזנו משמוע: “מה? שיהא בנו בחור פוחז ושיכור?” כאילו אנשי היער אינם שותים לשכרה, ובפרט בימי החורף הקשים. עלי להגיד לכם שכל ימי ביקשתי להיות עובד־סיפון, אך הגורל גרם לי שאהיה טבח, כי כל פעם שתפשתי עבודה באניה, לא היתה שם שום משרה פנויה אלא משרת הטבח בלבד. כך עברו שנים. המקצוע נרשם בפנקס הספן, ואין לשנותו. הרי כבר ספרתי שאבי אסר עלי אפילו לחשוב על עבודת ים. ואני החרשתי כשנתיים. פעם אחת באתי ללולאה לסדר איזה ענין מעניני אבי. אותו יום עגנה בנמל ספינת־מפרש גדולה בעלת ארבעה תרנים וטענה עצים. “הבה” – חשבתי בלבי – אנסה את מזלי!" מיד פניתי לסקיפר בדבר עבודה באניה, בלי להתעניין כלל לאן היא נוסעת.

– כן, – ענה לי הסקיפר, נחוץ לנו עוזר־לטבח. עד שטוקהולם. שלנו נשאר שם ומחכה לאניה.

שלחתי מכתב־פרידה לאבי על יד שכן, שבעגלתו באתי העירה ועליתי על ה"סקונאר". וכך התחילה הקאריירה שלי בתורת טבח. בעת הנסיעה בשעות הפנאי ניסיתי ללמוד את תורת הספנות מפי המלחים ונוכחתי לדעת, שעבודת־מפרשים אין לומדים על רגל אחת, לעומת זאת כשנתקרבנו לשטוקהולם כבר הוטלו עלי כל עבודות המטבח, והטבח הראשי הזקן עסק כל היום בקליעת מרבדים מחבלים ישנים לשם מכירתם בנמלים. הגענו לשטוקהולם. קבלתי כמה כתרים בשכר עבודתי, ולפי עצת אנשי האניה פניתי לסוכן נילסאן בדבר סדורי באניה אחרת. נילסאן זה היה אמנם הוגה כל עתותיו הפנויות ב"ברית הישנה", אך לא היה מומחה כמוהו להוציא את הפרוטה האחרונה מכיסו של ספן. הוא היה בעל־אכסניה לספנים וכל הרוצה להסתדר באניה הוכרח לגור אצלו משבועיים עד חודש ימים ורק כשנוכח שכיסו של הספן נתרוקן, היה מסדרו בעבודה. ועוד “ביזנס” היה לו: הוא היה קונה את ה"אואנס־נוט" מידי ספן שנתקבל לאניה. בזמן חתימת החוזה מקבל הספן מחברת האניות תעודת דמי קדימה בשיעור שכר חצי נסיעה לצד אחד. החברה משלמת לפי התעודה בשעה שהאניה נמצאת כבר בים, ובעל התעודה נמצא ברשימת עובדי האניה שמסר רב־החובל בעת ההפלגה. ה"אואנס־נוט" משמשת על פי הרוב לקנית מזרון, בגדי עבודה ו"שק ימי" לשמירת בגדים. נילסאן היה קונה את התעודה בנכוי 20־15 אחוז, ומלבד זאת גם מוכר לספן מזרון משומש מן האוסף שנמצא בעלית הבית. קשה היה לסדר אותי באניה, מפני שלא היו לי ותק ונסיון. בינתיים אזל כספי והוכרחתי לעזוב את האכסניה. ענין הלינה לא גרם לי קשיים. היו ימי קיץ נפלאים, והשינה בתוך שיח בגן העירוני היתה לא פחות נעימה מן הלינה ביער. אך הרעב הציקני לעתים קרובות. בבית “צבא ההצלה” הייתי מקבל, שלוש פעמים בשבוע כוס קפה ולחם אחרי שמיעת המטיף ושירה בציבור. באניות העוגנות בנמל הייתי מקבל לפעמים צלחת של מרק ושואל בינתיים למקום עבודה. פעם בפעם, בבקורי היומיים אצל נילסאן, הייתי עוזר לאשתו בשטיפת כלי המטבח ומקבל בשכר זה ארוחה קלה. ובכל זאת לא פעם אחת חזרתי לעת ערב “למלון־שיח” על לב ריק.

פעם אחת, לעת ערב, ישבתי על ספסל בגן העירוני לא הרחק מן השיח הקבוע שלי ובקוצר רוח חכיתי להזדמנות לצלול לתוכו ולשכב לישון. לצערי, רבו בערב ההוא המטיילים, וגם שומרי הגן עברו תכופות: שקעתי בהרהורים ולא הרגשתי בצעירה שישבה בקצהו השני על הספסל.

– ערב נחמד, הלא כן? – פנתה אלי הצעירה בקול חם ועמוק.

–ערב נפלא! עניתי קצרות בלי שום רצון לגלגל שיחה מטאורולוגית.

–מדוע הוא יושב לבדו? אולי יסכים לטייל עמי קצת?

אמרתי לה בגלוי, שלמן הבוקר לא בא דבר מאכל לפי ואין לי שום ענין בטיולים.

– הו, סלח לי, אדוני! לא יכולתי לתאר לי דבר זה. אך אולי יסכים לאכול עמי פת ערבית? הרעיון מצא חן בעיני והסכמתי מיד. ירדנו לנמל ונכנסנו ל"מלון ומסעדה" מן הסוג הטוב. התביישתי קצת במראה בגדי. אך הרעב גבר על הכל.

טוק־טוק־טוק! הגיעו, פתאום, דפיקות חזקות מתוך המעבר שעל יד המטבח.

הטבח הפסיק את סיפורו, ואחדים משומעיו, הסקרניים ביותר, הלכו לחקור את הענין. המלצר הראשי הסתלק בחשאי מן הסיפון למחסן “הקטן”, סגר את הדלת מבפנים, וליתר בטחון הוציא את המפתח מן המנעול. הוא לגם לגימה גסה מן הבקבוק, שהוציא מתוך שק אורז, בצער הסתכל בגובה הנוזל, שירד כבר עד לחצי הבקבוק ולגם נוספת. הוא טמן את הבקבוק במקומו הקודם וביקש לחזור לסיפון אך לא מצא את המפתח.

– פתחו את הדלת, בני־זנונים! – צרח הזקן בקולו החלוד – פתחו, שיכורים מסואבים!

ספירו היווני, מסגר־מכונאי, רץ לתאו והביא מכשיר עשוי ממסמר גדול. בתנועת־סיבוב קלה פתח את הדלת והזמין באירוניה: “בבקשה, סיר”

הספנים חזרו אל הסיפון והטבח התכונן להמשיך בסיפורו. המלצר הראשי ישב על המכסה של קן הטעינה, אך קפץ כנשוך נחש:

– הנהו, בן־כלבה!

– מי? – שאלו אחדים בבת אחת.

– המפתח הארור. שמתיו בכיס האחורי…

בתום הארוחה – המשיך הטבח – הרגשתי שבת לוויתי לא אכלה כלום, ורק לגמה מן הקפה. ועוד הרגשתי, שהיא מסתכלת בי בסקרנות כאילו הייתי חיה אקזוטית. הסתכלתי גם אני בה אולי בפעם הראשונה מן הרגע שהכרתיה. היא נראתה כבת 30־28, פניה הביעו מרץ, ותנועותיה היו מלאות בטחון עצמי. שאר הפרטים לא היו חשובים לי! היא בקשה סליחה, עזבה את השולחן, התלחשה זמן־מה עם המלצר, לבסוף חזרה והציעה לי לעלות לקומה שניה לחדר ששכרה…

לפנות בוקר לוויתיה הביתה. כבר ידעתי ששמה אננה ושהיא גרה יחד עם אמה, הצריכה לחזור היום מביקור אצל אחיה באופסלה. יש להם חנות קטנה לשוקולדה ודברי מאפה ברובע העשירים, ובערבים היא יוצאת לפעמים לטייל. נפרדנו אחרי שנדברנו להפגש באחד הימים הקרובים.

אצל נילסאן הזמנתי ארוחת בוקר טובה ושלמתי בכסף ש"לוויתי" מאננה. והנה בא נילסאן מסיורו באניות העוגנות בנמל והודיעני שהשיג לי מקום עבודה, באניה נורבגית המפליגה הערב לנמלי ברזיל. מה? כמובן, בתורת טבח שני! עליתי לאניה בלי שתהא לי אפשרות להפרד מאננה או לכתוב לה מכתב.

הנסיעה, שארכה ארבעה חדשים וחצי, עברה עלי כחלום. אך השמחה שהנני עובד כבר באניה והביקור שבקרנו באמריקה הדרומית, ביקור שחלמתי עליו תמיד, נעכרו מחמת געגועי אל אננה. כל רגע מרגעי היום לא חשבתי אלא עליה בלבד. הייתי מתעורר בלילות מתוך כאב־לב ולא פעם אחת גער בי הטבח הראשון על ששקעתי בהרהורים בשעת העבודה.

אל תשכחו, חברים, שהייתי אז בן שמונה־עשרה.

חזרנו לשטוקהולם. הטבח הראשי, שידע את סודותי, הסכים להכין לבדו את ארוחת הערב והשיג מן הקצין הראשי את הסכמתו לצרפני לקבוצה הראשונה היורדת לחוף. לבשתי חליפה חדשה, שקניתי בסאנטוס, והתהדרתי במגבעת פאנאמה, אף על פי שכבר היה סתיו. בלב פועם, כמכונת קיטור, נגשתי אל חנות השוקולודה, הצצתי בעד חלון הראווה, והנה: אננה לבדה. נכנסתי ביעף, תפסתי את ידה ואמרתי בהתרגשות:

– מה שלומך, אננה? כל כך התגעגעתי אליך.

אך היא הביטה עלי בתמהון מעושה, חלצה את ידה ואמרה לי בחיוך של רוצח:

– אדוני טועה, כנראה, שמי בארטה, ואני רואה אותו בפעם הראשונה. –

נתבלבלתי לגמרי כאילו ספג ראשי מהלומה מ"קלאב"¹² של שוטר וכשפתחתי את פי להוכיחה על שקריה – נפתחה הדלת האחורית, נכנסה אמה ואמרה לי באדיבות:

– ערב טוב. אדוני.

כבשתי עצמי. אך לא ידעתי מה לעשות. והנה כמו מרחוק שומע אני את קולה של אננה־בארטה:

– אולי רוצה אדוני מן העוגות הללו? הן טריות מאד, אחרי הצהרים הביאו אותן.

כשעברתי כמה רחובות, הרגשתי, שידי מחזיקה בחבילה. נזכרתי בעוגות הטריות “מאחר הצהרים”. בכוח חבטתי את החבילה באבני המדרכה, ירדתי לנמל והתבסמתי כל כך, שכל אנשי היער היו מתגאים בי.

– נראה הדבר שה"קוק"¹³ עשה שטות, ש"נרשם לאמריקה הדרומית" ובינתיים מישהו אחר נגש לדלפק… – אמר ארנסט בתוכחה.

– ל"עוגות" כאלו – נחוץ היה אופה יותר מנוסה – אמר ג’ימי הארוך בהכרת־ערך עצמית.

– אם כן, בחורים, – זז ממקומו קצין האלחוט – הבה נא ואספר לכם אני, איך הביא בעל את אשתו הצעירה ל"נוק־אוט" ב"תקיעה" אחת.

 

הבת והאם    🔗

“General Grant” היתה בניגוד לשמה הרם, אנית־משא קטנה, ישנה מאד ובעלת מהירות מקסימלית של שבעה “קשרים” לשעה. היא היתה גונחת ונאנחת בלי הפסק בהיותה בים פתוח, ובמים המזועמים של נמל סגור הרגישה עצמה כתינוק בעריסה. נסיעתה הקבועה היתה מניו־אורליאנס עד נמל פארה על יד שפך האמאזונה.

היא היתה עוברת בכל האיים של הים הקאריבי, כל כמה ימים עגנה בנמל אחר ולא מאסה בשום מטען, יהיה אשר יהיה, לרבות ארונות של מתים. כשנשלחתי לעבוד ב"סבתא" זו, בגמר בית הספר, שמחתי מאד. עובדי הסיפון והקצינים היו מקללים את חייהם מפני הרעש התמידי של פריקה וטעינה ומפני חוסר מנוחה, בשל אמצעי השמירה וההשגחה המוגברים ההכרחיים בנמלים אלו. “הכנופיה השחורה” עסקה תמיד בתיקוני הדוודים והמכונות העתיקים, ורק לעתים רחוקות ראום על החוף. אך אני הייתי מפסיק את הזרם במכשירי האלחוט כשהיינו מגיעים לנמל, יורד לחוף וחוזר שעה קלה לפני ההפלגה. פעם אחת רמז לי רב־החובל, שבעצם בנסיעות קצרות כנסיעותיה של “גראנט” אין בכלל צורך באלחוט, והוא הותקן רק מפני דרישת מחלקת צי המסחר. אך הדבר לא קלקל לא מצב רוחי ולא את תיאבוני.

בכל נמל היו מכרים וידידים, ולפעמים קרובות היה תאי נהפך למחסן של חבילות, שקניתי בניו־אורליאנס בשביל ידידי המרובים, וכך התידדתי גם עם פאדרו סאלסאר, בחור הגון מאד, בעל חנות לסיגריות בפארה, וידידותנו גברה שבעתים כשיום אחד הבאתי לו מאבי, גם הוא מוכר טאבאק, רשימה של מחירים והערכת טיבן של מקטרות מכל בתי החרושת המפורסמים באנגליה ובארצות הברית. כאן עלי להוסיף, שקבלתי ממנו כלב נפלא שהיה מפליג עמי כמה שנים.

– אנשי פארה קרויים בשם: “לאדרון גראנדה”¹⁴ – נכנס לתוך דבריו סֶפּ.

– בתקופה של אניות־מיפרש היתה רווחת מימרה כזו – הוסיף ארנסט – “פארה מופיעה באופק – נעלמים חפצים מהסיפון”.

– סלח לי, אלחוט – ביקש ג’ימי הארוך – אני מוכרח לספר לכם, איך ספן אמריקאי “סידר” רמאי אחד בפארה.

– הו, בבקשה רבה. – נעתר האלחוטן באדיבות “אריסטוקראטית” – זמני מונח בכיסי.

Well, פעם עגנה אנית קיטור אמריקאית בנמל החיצוני של פארה. אחד התגרנים קרב בסירתו אל האניה, והציע לספנים תוכי, שצבעיו בהירים, בלתי רגילים. אחד הספנים נתפתה וקנה את התוכי בעשרה דולאר. כשהכלוב ובו התוכי הורם בחבל לסיפון, – נתרחק התגרן כעשרים מטר, קם מלוא קומתו בסירה וצעק אל עבר האניה: "היי, גרינגו, השמר לך ואל תשאיר את התוכי בחוץ בזמן גשם שמא יישטף צבעו ממנו…

– היי, סוחר. –ענה לו הספן – הזהר לך בשעת נסיון לפרוט את עשרת הדולארים, שמא יאסרוך…

– בימי לינקולן – רטן ספ – היה קיים אצלנו, במערב מנהג נאה: בעד סיפור הלצה ישנה – היו תולים על עץ גבוה…

יום אחד – המשיך קצין האלחוט – בשבתי בחנותו של פאדרו, נכנס לשם איש גבוה, כבן חמישים, בעל צורה נאה. הוא קנה חפיסת סיגרילות ופטפט שעה קלה עם בעל החנות. כשיצא שאלהו פאדרו:

– ומה, סניור פרננדו? העדיין יורה אתה בתרנגולים?

– לא, פדרו. – ענה האיש בענווה ובטוב־לב – החלפתי את אקדחי בזוג נעלי בית.

כשיצא האיש את החנות, שאלתי את פדרו לפשר החליפין הללו, והנה מה שסיפר לי:

– בימים ההם, ואולי גם עכשיו, לא נהגו נשים לבוא בחברת גברים בבתי־קפה. מפני בילוי הזמן הרגיל, המשותף לכל יושבי בית הקפה – היינו: משחק הביליארד, שתיית הקפה, העישון וניבול הפה, – ניטשטשו הבדלי־הגיל ביניהם. דון פרנאנדו התידד עם קצין־תותחן צעיר מחיל הגנת־החופים. ידידותם היתה חזקה מאד, ותמיד ראום בצוותא. פעם אחת הזמין פרננדו את הקצין אליו הביתה לארוחת צהרים של יום א' והציג לפניו את אשתו ובתו. בתו, רוזאליה, היתה יפהפיה לפי מושגי בראזיל, ואך טבעי הדבר שהקצין התאהב בה. גם צורתו ומדיו המבהיקים של הקצין עשו רושם על הצעירה, והיא התחילה להגות בו.

לא עברו ימים מרובים, וכששני הידידים ישבו בבית הקפה – פנה הקצין לפרננדו בבקשה לתת לו את בתו לאשה. האב דחהו בדברי לגלוג והלצה ידידותיים. עברו עוד ימים אחדים, והתותחן חזר על בקשתו. בינתיים נודע לו לפרננדו מפי אשתו, כי יום־יום עומד הקצין שעות רצופות על המדרכה מול ביתם ואינו גורע עיניו מחלונות דירתם. הבין האב, שהענין נעשה רציני והחליט לדבר עם הקצין בגלוי־לב. הוא סיפר לו בפרוטרוט על חיי הנשואין האומללים שלו ותיאר את אשתו כמכשפה, שתענוגה היחידי הוא למרר לו את חייו. צעקות ומריבות, גידופים וכינויי בזיון – הנה היא מנת חלקו למן הימים הראשונים של חייהם המשותפים. שכניהם חדלו משכבר לשים לב לקטטות הקבועות שבדירתם, מאחר שנתרגלו להן. אך לעומת בתו, הרי אשתו היא פשוט מלאך תמים. לשונה החד ואופיה האנוכיי הסוער של רוזאליה מטילים אימה אפילו על אשתו, ואין לך מקרה שלא נכנעו ההורים לרצונה, ואפילו הדבר כרוך בהפסד ממון.

ואת כל הדברים האלה הוא מספר לקצין מתוך חיבתו אליו, מתו רצון לא לאבד ידיד נפש ולשמור עליו מאסון שהוא ממיט על עצמו. הקצין שתק. אך כעבור שבוע חזר ופנה לאב באותה בקשה עצמה והודיע לו, כי חייו בלעדיה אינם חיים, וכי אם לא ישיגנה – יצטרך הוא, פרננדו, להתאבל על מות ידיד בדמי ימיו…

– אמיגו מיאו¹⁵ – קרא פרננדו – מילא, בין כה וכה קפחתי ידיד! – והסכים באין ברירה. טכס הנשואין הוחג ברוב פאר בכנסיה הקתדראלית. לאורך המדרכה, לפני הכנסיה, נסתדרה שורה ארוכה של מרכבות, והעגלונים הוציאו מתוך הדוכן זרי־פרחים מלאכותיים וקשטו בהם את פנסי המרכבות. אחד העגלונים, שהיה מבושם קצת, הוציא, במקום פרחים, נרתיקים מבד שחור ועטף בהם את הפנסים, כאילו קראוהו ללויית המת. פארננדו הרגיש בדבר, בשעת יציאתו מהכנסיה, וראה בכך אות מבשר רע. בכל קרן־רחוב היתה השיירה נעצרת ומישהו מן הקרובים היה נפרד ופונה הצדה עד שלבסוף נשארה מרכבת הזוג יחידה מכל השיירה.

באחד בשבת הראשון לאחר החתונה הוזמנו פרננדו ואשתו לסעוד אצל הזוג הצעיר. האב נאלם ולא יכול להוציא הגה מפיו מרוב הפתעה. בתו, “תערובת זו של נחש ונמר”, רעדה מפחד במעמד בעלה והביטה אליו בעיני כלב מוכה. בשעת הארוחה, כשרצה איזה דבר, לא היה פונה אליה בבקשה. אך ליכסן מבטו, מיד היתה קופצת ממקומה ומביאה לו את המבוקש. הקצין הירבה לאכול, שתה כראוי לאיש צבא ודיבר בלי הרף, ואלו אשתו הצעירה לא פתחה פיה. מדוכאים ומוכי תמהון ישבו פרננדו ואשתו.

כתום הסעודה, עברו הגברים לחדר־האורחים לשתות קפה ולעשן סיגרים, והנשים הלכו למטבח להדיח את הכלים.

אמיגו מיאו! – קרא פרננדו לקצין – מה עשית לבתי? העקרת את לבה ממקומו או החלפת את נשמתה באחרת? הלא רק הנרתיק החיצוני נשאר מרוזאליה הקודמת!

– פרננדו קאריסימו! – ענה הקצין – דבריך על התנהגותה של רוזאליה נכנסו עמוק ללבי וחשבתי: טובת לב היא בעצם, ורק חינוכה פגום הוא, וגם דוגמת חייכם – סלח לי מיאו קארו, – השפיעה עליה לרעה. למען חיינו העתידים החלטתי לאחוז באמצעים נמרצים ולהחזיר את רוזאליה למקום שהמסורת והמנהגים הספרדיים קבעוהו לאשה, ושאנו, צאצאי הכובשים הלבנים, נדרשים לדקדק בהם. ערכתי מעין תכנית התקפה, שהעיקר בה היו: ההפתעה וההדהמה.

ביום הראשון, כשחזרנו מן הכנסיה לאחר טכס הנשואין, ומרכבתנו נשארה יחידה, לאחר שנסתלקו האורחים, עצרתי בעגלון, ירדתי מן המרכבה ובקשתי את רוזאליה שתלך הביתה לבדה. עלי, אמרתי לה, – לגשת לרגע קט למקום מסוים ולא אתמהמה לחזור הביתה. רוזאליה באה הביתה, החליפה את שמלתה והכינה קפה. עברה שעה ולא חזרתי. עברה עוד שעה ואינני. רתחה רוזאליה מכעס ומעלבון וחרשה מזימות בלבה ללמדני פרק בהלכות חיי משפחה. בשעה התשיעית הכינה ארוחת ערב, אך לא יכלה לאכול מחוסר תיאבון. בשעה העשירית התחילה לדאוג לי. אולי קראני אסון? היא ויתרה על תכנית העונשין, ורצונה היחידי היה לראותני חי. בשעה האחת־עשרה, כיבתה את האור, שכבה על הספה ובהרהורי חששות על כל מיני אסונות שיכלו לקרותני נרדמה בהרגישה עצמה אומללה מאד. בחצות הלילה באתי הביתה. את הדלת פתחתי ברעש גדול וסגרתי בדפיקה חזקה. הכסא שעמד באמצע החדר הועף בבעיטה לעבר הקיר. רוזאליה התעוררה, וישבה קפואה. אותה שעה קרא תרנגול בלול שבחצר. נגשתי לחלון. הוצאתי את אקדחי, יריתי כדור לתוך הלול וקראתי בקול תקיף: “בבית הזה רק לי הזכות לצעוק!”

כשהחזרתי פני ראיתי את רוזאליה עומדת על ברכיה בקרן זווית מול פסל האם הקדושה…

פרננדו השפיל את ראשו, מצץ את הסיגריה והחריש.

כשנפרדו מן הזוג הצעיר וירדו לרחוב, הציע פרננדו לשכור מרכבה. אשתו הסכימה מיד ברצותה שיראוה הבריות בעברה במרכבה ברחוב הראשי לדאבון־לבן של כל מכירותיה. במרחק־מה מן הבית ביקש פרננדו את העגלון לעצור ואמר לאשתו שתמשיך את דרכה לבדה. עליו לגשת לרגע קט למקום מסוים. בחצות לילה חזר הביתה. פתח את הדלת ברעש גדול וסגרה בדחיפה חזקה. במקרה לא עמד שום כסא באמצע החדר. אך פרננדו לא נתבלבל: הוציא כסא מאחורי השולחן וזרקו אל הקיר בבעיטה חזקה. אותה שעה קרא תרנגול מן הלול שבחצר. פרננדו פתח את החלון, ירה ששה כדורים כלפי הלול, וכשנדמו הדי היריות קרא בקול עז “בבית הזה רק לי הזכות לצ…”

מכה חזקה בנעל של אשה על רקתו הימנית, שספג מאחורי גבו, התיזה ניצוצות צבעוניים מעיניו, ולפני שנתאושש מן המכה הבלתי צפויה הרגיש פתאום כאב צורב באזנו השמאלית, ובעיטה נמרצת מתחת לגבו השליכתו לפניו בכיוון למיטתו.

– שכב לישון! – אמרה אשתו האהובה – בתרנגולים יורים רק בלילה הראשון אחרי החתונה…

האלחוטן נהנה הנאה מרובה מן הצחוק האדיר שפרץ מפי הספנים וביקש להמשיך את ספורו על פרננדו או על פאדרו, ואולי גם על הזקנה “גראנט”, אך פתאום פקח המלצר הראשי את עיניו המימיות ופנה אליו:

– מכשפה זו שספרת עליה, אלחוטן, היתה כנראה מסוג ב', אם אמנם הצליח הקצין לסובבה “עם הרוח”¹⁶ בבת־אחת. אני הכרתי מכשפה אחרת, מכשפה צעירה שאיש אחד שפך דם בעבורה פעמיים, במשך שעה אחת, בטרם יצליח לקבל תעודת בעלות עליה. וכך היה הענין:

 

פלורנס    🔗

– לפני שנים הרבה היתה לי מחלוקת בעניני מכס עם “הדוד סם”¹⁷, וכיון שסרב לוותר – הוכרחתי לוותר אני. עליתי לאנית־פירות בתור Stand by¹⁸ והגעתי לעיר נמל בריפובליקה של בננות באמריקה המרכזית. מילא, שמה של הריפובליקה אינו חשוב – כולן דומות זו לזו.

העיר היתה גן־עדן של בטלנים: איש לא עבד יותר מן השיעור ההכרחי להמשכת קיומו, ואנשים רבים לא עשו כלום, מפני שבאנאנות היו מתגלגלות על פני רציפו של הנמל וכוס של רום אפשר היה תמיד לשתות על חשבון ידיד. כך ישבתי לי כשבועיים בבית הקפה הגדול שבעיר “הצלב הדרומי”, והוא בית ועד לכל ה"אֶסטראַנחאֶרוֹס"¹⁹ אירופיים ואנשי ארצות־הברית. בבית קפה זה הכרתי את האיש המפורסם ביותר בעיר, הלא הוא אנטוניו בלאנקוזו. לפני שנתיים עוד היה אנטוניו בחור אלמוני, הולך־בטל, אחד מעדר הבטלנים העשירים, הממלאים את בתי הקפה ואת המדרכות של הרחוב הראשי. פתאום נכנסה בו רוח תזזית והתחיל להתפרסם בעקשנותו הגובלת בשגעון.

אביו היה עשיר מופלג, בעל מטעי באנאנות, אך מכל שלשת בניו לא שבע נחת. הבכור גמר חוק לימודים בבית־ספר גבוה בארצות הברית, עבד בתורת פקיד בסניף המקומי של “בנקארס טרוסט קומפאני” והתימר ליאנקי. לאביו ולכל המשפחה התיחס בביטול גמור, וכל משפט ממשפטיו היה פותח בלשון זו: “כשהייתי ב־ יו.אס.אי”²⁰… הבן השני שירת בצבא בתורת קצין. בהיותו בן 30, כבר הגיע לדרגת קולונל, אך הסיבה לעלייתו המהירה היתה פינאנסית בלבד: מצב האוצר לא הרשה לממשלה לשלם משכורת לכל חבר הקצינים, ולכן כשהיה מצטבר חוב בעד זמן מסוים של שרות, היתה הרשות מציע לקצין ברירה: שטרות לזמנים ארוכים או עליה בדרגה על ידי ויתור על החוב. כיוון שסניור בלאנקוזו הזקן ספק את כל צרכיו של הקצין, עמד הבחור לעלות בקרוב לדרגת גינראל. גם אנטוניו, הצעיר בשלושת הבנים, לא עזר לאביו בהנהלת משקו הגדול. עיקר הקושי במטעי הבאנאנות הוא שפועל העובד כמה שבועות במקום אחד וחוסך כמה פרוטות, עוזב מיד את המקום ונודד בכל רחבי הארץ בחפשו מקום עבודה טוב מזה או הולך העירה ומבלה את זמנו בנעימים, בשבתו בצל בית בקרן־רחוב ובחכותו באורך־רוח למישהו מן העוברים על פני המדרכה שיזרוק לו זנב סיגריה.

כפי שאמרתי, נתפרסם אנטוניו בזמן האחרון, ונראה הדבר שהחליט להיות ראש וראשון לכל דבר: בהתחרות יריות הפליא את כולם בירותו בידו השמאלית ממש כבימנית. קציני חל המצב ראו כבוד לעצמם כשהשתתף אנטוניו בהתחרות הסיוף ב"מועדון הקצינים". הקונסול הבריטי, בעל סירת המוטור המהירה, צריך היה להסתפק בתואר “דייג מספר 2”, מאחר שאנטוניו נצחהו בציד דגי־החרב. ביום “הבתולה הקדושה” המשיך לשתות רום, בשעה שכל יתר משתתפי ההתחרות, כבר שכבו מתחת לשולחן. ובנשפי־ריקודים, בשעת ריקוד הפאנדאנגו, הגביר לקפוץ ומיהר להקיש בעקבי נעליו יותר מכולם. לפני כשנה, כשכנופית שודדים התחילה להשתולל בדרך המובילה לעיר הבירה, ארגן אנטוניו פלוגת רוכבים מתנדבים מחבריו הבטלנים לעזרת הז’נדרמיה, ויצא אל ההרים. הרפתקאותיו ונצחונותיו היו לשיחה בכל המדינה, ואפילו ענין האניה “Simon Bolivar” שנתבקעה לשנים, מרוב זקנה, וטבעה, בשעת הטעינה, בנמל, נשכח חיש מהר מפני מעשי גבורתו של אנטוניו, שנתפרסמו בעתונים המקומיים, המקבלים תמיכה מ"חברת־הפירות המאוחדת".

– מה יהא בסופך? החושב אתה לעסוק במשהו? – היה אביו שואלו כמעט יום יום – התמשיך לבדח את תושבי העיר או תצטרף לקרקס נודד ותזכה בפרסום עולמי?

מחמת לחץ זה, עלתה בדעתו של אנטוניו המחשבה לפתוח בית מסחר בשותפות עמי. הדבר קרה בשעה שפרטתי את עשרת הדולארים האחרונים ומאליו מובן, שלא השקעתי בעסק כלום חוץ מידיעת הכתבות של בתי המסחר הנחוצים לנו. פתחנו חנות “כל־בו” ולמן הימים הראשונים ראינו “ברכה” בעסקנו, אנטוניו המשיך לבלות את זמנו בבתי־קפה, ופעם בפעם בא בלוויית כנופיה שלימה של חברים וידידים ודורש ממני שאתן להם “לטעום” מן המשקאות היקרים, שהזמנום בתקווה לקונים עשירים.

– אין דבר! היה אנטוניו עונה לי על תוכחתי – אמנם, יאנקי אתה, אך את דרכי הפרסום עדיין לא סגלת לעצמך. כל איש הטועם מן המשקאות שלנו – סופו שיהא אצלנו קונה תמידי.

פעם אחת בשעת ה"סיאסטה"²¹, כשהיינו לבדנו בחנות וטעמנו מן המשקאות שקבלתי “בדרך קצרה”²² מן האי מארטיניק – פנה אלי אנטוניו ושאל:

– אתה ה"גרינגו"²³ היחידי, שהנך לי ידיד ואח. הגד נא לי בגילוי לב, הגם אתה חושב אותי לריקא המבדח את דעת בני העיר בפרסומו הזול?

– לא, בהחלט לא – עניתי לו – אצלנו, בארצות הברית, יודעים לכבד ספורטאים, ואפילו מדינאים ואנשי הפוליטיקה הגדולה מתקנאים בפרסומם.

– סאנטה מאריה! – קפץ ממקומו אנטוניו – אילו היינו בארצות הברית!

– היינו? – שאלתי אותו – לא, תודה! הרופאים אסרו עלי לחזור הביתה מחמת האקלים המזיק לבריאותי.

– לא לך נתכוונתי – אמר אנטוניו באכזבה קלה – חשבתי על פלורנס.

ומספורו הקצר נתחוור לי, מנין באה לו תאוות הפירסום. לפני שנתיים, בערך, בא מארצות הברית סוכן חדש של חברת ביטוח ידועה ושכר דירה מול בית אנטוניו, הוא היה מכסיקאי ושנים רבות חי בארצות הברית. בתו, פלורנס, התיחסה בבוז גלוי לאנשי המקום, ולא רצתה לבוא בחברתם, אף על פי שאביה הפציר בה והוכיח לה כי “בקשרי חברה הצלחת העסק”. היא היתה נפגשת עם בני משפחת הקונסול שלנו ועד כמה משפחות של אמריקאים עשירים. בפלורנס זו נתאהב אנטוניו, אך כל מאמציו להכירה עלו בתוהו. הוא ניסה כמה פעמים להסיר את המגבעת לפניה ולברכה, אך היא זקפה את כתפיה הצרות בתנועת ביטול ועברה בלי להתעכב. הוא שלח לה זר שושנים מפואר, אך היא יצאה לגזוזטרה מול דירתם, והשליכה את הפרחים אחד אחד למטה אל המדרכה, כאילו מתוך פיזור נפש. הוא שלח לה מכתבים ע"י המשרתת הכושית, אך היא, באכזריותה פיטרה את הכושית, ואנטוניו צריך היה לשלם לכושית פיצוי מה, כדי שלא יוודע הדבר שהפיטורין היו בעטיו. אזי נכנסה בו רוח השטות של בקשת פירסום. עליו ליהפך לאיש המפורסם ביותר בעיר – ואז היא תבוא אליו בעצמה.

הזמן חלף, פרסומו של אנטוניו הלך ורב ופלורנס הוסיפה למשוך בכתפיה כקודם.

פעם אחת כשישבתי יחידי בחנות, הודיעו לי, כי אנית־מפרש גדולה, בצל דגלן של ארצות הברית, מתקרבת לנמל. לא עברה חצי שעה והכל ידעו שזוהי אנית למוד של בית ספר ימי בסאן דיאגו, שהקיפה את דרום אמריקה סביב כף הורן. רציתי לרדת לחוף, אך חבל היה לי לסגור את החנות בשעת ביקורם של אמריקאים בעיר, עברה שעה ואף קונה לא בא. סגרתי את החנות וירדתי גם אני לנמל, לראות את ה"פראגאטה דה לוס גרינגוס"²⁴

בדרך לחוף סרתי ל"צלב הדרום" לשתות כוס רום. אותו רום מיאמאיקה, בעל ריח הפשפשים, לא נמצא אלא בחנותנו בלבד. אך השתיה בבית קפה יש לה טעם מיוחד. בקפה ראיתי את אנטוניו וחבריו הבטלנים המסובים אל שולחן. הם הזמינוני להצטרף אליהם. על ידינו ישבה קבוצה של תלמידים קשישים עם שני קצינים מאנית הלמוד: אחד צעיר והשני בדרגת קפיטן. אחד התלמידים קם ממקומו ואמר בערך כך:

– כרצונכם, ידידים! אני למשל, סבור, כי אנשי ארצות הברית הם המעולים בעולם כולו. הנה עברנו את אמריקה הדרומית משני עבריה ומה ראינו? בכל מקום אותו המחזה עצמו. ה"ג’נטלמנים הצבעוניים" רועשים, צועקים, מתלהבים מכל דבר פעוט, כאילו רגשה עליהם הארץ. בגדיהם בצבעי התוכי ותנועות ידיהם בשעת הדיבור מזכירות עדת קבצנים באופירה. ובכלל, הם בעיני “טובים בשביל כלום”: לא גברים הם ולא אנשי קרב!

במשך כל הנאום ישב אנטוניו בשקט, אך עיניו האדימו מחימה עצורה. רציתי לקום ולהפסיק את הפטפטן אך אנטוניו בקשני, בתנועת יד, שאשב במנוחה. הוא קם ממקומו, נגש אל שולחן האמריקאים והסיר את מגבעתו בתנועה אלגנטית:

– אני מבקש את סליחתכם, ג’נטלמנים, על הפריעי את שיחתכם הידידותית, במקרה שמעתי את חוות דעתו של האדמיראל הצעיר עלינו, ועלי להגיד לכם, כי הנני מסכים לדעתו בלבב שלם. אך כדאי היה שתוכיחו לנו במשהו, כי אמנם באמת אתם “גברים ואנשי קרב” ולא פטפטנים מתרברבים.

ובתנועת ברק הוציא מתחת מעילו את ה"פוּניאַל"²⁵ הציגו, ונצבו למטה, על שולחן האמריקאים, ובטרם יבין מישהו את כוונתו, דפק בכף ידו הימנית הפתוחה על הפגיון בכוח כזה שחודו פלח את כל עבי־היד ונשתרבב מעבר לגב היד.

מגודל ההפתעה קמו האמריקאים ממקומותיהם ומיד חלץ אנטוניו את ה"פוניאל" מידו, זרקו אל השולחן ואמר:

– who is the next ?(2²⁶.

התלמידים עמדו נבוכים והביטו זה אל זה כמבולבלים, לבסוף נתאושש הקצין בדרגת הקפיטאן ואמר:

– נלך! Lieutenant, אתה משלם!

קשה לתאר את אשר נעשה אחר־כך בעיר. כהרף־עין נהפך אנטוניו לגבור לאומי. כל החנויות נסגרו, בעלי־מלאכה, פועלים, עובדי־הנמל באו במרוצה וכלי עבודתם בידיהם. וכשיצא אנטוניו מפתח בית המרקחת, וידו החבושה תלויה לו בתוך מטפחת שחורה, הגיעה התלהבות ההמון לידי שגעון. התזמורת של בית־הספר הקאתולי באה על־אף איסורו של מושל־העיר, שרצה לפטור עצמו מהכרח של שיחה בלתי נעימה עם הקונסול של ארצות הברית. את אנטוניו נשאו על כתפיים ותהלוכה עצומה נהרה אחריו. כך הביאוהו הביתה. התזמורת המשיכה לנגן לפני ביתו, והקהל הריע לכבודו שעה ארוכה עד שלבסוף נתפזרו האנשים והרחוב השמים כרגיל.

אנטוניו חכה בקוצר כוח. והנה יצאה היא אל הגזוזטרה וחתולתה האהובה יושבת לה על כתפה הימנית – “הנהו הרגע הגדול בחיי!” – חשב אנטוניו בלבו והסיר את המגבעת בידו הבריאה. פלורנס זרקה מבט משתעמם, משכה בכתפה השמאלית והפכה פניה ממנו להכנס הביתה.

כל העלבונות, שספג אנטוניו במשך שתי השנים צפו ועלו על לבו בבת אחת. הבאמת “לא גברים” אנחנו?

הוא שלף בידו השמאלית את אקדחו וכיוון לגבה של פלורנס המתרחקת. נקודה אחת באמצע הגב משכה את עינו כמטרה בלוח קארטון. לחץ על הדק־האקדח וברגע שנכנע המקור ללחץ אצבעו והתחיל התרומם, כבש את יצרו והרים את עיניו מעל לגבה.

הך! – התגלגל הד היריה ברחוב המנמנם. החתולה נפלה לרגלי פלורנס והכתימה את שמלתה הלבנה בדמה החם.

אחרי חודש ימים כבר היתה פלורנס “מרותקת אל קיר הרציף” ואנטוניו, בעלה הצעיר, היה ל"ביזנס’מן" והתחיל לעזור לאביו בעסקיו המרובים.

– והחנות מה היה עליה? שאל בקוצר רוח ארנסט האסתוני.

– זהו ענין אחר לגמרי. בתי המסחר שבארצות־הברית חדלו, משום מה, לשלוח לנו סחורה אף על פי שהבטחנו להם בכתב לסדר את ענין התשלומים. וכשאזלה הסחורה, נסגרה החנות מאליה.

תופש־ההגה הרים עיניו מעל המצפן והסתכל אל השעון התלוי על הקיר. “ארבע חסר רבע”. פרש מאופן ההגה, נגש אל הפעמון ומשך את הענבל פעם אחת.

– דזין! – הודיע הפעמון – להתכונן להחלפת המשמרת.

"ג’ימי הארוך קם ממקומו, גילל סיגריה והתכונן לעלות אל הגשר להחליף את ההגאי. סֶפּ ירד לתא לקחת מעיל חם כדי להחליף את “הצופה קדימה”. השאר שהוצרכו להתחיל את עבודתם במשמרות הבאות, ירדו “לחטוף שינה” לפני ארוחת הערב. הסיפון התרוקן.

– “טנסי” משך את מיתרי ה"בנדג’ו" וליווה את כולם בניגון של הימנון דתי:

בְּשָׁעָה חָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר,

הִיא הֵעִירַתְנִי מִשְּׁנָתִי,

קוּמָה! – אָמְרָה – אֳנִיָּתְךָ מַפְלֶגֶת!

חַבְּקֵנִי עוֹד פַּעַם אַחַת.