ספר מעשים מפוארים הקדמה    🔗

ספר מעשים מפוארים כשמו כן הוא

כולל ספורים יקרים ומעשים מפוארים אשר מהם ילמוד האדם. מוסר השכל ודרך ארץ. נקבצו ובאו מספרים רבים גם ממכתבי עתים לישראל. וגזירה נזרנו חקה חקקנו לבלתי יקרב איש זר לעשות כמעשינו מכאן עד שנת תרס"ה. והשומע לנו ברכות שמים יחולו על ראשו כעתירת המאסף שב"ח ס"ט

בשנת

מעשה ידי להתפאר

 

מעשה באראן שמחה    🔗

א.    🔗

סיפור בראן שמחה. או הנקמה. מובא בס' מכתבים השלם

בנסעך הקורא מעיר באראנאוו צפונה לבוקאווינא או מאלדאוי. אז אחרי מסע ארבע שעות במקום אשר הנהר דניעסטער יחצה את מסלת המלך. תראינה עיניך גבעה נחמדה. אשר עליה יתנשא ארמון רם ונשא. קירות הארמון לבנים ויפים. ובהם קרועים אלונים שקופים אטומים. גן נחמד סובב הולך מסביב ומשתרע למרחק על פני המשור. יפה־נוף הזה היפה והנהדר בחן. הוא בלי תפונה משכן האושר. הראשון בכל מדינת נ' המקום הנחמד הזה הוא קנין הבאראן שמחה. כאשר יקראו לו אנשי המקום ההוא מסביב.

לפנים נקרא האיש הזה בשם שמחה רונשטיין. ובמשך זמן לא כביר זכה למעלת באראן ונהדר בשם הכבוד באראן סיניסמונד ראניצקי. תמורה מאשרה נעשה בתקופות ימי חיי האיש הזה. כחץ מקשת מהר להגיע אל מטרתו. מטרה אשר לא רבים יצלחו ויחכמו להגיע אליה. רוב מעשי בני אדם הוא כמעשה האופן הסובב על תקופתו מאין הפוגות ותמיד על עמדו יעמוד לא כן הוא תעופת החץ אשר בדממה ונחת ירוץ הלאה הלאה עד הגיעו אל המטרה. אשר כונן אליה. כן היו מעשי הבאראן שמחה. הוא התוה לו מטרה על דרכי חייו ולא גרע ממנה עין ויכונן צעדו אליה בדרך ישרה. מבלי הבט על היותו שתום עין אחת. אמנם גם מעשי שמחה הראשונים היו כמעשה האופן. ורק סבה נכבדה אחת הפכה את מעשיו לחץ יעוף. הסבה היא מכת שוט. ספור נפלא.

מעשה שהיה כך היה. לפני ארבעים שנה גרה בעיר אלמנה עניה. אשר החייתה נפשה ונפש בנה במלאכת יד. מלאכה אשר בעיר קטנה כזאת לא הספיקה לשבור רעבון שתי נפשות. היא אפתה ממתקים. שם האלמנה, מרים רוגשטיין ובנה עזר על ידה. במכרו בעיר את מאפה ידיה. הנער כתת רגליו לשוט בשווקים וברחובות ויקרא בקול קנו ממתקים ממתקים ומגדנות קנו ממני קנו. אבל אוהבי ממתקים מעטים היו בעיר הזאת ומשתה שמחת קרו שם לעתים רחוקות ודעת לנכון נקל כי בעצלתים הגיחו הפרוטות לכיס האלמנה. ובביתם גדל המחסור. ובאשר כי הרעב הוא ענין נורא. לא חזיון יקר היה לראות את הנער בוכה ובדמעות המים הרטיב את התפינים אשר על זרועו;

הקונים היותר טובים גרו בחצי פרסה מהעיר.

בהארמון הנשא על הגבעה. אדוני הארמון היה אז הבאראן נ' עשיר גדול ובעל הון רב. אשר למרות פזרונותו הגדולה אשר כמעט אין על עפר משלה. קצרה ידו לפזר הכל. ויבצר ממנו להוציא מה שהכניסו לו שדמות המקום ההוא. אדון הארמון לא גר בכבודו ובעצמו בארמונו כי נחשב בעיניו למקום משכן העצב. ויבלה את שנותיו בפאריז עיר העליזה וההומיה. או בבאדען באדען. שבתו בפריז היה בעת באה אשת חיקו לשבת בבאדען באדען ולבאדען באדען נסע אז בעת באה היא לשבת בפאריז כה היה גדול השלום בין האיש ואשתו. שבתם והנהגתם היה כשבת רעים יחדיו. גם בנם היחיד ראשית פרי אהבתם. א' הבראן הצעיר לא ישב גם הוא בתוך הארמון. כי נתחנך בבית ספר יעזואיטי לא רחוק מעיר קראקא.

באופן הזה היה הארמון הזה מושב רק למשרתי הבאראן. המשל אומר זולל וסובא כמו משרת הבית. אמנם כן. ומשרתי האדון הזה לעד. ובכל עת אשר בא שמחה עם סחורתו לא שב ריקם ואשר לזאת לא עצרוהו לא זיקי השמש הבוערים. לא רוח סערה. ולא קור הסתיו מלכת שמה. דעת לנכון נקל כי נוסף למחיר סחורתו קבל שמחה לפעמים גם מדחפות ומכות לחי. אך כבר הסכין נער עברי לאותות אהבה וכבוד כאלה.

במצב כזה הגיע הנער לשנת השלש עשרה. ומי יודע עד כמה סבב בשווקים וברחובות לבקש קונים על מעשי אצבעות אמו לולא נולד פתאום מקרה אשר הפך את האופן לחץ יעוף.

בחודש תמוז. ביום חם מאד לפני הצהרים. עלה הנער בזיעת אף ויגיעת נפש על הגבעה המולכת אל הארמון. מבלי הבט על חום השמש הבוער באש פלדות. כי ביום הזה עליו היה למהר ולהחיש מעשהו כי יום הש’ק היה. ובבית אמו אין גרה להכין מה לכבוד השבת. הרעב הבלתי נעים בכל עת. הוא אי־נעים משנה ביום חג. בהחישו לדרכו. ובהיותו תפוש כרוב שרעפיו. לחשב את אשר עליו לקנות בעד מחיר סחורתו. לא שמע הנער כי קול פרסות הסוס ההולך מאחריו. הולך וקרב אליו ורק אז התעורר. מתרדמת רעיוניו. בראותו פתאם כי רגע אחד נשאר לו לצעוד אחורנית ולקפוץ לצד הדרך. מפני דהרות דהרות הסוס האביר ורוכבו הוא הבאראן הצעיר לימים. בעל פנים לבנים וקנה רובה על שכמו. הבא לבית אביו לימי החג. הבאראן הצעיר מלא שחוק פיו על משכתי הנער העברי. אשר רעדו כל עצמותיו מפחד פתאום ואשר מרוב חרדת נפשו שכח להרים מצנפתו מעל ראשו לתת כבוד להאדון הגדול ונשוא פנים הלזה. להגדיל מבוכת הנער הרועד כונן הבאראן צעדי הסוס קרוב אליו. עד אשר נגע בחוטמו והנער נלחץ לקיר ההר. איך נועזת לעמוד על מקומך. ולא כרעת לפני ברך.

כלב. צעק הבאראן בהרימו השוט אשר בידו. נפעמתי מאד אדוני צפצף הנער. האיש הצעיר הוריד השוט. ואחרי מחשבת רגע אחד הרים קול שחוק ויאמר אם כן הפיל עליך הסוס אימה ופחד. ולכן זאת עשה שמע לדברי כי בנפשך הוא עמוד והתיצב לפני פה. ויראהו באצבעו המקום הנועד פה. הוסיף בחמת אפו והנער עשה כאשר צוה. אל תעוז להמיש מפה צעד אחד עד אשר תקבל הרשיום ממני התשמע. אוי לך אם תסור מאמרי פי. חצי אכלה בך לירות כבכלב משוגע.

בדברים האלה עלה הבאראן עם סוסו על ראש הגבעה. ומשם שב במהירות נפלאה. ויכונן מרוצתו על הנער שמחה אשר כמעט יצאה נפשו מפחד ותמהון לב. וכראותו כי עוד מעט והיה מרמס לרגלי הסוס. חשכו עיניו ויסוג אחור. ופרסת הסוס נגעה בידו. ותשבר זרועו. הממתקים נתפזרו לכל רוח.והוא נפל מלא קומתו ארצה.

הוי כלב משוגע. צעק הבאראן ויחזייק בקנה הרובה אך כרגע שב אפו ממנו ויסתפק בהורידו השוט פעמים רבות על ראש הנער הנופל לרגליו פעם בקצה מזה. ופעם בקצה מזה. ופעם בקצה מזה פתאם הוציא שמחה קול אנחה חרישית וישם ידו על עינו הימנית ויתעלף הבאראן הצעיר נסע הארמונה בעבור שעה אחת. ואכר אחד הביאו בעגלתו לבית אמו משחת מאיש מראהו לא תואר ולא הדר לו. ולא ידע נפשו.

למותר הוא לתאר לפניך הקורא יגון לב אמו האלמנה מחשבות כאלה לא תתארינה באומר ודברים עד מהרה נקרא רופה להנער אשר השיב רוחו אל קרבו וירחצהו. ויחבוש שבר מכתו ויתן תקוה בלב אמו כי עד מהרה ישוב לאיתנו. ורק העין הימנית לא תשוב עוד לראות אור עינו נגרה. ומחזה נורא היה לראות חלל העין. ביום אשר בפעם הראשונה. קם שמחה ממשכבו בא אליו אורח בלתי קרוא הוא א' הבריא והשמן עבד הבאראן הצעיר. ויביא לו שני זהב. ויודיע את טוב לב אדונו כי נכון הוא לשלם גם לתרופה גם לבית מרקחת. אם לא יערים שמחה לבו עמו במשפט.

גש הלאה. צעק הנער ויחרוק שניו. זו היתה המענה האחת. ועינו האחת הפיקה ברק חמה עזה. אשר ממנו נחת העבד וימלט. העבד השיב לאדונו כדברים האלה ירשני הוד כבוד אדוני להגיד דעתי. כי הואיל רום כבודו לשלול מהנער עם העין גם את דעתו כי משוגע הוא. כאשר נתן לשמחה הרשיון לצאת מביתו. ותהי הליכתו הראשונה לבית המשפט זקן עדת היהודים בעיר הזאת הואיל לקבל עליו דבר המשפט. אך שמחה השיב פניו ריקם. רב תודות לך אדוני השיב הנער אנכי אעשה לבדי את אשר עלי לעשות. כי לא נער אנכי עוד. המכות האלו הוסיפו לי על שנותי שנים עשרות ואנכי אבקש רק את זה שיש לי חפץ בו עפ"י המשפט.

בעצמו בא שמחה לבית המשפט. ושם הגיש כתב שטנה ונתקבלה. הליכת המשפט הזה היה כמו הליכות כל המשפטים בעיר נ' בין נער עברי ובין באראן. אך בקרוב אחרי איזה ירחים הגיע יום המשפט. שמחה נקרא ושר השופטים קרא אליו בעברה. שקר אתה דובר יהודי. בלי תפוגה עמדת לשטן להוד כבוד הבאראן על דרכו ולא נתתו לעבור. ובזדון נקרבת אל הסוס לעולל עלילות ולמצוא תנואות. ונאלץ הבאראן להרחיקך על נקלה בשוט אשר בידו. ואתה שמח בחלקך על אשר הוד כבוד הבאראן לא ייסרך למשפט על עזות פניך להוציא עליו דבתך רעה כרע לפניו ברך וצא.

בקול מה לך בני. מדוע פניך זועפים מה קרך עוד הפעם. אסון גדול עוד מן הראשון. ענה הנער כי לא מצאתי את זה אשר העידותיו למשפט ובדממה צפצף מלים אחדות. ואחרי כן ענה ואמר אנכי אעשה כאשר א"ל השופט. אתן תודה להוד כבוד הבאראן. בני. קראה הזקנה ברעדה. הכרת פניך ענתה בך כי ברצונך להתגנב בביתו ולהכותו נפש.

לא. ענה שמחה. האמנם גם זה הוא רעיון טוב.

אך בעד זאת יתלוני על העץ. ומי יכלכלך אם אמללה. לא. לי לנסות באופן אחר עלי להיות עשיר. משוגע אתה ממראה עיניך. בני נראה היום ועיניה ירדו דמעות. ועוד הוסיפה לבכות בעת הודיע לה שמחה כי גמר אמר לנסוע ולהשתקע שם אך כל זה ללא יועיל. שמחה עמד על דעתו. וימכור החפץ האחד אשר לו. אשר לא מצא חפץ בו בעת נסעו. הוא המטה וכליה. ובמחירם השיג חמשה גולדען. עם נוספות איזה ספרי תפלה. ולאמו אמר כדברים האלה. דעי לך אמי. כי הכל אשר אשתכר מהיום והלאה. אחלק עמך חלק כחלק. בחמשת הגולדען אשר בכיסו בא צערנאווצה. ויקנה במחיר הכסף מעט עצי גפרית. בורית. מי־בשמים עטי ברזל. ויחל לסחור בסחורות מעטי הערך האלה בבתי המלון שבעיר וברחובות. ובאשר כי עבד עבודתו בחריצות נפלאה. ולא הוציא על נפשו כמעט מאומה הצליח בידו לחשוק איזו אגורות זולתי היותו משענת אמו.

במשך שתי שנים כבר היה היכולת בידו להניח בידו המסחר הקטן הזה ולהחליפו במסחר יותר טוב. ויהי רוכל המחזיר בכפרים. בסל גדול על שכמו. ובו כל הדברים אשר ימצאו בהם בני הכפרים חפץ. הלך מכפר לכפר. ועפ"י רוב לקח במחיר סחורתו לא כסף. רק פרי אדמה ועורות. ואשר לסבה הזאת נשא מסחרו פרי.

אחרי נדדו בכפרים שלש שנים. שב העירה. ושם בחר לו בתוך הרחוב מקום נכבד. ויפתח חנות של מיני צעצועים וכלי שעשועים קלי ערך. וגם עסקו זה עלה והצליח עד כי מצא און לו לשכור בית גדול ולעשות אוצר סחורות. ולשלוח גם לאמו סך לא מעט אך הוא בעצמו החיה את נפשו רק בלחם יבש כאשר בתחלה. ורק ביום השבת ובמועדי השנה. הרשה לו לאכול חתיכת בשר.

בהגיעו לשנת השלש ועשרים. אחרי שבתו בצערנאוויטץ עשר שנים מתה עליו אמו על זרועותיו אחרי שבעת ימי האבלות שב לצערנאוויץ.

בנסעו פגש את הבאראן הצעיר א' נוסע במרכבה. בעת הזאת באו נחלות אביו תחת ידו. טוב מאד כי פגשתיו עתה אמר שמחה להאיש ההולך עמו בדרך לשלחו. כי לולא זאת החליש עצבון לבי ממות אמי את רגשותי. ומחשבות לבבי. למצער על משך זמן לא כביר.

כה נשאר שמחה גלמוד בתבל הרחבה ובכ"ז הוא עשוי לבלי חת. ויוסף לעשות מעשהו בשקידה נמרצה כמו היה עליו אשה ובנים. ולתת טרף למשפחה כלה. ממדרגה למדרגה נתעלה שמחה במעלות העושר. ובאשר כי ידמוהו יושבי המקום לאיש החי בחשבון ולאוהב עבודה, הצליח בידו מבלי הבט על כי חסרה לו עין אחת, לבוא במסורת ברית הנשואין עם בת אחד עשירי העיר ועד מהרה עשה לו בית מסחר גדול. ועל השילט כתוב כדברים האלה, בית מסחר כללי לשמחה רונשטיין ומבלי הסתפק גם בזה יסד לו גם בית מסחר יין. רק אז הכירו מכיריו לדעת את רוחו הכביר וחריצותו הנפלאה. אחרי כן נסע שמחה לארצו אשכנז וצרפת. ויבא גם לארץ רוססיא ומאלדאווי. ובכל מקום מצא לו מקירים חדשים למשא ומתן. עברו כעשר שנים ושמחה נחשב לאחד הסוחרים הגדולים בארצו. בעת הזאת מתה עליו רעיתו אחרי אשר ילדה לו בת. ואז עלה בלבו מחשבה חדשה וימכור בריוח גדול כל בתי מסחרו. ויחל לסחור בתבואה אשר המציאה לו מדינת פאדאל, בעסאראביע, ומאלדאויא והוא הובילם לארצות המערב. וכל אדוני שדמות המדינות האלה באו עמו בברית המסחור. זולתי בעל נחלה אחד. אשר לא אבה שמחה לבוא בברית עמו. הוא הבאראן נ'. מבלי הבט על תחנוני בן משק בית הבאראן ועל הצעותיו הרבות לקנות תבואות אדונו במקח השוה. כי הרבה היה להאמלל הזה לעמול ולבקש לכסף מוצא למלאות תאות לב אדונו ההולל. ולהוציא מלחצו לחץ אשר הבאראן אביו לא יכול להגיע אליו אחרי פזרנותו הגדולה גם הוא. והצעיר הגיע אליו בנקל. כי אבד בשחוק והוללות כחדש אחד. הכנסת שנה כלה. אשתו בת משפחה אחת צרפתית, הועילה גם היא להות הריסת עושר הבית. ולזאת נאלץ היה בן משק הבית למצוא לכסף מוצא. ומאד היתה נחוצה לו קרבת שמחה לבוא עמו בברית המסחור. ויתרפס לפניו. אך שמחה השיב בכל עת את פניו ריקם באמרו בשחוק מוזר. לפני עשרים וחמש שנים גמרתי אומר לעשות עם אדונך רק עסק נכבד אחד, ואליו לא הגיעה עוד העת.

והעת הגיעה. שמחה לה מעלה מעלה. ויקח לו אשה חדשה אשר הביאה לו כסף רב. ובין כה הגיעה שנת אלף ותת"מח לסה"נ ובעת הסוערת הזאת הצליח שמחה לבוא מאלפים לרבבות. האדון סיגיסמונד רונשטיין. כבר החלו לקראהו בשם הכבוד הזה. נטל עליו להמציא צרכי אנשי המלחמה הרוסים אשר באונגארין. וישתכר הרבה מאד. אז השלים את מעשהו ויאסוף כספו בידו. ובכל עת הציעו לפניו ענין חדש לענות בו ענה אחכה. ולא הרבה היה עליו לחכות. מעמד היותר גבוה בתבל ידרס. בעת אשר בעליו אוהב הוללות. עברו עוד שתי שנים והבאראן א' לא יכול עוד לשבת בפאריז. וגם בעיר הקטנה הקרובה לנחלתו לא מצא מנוח. כי מכל שדמות הנחלה הגדולה הזאת לא נשארה לו אף כברת ארץ אשר יאמר עליה שהיה של הבאראן. והנושים אצים בו וידרכוהו מנוחה. הגבירה שבה לארץ אבותיה צרפתה. והוא נשאר ברצון או שלא ברצון בארץ מולדתו. וימצא נוחם לנפשו ביין שאמפאניא אשר שתה לרויה. ולסוף גם ביין שרף. פתאם הורם מעל שכם הבאראן משא הנושים בו.

וישאף רוח. ולפתע עצרו הנושים לנגוש בו. שמחה קנה את כל השטרי חובות ושטרי אמנה. ויניח בהם הון רב. הרבה רבבות כסף. מסחר אחריות ראשון ובלתי בטוח עשה שמחה רונשטיין עתה בפעם הראשונה בימי חייו. אמרו אנשים וישתאו כי הניח מעותיו על קרן הצבי ועוד הגדילה השתוממות לבבם בראותם כי שמחה לא יחשוב גם תחבולה להשיב כספו לידו. אבל באמת לא חדל שמחה מהתאמץ להגיע למחוז חפצו. הוא פנה בבקשתו אל הוד כבוד הקיסר לתת לו הרשיון לקנות נכסי קרקעות. אשר לא הורשה עוד זאת להיהודים יושבי גאליציע. ולזאת נסע בעצמו וויענה. אך לשוא היה כל עמלו והממשלה השיבה את פניו ריקם. אמר שמחה, אך יפלא ממני להישיג רשיון לקנות ככרת ארץ.

שמחה צלל בתהום מחשבות. וקרב נורא ערוך לו בקרב לבו פנימה. אך לאחרונה החליט בדעתו מה לעשות. ויהי היום ויקרא לאשתו אשר אהב ויאמר אליה כדברים באלה. דעי לך רעיתי כי בנפשי גמרתי אומר להמיר דתי. ואת אל תבהלי. אל תבכי, ושמעי לדברי ברוח הנכון. נאלץ אני לזה. ולולא זאת היו כל הימים אשר חייתי על הארץ. חיי שוא ושקר. חיים שאין בהם תבונה. חיי הוללות וסכלות ורעיון רוח. נאלץ אני לקנות כל נחלות נ' ויעבור עלי מה, אנכי סבלתי מחסור כל הימים, עבדתי עמלתי עשיתי יומם לא נחתי ולילה לא שקטתי ואת נפשי חסרתי מטובה ולא אבקש שכר עמלי רק זאת האחת המגיע לי במשפט. ואין לפני דרך אחרת להגיע אל מטרתי אשר אליו אני נושא את נפשי זה ימים ושנים. רק להמיר דתי. ובסתר לבבי הנני לעבוד את אלהי אבותי. אך לא אכביד עולי עליך. נפשך יודעת מאד כי עזה לך אהבתי. ובטוב בעיניך עשי.

אשתו אהבה גם אותו אהבה עזה ונאמנה. ובכ"ז כבדה את אלהי הכבוד. ולא אבתה לעזוב עמה ואלהיה. ותבחר לקבל ממנו ספר כריתות. כדונג נמס לב שמחה בקרבו בראותו את רגשי קודש רגשי אשתו הבוערים כרשפי אש. באהבת עמה ומולדתה. ונחם גם הוא על מחשבתו ועל אשר חטא בשפתיו. ויבחרו גם שניהם להבליג על יגונם בנזק הונם. ובאבדן רכושם מלעזוב את דתם. ויהי לתקופת הימים והדת נתנה מטעם המלך והשרים. להיות כל יושבי גאליצייאן שוים בכל חוקיו וזכיות המדינה. כיהודים. ככל יתר יתר העמים ולא להבדיל בין בעלי דתות השונות בכל דת ודין. אז הגיש שמחה לבית המשפט את כל שטרי נ'.

אחרית הדבר נעשה כחפצו. כל הנחלות עמדו לממכר ונשארו בידי שמחה לאחוזת עולם. הבאראן התחמק ועקבותיו לא נודעו. שמחה יצא לגור בהארמון עם כל נפשות ביתו. בשנת אלף ותתנ"ד למה"נ בעת אשר ממשלת עסטרייך (נאמסא) הכינה עצמה למלחמה. ותדע מחסור בכסף. קנה לו שמחה בעד כסף מלא שם באראן. לא השיגה ידי. עוד את כל המגיע לי במשפט אמר שמחה. עיד חסר מה, אך בקרוב נמלא גם החסרון. ולא נתן לחכות עליו הרבה. השמועה עשתה לה כנפים במ"ע. כי נמצא איש רחים וטוב לב האומר להספיק צרכי הבאראן הנכל והשכור כל ימי חייו.

לא שקר דברו המ"ע. האיש הרחמן הזה היה הבאראן סיגיסמונד ראניצקי. הוא ולא אחר הוא הרים את א', מאשפות חוצות לעמבערג. במלוא מובן המלה. ויתן לו מען בארמונו ויספיק לו כל צרכו. רק לא הרשה לו לשתות יין. היין, נתן הבאראן טעם לפקודתו וחפצו. יניא ראשו מלחשוב אודותיו. וישכיחנו גורלו. ועליו לחשוב אודותיו תמיד. כן הוא חפצי. וכן מגיע לי במשפט. אולם לא זמן כביר המציא השכור לאיש חסדו את העונג והנחת הזה. בשנה הבאה בימי האביב גדלה התכונה בהארמון הבאראן סיניסמונד השיא את בתו מרים לאיש בן משפחה אונגארית נכבדה. ובידי נ' הצליח להשיג מלא בקבוק גדול יין שרף. וישת בפעם אחת בעד כל הימים אשר חסר נפשו מטובה. ויצא מן השער ויחוג וינוע על הדרך אשר שם פגש הנער העברי לפני חמשים שנה. מאז והלאה לא שב עוד הארמונה. ביום המחרת נמצא משחת מאיש מראהו אצל רגלי ההר. וכל רוח חיים אין בקרבו. אם בזדון הפיל עצמו מן ההר לקרב קץ ישועתו. לצאת חפשי מידי החיים אשר היה עליו למשא. או בשגגה. לא נודע עד היום. אמנם כן גם מעשים כאלה יקרו בעולם המעשה. וגדולה היא הנקמה.

 

מעשיות    🔗

ב.    🔗

מעשה באיש אחד מרואי פני המלך פטר הגדול חטא חטאה גדולה. וישבו השרים כסאות למשפט. ויצא מלפניהם דבר המשפט להורידו מעל כנו ולשלחו סבירה וכבר נכתב ונחתם בטבעת המלך. ויהי כשמוע בן הנשפט את פתשגן כתב הדת ויתעצב אל לבו וישם את נפשו בכפו וילך אל המלך. ידעתי כי צדק משפטיך ואין בו עולתה וכגמול יד אבי עשית לו. אך אחלה נא מלך רחום וחנון העבר נא את העונש הזה מעל ראש אבי ושים אותו עלי ברחמיך הרבים. נפש תחת נפש. כי בהיות אבי איש זקן וידוע חולי יצר כחו להיות נודד מארץ מולדתו ולעבוד עבודה קשה. ואנכי הנני איש צעיר לימים. מלא כח עלומים ובריא אולם. ואני אשא ואני אסבול את דבר המשפט. ולך אדוני המלך תהיה צדקה ואדוני המלך חכם כמלאך אלהים. לדעת לעשות את הטוב לאמי האמללה. אשר לא תכלכל משא יגונה בהלקח ממנה מחמד עיניה ותפארת ראשה ועצבונה ידכא לעפר נפשה. ועתה עלי אדוני המלך העון ומלפניך משפט יצא. ויהי כשמוע המלך את דברי הנער ובראותו אהבת הבן הצעיר הזה להוריו. ויכמרו רחמיו עליו ויקחהו על זרועותיו ויחבקהו וינשקהו ואחרי כן ענה ואמר אני אשא לפשע אביך הגדול, רק בעבור זאת. כי חננו אלהים בבן יקר כמוך. והנני להשיבו אל נוהו. ואתה פה עמוד עמדי כי אותך אושיב על כנו. ולבבי נכון בטוח כי תחכם מאביך ותדע לשמור המשרה הזאת מכל משמר וממנה לך ולאביך תוצאות חיים.(נ"נ)

ג.    🔗

מעשה בסוחר אחד בעיר לנדאן. שהתערב את אחד בעלי בתי חרשת המעשה בעיר זאת. על דבר ענין וחפץ בחמשת אלפים שקל כסף. ולא ארכו הימים, וימת בעל בית חרשת המעשה ויהי היום ויבא הסוחר אל אשת המת ויאמר אליה לאמר בעוד אישך חי התערבתי עמו ערובה על דבר ענין וחפץ בחמשת אלפים שקל ועתה כי נודע הדבר כי צדיק אנכי בריבי באתי אליך היום לשחר פניך ולשאול את פיך אם תתני אומץ לדברי אישך אחרי מותו ואם נכונה את לקיים מוצא שפתיו ולשלם לי מכסת הכסף הזה. ויהי כשמוע האשה את דברי הסוחר. לא דברה דבר. ותגש אל אוצרה להוציא משם מספר הכסף. לתת להסוחר כאשר אמר. ויהי כראות האיש את אמונת לב האשה ויגש אליה ויאמר, הרפי גבירתי. ולא לקחת ממך באתי עתה רק לתת לך כי צדיק אישך בריבו והצדק אתו. ורק בטרם תתי לך הכסף אמרתי לחקרך ולדעת את לבבך.

ומאד ישמח לבי לתת כספי לאיש השומר אמת לעולם. ועתה הא לך גבירתי חמשת אלפים שקל כף ושלום לך: (מסנ"ן)

ד.    🔗

מעשה שהיה בעיר בגדאד שאבד סוחר תוגרמא כיס ובכיס שתי מאות זהב. ויוציא האיש קול, כי הבטח יבטיח לתת המחצה להאיש אשר ימצא וישיב לו את כספו. ולא ארכו הימים ויבא אליו מלח עני ויאמר אליו לאמר, מצאתי את כיס כספך. ועתה תנה לי מחצית הכסף ואלכה. ויהי כי לא אבה הסוחר לשמור מוצא שפתיו וימצא תואנה לאמור אבדתי כיס ובכיס שתי מאות זהב.. וגם אבן יקרה. ועתה השב לי גם את האבן היקרה ומוצא שפתי אשמור. וישבע המלח כי לא ראו עיניו את האבן וכי איננו יודע עד מה. והסוחר אחת דבר ולא שנה ויעליל עלילות ברשע כי ידי המלח היו במעל הזה וכי חפצו ללכת אל השופט. ומלפניו משפטם יצא ויהי כי קצרה חכמת השופט לחקור האמת ואת מי הצדק ויגיע דבר המשפט אל הויזיר הגדול. איש חכם יודע משפט ויגישו לפניו עצומותיהם. ואחרי מחשבת רגעים אחדים, ענה הויזיר אל הסוחר ויאמר אתה אומר כי אבדת כיס ובו שתי מאות זהב ואבן יקרה אחת. והמלח האיש הנאמן אשר הראה לדעת כי לא יחפוץ הכסף זרים יאמר כי לא מצא בכיס רק מספר הכסף לבדו אם כן נקל לנבון לדעת כי הכיס הזה לא לך הוא ואתה צוה להודיע דבר אבידתך ברבים. אולי מצאה איש וישיב לך. כי לא אלמנה עירינו מאנשי אמת שונאי בצע. והכסף הזה הוא אבידת איש אחר ויהיה ביד המלח ארבעים יום אולי יבא איש ושאל עליו והיה ככלות הארבעים יום והמלח יקחנו לו. הדבר יצא מפי הויזיר ופני הסוחר חפו. כה נשפט הנוכל ואיש הבליעל אשר הוציא שם רע על איש טוב וצדיק ממנו ולא נאמן לבו להיות מכיר טובה ולשמור מוצא שפתיו.(נ"נ)

ה.    🔗

מעשה בנערה אחת ששמה שושנה שהיתה חכמה ומשכלת. ותער אוזן לשמוע בלמודים. אך לא חננה היוצר בעינים יפות. ועיניה לא לנוכח הביטו. ותהי לשחוק בעיני רעותיה וביותר בזתה לה לעגה לה הנערה חנה אש התגאתה בהוד פניה היפים. ויהי היום, ותאמר לה חנה בשחוק שושנה מדוע לא תביטי עלי ישר, ותסבי עיניך מנגדי, אין זאת כי שניתיני ולא אהבתיני. שושנה הבינה אל מה ירמזון דבריה. ותען ותאמר ומה לי לעשות, ובידי אין לתקן את המעוות ולמנות חסרון עיני אבל לעומת זה אתאמץ בכל עת להשלים נפשי מחסרונות אחרות, אשר יקלו כבוד האדם. לא ארכו הימים ותחלה חנה במחלת הבהרת, וימים מספר שכבה על ערש דוי. וחייה היו תלואים לה מנגד. והוריה דאגו לה, ויהי מרץ הימים האלה ותחי מחליה, אבל אהה ותאר פניה נשחת לא תאר לה ולא הדר. ופניה היפים מלאים בהרות בהרות. נקודים וברורים. ויהי בשוב חנה לאיתנה, ובבאה בפעם הראשונה לבית הספר ותבש ותכלם, ולא מצאה און לה לגלות פני ותכסם בידיה. ותגש אליה אחת הנערות ותאמר לה חנה למה תבכי ומה לך כי תכסי פניך. וכשמוע חנה את דברי הנערה ובחשבה כי תשחק לה, ותרם קולה ותבך בכי תמרורים. אך לא על כי נשחת תאר פניה רק כי כליותיה יסרוה מוסר אכזרי על כי שחקה לשושנה אשר הכעיסה כעס בעבור הרעימה. (שם)

ו.    🔗

מעשה שהיה בסביבות פריז העיר הגדולה. שישב שמה נסיך אחד. והיה האיש ההוא חכם ואוהב מהתלות. ויהי היום כטוב עליו לבו ויתוה תו על פתח גן ביתו. אשר בסביבות מקום מושבו באותיות גדולות כדברים האלה. הגן הזה ינתן מנחה להאיש אשר יראה לדעת כי הוא שמח בחלקו. ויעבור עשיר כלי על פתח השער ויקרא את הכתבת ויאמר. אלכה נא אל הנסיך ויתן לי את הגן. ויבא אליו ויאמר אליו לאמר. קראתי אדוני את הכתבת אשר הואלת בטובך לחרות על פתח השער. ועתה באתי ולבבי יחשוב נאמנה כי לי הצדקה לבקש מידך את המנחה. כי מאושר אני בחלקי מאין כמוני. גש הלאה. גער בו הנסיך באפו ולו היו הדברים אשר בפיך אמת לא בקשת לך את הגן: (מסנ"ן)

ז.    🔗

מעשה של נאמן רוח. באחת הערים חי איש עני. עובד עבודת משא. אליאב שמו. ותמת עליו אשתו. ותשאיר אחריה ילד קטן. ויחיה האיש ההוא בעוני ולחץ. כי שכר עבודתו היה מצער רק להחיות נפשו ונפש בנו הקטן. מבלתי יכולת לחשוך אגורה ליום רע. ויהי היום ואליאב נחלה מרוח קר חרישית. אשר תקפהו ויאלץ לשבת בית ימים אחדים. ומקץ הימים האלה לא נשאר לו גם לחם צר למלא נפשו כי ירעב. וכראות אליאב כי צר לו מאד. כי אכף עליו פיהו ובטנו תחסר. וירהיב עוז בנפשו לסובב על פתחי נדיבים ויהי כי בוש לעשות זאת יומם ויעש לילה. אולם בהגיעו אל אחד הבתים ופחד פתאום תקפהו. ואומץ לבו עזבהו וכלמה כסתה פניו לדרוך על מפתן הבית ולפתוח הדלת כי לא נסה באלה. אויה לי כי באתי עד הלום קרא אליאב מנהמת לבו. הה מה אומלל אנכי אנא אל קח נא את נפשי כי טוב מותי מחיי ויגמור בנפשו אומר לשוב אל ביתו ולמות שם ברעב פתאום ואליאב התבונן והנה הוא דורך על דבר מה וישלח את ידו להרימו מעל הארץ. והנה האח ראתה עינו והוא צרור כסף. וישמח אליאב שמחה גדולה. וישא רגליו וישב אל ביתו ויאמר האח עשרתי מצאתי און לי. עתה אבטח ולא אפחד כי לא אמות עוד ברעב ולא יחסר לחמי. והכסף יענה את הכל. מה טוב אתה ה'. ויהי כדבר אליאב את הדברים האלה. והנה קול קורא אליו מחדרי לבבו. חדל לך אליאב מקחת כסף זרים ואתה לא עמלת בו. ואל תשחית בר לבבך בעד כסף נמבזה. ועתה השב את הכסף לבעליו והיה לבבך תמים. וישמע אליאב לקול תורת היושר הקורא אליו מירכתי לבבו. וישכם בבקר וילך אל פקיד העיר ויתן לו הכסף. ויבקש ממנו להודיע זאת בשער. עד מהרה ובעל האבדה בא והוא סוחר עשיר וטוב לב וישמח מאד לשמועה כי נמצא כספו. וכי מצאו איש נאמן. וישלם לאליאב כגמולו אשר גמל עליו ביד נדיבה השמועה עשתה לה כנפים בכל קצוה העיר וימהרו רבים וכן שלמים. להושיט לו עזרה. להקימו מעפר ולהרימו מאשפות ומאז והלאה ואליאב לא ידע מחסור: (שם)

ח.    🔗

מעשה בקאטרינא מדיגי מלכת צרפת ששלחה אל איטליאה לקרוא איש יהודי הנקרא בשם מנטלטו איש חכם לב ברפואה אשר אין ערוך אליו בכל הרופאים לאמר בא נא אל בית מלכותי לרופא. וישלח אליה האיש לאמר אני אבוא אם אוכל לעבוד את אלהי ולא ימנעו עבדיך ממני הדבר ותאמר המלכה תבא. וילך האיש לצרפת ויעמוד לפני המלך ויאמר לו המלך דע הרופא אשר בלבי הוא כי מחשבת האדם וחפץ לבבו ממנו הם ולא יעמול בהם איש. לכן אתה וכל בני משפחתך עשו מעשה אבותיכם שמרו את מצות אלהיכם כאשר ייטב לכם. ואם תעשו כן ותהיו תמימים עם אלהיכם אז אדע כי תהיו תמימים גם עמדי. ויוסף המלך לגמול עמו חסד כי נתן לו כתב ידו להשיבו אל העיר טרם עת שבת אם ילך לרפא איש מבית המלכות חוץ לעיר ויעש כן למען ישמור מנטלטו את יום השבת ולא יעבור את פי ה': (מספר מק"י)

ט.    🔗

מעשה באיש אחד שהיה בארץ קורסיקא יוסף פיירי שמו והיה האיש ההוא תם וישר עמל במלאכתו ומאסף אל ביתו האורחים אשר יבואו לעירו. אם יראה איש עובד אדמה עיף ויגע יביאהו אל ביתו וישים לפניו לאכול. אם יראה עני יתן לו לחם ובגדים וכן משפטו כל הימים עד כי יושבי העיר ההיא אמרו על ביתו זה בית אברהם. יום אחד בא לעיר איש זקן וחולה ויאספהו יוסף אל ביתו ויבונן בו ויצרהו ויתן לו לאכול ולשתות ומלבושים לכסות את בשרו ויהי עמו שנה תמימה וחצי שנה האחרת עד אשר נתרפא מחליו. ויואל האיש הזקן לשוב אל עירו ויתן לו יוסף כסף וישלחהו. ויודע הדבר והקול נשמע אל שר העיר ויקרא אליו אל יוסף ויתן לו תודה ויאמר לו ומאין לך הכסף לעשות טובה כזאת כי לא איש עשיר אתה. ויאמר יוסף אל ידבר אדוני כדברים האלה לאמר לא איש עשיר אתה כי יש שלשה אוצרות בביתי. האוצר האחד הוא יגיעת כפי ועמלי האוצר השני הוא כי לא אוציא מכיס זהב כי אם למלאות חסרוני והאוצר השלישי הוא שמחתי בחלק אשר נתן לי ה'. הנה איפוא אתה רואה בעיניך כי איש עשיר אנכי ויאמר לו כן דברת אשריך ואשרי חלקך ה' יעזרך כי איש תם וישר אתה. ויתן לו השר כסף שנה בשנה מאוצרות המלך וכאשר בעלי אסופות היושבים בפאריגי הבירה ידעו הדבר שלחו ליוסף אות לזכר תהלה ולשם תפארת: (מספר מ"י)

י.    🔗

מעשה בכ' אנשים אשר עמדו בבית הלמוד ללמוד תורה וחכמה. ובצאתם משם הלך האחד לעשות סחורה והשני ילמד לנערים חכמה ודעת. ויעשר הסוחר ויהי גאה וכלי. והמלמד טוב וענו היה ונותן משכר עמלו חלק לעניים. ויהי היום ויקר איש אל אחיו ויאמר הסוחר אל המלמד צר לי עליך כי עבד אתה ומה תועיל לך חכמתך ורוח בינתך. הלא טוב לי אשר לא ידעתי חכמה כמוך ועתה יש לי כסף וזהב לרוב ואתה אין מאומה בידך. ויען המלמד ויאמר דע אחי כי אתה עבד ולא אני. הן אמת כי איש עשיר אתה אך בהיותך כילי הנה הכסף הוא אדוניך המצוה לך בכל עת ועליו לא תשקוט ולא תנוח ואף לא יערב שנתך. לא כן אנכי כי אין לי מאומה ובמעט חכמה אשר למדתי ידעתי לשמוח בחלקי לכן גורלי טובה מגורלך (שם)

יא.    🔗

מעשה באיש אחד שהיה עשיר וימת ויעזוב נחלה אל שלשה בניו כסף וזהב לרוב מאד. ויירשו הבנים ירושת אביהם וימצאו בתכה איגרת אחת כתובה באצבעו ויקראו אותה לאמר. בני הכסף אשר מצאתם הנה הוא חצי הוני והחצי האחר הפקדתי אותו ביד החכם רבי יעקב והוא יתננו אחר שתי שנים לאשר לא יוציא כסף כי אם לפי מחסורו לתת לעניים. ויתמו שתי השנים וכל שלשה האחים לא הוציאו כי אם די מחסורם ויתנו לעניים כאשר השיגה ידם ויצברו הון רב מכל אשר ירשו מאביהם וילכו בית החכם ויתן להם תיבה סגורה וחתומה בחותם אביהם ויפתחו את פתח התבה ולא מצאו בה כי אם איגרת וכן כתוב בה. בני בבאכם לקחת חצי הנחלה כאשר כתבתי לכם יודע אני כי הוספתם על הונכם הון רב וזו היא חצי נחלתי אשר נתתי לכם ואם תלכו בדרך אשר הלכתם עד עתה עוד תוסיפו על הונכם. ועוד תטיבו את העניים ותמצאו חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם: (שם)

יב.    🔗

מעשה שהיה בימי הקיסר נאפוליאוני. שאיש ישראל שר חמישים המיר את דתו לשאת חן בעיני המלך אשר לא מבני ישראל הוא. ויבקש מאתו אשר יגדלהו וינשאהו על המעשה אשר עשה בהדבק עוד למלכו בהיותו כמוהו באמונת הדת. אך המלך בזה אותו בלבו ויאמר אני לא אגדל אותו ולא אנשא אותו ולא אשים בטחוני בו כי האיש אשר המיר את אלהיו וימרה בו ימרה גם את פי מלכו וימכור גם את ארצו ביד אויביה (שם):

יג.    🔗

מעשה שהיה באיש אחד יהודי סלוא שמו. נודע בחכמת הרפואה. אשר אין כמוהו. נקרא נקרא מאת מלך צרפת אל בית מלכותו להיות ראש רופאיו. אך קמו עבדי המלך וידברו על המלך כי גדל איש יהודי וינשאהו על כל הרופאים אשר לא מבני ישראל המה. ובין עבדי המלך היה איש גדול ורם אנטריג שמו אשר שנא את סלוא שנאת מות. ולולי נחלה האיש ההוא היה עושה אשר יזם לשאול מאת המלך לגרשו מבית המלכות. ויכבד החולי על אנטריג ויקרא את כל רופאי צרפת ואין גם אחד אשר יכול למצוא תרופה למחלתו ויצו את עבדיו לקרוא גם את סלוא אך היה ירא כי לא יחפוץ האיש לבא אל ביתו. ויתן ביד עבדיו צרור כסף לשלוח אליו ויאמר להם שיבטיחוהו כי יהיה לו לאוהב אם יתרפא מחליו. ויען סלוא אל עבדי אנטריג ויאמר אני לא ארצה לא בכסף ולא במחיר ודעו כי כאשר יקראני החולה ללכת אצל מטתו לרפאתו לא אחקור בו אם אוהבי הוא או אויב אם יהודי הוא או מגוי אחר. רק אני אתבונן בו בחליו ואם יש יכולת בידי ארפאהו. ואם החולה אויבי הוא וישים בטחונו בי אגדיל חסרי עמו כי חשב עלי טובה ויסגור נפשו בידי לכן קומו ונלכה אל אדוניכם. ויתרפא אנטריג מחליו ויקם מעל המטה ויחבק את סלוא וינשק אותו ותקשור נפשו בו ויהי לו לאוהב. וימאן סלוא לקחת כסף בשכרו ויתנהו אנטריג אל העניים וכאשר עבדי המלך גרשו את סלוא מבית המלוכה. אנטריג הטיב עמו ויגמול עמו רב חסד וישלחהו אל פאריגי ויתן לו יד לגדלו ולנשאו על כל רופאי העיר ההיא. (מספר מק"י)

יד.    🔗

מעשה בהמלך יוסף השני שהשקיף בבקר יום אחד על פני הרחוב. וירא והנה ילדה כבת תשע שנים פושטת יד לבקש חסד מעובר ושב ויקרא לילדה וישאל את פיה לאמר. הגידי לי בתי. מה לך כי תבקשי נדבות אנשי חסד. ומה תעשי בכסף אשר תאספי. הילדה לא יכלה עוד דבר כן. אך מדבריה הבין המלך כי תבקש כסף לשלם לרופא חולים כי יבא וירפא את החולה. דברי הילדה העירו רחמים בלבב המלך. ואהבתה לאמה נגעה עד נפשו. ויען ויאמר רופא חולים אני ואת הביאיני אל בית אמיך. ותוליכהו הילדה אל הבית. ושם לקח לו המלך נייר ודיו ויכתוב עלה לתרופה הוא אות לקבל חמשים זהב מאוצרו: (מסנ"ן)

טו.    🔗

מעשה בגנב אחד שהרבה לחטוא ויתפש בכף לאחרונה. הוא מוצא וירא והנה אמו עומדת מרחוק ובוכה תמרורים. ויתחנן הגנב אל שר הטבחים לתתו לדבר את אמו דברים אחדים בטרם ימות. ויעתר לו השר. וימהר האיש ויקרב אל אמו. ויאמר ללחוש לה באזניה דבר מה. ואז נשך בשניו החזקות באזנה בחזקה עד שפך דם. והאשה צעקה מרוב מכאוביה. האנשים העומדים ורואים את המחזה. ראו כן תמהו על רוע לב הגנב. ויאמרו הה. מה נשחת לב האיש הזה. כי ברגע לפני מותו יעשה רעה לאמו. ויען הגנב ויאמר. אל תתמהו על החפץ. ודעו נא כי אמי היא סבת חרפתי ומותי. כי בהיותי עוד ילד קטן. ואנכי הרגלתי את נפשי להיות זולל וסובא. והיא לא כהתה בי. אחרי כן בלכתי לבית הספר גנבתי מרעי ספרים. ואביאם לביתה ותשמח בם. ותמכרם. ולאט לאט הסכן הסכנתי לגנוב. להרע ולהשחית. ולו הוכיחתני אז על פני ותעצור בעד רוח תשוקתי הרעה. לא באתי עד הלום ולזאת נשכתי באזנה. למען דעת כי היא היתה בכל אלה: (מס' נ"ן)

טז.    🔗

מעשה בויטנגטן שהיה יתום נעזב. כי מתו עליו הוריו בעודנו ילד קטון ורך ויחמול עליו איש עשיר אזרח עיר לאנדן. ויקחהו אל ביתו מפתו אכל ומכוסו שתה. ויהי לו כבן במעלליו התנכר הילד. כי יהיה לאיש חרוץ בבואו בשנים. כי אז לקט מחטים וחבלים דקים אשר יקשרו בהם הסוחרים את מרכולתם. ועוד חפצים קלי ערך כאלה מבין האשפות וינקם ויטהרם מחלאתם ויביאם אל אדוניו מטיבו ואיש חסדו. וישמח עליהם האדון מאד ויאמר מראש אראה אחרית טובה להילד הזה. כי גדל ויצלח להיות בן משק ביתי. כי נזהר הוא מאד ואותותיו לא אנכר. ויוסף האדון להראות לו חסדו וישם עליו עין לטובה ויאהבהו מאד.

ויהי היום ותלד חתול הבית חתולים אחדים. ומשרת הבית לקחם להשליכם היאורה כי מאס בם. וכראות זאת הנער ויחל את פני המשרת לתת לו חתול אחד אשר יכלכלהו ויגדלהו. ויעתר לו המשרת. ויתן לו את אשר שאל. ויכלכלהו הנער ויגדל. ימים עברו וישלח האדון אניות סוחר לארץ רחוקה ויהי כשוב האדון מאניתו אשר הלך להתבונן בה. אם ערוכה היא בטוב טעם ודעת ובסדר נכון. ויפגוש את הנער וחתולו על יד ימינו. ויאמר אליו האדון היש לך מה לשלוח באניתי לממכר ויען הנער הלא ידעת אדוני כי עני אני ולעבדך אין כל כי אם החתול הזה אשר טפחתיו ורביתיו טוב הדבר ענה האדון ועתה שלחהו באניתי. ואנכי אצוה לסרי משמעתי למכרהו ולהביא לך מחירו וישב האדון ואחריו הנער וימסור החתול לאחד עבדיו ויצו עליו והאניה נסעה לדרכה ויהי מקץ ירחים אחדים ותגיע האניה אל אי בלתי נודע עוד ועל האי ימשול מלך. ויהי כשמוע מלך האי כי הגיעו בני ארץ אחרת לאי ממלכתו. ויכרה להם כרה גדולה. ויקדשם ויקראם אל המשתה אשר הכין להם. ויגש לפניהם מאכלים יקרים. אך געלה בהם נפש האורחים כי ראו עיניהם והנה עדת עכברים הולכים רצוא ושוב על פני רצפת הבית. ויקפצו גם על השלחן. ויאכלו מן הקערות ויחטפו גם אוכל מיד ותקץ נפש האורחים. והמלך התאונן רע באזניהם על העדה הרעה הזאת. ויספר להם כי כבר הבטח הבטיח לתת רכוש רב לאיש אשר ימצא תחבולה להשמידה ולהכרית זכרה מביתו וחכמיו נואלו למצוא עצה. והוא גם הוא יקוץ בחייו ויהי כשמוע זאת האורחים ויאמרו התפאר עלנו מלך. ואנו בעזרתיך. ובאניתנו הבאנו חיה טורפת אשר תשמיד העדה השחורה הזאת. וילכו ויביאו את החתול אל הבית. וכבואו הביתה ויפיל חללים ויכרה לו כרה גדולה. וכעבור חצי שעה ועכבר אחד לא נראה בכל קצות הבית. וישמח המלך שמחה גדולה עד מאד ויתן להם זהב וכסף הרבה מאד. את הכסף הביאו האנשים אל אדוניהם. והוא נתנו אל הנער מחיר חתולו כי נאמן רוח היה. ויגדל הנער וילמד חכמת המסחור. ויעשר ויחי חיים נעימים: (שם)

יח.    🔗

מעשה באיש אחד ששמו שמואל היה איש משכיל ונכון דבר. ולו שני בנים ויתאמץ אביהם לחנך אותם על פי דרכו. ויהי היום ושכני שמואל ספרו לו לאמר. בניך לא יהדרו פני זקן. ומלאו פניו קלון ויתעצב אל לבו ויקרא לבניו ויוכיח דרכם על פניהם ויראם לדעת כי לא כן המה עושים ויבטיחוהו הבנים להיטיב דרכם. ויהי מקץ ירחים אחדים וישכחו הבנים תורת אביהם ואת הבטחתם ויהי בפגשם בדרך איש זקן עני וילעגו לו. וישמע שמואל ויבקש למצוא עת מצוא לדבר אתם משפטים על אולתם ורוע מעללם. והיום אשר קוה שמואל בא. הוא יום הלדת אותו. ויהי כבוא אליו הבנים לברך אותו ביום הלדת אותו. בעושר וברכה ובאורך ימים. ויאמר להם אביהם אל בני אין נפשי להאריך ימים על הארץ. ואתם ברכוני נא ואמותה כי יראתי לבוא בשנים. פן ישחקו עלי צעירים לימים כמוכם. הדבר יצא מפי שמואל ופני הבנים חפו. ויבושו ויכלמו ויבינו לדעת את אולתם ואת פחזותם ומאז והלאה. ויטיבו הבנים את דרכם. וישימו לזקנים כבוד: (שם)

יט.    🔗

מעשה באיש עשיר תושב עיר האמבורג. ושמו בל הקדיש קרואיו לזבח משפחה. והמה כשלשים איש ותכל נפש אשתו להביא אל שלחן דבר יקר. ולשמח נפש הקרואים במאכל דג אשר בשם פארל יכונה. אבל יקר מאד מחיר הדג הזה. ותדבר אודותו את אישה לחות דעתו אף הוא. ויאמר לה אישה הן אמנם יש ביד העושר הטובה עלינו לכבד אורחינו במאכל יקר כזה. אך אחשוב למשפט צדק כי לחטא יחשב לנו לעשות זאת. ולמותר הוא ויהי בהגיע תור המשתה הקרואים ישבו לשלחן. ועת הבא הדגים הגיעה. ועל השלחן הובאה קערה מכוסה. ויספר אדון הבית לראשנה את הנדבר ביני ובין אשתו על דבר הדגים. ויפתח אחרי כן את מכסה הקערה ויראו האורחים והנה אדרכמיני זהב נוצצים מן הקערה. ויפתח האדון את פיו ויאמר זה הוא מחיר הדגים אשר אמרה אשתי לכבדכם. ועתה קחו לכם אחי כל אחד חלקו. ובירכם לשמח בו נפש עני ואביון וימצא הדבר חן בעיני הקרואים. וישמעו גם לעצת ראש האורחים אשר יעץ לתת גם מכיסם כזאת. להוסיף צדקה וחסד: (שם)

כ.    🔗

מעשה באשה אחת ששמה אסתר שהיתה רחמנית מאד גם על האדם גם על הבהמה. ויהי היום ותלך לשוח בשדה ותבא על שפת הים. ותרא שם שלשה או ארבעה בנים מבישים אשר לקחו כלב אחד ויאסרוהו לטבוע אותו בים. ותגש האשה ותתן להם כסף מחיר הכלב ותקחהו ותביאהו אל ביתה ותשלך לו לאכול. ויארכו הימים ויאהב הכלב את גברתו מאד ולא סר מעליה יום ולילה. והנה יום אחד לעת ערב איש גנב בא בסתר בחדר מטת האשה ויתחבא תחתה. ובלילה באה שם האשה לשכב על המטה כדרכה בכל לילה וכלבה הלך עמה לשכב אצל מטתה מרגלותיה. וירא הכלב את האיש וינבח בגרון ולא חשך עד אשר יצאה האשה מן החדר בפחד וברעדה. ויעמוד הכלב על הפתח לנבוח שם ותקם האשה ותסגור דלת החדר בעד הגנב ותקרא אל שומרי העיר לבוא שמה לדעת למה ינבח הכלב בעמדו בחדר ההיא. ויבואו ויבקשו וימצאו את הגנב מתחבא תחת המטה ועליו כלי נשק. ויאסרוהו ויתנוהו בבית הסוהר ושם הודה לפני השופטים כי בבוא בבית אסתר זמם להרגה ולגנוב ממנה כל אשר לה. אז אסתר פרשה כפיה אל ה' ותודה לו אשר הציל ממות נפשה. ותאמר ברוך ה' אשר נתן בלבי להציל את הכלב הזה. כי לולי הצלתיהו עתה אני אתגולל בדמי ובלא יומי ארד שאולה: מ' מק"י

כא.    🔗

מעשה שהיה בימי נאפוליאוני (אולי הוא נאפליון קיסר צרפת) ויהי בבואו אל דוסיא וילחם בה היה עמו בין החלוץ הצרפתי איש ישראל מעיר פאריגי (פאריז) ויבואו אל עיר מוסקא הבירה וישרפו יושביה אותה באש למען לא יהיה שם מנוח לכף רגלי הצרפתים אשר יצאו משם וילכו. ויהי בדרך ויקרה להם אסון מפני הקרח הנורא אשר בארץ ההיא ויחסר הלחם מכליהם וישחת בהם הדבר. ויבואו הנשארים עיפים ויגיעי כח אל מקום אחד הנקרא בשם קראסנואי ויבאו עליהם שם אויביהם. והצרפתים אף כי מזי רעב ובלי כח נלחמו בהם ויכו אותם לפי חרב ותהי המחנה מלאה חללים מזה ומזה. וגם האיש הישראלי נשאר בין החללים כי חשבוהו מת. כי הכו אותו האויבים מכה רבה וייצק דם המכה הרבה מאד ויחלש האיש בכל גופו וגם הקרח אשר שם אכלתו ויהי כמת לא יקום. וילכו הצרפתים לדרכם. ויבואו אל המחנה ההוא גדודי אויבים רעבים וצמאים לשלול שלל ולבוז בז. ויגש אחד מהם אל האיש הישראלי וירא כי חי הוא וישלוף חרבו להמיתו. ויפקח האיש הישראלי את עיניו וידע כי כלתה אליו הרעה וקרב עתו למות ויפנה לבו לאלהים וימסור נפשו אליו ויאמר בלב נשבר ונדמה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ויהי כשמוע האויב הדברים האלה עמדה ידו במקומה ולא ירדה להמיתו כאילו יד אלוה אחזה בה ויצו עליה לבל תמוש ממקומה כאשר צוה את אברהם אשר לא ישלח ידו אל יצחק בנו. כי גם האויב מבני ישראל היה והדברים האלה שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד אשר למדו אותו בימי נעוריו ובכל יום ויום אף כי יושב בין הערלים ישנן אותם עוררו בלבו אהבה ואחוה שלום ורעות. וינחם על הרעה אשר חשב לעשות לאחיו וישם עליו נפשו בכפו וישא אותו על שכמו ויחבא אותו באהלו למען לא ימיתוהו אויביו הערלים ויחמם אותו ויאכל עמו לחם. והנה עתה הצרפתי לא יבין לשון אויבו ואויבו לא יבין את לשונו. אך האמונה החקוקה בקרב איש טוב ישים בלבו אהבה עזה ולא ישכח את ברית אבותיו. והאמונה הזאת לבדה היא הפכה לקשור יחדיו בקשר חזק ואמיץ נפש שני אנשים אשר צוה אליהם לאמר הרגו איש את אחיו. ויוסף עוד האויב לעשות עם הצרפתי חסד הוא חרף נפשו למות להניס אותו ולהצילו מיד אויביו וישלחהו אל המאסף הצרפתי. וילך האיש הישראלי את המאסף לפאריגי הבירה. ומן היום ההוא והלאה באמרו שמע ישראל יתן שבח והודאה לה' כי נפלאות עשה עמו. ויתחנן אליו בעד האיש הישראלי אויבו כי נכמרו רחמיו על אחיו באמונה והציל נפשו ממות ומעבודת פרך אשר היא מרה ממות: (מק"י)

כא.    🔗

מעשה בהשר הגדול הרב דון יצחק אברבנאל נולד בלסבונא בשנת חמשת אלפים ומאה ותשעים ושבע לבריאה והוא היה חוטר מגזע דוד. וידבק מאד באלפנסו מלך פרטוגאלו וימצא חן בעיניו ויגדלהו וינשאהו על כל שריו ועבדיו כי ראה כי חכמת אלהים בקרבו וכי איש תם וישר הוא. וימת אלפנסו וימלוך תחתיו גיווני בנו אשר שנא את העברים שנאת מות ויצו אל יצחק ללכת להמיר את אלוהיו. ולא אבה יצחק לשמוע ויורד אותו המלך מגדולתו ויתעוללו עליו השרים עלילות שקר ויברח האיש וימלט על נפשו. יצחק גולה ונודד לא מצא מנוח לנפשו כי אם בלמוד תורת אמת אשר בעבורה אבדה ממנו הגדולה והעושר ויואל יצחק באר התורה הזאת באר היטב בחכמה ודעת. ויהי אחרי כן ויקראו לו אל ספרד המלך והמלכה אשר שמעו את שמעו וישימו אותו לשר ומשנה. וגם שם לא ינוח לו כי אויבי ישראל יוסדו יחדיו לגרשם מן הארץ ויחתום המלך בטבעתו הדת האכזרית הזאת ואין לאל יד אברבנאל למנוע אותה. כי בבואו לפני המלך להתחנן אליו בעד עמו השיבו המלך ויפצר בו מאד שהוא לבדו ישב שם. ויאמר לו יצחק אני אלך עם אחי גולה ונודד מן המקום הזה כי כמוני כמוהם. תורה אחת ומשפט אחד לכולנו המה כמוני אהבו את ארץ ספרד בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם. ואם עתה יגרשום עבדיך מן הארץ הזאת בלי דעת ותבונה אלך אחריהם על אדמת נכר ואבחר בגולה כאשר המה עושים משבת פה בגדולה ובעושר ולעזוב את תורתי. ויבוא אברבנאל אל ארץ איטלייא אל עיר נאפולי ויאהבהו מלך הארץ ההיא וירא את חכמתו ויהלל אותו מאוד כאשר ידע כי בחפץ לבבו יצא מארץ ספרד ביום גורשו ממנה אחיו בני ישראל המרודים. בעת ההיא כתב אברבנאל כל שאר ספריו ויצא שמעו בארץ כי ידע חכמת התורה וחכמות חיצוניות. ויקרא כל ספר מאז ומעתה וידע כל לשון אנשי מזרח ומערב וידבר על כל חכמה ויגדלוהו ויפארוהו כל חכם ונבון. ויהי אברבנאל איש מצליח בכל דרכיו אם בדברי המלכות אם בכל שאר דבריו. ויהי איש ירא אלוהים תם וישר כל ימיו ואם ביום טובה היה ירא את ה' ומטיב לעמיתו גם בעת רעה אמץ את לבבו ולא נתן תפלה לאלוהים כי אמר לנסות אותי שלח האלהים עלי הרעה. ויהי אחרי כן וישלח אותו מלך נאפולי אל עיר ויניציאה לדבר שלום ואחוה עם שרי הונציאני ויהי שם ימים ויחלה שם. ולא אבה יצחק לשוב אל ארץ נאפולי להתרפא מחליו אם טרם לא גמר כל מצות המלך אשר צוה אליו ויעש אותה וימת שם. ויהיו ימי שני חייו אחת ושבעים שנה ויקברו אותו בויניציאה ויש אומרים בפאדווא. ויספדו אותו כל ישראל היושבים שם ויבכו אותו גדולי אצילי ויניציאה ושאר ערי איטליא גם לא מבני עמנו לכבד את שמו ולפאר את זכרו: (מק"י)

כב.    🔗

מעשה באיש אחד שהיה שוכן בחצר אחד אשר בין ההרים ותמת אשתו וימאן להנחם עליה. ויצא מן המקום ההוא ולא ידע איש מיושבי מקומו אנה הלך. ויקח שר החצר את השדה אשר לאיש הזה ויעבדהו וישקהו ויקצרהו וילקוט את כל הקציר וימכור וישמור הכסף בידו וכן עשה עשרים שנה. ויהי אחרי כן ויבוא לפניו בחור אחד ויאמר לו אני הוא בן האיש אשר יצא מן המקום הזה עשרים שנה היום ולא ידע איש מקום שבתו ויעזב פה את שדה נחלתו. ועתה אודיעך את אשר עשה אבי בצאתו מן המקום הזה. אתה ידעת מר לבבו במות אשתו וימאן לשבת במקים אשר מתה שם וילך אל אמיריקא. ויעש שם סחורה ויצבור הון וינחם על אשתו ויקח אשה אחרת אשר ילדה לו אותי. ויתאוה אבי לשוב לעירו וישכור אניה לבוא עמה. והנה באה רוח סערה גדולה וחזקה ואש מתלקחת ותשבר האניה ותטבע בים עם היושבים בקרבה ולא נשארתי כי אם אני לבדי בעירום וחוסר כל ובאתי אליכם פה לרשת שדה נחלת אבי. ויאמן השר אל דברי הבחור וישמח עמו שמחה גדולה ויכבדהו ויביאהו אל בית אביו ואל שדה נחלתו. ויהי ממחרת ויבוא אל השר בחור אחר וידבר אליו כדברים אשר דבר הבחור הראשון. וישתומם האיש ויחרד חרדה גדולה ויקרא אל הבחור הראשון וישם אותם זה לעומת זה. וכאשר ואה הבחור השני את הראשון אמר אל השר הבחור הזה היה עמדי באניה ונמלטנו אני והוא ואני בתומי ספרתי לו הדבר. ויכחש הבחור הראשון לאמור לא ראיתיהו עד הנה. ויאמר להם הזקן לפני ראשי העם זה אומר אני בן האיש ולי משפט הנחלה וזה אומר לא כי אני בן האיש ולי משפט הנחלה ולכם אין מכתב ולא אות לאמת דבריכם. ויצו אל עבדיו לאמר קחו נא לי קשת וחצים ויביאו עבדיו אותם אליו. ויאמר אל הבחורים אני ידעתי כי היה אביכם רובה קשת אשר אין כמוהו ואני חושב בלבי כי גם לבנו למד לירות החצים. וכן משפט האיש יום יום ללמד את בנו כל אשר הוא יודע. לכן מי מכם יורה החצים בחכמה על הברו הוא ירש את הנחלה ויאמרו לו כן יהיה כדבריך. ויקח השר את תמונת האיש בעל השדה אשר מת וישימה למטרה. ויורה הבחור הראשון את החצי על אף התמונה וכל הרואים שמחו עמו ויתקעו כף עליו ויפצחו רנה. ויביא השני וירא את התמונה ויפול החצי מידו ויאמר לא אורה החצי על תמונת אבי והיא לא תהיה לי למטרה. וישחקו עליו העומדים לפניו ויאמרו האיש הזה הוא ירא ורך הלבב לכן ידבר תחבולות ולא ידע לירות החצי. ויהי כשמעו ויאמר אל השר אני אעזוב את נחלת אבותי ביד אחר אך זאת אבקש מידך תן נא לי את התמונה הזאת ותהיה לי לזכרון. ויאמר לו השר זאת אתן לך ועוד אחרת והיא נחלת אביך כי ידעתי כי אתה הוא היורש האמיתי כי יראת לשום יד על תמונת אביך. והבחור הזה הוא איש בליעל. כי לרמותנו בא לכן שלחוהו וילך. ואתה הבחור הטוב בוא עמדי ואתן לך אשר אספתי מתבואת שדך קחנו מידי ותצליח בדרכיך. ירא את ה' ושמור מצותיו ויהי אלוהים עמך: מ' מק"י

כג.    🔗

מעשה שהיה בארץ הסינים חוק ישן נושן הוא בארץ הסינים. לקצץ ידי האיש אשר עשה תרמית ונבלה, וישלח בעולתה ידיו. ויהי היום, ותרמית אחד הפקידים נגלתה בשער, ויצא המשפט לקיים בו דבר החוק, ויהי כי נלקח האיש לעשות כמשפט הארץ, ובתו בת חמש עשרה שנה, נערה חכמה ומשכלת, שמה נפשה בכפה, ותרהיב עוז בנפשה לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על אביה. ובבואה לפני המלך ותתחנן קולה ותאמר. מלך רחום וחנון ידעתי גם ידעתי, כי נלקח אבי בצדק לקצץ ידיו המגואלות בתרמית, ואנוכי באתי היום לתת את ידי כופר ידי אבי אשר תכלכלנה אשה ובנים ואדוני המלך חכם כמלאך אלוהים לדעת לעשות צדק ומשפט ואם חטא אבי אלה הצאן מה חטאו כי ישבר להם מטה לחמם, ועתה אדוני המלך צוה נא ברוב חסדיך לקחת כופר את ידי אשר לא תצלחנה למלאכה כי גם בהן יזל דם אבי. כה דברה הנערה ותבך. וימס לב המלך לשמוע הדברים האלה מפי עלמה צעירה לימים, ועל לבו הטוב פעלו הרחמים והחמלה אשר חמלה נפש הנערה, מעשה צדקתה ודבריה הנמרצים ויען ויאמר: סלחתי, סלחתי: (מ' נ"ן)

כד.    🔗

מעשה ביוסף ובנימין שישבו יחדיו בבית הלמוד. יוסף היה גדול שכל ומבין בנקל כל דבר אשר ילמדוהו ובנימין לא כן. כי המלמד יוסיף ללמדו חכמה פעם ושתים למען יבין אמרי פיו. ושניהם טובים במעללים וחפצים בלמוד היו. אך בגדי יוסף ספריו וכל כליו היו מגואלים יום יום בדיו ובכל דבר המטנף ובגדי בנימין ספריו וכל כליו היו נקיים הרבה. עד כי כל רואיהם יבחרו קרב אל בנימין ויתרחקו מיוסף. המלמד הוכיח את יוסף פעמים רבות לטיב לו גם גער בו למען לא ימאס בו כל הקרב אליו ולא יסור ממנו. אך יוסף לא שמע אל דברו ויוסף להתגאל כבראשונה. שני הנערים האלה למדו יחדיו נכים הלמוד כשמונה שנים ויבינו דעת וישכילו. וכל שנה ושנה ביום אשר נסו אותם הפקידים נתנו להם שכר שקידה בלמודים כי חכמו מכל הנערים אשר בגילם יוסף בשכלו הגדול ובנימין בחפצו בלמוד ובעמלו בו הרבה. ויהי היום ויבוא איש סוחר בבית הלמוד לדרוש מאת המלמד נער טוב מעללים ויודע דעת להפקידו לסופר בבית מסחרו. המלמד הראה לו יוסף ובנימין לאמר אלה טובים המה בחר לך אחד מהם ככל אשר תאוה נפשך. וינסה אותם הסוחר ויבן וידע כי טוב יוסף מבנימין בשכל ובבינה. אך בוחר בבנימין על אשר מצא ספריו בגדיו וכל כליו נקיים הרבה כי אמר זה לא יגאל ספרי בבואו בית מסחרי. ויאמר אם ישוב יוסף מדרכו הרעה ולא יתגאל עוד אשוב ואקח גם אותו כי טובים השנים להיות אתי בבית מסחרי. ויברך הסוחר את המלמד וילך לו. ויאמר המלמד אל יוסף הלא אמרתי לך אלף פעמים לא תעשה כן לטנף בגדיך וספריך שוב מדרכך הזאת פן יבוא היום אשר תבוש ותכלם. והיום בא ואתה יושב במר נפש ונאנח. אך קום בני כי יש רפואה לשבריך הסר ממך הרעה הזאת לא תתגאל עוד והיה נקי בכל דבריך. אז תמצא חן בעיני כל אדם והסוחר יבוא ויקחך ותהיה בבית מסחרו. ויען יוסף ויאמר צר לי מאד לא על טובת אוהבי אשר שמחה את לבבי אך על שגגתי אשר לא שמעתי לקול מורי ואל דבריו לא הטיתי אזני. אך ניחמתי ולא אשוב עוד לכסלה. וכן עשה ויהיו בגדיו ספריו וכל כליו נקיים אין בהם כל כתם. ולקץ ששה חדשים בא הסוחר ויקחהו ויביאהו אל בית סחורתו. ויהי שם עם בנימין אוהבו אחים בל יפרדו שמחים וטובי לבב. הצליחו בדרכיהם ויהי ה' עמהם כי בכל ימיהם הלכו בתם דרך וביראת ה': (מ' מק"י)

כה.    🔗

מעשה באיש אחד ערבי שתעה בלכתו במדבר והלחם אזל מכליו ויעברו עליו שני ימים אשר לא בא בפיו כל מאומה וכמעט מת ברעב. ויגיע האיש אל תעלת מים אשר ממנה ישקו הנוסעים את גמליהם וישא עיניו וירא ועל החול שק עור. וישמח האיש שמחה גדולה ותחי רוחו ויקרא. יהי שם ה' מבורך ויקח בידו את השק ויאמר. פה אמצא תמרים או אגוזים ואשיב בהם את נפשי ולא אמות ברעב האח מה טוב אתה ה' בלב מלא תקוה פתר את השק אולם אהה ותקותו בגדה בו ויהי כראותו אתן אשר בתוכו ויפול רוחו בקרבו ויקרא בדמעות עינים. הה את אשר בקשתי לא מצאתי ותחת מצוא אוכל לנפשי מצאתי כסף וזהב פנינים ואבני חפץ: (נ"ן)

כו.    🔗

מעשה בפראנצסקו מלך צרפת שהיה אסור בבית כלא וחלה מאד. ויצו את עבדיו לאמר אל מלך קארלו לשלוח אליו איש רופא יהודי כי מאז היתה חכמת היהודים ברפואה בה מאד. וישלח קרלו אליו איש עברי אשר העיר את דתו ויאמר פראנסצקו אני לא אחפוץ באיש הזה כי אם היה חכם גדול בחכמת הרפואה למה לו להמיר את דתו לינשא בעיני הגוים הלא תנשא אותו כחמתו אין זה כי אם חסרון הכמה ודעת (מ' מק"י)

כז.    🔗

מעשה תקפו וגבורתו ורוב עשרו של הגביר האדיר דוד בארנייא

מובא בהמגיד ש' ז' מנומר ז' והלאה וז"ל ספור תולדות גביר גדול מאחיו באנקיער מלונדן

(מאת נ"ק)

מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו (תהלים קכ"ג):

הזורעים בדמעה ברנה יקצורו. (שם קכ"ו):

ברחוב לאמבארדשטריט בלונדן עומר בית רם ונשא בנוי לתלפיות. על פניו תלוי לוח משוח בששר המודיע כי פה בית מסחר הגדול בשם באר בארנייא ושותפם שם אדוני הבית דוד בארנייא אחד הגדולים אשר בעיר לונדן והוא כבן ששים שנה. רבות מסבות התהפכו על ראשו טרם עלה לגדולתו להיות נמנה בין נדיבי העיר ההיא. ויען כי קורות ימי חייו יאלפינו בינה להכיר את השגחת ה' בתבל הלזו וילמדונו לדעת מה טוב לגבר לחסות בה' בצר לו כי הוא יכאיב ויחבש יורידנו פּלאים ויעלנו עלה מאחרי העלות אל במתי ההצלחה לכן אמרתי אספרה נא לאחי תולדות ימי חייו כפי אשר שמענום מן הסופר האשכנזי ה' יוליוס ראדענבערג וככה יספר.

בבית משתה קאפפעע בלונדון פגעתי בהאדון בארנייא והוא יושב וקורא מכתב עתי בשפת אשכנז, עלז ושמח מאד על הענינים הכתובים שמה אז הבינותי כי בן ארץ מולדתי הוא. ואקרב לפניו הודעתיו את שמי וישאלני לשלום. אח"כ הושיט לי זרועו ויקראני לבא לאכול אתו לחם הצהרים. ונלך יחדיו את בית מגורו שמה ראיתי את כבוד עשרו ותפארת גדולתו אשר אם אמרתי אספרה כמו יקצר הגליון מהכיל אשתו הנכבדה באה לקראתנו והיא שמנה ובריאה נושאת בגדי משי שני עם עדנים. ואיננה יודעת לדבר בלשון אחרת מלבד שפת אנגלית. גם בתו באה עמה עלמה יפת תואר וטובת שכל. מדברת גם שפת אשכנזים באר היטב ורוח הן יצוק על כל מעשיה. גם בן לה' בארנייא אולם בעת ההוא רחוק היה מלונדון כי הלך למסעיו במדינת הודו. אחרי אשר אכלנו ושבענו ורוינו דשן הודיענו ה' בארנייא כי יהודי הוא וכי אשתו ממשפחת הלארדמאיאר ר' דוד סאלאמאנס במשך מועד קצר, גלה לי את כל עניני משפחתו ובני ביתו. ובעת שיחנו שמחה בתו את לבנו בהטיבה נגן עלי הגיון בקלאוויער. ויהי אחרי כלות שעשוענו הושיט לי ידו ויאמר כעת הזאת ביום מחר יהי נא חסדך לבא אלי אל בית מסחרי. משם אוליכך אל מקום אחד להכין לך עונג וחדוה. ואעש כן למועד המיוער באתי אל בית המסחר. ואלך דרך עליות מרווחים חדרים רחבי ידים. והעומדים על משמרת המסחר כמספר ארבעים משני עבריהם זה סופר וזה מונה זה לוקח השטרות מן הבאים לגבות וזה שוקל זהב מחירם. והנה לקחני ראש הסופרים ויביאני לפני אדוני הבית. והוא יושב בחדר מיוחד ועובד עבודת מסחרו ונגד פניו תמונה קטנה תמונת אשה זקנה ומצנפת על ראשה כאשר תשאינה הנשים לפני חמשים שנה. ויברכני לשלום ויאמר בראותו כי שמתי עין על התמונה. זאת תמונת אמי עליה השלום לפני עשרים שנה ראיתיה בפעם האחרונה וזה שמונה עשרה שנה הלכה לארץ החיים עתה אם יש את נפשך לכה ונלכה. הנני למשמעתך אדוני אמרתי ונלך.

הלכנו דרך שוקים ורחובות עד בואנו שמה אל מסלה מוראה ונגאלה. מקום צר מעלה באשה לכל עובר. וכאשר צעדנו הלאה כן ירבו בתים מגואלים טיט חוצות. המון אדם וריח רע על כלם. למה איפוא הביאתני עד הלום. שאלתיו ואת נחורי סתמתי באצבעותי. ויראני ה' בארנייא באצבעו על בית אחד שמה ראיתי כתוב עליו לוח אלד גיוורי (בכתב אנגליא) לאמר רחוב היהודים הישנה אז ידעתי כי נהלני אל מגרש היהודים מקדם (גיטא) רגשי יגון ושמחה התרוצצו בקרבי בבואי בין מיודעי אלה. אשר באיטליא וברוסיא בלונדון ובפאריז נשארו במתכונתם ולא שנו את טעמם זה שנים מאות ובכאב לב ראיתי את פניהם אשר כחשו משמן בלחץ צרה ויגון. המונים המונים הלכו ברגש. כי ערב שבת היה ויקנו מאכל ומשקה בשר ודגים. לפני אחד הבתים עמד ה' בארנייא ויאמר הביטה נא וראה את הבית הזה. וארא אותו והנה הוא גרוע מכל הקודמים לפניו. על לובן הסיד אשר עליו בהרות שחרחורות. וצחנתו עולה לאפי. הקירות טוחות בחומר ולזכוכית אשר בחלוני הבית אין שריד כמעט. לפני ארבעים ושמונה שנים. עת באתי הנה מארצי ומולדתי אשכנז היה הבית הזה בית מלון לי ללון הלילה בשכר מעט אשר קבצתי על יד נדיבים. הוסיף האדון בארנייא לאמר. רגש קדש עבר כי מדי ראותי את האיש הזה המבורך בעושר ואושר וכל טוב ה' בידו. עומד לפני הבית. אשר לן שמה בהיותו נער משולח ונעזב פושט יד על הפתחים. מדי דברנו יצאה אשה שמנה כבת חמשים שנה מן הבית וילד רך על כתפה. ותרא אותנו ותקראנו בשפת אנגלית לסור הביתה. כי הבית בית משקה שכר. ויצחק האדון בארנייא ויאמר בשפת אשכנז. הלא תכיריני עוד מרים. ואחרי הטיבה האשה לראות קראה בקול האתה זה אדוני הגביר בארנייא. ברוך אלהים אשר הראני עוד פניך. ונסור הביתה. ונשב לשתות מן המשקה אשר הביאה מרים. והאדון בארנייא שאל את פיה העוד חי הזקן איצק. הזקן איצק ענתה במהרה ישוב יחיה בהחיות ד' את המתים. זה שבע עשרה שנה בין רפאים ינוח. שבע עשרה שנה. ענה ר' דוד שבע עשרה שנה. הן מאד מאד ימהר הזמן מרוצתו בהיותי פה בפעם האחרונה היה חי עודנו. ויהי הזמן בעיני כימים אחדים. עתה שבע עשרה שנה נגוזו חלפו למו. אמנם כן הוסיף לאמר העת תמהר לרוץ אורח. עשה תעשה לה כנפים אך קורות רבות ותלאות שונות צרורות בכנפיה ומסבות מתהפכות עמה כגלגל לפני רוח. ראה ידידי בן ארצי הנה זה ארבעים ושמונה שנים עברו וכן נגוזו מעת באתי אל החדר הזה אשר אנחנו יושבים בו כעת נער משולח ונעזב הייתי רעב וצמא נפשי בי התעטפה מרוב עוני וחוסר כבן שש עשרה אז הייתי ואהה רבות רעות כבר שבעה נפשי. באחת הערים באשכנז הצפונית נולדתי ובהיותי בן שתים עשרה מת עלי אבי. מבנים שבעה אנכי הבכור הייתי וכלנו כמשא כבד על שכם אמנו היינו. כי עוני ומחסור היו גורלה ויסתמו ממנה מעיינות הכלכלה להביא טרף לביתה בעד מספר נפשות כמונו הה אמי הטובה והישרה נ"ע מעי המו מדי דברי בה. איך נמוג לבה בקרבה בראותה כי טרף אין להביא. בזיעת אפה עשתה מסחר קטן בענינים שונים. אך לשוא אז גמרה אומר להנשא לאיש אחר תחת אבי ז"ל וכן עשתה עתה גברו צרותינו מבראשונה. גברו ובאו עד נפש נלאיתי נשוא גם יד המלחמה חזקה אז בארץ. גדודי צבא נאפאלעאן הגדול פשטו על כל ערי אשכנז. ואם חשבתי את דרכי ועם לבבי אשיחה מאין יבא עזרי אז רק למרחוק נשאתי דעי בארץ ענגלאנד אמרתי שמה נכונים הצלחה וכבוד לנוטה שכמו לסבול עמל ידים וזיעת אפים. ויהי היום ואומר אל אמי אמי ארימה פעמי ללכת למרחקים. אולי יצלח חפצי בידי לעשות לי ולך גם יחד.

ותבך אמי בדברי ככה אח"כ חבקתי בזרועותיה אך נאלמה דומיה ולא ענתה על דברי מאומה אחה יקירי מה רע ומר גורל אם ישרה אם לא תוכל לצוות על בר נדריה השם לדרך פעמיו להביא ממרחק לחמו לאמר אל נא בני כי אם בביתי תשב וזאת מנוחתך עדי עד. אמי היקרה החרישה למחשבתי. ומה גם בעלה. בסתר חדרה הכינה לי מעט לבוש וכסות וצידה לדרך. גם קבצה מעט הכסף אשר באמתחתה ותביא לשולחני ותחליף במטבעת זהב גדולה. ממעות ענגלאנד. את המטבע הזאת הגיחה בכנף הלבוש ארבע כנפות. אשר נשאתי על כתפי ותתפור בעדה. ותאמר יראה בני דוד את המטבע הזאת שמתי בלבושך וה' יצוה אתה את הברכה שים על לבך כי כל עוד זאת אתך אינך נעזב מכל וכל ואל תקחנה משם עד אשר יאלצך החכרה ותראה כי אין דרך אחרת לפניך ואשא רגלי ואלך.

ויהי בבואי אל קריה קטנה בסביבות עיר ברעמען ואמצא חן בעיני סוחר נכבד מבני עמינו. בראותו כי ידי רב לי לכתוב ולקרוא בלשון אשכנז גם במלאכת החשבון כביר מצאה ידי וידיעת כתבי הקודש לא זרה לי. וישימני למורה לילדיו פה ישבתי כחצי שנה. אך לא ישרה נפשי בכהונתי זאת הן אמנם רבה היתה שמחת אמי כי מצאתי לי מנוח וטרף לנפשי. אולם לבי אמר לי כי לא את המנוחה ולא זאת המרגעה אשר אליה נשאתי את נפשי. ורוחי דורשת גדולות וטובות מאלה. ואעזוב את משמרתי ואלך למסעי. ובאמתחתי עשרה טהאלער אשר רכשתי לי. ואבא לברעמערהאפען והימים ימי מלחמה ועל פי פקודה אשר יצאה מלפני נאפאלעאן חדלו עוברי אורחות ים מלעבור באניות מענגלאנד לדייטשלאנד. ולכן פרח המסחור בסתר ( שמוגעלהאנדעל) ויפרוץ מאד והרבה אניות קטנות עברו בסתר להעלגאלאנד להביא סחורות ענגלאנד אשר נאספו שמה חמרים חמרים. אני שיט כזאת הובילה גם אותי להעלנאלאנד. ויהי בבואי שמה והנה ערב רב בלי סדרים מצאתי. סוחרים המונים המונים מלונדון האמבורג וברעמען. אשר מאפס מקום גרו בבתי הדיגים וסחורות כחול לרוב נערמו על פני חוץ. אנשי אשכנז רבים הם ונשיהם ובניהם אשר באו שמה להעלות תרופה למחלתם (כי מעייני ישועה שמה) ומנגנים הטיבו נגן. בעת ההיא נודעתי לגבירה אחת מברלין זקנה ורעת תואר ותאהבני בלבה אהבה עזה. ותמשכני חסד וכל מחסורי עליה. כה עברו לי שבועות אחדים. מאושר וצולח הייתי. אך קל דעת מאד ולא זכרתי אחריתי ופתאום באתני רעה לא ידעתי שחרה. פעם אחת פגעתני הגבירה בדברי דברי חן ונועם עם הנערה הסוכנת לפניה. אז אש הקנאה בערה בה ותגרשני מפניה בחרי אף. הכסף אזל מכיסי ולא ידעתי מאין יבוא עזרי. אז הלכתי אל אחד הסוחרים בעלי האניות ואתמכר לעבר לו. (מאטראזע) אחרי עברו שעות אחדות פרשה האניה נס ותורן וחיש קל כנשר טשה עלי מים רבים. ולאט לאט התרחק מני הרגב האחרון מעפר אדמת אשכנז אך פעם אחת תעיף עיני בו עוד ואיננו. הים זועף הגלים הומים בשאון דכים. ואנכי לבדי הנני בין עבדי האניה. אכזרים וקשי לב אנשי עם מוזר. גוי לא אשמע לשונו. עד מהרה שמעו כי מבני ישראל אנוכי. כי הכרת פני ענתה בי. ויתעוללו בי ויאמרו להביאני בברית דת הנוצרית ביד חזקה את מעילי וכתנתי מעלי הפשיטו ויצגוני ערום כיום הולדי. וימשחו את בשרי בזפת ( טהעער) וישליכו עלי נוצות העופות המונחות בירכתי האניה וכאשר עמדתי ככה כעוף מלא נוצה שפכו עלי מזרקות מים הרבה מאד אז אמרתי מכאב לב ויגון מי יתנני כירחי קדם בבית אמי הישרה. אחרי עברנו בים כחמשה ימים באנו אל נהר טעמזע ותנח האניה בחוף ס"ט קאטארינא מנגד למבצר תוויר ראשית פעולתי בבואי היתה לברוח מתחת ידי נוגשי ואנוס בחפזה (אף כי אין רודף) לא נחתי ולא שקטתי כל היום ההוא. מהרתי לרוץ אורח רחובות ושוקים. לא ידעתי איפה רצתי אך זאת ידעתי כי לפנות ערב נפלתי בלא כח לפני בית גדול ורחב ידים בלונדון וארבץ על אחת המעלות העשויות לפני הבית מאבני גזית. פנה היום והליל בא. אך לא היה חשך על הארץ. כי רבבות עששיות הפיצו אור בהיר, המונים המונים ראיתי עוברים לפני רצוא ושוב. אלה הולכים ואלה נוסעים במרכבה מרקדה. ואלה רוכבים על הסוסים. אין גם אחד שם עינו לחומלה עלי מתעורר להחזיק בי. כי לא פעם ושתים יקרה כזה בעיר הגדולה כי יפול עובר אורח נלאה וכשל ברכים. ברחוב העיר ואין סומך. אולם אמרתי אל לבי לא אבטח בנדיבים בה' אשים מבטחי ואבקש באמתחתי ואמצא עוד איזה מטבעות קטנות מיתר הפליטה ואלך אל בית משתה ואקן לי לחם ושכר. אכלתי שתיתי וישב רוחי אלי ואלך לבקש לי מקום ללון ואבוא אל רחוב צר מאד. והנה ראיתי על אחד הבתים איזה מלות אנגליות חרותים עלי לוח. אך לא הבינותי מדהן זולתי האחרונה. ועל ידה נודע לי כי מקום ללון פה לעוברי אורח. כבואי הביתה נודע לי כי אל מערת פריצים באתי כי ככלוב מלא עוף כן מלא הבית מפה לפה גנבים ושודדים. אך לבי נכון בטוח היה ביניהם. כי בכיסי אין מאומה אשר בגללו ירצחוני נפש. לכן ישנתי ושנתי ערבה לי. ויהי בבקר ואשלם לבעל המלון שכרו בקשיטות האחרונות אשר לי. ואצא אל הרחוב ובידי אין כל אשר אומר כי הוא יביא עזרתי אמרתי נואש ונתתי אל לבי לקחת את מטבעת הזהב אשר נתנה אמי בכסותי כי אמרתי הנה בא העת לקחתה וכבר שלחתי את ידי ואגע בכנף הבגד ארבע כנפות. אך עד מהרה ניחמתי ואומר לא. עוד לא יאלצני ההכרח לקחתה. ואחרי שתי עצות בנפשי עלה רעיון בלבי כברק זוהר בין ענני אופל הלכתי דרך שווקים ורחובות ואפן כה וכה ואבקש מלפני ומאחרי עד אשר מצאתי את שאהבה נפשי. מצאתי ראיתי איש אחד אשר הכרת פניו ענתה לי כי יהודי הוא. יהי נא חסדך אדוני להודיעני איה בית הכנסת ליהודים אמרתי אליו. והאיש הביט בפני כי לא הבין אשכנזית. אולם זאת אחשוב לבטוח כי היה יהודי. כי שנה ושלש את דברי בית הכנסת ליהודים. ויעש כל אשר בכוחו להבינני איזה הדרך אלך בו למען אבא אל מקום חפצי. אחרי תתי לו תודה על טובו הלכתי על הדרך אשר אמר לי. ואבא אל המקום רחוב היהודים הישנה אשר אנחנו פה היום. ומשם אל השוק (דוביפליס) על השוק ההוא מעבר השמאל עומד בנין גדול כלו אומר כבוד ושערים גדולים פתוחים לו. והוא בית הכנסת הישן ליהודים. אליו קרבתי ברגש שמחה כאשר יקרב הבן אל אביו שמח וטוב לב כאילו אל ארץ מולדתי שבתי הפעם וכאמי היקרה תוחיל שמה את בואי. את השער לא מצאתי סגור לפני ואצעד הלאה. לא היה איש בכל ההיכל הרם והנשא מושבות המתפללים ריקים היו אך לקראת ארון הקודש השמש שלחה את נצוציה כעת כאילו האציל הבורא מהוד זהרו על מקום הקודש ברגע בואי אל הבית להודיעני כי עמי הוא בצרה ויחלצני ויפלטני. ומן אותות הזהב על הלוחות אשר על ארון העדות הופיע ברק זהרה. ואפן לשפוך שיח ואתפלל אל א' ברגש קודש. ובלבבי דמיתי כי אלפי אלפים בני אדם עמי לא' יתפללו גם דמעות עיני כמים נגרו וככלותי להתפלל ואקוד אפים ארצה מול הארון ואצא מבית התפלה. ויהי כעלותי המעלות אשר לפתח הבית והנה פגעתי באיש עוור זקן ושבע ימים. שערות ראשו כשלג הלבינו וזקנו יורד על פי מדותיו. והוא יושב על האבן.

אדוני אמרתי אליו ומה אתה מבקש. ענני בלשון העלגים אשר ידברו שם העניים המעורבת ממלות עבריות אשכנזיות ואנגליות גם יחד. אשאלך אדוני והודיעני אם בין תבין שפת אשכנז. אמרתי. הלא שמעת כי פי המדבר אליך בלשון ההיא ענה. הן בארץ אשכנז פולונית נולדתי דרך בואכה פוזנא. ומי אתה. ואען גם אנכי יליד אשכנז ותמול בואי לונדון ולי אין כל להחיות נפשי וגם אוהב ומרחם לי אין. והנני מבקש לי משמרת עבודה אשר תטריפני לחם חקי. וישרוק העור וישתומם. כן הדבר. גשה נא הנה בני ואמושך. ויעביר ידו על פני ויקרא השם ישמרנו. צעיר לימים עוד הנך וזקנך לא החלה עוד לצמוח. כמה ימי שני חייך. מעט ורעים עניתי לא יותר משש עשרה שנה. שש עשרה שנה ושלש. הסכת ושמע את אשר עלה בלבי על אודותיך הנני איצק הזקן. ובשמי הזה נודעתי לכל אנשי הרחוב למקטון ועד גדול ותוכל לשאול את פיהם עלי פה על האבן הזאת אשבה מבוקר ועד ערב. מלבד ביום השבת. ואקבץ על יד את נדבות העוברים אשר יניחו על הארגז אשר בידי ומהם אמצא מחית נפשי יש מרבה ויש ממעיט לתת ויש אשר יתן נדבתו נדבת תמיד מדי שבוע בשבוע גם ליום חתונת בניהם יקראוני רבים ויתנו לי מתק. וכן בכל עת מצוא יפקדוני בני עמי ביום פקדם עניים אחרים. אך הגידה נא לי מה שמך שמי דוד בארנייא אמרתי. לכן שמע דוד הוסיף איצק. הנה נער כמוך דרוש לחפצי להיות לי מנהל ומשרת להוליכני מביתי עד הנה בבוקר. להביא לי הלום את לחם הצהרים ולהשיביני בערב הביתה ולשאת שמה את הארגז אשר בידי. נערים משרתים כאלה רבים היו עמדי. אך בגדו בי באחרונה ויעזבוני. וזה שלש שבועות אשר הנערה מרים בת שמעון הפסח (הוא בעל הבית אשר אני גר שם) תנהלני הלוך ושוב. אכן נערה שובבה ופרועה היא ואם תבוא יום יומיים תעזבני לכן אם יש את נפשך דוד היה נא לי מנהל. רק של פעמים ביום עליך לשרת לפני והעודף מזמן ההוא לעשות לך לעבוד ולרכוש כאות נפשך. בשכרך אתן לך לאכול ולשתות כנפשך שבעך חלק כחלק מלחם חוקי. גם מקום ללון אתי אכין לך. ואם תטיב את מעשיך אז מדי חדש בחדשו גם מעט כסף לך אתנה. ועתה הגידה נא לי דוד התחפוץ במשמרת עבודה כזאת. לא היה קץ לשמחתי בראותי כי שלחני ה' אל העוור הזה למחיה לי וכעולה מבור תחתיות אל גרם ומעלות כן דמיתי אני בלבי בהפוך עלי הגלגל את מצבי הרע להחליפהו במצב משרת ומנהל לעוור הזה. הנני קראתי. הנני לפקודתך איצק ולבי נכון בטוח כי תתן לי היתרון על כל משרתיך אשר לפני. ואשאר אתו עד הערב. והנה נאספו רבים אל בית התפלה עד אשר מלא הבית מפה לפה ונרות אין מספר הפיצו נוגה מסביב. כי ערב שבת היה ויזמרו קבלת שבת. גם הזקן איצק קם ממושבו ונלך שנינו אל תוך הבית ונעמוד קרוב לפתח השער מקום מועד לעניים מרודים. ככלות תפלת ערבית עזבנו את בית הכנסת ללכת ביתה איצק ויודיעני איזה הדרך נלך בה ונבוא אל החדר הזה אשר אנו יושבים בו כעת בערב ההוא שונה היה מראהו מאשר הוא עתה. לפי אורך החדר עמד שלחן ערוך מכוסה במכסה שש. כל כלי הבית נקיים ומרוקים היו ועל קורות החדר מנורה טהורה ושבעת הנרות האירו בה. גוט שבת. קרא שמעון הפסח בעל הבית. ומכל עבר ופינה נשמעה הברכה הזאת לקראת איצק כי הבית מלא מעניים עוברי אורח וכלם נתנו כבוד ויקר להזקן כאילו היה ראש וראשון לאגודתם. גם איצק השיב להם ברכה בלב שמח ויאמר ראו לקחתי לי מחדש נער משרת ומנהל. שמו דוד והוא מארץ אשכנז. וישאלו לי כלם לשלום אח"כ ישבנו כלנו על השלחן. ואיצק בראש ונאכל בשר ודגים ולחם סולת אכלנו ושבענו וברכנו את ה' כמצוה. ומה מאד שמח לבי וטוב לי בין הנדכאים האלה האח האח אמרתי. כי ימים רבים לי באין שמחה כזאת.

השבת עבר וששת ימי המעשה הגיעו. ואיצק רצה את עבודתי כי באמונה עשיתי. וכל חפצו השלמתי. ויתן לי בראש החדש מטבעת כסף למתנה. ככה עברו שבועות ולשנינו לא היה מקום להתלונן איש על אחיהו. הן אמנם במסתרי לבי אמרתי לי כי לא זאת ההצלחה אשר ממנה נבאו לי רעיוני בארץ מולדתי. אולם מאשר לא מצאתי דרך טוב מזה לפני לכן אמרתי טוב ואחיל דומם. ויהי היום והנה הגיעני מכתב ידי אמי. כי כתבתי לה איה מקום משכני. ואהה המכתב מלא קנים והנה והי על רוע גורלה. חיל הצרפתים אשר שדדו ובזו בעיר מגוריה גם את רכושה הקט לקחו והציגוה ככלי ריק. אמי קותה למצוא ממני מסעד ומשען כסף אבל לריק. אולם בקרב לבי חשבתי מזימות ושתי עצות בנפשי להטיב את מצבי הנוכחי ולהחליפהו בטוב ממנו. למען אוכל לעשות לי ולבני משפחתי. מבוקר עד הצהרים ומצהרים עד הערב עברתי הנה והנה ואסובבה בשוקים ורחובות. אך לא אונה לידי מאום אשר יפתח לי על ידו מקור ישע. פעם אחת הובילוני רגלי אל בית משקה באוותי לשתות שכר. והנה הבית מלא אנשים שכורים בעלי מלאכה נושאי סגל ורכבים שתו וישכרו ויחוגו וינועו ובפיהם שרו שירים. איש אחד הראה קוף מרקד ושנים אחרים נגנו עלי הגיון בכנור. ובירכתי החדר ישבו ארבעה או חמשה מאנשי הצבא חכלילי עינים מיין ופניהם פני להבים ובידם כסף ויצעקו הבה. מי האיש החפץ להיות אתנו הכסף נתון לו. סביבם ישבו כששה נערים מהמון העם אשר ארחו אתם לחברה. אגודה אחת ופה אחד לשתות ולזעוק כמוהם. ויהי אך באתי אל הבית ואביט כה וכה לבקש לי מקום לשבת. והנה אנשי הצבא השכורים נתנו עינם בי הבה נער חמד קרא הראש הבה ונסבאה שכר לחיי המלך והשותה אתנו חנם אין כסף ישהה והממאן לשתות הנהו בן בליעל מורד במלכות. יראתי לתת להם כתף סוררת פן יתנוני לבן בליעל. ואקרב אליהם. פנו מקום להנער קרא הראש. בא בני הלום שב לימיני ויצו להביא משקים וגשת לחיי המלך. ואחרי שתיתי שנים שלשה בקבוקים והנה קם אחד מהם ויאמר הלא טוב כי נשתה גם לאבדן נאפאלען וחיל הצרפתים שונאנו. אמנם כן קראתי. והשכר הומה בקרבי אמנם כן. הצרפתים בזזו את כל אשר לאמי ואת כל כלי ביתה שברו. יאבדו הצרפתים וארור נאפאלעאן לנצח. היטבת לדבר בני. קרא הראשי כאיש חייל דברת הביאו לו לשתות. וארא כי הביאו שכר. אך כי נתנו בו בלט גם יין שרף זאת לא ראיתי ויהי אך שתה שתיתי מעט והנה ראשי עלי ככרמל וכמוקד נחר כל בשרי הסירותי מעלי את מעילי ואהי כמשתגע צעקתי רננתי קללתי את הצרפתים. רקדתי כאיל וארגז ואשחק ואין נחת. אז הוציא הראש מטבע זהב מכיסו ויתן לי ויאמר הנה הוא לך לשלחה לאמך למנה ומחר תלבש בגד תכלת וחרב על מדיך והלכת עמנו להכות את הצרפתים. האח אמרתי. את המטבע אוכל לשלוח לאמי למנה. את יתר הדברים אשר דבר לא שמעתי על נכון ולא הבינותים. כן הדבר ענה הראש ולבי מלא גיל. כי אמרתי נכמרו ניחומיו אל גורל אמי. וכמעט נשקתי כפות ידיו בעבור חסדו זה את המטבע טמנתי באמתחתי ונוסיף לשתות וכן פנה היום ויהי לילה. אהה. איך נשכח מני איצק הזקן כמת מלב לשוא כלו עיניו היום מיחל עלי בואי. היין והשכר את לבי לקחו לא ידעתי נפשי.

עדי נפלתי עיף ויגע על הארץ וארדם. כאשר הקיצותי ממחרת וארא והנני שוכב בדירת עצים ושנים מאנשי הצבא אשר שתיתי ושמחתי עמם אתמול שומרים לראשי. ותהי ראשית מחשבתי לשוב אל איצק ואשא רגלי ללכת והנה קול אחד החונים עלי קורא. לכה ונלכה את בית מועד לאנשי החיל (קאסערנע). עתה ידעתי מה המה לי. הפעם נודע לי מה עשיתי בלקחי תמול מידם את מטבעת הזהב כי התמכרתי לעבודת המלך. ויהי כראותי כי אין להימין או להשמאיל ואלך אחריהם. וילבישוני לבוש תכלת ויתנו לי קנה רובה וילמדו את ידי לקרב. שנים רבות עברו ואת פני איצק לא ראיתי עוד. כי רחוק היה מקום מגורו מלבד דאבוני זה. לא היה עלי רע מעמדי הנוכחי. אשר הסכן הסכנתי בו לאט לאט. וכמעט שמח הייתי בחלקי ובחבלים אשר נפלו לי כעת. את מטבע הזהב שלחתי לאמי. ושכר חוקי אשר ניתן לי מדי יום ביומו הספיק לי כל צרכי ועוד נשאר לי עודף אשר קבצתיו על יד והיה לאחדים לסכום גדול נוסף על זה הלא ראיתי הפעם פתח תקוה פתוח לפני לעלות מעלה מעלה על מרומי ההצלחה אשר לא ראיתי בעת עמדתי לשרת לפני איצק. ובאמת עליתי בזמן קצר איזה מעלות למעלה ואהי שר עשרה. ויהי בירח מערץ תקס"ט (אלף ותת"ט למה"נ) בהתאסף מחלקת הצבא אשר אנכי בקרבה. ונקרא נקראה פקודת הממשלה לפנינו כי נהיה נכונים. ובעוד שמונת ימים נלך ספרדה להלחם שמה עם חיל נאפאלעאן. לכל איש ואיש מאתנו ניתן מעט כסף לקנות לנו את צרכי המסע. אולם קול בלבי שמעתי אל תלך אתם לספרד האמן לי אדוני כי לא מאשר ירא ורך לבב הייתי אז. בהיותי בן שבע עשרה שנה. כאשר יחשבו רבים כי נמוגי לב נערי בני ישראל לקול תרועת מלחמה חלילה לי. אולם מדי זכרתי באמי היקרה נשבר לבי בקרבי. כי אמרתי פן אמות במלחמה אז יאבד ממנה כל משען ומשענה. גמרתי אומר בלבי לבלי לכת לספרד. ויהי מה. ובלילה הבא התחפשתי במלבושי עבד האניה ואברח. ממחרת היום באתי אוקספורדה. ומשם עברתי דרך ערים וכפרים. הרים וגבעות. ותהי רוב נסיעתי בלילה. וביום התחבאתי במסתרים. וככה באתי אחרי שמונת ימים להאלייהעאד. שמה מצאתי אניה נושאת משא לדובלין ואתן שכרה. ותביאני אחרי יום ומחצה לארץ אירלאנד. פה אמרתי נכון לבי בטוח פה אין מגור מסביב וכן היה באמת. אך מה יתן ומה יוסיף לב בטוח אם כסף אין להשביע נפשינו הרעבה. הכסף המעט שהיה לי אזל מכיסי וכאשר שכבתי מחוץ לעיר על פני השדה עיף ויגע. עלה גם הפעם על לבי לקחת את המטבע מבין כנפות כסותי. אך גם עתה שבתי ונחמתי ואמרתי. עוד לא יאלצני ההכרח ואלך העירה הלכתי בשוקים וברחובות. התבוננתי על העוברים לפני. והנה פתאום ראתה עיני על אחד הבתים חרות באותיות עבריות כי בית מזון שמה ליהודים. ואסור אל הבית ואבקש את בעל המלון כי יכמרו ניחומיו ויתן לי מעט מזון. כי בני אמונה אחת נחנו. וירחם עלי ויתן לי כחפצי וידבר אתי טובות מדי אכלי. האם דרים יהודים רבים מבלעדיך שאלתיו. מבלעדי רק משפחה אחת עבריה נמצאה פה. ענה בעל המלון. שם אבי המשפחה בן שמואל הוא הסוחר הגדול ובאנקיער ברחוב סאקוויללע. ומבלעדנו לא נמצא יהודי בזה כי אם מהסוחרים הבאים הנה מלונדון וליווערפאל והמה האוכלים בביתי.

אחרי אכלי ואחרי תתי תודה להנותן כי מבלעדי תודה מאום לא היה בידי לתת לו חלף תגמולוהי עלי נשאתי רגלי ואלך לרחוב סאקוויללע לבקר בהיכל הסוחר בן שמואל. כי אמרתי אולי יש תקוה להושע על ידו. ויהי אך באתי אל הרחוב והנה מצאתי את הבית הדרוש לחפצי כי רשומו ניכר בין האחרים ע"י גבהו ויפיו עליתי על המעלות ולבי יחיל בקרבי מתקוה ופחד. ובכן באתי אל הבית פנימה והבית יפרד לשתי מחלקות. מסחר הערובות שטרות (באנקנעשעפט) מעבר מזה. ובשני החנות הגדולה רבת פאר מלאה כל טוב הסחורות. ואבא אל חדר הסופרים ממחלקה הראשונה ואשאל על האדון בן שמואל. והנה איש צעיר לימים (לפי השערתי לא רבו שנותיו על שנותי אז) ירד מכסא ויבא לקראתי אל הפתח. בהלה נפשי להביט בפני האיש. כי ראיתי כי עיניו מזרי זעם ורוח גאה וגאון מרחפת על פניו בדברו אתי. מי אתה. ומה תבקש. הנני רפאל בן שמואל. האותי תבקש או את אבי. ויען כי לא יכולתי לצייר בנפשי כי אביו איש קשה ורע ממנו. לכן אמרתי כי את אביו הנני מבקש. או אז שמה אל החנות תשים פעמיך ודבר אין לך פה. ענני כדרכו ויסגור את הדלת אחרי לכת כבואי אל החנות כבר העלו את הנרות במנורות אין מספר והבית מלא אורה אשר היתה לאור שבעתים ע"י מראות הזכוכית וכלי מתכות השונים המפיקים נוגה ברק קרבתי אל אחד העומדים ושאלתי בקול דממה דקה על אודות האדון בן שמואל. ויוליכני לפני איש שיבה נשוא פנים וכלו אומר כבוד. אשר השיבני שלום על ברכתי בפנים שוחקות.

מה שאלתך ובמה אפיק רצונך שאלני. ואען יהודי אשכנזי עבדך. ומקרים שונים הובילוני הנה לדובלין ריק מכל משען כסף ומשען לחם. לכן נפשי בשאלתי כי תספחני אל אחת הכהונות בביתך.

ויבט בן שמואל בפני. הן לא ידעתיך בני מתמול שלשום ואיך איפוא אוכל לתת לך משמרת עבודה בביתי משען כסף לפי שעה אתן לך בכל לבי. ובדברו ככה שלח ידו בצלחתו. אך אנכי פניתי עורף ללכת ודמעותי נאספו לעיני. כי לא נסיתי באלה. אז דבר אתי שנית ויאמר אם באמת יהודי הנך הנה שאלה אחת קטנה לי אליך. התאבה למלאותה. ואפן אליו שנית ואען בכל לבי ובכל נפשי את הפצן אדוני אמלא.

בערב יום הזה. ענה. יחל יום הזכרון למות אבי ע"ה. ורצוני להתפלל במנין. אך עוד יחסר איש אחד לעשרה התאבה למלאות החסרון. בלב שמח עניתי. ואשאר בביתו אחרי חצי שעה התאספו החדרים. משרתי הבית. בעל המלון. והאדון הצעיר רפאל היה בתוך הבאים. ויהי אך ראה אותי האדון הצעיר וימלא חימה. אחר זה מלא פיו שחוק וחצי התוליו נחתו בי. אך אנכי לא שמתי לב למעשהו רק התפללתי בכל לבי הנשבר ונדכה ויהי אחרי כלות התפלה ויקרב אלי האדון הזקן וידבר אתי טובות כי מצאתי חן בעיניו ויבקשני לאכול לחם בביתו ללון שם הלילה וממחרת שלח לקרוא אותי לפניו ויאמר. מה מאד חפצתי לתת לך משמרת כהונה בביתי אך בני האדון רפאל לא יתנני לעשות זאת. מה זאת עשית לו. הן השקט לא יוכל עד אשר תרחק מביתי אך שמעני נא אשר מצאתי טוב לפניך. הנני נושה בך סחורה במחיר שתי ליטרות שטערלינג, ואתה תעבור שמה את הארץ לארכה ולרחבה למכרה בכסף ולהשתכר אל צרורך. והיה אם תשלם לי את נשיי הראשון ואחדש את המשאת שנית. אולי יצליח ה' דרכך ועלית מעלה.

בשמחה רבה שמעתי דבריו והרביתי להודות לו על חסדו. הן זה היה אמנם כל ישעי וכל חפצי. עתה בא העת. אמרתי. אשר אהיה אדון לי שורר לעצמי ואוכל יגיע כפי. ועל ה' אשים מבטחי כי ישלח ברכה במעשה ידי. חיש מהר לקחתי לי סחורה קשורים. מטפחות. נייר. כלי כתיבה. תערי סופר. כלי התפירה וכהנה. במחיר שתי לטרות ואשא את הצרור על כתפי ואלך למסעי. עברתי את האי מדובלין עד קיללארנייא ומשם עד לונדונעייא ומדי ראיתי כי צרור הסחורה הולך וחסור שבתי דובלינה ואשלם את נשיי הראשון ואקח סחורה שנית ככה אעשה פעמים רבות וכראות האדון כי באמונה אני עושה הגדיל את סכום הסחורה עד מחיר שש ליטרות שטערלינג. אך להעלות את מסחרי למדרגה גדולה מזו לא עצרתי כח. על הדרך הזה עשיתי מסחר משך שתים ושלש שנים. ואם אמנם לא רכשתי ממנו הון רב בכל זאת החייתי את נפשי בטובה ועוד נשאר לי סך מה אשר שלחתי מעת לעת לארץ מולדתי.

ויהי היום ואבוא לעת ערב אל כפר אחד בסמיכות עיר קאשעל במחוז טיפפערארייא. בעת ההיא היה עוד הככר הגדול אשר על הנהר שאננון ועל הים דערנזעע ארץ שמה ושאיה. ושודדים ארבו שמה במארב על כל עובר. אולם אנכי בכל דרכיו הסכנתי היטב ואיש לא הרע לי שמה מעולם. הלילה בא. על הארץ ואני בא אל המלון אשר דרכי ללון בו מדי בואי שמה. כל אנשי המלון כבר ישנו שינה ואך משרת אחד לבדו ער ויוליכני אל החדר הגדול חדר המשקה והמזון. ועד מהרה שכבתי על הקש אשר על הארץ למען אישן וינוח לי מתלאות היום אך פתאום ראיתי למראה שרידי שביבי אש אשר על האח כי מבלעדי עוד איש אחד בירכתי הבית שוכב. ומאשר לא ידעתי מי הוא גמרתי אומר לבלי תת תנומה לעפעפי כל הלילה כי אם אשמור את צרור הסחורה אשר מראשותי. אחרי עבור לי שעה אחת במצבי זה אשר גם ער גם ישן לא הייתי שמעתי כי שכני קם ממשכבו וישב מעט. והוא נאנח ונאנק בקול דממה דקה ויאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. חיש מהר קמתי גם אנכי ממשככי ואשיב ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כמעט הקשיב האורח את דברי ויקרא ה' אלהים. הנמצא בזה יהודי ואנכי לא ידעתי אמנם כן אמרתי יש בזה יהודי. אקומה נא ואאיר את הנר במנורה אמר. וכן עשה ויושיט לי אח"כ את ידו לשלום וארא והנה תואר פניו יגיד כי הוא איש נכבד מתור האדם המעלה והוא כבן חמשים שנה. גם זאת הכרת פניו ענתה בו כי זה לא כביר חרדת מות עטרתהו וכמעט מצרה נחלץ.

יהי שם ה' מבורך כי אנה לי בצרתי הגדולה את אחד מאחי בני אמונתי אמר. ויושט לי שנית את ידו לאות על אהבתו. אוי מה היה לי. לולא ה' (ברוך הוא) שהיה לי כמעט שכנה עתה דומה נפשי בפתח עינים והכלבים לקקו את דמי.

אשאלך והודיעני מה היא החרדה הגדולה אשר בעתתך בזה. אמרתי ורחמי נכמרו על הזקן ויספר לי האיש כל המוצאות אותו. וכפי המהומה והמבוכה אשר בנפשו כן גם שפתו היתה מבולבלת ומבוהלת. תמול בבוקר השכם יצאתי מלימעריק והנני רוכב על הסוס. הן בלימעריק היו לי איזה חובות גדולים לגבות. סוחר הנני מעיר לונדון ודירתי ברחוב לאמבערדסטריט. והנה חפצתי ללכת מלימעריק לדובלין ואת כספי אשר באמתחת עור קשרתי באוכף הסוס ואשב עליו. אך תעיתי בדרך מהלכי ועל חוף הזרערגזעע שודדי ליל הקפוני. אנשים שלשה היו וחמושים בכלי נשק את אמתחת הכסף לקחו מעל הסוס. גם את כלי השעות היקר שהיה לי ואת מעט הכסף אשר בכיסי לצידה לדרך וכאשר מהרתי עם סוסי לנוס בחפזה ולהמלט בעור שיני אז ירו אחרי בקנה רובה פעמים ושלש. אך אברך את ה' כי החטיאו המטרה כדורי העופרת נפלו ממני והלאה. ובכן באתי עם סוסי הנלאה עד מות למלון הזה. אויה אויה. למה ה' עוללת לי כה. כעת אין קשיטה אחת בכיסי. ולמען החיות את נפשי הנני מוכרח למכור את סוסי ולעבור ברגלי דובלינה. כביאי שמה ידעתי כי ירוח לי. אבל רחוק עוד הדרך לשם כחמשים מיל קצר כחי לסבול תלאות כמו אלה נלאתי נשוא. מי יודע אם לא טרם בואי אל מחוז חפצי נפול אפול בדרך ארצה מת.

דברי האיש עד לבי נגעו ובכל לבי חפצתי לעזרו ולסעדו אך במעט הכסף שהיה לי מלבד הסחורה לא היה לאל ידי להושיעו. חשבתי מזמות מה לעשות והנה פתאום עלה בלבי רעיון ישע אחזתי בכנפות כסותי והוצאתי את מטבעת הזהב אשר לי מאמי למנה ואומר. אל נא אדוני. לא תמכור את סוסך ולא תעבור ברגליך דובלינה. הזהב הזה נתון לך. הנה הוא לי מאמי אשר נתנה לי בעת שמתי לדרך פעמי לעזוב את ארץ מולדתי. ותאמר כל עוד לא יאלצך ההכרח לא תקחהו ממקומו. עתה בא העת אשר ההכרח יאלצני. הנה המטבע לפניך קחנה וירוח לך אדוני.

בדברי ככה דמעות האיש כמים נגרו ויחבקני בזרועותיו מרוב שמחה. במה אקדם פניך נדיב לב צעיר לימים. מי יתנך לי בלונדון בבית מסחרי או לו גם בדובלין בבית מיודעי בן שמואל אמצאך כי עתה הרביתי שכר כפעלך. הן יארכו הימים ואנכי לא אוכל לבוא לונדונה אמרתי. כי טעמי ונימוקי עמי. בזה. אך את האדון בן שמואל מדובלין ידעתי היטב גם אני. וצרור הסחורה אשר אתה רואה עמי בזה מידו הוא לי.

כשמעו דברי אלה שם את ידו בצלחתו ויבקש דבר ולא מצא. אהה אמר גם את ספר הזכרונות מצלחתי לקחו חפצתי לתת לך איזה מכתב על גליון אך גם נייר גם קסת הסופר אין. גם לזה עזר מצאתי אמרתי. וחיש הבאתי מצרור הסחורה נייר ודיו ועט סופר ויכתוב הסוחר עלי גליון כדברים האלה. לאות למוביל כתב זה. ה' דוד בארנייא כי החתום למטה ערב בעדו בבית מסחר האדון בן שמואל על חוב המגיע עד סך עשרים ליטרות שטערלינג. אליהו באר ברחוב לאמבארדסטריט בלונדון.

ברכות ותודות נתתי להאדון באר על חסדו ואטמין את שטר הערובה באמתחתי גם הוא טמן את הזהב וממחרת היום בבוקר השכם אחרי תת תבן ומספוא לסוסו נסע מזה. ויברכני. גם הבטיחני פעמים אין מספר כי זכור יזכור את חסדי עמו כל עוד נשמת שדי תפעמהו. ימים ושנים עברו ואנכי הולך בדרך מסחרי אשר החילותי. הלוך ושוב בארץ לארכה ולרחבה. ויהי מקץ שנתים ימים והנה מעבר לים הגיעה הבשורה לאזני כי נפלו צבאות הצרפתים במלחמת וואטערלאא הנוראה. מגרו לארץ כסא נאפאלעאן הקיסר והוא בעצמו הלך שבי לפני צר אל האי סאנקט העלענא. עתה. אמרתי אל לבי. באה גם העת אשר אוכל לשוב ללונדון ולא אירא פגע. הן ברוב השמחה אשר תרנין עתה לב העם למקטון ועד גדול לא ישים איש את לבו ליסרני ביד פשעי וגם אם ימצאוני רודפי או אז רחם ירחמוני וחטאתי תכופר. ובכן מהרתי למכור את יתר הסחורה אשר בידי ושבתי דובלינה. משמה שלחתי שלשת שקלי זהב לעיר מולדתי ומששה הנשארים בכיסי שלמתי את נשיי בחנות בן שמואל. ואוציא את שטר הערובה מאמתחתי ברצוני לגבות במזומן החצי ממנו עשרה ליטרות אשר היו דרושים לחפצי על המסע מפה ללונדון. כראות האדון הזקן את הגליון אמר לי כי אשים פעמי אל העבר השני לבית בנו ושמה אמצא מבוקשי ואעש כן. כעמדי לפני האדון הצעיר רפאל בן שמואל גם הפעם הביט עלי מכף רגל ועד ראש בעינים מפיקות גאוה ובוז ובשאט בנפש. מה זאת. קרא. לריק ופוחז כמוך עשרים ליטרות. ומי זה לידי יתקע כי השטר איננו מזויף.

אדוני אמרתי אחת אשאל ממך כי לא תוסיף תקראני ריק ופוחז כי לא ינקה הנוגע בכבודי יהי מי שיהיה. ועל דבר השטר אם הוא מזויף או לא תוכל לשאול את פי אביך.

כמה חפצת לגבות הפעם שאלני. ואען יהי חסדך לתת לי עשר ליטרות לעת עתה.

תנו לאיש הזה את העשר אמר אל סופריו. ואלי אמר הן את מלאכת הכתיבה בודאי לא ידעת. תנה לי עט סופר ונייר וגם לכתוב אוכלה אמרתי ואכתוב את שמי באר היטב. על גליון שטר הקבלה אשר שם לפני ואת שקלי הזהב שמתי באמתחתי. ואחרי תתי ברכה להאדון הזקן מהרתי אל חוף הים אשר משמה אניות יהלכון ללונדון.

האניה נשאתני בכנפיה לונדונה ורוח שמהה בקרבי הומה כי זכרתי את החליפות שעברו עלי ראשי נעור וריק מבלי כסות בקרה ומבלי מזון ומחיה באתי הנה בפעם הראשונה. בורח מפני עבדים נבזים בחיים תלואים מנגד. ועתה בפעם הזאת הכסף בכיסי רגלי עומדות הכן על אורח החיים. ומי אדון לי בלעדי. עד מהרה שמתי פעמי אל מסילות לאמבארדסטריט ואחרי עמל מעט מצאתי את הבית הנכון והנשא אשר חקוק עליו מסחר באר ושותפו. בבואי לתוכו פנימה הלכתי אל חדר הסופרים הגדול (אשר היית שמה היום גם אתה ידידי בן ארצי) ואשאל על האדון באר. ויוליכני אחד הסופרים דרך מעלות אל התא אשר מצאתני בו היום. האדון באר ישב על השלחן ופינקס גדול פתוח לפניו והוא מונה וחושב בו מלאכת מחשבת. כעת לא תוכל דבר אתו מאומה. אמר לי המנהל כי תפריעהו מעבודתו.

טוב איפוא עניתי אז אוחיל עד ישבות ממלאכתו ואחפוץ לפנות עורף ולשוב דרך הדלת הפתוחה אולם כמעט עלה קולי באזניו ויפן מעבודתו ויסב את כלי הראות מעל אפו וישאל מי הוא זה החפץ לדבר אתי. אני אני הוא אדוני דוד בארנייא. דוד בארנייא שנה ושלש לשאול דוד בארנייא. גשה אלי בואה היה לי ברוך אלף פעמים מטיבי. איש חסרי ויחבקני בזרועותיו ברגש רוחו מנהלני עומד מחריש משתאה כי הגביר הגדול אדוניו ניתן כבוד והדר לאיש כמוני המתראה כעני וחדל אישים ויסגור ה' באר את ספר החשבון אשר לפניו ויגלום באדרתו ויאמר היום אשר באת בצל קורתי חג הוא לי זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו בוא אתי דוד יחדיו אל בית מגורי נלכה. אחוזי יד הלכנו דרך חדרי הסופרים. וכלם עומדים על רגליהם משתוממים על המראה ומברכים את אדוניהם וה' באר שכר מרכבה מרקדה ונסע אל בית מגירו. אל הבית אשר ידעת ידידי בן ארצי ויוליכני אל חדר אשתו ושמה מצאתי גם את בתם עלמה רחל. ובנם האדון לעוויס יושב על החלון. בבואנו החדרה אמר ראו נא מחמדי הנה האדון דוד בארנייא עומד לפניכם בזה. הוא הנדיב רב פעלים אשר ספרתי לכם זה כמה מכל תגמולוהי עלי בדרך במלון במדינת אירלאנד ותושט לי הגבירה את ידה ותברכני בשם ה' האדון לעוויס חבקני בזרועותיו והעלמה רחל. היא הביטה עלי בעיניה השחורת ומפיקות חן ונועם ובידיה כגלילי זהב לקחה את ידי לאות על שמחתה כל עוד רוחי בקרבי לא אשכח את הרגעים האחדים האלה.

מהיום ההוא והלאה לא עזבני ה' באר ללכת מאתו. וישם על שכמי משמרת עבודה בבית מסחרו. ומאשר היו ידי רב לי במלאכת החשבון והכתיבה. את כל חפצתו השלמתי. ואמצא פרי בעבודתי. כי מלבד לחם חוקי אשר מצאתי. עצרתי כח גם לאסוף כסף על יד על יד להיות לאחדים בידי לסכום מה. גם רעי הסופרים אשר אתי כבוד ויקר הנחילוני בראותם כי אדוני הבית מתהלך עמי כאח כרע ובשמעם כי מדי שבת בשבתו הנני קרוא אל שולחן האדון לאכול לחם את בני ביתו. עם בני האדון לעוויס כרתי ברית אחוה. וגם בתו העלמה רחל. אדמה כי באהבתי אותה כן גם לבה רחש אהבה לקראתי. אבל לא ערבתי את לבי לגשת לפניה כאוהב חלילה לי אמרתי הלא כבוגד וכפוי טובה אהיה בעיני איש חסדי אם לא אשמור את כבוד בתו כבבת עין.

ויהי מקץ שנה ואומר אל האדון אחלי אדוני. יהי נא חסדך לקרוא לי דרור מעבודתי על ירח ימים הנה נכספה וגם כלתה נפשי לראות את פני אמי. אחי ואחיותי ויאית האדון לבקשתי. ויהי ממחרת בבואי לברכהו בטרם אסע ואלכה. ויתן לי ארגז ויאמר את זה תתן לאמך ותברכנה בשמי וכה תאמר הנה הוא לך חלף מטבע הזהב אשר תפרת בבגד בנך. לקחתי את הארגז והנה תוכו רצוף כלי מורה שעות יקר ונחמד עם שרשרת זהב מעשה ידי אמן. ועליו תלוי לעדי עדיים שקל זהב דומה לזה שהיה תפור בבגדי. בעצם היום ההוא שמתי לדרך פעמי באוניה הולכת להאמבורג.

אין מלה בלשוני לתאר לך את רגשי שמחתי עת מרחוק את סבכי העצים מאדמת אשכנז ואת מגדלי עיר האמבורג חזו עיני. נשקתי את עפר אדמת ארץ אבותי ואשקנו בדמעות שליש מרוב שמחה. והקללות אשר שמעתי מפי עושי מלאכה על החוף בלשון ארץ מולדתי. בריבם איש את אחיו. צללו באזני כקול מינים ועוגב. בכל מקום וכפר אשר עברתי בו עלו זכרונות נעימות בקרבי מימי קדם ובבואי אל הכפר האחרון אשר לפני עיר מגורי אבותי מצאתי שמה את אמי ובעלה אחי ואחיותי אשר יצאו לקראתי לברכני לשלום.

פה שם ה' בארנייא מעצור לספורו כי עיניו מלאו מים ודמעותיו על לחייו נגרו ואחרי רגעים אחדים הוסיף לספר.

השבועות האחדים אשר עברו עלי שמה יקרים ומאושרים היו לי מכל ימי חיי. ובכל זאת לא קשתה עלי הפרידה עת קרב קצם. הן בארץ אשכנז לא יכולתי עוד התהלך ברחבה כאשר אהבה נפשי בכל פשע וצעד התנגפו רגלי בחוקים לא טובים אשר כבדו מזוקן. ואשר בענגלאנד כבר נשכחו כעת בלב ואבד זכרם המה. וגם אמנם כן גם העלמה רחל היתה הסבה כי נקל בעיני להפרד מאמי וכל משפחתי יותר מאשר חשבתי בתחלה מאהבתי אותה.

אולם בנוגע לרחל הכין לי הזמן מרורות. ימים אחדים אחרי שובי ללונדן ואקרב אל המלאכה בבית הסופרים והנה נפתח הדלת והאדון באר בא החדרה אחוז בזרוע איש צעיר לימים. ויאמר אדוני הנה לפניכם בזה האיש אשר בחרתיו לחתן לי. אותו הוכחתי לבתי רחל לאיש. כחזיז קולות סואן ברעש מרגיז ארץ ויסודיה כן פצעוני הממוני דברי האדון. ומי זה האיש העומד לפני. הוא רפאל בן שמואל מדובלין הוא ולא אחר ועיניו מזרי גאוה ובוז כדרכו אוי לי כי נדמיתי אמרתי וכמעט נפלתי אחור לולא נשענתי בזרועי על השלחן אשר לפני. יום צרה ומצוקה היה לי היום ההוא. הרע מכל ימי חלדי נשבר לבי בקרבי מדי זכרי כי אל מלתעות חיה רעה תפול השה התמימה רחל לטרף. האיש רפאל היה לשורר בביתו (שיף) כי אביו הזקן הישר הלך לעולמו ויגדיל את עסקו על אחת שבע. אך לא לאמונה גבר במסחרו כאביו. כי אם בנה מגדלות על בלימה. מן היום ההוא מנעתי בכל כחי את דרכי מלפגוע ברחל. כי לא יכולתי הבט בפניה בלי יגון בלבבי, אך לעומת זה שמתי כעת את כל לבי ומחשבותי ביתר שאת אל תהלוכות המסחר. שקדתי על דלתותיו בעמל רב ואוכל כי עליתי יום יום מעלה מעלה אף כי הפקידני האדון לראש וראשון על סופריו ובכל ביתו נאמן הייתי. ככה עבר זמן חצי שנה. ויום חתונת רחל הלך וקרוב, והנר פתאום בשמונה ימים לפני התור. אסון נורא קרה את בית ה' באר כל שומעיו לבם ימס בקרבם. בנו האדון לעוויס רכב על הסוס לשאוף רוח צח מחוץ לעיר והנה רוח עועים נמסך בסוס וישליך את רוכבו אחור ותשבר מפרקתו. הרופאים אשר נקראו לעזרתו הניעו ראש כי לא האמינו בחייו. עצב ויגון מצאו קן להם בלבב כל אנשי הבית ויאמרו להרחיק את מועד חתונת רחל בגלל זה. אך בן שמואל כבר בא העירה.

ויאמר הבה את אשתי כי מלאו ימי המועד. לשוא דברו על לבו כי יאות להם בדבר הזה לאחר את המועד עד יוטל גורל הבן השוכב על ערש דוי לשבט או לחסד. כי היה דברו נחוץ לקיים את המועד המוגבל כנושה הבא לקחת נשיו. ויען כי דברו ולא יכלו לו לכן למרות רוחם את חפצו מלאו ויכינו את הכל ליום החתונה.

יום שמחה בא. אך תחת שמחה אבל ותחת מחול מספד. מה מאד רצתה נפשי למנוע רגלי מבוא אל בית המשתה והאבל הזה. אך לא יכולתי לעשות כזאת בזכרי כי אחר אני נאמן בבית ה' באר אשר יוכל לשפוך את כל לבו לפני בעת הרעה הזאת בבוא עליו משנה שברון. כי חלה בנו את חליו אשר ימות בו וכי הקרה ה' לפניו חתן אשר לא ישרה נפשו בו. כי כל מעשיו ופעולותיו יעידון יגידון כי יצוק בו דבר בליעל. החופה והקידושין נעשו כדת משה וישראל. והקרואים ישבו סביב לשלחן לאכול לחם. אך עוד לא תמו לאכול. והנה אחד המשרתים בא החדרה. ובידו מכתב אל ה' באר מאחד מידידיו מדובלין. זה מעט בואו ע"י הדוהר ודברו נחוץ מאד. ויהי אך פתח את המכתב והתעיף עינו בו. והנה פניו כשלג הלבינו. הסכין והמזלג נשמטו מידו ויפלו על השלחן, ואת המכתב נתן בידי לקראו והנה כתוב בו כדברים האלה אדוני אם עת לעשות עוד תאחר את מועד חתונת בתך עשה זאת למענך ולמען משפחתך הכבודה. כאשר שמעתי מפי נאמני רוח הנה בית מסחר חתנך בנוי על יסוד רפה ועוד מעט והשתות יהרסון והבנין יפול עד היסוד בו. בדעתו אמנם לכסות מערומיו. עם הנדה אשר תתן לבתך. אך הלא מצער הוא נגד רוב החסרון בכיסו. אותו לא יציל מאומה. ולך ולביתך לא דבר ריק הוא. כי ינתן שמך הטוב לשמצה. כל הקרואים אחזו שער ותמהון ראו כן תמהו בלכת המכתב הלוך ושוב מיד ה' באר לידי. והכרת פנינו ענתה בנו כי רוחנו תהגה מר ואימת שבר נורא תבעתנו. ואני והאדון חשבנו מזימות כדת מה לעשות. אך לא ארכה העת והנה נפתחה הדלת ואחד פקידי המלך בא ושני שוטרים אחריו. כפרו נא לי אדונים יקרים אם באתי להפריע את שלום חברתכם דבר הפקיד ויקוד וישתחוה מול המסובים. מי הוא זה פה ביניכם איש ששמו רפאל בן שמואל מדובלין. ופני בן שמואל חוורו. עיניו כמלאכי זעם הביטו מחוריהן וכל עצמותיו רעדו. ויקרב אליו הפקיד ויקרא לפניו מגלת ספר כתוב וחתום בטבעת המשפט. בשם המלך נחרץ משפטך רפאל בן שמואל להיות אסור בבית הסוהר. אחרי נודע כי זייפת שטרות (וועקסעל) ומכרתם על השוק בכסף מלא. וילך בן שמואל אחריו. מתנודד כקנה במים ושני השוטרים תמכוהו משני עבריו למען לא יפול ויסגרו הדלת אחריהם. מהומה ומבוכה היתה בחברת הקרואים. אך בהביטי בפני ה' באר. לא נכחד ממני כי חלפה תוגתו אחרי עבר פחד פתאום. ותחי רוחו כאיש אשר גלל אבן. מעמסה מעל לבו. הגבירה באר נאנחה ותשב אחור אל בתה הכלה ותחבקנה בזרועותיה. אך רחל בחן ושכל טוב השיבה מלים. אל נא אמי, אל תתעצבי לי הן זה חצי שנה מאז נודעתי לנפול בחבל האיש הזה רוחי לא מצאה מנוח ואך זה היום עשה ה' לטוב לי כל הימים, הפעם שבה אלי גילת לבי תחת רוח כהה. מקץ שני ימים גוע בן האדון ויאסף אל עמיו. ואחרי שבועים הגיע ספר כריתות לרחל. ימים לא טובים היו לנו ימי החורף אשר באו אחרי כן.

על כל פנים מאנשי הבית יגון. ותחת שאונם והמונם ועלז בהם מעצבה שוררת. אך בימים לא טובים האלה התקרבו אלי לבותם יותר וקשר האהבה אשר ביננו החזיק הרחיב עד כי חזק מאד ‘ויהי היום ויקראני ה’ באר לפניו ויאמר דוד הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי' ואם ייטב בעיני ה' כי אלך בדרך כל הארץ ביד מי אעזבה את שתי אלה הסגולות היקרות לי כבבת עין ויורה באצבע על אשתו ובתו ליד מי אתן את עסקי המהולל לעבדו ולשמרו' הנה בן אין לי עוד ועתה דוד אשר אהבתיך כאב את בנו' התחפוץ להיות לי לבן נאלמתי דומיה מרוב שמחה והתנפלתי בזרועותיו ואחר ירח ימים ארשתי את רחל לי לאשה ארשתיה לי לעולם. ארשתיה לי באמונה. היא רחל יונתי יפתי הנצבת לפני עד היום הזה. אשר ילדה לי את בני הנחמד אשר לזכרון דודו קראתיו לעוויס. ואת בתי האהובה זאפהיע. אשתי ובני עוד ראו את פני אמי זכרונה לברכה. ותברכם לפני מותה. אך בתי לא ראתה פניה עוד. כי בשנת מותה היתה זאפהיע עוד רכה מאד בשנים ולא יכולתי להרחיק עתה גדוד לעבור אתנו ארצה אשכנז אבל עוד חי זכרונה במעמקי לבי. וכל עת אביטה במכוני על אשתי על ילדי ועל ההון הרב ועבודה רבה אשר חנני אלהים. אז עם לבבי אשיחה כי רק מידה כל אלה לי. ממטבע הזהב אשר תפרה בבגדי. רק ברכת אמי בנתה ביתי. ותכיננהו ותאשרהו. בעזר צור העולמים עד היום הזה. פה שם ה' בארנייא קנצי לדבריו ואנכי הודיתי לו על רוב חסדו לספר לי כל המוצאות אותו ויוסיף לאמר אולם ראה נא ידידי.

כי פנה יום מדי ספרי. נמהר נא הביתה כי הגבירה בארנייא תוחיל את בואינו לאכול את לחם הערבים ויתן למרים את מחיר השכר אשר שתינו מלבד נדבת לבו. כבואנו הביתה באה הגבירה לקראתנו בשמחה והבית מלא אורה ממנורות טהורות. ונשב לאכול על כסאות מעוטפות רקמת משי ישבנו ועל קערות כסף הובאו מאכלי מעדנים. משתה שמנים ממוחיים. ויין שמפניא המשומר במרתף זה כמה ויהי כטוב לבנו ביין וילחוש ה' בארנייא באזני. איצק הזקן. אף אנכי השיבותי אמרים שמעון הפסח. הגבירה ובתה שמעו והבינו. אך החרישו ולא דברו מאומה. כי זכרונות נעימות התעוררו בקרבם. קידש הם להם. אך רגשי לבי התאבכו ושפתי נעות את דברי המשורר הקדוש מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו.

כח.    🔗

מעשה נפלא שהיה בעיר יעטשעלסדארף באוסטריא (נאמסא) התחתינה שמתגורר שמה איש סוחר אשר זה לא כביר חלתה אשתו ותפול למשכב. מיום ליום גברה המחלה ותביא את האשה לידי שעמום ולמצב חסרון הרגשה. ולפני ימים אחדים חרץ הרופא כי מתה. הבעל מאן להנחם. כי אהבת נפש אהב את אשתו. ואך בכבדות ובדאבון לב נפרד מעל גויתה הקרה אשר הושמה בארון ותלקח אל בית משמרת גויות המתים אשר בעיר. על פי חפץ הבעל כי תכשיטי אשתו אשר אהבה בחיים חיתה ילווה עד ירכתי בור. הונחה האשה מקושטת בעדי עדיים. עגילים על אזניה וטבעות על ידיה. בערב היום ההוא התגנב איש בליעל אחד צעיר לימים הנודע בכל המחוז לגנב ורע מעללים. אל בית משכב הגויות. למען הפשיט מעל המתה את יקרותיה ולנצל את עדיה. אך למרות עמלו ויגיעו לא יכול לשלוף טבעתה מעל ידה. כראות הגנב כי עמלו לריק הוציא שכין מצלחתו וינס לחתוך את האצבע יחד עם הטבעת כמעט שחדר הלהב בבשר האצבע. והנה קול צעקה ואנקת תמרורים התפרץ מפי האשה. אשר הרופא העיד עליה כי מתה.

הגנב הצעיר נבהל מאד למשמע אזניו ויסג אחור רוח חיים שב לפעם את האשה אשר לא מתה עדנה דם חם התפרץ מן הפצע אשר עשה לה הגנב… המתה המדומה קמה לאט לאט מארונה הפתוח והשודד ברח וימלט על נפשו כמשוגע ממראה עיניו.

בינת האשה שבה אל קרבה עד מהרה. מן הקור לא סבלה מאומה. יען כי היתה לבושה בשמלת אטון שחורה ועבה. כרגע יצאה מחדר המתים ותפן אל הבית אשר שם נשא מספד על מותה בעלה אוהבה.

בגשתה אל ביתה מצאה הדלת סגורה. ותצלצל בפעמון. הנער המשרת בבית הסוחר פתח את הדלת. ועל שאלתו אשר שאל. מי פה. שמע קול מענה אני גברתך.

מי ימלל גודל החרדה אשר אחזה את הנער ברגע ההוא כאיש נדהם עמד על עמדו ולא עצר כח גם לבשר לאדונו… ואיה סופר להביע את רגשות הבעל כראותו את אשתו. מחמד עינו אשר כבר התעתדה לבוא אל מקום מנוחת עולמים.

האשה ישנה שנת תרדמת החושים (לעטארגיא). אל ארון קבר הורידה הרופא בחכמתו. ולחיים חדשים השיב הגנב בגנבתו. אמנם כל פעל ה' למענהו. וגם רשע וגנב להציל אשה מהקבר חיים: מאת א' ד' פינקעל. הצפירה שנת י"ז נו' י"ד יום ז' שבט התר"ן

כט.    🔗

מעשה שהיה בעיר קונשטנטינאפעל (סטאמבול) מובא בהמבשר שנה ג' נו' א' יום כ"ב טבת תרכ"ד מאת המגיד והוא כי חלק העיר הנקרא בשם פרא בירת ממלכת תוגרמה. עברו הצפוני משתרע למרחוק עד מורד ההר הנקרא טאטאפאלא. רוב יושב המגרש ההוא המה מבעלי דת הנוצרית היונית (גריכיש קאטאליש). רבים מסוחרים העברים היושבים בחלק העיר הנקרא האס קיי באים שמה בכל יום ויום למכור בין היונים את סחורת ידם. סוחר עברי אחד צעיר לימים בשם חיים לעאני הסכן הסכין לבא שמה בכל יום (מלבד בימי השבת ויום הראשון לשבוע) זה שש שנים וזה דרכו תמיד לעמוד עם מרכולתו אצל בעל חנות אחד יוני מוכר בשמים אשר הקצה לו מקום אצל חנותו לערוב שם מערבו. בעל החנות היוני הטיב תמיד עם היהודי הזה. ומלבד שהרשה לו לעמוד אצל חנותו. עוד הגדיל חסדו עמדו לקחת לביתו לפקדון בכל ערב וערב את סחורת העברי בשובו למקום מגורו והשב ישיב לו בבוקר בבואו לעשות קנינו ובהיות בעל החנות איש ידוע חולי זה כמה שנים ע"כ הפקיד תחתיו איש אמונים אשר על פיו יצאו ויבאו כל עניני חנותו והאיש ההוא לקח תמיד בכל ערב את סחורת היהודי להפקיד אצלו עד יום המחרת. לבעל החנות היה חדר אחד מיוחד המגביל לחנותו ובו נמצאו המון רב תמונות. צלמי דמות קדושים מבעלי דתו חצובים מאבני נסר. וכאשר תקפה עליו מחלתו וכאבו הציקהו מאד היה רגיל ללכת לחדר הנזכר ולהפיל תחנתו לפני הקדושים הנ"ל שיסירו ממנו המחלה הנוראה ולא יוסיף לדאבה עוד וידר נדר לאמר. אם אשוב לאיתני אז תחת הנסר אביא כסף ואת תמונת כל הקדושים אצוה לעשות לי מכסף צרוף.

ויהי ביום הרביעי לשבוע העבר חזקה עליו מחלתו ומכאובו נורא מאד ולמען הפיג צערו ומכאוביו שתה יין ומים שרופים הרבה מאד. ואז עלה עשן באפו על קדושיו אשר יאטימו אזנם משמוע לקול צעקתו. ויקח מטה בכפו וישבור לרסיסים את כל הקדושים אשר בחדרו ולא הותיר בהם מתום וחלקיהם הפיץ על רצפת החדר. כאשר כלה להחריב את קדושיו עד היסוד בם שככה חמתו וילך לחדר משכבו וישכב וירדם ולא הגיד לאיש מכל אשר עשה. בפנות היום בא איש האמונים שלו מהחנות ויראה את כל הנעשה בחדר הקדושים ויצעק צעקה גדולה ומרה וירץ החוצה ויספר אל השכנים את הדבר הזה וימהרו כלם אל החדר ויחשבו מחשבות והמתיקו סוד יחדיו מי עשה התועבה הגדולה הזאת ונמנו וגמרו כלם פה אחד לאמר אין זאת כי אם יד הסוחר היהודי היתה במעל הזה למחרת היום ההוא בבוקר השכם התאספו השכנים אצל החנות ובידם שכינים ורמחים וישבעו כלם לנקום נקמת הקדושים מאת היהודי ולגזרו לקרעים חיש כאשר יבא אל המקום אשר יעמוד שם. מדי יום ביומו. מספרם היה לערך שלש מאות איש אך בפעם הזאת השקיף ה' ממרום קדשו לחומלה על העברי החף מכל פשע. ובדרך פלא הצילהו מרדת שחת. העברי הזה אשר הרגיל לבא תמיד בשעה מיוחדת השכם אל המקום אצל החנות התמהמה עתה בביתו שעות אחדות כי תרדמת ה' נפלה עליו ולא הקיץ עד השעה העשירית בבוקר יום החמישי. עת בא אביהו לחדר משכבו ויעוררהו מתנומתו ויוכיחהו על פניו על עצלותו. בתוך כך החלו הנאספים אצל החנות לעשות המולה גדולה בראותם כי היהודי עוד לא בא ולקול שאונם הקיץ בעל החנות מתרדמתו ויגש אל החלון לראות מה קול השאון העולה באזניו ויהי כראותו את כל הנאספים בקש מהם סבת ההמולה. ויספרו לו את כל אשר קרה. איך העברי חלל כבוד קדושיו ועתה מחכים הם עליו לחתכו לגזרים כשמוע בעל החנות הנכבד את הדברים הרים קולו ויאמר בשם ה'. הרפו מהעברי הנקי מכל פשע וידכם אל תהי בו לשפוך דם נקי. ויספר להם כי הוא בעצמו שבר את קדושיו והוריד לארץ נצחם בעת אשר לא ידע נפשו מגודל כאביו ומהמשקה המשכרת אשר שתה למכביר. ויאמר להם לא די לכם חטאתי הגדולה עוד תחפצו להוסיף חטא על פשעי לרחוץ ידכם בדם נקי בעבור פשעי וחטאתי ויהי. כדברו אליהם והנה בא היהודי וישתומם לראות את כל הנאספים אצל חנות היוני:

פתאום הקיפוהו כל הנאספים ויחבקוהו וינשקוהו באהבה וחבה יתרה. וימשכוהו אתם אל בית המשקה ויאכילוהו וישקוהו ביד נדיבה ורובם זלגו עיניהם דמעות שמחה וגיל על אשר מנע אותם ה' מבא בדמים ולשפוך דם נקי חנם. אח"כ הגידו לו מכל הנעשה ואיך חייו היו תלואים מנגד לולא חמלת ה' עליו אשר הצילו בדרך פלא. ויודו לה' חסדו ונתנו גודל לאלהי ישראל.

ל.    🔗

מעשה שהיה באמנון הרועה, שלא ראה שכר בעמלו שעמל לרעות צאן זרים. ויהי לו רק לחם לאכול ולא בגד ללבוש. וילך ערום ויחף ולא יכול להאציל משכרו הקטון והדל לקנות לו נעלים לרגליו. ויהי היום לפנות ערב, ויעמוד אמנון לפני שער בית מלון, וישא עיניו וירא, והנה מרכבה כבודה נוסעת, רתומה לשני סוסים קלי המרוץ ותגיע אצל בית המלון ותעמוד. וירא. ובתוכה איש יושב נשען על כתלי המרכבה ויתעצב הנער הרועה אל לבו ויקנא קנאה גדולה ויאנח ויאמר. הפעם ראיתי כי ישנם אנשים מאושרים בתבל, הנוסעים במרכבות כבודות ויתענגו בחיים, ואנכי יתום עני אויה לי ומלבד לכתי ברגל, אין לי נעלים ברגלי וצפויות הנה אל כל קוץ מכאיב ואל כל סלון ממאיר. הה מה פשעי ומה חטאתי כי הבאתי עלי חרון אף ה' להיות נע ונד בין אנשים זרים, וללכת ערום ויחף כל הימים. ומה הוא הטוב והחסד אשר יעשה האיש הזה בעמיו כי מצא חן וחסד בעיני אלהים למשוך אליו חסדו האח מי יתנני תחתיו והיתי מאושר כמוהו. כה דבר הנער ויבך. פתאום נפתחה דלת המרכבה, ושני עבדים חשו לשאת את האדון על ידיהם. ויפקח הנער את עיניו וירא והנה הוא פסח שתי רגליו. אנכי הוא המאושר קרא הנער ויעצם את עיניו ויברח. מן היום ההוא והלאה נהפך לב הנער בקרבו ויהי לאיש אחר אשר לבד כי לא קנא באיש ולא נשא עיניו ללכת בגדולות ובנפלאות ממנו לא התאונן עוד על לכתו ערום ויחף: מסנ"ן.

לא.    🔗

מעשה שהיה בנערה אחת מבנות מרום עם הארץ שמתה באביב ימיה. ויקברו אותה בבגדי לבן יקרים ויקשרו בשערות ראשה היפות אבנים יקרות וישימו טבעות זהב באצבעותיה, כי לבקשת הוריה אשר גדול כים שברם עשו כל אלה לקבור אותה ואת עדיה וקשורה יחד. האיש שומר חצר המות היה איש בליעל ורע מעללים גנב ושודד. ויהי בלילה ויקח מנורה בידו וילך ויפתח את הקבר ובנפשו היה לשלול מעל המתה עדיה וחליתה. ויהי בפתחו הקבר והנערה התרוממה ממשכבה ותשב על קרקע הקבר ותלטוש עליו עיניה ואחרי כן פתחה פיה ותשאלהו לאמר. מה לך פה השומר נבהל ונחפז מאד ורעדה אחזתהו ויברח. אז קמה האומללה אשר במתים נחשבה ואשר רק התעלפה מאין אונים ותקח המנורה בידה ותלך אל בית אביה. דעת לנבון נקל חרדת לב הוריה בראותם בתם המתה הולכת ברגליה ואת שמחתם הגדולה אחרי כן בהוכחם לדעת כי חיתה בתם ותשב לאור באור החיים:

לב.    🔗

מעשה בהרב הגדול הישיש מו"ה אברהם שהיה מרביץ תורה בעיר האנסדארף אשר באונגארן העליונה. והוא זקן ושבע ימים וזה לו יותר מארבעים שנה שאור עיניו אין אתו. ואשתו הזקנה בערכך מאה שנים. אחזה תמיד בידו ותוליכהו אל כל המקומות אשר חפץ ללכת. ויהי היום ותמת אשתו על פניו. וישאר הישיש הזה גלמוד. ובאין מורה דרך מי יהיה לאברהם לעינים. והנה ממחרת ליום מות אשת אברהם. קם הישיש ממשכבו. ואור עיניו שב אליו ושב ורפא לו ויהי לנס. (המבשר ש' ד' נו' ה, כ"א שבט תרכ"ד):

וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש. מס' ברכות.

לג.    🔗

מעשה באיש עברי אחד שהיה עובר אצל הגבול במדינת אמעריקא. ויתפשוהו צבאות חיל הצפון. כי חשדוהו למרגל את מעמד אנשי צבאם ויביאוהו אל שר הצבא. ויצו למשש בכליו ובגדיו אולי ימצאו איזה מכתב אצלו המעיד עליו כי שלוח הוא מהאויב לרגל את המחנה. וימצאו תפור בכלי עור כתב קטן כתוב בשפה מוזרה להם. ויאמר שר הצבא אין זאת כי מרגל הוא. ויצו לתלותו על עץ. ויהי הוא מוצא למות. ויגיע הדבר לאזני כהן הצבא וימהר ויבא אל שר הצבא ויאמר הואילה אדוני להראות לי את הכתב המוזר אולי אוכל לקרותו. ויהי כאשר הראה לו והנה ראה כי כלי העור הם בתי התפילין של היהודים והכתב הם ארבע הפרשיות ויגד לשר הצבא את פשר הדבר (כי שמע שפת עבר) ויצו שר הצבא להשיבו ממקום ההריגה ושלחו לנפשו (המבשר ש' ד' נו' ד' יום י"ד שבט תרכ"ד)

יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב.

לד.    🔗

מעשה באיש אחד יהודי ששמו א' כ' שמת בעיר פעסט בשנת תרכ"ד. והשאיר אחריו לערך ארבע מאות אלף כסף. והאיש הזה כל מעשיו היו משונים. מאכלו היה לחם צר. אשר קנה בשוק לחם ישן נושן הנמכר בזול. ואך בשבת ומועד בא בשר אל פיו. אשר קנה מהטבח מאשר קבץ מפתותי הבשר והעצמות הנשלכים החוצה. את בנדיו רחץ תמיד בידיו. לא נשא אשה מימיו. ובדד היה מושבו בחדר עני אחד מחוץ לעיר. במדינת פולין יש לו אח ואחות. ויהי היום ויבוא אליו אחיו ויתחנן לו כי יעזרהו להכניס את בתו לחופה. ויתן לו עשרה זהובים. ויצו עליו לשוב תיכף ומיד לארצו ולעירו ואולם כאשר שב אחיו לעירו. בא אליו נושא המכתבים ויבא לו מכתב חתום ובתוכו רצוף אלף כסף מנחה שלוחה מאת הכילי א' כ'. ותוכן האגרת אחי אל תשימני לבוגד בברית אחים. כי העשרה כסף אשר נתתי לך בהיותך בעירי. נתונים נתונים היו לך צדה לדרכך. למען תלך ברגליך ולא תשב בעגלה ולא תרכוב בסוס בשובך לביתך. ולא תוציא כספי חנם. ועתה הא לך אלף כסף ותתן אותם מוהר ומתן לבתך. וראה בעיניך כי חתנך יהיה איש ישר ולא יפזר את הכסף אשר טפחתי וריביתי לי בזעת אפי. השר באראן סינא (אשר בידו נתן כל הונו) שאלהו פעם אחת מדוע לא תתן את כספך בנשך. ויענהו אם את הדבר הזה אעשה הלא אז לא תסגרנה עיני בעלותי על ערש יצועי ותדר שנתי מעיני כל הלילה על הדאגה אשר תשבר לבבי על הוצאותי הרבות די לי תחת השמש. ולמה זה אוסיף לי דאגה חדשה על דאגותי. זה שש ירחים חפץ לצוות מה יעשה בכספו אחר מותו. כי כן השיאוהו מכיריו. אולם אין שלטון ביום המות פעם אחת נפתה וילך אל בית הרחצה אשר בעיר אפען. ושם לא יבואו לרחוץ כי הדלים והאביונים הסובבים בעיר לקבץ לנקבצים. והמים רותחים מאד ואך טבל כף רגלו במים ובא פתאום אדו. התעלף ויפול לארץ וימת. בן ששים שנה היה במותו ושלטון לא היה בידו על הונו. ועתה יחלק כספו בין קרוביו. וישמחו ויגילו בחלקם אשר צבר השומר חנם. הנה זה חבל כילי אשר לא יתן ולא יתנו אחרים: (המבשר ש' ד' נו' כ"ג י"ג סיון תרכ"ד)

לה.    🔗

מעשה באכר אחד שבא במסורת ברית חתונים עם עלמה אחת מבנות האכרים. ותקץ נפשה בו. כי למורת רוחה נתנוה הוריה לו לאשה ותחשוב מחשבות להשמידו מארץ החיים. ויהי בחצי הלילה הקיצה אותו משנתו ותאמר לו זה תמול שאלתי את פי הקוסם בדבר. מה לעשות ולבותינו יקשרו גם יחד. ויאמר לי כדברים האלה באשון לילה תלכו שניכם יחדיו אל השדה. ואיש לא ידעכם. שמה תאסרו חליפות בחבלים. הוא יאסרך ראשונה. ואחר כן תאסרהו. אם את הדבר הזה תעשו יקשר לבבך בלבב בעל נעוריך לאהבה אותו כאשר נפשו באמנה אתך. ועתה אישי נצא השדה ותאסרני ואחר כך אאסרך ויקשרו לבותינו גם יחד האכר נפתה לדבריה ויואל ללכת אחרי צו. וטרם שמה לדרך פעמיה לקחה אתה את הצפירה פים. וישאלה מה זה בידך. ותענהו בחלקת שפתיה את הפצירה אקח אתי למען לא יחרץ כלב לשונו בלכתנו בדרך. כי כלבים רבים המה בשדה. ויהי כבואם השדה ותתן את החבלים בידי בעלה. ויאסרה ראשונה. כי כן צוה הקוסם. ויפתח את חבליה ותאסרהו בקשר של קיימא. ותשלב את העבותות הדק היטב מבלתי יכולת לנתקם מהר ותקח את המאכלת ותך אותו על קדקדו פעמים ושלש. עד זוב דמו ארצה. ויאנש ויפרפר מתבוסס בדמו בלי נשמע קולו עוד. אכן מת האיש. אמרה בלבבה ותרץ בחפזה אל בית אביה כמו עיפה ויגעה. ותספר לו בדברים האלה הלוך הלכתי את אישי על פני חלקת השדה. ויהי בהיותנו בדרך נפלו עלינו רוצחי נפש אותו הרגו לפי חרבם. ואני שמתי נפשי בכפי ואברח ותהי לשלל. חיש מהרו אכרים רבים לראות מה נעשה לו העודנו חי, בבואם שמה מצאוהו מתבוסס בדמו. והדיבר עוד אתו. ויספר להם את כל המוצאות אותו ואשר עשתה לו אשתו. לא הפיל דבר למחרתו מת האכר. והאשה המרצחת הובאה אל בית הסוהר

לו.    🔗

מעשה בהרופא ד"ר שעדל. שנמצא מתבוסס בדמו על משכבו. ולא נודע מי רצחו נפש. ויפקד הנסיך לנסות אולי יצליח למו למצא את הרוצח על ידי מכונת הפהבטאגראפהיע ויקרא צייר אומן והסיר צל החלל ובתוך עינו נראה תמונת הרוצח. אז בקשו עבדי הפאליצייא את האיש העושה עוול הזה בעזרת תמונה ההיא. עד אשר צלחה לה לתפשו ולהגישו למשפט (המבשר ש' ד' כ"א שבט תרכ"ד)

לז.    🔗

מעשה שהיה בעיר קונסטנטינאפעל (סטמבול) כי ישמעאלי אחד הלך לשוח עם בתו הקטנה ברחוב העברים וידו לא אחזה ידה. ויעלים ממנה את עיניו. ותתע בדרך ולא ידעה איה מקום בית אביה. וכראותו כי בתו איננה על ידו. לא התמהמה. וילך אל בית המשפט שוטרי העיר (פאליצייא) ויספר להם את אשר קרהו ברחוב היהודים ויקח פקיד השוטרים. שוטרים רבים עמו. וילך אתם אל רחוב העברים לבקש את האבידה. ושני אנשים עברים נצבו פתח חנותם. למכור לחם וידברו איש את רעהו ממסחרם ויאמר איש אל אחיו הנה כלינו את מעשינו. ויהי כשמוע הפקיד את המלים האלה יוצאים מפי העברי. ויאמר אל האנשים אשר אתו אלה הם האנשים אשר אנחנו מבקשים. מעשה הגנבה כלו בידיהם. ויצו לתפשם ולעקדם. הדבר אך יצא מפיו ורגלי שני האנשים האלה לנחושתים הוגשו. ויסחבו אותם אל בית הסוהר. וגם את מקלותם הרימו ויכום מכות אכזריות. ובכל זאת לא שב אף הפקיד ההוא ועוד ידו היתה נטויה לעשות בשאר היהודים שפטים ויפסחו על בתי הישמעאלים. והנוצרים בעברם לנגוף בבתי ישראל. בכל בית ובית אשר באו בקורת היתה. ואם לא מצאו בו את האבדה בכל זאת הכו במקלותם את האנשים הנשים והטף לא חמלו. ותעל נאקת בני ישראל השמימה. יהי בעבור הפקיד עם מחנהו לנגוף בשאר בתי העברים. שמעה אזנם קול ילד בוכה אחר החומה. ויאמר איש אל אחיו אין זה קול ענות איש או אשה קול ילד אנחנו שומעים. וימצאו את הילדה אשר המה מבקשים. וישאלו את פיה העשה לך עברי רע מאומה ותען יהודי לא פגשני ולא עשה לי איש רע אך תעיתי כשה אובד. ובצר לי הרימותי את קולי ואבך אולי יחמול עלי איש להשיבני אל אבי אז רק אז פתחו חרצובות שני העברים וישלחו אותם לבתיהם: (המבשר ש' ד' יום י"ז כסליו תרכ"ה):

לח.    🔗

מעשה בהרב ר' משה קאפסאלי ז"ל שהיה רב ואב"ד בעיר קונסטנטינאפעל. בימי הסולטאן מחמד השני. הוא המלך הגדול האדיר אשר כבש את העיר קונסטנטינאפעל ביום כ"ט לירח מ"א בשנת אלף ותנ"ג למה"נ. וכדי לעשות את הקץ לממשלת הרומיים היושבים בה. דבר צוה להכות ולהמית רומיים רבים מיושביה. ויהי כן. ולמען לא תשאה העיר שממה. נתן את הרשיון ליהודים יושבי כל מקומות ממשלתו לבא לשבת בעיר מלכותו החדשה אשר לקח בחרבו ובקשתו. ולכל הבאים אליה הטה חסד. לא ארכו הימים וגם אי מארעא נפל בידו. וגם שם ישבו עברים רבים. ויחשוב מחשבות עד אשר רובם ככולם עזבו מקום מולדתם וכנהר נהרו קונסטנטינאפל ויטו שם אהלם עד היום הזה. ובעת הצרה שהיתה ליעקב ברוב ארצות אירופא אלה הומתו ואלה היו לבוזזים לחרפה ולגדופים. שכנה לבטח עין יעקב בתוגרמא. והסולטאן האדיר הזה הטה להם חסד. אחד מרופאיו רופא בני היכלו היה עברי. וגם לציר נאמן בחר לו איש יהודי. ויהי היום ויצו הסולטאן לחקור אם האיש משה ההיה רב בעיר בעת היה בה קהל עדת ישורון המעט מכל העמים אשר בתוכה. יש לאל ידו לעצור בהעדה להורותה ולאלפה תבונה גם אחרי אשר בני ישראל פרו ורבו בה. ויודע לו כי הוא גדול בתורה ובחכמה מאד. חכים יתקרי ורבי יתקרי. ועל פני כל העדה יכבד. מטעם הממשלה נתנה המשרה על שכם משה לאורך ימים והסולטאן קרבהו אליו ויכבדהו מאד ופעם אחד צוה לקראו אליו. ויהי בשובו לביתו ויקם הסולטאן וילוהו בכבודו ובעצמו עד ביתו. אף כי הדרך רחוקה היתה מארמון המלך עד בית הרב. ויהי היום ויאמר הסולטן בלבו ארדה ואראה אם משפטים צדיקים יצאו מלפני הרב ואיש לא הכירו כי הוא המלך בשבתו שם עשיר ורש נפגשו במסחרם וריב ומדון נשאו. ויקריבו את משפטם אל הרב ויתן המורה לצדקה אל הדל הצדקה. וירע הדבר בעיני העשיר המתגאה בעשרו כי היה מנקובי ראשית גבירי בני ישראל אשר בקונסטנטינאפל. בראותו כי הרב לא יביט אל צור מחצבתו ואל כבוד עשרו וביתו. עשן עלה באפו וימאן להקים מוצא פי גזר דינו. בכל זאת לא נפל לב הרב. ויכהו בסילוא דלא מבע דמא. ולעיני הנקהלים החרימו אז נכנע לבב העשיר ההוא ויבקש סליחת המורה צדק ויבטיחהו כי לא יפיל צרור ארצה מכל אשר יצוה עליו ויהי כראות הסולטאן ואנשיו (אשר התחפשו בלבושי העברים) את צדקת הרב וכי לא יפחד מאיש. ותיטב בעיניהם מאד מאד ויאמר המלך לאשר אתו הפעם ראיתי ראשונה דיין אמת ושופט צדק כלבבי. למן היום ההוא והלאה הרים המלך את כבוד הרב בכבוד וישימהו ליועץ ביתו וכל מסתרי לבו ספר באזניו. והרופא העברי שהיה בהיכל הסולטאן חכים יעקב גם הוא מצא חן בעיניו ויעשהו למעריך ערכי הממשלה: (המבשר ש' ד' י"ז כסליו תרכ"ה)

לט.    🔗

מעשה בהמלך הגדול סולטאן מחמד השלישי מלך תוגרמא. שפעם אחת יצא לצוד ציד היערה. והנה ברדפו אחר צבי קל המרוץ להשיגו. והגה מן המסלה ויפן אנה ואנה מבלי מצוא מעגל ישר. כה עמד בתוגת לבב ובכליון עינים נעו נתיבותיו ולא ידע איזה הדרך יכין צעדיו וכמעט כלתה אליו הרעה ללון בדד עם אבני השדה במעון חיתו יער שוחרי לטרף. והקרה ה' לפניו איש יהודי מסכן. ושמו בנימין תאוועדי. ויורהו דרך המלך וינהלהו על המסלה העולה למחוז חפצו ויביאהו אל מקומו בשלום. וישאל המלך את פיהו ויאמר מה שאלתך איש חסדי וינתן לך. כי רוח והצלה היתה להמלך על ידך ביום הזה ובעל גמולות אשלם לך. ויען היהודי בנימין נושא סבל ויאמר אם מצאתי חן בעיני אדוני המלך ינתן לי הרשיום להקים לי בית דפוס בקאנסטנטינאפעל (סטמבול) ויפק המלך רצונו ובקשתו. וזה האיש בנימין היה הראשון בארץ ההיא אשר הקים לו מכבש הדפוס בשנת אלף ותקע"ח למה"נ כי לא היה בכל ארץ תוגרמא בית דפוס בימים ההם (המבשר יום י"ז כסליו תרכ"ה)

מ.    🔗

מעשה בהח' המטיב נגן למנצח בנגינותיו הרב סולצער שעבר דרך המטרפולין אשר לתוגרמה ויהללו אותו אל הסולטאן עבד אל עזיז ויצו הסולטאן בדברי שלטן לקראו אליו לנצח בנגינותיו ולפרוט על פי הנבל והכנור לפניו. ויבא. והיה כנגן המנגן העברי ובפרטו על פי המינים והעוגב. ותהי רוח השמחה על הסולטאן. ויחל את פניו להוסיף לשיר ולפרוט באזניו. ויושט לו המלך עבד אל עזיז את ידו לאות כי רצה המלך את מעשהו. גם למחרתו קראו אליו ביד יועציו. ויחל את פניו כי לא ימהר לשוב לביתו ויבטיחו כי רצון המלך ושריו יעשה. גדולים מעשה אלהינו בהגדילו את כבוד איש מבני ישראל בעיני מלך ושרים. אף בארץ לא חבלתהו אמו (המבשר יום כ"ד כסליו תרכ"ה)

מא.    🔗

מעשה של אפרים הרוכל. מובא בהמבשר ש"ה י"א ניסן תרכ"ה. איש היה בעיר פראג לפני מאה שנים ויותר אפרים שמו. ויהי האיש ההוא רוכל המחזיר בשוקים וימצא חית ידו ממרכלתו ויחיה את נפשות בני ביתו הרבים בצמצום ולא ברוח ובכל יום אחר תפלת הבוקר עבר בעיר בשוקים וברחובות ויקרא בקול גדול האין דבר לקנות. בלויי סחבות או בלוי מלחים. ואמונת רוח אפרים ופניו היפים. אף כי כחשו מעט מחוסר כל. הטו אליו לבב כל יודעו וימצא לו מהלכים בבתיהם. ויהי היום ויעפיל אפרים לבוא עד חצר הנסיך מושל העיר. עד החצר התיכונה. ועל היציע אשר לפני הבית ישבה אורחת קרואים נכבדים איש איש כלול בהדרו. ואפרים לא שת לבו לזאת ויקרא כפעם בפעם. האין דבר לקנות פה. כובעים בלים. שמלות צרורות. רדידים או רבידים. ושומר הפתח ושני עבדים אחרים מהרו לקראת היהודי ויבהילוהו ויאמרו צא ואם לא ויצאת בחזקה ויאחזו בערפו ויהדפוהו.

והנסיך ראה את אל אשר נעשה וירמוז למשרתיו באצבעו וירפו ממנו. וישאר על עמדו כמסמר נטוע ממקומו לא ימיש. בין הקרואים אשר היו בבית הנסיך בעת ההיא היו שרי מלוכה ונשים כבודות רבות. ויחפוץ הנסיך לשעשע את אורחיו ביהודי הרוכל ההוא. אשתי אמר הנסיך. נקרא ליהודי הלז ונצחק בו מעט. אל נא בעלי אמרה האשה הנדיבה. לא יתכן להתענג על צרת נפש אחרים. היהודי הזה אדם כמוך הוא. מוסר הבלים גבירה. השיב הנסיך. ובכל זאת הצדקה אתך. אקרא לו למען מכור לו איזה דבר מחפצי כי לכך הוא בא טוב ידידי הגה שכר לעני ועבודה לאיש מסכן טוב לתת לאובד שתי גרות שכר ביגיע כפו מתת עשרים גרה מתנה לאביון. ויצו הנסיך את אחד מעבדיו לאמר הבא את הסוחר הלז אלי הביתה ואל תרגיזהו בדרך. ויקוד העבד ויצא. ואפרים הובא בית מדות כלול ביפיו ויפול לבו עליו כי לא נסה לראות כאלה. וירא הנסיך וימהר להשקיט לבו בדברי חן. בן אברהם אמר שאול שאלת בחצר אם אין דבר אצלנו למכור. בי אדוני ענה היהודי הנדהם. אני אמרתי זאת בחפזי כי רעיוני היו מפוזרים ומפורדים ולא הכרתי עוד מקומי. אל תירא ואל תחת. טוב עשית כי באת הלום לקנות שמלות בלות כי רבות הגה תחת ידי. סלחנה לי גבירותי. אמר הנסיך אל הנשים אם רגע אחד אעלה מקרבכן כי חפץ אנכי לגמול חסד עם המסכן הזה לכבוד יום הלדתי.

הנסיך יצא ואפרים אחריו. הרוכל שב אל ביתו אל אשתו עמוס משא בגדים ושמלות צרורות מצבעים שונים ומלתחה תחת זרועו. שושנה קרא בלב שמח. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ענתה האשה. ההצליח ה' דרכך אפרים. עמס טוב ומציאה טובה הקרה אלהים לפני. שיתי נא לבך שושנה, על ארמון הנסיך עברתי. ואומר בלבי אלכה אבואה אל תוך החצר. ואקרא כפעם בפעם. האין דבר לקנות פה ומשרתי הנסיך הבהילוני ויחפצו לגרשוני. והנה רמז להם אדניהם. ויגועו ממני בחרדת כבוד ויעמדו מרחוק. חפצתי לצאת מן המקום ההוא ומשרת אחר בא להגיד לי כי אדונו חפץ לדבר בי. בלב חרד הלכתי אחריו. ויביאני דרך בתי מדות וחדרים מרווחים. כלולים בכל הדר ויופי. אין ספק כי כמוהם היה בנוי לתלפיות גם בית שלמה המלך בירושלים. עד כי באתי אל החדר אשר הנסיך יושב שם וכל אצילי פראג עומדים עליו מימינו ומשמאלו וינע לבבי כנוע עצי יער מפני רוח. הנסיך בא לקראתי וידבר אתי דברים נחומים ואחר הובילוני אל חדר משכבו. ויצו ויביאו לפניו את כל אשר הנך רואה בעיניך בזה אתי. וגם את המלתחה הזאת מלאה רדידים ורבידים. ואולם התדעי כמה שלמתי במחיר כל אלה. שלשים זהובים ולא יותר. הנסיך בנפשו חרץ מחירם. ובאמרי כי שוים הם יותר מאשר ישית עליהם. ענני כי הלא בידו הרשות לקצוב מחיר בגדיו וחפציו אשר ימכור ראיתי כי אצבע אלהים היא ואעש כרצונו. הנסיך שאל לאנשי ביתו וכאשר פטר אותי מפני פקד עלי לבוא אליו בכל יום השלישי בשבוע. העבד אשר הביאני הוא הוציאני. ועל יד השער לחש דברים אחדים באזני שומר הסף וישלחני ויברכני בשלום:

ועתה נודה שנית לה' על חסדו אשר גמלנו. כי היום היה טוב לנו. ולכבוד השבת נאכל בשר ודגים ושאר מטעמים וגם מעט יין נשתה. שמעי אשתי וראי והטי אזנך ואל תשכחי את כל אלה:

ירחים אחדים חלפו ביום השלישי בכל שבוע ושבוע בא אפרים לארמון הנסיך ובכל פעם ופעם עשה מקנה וקנין טוב. ויהי לו תמיד מעט דגים ומעט בשר ויין לסעודת השבת.

ויהי בחדש ניסן ימים אחדים לפני חג המצות ומרובים אז צרכי עמנו. לאפות המצות לקנות כלים חדשים. להכין מאכלים טובים ובגדים נאים. וימים רבים בטרם בואו ידאג כל ראש בית אב ויעמול וייגע למצוא די מחסורו אשר יחסר לו. ותקוה טובה תאמץ רוח הכושל לאמר קוה לה' ויושע לך. גם אפרים עדר בכל מאמצי כחו למצוא לו הכסף הרב הנדרש להוצאות היום טוב. ה' יושיעני אמר. וישם אל ארמון הנסיך פניו.

הנסיך ראה את אפרים בגשתו מרחוק ויאמר בלבו לאמר. הנה זה ימים רבים אשר אנכי תומך ידי היהודי המסכן הזה ובכל עת אשר אני שואל אותו מה שלומך מה עשית בחלות אשתך בבוא עת השלום לשלם בעד בית מגורך. יענני תמיד בתומו ה' הושיע לי. ידעתי אמנם כי נכנע הוא לפני. וכי יאהבני אותי ואת אשתי בכל נפשו ובכל מאדו. בכל זאת בכל הטוב אשר אעשה עמו לא יזכיר את שמי על שפתיו כי אם אלהיו הוא מושיעו. הבא איפוא אנסה נא הפעם. הנה ימי חגו קרבים ובאים. אקפוץ נא כמעט את ידי ואראה מאין יושיענו אלהיו:

הנסיך טרם כלה לדבר ואפרים בא החדרה ויקבלו הנסיך כפעם בפעם בסבר פנים יפות. אבל לא נתן לו דבר ביום ההוא כאשר נסה:

אפרים ידידי ענה הנסיך. היום הזה אין אתי מאומה למכור לך. רע עלי המעשה הזה. אדוני הנסיך. נחוץ אנכי להשתכר היום דבר מה כי קרבו ימי … ידעתי ידעתי קרבו ימי חג הפסח. בימים ההם בזמן הזה נצלתם את מצרים. אבל העתים נשתנו להמצרי אין כל. גם הכנסות שלי מעטו מפני המלחמה. קציר השנה האחרונה היה רע מאד ושוכרי נכסי לא ישלמו. ואם כן לא תוכל אדני להלות לי מאומה. שאל אפרים. לא אוכל צר לי מאד אבל… כי עתה רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר אמר אפרים בלאט. מה תאמר שאל הנסיך. ה' יושיע לי ענה אפרים. כן חביבי אמר הנסיך ה' יושיעך היה שלום אפרים ושובה עדי אחרי החג. קשה עלי הדבר אמר הנסיך בלכת אפרים מאתו. הוי אפרים מתנודד לו ראתך אשתי כי עתה המו מעיה לך, אבל אנכי במחשבתי החזקתי ולא ארפה. אם יחפוץ ה' להושיע לעני. מדוע זה אושיעהו אני, יש בעירי אנשים עשירים ממני יעזרו המה מעט אם עזרתי אני הרבה.

סר וזעף שב אפרים הביתה, בצאתו את חצר הנסיך ברכוהו כל המשרתים כפעם בפעם ורק קריסטוף עבד בארות הסוסים עוה פניו בעברו ויבז לו העבד הזה שנא את היהודים שנאה נצחת. וכי שאלוהו מה זה ועל מה זה, ענה ואמר אמי הגידה לי כי כל היהודים אוכלי אדם המה, וישט אפרים בחוצות העיר ויחפש וידרוש ואין מקנה וקנין ביום ההוא. באפס תקוה שב האומלל לעת ערב הביתה ויתאמץ להסתיר עצבונו מעיני אשתו.

ושושנה מהרה לקראתו שמחה וטובת לב לאמר. מה דבר הנסיך ומה ענך. ה' יברך את הנדיב הזה, מהרה ספרה נא לי את כל המוצאת אותכה. השקיטי והרגעי, שושנה אהובה, הרגעי רגע אחד.

לא עשיתי היום עם הנסיך מאומה אבל אין מעצור לה' להושיע אין מעצור לה' להושיע קראה שושנה, גם אנכי ידעתי, אבל תושיע לך ידך ואלהים יושיעך, ימי המן והשליו כבר עברו ואינם ואלהים לא ימטיר עוד לחם מן השמים ולא יגוז עוד שלוים מן הים אבי עליו השלום היה אומר תמיד אל תבטחו בנדיבים. ואתה השלכת כל יהבך על הנסיך ותעצל מהביט על שאר עסקיך בעצלתים ימך המקרה החכם עיניו בראשו לראות את הנולד.

גשם תוכחות זה סחף על ראש אפרים הנענה כי כד אזיל שערי מכדא נקיט ואתי תגרא לביתא. בא מחסור ויבא מדון. ולהנצל מדלף טורד ומתוכחות חמה. לבלי יהיה אפרים לשמה ביום תוכחה נמלט ויסגר לבוא בחדרו ויתפלל בכוונת הלב תפלת הערבית ומבלי לאכול בערב. פתח לפניו ספר ויחל ללמוד ולשנן בו את כל חקות חג הפסח וכל משפטיו.

ויהי כחצות הלילה. בשעה הזאת יקום רוח בלהות ויתהלך בארץ לארכה ולרחבה. לעשות את הרע ולהסית את בני האדם בכל עון אשר חטא הוא יבוא את המרצח ביער. הוא יתן המעדר ביד הגנב לבא במחתרת. הוא יטבול בשחת עט המלשין. הוא יתן עכסו בלשון הולך רכיל הוא ישב על ארגז העשיר לגרש משם חמלה וחנינה הוא ינהג את בני הבליעל הגוזלים עוללים ויונקים מזרועות אמם ויחזק ידי מרצחים לשפוך דם נקיים הוא השטן הוא היצר הרע הוא מלאך המות.

הוא נתן בשעה הזאת מחשבת און בלבב קריסטוף שומר הסוסים צורר היהודים להתנקש בנפש אפרים המדוכה והמחולל.

ואפרים עודנו יושב לפני ה' תפוש במזמות עצב ועוני ואחוז בסבך קושיה עצומה וגדולה. והנה צללו אזניו פתאום לקול צלצל שברים. חלון חדרו הכה רסיסים. ומבעד החלון נפל לרגליו פגר מובס נתעב ומגואל ומשחת מראהו.

קול אנקת פחד יצא מפי אפרים וימת לבו בקרבו ויהי לאבן. אין זה כי אם שד הוא. הבא לבהלני ולהמיט מבטחי וסברי באלהי. כן אמר אל נפשו ויחזק את לבו באמונתו ויחל לקרוא פסוקי רחמים ומזמורי תהלים להגן עליו. וממי יפחד המאמין בתשועת אלהיו. ואפרים ערב את לבו לגשת ולהביט על הפגר המוטל לרגליו וכל רוח חיים אין בקרבו ויקח את נרו בידו ויטה ויתבונן אליו מקרוב וירא והנה הפגר הזה איננו גוית אדם כי אם גוית קוף פגר קוף מת מוטל לרגליו בין כה וכה שמעה שושנה את צלצל שברי החלון וקול זעקת אישה ותמהר אליו החדרה. לראות מה יעשה בו. הוי שושנה אהובתי מה תהיה עלינו הביטי נא וראי נבלת חיה זאת בעד החלון הפילוה עתה אל חדרי קוף הוא האם מפני קוף מת תירא.

לא. אבל את ידעת את סבלות העם היושב בארץ הזאת ואת תכליתו. הנה המה יאמינו בשוא כי הקוף הוא אדם מקלל. והנה השליכוהו פה בעד החלון ומחר יתנפלו עלינו לאמר אנחנו המתנוהו למען לוש דם אדם בבצק המצות. והתואנה המדומה הזאת רבה היא לשלוח בנו את כל עם הארץ כאיש אחד ולהמית אותנו נשינו וטפינו בחרב התבינו זאת.

אבין מליך. אבל זכור אזכור את המעשה אשר עשה אחד מאבותי בעת צרה כזאת. בליל חג הפסח השליכו לו לתוך המרתף גופת ילד מת. ובלכת האמה להביא יין לארבע הכוסות שבה אחור נבהלה ונדהמה ותספר את אשר ראתה. ר' שמואל לא היה כאיש נדהם. ולא אבד רוחו ויהס את בני ביתו ויצו וישיקו את התנור וילך ויעל את המת מן המרתף וישליכוהו אל תוך האש. והוא ישב ויעש את סדר הפסח ככל משפטיו וחקותיו. ויהי ממחר ושוטרי העיר באו ורבים מעם הארץ אחריהם. עומדים הכן להשמיד להרוג ולאבד. ויחפש בנרות את המרתף ואת כל הבית ולא מצאו דבר. וישב ההמון ההוא על עקב בשתו ויאמר שקר ענו ביהודי הזה הבא אפוא כמעשה הזה נעשה עם הקוף. נשיק את התנור ונבערהו. בין כה וכה נוציא את הפגר הטמא הזה אל המגורה אשר בחצר. לבלי יטמא את משכנך ואת חדרך אשר הקדשתו קדש לה' לתורה ולתעודה. ישרו בעיני אפרים דברי אשתו ויאחז בזנב הקוף להוציאהו. ובהניע אותו ממקומו. הוי פלאי פלאים נפלו מנחירי הקוף המת שלשה אדרכמוני זהב.

אפרים ושושנה נצבו כמו נר ויתמהו איש אל רעהו עד כי הבליג אפרים על תמהונו. ויקרא נפלאים דרכיך אלהים. מה הקריב היום לפנינו הטוב אם רע. רע קראה שושנה אלהים ישלח לנו כסף בעינינו ואתה אמרת הרע ירע לנו ובדברה ותאחז את הקוף ברגליו האחרונים ותניעהו בחזקה ויצאו מאפו עוד עשרה אדרכמונים.

אין זאת כי אם הקוף הזה הוא יוצא ירך הקוף אשר נתנה מלכת שבא מנחה למלך שלמה. אמר אפרים כתרי נא זעיר ונראה יחד. וירץ ויקח מארון עץ מאכלת חדה ויפתח את בטן הקוף וימצא בקרבו עוד שמונים ושבעה. הכל מאה אדרכמונים זהב אם בעל נפש אתה הקורא שוה נא לנגדך את תמהונם ואת ששונם. כי קצרה עטי מהביעם. אך עשרנו שושנה קרא אפרים אל נא תתמהמהי. קחי את הזהב והעבירוהו במים כי טמא הוא טמא השיבה שושנה. אבי זכרו לברכה היה אומר כסף וזהב מטהר טמאים ואתה אמרת כי הזהב טמא הוא. כלי דבריך ועשי כאשר אמרתי ואנכי אתעסק עם המת מצוה הזה אובילהו לבית הקברות. הקוף אוכל באש. ואפרים ושושנה עמדו לשפוך שיח ויודו לה' חסדו על אשר חלצם מענים בדרך נפלא כזה. אחר עלו על משכבם לישון וישבעו יחדיו להסתיר את כל המעשה אשר נעשה בסתר לבם לבלי יודע לאיש דבר ויהי ממחרת ויבא הממזג לתקן את החלון וישאלו השכנים את פי אפרים ויען להם כי אנשים רעים ידו אבן בו וישברו את חלונו. הוי איש אומלל הגיע עליו האחד במו ראשו. אף עוד זאת היית חסר. מודעת זאת אמר השני איש חכם בעיניו. בתר עניא אזלא עניותא. אפרים שמע ויאמר בלבבו לב אדם יחשוב. וה' יעשה הטוב בעיניו. ושושנה אשה משכלת עשתה את מעשיה חרש.

ותקנה את כל מחסוריה לימי החג. גם בשר מוקטר גם ברבור אבוס הביאה אל ביתה כסעודת שלמה בשעתו וכל הנדרש לחג המצות לא גרעה דבר. הנה כל ימי השנה. אמרה שושנה בלבה. נאכל לחם נקדים. יאכל נא אישי מעדנים וייטב לבו בימי החג. הלא אלהינו נתן לנו מטמון. ואפרים שרך דרכו כפעם בפעם ברחוב פראג בקול קורא האין דבר למכור. קחו בגדים קחו מעטפות. בין כה וכה הכין בגדים ומעטפות נאים לבניו ולבנותיו מן הבגדים היקרים אשר העבירו הנסיך ואשתו מעל בשרים וימכרו לו כמעט חנם אין כסף. וגם לאשתו לקח שבכה מעולפת קרסי זהב ורדידי משי לשמח אותה בימי החג. הן אמת כי לפעמים תתן עלי בקולה. אמר אפרים אבל בכל זאת יפה היא וברה כשושנה בין החוחים:

בליל פסח הראשון היה בית אפרים הרוכל כלול בהדרו. על קירות הבית תלו לוחות משוחים בששר. על האחד מהם היתה מחקה יציאת מצרים ובקיעת ים סוף. מעבר מזה, פרעה ושלישיו לבושים בגדי מלחמה יורדים הימה, ומעבר הלז בני ישראל עולים ביד רמה ומשה לפניהם משוררים ומזמרים אלהיהם. על הלוח השני נראו בנות ישראל יפות לבושות בגדי מכלול ומעטפות. אופות מצות בחפזון להכין לבעליהן מזון.

גם נרות רבים הועלו בחדר אפרים ויאירו על כל עבריו. המנורה הטהורה ושמונת נרותיה היתה תלויה מעל השלחן. ועל צדו עמדה מנורה אחרת בעלת שבעה קנים כי זכר עשה אפרים בזה לנפלאות שדי אשר באורו ראה אור.

על השולחן היתה פרושה מפה לבנה כלבנת השלג ועליה קערת כסף והמצות והביצה והזרוע ושאר דברי הסדר בתוכה ומטה כבודה ביקר כרים מכוסים משי ערוכה לבעל הבית. ולפני שני כוסות מלאים יין. אחד לו ואחד לאליהו הנביא ולפני עקרת הבית גביע כסף ולילדיו לאיש איש מהם גביע בדיל ממורט. כמעט ישבו אל השלחן ויחלו לסדר את סדור הפסח כהלכתו. והנה נשמע המון גלגלי מרכבה לפני פתח בית אפרים. וקול אדם דופק בחזקה על הדלת. אל אלי התיפחה שושנה. חוסה נא עלינו והצילנו. השמרי השקיטי רעיתי. נחמה אפרים. ליל שמורים היום. ה' בכבודו ובעצמו יגן על ישראל. וילך לפתוח הפתח אבל איכה נבהל אפרים והתפלא בראותו את הנסיך איש חסדו יורד מעל המרכבה. שלום עליך ידידי. אמר האדון חג היום לכם ואנכי מהרתי להביא ברכתי אל ביתך. יען כי בפעם האחרונה הקשיתי לבי נגדך על כן באתי. אל ירע בעיניך הדבר הזה אדוני היקר ענה אפרים ה' הושיע. רואה אנכי את פני ביתך הכלול בהדרו כי אלהים הושיעך. אבל הגידה נא לי מאין הושיעך ה'. אדוני הנסיך, מיום דעתך אותי הרבית להטיב עמדי ועל כן לא אוכל להעלים ממך דבר, ויספר אפרים לנסיכו את כל מעשה הקוף מגדול ועד קטן. שמע הנסיך בשום שכל לדברי אפרים וככלותו לדבר אתו פנה פתאום אל עבדו זקן ביתו אשר הוא נשען על ידו ויאמר פראנץ. התדע פשר הדבר הסתום הזה. האם הקוף הזה. איננו הקוף המת אצלנו ולמי הזהב. אם תתן לי אדוני הרשיום לדבר אז אומר את כל אשר נפשי יודעת. דבר כי מצוה אנכי. אלה הדברים והאמת. הקוף מת. ואדוני צוה את עבדו לקברו בגינת הביתן. ואנכי מלאתי יד קריסטוף שומר הסוסים לעשות מצות אדוני ואולם אחרי כן הוגד לעבדך כי לא קבר קריסטוף את הקוף בגן כי אם התגנב מן הארמון לילה. וילך וישא את פגר הקוף עד המקום אשר אפרים גר שם וישליכהו אליו החדרה בעד החלון הנשקף על פני הרחוב לבהלהו כי עוין הוא אותו מתמול שלשום. שערורית עשה מאד. קרא הנסיך ענש יענש כדי רשעתו. אבל מאין בא הזהב. על דבר הזהב. הוסיף העבד יחשוב לבי. אדוני יודע כי הקוף. מה ראה עשינו מהר לעשות כמונו. ואדוני נתן לעבדו יום אחד שק אדרכמוני זהב לבחנם ולשקלם ולשום ציונים על האדרכמונים החסרים מן המשקל. ויהי בעשותי את פקודת אדוני והיה כל אדרכמון אשר יגרע ממשקלו דבר ונשכתיו בשני לאות והקוף אשר התכונן אל מעשי מנגד דמה בלבבו כי אוכל דרכמונים אנכי ויעש גם הוא כמוני ועל כן אבדו מאה האדרכמונים אשר הניח אדוני על שלחנו ואיש לא ידע אנה באו כי אכלם הקוף וגם מת במאכלו זה. אדוני הנסיך אמר אפרים רואה אנכי כי כל הזהב הזה אשר מצאנו לאדוני הוא. הנני נכון להשיבו לאדוני. והמעט אשר הוצאתי ממנו לכבוד החג הנני נכון לשלם בתודה רבה. אל נא ידידי ענה הנסיך אלהי אבותיך נתן לך מטמון לך הכסף ולך יהיה ולי אין כל נזק בזה כי שוה לי מאת האדומים במחיר החכמה והאמת אשר קניתי התזכור אפרים כי בבואך אלי אחרונה אמרתי לך אין דבר למכור. יען מה יען כי היית אומר תמיד ה' יושיע ה' הושיעני. ואומר אל לבי עתה נראה כמה יושיעהו אלהיו במשכי את ידי ממנו. והנה מצא האלהים עתה את עוני ויראני לדעת כי יד ה' לא תקצר מהושיע כי הרבה שלוחים לו. ובחפצו להושיע לאיש אז קוף המת טוב לו מן העשיר החי:

מב.    🔗

מעשה שהיה בעיר טאפאלטשאן. כי ביום י"ג אייר תרכ"ה. הובל לקברות הרב האב"ד הגאון הישיש מוהר"ר בנימין הירש ז"ל והנה נער נוצרי אחד בן עשר שנים אשר היטב חרה לו על הכבוד הגדול אשר עשו העברים להרב המנוח במותו. כל החניות סוגרו על מסגר. התנכל והערים להבזות ולהשפיל כבוד המת. ויהי כאשר יצאו האנשים מבית הקברות וישובו לבתיהם. ויצעד הנער ההוא עלי שור בית מועד לכל חי. וישלך גל אבנים גדול על קבר הרב. ולמען לא יבצר ממעשהו הזר כל מאומה. סחב והשליך פגר מובס ונבאש על מקום משכן הרב הנ"ל. ויכל מלאכתו אשר עשה. וילך שמח וטוב לב לביתו ויספר לאביו את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אחרי הששון יבוא האסון. יאמר משל הקדמוני. אביו אשר השמחה במעונו פרצה ועלתה על כל גדות לבו ולב אנשי ביתו. פתח פיו לשטן ויאמר השמר לך הלילה פן יכך הרב אשר התעללת בנפשו. ליל שמורים הוא לך להוציאך מבין המצרים אשר תציק לך נפש הרב. הדברים האלה. אם גם בשחוק ולהתל את הנער נאמרו. ירדו חדרי בטנו. ולבו יתר ממקומו וימס כדונג מפני האש הנער חלה וישכב על המטה. גם לא הוסיף קום. במשך שעות אחדות אשר חי. דבר בשגעון ובתמהון לבב לאמר אבי אבי. הרב הישראלי הנה הוא בא מציץ מן החרכים. יאחזני ולא ירפני עד בלעי רקי. הושיעוני נא הושיעוני. חוסו על חיי. הלא תראו הלא תשמעו איך יתן עלי בקולו איך יחרוק שן. איך עיניו מזרות פחד ופניו כשלג יחורו. אוי לי כי נדמתי. אנא אלך אנא אברח ומפניו אסתר. כה צעק עד חצות הלילה. ותצא נפשו. אנושה היתה מכתו ומחלתו. אין מי ירפא לה לשוא עמלו הרופאים. כל חכמתם התבלעה והיהודים אשר בעיר טאפאלטשאן. מה עשו. האם הריעו או שחקו על משבתי אבות הנער. חלילה שארית ישראל לא יעשו עולה. העברי לא יקום ולא יטור אף לאויביו: (המבשר ש"ה ט"ו סיון תרכ"ה)

מג.    🔗

מעשה שהיה בהשר הגדול באראן יעקב די ראטשילד ז"ל. לפני זה שלשים שנה קרה את השר ההוא אסון. בעלותו על העליה מעדו קרסוליו. ויפול מעל המדרגות ותקע כף ירכו. עד מהרה נקרא הרופא הגדול דאקטאר דויפעאיטערן לגהות מזורו. וישלח ה' דברו וירפאהו ויקם על רגליו בקומו מחליו בא הרופא לבקרהו. ויושט לו השר חפיסה סגורה. ויאמר לו הא לך שכרך. הרופא לא ידע אם יש כסף או זהב בתוכה. ויחשוב בלבו כי אותה לבדה נתן לו השר. אפו חרה. ובכל זאת לא חטא בשפתיו לאמר קנין שאינו שוה בעמלי למה הוא לי. ויעקב הכיר בפניו כי היטב יחר אפו ויאמר אליו הא לך המפתח. פתח את המנעול. ועיניך תחזינה מישרים כי לא עשקתיך. ויפתח את הסוגר. ומה מאד שמח נפשו במצאו שטרות מאה אלף פרנק אז אמר השר אל רופאו. מה לך להכסף הזה אם בין כנעני ארץ לא תחד כבודך. הנח אותו בידי למשמרת ואנכי אסחור בו על חשבונך כאדם העושה בשלו. והיה בתבואות יהיה לך הזרע. אך פעמיים מדי שבוע בשבוע תבוא לבקרני לדרוש ולשאול מה פרי כספך אל תחת ידי ויענהו טוב הדבר אשר דברת בשובי מארמון המלך אבקר ארמונך. עשר שנים בא הרופא אל בית השר העברי. כאשר אמר. וימת וישלח השר אל בני רופאו חמש מאות אלף פרנק כי ארבע הידות עלו המרבית במשך עשר השנים. ויכתב הדבר על לוחות דברי הימים לדעת צדקת השר העברי כי שכר כזה הוא משאת כיד המלך:

(המבשר ש' ה' כ"ז תמוז תרכ"ה)

מד.    🔗

מעשה בהנער ששמו יחיאל שמצא על רצפת ביתו אגורת כסף ויקחה. ולאביו ולאמו לא הגיד. ויקנה ממנה בטנים ושקדים ויתן מחציתם מתנה אל רעיו ומחציתם אכל ושבע והותיר. הנה הקול בא באזני מלמדו לאמר יחיאל אכל בטנים ושקדים לשובע ויתן גם אל חביריו ויאכלו ויקרא המלמד אל אבי יחיאל ויאמר לו למה אתה נותן כסף ביד בנך דע כי קונה הוא בו בטנים ושקדים אשר יחלו את גופו ויכאיבו אותו. ויען אבי יחיאל ויאמר אני לא נתתי לבני כסף רק אוכל לחם אתי בבית די שבעו. יום יום. יען ידעתי כי לא ידע עוד בחור בטוב ומאוס ברע. ויאמר לו המלמד ומאין בא לו הכסף ויאמר לא ידעתי אחלה פניך כי תדרוש אחריו לדעת איך היה הדבר ויקרא המלמד את יחיאל בסתר לאמר בני מאין בא לך הכסף לקנות בטנים ושקדים כי אביך אמר לי לא נתתי אל בני כסף. והנער לא כחש מאומה ויגד לו כי מצא הכסף על רצפת ביתו. ויאמר לו המלמד דע בני כי כל דבר אשר ימצא בבית או בחצר לא ימשול בדבר ההוא כי אם בעל הבית או החצר. לכן בני הכסף אשר מצאת על רצפת ביתך לאביך הוא ולא לך למה לא הבאת אותו אליו. גם זאת תקרא גניבה כי מי שמך לאדון על הכסף ההוא. הבן לא ימשול בביתו על כל מאומה כי כל אשר בבית הנה הוא לאביו ואמו אשר קנו אותו בזעת אפיהם. הנער לא יוכל לקבץ על יד אף אגורה אחת קטנה ואם יקח דבר מביתו ואביו לא ידע. אחריתו לשבת במושב גנבים. וכן דבר המלך החכם גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. ויאמר הנער עתה ידעתי כי עשיתי עול וחטאתי לה' אך לא אעשה עוד הרעה הגדולה הזאת ויאמר לו המלמד ברוך אתה לה': (מק"י)

מה.    🔗

מעשה בחגית ופנינה שתי בנות כפר שהלכו באחד הימים מן כפר העירה. וכל אחת נשאה על זרועה סל מלא תפוחים. ויהי בהיותן בדרך ופנינה התאוננה לרגעים. ותתלונן ותאנח ותעמוד לנוח. כי כבד עליה משאה. וחגית שחקה לעגה לה ותאמץ זרועותיה ותרחיב צעדיה תחתיה. ויחר בה אף פנינה וחמתה בערה בה, ותאמר לשמחה מה זו עושה הלא כסלי כסלך משא אחד לשניהם ויחד נשתוו. וגם לא חזקה את ממני. ומה זה תשחקי עלי. אמנם כן ענתה חגית ושחוק עבר על דל שפתיה. ואת רעותי אל תתמהי על החפץ. ובסלי הנחתי צרי אשר יקל הכבד. ותשאל פנינה בתמהון מה שם הצרי הזה ומאין ימצא. את מקומו לא אוכל לדעת ואת שמו אגיד לך. שם הצרי הזה הוא הסבלנות: (מסנ"ן)

מו.    🔗

מעשה באיש חרש עצים. שעשה כלים לאיש עשיר וגדול ואחרי עשותם נחם העשיר ולא רצה לקנותם עוד. ויבואו לפני השופט ויערכו לפניו משפט. ויכל העשיר את דבריו לאמר. צר לי מאד לריב ריבי עם האיש הזה ולבא עמו במשפט כי איש עני הוא ואין מצבו שוה למצבי. ויאמר השופט אני יודע כי האנשים אינם שוים במשפט וגם לפני המשפט אתם אינכם שוים כי האיש החרש גדל מאד מאד ממך כי עמו האמת והצדק. ואתה תשלם לאיש כמעשהו ומידו תקנה הכלים אשר עשה בעבורך: (מק"י)

מז.    🔗

מעשה בנער אחד ששמו ראובן שהלך להשתקשק את אמו בשדה. וירא והנה שדות מלאים שבלי דגן מהן עומדות ומהן כפופות. ויאמר לאמו מה יפו בעיני השבלים האלה העומדות. אך אם אני היתי אכר שדה זה אסיר משם כל השבלים הכפופות כי לא ליופי המה וירעו בעיני. ותאמר לו אמו הבן בני שגגתך כי רבה היא ולמד לקח להתבונן על כל דבר ולחקרו לא כאשר תראינה אותו עיני בשר. אך כאשר תראינה אותו עיני השכל והבחינה השבלים האלה תקומנה ותעמודנה בהן כי רקות הנה וחטים אין והשבלים הכפופות מלאות חטים וטובות הנה. הנה בני השבלים העומדות הן תמונת איש גאה ובער אשר ישיאהו זדון לבו לאמר חכמתי גדלתי ורוממתי ואין בו לא חכמה ולא גדולה ולא רוממות והשבלים הכפופות הן תמונת האיש העניו והחכם אשר ישים מבטו ללמוד ולדעת מכל מלמדיו אם קטון ואם גדול ויאמר ראובן אם כן הוא יכופו נא השבלים העומדות האלה מפני כובד חטיהם ואף אני אלמוד מהן להבין לדעת ולהשכיל לשמח את לבבך ואת לבב אבי: (מק"י)

מח.    🔗

מעשה שהיה בעיר אלנסון. ויהי היום ותבער אש בבית אחד. ותאכל כל אשר בבית מכלי האגנות ועד כל כלי הנבלים והבית חרבה ותהי מעי מפלה. וגם כל בני המשפחה אשר שם יהיו למאכולת אש לולי ירדה יד ה' לעזרתם. איש ישראל היה בעיר ההיא יוסף פליג שמו. והוא היה מן האנשים השוחקים ורוקדים על העבותים לשמח את רואיהם. ויעל יוסף על כל חדרי הבית הנהרסות ויקח אחד אל אחד בני המשפחה ההיא. וישם עליהם נפשו בכפו וילך על פרץ נופל אשר יפול אחרי עברו ויורד אותם ארצה והציל ממות נפשם. וירד גם הוא אחריהם לפני קהל ועדה. אשר יהללהו ויפארוהו מאד. ביום ההוא חברת אנשים אשר אתו העושים כמעשהו הכינה לשים לדרך פעמיה ללכת אל עיר אחרת. ויתמהמהו האנשים לעשות מלכתם גם היום ההוא לתת שכר הפועל ההוא אל יוסף כי טוב עשה ויצברו כסף לרוב. וכאשר ראו הרואים את יוסף מלא כויות שמחו לקראתו ויפצחו לפניו רנה וימחאו כף ויקח יוסף את הכסף מיד חבריו ויתנהו אל בני המשפחה אשר הציל ממות נפשם. כי אמר מה בצע להם להמלט מן האש אם ימותו ברעב וישמע מלך הארץ ההיא את דבר יוסף וישם לו אות לכבוד ולתפארת על נדבת לבו ואהבתו את חבריו: (מק"י)

מט.    🔗

מעשה שהיה בארץ איטליא ביום זעם ה' לכל יושבי אירופא. ושלח עליהם חולי כבד אשר נקרא בשם קולירא. וימת רבים כחול הים. בימים ההם חלתה אשה יהודית מן החולי הזה ותקרב למות. ולאשה בת ושמה אסתר. ולא סרה הנערה מעל מטת אמה ותתבונן בה ותעש לה כל חפצה כל ימי חליה. והיא ישבה בדד את אמה כי רחקו ממנה כל קרוביה מיראת החולי. ויהי בערב ויבא הרופא אל ביתה ויגש אל האשה ויאמר האשה הזאת מתה ומחר תקבר. ותשמע אסתר הדברים האלה ותפג לבה ותבך בדמעות שליש ובלב נשבר ונדכה. וקול צעקתה הגיע עד למרחוק. ויבואו להסירה משם. ותמאן לסור ותאמר לא אעזוב את אמי עד רגבי נחל יכסו את גויתה. ועיני לא תראינה עוד ותשתחוה לה' אב היתומים ותתפלל לפניו. עודנה מתפללת שם והנה קול אנחה יוצא מפי אמה ותקם הנערה ותקרב אליה ותרא רוח אפה יוצאת לאט לאט. והנערה נשקפה בעד החלון ותזעק בואו נא בעזרת אמי. בואו נא כי חיה היא ולא מתה. ויבואו שם אנשים וידעו כי שנת תרדמה נפלה על האשה. ועתה תקיץ לאט לאט. ויעזרוה וישמחו עם הנערה וילכו. ובבוקר הקיצה האשה מכל שנתה ותרפא מחליה ותחבק את בתה ותאמר את נתת לי חיים כאשר אני נתתים לך יום ילדתיך ברוכה את לה' בתי: (מק"י)

נ.    🔗

מעשה שהיה בעיר פאריז בש' תרכ"ה. כי באו לשם שני אחים הנקראים בשם דאוינפורת והביאו עמם רוחות משונות מארץ אמעריקא. והחלו לראות נפלאות גדולות. אשר לוא קמו ויחיו האבות והידעונים שהיו מלפנים. הודו ולא בושו כי אך במדינות אמעריקא נמצאו רוחות שגבו עשות כאלה ולא רק ההמון האמינו בשוא נתעה של האחים כי גם איזה חכמים נפלו ברשתי הספק. וחכם אחד הודיע במה"ע כי הנהו מוכרח להאמין לאשר ראה בעיניו. כי הנפלאות שיעשו האחים הנ"ז אין לחוקי הטבע יד בהנה. ההודעה הזאת עוררה קנאה בלב איש חכם מאד בחכמת הטבע (פהיזיקא) ויודע לעשות בה מלאכת אחיזת עינים, וערך מילין בכה"ע מול האחים הנ"ז לאמר. כי כמוהם כמוהו אין כחכם כי אם בחכמת אנוש חי ובלהטידם יעשו כל זאת ורוח אין בהם. וישיבו האחים כי רק קנאתו בם תדבר מגרונו. והנם מניחים לערבון עשרה אלפים פרנק אם יעשה הוא בחכמת וחרשת מעשי הטבע ככל אשר יעשו המה. ויען המקנא ויאמר גם אנכי אודה כי חכמתם ממני. ואך לא ברוח תעשו. הויכוח הזה פרסם נפלאות האחים פרסום רב בעיר וזה ימים אחדים התאסף המון רב ויבואו לראות את המפליאים לעשות. וכל הנכנס שלם עשרה פרנק. בתוך הבאים היו גם מגדולי החכמים. והמה לבשו אומץ ויעפילו לעלות על הבמה אשר שם יעשו הרוחות פלאות. ותהי הפלא ופלא. כי כאשר עלו החכמים הבמתה התחבאו הרוחות ובחפשם אחריהם. ראו ומששו כי יד המאקאניק תעש כל הנפלאות האלה. ותרב קול ההומיה מההמון הרב שהיו שם והשחוק נשמע עד למרחוק. ותבאנה שתים רוחות מלובשים שחורים וכובע בעלת שלש קצות. אך לא רוחות מתים היו. רק רוחות אנשים חיים. והשקיטו הסערה לדממה ואלה הראו פלא גדול. כי הכריחו את האחים הנ"ז להשיב לכל אחד עשרה פרנק הנתן להם. ויען כל העם אך זאת היא פלא וכמוהו לא עשו המפלאים לעשות עד עתה: (הלבנון ש' ב' ער"ה תרכ"ה)

נא.    🔗

מעשה שהיה בעיר פראג. כי בהשמע אשר חיל פרייסען בא בגבול בעהמן. לקח פקיד בית המלך בפראג תיבה אחת מליאה דברי חפץ ויתנה בקיר הבית. ולהאמן הבונה אשר הסתיר התיבה נתן לו מתנה ראויה שלא יגלה דבר התיבה. וזה לפני ימים אחדים בא הבונה הזה אל שר הפלך החדש מממשלת פרייסן ויאמר לו כי אם יתן לו משכורת שלמה אז יגלה לו המקום בקיר הבית אשר שם הטמין פקיד הבית על ידו תיבה אחת עם דברים יקרים. וישאלהו שר הפלך, כמה שקל על ידך פקיד הבית כי לא תגיד הדבר הזה, ויענהו חמשה ועשרים שקלי כסף. ויאמר לו שר הפלך, על כן גם אנכי אתן לך חמשה ועשרים, אבל צריך אתה ללכת אל פקיד העיר והוא ישלם לך. ויתן בידו ספר חתום אל פקיד העיר. ויהי כבוא המשקר באמונתו אל הפקיד עם המכתב הפילוהו ארצה, ויספרו לו חמשה ועשרים מקלות כיד המלך האמנם זה הוא חלק הראוי לכל משקר בהפקדון אשר הפקד אתו, בין כסף ובין דבר סתר, (הלבנון שנה שלישית נו' י"ח ערב יו"כ תרכ"ז)

נב.    🔗

מעשה באליפלט עלם עשיר וטוב לב. הוכה במכאוב על משכבו. וימים רבים שכב על ערש דוי, ויהי לקץ הימים וירוח לו ויחי וישב לאיתנו ויהי היום ויצא אליפלט לשוח בגן, בפעם הראשונה אחרי קומו ממטתו ולבו מלא על כל גדותיו רגשי תודה וברכה לאל עליון הגומר עליו, וישא כפיו השמים ויען ויאמר קול רם. האל הטוב והמטיב מה אשיב לך על כל תגמוליך עלי. האח, לו לא קצרה יד האדם להגיש לך מנחה. אז נתתי לך כל רכושי אשר רכשתי פה עלי אדמות כי אל טוב אתה מאין כמוך. ויהי כי הגיעו הדברים האלה לאזני זקן נכבד אשר ישב בעת ההיא בגן גם הוא ויקם ממקומו ויגש אל הנער ויאמר אליו לאמר. שמעתי בן יקיר את תפלתך. ואתה דע כי חפצך מרום מנגדך וכי נדבות יד בן תמותה לא תעלינה למרום. ומה לך ללכת בגדולות ובנפלאות ממך ועתה לכה עמי קומה ונלכה. וילך העלם בעקבות הזקן הנכבד. ויגיעו עד אוהל נמוך אשר קירותיו נטו לנפול, וכמעט התעתד לגלים. ועלטה נוראה שוררת בו. ושם נגלה לעיני הנער מראה עוני ומחסור נורא מאד. מראה משפחה עניה יושבת בסתר המדרגה. האב שוכב על ערש דוי, האם בוכיה וילדים ערומים ויחפים מבקשים לחם.

ויחרד העלם למראה עיניו והזקן אמר לו לאמר. פה הוא המזבח הנהו נצב לפניך. ואתה הקרב עליו את קרבנותיך. ויושט הנער להם יד נדיבה. ויודו ויברכו את שמו ויקראו לו כרוב סוכך מלאך מושיע.

שחוק נעים עבר על שפתי פי הזקן ויען ויאמר. כן תעשה תמיד עלם צעיר לימים, ראשונה שא עיניך אל השמים ממעל, ואחרי כן השפילן לארץ מתחת: (מסנ"ן)

נג.    🔗

מעשה שהיה בימי מלוך חישם על ארץ ספרד. שהיה אז ר' חנוך ראש בית תפלת קורדווא ויסירהו משנה המלך ממקומו. וישם תחתיו את יוסף בן גאו. וישב רבי יוחנן בדד בביתו ולא קרב עוד אל בית התפלה ההוא. ויוסף בן גאו היה גם הוא איש תם וישר הוא דרש טוב לעמו מאת המלך ויעזור את האביונים מאוצר בית התפלה ויעודד היתום ואלמנה וכאשר ראה כי תם הכסף ואיננו עוד בבית האוצר ויוציא כל הזהב אשר באוצרות ביתו כי עשיר היה ויתן גם אותו למלאות חסרון עניי עמו. ויהי אחרי כן ויבוא אל בית רבי חנוך שמח וטוב לב אחד מאוהביו ויאמר לו דע אדוני כי מת יוסף בן גאו. ויאמר רב, חנוך אל תשמח אוהבי כי מת האיש הזה. הן אמת כי גורשתי בעבורו מהיות ראש בית התפלה אך הוא היה אבי יתומים ועניים וטובת העניים והאומללים ישרה בעיני מטובתי. לכן אבכה במר נפשי על מות האיש היקר הזה ואתאבל עליו כי איש תם וישר היה. הוא יראה בטוב ה' בארץ חיים ותהיה נפשו צרורה בצרור החיים: מק"י