וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזַנֶךָ. וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ

וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ.

(שער חדש למתישבים חדשים)

אדמת-הבור המעטה הנמצאת ברשותנו ואין לנו כח לעבדה; אדמות “אחוזותינו הגדולות”, גדולות לפי מדותינו הקטנות וזעירות לפי המדות המקבלות בארצות אחרות, הנמצאות תחת המחרשה ואין להן כח להחיות ברוח את עובדיהן; “האחוזות הזעירות”, זעירות לפי המדות המקבלות בארצותיהן וגדולות לפי מדותינו אנו, המשתרעות על הדר ערוגותיהן באזורי כרכי אירופא או ברחבי השדמות של ארצות-שמש רחוקות והמחיות את בעליהן; כל המחזות החולפים והמקבילים האלה הנשקפים ל"מציצים מבין החרכים" שלנו – בעד אשנבי הרכבת המהירה במסעיהם לקונגרסים או בתיורים סתם – הלכו גם את ראשיהם סחרחר. תורות חדשות נבנו ואמתיות בל-ידעון הכרזו: שבעים אנו קרקע, ורעבים אנו ללחם. בין שתי התופעות האלה יש קשר והשפעה חוזרת. הרעב בא מתוך השובע – זוהי הדיאגנוזה. התרופה היא איפוא ג"כ פשוטה: הצטמצמו עד כדי דוחק על פני האדמה, ותבא לכם הרוחה בחיים! ככה יוכל גם רופא לקבוע דיאגנוזה כי רוב אויר מזיק לבריאות, במצאו בני-אדם החיים בדירה מרוָחה והם נגועי-חולי ויצוה עליהם להדחק קצת כדי להעלות להם ארוכה, ויעלים עין מ"גורם-לואי" לדירה המרוָחה, שאין לנגועי-החולי האלה לחם-חקם, והלחם לשובע הוא שישיבם לאיתנם. על-כל-פנים קל מאד להצר את המרחב ולפרוט לפרוטות את המטבע הגדולה; קשה לעשות את ההיפך. אולם אלהי הישוב ברוב רחמיו עשה זה לעומת זה, כדי ללמד תועים בינה ולעשות פלסתר תורות תלויות על בלי-מה.

בחבלים שונים תקעו הגרמנים יתד בארץ. ארבע מושבות יש להם: בשפלה, בשרון, בעמק, ואחת נוספת חצי-חקלאית בחיפה. ויחידת השטח די גדולה היא. מאתים ועשרים דונם אדמה. משק מעורב: פלחה, מטעים, גם מטעי-בעל וגם מטעי שלחין לרבים מהאכרים, מחלבה גדולה בערך – למעלה מעשר גלגלות פרות חולבות לכל יחידה, ופרות כמעט ממדרגה ראשונה, מלבד מקנה רך, גידול עופות וירקות. שטת-העבוד כמעט לפי המלה האחרונה של הטכניקה, עבוד אנטנסיבי בתכלית השלמות. המושבות האלה פורחות, ו"הרוָחה היתרה" אינה מצרה לבעליהן. לעומתן יש לנו שתי מושבות קטנות: נחלת-יהודה ועין-גנים; האדמה נמדדה למתנחלים בשעל, כאילו הכילה עפרות-זהב; ואין נחת בשתיהן יחדיו אחרי כל התחבולות והגלגולים השונים. המצר לא הביא איפוא את הרוָחה המקוה…

“ארוכת-הרעבון” אינה איפוא תרופה בדוקה. היודעים את מצב החקלאות בארץ כמו שהוא אינם מודים גם באותם “גורמי-השובע החדשים” שדלו אותם ממעמקים כנסתרות וכתעלומות. הנגלה סותר את הנסתר. הגזרה הכלכלית של הארץ, שעל אדמתה אנו באים להתאחז, קבועה מכחות-טבע כפולים ומכפלים: מטבע הארץ גופה ומטבע בני-עמנו. ארץ ישראל אינה מישור, כי אם קרועה היא לבקעות והרים, ומחלקה במעלות ובמורדים לאזורים חקלאיים טבעיים. גם עמנו בתכונתו אינו מישור, כי אם הרים ובקעות, מעלות ומורדים ברוחו ובהלך-נפשו. אי-אפשר להפוך את כל עמנו למגדלי ירקות ולעודרים במעדר, כשם שאי-אפשר להפוך את כל אדמת הארץ לאדמת-גן דשנה העושה “פירות אנטנסיביים”.

אדמה כבדה היא אדמת אזור-הפלחה המשתרע בשפלה, בשרון, בעמק וברחבי כל הבקעות הסגורות בין ההרים. אותה אי-אפשר להפוך לאדמת-גן עפ"י הדבור, ואפילו לא בכח חרישות עמוקות ובזבלים. ברשותנו נמצאות אדמות המזדבלות שנה בשנה במשך עשרים שנה, וירקות וגידולי-גן הן ממרות להוציא. בעונת-הגשמים אי-אפשר לעלות על אדמה כזו, וההפסקות בין עבודה לעבודה הן ארוכות; באשר כבולה היא האדמה. בינתיים עולים עשבים רעים, והמעדר אינו שולט בהם בעונת-העבודה הקצרה. שטחי האזור הזה אינם נכנסים ברובם בתחומי “גאות-הירדן”; אפילו לאחר שיעבור על גדותיו, לא יגיעו עדיהם; וגם במקומות שמימיו יגיעו, לא תמיד ימצאו אדמה. לגידולי-שלחין דרוש מישור, וכמעט עם פלס-מים והוא אינו מצוי כל-כך. לעומת האדמה הכבולה והמדלדלה הזאת יש בארץ לכל כפר וכפר “אדמת חורבה”, אדמה דשנה, קלה ונוחה לעבוד; האדמה הזאת היא אדמת-הגן הטבעית, המוציאה ירקות והמוסרת לעובדה את כח-השלטון בשוק; והיא נתונה לאחרים, ולא לנו.

אדמת כל האזור הזה היא אדמת-הפלחה הטבעית; אדמת המשק המערב הטבעי. בהלמות מעדר אי-אפשר לפלחה ולפתוח את אוצרותיה; היא פשוט אינה נענית למעדר בשדות-גריד ונענית בקושי בשדות-רביעה. בלי בהמת-עבודה ובלי מחרשה אין לכבשה. והבהמה אינה יצור עליון כמוליכה; אינה נזקקת, מתוך חולשת-דעתה רחמנא ליצלן, לפרקי-חכמה הרועפים מעל במות קונגרסים ואינה מבינה בקמוצי התישבות זולה, ודורשת עשרים דונם למחיתה בלבד; ממעטים לה את מנת-חקה למטה מ-8 ק"ג שעורה ליום, ממעטת אף היא את מנת-עבודתה; מדה כנגד מדה, – ומשלמת בעין, ואין עצה ואין תחבולה.

לפי המצב הקיים אין משק כזה יכל להחיות את העובד, כל זמן שהאדמה עומדת במריה ומוציאה יבולים זעומים. ואין להגביר את תנובת-האדמה באחוזות-פלחה בגללי צאת עובדיה בלבד. דרוש זבל בשפע, ולא “בקצה הקלשון”. משק כזה עומד על החזקת-מקנה ועל מחלבות, ולא על “עביט-הלילה”. ובהמת-חלב גם-כן בהמה היא ולא יצור-עליון, אינה נשמעת לאמרות חכמי-כלכלה הנוזלות כטל ודורשת היא עשרה דונם למחיתה. באין קמח באבוס, אין חלב בדלי, ג"כ מדה כנגד מדה – מה בעלה עוצר בעד טובו, אף היא עוצרת את טובה בעטיניה. מדת-נקם מגונה; אבל מה לעשות, והיא לא למדה לא את ספר-הברית החדש ולא את הישן. ונוסף על המדה הרעה הזאת יש לה עוד סגולה מיוחדה: יש לה תקופת-חליבה מסוימה ואינה מעניקה חלב בכל ימות-השנה. כדי שהאכר יוכל להמציא חלב בכל ימות-השנה דרושות לו איפוא שתי פרות, והן דורשות עשרים דונם. הבהמות בלבד דורשות איפוא למחיתן ארבעים דונם מיחידת-ההתישבות. בפחות משטח של מאה דונם אין אפשרות איפוא לסדר משק שיחיה את בעלו, ובפחות מסכום של חמש מאות לי"מ, מלבד האדמה, אין לבנותו. החשבונות הם די ברורים וגלויים – מהפרקים הקודמים – ואין לשנותם. מאה דונם פלחה העומדים, כמובן, על עבודה עצמית יכלים היו להכניס לשנה לפני המלחמה 1750 פר'. אחרי נכוי הוצאות 750 פר' נשאר ריוח נקי 1000 פר'. בתקופות עליות המשק יכלות להגיע ההכנסות ל-2838–3750. אחרי נכוי ההוצאות 1350–1050 ישאר רוח נקי 2400–1788 פר' ².

אזור-החול אינו נכנס גם-כן בתחומי-הירדן. הצמח, כאמור, אינו דג החי על המים בלבד, ואין באדמת חול די חמרי-הזנה המוכשרים לעבור ממוצקים לתמיסות כאשר יאהב הצמח. אף תלולה היא האדמה בהרבה מקומות ואינה מוכשרה להשקאה אפילו כשיש מים. החול נענה למעדר, אבל אינו נענה לכל מיני פירות. יש המסוגל להוציא רק תורמוס בלבד או אקליפטוס ואפילו שקדים אינו מוציא; ככה גדולה מדת רזונו. ואדמת-החול המוציאה שקדים וגפנים מדת יבוליה די ידועה. דונם שקדים מכניס ארבעים עד חמשים ק"ג. רק יחידי-סגולה קבלו יבולים יותר גדולים. כשהמחירים היו טובים הכניס דונם לפני המלחמה משלשים עד חמשים פרנק, ומשק שגדל שטחו חמשים דונם, אם לוקחים כיבול 50 ק"ג לדונם ו-50 פר' בעד ק"ג שקדים, – 2500 פר'; נוסף מהכנסת חלב וירקות 250, בס"ה 2750 פר'. ההוצאות עולות 980; נשאר רוח נקי 1770 פר'. הסכום הזה היה דרוש לפני המלחמה למשפחה שתוכל לחיות לא בדוחק; וההכנסה הזאת אינה יכלה להיות קצובה שנה, שנה; כי זוהי ההכנסה של “שבע השנים הטובות”, וצריך להביא בחשבון גם את הרעות. באיזה אורח פלא אפשר להקטין את השטח ולהחיות את העובד? אדמת תורמוס אינה מוציאה שקדים, ואין צריך לאמר גדולי-גן אנטנסיביים; ואדמת שקדים לא תוצלח לגידולי-גן אפילו אם ירבו עליה עדורים על גבי עדורים, ואפילו אם מחנות חילות שלמות יזלפו את השדות ב"יתדותיהם על אזניהם" כמצוה בתורה… האדמה אינה אפילו בהמה, והיא בודאי אינה נשמעת להחלטות כנסיות.

אזור-השלחין הוא קטן. יש אולי די מים בירדן להשקות את כל הארץ, אבל אדמת-שלחין אין לנו במדה מרובה. וגם הוא אינו עושה פלאים ואינו מזין במימיו בלבד. הכנסות דונם משקה ידועות גם לנו. בקחתנו לפני המלחמה שטח של 15 דונם אדמת-שלחין ועשרה אדמת-בעל הגענו להכנסה בפר', בהביאנו ליד בטוי בכסף גם את כל הספקת הבית, ל-3100, וההוצאה ל־1070, ולרוח נקי של 2030. וגם החשבונות האלה כקודמים אינם הממוצעים של השנים הטובות והרעות, כי אם של הטובות בלבד. לפני המלחמה היה צריך לקחת כבסיס למחית משפחה חקלאית, שתראה חיים מרוָחים קצת ולא תהיה נדונה לקבצנות עולם, מאתים פר' לחודש. אם נקח יבולים של מאה תיבות תפוחי זהב לדונם – יבול הגון מאד – ושלשה דונם אספסת על פרה, ג"כ יבול הגון מאד, ופרות משבחות, לא נגיע להכנסה נקיה כזאת.

אזור-ההרים מכיל אדמת-סלעים שקרום-עפר דק מחפה אותם; אליה בודאי לא יתרומם הירדן בכל גאותו למרות שבעתוני אמריקה נעשה גם הפלא הזה: זורם בגאונו הירדן בין ערוגות הרי-ירושלים! אדמה זו מכשרה למטעים ידועים: לזית, לתאנה ולגפן, והכנסותיהם בפירות ובכסף די ידועות לנו. אותם החשבונות. בפחות מששים דונם אין לראות חיים, ועל תנאי – כשהיבולים יהיו טובים ובטוחים, והמחירים רצויים. העצים בוקעים במיצי שרשיהם את הסלעים, ירקות – לא! אין השכבה די עמוקה בשביל “ירקות-הלולים” ולא בשביל ירקות רגילים. בכל גללים שבעולם לא יעמיקו את השכבה, לא יחוררו את הסלע ולא ישנו את טיבו, ולא יוציאו ממנו בכל גבורת המעדר פירות אחרים, מלבד אלה שהוא נותן ברצונו הטוב. ואגב: בהרים שולט המעדר בין כה ובין כה, ובטוח הוא שלטונו לנצח-נצחים; אף־על־פי־כן כרמי-ראשון הנעבדים במחרשות נותנים יבולים יותר גבוהים. צא וחשוב לפי המחירים הקימים ולפי היבולים הקימים: משנים עד שלשה קנטר ענבים לדונם (ארבעה זהו יבול יוצא מגדר הרגיל) ובמחיר 1.20–1 לי"מ לקנטר מהו שטח-האדמה הדרוש לעובד למחיתו. ובעבוד הכרמים הגיעו באמת כורמינו למדרגה גבוהה, ואין להם להתביש בפני הכרמים היותר יפים בקליפורניה ובצרפת.

פרושה לפנינו כיריעה כל אדמת ארצנו, וברורה לנו יכלתה בהוה וכחה בעתיד. ביבוליה הקימים איננו יכלים להתקיים באשר איננו בני-התחרות בשוק; ורק על העתיד אנו משליכים את יהבנו. אם האדמה תכפיל ותשלש את יבוליה, והפרה תתן חלב במדה כפולה ומשלשה, והתרנגלות ירבו לתת ביצים נוכל לראות חיים בחקלאות, לא חיי עושר, חלילה וחס, כי אם חיים פשוטים לחם לאכל לשובע ובגד ללבוש. כל החשבונות הנזכרים בנויים בעיקרם לא על היבולים הקימים, כי אם על המקווים המתבססים על הכנסות המשקים היותר טובים. אין לאמר איפוא אם מאה דונם המחיים משפחה אחת כיום הזה, יחיו שתים כאשר היבולים יגדלו. כיום הזה אינם מחיים; אין אפילו דוגמא אחת כזאת בכל הארץ. המושבים החדשים העומדים על יחידת-שטח של מאה דונם חיים לא על המציאות כי אם על התקוה ליבולים אחרים. ואם אפילו יגיעו לגובה הכי גדול, ל־300 ק"ג חטה לדונם, תוכל משפחה עובדת רק לצאת מדלות מנוולת, ולא לחשוך ליום רע ולחיות ברוחה רבה. ובפחות מחמשים דונם שקדים א"א להתפרנס אפילו אם הדונם יכניס למעלה ממאה ק"ג כאשר מכניס בקליפורניה. ואדמת תורמוס אפילו אם תכתש אותה במכתשת לא תסור אִוַלתה ממנה שתוציא פירות הלולים המשמחים אלהים ואנשים במקום המר, המר שהיא מוציאה שאינו ראוי אפילו למאכל בהמה…

* * * * *

אזורי הארץ הטבעיים מחייבים על-פי עצם מהותם את משק-היחיד חד הגוני – בחבלים מסוימים ובמקרים ידועים – ואת המשק הלאומי המערב ורב-הגוני בדרך כלל. כחות הטבע, טבע הארץ וטבע עצמנו, צרים את הצורה ההולמת את הכלכלה הלאומית שלנו. מרוב התחכמות נסינו להגות את עצמנו מהמסלה: נטענו באדמת-זריעה, זרענו באדמת-נטיעה ונשרפנו בשלהבת התלהבותנו הרגעית. למה נוסיף להתחכם ולחזור על שגיאות נושנות. האדמה מתקוממת נגד המהתלות אשר אנו מהתלים בה; ואחרת אין לציין את “התכנית הגדולה” הבאה להפוך את כל הארץ על סלעיה, חולותיה, אדמותיה הכבולות והכבדות לארץ-גנים, כלה שלחין וכלה עושה “פירות-הלולים” המכלכלים את העובד ב"שעור פאה ובעוללות". להלכה אין אמנם, ככתוב בספרי-הלמוד, אדמה רעה. יכלים להעביר קרונות, קרונות אדמת חומר מאזור-הפלחה לאזור-החול ולהיפך בכדי להגיע ל"בנות-תערובת", לשנוי טיב-האדמה מיסודה ולבריאת “אדמת-גן”, כאשר יעשו בערוגות חממות. יכלים גם להעלות אדמה דשנה על גנות שטוחים ולזרוע ירקות. ליצן אחד אמר ביחס למושבות הנדיב הידוע, כי הברון יכל גם לטעת תמרים על הציר הצפוני. הכל נתן להעשות בכסף. אולם “הטרנספורמציה הגיאולוגית” והחקלאית הזאת, הדומה ברחבי-מדותיה “למהפכת-געש”, לא תוכל להוביל להתישבות זולה המעמידה משפחה על הקרקע במאתים לירות.

שלש הן נקודות-המוצא כשבאים לקבוע את גודל השטח הדרוש ליחידת-התישבות: הראשונה – מהו הסכום הדרוש למחית משפחה עובדת, החיה על עבודתה ולא על עבודה שכורה; השניה מהו המקצוע החקלאי המתאים למתנחל זה או אחר; השלישית – מהי יכלת האדמה באזור הארץ האחד ומשנהו ולאיזה ענף חקלאי מתאימה היא ביחוד. משלשת הגורמים הגלויים והנתונים האלה מסיקים את הגודל הנעלם – מהו השטח הדרוש? שאלה זו אנו רגילים להתיר בשטה הנהוגה בהתרת שאלות הנדסיות, אנו משוים נגד עינינו את הנגלה: פוריות אדמתנו הנתונה ולא ה"משערה", יכלת אנשינו ומעלת-חיים קבועה, שלמטה הימנה לא ירדו בכל התאמצויות שבעולם. מגלה שמש-א"י, מעתיק שטת דמצינסקי וקורא את שמו עליה ו"חוזה-סין", נוהג להתיר שאלות בגורמים שכלם נעלמים, וש"הגודל" הנגלה היחידי בכלם הנהו – הוא בכבודו ובעצמו בלבד!…

כבסיס למחית משפחה-עובדת-מתחילה צריך היה לקחת לפני המלחמה מאה פר' לחדש ולהשאיר למשפחה זו פרספקטיבה לעלות דרגות ידועות במעלת-חייה עם התפתחות המשק והתרבות צרכיה עד מאתים פר' לחדש. לפי התנאים השוררים בארץ, ולא לפי העיוניים הרצויים, היה עובד-האדמה חי כל ימי חייו בפרספקטיבה של “המאתים” ולמטה מהמציאות של “המאה”. בהתאם לנקודת-מוצא זו, המוציאה מכללה טפוסי משקים הנשענים על עבודה שכורה, נקבעו היחידות האלה: מאה דונם באזור-הפלחה, שלא יוצלח לגידולים אחרים מלבד דגן, מספא וקטניות, ושאפילו האכרים המופתיים הגרמנים לא ידעו להשליט מרות אחרת על אדמה זו; חמשים דונם באזור מטעי הבעל, שלא יוצלח אחרי נסיונות רבים שנעשו, מלבד לשקדים, זיתים וגפנים; מעשרים עד עשרים וחמשה באזור-השלחין, למטעי תפוחי-זהב או אספסת. בכל טפוסי המשקים האלה הובא תמיד בחשבון בסוס המשק הביתי בתכלית השלמות, שעליו לספק את צרכי-הבית בחלב, בביצים ובירקות. באיזה אורח-קסם אפשר לקצץ כאן בשטח יחידת-ההתישבות הנתונה?

אי-אפשר להוריד את צרכי העובד למעלת-חיים יותר נמוכה, באשר במקרה זה יש דרך יותר קצרה ויותר סלולה – לקבל צורת החיים של הפלח בלי שנויים; אי-אפשר גם לשאב מהאדמה “הכנסות משערות” יותר גדולות מאלה המונחות כבסיס בקביעת גודל השטח ליחידת-התישבות; הטעם והנימוק כבר נאמרו במקום אחר: מעטינים ריקות אין להוציא חלב אפילו בכחות-משיכה מרובעים בחלקנו פטמה לאיש, פטמה לאיש; ואדמה מדולדלה שבעיקרה צריכה היא לחדוש-נעורים בכחות-חוץ אינה נענית גם תחת כובד הלחץ של אוכלסים עצומים להריק את חילה ואת תנובתה.

עלינו לשוות איפוא נגד עינינו רק את ה"יש" ורק את ה"אפשרי"; ושניהם מדברים בשפה ברורה: ה"יש" – נותן לחם צר; והאפשרי – נותן תקוה על לחם לשובע ובגד ללבוש, ולא יותר. אין להביא בחשבון רק “אדמת עילאית” (איבערבאָדען) ובני-אדם עילאים (איבערמענשען). כי אם אדמה נורמלית ועובדים נורמלים; כיום הזה עוד שניהם למטה מהנורמה. נסים ונפלאות בל יעשו בחקלאות. קפיצות מאקסטנסיביות לאנטנסיביות הן נגד טבע החקלאות, שאטיים הם צעדיה, נגד דרכי התפתחותה בכל הארצות ובכל הזמנים. סוסקין בנאומו בקונגרס הביא אמנם ראיה חותכת הפוכה: הראיה היא מעשית סנדלים חדישים וישנים, שאין כל צורך לסנדלר החדיש לעבור את כל דרגות ההתפתחות של תעשית הסנדלים, אלא מתחיל ישר מהחדש. משל נפלא! בנוהג שבעולם כל אחד לוקח אלוסטרציות מהרשות הקרובה לו ביותר. ואגרונום החי באומנותו והוגה בה נאה לו ביותר, לכאורה, לראות כדוגמא לפניו את חיי הצמחים ולא את הסנדלרות. האדמה אינה סנדל אף לא גוף דומם, כי אם גוף אורגני, ויש לה תקופת-גידול מסוימה, ממש כמו לצומח ולחי. ישנם אמנם שטחים ידועים בארץ המכשרים ברבות הימים ללבוש צורת אדמת-גן. כל שתיל נעשה ברבות הימים עץ וכל עגלה נעשית לאט לאט בדרך-הטבע פרה חולבת. אויל הוא רק זה החושב כי שנוי זה יכל לבא ממש כעשית סנדל ע"פ הדיבור בלבד, בלי תקופת-מעבר טבעית. ואויל שבעתים הוא הגוזר לעשות מכל אדמת ארץ-ישראל על חולותיה וסלעיה אדמת-גן סינית, באשר הוא אומר לעשות פרה לא מעגלה, כי אם – מעז…

הוֹ, גְמוּלִי מֵחֹשֶׁךְ, עַתִּיקֵי מֵאֶמֶשׁ

תְּלוּ שֶׁמֶשׁ עַל רֹאשְׁכֶם, תְּלוּ שָׁמֶשׁ!

קול קורא במדבר: פנו דרך ד' ישרו בערבה! כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפלו. והיה העקב למישור, והרכסים לבקעה. הנה שמתיך למורג-חרוץ חדש בעל פיפיות: תדוש הרים ותדק, וגבעות כמץ תשים. העניים והאביונים מבקשים מים ואין? לשונם בצמא נשתה? – אני ד' אענם, אלהי ישראל לא אעזבם! אפתח על שפיים נהרות, ובתוך בקעות – מעינות. אשים מדבר לאגם מים, וארץ-ציה למוצאי-מים. אתן במדבר ארז, שטה והדס; ועץ-שמן אשים בערבה, ברוש, תדהר ותאשור יחדו…

הנה קם החזון הגדול ויהי. הנה נתקו כפות-רגלינו משממת-ההוה אל “אחרית-הימים”. הנה עלה בשר על גרמי הסלעים החשופים, ונקרם עליהם עור, ורוח בא בהם וחיו: כל הארץ מישור, כגן אלהים כארץ מצרים, אשר לא תשתה מים למטר השמים, והשקית אותה ברגלך כגן-הירק. הנה נשתנו פני-האדמה למטה, וגבהו שמי-השמים למעלה: עמקה תכלתם, והחמה המוצאה מנרתיקה יפה וברה שבעתיים. רק פני-יושביה לא נשתנו: בני עם-דל חלכה כמו שהיו, מעטים במנין, ודלים בבנין, ונמצאים בסתר-המדרגה באורחות-חייהם. איכה ירעו, איכה ירבצו צאן-קדשים גם אז על מצע “מרעה-השעל” המשתרע לפניהן?…

הן נפלו לנו חבלים בנעימים גם מ"אדמת-אחרית-הימים": דשנות, ופוריות, ותחת מים; והן יש לנו מתי-מספר המושלים באדמה זו ויודעים יפה את אומנותם – ממש כאלו היו בהולנדיה. ויש יד באדמות כאלה גם לאכרים הגרמנים, האמנים במלאכתם והעומדים למעלה מכל ספק ולמעלה מכל בקרת. ולא ראינו ולא שמענו כי אדמה כזאת הנעבדת בידים אמונות כאלה תוכל להחיות את עובדה בשטח של דונמים אחדים וכי בגידולי-ערוגות “שואבים” יבולים כמו במשאבות; ושיחידת-התישבות הבנויה על גידולי-ערוגות נקנית במאה לירות.

אדרבה. כל הנסיון הרב שלנו עושה ללעג ולקלס “מושכלים-ראשונים” כאלה. אנחנו יודעים מהו חיל האדמה הזרועה ירקות ומה הם יבוליה והכנסותיה. כל גליך ומשבריך כבר עברו עלינו, אדון-הארץ, – וגם “גל-הירק”! בימות-המלחמה היו ברשות קבוצותינו כשש מאות דונם ירקות. יחידים זרעו ירקות; מגדלי-ירקות מיוחדי-מקצוע נסו לעשות מענף זה מטה-לחמם. השוק הפנימי היה במדה יחסית רב-הקבול. מצרים לא היתה כמתחרה; קופסאות-שמורים לא היו; דמשק היתה פתוחה; צבא גרמני חנה בארץ. המחירים היו מחירים גבוהים. דונם אדמת-שלחין הכניס בפרנקים לפי העונה ולפי המין מ-60 עד 150, וגידולי-בכורים עד 270. ההכנסה הממוצעת היתה ב"תקופת-זהב" זו כמאה פר' לדונם. הזבול בלבד, במקום שאפשר להשיגו בזול, עלה 30 פר' וע"פ רוב עוד יותר. היפנים והסינים, – האבות מדורות על דורות גנזו, ובניהם אוכלים את הפירות. אבותינו לא הורישו לנו את אוצרות גלליהם, ועלינו לקנותם בכסף מלא. אם נשתמש בדרגה הנמוכה מאה פר' לחודש, יצא כי למחית משפחה המתנחלת על ירקות דרוש שטח של חמשה-עשר דונם לכל הפחות, בלי ה"פרספקטיבה" אפילו לעתיד לעלות איזו דרגות ולהגיע עד שנות-העמידה למאתים פר' לחודש.

זוהי התשובה הברורה על שאלת השטח. אבל באליה זו יש עוד קוץ. לא בודדים היו המקרים גם בזמנים הטובים, שהיבולים הטובים היו רק להוָתם של בעליהם. מה לעשות כשהשוק נסגר; והוא נסגר על נקלה. בית-קבולו דל. בעודף-תוצרת המשק הביתי אפשר להרוותו עד אפס מקום כאשר ראינו בפרק הקודם “כח השוק הפנימי”; ועודף זה ממציא הפלח שיש לו כל היתרונות עלינו, באשר יודע הוא יפה את אומנותו, בקי בצרכי האוכלסים ויודע להסתגל אל טעמם. למינים משובחים, ל"פירות-הלולים" אין קונים בארץ עניה זו. חכמת-הגנן היתרה לא תפדה איפוא בזהב. בשוק-הפנימי יש מעין קצב קבוע: מעין “גאות ושפל” הבאים חליפות אחת בשנתים. אחרי “שנת-הגאות” מסלקים הרבה מהחקלאים את ידיהם מעסק ביש של גידול-ירקות, באשר תבואותיהם מצאו שוק רווי: אלה שהוסיפו לגדל ירקות באין ברירה, הצליחו בסחורתם שהיתה עוברת לסוחר. הצלחה עוברת זו עוררה שוב את “הנרדמים” – אחרי שנכוו מלפני שנה – לקפוץ על ירקות, והשוק מתמלא שוב ונסגר: וכך חוזר חלילה. מלומדי-הנסיון בארץ יודעים לציין כי “גאות ושפל” אלו חוזרים בדיוק זה רבות-בשנים, כאשר שנת-הברכה ושנת-הרזון תבאנה חליפות אחת בשנתים בפירות הזית.

על השוק הפנימי אין איפוא להשליך את יהבנו, בלתי אם כל אחד יאכל את עצמו כאשר על כ"א לחיות על גלליו. נשאר איפוא שוק-העולם. ואז מתיצבת השאלה: “שמש-הבחירה” מה תהיה עליה, ובאיזה אורח תפדה במזומנים? לשמש יש רק אז יתרון וטעם, כאשר מוכרים את פירותיה חיים כמו שהם; בעד טעמם וריחם המיוחד הספוגים מהשמש המיוחדה משלמים בשוק “מחירי-בכורה”. אולם אם הפירות כבושים בקופסאות מפולפלים, ממולחים, משומנים, הלא טעמם יפוג וריחם ימר; והחומצות החריפות ימרקו את שרידי אחרוני קרני-השמש ששקעו לפליטה ב"פירות-ההלולים" המוצאים למכירה…

גם כשהפירות נמכרים חיים איננו יכולים להתקיים על שטחים קטנים, ואפילו כשמחירי הפירות האלה גבוהים הם; ודונם פירות-משומרים לא יכניס לעולם בכסף כדונם פירות-חיים, באשר שוים יותר מפירות-שמורים כשם שליטר חלב שוה יותר בשוק מהחמאה או מהגבינה שתעשינה ממנו. ועל הפחתת הערך יש להוסיף הוצאות השמור; אם נחזיק במחירים שלפני המלחמה – לשם הקביעות – ובמטבע שהתהלכה בארץ אז, יצא כי הדונם יכניס עוד הרבה פחות ממאה פר'. השטח של יחידת-ההתישבות יגדל איפוא ויעלה בתקף המציאות עם ירידת הערך של תבואות-גנינו בהתחרות עם בנות-מינן בשוקי-העולם. היעמוד להן כחן? במה יזכו את אורחן בפני “ארצות-השמש” רחבות-הידים, אשר דרכי שוק-העולם סלולות מאז לפניהן, אשר ההשקאה היא בזול, אשר יש להן מגדלים אמנים, אשר יש להן עדף גדול מתבואות הנכנסות כענף טפל במשק מערב ולא ממשקים מיוחדי-מקצע בלבד. מה חדוש יש בתכניות כאלה. זוהי “מסכת-יקב” חדשה! והתוצאות תהיינה מרות שבעתים. ביין-הארץ נשמר באמת מעט מחריפות השמש וכבדה. יש מוצאים טעם לפגם בסגולות האלה, אבל יש גם כאלה המוצאים בהן טעם לשבח. יש לו גם מונופוליון של קדושה: קדוש והבדלה; בכחה פרץ לו את הגדרים אפילו לשוקי אמריקה במקום שהחק גוזר על משקאות חריפים. ואעפ"כ קשה ליין שלנו לעמוד במלחמת-ההתחרות. מה טעם איפוא בחלופים שאנו אומרים לעשות, ומה הבטחון שאנו בוטחים ב"גידולי-ערוגות". אפילו אם נוכח “ירוק על גבי שחור” בגנים ובשדות, ולא שחור על גבי לבן ממאמרים, כי אדמתנו יכלה להוציא, בכח גללי-אדם כמנהג יפן, “פירות-הלולים” עדיין לא נושענו. מושבות-המטעים הראו מזמן בפועל כי יודעות הן לעשות פירות לתפארת ולהוציא יין משמח לבב אלהים ואנשים. ואולם כאשר השטח הגיע לאלפי דונם אחדים, הונף הגרזן על הנטיעים הרכים, והתחילה “העקירה” הגדולה. “ש”ס" שלם מוצג לראוה בלשכת היקב, והש"ס הזה מלמדנו מהעבר איזו דברים על העתיד. הגפן – הארץ וכל אדמותיה הן ערש-מולדתה, וכורמים יש לנו ממדרגה ראשונה מן המוכן. לעומת זה מגדלי-הירקות עוד בחתוליהם ועלינו עוד לשלחם להולנדיה ולהרביץ בהם תורה. לקדוש ולהבדלה אין משתמשים בקופסאות-שמורים, במקום לולב ואתרוג אין גם יוצאים בהן ידי-חובה, על טלית-קטן אי-אפשר לתלותן ועל משקוף-הבית במקום מזוזה אין לקבען. נניח כי עלה הנסיון, שיוצרו דרש להגשמתו לא פחות ממאה אלף לירות, להחיות מושבה או שתיים של ירקות, מה היה מלמדנו? כי ירקות גדלים בארץ, כאשר תשגשג הגפן, ינץ השקד ויפרח תפוח-הזהב. יש לנו מושבות-יין אחדות שאינן יכלות להתפשט, יהיו לנו מושבות-ירק שתים. השוק החצוני היה סוגר את בריחיו הכבדים. הבסיס להתישבות רחבה, זולה ומהירה ישאר תלוי באויר כמקודם. בעקבות פריחות מהירות כאלה באה גם שלכת מהירה – גידולי חממות…

אין אנו יכולים לכונן לנו משק לאומי חד-גוני הבנוי כלו על “פירות-כבושים” מיוחדים לא רק מפני שאדמות הארץ שונות הן ע"פ טבע-בריתן, וכל אחת מהן מתאימה דוקא לאחד הצמחים הגדלים כאן ולא ל"גידולים האנטנסיביים"; לא היה טעם והגיון לכונן משק כזה גם אלמלי כחות הארץ היו מסיעים לנו לכך. המשברים העוברים מזמן לזמן באזורי-היין אשר בצרפת; המשברים העוברים עלינו בתבואות אדמתנו התלויות בשוקי-חוץ בלבד הם לקח לנו לעבר ואזהרה לעתיד. אם חבל אחד מישובנו מזדעזע, יש לנו עוד משען בשני. אבל כשבאים לברא חקלאות הנשענת כלה על מין אחד, ומין זה עוד תלוי כלו בשוקי-חוץ הלא כל יסודות ישובנו עלולים להתמוטט בשעת משבר וזעזועים כלכליים עוברים.

המשק הלאומי המערב הנשען על כל ענפי החקלאות, המספק את צרכי מזונותיו של הישוב בכל ומכל והמוציא “פירות-מונופוליון” לשוקי-התבל לא רק שהוא מותנה מתנאי-הארץ הטבעיים כי אם גם הכרחי הוא לנו לבצור כלכלה לאומית בריאה ואיתנה. אין הכלכלה הלאומית שלנו יכלה להיות כלה “יינית”, אף לא – כלה “מימית”. כח השוק הפנימי מגבל הוא, כמבאר בפרקים הקודמים, לפי-שעה. אבל דל-הקבול כמו שהוא יכל הוא עדיין לקלוט את עודף-התוצרת של המשק הביתי ההולך ונבנה, ובית-קבולו ילך ויגדל שנה שנה עם רבוי-האוכלסים, הגדל עם העליה, ועם ירידת-המחירים על תבואות האדמה שתבא עם הגברת-היבולים. ובשוקי-העולם נוכל להחזיק מעמד אם נמציא להם פירות-מונופולין הנותנים לנו יתרון במקום סתם פירות הנותנים משפט-הבכורה לאחרים. בבחירת פירות-מונופולין עלינו להיות נאמנים לטבע הארץ ואדמתה ולטבע עצמנו. לפי שכבותיהם הטבעיות מתאחזים העומדים על הקרקע בהתאמה גמורה לאזורי-הארץ הטבעיים – טבע האנשים לפי טבע האזורים. המוכשרים לפי נטית-רוחם לפלחה אוחזים בפלחה; המכשרים למטעים ולעבודות-גן אוחזים במקצעות האלה. אי-אפשר לעשות את כל העם למגדלי-ירקות ולאכרי-סין, כשם שאי-אפשר להפוך את אדמת הארץ לאדמת-סין הדשנה.

פולחן המעדר שמקורו בכלכלה-לאומית – זמנו עבר. בכל הספרות המקצועית שוררת אמנם הדעה כי ההתפתחות החקלאית בנגוד לחרושת-המעשה הולכת מהמכונה אל המעדר. מגמה זו אולי נכונה היא באירופה; בארצות-הברית הפוכה היא. היתרונות של האכרות הזעירה על האחוזה הגדולה אינם טבועים בהליכה אל המעדר. נכונה היא ביסודה ההשקפה כי אין למכונה בחקלאות אותו הערך אשר יש לה בחרושת, וכי המכונה גופה יכלה להיות נחלת האכר הזעיר ממש כמו של בעל האחוזה הגדולה. אבל במקום מעדר קרי: המכונה הקטנה או המכונה הקואופרטיבית המצידה את האכר בכל. הפילוסופיה החקלאית בעולם הישן נשענת בהשקפותיה על מדותיו של מעמד האכרים, החי במסרת דורות קדומים, רתוק למקומו ולמנהגי-אבות, כבד-התנועה בהליכותיו ובאורח- מחשבתו. הוא מרגיש הרחבת-הדעת בצמצום השטח ותענוג בתנופת-המעדר. אחר הוא מעמד החקלאי בעולם החדש. ער-המחשבה, זריז-התנועה ואוהב את המרחב לא יאסר את עצמו בשום עבודה היכולה להעשות במכונה לעשותה ביד. נשיא חברת הדילתה בקליפורניה השולטת על שטח של מאתים וחמשים אלף אדמת-שלחין אומר כדברים האלה: “חברתנו התחילה בתוצרת סלק-סוכר. מדינת קליפורניה יכלה להיות המשביר לכל ארצות-הברית בסוכר שלה. ומה מעכב? האדם הלבן ארוך-הרגלים וארוך-הגב אינו רוצה ללכת למלא את העבודות בשדות הסלק בעד כל שכר שבעולם. זוהי הסבה. נניח כי יש לנו יכלת-תוצרת בקליפורניה שהיתה יכלה להעסיק בחקלאות מאות אלפים לבנים, אבל האיש הלבן אינו רוצה למלא הרבה עקרים בעבודה החקלאית”. עבודות אלה הן מונופוליון של “הצבעוניים”. ואף הם מזניחים מנהגי אבות, ועד כמה שאפשר בועטים הם במעדר במקום שהמכונה רק מסיעת, עוזבים את גני-הזרת ושואפים להשתטח על מצע רחב. גם היפנים בעזבם את ערש-ילדותם ובצאתם למרחב בארצות הברית אינם מביאים אתם את מדותיהם הקדומות ומשתרעים גם על מצע רחב, גם אוחזים עד כמה שאפשר במכונה. כך היא דרך ההתפתחות של חקלאים מלידה. ואנו הלא נס גדול יהיה אף אם נדבק במדותיו של הפרמר. במדותיו של אכר אירופי להתדבק – זהו כבר נס בתוך נס; ודי לנו בנסים.

על גידולי-עדור ונכוש אין לנו איפוא המונופוליון הטבעי לא מצד טבע אדמתנו ולא מצד מתנחלינו ברוב מנינם, הנכספים למרחב, והנוהים אחרי המכונה, והמואסים בעבודת-ידים זחלנית. במקצוע זה אין אנו בני-התחרות עם עם-הארץ במליוני אוכלסיו החקלאיים האמן מאין כמוהו ב"אמנות המעדר" ומושל בכפה בממשלה זו; וגם הוא – בדרך אגב – אינו רואה אתו אלא חיי לחץ. דוקא “השמש המהללה” אינה נותנת יתרון-הכשר לבעלי שאר-רוח. כש"קונים" שמש – פודים אותה בכסף מלא; כשהיא נתנת בחנם – גם פירותיה בחנם. בכדי לגנוז שמש בהולנדיה תחת פעמוני זכוכית יש צורך בעבודת-מוח יתרה, ובעלי-המוחות הערים הם מושלי השוק. אולם כשזוכים בשמש מן ההפקר, היתרון ליד היודעת יפה את תנופת-המעדר ולא למוח ההוגה. לנו יש שמש, ולהם יש גם השמש, וגם – הנילוס. אנו צריכים להכשיר אדמה, והם משתרעים על שטחים עצומים של אדמות-גן, החל מהרי הטוירוס עד מעבר לארץ-היאור. אנו צריכים עוד לנסוע להשתלם להולנדיה ולקליפורניה, והם “מושלמים” ועומדים מלידה. לנו דרוש לחם לאכול אף בגד ללבוש; להם די בפת חרבה ובצל, ובכסות לכסות מערומיהם; וגם על חלק מהצרכים האלה מוַתרים הם בשעת-הדחק. לנו דרושים אוטומובילים להובלת תבואות גנינו, ולהם יש “מניע-משא” דו-רגלים בדמות האשה המביאה בסלה על ראשה, בלי מתוכים ובלי הוצאות, את תבואות הגן ישר לבית הצרכן. יאמרו: גם אנו הכל-יכלים. אנו חוצבים סלעים, מסיעים משאות וחוצים בבצות. על שבירת-רצון תמידה אין לבסס כלכלה לאומית. אין זריחות תמידיות ואין זוהר צפוני בלתי-פוסק. אלה הם מחזות חולפים. מתחת הפטיש והסדן של הזמן המיוחד נתזים הנצוצות האלה. הם הולכים וכבים. זעזועים חברותיים כמו זעזועים גיאולוגיים בוראים שכבות מיוחדות. אבל לא לעולם ועד. בני-תמותה רגילים יבאו אחרי ה"מעפילים" שילכו בדרך כל הארץ ויחפצו להנעים את חייהם.

מתנחלינו לא יתמחו איפוא “בגידולי-ערוגות” יוותר מאשר פלחי-הארץ ופלחי-מצרים, המוציאים את הפירות האלה ברובם לא ממשקים מיוחדי-מקצוע העמוסים הוצאות כבדות מנשוא, כי אם מברכת עודף תוצרת-הבית, או מענף צדדי התופס רק חלק ידוע במשק המעורב והעולה בהוצאות מעטות. גם האכרים הגרמנים, אכרי-מופת בכל דרכיהם ובכל מעשיהם, אינם “שואבים” יבולים, ו"מעינות ישועה" עוד לא התפרצו תחת הלמות מעדריהם. אדמת שרונה הגרמנית, שהיא כמעט פרבר יפו ונהנית בכל מקרבת-העיר, אינה מחיה את בעליה בשטחי-זרת; ועד היום אין האכרים האלה מוציאים מאדמת גנותיהם המצוינת תפוחי-אדמה במדה כזו שרגילים בני-אומתם להוציא ב"מולדת-האם" שלהם אפילו מגידולי-שדות, ולא מגנים הנהנים מטפול מיוחד. ואדמה זו קלה ונוחה ע"פ טבע מבנה, מזדבלת במשך חצי-יובל שנה ויותר בזבל-רפת ובדומן חוצות יפו ואשפתן, ואעפ"כ אינה יכולה להשתוות ביבולה ל"אדמת החכורה" או “אדמת-החורבה” אשר ליד הכפרים; ואף האחרונות אינן נותנות יבולים גבוהים כאלה היכלים לקיים משפחה עובדת בדונמים אחדים. למרות שעובדיהן אמנים הם במלאכתם ושולטים בשוק הפנימי. גדולים בחכמה וביכלת מהם לא יהיו גם אנשי-שלומנו אפילו לאחרי שיבלו שנתים בהולנדיה לצקת מים על ידי גדולי-המומחים; טפוס “חקלאי עליון” לא יקימו ובמעללים שלא עשו הגרמנים בארץ לא יפליאונו גם הם. כי גם בארץ-השפלה אין שואבים חכמה במשאבות-קיטור ובמשאבות-חשמל, כשם שאין מטאטאים ב"מטאטי ברכה" עפרות-זהב בחוצות קריות בארץ האפשרות הבלתי מוגבלת, וכשם שאין שואבים יבולים מאדמת הארץ של אי-האפשריות הבלתי-מגבלות…