כרך ראשון

 

ספר ראשון: מֶמְשַׁלְתּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ פֶּחָם    🔗

א    🔗

בקצה הרמה עמדה העיר פּדרוֹ: כמה חנויות ובתי־שכר מפוזרים, שסעיפי־רכבת אצו מהם אל הקַניוֹנים לספק את צרכי המִכרות. בכל ימות השבוע ישנה העיר שנת מנוחה ושלום; אפס במוצאי שבתות, משהיו הכורים גולשים מהָהר, ופועלי החוות נקהלו ובאו, מי ברכב ומי באוטומוביל, היתה העיר ננערת לחיים סואנים.

יום אחד בשלהי יוני הגיע ברכבת איש צעיר. מראהו היה כבן עשרים ואחת, קוי פניו דקים ומלאי־חיים, ושערו חום, מסתלסל כלשהו. לבוש היה חליפה בלה ומהוהה שנקנתה באותו רובע של עיר מולדתו שעל מדרכותיו עומדים התגרים היהודים ומציעים את רכולתם; כותנתו הכחולה היתה מזוהמת ובלי עניבה, מגפיו הכבדים נראו כמשומשים הרבה. על גבו נקשרו חליפת־בגדים ושמיכה ובכיסו נמצאו מסרק, משערת־לשנַים וראי קטן.

במדור־המעשנים שברכבת הקשיב האיש לשיחות על המכרות ובקש להקנות לעצמו דרכי לשונם של המדברים. בעזבו את הרכבת הוסיף לפסוע לאורך המסלה, עמד ושפשף ידיו באפר, אף זרה ממנו על פניו. אחרי שבחן במראה את פעולת הדבר – עשה את דרכו לאורך רחובה הראשי של פָּדרו עד שנמלך ונכנס לחנות־טבק קטנה. בנעימה גסה ככל אשר יכול להעלות בקולו, שאל את בעלת החנות: “התוכלי לומר לי, איזו הדרך באים ל’מכרה נקיק־האורנים'?”

האשה נתנה בו את עיניה ומבטה לא הגיע כל חשד. היא מסרה לו את הידיעות הדרושות, והוא נסע בקרון־יד עד לרגלי “נקיק הארנים”, שמכאן ואילך עוד נשארו לו שלשה־עשר מיל לעברם ברגל. היה יום שמש, השמים – כבדולח לטוהר, ואויר ההרים מחַיה ונותן כוח. פני האיש הצעיר העידו כי לבו טוב עליו; וכך היה פוסע פסיעות גסות, הולך ומזמר לו זמר שהכיל בתים הרבה:

הַמֶּלֶךְ פֶּחָם הַסָּב הָיָה לֵץ וְשׁוֹבָב,

טוֹב־לֵב הָיָה אַף נֶחְמָד;

בֵּית־סֵפֶר מְלֵא דַעַת הִשְׁכִּיל זֶה לָטַעַת –

הֲלֹא זוֹ מוֹדַעַת – הֵידָד!

הוֹ, לִיזָה־אַן, חוּשִׁי בֹאִי לַגָּן,

מֵעַל עֵץ הַקּוֹפִים הַיָּרֵחַ מֵאִיר:

הוֹ לִיזָה שֶׁלִּי, הִנֵּה אֶפְצַח פִּי

וְשִׁיר הָרִיגַן לָךְ אָשִׁיר!

סוֹבֵב, יְסוֹבֵב, זֶה הַסָּב טוֹב־הַלֵּב,

כָּל בָּרְגֵּי־גַלְגִּלֵּי הַמְּכוֹנָה;

בִּזְכוּת מִקְטַרְתוֹ וּגְבִיעֵי־תִפְאַרְתּוֹ

וְחָכְמָתוֹ יְלִידַת־אֻלְפָּנָא.

הוֹ, מַרִי־גַ’ן, צְאִי נָשֹוּחַ בַּגָּן,

עֲלֵי עֵץ הָאֱגוֹז הַיָּרֵחַ מֵאִיר;

הוֹ, מַרִי־גַ’ן, הַטִּי־נָא אָזְנֵךְ

וְשִׁיר הָרִיגַן לָךְ אָשִׁיר! ־

יְחִי הַמֶּלֶךְ פֶּחָם וְכִיסוֹ הַמְפֻטָּם,

גַּלִּגֵּלּי הַחֲרֹשֶׁת – הֵידָד!

הֵיָדד מִקְטַרְתּוֹ וּגְבִיעֵי תִפְאַרְתּוֹ,

וְנִחְיֶה נָא גַם שְׁנֵינוּ לָעַד!

הוֹ, לִיזָה־אַן, חוּשִׁי בֹאִי לַגָּן,

• – – הַיָּרֵחַ מֵאִיר –

וכולי, וכולי – כל עוד שפך הירח את אורו על פני גן האוניברסיטה. זה היה בְּלִיל של דברי־הבאי ספוגי עליצות ושל שאלות רציניות שהנוער החל להציק בהן, בזמן האחרון, לזקנים. כשיר־לכת בשפועו של קַניוֹן הררי, היה קצבו מהיר קצת יתר על המדה, ויש אשר הַל ורנר היה מפסיק בהליכתו, מריע שירו אל כֵפֵי הקניון, קולט את תשובתם ואחר היה משרך דרכו הלאה. נעורים הוצקו בלבו, אף אהבה וסקרנות; גם היו לו אינו מעות קטנות בכיס מכנסיו, ושטר עשרה דולרים, לשעת־הדחק, היה תפור באזורו. לו ראהו אותו בוקר צַלם והיה מצלמו תשלום־רגע בשביל “חברת הדָלק הכללית של פֶּטר הָרִיגַן”, כי אז היתה חברה זו מכניסה את התצלום לאחת מהוצאותיה כ"תמונתו של כורה־הפחם" וכמופת ל"טובה ושביעות־רצון".

אולם קשה ומיגעת היתהה עליה, ועוד בטרם הגיעה הדרך לסופה החל ההלך להרגיש במשקלם של מגפיו, ושירתו פסקה. בעוד השמש שוקעת מאחורי הקניון, הגיע למחוז־חפצו – שער לרוחב הדרך ועליו כתוב:

חברת פחמי נקיק־הארָנים

רכוש פרטי

הכניסה אסורה

הַל התקרב לשער־הברזל הנעול, שהה רגע, להתקין את קולו הגס, בעט בשער, ומיד יצא בן־אדם מתוך סוכה.

“מה רצונך?” שאל האיש.

“אני רוצה להיכנס. אני מחפש עבודה”.

“מהיכן אתה בא?”

“מפֶּדרו”.

“היכן היית עובד?”

“עד־כה לא עבדתי במכרה מעולם”.

“היכן עבדת?”

“בחנות מכולת”.

“איזו חנות מכולת?”

“פטרסון ושו', בוָסטרן סיטי”.

השוער נתקרב עוד מעט לשער והתבונן בו מבעד לשבכה.

“הֵי בִּיל!” קרא בקול, ואדם שני יצא מתוך הסוכה. “בחור זה אומר שעבד בחנותת־מכולת ועתה הוא מחפש עבודה”.

“היכן ניירותיך?” שאל ביל.

הכל ספרו להל, כי מעטים הפועלים במכרות וכי החברות להוטות אחרי אנשים; הוא אמר בלבו, כי פועל אינו צריך אלא לדפוק – ומיד פותחים לו. “הם לא נתנו לי ניירות”, אמר, והוסיף בחטיפה: “נתבסמתי ופטרוני”. משום־מה היה בטוח, שהמכרה אינו נועל דלת אף בפני סובא.

אפס השנַים לא נקפו אצבע לפתיחת השער. האיש השני בחָנוֹ במתינות מכף־רגלו ועד קדקדו, ולהל היה רגש בלתי־נעים, שחושדים בו. “הריני כשר וישר”, הודיע. “הכניסוני ותוָכחו”.

אולם השנַים הוסיפו לעמוד בלי תנועה. הם החליפו מבטִים, וביל ענה: “אין לנו צורך בפועלים”.

“אבל”, קרא הל, “הן ראיתי מודעה במורַד הקניון” –

“זוהי מודעה ישנה”, אמר ביל.

“והן כתַּתי רגלי ובאתי לכאן!”

“חזירתך תַקל לך”.

“אבל – כבר לילה!”

"התירא את החשכה, תינוק? שאל ביל כמהתל.

“שמע נא”, השיב הל. כתר לי זעיר! כלום לא אוכל לשלם באיזה אופן שהוא בעד מחיתי – או לפחות בעד דרגש ללון הלילה?"

“אין כאן בשבילך מאומה”, אמר ביל, הפך את פניו ושב לסוכה.

האיש השני נשאר, כשהוא מחכה ואורב לבָּא בעינים מפיקות איבה. הל בקש לטעון לעצמו, אולם נַענה מענה משולש: “חוש והסתלק מכאן”. לבסוף נכנע, נתרחק מספר צעדים וישב להמלך בדעתו.

אמנם נראה לו הענין בלתי הגיוני עד כדי גיחוך: קובעים מודעות בצדי הדרך, במקומות נראים לעין, מודעות המכריזות כי “דרושות ידים”, מביאים אדם לידי כך שיטפס שלשה־עשר מיל במעלה של קניון הררי – רק כדי לשלחו משם בלי ביאור. היה לו להל בטחון גמור כי לפְנים מהגדר העבודה מצויה, ואם אך יעלה בידו לנסות דבר אל המשגיחים יכול יוכל לשדלם.

קם וחזר במדרון כרבע מיל, עד המקום שמסלת־הברזל העוברת בקניון חוֹצה את הדרך. מסע קרונות ריקים, שפניהם אל עבר המכרה, עבר על פניו; הקרונות היו משקשקים ורועשים במרוצתם והקטר נשף בכבדות וחגר כל כוחותיו לעלִיה. דבר זה פתח פֶתח לפתרון השאלה.

היום החשיך כבר. שחוח כלשהו, נתקרב הל לקרונות, ומשנתכנס בצל קפץ ונתלה על אחד מהם. כהרף־עין טפס ונכנס, ומיד נשתטח וחכה כשלבו נוקף בחזקה.

טרם עבר רגע נשמעה קריאה, והל נשא עיניו מתחתית הקרון וראה אותו כלב־שוער רץ ויורד לעומת המסלה וחברו, ביל, אחריו. “הי! החוצה!” צוחו; וביל קפץ ונאחז בקרון שבו נסע הל.

זה ראה שידו על התחתונה, קפץ לצד השני ונשא רגליו לרוץ. ביל הלך אחריו, וכשעבר המסע נצטרף ובא גם האיש השני. הל פסע במהירות, בלי דַבר דָבר; אולם הקָרבָּר של השער, הכביר מלים – רובן אינן ניתנות להמסר בכתב – ובאחרונה תפָסוֹ להל בצוארונו, דחפו בכל כוחו וקלע בעיטה לאותו חלק של גוף־האדם שהטבע בחר בו לספיגת בעיטות. הל השיב לעצמו את שווי־המשקל, ובראותו כי האיש מוסיף לרדוף אחריו, הפך פניו וקלע מכה כה חזקה בחזהו, עד שזה התנודד.

אחיו הבכור של הל דאג לכך, שהצעיר ידע להשתמש באגרופיו; עתה צעד צעד אחורנית, מוכן לקבל את פני המתקיף השני. אפס במכרות, כנראה, אין הדברים מתישבים בצורה פרימיטיבית כזו. האיש עמד מלכת, ופתאום נמצא אקדח סמוך לחטמו של הל. “שתים למעלה!” אמר האיש.

זה היה דיבור שהל לא שמָעוֹ מימיו ושבכל־זאת לא היה מקום לטעות בפירושו; הוא נשא את שתי הידים למעלה. בו ברגע השתער עליו איש־ריבו הראשון וחלק לו מעל לעינו מהלומה שהפילתו ושטחתו מלא־קומתו על האבנים.

ב    🔗

כששבה רוחו אליו ראה כי חושך סביבו וחש מכאובים עצומים מכף־רגלו ועד ראשו. רצפת־אבן היתה מצעו: נתהפך על צדו השני, ומיד שב ונתהפך, כי לא היה בגופו מתום. אחרי־כן, כשהיה מסוגל להתבונן ולבדוק את עצמו, ספר ומצא כעשרים סימנים שהטביעו בגופו מגפיהם הכבדים של רודפיו.

כך שכב כשעה עו כשעתים; סורג החלון, שמבעדו נסתנן אור הכוכבים, גִלה לו כי בכלא הוא נמצא. מישהו השמיע קול נחרה בקרבתו, והַל קרא כמה פעמים, כשהוא הולך ומרים קולו, עד שלבסוף משֶקָלט איזו נהימה, שאל: “התוכל לתת לי לגימת מים?”

“אש־תופת אתן לך אם תוסיף להעירני”, ענה הקול; מעתה שכב הל במנוחה עד הבוקר.

שעות אחדות אחרי הזריחה נכנס אדם לת. “עמוד על רגליך”, אמר והמריצו בדחיפה. הל חשב כי לא יוכל לקום, בכל־זאת עלה הדבר בידו.

ועתה “הרף מהבלים”, אמר שומר הכלא, תפָסו בשרוול בגדו, משָכו והכניסו דרך מבוי קטן למֵעֵין משרד, בו ישב איש אדום־פנים שתָּו־כסף נעוץ לו בדש בגדו. שני מתקיפיו של הל מאמש עמדו אף הם כאן.

“ובכן, בחור?” אמר האיש בכורסה. “ההיה לך די זמן להתעשת?”

“כן” השיב הל קצרות.

“מהי ההאשמה?” פנה האיש בשאלה אל שני השומרים.

“כניסה אי־חוקית לרשות־היחיד והתנגדות למאסר”.

“כמה כסף יש לך, בחור?” היתה השאלה השניה.

הל בושש לענות.

“פתח פיך, איפוא!” אמר האיש.

“שני דולרים וששים ושבעה סנט, עד כמה שזכרוני מגיע”.

“פטפוטי הבל!” אמר השני. “מה אתה מספר לנו?” ובאחרונה, אל שני השומרים: “בדקוהו!”

“פשוט חלוקך ומכנסיך”, עמד וזרזו ביל, “וגם את המגפים”.

"הו, שמע נא! נסה הל למחות.

“התפשט”, אמר האיש וקפץ את אגרופיו.

הל נכנע; הם פשפשו בכיסיו והוציאו ארנק ובו הסכום הנזכר, שעון זול, אולר־כיס חזק, משאָרת־שִַנים, מסרק וראי, כמו־כן שתי ממחטות נקיות אשר השומרים סקרו אותן דרך בזיון והשליכון על הרצפה המכוסה רוק.

הִתירו את הצרור והחליפה הנקיה נפלה על הקרקע. לאחר זה בדקו בעזרת אולר־הכיס את הסוליות והעקבים של המגפים ופרמו את בטנת הבגד. כך מצאו גם את עשרת הדולרים המוצנעים בחגורה והטילום עם יתר הרכוש על השולחן. האיש בעל התר הכריז: “הריני קונסך בשנים־עשר דולר וששים ושבעה סנט, בשעונך ואולרך”? והוסיף, אגב חיום מלגלג: “את בלואיך תוכל לקחת לך”.

"שמע נא! אמר הל בחימה. “הרי זה מעשה גס למדי”.

“לבש את בגדיך, בחור, וחושה והסתלק מהקַניון, שאם לא כן תצא וכותנתך לעורך”.

אולם הל היה מרוגז עד כדי כך, שלא היה איכפת לו אף אם ילך בכסות עורו בלבד. “אמור נא לי מי אתה, ומי שָמך לפוסק כאן?”

“הנני המפקח על המכרה”, אמר האיש בכורסה.

"הנך, איפוא פיקד בחברת הדלק הכללית? ומתכַּון לחמסני – "

“הוציאוהו”, אמר המפקח. והל ראה שידיו של ביל נתאגרפו.

“שפיר”, אמר, כשהוא מבליג על התמרמרותו.

“חכה עד שאתלבש”. מִהר ככל האפשר ללבוש בגדיו, קפל שמיכתו ובגדו ופרש לדלת.

“זכור ואל תשכח”, שִנן מפקח המכרה, “לשאת רגליך ישר במורד הקניון, ואם תשוב להרָאות כאן – ונקב כדור את בשרך”.

כך יצא הלך לאור היום ושני שומרים מלַוים אותו. הוא נמצא עתה באותה מסלה הררית, אפס בכפר־הכורים פנימה. במרחק נראה לו הבנין הגדול של מכונת־השִבּוּר, וההמולה הבלתי־נפסקת של המכונות והפחמים הנופלים בָּקעה, עלתה לאזניו. הוא פסע בין שתי שורות בתים וצריפים השייכים לחברה; ראה על מפתניהם נשים שחזותן רשלנית, וילדים מלוכלכים הנוברים בחול בצדי־הדרך זקפו בו עיניהם מתוך לגלוג; הוא היה צולע בלכתו ונקל היה להם להבין מה שאירע לו.

הל בא מלא אהבה וסקרנות. עתה פחתה האהבה בהרבה – לא היא, כנראה, הרוח החיה בגלגלי התעשיה, ואולם הסקרנות עוד גדלה משהיתה. מהו, איפוא, הדבר החבוי שם לפני ולפנים מגדר המכרה?

הוא פנה ונתן עיניו בביל, שביום אתמול הראה דימני בדיחות־הדעת כלשהי. “שמע־נא”, אמר לו. “אתם לקחתם את כספי, והרי יוצא מכאן בשן ועין; עליכם, איפוא, להיות שבעי־רצון. קודם שאלך, הלא תוכל להגיד לי זאת?”

“מה אגיד לך?” רטן ביל.

" על מה עלתה לי כך?"

“על שחצוף אתה יותר מדי, בחור. כלום לא ידעת, שאי־אפשר להתגנב לכאן?”

“כן”, אמר הל; “אך לא לזה נתכַּונתי. למה לא הכנסת אותי בראשונה?”

“אם יש ברצונך לעבוד במכרה”, שאל האיש, “מדוע לא נסית בדרך המקובלת?”

“לא ידעתי את הדרך המקובלת”.

“זה הדבר. ואנו לא חפצנו להסתכן. נראית לנו שלא בקו הכַּשרות”.

“אבל מי, איפוא, אני בעיניכם? מה תפחדו?”

“הרף מהבלים!” אמר האיש. “אותי לא תלכוד בפח”.

הל פסע כמה פסיעות מתוך שתיקה, והרהר כיצד לתרץ את הקושיה. “אני רואה שחשוד אני בעיניך”, אמר. “אגיד לך את האמת, אם תרשני”. וכשלא נתקל בהתנגדות הוסיף: “הריני בחור מהאוניברסיטה והיה את נפשי לראות את החיים ולעמוד קצת ברשות עצמי. חשבתי שיהיה בזה כדי לשעשע”.

“ובכן”, אמר ביל, “אין זה מגרש לכדור־רגל. זהו מכרה־פחם”.

הל ראה שספורו נתקבל על לב האיש: “הגד נא לי באמונה, למי חשבתני?”

“מילא”, רטן ביל. מתרוצצים כאן לעתים קרובות מטיפים של היוניון המנסים לארגן את הפועלים במכרות, ואין זה נוח לנו, החברה שלנו מקבלת פועלים באמצעות סוכנויות. אילו הלכת לאחד הסוכנים והיית נראה לו, כי עתה נתקבלת דרך הרגילה. או אילו ירדת ונטלת רשיון מהמשרד בפָדרו – כי אז היה הכל בסדר. אבל כשמופיע בר־נש שמראהו כמראה גנדרן ומִדברו כשל פרופיסור באוניברסיטה, אין נותנים לו להכנס. התבין?"

“בנתי”, אמר הל. “לו נתת לי תמורת כספי רק ארוחת־בוקר בלבד כי אז הודיתי לך מקרב־ב”.

“שעת ארוחת־הבוקר עברה”, אמר ביל. “תוכל לחכות עד שיבשילו הצנוברים”? הוא צחק, ודומה שהלצון אשר חמד לו השפיע עליו רוח נדיבה; הוא הוציא מכיסו פת־לחם ונתנה להל. אחר פתח את השער הנעול ופטרו מתוך לגלוג. כך נסתיימה פגישתו הראשונה של הל עם “גלגלי התעשיה”.

ג    🔗

הל ורנר התחיל גורר את רגליו במורד הדרך, אפס לא היה בכוחו להרחיק לכת. בקושי נגרר והגיע לפלג קט שהיה גולש מצלע הר, וממנו אפשר היה לו לשתות בלא חשש לטיפוס; שם שכב כל היום באפס אוכל. לעת ערב פרצה סופה והוא זחל ונתכנס למתחת סלע, אפס לא היה בזה כדי מחסה. שמיכתו היחידה נרטבה מיד כולה, וכך עבר עליו לילה קשה ומעַנה לא פחות מזה שקדם לו. שנתו נדדה, אך לא ניטלה ממנו יכולת המחשבה, והוא העביר לפני עיני רוחו את אשר אירע לו. ביל אמר, כי שדה־פחם אינו מגרש לכדור־רגל, אולם להל נדמָה, כי אחד הוא הרושם ששניהם מטביעים בגופו של אדם. הוא נתברך בלבו על שאינו מארגן־יוניונים לפי מקצועו.

משהאיר היום, השתרך בדרכו הלאה, מיוגע ותשוש וקור ומאפס־מזון שלא הורגל בו. במשך היום הגיע לתחנת־כוח שלרגלי הקניון. כסף לשלם מחיר ארוחה לא היה לו, וכן לא העיז לפשוט יד; באחד הבנינים שבצד הדרך היתה חנות, והוא נכנס ושאל למחירם של שזיפים מיובשים והעלה כי המחיר הוא עשרים וחמשה סנט הליטרה. המחיר היה גבוה, אפס גם החנות שכנה ברום המדרגה, ושני הדברים הללו, כאשר שמע הל אחר כן, היו מתפרשים האחד מתוך חברו, מבלי שיתפרש, מדוע בכל זאת גבהו של המחיר עלה תמיד על גבהה של החנות. מעל לשולחן־המכירה התנוססה מודעה: “אנו קונים פתקאות בנכיון עשרה אחוזים”. הוא שמע פעם דברים בלתי ברורים על חוק האוסר תשלום שָׁכָר ב"פתקאות"; אולם הוא לא פנה עתה בשאלות, קנה במשיכה איזו שזיפים, ישב ליד הדרך ולעס.

במרחק מעט מבית־הכוח, בקרבת מסלת־הברזל, עמדה סוכה קטנה וגן מאחוריה. הוא פנה לשם ומצא שומר זקן, קטֵע ברגלו האחת, בקש רשות ללון הלילה על רצפת הסוכה, ובראותו את הזקן מתבונן בעינו הנפוחה, הסביר: “נסיתי להשיג עבודה במכרה והם חשבוני למארג־יוניונים”.

“ובכן”, אמר האיש, “אי אפשר במארגן יוניונים כאן”.

" אבל הן אינני מארגן", טען הל.

“מנין אדע, מי אתה? אפשר מרגל־החברה הנך”.

“הרי איני רוצה אלא מקום יבש לישון”, אמר הל. “כל נזק לא יגָרם לך אם תתנהו לי”.

“דבר זה אינו למעלה מכל ספק”, ענה האיש. “מילא אתה יכול לפרוש את שמיכתך בפנה. רק אל תטרידני כאן בעסקי יוניונים”.

הל לא היה נוטה לדבר כל עיקר. נצטנף בשמיכתו וישן שנת אדם שאהבה וסקרנות לא הטרידונו מעודו. בבוקר הגיש לו הזקן פת־קיבר ואיזו בצלים מפרי גנתו; מימיו לא ערבה ארוחת־הבוקר לחִכו כאשר זאת הפעם. כשנפרד ממאָרחו מתוך הודאה, הֵעיר הלה: “טוב, בחור, רק בזאת תוכל לשלם לי, שלא תדבר בזה דבר וחצי־דבר. אדם ששערותיו לבנות ושוקו מקופחת, הרי אם יאבד את עבודתו, אין לפניו דרך אחרת, אלא לקפוץ לתהום”.

הל הבטיח, והלך לדרכו. כאב חבלותיו הִרפה מעט והוא עצר כוח ללכת. בתי־חוות הופיעו לנגד עיניו – דומה היה כאילו לפתע חזר פתאום שנית לאמריקה!

ד    🔗

עתה נכון להל שבוע הרפתקאות של נע ונד, משוטט־חוצות ממש, בלי עשרת הדולרים באזורו, שהיה בהם כדי לבטל את הממשות שבנסיונותיו. הוא בדק את רכושו הגשמי ושאל את עצמו, אם עדיין הוא נראה כגנדרן. עוד נזכר שבת־צחוקו היתה מצודדת לב נשים; כלום סגולה זו מתקיימת גם בצירוף לעין נפוחה? באין לו כל משען אחר לקיומו, בחן את השפעתו של חיום זה על בעלות־בית שהכרת פניהן מעידה על רכות־לב, וההצלחה היתה גדולה כל כך, עד שבא לידי נסיון של הטלת ספק בטעמו של עמל־ישרים בכלל. הוא לא הוסיף לשער את שיר־הָריגַן, ותחת זה זמזם מלים מספר מתוך זמר של משוטטי־חוצות, ששמע פעם:

“הוֹ, מַה בֶּצַע בָּעָמָל, כָּל עוֹד נָשִׁים בָּאָרֶץ?”

למחרת היום נתודע לשני אדונים אחרים שבדרך המלך, שמצָאם בקרבת מסלת־הברזל כשהם יושבים וצולים בשר־חזיר באש מדורה. הם ברכוהו לשלום, ולאחר ששמעו את ספור קורותיו ספחוהו לחברתם ולִמדו לו פרק בהלכות חיי־חוצות. כעבור זמן מה נתודע לשלישי, כורה־פחם לשעבר, שהיה בידו לתת לו את הידיעות הדרושות לו בטרם ינסה לעלות בקַניון אחר.

בריה זו היתה קרויה בשם “מַיק ההולנדי”, מטעם שלא פירשָהו. היה זה בר־נש שחור־עין, בעל חזות־פנים מסוכנת, וכשהיו נוגעים אגב שיחה במכרות־פחם, היה מתיר את חרצובות לשונו ומבול של נאצות לגידופים היה פורץ מפיו. הוא כבר עשה את שלו, רב לו – עתה יכול הל וכל כסיל מקולל אלהים בארץ לכשירצה, לבוא ולרשת את מקומו. רק באשר כה רבים הכסילים, מקוללי אלהים מבטן ומלידה, יכול הכלל השאר כשהיה. ו"מַיק ההולנדי" היה הולך ומספר נוראות מחיי הכורים, כשהוא מעלה מתהום הנשיה את רוחותיהם של כל משגיחי המכרות בזה אחר זה ודן אותם לדראון־עולם.

“בהיותי נער”, היה אומר, “חפצתי לעבוד. עתה נרפאתי רפואה שלמה מחפץ זה”. כל העולם, דומה היה לו, לא נוצר אלא בשביל להכריחו לעבוד, והוא חגר את כל כוחותיו כדי לסכל את המשימה הזאת. שעות של בדיחות־הדעת היו להל כשהיה יושב על שפת הנחל, לאורה של מדורה, ומוכיח ל"מַיק ההולנדי" כי העמל אשר הוא עמֵל להשתמט מן העבודה רב משל אחרים העושים במלאכה. אפס המשוטט לא שעה להוכחות אלו, עמדתו היתה לו לדבר שבעיקרון והוא היה נכון לחרף את נפשו על דעותיו. אפילו ששוּלח לבית־העבודה הסתלק מלעבוד; הושם בצינוק, והתקיים כל עוד נפשו בו על מים ולחם צר: נוח היה לו למות מלעבוד. אילו התנהג כל אחד כמותו, היה אומר, כי אז היה הכל “מתפוצץ מאליו”.

מהפכן־מֵרָגש זה נתחבב על הל, ואם אָרחו יחד ימים אחדים; בינתיים חָקָרוֹ לפרטי חיי הכורה. רוב חברות־המכרות היו מקבלות פועלים באמצעות סוכנויות; דא עקא, שהסוכנויות הללו היה מנכות לך סכום מסוים משכרך במשך זמן רב – ה"משגיחים" היו בעצה אחת עמם. כשתָמַה הל ושאל, אם אין הדבר מתנגד לחוק, נענה: “הרף מהבלים, בחור. לכשתעבוד זמן מה במכרה, תוָכח כי דבָרו של המשגיח הוא החוק”. אחר עמד המשוט וגלה את דעתו כי החוק לעולם אין חשיבותו גדולה ביותר אם אדם אחד מחלק עבודה והמון אנשים מתנפלים עליה. הל מצא בהערה זו התבוננות מעמיקה והיה מוסרה ברצון לפרופיסור של הכלכלה המדינית בהָריגן.

בלילה השני להֶכּרוּתם פשט שוטר ואתו חצי תריסר עוזרים ב"ג’ונגל" שלהם; באותם הימים נעשתה התאמצות מצד המשטרה לגרש משוטטי־בטל מהמחוז או להעבידם בעל כרחם במכרות הפחם. ידידו של הל, שהיה ישן כשעֵינו האחת פקוחה, נמלט בחשכה; בעקבותיו יצא הל, כשהוא מתחמק מתחת ידי המִשמר בעזרת טכסיס הנהוג בכדור רגל. הם הניחו אחריהם את מזונם ואת שמיכותיהם, אולם “מַיק ההולנדי” לא יחס לכך חשיבות יתרה; מאחד הלולים קנה במשיכה תרנגולת, להנעים את שעות הלילה, ולמחרתו הוריד בגדים תחתונים מעל חבל. הל אכל מן התרנגולת, נתלבש בלבנים, וכך התחיל יוצא לתרבות רעה.

לאחר שנפרד מאת “מיק ההולנדי” חזר לפֶדרו. המשוטט אמר לו, שרובם של בעלי בתי־השֵכר יש להם ידידים במכרות, ובידם לסייע לבחור בהשגת העבודה. הל התחיל חוקר ודורש, עד שקבל מאחד המוזגים תשובה חיובית: ינָתן לו מכתב לאדם אחד בגיא־צפון שינכה ממשכורתו, לאחר שיקבל עבודה, דולר אחד לחודש. הל הסכים ושם פניו למעלֵה קניון חדש, לאחר שסעד את לבו בכריך ש"סחט" באחד מבתי־החוות שבשער הגיא. ליד שער־שֹבָכה אחר של “חברת הדלק הכללית” הגיש את המכתב שהיה שלוח אל אדם הקרוי אוֹ־קַלָּהַן אשר גם הוא, כפי שנתברר, היה מוזג.

השוער גם לא פתח את המכתב, ונתן להל להכנס, וזה פנה מיד לחפש את האיש. האיש הודיע שהוא מוכן לסייע בידו, אלא שיצטרך לנכות דולר לחודש לעצמו, וכמו כן דולר אחד למען ידידו בפֶדרו. הל התנגד, ורק לאחר שקלא וטריא מרובה, כשעמד הל לבסוף ואיים שיפנה ל"מפקח הראשי", נתרצה המוזג והסתפק בדולר ומחצה.

“היש לך ידיעה כלשהי בעבודת מכרות?” שאל.

“נולדתי בעבודה זו”, אמר הל, שהֶחכים בינתים והוסיף דעת בהויות העולם.

“היכן עבדת”?

הל התחיל מונה שמות מכרות שונים ששמע עליהם מפי חברו לנדודים. את עצמו כנה בשם “ג’ו סמיט”, בהניחו כי השֵם ימָצא בלי ספק ברשימת הפועלים של רוב המכרות. זקנו שלא גולח זה שבוע ימים שִׁנָה את מראה פניו, וגם אוצר ניביו נתעשר בכמה גידופים נמצרצים.

המוזג הביאו אל מיסטר אליק סטון, משגיח־המכרה מס 2, וזה פתח מיד בשאלה: “היש לך ידיעה כל שהיא בפרָדות?”

“עבדתי באורוה”, אמר הל, “יש לי ידיעה בסוסים”.

“פרדות אינן סוסים”, אמר האיש. “אחד האורוְתָנים שלי חלה במיחוש־מעים, ואינו יודע אם יצלח עוד לאיזה דבר”.

“טוב, אנסה־נא”, אמר הל. “אני אאַמן את ידי”?

המשגיח העביר את עיניו על הל. “אתה נראה לי בחור כהלכה”. אמר. “אשלם לך ארבעים וחמשה לחודש, ואם אשבע רצון ממך תקבל חמשים”.

“טוב מאד, אדוני, מתי עלי לגשת לעבודה?”

“מוטב שתתחיל מיד. היכן חפציך?”

“זה כל רכושי”, אמר הל, כשהוא מצביע על חבילת הלבנים הגנובים אשר אתו.

“השליכם שם בפנה”, אמר האיש; לפתע עמד מלֶכת ונתן בהל עינים זועמות: “השייך אתה לאיזה יוניון?”

“ישמרני אלהים, לא!”

“כלום לא היית מימיך חבר ליוניון?”

“לא, אדוני. מיָמי”.

מבטו של האיש היה כמכריז כי שקר בפי הל וכי רואה הוא לצפונות לבו. “עליך להשבע על כך, בטרם תקבל כאן עבודה”.

“הריני מוכן ומזומן”, אמר הל.

“עוד נשוב לדבר בענין זה מחר, אין בידי כעת הנייר הדרוש. אגב, אמונתך מהי?”

“אַדוָנטִיסטן¹ של היום השביעי”.

“למען הנוצרי! מה הדבר?”

“אין בכך כלום”, אמר הל. “אמנם אסור עלי לעבוד בשבתות, אך איני מקיים זאת”.

"טוב, אך אל תטיף תורתך זאת כאן. יש לנו מטיף משלנו – הוא יעלה לך בחמשים סנט שינוכו ממשכורתך. עתה בוא אחרי, וארשמך.

כך התחיל פרק חדש בחייו של הל.

ה    🔗

הפִּרדה היא כידוע ברִיָּה חטאה, שאין לה אלוה; הריהי מבוי סתום, כביכול, של הטבע, משגה שהטבע מתביישת בו ואינה מניחה לו שירבה. שלושים הפרדות, שהופקדו בידי הל, גודלו בסביבה שהיתה מוכשרת רק לחזק את תכונותיהן הרעות. כעבור ימים מועטים נתברר להל שמיחוש־המעים של קודמו בא לו מבעיטת פרדה בבטנו, והוא הבין שאסור לו לתת לעצמו אפילו רגע אחד של פיזור הדעת, אם יש את נפשו להמלט ממחלה מסוכנת זו.

הפרדות בלו את ימיהן במחשכי בטן האדמה; רק כשהמחלה היתה תוקפתן, היו מוּצאות לאויר העולם, ואז ניתן להן להתפרקד בכרים הירוקים שמחוץ לכפר־המכרות. לאחת הבהמות ניתן שם “דַגוֹ²־ צ’רלי”. למדוה ללעוס טבק ולפשפש אחריו בכיסי הכורים. מכיון שלא היתה יורקת את המיץ חלתה לעתים וקבלה על עצמה להמנע להבא מלעיסת טבק. אולם אנשי המכרה ידעו את חולשתה והיו מנסים אותה כל כך עד שנתפתתה. הל עמד תיכף על הטרגדיה המוסרית הזאת ונשא את כאבה בלבו במשך כל יום העבודה המפרך.

עם סל־המַעלית הראשון, השכם בבוקר, היה יורד למכרה. היה מאכיל ומשקה את בהמות־טפוחיו ועוזר לרתמן. אחר כך, בהעָלם ארבע הפרסות האחרונות, היה מנקה את האורוות, מתקן את הרתמות ומציית לכל מי שהיה גדול ממנו.

מחוץ לפרדות הסבו לו ענויים גם “נערי הקרונות” ופרחחים אחרים שבא עמהם במגע. הוא היה “ירוק”, והללו הציקו לו והעבידוהו ככל אשר השיגה ידם; גדולה מזו, מלאכתו היתה פחותה במעלה – הם ראו במלאכה זו, טפול בפרדות, דבר־מה מגוחך ומבַזה. נערים אלה היו צאצאי כל האומות והלשונות שבאירופה הדרומית ואסיה: היו ביניהם טטרים שטוחי־פנים, יוָנים שזופים ויפַּנים בעלי עינים ערמומיות. הלשון בה דברו היתה מין לשון־הסכם, מורכבה בעיקרה מקללות ודברי נבול־פה שבאנגלית; הטומאה ששרצה בנפשותיהם אינה ניתנת להשגת אדם שנולד וגדל באור שמש. הם היו מטיחים דברי נבלות וזמה כלפי אמותיהם וסָבותיהם וכלפי הבתולה הקדושה, זו הדמות המיתולוגית היחידה שידעוה. יצורים קטנים מסכֵּנים אלה, ילדי המחשכים – נפשותיהם הקדימו להתנבל ולהשחיר מגופותיהם!

המשגיח יעץ להל לקבוע דירתו אצל רָמִיניצקי. כשעלה בסל האחרון, בין השמשות, הֶראה לו בנין ברזל, מואר באור כהה, ובבואו לשם נודע לו מפי בעל הפונדק, רוסי מגושם, כי מזונותיו וכן מִטה בחדר, בו דרים עוד שמונה אנשים, יעלו לו בעשרים ושבעה דולר. לאחר ניכוי של דולר ומחצה עבור המוזגים, חמישים סנט שכר כוהן־החברה ודולר שכר רופא־החברה, חמשים סנט לחודש דמי שימוש באמבטי וחמשים סנט לקרן ביטוח ממחלות ומקרי־אסון, נשארים, איפוא, ארבעה־עשר דולר כדי להתלבש, לקיים משפחה, להצטייד בטבק ובשֵכר, ולתמוך בספריות ובבתי־הספר שנוסדו בנדיבות־לבם של בעלי המכרות.

כשבא לרֶמניצקי הגיעה כבר ארוחת הערב לסופה; הרצפה דָמתה לגיא־חזיון של מסיבת אוכלי־אדם, והמאכלים שנשתיירו היו קרים. חדר־האוכל שבפונדק הזה, השייך ל"חברת הדלק הכללית" ומתנהל על ידיה, הזכיר להל את בית־הסוהר הממשלתי, שבקר פעם – על אסיריו היושבים שורות־שורות ואוכלים מתוך שתיקה דייסה בשומן בצלחות של פח. הצלחות, אמנם, היו כאן עשויות חרסינה בעובי של מחצית הזרת, אפס הדייסה בשומן לא נשתנתה כל עיקר; נוסחת הבישול אצל רמיניצקי היתה, כנראה, זו: “על כל ספק שלא יבוא – הוסף שומן לנזיד”. אף על פי שרעבונו היה גדול אחרי ההליכה ברגל והעבודה במעבה האדמה, בכל זאת בלע את מזונו בעמל רב. ביום ראשון בשבוע, היה היום היחידי בו סעד הל לאור היום, היו הזבובים רוחשים על פני כל הבית, הוא נזכר בדברים ששמע מפי אחד הרופאים, כי אסם בן־תרבות חייב לפחד מפני הזבובים יותר מאשר מפני הנמר הבנגלי.

הפונדקאי העמיד לרשותו של הל מִטה מתקפלת בצירוף שרצים ורמשים, אך בלי שמיכה, שאי אפשר היה בלעדיה בחבל הררי זה. לשם כך היה עליו למצוא אחרי ארוחת־הערב את משגיחו, בכדי לקבל את הדרוש לו ממחסן החברה. שם הסכימו לתת לו בהקפה בשעור מסוים, כי על ידי כך ניתן למפקח הראשי לעכב בעד חופש תנועתו. אמנם לא היה שום חוק שהרשה לעכב אדם בגלל חובותיו, אפס הל כבר ידע מנסיונו, מה רבה תשומת־לבו של מפקח־מכרה לחוק.

ו    🔗

שלשה ימים עבד הל במעי האדמה, אכל אצל רמיניצקי ועסק בציד רמשים. אחר בא יום־ראשון מבורך, וניתנו לו כמה שעות פנאי ליהנות מזיו החמה ולסייר את גיא־צפון. זה היה כפר שבתיו היו מפוזרים מהלך מיל לאורך נקרת ההר. באמצעיתו נמצאו הבנינים הגדולים למכונות השִבור, בית המחפורת ובית הכוח על מעשנותיו הגבוהות; סמוכים להם היו מחסן החברה ובתי־שֵכר אחדים. היו כאן עוד פונדָקים אחדים מסוג זה של רמיניצקי ושורות ארוכות של צריפי עץ, בני שנים וארבעה חדרים, שבאחדים מהם התגוררו משפחות רבות. הלאה, במעלה הדרך, עמד בנינו של בית־הספר ובקרבתו בית קטן, בן חדר אחד, ששִמש בית־תפלה; הכוהן האמין בגופי עיקריה של “חברת הדלק הכללית”. הבית נמסר לו להשתמש בו חנם, ואילו בעלי בתי־השכר נתחייבו לשלם שכירות גבוהה לחברה. מבלי שים לב ליתרון הזה, היתה בגיא־צפון יד־השמים במלחמתם עם השאול – על התחתונה, מה ששִמש הוכחה לשחיתות הנטועה בלב האדם מנעוריו.

הרושם הראשון שנקלט בלב העובר הכפר היה של שממון. צחיחים וערירים התרוממו ההרים. ופצעי תקופות גיאולוגיות שונות חרותים בבשרם. בנקרות־ההרים הללו היתה השמש מקדימה לשקוע והשלג היה מקדים לנפול; בכל דבר היתה יד הטבע באדם לרעה, והאדם השתעבד למָרותה. בתוך הכפר פנימה הורגשה עוד יותר העזובה הגדולה – בת השִפלות והבהמיות. היו אילו ניסיונות לגִנות ירק, אך האפר והעשן גזרו כליה על הכל: הגון המכריע היה גון הלכלוך. הנוף היה זרוע ערמות דשן, תַּיִל חלוד וקופסות שִמורים ריקות, וילדים מטונפים ומפוחמים היו משחקים בתוך הזוהמה.

חלק אחד של המקום נקרא “עיר הצריפים”; שם, בין גבעות זעירות של פסולת־פחם הורשה לבני־הנכר העניים, אשר מקרוב באו, להקים להם צריפים מקרשים ישנים, פח ונייר־זפת. מעונות אלה לא היו ראויים לשמש אפילו לולים לתרנגולים; אף על פי כן כונסו בכמה מהם עד תריסר אנשים, גברים ונשים, שהיו ישנים על רצפת האפר המכוסה סחבות ושמיכות בלות. התינוקות שרצו שם כתולעים. רובם ככולם היו לבושים אך כתובת אחת בלויה וקרועה, ועכוזיהם המעורטלים מוסבים בלי בושה כלפי מרום. ככה שחקו ודאי ילדיהם של אנשי המערות, חשב הל; וגל של גועל אפפהו. הוא בא הנה מלא אהבה וסקרנות, והנה עזבוהו שתיהן. איך יוכל אדם בעל עצבים רגישים, היודע את כל החן והתענוגות שבחיים, להסכין לאהבה את הבריות הללו שהם למפגע לכל חוש בו – צחנה לנחיריו, המולת־להג לאזניו, המון מומים ומגרעות לעיניו? מה עשתה הציויליזציה למענם? מה היה בידה לעשות? ואף גם זאת, מה הדבר שהם מוכשרים לו מחוץ לעבודה מגואלת זו שבה יעבידו אותם? כה דברה הכרת הגזע היהירה של האנגלו־סכסי אשר בו, כשהיה מסתכל בהמונים אלה, בני ארצות הים התיכון, שאפילו צורת גולגלתם נראתה מאוסה בעיניו.

אכן הלך התגבר על זה; קמעה־קמעה נקנתה לו השקפה חדשה. ראשית כל לקחו המִכרות את לבו. אלו היו מִכרות ישנים־נושנים – עָרים שלמות חצובות בדמות מנהרות מתחת להרים, שמסילותיהן הראשיות נמשכות לאורך מילים. לימים נתחמק הל מעבודתו, וירד עם אחד מ"רוכבי־עולם" והשיג בחושיו את גדלו האין־סופי, פלאיותו ובדידותו של מָבוך לֵילי זה. בפיר מספר 2 התרומם עורק האדמה בשפוע של חמש מעלות לערך; את הקרונות הריקים היו מושכים למעלה באמצעות חבל ארוך לאין שעור, לאחר שנטענו היו שבים ויורדים בכָבדם העצמי. זה הסב עבודה מרובה ל"אוחזי הבַּלָּמים", אלו הילדים שעסקו בעצירת הקרונות; בינתים היה נשמט אחד הקרונות ומוסיף סכנה חדשה אל הסכנות הרובצות לפתח עבודת המכרות יום יום.

עָביו של העורק היה מארבע עד חמש רגלים; והיה בזה מאכזריותה של הטבע שכפתה על האנשים למעט את קומתם בכדי להסתגל לעבודה בחלל הנמוך בו נכרה הפחם החדש. הל ישב כך שפוף, רגעים מספר, ובהתבוננו לעבודתם הבין מדוע הם מהלכים תמיד כפופי ראש וגב, וידיהם תלויות להם ברישול, עד כי מראיהם, בצאתם את המכרות עם דמדומים, מעלה על לבך שורת בּבּוּנים³.

בכדי להוציא את הפחם צריך היה ל"חטט" תחתיו בנֶקר ואחר כך – לפוצצו באבק־שריפה, בשעת מלאכה זו היה הכורה אנוס לשכב על צדו, וזה הסביר שוב תכונות גופניות אחרות.

וכמו תמיד, כשאדם מתקרב להבנת החיים האנושיים, הלך הבוז ונמוג ורגש רחמים בא תחתיו. היה כאן גזע מיוחד, גזע של ננסי תחתיות האדמה שכונסו ונכלאו על ידי החברה למען בִּצעה. מחוץ, בקניון השטוף אור שמש, היו קרונות טעוני פחם מדרדרים למקום שהוא, לקצוי תבל, למקום אשר הכורים גם את שמעם לא שמעו, בכדי להניע את גלגליה של תעשיה אשר עין כורה לא תָשור פירותיה לעולם. פחם זה יטוה משי יקר בשביל גברות עדינות, ואבני־חן יקרות ילטוש לעֶדיָן; ישא מסעות ארוכים של קרונות מרופדים דרך מדבריות והרים; יוליך ספינות־קיטור, שדמיונן כהיכלות, מני אוקינוסים מסוערי סופות־חורף אלי יָמים טרופיים מבהיקים. ונשי־החמד במחלצות משין ובעדי מרגליותיהן תאכלנה ותישנה על מרבדים, אף תרבינה צחוק ושעשועים להנאתן –ולא תדענה מאומה על ילדי המחשכים המקופחים בגופם ונפשם, כשם שהללו אינם יודעים עליהן. הל השיב את כל אלה אל לבו, כבש את יהירותו האנגלו־סכסית, במצאו סליחה וכפרה על כל המבחיל באָפים של הבריות הללו – על להגם הברברי הצורם, על מעונותיהם שורצי־הכנים, על תינוקותיהם מעורטלי האחורַים.

זמן רב עבר עד שנזדמן לו להל יום של פגרא שהוציאו לרגע קט מהחדגוניות שבעבודת האוּרוְתן; פגרא שבאה באקראי, בלתי צפויה מראש בחוזה עם המשגיח. במערכת־האִוְרוּר של הפִּיר מספר 2 באה איזו תקלה והוא התחיל חש בראשו, גם שמע את האנשים רוטנים ומתלוננים, שפנסיהם אינם מאירים כהלכה. אחר כך, כשהענין קבל צורה רצינית, ניתנה פקודה להוציא את הפרדות החוצה.

זה היה מחזה שעשועים. שמחצת בני־טפוחיו של הל למראה אור השמש היתה גדולה עד כדי לעורר צחוק. אי אפשר היה למנוע בעדן מהתפרקד והתפלש באפר הרחוב; ומשהעיז אותן לפנה מרוחקת בכפר, מקום שצמח עשב ממש, עלתה התפעלותן ועליצותן למעלה ראש והיו דומות לעדת ילדי בית ספר בחגיגתם.

ובכן, היו לו להל כמה שעות פנאי; ובהיותו צעיר לימים, ומסַקרנות של הולכי־בטל טרם נרפא כליל, טפס בצלע הקניון בכדי לראות את ההרים. כשחזר וירד עם דמדומי ערב, הבהיקה לנגד עיניו בהרת־צבע מרנינה על פני רקע חיי המכרות הידועים לו עד־כה. הוא נמצא לפתע בחצרו של מישהו, ובתו של מישהו, עסוקה בהורדת לבנים מהחבל, עמדה והסתכלה בו ברב־ענין. נערה יפת־תואר, גבוהה וגברתנית, שערה מצבע ערמוני, ובלחייה פורח אותו להט רענן, שהוא מתן שכרה של הטבע לאלה החיים בארצות שהגשם יורד שם בלי הפסק. זה היה המראה המרהיב הראשון שנזדמן להל מאז עלה במעלה הקניון הזה, וממילא מובן שהתענינותו נתעוררה. כסבור היה, שכל עוד הנערה מסתכלת בו, רשאי גם הוא להזין בה את עיניו. לא שִער בנפשו כי גם מראהו שלו מרנין־לב – כי אויר ההרים הֶאציל רעננות ללחייו ובָרק לעיניו החומות והעליזות, ורוחות ההרים פרעו את שערו החוּם והמתנַחשל.

“הַלו!” אמרה לבסוף בקול לבבי, בלי ספק, אירי.

“הלו, גם את!” השיב הל בניב המקובל; אחר הוסיף, ביתר רשמיות: “סלחי נא, שנכנסתי בלי נטילת רשות לחצרך”.

עיניה האפורות נפקחו לרוחה. “לך לך!” אמרה.

“הייתי מבכר להשאר”, אמר הל. “השקיעה כה יפה”.

“אסור הצדה, ותיטיב לראותה”. נטלה מלוא זרועה לבנים וזרקתם לסל.

“לא”, אמר הל. “עכשיו אינה יפה עוד כקודם. הצבעים הוּעַמּוּ”.

היא הפכה פניה וסקרה אותו שנית: “הרף נא. התגרו בי בגלל שערותי עוד בטרם ידעתי לדבר”.

“קנאה היא”, אמר הל והתקרב צעדים מספר, בכדי להתבונן בשעָרה מקרוב. תלתלי שערה הקיפו את מצחה בנחשולים רכים, שנעמו לחושו הדקורטיבי; צַמה משונסה וכבדה צנחה לה מעל בתפיה עד מתניה. הוא ראה את כתפיה החזקות, ידועות העמל, שהיו חסרות אותה העדינות הפיוטית של יפי האשה המקובל, ושהיה להן בכל־זאת חן אתליטי משלהן. לבושה היתה שמלת כותן כחולה ומהוהה, ולדאבון הלב לא לגמרי נקיה, ועל אחת מכתפיה נראה לעין האיש הצעיר קרע שמבעדו הבהיק העור. בעיני הנערה שארבו לעיניו נִצל זיק של מֶרי; בתנועה מהירה הטילה דבר־מה מכבָסיה על כתפה, ולא הזיזתו במשך כל השיחה.

"מי אתה?, שאלה פתאום.

“שמי ג’ו סמיט. אוּרוְתן במספר 2.”

“ומה עשית שם למעלה, אם מותר לשאול?” היא נשאה את עיניה לעבר צלע ההר הקֵרח, ממנו גלש לפני רגעים מספר, כשאבנים מִדרדרות בעקבותיו.

“סיירתי את ממלכתי”, אמר.

“את מה?”

“את ממלכתי. הקרקע שייכת לחברה, אפס הנוף שייך למי שאוהבו”.

היא הפשילה את ראשה משהו אחורנית. “היכן למדת לדבר ככה?”

“בחיים אחרים”, אמר – “קודם שנעשיתי אוּרוְתן. לא מתהום הנשיה, כי עטור ענני תפארת באתי הֵנה”.

לרגע נפתלה עם דבריו האחרונים. אז בקע חיוך על פניה. “הרי זה כספר־שירים ממש! הוסף נא לדבר!”

O Singe fort, so füss und fein!“” – צִטֵט הל, וראה תמהון בפניה.

“כלום אינך אמריקני?” העמיקה חקר; והוא צחק. “אין זאת, כי הדבור בלשון לועזית לא נחשב לסימן של תרבות בגיא־צפון!”

“שמעתי אצל רמיניצקי”, אמר כמתחטא.

“הו! שם אתה אוכל?”

“אמנם שלש פעמים ביום –אך איני יכול לומר שאני מרבה באכילה, וכי היית יכולה לחיות על שעועית בשומן?”

“מן הסתם, לא”, צחקה הנערה. “הריני מסתפקת בבולבוסים הישנים הנחמדים”.

“ואני סבור הייתי, כי חיה את על עֲלי ורדים!” העיר הל.

“רב לך! כלום לא נשקת את אבן בְּלֵרְנִי⁴?”

“על אבן לא אֲשַחת נשיקותי.”

“אתה מתחיל להעיז פנים, מיסטר סמיט. לא אוסיף להקשיב לדבריך”? פרשה ממנו והתחילה מורידה בזריזות את הכבסים מהחבל. ברם, הל לא חפץ להפטר בלא כלום. נתקרב עוד צעד.

"כשירדתי במדרון ההר, אמר, "נתקלתי בדבר יפה להפליא. עֶריה ושממה שוררים שם בכל, והנה השגיחה עיני בפנת סתרים, זרוּחת אור שמש, ושושנת־בר פרחה שם לבדה. הרהרתי: “ככה תפרחנה השושים, אף בפנות הנדחות שבתבל”.

“והרי שוב ספר־שירים!” פרצה קריאה מפיה, “מדוע לא הבאת את השושנה?”

“ישנו ספר־שירים המלמדנו להניח את שושנת־הבר על גבעולה. שם תוסיף לפרוח, אפס בהקָטפה תבּול כעבור שעות מספר”.

“לעולם אי אתה יכול לדעת זאת. שמא תבוא סערה הלילה ותַשיר עליה. ולו היית קוטפה ומתענג עליה, כי עשתה את שליחותה”.

אותו קורטוב של יתרון־כוח שהיה ביחסו של הפייטן נמוג עתה בפני הסוד הנצחי. אם ידעה זאת הנערה – והתכַּונה לכך – ואם לא, הנה נחול החלה את נצחון האשה הראשון. היא שבתה את לב האיש, מִלאַתו סקרנות. למה נתכַּונה בדבריה שושנת־הבר הזאת אשר לשדה המכרות?

שושנת־הבר, שכנראה לא שִערה את מדת החשיבות הנודעת לדבריה, התעסקה בכבסים; הל ורנר התבונן לשרטוטי פניה ושקל את דבריה. דברים כאלה, בצאתם מפי אשת־חברה מעודנת ומחוכמת, לא היו משתמכים אלא כליבוב ופיתוי; אולם עיניה האמוצות של הנערה לא הביעו אף קורטוב של פריצות, הן הביעו רק תוגה. ואולם מאין באה התוגה הזאת, שבעיניה ובדבריה של נערה כה צעירה, נלהבת ומלאת־חיים" ההיתה זאת תוגת גזעה, שבאה לה בירושת אבות משירי־עם איריים מני קדם? או היתה זאת תוגה חדשה, מיוחדת במינה, שהורָתה בשדות־המכרות במערב הרחוק של אמריקה?

שרטוטי פניה של הנערה היה בהם כדי להפתיע לא פחות מדבריה. העינים האמוצות היו שרויות בצלן של גבות מתוחות יפה, גבות כהות שלא התאימו לשעָרה. גם שפתיה תוארו בקו אחד, בלי פגם, ודומה היה כאילו פיה נמשח בסיקרא על פניה. וכשאתה עין אל מי שהוא, שוו לה שרטוטים אלה ארשת מלאת־חיים מפתיעה, גאה, מעורבת במשהו עזות. אולם כשהיתה צוחקת היו שרטוטי שפתיה מתרככים, העינים האמוצות היו מתמלאות עריגה, ונראו כהות יותר. אכן נערה אירית זו משכה את הלב, אך לא קל היה לעמוד על טיבה.

ח    🔗

הל שאל לשמה של מכירתו החדשה. שמה היה מֶרי בָּרק. “מן הסתם, לא מזמן באת הנה”, אמרה, "שאם לא כן ודאי היית שומע על ‘מרי האדומה’. כל זה בגלל השערות.

“אמנם כן, מקרוב באתי הנה”. השיב, “אך מקוה אני לשהות כאן זמן־מה – בגלל השערות. הרשאי אני לסור אליך לעת־מצוא, מי ברק?”

היא לא ענתה אך העיפה עיניה על הבית בו גרה. זה היה צריף עץ, שלשה חדרים בו, לא צבוע, עזוב ומדולדל אפילו יותר מהרגיל כאן; זוהמה ואפר סביבותיו ושארית גדר נופלת המשמשת להסקה. החלונות היו סדוקים ומשוברים, ובגג נראו סימני־דלף שחל בהם בדק גס.

“הרשאי אני לבוא?” נחפז הל לחזור על שאלתו, שלא להֵראות כבוחן את מעונה בעיני מבקר מחמיר יותר מדי.

“אפשר”, אמרה הנערה והרימה את הסל הממולא כבסים. הוא קרב והציע את עזרתו, אפס היא לא הרפתה ממשאה. ובהחזיקה בסל, הַחזֵק היטב, אמרה, ועיניה תלויות בעזות באיש־שיחה: “רשאי אתה לבוא, אך לא תמצא את המקום נעים ביותר לביקור, מיסטר סמיט. מפי השכנים תשמע אחר כך די והותר”.

“איני מכיר, כמדומני, אף אחד משכניך”" אמר. קולו היה רווי השתתפות; אפס הבעת המרי שבפניה לא נשתנתה. “שמוע תשמע, מיסטר סמיט; אולם גם זאת תשמע, כי יודעת אני לשאת ראשי בגאון. ובגיא־צפון – אל יהיה הדבר הזה קל בעיניך”.

“כלום אינך אוהבת את המקום?” שאל; ונשתומם על פעולת שאלתו שהיתה נמוסית גרידא. דומה היה כאילו ענן סופה חלף את פני הנערה. “שנאתיו! זהו מקום האימה והשטן!”

הל הסס רגע; אחר אמר: “לכשאבוא, הן תסבירי לי את כַּוָנת דברים?”

ברם, “מרי האדומה” כבר היתה מחייכת שוב בחיוכה המצודד. “כשתבוא, מיסטר סמיט, לא אשעמם אותך בצרותי. אשתדל להיות אשת־חברה, ואם רצונך בכך – נצא לטיול יפה”.

בדרך שובו לרמיניצקי לא פסק הל מלחשוב על הנערה. לא רק על תארה המשמח את העין, המפתיע כל כך בתוך העזובה אשר מסביב, כי אם גם על אישיותו שהטילה מבוכה בלבו – התוגה שנראתה כבת־לויה תמידית להרהוריה; ניצוץ המרדות שהיה מתלקח למראה צל־צלה של השתתפות מצד מישהו; פניה שהיו נוהרים בכל פעם, כשהיה תופס לשון השְׁאָלה, ולו גם בצורה שגורה ביותר. מנין לה שמעם של ספרי־שירים? תאב היה להכיר יותר את פלא־הטבע הזה, שושנת־הבר הפורחת על צלע־ההר הצחיחה.

ט    🔗

משמעותה של אחת מהערותיה של מרי ברק – כי גיא־צפון הוא מקום האימה – נתחַורה להל עד מהרה. הוא היה מטה אוזן לספוריהם של אנשי־התחתיות, והם השפיעו עליו עד כדי כך, שהיה רועד מפחד מדי רדתו ב"סל".

באגף־המכרה של הל היה עובד קוֹרֵיאני אחד, סמור־שער ובעל עיני־שקדים, “רוכב־חבל”, שנקרא בשם “צ’וֹ”. הוא היה אחד הממונים על שורות ארוכות של קרונות המפליגים דרך המחִלות; ו"רוכב־חבל" היה נקרא על שום שהיה יושב על חשוק־הברזל הכבד שהחבל מחובר אליו. פעם אחת הזמין את הל לארוח לישיבה אתו, והל קבל את ההשמנה, כשהוא מעמיד בסכנה את מקומו בעבודה וגם את אבריו. במוחו של צ’ו נקלטו איזו מלים, שהוא עצמו חשבן לאנגלית, ופעמים אפשר היה גם להבין מלה זו או אחרת. הוא הורה בידו על הקרקע, וצָוח מבעד להמולת הקרונות המשקשקים: “אבק גדול!” הל ראה שהרצפה היתה מכוסה שכבת אבק של פחם בגובה שש אצבעות, ובתוך אבק הקירות הישנים שיצאו מכלל שימוש יכול היה אדם לכתוב את שמו. “התפוצצות רבה!” אמר “רוכב־החבל”; ולאחר שהקרונות הריקים האחרונים הוטו לחדרי העבודה, והוא היה עומד ומחכה לשובם כדי לחזור ולרדת בהם, נסה להעמיד את הל מתוך העויות על כַּונת דבריו. “קרונות טעונים. בם! מתפוצץ כתופת!”

הל ידע שאויר ההרים במקומות אלה מפורסם בגלל יָבשו; והנה נוכח שסגולה זו הנותנת חיים לחולים בכל חלקי תבל, נושאת מות בכנפיה לאלה העמלים לספק חום לחולים. אויר זה שהוכנס למכרות באמצעות מניפות ענקיות, היה נוטל כל קורטוב של לחלוחית ומניח אחריו שכבה כה עבה ויבשה של אבק־פחם, שעצם החכוך של יָד הטעינה היה עלול להביא לידי התפוצצויות נוראות. מחמת זאת נמצא שבמכרות הללו היו נהרגים אנשים במספר גדול פי כמה מִבְּמִכרות אחרים ברחבי המדינה.

האומנם אין כל עצמה ותחבולה נגד הסכנה הזאת, שאל הל את טים רָפֶרטי, אחד מנהגי פרדותיו, בערב שלאחר מסעו עם צ’ו. אם יש תחבולה, אמר טים – החוק מצוה לרַבֵּץ את המכרות ב"אבק לבני אויר", אפס, עד כמה שזכרוני מגיע, הרי רק פעם אחת בחייו קוּים החוק הזה למעשה. איזו “אנשים גדולים” באו לעשות בקורת, ולפני בקורם רוּבּצו המכרות היטב. אולם זה היה לפני שנים רבות, ועתה גנוז המכשיר, אין איש יודע היכן הוא, ולרִבוץ אין זכר.

כך נהגו גם באמצעי זהירות מפני גז. המכרות בגיא־צפון היו גַזיים ביותר. במחילות הנושנות והמסובכות שררה צחנה כאילו נאספו לכן כל הביצים המעושפות מכל לולי־העופות שבעולם. וזאת לדעת, כי חמצן גפריתי זה היה הפחות מסוכן בגזים שכל הכורה היה לעמוד בהם. והרי היה עוד הגז הנורא הקרוי “אֵד־תַשנוק” שהוא חסר ריח וכבד מהאויר. תוך כדי חפירה בפחם הרך, השמן, היה נפתח מקור של גז זה, הטמון דורות אין־מספר, כשהוא מצפה לקרבנו. אז יקרֶה כי אדם ישקע בתרדמה באמצע עבודתו, ואם “העוזר” אינו נמצא בקרבת מקום ואינו חש לעזרתו, הרי אין עוד תקוה לאיש. ועוד נורא ממנו “טַחַב־האש⁵” העשוי להחריב מכרה שלם ולמותת בני אדם לעשרות ולמאות.

על מנת לקדם פני סכנות אלה ולמנען, היה ממונה “משגיח־אש” מיוחד, שחובתו היתה לעבור במכרות, לתור אחרי גזים ולהוָכח אם האִורוּר מסודר ואם המניפות פועלות כהלכה. על "משגיח־האש היה לעשות את סבובו בבוקר השכם, והחוק פירש כי אין ללכת לעבודה בטרם תבוא הודעה, שהכל בסדר נכון. ואולם מה לעשות אם המשגיח אֵחר לקום או שקרה מקרהו להתבסם? הן אי אפשר לדרוש החברה שתפסיד בגלל זה אלפי דולרים. וכן ניתן לרואה לראות כמה פעמים את האנשים נדרשים לצאת לעבודתם והם יורדים לבורות מתוך כעס וקללה. אחרי שעות אחדות היו אחדים מרגישים בחולשה מחמת כאב־ראש והיו מבקשים שיוציאום; ופעמים שהמשגיח לא היה שוֹעה לדרישתם, שאם ילכו אחדים תפול אימה על הנשארים ויבקשו גם הם לצאת.

אשתקד קרה מקרה אסון ממין זה. נהג פרדות צעיר, קרואַטי, סיפר להל את המאורע אגב לעיסת פת־צהרים. מטען האנשים בסל ראשון הפליג לתוך המכרה, נזעם ומוחה; לאחר זמן מה ירד מישהו ואתו נר בלתי חסוי; מיד באה התפוצצות, ודומה היה כאילו התפוצץ כל העולם. שמונה אנשים נהרגו ועצמת ההתפוצצות היתה גדולה כל כך שאחדות מן הגויות נתקעו בין קיר המחפורת ובין הסל, והיה הכרח לנתחן לנתחים בכדי להוציאן. היפַנים הם האשמים בהתפוצצות, נשבע איש שיחו של הל. אסור היה להרשות להם לשוטט במכרות־פחם כאַות נפשם, שֶכַּן אפילו השד בעצמו לא יכול עכב יפני להתחמק ולעשן באין רואה.

הל הבין, איפוא, על שום מה גיא־צפון הוא מקום האימה. מה מפחידים הספורים שהיו לספר כל אלו קִני המכרות, לא ניתן להם! הל התבונן להמוני אדם אלה הנדחקים אל עבודתם וזָכר שלפי הספירה הרשמית נידונו שמונה או תשעה מכל אלף למות מיתות משונות, ועוד שלושים מאלף – להפָּגע בנזקי גוף קשים. אנשים ידעו זאת, היטיבו לדעת מכל אנשי הסטטיסטיקה שבמדינה, אף על פי כן הלכו לעבודתם! הל השיב את הדבר אל לבו, ותָמה תמיהה גדולה. מהו הכוח המרַתק את הבריות הללו לעבודתם? רגש? המבינים הם כי העולם זקוק לפחם וכי מישהו מחויב לקבל את “העבודה השחורה” להמציאו? המפעַם אותם חזון עתיד כביר ונפלא אשר ישגשג מתוך עמלם זה שכמעט אין שִלוֹמים ואולי הם סתם שוטים או מוגי־לב הנכנעים מתוך עִורון באשר להם הרצון והתבונה לעשות אחרת? חפץ הדעת כְּפָאו, והיה לבבו לחדור לנבכי נפשותיהם של המוני האנשים הללו, הסבלנים, אשר מדורי דורות מסרו את חייהם בידי זולתם.

י    🔗

הל נתקרב אל הפועלים והתחיל מכירם; הא לא ראה עוד כראות המון שיש לבוז לו או לרחמו, אלא כיחידים אשר תכונותיהם ושאלותיהם המיוחדות כאשר לאנשים בעולם של אור השמש. מרי בֶּרק וטים רָפָרטי, צ’ו הקוֹרֵיאני ומַדוִיק הקרואטי – אחר זה נחרתו רשומיהן של אישיויות אלה בהכרתו של הל, הם חיו לנגד עיניו ועוררו בו רגשי אהדה ורֵעות. אמנם היו בתוך העולם הזה ננסים ומטומטמים, בזויי גוף ושפלי נפש, אפס היו גם צעירים לימים שנשאו את נוגַה התקוה בלבם ואת זיק המרד.

הנה “אֶנדי”, נער ממוצא יוָני; שמו הנכון היה אנדרוֹק אפס, כלום אפשר לו לצפות, שמישהו במחנה־הפחם יבטא את שמו כהלכה? בפניו היפים ובמבט הנוּגֶה של עיניו הגדולות והשחורות משך הנער את עיני הל, שראהו במחסן, הם נכנסו בשיחה, והיה נתגלה לאנדי כי לא כל חייו של הל עברו עליו במכרות, כי ראה גם את העולם הגדול. התרגשותו לשמע הדבר היתה נוגעת עד הלב; הוא נכסף ממש על שמחותיהם והרפתקאותיהם – ומנת חלקו היתה לשבת עשר שעות ביום אצל שכבת פחם, שאון הפחם באזניו ואבק בנחיריו, וללקט מתוכה באצבעותיו את הצִפחה. הוא היה אחד “נערי־הפחם”.

“מדוע אינך הולך מכאן?”

“ישו! איך אוכל ללכת? ולי אם ושתי אחיות”.

“ואביך?” – והנה נודע להל שאביו של אנדי היה אחד מאותם שהיה הכרח לנתח את גויותיהם לנתחים בכדי להוציאם. ועתה מרותק הבן למקומו של אביו, עד שתבוא חליפתו.

“איני רוצה להיות כורה!” קרא הנער. “איני רוצה ליהרג!”

הוא התחיל שואל את הל, בהיסוס ובחרדה, מה יוכל בחור כמותו לעשות כשיחליט לברוח ממשפחתו ולנסות את מזלו בחיים. הל התאמץ לזכור, היכן ראה בארץ החופש הנפלאה הזאות יוָנים שעורָם כעין הזית ועיניהם גדולות ושחורות, ולא יכול להבטיח לו סכויים טובים יותר משל מצחצח־נעלים או מדיח כלים באחד מבתי המלון; אפס, את “מַתּות־היד” יש למסור ל"פַּדרון" עב־הכרס.

אנדי בקר את בית הספר, למד קרוא אנגלית, והמורה השאיל לו ספרים ועתונים עם ציורים נפלאים; ואולם עתה רצתה נפשו משהו יותר מתמונות, רצתה בדברים עצמם. הל עמד, איפוא, על אחד הקשיים שבעסקיהם של בעלי מכרות. הללו היו מאספים המוני עבדים נרצעים, צאצאי עשרים או שלשים גזעים שהעבדות הוטבעה בדמם; ברם, בעֶטיו של המנהג האמריקני המגוחך, להקים בתי ספר עממיים בכל מקום, למדו בני האספסוף הזה לדבר אנגלית ואף לקרוא בה. וכך היו נעשים טובים מדי בשביל תעודת חייהם; ואם, חלילה, קרה מקרהו של אגיטטור להקלע למקום, הרי כולם עלולים היו להתפס לרעיונות־שטן. לפיכך היה כל מחנה־פחם זקוק ל"משגיח אש, מסוג אחר, שתפקידו היה לקדם התפוצצויות מסוג אחר – לא של תחמוצת הפחמן, כי אם של הנפש האנושית.

הממונה על התפקידים הללו בגיא־צפון היה גֶ’ף קוּטוֹן, הוא קצין המחנה. שלא כדמות שאנו משַוים בדמיוננו לאדם ממקצוע זה, היה האיש רזה ואפילו אדיב צורה. בחליפת נשף היה נראה כדיפלומט. אולם בשעת אי־רצון היה פיו מתכער, אף אקדח בעל ששה חריקים היה נושא עמו. כן התנוסס על חזהו תו השֶריף, למען דעת כי זכאי הוא להוסיף לו חריקים באקדחו ככל העולה על רוחו. אם ג’ף קוטון התקרב, הרי כל מי שעלול להתפוצץ היה מסתלק בכדי להתפוצץ באיזה מקום שהוא לבדד. ככה שרר “סדר” בגיא־צפון. ורק בלילי שבת ובלילי ראשון בשבת, כשהיה צורך לרַסן את השתוּיים, או בבקרי יום שני, כשהיו גוררים אותם ממטותיהם ומזרזים אותם לעבודה מתוך בעיטות – רק בשעות אלה ניתן לרואה לראות, מהו הבסיס עליו יכּון ה"סדר" הזה.

מחוץ לג’ף קוטון ועוזרו בּוֹ אַדַמס שהיו ענודי תוים והיו נודעים ברבים, היו עוד עוזרים מחוסרי תוים שבחרו להשאר בעילום שם. פעם אחת, כשהעיר הל, בעליתו מהבור, לנהג־הפרדות הקרואטי מַדויִיק על המחירים הגבוהים בחנות־החברה, נפתע בקבלו תחת תשובה בעיטה בקרסולו. אחרי כן, בלכתם לארוחת הערב פירש מַדויק את הסיבה. “בר־נש אדום־פרצוף זה, גוֹס… השמר לך מפניו – מרגל החברה הוא”.

“האומנם?” שאל הל בהתענינות. “זה מנין לך?”

“אני יודע. הכל יודעים”.

“והרי אין הוא פקַח ביותר”, אמר הל שקבל את מושג הבלש משרלוק הולמס.

“אין לו צורך בפקחות. הרי הוא הולך אל משגיח הבּוֹר ואומר: ‘אותו בר־נש ג’ו מדבר יותר מדי. אומר שהמחסן מלסטם אותו’. והן זאת יוכל כל טפש מטופש לעשות; לא כן?”

“אמנם כן”, הסכים הל, “והחברה משלמת לו עבור זה?”

“משגיח הבור משלם לו. נותן לו משקה, ואולי גם כסף. אחרי כן בא המשגיח ואומר לך: ‘אתה מרחיב פיך יותר מדי, בחור – הסתלק מכאן לעזאזל!’ בּנת?”

הל הבין.

“ובכן אתה מתגלגל בקַניון למַטה. ואפשר שאתה בא למכרֶה אחר. המשגיח אומר: 'היכן עבדת? אתה אומר: ‘גיא־צפון’. הוא אומר: ‘מה שמך?’ אתה אומר: ‘ג’ו סמיט’. הוא אומר: ‘חכה’. הריהו נכנס, מפשפש בניירות, יוצא ואומר: ‘אין עבודה’. אתה אומר: ‘מדוע אין?’ והוא אומר: ‘אתה מרחיב את פיך יותר מדי, בחור. הסתלק מכאן לעזאזל!’ בּנת?”

“כונתך לרשימה שחורה?”

“כן, רשימה שחורה. ויש שמקבלים את הידיעות דרך הטלפון. ואם אתה מתנהג שלא כהוגן, – למשל, מטיף ל”יוניון" – מַדויק הנמיך את קולו ובטא את המלה “יוניון” בלחישה – “הרי הם מפיצים את תמונתך, ואז אינך מקבל עבודה בשום מקום במדינה. מה הדבר בעיניך?”

יא    🔗

עוד טרם עבר זמן רב ולהל ניתן להתבונן ברשת הריגול הפרושה מסביב, והוא התחיל משיג משהו מן הכוח שריתק את ההמונים האלמים והסבלנים לעמלם. בבוקר יום ראשון אחד היה מטייל עם רעו, נהג־הפרדות טים רָפרנטי, בחור טוב־לב, שעינים כחולות וחולמות מציצות מפניו המפוחמים. הם הגיעו לביתו של טים, וזה הזמין את הל להכנס ולהתודע למשפחתו. האב היה בן־אדם שחוח, מְזֵה־עמל, אפס בגופו המוצק עוד קִנן און רב, פרי עבודה של דורות רבים במכרות הפחם. הוא היה ידוע בשם “רָפרטי הזקן” למרות היותו עדיין למטה מחמשים. בן תשע שנים נכנס למכרות, והוא הראה להל אלבום בלוי מעור ובו תמונותיהם של אבותיו ב"מולדת הישנה" – בני־אדם שפניהם עצובים וחרושי קמטים, יושבים בכובד ובחגיגיות למען הוריש את דמות דיוקנם לדורות הבאים.

האם היתה אשה כחושה, ושָֹבה; שִנַים לא היו לה, לעומת זאת היה לה לב רחום. היא מצאה חן בעיני הל, בגלל מעונה הנקי; הוא ישב על סף הדלת בתוך קהל רָפרטים קטנים שפרצופיהם רוחצו למשעי לכבוד יום ראשון וזִכָּה אותם בספורי מאורעות שובי לב, גנובים מאת קלַרק רוֹסל ומיין ריד. בשכר זה הוזמן לארוחת הצהרים, קבל סכין נקיה, מזלג נקי, צלחת נקיה ובה תפוחי אדמה מהבילים ושני נתחי בשר חזיר ממולח. הוא נתפעל כל כך מהארוחה שבקש לדעת תיכף ומיד אם יורשה לו לעזוב את פונדקו ולהעתיק דירתו את ביתם.

מיסיס רָפרטי פקחה עיניה לרוחה. “בודאי”, קראה. “אבל האם תחשוב כי יתנו לך לעשות זאת?”

“מדוע לא?”

“הרי זה ישמש דוגמה רעה לאחרים”.

“וכי מ ח ו י אני חדור אצל רמיניצקי?”

“ששה פונדקים כאן השייכים לחברה”, אמרה האשה.

“ומה יעשו אם אעבור אל ביתכם?”

“לכתחלה ירמזו לך, ואחר כך תתגלגל במדרון הקַניון, ואולי גם אנו אחריך”.

“אבל הן רבים הם המאכסנים ב’עיר הצריפים'”, טען הל.

“אה! אלה הזרים! אליהם לא ישית איש לבו – חיים הם כאשר יפול בחלקם. אבל התחלת אצל רמיניצקי, וסכנה למי שיבוא להוציאך משם”.

“רואה אני”, צחק הל, “כי רבים כאן הדברים שסכנה כרוכה בהם”.

“אמנם כן. הם פטרו את ניק אַמונס בשביל שאשתו קנתה חלב במורד הקַניון. תינוקם היה חולה, וסחורה מימית זו שמוכרים במחסן אינה שוה כלום. סבורתני שהם מכניסים גיר לתוך החלב; מכל מקום אפשר לראות משקע לבן בתחתית הכלי”.

“הרי שאתם גם מחויבים לקנות במחסן!”

“כסבור הייתי, שכבר עבדת מקודם במכרות”, התערב רָפרטי הזקן שעד כה היה מקשיב מתוך שתיקה.

“אמנם עבדתי”, אמר הל, “אלא שבאותם המקומות לא היה נורא כל כך”.

“אכן הייתי רוצָה לדעת היכן – בארץ זו – יש כדבר זה. עלַי ועל בעלי עברו כמה וכמה שנים רבות־עמל בחפושים”.

עד הנה התנהלה השיחה באופן טבעי; אפס פתאום כמו חלף צל עליה, צל של חרדה. הל ראה שרָפרטי נותן עיניו באשתו, מקמט גבותיו ועושה לה סימנים. ובאמנה, מה ידעו הללו על אודות הצעיר הזר והנאה שמדבָּרוֹ כה צח וחלק ואשר ראה רבות ברחבי תבל?

“אין בדעתנו להתלונן”, אמר האיש הזקן. ואשתו נחפזה להוסיף: “כסבורה אני, לו היו מניחים לרוכלים להכנס לכאן, הרי לא היה לדבר סוף. הם מתנהגים אתנו כאן לא גרוע מאשר בכל מקום”.

“חייו של הפועל אינם קלים בשום מקום”, הוסיף הזקן; וכשעמד טים הצעיר להשמיע את דעתו הִסוּהוּ מתוך פחד מפורש כל כך, שהל חש בצערם ומִהר לשנות את פני השיחה.

יב    🔗

במוצאי אותו יום־ראשון הלך הל לבקר את מריק ברק כאשר הבטיח. היא פתחה לפניו את דלת הפָּנים של הצריף, והמראה אשר נגלה לו בפתח עשה עליו, אפילו לאורה הקלוש לש מנורת־הנפט, רושם מרנין. “הלו”, אמרה – כאשר אמרה אז, עת גלש במדרון ההר לתוך חצרה. הוא הלך אחריה לחדר ונוכח שהרושם המרנין נבע ממֶרי גופה. מה נאוה היא ומה רעננה! שמלת הכותן הכחולה והישנה כובסה וגוהצה למשעי, ועל גבי הקרקע שעל הכתף הוטלא טלאי חדש ונאה מבד כחול.

הואיל ושנים משלשת חדרי הצריף היו חדרי־שינה מאונס, היתה מרי מקבלת את אורחיה במטבח. החדר היה ריק, בלא כלים, אפילו שעון לא היה מצוי כאן דרך קישוט. החן היחידי שיכלה הנערה להאציל לחדר היה חן הנקיון. רצפת העץ שופשפה ורובצה בחול; שולחן המטבח שופשף גם הוא, וכן נעשה לקלחת על הכירה, ולקומקום המבוקע ולכוסות על האצטבה. אחיה ואחותה הקטנה של מרי היו בחדר: גֵ’ני, ילדה רכה, שחורת עינים ושערות, שפניה עצובים, נפחדים משהו, ותוֹמי, בעל ראש סגלגל, דומה לאלפי ילדים אחרים שראשם סגלגל ופניהם מכוסים נמָשִׁים. האח והאחות ישבו ישיבה ישרה ומתוחה מאוד ועיניהם תלויות באורח מתוך תרעומת כלשהי, להל היה הרושם, כי השפשוף הכללי פקד גם אותם. וכיון שמועד הבקור לא היה ידוע מראש, הרי אפשר שפורענות זו היתה באה עליהם מדי ערב בערבו, וקל היה להל לצייר לו בדמיונו מחזות משפחתיים מזעזעים, רצופים הערות שבודאי לא כולן היו לשבחו של “הידיד החדש” של מרי.

דומה היה שאיזו אי־מנוחה מורגשת בחלל החדר; מרי לא בקשה את אורחה לשבת, ועמדה כפוסחת על שתי הסעיפים; ולאחר שנִסה הל איזו דברי ידידות אל הילדים, אמרה בחטיפה: “הנצא לטייל כאשר נדברנו, מיסטר סמיט?”

“בחפץ לב!” אמר הל; ובעוד היא פורפת אל מגבעתה לפני הראי הסדוק שעל האצטבה, האיר הל פניו לילדים, אף צִטֵט שתי שורות משיר הָריגן:

הו מֶרִי גַ’ן, צְאִי נָשֹוּח בַּגָּן,

בִּסְבַךְ עֵץ הָאֱגוֹז הַיָּרֵחַ מֵאִיר.

תומי וג’ני היו ביישנים מכדי לענותו; אפס מרי קראה: “בדלִי הבּדיל הוא מאיר כאן”.

הם יצאו החוצה. נעים היה לטייל בליל קיץ רך וענוג זה, לאור הירח, ביחוד בחלקו המרוחק של הכפר, מקום שפחתו האנשים העיפים על ספי בתיהם והילדים המשחקים בהמולה ורעש. כמוהם טיילו עוד איזו זוגות צעירים לאור הירח; עמל־היום המפרך לא התיש את כוחם עד כדי כך, שלא יחושו בקסמו של ליל קיץ נפלא זה.

הל שעָיף היה, נוח היה לו לשרך דרכו וליהנות מהשתיקה; אפס מרי בֶּרק בקשה לתהות על קנקנו של בן־לויתה הפלאי. “ודאי לא רבים ימי עבודתך במכרות, מיסטר סמיט, לא כן?”

הל נבוך משהו. “זה מנין לך?”

“מראך אחר, דבורך אחר, אתה שונה מכל אשר כאן. איני יודעת איך לומר זאת. את מעלה על לבי משום מה את ספרי השירים”.

אף שמחמָאה זו ערבה להל, לא היה עם לבו לדבר על סודו שלו. השתמט מתשובה אגב שאלה על “ספרי השירים”. “קראתי מהם”, אמרה הנערה, “אולי גם יותר משאתה משער בנפשך”. ובדברה הבה זיק העַזות בעיניה.

הוא הוסיף לחקור, והנה נודע לו, שגם בה, כב"אנדי", הנער היוָני, היתה יד אותו מוסד אמריקני מזיק ומסית, הלא הוא בית הספר העממי; היא למדה קרוא, והמורה היפה והצעירה היתה לה לעזר, השאילה לה ספרים ועתונים. כך ניתן לה מפתח לבית האוצר, מרבד־קסמים עליו תוכל לשוט ולעבור ברחבי תבל. המשָלות אלה נקטה מרי עצמה. לפי ש"לילות עֲרב" היה אחד הספרים שהושאלו לה. בימי סגריר היתה מתכנסת מאחור הספה, במקום שקרן אור חָדרה בהתגנב, והיתה קוראת בטח, באין הפרעת אחים ואחיות.

נתברר, כי ג’ו סמיט קרא אותם הספרים, ודבר זה נראה למרי נפלא וראוי לתת עליו את הדעת, שֶכֵּן הספרים עולים בכסף וקשה להשיגם. היא ספרה כיצד פשפשה ובדקה בכל פנה שבמחנה, למצוא “מרבדי קסמים” חדשים, עד שהעלתה ספר שירים מאת לונגפַלו, ספר בדברי ימי אמריקה, וספור בשם “דוד קופרפילד” ואחרון אחרון נפלא מכל, ספור אחד בשם גאון ומשפט קדום". אחד מתעתועי המקרה – גֵ’ן אוֹסטֶן, שכתיבתה מיופיֶפת וכולה פרפור רגשני, נקלעה למחנה־פחם בשממת המערב הרחוק! הרפתקאה מענינת הן בשביל גַ’ן והן בשביל מרי.

מה היתה השפעת הספור על מרי, שאל הל את נפשו. ההתעלס התעלסה, מעשה קרתנית קטנה, למקרא מחזות חיי הרוָחה והשאננות המתוארים בצבעים מימיים? והנה נתחַור לו, שקריאה זו הביאה לה רק מפח־נפש. עולם זה שמחוץ, על חרותו ונקיונו, על אנשיו שחייהם יפים וראויים לשמם, לא למענה הוא; היא מרותקת לדלִי־כביסה במחנה־פחם. מאז מות אמה עוד הורע גורלה שבעתים. בסַפרה הועם קולה ונקשָה. הל לא שמע עוד מימיו קול צעיר המביע כל כך הרבה יאוש.

“כלום לא היית מימיך בשום מקום אחר?”

“הייתי גם בשני מחנות אחרים”, אמרה. “תחילה בגורדון ואחר כך באיסט־רַן. אבל כולם דומים זה לזה”.

“אבל בערים שלמַטה הן היית?”

“פעם או פעמַים בשנה, וגם זאת רק ליום אחד. פעם הייתי בשֶרידַן ושם בכנסיה שמעתי אשה מזמרת”.

היא נאלמה לרגע, כמנסה להזָכר. ואולם נשתנה קולה, ודומה היה לו להל בחשכה כי ראשה הופשל בעזות. “אבל לא אשעמם אותם בצרותי. יודעת אני מה מיגעים הדברים כשאתה שומעם מפי אחרים. מבשָרי אדע זאת. הרי למשל, שכֶנתי, הגברת זמבּוֹני, התכירנה?”

“לא”, אמר הל.

“האשה המסכנה, ה' יודע, יש לה צרות די והותר. בעלה לא יצלח, אינו פוסק מלסבוא; וחוץ מזה יש לה אחד־עשר ילד, והרי זה יותר מדי בשביל אשה אחת. האינך סבור כך?”

היא שאלה זאת בתמימות שהביאה את הל לידי צחוק. “אמנם”, אמר, “דעתי כדעתך”.

“והנה סבורה אני כי הבריות היו עוזרים לה יותר אילולא הרבתה כל כך לצווח. והחצי מזה בלשון סלַוית, שאין אדם יכול להבינה”?

וכך פתחה מרי בספורי פרטים מבדחים מחייה של גברת זמבּוֹני ושל יתר שכניה מרובי־הלשונות, אף חִקתה כיצד הם מסרסים את הדיאלקט האירי. בבדיחותה היתה תמימה ולוקחת־לב, והל השתדל לא להוציאה מתחומי הפטפוט העליז בהמשך דרכם.

יג    🔗

ואולם אחר כן, בדרכם חזרה, קרבה התוגה ונגעה בכנפה. קול צעד נשמע מאחוריהם, מרי הפכה פניה ומיד תפסה בזרועו של הל ומשָכתו לצד הדרך, אל הצללים, כשהיא מצוה לו בלחישה, שישתוק. דמות־אדם שחוחה עברה על פניהם, מתנודדת אילך ואילך.

לאחר שנכנס האיש לבית, אמרה מרי: “אבי הוא. בהיותו כך, מוטב שלא לעמוד בקרבתו”. נשימתה החטופה עלתה באזני הל.

זו, איפוא, היתה צרת־נפשה, הפגע אשר רבץ על חייה בבית ושעליו רמזה בפגישתם הראשונה! וכהרף־עין נתחַורו להל כמה דברים בבת אחת – מדוע היה מעוֹנה נעדר קישוט כלשהו, ומפני מה לא הזמינה את אורחה לשֶבת. הוא עמד דומם, בלי דעת מה להגיד. בטרם הספיק למצוא מלה, התפרצה מרי: “הו, מה שנאתי את אוֹ’קַלָהַן המוכר את המשקה הזה לאבי! ביתו מלא כל טוב, ואשתו מתלבשת מחלצות משי והולכת לכנסיה בכל יום ראשון, אף חושבת שנַעלה היא על בת־כורים פשוטה! יש אשר אני מבקשת להרוג את שניהם”.

“אך זה לא יועיל”, נסה הל.

“אמנם יודעת אני, שֶכֵּן במקומו יבוא תיכף ומיד אחר. צריך לעשות יותר מזה, – לשנות את הדברים מיסודם. צריך לאחוז בציצית ראשם של אלה הגובים את מיסיהם מאו’קַלהן!”

רוחה של מרי חקרה, איפוא, לסִבּות! הל שִער בלבו שהתרגשותה באה מפחד ההשפלה או מחזה האלָמות הצפויים לה בשובה לביתה; והנה נוכח שהיא העמיקה חקר בצדדיה השונים של בעית השתִיה. בהרגשותיו של הל ורנר עדיין היתה טבועה מדה הגונה של סנוֹבּיות, כדי שיבוא לידי התפעלות מגִלוי רוחני זה בבתו של כורה פשוט; וכמו בפגישתם הראשונה כן גם עתה הפך רגש הרחמים שבלבו והיה להתענינות רוחנית.

“יבוא יום ולכל ענין השתיה יושם קץ”, אמר. עד הנה לא ידע כי על המתנגדים למשקאות הוא נמנה; ובן־רגע היה כאחד מהם!

“כן”, השיבה. “אבל טוב יעשו אם ימהרו לשים קץ, שמא יאחרו את המועד. הן הלב מתחמץ מכאב וכעס בראותך את הנערים הרכים שבים הביתה מתוך התנודדות, שתויים כל כך, שאין להם כוח אפילו להתקוטט”.

הל עדיין לא היה סיפק בידו להתבונן בגיא־צפון גם מצד זה.

“כלום גם לילדים הם מוכרים?” שא.

“בודאי. מה איכפת להם? כספו של נער אינו גרוע מכספו של גבר”.

אבל הרי החברה…"

“החברה מחכירה את בתי השכר. השאר אינו מעניָנה”.

“אבל, רצוני לומר, הן צתד טובתה חשוב לה כושר העבודה של פועליה!”

“פועלים יהיו לה תמיד די צרכה. מי שאינו יכול לעבוד, משַלחים אותו; וזה הכל”.

“האם כל כך קל הדבר להשיג פועלים זריזים?”

“אין צורך בזריזות גדולה בכדי לכרות פחם. הזריזות דרושה, בעיקר, בכדי לשמור שהעצָמות לא תקופחנה – אולם החברה מה איכפת לה”.

הם הגיעו לפני פתח הצריף הקטן. מרי עמדה רגע שותקת. “שוב אני ממררת בקובלנות!” קראה. “והרי הבטחתי לך להתנהג כאשת־חברה! אלא שאותם הדברים חוזרים ונשנים ומביאים אותי לידי כך!” בתנועת פתאום הפכה פניה ונכנסה הביתה במרוצה. הל חכה רגע, חושב בדעתו אם תשוב אם לאו; אז החליט שבדבריה האחרונים נתכַונה לפרידה, ופנה ללכת בצעדים מתונים בצד הדרך.

דכדוך־נפש עמוק אחָזו, הלך־רוח שכמוהו לא ידע מאז בואו לגיא־צפון. עד כה עמד מן הצד והצליח לשמור על מרחק־מה, למען יוכל לדון לפי תומו על עולם זה של תעשיה. אולם השתתפותו בגורלה של מרי הכניסתו הערב לפני ולפנים. אמנם יש בידו לעזור לה, להמציא לה עבודה בסביבה פחות מדכדכת; ואולם במוחו נקרה השאלה: כמה הן במחנות הפחם הנערות הללו, צעירות ורעננות, צמאות חיים, שהדלות מנוַלתן ושאלה השִכרות מדכאה אותן עד עפר?

על פני הל עבר אדם וברכו לשלום בניד ראש ובתנועת יד. זה היה כבוד הכהן מר סְפְּרֶג אשר לו היה מסור התפקיד הרשמי לקדם מלחמה על שד המשקאות בגיא־צפון. ביום ראשון שעבר היה הל עד־שמיעה לדרשתו של הכהן בכנסיה הלבנה הקטנה, דרשה דוקטרינָרית שהיתה רוויה דם כבשים בשפע, בה הודיע הכהן את עדתו על דבר הגמול והשכר הצפויים להם לעתיד לבוא חלף עָנים וענוּתם בעמק הבכא הזה.

אכן זו היתה מהתלה! אמנם בימים עברו האמינו בני האדם בתורות הללו והיו נכונים לעלות על המוקד על קדושן. ואולם עתה לא ימָצא מי שיעלה על המוקד בגללן – אדרבא, החברה הכריחה על פועל להפריש חלק ממשכורתו הדלה לשם הטפתן. היוכלל מישהו, ולו יהיה הנבער בקנאים, לעמוד פנים אל פנים מול תקנה כזו, ולא יבוא לידי הטלת ספק ביראת שמים שלו? אי שם, בראש המנגנון הענקי המשלם דיוידֶנדים, הקרוי “חברת הדלק הכללית”, עומד איזה כוח שכלי, כוח שטן, שזמם ותכן את כל אלה וגזר על נתיניו הרוחניים לאמור: “אנו רוצים בהווה – ולכם נשאיר את העתיד! אנו רוצים בגופות –ולכם נשאיר את הנשמות! רשאים אתם להורותם על דבר השמים את כל העולה על רוחכם – ובלבד שתניחו לנו לנצלם עלי אדמות!”

בהתאם לתכנית־שטן זו היה כבוד הכהן מר ספרֶג מטיח דברים כאַות נפשו כלפי שד המשקאות, אולם לא היה אומר דבר בנוגע לרוָחים הבאים מהחכָּרת בתי השֵכר ובנוגע לפוליטיקאים המקומיים המתפרנסים מתמיכות החברה וממכירת משקאות. אף לא אמר דבר על מסקנותיה של ההיגיינה המודרנית הרואה את העבודה היתרה המפרכת את הגוף כמקורה של תשוקת האלכוהול; “תאות־הסביאה התעשיָתית”, מונח זה לא היה ידוע, כנראה, בתיאולוגיה של “חברת הדלק הכללית”. באמנה, כשהיית שומע דרשה כזו לא היית מעלה על דעתך ששומעיה הם בעלי גופות גשמיים; וכל שכן שלא היית משער לעולם כי הדרשן יש לו גוף החי על המזונות שיִצרום אותם העבדים השכירים, שעובדים למעלה מכוחותיהם וניזונים פחות מן הדרוש, ואשר להם הוא מטיף לקחו!

יד    🔗

קרבנותיו של המשטר הזה היו שרויים בפחד־מתמיד ולא היו מעיזים לתַנות את העָול הנעשה להם יום־יום אלא בלחישה; ואולם היה מקום אחד במחנה־הפחם שבו נפתלה הרגשת העָול ועוות הדין עם הפחד, גם יכלה לו. זו היתה צומת הגידים של האורגניזם המִכרִי, מרכז העצבים שלו; בלשון אחרת – זה היה כס המשפט, שמעליו נחתך גורלו של הכורה – אם לשבט ואם לחסד – לשובע או לרעב ויאוש.

זה היה “תא־השקילה”, מקום שהפחם המוּצא מהמכרה היה נשקל ונרשם. כל כורה שיצא מ"הסל" היה שם פניו לעבר המקום הזה. שם נקבע לוח, ועליו מספרו הסידורי של כל כורה ורשימת משקל הקרונות שהעלה במשך היום. וכל פועל, ואף הנבער ביותר, ידע די אנגלית בכדי שיוכל לקרוא את המספרים.

קמעה־קמעה נוכח הל לדעת כי מקום זה הוא מקום הדרַמה. רוב האנשים היו מעיפים עין על הטבלה ויוצאים, בלי הוסף מלה או מבט, כבדי צעד ושקועי כתף כלעומת שבאו. מהם שהיו רוטנים משהו בינם לבין עצמם בדיאלקטים בּרבּריים. אפס נמצא תמיד אחד מחמשה שידע לדבר אנגלית, וכמעט שלא עבר ערב מבלי שאחד הכורים יצא מגדרו כשהוא מנענע באגרופיו כלפי שמַים או כלפי “רב־השוקל” – מאחורי גבו של האחרון. חבורת מרננים היתה מתלקטת סביבו; יש רק להעיר, שקצין המחנה היה רגיל להמָצא בשעה זו בקרבת המקום.

באחת ההזדמנויות האלה משך מַיק סיקוריא את עיני הל עליו. הלה היה סלובקי זקן, אפו־שער, שבִּלה עשרים שנה במכרות הסביבה. כל תמרורי העָול הנעשה לו מאז ועד היום נשמעו בקולו כשעמד וקרא בקול את חשבונו: “תשע־עשרה, עשרים ושתים, עשרים וארבע, עשרים! כלום זה משקל קרונותי? רצונך, אדוני שאאמין לך כי משקלי הוא זה?”

“זהו משקלך” אמר רב־שוקל בקרירות.

“אם כך, חי השטן, הרי מאזניך אינם נכונים! שים עין על הקרונות – הקרונות גדולים! מדוד את הקרונות, אדוני – שבע רגלים ארכם, שלוש וחצי הגובה, ארבע הרוחב. ואתה אומר שקִבּולם רק עשרים?”

“אינך מטעין כדבעי”, אמר רב־השוקל.

“איני מטעין כדבעי?” חזר הכורה הזקן; קולו קבל פתאום גַון של תלונה וצער, כאילו העליבוֹ קטרוג זה יותר משהביאו לכלל כעס. “אתה, אדוני, יודע כמה שנים אני עובד במכרות, ואתה אומר שאינו יודע כיצד עומסים? כשאני מטעין קרון הריני מטעינו מעשה כורה ואינו עושה את זה כיַפני שאינו יודע בעבודת מכרות ולא כלום. אני מכניס את הפחם, כובשו כערמת שחת, ומסדרו ישר – כך”. בתנועות והעויות הסביר הזקן את כַּוָנתו. “רואה אתה, הנה, טון אחד מלמעלה, טון ומחצה מלמטה – ואתה אומר לי שמשקלי רק תשע־עשרה, עשרים!”

“זהו משקלך”, אמר רב־השוקל באיבה כבושה.

“אבל, אדוני, מאזניך אינם מאזני־צדק! הריני אומר לך שקבלתי תמיד את המשקל המגיע לי. הייתי מטעין ארבעים וחמשה, ארבעים וששה על כל קרון. הרי העוזר שלי – שְאל אותו, אם לא כן הדבר. מה, בּוֹ?”

"אום־מ־מ־מום, אמר בוֹ, שהיה כושי; אולם אי אפשר היה להבחין בכושיותו מתחת לשכבת האפר שכסתה את פניו.

“הרי לא אשתכר עוד כדי לחמי!” קרא הסלובקי הזקן, כשקולו רועד ועיניו הכהות והעשֵשות מלאות תחינה אלמת. “מה לי מכל שכרי, כסבור אתה? חמשים סנט בחמשה־עשר יום! הרי מוכרח אני לשלם שכר דירה ומזונות, כה יעזרני אלהים, אדוני – הריני נשבע שאיני משתכר אלא חמשים סנט! אני כורה וכורה ואיני מקבל משקל, איני מקבל כלום. מאזניך אינם מאזני־צדק!”

“הלאה מזה!” קרא רב־השוקל והִפנה את ערפו.

“אבל, אדוני!” צוח מַיק הזקן וכל נשמתו שָפעה ועברה אל תוך דבריו. “כלום אלה הם חיים, אדוני? אדם עובד כחמור – ואינו מקבל בשכר זה כלום? אדם שורף אבק־שרפה משֶלו –ואינו מקבל כלום! חוצב, חופר, ‘גורף’ – ואינו מקבל כלום! לפניך עומד, חֵי השטן, אדם מִסכֵּן המפרך את גופו עד שארית כוחותיו, עד טפת דם אחרונה! אתה מרעיבני, אדוני, למות! הן צריך אני לאכול, לא כן?”

רב־השוקל השתער עליו לפתע. “הלאה מזה, לעזאזל!” נהם. “אם אינך מרוצה, הודיעה על פטוריך והסתלק. בלום את פיך ואם לאו –אבלמנו אנכי”.

האיש הזקן נרתע, מרעיד מפחד, ונעלם. עוד רגע עמד, כשהוא נושך בעצבנות את שפתיו המשופמות; אז שקעו כתפיו, והוא הפך פניו ויצא עם “עוזרו” הכושי.

טו    🔗

מַיק הזקן היה דר אצל רמיניצקי ואחרי ארוחת הערב מצָאו הל על נקלה. הוא היה נוח להֶכֵּרות ונמצא מַכָּר מענין. בסגולת־השיחה שחונן בה העביר לפני עיני רוחו של הל את מרבית מחנות־הפחם שבמחוז. הזקן היה בעל מזג סוער וקשה לריסון, ולפיכך היה נודד לפרקים ממקום למקום; ברם, כל המקומות, אמר, שוים – תמיד איזו תחבולת־ערמה לקפח את שכרו של הכורה. הכורה היה איש–עסק בזעיר־אנפין, קבלן, שקבל עליו מלאכה מסוימת, על הוצאותיה וסכויי הריוח או ההפסד הכרוכים בה. ה"בוס"⁶ היה קובע לו “מקום” והכורה היה מקבל עליו לכרות את הפחמים בשכר חמשים וחמשה סנט תמורת כל טון פחם נקי. היו “מקומות” שאפשר היה להשתכר בהם כהוגן, והיו מהם שהכורה היה אנוס לעבוד שבועות מבלי להשתכר אפילו כדי מזונותיו.

הכל לפי כמות האבן והצפחה שהיו מצויות ביחד עם הפחם. אם נמוך היה העורק, הרי צריך היה הכורה ל “הוריד” כדי רגל או שתים מהספון, להעמיס על קרונות מיוחדים ולסלקם. מלאכה זו היתה קרויה “גריפה” והייתה נעשית בלי תשלום. לפעמים יש צורך לחצוב מחִלה חדשה או “לחטט” באבן; או לישר את הקרקע ולהניח את הפסים שעליהם יעברו הקרונות; ויש אשר העורק מסתיים ב"שנוי־שכבות״ – מקום שתחת פחם מצויה רק אבן בלבד, ואז מן ההכרח לסלק את האבן בכדי להגיע אל הפחם. כל עבודה מסוג זה היתה קרויה “עבודה מתה” ושמשה סלע למחלוקת תדירה. קודם היתה החברה משלמת בעבור זה “במיוחד”; עכשיו שידה על העליונה היא מסתלקת מעשוֹת זאת. לפיכך היה הדבר חשוב מאוד לכל כורה שיקָבע לו “מקום” אשר אין בו הרבה “עבודה מתה”. והנה דבר זה היה מסור לשרירות לבו של ה"בוס"; כאן היה מקור לא אכזב למשוא פנים ולמתן שוחד לריבות עם המשגיח ול״מקוּרבות" אתו. “אך מה יעלה לו לאדם”, שאל מַיק הזקן במר נפשו, “שהוא עני, זקן ומכוער, ואינו מיטיב לדבר אנגלית?” המשגיח גונב את קרונותיו ונותנם לאחרים; הוא מפחית ממשקלו ומוסיף לבחורים שגרים אצלו או שמזמינים אותו לשתיה או שמתרפסים לפניו בצורה אחרת.

“חמשה ימים עבדתי בסוֹתאיסטרן”, אמר מַיק, “וכה יעזרני אלהים, אחא, הלואי ולא אקום מכסא זה אם השתכרתי יותר מחמשה־עשר סנט במשך חמשה ימים! ארבע־עשרה אצבעות היה עומק האבן. אמרתי למר בישוף, זה המפקח הראשי: ‘הישולם לי עבור האבן?’ ‘מה?’ הוא אומר. ‘טוב’, אני אומר ‘אם לא תשלמו לי לא אעבוד. איני יודע איך עושים מלאכה זו’. ‘לך לעזאזל!’ אמר. וכשנתמלאתי חימה, הסמיך אקדח לחטמי. אז הלכתי ל’הר הארזים', והמשגיח נתן לי עבודה ואמר: 'לך למספר 4 להניח פסים. הפסים מונחים במספר 3‘. ועוד אמר: ‘אשלם לך לכשתגמור’. הכנסתי את הפסים, עד שתים־עשרה עבדתי והוצאתי את כל המסמרים…”

“הוצאת את המסמרים?” שאל הל.

“מסמרים טובים אינם נותנים, צריך להשתמש בישנים. אז אמרתי: 'מהו שכרי, שכר חצי יום שהובטח לי? והתשובה היתה: ‘הן עדיין לא הוצאת פחם’. ‘אדוני’, אומר אני, ‘הרי הבטחת לשלם עבור הנחת הפסים’. והוא משיב: ‘החברה אינה משלמת שכר “עבודה מתה”, הן ידעת זאת’. וזה היה כל שכרי”.

“וגם שכר חצי יום לא קבלת?”

״לא׳ אף פרוטה. המשגיח עושה במכרות כטוב בעיניו.

טז    🔗

עוד אחת, הודיע מַיק הזקן, מביאה את הכורה להיות תלוי בחסדי אחרים: גניבת הקרונות הטעונים. בידי כל כורה יֶשנה כמות מסוימת של שלטי־פח קטנים שהמספר הסידורי נקבע בהם; ובטרם ישָלח קרון טעון היה תולה את אחד השלטים בצד פנים של הקרון באמצעות וָו. במסעו הארוך עד תא־השקילה יקרֶה לא פעם את השלט מקרה חילוף ואז הולך הקרון לאיבוד. באילו מכרות כותבים את המספר בגיר על גבי הקרון, ומה קל הדבר למחותו ולהמירו באחר! הל היה סבור, שהדבר הפשוט ביותר הוא לחבר את המספָּר במנעול של יד; אפס נאמר לו, כי תקון כזה היה עולה לחברה במאתים דולר לערך. ופרשת הגניבות נמשכה משנה לשנה.

“הסבור אתה כי המשגיחים הם הגונבים את הקרונות?” שאל הל.

“לפעמים עושים זאת המשגיחים או ידידיהם, ויש מקומות שהחברה בעצמה גונבת את הקרונות מהכורים”. בגיא־צפון היתה זו מלאכת החברה עצמה, הודיע הסלובקי הזקן בודאות. "אין כדאי להעלות יותר מששה קרונות, בין כך ובין כך לא ירשמו יותר. גם אין כדאי להטעין עליהם למעלה מטון; לפי שבאמת לא שקלו את הקרונות כל עיקר; “הבוס” רק הריץ אותם בחפזון על המאזנים, ונצטוה לא לרשום למעלה ממכסה מסוימת. מַיק ספר מעשה באיטלקי אחד שהטעין על אחד הקרונות, לשם נסיון, פחם בגובה רב שבקושי אפשר היה לו להעבירו דרך המחִלה, ואחר הלך אחריו לתא־השקילה אף ראה במו עיניו שמשקלו היה ששת אלפים וחמש מאות ליטרה. הם נתנו לו שלושת אלפים וחמש מאות, ומשמחה, עמדו עליו ואסרוהו. מַיק לא ראה בהאסר האיש; אולם לאחר שיצא מהמכרה נעלם האיש ולא ראוהו עוד. אחר המקרה הזה נקבעה דלת בפתח תא־השקילה. ולא ניתן לאיש לראות בשקילה.

ככל שהרבה הל להטות אוזן לספוריהם של האנשים ולהגות בהם, כן הלך ונתחור לו שהפועל הוא “מתקשר”, ״צד״, שלא ניתנה לו האפשרות להעריך את היקף החוזה לפני העבודה, אף לא לקבוע את שעור עבודתו אחרי העשותה. גדולה מזו, הוא היה נזקק מדי פעם בפעם לתשמישי־עזר ולא היה בידו לבדוק את כמותם ומחירם. היה משתמש באבק־שרפה, ובסוף החודש היו מנכים ממשכורתו תמורת כמות מסוימת, אפס אם נמצא החשבון מעווָת לא היה בידו לתקנו. היו זוקפים על חשבונו סכום מסוים בתורת שכר “נַפָּחות” –תקון כלי העבודה – ומדי חודש בחדשו היה עליו לשלם דולר או שני דולרים, ואפילו אם לא דרכה רגלו על מפתן המַפָּחה.

איזה סוחר בעולם, הרהר הל, יסכים לחוזה בתנאים כאלה! היקבל עליו אדם, דרך משל, לבנות סכר מבלי שתנתן לו תחילה היכולת למדוד את הקרקע ולקבוע את מספר המטרים המעוקבים של בטון שיהיה עליו לספק? הימכור חנוני את סחורתו בתנאי שהקונה יבוא בעצמו לחנות וישקול את הסחורה, שלא בנוכחותו של המוכר אשר יוּצא לאותו זמן מן החנות? אף הצגת השאלה לבדה יש בה כדי להוכיח את תִפלותו של כל הענין; ואולם במחוז הזה עבדו חמשה־עשר אלף איש בתנאים כאלה ממש.

על־פי החוק היתה לכורה הזכות לדרוש מנויו של “רואה־משקל” שיגן על עניניו; את משכורתו של זה נתחייב הכורה לשלם מכיסו. מדי התעורר בקורת צבורית על התנאים במכרות, היו בעלי־המכרות מעלים בחגיגיות אה זכר החוק הזה; וצריך היה אדם להתנסות בחיי המכרות בפועַל ממש, בכדי להבין מה רב ההיתול המר הצפון בהכרזות אלה בשביל הכורה.

בחדר האוכל היה הל יושב סמוך לענק שוֵדי בהיר־שער, יוֹהנסון שמו, שהיה טוען עצי־בנין עשר שעות ביום. הוא היה אחד המעטים שהרשו לעצמם להוציא את רוחם כאַות־נפשם, שֶכֵּן צעיר היה, בעל שרירים ענקיים וגם ריחַים לא היו על צוארו. הוא חי, איפוא, חיי “אורח־־פורח”, והיה משוטט ממכרה לשדה־קציר, משדה־קציר למנסרה. מישהו פתח בשאלת רואה־המשקל. ומיד נתגלגל בחלל החדר צחוקו המלגלג. אדרבה, יעיז נא מישהו ידרוש רואה־משקל!

הסבור אתה, שישַלחוהו?" שאל הל.

“יתכן!” היתה התשובה. “ויתכן שיביאוהו לידי כך, שישתַּלַח מעצמו”.

“הא כיצד?”

“הם ימררו למָות את חייו, עד שילך”.

כך, איפוא, נהגו בחוק רואה־המשקל; הוא הדין ב"פִּתקאות", ובמחסני החברה, ובכל הוראות החוק המכוונות להבטיח את חיי הכורה בפני אסונות. רשאי אתה לתבוע את זכויותיך המגיעות לך, ואולם אם עשית זאת, הלא אתה תלוי אך במצב־רוחו וחסדו של המשגיח. בידו ל"מרר למות את חייך" עד שתלך ברצונך הטוב, ובידו יחרוז מחרוזת של חרפות וגידופים על ראשך ולהרעים בקול נגיד ומצַוה: “התגלגל מהקַניון!” ולא יפָּלא בעיניך, אם תצטרף לכך בעיטת מגף באחוריך או הברקת מקורו של אקדח סמוך לחטמך.

יז    🔗

תנאים כאלה עשו את מחוז הפחם למשכן היאוש. אף על פי כן היו אנשים שנסתדרו באיזה אופן שהוא, הקימו משפחה וכוננו לה פנת־מבטחים. אם שחק לאדם מזלו ונמנע מאסונות, אם לא נשא אשה בעודו רך בשנים או לא היו לו ילדים הרבה מדי; אם עצר כוח לעמוד בנסיון השתיה אשר כה רבים ילָכדו ברשתה בעקב העבודה המפרכת והחיים החדגוניים, ועל הכל, אם ידע להתחבב על המשגיח – או אז השיגה ידו להקים בית, פנה שלוה ואפילו להפקיד איזו פרוטות בבנק החברה.

אחד המאושרים הללו היה גֶ׳רי מינֶטִי, שנעשה אחד מידידיו הטובים של הל. הוא היה בן מילַנו, ושמו היה גֶ׳רולמו שהפך ג׳רי בתוך “כור ההיתוך”. שנותיו היו כעשרים וחמש וקומתו חסונה, שלא כרגיל אצל האיטלקים. התודעותם חלה – כרוב פגישותיו של הל – ביום ראשון בשבת. ג׳רי קם זה עתה משנתו, נתרחץ למשעי, לבש זוג מכנסים חדשים, כחולים, ובצאתו לאור השמש היה מראהו מרנין לב. הוא היה מהלך זקוף־ראש וישר כתפים, וכל רואהו היה אומר שאין דאגותיו מרובות ביותר.

אפס מה שמשך את עיני הל היה, בעצם, לא ג׳רי עצמו. כי אם זה שנגרר אחריו; הֶעתֵּקו הנאמן, בשעור רבע ממנו, גם פניו רחוצים וגם מכנסיו חדשים, כחולים. היצור הקטן היה מדדה אף הוא זקוף־ראש וישר כתפים, ומראה משובב היה בהרימו את רגליו הקטנות מתוך התאמצות ללכת צעד בצעד עם ההולך לפניו. מאחר שגם הצעדים הארוכים ביותר לא הועילו לקדמו די הצורך, היה מתחיל לרוץ ובהדביקו את אביו היה שב לצעוד קצובות.

הל היה מהלך באותו כוון, ומראה השנַים פעל עליו כנגינת תזמורת צבאית; רצה גם הוא לזקוף את ראשו, ליַשר כתפיו ולצעוד בקצב. בני אדם אחרים שראו את התהלוכה והשגיחו בחיוך על פניו של הל, עמדו וחייכו גם הם. אולם ג׳רי הוסיף לצעוד בכובד־ראש, בלי דעת את המתרחש מאחוריו.

הם נכנסו לאחד הבתים, והל שהיתה לו שהות ולא ידע במה לבלות את זמנו, עמד וחכה לצאתם. הם שבו כלעומת שבאו, רק על גבו של האיש היה תלוי שק, וגם על הילד הושמה חבילה קטנה, לשם חקוי. הל חייך שוב, וכשבאו לעומתו, עמד ואמר: “הָלו!”

“הלו!” השיב ג’רי ופסק. אחר, בראותו שהל מחייך, חייך גם הוא; הל העיף עין על הקטן וחִייך, והקטן השיב לו חיוך. מִשֶעמד ג’רי על סבת חיוכו של הל נתרחב חיוכו והשתפך על כל פניו עד שנחשפו שינָיו. וכך היו עומדים שלשתם באמצע הדרך ומחייכים זה לעומת זה בלי סבה.

“הרי זה בחור גדול!” פתח הל.

“בודאי!” אמר ג’רי והוריד את השק ארצה. אם עמד מישהו להשמיע דברי־התפעלות על הילד, היה ג’רי מוכן ומזומן לשהות ולהקשיב, ולו גם יארך הדבר מאוד.

“שלך?” שאל הל.

“בודאי!” אמר ג’רי שנית.

“הלו בחור!” אמר הל.

“הלו גם אתה!” אמר הילד. ניכר היה שהוא עבר את “כור ההיתוך”.

“מה שמך?” שאל הל.

“ג’רי” היתה התשובה.

“ומה שמו?” הל הצביע על האיש.

“ג’רי הגדול”.

“היש לכם בבית עוד שכמותו?”

“עוד אחד” אמר ג’רי רַבּא." תינוק".

“הוא אינו כמוני” אמר ג’רי זוטא. “הוא קטן”.

“ואתה גדול?” אמר הל.

“הוא אינו יודע ללכת!”

“וגם אתה אינך יודע!” צחק הל, תפסו והרכיבו על כתפיו. “הבה נרכב!”

"ג’רי הגדול העמיס שוב את השק על גבו, והם צעדו קדימה; הפעם היה הל צועד מאחוריו, זקוף־ראש ומתוח כתפים, מתוך כרכור. ג’רי זוטא נהנה הנאה מרובה מבדיחה זו, גִחֵך בקול עצור ובָעט ברגליו מתוך שובבות. ג’רי רבא היה מביט כה וכה, בלי דעת לשמחה מה זו עושה, וגם הוא היה שמח ומתענג.

הם הגיעו לצריף בן שלושה חדרים, שהיה מעונם של שני ג’רי אלה; בפתח הבית הופיעה לקראתם מיסיס ג’רי, נערה סיציליאנית שחורת־עין, שנראתה צעירה מכדי שיהיה לה אפילו ילד אחד. שוב באה פרשת חיוכים, ולבסוף אמר ג’רי רַבּא: “תכנס?”

“בחפץ לב” השיב הל.

“השאר נא לארוחה” הוסיף הלה. יש סְפַּגֶטִי⁷"

“כך!” אמר הל “מצוין: הרשוני איפא להשאר ולשלם”.

“לעזאזל, לא!” אמר ג’רי,“לא תשלם!”

“לא! לא תשלם!” קראה גם מיסיס ג’רי, כשהיא מנענעת את ראשה הנאֶה במרץ.

“טוב”, נחפז הל לומר, חושש להעליבם. " אשאר אם בטוחים אתם שימצָא לכם".

“בודאי, די והותר!” אמר ג׳רי. “לא כן, רוזה?”

“בודאי, די והותר!” אמרה מיסיס ג׳רי.

“אשאר, איפוא”, אמר הל. “התאהב ספגטי, בחור?”

“הו, ישו, כן!” קרא ג׳רי זוטא.

הל העיף עיניו סביבו. בית־דַגו⁸ קטן זה היה יאה לעֲקַרתּו הנאה. וילאות הסלסלה אשר על החלונות הבהיקו בלבנוניתם עוד יותר מאלה שבבית רָפרטי; שטיח בהיר־צבעים להפליא היה פרוש על הרצפה, ומן הכתלים נשקפו, בעתרת גונים הר הוֵזוּב וגַריבלדי. גם בקבינט היו כמה דברים מענינים: אלמוג וקונכיה, שן כָּריש, חודו של חץ הודי וגולם ממולא של צפורת־פשתה ומכסֵה זכוכית עליו. זמן־מה לפני כן לא נראו דברים כאלה להל מושכים את הלב ביותר; אולם אז הן טרם בִּלה חמש ששיות משעותיו בהקיץ במעבה האדמה.

הוא אכל את ארוחח־הערב, ארוחת־ערב של דגו לכל דקדוקיה; הספגטי נמצאו ספגטי של דגו לכל דקדוקיהם, מהבילים, מתובלים במיץ וברוטב של בשר. אגב אכילה היה הל מקשקש בשפתיו ומחייך לעומת ג’רי זוטא, אף זה קשקש בשפתיו והשיב חיוך. כל זה היה שונה כל כך מהאכילה מתוך אבוס־החזירים של רמיניצקי, עד שהל דִמה בנפשו כי לא אכל מימיו סעודה טובה כזו. אשר למיסטר ומיסיס ג’רי, הרי גאותם על נערם הנפלא המיטיב לקלל באנגלית צחה כאמריקני גמור, העלתה אותם לרקיע השביעי.

כשהגיעה הארוחה לסופה, נשען הל לאחוריו וקרא, ממש כמו בבית רָפרטי: “אלי, מה טוב היה אילו יכולתי לגור כאן!” הוא ראה שמארחו הביט אל אשתו. “טוב”, אמר. “תבוא הנה. תגור אצלנו. לא כך, רוזה?”

“בודאי”, אמרה רוזה.

הל נתן בהם עינים תמהות: “הסבורים אתם, כי ירשו לכם זאת?”

“ירשו לי? מי יעכב בידי?”

“כלום יודע אני? אולי רמיניצקי. אולי יגרמו לך צרות”.

ג׳רי צחק. “איני מפחד”, אמר. “יש לי כאן ידידים. קרמינו הוא שארי. אתה מכירו?”

“לא”, השיב הל.

״משגיח בבור מספר 1. הוא עומד לימיני. ילך רמיניצקי לעזאזל! תבוא הנה, אתן לך דרגש בחדר ההוא, ואוכל כדבעי. כמה אתה משלם לרמיניצקי?"

“עשרים ושבעה לחודש”.

“טוב, תשלם לי עשרים ושבעה, והכל יסודר על הצד היותר טוב. האוכל שם אינו שוה פרוטה, ורוזה מיטיבה לבשל ובקיאה בדבר”.

ידידו החדש של הל, “מקורבו” של המשגיח, היה “מפוצץ” לפי מקצועו; מתפקידו היה לעבור בלילה במכרה ולהדליק את אבק־השריפה שהכורים היו מניחים במשך היום. העבודה היתה מסוכנת, וזריזות רבה נדרשה לה, ואולם שכר הגון היה בצדה, וכך התקדם ג׳רי בחיים ולא נמנע מהביע דעתו, מבלי לצאת, אמנם, מגבולות מסוימים. הוא לא היה חושש, שמא הל הנהו מרגל, והפתיע את אורחו בהטחת דברי מרדות כלפי מעשי העושק הנעשים בגיא־צפון ובמקומות אחרים בהם עבד מאז בואו לאמריקה בשחר ילדותו. להל נודע כי מינֶטי הוא סוציאליסט; הוא היה חתום על עתון סוציאליסטי איטלקי. והפקיד במשרד הדואר ידע מה טיבו של עתון זה אך היה מסתפק בלגלוג. נפלאה עוד יותר בעיני הל העובדה, כי מיסיס מינֶטי אף היא הנה סוציאליסטית; ג׳רי יחס לכך חשיבות מרובה, לפי שעל ידי כך פקעה שליטתו של הכוהן עליה.

יח    🔗

הל העתיק את דירתו תיכף ומיד, בוַתרו על חלק מהשכירות החדשית שהחברה זקפה לזכותו של רמיניצקי. אפס הוא היה מוכן לשלם בעד הזכיה בדירה נקיה ואוכל נקי. להפתעתו המבדחת ראה שבעקב השתקעותו אצל מינֶטי ירד ערכו בעיני ידידיו האיריים. נראה היה שהתחומים החברתיים בגיא־צפון נתחמו בקפדנות מרובה. האמריקנים, האנגלים והסקוטים בזו לוֶלסים ולאירים; הוֶלסים והאירים בזו לאיטלקים ולספרדים. האיטלקים והספרדים נהגו זלזול בפולנים ובביהמים, ואלה מצדם – ביונים, בבולגרים ובמונטנגרים, וכך הלאה, עבור על פני כל האומות של מזרח אירופה, הליטאים, הסלובקים והקרואטים, הארמנים, הרומנים, הרומילים, הרותנים – וכלה במקסיקנים, בכושים, עד אחרוני האחרונים, נדכאי הנדכאים, היפַּנים.

דבר זה נתחַור להל בבקרו בפעם השניה בבית הרָפֶרטים. במקרה היתה שם מרי ברק, וכשראתה אותו וכשהשגיחה בו נצנץ בעיניה זיק של קנטור.

“מה שלומך מיסטר מינֶטי?” קראה.

“ומה שלומך, מיס רוזטי?” השיב הל "מכה תחת מכה.

“התאהב ספַּגֶטִי?”

“ואת – לא, מיס רוזֶטי?”

“כבר אמרתי לך זאת” צחקה הנערה. “הריני מסתפקת בבולבוסים הישנים הנחמדים!”

“והעודך זוכרת”, שאל הל, “מה עניתיך אז?”

אכן, זוכרת היא! לחייה הסמיקו כאותם עלי הורדים שפירש כמזונה העיקרי.

והנה נצטרפו גם ילדי רָפרטי להרבות את השמחה. “מיסטר מינֶטי! התאהב ספגטי?” הל, משֶתָּפס את המצב לאשורו, רצה להשיב מדה כנגד מדה ולהזכירם כי תחלה הציע לאירים להכניסו, אלא שדחוהו; ברם, חושש היה שמא לא יבחין רָפרטי הזקן בהלצה, ובחר, איפוא, לשים עצמו כאילו חשבם לאיטלקים. בפנותו לרפרטי הזקן בטא את שמו בנגינה איטלקית, בהטעמת ההברה השניה, “סיניור רָפרטי”, והדבר שעשע את לב הזקן כל כך, ששעה ארוכה לא פסק מצחוק. סגור לבו נמס בפני חום החיים ששפע מהבחור הצעיר, מלא־החיים הזה! הוא שכח את חשדיו, ולאחר שהטף נשלח לישון ספֵּר על חייו במכרות מתוך גלוי־לב כלשהו.

בימים עברו היה “רָפרטי הזקן” עומד לעלות ל״גדולה". במכרה סן־יוזי נתמנה ל״רב־שוקל", אפס התפטר מאחר שנוכח כי דתו אינה מתירה לו לעשות את אשר נדרש ממנו. מטעם החברה נצטוה לא לרשום למעלה ממשקל מסוים, בלי התחשב בכמות הפחם הנשלחת על ידי הכורים; כיון שבחר להתפטר מלציית להוראות כאלה, אנוס היה לעזוב את המכרה בכלל, שהרי הכל ידעו היטב את סבת התפטרותו, ואף עצם מציאותו במקום היה בה כדי לקיים את אי־הרצון וההתמרמרות.

“הסבור אתה כי אין חברות ישרות בכלל?” שאל הל.

הזקן השיב: “יש אחדות, אך לא כל כך קל הדבר להיות ישר, כאשר תחשוב. מוכרחות הן להשוות את המחירים. ואם האחת שוקלת במאזני־מרמה הרי גם האחרות אנוסות לעשות כמוה. זוהי תחבולה לקפח את שכרם של הפועלים, בלי שירגישו בכך. ויש אנשים שאינם רוצים, שרוחיהם יהיו פחותים משל זולתם”. והל נזכר בפטר הָריגַן הזקן, זה המחזיק בידו רסן “חברת בדלק הכללית”, שהיה אומר: הריני חובב גדול של דיוידֶנדים."

“צרת הכורה היא” הוסיף רָפרטי הזקן, “שאין לו מי שיעמוד בפרץ. בודד הוא”.

בשעת השיחה העיף הל את עיניו על “מרי האדומה”; היא ישבה, זרועותיה סמוכות על השולחן וכתפיה המוצקות כפופות, עדות לעמל יום מפָרך. עתה נכנסה לתוך דבריו של הזקן, ונימה של בוז רעדה בקולה: “צרת הכורה היא, היותו עֶבד!”

“אבל, מרי”…. מחה האיש הזקן.

“כל העולם עומד כצר נגדו, ואין לו העוז והתבונה להתארגן, להקים יוּניוֹן ולתמוך בו!”

דממת פתאום השתררה בבית רָפרטי. אפילו הל נזדעזע בשמעו, זאת הפעם הראשונה מאז בואו לכאן, את המלה האיומה “יוניון” יוצאת מפורש, שלא בלחישה.

“יודעת אנכי!” אמרה מרי, ועיניה האפורות מלאות מרי. _"אי אפשכם במלה זו. אולם יהיו אנשים שישמיעוה על אפכם ועל חמתכם!״

“כל זה טוב ויפה”, אמר האיש הזקן, “כשהנך צעירה וגם אשה…”

“אשה? כלום רק לנשים אומץ־לב?”

“אמנם”, השיב הזקן בחיוך נעוָה. הן לנשים ניתנו הלשונות, ואי אפשר לעכב בידן מהשתמש בהן. אף הבּוֹס יודע זאת".

“יתכן”, השיבה מרי. “ויתכן כי גם רוב הסבל נפל בחלקן של הנשים במחנה־הפחם; ויתכן שהבוֹס יודע זאת”. לחָיי הנערה בערו.

“אפשר כך”, אמר רָפרטי; היתה שתיקה, והוא עִשן את מקטרתו. ברור היה, שלא יוסיף לדבר, אף לא יתן להשמיע נאומי יוניון בביתו. מיסיס רָפרטי נסתה עוד לשנות את פני השיחה, בשאלה לשלום אחותה של מרי, שהיתה חולה; התוַכחו שעה קלה על תרופות למחלות ילדים, ואחר קמה מרי ואמרה: “הריני הולכת”.

גם הל נתרומם ממושבו: “אלַוה אותך, אם תרשי”

“כמובן”, צחקה מרי; ודומה היה שהשמחה שהושבתה במעון המשפחה הושבה על כנה למראה אדיבות זו.

יט    🔗

הם טיילו במורד הדרך, והל העיר: "זאת לי הפעם הראשונה ששמעתי כאן את המלה “יוניון”.

מרי הביטה סביבה בעצבנות. “הס” לחשה.

“הרי את בעצמך דברת על זה!”

“יש הבדל בין שיחה בבית־ידיד לדבור בחוץ. מה תועלת בהפסד העבודה?”

הוא הנמיך את קולו. “הבאמת את רוצה ביוניון כאן?”

“באמת?” אמרה. “כלום לא ראית מה גדולה פחדנותו של מיסטר רָפרטי? והרי כולם כך! לא, זו היתה רק התפרצות של מזגי. הריני מטורפת במקצת הערב, אך לא בלי סבה”.

הוא צִפה להמשך דבריה, אפס היא, כנראה, חזרה בה בינתים. לבסוף שאל: “מה הדבר אשר קרה?”

“לא קל הדבר לדבר בו”, השיבה מרי והם הוסיפו לצעוד זמן מה מתוך שתיקה.

“הלא תגידי לי, בכל זאת?” אמר; והעדינות שבקולו הכריעה.

“מה מעטה ידיעתך את מחנה־הפחם, ג׳ו סמיט!” אמרה. כלום לא תוכל לשער בנפשך, מה פירושו של דבר – להיות אשה במקום כזה? ועוד אשה המוחזקת טובת־מראה!"

“זה הדבר”, קרא. שוב היתה שתיקה. לבסוף הרהיב עוז לשאול: “וכי הציק לך מישהו?”

“כמובן. תמיד יש מי שמציק לנו, הנשים. תמיד. אין יום שלא יפגעו בך. מבטים וקריצות בכל אשר תפני”.

“מי?”

“המשגיחים, הפקידים, כל מי שלבוש צוארון נקשה וחושב שיש לו הרשות להציע לנערה כסף. הרי זה מתחיל בעודנו מתרוצצות בשמלות קצרות, ואחרי כן אין עוד מנוח לעולם”.

“ואין את יכולה להסביר להם?”

“אני כבר הסברתי להם למדי. והרי הם מציקים לזקן שלי”.

“מה?”

“בודאי. כסבור היית שלא ינסו זאת? הרי הוא להוט אחרי השתיה, ולעולם לא ירוֶה”.

“ואביך?…” הל הפסיק. שאלה זו ודאי אין היא רוצה שתשָאֵל!

היא השגיחה בהיסוסו. “הוא היה אדם הגון”, הביעה. “אולם החיים כאן עושים את האדם מוג־לב. בכל אשר תפנה אתה זקוק לחסדו של המשגיח. המקום בו אתה עובד, “העבודה המתה” שמגישים לך, ההקפה במחסן, ואפילו הרופא במקרה של מחלה. והרי הגג שלנו דולף, ואין למצוא מקום יבש לישון בשעת גשם”.

“בנתי”, אמר הל. “למי שייך הבית?”

“הרי כל הבתים במקום שייכים לחברה”.

“ומי הממונה עליהם?”

מיסטר קוסֶג’י סוכן־הבתים. אולם זה כבר אין אנו פונים אליו; אם יעשה איזה דבר, הרי זו העלאת השכירות. היום הלך אבי למיסטר קוֹטון. הוא המפקח על בריאות המקום. ודומני שאין הדבר בגדר הבריאות להחזיק את הפועלים במטות רטובות".

“ומה אמר קוטון?” שאל הל לאחר שנשתתקה שוב.

“כלום אינך מכיר את ג’ף קוטון – אינך יכול לשער מה אמר? ‘הן בת נאה לך ברק. מדוע אינך מדבר על לבה שתחכם סוף סוף?’ אז צחק ואמר לאבי שכדאי לו להבין לרמז, וכי השינה ברטיבות מזיקה לאיש כמוהו והוא עלול לחלות בדלקת הריאות ולמות בה”.

הל לא עצר כוח לכבוש את השאלה: “ומה עשה אביך?”

“אל תחשוב רעות על אבי” נחפזה מרי להגיד. הוא היה עשוי לבלי חת בטרם נפל ברשותו של אוֹ' קַלָהַן. אבל עכשיו הוא יודע היטב, מה יש בידו של קצין־המחנה לעשות לכורה".

כ    🔗

מרי ברק אמרה שהחברה אינה חוששת כלל לעצמותיהם של פועליה אם תקפאנה ואם לאו; ואמנם לא עברו ימים רבים ולהל ניתנה האפשרות להוכח באמתת הדעה הזאת.

חייו של הכורה היו תלויים בסדור הפִּגום במקום בו הוא עובד. החברה אמנם המציאה את הקורות, אפס כשהכורה היה זקוק להן לא היו מוכנות בקרבת מקום, ופעמים שהיה אנוס לעבור מהלך מילים בכדי להשיגן. אז היה בורר לו את הקורות בנות האורך המתאים, מסמנן, ועל אחד העוזרים – דבר זה היה מוסכם – היה להביאן למקום עבודתו. אך בינתים היה בא אחר ונוטל את הקורות – וכאן היה שוב כר נרחב לשוחד ולמשוא פנים – והכורה היה מפסיד יום עבודה או שני ימי עבודה, בעוד שחשבונו במחסן היה תופח ועולה ולילדיו לא היו נעלים ללכת בהם לבית הספר. ופעמים שסבלנותו של הכורה היתה פוקעת והוא היה מוסיף לכרות פחם, עד שבאה מפולת; ועדת חקירה היתה, מוציאה פסק דין המגנה את הרשלנות, ובעלי המכרות היו ממללים רמות על אי־אפשרות ללַמד לכורים זהירות. הנה זה לא כבר קרא הל בעתון על ראיון של מנהל “חברת הדלק הכללית” וכַתָּבו של אותו עתון, שבו הביע המנהל את הרעיון, כי הגדולה בסַכּנות היא להעסיק כורה בעל־נסיון, הואיל וזה סבור כי הוא מיטיב לדעת הכל מהממונים עליו, ולבו גס בתקנות הזהירות הנבונות שהתקינה החברה לבטחונו.

במכרה מספר 2 היו עובדים לפי השיטה הקרויה “שיטת החדרים והעמודים”. את הפחם היו חוצבים בצורת חדרים חדרים, וחלקים של הפחם היו משַיירים בכדי לתמוך את הגג; כתלים אלה היו קרויים “עמודים”. ובהגיע הכורה לסופו של עורק, הריהו מתחיל עובד, עבוד וחזור, כשהוא הולך ו״מפיל את העמודים" בזה אחר זה עד שהגג מתמוטט ונופל. עבודה זו סכנה כרוכה בה; תוך כדי עבודתו על האיש לעשות אזנו כאפרכסת ולהקשיב להדי השאון המגיעים מן האבן שמעל לראשו ולכון את הרגע שבו עליו להמלט. ואז, יש שהכורה חרד להציל איזה כלי עבודה; ויש שהמַיִט בא בהיסח הדעת. במקרים כאלה הקרבן, על הרוב, אינו מוּצא כלל; אכן יש להודות שאדם שנקבר תחת מפולת־הר נקבר כהוגן, ואין לצפות שהחברה תיטיב לקברו.

במספר 2 השיגה פורענות זו את אחד הפועלים, הוא נכשל במרוצתו, ומחצית גופו התחתונה כוסתה, כאילו ניתנה במלחצים; הרופא הזריק לו סמי אופיין בעוד שהבחורים היו מפקחים את גל המפולת מעל גופו. להל נודע דבר האסון אחרי שראה את הבר־מינן שטוח על גבי קרש, מכוסה שקים בלים. איש לא חנן את המת אף במבט. אחרי העבודה שאל הל את חברו מַדויק הנוהג בפרדות, והלה ענהו: “בחור ליטאי – נתמעך” וזה היה הכל. איש לא ידָעו, איש לא התאבל עליו.

מַיק סִקוריַא עבד, במקרה, בקרבת מקום האסון והיה אחד מאלה שעסקו בפקוח הגל. עוזרו הכושי של מַיק נחפז יותר מדי לפנות חלק מהאבן וידו נתרסקה מתוך בהילות ועתה ניטל ממנו כושר עבודתו לכמה שבועות; מַיק הוא אשר ספר להל את כל אלה, באנגלית הרצוצה שבפיו. מה נורא היה מראה האיש, נתון כבסַד, כשהוא נושם בכבדות ועיניו מזדקרות מחוריהן. מקצת נחמה יש בדבר, שהיה בחור צעיר ולא הניח אחריו משפחה.

הל שאל, מה יֵעָשה בגוף, ונענה שלמחרת היום יקברוהו. לחברה יש מעין בית־קברות במעלה הקניון.

"כלום לא תהיה ‘חקירה־ודרישה’?״ הוסיף לחקור.

“חקירה ודרישה?” חזר הלה. “זו מהי?”

“כלום אין ‘החוקר־ודורש’ ⁹ בודק את הגוף?”

הסלובקי הזקן משך בכתפיו; אם יש בריה הקרויה “חוקר ודורש” בפנת־תבל זו, הנה, אליו, מכל מקום, לא הגיע שִמעה; והן הוא לא מקרוב בא אל מחנה־הפחם, במכרות רבים עבד, אף ראה בקבורתם של רבים. “מכניסים אותם לתיבה וחופרים בור”, כך תאר את הענין.

“האף הכומר אינו בא?”

“הוא גר יותר מדי רחוק”.

אחר כך חקר הל מפי אנשים דוברי אנגלית והעלה שה"חוקר־ודורש" נוהג לבוא לפרקים למחנה־הפחם. בבואו הוא ממַנה ועדה שחבריה הם, על הרוב, אלה: גֶ׳ף קוֹטון, קצין המחנה; פרֶדוביץ, היהודי הגליצאי הנושא משרה במחסן החברה; פקיד או שנים ממשרד החברה ואיזו פועלים מכסיקנים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם. ועדה זו בודקת את המת, גובה עדות מכמה אנשים על פרטי המקרה ומוציאה פסק־דין: "בזה הננו מאשרים כי פלוני המנוח נהרג במפולת שבאה באשמתו הוא״. (פעמים שמתוסף הפרט הציורי: “מחוסר קרובים ומודעים”.)

,החוקר־ודורש היה מקבל בשכר זה הענקה מאת החברה, וזו היתה רוכשת לה פסק־דין שהוא מכריע במקרה שאחד הקונסולים של מדינות־חוץ בא עליה בתביעת פצויים. הם היטיבו כל כך לסדר את עניניהם, שבגיא־צפון לא היה עד כה אף מקרה, שאדם קבל פצויים כלשהם במקרה מות או נזק־גוף; ולא עוד אלא שבמשך עשרים ושלש שנה, כאשר נתברר להל אחרי כן, לא קרה הדבר שאחד מבעלי־המכרות יתבע לדין בענין פצויים!

מקרה האסון הנזכר הביא להל את שעת הכושר להכנס לפני ולפנים בעבודת־המכרות. מַיק הזקן נשאר בלי “עוזר” והציע להל לקבל את העבודה. העבודה טובה ממלאכת האורותן, הואיל ושכרה שני דולרים ליום.

״הירשה לי המשגיח להחליף?״ שאל הל.

“תן לו עשרה דולרים, והדבר יסודר על הצד היותר טוב”.

“לצערי אין לי עשרה דולרים”, אמר הל.

“תתן לו עשרה דולרים ב’פתקאות^,” אמר, הלה.

הל צחק. “וכי מקבלים הם שוחד ב’פתקאות?”

“בודאי”.

“ואולי אם אתרשל בעבודת האורוה יחליפני חנם אין כסף?”

“אז ישלחך לעזאזל”, השיב מַיק. “אם תרעימו יתן לך מקום־עבודה גרוע ותפסיד את עשרת הדולרים מדי שבוע. לא, אדוני, השקהו שכר, דבר אליו חלקות ומצאת חן בעיניו. הן מדבר אתה אמריקנית, שדלהו בדברים, איפוא!”

כא    🔗

הל שמח להזדמנות להתודע מקרוב אל “משגיח הבור” שלו. גבהו של אליק סטון היה שש רגלים, ומבנה גוו איתן, בלי פגם; זרועותיו היו דומות לנקניקים, רכות מרוב שומן, אפס כוח אדיר הוצק בהן. במטעי הסוכר שבלוזיאנה למד להתהלך עם אנשים; דבר זה הסביר להל הרבה והרבה. כבַמַאי הקורא למשחקים בשמות אישי־תפקידיהם, כך היה אליק סטון נוהג לפנות אל פועליו בנקיבת לאומיותם: “אתה הפולני! טען שם את הקרון! הי, היפני, הבא הנה את חבלים! בלום פיך, דגו, ולך לעבודה, ואם לאו – אתקע לך בעיטה שיתפקעו מכנסיך, כשם שאתה חי!”

נזדמן להל להיות עד ראיה לוכוח בדבר הבאת הקורות. מַשּׂור גדול, כפול־ידות, היה מוטל על הארץ; סטון הרימו והחל מנפנף בו ומהפכו כבחרב מול פניו של כורה ביהמי קטן־קומה. “טען את הקורות ביהמי! ואם לאו – אקרעך לגזרים!” האיש המאוּיָם נטה אחורנית, אך סטון לא הרפה ממנו עד שדחקו אל הקיר, כשהוא מהפך במשור אילך ואילך:“אקרעך לגזרים! קציצות אעשה את בשרך!” וכשסר המשגיח מעליו, קפץ הביהמי הקטן לטעון את הקורות.

הצד המופלא שבדבר, שבכל אלה היה לבו של סטון טוב עליו. אף אחד מאלף איומיו האכזריים לא היה מוציא אל הפועל; כיון ששׂם סכר למבול החרפות, היה מראה פנים שוחקות, וגם הנתקף, על הרוב, היה מחייך, אפס הפחד לא עזבו. לאחר המעשה במשור, כשראה המשגיח את הל העומד ומתבונן, העיר לו: “ככה צריך להתהלך עם האספסוף הלועז הזה”. הל זקף את הדברים הנאמרים אליו כמס לדמו האמריקני והעמיד פנים כנהנה הנאה מרובה.

במוצאי אותו יום פנה הל לבקש את המשגיח ומצאו יושב על סף ביתו, ורגליו נתונות על הגדר. “מיסטר סטון”, אמר הל, “יש ברצוני לדבר עמך”.

“פתח פיך, בחור”, אמר ה״בוס".

“האין את נפשך לשתות משהו?”

“אה, ודאי רצונך לקבל ממני איזו טובת הנאה, לא כך? אותי לא תלכוד בפח!” בכל זאת הוריד רגליו מהגדר, נשף את האפר ממקטרתו ופנה ללכת עם הל במורד הדרך.

“מיסטר סטון”, אמר הל, “רוצה אני להחליף את עבודתי”.

“כך. והפרָדות כלום נמאסו עליך?”

“לא, אדוני, אך נזדמנה לי עבודה טובה ממנה. עוזרו של מַיק סיקוריא חלה, ואוכל לקחת את מקומו, אם יורשה לי”.

“את מקומו של הכושי, בחור?”

“וכי מה?”

,כלום לא שמעת את שמע ההוּדוֹ¹⁰?"

“איני רוצה אלא בשכרו של הכושי”.

“לא”, אמר המשגיח בחפזון. “השאר נא אצל הפרדות. מצאתי בך אורותן הגון ואיני רוצה להפסידו. תשאר, וקמעה קמעה אוסיף לך על שכרך. אם תלך לעבוד בבורות, הרי עליך לדעת כי סוף סוף יפול הר על ראשך, ואז – מה יתן ומה יוסיף לך שכרו של הכושי?”

הם הגיעו לבית־השֵכר ונכנסו. הל ראה שמִיַד להכנסם נשתררה דממה. הכל נענעו בראשיהם והתבוננו בשנים. נעים היה להֵראות בחברת ה״בוס".

או' קַלָהן, המוזג, נתקרב כשעל פניו מרחפת בת־צחוקו הנמוסית החביבה ביותר. לפי הצעת הל הזמינו ויסקי. “לא, השאר נא בעבודתך”, המשיך משגיח־הבור. “וכשתלמד להתהלך עם הפרדות, אעשה אותך למשגיח ואתן לך להתהלך עם בני אדם”.

אחדים העומדים מן הצד גחכו. המשגיח שתה את כוסו בגמיעה אחת והציגה ריקה. “אל יהי הדבר קל בעיניך”, אמר בקול רם, למען ישמעו הכל. “למדתי מלאכה זו בין הכושים. היו אומרים לי: ‘למען השם, אל נא תדבר ככה אל הכושים שלנו, פן יעלה ביתך באש באחד הלילות’. אך אני אמרתי: ‘מפנק כושי משחיתו’. ולכושי אמרתי:,‘כושי, אם תתחצף אתקע לך בעיטה, שיתפקעו מכנסיך’. הם ידעו כי ג׳נטלמן אני וחזקה עלי שאעמוד בדבורי. ולו ראיתם, מה זריזים היו בעבודתם!”

“התשתה עוד משהו?” אמר הל.

המשגיח שתה עוד וכטוב לבו ביין ספר ספורי כושים. במטע הסוכר היתה עונת־דחק שהיה הכרח לעבוד בה עשרים שעה ביום; נסה אחד הכושים להשתמט. מיד היו אוסרים אותו והיה נדון על קללה או בריחה שלא ברשות, וסופו של דבר, שהיה עובד בתורת אסיר, בלי שכר. ה"בוס" ספר מעשה באחד השחורים שהובא לפני שופט־השלום על עוון “היותו פוזל” ונידון לעבודת פרך במשך ששים יום. בדיחה זו הִנתה מאוד את האורחים במסבאה, שהרגשתם הגזעית היתה, כנראה, חזקה מהרגשתם המעמדית.

כשיצאו את המסבאה היתה השעה מאוחרת, והמשגיח נראה נוח ואדיב. “מיסטר סטון”, פתח הל, “איני רוצה להטרידך, אך הנני מעונין להעלות את משכורתי. אם תוכל לתת לי עבודה זו של העוזר, הריני מוכן לחלק עמך”.

“לחלק עמי?” אמר סטון. “מה כַּונתך בזה?”

הל הפסיק, נפחד משהו, ואלמלא הבטיחו מַיק באופן מוחלט שהדבר נהוג ומקובל כאן, כי עתה היה מוכן לחוש את נחת זרועו האדיבה של משגיח הבור.

“הרי אהיה מרויח כחמשה־עשר דולר יותר. מזומנים, אמנם, אין לי, אך אילו הסכמת לזקוף לזכותך עשרה דולרים מחשבוני במחסן, והוצאתי הפסדי בשכרי”.

צעדו רגעים מספר מתוך שתיקה. “הנני ואגידך”, אמר המשגיח לבסוף; “לובקי זקן זה הוא בן־בליעל, אחד מאלה החושבים שיש בידם – אם ינתן להם – לנהל את המכרה בעצמם. אם תטה אוזן קשבת ואחר תבוא אלי לרטון ולהֵרגן, האלהים…”

“טוב, איפוא, אדוני”, נכנס הל לתוך דבריו. “הריני מוכן להיות לך למועיל, אבלום לו את פיו. אם רצונך בכך אשים עין עליו ועל המדברים עמו! אם מי מהם יתנכל לעשות משהו אתן לך אות…”

“הדבר ישר בעיני”, הפסיקו המשגיח. “אם תעשה זאת, מובטח לך ששכרך לא יקופח. לא שאני ירא את הבר־נש הזקן הזה; כבר אמרתי לך, שאם יעיז לצרצר בעיני אתקע לו בעיטה שיתפקעו מכנסיו. וכי אפשר להתהלך אחרת עם חמש מאות מחלאת־־נֵכר זו, שכמה מהם אנרכיסטים, וכמה מהם בולגרים ומונטנגרים הנלחמים אלו באלו במולדתם…”

“בנתי”, אמר הל, “הם צריכים עין פקוחה”.

“הוא הדבר”, אמר המשגיח. “אגב, כשתסדר את ענין חמשה־עשר הדולרים במחסן תאמר, פשוט, שהפסדת את הכסף במשחק הפוקר”.

“אני אמרתי עשרה דולרים”, תקן הל במהירות.

“יודע אני”, השיב המשגיח. “אבל אני אמרתי חמשה־עשר”.

כב    🔗

המחשבה, שעתה הוא עתיד להכנס סוף־סוף לעבודת המכרות ממש, גרמה להל קורת־רוח מרובה. זה מכבר שעשע בתקוה זו את דמיונו; אפס, כאשר יקרה כה רבות בחיי אדם, באה ההתנגשות הראשונה עם המציאות והכריתה את אשר טוּפַּח בחלומות שָנים. הכרֵת הכריתה כל שארית דמיון; ואמנם ראה הל והתבונן כי כל אוצר המרץ אשר לו, כוחות הגוף והנפש כאחד, נבלעים בענוי ממושך אחד. אילו בא אדם ותאר לפני הל את זָעות העבודה בתא שגבהו חמש רגלים לא היה נותן אמון בדבריו. הדבר היה משול לאיזו מתחבולות הענויים העתיקות המָראות בטירות אירופה, “בתולת הברזל” או “הקולר הספרדי”. גבו של הל בער עליו כאילו העבירו עליו, העבר ושוב, ברזל מלובן; כל חוליה וחוליה, כל שריר ושריר זעקו מעצמת המכאוב. דומה היה לו כאילו התקרה הסדוקה משננת לו שעור שלעולם לא יוכל ללמדו, הוא הוסיף להכות ולהחבט בה, עד שגלגלתו הפכה גל פצעים וחבורות, ראשו דוה עליו והיה כמוכה בסנורים, ולא היה לו אלא להטיל עצמו על הקרקע מאין אונים.

סיקוריא הזקן היה צוחק. “ידעתי זאת. כמוך כפרד ירוק; אך סופך שתתחסן”.

הל נזכר ביבלות שהיו מכסות את ירכיהן של בהמות־טפוחיו, במקומות שהרתמה הִסְקיבה את העור. “פרד ‘ירוק’ אני, כך דברת!”

מפליא הדבר: מה רבו הדרכים שבהם אפשר היה לאדם לפצוע ולמעך אצבעותיו בשעת טעינת הקרונות. הל שם כפפות על ידיו, אך הם בולו במשך יום אחד. ועל זה נוסף עוד הגז וריח המחנק של אבקת־השרפה; וצריבת העינים הנוראה מחמת האבק והאור הקלוש. לשפשף את העינים נבצר ממנו – שכבת אבק עבה כסתה את הכל. היכול אדם לשער את היסורים הללו – התוכלנה לשער זאת אותן הגברות העדינות הנוסעות בקרונות טרקלין מרופדים או אלה המסבות על ספוני אניות קיטור המחליקות על פני ימים טרופיים מבהיקים?

מַיק הזקן התיחס בחבה לעוזרו החדש. ארבעים שנות עמל השחו את שדרתו והקשו ידיו, והוא היה מסוגל לעבוד עבודת שנַים ועוד לשעשע את רעו בספורי מעשיות. הזקן היה רגיל לדבר בלי הרף, כילד; היה מדבר אל עוזרו, אל עצמו, אל כליו. הוא היה קורא לכלים בשמות הגנאי הנוראים ביותר, הגם שרוחו היתה טובה עליו ובדיחות־דעתו לא עזבתו אף רגע אחד. “הִתָּקע, בן הזונה!” היה אומר למעדר. "קרב אלי, נבֵלה!״ היה אומר לקרון. “התגלגל, תרח זקן!״ היה אומר לבול פחם. והיה מרצה לפני הל את פרטי עבודת הכריה והיה מספר על ימים טובים ועל מקרי־אסונות מחרידים. אך יותר מכל היה מרבה לספר בגנותה של,חברת הדלק הכללית”, על זילותה ושפלותה, והיה מקלל אותה ואת ראשיה, מפקחיה וקציניה, משגיחיה ובעלי מניותיה, ואת העולם שמניח למוסד נפשע זה להתקיים.

בבוא שעת הצהרים היה הל שוכב על גבו, ולא יכול לאכול מרוב עיפות. מַיק הזקן היה יושב ולועס; זקנו המלא הלך וצר ונתחדד עד סנטרו, וכשלסתותיו היו מתנועעות אגב אכילה היה מראהו מעלה על הלב דמות תיש זקן. ואמנם, הוא היה תיש זקן, בעל לב טוב ודואג, והיה מנסה לגרות את יצר האכילה של עוזרו בנתח הגבינה ובלגימת קפה קר. הוא האמין באמונה שלמה בכוחה של אכילה. אין אדם יכול לשמור את כוח־הקיטור שלו בלי שיספיק פחמים לכבשן. מאחר שהעלה חרס בידו, נסה הזקן להסיח דעתו של הל לספורי מעשיות מחיי הכורים באמריקה וברוסיה. הוא היה גאה בעוזרו שהוא “אמריקני גמור”, והשתדל להקל עליו את עבודתו במה שאפשר; חושש היה שמא יסתלק, חלילה.

הל לא הסתלק; הוא היה מושך בעול באורך־רוח, ובבוא הערב היה כושל באין־אונים ונרדם בעודו ב"סל". את ארוחת־הערב היה בולע מתוך נמנום והיה נופל על יצועו כבול עץ וישן כל הלילה מבלי להתהפך. ומה גדול הענוי אחרי כן, כשמבהילים אותך ממטתך בטרם יעלה השחר! ועליך להבריח את התנומה מעפעפיך, להניע את השרירים הלאים והמפורכים לחוש שוב את הצריבה בעינים, את הפצעים והבועות על הידים!

שבוע ימים לא היה לו רגע בלי מכאוב, וגם אחרי כן לא הצליח להסתגל לעבודה בהחלט. מן הנמנע הוא לאדם לעבוד עבודה כל כך קשה ולשמור בה בשעה על ערנותו הרוחנית, מרצו ורגשיותו! מן הנמנע הוא לעבוד עבודה כל כך קשה ולהיות שואף־מאורעות, – ולא ליהפך למכונה. לשעבר כשהיה הל שומע הבטוי “נרפּות ההמונים” תמַה עליו. עתה פסקה התמיהה, הוא הבין הכל. היכול אדם שגופו מפורק מעמל בלתי פוסק להרהיב עוז ולקדש מלחמה על ה"בוס" שלו? היש בכוחו של אדם, שיכלתו הרוחנית משותקת מחמת לאות גופנית, לקנות לעצמו מושג נכון על הזכויות המגיעות לו ולהעריך את מדת העול הנעשה לו?

הל בא לכאן כהולך בספינה בלב אוקינוס ויוצא לספון בכדי לחזות בסערה. באוקינוס זה של הדַלות החברתית, הבַּערות והיאוש ניתן לאדם לראות פרצופים מתקוממים כלפי מעלה, מזֵי־ענויים, –גופות מתעַותים מכאב, ידים פשוטות בתחנונים; סערת קינותיהם מגיעה לאוזנו, קצף מעורב בדם ודמע ניתז על לחיו. הל מצא את עצמו שקוע כל כך אמוק באוקינוס הזה, שלא היה עוד בידו להתנחם במחשבה, שהוא יכול להמלט על נפשו. שהוא יכול לאמר אל לבו: הרי זה מעציב, הרי זה איום – אבל, תודה לאל, יש בידי להסתלק לכשארצה! יכול אני לשוב אל הטרקלין החם והמואר היטב ולספר לשאר הנוסעים בספינה, מה נורא־הוד המראה, מה מזעזעת החֲוָיה הזאת שהם מחמיצים!

כג    🔗

במשך כל ימי־הענויים הללו לא בקר הל את מרי; והנה באחד הערבים הופיעה מרי בבית מינֶטי לשאול לשלום הילד שחלה, גם הביאה לו מעט מִקפֶּה מעשה ידיה. הל היה חשדן ביחסו לבני אדם והלכותיהם, ובפרט לאנשי עסק. ואולם לגבי נשים היה תם גמור; לא התמיהו כל־עיקר דבר בואה של נערה אירית, אשר לה די צרות ופגעים בביתה, לבקר את תינוקה החולה של אשת־דַגוֹ. לא עלה על דעתו, כי רבים הם ילדי האירים החולים במחנה, אשר להם יכלה מרי להביא את המקפֶּה. וכשראה את תמהונה של רוזה על בקורה של מרי, שמעולם לא נפגשה עמה קודם לכן, חֲשָבו לרגש הכרת־הטובה העמוק של העניים.

רבות וכן שונות הן הנשים למיניהן ולטכסיסיהן ואין אדם יכול לעמוד על טיב כולן. הל הכיר את טפוס הקרתניות, אותן שמתקשטות בכל מיני תחרים ושנצים ומשַׂקרות עיניהן על ימין ועל שמאל ושבולמוס של צחוק תוקפן בכל שעה ובכל רגע, הכל בכדי למשוך את לב הגבר; הוא ידע את אשת־החברה שחתרה לאותה מטרה ביתר דקות וטוּב־טעם. ברם, המצוי טפוס של נשים המחזיקות ילדי־דַגו זעירים בחיקן וקוראות להם בכנויי־חבה איריים ומלעיטות אותם מִקפֶּה מן הכף? הל לא שמע את שמע הטפוס הזה מעודו, ומראה הנערה העלה על לבו דמות מַדוֹנה קלטית והתינוק הסיציליָני בחיקה.

מרי היתה לבושה אותה שמלת כותן כחולה ומהוהה, עם הטלאי על הכתף. על אף היותו גבר הבין הל את חשיבותם של המלבושים בחייה של אשה. נתעורר בו קורטוב של חשד כי שמלת כותן כחולה זו היא שמלתה האחת של מרי, אך בראותו מדי פעם בפעם את השמלה כשהיא מכובסת ומגוהצת יפה החליט כי ודאי יש לה, לפחות, עוד אחת. מכל מקום, הנה ישבה לנגד עיניו, רעננה ומצוחצחת, והוכיחה בעליל את יכלתה להתנהג “כאשת־חברה”, צחקה והתלוצצה כיפהפיה מעולם־המותרות שנתקשטה ונתפַּיכה לכבוד נשף־חשק. בפגישותיה הקודמות עם הצעיר המענין הזה הרבתה לקבול ולהראות פנים זועמות; אפשר שבזה לא הצליחה אלא להרחיקו ממנה. אולי יעמדו לה עדנת–נשים ופנים שוחקות להשיבו.

היא לגלגה עליו בגלל קרקפתו המכוסה חבורות וגבו החורק והכריזה שמראהו כאילו נזדקן בעשר שנים, ואמנם הל היה מוכן להאמין בזה בכל לבו. כן שלחה בו חצי ליצנות על היותו עובד תחת פקודתו של סלובקי – שוב, כנראה נחיתה בדרגה! כאן ניתן גם, למשפחת ג׳רי מקום להתגדר בו, וביחוד לג׳רי זוטא שהיה מחבב הלצות. הוא ספר למרי את המעשה בחמשה עשר דולר ובשתיה אצל או׳קַלְהַן שבהם קנה ג׳ו סמיט את עבודתו החדשה. גם הודיע את דבר הכנוי ״פֶרד ירוק״ שכנה מַיק סיקוריא את ג׳ו. ג׳רי זוטא תִנה לפני מרי את צרת נפשו: לשעבר היה ג׳ו מלמדו כל מיני משחקים יפים ועתה הוא עיף תמיד ואין לבו הולך אחרי משחקים. בימים הטובים ההם היה שר הרבה שירים עליזים עם חרוזים לוקחי־־לב. באחד השירים האלה מדובר על “עץ־הקופים”! כלום ראתה מרי עץ שכזה? ג׳רי! זוטא לא נלאה מנסיונות לצייר לו בדמיונו את העץ הזה.

פרחח־דַגו זה התבונן במרי בכובד־ראש בשעת האכילָהּ את התינוק; וכשהושיטה גם לו שתים־שלש כפות, הקדים ופתת את פיו לרוחה ואחר לקק את שפתיו. הרי זה מאכל תאוה!

לאחר שהורקה כף אחרונה עמד ונעץ עיניו בעטרתה המזהירה של מרי. “הגידי”, אמר, " ההיו שערותיך תמיד ככה?"

הל ומרי פרצו בצחוק, ורוזה נסתה להסותו. לעולם אין היא יודעת מראש מה בחור זה עתיד להעלות על דל שפתיו.

“כמובן. וכי סבור היית שצבעתי אותן?” שאלה מרי.

“איני יודע”, הביע ג׳רי זוטא. “אך הן נראות כה יפות וחדשות. לא כן?” פנה אל הל.

בודאי", אמר הל והוסיף: “דבר באזניה עוד מעין זה. הנערות אוהבות מחמאות”.

“מחמאות?” חזר ג׳רי זוטא. “מה זה?”

“הנני ואורך דעת”, אמר האל “אם תגיד לה, למשל, כי שערותיה משולות לזריחת החמה ועיניה לדמדומי הערב, או שהיא דומה לשושן־בר על ההרים”.

“אוֹה!” אמר הנער, מבולבל משהו. “בכל אופן”, הוסיף, “היא יודעת לעשות מעשה־מִקְפֶּה נחמד!”

כד    🔗

כשהגיעה שעתה של מרי ללכת, קם הל ללוותה, כשכל יצוריו כואבים. היא התבוננה בו בכובד־ראש; קודם לא ידעה, מה רב סבלו. כשיצאו, שאלה אותו: “למה לך לעבוד עבודה קשה זו, כשאינך זקוק לה?”

“אבל הריני זקוק לה! הן צריך אני להשתכר למחיתי!”

“לאו דוקא בדרך זו. בחור צעיר שכמותך, אמריקני!”

“רציתי לראות מקרוב את עבודת המכרות”.

“ובכן עכשיו שעמדת על טיבה, התפטר!”

“אבל הן לא יזיק לי הדבר, אם אשהה עוד זמן מה בעבודה זו!”

“אין לדעת זאת. בכל יום אפשר שיוציאוך על אלונקה”.

זאת לא היתה עוד “אשת־חברה”; קולה היה ספוג מרירות, כמו תמיד מדי דברה בגיא־צפון. "אני יודעת את אשר אדבר, ג׳ו סמיט. הן שני אחי אבדו כאן – בחורים כארזים, יפים וחסונים, שלא תמצא כמותם בעולם! ולא בחור אחד ראיתי יורד כשפניו שוחקות, ויוצא בר־מינן, או, – מה שגרוע ביותר לפועלים – בעל מום. יש שיהיה את נפשי ללכת ולהתיצב במבוא הבור ולצעוק: “שובו לכם! שובו לכם! המלטו מהקַניון עוד היום! מותו ברעב, אם הכרח הוא, קבצו על יד באין ברירה; רק מצאו עבודה אחרת, לא עבודת מכרות!”

קולה הלך וגאה עד כדי מחאה סוערת, ואולם לפתע נכנסה בו נימה חדשה, של חרדה אישית: ״עתה מר לי שבעתים – מאז באת אתה, ג׳ו! לראותך נכנס לחיי מכרות, כה צעיר וחזק וכה שונה מאחרים כאשר הנך, מה צַר! אנא, לך מכאן, ג׳ו, כל עוד יש לאל ידך ללכת!״

עצמת התרגשותה הביאתו לידי השתוממות. “אל נא תחששי לי, מרי”, אמר. “כל רע לא יאונה לי. בין כה וכה אלך בעוד זמן מה”.

הדרך היתה מלאה הדורים וחתחתים, והוא נטל את זרועה בכדי לתמכה. הוא הרגיש ברעידתה והוסיף בחפזון: “לא אני, מרי, כי את שצריכה ללכת. את שונאת את המקום, החיים כאן מפילים עליך אימה, כלום לא עלה במחשבתך להמלט?”

רגעים מספר שתקה; וכשהשיבה לבסוף כבר פגה ההתרגשות מקולה, והוא היה חרישי וחסר־גון מחמת יאוש. “מה בצע לחשוב על אודותי. איני יכולה לעשות מאומה – בכלל אין נערה עניה יכולה לעשות מאומה. נסיתי – וכאילו נתקלתי בקיר ברזל. אפילו כדי הוצאות הנסיעה לא עלה בידי לחסוך. נסיתי לעשות זאת – שנתים ימים חסכתי, וכמה, לפי דעתך עלה בידי לצבור? שבעה דולרים! שבעה דולרים במשך שנתיים! לא – אי אפשר לך לחסוך כסף במקום שמתרחשים כל כך הרבה דברים המוחצים את הלב. רשאי אדם לשנוא את האנשים כאן בגלל פחדנותם, ואולם הן מוכרח הוא לעזור להם, כשאחד מהם נהרג ומשפחתו משתלחת בעצם החורף בלי גג ומחסה לראשם”.

“את רחמנית יותר מדי, מרי”.

“זאת לא זאת, וכי רשאית אני ללכת ולעזוב את אחי ואחותי הזקוקים לעזרתי?”

“תוכלי להשתכר ולשלוח להם”.

“אני משתכרת כאן קמעה – בעבודת נקוי וטפול אצל מי שזקוק לכך”.

“אבל במקום אחר – כלום לא תוכלי להשתכר יותר?”

“הייתי יכולה להשיג עבודה במסעדה בשכר שבעה או שמונה דולרים לשבוע, ואולם אז תהיינה הוצאותי מרובות יותר, והמותר לא יספיק בכדי לתמוך במשפחה ולמלא את החלל שישאר בלכתי. אפשר היתי יכולה להשָכר לעבודת־שרות בבית פרטי ולעבוד ארבע־עשרה שעה ביום. אך איני רוצה להעמיס עלי עבודת פרך כהנה וכהנה! רוצה אני בדבר־מה יפה – שיהיה שייך לי!” היא הטילה זרועותיה למעלה, כנחנקת. “הה, מי יתן לי דבר־מה יפה, טהור!”

שוב הרגיש שהיא מרעידה. הדרך היתה שוב משובשת, וכמתוך דחיפה פנימית תמך בזרועו האחת את מתניה. בעולם הבַּטלה היו נוהגים כך, והוא חשב כי אין הוא צריך לנהוג אחרת בבתו של כורה. אפס בסמכה עליו הרגיש, שהיא מתיפחת.

“מרי”, לחש והם עמדו מלכת. שלא מדעת כמעט כָּרך גם את זרועו השניה מסביב לגזרתה, וכהרף־עין חש את נשימתה החמה על לחיו; היא רעדה והרתיתה בזרועותיו. “ג׳ו!” לחשה. “ג׳ו, אתה קחני מפה!”

היא היתה, שושנה במחנה המכרות, ולא יפלא אם רוחו נסערה מאוד. המשעול האביבי של האהבים נמתח לנגד עיניו בליל קיץ ענוג זה, המוצף אור־ירח, אותו ירח אשר שליחות אחת לו כאן כבגנים האיטלקיים של מעמד ההולכים בטל. אפס עברו רק רגעים מעטים וצמרמורת חרדה עברה את הל. בבית חכתה לו נערה! ומלבד זאת הרֵי היתה בלבו ההחלטה שגמלה מאז בואו הנה – למצוא איזו דרך להשיב לעניים גמול החופש והתרבות שנטל לו; לא להוסיף לנצלם עוד, אף לא אחד מהם. לכך ידאגו הג׳ף־קוטונים!

“מרי”, בקש, “אל לנו לעשות זאת”.

“מדוע?”

“כי”. אין אני בן־חורין. יש נערה אחרת…"

היא נזדעזעה, אפס לא נרתעה מזרועותיו. “היכן?” שאלה חרש.

“בבית, מחכה לי”.

“ולמה לא אמרת לי מקודם”.

“איני יודע”.

כרגע הבין הל שיש לה יסוד להתרעם עליו. מבחינת מנהגי עולמה הפשוטים הרֵי הרחיק ללכת יותר מדי; הבריות ראוהו מטייל עמה טיולים והיה מוחזק בעיניהם “בחור” שלה. הוא הפציר בה שתשיח את לבה לפניו, והביא אותה לתת בו אמון. האנשים הללו שעניים היו, לא ידעו חכמות, בחייהם לא היה מקום להתענינות רוחנית, לחבה אפלטונית ולעגבים. ״סלחי לי, מרי״ אמר.

היא לא השיבה דבר; רק אנחה התמלטה מלבה, ובתנועה אטית התירה את עצמה מבין זרועותיו. היה את נפשו לשוב ולחבקה. היא היתה יפה, שופעת חום של חיים וכה צמאה לאושר!

הוא משל ברוחו, ורגע עמדו זה מול זה מתוך שתיקה. אז שאל בהכנעה: "אף על פי כן הרי נוכל להשאר ידידים, מרי; לא כן? ודאי מבינה את, מה צר לי על הדבר!״

ואולם מרי לא יכלה כלכל, שירחמו עליה. “אין בכך כלום”, אמרה. “כסבורה הייתי, שאוכל לצאת מכאן. זו היתה חשיבותך בשבילי”.

כה    🔗

הל הבטיח לאליק סטון לעמוד על המשמר ולפקוח עין על מפריעי־השלום, ובאחד הערבים עכבוֹ ה״בוס" ברחוב ושאל, אם אין לו מה להודיעו. הל השתמש בשעת הכושר לתת מוצא לרוח השובבות שנחה עליו.

“מַיק סיקוריא – אין רע בו”, אמר. “הוא נוח להתרגש במקצת, ואם רק ימָצא מי שיַטה אוזן לדבריו הרי הוא שמח בחלקו. אין הוא אלא פטפטן זקן. אולם ישנו בחור אחר שראוי, לדעתי, לשים עליו עין”.

“מי זה?” שאל המשגיח.

“איני יודע את שם משפחתו. קוראים לו גוס, והוא ממונה על ה”סל". בחור שפניו אדומים".

“אני יודע”, אמר סטון, “גוס דַרקינג”.

“הוא מנסה לשוחח עמי על עניני יוניונים, ואינו פוסק מנסיונותיו. סבורני שהוא אחד ממפריעי השלום”.

“טוב”, אמר המשגיח, "אני אברר את הענין.

“הן לא תודיענו כי אני הוא שאמרתי לך”, אמר הל, כמתוך פחד.

“לא, לא, כמובן”. ועיניו של הל תפסו חיוך רפה שחלף על פני המשגיח.

כשפנה ללכת, הגיע תורו לחייך. “גוס, הבחור האדמוני”, הוא הוא שמדויק רמז לו עליו כעל מרגל מטעם החברה!

ענין הריגול היה פרק מסובך ומסוכסך, וקשה היה לאדם למצוא בו את ידיו ורגליו. בוקר יום ראשון אחד היה הל מהלך במעלה הקניון ופגע בבחור צעיר שפנה אליו בדברים והעלה לאחר שעה קלה את שאלת תנאי העבודה בגיא־צפון. זה לו השבוע הראשון לשהותו כאן, אמר האיש הצעיר, וכל מי שנקרה לפניו מתלונן על קפוח במשקל. אמנם עבודתו היא “עבודת חוץ” ולא כריה, ובעצם הדבר אין זה נוגע לו, אף על פי כן יש לו ענין לשמוע אם גם הל בא לידי מסקנה זו.

מיד עלתה השאלה, אם אמנם אחד הפועלים הוא האיש או שליחו של אליק סטון שהטיל עליו לרגל את מרגלו. הכרת פניו של הבחור וגם אופן דבורו ענו בו כי הוא משכיל ואמריקני, ודבר זה עצמו היה בו כדי לעורר חשד, הואיל ורובם של הפועלים שהחברה קבלה היו באים מ"איזה מקום אשר ממזרח לסואץ".

הל החליט לנסות את כוחו בהתגוששות. הוא אינו יודע, אמר, כי התנאים אשר כאן גרועים מבמקום אחר. תלונות תשמע תמיד בכל עבודה אשר תעבוד.

אמנם, נכון הדבר, אמר הזר, אך נראה שהענינים יגעים ביותר במכרות הפחם. אפשר שדבר זה בא בחלקו מחמת ריחוקם מהעולם החיצוני, וכן מאותו טעם שכל הסביבה נמצאת ברשות חברת־המכרות.

,היכן עבדת קודם?" שאל הל, מדמה כי בשאלה זו טמן פח לאיש־שיחו.

אולם האיש ענה בלי שהיות ועקיפים; הוא כבר עבד, כמדומה לו, בחצי תריסר מכרות. במַטיאו היה אנוס לשלם דולר לחודש דמי שמוש בחדר הרחצה, ולא היו שם לעולם מים לאחר ששלשת האנשים הראשונים התרחצו, אם לא לחשוב איזו גיגית משותפת, זהומה עד כדי בחילה. בנקיק־הארָנים – הל חש שעם הזכרת השם הזה בלבד עומד לבו מדפוק – היה מתגורר בביתו של “בוס”; גג הבנין היה דולף וכל אשר היה לו נשחת, אך המשגיח לא נקף אצבע לתקנו! העתיק הדייר את דירתו – הפסיד את מקום עבודתו. באיסטריג׳ שָׂכַר, הוא ואתו עוד שני בחורים, צריף בן שני חדרים והם החליטו לכלכל את משק הבית בעצמם, אף שאנוסים היו לשלם במחסן דולר וחמשים סנט עבור שק בולבוסים ואחד עשר סנט עבור ליטרא סוכר. הם משכו בעול עד שיום אחד פסקו המים. ונתברר כי המים ששתו עד עכשיו וששלמו עבורם לחברה דולר לחודש נשאבו מקרקעית המכרה שהיתה שופעת גללי פרדות וצואת אדם.

הל התאמץ להעמיד פנים כאינו מסכים; נענע בראשו ואמר כי אמנם לא נאים הדברים אשר ספר איש־שיחו, אפס כי זה גורלו של פועל מאז, ואין לו, כנראה, תקנה. הם שבו לכפר; הזר היה נבוך – הבעת פניו העידה על כך, והל היה משול בעיני עצמו כמי שקורא ספור־בלָשים והגיע לסופו של הפרק הראשון. האיש הצעיר מיהו, הרוצח או הגבור? עליו לקרוא את הספר עד תומו, בכדי לבוא עד חקר הדבר!

כו    🔗

הל התחקה על מעשי מכָּרו החדש וראה שהוא משוחח עם אחרים. הנה נטפל גם למיק הזקן וזה, כמובן מאליו, לא יכול לסרב כשהוזמן להוציא את רוחו, ולו גם באה ההזמנה מאת השטן בעצמו. הל החליט, כי אין להחשות עוד.

הוא נמלך בידידו ג׳רי שבהיותו רדיקלי יוכל להמציא אבן־בוחן לזר. בשעת מנוחת־הצהרים נכנס ג׳רי בשיחה עמו ושב בהודעה שגם הוא כהל העלה חרס בידו. אחת מן השתים: או שאדם זה הוא אגיטטור המבקש לארגן “משהו” או שהוא מרגל שנשלח על ידי החברה. יש רק דרך אחת להודע פשר דבר: לשוחח עמו בלא לב ולב, ולראות מה יקרה את המשוחח.

לאחר כמה פקפוקים החליט הל כי עליו להיות הקרבן. רוח האבנטורה שבו שדוכא בעבודת המכרות המפרכת, שב ונתעורר בקרבו. הזר הפֶּלאי היה בעיניו כמין כורה מטפוס חדש, החופר בנפשות בני־האדם; הל יחתור תחתיו ואולי “יפוצצנו”. יש לאל ידו לעשות זאת, וביתר בטחה מאחרים, יותר טוב ממיסיס דויד הקטנה, למשל, שהכניסה אח הזר לביתה וגלתה לו בסוד כי בעלה היה לשעבר חבר לארגון הכורים המהפכני ביותר, “התאחדות וָלס הדרומית”.

ביום הראשון הבא הזמין, איפוא, את הזר לטיול. לכתחלה סרב האיש, עד שהל עמד והודיעו כי הוא מתכַּון לשיחה. בטפסם במעלה הקניון פתח הל: “חשבתי על מה שספרת בדבר התנאים במכרות ובאתי לידי מסקנה, כי מרידה קטנה לא היתה מזיקה לנו ב״גיא־צפון”.

״האומנם?"

“בראשית בואי הנה הייתי סבור שהבריות מתלוננים בלי יסוד. אחרי כן התבוננתי וראיתי כי אמנם אין איש מקבל את המגיע לו ביושר. הנה, למשל, אדם שאינו מקורב לאחד המשגיחים, לעולם משקלו מקופח. דבר זה ברי לי; אני ושותפי בָּחַנּו את הדבר בכל מיני דרכים. טענו קרון בעין זעומה מאוד וקבלנו אלף ושמונה מאות; על הקרונות שלאחר כך העמסנו פי שנים ויותר מזה, ולא קבלנו אלא עשרים ושנים ועשרים ושלשה. אין להסביר זאת בשום אופן – אך כל אחד יודע כי הקרונות הגדולים הללו עשויים להכיל שנים או שלשה טונים”.

“סבורני שהדבר הוא כך”, אמר הלה.

“ואם יִכָּנס, חלילה, רסיס אבן לתוך הקרון הרי אתה מקבל ״0 כפול”; ופעמים הם אומרים כי הכנַסת אבן, אף אם לא הכנסת. אין חוק שיכריחם להוכיח את הדבר".

“סבורני, שאין חוק כזה”.

״כונת השיטה היא זו – שתאמין באמונה שלמה כי אמנם אתה מקבל חמשים וחמשה לטון, בעוד שהם יקפחו את שכרך בכל מיני תחבולות ערמומיות עד כדי שלשים וחמשה. אתמול קניתי במחסן החברה זוג מכנסים כחולים, שמחירם בפֶדרו הוא ששים סנט, ושלמתי דולר וחצי".

“אל נא תשכח”. נכנם הזר לתוך דבריו, “שהחברה צריכה להעלותם הנה”.

להל נתחַור קמעה־קמעה, כי פני המטבע נהפכו: עתה, משתדל האיש הפלאי לשים רָוח ביניהם! משום מה לא עשתה עליו כל רושם התענינותו הפתאומית של הל בצדק התעשיתי.

ככה הקיץ הקץ על הקריירה הדֶטֶקטיוִית של הל. “שמע נא!” קרא. "גלה סוף־סוף את קלפיך!״

“קלָפי?” אמר האיש בנחת. “מה כונתך בזה?”

"לשם מה, באת הנה?״

“להשתכר שני דולרים ליום – ממש כמוך, סבורני”.

הל התחיל צוחק: “הרי אנחנו משולים לשתי צוללות המבקשות זו את זו מתחת למים. כסבור אני, מוטב שנצא על פני המים להתראות פנים במלחמה”.

האיש נתן את לבו על ההמשלה והיא מצאה, כנראה, חן בעיניו. צא נא אתה לראשונה". אמר מבלי לחייך; עיניו הכחולות השקטות התבוננו בהל מתוך רצינות מרוכזת.

“טוב”, אמר הל. “ספור המעשה שלי אינו מן המזעזעים. איני אסיר שברח מבית־הסוהר, אף לא מרגל החברה כאשר תשער; כמו כן אינני כורה מבטן ומלידה. אחי ומכירי שבעיר מולדתי רואים את עצמם כידענים מופלגים בתעשית הפחם. דבר זה הרגיזני והחלטתי ללכת ולראות את הדברים במו עיני. זה הכל, ויש לי רק להוסיף שהדברים נראים לי מענינים למדי, ויש בדעתי לשהות כאן עוד זמן־מה; אחרי כל אלה אני מקוה שאתה אינך מרגל!”

האיש הוסיף לצעוד מתוך שתיקה, כשוקל את דבריו של הל. “אין זה מה שקוראים מעשה בכל יום”, העיר לבסוף.

“יודע אני; אוכל להגיד רק זאת: שהוא אמתי”.

,טוב", אמר הזר. “אסתכן נא. גם בלאו הכי עלי לתת אמון במישהו, אם יש ברצוני לעשות משהו. בחירתי נפלה עליך משום שפָּניך נראים לי”. הוא נתן בהל עין בוחנת אגב הלוך.

“בת־צחוקך אינה בת־צחוק של נוכל. אולם צעיר הנך – ובכן, הנני ואעיר את לבך על חשיבותה של הסודיות לענין הזה”.

“אני אשתוק”, אמר הל.

הזר הוציא מכיס חזיתו מכתב, שהעיד עליו כי הוא הנהו תומס אולסון, מארגן מטעם “פועלי המכרות המאוחדים”, היוניון הארצי הגדול של הכורים!

כז    🔗

תגלית זו הרעישה את הל כל כך, שהוא עמד מלכת והשתאה אל האיש. הוא שמע רבות על “מפריעי שלום” במכרות, אפס עד־כה לא ראה בעיניו אלא את אלה שנשכרו לחברה על מנת לגרום צרות לפועלים. והרי מארגן־יוניונים ממש עומד לפניו! ג׳רי אמנם רמז על אפשרות כזו, ואולם הל לא התיחס להשערה בכובד־ראש; מארגן היה בעיניו מין ברִיָה מיתולגית שהכורים נושאים את שמה בלחישה והחברה ופקידיה וגם ידידיו של הל בבית שוטמים אותה ומקללים אותה קללות נמרצות. מסית ומדיח, מַבעיר במזיד, יצור ממלל רברבן ומחוסר אחריות, המפיח ומשלהב יצָרים עורים ומסוכנים. כיון שכל ימיו לא שמע אלא, דברים כאלה, הרי הרגש הראשון שתקָפו היה אי־אמון. ממש כאותו השומר הזקן שהֵלין אותו לאחר התבוסה בנקרת־הארָנים ושאמר לו: “רק אל נא תפטפט בעסקי יוניונים”.

למראה ההתרגשות שניכרה בפניו של הל, צחק המארגן צחוק מעורב במשהו אי־מנוחה. “וכמובן, הריני מקוה שאתה אינך מרגל”.

תשובתו של הל הניחה את הדעת. “גם אני הוחזקתי פעם למארגן”, אמר כשידיו תרות אחרי עקבות החבלות אשר נחבל.

האיש צחק. “יצאת בשן ועין? הרי שבר־מזל הנך. זה לא כבר נטלו אחד מאתנו באַלַבַּמה, זפפוהו וכסוהו בנוצות”.

פניו של הל נתעוו; כעבור רגע צחק גם הוא. הרהרתי באחִי ובידידַי מה היו הללו אומרים אילו שבתי הביתה מנקרת־הארָנים במעטה זפת ונוצות?״

“אפשר שלא היו אומרים אלא זאת: אם כך עלתה לך, ודאי שהיית ראוי לכך.”

“אמנם זוהי השקפתם. כלל זה נָקוּט בידם לגבי הכל – משהו לא עלה יפה בידך, בך האשם. הרי זו ארץ שיש בה אפשרויות שוות לכל”.

“ודוק”, אמר המארגן, “כל האנשים בעלי הזכִיות מדברים כן.” הרגשת רֵעוּת החלה מתרקמת בלבו של הל כלפי האיש הזר אשר ידע להבין לצרותיו המשפחתיות! זה ימים רבים לא דבר הל עם אדם מהעולם החיצוני; עתה נתקררה דעתו. הוא נזכר כיצד שכב מוכה ופצוע תחת הגשם והתברך בלבו שאינו מארגן, כאשר חשבוהו השומרים. ועתה היה תאב להכיר לדעת פסיכולוגיה של מארגן. צריך אדם שיהיה בעל הכרה פנימית מוצק בכדי שיתמסר לענין שכזה!

הוא הביע את מחשבתו זו, והאיש השיב: “בחפץ־לב אמסור לך את משכורתי אם תקבל עליך את עבודתי. אפס זאת הנני להגיד לך: לא דבר זה, שמרביצים לך מכות ומשליכים אותך החוצה, הוא המרגיזך וממרר את חייך, אף לא קצין המכרה והמרגל והרשימה השחורה. הגדול באסונות הוא במוחותיהם של אלה שאנו משתדלים לעזור להם! וכי חשבת פעם מה פירושו של דבר, להסביר משהו לאנשים המדברים בעשרים לשונות?”

“בודאי”, אמר הל. “אני תמה אם יתכן בכלל לעשות זאת”.

“אתה מוצא מתורגמן ויש שזה הוא, במקרה, מרגל החברה. ופעמים שהאיש הראשון שנפגש לך בדרכך ואתה מנסה להכניסו בברית הולך ומוסר ל’בּוֹס'… שהרי כמה מהם הם מוגי־לב וכמה – בוגדים שימכרו את חבֵרם תמורת מקום־עבודה טוב יותר ואולי גם בעבור כוס שכר”.

“כלום אין הדברים האלה מרופפים את הכרתך?”

“לא”, השיב האיש בטון יבש. "אמנם קשה הדבר, אך אין לתלות את הקולר בשֵדים המסכֵּנים הללו. הם נבערים מדעת – בזדון מוחזקים הם בשפל המדרגה. ה’בּוסים' מביאים אותם לכאן ומקיימים שיטה שלמה המכוּנֶת למנוע בעדם מהתאחד. והרי עממים אירופיים אלה מביאים אתם אה משפטיהם הקדומים, הלאומיים והדתיים, החוצצים ביניהם. הנה לפניך שני בני–אדם. אחים לעוני ומסכֵּנות, ובכל־זאת מבזה האחד את השני, וכל כך למה? משום שבארצות־מוצאם היתה ידו של האחד על העליונה. הרבה שלוחים ל’בּוסים'.

כח    🔗

הם באו לפנה מרוחקת בקַניון וישבו על כֵף סלע שטוח.

“הגע בעצמך”, אמר המארגן, “האנשים הללו נמצאים בארץ נכר, זה מדבר אליהם בכֹה וזה בכֹה. הבעלים וסוכניהם אומרים: ‘אל תבטחו באגיטטורים של היוניונים. זהו חבר לוקחי־שוחד, הולכי־בטל החיים חיי רוחה. הם לוקחים את כספכם. מסיתים אתכם לשבות, נמצא שאתם מפסידים את עבודתכם ומקום מגוריכם; הם מוכרים אתכם למען בצעם ואחר ילכו למקום אחר לחַדש את תעתועיהם’. הפועלים, כמובן, נותנים אמון בלהג הזה; אין מי שיסביר להם, שאם יש גלויי רקבון בשורות מנהיגי היוניונים, הרי זה רק משום שה׳בּוסים^' משחדים אותם. אתה מבין, איפוא, שהאנשים הם מבולבלים עד טירוף הדעת ואינם מוצאים את ידיהם ורגליהם”.

דבורו של האיש היה בנחת, אולם בפניו עלה להט התרגשות. “החברה משננת השכם והערב כי הבריות שמחים בחלקם, וכי רק אנחנו מסכסכים אותם. אך האמנם שמחים הם בחלקם? הן ימי שִבתך כאן רבים משלי, ועליך לדעת”.

“אין צורך להכביר מלים בכדי להוכיח זאת”, השיב הל. “מובן מאליו שאינם שמחים בחלקם. יש אשר אדַמה לראותם כעדת ילדים הבוכים בחושך – אין הם יודעים מה קרה אותם, ומי עולל להם זאת, ומאין יבוא עזרם”.

אי־אמונו של הל באיש התחיל מתרופף והולך. אכן האיש הזה לא היה דומה כלל לדיוקנו של מארגן־יוניונים כפי שנצטייר בדמיונו של הל; לפניו עמד אמריקני, מראהו צח ועיניו כחולות, לא פרא־אדם ומרעיש עולמות כי אם, אדרבה, נסוך רצינות מעורבת במשהו תוגה. אמנם היתה לו גם סגולת ההתרגזות, אך זו לא היתה באה לידי צעקנות קורעת־שחקים או לדקלום שופע מליצות נפוחות; והנה זו ההתאפקות היא אשר פעלה על הל, אשר עם כל נטיותיו הדמוקרטיות היה, בכל זאת, בהלך רוחו ובאורח־מחשבתו, בן למעמד הסולד מפני הרעשנות וההפרזה.

כמו־כן התענין הל ביחסו של האיש לחולשותיהם של הפועלים. “נִרפּותם” של בני דלת העם, אשר הנחילה אכזבה לרבים, פחדנותם והפכפכנותם, – כזאת וכזאת שמע הל כל ימיו. “לא יתכן כלל להושיע להם”, היו אומרים. “מזוהמים ונרפים, סובאים ומשתמטים מעבודה, איש ברעהו יבגודו. ככה היו תמיד!” דבר זה היה ניתן להסתכם בנוסחה: “טבע האדם אינו ניתן להשתנות!” אפילו מרי ברק הנמנית בעצמה על מעמד הפועלים היתה מדברת ברוח זו, מתוך חימה ובוז, על הפועלים. ואולם אולסון בטח בהם ובעוז־רוחם, והיה הולך ממקום אחד למשנהו להעירם ולהורותם.

דרכו היתה בהירה וישרה. “יש ללמד להם פרק בתורת האחדות. בהתפוררותם הם חסרי־אונים וחסרי־ישע בפני החברות הגדולות; אפס אם יתאחדו, אם ימכרו את עבודתם יחד, כגוף אחד, יהיה להם ערך”. הוא הפסיק ונתן בהל עין שואלת. “מה יחסך ליוניונים?”

הל השיב: "הרי זה אחד הענינים שאינם מחוּוָרים לי כל צרכם ושהייתי רוצה לברר לעצמי. כה רבות הדעות השונות, ומשפטים קדומים קיימים מכל צד. יש את נפשי לעזור לחלשים, אך קודם־כל רצוני לדעת איזוהי הדרך הנכונה״.

“וכי יש דרך אחרת?” אולסון הפסיק לרגע. “אולי לעורר רחמיהם של בעלי־המכרות?”

“לא, לא לזאת נתכונתי; אבל כלום לא יתכן לפנות אל העולם כולו – אל דעת הקהל? גודלתי כאמריקני, והסכנתי להאמין בארצי. איני יכול לתאר לי, שאין כל אפשרות לתבוע את קיום הצדק. אולי אם יתארגנו הפועלים מבחינה פוליטית”…

“פוליטית?” קרא אולסון. “אלי! כמה ימי שבתך במקום הזה?”

“רק איזו חדשים”.

"ובכן, השָאֵר עד נובמבר ותראה מה יַעָשה לקלפאות במחנות־הפחם!״

“כמובן, יכול אני לצייר לעצמי”…

“לא, אינך יכול. כשם שלא יכולת לצייר לעצמך קודם לכן את העוני ואת העושק”.

“אבל אם הפועלים יצביעו באופן מאוחד”…

"כיצד יכולים הם להתאחד בהצבעה – אם כל מי שמעלה את המחשבה על דל־שפתיו משלחים אותו במורד הקַניון? הן אפילו את תעודת ההתאזרחות אין אדם מקבל אלא אם כן הוא מבני־סיעתה של החברה; אין רושמים אותו בלי הרשאת ה’בוס‘. מה תפעל באין לך יוניון?״

הדברים היו נראים כדברים של טעם, אי אפשר היה להל שלא להודות באמתותם; אפס הספורים אשר בהם מלאו את כרסו כל הימים, מעשיהם של “הצירים המשוטטים”¹¹ ותוצאותיו המחרידות של “שלטון היוניונים”, כל אלה לא נתנו לו מנוח. האמנם יש בדעתו לעמוד לימין היוניוניזם?

אולסון המשיך. “נחקקו חוקים, מערכת חוקים שלמה, בנוגע לעבודה במכרות – חוק שמונה שעות עבודה, חוק אסור ה’פִתקאות', חוק מחסן־החברה, חוק רִבּוּץ־המכרות, חור רואה־המשקל. מה נשתנה בגיא־צפון מאז נקבעו החוקים הללו בספר החוקים? הן אפילו את שמעם לא שמעו כאן!”

“עתה בנתי איפוא!” אמר הל. “אם זו דרכך – אם תנועתך עומדת על קיום החוק – הריני מצטרף אליך!”

“אבל כיצד תביא לידי קיום החוק בלתי אם יהיה לך יוניון? הן לא יתכן שכּל אחד יתבענו בפני עצמו, שהרי אם רק יעלה את זכר החוק מיד ישולח במורד הקניון. בוֶסטרן סיטי משתדלים אנשי היוניון שלנו בפני פקידי הממשלה ומעלים חרס בידם – והיודע אתה, משום מה? משום שיודעים הללו שהמחנה אינו עומד מאחורינו! ואם הפוליטיקאים כך, ה’בּוסים' לא כל שכן – רק היוניון לבדו יושיע לנו!”

הנמוק הזה היה חדש לגמרי באזני הל. “הרי דבר זה אינו לצבור כלל וכלל: האנשים מחויבים להתארגן בכדי להשיג את זכויותיהם החוקיות!”

האיש הניף את ידיו בתנועת הִתּול. “אלי, לוּ אך עלה על דעתך לערוך מפקד לדברים שאינם ידועים בצבור בנוגע לכורים!”

כט    🔗

אולסון היה מעונין למשוך את לבו של הל לענין הזה, והיה הולך ומגלה לפניו את סתרי פעולתו. הוא מבקש לו אנשים המאמינים ביוניונים והנכונים לסכן את מעמדם בעשית נפשות למטרתם. בכל מקום שהיה מבקר היה משתדל לארגן קבוצה שעִמה היה מקיים קשרים לאחר עזבו את המקום, ועל ידיה היה מעביר ספרות תעמולה להפיצה בין הפועלים. כך היה נוצר גרעין להסתדרות. במשך שנה או שנתים יקומו גרעינים כאלה בכל מחנות הפחם; ואז תגיע השעה להופיע בפרהסיה, לכנס כנוס־פומבי בערים ובעיירות שבקַניונים׳ ולהזעיק אליהן את הכורים בהמוניהם. שלהבת המרד תתלקח; הפועלים יסָפחו על התנועה במהירות כזו, שבעלי המכרות לא יספיקו לפטרם, וכולם יעמד כאיש אחד לתבוע את זכויותיהם מתוך איום בשביתה שתקיף את כל המחוז.

“התבין”, הוסיף אולסון, "יש לנו הזכות החוקית להתארגן אפילו אם הדבר הוא למורת רוחם של ה’בוסים'. יהי נא הנמוק הזה לעיניך״.

“כן” אמר הל; אך נראה לי שכאן, בגיא־צפון, כדאי ומוטב היה לבחור באחד הענינים שהמחלוקת פחותה בהם; אילו נתרכזת למשל, בתביעה למַנות רואה־משקל?"

האיש חייך. “גם במקרה זה רק היוניון הוא שעלול לעמוד לנו; מה, איפא, ההבדל?”

“מילא”, טען הל, " אבל מן ההכרח להתחשב במשפטים קדומים. יש רבים העוינים את רעיון היוניון, לדידם הרי זה כעריצות ואונס"…

המארגן צחק. “לאמתו של דבר הרי אתה קודם־כל מאמין בזה. יהי כן, אולם הנני להבטיחך כי בהעלותך את שאלת רואה־המשקל על הפרק לא אהיה למכשול בדרכך”.

זה היה רעיון, רעיון הראוי לשמו! מיום שהיה ל"עוזר" בנבכי המכרה, במקום עבודה שגבהו חמש רגלים, חשכו עליו חייו והיו לו למקור שעמום ותוגה. הנה ימים רוגשים ורבי־פעולה עתידים לבוא!

אך האמנם יש את נפשו להכנס בעובי הקורה? עד הנה היה יושב במחנה־הפחם בבחינת מסתכל מן הצד. במו עיניו ראה את התנאים האכזריים וגם נוכח היטב שאכזריות זו באה מתוך זדון וללא כל הצדקה. והנה עתה בבוא הצורך לגשת לפעולה, התחיל הספק מחלחל בלבו, ומשפטים קדומים שעבר עליהם כלח, ופחדים ללא־שחר שבו ונתעוררו. תמיד שננו לו שמעמד הפועלים הוא “מרדני” ו"נרפה", עתה היבוא הוא בעצמו וירפה את היד החזקה ויתן יד לאלה “המחרחרים ומעוררים סכסוכי עבודה?”

ואולם הן הדבר אשר לפניו שונה תכלית שנוי, השיב הל אל לבו. תכניתו של אולסון אינו זו של הטרייד־יוניוניזם, שהוא אולי כוח מהרס, המצעיד את הפועלים מדרישה אחת אל חברתה, ואינו אומר די עד שיבקש להם גם את הזכות “לשלוט בתעשיה”. הפעם הרי זה רק קול קורא לקיום החוק, מבחן ליָשרה ולהנהגתה הטובה של החברה, שעליהם היא מכריזה בכל שעת־כושר. נכון הדבר, כאשר יעידו בעלי המכרות, שזכויותיהם של הפועלים מוגנות הגן היטב על ידי חוק רואה־המשקל, ואם סבת אי־מציאותו של רואה־משקל, כאשר הוכרז ופורסם ברבים, אינה אלא שהפועלים אינם תובעים את מנויוֹ, – הרי באמנה, כל רעה לא תצמח מהענין הזה. ואולם אם, מאידך גיסא, תביעתה של זכות, שאינה רק חוקית סתם אלא גם מוסרית, תרָאה ל’בוסים' כמעשה התגָרות בחברה – או אז ייטיב הל להבין לרוחם ה"מרדני" של הפועלים! ואם ה’בוסים' ינסו למרר עד מות את חייו עד שיוכרח להתפטר, הרי גם הוא מצדו יהיה מוכן למרר להם קמעה את חייהם.

“זו תהיה אֲבַנטורה”, אמר הל פתאום. והאיש צחק. “תהיה גם תהיה!”

“ודאי סבור אתה כי יקרני שוב כמקרה נקרת־הארָנים”, הוסיף הל. "יתכן. אך חייב אני לחזות את כל אלה מבשרי. מדי התקרבי למהפכנות, הריני כאילו מתוכח בדמיוני עם אחי שבבית. רצוני שאוכל להגיד לו בפה מלא: “לא מלאתי את כרסי בעיוניהם של אחרים, מנסיוני שלי הסקתי את המסקנה הזאת”.

“הרי זה טוב ויפה”, אמר המארגן. “אולם אל נא תשכח, שבעוד שאתה מבקש חנוך למענך ולמען אחיך, הנה אני כבר השלמתי את חנוכי. אני יודע מה יקרה את הפועלים המבקשים להם רואה־משקל, ואיני רשאי להתמסר להוכחת הדבר הזה מחדש”.

“אף לא בקשתיך לעשות זאת״, צחק הל. ״אם אין אני מצטרף לתנועתך שלך, הרי שאין לי לצפות ממך שתצטרף לתנועתי של! אולם אם יעלה בידי למצוא איזו אנשים שיהיו מוכנים להסתכן ולדרוש רואה־משקל – כלום יהיה בדבר הזה משום נזק לפעולתך?”

״כלל וכלל לא״, השיב הלה. ״אדרבה, זה ישמש לי שעור־הסתכלות חדש להורות על פיו. הן יש כאן אנשים שאפילו אינם יודעים כי להם הזכות החוקית לדרוש רואה־משקל. אחרים יודעים אמנם כי מונים אותם במשקל, אפס אינם בטוחים כי החברה היא המונה אותם. אם ה’בוסים' יסרבו לדרישת הפקוח על השקילה, ואחר יקומו ויפטרו את ראשי־המדברים – אז מובטחני שיהיו לי טירונים הרבה ליוניון המקומי״.

״טוב ויפה״, אמר הל. ״אמנם אין בדעתי להתעסק בעשית נפשות ליוניון המקומי שלך, אך אם החברה עצמה תעשה זאת – הרי זה ענינה שלה".

ובהגיעם לעמק השוה תקעו השנים כף איש לרעהו.

 

ספר שני: עֲבָדָיו שֶל הַמֶּלֶךְ פֶּחָם    🔗

א    🔗

עתה יצא הל בדרך חדשה, המעוררת ומסָערת יותר מעבודת האורותן או ה"עוזר", דרך שכרוכות בה סכנות גדולות יותר מנפילת אבן ובעיטה של פִּרדה בבטן. הרפיון שהסֵבה לו העבודה היתרה לא הספיק עדיין להפיל אותו למשכב. צעיר היה ומלא תשוקה להוסיף נסיון ודעת. והנה גם דבַר היותו קוֹשר גרם לו זעזוע נעים, היותו נושא בחובו סודות אפלים ומסתוריים כמחִלות-המכרֶה בו עבד.

ואולם גֶ’רי מינֶטי, הראשון שהַל הודיעו על דבר מטרת בואו של תום אולסון לגיא-צפון, היה מנוסה ורגיל יותר בזעזועים כמו אלה. ההבעה השלוה שהיתה לפניו של ג’רי נמוגה מיד; עיניו נתמלאו חרדה. “ידעתי כי סופו של הדבר לבוא”, קרא, “הדבר אשר יביא צער ודאָגה לי ולרוזה”.

“מדוע?”

"הן אנחנו בלי ספק נכָּנס בעובי הקורה. כמה פעמים אמרתי לרוזה: “מה בצע כי תקראי לעצמך סוציאליסטית? אי אפשר להשתתף כאן בבחירות; אין כל טעם להצביע בעד הסוציאליסטים – הקול אינו מובא במנין כלל, אך צחוק הוא”. אמרתי: “דרוש לנו יוניון. דרושה לנו שביתה!” אבל רוזה אמרה: “חכה עוד מעט. חסוך מעט כסף, תן לילדים ויגדלו מעט. אז נצטרף ונעזור, ולו גם נצטרך לעזוב את ביתנו”.

“אבל אין אנו נגשים ליסוד יוניון לפי שעה!” טען הל. “יש לי תכנית אחרת!”

ברם, דעתו של ג’רי לא נתקררה. “אי אפשר לחכות!” הכריז, "האנשים אינם יכולים עוד להחזיק מעמד! אמרתי: “בוא יבוא הדבר יום אחד כשוֹאת פתאום, כהתפוצצות במכרות! האחד יתחיל במלחמה, והשאר יחרו-יחזיקו אחריו”. וג’רי הביט אל רוזה שישבה ועיניה תלויות בחרדה בבעלה. “אנחנו נכנס בעובי הקורה”, אמר; והל ראה שעיניהם נפנו לחדר בו ישנו ג’רי זוטא והתינוק.

הל לא דִבר דבר; לאט-לאט התחיל מתחַור לו, מה עלולה מרידה כזו להביא לבריות הללו. מתוך סקרנות מעורבת בחמלה התבונן במלחמה הפנימית שהתחוללה לנגד עיניו, – המלחמה שיָמיה כימי נפש האדם – בין טובתו של הפרט, רַוחָתו וזהירותו ובין קול החובה, האידיאל. לא תרועת חצוצרות, כי קול חרישי ורך מעמקי הנפש הוא אשר הכריז על המלחמה.

אז שאל ג’רי מהו הדבר אשר הל ואולסון מתכוננים לעשותו, והל הסביר כי יש בדעתו לתהות על יחסה של החברה לחוק רואה-המשקל. התכנית טובה בעיניו; כלום אין ג’רי סבור כך?

ג’רי חִייך בעצבות. “כן, תכנית טובה לבחור צעיר שאין עליו עול משפחה”.

“טוב מאד”, אמר הל, “אני מקבל עלי את הדבר – אני אהיה רואה-המשקל”.

“צריך להקים ועד” אמר ג’רי. "הועד ילך לדבר עם ה’בוס'.

“מצוין; גם את הועד נרכיב מאנשים צעירים שאין להם משפחות. איזו בחורים מאלה המתגוררים בלולים שבעיר-הצריפים; הרי אין להם מה להפסיד”.

ברם, מג’רי לא סרה רצינותו. “אין להם די מוח בקדקדם, בשביל לשמור על האחדות”. ועוד הסביר ג’רי כי מן ההכרח שתעמוד מאחרי הועד קבוצת אנשים, ועל הקבוצה הזאת להיות מאורגנת היטב, להתאסף בחשאי – למעשה תהיה הקבוצה כיוניון לכל דבר, וכך אמנם תוחזק בעיני ה’בוסים' ובַלשיהם. כי שום הסתדרות מאיזה סוג שהוא לא הוּתרה במחנות-הפחם. היו איזה סֶרבים שרצו להשתייך לאחת האגודות שבארצם, וגם זה נאסר עליהם. אם יש את נפשך להבטיח את חייך ובריאותך, הרי החברה מקבלת את הדבר על עצמה ובכלל זה גם את הרוָחים הכרוכים בענין; מבלעדי זאת, הרי אינך יכול אפילו לשלוח כסף למולדת הישנה באמצעות המחאות-דואר; הפקיד שבמשרד-הדואר, ששִמש בו בזמן גם פקיד במחסן החברה, היה מוכר לך במקרה כזה מין שטר של המחסן.

הל עמד, איפוא, לפני קשיים רבים אשר אולסון הקדים והזהירו עליהם. ראשון הקשיים היה פחדו של ג’רי. אפס הל ידע היטב כי ג’רי אינו “פחדן”; אל לאדם לבוז לעמדתו של ג’רי עד שיגיע למקומו.

“כל מה שאני מבקש ממך הוא מתן עצה”, אמר הל. “נקוֹב לי שמותיהם של איזו בחורים שהם מהֵימָנים וראויים לסמוך עליהם, למען אתקשר עמהם, ועליך לא יפול אף צל חשד”.

“אתה הנך דַיָרי”, באה תשובתו של ג’רי. שוב עמד הל בפני מכשול חדש. “וכי סבור אתה, כי דבר זה יגרום לך אי-נעימות?”

“כמובן. הם יודעים שאנחנו משוחחים, ויודעים שאני מדבר סוציאליזם. יפטרוני בלי ספק”.

“ושארךָ, המשגיח במספר 1, היכן הוא?”

“אין הוא יכול לעזור. אפשר יפוטר גם הוא עצמו. יאמרו: טפש מטופש, נתן דירה לרואה-משקל”.

“טוב”, אמר הל. “ובכן אעתיק דירתי מכאן בעוד מועד. תוכל לספר אחר כך שהייתי סכסכן ומפריע-שלום, ולכן הרחקתני”.

המינֶטים ישבו כשהם מביטים דומם זה אל זו, זוג מַשמים ונוגה. קשתה עליהם הפרידה מעם דַיָרם שהיה להם לידיד נאמן ושִלם להם דמי כלכלתו בעין יפה. גם הל התעצב אל לבו, שכֵּן נתחבבה עליו המשפחה, ג’רי ואשתו-הנערה וג’רי זוטא, לרבות את התינוק שחור-העינים שהיה מרעיש עולמות ומפריע כל שיחה.

“לא”, אמר ג’רי. “אני לא אשתמט. גם אני אעשה את שלי!”

“טוב ויפה”, השיב הל. “את שלך תעשה – אבל לאו דוקא עכשיו. אתה תשאר כאן ותסייע בידי אולסון לאחר שישלחו אותי. אין אנו רוצים להפקיר את מיטב אנשינו בבת אחת”.

ואמנם, לאחר שקלא וטריא מרובה, הוסכם כפי שהציע הל. והל ראה שרוזה הקטנה צנחה על הכסא מתוך אנחת רוָחה. תור היסורים נדחה. צריפה בן שלושת החדרים, רהיטיה, קלחותיה הממורטות ווילאותיה המסולסלים המבהיקים בלבנם, כל אלה היו שוב שלה.

ב    🔗

הל חזר והעתיק את דירתו לפונדקו של רמיניצקי; קרבן גדול שהיו לו בכל-זאת מעלות משֶלו, שכּן ניתנו להל יותר הזדמנויות לשוחח עם הפועלים.

בהשתתפותו של ג’רי נערכה רשימת האנשים הראויים לגלות להם את הסוד; בראש הרשימה נמצא שמו של מַיק סיקוריא. להיות חבר לועד, לנהל משא-ומתן עם ה’בוס', – עצם הדבר הזה היה נראה לו למיק הזקן כהגשמת יעודו עלי אדמות. אף על פי כן הוחלט ביניהם לא לגלות את אזנו עד הרגע האחרון, שמא יוציא את סודו חוצה מתוך פליטת-פה של התמרמרות בהפסידו איזה קרון מקרונותיו.

בקרבת מקום להל היה עובד בולגרי צעיר ושמו וְרֶסמַק. המבוי למקום עבודתו של האיש היה תלול, והוא היה חוגר את שארית כוחותיו בכדי להעלות את הקרונות הריקים. יום אחד, עוד הוא עושה עיף ומיוזע במלאכתו, הופיע אֶליק סטון ומתוך שאט-נפש של ענק לחולשה גופנית התחיל מכה את הפועל באגרופיו. האיש הרים את זרועו – אם לשם הגנה ואם כדי להשיב מכה למכהו, אין לדעת זאת – אך סטון השתער עליו בשצף-קצף והיה רודפו ובועט בו לאורך כל המחִלה כשהוא שופך עליו קללות נמרצות. ועתה עבד האיש ב"מקום" אחר וכבר הספיק להוציא ארבעים קרון טעוני אבן ולקבל בשכרם שלשה דולרים. כל מי שראה את הבעתו של הבולגרי מדי עבור משגיח-הבוֹר על פניו לא היה מהסס לומר, כי האיש יתן ידו לכל תנועת מחאה.

על מכיריו של ג’רי נמנה עוד איש אחד אשר זה לו ימים אחדים לצאתו מבית-החולים בו היה מוטל לאחר התנגשות בקנה אקדחו של קציו-המחנה. האיש היה פולני, ולדאבון-לב לא ידע אף מלה אנגלית; ברם, אולסון בא במגע עם עוד פולני אחד, שדבר מעט אנגלית וקבל אל עצמו להודיע את חברו פשר דבר. לאלה צורף גם איטלקי אחד, רוֹוֶטא, מודעו של ג’רי שהיה מוכן לערוב בעד מהימנותו.

היה עוד אדם אחד אשר הל חשב עליו – מרי בֶּרק. בימים האחרונים היה נמנע בכַונה מהפגש עמה; זה נראה לו כמוצא יחידי – הגם שדומה היה לו כי הפתרון אכזרי מדי, והוא לא ידע שלֵו ברוחו. כמה פעמים התבונן וחזר והתבונן במה שהיה. כיצד קרה הדבר? מחובתו של הגבר במקרים כאלה לתלות את הקולר בצוארו; אפס, על הרוב, אין הגבר אוהב לתלות את הקולר בעצמו והריהו מנסה להקל בזה עד כמה שאפשר. כלום אדיבותו היתרה, היותו אץ לתמוך במֶרי במקום שהדרך היתה משובשת, כלום זאת היתה הסבה? הן היא, לאמתו של דבר, לא היתה זקוקה לעזרה זו כל-עיקר, שכֵּן עמדה על רגליה הכן ממש כמותו. אפס הוא עוד הרחיק לכת מזה, הוא התנהג עמה, בהתרגשותו כי רבה, שלא כהוגן; הן צריך היה לחזות מראש כי כל אי-הרצון אשר לנערה, כל געגועי נפשה המתעטפת בצמאון, יתרכזו בו, אשר כה “שוֹנֶה” היה מאחרים, אשר ראה רבות והיה מעלה לפניה את זֵכר “ספרי השירים”!

והנה כאן נתגלתה לפתע פתאום אפשרות של התרת הקושי; וכאן היה בשביל מרי ענין חדש לענות בו, צנור אחר, בטוח יותר, בו יזרמו רגשותיה. אמנם לא יתכן כי אשה תהיה חבֵרה לועד הכורים, אפס יתכן ויתכן שעלולה היא לשמש יועץ טוב, ולשונה השנונה – דָרבָּן שימריץ אחרים לפעולה. מתלהב למחשבתו זו, בא הל, מעשה גברים, לידי הַפשָטה – וכך נפל בפח סנטימנטלי חדש. לא עלה על דעתו כי אפשר שביסוד התענינותה של מֶרי בתנועת רואה-המשקל יהיה מונח הרצון לראותו לעתים קרובות יותר; וכל שכן שלא עלה על לבו החשש כי גם הוא עצמו מבקש תואנה להפגש עמה.

דַמה דִמה כבר לראותה בתפקידה החדש שהיה מעודד ומלהיב, כמדומה, יותר מהבשול והנקוי, דמיונו ה"פיוטי" נתלהט; הוא יתן לה תקוה, מטרה, תכלית לחייה. הן היו גם נשים מנהיגות בכל תנועה פרוליטרית גדולה!

הוא הלך אליה ומצָאהּ לפני פתח צריפה. “שמֵחה אני לראותך, ג’ו סמיט”, אמרה ועיניה מחייכות לתוך עיניו.

“גם אני, מרי בֶּרק!” השיב.

סבר פניה היה נמרץ, אך חִור משהיה קודם. וכי אפשר לו גם לצבע-פנים אִירִי זה, הרענן והמבהיק, שֶיִדהה? גם דומה היה לו שרזון שוּלח בגופה; שמלת הכותן הכחולה לא נראתה עוד הדוקה ומתוחה על גופה כמקודם.

הל עט על נושאו. “מרי, ראיתיך היום בחזון”.

“אותי? מה הדבר?”

הוא צחק. “ראיתיך, והנה פניך מלאי זיו, שערך מזהיר כנזר-זהב ואת רוכבת על סוס לבן כשלג, עוטה שמלה לבנה, רכה ומבהיקה – כי’אן ד’ארק או כמנהיג בתהלוכת-בחירות. בראש מחנה עצום רָכבת, מרי; עדיין צלצלי התרועה מהדדים באזני”.

“מה כַונתך?”

“נכָּנס, ואגיד לך”.

הם נכנסו למטבח הנקי וישבו על כסאות העץ החשופים; מרי חבקה את ידיה בחיקה כילדה המצפה למעשִֹיָּה שהובטחה לה.

“מהר”, אמרה, “רצוני לדעת את פשר השמלה שאתה מלבישני, כלום שמלת הכותן הישנה שלי אינה נראית לך עוד?”

הוא חייך. “בעצם ידיך, מרי, תארגי לך את השמלה החדשה, מנימי אָפיך העדינות ביותר – מאומץ-לב, נאמנות ומסירות-נפש”.

“הרי זה מזכיר שוב את ספר-השירים; מה, אפוא, רצונך להגיד?”

הוא הביט סביבו. “היש בבית מישהו?”

“אין איש”.

אפס אינסטינקטיבית הנמיך את קולו וספר לה את הכל. מארגן מ"היוניון הגדול" בא לקומם את העבדים ולעוררם למחאה.

סבר פניה השוחקות של מרי סר כהרף עין. “הו! זה, איפוא, הדבר?” אמרה בקול אטום. חזון הסוס הלבן כשלג והשמלה הרכה והמבהיקה נמוג כליל. “דבר זה אינו אפשרי כאן”.

“מדוע?”

“בעֶטים של האנשים. כלום אינך זוכר מה שאמרתי לך אצל הרֶפֶרטים? פחדנים הם!”

“הנקל לדבר ככה, מרי. אפס הגירוש מן הבית אינו נָעים כל כך…”

“כלום לי אתה צריך להסביר זאת?” קראה בהתרגשות פתאום. “כלום לא ראיתי זאת בעיני?”

“אמנם כן, והנה רצוני שתעשי משהו…”

“וכי לא רציתי לעשות משהו? כמה פעמים רציתי להשתער על ה’בוסים' ולנשוך מהם את חטמיהם!”

“טוב”, צחק, “נוכל לכלול את זה בתכניתנו”. ברם, מרי לא נמשכה אחרי עליצותו; כל כך נוגה ונבוכה היתה, שתקָפו רצון ליטול שוב את ידה. אך עצר ברוחו; הן הלך הנה אך למען לכוֵן את מרצה במסלול בטוח!

“עלינו לעורר את האנשים למרד, מרי”.

“אך חֶרס תעלה בידך, ג’ו – הדוברים אנגלית לא יצלחו כלל, היונים והבולגרים אפשר שיִצלחו – בארצותיהם נלחמו ואולי ילחמו גם כאן, אך האירים – לעולם לא! אותם שהיה להם חוט-השדרה הלכו להם מזמן. השאר היו לעבדים נרצעים. יודעת אני את כולם, כל אחד מהם. הם רוטנים ומקללים את ה’בוס'; אחר יזכרו את הרשימה השחורה וישובו להתרפס לפניו”.

“האנשים הלָלו צריכים”…

“האנשים הלָלו צריכים שכר והוללות-סובאים בחברת הנשים הנשחתות שבערי-הפחם ובִלוי לילות בהוצאת כסף איש מחברו במשחק בקלפים מזוהמים! הם שמחים בהנאה הנופלת בחלקם ואינם צריכים דבר”.

“אם הדבר הוא כך, מרי, הרי על אחת כמה וכמה הם צריכים למוד! אם לא למענם, נעשה זאת למען ילדיהם. את הילדים לכל הפחות, יש לחנך אחרת! הרי הם, לפחות, לומדים אנגלית”…

מרי פרצה בצחוק מלא בוז. “וכי ראית את בית-הספר שלנו?”

הוא נענע בראשו לאות שלילה. והיא ספרה לו כי מאה ועשרים ילד חבושים וצפופים שם בחדר אחד; יושבים כשגבם אל הקיר, שלושה שלושה על כסא. בחֵמה שפוכה הוסיפה לדבר את דבריה: בית-הספר צריך להתקיים על מסים; אך מאחר שהחברה היא בעלת-הנכסים היחידית בסביבה, הריהו נמצא ברשותה של החברה. מועצת בית-הספר מורכבת ממיסטר קַרטרייט, המפקח הראשי על המכרות, גֶ’ק פּרֶדוביץ', הפקיד במחסן, והמטיף כבוד מר סְפרֶג, וספרֶג הזקן היה מוכן ללחך בכל-עת את כפות רגליו של ה"ראשי".

הל צחק: “ודאי שיש לך טינה עליו מפני שסָבו היה אורנגן¹² !”

ג    🔗

מרי היתה אֲמוּנה עלי יֵאוּש, וארסו חלחל עמוק בדמה. הל הבין כי לא יקל לו להפיח אמונה בלבה כאשר לא יקל לקומם את הפועלים שהיא בזה להם. היא היתה אמיצת-לב, אי אפשר היה להטיל ספק בדבר הזה; ואולם כיצד יביאנה לידי כך, שתשתמש באומץ-לבה למען האחרים, רכי-הלבב?

“מרי”, אמר, “הן לאמתו של דבר אינך שונאת את הבריות הללו. נפשך יודעת מאוד מה רב סִבלן, את מרחמת אותם. לילדיהם את נותנת את הסנט האחרון, כשהם זקוקים לכך…”

“אה, בחור!” קראה, והוא ראה שבעיניה נתקשרו דמעות. “הריני שונאת אותם רק מפני שאהבתי אותם כל כך! פעמים רוצה אני לרצוח נפש את הבּוֹסים, ופעמים – את הפועלים. מה רצונך ואעשה!”

אבל עוד טרם היה סיפק בידו להשיב, התחילה הולכת ומונה את כל מַכָּריה שבמחנה. עם איש אחד חייב הל לדבר בלי דחוי; אמנם זקן האיש מכדי להסָפח אליהם, אולם עצותיו תוכלנה להועיל במדה מרובה, ולבם יהיה סמוך ובטוח שלא יבגוד בהם לעולם. זה היה ג’ון אֶדסְטרום הזקן, שוֵדי ממינֶסּוֹטה, העובד בחבל זה מאז הוחל בנצול המכרות. הוא היה פעיל בשביתה הגדולה לפני שמונה שנים, אף הוקע ברשימה השחורה, הוא וארבעת בניו עמו. בניו נפוצו בארבע כנפות הארץ, אולם האב נשאר בסביבה זו, עבד בחוות ובמסלת-הברזל עד שבאחת מ"עונות-הדחק" חזר ומצא עבודה במכרות.

זקן, זקן מאד האיש, הודיעה מרי, כבן ששים. וכשהעיר הל כי אין זו זקנה מופלגת ביותר, נענה כי חזון בלתי נפרץ הוא כשאדם בגיל זה מוכשר עדיין לעבוד במכרות; לאמתו של דבר לא רבים הם הזוכים להגיע לגיל זה בכלל. אשתו של אדסטרום מפרפרת כעת ביסורי גסיסה, ושעה קשה עוברת עליו.

“לא מן היושר יהיה, אם נביא אדם זקן כמותו לידי כך, שיפסיד את עבודתו”, אמרה מרי. “אך בעצה טובה יכול יוכל להועיל לנו”.

אותו ערב שָמו השנַים את פניהם אל צריפו הקטן והחשוף של ג’ון אדסטרום ב"עיר הצריפים". רק חדר אחד היה בו עם רצפת-חומר ומחיצת קרשים שהסתירה את האשה הגוועת מעיני הבאים. מחלת הסרטן היתה לה, וריח מעורר בחילה נִשָֹא בחלל החדר. כמה רגעים נבצר מהל לתת דעתו על דבר-מה זולת הריח הזה; לבסוף נתגבר על חולשתו באמרו אל לבו כי במלחמה הוא נמצא, ובמלחמה חייב אדם ללכת לבית-החולים באותו רצון ממש כמו לככר-התרגילים.

הוא הביט סביבו וראה שהסדקים בקירות הצריף נסתמו בסמרטוטים, והזגוגיות השבורות בחלונות הוטלאו בנייר חוּם. האיש הזקן השתדל, לפי הנראה, לשמור על נקיונו וסדרו של החדר. עינו של הל תפסה גם איזו ספרים על גבי אצטבה. אף שעמד רק חודש ספטמבר, הנֵה בחבל-הרים זה היה הקור בלילות גדול; הזקן ישב מכווץ ליד כּוֹפַח-ברזל אשר אש עליזה בערה בו. רק שערות בודדות שרדו על ראשו, וזקנו הדל היה לבן, עד כמה שדבר זה יתכן במחנה-פחם. קודם-כל משך את העין החורון שבפניו, אחר – טוב-הלב ששפע מתוך עיניו הכהות והעששות מזוקן; גם קולו היה רך וענוג כלטיפה. בהכנס האורחים נתרומם ממושבו לברכם והושיט להל יד רועדת, שבקשיותה ובצורתה המשונה הזכירה טֶלֶף של בעל-חי. הוא הגיש להם ספסל לישיבה והתנצל על דבר אי-הסדר שבמעונו. הרהור עבר במוחו של הל, שאם אדם בגיל ששים עדיין יכול לעבוד במכרה, הנֵה בגיל הששים ואחת אינו מוכשר עוד לכך.

הל בקש את מרי לא לפתוח בעניָן עד שלא יוציא הוא עצמו את משפטו על האיש. הנערה הקדימה ושאלה, איפוא, לשלומה של מיסיס אֶדסטרום. במצבה לא בא כל שנוי, היא שוכבת בחוסר-הכרה כמקודם. ד"ר בֶּרֶט היה שוב, והוא לא יכול לתת לה אלא מוֹרפיון. אין ביד איש להושיעה, אמר הרופא.

“בודאי, גם אילו היה בידי מישהו, לא היה הוא יודע זאת!” קראה מרי במרירות.

“הוא אינו רע כל כך, כשהוא במצב של פכחות”, אמר אדסטרום באורך-רוח.

“ואימתי יתרחשו נסים כאלה?” הוסיפה מרי לעקוץ, ובפנותה אל הל, דרך ביאור, אמרה: “הוא שאֵרו של המפקח הראשי”.

אף על פי כן, אמר אדסטרום, הנֵה מבחינה זו המצב כאן עדיין טוב מאשר במקומות אחרים. בהֶרְוִיס-רַן, מקום שעבד בו, נפצע אחד הפועלים בעין, ואגב נתוח נשמט המכשיר מידי הרופא והאיש אִבד את עינו; זרועות ושוקַים שבורים חוברו שלא כהוגן. והאנשים היתה בידם הבחירה – להשאר בעלי-מומים או ללכת לרופא אחר ולתת את עצמותיהם לשבירה וחבּור מחדש. לא נשתנה דבר זה מכל שאר הדברים – הרופא הוא פֶּרק ממנגנון החברה, ואם תרבה לרנן אחריו תשתלח במורַד הקַניון. דולר לחודש אתה משלם על חשבון הרפוי, ולא עוד אלא שבבַקרו אותך הוא מחייב אותך בתשלום מיוחד, ככל העולה על רוחו.

“ואתה מוכרח לשלם?”

“הם מנכים את הסכום ממשכורתך”, אמר הזקן.

“פעָמים שהם מנַכים אפילו אם לא עשה דבר”, הוסיפה מרי. “הם זקפו לחובתה של מיסיס זַמבוני עשרים וחמשה דולר עבור תינוקה האחרון – אף שהרופא דָרך על סף ביתה רק שלש שעות לאחר שהילוד יצא לאויר העולם!”

ד    🔗

השיחה נמשכה. ברצות הל לעמוד על טיבו של הזקן ספֵּר לו על מעשי עָול שונים הנעשים לכורים, ולבסוף הֵעיר כי רק היוניון לבדו יכול להחיש רפואה. עיניו הכהות של אדסטרום עמדו עליו מתוך מבט חוקר, ואחר פנו לצדה של מרי. “ג’ו כשר וישר”, אמרה הנערה בחפזון, “אפשר לסמוך עליו”.

אדסטרום לא השיב ישָרות והסתפק בהערה שהוא השתתף פעם בשביתה; הרי שהוא כעת אדם מפורסם לגנאי, והוא רשאי להשאר כאן כל זמן שישית לבו רק לעניניו שלו. התפקיד שהוא מלא בשביתה הגדולה טרם נשכח; ה"בוסים" נתנו לו עבודה במקצת מפני שחסרו ידים עובדות בעונת הדחק ובמקצת מפני שהמשגיח היה ידידו הפרטי.

“סַפר לו על השביתה הגדולה” אמרה מרי. “הוא חָדש בסביבתנו”.

נאמנו על האיש דבריה של מרי; חשדותיו נעלמו, והוא התחיל מסַפר על אותם המאורעות המחרידים ששִמשו עד היום מסורהּ העוברת מפה לאוזן במִכרות. היה זה מַאמָץ נאדר של עשרת אלפים עבד להשתחרר, וסופו שדוכא באכזריות רבה. מיום שהוחל בנצול המכרות הללו היה השלטון המקומי בידי הבעלים; והנה, בהגיע שעת הצורך, השתמשו במסִבה זו לטובתם: החיילים כפו את השובתים לשוב לעבודה. המנהיגים וראשי המשתתפים הושמו בבתי הכלא בלא בירור-דין ופסק-דין. משנתמלאו בתי-הסוהר עד אפס מקום, כנסו כמאתים איש לתוך דיר של כלונסאות ואחר כך הטעינום על קרונות, הוציאום לעת לילה למחוץ למדינה והשליכום באפס מים ומזון בשממת הערבה.

ג’ון אדסטרום היה אחד מן המאתים. הוא ספר כיצד הולקה אחד מבניו ונחבל חבלות קשות, וכיצד הוחזק השני במשך שבועות במרתף טחוב שנגע אותו במחלת הרומטיקה לכל ימי חייו. פקידי משטרת המדינה פעלו את כל אלה; ובנַסות מי מאנשי השלטונות המקומיים לצאת במחאה נכלא גם הוא – על השופטים האזרחיים עצמם נאסר להוציא משפט, אף אויַם עליהם במאסר. “הקונסטיטוציה – לעזאזל!” זו היתה סיסמתו של הגנרל המפקד; והכפופים למָרוּתו הוציאו מוניטין למימרה: "חסל סדר הַבֵאַס קוֹרפוּס,¹³ נִתְּנֵם להם פּוֹסט מוֹרטֶם![¹⁴]

התאפקותו של אולסון פעלה על הל פעולה נמרצת, אולם הרושם שעשה עליו האיש הזקן היה עמוק מזה. הרגשת הכנעה ויראת-הכבוד תקפה אותו בהקשיבו לדברי הזקן. לא יאָמן כי יסופר: אדסטרום ספר את כל המוצאות אותו, כל הנסיונות המחרידים שנתנסה בהם, ומרירות לא נשמעה בקולו ולא היתה, כנראה, גם בלבו. כאן, בתוך המחסור והעזובה שמסביב, כשמשפחתו הרוסה ומפוזרת, ולַפתח הרעב רובץ, הוא עוצר כוח להשקיף אחורנית על עָברו, מבלי לשטום את אלה שהחריבוהו והביאוהו עד הלום. לא בעקב זקנָתו וחולשת-גופו בא הדבר הדבר הזה, ולא משום שרוח המרד עזבתו; הדבר בא מתוך העמיקו חקר בחיי הכלכלה, מתוך שהכיר כי המשטר הנפסד הוא המכה עיני אדם בסנורים ומשַלח ארסו בלבותיהם. “יבוא יום” אמר, “והמשטר הנפסד הזה יחלוף, ואז יוכלו בני-האדם לעשות חסד ולהיטיב איש עם רעהו”.

אך הנה פתחה שוב מרי בֶּרק ונתנה בטוי ליאוש האוכל אותה. כיצד יתכן שיבוא שנוי בזמן מן הזמנים? האדונים רעים ונִקלים והפועלים מוגי-לב ובוגדים. נותר, איפוא, רק האלוהים לבדו בכדי לחולל את השנוי – והרי האלוהים ראה את כל אלה מדור ודור ולא מחה בידי עושיהם!

הל היה תאב לשמוע את תשובתו של אדסטרום. “מרי”, שאל הזקן, “הקראת מימיך על הנמלים באפריקה?”

“לא”, אמרה מרי.

“מליונים ומליונים נודדות הן בשורות ארוכות. וכשהן מגיעות לבור הרי הראשונות נופלות לתוכו ואז נופלות הבאות אחריהן, עד שהן ממלאות את הבור עד סופו, והנותרות עוברות הלאה. כמונו כנמלים, מרי”.

“אף אחד מאתנו לא יעבור!” קראה הנערה. “אחת היא, מהו מספר הנופלים. הבור הזה עמוק, ואין לו סוף”.

הוא השיב: “דבר זה אין הנמלה יכולה לדעת, מרי. הן אינן יודעות אלא שעליהן לנפול. הן דבקות זו בזו בגופותיהן, ואינן נפרדות גם במותן; והן מהוות גשר, עליו תעבורנה הנותרות”.

“אני אסור הצדה!” קראה מרי בעוז. “לא אטיל את עצמי לתוך הבור”.

“תוכלי לסור”, השיב הזקן, “אך סופך שתשובי לשורה. אני מיטיב להכירך משֶאַת מכירה את עצמך”.

בצריף הקטן היתה דממה. בחוץ גנחו רוחות סתיו מוקדם, ולפתע נראו החיים להל כדבר-מה זועם ונטול-חמלה. דַמה דִמה, בהתלהבות הנעורים אשר בו, כי חיים של מהפכן יש בהם ענין, רבוי גונים וזעזועים; אפס להיות נמלה, אחת בתוך מליונים, ולשקוע בבור שאין תכלית לעמקו – כלום אפשר שאדם ישא את נפשו לדבר הזה? הוא התבונן בדמותו השחוחה של הפועל אשר לפניו, לבן-השער ושבע-העמל, דמות מטושטשת לאורה הקלוש של המנורה הקטנה, ונזכר משום-מה בתמונתו של רמברנדט “אורחים באֶמַאוּס”: החדר בבית-המרזח המזוהם מואר באור כהה, ושני האנשים העוטים בלויי סחבות, שתוקי השתוממות למראה קרני ההוד הזורחות במצחו של האיש המִסֵב לשולחנם. ולא היה צורך בדמיון-יתר כדי לחזות קרני-הוד עוטרות כביכול למצחו של האיש הזקן הזה, בעל הקול הרך והענוג.

“מעודי לא קויתי שאני אזכה ואראה בנחמה”, הביע האיש הזקן לאטו. “אך קַוה קויתי כי בָני יגיעו לאותם הימים, ועתה נתערערה גם תקותי זו. אפס מעולם לא הטלתי ספק בדבר, כי יבוא יום בו יעברו הפועלים ויבואו אל הארץ המובטחת. הם לא יהיו עוד עבדים, והולכי בטל לא עוד ישחיתו לריק את פרי עמלם. ויהיו נא נאמנים עליך דברי, דברי איש שמבשָרו חזה זאת – פועל שאין אמונה זו בלבו אִבֵּד את טעם חייו”.

הל החליט כי האיש ראוי לאמון גמור והרצה לפניו את תכניתו בדבר רואה-המשקל. “רק את עצתך בלבד אנו מבקשים”, הוסיף לבסוף בזכרו את אזהרתה של מרי. “אשתך החולה”…

“ימיה ספורים”, השיב האיש בעצב… וגם אני אלך במהרה אחריה. אך את שארית כוחי הדל אקדיש לענין".

ה    🔗

ענין הקשר היה ענין מוחשי וקשה כמָות לאותם האנשים שמַטה-לחמם היה הפחם; ואילו לגבי הל לא אבד לדבר הזה חִנו הרומנטי אפילו ברגעים הקשים והמכריעים ביותר. הוא קרא על מהפכנים ועל המשטרה שרדפה אותם. ידוע ידע כי ברןסיה הצארית אפשר להתנסות בכמו אלה; אך מעולם לא עלה על דעתו, אף לא היה מאמין לוּ סוּפַּר לו, כי גם באמריקה שלו, החפשית, מצויים כל הדברים האלה מהלך שעות אחדות מעיר מגוריו ולמודיו.

בערב למחרת בקורו של הל אצל אֶדסטרום עִכבו ברחוב משגיח-הבור שלו. הוא נתחלחל מהפגישה הפתאומית כגנב-כיס שֶנִקרה לעומת שוטר.

“הלו, בחור!” אמר משגיח-הבור.

“הלו, מיסטר סטון!” באה התשובה.

“רצוני לשוחח עמך”, אמר ה"בוס".

“בבקשה, אדוני”. ולעצמו בלחש: “נתפסתי!”

“הכנס נא לביתי”, אמר סטון; הל הלך אחריו, והיה לו הרגש כאילו ידיו נתונות כבר בכבלים.

“שמע נא”, העיר האיש, בעוד הם מהלכים. “הרי הבטחתני למסור לי כשתשמע פּשוּק-שפתים”.

“לא שמעתי דבר, אדוני”.

“ובכן, עליך להתאמץ קצת יותר”, המשיך סטון. “בכל מחנה-פחם יש מפשקי-שפתים”. הל נאנח אנחת הקלה חרישית. הפחד היה, איפוא, פחד שוא.

הם הגיעו לביתו של המשגיח. זה נטל לו כסא על המרפסת, ורָמז להל ליטול לעצמו כסא שני. מסביב היתה אפלולית, וסטון פתח שוב בקול חרישי. “בעיקר התכַּוַנתי לדבר עמך בענין אחר – הבחירות”.

“הבחירות?”

“כלום לא ידעת שבחירות ממשמשות ובאות? ציר הקונגרס של מחוזנו מת, וביום ג' שבעוד שלשה שבועות תתקיימנה בחירות מיוחדות”.

“בנתי, אדוני” הל גחך בקרבו. הנה יתוַדע בעצמו אל הדברים אשר אולסון ספר לו.

“כלום לא שמעת שום דבּוּרים בענין זה?” חקר ה"בוס".

“שום דבר, אדוני; איני שת לבי לפוליטיקה. אין זה מעניָני”.

“יפה; כך צריך כורה לדַבר!” אמר משגיח-הבור, מרוצה. “אילו היו כולם נבונים כל כך, והיו מניחים את הפוליטיקה לפוליטיקאים כי אז היטיבו לעשות. עליהם לשים לב רק לעסקיהם הם”.

“כן, אדוני”, ענה אחריו הל אמן בענוה. “כגון שהייתי שָֹם לבי לפרָדות כשרציתי להמנע ממיחוש-מעים”.

המשגיח חִייך בהוקרה. “הרי אתה עולה בשכלך על רובם. אם תהיה לי לעזר, הרי סופך לראות ברכה בעולם הזה”.

“תודה, מיסטר סטון”, אמר הל. “הַמצא נא לי רק הזדמנות”.

“הרי, לדוגמא, הבחירות. מדי שנה בשנה שולחים לנו סכום מסוים לצרכי תעמולת הבחירות; מקצתו אפשר שתשלשל לכיסך”.

“סבורני כי זה לא היה מביא לי נזק”, אמר הל, מעמיד פנים כנהנה. “מה הדבר אשר עלי לעשות?”

היתה הפסקה; סטון עִשן את מקטרתו. אחר המשיך בטון מעשי. “דרוש לי אדם שיֵצא לתהות מעט על קנקנם של הבריות, וימסור לי ידיעות על המצב. חשבתי שנוח לי להעסיק לתכלית זו לא את אלה שאני משתמש בהם תמיד כי אם מישהו שאינו חשוד בעיניהם. מספרים כי בשֶרידֵן ובפֶדרוֹ מעלים הדמוקרטים אבק רב, וזה מדאיג את החברה. הן ידעת ודאי כי ‘חברת הדלק הכללית’ היא רפובליקנית?”

“שמעתי”.

“ודאי תחשוב שציר-קונגרס איזה-שהוא אינו יכול להטרידנו שם בוַשינגטון; אבל דא עקא, שאגב תעמולת הבחירות הרי הוא אומר לאנשים ש’החֶברה' עושקת אותם. רצוני, איפוא, שתצא לשוט במחנה, תשוחח עם האנשים בעניני פוליטיקה ותוָדע אם היה מי מהם באספתו של מק-דוּגַל (מק-דוגל הוא הדימוקרט המועמד לציר). כמו כן יש להעלות אם הִכניסה המפלגה לכאן ספרות תעמולה ואם יש לה איזו סוכנים במקום. הם תובעים לעצמם את הזכות לבוא הנה, לנאום נאומים וכיוצא בזה. גיא-צפון שייך לעיר, הרי שהחוק על צדם, ואם נבוא לנעול דלת בפניהם ירימו קול צוחה בעתונות והרושם יהיה לרעתנו. עלינו, איפוא, לקדמם בדרכי שלום. לאשרנו אין כאן אולם לאספות, והתקַנו תקנה מקומית האוסרת אספות והתקהלויות תחת כפת השמים. אם ינסו להכניס חוזרים ומגלות-עפות, הרי יש למּנוע בעד הפצתם. התבין?”

“בנתי”, אמר הל; הוא נזכר בספרות התעמולה של תום אולסון.

“אנחנו נפריח את הסיסמה: החברה רוצה שיבָּחר המועמד הרפובליקני; ואתה תעמוד על המשמר ותראה איך יתקבל הדבר על דעת הבריות”.

“זה נראה פשוט למדי”, אמר הל. “אך הגד נא לי מיסטר סטון, למה כל הטרחה? כלום כה רבים הם הזרים שיש להם זכות הבחירה?”

“לא בזרים הכתוב מדבר. הן אנחנו מאַזרחים אותם בכוָנה – בעבור כוס שֵכר יצביעו כטוב בעינינו. דוברי האנגלית ואותם הזרים שצרו להם מכנסיהם, את אלה צריך לשמור בשבע עינים. הללו, משיכניסו ראשם בפוליטיקה לא יעמדו במקום אחד; תיכף ומיד יפלו תחת השפעת האגיטטורים של היוניונים ויתנשאו להיות אדוני המכרות”.

“אוֹה כן, בנתי!” אמר הל, ותמַה אם לא נשמע שמץ זיוף בקולו.

אך ה"בּוס" היה מוטרד בדאגותיו. "לפני ימים אחדים אמרתי לסִֹי אַדַמסּ: “הריני מחפש אנשים המדברים באיזו שפה חדשה, שפה שאיש לא יֵדע לעולם. אבל, סבורני, גם זה לא יצלח. אין כל אפשרות למנוע בעדם מללמוד מעט אנגלית”.

הל החליט להשתמש בשעת הכושר בכדי להשלים את חנוכו. “אם אין הדבר רצוי לך, מיסטר סטון, הרי אינך צריך להביא במנין את הקולות!”

“הנני להסביר לך”, השיב סטון; “עיקר השאלה הוא למצוא את הדרך הנוחה ביותר לישוב הדברים. בהיותי מפקח ראשי בהֶפִּי-גולץ לא בלינו את זמננו בעסקי פוליטיקה. אז היתה ‘החברה’ דמוקרטית, וכשבא ליל הבחירות רשמנו בפשטות גמורה ארבע מאות קול בעד המועמד הדמוקרטי. לא הספקנו לפנות כה וכה, והמפלגה המתנגדת סחבה העירה מספר בחורים ואלה נשבעו כי הצביעו בעד המפלגה הרפובליקנית. עתוני הרפובליקנים הרעישו עולמות על הדבר הזה, ואיזה שופט מטופש דרש מנין הקולות מחדש, והיה עלינו לשבת שוב לילה תמים על גבי הקלפאות. זו היתה עבודה!”

משגיח-הבור צחק והל החרה-החזיק אחריו.

“תורה זו צריכה למוד, התבין? אם יש במחנה שלך קולות בעד המועמד שאינו רצוי, הרי הדבר בא לידי פרסום; ואם המועמד הראוי נבחר פה-אחד, הרי מרובות התלונות. רבים המשגיחים שאינם נותנים דעתם על זה; אך אני לקחתי לקח בעוד מועד. וכלל זה נקוט בידי – שלא לתת לאופוזיציה שתבוא לעולם. בנת?”

“כן”.

“יתכן אמנם כי בעלי המכרות אינם רשאים להתערב בפוליטיקה, אולם הרי אין לכחש כי דבר אחד יש לו חשיבות לגביהם, והוא – מי ומי העובדים במכרותיהם. אין לך דבר קל מאשר לנכש – לנכש!” לעולם לא ישכח הל את תנועת הידים המסורבלות, בה לוה אליק סטון את דבריו אלה. הוא הוסיף לדבר וקולו לא היה נוח כמקודם. “מי שאינו רוצה להצביע כרצוני – ילך לו להצביע למקום אחר. זהו כל מה שיש לי להגיד בנוגע לפוליטיקה!”

שוב באה הפסקה קצרה, וסטון ינק ממקטרתו. אפשר שעלה על לבו הרעיון, כי הרצאת כל הפרטים הללו אין בה צורך כדי לאַלף טירון פוליטי. דבריו האחרונים נאמרו בטון נוח של פרידה. “ובכן יודע אתה, מה עליך לעשות. ידך תֵּקַע מחר, ולא תעבוד איזה ימים; כך תנתן לך האפשרות להסתובב ולקלוט את אשר ידובר. ואני אשים לב שתבוא על שכרך בימים אלה”.

“הרי זה נחמד ונעים”, אמר הל; ועם זה הֶראה רק קורטוב משמחתו.

ה"בוס" קם מכסאו ונשף את האפר ממקטרתו. זכור-נא, כי רוצה אני לקבל “סחורה”. יש לי עוד איזו בחורים העוסקים במלאכה, והריני מקביל אותם זה כנגד זה. ולא מן הנמנע הוא, שאצוה את מישהו לפקוח עין גם עליך.

“כן”, אמר הל אגב חיוך של הנאה. “זכור אזכור זאת”.

ו    🔗

ראשית מעשהו של הל היתה למצוא את תום אולסון ולהרצות לפניו את פרשת התנַסויותיו האחרונות. היתה זו שעת לצון ועליצות לשנַים.

הריני כעת מקורב ל’בוס'!" צחק הל.

אך המארגן לבש לפתע רצינות. “הוֵה זהיר בכל דרכיך עם בר-נש זה”.

“למה?”

“שמא ישמש הדבר בידיו אחר כן כלי-זין נגדך. האדונים הללו, אם אדם יורד לחייהם, הרי ראשית דרכם היא להוכיח כי אדם זה לקח מהם או, לפחות, בקש לקחת כסף”.

“והרי שום ראָיות לא תהיינה בידו!”

“אמנם לכך נתכוַנתי – אל נא תמציאן לידו. אם סטון יאמר כי היתה לכם יד אחת בפוליטיקה, הרי יתכן שאחד הפועלים יזכור שסַחת עמו בעניני פוליטיקה. והשמר לך מפני כסף מסומן”.

הל צחק. “לעולם אין הכסף שוהה בכיסי הרבה. אך מה אגיד לו כשיתבע ממני דין-וחשבון?”

“מהר לבצֵע את זממך, ולא תהיה לו שהות לדרוש ממך דין-וחשבון.”

“טוב ויפה”, היתה התשובה. “מכל מקום יש בדעתי להסב לעצמי שעה של קורת-רוח כל זמן שעודני מקוּרָבו של ה’בּוס'”.

בבוקר יום המחרת, אך השכים לעבודה, “נקעה ידו”, והיה מתהלך, לצערו ולדאגתו של מַיק הזקן, אנה ואנה, בפָנים מביעי כאב; וכשעמד והודיע לבסוף כי לא יוכל לעבוד, נטפל אליו מיק ולוָה אותו כחצי הדרך למבוא כשהוא הולך וממטיר עליו עצות בדבר תחבשות קרות וחמות. הל עזב את הסלובקי הזקן לנפשו ועלה ליהנות מזיוה הנפלא של החמה בעולם-של-מעלה ומזיו חסדו הנפלא עוד יותר של משגיח במכרות.

ראשית נפנה לחדרו, כרך מטלית ישנה על פֶּרק-ידו וממחטה נקיה על גביה; האות הזה נתן לו את הזכות ליהנות מחופשו של מחנה-הפחם ומרגשי-ההשתתפות של כל רואיו. וכך שם לדרך פעמיו.

בדרכו לחדר-השקילה של מס' 1 נקרה לפניו אדם גוץ, מהיר-תנועה, בעל עינים שחורות וערניות ופנים כחושים ומפיקי בינה. לבוש היה חולצת-פועלים פשוטה, אף על פי כן לא היה איש חושבו לפועל, כל עצמותיו אמרו מָרוּת.

“בוקר טוב, מיסטר קרטריט”, אמר הל.

“בוקר טוב”, השיב המפקח הראשי; ובהעיפו עין על תחבשתו של הל, “נפצעת?”

“כן, אדוני. אך נקיעה קלה, אולם סבור הייתי שמוטב לי לנוח יום”.

“שאלת ברופא?”

“לא, אדוני. סבורני כי אין זה כל כך נורא”.

“מוטב שתלך. לעולם אין אדם יודע מה יהא בסופה של נקיעה”.

“טוב, אדוני”, אמר הל. אחר כן, כשהמפקח פנה ללכת: “הסבור אתה, מיסטר קרטריט, כי יש לו למק-דוגל סכויים להבחר?”

“איני יודע”, השיב האיש, מופתע משהו. “סבורני, לא. אתה הרי אינך מתעתד להצביע בעדו, האין זאת?”

“אה, לא! הריני רפובליקני מבטן ומלידה. לא נתכַּונתי אלא לשאול אם אתה, אדוני, שמעת איזה מנאומיו של מק דוגל?”

“הנני אולי היחידי ששמָעו. וכי מתענין אתה בפוליטיקה?”

“כן, אדוני, במדת-מה, מלבד זאת הנֵה, לאמתו של דבר, הפוליטיקה אשֵמה בנקיעה זו.”

“הא כיצד? התקוטטת?”

“לא, אדוני. הן תבין, מר סטון רצה שאתהה קמעא על הרוחות המנשבות במחנה, ועצתו היתה שאַקיע את פרק-ידי ואעשה לי שַבת במשך איזה ימים”.

המפקח הראשי זקף עיניו בהל ולא יכול לכבוש את צחוקו. אז הביט סביבו ואמר: “עליך להזהר בדַברך בענינים אלה”.

“כסבור הייתי שרשאי אני לתת אמון במפקח הראשי”, השיב הל קרות.

האיש נתן בו עין חודרת. והל, שֶרוח הדמוקרטיה שב לפעמו, העיז להחזיר לו מבט. “בחור עֵרני הנך”, אמר קַרטריט לבסוף. “הוֹכַח נא את חריצותך, הראה לנו במה כוחך גדול, ואז מובטח לך שלא תצא פטור בלא כלום”.

“טוב, אדוני. תודתי נתונה לך”.

“אפשר, נמַנה אותך פקיד-בחירות הפעם: שכרה של עבודה זו – שלשה דולרים ליום”.

“מצוין, אדוני”, והל העלה שוב את חיוכו. “שמעתי כי אתה הנך ראש עירית גיא-צפון”.

“כן”.

“ושופט השלום הוא פקיד במחסנך. טוב, מיסטר קרטרייט, אם יהיה לך צורך בראש לועדת הבריאות או במפשיט-נבֵלות רשאי הנך לתת את המשרה על שכמי – כמובן, רק לאחר שתרפא ידי”.

הל סיים והלך לדרכו. חוצפה כזאת מצד “עוזר” היתה דבר שלא נשמע כמוהו; המפקח הראשי לוה אותו בעינים נבוכות.

ז    🔗

הל לא הביט אחריו והלך נכחו, אל מחסן-החברה. השלט שמעל לפתח הכריז: “חברת המסחר לגיא-צפון”; בתוך המחסן פנימה עמדה אשה סרבית והסבירה בתנועות את מבוקשה, ושתי ליטאיות קטנות התבוננו בהשָקל ליטרה של סוכר. הל נתקרב לאיש העוסק בשקילה; אדם בימי העמידה, בעל שפם צהוב, מגואל במיץ טבק. “בוקר טוב, אדוני השופט”.

“הוּ!” השיב סילֵס אדַמס, שופט השלום לעירית גיא-צפון.

“אדוני השופט”, שאל הל, “מה דעתך על הבחירות?”

“אין דעתי פנויה לכך”, אמר האיש. “הריני עסוק בשקילת סוכר”.

“היהיה כאן מי שיצביע בעד מק-דוגל?”

“אם ישנו כזה, נוח לו שלא יודיעני את הדבר”.

“מה?” חִייך הל. “במדינת אמריקה החפשית?”

“בחלק זה של מדינת אמריקה החפשית זכאי אדם לכרות פחמים, אך לא להצביע בעד בּוֹאֵש כמק-דוגל”.

משצרר שופט-השלום את הסוכר וחתך לעצמו טבק-לעיסה פנה אל הל: “מה רצונך לקנות?”

הל ביקש חצי ליטרה אפרסקים מיובשים למען תהיה לו אמתלה לשהות זמן-מה בחברת השופט. בעוד זה ממלא את הפקודה נתישב הל על העמוד. “גם אני עבדתי לפני כן בחנות-מכולת”.

“כך? היכן?”

“פטרסון ושו', אַמריקן סיטי”. הל חזר על השקר הזה פעמים מרובות כל כך, שהוא עצמו כמעט התחיל להאמין בכך.

“ומשלמים שם שכר טוב?”

“כך, טוב למדי.” אולם כשנזכר לפתע שאין לו כל ידיעה, מה טיבו של שכר בחנות-מכולת, מהר והוסיף: “ידי נקעה”.

“כך”? אמר האיש.

ניכר היה שאין לבו לשיחה. אך הל לא עזב את המערכה, באשר לא יכול לשער בנפשו כי מי שהוא בחנות קרתנית יחמיץ שעת-כושר להתנצח בפוליטיקה, ולו גם עם עוזרו של כורה. “הגד נא לי”, אמר, “מה איכפת לך אם יבָּחר מק דוגל?”

“מה איכפת לי?” אמר השופט. “הן החברה מתנגדת לו”. הוא נתן עין בוחנת בכּוֹרה הצעיר. “מאימתי אתה מתערב בפוליטיקה?” רטן. אפס עיניו החוּמות והצוחקות של הכורה הצעיר לא הביעו אלא הכרת ערכה של התשובה הקודמת, ודבר זה השיא את השופט לצאת ולמנות את מומיו של זה המתאַמר להיות ציר-הקונגרס. כה התחילה השיחה, ומיד נצטרפו לה השאר. בּוֹבּ ג’ונסון, הפנקסן ופקיד-הדואר כאחד, וג’ק פרֶדוביץ, היהודי הגליצאי, שהיה חבר למועצת בית-הספר וידע את שמות צרכי-המכולת בחמש-עשרה לשונות.

הל הקשיב, איפוא, להרצאת עוונותיה של האופוזיציה הפוליטית בחבל פֶּדרו. המועמד שלה, מק דוגל, היה קוביוסטוס ורודף-קדים בבואו לארץ, ועתה הוא מחזר על בתי הכנסיות, ונאומים רצופים רגשות מוסר נעלים נושרים מפיו. “ואגב זה, יש לו שלש משפחות שונות בפדרו”, הכריז סי אדמס.

“אולם”, העיז הל, “אם אמת בפי השמועה, הרי גם המועמד הרפובליקני אינו צדיק תמים. אומרים כי לאספה האחרונה בא שתוי…”

“יתכן”, אמר השופט. “ואולם הן איננו בוחרים באלה הדורשים אִסור המשקאות; גם אין אנו בוחרים במועמדם של הפועלים הבא הנה להסית את האספסוף במכרות ומבטיח להם שכר גבוה ויום עבודה קצר. כלום אין זה יודע כי שוא הבטחתו? אך סבור הוא כי הוא יסע לו לושינגטון, ולנו יניח לטפל בָּעֵרב-רב המוּסת”.

“אל תתרגז”, הוסיף בּובּ ג’ונסון נופך משלו, “לפי שעה אין הוא הולך לושינגטון”.

השנים הסכימו, והל העיז בשנית: “הוא אומר שאתם ‘מלעיטים’ את הקלפאות”.

“מה, כסבור אתה עושים אנשיו בערים? הן מוכרחים אנו להשתוות עמם באיזה אופן שהוא, האין זאת?”

“אה, בנתי”, אמר הל בתמימות. “אין אתם מיטיבים ‘להלעיט’ כמותם”.

“פעמים אנו מלעיטים את הקלפאות, ופעמים – את המצביעים”.

השאר חייכו חיוך של הערכה, ושופט-השלום עבר לשדה הזכרונות. “לפני שנתים הייתי פקיד-בחירות בשֵרידן, וראינו שאם ניתן להם לקדמנו – הרי יכבשו את כל המדינה. ה’אלהים', אמר אַלף ריימונד, ‘אנחנו נראה להם טכסיס ממחוזות הפחם! וגם עֵסק בספירה שניה לא תהיה לנו!’ ובכן עכבנו את מספרינו עד שנכנסו השאר, וכשראינו כמה קולות דרושים לנו, רשמנו אותם. וכך נתישב הענין.”

“הרי זו, כנראה, דרך פשוטה ביותר”, העיר הל. “יהיה עליהם להשכים קום כדי לנצח את אַלף”.

“בחיי!” אמר סי מתוך נחת-רוח של אחד מהחבורה, "הם קוראים למחוז הזה “ממלכת ריימונד”.

“עסק מצוין”, אמר הל, “הריהו שֵריף ובידו הכוח למַנות מועמדים במחנות הפחם כעולה על רוחו”.

“כן”, הסכים הלה. “והרי עסק המשקאות הסיטוני שלו. אם רצונך ברשיון בפדרו, חייב אתה לא רק להצביע בעד אַלף כי אם גם לסלק את חשבונותיך למועד!”

“ודאי הוא עושה עושר!” העיר הל; והשופט פקיד-הדואר וחבר מועצת-בית הספר היו משולים לילדים המקשיבים לספור על משתה. “כמובן!”

“עסקי הפוליטיקה במחוז הזה עולים, כנראה, בממון רב”, העיר הל.

“בחיי, לא מכיסו של אַלף הוא בא; החברה היא הדואגת לכך”, נאם השופט. וחבר מועצת בית-הספר הוסיף: “השֵכָר הוא המטבע העובר לסוחר כאן”.

“עתה בנתי”! צחק הל. “החברה קונה, איפוא, את השֵכר מבית-מסחרו של המועמד ומוציאתו לרכישת קולות בעדו.”

“אמנם כן”, אמר פקיד הדואר ושלח את ידו לקחת סיגרה מכיסו. אגב כך השגיח הל בציון-כסף על גבי חזיָתו של הלה. “כלום תָו-מוּרשים הוא זה?” שאל, ונפנה לבדוק את בגדו של חבר מועצת בית-הספר. “ושלך היכן הוא?”

“אקבלנו בבוא הבחירות”, חייך ג’ק.

“ושלך, השופט?”

“הריני שופט-השלום, בחור”, הודיע סילַס בחשיבות.

אגב הִשָענו על שולחן המכירה נתן הל את דעתו על בליטה שיצאה על ירכו הימנית של חבר מועצת בית-הספר ושלח את ידו לעומתה; בלי משים שָם האיש את ידו על המקום.

הל פנה לפקיד-הדואר. “שלך?”

“שלי מתחת לשולחן המכירה”, חייך בּוֹבּ.

“ושלך, אדוני השופט?”

“אקדחי מונח במכתֵּבה”, אמר השופט.

הל שאף רוח. “לעזאזל, מצודת פלדה ממש!” אמנם הַעֲמֵד העמיד פנים מחייכות, אפס נפשו לא ידעה עוד שלוה ונחת. רגשי-ההתלהבות הראשונים וחוסר הדאגה שפעמוהו בבואו לגיא-צפון הלכו הלוך והִמוג.

ח    🔗

ביום השלישי להתחלת הקריֶרה הפוליטית של הל הוחלט שאותם הפועלים המתכָּונים להציג את דרישת רואה-המשקל יתאספו בביתה של מיסיס דויד. אותו יום, בצאת מַיק מה"סל", משָכו הל הצדה והודיעו על דבר האספה. הבעת חדוה עלתה בפניו של הסלובקי הזקן; הוא תפס לעוזרו בכתפיו: “היש ממש בדבריך?”

“אמנם יש”, אמר הל. “רצונך להיות בועד שילך להתראות עם המשגיח?”

“פְּלוּהַא בּיֶדנא” קרא מַיק דבר-מה נורא בלשונו. “חי השטן, עוד מעט ואארוז שוב את מלתחתי הישנה!”

הרגשת אשמה תקפה את הל. האמנם יכניס את הזקן בעובי הקורה? “הסבור אתה, שתוכרח לעזוב את המקום?”

“הפעם פירושו של דבר – לעזוב את המדינה! ואפשר, חזרה אל המולדת הישנה!” הל הבין כי מעתה יבָּצר ממנו לעכב ביד הזקן, גם אילו היה רוצה בכך. הזקן היה נרגש כל כך, שבקושי עלה לו לאכול פת ערבית, ועוזרו היה ירא לעזבו לנפשו, מפַּחד שמא יגלה הכל אגב פטפוט.

מלכתחילה הוּסכם שהמשתתפים באספה יבואו כל אחד בפני עצמו ובדרכים שונות. הל הקדים לבוא וראה שהוילאות בבית שולשלו ופתילי המנורות הורדו. הוא נכנס בדלת האחורית, ושם עמד דויד “ג’ק הגדול” על המשמר. “ג’ק הגדול”, שבמולדתו היה חבר ל"הסתדרות וֶלס הדרומית" הכניס את הבא, מאחר שעמד על זהותו, בלי הגה.

בתוך הבית פנימה היה מַיק ראשון לבאים. מיסיס דויד, אשה גוצה ושחורת-עינים, בעלת-לשון שאינה שובתת לעולם, התרוצצה הנה והנה מתוך עסקנות; עצבנותה היתה גדולה כל כך, שנבצר ממנה לשבת במנוחה. הזוג יושב המעון בא ממקום-הולדתו רק לפני שנה בערך והביא עמו לבית החדש את כל מתנות החתונה, תמונות ומיני סדקית ולבנים. זו היתה הדירה הנאה ביותר שהל ראה כאן, ומיסיס דויד נאותה להפקירה מתוך זעם והתמרמרות על שבעלה אנוס להתכחש ליוניון בכדי להשיג עבודה באמריקה.

בא רוֹוֶטַא, האיטלקי הצעיר, ואחריו ג’ון אֶדסטרום הזקן. מאין כסאות במדה מספקת העמידה מיסיס דויד איזו תיבות ליד הקיר וכסתה אותם באריג; והל ראה שכל הבאים תפסו את התיבות לישיבה והניחו את הכסאות למאחרים לבוא. הנכנס היה מנענע בראשו לאחרים; שררה דממת מות.

כשנכנסה מרי בֶּרק ראה הל לפי הכרת פניה כי שבה ושקעה לתוך הלך-נפשה הפסימי הישן. לרגע עלתה בלבו תרעומת עליה. הנסיון הלהיבו כל כך, שרוצה היה כי כולם יהיו להוטים אחריו, ובפרט מרי. ככל מי שלא הרבה לסבול לא עורר בו מראה הסבל המתמיד של זולתו אלא בחילה. והנֵה, אף שהיו לה למרי סבות מספיקות למצבי-רוחה הקודרים, בכל זאת ראתה היא עצמה צורך להתנצל על “בכיָתה”. ידוע ידעה את רצונו, אשר תעודד ותאמץ ידי אחרים; והרי היא יושבת כאן, מכונסת בקרן זוית, ומתבוננת מן הצד, כביכול אומרת: “אני – נמָלה, אף איני פורשת מצבור הנמלים, אך איני יכולה להעמיד פנים כאילו היתה איזו תקוה בלבי!”

רוזה וג’רי עמדו בכל תוקף על השתתפותם באספה, ולא הועילו כל השתדלויותיו של הל, שלא להכניסם בסבך. אחריהם בא הבולגרי ורֶסמק, ואחריו הפולנים קלוֹבּוסקי וזַמיֶרובסקי.

הל לא יכול לשנן לעצמו את שמותיהם כהלכה, אך הפולנים לא היו מהנִכוים בפושרים ולא הקפידו על כך; הם היו צוחקים מטוב-לב בכל פעם שנכשל בלשונו, ולא דנו אותו לכף חובה כשלבסוף אמר נואש והתחיל קורא להם טוֹני ופיט. אנשים שפלי-רוח היו, אנשים שהסכימו להיות מורדפים ומושפלים. הל העביר מבטו מדמות שחוחה אחת לחברתה, ראה את הפנים מיוגעי-העמל שהאור הקלוש בחדר הטיל עליהם עוד יתר קדרות ותוגה; והוא שאל את נפשו, אם הדִכּוי האכזרי שהביא אותם לידי מחאה יתן להם גם עוז ותעצומות לעמוד במִריָם.

אחד הבאים שטעה בהבנת ההוראות דפק בדלת הפָּנים; והל ראה שהכל נתחלחלו ואחדים קפצו בבהלה ממקומותיהם. דומה היה לו שהוא נתון באטמוספירה של חיי המהפכנים הרוסים. והיה צריך להזכיר לעצמו, כי הגברים והנשים שנתכנסו בחשאי, מעשה פושעים פליליים, לא נתכונו אלא לתבוע את הזכות המובטחת להם בכוח החוק.

אחרון בא כורה אוסטרי, הוּזַר שמו, שאולסון נתודע אליו וצֵרפו לחבורה. כיון שהגיעה השעה להתחיל הביט כל אחד באי-מנוחה אל השאר. רובם ככולם לא היו בקיאים בעבודה קונספירטיבית ולא ידעו למצוא את ידיהם ורגליהם בענין. אולסון, זה שהיה מנהיגם בדרך הטבע, נשאר מן הצד במתכַּון, בענין זה של רואה-המשקל חייבים הם לענות על דעת עצמם!

“ידבר נא מישהו!” אמרה מיסיס דויד לבסוף; מאחר שהשתיקה לא הופרעה פנתה אל הל: “הן אתה הוא העתיד להיות רואה-משקל – דַבר, איפוא, אתה”.

“הריני הצעיר שבחבורה”, אמר הל, מחייך. " זקן ממני ידבר".

ואולם איש לא חִייך. “קדימה!” קרא מַיק הזקן; והל עמד על רגליו. בכמו אלה עתיד היה הל להתנסות פעמים רבות בחייו; מכיון שהיה אמריקני ובעל השכלה כפו עליו את המנהיגוּת.

“עד כמה שאני מבין, רוצים אתם ברואה-משקל. שמעתי אומרים כי שכרו של רואה-משקל הוא שלשה דולרים ליום, והרי אנחנו רק שבעה, וזה מעט. מוכן אני לקבל עלי את המשרה אפילו אם כל אחד מכם ישתתף בעשרים וחמשה סנט ליום, בסך הכל דולר ושבעים וחמשה סנט, פחות ממה שאני מקבל בעבודת ה’עוזר'. אך אם נצרף אלינו עד שלשים כורה, אקח מכל אחד עשרה סנט והיו לי שלשת הדולרים שלי. הטוב הדבר בעיניכם?”

“בודאי!” אמר מַיק, וגם השאר הביעו את הסכמתם, מי בדבור ומי בנענוע ראש.

“טוב ויפה. והנה כל העובד כאן יודע כי הפועלים אינם מקבלים את המשקל המגיע להם. אילו רצתה החברה לשקול במאזני-צדק, כי עתה היה הדבר עולה לה באיזו מאות דולרים ליום יותר, ומי פתי ויאמין כי תסכים לזה בלא מלחמה. עלינו, איפוא, להיות מאוחדים בעצה ובמעשה”.

“כמובן, מאוחדים בעצה ובמעשה!” קרא מַיק.

“ורואה-משקל לא יהיה לנו”, העיר ג’רי בפסימיות.

“אלא אם כן ננסה, ג’רי”, השיב הל.

ומַיק טפח על ברכו. “ודאי ננסה, והיֹה יהיה לנו!”

“נכון!” קרא “ג’ק הגדול”. אפס אשתו הגוצה, דעתה לא היתה נוחה, כנראה, מיחסם של השאר.

היא נתנה להל את הלקח הראשון באִלוף ההמון מרובה-הלשונות הזה. “דבר אליהם, באר להם פשר הדבר”. והצביעה על העומדים מסביב. “אתה ורֶסמק, ואתה קלוֹבּוֹסקי, ואתה זַם – סליחה, הבחור הפולני השני, הן רוצים אתם ברואה-משקל, במשקל-צדק, רוצים לקבל את שכרכם, האין זאת? בנתם?”

“כן, כן!”

“יש להקים ועד, ללכת למפקח הראשי, לתבוע רואה-משקל! בנתם! צריך שיהיה להם רואה-משקל! אל הכנעה, אל פחד!”

“אל פחד!” קלובוסקי שהבין מעט אנגלית מהר למסור לזַמיֶרובסקי את דברי האשה; וזמירובסקי, שראשו היה חבוש עדיין במקום שנפגע מאקדחו של ג’ף קוטון, נענע בראשו לאות הסכמה. למרות חבלותיו היה מוכן ומזומן לעמוד לימין חבריו במלחמתם ב"בּוס".

הואיל וכך, עלתה שאלה אחרת: “את מי נשלח ומי ילך לשאת ולתת עם המשגיח?”

“אתה תלך”, אמרה מיסיס דויד להל.

“אולם הן אני עתיד לקבל את המשכורת. לא לי יאה לדבר”.

“זולתך לא יוכל איש לעשות זאת כהלכה”, הודיעה האשה.

“אמנם כן”, הסכים מַיק, “דרוש בחור אמריקני”.

אפס הל עמד על דעתו. אם הוא יהיה הנושא והנותן הלא ירָאה הדבר, כאילו הוא לבדו עורר את התנועה על מנת להבטיח לעצמו משרה ששכר הגון בצדה.

נתעורר וכוח עֵר וממושך עד שלבסוף הרים קולו ג’ון אֶדסטרום הזקן. “צָרפוני לועד”.

“אותך?” שאל הל. “אבל הן שַלח ישלחוך! ואשתך מה תהא עליה?”

“אשתי תמות, כנראה, הלילה”, אמר אדסטרום בפשטות.

הוא ישב כששפתיו הדוקות היטב ומבטו מכוון נכחו. לאחר הפסקה המשיך: “אם לא הלילה, הרי מחר יבוא הדבר, אמר הרופא; ואחר כן, אחת היא לי. יהיה עלי לרדת לפדרו לקבור אותה, ומה איכפת לי אם לא אשוב ואעלה הנה. עשה אעשה למענכם כל מה שבגדר יכלתי. כורה הייתי כל ימי, דבר זה ידוע למיסטר קרטרייט היטב; אפשר, תהיה לזה חשיבות-מה בעיניו. ג’ו סמיט, סיקוריא ואני נלך להתראות עמו, ואתם תחכו ותראו איך יפול דבר ואל תפקירו את עבודתכם אלא אם כן לא תהיה ברירה בידכם”.

ט    🔗

כיון שנתישב ענין הועד ספר הל לנאספים כיצד קבל עליו לרַגל את האנשים מטעם אליק סטון. סבור היה שראוי להם לדעת זאת, שכֵּן יתכן כי המשגיחים ישתמשו בנשק זה נגדו. “אפשר, יגידו לכם כי בוגד אני”, אמר, “עליכם לתת בי אמון”.

“אנו נותנים בך אמון!” קרא מַיק בהתלהבות והשאר הניעו בראשם לאות הסכמה.

“טוב ויפה”, אמר הל. “דבר אחד, על כל פנים, מובטח לכם. אם אצליח לחדור לחדר־השקילה קבל תקבלו את המשקל הנכון!”

“שמעו, שמעו!” צעק “ג’ק הגדול” כמנהג אנגליה. ואושת לחישה עברה בחדר. איש לא העיז להרים קולו, אך היה ברור שהכל תמימי דעים בענין זה.

הל נתישב על מקומו, והתחיל מסיר את תחבשתו. “סבורני, תפקידה של זו נגמר”, אמר והסביר להם את טיבה של זו.

“מה?” קרא מַיק הזקן. “ובכן משַטה היית בי?” והוא תפס להל בפרק־ידו, ומאַחר שראה בעיניו כי אין כל סימן של צביה עליו התחיל מנענעו בחזקה, עד כדי להקיעו באמת, והיה צוחק עד שדמעות נגרוּ על לחייו. “ממזר שכמותך!” קרא בעים צחוקו. בינתים ספר קלובוסקי את המעשה לזַמירובסקי וג’רי מסרו לורֶסמק בזרגון האנגלי שהיה עושה את שליחותו במכרות. מאז בוא הל לגיא־צפון ועד היום לא שמע כצחוק הלבבי הזה.

ואולם אין דרכם של קושרים להשהות את דעתם על דברי בדיחות ולצון; מיד חזרו לענינם. הוסכם כי שעת בקורו של הועד אצל המפקח הראשי תהיה סמוכה לשעת התשלום למחרת היום. אז הציע ג’ון אדסטרום לקבוע את תכנית פעולתם במקרה שישתמשו בכוח נגדם.

“הסבור אתה, שהדבר עלול להגיע לידי כך?” שאל מישהו.

“כמובן!” קרא מיק סיקוריא. “בהר־ארזים הלכנו ל”בוס" ואמרנו לו כי דרך האויר חסומה. והיודעים אתם מה השיב לנו? לאחד הרביץ בחטמו, לשנים תקע שלוש בעיטות באחוריהם, וגרשם".

“ובכן”, העיר הל, “אם יתכן דבר שכזה, הרי עלינו להיות מוכנים לכך”.

“מה תעשה?” שאל ג’רי?

עתה הגיעה שעתו של הל להוכיח כי ראוי הוא לאצטלה של מנהיג. “אם ירביץ לי בחטמי, ארביץ לו מנה אחת אפים, וחסל”.

הדברים נתקבלו בתשואות חן. ככה יאה לדַבר! הל טעם מכוס התענוגות של המנהיג. ואולם בטחונו העצמי נתקל מיד במעצור פתאומי, “חוטם”־גאותו נפגע, אם אפשר לומר כן. קול אשה הגיע מהפנה, חרישי וזועם: “כן! ותביא לידי כך, שימיתוך!”

הוא הסב עיניו אל מרי בֶּרק וראה שפניה העֵרים לוהטים ומפיקים זעם. “מה כונתך?” שאל. “וכי צריכים אנו לפנות עורף ולהמלט?”

“נוח לי זה משתֵּהָרג! מה תעשה אם יכונן אליך את אקדחו?”

“היכונן את אקדחו אל ועד?”

מיק הזקן הפסיקם שוב. “פעם אחת, בבַּרֶלָה… כלום לא ספרתי לך כיצד הפסדתי את קרונותי? הריני אומר לרב־השוקל שקרונותי נגנבו והוא מעמיד עלי את אקדחו ואומר: ‘צא מיד מחדר־השקילה ולך לעזאזל, תיש זקן, ואם תמאן – אֶנקָבך ככברה!’”

בוכוחים עם חבריו לאוניברסיטה היה הל מֵגן על הדעה, כי בשודד יש לנהוג מנהג רֵעות, לומר לו: “קדימה, בחור! צא וראה: אין לי שום דבר שאהיה מוכן להִיָרות בגללו”. מה ערך לדבר הנשדד לעומת חיי אדם? והנה עתה, אפשר היה לחשוב, באה השעה הכשֵרה לקיים למעשה את ההלכה המתקבלת על הדעת. אבל משום מה לא העלה אותה הל אפילו על דעתו. נכון היה לקום ולעשות מעשה, כאילו טון הפחם הוא הוא הדבר היחידי שיש לו חשיבות בחיים!

“מה לעשות?” שאל, “ואין ברצוננו להכנע”.

ידוע ידע הל, אפילו בשעה שהציג את השאלה, כי הצדק עם מרי. עמדתו שלו היתה של בן מעמד החרות המתנהג ככל העולה על רוחו; ואילו מרי, בכל רגשנותה, ידעה את ההכרח שבהתאפקות, אף למדתו לאחרים. זו לו הערב פגיעתה השניה בגאותו. ברם, התרעומת שלו נתגלגלה בהתפעלות; הן תמיד ידע כי חכמה היא. וכי יש לאל ידה לעזור לו. ומה גדלה התפעלוּתו לשמע דברי אדסטרום, שהביע דעתו, כי אין לעשות שום דבר העלול להזיק ל"יוניון הגדול"; ולפיכך, יקרֶה מה שיקרה, אין הם רשאים להתנגד בכוח גופני.

להשקפה זו נמצאו גם מתנגדים נמרצים. “נלָחם! נלָחם!” הכרז מיק הזקן, ולפתע קרא בחמה, כאילו חָטמו שלו הוא העומד להפָּצע. “הסבורים אתם, כי אוכל כלכל זאת?”

“אם נשיב מכה תחת מכה”, אמר אדסטרום, “מובטח לנו שידנו תהיה על התחתונה. החברה תכריז קבל־עם שאנחנו היינו המתחילים והכל ירשיעו אותנו. לא. עלינו לסמוך רק על הכוח המוסרי”.

לאחר שקלה וטריה ממושכת הוסכם, שכל אחד חייב לכבוש את יצרו עד כמה שידו מגעת. אז תקעו כף זה לזה ונשבעו לעמוד איתן. ואכן לאחר שהוכרז על סגירת האספה והם התגנבו אחד־אחד לתוך חשכת הלילה, היו אלה קושרים ממש, קושרים מיושבי־דעת ועמוסי־דאגות.

י    🔗

שנתו של הל נדדה אותו לילה. מסביבו נחרו שמונת דייריו של רמיניצקי, אך הוא שכב והעביר לפני עיני רוחו את הדברים שהיו עלולים להתרחש מחר. כמה מהם לא השביעוהו נחת כל־עיקר; הוא נסה לצייר בדמיונו את עצמו כשהוא רצוץ־חוטם או משוח בזפת ועדוי נוצות. אף זכר תורתו בדבר המשא־והמתן עם השודד עלה על לבו.

“חברת הדלק הכללית” היתה שודד בעל שעור־קומה ענקי ומטיל אימה; והרי השעה הזאת כשרה לקריאת “צא וראה!” תחת זאת הרהר הל בנמליו של אדסטרום ותָמה על הכוח המלכדן לגוף אחד.

בהאיר הבוקר קם והלך אל ההרים אשר להם הכוח לעודד את רוחו של אדם ולחדש את כוחו המוסרי. ובערוב היום, כשהחמה גלשה מאחרי ההרים, ירד גם הוא ומצא את אדסטרום וסיקוריא עומדים לפני משרד החברה.

נענעו זה לזה בראשם, ואדסטרום ספר להל כי אשתו נפחה נשמתה במשך היום. מאחר שבגיא־צפון לא היה מצוי קברן, בקש את מכירתו שתעביר את הגוף לפדרו, למען יוכל להיות פנוי לראיון עם קרטרייט. הל שם את ידו על כתף האיש, אפס כל מלת תנחומים לא הביע; הוא ראה כי אדסטרום כבר השלים עם יגונו והיה מוכן לעשות את חובתו.

“נלכה”, אמר האיש הזקן, והשלשה נכנסו למשרד. פקיד הלך אל הלשכה הפנימית להודיע על דבר בואם, והם שהו רגעים מספר מתוך שתיקה כשהם מחליפים בקוצר־רוח את עמדת רגליהם ומהפכים את כובעיהם בידיהם, כדרך אנשים פשוטים.

לבסוף הופיע בפתח הדלת מיסטר קרטרייט; גזרתו הקטנה והכחושה הביעה מָרוּת ושלטון. “מה יש?” שאל.

“ברשותך, אדוני”, אמר אדסטרום, “רוצים אנו לדבר עמך. החלטנו, אדוני, לבחור ברואה־משקל”.

“מה?” המלה באה כצליפת שוט.

“אנו רוצים ברואה־משקל, אדוני”. רגע שררה דממה. “הכנסו נא הנה”. הם הלכו אחריו ללשכה הפנימית והוא סגר את הדלת.

“ובכן מה פירושו של דבר?”

אדסטרום חזר על דבריו.

“מה הביא אתכם לידי הרעיון הזה?”

“מאומה, אדוני; רק סבורים אנו, שמוטב כך”.

"וכי סבורים אתם כי משקלכם אינו נכון?

“הנה, אדוני, התבין… איזו אנשים… סבורים אנו שנוח לנו אם יהיה רואה־משקל. אנו מוכנים לשלם את שכרו”.

“מיהו זה העתיד להיות רואה־המשקל שלכם?”

“ג’ו סמיט, אדוני”.

הל נתאושש ועמד במבטו של האיש. “אתה, איפוא, האיש!” ולאחר רגע: “זו, כנראה היתה סבת עליצותך לפני ימים אחדים!”

ה"עליצות" לא הרפתה מהל גם ברגע זה; ואולם הוא האריך רוחו ושתק.

“הגידו נא לי, למה לכם לבזבז את כספכם?” המפקח הראשי פתח בשדולים ונסה להוכיח להם באותות ומופתים כי על ידי זמָמם לא ישיגו דבר. זה שנים רבות מתנהלים המכרות בשיטה הנוכחית, ועדיין לא קָבל עליה איש. וכי לא רעיון־הבל הוא, שחברה גדולה ואחראית כ"חברת הדלק הכללית" תשפיל את עצמה עד כדי הונאת פועלים באיזו טונים של פחם? ככה דבר האיש כמה וכמה רגעים.

“מיסטר קרטרייט”, אמר אדסטרום לאחר שנשתתק האיש. “הלא ידעת כי כל ימַי עבדתי במכרות ורובם במחוז הזה. יודע אני את אשר אדבר באמרי כי שוררת במכרות הללו תרעומת כללית, הואיל והפועלים מרגישים שמקפחים את משקלם. אתה, אדוני, אמרת שלא באה קובלנה רשמית; הלא תבין, הסִבה לכך מהי…”

“מה הסִבה?”

“ובכן”, אמר אדסטרום במתינות, “יתכן כי אמנם אינך יודע את הסִבה – מכל מקום החלטנו לדרוש רואה־משקל”.

ניכר היה שהמפקח הראשי הופתע מאד ולא ידע, איזו הדרך יחלץ מן המיצר. “שוו בנפשכם”, אמר לבסוף, “כמה יצָער הדבר את החברה כשיוָדע לה כי הפועלים סבורים שהיא מונה אותם…”

“אין אנו אומרים, מיסטר קרטרייט, שהדבר נעשה בידיעת החברה. הלא יתכן כי איזו אנשים עושקים אותנו, מבלי שיהיה לחברה או לאדוני מושג כלשהו על הדבר. רואה המשקל דרוש, איפוא, לטובתכם לא פחות משהוא דרוש לטובתנו”.

“תודה”, השיב קרטרייט יבשות. מקולו ניכר היה כי אך מתוך התאמצות הוא עוצר ברוחו. “טוב, איפוא; אם זאת החלטתכם הסופי הרי נוכל לסיים בזה. את החלטתי תדעו מחר”.

הטון הביע ברור כי הוא פוטרם בזה. מיק סיקוריא פנה בהכנעה כלפי הדלת. ואולם אדסטרום היה מאותן הנמלים שאינן פורשות הצידה, ומיק, אך העיף עין על הזקן, מהר לשוב ל"שורה", בתקוה שלהתרפוּתו לא הושם לב.

“בבקשה, מר קרטרייט”, אמר אדסטרום, “מוטב שנדע את החלטתך היום. למען יוכל רואה משקל לגשת לעבודתו ממחרת היום”.

“מה? כלום השעה דוחקת כל כך?”

“אין כל סבה לדחיה. בחרנו באיש והרינו מוכנים לשלם את שכרו”.

“מי מוכן לשלם את שכרו? הרק אתם השנַים?”

“איני רשאי לפרש בשמם, אדוני”.

“אוֹה! ובכן, תנועה חשאית?”

“במדת־מה – כן, אדוני”.

“כך!” אמר המפקח הראשי, וקולו מבשר רע. “ולא איכפת לכם כלל, כיצד תתיחס החברה לעובדה זו?”

“לא, אדוני; אך אין אנו רואים כל סבה להתנגדותה של החברה. הרי אין זה אלא תקון עסקי פשוט…”

“אם הדבר נראה כה פשוט בעיניכם, הנה בעיני אין הוא נראה פשוט כלל וכלל”, הצליף האיש. ובכבשו את חמתו הוסיף: “בינו נא, החברה לא תתנגד כלל למציאותו של רואה משקל, אם יתברר כי אמנם הפועלים רוצים בו. החברה מוכנה בכל עת לעשות את הישר. ואולם הרי אין זה ענין שאפשר ליַשבו במחי־יד. אחרי כן אודיעכם סוף דבר”.

הוא פְּטָרָם, איפוא, בשנית; מיק הזקן פנה ללכת, ואדסטרום אחריו. ולפתע קפצה עוד נמלה אל הבור. “מתי תרשה לרואה־המשקל לגשת לעבודתו, מיסטר קרטרייט?” שאל הל.

המפקח הראשי נתן בו מבט חודר, ושוב נראה שהוא מתאמץ לעצור ברוחו. “איני מוכן עדיין להשיב. אודיעך, לכשארצה. ועכשיו – חסל”. ובדברו פתח את הדלת בתנועת נגיד ומצוה.

“מיסטר קרטרייט”, אמר הל, “הרי אין כל חוק האוסר העמדת רואה משקל, האין זאת?”

המבט שתָכף לדברים האלה מִלֵל ברור, כי המפקח יודע מה טיבו של החוק. הל קבל את המבט כתשובה, והוסיף: “אני נבחרתי לרואה המשקל על ידי ועד של פועלים, הועד מסר על כך מודעה לפני החֶברה כדת. סבורני, מיסטר קרטרייט, כי על ידי כך אני נעשה רואה משקל, ואין לי אלא לגשת לעבודה.”

בלי לחכות לתשובתו של המפקח, פרש לצאת ושני בני־לויתו, נפחדים משהו, אחריו.

יא    🔗

באספת הלילה הקודם הוחלט להפיץ את בשורת תנועת רואה־המשקל ברחבי המחנה, מפני ערך התעמולה שבה. והנה עתה בצאת השלושה את המשרד חכה להם המון סקרני; מכל עבר הוצעקו שאלות, וכל מי שקבל תשובה הוקף מיד על ידי אחרים התאבים לשמוע את אשר נתחדש. הל הלך לפונדקו, אכל פת ערבית והתחיל סובב מאוהל לאוהל, הולך ומודיע לאנשים את דבר רואה המשקל ומסביר להם כי זכות חוקית היא הזכות הנתבעת על ידיהם. בדרכו לווהו שני חבריו, אדסטרום ומיק, כי חָזקו עליהם אזהרותיו הנמרצות של תום אולסון, שלא להניחו אפילו רגע אחד לבדו. פקודה דומה לזו יצאה, כנראה, גם מטעם ה"בּוֹסים"; כי בצאתו מבית רמיניצקי ראה הל את ג’ק פרדוביץ' בתוך ההמון, וזה הלך אחריו בכל אשר פנה ועיניו היו, בלי ספק, פקוחות על כל אלה שעִמם דִבר.

השלושה טכסו עצה בדבר המקום בו יבלו את הלילה. מיק הזקן לא ידע שָלו ברוחו; שקידתו של המרגל הולידה בלבו חשש, שיתנפלו עליהם בחשכת הלילה. הוא ספר מעשים נוראים מסוג זה. היש לחברה דרך קלה מזו לישב את הענין? הם יבדו איזו מעשיה מלבם; והעולם החיצוני יאמין כי אמנם שכורים היו, וכי נספּוּ בקטטה, אולי בגלל איזו אשה. סברה אחרונה זו העכירה את רוחו של הל ביותר; הוא הרהר בבני משפחתו. לא, אסור לו ללון בכפר. ואולם גם לרדת במדרון הקניון אין הוא רשאי; שכֵּן אם רק יעבור את מפתן השער שוב לא יתנו לו להכנס חזרה.

רעיון נצנץ בו. למה לא יטפסו במעלה הקניון? בקצה הכפר השני לא היתה כל גדר, רק שממה וטרשים, ללא נתיב.

“והיכן נישן?” שאל מיק הזקן, תוהה.

“בחוץ”, אמר הל.

“פלוהא ביֶדנא! ואויר הלילה יכנס בעצמותי הבלות”.

“וכסבור אתה שאויר היום ישאר בעצמותיך אם תישן בבית?” צחק הל.

“פשיטא, כשאני מגיף את החלונות ומכסה את עצמותי.”

“ובכן, תסתכן הפעם הזאת”, העיר הל. “הן נוח לך אויר הלילה מנעיצת סכין בעצמותיך.”

“אבל פרדוביץ זה, הן ילוה אותנו גם במעלה הקניון!”

“כן, אבל הוא רק אחד, ואין אנו צריכים לפחוד מפניו. ואם ילך להביא אחרים, שוב לא ימצאנו בחשכה.”

אדסטרום, שידיעותיו באנטומיה היו פחות פרימיטיביות משל מיק, תמך בהצעה; הם לקחו, איפוא, את שמיכותיכם והתחילו מטפסים בהר לאור כוכבי הלילה השקט. רגעים מספר עוד הגיע קול צעדי המרגל ההולך אחריהם, ואחר נדם; הוסיפו ללכת זמן מה, ואחר תרו להם איזו פנה למשכב, סבורים היו כי מעתה ישכנו לבטח. לילות רבים עברו על הל תחת כפת השמים בתורת ציָד, ואולם חדשה היתה עמו ההרגשה של חית־צַיִד!

עם דמדומי־הבוקר קמו, נערו את הטל משמיכותיהם ומחוהו מעל עיניהם. הל שצעיר היה התענג על הדר הבוקר ואילו מיק סיקוריא גנח והתלונן על עצמותיו הבלות והכאובות. כסבור היה שחֳלי־מות דבק בו, אפס בהעלות אדסטרום את זכר הקָפֶה נתאושש, והם ירדו לפונדק לפת שחרית.

עתה באה שעה הרת־סכנה, הואיל והל אנוס היה להשאר לבדו. אדסטרום הלך לפדרו לטפל בקבורת אשתו; וכן ברור היה, כי אם מיק סיקוריא לא ילך לעבודתו ימציא תואנה ל"בּוס" לשַלחו. החוק שצוה על רואה־משקל שכח לדאוג לשומר ראשו של רואה־המשקל.

את תכניתו הודיע הל אגב ריתחה במשרדו של קרטרייט. ועתה, תיכף להתחלת העבודה הופיע ליד חדר השקילה. “מיסטר פֶטֶרס”, פנה לרב־השוקל, “נתמניתי לרואה־משקל”.

רב־השוקל, אדם בעל שפם שחור וגדול, ששִוה לו דמיון־מה לניטשֶה, היה הָמום בתכלית. “מה, לעזאזל?…”

“מספר פועלים בחרו בי לרואה־משקל”, הסביר הל בטון עסקי. “לכשיועלו הקרונות אבקר את השקילה”.

“הואל־נא להשאר מחוץ לחדר־השקילה, בחור!” אמר פֶּטֶרס. גם הוא דבר דבריו בטון עסקי לגמרי.

מי שצריך להיות רואה־המשקל ישב על מדרגות חדר־השקילה. זה היה מקום פתוח לרשות הרבים והוא היה סבור שכאן הוא בטוח מכל פגע. פועלים שעברו על פניו בלכתם לעבודתם חייכו וקרצו אליו בעיניהם; אחרים מצאו להם רגע־כושר ללחוש דברי עידוד. ככה ישב כל הבוקר, כמי שבא בדברי־קובלנה בשערי ארמונו של מַנדָרין בסין. זה היה משעמם למדי, אך הל דמה כי יוכל להאריך אפו יותר מהחברה.

יב    🔗

במחצית הבוקר נגש אל הל בוּד אדמס, אחיו הצעיר של שופט־השלום ועוזרו של גֶ’ף קוֹטוֹן. הוא היה גוץ ומסורבל, אדום־פנים ולאגרופיו יצאו מוניטין. כשראהו הל, קם מתוך זהירות.

“הי אתה”, אמר בוד. “במשרד הדואר יש טלגרמה שלוחה אליך”.

“אלי?”

“שמך ג’ו סמיט, לא כן?”

“כן”.

“זו לשון הכתובת בטלגרמה”.

הל נמלך בדעתו. מן הנמנע הוא, שיטולגרף לג’ו סמיט. זו היתה תחבולת־ערמה למשכו מכאן.

“מה כתוב שם?”

“מנין לי לדעת?”

“מהיכן באה הטלגרמה?”

“איני יודע”.

“ובכן”, אמר הל, “הרי תוכל להביאה הנה”.

עיניו של הלה נקרעו לרוָחה. הרי אין זה מרד, כי אם מהפכה? “לעזאזל! הסבור אתה כי משולחך אני?” צוח.

“וכי אין החברה מחלקת את הטלגרמות?” קלע הל באדיבות.

בוד עמד כשהוא נאבק עם יצרו להניף את אגרופיו, והל הסתכל עליו בזהירות. ואולם שולחיו, כנראה, דייקו בהוראותיהם, שכּן כבש בוד את זעמו, הפך פניו ונסתלק.

הל לא זז ממשמרתו. ארוחתו היתה עמו והוא הכין עצמו לאכלה לבדו; הוא ידע את הסכנה הנשקפת לכל מי שיֵרָאה כאוהד לו. על כן הופתע מאד כשיוהנסון, הענק השוֵידי, נתקרב וישב על ידו. אחריו בא פועל מקסיקני צעיר, וגם כורה יוָני נצטרף לחבורה. המרד התפשט והלך.

ברי היה לו להל כי החברה לא תוסיף כלכל זאת. ואמנם, בשעה מוקדמת אחר הצהרים יצא רב־השוקל וקרא לו ברמיזה. “בוא נא הנה!” הל הלך אחריו.

חדר־השקילה גופו גם הוא היה פתוח לרשות הרבים; אך מצדו האחד היתה דלת לתוך לשכה פנימית. “לכאן”, אמר האיש.

ואולם הל נשאר עומד על עמדו.

“כאן מקומו של רואה המשקל, מר פֶּטֶרס”.

“אבל יש ברצוני לדבר עמך”.

“הריני שומע, אדוני”. הל ידע כי כאן הוא נראה לעיני הפועלים ודבר זה הוא מגינו היחידי.

רב־השוקל נכנס ללשכה; ולאחר רגע נתחורה להל המזמה. הדלת נפתחה ואליק סטון יצא.

רגע עמד והביט על בן־סיעתו הפוליטי. אז נתקרב אליו. “בחור”, אמר בקול נמוך, “הרי אתה גודש את הסאה. לא פללתי שתרחיק ללכת כל כך”.

“אין זה הדבר שאליו פללת מסטר סטוֹן”, השיב הל.

משגיח־הבור נתקרב עוד יותר. “מה רצונך, בחור? מה יתן ומה יוסיף לך כל זה?”

מבטו של הל לא חת. “נסיון”.

"אתה מתחכם, בני. צא וחשוב על מי אתה מכריז מלחמה. הן הדבר לא יעלה בידך להוציאו לפועל – יהא נא זה ברור ומבורר לך. הבה נכנס לכאן ונשוחח.

שתיקה.

“כלום אינך יודע, מה יהיה בסופו של דבר, סמיט? הניצוצות הקטנים האלה מתלקחים – ואנו מכבים אותם. בקיאים אנו במלאכה זו, בידינו המנגנון הדרוש לכך. במשך שבוע או שבועים ישָכח הכל, ואולם היכן תהיה אתה אזי? האינך יכול להבין זאת?”

כיון שהל לא השיב, הנמיך הלָה את קולו עד כדי לחישה. “בנתי לרעך. אין לך אלא לנענע לי בראשך, ושוב יהיה הכל כדבעי. בערב תגיד לאנשים כי ראית את המשקל וכי הכל מתנהל בסדר נכון. הם יהיו מרוצים, ואנחנו נשתוה בינינו אחרי כן”.

“מיסטר סטון”, אמר הל בכובד ראש גמור, “הצריך אני לפרש זאת כהצעת שוחד?”

כהרף עין הוצא האיש מגדרו. אגרופו הגדול נקפץ סמוך לחטמו של הל ופיו הפליט קללה נתעבה. הל לא הסיט את חטמו הנתון בכל רע, אף חוט השערה, ומעל לאגרוף המאיים בער זוג עינים חוּמות וזועמות כלפי משגיח־הבור. “מיסטר סטון, מוטב לך שתתפוס את המצב לאשורו. הריני מתיחס לענין הזה בתכלית הרצינות, ואיני סבור שתצמח לך טובה אם תשתמש בכוח נגדי”.

רגע הוסיף האיש להביט על הל במבט פראי; אך נראה היה שגם הוא, כבוּד אדמס, קבל הוראות ברורות. הוא הפך פניו בחפזון וחזר לתוך הלשכה.

שעה קלה שהה הל במקום עמדו בכדי להחזיר לעצמו את מנוחת־הנפש. אז צעד מתונות אל המאזנים. בפעם הראשונה נקרה בדרכו מכשול חשוב – הוא לא ידע את אופן השמש במאזני פחם.

ברם, לא ניתנה לו שהות ללמוד. רב־השוקל הופיע שוב. “הסתלק מכאן, בחור!” אמר.

הן אתה הזמנתני להכנס", העיר הל בנחת.

“ועתה הנני מזמינך לצאת”.

והמוֹחָה חזר למשמרתו בשערי ארמונו של המַנדָרין.

יג    🔗

בהשמע הצפירה להפסקת העבודה נחפז מַיק סיקוריא לבוא כדי לשמוע מפי הל את כל אשר נתרחש. מַיק שָֹש בנצחונו: איזו פועלים חדשים באו אליו והודיעו על נכונותם להספח לתנועת רואה־המשקל. לא היה ברי לו לזקן אם עליו לזקוף את ההצלחה על חשבון כשרון התעמולה של עצמו או על חשבון “עוזרו” האמריקני הצעיר ויפה־התואר; בין כך ובין כך זחה עליו דעתו. הוא מסר להל פתקה שהושחלה לידו, והל הכיר מיד כי תום אולסון הוא כותבה. המארגן הודיעוֹ כי דבר רואה־המשקל נישא על כל פה, וכי מבחינת התעמולה יחָשב הדבר לנסיון שהצליח, אחת היא מה תהיה תגובתם של ה"בּוֹסים". הוא הזכירו שיקח עמו מספר אנשים ללון עמו, למען יהיו עדים במקרה שהחברה תחרוש איזו מזמה. “והזהר והזהר מאנשים חדשים. אחד או שנים מהם הם מרגלים בלי ספק”.

הל ומיק דנו בתכניתם ללילה השני. אף אחד מהם לא היה להוט עוד אחר שינה בחוץ – הסלובקי הזקן מחשש לעצמותיו והל, כיון שראה שמרגלים אחדים, ולא אחד, שומרים את צעדיהם. אצל רמיניצקי בא בדברים עם אחדים שהציעו את תמיכתם ושאלם אם יסכימו לבלות עמו את הלילה בצריפו של אדסטרום. אף אחד לא מנע את עצמו מליתן עדות לנאמנותו; נטלו את שמיכותיהם ושמו את פניהם למקום המיועד. הל העלה את המנורה וערך מיניה וביה וכוח בשאלת רואה־המשקל, כשהוא משעשע את נפשו אגב אורחא בציד מרַגלים.

אחד החדשים מקרוב באו היה פולני ושמו ווֹיִיצובסקי; שם זה, אחרי זמיֶרובסקי, הביאו לידי התיאשות גמורה מקריאת הפולנים בשמותיהם. “ווֹיִי” היה אדם קטן־קומה וכבד־ראש, בעל פנים לֵאים וחרושי תוגה. הוא נִמק את נוכחותו בהודעה כי רב לו להיות עשוק; הוא מוכן לשלם את חלקו במשכורת רואה־המשקל, ואם יגרשוהו – ילך, ויקח האופל את החברה. אחר זה התעטף בשמיכה ומיד כבש קול נחרתו את חלל החדר. התנהגותו של זה לא דמתה לשל מרגלים.

השני היה איטלקי פרֶנְצֶנָא, בעל גבות כהות ופנים נזעמים, והיה הולם לתפקיד של בריון עַוָל במלודרמה. הוא ישב סמוך לקיר ודבר במבטא גרוני, והל התבונן בו בחשדנות. לא נקל היה להבין את האנגלית שלו. לבסוף הצליח הל לתפוס את ספור־המעשה שהיה חוזר ונשנה בפיו של הלה: נפשו חשקה ב"פַנצ’יולה", ואילו זו רק צחוק היה לה הדבר. באחרונה הבין כי זו אינה אלא גנדרנית שאינה ראויה לאהבתו. מעתה אחת היא לו אם יגרשוהו ואם לאו. “איני נלחם עוד לפַנצ’יולה, הריני נלחם לרואה־המשקל!” סיים את דבריו מתוך נהימה.

המתנדב השלישי היה יוני, בחור צעיר, מרבה להג, שנתישב סמוך להל בשעת הסעודה וקרא לעצמו שם אַפּוֹסטולִיקַס. הוא נכנס בשיחה ערנית עם הל והקדים בהודעה כי הוא מתענין מאד בתכנית רואה־המשקל; רצונו לדעת מהו הדבר העומד על הפרק כרגע, מַהם הסיכויים להצלחת הענין, מי ומי הם המעַשִׂים והעושים בתנועה. תשובותיו של הל היו מעֵין דרשות קצרות בשבחה ובחשיבותה של הסולידריות לפועלים. מדי פעם בפעם, בהחל האיש “לשאוב”, היה הל מבאר את ערכו של הענין לכורים; עליהם להיות ערֵבים זה בזה ולהקריב קרבנות לטובת הכלל. מאחר שהל השמיע באזניו עיונים מופשטים במשך חצי שעה, אמר אפוסטוליקס נואש ונתקרב אל מַיק סיקוריא שתפס רמיזת עינו של הל ולא דִבר אלא על מרגלים ועל “הדברים הנוראים” אשר הפועלים הישרים עושים להם. לבסוף נתיגע היוָני מנסיונותיו העולים בתוהו ונתמתח על הרצפה. הל נגש אל מיק הזקן ואמר לו כי שמו הפרטי של אפוסטוליקס הוא בודאי יהודה¹⁴).

יד    🔗

מיק הזקן נרדם מהרה; אפס כוחו של הל היה עמו מאַחר שזה ימים אחדים לא עבד כלל והמון מחשבות מעוררות לא נתנו לו להרדם. שעות מספר שכב במנוחה עד ששמע כי מישהו מתנועע בחדר. לאורה הכהה של המנורה הקטנה ראה מבעד לשמורות עיניו העצומות למחצה כי אחד האנשים נתרומם וישב. בראשונה לא יכול להבחין בחשכה אך לבסוף הכיר כי היוני הוא.

הל שכב בלי תנועה, ואחר רגע שלח בגנבה מבט שני לעבר האיש וראהו קורס ומקשיב, בעוד ידיו על הארץ. מבעד לשמורות פתוחות למחצה הוסיף הל לארוב, בעוד שהאיש קם על רגליו ונתקרב על ראשי אצבעותיו אליו, כשהוא פוסע בזהירות מעל לגופות הישנים.

הל העמיד פנים כישן; לאו מלתא זוטרתא, מאחר שהלה גחן עליו, ומדקרת סכין לא היתה מן הנמנעות בלילה זה. אף על פי כן לא יזוז, ויהיה מה! ולאחר רגע־כנצח הרגיש שאצבעותיו של האיש נוגעות נגיעה קלה בצדו ומחליקות למטה, אל כיס בגדו.

“לבדקני בא!” הרהר הל וחכה שהיד תעבור ותפשפש בשאר הכיסים. עבר שוב רגע שדומה היה כי אין קץ לו, והל ראה שהאיש קם וחזר בפסיעות זהירות למקומו. אז נשתטח, ובצריף נשתררה דממה.

ידו של הל גלשה לכיסו ומיד נתקלה במשהו; הוא הכיר מיד כי צרור שטרות הוא.

“עתה בנתי!” חשב. “זהו, איפוא, הדבר!” הוא צחק בקרבו, ושרעפיו הפליגו אל שחר ילדותו – אל התרכוס הרעוע שבעלית בית הוריו, בו היו מונחים ספרי המעשיות הישנים של אביו. הנה הוא רואה אותם בעיניו, על כריכותיהם החוּמות, המחוקות, על הציורים הגלמיים שבהם. “ספורים על אושר וגבורה” מאת הורַציו אַלגָר, “חיים או מות”, “אמיץ־לב ונכון” וכיוצא באלה שמות מצודדים. מה רבתה התרגשותו למקרא המעשה בנער כפרי שבא לכרך ופוגש בבן־בליעל הבוזז את קופת אדוניו ומשלשל את מפתח הקופה לתוך כיסו של הגבור. כנראה, קרא מישהו מאנשי “חברת הדלק הכללית” את הורַציו אלגר!

הל הבין כי עליו להרחיק את השטרות מכיסו במהירות האפשרית. הוא שקל בדעתו אם להחזירם ל"יהודה", אפס החליט לשמרם למען אדסטרום שיהיה זקוק להם, בלי ספק, בקרוב. הוא הניח ליוני מחצית שעה בכדי להרדם, אחר חטט ונקב באולרו חור ברצפת העפר וטמן את הכסף באשר טמן. אז התנגב ועבר בלאט למקום אחר, שכב ונשתקע בהרהורים.

טו    🔗

היחכו האויבים לבוקר או יבואו תיכף? הוא היה נוטה לקבל את הסברה השניה ומשום כך נזדעזע רק מעט כשנשמעה, כעבור שעה או שעתים, חריקת מנעול הדלת בהלחצו. אחרי רגע בא קול נפץ והדלת נפתחה ברעש; זוג כתפים רחבות הופיע.

כהרף עין קמה מהומה ומבוכה בחדר. אנשים קפצו על רגליהם מתוך קריאות; אחרים ישבו מבולבלים, אחוזי תנומה. החדר הואר באורו של פנס שהיה בידיו של אחד המתפרצים. “הרי הבריון!” קרא מישהו, והל הכיר מיד את קולו של ג’ף קוטון, קצין המחנה. “שא ידיך! אתה ג’ו סמיט!” הל ציית לפקודה בלי לחכות להברקת האקדח.

אז נשתררה דממה. הואיל והמחזה נערך למען האחרים, הרי צריך היה לתת להם שהות להתנער מתנומתם ולהרגיל עיניהם לאור. הל עמד בינתים וידיו נשואות למעלה. לאור הפנס ניתן לו להבחין בפרצופים: היו כאן קצין המחנה, בוד אדמס, אליק סטון, ג’ק פרדוביץ ועוד שנים־שלשה.

“ובכן, רבותי”, אמר קוטון לבסוף, “הרי אתם האנשים הרוצים ברואה־משקל. וזהו האיש בו בחרתם. האין זאת?”

אין תשובה.

“הנני ואוכיח לכם איזהו הבר־נש בו בחרתם. הוא בא היום למיסטר סטון והציע למכור אתכם”.

“שקר הדבר”, אמר הל בנחת.

הוא לקח כסף ממיסטר סטון", עמד הקצין על דעתו.

“שקר הדבר”, שנה הל.

“הכסף נמצא בכיסו!” קרא הלה.

הל פנה אל הפועלים וקרא: “הם רוצים להחשידני בעיניכם, בחורים! אל תתנו לאַחֵז את עיניכם!”

“שתוק”, פקד הקצין. “אני אוכיח לכם את הדבר. סבורני, הכסף בכיסו עכשיו. ג’ק, בדקהו!”

פקיד־המחסן נתקרב.

“שימו לב, בחורים!” קרא הל. “הם יתחבו את הכסף לכיסי!” ואל מיק הזקן שנדחק לפנים מלא חמה: “אין דבר, מיק! הנח להם!”

“ג’ק, פשוט את מעילך”, פקד קוטון. “הפשל את שרווליך, הראה את ידיך”.

כל הענין דָמה להצגתו של מאחז־עינים. היהודי הגוץ התפשט את מעילו, הפשיט את שרווליו למעלה ממרפקיו. הראה את ידיו למסתכלים, כשהוא מהפך בהן אילך ואילך; אחר קרב אל הל לאטו כשהוא שולח את ידיו לפניו ומחזיקן במרחק־מה מגופו של הל, כמהפנט המתכון להרדימו.

“התבוננו וראו”, אמר קוטון, “יודע אני, הכסף בכיסו”.

“השגיחו בשבע עינים!” קרא הל, “אם איננו שם, יכניסוהו”

“שא ידיך, איש צעיר”, פקד קצין־המחנה. “אחורנית!” הפקודה האחרונה היתה מכוונת למיק סיקוריא ואחרים שנדחקו קדימה להשגיח איש איש מעל כתפי חברו.

אותה שעה היה כל זה חדור רצינות רבה. אפס אחרי כן, כשהיה המחזה עולה על לבו של הל, היה צוחק מדי זכרו את צורתו המבדחת של פרדוביץ המפשפש בכיסיו בהשתדלו להתרחק ממנו ככל האפשר למען ידעו הכל כי אמנם בא הכסף מכיסו של הל ממש. תחילה הכניס הבודק את ידיו לכיסים הפנימיים, אחר משמש בכיסי החלוק. רק לאט־לאט תושג פסגת המחזה!

“הפוך פניך”, פקד קוטון; הל הפך פניו, והיהוּדי חטט בכיסי מכנסיו. הוציא בזה אחר זה שעון, מסרק, מראה וממחטה; העיף עליהם עין וזרקם אל הרצפה. כשהגיע לארנקו של הל קמה דממת מות מסביב. הודות לאהבת־הבצע של החברה לא היו בו אלא מעות קטנות. פרדוביץ סגר את הארנק והטילו על הרצפה.

“חכו נא, עדיין לא נגמר!” קרא הממונה על הטקס. “הכסף אצלו, בחורים! הבדקת כבר בכיסיו הצדדיים?”

עדיין לא", השיב ג’ק.

“בשבע עינים!” קרא הקצין. הכל פשטו צואריהם קדימה מתוך סקרנות ופרדוביץ כרע על ברכו האחת ובדק בהקפדה בשני הכיסים.

כששב והוציא את ידו, נראו בפניו סימני אכזבה גלויה כל כך, שרק בעמל הצליח הל לכבוש את צחוקו. “אינו כאן!” הודיע.

“מה?” צוח קוטון, והשנים נתנו עיניהם זה בזה. “אלי, הוא בִּעֵר אותו באיזה אופן שהוא!”

“שום כסף לא היה לי, בחורים!” הכריז הל. “הם רוצים רק להתעלל בנו”.

“הוא הטמין את הכסף!” נהם קצין־המכרה. “מצאהו, ג’ק!”

ופרדוביץ התחיל מחפש שוב בשקידה ומתוך להיטות מרובה. עתה לא נתן עוד דעתו על המסתכלים, צר היה לו על הכסף ההגון. הוא הכריח את הל להתפשט את מעילו. פרם את בטנת המעיל. הוא התיר את כפתורי מכנסיו ומשמש בפנים; לא נקו גם נעליו.

ברם, כסף לא נגלה, והמחפשים הגיעו לנקודת קפאון. “הוא מכר אתכם בעשרים וחמשה דולר למיסטר סטון!” הודיע הקצין. “הוא הטמינם באיזה אופן שהוא”.

“בחורים”, קרא הל, “הם שלחו הנה מרגל וצווהו לשים כסף בכיסי”. בדברו הביט אל אפוסטוליקס וראה שזה נתחלחל ונרתע אחור.

“זה הוא! הוא המרגל!” צוח מיק הזקן. “הכסף עדיין אצלו, בחיי!” והוא קפץ לעומת היוני.

לפתע הכיר קצין־המחנה כי הגיעה השעה להפיל את המסך.

“דיינו בהבלים”, הודיע. “הוליכו את בן־החיל הזה!” כהרף עין תפסו שנים להל במרפקיו, ושלישי החזיק בצוארונו. בטרם יבינו הפועלים את אשר קרה, סחבו את השבוי והוציאוהו מהחדר.

רבע השעה שלאחרי כן לא היה בו כדי להסב נעימות למי שהועמד למשרת רואה־משקל. בחוץ, בחשכת הלילה, ניתן לקצין־המחנה ולאליק סטון להוציא את כל רוחם. קיתון של חרפות נשפך על ראשו, סטרו לו ובעטו בו אגב הליכה. אחד האנשים שהחזיקו במרפקיו עקם את זרועו עד שזעקת כאב פרצה מגרונו; אז קללוהו שבעתים וצווהו לבלום את פיו. הם הלכו לאורך המסלה האפלה והדוממת, עברו את משרדו של קצין־המחנה, וירדו לתוך תא ששִמש צינוק בגיא־צפון. הל היה מרוצה כשעזבוהו לנפשו ודלת הברזל הכבדה הוגפה ברעש בעדו.

טז    🔗

התחבולה היתה גלמית ונואלה, ואולם הל ידע כי הותאמה יפה להבנת האנשים שלמענם חובלה. לולא קרה מקרהו להיות עֵר כי עתה נמצא הכסף בכיסו ולמחרת היום היה מתפרסם כבוגד ולוקח־שוחד בכל קצות המחנה. אמנם ידידיו הקרובים, חברי הועד, לא היו מאמינים לכך, אפס המון הפועלים היה נותן אמון בשמועה. ועל ידי כך היה גם בקורו של תום אולסון מחטיא את מטרתו. בכל ההרפתקאות שבאו עליו אחרי כן נשאר רושם המאורע הזה חי בזכרונו; הוא שִמש לו סמל לדברים הרבה. כשם ש"הבוסים" בקשו לפסול אותו בעיני הפועלים, כך ממש ראה אותם אחרי כן מבקשים להטיל דופי בתנועת הפועלים קֳבל¹⁵ הצבור ולתעתע את האינטליגנציה של המדינה כולה.

הל נמצא, איפוא, בכלא. הוא נגש לחלון ובדק את מטילי הסורג, אפס מצא כי עשויים הם לעמוד בבדיקות כאלה. אחר התבונן בתא מתוך גשוש בחשכה ובא לידי מסקנה כי זה אינו אלא כלוב פלדה בנוי בתוך חדר. בפנה האחת עמד ספסל וכן בשניה, אלא שהאחרון היה רחב יותר במשהו והיה מכוסה מזרן. הל קרא משהו על בתי־כלא וקריאה זו הביאתו לידי כך, שיַדִּיר עצמו ממזרן זה. ישב על הספסל החשוף ונשתקע במחשבות.

עובדה היא, ואין להכחישה, כי יש פסיכולוגיה המיוחדת לבית־כלא; כשם שפסיכולוגיה מיוחדת נוצרת בעקב כפיפת־גב מתמדת ופציעת־הידים אגב טעינת קרונות־פחם בתוך עורק שגבהו חמש רגלים; וכשם שפסיכולוגיה אחרת, שונה בתכלית, נוצרת מתוך חיי רוחה על חשבון עמלם של כורי־הפחם. ההרגשה הראשונה האופפת אותך בכלא היא הרגשת הבָהמיות; הצד הבהמי שבהויתך מתבלט, היצרים הבהמיים, שנאה ופחד, מתעוררים ביתר שאת; ונדרשת התאמצות מרוכזת של השכל בכדי לכבשם. אם אדם בעל־מחשבות הנך, הרי תחשוב בכלא הרבה לאין שעור; הימים ארוכים הם והלילות עוד ארוכים מהם – יש לך שהות לחשוב את כל המחשבות העולות על לבך.

הספסל היה קשה ודומה היה שהוא הולך וקשה, יותר ויותר. שום שינוי במצב הישיבה לא הצליח לרַככו. הל קם, התחיל פוסע בחדר אילך ואילך, אחר שכב שעה קלה ושוב קם ומדד את החדר לארכו לרחבו. אפס לא פסק מחשוב; ופסיכולוגית־הכלא חלחלה בכל תאי ישותו.

ראשונה נתן דעתו על השאלה הקרובה ביותר. מה הם מתכונים לעשות לו? נראה היה לו שהדבר הפשוט ביותר הוא להשליכו מחוץ לשער ולהפטר ממנו. ואולם היספיק זה לשכך את חמתם? הל שמע איזה דברים מעורפלים על מוסד אמריקני אחד הקרוי בשם “הדרגה השלישית”, אפס לא העלה על דעתו מעולם כי יתכן שזה ימלא תפקיד בחייו. מפליא הדבר כמה נשתנה אופן התבוננותו בדבר.

הל אמר לתום אולסון, כי אף שאינו יכול להלחם ליוניון, הנה הוא מבטיח להשיג רואה־משקל; ואולסון צחק, – ודאי מפני שידע כי משמעוּת אחת לשני אלה. והנה עתה דומה היה לו כי אולסון ידע את אשר דִבר. כי לפתע פתאום כמו נמוג כל פחדו מפני שלטון היוניון ומפני עריצותם של ה"צירים המשוטטים"; אדרבה, בכל לבו רוצה היה שיקום יוניון בגיא־צפון ושיהיה עריץ ככל אשר תשיג ידו! על ידי שנוי־דעות זה בא הל לידי אותו נסיון הידוע למתקני־עולם רבים. תחלתם כמליצי־יושר נדיבי־לב לאיזה מעשה צדקה, ובהשפעה הפסיכולוגית של בית־הכלא הם הופכים למהפכנים נלהבים ותקיפים בדעתם. “רוּחַ נְצָחִים לְנֶפֶש לֹא־כְּבוּלָה”, נאום ביירון – “רַבָּתִי בָעַבְדוּיוֹת אַתְּ הַחֵרוּת!”

המשורר מוסיף כי "בָנַיִךְ עֵת נדוֹנוּ לכבָלים – “מיָם עד יָם בשוֹרת החֹפש תַּךְ גַלִים”. וכמו בשיליוֹן לפנים כן היה בגיא־צפון היום. השחר עלה והל עמד ליד חלון תָּאוֹ, שמע את הצפירה וראה את הפועלים יוצאים לעבודתם, ברוּאֵי־מַטָה חורי־פנים ושחוחי־עמל שדָמו באור הבוקר החִור לעדת קופים בלכתם בסך. הוא רמז להם מדי פעם בפעם בידו. והם היו עומדים ולוטשים עיניהם ומחזירים לו נענוע יד. הוא ידע שכָּל אחד מהם מהרהר במאסרו וסבותיו – וכך נעשו גם הם שותפים לפסיכולוגית הכלא. אם מחלחל בלבו של אחד מהם אי־אמון ביוניונים בכללם, או ספק בצורך הארגון בגיא צפון, הרי אי־האמון והספק ימוגו ויהיו כלא היו!

רק פרט אחד ויחידי הטרידו והעכיר את רוחו: מדוע הניחוהו המשגיחים כאן, במקום שהכל יכולים לראותו; הנקל היה להכניסו לאוטומוביל ולהביאו לפֶדרו בטרם יאיר הבוקר! ההיה זה אות לבזיון שהם נוהגים בעבדיהם? ואולי ידעו כי מראה האסיר יעיר פחד תחת חֵמה? הן יתכן כי מיטיבים הם לדעת את נפש פועליהם מהמועמד לרואה־משקל! הוא זכר את רוחה הפסימית של מרי בֶּרק ביחס אליהם, וחרדה התחילה מכרסמת בלבו; ואולם – גם בזאת היתה ידה של פסיכולוגית־הכלא – הוא הכריע את חרדתו. הוא שנא את “חברת הדלק” בגלל ציניותה; הוא קפץ אגרופיו וחרק בשניו – היה עם לבבו לשנן “לבוֹסים” ולהוכיח להם כי לא עבדים הם פועליהם, כי אם בני־אדם!

יז    🔗

קרוב למחצית הבוקר שמע הל קול צעדים במסדרון; אדם בלתי ידוע פתח את דלת־הברזל, נכנס והציג על הארץ קנקן מים וצלחת־פח ובה פת לחם. כשפנה האיש לצאת אמר הל: “אנא, רגע אחד”.

הלה העיד עליו פנים זעומות.

“התוכל לומר לי, כמה בקירוב עתיד אני לשהות כאן?”

“לא אוכל”.

“אם שמוני במאסר, הרי זכאי אני לפחות לדעת, במה מאשימים אותי?”

“לך לעזאזל”, הפליט הלה, הגיף את הדלת בכוח ונתרחק דרך המסדרון.

הל שב אל החלון, ובלה את זמנו בהסתכלות בעוברים ושבים. ילדים לבושי קרעים נתאספו תחת החלון, שרבבו ראשיהם למעלה, מגחכים, מנענעים בידיהם ומרמזים, עד שבא מישהו וגרשם.

עברו כמה שעות והרעב התחיל מציק לו. טעמו של הלחם, כשהוא נאכל לבדו, נעשה תפל עד מהרה וטעם המים אין בכוחו להעלות ארוכה; בכל זאת לעס את הלחם ושתה את המים, וברצון היה מוסיף לאכול.

לאטו נגרר היום; בשעה מאוחרת אחר הצהרים שב והופיע השומר, פת־לחם חדשה ועוד קנקן מים בידו. “שמע נא, רק רגע אחד!” קרא הל, כשפרש האיש לדלת.

“אין לי דבר אליך”, רטן הלה.

“אבל דבר לי אליך”, טען הל. “פעם אחת קראתי באחד הספרים, איני זוכר איזהו, אך רופא כתָבו – כי לחם חִטים אינו מכיל די חמרי הזנה לפרנס גופו של אדם”.

“תן לי מנוח”, נהם שומר־הכלא. “מה אתה מקשקש לי?”

“רצוני לומר”, הסביר הל, “שלא הייתי בוחר ברצוני הטוב בוֶסת של לחם ומים בלבד”.

“ובמה היית בוחר?”

מהטון אפשר היה להבין כי השאֵלה אינה אלא על דרך המליצה, אך הל קבלה פשוטה כמשמעה: “אילו ניתנה לי אומצה עם דיסת תפוחי אדמה…”

דלת התא נסגרה ברעש; הדי הרעש החרישו את סופו של התפריט הדמיוני. שוב ישב הל על הספסל הקשה, לעס מן הלחם ושקע בהרהורי בית־כלא.

השעה היתה מאוחרת, הל לא ידע את השעה, רק ראה שהאורות בכפר כובו כולם. הוא השלים עם הרעיון שעליו ללון גם הלילה במקום הזה; נשתטח איפוא, על הרצפה, זרועו תחת לראשו, וכשהיה כבר אחוז תנומה כמעט, הגיע אליו קול אִושה מאצל החלון. מיד ישב ושמע קול שני כקול רשרוש נייר. קפץ אל החלון וראה, לאור הכוכבים החִור, משהו מונף אל מטילי הסורג. הוא שלח את ידו ותפס; היה זה פנקס־רשימות קטן ורגיל, כשל הקצרנים, מחובר לקצהו של מוט.

הל הביט החוצה, אפס נבצר ממנו לראות איש. החזיק במוט ונדנדו לאות, שהפנקס בידו; אז קלטה אזנו לחישה שהכיר בה מיד את קולו של רוֹוֶטא. "הלו! שמע! כתוב את שמך בפנקס מאה פעמים, אני אשוב תיכף. בנת?

הפקודה היתה כחידה בעיני הל, אפס הבין כי אין השעה כשרה לבאורים. הוא השיב “טוב”, קרע את החוט ולקח את הפנקס. עפרון היה קשור אליו וחודו של העפרון היה מחותל בפסת־שעונית למנוע בעד שבירתו.

המוט סולק, והל ישב על הספסל והתחיל כותב, שלוש או ארבע פעמים על כל עמוד, “ג’ו סמיט – ג’ו סמיט – ג’ו סמיט”. את שתי המלים הללו נקל לכתוב אפילו בחשיכה, והילכך, בעוד ידו נעה במהירות על הנייר, ניתן למוחו להתעסק בפתרון החידה. אפשר היה להניח כמעט בודאות כי הועד אין בדעתו להפיץ את חתימת־ידו בתורו מזכרת; ברי היה שזו דרושה להם לתכלית מסוימת, אולי לסכל איזו מזמה חדשה של ה"בוסים". ואמנם פתרון החידה לא אחר לבוא: מאחר שלא עלה בידם למצוא את הכסף בכיסיו הרי זייפו בוודאי מכתב להציגו לראוה כאילו כתָבוֹ המועמד לרואה־משקל. ידידיו רצו בחתימתו בכדי להוכיח את זיופו של המכתב.

כתב ידו של הל היה מהיר וחפשי, מסולסל משהו; וברי היה לו שאינו דומה לתִיווּיו של איזה פועל כפי שהוא מצטייר בדמיונו של אליק סטון. עפרונו עף במהירות על פני הנייר, ג’ו סמיט – ג’ו סמיט – ג’ו סמיט, עד שלבו היה סמוך ובטוח כי תספקנה לכל הכורים ולא נשאר אלא לדאוג ל"עוזרים". אך בו ברגע נשמעה שריקה קלה והוא הפסיק בכתיבתו וקפץ אל החלון.

“זרוק!” לחש הקול; והל זרק את הפנקס. הוא ראה דמות מתרחקת ונעלמת במעלה הרחוב, ושוב היתה דממה מסביב. הוא עשה את אזנו כאפרכסת לשמוע אם הֵעיר את שומרו; אז נתכווץ על הספסל – והפליג שוב בהרהורי־כלא.

יח    🔗

שוב האיר הבוקר ונשמע קול הצפירה, ושוב עמד הל ליד החלון. הפעם ראה שאיזה כורים שהלכו לעבודתם החזיקו בידיהם פִסות נייר קטנות, ונפנפו בהן בגלוי למול חלונו. בידיו של מיק הזקן היה צרור פתקאות גדול והוא היה הולך ומחלק אותן לכל מי שרצה לקחת. בלי ספק הזהירוהו ושננו לו לעשות זאת בהסתר, אך התרגשותו גברה, כנראה, על ההוראות; כטָלה בן שנתו היה מקרטע אילך ואילך, מרמז להל בפתקאותיו לעיני כל העולם.

התנהגות אי־זהירה זו מצאה מיד את שכָרה הצפוי לה. הל ראה דמות גוצה ומסורבלת באה בפסיעות גסות מקרן המסלה ומתיצבת לשטן בדרכו של הסלובקי הזקן שנרתע אחור בחרדה. זה היה בוּד אַדָמס, שוטר המחנה; ידיו היו מאוגרפות וכל גופו דָרוך לקרב. מיק ראהו, ודומה היה כאילו תקפו שתוק פתאומי; כתפיו שחוחות־העמל שקעו, אצבעותיו נתפשקו; פסות הניר יקרות־הערך נשרו על הארץ בערבוביה. מיק לטש עינו אל בוד כשָפן שכפָאו שד, ולא נע ולא זע להגן על עצמו.

הל שלח ידו אל הסורג; דחיפה פנימית קראתו לחוש לעזרת ידידו. אפס המַכה לא באה; שוטר־המחנה הסתפק במבט־זעם פראי ובמתן פקודה קצרה. מיק גחן לארץ והתחיל מאסף את הניירות – עבודה שארכה זמן לא מועט, כיון שלא היה ביכלתו או ברצונו להסיר את עיניו משוטר המחנה. מאחר שהרים את הניירות באה פקודה חדשה, והוא מסָרם לבוד. מיק פסע איזו פסיעות אחורנית והלה הלך אחריו, כשאגרופיו עדיין קפוצים וכולו נכון להשתער ולהראות את נחת זרועו. מיק נסוג עוד צעד, ועוד צעד – והשנים נעלמו מחוג ראיתו של הל. פועלים שהתבוננו במחזה הפכו פניהם ונסתלקו, והל לא ידע מה היה בסופו של דבר.

שעות מספר אחרי כן הופיע שומרו של הל, הפעם בלי לחם ומים. הוא פתח את הדלת וצוה את האסיר ללכת אחריו. הם ירדו במדרגות ונכנסו למשרדו של ג’ף קוטון.

קצין־המחנה ישב אל המכתֵּבה שלו וסיגרה מהבהבת בין שיניו. הוא עסק בכתיבה ולא הניח את הקולמוס מידו עד של יצא השומר את החדר. אז הפנה את כסאו המסתובב לצדו של הל, שׂכל את שוקיו, נשען לאחוריו ונתן עינו בכורֶה לבוש המכנסים הכחולים והמלוכלכים, ששערותיו פרועות ופניו חִורים מחמת ישיבה בצינוק. על פניו האציליים של קצין־המחנה רחפה בת־צחוק. “ובכן, בחור”, אמר, “הרי אתה מתענג על כל טוב במִכרות הללו”.

“אמנם כן, תודה”, השיב הל.

“נצחתנו לכל אורך החזית, הא?” ולאחר הפסקה: “הגד נא לי, מה, כסבור אתה, יתן לך כל זה?”

“כבר שאלני אליק סטון שאלה זו”, השיב הל. “סבורני, שאין כדאי להכנס בבירורים. אין לי כל יסוד להניח שאמונתך באהבת הזולת גדולה משל סטון”.

קצין־המחנה הוציא את הסיגרה מפיו, ונִער את אֶפרה. פניו לבשו רצינות; התבונן בהל מתוך שתיקה. “הנך מארגן יוניונים?” שאל לבסוף.

“לא”, אמר הל.

“איש משכיל הנך, לא פועל, יודע אני. מי משלם לך?”

“הוא אשר אמרתי; גם אתה אינך מאמין באהבת הזולת!”

הלה הִשִּׁיב עִגול עשן לתוך חלל החדר. “אתה רוצה, איפוא, סתם להפיל את החברה בפח? מין אגיטטור שכזה?”

“הנני כורה הרוצה להיות רואה־משקל”.

“סוציאליסט?”

“זה תלוי בהשתלשלות הדברים להבא”.

“טוב”, אמר הקצין, “רואה אני שבחור נבון הנך. הואיל וכך, אניח את קלפי על השולחן ורשאי הנך לעיין בהם. הָיֹה לא תהיה רואה־משקל, לא בגיא־צפון ולא באיזה מקום אחר השייך ל’חברת הדלק הכללית'. גם זכה לא תזכה לראות את החברה נופלת בפח. אף אין בדעתנו להרביץ לך מכות־רצח ולעשותך למעוּנֶה וקדוש. אמנם היה לי חשק לכך בליל שלשום, אך נמלכתי ושניתי את דעתי”.

“אולי תוכל לשנות גם את החבלות שעל זרועי?” העיר הל בטון אדיב ונוח.

“הננו להציע לפניך לבחוֹר באחת מן השתים”, המשיך הקצין, “או שתחתום על תעודה האומרת כי לקחת עשרים וחמשה דולר מאליק סטון (במקרה זה לא יאונה לך כלום, רק תגורש, וחסל); או שאנחנו נוכיח כי לקחת את הכסף, ואז פירושו של דבר – חמש או עשר שנות מאסר. בנת?”

משקבל הל את הבחירה לרואה־משקל, ברי היה לו שישַלחוהו, ואמנם היה בדעתו ללכת ולסיים בכך את חנוכו הסוציאלי. ואולם עתה בשבתו ובהביטו לתוך עיניו המאיימות של קצין־המחנה, גמלה ההחלטה בלבו, שלא לעזוב את גיא־צפון. יש את נפשו להשאר ולהוסיף לתהות על קנקנו של השודד הענקי הזה, “חברת הדלק הכללית”.

“הרי זה אִיום רציני, מיסטר קוטון”, העיר. “הנוהגים אתם לעתים קרובות לעשות כן?” “בשעת הצורך אנו עושים זאת”, היתה התשובה.

“אכן זוהי הצעה חדשה, והיא צריכה באור נוסף. מה תהיה ההאשמה?”

“איני יודע עדיין – דבר זה מסור לעורכי־הדין שלנו. יתכן כי זו תהיה האֲשָמה בקֶשר, ויתכן – באיום לשם סחיטת שוחד; מכל מקום האשמה הגוררת אחריה עונש חמור למדי”.

“והיוּרשה לי, בטרם אחליט, לראות את המכתב שכתבתי כביכול?”

“אוֹה, השמעת כבר על דבר המכתב?” אמר הקצין כשהוא מרים את גבותיו בתמהון. הוא לקחת ממכתבתו גליון והושיטו להל; זה קרא:

“מיסטר סטון הנחבד, אין לך מה לחשוש לענין רואה המשקל. שלם לי אֶסרים וחמישה דולר, והכל יַבוא על מקומו בשַלום. הנאמן לך, ג’ו סמיט”.

בכלותו לקרוא את האגרת, התבונן בנייר וראה כי אויביו טרחו כמה טרחות, זייפו את המכתב, ולא עוד אלא גם צלמוהו אף הדפיסו את התצלום. בלי כל ספק הופצו ההעתקות בכל קצות המחנה. וכל זה נעשה במשך שעות אחדות! אכן צדק אולסון באמרו, כי קיימת שיטה משוכללת שמטרתה גנֵבת דעת הבריות.

יט    🔗

הל שהה רגעים מספר בכדי להתבונן במצבו. “מיסטר קוטון”, אמר לבסוף. “כתיבי טוב מזה, גם כתב־ידי מהיר יותר במשהו”.

חיוך רפה פרפר על שפתיו האכזריות של קצין־המחנה. “לא חשכתי יגיעה, כדי להשוותם”.

“בולשת טובה עומדת ברשותך”.

“עוד תהיה לך הזדמנות להוכח כי המחלקה המשפטית שלנו אינה נופלת ממנה בכשרון־המעשה”.

“מילא”, אמר הל, “אנוסה תהיה להראות את כשרונה; שהרי לא נסתבר לי עדיין, כיצד תערימו על העובדה שהנני רואה־משקל שנבחר בהתאם לחוקה ושקבוצת פועלים תומכת בו”.

“אם זאת משענתך, הרי טעית טעות גסה. שום קבוצה אינה קיימת עוד”.

“אה! פטרתם אותם?”

“נפטרנו מראשי הקושרים”.

“ממי?”

“מזה התיש הזקן, סיקוריא”.

“שלחתם אותו?”

“כן”.

“את ההתחלה ראיתי. לאן שלחתם אותו?”

“דבר זה”, חִייך הקצין, הוא ענין לבולשת שלך לענות בו".

“ומי עוד?”

“ג’ון אדסטרום הלך לקבור את אשתו. אין זו הפעם הראשונה, שמטיף זקן זה, בעל פני הבצק, גורם לנו בלבול־מוח, ואולם הפעם היא האחרונה. תוכל למצאו בפֶדרו, מן הסתם בבית מחסה לעניים”.

“לא”, מהר הל להשיב, ונימה של עליצות נכנסה בקולו. “לפי שעה אין זה הכרח לו. שכֵּן שלחתי לו עשרים וחמשה דולר”.

פניו של קצין־ המחנה לבשו קַדרות. “האמנם”? ולאחר הפסקה: “ובכן היה הכסף בכל זאת בידך? כסבור הייתי שהיוָני המשורץ גנָבו”.

“לא, בן־הבליעל שלכם היה ישר. וכן הייתי גם אני. ידוע ידעתי כי זה שנים רבות מקפחים את משקלו של אדסטרום, ולכן זכאי היה לקבל את הכסף.”

ספור המעשה הזה, כמובן, לא היה לו שַחר; הכסף עדיין היה מוצנע בצריפו של אדסטרום. אך היה בדעתו לשלחו לכורה הזקן בימים הקרובים, ובינתים רצה להסיח את דעת קוטון מעקבות הכסף.

“טכסיס מחוכם, בחור”, אמר הקצין. “אך תתחרט עליו בהקדם. מכל מקום אין זה אלא מחזק את החלטתי להמציא לך מקום בו לא תהיה עוד לאל ידך להזיק לנו.”

“כונתך לבית הסוהר? אך הרי הענין יבוא בלי ספק לפני בית־דין של מושבעים. האם גם את המושבעים תרקידו לקול חלילכם?”

“סִפרו לי, שהתענינת בפוליטיקה של מחוז פֶּדרו. כלום ללא נתת את דעתך על שיטת המושבעים שלנו?”

“לא, לזו עדיין לא הגעתי.”

עִגולי עשן התחילו מתמרים שוב ממקטרתו של הקצין.

“צא וחשוב, רשימת המושבעים כוללת כשלוש מאות שֵם וכולם מוכָּרים לנו היטב. באולם בית־הדין תוכל למצוא את ג’ק פרֶדוביץ כיושב־ראש; בין המושבעים – שלושה פקידים מהמחסן, שנים מבתי השכר של אַלף רימונד, אחד בעל חוה שאחוזתו עמוסה משכנתא של בנק החברה שלנו, וחמשה מכסיקנים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, אלא שהם מוכנים לנעוץ סכין בגבך בעבור כוס ויסקי. התובע הכללי הוא פוליטיקאי ההודר פני כורים בנאומיו, ופנינו – במעשיו. והשופט דֶנטון מבית הדין המחוזי הוא שותפו של וֵגלמן, הוא הפרקליט הראשי שלנו”.

“כן”, אמר הל, “שֵמע ‘ממלכתו של רימונד’ כבר הגיע אלי; והנה מעונין אני לראות את המנגנון. אגב, הנך גלוי לב למדי.”

“התבין”, אמר קצין המחנה, “רצוני שתדע ברור בפני מי אתה עומד. לא אנחנו היינו המתחילים במלחמה הזאת, וגם עכשיו אנו מוכנים לשים קץ לה בדרך שלום. אין אנו מבקשים אלא שתתקן את הנזק שגרמת לנו.”

“והתקון הוא שאמיט קלון על עצמי ואפרסם את עצמי כבוגד?”

“כן”, אמר הקצין.

“סבורני, שבמקרה כזה עלי להמלך בדעתי במיושב”, העיר הל, נטל כסא לעצמו, פשט את רגליו לפניו ונתמתח לרַוחתו. “הספסל שם למעלה אינו נוח כל עיקר”, אמר, וחִייך לתוך פני קצין־המחנה דרך לגלוג.

כ    🔗

המשך השיחה היה בטון חדש ובלתי צפוי. “קוטון”, העיר השבוי, “סבורני שאתה אדם בעל השכלה. נראה לי שבימים עברו היית מה שהבריות קוראים ג’נטלמן”.

דמו של קצין־המחנה פרץ אל פניו. “לך לעזאזל!”

“אין בדעתי לשאול שאלות”, המשך הל. “יכול אני לשער בנפשי, כי לא נוח לך להשיב. רק סבורני שאתה, כמי שהיה ג’נטלמן, תוכל להעריך כמה צדדים בענין זה, צדדים שאינם בגדר תפיסתו של נוגש־כושים כסטון או מומחה כקרטרייט. הג’נטלמן יכיר את חברו גם כשהוא לבוש בגדי כורה. האין זאת?”

הוא חכה לתשובה, והקצין העיף עליו מבט זהיר. “סבורני, כך”, אמר.

“ובכן, קודם לכל, הרי ג’נטלמן אינו מעשן, בלי שיכבד גם את חברו.”

האיש נשא מבטו בשנית. הל חשב שהוא מתכון לשלחו שוב לעזאזל. ברם, זאת לא נהיתה: הוא הוציא מכיס חזיתו סיגרה והושיטה לאיש שיחו.

“לא, תודה”, אמר הל במנוחה. “איני מעשן. אך אוהב אני שיכבדוני.”

היתה הפסקה, והשנַים מדדו בעיניהם איש את חברו.

“ובכן, קוטון”, פתח השבוי שנית, “ציירת, איפוא, לפני את סדרי בית הדין. הרשני נא להמשיך את ספורך. הנה כתב ההאשמה ערוך לכל פרטיו, על הספסלים יושבים המושבעים שנבחרו במו ידיכם, והשופטים נבחריכם יושבים כסאות למשפט, התובע הכללי שנבחר על ידיכם עושה את כל מלאכתו עד תומה; אתם מוכנים לחבוש את קרבנכם בבית הסוהר, למען יראו וייראו שאר פועליכם. ואולם מה יהיה, שער בנפשך, אם בהגיע הבירורים למרום קצם, יתגלה לפתע פתאום כי קרבנכם הוא אישיות שאי אפשר לחבשה בבית הסוהר?”

“אי אפשר לחבשה בבית הסוהר?” חזר האיש, ונראה היה כמהרהר. “עליך לבאר את דבריך.”

“היש צורך בכך לאדם משכיל כמותך? כלום אין אתה יודע, קוטון, כי יש אנשים שאי אפשר לאסרם?”

רגע עִשן הקצין מתוך שתיקה. “ישנם אחדים במחוז”, אמר. “אך סבורני, שאני מכיר את כולם.”

“וכי לא עלה על דעתך, שיתכן כי ישנם גם במדינה?”

אחר זה באה דממה ממושכת. השנים התבוננו זה בזה בעיון רב; ויותר שנמשכה ההתבוננות, יותר ראה הל צל של פקפוק ואי־בטיחות חולף על פניו של הקצין.

“הגע בעצמך, מה רבה תהיה המבוכה!” המשיך. “המחזה שלכם ערוך ומתוקן להצגה – ממש כבליל שלשום – אלא שבמת החזיון גדולה יותר, קהל הצופים חשוב יותר; ולפתע פתאום, עם “קץ־החזון”, תוכחו כי תחת לצאת זכאים מלפני הפועלים בגיא־צפון נתחייבתם בדין והורשעתם על ידי דעת הקהל של המדינה כולה והוקעתם את עצמכם לעיני כל כמורדי חוק, ורָעה מזו – ככסילים נבערים!”

הפעם השהה עליו קצין המחנה את מבטו שעה ארכה עד שהסיגרה כבתה. הל הסב בינתים ברחבות בתוך כסאו וחִייך זרות. דומה היה לו לקצין, שמחזה גלגול מתרחש לעיניו: בגדי הכורה המהוהים נשרו מעליו, והוא ראהו בחליפת־נשף חמודה.

“מי, איפוא, הנך, לעזאזל?” פרץ האיש בקריאה.

“הרי לך!” צחק הל. “זה עתה ספרת בשבח זריזותה של הבולשת שלך! הרי זה ענין לענות בו: אדם צעיר, בן עשרים ואחת, גבהו חמש רגלים ועשר אצבעות, משקלו מאה וחמשים ושתים ליטרה, עינים חוּמות, שער ערמוני (מסולסל משהו), מראה פנים נוח, חביב הגבָרות – כך, לפחות מעידות עליו ‘ידיעות החברה’ – נעלם מראשית יוני, ובביתו סבורים כי הוא מתעסק בציד עתודי הרים במכסיקו. כידוע לך, קוטון, ישנה רק עיר אחת במחוז זה אשר לה ‘חברה’ כלשהי, ובעיר זו יש רק מעשרים וחמש עד שלושים משפחות הבאות בחשבון. אין לך דבר קל מזה לבולשת כגון זו של ‘חברת הדלק הכללית’.”

שוב היתה דממה, עד שהִשביתהּ הל. “מבוכתך מעידה על הבנתך המעמקת. אשרי חברת־הדלק שאחד מקציני מכרותיה הוא מי שהיה ג’נטלמן.”

שוב כוסו פני האיש באודם. “האלהים”, אמר כמדבר אל נפשו. ואז, מתוך התאמצות אחרונה לשמור על עליונוּתו, הוסיף: “אתה משטה בי.”

“הרי זו אחת ההתעסקויות החביבות על החברה העליונה, קוטון. עליה עומד רובו של השיג והשיח בחברה העליונה, ביחוד בין חבריה הצעירים של זו.”

לפתע קם הקצין. “שמע נא”, שאל, “כלום לא איכפת לך לשוב למעלה לרגעים מספר?”

הל לא יכול לכבוש את צחוקו הפעם. “אוֹה, הדבר איכפת לי מאוד; הריני חי זה שלושים ושש שעה על לחם ומים בלבד, וגם נוח לי לשאוף מעט אויר צח.”

“אבל”, אמר קוטון כמגמגם, “אני מוכרח לשלחך לשם.”

“זהו ענין אחר”, השיב הל. “אם תשלחני, אלך. ברם, זה יהיה על אחריותך. שמתני בצינוק בלי סמכות חוקית לכך, בלא האשמה, בלי לתת לי אפשרות לבוא בדברים עם עורך דין. אם איני טועה הרי אתה מתחייב כאן מבחינה פלילית, וחברת המכרות – מבחינה אזרחית. אך זה, כמובן, מָסור לך. התכונתי רק להבהיר את עמדתי. שאלתני אם לא איכפת לי לעלות למעלה, והריני משיב כי הדבר איכפת ואיכפת לי.”

קצין המחנה שהה רגע מתוך היסוס, כשהוא לועס את סיגרתו הכבויה. אז פסע אל הדלת. “הי, גוס!” קרא. שומרו של הל הופיע, קוטון לחש לו משהו, והאיש הלך. “אמרתי לו שיביא לך דבר־מאכל; תוכל לשבת ולאכול כאן. הנוח לך זה יותר?”

“קושיה היא”, השיב הל, המשתמש בשער הכושר. “לשם כך עלי לדעת אם אתה מזמינני בתורת שבוי או בתורת אורח?”

“אה, תן לי מנוח!” אמר הלה.

“הן צריך אני לדעת את מעמדי החוקי. אפשר, יהיה בזה משום חשיבות לפרקליטי.”

“מילא, היה אורחי”, אמר הקצין.

“אורח, כיון שאכל רשאי הוא ללכת.”

“זאת אודיעך בטרם תגמור.”

“ובכן, החפז נא. הריני אכלן חרוץ.”

“הבטח לי, שלא תסתלק בטרם ארשה לך.”

“אם אלך” צחק הל, “הרי אלך רק למקום עבודתי. תוכל למצאני בחדר השקילה, קוטון!”

כא    🔗

קצין־המחנה יצא; כעבור רגעים מספר שב שומר־הכלא והביא ארוחה שהיתה כנגוד מפתיע למנתו של הל בצינוק. על המגש היו כתלי־חזיר¹⁶ קרים, שתי ביצים שלוקות, סַלט של תפוחי־אדמה וספל קפה עם לחם בחמאה.

“כך, כך”, אמר הל בענותנות. “הרי זה משובח אפילו מאומצה בתפוחי־אדמה”. הוא ישב והתבונן בנחת, בפָנות האיש מקום על השולחן כדי להציג עליו את המגש. לאחר שנסתלק פתח הל באכילה.

בטרם גמר, שב קצין־המחנה. הוא נתישב בכורסתו המסתובבת ונראה היה כשקוע בהרהורים. בין לעיסה ללעיסה היה הל נושא את עיניו אל הקצין ומחייך.

“קוטון”, אמר, “אתה יודע ודאי כי אין אבן־בוחן טובה לחנוך טוב מנמוסי סעודה; שים נא אל לבך כי לא כרכתי את המפית לצוארי, כדרך שהיה נוהג, למשל, אליק סטון”.

“טוב, יודע אני”.

הל הניח את הסכין והמזלג על הצלחת. “האיש שכח את ה’ספל לטבילת האצבעות', אך אין דבר. תוכל לצלצל לו שיבוא לפַנות את השולחן”.

קצין־המחנה “צלצל” בקולו והשומר נכנס. “לדאבוני”, אמר הל, אבד ארנקי בשעת החִפוש שנעשה בי בליל שלשום ואין ביכלתי לתת ‘הענקה’ למלצר".

“המלצר” לטש את עיניו על הל כמוכן לבלעו; אפס קצין־המחנה חִייך: “לך לך, גוס, וסגור את הדלת”.

הל פָּשט את רגליו והסב על כסאו על צד היותר נוח. “עלי להודות, שנוח לי להיות אורח שלך מאשר אסירך”.

הפסקה.

“שוחחתי עם מיסטר קרטרייט”, אמר קצין־המחנה לבסוף. “איני יכול להוציא משפט כמה מדבריך הם דברי רמאות. מכל מקום ברור שאינך כורה. אפשר שהנך אגיטטור ממין חדש ומחודש, אך הלואי ולא אראה בנחמה אם ראיתי מימַי אגיטטור הבקי בנמוסי סעודה. חושבני שגודלת בסביבה אמידה; ואם כך, לשם מה אתה מכניס את ראשך בענינים כאלה – דבר זה הוא למעלה מכוח השגתי”.

“הגד נא, קוטון, כלום לא שמעת על שעמום מימיך?”

“כן”, השיב הלה, “דיה לצרה זו בשעתה, ואתה צעיר עדיין”.

“אפשר ראיתי אחרים בכך ורציתי לנסות באורח־חיים אחר?”

“אם אמנם הנך כאשר תציג את עצמך הרי מקומך באוניברסיטה”.

“בסתו אחזור ל’זמן' האחרון”.

“איזו אוניברסיטה?”

“רואה אני שעדיין אתה מטיל ספק בדברי”, אמר הל וחייך. ולפתע קפצה עליו רוח שובבות, זו העלולה להוָלד רק בגני אוניברסיטות מוצפי אור ירח ובחיי בטלה ומותרות, והוא נתן בשיר קולו:

"הַמֶּלֶךְ פֶּחָם הַסָּב הָיָה לֵץ וְשוֹבָב

טוֹב־לֵב הָיָה אַף נֶחְמָד;

"בֵּית־סֵפֶר מְלֵא דַעַת הִשְׂכִּיל זֶה לָטַעַת –

הֲלֹא זוֹ מוּדַעַת – הֵידָד!"

“לאיזה בית־ספר תכוֵן?”

והל הוסיף לשיר:

"הוֹ, לִיזָה־אַן, חוּשִׁי בֹאִי לַגָּן

עֲלֵי עֵץ הַקּוֹפִים הַיָּרֵחַ מֵאִיר;

הוֹ לִיזָה שֶׁלִי, הִנֵּה אֶפְצַח פִּי

וְשִׁיר הָרִיגַן לָךְ אָשִיר!"

“כך”, אמר הקצין מאחר שהקונצרט נגמר. “הרבים הם שכמותך בהָריגן?”

“קבוצה קטנה – גדולה למדי בכדי להחמיץ את הבצק”.

“ואלה הם ימי־הפַּגרה שלך?”

“לא, אין אלה ימי־פגרה! אלה הם שעורי־קיץ בסוציולוגיה מעשית”.

“עתה בנתי!” אמר הקצין וחִייך למרות רצונו.

“שנה תמימה הרביצו לנו מורי הכלכלה המדינית את תורותיהם. ברם, מִסיבת־מה לא התאימו התורות לעוּבדות. אמרתי אל לבי: ‘עלַי לבחון את הדברים בעצמי’. הן ידעת את האמָרות – אינדיוידואליזם, לָסֵי פֵר, חופש ההתקשרות, זכותו של כל אדם לבחור לו את נותן עבודתו לפי ראות־עיניו. והרי כאן אפשר לראות ולהוכח היאך התורות מתגשמות – קצין המחנה, חיוך רִשעי על פניו ואקדח על ירכו, מֵפר את החוקים במהירות יותר גדולה משהמושל חותם עליהם”.

קצין המחנה החליט כי רב לו “משתה־התה” הזה. עמד על רגליו כדי לשים קץ לענין. “אם לא תתנגד, איש צעיר, הבה ונשוב אל ענינינו”.

כב    🔗

הוא חצה את החדר ואחר שב והתיצב לנוכח הל. עמד כשידיו תחובות בכיסיו ומשהו חן של עליזות נסוך במראהו, חן שלא עלה בקנה אחד עם אומנותו. הרי זה שד יפה־מראה – הרהר הל, – למרות הפה המאַיים ועקבות חיי ההוללות על פניו.

“איש צעיר”, פתח, בהשתדלו לתת נימה של ידידות בקולו. “איני יודע מי אתה, רק רואה אני שבחור עֵרני הנך: כוחך עמך, ומתפעל אני לעצביך החזקים. על כן מוכן אני לנהוג בענין זה כאילו לא היה דבר, ולתת לך את האפשרות לסיים את חוק לימודיך באוניברסיטה”.

הל התבונן בבת־צחוקו הזהירה של הלה. “קוטון”, אמר לבסוף, “נדבר נא ברורות. ובכן איני צריך לומר כי לקחתי את הכסף?”

“לא, נפַטר אותך מזה”.

“ולא תשלחוני לבית־הסוהר?”

“לא. דבר זה לא נאמר ברצינות. התכונתי רק להפחידך. איני מבקש אלא שתסתלק מכאן ותניח לפועלינו לשכוח את כל הענין”.

“אולם מה בצע לי בכל אלה, קוטון? לו היה בדעתי להתחמק הן יכולתי לעשות זאת במשך שמונת או עשרת השבועות האחרונים”.

“כמובן. ברם, עכשיו הדבר תלוי ברצוני הטוב”.

“הנח ל’רצונך הטוב'!” קרא הל. “אתה רוצה להפטר ממני ונוח לך לעשות זאת בלי רעש וטורח. דבר זה לא יעלה בידך – שכחהו, איפוא”.

האיש לטש את עיניו, מוכה־תמהון. “מה? כלומר בדעתך להשאר כאן?”

“כן”.

“איש צעיר, חסל! אין לי עוד פנאי להשתעשע! הריני קצין־המחנה וחובתי לשמור על הסדר. אחת אמרתי: הלוך תלך!”

“אבל, קוטון”, אמר הל, “הן גיא־צפון עיר הנָּה; וזכאי אני להמצא כאן – כמוך ממש”.

“אין בדעתי לבלות את זמני בוכוחים. אכניסך באוטומוביל ואביאך לפדרו”.

“ואם אלך לתובע הכללי ואמסור קובלנה עליך?”

“כי אז ילעג לך”.

“ואם אלך למושל המחוז הזה?”

“כי אז שבעתים ילעג לך”.

“טוב, קוטון; אפשר יודע אתה את אשר תעשה. אך תמֵהַּ אני על בטחונך הרב. כלום לא יעלה על דעתך שיתכן כי דעת אדוניך לא תהא נוחה ממעשי־תקפך”.

“אדונַי? למי כונתך?”

“יש אדם אחד במדינה אשר פניו תהדר בלי ספק – אפילו אם אתה נוהג זלזול בתובע הכללי ובמושל. האיש הזה הלא הוא פֶּטֶר הָריגן”.

“פטר הריגן?” חזר הלה; אז פרץ בצחוק קולני. “הרי אתה בחור מבדח באמת!”

הל לא הסיר ממנו עין. “תמֵהַּ אני על בטחונך! היסכים לכל מעשיכם?”

“הסכם יסכים!”

“לאופן התנהגותכם עם הפועלים? היודע הוא על דבר משקל הרמִיה?”

“לעזאזל! ומהיכן סבור אתה בא הכסף לאוניברסיטה שלכם?”

היתה שתיקה; לבסוף שאל הקצין בקנטור: “בנת, איפוא?”

“כן”, השיב הל. “אמנם לבי אמר לי זאת תמיד, אך לא נקל הוא לשכנע את האחרים. שכֵּן פֶּטר אינו כמרבית זאבי המערב הללו, הרי הוא נוצרי אדוק”.

קצין המחנה חִייך זעומות, “כל זמן שיהיה צאן”, אמר, “יהיו גם זאבים שיתחפשו בלבוש הצאן”.

“אני מבין, ואתם מניחים להם לזלול את הכבשים!”

“אם הכבשים טפשים עד כדי כך, שהם הולכים שולל אחרי עור־הכבש הבלה הזה”, העיר הקצין, “משמע שראויים הם להטָרף”.

הל התבונן בפרצוף הציני שלנגדו. “קוטון”, אמר, “הרועים ישֵנים אך כלבי־הרועים נובחים לתוך הלילה. הטרם שמעת את נביחתם?”

“לא שמעתי”.

“ובכל זאת נובחים הם, נובחים, נובחים! הם יעירו את הרועים מתרדמתם! הם יצילו את הצאן!”

“אין לבי הולך אחרי דת”, אמר הלה, בהעמידו פנים משועממים; “אחת היא, אם שלך, ואם של פֶּטר הזקן”.

בתנועת פתאום קם הל על רגליו. “קוטון”, אמר, “מקומי הוא עם העדר! אני חוזר למשמרתי בחדר־השקילה!” ופרש לדלת.

כג    🔗

ג’ף קוטון השתער קדימה. “עמוד!”

ואולם הל לא עמד.

“שים לב, איש צעיר!” קרא הקצין. “אל נא תרחיק ללכת יותר מדי במשחָק זה!” קפץ וחסם את היציאה בפני השבוי. ידו גלשה לצד ירכו.

“הוצא את האקדח, קוטון”, אמר הל; ומאחר שהקצין צִיית, הוסיף: “עכשיו אעמוד. ולהבא – אם אשמע בקולך, הרי רק בפני האקדח אעשה זאת”.

פיו של הקצין נתעוה בהעויה מאיימת. “עוד תהיה לך ההזדמנות להוכח כי בארץ הזאת לא רב המרחק בין הוצאת הרובה ובין היריה”.

“את עמדָתי שלי בֵּררתי”, השיב הל. “מהי פקודתך?”

“חזור ושב על הכסא”.

הל ישב, והקצין נגש למכתֵּבה ונטל את שפופרת הטלפון. “מספר שבעה”, אמר וחכה רגע. “האתה זה, תום? הבֵא מיד את האוטומוביל”.

הוא חזר ותלה את קרן־השמע; שתיקה גמורה. לבסוף שאל הל: האובַל לפדרו?"

אין תשובה.

“רואה אני, שהבאתיך לידי עצבָּנות”, אמר הל. “אגב, הידוע לך כי לקחתם אז את כל כספי? עלי לסדר גם את חשבוני עם החברה, מגיע לי שכר עבודה. מה יהא על זה?”

הקצין קרא מספר אחר בטלפון. “הלו, סימפסון. כאן קוטון. סַכם את חשבונו של ג’ו סמיט, עוזר במספר 2, ושלח הנה את הכסף; גם את חשבונו במחסן. מהר, כי אנחנו מחכים. הוא נחפז מאוד לנסוע”.

שוב הוחזרה קרן־השמע למקומה.

“הגד נא”, שאל הל, “כלום גם בגלל מַיק סיקוריא טרחת כל כך הרבה?”

שתיקה.

“הייתי מציע לך לשלם לי חלק משכרי ב”פתקאות". אני רוצה לשמרן לי למזכרת".

האיש הוסיף לשתוק.

“הן יודע אתה”, הוסיף השבוי לקנטרו, “כי יש חוק האוסר תשלום השכר ב’פתקאות'”.

החֵמה הביאה את קצין־המחנה לכלל דבור: “אין אנחנו משלמים ב’פתקאות'!”

“אבל אתם עושים זאת! אתה יודע זאת!”

“אנחנו נותנים פתקאות רק כשהפועלים דורשים את שכרם למפרע”.

“החוק מצווה לשלם להם פעמַים בחודש, וזאת אינכם עושים. אתם משלמים רק פעם אחת בחודש, ובינתים, אם זקוקים הם לכסף הרי אתם נותנים להם את הכסף המזויף הזה!”

“ומה תטען, אם האנשים יאמרו לך שהם מרוצים בכך?”

“אם לא יהיו מרוצים תכניסום לרכבת ותרחיקום מזה”.

הקצין ישב שותק ותופף באצבעותיו על המכתֵּבה בקוצר־רוח.

“קוטון”, פתח הל שוב, “באתי הנה להוסיף דעת, והייתי רוצה שתסביר לי דבר־מה – בעיה בפסיכולוגיה האנושית. האדם העושה מעשים שכאלה, מהו אומר לעצמו בנפשו פנימה?”

“איש צעיר”, אמר הקצין, “תסלח לי, אבל כבר אתה מטיל עלי שעמום”.

“אוֹה, אך הרי עוד נסיעה באוטומוביל לפנינו! האמנם נשב ונשתוק כל הדרך?” וכעבור רגע הוסיף בטון משדל: “אני רוצה באמת ללמוד. אפשר יעלה בידך להחזירני בתשובה”.

“לא” השיב קוטון, “בזה לא אכניס ראשי בשום פנים”.

“משום מה?”

“משום שאין בי כדי להתחרות עמך בדברנות. כבר שמעתי אתכם האגיטטורים למדי, וכולכם דומים בדבר אחד: כסבורים אתם שהעולם מתנהל בכוח הדבור – אך הדבר אינו כך”.

קמעה־קמעה נתחַור להל, שמלחמת־השנַים נשארת בלי תוצאות. כמה טרחות טרח, התוכח עמו, איים עליו, תעתע בו, אף שר שירים באזני הקצין! ועתה יגרשנו הלה, זה כל פרי עמלו אשר עמל!

הל המשיך את השיחה עד הֵנה רק מפני שהיה לו לחכות לאוטומוביל והוא מצא שעת־כושר להוציא את כל זעמו ומפח נפשו חֵלף העלבונות שנגרמו לו. אפס עתה נאלם לפתע פתאום. דבריו של קצן המחנה: “כסבורים אתם שהעולם מתנהל בכוח הדבור”, משכו את תשומת־לבו. אותם הדברים ממש דִּבר אחיו של הל! ועוד אמר הקצין “אתם האגיטטורים!” שָנים על שנים שמע הל מפי אחיו את דבור־הגנאי: “סופך שתהיה אחד האגיטטורים!” הל היה עונה בעקשנות ילדותית: “לא איכפת לי אם אהיה!” ועתה קורא לו הקצין בשם אגיטטור, ברצינות, בלי כל הצטדקות ובלי אותה הרשות לכך הבאה בעקב קרבת דם. הלה חזר על הדברים: “אתם האגיטטורים מתגנבים הנה להסית את הבריות”…

כך, איפוא, נראה הל בעיני “חברת הדלק הכללית”! הוא בא הֵנה להיות צופה, להתבונן באוקינוס הדַלות החברתית בעמדו על ספון האניה. הוא חִשב כל צעד, לפני עשותו אותו, בשקול־דעת כה מרובה! הוא לא נסה אלא להעשות רואה־משקל, ותו לא! הוא אמר לתום אולסון שלא יכניס ראשו בעסקי יוניונים; תמיד גדול היה אי־אמונו במארגני־יוניונים, אגיטטורים מכל המינים – בריות מוכות־סנורים, חסרות־אחריות המשוטטות ברחבי הארץ לעורר יצרים מסוכנים. אמנם אחר כן התפעל מתום אולסון – אפס דבר זה עָקר רק מקצת ממשפטיו הקודמים; אולסון הריהו רק אחד האגיטטורים, ואין הוא יוצא ללמד על כולם. ואולם, כל רִתוּייו וזהירותו כלפי החברה עלו בתוהו; וכן מאמציו להוכיח לקצין כי הנהו בן למעמד החרות. למרות כל “נמוסי הסעודה” של הל הן אמר הקצין: “אתם האגיטטורים!” על פי מה, איפוא, דן זה? האומנם דומה הוא לאותן הבריות מוּכות־הסנורים, חסרות־האחריות? עתה השעה להתבונן בעצמו.

האומנם השפיעו עליו שני חדשי “עבודה שחורה” בבטן האדמה לשנותו כל כך? מחשבה זו לא היתה עשויה להניח דעתו של מי שהיה חביב הנשים. כלום היה דבורו כשל האחרים? – הוא, “אשר נָשק את אבן־בלַרני”! הקצין הכריז על “דברנותו”. אמנם נכון הדבר, הוא הרבה לדבר; אפס מה הדבר אשר האיש יכול לצפות לו – אחר שכלָאו בצינוק במשך שני לילות ויום ונתן לו די שהוּת לעיין ולחטט בעַולה שנעשה לו, מכל צדדיה? האם זה הכוּר בו יוצקו האגיטטורים האמתיים – מאסר־יחיד, עם הרגשת ההתמרמרות והעָוֶל כבת־לויה?

הל נזכר בהרהוריו בצינוק. בהתחמץ לבו בקרבו רצה בשלטונם של היוניונים בגיא־צפון. אך הן זה היה רק מצב־רוח. בדומה לזה שהוציא מפיו אותה תשובה לאחיו; זו היתה פסיכולוגית הכלא, חלק משעורי־הקיץ בסוציולוגיה מעשית. כסבור היה, שזו חלפה כלעומת שבאה; אבל אין זאת כי הרושם שהטביעה עליו היה עמוק מכפי ששִער. שַנה שִנתה את דיוקנו הגשמי! מראהו ומדבָּרו היו כשל אגיטטור! הוא נעשה “חסר־אחריות”, “מוכה בסנורים”!

אמנם כן היה הדבר! כל זאת הזוהמה, הבַּערות, כל אלה התחלואים, כל המרמה והעושק, זו מלאכת הניוון של גופות־אדם ונפשות־אדם במחנות־הפחם של אמריקה – כל זה לא היה במציאות; כל זה לא היה אלא פרי דמיון־שוא של חמומי־מוח ו"מחוסרי־אחריות"! הרי אחיו של הל וקצין־המחנה מעידים על כך; העולם כולו מעיד על כך! הן לא יתכן שקצין המחנה ואחיו והעולם כולו יהיו “מוכים בסנורים”! וכי תדבר אליהם על כל אלה, וימשכו כתפיהם, “בעל חלומות” או “שוטה” יכַנוך, יאמרו עליך כי “נכנסה בך רוח תזזית”; או שיתמלאו חמה ומרירות, יחפנו זלזולים על ראשך; יטפחו על פניך: “אתם האגיטטורים!”

כד    🔗

קצין המחנה של גיא־צפון היה נרגז עד כדי כך, שלא עצר עוד כוח לשבת על מקומו. כל דאגות חייו המוטרדים ומצוקותיהם גאו ועלו לתוך נפשו. צעד בחדר רצוא ושוב, הולך ומדבר, ולא השגיח בהל ובהקשבתו.

“מלוא־המחנה זרים נתעבים! אינם מבינים שום שפה תרבותית, ובמוחם מקנן רק רעיון אחד: להשתמט מעבודה, בכל רגע שידם מגעת, למלא את קרונותיהם צפחה ואבן ולתלות את הקולר בזולתם; ולא לשכוח את השתיה. הם אינם עובדים ביושר, אינם נלחמים ביושר – במדקרת סכין בגב ילחמו! ואתם האגיטטורים באים, מלאי אהדה והשתתפות… מדוע, לעזאזל, באים הם לארץ הזאת אם אינה טובה בעיניהם מארצותיהם שלהם?”

הל כבר שמע את השאלה הזאת קודם לכן; ברם, הואיל ועדיין צריכים היו לחכות לאוטומוביל, הרי חפץ הל, מאחר שאין עוד ספק כי אגיטטור הוא, לגרום למתנגדו מורת־רוח ככל אשר תשיג ידו. “הטעם ברור למדי”, השיב. “כלום אין סוכניה של ‘חברת הדלק הכללית’ בחוץ־לארץ מספרים גדולות ונצורות על שכר העבודה המצוין באמריקה?”

“וכי אין זה נכון? הם משתכרים כאן פי שלושה משהשתכרו בבית!”

“כן, אך מה בצע להם בשכר הזה; אותם הסוכנים שוכחים לספר, כי הוצאות הקיום עולות אפילו על השכר. מלבד זה מכניסים אמונה בלבם כי אמריקה היא ארץ החופש; הם באים, איפוא, בתקוה לשפר את תנאי חייהם ולהבטיח לילדיהם עתיד יותרת טוב. ומה מוצאים הם בבואם? קצין מחנה שנשתכח ממנו תלמודו בגיאוגרפיה – הסבור כי ‘הרי הסלעים’ הם באיזה מקום ברוסיה הצארית”.

“ידעתי את הלהג הזה!” קרא הקצין בקוצר רוח. “בילדותי ידעתי גם אני לנפנף את דגל הכוכבים. אך אני אומר לך, כשאדם משקיע עצמו במכרות ו’מתפחם', הרי אין זה דומה לחגיגת ארבעה ביולי¹⁷. הנה הוציאו אנשי הכנסיה חוק האוסר עבודה ביום ראשון; ומה יוצא מזה? יש להם שלושים ושש שעה לסביאה, וביום שני אינם יכולים לעבוד!”

“הן יש תחבולה נגד זה, קוֹטוֹן, לולא החכירה החברה את הבנינים למוזגים…”

“אל אלוהים! וכי סבור אתה שלא נסינו זאת? אזי הולכים הם לפדרו ומביאים אתם אלכוהול בגופותיהם ובבקבוקים, ככל אשר יוכלו לסחוב. אם נאסור עליהם את הדבר – יעברו הפועלים למכרות אחרים, במקום שמניחים להם להוציא את כספם כטוב בעיניהם. לא, איש צעיר, עדר בקר זה אין לו תקנה אלא בשוט! ולכך דרושה יד חזקה – אדם כפֶּטר הריגן. אם יש צורך בפחם, אם התעשיה צריכה להתקדם, אם הקִדמה…” הרי זה נזכר גם בשירנו!" צחק הל, והפסיק את דברי הקצין:

כֹּה יָרִיץ יְסוֹבֵב, הַזָּקֵן טוֹב הַלֵּב,

לְמַעַן מִקְטַרְתֹּו וּגְבִיעֵי תִפְאַרְתֹּו".

“כן”, רטן קצין המחנה. “הנקל לבחורים צעירים שכמותכם לחרוז חרוזים, בעוד אתם חיים חיי שאננים ושלוים בזכות נדיבותו של הזקן. אבל אין בה כדי להשיב על שאלתי: הרוצים אתם, בחורי אוניברסיטה, לקבל עליכם את עבודתו? או אותם הפוליטיקאים הדמוקרטיים הבאים לכאן ומפטפטים פטפוטי־הבאי על חופש ועל מתן חוקי עבודה לאספסוף הזה…”

“אני מתחיל להבין”, אמר הל. “אתה מתנגד לפוליטיקאים המחוקקים את החוקים, כופר בעיקריהם – והילכך אתה מסרב לציית. ומדוע לא אמרת לי תיכף כי אנרכיסט הנך?”

“אנרכיסט?” צעק הקצין. “אני אנרכיסט?”

“הן מנהג אנרכיסט אתה נוהג, האין זאת?”

“אל אלהים! הרי זה שיא הפסגה! אתה בא הנה להסית את האנשים – אגיטטור של יוניונים, או מה שהנך – בדעתך היטב, כי ראשית מזמתם של אלה, לכשתוּתר הרצועה, תהיה להניח דינמיט במחפרות ולהעלות את הבנינים באש!”

“האמנם עושים הם זאת?” נימה של תמהון רעדה בקולו.

“כלום לא קראת מה שעשו בימי השביתה הגדולה האחרונה? אותו מטיף זקן, ג’ון אדסטרום, יוכל לספר לך. הוא היה מאנשי הכנופיה ההיא.”

“לא”, אמר הל, “טעות בידך. לאדסטרום פילוסופיה אחרת. ואולם השאר עשו זאת, בלי ספק. ומיום שהנני נמצא כאן הריני מבין להם בכל לבי. כשהציתו את הבנינים, ודאי אמרו בלבם כי יתכן שאתה ואליק סטון נמצאים בתוכם”.

הקצין לא חִייך.

“הם רוצים להחריב את הרכוש”, המשיך הל, “באשר זה העונש היחידי שבידם לענוש את בעלי הרכוש על העריצות ואהבת־הבצע. אבל שָער בנפשך, קוטון, לוּ היה מי שיתן בלבם רעיון חדש; לו היה מי שיאמר להם: אל תחריבו את הרכוש – קחוהו לכם!”

הלה לטש את עיניו. “קחוהו לכם! ובכן זה מושגך על המוסר!”

“מכל מקום, זה היה מוסרי יותר מאופן רכישתו על ידי פטר”.

“מה כונתך?” שאל הקצין במשהו קפידה. “עד כמה שאני יודע הרי קנה את המכרות במחירי השוק”.

“הוא קנה במחירי השוק את הפוליטיקאים. במקרה מכיר אני גברת אחת בוֶסטרן סיטי שהיתה חבֵרה למועצת בית־הספר בזמן שפֶּטר קנה את קרקעות בית־הספר מהמדינה – והיה ברור כי קרקעות אלו מכילות פחם. הוא שלם שלשה דולרים האקר, והכל ידעו שהאקר שוה שלושת אלפים”.

“כן”, אמר קוטון. “אבל אם לא תקנה אתה את הפוליטיקאים, תקום בבוקר לא עבות אחד משנתך ותמצא שקִדֶמך אחר. אם רכוש לך, עליך להגן עליו”.

“קוטון”, אמר הל, “אתה מוֹכר לפטר הזקן את זמנך – אפס הן חלק ממוחך תוכל לשמור לעצמך. לפחות עד כדי כך, שבקבלך את המחאת שכרך החדשי תתבונן ותבין כי גם אתה אינך אלא עבד שכיר שאינו עולה בהרבה על הכורים בזויי־נפשך”.

הלה חייך. “מודה אני, כי המחאתי יכלה להיות גדולה יותר; ואולם התבוננתי וראיתי כי חיי קלים משלכם, האגיטטורים. ידי על העליונה, ותקותי כי כן יהיה גם להבא”.

“אמנם, קוטון, אם זאת השקפתך על החיים, לא יפלא הדבר אם תתן בכוס עינך. מלחמת־כלבים היא, בלי שמץ אמונה באנושיות. אל תחשוב שמלגלג אני עליך, איני מדבר אלא דברים היוצאים מלבי. איני צעיר כל כך, אף איני שוטה כזה, שלא אוכל להבין גם את עמדתך. אך רוח הוא באנוש האומר כי האדם אינו רק כלב וכי הוא נושא בחובו את היכולת לעלות משפל־המדרגה. תן דעתך על כלבי־התחתיות המסכֵּנים הללו, המזיעים בבטן האדמה, המסַכנים את חייהם בכל שעה, יומם ולילה, בכדי להספיק לי ולך פחם מחַמם, בכדי להניע את גלגלי התעשיה…”

כה    🔗

אלה היו דבריו האחרונים של הל. דברים פשוטים, מותאמים לשעתם; אפס כשזכָרם אחרי כן, נראתה לו ההתאמה מוזרה ומופלאה. כי בשעה שהיה יושב ומדבר, היו כלבי־התחתיות המִסכנים נתונים בתוך אחת ההרפתקאות המשַוות למכרות את קסמם ואימתם. לאחד הנערים שהועבדו במכרות, על אף חוקת ההגנה על הילד, אירעה תקלה בעבודתו, הוא היה “בַּלָם” והיה מוטל עליו לתחוב כפיס בגלגלי הקרונות הטעונים כדי לעצרם; הוא היה נער קטן, וכשנסה לעצור את אחד הקרונות כבר היה זה במצב של תנועה. הנער הותז אל הקיר, ומטען הפחם התגלגל במדרון, וחצי תריסר אנשים רודפים אחריו, אך לאחר זמן. הקרון הוסיף מהירות ונישא על פני העקולים, עף מן הפסים, התנגש בפגומים והפיצם במחי אחד לכל עבר. בעקב נפילת הפגומים עלו תמרות אבק־פחם בן עשרות שנים; חוט חשמלי, אגב מגע בקרון, הוליד ניצוץ.

וכך נתגלגל הדבר, שתוך כדי שיחתו עם הקצין הרגיש הל, הרגיש יותר מששָׁמע, בהמולה מחרישה; הוא חש שהאויר בחדר הפך למשהו חי, גשמי, שהכהו מכה עזה ושִטחו בזעף על הרצפה.

כשנסה להתרומם, הָמום למחצה, ראה את הקצין מוטל כמוהו על הארץ; השנים הביטו זה אל זה בעיני זועה. עודם רובצים נשמע קול נפץ מעל לראשיהם, מחצית התקרה נפלה, ומריש גדול התחיל שוקע למטה. מכל עבר הגיעו קולות רעש וחורבן, כאילו קץ העולם בא.

קפצו על רגליהם ובו ברגע שהגיעו אל הדלת נפל גְזִיר מריש מבוקע במסדרון. הם נרתעו בקפיצה אחת לאחוריהם. “למרתף!” קרא קצין־המחנה, כשהוא יורד במרוצה במדרגות האחוריות.

אך עוד בטרם כִּלוּ ירידתם נדם הרעש. “מה זה?” בטא הל בכבדות, כשעמדו.

“התפוצצות־מכרות”, אמר הלה; וכעבור רגעים מספר רצו שוב אל דלת.

הדבר הראשון שנגלה לעיניהם המעווָרות היתה תִמרת אבק ועשן ענקית שהתאבכה כלפי שמים והלכה הלוך והתפשט, עד שהיה כמו לילה סביבותיהם. מטר רסיסי מפולת עדיין היה ניתך ודופק על הכפר; כשהביטו סביבם, ועיניהם שוב בראשם, ראו שבנין־המחפורת מספר 1 נעלם.

“נתפוצץ, האלהים!” צעק הקצין; והם רצו לרחוב, וכשהפכו פניהם ראו שחלק מהבנין הנחרב נפל מבעד לגג הפרוץ שעל ראשם.

מטר השברים נפסק, ואולם ענני אבק כסו את שני ההולכים; והעננים הלכו וגאו עד שבקושי יכלו להבחין את דרכם. ועם החשכה קמה דממה דקה שדָמתה, לאחר המולת ההתפוצצות ושאון עיי המפולת, לדממת המות.

איזו רגעים עמד הל משומָם. ראה זרם אנשים וילדים נשפך מתוך מכון השִבּוּר; מכל צד נהרו נשים במון; נשים זקנות, נשים צעירות, שהניחו את התבשיל על הכירה ואת התינוקות בעריסותיהם; ילדיהן המגודלים נאחזים בשמלותיהן מתוך צוחות, וכולן יחד נדחקו ונתכנסו, קבוצים קבוצים הומים, מסביב למבוא הבור שהיה דומה ללועו העשֵן של הר־פרצים.

קרטרייט, המפקח הראשי, הופיע ורץ לעבר בית־המנָפה. קוטון נלוה אליו, והל הלך אחריהם. בית־המנָפה הפך לעיי־מפולת, המנָפה הענקית היתה מוטלת במרחק מאה צעד, מנופצת כנפים. נסיונו של הל בעניני מכרות היה מעט מכדי יכולת להעריך את העובדה בהיקפה המלא; ואולם ראֹה ראה את קצין־המחנה והמפקח הראשי מביטים זה אל זה בעיני זועה ויאוש, אף שמע את הראשון נוהם: “עתה – חסל!” קרטרייט לא דבר דבר; אך שפתיו היו קפוצות ומעיניו נשקף המורא.

השנַים מהרו לחזור אל מבוא־הבור העשֵן, והל אחריהם. מאה, מאתים נשים עמדו כאן צפופות והצריחו שאלות בערבוביה. הן התגודדו סביב לקצין, למפקח ויתר המשגיחים, אפילו את הל הקיפו, כשהן צועקות צעקות היסטֵיריות, פולנית וביהמית ויונית. וכשהניע הל בראשו לאות כי אינו מבין, פרצו בצוחות קולניות או הגו בקול נכאים. אחדות הוסיפו להביט בזועה אל מבוא־הבור העָשֵן, אחרות הליטו פניהן או כרעו על ברכיהן, מתיפחות וידיהן נשואות בתפלה.

קמעה קמעה התחיל מתברר להל כל גודל האימה של אסון־מכרות. לא ההמולה והעשן והחשכה, לא הנשים המיללות כמתוך טירוף; לא מה שהיה על פני האדמה, כי אם מה שהיה שם למטה, בתוך הבור השחור והעשֵן! שם היו בני־אדם! בני־אדם אשר הל ידעם, אתם עבד והתלוצץ, בשמחתם השתתף ובצרתם לו צר! לעשרות. אולי למאותיהם נמצאו מתחת לרגליו, מתים, פצועים, מושחתי־גוף. מה יעשו הם? מה יעשו למענם אותם שלמעלה? הל נסה להגיע אל קוטון, להודע מפיו. אך קצין־המחנה היה מוקף, נצור. הוא הודף את הנשים חזרה, וקורא: “לכנה! לכנה הביתה!”

מה? ללכת הביתה? צועקות הנשים. ובעליהן למטה, בבור! הן נדחקו אליו והקיפוהו במעגל צר עוד יותר, בתחנונים, בצוחות.

“לכנה! לכנה!” הוא חוזר וקורא בלי הרף. “אין אתן יכולות לעשות מאומה! לפי־שעה אין איש יכול לעשות מאומה! לכנה הביתה לכנה!” אנוס היה להדפן בכל כוחו אחורנית, שלא תַפֵּלנה בתוך הדחק אשה את רעותה לתוך מבוא הבור.

בכל אשר פנה, ראה הל נשים נעוות־כאב: מהן עמדו בלי נוע, מביטות נכחן בעינים קפואות, קרועות לרוָחה, כהמומות; מהן ישבוּ מנדנדות גופן הנה והנה; כרעו ברך במועל כפים, וילדיהן נאחזים בשמלותיהן כמתוך עוית. הוא ראה אשה אוסטרית, בריה עלובה, חִורת ורכה בשנים, ראשה עטוף במטפחת אפורה ובלויה, והיא פושטת ידיה ומשַועת: “מיין מאן! מיין מאן!” אחר הליטה את פניה, ושועתה גועה עד כדי יבבת יאוש חרישית: אוֹה, מיין מאן! אוֹה, מיין מאן!" היא הפכה פניה ונתרחקה הלוך וכשול, כבעל־חי שנפצע פצע־מות. עיניו של הל דבקו בדמותה; קריאתה־יִבבתה שנשנתה בפיה בלי הפוגה היתה למוטיב היסודי של סימפונית־הזועה הזאת.

פעמים רבות קרא הל בעתונו על דבר אסונות במכרות; אפס כאן הפך האסון להיות דבר־חי, הועלה עליו בשר ונקרם עליו עור. הרגיזתו לבלתי־נשוא חולשתו שלו ושל העולם כולו. מדי רגע הלכה ונתחוה לו חולשה זו יותר ויותר – מתוך קריאותיו של קוטון ומתוך תשובותיהם של הכורים ששאלם. הדבר היה מבעית, כמעט לא־יאָמן – אפס היה כך! עליהם להזמין מנָפה חדשה, ויש לחכות להבאתה; אז יש להתקינה ולהניעה; ואז מן ההכרח לחכות כמה וכמה שעות עד שיוצאו העשן והגז מן המחִלות הראשיות של הבור; ועד שלא יעָשׂה כל זה, אין לאל ידם לעשות כלום, שום דבר בהחלט. האנשים ישָארו בתוך המכרה. אותם שלא נהרגו תיכף ומיד, יזחלו אל התּאים המרוחקים ויגדרו את עצמם בפני “שיָרי־הטחב”¹⁸ הממיתים. הם יחכו, באפס מים ומזון, בתוך אויר מחניק – יחכו ויחכו, עד שחבורת־ההצלה תגיע אליהם.

כו    🔗

לרגעים, בתוך המהומה והמבוכה. נסה הל לזכור מי ממכריו עבד בבור מספר 1. הוא עצמו עבד במספר 2, ורוב האנשים שהכיר היו מהבור הזה, אך, כמובן, ידע גם פועלים מהבור הראשון – רָפֶרטי הזקן ואביה של מרי, ואחרון־אחרון אחד מחברי קבוצת רואה־המשקל: זמיֶרובסקי. לפתע הופיעו לעיני רוחו פניו של האיש הקטן והסבלן הזה שהיה מחייך מתוך טוב־לב רב כל כך כשהאמריקנים נסו לבטא את שמו. ואותו רָפרטי הזקן עם כל הרָפרטים הזעירים שלו ועם התאמצותו העלובה שלא לאבד בידים את חסדם של המשגיחים. ובֶּרק הזקן המסכֵּן שמעולם לא ראהו הל פכח; עתה הוא בלי ספק במצב של פכחות – אם עודו חי.

בתוך ההמון פגע הל בג׳רי מינֶטי ושמע מפיו כי גם פרנצא האיטלקי ש״הפנצ׳יולה" שלו היתה משטה בו, נמצא למטה, וגם “יהודה” אפוסטוליקס היה בפחת־המות, הוא ושלשים שקלי הכסף עמו!

כהל כן גם אחרים ערכו רשימות מתוך שאלות. הרשימות הללו היו נתונות לבקורת ושנויים, שהיו מלווים לפעמים במסבות דרמתיות. הנה ראית אשה עומדת ובוכה, סינרה על פניה, ופתאום הסבה עיניה, צעקה נוקבת פרצה מגרונה והיא נופלת לתוך זרועותיו של גבר. להל היה הרגש כאילו פגע באוב בראותו לפתע בתוך ההמון את בֶּרק, עומד ומשוחח עם קבוצת אנשים. נתקרב ושמע את ספורו של הזקן;– נער־דַגו אחד גנב את קורותיו, והוא עלה למעלה ליטול חדשות במקומן, וכך הציל את חייו, ואילו גונב־הקורות היה למטה, – ענשה של ההשגחה לַעֲוילי־מכרות!

הל שאל את בֶּרק, אם הלך להודיע את משפחתו. הוא רץ הביתה, השיב, אך לא מצא שם איש. הל התחיל, איפוא, מפלס לו נתיב בתוך ההמון, מחפש את מרי, את אחותה גֶ׳ני או את אחיה תומי. הוא המשיך בחפושיו, אף שפקפק בלבו אם משפחתו של סובא זה, שאין לו תקנה תעריך את התערבותה של ההשגחה לטובתו.

הוא פגע באולסון, שניצל בנקל, הואיל ועבד למעלה, על יד המנוף. בכל הענין לא היה משום חדוש לגבי המארגן. זה היה לו, ספור־מעשה ישן נושן: הן משנת חייו השמינית הוא עובד במכרות וכל מיני אסונות התרחשו לעיניו. הוא התחיל מסביר להל את הדברים בקוֹר־רוח. החוק דרש שימָצא מספר פתחים מסוים בכל בור, וגם, מוצא עם סולמות לשעת הדחק; אפס קדיחת חורים בקרקע עולה בממון רב.

סבת ההתפוצצות לא היתה ידועה הפעם הזאת; אך ניתן לשער, לפי ענני אבק־הקוקס, כי זו היתה,“תפוצצות־אבק”׳ וכל מי שהיה, בבור קודם לכן וראה את היובש השורר שם יכול לדמות לעצמו, מה כבירה היתה, עצמת ההתפוצצות ומה איומות תוצאותיה העתידות להתגלות. אמנם חובה היתה, עליהם לרַבֵּץ את הבורות רִבּוץ קבוע, אפס לא כן סברו ה"בּוסים".

הל לא יכול להקשיב לבאורים אלא לחצאין. הדבר היה לו חדש יותר מדי, איום יותר מדי. מה איכפת לו, מיהו האשם בכך? האסון התחולל, ועתה עיקר השאלה הוא איך להחיש פדות. בינות לדבריו של אולסון שמע את זעקת הגברים והילדים הנחנקים במחִלות החשוכות – יבבת הנשים הגיע לאזניו, כדכי גלים המתפרצים אל חוף נדח, וכן ההמיה הבלתי פוסקת של המיתרים החרישיים: “אוֹה, מיין מאן! אוה, מיין מאן!”

הם נתקלו שוב בג׳ף קוטון. בעזרת חצי תריסר אנשים הדף את ההמון מן הלוע הפתוח ומתח חוטי־קוצים כדי להרחיקו. אין הוא מתנהג בעדינות יתרה, הרהר הל; אפס נשים היסטיריות מסוגלות בלי ספק להוציא מן הכלים. הוא השיב קצרות על שאלותיהן המטורפות למחצה: “כן, כן! הזמנו מנָפה חדשה. אנו עושים כל מה שבגדר יכלתנו, אני אומר לכן. אנחנו נוציאם. לכנה הביתה וחכינה”.

אפס אף אחת לא הלכה, כמובן, הביתה. ואמנם, כלום יכולה אשה לשבת בביתה, להיות צופה הליכותיו, לבשל ולכבס, אם בה בשעה אפשר שבעלה נחנק מתחת לאדמה? לכל הפחות חפצה לעמוד על יד מבוא הבור, להיות קרובה אל בעלה ככל אשר היה ביכלתה. כמה מהן עמדו שעות על שעות באי תנועה. ואחרות שוטטו בדרכי הכפר ופנו בשאלות אל העוברים ושבים, חזור ושאול מדי פעם בפעם אותם האנשים, אם לא ראו את אהובי־נפשן. איזו גברים היו מופיעים ונגלים באורח בלתי צפוי, בדומה לבֶרק; לפיכך הבהבה עדיין תקוה בלב כל אחת.

כז    🔗

אחרי הצהרים פגש הל בחוץ במֶרי בֶרק. את אביה מצאה זה מכבר; הוא הלך בינתים לאו׳קאהן, לשמח את לבו על החסד שעשתה עמו ההשגחה. ברם, עתה נתון לבה לענינים רציניים יותר. הבור מספר 2 נמצא בסכנה! עצמת ההתפוצצות היתה גדולה כל כך, שמנגנון המנפה של הבור השני, במרחק מיל במעלה הקניון, נתקלקל ולא היה, מוכשר למלא את תפקידו. כמה מהפועלים הלכו אל אליק סטון ובקשו שיוציא את האנשים! הוא סרב לעשות זאת. "ומה השיב, לדעתך?״ קראה מרי. “מה, כסבור אתה? ‘לעזאזל – האנשים! הצילו את הפרדות’!”

מדעתו של הל הוסחה לגמרי העובדה כי יש במחנה עוד בור אחד בו עובדים עדיין מאות גברים ונערים. “היודעים הם על ההתפוצצות”? שאל.

“אפשר ששמעו את הרעש”, אמרה מרי. “אפס הם לא ידעו מאין בא; וה,”בוסים" לא יאמרו להם עד שלא יעלו את כל הפרדות".

למרות כל אשר ראה בגיא־הצפוון קשה היה לו להל להאמין לדבריה. “מנין לך זה, מרי?”

“זה עתה ספר לי רווֶטא הצעיר. הוא היה שם ושמע את הדברים באזניו”.

הוא נתן בה עין חודרת. “הבה נלך לשם ונסתלק מן הספק”, אמר, והם פנו ללכת ברחובו הראשי של הכפר. בדרכם נלוו אליהם אחרים – שֵמַע הצרה החדשה כבר התחיל מתפשט. ג’ף קוטון עבר על פניהם באוטומוביל, ומרי קראה: "הן אמרתי לך! כשאתה רואה אותו עובר, סימן שנבָלה עומדת להעשות!״

הם הגיעו למבוא הבור מספר 2 ומצאו שם המון סואן, כמעט התקוממות. נשים וילדים צוחו בקולי־קולות, הניעו בידיהם ואיימו להתפרץ למשרד ולהודיע את האנשים באמצעות טלפון־המכרות על הסכנה. קצין־המחנה הדפם גם כאן. ברגע שבאו הל ומרי, ראו את מיסיס דויד שבעלה עבד במספר 2 כשהיא מנענעת אגרופה מול פניו של הקצין וצורחת כחתול פראי. הוא הוציא את אקדחו וכִיונו עליה, והל קפץ קדימה, אחוז חמה עורת, הוא רצה להשתער על הקצין.

ואולם מרי ברק הניאתו מעשות זאת; כרכה זרועותיה סביבו ועצרתו בכל כוחותיה. "לא, לא!״ צעקה. “עמוד בן־אדם! רצונך ליהרג?” כוחה הביאו לידי השתוממות. וכן עזוז הרגש אשר לה. שוטה מטורף קראה לו, ועוד קשות מאלה. “האין לך יותר שכל מאשר לאשה? להתפרץ ככה לתוך פי האקדח!”

רגע הסכנה עבר, מיסיס דויד נרתעה אחור, והקצין השיב את האקדח לנרתיקו. אך מרי עוד הוסיפה לגעור בהל, מנסה לגררו מן המקום. “עכשיו בוא! בוא ונלך!”

“אבל, מרי! הן חובה עלינו לעשות משהו!”

"אין בידך לעשות מאומה, הריני אומרת לך! מן הראוי, שיהיה לך די שכל להבין את הדבר מעצמך. לא אתן לך ללכת ליהרג! ובכן, בוא!״

ובכוח ובשדולים גם יחד הצליחה למשכו במורד הרחוב.

הוא נסה לתפוס את המצב כהויתו. האם באמת נתונים האנשים במספר 2 בסכנה? ואם כך הוא, היתכן כי המשגיחים יקבלו עליהם את האחריות בקור־רוח ובעצם השעה הזאת, כשהאסון בבור הראשון לעיניהם! אי אפשר היה לו להאמין בזאת; והנה בא חזוק לדעתו גם מצד מרי ההולכת על ידו, שהודיעה כי אין כל סכנה נשקפת לאנשים – רק דבריו הגסים של אליק סטון הביאוה לידי טירוף.

“כלום אינך זוכר כשנפסק האורור במספר 2, ואתה בעצמך עזרת להוציא את הפרדות? אז לא עשה עליך הדבר רושם ניכר, והרי מקרה דומה לזה קרה עכשיו. כולם יֵצאו בעוד מועד!”

היא העלימה את רגשותיה בכדי להרגיעו ולמנעו ממעשי שטות; הוא נתן לה להוליכו והרהר ונסה למצוא איזו דרך אחרת להצלה. הוא זכר את האנשים במספר 2; טובי ידידיו היו שם: ג׳ק דויד, טים רפרטי, ורסמק, אנדרוקולוס, קלובוסקי. הוא זכר את אלה הנתונים בבורות־הכלא הנדחים – נושמים באויר הנאלח, אחוזי־סחרחורת, קרובים להתעלפות – וכל זה למען תוכלנה הפרדות לצאת בשלום! לרגעים היה עומד מלכת, ואז היתה מרי סוחבתו הלאה, הולכת וחוזרת בלי הרף: “אינך יכול לעשות מאומה! מאומה!” ובאמת מה יכול הוא לעשות? נקרה מחשבה במוחו. איזו שעות לפני כן השקיע את מיטב כוחו בוכוח עם ג׳ף קוטון, ומה עלתה לו בסופו? – נצנוץ אקדחו של הקצין מול פניו. כל דבר אשר יפעל עכשיו לא יועיל אלא להסב אליו את תשומת־לבו של קוטון ולא יביא אלא לידי כך, שישתלח מהמחנה.

כח    🔗

הם הגיעו לצריפה של מרי; בשכנות קרובה דרה מיסיס זַמבוני, האשה הסלַוית, עליה ספרה לו לשעבר ספורים מבדחים. שש־עשרה שנה הביאה מיסיס זמבוני לעולם תינוק מדי שנה בשנה. אחד עשר מהם חיים וקיימים עד היום, עתה שבוי בעלה בבור־המות מספר 1 והיא משוטטת, מטורפת למחצה, בחוצות, ורוב יוצאי־חלציה נגררים אחריה. לפרקים הוציאה קול יללה כחיה מעונה. והילדים ענו אחריה בבנות־קולות שונות ומשונות. הל עמד להקשיב, ואולם מרי אטמה את אזניה ונכנסה במרוצה לביתה. הוא הלך אחריה וראה בצנחה על כסא פורצה בבכי היסטרי. ולפתע הבין הל, מה נורא הרושם אשר המאורע עשה על מרי. גם לו נראה הדבר קשה ואכזרי – והן הוא היה גבר והיה בכוחו לשאת מראות־זועה. גברים הלכו למות במלחמה ובתעשיה, וגברים אחרים הסכינו למחזה. אפס הנשים היו אמהותיהם של הגברים הללו; הנשים הן אשר בעצב ילדו אותם, גדלום וטפחום באורך־רוח בלי מצָרים –נשים לא תוכלנה להסכין למחזה הזה לעולם! ואף גם זאת, גורלן של הנשים היה קשה שבעתים. אם מת הגבר, הרי, זה קצו; אך הנשים מוטל עליהן לצאת לקראת העתיד עם נטל זכרונותיהן המרים, לצאת למלחמת הקיום מתוך יאוש ובדידות. על הנשים מוטל לראות בסבל ילדיהן, בגָועם לאט לאט בעוני ומחסור.

רחמיו של הל על כל הנשים הסובלות נתרכזו בנערה שלפניו. הוא ידע מה עָדין ורחום לבה; היום אין לה עדיין בעל במכרה, אפס באחד הימים היה יהיה, ולבה כבר נבא לה את יסורי העתיד האכזרי הזה. הוא התבונן בה, כשהיא יושבת מכונסת בכסאה, מוחה בקצה שמלת הכותן הכחולה והישנה את דמעותיה הפורצות חדשות לפרקים, והיא נראתה לו נוגעת עד הלב ומעוררת רחמים – כילד שצערוהו. אגב התיפחות יש אשר היתה מדברת, כמו אל נפשה: “הו, הנשים המסכנות, הנשים המסכנות! הראית את פניה של מיסיס יונוץ׳? לו ניתן לה היתה קופצת לתוך פי הבור העשֵן!”

“אל נא תדאבי ככה, מרי!” התחנן הל, כמו היה הדבר בגדר יכלתה.

“תן לי מנוח!” קראה. “עזבני לנפשי!” והל שלא היה בקי בהלכות היסטריה עמד מן הצד אין־אונים.

“והצער רב עוד מאשר ידעתי”, הוסיפה לדבר. "בכל אשר תפנה, תראה אשה, עם עינים אכולות־כאב והיא שואלת אותך אם עוד תשוב תראה את בעלה! או אֵם אשר בנה גווע אולי ואין לאל ידה להושיעו!״

“וגם את אין לאל ידך להושיע!” הוסיף הל להתחנן. “ואינך אלא גורמת לעצמך יסורי מות”.

“אתה הוא המדבר ככה” קראה. “והן אתה היית מוכן להפקיר גופך לפני אקדחו של ג׳ף קוטון, כי צרת נפשה של מיסיס דויד נגעה עד לבך! לא, אין אדם שיוכל לראות את כל אלה בקור רוח!”

הוא לא מצא דבר בפיו להשיב. קרב כסא וישב דומם על ידה. עד שלבסוף נרגעה, מחתה את דמעותיה והתבוננה בעינים קפואות בסמטה המלוכלכת שנראתה מבעד לפתח.

עיניו של הל נמשכו אחרי מגמת עיניה. ערמות דשן נערמו בסמטה, קופסאות־שמורים, ושני ילדיה המלוכלכים של מיסיס זמבוני נברו במקלות בתוך אחת הערמות. מבקשים, אולי, דבר־מה לאכול או משהו לשחק בו. קָנים דלים של עשב יבש ומפוחם בצבצו מצדי הדרך. להוסיף על השחור והתוגה אשר מסביב. מה משמים המראה! ועיניה של הנערה טרם ראו דבר־מה נאה מזה. מדי יום ביומו, כל ימי חייה, היה המראה הזה לעיניה! והוא הוכיח אותה על "מצבי־רוחה השחורים״? בסביבה כזאת, איך יוכלו אנשים ונשים להצהיל פניהם – לחלום על היופי, לשאוף לרום־המדרגה של אצילות־הרוח והגבורה ולחָדות הפעולה למען עמיתם? עלוקת יאוש רבצה על המקום – והאמנם היה זה מקום מציאותי? – לא חזון־תעתועים, ולא חלום־זעוה? הוא דָמה לבור השחור אשר רדף את דמיונו של הל, הבור שבקרקעיתו גוועים אנשים וילדים גויעת חנק.

ולפתע פתאום אחזו הרגש – הלאה מגיא־צפון! ללכת מזה בכל מחיר! המקום המית את רוחו; קמעה־קמעה, מדי יום ביומו, כרסם מראה העניות והמחסור, הזוהמה והתחלואים, הרעב, הדכאון והיאוש, כרסם ואכל את נשמתו, חתר תחת הבנין הנאה של תורותיו על אהבת־הזולת. כן, יש את נפשו להמלט למקום שם השמש זורחת, והעשב ירוק והאנשים מהלכים בקומה זקופה וצוחקים כאות נפשם והנם בני־חורין. היה את נפשו לעצום עיניו מֵראות את העשן והאשפה של הכפר הקטן והמאוס הזה, לאטום אזניו משמוע את קול בכיתן המענה של הנשים: של הנשים: “אוֹה, מיין מאן! אוֹה, מיין מאן!”

הוא נשא עיניו אל הנערה; זו ישבה שחוחה, זרועותיה תלוית לה ברפיון מעל ברכיה והיא מביטה נכחה.

“מרי”, אמר, “עליך ללכת מזה. אין זה מקום לנערה עדינת־לב כמוך. בכלל, אין זה מקום לבני אדם”.

היא נתנה בו מבט כבד־תוגה. “הן אני אשר אמרתי תמיד, שתלך, מאז באת אני חוזרת ואומרת לך זה! עכשיו, סבורתני, בנת לכונתי”.

“כן”. אמר, “ואמנם רוצה אני ללכת. אך רוצה אני שתלכי גם את”.

“מה בצע בלכתי? הסבור אתה שהדבר יועיל לי במשהו? האוכל לשכוח את אשר ראיתי היום? היתכן שאהיה מאושרת באמת ובתמים באיזה מקום שהוא אחרי כל אלה?”

הוא נסה להרגיעה ולחדש את אמונתה, אפס היה רחוק מחדוש אמונת עצמו. מה תהא עליו? הירגיש בזמן מן הזמנים כי יש לו הזכות להיות מאושר אחרי כל אלה? היוכל לקבל הנאה כלשהי מהעולם הנעים והנוח, בדעתו כי הוא מבוסס על עניות מנוולת ומצוקה מחרידה כזו? הוא הפליג במחשבתו אל אותו העולם בו מבקשים אנשים קלי־דעת ורודפי־תענוגות ספוק לתאות־־לבם. ולפתע ידע כי הדבר אשר תאוה נפשו הוא לא כל כך להסתלק מכאן כמו להביא את האנשים ההם הנה, ולו גם ליום אחד בלבד, לשעה אחת בלבד, למען יאזינו למקהלת הנשים הבוכות.

כט    🔗

מרי השביעה את הל, שלא יכנס בריב עם קוטון; אז הלכו למספר 2. אותה שעה הוצאו הפרדות והמשגיחים הבטיחו להעלות גם את הכורים בעוד שעה קלה. הכל בסדר גמור – אין כל חשש של סכנה! ברם, מרי לא בטחה בהל על אף הבטחתו. על כן משכתו חזרה למספר 1.

שם מצאו את מרכבת־ההצלה שהגיעה לפני זמן־מה מפדרו ובה רופאים וחובשות, וגם כמה “קובעים”. ה"קובעים" הללו היו מכשירים בעלי צורה משונה, חסומים בפני האויר וממולאים חמצן שיספיק לשעה ויותר והיו מקושרים אל הראש והכתפים. האנשים שחבשו אותם ישבו בעביט גדול שהורד באמצעות משלשֶלת לתוך המחפורת; מדי פעם כפעם משכו בחבל מיוחד לאות כי עודם חיים. ראשון השָבים הודיע כי למטה, לרגלי המבוא, מוטלות גויות, אך נראה שכּולן בלי רוח חיים. עשן כבד ושחור התאבך במחִלות והעיד על מציאותה של אש באיזה־מקום בתוך המכרה; מן הנמנע היה, איפוא, להתקדם כל זמן שלא הותקנה המנָפה החדשה. לכשתעמוד המנָפה על כנה אפשר יהיה לשאוב את העשן והגזים ולאורר את הבור.

למפקח הממשלתי על המכרות הודיעו, אך הוא כפות למשכבו ועומד לשלוח את ממלא־מקומו תחתיו. על פי החוק היה מוטל על הפקיד הזה לנהל את כל עבודת ההצלה; הל נוכח עד מהרה כי בואו לא ענין את הכורים כל עיקר, חובתו היתה, למנוע בעד האסון. הוא לא עשה זאת, ואם יבוא, הרי לא יעשה אלא את רצון החברה.

כשהחשיך כבר, הופיעו הפועלים ממספר 2; נשותיהם המחכות להם במבוא הבור נפלו על צואריהם בקריאות שמחה. הל ראה שנשים אחרות, מאותן שבעליהן היו במספר 1 ושיתכן כי לא יצאו עוד לעולם, לוו את הברכות ושאילות־השלום בעינים עצובות, מלאות־דמע. עם היוצאים יצא גם ג׳ק דויד, והל לוה אותו ואת אשתו לביתם והקשיב לחרופים ולגדופים שזו הטיחה כלפי ג׳ף קוטוו ואליק סטון; הוא עמד מתוך כך על כמה צדדים מהכרתם המעמדית של הפועלים. “לעזאזל – האנשים, הצילו את הפרדות!” היא חזרה על המלים הללו פעם ועוד פעם. נראה היה, שהיא נהנית מהן כמו ממעשה־אמנות; בהן נתגבש באופן מצוין יחסם של ה״בוסים" לפועלים. נתברר להן שגם רבים אחרים חזרו על האמרה הזאת; אמרה זו עברה את כל הכפר ובמשך ימים אחדים הקיפה את כל המחוז. וגם המחוז כולו ראה בה את תמצית יחסם של מנהלי המכרות לפועליהם.

כיון שהבליג הל על הזעזוע הראשון, בקש לקבל ידיעות והקיף בשאלות את ג׳ק הגדול שהיה אדם רציני שקרא ושנה ונתן דעתו על כל צדדיה של התעשיה. באופן הדבור השקט והמתון אשר לו הסביר האיש להל כי רבוי מקרי־האסונות במחוז הזה לא בא בעטיו של איזה קושי שהוא בתנאי הנהלתם של המכרות הללו, כגון כוח ההתפוצצות הגדול של הגזים או יובש האויר. זה אינו אלא תוצאת קלות־דעתם של הממונים על כך, פרי זלזולם בחוקים להגנת העובד. החוקים צריכים היו להיות עם “שִנַים”, היינו תקנות המחייבות, למשל, לשלם בעד כל כורה הנהרג אלף דולר למשפחתו, אחת היא מיהו האשם במקרה. לו נעשה כך, וראיתם באיזו להיטות יחפשו אף ימצאו תחבולות לקדם את פני הסכנות ״האי־רגילות!״

במצב הנוכחי ידעו בעלי המכרות היטב, כי למרות גודל אשמתם יצאו בהפסד מצער. בלי ספק עומדים כבר פרקליטיהם על המשמר, ועוד בטרם תקברנה הגויות יסודר הכל עם המשפחות השכולות. לאלמנה יציעו כרטיס לנסיעה חזרה למולדת הישנה, למשפחת ילדים מיותמים – חמשים עד מאה דולר, והברירה תהיה לקחת או להסתלק. בית־הדין לא עלה בידו לעשות דבר; לא היתה כל תקוה לזכות בדין במשפטים כאלה, עד שאי אפשר היה למצוא עורך־דין שיקבלם על עצמו. זהו התקון היחידי בו האמינה החברה, אמר “ג’ק הגדול” בלעג שנון; היא הוציאה מידי “עורכי־הדין החשאים” את אוּמנותם.

ל    🔗

אז בא לילה ואחריו יום של צפיה ומתיחות מעַנה. המנָפה הובאה, אך צריך היה להתקינה על מכונה בטרם יוכלו לעשות משהו. הואיל ותמרות עשן שחור עוד הוסיפו להתאבך מתוך הבור, חסמו את המבוא בקרשים וקנבוס; הדבר נחוץ, הטעימו ה"בוסים", אפס בעיני הל היה הדבר כמרום פסגת הזועה: לכלוא גברים ונערים בתוך אדי־קטב ממאירים!

היה משהו מעַנה ומכאיב מאוד במחשבה על האנשים השבויים במכרה־־פחם; הם נמצאים ממש מתחת לרגליך. ואף על פי כן אין לך כל אפשרות להגיע אליהם, להתקשר עמם באיזה אופן שהוא. האנשים למעלה נכספו אליהם, ואותם שלמטה נכספו למעלה. ומן הנמנע היה לשכוח אותם, ולו גם לרגעים מספר. תוך כדי דבור היו המשוחחים נעצרים ועומדים בעינים תוהות בחלל הריק: פתאום היתה, אשה מליטה פניה בידיה ודמעות היו פורצות מעיניה, ואחרים היו מחרים־מחזיקים אחריה.

אך מעטים בגיא־צפון נתנו תנומה לעיניהם בשני הלילות האלה. האבלים היו מתאספים בחוץ או בבתיהם קבוצות־קבוצות ושומרים לבוקר. בעבודת משק־הבית לא נעשו אלא המלאכות ההכרחיות ביותר שאי אפשר היה בלעדיהן. הילדים לא שחקו, רק עמדו דומם, חורים, כזקנים כמושים, רבי־נסיון ויודעי יגון־החיים וכאבם. עצביו של כל אחד היו מתוחים עד הקצה האחרון, התאפקותו של כל אחד היתה תלויה על חוט השערה.

השעה היתה כשרה להפרחת כל מיני דמיונות ושמועות, כל מיני אותות ומופתים; נמצאו בכפר חוזי שדים ורוחות. מהם שתרדמה היפנוטית היתה, נופלת עליהם ומהם שחוננו ב"ראיה שניה"¹⁹) ובסגולות מסתוריות אחרות. אחדים שגרו בקצה הכפר העידו כי באזניהם שמעו התפוצצויות מתחת לאדמה, כמה זעזועים בזה אחר זה. האנשים בבור הציתו דינמיט לשם מתן אותות!

ביום השני ישב הל עם מרי על מדרגות ביתה. פטריק הזקן שכב בחדר; הוא מצא אצל או׳קלהן את סוד השִכחה. לרגעים הגיע קול יבבתה הכבוש של מיסיס זמבוני שהיתה בצריפה. היא עם ילדיה. מרי היתה, שם בכדי להאכיל את הילדים, מאחר שהאם המטורפת הניחה אותם לרעוב ולבכות. מרי עצמה היתה, עיפה ותשושה, גון־העור האירי הרענן החויר והשפתים החיות היו הדוקות ונצטמצמו לחוט דק. הם ישבו דומם, באשר אפשר היה לדבר רק על האסון לבדו וכבר נאמר על זה כל אשר ניתן להאמר. אפס הל התבונן במרי מתוך הרהורים.

“שמעי נא, מרי״, אמר לבסוף,,לכשיבוא קץ לכל זה, עליך לעזוב את המקום באמת. כבר עיינתי בדבר מכל צדדיו – יש לי ידידים בוֶסטרן סיטי והם יתנו לך עבודה, ותוכלי לספק את צרכיך ולעזור גם לאחיך ולאחותך. התלכי?”

אך היא לא השיבה. הוסיפה להביט באדישות לסמטה.

“באמנה, מרי”, המשיך. “לא בכל מקום החיים נוראים כל כך כאשר כאן. לכי מזה. הגם שאינך יכולה לשער זאת בנפשך, אך שכוח תשכחי את כל אלה. בני־אדם סובלים, אבל סופו של הסבל להפסק, זה דרכה של הטבע, היא משכַּחת”.

“יד הטבע היתה, בי להמיתני”.

“כן מרי. היאוש עלול ליהפך לחלי שאין לו ארוכה. לא כן הדבר עמך. אינך אלא עיפה עד מאוד. אם תנסי להתאושש…” נטל את ידה, ונסה להשפיע עליה משהו עליזות.,“התעודדי, מרי! עזב תעזבי את גיא־צפון”

היא הפנתה ראשה ותלתה בו עיניה.,"אומנם?״ אמרה באדישות הוסיפה להתבונן בו. “מי אתה, ג׳ו סמיט? מה מעשיך כאן?”

_"אני עובד במכרה־פחם", צחק, מנסה עדיין לבַדחה.

אפס היא המשיכה בכובד־ראש כמקודם: “יודעת אני שאינך פועל. תמיד אתה מציע לי את עזרתך! תמיד אתה מספר לי את אשר בידך לעשות למעני”. היא הפסיקה, ופניה לבשו את הבעת המרדות הנושנה. “ג׳ו, אינך יכול לשער בנפשך את ההרגשה שתקפתני ברגע הזה” הריני מסוגלה לעשות משהו נואש; מוטב שתתן לי מנוח, ג׳ו".

“סבורני כי בנתי לרעך. דומה אני כי שום דבר שתעשי לא יביאני לדון אותך לכף חובה”.

היא נמשכה בלהיטות אחרי דבריו. “באמת, ג׳ו? אם כך, רצוני להעמיד את הדבר על בוריו. רוצה אני להסיח את אשר עם לבי”.

“טוב, מרי. מה הדבר, איפוא?”

כהרף־עין נגוזה המרדות שבפניה; עיניה שחו והיא מרטה באצבעותיה אחד מקפלי שמלתה. “עניננו הוא, ג׳ו”, אמרה. “לפעמים אני חושבת, שאתה מחבבני. סבורה אני שאתה אוהב להיות עמי – לא רק בשביל שאתה משתתף בצערי, כי אם בשבילי. איני בטוחה בזה, בכל זאת יש שאני מוכרחת לחשוב כך. האמנם כן הדבר?”

“כן”, השיב בהיסוס כלשהו.,הריני מחבב אותך באמת".

“הרי שאינך אוהב את הנערה ההיא?”

“לא”, אמר, “דבר זה אינו נכון”.

“וכי יכול אחד לאהוב שתי נערות בזמן אחד?”

הוא לא ידע, מה להשיב. “דומני, שיכול אני, מרי”.

שוב הרימה את עיניה ובחנה את פניו. “אתה ספרת לי על דבר הנערה האחרת, ואני שאלתי את לבי, אם אין זו אלא תואנה לדחותני. יתכן כי אשמתי היא, אפס איני יכולה להאמין באמת ובתמים באותה נערה, ג׳ו!”

“טעות בידך, מרי”, השיב בחפזון. “אך אמת דברתי”.

״יתכן״, אמרה, אפס קולה לא הביע אמונה. ״עזבת אותה, ואינך הולך אליה אף פעם, לראותה; קשה להאמין כי היית נוהג כך אילו היתה זו קרובה מאוד ללבך. איני יכולה להאמין שאתה אוהב אותה בכל לבך. והנה אתה בא ואומר כי תחבבני. על כן חשבתי, שאלתי את נפשי…"

היא הפסיקה, כופה את עצמה לפגוש את מבטו. “נסיתי לברר את הדבר לעצמי. יודעת אני, ג׳ו׳ כי אתה עולה עלי ואיני ראויה לך. באת ממעמד גבוה יותר, ויש לך הזכות לצפות יותר מאשה…”

“לא זה הדבר, מרי!”

אך היא הפסיקתו באמצע דבריו: “אני יודעת, כי נכון הדבר! אלא שאינך רוצה לצערני. יודעת אני כי טוב אתה ממני! ותמיד השתדלתי לשאת את ראשי בגאון! נמנעתי בכל כוחי מלכת לאבדון. אף גם נסיתי להיות עליזה, אמרתי כי אין את נפשי לדמות למיסיס זמבוני הצווחת ומתלוננת תמיד. אך מה בצע אם אסבב בכחש את עצמי! הייתי בכנסיה ושמעתי את כבוד הכהן אומר כי עשיר ואביון שוים לפני האלהים. יתכן כי כך הוא, אך אין אני אלהים, ולעולם לא אעמיד פנים כאילו איני מתביישת להמצא במקום כמו זה”.

“מובטחני שהאלהים איינך מעונין להחזיקך כאן…”

היא נכנסה לתוך דבריו. “הדבר המכביד שבעתים את סבלי היא הידיעה כי יש כל כך הרבה דברים נפלאים בעולם, שלא יהיו לעולם שלי! הרי זה כאילו ראיתים מבעד שמשת־זכוכית, כבתוך חלון ראוה. הגע בעצמך, פעם שמעתי בבית־הכנסיה של שרידן אשה מזמרת איזו מנגינה נהדרה – פעם אחת בכל ימי חיי! היכול אתה לצייר לעצמך מה היה הדבר בשבילי?”

“כן, מרי, יכול אני”.

“לפני שנים כבר בֵררתי את הדבר לעצמי. ידעתי מהו המחיר שנערה עובדת אנוסה לשלם בעד דברים כאלה ואסרתי על עצמי להרהר בהם. שנאתי את המקום הזה, משאת נפשי היתה להסתלק מכאן – ואולם יש רק דרך אחת להשגת הדבר: ללכת עם גבר. לכן לא הלכתי, ונשארתי נערה כשֵרה, ג׳ו. רוצה אני שתאמין לי”.

“כמובן, מרי”.

“לא! אין זה ‘מובן’ כל כך! פירושו של דבר זה להלחם,לעמוד בנסיון. פעמים רבות הבטתי אל ג׳ף קוטון וזכרתי את הדברים שאני זקוקה להם. ואף על פי כן ותרתי. אולם הנה בא הדבר אשר האשה נושאת את נפשה אליו ומבקשת יותר מכל דבר אחר בעולם”.

היא הפסיקה, ואולם רק לרגע. “הכל אומרים שצריך אדם לאהוב רק מישהו ממעמדו. אמי הזקנה אמרה לי זאת לפני מותה. אבל מה לעשות אם אין לבך הולך אחרי זה? אם את מנסה להתבונן ולחשוב מה פירושו של דבר, ללדת ילדים בזה אחר זה עד בלותך והשָברך– כמו אמי הזקנה? אם יודעת את להבחין בנמוסים נאים ולהעריך שיחה מענינת”. היא שלבה את ידיה לפניה. “אה, ג׳ו! כה שונה אתה, כה שונה מכל אשר מסביב. אופן דבורך, תנועותיך, המבט העליז של עיניך! לשום כורה לא היה מעולם מבט מאושר כשלך; לבי עומד מדפוק כמעט בהביטך בי!” היא הפסיקה ושאפה רוח, והוא ראה שהיא מתאמצת לעצור ברוחה. אז אמרה מתוך מרי: “אפס הכל מזהירים אותי, שלא לאהוב אדם מסוג זה; סופו של דבר כזה, אומרים הם, אך שברון־לב”.

היתה שתיקה. הסוציולוג־החובב לא ידע לבעיה זו פתרון, לא עיוני ולא מעשי.

לא    🔗

מרי כפתה את עצמה להמשיך. “והנה ככה פתרתי לי את השאלה, ג’ו! אמרתי לעצמי: 'אוהבת אני את האיש ומבקשת את אהבתו – ותו לא! אם מעמד לו בחיים הרי אני עלולה רק להיות לו למכשול – ואיני רוצה בכך. איני רוצה בשמו או בידידיו – איני רוצה אלא בו! השמעת מימיך מעין זה?”

לחייה להטו, אפס עיניה הישירו להביט לתוך עיניו. “כן, שמעתי” השיב בקול עצור.

“מה דעתך על זה? כבוד הכוהן מר סְפְרֶג היה אומר בלי ספק, כי השטן לכדני בחרמיו! אבא או׳גורמן בפֶדרו היה קורא לזה חטא־מות; אפשר שהדין עמם – איני יודעת! רק יודעת אני שלא אוכל כלכל עוד…”

דמעות פרצו לתוך עיניה והיא קראה פתאום בעים־רוחה:" אוֹה, קחני מכאן! קחני מכאן, ג׳ו, ותן לי אפשרות לחיות. מאום לא אבקש ממך, לעולם לא אעמוד לך לשטן בדרכך; אעבוד למענך, אבשל ואכבס ואעשה הכל, אפרך את אצבעותי עד שתתמקמקנה. או אמצא לי איזו עבודה במקום אחר ואשתכר את חלקי. והריני מבטיחה לך, כשאהיה לך לזרא ויהיה ברצונך לעזבני, אסתלק לי והגה לא תשמע מפי".

היא לא נסתה לפנות לחושיו; ישבה ועיניה הבּרות והדמועות תלויות בו, ומפני כך קשתה עליו התשובה עוד יותר.

מה אפשר היה לו להגיד? באתהו הדחיפה הישנה, המסוכנה –ליטול את הנערה בזרועותיו ולנחמה. ובאחרונה, כשפתח את פיו לדבר, עלה לו הדבר בעמל רב לשמור על מנוחת קולו.,הייתי אומר הן, מרי, לו ידעתי כי הדבר יתכן".

“יתכן ויתכן, ג׳ו! ולכשתרצה, תלך. לכך, באמנה, נתכונתי”.

“אין אשה בעולם שתוכל להיות מאושרת בתנאים כאלה. כל אחת רוצה בבעל משֶלה, רוצה בו בשביל עצמה ורוצה בו לתמיד; אם דומה לה שהיא מרגישה אחרת, אין היא אלא מתעה את עצמה. הרי את נרגשת יותר מדי עכשיו, כל אשר ראית בימים האחרונים גרה את עצביך כל כך…”

“לא!” קראה. ״לא רק זה בלבד! זה כמה שבועות אני מתחבטת בזה".

“אני יודע. את הרהרת בזה, אך אלמלא המאורע המחריד הזה לא היית באה לכלל דבור”. הוא הפסיק לרגע בכדי להשיב לעצמו מנוחת נפשו. “הדבר לא יעלה, מרי”, הכריז. “כבר ראיתי כמו אלה פעמים רבות על אף צעירותי. אחי שלי גם הוא נתנסה בזה, וסופו שהלך לטמיון”.

“אה, ובכן חושש אתה להאמין לי, ג׳ו!”

“לא, לא זאת! כונתי היא, שהוא הוליך לטמיון את נפשו, נעשה אנוכיי. לקח הכל, ולא נתן מאומה. הוא קשיש ממני בהרבה, ולכן ניתנה לי היכולת לראות את הפעולה שהדבר פעל עליו. הוא קר עד כדי זועה, אין הוא מאמין בשום דבר, אפילו לא בעצמו! וכשמדברים אליו על ענינים כמו תקון העולם, הרי אחת תשובתו: שוטה!”

“הרי זה שוב הפחד, הפחד שמא יהיה עליך לשאת אותי לאשה”.

״אבל, מרי – אותה נערה, הריני אוהב אותה באמת, האוכל לחלל את דברי שנתתי לה? מה אוכל לעשות?"

“מעולם לא האמנתי כי אמנם אתה אוהב אותה באמת ובתמים”, אמרה בלחש. עיניה הושפלו לארץ והיא שבה למרוט בעצבנות את שמלתה הכחולה והמהוהה שהיתה מפויחת ומכוסה כתמי שומן, אולי בגלל שטפלה בילדיה של מיסיס זמבוני. פעמים אחדות נדמה להל כי היא עוד תוסיף לדבר, אפס היא הדקה את שפתיה הדק היטב, והוא התבונן בה בלב דוה.

לבסוף פחתה לדבר וקולה היה קול לחישה סָפוג נימה של הכנעה, לא שמָעה הל ממנה קודם לכן. “אחרי כל מה שדברתי, ג׳ו, שוב לא תרצה אפילו לדבר עמי”.

“אוֹה, מרי!” קרא ותפס את ידה. “הן לא תאמרי כי עשיתיך אומללה עוד יותר! בכל לבי אני אני רוצה לעזור לך. כלום לא תרשי לי להיות ידידך, ידידך האמתי והנאמן? תניני לסייע בידך להחלץ מן המלכודת הזאת. לאחר שתתבונני םביבך, תמצאי דרך לאושר – ירָאה כל העולם בעיניך בצורה אחרת, ואז תצחקי בזכרך כי אני הוא בו רצתה נפשך!”

לב    🔗

הם שבו אל מבוא־הבור. שני ימים עברו כבר מאז התחולל האסון, ועדיין לא הונעה המנָפה אף לא נראה כל אות להנעתה הקרובה. ההיסטריה של הנשים הלכה וגדלה, בהמונים ניכרו סימני מתיחות. ג׳ף קוטון הביא כוחות נוספים לשמירת הסדר. גדר של קוצים הוקמה מסביב למבוא־הבור, ומאחורי הגדר פסעו רצוא ושוב גברים קשי־מבט, אלות־שוטרים בידיהם ואקדחים מזדקרים לעיני כל על ירכיהם.

במשך תקופת הצפיה הארוכה הזאת היו להל שיחות עם חברים מקבוצת רואה־המשקל. הם ספרו לו על הדברים שנתרחשו בזמן שהיה חבוש בצינוק, וזה הזכיר לו דבר שהוסת מדעתו בגלל ההתפוצצות. ג׳ון אדסטרום הזקן נמצא בפדרו, ושרוי אולי בדוחק ומחסור. עוד באותו הלילה עצמו הלך הל לצריפו של השודי הזקן, טפס דרך חלון והעלה את הכסף הטמון. הוא לקח את חמשת השטרות, בני חמשה דולרים כל אחד, והכניסם לתוך מעטפה, על מנת לשלחם לפדרו, ובקש מאת מרי ברק למסרם למשרד־הדואר.

השעות נמשכו בעצלתים, והבור עוד נשאר סגור כשהיה. בחשאי התחילו מתכנסים הכורים ונשיהם בכדי לשפוך את מרי שיחם על מנהגה של החברה; ממילא מובן שידידיו של הל, אותם שחוללו את תנועת רואה־המשקל, היו מראשי המדברים גם בהתכנסויות הללו. אלה היו הפועלים המשכילים ביותר והם העמיקו לתפוס את מובנם של המאורעות. לעיניהם היו לא רק אלה השבויים כרגע מתחת לאדמה, כי אם גם אלפי האחרים העתידים לנפול בשבי בקרב השָנים. דעתו של הל היתה, נתונה ביחוד למחשבה, מה המעשה המכריע אשר יעשה בטרם יעזוב את המחנה וכיצד יעשנו; שהרי בקרוב יצטרך לעזוב – ג’ף קוטון יזכרנו ויוציא את איומו אל הפועל.

הגיעו למחנה עתונים ובהם פרשת האסון, והל וידידיו קראום. נראה היה שהחברה לא חשכה עמל בכדי שפרטי המאורע יורצו מנקודת מבטה. במדינה היתה קיימת מדת־מה של רגישות צבורית לגבי אסונות. אחוז האסונות היה הולך וגדל בהתמדה; הרצאותיו של מפקח המכרות הממשלתי קבעו ששה מאלף בשנה האחת. שמונה וחצי בשנה הבאה ועשרים ואחד וחצי בשנה שלאחריה. בבוא ידיעה על חמשים או מאה הרוגים במקרה אחד, ובבוא ידיעות כמו אלה תכופות אחת לחברתה, היו מזדעזעים אף קשי־הלב שבצבור והיו מציגים שאלות. אשר על כן השתדלה “חברת הדלק הכללית” במקרה זה להפחית את המספר עד כמה שאפשר ולהתנצל בכל מיני אמתלות. האסון לא בא באשמת החברה! את המכרה נוהגים לרבץ בקביעות, הן במים והן באבק לבני־אויר; הסבה היחידית המתקבלת, איפוא, על הדעת היא אי־זהירותם של הפועלים בתשמיש אבק־השרפה.

לילה אחד נתעורר בצריפו של ג׳ק דויד ויכוח בנוגע למספר האנשים הקבורים במכרה. החברה העמידה את המספר על ארבעים, אך גם אולסון וגם מינטי ודויד הסכימו פה אחד, כי זוהי הערכה מגוחכת שאין הדעת סובלתה. כל מי שהיה יוצא ובא במחנה אפשר היה לו להוכח כי המספר גדול פי שנים או שלשה. והזיוף הזה נעשה בזדון, שכֵּן היו ידועים לחברה שמות כל הפועלים שבתוך הבור. אמנם, השמות היו סלַויים וקשים לבטוי, ולבעליהם לא היו ידידים ומודעים שידרשו להם, – לפחות בשום לשון המובנת לעורכי־העתונים האמריקניים.

כל זה היה חלק מהשיטה, – הסביר ג׳ק דויד, – השיטה שתכליתה לתת לחברה אפשרות להרוג אנשים גם להבא מבלי להתחייב על ידי כך בשום פצוי כספי ומבלי לפגוע בשמה. הל שאל את נפשו אם אין כדאי לסתור את הודעותיה הכוזבות של החברה, אם אין הדבר חשוב ממש כהצלת האנשים הקבורים. מאליו מובן שכל מי שינסה לעשות זאת יוכנס מיד לרשימה השחורה; אפס הל היה סבור כי זה־מכבר הוקע שָם שמו לדראון.

תום אולסון שאל: “מה תעשה בתקוניך?”

“אמסרם לעתונים”, השיב הל.

“איזו עתונים ידפיסום?”

הן יש שני עתונים מתחרים בפדרו. האין זאת?"

“האחד שייך לאַלף ריימונד, המלך־השֵריף, והשני – לוָגלמן, יועץ ראשי ל”חברת הדלק הכללית". באיזה מהם תנסה את הדבר?"

“ובכן – בעתונים אחרים, אלה שבוסטרן סיטי. ממציאי־ידיעות באו לכאן, ואחד מהם יקבל בלי ספק את התקונים”.

אולסון השיב כי רק עתוני פועלים וסוציאליסטיים ידפיסו ידיעות כאלה. ברם, אפילו דבר זה כדאי הוא. וג׳ק דויד, שהיה בקי ורגיל בעניני יוניונים ופעולותיהם, אמר: “צריך לסדר רשימה בכדי לדעת בדיוק מה מספר האנשים במכרה”.

העצה הזאת נתקבלה על דעת כל הנוכחים, והוחלט לגשת לעבודה עוד באותו לילה. יהיה בזה משום הקלה, להתעסק במשהו הנמצא מחוץ לתחום היאוש. לפעולה צורפו מרי בֶּרק, רווָטא, קלובוסקי ואחרים. בבוקר יום המחרת נפגשו שנית, הרשימות הושוו ונבדקו ונמצא כי מספר הגברים והנערים הנמצאים בבור מספר 1 הוא מאה ושבעה.

לג    🔗

אולם רצה המקרה שהויכוחים בנוגע לרשימה ודרכי הבאתה לפני העולם יופסקו על ידי ענינים דוחקים יותר. ג׳ק דויד נכנס ואתו ידיעה על צרה חדשה ליד מבוא־הבור.

המנָפה החדשה הולכת ומוקמת; אפס דבר ההקמה נעשה באטיות כזו שהאנשים נוכחו כי ה"בוסים" אין בדעתם כלל להניע את המנָפה וכי מתכַּונים הם להחזיק את הבור סגור בכדי למנוע בעד התפשטות האש. קבוצת בלתי־מרוצים מצאה עוז בנפשה ללכת אל מיסטר קרמיכאל, ממלא־מקומו של המפקח הממשלתי על המכרות, ולהמריצו לפעולה; ראש המוחים, הוּזַר האוסטרי, שהיה חבר לקבוצת־רואה־המשקל של הל, נאסר והוצא בחפזון אל מחוץ לשער המחנה.

עוד הודיע ג׳ק דויד כי הוא מכיר נגר העובד בבית־המנפה וזה אומר כי העבודה נעשית בשהיות רבה ובאטיות שאין בה צורך. לדעה זו מצטרפים גם שאר העובדים בבית־המנָפה; המכרה סגור אף ישאר סגור עד שלא יהיה ברי לחברה כי האש דעכה.

“אבל”, טען הל, "אם יפתחו את הבור, “אפשר שהאש תתפשט ותעשה לאל את מאמצי ההצלה?”

“כלל וכלל לא”, הכריז “ג׳ק הגדול”. הוא הסביר כי על ידי הסָבת המנָפה יתכן להוציא את העשן ולפנות את המחִלות הראשיות לזמן־מה. “אבל. התבין, האש עלולה לאחוז בפחם ובקורות, יש חשש למפולות־אבן ועל ידי־כך נשקפת סכנה לאיזו 'תאים^, לעבודה שילכו לאבוד”.

“ועד מתי יחזיקו את הבור סגור?” שאל הל בפלצות.

“זאת אין איש יודע; בבור גדול כמו זה עלולה הבערה להתמיד שבוע ימים”.

“אף איש לא ישאר בחיים!” קראה רוזה מינֶטי ופַרשה בידיה מתוך יאוש־פתאום.

הל פנה אל אולסון. “האמנם עלולים הם לעשות דבר כזה?”

“זה נעשה – ולא פעם אחת”, היתה תשובת המארגן.

“כלום לא שמעת” מימיך על דבר צָ’רו, אילינוס?" שאל דויד. “שם עשו זאת, ולמעלה משלש מאות איש נספו”. והוא הרצה את פרשת המאורע המחריד הידוע לכל כורה־פחם. המכרה נסגר, נשים בכו והתעלפו, גברים קרעו את בגדיהם בזעמם – אחדים יצאו מדעתם, הבור הוחזק סגור במשך שבועים ימים! וכשפתחוהו, עוד חיו עשרים ואחד איש!"

“מעֵין זה נתרחש גם בדיאמונדויל, וייאומינג”, הוסיף אולסון ,שם הקימו מחיצה. ולאחר שסלקוה מצאו קופת מתים, שזחלו והגיעו עד המחיצה ובנסותם להבקיעה טרפו את אצבעותיהם עד העצם".

“אלי!” צעק הל וקפץ ממקומו. “וזה האיש, קרמיכאל, היכלכל זאת?”

“הוא יאמר כי עושים הם כל אשר בידם לעשות”. השיב "ג׳ק הגדול״. “ואפשר כי הוא מאמין בזה באמת. אפס ראה תראה – בכל יום יתגלו מכשולים חדשים, והמנָפה לא תונע אלא כשייטב הדבר בעיניהם”.

“הרי זה רצח!” קרא הל.

“לא, כי עסק!” אמר אולסון במתינות.

הל העביר את מבטו על פרצופיהם של הפועלים שלנגדו. לכל אחד מהם היו ידידים במצודת־המות, וכל אחד היה צפוי להלכד מחר במצודה זו עצמה.

“ואתם עומדים ומחשים!” מלמל כמעט אל עצמו.

“וכי אינך רואה את המשמר על מבוא־הבור?” השיב דויד. “וכי אינך רואה את האקדחים המבצבצים מתוך כיסיהם?”

“הבוקר באו עוד שוטרים”, התערב ג׳רי מינטי. “רוזה ראתה”.

“יודעים הם את אשר הם עושים”, אמרה רוזה. “הם רק חוששים שמא נעמוד על הדבר ונגַלנו. על מיסיס זמבוני איימו בשִלוח מהמחנה אם לא תשב בבית. ומיסיס יונוץ׳ הזקנה – בעלה ושלשת בניה הם מלמטה…”

“גסותם הולכת ומוסיפה,” העירה מיסיס דויד. “זה הבריון הגדול שבא מפדרו. פיט… בזיון הוא לראות כיצד זה מתנהג עם הנשים”.

“מכיר אני אותו”, נכנס אולסון לתוך דבריה.“פיט הַנוּן. הם הביאוהו לשַרידן כשהוקמה שם ההנהגה הראשית של היוניון. לאחד המארגנים שלנו תקע פעם מהלומה בפיו ושבר לו ארבע משניו. אומרים, שהוא היה אסיר פלילי לשעבר”.

במשך כל השנה הקודמת שמע הל הרצאות במכללה, וההרצאות היו שופעות הלל ושבח לדבר המתקרא “קנין פרטי”. הקנין הפרטי הזה טפח את האיניציאטיבה ואת החסכון; הניע את גלגלי התעשיה, הגדיל את הקרנות למען בתי־האולפנה; התאים את עצמו לחוקי ההצע והבקוש המקודשים והיה הבסיס שעליו נכונו הקדמה והשפע שאמריקה נתברכה בהם. והנה לפתע פתאום נמצא הל פנים אל פנים מול הדבר הזה כמות שהוא; הוא ראה את העינים הזאביות לטושות ונוצצות, חש על פניו בנשימה הלוהטת והעשֵנה. ראה את השנים המבריקות ואת האצבעות כצפרני חית־טרף, נוטפים דם אנשים ונשים וטף. הקנין הפרטי של מכרות־הפחם! קנין פרטי של מבואות סגורים בזדון ושל מוצאי־דחק שלא הותקנו! קנין פרטי של מנָפות שאינן מונעות בשעת הצורך, של מכשירי־רבוץ שאינם מרבצים! קנין פרטי של אלות ואקדחים, של בריונים ושל אסירים פליליים המשמשים לגירוש האנשים הרוצים להציל, לכליאת אלמנות ויתומים מזי־ענויים בצריפיהם! הו, הכהנים השאננים והמפוטמים אשר לקנין הפרטי, השָרים באולמי האוניברסיטאות מזמורי תהלה לדֶמון צמא־הדם!

לפתע כמו קפא הל תחתיו. ניעור בו דבר־מה אשר לא ידעו עד־כה. הבעה חדשה היתה בפניו וקולו היה עמוק, כקול אדם חזק, באמרו: “אני אכריחם לפתוח את המכרה!”

הכל נתנו בו עיניהם! כל אחד מהם נמצא על תחום ההיסטריה, ואולם כולם קלטו את הנימה המוזרה שבדבורו: “אני אכריחם לפתוח את המכרה!”

“כיצד?” שאל אולסון.

“הצבור אינו יודע דבר על כל הנעשה כאן. ולכשיתפרסמו הדברים יורם קול ענות מחאה עד שיושם קץ לכל אלה”.

"ברם, כיצד תפרסם את הדברים? "

״אמסרם לעתונים! הם לא יוכלו, על אף כל משפטיהם הקדומים להחניק דבר שכזה!"

“והסבור הנך כי יתנו אמון בדברי עוזרו של כורה?” שאלה מיסיס דויד.

“הבא אביאם לידי־כך שיאמינו לי”, אמר הל, “אני אכריחם לפתוח את המכרה!”

לד    🔗

בשוטטו במחנה־הפחם משכו את עיניו כמה אנשים צעירים בעלי מראה־פנים ערני שהחזיקו פנקסי־רשימות בידיהם. הוא ראה שהאנשים הצעירים הללו היו אורחיה של החברה והשיחו בידידות שיחות קלות עם ה"בוסים"; אף על פי כן קוה שיש בהם גם בעלי מצפון או, לפחות, כאלה שלא יוכלו לעמוד בנסיון של “סנסציה”. הוא עזב את משפחת דויד ופנה ללכת למבוא־הבור, להעלות בחכתו את אחד הכתבים. כשמצאו, הלך בעקבותיו רגעים מספר בכדי שיוכל לשוחח עמו בלי הפרעת מרגלי החברה. עם האפשרות הראשונה נתקרב אליו והזמינו באדיבות להכנס עמו לרחוב צדדי, שם יוכלו לשוחח באין מפריע.

הכתב ציית לו; והל, בהשתדלו להעלים את עצמת התרגשותו, שלא לדחות מעליו את האיש, הודיע כי הוא עובד בגיא־צפון זה חדשים אחדים ויש בידו לספר רבות על תנאי המקום. הנה, למשל, ענין אבק לַבני־האויר. על ידי רבוץ הקירות אפשר היה למנוע בעד התפוצצויות במכרות יבשים. וכי יודע הכתב שטענתה של החברה, כי הרבוץ נעשה בקביעות, כוזבת היא מעיקרה?

“לא”, השיב הכתב" הוא לא ידע זאת. הוא הראה התענינות רבה, שאל לשמו ולעבודתו של הל. “ג׳ו סמיט. עוזר, נבחר לפני זמן־מה לרואה־המשקל”, היתה תשובת הל. הכַּתב אדם צעיר, בעל פנים כחושים ומלאי־חיים, שאל שאלות הרבה – שאלות נבונות; אגב שיחה הזכיר כי הוא הנהו שליחה של התאחדות־העתונים הגדולה, שהרצאותיה על האסון מתפרסמות בכל פנות הארץ. הרי זו הארת פני המזל, הרהר הל! והוא ספר למיסטר גרָהַם על דבר הרשימה שערכו. וכי בידם שמותיהם של מאה ושבעה גברים וילדים הנמצאים בתוך המכרה פנימה. נכון הוא למסור את הרשימה לרשותו של מיסטר גרָהַם. אם רצונו בכך. התענינותו של מיסטר גרהם גברה עוד יותר; הוא רשם לו רשימות בפנקסו.

הל העיר את לבו של הכַּתב על דבר חשוב יותר; הדחיות והשהיות בהנעת המנָפה. שישה ימים עברו מזמן ההתפוצצות, אך לא נעשה כל נסיון לחדור לתוך המכרה. הנזדמן לו למיסטר גרהם לראות את המהומות ליד מבוא־הבור הבוקר? היודע הוא כי אחד הפועלים הושלך מהמחנה רק מסבה זו בלבד שפנה אל מפקח־המכרות הממשלתי? הל הודיעו כמו־כן על הדעה המקובלת על לב רבים. כי החברה רוצה להציל את רכושה על חשבון חייהם שי בני־אדם. הוא הטעים את הצד האנושי שבדבר – ספר על מיסיס רפרטי הזקנה ובריאותה הרופפת ועל שמונת ילדיה; על מיסיס זמבוני עם אחד־עשר ילדיה! על מיסיס יונוץ׳ שבעלה ושלשת בניה נמצאים בתוך המכרה. סימני התענינותו של הכַּתב השיאו את הל לגלות שמץ מרגשותיו. סוף־סיף הרי היו אלה אנשים ולא חיות; למרות העניות ושפל־המדרגה, הרי היו אלה בריות אוהבות וסובלות.

“כמובן”, אמר מיסטר גרהם. “הדין עמך, ומובטח לך שאעיין בדבר”.

“עוד דבר”, אמר הל.,אם יזכר שמי, יפטרוני".

“לא אזכיר את שמך”, אמר הלה.

“,ברם, אם אינך יכול לפרסם את הענין בלי ציון המקור..”

“אני הוא המקור”, חייך הכתב.“שמך לא יוסיף כלום”.

הוא דבר בבטחון ובישוב־הדעת; נראה היה שהוא תופס כהלכה את המצב וכן את חובתו כלפיו. רטט נצחון עבר את הל. דומה היה לו כאילו באה רוח מנשבת מהעולם החיצון להפיץ את אדי הקטב אשר נתלו על מחנה־הפחם הזה. כן, הכַּתב הזה הוא הוא העולם החיצוני! הוא היה כוחה של דעת הצבור הבאה להטביע את חותמה על המקום הזה, משכן התרמית והאימה! הוא היה קול האמת, האומץ והיושר של הסתדרות הפרסום הגדולה, שאינה תלויה בהשפעת נסתרות והיא נעלה על כל השחתה!

“הנני אסיר חודה לך”, אמר מיסטר גרהם באחרונה והרגשת הנצחון של הל היתה שלמה. אכן שחקה לו השעה, שיפגוש מיד את שליחה של התאחדות־העתונים הגדולה! ספור־המעשה יתפרסם בכל עולם התעשיה הגדול שהפחם הוא לו כַּדם לאדם. הפועלים בבתי־החרושת, שהרוח החיה בגלגליהם הוא הפחם, הנוסעים ברכבות שגם הן מונעות בכוח־הפחם, הנה סוף־סוף ישמעו כולם על סבלם וענוייהם של אלה העמלים במעי האדמה למענם! אפילו הגברות המסבות על ספוני אניות־ארמונות המפליגות בימים טרופיים מבהיקים – כל כך כביר כוחן של סוכנויות־הפרסום החדישות! – אף אזניהן תקשבנה לשועתם של הכורים, נשיהם וילדיהם! ומן העולם הגדול הזה תבוא תשובה, זעקת אימה ותעוב, זעקה גדולה אחת תקיף את הארץ כולה, עד שאפילו פטר הריגן הזקן יוכרח להסוג אחור! כך הרהר הל בתמימותו, כי צעיר היה וזו היתה מלחמתו הראשונה.

באשרו כי רב לא נתן את דעתו על עצמו ולא זכר כי עדיין לא בא אוכל אל פיו אותו יום. היתה שעת צהרים, והוא הלך אל רמיניצקי, ובעודו עסוק באכילת המנה הראשונה מסעודתו בת שתי המנות של רמיניצקי, בא קץ אכזרי על הזיותיו!

כרך שני

 

ספר שלישי: מְשָׁרְתָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ פֶּחָם    🔗

א    🔗

הֵל אמר לצאת מהרה ככל-האפשר לוֶסטֶרן סיטי כדי להתראות עם עורכי העתונים. ואולם ראשית היה זקוק לכסף כדי הוצאות הנסיעה, והדבר הנוח ביותר היה ללכת לג’ון אֶדסטרוֹם. הוא עזב את הרכבת, ופיט הֵנון צועד בעקבותיו. לאחר חקירה ודרישה מצא את הקברן שעסק בקבורת אשתו של אדסטרום. וזה הודיעו כי השוֵדי הזקן מתגורר במעונו של פועל הנמצא בשכנות.

אֶדסטרום קדם את פניו בשאלות משאלות שונות: מי נהרג? מהו המצב בכלל? הֵל ספר במשפטים ספורים את אשר אירע. כשהזכיר את הצטרכותו לכסף, השיב אֶדסטרום כי יש לו מעט והוא מוכן להלוותו, אלא שכספו לא יספיק כדי כרטיס לוֶסטרן סיטי. הל דרש על דבר עשרים וחמשת הדולרים אשר מרי בֶּרק שלחה “באחריות”; האיש הזקן לא שמע ולא ידע דבר, הוא לא היה בבית-הדואר כלל. “הבה נלך עכשיו!ִ” אמר הל; ברם, כשהתחילו יורדים במדרגות צץ לפניו קושי חדש. בחוץ עמד פִּיט הַנוּן שמן הסתם שמע מפי ג’ף קוטון על הכסף; אפשר יעלה על דעתו לעכב את אדסטרום ולקחת את הכסף ממנו.

“הנני ואציע לך דבר-מה”, העיר האיש הזקן. “בוא אל ידידי אֶד מַק-קֶלֵר. אולי יוכל זה להשיא לנו עצה – אף להגיד לנו מה עלינו לעשות כדי לפתוח את המכרה”. אדסטרום ספר כי מַק-קֶלֵר, סקוטי זקן, בעל מום, היה כורה לשעבר ועתה הוא נושא משרה פעוּטה בפֶדרו. הריהו מתנגד נמרץ וקשה-עורף למנגנונו של אַלף ריימונד, ופעם אחת כמעט שנהרג בידי אויביו. למעונו אין המרחק גדול ובעוד שעה קלה יוכלו להמָלך בו.

“טוב”, אמר הל, והם שמו מיד לדרך פניהם. פיט הנוּן הלך אחריהם בריחוק שנים-עשר צעד, אך לא הפריעם מהכנס לצריף הקטן. אשה פתחה את הדלת לפניהם והזמינתם לחדר האוכל בו ישב מק-קֶלֵר, אדם זקן בעל שערות-שיבה, שמחלת השִגָּרון עִותה את גופו עד כי אנוס היה להלך על קַבַּים.

הל אמר את דבריו. כיון שהסקוטי גוּדל במכרות, הרי למותר היה להכנס בפרטי המצב. כשהגיע הל לתכניתו בדבר השמוש בעתונים, מהר הלה להעיר: “אינך צריך ללכת לוֶסטרן סיטי לשם כך. יש כאן אדם אחד שיכניס ראשו בעובי הקורה; קיטינג מן ה’גַזֶט'”,

“ה’גזט' של וסטרן סיטי?” קרא הל. הוא ידע את העתון; יומן-ערב הנמכר בסנט אחד ושמרבית קוראיו – פועלים. אנשי השכלה היו פוטרים אותו בשם-התואר “צהוב”.

“יודע אני”, אמר מק-קֶלֵר, בהבחינו את גוון קולו של הל. “מכל מקום, הרי זה העתון היחידי שיפרסם את ספור המעשה שלך”.

“היכן הוא קיטינג זה?”

“הוא היה למעלה במחנה. חבל שלא פגשת אותו שם”.

“האוכל לדבר עמו עכשיו?”

“יתכן כי הוא בפדרו. נסה דבר אל ה’אמריקן הוטל'”.

הל נגש לטלפון, וכעבור דקה הגיע לאזנו קולו הצוהל של מי שעתיד להיות ידידו ונושא-כליו “בִּילי” קיטינג. לאחר שעה קלה הופיע בעל הקול עצמו בפתח מעונו של מק-קֶלֵר, כשהוא מנגב את הזיעה ממצחו ומקרחתו הקטנה. הוא היה עגול-פנים כירח במלואו, ועליז כפַלסְטֵף²⁰; ומשהכירו אדם מקרוב היה מוצא כי שומר-אמונים הוא ככלב-ניופַאוּנדלֶנד. למרות הנֶפח הרב של גופו היה קיטינג עתונאי בכל רמ"ח אבריו, דבק באומנותו בכל מאודו.

תיכף להתודעות התחיל להציג שאלות לפני הכורה הצעיר, והל הכיר מיד כי לפניו האיש הדרוש לחפצו. קיטינג ידע בדיוק, מה הן השאלות שעליו לשאול, ובמשך רגעים מספר היה הכל מחוּוָר לו. “חזיז ורעם!” קרא, “הוצָאָתי האחרונה!” הוציא את שעונו, וקפץ אל הטלפון. “הקו הבין-עירוני”, ואחר כך: “רצוני לדבר עם עורך הגזט של וסטרן סיטי; ובבקשה למהר עד כמה שאפשר כי הדבר תכוף; בפעם האחרונה הוכרחתי לחכות כחצי שעה”.

הוא נפנה שוב לעברו של הל, הוסיף לשאול שאלות, ואגב שיחה הוציא מכיסו צרור גליונות העתקה כדי לרשום לו ציונים. הוא רשם את כל הודעותיו של הל על דבר הֶעְדר הרִבּוּץ ועל חוסר מוצָאים לשעת הדחק, על השהיות והדחיה בהנעת המנָפה ועל העלמת מספר הקבורים במכרה. “עוד בהיותי שם הרגשתי כי אך תרמית וסלף סביבי!” קרא. “אפס לא יכולתי להעלות כלום! הם שלחו איש ללַוותני בכל אשר אלך. היודע אתה בר-נש אחד ששמו פרֶדוביץ?”

“כן”, אמר הל. “פקיד במחסן החברה; הוא פשפש פעם בכיסי”.

קיטינג העוה את פניו בבחילה. “זה היה מלַוִי. הגע בעצמך, כלום יכולתי לנסות דבר אל הכורים, כשהנוכל הזה כרוך אחרי? אמרתי למפקח הראשי: “איני זקוק למלַוה”. ואולם הוא חִייך חיוך נתעב: ‘אין אנו רוצים שיאונה לך רע כל זמן שאתה נמצא בתחומי המחנה שלנו, מיסטר קיטינג’. ‘כמדומני לחייהם של שאר הכַּתבים אין אתם חוששים כל כך’, אמרתי. ‘אמנם כך’, אמר, ‘הגזט קנה לו הרבה שונאים, הן ידעת זאת’. ‘הנח לאחיזת עינים זו, מיסטר קרטרייט’, אמרתי לו. ‘היש בדעתך להפקיד עלי שומרים במשך כל הזמן שאני עתיד לשהות כאן?’ ‘תוכל לבאר את הדבר גם בדרך זו’, השיב, ‘אם סבור אתה שזה יסב קורת רוח לקוראי הגזט’”.

“חבל מאוד שלא נפגשנו!” אמר הל. “אילו נזדמנת, לפחות, עם מישהו מקבוצת-רואה-המשקל!”

“אוֹה; הרי אתה יודע גם על ענין רואה-המשקל!” קרא הכַּתב. “משהו מזה גוּנב אלי – וזוהי, לאמתו של דבר, סבת שהיָתי כאן היום. אמרו לי כי נמצא כאן איש אחד, אדסטרום שמו, שגורש מן המחנה בעוון הפרעת סדרים, וסבור הייתי שאם אמצאהו אוכל להודע פשר דבר”.

הל ומק-קלר הביטו אל השוֵדי הזקן, ושלשתם יחד פרצו בצחוק. “הרי האיש לפניך!” אמר מק קלֵר.

“והרי רואה המשקל!” הוסיף אדסטרום, מצביע על הל.

כהרף עין התיצב הכתב על משמרתו; השאלות ניתכו בזו אחר זו. ספור-המעשה ברואה-המשקל ישמש מעין “המשך” ליום הבא, שלא ירד ענין גיא-צפון מעל הפרק. לסִפור יש שייכות ישרה לאסון, לפי שהוא מראה בעליל במה התעסקו ה"בּוסים" של גיא-צפון בשעה שחובתם היתה לדאוג לבטחון פועליהם. “אכתוב את הענין עוד היום אחר הצהרים ואשלח על ידי הדואר”, אמר קיטינג, והוסיף בחיוך: “הרי זו מעלה כשאתה מביא חדשות ששאר העתונים מסתלקים מלנגוע בהן – אינך צריך לחשוש פן תשָמטנה הסנסציות מידך!”

ב    🔗

קיטינג נגש לטלפון שנית, התלונן על “הקו הבין-עירוני”; אחר רטן בנוגע “להוצאתו האחרונה”, ושב אל הל להציג לפניו שאלות נוספות. עד מהרה נודעה לו פרשת מאמציו הראשונים של הל למלא שליחות צבורית, ולשמע הדברים צנח לאחוריו על הכסא וצחק עד שהרעיד בכל גופו “כמו צלחת מלאה מקפֶּה”.

“גרָהם!” קרא. “תאר לך, מק-קלר! הוא השמיע את ספורו באזני גרהם!”

גם בעיני הסקוטי נראה הדבר מבדח מאד; שניהם הסבירו כי גרָהם הוא סופרו הפוליטי של ה"נשר", העתון היוצא בפֶּדרו, שבעליו הוא המלך-השֵריף. לגרהם יאה התואר “שועלו העתונאי של אַלף ריימונד”. כל מלאכת תועבה כשרה לו.

“אבל”, קרא הל, “הן הוא אמר לי כי סופרה של התאחדות העתונים המערבית הנהו!”

“אמנם כן הוא”, השיב בילי.

“ו’התאחדות העתונים' מעמידה מרַגלים לרשותה של ‘חברת הדלק הכללית’?”

הכתב השיב יבשות: “לכשתעמוד על טיבו של משחק הידיעות, תבין כי התאחדות העתונים דורשת מסוֹפרָה רק דבר אחד: דחילו ורחימו בפני הרכוש. אם אך היתה הסגולה הזאת לחוט-השדרה של הויתו, הרי הוא מבין מהֵן חדשות, ואיזוהי הדרך הנכונה להשתמש בהן לתכליתו”.

קיטינג פנה אל הסקוטי: “אולי יש לך, במקרה, מכונת-כתיבה בביתך?”

“ישנה”, השיב הלה – “צולעת בעלת-מום כמותי”.

“אין דבר, יכול אוכל לה. הייתי מזמין את האיש הצעיר למלוני, אך סבורני שמוטב לו כי ימָנע ככל האפשר מלהֵראות בחוץ”.

“הדין עמך. ואם לעצתי תשמע, קח נא את מכונת-הכתיבה לקומה העליונה, במקום שאין סכויים ליריה דרך החלון”.

“אל אלהים!” קרא הל, “כלום באמריקה אנו חיים או באיטליה של ימי-הבינים?”

“בממלכתו של ריימונד”, השיב מק-קלר. “את ידידי תום בֶּרטון הרגו ביריה בעמדו על מדרגות ביתו. הוא היה מתנגדו של המנגנון והיו בידו הוכחות לזיופים בפתקאות-הבחירה והוא עמד להגישם לבית-הדין”.

עד שקיטינג שפך חמתו על “הקו הבין-עירוני” נסה הסקוטי הזקן להעמיד את הל על חומר מצבו. זה לא כבר התנפלו בעצם היום על מארגן מהיוניון של הכורים, הכוהו והניחוהו בלי הכרה על המדרכה; מק-קלר היה נוכח בשעת בירור דינם וזִכּוים של שני הבריונים שבִּצעו את הפשע – היושב ראש היה בעל-מסבאה, אחד מעושי-רצונו של ריימונד, ושאר המושבעים היו מכסיקנים שלא יכלו להבין אף מלה ממהלך המשפט.

“ממש כמשפט-המושבעים שהבטיח לי ג’ף קוטון!” העיר הל ונסה לחייך.

“כן”, השיב הלה; “ואל נא תשלה את נפשך: אם יש ברצונם להגותך מן המסלה, יכול יוכלו לעשות זאת. כל המנגנון נתון בידיהם. יודע אני את הדברים לפרטיהם, כי אני בעצמי הייתי נושא משרה צבורית, עד שנתברר להם כי אינם יכולים לעשותני כלי-שרת להם”.

הסקוטי הזקן הוסיף לספר כיצד, לאחר שנבחר לשופט-השלום, נסה לשים קץ למעשה השוטרים הלוקחים כסף מנשות-ההפקר; הוא הוכרח להתפטר, ושונאיו הפכו לו את חייו למקור ענויים. לפני זמן-מה הועמד למשרת השופט המחוזי מצד הרשימה המתקדמת. כל מאמציו לעשות תעמולה במחנות-הפחם עלו בתוהו – חוזריו הוחרמו, מודעותיו הוסרו ונקרעו, מצדדיו נרדפו על צוארם. במחנות אחדים היו אולמי-האספות שייכים לחברה; במחנות אחרים היו האולמים שייכים למוזגים, שהאשראי שלהם היה תלוי באַלף ריימונד. באותם המקומות המעטים שהאולמים ניתנו לשכירה, הגיעה חוצפת המנגנון לידי כך, שהיה מסדר חגיגות לשם התחרות, מעמיד תזמורת ומחלק שֵכר חנם אין כסף כדי להרחיק את ההמון ממק-קלר.

כל אותה שעה היה קיטינג מטיח דברי תלונה והתמרמרות לתוך קרן-השמע. עתה, כשהצליח סוף-סוף להתקשר, נשתררה שתיקה בחדר. “הלו, פרינגיל, האתה זה? כאן קיטינג. השגתי ספור גדול על האסון בגיא-צפון. האם הושכבה כבר ההוצאה האחרונה על האָבנים? קְרא לג’ים. הַלוֹ, ג’ים! הפנקס מוכן?” ואז הרצה בילי, כנראה – באזני קצרן, את ספורו של הל. לרגעים היה מפסיק וחוזר על מלה או הוגה אותה באותיותיה; פעם או פעמַים תקן לו הל כמה פרטים. כעבור רבע-שעה נשלמה המלאכה; קיטינג נפנה אל הל.

“ובכן, בני, בעוד שעה יופץ ספורך בחוצות וסטרן סיטי; לכאן יגיע תיכף לכשיושג הקשר הטלפוני. והנני ליעצך, אם רצונך לצאת מכאן בשלום, עליך להמצא מחוץ לפדרו באותה שעה!”

ג    🔗

בדבריו של הל לא ניתנה תשובה להערתו האחרונה של בילי קיטינג. עם חזרת ספור המעשה בטלפון קמה זועת גיא-צפון שוב כמו חיה לנגד עיניו; הוא לא נתן דעתו על שלומו, כי אם על מאה ושבעת הגברים והנערים הקבורים במכרה.

“מיסטר קיטינג”, אמר, “היש לך ודאות כי הגזט ידפיס את זה?”

“אלי הטוב!” קרא הלה. “לשם מה, איפוא, אני נמצא כאן?”

“הן יודע אתה כי כבר נכזבה תוחלתי פעם אחת”.

“כן, אבל אז נקלעת למחנה האויב, עתוננו הוא עתונה של דלת-העם, ועל דברים כגון אלה אנו חיים”.

“ואין כל חשש ‘להנמכת הטון’?”

“אין כל חשש, הריני מבטיחך”.

“ואין חשש שפטר הריגן ישתיקכם?”

“פטר הריגן כבר נסה כל מיני נסיונות בגזט, נערי, ולא עלתה בידו”.

“טוב”, אמר הל, “ועכשיו הגד נא לי זאת; התהיה לדברים פעולה?”

“באיזה כוון?”

“כָּונתי – היכריחו אותם לפתוח את המכרה?”

קיטינג התעשת רגע. “חוששני, שלא יועילו הרבה בכוון זה”.

הל זקף בו עינים נדהמות. הוא סבר, כדבר שאינו מוטל בספק, שפרסום העוּבדות יוציא את החברה מאפס-המעשה שהיתה שרויה בו. ואולם קיטינג הסביר כי הואיל והגזט נקרא בעיקר על ידי הפועלים, על כן השפעתו מעטה.

“עתוננו הוא עתון-ערב”, אמר. “כשהאנשים” קוראים שקרים במשך כל הבוקר, לא נקל הוא לתת את האמת בלבם אחרי הצהרים".

“ברם, כלום לא יעבור הענין לעתונים אחרים – בכל הארץ?”

“כן, יש לנו שרות-עתונים; אך העתונים כולם כ’גזֶט' הם עתוני דלת-העם. אם יש איזה ענין ביש מאד, ואנו מתריעים עליו השכם והערב, הרי יש בידנו לעשות רושם; לכל הפחות, ממעיטים אנו את כמות הידיעות שהתאחדות-העתונים המערבית מעלימה אותן. ואולם אם הנידון הוא ענין של מה-בכך כגון כליאת פועלים במכרה, הרי הדבר האחד שאנו יכולים לעשות, הוא – להסב משהו טורח וטרדה ל’חברת הדלק הכללית'”.

הנה כי כן נמצא הל שוב בנקודה ממנה יצא! “עלי מצוא תכנית אחרת!” קרא.

“איני רואה שום דבר שכדאי לך לנסות בו”.

היתה שתיקה, והכורה הצעיר שקע בהרהורים. “תחלה היה בדעתי ללכת לוֶסטרן סיטי כדי לפנות אל עורכי העתונים”, אמר בהיסוס כלשהו.

“ובכן, הנני ואומר לך – חבל על הוצאות הנסיעה. הם לא ישעו לדבריך”.

“ואם אפנה למושל?”

“ראשית, ספק אם יקבלך לראיון. ואם גם יקבל, לא יעשה שום דבר. לאמתו של דבר, הלא תבין זאת, אין הוא מושל כלל; הרי זו בּוּבּה, שהושיבוה לגנוב את דעת הבריות. היא מתנועעת רק כשהריגן מושך בחוט”.

"כמובן, ידעתי כי יציר-כפיו של פטר הזקן הנהו, אמר הל. “ובכן, מה אפשר לי לעשות?”

בת-צחוק של חמלה עלתה על פני הכַּתב. “רואה אני, כי זו לך הפעם הראשונה שאתה עומד בפני ‘עסק גדול’”. אחר הוסיף: “עדיין צעיר הנך! לו היה נסיונך רב יותר, היית מניח את השאלות הללו למוחות זקנים ממך!”

הל לא הרגיש בלגלוג שבדברי הכַּתב. כמה פעמים שמע את הדברים האלה ממש נאמרים בכובד-ראש גמור על ידי אחיו! ומלבד זאת, הרי עדיין חיו מחזות הזועה בזכרונו.

“כלום אינך מבין, מיסטר קיטינג, שאיני יכול לשבת במנוחה בשעה שאותם האנשים גוועים?”

“איני סבור שיושב אתה במנוחה”, אמר הלה, “מכל מקום, ברי לי שגם תנועתך לא תועיל להם בהרבה”.

הל נפנה אל אֶדסטרום ומק-קלר. “רבותי”, אמר, “שמעוני רגע”. נימה של תחנונים רעדה בקולו, כאילו אי רצונם הוא המונע בעדם מלעזור לו. “חייבים אנו לעשות משהו בענין זה. אנו חייבים לעשות משהו. חדש אני ואיני בקי במשחק הזה, כדברי מיסטר קיטינג; מה שאין כן אתם. תנו דעתכם על כך, רבותי, ועזרוּני לעַבד תכנית”.

היתה דממה במשך כמה רגעים. “האלהים יודע”, אמר אדסטרום לבסוף. “לו ידעתי, כי עתה הייתי מציע”.

“וגם אני”, אמר מק-קלר. “הרי אתה עומד לפני קיר-ברזל, נערי. הרשות כאן אינה אלא מחלקה של ‘חברת הדלק הכללית’. הפקידים הם רמאים – עבדי החברה כולם, בלי יוצא מן הכלל”.

“רגע אחד”, אמר הל, “הבה נעיין בדבר. אילו היתה לנו פקידות ממשלתית הראויה לשמה – מה היינו עושים? כי אז הבאנו ענין כזה לפני התובע המחוזי, האין זאת?”

“בלי ספק”, אמר מק-קלר.

“הזכַּרת אותו קודם לכן”, אמר הל. “הוא אִיים על כמה מהמפקחים הראשיים במכרות, שיתבעם לדין בעוון זיופים בבחירות, הלא כן אמרת?”

“זה היה בשעה שעמד לבחירה”, אמר מק-קלר.

“אכן, נזכרתי בדבריו של ג’ף קוטון – שהאיש נוטה חבה לכורים בנאומיו, ולבעלים במעשיו”.

“נכון הדבר”, השיב הלה יבשות.

“ואולי אנסה אליו דבר בכל זאת? יתכן כי יש לב בקרבו”.

“לא לב חסר הוא”, העיר מק-קלר, “כי אם חוט-השדרה”.

“עלי ללכת אליו! אם לא יעשה כלום, הרי אשמרנו בלבי; וגם לך מיסטר קיטינג, יהיה ענין חדש לענות בו, האין זאת?”

“נכון”, הסכים הכּתב. “מה המעשה אשר תתבע ממנו לעשות?”

“להביא את הענין לפני בית-הדין, לערוך כתב-האשמה נגד ה’בוסים' של גיא-צפון”.

“דבר זה ידרוש זמן רב, ולא יציל את האנשים במכרה”.

“עצם האִיום עלול להצילם…”

מק-קלר נכנס לתוך דבריו. “איני מאמין שאיומו של דיק פַּרקר ישפיע על ה’בוסים' כלל. יודעים הם, כיצד לרַסנוֹ”.

“ובכן, היש עוד מישהו? אולי אפנה אל השופטים”.

“איזו שופטים?”

“איני יודע, אתה צריך להגיד לי זאת”.

“ובכן”, השיב הסקוטי. “הבה נתחיל מלמטה: שופט-השלום”.

“מיהו?”

“ג’ים אנדרסון, רופא-סוסים. הוא מתפרנס, ככל שופטי-השלום, ממתות-שוחד קלות”.

“ואשר לשופטים גבוהים יותר?”

“הרי השופט המחוזי דָנטון. הוא שותפו של וֶגלמן, פרקליטה של ‘חברת הדלק הכללית’. הסבור אתה כי תראה ברכה בעמלך אצלו?”

“דומני שאני נאחז בקני-קש”, אמר הל. “אך אומרים שזה דרכו של הטובע. מכל מקום, הולך אני לראות את האנשים הללו, אולי ימָצא בהם אחד שיקום ויעשה. הן לא יזיק הדבר.”

ואולם יתר השלשה סברו כי יש ויש בדבר הזה כדי להזיק; הם נסו להסביר להל את הסכנה הצפויה לו, סכנת התנפלות או יריה בליל חושך. “עשה יעשו זאת!” קרא מק-קלר. “והדבר לא יסֵב להם טרדה יתרה. הם יוכיחו, כי דַגוֹ (איטלקי) שתוי דקרך בתגרה על אשה”.

אפס הל החליט כי יכול יוכל לכלות את כל מלאכתו עוד בטרם יספיקו שונאיו להפיק את מזימותיהם. אף לא הסכים שילֵוהו מישהו מידידיו; בשביל אדסטרום וקיטינג יש לו שליחויות חשובות יותר – ואשר למק-קלר, הרי בצָלעו על ירכו עלול הוא להיות אך למכשול. הל בקש את אדסטרום שילך לקבל את המכתב הרשום מבית הדואר ויחליף מיד את השטרות. היה בדעתו של הל להכין שבועות-עדות בכתב, ואם הפקידים ימאנו לקום ולעשות, הרי יגיש את התעודות למושל. לכך דרוש לו כסף. בינתים, אמר הל, יכשיר נא בילי קיטינג את מעשה רואה-המשקל לדפוס, ויחכה לו בעוד שעות אחדות ב"אמריקן הוטל" כדי לקבל מידיו העתקות מהעדויות המאושרות למען ה"גזֶט".

הל היה עדיין לבוש באותם בגדי הכורה שהיו עליו בליל האָסרו בצריפו של אדסטרום. אפס הוא דחה את הצעתו של מק-קֶלֵר להשאיל לו חליפה אחרת. בגדי הסקוטי הזקן לא יהלמו לו, זאת יודע הוא, ונוח לו להופיע ככורה אמתי מאשר כג’נטלמן מעושה.

כיון שנתישבו כל הענינים יצא הל לרחוב; פיט הנוּן, משֵבר השנים, עמד על משמרו ומיד פנה ללכת אחריו. הכורה הצעיר התחיל רץ והלה עשה כמעשהו; כך שָטפוּ השנים במורד הרחוב, לתמהונם של העוברים ושבים. הואיל והל היה מורגל במרוץ-תחרות הרי ודאי שנוח היה לפיט מה שמשרד התובע המחוזי היה בקרבת-מקום.

ד    🔗

הפקיד בלשכה החיצונה הודיע כי מיסטר ריצ’רד פַּרקֶר עסוק; הל לא הצטער על כך ביותר, כיון שניתנה לו הזדמנות לשאוף רוח. למראה האיש הצעיר הנושם במהירות, שפניו מכוסים אודם, השתאה הפקיד מאוד; ואולם הל לא נתן כל ביאור. בחוץ חכה משַבר-השנים.

מיסטר פַּרקֶר קִבל את דורשו כעבור רגעים מספר. זה היה אדון בריא-בשר בעל צואר שמן וסנטרַיִם, פניו מגולחים למשעי ומשופשפים באבקת טַלק. תלבשתו היתה נאה, כותנתו נקיה, בלי פגם; הוא עשה רושם של אדם “המהנה את עצמו”. על מכתַבתו היו מפוזרים ניירות, והוא נראה כשקוע במחשבות.

“ובכן?” אמר האיש והעיף מבט חטוף על הכורה הצעיר.

“הריני מדבר, כמדומה, אל התובע המרכזי של פֶּדרו?”

“כן”.

“מיסטר פרקר, הנחת את דעתך על מסבותיו של האסון בגיא-צפון?”

“לא”, אמר מיסטר פרקר. “וכי מה?”

“הנני בא מגיא-צפון ויכול אני למסור לך ידיעות שיש בהן אולי כדי לענין אותך. מאה ושבעים איש קבורים במכרֶה, ופקידי החברה סגרוהו, והרי הם מפקירים את חיי האנשים”.

האיש הניח מידו את הניירות ובחן את הדובר בו מבעד לעפעפיו הכבדים. “מנַיִן לך כל זה?”

“יצאתי משם רק לפני שעות מספר. העובדות ידועות לכל הפועלים במחנה”.

“אתה מסַפר מפי השמועה?”

“אני מספר ממה שאני יודע מכלי ראשון. בעיני ראיתי את האסון, גם ראיתי איך חסמו את מבוא הבור בקרשים וכסו עליהם בקנבוס. אני מכיר אדם שגורש הבוקר מן המחנה בשביל שהתלונן על העכוב בהנעת המנָפה. שלשה ימים עברו מיום ההתפוצצות, ועדיין לא נעשה דבר”.

מיסטר פרקר הציג מספר שאלות בזו אחר זו באותה צורה חדה וחשדנית המיוחדת לפקידי תביעה. אפס הל לא הקפיד על כך. הן האיש הזה מתפקידו להעמיד דבר על בוריו.

אז שאל האיש, כיצד יוכל להשיג אִשור לעדותו של הל.

“עליך לעלות לגיא-צפון בעצמך”, היתה התשובה.

“אמרת שהעובדות ידועות לאנשים? נקוב נא בשמות אחדים מהם”.

“אין לי רשות לכך”.

“רשות זו למה? הלא הם בעצמם יגידו לי זאת”.

“אולי יגידו, ואולי גם לא יגידו. פועל אחד כבר אִבד את מקום-עבודתו; לא כל אחד רוצה לאבד את מקום-העבודה”.

“ואתה רוצה שאעלה לשם על יסוד אמירתך בלבד?”

“אבל מה אני יודע על אודותיך?”

“אתה יודע שעבדתי בגיא-צפון – את אמתת העובדה הזאת אתה יכול לבחון באמצעות הטלפון. שמי ג’ו סמיט, והייתי עוזרו של כורה במספר 2”.

ברם, אין זה מספיק, סבר מיסטר פרקר; זמנו יקר, ובטרם יחליט לנסוע לגיא-צפון, עליו לדעת את שמות העֵדים המאשרים את הודעתו.

“הריני נותן לך שבועת-עדות!” קרא הל. "אני אומר: יש לי ידיעה ברורה כי נעשה מעשה-פשע – מעשה-פשע, שחייהם של מאה ושבעה בני-אדם יהיו קרבנותיו. כלום אינך רואה בזה סבה מספקת אפילו כדי לערוך חקירה ודרישה?

התובע המחוזי השיב כי, כמובן, נוטה הוא למלא את חובתו ולהגן על זכויותיהם של הפועלים; אפס אין ביכלתו לצאת לטיול סתם, ל"ציד אוזי-בר", זקוק הוא לשמות העדים. הל לא ידע מה עליו לחשוב. הנאחז האיש בתואנה הראשונה שנפלה לידו כדי לא לנקוף אצבע? או האמנם יתכן כי הדברים הגיעו עד כדי כך, שגם פקיד-ממשלה יסייע בידי החברה בעריכת רשימות “מפריעי-השלום”?

על אף חשדיו היתה החלטה קבועה בלבו של הל לתת לאיש את כל האפשרויות. הוא הרצה את כל פרשת האסון. העֲבר העביר לפני עיני רוחו של מיסטר פרקר את מחנה-הפחם, הראה לו את הנשים אכולות היאוש ואת הילדים מוכי-הפחד, כשהם מצטופפים מסביב למבוא-המכרה ונהדפים אחורנית באלות ובאקדוחים. הוא קרא בשמות משפחות, אלמנות, אמהות, יתומים. הוא ספר על הכורים המבקשים רק אחת, שיורשה להם לחרף את נפשם להצלת חבריהם. הוא נסחף בהמון רגשותיו; הוא הפיל תחנתו למען ידידיו הסובלים.

“איש צעיר”, הפסיקו הלה, “מאימתי אתה עובד בגיא-צפון?”

“זה לי עשרה שבועות”.

“ומאימתי – במכרות-הפחם?”

“זה נסיוני הראשון”.

“וכסבור אתה, שבמשך עשרה שבועות נמצאת לָמד במדה מספקת, כדי שתהיה לך הזכות להטיל אשמת ‘רצח’ על אנשים שבלו את כל ימי חייהם בלמוד עסקי המכרות?”

“כבר אמרתי לך”, קרא הל, "כי לא דעתי שלי בלבד היא זאת; זו דעתם של הזקנים ורבי-הנסיון שבַּכּורים. אני חוזר ואומר לך, כי אין שום התאמצות נעשית להציל את האנשים הללו! בעיני ה’בוסים' חשובים חיי הפועלים כקליפת השום! אחד מהם, אליק סטון, אמר באזני כמה פועלים: “לעזאזל – האנשים, הצילו את הפרדות!”

“הכל שם נרגזים ביותר”, הודיע הלה. “אף אחד אינו יכול לחשוב נכוחה בשעה זו – אף אתה אינך יכול. אם המכרה נתון באש, והאש מתפשטת במדה כזו, שאין לכבותה”…

“אבל, מיסטר פרקר, מנין לך שהיא מתפשטת במדה כזו?”

“ומנין לך, שאין הדבר כן?”

היתה הפסקה. “שמעתי שממלא-מקומו של מפקח-המכרות נמצא למעלה. מה שמו?”

“קרמיכאל”, אמר הל.

“ובכן, מה דעתו שלו?”

“בעוון פנִיה אליו גורש הכורה הוּזַר מהמחנה”.

“ובכן”, העיר מיסטר פּרקר, והל הכיר לפי הנימה שנכנסה בקולו כי מצוא מצא האיש את האמתלה אשר בקש, “ובכן, הרי זה ענינו של קרמיכאל, ואיני רשאי להכנס לתחום שאינו שלי. אם הוא יבוא אלי ויעורר קובלנה – אקום ואעשה; באופן אחר לא. על זה אין לי מה להוסיף”.

הל נתרומם. “טוב מאד, מיסטר פרקר”, אמר. הרציתי לפניך את העובדות. היו שהקדימו ואמרו לי כי לא תנקוף אצבע בענין הזה, ואולם לא היה ברצוני למנוע ממך שעת-כושר. עכשיו אני הולך אל המושל לדרוש את פטוריך!" ובדברו את דבריו אלה, יצא בפסיעות גסות מן הלשכה.

ה    🔗

הל פנה ללכת במורד הרחוב אל ה"אמריקן הוטל", במקום שנמצאה כַּתבנית מומחית. כשעמדה האשה הצעירה על טיבו של החומר המוצע לה להדפסה הרעידו אצבעותיה באופן הנראה לעין; אפס סָרב לא סֵרבה לעבודה, והל הוסיף להרחיב את פרטי סגירת מבוא-הבור מספר 1 בגיא-צפון וצירף בקשה להוציא פקודת מאסר על אֵינוֹס קרטרייט ואליק סטון. אז בא ספור-המעשה. היאך נבחר לרואה-משקל וכיצד מנעוהו מעשות את שליחותו אצל המאזנים; בכל אוצר הניבים המשפטיים שעמד ברשותו דרש את מאסרם של אינוס קרטרייט וג’מס פיטרס, המפקח הראשי ורב-השוקל של גיא-צפון. בשבועת-עדות שניה ספר כיצד תְקָפו ג’ף קוטון, קצין-המחנה, באותו לילה, כיצד התעלל בו וחבשו בצינוק במשך שלשים ושש שעה בלי פקודת-מאסר או האשמה; וכמו-כן, בדבר ג’ף קוטון, פיט הנוּן ושנים שאינם ידועים לו בשמותיהם אשר גרשוהו בלי כל יסוד חוקי, אגב איומי אלמות, מתחום עירית גיא-צפון; אשר על כן הוא מבקש לאסור את ג’ף קוטון, פִּיט הנוּן ואת השנים האלמונים.

עוד מלאכת ההכחשה נעשית, ובילי קיטינג בא ואתו עשרים וחמשת הדולר שקבל אדסטרום במשרד-הדואר. הם חפשו ומצאו נוטריון, והל צֵרף שבועה לכל אחת מהתעודות; מאחר שהכל נכתב כדת ונחתם בחותמת המדינה, מסר הל העתקות לקיטינג וזה אץ בכל כוחו כדי להשיג את מסע-הדואר. הוא לא יפקיד דברים כאלה בידי משרד-הדואר המקומי, הודיע בילי, כי פֶּדרו היא “גיהנום ולא עיר”. כשיצאו לרחוב התבוננו וראו כי לשומר-ראשם נוסף עוד בר-נש אחד, מבוסם כנראה, שלא נסה להעלים את אשר הוא עושה.

הל עקף את הפִּנה ונתקרב למשרד שמַעַל פתחו התנוססה כתובת: “ג'. ו. אנדרסון, שופט השלום”.

ג’ים אנדרסון, רופא-הסוסים, ישב לפני מכתבתו. כנראה קדמה להעמדת הפנים הרשמיות לעיסת טבק, שכֵּן בשפמו הצהוב-אדמדם עדיין ניכרו עקבותיה. הל, ששקל בזהירות את סכויי הצלחתו, התבונן לכל פרט ופרט. הוא הגיש את “שבועת-העדות” המתארת את היחסים בגיא-צפון וחכה עד שכבוד מעלתו היה קורא את התעודה באטיות מעַנה.

“ובכן”, אמר האיש לבסוף, “מה בקשתך?”

“בקשתי להוציא פקודת-מאסר על ג’ף קוטון”.

הלה התבונן בו רגע בעין בוחנת. “לא, בחור”, אמר. “את זאת לא תשיג כאן”.

“מדוע?”

“כי קוטון הוא סגן השֵריף, והרשות בידו לאסור אותך”.

“לאסרני בלי פקודת-מאסר?”

“מנין לך שלא היתה לו פקודת-מאסר?”

“הוא בעצמו הודה בזה”.

“בין אם היתה לו פקודת-מאסר ובין אם לא היתה, חובתו היא לקיים את הסדר במחנה”.

“רצונך לומר, שהוא יכול לעשות במחנה את כל העולה על רוחו?”

“רצוני לומר, שאיני רשאי להתערב. מדוע לא פנית בגיא-צפון אל סי אַדַמס?”

“לא נתנו לי לראותו”.

“ובכן”, השיב הלה, “אין בידי לעשות למענך שום דבר. הן תבין זאת מעצמך. כיצד היו יכולים לקיים משמעת במחנות-הפחם אילו ניתנה רשות לכל בחור מגורש לבוא הנה ולקבל פקודת-מאסר על הקצין?”

“הרי שקצין-מחנה רשאי לעשות מעשים מבלי לשעות לחוק”.

“לא אמרתי זאת”.

“ואילו היה עושה מעשה-רצח – ההיית מוציא פקודת-מאסר?”

“כן, כמובן, אילו היה זה מעשה-רצח באמת”.

“ואילו ידעת כי הוא מתכַּון לעשות מעשה-רצח במחנה-הפחם – ההיית מנסה להניאו מזה?”

“כמובן”.

“ובכן, כאן שבועת-עדות שניה”, אמר הל והגיש את התעודה הדנה בסגירת הבור. היתה שתיקה, עד שהשופט עבר על הכתוב.

ברם, הוא הניע בראשו שנית. “לא, כאן אינך יכול להשיג פקודת-מאסר כזו”.

“מדוע?”

“כי אין לי עסק בניהול מכרות, איני מבין בזה כלום, והייתי מֵשים עצמי שוטה לוּ נסיתי להורותם כיצד עליהם לנהל את עסקיהם”.

הל נסה להעתיר עליו דברים. היתכן שפקידי החברה במכות-הפחם יהיו רשאים להתעלל בפועליהם כעולה על רוחם ולקרוא להתעללותם “ניהול העסק”? שלטונם בַּמִּכרֶה חותך גורלם של מאה ושבעה גבר ונער לחיים או למות; היתכן כי החוק יחריש לעת כזאת? אך מיסטר אַנדרסון רק הניע בראשו; אין הדבר נמצא בגדר סמכותו! הל יכול לפנות אל השופט דֶנטון בענין זה. הל אסף את תעודותיו ויצא החוצה – שם חכו לו הפעם שלשה בריונים ללוותו.

ו    🔗

אותה שעה נתקיימה ישיבה של בית-הדין המחוזי, והל ישב באולם בית-הדין, מתבונן בשופט דֶנטון. שוב היה לפניו אדון בריא-בשר ובעל מראה מדושן-עונג. מעל לאצטלת המשי השחורה הבהיק פרצוף וָרוד. הכורה הצעיר הביט בעינים חושדות על האצטלה ועל הפרצוף, חליפות. האומנם היה הל ציניקן עד כדי לאבד אֵמונו באדם עמיתו? למראה השופט עלה הרהור על לבו, כי אמנם אפשר לו לאדם לעשות הון כשהוא עצמו יושב על ספסל השופטים, בעוד ששותפו מופיע לפניו כפרקליטה של החברה.

בשעת ההפסקה פנה הל אל אחד הלבלרים, וזה אמר לו שהשופט יתפנה בארבע ומחצה; אחרי רגעים מספר נכנס פיט הנון ולחש לאותו לבלר עצמו באזנו. הלבלר העיף עין על הל, והלך ללחוש לשופט. בארבע ושלושים, כשנפסקה הישיבה, נתרומם השופט ממושבו ופרש ללשכתו הפרטית; הלבלר הודיע להל, כי השופט דֶנטון עסוק ואינו יכול לקבלו.

ואולם הל לא היה נוח שינהגו בו מנהג של קלות-ראש. לאוּלם בין הדין היה פתח צדדי היוצא למסדרון, ועד שהוא עמד והתוכח עם הלבלר, ראה את הפרצוף הורוד חולף על פניו.

הוא השתער אחריו, לא צעק ולא הקים רעש; כשהדביק את קרבנו, אמר בנחת: “השופט דֶנטון, אני מבקש צדק!”

השופט הפך פניו, פנים מכורכמים מקוצר-רוח. “מה רצונך?”

היה זה רגע מסוכן: פיט הֵנוּן עמד מאחוריו של הל ודי היה בנענוע ראש מצד השופט כדי שהלז יָעוּט על הל ויתפסו בצוארו. אפס השופט היה מופתע כל כך, שהרשה לעצמו להכנס בשיג ושיח עם הכורה הצעיר; הבַלש הסס רגע, ובאחרונה נרתע צעדים מספר לאחוריו.

הל חזר על בקשתו: “כבוד מעלתך, מאה ושבעה גבר ונער גוועים במכרה של גיא-צפון, הם נרצחים ויש את נפשי להצילם”.

“איש צעיר”, אמר השופט, “ענין דוחק מחכה לי במורד הרחוב”.

“טוב מאד”, השיב הל, “אלך עמך ואספר אגב הליכה”. לא הניח ל"כבוד מעלתו" אפשרות לחוות דעתו, אם הסדור הזה נראה לו אם לאו; הוא שֵׂרךְ דרכו לצדו, ופיט הנון ואתו שני האחרים הלכו אחריהם בריחוק-מה.

הל ספר לשופט את אשר אמר למיסטר ריצ’רד פַּרקר; וגם ניתנה לו אותה התשובה. ענינים כאלה קשה לפסוק בהם הלכה; על כל פנים אין זה מענינם של השופטים. יש פקיד-ממשלה במקום ועליו החובה להחליט אם היתה פריצת חוק.

הל חזר על הודעתו כי אדם שהגיש קובלנה לפני הפקיד הזה גורש מהמחנה. “וגם אני גורשתי, כבוד מעלתך”.

“בגלל מה?”

“איש לא אמר לי זאת”. רב, רב לך, איש צעיר! אין הם מגרשים אנשים מבלי לפרש בסבה".

“אבל הם עושים זאת, כבוד מעלתך! לפני ימים אחדים הכניסוני לצינוק והוחזקתי שם שלושים ושש שעה בלי הצדקה כלשהי”.

“ודאי התנהגת שלא כשורה!”

“נבחרתי על ידי ועד של כורים לרואה-משקל”.

“לרואה-משקל?” “כן, כבוד מעלתך. שמעתי כי יש חוק האומר, שאם הפועלים דורשים רואה-משקל ומבקשים לשלם את משכורתו, הרי החברה חייבת להרשות לו לבקר את השקילה. הנכון הדבר?”

“סבורני, כן”.

“ואם מַמרים את פי החוק – הן יש עונש לכך, האין זאת?”

“אין לך חוק שאין העונש כלול בו, איש צעיר”.

“כמו כן שמעתי כי החוק קבוע בספרי-החוקים מזה חמש-עשרה או שש-עשרה שנה וכי העונש הוא מעשרים וחמשה עד חמש מאות דולר. הרי זה ענין שאינו מניח מקום לספק – הכורים הודיעו את המפקח הראשי על דבר בחירתי, וכשהופעתי בפתח חדר-השקילה לא נתנוני להכנס. אחרי כן אסרוני, חבשוני בכלא ולבסוף הוציאוני מהמחנה. אשרתי את עדותי זו בשבועה וחושבני שיש לי הרשות לדרוש פקודת מאסר על האשמים”.

“היכול אתה להמציא עדים להודעותיך?”

“כן, כבוד מעלתך. אחד מחברי ועד הכורים, ג’ון אֶדסטרום, נמצא כעת בפֶדרו; הוא גורש מדירתו לאחר ששלם את דמי שכירותה. גם חבר שני, מַיק סיקוריא, שולח מהמחנה. ועוד רבים הם בגיא-צפון היודעים את כל הענין”.

היתה הפסקה. השופט דֶנטון התבונן בעיון בכורה הצעיר; אז כִּוץ את גבותיו, כמתוך התעמקות בהרהורים, וקולו נעשה עמוק ורב-חשיבות. “אני אעיין בדבר הזה. מה שמך ומקום מגוריך?”

“ג’ו סמיט, כבוד מעלתך. דר אני אצל מַק קֶלֵר, אך איני יודע כמה זמן אוכל לשהות שם. בריוני החברה שומרים את כל צעדי”.

“פטפוטי הבל!” אמר השופט בקוצר-רוח.

“במקרה, שלושה מהם מלוים אותנו ברגע זה – האחד, פיט הנוּן, הוא זה שעזר להוציאני מגיא-צפון. אם תַפנה את ראשך, כבוד מעלתך, תוכל לראותם”.

אפס השופט המסורבל לא הפך את פניו.

“אמרו לי”, המשיך הל, “שחיי תלויים לי מנגד אם אני נוקט בשיטת פעולתי הנוכחית. כמדומני, אני רשאי לתבוע הגנה”.

“מה רצונך, שאעשה?”

“ראשית דבר, אני מבקשך לאסור את ההולכים בעקבותי”.

“מאסרים כאלה אינם מעניני. עליך לפנות לשוטר”.

“איני רואה שום שוטר. התוכל לומר לי היכן אפשר למצאו?”

קשיות-עורף זו התחילה מַלאה את כבוד מעלתו. “איש צעיר! כנראה הרבית לקרוא ספורי בַּלָשים שזעזעו את עצביך!”

“אבל האנשים הם ממש מאחורי, כבוד מעלתך! הבט אליהם!”

“אמרתי לך שאין זה עסקי, איש צעיר!”

“אבל, כבוד מעלתך, בטרם אמצא שוטר אפשר שאהיה מת!”

נראה היה שהאפשרות הזאת אינה מדאיגה את הלה.

“ועד שאתה, כבוד מעלתך, תעיין בדברים שהרציתי לפניך, אפשר שהאנשים במכרה יהיו מתים!”

אין תשובה.

“יש בידַי איזו שבועות-עדות”, העיר הל. “הרוצה אתה בהן?”

“תוכל לתתן לי, אם רצונך בכך”, השיב הלה.

“אין אתה מבקשן ממני?”

“לא בקשתי עדיין”.

"עוד שאלה אחת – ברשות כבוד מעלתך, התוכל לומר לי אם אפשר למצוא בעיר הזאת עורך-דין ישר, איש אשר יסכים לקבל עליו להתדיין עם “חברת הדלק הכללית?”

היתה שתיקה – שתיקה ארוכה, ארוכה. השופט דנטון, מן השותפות דֶנטון את וֶגלמן, הביט אגב הליכה ישר נכחו. תהיינה מה שתהיינה המחשבות שהתרוצצו אותה שעה במוחו, הנה שרטוטי פניו השופטיים לא גלו דבר. “לא, איש צעיר”, אמר לבסוף, “לא עסקי הוא להמציא לך ידיעות על דבר עורכי-דין”. אז סבב השופט על עקבו ונכנס “לקלוב האֵילים”.

<>

ז    🔗

הל עמד והביט אחר הדמות בעלת-הבשר עד שנעלמה; אז פנה לאחור ועבר על פני שלשת הבלשים אשר נעצרו. הוא זקף בהם את עיניו מתוך שתיקה, וכן עשו הם. כשנתרחק מהם עשרים צעד לערך, חזרו ללכת בעקבותיו.

השופט דנטון יעצו לפנות לעזרת שוטר; ואולם פתאום ראה הל שהוא עובר על פני בית-העיריה, ועלה על דעתו שאפשר לו, פשוט, להביא את ענין הרדיפה שרודפים אותו לפני ראש עירית פֶּדרו. הוא היה תאב לראות את שר-האזרחים של עיר המשולה ל"גיהנום". לאחר שאילה ודרישה מצא את עצמו במשרדו של מיסטר עזרא פֶּרקינס, אדון קטן-קומה ונוח, שהתעסק בקבורת-מתים לפני שנעשה מנהיג-כביכול למנגנון ה"דימוקרטי".

הוא ישב לפני הל ומרט בעצבנות את זקנו העשוי למשעי, כשהוא מנסה להחלץ מן המיצר שלתוכו הכניסהו הל. יתכן שמתחקים על עקבותיו של כורה צעיר ברחובות העיר, אפס אם זה נגד החוק או לאו, דבר זה תלוי במסיבות. אם האיש הצעיר חולל מהומות בגיא-צפון ואם יש יסוד לשער כי הוא זומם לעשות כזאת גם להבא, הרי אין ספק שהחברה שומרת את צעדיו. ואולם פֶּדרו היא עיר אוהבת-חוק; כל זמן שיתנהג כשורה, תשָמרנה זכויותיו במלואן.

הל הזכיר את המעשים שנמסרו לו מפי מק-קלר, מעשים באנשים שנתקפו בעצם היום בחוצות. מיסטר פרקינס השיב כי פרטי המקרים הללו לא נתבררו עד היום; מכל מקום, הרי נתרחשו לפני שנעשה הוא ראש העיר. הוא הביא שנויים ותקונים באדמיניסטרציה ונתן הוראות חמורות למפקד המשטרה, כדי שמקרים כאלה לא ישָנו.

“התלך עמי למפקד המשטרה לתת לו הוראות?” שאל הל.

“איני רואה כל צורך בזה”, אמר מיסטר פרקינס.

נראה היה שהוא רוצה ללכת הביתה. הוא היה יצור קטן ועלוב ממשפחת המכרסמים, ובושה היתה לעַנותו. אף על פי כן לא הרפה הל ממנו עוד כעשרים דקה כשהוא מתוכח עמו וחוקרו עד שלבסוף שָטף היצור המסכֵּן לדלת ונמלט לתוך אוטומוביל. “תוכל ללכת בעצמך למפקד המשטרה”, היו דבריו האחרונים כשזז האוטומוביל ממקומו; והל החליט לשמוע לעצה. הוא לא קִוה עוד, אולם חמה עִורת אחזתו. הוא לא רצה להכנע!

אחד העוברים והשבים הודיעהו שמשרד המשטרה נמצא בבית זה עצמו, והכניסה היא מעֵבר לפנה. הוא נכנס ומצא אדם לבוש בגדי-שרד יושב ליד מַכתבה, וזה אמר כי המפקד “ירד לרחוב”. הל ישב וחכה אצל החלון שמבעדו ניתן לו להתבונן בשלושת מרדפיו.

האיש על יד המכתבה הוסיף לכתוב, אך מדי פעם בפעם היה מעיף על הכורה הצעיר עינים מזרות איבה, אותה איבה אשר השוטר האמריקני רוחש כלפי המעמדות הנחותים. להל היה בזה משום גלוי; הוא התחיל מתחרט על שלא לבש את החליפה של מק-קלר. אפשר ששוטר לא היה מבחין ברוע-ההתאמה.

המפקד נכנס. המדים הכחולים הבליטו דמות חסונה, והשפם גלה את העובדה, ש"ירידתו לרחוב" היה לה עסק בשֵכָר. “ובכן, בחור צעיר?” אמר, משתאה אל הל.

הל הסביר את מטרת בואו.

“מה רצונך שאעשה?” שאל המפקד בקול רווי איבה.

“רצוני שתניא אותם מלרדפני”.

“איך אוכל להניאם?”

“תוכל לכלאם, אם יהיה צורך בכך. יכול אני להראותם לך, אם תגש לחלון”.

אפס מפקד-המשטרה לא נע ולא זע. “אם האנשים הללו שומרים את צעדיך, ודאי שיש יסוד לכך. ההיית מן המסכסכים במכרות?” הוא שאל את השאלה הזאת במרץ פתאומי. כאילו עלה על לבו הרעיון, כי יתכן שהל הוא זה, אשר חובה עליו לאסרו.

“לא”, השיב הל בתוקף ככל האפשר. “לא סכסכתי ולא חוללתי מהומות. רק תבעתי את זכויותי”.

“מנין לי לדעת, מה עשית?”

הכורה הצעיר היה מוכן להסביר, ואולם הלה שִסע אותו עוד בפתח דבריו. “התנהג נא כשורה כל זמן שאתה נמצא בעיר הזאת, התבין, בחור? אם זאת תעשה, לא יטרידך איש”.

“אבל”, אמר הל, “הם כבר איימו עלי שיטרידוני”.

“מה אמרו?”

“אמרו לי, כי אפשר שיאונה לי משהו בליל חושך”.

“אמנם יתכן הדבר – עלול אתה לנפול ולמחוץ את חטמך”.

שָפרה על המפקד הלצתו, אפס רק עדי רגע. “הלא תבין, בחור, רשאי אתה ליהנות מכל הזכויות בעיר הזאת, אך אין אנו רוחשים חבה לאגיטטורים, אף גם אין אנו מכחדים זאת. בַּנת?”

“לאדם התובע את זכויותיו החוקיות אתם קוראים אגיטטור?”

“אין לי פנאי להתוכח עמך, בחור. לא קל הדבר לקיים סדרים במחנות-הפחם, ואין בדעתי להתערב בענין הזה. חושב אני שבַּלשיה של החברה, זכותם להמָצא כאן אינה פחותה מזכותך”.

היתה הפסקה. הל הכיר, כי המשך הוִכוח עם המפקד אינו עתיד להביא תועלת כלשהי. בפעם הראשונה ראה את השוטר האמריקני בעינים של פועל מתקומם, והיה בזה משום גִלוי בשבילו. דינמיט היה בלבו כשפָּנה לצאת הרחובה, וכַמות החומר המפוצץ לא פחתה למראה חיוכי-הלגלוג שהבחין על פניהם של פיט הנון ומרעיו.

ח    🔗

הל סבר כי עתה מִצה את אפשרויותיו החוקיות בפֶדרו עד תוּמן; מפקד המשטרה לא הזכיר אף איש שאליו יוכל לפנות, ונראה היה שאין לו דרך אחרת אלא לשוב אל מק־קלר ולחכות לשעת יציאתו של מסע־הלילה לוֶסטרן סיטי. הל פתח בריצה, מתכון לכְפות את שומריו למרוץ־תחרות חדש וגם להשתחרר מאש החֵמה שאכלה בקרבו; אולם עד מהרה נוכח, כי השלשה חזו את הקושי מראש. מכונית צמחה פתאום, והשלשה נדחפו לתוכה. הל לא נתן את עצמו לצחוק, שכר מרכבה, וכך הגיע המסע ברוב הדר אל ביתו של מק־קלר.

הל מצא את בעל־המום הזקן נבוך ונרגז. כל שעת אחרי־הצהרים לא פסק הטלפון מצלצל; בזה אחר זה המטירו עליו אנשים שונים אזהרות בין בלשון של בקשה ובין בלשון של חרפות וגדופים. נראה היה בעליל, כי היו ביניהם אנשים שהזקן כפוּת להם; ואולם כל הדברים לא הביאו מורך בלבו, והוא לא נתן להל ללכת לבית־מלון עד שעת בוא המסע.

אז הופיע גם קיטינג, וספור מעשה מענין בצקלונו. שולמן, המנהל הכללי של “חברת הדלק הכללית”, שלח בכל קצוי העיר שליחים לבקשו ולבסוף עלה בידם למשכו לתוך משרדו של שולמן, ושם שתו לו חלקות ואיומים חליפות. קרטרייט טלפן אליו מגיא־צפון, והמפקח הראשי התאמץ להביא את קיטינג לידי הכרה שהוא עושה עָול לחברה; הזכיר דרך אגב כי הל נסה “לסחוט” כסף מהחברה. “וגם הוסיף”, אמר קיטינג, “כי פִּתִיתָ נערה בגיא־צפון”.

הל זקף את עיניו בידידו. “פתיתי נערה!” קרא.

“אלה דבריו ממש: נערה אירית אדומת־שער”.

“ובכן, תפח רוחו!”

אחר זה באה שתיקה שהופסקה על ידי צחוקו של בילי. “אל נא תלטוש ככה את עיניך אלי. הן לא אני אשר אמרתי זאת!”

ואולם הל הוסיף להביט בעיני זעם. “הבואש הקטן, המטונף!”

“אל יהי הדבר כה חמור בעיניך, בני”, אמר האיש השמן בנעימה של הרגעה. “הרי זה מן הרגילות, להכניס אשה לתוך ענין כזה, ודבר זה הוא קל כך, מפני שסוף־סוף תמיד ישנה אשה. האין הדבר כך גם במקרה זה?”

“זוהי נערה ישרה ותמה”.

“ברם, היית מתרועע עמה, ודאי טיילת עמה ואחרים ראו אתכם בכך, האין הדבר כן?”

“כן”.

“כמובן, והרי נתפסת. ולא עוד, אלא שאין בידך למחות בידם”.

“ראה נראה!” פרץ הל.

הלה הביט בתמהון אל הכורה הצעיר המתאנף. “מה תעשה? תרביץ לו באחד הלילות?”

אך הכורה הצעיר לא השיב. “אמרת, כי תֵאר את הנערה?”

“הוא הואיל בחסדו לומר, כי זו הנה יפהפיה אדומת־שער, שאָב שכור הוא מחסֶהָ היחידי. יכול אני לשער בנפשי מה קשים חייה במחנה־פחם”. היתה הפסקת רגע. “אבל, שמע נא”, אמר הכתב, “רק תזיק לנערה אם תקים שאון. אין אדם שיאמין במדותיהן הטובות של הנשים במחנות־הפחם. האל יודע, כיצד אפשר להן למסכֵּנות הללו לשמור על צניעותן, כשאנשים כאלה מנהלים את המכרות וכל השלטון בידם”.

“מיסטר קיטינג”, שאל הל, “ואתה מאמין במה שספר לך קרטרייט?”

קיטינג התחיל מדליק לו סיגרה. הפסיק באמצע, ועיניו נפגשו עם עיני הל. “נערי הטוב”, אמר, “איני סבור שחובה עלי שתהיה לי דעה בענין זה”.

“אבל מה אמרת לקרטרייט?”

“אה! הרי זה ענין אחר. אמרתי לו, שהנני עתונאי משנים רבות ויודע אני את המשחָק על בוריו”.

“תודה”, אמר הל. “אפשר שתתענין לדעת, כי בספור המעשה אין אף קורטוב של אמת”.

“שמח אני לשמוע זאת. הריני מאמין לך”.

“וכן אפשר שתתענין לשמוע, כי לא אנוח ולא אשקוט עד שלא יחזור בו קרטרייט מדבריו”.

“הרי אתה בחור שש להעפיל!” צחק הכתב. “כלום לא די לך בכל האנשים שעליך להוציא מן המכרה?”

ט    🔗

בילי קיטינג יצא שוב, באמרו כי הוא מכיר אדם אחד שעלול לגלות לו בסוד מה המזמה אשר זוממים על הל. בינתים ישבו הל ואדסטרום לאכול עם מק־קלר את לחם־הצהרים. בני המשפחה חששו לשבת בחדר־האוכל התמידי; הלכו וערכו שולחן קטן בקומה העליונה. מצוקת נפשן של אשת מק־קלר ובתו היתה גלויה, והל ראה שוב עין בעין את אימת החיים בחבל־הפחם הזה. נשים אמריקניות היו בבית הזה, בית אמריקני, שלא זרו לו השכלה ונמוסים; ואולם התנהגותן והרגשתן היו כשל קושרים רוסיים תחת אימת סיביריה והמגלב.

הכַּתב שב והופיע כעבור שעות מספר הוא הביא חדשות.

“עליך להיות מוכן לכל רע, בחורי.”

“וכי מה?”

“ג׳ף קוטון נמצא בעיר”.

“זה מנין לך?”

“ראיתיו עובר במכונית. אם הוא עוזב את גיא־צפון לעת כזאת, הרי שדבר־מה רציני עומד על הפרק; דבר זה הוא למעלה מכל ספק”.

“מה הוא זומם לעשות?”

“אין לדעת זאת, אפשר שהוא מתַכֵּן התנפלות; ואולי יוציאך מן העיר וישליכך בערבה או, פשוט, יצוה לאסור אותך”.

“בעוון הוצאת שם רע?”

“או בעוון חזירה על הדרכים; ואולי לרגלי חשד שבזזת בנק בטֶכְּסַס או רצחת את אם־זקנתך בטַסמַניה. מכל מקום, יסגרוך על מסגר עד אשר ישוב השקט על מכונו”.

“מילא”, אמר הל, “אין אני רוצה להכָּלא. רוצה אני לנסוע לוֶסטרן סיטי. הריני מחכה למסע”.

“תוכל לחכות עד הבוקר”, השיב קיטינג. “במסלת־הברזל אירעה תקלה – קרון־משא נעקר ממסלתו והפסים נבקעו; התקון יארך עוד זמן־מה”.

הם שקלו וטרו בשאלה הזאת. מק־קלר רצה לכנס חצי תריסר ידידים שישמרו את הל כל עוד לילה; הל כמעט הסכים לתכנית הזאת, ואולם בה בשעה הטתה הערה מקרית של קיטינג את מהלך השיחה בכוון אחר, “עוד אדם אחד נעכב בדרכו לרגלי התקלה במסלת הברזל – בנו של מלך הפחם”.

“בנו של מלך הפחם?” שנה הל.

“,פרסי הָריגַן הצעיר. יש לו כאן קרון מיוחד, או, לאמתו של דבר, מסע שלם: קרון־אוכל, קרון־טרקלין, שני קרונות לחדרי שינה; האין את נפשך להיות בנו של מלך הפחם?”

“כלום בא לרגל אסון־המכרה?”

“אסון־המכרה?” שנה קיטינג. “מסופקני, אם שמע כלל על אודותיו. נאמר לי שהם עורכים טיול אל ‘הקַניון הגדול’; קרון־משא וארבע מכוניות עמם”.

“והאם גם פטר הזקן ביניהם?”

“לא, הוא בניו־יורק. פרסי המאָרח. הוא היה באחת ממכוניותיו בעיר – עם שני בחורים ונערות אחדות”,

“מי ומי הם בני־לויתו?”

"לא יכולתי להעלות זאת. הלא תבין, שזה עלול היה להיות ספור יפה בשביל הגזט – בנו של מלך הפחם נקרה למקום בשעה שמאה ושבעה מעבדיו אובדים במכרה! לו יכולתי להוציא מפיו מלה אחת על דבר האסון! לו יכולתי להביאו רק לידי כך שיאמר כי לא ידע על אודות זה מאומה!״

“כלום נסית?”

“ועל שום מה אני נקרא כַּתָּב?”

“ומה קרה?”

“מאום לא קרה; הוא רק ‘הקפיאני’ מעל פניו”.

“היכן היה זה?”

“ברחוב, הם נתעכבו ליד מחסן־רפואות, ואני ‘עליתי’ עליו, ‘האדוני הוא מיסטר פרסי הריגן?’ הוא הביט לתוך החנות, מעל לראשי. ‘הנני כתב’, אמרתי, ‘ויש ברצוני לשאלך על דבר האסון בגיא־צפון’ ‘סליחה’, אמר זה, והטון – אֵלִי, לזכרו בלבד יקפא דמי! ‘רק מלה. אחת’, בקשתי. ‘איני נותן ראיונות’, השיב; ובזה נגמר הדבר. הוא עוד הוסיף להביט מעל לראשי, וכל השאר גם הם השתאו נוכח פניהם. הם הפכו נציבי קרח לשמע דבורי הראשון. דומה הייתי בעיני כתולעת קפואה”.

“הלא נפלא הדבר”, השיב בילי אל לבו, “מה מהירה צמיחתה של אריסטוקרטיה. לו הסתכלת במכונית, ביושבים בה ובחיצוניותם, כסבור היית שהאנשים הללו מולכים בכפה מימי ויליאם הכובש. ופטר הזקן הלא בא לארץ הזאת ושק־רוכל על שכמו!”

“אנשים בעלי קפיצת הדרך אנחנו בארץ הזאת”, העיר מק־קלר.

“דרכנו תקפוץ לנו לתופת בימי דור אחד”, אמר הכתב. ובעוד רגע הוסיף: “שמע, אבל היתה שם נערה אחת – באמנה, זו היתה נערה כהלכה! היא נראית לי מאוד! היא היתה עטופה אותם הדברים הריחניים, הן ידעת – הרכים והנוציים והמעלים על לבך את הגנים באביב. והיא גופה היתה כעין התפוח בלבלובו”.

“ההנך נוח להתפעל מיָפין של נשים?” שאל הל רכות.

“כן”, אמר הלה. “יודע אני כי אין זו אלא אחיזת־עינים, ואולם אחת היא, לבבי הקט הולם הך־הך. תמיד רוצה אני לחשוב כי אמנם נחמדות הן כמלבר”.

בת־צחוק נסוכת־זכרונות חלפה על פניו של הל והוא צטט:

"הוֹ לִיזָה־אַן, חוּשִׁי בֹּאי נָא לַגָּן

מֵעַל עֵץ הקּוֹפים הַיֵָרחַ מֵאיר!״

אז הפסיק, וצחק. “אל נא ימס לבך, מיסטר קיטינג. היא לא היתה נמנעת לצודדו בעָברה”.

“אותי? תולעת, כתב־עתונים?”

“אותך – הגבר!” צחק הל, “לא הייתי רוצה להאשים את המטרונה הזאת בהעמדת־פנים; אך האשה יש לה תפקיד מסוים בחיים, ועליה לקיימו”.

היתה הפסקה. הכתב התבונן בכורה הצעיר בסקרנות פתאום. “שמע נא”, העיר, “מתפלא אני עליך, מנין לך ידיעה עמוקה כל כך בפסיכולוגיה של מעמד הבטלה?”

“הייתי עשיר לשעבר”, אמר הל. “משפחתי מהרה לרדת כשם שההריגנים מהרו לעלות”.

י    🔗

הל הוסיף לשאול את קיטינג על דבר הנערה המשולה לתפוח בלבלובו. “אולי יעלה בידי למצוא מי היא. מה צבע שערה?”

“כסוכר השרוף”, אמר בילי; “אך צמיר להפליא וכאילו זוֹרָה עליו אבק־כוכבים. עיניה היו חומות, ולחייה ורודות מעין החלב”.

“ושני טורי שנים כפנינים ללובן הבריקו, בחייכה לעומתך?”

“היא לא חייכה, לדאבון לבי”.

“ועיניה החומות הביטו בך פקוחות לרוחה ומלאות תמהון?”

״כן, אמנם הביטו – אך לתוך חלון מחסן הרפואות".

“כלום לא חבשה לראשה מגבעת־קש לבנה ורכה, מקושטת פרחי גן ירוקים ולבנים, וצעיף ירוק מעין הזית, ואולי עם שנצות לבנים?”

“חי השטן, הריני נשבע שראית אותה!” קרא הכתב.

“יתכן”, אמר הל. "ויתכן שמתאר אני נערה מעל מעטפת אחד המאספים״. הוא חִייך, וכשראה את סקרנותו של הלה, הוסיף: “באמת, חושבני שמכיר אני את גברתך הצעירה. אם תודיע כי מיס גֶ׳סי ארתוּר היא בת מסבתו של הריגן, הרי לא תטעה בהרבה”.

“איני עלול לטעות כלל”, אמר הכַּתב. "כונתך לבתו של רוברט ארתור?׳׳

“יורשת־העצר של בית־הבנק ארתוד ובניו”, אמר הל. “אני מכיר אותה במקרה מתוך ראִיה”.

“הא כיצד?”

“עבדתי בחנות־מכולת, והיא היתה, באה לשם לפרקים”.

“היכן?”

“פטרסון ושו׳, וסטרן סיטי.”

“אֹוהוֹ! ואתה מכרת לה סוכריות?”

“תמרים ממולאים”.

“ולבך הקטן היה הולם הך־הך, עד שכמעט לא יכולת לספור את העודף, האין זאת?”

“כמה פעמים נתתי לה יותר מדי”.

“ושאלת את נפשך אם כיָפיה כן טוב־לבה? יום אחד הרעידה תקוה את לבך, משנהו נתמלאת מרירות צינית – עד שבאחרונה נתיאשת, וברחת לעבוד במכרה־פחם!”

שניהם צחקו, וגם אדסטרום ומק־קלר החרו־החזיקו אחריהם. אך לפתע שבה אל קיטינג רצינותו. “עלי עוד לעסוק באותו ענין שלי!” קרא. “עלי להוציא מפי האנשים הללו מלים מספָּר על האסון. תאר לך את הרושם!”

“אבל כיצד תעשה זאת?”

“איני יודע! רק יודע אני כי עלי לנסות, ויהי מה. אשוטט סביבות המסע. אולי יעלה בידי לדובב את אחד המשרתים”.

"ראיון עם משרתו של מלך הפחם!״ גִחך הל. "ההרגשות בשעת עשית מטתו של עתיר־מיליונים!״

“ההרגשות בשעת מכירת תמרים ממולאים לבתו של הבנקאי!” השיב הלה מכה תחת מכה.

ואולם הפעם הגיע תורו של הל להעמיד פנים רצינות. “שמע נא, מיסטר קיטינג”, אמר, “למה לא אלך אני לשוחח עם הריגן הצעיר?”

“אתה?”

“כן! הריני האיש הנאות – אחד מכוֹריו! הריני מרבה את ממונו – לא כך? אני חייב, איפוא, לספר לו על גיא־צפון”.

הל ראה שהכַּתב מתבונן בו בהתעוררות;! הוא המשיך: “אני הייתי אצל התובע המחוזי, אצל שופט־השלום, אצל השופט המחוזי, אצל ראש־העיר ומפקד־המשטרה. מדוע. איפוא, לא אלך גם אל בעל־המכרות?”

“חזיז ורעם!” צוח בילי. “כסבור אני, שאמנם יש לך העצבים הדרושים לכך!”

“גם אני סבור כך”, השיב הל בנחת.

קיטינג קפץ ממושבו, מטורף־עונג.

"הנתערב?״

“אני מוכן”.

“הבאמת ובתמים אתה חושב כך?”

“באמת ובתמים”.

“ובבגדים אלה?”

“כמובן, הרי אני אחד מכוריו”.

“אבל זה לא יעלה בידך”, קרא הלה. “לא תוכל להתקרב אליו אלא אם כן תהיה לבוש בהלכה”.

“הברי לך זה? לפי לבושי אפשר לחשבני לפועל במסלת הברזל. אולי נתקלקל משהו באחד מקרונותיו – הצנורות, למשל?”

“אבל הן לא תוכל לרמות את הנהג והמשרתים”.

“אולי יעלה בידי. הבה ננסה”.

היתה הפסקה, וקיטינג חשב מחשבות. “לאמתו של דבר”, אמר, "הרי לא איכפת אם תצליח ואם לאו – אף הנסיון עצמו יש בו כדי מאמר הראוי להתפרסם. "אחד מעבדיו של מלך הפחם פונה בבקשה אל בנו! הפלוטוקרטיה קשת־הלב אוטמת אזניה משמוע את זעקת הפועלים!״

“כן” אמר הל, “אך יש בדעתי להגיע אליו באמת. הסבור אתה כי החֶברה חזרה למסע?”

“הם חזרו, בלכתי”.

“והיכן עומד המסע?”

“במרחק שלש מאות צעד מהתחנה, כך אמרו לי”.

מק־קלר ואדסטרום הקשיבו בהתענינות מרוכזת לשיחה הנרגשת. “הרי זה כמעט ישר מאחורי ביתי”, העיר הראשון.

“מסע קצר הוא – ארבעה קרונות־טרקלין וקרון־מטען”, הוסיף קיטינג. “קל להכירו”.

הסקוטי הזקן ערער על התכנית. “עיקר הקושי הוא לצאת מהבית. איני סבור שיניחו לך הלילה לצאת בשלום”.

“לעזאזל, הדין עמו!״ קרא קיטינג. הרי אנחנו מפליגים בדבור – הבה נגש לענין עצמו! הסבור אתה כי הם שומרים את הדלת האחורית?”

“הם שמרו אותה כל היום”, אמר מק־קלר.

“שמעו נא”, שסעו הל, “יש לי רעיון. הרי עד כה לא מנעו בעדך מצֵאת ובוא כרצונך, לא כן, מיסטר קיטינג?”

“כן”

“וכך נהגו בך, מיסטר מק־קלר?”

“כן”, אמר הסקוטי.

“ובכן”, הציע הל, “אולי תשאיל לי את.קַבֶּיךָ?”

מגרונו של קיטינג התמלטה קריאת שמחה. “הפלא ופלא!”

“אטול גם את מעילך וכובעך”, הוסיף הל, “התבוננתי בהלוכך. ודומני שאוכל לחקותו. ואשר למיסטר קיטינג, הרי אין לטעות בו”,

,בילי, הנער השמן!" צחק הַלָּה. “קומה, לעבודה!”

“אני אצא באותה שעה מדלת־החזית” אמר אדסטרום, וקולו הזקן

הרעיד מהתעוררות.,אולי יועיל זה להשיח דעתם מן העקבות".

יא    🔗

הם היו יושבים למעלה, בחדרו של מק־קלר. עתה קמו ושמו פניהם למדרגות, והנה נשמע צלצול בפעמון בדלת הפָּנים. הם עמדו מלכת, משתאים איש אל רעהו. “הרי הם באים!” לחש קיטינג.

מק־קלר ישב לפתע תחתיו, והושיט את קביו להל. “הכובע והמעיל באולם הקדמי”, קרא. “נסה נא את הנסיון!” דבריו היו מלאי־עוז, אך קולו, כשל אדסטרום, הרעיד. הוא לא היה עוד צעיר, ונבצר ממנו לקבל את ההרפתקאה בשמחה.

הל וקיטינג הדריגו במרוצה. ואדסטרום אחריהם. הל לבש את המעיל וחבש את הכובע והם פרשו לדלת האחורית; ברגע זה נענה אדסטרום לצלצול בדלת הפנים.

הדלת האחורית הוליכה לחצר ומשם, דרך פִּשפש צדדי, לתוך סמטה. לבו של הל הלם באון כשהתחיל מהלך, הלך וצלוע, על קביו. הוא היה אנוס ללכת בהלוכו האטי של מק־קלר, בעוד שקיטינג ההולך לצדו התחיל מדבר בקול רם. הוא הודיע ל״מיסטר מק־קלר" כי הגזט הנו עתון השוקד על עניני העם והלכך הוא רואה חובה לעצמו לעשות פומבי לעמדתו של העם בכל שאלות הצבור. תוך שיחתם יצאו לסמטה.

מתוך הצללים הופיע אדם והלך אחריהם. הוא עבר כדי שלשה צעדים מהל והתבונן בו. לאשרו של הל לא האיר הירח; נבצר מהל להבחין את פני האיש והוא קוה כי גם האיש אינו יכול לראותו.

בתוך כך לא פסק קיטינג מלמַלל. “התבין, מיסטר מק־קלר”, דבר, “קשה לפעמים לגלות את האמת במצב כמו זה. בשעה שהמעונינים ממלאים את עתוניהם שקרים וגוזמאות הרי עלינו לעמוד בנסיון גדול, שלא לפרסם שקרים וגוזמאות הנוחים למחנה השני. תוך כדי השתלשלות הדברים אנו באים לידי הכרה שרק פרסומם של דברי אמת מתן שכרו בצדו – עליהם אפשר להגן בכל־עת ואין צורך להכחישם אחרי כן”.

יש להודות כי הל לא שעה הרבה לדרשה זו המלמדת להשכיל. הוא הביט נכחו, למקום שהסמטה גחה לתוך הרחוב. זה היה הרחוב שמאחורי ביתו של מק־קלר, בקרבת פסי מסלת־הברזל.

הל לא העיז להביט מאחריו, ואולם אזניו היו עשויות כאפרכסת. לפתע נשמעה צעקה, קולו של אדסטרום: “רוצו! רוצו!”

כהרף־עין שמט הל את קביו ושטף במרוצה, וקיטינג אחריו. צעקות נשמעו מאחוריהם, ואחר כך, מקרוב מאוד, קול מצַוה: “לעמוד!” כשהגיעו לסופה של הסמטה ועמדו לנטות, צללה יְרִיָה ואחריה קול נפץ זכוכית בבית שמעבר הרחוב השני.

בריחוק־מה נמצא מגרש ריק ושביל עובר בו. הם הגיעו אליו, צריפים אחדים היו להם למחסה וכך יצאו לרחוב ומשם – לפסי המסלה. שורה ארוכה של קרונות־משא היתה לפניהם; נדחקו בין שנים מהם, טפסו ועברו את המַצמַדים וראו קטָּר גדול שאור פנסיו המלא סִנוֵר את עיניהם, קפצו לפניו, עברו במרוצה על פני קרון־הנהג, קרון־מטען וקרון־טרקלין.

“הגענו!” קרא קיטינג, שהיה נושף כמפוח. הל ראה שהמסע לא הכיל אלא עוד שלשה קרונות; הוא ראה גם אדם לבוש מדים כחולים עומד על המדרגות. הל שטף לעומתו.

“קרונך בוער באש!”

“מה?” צוח האיש. “היכן?”

״הנה, כאן!״ קרא הל, וכהרף עין קפץ על פניו ועלה במדרגות לתוך הקרון.

מסדרון ארוך וצר, כנראה מדור־המטבח של קרון־אכילה, נסתיים בקצהו האחד בדלת־תנופה; הוא השתער לקראתה. הוא שמע את צעקות הנהג מאחריו, אך לא שעה אליהן, שמט את מעילו וכובעו, פתח את הדלת בדחיפה ונכנס לאולם מואר באור בהיר – אל מול פניו של בן מלך־הפחם.

יב    🔗

הבד הלבן והזכוכית המלוטשת של טרקלין־האוכל הבהיקו ברוב־פאר לאור מנורות חשמל, שנגהן הסתנן ברַכּוּת מבעד לגולותיהן הורודות. ליד השולחנות הסבו חצי תריסר גברים צעירים, וכמספר הזה, גבירות צעירות, וכן שתים או שלש גבירות קשישות יותר; הכל היו לבושים חליפות־נשף. הם עמדו במנה הראשונה של סעודתם, צחקו ופטפטו, והנה נכנס לפתע פתאום זה האורח הבלתי־צפוי בחולצת־הכורים המפוחמת. אמנם, אופן כניסתו לא היה בו כדי להרגיז, ואולם מיד אחריו בא איש שמן, שטוף־זעה, נורא במראהו ונושם בכבדות כמכונת־קיטור מטפוס נושן; ומאחריו הופיע, חרד ונרגז במדה לא פחותה, הנהג. שיחת המסובים נדמה. הגברות הצעירות הפכו את פניהן, אחדים מהגברים הצעירים קפצו על רגליהם.

רגע קל שררה שתיקה; אז יצא אחד הגברים הצעירים קדימה. “מה הדבר?” שאל, כמי שיש לו הזכות לשאול.

הל נתקרב לדובר, איש צעיר, דק־קומה, אדיב בצורתו, אך לא אצילי במראהו.

“הַלּוֹ, פֶרסי!” אמר הל.

הבעת השתוממות עלתה בפניו של הלה. הוא פקח עיניו לרוחה, אך דומה היה שנבצר ממנו להאמין למראה עיניו. ואולם פתאום פרצה קריאה מגרונה של אחת הגבירות הצעירות; זו שצבע שערה כסוכר השרוף, אך צמיר להפליא וכאילו זורה עליו אבק־כוכבים. לחייה היו ורודות ומעין החלב, ועיניה החומות הביטו פקוחות לרוחה מלאות תמהון. לבושה היתה שמלת־ערב רכה, ירוקה מעין הזַית; סודר לבן מאטון דק מן הדק כסה את כתפיה החשופות.

היא חרדה ממושבה. “הן זהו הל!” קראה.

“הל ורנר!” חזר הריגן הצעיר. “כיצד, אל אלהים…”

קול רעש מבחוץ הפסיק את דבריו. “חכה רגע”, אמר הל בנחת. “סבורני כי עוד מישהו בא”.

הדלת נפתחה בדחיפה רבת־כוח; ביל קיטינג והנהג הושלכו לצד אחד מעצמת הדחיפה. בפתח הופיע ג׳ף קוֹטוֹן.

נשימתו של קצין המחנה לא היתה עמו, פניו היו מלוהטים מתַאות הציד. בימינו החזיק אקדח. הוא לטש עיניו סביבו וראה את שני האנשים אשר בקש; ראה ראה גם את בנו של מלך הפחם ואת יתר המסובים הנפעמים. הוא קפא תחתיו, מוכה־אלם.

שוב נפתחה הדלת ברעש, וקצין־המחנה נדחף הצדה; לחדר התפרצו עוד שני אנשים. אקדחים בידיהם. הראשון היה פיט הנון, וגם הוא נשאר עומד, משתאה סביבו. משִניו של “משבר־השנים” עצמו חסרו שתים, וכששקעו לסתותיו האתליטיות נראתה המגרעת בבליטות יתרה. מן הסתם היתה זאת פגישתו הראשונה עם ה"חברה", והוא היה דומה במראהו לנער מגודל שנתפס על גניבת רִבָּה מן המזוה.

פניו של פרסי הריגן לבשו הבעת נגיד ומצוה.

,מה פירושו של הדבר הזה?" שאל.

המשיב היה הל. “הריני מחפש פושע, פֶּרסי”.

“מה?” קריאות חרדה קלות באו מצד הנשים.

“כן, פושע; את האיש אשר סגר את המכרֶה”.

“סגר את המכרה?” חזר הלה. “מה רצונך לומר בזה?”

“הנני ואבאר לך פשר דבר. ואולם, ראשית, רוצה אני להציג לפניך את ידידַי. הריגן, ידידי קיטינג”.

לפתע זכר בילי את הכובע שעל ראשו. הוא שמטו בחטיפה, ואולם כל יתר נטיותיו החברתיות עזבוהו. הוא עצר כוח רק ללטוש עיניו. נשימתו עדיין לא חזרה אליו.

“בילי הוא כַּתב”, אמר הל. “ואולם אין לך לחשוש, ג׳נטלמן הוא ולא יבגוד באֵמון אשר נותנים בו. האין זאת, בילי?”

“כ־כן”, אמר בילי בקול חלוש.

“וזה”, אמר הל, "הוא ג׳ף קוטון, קצין המחנה בגיא־צפון. הן יודע אתה, פרסי, כי המכרות של גיא־צפון שייכים ל’חברת הדלק הכללית'. קוטון, זהו מיסטר הריגן.

גם קוטון נזכר בכובעו וכן באקדחו, שאותו נסה להסתיר מאחרי גבו.

“וזה”, המשיך הל, “הוא מיסטר פיט הנוּן, משבר־שנַים לפי משלח־ידו. הג׳נטלמן השני, אשר את שמו לא אדע, הוא כנראה, סגנו”. הל הוסיף לדבר, אגב שמירת מנהגיו של השיג־והשיח החברתי, כדי לתת לעצמו שעת־כושר לחשב את דרכו. הן כל כך הרבה תלוי בטכסיס אשר יבור לו! הימשוך את פרסי הצדה ויספר לו את המעשה כולו בנחת, בסמכו על היושר והאנושיות שבלב איש־שיחו? לא, לא זה הדרך לשאת ולתת עם ההריגנים! בחזקת יד כבשו להם הללו את מעמדם, אם הושג מידם דבר־מה, הרי רק בחזקת־היד הושג! אם יש את נפשו להשפיע על פרסי, עליו לפנות אליו בפני אורחיו, להאיר את המצב, ולהשתמש ברגשותיהם כדי לכפותו עד שיאמר: עושה אני.

בנו של מלך הפחם הוסיף לשאול. מה פירושו של כל זה?

והל התחיל מתאר את מצבם שא האנשים שבתוך המכרה. “אין להם מזון ומים אלא מה שלקחו עמם בצלחותיהם לארוחת־הצהרים; ומאז ההתפוצצות כבר עברו שלשה ימים ומחצה! הם נושמים באויר רע; ראשיהם דוים, גידי מצחיהם צבו; לשונותיהם נשתו, והם מוטלים על הקרקע כשהם נושמים בכבדות. הם מחכים – רק אמונם בידידיהם שלא יחסכו עמל כדי להצילם, הוא שעדיין אינו נותן לפתיל חייהם שינתק. הם אינם מהינים להרוס את המחיצות שהקימו בעצמם, באשר הגזים ימיתום מיד. אפס יודעים הם כי המצילים בוא יבואו, והם מטים אזניהם לשמוע את קול הקרדומות והדקרים. כזה הוא המצב”.

הא הפסיק והוחיל לסימן כלשהו של התרגשות מצד הריגן הצעיר. ואולם כל סימן לא ניתן. הל המשיך.

“שער בנפשך, פּרסי! במכרה נמצא זקן אחד, אירי, שאשתו ושמונת ילדיו מצפים לידיעה אם עודנו חי. אני מכיר אשה אחת שבעלה ושלשת בניה נמצאים במכרה. זה שלשה ימים ומחצה עומדות הנשים עם ילדיהן ליד מבוא־הבור; ראיתי אותן כשהן יושבות וראשיהן שקועים בברכיהן או שהן מנענעות באגרופיהן ומקללות קללות נמרצות את הפושע, את זה האשם בכך”.

היתה הפסקה. “את הפושע?” שאל הריגן הצעיר. “איני מבין !”

“הדבר לא יאָמן כמעט; אך שום דבר לא נעשה כדי להציל את האנשים. הפושע צוה לסגור את מבוא־הבור במכסה קרשים וטרפּולין — להסגיר גברים ונערים למות!”

אושת זועה הגיעה. מן המסובים.

“יודע אני, כי לא תוכל לתפוס זאת. הסבה היא מציאות אש במכרה; לכשתוּנע המנָפה, ישרף פחם. אולם בה בשעה אפשר יהיה לפַנות מחִלות אחדות מן העשן ויתכן גם להציל כמה אנשים. השאלה היא, איפוא, שאלת הרכוש לעומת החיים; והפושע הכריע את הכף לטובת הרכוש. הוא מציע לחכות שבוע, שבועים, עד שתָּשוך הבערה; אז לא יהיה עוד אף איש מהגברים והנערים בחיים”.

היתה שתיקה שהופסקה על ידי הריגן הצעיר. “מי עשה זאת?”

“שמו אֵינוֹס קַרטרייט”.

״אבל מי הוא?״

“כשאמרתי לך שמחפש אני את הפושע הולכתיך מעט שולל, פרסי. עשיתי זאת, מפני שרציתי להשיב לעצמי את ישוב־הדעת”, הל הפסיק; כשהמשיך היה קולו תקיף יותר, ומאמריו נפלו כצליפות־שוט. “הפושע שעליו דברתי הוא המפקח הראשי של המכרה, אדם שהועמד על כנו על ידי ‘חברת הדלק הכללית’ ושסַמכותו באה לו ממנה. ואולם הפושע שרודפים אחריו הוא לא זה שסגר את המכרה כי אם זה שרצה בפתיחתו. נוהגים בו כאשר ינהגו בפושע, מאחר שחוקי המדינה וכן חוקי האנושיות הושמו לאַל על ידי חברת הדלק הכללית; הוא הוכרח לבקש מפלט בקרונך כדי למַלט את חייו מידי בריונים ורוצחים שכירים העומדים לשֵרותה של החברה!”

יג    🔗

הל היטיב להכיר את האנשים הללו, ניתן לו להעריך את פעולת החזיז שיָרה בהם. הטעם הטוב היה לאנשים הללו לראשונה במדות הטובות; הוא ידע מה מאד פגע ברגשותיהם. אם יש ברצונו לרכוש את לבם במדה כלשהי, עליו לבאר את דבר נוכחותו כאן – כעבּרין בתחומי רכושם של ההָריגנים.

“פרסי”, המשיך, “הלא תזכור כמה פעמים היית מתקוטט עמי בשנה העברה באוניברסיטה, על אשר הטיתי אוזן ל’מנקרים באשפה‘? קבלת את הדבר כעלבון אישי כמעט! ברי היה לך שאין בספוריהם אף קורטוב של אמת. ואולם אני רציתי ללמוד ממראה־עיני, ולכן הלכתי לעבוד במכרה־פחם. ראיתי את ההתפוצצות! ראיתי איך האיש הזה, ג׳ף קוטון, גרש נשים וילדים ממבוא־הבור במכות וחרפות. נסיתי לעזור לאנשים שבתוך המכרה, והקצין שִלחני בחפזון מהמחנה. הוא אמר שמוטב לי לשעות לעסקי, שמא יאונה לי משהו בליל חושך. והנה רואה אתה – הלילה ליל חושך!”

הל חכה כדי לתת להריגן הצעיר שהות להעריך את המצב ולתפוס החלטה. ואולם דומה היה כאילו אין זה מרגיש במציאותם של קצין־המחנה ואקדחו. הל נסה שוב:

״האנשים הללו לא היו חוששים כלל להרגני; לפני רגעים מספר ירו בי. בידי הקצין עדיין נמצא האקדח, וריח אבק־השרפה עדיין נודף ממנו. לפיכך נטלתי לעצמי רשות להכנס לקרונך, פֶרסי, בנפשי היה הדבר, ועליך למחול לי".

ניתנה שעת־כושר פתאומית לבנו של מלך הפחם להראות את רוחב־לבו. “כמובן, הל”, אמר, “טוב עשית בבואך הנה, אם פקידינו התנהגו ככה, הרי נעשה הדבר בלי כל רשות חוקית, ובלי ספק ישולם להם כגמולם”. הוא דבר כבטחון שָלֵו, זה היה מנהגם של ההריגנים; ג׳ף קוטון ושני שוטרי־המכרות נרתעו וכאילו נתכוצו.

“רב תודות לך, פרסי”, אמר הל. “ידעתי כי כן תדבר. מצטער אני על שהפרעתי את מסיבתכם…”

“אין בכך כלום, הל; אין זו מסבה גדולה ביותר”.

“רואה אתה, פרסי, לא רק בנפשי הדבר כי אם בנפש האנשים במכרה! הם גוועים וכל רגע יקר. בעבודת יום אחד לכל הפחות יתכן לחדור אליהם, ואז אפשר יהיה אולי להציל רבים ממות הצפוי להם בכל שעה”.

שוב חכה הל – עד שההפסקה התחילה נעשית מכבידה. עד הנה הביטו המסובים עליו, ועתה היו עיניהם נשואות אל הריגן הצעיר, וזה הרגיש בתמורה.

“איני יודע היטב למה אתה מצפה ממני, הל. אבי מעסיק אנשים בני־סמך לנהל את עסקיו, והרי ידיעתי בענינים הללו מעטה מכדי לתת להם הוראות”. הדברים נאמרו שוב לפי מנהג בית הריגן; ברם, בטחונו של הדובר חת בפני מבטו התקיף של הל. “מה, איפוא, יכול אני לעשות?”

“יכול אתה לתת פקודה לפתוח את המכרה ולהניע את המנָפה. המחִלות תתרוקנה מהעשן ומהגזים, ולמצילים תנתן האפשרות לרדת.”

“הריני מבטיחך, הל, שאין לי הרשות לכך”.

“טול, איפוא, את הרשות לעצמך. אביך נמצא בניו־יורק, פקידי החברה ישֵנים במטותיהם! ואולם אתה נמצא כאן!”

״אך הרי אין לי מושג בענינים אלה, הל! איני יודע על מצב הדברים אלא מה ששמעתי מפיך. איני מטיל ספק בדבריך, אך הן כל אדם עלול לטעות".

“ובכן, בוא וראה בעצמך, פֶּרסי! איני מבקש אלא זאת, והן הדבר קל למדי. הרי מסעך וקַטָּרך העומד במלוא הקיטור; צַוה להעתיק את המסע על פסי גיא־צפון, ובעוד חצי שעה נהיה למעלה. ואז – תנני להביאך אל האנשים הבקיאים בדבר! אנשים שעבדו כל ימי חייהם במכרות, אף ראו אסונות רבים, והם יגידו לך את האמת – כי עוד ישנה אפשרות להציל חיי רבים, וכי פקידי החברה משליכים אפשרות זו אחרי גום רק למען הציל פחם וקורות ששוים כמה אלפי דולרים”.

“ואם אפילו כדבריך כן הוא, הל, אין לי הכוח!”

“אם תעלה לשם, תוכל לשים קץ לשהיות ברגע אחד. מה שאותם ה׳בּוֹסים' עושים, עלול להעָשות רק במחשכים!”

בפני לחץ הסתערותו של הל התחיל המנהג ההריגני מתרופף והולך; בנו של מלך־הפחם לא היה עוד אלא בחור פשוט שהובא במבוכה. ואולם מאחריו עמד כוח גדול מכוחו של הל. הוא נענע בראשו. “הרי זה עסקו של הזקן, הל. איני רשאי להתערב”.

במצוקת יאושו פנה הל אל שאר המסובים. מבטו היה משוטט מפַרצוף אחד למשנהו, ונתעכב על קלסתר תמונת־המעטפה, על העינים החומות הפקוחות לרוחה והמלאות תמהון.

“גֶ׳סִי! מה דעתך על זה?”

הנערה נזדעזעה, בפניה הופיעו אותות מצוקה.

“מה רצונך, הל?”

“הגידי לו, שחובתו היא להציל את חיי האנשים!”

הרגעים נִדמו כנצָחים בעיניו; הוא חכה. זו היתה, מַסָּה, הוא ידע זאת. העינים החוּמות הושפלו. “איני מבינה מאום בענינים אלה, הל”.

“אבל, גֶ׳סִי, הן הסברתי אותם! גברים ונערים מוסגרים למיתת־חנק כדי להציל מעט כסף. כלום אין הדבר ברור למדי?”

“ואולם מנין לי לדעת זאת, הל?”

“הן־צדקי נתון לך, גֶ׳סי. הן לא הייתי פונה אליך לולא ידעתי את הדבר לאשורו”.

עדיין היתה מהססת; נימה של רוךְ נכנסה בקולו: "גֶ׳סי, יקירה!״

כבמגע־קסם הורמו עיניה אליו; הוא ראה שצוארה ולחייה כוסו באודם מבוכה ותמהון. "גֶ׳סי, יודע אני כי קשה מנשוא הדבר אשר אני מבקש ממך; מעולם לא היית בלתי אדיבה כלפי ידידיך. אך פעם אחת, זוכר אני, שכחת את מנהגי הנמוס. בראותך בחור גס מכה סוס־עבודה זקן באמצע הרחוב. הלא תזכרי איך השתערת עליו – כפראית ממש! והרי כאן, ביני נא, יקירה – בהמות־עבודה זקנות מתעַנות עד מות; ואולם לא סוסים – כי אנשים עובדים!״

הנערה עוד הוסיפה להביט אליו. הוא קרא צער ופחד בעיניה; דמעות נתקשרו בעיניה וירדו על לחייה. “הו, איני יודעת, איני יודעת!” נאנקה! הליטה פניה בכפיה, והתחילה מתיפחת.

יד    🔗

היתה הפסקה מציקה. מבטו של הל שט הלאה ועמד על גבירה שָׂבת־שער בשמלת־ערב שחורה, ומחרוזת אלמוגים על צוארה. “מיסיס קֶדטיס! אכן את תיעצי לו!”

הגבירה שָבת־השֵער נתחלחלה; האומנם אין גבול לעזותו של האיש הצעיר? היא ראתה את ענוייה של גֶ׳סי, ואולם גֶ׳סי ארוסתו היא, מה שאין כן היא – שום יחסי קרבה אין ביניהם. היא השיבה וקולה קר ככפור: “אין אני מתכונת לפַקד על מאָרחי”.

"מיסיס קרטיס! ואת יסדת קרן־צדקה לעזרת חתולים וכלבים מחוסרי־מחסה!״ המלים היו תלויות על דל־שפתיו; אפס הוא לא הביען. עיניו הפליגו ממנה והלאה. מי האיש אשר יוכל לבֶן בֵּית הָרִיגַן?

על יד מיסיס קרטיס ישב רֶג׳י פּוֹרטֶר, וֶרד בלולאת מתניתו. הל ידע, מה התפקיד אשר רֶג׳י ממלא כאן – מעין שושבין, יד ימינו ומשענתו של בעל־הבית, מתפעל מהעשירים, משמח את המשועממים. רג׳י המסכֵּן חי את חייהם של אנשים אחרים, נפשו פרפרה עם התרגשויותיהם של אחרים, מקור חיותו היו הפטפוט ולשון־הרע, התכוּנה לקראת מסִבּוֹת־טה העומדות להתקיים ושירי הלל ושבח למסִבּות שנתקיימו מכבר. מעולם לא ידע שָלֵו ברוחו; תמיד היה מחשב חשבונות, מכַוֵן שעות־כושר, כשהוא ממלא את חסרון־כיסו המציק לו ביתרון חן וטכסיס. הל העיף עליו מבט מהיר; השפם השחור, הקטן והמחודד, נראה היה כמזדקר למעלה מרוב התרגשות, והל הכיר בבחילה, כי רָגִ׳י אינו אלא מצפה להִשָּאל כדי להשיב תשובה אשר תרים את קרנו החברתית בעיני ההריגנים.

ממולו ישבה גֶ׳נֶבְיֶף הֵלסִי, גבוהה, זקופה, כאנדרטה למִבנֶה. היא היתה מעלה על לבך את יונוֹ האֵלה, שעיני שוֹר לה, והיית מצפה להבעת רגשות נעלים; אפס בהכירך אותה מקרוב, היית מוצא כי רוחה נרפֶּה וכי אין דעתה נתונה אלא לעצמה. סמוך לה היה מקומו של בּוֹבּ קְרֶסטון, מגולח למשעי, ורוד־לחיים, שופע בריאות; הוא היה מה שקוראים “בחור טוב”, וראש מאוייו היה לזַכּות בגביעים את הקלוב האתליטי שלו ולהשאר כמקודם אחד מטובי רוֹביו של חיל־ההגנה. בּוֹבּ העליז היה מדבר דברים היוצאים מלבו, אלמלא חשקה נפשו בשארתו של פרסי. בֶּטי גוניסון, שישבה מעבר לשולחן ממולו; והל ראה את עיניה השחורות שהתנוצצו, את אגרופיה הקטנים שנתכוצו, את שפתיה שנתהדקו והלבינו. הל הבין לבֶטִּי – היא היתה אחת ההריגנים שעמלה יחד עם משפחתה לחנך את ילדיו של הרוכל להיותם מנהיגי ה"דור הצעיר".

על ידה ישבה ויוי קַס שמרבית שיחותיה היו סובבות על סוסים וכלבים ושאר ענינים לא־בתוליים; פעם אחת היה הל מדיין בשאלות חברתיות במעמדה; השקפותיה בוטאו במשפט נמרץ אחד: “אדם כשהוא אוכל בסכינו, הריני רואָה בו את שונאי־בנפש”.

מעל שִכמה נשקף פרצוף עם עינים מימיות ושפם צהוב – בֶּרט אטקינס, ציני ושבע־חיים, שהעתונים קראו לו “איש הקלוב” ושאחיו של הל כנהו “חתול־בית”. אחריו ישבו: דיקי אוֶרסון, חביב הגברות כמו הל, אך תו לא; בילי הַאריס, בנו של אחד מ"אנשי־הפחם"; אחותו דיזי; ובלאנש וֶגלמן שאביה היה פרקליטו הראשי של פטר הזקן, ואחיה – חבר העיריה והמו״ל של “הכוכב” בפדרו.

כה שוטטו עיניו של הל מפרצוף לפרצוף, ורוחו עבר מאישיות למשנֶהָ. דומה היה לו כאילו נגולה לעיניו מגלה; חזות עולם שָכוח־למחצה קמה לנגד עיניו. דעתו לא היתה פנויה לעיון והתבוננות, אך רושם אחד נחרת בלבו, מהיר ומכריע את הכל. לשעבר היה חי בעולם הזה, קבל אותו כדבר המובן מאליו. הוא ידע את האנשים הללו, היה יוצא ובא בחברתם; הם נראו לו אהודים, גומלי־חסד, אנשים טובים, בדרך כלל. ועתה – מה רבה התמורה! הם לא נראו עוד חביבים כל־עיקר! ההיתה התמורה בהם? או אולי הל הוא אשר נעשה ציני כל כך, עד שהוא רואה אותם באור חדש ומבעית זה, אנשים שוי־נפש כלפי אלה התַּמים לגווע במרחק כמה מילים – אנשים קרים ככוכבים?

עיני הל חזרו אל פרסי והוא ראה שפניו של בן מלך־הפחם היו חורים מכעס.

“הריני מבטיחך, הל, כי אין כל טעם להמשיך בדרך זו. אין בדעתי להכנע לכפִיה מעין זו”.

ולפתע נעתק מבטו של פרסי לצד קצין־המחנה.

“קוטון, מה דעתך אתה? הנכון משפטו של מיסטר ורנר על המצב?”

“הן יודע אתה את אשר יגיד האיש, פרסי!” פרץ הל.

“איני יודע”, היתה התשובה, “ורוצה אני לדעת. ובכן, קוטון?”

“טעות היא בידו, מיסטר הריגן”. קולו של הקצין היה חד ומתריס.

“הא כיצד?”

“החברה עושה את כל אשר ביכלתה כדי לפתוח את המכרה; מן הרגע הראשון עשתה זאת”.

“אווֹה!” ויותר מקורטוב של נצחון נשמע בקולו של פרסי, “ומהי סבת השהִיות?”

“המנֶפה נשברה, וצריך היה להביא חדשה תחתיה, מן ההכרח לכוננה – דברים כאלה אינם נעשים בבת־ראש”.

פרסי נפנה אל הל. ״התראה, איפוא? יש שתי דעות על המצב!״

“כמובן!” קראה בטי גוניסון, ועיניה השחורות מצליפות מבטי חֵמה על הל. היה בדעתה להוסיף, אפס הל שִסעה. הוא נגש קרוב אל מארחו. “פֶּרסי”, אמר בקול נמוך, “נסורה נא לרגע הצדה, בבקשה ממך. יש לי לומר לך כמה מלים באין איש עמנו”.

כעין נימה של אִיום רטטה בקולו של הל; הוא העיף מבטו לקצהו המרוחק של הקרון, מקום שתפסו שני מלצרים כושים. הללו נסתלקו בחפזון בהתקרב שני האנשים הצעירים אליהם. הל יצא להכריע במלחמתו עם בן מלך הפחם ביחידות.

טו    🔗

הל ידע את פרסי כאשר יֵדע בחור־מכללה את חברו. הוא לא היה גס כאביו הזועם, הזקן, רק היה מסור ביד תאוות־לבו, ככל מי שלא ידע מחסור מימיו, וחלש כמי שמעולם לא הוצרך לתפוס החלטה נועזה. הנשים שבמשפחה גדלוהו להיות בן ל"חברה המעולה"; אגב כך שוננה לו השכם והערב חשיבותו הרמה. זכרון מדאיב אחד היה שולט בחייהם של ההריגנים; והל ידע כי אדיר חפצו של פרסי להרָאות כאציל מלידה, אריסטוקרט אמתי ונדיב־לב. בידיעה זו השתמש הל בהתקפתו.

הוא פתח בדברי התנצלות, מנסה לשכך את כעסו של הלה. לא היה בדעתו כלל לערוך מחזה מֵעין זה; רק הבריונים שאיימו על חייו הביאוהו לידי כך. הרי זה מעשה שטן, כשרודפים אחריך ויורים בך בחשכת הלילה. אכן עשתונותיו אבדו; נשכחו ממנו גם מקצת הנמוסים שעלה בידו לשמור בהיותו עוזר של כורה. הוא שם את עצמו לצחוק, ונפשו יודעת מאוד כיצד עלול היה הדבר להתקבל על דעת המסובים.

כאן העיף הל את עיניו על בגדי־הכורה המלוכלכים שהיה לבוש בהם ואחר שב ונשא מבטו אל פרסי. הוא ראה שעד כאן פרסי תמים־דעים עמו בכל – אכן שם הל את עצמו לצחוק ולא עוד אלא גם אותו, את פרסי, שם לצחוק. על הדבר האחרון מצטער הוא צער רב, ואולם עתה כבר מאוחר הדבר, כנראה, ואין לשנות. הענין הזה עתיד להתפרסם, ואין כל אפשרות למנוע בעד פרסומו. אמנם יש בידי הֵל לבלום את פיו של ידידו הכתב, וכן יכול פרסי לנהוג במלצרים ובנהג, בקצין־המחנה ובבריוניו – אפס אין לאל ידו לבלום את פיותיהם של כל ידידיו! שבועות על שבועות ישמש להם הענין הזה נושא לשיחותיהם. במשך יום אחד יקיף ספור־המעשה את וסטרן סיטי מקצה ועד קצה – זה ספור־המעשה המופלא, המלודרמתי בעוזר של כורה בקרונו הפרטי של בן מלך הפחם!

“עליך להבין, פרסי, כי הדבר הזה ישָמר בזכרונם של הבריות, ועל פיו ידונו אותך כל ימי חייך!”

“יכול אוכל לעמוד בפני בקורת ידידי”, אמר הלה, מנסה להשמיע נימה הֶריגנית.

“אבל עדיין יש לך היכולת לתת לענין את הצורה הרצויה לך”, המשיך הל בלי חמלה. “העולם יאמר: הוא הכריע לטובת הדולרים, או: הוא הכריע לטובת חיי האדם. ודאי שמשפחתך אינה זקוקה כל כך לדולרים הללו! הן על טיול זה במסע הוצאת יותר!”

הל חכה, נתן לקרבנו שהות להתעשת.

תוצאת ההתעשתות היתה, שאלה הראויה לפטר הזקן. “מה אתה מרויח מכל הענין הזה?”

“פרסי”, אמר הל, “עליך לדעת כי איני מרויח מאומה. אם אין אתה יכול לתפוס את הדבר אחרת, אמור לעצמך כי יש לך עסק עם אדם בלתי אחראי. כה רבים הדברים הנוראים אשר ראיתי, כה רבות רדפוני משגיחים וקצינים – פרסי, האיש הזה, קוטון, יש לו ששה חריצים באקדחו! הריני כמטורף!” ובעיניו החומות של הכורה הצעיר הופיע מבט פראי שהיה בכוחו להביא אמונה בלב איש חזק מפרסי הריגן. ״יש לי רק מחשבה אחת במלוא העולם, פרסי – להציל את הכורים! אתה שוגה שגיאה גדולה אם אינך רואה מה נואש הנני. עד הנה עשיתי מה שעשיתי בעילום־שם! הייתי רק ג׳ו סמיט, עוזר של כורה. לו עמדתי וגליתי את שמי האמתי – יתכן, אמנם, שלא הייתי מביא לידי פתיחת המכרה, אך הייתי יכול לגרום צרות ל’חברת הדלק הכללית'. אפס לא עשיתי כן; ידעתי מה גדולה השערוריה העתידה לפרוץ וכן את אשר חייב אני לאבי. ואולם אם אראה כי אין כל דרך אחרת, ואם יגיעו הדברים לידי כך שיניחו לאנשים הללו לגווע, או אז לא אשעה עוד לשום דבר בעולם. רשאי אתה לומר זאת לאביך! וכן אמור לו כי אַיים איימתי להתיר חרצובותיו של קיטינג זה ולהפיץ את הענין בעולם ומלואו – כי אתבע את החברה לדין, אלך למושל, אחולל מהומה ואמסור עצמי למאסר, אם יהיה צורך בכך, למען תבואנה העובדות לפני הצבור. יודע אני את העובדות, פרסי! הייתי שם וראיתי במו עיני. העוד אינך מבין?"

הלה לא השיב דבר, אך נראה ברור, כי הוא מבין.

“מאידך, יש לאל ידך, אם תרצה בכך, להפוך הכל לטובה. אגב טיול הגיע אליך שמע האסון; מהרת לעלות, פקדת לפתוח את המכרה והצלת את חיי פועליך. כך יתארו העתונים את הדבר”.

הל שהתבונן בקרבָּנו וארב לכל ניד עפעפיו, בבקשו נתיב אל רוחו, הכיר כי לא זה הדרך אשר ראוי לו ללכת בו. בכל גסותם למדו ההריגנים כי אין זה ממדת אריסטוקרטים להרָאות בעתרת גונים.

“טוב, איפוא!” אמר הל בחפזון. “אם אין רצונך בכך, הרי שמך לא יזָכר כלל. הבּוֹסים בגיא־צפון זרועם נטויה על הכַּתבים והענין יתפרסם בצורה הטובה בעיניך. רק אחת אני מבקש ממך, שתעלה ותצוה לפתוח את המכרה. כלום לא תעשה זאת, פרסי?”

הל הביט לתוך עיניו של הלה, בדעתו כי החיים והמות לכורים תלויים בנענוע ראשו.

“ובכן, תשובתך מהי?”

“הל”, קרא פרסי, “הזקן שלי ישליכני לתופת”.

“טוב ויפה! אבל מאידך, אני אשליכך לתופת! באיזה משניהם תבחר?” שוב היתה שתיקה.

“בוא, פרסי! עלה בשם ה׳!” קולו של הל היה נואש, מאיים.

ולפתע נכנע הלה. “טוב!”

הל שאף רוח. “אבל, שים לב! בעלותך אל תתן להשלות את עצמך. הם ינסו לאחז את עיניך, ואולי גם ימָנעו מלציית. עליך, איפוא, לעמוד על דעתך – אני הולך עמך, רצוני לראות בהפתח המכרה. לא אזוז משם עד שיֵרדו המצילים!”

“היֵרדו, הל?”

“הירדו? אלי הטוב, זה כל מבוקשם, בן־אדם! עוד מעט ופרצו מהומות בגלל הדבר הזה. אני אלך עמם, וגם אתה, פרסי, תלך, כל חבורת הבטלנים תלך! ובצאתנו משם נדע פרק בהלכות כריַת פחם!”

“טוב, אתך אני”, אמר בן מלך־הפחם.

טז    🔗

הל לא ידע לעולם מה דבר פרסי באזני קרטרייט באותו הלילה; הוא לא ידע אלא זאת, שמיד להגיעם לגיא־הצפון נתבקש המפקח הראשי להתיעצות, וכעבור חצי שעה הופיע פרסי כשפניו מחייכות ובפיו הודעה כי הל ורנר טעה לגמרי; שלטונות המכרה עשו כל מה שהיה בידם כדי לפתוח את המכרה בהקדם האפשרי. והנה עתה הגיעה העבודה הזאת אל קצה, בעוד שעה או שעתיים יניעו את המנפה, ולעת בוקר תנתן לראשוני המצילים האפשרות לחדור. פרסי ספר זאת בתמימות כזו, שלרגע שאל הל את עצמו אם אמנם פרסי בעצמו מאמין בכך. מעמדו של הל כאורח חִייבו, כמובן, להעמיד פנים אדיבות כאילו הוא מאמין, ולשים את עצמו לשוטה בעיני השאר.

פרסי הזמין את הל וקיטינג לבלות את הלילה במסע; אפס הל דחה את ההזמנה. הוא מלוכלך יותר מדי, אמר; ומלבד זאת רוצה הוא להשכים קום עם שחר, כדי להיות בין הראשונים אשר יֵרדו לבור. פרסי השיב כי המפקח הראשי אינו מרשה את הדבר הזה – רק אנשים מנוסים היודעים להזהר רשאים לרדת. אין כל צורך להעמיד חיי חובבים בסכנה, בשעה שכה רבים המתנדבים העומדים הכן.

על אף הסכנה להראות בלתי־אדיב הודיע הל כי הוא “ישוטט” ויראה בהסרת המכסה ממבוא־הבור. באיזה מן הצריפים נתאספו ודאי נשים חשוכות־תנומה לבכות ולהתאבל, ויש לעשות עמן חסד ולבשרן את הבשורה הטובה.

הל וקיטינג יצאו לדרך; בקורם הראשון היה אצל הרֶפֶרטים, ומסיס רפרטי קפצה למראיהם ממקומה בעינים קרועות לרוחה והתחילה צווחת בקול אל הבתולה הקדושה עד שכל ילדיה, הרפרטים הקטנים, נתעוררו והחרו־החזיקו אחריה בקול אימים. משעמדה סוף־סוף על פשר דבריהם, נחפזה לצאת ולהפיץ את הידיעה, ומיד נתמלאו הרחובות דמויות אצות, ושוב נתכנס המון אנשים מסביב למבוא־הבור.

הל וקיטינג הלכו למעונו של ג’רי מינטי. מתוך ישרנות כלפי פרסי לא השמיע הל בלתי אם את הודעתו של פרסי עצמו, כי קרטרייט מתאמץ מאז לפתוח את המכרה. מבדח היה לראות את פעולת ההכרזה – את הבעת פני ג’רי לשִמעהּ! אך הם לא בלו זמן בויכוחים; ג’רי מהר ללבוש את בגדיו וללכת עמם למבוא־המכרה.

ואמנם, חבורת פועלים עסקה כבר בפינוי הקרשים והקנבוס מעל הבור. מאז היותו בגיא־צפון עוד לא ראה הל עבודה הנעשית במרץ ובלהיטות כה רבה! אז התחילה המנפה הגדולה מתנועעת, ואחר נהמה ושרה, וקהל מאת אנשים נהם ושר עמה.

עוד תעבורנה שעות־מספר בטרם יתכן לעשות דבר־מה; ולפתע חש הל בעיפותו הרבה. הוא חזר בלוית בילי לצריפה של משפחת מינטי, ושם פרשו לעצמם שמיכה על הרצפה ונשתטחו מתוך אנחות הרוָחה. לאחר שעה קלה כבר היה בילי נוחר, ואולם על הל באה ריאקציה פתאומית אחרי כל ההתרגשות, והתנומה רחקה ממנו.

ים של מחשבות הסעיר את מוחו: העולם החיצוני, עולמו, שממנו הסיח דעתו זה ירחים מספר, ושעתה נזכר בו לפתע בעל כרחו. מעשהו של הל בקיץ הזה נראה היה כה פשוט לכתחלה: ליטול לעצמו שם אחר, להעשות בן למעמד אחר, לחיות את חייו ולחשוב את מחשבותיו, ואחר לשוב לעולמו שלו ובכליו מאורע חדש ולוקח־לב לסַפרו! האפשרות שעולמו שלו, של הל ורנר, עלול לגלות בו את ג’ו סמיט, העוזר של הכורה, אפשרות זו לא עלתה כלל על דעתו. מָשָל לבא־במחתרת, שעושה את מלאכתו בחושך, ומוצא פתאום את מחתרתו שטופה אור בהיר.

הוא הרהיב עוז להכניס ראשו באבנטורה, והיה מוכן לגלות גם דברים שיחרידוהו; אף שִער בנפשו כי יהיה עליו להלחם ב"שיטה" בפנה זו או אחרת. ואולם מעולם לא עלה על דעתו שימצא את עצמו בסבך מלחמת המעמדות, בראש התקפה על חפירותיהם של בני בריתו. ועדיין לא הגיעה המלחמה אל קצה, הוא ידע זאת; המלחמה הזאת לא תוכרע בכבוש אחת החפירות! רק עתה, כשהוא שוכב בחשכה ובדממה, נתחוֵר לו מהי הקורה שבעָביה נכנס. אם לנקוט הַמשָלה אחרת, הרי היה דומה לגבר המתחיל בעגבים ברחובה של עיר ומתעורר בבוקר המחרת כשהוא נשוי.

לא שנקָפו לבו בשל התנהגותו עם פרסי. כל דרך אחרת לא היתה לפניו. אבל, בעוד שאנשי גיא־צפון היו ידועים לו מזה עשרה שבועות, הנה את יושבי קרונו של פרסי הכיר במשך מספר שנים כמספר הזה. הנה כי כן קמו בהכרתו דמויותיהם של האחרונים בשעורים ענקיים, ומחשבותיהם, בין שהן אויבות לו ובין שהן אחוזות תמהון, צרו כאן, בחושך, על מצודת רוחו.

ביחוד קשו עליו נפתוליו עם ג’סי ארתור. פניה הופיעו לנגד עיניו, מלאי תחנונים וערגון. פניה היו מאותו הסוג, שנפש הגבר אינה יכולה לעמוד בפני קסמם. העינים החוּמות, רכות ונוצצות, מלאות עדנה; השפתים, נכונות להרעיד ברגש; העור כנצת התפוח, השער הזרוע אבק־כוכבים! לגבי בעלי־מכרות ושוטרים היה הל ציני למדי, אפס מעולם לא העלה על דעתו, כי יתכן שנפשה של ג’סי אינה עולה בקנה אחד עם המרומז בקסמי גופה. הוא אֲהֵבָהּ, והיה צעיר יותר מדי ומעוט־נסיון באהבה מכדי להכיר, כי אפשר שמתחת למתיקות־הבתולים אשר לה, הטהורה והנחמדה כל כך, מוצנעת עמוק אכזריות שלא־מדעת, אכזריות־מורשה ואינסטינקט – אכזריותו של המעמד, קשיות המשפטים הקדומים. צריך אדם להגיע לשנות העמידה, לעבור שבעה מדורי סבל, בטרם יבין כי קסמי הנשים, זו השלמות המופלאה, יקרת־המציאות, של העינים והשנַים והשער, זו רכות העור ועדינות הקוים, הם פרי עמל דורות רבים ודאגתם, ומזכירים בהכרח כי החיים היו לפנים פראיים והנמוסים והמנהגים – קטלניים ואי־אנושיים.

ג’סי עזבתו בשעת מצוקתו הנואשת. אפס עתה, בהעבירו את המחזה לפני עיניו, השיב אל לבו כי המסה אשר נסה אותה לא היתה מַסת־יושר. הוא ידָעָהּ ואהֵבָהּ משחר ילדותו, ולא ראה מעולם מצדה מעשה ולא שמע מפיה מלה שאינה טובים ונאים. ואולם – אמר לעצמו – את אהדתה נתון נתנה לאלה שהכירתם; ואמנם, מתי היתה לה ההזדמנות להכיר אנשים עובדים? עליו לתת לה את האפשרות הזאת; עליו להביאה לידי כך, ולו גם בעל־כרחה, שתרחיב את תפיסת־החיים שלה. הדבר עלול להכאיב לה, עלול להשחית את צחות פניה שלא הועבו, אף על פי כן עתיד זה להיות לברכה לה – ככאב אשר הילד חש בצמיחתו.

הנה כי כן שכב הל בחושך ובדממה, ומצא את עצמו שקוע בשיחה ממושכת עם אהובת־נפשו. הוא נהל אותה על פני המחנה, נתן ביאורים, הציג אותה לפני אנשים שונים. גם את אחרים מבין ידידיו, באי המסע הפרטי, הציג לפני ידידיו גיא־הצפוניים. לכמה וכמה משני המחנות תכונות משותפות, והריהם עלולים למצוא תיכף מין במינו. הרי בּוֹבּ קרסטון, המיטיב “זמר ורקוד”, מו הנמנע הוא שלא יתעניין ב"בלינקי", הבדחן והמוקיון במחנה־הפחם. מיסיס קָרטיס, החובבת חתולים, תמצא אחות־לחבה במיסיס נגל הזקנה הדרה בשכנותם של המינֶטים ומגדלת חמשה חתולים. ואפילו ויוי קַס, העוינת אנשים האוכלים בסכין, שנמוסי הסעודה של אושפיזיו של רמיניצקי היו עשויים להעיר בה, לו ראתה אותם, חמת־רצח – אף היא תתענג למראהו של “דַגו־צַ’רלי” הלועס טבק, פרדת־טפוחיו של הל לשעבר. בקוצר־רוח חכה הל לאור היום למען יוכל להתחיל בנסיונות המזיגה החברתית הזאת.

יז    🔗

עם דמדומי בוקר נרדם הל. הְֶקִיצו בילי קיטינג שנתישב כשהוא מפהק, והיה גם מרטן ומקונן. הל ראה כי גם בילי נטרד הלילה מאוד. בכל הקריירה העתונאית שלו לא נזדמן לו עדיין מאורע כזה; כמאורע הזה עוד לא נזדמן לאיש – והריהו אנוס לקָברו!

קרטרייט כִּנס את כתבי העיתונים בשעה מאוחרת בלילה והודיעם כי סוף־סוף הצליחה החברה להכשיר את כל התנאים לפתיחת המכרֶה; כן הגיע למחנה מיסטר הריגן הצעיר במסעו הפרטי, מודאג לגורל הכורים הקבורים. הכתבים רשאים, כמובן, להזכיר את דבר בואו, ואולם מתבקשים הם לא “לנפח” את הענין וכן לא לנקוב את שמות אורחיו של מיסטר הריגן. למותר להגיד שלא הודיעום, כי ה"עוזר" שגורש מן המחנה בעוון אי־קבלת־מָרות נתגלה כבנו של אדוארד ס. ורנר, “אֵיל הפחם”.

בחוץ ירד גשם דק וקר, והל שאל מאת ג’רי מעיל ישן ולבשו. ג’רי זוטא בקש להלָוות אליו, ולאחר שקלה־וטריה קלה עטָפו הל בסודר והרכיבו על כתפיו. השחר רק בקע, ואוכלוסי הכפר כולם כבר היו ליד מבוא־הבור, אנשי־הקובעים ירדו למטה, שעת הידיעה המכרעת קרבה לבוא. עמדו נשים, כתפיהן השחוחות עטופות מטפחות רטובות ופניהן לבנים ונעוים; מתיחותן היתה גדולה כל כך, שלא עצרו כוח להגות אף מלה. היתה זו מחשבה מטילה אימה, שהן מרעידות כאן ברטיבות בשעה שבעליהן וילדיהן גוועים אולי באפס טיפת מים.

אנשי הקובעים שחזרו, הודיעו כי הנרות בתחתית הבור בוערים, ולכן אפשר לרדת לבטח בלי קובעים. המתנדבים מפלוגת־ההצלה הראשונה, התקינו עצמם לירידה. כל הלילה הלמו פטישי הנגרים שעסקו בבנית “סל־המעלית” החדש. הנה חוּבּּר זה אל המשלשלת, והאנשים נכנסו לתוכו. לבסוף, כשהתחילה המשלשלת להתנועע והחבורה נעלמה, פרצה אנחה שהתמלטה מאלף גרונות ודמתה להֶמית הרוח בחורשת־ארנים. אותם שהפליגו למטה הניחו אחריהם כאן נשים וילדים, בכל זאת לא נמצאה, אף אשה אחת שהיתה מעכבת את בעלה – כה חזק ועמוק היה קשר הערובה ההדדית אשר עשה את עבדי־העָמל, בני עשרים אומות ולשונות לבשר אחד.

הורדת הסל היתה מלאכה אטית מאוד מחמת סכנת הגז, ומפני שהסל היה חדש; מדי פעם בפעם היו משקיעים אותו אמות מספר, והיו מחכים למשיכה ב"חבל־הסימנים", לאות כי הכל כדבעי. לכשיגיעו לקרקעית הבור, יעבור זמן־מה, אין איש יודע כמה, עד שיתקלו בגויות שיש בהן סימני חיים. לפי הודעות אנשי־הקובעים היו גויות מוטלות בתחתית המחפורת; אפס לא היה טעם להתעכב עליהן, כי היו ודאי בלי רוח חיים. הל ראה איך הקיפו הנשים בצעקות את אנשי־הקובעים, מנסות להעלות מפיהם אם הכירו את הגויות. הוא ראה גם את ג’ף קוטון ובוד אדמס עוסקים במלאכתם הישנה, בהדיפת הנשים.

הסל שב לקחת את הפלוגה השניה. עתה לא נדרשה עוד זהירות רבה כל כך; המשלשלת עבדה במהירות, והפלוגות ירדו בזו אחר זו; אנשים בעלי פנים שקטים, מוצקים, מגרפות, נקָרים ומַפַּצים בידיהם, הפליגו לתוך בור האימים. הם יפוצו בפנות המכרה, יתורו אחרי גזים באמצעות מנורות־בטחון ויחפשו את המחיצות שהקימו שבויי־הבור למחסה מהגזים. עם מהלומות הפטישים על המחיצות יקלטו אולי המצילים אִושת חיים מעֶברן השני; או שיחתרו אל המחיצות, ובפרצם פנימה ימצאו אנשים, חלשים מכדי להרים קול, בעוד זיק חיים מהבהב בהם.

בזה אחר זה ירדו ידידיו של הל – “ג’ק הגדול”, וְרָסמַק הבולגרי, קלובוסקי, ולבסוף גם ג’רי מינֶטי. ג’רי זוטא נענע לאביו בידו מעל כתפו של הל, ורוזה דבקה בזרועו, דוממת, כאילו נפשה שקעה בסל־המעלית. אז הלך טים רפרטי כחול־העינים לבקש את אביו שבבור, ואחריו אנדי, הנער היוני שחור־העינים, שאביו נספה באסון דומה לפני שנים מספר; ואחריהם רוֹוֶטָא וקַרמינו, משגיח־הבור, שארו של ג’רי. אחד אחד עברו שמותיהם על שפתות ההמון, כשמות גבורים היוצאים לקרב.

יח    🔗

הל העיף סביבו²¹ וראה אחדים מאנשי מסבתו של פרסי. היתה שם וִיוִי קַס שעמדה תחת סוכך, וכן ברט אטקינס, בוֹב קרסטון, דיקי אֶוֶרסון. השנים האחרונים עטו מעילי־גשם ומגבעות אטומות ושוחחו עם קרטרייט; אנשים חסונים, נקיים, שנדמו כיצורים מעולם אחר בצד הכורים העלובים והמפוחמים.

בראותם את הל קרבו אליו. “מהיכן בא לך בחור זה?” שאל בוב, כשחיוך בוקע על כל פניו הורודים, המגולחים למשעי.

“מצאתיו”, אמר הל, טלטל את הקטן והעמידו על הארץ.

“הלו, בחור!” אמר בוב.

התשובה לא בוששה לבוא. “הלו, גם אתה!” ג’רי זוטא ידע לדבר אמריקנית, והיה בכוחו להתחרות עם כל איש־חברה. “אבי ירד בסל”, אמר, מסתכל בזָר גדל־הגוף ועיניו השחורות נוצצות.

“האמנם!” השיב הלה, “ומדוע לא הלכת אתה?”

“אבי יוציא אותם. הוא אינו ירא דבר, אבי!”

“מה שם אביך!”

“ג’רי הגדול”.

“אוֹהוֹ! ומה תהיה אתה לכשתגדל?”

“אני אהיה ‘מפוצץ’”.

“במכרה הזה?”

“בשום אופן לא”.

“מדוע לא?”

ג’רי זוטא נתן בזָר מבט מלא מסתוריות. “איני אומר כל מה שאני יודע”, אמר.

שני הגברים צחקו. הרי להם שעת כושר ללמוד משהו!

“ואולי תשוב למולדת הישנה?” התערב דיקי אוֶרסון.

“לא, אדוני”, אמר ג’רי זוטא, “הנני אמריקני”.

“אפשר שתהיה עוד נשיא בקרב הימים”.

“גם אבי אומר כך”, השיב הנער – “נשיא יוניון של כּורים”.

שוב צחקו, ואולם רוזה לחשה בעצבנות ומָרטה בשרוולו של הנער. דברים כאלה אין להשיחם באזני זרים מסתוריים, הנראים כעשירים!

“זוהי מיסיס מינֶטי, אמו של ג’רי הקטן”, העיר הל כדי להרגיעה.

שני הגברים הצעירים הרימו את מגבעותיהם באדיבות, אגב קידות: “שמח אני להתודע אליך, מיסיס מינטי”. הם נתנו עיניהם ברוזה, שמראֶה היה מרהיב־עין בהסמיקה ובהשיבה תשובה מבוישת. מבוכתה היתה רבה, אדונים נשואי־פנים כאלה לא הֶחוו לה קידות מעולם.

והאדונים הללו דברו אל ג’וֹ כדַבֵּר אל ידיד ישן, אף שֵם אחר קראו לו! העינים האיטלקיות השחורות הוסבו אל הל מתוך שאלה, והוא הרגיש שאודם כסהו מראשו ועד כף רגלו. לא נוח לך כשגיא־צפון מגלה אותך, באותה מדה כמעט כבשעה שוֶסטרן סיטי מגלה אותך!

האנשים הצעירים דברו על עבודת ההצלה ועל מה שסח להם קרטרייט בדבר התקדמותה. האש היתה באחת המחילות הראשיות ואחזה בפיגומים, כשהיא מתפשטת במהירות בהשפעת רוח־הפרצים הבאה בעקב תנועת המנפה. אמנם קלושה מאד תקות ההצלה באגף זה של המכרה, אף על פי כן יש בכוחם של אנשי־הקובעים לעמוד בחומן ועשנן של המחילות השרופות. הלָלו ידעו גם ידעו מה קרובה סכנת המַיִט בחלקים הללו! אפס הם ידעו גם זאת, כי אנשים עבדו כאן לפני ההתפוצצות.“צריך אני לומר, כי בני־חיל הם!” העיר דיקי.

קבוצת נשים וילדים נתכנסה סביבם כדי להקשיב; חרדתם ותשוקתם המעַנה לחדשות גברה על בישנותם. דמיונן היה כדמיון הנשים בזמן המלחמה, המאזינות לרעמי התותחים ממרחק ומחכות לפצועים שיובאו. הל הבחין שֶׁבּוֹבּ ודיקי מעיפים מדי פעם עיניהם על הפרצופים העוטרים אותם מסביב; שֶמֶץ מהלך־הרוח הכללי דבק גם בהם, והל רצה בזה.

“היצאו גם השאר?” שאל.

“איני יודע”, אמר בוב. “סבורני שהם אוכלים ארוחת־בוקר; גם אנו צריכים ללכת”.

“כלום אינך בא עמנו?”

“לא, רב תודות”, השיב הל. “עלי להשאר כאן ליד הנער”. הוא לחץ את כפו של ג’רי זוטא.

“אמרו נא גם לאחרים ויבואו. אולי ימצאו כאן ענין”.

“טוב”, אמרו השנים ופנו ללכת.

יט    🔗

כיון שעבר הזמן הדרוש לאורחת הבוקר, ירד הל אל הפסים ובקש את השומר להודיע את פרסי הריגן על בואו. הוא קוה שיעלה בידו להראותו את הכפר שלא בלוית פקידי החברה, ושמע בדאבה את ההודעה כי החבורה החליטה לנסוע בעוד שעות מספר.

“אבל הן עדיין לא ראית כלום!” מחה הל.

“הם אינם מרשים לנו לרדת לתוך המכרה”, השיב הלה. “מה עוד יש לאל ידנו לעשות?”

“רציתי שתשוחח עם האנשים ותלמד משהו מהתנאים כאן. אל לך להחמיץ את שעת הכושר, פרסי!”

“טוב, הל, אך עליך להבין כי אין זאת השעה המתאימה. הן אורחים אתי ואיני רשאי לדרוש מהם שיחכו לי”.

“אבל הלא יתכן שגם הם יוכלו ללמוד משהו, פרסי!”

“גשם יורד”, היתה התשובה; “ועוד זאת, הגברות לא תעצורנה כוח לעמוד בתוך ההמון ולראות במחזה הוצאת גופות המתים מן הבור”.

הל קבל הנזיפה בנחת. אכן קָהֹה קהה בימי שהותו בגיא־צפון, ניטל ממנו אותו חוש הדקות, אותה ההבנה האינטואיטיבית לרגשות הנשים, אשר היתה לו עוד לפני זמן לא כביר. האסון זעזע אותו עד היסוד, היה לו לענינו האישי; נעלמה ממנו העובדה, כי לגברות מחבורתו של הריגן אין האסון לפרטי־פרטיו אלא דבר־מה נתעב ודוחה. בצאתן במטר וברפש לסייר את כפר־הכורים יהיה להן הרגש, כי אין הן מראות סימני השתתפות אנושית, רק סקרנות בטלה. המראות רק ידכדכו אותן ללא הועיל, ומלבד זאת הן תצגנה את עצמן לראוה בפומבי, דבר שאינו נעים כלל. ולהראות רגשות־השתתפות לאלמנות וליתומים? – הלא רובם של אלה הם בני־נכר שאינם מבינים את המדובר אליהם והתערבותם של אנשים מעולם אחר לא תנחם אותם בצרתם, ורק תרבה את טָרחם ומבוכתם.

העסק של הבעת רגשות־ההשתתפות הפך לשיטה בעזרת הציויליזציה אשר הגברות הללו תמכו בה. מיסיס קָרטיס כבר פעלה משהו, כך הודיע פרסי את הל; היא העבירה רשימה מיד ליד, וברגעים מספר נחתמו התחייבויות על יותר מאלף דולר. הסך הזה ישולם בצורת המחאה ל"צלב האדום" שסוכניו בקיאים בחלוקת עזרה לסובלים ולנצרכים. הנה כי כן היה ודאי הרגש לבני־חבורתו של פרסי, כי עשה עשו בנדיבות־לבם את הישרה והם יכולים, איפוא, לנסוע מכאן בלב שקט.

“העולם אינו יכול לעמוד מלכת בגלל אסון־מכרות שקָרה”, אמר בן מלך הפחם. “לכל אחד עניניו והתחייבויותיו שעליו לעמוד בהן”.

והוא היה הולך ומסביר מַהֵן ההתחייבויות הללו. הוא עצמו מחויב ללכת העֶרב לסעודה שהוזמן אליה, ועדיין אינו יודע אם יעלה הדבר בידו. לברט אטקינס מחכה התחרות בבילַרד ולמיסיס קרטיס ישיבת הועד של קלוב־הנשים. אגב, הרי היום יום־ששי האחרון בחודש; וכי שכח הל מה פשר היום הזה?

כעבור רגע קל נזכר הל; זה היה “ליל בני הנעורים” בקלוב המחוזי! לפתע חזה בעיני רוחו את אולם־העמודים הלבן בצלע ההר, דלתותיו וחלונותיו פתוחים לרוחה, צלילי התזמורת משתפכים במרחב. באולם־הנשפים תופענה הגברות הצעירות, ובתוכן גֶ’סִי שאהבה נפשו, והן עוטות שמלות משי וסלסלה ריחניות, שטות בערפלי בושם, צבעים ונגינה. הן תצחקנה ותפטפטנה, תעגובנה, תתחרינה אשה ברעותה לכבוש את השלטון באולם הנשף – ובאותה שעה עצמה, כאן בגיא־צפון, תַּחזקנה האלמנות הבוכות את מתיהן המרוסקים בזרועותיהן. מה מוזר, מה מחריד הדבר! ומה רב הדמיון למחזות שבערב המהפכה הצרפתית!

כ    🔗

פרסי רצה שהל יסע עם החבורה. לכתחלה רמז על כך בדַקות, ומאַחר שהל העמיד פנים כאינו תופס את הרמז, התחיל מפציר בו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כשהוא מראה אותות חֵמה גלויה. המכרה נפתח – מה עוד, איפוא, רוצה הל? בהעיר הל כי קרטרייט עלול לצוות לסגרו שנית, גלה פרסי את העובדה שהענין נתון בידי אביו. המפקח הראשי שלח בליל אמש טלגרמה ארוכה לאביו, והתשובה עלולה להתקבל בכל רגע. כאשר יצוּוֶה בטלגרמה, כן יעָשה.

פניו של הל לבשו הבעה קודרת, אך הוא כפה על עצמו אדיבות. “אם אביך יצוה דבר אשר ימנע בעד הצלת האנשים – הלא תבין, פרסי, כי יהיה עלי להלחם בו”.

“אבל איך תוכל להלחם בו?”

“בכלי־הזין היחידי שבידי – דעת־הקהל”.

“רצונך לומר…” פרסי הפסיק ולטש את עיניו.

“רצוני לומר מה שידוע לך כבר. התר אתיר את בילי קיטינג ואפיץ את המעשה לכל ארבע הרוחות”.

“האלהים!” קרא הריגן הצעיר. “מוכרח אני לומר, שזו תהיה שפלות נמבזה מצדך! אתה הבטחת לא לעשות זאת אם אבוא ואפתח את המכרה!”

“אך מה בצע בפתיחתו אם תסגרוהו שוב בטרם יוצאו האנשים?” הל נאלם לרגע; בהמשך דבריו נסה להתנצל בתום־לב. “פרסי, אל נא תעלה על דעתך שאיני מעריך את מצבך המסובך. יודע אני מה גדולה שפלותי בעיניך כעת – גדולה משתביענה. קראתי לך ידיד למרות כל ריבותינו. אני יכול רק להבטיחך כי מעולם לא היה בדעתי להתיצב בצורה כזו כלפיך”.

“ובכן, לצורך מה, לעזאזל, באת הנה? ידעת כי המכרה הוא רכושו של ידיד…”

“זה, איפוא, הדבר, פרסי. השכחת את וִכוחינו? נסיתי לברר לך מה פירושו של דבר, שאני ואתה נהיה בעלים לדברים הנעשים בזעת אפיהם של אחרים. אמרתי שאין אנו יודעים את התנאים בהם מנוהלים עסקינו, כי עדת טפילים והולכי בטל הננו. אך אתה לגלגת עלי, שוטה ואנרכיסט קראת לי, אמרת כי בולע אני את המזון אשר כל ‘מנקר־באשפה’ מגיש לי. על כן אמרתי: ‘אלכה נא לאחד ממכרותיו של פרסי! ואחר כן, אם ינסה להתנצח עמי, אדע להשיב לו תשובה כהלכה’. זו היתה תחלתו של הענין – בדיחה. ואולם אחרי כן נכנסתי בעובי הקורה. איני רוצה לדבר קשות, אך שום אדם שדם אדום שוטף בעורקיו לא יוכל לשהות כאן שבוע ימים מבלי לרצות להלחם! משום כך רציתי שתשאר כאן – אתה חייב להשאר כאן לזמן־מה, להפגש עם אנשים־מספר ולראות הכל עין בעין”.

“ברם, אין ביכולתי להשאר”, השיב פרסי הריגן קרות. “ואני יכול רק להגיד לך שנוח היה לי אלמלי הלכת למקום אחר עם הסוציולוגיה שלך”.

“אבל היכן יכולתי ללכת, פרסי? בכל מקום הרכוש הוא פרטי. ואם ברכוש גדול אנו עוסקים, הרי זה כמעט בלי יוצא מן הכלל שייך למישהו ממכרינו”.

פרסי אמר: “אם רשאי אני להעיר, הן יכולת להתחיל במכרות־הפחם של ורנר”.

הל צחק. “כמובן, לא הסחתי את דעתי מהאפשרות הזאת, פרסי. אך הגע בעצמך! אם היה ברצוני לבצע את מטרתי, הרי מן ההכרח היה שלא אהיה ידוע. פגשתי במפקחים אחדים של אבא במשרדו, וידעתי כי הם יכירוני, הנה כי כן אנוס הייתי ללכת למכרות אחרים”.

“לאשרה של חברת ורנר”, הוסיף פרסי בנעימה מכוערת.

הל השיב בכובד־ראש: “הנני להודיעך כי איני מתכון להניח את חברת ורנר מחוץ לשדה הסוציולוגיה שלי”.

“טוב”, אמר הלה, “בדרך שובנו נעבור על פני אחד משדות־מכרותיהם, וינעם לי מאוד לעכב שם את המסע ולהורידך”.

כא    🔗

הל נכנס לקרון־הטרקלין. שם מצא את מיסיס קָרטיס ואת רָג’י פורטֶר משחקים בבריג' עם גֶ’נֶֶוְְיֶָף הֶלסי ואֶוֶרסון. בוב קרָסטון סח עם בטי גוניסון, ספר לה את אשר ראה בחוץ. ברט אטקינס קרא מתוך פיהוק את עתון הבוקר. הל הלך הלאה, מחפש את ג’סי ארתור, ומצָאה באחד מתאי הקרון, נשקפת מבעד החלון הרטוב מגשם – מתבוננת במחנה־המכרות באופן היחידי המותר לגברות צעירות ממעמדה.

סבור היה שימצאנה כשמצב־רוחה נעכר והיה נכון לבקש סליחה ומחילה. ואולם כשנפגש במבט עיניה המלא צער, לא מצא מלים בפיו. הוא נסה לתפוס לשון ארעית. שמוע שמע כי נוסעים הם. ואולם היא אחזה בידו.

“הלא תסע עמנו, הל!”

הוא בושש לענות רגע, ישב לידה. “האמנם הכאבתי לך כל כך, ג’סי?”

הוא ראה שעיניה נתקשרו בדמעות. “כלום לא ידעת כמה הכאבת לי? פרסי היה מאָרחי, ואתה באת והצגת לפני שאלות כאלה! מה יכולתי להגיד? מנין לי לדעת, איך צריך מיסטר הריגן לנהל את עסקיו?”

“כן, יקירה”, אמר בהכנעה. “אפשר שלא הייתי צריך להכניסך בכך. ואולם כל הענין היה כה מסובך וכה פתאומי. האמנם לא תוכלי להבין זאת ולמחול לי? והרי הכל נשתנה לטובה”.

אפס היא לא היתה סבורה, שהכל נשתנה לטובה. “קודם כל, הרי היותך כאן, במצב כזה! ואני חשבתי כי אתה צד עתודי־הרים במכסיקו”.

אי אפשר היה לו להמנע מצחוק; ואולם ג’סי אף לא חייכה, “ועוד זאת – להכניס את אהבתנו לתוך הענין. להציגנה ככה בפני הכל!”

“האמנם היה הדבר כה נורא, ג’סי?”

היא נתנה בו עינים משתוממות. היכול הוא, הל ורנר, לעשות דבר כזה ואפילו לא להכיר מה נורא הדבר? להביאה לידי כך, שתהיה אנוסה להפר את מצוות האהבה או את מצוות החנוך הטוב!! הרי זה היה כמעט ריב פומבי! כל העיר תדבר בזה – ולמבוכה לא יהיה סוף.

“אבל, יקירתי!” טען הל. “נסי לראות את הדברים כהויתם – תני דעתך על האנשים במכרה; את חייבת לעשות זאת.”

היא הביטה עליו והבחינה בקוים הקודרים החדשים שצצו בפניו הצעירים, גם תפסה את נימת ההתרגשות העצורה שרטטה בקולו. הוא היה חוֵר ועיף, בגדיו מזוֹהמים, שערו לא סורק ופניו רוחצו רק למחצה. מראהו היה מחריד – כאילו שב מהמלחמה.

“לו שמעיני, ג’סי”, הוסיף להפציר. “רצוני שתכירי את הדברים הללו. אם עתידים אנו לתת בזמן מן הזמנים אושר איש לרעותו, הרי צריכה את להתפתח עמי יחד. משום כך שמחתי על בואך הנה – תהיה לך שעת־כושר לראות בעיניך את. והריני מבקש ממך לא ללכת מכאן מבלי שתראי”.

“אבל הן מוכרחת אני ללכת, הל. איני יכולה לבקש מאת פרסי הריגן להשאר כאן ולגרום אי־נעימות לכל אחד”.

“יכולה את להשאר בלעדיו. בקשי נא מאת אחת הגברות להיות לך לבת־לויה”.

היא נתנה בו עינים נבעתות. “אבל, הל! מה זה עלה על דעתך?”

“וכי מה?”

“תאר לך מה יהיה רָשמו של הדבר?”

“איני יכול לִשעות לרשמים”…

היא שסעתו: “תאר לך מה תגיד אמא!”

“הדבר לא יישר בעיניה, יודע אני”…

“חמתה תבער בה, והיא לא תסלח לשנינו לעולם. לא תסלח למי שהיה נשאר עמי כאן. ומה יאמר פרסי, מאחר שבאתי הנה כאורחתו ונשארתי אחרי כן לרַגל אותו ואת אביו? האינך מבין שאין הדבר אפשרי?”

כן, הוא הבין. הוא הלך קרי עם כל המוסכמות שבעולם, וזה נראה לה כטירוף־הדעת. היא אחזה בידיו ודמעות התגלגלו על לחייה.

“הל”, קראה, “איני יכולה לעזבך במקום הנורא הזה. מראך כאוֹב מארץ, כדחליל. רצוני שתלך ותלבש בגדים מהוגנים ותבוא עמנו הביתה”.

אפס הוא הניע בראשו. “אי אפשר, ג’סי”.

“מדוע?”

“כי חובה מוטלת עלי למלאה כאן. האין את יכולה להבין זאת, יקירה? כל ימי חייתי על עבודתם של כורי־הפחם, ומעולם לא הטרחתי את עצמי לבוא בקרבתם, לראות מאין כספי בא”.

“אבל, הל! אין אלה הפועלים שלך! פועליו של מיסטר הריגן הם!”

“כן”, אמר, “אחת היא. הם עמלים, ואנחנו מתפרנסים מעמלם ומקבלים את זה כדבר המובן מאליו”.

“אבל מה יכול אדם לעשות, הל?”

“אדם יכול לפחות להבין זאת, אם אין לו כל דרך אחרת, והרי רואה את, שהנה עלה בידי לעשות דבר־מה בענין הזה – המכרה נפתח”.

“הל”, פרצה בקריאה, “איני יכולה להבין לך! נעשית ציני כל כך, אין אתה נותן אמון בשום איש! יש לך משום־מה הכרה ברורה שהפקידים הללו התכַּונו לרצוח את פועליהם! כאילו היה מיסטר הריגן מרשה שמכרותיו ינוהלו ככה!”

“מיסטר הריגן, ג’סי? הוא מחזיק את דיסקוס־התרומות בכנסית סנט־ג’ורג'! זהו המקום היחידי בו ראית אותו, אף גם כל מה שאת יודעת עליו!”

“הן יודעת אני מה שהבריות אומרים, הל! אבא, אחי מכירים אותו, וגם אחיך! כלום לא יגַנה אדוארד את אשר אתה עושה?”

“כן, יקירה, גם אני חושש כך”.

“ואתה מתיצב נגדם – נגד כל מכיריך! כלום מחכמה הוא לחשוב שהאנשים הזקנים ממך נופלים ממך בתפיסת הענינים וכולם כאחד טועים, ואילו רק עמך הצדק? כלום לא יתכן, לפחות, כי טעות בידך? תן דעתך על זה, באמת ובתמים, הל, למעני עשה זאת”.

היא הביטה בו בתחנונים; הוא נטה קדימה ונטל את ידה. “ג’סי”, אמר בקול רועד “אני יודע כי הפועלים נלחצים; אני יודע זאת, כי הייתי כאחד מהם! ויודע אני כי אנשים כפטר הריגן ואחי, בהם יש לתלות את הקולר! חייב מישהו לצאת נגדם – וחייב מישהו לפקוח את עיניהם לראות! הקיץ הגעתי לידי הכרה זו –וזו התעודה אשר לפני!”

היא התבוננה בו בעיניה היפות, הפקוחות לרווחה; על אף מחאותיה ופחדה היתה מרעידה מיראת־הכבוד בפני המטורף המפליא הזה אשר אהבה.

“הם יהרגוך!” קראה.

“לא, יקירה, אין לך מה לחשוש לכך! איני סבור, שיהרגוני”.

“אבל הן יָרֹה ירו בך!”

“לא, הם ירו בג’וֹ סמיט, עוזר של כורה. אך לא יירו בבנו של מליונר – לא באמריקה, ג’סי”.

“אבל, בליל חושך…”

“הרגעי נא ג’סי, אין כל יסוד לדאגה. הכנסתי את פֶּרסי בתוך הענין והכל יודעים זאת. אין הם יכולים להגותני מן המסלה מבלי שכל הענין יצא לאור – הואיל וכך הריני בטוח כאן ממש כבמטתי בבית”?

כב    🔗

הל לא הרפה ממחשבתו כי ג’סי צריכה להוסיף דעת, ולו גם בעל־כרחה. המסע לא יזוז אלא כעבור שעות אחדות; הוא שקל בדעתו כיצד להשתמש בזמן היקר הזה לתכליתו. הוא נזכר שֶרוֹזה מינֶטי שָבה לצריפה כדי לטפל בתינוקה. לפתע פתאום ראה את ג’סי בתוך הצריף הקטן. רוזה היתה מתוקה וטובה, וכל שכן ג’רי היה קונה לבבות.

“יקירתי, יש את נפשי להוליכך לטייל מעט”.

“הרי גשם נופל, הל”.

“לא יזיק לך אם תקלקלי את שמלתך; הן כה רבות לך”.

“על זאת לא חשבתי…”

“כה רוצה אני, שתבואי עמי”.

“הדבר אינו נעים לי ביותר, הל. הריני אורחתו של פרסי, יתכן שהוא לא יביט בעין יפה…”

“אשאלהו אם הוא מתנגד לכך”, הציע הל ברצינות כביכול.

“לא, לא! הרי זה גרוע עוד יותר!” ג’סי לא ידעה קלות־ראש בענינים אלה.

“ויוי קַס היתה בחוץ, וגם אחרים. פרסי לא התנגד לכך”.

“יודעת אני, הל. אך הוא יודע כי כשֵרים הם”.

הל צחק. “בואי, ג’סי. פרסי לא יטיל עליך את האחריות על פשעי! נסיעה ממושכת ברכבת לפניך, ומעט אויר צח אך ייטיב לך”.

היא הבינה כי עליה להכנע, אם אין את נפשה לאבד את כל השפעתה עליו.

“לו יהי כן”, אמרה מתוך וִתור ונעלמה. בשובה היו פניה לוּטים בצעיף כבד, להסתירה מעיני כַּתָּבים סקרניות. גם מעיל גשם וערדלים היו עליה, וסוכך בידה. השנַים התגנבו מתוך הקרון, והיו דומים בעיני עצמם לזוג פושעים פליליים.

בהתרחקם מההמון המצטופף ליד מבוא־הבור, עברו לרובע המרופש והבלתי מרוצף שבו התגוררו האיטלקים; הוא החזיק בזרועה, מנהיגה בינות תעלות השופכין והבוֹרות הזעירים. רטט נעים עֲבָרוֹ על היותה עמו כאן, פניה המתוקים וקולה המלא אהבה כה קרובים אליו. כמה פעמים חלם בהקיץ כי עמו היא וכי מסַפר הוא לה את פרשת התנסויותיו!

והוא ספר לה על משפחת מינטי, על פגישתו עם ג’רי רבא וג’רי זוטא בדרך, ועל קחתם אותו אליהם ועל היותם מוכרחים אחרי כן לתתו ללכת מפחד הנוגשים. הוא ספר את המעשה ברואה־המשקל, ואת פרשת האסרו על ידי ג’ף קוטון. אך הנה הגיעו בינתים לצריפים של המינֶטים, והספור המחריד נפסק.

ג’רי זוטא יצא לפתוח את הדלת, כששיירי ארוחת־הבוקר זרועים על פניו; הוא התבונן בתמיהה רבה את הדמות המוצעפת, המסתורית. כשנכנסו, ראו את רוזה יושבת על כסא ומיניקה את ילדה. היא נתרוממה מתוך מבוכה, לא העיזה להפנות את ערפה לאורחים ונסתה להצניע את שדה בחפזון; אגב כך הסמיקה ונראתה בתולית ונחמדה מאוד למראה.

הל הציג את ג’סי כידידה ישנה המעונינת להכיר את ידידיו החדשים, וג’סי הפשילה את הצעיף וישבה. ג’רי זוטא נגב את שיירי האוכל מעל פניו בפקודת אמו, בא ועמד במקום שממנו ניתן לו להזין את עינו במראה הנאֶה לאין שעור.

“ספרתי למיס ארתור מה מאוד היטבת לדאוג לי”, אמר הַל לרוזה, “היא רצתה לבוא ולהודות לך על כך”.

“כן”, הוסיפה ג’סי בפנים מאירות, “הריני אסירת־תודה לכל המיטיבים להל”.

רוזה מלמלה איזו מלים; אך ג’רי זוטא שִסעהּ בקולו הצוהל: “מדוע את קוראת לו הל? הן שמו ג’ו”. “ש…” קראה רוזה. אפס הל וג’סי צחקו – וכך הועילו לקדם את פרוצס הִתאַמְרְקותו של ג’רי הקט.

“הרבה שמות לי”, אמר הל. “כשהייתי קטן כמוך קראו לי הל”. “כלום היא הכירה אותך אז?” שאל ג’רי זוטא.

“אמנם כן”.

“היא הבחורה שלך?”

רוזה צחקה בבישנות, וג’סי נתאדמה ומראה היה מצודד. היא תפסה לא ברורות את ההבדל בנמוסים: הבריות כאן קבלו את מציאות ה"בחורות" כדבר המובן מאליו, ולא הסתירו את התענינותם בחזיון זה אף כלשהו.

“אבל סוד הוא”, הזהיר הל. “אל נא תגלה את סודנו”.

“אני יודע לשמור סוד”, אמר ג’רי זוטא. אחרי הפסקת רגע הוסיף בלחישה: “מי שעובד בגיא־צפון צריך שידע לשמור סוד”.

“אמת ויציב!” אמר הל.

“אבי הוא סוציאליסט”, המשיך הלה, בפנותו אל ג’סי. ואז הוסיף כממשיך לטוות את חוט מחשבתו: “אבי הוא ‘מפוצץ’”.

“מפוצץ זה מהו?” שאלה ג’סי כדי להרָאות אשת־רֵעים.

“ישו!” קרא ג’רי זוטא. “האין את יודעת כלום על דבר מכרות?”

“לא”, אמרה ג’סי, “ספר לי אתה”.

“בלי מפוצץ אי אפשר להוציא פחם” הודיע ג’רי זוטא. “ועוד זאת, דרוש מפוצץ טוב, שאם לא כן יפוצץ את המכרה. אבי הוא הטוב שבכולם”.

“מה הוא עושה?”

“ישנו מַקדח – ארוך, ארוך, כמו כל החדר; מסובבים אותו וקודחים חורים בפחם. לפעמים מביאים גם מכונות קדיחה, אך את הללו אין אנו אוהבים, כי הן שוללות עבודה מאנשים. נקדחו החורים, בא המפוצץ ומדליק את האבק. דָרוש…” ג’רי זוטא הֵאֵט את קצב דבורו, מבַטא כל הברה בזהירות. “אבק־שרפה ב־רִש־יון, שאינו מעלה שלהבת. וצריך לדעת בדיוק כמה אבק יש להכניס בַּחוֹר. אם מרבה אתה על המדה, הפחם מתפורר והכורה משלחך לעזאזל; אם תמעיט להכניס, הרי תשאר לכורה עבודה רבה מדי, ושוב ישלחך לעזאזל. על כן דרוש מפוצץ טוב”.

ג’סי נתנה עיניה בהל, והוא ראה שחרדתה היתה מעורבת בהנאה אמתית. הוא בא לידי הכרה כי בדרך זו אפשר ללמוד הרבה; לכן השיא את ג’רי זוטא לספר על פנות שונות של חיי המכרות, על משקל הרמִיה ועל שעות יתרות, על בּוֹסים וקציני־מחנות מקבלי שוחד, על מחסני החברה ופונדקיה, על אגיסטטורים סוציאליסטים ומארגני יוניונים. ג’רי זוטא השיח בגלוי־לב את סודות המחנה. “את צריכה לדעת את כל אלה”, העיר בכובד ראש, “הרי את הבחורה של ג’ו”

“כרובי הקטן!” קראה ג’סי.

“מהו כרוב?” שאל ג’רי זוטא.

כג    🔗

כך עבר הזמן בנעימים. זאטוט־המכרות הזה, על אף הקללות הנוראיות שהיו יוצאות מפיו, רכש את לבה של ג’סי; הל ראה זאת ונהנה הנאה מרובה מהצלחת נסיון המזיגה החברתית. נבצר ממנו לקרוא במחשבותיה של ג’סי ולהכיר כי מתחת לשמחתה האמתית חבויים תנאים מגבילים, ילידי משפטים קדומים ואכזריות אינסטינקטיבית של המעמד. כן, נער המכרות הקטן הזה הנהו כרוב כעת, ואולם מה יהא עליו לכשיגדל? הוא יתכער, מראה פניו יהיה גס, מקץ עשר שנים לא יוכר מפני שאר אנשי הכפר הגסים והמזוהמים. את העובדה, שאנשים פשוטים מתכערים בהתבגרם קבלה ג’סי כאות ומופת לנחיתותם. הל מכַלה, איפוא, את זמנו וכוחו בנסותו להפוך אותם למשהו אשר לא נועדו לו מאת הטבע. על הדבר הזה תעיר את אוזן הל בדרך שובם. היא הבינה כי הל הביאה לכאן כדי להורותה; כמנהגו של עולם התקוממה נגד הוראה מתוך כפִיה, ועוד היתה תקוה בלבה להפוך את המטבע ולהורות את הל.

כשגמרה רוזה להיניק את הילד, העירה ג’סי בדבר עיניו השחורות של הפעוט. הנושא הזה התיר את בישנותה של האם, והן נכנסו בשיחת־רֵעים שוטפת. לפתע הגיעו לאזניהם קולות־רעש שהחרידו את כולם ממקומותיהם. זה היה בלִיל קולות נשים; הל ורוזה קפצו לדלת. שעה חמורה היתה זו למחנה, כל העצבים היו מתוחים בצפיה לידיעות מן הבור.

הל פתח את הדלת וקרא: “מה יש?” קול אשה השיב: “הם מצאו את רפרטי”.

“חַי?”

“אין איש יודע עדיין”.

“היכן?”

“בתא השבעה־עשר. אחד עשר הם; רפרטי, פְלַנַגן הצעיר, יוהנסון השוידי. ספק חיים ספק מתים הם, אינם יכולים לדבר. אין מרשים לגשת אליהם”.

נתערבו עוד קולות, אך הקול שהשיב להל היה מיוחד במינו, רוה ולבבי, אירי בלי ספק, והוא עורר את תשומת־לבה של ג’סי. “הִכניסו אותם לחדר־השקילה, הנשים תאבות לדעת משהו על גורל בעליהן, ואין אומרים להן דבר. מגרשים אותן כגרש כלבים!”

בכי רם שסע את הדברים; הל יצא את הצריף, ומיד חזר כשהוא תומך בזרועו נערה לבושה שמלת כותן כחולה ומהוהה, ששער ראשה אדום להפליא. היא היתה מתעלפת למחצה, והוסיפה להאנק כי איום, איום הדבר. הל הוליכה לכסא, והיא צנחה עליו, הליטה פניה בכפות ידיה, כשהיא מתיפחת וממלמלת מלים בלתי מובנות.

ג’סי עמדה והתבוננה בנערה. היא חשה בעזוז התרגשותה של זו, אף השתתפה בה; ואולם משהו התקומם בקרבה. לא היה את נפשה לעמוד בפני דברים שאין לאל ידה לתקנם.

אמנם סובלים האומללים הללו; אך מה מבחיל השאון שהברִיה המסכֵּנה הזאת מקימה! קצת מהתרגשות הנערה היתה חֵמה, וג’סי הרגישה בדבר ודנה אותו לגנאי. הדבר היה דומה בעיניה לקריאת־התגרות המכוּוֶנת אליה, ממש כפתוס החברתי של הל אשר הפחידה ועורר בה שאט־נפש.

“הם מגרשים את הנשים כגרש כלבים!” חזרה הנערה על דבריה.

“מרי”, אמר הל, מבקש להרגיעה, “הרופאים יעשו את כל האפשר. הן לא יתכן שהנשים תצטופפנה סביבם להפריעם”.

"אולי; ואולם לא זה הדבר, ג’ו, והרי אתה יודע זאת! הם הוציאו את הגופות, אחדות מהו נמצאו במקום ההתפוצצות – קרועות לחתיכות. ואין איש רשאי לגשת אליהן. כלום גם זה בעֶטים של הרופאים? לא ולא! רוצים הם שינתן להם לסלף את מספר ההרוגים! רוצים הם שינתן להם להעלות בחשבונו של כל מת ארבעה או חמשה שוֹקים! והרי זה מעביר את הנשים על דעתן! ראיתי את מיסיס זַמבוני מבקשת להכנס לתוך התא, ופיט הנון תפסה בחָזה ודחפה אחורנית. ‘אני רוצה בבעלי!’ צוחה. ‘למה הוא דרוש לך? הוא אינו עוד אלא חתיכות חתיכות!’ ‘אני רוצה בחתיכות!’ ‘מה בצע לך בחתיכות? הרוצה את לאכול אותן?’

אף ג’סי עצמה פרצה בקריאת זועה. הנערה הזרה שבה והליטה את פניה והוסיפה להתיפח. הל שם בעדינות את ידו על זרועה. “מרי”, בקש, “אין הדבר כה נורא כעת – הריהם, לפחות, מוציאים את האנשים!”

“מנין לך מה שהם עושים? יתכן שחלקים במכרה נסגרים גם כעת! הרי זה הדבר המחריד ביותר – שאין איש יודע את הנעשה! צריך היית לשמוע את צעקותיה של מיסיס רָפרטי. ג’ו, הן מחצו אותי כבסכין. הגע בעצמך, לפני חצי שעה הוציאוהו ועדיין לא נאמר לאשה המסכֵּנה אם עודנו חי”.

כד    🔗

הל שהה רגעים מספר שקוע בהרהורים. הוא הופתע על שדברים כאלה עלולים להתרחש בשעה שמסעו של פרסי הריגן נמצא עדיין בכפר. הוא שקל בדעתו אם ילך לפרסי או שתספיק רמיזתו לקוטון וקרטרייט.

“מרי”, אמר בנחת, “אל תצטערי ככה. נוכל להשיג יחס הגון יותר לנשים”.

אך בכיתה לא פסקה. “מה יש לאל ידך לעשות? הרי הם עושים את הישר בעיניהם!”

“לא”, אמר הל. “עתה שונה המצב. האמיני לי – משהו יתכן לעשות. אלך ואדבר עם ג’וף קוטון”.

הוא פרש לדלת; אז נשמעה קריאה: “הל!” ג’סי היתה זאת, אשר שכָחהּ כמעט בִּבְעור בו חמתו על הבּוֹסים.

הוא נפנה אליה, ואז הביט אל מרי. הוא ראה שידיה של זו נפלו מעל פניה הדמועים; הבעת הצער סרה והבעת תמיהה באה תחתיה. “הל!”

“סלחי נא” מהר להגיד. “מיס ברק, זוהי ידידתי, מיס ארתור”. ואחר, כיון שלא היה ברי לו אם ההצגה מספקת, הוסיף: “ג’סי, זוהי ידידתי, מרי”.

חנוכה הטוב של ג’סי לא עזָבָהּ בכל מסבה שהיא. “מיס ברק”, אמרה וחייכה באדיבות נעלה. אפס מרי לא אמרה דבר וההבעה המתוחה לא סרה מעל פניה.

בהתרגשותה הראשונה לא הרגישה בזרה; אך עתה הביטה אליה והתחילה מבינה. הנערה שלנגדה היתה יפה, ויפיה היה ממין בלתי מצוי במחנות־הפחם; מתאפקת ויודעת־גבול, ועם זה לבושה לבוש יקר – אף מעיל־גשם וערדלַים היו לה. מרי ידעה את הִדור מלבושיה של מיסיס או’קַלָהן, ואולם כאן היה הִדור ממין אחר, דק ומכניע, כמעט שלא מדעת. ונערה זו כנראה יש לה זכות על ג’ו סמיט, עוזרו של הכורה. היא קראה לו בשם שלא היה ידוע עד כה לרעיו בגיא־צפון. לא היה צורך בדברי הסברה מצד ג’רי זוטא, כדי להעמיד את האינסטינקט של מרי על האמת; ברגע קל הבינה כי “הנערה האחרת” לפניה.

לפתע פתאום הרגישה מרי בהרגשה נוקבת, מה מלוכלכת ומטולאה שמלת הכותן הכחולה שלה, מה גדולות וגסות ידיה למודות־העמל וכן רגליה התקועות בנעלים בלויות, שאצבעותיהן מבצבצות מבין קרעי הסוליות. אפס גם ג’סי לא היתה חסרה את חושה הטבעי של האשה; היא ראתה נערה יפה, שיָפיה – יופי של בריאות ועזוז, של מרץ חיים שופע – אמנם לא נשא חן בעיניה, ואולם גם לכפור בו נבצר ממנה. ג’סי ידעה את סגולות יפיה שלה, אֲמוּנה על שמירתן הקפדנית; אף לא התעלמה ממגרעותיה של הנערה האחרת – השמלה המטולאה והמלוכלכת, הידים הגדולות הגסות, הנעלים הבלויות. ברם, בכל אלה נתחַור לה כי מרי האדומה יש לה סגולה החסרה לה – כי בצדה של שושנת־הבר אשר למחנה־הפחם היא, ג’סי ארתור, עלולה להראות כפרח גַנים רך וחסר־גון.

היא ראתה בשים הל את ידו על זרועה של מרי, ושמעה בדברה אליו. ג’ו קראה לו! אימת פתאום התגנבה ללבה של ג’סי.

כרובן של הנערות שחונכו בדאגה יתרה, ידעה ג’סי הרבה יותר משהתירה זאת אפילו לעצמה. ידוע ידעה כי אנשים צעירים, עשירים וחסרי־מעשה לא תמיד הם קדושים ונזירים. וגם זאת שמעה פעמים רבות, כִי הנשים משפל המדרגה “אין להן מוסריות”. מהו, בעצם, פירוש הדבר הזה? מה עלול להיות יחסה של נערה כמרי ברק – עתירת־דם ורבת־רגש, לא מרוצה במנת־חלקה – אל אדם בעל תרבות וחן כהל? היא תחשוק בו, אין להטיל ספק בכך; כל אשה שהכירתו, מן הנמנע היה שלא תחשוק בו. ונסה תנסה לגזלו מידידיו, מעולמו, מעתידות האושר והרוָחה אשר מונו לו. ידה תהיה בו – יד כוחות אפלים ואיומים, שהפילו עליה אימה שבעתים באשר נראו כה מסתוריים. היכול יוכלו כוחות אלו אף למגרעות כגון שמלת כותן מלוכלכת, ידים גדולות וגסות ונעלים בלויות וקרועות?

הרהורים אלה חלפו במוחה של ג’סי בהבהקה אחת. בבת אחת תפסה את אפשרות החזיון הבלתי־מובן – שהל יִטוש את ידידיו וביתו ועתידו וילך לשבת בתוך החלאה והעֱנות! החזיון העתיק נגלה לעיניה, חזיון העדן והתופת הנאבקים על שלטונם בנפש האדם; והיא ידעה כי היא היא העדן וכי מרי האדומה היא התופת.

היא הביטה על הל. הוא נראה לה כה עָדין ונאמן; פניו היו כֵּנים, הוא היה ישר כעצם היושר. לא, לא יתכן כי הוא ילָכד בפח אשר כזה! לו היה כן, לא היה מביאהּ לעולם לצריף הזה, מקום שהיא עלולה לפגוש את הנערה הזאת. לא; אבל יתכן שהוא נפתל עם הנסיון, אחוז בחרמיו, ואינו מכיר בזה אלא למחצה. הוא היה גבר, ועל כן עִור; הוא היה חולם, והנקל לו להלביש את הנערה הזאת צורה אידיאלית. לראותה כתמימה ופרימיטיבית, בלי ערמומיות. ג’סי באה, איפוא, להצילו בעוד מועד. היא תלחם על הצלתו, בהשתמשה בערמומיות דקות מאלה העומדות ברשותה של כל יצאנית־מכרות שהיא.

כה    🔗

האני האינסטינקטיבי, יציר אכזריות־מורשה, אשר על קיומו לא היה להל כל מושג, קם ונתעורר בג’סי ארתור. היא נסוגה לאחור, ונִימה של יהירות שלֵוה רעדה בקולה בדברה. " הל, גש הנה, בבקשה".

הוא נגש; היא חכתה עד שנתקרב אליה כדי אינטימיות, ואחר אמרה: “השכחת, כי עליך להחזירני אל המסע?”

“כלום לא תוכלי לבוא עמי לרגעים מספר?” בקש. “הדבר יעשה רושם טוב כל כך, אם תלכי עמי”.

“הן איני יכולה לעבור בתוך ההמון”, השיבה; קולה התחיל רועד ובעיניה החומות המתוקות נקוו דמעות. " האינך יודע, הל, כי לא אוכל לשאת מחזות איומים כאלה? הנערה המסכֵּנה הזאת – היא הסכינה לכמו אלה – הסבל הִקהה את חושיה! אבל אני – אני – הו, קחני מזה, קחני מזה, הל יקירי!"

כהד מוּכּר וקרוב הגיעו לאזניו של הל קריאות האשה הזאת מן המיצר. הוא לא נמלך בדעתו, הוא הגיב אינסטנקטיבית. הוא הביא כאֵב על הנערה שאהב; הוא לא נתכון אמנם אלא לטובתה, אך עם כל אלה היה בזה משום אכזריות.

הוא עמד קרוב מאד אליה, ראה את נוגַה האהבה בעיניה; ראה את הדמעות, את רעידת הסנטר הרָגיש. היא התנודדה לצדו והוא קלָטה בזרועותיו – ושם, לעיני הנוכחים, הרשתה לו לחבקה, עד שהיא שופכת לפניו את מר שיחה מתוך לחישות והתיפחות. עד כה היתה נזהרת בליטופים, שומעת לעצות אֵם רבת־נסיון; מעולם לא עשתה לפני כן דבר שהיה עלול להרָאות, ואפילו בעיני בעל־דמיון נלהב ביותר, כצעד ראשון מצדה. והנה עתה עשתה זאת, ותרועת נצחון הדדה²² בנפשה בראותה כי נַענה לה. עדיין שלה הוא – ויֵדעו זאת האנשים השפלים הללו, ותדע נא זאת הנערה האחרת!"

ואולם, ראה זה פלא, בעצם ששונה בנצחונה, חשה ג’סי ארתור בצערן של נשי גיא־צפון; פלצות אחזתה לשמע הספור על בעלה של מיסיס זמבוני, כה מסובכת נפש האשה, כה מופלאה תכונתה העתיקה מימי־עולם, להיות היסטֶרית ולהשתמש בה בשעה בהיסטֶריה זו להשגת תכליותיה.

מכל מקום הביאה את הל לידי הכרה שהוא צריך להוליכה מכאן. הוא נפנה אל מרי ברק ואמר: “מסעה של מיס ארתור יוצא בעוד זמן־מה. אצטרך ללוותה, ואחר כן אלך עמך למבוא־הבור לראות מה נעשה”.

“טוב מאד”, השיבה מרי; וקולה היה קשה וקר. ברם, הל לא השגיח בכך; גבר היה, אך לא ידע לכַון לרגשותיה של אשה אחת – ומה גם להבין לרֵען של שתי נשים.

הוא יצא עם ג’סי ללוותה, וכל דרך חזירתם למסע נלחמה זו מלחמה נואשת להביאו לידי כך, שיסע מכאן. היא אף לא הפצירה בו עוד שילבש בגדים נאים; כמו שהוא בבגדי הכורה המפוחמים, יעלה נא במסעו של בן מלך הפחם. היא העתירה עליו תחנונים בשם אהבתם, אף איימה עליו כי אם יסרב לה, תהיה זו פגישתם האחרונה; לא עוד, אלא שפרצה בבכי באמצע הרחוב, והניחה לו לחבקה ולנחמה בפרהסיה, לעיני נשי כורים וילדיהן, ולא נתנה את דעתה על סכנת כַתבי־עתונים.

הל נבוך מבוכה רבה, אך לא רצה להכנע. המחשבה על עזיבת המקום במסעו של פרסי הריגן העירה בו שאט־נפש; הכרז הכריז, כי שנא הוא את מסעו של פרסי הריגן וגם את פרסי הריגן עצמו. וג’סי התבוננה וראתה שהיא רק מוציאה אותו מגדרו, וכי הוא עלול לשטום בקרוב גם אותה. בזריזות האינסטנקטיבית שבה והעלתה את הצעתו שהיא תמצא לה בת־לויה ותשאר עמו בגיא־צפון עד שיתקין את עצמו לנסיעה.

לבו של הל נקף בשמחה; הוא לא ידע את כונתה הנסתרת, והיא – שלא תמָצא אף אחת מהגברות של חבורת הריגן אשר תעיז להלעיב במאָרחה על ידי השארותה כאן.

“הבאמת ובתמים סבורה את כך, אהובת־נפשי?” שאל בחדוה.

היא השיבה: " סבורה אני שאני אוהבת אותך".

“טוב, יקירתי!” אמר. “נראה אם יעלה הדבר בידנו”.

אך בהמשך דרכם, מבלי שירגיש בזה, הביאתו ג’סי לידי כך, שישקול בדעתו את פעולת השארותה כאן. נכונה היא לעשות את רצונו, ואולם הדבר עלול לערער את עמדתו בפני הוריה, ואולי ערעור שאין לו תקנה. הם יטלגרפו לה, ואם לא תציית, יבואו במסע הבא בעצמם. הנה כי כן היה הל אנוס סוף־סוף לחזור בו מהצעתו. מה בצע, סוף־סוף, בהשארותה, אם מחשבותיה נתונות לאנשי ביתה והיא רק תחזיק אותו על גחלים לוחשות? בטרם נגמרה השיחה נתחַור להל כי גיא־צפון אינו מקום לשבתה של ג’סי ארתור וכי רק רעיון־הבל עלה על לבו בנסותו לקרב את אלה השנַים.

היא רצתה להוציא מפיו הבטחה כי יעזוב את המקום מיד להוצאת אחרון האנשים מן המכרה. הוא השיב, כי אמנם יש בדעתו לעשות כן, זולת אם יופיעו איזו קשיים חדשים. היא נסתה לקבל הבטחה בלי תנאי; כיון שהעלתה חרס בידה, והם כמעט הגיעו למסע, נכנעה לפתע כניעה גמורה. יעשה נא את כל הישר בעיניו, אך זכור יזכור נא כי היא אוהבת אותו, כי צריכה היא לו, כי אינה יכולה להיות בלעדיו. יעשה הוא עצמו מה שיעשה, יאמרו עליו הבריות מה שיאמרו, היא תאמין בו ותעמוד לימינו. הל, שהדברים נגעו עד לבו, נטלה שוב בזרועותיו ונשקה ברוֹך מתחת לסוכך במעמדם של נערים מפוחמי־פנים ותמוהי מבטים. הוא שב והבטיחה על דבר אהבתו אותה, והודיע, כי התענינותו במכרות־הפחם, בכל מדה שהיא, אין בכוחה לשללה ממנו.

אז הכניסהּ לקרון ונפרד בלחיצת־יד מהשאָר. מראהו היה קודר ומעוּנה כל כך, שהאנשים הצעירים נמנעו מלשַטות בו, מה שהיו עושים אולי בחפץ־לב. כשעמד על רחבת־התחנה והביט אחרי המסע המתחמק – הרגיש, לתמהונו הרב כי שונא הוא את רעיו מיַלדות ומנוער. שִׂכלוֹ התקומם על הדבר; הוא אמר לעצמו, כי לא היה לאל ידם לעשות מאומה, כי לא היה כל טעם להשארותם – ואף על פי כן שנא אותם. הם אצים אל הרקודים והעגבים בקלוב המחוזי – בעוד שהוא הולך לשוב אל מבוא־הבור כדי לריב את ריבה של מיסיס זמבּוני בהנטל ממנה הזכות לראות את גופת בעלה המפוצפצת.

 

ספר רביעי: יָדוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ פֶּחָם    🔗

א    🔗

בור המות הפקיר את סודותיו. המשַלשלת נעה בלי הרף, וסלי־מעלית עמוסים למכביר היו עולים בזה אחר זה, ובהם גופות מתים וגופות חיים וגופות שאפשר היה לעמוד על מצבם רק לאחר שמכשירי־החמצן נפחו אויר לתוכם במשך זמן־מה. הל עמד במטר הסוחף, התבונן בהמון ואמר בלבו כי מימיו לא ראה עוד מחזה כה מחריד ומעורר רחמים. זו הדממה, שהיתה משתררת בהופיע מישהו וידיעות בפיו. זעקת־פתאום, זעקת־השבר של אשה שתקוותיה שודדו! המית ההשתתפות שהיתה עוברת בהמון, ואחריה קריאות־השמחה לשמע בשורה טובה; כשדה־שבלים המתנער לרוח־סערה כן נעו נפשות האספסוף חליפות.

והספורים אשר הקיפו את המחנה – מן העולם התחתון הובאו – ספורים על סבל אשר לא יאָמן ועל גבורה אשר אין להעלות על הדמיון! אנשים ששהו ארבעה ימים באפס מזון ומים, ועוד סרבו לצאת את המכרה, כי רצו להשאר ולסייע בהוצאת האחרים! אנשים שרבצו יחד במחשך ובדממה וחִיוּ את נפשותיהם בטפות המים שהיו נופלות מהסלעים שמעל לראשם, בשכבם חליפות במקום שטפטפו המים, או בהרטיבם את חלקי בגדיהם כדי למוץ את הלחלוחית. אנשי חבורות ההצלה ספרו איך הלמו על המחיצות וקלטו את אותותיהם החלושים של האנשים הכלואים, וכיצד עבדו בשגעון כדי להבקיע דרך אליהם; ואיך, לבסוף, כשעלה בידם לנקוב חור קטן, שמעו את קריאות השמחה וראו את עיני האנשים מתנוצצות מתוך החשכה, והללו חִכּו, נושמים בכבדות, להרחבת החור עד כדי שאפשר יהיה להעביר לשם מזון ומים.

במקומות אחדים ניטשה מלחמה באש. צנורות־מים ארוכים הורדו, האנשים התקדמו בצעדים קצובים, והמנָפה שאבה את העשן והקיטור ופִנתה את הדרך לפניהם. העושים במלאכה זו שמו נפשם בכפם, אך הוסיפו ללכת בלא היסוס. עוד לא פסה מלבם התקוה למצוא אנשים כלואים בתאים המרוחקים.

הל מצא את ג’ף קוטון בפתח חדר־השקילה שהָפך בית־חולים זמני. זו היתה להם הפגישה הראשונה מאז ההתגלות בקרונו של פרסי, ועל פניו של קצין־המחנה השתפך חיוך צנוע ואוילי. “ובכן, מיסטר ורנֶר, הרי נצחת”, העיר; ולאחר שקלא וטריא קלה הרשה לנשים אחדות להכנס לחדר־השקילה, לערוך את רשימת הניזוקים ולהודיע את שמותיהם בהמון. הל הלך אל בית המינֶטים כדי לבקש את מרי להיות אחת העוסקות בדבר. ואולם רוזה אמרה כי מרי יצאה תיכף לאחר שהוא ומיס ארתור עזבו את הצריף, ואין איש יודע היכן היא נמצאת. הל פנה, איפוא, אל מיסיס דויד שהסכימה לצרף איזו מַכָּרות ולעשות את המלאכה מבלי ששֵם “וַעד” יקרא עליהן. “אי אפשי בשום ועד מהועָדים הארורים הללו”, הצהיר קצין־המחנה.

כך עבר הלילה וחלקו של היום שלאחריו. פקיד מהמחסן בא אל הל ובידו מעטפה סגורה שהכילה טלגרמה על פי כתבתו של קרטרייט. “אני מבקשך במפגיע לבוא מיד הביתה. השמועות, לכשתגענה לאזני אבא, תגרומנה לו צער רב. ואיני יכול להעלימן ממנו עוד ימים רבים”.

הל קמט את מצחו; אכן, יצאו ההריגנים לפָעֳלם בלי שהיות! הוא הלך למשרד הדואר וטלפן את תשובתו. “בדעתי לנסוע בעוד יום או יומַים. אקוה כי תשתדל לשמור את אבא מידיעות־שוא עד שמעך את דברַי”.

הידיעה שנתקבלה העכירה את רוחו של הל למאוד. ניעורו ברוחו וִכוחיו הממושכים עם אחיו, הסברותיו והתנצלויותיו בפני אבא. הוא אהב את האיש הזקן בחום לבו. מה רב הבזיון אם איזה שליח של ההריגנים חדר אליו והֲמָמו בספורי־כזביו!

כל ההרהורים הללו עוררו בהל געגועים על הבית, הם החיו ברוחו את עולם־החוץ על קסמיו הגשמיים – יש, כנראה, גבול ליכלתו של אדם בן־תרבות לשאת את האוכל המזיק לבריאות, את המטות המזוהמות ואת המַראות המעוררים בחילה. נבצר מהל להשתחרר ממחזה חדר־האוכל בקלוב, מריחות הבשר הצלוי והלחם הטרי, ומצבעי הסלט והפירות הטריים וקציפת־השמנת.

לילה שני עבר ואחריו עוד יום. הגוִיות האחרונות הוצאו ונשלחו לפדרו; שם עתידה היתה להתקיים אחת מאותן ההלוָיות הגדולות המהוות קו אָפיָני בחיי המכרות. האש כבתה ואת מקום חבורות המצילים יָרשו נגרים ומְקָרִים שתקנו את הנזקים והחזירו את סדרי המכרה ליָשנם. הכַּתָבים הלכו; בילי קיטינג לחץ את ידו של הל בחום, והבטיח לסעוד עמו פת־שחרית בקלוב. סוכן של “הצלב האדום” הגיע למקום להאכיל את הרעֵבים בכסף ההתחיבויות שאספה מיסיס קֶרטיס. מה עוד נשאר לו להל לעשות – זולת אמירת שלום לידידיו והבטחה לעזור להם בעתיד?

הראשונה אשר נתן דעתו עליה היתה מרי בֶּרק; מאז הפגישה עם ג’סי לא ראה אותה, והוא הבין כי מרי נמנעת בכונה מהזדמן עמו. בביתה לא היתה והוא הלך לדרוש לה אצל הרָפֶּרטים ושהה שם שעה קלה, משוחח שיחת־פרידה עם האשה הזקנה אשר את בעלה הציל ממות.

רָפרטי הולך ומבריא. אשתו הורשתה לראותו. דמעות התגלגלו על פניה הכחושים בספרה על דבר הבקור. ארבעה ימים וארבעה לילות היה כלוא בנקיק קטן באפס מזון ומים, מלבד טפות קָפה אחדות אשר חִלק עם השאר. עדיין אין בכוחו לדבר, ואפילו להניע יד; ואולם בעיניו היו חיים, ומבטו הביע ברכת־ידידות של הנפש, אשר היא, מיסיס רפרטי, אהבה ושֵרתה באמונה מזה שלושים שנה. מיסיס רפרטי שרה שירי הלל ושבח לאלוהיו של רפרטי שהוציא את בעלה בשלום מכל הסכנות; ברי היה לה שכוחו יפה משל אלוהיו הפרוטסטנטי של י’והנסון, השוֵדי הענק, שהיה מוטל בצדו של רפרטי והשיב את רוחו.

אבל הרופא הודיע, כי האירי הזקן לא יהיה עוד מוכשר לעבודה, והל ראה את צל החרדה נופל על שמחתה של מיסיס רפרטי. מה זה עלה על דעתו של הרופא? אכן זקן רָפֶרטי, אפס גם מוצק הנהו; והיכול הרופא לשער עד היכן מגיע רוח התאמצותו של אדם אשר משפחה שלמה תלויה בו? לא הוא האיש אשר יעזוב את עבודתו בשֶל איזה כאב קל. מלבדו הרי משתכר רק טים, שאמנם בחור טוב הוא ועובד בחריצות, ואולם כל רופא חייב לדעת כי אין משפחה גדולה יכולה להתפרנס משכר עבודתו של נער־מכרות בן שמונה־עשרה! אשר ליתר הנערים הרי היה חוק שאסר עליהם את העבודה מפני צעירותם. מיסיס רפרטי סברה, כי מן הראוי היה לתת מעט יותר בינה בקדקדיהם של אלה אשר עשו את החוקים – אם גזרו הללו אומר לאסור על הילדים את העבודה במכרות, הרי צריכים הם למצוא דרכים אחרות להאכיל את הילדים.

הל הקשיב לדבריה, מודה לרובם, והתבונן בה בתוך כך, לומד מהתבוננות זו הרבה יותר מאשר מתוך דבריה. היא קיימה את מצות “פרו ורבו” אשר דתה הטילה עליה; שלושה בנים גִדלה קרבנות למולך התעשיה, ועתה נשארו לה בעלה ושמונת ילדים לדאוג להם. הל שאל את עצמו אם היה לה רגע אחד של מנוחה בכל חמשים וארבע שנותיה. הוא, על כל פנים, לא ראה אותה בכך. אפילו כעת, בשבחה את אלוהי רפרטי ובגנותה את נותני־החוקים הרכושניים, ערכה את השולחן לפת־ערבית, כשהיא מתנועעת בחפזון, דומם, כמכונה. היא היתה כחושה כסוס זקן שנדד ועבר את המדבר; עורה מעל עצמות הלסתות היה מתוח כגומי, גידי זרועותיה שורדו בבליטות כנימי פסנתר.

היא רעדה בפני סיוט הדלות הנשקפת. הוא שאָלה, מה תעשה, וראה שוב את דוֹק הפחד נמתח על פניה. יש רק מפלט אחד מהרעב והוא – למסור את הילדים לאחד המוסדות. בהזכירה את הדבר הזה – אחד מחלומות־הזועה של העניים – שבה האשה הזקנה לבכות ולהאנק. טעות בידו של הרופא, ראה יראה, וגם הל יראה – – בעוד שבוע או שבועים ישוב רפרטי הזקן לעבודתו.

ב    🔗

הל יצא החוצה. השעה היתה שעת שקיעת־השמש בארץ המישור; אור ארגמן היה זרוע על ראשי ההרים, ואויר הסתיו המוקדם היה רענן וצונן. במורדי הרחובות המחשיכים ראה דמויות מתקהלות; נשמעו קריאות, אנשים רצו בכוון אחד. מהר גם הוא לשם, ובלבו השאלה: “מה, איפוא, קרה שוב?” כמאה קולות הדדו בחלל, מתערבים זה בזה כגלי הים בהמוניו. הוא הצליח להעלות צירופי־מלים: “קדימה! קדימה! רב לנו! הידד!”

“מה קרה?” שאל הל את אחד הקיצונים. האיש הכירו, ומיד בקעה ועברה קריאתו בהמון הנאספים: “ג’ו סמיט! זה האיש הדרוש לנו! בוא הנה, ג’ו! פתח בנאום!”

עוד הל שואל שאלות, מנסה לברר לעצמו את המצב, באו קריאות אחרות והבליעו את שמו: “די רמסו אותנו ברגל גאוה!” מישהו קרא בקול רם עוד יותר: “סַפר לנו! ספר לנו זאת! קדימה!”

על מדרגות אחד הבנינים עמד אדם. הל פקח את עיניו בהשתוממות: זה היה טים רפרטי. בין כל הבריות שבעולם – טים, טוב־הלב והפשוט – טים בעל הפנים השוחקות והעינים האיריות הכחולות והעליזות! שעָרו הצהבהב־האדום היה פרוע, פניו היו נעוי־חֵמה. “הריהו כמעט מת!” נהם. “קולו נחבא מאין אונים, ואינו יכול להניע יד! אחת עשרה שנים עמל והתענה למענם, והנה כמעט שנהרג באסון שבא באשמתם – כל אחד מההמון הזה יודע כי אשמתם היא, חי האלוהים!”

“בודאי! הצדק אתו!” קראה מקהלת קולות. “ספר לנו הכל!”

“הם נותנים לו עשרים וחמשה דולר, ודמי־רפוי – וכמה יהיו דמי־הרפוי הללו? השלך ישליכוהו החוצה עוד בטרם יעצור כוח לעמוד על רגליו! הלא ידעתם זאת – כך עשו לפֶטר קוּלֶן!”

“אמנם כן, נכון!”

“ואתם עורכי־הדין הארורים, אשר בִפנים, מחתימים אותם על נירות כשעדיין לא שבה אליהם כל הכרתם. ואני, שיש בידי לעזור לו, איני רשאי להכנס. חי ישו, הרי הסאה נגדשת! העבדים אנחנו, או כלבים, שמוטל עלינו לשאת כל אלה?”

“לא נוסיף לשאת עוד את כל אלה!” קרא אחד. “נכָּנס פנימה ונראה את הנעשה!”

“קדימה!” קרא שני. “לעזאזל – בריוניהם!”

הל הבקיע לו דרך בהמון. “טים”, קרא, “מנין אתה יודע זאת?”

“בחור אחד היה בפנים וראה”.

“מי?”

“איני יכול לומר לך – הם ישַלחוהו, אך אתה מכירו היטב. הוא בא ואמר לי. הם מנסים להפטר במרמה מתשלום־פצויים לאבי”.

“הם עושים כן תמיד”, קרא ווֹצוֹפּ, כורה אנגלי. “על כן לא יתנו לנו להכנס”.

“ומחר רוצים הם לפתוח את מספר 2!” נהם טים. “מי ירד לשם? יחד עם אליק סטון המציל את הפרדות ושולח את האנשים לעזאזל!”

“לא נשוב למכרות, עד שלא יהיו בטוחים בתכלית הבטחון!” קרא ווֹצ’ופּ. “ירַבּצו נא קודם – ולא, תלך העבודה לעזאזל!”

“וגם יתנו נא לנו את משקלנו!” קרא שני. “הבו לנו רואה־משקל וקבלנו את המגיע לנו!”

שוב באה הקריאה: “ג’ו סמיט! פתח בנאום, ג’ו! הרבץ להם! אתה האיש!”

הל עמד חסר־ישע. נבוך. הוא אמר בלבו כי מלחמתו נסתיימה – והרי כאן אוסרים מלחמה חדשה! האנשים שמו מבטחם בו, העַז במורדים היה בעיניהם. רק מעטים ידעו את דבר התמורה הפתאומית במצבו.

עוד הוא מפקפק וקו־המערכה שטף ועבר על פניו; האנגלי ווצ’ופּ קפץ על המדרגות, ודבר אל ההמון. הוא היה אחד האנשים השחוחים וננסי־הגוף, והנה לפתע גלה את כוח ריאותיו. אחוז תמיהה הקשיב הל; לעולם לא היה חושב ללוחם את זה האיש השתקן, מטומטם־המראה. תום אולסון תהה על קנקנו והודיע כי אין זה רוצה לשמוע דבר, ועל כן הסיחו דעתם ממנו. והנה עמד כאן ופיו מפיק מרדות איומה.

“חבורת שודדים ומרצחים! הרי הם עושקים אותנו בכל אשר נפנה! אני כבר שבעתי עושק! ואתם?”

המון קולות התלכד לשאגה כללית; הכל שבעו. “טוב, איפוא – אנחנו נלָחם בהם!”

ג’ף קוטון בא במרוצה, בוד אדמס ושלשת שוטרי־מכרות אחריו. ההמון לא זז ממקומו, העומדים בקצוות קפצו את אגרופיהם, חשפו שניהם ככלבים זועמים. פניו של קוטון להטו מחֵמה, ואולם הוא ראה כי ענין רציני לפניו, הפך פניו והלך להביא כוחות נוספים: – ההמון נהם משמחה. המלחמה הנה החלה – עתה נחלו את נצחונם הראשון!

ג    🔗

ההמון נע במורד הרחוב, שר ומקלל בלכתו. מישהו פתח בשירת המרסלייזה, אחרים החרו־החזיקו אחריו, המלים נישאו על גלי התלהבות מטורפת:

"לַנֶּשֶׁק, לַנֶּשֶׁק, הַגִּבּוֹרִים!

קָדִימָה, קָדִימָה, בְּלֵב נָכוֹן,

לַמָּוֵת אוֹ לַנִּצָּחוֹן!"

נדכאי עמים רבים היו בהמון הזה; הם שרו בשפות שונות ומשונות זו מזו, ובכל זאת היה השיר אחד, צלילים בודדים היו נשמעים ברור מדי פעם בפעם, ומיד חזרו ונבלעו בתוך הנהימה הכללית. “קדימה, קדימה, בלב נכון!” אחדים רצו במגמות שונות להפיץ את החדשות, וכעבור שעה קלה היו כל אוכלסי הכפר במקום; הגברים נפנפו בכובעיהם, הנשים הרימו ידיהן וצוחו – או עמדו אחוזות־פחד, בהכירן כי בשירים מהפכניים לא יתכן להאכיל את הילדים.

טים רָפרטי הורם על כתפי ההמון והוכרח לחזור על ספורו. עוד הוא מדבר, ואמו הזקנה באה, וצעקותיה פולחות את ההמולה אשר מסביב: “טים! טים! רד משם! מה זה היה לך?” היא פֵּרשה בידיה באימת־מות; בראותה את הל, עטה עליו. “קחהו משם, ג’ו! אין ספק, הבחור יצא מדעתו! הם ישליכו אותנו מהמחנה, ולא יתנו לנו מאומה – ומה יהיה בסופנו? אֵם האלוהים, מה זה היה לנער?” שוב קראה לטים בשמו, אפס טים לא שעה לצעקותיה. טים היה במסע לוֶרסַל!

מישהו קרא כי עליהם ללכת לבית־החולים להגן על הניזוקים מפני “עורכי־הדין הארורים”. זו היתה, לפחות, מטרה מסוימת. ההמון פנה בכוון האמור; הל הלך עם המאסף: נשים, ילדים וגברים הנחשלים ברוחם. הל ראה כמה מפקידי החברה עוברים במהירות, אחר הופיע גם ג’ף קוטון, והוא שמע בצוותו את האנשים לקחת במשרד אקדוחים.

“ג’ק הגדול” בא עם ג’רי מינטי, והל נתקרב אליהם כדי לטכס עצה. ג’רי היה משולהב. הנה בא סוף־סוף – הוא, המרד אשר אליו נשא את עיניו משָׁנים! למה, איפוא, מחכים הם, מדוע אין נואמים נאומים ומארגנים את האנשים?

ג’ק דויד הביע פקפוק. יש לשקול בישוב־הדעת, אם ההתפרצות הזאת תוכל להחזיק מעמד.

ג’רי השיב כי יש לאל ידם לכַון את ההמון לכל צד שירצו. אם יקחו את הרסן בידיהם יוכלו להדריך את האנשים וללַכדם לגוף אחד. כלום אין זה הדבר אשר תום אולסון רצה בו?

לא, אמר הוֶלסי הגדול, אולסון נסה לארגן את האנשים ארגון חשאי בתורת הקדמה למרידה בכל מחנות־הפחם, הדבר הזה שונה בתכלית מתנועה גלויה המצומצמת בתחומי מחנה אחד. היש תקוה כלשהי להצלחתה של תנועה כזאת? אם אין, הרי יהיה זה מצדם מעשה שטות בלבד שיגרור אחריו את פטוריהם.

ג’רי פנה אל הל. מה הוא סבור?

הנה כי כן הוכרח הל לדבר. קשה לו מאוד לחוות את דעתו, אמר. כה מעטה ידיעתו את עניני הפועלים; להתודע אליהם ־ הן זו היתה מטרת בואו לגיא־צפון. קשה ליעץ לאנשים לקבל עליהם את עוּלם של הסדרים השוררים כאן; ואולם, מצד שני, ברור כי התפרצות־סרָק רק תרַפה את רוחם, ותרבה לאין ערוך את המכשולים שבדרך לארגונם.

עד כאן דברי הל; ואולם רבות מהם היו המחשבות בלבו, אותן שלא יכול לתת להן ניב. הן אי אפשר היה לו לומר לאנשים האלה: “אמנם ידידכם אני, אפס הנני גם ידידם של אויביכם, ובשעת דחק זו איני יכול לבוא לידי החלטה, איזהו הצד אשר לו אני חייב אמונים. חובת האדיבות מרתקת אותי אל אותם שחייכם נתונים בידיהם; אף חושש אני לצער את הנערה אשר אני עומד לשאת לאשה”. לא, זאת לא יכול להגיד. אף המחשבות בלבד הביאוהו לידי הרגשה שבוגד הנהו; הוא לא העז כמעט לשאת עיניו אל אנשי־שיחו. ג’רי ידע כי הל מקושר באיזה אופן שהוא עם ההריגנים, אף הודיע זאת ליתר ידידיו של הל, והם דנו ועיינו במשמעותו של הדבר הזה. אולי מרגל הוא בעיניהם?

על כן רָוח לו בדבר ג’ק דויד נמרצות. הם רק יסגירו עצמם לידי האויב בהכנסם בעובי הקורה לפני הזמן. מן הראוי להמלך באולסוֹן.

“היכן הוא אולסון?” שאל הל ודויד הודיע כי ביום שהל שוּלח מן המחנה התפטר אולסון ונסע לשָרידן, כדי למסור דין־וחשבון על המצב לפני ההנהגה הראשית של היוּניון. נראה שאינו עתיד לשוב לכאן; הוא הקים את קבוצתו הקטנה, זרע את זרע המרד בגיא־צפון.

הם שקלו וטרו בשאלת ההתיעצות. אי אפשר היה לטלפן מגיא־צפון, מבלי ש"הבוסים" ישמעו כל מלה; ברם, מסע־הערב לפדרו יוצא בעוד רגעים מספר ו"ג’ק הגדול" סבר כי אחד מהם צריך לנסוע בו. שרידן שרויה במרחק חמשה־עשר או עשרים מיל מפדרו, ויתכן למצוא שם פקיד היוניון להמלך בו; מכל מקום אפשר יהיה להשתמש בטלפון הבין־עירוני ולהשיא אחד ממנהיגי היוניון בוסטרן סיטי לצאת במסע הלילה כדי להגיע לפדרו עם בוקר.

הל, שעדיין קוה להשאר מן הצד, הטיל את התפקיד הזה על ג’ק דויד. הריקו את כיסיהם כדי לאסוף את דמי־הנסיעה, וג’ק הגדול נחפז לבית־הנתיבות. הל וג’רי החליטו ל"הצניע לכת" לפי שעה, ולהזהיר את יתר חברי קבוצתם על כך.

ד    🔗

תכנית זו היתה נוחה להל ביותר; ואולם מיד נתברר לו, כי היא נתקבלה לאחר זמן. הוא וג’רי נתקרבו להמון שנתכנס ליד אחד מבניני החברה והקשיב לנאום. קול אשה היה זה, וצליליו בקעו ברורים ונמרצים. נבצר מהם לראות את הנואמת מפני הדחק, ואולם הל הכיר את הקול ותפס לבן־לויתו בזרועו, “הרי זו מֶרי בֶּרק!”

אמנם מרי ברק היתה זאת, ונראה היה שהיא מביאה את ההמון למעֵין שגעון. אך הביעה משפט אחד, ענתה שאגת ההמון לעומתה; אחריו בא משפט שני, ושוב נהם ההמון. הל וג’רי נדחקו קדימה עד שעלה בידם לקלוט את מִלֶיה של מקהלַת־הזעם הזאת.

“ההיו יורדים בעצמם לתוך המכרה, כסבורים אתם?”

“לא!”

“ההיו מתלבשים אז במשי וסלסלה?”

“לא!”

“ההיו ידיהם כה ענוגות ורכות?”

“לא!”

ומרי שטפה הלאה: “לו רק התלכדתם, כי עתה היו באים וכורעים ברך לפניכם ומבקשים שלום. ואולם פחדנים הנכם, והם מנצלים את פחדנותכם! בוגדים הנכם, והם קונים אתכם! הם משברים אתכם לרסיסים, עושים בכם את כל העולה על רוחם – ואז הם מסתלקים במסעיהם הפרטיים ומשאירים כאן בריונים להכותכם ולדוש אתכם בעקביהם! עד מתי תסבלו זאת? עד מתי?”

נהימת ההמון עברה את הרחוב וחזרה ונתגלגלה משם ועד הֵנה. “לא נסבול זאת! לא נסבול זאת!” הגברים הניעו בידיהם המאוגרפות, הנשים צוחו, אף הילדים הטיחו קללות. “הלחם נלחם בהם! לא עוד עבדים נהיה להם!”

והנה מצאה מרי את מלת־הקסמים. “אנחנו ניצור יוניון!” קראה בעיָם. “נתאחד גם נעמוד באחודנו! אם יוסיפו למנוע מאתנו את זכויותינו, נדע מה שנשיב – שביתה!”

כקול הרעם בהָרים עלתה המולת ההמון. אכן מצאה מרי את המלה! שנים רבות לא בוטאה זו בגיא צפון בפה מלא, והנה עברה כבזק את העם. “שביתה! שביתה! שביתה! שביתה!” לא נִלאו אזניהם משמוע. לא הכל הבינו את נאומה של מרי, ואולם ידוע ידעו את המלה: “שביתה!” הם תרגמוה והשמיעוה בקולי־קולות בפולנית, ביהמית, איטלקית ויונית. הגברים נפנפו בכובעיהם, הנשים – בסינריהם – באפלולית בין־הערבים דמו לעדת־צמחים טרופי־סער. היו שתקעו כף זה לזה בהתלהבות, הנרגשים בבני הנכר נפלו איש על צואר רעהו. “שביתה! שביתה! שביתה!”

“לא עוד עבדים אנחנו!” קראה הנואמת. “אנשים אנחנו – וכאנשים נחיה! נעבוד כאנשים – או שלא נעבוד כלל! לא נדמה עוד לעדר בקר אשר יִרדו בו הבוסים כטוב בעיניהם! נתארגן, איש לימין רעהו נעמוד – שכם אחד! יחד ננצח או יחד נרעב ונמות! ואיש מאתנו לא יכנע, איש לא יהיה לבוגד! היש בינינו איש אשר ימכור את חבריו?”

קול ילל, כקול עדר זאבים, ענה לדבריה. האיש העלול למכור את חבריו יעיז נא להראות את פרצופו הנבזה!

“התעמדו לימין היוניון?”

“נעמוד!”

“התשָבעו על כך?”

“נשָבע!”

היא הטילה את זרועותיה בתנועה של השבָּעה רבת־רגש כלפי מרום. “השבעו בחייכם! כי לא תעזבו את המערכה, כי איש לא יכָּנע, עד אם נצחנו! השבעו! השָבֵעו!”

אנשים עמדו ועשו כמעשה, פשטו ידיהם לשמים. “אנו נשבעים! אנו נשבעים!”

“לא תתנו להם לשבור אתכם! לא תתנו להם להביא מורך בלבותיכם”.

“לא! לא!”

“עמדו בדבורכם, הגברים! קיימו את שבועתכם! זו התקוה האחת לנשיכם ולילדיכם!” הנערה הוסיפה לדבר, מיסרת ומוכיחה בניבים דוהרים־דולקים ובתנועות־גוף יוקדות־רגש, ודמתה לצלמו החסון והשליט של המרד הזועם. הל הקשיב לנאום והתבונן בנואמת, אחוז התפעלות. כאן נתגלה פלא הנפש האנושית, מתוך תהום היאוש חוללה התקוה! וההמון אשר מסביבה לקח חלק בלידה חדשה זו; הזרועות הפשוטות, הדמויות המתנועעות נענו למֶרי כתזמורת למַטֵה המנצח.

רטט עבר את הל, רטט נצחון. הוא עצמו נִגף במלחמה, והיה את נפשו להמלט מעמק־הבכא הזה; ואולם עתה פעמה התקוה את גיא־הצפון – עתה יבוא גם הנצחון, החופש!

מאז בא הַל אל חבל הפחם, נוכח כי עיקר הטרגדיה של חיי האנשים הללו אינו בסבלם הגופני כי אם בנחיתותם הרוחנית, בעוני הנואל וחסר־התקוה שבנפשותיהם. עובדה זו נחרתה מעט־מעט בהכרתו, הן ממראה עיניו והן מדברי חבריו. אולסון היה הראשון שנתן בטוי לדבר: “הגדול באסונות הוא במוחותיהם של האנשים האלה, שאנו משתדלים לעזור להם”. איך יתכן לתת תקוה בלבות האנשים באוירת האימים הזאת? אפילו הל בעצמו, צעיר לימים ובן־חורין, בא לידי יאוש. הוא הנהו בן מעמד שהיה מורגל לומר: “עשה דא!” או “עשה הא!” והדבר נעשה. אפס עבדי מכרות אלה לא ידעו מעולם את הרגשת השלטון, הוַדאות; אדרבה, הסכן הסכינו לכך, שמאמציהם יושמו לאַל בכל עת וכל שעה, ששאיפותיהם לאושר ולפעולות תהָרסנה על ידי רצונות זולתם.

והנה נתחולל הפלא של הנפש האנושית! הנה באה התקוה לגיא־צפון! האנשים מתקוממים – ומרי בֶּרק בראשם! חזונו הוא שנתקיים – מרי בֶּרק, פניה מלאי זיו ושערה מזהיר כנזר זהב. מרי ברק רוכבת על סוס לבן כשלג, עוטה שמלה לבנה, רכה ומבהיקה – כי’ן ד’ארק או כמנהיג בתהלוכת־הבחירות. כן, והרי היא בראש מחנה עצום, וצלצלי התרועה מהדדים באזניו.

ביסודם של דברי הלצון של הל היה טבוע חזון־אמת, אמונת אמת בנערה הזאת. מאז היום ההוא בו מצָאה לראשונה עסוקה בכביסה, שושנת־בר של המכרה, הכיר כי אין היא סתם נערה עובדת כי אם אשה בעלת שאר־רוח ועצמיות. היא הרחיקה לראות, העמיקה להרגיש משאר עבדי־השָכר אשר במקום הזה. הפרובלימה שלה היתה כשלהם, אך מורכבת יותר. כשבקש לעזור לה והציע לה להשיג עבודה למענה, הסבירה לו כי משאת־נפשה אינה רק הקלת העמל המפרך, כי אם חיים שיש בהם ענין רוחני. הנה כי כן באה לו המחשבה, כי על מרי להיות מורה, מנהיגה לחבריה. היא אהבה אותם, היא סבלה למענם ועמם, ובה בשעה היתה רוחה חוקרת לסבות עָנים ומרודיהם. אפס כשבא אליה ותכניות המנהיגוּת בצקלונו, נתקל ביאוש מכַלה; הפסימיות שלה לגלגה על חלומותיו; מתוך שאט נפש לעבדי המכרות הללו הֵקלה בערכם של המעשים והמאמצים־למעשה.

והנה הטילה על עצמה את התעודה אשר הוא שִוה לנגדה! דומה היה לו כי עצם נפשה הוא ההמון ההומה הזה. היא חיתה את חייהם של הבריות הללו, הרגישה בגופה כל עָול שנעשה להם, נחלצה למרד עמם יחד. בהיותו רק גבר, נעלם מהל פרט חשוב אחד בהשתלשלות מפליאה זאת; הוא לא תפס כי דבריה היה מכוּוָנים לא רק לרָפרטים ולווצ’ופּים וליתר עבדי המכרות של גיא־צפון, כי אם גם לנערה אחת, בעלת קלסתר־פנים של שער־ירחון, והיא לבושה מעיל גשם. חבושה כובע מעין הירוק־החִור ולוטה צעיף־דרך רך כמשי ויקר־ערך להחריד.

ה    🔗

על נאומה של מרי הקיץ קץ פתאומי. קבוצה אחת נתרחקה לקצהו השני של הרחוב; שם קם שאון, ובמדה שהיה הולך וגדל היה מושך יותר אנשים. מרי הסבה את עיניה, וכל ההמון נהר במורד הרחוב.

המהומה פרצה ליד בית החולים. לפני הבנין הזה היתה אכסדרה ועליה עמדו קרטרייט ואליק סטון מוקפים פקידי־החברה; ביניהם ראה הל את פרֶדוביץ ג’ונסון, פקיד הדואר וסי אדמס. לפני המדרגות עמד טים רפרטי, ומאחריו מחנה אנשים תקיפים בהחלטתם.

הוא צעק: “אנו רוצים שתוציאו את עורכי־הדין אלינו”.

המפקח הראשי בכבודו ובעצמו נסה לשאת ולתת עמו. “אין כאן עורכי־דין, רופרטי”.

“איננו מאמינים לך!” וההמון החרה־החזיק אחריו: “איננו מאמינים לך! בעצמנו נראה!”

“אסור להכנס לכאן”, הצהיר קרטרייט.

“אני הולך לראות את אבי!” צעק טים. “הן רשאי אני לראות את אבי, האין זאת?”

“תוכל לראותו בבוקר. תוכל גם לקחתו הביתה, לכשתרצה בכך. אין לנו כל ענין בהשָארותו. ואולם כעת הוא ישֵן, ואין להפריע את האחרים”.

“לא חששתם להפריעם בעורכי־הדין הארורים שלכם!” תשואות ההסכמה מצד ההמון החרישו את הכחשתו של קרטרייט.

“כל עורכי דין לא באו אליו, אני אומר לכם”.

“שקר!” קרא ווצ’ופּ. “הם היו כאן כל היום, ואתה יודע זאת. הוציאו אותם!”

“קדימה, טים!” קרא אנדי, הנער היוני, כשהוא מפלס לו דרך במרפקיו. “קדימה!” קראו השאר; מאושש ומזורז דָרך טים על המדרגה הראשונה.

“רצוני לראות את אבי”. וכיון שתפָסוֹ קרטרייט בכתפיו, נהם: “הרף ממני, אני אומר לך”.

נראה היה בעליל שהמפקח משתדל בכל מאמצי כוחו שלא להזקק לאלמוּת; בעוד הוא מחזיק בנער, צוה את אנשיו להסוג אחור. ואולם דמיו של טים רתחו בו, הוא השתער קדימה, והמפקח הראשי – אם אגב חבטה ואם כדי להשמר ממכה הצפויה לו – השליכו מעל המדרגות. ההמון השיב שאגת חימה; אחדים נעו קדימה, ובה בשעה הוציאו האנשים על האכסדרה את אקדחיהם.

המצב היה ברור. בעוד רגע יתפרץ ההמון אל המדרגות, והאקדחים יירו. וכשיעָשה הדבר, מי ישער את סופו? ההמון שהובא לכלל טירוף ישלח אולי באש את כל בניני חברת המכרות, ואולי גם לא ינוח ולא ישקוט עד אם הרג את כל באי־כוחה של החברה.

הל החליט להשאר מן הצד, אפס הכיר כי עמידה מן הצד ברגע הזה אינה אלא פחדנות, כמעט עוון. הוא קפץ קדימה וקריאתו בקעה את ההמולה הסואנת: “חכו, אנשים! חכו!”

קרוב לודאי שלא היה אף איש אחד בגיא־צפון שהיה עלול למצוא אזנים קשובות ברגע הזה. אפס בהַל נתנו אמונם, הוא זכאי לדרוש את הקשבתם. כלום לא בשבילם ישב במאסר, כלום לא עיניהם הן שראוהו מאחורי הסורג? “ג’ו סמיט!” הקריאה הקיפה את כל ההמון הנרגז.

הל נדחק קדימה, הדף אנשים, בקש מנוחה, צוה על השקט. “טים רָפרטי! חכה!” וטים שהכיר את הקול, ציית.

כיון שנשתחרר הל מהדחק, קפץ על המדרגות; קרטרייט לא נסה להפריעו.

“אנשים1” קרא. “חכו רגע! לא זה הדבר אשר אתם רוצים בו! הן אינכם רוצים להתנהג באלמוּת!” הוא הפסיק לרגע; ידוע ידע כי שלילה בלבד לא תעכב בעדם, כי עליו לומר להם את אשר ירצו. לפני שעה קלה שמע את המלים הראויות להאמר והוא השמיע אותן באזני ההמון, עד כמה שקולו מגיע: “אתם צריכים ליוניון! אתם רוצים בשביתה!”

בשאון־תרועה נענה ההמון לדברים; ככה עוד לא הריע ההמון! ואכן זהו הדבר אשר הם רוצים בו! שביתה! ורוצים הם כי ג’ו סמיט יארגן אותם, ינהיגם. הוא היה מנהיגם והושלך מן המחנה בגלל זה. כיצד חזר לכאן, דבר זה לא היה מחוּוָר להם כל צרכו – מכל מקום, הוא היה כאן, והרי הוא בחירם, חביבם. הידד והידד! הם ילכו אחריו עד שערי גיהנום.

ומה חזקים עצביו של בחור זה! הרי הוא עומד על אכסדרת בית־החולים, סמוך לחטמיהם של הבוסים, נואם נאום־יוניון בפניהם, והללו אינם מעיזים לנגוע בו! ההמון, כיון שעמד על המצב, המה כמתוך טירוף של התפעלות. דוברי־האנגלית שבתוכו קראו קריאות־הסכמה; ואותם שלא הבינו, צעקו באשר האחרים עשו כן.

כמובן, אין ברצונם להשתמש באלמוּת! מה בצע להם בה? מהאלמוּת לא תבוא תשועתם! תקותם האחת באחודם, בהקימם גוף מוצק של אנשים בני־חורין. הם יבחרו בועד היוניון ולו יותן הכוח לדבר בשם כולם, לומר כי אף איש לא יגש לעבודה עד שיובטח הצדק. ואז – חסל פטורי האנשים העומדים על זכויותיהם, חסל הרשימה השחורה, חסל גירושם של אלה הדורשים מה שחוקי המדינה פוסקים להם.

ו    🔗

כמה יוכל אדם לעמוד על מדרגות בנינה של חברת־המכרות, ומפקח ראשי ומשגיח מאחוריו, ולארגן יוניון של פועלי־מכרות? הל הבין שעליו להסיע את ההמון מן המקום המסוכן הזה.

“התעשו, איפוא, את אשר אני אומר לכם?” שאל, וכשהסכימו לו במקהלה, הוסיף בטון מזהיר: “אל תִגרה! ואַל סביאה! אם תראו מישהו שכור הערב, שבו על גבו והחזיקוהו היטב!”

הם צחקו והריעו תרועות שמחה. כן, הם יחזיקו מעמד! אין ספק, זהו ענין לאנשים פכחים לענות בו.

“ואשר לאנשים בבית־החולים”, המשיך הל, “הרי נמנה ועד שיתעסק בהם. אַל רעש – אין ברצוננו להפריע את החולים. רק רוצים אנו להוָדע אם גם איש זולתנו אינו מפריעם. מישהו יכנס לבית־החולים וימָצא עמם. הטוב הדבר בעיניכם?”

כן, הדבר טוב בעיניהם.

“ובכן”, אמר הל, “חכו רגע במנוחה”.

הוא נפנה אל המפקח הראשי: “קרטרייט”, אמר, “רוצים אנו שועד ימָצא עם אנשינו בבית־החולים”. וכשבקש הלה לטעון כנגדו, הוסיף בהנמכת הקול: “אל תשתטה, בן־אדם! כלום אינך מבין שמנסה אני להציל את חייך?”

המפקח הראשי ידע, מה רב הנזק מבחינת המשמעת הכרוך בעקב ותור להמון, ואולם ראה גם את סכנת הרגע, ולא היה ברי לו באיזו מדה יוכל לסמוך על אומץ־לבם וכושר־קליעתם של לבלרים וקצרנים.

“חושה, בן־אדם!” פצר הל. “איני יכול לעכב בידם זמן רב. אם אינך רוצה לתת לתופת שתתפרץ, תצטלל נא עליך דעתך”.

“טוב”, אמר קרטרייט, מבליע את כבודו שנפגע. והל פנה אל ההמון והודיע את הסכמת המפקח הראשי. תרועת־נצחון בקעה.

“ועתה, מי ילך לנו?” אמר הל כשוך השאון. הוא העביר את עיניו על הפנים הנשואות למעלה. טים וווֹצ’ופּ היו הקרובים אליו ביותר; ואולם הל החליט לא להסיחם מחוג ראיתו. הוא חשב על ג’רי מינטי ועל מיסיס דויד, אך נזכר בהסכמו עם ג’ק הגדול: להחזיק את הקבוצה הקטנה שלהם מן הצד. אז נתן את דעתו על מרי ברק; זו אינה יכולה עוד להזיק לעצמה יותר משעשתה זאת, וגם אמונו של ההמון נתון לה. הוא קרא בשמה, ובשם מיסיס פֶריס, אשה אמריקנית. השתים עלו על המדרגות, והל פנה אל קרטרייט.

“ובכן, הבה נבין איש את רעהו”, אמר. “הנשים האלה תכנסנה ותשהינה עם החולים, תדברנה עמם לכשתרצינה, ולא תקבלנה פקודות אלא מהרופאים והאחיות. הנכון הדבר?”

“נכון”, אמר המפקח, נזעם.

“טוב”, אמר הל. “ולמען השם, הראה נא מעט תבונה ועמוד בדבורך; האנשים הללו כָּשל כוח סבלם ואם תוסיף להרגיזם אף כחוט השערה, הרי התוצאות תפולנה עליך. ועתה שים לבך לכך, שבָּתי־השכר יסגרו וישארו סגורים עד עבור המהומות. וגם צו את אנשיך להכָּבד ולשבת בבית – שלא יתהלכו חמושי אקדחים בפרהסיה ולא יעשו העויות”.

בלי לחכות לתשובת המפקח הראשי, הפך הל פניו כלפי ההמון והרים, דורש שקט, את ידו.

“אנשים”, אמר, “עבודה גדולה עומדת לפנינו – אנו רוצים לארגן יוניון. וכאן, לפני בית־החולים, לא נעשה זאת. בין כך ובין כך כבר הרבינו רעש יותר מדי. הבה נתפזר בשקט, ונערוך את אספתנו מאחורי בית־הכוח. הטוב הדבר בעיניכם?”

הם השיבו כי הדבר טוב בעיניהם; והל, כיון שראה בהכנס שתי הנשים לבית־החולים לבטח, קפץ מן האכסדרה ללכת בראש המחנה. ג’רי מינטי, שהיה מרעיד משמחה, נלוה אליו; והל תפסו בזרועו ולחש לו בהתרגשות: “שירה, ג’רי! שיר להם משירי־דַגו שלך!”

ז    🔗

למקום המיועד הגיעו בלי הפרעות. בתוך כך עִבֵּד לו הל במוחו תכנית, כיצד לבוא בדברים עם האספסוף מרובה־הלשונות הזה. הוא ידע כי מחצית האנשים לא הבינו באנגלית אף מלה, ומחצית הנותרים הבינו רק מעט מאוד. ועל כן, אם יש ברצונו להסביר להם את הענינים הסבר היטב, עליו למיין אותם לפי האומות ולהעמיד מתורגמן בן־סמך על כל קבוצה.

מלאכת המיון הזאת דרשה זמן לא־מועט והביאה לידי צעקות בלי סוף ודוחק מתוך עליצות, – פולנים הנה, ביהמים הנה, יונים הנה, איטלקים הנה! ולבסוף, כשנסתדרו הקבוצות וכל אחד מצאה את מתורגמנה, פתח הל בנאומו. אבל עוד בטרם היה סיפק בידו להביע משפטים אחדים פרצה אנדרלמוסיה נוראה. כל המתורגמנים התחילו מתרגמים בבת אחת, ובמלוא כוח ריאותיהם; למה היה הדבר דומה? לתהלוכה חוגגת שכַּמה תזמרות נגנו בה בזמן אחד ובסמיכות־מקום זו לזו. הל נאלם משתומם; אחר פרץ בצחוק, והקבוצות השונות החרו־החזיקו אחריו; הנואמים הפסיקו, אובדי־עצות, ולבסוף צחקו גם הם. העליצות שטפה את ההמון בגל אחרי גל; בבת־ראש נשתנה הלך־רוחה של האספה מן הקצה אל הקצה, מזעם וקשי־עורף לצהלת־משובה, הל למד את הלקח הראשון באילוּף האנשים הללו הדומים לילדים, שמצבי־רוחם משתנים בכל עת ובכל שעה, שרגשותיהם תלויים על חוט השערה.

הוא נאלץ, איפוא, לכלות את נאומו תחלה, ואחר להרחיק את הקבוצות השונות זו מזו למען תוכלנה להקשיב לדברי המתורגמנים. ואולם אז עלה קושי חדש. איך יתכן לסכור את נהרי נחלי הדבור הללו? מנַין לו הבטחון, כי אין דבריו מסתרסים? הל הוזהר מפי אולסון על דֶטֶקטיוים של החברה המתחפשים כפועלים, ומתכונים לרכוש את אמון הפועלים כדי להסיתם למעשי־אלמות. ואמנם כמה מן המתורגמנים היו בעלי חזות־פנים פראית, והדברים נשמעו מוזרים בתרגומיהם.

הרי הנואם היוני, למשל; פרא־אדם, בעל שערות־פרא ועיני־פרא אשר קרע את התרגשותו הלוהטת קרעים קרעים והפיצה בהמון. הוא עמד על גבי חבית כששתי מנורות־מכרות מאירות עליו וכשתי עשרות מבני־ארצו מקיפים אותו; הוא הניף את זרועותיו, נענע באגרופיו, צוח, הרעים בקולי־קולות. הל, שהמראה הטרידו, נגש ליוני אחד מדוברי־האנגלית ושאלו לתוכן נאומו של האיש, ונענה, שאין זה אלא תובע את קיום החוק בגיא־צפון.

הל עמד והתבונן באיש הגוץ והרתחן; היתה כאן סוגיה בתורת הפרצוף. האיש כִּוץ את כתפיו אחורנית והבליט את חזהו, עד שכמעט נפל מעל החבית; ואז אמר כי הכורים יחיו כבני־אדם. הוא נשתוחח והרכין ראשו כמתאבל ומתוך כך ספר להם את אשר יקרה אותם בהכָּנעם. הוא נעץ את אצבעותיו בשערו השחור והארוך והתחיל מושכו בכל כוחו, כמתוך טירוף, ואחר פשט והראה את ידיו הריקות; אז שב למשוך, ובכוח כזה, עד שאפשר היה לצעק מכאב למראה הדבר בלבד. הל שאל לפשר הדבר ונענה: “הוא אומר: ‘דבקו ביוניון! כשמושכים שערה אחת, היא נחלשת; מושכים את כולן, אין אף אחת יוצאת!’”הל זכר את אזופ ומשליו.

תום אולסון ספר להל כמה דברים על טכסיסי המארגן הרוצה ל"תרגל" את ההמונים הנבערים האלה. עליו לחזור ולשלש את דבריו עד שגם המטומטם ביותר שבשומעים יעמוד על כונתו, ורעיון־הסולידריות המושיע יכנס אל לבו. לאחר שהנואמים השונים הוציאו את כל רוחם והשומעים חזרו ונתכנסו מסביב להל, עמד ונאם בשנית, משתדל להזקק רק למלים פשוטות, בנות הברה אחת, המקובלות בז’רגון האנגלי העושה את שליחותו במכרות. פעמים שהיה מוסיף, ליתר תוקף ומשקל, איזו מלים יוניות, איטלקיות וסלַויות אשר למד בגיא־צפון. ופעמים שדבריו היו מלהיבים את אחד המתורגמנים מחדש, והל היה מחכה עד שהלה קרא כמה קריאות לבני־ארצו. לא נשקפה הסכנה לשעמם את מישהו, כי היו האנשים ארוכי־רוח ולמודי־סבל ונהגו בשאלה הנדונה כובד־ראש חָמור.

היה יהיה להם יוּניון כהלכה, עם כרטיסי־חבר ופקידים שיבָּחרו בקלפי. הל היה הולך ומסביר להם את הדברים מעט־מעט, בהדרגה. אכן אין טעם בהתארגנותם, אלא אם כן יש בדעתם לעמוד בארגונם. הם יבחרו במנהיגים, אחד־אחד מהקבוצות הלשוניות העיקריות; הללו יפָּגשו ויעַבדו שורת דרישות אשר תוגש לאִשורה של האספה הפומבית. את הדרישות יציגו לפני הבוסים בצירוף הכרזה כי עד שלא יתקבלו התנאים הללו לא יחזור אף פועל אחד בגיא־צפון למכרות.

ג’רי מינטי שהיה בקי בהלכות יוניונים יעץ את הל להחתים את האנשים תיכף ומיד; הוא הביא בחשבון את הרושם הפסיכולוגי שיעשה דבר־צאתו של כל אחד קדימה ותתו את חתימתו. ואולם כאן עמדו לפני קושי חדש – חוסר אמצעים. לצורך ההחתמה היו דרושים עפרונות ונייר! והל כבר הריק את כיסיו למען נסיעתו של ג’ק דויד! אנוס היה ללוות כסף ולשלוח שליח למחסן. הוחלט שעל כל חבר המצטרף ליוניון יוטל מס עשרה סנטים. יהיה עליהם, במקרה של הזקקות לעזרת העולם החיצוני, להרבות בטלגרמות ובשיחות־טלפון.

נבחר ועד זמני, מורכב מטים רפרטי, מווצ’ופּ והל, שקבל עליו לפקח על הרשימות ועל האמצעים הכספיים ולכלכל הכל עד התקיים האספה הבאה למחר; גם נתמנו שנים־עשר איש, מהחזקים והמהימנים במחנה לשומרי־ראשו של הועד. השליח שב ובידו גליונות־נייר ועפרונות. המתורגמנים ישבו על הארץ ורשמו את שמותיהם של כל הרוצים להספח ליוניון. וכל אחד היה נשבע שבועת אמונים ומשמעת. אז הוכרז על נעילת האספה עד בוקר יום המחרת, והפועלים נפוצו לבתיהם, כששמחה והרגשת כוח ממלאות את לבותיהם, כאשר לא ידעו עד־כה.

ח    🔗

חברי הועד ושומרי־ראשם פרשו לחדר־האוכל של רמיניצקי והשתטחו שם על הרצפה; איש לא הפריעם, ועד שהרוב נחרו בשלום על משכביהם ישב הל ואתו קבוצה קטנה והעלו על הגליון את הדרישות אשר תובאנה לפני הבוסים בבוקר. הוסכם כי ג’רי ירד לפדרו במסע הבוקר כדי לבוא במגע עם ג’ק דויד ופקידי היוניון ולהודיעם על הענינים בהשתלשלותם האחרונה. הואיל ובָרי היה שעל צעדיהם של פקידי היוניון יתחקו דֶטֶקטיוים, יעץ הל את ג’רי לשים פניו, מיד לבואו, אל ביתו של מק־קלר ולבקשו שיביא גם את ג’ק הגדול לשם. כן, על ג’רי להתקשר עם בילי קיטינג ב"קו הבין־עירוני" ולספר לו על השביתה.

הל היה עמוס מחשבות ודאגות כאלה למאות, מוחו היה מלא זמזומן והמיתן; על כן נבצר ממנו להרדם. הוא חשב על הבוסים; מה הללו עושים כעת? קרוב לודאי שגם הם אינם ישֵנים.

אז זכר את ידידיו מהמסע הפרטי ואת המצב הקשה והמוזר שנסתבך בו. הוא פרץ בצחוק קולני, במעֵין יאוש, כשעלו בדעתו נסיונותיו של פרסי להסיעו מכאן. וג’סי המסכנה! מה היה יכול לומר לה כעת?

הבוסים לא נקפו אצבע בלילה הזה; וכשעלה עמוד השחר אצו השובתים למקום האסיפה, ורבים מהם שכחו אפילו לאכול את ארוחת־הבוקר. הם באו פרועים ולא סרוקים, מעיפים מבטי חרדה איש על רעהו, כאילו לא העיזו להאמין בזכרון מעשה־הגבורה אשר עשו אמש. ברם, משמצאו את הועד ושומריו על המקום, חוּדש אומץ רוחם, והרגשת האחדות הנפלאה, שהפכה אותם לאנשים, שבה וַתֶּחי. עד מהרה פתחו בנאומים, וקריאות־השמחה והשירים משכו את העצלים ואת היראים. כעבור שעה קלה היה המעמד במלוא היקפו, גבר ואשה, זקן וטף, איש לא נעדר.

מרי ברק באה מבית־החולים מקום שם בלתה את הלילה. היא נראתה עיפה ומלוכלכת, אך רוח המלחמה לא נפל בקרבה. היא ספרה על שיחותיה עם הפצועים, וכי רבים מהם כבר חתמו על כתבי־הסתלקות שבהם הבטיחה החברה את עצמה כנגד כל חשש תביעת פצויים. אחרים סרבו לחתום ומרי הזהירה אותם בכל לשון של אזהרה שלא יזוזו מעמדם זאת. שתי נשים אחרות התנדבו ללכת לבית־החולים למען תוכל מרי לנוח; אפס מרי לא רצתה במנוחה, היה לה הרגש כמו לא תוכל עוד לנוח לעולם.

חברי היוניון החדש בחרו בפקידיהם. הם בקשו לעשות את הל נשיא, ואולם הוא נזהר מלהתקשר התקשרות שאין אחריה ולא כלום, ועלתה בידו להעביר את המשרה הזאת על שכמו של ווצ’ופ. טים רפרטי נתמנה גזבר ומזכיר. אז נבחר ועד שיביא לפני קרטרייט את דרישות הפועלים. זה הכיל את הל, ווצ’ופּ, טים; איטלקי בשם מרצֶ’לי אשר ג’רי ערב בעדו; בא־כוח אחד לסלוים ושֵני ליוָנים – רוּזיק וזַמָּקיס, שניהם אנשים כבדי־ראש ונאמנים. לבסוף החליטה האספה מתוך תשואות־צחוק וקריאות־הידד לצרף את מרי ברק לועד. לגבי אשה היה זה תפקיד חדש לגמרי, ואולם מרי ברק היתה בתו של כורה ואחותו של נער־פחם והיתה לה הצדקה לדבר ככל גבר בגיא־צפון.

ט    🔗

הל קרא לפני הנאספים את התעודה שהוכנה אמש. הם דרשו את זכות הארגון, בלי להיות צפויים לפטורים בגלל השייכות אליו. הם דרשו רואה־משקל שיִבָּחר על ידי הפועלים עצמם. הם דרשו שהמכרות ירובצו בקביעות למנוע התפוצצויות, שיסודר קַרוּי נכון למנוע מקרי־מפולת. הם דרשו את הזכות לקנות את כל הדרוש בחנות הנראית להם. הל העיר את תשומת־לבם של האנשים על העוּבדה שכל אחת מהדרישות הללו מכוונת לזכות המובטחת בחוקי המדינה; זוהי עובדה רבת־ערך והוא יעץ את האנשים לא להוסיף דרישות יתרות. לאחר וכוח קל נדחתה הצעת הקיצוניים לדרוש הוספה של עשרה אחוזים לשכר־עבודה. כמו כן נדחתה הצעתו של סינדיקליסט־אנרכיסט אחד שהסביר לנאספים במעין תערובת של אנגלית ואיטלקית כי המכרות שייכים להם ויש להתנגד, איפוא, לכל פשרה ולהשליך את הבוסים.

עוד זה נואם ורווֶטא הצעיר הבקיע לו דרך בהמון ומשך את הל הצדה. הוא היה בבית־הנתיבות וראה בבוא מסע־הבוקר. פלוגה של שלשים או ארבעים איש, מאותו סוג “האזרחים הקשים” אשר כל כורה במחוז הזה יכירנו בהצצה ראשונה, ירדה מהקרונות. פקידי החברה, כנראה, שקדו על הטלפון כל הלילה, הריהם מביאים לא רק מטען זה של שוטרים, אלא גם מכוניות עמוסות אנשים ממחנות־פחם אחרים – מנוֹרט־איסטֶרן בקניון שלמטה, ומבֶּרֶלה בקַניון צדדי שמעבר להר.

הל הודיע את החדשות להמון, וזה קבלו בנהמת זעם. זאת, איפוא, המזימה שזממו הבוסים! חמומי־מוח אחדים קפצו לטבור־המגרש ונסו לפתוח בנאומים. המנהיגים ראו חובה לעצמם לרסן את המתפרצים בכוח; בשנית השמיע הל את האזהרה: “אַל תגרה!” הם ישימו מבטחם ביוניון שלהם; הם יתיצבו נגד החברה במערכה מוצקה ומאוחדת, והחברה תבוא לידי הכרה כי באיומים לא תדוכא שביתה.

כך הוסכם, והועד פנה בדרך למשרד החברה; ווצ’ופּ החזיק בידו את הדרישות הכתובות. אחרי הועד צעד ההמון בחטיבה אחת, ומלא את הרחוב שבחזית הבנין. שִבעת גבורי החיל עלו על המדרגות ונכנסו לבית, ווצ’ופּ דרש למיסטר קרטרייט, ואחד המשרתים נכנס בשליחות זו למשרד.

עוד הם מחכים, והנה בא אחד הפקידים מהרחוב, נענע להל בראשו ומסר לידו מעטפה סגורה בלי דַבּר דָבר. הכתובת היתה “ג’ו סמיט”. הל פתח את המעטפה ומצא בתוכה כרטיס־בקור קטן ולטש עליו את עיניו בתמהון: “אדוארד ס. ורנר, הבּן”.

לרגע לא האמין הל למראה עיניו. אדוארד בגיא־צפון! אז הפך את הכרטיס וקרא מצדו השני, בכתבו המוכּר של אחיו: “אני נמצא בביתו של קרטרייט. מוכרח לראותך. הענין נוגע לאבא. בוא מיד”.

חרדה עברה את הל. מה פשר הבשורה אשר בפיו?

הל נפנה במהירות לועד והסביר. “אבי הוא איש זקן ונתקף בשיתוק לפני שלש שנים. ירא אני שמא מת או חלה קשה. עלי ללכת”.

“עָרמה היא”, קרא ווצ’ופּ נרגזץ

“לא, זה לא יתכן”, השיב הל, “מכיר אני את כתב ידו של אחי. עלי לראותו”.

“טוב”, הודיע הלה. “אנו נחכה ולא נדבר עם קרטרייט אלא בשובך”.

הל התעשת. “איני סבור, כי בחכמה תנהגו”, אמר. “הן תיטיבו לעשות את המוטל עליכם גם בלעדַי”.

“הן רציתי שאתה תדבר”.

“לא”, השיב הל. “זוהי חובתך, ווצ’ופּ. אתה נשיא היוניון. אתה מיטיב לדעת כמוני, מה האנשים רוצים, על מה הם קובלים. ומלבד זאת, אין צורך להרבות בדבורים עם קרטרייט כל־עיקר. או שיסכים לדרישותינו, או לאו”.

הם שקלו וטרו בענין הזה. מרי ברק עמדה על הדעה, שמרחיקים את הל ברגע החמור. הוא צחק; הרי אין היא נופלת משום גבר בשעה שיש צורך להתוכח. לכשיַראה ווצ’ופּ סימני חולשה, תצא נא מרי ותרים קולה!

י    🔗

הל נסתלק, אץ במעלה הרחוב אל ביתו של המפקח הראשי, בנין בֶּטון שהיה בנוי על תל ונשקף על פני המחנה. הוא צלצל בפעמון, הדלת נפתחה: בפתח עמד אחיו.

אדוארד ורנר היה גדול מהל בשמונה שנים; הוא היה כליל־הטִפּוס של איש־עסק אמריקני. קומתו היתה זקופה ואתלטית, קוי־פניו ישרים וחזקים, קולו, מנהגיו, כל עצמותיו אמרו קשיות־החלטה שקטה, מרץ מכוון לתכליתו. תמיד היה לבוש בגדים שהיה בהם כדי לשמש מופת לאמנות־החייטות, ואולם כרגע היה משהו לא־רגיל במלבושיו כבמנהגו.

פחדו של הל נתגבר בדרך הליכתו לכאן. “מה קרה את אבא?”

“לאבא שלום”, היתה התשובה. “כלומר, לפי שעה”.

“וכי מה?”

“פטר הריגן חוזר מניו־יורק, מחכים לו בוֶסטרן סיטי מחר. אתה יכול לשער בנפשך כי משהו עלול לקרות את אבא אם לא תמשוך את ידך מהעסק הזה תיכף ומיד”.

חרדתו של הל נגוזה כהרף־עין. “ובכן, זה הכל!” קרא.

האח התבונן בכורה הצעיר, בבגדי־העבודה המפויחים אשר עליו, בפניו הזרועים כתמים שחורים, בשערו המסולסל הפרוע והמלוכלך, “טלפנת לי שאתה מתכונן לעזוב את המקום, הל!”

“אמנם, כך היה בדעתי לעשות; ואולם בינתים נתרחשו דברים שלא יכולתי לחזותם מראש. כעת – שביתה”.

“כן, אבל מה זה נוגע לך?” ובקול רווּי חימה הוסיף: “למען השם, הל, עד היכן יש בדעתך עוד להרחיק לכת?”

הל עמד רגעים מספר, מביט אל אחיו. למרות התרגשותו נבצר ממנו להמנע מצחוק. “יודע אני, איך כל זה עלול להֵראות בעיניך, אדוארד. ספור־מעשה ארוך הוא; כמעט שאיני יודע היכן להתחיל”.

“זאת יכול אני לשער לעצמי”, השיב אדוארד יבשות.

הל צחק בשנית. “עד כאן, לפחות, הרינו תמימי־דעים. קוה קויתי כי אחר כך, בעבור ההתרגשות, נוכל לשוחח בענין זה בנחת. לכשאברר לפניך את התנאים כאן…”

אך אדוארד הפסיקו. “באמת, הל, אין כל תועלת בוכוח הזה. דבר אין לי עם התנאים במכרותיו של פטר הריגן”.

בת־הצחוק סרה מעל פניו של הל. “כלום נוח יותר היה לך לו חקרתי את התנאים במכרות של חברת ורנר?” הל התאמץ לכבוש את זעמו, ואולם לא היה כל מצע משותף לשנַים. “התוכחנו על הענינים הללו פעמים רבות, אדוארד, ותמיד היה לך היתרון – יכולת לומר כי עודני ילד, כי חוצפה היא מצדי לערער על הנחותיך. והנה עתה – איני עוד ילד, ועלינו להפגש על בסיס חדש”.

הטון של הל, יותר מאשר דבריו, עשה רושם. אדוארד התעשת רגע. “ובכן, מהו הבסיס החדש שלך?”

“הריני נמצא בעצם שביתה, ואין לי פנאי להסביר לך”.

“ובתוך כל הטירוף הזה אינך שת לבך לאבא?”

“אני שת לבי לאבא, וגם לך, אדוארד; ואולם השעה הזאת אינה מתאימה…”

“אם היתה שעה כזו בעולם, הרי עתה היא השעה הזאת!”

הל נאנח בקרבו. “טוב”, אמר, “שב נא. אנסה לצייר לפניך כיצד נמשכתי לתוך הענינים הללו”.

הל התחיל מספר על התנאים שמצא במצודה זו של “חברת הדלק הכללית”. וכמו תמיד, בדברו בזה, העסיקו הצד האנושי שבדבר; נתלהט ונתרגש כאשר בוכוחיו עם הפקידים בפדרו. אפס גם זאת הפעם שוּסע שטף־דבורו, והוא נוכח כי אחיו נמצא במדרגה גזו של התרגזות, שנבצר ממנו להקשיב לדבריו.

זה היה ספור־המעשה הישן־נושן; תמיד היה כן, עד כמה שזכרונו של הל יכול להגיע. נראה הדבר כאחד מרזי ההויה – כי שני מזגים שונים כל־כך זה מזה נולדו במשפחה אחת. אדוארד היה בעל חוש מעשי ובטחון; הוא ידע את אשר ירצה, גם ידע איך להשיגהו; ספקות לא הטרידוהו, לא הִרבה לחקור ולחטט ולא נסחף בהמון רגשותיו; נבצר ממנו להבין לאנשים אשר שִחֲתו ככה את אוצרות רוחם. נבצר ממנו להבין לאנשים ה"נסחפים".

קודם היה לו היתרון כלפי הל, יתרון של אח בכור. הוא היה יפה כאֵל יוני צעיר, אדיר־כוח ונגידי. בין שטס על פני הקרח בהחלָקות בטוחות ונועָזות, בין שחָצָה את הגלים בכתפיו המבהיקות ובין שהפיל קורא ביריה בטוחה ומהירה כבזק, תמיד היה אדוארד התגשמות ההצלחה. כשהוא היה אומר שמחשבותיו של פלוני הן “בטלנות”, או כשהיה מדבר בלעג על “האיסטניסים” – הן לא פעם דאבה נפשם של הללו והיה עליהם לשוב אל שֶׁלִי ורסקין כדי להתאושש ולעודד את רוחם.

עוד בשחר ילדותו התחיל הַל תוהה על החיים ושאלותיהם; באָפיו היה משהו אשר הכריחו להתחקות על שרשי הדברים; ויותר שהוסיף לשאת עיניו ולהתבונן באחיו הנפלא, יותר נתחַור לו כי ישנם כמה צדדים מן החיים אשר אחיו היה עִור כלפיהם. ראשונה באו הספקות הדתיים, אותם יסורי־נפש התוקפים את האדם הצעיר בהבקע עליו ראשית ההכרה, כי האמונה אשר בחיקה גדל אינה אלא מעין ספורי־מעשיות מסוג נעלה. אדוארד, כנראה, לא ידע את הספקות האלה. הוא הלך לכנסיה, לפי שכך היה יאה לעשות. וביחוד, לפי שנעם הדבר לגבירה הצעירה אשר רצה לשאתה לו לאשה – שיהיה לובש בגדים נאים ומוליך אותה למקום נהדר מלא נגינה ופרחים ובושם, ושם תפגוש את מכריה, לבושי נוי גם הם. מה זר ומשונה היה בעיני אדוארד הדבר, שאדם צעיר מסתלק מהמהנג הנעים הזה רק מסבה זו בלבד שאין הוא יכול להאמין כי יונה הנביא בא במעי הדג!

ואולם המחלוקת נעשתה עזה ואכזרית רק בזמן שספקותיו של הל הניעוהו לתקוף גם את דת־ששת־ימי־המעשה של אחיו, הדת של שיטת הרֶוח. לכתחלה לא הבין הל בעולם העשיה ולא כלום, ועל אדוארד היתה מוטלת החובה להשיב לו על שאלותיו. שפע הארץ הזאת ועָשרה – אנשים חזקים עשו את כל החיל הזה; לאנשים הללו יש שונאים – בריות חורשות־רעה ובזויות נפש, אשר הקנאה ושאר היצרים השפלים הם נשמת־אפן, והן מבקשות להרוס את כל הבנין הנאדר הזה. לזמן־מה סִפקה תורת־השטן הזאת את הנער; אפס עד מהרה, במדה שהוסיף לקרוא ולהתבונן, התחילו הספקות מענים אותו. באחרונה, בעקב השיחות עם אחיו ומתוך קריאת חבוריהם של “המנקרים־באשפה”, בא לידי הכרה כי יש שני טפוסים המתנגדים זה לזה – הללו חושבים על הרוָחים והללו חושבים על בני־האדם.

אדוארד הביט בחרדה על הספרים שהל היה קורא; וחרדתו גדלה לנוכח הרעיונות אשר הל היה מביא מהאוניברסיטה. נראה, ששנויים גדולים חלו באוניברסיטה של הריגן בשנים האחרונות; בהיות אדוארד שם לא עלו מחשבות כאלה על לב איש! איש לא כתב שירים סטיריים העושים לצחוק את המכללה ואת תרומותיהם של הנדבנים רמי־המעלה.

בינתים תקף שִתוק את אדוארד ורנר האב, ואדוארד ורנר הבן קבל עליו את ניהול עסקי החברה. במשך שלש שנים סִגֵל לעצמו השקפות של בעלי־מכרות, והן הוטבעו באָפיו לבלי שָרש. מלאכתו של בעל־המכרות היתה לקנות את העבודה בזול, להפיק כמות גדולה של תוצרת בזמן הקצר ביותר ולמכור את הסחורה במחירי השוק לאלה שבאשראי שלהם אין להטיל ספק. אם עלה הדבר בידי הנהלת העסק, כי אז היתה זו מוחזקת למוכשרת; מי שהעיז לרמז כי הנהלה כזו מוליכה לטמיון את האנשים הכורים את הפחם, נתחייב ברגשנות ובשחצנות.

אדוארד שמע בדאגה את הודעת אחיו כי יש בדעתו לבלות את ימי הפגרה שלו כפועל פשוט במכרות לשם למוד התעשיה. ברם, מששָקל את הדבר בדעתו התחיל נוטה לחשוב כי הרעיון אינו רע כל כך. יתכן שהל לא ימצא את אשר הוא מחפש, ויתכן שהעבודה בידיו ממש תצליח להוציא כמה שטויות ממוחו.

והנה נעשה הנסיון, ואדוארד נוכח כי היה זה כשלון איום. הל לא בא לידי הכרה שמעמד הפועלים הוא מרדני, עצל וקצר־יד ונצרך ליד חזקה שתנהלנו; אדרבא, הוא עצמו היה לאחד המורדים! רב ריבם של העצלים וקצרי־היד, אגיטטור, מעורר מדנים בין המעמדות, אויב לידידיו ולשותפי עסקיו של אחיו!

מעולם עוד לא ראה הל את אדוארד נרגז כל כך. ואמנם היה בו משהו לא־רגיל. הרבה תָמַה על כך בדברו, ואולם לא הבין זאת עד שלא סח לו אחיו כיצד הגיע לכאן. הוא היה בארוחת־ערב בבית ידיד, ופרסי הריגן קרא לו בטלפון באחת־עשרה וחצי בלילה. פרסי קבל ידיעה מקרטרייט האומרת כי הל עומד בראש התקוממות בגיא־צפון; הריגן הצעיר צייר את המצב בצבעים משולהבים כל־כל, שאדוארד עמד כמות שהוא, בחליפת הנשף ובלי שלקח אתו אפילו מִשׂערֶת־שנַים, וקפץ לרכבת־הלילה.

בקושי הצליח הל לכבוש את צחוקו המתפרץ. אחיו, אחיו הדייקני והמכובד, יצא מקרון השינה שברכבת בשבע בבוקר כשהוא לבוש חליפת־נשף וצילינדר לראשו! והנה עמד לפני אדוארד ורנר הצעיר, הנוקדן, שמעולם לא שלם פחות ממאה וחמשים דולר בעד חליפה, ועליו בגדים מהוּהים שקנה בשנים־עשר דולר וארבעים ושמונה סנט בחנות של יהודי בעיר־הפחם.

יא    🔗

ואולם אדוארד לא היה נוטה לצחוק כל־עיקר; הוא שם כל מעיָניו בתפקיד העומד לפניו – להוציא את אחיו מן המצב הזה, המסוכן והמשפיל גם יחד.

הל בא לעיר השייכת לחבריו־לעסק של אדוארד, התערב בעניניהם, הסית את עובדיהם וסִכֵּן את רכושם. אדוארד, כנראה, לא הטיל ספק קל בדבר, שגיא־צפון הנָה רכושה של “חברת הדלק הכללית”, לא רק על מכרותיה ובתיה, כי אם גם על האנשים החיים בה; וכשנסה הל להציע השקפה אחרת, נענה בקריאות רוגז. בלעדי הונה ומרצה של חברת הדלק כלום היתה מתקיימת כאן עיר בכלל? האם האנשים בגיא־צפון אינם מרוצים מהתנאים ש"חברת הדלק הכללית" מציעה להם, הרי הרשות והזכות בידם ללכת למקום אחר לעבוד בו. ואולם זאת לא עשו; הם נשארים, הם כורים פחם בשביל החברה, ומקבלים ממנה את שכרם…

“עתה אינם מקבלים עוד שכר”, העיר הל.

“טוב מאוד, הרי זה ענינם הם”, השיב אדוארד. “ואולם ישבתו נא לפי שהם רוצים בכך, ולא בהשפעת אגיטטורים מן החוץ. מכל מקום, אל נא יהיה בן משפחת ורנר נמנה על דגלם!”

האח הבכור שִוָה לנגד עיני הל את פטר הריגן הזקן בשובו מניו־יורק, את החֵמה הנוראה אשר תבער בו, את הסערה אשר יטיל בעולם־העסקים בוֶסטרן סיטי. “הדבר לא יאָמן כי יסופר! ודוקא בשעה זו, כשאנו עומדים לפתוח בור חדש, כשאנו זקוקים לכל דולר של אשראי!”

“כלום אין אנו חזקים כדי לעמוד נגד פטר הריגן?”

“יש לנו די והותר אנשים לעמוד נגדם גם מבלעדיו”, היתה התשובה. “אין לנו צורך לקנות לנו שונאים חדשים”.

אדוארד דבר לא רק כאחד הבכור כי אם גם כאיש־העסק של המשפחה. בשעה שהאב כרע־נשבר תחת מעמסת העבודה ונהפך ברגע איום אחד מאיש מנהל־עסקים לבעל־מום תינוקי ומעורר־רחמים, היה הל שבע־רצון על כי יש במשפחה אחד שחונן בחוש־המעשה; נוח היה לו לראות את אחיו נוטל את העול על שכמו, בעוד שהוא מוסיף ללכת למכללה, להשתעשע בשירי־התולים. לא היתה עליו כל אחריות, ולא נדרשה ממנו אלא זאת: שלא יטיל כפיסים בגלגלי המכונה המוּנַעת בידי אחיו. “הרי אתה חי על תעשית הפחם! כל דולר שאתה מוציא ממנה בא לך…”

“יודע אני! יודע אני!” קרא הל. “הן זהו הדבר המעַנה אותי! העובדה שאני חי בחסדם של עבדי־שכר כאלה…”

“אוֹה, חרף מזה!” קרא אדוארד. “לא לכך נתכונתי!”

“כן, אבל אני נתכונתי לכך! מעתה רוצה אני לדעת את האנשים העובדים למעני, רצוני לדעת כיצד מתיחסים אליהם. אינני עוד אחיך־הנער שאפשר לך לדחותו בקַש…”

“הן יודע אתה כי במכרות שלנו עובדים פועלים מאורגנים…”

“כן, אבל פירושו של דבר? איך אנו מנהלים את המכרות? הנותנים אנו לאנשים את משקלם הנכון?”

“כמובן, יש להם רואה־משקל”.

“אם כך, כיצד אנו יכולים להתחרות באחרים?”

“הדבר עולה בידינו – בחסכון”.

“חסכון? איני רואה שפטר הריגן נוהג כאן בבזבוז כלשהו”. הל הפסיק כדי לשמוע תשובה; אפס התשובה לא באה. “הקונים אנו את רואי־המשקל? המשחדים אנו את מנהיגי הפועלים?”

אדוארד הסמיק משהו. “למה להיות מאוס? הן יודע אתה שאיני עוסק במלאכת תועבה”.

“איני רוצה להיות מאוס, אדוארד; אך ודאי יודע אתה כי כל בעל־עסקים יכול להגיד שהוא אינו עוסק במלאכת תועבה, לפי שיש לו אחרים המטפלים בכך. הנה הפוליטיקה, למשל? היש גם לנו ‘מנגנון’? הנותנים גם אנו את המשרות המקומיות על שכמי פקידינו ומשגיחינו?”

אדוארד שתק; הל לא נרתע: “רוצה אני לדעת את הדברים האלה! איני רוצה עוד להיות עִור!”

"טוב מאוד, הל, – תוכל לדעת הכל, אך, למען השם, לא עכשיו! אם רוצה עתה²³ שיתיחסו אליך כאל גבר, הראה, איפוא, גם בינת גבר. בליל המחרת יגיע פטר הזקן לוֶסטרן סיטי. כלום אינך יודע, שהוא יטָפל אלי וירתח כמו פָּר משוגע? כלום אינך יודע, שאם אומר לו כי אין בידי לעשות מאומה – שהייתי כאן ולא הצלחתי להוציאך – כלום אינך יודע, שהוא יחזור אחרי אבא?

אדוארד נסה כבר בכל הנמוקים, ואולם זה היה היחידי שבא בחשבון.

“עליך להרחיקו מאבא!” קרא הל.

“אתה אומר לי זאת!” החזיר הלה תשובה כהלכה. “אתה שמכיר את פטר הזקן! כלום אינך יודע, כי הוא יחדור אליו, ולו גם יצטרך לשבור את דלת הבית? הוא ישפוך את כל חמתו על הזקן המסכֵּן. הוזהרת על כך בפירוש; אתה יודע כי כל התרגשות עלולה לגרום למותו. איני יודע כיצד יקבל אבא את הדבר; אולי יתרגז ואולי יגן עליך. הוא זקן וחלש, תופס בקושי. מכל מקום, לא ירשה לפטר לחרף אותך – ועל נקלה יוכל לקרות, שיפול מת תוך כדי וכוח. הרוצה אתה – נוסף לצרות עם ידידיך הפועלים – שתחול גם האשמה הזאת על ראשך?”

יב    🔗

הל ישב והביט נכחו, דומם. הנכון הדבר, שכל אדם יש לו דבר־מה בחייו, המרַפֶּה את ידו והופכו לאין־אונים במלחמה לצדק החברתי?

כששב לדבר היה קולו חרישי וכבוש. “אדוארד, חושב אני על בחור אירי צעיר העובד במכרות כאן. גם לו אב; והאב ניזוק בהתפוצצות. איש זקן הוא ולו אשה ועוד שבעה ילדים. הוא איש טוב, והבחור – בחור טוב. צא וראה, מה עולל להם פטר הריגן!”

“ובכן”, אמר אדוארד, “אחת היא מה הדבר, אך אין רע. אתה יכול לעזור להם, ולא ימותו ברעב”.

“יודע אני”, אמר הל, “אך יש עוד רבים אחרים; אין לאל ידי לעזור לכולם. ומלבד זאת כלום אינך תופס, אדוארד – הדבר שאני מתכון לו אינו ‘צדקה’ כי אם צֶדֶק. אין ספק כי הבחור הזה, טים רפרטי, אוהב את אביו ממש כמו שאני אוהב את אבי; ויש כאן עוד הרבה אנשים זקנים, ולהם בנים האוהבים אותם…”

“אוה, הל! למען הנוצרי!” התפרץ אדוארד. לא היו לו מלים אחרות להביע את קוצר־רוחו. “היש בדעתך להעמיס את צרותיו של העולם כולו על שכמך?” קפץ על רגליו ותפס להל בזרועו. “בחור, עליך להסתלק מכאן!”

הל קם מבלי להשיב. הוא נראה כפוסח על שתי הסעפים; אחיו התחיל מושכו לצד הדלת. “המכונית שלי מחכה כאן. בעוד שעה תצא רכבת…”

הל הכיר שעליו לדבר בתוקף. “לא אדוארד”, אמר. “עדיין איני יכול ללכת”.

“אני אומר לך שאתה מוכרח לבוא עמי”.

“איני יכול. הבטָחתי נתונה לאנשים אלה”.

“בשם אלהים – מה האנשים האלה לך – בהשואה עם אביך, עצמך ובשרך?”

“איני יכול לבאר זאת, אדוארד. מזה חצי שעה אני מדבר אליך, וחוששני שלא שמעת אף מלה אחת. די לי אם אומר, כי רואה אני את האנשים האלה כלכוּדים בפח – פח שגם אני, בחיי שלי, סייעתי לפרשו לפניהם. איני יכול להניחם בו. וגדולה מזו, סבור אני, שאילו הבין אבא הכל, היה מסכים לדעתי”.

הלה נסה נסיון אחרון לשמור על שווי משקלו, “איני רוצה לקרוא לך שוטה סנטימנטלי. רק הבה אשאלך שאלה פשוטה אחת. מה, כסבור אתה, יש בידך לעשות למען האנשים האלה?”

“לסייע להם בהשגת תנאים הוגנים”.

“אלי הטוב!” קרא אדוארד; הוא נאנח בעיָם התרגזותו. “במכרותיו של פטר הריגן! כלום אינך מבין, שהוא יצנוף את כולם, כמות שהם, ויעִיפַם מן המחנה, ולא ישאיר להם שריד ופליט, בשעת הצורך?”

“יתכן”, השיב הל; “ואולם אם הפועלים ביתר המכרות יצטרפו אליהם – והיוניון הגדול יעמוד לימינם…”

“אתה חולם, הל! כילד תדבר! דברתי עם המפקח הראשי שבכאן; הוא טלגרף לפטר הזקן על המצב וקבל תשובה. הוא כבר עשה צעדים, בלי ספק”.

“עשה צעדים?” חזר הל. “מה כונתך בזה?” לפתע נתן באחיו עינים מלאות חרדה.

“הם מתכַונים להשליך את האגיטטורים, כמובן!”

“מה? בעוד אני מדבר כאן?”

הוא פנה לדלת. “אתה ידעת זאת!” קרא. “במתכון החזקת אותי כאן!”

הוא רצה ללכת, אך אדוארד קפץ ועצרו. “מה יכולת לעשות?”

“הרף ממני!” קרא הל בחֵמה.

“אל תהיה שוטה, הל! רציתי להרחיקך ממקום הסכנה. שם עלולה לפרוץ תגרה”.

אדוארד שטף וחסם בעד הל את הדלת, והם נאבקו רגעים מספר. ברם, הבכור לא היה עוד האתליט, האל הצעיר מעֵין הכַּרכום; באותן השעות שישב ליד המכתבה במשרד, חִסן האח הצעיר את גופו בעבודה קשה ומפרכת. הל הטילו הצדה, ברגע קל קפץ ויצא בפתח ושטף במרוצה במורד הדרך.

יג    🔗

משהגיע הל לרחוב הראשי ראה את ההמון נאסף לפני המשרד. הבטה אחת הספיקה לו, כדי שיכיר כי אירע משהו. אנשים רצו במגמות שונות, מנענעים בידיהם, צועקים. אחדים רצו לעברו, וכשראוהו התחילו קוראים לו. ראשון הגיע אליו קלובוסקי, הפולני קטן־הקומה; נושם בכבדות, מרעיד מהתרגזות, גמגם: “הם ‘העיפו’ את הועד!”

“הֵעיפו?”

“כן, במורד הקניון!” האיש הגוץ הניע את ידיו בתנועות־פרא; דומה היה שעיניו מזנקות מתוך ראשו. “הם הוליכום! גדוד שלם… חמושי רובים כולם! אנשים ראו אותם בצאתם בדלת האחורית… ידיהם כבולות… הבריונים החזיקו אותם, לא נתנום לזוז, לפתוח פה לצעקה. הכניסום לעגלות, הללו, מה שֵם קוראים להם?”

“אוטומובילים?”

“כן, שלשה היו. דחפום, הכניסום מהר־מהר, ואחר – כסופה עפו במורד ההר. כולם נלקחו! הם שברו את השביתה!” הפולני הקטן סיים בנהימת יאוש.

“לא, עדיין לא שברו את השביתה שלנו!” קרא הל. “עדיין לא!”

לפתע ראה הל שאחיו רץ בעקבותיו; הוא נשף בכבדות, כי המרוצה היתה מהירה ומיגעת. הוא תפס להל בזרועו וקרא: “הלאה מזה, אני אומר לך!”

והל הוסיף לחקור את קלובוסקי ואותה שעה היה נפתל עם אחיו, מתאמץ להשתחרר מתפיסת־ידו. ואולם לפתע נסתייע הל מצד שלא קוה לו: הפולני הקט הפליט צעקה כחתול זועם, ועמד להשתער על אדוארד באצבעות פשוטות כצפרנים. לאחיו המכובד של הל נשקפה הסכנה – להיות אנוס לותר על כבודו, אלמלא הל שעצר בעד האיש בזרועו השניה. “הרף ממנו!” אמר. “אחי הוא!” האיש הגוץ נסוג אחור ועמד משומם תחתיו.

הל ראה את אנדרוקולוס רץ לקראתו. הנער היוני היה בסמטה שמאחורי המשרד וראה בהשתַלַח הועד; תשעה הם שלוקחו – ווצ’ופּ, טים רפרטי, מרי ברק, מרצ’לי, זַמָקיס ורוזיק ועוד שלשה ששמשו מתורגמנים בלילה הקודם. כל זה נעשה במהירות גדולה כל־כך, שההמון לא הספיק לתפוס את המתרחש.

עכשיו שהבינו, עלתה חמת האנשים למעלה ראש. הם נענעו באגרופיהם והטיחו דברי מרדות כלפי קבוצת הפקידים והשוטרים שנראתה על מדרגות בנין המשרד. צעקות קוראות לנקמה נסרו בחלל.

הל עמד מיד על חומר המצב; דומה היה לאדם המתבונן בפתילת פצצה בוערת. כרגע ביחוד דרושה להמון מרובה־הלשונות הזה יד מנהיגה, שתבונה ושקט יהיו לה לקו.

ההמון שהרגיש במציאותו, שטף אליו ואפפו כגל. רועשים־גועשים שתו סביבו. אמנם אַבד אבדו את רוב חברי הועד, ואולם הנה ג’ו סמיט עודנו אתם! ג’ו סמיט! יחי ג’ו סמיט! יעיזו נא הבריוֹנים לגעת בו, יקחוהו אם יש לאל ידם! הם נפנפו בכובעיהם, רצו להרימו על כתפיהם למען יוכלו הכל לראותו.

אחדים הפצירו בו שינאם. הל פנה אל מדרגותיו של אחד הבנינים הסמוכים, ואדוארד אוחז במעילו. אדוארד נדחף ונלחץ; הוא היה אנוס לותר על כבודו, אפס וַתר לא וִתר על אחיו. וכשבקש הל לעלות על המדרגות, נסה אדוארד נסיון מיואש אחרון וצעק לו לתוך אזנו: “חכה רגע! חכה! היש בדעתך לדבר אל האספסוף הזה?”

“כמובן. האינך רואה שרעה תהיה אחרית דבר אם לא אעשה זאת?”

“יהרגו אותך! נאומך יהיה לפטר מדון, ותביא לידי כך שרבים מן השדים המסכֵּנים הללו יִיָרו! שמע לשכלך הישר, הל; החברה הביאה שוטרים מזוינים, אנשיך אינם מזוינים”.

“דוקא משום כך עלי לדבר!”

הוכוח נמשך מתוך קשיים רבים; הבכור לפת את זרוע הצעיר שבקש להשתחרר; ההמון נהם כמו בקול אחד: “נאום! נאום!” אחדים שעמדו בקרבת מקום לא היו מרוצים מהפרעת הזר את מנהיגם, והראו סימני נטיה ל"התערב"; לבסוף נכנע אדוארד, והנואם עלה על המדרגות ושם פניו אל ההמון.

יד    🔗

הל נשא את זרועו לאות כי הוא מבקש שקט.

“בחורים”, קרא, “הם השליכו את הועד שלנו. סבורים הם כי על ידי כך ישברו את השביתה – ואולם הכר יכירו כי טעות בידם!”

“נכון! הצדק אתך!” רעמו הקולות בלי מספר.

“שוכחים הם כי יש לנו יוניון. הידד היוניון של גיא־צפון!”

“הידד! הידד!” הקריאה הדדה אל כֵּפי הקניון.

“הידד היוניון הגדול אשר יעמוד לימיננו – ‘פועלי המכרות המאוחדים של אמריקה’!”

והתרועה חזרה חלילה. “הידד היוניון! הידד פועלי המכרות המאוחדים!” כורה אמריקני מגודל, פֶרִיס, עמד בקרבת מקום, קולו צלל באזני הל כצפירת קיטור.

“בחורים”, פתח הל בשנית, כשניתנה לו לבסוף האפשרות להשמיע את דבריו, “שמעו רגע לבינתכם. הזהרתיכם, אמרתי לכם כי נסה ינסו לגרות אתכם! מתאוים הם לכך שתפרוץ מהומה ותגרה ועל ידי כך תנתן להם ההזדמנות למגר את היוניון שלנו! אל נא תשכחו זאת, בחורים: אם יעלה בידם להביא אתכם לידי קטטה, והֵקיץ הקץ על היוניון – והיוניון הוא תקותנו היחידה!”

שוב עלתה הקריאה: “הידד היוניון!” הל הניח להם להריע בעשרים לשונות כדי שָׂבעם.

“ועתה, בחורים”, המשיך לבסוף, “הנה הֵעיפו את הועד שלנו, ויכולים הם לעשות גם לי ככה…”

“לא, זאת לא יעשו!” הגיעו קולות מן ההמון. פֶריס נהם נהמת זעם. “הבה נראה, ינסו נא! נשרפם במטותיהם יודעים!”

“אף על פי כן בידם הדבר לעשותו! אתם יודעים כי במשחק הזה ידם על העליונה! השֶריף עומד לשרותם, יכולים הם להביא חיילים בשעת הצורך! אין אנו יכולים להתנגד להם בכוח – יש בכוחם להשליך מן הכפר את כולכם, על נשיכם וטפכם, לכשירצו בכך. אנו חייבים לומר לעצמנו בפירוש, כי אף הדבר הזה אינו עשוי לפורר את היוניון שלנו, כשם שאין בכוחו להרוס את היוניון הגדול התומך בנו! יש ביכלתנו להחזיק מעמד ולהכריחם למלא את דרישותינו!”

אחדים מידידיו של הל אשר עמדו על טיב מגמתו, באו לעזרה. “אַל תגרה! אַל אלמוּת! התלכדו סביב היוניון!” הל הוסיף לשנן להם את התורה; אם אפילו החברה תגרשם, את כולם כאחד, הנה היוניון הגדול המונה ארבע־מאות וחמשים אלף פועלי־מכרות, הוא יספיק את צרכיהם, וגם יתר הפועלים במחוז יתעוררו לעזרתם. הנה כי כן, הבוסים אשר אמרו להרעיבם ולכפות עליהם את ההכנעה, יפקחו עיניהם ויראו את מכרותיהם עומדים שוממים, ללא ניצול. הם יוכרחו לותר, וטכסיסי הסולידריות ינחלו נצחון.

הוא הוסיף לדבר; הוא זכר את רובי תורתו של אולסון ועתה השתמש בהם למעשה. הבעת החֵמה והמשטמה סרה מעל פניהם, אור התקוה שב ונגה עליהם.

“ועתה, בחורים”, אמר, “הריני הולך אל המפקח הראשי. מאחר ששִלחו את הועד אהיה אני לכם לועד”.

צפירת הקיטור של פֶריס הרעימה: “אתה האיש, ג’ו סמיט!”

“טוב, ועתה שימו לבכם לאשר אגיד לכם! אני אדבר עם המפקד הראשי, ואחר כן ארד לפדרו; לשם יבואו הבוקר כמה מראשי פועלי המכרות המאוחדים'. אספר להם על המצב ואבקשם לתמוך בכם. הלא זה הדבר הרצוי לכם, האין זאת?”

כן, זה הדבר הרצוי להם. “היוניון הגדול!”

“טוב מאוד. עשה אעשה את כל אשר בידי, גם אמצא איזו אפשרות להודיעכם פשר דבר. ובינתים עִמדו איתן. הם ישלחו בכם מרגלים ומסיתים – אך אתם החזיקו מעמד ושימו ביוניון הגדול מבטחכם”.

הל הקיף בעיניו את ההמון המריע; היתה לו שהות להתבונן היטב בכמה מן הפרצופים הנשואים אליו. אלה היו פרצופים עלובים, מזי־עמל, שכל אחד מהם, דומה היה, משַוע לעזרה בפני עצמו, כל אחד מספר את ספורו המיוחד על המחסור ועל התבוסה. ואולם עתה נשתנתה הבעתם, האור החדש והנפלא, אותו שראה בפעם הראשונה בערב הקודם, נגה עליהם. אמנם האור הזה כבה לרגע, אך הנה שב ונבקע – ולא יכְבֶּה עוד לעולם בלבות האנשים שהכירו בכוחו. מימיו לא נרעש הל כאשר למראה זה של ההתלהבות הנולדת מחדש. מיה נהדר ומה נורא המראה!

הל נתן עיניו באחיו; הנזדעזע גם הוא? על פניו של אדוארד היתה שפוכה שביעת רצון, הקלה בלי גבול. הכל נהפך לטובה. הל עוזב את גיא־צפון!

הל הפנה שוב את מבטו לעבר האנשים; לאחר המבט שהעיף על פניו של אדוארד נראו לו פני ההמון מעוררי־רחמים עוד יותר. כי אדוארד סִמל את הכוח אשר הם עומדים בפניו – הכוח העוֵר, חסר־ההבנה המתכַּון לדכאם. ולפתע תקפה את הל הרגשת הפחד מפני אפשרות התבוסה; הוא ראה אותם בלי מנהיג, נדחים ועזובים; ראה אותם מצפים ומיחלים, ראה בהתעורר הֶרגל ההכנעה הנטוע בקרבם מנעוריהם, בנפול עליהם אלף פחדים, בהיותם לטרף לאלף שמועות – חיות רעות שאויביהם משלחים בהם. יבואום יסורי דאגה וחרדה לא רק לגורל עצמם כי אם לגורל נשיהם וילדיהם – אותם יסורים ממש המציקים להל בתתו את דעתו על אחד זקן בוסטרן סיטי אשר רופאיו הזהירוהו להמנע מהתרגשות.

אם הללו יעמדו איתן ויקיימו את נדרם אשר נדרו למנהיגם, הן ישולחו מבתיהם ויופקרו לקָרת החורף הממשמש ובא, לרעב ולרשימה השחורה. והוא – מה יעשה הוא בתוך כך? מה חלקו בנדר הזה? הוא ידבר עם המפקח הראשי בשמם, הוא יפקיד את גורלם ביד “היוניון הגדול” – ואחר ישוב אל חייו, חיי הרוחה והתענוגות. הוא יאכל מטעמים ומעדנים באולמי קלובים מפוארים, מוקף משרתים מסבירי־פנים ומצניעי־צעד המחכים לרמיזתו. בקלוב המחוזי ירקוד עם יצורים עדינים, עוטי משי ומלמלה, ברואים מריחות־ניחוחים, מחיוכים מתוקים וכוני־חן, מקלות־דעת ואושר. לא, הפתרון הזה קל יותר מדי! אם יקרא לכך חובתו כלפי אביו ואחיו, הן בעומק לבו ידוֹע ידע כי בגידה היא – השטן הוא, המעלה אותו לראש הר גבוה ומראה לו את כל ממלכות האדמה.

נשמע לדחיפה פתאומית, נשא הל את ידו בשנית. “בחורים”, אמר, “עתה הבינונו איש לרעהו. אתם לא תשובו לעבודה עד בוא פקודת היוניון. ואשר לי, הרי אני אוסיף לעמוד לימינכם. ענינכם – עניני, ולא אחדל מהמלחמה עד שתנתנה לכם זכויותיכם, עד שתוכלו לחיות ולעבוד כבני־אדם! הכן דברתי?”

“כן דברת! כן יהיה!”

“טוב, ובכן הבה נשבע על זאת!” והל נשא את ידו ואחריו נשאו הכל את ידיהם! בתוך סערת צעקות ונפנוף כובעים בהתלהבות מטורפת, נדר את הנדר והוא ידע כי זה יחייב את מצפוּנו. במחשבה תחלה עשה זאת במעמד אחיו. זאת לא היתה עוד התקפה על חפירה, זאת היתה התנדבות למלחמה! ברם, לוּ עלה על דעתו של הל כמה יארך עמל־צבאו, לכמה שנות מלחמה מיגעת ונואשת נתחייב, כי אז היתה אימה תוקפתו אפילו בעצם שעת ההתלהבות הזאת.

טו    🔗

הל ירד מעל דוכנו. ההמון פנה לו דרך והוא צעד בלוית אחיו במורד הרחוב אל בנין המשרד שעל אכסדרתו עמדו שוטרים. דַרכו הפך לתהלוכת־נצחון; קולות קשים קראו דברי עידוד באזניו, אנשים דחקו איש את רעהו כדי להגיע אליו, ללחוץ את ידו או לטפוח על שכמו; אף על שכמו של אדוארד טפחו, גם נסו לתפוס את ידו באשר הוא היה עם הל וזכה, כנראה, לאמונו. כשנזכר בכך הל אחרי כן, אנוס היה לצחוק. הרפתקאה מענינת כל כך לאדוארד!

הצעיר עלה במדרגות ופנה לשוטרים. “רצוני לראות את מיסטר קרטרייט”.

“הוא בבית”, השיב אחד בנעימה לא לבבית. והל הוכנס, כשאדוארד מלוהו, ללשכתו של המפקח הראשי.

בימי היותו פועל נקנתה לו הכרה מעמדית מסוימת; הוא התבונן וראה כי קרטרייט החוה קידה מנומסת לאדוארד והעמיד פנים כאינו רואה את אחיו של אדוארד. “מיסטר קרטרייט”, אמר, “באתי אליך כשליחם של פועלי המכרות במחנה הזה”.

ההודעה, כפי הנראה, לא עשתה על המפקח הראשי רושם ניכר.

“שולחַי יִפּו את כוחי להודיע כי דורשים הם רִצוי ארבע קובלנות בטרם יחזרו לעבודה…”

קרטרייט שִסעו בדבור השנון והמהיר המיוחד לו. “אין הדבר כדאי להמשיך, אדוני. החברה הזאת יש לה עסק עם אנשיה כפרָטים. היא לא תכיר בשום משלחת”.

תשובתו של הל לא בוששה לבוא. “טוב מאוד, מיסטר קרטרייט, ובכן, הריני בא אליך בתור פרט”.

לרגע נראה המפקח הראשי כנתון במבוכה.

“אני תובע לעצמי ארבע זכויות הנתונות לי מאת החוק. ראשית, הזכות להשתייך ליוניון מבלי להיות נדון לפטורים על כך”.

מנהג השררה השלֵוָה שב אל האיש. “הזכות הזאת יש לך, אדוני, גם היתה לך תמיד. אתה יודע היטב, כי החברה לא פטרה מעולם אף איש בגלל שייכות ליוניון”.

האיש הביט בהל, ומלחמת עינים התחוללה ביניהם. חֵמה קרה אחזה את הל. נבצר ממנו לשאת עוד. “מיסטר קרטרייט”, אמר, “אתה הנך משָרתו של אחד המוקיונים הגדולים שבעולם, והרי אתה ממלא את תפקידך בכשרון רב”.

קרטרייט הסמיק ונרתע אחורנית; אדוארד נחפז להעיר: “הל, אין כל טעם לדבורים כאלה”.

“כל העולם משמש לו קהל־צופים”, המשיך הל בלי־חת. “הריהו מציג מחזה מבדח להפליא, ואילו הוא וחבר משַחקיו מראים כלפי חוץ פרצופים רציניים כל כך!”

“מיסטר קרטרייט”, אמר אדוארד בחשיבות, “מובטחני שאתה מבין כי עשיתי כל מה שהיה בידי כדי לעצור בעד אחי…”

“כמובן, מיסטר ורנר”, השיב המפקח הראשי. “ועליך לדעת שאני מצדי עשיתי את כל האפשר כדי להתחשב עם אחיך…”

“שוב!” קרא הל. “הרי המשַחק הזה הוא גאון!”

“הל, אם יש לך עסק עם מיסטר קרטרייט…”

“התחַשבותו עמי נתבטאה בזה שהוא שלח את בריוניו כי יתנפלו עלי בלילה, כי יסחבוני מהצריף וכמעט ישברו לי את זרועי. אכן מבדח הדבר!”

קרטרייט נסה לדבר, אפס פניו היו מוסבים אל אדוארד ולא אל הל. “אז…”

“התחשבותו נתבטאה בזה שהוא צוה לחבשני בצינוק ולהאכילני לחם ומים במשך שני לילות ויום אחד! היש לך דבר מבדח מזה?”

“אז טרם ידעתי…”

“בזה שזייף מכתב בשמי ופקד להפיצו במחנה. ולבסוף – וכאן מרום ההתחשבות – בזה שספר לעתונאי כי פִּתיתי כאן נערה!”

המפקח הראשי כוסה אודם כולו. “לא!” הכריז.

“מה?” קרא הל. “כלום לא אמרת לבילי קיטינג מהגזט כי פתיתי נערה בגיא־צפון? כלום לא ציירת לפניו את הנערה – נערה אירית אדומת־שער?”

“אני אמרתי רק, ששמעתי איזו שמועות…”

“איזו שמועות, מיסטר קרטרייט? דבר זה הוא הַמצאת מוחך! הודעת למיסטר קיטינג ברור ומפורש…”

“לא נכון!”

“מיד אוכיח זאת!” הל שלח ידו לטלפון שעל מכתַבתו של קרטרייט.

“מה אתה מתכונן לעשות, הל?”

“רוצה אני להתקשר עם בילי קיטינג למען יחזור על הודעתו באזניך”.

“אוֹה, שטות, הל!” קרא אדוארד, “הודעותיו של מיסטר קיטינג אינן נוגעות לי כל־עיקר. הן יודע אתה כי באותה שעה נבצר ממיסטר קרטרייט לדעת מי אתה”.

קרטרייט מהר להאחז בסיוע זה. “כמובן, מיסטר ורנר, אחיך בא הנה, מֵשים עצמו פועל…”

“אוֹה!” קרא הל. “ובכן זה הדבר! אתה מוצא לנכון לפניך להוציא לעז על בחורים העובדים במחנה שלך?”

“אתה היית כאן זמן ארוך למדי, כדי לעמוד על טיב מוסריותם של הבחורים הללו”. “הייתי כאן זמן ארוך למדי, מיסטר קרטרייט, כדי לדעת כי אם יש ברצונך להכנס לשאלות מוסריות בגיא־צפון, הרי עליך להתחיל בבוֹסים ובשוטרים שאתה ממַנה ומרשה להם להציק לנשים…”

אדוארד שסעו: “הל, אין כל טעם להמשכת השיחה בכוון זה. אם יש לך עסק מסוים כאן, גש אליו, איפוא, למען השם!”

הל בקש להחזיר לעצמו את מנוחת־הנפש. הוא שב לשאלות השביתה, ואולם נוכח לדעת מיד כי המפקח הראשי כבר הגיע לקצה גבול ההתאפקות. “נתתי לך את תשובתי”, הודיע קרטרייט, “הריני דוחה לחלוטין כל וכוח נוסף”.

“ובכן”, אמר הל, “מאחר שאתה דוחה את שליחם של אנשיך, שֶבָּא לשאת ולתת עמך באורח עסקי פשוט, הריני מודיעך בתורת פרט כי כל פרט אחר במחנה מסרב לעבוד למענך”.

המפקח הראשי לא נתרשם ביותר מהלעג השנון הזה. “כל מה שאני יכול לומר לך, אדוני, הוא שהעבודה במספר 2 תתחיל מחר בבוקר וכי כל מי שיסרב ללכת לעבודה ישולח עוד לפני ערוב היום במורד הקניון”.

“כה מהרה, מיסטר קרטרייט? הם שכרו את מעונותיהם מהחברה, ואתה יודע כי בהתאם לחוזה־השכירות של החברה עצמה הם זכאים להודעה מוקדמת של שלשה ימים”.

קרטרייט עשה מעשה־שטות ונכנס בוכוח. הוא ידע כי אדוארד שומע ורצע לרחוץ בנקיון כפיו. “הם לא יפוטרו על ידי החברה, אלא יגורשו על ידי השלטון המקומי”.

“שבראשו אתה עומד?”

“במקרה נבחרתי לראש עירית גיא־צפון”.

“ובתור ראש עירית גיא־צפון הסברת לאחי כי תגרשני, האין זאת?”

“בקשתי מאת אחיך שישתדל להחיש את נסיעתך”.

“אך בררת לו, שאם יבָּצר ממנו לעשות זאת, כי אז תגרשני אתה?”

“כן, נכון הדבר”. “והדבר שפירשת כסִבת התנהגותך היו הוראות טלגרפיות מאת מיסטר פטר הריגן. הרשאי אני לשאול לאיזו כהונה נבחר מיסטר הריגן בעירכם?”

קרטרייט הבין כי שגה. “אחיך, מיסטר ורנר, לא הבין את דברי כראוי”, העיר ברוגז.

“כלום לא הבינות את דבריו כראוי, אדוארד?”

אדוארד פרש לחלון מתוך בחילה, והשקיף מבעדו על ערמות האפר וקופסאות השמורים, ועתה לא רצה להפוך פניו. אפס המפקח הראשי ידע כי הוא מקשיב לדבריהם, וראה לעצמו צורך לתקן את הפגם. “איש צעיר”, אמר, “עברת כמה עבירות על חוקי המקום”.

“היש חוק האוסר את ארגונם של הכורים?”

“לא; אך יש תקנה האוסרת נאומים ברחוב”.

“הרשאי אני לשאול מי תקן את התקנה הזאת?”

“המועצה המקומית”.

“המורכבת מג’ונסון, הפקיד בדואר ובמחסן; אליסון, לבלר החברה; סטראוס, המשגיח במכרה; או’קלהן, המוזג. הנכונה רשימתי?”

קרטרייט לא השיב.

“והחבר החמישי למועצה המקומית הוא אתה בעצמך, אֶכּס אוֹפיציוֹ – מיסטר אֵינוס קרטרייט, ראש־העיריה והמפקח הראשי של החברה”.

הלה הוסיף לשתוק.

“תקנתם תקנה האוסרת נאומים ברחוב; ובה בשעה שייכים לחברה בתי השֵכר, הפונדקאות, הכנסיה ובית־הספר, היכן, איפוא, יערכו האזרחים את אספותיהם?”

“היית עלול להיות עורך־דין טוב, איש צעיר. אך אנו העובדים כאן יודעים מה פירושן של ‘אספות’ בפיך”.

“הרי שאין דעתכם נוחה מאספותיהם של האזרחים?”

“אין אנו רואים צורך לעצמנו להמציא לאגיטטורים אפשרויות להסית את פועלינו”.

“הרשאי אני לשאול, מיסטר קרטרייט, אם אתה מדבר כעת כראש מועצה מקומית אמריקנית או כמפקח ראשי של מכרה־פחם?”

פניו של קרטרייט היו מסמיקים והולכים; הוא פנה לערפו של אדוארד: “איני רואה כל טעם להמשיך את הוכוח הזה”.

גם אדוארד היה תמים־דעים עמו. הוא הפך פניו. “באמת, הל…”

“אדוארד, אדם מאשים את אחיך בפריצת חוק! וכי הבחנת באיזו נטיות פליליות במשפחתנו?”

אדוארד שב ונפנה אל החלון ונשתקע שוב בהתבוננות בקופסות־השמורים וגלי הרמץ. הוכוח נראה לו טפשי והמוני, ואולם הוא התבונן וראה כי הל, במצב־רוחו בשעה זו, לא יחדל כל זמן שמישהו נואל עד כדי להשיב לו.

“אתה אמרת, מיסטר קרטרייט, כי עברתי על החוק האוסר נאומים ברחוב. הרשאי אני לשאול מהו העונש שעבירה זו גוררת אחריה?”

“דבר זה יוָדע לך בשעתו”.

הל צחק. “מדבריך אני למד שהעונש הזה הוא גירוש מן העיר. אם איני טועה במהלך משפטי, הרי היו צריכים להביאני לפני שופט השלום – שגם הוא, במקרה, פקיד במחסן. תחת זאת הרי מוציא עלי פסק־דין ראש־העיריה – או המפקח הראשי? הרשאי אני לשאול מה טעמו של הדבר?”

“התחַשבותי…”

“אימתי בקשתי התחשבות?”

“התחשבות באחיך, רצוני לומר”.

“אוֹה! ובכן, החוק מרשה לראש־העיריה – או למפקח הראשי? – להתחשב באחיו של פושע ולשנות את ענשו לגירוש מהעיר! כלום מתוך התחשבות בתומי ברק שלחת את אחותו בקניון?”

קרטרייט אגרף את ידיו. “עתה רב לי!”

שוב פנה אל גבו של אדוארד; אדוארד הפך ערפו והשיב: “איני מאשימך, אדוני”. ולהל אמר: “אמנם סבורני כי דברת דייך”.

“אקוה כי הספקתי לדבר די הצורך כדי להוכיח לך, כי החוק האמריקני במחנה־הפחם אינו אלא מחזה־התולים אוילי, בזיון והשפלה לכל המכבד את מוסדות הארץ הזאת”.

“אתה מיסטר ורנר”, העיר המפקח הראשי לאדוארד, “נתנסית בהנהלת מכרות־פחם. אתה יודע, מה זאת אומרת, להתהלך עם בני־נכר נבערים שאין להם כל ידיעה בחוק האמריקני…”

הל פרץ בצחוק רם. “ובכן, אתה מורה להם הלכה בחוק האמריקני! אתה מורה להם על ידי זלזול בכל חוקי העיר והמדינה, בכל ערובה חוקית – בהביאך תחתם את הוראותיו הטלגרפיות של פטר הריגן!”

קרטרייט נפנה ופסע לדלת. “איש צעיר”, אמר מעל לשכמו, “תצטרך לעזוב את גיא־צפון עוד הבוקר. אני מקוה רק שיעלה ביד אחיך להוציאך מכאן שלם”. רעש הדלת בהסגרה שִמש כברכת־פרידתו היחידה של המפקח הראשי.

טז    🔗

אדוארד שפך את חמתו על אחיו. “מה זה, לעזאזל, עלה על דעתך לערוך מחזה מעֵין זה במעמדי? מה משפיל הדבר וללא כל צורך! להתוכח עם אדם העומד במדרגה נמוכה ממך בכל המובנים!”

הל הוסיף לעמוד במקום שהניחוֹ המפקח הראשי. הוא הביט בפניו הנזעמים של אחיו. “כלום זהו כל מה שהעירה בלבך השיחה הזאת?”

“וכל אלה דברי־ההבאי על אָפיך! מה איכפת לך מה הן מחשבותיו של בר־נש כקרטרייט עליך?”

“לא איכפת לי מה שהוא חושב, אך הן תבין כי מעונין אני שלא יפיץ את הלעז הזה. ובילי קיטינג אומר, שהם נוהגים תמיד כך”.

אדוארד השיב קרות. “האמן לי אם אומר לך, כי בהכחישך איזו שערוריה אינך אלא מוציא לה מוניטין”.

“כמובן”, השיב הל, “הן זה הדבר המרגיזני כל כך. תן דעתך אל הנזק שיגָרם לנערה מתוך כך”.

“מה לך ולנערה הזאת?”

“נניח שקרטרייט הלעיז על אשה מחוג מכריך. וכי היית מתיחס גם אז לדבר בשויון נפש כזה?”

“הוא לא היה עלול לעשות כן; הנני זהיר יותר בבחירת ידידי”.

“כן, כמובן. פירושו של דבר, שאתה בוחר אותם מחוג העשירים. במקרה, הנני יותר דימוקרטי בטעמי…”

“אוה, למען השם!” קרא אדוארד. “אתם המתקנים כולכם דומים זה לזה – אתם מדברים ומדברים ומדברים!”

“הנני ואפשר לך את הסיבה: אדם כמוך יכול לעצום את עיניו, אך אינו יכול לאטום את אזניו”.

“אולי תוכל להרפות ממני לשעה קלה – לכל הפחות עד שנסתלק מכאן? יש לי הרגש כאילו הייתי יושב על פסגת הר־שרפה המוכן ועומד להתפרץ בכל רגע מחדש”.

הל צחק. “טוב מאוד”, אמר; “משער אני כי עד כה לא שמחתי על בקורך כראוי לו. כעת אשתדל להיות יותר חברתי. עתה יש לי ענין בפדרו, אוכל, איפוא, לנסוע עמך. רק עוד דבר…”

“וכי מה?”

“החברה חייבת לי כסף…”

“איזה כסף?”

“הכסף שהשתכרתי”.

עתה הגיע תורו של אדוארד לצחוק. “היספיק כדי גלוח ואמבט?”

הוא הוציא את ארנקו והושיט לאחיו איזו שטרות; הל, שהיה מתבונן בו, הכיר לפתע פתאום בשנוי שחָל ברוחו הוא. לא רק הכרתו המעמדית של הפועל נקנתה לו, כי אם גם יחסו של זה אל הכסף. הוא דאג באמת ובתמים לדולרים המעטים שהחברה חבה לו. את הדולרים האלה הרויח בעמל השובר את הלב ומפרך את כל האברים בהטילו בולי פחם לתוך הקרונות; על הסכום הזה חיתה משפחת רפרטי כולה שבוע תמים. והנה עמד לפני אדוארד, וארנקו החוּם ממולא שטרות שהושיטם לו בלא מניה, כאילו היה הכסף גדל על העצים או מורקד מתוך האדמה וקופץ לתוך הכבשן לצלילי כנור וחליל.

אדוארד, כמובן, לא שער אף שמץ דבר מכל אשר התרחש בנפש אחיו. הוא החזיק בידו את השטרות. “קנה לך בגדים נאים”, אמר. “אקוה כי הרגשותיך הדמוקרטיות אינן מחייבות אותך להיות מלוכלך דוקא”.

“לא”, השיב הל; ואז: “איך נסע?”

“המכונית שלי מחכה מאחרי המשרד”.

“הכינות, איפוא הכל!” אפס אדוארד לא השיב, חושש להתפרצות הר־השריפה מחדש.

יז    🔗

הם יצאו בדלת האחורית, נכנסו למכונית ושטפו, מבלי שההמון ירגיש בהם, דרך הכפר. בשעה שירדו בקניון בקש אדוארד להפציר בהל שימשוך את ידיו מכל הענין ויבוא הביתה. הוא חזר והעלה את השאלה הכאובה של האב; כיון שמאמציו עלו בתוהו, פתח באיומים. מה יהיה אם הל לא יוסיף לקבל כסף מהבית, אם אבא יעביר את הנחלה ממנו, – מה יעשה אזי? הל השיב בלי חיוך: “אוכל בכל עת לקבל משרת מארגן בהתאחדות הכורים”.

אדוארד הסתלק, איפוא, מהטכסיס הזה. “אם לא תחזור תיכף הביתה”, הודיע, “איני זז ממך עד שתעשה זאת”.

“טוב”, אמר הל. הל היה אנוס לחייך לשמע האיום הנורא הזה. “אבל אם תשוטט עמי ותתודע למכרי, עליך לזכור כי כל מה שאזניך שומעות בגדר סוד הוא”.

הלה העוה את פניו. “לאיזה צורך, לעזאזל, עלול אני לדבר על מכריך?”

“אין לדעת את אשר יקרה”, אמר הל. “הנה תפגוש את פטר הריגן, ותעמוד לצדו. הן איני יכול לדעת מה חובה תראה לעצמך במקרה זה”.

הלה קרא בהתרגשות פתאום. “הנני ואומר לך מיד! אם תנסה לחזור למחנה־הפחם הזה, הריני נשבע באלהים כי אפנה לבית־המשפט ואשיג פקודה לכלוא אותך במבראה. איני סבור שיקשה לי הדבר להוכיח לאחד השופטים שיצאת מדעתך”.

“לא”, צחק הל, “מכל מקום, לא לשופט במחוז הזה”.

אחר, משהתבונן שעה קלה בפניו של אחיו, עלה על דעתו כי מוטב לו שלא לתת למחשבה זו שתקנה לה שביתה במוחו של אדוארד. “חכה כמעט רגע ותכיר את ידידי בילי קיטינג מהגזט, ותשמע מה זה עלול לעשות בספור־מעשה שכזה! בילי משתגע ממש ש’אתירנו' ותנתן לו הרשות לפרסם את מלחמתי בפטר הזקן”. שניהם שתקו, אפס ברי היה לו להל שדבריו האחרונים לא עלו בתוהו.

הם נעצרו ליד מעונו של מק־קלר בפדרו, ואדוארד חכה במכונית בעוד שהל נכנס לבית. הסקוטי הזקן קדמו במאור־פנים וספר לו כל מה שידע. ג’רי מינטי היה כאן בבוקר; לבקשתו טלפן מק־קלר למשרד היוניון בשרידן, ומשם הודיעו לו כי ג’ק דויד הביא את הידיעה על השביתה בערב הקודם. אמנם כל שם לא הוזכר מתוך זהירות, אף על פי כן נקל היה להכיר מיהו השליח. כתוצאה משליחות זו יצא מוסטרן סיטי לפדרו יוהן הרטמן, נשיא היוניון המקומי של הכורים, בלוית ג’מס מוילאן, מזכיר ההסתדרות המחוזית; שניהם נמצאים כעת ב’אמריקן הוטל'.

עד כאן היה הכל בגדר בשורה טובה, ואולם מק־קלר הוסיף עוד משהו אשר לא הבטיח עתידות מרנינים: פקידי היוניון הודיעו שאינם יכולים לתמוך בשביתה בשעה זו! השביתה פרצה קודם זמנה, והיא עשויה להביא רק כשלון ואזלת־יד על התנועה הגדולה שהם מתכנים.

את האפשרות הזאת הביא הל בחשבון מלכתחלה. ואולם הוא היה עֵד ללידת החופש בגיא צפון, הוא ראה את האנשים הרעבים, מזי־העמל, כשהם נשואים אליו כשואלים מאין יבוא עזרם; הדבר זעזעו, וכסבור היה שגם עד לבית אנשי היוניון יגיע.

“הם מוכרחים לתמוך בנו!” קרא. “אסור שתבוא על האנשים הללו אכזבה! הם יאַבדו כל תקוה, ליאושם לא יהיה קץ! מנהיגי הפועלים חייבים להבין זאת – עלי לברר להם את הדבר!”

הסקוטי הזקן השיב, כי גם ג’רי מינטי סבר ככה, גם השליך את הזהירות אחרי גוו ומהר למלון לראות את הרטמן ומוילאן. הל החליט ללכת בעקבותיו ויצא למכונית.

הוא הסביר לאחיו את מצב הענינים; זה השיב: כמובן! הן זאת אמר מראש. הכורים המסכֵּנים, המוּסתים, יחזרו לעבודה, והמתאמר להיות מנהיגם סופו להשכיל ולראות את האולת שבהתנהגותו. בעוד שעות מספר יוצאת רכבת לוסטרן סיטי; צדָקה יעשה עמו הל אם ישתדל לסדר כך שיוכל לנסוע בה.

הל השיב קצרות כי פניו מועדות ל’אמריקן הוטל'. אחיו יכול להביאו לשם, אם רצונו בכך. אדוארד מסר, איפוא, את הפקודה לנהג; בינתים חקר לחנויות־מלבושים בפדרו. עד שהל ישהה במלון, מבקש על חייו של יוניון הפועלים החדש שנולד, יחפש אדוארד חליפת־בגדים למענו, בה יוכל “להרגיש את עצמו כיצור אנושי”.

יח    🔗

באחד מחדרי המלון מצא הל את ג’רי מינטי עם שני פקידי היוניון: ג’ים מוילאן, המזכיר המחוזי, היה בחור אירי ארך־קומה עד מאוד, שחור־עינים ושחור־שער, מהיר ורגיש, אחד מאותם שמושכים את הלב לאהדה ולאמון מן הרגע הראשון; יוהן הרטמן, הנשיא המקומי, היה כורה בעל שערות־שיבה, גרמני לפי מוצאו, כבוש ומתון בדבורו, - אישיות חזקה אל נכון, הן בגוף והן ברוח. אמנם זקוק היה לחוזק זה בהיותו עומד בראש הנהגת היוניון בלב “ממלכתו של ריימונד”!

הל ספר על ‘חטיפת’ הועד. דבר זה לא הפתיע את הפקידים כל־עיקר, כך נוהגות חברות־המכרות לעשות תמיד כשהן חוששות למרידה במחנה. אשר על כן צפוי כשלון לכל הנסיונות לארגן את הכורים בגלוי, ורק התעמולה החשאית הנעשית בהתמדה עד שעת נביטת גרעיניו של ארגון בכל מחנה־פחם, רק זו סופה להצליח.

“ובכן, אין אתם יכולים לתמוך בשביתה?” קרא הל.

“אי אפשר”, השיב מוילאן. “אך תתחיל, יעלה עליה הכורת. אין אפילו תקוה קלה להצלחה באשר רבה עוד עבודת הארגון שצריכה להעשות”.

“אך בינתים”, טען הל, “יתפורר גם היוניון של גיא־צפון!”

“יתכן”, היתה התשובה. “ואז יהיה עלינו להקים יונין חדש. כך היא תנועת הפועלים”.

ג’ים מוילאן היה צעיר והבין להלך־רוחו של הל. “אל נא תטעה בהבנת עמדתנו!” קרא. “הרי זה שובר לבבות. אפס אין לאל ידנו להושיע. עסוקים אנו בהקמת היוניון, ויודעים אנו כי לו רצינו לתמוך בכל דבר הדומה לשביתה, כי עתה פשטנו את הרגל בשנה אחת. אין אתה יכול לשער בנפשך כמה פעמים מתרחש הדבר – כמעט שאינו עובר חודש מבלי שנקָרא לקבוע עמדתנו לענינים כאלה”.

“מבין אני את כונתך”, אמר הל, “אך סבורני כי במקרה זה דוקא, תיכף לאחר האסון, כשהאנשים כה נרגזים…”

האירי הצעיר חייך בעצבות כלשהי. “עדיין חדש הנך במשחָק הזה; לו הספיק אסון־מכרות כדי לנצח בשביתה, כי אז, האלהים יודע, היתה עבודתנו קלה. בבָרָלָה, בקניון התחתון, היו שלש התפוצצויות גדולות – למעלה מחמש מאות איש נהרגו בשנה העברה!”

הל הכיר כי אִבד, בחוסר נסיונו, את חוש המדה.

הוא התבונן בשני מנהיגי הפועלים ונזכר באותה דעה שהביא עמו לגיא־צפון על האנשים האלה – מסיתים פראיים וחמומי־מוח המסירים את לבות הפועלים הישרים מעבודתם. ואולם את ההפך מזה ראו עיניו. הוא עמד כאן לוהט מהתרגשות – ושני מנהיגי פועלים הזו עליו מים קרים. הם ישבו שקטים ושלוים וחרצו בטון עסקי את משפטם של העבדים בגיא־צפון: שובו אל צינוקיכם השחורים!

“מה נאמר לאנשים?” שאל הל מתאמץ לכבוש את צערו.

“נאמר להם את אשר אני אומר לך – כי אין־אונים אנחנו כל זמן שהמחוז כולו אינו מאורגן. בינתים עליהם להתאזר עוז ולהשתדל לשמור על הארגון בכל מאמצי כוחותיהם”.

“והרי כל האנשים הפעילים יגורשו!”

“לא, לא כולם – רק לעתים רחוקות יתפסו את כולם”.

כאן נתערב הגרמני הזקן והמתון. בשנה האחרונה גרשה חברת־המכרות למעלה מששת אלפים איש בעוון היותם פעילים ביוניון או חשודים על כך.

“ששת אלפים!” חזר הל. “כונתך רק למחוז זה?”

“כן, זו כונתי”.

“אך הן מספר כל הפועלים במחוז אינו עולה על שנים־עשר או חמשה־עשר אלף!”

“יודע אני”.

“כיצד, איפוא, יכולים לקיים ארגון כלשהו?”

הלה השיב בנחת. “הם מתנהגים עם אנשיהם החדשים ממש כמו שהתנהגו עם אותם שקדמו להם”.

לפתע עלו במחשבתו של הל נמליו של ג’ון אדסטרום. הנה הן לפניו – בונות את גשרן, בונות וחוזרות ובונות, ככל אשר ירבה הזרם להרוס! אין להן קוצר־רוח הגדול המיוחד לבני־הנעורים במעמד הבטלה, המורגלים לעשות את רצון עצמם ויהי מה, אשר החופש, הנוי והצדק הם להם צרכי חיים ראשוניים. הרבה למד הל משיחתם של האנשים הללו, אך יותר מזה למד משתיקתם – מיַחסם השקט, העניני כלפי דברים שהביאו אותו לידי טירוף. הוא התחיל מבין מה פירושו של הנדר אשר נדר לאותם השֵדים המסכֵּנים בגיא־צפון, הוא יהיה זקוק ליותר מרגע אחד של התלהבות כדי לקיימו; הוא יהיה זקוק לתבונה ואורך־רוח ומשמעת, לשנים רבות של למודים ועבודה קשה.

יט    🔗

הל הוכרח לקבל את החלטתם של מנהיגי הפועלים. להם הנסיון הרב, הם רשאים להוציא משפט נכון על המצב. הכורים יצטרכו לחזור לעבודה, וקרטרייט ואליק סטון וג’ף קוטון ישובו לרדות בהם כמקודם. כל מה שהמורדים יכולים לעשות הוא לקיים ארגון חשאי במחנה־הפחם.

ג’רי מינטי העלה את שמו של ג’ק דויד. הוא חזר הבוקר לגיא־צפון, בלא שהתראה עם מנהיגי הפועלים. יתכן שיעלה בידו לצאת נקי מחשד, להשאר במחנה ולעשות למען היוניון.

“ומה תהא עליך?” שאל הל. “סבורני שהִקדחת את תבשילך”.

ג’רי לא שמע את הניב הזה מימיו, אך עמד מיד על משמעותו. “בודאי!” אמר, “הקדחתיו לגמרי!”

“כלום לא ראית את הבלשים בפרוזדור?” שאל הַרטמן.

“עדיין איני מיטב להכירם”.

“אין דבר, תלמד את המלאכה אם תשאר באומנות זו. מאז נפתח משרדנו עוד לא עבר אף רגע אחד שלא נמצא חצי תריסר בריונים בעברו השני של הרחוב. כל הבא לבקרנו מתחקים אל צעדיו עד מחנהו ומשלחים אותו בו ביום. הם שברו באחד הלילות את מכתבתי וגנבו את מכתבי וניירותי; מאה פעמים איימו עלי באיומי מות”.

“איני תופס, כיצד אתם יכולים להתקדם אפילו צעד אחד!”

“לעולם לא יעכבו בידנו. כסבורים היו שבשברם את מכתַבתי ימצאו את רשימת המארגנים שלנו. אפס, עליך להבין, כי רשימה זו נמצאת במוחי”.

“ואין זו מן הקלות”, העיר מוילאן. “היודע אתה כמה מארגנים עומדים לשרותנו? תשעים ושבעה. ועדיין לא נתפס אף אחד מהם”.

הל שמע והשתומם. תנועת הפועלים נגלתה לו באור חדש. הגרמני הזה, השקט והתקיף, שהיית יכול לחשבו לבעל חנות מטעמים; הבחור האירי בעל העינים הצוהלות, שאפשר היה לראותו בדמיון כשהוא מלַוה מטרונה לנשף הכבאים – הם היו מפקדי צבא־מחתרת שחתר תחת מבצרי אהבת־הבצע של פטר הריגן.

הרטמן הציע שג’רי יפנה לעבודה הזאת; הוא ישולח מגיא־צפון בלי ספק, ומוטב לו לכתוב למשפחתו שתבוא לפדרו. כך יוכל להיות בטוח בעבודת־מארגן; שֶכֵּן מנהגם של בלָשי החברה להתחקות אל האיש עד מחנהו ולזַהותו שם. אם יסע ג’רי ברכבת לוסטרן סיטי, הרי תוסח דעתם מעקבותיו והוא יוכל להכנס למחנה־פחם חדש ולעסוק בעבודה ארגונית בקרב האיטלקים. ג’קי קבל את ההצעה בהתלהבות; שוב ידָחה היום המר והנמהר בו תופקר רוזה עם פעוטיה לחסדו של הגורל.

עוד הם נועצים, צלצל הטלפון. דבר מזכירו של הרטמן משרידן. ספר כי זה עתה קבל ידיעה בדבר הועד ה"חטוף". כל החבורה, שמונה גברים ומרי ברק, לוקחו לתחנת הורטון והוטלו אגב איומים נוראים לתוך הרכבת. ואולם הם ירדו בתחנה הבאה והודיעו כי כַונתם לבוא לפדרו; הם יגיעו למלון בעוד זמן קצר.

הל רצה לפגשם, וירד להודיע לאחיו. כמובן, שהמחלוקת נתעוררה מחדש. אדוארד העיר להל כי פדרו, מבחינת הנוף, משפיעה עליו חד־גוניות ושעמום; בתשובתו הציע לו הל להציגו לפני מכריו. האנשים הללו עלולים ללמד את אדוארד הרבה, אם רק ירצה ללמוד. יוכל גם להיות נוכח בישיבה עם הועד – שמונה אנשים ואשה שהעיזו לעשות מעשה־גבורה והיו לקרבנותיו של חטא. ואין הללו משעממים כל עיקר, כאשר יחשוב ודאי אדוארד. הרי, למשל, טים רָפֶרטי כחול־העינים או זה הגמד השותק, מפוחם־הפנים, שזנק מתוך מערתו השחורה ופרש כנשר אברות דברנותו, או מרי ברק שאת תאורה כ"י’אן ד’ארק של המכרות" יוכל אדוארד לקרוא בהוצאת־הערב של הגזט, או דבר־מה ציורי מעין זה. ואולם מצב־רוחו של אדוארד לא ניתן לרוממו. הוא חזה בעיני רוחו את אחיו מופיע בעתון כבן־לויתה של י’אן האירית.

הל הלך עם ג’רי לבית־אוכל מסוג זה שאחיו קרא לו “מערה”; ואילו אדוארד פרש לבדד לחדר־האוכל של “אמריקן הוטל”. אפס הוא לא נשאר בבדידותו; עד־מהרה נגש אליו איש צעיר, בעל פנים חדים, נתישב על ידו ופתח בשיחה. הריהו סוכן־נוסע; “מקצועו” כלי־מתכת. מה “מקצועו” של אדוארד? אדוארד השיב קרירות כי אין לו “מקצוע”, אך האיש הצעיר לא נרתע אחור – נראה ש"מקצועו" הִקהה את רגישותו. אולי מתענין אדוארד במכרות־פחם? האם בקר את המכרות שבסביבה? הוא שאל בהתמדה כזו, כשהוא חוזר מדי פעם לאותו נושא, עד שלבסוף עמד אדוארד על פירושו של הדבר – הוא זכה בתשומת־לבו של אחד הבלשים. מוזר כי יאָמר, אך העובדה הזאת עוררה את חמתו של אדוארד על משטרו של פטר הריגן במדה יותר גדולה מכל דבוריו של הל.

כ    🔗

תיכף לאחר ארוחת־הצהרים הגיעו חברי הועד ה"חטוף", מלוכלכים ויגעים ברוחם. הם שאלו ליוהן הרטמן, חדרו הָראה להם, והנה בא מחזה מדאיב. שמונה אנשים ואשה שהעיזו לעשות מעשה־גבור והיו לקרבנותיו של חטא, לא נקל להם להסכים לראות את מאמציהם וקרבנותיהם מושלכים כנצר נתעב; כן לא חששו להביע בגלוי את דעותיהם על האנשים אשר רמו אותם.

“אתם עוררתם אותנו!” קרא טים רפרטי. “מיום שעמדתי על דעתי, זוכר אני, לא הרפיתם מאבי הזקן שיעזור לכם – ועכשיו, שעשינו את רצונכם, אתם אומרים לנו לשבת בחיבוק ידים!”

“מעולם לא בקשנו אתכם לשבות”, אמר מוילאן.

“נכון. אתם לא בקשתם אלא לשלם את המסים למען תוכלו לקבל משכורת יפה”.

“משכורתנו אינה יפה כל כך”, השיב המנהיג הצעיר באורך־רוח. “לו נסית לחקור ולדרוש, כי עתה ידעת זאת בעצמך”.

“אם גדולה משכורתכם ואם קטנה, מכל מקום אינכם מאבדים אותה כמונו. אנו מוטלים ברחוב ואין עוזר. ראו אותנו – ולרובנו יש משפחות. לי אם זקנה והרבה אחים ואחיות, ואבי אינו מוכשר עוד לעבודה. מה, איפוא, יהיה עלינו?”

“אנחנו נעזור לך במעט, רפרטי…”

“לך לעזאזל!” קרא טים. “איני רוצה בעזרתכם! כשאהיה זקוק לצדקה, אפנה למחוז. אמנם גם שם חבר רודפי־שלמונים, אפס הללו, לפחות, אינם מעמידים פנים כאילו הם ידידי הפועלים”.

הנה זה הדבר אשר אולסון סח להל – המבוכה שבלבות הפועלים שאינם יודעים במי לתת אמון, שחושדים באלה הרוצים להושיע להם. “טים”, העיר הל, “אל נא תדבר ככה. עלינו ללמוד סבלנות…”

הבחור כונן חציו להל. “מה אתה יודע מכל זה? אך מהתלה היא זאת לך. אתה יכול ללכת ולשכוח זאת בכל עת שתרצה. אמרו לי כי עשיר הנך!”

לא היתה להל תרעומת על כך; אותו דבר עצמו השמיע באזניו מצפונו. “אין הדבר כה קל בשבילי, כאשר תחשוב, טים. יש עוד דרכים לסבול מחוץ למחסור…”

“אכן, הרבה תסבול – אתה וקרוביך העשירים!” לגלג טים.

מלמול של מחאה הגיע מיתר חברי הועד.

“אלי הטוב, רפרטי!” התערב מוילאן. “אין בכוחנו להושיעכם – אין־אונים אנחנו ממש כמותכם!”

“אתם אומרים כי אין־אונים אתם – אך אין אתם רוצים אפילו לנסות!”

“לנסות? הרוצה אתה כי נתמוך בשביתה שיודעים אנו כי אין לה כל תקוה? הרי זה כאילו דרשת מאתנו לשכב על הפסים ולתת למטען פחם לעבור על גופותינו. אין אנו יכולים לנַצח, בן־אדם! אין אנו יכולים לנצח! רק נקריב את ההסתדרות ללא תועלת!”

מוילאן נתרגש לפתע פתאום. הוא ראה למעלה מתריסר שביתות מפורדות במחוז זה, ותריסרים רבים של שובתים צעירים, מרי־נפש, נואשים, ללא בית, שפכו עליו את מרירות אכזבתם. “אנו יכולים לתמוך בכם באמצעינו, כך אומרים אתם, ואפילו גם באותה שעה שהחברה תעסיק במכרות רק מפירי־שביתה. ואולם לאן יביאנו זה, רפרטי? ראיתי בהטרף יוניונים רבים – ועדיין אני צעיר לימים. לו היה לנו בנק, כי עתה תמכנו בכל הכורים שבמחוז, איש לא היה חוזר לעבודה בטרם ניתנו לו זכויותיו. אך הכסף שתחת ידינו הוא הכסף שמשתכרים כורים אחרים, שם למטה במכרות, ממש כמותך וכאביך, רפרטי. הם נותנים לנו את הכסף הזה ואומרים: ‘הקימו בכסף הזה את היוניון. השתמשו בו לעזור לפועלים שעדיין אינם מאורגנים – ארגנו אותם, כדי שלא יורידו את שכר עבודתנו ולא יפֵרו את שביתותינו. אך אל נא ואל נא תבזבזוהו, למען השם; עלינו לעבוד קשה כדי להשתכר אותו, ואם לא נראה ברכה במאמצינו, לא נוסיף לתת לכם כלום’. כלום אינך תופס זאת, בן־אדם? כלום אינך מבין מה כבדה המעמסה שהדבר מטיל עלינו, כבדה מהחשש למשכורתנו הדלה שעלולים אנו לאבדה – אם כי אתה אינך רוצה להאמין בזאת? אינך רשאי לדבר עמי כאילו הייתי בנו של פטר הריגן. עוד בהיותי בן עשר הייתי נער מנערי־הפחם, ולא ימים רבים עברו מאז עזבתי את המכרות, עדיין לא שכחתים… האמן נא לי, כי לא החרדה לאבוד פרנסתי היא שאינה נותנת תנומה לעיני בלילות – כי יש לי מעט השכלה שקניתי לי בעבודה בלילות ויודע אני כי אוכל למצוא עבודה כדי מחיתי – אלא ההרהורים, אם אמנם מוציא אני את כספם של הכורים באופן הטוב ביותר, ושמא הייתי יכול להקל את המצוקה כאן ולחשוך צער שם, לו נהגתי אחרת. כשנסעתי הלילה הנה, טים רפרטי, לא פסקתי מהרהר אגב שקשוק הגלגלים, על דבר אחד: הנה אראה סבל חדש, אהיה מוכרח לראות עוד כמה אנשים טובים יוצאים חוצץ נגדנו, לפי שאינם יכולים להבין מדוע אנחנו מקבלים משכורת בשעה שהם אוחזים במקל־הנדודים. איך אוכל להוכיח להם לאנשים הללו כי עובד אני למענם בכל כוחותי וכי לא אני הוא האשם במצוקתם?”

כאן שסעו ווצ’ופּ: “מה בצע בדבורים. רואה אני כי אך חרס נעלה בידינו. לא נפול עליך למעמסה, מוילאן”.

“למעמסה תהיו עלי רק אם לא תעמדו לימין התנועה!”

הלה צחק מרה. “לעולם לא תדע מה אעשה. הן יודע אתה – בהתנהגותכם אתם משליכים אותי אל הרחוב!”

“לכל מקום שתלך, הן אחת התוצאה; או שתלחם ליוניון, או שתהיה משא שנצטרך להעמיס עלינו ולסחוב”.

המנהיג הצעיר פנה לשאר חברי הועד, בקשם שלא ימררו את נפשם בגלל הכשלון הזה, שיפיקו תועלת ממנו ויוסיפו לעשות למען ארגון הכורים ואחודם. כל איש חייב להביא קרבנות, לשלם את חלקו במחיר. העיקר הוא, שכל מי שמפטרים אותו יהָפך לניצוץ מרעיון היוניון וישא את שלהבת המרד לחבלים חדשים במדינה. יעשה נא כל אחד את שליחותו באמונה, וקרוב היום שלא יהיה עוד מקום אשר ממנו יוכלו האדונים לקחת את מפירי השביתה.

כא    🔗

הל התבונן בדאגה מיוחדת לאחד מחברי הועד – מרי ברק. היא עדיין לא אמרה אף מלה; בעוד שהאחרים התוכחו, הטיחו דברי תרעומת, ישבה דומם, שפתיה מהודקות וידיה מאוגרפות. הל ידע מה גדולה חמתה לנוכח הכשלון הזה. היא נחלצה למלחמה, קותה, והתוצאה היא אשר חזתה מראש - אפס! הוא ראה אותה, כשעיניה הגדולות והכהות מעיפוּת תלויות במנהיג הפועלים הצעיר והיוקד. הוא ידע כי בנפשה פנימה – מלחמה. התצא מן השורה? זו היתה אבן־בוחן לאָפיה, אבן־בוחן לאפייהם כולם.

“אם רק נהיה חזקים ואמיצים למדי”, דבר ג’ים מוילאן, “יכול נוכל להשתמש בתבוסותינו כדי לחנך את אנשינו וללַכדם. אם נוכל להראות בשעה זו לאנשים בגיא־צפון את אשר אנו פועלים, הרי לא ירגישו כי מנוצחים הם, לא יתמרמרו על היוניון, הם יֵדעו על מה ולמה הוטל עליהם לחכות. כלום אין זו הדרך הנכונה להכות אָחור את הבוסים – לקיים בידינו את מקומות העבודה, לטפח את היוניון ולשמרו מכל משמר, עד אשר נחדור לכל המכרות ויהיה לנו הכוח להכריז שביתה ולנצח בה?”

היתה הפסקה; אז פתחה מרי את פיה לדבר. “כיצד נאמר זאת לאנשים?” קולה היה חסר־גון, אפס לבו של הל נתר. אם מרי מקוה עדיין ואם לא, מכל מקום היא לא תעזוב את מערכת הנמלים.

יוהן הרטמן פירש את תכניותיו. הוא ידפיס מגלות עפות בכמה לשונות, בהן ידָרשו האנשים לחזור לעבודה; המגלות האלה תופצנה בחשאי במחנה. ואולם ג’רי קִדם את ההצעה הזאת בהתנגדות מוחלטת. האנשים לא יאמינו לכרוזים. הם יחשדו, שהבּוסים הדפיסום. כלום לא הגדילו הבוסים לעשות בזייפם מכתב בשמו של ג’ו סמיט, כשהם זוממים להכות את תנועת רואה־המשקל? הדבר היחידי שמתקבל על הלב הוא שאחד מחברי הועד יחזור למחנה וידבר עם האנשים פנים אל פנים.

“ודבר זה צריך להעשות תיכף ומיד!” הוסיף ג’רי. “מחר בבוקר עליהם לצאת לעבודה, והמסתלקים יפוטרו; ודוקא הטובים שבהם, אותם שאנו רוצים לשמרם”.

שאר חברי הועד נצטרפו לדעתו. רוּזיק הסלַוי, מתון במחשבתו ובדבורו, אמר: “האנשים יהיו מרוגזים באופן נורא אם יאבדו את עבודתם וגם שביתה לא תהיה בכל זאת”. וזַמָקיס היוני, פזיז ועצבני, הוסיף: “אנו אמרנו: שביתה! – ועתה חובתנו לומר: אַל שבוֹת!”

כיצד יעשו זאת? ראשון הקשיים היתה היציאה מהמלון, שנשמר היטב על ידי הבלשים. הרטמן הציע שיצאו כולם יחד ויפוצו לעברים שונים; את צעדי כולם לא יוכלו הבלשים לשמור. אותם שיתחמקו יוכלו להתחבא בקרונות הריקים ולחדור לגיא־צפון.

ברם, מוילאן סבר כי החברה ודאי ראתה זאת מראש; ורוּזיק שהיה משוטט־חוצות לשעבר, אמר: “בלי ספק יפשפשו בקרונות; כשיתפסונו – אבדנו”.

אכן, זאת תהיה שליחות מסוּכנת. מרי דברה שוב: “יתכן שאשה תיטיב לעשות זאת”. “הם לא ימָנעו מהכות גם אשה”.

“אני יודעת, אך אשה תוכל לרַמותם ביתר הצלחה. אחדות מאלמנות ההרוגים באו לפדרו לקבור את בעליהן, והן מתעטפות בצעיפים המליטים את כל פניהן. אפשר יעלה בידי להתחפש כאחת האלמנות ולבוא לגיא־צפון”.

האנשים הביטו איש ברעהו. אכן רעיון הוא! על פניו של טים רפרטי, שהיו זעומות מאז הוכוח עם מוילאן, בקע חיוך רחב.

“ראיתי את מיסיס זמבוני ברחוב”, אמר. “תחת צעיפה יכולנו להסתתר כולנו”.

עתה נטל גם הל רשות הדבור, בפעם הראשונה מאז השתיקוֹ טים רפרטי. “היודע מישהו היכן אפשר למצוא את מיסיס זמבוני?”

“היא נמצאת אצל מכירתי, מיסיס סבַיקָה”, אמר רוזיק.

“טוב”, אמר הל, “עלי לומר לכם דבר אחד שעדיין אינכם יודעים עליו. לאחר שגרשו אתכם נאמתי שוב לפני האנשים והשבעתי אותם לעמוד בשביתתם. על כן עלי ללכת ולחזור בי מדברי. אם סומכים אנו על צעיפים ותחפושת, הלא גבר ייטיב לעשות זאת כאשה”.

הכל זקפו בו עיניהם. “אם יתפסוך ירביצו לך מכות־רצח!” אמר ווצ’ופּ.

“לא”, אמר הל, “איני סבור כך. מכל מקום, הרי זה תפקידי”. כאן העיף מבט על טים רפרטי – “לפי שהנני היחידי שלא יסבול בעקב כשלון שביתתנו”.

היתה הפסקה.

“צר לי על שאמרתי זאת!” קרא טים ברגש.

“אין דבר, בחורי”, השיב הל. “אך אמת דברת, ויש את נפשי לעשות משהו כדי להקל על מצפוני”. הוא קם על רגליו, צוחק. “היה אהיה אלמנה נהדרת!” אמר. “אעלה למעלה למסבת־טה עם ידידי ג’ף קוטון”.

כב    🔗

הל רצה ללכת מיד למקום בו מתגוררת מיסיס זמבוני; אך מוילאן התנגד באמרו כי הבלשים ילכו אחריו בלי ספק. אפילו אם יצאו כולם יחד מהמלון, הרי האחד שהבלשים יטָפלו אליו בודאי יהיה ראש הקושרים והמסכסכים, ג’ו סמיט. לבסוף החליטו להביא את מיסיס זמבוני לחדר. עליה לבוא בלוית מיסיס סבַיְקה או אשה אחרת השומעת אנגלית ולדרוש במשרד המלון למרי ברק אגב הסברה כי מרי לותה ממנה כסף ועתה היא זקוקה לו כדי לשלם דמי קבורת בעלה. פקיד המלון אולי לא ידע מיהי מרי ברק, אפס הבלשים המשגיחים בשבע עינים יתקרבו ויטו אוזן; אם יוזכר שמֶרי באה מגיא־צפון הרי מישהו יקשר אותה עם הועד החטוף.

את הדברים האלה פירשו פרש היטב לרוּזיק. הוא מהר ללכת וכעבור חצי שעה חזר בהודעה כי שתי הנשים הולכות וקרבות. לאחר שעה קלה נשמעה דפיקה בדלת, ובפתח עמדה האלמנה הזקנה, עטופת שחורים, בלוית רעותה. היא נכנסה; ואז באו מבטי פחד ושאלות בהולות. רוזיק בקשה למסור את בגדי־אלמנותה לג’ו סמיט.

“היא אומרת, שאין לה אחרים”, הסביר הסלַוי.

“אמור נא לה שאתן לה כסף לקנות אחרים”, אמר הל.

“אַי ישוּ!” קראה מיסיס זמבוני ושפכה קיתונות של דברים.

“היא אומרת שאין לה מה ללבוש. היא אומרת שלא טוב להתהלך בלי בגדים!”

“האין לה שמלת תחתונה?”

“היא אומרת כי זו מלאה חורים”.

השומעים פרצו בצחוק והאשה הזקנה הסמיקה כולה. “תאמר לה שתתעטף בשמיכות”, אמר הל. “מרי ברק תקנה לה בגדים חדשים”.

לא נקל היה להפריד את מיסיס זמבוני מבגדי אלמנותה, ששלמה בעבורה ביוקר כל כך ובדמעות כה רבות. מעולם עוד לא הוצעה הצעה כזו לאשה הגונה שהביאה לעולם ששה עשר ילד: למכור את סמל עצבונה – וכאן, בחדר מלון, במעמדם של גברים! כמו כן לא הקלה את מצבה עליצותם המוזרה של הגברים. “אי, ישוּ!” קראה מיסיס זמבוני בשנית.

“אמור לה כי הדבר חשוב, חשוב מאוד!” אמר הל. “אמור לה שהיא מוכרחת לתתם לי”. ומשנוכח כי אך חרס מעלה רוזיק בידו, פנה אליה בעצמו באנגלית הברברית הרווחת במכרות. “נחוץ מאוד, מאוד. צריך להתחבא! מהר! להמלט מהבוֹסים, אם לאו – יהרגוני”.

הזקנה הנפחדה נכנעה לבסוף. “היא מבקשת את כולכם להסב את פניכם”, הודיע רוזיק. הכל, איפוא, הפכו פניהם כשהם צוחקים בלחש, בעוד שמרי עזרה למיסיס זמבוני, שהסתתרה מאחורי מיסיס סבַיקה, להתפשט ועטפה בשמיכה את כתפיה הסמוקות לשם צניעות. לאחר שנתלבש הל בבגדים, היא רחבם יָתֵר ברבע מטר. אך לאחר שהכניסו שני כרים אל חזהו והדקום לגזרה היתה ההתחפשות מוצלחת יותר. הל נעל את נעליה הענקיות והבלויות של הזקנה ומרי ברק הרכיבה את מגבעתה של האלמנה על ראשו וסדרה את הצעיפים; אחרי ככלות הכל, לא היו חושדים גם ילדיה של מיסיס זמבוני בהתחפשות.

היתה שעה קלה של בדיחות־הדעת; למרות עיפותה ויאושה נתפסה מרי לרוח לצון. ואולם הצחוק חדל עד מהרה. באה שעת, המעשה. מרי ברק אמרה שהיא תשאר עם שרידיה של מיסיס זמבוני כדי לפתוח את הדלת במקרה שאחד מאנשי המלון או מהבלשים יבוא. הל בקש את ג’ים מוילאן לראות את אדוארד ולומר לו כי הוא, הל, עסוק בכתיבת כרוז לפועל גיא־צפון ולא יוכל לנסוע אלא ברכבת הלילה.

אחר הדברים האלה תקע הל ידו לכולם, ואחד עשר האנשים יצאו בפעם אחת, ירדו במדרגות ובאכסדרה ונתפזרו לרחובות שונים. מיסיס סבַיקה ומיסיס זמבוני־כביכול יצאו לאחר רגעים מספר ואמנם כאשר קוו, מצאו את המבוי פנוי מבלשים.

כג    🔗

לאחר אמירת שלום למיסיס סבַיקה פנה הל לתחנת הרכבת. ואולם בטרם הרחיק מהמלון נקרה אחיו לעומתו.

לפניו של אדוארד היתה הבעה משועממת; אופן החזקתו את הקובץ תחת בית־שחיו מלל ברור כי זה היה נסיון נואש אחרון להכריע את החדגוניות של פדרו. אכן זו מזמת הגורל, ליטול איש עסקים ולכלאו בחסדו של מטורף בעיר־פחם שכחת־אל! מה עושים האנשים בבור זה? משלמים חמשה סנטים כדי לראות תמונות־ראינוע על בוקרים ומזייפי־שטרות?

מראהו של אדוארד עורר את חוש ההומור של הל. מלבד זאת, הרי היתה לו אמתלה טובה; כלום לא מן הראוי לערוך מבחן למסוֵהו בטרם יעמוד בפני הסכנה האמתית בגיא־צפון?

הוא התיצב בדרך בה הלך אחיו ופתח בקולה הדק והקובל של מיסיס זמבוני: “אדון!”

אדוארד זקף עיניו בדמות השחורה העומדת לו לשטן בדרכו.

“אדון, הן אתה אחיו של ג’ו סמיט, האין זאת?”

השאלה היתה צריכה להשָנות בטרם נתן אדוארד את תשובתו צרת העין. הוא לא היה גאה על הקרבה.

“אדון”, המשיך הקול הבכיני, “בעלי נתרסק בהתפוצצות. קבלתי חמשה נתחים מגופו, שקברתי אתמול בבית־הקברות. היה עלי לשלם שלשים דולר בעד קבורת הנתחים, ולא נשאר לי מאומה. החברה לא נתנה לי כסף. בא עורך־דין ואמר כי אקבל אולי כסף לקבורת בעלי אם לא ארבה לצווח. אבל, אדון, יש לי שמונה ילדים להאכילם, ובעלי איננו עוד ובעל חדש לאשה זקנה כמוני לא ימָצא. בבואי הביתה אני שומעת את הילדים בוכים, ואין לי אוכל, ומחסני החברה אינם נותנים לי אוכל. סבורה אני כי אתה, אחיו של ג’ו סמיט, אולי תרחם על אשה אלמנה עניה, אולי תתן לי מעט כסף, אדון, ואקנה אוכל לילדי”.

“טוב”, אמר אדוארד. הוא הוציא את ארנקו ונתן לה שטר של עשרה דולרים. פניו כאילו הביעו: “למען השם, הרי!”

מיסיס זמבוני תפסה את השטר באצבעות חומדות, אפס לא נרגעה. “כסף תועפות לך, אדון! איש עשיר הנך! אולי תתן לי את כל הכסף אשר עמך והשבעתי את תינוקותי? אינך יודע את מחסני החברה, אדון. מחיריהם גבוהים להחריד; הילדים רעבים, צועקים יומם ולילה, ושטר־כסף אחד לא יספיק לזמן רב. אולי תתן לי עוד איזו שטרות אדון?”

“אתן לך עוד אחד”, אמר אדוארד. “גם אני זקוק לאחדים”. הוא הוציא שטר שני.

“מה צורך לך בהם? הרי אין לך כל כך הרבה ילדים, ועוד יש לך הרבה יותר כסף בבית, לא כן?”

“הרי זה כל מה שאני יכולת לתת לך”, אמר האיש. הוא פנה הצדה כדי להתחמק מאבן־הנגף שנקרתה לו בדרכו.

ואולם אבן־הנגף גם היא צעדה צעד לעברו – ובזריזות מפתיעה. “אדון, תודה לך על הכסף, אומר לילדים כי איש טוב נתן לי את הכסף. אני אוהבת אותך, מיסטר סמיט, אתה נותן כסף לאלמנה עניה – אתה איש נחמד”.

ואמנם, הבריה הנוראה שלחה אחת מזרועותיה כמתכַּונת ללטף את לחיו או לטפוח לו על סנטרו דרך חבה. הוא סלד לאחוריו, כמפני סכנת התדבקות; אפס היא לא הרפתה ממנו, כאומרת לעשות לו דבר שלא ידע בודאות מהו. שמוע שמע כי מנהגים משונים להם לזרים הללו!

“טוב, טוב! אין דבר!” אמר ונסוג לאחור, כשהוא מעיף עיניו בעצבנות סביבו, לראות אם אין מסתכלים למחזה.

“איש נחמד אתה, אדוני! איש נחמד!” קראה האשה הזקנה בלבביות מוסיפה והולכת. “אם אמצא באחד הימים איש כמוך, מיסטר אדוארד סמיט, לא אוסיף להיות אלמנה. אולי יש את נפשך לשאת אשה סלַוית נחמדה עם הרבה ילדים נחמדים?”

אדוארד, בראותו כי אין לדבר סוף, קפץ לצד. זו היתה קפיצה שהיתה מכוונת להחלצות מהמיצר! אך לתמהונו קפצה גם האשה הסלוית אחריו – תפסתו במתניו וצבטתו צביטה עזה. אחר הדברים האלה פנתה בעלת הצפרנים ללכת, בלי להפוך פניה, במורד הרחוב, כשהיא ממלמלת במלמול משונה, שעלול היה להראות כיבבה סלוית של אלמנה שכולה, אך גם כדבר־מה אחר.

כד    🔗

הרכבת לגיא־צפון יצאה כעבור שעה קלה, והל סבר כי תהיה לו שהות לעשות את שליחותו בגיא־צפון במלואה ולהספיק לרכבת האחרונה החוזרת לפדרו. הוא ישב על מקומו בקרון בלי להעיר תשומת־לב ולא עזָבו עד בואם למחוז־חפצם, לתחנה האחרונה בקניון. בקרון היו אחדות מנשי הכורים: הל מצא אחת שהיתה בת־גזעה של מיסיס זמבוני ועל ידה בחר מקום לשבתו. האשה פנתה מקום אגב הערה כלשהי; אפס הל רק התיפח חרש, והאשה נטלה את ידו לנחמו. ידיהם היו אחוזות מתחת לצעיפים זו בזו, והאשה לטפה את ברכיו דרך הרגעה.

לפני גדר הכפר עמד המסע. בוד אדמס עבר בקרון כשהוא בודק בשבע עינים כל נוסע. הל ראה זאת ושב להתיפח ולחש דבר־מה לא ברור לשכנתו, מה שהביא את זו להשען עליו ולהמטיר עליו שטף דברים בלשונה. בוּד נתרחק.

כשהגיעה שעת עזיבת הקרון נטל הל את זרועה של שכנתו: הוא הוסיף להתיפח והיא הוסיפה לדבר על לבו וכך עברו במורד המסלה על פני פיט הנוּן, “משבר השנים”, עצמו. בדרך נספחה עליהם עוד אשה; שתי הנשים שוחחו בסלַוית, ונראה היה שלא חשדו בהל אף כלשהו.

הוא תכן את תכנית פעולתו, לדבר עם האנשים בסוד – דבר זה יארך יותר מדי, ועלול הוא להמָסר בטרם תהיה לו שהות לשוחח עם מספר הגון. מְחִי אחד, זה הדבר הנחוץ. בעוד חצי שעה יאכלו אצל רמיניצקי את ארוחת־הערב. שם יודיע את אשר בפיו!

בנות־לויתו של הל נשתוממו בראותן שהוא עבר על פני צריפה של מיסיס זמבוני, מקום שילדיה של זו מסורים להשגחתה של אחת השכנות. הוא הניח אותן בהשתוממותן והלך נכחו אל בית המינֶטים. שם התודע אל רוזה הנבוכה והודיעה את דבר בעלה – לבוא עם הילדים לפדרו ולחכות שם לידיעות נוספות. היא יצאה החוצה בחפזון והביאה עמה את ג’ק דויד; לו הסביר הל את הענינים. ג’ק דויד יצא, כפי הנראה, מהמהומות האחרונות נקי בלי חשד; הוא ואשתו, רווֶטא, ורֶסמק, קלובוסקי ישארו ויהוו את הגרעין שבאמצעותו יוכל היוניון להשפיע על האנשים.

שעת ארוחת־הערב קרבה, ומיסיס זמבוני המדומה עזבה את הצריף ושרכה במורד הרחוב. כמה מן הגברים הביטו אליה בהכנסה לחדר־האוכל, אפס איש לא פנה אליה בדברים. בשעה זו היה כל אחד עסוק בחטיפה ובליעה מתוך השתדלות לקדם את שכנו החוטף ובולע. הדמות עטופת־השחורים פרשה לקצה החדר השני; כסא פנוי עמד שם, והדמות משכתו מן השולחן והלאה ועלתה עליו. קריאה צללה בחדר: “בחורים! בחורים!”

האוכלים נשאו עיניהם; סוּת האלמנוּת הָעתקה ופני מנהיגם ג’ו סמיט הופיעו. “בחורים! באתי אליכם בשליחות היוניון!”

קול נהם נשמע; אנשים קפצו ממקומותיהם, כסאות נעתקו ונפלו ברעש לרצפה. ואז, כהרף עין כמעט, קמה דממה; לו הוסיף מישהו ללעוס, כי עתה נשמעה לעיסתו.

“בחורים! הייתי בפדרו והתראיתי עם אנשי היוניון. ידעתי כי הבוסים לא יתנוני לחזור, התחפשתי, איפוא, והריני כאן!”

עתה נודע להם פשר תלבשתו הדמיונית; קולות צחוק ושמחה, קריאות הידד הקיפו את החדר.

ברם, הל פשט את ידו והדממה שבה כשהיתה. “הקשיבו לדברי! הבוסים לא יניחו לי לדבר הרבה, ויש לי דבר חשוב לומר לכם, מנהיגי היוניון אומרים כי לא נוכל לשבות ולנצח בשעה זו”.

מבוכת־אכזבה עלתה בפנים שממולו. קריאות בעָתה נשמעו. הוא המשיך:

“הרי אנו רק מחנה־פחם אחד, הבוסים יגרשו אותנו, יביאו מפירי־שביתה והמכרות יתנהלו מבלעדינו. הדבר הדרוש לנו הוא שביתה בכל המחנות בבת־אחת. יוניון אחד גדול ושביתה אחת גדולה! אם נתחיל בפעולות כרגע, לא יגרום הדבר אלא הנאה לבוֹסים: אך אנו נכזיב את תוחלתם – נשמור על מקומות עבודתנו וגם על היוניון שלנו! אתם הנכם חברי היוניון ותוסיפו לעשות למען היוניון! הידד היוניון של גיא־צפון!”

רגע קל לא היתה תשובה. קשה היה להם להריע תרועת שמחה בפני סכויים כמו אלה. הל הכיר כי עליו להקיש על מיתר אחר.

“חלילה לנו מהיות מוגי־לב! נשמור נא על עצבינו! אני עשיתי את חלקי – צריך אתה לעצבים חזקים כדי לבוא הנה, בשמלותיה של מיסיס זמבוני, כששני כרים תחובים לך לפניך!”

הוא טפח על הכרים ותרועת צחוק ענתה לעומתו. רבים מההמון הכירו את מיסיס זַמבּוני – היה זה איפוא מה שהמשַחקים קוראים “הוספת־נופך מקומית”. הצחוק התפשט ונחשול של עליצות עבר את ההמון. פה ושם הריעו: “הידד ג’ו! נערה שלי! התתחתן עמי, ג’ו?” הנקל היה, איפוא, עתה להל לקבל תשובה כהלכה כשקרא: “הידד היוניון של גיא־צפון!”

שוב נשא את ידיו לסימן שתיקה והמשיך: “הקשיבו, אנשים. הם יגרשוני, ואתם אל תעכבו בידם, אתם תעבדו ותשמרו על מקומותיכם ותִכּוֹנו לשביתה הגדולה. אתם תמסרו לשאר האנשים את דברַי. איני יכול לדבר אל כולם, ספרו להם אתם, איפוא, על היוניון. זכרו, מבחוץ יש אנשים המתַכנים תכניות לטובתכם ונלחמים לכם. אנו נעמוד לימין היוניון, כולנו כאיש אחד, עד אשר נביא את מכרות־הפחם הללו חזרה לאמריקה!” לדבריו ענתה תרועה שזעזעה את קירות החדר. אכן, בזאת רצתה נפשם – לחיות באמריקה!

ליד הפתח נתכנס המון אנשים אשר קולות הרעש הגיעו אליהם; הל השגיח במהומה ובדחק שקמו שם פתאום וראה בהופיע ראשו וכתפיו הרחבות של אויבו, פיט הנון.

“הנה באים הבריונים, חבריא!” קרא; ונהמת זעם עברה בהמון. אנשים נפנו באגרופים קפוצים ובעינים לטושות בחימה לצד הפתח. אפס הל הוסיף לדבר בחפזון: “בחורים, הקשיבו! אל תאבדו את עשתונותיכם! איני יכול להשאר בגיא־צפון, זאת הן יודעים אתם! ואולם הנה עשיתי את אשר היה ברצוני לעשות, הבאתי לכם את בשורת היוניון. ואתם מסרוה לאחרים – אשר יעמדו איתן לימין היוניון!” הל שנה ושלש את הדברים האחרונים. בהתבוננו בפרצופיהם מזי־העמל זכר את נדרו אשר נדר והוא חזר עליו: “וגם אני אעמוד לימינכם! אוסיף להלחם את מלחמתכם, בחורים!”

המהומה ליד הפתח התגברה, פתאום הופיע ג’ף קוטון בלוית שוטרים; הם נדחקו לתוך החדר, נושמים בכבדות ואדומי־פנים מחמת ריצה.

“אה! הרי הקצין!” קרא הל. “אל נא תדָחק ככה, קוטון, הכל יבוא על מקומו בשלום. אנשי יוניון אנחנו ויודעים לכבוש את יצרנו בשעת הצורך. ועתה, בחורים, אין אנו נכנעים, אין אנו מנוצחים, אין אנו אלא מחכים לאנשים בשאר המחנות! יש לנו יוניון ובדעתנו לשמור עליו! הריעו תרועה משולשת לכבוד היוניון!”

התרועות הדדו מרצון, הידד היוניון, הידד ג’ו סמיט, הידד האלמנה ובגדי אלמנותה!

“חברים ליוניון הנכם! עמדו לימינו, ויעבור עליכם מה! אם יפטרוכם, שאו את רעיון היוניון אתכם, הורוהו לאחרים, אל תתנו לתקוה לסוּף מלבכם! ביוניון – עוז ותעצומות, ביוניון – תקוה! אל תשכחוהו, אנשים, לעולם – יוניון!”

קולו של קצין־המחנה נשמע. “אם רצונך לבוא, גברת צעירה, בואי מיד!”

הל החוה קידה צנועה. “אה, מיסטר קוטון, הרי זה פתאומי כל כך!” ההמון נהם; והל ירד מדוכנו. בתנועת־חן גנדרנית שב והעתיק את צעיף האלמנה על פניו והתחיל הולך, הלוך וטפוף, לצד הפתח. כשהגיע לקצין־המחנה נטל בעדינות את זרועו של הלה וכך יצא את חדר־האוכל, כשפיט הנון מצדו השני ובוד אדמס מאחריו.

אנשים רעבים הניחו את ארוחותיהם כדי להתבונן במחזה. בהמון נהרו אחרי ההולכים, מלַוים אותם בקולות צחוק, בקריאות, בלגלוג. מכל צד נקהלו ובאו, ועד שהגיעה התהלוכה לתחנה נמצאו שם רוב יושבי הכפר. והכרוז עשה לו כנפים: “הרי זה ג’ו סמיט! חזר בשליחות היוניון!” כורים מגודלים, שחורים מפחם צחקו עד שהדמעות זלגו שלוליות־שלוליות על פניהם; הם נפלו איש על צוארי אחיו בשמחתם כי רבה על הצחוק הזה שנעשה לנוגשיהם.

אפילו ג’ף קוטון לא יכול לכבוש את דעתו." האלהים, הן הגעת לקצה האחרון!" מלמל. הוא תפס את הענין מצדו המבדח, בסברו כי בדרך זו יֵקַל לו להפטר מן האורח החוזר ומופיע לעתים קרובות יותר מדי. הוא לוה את האלמנה עד קרון הרכבת, עזר לה לעלות במדרגות והעמיד שומרים על דלתות קרונה. השגחתם של האבירים הללו לא פסקה עד שהרכבת זזה ויצאה מחוץ לתחומיה של גיא־צפון.

כה    🔗

הל התפשט את בגדי אלמנותו; עתה סרה ממנו גם העליצות אשר לבש כלפי חוץ. ריאקציה פתאומית באתהו; הוא הרגיש כי עיף.

זה ימים עשרה חי במערבולת של התרגשות, בלי שיישן אפילו די צרכו. עתה צנח במושבו אחורנית, חוֵר, תשוש־כוח; ראשו דוה, והוא הכיר כי הסך הכולל של נסיונותיו בגיא־צפון הוא כשלון. לא שרד בו אף שיור מאותו רוח שואף־ההרפתקאות בו נגש ל"שעורי הקיץ בסוציולוגיה מעשית". הוא שנן את שעורו, נסה לאמרו – ונכשל. חיוך מר חלף על פניו בזכרו את עליצות־רוחו וקלות־דעתו בעלותו בקַניון זה עצמו:

סוֹבֵב יְסוֹבֵב, הַזָּקֵן טוֹב הַלֵּב,

כָּל בֶּרְגֵּי־גֵלְגִּלֵּי הַמְּכוֹנָה;

בִּזְכוּת מִקְטַרְתּוֹ וּגְבִיעֵי־תִפְאַרְתּוֹ

וְחָכְמָתוֹ יְלִידַת אֻלְפָּנָא.

הרכבת הגיעה לפדרו, והל לקח מרכבה ונסע למלון. בגדי האלמנה עדיין היו צרורים עמו. נוח היה לו להשאירם בקרון הרכבת, ואולם נטית החסכון שקנה לו בעשרת השבועות האחרונים הפכה להֶרגל. עליו להשיבם למיסיס זמבוני. הכסף שהבטיח לה מוטב שיוּצא לכלכלת ילדיה.

האיש הראשון שבא לקראתו כשנכנס למסדרון, היה אחיו אדוארד; הפרצוף המכובד הזה, אשר השעמום והגועל שוו לו אנושיות־מה, הֵקל את מיחוש ראשו של הל במשהו. אמנם קשים החיים ואכזרים, אך הנה לפניו אדוארד המחכה בקוצר־רוח, נחמה פורתא בבדידותו המאונסה.

אדוארד ביקש לדעת, היכן, לעזאזל, היה; והל השיב: “בקרתי את האלמנות והיתומים”.

“אה!” אמר אדוארד. “בעוד אני יושב ורקב בחור הזה! ומה זה הבאת תחת בית־שחיך?”

הל הביט בצרור. “זוהי מזכרת מאחת האלמנות”, אמר, התיר את הצרור ופרש את הבגדים לעיני אחיו הנבוך. “אשה הקרויה מיסיס סבַיְקה נתנתם לי. הם היו שייכים קודם לאשה אחרת, מיסיסי זמבוני, ואולם זו אינה זקוקה להם עוד”.

“אבל מה לך ולהם?”

“דומה הדבר כי מיסיס זמבוני עומדת להנשא שוב”, הל הנמיך את קולו כלוחש סוד. “הרי זו עלילת־אהבה, אדוארד, והיא עלולה לענין אותך כדוגמה למנהגיהם של הגזעים הזרים הללו. היא פגשה ברחוב אדם, אדם נחמד, היא אומרת – והוא נתן לה הרבה כסף. היא הלכה, איפוא, וקנתה לה בגדים חדשים והיא רוצה לתת את בגדי האלמנה הללו לבעלה החדש. כך הוא המנהג בארצה, דומה הדבר – אות כי היא מסכימה להנשא לו”.

כיון שראה הל שהבעת התמיהה בפני אחיו הולכת ומתגברת, אנוס היה להפסיק לרגע כדי לשמור על העמדת־פניו. “אם אדם זה לא עשה מה שעשה בכובד־ראש, אדוארד, הרי לא יהיה לו מנוח, כי מכיר אני את מזגה הרגשני של מיסיס זמבוני. היא תלך אחריו בכל אשר ילך”…

“הל, הבריה הזאת דעתה נטרפה עליה!” ואדוארד הביט בעצבנות סביבו, כמו חושש היה שהאלמנה הסלַוית תופיע לפתע במסדרון המלון להראות את מזגה הרגשני.

“לא”, השיב הל, “הרי זה אחד ההבדלים במנהגים הלאומיים”. ולפתע נכנעו פניו של הל. הוא התחיל צוחק; הוא צחק, אולי בקול רם יותר משהרשה זאת הנמוס.

אדוארד נתרעם מאוד. במסדרון היו אנשים שהביטו עליו. “הרף מזה, הל!” קרא. “בדיחותיך הטפשיות מַלאות אותי!” בכל זאת לא נעלם מהל אי־הבטחון שבפני אחיו. אדוארד הכיר את בגדי האלמנה. ומנין לו הוַדאות בנוגע ל"מנהגים הלאומיים" של אותה בריה מוזרה ומשונה שצבטה לו במתניו ברשות הרבים?

“הרף מזה!” קרא שוב.

הל שנה את קולו לפתע פתאום ואמר בנעימה של מיסיס זמבוני: “אדון, יש לי שמונה ילדים להאכילם, ובעלי איננו עוד, ובעל חדש לאשה זקנה כמוני לא ימָצא”…

הנה כי כן התחילה האמת בכל זדוניותה מתבהרת במוחו של אדוארד. תמהונו ובחילתו נשפכו; והל הקשיב כשצחוקו כָלה. “אדוארד”, אמר, “עדיין אינך נוהג בי כובד־ראש!”

“אלי הטוב!” קרא הלה. “סבורני שיצאת מדעתך לגמרי!”

“אתה היית שם למעלה, אדוארד, ושמעת את אשר דברתי באזני השֵדים המסכֵּנים הללו! והאמנם חשבת בתם־לב כי אבוא עמך ואשכחם?”

אדוארד לא שעה לדבריו. “הרי יצאת מדעתך לגמרי”, חזר. “על אף כל השתדלויותי, עוד תיהרג!”

ברם, הל רק צחק. “אין אף שמץ סכנה. לו ראית את נמוסיו החברתיים של קצין־המחנה!”

כו    🔗

אדוארד היה משתדל בודאי להסיע את אחיו מיד, אלא שהרכבת הבאה עמדה לצאת רק לאחר חצות הלילה. הל עלה למעלה אל חדר אנשי היוניון. כאן מצא את הרטמן, מוילאן, מרי ברק ומיסיס זמבוני, כולם תאבים לשמוע מפיו חדשות ונצורות. כשנכנסו יתר חברי הועד שהלכו לסעוד פת ערבית הוכרח הל לחזור על ספורו אף לשלשו. הם נתפעלו כמעט כאנשים אצל רמינצקי. לו ניתן להפסיק את כל השביתות שצריכות להבטל בקלות כזו!

תוך כדי גלויי־התפעלות אלו נועצו בנוגע לעתידותיהם. מוילאן ישים פניו לוסטרן סיטי, הרטמן יחזור למשרדו בשֶרידן, ומשם ישלח מארגנים לגיא־צפון. בלי ספק יוסיף קרטרייט לגרש אנשים – אותם שעוררו חשד בשעת השביתה ואותם שהוסיפו לדבר על היוניון בקול רם. את מקומותיהם של אנשים כאלה צריך למלא, והיוניון יָדע את הסוכנויות שבאמצעותן מקבלת החברה את פועליה. לאנשי גיא־צפון תסופק ספרות־התעמולה של היוניונים בדרך סודית; הם ימצאוה תחת כריהם, בצלחות מאכלם או בכיסי בגדיהם.

כמו כן יש להמשיך את פעולת התעמולה גם בקרב המפוטרים, למען ישאו את בשורת היוניון בכל אשר יפנו. מבָּרֶלָה הגיעה החלטת אהדה שנתקבלה בפומבי באותו בוקר בו נודע לפועלים שם דבר המאורעות בגיא־צפון. תריסר פועלים כבר גורשו ועוד כמה עומדים להשתלח בעקבותיהם. הרי עבודה לפני חברי הועד המפוטר לעשותה; הנה, למשל, טים רפרטי, ישאר נא זה בפדרו לשבוע או שבועים כדי לפגוש את האנשים האלה, לדבר עמם, להפיץ ביניהם מגלות עפות.

ההצעה הזאת היתה רצויה; לנער האירי נראו החיים כרגע קודרים למדי. הוא קפח את עבודתו, אביו נעשה בעל־מום, משפחתו – חסרת־עזר ומופקרת למחסור. הם יהיו אנוסים לעזוב את מעונם, כמובן; לא תהיה עוד דריסת־רגל לבן משפחת רָפרטי בגיא־צפון. לאן ישימו פעמיהם, רק האלהים לבדו יודע זאת; טים יהיה לנע־ונד המתגורר הרחק מבני־ביתו, חוסך מפתו ושולח למשפחתו את חסכונותיו העלובים.

הל התבונן בנער, קרא את מחשבותיו והחליט למלא את תפקיד “האלהים מתוך המכונה” במקרה זה ובמקרים מעציבים אחרים. הוא היה זכאי לרשום את שם אביו על גבי המחאות, ודומה היה לו כי זכות זו יוכל לקיים בידו גם במלאו תפקיד של הרון־אל־רשיד באסון־מכרות. ואסונות־המכרות והשביתות שלא עלו יפה, אלו שלא נקרה להם הרון־אל־רשיד בשעת מעשה, מה תהא עליהם? מה יהא על אותם האנשים בגיא־צפון זו ממש, אשר לא נזדמן להל לשמוע מפיהם על מצבם? הוא הכיר כי רק עוד אפשרות אחת נותרה לו כדי למשול ברוחו: לפנות עורף ולהמלט. אמנם ציויליזציה זו, היפה והנפלאה כל כך למראה, דמתה לאדמת בית־קברות או לשדה־קטל; בכל אשר נגע מעדר החופרים גלה זועות לעיניהם, בָּאשה לנחיריהם, חלחלה למתניהם.

הנה, למשל, רוזיק. יש לו אשה ושני ילדים ואף לא דולר אחד. במשך כל השנה שעבד באמונה ובהתמדה כדי לכרות פחם בשביל פטר הריגן, לא עלה בידו אפילו לסלק את חשבון צרכי הקיום במחסנו של פטר הזקן. כל רכושו בעולם הזה ניתן להצרר בילקוט על שכמו, וגם את זה ישוב לראות רק כשיעלה הרצון מלפני קצין־מחנהו של פטר הזקן ושוטריו. רוזיק יֵצא לשוט בארץ בכרטיס־רכבת מקנת־כספו של היוניון. אולי ימצא עבודה, ואולי גם לא ימצאנה; אם כה ואם כה, אין טוב לפניו מאשר לקוות להתקבל לעבודה אצל הריגן אחר, ולהכנס בחובות במחסן־חֶברה אחר.

במצב דומה לזה נמצאו הובּיאניש הסרבי, והֶרנַנדֶץ המכסיקני, אלא שהאחד היה אב לארבעה ילדים והשני – לששה. לבילי ווצ’ופּ היתה רק האשה, הילדים – “שבח לאל”, אמר – מתו. דבריו של ג’ים מוילאן לא עשו עליו רושם ניכר; הריהו עזוב ומשולח: הוא ישים, איפוא, לדרך פעמיו, מגמת פניו קדמה, חזרה למולדתו. זו קרויה ארץ חפשית! אם יספר בבית את המוצאות אותו כאן, האלהים, הן לא ימָצא אף כורה אנגלי אחד שיאמין לדבריו!

הל נתן לאנשים הללו את שמו הנכון ואת כתבתו והכריחם להבטיח לו להודיעו מכל אשר אתם. הוא יעזור להם במעט, אמר, והרהר אגב כך, כמה יהיה עליו לעשות למענם. מה יתן אדם לרעבים אשר מסביבו, כדי שיוכל ליהנות מהארוחות בקלוב מפואר? אי חריף ועוקר־הרים אשר יפתור את השאלה הזאת – אשר יאמר לו מהם אחוזיו של המחסור, אשר הוא חייב לבַעֵר, – המחסור הידוע לו בידיעה אישית, וזה העוני אשר הוא רואה ברחוב, וזה אשר עליו הוא קורא בהרצאות הממשלה על האמרת המחירים של צרכי החיים? באיזו מדה רשאי הוא להמנע מקרוא את הרצאות הממשלה לפני לכתו לסעודת־ערב או לנשף־מחולות עם ארוסתו? בפתרונן של השאלות הללו לא עסקו גדולי המתימטיקה הגבוהה; גם חכמי האסכולות והאנשים הקדושים של הכנסיות לא ערכו עליהן נוסחאות מדויקות; והל שבקש לפתרן בחשבון שכלי פשוט, לא ראה ברכה בעמלו.

כז    🔗

הל בקש שעת־כושר לדבר עם מרי ברק; מאז הפגישה עם ג’סי ארתור לא היתה להם אף שיחה אינטימית אחת, ועתה הרי הוא מתכונן ללכת לזמן ארוך. הוא רצה לדעת את תכניותיה של מרי לעתיד, ובעיקר את מצב רוחה. אם רק יעלה בידו לחלץ את הנערה הזאת מן היאוש, הרי שעורי הקיץ שלו בסוציולוגיה מעשית לא היו ברכה לבטלה.

הוא הציע לה ללכת עמו לומר שלום לג’ון אדסטרום; מאז הפרידה החטופה אצל מק־קלר, בהמלטו לקרונו של פרסי הריגן, לא ראה את הזקן. במסדרון שלמטה הודיע הל את כונתו לאחיו; זה לא התנגד, רק העיר שילך עמו, אם לא איכפת לו. אין לו לאדוארד כל ענין להתודע לי’אן ד’ארק האירית, הוא ילך במרחק־מה מאחריהם כדי לא להפריע את שיחתם; אין הוא רוצה אלא לעשות את כל הניתן להעשות להגנת אחיו ובטחונו.

הנה כי כן יצאה תהלוכה לאור־הירח – ראשונה הל ומרי, אחריהם אדוארד, ואחריו – חברו של אדוארד לשולחן, “הסוכן לכלי־מתכת”!

הל הִסס מעט ולא מצא את דברי הפרידה המתאימים. הוא לא ידע מה יחסה של מרי אליו, גם הודה בפני עצמו מתוך קורטוב של הכרת אשמה כי הוא ירא במקצת לדעת זאת. הוא לא ראה דרך טובה לפניו מאשר להרָאות עליז ופתח בשבחים על התנהגותה בזמן השביתה אך היא לא נענתה להערותיו, והוא הכיר לבסוף כי נשתקעה בהרהורים משלה.

“עלי להגיד לך משהו”, העירה לפתע. “לפני ימים אחדים ידעתי גם איך להגיד זאת, עתה שוב איני יודעת”.

“ובכן”, צחק, “הגידי כאשר נתכונת קודם לכן”.

“לא, אז הייתי מלאת מרירות, ועתה הריני כורעת ברך לפניך”.

“לא שבוחר אני במרירותך”, אמר הל והוסיף לצחוק, “ואולם אני הוא שחייב לכרוע ברך לפניך. אני לא עשיתי כלום, הן את יודעת זאת”.

“אתה עשית כל מה שהיה לאל ידך לעשות – ויותר מכולנו. עליך לדעת כי לעולם לא אשכח זאת. ברם, גם את האחרת חייב אתה לשמוע!”

היא הוסיפה ללכת, מביטה נכחה, וקפצה את אצבעותיה מתוך התרגשות. “ובכן?” שאל, כשהוא משתקל עדיין לקיים את עליצות קולו.

“הזוכר אתה את היום שלאחר ההתפוצצות? הזוכר אתה מה שאמרתי לך על – על – לכתי עמך? אני חוזרת בי מדברי”.

“אה, כמובן”, אמר בחפזון. “כה נרגשת היית ופזורת־נפש – לא ידעת את נפשך”.

“לא, לא! זאת לא זאת. אך נמלכתי וחזרתי בי מדעתי: איני רוצה להפקיר עצמי”.

“אמרתי כי סופך לחשוב כך”, אמר הל, “שום גבר אינו ראוי לכך”.

“אה, בחור”, אמרה מרי. “למדת לשונך לדבר חלקות – אך ברצוני שתדע את האמת. זה בא מאותו רגע שראיתי את הנערה האחרת. שנאתיה!”

הם הלכו שעה קלה מתוך שתיקה. הל הבין כי בנושא קשה נתקלה. “איני רוצה להֵראות כמתחכם, מרי”, אמר בעדינות; “אך סופך לשנות גם את דעתך זו. לא תשנאי אותה עוד; נוד תנודי לה”.

היא צחקה צחוק גס, צורם. “הלצון תחמוד לך?”

“אני יודע – כך עלול הדבר להרָאות. אך ביום מן הימים תביני זאת. לך יש משהו נפלא, אשר למענו את חיה ולו את נלחמת; בעוד שהיא,” הוא הסס רגע, כי לא בירר לו את השאלה הזאת כל צרכה. “יש לה כל כך הרבה דברים ללמוד; ויתכן שלא תלמדם לעולם. הרבה דברים יפים ילכו לאבוד בשבילה”.

“אני יודעת דבר יפה אחד שלא ילך לאבוד בשבילה”, אמרה מרי בזעף; “הרי זה מיסטר הל ורנר”. ולאחר שפסעו מספר פסיעות מתוך שתיקה, הוסיפה: “רוצה אני שתביני, מיסטר ורנר…”

“אה, מרי”, בקש. “אל תפני אלי ככה. בשבילך הריני ג’ו”.

“טוב, איפוא, ג’ו. השם יזכיר לך אבנטורה יפה – את ימי היותך פועל שבועות מספר. גם זה נכלל במה שרציתי לומר לך. השיבותי לעצמי את גאותי, ואם גם בת כורה דל הנני; וזה לא כבר מצאתי את מקומי”.

“מה כונתך?” שאל.

“כלום אינך מבין? הבאָמנה?”

“באמנה, לא”.

“פתי אתה ביחס לנשים, ג’ו. לא ראית איך התיחסה אלי הנערה! כפשפש הייתי בעיניה. היא לא ידעה אל נכון אם מסוג הנושכים הנני, ואולם רצה לא רצתה להסתכן; היא השליכתני, איפוא, מעליה, ככה”. ומרי הניעה בידה, כמי שמנער מעליו פשפש.

“אה!” טען הל. “אין את צודקת במשפטך”.

“הנני צודקת במדה שניתן לי הדבר, ג’ו. התבוננתי וחזרתי והתבוננתי בדברים מכל צד. יתכן כי אין זו אשמתה – אשמת המעמד היא; כולכם ככה, גם הטובים שבכם, אפילו אתה בעצמך, ג’ו סמיט!”

“כן”, השיב, “טים רפרטי אמר זאת”.

“טים אמר יותר מדי, ואולם קורטוב של אמת היה בדבריו. סבור אתה כי באת הנה והיית לאחד מאתנו. אך כלום אין שכלך אתה מראה לך את התהום הענקית הרובצת בין בריה דלה ונבערה במחנה־מכרות ובין גברת, בתו של איש עשיר? אתה אומר לי שלא להתבייש בעניותי; ברם, התשימני בצדה – אתה, על אף כל רגשות־הידידות אשר לך כלפי אלה הנחותים ממך? כלום לא הוכחת זאת במעונם של המינטים?”

“כן, אך ביני נא, מרי”, הוא התאמץ לצחוק. “הסכנתי לציית לג’סי. הן ידעתיה זמן רב לפני שהכרתיך”.

“אה, ג’ו! טוב־לב הנך ומדבָּרך נאה ונעים. אך האין אתה רוצה לדעת את האמת לאמתה? הן אמרת כי באת הנה כדי להכיר את האמת”.

הל השיב “כן” בקול חרישי ולא הוסיף לשסעה עוד.

כח    🔗

מרי הנמיכה את קולה, והל השיב אל לבו, מה עמוק וחם הוא בשעת התרגשותה.

“כל ימי חיי עברו עלי במכרות, ג’ו סמיט, וראיתי אנשים נעשקים ומוכים, נשים בוכות וילדים רעבים ללחם. ראיתי את חברת־המכרות כראות חיה גדולה ואיומה הבולעת את כולם. אך מעולם לא ידעתי את הסבה ואת הפשר – עד לאותו יום, שם אצל המינטים. קראתי בספרים על גבירות עדינות, הן תבין; ואולם מימי לא דברתי עם שכמותן פנים אל פנים, מעולם לא היה עלי ל”בלעה", אם יתכן לומר כך. והנה שם הייתי אנוסה לעשות זאת – ולפתע פתאום ידעתי להיכן הולך הכסף הנסחט מן הכורים. הבינותי מדוע ולמה עושקים אותנו, טוחנים פנינו – בשל הגברות העדינות יעשו זאת, למען תהיינה כה רכות ומבהיקות! ולא היה הדבר אולי נורא כל כך, לולא באה דוקא בשעה זו שכל אותם הגברים והנערים נמקו בבורות – נמקו למען העור הרך והצחור הזה והידים הרכות והלבנות האלה וכל המשי והשיראים שרשרשו סביבה. אלי, ג’ו – היודע אתה משל למה דמתה בעיני? לחתול חלקה ומבהיקה בלבנוניותה, שבלעה מלוא־הקן גורי עכברונים ועדיים דמם דבר בלסתותיה".

מרי נאלמה, נושמת בכבדות. הל שתק, והיא המשיכה לאחר הפסקה קלה:

רבות נפתלתי עם עצמי, ג’ו! איני רוצה שתראני טובה מאשר הנני; שאלתי את עצמי: כלום שנאת־מות זו שאשנאנה – הבשֶל האנשים במכרות היא או בשל האיש האחד, אשר אני רוצה בו והוא שייך לה? וידעתי גם ידעתי את התשובה! ואולם אחרי כן הצגתי לפני גם שאלה אחרת: ההיה את נפשי לעשות כמוה לו יכולתי? ההייתי עושה מה שהיא עושה – ההייתי מעמיסה זאת על מצפוני? וכשם שהאלהים שומע לי, ג’ו, אך אמת אדבר – לא הייתי עושה זאת! לא, אין גבר עלי אדמות שלמענו הייתי רוצה בזאת!"

בדברה הרימה יד מאוגרפת. אחרי־כן שמטה אותה שוב וצעדה הלאה, בלי לשאת אליו עין. “לו אלף שנים חיית, ג’ו, גם אז לא היית משיג את ההרגשה שבאתני באותה שעה אצל המינטים. הבושה – לא על מה שהיא עשתה לי, אלא על מה שעשאתני בעיני עצמי! אני – בתו של כורה זקן ושכור, והיא – איני יודעת אמנם מיהו אביה, ואולם הן היא מעֵין נסיכה, והיא יודעת זאת. וזהו העיקר, ג’ו. לא באשר יש לה כל כך הרבה כסף וכל כך הרבה דברים יפים, לא באשר היא מיטיבה לדבר ממני וקולה ערב בדברה, בעוד שקולי כָעוּר בשעה שאני מתרגזת, כמו עכשיו. לא זאת, אלא באשר היא בטוחה כל כך! זאת המלה המתאימה; בטוחה היא – בטוחה – בטוחה! יש לה דברים יפים, תמיד היו לה, יש לה הזכות לכך! ולי יש רק הזכות לצער, כל ימי בִעתוני אך דלות ופחד, ועתה גם צל־קורתי אבד לי! ג’ו, הן יודע אתה את מזגי – לא קל הדבר לנצחני; ואולם אז, משהָראה לי מקומי, הלכתי והסתתרתי, כבשתי פני בזוהמה מעוצר זעם. אמרתי לעצמי: נכון הדבר, יש בה משהו טוב ממני, הריהי יצור נעלה עלי! ראה נא את הידים הללו!” היא הושיטה אותן לאור הירח בתנועה מהירה ועזה. “היא זכאית לאיש המיועד לה, ואני אך סכלה הייתי בשאתי עיני אליו! עלי לראותו הולך ממני, ולזחול חזרה לסוכתי הישנה והרעועה! כן, זוהי האמת! וכשאני מגידה אותה לָאיש, מה הוא משיב לי? בעדינות וברוֹך הוא אומר לי כי עלי לנוד לה! ישו! הנשמעה כזאת מעולם?”

שתיקה ממושכת היתה. נבצר מהל לומר מלה, גם לא רצה בכך. הוא ידע כי זה הדבר אשר לבקשו בא: מחשוף־נשמתה של מלחמת המעמדות.

“עתה”, סיימה מרי; ידיה היו מאוגרפות, קולה הלם לתנועתה. “עתה סוף־סוף פרקתי את אשר העיק עלי. איני עוד עבד; יש לי הזכות לחיות ממש ככל גברת. אמנם יודעת אני כי לעולם לא אחיה כהוגן, לעולם לא אלבש שמלות יפות, לעולם לא אדור בדירה נאה, לעולם לא אנשא לבעל שאני ארצה בו; ואולם ידוע אדע כי עשיתי משהו כדי לסייע לפועלים להשתחרר מהכלימה הרובצת עליהם. זה הדבר אשר נתנה לי השביתה, ג’ו! השביתה הורתה לי את הדרך. הפעם נוצחנו, אולם אין בכך כלום. עוד אוסיף לארגן שביתות כהנה וכהנה, ולא כולן תגמרנה בתבוסה!”

היא נאלמה; הל פסע לצדה, נתון טרף להרגשות מהרגשות שונות. חזונו אשר חזה עליה היה למציאות; היא תוסיף לארגן שביתות! לבו נתמלא שמחה וגאוה כאחת; אפס מיד עלה הרהור במוחו, כי בעוד שהיא, הנערה, תוסיף לעמוד במערכה הקשה הרי הוא, הגבר, יאכל לו אומצות צלויות באולם האוכל של הקלוב.

“מרי”, אמר, “בושני מעצמי…”

“זאת לא זאת, ג’ו! אין לך כל טעם להתבייש. הן לא בך האשם אם נולדת בתוך מעמד…”

“אולם לא, מרי. כשאדם יודע שמעולם לא שלם בעד הדברים שנהנה מהם כל ימיו, הרי מוכרח הוא לכל הפחות להתבייש. אני מקוה כי תנסי לא לשנוא אותי כאשר תשנאי את האחרים”.

“מעולם לא שנאתיך, ג’ו! אף לא רגע אחד! הריני אומרת לך באמת ובתמים כי אהבתיך כאז כן עתה. עתה הנני רשאית לומר זאת, כי איני רוצה בך עוד; ראיתי את הנערה האחרת, ויודעת אני כי לעולם לא תהיה מרוצה בי. איני יודעת אם מותר לי להגיד זאת, אך סבורה אני כי גם עמה לא יהיה אשרך שלם. אם כה ואם כה, לא תהיה שבע־רצון – יהי אלהים בעזרך!”

בדבריה האחרונים העמיקה הנערה לקרוא בנשמתו; העמיקה כל כך, עד שהל לא ערב לבו להשיב. הם עברו ליד פנס־רחוב; היא נשאה אליו את עיניה בפעם הראשונה מאז צאתם את המלון והשגיחה בארשת המצוקה שבפניו. נימה של רוֹך פתאומי נכנסה בקולה. “ג’ו”, אמרה; “פניך רעים. טוב שאתה עוזב את המקום הזה!”

הוא נסה לחייך, אפס ההתאמצות היתה רפה.

“ג’ו”, המשיכה, “בקשת אותי להיות ידידתך. ידידתך, איפוא, הנני!” היא הושיטה לו את ידה הגדולה, הגרמית.

הוא נטלה. “הן לא נשכח איש את רעותו, מרי”, אמר. קולו רעד כלשהו.

“בודאי, בחור!” קראה. “עוד נארגן יחד שביתה באחד הימים, כאשר ארגנו בגיא־צפון!”

הל לחץ את היד הגדולה; אך בזכרו לפתע את אחיו הצועד חגיגית מאחריו, הרפה ממנה גם הבליע את המלים היפות שהיה בדעתו לומר. אמנם מורֵד קרא לעצמו, אך לא עד כדי כך, שירצה להֵרָאות רגשן בעיני אדוארד.

כט    🔗

הם הגיעו לבית בו דר ג’ון אדסטרום. אשת־פועל פתחה את הדלת. בתשובה לשאלתו של הל אמרה: “שלומו של האדון הזקן רע מאוד”.

“מה לו?”

“כלום לא ידעת כי נפצע?”

“לא. כיצד?”

“הם הכוהו, אדוני. שברו את זרועו, את ראשו קפחו כמעט”.

הל ומרי שאלו בנשימה אחת: “מי עשה זאת? מתי?”

“אין אנו יודעים מי עשה זאת. לפני ארבעה לילות היה הדבר”.

הל הבין כי הדבר אירע בליל ברחו מביתו של מק־קלר. “הקראתם לרופא?”

“כן, אדוני; אך אין לאל ידינו לעשות הרבה כי בעלי מחוסר־עבודה ועלי לטפל בילדי ובדיירים”.

הל ומרי עלו במרוצה על המדרגות. ידידם הזקן היה מוטל בחשכה, אפס הכיר את קולותיהם וברכם בקריאה חלושה. האשה הכניסה מנורה, והם ראוהו שוכב על גבו, ראשו חבוש בתחבשות וזרועו נתונה בקישושים. מראהו היה כשל חולה אנוש, עיניו הזקנות והטובות היו שקועות בחוריהן ופניו – הל זכר את כנויו של ג’ף קוטון, “המטיף הזקן בעל פני הבצק”.

מפי הזקן נודע להם מה נתרחש בשעת מנוסתו של הל לקרונו של פרסי. אדסטרום צעק, להזהיר את הבורחים, והתחיל רץ אחריהם; אחד משוטרי־המכרות עבר על פניו ברוצו, חלק לו מעל לעינו מהלומה שהפילתו לארץ. ראשו נחבט באבני המרצפת, והוא היה מוטל שם כמה שעות. לבסוף עבר אדם, קרא לשוטר, הם פשפשו בכיסיו ומצאו את כתובת הבית בו היה דר, כתובה על פסת נייר. הרי זה כל מה שיש בפיו לספר – זולת זאת שנמנע מהודיע את מק־קלר על דבר האסון, כי ברי היה לו שהכל עסוקים בפעולה לפתיחת המכרה ואין לו רשות להטיל עליהם גם את צרותיו.

הל הקשיב לקולו הרפה של האיש הזקן בדברו, וגל של חימה עבָרוֹ, כאשר אירע לו תכופות מאז בואו לגיא־צפון. יתכן כי שטוּת היתה זאת; שֶכּן הכאת זקן המסית למהומות היתה מתפקידיו הקלים והטפלים בערך של שוטר משוטרי־המכרות. ואולם בעיני הל היה זה האָפיני שבכל מעשי־הנבלה אשר ראה; בטוי לעורונה הגמור של החברה כלפי כל מה שהוא טוב בחיים. האיש הזקן הזה, העדין והסבלן כל כך, אשר כה הרבה לסבול ובכל זאת לא למד לשנוא, אף שמר על טוהר אמונתו! מה לבריוניה של “חברת הדלק הכללית” ולאמונה הזאת? מה בצע ומה יתרון לו לאיש הזקן בפילוסופיה שלו, בקדושתו, בתקוותיו לאנושיות? חבטה אחת חלקו לו בעברם והניחוהו שוכב על הקרקע – חי או מת, מה איכפת להם?

להל היתה קורת־רוח כלשהי מאבנטורת האלמנה שלו וכן מנצחונה של מרי על עצמה; אך עתה, בהקשיבו לספורו־לחשו של הזקן, נמוגה קורת־רוחו כליל. הוא הכיר שוב את האמת המרה: נסיון הקיץ שלו היה כשלון! אמנם הסב לבּוֹסים מגִנת־לב לשעה קלה; ואולם לא תעבורנה שעות הרבה והם יכירו כי לאמתו של דבר היה להם לעזר גדול בבטלו את השביתה. שוב ינועו גלגלי התעשיה, והפועלים ימָצאו שוב באותה נקודה ממש בה נמצאו בטרם בא ג’ו סמיט להיות אוּרוְתן ועוזר־לכורה בתוכם. מַהם כל הדבורים על סולידריות, על התקוה לעתיד לבוא, מה כרוך בעקבם – סבוב גלגלי התעשיה? לפועלי גיא־צפון נשארת, איפוא, הזכות שהיתה להם תמיד – הזכות להיות עבדים, ואם לא ישר הדבר בעיניהם, יש להם הזכות להיות קדושים ומעונים!

מרי ישבה ליד הזקן, מחזיקה את ידו, ולחשה לו דברי חבה נרגשים. הל, כולו לוהט מחימה, מדד את העליה הקטנה לארכה ולרחבה. הוא החליט לפתע לא לחזור לוסטרן סיטי; הוא ישאר כאן, יזמין עורך־דין ישר ויתבע לדין את האחראים לתועבה הזאת. הוא ימַצה את עומק הדין; ואם יהיה צורך בכך, יתחיל במלחמה פוליטית כדי לשים קץ לשלטונה של חברת־הפחם במחוז זה. הוא ימצא מי שיכתוב על העובדות, אף ישיג כסף וייסד עתון כדי לפרסמן! בטרם שככה חמתו המתגעשת כבר ראה הל ורנר את עצמו כמועמד למשרת המושל, מִגר את המנגנון הרפובליקני – כל זה בשל העובדה, שאחד עלום־שם מבלשי חברת־הפחם השליך כורה זקן, בעל פני בצק, לתוך הבּיב ושבר את זרועו.

ל    🔗

לאחרונה, כמובן, אנוס היה הל לתת את דעתו על ענינים מעשיים. הוא ישב ליד המטה וספר לאיש הזקן בדקות־רגש כי אחיו בא לבקרו ונתן לו כסף. האח עשיר הוא, על כן אפשר להעביר את אדסטרום לבית־החולים; או אם נוח לו יותר, ישאר כאן ומרי תהיה עמו לטפל בו ולסעדו בחליו. הם פנו לבעלת־הבית שהופיעה בפתח; במעונה הקטן מתגוררים שלשה דיירים, ואולם אם יש ברצונה של מרי להשתתף במטה עם שני ילדיה של בעלת הבית, הרי ימָצא גם לה מקום. למרות התנגדותו של הל נאותה מרי להצעה; הל ראה את המתחולל ברוחה – היא תקח מכספו, למען אדסטרום הזקן, ואולם רק את המועט שבמועט שאין להסתפק בלעדיו.

ג’ון אדסטרום לא ידע, כמובן, מאומה ממה שהתרחש בגיא־צפון מאז נפצע. הל מסר, איפוא, בקצרה את פרשת המאורעות – אמנם בלי להזכיר את שנוי־הצורה שחל בינתים בעוזר־לכורה. הוא ספר על התפקיד שמלאה מרי בשביתה; כדי לשעשע את הזקן ספר איך ראה אותו כשהיא רוכבת על סוס לבן כשלג, עוטה שמלה לבנה, רכה ומבהיקה, כי’אן ד’ארק או כמנהיג בתהלוכת־בחירות.

“כמובן”, אמרה מרי, “תמיד הוא מעיר את תשומת־הלב על שמלתי הישנה”.

הל הביט; היא היתה לבושה אותה שמלת כותן כחולה. “יש משהו מסתורי בשמלה הזאת”, אמר. “הריהי אחת מאותן שמלות הפֵיות שבמעשיות, המִתַּקנות ומתכבסות ומתגהצות מאליהן. אין אשה זקוקה באמת אלא לשמלה אחת ממין זה”.

“ודאי, בחור”, השיבה. “במכרות־פחם אין פֵיות – בלתי אם אני היא אחת מהן, שֶכּן בערב אני מכבסת אותה, מיבשת אותה על הכירה ולמחרת בבוקר אני מגהצתה”.

היא אמרה זאת בעליצות אמיצה, אפס גם הכורה הזקן המוטל כואב על משכבו לא נבצר להכיר את הטרגדיה שבדבר: נערה באביב נעוריה, עת האהבה מתדפקת על פתחה, אין לה אלא שמלה אחת ללבוש. הוא התבונן באנשים הצעירים וראה את התענינותם זה בזו; כמנהג הזקנים נוטה היה לסייע לאידיליה.

“אולי תצטרכי להדסים בקרוב”, אמר בקול רפה.

“אה, הרף נא”, צחקה מרי, עשויה לבלי־חת.

“פשיטא”, העיר הל באדיבות מהירה, “הן היא עצמה אינה אלא פרח; שושנת המכרות; אף בספרי־השירים נתעוררה מחלוקת עליה: הללו אומרים להניחה על גבעולה, והללו אומרים לקטפה בטרם תבול”.

“הרי אתה מתבלבל”, אמרה מרי, “לפני רגעים מספר עדיין הייתי רכובה על סוס לבן”.

“הריני זוכר”, אמר אדסטרום הזקן, “כי עוד לפני זמן לא כביר היית נמלה, מרי”.

פניה לבשו קדרות. דבר אחד הוא כשמלגלגים על הטרגדיה הפרטית שלה, אך דבר אחר הוא כשמלגלגים על השביתה. “כן, זוכרת אני. אתה אמרת כי אשוב לשורה! חכם ממני היית, מיסטר אדסטרום”.

“מוסיף שנים מוסיף דעת, מרי”. הוא שלח את ידו הזקנה, הגרמית, אליה. “את נשארת, איפוא, שם?” שאל. “הרי את יוניוניסטית, מרי?”

“כן!” השיבה מהר; עיניה האמוצות אורו.

“אומרים”, הביע הזקן, “השובת פעם – שובת לעולם. מצאי אפשרות לרכוש לך מעט השכלה, מרי, ובבוא השביתה הגדולה תהיי אחת מאלה שהכורים ישאו אליהם את העינים. אני לא אהיה עוד כאן. יודע אני – על הצעירים לקחת את מקומי”.

“את חלקי אעשה”, השיבה. קולה היה נמוך; זו היתה מעֵין ברכה אשר בֵּרכה האיש הזקן.

האשה שהלכה להתעסק בילדיה, חזרה והודיעה כי אדון אחד ליד הדלת מבקש לדעת מתי יבוא אחיו. הל נזכר לפתע כי כל אותה שעה טייל אדוארד למטה ארוכות וקצרות, באין איש עמו, זולת “הסוכן לכלי־מתכת”!

החלטתו של האח הצעיר להשאר בפדרו כבר התחילה מתרופפת משהו, ועתה כמעט לא נשאר לה זכר; הוא הכיר כי החיים מסובכים והחובות מתנגשות זו בזו. הוא חזר והבטיח את הכורה הזקן כי יש לאל ידו לדאוג לו ולמלא את כל מחסוריו, אף עשה יעשה זאת; אז לקח ממנו ברכת הפרידה.

מרי לותה אותו עד המדרגות. הוא לקח את ידה הגדולה והגסה בידו – הפעם הן לא ראה זאת איש. “מרי”, אמר, “רצוני שתדעי כי שום דבר אינו עלול להשכיחך מלבי; אף שום דבר לא יביאני לידי כך, שאשכח את הכורים”.

“אה, ג’ו!” קראה. “אל תתן לאחרים שיגזלוך מאתנו! הן אנו זקוקים לך כל כך!”

“אני חוזר הביתה לזמן־מה”, השיב, “אך מובטח לך כי אני, יקרה מה שיקרה בחיי, אוסיף להלחם לפועלים. ולכשתבוא השביתה הגדולה, זו שאנו מחכים לה במחוז־הפחם, דעי לך כי חלקי יהיה עמכם”.

“בודאי, בחור”, אמרה והישירה ושלחה אליו מבט אמיץ. “והיה שלום, ג’ו סמיט”. עיניה לא חתו; ואולם הבחן הבחין רטט בקולה, בא לו החפץ לקחתה בזרועותיו. כחידה היה הדבר. הוא ידע כי אוהב הוא את ג’סי ארתור; הוא זכר את השאלה אשר מרי שאלתו פעם – היכול הוא לאהוב שתי נערות בזמן אחד? הדבר עמד בסתירה גלויה לכל תורות המוסר אשר שנה – אף על פי כן עשה זאת!

לא    🔗

הוא יצא לרחוב ומצא את אחיו מטייל אנה ואנה, מלא רתיחה. “הסוכן לכלי מתכת” חזר ונסה להכנס עמו בשיחה, אפס קבל רק את התשובה האחת: ‘ילך נא לעזאזל!’

“הגמרת את עסקיך, סוף־סוף?” שאל אדוארד, שופך חמתו על הל. כן, סבורני". הוא הרגיש כי זרועו השבורה של אדסטרום לא תדאיג את אדוארד כל עיקר.

“לבש, איפוא, למען השם, איזו בגדים ונלך לאכול משהו”.

“טוב מאד”, אמר הל. קולו היה חסר־חיים, והלה נתן בו מבט בוחן. אף לאורו החִור של הירח לא נבצר מאדוארד לראות את הקמטים בפניו של האח הצעיר ואת השקערורות סביב עיניו. בפעם הראשונה הבין, מה עמוק החותם אשר הטביעו נסיונות השבוע האחרון בנפש הנער. “הנער המסכֵּן!” קרא בהתרגשות פתאום. אפס הל לא השיב; הוא לא בקש חמלה, הוא לא בקש דבר.

אדוארד עשה תנועת יאוש. “האלוהים יודע, שאני איני יודע במה לעזור לך!”

הם שמו פניהם למלון, ואדוארד בקש נושא תמים לשיחתם. הוא ספר כי הקדים את שעת סגירת החנויות וקנה חליפת־בגדים לאחיו. אין צורך להודות לו, הוסיף בזעף; לא היה בדעתו לנסוע לוֶסטרן סיטי בחברת אורח־פורח.

הכורה הצעיר רחץ באמבט, בפעם הראשונה אחרי זמן ממושך. לעולם שוב לא ירשה לגברות לומר בנוכחותו כי הן אפשר להם לעניים להיות, לפחות, נקיים. הוא התגלח; הוא עשה את צפרניו, סרק את שערו ונתלבש מעשה ג’נטלמן. על אף הכל מצא כי עליצותו שבה אליו במקצת. הרגשה מוזרה ונפלאה – להתלבש שוב כהלכה. הוא נזכר באמרתו של אותו כושי זקן שהיה אוהב שידרכו על אצבע רגלו, באשר כה נעים היה אחרי כן, כשהכאב הרפָּה.

הם יצאו לחפש מסעדה, ובדרך באה על אדוארד פורענות חדשה ואחרונה. הל ראה כורה זקן עובר, ועמד מלכת כשהוא קורא: “מַיק!” הוא שכח כהרף עין כי אדון הנהו; גם הכורה הזקן שכח זאת. רגע לטש את עיניו במבוכה, ומשנהו השתער על הל וחבקו בזרועותיו, מעשה דוב.

“נערי! עוזר שלי!” קרא וטפח להל טפיחה עצומה על גבו. “חי השטן!” וטפח לו בידו השניה. “הי! תרח זקן!” ונשקו נשיקה שעירה!

אולם בעצם התפעלותו הרגיש הזקן כי בעוזרו חלה תמורה כלשהי. הוא נסוג אחור, מתבונן. “בגדים נאים לבשת! נתעשרת ודאי, לא כן?”

נראה היה שהזקן אינו יודע מאומה על סודו של הל. “כן, התקדמתי יפה”, אמר הל.

“היכן עבדת?”

“עבדתי בשביתה בגיא־צפון”.

“מה זאת! הרוחת כסף בשביתה?”

הל צחק, אך לא הסביר. “ועבודתך מהי?”

“גם אני עובד בשביתה – אני שובת לבדי”.

“אין עבודה?”

“עבדתי יומַים במסלת־הברזל, תקַנו את הפסים. קבלתי עשרים וחמשה סנט ליום. ועתה אין לי עבודה”.

“הנסית במכרות?”

“מה? אני? הם מכירים אותי כולם. עליתי לסן יוז’י. המשגיח אמר לי: הסתלק מכאן מהר, סכסכן זקן! במחוז הזה אין עוד עבודה בשבילך”.

הל העביר את מבטו על מַיק וראה כי הפנים המלוכלכים והזקנים האלה היו חִורים וממושכים וסתרו את העליצות הרפה שבדבריו. “אנו הולכים לאכול”, אמר. “הלא תבוא עמנו!”

“בודאי!” אמר מיק. “בזמן האחרון לא הרביתי לעסוק במלאכה זו”.

הל הציג את “מיסטר אדוארד ורנר”, וזה אמר: “שלום”. הוא נטל בזהירות את היד המיובלת אשר הסלובקי הזקן הושיט לו, אפס לא עלה בידו לגרש את ההבעה המקונטרת מעל פניו. סבלנותו נתנצלה עד תום. הוא קוה למצוא איזו מסעדה הגונה ולאכול משהו הראוי להתכבד בו; ואולם עתה, שוב לא יערב כל מאכל לחִכּוֹ, כשתרח זקן זה ישב לפניו.

הם נכנסו למסעדת־ליל; הל הזמין לו ולמיק לחם־בגבינה עם חלב, ואדוארד ישב ותמה על אחיו שיכול לאכול מאכלים כאלה. בינתים ספרו השנים זה לזה את המוצאות אותם ומיק הזקן הכה על ברכו וצוח מרוב שמחה על מעשי־גבורתו של הל. “אה, בחור!” קרא. ואל אדוארד פנה ואמר: “האין הוא בחור כהלכה, הא?” וטפח לאדוארד על שכמו. “חי השטן! את העוזר שלי לא יוכל איש לטרוף!”

הל ראה את מיק בפעם האחרונה מבעד לחלון הכלא של גיא־צפון, בחלקו את העתקות חתימתו של הל ובהאָסרו בידי בוד אדמס. השוטר סחָבו לדיר שמאחורי תחנת־הכוח, שם מצא את קוזר ולקוֹוַק, עוד שני פועלים שנאסרו בהפיצם את הפתקאות.

מיק ספר את הפרטים בעֵרותו הרגילה. “‘הי, מיסטר בוד’, אומר אני, ‘אם מתכַּון אתה לשלחני במורד הקניון, הרי רצוני לקחת את כלי’. ‘בתופת תקח את כליך!’ אומר הוא. ואני לעומתו: ‘מיסטר בוד, אני מבקש את חשבון שכר עבודתי!’ ‘הרי לך חשבון!’ והוא דוחפני ומפילני לארץ. אז הוא מקים אותו שוב וגוררני החוצה. רואה אני אוטומוביל גדול מחכה, והריני אומר: ‘חי השטן! האני אסע באוטומוביל? הריני היום בן חמשים ושבע ועדיין לא נסעתי מימַי באוטומוביל. כסבור הייתי, סופי שאמות ולא אסע באוטומוביל!’ אנו יורדים בקניון, ואני מביט סביבי ורואה את ההרים ומרגיש את הרוח הקרירה והנעימה על פני, ואומר: ‘חן־חן לך, מיסטר בוד, לעולם לא אשכח את האוטומוביל הזה, מימי עוד לא נהניתי הנאה מרובה כל־כך!’ והוא לעומתי: ‘בלום פיך, כלב נכרי זקן!’ אנו יוצאים לפרֵיריה, עולים בהרים השחורים, האוטומוביל נעצר. ‘לצאת, בני הכלבים!’ והם עוזבים אותנו לנפשנו; הם אומרים עוד: ‘אם תחזרו, והוצאנו את מעיכם מבטניכם!’ הם נסעו, ועלינו היה ללכת שבע שעות בטרם הגענו לבית! אבל אחת היא לי, בעמל ותחנונים מצאתי לי אוכל, ואז השגתי עבודה במסלה. רק צר היה לי שלא ידעתי היכן אתה, ואם יצאת מהכלא; סבור הייתי כי אבד ממני העוזר שלי, ולא אראנו עוד”.

כאן הפסיק האיש הזקן ונתן בהל מבט מלא חבה. “כתבתי מכתב אליך לגיא־צפון, אך לא שמעתי מאומה. הלכתי, איפוא, לאורך מסלת־הברזל עד כאן לבקשך”.

היתכן הדבר? הל תמה תמיהה גדולה על עצמו. הוא מצא אך אימה ומגור בארץ־הפחם הזאת – ועתה נבצר ממנו לשמוח בעזבו אותה! מיק סיקוריא הזקן יחסר לו, נשיקתו השעירה וחבוקו הדובי.

הוא הדהים את האיש הזקן בתחבו לידו שטר של עשרים דולר. כן נתן לו את כתבתם של אדסטרום ומרי ופתקה ליוהאן הרטמן שיוכל אולי להשתמש בו לצורך התעמולה בין הסלובקים הבאים לעיר. הל הסביר, כי עליו לחזור לוסטרן סיטי הלילה, ואולם את ידידו הזקן לא ישכח לעולם, וישתדל להשיג עבודה טובה למענו. דוב־שעשועים!

שעת הנסיעה באה, והשורה הארוכה של קרונות־שינה אפלים נתגלגלה ברעש לבית־הנתיבות. השעה כבר היתה מאוחרת – לאחר חצות. אף על פי כן היה שם מיק הזקן. היה לו משהו יראת־כבוד בפני הל הלובש בגדים נאים ומוציא שטרות של עשרים דולר מכיסו; אף על פי כן חזקו עליו רגשותיו והוא חבקו שוב ונשקו עוד מנשיקותיו השעירות. “היה שלום, עוזר שלי!” קרא. “הלא תשוב, בחור! לא אשכח את העוזר שלי!” ומשהתחיל המסע מתנועע, נפנף בכובעו הבלוי, ורץ אחרי הקרונות המתרחקים, להעיף מבט אחרון, לקרוא קריאת שלום אחרונה. כשפרש הל באחרונה לתאו היו עיניו מלאות דמע.