הקדמה    🔗

בפרקי הספר הזה צרורים קורותיה ומעשיה של מחתרת “עליה־בית” בשנות מלחמת העולם השניה ובשלהי המלחמה – מאז חידשה חבורת “המוסד לעליה” פעולתה (מאי 1942), לאחר ההפסקה־מאונס בגלל ההסגר הימי, ועד ראשיתן של ספינות המעפילים הגדולות (סוף 1945 וראשית 1946), אשר הביאו לארץ־ישראל את שארית־הפליטה, שרידי ההשמדה הנאצית.

“ממזרח ומים” – ברגל וברכב, בשבילים עקלקלים ובין צוקי ההרים, מסוריה ומהלבנון, מתורכיה ומעיראק, מפרס ומערבות רוסיה האסיתית, שיירות־שיירות באישון־לילה, זקנים ונוער ותינוקות הנישאים על זרועותיהם של שליחי המחתרת; בסירות קטנות כקליפת אגוז ובספינות רעועות, בין מוקשים וצוללות; מיבשת צפון אפריקה ומהאי ג’רבה, מאיטליה – עם שחרורה – ומארצות הבלקנים האחוזות אש מהפכות, תהפוכות וחילופי משטר.

מיבשת ליבשת ומארץ לארץ נודדים ל"ו פרקי הספר הזה בעקבות בחורים ובחורות יחידי־סגולה, שהעלו במעשיהם מתמצית האור הגנוז בעם ובהשליכם נפשם מנגד הציתו אש הגאולה בגטאות־עוני ובמחנות־ריכוז. וכך, מתוך עיי החרבות, עוררו וכיוונו את נחשולי ההעפלה־בכל־תנאי, אשר הסתערו בכוח איתנים ופרצו השערים.

אותה החבורה הקטנה, אשר בשנת 1934 רכשה ושילחה ללא נסיון וללא סעד את ספינת המעפילים הראשונה “ולוֹס” מנמל אתונה, היא שהמשיכה עד הסוף במשימה הנועזת בנמלי־עולם, מתוך בדידות ונכר ויסורים אין־קץ. החבורה גדלה והתרחבה, הקיפה פעילים לעשרות, שליחים ומלווים למאות ומעפילים לאלפים ולרבבות רבות וזכתה להווֹת אחת הזרועות העיקריות במאבק עם ישראל לעצמאותו. ובכל קורותיה ונסיונותיה, בהישגים ובכשלונות, עמדה החבורה במבחן. ויחידה ומיוחדת היתה, ברוחה כבמעשיה, בקורות ישראל ומלחמת השחרור.

הדברים בחלקם הניכר מתפרסמים כאן לראשונה. רבים מהם רשמתי במרוצת־השנים קטעים־קטעים ממקור ראשון, מפי הוגיהם ומגשימיהם – מהם הממשיכים עד היום בשירות העם בעמדות מפתח של תפקידי מדינת־ישראל וייצוגה, ומהם שעלו בלהבה ונתנו חייהם על תקומתנו — ודפי הספר הזה ישמשו להם מצבה.

אך רבות עוד הפרשיות הגנוזות, אשר ראוי לרשום וללקט, להשלמת היריעה כולה.

ב. ח.

 

פרק ראשון: חבורת הארבעים במקוה־ישראל    🔗

כל הדרכים של מחתרת המוסד־לעליה, אשר בעצם ימי מלחמת העולם השניה חידש פעולתו לאחר ההפסקה מאונס, מוליכות אל “הקורס” במקוה־ישראל בחודש מאי 1942. הקורס – בהא־הידיעה – להבדיל הבדלה גמורה ומוחלטת מכל קורסים וסמינריונים ומכל פגישות וכינוסים וימי־עיון ועוד כיוצא באלה למיניהם, שנתקיימו אי־פעם אי־שם. שכן היה הקורס הזה, אשר מספר משתתפיו ארבעים איש ואורכו ארבעים יום, לאות ולסיסמה של התנערות והתחדשות, למפקד אזעקה של מבחר הכוחות, לסיכום העבר ולהיערכות לקראת העתיד. וכן היה הקורס בחינת מאורע מכריע בחיי הפרט והמשפחה של כל איש מעשרות משתתפיו, כי הוא שהתוה דרכו וקבע גורלו וגורל בני ביתו לשנים רבות.

עד היום לא פגה הוָית המסתורין והחגיגיות וסכנת־הנפש ומתח הרגש שאפפה את משתתפי הקורס במקוה־ישראל. והויה זו עולה ומתנגנת בעשרות צלילים שונים, קשים ורכים, רמים וחרישים, בסיפורי זכרונותיהם.

הדבר היה בימי סכנה חמורים לישוב – ימים, שבהם נתקשרו בשמי הארץ ענני החששות הכבדים־ללא־מוצא, כי הנה הנה יפרוץ האויב הנאצי, אם בדרך מצרים ואם מכרתים דרך קפריסין וסוריה. בשורות ההשמדה, שהחלו מסתננות ומגיעות מגטאות וּממחנות המות שעל פני אירופה מילאו כל לב תדהמה וזעם אין־אונים. הישוב נתן תשובתו בתורים הארוכים והנרגשים של אלפי המתנדבים לקול קריאת הסוכנות היהודית לשירות בפלוגות העבריות בצבא הבריטי. חברי קבוצה וקיבוץ, הגוף החלוצי הער בישוב, תבעו מקומם במכסת המתגייסים, שהטיל על עצמו כל תא בישוב. “בסתר לבם קיוו האנשים, כי בדרך זו יצליחו אולי לבוא במגע עם הגולה”, מספר לייבל אברמובסקי, שהיה חבר קיבוץ במפרץ-חיפה באותם הימים. לייבל היה אחד המתנדבים הראשונים. ואולם האחראים לבטחון בקיבוץ התנגדו להליכתו ותבעו ממנו להישאר. חברים ניסו לשכנעו לכך – הרי מאז חזר משירותו ב"פלוגת־האש" של וינגייט, הוטל עליו תפקיד נכבד בעניני הבטחון בישובו, ומי ימלא מקומו אם ילך? אך כיון שעמד על דעתו, לא היה מוצא אלא בקביעת ועדה, שתשב ותכריע “מי מהמתנדבים יניח אחריו בהליכתו את החלל הקטן ביותר מבחינה משקית”. ולאחר שמזכירות הקיבוץ-המאוחד החליטה, שיגויס לתפקידי העפלה תחת הליכה לצבא, קיבל את הדין בשמחה ומתוך תקוה, שבדרך זו יוכל לעשות במישרין להצלת יהודים, אולי יותר מאשר בשירותו בצבא.

כך היה שיקולם של רבים. ומתוך הלך־רוח זה נתגבשה חבורת הארבעים, שנתכנסה במקוה־ישראל – תא מחתרתי בדוק, שמיצה לקרבו את הזעם והמרי היהודי והכין עצמו בדחילו ליעודו.

ורבים מפעילי ההעפלה פותחים סיפור זכרונותיהם מתוך קביעת עובדה, אשר יש בה נימה של הצהרה היסטורית: “אני ממשתתפי הקורס במקוה־ישראל”.

לאחר שהתנערו מן המהלומה של הפסקת הפעולה בגלל תנאי המלחמה, החל מכרסם בלבבות הספק – כלום אין לפניהם כל דרך אחרת. אמנם, עם כניסת איטליה למלחמה נפסק לחלוטין המעבר בים; ועד מהרה אף נתברר, כי אין זו הפסקה לזמן קצר. אבל אולי אפשר לגלות מעברים כלשהם בדרך היבשה?

לא חלפו ימים רבים, והתשוקה למלא בעליה בדרך היבשה ממזרח את אשר הוחמץ בדרך הים ממערב היתה לעיקר העיקרים, תמצית שאיפותיהם וכיסופיהם של בני החבורה, אשר בערה בלבותיהם כאש ובה נתרכז כל שיחם ושיגם במסתרים.

מעתה היתה המטרה המעשית הממשית, שהדריכה מנוחתם של אנשי החבורה – החדירה מבעד לגבול פרס לתורכיסתאן שבברית־המועצות. שם נתלקטו כבר אותה שעה מחנות של פליטי פולין תועי־דרך, ובהם יהודים רבים רדופי המלחמה וההשמדה, שנמלטו מתוך להבות האש, שעברו על פני אירופה. קולות הענוּת הראשונים של יהדות אירופה המושמדת, אשר בקעו והגיעו והחרידו כל לב, היו אותות־אזעקה אישיים לפעילי המוסד־לעליה. הבחורים היו כאבלים, איש איש בפינת קיבוצו, שאליו חזר מעמדת שליחותו, כשהם נושאים בלבם כמיהה לפעולה והרגשת אשמה אישית של חוסר אונים.

מכיסופים אלה צמח ונתחשל אחר כך רעיון הצניחה אל מעבר לקוי האויב, שנרשם בקורות המאבק העברי בדפי הגבורה הטרגית. מהם נתגבש הרעיון להקים בקושטא, בירת תורכיה הניטרלית, לשם פעולה בארצות הבלקן, בסיס חדש למחתרת העליה. ובכוחם חתרו לאחר זמן שליחי המוסד והגיעו לאיטליה הבלתי כבושה, על מנת לחדור משם אל מעבר לקוי האויב.

אחת המטרות הקרובות שהציבו לעצמם בחורי המוסד־לעליה באותה התקופה היתה עלייתם של יהודי סוריה ועיראק. כן נשאו נפשם להקמת יחידות־הגנה בקרב הקהילות היהודיות בעיראק, שתוכלנה לעמוד על נפשן בשעת פורענות, לבל יישנה אסון הפרעות בגטו בגדד בראשית יוני 1941.

הקורס במקוה־ישראל שימש ביטוי לכל הכיסופים האלה, מהם שהובעו בקול ולבשו דמות תכניות של ממש ומהם שנאמרו בלחישה ומתוך גמגום והיסוס אף בקרב החבורה המצומצמת ביותר. בכל המבחנים והנסיונות שבהם עמדו האנשים בשנים הקשות של פעולה מסוכנת וממרטת עצבים, היו להם ימי מקוה־ישראל כמצפן ורמזור לכל מעשה, לכל שיקול דעת ולכל הכרעה.

בעצם ימי הקורס במקוה־ישראל יצאו מזרחה, לגבול פרס, שלושה השליחים הראשונים, והם: משה נטע (מישה נוטקין) מגבעת-חיים, משה אגמי (אורבוך) מכפר גלעדי ויעקב בן-יהודה (ינק דז’ביצקי) מקבוצת אושה. הקנאה שבלב האחרים היתה גלויה. עד היום לא פגה נימת ההתמרמרות והאכזבה מן העובדה, שרק שני שליחים נבחרו מקרב חבורת הארבעים ואילו השלישי סופח מבחוץ. תוך ימי הקורס חזרו השליחים להתיעצות והיו כגיבורים הבאים משדה הקרב. בתשוקה גלויה לפעולה היו הכל מכונסים סביבם שעות ולילות, קשובים לכל הגה היוצא מפיהם ומתחקים אחר כל קו וכל תג.

יוזם הקורס ועמוד־השדרה בו היה שאול אביגור ואתו פעלו יד ביד חלוצי ההעפלה י. ברגינסקי, י. ברפל, ואחרים. שלושה חודשים לפני־כן, בחודש מרס של אותה השנה, יצא שאול כחלוץ השליחים העובר לפני החבורה והגיע לעיראק, על מנת לגשש במקום ולבקש שבילים לפעולה. בחודש מאי יצא שנית והפעם הגיע לפרס. כשבא שאול לבחון ולבחור את משתתפי הקורס, אחד אחד, היו, איפוא, כבר מהות התפקיד והתכונות האישיות הדרושות לו לפני עיניו.

המפקד והמרכז המעשי של הקורס, שנשא אופי של מחנה צבאי, היה משה כרמל (זליצקי), איש קיבוץ נען (ממפקדי מלחמת-השחרור ושר התחבורה בממשלת ישראל השלישית), אשר שוחרר שנה לפני כן ממאסרו בעכו ובמזרע עם “הארבעים ושלושה” חברי ההגנה, שהופתעו בשעת מסע אימונים בגליל. אליהו קראוזה מנהל בית־הספר החקלאי במקוה־ישראל, לא חסך כל עמל כדי לספק צורכי האנשים בשיכון וכלכלה, למרות הקשיים בימי מלחמה. בבניני בית־הספר פונו חדרים מתלמידיהם ונמסרו לרשות המוסד-לעליה לשיכון הבחורים. בנין מבודד בתוך הגן הבוטני, מרוחק מעט מן המרכז וסמוי מעין זרים, שימש להרצאות ולשיחות.

תכנית הלמודים היתה ענפה ומגוונת. נוסף על בירורים יסודיים בבעיות עליה-בית, כללה התכנית ידיעות בגיאוגרפיה ובהיסטוריה ובעיקר בדמוגרפיה וכן באורח־החיים והמשטרים של הארצות בהן היו אז מרוכזים המוני הפליטים היהודיים, או שדרכן עשויים היו לעבור במנוסתם או בעליה בדרך המחתרת. התכנית כללה גם ידיעות מעשיות, כגון נהגות, שימוש בנשק, קריאת-מפה, תרגילי-שדה, התמצאות בשטח ביום ובלילה, אותות צופן, ועוד כיוצא באלה. הקורס חי במשטר של מחנה צבאי. יום העבודה הארוך החל בספורט־בוקר ונסתיים בסיורי־לילה. נוסף על כך נתבעו האנשים לעבודה־עצמית רבה, מחוץ לשיעורים הכלליים. המתיחות והמאמץ, וכן הפגישות האישיות עם מורים ומרצים ממנהיגי התנועה, ובתוכם ברל כצנלסון ואליהו גולומב, יצרו אוירה מרוממת של התעלות. הישיבה בצותא של חברים ממפלגות שונות וזרמי התישבות שונים באוירה חברית, מתוך כמיהה לשליחות נעלה, שפרטיה היו עדיין לוטים בערפל, הוסיפה נופך של דריכות לקראת מעשה גדול.

שיחות רבות הוקדשו לבעית חישול אופיו ורמתו המוסרית של השליח. קו החומרה היה מיסודות המוסד־לעליה מראשיתו לאורך כל הדרך. “אין רחמים כלפי מפקד בקרב” – אמרה זו היתה נר לדרכם של הבחורים. חומרת התביעה מאת המפקד היא בהתאם לעומס האחריות המוטלת עליו. לא כן הדבר לגבי המעפילים עצמם – אותם אין להעמיד במבחן קשה יותר מדי ואסור לו למפקד להטיל עליהם נסיון, שלא יוכלו לעמוד בו.

על אלה ועל כיוצא באלה דנו והתוכחו ימים ולילות. ומשנסתיים הקורס ועדיין לא כל משתתפיו נדרשו לפעולה, נתגבשה בקרב הנשארים חבורה בת כחמישה־עשר איש, ברובם חברי הקיבוץ המאוחד, שקראו לעצמם בשם פלמ"ח-בית או פלמ"ח-לעליה והחליטו, שלא להתפזר לקיבוציהם, לבל ירותקו שם בינתים לתפקידים אחרים, שעלולים אולי להפריע להם ברגע שיידרשו לשליחות ההעפלה. למקום מושבם בחרו בקיבוץ תל-יוסף, שם עבדו מחצית היום ומחציתו המשיכו בלימודיהם, ובעיקר בלימוד השפות, שאולי יזדקקו להן בשליחותם.

אפשר לראות כל איש ואיש מקרב חבורה זו של היושבים ומצפים לקול הקריאה, וכן חברי הקורס שזכו לצאת לפעולה לפניהם, כאב־טיפוס של השליח העברי, שיצרה המציאות הארצישראלית והפיחה בו רוח ונתנה לו כוח ואומץ לעשות את הבלתי־אפשרי בימים כתיקונם.

חלפו לבלי שוב ימי הויכוחים הבלתי פוסקים בקרב תנועת העבודה ומנהיגיה והישוב כולו בין בעלי שני הלכי־הרוח – המחייבים והשוללים את פעולת מחתרת העליה. חלפו אפילו הימים של אותה סיסמה בלתי כתובה, אשר לאורה פעלו בחורי המוסד בשנותיו הראשונות, – “בכל אניה במחתרת ובכל מעפיל נוסף אנחנו מערערים את גזירות הספר הלבן”. בראשית הפעולה היתה סיסמה זו מקור חיותה ומעוז יחודה של תנועת עליה-בית, שבה ראו נושאיה את הנשק היעיל ביותר למאבק עם שלטון המנדט, כיון שקלעה בבת אחת לכמה מטרות גם יחד.

נוסף על המטרה המעשית העיקרית שלה, שנתכוונה להצלת יהודים פשוטו כמשמעו, היה בה בעליה־בית כדי להגדיל את הישוב, להגביר כוחו ולעודד רוחו. מעל לכל, היה בה כדי לערער את משטר המנדט הבריטי וחוקיו בנקודה הרגישה והמוחצת ביותר. על כן ראו בה נושאיה את הגשמת הסיסמה של “מרי קונסטרוקטיבי”, ההולמת ביותר את עם ישראל, כיון שלא במאבק צבאי גרידא ירכוש לו עצמאותו. לכל עם ועם דרכי המאבק שלו. הישוב העברי חייב לנקוט בדפוסים מיוחדים ההולמים אותו.

ההכרה, כי ההעפלה היא אחד הדפוסים המקוריים הקולעים למטרה, נתגבשה מתוך תהליך ממושך של ויכוחים עזים בין השוללים והמחייבים לפלגיהם השונים. הויכוחים תמו לנוכח המציאות החדשה של המוני הפליטים היהודים, הרעבים והערומים, התועים בדרכים ומסתתרים ביערות ופזורים בערבות תורכיסתאן, בגבולות פרס, הקרובה כל כך, ועם זאת מה רחוקה.

התכנית המעשית היתה להשתלב באיזו דרך שהיא במבצע העברת זרם הציוד האמריקני, שהגיע למפרץ הפרסי ונשלח מכוּרַמְשַהְר, עיר הנמל הסמוכה לאַבַדַאן, לרוסיה, בת־הברית במלחמה נגד הצבא הנאצי. הנחה מתקבלת על הדעת אמרה, כי במסגרת תנאים נוחים אלה של תנועה חפשית לשני הכיוונים, – אפשר יהיה לפעול. השאלה העיקרית – כיצד להגיע לשם? – כיצר להושיט יד למאות אלפי הפליטים היהודים, שחרב עליהם ביתם ועולמם? – כיצד לפרוץ חומות ההסגר ולחדור לתוך ערבות רוסיה הסוביֶטית ולהגיע אל מחנות הפליטים המיואשים ולהעלותם לארץ־ישראל?

האמת האכזרית ניתנה להיאמר, שכל המאמצים והנסיונות במשימה עיקרית וישירה זאת, של חדירה לרוסיה ופריצת דרך משם להמוני הפליטים, לא נתנו פרי. שליחים מארץ-ישראל יצאו ולא הגיעו. מהם שהגיעו לפַהְלבי שעל חוף הים הכספי, אך משם לא יכלו להתקדם. חייל יהודי בצבא האמריקני, חבר יקר של תנועת הבונים, השליך נפשו מנגד, אך גם קרבּנו לא נרצה. הוא הגיע עד הרי הקַבקַז ושם אבד כאבן ששקעה במצולות־ים ולא נודעו עקבותיו עד היום הזה.

אף־על־פי־כן, יש ויש לזקוף לזכותם של שליחי המוסד-לעליה רוב יזמה והיחלצות לפעולות גדולות וחשובות, שהיה להן ערך רב בחיי הפליטים וגורלם. הימים היו ימי הסכם שיקורסקי–סטלין והקמת הצבא הפולני של אנדרס למלחמה נגד היטלר. ושליחי המוסד ניצלו את הקשרים שנוצרו על ידי כך עם רוסיה. הם שהקימו את הקשר עם פליטים מאנשי התנועה בגולת אסיה על־ידי משלוח מכתבים במחתרת בדרכים רבות ושונות. והם שהיו היוזמים למפעל משלוח החבילות, אשר אחר כך המשיך בו הג’וינט במסירות רבה והרחיב היקפו והיה על־ידי כך שליח־מצוה להצלת רבבות יהודים ממות ברעב. בכוח קשרי המחתרת שלהם הקימו השליחים הראשונים של המוסד־לעליה בטהרן כרטיסיה עצומה של אלפי כתובות של יהודים ברוסיה האסיתית, פליטי המלחמה מעבר לקוי האויב. בלב ונפש נתנו בתחומי הג’וינט יד לעבודה והיו למרַכזי הפעולה.

בינתים התחיל הפינוי. השלטונות הפולניים של ממשלת שיקורסקי הוציאו באורח רשמי את אנשיהם מרוסיה. בתוך מחנות המפונים היה גם אחוז מסוים של יהודים, אחוז פעוט לערך, שנקבע מתוך הפליה וקיפוח; מספר היהודים בקרב גולת אסיה הגיע לחמישים אחוז ואילו בגלי האֶוַקואציה שותפו יהודים רק בשעור שישה־שבעה אחוזים, ולא יותר. אבל גם אחוז קטן זה הקיף אלפי נפשות, עזובים ורעבים וחולים. בחורי המוסד־לעליה הצטרפו אל עובדי הסוכנות היהודית בקרב הפליטים בטהרן. אחר כך הקימו גרעינים של לומדי עברית בקרב הנוער היהודי בפרס. וכך גרמו לחידוש העליה של יהודי פרס.

בו בזמן הונח היסוד לפעולת מחתרת ההעפלה בעיראק, בסוריה ובלבנון, בתורכיה ובמצרים ובצפון־אפריקה. דרך מצרים חדרו לתוניסיה ואלג’יר ומרוקו. בכל הארצות הללו חרגו השליחים מתפקידי המחתרת שלהם והיו לכוח התוסס שעורר את הנוער ונתן בו עוז ואירגן את עלית ההמונים, באיסור ובהיתר.

בשלהי מלחמת העולם השניה, על סף תנועת הבריחה ונהירת המוני הפליטים היהודים אל חופי הים התיכון, חדרו לאיטליה, להכנת הספינות הראשונות לשם חידוש ההעפלה עם גמר המלחמה. כן הוקם מחדש הבסיס להעפלה בקושטא, שהיה לגורם בעל־ערך בקשרים עם יהודים שמעבר לקוי האויב, בפעולות ההצלה ובהעפלה ובעליה מארצות הבלקנים כתום המלחמה.

 

פרק שני: השליחים הראשונים יוצאים לעיראק    🔗

ככל שהפליגו הבחורים והעמיקו בבירור היסודות הרעיוניים של יעודם ובהכשרת הלבבות לקראת השליחות הגדולה – כן היו עדיין טירונים בנסיונם בפעולות מחתרת. והימים ימי מלחמה וחזית וגבולות חסומים מכאן ומכאן. איך לצאת, איפוא, ואיך להגיע! אולם דוקא תנאי המלחמה ושלטון הצבא בדרכים הם שסייעו וקרעו פרצה ופתחו פתח. שליחי המוסד־לעליה מזרחה, יצאו, רובם ככולם, אם במסוה מדי הפלוגות העבריות שבקרב הצבא הבריטי ואם בחסות חברת סולל־בונה, אשר עבודותיה הקבלניות הגדולות לצרכי הצבא וחברות הנפט בעיראק ובפרס הקנו לה חופש תנועה.

החל מהצעדים הראשונים של פעולות ההעפלה מן המזרח, נוצלו שתי הדרכים גם יחד. למסעו הראשון לעיראק (מרס 1942), יצא שאול אביגור כטוראי של הוד מלכותו, בחסותו של יעקב טרכטנברג (ישקה), הסרג’נט היעיל של פלוגת ההובלה הארצישראלית, שמילאה תפקיד נכבד ובולט בעזרה לצבא הבריטי בחזית סוריה. ואילו במסע הראשון שלו לפרס, בחודש מאי באותה השנה, נתלווה אל דוד הכהן והלל דן, שיצאו לאַבַּדַן ולטהרן לרגל עבודות הבנין של סולל־בונה לצורכי חברת הנפט האנגלו־אירָנית.

פלוגת ההובלה העברית, שרב היה חלקה בביצוע ההעפלה מן המזרח, נוצרה בלחץ המחסור בתחבורה לצורכי הצבא הבריטי בארץ־ישראל ובסוריה בשנת 1941. בחדשי פברואר־מרס באותה השנה התחילו השלטונות בארץ בתפיסת מכוניות אזרחיות והחרמתן. עוד לפני כן הוקם מרכז ההובלה של ההסתדרות, מחשש שמא ישאר הישוב ללא תחבורה בעטיו של מצב המלחמה. נציגי הישוב באו עתה בהצעה לפני השלטונות, שהם עצמם ירכזו ויספקו לצבא מכוניות על נהגיהן. בדרך זו התכוונו לשמור על משק התחבורה העברי, לבל יופקע מרשות הישוב.

כאשר הופיעו האנשים במכוניותיהם במחנה הצבאי בסרפנד ונאמר להם, כי עליהם להתגייס גיוס צבאי ממש – סירבו תחילה, כי לא הוכנו לכך מראש. לבסוף סוכם, שלעת־עתה יתגייסו לשישה חודשים בלבד. לכל נהג ניתן מעמד של שוטר־מוסף ומרַכז ההובלה היה הקבלן. כך נתארגנה הפלוגה, המיוחדת בחובותיה ובזכויותיה. פלוגה עצמאית, שכללה שירותי מטבח, מכונאות, אספקה וכדומה. מאה ועשרים ושישה נהגים במדי צבא בריטי ולהם שישים ושש משאיות.

זמן קצר לאחר הגיוס פרצה המערכה בסוריה, והפלוגה נשלחה לעבר־הירדן ולקחה חלק בשירותי החזית בגזרת ארְביד־אדרעי שבצפון הגלעד ומשם ועד דמשק. עוד קודם לכן, בתקופת המרד בעיראק, בשעה שהבריטים היו שם מנותקים מבסיסיהם, סיפקה פלוגת ההובלה כל צורכיהן של היחידות שנתבצרו בשרשרת תחנות השאיבה שבין עבר־הירדן ועיראק – מזון, תחמושת ודלק.

הפלוגה חיתה חייה העצמאיים במלוא ההכרה הלאומית. עם יסודה הציג לפניה איש ההגנה אליהו גולומב, מלבד יעודה הישיר במיגור האויב הנאצי, שתי מטרות נוספות מטעם מוסדות הישוב, והן: עזרה בעליה ורכישת נשק. ואת שתי המטרות האלו מילאה בנאמנות ובחריצות.

אורח החיים הפנימיים של פלוגת ההובלה הזכיר לא פעם חיי קיבוץ, לרבות מסיבות ליל שבת. בימי חג היתה יחידה זו, קומץ קטן בים הצבאי הנכרי מסביב, מזמינה ומארחת את החיילים היהודים הפזורים בכל הפלוגות, בהם יהודים אוסטרלים וניו-זילנדים ורבים אחרים. דבר ההזמנה היה מתפרסם בפקודות יום בכל מחנה צבאי של האזור. יחידת ההובלה היתה מקבלת מאת המפקדה הראשית מנות מיוחדות לאירוח והפלוגה העברית הקטנה היתה למרכז לאנשי צבא יהודים מקרוב ומרחוק.

חניה ראשונה של פלוגת ההובלה היתה בעמק־הירדן, בין משק אפיקים וגשר, אשר לתחנה הסמוכה הגיעה האספקה ברכבת. משם היו מסיעים אותה עד לְרָמָדי שבעיראק. לאחר זמן נקבע מרכזה של הפלוגה במַפְרַק – המחנה הצבאי הבריטי הגדול בעבר־הירדן שליד צומת-הדרכים. בימי הפלישה לסוריה נשלחה הפלוגה לחזית הקדמית ממש והיתה נתונה לאש הפצצות יום יום, ועם כיבוש סוריה עברה לקרבת דמשק. חודש ימים היו שם ללא מים, אפילו לא מי גילוח, כי המים המעטים שנותרו נועדו למכוניות. בימי הקרבות שלפני הפלישה נותקו מן המרכז שלהם. יום אחד קיבלו פקודה להימלט ולהציל נפשם; נסוגו עד ארביד, אך לא נכנסו לתחומיה, כי לא ידעו מי חונה במקום – אותה שעה ישבו שם האנגלים על מזודותיהם, מוכנים להימלט.

המפקד האנגלי הממונה על הפלוגה היה קפטן נַייטינגֵיל, אוהד יהודים ומבין לרוח הציונות; הוא אהב את הטיפה המרה, אך לא הפריע לאנשים בפעולתם. הודות לו יכלו להגיע לכל מקום והוא שהשיג למענם את התעודות הדרושות.

היתה זו פלוגה מגוונת ומחוספסת, שלא מעור אחד, מעין “לגיון־זרים” בזעיר אנפין. אבל האנשים ידעו חובתם ולא נרתעו מכל קושי ושמה של הפלוגה הלך לפניה. עד מהרה רכשה אמונם של הממונים עליה עד כדי כך, שהטילו עליה גם מבצעים מיוחדים, עדינים ביותר.

פרק זמן מסויים חנו בעמק בַּקְעָה שבלבנון, לרגלי ההרים. לפני כן חנתה שם פלוגה ערבית מארץ־ישראל. כאשר הופיעו הבחורים העברים במחנה לראשונה, סירבו הממונים עליו לאכסנם, לאחר נסיונם המר עם הפלשתינאים. למורת רוחם הסכימו בכל־זאת לנסיון של שבועיים. וסופו של דבר היה – יחסי כבוד והוקרה.

בליל שבת היה המיור הבריטי, יחד עם קציניו, מזמין עצמו למסיבה. למסיבת ליל ראש השנה הזמינו אמן מן הארץ, שחטו בשר כשר והביאו דגים במכונית מיוחדת, בליווי קצין אנגלי; ואגב, במחבוא מיוחד שהותקן באותה מכונית, הובילו נשק להגנה. באותה מסיבה שיבח הבריגדיר, מפקד האזור, את הפלוגה ואיחל לקצינים הבריטיים, כי מסיבת חג-המולד שלהם לא תיפול בהצלחתה ממסיבה זו של הפלוגה העברית. הדבר היה בסביבה מדברית, ללא עץ ושיח; ה"חברה" הביאו ענפי עצים מיער מרוחק, נטו אוהל-ענק ועיטרו עמודיו בירק; השיגו מנורות לוכס, מפוחיות ואקורדיון, וקצין הסעד שלח מכל טוב. המסיבה נפתחה בשעה שמונה בערב ונסתיימה בשלוש בלילה, מבלי שבחור אחד נשתכר. הקצינים הבריטים הסירו מעיליהם העליונים ורקדו “הורה”. ובמשך שבועות וחודשים לא נמחה זכר אותו ערב בכל האזור.

הבחורים ניצלו את היחס הטוב כלפיהם לצורכי המחתרת. לא פעם הוגשו נגדם תלונות והוטחו חשדות, אבל הקצינים הגבוהים לא היטו אוזן קשבת לאלה המבקשים להטיל צל על הפלוגה המצטיינת בחריצותה ויעילותה מתוך מסירות אין קץ לצורכי הצבא והמלחמה.

בחירה טובה היתה זו, איפוא, כאשר פנה שאול אביגור, בהמלצת אפרים דקל (קרסנר) אל סרג’נט טרכטנברג על מנת להגיע באמצעותו למחוז חפצו. ברור היה, שעליו לצאת כחייל לכל דבר. לפני צאתו לדרך, ברגע האחרון ממש, לאחר כל ההכנות האחרות שנערכו בדקדקנות ובקפדנות, כדרכו של שאול, נסתגר באחד מחדרי הועד-הפועל של ההסתדרות, בחברת בן-ציון ישראלי, איש־כנרת, שעל אף גילו הקשיש, היה כבר אז עם המגויסים המתנדבים לפלוגות הארצישראליות. ברגעים אחרונים אלה ביקש שאול ללמוד על רגל אחת דרכי ההצדעה של הצבא הבריטי. היש תמונה מוזרה יותר מזו: שני חברים מראשוני קבוצת כנרת, המסתיגים מצבאיות וגינוני טכס – והנה הם שקועים במלוא הרצינות בתרגילי הצדעה צבאית על סף צעד מכריע ומסוכן, אשר סופו מי ישורנו!

לאחר שסר לשעה קלה לפרידה מביתו בכנרת, החליף שאול בגדיו במדי צבא, ששינו דמותו לחלוטין, במטעי הבננות של קבוץ גינוסר, ליד מגדל. עד היום מספר הוא, דרך הלצה, כיצד נשא חן בעיני שרה אשתו במדיו הצבאיים שהלמו אותו יפה. כן לא שכח חויה מבדחת אחרת מאותו מסע במדים. בהגיעו לבית-המלון בדמשק, פגש על המדרגות המוליכות לקומה השניה בקצין בריטי גבוה וזקוף אשר מטה המיור תקוע לו מתחת לבית שחיו, שנתן עינים תמהות בהצדעה זו, שאין בה צורך, ובחייל הטירון, הבלתי זריז בתנועותיו הצבאיות, שאינו יודע כי בתחומי הבית פנימה פטור הוא מכל הצדעה.

סרג’נט טרכטנברג ביקש תחבולות כיצד להגיע מדמשק לבגדד. לשם כך היה עליו לקבל צו־תנועה מאת הקפיטן הממונה עליו. ידעו סרג’נטים נפש קפיטנים שלהם. ועל השאלה: מה מטרת נסיעתו לבגדד? השיב בחיוך רב משמעות, כי שֵמַע הבחורות המהוללות של בירת עיראק הגיע לאזניו. והקצין הבין לרוחו. – אבל איך לסדר זאת? – הוסכם, כי הנימוק הרשמי יהיה: הצורך בחלקי־חילוף למכוניות. והצו ניתן. עתה הוצגה השאלה: כיצד לעבור את המדבר?

בדמשק נתלקטו אז כמה יוצאי רוסיה, מן “הרוסים הלבנים”, שברחו לאחר מלחמת העולם הראשונה מפני המשטר הקומוניסטי. באיזו דרך שהיא הגיעו לכאן והקימו חברת נסיעות לפרס. אתם בא הסרג’נט העברי בדברים. נתברר, כי בקרוב עומדים הם לשלוח שתי מכוניות בדרך זו. ביקש רשות להצטרף אליהם עד בגדד – והסכימו.

הדבר היה בראשית עונת הגשמים. יצאו בגשם שוטף וסופה אדירה. הספיקו לעבור את הואדי בטרם נתמלא מים מן ההרים. אבל הסרג’נט העברי היה שקט; הוא ידע, כי לרוסים מכוניות חזקות והדרך נהירה להם. הם היו מצוידים בכל טוב. היו אתם מכונות פרימוסים לבישול, ובישלו ואכלו ושתו בכל חניה. ושאול, שהיה מצוייד ב"פייבוק", היא התעודה הצבאית¹, ברובה וכובע פלדה, ותפקידו הרשמי – מכונאי לבדיקת חלקי־חילוף, חש עצמו בטוב בחברתם.

כשהגיעו סוף סוף לבגדד וסרו לבית המלון, נטפל אליהם “טיפוס” יהודי מיוצאי רומניה, שעבד בשירות האינטליג’נס הבריטי. מיד החל מרחרח: מי ומה? אבל לא איש כישקה יאבד עשתונותיו. בתנועת יד של ביטול אמר בהצביעו לעבר שאול:

– תראה לו לזה היכן כאן בית-כנסת יהודי ואותי תוביל למקום שם יכולים אנשי-שלומנו לבלות כראוי…

מדינות המזרח התיכון

שהו בבגדד כחמישה ימים, עד שנראה היה לשאול, כי הצליח להקים את הקשר כחפצו – וחזרו. כשהגיעה השעה לפשוט את בגדי המלכות, מספר שאול, היה קשה לו להיפרד מהמדים, שהסכין אליהם במשך השבועיים.

בעקבות הקשרים הראשונים שהקים ש. אביגור במסעו לבגדד, יצאו כעבור כמה חודשים שלושה השליחים הראשונים לעיראק. וביציאתם זאת נתחדשה למעשה פעולת המוסד־לעליה לאחר ההפסקה מאונס שחלה בה מאז פרוץ המלחמה.

ראשון יצא אנצו סרני, חבר גבעת־ברנר, אחד הצנחנים העברים. זמן קצר לפני כן חזר משליחות קשה אחרת במסגרת הצבא הבריטי במצרים, שלשורותיו התנדב במסגרת מפעל ההתגייסות של הישוב. הוטל עליו תפקיד מיוחד – הסברה בכתב וברדיו, מטעם צבא בעלות־הברית, למחנות השבויים בני איטליה, ארץ מוצאו. לעיראק יצא בהסואה של איש קשר מטעם סולל־בונה. בהתאם להצעה שתוכננה מראש במרכז המוסד־לעליה, תבעו אנשי סולל־בונה, כי מקום מושבו של המקשר ייקבע בבגדד, שהיא צומת־הדרכים ותחנת־המעבר של פועלי החברה הארצישראליים בדרכם למקום עבודתם וחזרה. הסואה זו, שהקנתה מעמד מכובד לדוקטור הארצישראלי, הלבוש חליפה אירופית ומדבר אנגלית משובחת, נועדה לשמש מפתח לפעולה. אבל היא גם הגבילה תנועותיו. נוסף על כך, קישר אותו דוד הכהן עם קצינים מסוימים במחלקה הסודית שליד מטה הצבא הבריטי, שהישוב שיתף אתם פעולה במחתרת אנטי־נאצית.

שני השליחים האחרים היו שמריה גוטמן, חניך הנוער־העובד ואיש קיבוץ נען מראשיתו, וחברו, עזרא כדורי, חבר קיבוץ מעוז, מעולי בבל בילדותו. אותה שנה שימש שמריה מזכיר הנוער־העובד בתל־אביב. קטן־קומה, צנום, גון עור פניו כהה וראשו, שבינתים זרקה בו שיבה, מכוסה היה באותם הימים שער שחור ומקורזל. אבל לא דוקא בשל דמותו המזרחית נועד להיות אחד השליחים הראשונים לגלות בבל; ואף לא בשל הפספורט הבריטי אשר ברשותו. לשליחות קשה ומסוכנת זו נמצא ראוי בשל הלהט והסער היהודי החלוצי שבו – כסער וכלהט, אשר השקיע כעבור שנים בחקר מדבר סדום ובשיקום מצדה.

לא שמריה בלבד, אלא רוב הנוער בארץ־ישראל וכל בעל הכרה בישוב, היה מזועזע עד יסודות הנפש לשֵמַע בשורות־איוב מיהדות אירופה. הפרעות בגטו בגדד בימי מרד רשיד עלי, בראשית יוני 1941, הגבירו עוד יותר את הסער והמרי. לאחר פרעות בגדד היה מעשה וחבורה בת כעשרים צעירים מיהודי בבל, בגיל 20–18, אחוזי זעם ממראה עיניהם בגטו, התלקטו בלב המדבר, בגבול עיראק ועבר הירדן, היא אמצע הדרך בגדד–חיפה – ומשם הגיעו במכונית־משא לארץ־ישראל. בחורים אלה הבריחו את הגבול ברגל ובאו על דעת עצמם לקבוצת החוגים ברעננה, שהיה בה ריכוז חלוצי של עולי בבל. הפגישה אתם הסעירה עוד יותר את רוחו של עזרא כדורי, מחברי הפלמ"ח ומעובדי המאפיה בקבוצת החוגים ברעננה, בטרם עלתה להתישבות במעוז אשר בעמק בית־שאן. כל ימיו היה לבו עם אחיו בסמטאות הגטו אשר ממנו יצא; ובנושא זה שיחו ושיגו עם שמריה חברו בכל עת שנפגשו. ועל כן, – כאשר נענה שמריה בלב פועם להזמנת שאול אביגור ובא לחדר־המחתרת בועד־הפועל של ההסתדרות, ברחוב אלנבי בתל־אביב, ועל השאלה – האם הוא מוכן לצאת לפעולה בעיראק – ענה בהחלטיות: “אלמלי נקראתי עתה, היינו אולי יוצאים על דעת עצמנו!” – בשמו ובשם עזרא דיבר. אבל הימים שבין דיבור למעשה נתמשכו ונתארכו. ביקש שמריה להפיג סערו בטיול למצדה בראש חבורה מצעירי הנוער־העובד ומחנות־העולים – פיצצו סלעים בדרכם והכשירו שבילים להעפלה.

ושם, על פסגת הר מצדה, אל מול פני הנוף השגיא ושרידי קדומים, גילה שמריה לעזרא רעו את הסוד הכמוס אתו:

– החליטו עלינו, שנצא שנינו – מה דעתך?

כל הדרך בחזרה צעדו איש ליד רעהו בדממה, כי ניטל הדיבור מפיהם מרוב התפעמות הלב. ושנים לאחר זה, ובכל החליפות והתמורות שמצאו אותם, נושאים השנים בלבם את הזוהר והגודל של שעת ההכרעה, כשסמל מצדה מלווה אותה כרקע.

חלפו חודשים עד ששוב הזמינם שאול – הפעם את השניים יחד — והכניסם בסוד התפקיד וסיפר להם פרטי פרטים על בגדד, מרשמי מסע שלו. כל אותה פגישה היתה מעין מבחן הדדי. שאול בחן אותם – ובה בשעה בחנו הם אותו. בתיאוריו הלוטים סוד הטיל מבוכה בלבם. ברצינות ובמפורט סיפר על הגשר אשר בשערי בגדד והשוטר הניצב שם. אוירה של חרדה ומסתורין שררה בחדר שעה שהעביר שאול אצבעו על הכותל והראה להם היכן ניצב עוד שוטר. ושוב אצבע על הכותל – והרי עוד שוטר, במרחק כמה סמטאות עקלקלות.

סכום הכסף אשר בו צוידו שני השליחים הטירונים היה עשרים וחמש לירות בלבד. בתיתו לידם את הכסף אמר שאול, כי אמנם סכום מצער הוא, אבל אין להוסיף עליו, מחשש שמא ייתפסו – וחבל על הון ציבורי שירד לטמיון…

לשאלתם – מה יהיה מקור קיומם במחתרת בעיראק – לא ניתן להם מענה.

קנו מספר חפצים הכרחיים למסע במדבר ושני סרבלים של נהגים, אשר הכתימום כראוי, למען לא ייראוּ חדשים; וכך הצטרפו לשיירת מכוניות “אגד” שנסעה צפונה, על מנת להעביר משם חיילים אשוריים, שהוטלה עליהם שמירת שדות התעופה בארץ־ישראל. עלו למכוניות בתפקיד של עוזרי־נהגים, כשזהותם ידועה למפקד השיירה ולשלושה נהגים מותיקי ההגנה; ואלה דאגו לכך, ששמם לא ייכלל בשום רשימה. ובחסות הרעש והמהומה, שהקימו עשרות המכוניות על נהגיהן, הצליחו לעבור את הגבולות ולחצות את המדבר ללא תעודות.

המסע נמשך כמה ימים, מתוך עליזות ואוירה חברית. עזרא יודע זמר הוא ובשירתו הערֵבה השכיח כל דאגה. מרחבי המדבר כבשו את הלב והדהימו באין סוף שלהם. שטחי הערבה משתרעים במעגל גדול מלוא האופק, והאדם רק טיפה זערורית הוא במרחב אין־סוף; סלעי צור חומים נערמו בדרך ללא כביש. יש והדרך משתרעת ברוחב חמישים עד מאה מטר; על פני מרחקים רבים יכולה שיירה בת 60–50 מכוניות לנסוע בשורה חזיתית. הדממה המדברית הטילה אימה. והסערה המשתוללת היתה מעלה ענני אבק דק ואדום, הנישא באויר, מכסה את עין השמש ומגיע עד בגדד. לאחר סערה מעין זו היו חולפות שעות עד שהשיירה התלקטה שוב יחד כיון שהמכוניות נתפזרו לעברים במאבקן עם הרוח הזועמת. ביום הציק לאנשי השיירה החום המדברי, אך קשה בהרבה ממנו היה הקור שפקד אותם בלילה.

כך הגיעו לתחנה האחרונה, למרכז צבאי שלפני בגדד, דרך מחצית היום עד לבירה. משמר הצבא הבריטי שחנה שם עיכב את השיירה מהמשכת דרכה לעת־עתה. עוד בתחנה קודמת, ברָמָדי, הציע המפקד, איש אגד, לבחורים, שיפרשו וימשיכו דרכם בכוחות עצמם, כיון שחשש לסכן בגללם את השיירה כולה. אבל הם לא נזדרזו לציית, כי ידעו שאין כל תעודה בידם. עכשיו, לאחר שעוכבה השיירה, צפה ועלתה דאגה אחרת – הדאגה, שמא ייאלצו לחזור עם כל האחרים – חשש, שראו אותו כאסון. במבוכתם ובחרדתם לגורל השליחות שהוטלה עליהם, ביקשו להיאחז בכל אמצעי ובלבד שיגיעו למחוז חפצם. לבסוף, לאחר שהעלו בדעתם אפשרויות רבות, שלא ניתנו לביצוע, אמרו למפקד השיירה:

– אנחנו נפגע בראש של מכונית – ואתה תשלח אותנו לתיקון בבגדד.

לא הסכים. שאל מי ישלם בעד התיקון. – עזרא הציע:

– נסלק אחד האוטובוסים ונסע על דעת עצמנו.

אבל גם הצעה זו עלתה בתוהו. היו השנים שרויים במצב־רוח קודר, אובדי־עצה. לבסוף העלה שמריה הצעה חדשה העשויה להתקבל על דעת האנגלים. ובא בהצעתו לפני מפקד השיירה:

– תאמר לאנשי המשמר הבריטי, כי מאחר שהנהגים נסעו זמן רב כל כך במדבר, איך לא יתיר להם עכשיו ביקור בבגדד המהוללת בבחורות נאות שלה?!

הסכים המפקד:

– רעיון נפלא! – אמר – אבל אם אשלח שתי מכוניות לא יספיק לכם המקום, כי ירבו הקופצים.

ענו הבחורים:

– אין לך ברירה! אם תסרב גם הפעם – נפוצץ ראש של מכונית על דעת עצמנו…

פנה המפקד אל הקצין הבריטי וקיבל את הרשיון הדרוש. עלו כל הנהגים בשמחה בשני אוטובוסים וכמה מהם אף הודו לבחורים על התכנית המוצלחת שלהם. האוטובוסים יצאו לדרך בלי בעלי היזמה, כי אנשי המשמר ספרו ומנו את האנשים בהתאם לתעודות שבידיהם. על כן הסתלקו השנים ברגל ועלו למכוניות רק לאחר שכבר זזו והמשמר הסתלק; הצליחו להעלות למכונית מזודה ושקי שינה ומתחת לסרבל לבשו את החליפות החדשות שבהן נצטיידו בארץ.

היתה זו לו לשמריה הפעם הראשונה שלבש חליפה.

 

פרק שלישי: תנועת “הנוער המשחרר" וסופה    🔗

שמריה ועזרא הגיעו לבגדד בשעה 12 בצהרים. סרו למוסך יהודי והפקידו שם מזודותיהם ונהנו מן היחס הטוב של האוכלוסיה כלפי אנשי אגד, שנתקבלו בעיר בסבר פנים יפות, כי ראו אותם לבושים מדים, ועם זאת ברור היה שאינם בריטים. היו שראו את נהגי אגד כחיילים רוסים; אך יהודים חשו מיד, כי מבני עמם הם. המ.צ. הבריטיים לא יכלו להשתלט עליהם – החבריה העליזה כבשה את בגדד. אבל לגבי שני שליחי המוסד־לעליה היתה זו שעת המפנה, קץ חסותם תחת כנפי אגד. מעתה עליהם לשחות בכחות עצמם. ויש להישמר ולהיזהר למן הצעד הראשון שלא לשגות.

מטרתם הראשונה היתה לבוא במגע עם מישהו מחבוּרת “שבאב־אל־אינקאז” (הנוער המשחרר), אשר הדים ממנו הגיעו לארץ. קומץ הצעירים, שהבריחו את הגבול ובאו לארץ־ישראל לאחר הפרעות בגטו בגדד, הביאו אתם כרוזי מחתרת של תנועת נוער יהודית בבבל, הקוראת להתעוררות ולהתגוננות. ובאלה ראו שליחי המוסד־לעליה שותפים לפעולה.

בהתאם להוראות שאול היה עליהם למסור פתק בשמו, בכינויו “גבריאל”, לבחור יהודי, פקיד בבנק מסוים, שהוא יקשרם עם האיש הנאמן, שבאמצעותו יפעלו. בחור זה, שהיה אחד מחבורת “המשחררים”, סיפר לשאול, כי מספרם מגיע לאלפים ובראשם כמה עשרות פעילים, המצפים ליד מארגנת ומדריכה מן הארץ. על כן מובן מאליו, כי ראשית צעדיהם היתה אליו.

הדרך לבנק היתה ידועה לשליחים מתיאוריו של שאול. הגיעו לגשר, ואמנם ניצב שם שוטר ומרים ידו. נבהלו – יתכן שהוא יודע מי הם ומה כונתם. אך השוטר לא נתכון אלא לעצור את תנועת המכוניות, כדי שיוכלו שני הולכי הרגל לעבור… נכנסו לרחובות המרכזיים של העיר, והנה עוד שוטר מרים ידו — וגם הוא שוטר תנועה המפַנֶה לפניהם את הדרך. חייכו איש לרעהו בזכרם את האימה מפני שוטרים אלה, שהטיל עליהם שאול.

הבנק היה סגור ומסוגר להפסקת הצהרים, ולא היה אל מי לפנות בשאלה על מקום מגוריו של אותו בחור. אמר שמריה לעזרא:

– עכשיו תוכיח, כי בן בגדד אתה.

הובילו למסעדה יהודית ואכלו מן הדגה המשובחת ושבעו.

במסעדה נטפל אליהם נער יהודי, שהיה להם למתורגמן, כי עזרא התנכר ולא גילה אף ברמז, שיליד המקום הוא והערבית הבגדדית שגורה בפיו.

בשעה 2 באו לבנק באותו לבוש של נהגי אגד, אשר השרה עליהם הרגשת בטחון. בדרכם ברחובות העיר פגשו באנשי השיירה, המחזרים על פתחי החנויות וקונים מכל הבא ליד. אמרו למפקד:

– עליך לדעת, שהרווחת ראש של מכונית.

– אני יודע איזה תכשיטים" אתם! – ענה בחיוך.

בבנק מצאו את שלמה ליד שולחנו, יחידי בחדר. התרגש מאוד לפגישה ראשונה זו עם צעירים מארץ־ישראל – החויר והסמיק. הושיטו לו את הפתק מאת גבריאל" (שאול) ונבוך. אך מיד התאושש וביקש לכבדם בספל קפה, כמנהג הכנסת האורחים המזרחית. לשם כך יצא לחדר הסמוך; ובשובו, והנה הפתעה: תחת הנהגים בסרבליהם המוכתמים, יושבים לפניו שני אדונים מהודרים, לבושים נוסח ג’נטלמנים עיראקים, כשבגדי אגד שלהם צרורים ומסותרים מתחת לכסאות מושבם. ויהי הדבר בעיניו כמעשה להטים נועז, שהעלה את כבוד השליחים מארץ־ישראל, ונכון היה בכל לב לשרתם בנאמנות.

לא חלפו שעתים ושלמה הביא לפניהם את הצעיר, אשר לפי הידיעות שבידי שאול עמד בראש פעילי “המשחררים”. הבחור התרגש מאד בשמעו, כי השנים באו מאת “גבריאל”. אך כשביקשו ממנו עזרה בסידור ראשון למגוריהם, נבוך והפנה אותם לבית־מלון.

ושלמה עומד ומקשיב. תחילה אמר להסתלק מן החדר, מפני הכבוד, אך הבחורים ביקשו שישאר. לבסוף הבינו, שלא תצמח להם ישועה מאותו צעיר והודיעו לו שיסתדרו בכוחות עצמם ולאחר שלושה ימים יבואו בקשרים אתו. אז פנו אל שלמה ואמרו:

– נלך לאן שתובילנו.

ענה מיניה וביה:

— אתם הולכים אתי לביתי.

הובילם לביתו ושלח נער להביא חפציהם מן המוסך.

בדרך שאלם איך יציגם בפני בני הבית וסיפר להם על ביתו ומשפחתו. ענה שמריה ואמר אליו בנעימה של הצהרה חגיגית:

– אתה חלוץ מספר אחד של יהדות בבל!

והיו כל השלושה נרגשים ונפעמים.

כשבאו לבית המשפחה הדגולה והנלבבת, אשר כעבור שנים בנתה ביתה בבאר־שבע החדשה, ישבו עם ראש־המשפחה וסיפרו לו בגילוי־לב מי הם ומה חפצם. אמרו, כי באו להקים ארגון הגנה ותנועה חלוצית, אשר תוביל בסופה לעלית־מחתרת; ובמעשיהם אלה מתכוונים הם לכפר עוון ארץ־ישראל כלפי יהדות בבל. בכה האב מהתרגשות ואמר:

אתם אבות הבית הזה ועשו בו כבשלכם.

כך שיחק להם המזל ולמן צעדיהם הראשונים מצאו בית יהודי חם וטוב, שהיה למרכז הפעולה והבן שלמה – לרוח החיה בה.

אותה שעה היה כבר הבכור בבני המשפחה חבר קיבוץ בארץ־ישראל. השליחים, שהכירוהו אישית, מסרו פריסת שלום ממנו, ועל־ידי כך נתהדקו הקשרים עוד יותר. כעבור זמן קצר שילחו את הבן השלישי, המהנדס, בעלית המחתרת לארץ־ישראל. לפתע פתאום שילחוהו, מחשש שמא יחמיצו הזדמנות בלתי צפויה שבאה לידם, ולא הספיק להיפרד מעל בני ביתו. אך האב השקט והצנוע שמע את הבשורה בשמחה ואמר:

– יהיו בני אבני־יסוד לבנין הארץ.

היתה זו תופעה נדירה בקרב יהדות בבל באותם הימים, שבדרך כלל היה כל איש מבניה חרד מפחד השלטונות העוינים את הציונות ורודפים כל מי שמגע לו עם ארץ־ישראל. על כן דרושים היו לה למשפחה אומץ־לב והעזה בתיתה מחסה לשליחי מחתרת ההגנה. והבית דחוס אדם בלאו הכי. אך הימים ימי קיץ והכל עולים על הגגות ללינת לילה מחניק ומיגע. מעתה נוספו שני מצעים על הגג ושתי קעריות על השולחן.

מנהג קבע היה לו לבית – כמנהגו של כל בית יהודי בבבל – כי יחזור ראש המשפחה מן העבודה לעת ערב – ואשתו, שהעמידה לו שלושה־עשר בנים ובנות ועדיין היא בעלומיה, עורכת לו שולחנו ומציגה את בקבוק הערק לפניו והכל מסבים אתו לארוח לו לחברה. מעתה היו גם שמריה ועזרא עם המסובים. ומשלגם האב כמה לגימות מן הבקבוק, נפתח סגור לבו והיה מפליג בשיחה מרתקת מקורות חייו ופוסק פסוקיו מן המקרא ומן התלמוד, כשעל פניו זוהר השכינה.

למרות קבלת הפנים הנלבבת, לא חפצו הבחורים לנצל יתר על המידה את מידת הכנסת האורחים של המשפחה והתחילו מיד בחיפוש דירה משלהם למגורים ולפעולה. ביקשו להתרחק מן המרכז ויצאו חוצה לעיר לחפש שם מעון. בדרכם תקפה אותם סערת החול האדום. ארבעה היו והחזיקו איש ביד רעהו לבל ייסחפו בסערה. ורק לאחר מאבק קשה הגיעו למחוז חפצם. כך הועמדו למן ההתחלה פנים אל פנים עם גילויי האקלים הקשה של בגדד והמאורע נחרת בזכרונם כנסיון ראשון, שממנו יצאו מנצחים.

הבחורים הבינו, כי רווקים הגרים במעון בפני עצמם עלולים לעורר חשד. על כן עמדה בפניהם הבעיה מי יסכים לגור אתם, למרות הסכנה שבדבר. ושוב היתה זו אותה המשפחה, שנתנה יד. הם וקרוביהם עברו לגור יחדיו בבית גדול בגטו היהודי, בשכנות לבית ספר “אליאנס” לבנות. שכנות זו היה לה ערך רב, כי בשעת הצורך יכלו לנצל את בנין בית־הספר לצורכיהם וגם התקינו שם מחבוא־סתר. נוסף על השמש ההודי של בית־הספר, שהוחזק בשותפות על ידי הקהילה וחברת כל־ישראל־חברים ולמדו בו לפרקים בין אלפיים ושלושת אלפים בנות, היה גם שמש יהודי. בנו, שהצטרף לפעולה, היה אחראי למחבוא, אשר איש בלעדיו לא ידע עליו דבר. היה שם גם מרתף גדול, נוח לפעולות הדרכה. על חלונותיו הותקנו וילונות גדולים ואטומים, ואנשי המשפחה, אשר ידעו כי שם מתנהלים כל הענינים האסורים, שימשו כהסואה ומשמר.

מעשה ראשון היה לבדוק ענינו של ארגון “שבאב־אל־אינקאז” – שמא אינו אלא אחד מסיפורי אלף לילה ולילה. במשך חודש ימים עסקו בפענוח צפונות תנועת “הנוער המשחרר”. כצעד ראשון ביקשו להפגישם עם אותם עשרות הפעילים, חברי תנועת “המשחררים”, עליהם שמעו מפי שאול. והאכזבה הראשונה לא איחרה לתת אותותיה. עד מהרה הוברר, כי האנשים אינם קיימים כלל ויש רק כרוזים שלהם. לאחר מעקב ממושך נודע, כי בתגובה לפרעות בגטו, נתעוררו שלושה בחורים, שהחליטו להשיג נשק להתגוננות והדפיסו קבלות והתחילו באיסוף תרומות. בינתים קמו קבוצות נוספות מעין אלו, וקבוצה אחת אינה יודעת מעשיה של אחרת. אמנם הביאה תנועת “הנוער המשחרר” לידי כך, שבחורים אחדים רכשו להם אקדחים, אבל נתגלו ביניהם גם הרפתקנים ורמאים. שני השליחים נפגשו עם בחורים, שהבטיחו מדי פעם בפעם להפגישם עם חמישים או עם שבעים וגם מאה איש מארגונם, אבל עד מהרה נתבדתה האשליה.

האכזבה היתה קשה. השליחים הבינו מיד, שעליהם להתחיל מבראשית. עזרא התחיל בהדרכת חבורה קטנה, שנתלכדה סביבו. עמל רב השקיעו, כדי לגלות מי הם מחברי הכרוזים של “שבאב־אל־אינקאז” ולא הגיעו לחקר דבר.

אבל מעז יצא מתוק. כי בינתים נתפרסמה מציאותם של שני השליחים מארץ־ישראל בקרב חוגים שונים של הנוער היהודי, אשר ביקשו דרך להתקשר אתם ולא ידעו איך. מה עשה אחד החוגים הללו? – פירסם כרוזים גדולים וצעקניים בצבע סגול ובאותיות מאירות עינים, שכוונתם היתה לעורר תשומת לבם של השליחים מארץ־ישראל וליצור קשר. ואמנם, בעקבות הכרוזים נפגשו שני השליחים עם חבורת נוער יהודי המבקש לו דרך. כאשר הציגו גם בפניהם את השאלה מי הם “שבאב־אל־אינקאז”, ענו הבחורים ואמרו:

– ולמה תחפשו דוקא אותם? ולמה לא תעבדו אתנו? – הרי מטרתנו כמטרתם.

כך נזרע הגרעין הראשון של פעולה משותפת.

באותה תקופה רוחו ברחוב היהודי בבגדד גוזמאות על כוחם של הרביזיוניסטים במקום. בחור בבלי אחד, שחזר מן הארץ, הביא לכאן את סיסמאות “ביתר” והיה למנהיג. השליחים ביקשו להיפגש אתו על מנת לתהות על קנקנו ולדעת אם אמנם יש ממש בדברי ההתפארות שלו על התנועה הגדולה העומדת מאחריו. הסכים, אבל התנה תנאי, שלא יפגש אלא עם אחד מהשנים. הדבר הוטל על שמריה. והצעיר הבבלי, שאמר לעשות עליו רושם, ביים את הפגישה ברוב מסתורין. שלח בחור משלו למקום המפגש בקרן רחובות מסוימים, לאחר שנקבעה סיסמת היכר, כמקובל. הוליכוהו לקומה שלישית של בנין, שבו מסדרון צר וארוך ובקצהו חדר קטן, התפוס ברובו על ידי מיטה רחבה; ובחדר ארון ובחזית הארון ראי. והיה כי תיפתח הדלת – נשקף מתוך הראי כל הנעשה בחדר שממול.

לאחר שהמלווה הניחו לבדו בחדר, נזדרז שמריה לערוך בו חיפוש בזק וללא כל קושי גילה אקדח חדש, נוצץ ככסף, מתחת לכר שעל המטה. הוציא את האקדח ממחבואו, תחבו מתחת לסדין וישב על הכר. כעבור רגעים מעטים נפתחה הדלת, ואל החדר נכנס המלווה ואתו צעיר מיהודי המקום, שערותיו אדמדמות והעברית שבפיו ארצישראלית. תחילה ניסה לפתוח בשיחה בערבית, אבל שמריה עמד על דיבור עברי. הציעו לו לשבת על כסא, ולא על המיטה, אך הוא סירב. כעבור שעה קלה נכנס עוד בחור, דק וצנום, הבעת פניו מעודנת ועיניו יוקדות. הציגוהו כמי שבא לפגישה זו מבצרה. שמריה פתח ואמר, כי נשלח לכאן מארץ־ישראל לארגן תנועת הגנה ועליה. אך מאחר ששמע, כי גם אחרים עוסקים באותם הענינים – מדוע לא ישתפו פעולה? דבריו תורגמו לערבית והשלושה נועצו ביניהם וענו, כי מוכנים הם לקבל מאת השליחים מארץ־ישראל נשק וספרות, אך את הפעולה יעשו על דעת עצמם. כן הצהירו, כי מטרתם שונה, מאחר שרצונם להקים תנועה כדוגמת “ברית טרומפלדור”. שמריה הסביר להם, שקשר מעין זה בלתי אפשרי הוא ושאל, מי יערוב לידו, שאין הם סוחרי־נשק. נעלבו ואמרו:

– אם יש בלבך מחשבות מעין אלו, איך לא פחדת לשבת יחידי בכפיפה אחת אתנו?

הוציא שמריה את ה"מאוזר" שלהם מתחת לסדין ואת אקדחו מן הכיס ואמר בשקט:

– מדוע אפחד, הרי אני יושב כאן ממולכם ושני אקדחים בידי.

נזדעזעו. אך משחקו זה מצא חן בעיניהם.

ואז פתחו בשיחה, שנפסקה מיד, כיון שהוברר, כי אין תנועה של ממש מאחריהם. לאחר זמן נצטרף הצעיר מבצרה אל התנועה החלוצית. בבואו, הביע התפעלותו מן הפגישה עם צעיר יהודי מטיפוס חדש, אשר לא ידע כמותו לפני כן – איש ההגנה.

 

פרק רביעי: גטו בגדד לומד עברית במחתרת    🔗

האמונה הציונית בקרב יהודי בבל ימיה כימי הגלות. בכל התקופות ובכל הגטאות של קהילות ישראל בעיראק היתה הכמיהה לציון תמצית חייהם של יהודים סוחרים וחקלאים ורוכלים ובעלי־מלאכה זעירים, העמלים בדלותם ומושפלים בעבודתם ומצפים לימות המשיח, כי יבוא ויגאלם. ובכל התקופות היתה העליה היהודית מבבל מטפטפת טיפין טיפין, בצינורות שונים, במתי־מעט, אם משפחה יחידה ואם בחבורות קטנות. אבל תנועה ציונית ממש, גלויה ופעילה, לא היתה כאן.

בתקופה שלפני פרעות בגדד, התלקטה חבורת מבוגרים ונוער מסביב לאישיותו של “המורה”, אשר יסד בית־ספר עברי בגטו וריכז בו כשלוש מאות ילדים ובני־נוער. מקרבם צמח חוג חובבי השפה העברית וכן “קבוצת מפיצי הספר העברי”, שהזמינו מארץ־ישראל ספרים וחוברות בסך מחצית הלירה וציפו למשלוח כלאות של גאולה. כך הונח היסוד לספריה עברית. וכך צמחה מתוך חבורה זו אגודת “אחיעבר”, שנטלה על עצמה בהתלהבות ובחריצות פעולות ציוניות שונות. מתוכה גם ניצת והבהב שביב שנדלק לעליה ממש.

בינתיים התקדרו שמי יהדות בגדד. גם הקורות בארץ־ישראל, בה נאבק הישוב העברי על ההגשמה הציונית, הכו גלים סוערים בעיראק השכנה, אשר נתעוררה ונתגבשה בה שנאת ישראל והציונות. המשטרה העיראקית החלה עוקבת אחר צעדיהם של נערי “אחיעבר”. על דרך פעולתו של “המורה” נערמו צללי חשדות ומכשולים, עד שנאלץ לעקור מבגדד ועלה לארץ־ישראל וקבע משכנו בקרב אחיו בסמטאות ירושלים.

יהדות בבל, שחוסלה כמעט כליל עם עלית ההמונים “על מרבד הקסמים”, בראשית מדינת ישראל, מנתה באותם הימים כמאה ועשרים אלף נפש, מהם כמאה אלף תושבי בגדד, שהיוו כשליש אוכלוסית הבירה העיראקית. חלקם היו סוחרים עשירים, מרביתם מעמד בינוני, אשר קיומם על מסחר זעיר, פקידות ומלאכה ובהם גם רוכלים בכפרים ומחוסרי פרנסה. בראשית עצמאותו של העם העיראקי, עם גמר מלחמת העולם הראשונה, כשהשלטון לא היה עוד בטוח בידי השליטים, שותפו היהודים במידה ניכרת בענפי המחיה העיקריים של המדינה ובהנהלתה. רשת בתי הספר של “אליאנס” ציידה אותם בהשכלה הכללית ובידיעת שפות אירופה, אשר היו דרושות למעמדם זה. המלך פייסל הראשון, שהיה שליט נבון ונתון להשפעה בריטית, הכריז רשמית בעלותו לשלטון, שלא תהיה הפליה לגבי המיעוטים השונים בארצו. היהודים מלומדי ההסתגלות ניצלו מיד מצב נוח זה. חיים יהודיים ערים וגילויים ציוניים מפתיעים צמחו ושיגשגו. בשנת 1930 מנתה בגדד עשרה בתי־ספר יהודיים, ובהם 7200 תלמידים, מהם כאלפיים בנות. בבתי ספר אלה לימדו עברית מורים מארץ־ישראל, שהיוו מרכז לפעולה ציונית.

ואולם עם סיום המנדט הבריטי וכניסת עיראק לחבר הלאומים והכרזתה כמונרכיה מוגבלת, דוגמת מצרים של אותם הימים, חל המפנה הטרגי. שנת 1933, השנה הראשונה לעצמאותו המלאה של העם העיראקי, לא היתה שנת הטביחות האיומות באשורים בלבד. אותה השנה נודעה גם ברדיפות על הכורדים ועל כת היאזידים הקטנה, שבהרי הגבול הצפוני של עיראק. אלה היו צעדיה הראשונים של הלאומנות הערבית העצמאית. וכן נגוז חיש מהר גם חלום השלוה היהודית במדינת עיראק המתחדשת. אז החל יורד מטר חוקים, שנתכוונו להוציא את היהודים ממעגל החיים הכלכליים, הצרו צעדיהם, גזרו על השפה העברית ועל כל פעולה ציונית וליבו את אש השטנה נגד העדה היהודית וגרמו לבסוף לפרעות בגטו בגדד בראשית חודש יוני 1941.

פרעות אלו, שהדהימו את היהדות השוקטת על שמריה, הולידו מיד גל נמרץ של עליה לארץ־ישראל. לא נוער בלבד, אלא משפחות לעשרות צררו צרורותיהן ועלו בכל כלי רכב שנזדמן לידן. כך הגיעו עד רוטבה, מחנה הצבא הבריטי לא הרחק מגבול עיראק־סוריה. שם ישבו, על נשיהם וטפם, תחת כיפת השמים, מצפים לאפשרות של חדירה לארץ – ואולם, כשוך הסערה, חזרו רבים מהם כלעומת שבאו ולא נאחזו בחיי ארץ־ישראל ובעבודתה.

בנסיבות אלו היה משום חידוש גמור דבר הופעתה של חבורת השליחים מארץ־ישראל בקיץ 1942 וכיוון פעולתה.

תכנית הפעולה נתחלקה לשלושה שטחים, – איש לשטחו: אנצו סרני – להקמת התנועה הציונית, שמריה גוטמן – לעליה ועזרא כדורי – להגנה.

ברור היה, כי בעטיו של הפחד השורר ברחוב היהודי אין תקוה למעשה כלשהו, אלא אם כן תקדם לו פעולה חינוכית שיטתית. השליחים ראו, איפוא, הכרח בהקמת גרעין של תנועה חינוכית מן היסוד תנועה מצומצמת של נאמנים, אשר יהיה בכוחם לעמוד בנסיון בשעת צרה. כלומר, הם לא ראו לפניהם ברירה אחרת, אלא לבחור בדרך הארוכה, ורק בה קיוו להגיע למטרה.

תחילה קבעו לעצמם פרק זמן מסוים ללימוד מנהגי הארץ ואורח חייה, על מנת שיהיו חופשים בהליכותיהם. שמריה ריכז מאמציו בשיפור הדיבור הערבי אשר בפיו, וגם שם חדש קורא לו, דאוד חדורי.

אז התחילה הפעולה.

בשלב ראשון התרכזו בהוראת עברית. מטעמי חסכון ובשל הקשיים בהברחת הגבול, ויתרו על הבאת מורים מיוחדים מן הארץ, אלא הם עצמם נשתקעו בהוראה יומם ולילה. וכל צעיר או קשיש מאנשי המקום, שידע אף משהו מן השפה העברית, גויס לשמש מורה לאלה שלא ידעו דבר. וכאילו ביד קסמים קמה תנועה של לומדי עברית, אשר בתקופה מסוימת הגיע מספרם לאלפים – וקהילת בגדד החלה נושמת מאויר הארץ. למדו בכל מקום שנזדמן להם, במרתפים ובעליות־גג. השיעורים התנהלו במחתרת, באוירה של סודיות מוחלטת, שגרמה גם לעובדות מבדחות לאין־ספור. היו צעירים שהערימו על חבריהם ואף על מוריהם ולמדו בשתי קבוצות בעת ובעונה אחת. השליחים השקיעו כוחות ומאמצים בחישול קבוצה של יודעי עברית מבוגרים יותר, אלה שלמדו לפני שנים בבית־הספר העברי בהדרכת המורים שנשלחו בשעתו מן הארץ – בהם ראובן זסלני (שילוח) ואחרים – וגורשו מעיראק בפקודת השלטונות. שלמה ריכז צעירים אלה, מחברי אחיו הבכור, שהיוו, לאחר תקופה מסוימת של שיחות והדרכה, את גרעין פעילי התנועה וסייעו לשליחים בכל דבר.

כיון שמעטים היו, נמשך יום עבודתם של השליחים בהוראת עברית ובהדרכה בעניני הגנה מן הבוקר ועד שעה מאוחרת בלילה.

מעשה בשמריה החוזר לביתו בשעה 2 אחר חצות הלילה משיעור בעברית לחבורת הפעילים, ופתאום נותן הוא דעתו על כך, שבידו ספר עברי – ומאחריו צועדים שני שוטרים עיראקים. ידע, כי אם ייתפס ובידו הספר, יהיה סופו מר. – מה לעשות? הרחוב ריק ושמם ונקישות צעדי השוטרים קרבות והולכות. אמר לנפשו: שמריה, נפלת בפח…" מתוך חוש טבעי של התגוננות התקין בחשיכה את כובע ה"פַייסיליה" שעל ראשו באלכסון במקצת. כדרך צעירים מגונדרים וקלי דעת וביקש דרך להתחמק. סייעה לו העובדה, שכבר היה בן בית בעיר וכל פינה בה היתה נהירה לו מסיוריו המרובים גם בסמטאות הנידחות והאפלות ביותר. עזרא חברו, האיסטניס, מיאן להילוות אליו בסיורים אלה בסמטאות בתי הבושת ומשחקי הקוביה ועישון החשיש. אך לאחר אותו לילה הודה, כי צדק ממנו שמריה.

ככל שהתקרבו אליו השוטרים, קלט שמריה שיחתם ושמע דברי אחד מהם, האומר לחברו:

– זה, ודאי מסרסורי הזונות הוא…

ונחה רוחו. אבל הספר העברי שבידו… והרי לא יוכל להיפטר ממנו עתה, כשאלה עוקבים אחריו. הרחיב פסיעותיו כשהספר בוער בידו. וכך הגיע עד לסמטה צרה וחשוכה ובה אחד ה"בתים" הידועים בעיר – והשוטרים בעקבותיו. הקיש על הדלת ופתחה ה"מאמא".

– הניחי לי להכנס – לחש לה.

והיא עונה:

– מאוחר.

– שוטרים אחרי. – הוסיף בחפזון, כשהוא מוציא מכיסו דינר ותוקע לידה.

נתרכך לבה. נכנס לחצר ויצא מבעד לשער שממול, הפונה לסמטה אחרת. ובמכתב לשרה חברתו שבקיבוץ נען כתב: “יחי רחוב הזונות!”

ראשית פעולתו של עזרא באירגון ההגנה בבגדד רצופה גם היא הרפתקאות לרוב.

לאחר שהשיגו את המפות של שכונות העיר, נתעוררה הבעיה, היכן יסתירו את הנשק שיבריחו מן הארץ או ירכשו במקום. גם אנשים לפעולה לא היו – ומניין יבואו? ברור היה, כי המקור להגנה הוא הוא המקור לעליה. על כן הניח גם עזרא כל פעולה אחרת ושיקע עצמו ראשו ורובו בהוראת עברית לשם יצירת הגרעינים החלוציים, שמהם תצמח מחתרת ההעפלה. התחיל מלקט סביבו נערים יהודים תלמידי גימנסיות עיראקיות. תחילה נמשכו לכך רק יחידים ובודדים, אבל לאחר שנצמדו לפעולה, דבקו בה והיתה להם כמלאכת־הקודש. שלושה־עשר חוגים אירגן והוא עובר מחוג לחוג ומפיץ תורה. והחום מתיש את הכוחות; והזיעה נגרת כמים; והוא “רתום” בחליפה הכבדה ובעניבה שלא הורגל בה – חשש ללבוש בגדי־חַקי קלים, לבל יעורר תשומת לב של יוצאי־דופן. בלילה נדדה שנתו והיה מתגולל מקצה לקצה במיטה הרטובה כולה מזיעה.

החוגים ללימוד עברית התכנסו בבתיהם של נערים ונערות, אשר הצליחו לשכנע את הוריהם, שיתירו להם מעשה מסוכן זה. עצם מתן רשות זו העיד כמאה עדים, כי לב יהודי חם הולם במסתרים. בגטו בגדד היו הבתים בדרך כלל סגורים ומסוגרים וכל חייהם פנימה. גם עתה נפתחו לפני שליחי ארץ־ישראל רק מתוך היסוסים רבים, חרדים מקול עלה נידף, לאחר הנסיונות המרים שנתנסו בהם.

ויהי היום, ועזרא עומד בפתח ביתה של אחת החלוצות הראשונות ללימוד עברית ולפעולות מחתרת ההגנה, והוא מקיש בגולת הנחושת, אשר בשער הבנין בן־הקומותים, והנה מתקרב לבנין איש צעיר המבקש גם הוא להיכנס – והוא אחי הנערה. מסתכל בן הבית באורח הזר וקורא בתדהמה:

– שלום, עזרא! אינך זוכר אותי?

נבוך עזרא ונחרד, כיון שאיש לא ידעו כאן בשמו אלא בכינוי המחתרת שלו “נאג’י”. לבסוף התאושש מעט ואמר:

– שתוק, אין עזרא, יש נאג’י!

התברר, כי צעיר בבלי זה, שהיה אותה שעה פקיד ממשלה בעל מעמד מכובד, כיון שידע קרוא וכתוב – אינו אלא נער מ"נערי־רוטבה", מאלה שנתלקטו לאחר הפרעות בתחנת הגבול רוטבה והגיעו לקבוצת החוגים ברעננה. שם עבד במאפיה בחברתו של עזרא, וחזר כעבור זמן קצר עם החוזרים לעיראק.

פגישה זו היה בה כדי להפוך את כל הקערה על פיה. בלאו הכי לא זכו עדיין השליחים לאמון מלא. יהודים פחדנים הפיצו שמועות, כי הם מרגלים בריטיים, או כיוצא באלה. והנה מכיר בכור המשפחה את אחד מהם הרי זה מאורע שעשה לו כנפים. ואולם, כאשר נשאל מה יודע הוא על עזרא, ענה בזלזול: “חתיכת אופה…” וכבודו של עזרא הושפל, כי אין בבגדד שפל ממעמד האופים! אף על פי כן התגברו השליחים גם על תקלה זו. ולימים, כאשר קמה התנועה החלוצית ועמדה כבר איתנה על רגליה, היה גם הפקיד המכובד אחד מפקודיו של עזרא. וכאשר הזכירה לו אחותו את התקרית ההיא, ענה במשיכת כתפים:

– יודע אני את המושגים של ארץ־ישראל? – אדם לובש מכנסים מטולאים והוא בכל זאת איש מכובד…

זמן קצר לאחר שהחלו בפעולה החליטו להקים בעיראק את הסתדרות “החלוץ”. הדבר היה בפסח 1943. תיכננו טכס פתיחה רב־רושם. בילו ימים ולילות במרתף הבית בו גרו השליחים בהכנת דגלי התנועה, תמונת הרצל ומקהלה בעברית. שרו מנגינתו של יהודה שרת בשלשה קולות לפסוק “באחת ידו עשֶה במלאכה והשניה מחזקת השלח”. כשהגיע היום המיוחל, הציגו באולם המרתף שולחן גדול, ערוך כל טוב – שקדים, בוטנים, גרעינים, ערק. על אדן החלון הכינו פטיפון ותקליטים, להסואה בשעת הצורך, כביכול נשף ריקודים הוא. על הגג וברחוב הציבו צופים, והיה אם תבוא משטרה יפעילו מיד את הפטיפון ויתחילו בפיצוח גרעינים, כמקובל בנשפיות מעין אלו. על כל משתתף במסיבה הוטל תפקיד: זה יסתיר את הדגל, אחר ירחיק את הסיסמה וכדומה. המוזמנים לטכס נכנסו לבית רק לפי סיסמה מוסכמת. המשתתפים היו שניים שניים מכל חוג ללימוד עברית, שהקיף כבר אז המונים.

כך נפתחה המועצה הראשונה של “החלוץ” בבגדד. שמריה, שחזר מחופשה קצרה, הביא ברכה מהארץ. ועזרא הרצה בעברית על ערכי תנועת ארץ־ישראל העובדת – ורבים מבין הנוכחים כבר הבינו את דבריו.

עם הצלחת הטכס וההדים הטובים שלאחריו, החליטו השליחים להתקדם עוד צעד ולהקים סניפים בערים אחרות. לשם כך היה עליהם לצאת למסעות על פני עיראק. הקשר בתחומי עיראק היה רק ברכבת. ואיך יעבירו נשק או ספרים ללימוד עברית? על כן ביקשו קשר אל הפקידים האחראים לרכבת. בדרך כלל היו פקידים אלה ברובם יהודים. לרשות הפקיד האחראי, שנודע בכינויו האנגלי “גַרד” עמד קרון קטן בקצה הרכבת, והוא האחראי לכל המתרחש בה, לצאתה ובואה, לפריקה וטעינה, וכדומה. התחילו הבחורים מבקשים דרכים לארגון “גַרדים” אלה בתנועה. באמצעותו של “גַרד” אחד מבני המשפחה אשר בקרבה התגוררו, הצליחו בקשר זה. וכעבור זמן קצר עמדה הרכבת העיראקית לשירות תנועת “החלוץ”.

הסניף הראשון אורגן בכירכוך, בצפון עיראק. שם מרכז הנפט, ועל כן קפדנית יותר הביקורת והכניסה קשה יותר. אף על פי כן, התחילו דוקא מן הקשה. עוד לפני כן בא לבגדד שליח, לבקש קשר עם בחורי מחתרת ההגנה, אשר שמעם הלך לפניהם מפה לאוזן. השליח בא בתביעה נמרצת:

– מדוע לא תפעלו גם אצלנו? יש לנו יהדות נאמנה ויש נוער טוב, הרוצה ללמוד – בואו ועשו!

אז הוחלט, כי עזרא יצא לכירכוך, עיר המוצא של משפחתו – משפחה ענפה ומסועפת, שהקיפה שליש הקהילה היהודית, לרבות רבני המקום. בכירכוך התארח עזרא בביתו של אותו הצעיר, שקרא לשליחים לפעולה במקום, ימים מעטים לאחר בואו גילה השליח באוזני בן המקום מיהו ומי משפחתו. ומעתה, כשהיו מהלכים יחד ברחוב, היה הבחור מצביע כפעם בפעם על מישהו מן העוברים ושבים ולוחש באזניו:

הנה דודך והנה דודן ועוד דודן…

ועזרא כולא רוחו ומתחמק ואינו מגלה כל אות של התרגשות. ואף על פי כן הכירו דוד אחד. כשנפגשו בדרך מקרה ברחוב נעצר פתאום האיש בדרכו והצמיד מבטו לפניו של הצעיר הזר, הדומים להפליא לפני אביו, אשר נפטר בטרם מלאה לעזרא שנתו הראשונה. פגישה זו הסעירה רוחו. ומעתה, כשהיה סר עם מלווהו לאחד הבתים, היה שואל:

– ואת חכם יוסף חיים (הוא סבו, אבי אביו) הכרתם?

ובני הבית עונים ואומרים:

– אלא מה? ומי לא הכיר את חכם יוסף חיים?

והיו מספרים עליו ספורים רבים, שנשמעו כדברי אגדה.

ופעם אמרה לו ישישה אחת:

– אתה דומה לו כשתי טיפות מים…

לאחר שהוקם הסניף בכירכוך, חזר עזרא לבגדד. ויום בהיר אחד, כשהוא מסב לשולחן, כדרכו, בחברת אביו של שלמה נכנס לבית ידיד נעורים מכירכוך, יהודי הדור קומה ובעל זקן לבן, כשל אליהו הנביא, שהיה נוהג לבוא מפעם לפעם לבגדד לרגל עסקיו. כשהפליגו בשיחה שאל עזרא, כהרגלו, גם אותו על חכם יוסף חיים.

והזקן עונה ואומר:

– שכנים היינו, וחלון משותף לשנינו בחזית הבית ובו כד מים, אשר כולנו, בני שתי המשפחות, שתינו ממנו במשותף – ואתה שואל אם הכרתיו?

נתרגש לבו של עזרא והחליט להתודע אל הזקן, קם ואמר לו: – אני בנו של א. כדורי.

נתפעם הזקן, השתטח על הרצפה וביקש לנשק רגליו של הצעיר מארץ־ישראל, והיו עיניו זולגות דמעה ופיו ממלמל דברי שבח והודיה לאלהים. אך כשקם ועמד על רגליו, נזף בו בצעיר בחומרה, באמרו:

– לא יתכן שבנו של כדורי אינו מניח תפילין – לא, אין זה יכול להיות!

והידיעה פשטה ברחוב היהודי ועשתה לה כנפים. ומעתה, כשהיה עזרא עובר ברחוב, היו הכל יוצאים למרפסות להביט בו. בבתים רבים כבר ידעו שעת צאתו ובואו והיו מצפים לו ומראים באצבע:

– זהו!…

באותו הזמן כבר התאזרחו הבחורים במקום, פשטו עניבותיהם ובגדיהם הכבדים והטיפו לפשטות בלבוש.

ואולם, למרות כל המאמצים, לא השיגו מטרתם העיקרית בראשית הפעולה. יהודים לא נזדרזו לעלות לארץ־ישראל. המניע העיקרי לכך היה נעוץ בחשש, שבארץ־ישראל יהיה עליהם לעבוד עבודה גופנית. מושג ה"עבודה" שלהם עד אז היה של רוכלות ומסחר, אך לא עמל כפים. נוסף לכך פחדו מעלית מחתרת. ועל כן, רק הגלידו מעט פצעי הפרעות של חודש יוני 1941, התחילו משתרשים מחדש בארץ העוינת. יהודים החלו משקיעים סכומי כסף גדולים בבנין בגדד החדשה; הקימו שכונה יהודית בסגנון תל־אביב, שהפכה למרכז הבירה. תוך שנתים ימים הוקמה עיר שלמה בכספי יהודים. ובמהרה הוברר לשליחים, כי הסברה רעיונית של התפיסה הציונית לא תתקבל כאן על הדעת. אנצו סרני ניסה להצית את הלבבות בחוגי האינטליגנציה לרעיון הציוני, וגם פעולתו לא נשאה פרי. חלקם טענו, שהלא בלאו הכי ישמידו האנגלים את היהודים בארץ־ישראל – ומה טעם יש לעלות לשם?…

טענה זו היתה גם בפיו של היהודי המשכיל, המבריק בכשרונותיו ומצויד בידיעות ונפגש עם אישים רמי המעלה במדינה. היתה ברשותו ספריה עשירה בענייני חברה וכלכלה. אדם מוזר בהליכות חייו – רווק היה וחי ביחידות, מוקף ספריו. לא היה ציוני לפי תפיסת עולמו, אך עם פרעות רשיד־עלי ניצת בלבו רגש כבוד עצמי יהודי. אותה תקופה חל משבר ביחסיו עם ידידיו, מחוגי הערבים והאנגלים גם יחד והאשים את אלה וכן אלה בביצוע הפרעות. אנצו סרני ניסה לכבוש לבו לציונות, אך לאחר שיחות מרובות אתו הודה, כי נחל תבוסה. הבחורים היו מעונינים מאד בעזרתו, אבל הוא הסתייג מהם וסירב להיפגש אתם. לבסוף עלה בידם להגיע אליו בדרך עקיפין, כשליחי ההגנה בארץ־ישראל. חשש להיפגש אתם בביתו, ולאחר משא־ומתן ממושך ניאות, שיבואו למשרדו בשעות העבודה. שמריה ועזרא הופיעו במשרד בלוית יהודי בבלי מחבריהם.

לפני הפגישה התרוצצו בלב שמריה מחשבות רבות: כיצד יתפוס את לבו של האיש? כיצד יסביר את הענין? מאחר שידע, כי הוא שתמך בכסף בבחורי “שבאב־אל־אינקאז”, פתח ואמר:

– אנחנו מקימים כאן תאים של ארגון ההגנה, למען לא תהיה שחיטה נוספת בגטו היהודי. אנחנו רוצים, שיהודים יהיו מסוגלים להגן על עצמם.

האיש ענה בגילוי־לב, כי רעיון זה נראה לו והוא תומך בו.

– מכיון שכך, – הוסיף שמריה ואמר – בטוח אני, כי מי שעמדתו היא כזאת, סופו שיעלה לארץ־ישראל.

לא הסכים לדעתו. בכל זאת ניאות לעזור להגנה בסתר. והוסיף, כי אם יצליחו לארגן למטרה זו שלושים בחורים, יהיה זה מעשה רב, וכאשר גילו לפניו, שכבר עומדים מאחריהם שלוש מאות בחורים, לא רצה להאמין.

תוך כדי שיחה החלו מספרים על ארץ־ישראל. שאל, לשם מה טורחים הבחורים בארגון עליה לארץ – והרי הבריטים ישמידו אתכם מזה, והערבים – מזה". אמרו:

– בלא מלחמה לא תהיה הארץ לנו. נילחם וננצח.

היה מופתע ומזועזע למשמע אוזניו. כל ימיו היה סבור, כי הציונים רק שוגים בדמיונות ולא העלה בדעתו, כי אכן הכוונה למעשים של ממש. נד בראשו והפליט:

– חבל לי עליכם; תלכו לאיבוד.

לאחר מלחמת השחרור, כאשר נפגש בלונדון עם אחד מבחורי המחתרת, אמר:

– אם תראה את חדורי – מסור לו בשמי, כי באותה שיחה שלנו – הוא שצדק.

יצאו מעל פניו בידים ריקות. אף על פי כן לא היתה הפגישה לשוא. עצם העובדה, שקיבלם לראיון ושוחח אתם, עשתה לה כנפים והעלתה כבודם. אבל לעזרה של ממש מיהודי המקום לא ציפו עוד.

 

פרק חמישי: הבנות עמדו בנסיון ו"מעשה הארגז"    🔗

אחד המעשים, אשר נקטו בהם השליחים בראשית פעולתם, היה – ללמד עברית גם את הבנות. תחילה נדהמה חבורת הפעילים כאשר הובאה בפניה ההצעה. איך אפשר?! והרי הבת אינה יוצאת בשעות הערב אפילו מפתח ביתה ביחידות וכיצד תצאנה ותבואנה?! ומי ילמד אותן? הרי לא יעלה על הדעת שתלמדנה מפי בחורים צעירים! אף על פי כן, לא עבר זמן רב וגם חומה בצורה זו הובקעה. תחילה נכבשה לדבר תקוה שוחט, צעירה נועזת ברוחה ומקורית במחשבתה. בעלת מרץ היתה ולה לב פתוח ועינים יוקדות. – החלוצה הראשונה בקרב בנות ישראל בעיראק. רבות פעלה לארגון חברותיה וטיפוח ההכרה העצמית שלהן – כיום היא מורה ומחנכת במדינת-ישראל.

הפעולה בקרב הנערות התחילה למעשה בכך, שהבחורים כינסו בנות משפחה אחת של מכריהם ולימדון אלף־בית. שתיים מבנות קבוצה זו, שידעו לקרוא אך בקושי, הפכו כעבור זמן קצר מורות לעוד שתי קבוצות. וכך פעלו כבר שלוש קבוצות ובהן כחמישים בנות. כאשר באו השליחים לפני שנים־עשר הפעילים ובפיהם הבשורה: “חמישים בנות לומדות עברית!” – לא האמינו בני בגדד למשמע אוזניהם, עד שהובאו לחדרי הלימודים למען יראו בעיניהם.

מגרעינים אלה התפתחה תנועה, שהקיפה מאות בנות, אשר למדו עברית במחתרת בשקידה ובהתמדה. ועובדה היא, כי הבנות עמדו בנסיון, והדבר נשמר בסוד כמוס ולא גילוהו לאיש.

לממדים גדולים הגיעה הפעולה בקרב הבנות עם בואה של השליחה מלכה רופא, חברת קיבוץ מעוז ובוגרת בית־המדרש למורות על-שם לוינסקי בתל־אביב. שליחותה נועדה בעיקר להדרכת הבחורים בהלכות קשר במחתרת. בהעדר תחבורה סדירה היו השליחים כמעט מנותקים מארץ־ישראל ומאז ראשית הפעולה בער הצורך בהתקנת הקשר החשאי. בשובו מאחד מביקוריו בארץ הצליח שמריה להבריח משדר בחסותו של סרג’נט ישעיהו דיסיטניק מפלוגת ההובלה. בשיירה זו הוברחו גם פצצות. הגיעו בלילה ופירקו את המטען בחפזון בחדר מגוריו של שמריה. אך בני הבית נחרדו עד כדי כך, שלא היתה ברירה, אלא להעביר משם מיד את המטען ונשאר רק המשדר. אבל עד יום בואה של מלכה לא ידע איש כיצד להפעילו.

מלכה רופא אף היא יצאה לבגדד במכוניתו של סרג’נט דיסיטניק. בלבוש גבר הוברחה, במדי חייל בריטי. המכונית הגיעה בשיירה גדולה עד למחנה צבאי בעבר־הירדן ומשם הסתלקה והמשיכה דרכה לבגדד. מלבד הסרג’נט והנהג לא ידע איש, כי בתוך המכונית המכוסה והסגורה מכל צד יש נפש חיה. כלבו של דיסיטניק רבץ בפתח המכונית מאחור והוא ששמר עליה מעין רעה. כך נסעו ארבעה ימים רצופים. הדבר היה בחודש אפריל 1943, ומלכה עדיין לבושה, ככל החיילים, מדי־חורף כבדים וכמעט ונחנקה בחום המעיק.

השיירה הצבאית יצאה לדרך מיריחו. בלילה האחרון שלפני היציאה לנה בקיבוץ בית־הערבה, על שפת ים המלח. במשק הופיעה במדים. חבר טוב שלה הסתכל בה ולא הכירה. החבר היחיד במשק, שהעניין היה גלוי וידוע לפניו, פינה לה חדר ללינה והביא לשם אוכל. בבוקר השכימה מלכה קום, על מנת להתרחץ במקלחת הנשים, בטרם תבואנה לשם חברות המשק. והתורנית בעבודת הנקיון הפיצה את השמועה, כי חייל גבר סר למקלחת הבחורות…

לבגדד הגיעה באמצע הלילה, כשבידה כתובת של בחור ארצישראלי מעובדי הצנזורה הבריטית, אשר באמצעותו היה עליה להתקשר עם שמריה. כשבא דיסיטניק אל הבחור הארצישראלי והעירו משנתו, פחד הלה לצאת לרחובות העיר באישון לילה. ומאחר שמעשה הצלת פליט מפולין היה אותו זמן מצוה, שלמענה מוכן היה כל יהודי לסכן חייו, אמר לו דיסיטניק לאותו בחור:

– שמע, יש לי סחורה פולנית ויש הכרח להיפטר ממנה…

קם מיד והלך אתו. את כתובתו של שמריה לא מצאו אותו לילה. המכונית חנתה בלב העיר; ועם בוקר גברה הסכנה. חיילים בריטיים ניגשו למכונית ונכנסו בשיחה עם הנהג – ומלכה יושבת בפנים ומאמצת כל כוחותיה, שלא לגלות אות־חיים. לבסוף לא היתה ברירה אלא לבקש מחסה במגרש חניה של מחנה צבא הודי. בלשונו החריפה ובהליכותיו הנועזות השיג דיסיטניק מבוקשו על־ידי כך, שהחל מחרף ומגדף כדרכו, עד שנתבלבלה דעתו של הקצין הממונה על המחנה והציב משמר למכונית. בשעות היום קשה היה עוד יותר לגלות עקבותיו של שמריה בסמטאות בגדד, וכאשר הצליחו סוף סוף להתקשר אתו, חלפו שעות עד שבוצעה התכנית שיזם להברחת מלכה מתוך המכונית הצבאית. וכך עומדים היו כל אותו היום ברחוב הומה, שוטרים מרחרחים מסביב והנהג רועד כעלה נדף ומלכה יושבת במדיה הכבדים בתוך המכונית הסגורה והמסוגרת בחום הלוהט, מצפה לשמריה שיבוא וישחררנה.

אותה תקופה, כשנה לאחר שהגיעו השליחים הראשונים לבגדד, ניכרים היו כבר הישגים בארגון התנועה החלוצית. מפעם לפעם היו עורכים מסיבות־רֵעים, ובמקרים מיוחדים היו שרים “התקוה”, לעתים רק „בלב" – הכל עומדים ו"שרים" יחד בלי להוציא הגה. ברוב חגיגיות ובחרדת קודש היו עורכים את ישיבות מועצת “החלוץ”, שהיתה כבר אז מוסד נבחר וכל מושב שלו הוסוה כמסיבת־נישואין או כשמחת־מצוה אחרת. ה"חברה" היו מצפים בכליון עינים לכל “חתונה”. מצב־הרוח היה מרומם במיוחד כאשר הצליחו השליחים להביא ל"חתונה" אורח מארץ־ישראל, שנזדמן לבגדד בגלוי או בסתר ושותף בחויה הנרגשת של מסיבת מחתרת.

בידי הבחורים עלה כבר לרכוש לרעיונם גם כמה משפחות ואישים, אשר בקרבם ישבו ושקדו על יחסי רעות אתם. עתה הופיע שמריה בפני אחד מאלה, סוחר מכובד, ואמר לו:

– זה שנה יושבים אנו בקרבכם ולא ביקשנו מכם דבר. והנה באתי אליך בבקשה דחופה ואני מצפה שתיענה לי בלא היסוסים ושאלות. המכונית שלך דרושה לי ואתה תנהג בה. ועליך לדעת, כי אם תיתפס – מר יהיה גורלך. ואולם, אם לא תיענה לבקשתי, עלולה לעלות לגרדום בחורה מארץ־ישראל, שהבאנו לכאן.

החויר האיש. שתק רגע ולבסוף אמר:

– אעשה את המוטל עלי.

ועמד במבחן. ישבו במכונית ופניהם לעבר אותו מגרש החניה. נתנו אות לנהג והמשיכו דרכם. בעקבותיהם זזה גם המכונית הצבאית, ולאחר סיבוב עקיפין ממושך, כשהיו מחוץ לעיר, הושטה יד לתוך המכונית הצבאית פנימה וקול דובר עברית אמר בלחישה:

– שלום, מלכה, התכונני לקפוץ!

קפצה מתוך המשאית הצבאית ומיד הושטה אליה יד מתוך המונית. שמחה כהן הגישה לה סרבל שחור ו"פושי", הוא הכיסוי המסורתי על פניה של האשה המוסלמית. מלכה עטפה עצמה בכל אלה מעל למדי החייל הכבדים, ומיד זזה המונית והגיעה עד לבית, שנועד להיות מקום מגוריה.

כשנסתיים סוף־סוף המבצע היה הסרג’נט הנרגש מזועזע עד לבכי. קפץ ורקד משמחה כילד; חיבק ונישק את שמריה, כשפיו ממלמל בלי הרף:

– מעשים כאלה מתרחשים רק בסרט…

תשעה חדשים לבשה מלכה את העבאיה והפושי. תחילה סבלה ממועקת הלבוש המשונה. ואולם כעבור זמן לא חשה עוד כל קושי בדבר. וכאשר פשטה אותו לבסוף, נדמה היה לה כאילו היא מהלכת ערומה. בימיה הראשונים בבגדד לא יצאה מלכה ביחידות מפתח הבית ואולם במשך הזמן היתה נוסעת גם לשכונות מרוחקות בחסות התלבושת המוסלמית המסורתית.

כך היתה לעזר רב לא רק בעניני קשר. היא פעלה בהצלחה בתנועה החינוכית שהקימו השליחים, ריכזה עשר קבוצות נוער ללימוד עברית והשתתפה בסמינר החלוצי הראשון בבבל.

לאחר זמן, כשנפסקה הפעולה בעקבות המסירות ורדיפות הבולשת הבריטית, והיה הכרח להחזיר את השליחים ארצה, נתעוררה בעיה קשה – כיצד תחזור מלכה. אז בא לעזרה הקצין וונדרמן (שגב), אשר שירת בפלוגה הבריטית של משרטטי המפות. וונדרמן זכה בקרב החבורה לכינוי “הזקן”, בשל יחסו האבהי לבחורים, שהיה להם לעזר רב ולמשענת בכל פעולותיהם. לאחר שנכשלו תכניות אחרות, התקין ארגז, שבו נתכוון להבריח את מלכה. לילות לא ישן ותיכנן ובנה ומדד את השטח ואת נפח האויר שבארגז, אשר היה כעבור זמן לשם־דבר בהווי המוסד־לעליה. אבל לבסוף לא השתמשו בו, כי בינתיים נתפרסמה פקודה לחפש גם בארגזים אשר במכוניות הצבאיות של הפלוגות הארצישראליות. לרגל המתיחות בין הסורים והצרפתים הוחמר עוד יותר הפיקוח בגבולות. היה מעשה, והסורים תקעו חרבות מבעד לסדקים של דפנות ארגז, אשר שלחו הבחורים לנסיון. ובזאת תמה פרשת הארגז וצצו תכניות חדשות. אמרו להבריח את מלכה, כשהיא מוסוית כחיילת פולנית. שש פעמים לבשה מדיה החדשים וישבה שעות וציפתה לשוא. לבסוף פנו אל מבריח בגדדי מקצועי, שסיפק לה, תמורת תשלום רב, פספורט וויזה של עולה מבגדד, אשת איש. הקונסול הבריטי ערך נישואין פיקטיביים, תמורת פח בנזין, ומלכה עלתה כמהגרת כחוק. באותו המטוס, שהביאה לארץ, חזרו א. ציזלינג ומ. ארם, שניים מחברי המשלחת הראשונה לליווי האמבולנסים שתרם הישוב לחזית בעלות הברית במזרח. ציזלינג, שידע זהותה של ה"עולה" אבל התנכר לה למראית־עין, שאלה, אם היא שומעת עברית. ומלכה ענתה בגמגום:

– קצת…

וחייכה לשמע שיחתם של הנוסעים הארצישראליים עליה ועל “בעלה”, שהיה קשיש הרבה ממנה.

– איזה זוג מוזר! – אמר אחד.

– אצלם הכל אפשרי… — ענה האחר.

לתל אביב הגיעה מוסוית כאשה מזרחית מפורכסת ומגונדרת. כשבאה לחדר המוסד־לעליה בעלית הגג של בית “דבר” (ברחוב אלנבי 113) ושאלה למשהל’ה צ’רבינסקי (כרמיל), שהיה כל אותן השנים המזכיר הבלתי־נלאה והמקשר של המוסד יומם ולילה, שאלוה בחשד:

– מיהו משהל’ה?

ורק אז זכרה, כי עליה להשתמש בסיסמה.

סיסמתה של מלכה היתה: “הגעתי בארגז”.

שיתוף הבנות בפעולה סימל יותר מכל את המהפכה שחלה בגטו היהודי בבבל מאז בוא השליחים. וככל שידעה הצעירה היהודית דורות של העדר כל פעולה מחוץ לביתה, כן התעוררה עתה, עם משב הרוח החלוצית, והיא רעננה ומסורה ונלהבת. אף נתגלו מנהיגות צעירות, אשר צמחו מתוך המגע עם ארץ־ישראל. אחת הבולטות שבהן – שמחה כהן (כדורי), ילידת בגדד.

בילדותה למדה שמחה בבית־ספר עממי יהודי. אביה התנגד להמשך לימודיה כלל ועיקר, כיון שלא היה עדיין בית־ספר תיכון יהודי לבנות בבגדד ולימוד בבית־ספר מעורב היה בחינת מעשה פריצת גדר. אך הנערה עמדה על דעתה ולבסוף המשיכה לימודיה בבית־ספר תיכון ממשלתי לבנות, בשפה הערבית, והיתה שם אחת התלמידות הטובות. במחזורים שלפני כן היו הנערות הערביות מעטות עדיין. אבל בתקופת לימודיה של שמחה היה כבר מספרן רב כל־כך, עד שהשלטונות הגבילו את מספר היהודיות וקיבלו רק את המצטיינות בלימודים. שמחה חשה עצמה בטוב. בהיותה אחת התלמידות המצטיינות בלימודיה, שררו בינה לבין התלמידות הערביות יחסים תקינים. היא למדה בחברת בנות שיכים כורדים, בכיתה בת ארבעים תלמידות ולא היתה מופלית לרעה כיהודיה. אך בשנה האחרונה ללימודיה קרה מקרה, שהדהים את התלמידות היהודיות. המנהלת היתה פרו־בריטית אבל המורה לשפה ולספרות ערבית פרו־נאצית וביניהן היתה נטושה מלחמה מתמדת. יום אחד שילבה בהרצאתה המורה לספרות פסקה על מוחמד, שעודד את המלחמה, ועל ישו, שהורה תמיד לעזור ללוחמים, ועל היהודים שתמיד היו הבוגדים…

באותו החודש הוכו יהודים ברחובות העיר בידי חברי תנועת הנוער הערבי, שיצאו ללחום בבוגדים היהודים. ופתאום נתלתה הרגשת שואה בשמי הגטו. יהודים חשו במתרחש סביבם ולא עשו דבר. וכאשר פרצה השואה, יצאו בכתונת לעורם מבית, שבו חיו במשך דורות. וכשחזרה שמחה לאחר הפרעות לבית־הספר, על סף בחינות הבגרות שלה, הוברר לה מיד, כי לחברותיה לא אכפת כלל מה קרה לה, אלא להיפך, הן שמחות לאיד. הבינה, שלא כאן מקומה והרגשה זו מילאה מעתה את כל לבה. ומיד לאחר הבחינות ריכזה כל מאמציה להשגת דרכון – באותם הימים עוד אפשרי היה הדבר, אפילו היה רשום בדרכון, כי מחוז חפצה “פלסטין”.

בתקופה זו באה אליה יום אחד חברה יהודיה ואמרה:

– אם כל־כך משתוקקת את לארץ־ישראל, בואי ואקשר אותך.

וכך נצטרפה לתנועה, כשהיא בת עשרים. ומיד התחילה לומדת עברית במרץ.

זוכרת היא את השיעור הראשון לעברית – ועזרא כדורי המורה. למדו את “אל הצפור” לביאליק. זוכרת היא הבגדים שלבשה והחדר בו ישבה. הכל היה חדש, בלתי־צפוי. וזמן קצר לאחר מכן הודיעה להוריה:

– אני רוצה לעלות.

נפגשה עם אנצו סרני והבטיח לה סרטיפיקט. ואמנם הגיע הסרטיפיקט כעבור כמה חודשים. אבל אז עמדה על הפרק בעית עליתה של החלוצה הראשונה, תקוה שוחט, ועל שמחה הוטל למלא מקומה בפעולה. זוכרת היא את פגישתה עם שאול אביגור בבואו לביקור. לא הבינה דבריו וצלילי השפה העברית זרים היו לה, אבל עצם הפגישה עם איש ארצישראלי כבשה לבה. והתחילה ללמוד ובה בשעה גם ללמד. ממשלת עיראק אסרה על הוראת עברית, אבל התירה לימודי דת. ושמחה התנדבה ללמד בבית־הספר על חגי־ישראל ובדרך זו ארגנה קבוצות בנות לפעולות המחתרת.

רבים היו תפקידי הנערה במחתרת. היה צורך בהכנת מדי הצבא לפליטים היהודים שהועלו לארץ – להתקינם ולהתאימם למידות הדרושות וכן להעבירם מבית לבית. לבשה סרבל, כמקובל, ובחסותו העבירה בשעת הצורך מדים ונשק. שוטר לא העיז לערוך חיפוש בבגדי אשה. ואם, חלילה, יגש אליה שוטר, רשאית האשה לחלוץ נעלה ולהרביץ בו; על־כן לא היתה טובה ממנה להעברת ספרים לספריה או כרוזים להפצה.

שמחה עסקה גם באוסף כסף לקרן הקימת לישראל, באירגון קבוצות להעברת נשק, ועוד. זכורים לה ימי גשם, ממש מבול, כשנפש חיה לא תיראה ברחוב, והיא בוססת בבוץ מבוקר עד לילה, מעבירה אקדחים ורימונים, שהיה צורך לסלקם במהירות; וכשסיימה ישבה לסחוט בגדיה וליבשם.

כשבאה מלכה רופא לפעולה והכל במקום זר לה והשפה הערבית אינה שגורה בפיה – היתה לה שמחה למחסה ולמשענת.

יום אחד נאלצו להעביר את המשדר מבית התנועה. מי יעשה זאת? – הבנות, כמובן. והימים ימי־חרום והממשלה העיראקית החליטה לרשום את המלאי בבתי המסחר לשם גביית מסים. וכל סוחר מתחכם ומסתיר חלק מהמלאי שלו בביתו. מיד העמידה הממשלה שוטרים לתפוס אנשים המהלכים עם מזודות וצרורות בידיהם. על שמחה הוטל לא רק הביצוע, אלא גם תכנון המבצע של העברת המשדר לבית חדש בשכונה יהודית מחוץ לעיר. שקלה ומצאה, כי גדולה הסכנה בשימוש באוטובוס. על כן החליטה לשכור כרכרה, אף כי בחורה הנוסעת ביחידות בכרכרה היא בחינת זונה הקוראת לגברים. הגיעה למקום בחצות הלילה.

יחס הבנות לפעולה היה כאל מלאכת־הקודש. ביראת כבוד התיחסו אל השליחים העושים ימים כלילות בזיוף תעודות. תקופת תום היתה זו. כל יהודי המוכן לעלות לארץ־ישראל היה בחינת קדוש. אשכוליות שהביא נהג מארץ־ישראל החזיקו ביד בכיסופים. בקבוק יין “כרמל מזרחי” העבירו מבית לבית לראוה. הפגישה עם משלחת “מגן־דוד־אדום” שחנתה בבגדד בדרכה לטהרן עם האמבולנסים, מתנת הישוב לרוסיה הלוחמת בנאצים, היתה כמשב רוח חיה.

הוריה של שמחה התלבטו קשות בקביעת יחסם לדרך זו של הבת. החברים היו מלווים אותה הביתה בלילה, לאחר ישיבת מועצת התנועה, שהתכנסה אחת לשבוע. האב לא עצם עין עד לשובה של הבת. פעם פתח את הדלת בבואה ואמר, כולו רועד מהתרגשות:

– איך את נוהגת? סופך להשמיץ את שמנו הטוב!

לבסוף שוכנע. אבל קדמה לכך מלחמה קשה. אחותה ביקרה בארץ לפני כן, סיירה בכמה קיבוצים והיה לה מושג כלשהו על החיים בקיבוץ. וכשהביעה עתה הבת הצעירה רצונה לעלות לארץ ולחיות בקיבוץ – היה הדבר כמהלומה לכל המשפחה. ובאחד מימות השבת כינסו את כל בני הבית והקרובים, מגדול ועד קטן, על מנת לשכנע אותה, כי לא זו הדרך.

כשהגיעה שעתה לעלות והיא מצוידת בדרכון וסרטיפיקט, נתעוררה בעית היתר־יציאה, שבלעדיו אי אפשר היה לעזוב את עיראק וליהודי לא היתה תקוה לזכות בו. אבל עד אותו זמן כבר רכשה לה החבורה נסיון בפעולת מחתרת ודרכים רבות נפתחו לפניה. בין השאר קשרו קשרים עם קצין משטרה אחד, שסייע בידם בהעברת ספריהם מבית לבית. והוא שהיה “משאיל” להם מפעם לפעם את חותמות מחלקת ההגירה, שעל שמירתן היה ממונה. ערב ערב היתה הולכת אליו בחורה בלבוש המוסלמי המסורתי, מקבלת מידיו מזודה ובה החותמות. והבחורים היו יושבים כל הלילה וחותמים בתעודות ובבוקר מוחזרת המזודה לידי הקצין, שקיבל בשכרו 150 לירות לחודש, בו בזמן שמשכורתו הרשמית היתה רק 30 לירות. הקצין היה מתלוצץ ואומר:

– רק החותמות דרושות לכם? – שמא תקחו גם את השולחן?…

שמחה היתה הראשונה, שעלתה בהיתר־יציאה מזויף, חתום בחותמת רשמית של ממשלת עיראק. במכונית משא עלתה לארץ בדצמבר 1943 ובאה לקיבוץ בית־השיטה בעמק יזרעאל. והנה, יום אחד, תקופה קצרה לאחר עליתה, נקראה לבוא למשטרה הבריטית. שם הגישו לפניה רשימת שמות חברי התנועה בבגדד ושאלו, אם היא מכירה אותם והיכן הם. מה קרה? – אביה שעלה בינתיים גם הוא בעלית המחתרת, שלח אליה בדואר מכתב, שנתפס על־ידי הצנזורה ונמסר לשירות החשאי, אשר קיוה לגלות בדרך זו את קשר המחתרת. גיסה, שנשאר בבגדד, הושם במאסר ונחקר בדבר מקום הימצאה של שמחה; רק בכוחן של אלפיים לירה שוחד שוחרר.

שמחה היא, שלאחר שנים הגדירה את מקורותיה ומהותה של ההתעוררות הלאומית של הנוער היהודי בבבל במלים אלו: “לא מקריות היתה זאת, אלא רציפות של חיים ושאיפות של דורות, עד שבאו השליחים – והכל פרץ ופרח”.

 

פרק ששי: מסעות “שמראליהו” וחבריו    🔗

שמריה ריכז פעולתו בחיפוש אחר דרכים לעליה. בראש ובראשונה ביקשו השליחים לנצל את שיירות המכוניות מארץ־ישראל, שהובילו צבא. מדי הופיע שיירת אגד בבגדד, ריכזו מיד קבוצת עולים מבין חברי התנועה הצעירים. לאחר זמן נוספו עליהם עריקים יהודים מן הצבא הפולני, רדופי הפליה ואנטישמיות, שהחלו מסתננים כבר אז טיפין טיפין מתוך מחנות צבא אנדרס, שחנה למן גבול פרס ועד מצרים. את כל אלה, יחידים או בחבורות קטנות, היו הבחורים שולחים לארץ בתור נהגי־משנה. מדי פעם בפעם היו נאלצים לפתוח מחדש במשא־ומתן עם אנשי אגד, שאמנם קיבלו על כך הוראות ממרכז ההגנה בארץ, אבל חששו מפני כשלון.

ביום בואה של שיירה היו שמריה ועזרא לובשים שוב את הסרבלים שלהם וחובשים כובעי נהגים, וכשהם מהלכים חופשים וגלויים היו משקיעים עצמם במשא־ומתן. כך הבריחו לארץ שורה של חברים, אף כי מספרם לא היה רב. וגם לאלה המעטים אירעו הרפתקאות בלתי צפויות. היה מעשה, ונער שעלה מצויד בתעודת הזהות של שמריה, – נאלץ ללעוס תעודתו ולבלוע אותה כאשר נתפסה החבורה. נער אחר ישב אסור במשך שבועות בטבריה ולבסוף שוחרר הודות לגילו הרך.

דרך אחרת לעליה היתה באמצעות שיירות הצבא הארצישראלי מחיל ההובלה. בשיירה מעין זאת, למשל, בת שבעים מכוניות, שהובילו פחים ריקים מארץ־ישראל לעיראק וחזרו עמוסות דלק – הוברחו כארבעים איש. סרג’נט דיסיטניק פעל גדולות בהעברת עולים מתוך סכנת נפש. לשון חריפה היתה לו ואוהב היה לשים עצמו ציניקן קשוח, אשר אין דבר הקדוש לו. באחת משיחותיו עם שמריה אמר:

– אני מצפצף על קינג ג’ורג'; אני מצפצף על בן־גוריון; אני מצפצף עליך – אבל כל מה שתצוה אעשה… עליתי לארץ־ישראל בטעות; הייתי חבר ההגנה בטעות; התנדבתי לפלוגות הצבא הארצישראליות בטעות; אבל מכיון שאני כאן – עלי להיות בן־אדם!

נועז היה ונאמן ומסור לבלי גבול – יהודי גא ובעל לב אנושי חם מתחת למעטה הקשיחות. שמריה נסע אתו כמה פעמים הלוך ושוב, ובחסותו העבירו תחמושת ופצצות ורימונים. בדרך היה עורך מסדרים. אירע פעם מקרה ושמריה הופיע אחרון; גער בו כמורה הגוער בתלמיד. אחר־כך סר לאוהלו והתנצל:

– אני חייב לנהוג כך, למען לא “יריחו” ה"חברה" משהו בלתי־כשר.

היה מטפל בעולים ברחמים רבים ושומר עליהם בדרך כעל בבת עינו. באחת הנסיעות מעיראק אירע מקרה ונהג, חבר המפלגה הקומוניסטית, הודיע, שהוא מסרב להבריח עולים במכוניתו, יען כי מעשה תרמית מעין זה הוא בניגוד להכרתו. הנהגים התמרמרו ותבעו “לחסלו”, לבל ימסרם לשלטונות. שמריה הרגיעם, באמרו:

– חברה, אין מחסלים אצלנו!

כשנודע הדבר לדיסיטניק ציוה על אותו נהג לרדת מיד מן המכונית והעבירו לשירות במטבח, בהוסיפו:

– ואוי לך אם יוודע לי, כי מלה אחת מכל הענין הזה יצאה החוצה…

שלחו עולים גם באמצעות מבריחים מקצועיים, ערבים ויהודים. כן התקשרו עם נהגים פרטיים, שעסקו בהובלת סחורות לחברות אזרחיות. השליחים העלו גם תכניות אחרות, כגון רכישת מכונית עצמאית לעבודה בקו זה, אבל המרכז בתל-אביב לא אישר תכנית זו מטעמי תקציב, שהיה מצומצם מאוד באותם הימים. אחר־כך, אגב, השקיעו בעליה בדרכים אחרות סכומים גדולים הרבה יותר. כן העלו הצעה לנצל את שבט היאזידים,² שונאי המוסלמים. תכנית אחרת היתה – לפתוח דרך חדשה: מוצול–קמישלי–דמשק–ארץ־ישראל.

לשם גילוי דרכים חדשות לעליה והרחבת הפעולה ויעולה, היה קודם כל הכרח להכיר את הארץ ולדעת שביליה ואורחותיה. על כן יצא שמריה למסעות מחוץ לתחומי בגדד. עוד בתקופה הראשונה לפעולתו ערך מסע למוצול. הכל סביבו התנגדו לכך, בגלל המשטר החמור של בדיקות הג’ינסיה (תעודת הזהות); אך הוא עמד על דעתו. יצא ללא כל תעודה ולבושו – כעיראקי בן־הארץ. משח שערו בתמרוקים, כמקובל, ונטל בידו סל נצרים פשוט ובו מצרכי מזון. היתה זו נסיעתו הראשונה ברכבת בעיראק, כשבדעתו להיפגש במוצול עם מבריחים מקצועיים ולתהות על דרכי מעבר באמצעותם.

יושב שמריה בתא הרכבת, שקט למראית־עין, אך כולו דריכות ומתיחות לקראת המתרחש מסביב. והנה רואה הוא את המבקר עולה לרכבת בלוית שני חיילים חמושי רובים, ולבו נרתע בקרבו. סבור היה, כמובן, שכוונתם אליו. אך רוחו נחה במקצת, משראה כיצד הם עוברים מנוסע לנוסע ודורשים “פס”. ולשמחתו נוכח במהרה לדעת, כי ה"פס" פירושו כאן כרטיס הנסיעה, ותפקיד החיילים הוא להגן על המבקר לבל יתנכלו לו הנוסעים בלא כרטיסים כפי שקרה כבר לא פעם. כאשר התקרבה החבורה אל שמריה שם עצמו מנמנם, הושיט כרטיסו כאילו מתוך תנומה והוסיף לנמנם כאילו כל המתרחש כאן אינו נוגע לו.

באחת התחנות הקרובות למוצול עלה לרכבת שוטר תנועה לבוש מדים לבנים ושאל לתעודות. אז הבין שמריה, כי הפעם הוא בכל רע. העיר את מלווהו, מבחורי התנועה בבגדד, שנרדם תוך כדי ישיבה על הספסל שממול, והכין עצמו לקפוץ מן הקרון. ואף על פי כן החליט ברגע האחרון לנסות מזלו, באותה הסואה רגילה של מנמנם. וכשניגש אליו השוטר וטלטל אותו, נשא ראשו ושאל בנעימה מזרחית:

– א?…

— מה שמך? – אמר השוטר.

קרא בכינוי המחתרת שלו והוסיף לישון. שוב מטלטל אותו השוטר ושוב הוא שואל:

– מהיכן אתה?

ושוב ענה קצרות מתוך תנומה.

– מבגדד.

– ומה מעשיך?

– פועל. – ענה וישן שוב.

לבסוף נמאס לו לשוטר הדבר, הרפה ממנו והמשיך את הביקורת שלו בקרון. וכאשר נעלם לחלוטין, פרץ הבחור המלווה בקריאות חנוקות של שמחה:

– שמע, הרי היית “זהב טהור”! לסדר שוטר כך לא הצליח עדיין אפילו עיראקי ממש!

בבואם למוצול סר המלווה לבית־מלון, ואילו שמריה פנה ל"מנזיל" – אכסניה, שרוכבי הגמלים יורדים אליה בדרכם לנוח ולהחליף־כוח. כאן מוצאים להם מקלט בני דלת העם, ולעתים נקודת מפגש היא לחוגי העולם התחתון. לאחר שמצא לו מקום באכסניה ביקש שמריה דרכו אל מזכיר הקהילה היהודית, שידע שמו, התודע אליו וסיפר לו תכניותיו והוא ציידו בתעודה של אחד מיהודי המקום, אשר נפטר ולא הוצאה על שמו תעודת מָות. וכך זכה לג’ינסיה של דאוד חדורי ז"ל, אשר הניח אחריו אלמנה ויתומים. ישב במוצול זמן מה והתחיל קושר קשרים עם מבריחים.

בנסיעתו השניה למוצול ישב שם שלושה חדשים במחיצתם של עובדי סולל־בונה, אשר שימשו לו הסואה, וביקש קשרים עם היאזידים. המשא־והמתן התנפץ לבסוף בגלל התשלום הגבוה שדרשו – 30 דינר לאיש. באותו הזמן היה זה עדיין סכום מופרז, שהמרכז בתל-אביב לא הסכים לו. היאזידים, אגב, הציעו שהוא ישולם להם בנשק מן הארץ, אבל במרכז לא הסכימו לתנאי זה מעיקרו.

במסעו אל שבט היאזידים נתלווה אל שמריה שליח המוסד, ישראל ספיר, חבר קיבוץ רמת־הכובש, אף הוא ממשתתפי הקורס במקוה־ישראל. זמן קצר לאחר צאת חבורת השליחים הראשונה לטהרן נשלח יחידי לבצרה, שבגבול עיראק–פרס, כחלוץ לפתיחת גבול זה בפני הפליטים היהודים, אשר עדיין לא הגיעו לכאן ורק קולם החנוק בקע ממרחקים.

ככל חבריו, נטל עמו ישראל כצידה לדרך את תום אמונתו בשליחות ואת חום לבו. ככל האחרים עסק בהתלהבות בתחומי הקורס באימוני שדה ופעולות לילה, ואחר־כך, בשבתו בתל-יוסף עם קומץ החברים, שלא התפזרו, מצפים לקול הקריאה, השקיע עצמו בלימוד שפות, וככל האחרים עמד בנסיונות קשים ושבע אכזבות מרות. אכזבה ראשונה נחל כשאך הגיע לאבדן. אותה שעה נדרש מכונאי לעיר מוצול דוקא ועל כן שלחוהו מיד מנהלי־העבודה של סולל־בונה לשם, ולא לבצרה, כפי שתוכנן בארץ. לא היתה ברירה אלא לציית, ורק בקושי הצליח להודיע למרכז את דבר התקלה. וכאן, בשבתו במוצול, נפגש עם שמריה במסעותיו על פני עיראק, ונצטרפו יחד לבקש שבילים לעליה.

בדרך המסוכנת במרחבי מדבר, המשובצת תחנות משטרה, לאורך קו הנפט כירכוך–חיפה, יש רצועה בת עשרות קילומטרים הזרועה אבני בזלת. אין שם כל אפשרות לעקוף את תחנת המשטרה ומכונית לא תוכל לפלס דרכה. בלב הבחורים התרוצצו מחשבות רבות, כיצד לפרוץ רצועה זו למרות הכל. היתה בלבם מחשבה לעלות צפונה למוצול, לקרבת הגבול הסורי, ולשכור לעזרה מישהו מבני השבטים השונים היושבים שם. שמריה השיג מכונית אצל אחד השייכים ונתלווה אליו ישראל למסע רב סכנות בהרים שבגבול הסורי. לא הרחק משם חנה הצבא הרוסי. למרות ההסכמים בין בעלות הברית נטושה היתה בתקופה זו התגוששות נסתרת בין הכוחות האמריקנים והרוסים על השפעתם בקרב השבטים הללו. רָוחו שמועות, שכל אמריקני אשר נזדמן לסביבה – היה נעלם, כאילו פצתה האדמה פיה ובלעה אותו.

מוצול מהווה ערב רב של עמים ושבטים – אשורים,³ כלדאים,⁴ תורכים, צ’רקסים, ערבים, דרוזים, יהודים ואחרים. הכלדאים הם שבט קרוב ליהודים בכמה סימנים חיצוניים. השם שמעון מצוי מאוד ביניהם, ועד היום מדברים הם בלשון ה"תרגום"⁵. הבחורים קראו לפניהם פרקים מן ה"תרגום"⁶ – והבינו, אבל לשון הדיבור שלהם היתה זרה לאוזן השליחים. בין השייכים שאתם באו בדברים היו סַבֶּיים ויאזידים. הסביים, המפורסמים בהדר זקניהם הארוכים, מתימרים, שהמסורת שלהם היא מאז ימי יוחנן המטביל. זוהי כת, שספרי־הדת שלה כתובים ארמית⁷; הם ידועים גם בשם מַנְדַעים (משורש מַדע). היאזידים, בעלי הצמות הארוכות וחוגרי הנשק, “המאמינים בשטן”, מדברים כורדית.

המכונית בה נסעו היתה שבר־כלי, ללא אור, ומידי פעם היה הכרח לדחוף אותה. כשהתחממה נאלצו להפסיק את המסע ולחכות. מדי הצבא שלבשו סייעו להם הרבה, וחיילי הדיביזיה ההודית שחנתה בסביבה עזרו להם לא פעם בדחיפה או בהספקת דלק.

כאשר הגיעו לבסוף למחוז חפצם, כמעט ועמד לבם מדפוק בהיודע להם, כי זה עתה היה שם המושל הצבאי הבריטי, ואילו הקדימו מעט, היו נופלים בפח. וסופו של המסע היה, כי לא נפגשו כלל עם השיך, מאחר שהמושל לקחו אתו לבילוי.

גם בדרך חזרה הפסיקה המכונית מהלכה ולא היה בכוחם להזיזה כששקעה באדמת ביצה. מיד הופיעו “חוגרי־הנשק” ופניהם לשוד. אמרו הבחורים:

– נשלם ככל שיטיל השיך.

הניחו “בעלי־הצמות” נשקם מידם ודחפו את המכונית. אז הערים עליהם ישראל, שישב ליד ההגה ולא הדליק את המכונה. ורק כאשר הצליחו להתרחק מן הנשק התניע פתאום את המכונית – לקול צעקותיהם של הדוחפים. ולמזלם של שני הבחורים נדלקה המכונית בו ברגע – ודהרו קדימה, כשקולות הצעקות והקללות עולים באוזניהם.

כשהתרחקו מעט ירד הערב והיה חושך. שמריה צעד קדימה להורות הדרך לישראל האוחז בהגה. פתאום זעק שמריה בקול בהלה:

– עצור! עצור!

ורק בדרך נס נעצרה לבסוף המכונית, כשהיא על פי תהום, ליד צוק סלע.

באותה נסיעה למוצול קשר שמריה קשרים עם שני יהודים, שמילאו תפקיד חשוב בהמשך הפעולה. אחד מאלה היה הקופאי של תחנת הרכבת, אשר חלק ניכר מעובדיה היו יהודים. והאחר – עובד יהודי של השירות החשאי הבריטי בצפון עיראק. שמריה ידע, כי פקיד זה סייע בידי אחת הבנות לעלות לארץ־ישראל, ואמר בלבו: שלח לחמך על פני המים. בוקר אחד הופיע ליד בית האינטליג’נס הבריטי, שהכל רעדו מפניו, דפק בדלת, ושאל לד. כשהכניסוהו לחדרו, פנה אליו בערבית ואמר:

– באיזו שפה עלי לדבר אתך – אנגלית, צרפתית – ואולי אפשר לדבר עברית?

האיש בא במבוכה, אך טרם הספיק לענות, הוסיף שמריה ושאל:

– מישהו מאזין למדובר בתחומי החדר הזה?

נבוך הצעיר עוד יותר.

ולבסוף, כאשר גילה לו שמריה, כי מארץ־ישראל הוא ועיסוקו בעלית מחתרת, נדהם ונחרד ולא הוציא הגה מפיו. ושמריה מוסיף ואומר, כי יודע הוא מה צפוי לו בעקבות צעד מעין זה. ואף על פי כן, בא לפניו לבקש עזרתו.

כאשר האיש התאושש מעט, שאל את שמריה, אם אינו יודע היכן הוא מצוי ושמריה ענה ואמר:

– כן, יודע אני – בלוע-הארי, ואין זה מן הנמנע – שהלוע יסגור עלי מלתעותיו – וחסל. אבל ידוע לי גם עם מי אני יושב כאן.

ואז סיפר לו לבחור כל מה שידע עליו – וכיצד עזר לפלונית לעלות לארץ – והביע אמונתו, שיעזור גם לו. האיש היה נדהם ומזועזע. ואולם לאחר רגעים מעטים של הרהורים ומאבק פנימי בולט לעין הסכים; אך תנאי הציג:

– תחשוב ותשקול היטב בכל פעם לפני שתפנה אלי; תנצל אותי בתבונה.

לימים הציג תנאים נוספים. בין השאר ביקש הבטחה, כי אם יגיע אי פעם לארץ־ישראל יינתן לו שם תפקיד כערכו. שמריה ענה לו, כי בארץ מעריכים את האדם לפי מעשיו ולא לפי מעמדו בעבר, אך הוא מיאן לשמוע.

היו נפגשים מפעם לפעם ובאמצעותו הכיר שמריה את הסביבה. ובתקופה מאוחרת יותר, בשעת הרדיפה הגדולה על שליחי המחתרת ופעולתה, היה גם מקרה שהצילם ממאסר.

הדבר היה כאשר גברה הדרישה מן הארץ, שכל השליחים יחזרו, מאחר שסכנת מאסר היתה מרחפת עליהם שעה שעה. אך שמריה מיאן לצאת את עיראק בטרם יגשים תכניתו לבקר בכורדיסתאן. יצא עם עזרא ועוד חבר אחד לטיול ולא הקפידו על כללי הזהירות ונפלו בפח. ביציאה מתחנת הרכבת של מוצול לעבר העיר עמד סרג’נט משטרה עיראקי ובדק את תעודותיהם של העוברים ושבים. עד אותו היום הצליח שמריה תמיד להשתמט מכל בדיקה. ואולם הפעם ישבו שלושתם בכרכרה והשוטר פנה תחילה אל עזרא ושאל לשמו. נזדרז החבר השלישי, בן המקום, וענה תחתיו. ומעשה קל-ערך זה עורר חשדו של השוטר הממולח. אמר:

– מדוע אתה עונה תחתיו?

אז פנה לעבר שמריה ושאל לשמו וכאשר הפליט הלה מפיו, כדרכו, את כינוי־המחתרת שלו, אמר השוטר ברוגזה:

– רואה אתה שלושה פסים אלה על שרוולי? – עליך לדעת, כי לא ברחוב מצאתים; השגתי אותם בעמל רב. אותי לא רימו אף פעם! לא, אתה אינך בן הארץ הזאת ותוציא תעודתך.

שמריה חשש להראות לו את התעודה העיראקית, שקל היה לגלות זיופה. והשוטר הוסיף וחקר:

– מאיזו ארץ אתם, ושמא מארץ־ישראל באתם לכאן?!

לא הועילו כל טענותיהם, כי עיראקים הם וכאן נולדו, הם ואבותיהם. לבסוף נאלצו לרדת מן העגלה ונצטוו לחכות בצדי הדרך. שמריה אמר לנפשו: “שירת הברבור”.

בינתיים נזעקו עוד שוטרים עיראקים והחלו בודקים את המזודות. ואף כי לא נמצא בהן כל דבר פסול, ידעו הבחורים, כי השוטרים הלהוטים אחר פרסי הכסף הגדולים הצפויים לכל מי שיצליח לתפוס בחורים מארץ־ישראל, לא ירפו מהם על נקלה. על כן הבינו, שהפעם לא יועיל כל סכום כסף אשר יציעו להם. העלו בדעתם תכניות בריחה שונות, אבל בינתים היו כבר מוקפים עם רב ולא ראו כל פתח למנוסה. לבסוף עלה בדעתו של שמריה לשלוח את העגלון לתחנת הרכבת, על מנת להזעיק לעזרה את הקופאי מכרו. לקופאי של רכבת היה בעיראק מעמד מכובד. פנה שמריה אל הסרג’נט בתרעומת ואמר:

– אשלח להביא את קרובי ותחדל להתחכם…

נבהל השוטר וציוה על העגלון לבל יסע. אבל לאחר שהבחורים פנו אליו בדברי כיבושין וגם הבטיחו לו סכום כסף הגון – נענה להם.

העגלון נסע והשלושה עומדים ומצפים ולבם הולם מתוך הספק – היבוא הקופאי אם לא יבוא?… משחלפה מחצית השעה והאיש לא בא, גברה המתיחות מרגע לרגע וכמעט אמרו נואש. אך לבסוף הופיעה בקצה הרחוב כרכרה ובתוכה אדם. וכשהבחינו בו, כי הקופאי היהודי הוא – הוקל ללב. ירד האיש מן הכרכרה, חיור כמת. מיד הבין את המתרחש ואמר:

– חדורי, אחי וקרובי, מה מעוללים לך כאן?

נבהל השוטר והתחיל מצטדק:

– לא עשיתי להם דבר; רק חפצתי לדעת לאן פניהם.

– לדיג’לה – ענה שמריה. – היה זה המלון המכובד שבעיר.

סרו הבחורים למלון, אף שכרו להם שם חדר, כי הבינו שהסרג’נט לא יניח על נקלה טרפו מידו ויבלוש אחריהם. ואמנם כאשר ניבאו כן היה. עוד טרם הספיקו להגיע לפתח המלון, והשוטר עומד כבר שם ושולח חיוך לקראתם.

לאחר שהִיה קלה בחדרם שבמלון שלחו לקרוא לד., איש האינטליג’נס, ואמרו לו:

– נתפסנו; תעזור לנו.

יעץ להם קודם כל לצאת מיד למלון אחר. בעל המלון לא רצה לותר על התשלום המגיע לו, מאחר שכבר נכנסו לחדר. עמדו והתקוטטו אתו בקול רעש גדול, לבל יעוררו חשד בויתור נחפז. משעברו למלון אחר, הופיע ד. כעבור שעתים, הכניסם למכוניתו והוליכם למאהל של שבט בדווי, מידידיו, ולאחר שנערכה שם כירה, כראוי לאורחים, הובילם לתחנת רכבת קטנה, שעבד בה מנהל יהודי, ואמר לו:

– תמלא כל מבוקשם של אלה.

סיפרו למנהל התחנה, כי יהודים הם והמשטרה בעקבותיהם, וביקשו שישלחם לבגדד בתא מיוחד של המחלקה השניה. נבהל מאד ומרוב פחד נכנס לחדרו והתחיל שותה ערק עד שנשתכר ובבוא הרכבת היה שיכור כלוט. ואף על פי כן מילא מבוקשם. וכשנפרדו ממנו לחץ ידיהם באמרו:

– הלואי שתגיעו בשלום ושאני אשאר כאן בשלום.

אך הסתדרו בתא, והנה אדם מסתובב על יד הפתח, הלוך ושוב ללא הרף. שוב חששו שמא נפלו בפח. ואמנם היה זה בלש. על כן החליטו, כי לכשיגיעו לבגדד יפרדו איש לדרכו. וכן עשו. אך הגיעה הרכבת, מיד ירד שמריה ושם פניו אל מקום עבודתו של בחור יהודי צעיר, אשר תפקידו היה לפקח על העברת קרונות הרכבת מפסים לפסים. גם מנהל התחנה היה יהודי והבחורים קשרו אתו קשרים זמן רב לפני כן – לשעת צורך.

עתה הגיעה השעה. אמר שמריה לצעיר:

– יש לי צורך לעבוד אתך.

הרכיב משקפים שחורות ועבדו יחד. אחר־כך עברו יחד דרך חדר מנהל התחנה החוצה – והסתלק.

לאחר מעשה נודע לו, כי אמנם בדקו בתחנה תעודותיהם של כל הנוסעים. ובחשכת הערב בא אליו בסתר הצעיר העובד בתחנת הרכבת וסיפר, כי בלש חקרו – מיהו אותו אדם שעבד והסתלק בחברתו. לאחר דבריו, כי הוא צעיר ממוצול, שאת שמו שכח, סיפר לו הבלש, כי המשטרה מחפשת אחר שלושה בחורים יהודים וכי אחד מהם נושא תעודה מזויפת, אבל שמו האמתי הוא “שמראליהו” – כך נשתבש להם לשוטרים העיראקים שמו של שמריה. שאלו הצעיר היהודי, שמא יודע הוא מיהו אותו שמראליהו; ושמריה ענה בשקט, שלא שמע שם זה מעולם.

מסתבר, כי סרג’נט המשטרה של מוצול הוא ש"מסר" אותם. ואילו יצאו מן התחנה שלושתם יחד, היו ודאי נאסרים. לימים התקשרו בחורי המוסד־לעליה עם אותו סרג’נט ממוצול והוא עזר להם תמורת תשלום הגון. הוא גם גילה לבו לפניהם, כי פעם בא לידיו אחד הצעירים מארץ־ישראל, אשר המשטרה מחפשת אחריו – ובטפשותו הניחו לחפשי.

כעבור זמן רב, כאשר פגש הצעיר היהודי עובד הרכבת את שמריה בארץ, אמר לו בצחוק:

– שמראליהו, שמראליהו, הזוכר אתה כיצד סיפרת לי, כי לא שמעת שם זה מעולם?

גם עם הקופאי נפגש שמריה לאחר זמן בארץ, והלה אמר לו מתוך גאוה:

– שמח אני לא רק על שעשיתי זאת למענך, אלא גם על שהיה לי הכוח לעשות דבר כזה!

כך רכשו להם הבחורים מאות ידידים, אשר לאחר קשר שקדני אתם במשך זמן רב, נפתח לבם ונתנו יד לעזרה בכל עת שנדרשו.

לאחר עלית שיירת “ילדי־טהרן”, – מפליטי יהדות פולין, שהגיעה לארץ בעקיפין, דרך הודו, מכיון שממשלת עיראק לא נענתה לדרישה להתיר להם מעבר בארצה, – נעשה נסיון להעביר דרך עיראק ילדים יהודים בהסואה כילדי פולנים. אך היה חשש לאשר עלול לקרות בגבול, אם יעמדו העיראקים על הזיוף ויתעקשו להחזיק באיסור שלהם. על כן החליטו הבחורים לבדוק אפשרויות מעבר בדרך אחרת, לא בגבול בצרה שבמפרץ הפרסי בדרום, אלא על-יד חָ’נַקִין, עיר על גבול עיראק–פרס בצפון. וכיון שבסביבה זו לא היו להם עדיין כל קשרים, קנה ישראל כרטיס לאוטובוס, שלא הצטין בגודלו ובנקיונו, עבר את השטח הרוסי⁸ ליד טַבריז, ולאחר שעמד שם בבקורת החמורה, המשיך דרכו לחמדָן ומשם עד לגבול ח’נקין.

הפעם נסע כפרסי. בתעודת הזהות שלו, הכתובה כולה פרסית, בלטה רק מלה אנגלית אחת – “פלסטינין”. שבוע ימים שהה בדרך, כשהוא שותק רוב הזמן, כדי שלא להסגיר עצמו על־ידי דיבור בשפה זרה. נסעו בעיקר בלילה וביום נחו. היו מחכים שעות רבות בתחנות־הדרך וכמה וכמה פעמים החליפו את המכונית. משענתו העיקרית היו הרבנים והשוחטים. בכל עיר שאל ל"חכם" ואליו היה פונה וחוסה בצלו. כשנכנסו לעיר טבריז נעצר האוטובוס וצריך היה לחכות שם עד הבוקר. היה זה שטח ההשפעה הרוסית – ללא מעבר חופשי. הופיעה צעירה רוסית ובידה תת-מקלע ודרשה ברוסית “פספורט”. תחב ישראל תעודתו לידה, מבלי לתת אות כי שומע רוסית הוא. למזלו לא עיינה כלל בתעודתו.

דרך מעין זו, שאורכה כאלפיים קילומטר, – רצופה תקריות לרוב. היה מעשה, ו"חכם" אחד, והוא גם השוחט, כיבדו בכיסוי דם תרנגולת שחוטה באפר – כבוד זה הוענק לו בזכות בואו מארץ־ישראל וירושלים. ישראל, – שלא ידע את הדין הזה ומה עליו לעשות, – נבוך וחשש שמא תעורר זהותו חשד. על כן נאלץ להסביר מיהו ומה מטרת מסעו.

בעיר אחרת בא בליל שבת לבית ה"חכם", והנה הוא פורט על כלי נגינה, מעין גיטרה. תמה ושאל: – בשבת?

וה"חכם" עונה ואומר:

– לשמח לב אנוש — מותר.

למחרת היום עלה לתורה והיה עליו לקרוא בפרשת השבוע; קרא שלא לפי טעמם של אנשי המקום וכבודו ירד בעיניהם.

לבסוף הגיע לעירה סמוכה לח’נקין, בשטח הפרסי. תושביה רובם יוצאי כורדיסתאן, שהיו עובדי אדמה והיגרו מכפריהם עקב רדיפות השלטון והשכנים והיו עוסקים בעירה בכל שנזדמן לידם, לרבות הברחה. בא לפניהם וסיפר, כי אח לו בח’נקין ועל כן רוצה הוא לעבור אליו בסתר. התחילו עומדים על המקח ולא באו לידי פשרה בענין שיעור התשלום. וכיון שהדבר היה בשבת, קבעו פגישה למחרת היום. בינתיים הזמין הרב את כל הקהל לברית מילה. היו הכל יושבים על הרצפה והרב קורא בספר הזוהר וכולם עונים אחריו במקהלה.

למחרת היום הלך עם המבריח אל הגבול. הציע לו האיש שימכור לו חפציו, כי מעבר לגבול הכל זול יותר. לא נענה לו, כי חפץ לנסותו. לפי הנוהג היו עוברים את הגבול ברגל על ידי עקיפת תחנת המשמר שעל פסגת ההר. השוטרים היו רואים כל אדם היורד מן האוטובוס לרגלי ההר, ומיד הקצין שולח שוטר, על מנת לגבות את המס לעצמו ולפקודיו. התשלום הרגיל היה מחצית הלירה, ואולם הפעם, למראה איש זר, תבע השוטר לירה. פתחו בויכוח על הסכום. לבסוף, כשהתיר ישראל צרורו והשוטר ראה שם ספר תנ"ך, סבור היה, שכומר הוא, ומפני כבודו של איש־הדת הסכים לקבל 75 גרוש בלבד.

אך נכנסו לח’נקין, הוברר מיד, שהכל מכירים את המלווה – דוד שמו. ומשראו בחברתו זר החלו תובעים ממנו כסף – “דמי לא יחרץ”. שהה ישראל בחברתו זמן מה ועמד על מהימנותו ולבסוף התודע אליו וסיפר לו ענינו; והסכימו, כי מעתה יהיה דוד איש מחתרת ההעפלה.

ישראל הגיע לח’נקין בלילה. כל הסביבה היתה מוארת באור מסנור של שריפה גדולה, שאין לתארה במלים. כך שרפו את פסולת בתי־הזיקוק, שאין כדאי להשקיע בה הוצאות הובלה.

בח’נקין חנתה כבר אותו זמן פלוגת חיילים ארצישראליים והיה קל יותר להסתדר.

 

פרק שביעי: קורות שיירה אחת    🔗

אותו בוקר היו רחובות בגדד עלופי חום ואבק וכל הנפש בהם מכוסה זיעה – כתמיד. בבתי הקפה האפלוליים נצטופפו כרגיל המוני גברים חבושי כובעי “הפַייסֶליות” השחורות לראשיהם ופלחים עטופי כופיות היו יושבים על המדרכות. החנטורים הישנים, אלו הכרכרות השחורות הרתומות לצמדי סוסים מנומנמים, הנאבקים עם להקות הזבובים הטורדנים, ניצבו כאן באפס מעשה, כמימים ימימה. מפעם לפעם היה מופיע על המדרכה נער בית-הקפה ומריק בקול רעש ושאון פחי מים מזוהמים. המים נועדו לצנן ולרענן, אך הם התיזו בוץ והעלו ענני אבק והגבירו סרחון ביבי השופכין הפתוחים למרגלותיהם של מעשני הנרגילות שעל השרפרפים הנמוכים.

הכל כדבר יום ביומו.

שלא כרגיל היתה ההתקהלות המוזרה של חבורת חיילים בריטים, כמה עשרות במספר, ליד משרדי ראפידיין, היא חברת הנסיעות הערבית בגדד־ירושלים, המתחרה בחברה האנגלית המפורסמת של האחים נֶרן. מזה כמה שנים, מאז היה כל העולם חזית למלחמת העולם השניה, ראו כבר רחובות בגדד מחזות מוזרים רבים; חילות לרוב עברו כאן, שיירות שיירות, ממזרח למערב וממערב למזרח. חבורות פועלים ומהנדסים מפלשתינה הוסעו לבושים במדי הצבא הבריטי. משפחות פליטים פולנים, על נשיהם וילדיהם, הובלו דרומה בחסות צבא בעלות־הברית.

שונה מכל אלה היתה חבורת העשרות במדים בריטיים שהתקהלה כאן אותו בוקר, ערוכה ומוכנה למסע הקשה דרך המדבר. דמומה ומאופקת היתה החבורה. ללא הגה בפיהם וללא ניד בפניהם המתוחים, עמדו האנשים לפני הסרג’נט קטן־הקומה והצנום, ששיערו שחור ומקורזל, עור פניו הכחושים כהה וכולו כשקוע ומרוכז בצרור התעודות אשר בידו.

שמריה גוטמן חזר אך אתמול ממסעו לבצרה והוטל עליו לצאת מיד לארץ עם שיירת עולים מוסוים כעובדי סולל־בונה, שניצלו זכותם של אלה ללבוש מדי הצבא הבריטי. היתה זו הפעם הראשונה, שהבחורים ניצלו זכויותיה של החברה הקבלנית הארצישראלית. לא בנקל ולא ברצון הסכים אנצו סרני, העובד הבכיר של המוסד־לעליה בבגדד ולמראית־עין פקיד סולל־בונה, לתת ידו למעשה זה, העלול לסכן כבודה ומעמדה של החברה. בהתרגשות גוברת והולכת ליוה מרחוק את צאתה של השיירה, כשהוא צועד בעצבנות אנה ואנה על המדרכה שמעבר לרחוב, כאילו אך בדרך מקרה נזדמן לכאן.

השיירה המוזרה היתה בת שלושים וחמישה איש, מחציתה מצעירי בבל ומחציתה מעריקי הצבא הפולני של אנדרס, אשר כונו בפי הבחורים בשם “עליה ו”, מלשון “ויברח”. בשל האחריות הגדולה והסכנה הרבה, הוטל על שמריה עצמו להילוות אל השיירה. אך בינתים, עד שתאורגן השיירה וייקבע סופית מועד צאתה, יצא לבצרה, בגבול עיראק־פרס, על מנת לכונן שם את הקשר להעברת עולים מעיראק לארץ־ישראל דרך פרס.

במסעו לשם נתלווה אליו צעיר יהודי מבני בצרה, אבל את הדרך בחזרה עשה ביחידות. היה לילה. ישב בתא של המחלקה השניה ואתו בתא – עוד נוסע אחד בלבד – ערבי שמן ועב־כרס, הלבוש אירופית. בתא היו שתי מטות ושולחן וכסאות – תנאים נוחים לנסיעת לילה תמים. שמריה נתן דעתו לנהוג כלפי השכן למן הרגע הראשון כך, שלא יעורר בו חשד כלשהו. היה אתו סל ובו כמקובל נתח תרנגולת וירקות. וגם לשכן סל מלא וגדוש. והיו השנים יושבים ותוהים איש על רעהו מי ומה הוא. הזמין הערבי בירה מאת הממונה על המזנון; אותה תקופה היתה הבירה מיועדת לצבא בלבד – אף על פי כן, קיבל מבוקשו ושתה כוס אחר כוס ללא הרף. שלושה בקבוקים הריק בזה אחר זה. ומדי פעם העיף עין על הבחור הצעיר ומעשיו. הזמין שמריה אף הוא בירה. המלצר בעל הנסיון נזדרז להשיב, כי חל איסור על מכירת בירה לאזרחים, אך בה בשעה הושיט ידו אל מאחורי גבו. הניח שמריה דינר לתוך כף היד המושטת וקיבל מבוקשו. מזג כוס לעצמו וכוס לשכנו, ואף כי שמריה אינו רגיל בשתיה, היו שותים בצותא בקבוק אחר בקבוק. אז פתח בעל-הכרס ואמר:

– ועכשיו מה עושים, בחור צעיר?

ושמריה עונה לו ברוב נימוס ומליצה, כראוי לצעיר בפני הקשיש ממנו:

– אשר יצוה הגדול ממני, הן בשנים והן בכוח השתיה, אותו נעשה.

– ועכשיו – ארוחה דשנה! – פנה בקול מצוה לעבר המלצר. אך הלה סרב, בטענו:

— כבר סגור.

– אין סגור! – נצטווח בעל הכרס ושוב הוא תוחב מטבע לידו של המלצר. מיד פתח לפניהם את קרון המסעדה והיו אוכלים ושותים עד אחר חצות הלילה.

כל אותו הלילה נאלץ שמריה לבלות בחברת הקבלן הערבי לעבודות בנין, וכל כך מעורה היה כבר בהווי המקום, שחברו למסע לא חשד בו, כי זר הוא.

לבגדד הגיע בבוקר, עיף ורצוץ, לאחר שנעדר מן העיר שבוע ימים. מיד הודיע לו אנצו סרני, כי בעוד יומיים יוצא הוא עם השיירה והכל מוכן לדרך. היום האחרון לפני היציאה, שנועד להכנות אחרונות, נשתבש לו באורח בלתי צפוי. אחד מפעילי התנועה הביא אתו ברכבת שני יהודים מעריקי הצבא הפולני. בתחנה עצרו את הבחור שוטרים והחלו בודקים חפציו. נבהלו השניים, נשאו רגליהם וברחו ונעלמו. כשנודע הדבר לשמריה, יצא לחפש את עקבותיהם. חמש שעות רצופות סובב בסמטאות הנדחות של קצוי הכרך, באותו חלק של העיר שם נעלמו. לבסוף פנה לשכונה הידועה בשם מחלת־א־דהב, היא שכונת הזוהמה והזנות השפלה ביותר. בתי החמר הנמוכים מצופפים כאן, בית על גבי בית, וה"מאמות" עומדות בפתח ומושכות את הלקוחות בכנף בגדיהם ומשכנעות אותם להיכנס פנימה. אחת מאלה רגמה אותו בקבקביה חירפה וגידפה וירקה בפניו, מאחר שלא נענה להזמנתה להיכנס פנימה. לבסוף התיאש וחזר בידים ריקות. אך בינתיים נמצאה האבידה. שני העריקים פגשו באחת הסמטאות בצעיר, שהבחינו בו כי יהודי הוא, ושאלוהו היכן כאן “התנועה” – וכך הגיעו למחוז חפצם.

בגלל מאורע זה לא היתה שעתו של שמריה פנויה אותו יום אחרון לסידורים האישיים של תעודותיו וכל הכרוך במסע הקשה והמסוכן. חבריו הכינו תעודותיו בהיעדרו. ולמחרת הבוקר, אך בא למקום המפגש וקיבל התעודה לידו, עמד מיד על השגיאה שנעשתה בכך, שבתעודה נרשם שמו המלא והמפורט.

שיירה שיירה וקורותיה.

כרגיל, היו הבחורים מצרפים את עריקי הצבא הפולני לשיירותיהם לפי המלצה מיוחדת, מחשש שמא יפלו בפח. לא היה לפניהם כל קנה מדה פוליטי לבחירת האנשים לעליה ולא הפלו בין איש לאיש. בדרך פעולתם נפגשו עם רבים מחברי אצ"ל והעלום בשיירותיהם. אחד מאלה היה מיכאל אשבל (מייק), שנפל בשעת פריצת מבצר עכו בידי האסירים בי"ד באייר תש"ז (4 במאי 1947). צעיר בעל שאר־רוח היה, נלהב ונועז. כאשר נפגש עם שמריה בבגדד, שאל בתמהון:

– האומנם תסכנו חייכם למען יריב פוליטי ותעלו חבר אצ"ל?

מתוך חומות בית הסוהר בעכו נפרד משמריה והוסיף במכתבו, כי לאחר שנפגש עם בחורי המוסד־לעליה בעיראק וראה פעולתם, נוכח לדעת, שגורל העם היהודי נתון בידים נאמנות.

אירע מקרה באחת השיירות של פלוגת ההובלה הארצישראלית, אשר הביאה ציוד צבאי לעיראק ובדרכה חזרה הסיעה חמישים עולים במדי צבא – ברגע האחרון לפני צאת השיירה, הופיע יהודי כבן שישים ואמר אל שמריה:

– אתה מוכרח להציל אותי ובטוח אני שלא תסרב!

על השאלה – מדוע הוא בטוח כל כך בדעתו זו? – ענה, כי הרי מישהו מוכרח סוף־סוף להצילו, מאחר שנותר יחידי מכל משפחתו והצליח להגיע עד סף הארץ ממש. האיש צורף לשיירה והובא אל מוסדות העליה בארץ־ישראל. למחרת היום הזעיקו את שמריה, שיבוא אל אותם המוסדות, על מנת לסייע בידם להתגבר על עקשנותו של היהודי, המסרב לפתוח פיו ולענות אף במקצת על השאלות השגרתיות ביותר, כגון שמו, גילו, מקום הולדתו, וכדומה. פנה שמריה אל הזקן, היושב על כסאו חיור ורועד ואחוז חלחלה ותולה בו עינים מיחלות. כאשר לבסוף שיכנע אותו שמריה, שיסביר מה פשר שתיקתו, ענה, שכל אותן השאלות שגורות היו על פיהם של החוקרים בכל המקומות, אשר שם ביקשו להביא עליו כליה – והאומנם תישנה הזועה הזאת גם כאן?!

ורק לאחר שהבטיח שמריה על דברתו, שכאן לא יאונה לו כל רע, פתח פיו.

והיה מקרה אחר, זמן קצר לפני צאת שמריה לבצרה. באמצע הלילה בא לביתו חייל ארצישראלי, מכר, חבר תנועת־הנוער ואתו שני בחורים יהודים מהצבא הפולני. התרעם על שהובאו הבחורים הזרים לחדרו, מאחר שהוא פועל במחתרת. מכרו התנצל, באמרו, כי רק עכשיו ערקו שניים אלה מן הצבא, והאחד מהם הוכה מכות קשות, נחבל בגופו ושִניו נעקרו. המליץ על המוכה, כי מכרו האישי הוא. ואילו האחר – חברו של זה. שלח שמריה לקרוא לאחד מבחורי המחתרת והורהו, שיוליך את השניים בסמטאות בגדד במשך שעות, עד שיתבלבלו ולא ימצאו את הדרך לשוב אל חדרו. עם זאת צירפם אל השיירה הקרובה ולא נתן יותר דעתו על המקרה, עד שהגיע לארץ, כמלווה לשיירה שיצאה יומיים לאחר שובו מבצרה.

עומד שמריה במדי סרג’נט שלו בשעות הבוקר בחברת שלושים וחמישה העולים ליד משרד רפידיון מוכן לנסיעה – ועל המדרכה שמעבר לרחוב מטייל בעצבנות אנצו סרני ואתו עזרא כדורי וישראל קופיט, שנספח זה לא כבר לחבורה – והנה מופיעים פתאום שני שוטרים מן הבולשת הצבאית ולמראה ההתקהלות ניגשים הם לחקור פשר דבר. שמריה שקט למראית־עין ורק מבין שִניו מסנן הוא דברי אזהרה חמורים ל"חבריה":

– איש מכם, מלבדי, אינו שומע אנגלית – מובן? – ואם יהיה הכרח בדבר, אתן לכם אות וכולכם בורחים ומתפזרים…

ואמנם, כאשר פנו השוטרים בשאלה אל החיילים, מי הם ולאן פניהם, הראו אלה באצבע על הסרג’נט הממונה עליהם. פנה הסרג’נט אל השוטרים, שאמרו, כי רצונם לדעת לאן פני חבורת החיילים הללו. ענה ואמר:

– לירושלים.

– ומניין אתם?

– תסלחו לי – השיב בקור רוח – כבר אמרתי יותר מדי. בעצם לא הייתי צריך לגלות לכם מחוז חפצנו.

– אפשר תגיד מה תפקידכם?

– גם זאת לא אוכל לומר.

– האינך יודע מי אנחנו?

– כמובן, אני יודע! אתם מן הבולשת, אבל תפקידי הוא מעל לזה… ואתם אינכם צריכים לבחוש בענין…

בדבריו אלה התכוון לרמוז למיכלי הדלק, שבנו אנשי סולל־בונה, והעבודה נעשתה באוירה של מחתרת. ובזכות הסודיות של מבצעם הורשו הפועלים־במדים להשתמש למסעותיהם בחברות נסיעה אזרחיות ולא באמצעי התחבורה של הצבא הסדיר.

השוטרים סרו הצדה להתיעצות. ואולם לאחר רגעים מעטים חזרו ואמרו:

– סליחה, סרג’נט, שמא תסכים, שהבחורים יראו לנו את ה"פּייבּוּקס" שלהם?

– בבקשה… – ענה – לרשותכם…

הסתכלו מתוך היסוסים בתעודות הצבאיות המשונות, שהכל בהן שונה מבתעודות הרגילות – יש בהן תצלום ולעומת זאת לא נרשם השכר, ועל כל פנים נשאו התעודות חתימה מזויפת של מפקד הפלוגה וגם צו־התנועה שבהן היה מזויף.

היסוסם של השוטרים גבר במיוחד, מאחר שהסרג’נט עצמו השתמט מלהגיש להם את תעודתו לביקורת, כי לא חפץ, שיראו בה את שמו המפורש. אבל השניים, הבקיאים ומנוסים במקצועם, לא הרפו מטרפם. ביקשו רשות לבדוק לפחות את שמות החיילים ברשימות חברת הנסיעות.

כל אותה שעת משא־ומתן עם השוטרים, היה שמריה מציץ לרגעים לעבר המדרכה שממול, אשר שם היה אנצו מהלך בעצבנות מעוררת תשומת־לב, כאילו הוא מבקש מדי רגע להתפרץ אליו לעזרתו.

לבסוף הסתלקו השוטרים מבלי שהעלו דבר, אף כי הענין נראה להם חשוד. ספק בלגלוג ספק ברצינות הפטירו מעין התנצלות כלפי הסרג’נט המסתורי, על שאין בידם לעזור לו בסידור כלכלה לאנשיו – צידה לדרך. בהערה זו עשו נסיון נוסף להפילו בפח, מאחר שידעו, כי הדאגה לכלכלה אינה מתפקידם. הסרג’נט קר־הרוח הודה להם בשקט על אדיבותם.

כל אותו המסע היה כרוך בקשיים וסכנות. הדרך היתה מלאה שיירות חיילים פולנים וגבר החשש שמא יכיר מישהו את אנשי פולין אשר בחבורה. על כן נזהר שמריה מלסור אל מחנה-מעבר ומליהנות מכל סיוע צבאי אחר, שנועד להקל את קשיי הדרך הארוכה. ללינה נאלצו לסור לבית־מלון, כשהלב מלא חרדה שמא ימסרו אותם הנהגים העיראקים של החברה. כאשר נדרשו במלון לחתום שמותיהם, נזדרז הסרג’נט לחתום בשם כולם. ליד גשר אלנבי בגבול הזדנב תור ארוך, שהטיל פחד. על כן פרץ שמריה בתחנת הביקורת בצעקות, כי ענינו דחוף ביותר ומגיעה לו זכות בכורה למעבר.

לבסוף, לאחר מסע בן חמישה ימים, הגיעו דרך רבת־עמון לירושלים ומשם לרמלה. בשל קרבת המקום לנען, הביא שמריה את השיירה לקיבוצו וחילק את העולים ללינה בחדרי החברים. בחדרו הלין אחד מאותם שני הבחורים, עריקי הצבא הפולני, שהובאו לפני זמן-מה בלילה לחדרו בבגדד. התנהגותו של הבחור הזה בשעת המסע היתה כשורה – שקט וצייתן, סייע לסרג’נט בכל דבר. היה מצוי במחיצתו בכל עת, מוכן למלא כל הוראה או בקשה שלו ועמד לפניו כתלמיד לפני רבו, ואולם איש הבולשת הבריטית היה ותפקידו במסע זה ללמוד דרכיה ואורחותיה של הפעולה, על כל קשריה והאמצעים העומדים לרשותה.

הדבר נודע בארץ ממברק בצופן, שנתקבל מאת החברים בעיראק, בו סיפרו בחרדה, כי הבחור חזר לבגדד וראוהו מסתובב בעיר. הידיעה הגיעה לידי שמריה בהיותו בחופשה קצרה בבית־הבראה והוא עיֵף וסחוט. מיד הפסיק חופשתו וחזר לבגדד. ביום שובו הוברר לו, כי הבחור מסר את כל הידוע לו וכבר התחילו בחיפושים מרחוב לרחוב ומבית לבית. יהודים נאסרו והוכו, אבל את הבחורים לא מסרו. מיד התחיל בפעולה קדחתנית להכנת האנשים למקרה של של חקירה. ישב עם כל בחור מפעילי התנועה ושינן עמו את אשר יגיד. אז הופיע בחקירות גם השם “שמראליהו”. אנצו סרני נאלץ לעזוב את עיראק. מן הארץ נשלח מפקח המשטרה האנגלי וראש הסי.אַי.די. קטלינג. שלשה חדשים ישב בבגדד על מנת לגלות את מחתרת ההגנה שם. דבר שליחותו נודע לבחורים בעוד מועד והחזירו ארצה את כל השליחים שנתרכזו אז בבגדד. נותרו רק שמריה ועזרא ואתם מלכה, אשר ביקשו דרכים להברחתה. עזרא לא הרפה מדרישותיו הבלתי פוסקות מאת שמריה, שיחזור גם הוא, כי היה עיף וחולה. גם במרכז בארץ דרשו החזרתו, כי סבורים היו שהוא נתון בסכנה. אבל הוא עמד על דעתו ונשאר עוד זמן־מה. לאחר שהצליח להחזיר גם את עזרא.

עוד לפני כן ירדו כל השליחים למחתרת. שמריה השים עצמו חולה, ואפילו עזרא ומלכה לא ידעו, כי רק הסואה היא. עזרא היה מבשל בשביל ה"חולה" תבשילים מיוחדים וטיפל בו כאחות רחמניה. גם בביתו בארץ לא ידעו את האמת והיו סבורים כי נאסר.

אותו זמן שם לו שמריה למטרה להטעות את קטלינג ולהציל על־ידי כך את דרכי המחתרת של המוסד־לעליה. במשך שבועות שכב רתוק למיטה, ורק אחת לשבוע היה מודיע לחבריו הקרובים, שעליו לצאת לביקור אצל הרופא, מבלי שיגלה להם מיהו רופאו. שעת יציאה זו ניצל לפגישה עם איש צבא יהודי, שעבד בשירותו של קטלינג ושימש מקור הידיעות העיקרי שלו על יהודי בגדד ומחתרת ההגנה. לאחר פגישה קשה עם אותו חייל, הצליח שמריה להשיג ממנו את מבוקשו. תחילה סירב הבחור, כי קיבל מקטלינג הון רב בעד שירותו. בודד ומר־נפש היה ולא האמין למשמע אוזניו, כאשר הציע לו שמריה לעבוד למען ההגנה. שאל, אם ההגנה תתן בו אמון, מאחר שהוא שכיר הבולשת הבריטית. וכאשר ענה שמריה, כי בטוח הוא בו, שלא יסגיר את ההגנה, נדהם ונבוך ולבו נכבש לעצם העובדה, שנותנים בו אמון. ואמנם מילא הבטחתו באמונה ושלא על מנת לקבל פרס. בקביעות היה מוסר לקטלינג את הדוחו"ת, שהכין למענו שמריה, בהם הוסבר עד מה איתנה ומאורגנת היא ההגנה, שאין כל אפשרות לערערה. במשך ימים ושבועות עבד שמריה כדי להכין בשביל הבחור את התשובות על שורת השאלות שהציע לפניו קטלינג מדי פעם והיה נהנה בהצליחו להכיר עקבות תשובותיו בדוחו"ת שהגיש קטלינג לשולחיו.

אך בזאת לא אמר די. המשימה החשאית שנשא בלבו בשובו מן הארץ היתה לגלות עקבותיו של אותו בחור פולני בוגד, מעובדי ה"דבויקה" (השירות החשאי של הצבא הפולני) ולסלק מכשול זה מעל דרך פעולתו של המוסד־לעליה. השאלה המעשית שעמדה לפניו היתה – איך להיפגש עם הבחור ביחידות? לשם כך תיכנן מבצע מיוחד. תחילה גידל שפם. אבל שפמו זה כמעט והכשילו בשעת ביקור במוצול, כי שם אין אנשים צעירים בני גילו מגדלים שפם כל עיקר. בסופו של דבר גילח שפמו שבו תלה כל תקוותיו.

היסוה עצמו כרוכל, אחד מאותם הרוכלים הערבים הממלאים את רחובות בגדד, והחל עוקב בהתמדה אחר החייל הבוגד. חלפו ימים רבים עד שהצליח לפגשו ברחוב ביחידות ולא בחברת עוד אחד – כמקובל בשירות ה"דבויקה".

נגש אליו ואמר:

– מכיר אתה אותי?

נבוך הבחור ונתבלבל ונחפז להשיב:

– לא, איני מכיר אותך.

– לא יתכן הדבר! – אמר שמריה – כיון שלנת בחדרי.

נבהל הלה עוד יותר והתחיל מתחמק. אך ה"רוכל" עיכב בעדו והוסיף:

– אל תזוז. אני רואה שם את חברך, ואולם עליך לדעת, כי גם בעקבותי הולכים חברים השומרים עלי מרחוק. שים עצמך, כאילו אתה בורר מתיבת מרכולתי משהו לקניה, עד שאסיים דברי אליך.

נבוך כל־כך – שמילא אחר הפקודה. ואז הוסיף שמריה ואמר בתוקף:

– עליך להסתלק מכאן תוך שבועיים; ואם לאו – מר יהיה סופך.

ואמנם הסתלק.

שמריה היה אחרון מקבוצת השליחים הראשונה שיצא את בגדד. בתקופה שלפני כן, בטרם נאלצו לפרק את כל הארגון שהקימו, כינסו את חברי התנועה מכל קצות עיראק. בכנס זה ליכדו חבר מדריכים, שיוכלו לפעול על דעת עצמם בבוא השעה. פעולתם העצמאית של חבר המדריכים הצעירים מאנשי המקום נמשכה כמה חודשים. ולמרות ההפסקה הממושכת, עד בואה של חבורת השליחים החדשה, נמשכה הפעולה בערים ובכפרים וגם עלית המחתרת לא פסקה.

 

פרק שמיני: אנצו סרני בבגדד    🔗

דוקטור אנצו סרני המכובד, שישב במלון “סמירמיס” הידוע ועסק בתפקיד רשמי, נזהר מלהיפגש בגלוי עם בחורי המחתרת, שהוקירו רגליהם מבית המלון. אך בסתר מצא דרכו אליהם יום יום והיה שותף לכל פעולותיהם.

מראשיתה התנהלו בקרב החבורה הקטנה ויכוחים בלתי פוסקים על אופי הפעולה ודרכיה. הבחורים ראו הכרח להסתגל לכל התנאים של עבודת־מחתרת. ואילו אנצו לא היה מוכן להרכין ראש ולא היה מסוגל לותר אפילו למראית־עין על גאוָתו כיהודי. רק בא לבגדד קשר קשרים עם יהודים מנכבדי העדה ועם אנשי־תרבות ערבים, ושמו הלך לפניו בקרב חוגים נרחבים. דבריו ודעותיו הטילו ענין ומבוכה כאחת בקרב יהודים החרדים לנפשם; רבים נמנעו מלהיפגש אתו בגלל ויכוחיו הגלויים עם חוגי האינטליגנציה הערבית בענינים לאומיים שהיו רגישים לגביהם.

הבחורים הוקירו את אופיו הסוער, אוצרות השכלתו ועושר אישיותו הרב־גונית, וכן את החרדה והאחריות לשלום חבריו. למרות ההעזה האישית לו, ומבלי שחס על שלומו וכוחותיו, אסר עליהם כל פעולה, שהיה בה כדי לסכן שלומם וחרותם. בעניני כספים נהג בחומרה, ולא פעם היו הבחורים רואים עצמם נאלצים להוציא לצרכי הפעולה מתקציבם האישי. כל ימי שבתו בבגדד, כשהוא נתון בקלחת רותחת של בירורים וויכוחים ופעולה מעשית טורדנית – לא פסק מלימודים. בן בית היה בספריית האוניברסיטה של בגדד ותמיד נשא עמו צרור ספרים וכתבי־עת, שהיה מנצל כל רגע פנוי לקריאה בהם. רבות היה מיסר את שמריה, על שאינו נוהג כמותו. ולא פעם, תוך כדי ויכוחים ובירורים בעניני יום יום קשים וטורדנים, היה מפליג לשיחה רחבת־אופק ומלאת־ענין, אם על הפילוסופיה של שפינוזה ואם על דמותו של לנין או על ערכי היהדות.

רק זמן קצר לפני שליחותו לבגדד חזר אנצו נסער ונזעם משליחות אחרת, בקרב צבא בעלות־הברית במצרים. היתה זו פרשה קשה בחייו רצופי השליחויות הקשות. מאז נכבש לרעיון הציוני, והוא סטודנט צעיר ברומא של איטליה, היתה דרך חייו – משליחות לשליחות. כחלוץ העובר לפני המחנה עלה עם עדה חברתו וילדתם הפעוטה מבית אמיד ומשכיל ברומא והיה לעובד בטוריה בחולות המושבה רחובות וגר באוהל – אחד מקומץ האוהלים הראשונים של מיסדי גבעת־ברנר. אחר־כך בא תור השליחויות הבלתי־פוסקות בתוך הארץ ומחוצה לה. פעל כשליח לתנועת ארץ־ישראל העובדת בארצות־הברית ואחר־כך נשלח לעידוד יהדות גרמניה והצלת נפש ורכוש בימי שלטון הנאצים. בשנת 1940 היה עם ראשוני המתגייסים לפלוגות הארצישראליות בצבא בעלות־הברית. הודות להשכלתו וכושרו והלהט שבלבו נקבע לתפקיד המיוחד של ההסברה האנטי־פשיסטית, בשידורי רדיו ובעתון האיטלקי “צדק וחופש”, בקרב מאתים אלף אזרחים וחיילים איטלקים שנפלו בשבי בידי הצבא הבריטי.

מצרים שימשה באותם הימים מטרה ראשונה למסעו הצבאי של מוסוליני, על כן נודעה דוקא שם חשיבות מיוחדת לתעמולה האנטי־פשיסטית בשפה האיטלקית. אנצו התמסר לשליחותו הנכבדה במלוא הסער אשר בלבו, כשהוא מצויד כהלכה מבית אביו ומאוניברסיטת רומא בכל הידע הנדרש לתפקיד זה ובכל התוקף המוסרי של יהודי בן חורין. אבל האוזן האיטלקית הפשיסטית לא קלטה דבריו ברצון. ואופי פעולתו, שהיתה רוויה אידיאלים חברתיים נעלים לימים עתידים, לא היתה לרוחה של הקצונה הבריטית הממונה עליו. הדברים הגיעו לידי מתיחות עוינת, שסופה מאסר (ב־20 בנובמבר 1941) בידי המשטרה המצרית, אשר טפלה עליו אשמת־שוא של שימוש בלתי חוקי בפספורט בריטי מזויף.

רוחו לא נשברה. בימי שבתו בכלא הצבאי, מנותק ומבודד ואכול זעם על העָוֶל שעוללו לו, חיבר תזכיר רב ערך לפעולה האנטי־פשיסטית באיטליה. התזכיר הוגש למפקדיו האנגלים עם שחרורו, לאחר שביתת־רעב במשך שנים־עשר יום, לאות מחאה על מאסרו הבלתי־צודק.

ולא הספיק עדיין לנוח ולהחליף כוח מיסורי השליחות במצרים, ובא משהל’ה, איש המוסד־לעליה, לחדרו הקטן, המלא אצטבאות ספרים, בקיבוץ גבעת־ברנר, לגייסו לשליחות חדשה. הפעם נקרא לארגון עלית מחתרת חלוצית מקרב הנוער היהודי בבבל, הנבוך והנואש לאחר פרעות יוני 1941.

לא הרבה שאול וחקור. מבלי לשאת כמעט ראשו מעל לספר, אמר בשקט:

– בסדר, מתי אני יוצא?

לאחר זמן קצר החל כינוי־המחתרת “אהוד” מופיע בתיקי המוסד־לעליה, אשר פתח מעתה בארכיונו מדור לארץ נוספת, לעיראק, שכינוי המחתרת שלה היה “ברמן”. ועוד במכתבו הראשון, מיום 13 באפריל 1942, – הפותח בלשון: “תודיע בבקשה לבחורתי, ששלומי טוב ושאכתוב לה כשאהיה במקומי הקבוע” – תובע “אהוד”, שישלחו מיד לכירכוך חמישה טפסים של ספר דקדוק עברי וכן כמה ספרי הסברה קלים, מלווים תצלומים מארץ־ישראל. תביעה זו לספרי־לימוד וספרי קריאה קלים וחומר הסברה, במלה ובתצלום, חוזרת ונשנית, כמעט בלא יוצא מן הכלל בכל מכתב ממכתביו המרובים, שנכתבו בלהט ומתוך התרגשות וסערה, במשך כל תקופת שליחותו לעיראק, כשנה ומחצה.

מרבית המכתבים הופנו אל “נסים” – כינויו של שאול באותם הימים. ממנו תבע תביעה בלתי פוסקת ליתר ארגון, לאימוץ הקשר ומעל לכל: “ספרים, ספרים, ספרים!”. כפעם בפעם מצרף הוא רשימות מפורטות של החוברות והעלונים הדרושים – על הארץ וההסתדרות, המפעל הציוני ומוסדות תנועת העבודה. וכן מבקש הוא חומר לחגים ולמסיבות ואת “ארבעים יום של מוסה־דאג”, באנגלית או בצרפתית. לעתים מבקש הוא גם משהו לעצמו – שירי ביאליק, מילון עברי, או ספרו של פרופסור קאסוטו “תורת התעודות”, וכדומה.

ב־27 באפריל, למחרת הפגישה הראשונה עם שני השליחים האחרים, שיצאו זמן קצר אחריו, שלח תזכיר מפורט להערכת מצב הנוער היהודי בעיראק ותכנית יסודית לארגון הפעולה. הדגשה מיוחדת מדגיש התזכיר את ערכו של לימוד “תורת כדורי”, כפי שכונו בפי השליחים פעולות ההגנה והשימוש בנשק. ושוב חוזר הוא לפירוט התכנית החינוכית בקרב הגרעין החלוצי הראשון שהקימו ולרשימות הספרים הדרושים לפעולה. – “אבל צריך לעשות מהר, כי אנו רוצים לנצל את הדחיפה הראשונה אשר ניתנה עם בואנו”.

במכתב אחר, שנכתב כעבור יומיים, שוב דורש הוא ספרים ועלונים; ולא ספרים בלבד: “אנו צריכים כסף לסידור כמה פעולות. בלעדי זאת קשה להאמין שנוכל להתקדם בזמן הראשון”. הדבר היה בטרם קשרו השליחים קשריהם עם יהודי המקום; על כן לא יכלו עדיין להטיל עליהם את ההוצאות ההכרחיות. בין השאר תבע במכתביו הצעות מפורטות לרכישת קרקעות בארץ – בכך התכוון לבעלי־היכולת שבין מכריו החדשים. גם בתנאי העליה במסגרת עלית הנוער התעניין. בארכיון המוסד־לעליה שמור מכתב מ־29 ביולי להנס בייט, מנהל המחלקה לעלית־הנוער – והפעם בחתימה מלאה וגלויה ולא בכינוי המוסכם – בו הוא מודיע בשמחה על תשע־עשרה נערות, אשר נבחרו מתוך מועמדות רבות לעלית־הנוער. והמכתב מלווה הסברה מפורטת על טיבן של הנערות הללו וטיב החברה מהן יצאו, ומה הדרך הנאותה לקליטתן בארץ.

ושוב מכתב ארוך ל"נסים" מיום 19 ביולי; עם החרדה שבו מפני כשלון, שזורה גם נימה של סיפוק מן הפעולה, שהחלה נושאת פרי: “בינתיים יש הדים רבים לפעולתנו. בעיר מורגשת התעוררות ציונית. החוברות מהארץ שהפצנו קראו מאות. הן עודדו ועוררו תקוות. זאת היתה דרישת השלום הראשונה מארץ ישראל אחרי שנים של שתיקה”.

הפסקה הבאה של אותו המכתב מגלה את החשש, שמא יגיעו הדברים גם לאוזן בלתי רצויה ויסכנו את הפעולה כולה. “…אבל אם רצוננו לפעול פעולה שיטתית וחינוכית, שומה עלינו להפיץ תורתנו ועל כן אין מפלט מסכנה זאת”.

באהבת אח ורע טיפל אנצו סרני בצבי מלניצר ומאיר אהד (לובלינסקי), משרידי הנוער החלוצי בפולין, אשר אירגנו והדריכו את ילדי הפליטים היהודים. שליחי המוסד־לעליה הבריחום מטהרן לבגדד, בדרכם לארץ־ישראל. בהם ראה את נציגי שארית הפליטה, נשמת העם, וחש חובה קדושה להנחיל להם משלו ככל שיוכל, כאילו היתה זאת תמצית שליחותו. שייקה וינר הבריחם במכונית מאבדן לבצרה והעבירם בשלום את הגבול, למרות העובדה, שאנשי צבא פולנים, בשיתוף עם משטרה עיראקית, בדקו שם בקפדנות בחיפושיהם אחרי עריקים פולנים. בחסות לילה אפל עלו לרכבת עיראקית, בלוית עזרא בן־דוד, צעיר יהודי מחברי התנועה, מוסוים כבני המקום. מחשש שמא יעורר עור פניהם הבהיר חשד, לא נכנסו לתא, אלא קבעו מקומם במסדרון האפלולי בקרבת חדרי השירות, כיסו ראשיהם במעילים, וכך ישבו שם במשך 36 שעות. לסקרנים המתעניינים בזהותם סיפר המלווה, כי שני חרשים-אילמים מוביל הוא אל הרופא בבגדד.

בבואם למחוז חפצם הושיבם בביתה של משפחה יהודית לא עשירה, אשר סיכנה בכך חייה. שם ישבו במחתרת, מבודדים ומנותקים מכל, במשך שישה שבועות. ובחדר זה הופיע לפניהם אנצו סרני בכל הלהט והחום של נפשו השוקקה. לא חיסר יום אחד, ומדי בואו יגש מיד, בדיקנות, ללימודים במשך שעתים – שעה לעברית ושעה לסיפוריו על אישים בארץ ובתנועת העבודה ותורתם – והשנים בולעים בצמא כל מלה היוצאת מפיו. גם את פרקי התנ"ך הסביר להם מתוך ראיה מיוחדת משלו, אשר רבו בה השואות וחידושים. לא פעם היו פורצים ויכוחים סוערים בינו לבין צבי מלניצר בעניני תנועת הפועלים בארץ והפילוג האורב לפתחה. בלהט ובצער היה מיסר את צבי, שנמנה עם “סיעה־בית” במפלגת פועלי ארץ־ישראל (אחר־כך – המפלגה לאחדות העבודה) ואומר לו:

– מה לך מכניס ראשך בענינים אלה עוד בטרם דרכה רגלך על אדמת הארץ!

יום אחד בא בשעה הקבועה, כרגיל, אבל רוחו היתה נסערת וכולו רוגזה ורִתחה. מה קרה? – סיפר, כיצד הסתבך אמש בתגרה עם צעיר ערבי גברתן, שהתנפל עליו בסמטה אפלולית וגזל ארנק כספו מתוך כיסו; והכסף אינו שלו, אלא מכספי ציבור. ומה יהיה? כיצד יעלה בידו להחזיר הסכום לקופה? הבחורים ביקשו להרגיעו ולנחמו. הפצירו בו לבל יפנה למשטרה, כי באותו הזמן כבר לא היה מהימן על השלטונות העיראקיים והבריטיים גם יחד, אשר חשדו בקשריו לתנועה הציונית ולמחתרת שלה, וצעד מעין זה עלול היה לגלות זהותו. אבל הוא עמד בתוקף על דעתו, שלא להרכין ראש. החליט לפנות למשטרה ולדרוש שיחפשו אחרי השודד. ואמנם התלונן במשטרה, אבל כספו לא הוחזר. והדבר גרם לו הרבה עָגְמת־נפש ודכדוך.

עם היותו שקוע בעבודה המעשית, עבודת־נמלים, יום יום – לא הסיח דעתו מן הבעיה היהודית בהיקפה המדיני הרחב. באחד ממכתביו מביע הוא רעיונו על הצורך בהגברת הלחץ על שלטון עיראק באמצעות ארצות־הברית, “כדי לאפשר יציאת יהודים מכאן”; יען כי “ברור בהחלט, שענין “בֵַית” הולך ונעשה קשה לרגל נסיבות שונות ועלינו לשוב ולחפש דרכים לעלית “אלף”, אשר על כל פנים היא היחידה הבאה בחשבון להרבה חוגים”. כן מציע הוא לחבר תזכיר בענין גיוס של כמאה צעירים יהודים מבבל לצבא בעלות־הברית, על מנת שישרתו בארץ־ישראל, “אבל תזכיר מעין זה מצריך עבודה רבה” – כותב הוא אל “נסים” – ואינני רוצה להתחיל בטיפול בענין אם גיסך (מ. שרת) אינו חושב זאת לנחוץ". ותשובת נסים אומרת, בין השאר, כי הגיס יצא את הארץ לזמן־מה לצורכי הישוב – “ועל כן איני יכול לענותך בענין הפניה לארצות-הברית והגיוס. שני הדברים נראים בעיני מאד ועם שובו של הגיס אשיבך תשובה סופית”. ואולם בפסקה הבאה של מכתב התשובה מוסיף נסים ומזהיר: “גם אם נצליח כלשהו בשטח זה, אין להעלות על הדעת שנוכל להתקיים בלי “בֵּית” – ויש לפעול בענין זה ולנסות ולנסות ולנסות עד שנצליח”.

במכתב מיום 29 בספטמבר נאמר, בין השאר: “מתחילים להגיע פליטים פולנים, חוקיים ובלתי חוקיים”…

עם הודעה זו התחילה תקופה חדשה בפעולת מחתרת ההעפלה בעיראק. וככל שהתרחבה הפעולה כן רבו סכנותיה.

במכתביו של “אהוד” מ"ברמן" שלובות יחד ידיעות על מבריחים ומוסרים, על כשלונות בגבולות ודרכי הסואה והתאמת תעודות, תרעומת על חוסר עירות בארץ, תביעות מן המרכז ליתר קשר, יתר זהירות ויתר עמידה על המשמר וסקירות מדיניות מאלפות ומאירות עיניים על הנעשה בעולם הערבי בו חי, למחנותיו ומפלגותיו. בין השאר, תובע הוא מן המרכז יתר קשר, יתר קצב ויתר דאגה לפרטי הפרטים המעשיים והפרוזאיים של הפעולה האפורה והיגֵעה. פה ושם עולה מן המכתבים כמתגנבת שורה אישית של עצב וגעגועים לבית, לאשה ולילדים, וחרדה לשלומם ושלותם. רוחו נעכרה, כאשר קרב ובא יום היותו של בנו יחידו דניאל בר־מצוה, בח' באדר ב' תש"ג, ועדיין לא נראה באופק מי שיבוא להחליפו. – ב־23 בפברואר 1943 כותב הוא בשולי אחד מאותם המכתבים המעשיים אל “נסים” במרכז: “לבי אינו נותן לי לעזוב את המקום כל עוד אין לי בטחון, שענין השליחים החדשים מסודר… בכל זאת תבינו: קדיש אחד יש לי והוא מאוד נרגש בשומעו ממני שלא אהיה בבית ביום חגו – על כן, אם יהודים טובים אתם – תשלחו מיד אנשים ותאפשרו לאב יהודי למלא את חובתו”.

מבוקשו ניתן לו כנראה, כי בארכיוני הועד־הפועל של ההסתדרות שמור פרטי־כל מהרצאת אנצו סרני, על מצב יהודי עיראק והפעולה לארגון נוער חלוצי, במושב הועד הפועל בימים כ"ד–כ"ו באדר ב' תש"ג (31 במרס – 2 באפריל 1943). לאחר דברים מענינים ומאלפים על הארץ בכללה – בעיותיה ועניניה, הוא מקדיש עיקר דבריו למצבה של יהדות בבל. הוא מספר בהרחבה על הפחד השורר ברחוב היהודי ועל מצבה המושפל של האשה, הנתונה לשלטון המשפחה. “שבירת השלטון הזה של המשפחה הוא אחד התפקידים החינוכיים שצריך לעמוד בפני תנועתנו עוד לפני כל פעולה ציונית ויהודית”.

והוא מסיים דבריו בנימה של אופטימיות ותקוה:

“אבל נדמה לי, שאני יכול להביא לועד־הפועל בשורה טובה, פיצוי־מה לשבר הגדול של הגולה. למרות הכל, קמה לנו בעיראק התחלה של תנועה קטנה, צנועה. וראשוני חלוציה כבר הגיעו לארץ. דרושה לה משענת חזקה. אנחנו צריכים להסביר להם מושגים ראשוניים, מושגי עבודה, מושגי ארגון. עכשיו, כשההתבוללות הזעיר-בורגנית פשטה את הרגל, יש סכנה של התבוללות אדומה. הרבה צעירים יהודים נוטים לקומוניזם. אמנם, הקומוניזם בעיראק הוא בעיקר מוסלמי או נוצרי, אבל יש גם בין הצעירים היהודים הרואים את רוסיה והקומוניזם כנסיון להיפטר מכל השאלה היהודית. אם הצלחנו, במדה מסוימת, לעמוד נגד הסכנה הזאת ולהסביר את הסינתיזה בין סוציאליזם ובין הכרה לאומית – עשינו עבודה חיובית”.

בשובו לבגדד עמד מיד על התמורה הבולטת שחלה במעמדם של השליחים ועל ענני החשדות שנערמו עליהם, מבלי להוציא מן הכלל גם אותו. ובמכתבו מיום 13 במאי בא הדבר לידי ביטוי בכל חריפותו: “העניינים התפתחו כפי שחששתי”, – כותב הוא, בספרו, כיצד הוזמן לסי.אי.די. ונטלו ממנו תעודותיו ל"בדיקה" ולאחר שאלות וחקירות הזמינוהו להופיע שנית. “שבתי, ואמרו לי שעדיין לא נגמר הענין שלי ושיודיעו לי מתי עלי להופיע שוב. בינתיים אנו נוהגים בזהירות. אין כמעט שיעורים ואסיפות. אבל הקשר עם האקטיב נמשך, מכינים סמינר”.

זמן קצר לאחר מכן יצא את בגדד ונטל על עצמו תפקיד הריכוז של המוסד־לעליה תחת שאול אביגור, שהלך בשליחות ההעפלה לקושטא. ובפרק זמן זה גייס עצמו לשליחותו האחרונה עם אנשי פלוגת הצנחנים, למרות היותו קשיש מהם בגילו, – השליחות ממנה לא חזר.

 

פרק תשיעי: הצלחות וכשלונות ודרכים חדשות    🔗

אחד ההישגים הבולטים של פעולת השליחים הראשונים היה ההתעוררות הציונית בערי השדה. מבגדד פשטה הבשורה במסתרים ונישאה והגיעה עד לכפרים הדלים שבהרי כורדיסתאן והפריחה תקוות בלבם של יהודים נידחים. רק לעתים רחוקות נקרה שליח ציון וירושלים אל יהדות שורשית ומשועבדת זו. הסופר והחוקר א. י. ברוור (ח’רבי אברהם) פירסם בשנת 1936 רשמי מסעו בשם “עצרת על נהרות בבל”. הסופר פותח רשמיו בתלונה מרה על הרפתקאות הדרך, בדומה לתלונותיהם ומרי שיחם של הנוסעים היהודים בימים רחוקים: “חמישים יום מסע בפרס עברו עלי בשלום ואך נכנסתי לבבל לשם מעבר לארץ־ישראל בלבד – קדמוני עינויים ותלאות. ולא המקרה התנקש בי, כי אם שיטת המשטרה העיראקית, שלא עזבה עדיין את דרכי התורכים”. בתזכיר, שלא נתפרסם בדפוס, אשר שלח א. י. ברוור לאחר אותו מסע אל נ. לסקי, נשיא ועד שליחי הקהילה בלונדון, הרחיב את הדיבור על רשמיו הקשים והמעציבים מפינת גולה יהודית זו. בתזכירו סיפר אשר שמע בעת ביקורו במוצול מפי היועץ הבריטי שם, מיג’ור וילסון, כי עד לפני זמן קצר היו עבדים יהודים בכפרי האזורים הפנימיים של הרי כורדיסתאן. משפחות שלמות היו מכורות שם לבעלים כורדים, אשר עשו בהן כרצונם – העבידום, מכרום לאחרים או הגישום שי לידידים בהזדמנויות חגיגיות. לא פעם קרה שלרגל עסקת המכירה הפרידו ללא רחם בין בנים לאבותיהם. כל זה נעשה בשרירות לב במסגרת החוקים התורכיים. שהיו, אמנם חמורים להלכה, אך רופפים למעשה באיזורי הספר ההרריים הללו.

עוד לפני כן הביאו ד"ר א. רופין וע. אטינגר את דבר יהדות בבל וגורלה לישוב החדש בארץ־ישראל. בשנת 1934 יצא בן־ציון ישראלי איש-כנרת למסעו הראשון לעיראק, לבקש זני תמרים משובחים לעמק הירדן. הגיע עד לפינות המרוחקות ביותר שבהרי כורדיסתאן ונפגש שם עם קהילות זעירות או משפחות בודדות בין נכרים, ולאחר מסעו כתב: “רק משהכרתי אותם הבינותי נידחי ישראל מה הם. מרה הגלות שם ורבת־סבל. עליתם היא הצלתם, הצלת הנידחים”. באותה השנה, תרצ"ד, העלה בן־ציון רשמיו והסתכלויותיו ביהדות בבל בתזכיר רב־ענין ומעורר־לבבות, שנכללו בו עובדות משכנעות – איך “גלות־ערב לוחצת בכוח על חלקים גדולים של יהדות נידחת זו ואין להם תקות־אמת, תקוה ממשית ורצינית אחרת זולת שיבתם ציונה”.

בתזכיר מדובר על יהדות בבל כולה כעל שבט החי חיי אנוסים, אף סיגל לו מידות האנוסים היהודים מימים ימימה, על כל הטוב והרע שבהן: “התנכרות ללאומיות ולציונות כלפי חוץ ואהדה לעם ולתקוותיו בארץ־ישראל בלב פנימה… יש והרגל ההתנכרות כלפי־חוץ מביא את תקות הגאולה לידי התרוקנות מכל תוכן מעשי ומגיע עד כדי בגידה גמורה. ויש שההתנכרות היא רק מסוה דק מאד, שנקל לראות מאחריו נפש כואבת ומצפה יחד אתנו לגאולה”.

עוד בתזכיר ראשון זה הביע בתוקף את הדעה, שהיתה כעבור שנים מעטות למציאות מרה: “נוסף לטעמה המר של גלות־ערב זו עלולים יהודים אלה להיות מהראשונים אשר ישלמו בחייהם בעד מפעלנו בארץ”.

ואמנם, מגע ראשון של עובדי סולל־בונה, אשר הגיעו לכירכוך לעבודות חברת הנפט האנגלו־אירָנית, עם יהדות זו, אישר את ההנחה המרה. במכתבו של אחד מאלה מסופר על סבלם של היהודים שם, אשר בימי מרד רשיד עלי כלאו עצמם במשך שבועות ברובע שלהם ולא העזו לצאת מתחומם. במכתב מסופר על עדות יהודיות קטנות גם בסביבת כירכוך, בסולַיְמַניה, אשר שימשה באותם הימים מעין בירת כורדיסתאן העיראקית ובה ישב שיך מוחמד, מנהיג הכורדים בעיראק. וכן היו ישובים יהודיים זעירים בארביל ובדוהוּק. שנים מעטות לפני כן עוד ישבו עדות יהודיות זעירות בתוך הכפרים הכורדים, אך לבסוף ניטל לחלוטין בסיס קיומן שם והיו ל"מהג’רין", החיים בקרב קהילות גדולות יותר חיי פליטים עמלים.

אחד ויחיד נותר עוד באותם הימים הישוב היהודי בכפר סנדור. ביקורם של עשרים וחמישה בחורים עברים במדים בריטיים, המדברים בלשון התורה ואינם מתכחשים לאחיהם, היה למאורע כביר בכפר. הבחורים סיירו בכרמיהם ובגניהם של בני הכפר היהודים, השתתפו בתפילת מעריב בבית הכנסת ולנו שם לילה אחד. הכפר היה נתון עוד לרושם של מעשה רצח עשרה מאנשיו בלילה אחד, בימי המרד; המעשה לא נחקר ואיש לא בא על עונשו. “יהודי סנדור הם חקלאים ממש עד היום הזה, חומר אנושי מצוין למושב עובדים בארץ. ליציאת־גלות כזאת מוכן כל הכפר. הם מוכנים להניח נחלותיהם אפילו ללא מכירה, כי קונים לא ימצאו בלאו הכי. בכפר זה אין להם עתיד. הסכנה מרחפת על ראשם תמיד וללא מוצא” – כך כתבו הבחורים לאחר ביקורם בכפר.

המכתב מתאר גם את העיר מוצול שעל גדות החדקל, שהיא אחד מעורקי המסחר העיקריים בארץ. עשרים וחמישה אלף תושבים נוצרים בקרב אוכלוסיה בת 80–90 אלף נפש, מהווים מיעוט קטן אך בולט בעיר. ארבעת אלפי האשורים שבקרב מיעוט זה, רובם פליטי כורדיסתאן התורכית מימי מלחמת העולם הראשונה, היו נתונים לשרשרת ארוכה של רדיפות וגירושים ושחיטות. העדה היהודית במוצול, המונה אף היא כארבעת אלפים נפש, מכונסת ברובע מיוחד, מרוחק ממרכז העיר. גם כאן, כבכירכוך, יש בית־ספר קטן של חברת “אליאנס” וחכם ישיש עומד בראש העדה הנפחדת, השקועה בגלות ובאימה מתמדת.

לתוך הווי זה פרצה פעולתם של שליחי המוסד־לעליה.

לאחר תקופת ישיבתו־מאונס במוצול שבצפון, הצליח ישראל ספיר להגיע סוף־סוף לבצרה, מחוז חפצו שבדרום. צעיר יהודי מבני־בצרה היושב בבגדד ליווהו ממקום עבודתו באבדן שבפרס אל בצרה אשר בעיראק, לשם פגישה שם “מתחת לשעון” עם אנצו סרני. הפגישה נועדה ליום הראשון בשבוע, שבו יקל יותר להשתמט מעבודה מבלי לעורר תשומת לבם של הבריטים. ישראל גילה ענינו לחי ישכרוב, האחראי במקום מטעם סולל־בונה, ובעזרתו יצא לדרך. לאחר פגישה קצרה עם אנצו, שנאלץ לחזור מיד לבגדד, מאחר שעקבו אחריו, הובילו הבחור הבגדדי לבית בן־דודו, וכך התחילה הפעולה בבצרה.

מאז אותו יום היה ישראל מבלה יומיים בשבוע בעיר זו ועד מהרה הקים בה חבורה קבועה שלימדה עברית. ולאחר זמן היו כבר תלמידי קבוצה ראשונה זו, אשר אך זה למדו לקרוא כמה דפים בספר הלימוד העברי, משמשים מורים לאחרים. פועלי סולל־בונה סייעו בידו. ובתקופה מאוחרת קצת יותר, כשבאה למקום פלוגת חיילים ארצישראליים מחיל ההנדסה, נתנו גם כמה מהם יד לפעולה, וכך קמה וצמחה תנועה ערה מקרב הצעירים היהודים במקום.

אמנם, היו תקלות ומכשולים. היהודים פחדו. רק בחסות החושך בשעות הערב יכול היה ישראל לעבור מבית לבית. ביחוד גברו המכשולים בהקמת תא של בנות, שלא הורגלו עדיין לחיי חרות. תחלה היה הכרח לצרף אליהן כמה נערים צעירים מאחיהן וקרוביהן, אשר שימשו בחינת שומרי־ראש. והבנות הללו הן שהיוו כעבור זמן קצר מעין לא־אכזב לעליה החלוצית.

אותו זמן לא היה עוד ישראל יחידי בפעולתו בבצרה. שליחים אחרים נצטרפו אליו, ומספרם הגיע לחמישה – בהם ישעיהו (שייקה) וינר מרמת־השופט ונתן בליז’ובסקי ממשמר־הים. היו מכנסים חבורות ומשפחות שיכלו לסמוך על נאמנותן ומספרים להן על הארץ. ויהודים התלהבו; בגמר הסיפור היו קמים על רגליהם ושרים “התקוה” מתוך געגועים וכיסופים – ילדים ונוער ומבוגרים. היו דבקים בשליחים ומתחננים לפניהם: “קחו אותנו לירושלים”.

אבל כשהציעו להם השליחים להיכון לדרך, לא אצו לעליה.

מצב־דברים זה לא נשתנה הרבה גם בימי פעולתה של חבורת השליחים השניה, שבאה לעיראק בשנת 1943, לאחר שובם של שלושה הראשונים.

ראשון לחבורת השליחים השניה בעיראק היה ליבל אברמובסקי, חבר קיבוץ משמר־הים וממשתתפי הקורס במקוה־ישראל. אנצו סרני, מרכז המוסד־לעליה מאז שובו מבגדד, הוא שהטיל את השליחות על ליבל. יצא לדמשק בחברת משה נבא, חבר חולתא. המשימה שהוטלה עליהם היתה חידוש הקשר שנפסק ובקשת דרכים חדשות לעליה באמצעות שיכים בדווים, מהשולטים במדבר. ברגעים האחרונים לפני צאתם מחולתא הוציא שתי תעודות־זהות סוריות של עולים מחלב, מתוך ערמת התעודות של מעפילים לשיירותיהם, אשר חולתא שימשה להם פתח כניסה לארץ־ישראל. בהגיעם לקוניטרה נעצרו לחקירה, בתואנה, כי לפי תעודותיהם הם חלבים, מגבול תורכיה, ומכיון שכך – מה ענינם בגבול ארץ־ישראל, אלא אם כן מבריחים הם או יש בכוונתם לעבור את הגבול באורח בלתי חוקי. לא חפצו להסתכן במשא ומתן, אשר תוצאותיו מי ישורן, ועל כן בחרו בדרך הסלולה של שוחד. נוסף על חופן שטרות הלירות הסוריות, שתקע משה לידי השוטר, נשאו חן בעיניו הגרבים החדשות, אשר במזודתו של ליבל. מישמש בהן והפכן מצד אל צד, עד אשר שמע קולו של בעל המזודה המעודדו ואומר לו:

– אם מוצא זה חן בעיניך – שלך הוא.

נזדרז השוטר להסתיר את הגרבים בכיסו ולהיפטר מכל הענין, לבל יהיה עליו לחלק שללו עם חבריו. ואמנם, אותו רגע התקרב ובא סמל המשטרה, והשוטר בעל הגרבים נזדרז להצדיע ותוך כדי כך סייע בידי השנים להיכנס לתוך המכונית; והגיעו בשלום לדמשק. שם הוברר מיד, כי עיקר כוָנתם של אותם שיכים בדווים, שאליהם באו, היה הברחת סחורה אסורה ובצע הכסף הרב אשר בצדה. הברחת בני-אדם בשכר זעום לא משכה לבם והעיסקה בטלה עוד קודם שהחלה.

חזרו, איפוא, כלעומת שבאו.

ליבל יצא שוב כעבור כמה ימים. ואולם הפעם יצא כבר בדרך המקובלת, במדי חיילים. יחד אתו יצא יהושע גבעוני, חבר אלונים, שנשלח לפעולה חינוכית. עד דמשק נסעו ברכבת. שם סרו למחנה־מעבר צבאי, הגישו תעודותיהם, כחוזרים מחופשה למקום חניתם הקבוע בבגדד, וקיבלו צו־תנועה להמשך דרכם.

המדבר עשה עליהם רושם בל־יימחה. שמים וחול, ים של חול, ללא עץ וצמח, ללא ציפור או רמש.

לאחר מסע בן עשר שעות לערך ראו פתאום ציפורים סביבם. הן התקרבו לאוטובוס בלהקות קטנות ובציוצי שמחה, כאילו יצאו להקביל פני הבאים. חשבו, שקרובים הם לישוב. אבל לאחר מסע בן כמה קילומטרים נוספים נעצר האוטובוס ליד חורבה המשמשת ציון גבול סוריה–עיראק. מסורת בידי הנהגים העוברים כאן לעצור ולהניח אחריהם מזון ומים לציפורים. בשקידה ליקטו הנהגים כל שירי המזון והפירורים ומילאו את כל הפחיות מים והמשיכו דרכם הלאה.

עברו על פני חבאניה, שדה התעופה הגדול של עיראק. עברו על פני פלוג’ה, היא פומבדיתא⁹ לשעבר, משני עברי נהר פרת וגשר מחבר בין שני החלקים; עברו על פני חורבות נהרדעא¹⁰, המשמשות מחסה צל לעדרי עזים. ולאחר מסע של יממה הגיעו לבגדד, השוכנת משני עברי החידקל. העיר עשתה עליהם רושם מדכא – מזוהמת ובנויה ללא כל תכנית, עוטה אבק המדבר, הממלא את כל החלל כערפל כבד.

בתקופה הראשונה לעבודתו בעיראק היה ליבל מחוסר אונים לפעול משהו, כי הדרך היתה סגורה ומסוגרת. בכל רגע פנוי מהדרכה בעניני הגנה העמיד עצמו לרשות חברו יהושע לפעולה חינוכית. הקימו מעין מטה להתיעצות אשר שיתפו בו את “הזקן” (הקצין וונדרמן) ואת אריה שיל (אשל), שליח המוסדות בארץ, אשר פעל בהסואה של פקיד החברה האנגלו־אירָנית. כן שיתפו בעצה ובפעולה כמה חיילים ארצישראלים מסורים ונאמנים.

מעשה ראשון היה חידוש הבסיסים להעפלה בנקודות הגבול. שלחו שליח לצפון, למוצול, ליצירת קשרים ולארגון תנועה חלוצית. כן קשרו קשרים עם קמשליה, נקודת הגבול שבתוך סוריה. התחילו בוחנים מחדש את האפשרות של יצירת קשר דרך המשולש המסוכן עיראק–תורכיה–סוריה. שליח אחר יצא לרוּטבה, נקודת הגבול בדרום, במשולש סוריה–עיראק–ירדן. דרך זו שימשה מעבר לצבא ולהמונים משלוש המדינות והיא לאורך קו צינור הנפט עיראק– חיפה. על אחד מאנשי המקום הוטל לחקור אם יש בצירות הבריטית רשיונות עליה לארץ־ישראל ליהודים אזרחי עיראק ומה מועד תוקפם. כן היה עליו לברר אם יש תנועת תירות מהמדינה ומה תנאיה ולקשור קשרים עם חברות הנסיעות המקומיות והזרות. שליח אחר, ששפתו הערבית היתה ללא פגם ואי אפשר היה להבחין בו שיהודי הוא, נשלח לשוטט במרכזים של ראשי שבטים ושיכים בדווים חשובים, אנשי המדבר, ולגלות את אלה מביניהם, המוכנים לקבל על עצמם את מלאכת ההברחה. ושוב אחר, אברך משי, קיבל על עצמו לבקש קשרים אל קציני משטרה גבוהים ואנשי מיניסטריון הפנים, בתקוה להגיע באמצעותם לדרך חוקית-למחצה לעלית משפחות כבדות, מטופלות בילדים.

חבר הפעילים הללו נתרכז מתוך קומץ חברי ארגון ההגנה במקום. הפעולה המחנכת של הארגון הכשירה אותם לתפקידים הקשים והמסוכנים והם גילו יכולת ומסירות בתפקידם.

לאחר שבועות של גישושים בכל הכיוונים התברר, כי בצירות הבריטית יש מספר רשיונות־עליה, שבעליהם אינם מתכוונים לעלות. החליטו הבחורים להשיג דרכונים עיראקיים, להתאימם לנתונים שברשיונות ולהכינם לשימוש בעת צרה, או להשתמש בהם זמן קצר קודם שיפוג תוקפם. כן גילו מספר בדווים היודעים את דרכי ההברחה והם בעלי קשרים טובים וכוחם רב. ולאחר חקירות מדוקדקות החליטו להעביר באמצעותם את הקבוצה הראשונה.

הדרך שסומנה היתה: מוצול–קמשליה–דיר־א־זור—דמשק. בטרם יצאו, נתכנסו השליחים מכל הבסיסים להתיעצות מדוקדקת וסוכמו התכניות לפרטיהן. ליבל נפגש עם הבדווים בליל ירח בסירה על החידקל וכל הפרטים סוכמו לשביעות רצונם של שני הצדדים. אחד מתנאי ההסכם היה, כי אין משלמים למבריחים מראש. רק אות־היכר ניתן לו למבריח, והוא – מטבע של מיל ארצישראלי, שחסר בו משולש אחד. והיה אם יגיע לבסיס אשר בסוריה, ולאנשים שלום ואין להם תלונות נגדו על התנהגותו בדרך, – יקבל תמורת המיל שבידו אות אחר. וכאשר יביא אות זה בשובו, יקבל את כל המגיע לו בלוית תוספת. ולאחר שיעמוד בנסיון כמה פעמים יקבל מדי פעם מפרעה. האות האחר הופקד בידי אחד העולים, מבלי שהאחרים ידעו על כך דבר. האיש הסתירו יפה על גופו, לבל יתגלה גם אם בגדיו ייקרעו ולבל יאבד בדרכי המים שהיה עליהם לעבור. והוראה ניתנה לו, לבל יתבלט בקרב החבורה כאחד האחראים ויצטמצם בתפקידו העיקרי, כמשקיף, ובארץ ימסור דין-וחשבון מהימן על הדרך והתנהגותו של המבריח.

הקבוצה הראשונה יצאה לדרך. היו קשיים ומכשולים והמבריח חזר ללא האות. אף על פי כן קיבל שכרו אבל לאחר בירור פרטי ההתרחשויות.

יצאה גם קבוצה שניה – והגיעה בשלום.

ואולם הקבוצה השלישית נתפסה. חלק מאנשיה חזר מיד לבגדד וסיפר כל הקורות אותם. היו, שנשדדו עד לגופם. כמה מהם ישבו זמן מה בבית הסוהר, אך הודות לקשרי השליחים במוצול חוסל הענין עד מהרה. המבריח נתפס וקיבל על עצמו לגלות את שולחיו, לאחר שהובטח לו להקל בעונשו. היה, איפוא, הכרח לנקוט באמצעי זהירות.

אותו זמן נפתחה דרך אחרת, נוחה ובטוחה, גם למשפחות וילדים. בעזרת חברות תיירות מקומיות הגיעו לקשרים עם קציני המשטרה הגבוהים ביותר, ותמורת סכום כסף לא רב, היו הללו מספקים לבחורים ארגזים מלאי דרכונים עיראקיים בצירוף רשיונות יציאה. העברת הכסף והדרכונים מיד ליד נעשתה באחד מבתי־הכנסת שמחוץ לגטו. לשם היה בא הקצין העיראקי עם סחורתו ויושב בצד אחד; ובצד אחר – השליחים. ואיש ההגנה במקום, אברך משי שקט וצנוע, היה המתווך בין שני הצדדים והמעביר את “הסחורה” אל ליבל ומחזיר תמורתה לקצין.

כן נפתחו שערי עליה חוקית־למחצה לרבים, גם מחוץ למסוה התיירות, כגון נסיעה לשם ריפוי בסוריה, וכדומה. ועם התרחבות ממדיה של עליה זו, פתחו משרד ממש מול הבולשת העיראקית, ועל הדלת התנוסס שלט, שנשא שמו של רופא מסוים.

המחסור באמצעים עמד למכשול לעליתם של קבוצות נוער מבני דלת העם. הבעיה עלתה לדיון בכנס של התנועה החלוצית במקום ונתקבלה החלטה בדבר קופה משותפת. היענותם של בעלי היכולת הוכיחה, כי הפעולה החינוכית שנעשתה נשאה פריה. וכך רוכזו מבפנים אמצעים לעליה כולה, ולא היה צורך אפילו בתוספת של שליש ההוצאות לכל עולה, שהקציבו המוסדות בארץ.

היו חדשים של גיאות. מספר העולים גדל מחודש לחודש. התנועה החלוצית התרחבה. על חבורת השליחים השניה נוסף עזרא כדורי, שחזר לבגדד. יחד חלמו ורקמו תכניות לחיסול גולת בבל והעברת כל רכושה לארץ. אבל הכשלון ארב לדרכם. במיכל הדלק של מכונית משא נתפס צרור מכתבים, שהועבר ישר לבולשת המרכזית בבגדד. ומכתבים אלה, של צעירים וצעירות יהודיים מבגדד לחבריהם, שעלו לארץ בעליה־בית לפניהם, גילו צפונותיה של מחתרת ההעפלה והעלו חמתם של השלטונות בגלל כינויי הגנאי והבוז שבהם לקציני משטרה ופקידי ממשלה גבוהים.

ביחוד יצא הקצף על מכתבה של בת שופט יהודי, שליגלגה על אנשי השלטון, מכריה מבית־אביה. הצעד הראשון של המשטרה היה – הפעלת אנשי הקהילה, ובראש ובראשונה רב העדה עצמו, נגד פעילי המחתרת. הבחורים עמדו על המשמר, שלא להסגיר איש, והחליטו להבריח את בעלי המכתבים מביתם, אף מבלי שבני משפחותיהם ידעו מקום מחבואם, ולהעלותם ארצה בהזדמנות הראשונה. הדבר היה קשה מאוד לביצוע. וכיון שהמדובר היה בעיקר בבנות, נוספה עוד סכנה – איומי הלשנה מצד הורים על חברי המחתרת, כאמצעי לחץ להחזרת בנותיהם. ההורים האמינו, שבכוח השוחד לא יאונה לבנות כל רע בשובן הביתה. הבחורים חששו, שהבנות לא תעמודנה בחקירות האכזריות, שהיו נהוגות במשטרת עיראק, וגבר החשש, שהן עלולות למסור הכל. ליבל נטל על עצמו את הפגישות הישירות עם ההורים, על מנת שישתפו פעולה עם הבחורים, והבטיח להם, שלא יאונה כל רע לבנותיהם, המסתתרות במקום מבטחים. הפציר בהם לבל ילשינו ויתאפקו עד יעבור זעם ובפני המשטרה יטענו, כי הבנות הסתלקו על דעת עצמן וגם הם מחפשים אחריהן.

ואמנם, צייתו ההורים בדלית־ברירה. והשליחים ניצלו אותם רשיונות העליה, שהושהו בצירות הבריטית, והעלו בכוחם שלושה “זוגות” – והם הנאשמים העיקריים – בדרך האויר – ישר לארץ. יצאו מחבניה וירדו בקליה, על שפת ים המלח. ועם עליתם נשמו השליחים לרוָחה.

אבל בינתיים נתעוררה לפעולה הקהילה היהודית, שזרעה בהלה והפיצה דעה, כי תנועת המחתרת הציונית תגרום לפרעות ביהודים ודרשה להסגיר את האשמים לשלטונות. לא היתה ברירה, אלא להיפגש עם מזכיר הקהילה פנים אל פנים.

לפני כניסתו של המזכיר לחדר הפגישה הניח ליבל על השולחן את האקדח והפגיון שהיו אתו. בשעה הקבועה מראש נכנס האיש – צעיר, ממושקף, קטן־קומה וערמומי. שליח המחתרת דיבר אליו בשם אלפי בני נוער יהודי מאורגן ומזוין היטב, שאינו מפחד עוד מפרעות והוא יודע דרכו וימשיך בפעולתו הציונית. הזהיר ברמז, כי אם לא תמשוך הקהילה ידה מפעולה נגדם ולא תעזור להם בהרגעת הרוחות ברחוב היהודי ולא תשתדל בפני השלטונות, לבל יתעללו בבני משפחותיהם של הבנות, שכבר הגיעו בינתים בשלום לארץ, – יפגע הדבר קודם כל באנשי הקהילה עצמם.

השיחה עשתה פעולתה. וכך חוסל הענין. איש מן המעורבים בפעולה לא נתפס. ולמשטרה לא נודע יותר מאשר ידעה מתוך המכתבים. הבסיס הצבאי לא נפגע. יהושע ועזרא הוברחו בעזרת “הזקן” ארצה – בלאו הכי לא יכלו לפעול עתה, כי נאלצו לשבת במרתפים, מבלי יכולת לזוז. גם ליבל נאלץ למצוא לו מדי פעם בפעם מחסה במקום אחר ותנועותיו היו מוגבלות. ושוב הוחלט על הפסקה. אבל בטרם הפסיקו הצליח יהושע לארגן סמינריון מדריכים, ואלה המשיכו בפעולתם בקרב התנועה, מתוך מסירות ונאמנות, גם לאחר ההפסקה. וכעבור כמה חודשים שוב אפשר היה לחדש את הפעולה.

 

פרק עשירי: צעירי הגטו בכוחות עצמם    🔗

למרות ההפסקות־מאונס, שחלו בעקבות המסירות והכשלונות, נמשכה הפעולה כשרשרת, כשכל חבורת שליחים חדשה לומדת מנסיונה של זו שקדמה לה. המוסד־לעליה גייס ל"חזית־בבל" שלו את מיטב שליחיו ואת מלוא כוחותיו במרכז העמיד להדרכתם. עוד בטרם יצאו הראשונים באו אחרים תחתם. בהמשך הימים נקבע מרכז מיוחד שיכוון ויתאם את כל פעולות המחתרת בארצות המזרח והעליה בדרך היבשה. התפקיד הוטל על איש ההגנה מוניה מרדר, אשר שוחרר לשם כך מתפקידו בארץ והסתער על דרכי המדבר. מאות ואלפי המכתבים, הסקירות והתזכירים, שבתיקי הארכיון של המוסד־לעליה, חתומים מעתה בכינויים חדשים, אך לא חל שינוי בבעיות, במגמות ובמטרה.

אף־על־פי־כן חל שינוי יסודי. מעתה היתה בבבל תנועה חלוצית רצינית, שעליה אפשר להישען. ככל תנועה חלוצית בארצות אחרות צמחה גם היא מתוך צער הגלות. אך לאחר שליבו שליחי ארץ־ישראל את גחלת הפתרון הציוני לאלתר, שוב לא כבתה. לא לימוד העברית בלבד כבש את הלבבות. הנוער היהודי השקיע עצמו בהתלהבות בעניני ההגנה בהדרכתו של עזרא כדורי. בט"ו בשבט נערכה פגישה חגיגית של חבר המדריכים עם שאול אביגור, שבא לביקור מן הארץ. אותו זמן כבר העתיקו דירתם למרכז העיר, לבית שבו גרו שני רופאי־נשים יהודים, מפליטי גרמניה, אב ובנו. רופא־נשים בבגדד ענינו היה טיפול בזונות, ועל כן היה מעמדו רשמי במקצת ועל פתחו הוצב משמר. ובחסותו של משמר זה פעל תא ער ורענן של התנועה החלוצית. כאן הודפסו כרוזים בערבית נגד הקומוניסטים, שהסתערו על המחתרת הציונית ואיימו לגלות צפונותיה. כאן נדפס “הוא אמר לה” לי. ח. ברנר בתרגומו הערבי של עזרא חדד. נמצא מתרגם גם ל"הכניסיני" לביאליק ול"אוטואמנציפציה" לפינסקר; כן תורגמו ספורים ושירים ומאמרים מעתונות ארץ־ישראל. וכל אלה נקראו בצמאון במסיבות וכינוסים.

ביום בואה של שיירת אגד לבגדד – בתקופה זו היו השיירות עסוקות בהעברת הדיביזיה הפולנית למצרים – והשוטרים העיראקים מקיפים אותה ומרביצים במגלביהם בנערים היהודים המבקשים להסתנן לתוכה – היו עזרא וחבריו מתהדרים בלבושם ומופיעים בצעדים בטוחים לפני השוטרים הנבוכים, המפנים דרך לפני האדונים ההדורים. לא ידעו ולא שיערו, כי מטרת ביקורם אינה אלא משא-ומתן על מספר העולים, אשר יבריחו בשיירה.

באחת משיירות אגד שלח מוניה לבחורים נשק, שנארז בתוך שני מצברים. הנהג הממונה על כך הניח למענם את המצברים במוסך מחוץ לעיר, בעברו המערבי של החידקל, אשר שם היה מרכז הצבא הבריטי, ואילו הישוב האזרחי מרוכז היה בעבר המזרחי. זמן קצר לפני כן נגנבו מצברים צבאיים והמשטרה עמדה על המשמר. על אחד הפעילים מבני המקום הוטל להעביר את המצברים, אך הוא נעצר על הגשר והמצברים הוחרמו כרכוש הצבא הבריטי. רק לאחר טיפול מאומץ במשך שבועיים שוחרר הבחור, בהתערבותו של עורך דין ערבי, אשר שקל עשר לירות שוחד על ידי קצין המשטרה. ולא ידע הקצין איזה נתח שמן הוציא מתחת ידו, כי לא מצברים בריטיים גנובים היו אלה, אלא מחסני רימונים ואקדחים מפורקים, אשר נשלחו לראשונה מן הארץ למחתרת ההגנה היהודית בבגדד.

אותו זמן הופיע בבגדד בלש יהודי, שעבד בשירות הסי.אי.די., ונשלח מאת השלטונות הבריטיים בארץ, על מנת לגלות את מחתרת ההגנה בעיראק. גם הוא נקלע פעם לקבוצת החוגים ברעננה ועבד יחד עם עזרא כדורי במאפיה. עכשיו הופיע בבגדד כיהודי עיראקי עשיר, שבא לחפש לו כלה. היה יוצא ובא בבתי יהודים ומתחקה אחרי כל המתרחש. הבחורים העמידו איש מיוחד מחבריהם בני המקום, שהיה מהלך אחריו כצל ומטרידו ומפריע לו על כל צעד, עד שלבסוף נואש והסתלק.

אבל התקלות היו מרובות. מעשה תפיסת אותו צרור המכתבים בתוך מיכל הדלק לא היה מקרה יחיד. כשלון זה אירע במכונית־משא, אשר הבחורים שלחו עם נהג ערבי, כנסיון ראשון למשלוח עצמאי. לאחר שמילאו דרישתו של הנהג והעניקו לו אקדח במתנה, מסרו לו את הצרור, שגרם לצרות מרובות ומאסרים. ב־14 ביוני 1944 שוב נערך חיפוש בפלוג’ה, הפעם במשאיתו של נהג יהודי מאנשי בגדד, ושוב נתגלה צרור מכתבים פרטיים של מדריכי התנועה אל חבריהם, מאלה שעלו לפניהם והתישבו בקיבוץ בית־השיטה. שוב קמה סערה בבגדד והמשטרה העיראקית התנערה לחיפושים וחקירות ומאסרים.

התנועה חזרה למחתרת. הופסקו הפגישות בין שליחי הארץ וקבוצות הנוער. הרוגז גבר הפעם במיוחד, יען כי משלוח זה הכיל חוברות שהוצאו בבגדד, שבהן נזכרו פרעות יוני 1941 והלקח שיש ללמוד מהן. מכמה נהגים יהודים שללו את התעודות. השליחים נאלצו להסתתר מחשש הלשנה. הנסיונות לטשטש את הענין בכוח השוחד עלו בתוהו. והקצף יצא על העדה היהודית כולה.

בפרשת תקרית זו היתה מעורבת הנערה מרגלית, אשר בידיה היה שמור ארכיון התנועה. החיפוש שנערך בביתה לא גילה אמנם דבר, כי הוריה הספיקו להסתיר הכל בבור שחפרו. גם הנערה הצליחה להסתתר, אך אחיה נאסר תחתיה. כן עצרו לחקירה את אביה ואחיה של נערה אחרת, שעלתה לארץ במחתרת כמה שבועות לפני כן, וקרוביה נדרשו לגלות היכן היא. לעורך־דין מפורסם בעיר, שופט לשעבר, שגם בתו היתה כבר אותה שעה בארץ, ניתנה התראה, כי אם לא יוכיח תוך זמן מסוים היכן הבת, יפרסמו תצלומה בעתונים, בתוספת הודעה, כי נעלמה – ועל אביה יהיה להוכיח היכן היא, שאם לא כן יואשם בהעלמתה.

מרבית המכתבים והתזכירים בתקופה זו, הנושאים את החתימה “גולני”, פונים אל “חפשי”, הוא דוד נמרי, חבר משק אשדות־יעקב ומפעילי המוסד־לעליה מראשיתו, שהוטל עליו בפרק זמן זה ריכוז הפעולה במזרח. באחד מאותם המכתבים נאמר:

“לפני שנוסדה תנועתנו היינו כתועי־מדבר בלילה אפל ולא ידענו לאן נבוא ולהיכן נלך. עם בוא השליחים הראשונים אלינו הופיעו ניצוצות האור הנדרשים לדרכנו האפלה והאירו אותה למקצתנו, שהתחילו מהיום ההוא לשנות את דרך חייהם לקראת הימים הבאים. והלך האור הקטן הלוך וגדול ובדרכו הפך את הבתים השוממים לפינות מחבוא מלאות חיים של פגישות חלוציות והכשרה לקראת החיים במולדת…”

במכתביהם של העולים אל חבריהם שנשארו בגטו, רוטטת נימה של ראשוניות חלוצית. רבים מהמכתבים נתפרסמו בחוברת “נבטים”, הוצאת גרעין עולי בבל בקבוץ בית־השיטה. שם פונה שאול ס. בקריאה אל חבריו שבגטו:

"בואו ומלאו את החסר לנו… עזבו את הגולה ואל תחיו עוד חיי בטלה. עזבו בשמחה את הבתים שאתם גרים בהם, לא פועלים יהודים בנו אותם, בואו ולמדו איך מוציאים לחם מן האדמה.

"אנו עובדים כמעט כל היום ואחרי העבודה אנו משוחחים על תוצרת עבודתנו. לפעמים נטייל במשק והוא הולך ומתקדם ואז רבה שמחתנו.

"חברים, זוכרים אתם פעם בטיול כשהתרחקנו מהרחוב שגרנו בו והנה בא הערב וירד החושך, אז הרגשנו שנפלנו בצרה, כל אחד דיבר על הדאגה שדואגים בביתו לשובו. לא העזנו לרוץ, שלא יתפסו אותנו, אך מהרנו והסתכלנו אחורנית בפחד עד שהגענו הביתה.

"בואו לטייל כאן בארץ, ימים ולילות בלי פחד. ואם נמות – נמות בעד המולדת.

“שלום לכם, לחברים ולקרובים שהתנגדו לעליתי ושהכריחו אותי לעלות בלי רשותם…”

בעלון “נבטים”, העטור בפסוק מספר ישעיהו “באו מבבל ברחו מכשדים בקול רינה” – יש מכתב לחברים, מאת תקוה, החלוצה הראשונה, בו היא מפליגה לבעיות החברתיות של חיי קיבוץ:

“איך אפשר לגבש חברה? מה זה חבר? איך אפשר לחיות עם חבר, איך לאהוב אותו, איך להעריך אותו, איך לסמוך עליו, איך להיות גלוי כלפיו, איך להצטדק לפניו, איך לחבב אותו, ואיך להוקירו? ואני שואלת: היש שלמות בעולם? איך שני אנשים מגיעים לשלמות הבנה? האם לא עלה להם הדבר ביוקר? הנוצרה חיבתם בלא מחיר? הרבה פעמים שמעתי: את חברי הטוב הכרתי ואהבתי לאחר מריבה גדולה. ובכן, אין שלמות בחיים. כך נולד אדם, גדל ומזדקן ובמשך כל ימי חייו אין הוא מגיע לכלל שלמות. אנחנו כאן, חברים, ככל האנשים בעולם, אין אנו שלמים. אבל כל אחד רואה את עצמו צודק. יש אמרה: לכל אדם שני תרמילים על כתפיו – התרמיל האחד לפניו והשני מאחוריו. בחיינו, אנו רגילים לצבור את כל הטעויות שלנו בשק האחורי ואת כל הטעויות של זולתנו בשק הקדמי. וכך אנו רואים תמיד את השגיאות של האחרים ושוכחים את שגיאותינו אנו. אבל אם חזק ואמיץ הוא האדם, אז יוכל להסתכל בתרמילו שלו, להעלות לפניו כל דבר קטן כגדול, לתת לעצמו דין־וחשבון על מעשיו – אז תשתנה דמותו וישתנו פני החיים… אני חוזרת ואומרת: עלי לראות את הצד היפה שבאחרים ואת הצד החלש שבי. רק כך אוכל להיות חברה טובה לכולם. לא קל לבצע זאת. יש צורך במלחמה, בויתורים, בסבלנות ואורך רוח, ובעיקר – באהבה גדולה לאדם ואמונה בו…”

בגליון אחר של עלון “נבטים” כתבה תקוה:

"חלק קטן של העליה מעיראק נתרכז בבית־השיטה ובדעתו ליצור גרעין חלוצי. על חבורה זאת עוברים הקשיים הידועים לכל חלוץ. אבל היא מחזיקה מעמד מתוך עקשנות. אנחנו הראשונים. בבגדד ידענו רק מעט על הציונות. ההכשרה הגופנית וגם הכשרתנו הרוחנית דלה מאד היתה. בארץ נטלנו על עצמנו תפקידים רבים: להתלכד ולהתחזק ולהתגבר על הקושי שבעבודה יום יום, לאחר שחיינו בבגדד היו רחוקים מעמל כפיים. נטלנו על עצמנו גם לקלוט עולים חדשים. לקלוט, פירושו – להבין את העולה החדש, לעזור לו, לסלוח לו שגיאותיו ולותר הרבה למענו.

"כל איש ואיש מאתנו אחראי לעליה מעיראק כולה ולא רק לעולים מבגדד. עלינו ליצור למענם את האוירה החמה של בית, ללוות את צעדיהם הראשונים, להיות אתם בצרתם ולשמוח בשמחתם. וזאת נלמד ממקום הכשרתנו עכשיו, נלמד ממדה זו של סבלנות ויחס חברי בה מתיחסים אלינו כאן.

“עלינו לשאת בעול מצוות בנין הארץ כחלוצים הראשונים. אמנם, באנו במאוחר. אין עלינו ליבש בצות ולסלול דרכים. אך בכל זאת התפקידים עדיין רבים. יודעים אנו, כי אנשי עיראק בחלקם הגדול הם פרימיטיביים וקשה לאנשי אירופה להבין אותם, ועלינו הוטל התפקיד הזה בעתיד, מאחר שראינו, שאין העיר מוכנה לקלוט אותם ולהעלותם מדרגתם החברתית הנמוכה. על החלוץ מוטל גם התפקיד הזה. ואנחנו עדיין מהלכים בשביל. עלינו לצאת לדרך המלך. מי מהחלוצים הראשונים חשב בנעוריו, כי דוקא הוא יהפוך את בצות הארץ לגן פורח? ומי מהאינטליגנציה ומבני העשירים חזה שבבגרותו יעבוד עבודה קשה ומפרכת? יהיו חלוצי הארץ לנו לדוגמא! חנוך יסודי והכרה ברורה צריכים להאיר לנו את דרכנו! וברצוננו העז נתגבר על הקשיים, כי עלינו ליצור חברה מלוכדת, אשר בבוא־הזמן תדע להתמזג עם נוער עולה או נוער עובד או גרעין אחר ותגשים את חלומנו העיקרי יצירת קיבוץ משלנו…”

ב־2 בדצמבר 1944, שנה ומחצה לאחר הועידה הראשונה של תנועת “החלוץ” בבגדד, נפתחה הועידה השניה. לועידה זו באו חלוצים וחלוצות לא מן הבירה בלבד, אלא גם מבצרה ומוצול, שקיימו סניפיהם כמעט בכוחות עצמם. הנערה עליזה קיבלה פני הבאים בברכה והביעה שמחה וסיפוק על ההתפתחות והגידול מאז הועידה הראשונה: “עשינו עבודתנו בתנאים קשים, אבל יש פרי לעמלנו, בארץ וכאן… אך עדיין העיקר לפנינו, כי אין אנו מסתפקים במספר החברים אשר מקיפה כיום תנועתנו המצומצמת. עלינו האחריות ליהדות כולה. כל עוד יש יהודים בגולה, עלינו לדאוג להם, לחנך אותם ולא להפקירם. על הועידה לסכם את העבר, לציין את ההישגים, אבל בעיקר יש לדבר על העתיד… אמנם אנחנו מעטים, אך אין אנו בודדים. אנחנו חלק ממחנה ‘החלוץ’ בעולם, גם בהיותנו תנועה של מחתרת…”

במכתבם של שליחי הארץ אל המרכז למחרת היום באה לידי ביטוי חדוַת הפגישה הזאת וגילוייה. “חבל מאד” – נאמר במכתב – “שאתם לא יכולתם לראות את שכבת המדריכים הצעירה, את אנשי מוצול ובצרה בעבריותם, בהחלטיותם והתמסרותם. חבל שלא ראיתם איך נוצר כאן חוג מלוכד ונתגבש חבר צעירים וצעירות הנושאים בגאוה את רעיון התקומה”. המכתב קובע, כי “תנועתנו יצאה מתקופת הילדות, הקשר של היחיד אל התנועה אינו מבוסס יותר על התלהבות סתם, אלא הוא מושתת על הכרה… חלק ניכר מחוג המדריכים, ובעיקר הצעירים, נכונים לחיי חולין אפורים של הגשמה עקשנית, ופעולת ההדרכה השוטפת מתקרבת יותר ויותר למטרה שהצגנו לפנינו”.

המכתב מסתיים בפִסקה, שיש בה שכר לכל העמל הרב אשר השקיעו שליחי המוסד־לעליה בפינת גלות זו, מאז צעדיהם הראשונים במחתרת בגדד, שנתיים וחצי לפני כן:

“במיוחד שמחנו למשלחת הגדולה מ’מפרצי' (בצרה) אשר בלטה ברצינותה וברמת העברית שלה”.

בשולי העלון, אשר בו נתפרסמו דברים אלה, שובצה הסיסמה, שהיתה לנגד עיניהם של מתכנסי הועידה:

“וכשתבוא שעת הנסיון הקשה – היעמוד איש איש מאתנו במקום אשר יעד לו גורלו?” (מדברי י. ח. ברנר על יוסף טרומפלדור).

שעות נסיון קשות נכונו ליהדות בבל לאחר הדברים הללו. וקומץ החלוצים, שנתעוררו ונתלכדו בפעולת מחתרת המוסד־לעליה, עמד במבחן.

 

פרק אחד־עשר: “על כנפי נשרים” – בימי הכרזת המדינה    🔗

המוסד־לעליה לא נואש ולא הרפה גם לאחר שהופסקה בהכרח פעולתה של חבורת השליחים השניה בעיראק. שוב חלו חליפות ותמורות, הצלחות וכשלונות. אך הפעולה שנפסקה שבה ונתחדשה מדי פעם. שליחים יצאו ושליחים באו, בחבורות וביחידות. ודאי אין זה מקרה, כי שניים מאחרוני השליחים, אשר, על סף הקמת מדינת־ישראל ובראשיתה, פעלו במחתרת בקרב יהדות עיראק היושבת על הר־געש, נמנו כעבור זמן עם נבחרי העם ל"כנסת" בישראל. השניים הם שלמה הלל, שפעל בשליחות המוסד־לעליה בשנים 1946–1951 וירחמיאל אסא, שליח המחתרת בשנות 1947–1948. כן פעל בסוריה במחתרת ההעפלה מן המזרח חבר הכנסת אברהם עבאס, מראשוני “החלוץ” בדמשק. בעובדה זו מופגנת גם הוקרתה של מדינת ישראל למפעלו הצנוע והמוצנע של קומץ מסורים ונלהבים, אשר ראשיתו מצער ודרכו זרועה מכשולים וסכנות, אך כל צעד שלו טבוע בשרשרת המעשים שהובילו להקמת המדינה.

ירחמיאל אסא, חבר קיבוץ חולתא, הגיע לבגדד בראשית שנת 1947, כשהוא מתכרבל בין שקי מצרכים על-גבי מכונית משא. חבוי מתחת ליריעה הפרושה מלמעלה, התאמץ לשוא להחריש הלמות־לבו. היתה זו תקופה של שפל והפסקה בפעולה. ותיקי התנועה, שהוקמה בעמל רב כל־כך, ישבו מצפים לעליתם עד כלות הנפש – ודרך אין. עתה, מאחר שקשרו גורלם עם ארץ־ישראל, נוספה על צער-הגלות שבלבם גם הרגשת העזובה והבדידות. ונצטברה מרירות כלפי מוסדות הישוב ושליחיו, שעוררו בהם תקוות-שוא.

חיי הקהילה היהודית בבגדד – מאה אלף נפש בבירה, שאוכלוסיתה היתה כשלוש מאות אלף – התנהלו כסדרם מימים ימימה – במסחר ורוכלות והתבוללות רוחנית. רב היה הדכאון גם בקרב יהדות הצפון, אשר רוח אחרת נשבה בה והיתה מחוסנת יותר מבחינה לאומית וציונית; כל פגישה עם השליח נפתחה בתביעה לעליה. ולא צעירי התנועה החלוצית בלבד כך, אלא גם משפחות רבות.

צער נוקב עלה מדברי ילדים ונערים ומהפצרותיהם לקחתם לארץ־ישראל. והנערות באו בטענה מיוחדת משלהן – הן דרשו עלייתה של אחת מהן, לכל הפחות, לבל יכבה שביב התקוה בלב האחרות. טענתן נשאה פרי. השליחים ביקשו דרך חדשה, שבה יוכלו לשלוח גם בנות. אך התקוה דעכה במהרה, לאחר כשלונה של שיירה גדולה, אשר נשלחה לנסיון בחודש מרס 1947. השיירה יצאה בחסותם המשותפת של שני שיכים, שיך עבדאללה מסביבות רוטבה והאמיר שעלן מסוריה, החולש על גבול עיראק. הוסכם על נקודת מפגש, אך השיכים הכזיבו. השיירה ישבה שמונה ימים במדבר, כמעט ללא מזון וללא מים – ולבסוף חזרה, כשהבחורים מזועזעים ומיואשים. על כל אלה נוסף עוד אסון, בהתהפך המכונית בדרכם חזרה. רבים נפצעו ושניים נהרגו, והאחרים נאלצו להניח גופותיהם במדבר.

וגם לאחר מהלומה זו נתעוררה הפעולה מחדש.

בחודש מאי 1947 התחמקו שתי נערות מבתי הוריהן, שאמרו להשיאן בעל כורחן, והצליחו להגיע לארץ־ישראל. זמן קצר לפני כן לקחו השתים חלק במבצע ראשון במינו בעיראק, במחנה לשלושה ימים רצופים, אשר שותפו בו גם בנות. י. אסא סיפר במכתבו על המחנה כעל “אגדה וחלום”. “טוב היה לשבת ביניהם, להקשיב לרחשי לבם, לשאוב עידוד מהרגשת האחריות שלהם לגורל היהדות הזאת… קשה היתה הפרידה. קשה היה לחזור לחיי יום יום האפורים. דמעות עמדו בעינים. כל לב התפלל: מי יתן ונזכה לקחת חלק במחנה בארץ”.

השליח מסכם מכתבו, בהצביעו על הפעולה החינוכית, שכוחה רב בכל התנאים. “ויש נקודות אור, אשר בגללן כדאי וצריך לעבוד כאן, למרות כל הקשיים”.

מבין שורות המכתב, שנכתב ערב ההכרזה באו"ם על הקמת מדינת ישראל, והוא מבשר הצלחת אחד ממשלוחי העליה הגדולים ביותר, פורצת המית לבו של השליח, הנושא בדד באחריות לחיי אנשים ולשמה וכבודה של הארץ ושל התנועה אותה הוא משרת. "יש שאדם מעיז ונוטל על עצמו אחריות גדולה, למרות הסכנה הצפויה – למסור חברים וחברות ואף ילדים לידי מבריחים העובדים בעד בצע כסף, למען יובילום דרך המדבר לחוף מבטחים. האתאר לילות ללא שינה, טרופי צפיה לידיעה מהם? ואותה ההתלבטות הפנימית המענה: האם מותר היה לשלחם? ואותה שמחה גדולה, אשר הרעידה את כולי בבוא הידיעה: הגיעו בשלום!”

בדרכו חזרה מביקור בארץ, לשם התיעצות על המשך הפעולה, באה לקראתו במדבר שיירה בת כעשרים מכוניות עטורות דגלים וכרזות, והן עמוסות בני העם הארמני החוזרים למולדתם. “בראש מורם נסעו” – רשם בפנקסו – “בגאוה ומתוך הרגשת ערך לאומי. ואנו – כמתגנבים, ללא עזרה, מנסים אנו לחזור למולדתנו, מתוך היאבקות בלתי פוסקת, אשר סופה מי ישורנה?”

מצב היהודים בעיראק החמיר עוד יותר בערב ההחלטה באו"ם. ארץ־ישראל והציונים שימשו מטרה לשלטונות להפנות אליהם זעם ההמונים הרעבים ללחם בשל שנת הבצורת. יהודים פוטרו ללא סיבה ממשמרותיהם בהנהלת הרכבת ובמשרדי הממשלה. צעירים עיראקים נלהבים קראו למלחמת “ג’יהאד” (מלחמת-קודש) על ארץ־ישראל. רבני בגדד הכריזו צום ותפילה על הבצורת והרעב, אבל כל יהודי ידע, שכך מַסְוִים הם תפילתם ותחינתם על גורל ארץ־ישראל ערב החלטת או"ם. בחרדה ובעוצר־נשימה ישבו צעירים יהודים בבירה ובערי־השדה והקשיבו בסתר לשידורי הרדיו המספר שחורות מן הארץ. בליל ההכרזה לא עצמו עין עד אור הבוקר, ולמחרת היום נישאה על השפתים, בלחש אנוסים ברכת “שהחיינו”. ראשי הקהילה הנפחדים ציוו על מורי בית־הספר היהודי לבלום שמחתם של הילדים ואף אילצום לקחת חלק בהפגנות ההמונים נגד ההחלטה. אבל רבים היו המסרבים והמשתמטים. ראש הקהילה חיבר הצהרה של התרפסות לשלטון. אך פעולת החינוך הציוני של בחורי המחתרת נתנה אותותיה בעובדה, כי בקרב נציגי הקהל נמצאו מתנגדים לנוסח זה, שעזבו את ישיבת הועד לאות מחאה. ובה בשעה, שחלק ממנהיגי העדה תפס מקום בראש התורמים למגבית למען המתגייסים למלחמת ה"ג’יהאד" ב"פלשטין", הכריזו אנשי התנועה, מצעירי העדה, על מגבית למען המדינה העברית והגנתה ובחירוף נפש תרמו והתרימו, על אף חששותיהם של נציגי העדה הרשמיים.

באחד ממסעותיו לצפון היה השליח עד לכינוס העדה כולה, כשמונים נפש, בבית־הכנסת של עירה קטנה, על מנת לקבוע מתוך החלטה משותפת את המכסה המוטלת על כל בית־אב; והילדים והנוער צובאים על הדלתות והחלונות ומלווים בעינים מאירות כל סכום שנוקבים.

בעירה אחרת בצפון נשתהה לרגל סמינר בן תשעה ימים, של עשרים ושישה צעירים וצעירות, ללימוד עניני הציונות וארץ־ישראל. כימי חג היו ימים אלה לעדה כולה, שהתגייסה בעין יפה לאכסון האנשים ודאגה להם, למרות תנאי המחתרת והרדיפות. לבו של השליח נתמלא הוקרה לאבות ולאמהות של העדה היקרה, והוא מביע צערו שלא חונן “בכשרון ספרותי לתאר תיאור נאמן אמהות ואבות אלה, שליוו ברטט ובהרגשה של שמחת־מצוה כל פעולה הקשורה לארץ־ישראל”.

משתתפי הסמינר נצטופפו בחדר קטן, “לא יותר מארבע על ארבע, מואר במנורת נפט קטנה, המרקידה צללים על הכתלים”. הנערים והנערות ישבו על הרצפה ועל אדני החלונות, כשבידיהם עפרונות ומחברות והם מאזינים בכל חושיהם וקולטים כל מלה בצמאון. גם מבוגרים מבני הקהילה, ובהם מראשי העדה, באו להקשיב וללמוד. ובין המרצים והמרביצים תורה לא רק השליח מארץ־ישראל, אלא גם בני המקום, שקנו תורתם בתחומי התנועה.

בערב יום הכרזת עצמאות מדינת ישראל נסתגרו יהודים בבתיהם ולא יצאו לרחוב. חברי התנועה ואנשי ההגנה עמדו הכן לכל קריאה. בערוב היום בא שליח מטעם ראשי הקהילה לתהות על ההכנות ואמר:

– אנחנו יודעים, כי אתם, ה"ג’מעיה", מהווים את הכוח היהודי המאורגן היחיד. רצוננו לדעת מה בדעתכם לעשות לקראת העלול להתרחש.

בדברים אלה הביעו ראשי הקהל לראשונה בגלוי את אמונם בתנועת הנוער הציונית וכוחה המאורגן והאחראי. ואולם בה בשעה שיגרו משלחת מטעם ועד הקהילה, ובראשה ה"חכם", אל ראש־הממשלה ומפקד המשטרה, שהרגיע רוחם. והיה ברור, כי עדיין לא הגיעה השעה לשיתוף פעולה בין הקהילה ותנועת המחתרת.

עם רדת היום, ב־15 במאי 1948, יצאו הבחורים לעמדות. “ברחובות לא נראתה נפש חיה, מלבד משמרות המשטרה” – סיפר השליח. – “ראיתי את דריכות ה’חבריה' ונכונותם. מבעד לאשנבים נתקלתי בעיניהן של אמהות יהודיות, המלוות באהבה ובחרדה את אנשי ה’ג’מעיה' ושמעתי את אנחות־ההקלה הנפלטות מלבותיהן למראם”.

לאחר חמישה־עשר במאי הכריזה הממשלה על השתתפותה במישרין במלחמה נגד “הכנופיות הציוניות”. תהלוכות צבא ומשטרה נראו ברחובות וצבא יצא לגבולות. לא בשמחה וברצון יצאו. בכי ויללות נישאו ברציפי תחנות הרכבת, שהוצפו מחזות קורעי לב של פרידה מעל היוצאים. ומיד החלו הרדיו והעתונות מריעים בבשורות נצחון לבקרים. יום יום ובשורתו על הלגיון הערבי, שכבש את יריחו וחברון והצבא המצרי, שכבש את עזה והתקדם עד למרחק עשרים ק"מ מתל-אביב, ועוד ועוד.

ויום יום רבו הגזירות על היהודים במקום. הטילו צנזורה חמורה על מכתביהם ובעקבותיה – חקירות בבולשת וסחיטת כספים בדרכים שונות. בו בזמן החלו בחיפושים אחר נשק, שהפכו לסיוט. כל מי שטינה לו בלבו על יהודי, מוסר כתובתו למשטרה ומודיע, כי נשק חבוי בביתו, ומיד באים לחיפוש. החרדה בקרב הקהילה היהודית גברה עד כדי כך, שרבים השמידו כל ספר עברי, לרבות הגדה של פֶּסַח, ופרמו מגיני דוד מעל טליתותיהם. הורים החלו מכבידים ידם על בניהם, לבל ישתתפו עוד בפעולות התנועה. אבל הצעירים לא נרתעו, אלא הגבירו פעולתם במחתרת – גם כנגד המשפחה.

תוך כל אלה היתה הנפש היהודית יוצאת לבשורה מארץ־ישראל. ולמרות הפחד שבלבם, ציפו יהודים בכליון־נפש לביקורו של איש ה"ג’מעיה", שמא ישמעו מפיו מלה, והקשיבו לדבריו כלדברי אלהים חיים. בשעה תשע בערב היו קטן וגדול מתכנסים בחדרי-חדרים, נועלים חלונות ודלתות, מאזינים ל"קול ישראל" ומוסרים אחר־כך מפה לאוזן את אשר שמעו.

ליל שבת אחד היה השליח יושב בבית משפחתו של אחד המדריכים מבני המקום, כשלפתע פתאום הגיע לאוזניו נחשול צלצולי פעמונים עליזים. מבעד לחלונות הסגורים החלו נישאות מן הרחוב יללות שמחה וקריאות צהלה של המונים מריעים. היתה זו בשורת כיבוש ירושלים¹¹…

אותו לילה לא נתנו יהודי הגטו שינה לעיניהם. אכזרי היה במשמעותו החדשה בלילה זה הפסוק: “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון”.

קשה היתה הפרידה מעל השליח החוזר ארצה. מעיני כל נשקפת הבקשה והתביעה לבל ישכחו אותם, לבל יאחרו המועד.

שליח יוצא ושליח בא. שלמה הלל יצא לעיראק שלוש פעמים. לראשונה הגיע לשם בקיץ 1946 ופעל יחד עם השליח שקדם לו, יונתן רבינוביץ (יונס), חבר קיבוץ קיסריה. בן 23 היה בצאתו לשליחות עיראק – יליד בגדד ובוגר גימנסיה “הרצליה”. עלה לארץ בשנת 1934 עם הוריו ועם אחיו, שהיה מצעירי אגודת “אחיעבר”. שליחות ראשונה היתה זו לו והוא יחידי בה וכל האחריות עליו. רק אחר־כך נצטרפו אליו שני שליחים נוספים, האחד מהם – ירחמיאל אסא.

שלמה הגיע לבגדד בתקופה של שפל בפעולה, לאחר שנחסמו כל הדרכים ונעשו נסיונות לבנות הכל מחדש באמצעות מבריחים מקצועיים ושיכים בעלי השפעה, שהכזיבו לא פעם. היה צורך בעמידה על המקח ובהחלטה מהירה מתוך העזה. היו כשלונות קשים, שהסעירו את הלב והעיבו על חיי התנועה. מעשה בחבורה בת שישה צעירים, שהלכו ברגל חודש ימים והגיעו לקיבוץ בית־הערבה בצפון ים־המלח, לאחר שהשליחים כבר נואשו מלראותם בחיים. הגיעו ערומים ויחפים, כי בקרבת הגבול שדדו המבריחים כל אשר היה עליהם. ומעשה בשני בחורים, שאבדו בדרך, יצאו ולא הגיעו. והיו עוד כשלונות ומאסרים ומאמצי־שוא וגם קרבנות. מספרם לא היה רב, אבל רישומם היה קשה מאוד.

אף על פי כן השיירות לא פסקו.

לא קל היה לו לשליח לעמוד במבחן. שנות המאבק עם שלטון המנדט בארץ חישלו את האופי וגיבשו את המטען הרוחני, שבו יצאו האנשים לשליחותם. אבל עתה נוסף קושי חדש והוא ההסואה. לשליחותו הראשונה יצא שלמה מוסוֶה כעיראקי ואחר כך חי במשך חודשים ושנים בחסות תעודות מזויפות למיניהן. לא היה לו מקום מגורים קבוע ומפעם לפעם החליף את שמו. חדשים לבקרים עמד בפני בעיות קשות וסבוכות, אך ראה שכר לסבלו. בסוף תקופת פעולתו הגיעו השיירות לממדים גדולים בתנאי הימים ההם. ברגש של סיפוק זוכר הוא שיירה בת שבעים איש בשלוש מכוניות־משא – בתנאי המקום ובאותם הימים היה זה מבצע כביר, שעודד את הרוח.

בתקופה מאוחרת יותר לקח חלק ב"מבצע מיקלברג" –העפלה בדרך האויר. הדבר היה בחודש ספטמבר 1947, על סף ההחלטה באו"ם בדבר הקמת מדינת ישראל. זמן קצר לפני כן חזר מבגדד ל"משק הצופים א'," ברחובות, מזועזע מתנאי הפעולה במחתרת בבל, מלא מרירות נגד מוסדות הישוב והמוסד־לעליה על קוצר היד לפעול יותר – והנה בא אליו בוקר אחד משהל’ה (כרמיל) ואמר: “יש שני טייסים…” ולמחרת היום כבר היה בבגדד. יצא במטוס משא אמריקני דו־מנועי גדול, מסוג “קומנדו”, וחזר בו תוך שבועיים ואתו שיירה בת חמישים איש. ליד המושבה יבנאל שבגליל התקינו שטח לנחיתה, לאחר שסיקלוהו וישרוהו והעלו מדורות כדי לכוון את המטוס; וכן הציבו מסביב שמירה מזוינת של יחידות פלמ"ח. מטוס זה חזר והביא עוד שתי שיירות, אשר נרשמו גם הן בקורות עליה־בית בשם “ע”כ" (“עלית־כנף”). השיירה השניה באה מאיטליה והשלישית – שוב מבבל.

לאחר שהביא שלמה את השיירה הראשונה, יצא לסוריה והלבנון לפעולת המחתרת שם. הוא נשלח לטפל באיש המוסד־לעליה עקיבא פיינשטיין, בן ראש־פִנה, שנאסר בפעולה ועמד לפני משפט. בראשית 1948 חזר ארצה ויצא שוב לעיראק לאחר שכבר פרצה מלחמת השיחרור. ברור היה, שאי אפשר עוד להמשיך בשיירות בדרך המדבר. השיירות האחרונות הגיעו תוך סכנת נפשות וחלקן לא הגיע כלל. בעבר־הירדן נתרכז צבא רב ועיראק מנותקת. אותו זמן פעל שם י. רבינוביץ, חבר כפר־גלעדי, יחד עם אסא. בתקופת ההפוגה הראשונה בקרבות יצא שלמה דרך צרפת, מצויד בדרכון עיראקי מזויף. בצרפת נפגש עם הכומר גלסברג, שהפגין הזדהותו עם גורל פליטי ישראל מאז פרשת “יציאת אירופה תש”ז". הכומר הגה תכנית, שהכל התיחסו אליה בספקנות. הוא חשב על פעולת בריחה מעיראק לפרס (דוגמת תנועת הבריחה באירופה בשלהי מלחמת־העולם השניה) ועל ריכוז האנשים שם במחנה עד לעליתם ארצה. התכנית לא היתה בת־הגשמה, כיון שפרס מוקפת הרים גבוהים, שאין יודע צפונותיהם. היחיד, מלבד הכומר, שגילה התלהבות רבה לתכנית, היה שלמה. והשניים שיתפו דמיונם בעיבודה לפרטיה. הכומר גלסברג, מחסידי אומות העולם, נישא על כנפי דמיונו אל קהילות האשורים שבפרס. סבור היה, כי כיון שנרדפים ומדוכאים הם – יהיו מוכנים להושיט עזרה ומחסה ליהודים. השניים החליטו לצאת לפרס לפגישות עם מומחים למזרח התיכון ולארגון הפעולה.

תוך כדי ישיבתו בצרפת הצליח שלמה להחליף תעודותיו בתעודות צרפתי ממרוקו. הוא הגיע לפרס כשבועיים לפני בוא הכומר ומזכירתו ושהה שם יחד אתם כמה שבועות. הם גרו במנזרים ונפגשו עם אנשי־דת כלדאים, נוצרים קתולים, הנוטים לקומוניזם, מאחר שדוכאו על־ידי האיסלם. התקוה להיעזר בהם נתבדתה חיש מהר, אך תוך כדי ישיבתו בפרס נפגש שלמה עם יהודים בעלי־יכולת וניסה לכבוש לבם לתכניתו. לבסוף הגיע למסקנה, כי אין טעם לנסיעתו שוב לבגדד, אלא מוטב לארגן מכאן את פעולת הבריחה מעיראק לפרס והעברת האנשים הלאה. גם תכנית זו היתה כרוכה בסכנה חמורה, כי המלחמה היתה בעצם תוקפה ועונש־מות היה צפוי לאנשים, אם ייתפסו בהברחת הגבול.

שליחי המוסד־לעליה בצרפת לא התלהבו לתכנית. הקשר עם המרכז בארץ היה מסובך, והקשר בין פרס לבגדד – רק באמצעות צרפת וארץ־ישראל. שלמה דרש מכשיר אלחוט, כדי שיוכל לעמוד בקשר ישיר עם בגדד באמצעות משדר המחתרת שם וזמן רב חלף עד שקיבל מבוקשו. גם אמצעים כספיים לא היו ברשותו; וכל ידיעה מגיעה משובשת ולאחר השהיות לאין קץ. נוסף לכל, כוססה בלב ההרגשה, שמא סבורים החברים בארץ, כי ישיבתו כאן לריק.

לבסוף הוכתרה הפעולה בהצלחה. בדרך זו עלו כעשרת אלפים איש תוך שנה ומחצה. ובעקבותיה – העליה המוטסת מעיראק. תחילה היתה נטושה מלחמה קשה עם שלטונות עיראק, שלא התירו יציאתם של יהודים. ואולם, חודש חודש הבריחו כאלפיים איש את הגבול, למרות המאסרים והיריות. לבסוף חל המפנה. אנשי השלטון החליטו, כי אם יוצאים יהודים בלאו הכי, יש לפחות להחרים רכושם.

קשות היו הבעיות, שעמדו בפני השליח. עולי השיירות הראשונות ישבו בפרס במשך ארבעה חודשים; והימים ימי חורף, קור של 28 מעלות מתחת לאפס, והאנשים לא הורגלו לאקלים הקר. תחילה שוכנו בבית העלמין וישבו בבית־הטהרה. אחר-כך נבנה שם בית, אשר בעונות מסוימות איכסן עד אלפיים איש. כאשר נפרצה לבסוף הדרך לבגדד ונוצר המגע בגבולות, הועבר לפרס אחד משני מכשירי האלחוט שהיו שם, והוקל הקשר. מעתה לא היה עוד מחסור גם בכסף, כי עולים בעלי אמצעים מבגדד שילמו עד 700–800 לירות למימון העליה כולה. ונתגלגלו הדברים כך, ששליח המחתרת בפרס היה לאחד ממכווני שער המטבע העיראקי בטהרן.

הפעולה התנהלה שלבים שלבים. תחילה נשלחו העולים ארצה דרך איטליה וצרפת – בדרך זו באו רבים מיהודי פרס. לנסיון ראשון שימשו שבעה בחורים מבגדד, שנמלטו מפני משפט באשמת קומוניזם והוברחו דרך צרפת. עזרת הכומר היתה בהספקת ויזות צרפתיות. השליח היה מגיש לו מראש רשימת שמות, עד מאתים וחמישים במספר, ובבוא השיירה, היה מחלק את הויזות לאנשים, שהוטל עליהם להסתגל לשמותיהם החדשים. כשהתחילו להגיע השיירות הראשונות מבגדד, הוחלט על משלוח במישרין לארץ. השליח פתח במשא־ומתן עם נציגי שירות התעופה האירני. הוצע, שהם יעזרו בקבלת היתרי יציאה ליהודים פרסים המבקשים לעלות לארץ־ישראל. הסכימו ונחתם חוזה. כן הוסכם עם חברה, שהיו ברשותה שישה מטוסי “דקוטה” דו־מנועיים עלובים, שטייסיהם בלתי־מנוסים, על טיסה ישירה ארצה באורח בלתי־ליגאלי, תמורת סכום כסף רב. ענין היתרי היציאה מפרס סודר ללא קושי. אבל מאחר שהמטוס נאלץ לטוס על פני סוריה, נערמו קשיים ללא מוצא. נתגבשה תכנית לטיסה מעל תורכיה. אבל גם דרך זו היתה בלתי אפשרית, בגלל ההרים הגבוהים.

שש טיסות בוצעו ללא תקלה במטוס חברת התעופה האירנית. לקראת כל טיסה היתה החברה מודיעה לשלטונות, כי מטוס ריק יוצא למצרים, על מנת להטעין שם משא – אבל למעשה היו בו אנשים. בדרך הצליח המטוס לנחות בחיפה, הוריד את הנוסעים והמשיך דרכו לקהיר. לא קל היה לתאם את המבצע מבחינת סדר הזמנים, כי שהיה ממושכת יותר מדי היה בה כדי לעורר חשד. ניסו גם בהסואה ממין אחר – המטוס הודיע מן הדרך, כי חל בו קלקול והיה נאלץ לנחות נחיתת אונס בחיפה. המבצע היה מאורגן כך, שבחיפה האמינו, כי אמנם נוחת הוא נחיתת אונס ובשדה התעופה היו מוכנים אמבולנסים להסעת הנפגעים.

לאחר שש טיסות בא השליח לידי מסקנה, כי אין להמשיך בפעולה בדרך זו, ללא התיעצות רצינית בארץ. ביקש לנצל למטרתו את אחד המטוסים הללו. אבל תוקף הויזה שלו פקע ולא יכול לחדשה בפרס. לא ראה, איפוא, דרך אחרת אלא לצאת ולחזור במחתרת. בדרכו בחזרה היה עליו להתחמק מן המטוס כשאך נגע בקרקע ונאלץ להתקדם כמה קילומטרים בזחילה לאור היום.

הביקור בארץ סייע הרבה. החלה תנופה אחרת בעבודה. נקשרו קשרים גם עם מטוסים מחברת “טרַנס־אושין”, שעבדו לפני כן בשירות ה"ג’וינט" בהבאת עולים מהודו. מטוסי חברה זו גדולים יותר ואפשר לסמוך עליהם. הם טסו מעל תורכיה ונמנעו מלהתקרב אל ארצות ערב, מאחר שבאחת הטיסות הקודמות איימה סכנה של הורדת מטוסי עולים בכוח באחת המדינות הערביות. סכנה כזאת נשקפה גם למטוס, שבו חזר שלמה מן הארץ. מבירות הודיעו לטהרן, כי המטוס עשה דרך-עקיפין וירד לחיפה שלא לפי התכנית. הדבר היה שבוע ימים לאחר המהפכה הצבאית הראשונה בסוריה¹². מדמשק שידרו אז שאלה: מדוע שהה המטוס שעה וחצי בדרך בירות–דמשק, תחת 20 דקות, כרגיל. הטייס ניסה להצטדק בתירוץ שלא התקבל על הדעת, והדברים הגיעו לידי סכנת נפשות ממש.

עוד לפני כן נתפסה שיירה בגבול אבדן ושלושים איש הושמו בבית־הסוהר. אותה שעה חל ביקורו של עוצר עיראק בפרס. פעולת הבריחה כבר הכתה אז גלים בעיראק. בדיונים בין המשלחת העיראקית ונציגי הממשלה הפרסית טענו העיראקים: קודם כל החזירו את היהודים, הקומוניסטים, הפושעים. ניתנו הוראות להחזיר את העולים המרוכזים במחנה בטהרן וכן את היושבים בבית הסוהר באבדן, שהיו צפויים בעיראק לתליה. אלה היו הימים הקשים ביותר בחיי השליח. הספק כירסם בלבו, אם מותר היה לו לאיש צעיר כמותו ליטול על עצמו את האחריות לחיי אנשים רבים כל כך. חסר אונים עמד בפני קיר אטום: איך לדחות החזרת האנשים?! איך להזעיק?!

לבסוף התקשר עם מפקד מחוז הדרום בפרס, ותמורת תשלום הגון הסכים הלה להשהות את ההוראה. לשם כך שלח לטהרן מברק ובו שאלה, אם להחזיר גם את שלושת החולים אשר בשיירה. למחרת היום שלח עוד מברק ובו שאלה אחרת וכך הצליח לדחות את ביצוע ההוראות במשך עשרה ימים. ועובדה היא, כי גם בימי ביקורו של עוצר עיראק בפרס לא הופסקו טיסות העולים לארץ־ישראל. מטוסי המעפילים היו באים לשדה־התעופה לאחר שמטוסו של האורח המלכותי המריא לסיוריו. שדה־התעופה היה מקושט כולו דגלים עיראקיים. הפקידים היו מצדיעים לפני העולים, למען ידמה בלבו המסתכל מן הצד, כי הם חלק מהשיירה המלכותית. הבחורים שילמו, כמובן, עבור ההצדעה – כל מעשה וכל צעד ושכרו בצדו.

הכל התנהל כשורה, אף כי לא חסרו תקריות. בחורי המחתרת שפעלו בגבולות גילו כוחות עילאיים. אבל היו גם קרבנות. יש ושיירה נתעכבה במשך שבועות באבדן, בחום הקיץ, 50 מעלות בצל. והם נשאו הכל בסבלנות. היה בקרב השליחים בחור בבלי בשם סמי, איש בצרה. עלה ארצה בסוף 1947, כמלווה שיירה גדולה במדבר, ולאחר שהותו בארץ חודשים מספר הוחזר בתחילת 1948 לבגדד להמשך הפעולה. סמי ידע את כל הדרכים והכיר כל שביל סמוי ברחבי עיראק ובגבולותיה, בעל אופי עז היה ובעל לב רחום, זריז וממולח. בא לפרס ללא ידיעת מלה פרסית אחת; אף על פי כן מצא דרכו בהצלחה. הוטל עליו לשבת באבדן ולטפל באנשים המגיעים לשם. וכאשר נתפסו ארבעה מאנשיו בפעולה הראשונה, פנה למשטרה והצליח לשחררם ללא שפה משותפת עם השוטרים. חי במצוקה ובבדידות. מכיון שהיה זר במקום לא הסכים איש לקבלו לדיור. במשך שבועות לא התגורר בשום מקום – לן פעם כאן ופעם שם – ובה בשעה מילא תפקידים קשים ומסוכנים, אשר שום שליח אחר לא היה עומד בהם.

נועז ומסור לבלי גבול היה גם מרדכי ביבי, אף הוא מעולי בבל. יצא לשליחות לאחר שהותו כמה שנים בארץ. עשה עבודתו בסבלנות ללא גבול, בשקט וצניעות וקור רוח. וכך גם אליהו שינה (שני), בן בגדד, אשר פעל כאלחוטאי מגיל 16. וכמותם עוד רבים אחרים מבני גטו בגדד ובנותיו.

שלמה חזר לארץ בסוף ספטמבר 1949, לאחר שבא ציון כהן למלא מקומו. על סף יציאתו הלשין עליו אחד היהודים, וניתנה הוראה לאָסרו בשדה התעופה. ההאשמה הרשמית כלפיו היתה, כי שהה במקום שנה תחת שלושה חודשים, כרשום בויזה שלו. שילם קנס סמלי והשים עצמו תם, שאינו יודע ויזה מהי. התחילו חוקרים אותו, מה היה מקור קיומו בארץ זו, והסבריו לא נתקבלו על הדעת. לבסוף דרשו, שיגלה את החשבון שלו בבנק. לא מילא מבוקשם, מאחר שסכומים גדולים מדי היו רשומים על שמו. ורק בקושי עלה בידו להתחמק.

זמן קצר לאחר שובו ארצה התחיל הגל החדש של רדיפות היהודים בעיראק. ולאחר שחלק מחברי התנועה נתפס, התקרבו השלטונות צעד צעד לגילוי הגרעין. אז גם הוברר להם, כנראה, כי אין אפשרות להתגבר על זרם ההברחה. וביום בהיר אחד נודע, כי שלטונות עיראק מכינים חוק המתיר ליהודים לצאת לארץ־ישראל… היהודי שם־טוב, מבאי ביתו של ראש־הממשלה, היה בין המשפיעים בכיוון זה. אך איש לא שיער, כי רבים כל־כך יהיו המבקשים לעלות. בעיראק ישב באותם הימים השליח מרדכי בן־פורת, שהגיע דרך פרס זמן קצר לפני כן, בעצם ימי המאסרים. אתו פעלו כמה בחורים מבני המקום. אבל פעולתם לא יכלה להקיף את כל הצרכים החדשים, הבלתי־צפויים. כוונת השלטונות העיראקיים היתה, כי העולים יצאו לפרס, ושם יארגנו השלטונות הפרסיים את העברתם לארץ־ישראל. אבל אנשי המוסד־לעליה חששו, שכאן תהיה קבורתו של הענין כולו, וראו הכרח להשקיע מאמצים בעליה מעיראק לארץ במישרין. באו בדברים עם חברת האוירונים “ניר־איסט”, שפעלה בעלית “מרבד הקסמים” מתימן, לטיסה ישירה או דרך קפריסין. בינתים אירעה תקלה, לאחר שהתקשרו עם קצין בריטי, שהציג עצמו כבעל יכולת לספק מטוסים, ולבסוף הוברר, כי איש האינטליג’נס הוא. אז הוטל על שלמה לחזור לבגדד לשם משא ומתן עם השלטונות העיראקיים וקשר עם השליחים.

הפעם יצא בתור בריטי, כאחד המנהלים של חברת “ניר־איסט” ונציגה. נסע בחברת יהודי אנגלי, שהיה תחילה מלווה באוירונים ונתן יד להצלחת המבצע. זו היתה שליחות מסוכנת ביותר – יליד עיראק, איש המחתרת, שבידו דרכון זר. ונפשו של השליח כבר עיפה מכל המוצאות אותו ועצביו מתוחים.

למחרת בואם הוזמנו אל ראש־הממשלה תופיק סויידי. עוד לפני כן הוברר להם, כי הוא עצמו שותף לאחת מחברות הטיסה. הציעו לו בזהירות לעבוד עם אותה חברה. אבל שוכנעו, כי לנגד עיניו לא בצע כסף, אלא הסדר ענין, שאין לו פתרון אחר. ומענין לציין, כי הממשלה העיראקית התירה לכל עולה מקרב מאת אלף היהודים שיצאו הוצאת 50 לירות שטרלינג, בסך הכל רבבות אלפי לירות שטרלינג, שנוכו מחשבון עיראק באנגליה לחשבון ישראל.

שעת הראיון עם ראש־הממשלה ופמליתו היתה אחד המבחנים הקשים ביותר שנתנסה בהם השליח. היה קשה מאוד להתגבר ולא להגיב אף בניד עפעף על שיחתם הערבית של אנשי השלטון, בינם לבין עצמם, למען לא יבינו שני הזרים. קשה מכל היתה ההרגשה, כי הוא יושב בגוב אריות העלול מדי רגע לפתוח מלתעותיו לבלעו. ראש־הממשלה סיפר בגילוי־לב, כי בעצם מעונין הוא רק בשילוחם של היהודים לפרס, על מנת להיפטר מצרה זו, ואין זה מענינו לספק אנשים לישראל. שני “סוכני החברה” הזרים לא נחפזו בסיום המשא־והמתן שלהם. כוָנתם היתה להרויח זמן, עד שיהיו מוכנים לטיסה ישירה. בינתים ביקשו לערוך רשימת היוצאים.

חלפו ימים של מתיחות נפש שאין למעלה ממנה. האחריות האישית היתה כבדה מאוד, וביחוד, מאחר שכמה מאנשי המוסד־לעליה ראו במעשה הרפתקנות מסוכנת. צפו ועלו בעיות תשלומים לחברת התעופה. שני “נציגיה”, שהיו סבורים, כי העיראקים, המעונינים להיפטר מן היהודים, ישתפו פעולה – דרשו מטבע זר מחשבון עיראק. המשא־והמתן התנהל בתנאים מסוכנים ביותר. השנים גרו במלון מפואר וידעו, כי בלי ספק עוקבים אחריהם. אף על פי כן נאלצו להיפגש עם בחורי המחתרת. ההסדר היה, שמרדכי בן־פורת היה נוסע במכונית בעלת מספר ירוק, כנהג מונית, והשניים היו עוצרים אותו ומסדרים עניניהם בשעת הנסיעה. נתקלו ביחס עוין בצירות הבריטית, שהיתה מעונינת להסיע את השיירות באמצעות חברה בריטית ולא אמריקנית. הצירות האמריקנית אף היא לא גילתה אהדה, מאחר שנודע, כי “ניר־איסט” שותפת עם “אל־על”, וחששו, שמא ייודע הדבר לעיראקים ויחשדו באמריקנים, שהם משתפים פעולה עם החברה הישראלית. על כן לא הושיטה הצירות האמריקנית סעד. גם הקשר עם הארץ לא פעל כראוי והחליטו לשוב ארצה לבירור הענין. שלמה הודיע לשלטונות העיראקיים, כי עליו “לגשת לקפריסין להסדר חנית המטוסים”. בקפריסין עורר ביקורו תשומת־לב, כיון שמטוסו איחר, ועיכבו למענו את המטוס הישראלי, שבו היה עליו להמשיך דרכו, כשקונסול ישראל מחכה לו בשדה־התעופה, על מנת להעניק ויזה ישראלית לנתין בריטי, “מיסטר ארמסטרונג”.

סופה של השליחות כמעט והיה בכל רע. כמה ימים לאחר שובו לבגדד, ערב היום שבו עמדו לצאת לפועל הטיסות הראשונות, הופיע במלון המנהל המקומי של חברת “עיראק־טור”, המסונפת ל"ניר־איסט", ומסר בשם המודיע שלו בבולשת ידיעה סודית, כי במשלחת המטפלת בארגון השיירות יש אחד, בשם ארמסטרונג, שהוא כנראה יהודי וניתנה הוראה לעצרו לחקירה…

בו ביום יצא שלמה באוירון הראשון – וטס הביתה “על כנפי נשרים…”

 

פרק שנים־עשר: השליחים לגבול הרוסי ופעולתם בפרס    🔗

המשלחת הראשונה לגבול הרוסי יצאה לפרס בקיץ 1942, שבועות מעטים לאחר צאת השליחים הראשונים לעיראק. גם לפרס, כלעיראק, נשלחה שלישיה, אשר נבחרה בחומרה ובקפדנות, ומטרתה היתה להסתנן אל מעבר לגבול, או לפחות לבוא במגע עם מחנות הפליטים היהודים שנתרכזו שם. השליחים נבחרו לא רק לפי סגולותיהם האישיות והכשרתם, אלא גם בהתאם לשפות השגורות בפיהם.

אחד מהשלושה מישה נוטקין (משה נטע) – חבר קיבוץ גבעת חיים, יליד אודיסה, שעלה לארץ לאחר נסיונות של שנות מאסר וגזירת גירוש ברוסיה – גבה קומה ובהיר שער ועין, טיפוס סלבי מובהק. עוד בימים הראשונים לפעולת מחתרת ההעפלה, בימי הספינה הקטנה “וֶלוֹס”, בשנת 1934, שיתף עצמו בהורדת העולים באישון לילה. שנים רבות נשא באחריות לבטחון בסביבתו, בעמק־חפר. לילה אחד טילפן איש מרכז ההגנה, ישראל גלילי, למזכירות גבעת־חיים ובפיו בשורת הרצח של שניים מחברי עין־גב בעמק הירדן והתביעה לשלוח את מישה לטפל בעניני הבטחון בקיבוץ המבודד שמעבר לכנרת. בשנת 1940 נקרא לבוא לפני אליהו גולומב במטה ההגנה, והשאלה שהוצגה לפניו היתה, אם הוא שולט בשפה הסרבית. מאחר שהתשובה היתה שלילית, הוסיף אליהו ושאל תוך כמה זמן יוכל לרכוש לו ידיעת שפה זו, הקרובה לרוסית השגורה בפיו. אז סיפר אליהו על תכנית הצניחה אל מעבר לקוי החזית באירופה ועל הצורך במתנדבים, המוכנים להשליך נפשם מנגד להושטת יד לאחים המעונים והמושמדים. מישה הביע נכונותו למשימה ואליהו הבטיח לקרוא לו בבוא היום. אך חלפו ימים רבים והענין כאילו צלל. ורק לאחר שנים צף ועלה מחדש בתכנית מיבצע הצנחנים העברים.

בינתים נקרא מישה להשתתף ב"קורס־הארבעים" במקוה־ישראל. מדברי שאול, שהזמינו לקורס, ניכר היה, שאין עדיין יודע מה מטרתו המעשית לאלתר וכיצד יהיו פני הפעולה. אבל ימים מעטים לאחר זה הוטל עליו להצטרף מיד אל שני השליחים האחרים לגבול הרוסי בפרס.

כמנהג הימים ההם, היתה הוצאת חבר־קיבוץ לשליחות כרוכה בביקורו של שליח המרכז או אף של משלחת חברים, אשר באו במיוחד על מנת לשכנע את האספה הכללית, או לפחות את חברי המזכירות, בחשיבותה ודחיפותה של המשימה. מדברי שאול, בבואו לשכנע את חברי גבעת־חיים בחשיבות שליחותו של מישה לגבול פרס, היה ברור, שכל הענין עודנו מעורפל מבחינת תכנית הביצוע הממשי. אך עם זאת ברור היה, כי משוקע בו להט רב לעזרת אחים. על כן אושרה השליחות, ובמחסן הבגדים של המשק החלו מכינים בקדחתנות את הצידה הדרושה, כגון מזודה טובה וחליפת בגדים נאה, העשויה בשעת הצורך לשוות ללובשה מראה ג’נטלמן אנגלי מובהק. בחנות או.ב.ג. בתל־אביב הוזמנה, נוסף לכך, חליפת מדים בריטיים, כראוי, והכל מוכן ומזומן. נשאר עוד העיקר, והוא – האימון הצבאי, אשר במושגיהם של פעילי המוסד־לעליה בימים החם נתבטא בעיקר בתורת ההצדעה. ואמנם יום אחד לפני היציאה נדרש מישה לבוא לחיפה. בסולל־בונה, בחדר משרדו של דוד הכהן, אשר שימש במקרה זה שופט ופוסק, עמד לפניו שאול אביגור ובמלוא הרצינות והריכוז מסר לו בדחילו את “התורה הצבאית”, אשר הוא עצמו קנה זמן קצר לפני כן מאת חבר כּנרת, החייל בן־ציון ישראלי…

השני בחבורה היה ינק דז’ביצקי (יעקב בן־יהודה), חבר קבוצת אושה, יוצא פולין, ששלט בשפה הפולנית. גם הוא נלקח מאחרי האימונים והויכוחים בקורס שבמקוה־ישראל.

לא כן השלישי, משה אורבוך (אגמי), חבר קיבוץ כפר־גלעדי, שגויס לשליחות זו מחוץ למשתתפי הקורס. מ. אגמי לא היה פנים חדשות בפעולות המוסד־לעליה. בשובו לארץ באביב 1940, לאחר שלוש שנות פעולה במחתרת בנכר, ביקש בעבודת המשק מפלט ומנוחה מן המתיחות בחזיתות אירופה ובתוך לוע הארי הנאצי. ואולם המנוחה היתה ממנו והלאה. ועם ראשית התגייסותו של הישוב לצבא הבריטי, בשנת 1942, התיצב גם הוא – ונפסל בגלל עיניו קצרות־הראות. עוד לפני כן הוטל עליו מטעם מועצת פועלי תל־אביב ארגון הגיוס לצבא. ועתה היה סבלו כפול ומכופל – הוא, המגייס אחרים, לא עלה בידו לגייס את עצמו. וחזר בפחי־נפש לכפר־גלעדי, ואז קרא לו שאול ואמר:

– עכשיו אנו נגייס אותך ונלבישך מדים.

ובאותו חדר של מחתרת המוסד־לעליה, אשר בבנין סולל־בונה בחיפה, הקנה שאול גם לו את תורת ההצדעה ואימנו על רגל אחת בהלכות צבא.

עד אָבָּדָן עשתה החבורה דרכה בצותא, בחסות המדים והתעודות של עובדי סולל־בונה. הגיעו לדמשק ומשם בדרך המדבר לבגדד והלאה ברכבת לבצרה ובסירת מנוע לנמל כוּרַמְשַׁהְר. לבסוף הגיעו לאנדימִישְׁק¹³, במרחק כמאתים וחמישים ק"מ מאבדן, שם הקימו עובדי סולל־בונה בית־חרושת למילוי פחי בנזין, אשר נועדו לחזית הרוסית, מאחר שהצבא הגרמני התקדם לעבר הקַבְקַז, ונתעורר חשש של ניתוק הצבא הסובייטי ממקורות הנפט (הציוד לבית־החרושת היה מאשר הצליחו צבאות בעלות הברית להוציא מבית־חרושת מסוג זה בבורמה).

בצעדיהם הראשונים נתקלו בקשיים מיוחדים, מחוסר ידיעת אורח החיים הצבאי. גם התעודות המוזרות, הצבאיות־למחצה, שבהן צוידו עובדי סולל־בונה, לא השרו בטחון מלא. אבל אותו זמן פעלה כבר חבורת השליחים הראשונה של המוסד־לעליה בעיראק, והיא שהיתה למשענת. אנצו סרני, הבכיר שבחבורה, בא במיוחד לארץ, על מנת להעבירם את המדבר ולהביאם עד שערי בגדד. גם הפתעה הכין להם – פגישה בבית המלון עם שני השליחים האחרים אשר אתו. בשעה היעודה ישבו, מצפים לחבריהם. והנה נכנסים לחדר שני ערבים עיראקים טיפוסיים, בלתי ידועים להם, שנטפלו אל השליחים בשיחה ערבית בלתי מובנת להם ומיאנו להסתלק. ורק לאחר שעה ארוכה התודעו אליהם – והנה הם מכריהם וידידיהם משכבר הימים, השליחים שמריה גוטמן ועזרא כדורי – בהסואתם. סיירו בחברתם בעיר, מלאי התפעלות מאשר הספיקו לפעול תוך זמן קצר כל־כך בהקמת התאים הראשונים של התנועה החלוצית, והמשיכו בדרכם.

במחנה סולל־בונה באבדן התנהלה העבודה בקצב קדחתני של ימי חזית. מנהל העבודה, בן־אורי, קיבל הוראות מראש בענין שלושת ה"פועלים" החדשים והבין, כי אלה הם “ציפורים”, שיש להעניק להם יחס מיוחד, אבל אין זה פוטר אותם, כמובן, מחובת העבודה. גרו במין מרתף בלתי־גמור, כעין מאורה, ועבדו חמש־עשרה ולעתים שש־עשרה שעות ליום בחום המתיש כוחות בצל הגיע החום עד 55°. בלילה נדדה שנת האנשים, שהיו מהלכים כסהרורים עלופי־ חום, והיו עומדים במשך שעות מתחת למקלחת הקרה, בטרם עלו על מיטותיהם.

כך חיו זמן־מה, עד שהגיעה שעתם לצאת לטהרן ודרכיהם נפרדו. ראשון יצא אגמי, שהיה בדרגת סרג’נט. יצא ברכבת. עוד הוא עומד בתחנת אבדן ואיש ה־ר.סי.או.¹⁴, סרג’נט הממונה על סידורי הנסיעה של אנשי הצבא ונוחיותם, ניגש אליו, על מנת לסייע לו למצוא מקום בקרון המלא. האיש שואל את ה"סרג’נט", אם פניו לטהרן ואם יש בידו לסייע לו במשהו ולבו של אגמי הולם מהתרגשות ומחשש, שמא נפל כבר בפח, למן הצעד הראשון.

או.קיי. – אמר הסרג’נט הבריטי האדיב מבלי לחכות לתשובתו של החייל כבד הפה – הבה ונראה.

הסתלק בזריזות וכעבור רגעים מעטים חזר והודיע, שהצליח לפנות תא מיוחד למענו ולמען סרג’נט אחר, המחכה גם הוא על הרציף. וכך ישבו השנים בתא המיוחד – הסרג’נט הבריטי ואיש מחתרת ההעפלה העברית, לבוש מדי צבא וענוד סרט פלוגת סולל־בונה על זרועו; למעלה משלושים שעות בילו בצותא מתוך שתיקה גמורה. המלים המעטות שהחליפו ביניהם מפעם לפעם היו:

– חם היום…

לבסוף, כאשר התקרבו למחוז חפצם, קם הסרג’נט הבריטי והוציא מתרמילו בתנועה חגיגית את הסרט הירוק של אנשי השרות החשאי הצבאי וענדו לזרועו. ורק אז פנה אל חברו לתא באורח רשמי:

– ה"פיי־בוק" שלך, בבקשה…

הסתכל ארוכות בתעודה יוצאת הדופן והפכה מצד לצד. הבין, כי זהו כנראה משהו מיוחד, אשר בימי מלחמה אין להרבות עליו דברים בקול. גחן אל הסרג’נט המסתורי ושאלו בלחישה לשם מפקדו. ואגמי ענה גם הוא בלחש, מיניה וביה:

– דוד הכהן…

– יֶס – יֶס (כן־כן)… – הניד בראשו איש השירות החשאי הבריטי, כאילו שם זה אומר לו משהו. ויצא אל התאים האחרים למלא תפקידו האחראי גם שם…

מישה יצא אף הוא ברכבת, וגם עליו הוטל לרכוש במסע זה אמונם של אנשי הצבא האנגלים, מבלי שידע שפתם. לרגל ימי המלחמה לא יכול לקנות כרטיס רכבת, אלא אם כן היה בידו צו תנועה מאת השלטונות המוסמכים לכך. טהרן היתה בחינת “מחוץ לתחום” לגבי חופשות, ורק אנשי־צבא בתפקיד יכלו לנסוע לשם. הרכבת הטרַנס־אירָנית, המחברת את טהרן עם הדרום, היתה בידי פקידות בריטית. לפי תכנית מוסכמת מראש, צריך היה אליהו דובקין, שעשה בטהרן בשליחות מחלקת העליה של הסוכנות היהודית, לשלוח לדיזְפוּל נער, שבידו כרטיסי רכבת וכתובת, שאליה יפנו השליחים. לאחר היסוסים וספקות החליט מישה לנסוע במדי הצבא שרכש לו בתל־אביב ולא בבגדים אזרחיים. התהדר במדיו המצוחר צחים ונעל את נעליו החדשות מצבע חום, שסוליותיהן עשויות קרפ, בלא שידע, כי הדבר הוא בניגוד לנוהג הצבאי לגבי טוראי ולאחר שהופיע הנער בדיזפול ומסר הכרטיסים והכתובת לידו, יצא מישה לתחנה על מנת לעלות ברכבת העוברת בשעת חשכה, כשבידו המזודה היפה, אשר גויסה בגבעת־חיים, ובה החליפה האזרחית נוסח ג’נטלמן בריטי. לא היה בידו תרמיל צבאי ולא נשק וכל אותם האביזרים האחרים, אשר בלעדיהם אין חייל יוצא לדרך. וכמובן, לא היה ברשותו צו־תנועה ומספר אישי; אף לא ידע על קיומם של מספרים אישיים בצבא כל עיקר.

נכנס לרכבת ללא תכנון מראש כיצד ינהג, כיון שלא ידע מה התנאים הצפויים לו. בקרון המחלקה השניה ראה על דלתות התאים רשימות שמותיהם ודרגותיהם של הנוסעים מודפסות במכונת כתיבה. בחר בתא שעל דלתו רשימה של שמות סמלים ובאין רואה הוסיף את שמו בכתב ידו.

אותו יום, ערב צאתו לדרך, שידר הרדיו על ראשית הפשיטה על דיאפ, שבחוף צרפת¹⁵. ברכבת לא ידע עדיין איש חדשה מפתיעה זו. פתח בעוז את דלת התא, ולאחר השאלה אם יש מקום פנוי, החל מיד מספר את החדשות מדיאָפּ, שעוררו שמחה, ולכבוד המאורע הוציא מתרמילו בקבוק ויסקי, שהיה אז יקר מיקר. העביר את הבקבוק מיד ליד והכל לגמו ממנו בהנאה טיפין טיפין. תוך כדי כך נתקשרה בינו לבין שכנו הסרג’נט שיחה, שהיו בה יותר תנועות־ידים מאשר דברים. בתנועות הצליח לרמוז, כי נוסע הוא לטהרן בתפקיד בלתי שגרתי במקצת. אמר, כי הוא דובר רוסית וגרמנית וכמובן אינו אנגלי והתלונן על בטחון־שדה לקוי ועל תעודות צבאיות שקל כל כך לזייפן ולדוגמה הראה תעודותיו. שכנו הציע לו שידברו גרמנית, ומישה נזדרז והסביר, כי מטעמים מובנים אין הוא להוט אחר דיבור בשפה זו בפומבי, והסרג’נט הבריטי גחן אליו ולחש לתוך אוזנו, כי אמנם מבין הוא לרוחו, והוסיף:

אבל לנו מותר, כי גם אני מפילד סקיוריטי"¹⁶… עלי האחריות לבטחון ברכבת, אבל אין אני נטפל למי שאינו עושה עלי רושם חשוד…

בשיחות רמזים שלו קשר מישה קשרים גם עם אחרים מיושבי התא, ביניהם סרג’נט משירות הטלגרף שבתחנת הרכבת בטהרן. מיד ניצל את הקשר הזה. הזמין את הסרג’נט לסעוד על חשבונו במסעדה של הרכבת והתידדו על כוס משקה והאיש הזמינו להיות אורחו בטהרן, על מנת שיגמול לו על רוחב ידו. ובחסותו של הידיד החדש ירד מישה בשלום בתחנת טהרן בחשכת הערב, שהסתירה נעלי־הקרפ החומות שלו. מחשש שמא יבליט עצמו יתר על המידה בגלל המזודה ההדורה שבידו, אמר לידידו, בהגיעם למחוז חפצם:

– אני יוצא החוצה ואתה תגיש לי את החפצים.

וכאשר הושטו לו מבעד לחלון חפצי שניהם יחד, נטל לעצמו את תרמילו של הסרג’נט ורובהו ואילו את המזודה הניח בידי ידידו, עד שנפרדו בלחיצות ידיים חמות מחוץ לתחנה האפלולית, המרוחקת מן העיר. לבסוף השיג מישה כרכרה מקוּרה בסככת עור גדולה, אשר שירכה דרכה זמן רב, עד שהגיעו העירה. תוך כדי מסעו בכרכרה החליף מדיו בחליפה האזרחית וכך הגיע אל חדרו של יוסף ברנשטיין, מי שהיה באותם הימים איש חברת הנסיעות “פלתורס”, אשר שיתף פעולה עם בחורי המוסד־לעליה.

הרפתקאות הדרך של ינק, לא היו שונות הרבה משל אגמי ומישה. וכך נסתיים המבצע הראשון – השליחים הראשונים הגיעו לעמדת פעולתם.

טהרן, עיר־הבינים, לא הרחק מגבול רוסיה האסיתית, היתה שוקקת צבאות בעלות־הברית למיניהם. מוסדות בינלאומיים שונים ריכזו כאן פקידים ומשרדים לעזרת גלי הפליטים, הנדחפים בשוט המלחמה והחורבן. מוסדות יהודיים וציוניים הציבו כאן נציגיהם, על מנת לגשש בדבר אפשרות של הושטת עזרה להמוני הפליטים היהודיים, אשר נסחפו עם הזרם ומספרם נאמד בשלוש מאות אלף. עם נציגי הסוכנות היהודית ו"ג’וינט" פעלה אותו זמן בטהרן, כמקשרת מטעם המשרד הארצישראלי, ויסיה טרטַקובר, אף היא עצמה מפליטי פולין, שהיתה בקיאה במתרחש מעבר לגבול והיו לה קשרים טובים עם השלטונות הפולניים והבריטיים כאחד. אליה הופנו שלושת השליחים הראשונים להדרכה במבוך הפוליטי, שבו היתה העיר נתונה. ולאחר תכנון ההסואה ההכרחית והצעדים הראשונים לפעולה בדרך בלתי־סלולה, הוטל עליהם “לשחות” בכוחות עצמם.

בהתאם לתוכנית היה על ינק לפעול בהסואה של פליט פולני. ברשותו היתה תעודת זהות פולנית עוד מלפני עלייתו לארץ וכן תעודה של האוניברסיטה בורשה. התכנית היתה, כי יופיע באחד ממחנות הפליטים הפולנים, יצהיר שהגיע מרוסיה באורח בלתי־ליגאלי, יעמוד בפני ביקורת הועדה הפולנית המיוחדת לכך ויתקבל למחנה; ולאחר זמן ישוחרר בתור “חיוני”, הנדרש להנהלת פעולות המשרד הארצישראלי למען הפליטים. ינק פשט מדיו, הסתיר תעודותיו הצבאיות אצל ויסיה והופיע במחנה בשמו ושם משפחתו, עמד בבדיקה הרפואית, ותוך שלשה ימים היה עליו להתיצב לצבא. ואולם אז הוברר, כי ענין שחרורו נתקל בקושי. וכך נתגלגלו הדברים, ושליח מחתרת ההעפלה היה לעריק של צבא אנדרס… בהתיעצות של כל החבורה הוחלט אז, כי עליו להתיצב במחנה אחר ובשם אחר. שוב עמד בכל התהליך של הרשמה ובדיקה וכיוצא באלה; ושוב היה לעריק.

באותה התקופה התחילו שיירות הפליטים שמעבר לגבול מגיעות חבורות חבורות מנמל פהְלבי לטהרן. הבחורים ראו חשיבות ממדרגה ראשונה במגע עם חבורות אלו בנמל המעבר, על מנת לפעול שם ככל שיוכלו. אבל בדרך הוצבו שש תחנות ביקורת צבאיות, ולאזרחים לא הותרה כלל הכניסה לשטח הנמל, אלא ברשיון סוביטי מיוחד. חקרו הבחורים והוברר להם, שקצינים פולנים, אשר עניינים להם בנמל פהלבי, מקבלים רשיון קולקטיבי. גילו נהג, שינק הוצג לפניו כפליט פולני, אשר ענין חשוב לו בפהלבי, וביקשוהו לצרפו לחבורה. וערב אחד, לאחר צפיה חסרת סבלנות, הודיע סוף־סוף אותו נהג, שקיבל רשיון לחמישה נוסעים, ואילו מספר הקצינים אשר אתו – רק ארבעה. ויסיה השיגה לו מדים של קצין פולני וסרט אדום־לבן על הכובע. לפנות בוקר לבש ינק מדיו ובמקום המפגש שקבעו הצטרף למכונית של הקצינים הפולנים.

לפני צאתו לדרך הכין סיפור מדוקדק על עברו וקורותיו. שינן סיפורו עד כדי כך, שנדמה היה לו, כי גם אם יעירוהו בלילה ידע להרצותו ללא מבוכה. בכדי למנוע הפתעה במקרה שיפגשו במישהו, אשר לפי הסיפור הוא בן פלוגתו, הציג עצמו כאיש מחלקת התרבות של הפלוגה, אשר הושאל לסוכנות היהודית לפעולה בקרב הפליטים – סיפור מעין זה עשוי היה להתקבל על הדעת באותם הימים. ואולם, כשהגיעו לפנות ערב לאחת התחנות וסרו לקזינו של הקצינים לארוחת ערב, הוברר לו מיד, כי בור גמור הוא בהלכות קצונה פולנית. העלים מבוכתו, בחקותו מעשיהם של האחרים ובדברו ככל האפשר פחות.

הגיעו לפהלבי ובאו למלון הגדול היחיד במקום, אשר שכנו בו קצינים גבוהים, בהם גנרל אנדרס וקצינה סוביטית בדרגה גבוהה. האזרח היחיד במלון היה עורך־הדין רודניצקי, מפליטי פולין, מנהל המשרד הארצישראלי במקום, שלא הודיעו לו מראש על בוא השליח. כשהופיע אצלו בשעה 1 בלילה, נבהל והתרגש ולא ידע כיצד יצהיר על זהותו של האורח ויסדיר שיכונו. לבסוף הסכימו, שיציגנו כמזכירו. ולמחרת הבוקר הוכנסה לפי בקשתו מיטה נוספת לחדרו – לאחר ש"המזכיר" בילה את לילו הראשון בפהלבי על הרצפה.

הוא היה קצין פולני ללא כל תעודה. רודניצקי ענד לו סרט של חבר ועדה לביקורת הנמל מטעם הפולנים – ובחסות הסרט שעל זרועו נע בשטח הכיבוש הרוסי, ששררה בו אוירה מתוחה. אותו זמן ישבה במאסר בפהלבי חבורת צעירים יהודים, מאנשי התנועה, שהבריחו את הגבול כבלתי־ליגאליים. ינק היה נכנס ויוצא אצלם ומיעץ להם כיצד ינהגו על מנת לצאת משם. צעירים היו וברירות רבות אין לפניהם – והעיזו לעשות גם את הבלתי־מתקבל על הדעת בימים כתיקונם. האחד הגיע כשהוא מסתתר במחסן פחם אשר בתחתית אניה. וכך כל איש וסיפור הזועות שבפיו. כן סיפרו כיצד היו מקיימים צעירים יהודים את נקודות ההכשרה החלוצית גם בברית המועצות, ושמרו על הגחלת הציונית לבל תדעך.

מפהלבי הגיעו האנשים בדרכים שונות לטהרן. וכאשר עלה מספרם למנין, בערך, אפשר היה כבר להתחיל בפעולה. ההתחלה היתה בהצלת ילדים ממחנות הפליטים הפולנים והעברתם לבתי־יתומים יהודיים. מבצע קשה ועדין היה זה. הילדים, שהובאו לכאן במסגרת בתי־יתומים פולניים, שבהם היו כמה מאות יהודים, פחדו להינתק מעל המוסדות שלהם. היה הכרח לנקוט באמצעי זהירות בלתי רגילים ובכוח משיכה, שבו השקיעו הבחורים מאמצים וסבלנות אין קץ.

ינק שהה בפהלבי שבועות מספר והשיג שם תעודותיו של פליט בשם מאיר גורביץ, אשר נפטר ברוסיה ופרטיו האישיים התאימו לו פחות או יותר; החליט לאמץ לו תעודות אלו לצרכי הסואתו בטהרן והוסיף את שמו החדש ברשימות הפליטים. ובשובו לטהרן הופיע בשלישית במחנה צבאי, והפעם התיצב בשם מאיר גורביץ. שוב קבעה לו ועדת הרופאים סוג בריאות “אלף”, ושוב היה עליו לצאת לצבא. וגם הפעם הבטיח שפר, איש הסוכנות היהודית, לשחררו – והענין נסחב ללא קץ.

דרכו של מישה זרועה היתה גם היא קשיים ומכשולים לרוב. הוא הופיע כמהנדס כימאי אנגלי, שבא לחפש ריכוזי חומרים כימיים אשר הותירו כאן הגרמנים. גר בחדר אצל שתי נשים מבסרביה. תופרות בשביל החברה הגבוהה. התעודה הצבאית שלו לא היתה בסדר וניצל את העובדה, כי בעיר היו מסתובבים משמרות של חילות שונים – רוסים ובריטים ואמריקנים – מלבד הפרסים – וכל משמר שואל לתעודות. כאשר פנו אליו המשמרות הרוסיים ענה באנגלית וכאשר פנו הבריטיים השיב רוסית. וכך הצליח להתחמק מדי פעם. אך ברור היה, שאין להמשיך במשחק זה זמן רב. אמנם, טהרן גדולה ורחבה, אבל מאות העינים הצופיות חייבו הסדר מתקבל על הדעת. כאשר נשאר יחידי במקום, עבר לגור בפנסיון של יהודים מהונגריה, בחברתו של קולונל אנגלי, מפקד הרכבות בפרס. נתידדו ומישה עשה ככל שיכול להעטות עליו ארשת מסתורין של אנשי מחתרת, אשר מוטב לו לאדם שלא יחקור במעשיהם יותר מדי. אותו קולונל היה בן למשפחה בריטית נכבדה וחיילים וקצינים רבים דורשים לפתחו. מישה הצליח להיות להם מלווה ומדריך בסיוריהם ועשה רושם של איש הבטוח בעצמו. לבסוף הכניס בסוד ענינו את בעלת הפנסיון היהודיה ובאמצעותה ביקש לשמוע דעתו של הקולונל עליו ועל מעשיו. אמר הקולונל הבריטי לאשה היהודיה:

– גברתי, אין זה עסקנו להתעניין באנשים מסוג זה. יש בודאי מי שענינו הוא לפקוח עין עליו…

השליחים ריכזו פעולתם בבקשת דרכים אל הגבול הרוסי, מפהלבי ועד מֶשהד. ניסו לקשור קשרים עם רבים ושונים, יהודים ונכרים. עשו נסיון לפעול באמצעות שבטים תורכמנים, שהיו נודדים עם עדריהם משני עברי הגבול. כן התחילו לבקש קשר עם כתובות באסיה התיכונה – בסמרקנד, בוכרה, תורכמניסתאן וקזקסתאן. התחילו במשלוח גלויות לפי כתובות של אנשים בלתי ידועים להם. היו מנסחים את הכתוב בגלויה כך, שייזכר בה שמו של איזה חבר בארץ, כאות וכסמל. אחר כך התחילו במשלוח חבילות לרוסיה מתוך הסכם עם חברת “אינטוריסט”. מ. אגמי, אשר כינויו בפרס היה בר־גלעד, הוא שהתחיל במפעל זה, ושליחים אחרים המשיכו ופיתחו והרחיבו את המסגרת, עד שהפכה בסיוע יהודי ארה"ב לענין בעל היקף רחב. וכך פתחו שליחי המוסד־לעליה פתח למפעל, שהציל רבים מרעב והיה להם לאות מעודד, כי מעבר לגבול מושטת יד.

בהמשך פעולתם נתקלו השליחים בדרום פרס בפלוגה של הצבא האמריקני, שהיתה ממונה על הרכבת המכונות לזיקוק נפט, והגיעה לאבדן מבורמה, וכן בפלוגת בית־החולים הצבאי האמריקני שם. באמצעותם הקימו בסיס להברחת האנשים מפרס לעיראק. אבל אלה מעטים היו, יחידי סגולה, בהם צבי מלניצר ומאיר לובלינסקי (אהד), שהבריחום לבגדד, לחסותו וטיפולו של אנצו סרני, כן הבריחו פליטים אחרים, אשר השירות החשאי הפולני נתן בהם עין, כי היו עריקים.

יחידים מקרב הצבא הפולני סייעו בידם לקשור קשרים עם צעירים יהודים ברוסיה. קולונל פולני ידידותי ניסה לצרף בחורים יהודים, לפי הוראותיהם של השליחים והמלצתם, לשיירות הפולניות שהועברו דרך פרס. אותו זמן שלטה כבר בקרב הצבא הפולני רוח אנטישמיות, ולא בנקל צירפו יהודים לשיירות. ואולם כל המאמצים להוציא יהודים מהשטח הרוסי בדרכים אחרות עלו בתוהו.

קרבנות רבים נפלו בנסיונות להבריח את הגבול הזה ולצאת מרוסיה האסיתית לפרס. ורק חבורה בת שלושה איש, בהם שני יהודים, הצליחה בדבר. לאורך חלקו של קו הגבול בין רוסיה לבין אפגניסתאן ופרס עובר נהר מואדריה, ועל יד העיר טרמז יוצר הוא איים רבים ובצות. במקום הזה ניסו בחורים מספר לעבור את הנהר בצליחה וטבעו או נורו בדרך. החבורה הקטנה, שההצלחה האירה לה פנים, ישבה במרי (מרב), עיר דרומית ברוסיה האסיתית, לא הרחק מן הגבול האפגני. שם עובר נהר, שמוצאו במרי והוא זורם לתוך אפגניסתאן. גילו הבחורים הללו באיזו אנציקלופדיה את העובדה, שדרכו של צ’ינגיזחאן בכיבוש הודו הובילה לאורך הנהר הזה ומכאן עבר לאפגניסתן. וביאושם החליטו ללכת בדרכו של צ’ינגיזחאן. היו מתקדמים בלילה ונחים ביום, מחשש מפני הישובים שלאורך הנהר. וכך הגיעו עד הגבול. שם נתקלו, לדבריהם, במין גדר, אשר הרשת שלה מתכווצת כאשר מכניסים לתוכה את הרגל – וכמעט אי אפשר לשחררה עוד. בקושי חילצו רגליהם. אחד מהחבורה פשט בגדיו, עבר את הגבול והעביר גם את האחרים. ואולם מעבר לגבול נאסרו. קהילה יהודית בקרבת הגבול טיפלה בהם. שלחו מברקים לארץ וביקשו סרטיפיקטים. ואמנם, לאחר מאסר במשך שישה חודשים, עלו בשלום לארץ־ישראל.

היה זה אחד המקרים המעטים של הברחת הגבול כאן בהצלחה.

פעולת השליחים בטהרן בתקופה זו קשורה באחד המבצעים הבולטים ביותר של העליה בשנות מלחמת העולם השניה – פרשת עליתם של 720 ילד וילדה, בני כל הגילים, ב־18 בפברואר 1943. שיירה זו, אשר שמה נחרת בקורות הישוב בשם “ילדי טהרן”, הגיעה לנמל חיפה בעקיפין, דרך הודו, לאחר שנכשלה פעולה פוליטית יהודית ובינלאומית סוערת ומיגעת, להניע את ממשלת עיראק, שתאפשר לילדים מעבר ישיר לארץ־ישראל. הישוב ראה כגורם לכשלון זה את חוסר הרצון הבריטי להפעיל בענין זה לחץ רציני על עיראק. וכעומק המרירות כן רוב ההתרגשות שפרצה בישוב עם בוא השיירה – שרידים ראשונים של זועות ההשמדה הנאצית. בליקוט השיירה וארגונה השקיעו הבחורים כוחות רבים. לא זו בלבד שהיו מחזרים על פתחיהם של בתי־היתומים הפולניים ומבריחים משם ילדים יהודים אנוסים, ועל זרועותיהם ממש נשאום להעלותם בספינה; אלא הם גם שהיו לסעד ולעצה לשליחי מוסדות הישוב ועלית־הנוער, שבמרכזם צפורה שרתוק (שרת), שבאו לטהרן לריכוז הילדים היהודים במוסד מיוחד ולארגון מבצע עליתם. כן ריכזו פעולתם בארגון החלוצים, שהסתננו ובאו עם מחנות הפליטים הפולנים והם שהיוו את צֶות עובדי בית־היתומים היהודי ונלוו אל “ילדי־טהרן” בעליתם לארץ.

אותו זמן נתלקטו כבר בטהרן כמה שליחים נוספים של המוסד־לעליה, בהם ישעיהו וינר, חבר רמת־השופט, אפרים שולץ (שילה), חבר טירת־צבי, וכן לוי שורץ, אשר חי זמן־מה במחנה הפליטים הפולנים, מוסוה כאחד מהם ובידו אותו הדרכון הפולני על־שם מאיר גורביץ, שקיבלו מאת ינק. ההסואה היתה שלמה כל־כך, שאפילו חבריו לעבודה במשרד הארצישראלי לא העלו בדעתם זהותו. היה מעשה, ובוקר אחד בא לעבודה במשרד, כשעל ידו שעונו שהביא אתו מן הארץ. שעון על ידו של פליט עורר באותם הימים תשומת לב וחשד בקרב העובדים האחראים. וקבוצה מחברי השומר־הצעיר שבקרבם שיגרה אל מרכז המוסד־לעליה בארץ תלונה על שליחיו בטהרן, שהעדיפו זכויותיו של איזה פליט מפולין בשם מאיר גורביץ ובגלל היותו חבר “החלוץ” הכללי העניקו לו משרה ואפילו שעון קנו לו סמוך לבואו. והמוסד, שהקפיד על טוהר המידות ועמד על המשמר נגד הענקת זכויות ויחסי עדיפות, פנה בכתב בצופן אל נציגו לוי שורץ והטיל עליו לברר מיד מיהו אותו מאיר גורביץ וכיצד הגיע למעמדו במשרד ולשעון שעל ידו…

ואולם, עינה של ה"דבויקה" היתה פקוחה. ויהודי מומר מעובדיה נטפל אל “מאיר גורביץ”, ולאחר חקירות מרובות נקרא גם הוא להתיצב לצבא הפולני. נציגי המשרד הארצישראלי, בדאגתם למעמדו של משרדם בעיני השלטונות, תבעו ממנו, שיקיים את הנדרש ממנו ויתגייס. אבל שאול אביגור, אשר שהה אז בטהרן, לא ראה טעם ותכלית בדרך זו. וכך, לאחר שישה חודשים של פעולה במקום, לבש לוי שוב את המדים של פועלי סולל־בונה וחזר לאבדן. זמן קצר לאחר מכן זכה גם הוא לקבל פני “ילדי־טהרן”, שהגיעו ברכבת ועל כתפיו העלה אותם בספינה, שיצאה לארץ־ישראל דרך הודו ומצרים.

כמרבית השליחים האחרים חזר גם לוי בשנית לטהרן. הפעם בא רשמית, כחבר משלחת “ליגה וי”, אשר נלותה אל שי האמבולנסים של הישוב, במשלוחם השני. שוב ניסה לקשור קשרים לפעולת עליה במחתרת מהשטח הרוסי ושוב רפו ידיו. גם האחרים יצאו לטהרן וחזרו מאוכזבים. בר־גלעד וינק יצאו את המקום לאחר עשרה חודשים של פעולה מיגעת ומסוכנת ללא סיפוק. מישה ירד דרומה והצטרף אל ישראל ספיר בנסיונותיהם של השליחים לפרוץ מעבר בגבול פרס־עיראק. גם הוא יצא את טהרן מאוכזב. נוסף על עצם העובדה, כי מאמציו ומאמצי חבריו לא נשאו פרי במטרתם העיקרית, העיק עליו החשש, שמא אין מבינים במרכז מדוע מתמהמהים הם לעבור את הגבול הרוסי. התחיל תובע את בואו של שאול לטהרן, על מנת שיראה התנאים בעיניו. ולאחר שבא ושהה זמן־מה במקום, נתקיימה אותה שיחה דרמטית, שבה הציג מישה את השאלה, אם נכונים חששותיו, שנוסף לדאגה לגופו של ענין, מעיקה העובדה, כי האנשים שנבחרו למשימה – לא ביצעו את אשר ציפו מהם. שאול הודה, כי אמנם כן הדבר. אבל הוסיף ואמר, שלאחר בחינת התנאים במקום משוכנע הוא, שלא יכלו לפעול יותר.

אותם המעטים, שהבריחו השליחים לארץ למרות כל הקשיים, היוו בתנאי הימים ההם מבצע, שאין קשה הימנו. עם הופעתו של כל אחד מהניצולים בתל־אביב, היו ראשי ההגנה ומנהיגי ההסתדרות מתקהלים סביבו בחדר נעול ומקשיבים בחרדת־לב למוצא פיו על המתרחש מעבר לגבול; וכך שימשו מקור לידיעה ראשונית על השואה היהודית וממדיה וציון דרך למאמצי ההצלה.

יחידים אלה שימשו גם אות, כי קשר השרשרת אשר תכננו בחורי המוסד־לעליה בדרך טהרן–בצרה–בגדד עמד במבחן. בטהרן היו הבחורים מתקינים לניצולים תעודות מתאימות ומשלחים אותם דרומה. לאחר שהלבישום באבדן מדי סולל־בונה, היו מעבירים אותם לבצרה שבעיראק ומשם לבגדד. לעתים היו משתמשים לשם מעבר זה אפילו במכוניות המשטרה הצבאית. בפעולתם זאת נסתייעו ביחידה הארצישראלית של רושמי המפות, אשר ישבה אותו זמן באחואז ואתה הקצין ונדרמן (שגב), שנזכר כבר לעיל בכינויו “הזקן”. כן מצאו סעד בקרב חיילים וקצינים אמריקנים וגם במחנות הצבא הבריטי. בו בזמן ניסו הברחה בסירה דרך שאט־אל־ערב, בנקודת ההתמזגות של נהרות פרת וחידקל, הנופלים יחד למפרץ הפרסי. בעבר האחר של שאט־אל־ערב, בתחומי עיראק, באו בדברים עם אשה יהודיה מפרס, ממוצא עיראקי, שעסקה בהברחה. העסקה אתה לא בוצעה אז, בשל סכומי הכסף הגדולים שתבעה; אבל דרך זו שימשה לאחר שנים מספר, בימי הרדיפות הקשות שירדו על יהודי עיראק, להברחתם לפרס – ומשם הוטסו ארצה.

כן ניסו הבחורים לרתום לענינם יהודי עיראקי עשיר, מתושבי פרס בכורַמְשַׂהְר, אשר סייע, בשעתו, מאד בידי בן ציון ישראלי במסעו להבאת זני תמרים לגן רחל. הוא שעזר להם גם בהשגת תעודות אזרח פרסי לשליח דובר פרסית, אהרן כהן, חבר קבוצת אלונים. כי בפרס, כבעיראק, הבינו השליחים עד מהרה, שאין לפניהם דרך אחרת, אלא פעולה חינוכית ציונית מבראשית. ולא חלף זמן רב ובגטאות אבדן וטהרן ישבו בחורים מארץ־ישראל, במדים ובלא מדים, ולימדו עברית, משפחות משפחות, נשים וטף, ודבר ארץ־ישראל נישא מפה לפה.

בחורי המחתרת הם שהביאו דבר יהדות פרס לישוב. בכך המשיכו קו פעולתו של שליח ארץ־ישראל הראשון, יהודה קופילביץ (אלמוג), אשר הקדימם בעשרים שנה במסעו בקרב יהדות פרס, שסיכמו בתזכיר מפורט ומענין על מצבה של יהדות זו.

 

פרק שלושה־עשר: מסוריה דרך גבול הצפון    🔗

ימיה של עלית המחתרת מסוריה דרך גבול־הצפון – כימי החוקים והגזירות, שאסרו כניסת יהודים לארץ־ישראל, תחילה תחת עול השלטון התורכי ואחר כך בחסות המנדט הבריטי.

החל מראשית ההגבלות על העליה, שנים מעטות בלבד לאחר הצהרת בלפור, חשו יהודים המדפקים על שערי ארץ־ישראל, כי בגבול המפורז, בין הרים וגבעות, אולי ישחק להם מזלם ויסתננו ויגיעו. מעפילים יהודים, בהם גם שיירות חלוצים, החלו מגיעים לבירות בים או ביבשה – מתורכיה, עוד בראשית ימי המנדט הבריטי. הישובים העברים המעטים שליד גבול הצפון שימשו להם זרקורים בדרך נדודיהם. כך צפת וראש־פנה בימי השלטון התורכי, כך הקיבוצים הותיקים כפר־גלעדי ואילת־השחר בראשית ימי השלטון הבריטי וכך חולתא ודפנה ודן וחניתה וישובים אחרים בתקופות מאוחרות יותר – אין להעלות על הדעת אפשרות ההעפלה דרך גבול הצפון ללא שיתופם וסיועם. במנין הרבבות שהעפילו לארץ ביבשה נכללו אלפים רבים, בין שבאו בכוחות עצמם, בין בהדרכת מבריחים מקצועיים, שלא היו מגיעים למחוז חפצם אלמלי הכנסת־אורחים ועזרת־אחים של משקי־הצפון, לעתים תוך סכנות וקרבנות.

מניה שוחט מספרת בספר “השומר” על רישום רצוף ומדויק, שערכה אישית בשנים 1922–1935, ולפיו שימש באותו פרק זמן קיבוץ כפר־גלעדי בלבד תחנת־מעבר ומקלט לשמונת אלפים מעפילים.

בראשית 1921, אך החל המאבק של ההנהלה הציונית עם מחלקת העליה של ממשלת המנדט על כל סרטיפיקט נוסף, צצו בורשה, בירת פולין, מרכז הלחץ לעליה באותם הימים, חברות תיירות, שידעו להיבנות מצרת ישראל. סוכני חברות אלו היו משלשלים לתוך כיסם כספיהם של המתפרצים לעלות ומשלחים את קרבנותיהם באניה לבירות כתיירים, בלוית הבטחה, כי שם יקבלו רשיון כניסה לארץ־ישראל. ורק בהגיעם לבירות עמדו על העובדה המרה, כי רומו ונפלו בפח. ואולם, עתה לא ראו עוד לפניהם דרך אחרת, אלא להתקשר עם מבריחים ערבים, אשר פשטו גם הם את עורם ולעתים קרובות היו שודדים חפציהם בשעת הברחת הגבול בלילות אפלים בשבילי ההרים. על פי הרוב היו המבריחים מובילים את השדודים עד לקרבת ישוב יהודי ומניחים אותם שם לנפשם, מחוסרי כל.

ממשלת המנדט שמה מיד עינה במעפילים. בגבול־הצפון הופקדו משמרות נוטרים ערבים, שנוסף על שכרם החודשי הזעום, קיבלו שילינג לראשו של כל מעפיל אשר צדו. אחר כך היה ציד זה במשך שנים תפקידו של חיל־הספר הערבי, שחנה בסביבת ראש־פנה. גורלם של המעפילים אשר נפלו בידי המשמרות היה מאסר וסבל רב ולבסוף הוחזרו על־פי הרוב למקומות מהם באו. וקיבוץ כפר־גלעדי בגבול־הצפון ראה חובה יהודית ואנושית לתת מקלט לאלה שהצליחו לעבור ולהגיע. היו מסתירים אותם בתחומי המשק מעיני המשטרה והבולשת ומגלים יָזמה רבה באמנות ההסואה לשם הברחתם לפנים הארץ, דרך המעבר האחד והיחיד שהיה באותם הימים, היא תחנת המכס בראש־פנה, אשר הבדיקה בה היתה קפדנית וחמורה. לעתים קרובות נערכו חיפושי־פתע מדוקדקים של המשטרה גם בתוך הקיבוצים שבקרבת הגבול לפנַי ולפנים. ולא אחת גילו את המסתתרים, על אף כל ההמצאות וההסואות, ואסרו אותם ואת מוכתָר המקום.

יש שמבריחים ערבים מנוסים והגונים היו מביאים את המעפילים ישר ובגלוי לחצר כפר־גלעדי, שהיה באותם הימים הישוב היהודי היחיד בקרבת גבול סוריה והלבנון (מטולה שימשה מרכז לצבא ולמשטרה). כך הוטלה מעמסה כבדה על הקומץ הקטן של חברי הקבוצה העניה, אשר להם עצמם לא היה באותם הימים לחם לשובע ומקום מגוריהם – בעלית הגג של הרפת. ויש והמבריחים היו מביאים שיירות שיירות, בהן משפחות מרובות ילדים, אשר נאלצו לעתים לכלכלם במקום זמן רב, עד לאפשרות העברתם לפנים הארץ. לעתים היו האורחים, שרומו על ידי שולחיהם, דורשים בתוקף שיעמידו לרשותם ב"מלון כפר־גלעדי" אותם חדרים משובחים, כפי שהוסכם ביניהם לבין סוכני משרד התיירות בבירות, אשר על ידם שקלו כסף רב. כל הנפש בכפר־גלעדי לא מנתה אז מאה איש. ובתקופה מאוחרת יותר, כאשר גבר זרם ההעפלה בדרך הצפון, היו ימים, שמספר האורחים עלה על מספר החברים.

ההנהלה הציונית לא ראתה תחילה בעין יפה דרך זו של העפלה “פראית”, ללא ביקורת. נציגיה עמדו בחזית משא־ומתן קשה ונוקשה עם מנהל מחלקת העליה של ממשלת המנדט, היהודי חיימסון, אשר בידו שוט איומים בלתי פוסקים בניכוי מספר המעפילים ממכסת הסרטיפיקטים הרשמית. על כן גם לא נענתה הסוכנות היהודית למשק כפר־גלעדי בתביעותיו לסייע לו לפחות במשהו בתקציב הנדרש להארחה הבלתי פוסקת. רק פעם אחת, בהתערבותה של חברת ההנהלה הנריֶטה סולד, קיבלו סך 50 לירות להקמת צריף קטן לאכסון המעפילים. גם בקרב חברי המשק פנימה נטוש היה לא פעם הויכוח – האם וכיצד עליהם להמשיך בהארחה זו, התובעת לא רק אמצעים, אלא גם כוחות וזמן. עד שבאחת האספות הכלליות קמה חיה קרול והודיעה, כי היא מתנדבת לשאת בתפקיד ההארחה על אחריותה האישית, נוסף על יום העבודה הרגיל שלה. ורבים הנסיונות שעמדה בהם. ואילו נענדו עיטורים לשליחי ההעפלה – היה אחד הראשונים שבהם מגיע ללא ספק לחברת כפר־גלעדי הצנועה.

לאחר האכסון וההסואה, הוצגה מדי פעם מחדש בעית המעבר בתחנת המשטרה של ראש־פנה. היה מעשה בשלושה מעפילים מרוסיה, שני גברים ואשה אחת, שרידי חבורה בת חמישה־עשר איש, אשר שהו בדרכים שמונה חודשים. האשה הגיעה למקום במצב של אפיסת־כוחות והיה הכרח להעבירה מיד למקום מרפא, אל אחיה בטבריה, עולה “בלתי־חוקי” גם הוא.

אותו יום נזדמן לכפר־גלעדי זוג תיירים מכובדים מארצות־הברית, שסיירו בגליל העליון במכונית גדולה ומפוארת. אך יצאו לסיור במשק ומניה נכנסה בדברים עם נהג המכונית, שניאות לשכן את האשה החולה בתא המזודות שמאחור, מבלי לגלות דבר לתיירים. התא היה צר, אבל האשה קטנה וצנומה, ובאיזה אופן שהוא, הצליחו להשכיבה שם. לפני צאת התיירים לדרכם ביקשה מניה שיקחוה אתם עד טבריה. הסכימו ברצון. כל שעת הנסיעה, עד לאחר מעבר תחנת המכס בראש־פנה, סיפרה להם על המעפילים לארץ ובעיותיהם. ורק לאחר שנקודת התורפה היתה כבר מאחריהם, ומניה אחוזת חרדה שמא תיחנק האשה בתאה, מחוסר אויר לנשימה, נאלצה לגלות לתיירים סודה וביקשה מאת הנהג שיעצור ויפתח את תא המזודות. ואמנם מצאו את האשה מתעלפת ללא הכרה. הוציאוה בקושי ומניה התנצלה בפני התיירים המזועזעים למראה עיניהם. ולמרות כל האזהרות לבל יגלו מראה עיניהם, פנו בתלונה ישר למחלקת העליה של הממשלה, וכעבור זמן קצר נקראה מניה להופיע בפני חיימסון, שנזף בה קשות בהצהירו, כי מדיניות העליה של ממשלת המנדט לא תשתנה כקוצו של יוד.

ושוב מעשה. הדבר היה ביום אביב מעונן בשנת 1927. אותו יום חזרה מניה מטבריה בעגלה עמוסה קרשים ומצרכי־מזון. ובשעה שעצרו למנוחה, קרבה ובאה מעבר לחולה עגלה מלאה חציר, שקצרו חברי המשק בשטחי הבור שבסביבה; והעגלון, בן כפר־גלעדי, דב – והוא אז רק בן 13 או 14, נעצר גם הוא למנוחה קצרה וישבו ושוחחו בחבורה. עוד הם יושבים, ופתאום אצו אליהם במרוצה שלושה גברים ואשה אחת, בגדיהם קרועים ובלויים והבעתם כשל רדופי אסון. אך הגיעו אל היושבים, כרעו אין אונים על הכביש, מתחננים:

יהודים, הצילו, שוטרים ערבים בעקבותינו!

סיפרו, כי הבריחו את הגבול בחבורה של עשרים ותשעה איש; ולאחר שנתפסו נאבקו עם השוטרים, ורק הם הארבעה נמלטו ואם לא יסתירום – סופם מאסר וגירוש. – כיצד להסתירם? – והרי השטח פתוח וגלוי מכל עבר, ללא עַץ ושיח. ברוב יאושה פנתה מניה לעבר דב:

– חשוב אתה; תן עצה.

וכמנהגו, חייך דב וענה:

– חכי רגע, יש לי רעיון.

בתנועה מזורזת היטה את הפרדות הצדה והעגלה על כל החציר שבה התהפכה. הנער הורה לארבעה המעפילים להשתרע על האדמה ובמהירות הבזק כיסה אותם בערימת חציר. בו ברגע הופיעו שמונה נוטרים ערבים, דחופים ומבוהלים, כל עוד רוחם בם, ושאלו שמא עברו כאן ארבעה בני־אדם, שנמלטו מידיהם. ודב ענה בקור־רוח, אגב התעסקותו בהתרת הפרדות למנוחה:

– כן, זה עתה חלפו כאן במרוצה ארבעה מטורפים ופניהם לכיוון ג’אחולה.

הנוטרים העיפים ישבו לנוח רגע על החציר, מקללים את גורלם המר ופרנסתם הזעומה ואת הממשלה המשלמת רק שילינג לראשו של מעפיל. ואז המשיכו דרכם לעבר ג’אחולה. מיד הוציא דב מתחת לערימת החציר את האנשים כל עוד רוחם בם והסתירם בתחתית עגלתו, כיסה אותם בקרשים שבעגלה האחרת וערם את החציר על גבי הקרשים וכעבור שעתיים הגיעו בשלום לכפר־גלעדי.

ועוד מעשה, בתקופה מאוחרת יותר, בשנת 1935. ידידים ערבים הזהירו את מוכתר כפר־גלעדי, שכנופיה ערבית מתכננת התנפלות על המשק באחד הלילות הקרובים. הידידים גילו גם מאיזה צד יגיחו המתנפלים, ומיד הועמדו שם משמרות ההגנה. היה ליל חושך וסופה. לפתע פתאום הבחין המפקד בכמה צללים גבוהים המתקרבים למשק. קרא אליהם בערבית שיעמדו – והצללים מוסיפים להתקדם. אז ירה שלוש יריות באויר – אות לחברים להתכונן להתקפה. אך פתאום הבחינה אוזנו קריאת “שמע ישראל” מבעד לילל הרוח. נשא עיניו וראה כיצד משתטחים הצללים הגבוהים על האדמה. המפקד נבוך ונתן אות לחברים לבל יירו והוא עצמו נתקרב אל הדמויות המוזרות הזוחלות לקראתו ואינן פוסקות ללחוש “שמע ישראל”. וכשנתקרב אליהם יותר החלו מחבקים ומנשקים כפות רגליו. נתברר מיד, כי לפניו חבורת מעפילים מבוכָרה, משפחות על ילדיהן. חלקם של המבוגרים מת בדרך ממחלה מדבקת. נשארו חמישה עשר איש, שנשאו את היתומים על כתפיהם; על כן דומה היה המראה בלילה כאילו ענקים מוזרים הם, צֲנוּמִים ומצוּמַקִים היוּ כשלדים, ועורם מכוסה פצעים. שלושה שבועות שהו בכפר־גלעדי לריפוי פצעיהם בטרם נשלחו אל קרוביהם בירושלים.

מעשים מעין אלה וכיוצא בהם נרשמו בדברי הימים של כל משק ממשקי הגליל־העליון, אשר שימש בסיס להעפלה עוד בטרם היותה מפעל מאורגן ומתוכנן.

המוסד־לעליה רתם עצמו בעול ההעפלה המאורגנת מסוריה רק באמצע שנת 1942. זמן קצר לאחר שקבוצות שליחיו הראשונים תקעו יתד בעיראק ובפרס, הוטל על ליבל אברמובסקי, היושב ומצפה לפעולה לאחר גמר הקורס במקוה־ישראל, התפקיד של קבלת האנשים בגבול והעברתם לפנים הארץ. הדבר היה לאחר כשלון מר בלילה אפל, שבו נתפסה קבוצת עולים בידי חיל־הספר ליד ראש־פנה ואחת הנשים נאנסה.

היה זה לליבל תפקיד ראשון במחתרת ההעפלה, ואף כי נשא בלבו את התשוקה לצאת אל מחנות הפליטים היהודים מפולין בערבות אסיה, מעבר לגבול הרוסי, – נענה ללא היסוסים לפעולה הקשה והמסוכנת בגבול הקרוב.

אותו זמן פעל כבר במחתרת בסוריה אליהו כהן, יליד דמשק וחבר חולתא, שהיה שולח מעפילים בלוית מבריחים ערבים שמלאכתם בכך. תחילה היו האנשים מגיעים כמעט עד לשערי המשקים שבגבול הארץ ובכל משק היה איש ממונה על הטיפול ב"משלוחים" האלה. אבל בדרך מכפר־גלעדי ומדפנה היה עליהם לעבור שתי תחנות־ביקורת קשות. נוסף על תחנת המכס בראש־פנה, הוקמה גדר־תיל רחבה מאוד, שחצתה את הכביש ליד נבי יושע, ולידה ניצב משמר של שוטרים ערבים, אשר עיקר פעולתם – המלחמה בהעפלה. התפקיד שהוטל על ליבל וחבורתו היה לקבל את האנשים מידי המבריחים הסורים ולאחר עקיפת הגבולות להעבירם למרכז הארץ.

ביצוע הפעולה נחלק לשני לילות. הראשון היה ליל הליכה במשך שעות רבות בדרך ביצות וסלעים ליד נבי־יושע. לילה שני עברו את כל שטח ההרים העוקפים את ראש־פנה; עם אור היום היו מביאים את האנשים אל אחד הקיבוצים בקרבת חיפה. קשה היתה בעיקר העברת שיירות, שבהן היו גם ילדים וזקנים, ונוסף על קשיי ההליכה מתוך גישוש באפילה, בין סלעים וקוצים, היה לא פעם צורך לשאת ילד על הגב מהלך קילומטרים רבים. ופלא הוא, שרוב הילדים חשו את חומרת השעה ולא פעם מנעה התנהגותם אסון. ואולם, קרה גם, שהשיירה נתפסה בידי אנשי חיל הספר והצליחה להתחמק רק לאחר תמרונים רבים או תשלומי שוחד הגונים. ויש, שנאלצו להניח בני־ערובה בידיהם של חיילי הספר, עד שיגייסו את כופר־הנפש למחרת הבוקר. ורבה היתה אכזבתם של החיילים, כשהוברר להם בבוקר, כי בני הערובה אינם אלא בני־הארץ, מבין מלוי השיירות, לעתים ילידי ראש־פנה, ואין כל כופר חל עליהם. ולא פעם היה אחד מאנשי חיל הספר מתחמק ופורש מחבריו על דעת עצמו ורובץ בצדי הכביש, על מנת לצוד שיירת מעפילים וליהנות הנאה אישית ממקור ההכנסה הזה.

על השיירות נספחו לא פעם אנשי עסקים, שעלו לארץ למטרות מסחר. יש שהבחורים נתקלו בשיירותיהם בעולים, שניצלו אותם כמה וכמה פעמים. הם ניסו ללחום ב"מטיילים" על־ידי כך, ששללו מהם את תעודות הזהות הסוריות שבידיהם, אבל לא תמיד הצליחו בדבר. הם הוסיפו ובאו למרות כל הקושי וסכנות הדרך ומעשי השוד של המבריחים.

ככל שהתרחבה הפעולה והתמידה, כן גויסו עוד ועוד מאנשי הפלמ"ח לליווי השיירות, בעיקר מכפר־גלעדי או מדפנה לאילת־השחר. בחשכת הלילה הובלו האנשים בדממה בשבילים שבין ההרים עד מעבר לראש־פנה. הדרך לא היתה ארוכה – מסלול של כחמישה עשר קילומטר בסך־הכל. אבל היא היתה רצופה מכשולים טבעיים ומלאכותיים, סלעי הרים ומבני ביצורים מתקופת הפלישה לסוריה. נוסף על כך ריחפה הסכנה המתמדת של פגישה עם משמרות הגבול, שהיו להוטים לצוד אפילו מבריחי חַשיש ובלבד שיקבלו כופר־נפש. ולא פעם היו המעפילים עדים ליריות ולקרבות של ממש, שפרצו בין משמרות הגבול והמבריחים, שלא יכלו להתפשר בדבר חלוקת השלל בדרכי שלום.

הבחורים נמנעו ככל האפשר מפגישות עם המבריחים. כל ליל פעולה היה בחינת מבצע קרבי ממש – מתוכנן ומאורגן, לאחר בילוש הדרך ובחינת כל עצם בולט בשטח המעבר. מפעם לפעם היו בוחרים בשבילים אחרים ובדרכים חדשות. השיירה התנהלה בדרכה בשקט, נתונה לחוקי משמעת מוחלטת. הקפידו על קשר מתמיד עם אנשי המודיעין, שעקבו אחר תנועות המשטרה וחיל המשמר. וכן דאגו מראש להבטחה מצד ראש־פנה, ביחוד בקילומטרים האחרונים שלפני הישובים.

נתגלו קשיים ומכשולים רבים. הוצגה הבעיה, כיצד להעביר את התינוקות לפנים הארץ. לאחר דברי הסבר והבטחות והתחיבויות של המלווים, היו ההורים נאותים לבסוף להפקיד בידיהם את הילדים והתינוקות. בשעות הבוקר היו מלבישים אותם בגדיהם של ילדי קיבוץ, רוחצים אותם ומסרקים שערם ומצרפים אשה וילד, או ילדים מספר, לכל חבר משק הנוסע באוטובוס לצפת. היו מאמנים את הילדים הגדולים יותר, לבל יענו דבר, אם השוטרים בראש־פנה יפנו אליהם בשאלה כלשהי. והילדים הפליאו בצייתנותם ובהתנהגותם למופת. ילדים, שהוריהם לא הסכימו להבריחם בנפרד, היו הבחורים נושאים אותם על זרועותיהם ועל כתפיהם כל הדרך.

עיקר הקושי, שלא תמיד התגברו עליו, היה בפתרון בעית מטענן של השיירות. דל היה מטען זה ושוויו פרוטות. אבל אי אפשר היה לנתק את האדם מעל צרורו; ולא הועילו כל ההבטחות, כי למחרת היום יוחזר לו רכושו. הצרור היה צמוד לבעליו, שלא נפרד ממנו לרגע. עובדה זו גרמה להליכה אטית, להכרח בהפסקה למנוחה מדי פעם ולעוד תקלות רבות.

מעשה בסמל מחיל־הספר, בעל שפם ארוך, שצץ פתאום מול השיירה לא הרחק מראש־פנה ופקד לעמוד. התברר, כי נמנה על ההבטחה ליחידה של חיל־הספר, אשר חנתה בסביבה, והבחין בשיירה ממרחק רב בגלל הצרורות הכבדים שעמסו האנשים. תחילה, בראותו בני אדם הולכים וקורסים וקמים וממשיכים ללכת, דימה בלבו, כי יחידה צבאית היא. אבל כשהתקרבו האנשים יותר הבין מי ומי ההולכים. התרחק מיחידתו, על מנת ליהנות לבדו מהשלל שנפל בחלקו, ודרש תמורת שחרורם של המעפילים סכום גדול, שאם לא כן יזעיק את היחידה שלו, וסופם יהיה מאסר. פתחו במשא ומתן מיגע על שיעור הסכום. ולאחר שכבר באו לידי הסכם הוברר, כי אין בידיהם כל הסכום הנדרש. על כן הופקד בידי הסמל אחד מאנשי השיירה כבן־ערובה, בהבטיחם לו, כי לאחר שיגיעו לראש־פנה יחזרו כשהכסף בידם. באין ברירה הסכים הסמל להסדר זה. אך מרה היתה אכזבתו, כשהתברר לו השכם בבוקר, כי בן־הערובה הוא יליד ראש־פנה, שהוקף קבוצת נוטרים עברים, שהגיעו למקום בלילה להגנתו. חמתו בערה בו, ומאז אותו יום נזהרו הבחורים מפגישה אתו. בכל־זאת הצליח פעם למסור למשטרה הניידת שארבע מכוניות יצאו מראש־פנה לכיוון חיפה. המשטרה הניידת רדפה אחריהם עד למשק יגור, אבל הם הצליחו לרדת מהמכוניות לפני הגיען למשק והסתתרו בין העצים וקני התירס.

נתגלו גם קשיים בעלי אופי אחר. באחד הימים קיבל ליבל הודעה מאת אנצו סרני, מרכז המוסד־לעליה באותו הזמן, הדורש ממנו לבוא מיד לתל־אביב. בבואו מצא את אנצו במבוכה. על שום מה? – הוריה של אחת הנערות, אשר עלתה מדמשק במסגרת תנועת “החלוץ” – חזרו בהם מהסכמתם לעליתה; והנשק, שבכוחו מאיימים הם להחזירה אליהם, הוא הלשנה. הם איימו, שיגלו את עמדות מחתרת ההעפלה, אם לא תוחזר הנערה תוך 48 שעות.

הפעולה היתה בעיצומה והסכנה גדולה. החברים ואנצו אתם הסכימו להחזרת הנערה מתוך ההנחה, שלאחר זמן תשוב לארץ בהסכמת ההורים. אך ליבל הודיע, שלא יתן יד להחזרת יהודים מן הארץ וכי אין לאיש הזכות להחזירה בעל כורחה. והבת הנפחדת, בקיבוץ חולתא, בוכה ואינה רוצה לחזור. אז עלתה הצעה, שהנערה תשלח להוריה חמש לירות במתנה ותצרף מכתב, שבו תבשר להם כי הסתדרה היטב והיא משתכרת יפה – ולראיה, שולחת היא להם משכרה הראשון. ואמנם, נרגעו ההורים ורוחם נחה.

 

פרק ארבעה־עשר: חלקם של ישובי הצפון    🔗

משקי הצפון הם שנשאו בעול ההעפלה ביבשה. היו שלושה בסיסים עיקריים – כפר־גלעדי, אילת־השחר ומשקי דפנה–דן. לא פעם עמדו כחומה בצורה בפני המשטרה, שדרשה, כי יסגירו את העולים לידיה. בכל משק הקצו פינות מיוחדות לאכסון האנשים וסיפקו את מזונם. במרוצת הימים הוקם באילת־השחר בנין מיוחד למטרה זו. ובכל שעה שהגיעו מעפילים, גם באמצע הלילה, ידעו תמיד לקבלם באהבה ולהגיש להם מזון ומשקה.

לא פעם היו מסתננים עם המעפילים גם טיפוסים בלתי רצויים. היה מעשה בגרמני נאצי – כנראה, מנהיג חשוב במפלגתו – שלא הצליח להסתלק מסוריה לאחר כיבושה בידי כוחות “צרפת החופשית” ונכלא במחנה ריכוז, משם ערק בחברת צעיר מוסלמי מכורדיסתאן והגיעו לכפר־גלעדי. הוא הציג עצמו בשם קלמן, יהודי מאירופה, שלשונו גרמנית ונקלע לתורכיה. לא פעם נתקלו הבחורים בשיירותיהם ביהודים סורים, עיראקים ותורכים וגם פליטים מגרמניה, שנקלעו אליהם. אבל שניים אלה עוררו חשד תיכף להגיעם לקיבוץ, נחקרו בעזרת אנשי המקום, והובררח זהותם. הם הוסגרו למשטרה.

חלק פעיל במבצעי ההעפלה נטלו אנשי חולתא, ובעיקר משה יבוא (יבא), איש דמשק, שידע את שפת העולים ומנהגיהם, הכיר את השטח והיה מוכן בכל עת לקול קריאה. נוסף לו פעלו בגבול זה בקביעות אנשי פלמ"ח, ואתם צעירים ילידי ראש־פנה, אשר שירתו כנוטרים, ובראשם הסמל שלהם. כן רב היה חלקו של הרב מִשֶׁה זילבר מצפת, אשר קיים מצות פדיון־שבויים כמלאכת־הקודש, מעשה בשני נערים בני 12–13, שנתפסו בדרך ראש־פנה והוחזרו לשטח הסורי, על מנת לשלחם משם חזרה לדמשק. ליבל הזעיק את הרב זילבר, שקנה מיד דגים גדולים ומשובחים, שי לשוטרים, ואץ במונית אל אנשי המשמר הסורים. ובשובו, היו הילדים אתו, מוסתרים בארגז האחורי של המונית.

בפעם אחרת נתפסו עשרים ושמונה בחורים צעירים שנשלחו ע"י פעילי החלוץ" בדמשק, והועברו למשטרת צפת. שוב הוזעק הרב זילבר, כדי לפעול לשיחרורם בערבות עד למשפט. והוא, שלא נתעייף ולא נרתע גם מבזיונות ועלבונות, נפגש עם המפקד האנגלי של משטרת צפת והגיש לפניו עצומותיו ודרש שיחרורם בערבות. ורק הודות לכבוד שהכל רחשו לו ניתן לו מבוקשו. כשהגיע לחתימה על שטר הערבות והתברר, שהסכום הנדרש גדול מאוד, אמר לו מפקד המשטרה:

– הלא כל רכושך אינו אלא חנות הצבעים הקטנה ששוויה פרוטות – כיצד תפרע סכום עצום זה אם האנשים לא יופיעו למשפט?!

ומשה זילבר ענה מיניה וביה:

– פתח ספריך ותבדוק מה סכומי הכסף, אלפים ורבבות לירות, שכבר ערבתי. – כלום נשארתי חייב לכם אפילו פרוטה אחת?

והאנשים נשתחררו בערבות ונשארו בארץ.

בוקר שבת אחת היה ליבל משוטט ברחובה של צפת לרגל מבצע הברחת שלושים איש. הרב זילבר, שהיה ער ורגיש לכל מבצע מעין זה, גם בלא שנאמר לו דבר, בא על דעת עצמו לשוק כלי הרכב. תחת ללכת לבית־הכנסת. ליבל, שהיה עומד ומעשן סיגריה, לא ראהו בבואו. וכאשר הופיע לפניו לפתע פתאום הרב המכובד וראהו בקלקלתו, מעשן בשבת, נבוך ליבל וניסה להסתיר הסיגריה שבידו. אבל הרב טפח לו על שכמו ואמר:

– אין לך לחשוש מגיהנום, ידידי; מעשיך אלה יובילוך ישר לגן־עדן.

בטלית ותפילין היה בא להתפלל עם האסירים, ותוך כדי תפילה היה מוסר להם הוראות. היה מספק להם מזון ומסייע בדרכים רבות אחרות – וכל אלה, כמובן, שלא על מנת לקבל פרס.

שני לו בצפת היה יוס’ל הנהג. מי בצפון הארץ לא הכיר את יוסף? אין ילד ערבי שלא ידעו. מראהו בלבד הטיל מורא, אבל נוסף על קומתו הגבוהה ומידותיו הרחבות, היה מחונן בלב חם ובנכונות לסכן עצמו תמיד למען צרכי ההעפלה. ערב אחד היה יוסף יחד עם נהגים אחרים, אשר הביאו קהל רב מישובי הגליל העליון להצגת תיאטרון באילת־השחר. וליבל יושב שם אותה שעה עם שיירת יהודים כורדים, בת 45 איש, משפחות מטופלות בילדים ובצרורות לרוב, ואינו יודע כיצד יעבירם לפנים הארץ. והנה צץ יוסף. נועץ בו ליבל: מה לעשות. קימט יוסף מצחו ואמר:

– על ראשי ועיני¹⁷.

הציע, כי בגמר ההצגה, כשיתחילו כלי הרכב להתפזר, ישאיר במקום את הנוסעים שהביא, ואת האוטובוס ימלא במעפילים – ויעבירם. גדולים היו חששותיו של ליבל להסתכנותו של הנהג, שהיה בעל משפחה מטופל בילדים וגם האוטובוס לא היה שלו. אבל לא היתה ברירה. ובהגיעם לראש־פנה, אך ראו השוטרים את יוסף מיודעם ליד ההגה נפתח המחסום. לשוטר, שניגש לביקורת שגרתית, אמר יוס’ל בצחוק ומבלי להעלות אור:

– נשתכרו שם כולם והם ישנים כהרוגים.

וכך הגיעו לצפת.

בתקופה זו גבר הלחץ להברחת צעירים יהודים מתורכיה, שנמלטו מידי השלטון, אשר הטיל עליהם מס מלחמה כבד (ורליק – כופר נפש), הצליחו להגיע לסוריה ונכלאו שם במחנות ריכוז אכזריים. היה הכרח להבריחם אם בעזרת תחבולות שונות ואם על־ידי שימוש בכוח. אחד הצעירים האלה הגיע פצוע לכפר־גלעדי וסיפר על נסיון בריחה ממחנה גֶ’זין שבלבנון, במרחק כ־70 ק"מ מגבול ארץ־ישראל. אולם האנשים נתפסו – אחד נרצח ואת גויתו הניחו על שולחן באמצע המחנה ותלו עליה מודעה: “ככה יעשה לאיש המנסה לברוח”. אף על פי כן ברח גם הוא. ירו אחריו ופצעוהו, אבל הוא הצליח להסתלק והגיע לכפר־גלעדי ומסר את כל הקורות אותם. מיד הודיעו הבחורים על העניין לשליח המוסד לעליה בסוריה – והאנשים שוחררו, וליבל העבירם את תחנות־הביקורת בצפון הארץ והובילם עד למשקי עמק־יזרעאל.

בסוף 1942, עם הצטרפותו של עקיבא פיינשטיין, נשתחררה הפעולה מעול עדת המבריחים הערבים וזרם ההעפלה המאורגנת גבר. אז הוטל על הבחורים עול קשה ומסוכן הרבה יותר. עקיבא היה מביא את המעפילים עד למרג' עיון והמלווים נאלצו להגיע לשם ולחזור עם השיירה לתוך גבולות הארץ בו בלילה.

הדרך היתה זרועה תעלות וביצורים. הפיקוח על הדרך בין כפר־גלעדי ואילת־השחר הוחמר, לאחר שהוצב משמר כבד על־יד נבי־יושע – ואין איש נקי מבדיקת תעודותיו. למעשה היה על המעפילים להבריח שלושה גבולות¹⁸. ומספר האנשים אשר אתם מועט. ואיש־חולתא לא יכול עוד להספיק לעשות כל המלאכה בכוחות עצמו. מעתה חשו צורך בהבטחה צבאית ממש. ולא נמצא להם גוף מתאים יותר ומוכן יותר למבצע המסוכן מאשר יחידת פלמ"ח שחנתה בסביבה. תחילה צורפה לפעולה חוליה אחת ובמשך הזמן הועמדה לרשות ההעפלה יחידה שלמה. חברים ומדריכים נשאו בעול מתוך אהבה ומסירות. כך נצטרף לפעולה גם יחיעם וייץ, אשר שימש באותם הימים מדריך פלוגה ו' של הפלמ"ח. שחנתה בצפון. ומעשה, בעת צרה, כאשר כל הדרכים נחסמו, ונדמה, כי בפעם הזאת באמת אין מוצא וצפוי כשלון חרוץ ובינתים זרם העולים גובר והלחץ גדל – פנה ליבל לפלמ"ח, ובסביבות נבי־יושע נפרצת בגדר התיל פִרצה, שהאנשים עוברים בה ברגל בחסות הלילה. ופעם, לאחר אחד הלילות הללו, שבו נפרצה הגדר בשטח החולה, וליבל עבר אחרון בשיירה, עמד יחיעם בפתח וקרא אליו:

הדרך פתוחה, המפקד! – ולשם מה יש צורך ברשיונות עליה?

בחולית המלווים פעלו גם נערות. המבצע היה אחראי ומסוכן. כוחות רבים הושקעו בתכנונו וארגונו. ולאחר שנסללה הדרך התנהלו השיירות בדיקנות ובהתאם ללוח־זמנים מתוכנן מראש. עד כפר־גלעדי הוטל על העולים לצעוד מרחק שישה קילומטרים ברגל. היו מגיעים עייפים ורצוצים ורגליהם כבדות ופצועות. המעפילים לא הבינו מה תפקידם של הבחורים והבחורות מקבלי פניהם ומעיניהם היה נשקף חוסר־אמון כלפיהם.

עד אילת־השחר היו עושים דרכם באוטובוסים, וככל שהתקרבו אל עמדת המשמר שליד “גדר הצפון”, היא גדר הבטחון שהוקמה כמה שנים לפני כן, גברו החששות ורבה החרדה. אנשי המשמר המעורב, בריטים וערבים, היו תוקעים עיניים בולשות בפרצופים המוזרים, אך הניחו את מלאכת בדיקת התעודות למשמרות בתחנת ראש־פנה.

באילת־השחר הוכנו אוהלים מיוחדים לשיכונם של המעפילים, ובהם מטות ושמיכות. את הארוחה היו מביאים להם לתוך האוהלים, לבל יתגלו בחדר־האוכל לעין זר. כאן היה עליהם למסור את תעודות־הזהות הסוריות, לבל יפלו בפח במקרה של חיפוש. רבים מבין העולים היו משתמטים, בטענם, כי התעודות אבדו. ויש, שהמלווים נאלצו לערוך חיפוש בכליהם, עד שמצאו מבוקשם. היה מעשה בשתי משפחות גדולות, מטופלות בטף ובנשים, ובהן שתי נשים ישישות, האחת עיורת והאחרת צולעת – השתיים טענו, כי השאירו תעודותיהן בסוריה. המלווה ניסתה לחפש בכליהן, חמש שמלות זו על גבי זו – בדקה מערכת שמלותיהן ולא מצאה דבר. לבסוף נשלחו לראש־פנה באוטובוס, כיון שלא היה בכוחן לעשות דרכן ברגל. המלווים שיחדו אחד משוטרי תחנת המכס, על מנת שיעבירן בלא ביקורת ועל הישישות ציוו לבל תפצינה פיותיהן. אף על פי כן עוררו חשד ונשאלו למקום מגוריהן. והן אמנם לא ענו דבר, אך פרצו בבכי מלווה אנחות קורעות לב. אז נמסרו לידי שוטרת התחנה והיא גילתה במקום סתר על גופן את תעודות־הזהות הסוריות. ובסופו של דבר נשלחו בחזרה למקום משם באו.

המלווים עמדו במבחנים קשים. לעתים קרובות הוטל על נער צעיר או על נערה צעירה להחליט החלטות שבהן תלוי היה גורל חיי־אדם.

מעשה בקבוצת נערים ונערות, שישה או שבעה במספר, אשר עליהם סיפרה המלווה עמליה בנארי: “כשבאים כאלה יש לנו סיפוק בעבודתנו. ואף ההליכה אתם קלה. יצאנו בשניים, אחד, כגשש, קדימה, ואני – עם הגוף הנע (השיירה) מאחור. הלילה היה אפל. כל עץ נראה כפטרול (משמר) משטרה נע. אנו עוברים בקרבת – כך יותר בטוח. לפתע נשמעת צעקה ואחד הנערים נופל ומתעלף. מתגברת החרדה. מה לעשות? מזים עליו מים. הוא פוקח עיניו ומגמגם, שלא יזוז מכאן. בינתים התרחק הגשש ואני איבדתי את קשר העין אתו. לא טוב. אינני מבינה את שפתו של המתעלף. הזמן חולף; אסור לשהות כאן. אני מחליטה לפעול. כמה סטירות־לחי הגונות עודדו את הבחור; קם על רגליו והמשיך ללכת בשקט”.

ומעשה באשה בימי הריונה האחרונים, שהגיעה עם לילה לאילת־השחר ובבוקר נולדה לה בת ונוסף תפקיד חדש לעמליה – טיפול ביולדת ובתינוקת.

יום אחד באה שיירה גדולה, בת שלושים נפש – בתקופה מאוחרת יותר הגיעו גם שיירות בנות 70–60 איש – וכל החוליה כולה יצאה לפעולת־לילה לשם העברתם. קשה היה לאמהות לשאת את התינוקות על זרועותיהן והיו המלווים מסייעים בידיהן. השיירה התנהלה לאטה. כשהגיעה השעה לחצות את הכביש, פתח אחד התינוקות בבכי בקול רם. בו ברגע התקרב ובא אי־משם אוטו במלוא אורותיו. השיירה התקדמה במהירות ורק עמליה והתינוק על זרועותיה נשארו מעבר מזה של הכביש. מיד השתרעה על האדמה, כאילו היא מבקשת להיצמד לקרקע ותחבה כובעה לתוך פיו של התינוק. ורק לאחר שחלפה המכונית ונעלמה – זינקה לכביש והשיגה בריצה את החבורה, שחיכתה לה במרחק כמאתים מטר.

מאז שנת 1944 פעל בגבול־הצפון גם גרישה שינקמן (אלישע), חבר כפר־גלעדי. כן פעל בגבול־הצפון, עוד לפני כן, יבזריחין ממשמר־העמק, גם הוא מאנשי הקורס של מקוה־ישראל. גרישה היה נוסע לחַלֶב בתור מהנדס למכונות חקלאיות ושימש מקשר בין אנשי המחתרת משני עברי הגבול. בחיפושיהם אחר דרכי הברחה, ניצלו אז הבחורים כל אמצעי שבא לידם. והיה מעשה בנהג מכוניתו של גנרל צרפתי, שהבריח מעפילים במכונית ללא ידיעת בעליה. תמורת שכר רב היה נהג ערבי זה מבריח יהודים במכונית שעליה התנופף הדגל הצרפתי הרשמי מבירות עד לתחנת המשטרה שבקרבת מטולה. כך נמשך הדבר זמן רב. כל תחנת משטרה ערבית היתה מקבלת שכרה. אבל נוסף על שוטרי התחנה היה צורך לשחד גם את הז’נדרמריה ואת עובדי המכס ואחרים. ולמרות הכל, אי־אפשר היה למנוע תקלות, עד שלבסוף נכשלה גם דרך זו.

פרק זמן מסוים ניסו להבריח ילדים במכוניות צבאיות. ואירע המקרה, ששתי שיירות ילדים נתקעו בדרך, לפני תחנת המכס של ראש־פנה. ולאחר שנכשלו כל התחבולות האחרות להעברתם לפנים הארץ, הוצאו בשבת כל ילדי קיבוץ אילת־השחר לטיול אל המשק הדתי ביריה ואליהם צורפו הילדים העולים, שהובאו מכפר־גלעדי. ובביריה חיכה להם כבר הנהג יוס’ל. בין ה"מטיילים" היו גם פעוטות והיום חם והילדים צמאים. פנה גרישה בבקשה אל אנשי ביריה, שיגישו להם מים לשתיה. בחרדתם מפני חילולי שבת לא נזדרזו אנשי ביריה למלא בקשתו; אבל כשנודע להם, כי ענין של הברחת מעפילים הוא – נענו מיד.

בתקופה של חיפושים ובדיקות קפדניות בתחנות הגבול, הגיעה יום אחד חבורת חיילים יהודים לטיול. מה עשו הבחורים? – הושיבו את החיילים באוטובוס, כשהרובים שבידיהם מזדקרים החוצה מבעד לחלונות, ואת הילדים השכיבו על הרצפה; וכך עברו בשלום בכביש הצפון ומשם המשיכו דרכם בכביש צפת–עכו.

לילה אחד עמדה להגיע קבוצה גדולה של מעפילים דרך תחנת המשטרה שליד מטולה. ואולם לרגל נסיבות בלתי צפויות מראש איחרו ובאו רק עם אור היום. חיל־הספר, שגילה אותם, הניח להם לעלות בגבעה, על מנת לצוד אותם כשהם כבר בתחומי כפר־גלעדי. חברת המשק, שעבדה בגן הירק, מרים בת אברהם, ראתה את האנשים בבואם ואספה אותם לחצר. אבל כעבור כמה שעות נתקבלה הוראה מאת המשטרה להסגיר את המעפילים לידיה. המשק הכחיש את כל הענין וסירב להסגירם. אז נשלחה פלוגה של חיל הספר, אשר שמה מצור על הכפר, ישובי הסביבה נזעקו לעזרה. כיתת־הגנה אחת יצאה בכלי־רכב למנרה ומשם ירדה לעבר כפר־גלעדי ברגל. פרץ קרב ובחילופי היריות עם חיל הספר נפלו קרבנות. המערכה נמשכה כמה שעות. ותוך כדי כך הועברו האנשים בלילה לאילת־השחר ומשם נשלחו לפנים הארץ. המטה הראשי של הצבא במזרח התיכון, דיוח על המאורע (15.10.45) בלשונו הרשמית:

“רפורטים” מסוריה ומהלבנון מראים, שעדיין קיימת תנועת עולים בלתי־חוקיים. כשבעים עולים בלתי־חוקיים נתגלו על־ידי חיל־הספר של עבר־הירדן ליד כפר־גלעדי. אור ל־6 באוקטובר 1945, הם הצליחו, בעזרת התושבים, להימלט לכפר־גלעדי, שהוקף אחר־כך על־ידי חיל־הספר. המוכתר סירב למסור את הבלתי־חוקיים. מתישבים מזוינים במקלות הגיעו מהכפר הסמוך, מנרה, וניסו לשבור את המצור. כתוצאה מזה ראו כוחות הצבא צורך לפתוח באש עליהם. נאמר, שגם מהכפר ענו ביריות. שבעה מאנשי מנרה נפצעו, שניים מהם פצעים אנושים. כדאי לציין, שאחד מהם, משה יאבו, הוא מבריח עולים ידוע. המצור הוסר והבלתי־חוקיים עודם חפשים. האינצידנט הזה גרם להתרגשות בכל הארץ. העתונות העברית והרדיו החשאי ראו במקרה זה חשיבות יתֵרה ואות לסולידריות מצד הישוב עם שוברי החוק".

להצלחתם של מבצעי ההברחה סייע קשר האלחוט עם הארץ, שפעל יפה. באמצעותו של קשר זה, ידעו המצפים לעולים, מעבר לגבול מזה, מתי יוצאת החוליה ויכלו לתאם את הפעולה.

כך היה הדבר גם לגבי ההעפלה בסירות בים. המבריחים בדרך הים היו מעבירים את המעפילים בסירות מבירות לסביבת עכו. מבצע זה היה מסוכן ביותר, אך באין ברירה השתמשו גם בו.

גרישה פעל במחתרת באזור זה עד סמוך להקמת המדינה. יום אחד, בהגיעו מבירות לגבול ראש־הנקרה, נודע לו, כי זה עתה הפציצו את בנין סולל־בונה בחיפה. קפץ לתוך מכונית והגיע לרחוב הנמל, כשהוא חרד לגורלן של התעודות החשאיות אשר בחדר מספר 13 שבבנין, הוא משרד המחתרת של המוסד־לעליה. והנה, אך התקרב אל הבנין המופצץ – הזדקרה לנגד עיניו מזודת־המחבוא של התעודות מעל סף אחד החלונות שבחזית.

 

פרק חמישה־עשר: בסיסי דמשק ובירות    🔗

אחד השליחים הראשונים של “המוסד־לעליה” לסוריה היה נפתלי גולומב, חבר קיבוץ תל־עמל – אף הוא ממשתתפי הקורס במקוה־ישראל. עוד באמצע שנת 1942 יצא לעיראק באחת מאותן שיירות אגד, שהובילו צבא פולני מחָ’נקין שבכורדיסתאן, לא הרחק ממקורות הנפט של עיראק, דרך ארץ־ישראל למצרים. כמרבית השליחים, יצאו גם הוא ונפתלי פרח, חבר מעוז, במדי סולל־בונה. הכתובת האחת שהיתה בידו – זו של שמריה גוטמן וחבורת השליחים הראשונה בעיראק, אשר אתם הוטל עליו לשתף פעולה. גם בזכרונו נחרתו לבלי־הימחות רשמי הדרך המדברית חיפה– בגדד, שאורכה כאלף קילומטר וכולה שממה. בימי קדם היו כל סביבות נהר פרת אזור השקאה מבותר נחלים ותעלות־מים רחבות; וכיום – מדבר – ראשיתו מדבר חול, אחר כך מדבר חצץ ולבסוף מדבר אבן. בתחום עבר־הירדן המזרחי משתרע מדבר סלעים לאורך 300 קילומטר והוא אחד הגורמים שהכבידו ביותר על התחבורה. בפלוג’ה, היא פומבדיתא, שעל נהר פרת, היתה תחנת ביקורת חמורה; ושם הקהילה היהודית המערבית ביותר בקו הזה. ומעבר לפלוג’ה – המדבר.

הדרך עד רוטבה התנהלה לאורך קו הנפט כירכוך–חיפה המשובץ תחנות־שאיבה. ליד כל משאבה ומשאבה יש ישוב קטן, ושם גם תחנת־הביקורת של הצבא. ושני השליחים הטירונים נאלצו מדי פעם להערים ולעקוף את הביקורת. בתחנה המדברית רוטבה, עירה נידחת בפרשת הדרכים מבגדד לדמשק מזה ולחיפה מזה, סרו לבית הקפה, יחד עם כל חבורת נהגי השיירה, שדיברו עברית. פתאום חש נפתלי בניצוץ אור שהבהב וניצת בעיניו של בעל בית הקפה, כששפתיו לוחשות: “ציון”… “לשנה הבאה בירושלים”.. אבל מיד נתכנס האיש בתוך עצמו ונדם, מבלי לקשור שיחה עם הנהגים מארץ־ישראל.

כך חש השליח הצעיר, למן צעדיו הראשונים בנכר, תופעת האנוסים היהודים במזרח. בן 25 שנים היה אז – יליד הארץ, המדבר וקורא ערבית – וזו לו פגישה ראשונה עם עדה יהודית מחוץ לתחומי ארץ־ישראל, ולבו הומה בו.

תוך כדי המסע בשיירות התעכבו בחָ’נקין שבכורדיסתאן, על גבול פרס, וביקרו שם את הקהילה היהודית העתיקה. נפגשו עם הרב בבית־הכנסת והשליח בן הארץ נזדעזע מפגישה זו עד תהומות־נפשו. במו עיניו ראה עתה יהודים, בני עמו, הנכספים לפגישה עם אחיהם מארץ־ישראל, אך צל הפחד עליהם. נערים וילדים פרצו לתוך השיירה ובאו בדברים עם הנהגים העברים. אך המבוגרים היו עצורים ברוחם ומסויגים בדבריהם.

בהגיע השיירה לבגדד נפגשו שם עם אנצו סרני, מטעמי זהירות נקבע מקום המפגש באוניברסיטה, בספריה לתרבות האיסלָם, שצמוד לה המוזיאון. שם היה אנצו מבלה כל שעה פנויה, שוקע בעיון, בקריאה וכתיבה. היה מסייר עם הבחורים במוזיאון, ותוך כדי כך היו משוחחים בעניני התנועה החלוצית ופעולות המחתרת – הם משוחחים ולבם מלא חרדה, שמא יש אוזן שומעת.

למרות כל אמצעי הזהירות היה ברור עד מה קשה לשמור סוד בפעולה המקיפה המונים. כל שיירת מעפילים, שהגיעה סוף סוף לארץ, לא נעלמה מעינה הצופיה של הבולשת הבריטית. ובהמשך הפעולה עמדו הבחורים על העובדה, כי מרבית הכשלונות שבדרך זו מקורם בהלשנה או סתם “דליפה” – דוקא בארץ. לבולשת היה מובן, כי בשיירות הללו, הנתונות בידי יהודים בלבד, מעבירים עולים. למעשה היתה זו חדירה־ללא־תקדים של שיירה ציונית, ללא פספורטים וויזות, לתוך שתי ארצות ערביות, עבר־הירדן ועיראק. כל שיירה כללה כשלושים מכוניות ולכל מכונית – שני נהגים. הדרך נמשכה שלושה ימים ואת הלילות היו מבלים על־יד תחנות הדלק. הנהגים, מנהלי השיירה, היו ברובם חברי ההגנה, שמילאו את המוטל עליהם בכבוד ואהבה.

אף על פי כן, לא היתה אפשרות לפעול זמן רב בדרך זו, שהאוכלוסיה שלידה דלילה וכל זר בולט בה. וכאשר גברו הרדיפות והמאסרים וחלו הפסקות בפעולה, הוחלט במוסד־לעליה להקים בסיסים בסוריה ולהסתער לחיסול גלות זו. בתקופה זו היו עוד בסוריה כעשרים אלף יהודים ובפעולת המוסד־לעליה עלו כמחציתם – כל הדור הצעיר מדמשק, חלק מקהילת חלב וכן קהילת קמשליה (נציבין העתיקה), היא הנקודה האסטרטגית החשובה בכורדיסתאן הסורית, על גבול תורכיה.

שליחי המוסד־לעליה ראו כתפקידם הישיר הן עלית יהודי סוריה והן יצירת גשר לעלית יהדות עיראק, כורדיסתאן, פרס ותורכיה.

הצטרפותו של נפתלי גולומב, שחור השער ובעל הפרצוף השמי, לפעולה בסוריה חלה בתקופה ששליחי ההעפלה ישבו כבר בשלושה בסיסים עיקריים – דמשק, זַחְלֶה וְחַלֶב (ארם־צובא). מאחר שהשירות החשאי הבריטי הגביר לחצו והכביד ידו מפעם לפעם, ראו השליחים הכרח להסתייג לחלוטין מיהודים תושבי המקום וקבעו בכל עיר ועיר איש נאמן משלהם. לתפקיד זה בחרו בילידי סוריה, שחיו בארץ־ישראל, אבל לא שכחו מנהגי המקום והיו כערבים סורים לכל דבר. אז נשלחו מהארץ שלושה שליחים, מאלה שפעלו לפני־כן בסוריה בשליחות ההגנה כחברי יחידת החבלה בתוך השירות החשאי הבריטי. הם הופיעו כערבים שמנהגי המקום ודרכיו נהירות להם. אחד השליחים הללו היה עקיבא פיינשטיין, אשר שירת בשעתו במחנה צבאי, כשהוא מוסוה כערבי, ועתה קבע מרכזו בבקעת־הלבנון. עקיבא התמזג לחלוטין עם הנוף והחיים בסביבה זו. הצליח להצטייד בתעודה של לבנוני, יוָני אורתודוכסי, וגם בית רכש לו וחי שם כבעל בעמיו.

השליחים עשו מאמצים רבים לתיאום הפעולה עם מנהיגות הקהילה היהודית במקום, שהיו לה קשרים עם השלטונות – וברית הנאמנות היהודית עמדה במבחן ולא הכזיבה. בדמשק, למשל, סייע בידי הבחורים פקיד ממשלה גבוה, יהודי, שהיו לו מהלכים בחוגים רשמיים ובאמצעותו הגיעו לידי קשרים עם קציני משטרה גבוהים. בכל עת צרה עמד על המשמר והזהיר מראש. הקשר שלו עם השליחים היה באמצעותם של נערי “החלוץ” הנועזים והאמיצים של דמשק, שהיו מעבירים בחריצות פתקים ברכיבה על אופנים – ממש כנערי ההגנה בארץ בימי המאבק. הם גם שהיו מרחרחים ובולשים אחר הלך־הרוח ברחוב ובשוק והיו מכוונים תנועותיהם של השליחים, שעמדו בחזית קשה, מוקפים סכנות לרוב באוירה הלבנטינית. ונערים אלה, שחירפו נפשם, היו להם לסעד ולמצפן.

השליחים קבעו משכנם בגטו דמשק, שבו היתה להם דירה מוסוית. מרכז הקשר נקבע בשוק של דמשק, בחנות הקטנה לחפצי עור ודברי־מזכרת של פלוני, צעיר מחלוצי המקום ולאחר שנים חבר קיבוץ בארץ־ישראל. שליחים מעיראק היו באים לכאן, כאילו על מנת לקנות חפצי־מזכרת, ובפיהם הסיסמה או פתק בידם – וכך נטוה קשר ראשון. והחלוץ, בעל החנות, עשה מעשהו באמונה והעזה ומתוך סיכון רב.

בראשית תקופת פעולתו של נפתלי השתמשו עוד במבריחים ערבים. תפקידו של השליח היה אז לבחור את המבריחים, לפקח עליהם ולהתוות את הדרך. לפני כן, בהעדר קשר בין המבריחים לבין מקבלי פניהם של העולים, נתפסו השיירות לא פעם, וכשאך דרכו רגלי האנשים על אדמת הארץ – נאסרו. אחר־כך הונהג, כי אין משלמים למבריח מראש, אלא מפקידים סכום כסף ביד נאמן, המקובל ברחוב היהודי על שני הצדדים; ולאחר מעשה, על יסוד אות מוסכם – כגון, לאחר שיביא המבריח חפץ מסוים או כיוצא בזה, פורעים שכרו ומשלמים לו. אך למרות כל אמצעי הזהירות שנקטו, אירעו תקלות, שגרמו כשלונות רבים. כן לא יכלו יותר להסתפק לשם העברת המעפילים באותה יחידת ההובלה הארצישראלית, הצבאית למחצה, במדי הצבא הבריטי.

שמה של יחידה זו כבר הלך לפניה לא רק בגלל פעולותיה הנועזות למען עליה־בית, אלא גם בגלל מבצע ההגנה, בפיקודו של יהודה ארזי, להשגת נשק והברחתו לארץ. אבל כשהתרחבה העליה וגאתה, היה הכרח לפעול בכלים שיעמדו לרשות ההעפלה בלבד. השלטונות הבריטיים חשו, שגלי ההברחה גואים והולכים והביקורת החמירה. נוצר מעין מרוץ בין שליחי המוסד־לעליה לבין המשטרה. בזמן הראשון היתה מכונית מגיעה מדמשק לחולתא, דרך גשר בנות־יעקב, מרחק כמאה ועשרים קילומטר בסך הכל, בנסיעה של שעתיים בלבד. אבל לאחר שהחמירה הביקורת נאלצו להוביל את האנשים מכיוון דמשק ברגל. מעתה היו מחוז חפצן של השיירות שני ישובים בגבול סוריה, אשר שימשו תחנות מעבר לארץ עין־גב הרחוקה, אשר הדרך אליה קשה ומיגעת, ועל כן לא השתמשו בה אלא לעתים רחוקות; וחולתא – דרך דרדרה, שמן העבר המזרחי של החולה. ובדרך זו בחרו. היו מביאים את השיירות לדרדרה, ומשם היו אנשי חולתא מעבירים אותן בסירות.

שוב נתעוררה הבעיה כיצד יגיעו אנשי עיראק לסוריה. תחילה לא היה להם לבחורים צעירים כל קושי לבוא לחופשה ללבנון, כדרך קיטנים רבים אחרים. האנשים היו מגיעים מבגדד בשיירות התחבורה הרגילות או במכוניות־משא ובאים לחנותו של פלוני בדמשק. אך עד מהרה הרגישה העין הצופיה בתנועה החשודה ומיד ירד מטר חומרות על קבלת רשות היציאה מעיראק. תקופה מסוימת היתה הדרך פתוחה לסטודנטים היוצאים למטרת לימודים. אבל גם דרך זו נחסמה עד מהרה. החלו קונים רשיונות יציאה תמורת תשלום סכומי כסף גדולים. נוסף לכך נקשרו קשרים עם מכוניות שעבדו בקו בגדד–דמשק והנהגים יכלו להבריח בהן אנשים מספר. בו בזמן לא הסתפקו הבחורים בכל אלה וניסו לחפש דרך בטוחה יותר.

לאורך הדרך דמשק–בגדד (800 ק"מ), שחלק ניכר ממנה עובר בתחום סוריה, במרחק כשלושים קילומטר מדמשק, שוכן שבט שעלן הגדול, העז והעשיר. בהיותו מצויד בנשק רב, מפיל היה פחדו על העיר, הרגישה לכל המתרחש במאהלי שעלן. לאחר מות ראש השבט הגדול, אשר בימי כיבוש הארץ בידי הבריטים, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ביקש המצביא אלנבי לשחדו – שלטו במדבר זה שני אחים, האחד – בן תרבות, ציר בפרלמנט הסורי, והאחר – בדוי בעל־יד תקיפה, השלטת למעשה על כל האזור, מדמשק ועד גבול עיראק (רוטבה). פרנסתם של בני שעלן היתה בין השאר, על הברחה לסוריה. באזור זה שרר משטר של חסינות למכוניות ראשי השבטים, אשר עסקו בהברחת גרבי נילון, אופיום ועוד כיוצא באלה. זה כבר ביקשו הבחורים קשר אליהם. ומאידך, ביקשו אנשי שעלן אף הם קשר אל תנועת ההעפלה ובדרך חיפושם אחרי “ציונים”, הצליחו להגיע עד מקום המפגש באותה חנות בדמשק. והבחורים נפגשו אתם לשיחה, שהיתה מענינת מאוד. בני שעלן אמרו:

– אנחנו שולטים באזור גדול ונרחב, שאין בכוחנו להפרותו. יודעים אנו מה היו יפו ושכם וג’נין לפני בוא היהודים לפלשתינה וידענו הישגיהם של היהודים. ברצוננו למכור לכם אדמה –בואו ותישבו אותה.

לאחר אותה שיחה קבעו פגישה נוספת לשם סיור באזור. בינתים התקשרו עם הארץ. לא היו, כמובן, כל תכניות של התישבות יהודים בסוריה, אבל מענין היה לראות ולשמוע. והבחורים סיכמו, בינם לבין עצמם, לומר, כי גם אם אין אפשרות של התישבות יהודית באזור זה, מוכנים הם לשלוח לכאן מדריכים לחקלאות.

לקראת הסיור בא המקשר הבדוי בלוית שומרי ראש כושים. בדרכם, הצביע המארח על נוף הסביבה ואמר:

– ראו איזו תרבות עתיקה היתה באזור, ועכשיו הכל עזוב ושומם.

נסעו במכונית “פקרד” אדומה, מהודרת וקפיצית, שבכוחה להבקיע כל דרך – מתנת אבן־סעוד, מחותנו של השיך. במכונית ישבו גם שומרי־ראשו הכושים ובתחנת הביקורת לא העז איש לשאול או לבדוק.

הסבו באוהל מפואר, מרופד שטיחים יקרים. לאחר כרה כיאות. עלו שוב במכונית ונסעו מרחק 300 קילומטר. בארות מים עתיקות העידו על עקבות תרבות חקלאית באזור. הבדוי רדף במכוניתו הקלה אחר עדר אילות שנראו מרחוק. לבסוף השיגה המכונית אילה שעיפה ושוב נערכה כרה. אחר כך, משראו מרחוק עדר גמלים, קרא לרועים והביאו נאד חלב. כן ראו בדרך טרקטורים, מאלה שחילקו כאן הבריטים.

לפגישה לא היה המשך; ויתכן, שהיתה בדבר יד הבריטים.

לאחר זמן התקינו הבחורים “אכסניה” בבית־קברות יהודי ליד דמשק, שהיא כנוה במדבר, מוקפת אזור גנים גדול – עצי פרי וזית – על פני שטח של עשרות אלפי דונמים פוריים. ובבית־עלמין זה, מחוץ לעיר – קבר קדוש. שם היו הבחורים נפגשים לבל תבלוש אחריהם עין רעה. לעתים היו לנים במקום, בביתו של השומר היהודי. ואילו בית הקברות היהודי אשר בתוך העיר, שימש להם מקום חניה למכוניות.

עיר יפה היא דמשק, המפגינה את תרבות האסלָם בימי פריחתה. בתקופת הכליפים, – עיר של מסגדים וצריחים וארדיכלות מענינת, אשר עקבות התרבות העתיקה טבועים בה עד היום. עיר מיוחדת בהווי שלה – במזון ובלבוש; שוקיה לקוחים כאילו מסיפורי “אלף לילה ולילה”. עם כל זרותה של תרבות זו מצא נפתלי ענין לשוטט ברחובות דמשק ושוקיה ולהפיג במקצת על־ידי מראה עיניו את סבל הבדידות של חיי מחתרת.

גם בבירות קיימו הבחורים קשר עם אנשי הקהילה, וכן עמדו בקשרים עם יהודי מעובדי הבולשת הצרפתית. מבחינות רבות היתה בירות נוחה יותר לפעולה, כי לא שררה בה אותה אוירת קנאות דתית קיצונית כבדמשק; הלבנון, המאוכלס נוצרים רבים, סובלני יותר. והדרך משם לארץ קלה יותר. בירות, מרכז של מבריחים היתה. בהמשך הזמן הצליחו הבחורים להכירם ולהבחין בסוגיהם השונים. הדרך העיקרית מבירות לכפר־גלעדי עוברת בכפר הדרוזי נבטיה, השוכן לא הרחק מגבולות הארץ. מסע שעה וחצי במכונית – והרי אתה על הכביש הלבנוני שעובר לאורך גבול הצפון. היו מגיעים ברכב לנקודה מסוימת ומשם ממשיכים ברגל לכפר־גלעדי, מהלך שעה וחצי לערך.

אוירה נוחה נוצרה הודות לפעולתם של החיילים והחיילות הארצישראלים, שנתרכזו מסביב למועדון החיילים בהנהלת י. אבוקאי. בעזרת הרב הצבאי אירגן מנהל המועדון את הנוער היהודי – מגיל שבע עד עשרים – קבוצות קבוצות, ללימוד עברית, לשיחות ולשירה עברית. חיילים וחיילות הקדישו כל שעת פנאי שלהם לפעולות ההדרכה, וכך נוצרה אוירה של עליה והעפלה בקרב הנוער היהודי בבירות.

לבסוף, כאשר החליטו הבחורים שלא להפקיר יותר גורל הפעולה בידי מבריחים זרים, נתגלו כשרונותיו המצוינים וסגולות אישיותו המקורית של עקיבא פיינשטיין. בהצטרפו לפעולה בסוריה, התיחסו אליו תחילה הפעילים מבני המקום מתוך ביטול – מה כוחו של צעיר זה? ואולם למן צעדיו הראשונים נתגלה אופיו הרחום, העז והמוצק. ביקש קודם־כל להילוות אל המבריח הערבי, על מנת ללמוד כיצד הוא פועל, באיזה שביל הוא יורד, וכדומה. והוסכם, כי ייספח לשיירה כאחד העולים.

באותה תקופה היה המצב בגבולות קשה. הבולשת הצבאית עקבה אחר כל רחש. היה הכרח להגביר את תיאום הפעולה בין המבריחים והארץ. ותיאום זה לא עלה יפה. עקיבא חזר על הנסיון כמה פעמים, למד את השטח והתחיל לפעול מתוך תיאום להפליא. היה נוהג בכל כבן הלבנון – נוצרי ללא פגם. ידע כל התפילות והברכות ולמד פרטי שושלת היוחסין של משפחתו המדומה. ומאז היה הוא האיש המרכזי בכל הפעולה הגדולה והנועזת. והכל “דפק”; והבחורים הגיעו סוף סוף לאותו ההישג, אשר לו נשאו נפשם זה כבר – הם חלשו על הדרך בכוחו של “מבריח” אחראי ונאמן משלהם.

הודות לפעולתו של עקיבא, נתגשם המבצע הגדול של הברחת 1350 ילד ונוער, ביזמתו ומסירותו של יני אבידב, איש־נהלל.

לא על נקלה קיבל יני הסכמתו של “המוסד־לעליה” למבצע מסוכן מעין זה. נוסף לכל הסכנות שבהברחת ילדים, הוצגה הבעיה של קליטתם בארץ, ללא הורים או קרובי־משפחה. המוסד לעלית־הנוער היה עדיין נתון לרושם קליטתם הקשה של שיירת מאות “ילדי־טהרן”, פליטי המלחמה. משקי־העובדים לא היו נלהבים לקבל על אחריותם ילדים בגיל רך כל כך, שאינם מסוגלים לשרת עצמם, ובהם חולים ומוזנחים, שדורשים טיפול רב, ללא תקציב לכיסוי הוצאות קיומם. לאחר משא ומתן מורט־עצבים בכתב צופן, לא ראה יני דרך אחרת לפניו, אלא להבריח את הגבול בחזרה לארץ ובכוח להטו ומרצו הבקיע חומות החששות הכבדים והמוצדקים. לאחר אישורו העקרוני של המוסד־לעליה, הצליח לקבל גם הסכמתו של המוסד לעלית־הנוער לכלול בתקציבו הוצאות קיומם וחינוכם של ארבעים ילד מסוריה. אבל בכך לא נפתרה עדיין בעית מקומות קליטתם. ולאחר שחיזר לשוא על פתחי קיבוצים ומושבים, פנה לבסוף לכפרו נהלל, ובסיועה של אשתו נסיה, חברת ועד־הכפר באותו הזמן, החליט מושב נהלל ליטול על עצמו את העול של אימוץ ארבעים ילד מסוריה.

אבל גם בכך לא תמה הפרשה. בשוב יני אל חבורת השליחים בדמשק והבשורה בפיו, הוברר מיד, כי אין זו משימה קלה לשכנע את ההורים, שייפרדו מעל ילדיהם ויפקידו גורלם בידי אלמונים. לא רק בדמשק ובבירות אלא גם בקהילת חלב הדלה והעמוסה ילדים רבים, לא היה הד להצעת השליח מארץ־ישראל. להיפך, רבה של הקהילה וראשי העדה ראו בו מעין סרסור לדבר־עבירה, לניתוק ילדים מחיק המשפחה. בדלית ברירה, כינס חבורת יהודים יושבי קרנות ונתן להם לירה בעד כל ילד ממשפחותיהם, אשר יסכימו לשלחו לארץ־ישראל. הכסף פעל פעולתו. ולאחר שהחלו מכתביהם הטובים של ילדי השיירה הראשונה ממקום קליטתם בארץ־ישראל, עבר הקול בגטאות סוריה ומספר המועמדים לעליה גאה והלך. וגם מקומות קליטה בארץ נמצאו בסופו של דבר, וכבכל שעת מצוקה פתחו גם הפעם משקי־העובדים את שעריהם. ולילה לילה היו שיירות בנות עשרות ילדים מבריחות את הגבול, בארגונם של בחורי המוסד־לעליה וחברי פלמ"ח.

ביקורה של רחל ינאית (בן צבי) בסוריה, בשליחות מועצת־הפועלות, סייע לפעולה. היא עברה בגטו היהודי מבית לבית והשפיעה על הורים, שישלחו בנותיהם לארץ־ישראל. עשרים וארבע הנערות, שעלו למשקי־הפועלות בעקבות ביקור זה, היו מקרב הנוער שנתרכז במועדון החיילים והוכשר בו לעליה. לאחר הביקור התרחבה הפעולה והעליה התנהלה לבטח. הבחורים היו מושיבים באוטובוס כארבעים בני נוער ולבם סמוך ובטוח שיגיעו בשלום למחוז חפצם. והיה אם נתגלה כשלון כלשהו בדרך אחת, מיד עברו לדרך אחרת, ולאחר זמן חזרו שוב לדרך הראשונה. אחת הדרכים, שעברה בקרבת הכפר עלמא, הוליכה לחניתה. גם מרכז הקיט השקט בזַחלה, אשר משם מובילה דרך העוברת בבקעת הלבנון, שימש בסיס נוח לפעולה.

בכל הדרכים הללו זרע עקיבא טוב לבו ואהבת־אדם שבו. עקיבא פיינשטיין, במסוה המבריח העממי, העלה לנגד עיני הבחורים את דמותו של נח פנדרא. הצמיח שפם לבנוני טיפוסי ואיש לא יכול היה להעלות על דעתו, כי יהודי הוא. היו בו חוסן פנימי ונכונות להקרבה. הבחורים אהבוהו אהבת־נפש; ביחוד גברה הערצתם כלפיו, לאחר שעמדו יחד במבחנים משותפים וראו איך נשא בעול מתוך נכונות להקרבה עצמית ללא שיעור.

עקיבא, בן לאב מרוסיה ואם מבנות חצביה¹⁹, הישוב היהודי העתיק; שפתו העברית היתה דלה וכוח הביטוי שלו – מוגבל; אך היה בו משהו מוצק כסלע. כשיצא עם הקבוצה הראשונה ונתפס – ישב חודש במאסר. באותם הימים לא הורגלו עדיין השליחים להווי של בית סוהר וסבורים היו, שבכך תמה פעולתו, כי נשברה רוחו ולא יקום עוד. אך מיד לאחר שיחרורו בא עקיבא אל נפתלי ואמר:

– אני יודע בדיוק מה היתה השגיאה, אנסה שנית.

ואז התחיל ללכת הלוך ושוב, ללא הפוגה. רכש לו סגולות של הליכת־לילה כחיה. השיירות גדלו מפעם לפעם. היה יוצא לדרך יחידי כשעל אחריותו ארבעים ילד. רק לשיירה בת יותר מארבעים ילד היה נספח אליו מלווה נוסף. הצטיין בקור רוחו ובכושר התמצאותו בשדה בלילה. הפלמ"ח עדיין לא ידע אז טיפוס מעין זה. חי יחידי בדירתו, מתוך בדידות מוחלטת. לא ידע ספר מהו. לעתים היה מבקר בקולנוע שלוש פעמים ביום. קשה היה ביותר לקשור קשרי שיחה אתו. כאשר חלה היו אחד השליחים או אחת הבנות באים לחדרו, מביאים משהו, מחליפים אתו כמה מלים – ובזאת נדלתה אפשרות השיחה. אבל ככל שממדי העליה גדלו והלכו, כן נפתח סגור לבו וכן נתגלה במעשים גדולים ונועזים ביותר.

לילה אחד הלכו בשיירה בת 60 ילד, שכבר נתפסה פעם בקרבת הגבול וחזרה כלעומת שבאה. עתה ירדו בדרך קוניטרה–דן; בהיותם כבר בקרבת דן חשו שעוקבים אחריהם. קיבוץ דן היה שרוי באפלה. על כן חילקו ביניהם המלווים את הפיקוח על הילדים ועקיבא הלך יחידי לדן להעלות אורות. בינתים התפזרו הילדים הנפחדים. וכשחזר עקיבא, היה עליו לחפש אחריהם כחפש אחר שיות אובדות ומצאם ישנים בשדה. לא את כולם גילה בלילה. כמה מהם, מהצעירים ביותר, נתעוררו רק בבוקר, חצו את הכביש ודפקו על דלתו של ערבי. היה זה אחד הערבים שעמד בקשרים עם הקיבוץ והוא שהביאם לדן.

 

פרק ששה־עשר: בסיסי חלב וקמשליה    🔗

אחד הבסיסים החשובים להעפלה הוקם בחלב (ארם־צובא). שם היתה קהילה יהודית גדולה, שמנתה אז כעשרת אלפים נפש, שבחלקם היו אמידים ואף עשירים. בחלב, עיר בעלת עבר מפואר כמרכז מסחרי וצומת־דרכים חשובה, שבה עברה מסילת־הברזל האחת, אשר קישרה את עיראק עם תורכיה²⁰, תפסו היהודים מקום נכבד במסחר הבינארצי, ביחוד בענף הטקסטיל. הגטו היהודי האפל של חלב שכן בסמוך לאזור הזנות הממארת, שהיתה מוכרת על־ידי השלטונות. מקשר המחתרת שם היה איש צעיר, בנו של בעל חנות זעירה למשקאות חריפים בפתחו של בית זונות. והבחור האמיץ, בן 17, המוכר את המשקה המשכר בכוך העלוב – לבו לציון ולתנועה החלוצית וערכיה.

חלב היתה עיר הומה ומתקדמת, אך הקהילה היהודית בה – מדוכאה. להקמת בסיס בחלב נודעה חשיבות מיוחדת בגלל קירבתה לגבול התורכי ולדרך לבגדד, העוברת לאורך נהר פרת. ומאידך, משום היותה קרובה לגבול תורכיה הניטרלית, חלה דוקא עליה ביקורת חמורה של הבולשת הבריטית במזרח התיכון. ועל כן היתה הפעולה כאן כרוכה בקשיים מיוחדים. ואולם, גם בחלב נמצאו יהודים מאנשי המקום, שאפשר היה לפנות אליהם לעזרה בעת צרה. אחד מאלה היה טיפוס מושחת, שעבד בבולשת בגבול סוריה–תורכיה. לעומת זאת, נמצא אחר, מראשי העדה ומהמתנגדים לציונות ולעליה, שסייע בידם באדיבות בכוח קשריו והשפעתו וסמך על דברתם שלא יסגירוהו.

פעלו קמעה קמעה. באמצעים המצומצמים שעמדו לרשותם השיגו רשיונות מסע לבירות או לדמשק ובתעודות אלו השתמשו להסעת צעירים יהודים, שהחלו מסתננים ומבריחים את הגבול מתורכיה. בבואם, היו סרים מיד לבית־הכנסת ומתאכסנים שם, כשהקהילה מפרנסת אותם והשליחים דואגים לעליתם. לרוב היו אלה בני דלת־העם, שבלאו הכי יצאו מביתם בידיים ריקות. ויש אשר נוסף לכך גם נשדדו בדרך מן המעט שהיה להם. במבצע זה שוב גדול היה חלקה של פלוגת חיל ההובלה הארצישראלית. האנשים היו מגיעים מתורכיה עד חומס, שם חנתה מחלקה של חיל־ההובלה. לרוב היו באים בחסותו של קורפורל לוי, יהודי בעל פרצוף ארי, שהצליח לקיים יחסים טובים עם אנשי המשטרה, כיון שהיה מביא להם דואר – ובמכוניתו העביר מעפילים. התעודה הרשמית שבידו אמרה כי הוא מוביל פועלים. אפילו המעפילים עצמם סבורים היו, שאינו יהודי ונזהרו מלגלות את זהותם בפניו. היה מעשה, שקורפורל לוי הוביל במכוניתו חבר נעורים שלו, אך גם אליו התנכר.

הקורפורל היה מגיע מדי יום ששי בשבוע, בחצות הלילה לעתים היה מאחר ויעקב טרכטנברג (ישקה), הממונה עליו, היה מתענה ביסורי צפיה עד כדי יציאת הנשמה. אך בדרך כלל פעל בדיקנות, כשירות דואר ממש. ובכל מסע שלו היה מביא כעשרים–שלושים איש. ומכאן היו שליחי המוסד־לעליה מעבירים אותם הלאה. כך הועברו מאות מעפילים.

ואולם קופתם של השליחים היתה כמעט ריקה. ואף כי הסכום שנדרש לתעודת־יציאה לא היה גדול, 10–15 לירות סוריות (שערכן היה בשעתו 3–4 לא"י), – החליטו להפעיל את “רכבות־האכספרס” שלהם בדרך חַלֶב–כפר־גלעדי, מרחק 600–500 קילומטר, בחסות יחידת ההובלה הארצישראלית. נהגי היחידה היו מגיעים לחלב לפנות ערב ושם, בתוך העיר, היו מעלים את האנשים בלוית עקיבא על המכוניות – ויוצאים למסע של 14 שעות, עד כפר־גלעדי. ביחוד ניצלו את לילות החורף הארוכים, על מנת לצאת עם חשיכה ולהגיע בטרם אור. הכל היה מתוכנן מראש. מכונית דלק עמדה הכן לרשותם בדרך, בחומס. והמבצע פעל כתיקונו, כי מלבד משמר צבאי, לא היה איש רשאי לעצור מכונית מעין זאת. אך למרות ההצלחה היו אנשי יחידת התחבורה האמיצים מבכרים הברחת כדורים לרובים על פני בני־אדם, שכן אלה אינם שומרי סוד. ואמנם, היו מבין העולים, אשר לאחר עליתם חזרו בהם וביקשו לשוב לעיראק ופנו אל הקונסול העיראקי בירושלים וגילו כל פרטי הדרך בה עברו. הבחורים עשו אמנם ככל שיכלו לטשטש ולהסוות את העקבות, למען לא יוכלו העולים להבחין היכן עלו על המכוניות והיכן ירדו, אבל לא תמיד הצליחו. ועם החרפת המצב המדיני בארץ, נאלצו לחסל גם דרך זו ולחזור להברחה רגילה.

מתוך חלב ניסו לקיים את הבסיס בקמשליה, שבגבול כורדיסתאן הסורית. קמשליה, עירה יהודית על גדות אחד מיובלי הפרת, ליד נציבין העתיקה, שהיתה בעבר מרכז של יהדות הגולה ובה מורשה של קהילה יהודית עתיקה מאוד. פעם ופעמיים שלחו שמה אחד החברים וניסו לפרוץ אשנב לעליה. העירה הקטנה שימשה עמדה חשובה של הבולשת, על כן קשה היה לפעול שם במחתרת. בעקבות פעולות אלו נאסר השליח יוסף קוסטיקא, שפעל יחד עם אחיו שלמה, וישב במאסר במשך שלושה חודשים. אבל הפעולה לא פסקה והמגע עם הקהילה עודד. ולאחר זמן חוסלה העירה כמעט כולה, מאחר שתושביה היהודים עלו לארץ־ישראל.

בשנת פעולתו של נפתלי בסוריה (1943–1944) עלו במחתרת ההעפלה כשלושת אלפים איש, בחלקם הגדול מבני הדור הצעיר. הוא חזר לארץ חדור הכרה, כי המחשבה והמאמצים והעמל והסיכון שהושקעו בפעולת מחתרת העליה ביבשה, גדולים היו לאין ערוך מן ההישגים. כל מבריח היה מעלה רק קומץ של עשרה–עשרים או שלושים–ארבעים איש בלבד, והמעשה היה כרוך בסכנת נפשות, בטיפול לאין סוף ובהכנה ארגונית כבירה. בו בזמן נשאו הבחורים לבם לגדולות. נפתלי ושמריה גוטמן היו הוזים על ספינה שתרד במפרץ הפרסי מבצרה, תקיף את חצי האי ערב ותגיע דרך ים סוף לחיפה. שמריה נפגש לשם כך עם יהודי עשיר, שהיה קשור עם הצי העיראקי ונשא ונתן אתו, אך ללא הצלחה. וכאשר נחסמו כל הדרכים ונתנדפו כל התקוות, לא יכול נפתלי להשתחרר מן ההכרה המצערת, כי היה בידה של יהדות עיראק לבנות את ארץ־ ישראל בכוח עשיריה, ולבסוף ירד הונם לטמיון.

מזועזע היה גם משפע האפשרויות הטמונות ללא–ניצול בארצות הללו, המשוועות לפיתוח, ומן ההבדל העצום שבין תרבות העבר וההוה שם. ביחוד בלט הדבר בחבל הארץ שמעבר לפרת, ג’זירה הסורית, אשר שטחו כפול משטח כל מדינת ישראל. מים בשפע – ומדבר. הפרת האדיר זורם שם, אחד הנהרות העשירים במימיו בעולם – וסביבתו מדבר שממה. זהו האזור של דרכי הצבאות, שבאו מארם־נהרים וכבשו את ארץ־ישראל²¹. הם הלכו לאורך הפרת עד ארם־צובא והמשיכו דרכם דרומה. שם היתה בעבר תרבות חקלאית מפותחת מאוד ועתה – שממה, מלבד דמשק בעלת המסורת החקלאית.

נפתלי סיכם שליחותו בתזכיר, שהוגש למוסד־לעליה והוקדש לשליח האלמוני. “עם סיום עבודתי – כתב – קם בי הרצון לתרום תרומתי לגיבוש דרך העבודה, אשר תשמש סעד לשליח האלמוני שלנו. את חשיבות הדבר הזה חזה כל שליח מבשרו…” עבודתנו בארצות המזרח הולכת והופכת קבע – נאמר עוד בתזכיר בן שמונה העמודים, מהם מוקדשים לעניינים מעשיים לפרטיהם ומהם כוללים הערכות ומחשבות. – הזרע שנזרע בארצות אלו מתחיל לתת פריו. בכונתנו להעמיק את העבודה ולפתחה. מדי שנה בשנה יוצא מספר ניכר של שליחים והם אינם מצוידים די הצורך… יותר מדי בוטחים אנו באוצר האנושי שלנו, שידע תמיד לצוף על פני המים. ולא אחת שולמו דמי־לימוד יקרים. השליח זקוק להדרכה ורק אז יהיה ערך ליכולת האישית שלו. פעולת המוסד־לעליה חייבת לחרוג מתחום השגרה. פעולה הנעשית קבע מחייבת שיטה. ואולם אין שיטה נוצרת ביום אחד. לכך יש לצבור ולגבש נסיונם של כל השליחים יחד".

התזכיר ערוך פרקים פרקים – על ארגון העבודה, על הבסיס כנקודת מרכז, על הוראות הרַכָּז לשליח בבסיס והדאגה לצעדיו הראשונים של השליח במקום, ועוד ועוד – שישה־עשר סעיפים בסך־הכל. אחד הסעיפים ענינו “כשלונות והטיפול בהם”. “פעולת ההעפלה ביבשה רצופה כשלונות ויש לדאוג לכך, שהכשלונות לא ייהפכו לאסונות”, ולא יסכנו את המפעל כולו. על הרַכָּז לבדוק שבע פעמים ביום כל פרט במנגנון הפעולה. לבחון אם כל שסתומי הבטחון מופעלים כראוי ואם יש צורך להוסיף עליהם. וכל המוסיף מגביר את הבטחון בהצלחת המפעל.

בקיץ שנת 1943 נצטרפה לפעולה בסוריה ובלבנון שאולה פינס, חברת קיבוץ מעוז, שחבריה לפעולה הכתירוה בכינוי “הנסיכה”. שאולה יצאה בגלוי, מצוידת בתעודות רשמיות ובויזה חוקית. באה כמורה לבית הספר “אליאנס”, שקיבל רשות מיוחדת להעסיק מורים לעברית מארץ־ישראל. זמן קצר לאחר בואה הצטרפה אליה רבקה קוזבינר, בת ראש־פנה, מוסמכת בית המדרש למורות על שם לוינסקי בתל־אביב. שתי השליחות עבדו יחד מתוך שיתוף פעולה, שאולה בבירות ורבקה – תחילה בדמשק ואחר־כך עברה גם היא לבירות. בחדרן של שתי המורות הצעירות בלב הגטו נרקם ולבש דמות־המעשה חלומם של יַני אבידוב והשליחים האחרים על עלית הילדים, וחלקן רב בביצועו. עמוד התָוֶך בבית־הספר בדמשק היה שליח המוסד מנשה בביוף (הראל), אף הוא מורה מקצועי; אך עבודת ההוראה בבית הספר של “אליאנס” בדמשק שימשה הסואה לפעולתו העיקרית, בארגון עלית ילדים, שנישאה במידה רבה על כתפיו.

עוד לפני כן פעל במקום במשך שנה שליח המוסד־לעליה ישראל (שורה) אילנאה מקיבוץ אפיקים. הוא שאירגן שם את משלוח החבורה מצעירי התנועה לקורס להגנה בארץ. וכאשר ערכה המשטרה חיפושים ברחוב היהודי בעקבות מעשה זה, חיפשה אחר שניים – אחר שורה ואחר אילנאה. בתום פעולתו בדמשק יצא שורה בשליחות “המוסד” לשנתיים לפרס.

שאולה עשתה בשליחותה בסוריה ובלבנון, כמורה ומדריכה בגלוי וכמקשרת מטעם המוסד־לעליה בסתר, שנתים ושמונה חודשים. בפברואר 1946 חזרה לארץ לאחר מאסר וחקירות. בכל עת שהיא מעלה בזכרונה קורות אותה תקופה, רבת העלילות והנסיונות, רואה היא קודם־כל דמותו והליכותיו של עקיבא פיינשטיין. “אנשי עליה־בית לא היו אולי גבורים מאחרים – אומרת היא – היה בלבם פחד, אותו הפחד השרוי בלב רוב בני אדם, אבל הענין אשר לשמו פעלו, הוא שנתן בהם עוז למעשי־גבורה, איש איש בעמדתו”.

שאולה עבדה בהוראה ב"אליאנס" שבע שעות ליום, לימדה עברית בכל הכיתות, וכך היה לה יום יום מגע עם מאות ילדים יהודים. השליחים לא הקימו בסוריה ובלבנון תנועת־נוער, אלא עסקו במישרין בארגון תלמידי בתי־הספר לעליה. זמן רב הקדישו להכנות לצעד המכריע, בטרם ניגשו לביצועו. כמעפילות ראשונות נבחרו כמה מתלמידותיה של שאולה, אשר שררו ביניהן יחסי קרבה מיוחדת. אגב לימודים הגיעו לידי שיחות על העוני בבית והעתיד המאיים ולבסוף על האפשרות של עליה לארץ־ישראל, כפתרון אישי.

הילדות הראשונות שהעפילו היו שלוש אחיות, שאביהן שרוי היה בשיכרות מתמדת והאם לא היה בכוחה לפרנס את ילדיה. האחים הבכירים הסכימו לעלייתן של הבנות. אך משחלפו שלשה שבועות ללא כל ידיעה על גורלן, החל האב בא יום יום לבית־הספר לחקור ולדרוש. לבסוף, כאשר גבר החשש, שמא תפקע סבלנותו וימסור למשטרה דבר עלית הבנות במחתרת, יצא שליח מיוחד לארץ לברר מה קרה; וכאשר חזר והביא בשורות טובות. פרץ האב לכיתה וביקש לנשק ידיה של המורה.

המאורע של עלית קבוצת הנערות בעליה חוקית, בעקבות ביקורה של רחל ינאית, היה בו פתח גם לעלית המחתרת. כך נוצר הלך רוח של עליה ובקהילה פשטה השמועה, שכל הרוצה לנסוע – אין עליו אלא לפנות אל שאולה. מעתה, הזדהו עבודתה הגלויה והנסתרת של המורה, ומצב זה גרם חששות כבדים, כי בסופו של דבר כרוך בו כשלון.

נוסף על כל פעולותיה האחרות, שימשה שאולה ספרנית במועדון החיילים הארצישראלים. אגב תפקידה זה פעלה כמקשרת עם החיילים שנתנו יד לפעולות ההעפלה, מתוך סיכון רב. היה סרג’נט אחד של פלוגת ההובלה, יצחק גוטמן ממושב מרחביה, שהוביל ערב ערב חיילים לקולנוע מן המחנה הצבאי אשר מחוץ לעיר. בשעת ההסרטה היה מספיק להוביל עולים לגבול וחוזר וממשיך בעבודתו הסדירה, כאילו לא קרה בינתים דבר. מכונית־המשא הצבאית שלו היתה קודש למשימה והוא שביצע למעשה את הסעת אלף הילדים. יד ביד אתו פעלו סרג’נט דב בכר ועקיבא. דב ויצחק, שסיכנו עצמם לילה לילה וויתרו מרצון על כל ערב פנוי ושעת נופש, פעלו מתוך אלמוניות, ומבלי שאיזה מוסד הטיל עליהם את השליחות. הם שהסיעו את עלית הילדים הגדולה בארגונו של יני אבידוב. ולילה לילה, כשחזרו לאחר המבצע לבירות, נוהגים היו להקיש על חלונה של שאולה, בדירתה אשר בקומת הקרקע. ואם קרה, שלא נשמעה הנקישה על החלון – ידעה, כי משהו אינו כשורה באותו לילה.

לבסוף נאסרה בעקבות כשלונו של אחד המבריחים היהודים, שפעל במחיצתם. יהודי תורכי היה. הבטיח למשפחת השמש של בית הספר “אליאנס”, שיעלה את ילדיו ולא קיים הבטחתו. בא השמש בבקשתו לפני המורָה – ונענתה לו. בינתים נאסר אותו יהודי ובחקירה טען:

– מה אני לעומת “הנסיכה”?!

באו לבית הספר ואסרוה בשעת עבודתה. ישבה במאסר כשבועיים. העמידוה לחקירה בפני בית משפט מיוחד לזרים ובכוח “מריחות” בסכומי כסף ניכרים שוחררה בערבות. עוד קודם לכן שללו ממנה את הדרכון שלה וישבה במקום שמונה חודשים ללא דרכון. במוסד־לעליה גבר הספק – האם עליה להישאר או לאו. אך היא נלחמה על זכותה להישאר ולהמשיך בפעולה. למראית־עין השהתה את צאתה עד שיוחזר לה הדרכון שלה; אך לאמיתו של דבר צר היה לה להפסיק פעולתה, שהשקיעה בה עמל ורחשי־לב כה רבים ולא חפצה לערער בהסתלקותה את אוירת העליה שנוצרה מסביב לבית־הספר ולסכן את זכות לימוד השפה העברית ואת מצבם של המורים האחרים.

חודש ימים לאחר שחרורה נעצרה שוב על־ידי הבריטים, באמתלה, שהם מתכוונים להגן עליה, בתור נתינה בריטית, ועל כן מחובתם לעמוד על זהותה. אז ידעה, כי הגיעה שעתה להסתלק. היה עליה להתחמק מארבע משטרות גם יחד – המשטרה הסורית, הלבנונית, הצרפתית והבריטית. בבוקר יצאה, כדרכה יום־יום, מדירתה לבית־הספר, נכנסה למכונית – וישר לגבול.

המבריח שהלשין עליה לא הכירה כלל פנים אל פנים. בשבתה במאסר היו מובילים אותה בוקר בוקר לחקירה. ישבה בתא מיוחד בבית הסוהר לגברים, כשהשומרים והשוטרים כולם גברים. דרשה חסותו של הקונסול הבריטי. תחילה היתה החקירה רשלנית וקל היה לה להשתמט ממנה בלא לומר דבר. אבל אחר כך, כאשר הצטרפו לחקירה האנגלים, נשתנה המצב לחלוטין. בתקופה זו ישבו כבר במאסר כמה מפעילי ההעפלה והחוקרים התענינו לדעת את שמותיהם וכינויהם. היתה זו חקירה רצינית מאוד, שנסבה על ענינים ציוניים. חקרו גם בענייני פעולת ההעפלה הימית מבירות. זמן קצר לפני כן נשלחה חבורת צעירים לארץ באניה שעגנה בחוף. מתוך בית־קפה שברחוב הומה יצאו האנשים, קבוצת מדריכים מצעירי המקום, שהפליגו לארץ לשם השתלמות בנשק בקורס מיוחד שנועד למענם וחזרו לפעולתם במחתרת ההעפלה.

בלב כבד נפרדה “הנסיכה” מן העמדה, שבה השקיעה כוחות רבים כל כך. עוד לפני כן היתה כל נסיעה שלה לביקור או לחופשה בארץ כרוכה בקשיים רבים. מדי פעם חקרוה בגבול ובדקו בכליה ובגדיה והחרימו את הדרכון שלה. אבל הפעם ידעה, כי זה הסוף.

פרשה מיוחדת בפעולתה של “הנסיכה” היה המעשה במכשיר האלחוט של המחתרת, אשר עברו עליו גלגולים רבים. תחילה התנגד שאול אביגור להפעלתו בסוריה. חשש להסתבכות הצפויה בימי מלחמה בארץ ערבית אם יתגלה מכשיר מעין זה, גילוי שעלול להביא לידי האשמה בריגול ופסק דין מָות. אף על פי כן, הוחלט לתת לה אפשרות להתאמן במכשיר כשהזדמנה בקיץ לחופשה בתל־אביב בימי עוצר. חלף זמן רב עד שהמכשיר הגיע לבירות. ולבסוף, כאשר הגיע, הוחלט שרבקהל’ה ולא שאולה תעסוק בהפעלתו. הביאו אלחוטאי מן הארץ, ישבו בחרדת־לב בחדרה של שאולה והתאמנו. כעבור זמן העבירו את המכשיר לדירה מיוחדת, בת שני חדרים, במרכז העיר. רבקהל’ה גרה בחדר האחד ובחדר האחר שיכנה השוערת את אהובה, קצין צרפתי.

בוקר אחד, עם עלות השחר, התעוררה רבקהל’ה לקול נקישות עצבניות – וכבר פורצים את הדלת. בפתח הופיעו ארבעה ז’נדרמים – שנים לבנונים ושנים צרפתים – לשם עריכת חיפוש. הפכו את החדר, חיפשו אפילו במזרן ולא מצאו דבר, כי המכשיר היה חבוי במחבוא מיוחד בתוך כלי־נגינה. אחר כך הוברר, כי בעצם לא למכשיר האלחוט ולא לשליחת המוסד־לעליה נתכוונו, אלא לקצין הצרפתי, שמעל בכספים.

לאחר תקרית זו שוב החזירו את המכשיר לדירה הקודמת. ואולם בגלל שאון החשמלית, שעברה בקרבת מקום, אי אפשר היה לקלוט בארץ את השידורים והיה הכרח לשפץ את המכשיר ולהתקינו מחדש בארץ. החזירוהו בתוך ארון. לבסוף הותקן המכשיר המשופץ בליל סופה וסערה בדירתו של עקיבא.

כעבור זמן קצר נקראה רבקהל’ה למשטרה ונצטוותה לעזוב את המקום תוך 48 שעות. ושוב נשאר המכשיר ללא שימוש. חלף שבוע ימים וגם עקיבא נאסר לאחר חיפוש בדירה. את המכשיר לא גילו הפעם, אבל עקיבא ישב במאסר שלוש שנים וגרישה בא מכפר־גלעדי לסילוק המכשיר רב ההרפתקאות.

 

פרק שבעה־עשר: חלקם של “צעירי החלוץ” בדמשק    🔗

חלקם של בני הנוער היהודי מילידי המקום בפעולתם ובהישגיהם של שליחי מחתרת־העליה, ניכר היה בסוריה עוד יותר מאשר בבבל. שכן, בבבל היה עליהם להתחיל כמעט מבראשית בהקמת תנועת הנוער החלוצית, אשר נשאה אחר־כך על כתפיה בהתלהבות ובמסירות תפקידים רבים של מפעל ההעפלה. ואילו בסוריה צמח עוד בשנת 1929 גרעין ראשון של הסתדרות “החלוץ”, שנזרע בתוך סמטאות גטו דמשק וינק במישרין מערכי תנועת העבודה בארץ־ישראל ודרכיה. ושנתיים לאחר מכן העמיד כבר מתוכו מדריכים לגרעיני “החלוץ־הצעיר”, שהקיפו מאות ילדים ונוער, מהם תלמידי בית־הספר ומהם עובדי הסדנאות העלובות למלאכת־מחשבת בנחושת, בתנאי ניצול קשים של מעבידיהם היהודים – שש־עשרה שעות ליום בשכר פרוטות. כך צמחה כמאליה תנועה זו, הבכירה בכל התנועות החלוציות אשר נבטו וגדלו בתוך המרכזים היהודיים בארצות המזרח ובצפון־אפריקה. ותנועת הנוער החלוצית בדמשק היא שחינכה את חבריה להגשמת הערכים אשר עליהם חונכו – לעליה ולחיי עבודה בארץ־ישראל. ולא זו בלבד, אלא היא שהעמיסה על שכמה את האחריות לעליה במחתרת עוד לפני בואם של שליחי המוסד־לעליה. ובכוחו ויזמתו של נוער חלוצי זה, עלתה יהדות סוריה והלבנון, בחלקה הניכר, לארץ־ישראל בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, לפני הקמת המדינה.

קרבת המקום לארץ עשתה שליחותה. מגורשי הישוב בגזירת השלטון התורכי ופליטיו בימי מלחמת העולם הראשונה, בהם המורה והבלשן דוד ילין ואחרים, זרעו גרעין עברי בגטו היהודי. תחילה בא מירושלים המורה בכר להורות בבית היתומים של הקהילה היהודית בדמשק. מורים מארץ־ישראל באו לעבוד בבית־ספר עברי שם. בתצלום המחזור הראשון של בית־הספר הזה, בשנת 1923, יושבים מנהלו, הסופר יהודה בורלא, והמורים בצרוי ומיוחס ואחרים, המוקפים קומץ הנערים. מחזור אחד בלבד הוציא בית־הספר ונסגר מחוסר תקציב. אחד הנערים שבתצלום הוא אברהם עבאס, מי שהיה כעבור שנים מפעילי מחתרת עליה־בית, חבר הכנסת והועד הפועל של ההסתדרות. יחד אתו ועם מנחם לוזיה, מראשוני החלוצים בדמשק, חבר קיבוץ אפיקים, פרשו כעשרים צעירים מהסתדרות “מכבי”, שמשימותיה לא היה בהן כדי לספק רוחם הסוערת, ויסדו תנועת נוער ציונית משלהם. לתנועה החדשה קראו בשם “הצבי”, אף שכרו מועדון משלהם והחלו בפעולה. אבל כוחם לא עמד להם ונתפזרו.

האש המהבהבת נדלקה באור גדול, בפגישה עם יהודה קופילביץ (אלמוג), שהיה באותם הימים חבר קיבוץ רמת־רחל, בדרכו חזרה מביקורו אצל יהודי פרס. הנערים צמאי המעש באו אז לראשונה במגע חי עם שליח בעל חזון של תנועת העבודה העברית והישוב בארץ. נושא הרצאתו, לפני הנוער השומע עברית, היה “עשר שנות ‘החלוץ’”. הוא שילב בהרצאתו את רעיון ישוב החורן²², באמרו:

– אתם, הקרובים למקום, עשויים להיות גורם רציני להגשמת התכנית.

ובהשפעת שיחה זו, אשר נפלה על לבבות דרוכי צפיה, התלקטו שלושה־עשר מפעילי “מכבי” ו"הצבי" והניחו את היסוד להסתדרות החלוץ בדמשק.

המיסדים חשו והבינו, כי במעשה זה שלהם פותחים הם דרך חדשה. הם ידעו, כי המעשה הנדרש מהם מעתה כרוך בהגשמה וחלוציות. הנערים ידעו, כי עם הקמת התנועה יעמדו מול חזית קשה ברחוב היהודי וב"מכבי", ועל כן התנהלה פעולתם במחתרת. היו נפגשים לעת ערב בשדה מחוץ לעיר ומתוים דרכם. וביום י' בטבת תרפ"ט התכנסו השלושה־עשר בביתו של אחד החברים. ישבו בחדר אפל ודיברו בלחש לבל ירגישו בהם בני הבית שבחדרים האחרים, ובטכס ההצהרה בדבר שמירת סודיות, הוציא אחד הנערים חבל מכיסו והכל החזיקו בו ונשבעו לסודיות, לאמונים לארץ־ישראל, לעליה, לעבודה חקלאית ולפעולה לשם יסוד קיבוץ ב…חורן. החבל נגזר לחלקים, לאות ולסמל, שכך יבתרו גופו של המפר שבועתו.

מאז אותו ערב החלה תקופת פעולה תרבותית וארגונית ערה ומלוכדת של הבחורים, יוצאי שכבות סוציאליות שונות, מבני עניים ואמידים גם יחד. למן צעדיהם הראשונים ביקשו להדמות ככל האפשר לחלוצי ארץ־ישראל. החליטו לנהוג פשטות בלבוש. לא עוד ענדו עניבות. ובהגיע המועד לתפירת חליפות חדשות, כמנהג בני טובים, שהוריהם תופרים להם שתי חליפות חדשות בכל שנה – החליטו כולם יחד, כי מעתה ילבשו בגדים פשוטים ביותר. והיתה בכך משום שחיה נגד הזרם ברחוב היהודי. התחילו בפעולות תרבות, בקריאה במשותף, במסיבות מוצאי־שבת, בספר “חולמים ולוחמים”, על חלוצים ושומרים ראשונים בארץ־ישראל. זמן רב הקפידו על המסגרת של לא יותר מי"ג החברים הראשונים, וללא נערות. בשיחות על חיי החלוצים בארץ נסתייעו בסיפוריו של המורה גולדשמידט, מחבורת המורים, שבאו לדמשק עם תום המלחמה העולמית הראשונה ובעזרת ההסתדרות הציונית העולמית וועד הצירים²³ הקימו בתי־ספר עבריים. בתי ספר אלה הקיפו עשרות כיתות – של ילדים ושל ילדות. ובסמטאות הגטו היהודי בדמשק נישאה בקולות רכים וענוגים שירת כיסופים ארצישראלית.

אחד המאורעות שליבה את אש האמונה בכוחה של ארץ־ישראל נתרחש לרגל ביקורה הראשון של רחל ינאית (בן־צבי) בדמשק, לשם מכירת שתילים של משקי הפועלות בארץ. הדבר היה בראשית צעדיהם של הנערים בדרך החדשה, בתקופה, שבה עדיין הסתירו מחשבותיהם ותכניותיהם אפילו מבני הבית הקרובים. בליל חושך נפגשה השליחה מארץ־ישראל עם חבורה זו של נערי גלות־ערב דוברי עברית וחשה בברק הצפיה והתוחלת בעיניהם; נתרגשה גם היא ואמרה: “אנחנו נעזור לכם”. – ובכך שבתה לבם לארץ־ישראל ממשית, גואלת. בו במקום הגישו לפניה בקשה ראשונה שלהם – הסדר עליתו של ילד יהודי עיור, כבן 10–11, אשר התגולל ברחוב, כשילדי נכרים מתעללים בו. ואמנם, לאחר משא־ומתן מסוים נשלח הילד לבית־החינוך לעיורים בירושלים, ושנים רבות שימש מורה באותו המוסד, שבו למד ונתחנך.

בפורים תרפ"ט יצא מנחם לוזיה לארץ בשליחותה של החבורה. כיונה מן התבה חש עצמו בצאתו לברר אפשרות העליה ולפלס נתיב. ומנחם הזקוף, מלא המרץ, חזר – ועלה זית בפיו. עוד לפני כן אינה לו המקרה פגישה עם ברל כצנלסון, המעודד והמטפח של התנועה החלוצית בסוריה בצעדיה הראשונים. פגשו בדמשק בחבורת מטיילים מטעם ועדת־התרבות של ההסתדרות. מדריך הטיול, עזריאל ברושי, קישר את הנער צמא המגע עם ארץ־ישראל לשיחה עם אחד מהחבורה, באמרו: “דבר אתו, ספר לו, בודאי עתידים אתם להיפגש בארץ”. עוד אז, טרוף מעיפות הסיור הממושך עם האורחים ברחובות דמשק וסמטאות הגטו היהודי, השתומם הנער לעירנותו המיוחדת של יהודי זה, בלבוש מכנסי החקי הממועכים, לשאלותיו הקולעות והחודרות לכל פרט, לברק התבונה בעיניו ולסבר פניו.

צעדיו הראשונים של מנחם, בבואו לארץ כשליח ראשון של נערי “החלוץ” בדמשק, היו לבית הועד־הפועל של ההסתדרות, בדרך יפו–תל־אביב. בכניסה לבית פגש ביהודי לבוש חולצה רוּסית שחורה הקשורה בשרוך במָתנים. עלו יחד במדרגות. שאלו האיש לנער הזר אל מי פניו מועדות, וכאשר ענה לו, כי מבקש הוא לראות את מזכיר ההסתדרות, דוד בן־גוריון, אמר: “אני בן־גוריון”. ישבו בחדרו ושוחחו ארוכות, כשהמזכיר מופתע ומשתאה לידיעה, שבדמשק קמה תנועה חלוצית בכוחות עצמה והיא שואפת לעליה. הפנה את הנער אל הגזבר חיים הלפרין והקציבו לו 18 לירות, שכר־דירה לשלוש שנים למעון “החלוץ” בדמשק, בחורבה ששיפצו הנערים במו ידיהם. נרגש ונסער ואחוז תקוות יצא משם לחדרו הצנוע של ברל כצנלסון ב"מעונות עובדים אלף" שברחוב מזא"ה בתל־אביב. מצאו שוכב חולה במטתו, אך דלתו פתוחה, כמנהגו תמיד. ומאז ועד יומו האחרון היתה הדלת פתוחה לפני שליחיה של התנועה החלוצית מסוריה, אשר פעלו בהשראתו ושאבו כוחותיהם מן הפגישות אתו. וכעבור זמן מה היה ב. כצנלסון לשותף עם הקרן הקימת לישראל במחצית תקציב שש הלירות לחודש לקיומו של שליח הקיבוץ המאוחד להדרכה ב"החלוץ" בדמשק, יוסף לוי, שהיה באותם הימים חבר קיבוץ נען.

אך חזר מנחם, החליטה חבורת השלושה־עשר לקבוע כמקום הכשרתה את קיבוץ כפר־גלעדי, הקרוב לגבול ואדמותיו דומות בטיבן לאדמת החורן משאת־נפשם. לאחר בירורים מרובים החליטו, שתחילה יעלו רק שישה מבני החבורה, ושררה ביניהם מעין התחרות מי יימנה עם הראשונים. בל"ג בעומר באותה השנה הגיעו לכפר־גלעדי בעלית מחתרת, בעזרת דודו של אברהם עבאס, סוחר אריגים, אשר לרגל עסקיו היה מתגורר בכפר הדרוזי עין כַּנִיא שבמורד החרמון, על הגבול הסורי. בבואו לחג הפסח לדמשק, הכניסוהו הבחורים בסודם וביקשו עזרתו. קבעו את התאריך, שבו יגיעו לאותו הכפר והוא הבטיח שידידו, השיך הדרוזי, יובילם למחוז חפצם, ל"תחשיבה" (צריף העץ), הוא כינוי כפר־גלעדי בפי ערביי הסביבה.

העונה עונת ה"זיארה" – הימים שלאחר הפסח, אשר בהם היו יהודים עולים להשתטח על הקברות הקדושים בצפת, במירון ובטבריה – כל חולה ומר־נפש. לאותם ההורים שלא השלימו עם עלית בניהם אמרו הנערים, כי נמנים הם עם היוצאים ל"זיארה". אבל ההורים ראו את האש הבוערת בעיני בניהם והבינו מקורה. צעירים ורכים, כבני 17, היו אז; אף על פי כן עמדו בפני הפצרות ההורים ודברי המוסר של נכבדי הקהילה, אשר הוזעקו לעזרה. עד למכונית ליוו אותם ובפיהם תחנונים וגם איומים, כי מעשה מעין זה יש בו כדי לגרום נזק לקהילה היהודית כולה.

הגיעו לעין כַּנִיא לפנות ערב ובילו את הלילה בבית הדוד (תושב חיפה מאז שנת 1933). נפגשו עם השיך של הכפר והוא עצמו הובילם אל מעבר לגבול. הלכו ברגל כל הלילה והגיעו לכפר־גלעדי. הקבוצה שבצריף העץ היתה אז קטנה ודלה. אף על פי כן קיבלום בסבר פנים יפות ולאחר יומיים של מנוחה שיבצום בעבודה ברפת. בגן־הירק ובמרעה.

זו היתה ראשיתה של העליה החלוצית מארצות המזרח, ללא תקדים וללא נסיון. כך נזרע הגרעין הראשון. וממנו צמחה והסתעפה תנועה רעננה ועמוקת שרשים. וכעבור חמש־עשרה שנה, בחודש ינואר 1945, בעצם ימי מלחמת העולם השניה, התנוססה בליל שבת אחד כתובת חגיגית באולם “הפועל” בתל־אביב, המלא מפה לפה מאות נערים ונערות. בערב זה נפתח הכינוס הארצי הראשון של יוצאי “החלוץ” ו"החלוץ־הצעיר" מעולי סוריה. “מגולים הפכנו לעולים ונדע להיות גם גואלים” תוכנו של פסוק זה, שהועתק מעלון חברת־הנוער של עולי סוריה בקיבוץ אפיקים והתנוסס מעל לבמה כססמת הכינוס, הוא שעבר כחוט השני בכל דיוניו והחלטותיו. ומנחם לוזיה ואברהם עבאס ואליהו כהן, הצעיר מהם, וחבריהם האחרים – אותם הנערים, שפסעו פסיעה ראשונה – היו עתה המארגנים והדוברים.

כינוס זה היה בו משום הפתעה משמחת. רק שנה אחת לפני כן, בסוף פברואר 1944, מסרו רחל ינאית וי. בן־צבי דין וחשבון מסעיר על ביקורם בקרב יהדות סוריה והדור הצעיר שבה, ילדים ונוער, שהיוו חלק ניכר של האוכלוסיה היהודית. עגום היה תיאור מצבו של הנוער בגטאות דמשק, חלב ובירות. בבית הספר המפואר של “אליאנס” בדמשק, אשר הקהילה היהודית שבה מנתה אותו זמן ששת אלפים נפש, למדו 1200 ילדים, ספוגי תרבות צרפתית זרה ומתנכרת. הילדים לא ידעו דבר על תולדות ישראל, תרבות ישראל וארץ־ישראל. הספר העברי היה אסור בתכלית האיסור, וכן גם העתון. עם הגרעין הפעיל של צעירי־החלוץ נאלצו להיפגש בסתר במרתף. במסיבת פרידה למורה ללשון העברית, שנקלע במקרה לדמשק ועשה שם בהוראה במחתרת במשך כמה חודשים, נשא אחד מתלמידיו דברי ברכה בעברית. ואולם, כאשר הגיע שֵמַע מאורע יוצא־דופן זה לאוזניהם של ראשי העדה, ראה ראש הקהילה צורך להתנצל על כך בפני השלטונות. כל ימי שהותם בדמשק היו שני השליחים מהלכים בקרב העדה היהודית כנושאי מעמסת אשמתה הכבדה של ארץ־ישראל והישוב החלוצי שבה כלפי ילדים אלה, ילדי ישראל, הגדלים ללא חינוך עברי, ללא תורה וללא מלאכה. והרי כל־כך קרובים הם לארץ – וכה רב המרחק!

וחלפה רק שנה אחת, ועתה יושבים הם בכינוסם בתל־אביב, כאילו חלפו דורות. רק לפני שנים מעטות היה הדבר כחלום רחוק וכיום – מציאות. לפני שנים מעטות לא העלה עדיין איש בדעתו, כי יבוא יום, והוא קרוב, וגם הבנות תיטולנה חלק בעליה – וכיום שותפות הן בה חלק כחלק.

סיפורי קורותיהן של חלוצות ראשונות בדמשק (1930) מלווים הרפתקאות וצער לרוב. החלוצה הראשונה, שושנה פסח (לוזיה), חברת קיבוץ אפיקים, נמנית עם מסיימי המחזור האחד שהוציא בית־הספר העברי בדמשק. להמשך לימודיה נאלצה לעבור לביתי הספר “אליאנס”, אשר שררה בו רוח זרה לציונות ולערכים לאומיים. היה מעשה, והמנהלת גזרה במספריים שבידה “מגן־דוד” מעל שמלתה של אחת מחברות “המכבי־הצעיר”, והנערה נאלצה להבליג על סערת רוחה ולכלוא את רגש העלבון הצורב שבלבה. אך מעשים מעין אלה הגבירו עוד יותר את משאת הנפש לעליה לארץ־ישראל לא רק מטעמים לאומיים, אלא גם כפתרון אישי לחיי חירות.

הנערים מיסדי “החלוץ”, הבינו למן ההתחלה, כי אין עתיד לתנועה ולעליה כל עוד לא תצורפנה הבנות. בבקשם דרכים לשכנע את ההורים, שיסכימו לעלית בנותיהם, הטילו על מספר בחורים “להתאהב” בנערות מסוימות, חברות “החלוץ”, על מנת להעלותן כבנות־זוגם. ואגב, מזוגות מדומים היו אחר כך כמה מהם לזוגות של ממש, שהקימו משפחות יציבות ומאושרות. בינתים החלו צעד צעד בשיתופן של הבנות בשיחות ובשיעורים לעברית ובפעולות האחרות של “החלוץ”, בניגוד לרצון ההורים, ושתי חלוצות, אחת מהן שושנה, צורפו כעבור זמן קצר למשלחת בת חמישה, שהבריחה את הגבול לארץ־ישראל, לשם התיעצות על המשך הפעולה.

ביקור זה הכריע גורלה של שושנה בת העשרים, אשר החליטה להשאר בארץ ולא לחזור, מאחר שידעה בודאות, כי לא יהיה בכוחה לשכנע את הוריה שיסכימו לעליתה. ולשושנה אחות נשואה בתל־אביב. החליטה להסתיר סודה גם מאחותה, בהיותה בטוחה, כי הוריה ישגרו אליה שליחים לחפש אחריה בביתה ולהחזירה. הסתתרה בקיבוץ גבעת־השלושה, עד שלבסוף גילה אותה שם אחיה, שבא לשם כך מדמשק ובפיו בשורה רעה על האם הממררת בבכי וממאנת להינחם ועל האב המתאבל “שבעה”, משל כאילו יצאה בתו לשמד. לא עמד בה כוחה לשמע סבל הוריה וחזרה הביתה עד עת מצוא. בבואה לדמשק, הוברר לה, כי שמה נישא על כל שפתים בקהילה היהודית, כאילו יצאה לתרבות רעה. ואולם, לא חלף זמן רב ושושנה שבה ועלתה. תחילה באה לקיבוץ נען ואחר כך בנתה ביתה באפיקים. והוריה וכל בני משפחתה עלו בעקבותיה כעבור שנתים לערך.

לאחר אותו מאורע של עלית החלוצה הראשונה מדמשק, החריפה עוד יותר התנגדותם של ההורים להצטרפות הבנות לתנועת “החלוץ”. ביקשו להטיל עליהן פחד, והעבירו קול לחש בקהילה, שכל בת העוברת את סף מועדון התנועה, דינה כאילו יצאה לתרבות רעה. אף על פי כן נמצאו מספר בנות נועזות, שלא נרתעו ולא נכנעו. ולא פעם באה נערה למועדון, כשהיא חבושה פצעי המכות שהוכתה בבית. אך מלחמת ההורים לא פסקה, כי גבר בלבם החשש, שמא מתכוונות הבנות אף הן לעליה לארץ־ישראל ולכך התנגדו בכל כוחם.

ואמנם, בעזרתו של השליח יוסף לוי, נתגבשה והלכה התכנית של עלית הבנות, בעקבות חבורות ראשונות של בנים, שעלו לנען ולאפיקים. על מבצע נועז זה הוחלט בישיבת המזכירות, שנועדה בערב יום־הכיפורים, ועל כן היתה ההחלטה קודש לכל חבריה, אף כי שיערו, שתפרוץ שערוריה ואולי יגיעו הדברים עד לידי מאסרים. מספר חברי “החלוץ” היה כבר כמאה נערים ונערות, והמזכירות ראתה עצמה אחראית לשלומם. את המדריך שילחו לארץ, לבל ייאסר. ובוקר אחד יצאו חמש בנות כדרכן יום יום לעבודתן בבתי־מלאכה לסריגה של מוסלמים בשוק הערבי. בהתאם להוראות, עטפו גופן בכמה שכבות של בגדים, שמלה על גבי שמלה. מבריח ומכוניתו עמדו הכן. הבנות נסעו דרך הלבנון לדיר־מִימֶס ומשם הובילם המבריח ברגל לכפר־גלעדי. השמועה על חמש הבנות שנעלמו פשטה בעיר עוד בשעות הצהרים ומיד הקיפה היללה את הגטו כולו: “הבנות שלנו נמכרו לזנות”. המשטרה אסרה את כל חברי מזכירות “החלוץ”, מלבד אחד, אליהו כהן. הצעיר שבחבורה היה ועל כן לא נפל עליו החשד ומעתה שימש בתפקיד מקשר.

בן 16 היה אליהו, יליד משפחה יהודית מושרשת בדמשק מדורות. כשהיה בן שנתיים נלקח אביו לצבא התורכי בימי מלחמת העולם הראשונה – ולא חזר, והילד התחנך בקרב משפחת אמו האדוקה בדת ושומרת מצוות בקפדנות. תחילה למד בבית־היתומים של הקהילה ואחר כך בבית־הספר העברי, שלא החזיק מעמד, והמשיך לימודיו ב"אליאנס". ואולם, עוד בטרם הגיע לגיל מצוות, נאלץ להפסיק לימודיו, על מנת לפרנס את אמו העמלה, שלא יכול לראות בסבלה. עבד כשוליה בחריטת נחושת, המלאכה המקובלת על יהודי דמשק, ולמד בשיעורי־ערב ונצטרף אל מיסדי “החלוץ” מראשיתו. וכך הוטל עליו לשמש בגיל רך לא רק מפרנס לאמו אלא גם לוחם בשער להגנת חבריו שנאסרו.

הימים ימי חג הסוכות. ואליהו יצא מיד לבירות, להתיעצות עם עמוס לנדמן, תלמיד האוניברסיטה האמריקנית שם. חזר לדמשק בלוית שליח של ועד־הקהילה בבירות, אשר בא לטפל בשיחרור האסירים. מיד נקרא לישיבה מיוחדת בקהילת דמשק ודרשו ממנו החזרת הבנות. אליהו טען, שידו לא היתה בדבר, ופרנסי העדה ענו: “אתם מביאים שואה על הקהילה”. הפרנסים תבעו החזרת הבנות תוך עשרים וארבע שעות. והעתונים פירסמו בהבלטה מיוחדת הודעות בזו הלשון: “סחר עבדים! תנועה החוטפת בנות ומוכרת אותן לציונים, שחסרות להם נשים…” אך הודעות מעין אלו והרעש שקם ברחוב פעלו פעולה הפוכה. מעתה ניתן פרסום רב לתנועה הצעירה שפעלה במחתרת – וכוחותיה נתחשלו מבפנים. לבסוף נתקבל מברק מאת הבנות, שהגיעו בשלום למחוז חפצן.

מנחם לוזיה, שעשה בבירות בשעת מאסר חבריו בדמשק, קיבל הוראה להסתלק. ומכיון שביקש לעמוד מקרוב על מצבן והלך רוחן של חמש הבנות, “ניגש” לארץ – באותם הימים רגיל היה כבר לצאת ולבוא בגבולות ארץ־ישראל בעניני “החלוץ”, אם ברשיון חוקי ואם “בפספורט של משה רבנו”. הפעם חל בואו בימי ועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל בכפר־יחזקאל. סיפר על מאסר חבריו באוזני חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. וכעבור ימים מעטים שוחררו – כנראה בהתערבותו. אבל בכך לא נסתיים הענין. הורי הבנות הקימו רעש ודרשו החזרתן. אחד האבות בא לארץ והפעיל לחץ על בתו. בחורי “החלוץ” חששו, כי אם תחזורנה הבנות, ייוצר על־ידי כך בקע, העלול לגרום להתמוטטות הישגי התנועה כולה. על כן ביקשו דרך להשיא את הבת בארץ, ולו גם בנישואין פיקטיביים, ובלבד שלא תחזור. והרב עוזיאל, שהיה אז רבה הראשי הספרדי של תל־אביב, נענה לבקשת הבחורים כי החזרת צעירה מישראל לגלות בעל־כורחה ענין שבפיקוח־נפש הוא; על כן ניאות לערוך חופה וקידושין כדת.

אף על פי כן לא משכו ההורים ידם מן הענין וכעבור זמן־מה הוחזרה הנערה בעל־כורחה. נישואיה בוטלו והיא נאלצה לבנות ביתה בדמשק, כרצון הוריה. וכעבור עשר שנים היה מעשה, שילד רך עלה לארץ בעלית־הילדים מסוריה כשבנעלו חבויה פתקה זעירה מאת אמו החרדה לגורלו והמבקשת לקבוע מקום חינוכו בנען, אותו קיבוץ, אשר שם ביקשה לחיות, אך נאלצה לעזבו בגזירת הוריה.

 

פרק שמונה־עשר: פירות ראשונים    🔗

כרוב הצער והסכנה כן רבתה השמחה והתעלות הנפש. התנועה החלוצית גמלה לנאמניה מלוא חופנים רטט של אושר תחת חרפת הגלות ושממון החיים האפורים באבק הסדנאות העלובות ובין כתלי הגטו. פעילי התנועה, שידעו עול האחריות והסכנה, הכירו גם את רטט הסיפוק שבהצלחה. האוירה הציונית פרצה מן המחתרת, ולמרות מלחמת אבות ובנים, חדרה ללבבות והעטתה זוהר של תקוה וכיסופים על סמטאות אפלות.

לא חלף זמן רב, והקומץ הקטן, שנאבק עדיין עם אבני־נגף ראשונות מבפנים, כבר ראה חובה להפריש מכוחותיו ליצירת תאים חלוציים גם בבירות ובחלב. לשם כך שיגרו משלחות לשתי הקהילות. בבירות נפגשה המשלחת עם עמוס לנדמן ובעזרתו הקימו את התא הראשון של “החלוץ”. בחַלֶב זרעו את הגרעין הראשון בחוג ילדי “תלמוד־תורה”. הם נשאו נפשם גם להרחיק בפעולתם עד למרכזים של יהודי עיראק, אבל בינתיים נערמו על דרכם קשיים נוספים. הרבנות בדמשק נקטה עמדה חריפה נגד שיתוף הבחורות בפעולות והישיבה בצותא במועדון ואיימה בהטלת חרם אם לא ישנו דרכם. אבל הנערים לא נרתעו. להיפך, בשנת 1931 יסדו את “החלוץ־הצעיר” והקימו מועדון חדש וקרנם עלתה. אז ניגשו בהתלהבות להגשמת המשימה העיקרית, אשר לשמה הקימו את תנועתם ובה ראו חזות־הכל – העליה.

מעשה ראשון היה ארגון קבוצה של עלית־נוער לאפיקים וקבוצה שניה – לכפר־הנוער שפיה. כמעט כל מיסדי “החלוץ” וחברי המרכז עלו לארץ עוד לפני כן ואליהו נשאר יחידי בפעולות ההדרכה. כחייל על משמרתו נשאר, מתוך האחריות כלפי אמו, שעליו פרנסתה ודאגתה, ומתוך האחריות כלפי התנועה הצעירה לה הקדיש כל כוחו ורוחו. מן הארץ קבעו לו משכורת בשיעור ארבע לירות לחודש – וב. כצנלסון הוסיף עוד שתי לירות. וכך המשיך אליהו בעבודתו. אז התחילה תקופה של עליה על־ידי סרטיפיקטים ו"החלוץ" נטל בידיו גם ארגונה של עליה זו. ולבסוף, בשנת 1937, עלה גם אליהו – למשק חולתא, ואמו עלתה אחריו.

בשנים האחרונות לשהותו בדמשק נתן אליהו כהן את ידו להעפלה דרך גבול הצפון. בשנת 1933, עם עלות היטלר לשלטון, התחילו מגיעים לבירות ודמשק פליטים יהודים מגרמניה, שקיבלו ויזות מעבר דרך תורכיה והורשו לשהות מעת־לעת בסוריה. חברי “החלוץ” נטלו על עצמם להבריחם לארץ. כך הצילו חייהם של כמה עשרות יהודים ולמבצע זה שלהם הוציאו את הסכום המִצעָר שנצטבר בקופתם, בסך 30 לירות זהב.

פעם הוטל על אליהו להוביל שיירת פליטים אל מעבר לגבול, מאחר שהמבריח סירב לצאת ברגע האחרון. כיון שלא ידע את הדרך, שירטט מפה לפי הוראותיו של אחד המבריחים וכך הוביל את האנשים עד טבריה. נסעו במכוניות עד לקרבת הגבול ומאחרי קוניטרה פנו דרומה, בכיוון לכנרת. על השיירה נמנו גם ישיש וישישה ונערה צעירה. ההליכה ברגל היתה קשה לה לזקנה. שכר למענה חמור מבדוי שנקרה בדרכם ורכבה עליו. ואולם לאחר שחלפה שעה, דרש הבדוי שיחזירו לו חמורו. לבסוף הגיעו עד לחופו של נהר. פשטו בגדיהם ונשאו את הזקנה על גבם. שוב נזדמן בדרך ערבי רוכב על סוסו. שכר ממנו אליהו את הסוס, ושוב חזר בו הערבי לאחר מחצית השעה. הערבי הראה להם את כיוון הדרך לביתו של בק ערבי באדמות בטיחה, ואולם לאחר שנפרדו מעליו הלך אצל המשטרה והלשין עליהם. באו לביתו של הבק, ליד גבול סוריה–ארץ־ישראל, וקיבלם בסבר פנים יפות. סיפר לו אליהו, שקרובים לו בארץ וברצונו להגיע אליהם. ענה הבק ואמר, כי מבין הוא ויודע הכל וערך סעודה לו ולאנשים אשר אתו, כיאות למכניס־אורחים. אז סיפר אליהו ענין הבדוי, שפגשו על אדמתו והוא הוליכם שולל, אף שדד כספם. קרא הבק לאנשי חצרו, שהזעיק במחיאת־כפים, וציוה עליהם להביא את האיש לפניו. הביאו אחד ועוד אחד – ולא זיהה אותם אליהו. שוב הזעיק את עושי דברו וציוה להכין סירות להעברת האנשים. עוד הם יושבים ואל החדר נכנס שוטר ערבי. הפליטים מגרמניה נבהלו והסתלקו אחד אחד למרפסת. ואליהו מסב פניו לבל יכירנו השוטר. אך המארח לא איבד עשתונותיו. שוב מחא כף והזמין בקבוקי בירה, ולאחר ששתה השוטר שאלו הבק לחפצו. השיב השוטר ואמר, כי בבית זה מסתתרים אנשים חשודים. פתח הבק וענה לו:

– וכי סבור אתה, שתפגע באורחי אשר באו בצל קורתי?

ישבו שעה ארוכה ושתו עד שהביאו המשרתים סירה קטנה. ליל ירח היה. הבק עצמו הפשיל מכנסיו ונשא את הישישה על גבו לתוך הסירה.

אליהו המשיך בפעולה גם לאחר עלייתו לארץ. בשנת 1941 פנתה אליו המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בבקשה לצאת לסוריה בתפקיד מיוחד. הדבר היה בעצם ימי מלחמת העולם. טוביה ארזי, איש ההגנה, שפעל בסוריה בשליחות מוסדות הישוב במחתרת בעלות־הברית, ובחבורתו גם כמה מיוצאי “החלוץ” בסוריה, נאסר בידי שלטון וישי ונאשם בשיתוף פעולה עם מחתרת צרפת החפשית. אליהו נשלח לשחררו. לשם כך הוטל עליו לבוא בדברים עם עורך־דין מסוים בבירות. יצא מחולתא בלוית מבריח ערבי, ואולם לאחר שעברו את החולה חזר בו הערבי ואליהו המשיך דרכו ביחידות. בקוניטרה שלטו אז אנשי וישי, שמפניהם היה עליו להיזהר. ואולם הוא היה בן־בית בסביבה זו וכל שביל נהיר לו. בבואו לבירות דרשו ממנו אנשי הקהילה שיסתלק מיד וישוב כלעומת שבא, כי נשקפה סכנה לחייו. אך הוא לא הסכים לשוב בטרם ימלא שליחותו. גם דרכו חזרה עשה לבדו. ועוד הוא על ההרים שליד קוניטרה, והנה חבורת חיילים צ’רקסים, שומרי הגבולות, באה לקראתו. היה מצויד בזיתים ותמרים ובפתה בדוית שחורה. וכשהתקרבו אליו החיילים תחב את הפתה לתוך פיו, כדרך האכילה המקובלת על בדוים, ירק חרצן של זית מבין שפתיו ופנה אל הבאים לקראתו ובירכם לשלום. דרך אכילה גסה זו והכפיה שעל ראשו הביאו את החיילים במבוכה, ולאחר שהיססו רגע, הניחוהו להמשיך דרכו ללא הפרעה. כך נהג גם כלפי חבורה אחרת של חיילים שנזדמנה בדרכו.

אליהו נשאר בדמשק לפעולה בקרב הנוער. במהרה נוכח לדעת, כי מצב התנועה בכל רע. חבורת צעירים, שהשתלטה על הנוער באותה התקופה, לא ראתה את התערבותו בעין יפה. פרצו סכסוכים והדברים הגיעו אף לידי מכות. אך הוא לא ויתר על דעתו. לבסוף רכש לבם ועבדו יד ביד. רובם עלו לארץ וחלקם – חבריו בחולתא הם.

באותה התקופה נשלח א. עבאס לפעולת עליה מחלב, ופעלו במשותף. שוב יסדו שיעורי־ערב לעברית ושוב ריכזו סביבם המוני נוער במועדונים. ואולם עתה עמד אליהו בפני תופעה חדשה, בלתי־ידועה לפני־כן. מעתה, נתרכזו מסביב לחבורת שליחי המוסד־לעליה לא נוער בלבד, אלא גם חבר הורים, אשר לבם היה יוצא אל בניהם שעלו לארץ. לכאורה, היו אלה באים אל השליחים להתענין בגורל הבנים, אך למעשה ביקשו להצטרף אל ילדיהם, ולו יהי זה בדרך הקשה והמסוכנת של עלית־מחתרת.

כל אותו זמן הוסיפו להגיע יחידים וחבורות מתורכיה ומעיראק. היה מעשה בזוג סטודנטים מעיראק, צעיר וצעירה, שבאו כמוסלמים ונתפסו בקוניטרה, וגבר החשש, שהאנגלים יגלו באמצעותם את שבילי מחתרת ההעפלה. אליהו פנה אל עורך דין מוסלמי, שכר לו מכונית ונסע למקום המאסר. וכעבור יום נערך המשפט והזוג שוחרר; ובו בלילה נשלחו לארץ.

כאשר גברה פעולת מחתרת העליה בעיראק, שימשו בחורי “החלוץ” בדמשק משענת למעפילים וקיימו קשר עם פלוגת החיילים הארצישראליים, אשר במכוניותיה הוסעו לארץ.

בשנת 1943 נשלח אליהו לעירה קמשליה שבגבול סוריה–תורכיה, לעזרתו של שליח המוסד־לעליה יצחק שויקי, בן ירושלים אשר למראית־עין שימש מורה, ובה בשעה אירגן קבוצת ילדים גדולה לעליה. הצטייד בתעודה של חברה צרפתית, אשר ריכזה את עניני שיווק החטים בסוריה, כאילו נוסע הוא בשליחותה. ישב ברכבת עם חברו, בעל החנות הקטנה לחפצי־מזכרת, אשר שימשה מרכז וקשר בדמשק. בגבול נבדקו על ידי משמר אנגלי ומשטרת הבטחון הסורית. הבדיקות נמשכו שעות. ובכוחה של אותה “תעודה”, שלא היתה אלא טופס של מבקש עבודה, הצליח להגיע למחוז חפצו.

לבושם של יהודי קמשליה היה כשל כורדים לכל דבר, ואין להכיר בהם מיהו יהודי. על המדרכה רבצו אנשים רועדים מקדחת. נחילי פרעושים עטו על כל צעד ושעל. אליהו התגורר אצל אשה כורדית, ובבית אין מים. רק לאחר שהודיע לבעלת־הבית, כי בפקודת הרופא עליו להתרחץ, הביאה לו שלושה פחי מים. נהג לסעוד סעודותיו בבית־קפה תורכי בו סעדו פקידי החברה, אשר בשירותה כביכול עבד. וסופו של אותו מסע – עגמת־נפש לרוב. שיירת המעפילים שארגן נתפסה בדרך. להצלתם היה עליו לעבור את הגשר שעל הפרת. ישב שם זמן רב ועקב אחר דרכי המבריחים, עד שלבסוף הצליח לשחררם תמורת תשלום הגון.

מטעמי זהירות חזר לדמשק במכונית ולא ברכבת. ושוב היה עליו לעבור על פני הגשר. איש המשמר שבראש הגשר שאל מיהו ומה מעשיו כאן, כי השם היהודי אליהו עורר בו חשד. כן אמר לערוך חיפוש בכליו ובגדיו. אך אליהו העמיד פני נעלב:

– תחפש, אם רצונך בכך. פקיד הגון ומכובד אני – כמוך.

אותה שעה ידע, כי בכל רע הוא, כיון שפתק קטן לו בכיסו ובו רשימות בעברית. הרים ידיו למעלה, כאילו על מנת שיחפש השוטר בבגדיו, ואגב כך הוציא את הפתק מכיסו והחזיקו בכף ידו הקפוצה. התנצל לפניו איש המשמר, באמרו:

– אני נאלץ לערוך חיפוש גם אצל פקידים מהוגנים כמותך, כיון שיהודים עוברים כאן ומבריחים את הגבול מתחת לחוטמי…

השוטר שאל את אליהו, שמא ידוע לו דבר בעניני הברחות הגבול. ואליהו השיב ביוהרה:

– פקיד ממשלה נאמן כמוני, אינו יודע דבר בענינים כגון אלה…

היתה זו תקופת בואם של השליחים מן הארץ, שאולה ורבקה ומנשה בביוף (הראל) ויונה מזרחי, אשר בסיסו היה בקהילת חלב. הורים התחילו נוהרים אל בחורי החלוץ ובפיהם הבקשה האחת:

– קחו הבנים שלנו לארץ־ישראל.

בלילות חושך היו משלחים שיירות שיירות, אם באמצעותו של עקיבא פינשטיין, דרך הלבנון עד כפר־גלעדי, ואם באמצעותם של החיילים הארצישראליים – עד חולתא. תקופה של עבודה קשה ויגעה היתה זו, ערב ערב ולילה לילה – ימי מתיחות וחרדה עם כל משלוח וצפיה, הממרטת עצבים, לידיעה, כי הגיעו בשלום.

במבצע “אלף הילדים” הושקעו גם מסירותו הצנועה והתמדתו השקטה של יאיר חילו, שהקדיש למפעל רוב זמנו וכוחותיו והעמיד לרשותם של בחורי המחתרת את ביתו כמקום מפגש ורֵעות. ולאחר שנאלצו כל השליחים להסתלק, נשאר הוא המאסף והמשיך בכוחות עצמו בפעולה לעלית ילדים ומבוגרים, כשסכנת מאסר מרחפת על ראשו שעה שעה. ולבסוף אמנם נאסר והועמד למשפט ורק בכוח שוחד רב יצא זכאי ושוחרר. ואולם העתונות הסורית ראתה בענין זה קרן לנגח בה והגבירה את ההסתה האנטיציונית. הלחץ הגיע לידי כך, שהתובע הכללי דרש חידושו של המשפט. היה הכרח לפעול במהירות. ויאיר עבר את גבול הארץ, דרך הלבנון, בה בשעה שבדמשק כבר הוצא נגדו צו מאסר מחודש. משפטו נערך בימי מלחמת השחרור ושלא בפניו נדון למות בצו שפורסם בחוצות העיר.

חלוצי דמשק תרמו תרומתם גם בשטח הקליטה בארץ, שבלעדיה היה אולי כל מבצע עלית־הילדים צפוי לכשלון. עוד בימי שלטון וישי בסוריה, בעצם סערת מלחמת העולם, שלח אליהו כהן ארבעה ילדים ראשונים, חניכי “החלוץ־הצעיר” לארץ, אל מנחם לוזיה בקיבוץ אפיקים. ביום קיץ לוהט, שנת 1940, בשעה 3 אחרי הצהרים, בצאתו מחדרו לעבודה, לאחר מנוחה קצרה, – והנה ילדים יושבים על הדשא ליד צרורותיהם הדלים. מזכירות המשק ניאותה לסדרם סידור ארעי במקום, עד שיוברר מי האחראי להם והעמידה לרשותם מורה למחצית היום. כעבור זמן קצר נוספו עוד שלושה ילדים והבעיה החריפה. אליהו כהן ומנחם לוזיה ניסו לשוא לשכנע במכתביהם את מוסדות עלית־הנוער, העמוסים מעל ליכולתם ילדים עולים מגטאות אירופה, שיטלו עליהם מעמסה נוספת זו. הנריטה סאלד לא ראתה לכתחילה בעין יפה מעשה זה של נערים העוזבים ביתם בסתר ומבריחים גבולות במחתרת. ואולם לבה נסער לאחר שיחה ממושכת עם מנחם לוזיה. במיוחד השפיע עליה מכתבו של אחד הנערים הללו לביתו בדמשק, בו שיקע כל דאגתו וחרדתו לאמו העומדת ללדת ובאהבה הגיש לה את דמי חסכונותיו הזעומים מיגיע כפיו, בצירוף בקשה חמה, שהוא שוטח לפני האב, לבל יכה אותה עוד. שיחה נוספת של ה. סאלד עם הילדים עצמם, בביקורה המיוחד באפיקים, הכריעה את הכף. על שאלתה מדוע עזבו את בית ההורים ואת חיק המשפחה, ענו, כי אין הם רואים עוד כל טעם לחייהם בגטו, ללא עתיד וללא תכלית. כאשר פנתה בשאלתה לבעל המכתב שהסעירה, הביע בתשובתו תקוה, כי בזמן הקרוב תבוא כל המשפחה בעקבותיו.

– כיצד יבואו? – שאלה הנריטה סאלד הישישה – מי יביאם? והנער ענה בשקט ובבהירות:

יהודים יעלו אותם! הלא זוהי ארץ־ישראל!

דמעות נתקשרו בעיניה ושפתיה לחשו:

– כולם ילדי ישראל…

והמוסד לעלית הנוער נרתם בעול קליטתם של ילדי סוריה, אשר תחילתם בני־נעורים וסופם ילדים בגיל רך, בני שש–שבע שנים.

אחד מחבורת שבעה הראשונים נפל בנגב, במשק חצרים. והאחרים, יש מהם, שעמדו בימי מלחמת השחרור בחזית צפת ובקרבות עמק־הירדן וחייהם שלובים ושזורים ברקמת חייה של מדינת ישראל. ומעשה בשנים שנפגשו ברחובה של עיר עברית בשנת העשור למדינה. האחד – אליהו כהן, ובידו יד בתו הקטנה, ילידת הקיבוץ, שהוציאה לראשונה מן הקיבוץ, להראות לה עיר מהי. והאחר – יהודי זקן, אחד מאותם האבות, אשר השמיעו בשעתו, לפני חמש עשרה שנה בדמשק, הרבה חרפות וגידופים באוזני המדריך, על שהוא גוזל לב בנים מעל הורים וכובש אותם לציונות. עתה היו עיניו של האב מפיקות תודה וברכה. על השאלה לשלום הבן, השיב בגאוה ובהוקרה, כי בנו נמנה עם עובדי המדינה ומיצגיה.

ככל שהתמידה המחתרת במבצעי העפלה, כן גבר החשש, שמא יתגלה הדבר כלפי חוץ, והמוני ערבים מוסתים יסתערו על הגטו – וידי הנוער היהודי ריקות. על כן ראו צורך בארגון תאי הגנה במקום. מדריך ראשון בשימוש בנשק היה להם מַכס, חבר ההגנה מחיפה, שעבד בחברה קבלנית בדמשק. לאחר זמן בא לדמשק איש פיקוד ההגנה יהושע גלוברמן, חבר משק יגור, ובהדרכתו קבעו הבחורים עמדות לשעת חרום בכל פנות הגטו. לבסוף ארגן עבורם מוניה מרדר קורס־הגנה בארץ. הקורס נוצל גם למטרה חינוכית. מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית קבעה מדריך מבין חברי קרית־ענבים לשבעה עשר חלוצי דמשק הצעירים. הקורס נערך בעמק יזרעאל וסיומו – ליד קבר יהושע חנקין.

בו בזמן ערכה הבולשת הבריטית חיפושים בביתו של אליהו כהן, ומדמשק הזהירוהו לבל יחזור. שמו וכינויו נודעו לבולשת לאחר שהצליחה להפיל בפח אחד המבריחים היהודים. הוא נלכד ברשת הבולשת, לאחר שבאו לפניו בהצעה להבריח משפחה יהודית תמורת סכום כסף גדול. המבריח הביא את חבורתו, ובה יהודי עובד השירות החשאי הבריטי, לקיבוץ דן, וכאשר שאלוהו לסיסמה, כפי המקובל והמוסכם, השיב, כי הפעם אין סיסמה, מכיון שאליהו בארץ. נתרכך לבם של אנשי דן וקיבלו את האנשים גם בלא סיסמה. בשוב המבריח לדמשק – נאסר. ולאחר שספג מכות מסר את שמות אנשי התנועה העוסקים בעליה וכמה מהם נאסרו. ולאחר שספגו גם הם מכות, אמרו בזה אחר זה: “שורבה” – כינויו של אליהו, שבא לו בירושה מאביו. אז נערך החיפוש בביתו ושליח מיוחד בא לארץ להזהירו. עוד לפני כן חש, כי משהו מתרחש סביבו, כיון שאותו מבריח, יהודי בן חלב, עקב אחריו בחיפה והגיע עד לביתו של חבר, אשר אצלו גר. בינתים נאסרו כל מלווי השיירות. ובאין אפשרות לחזור לדמשק, הצטרף אליהו לקורס שליחים של הסוכנות היהודית. אבל לבו לא היה שקט. לא רצה, שחבריו בדמשק יחשבו, כי נבהל מפני החיפושים ונעלם. גמר אומר לשוב – ויהי מה. ומאחר שאנשי המוסד־לעליה בדאגתם לו, לא הסכימו לכך, החליט לפעול על דעת עצמו.

הדבר היה בחופשת הפסח בקורס השליחים. לאחר גמר טכס הסדר בקיבוץ חולתא, הביאו חבר בעל מכונית עד לסביבת מטולה לגבול הלבנון, שלא היה נהיר לו, מאחר שפעל כל השנים בגבול הסורי. לבש בגדי ערבים בני המקום ועטף ראשו בכפיה. ועם עלות השחר – והוא בלבנון. ראה שוטר לבנוני בא לקראתו. בירכהו לשלום והיה משתעשע בחלוקי אבנים קטנות שבידו, כאילו אין דבר מטריד מנוחתו. בהגיעו לדמשק ארב בסביבת רחוב היהודים, עד שנזדמנו לו שנים מחברי ההגנה שהכירם יפה. התודע אליהם, בקראו בשמותיהם בחשכת הערב. נדהמו, ביחוד מאחר שידעו מה הסכנה המרחפת על ראשו אם ייתפס. ביקש שיביאו אליו את יאיר חברו והשביעם לבל ייוָדע לאיש, כי ראוהו. שהה במקום כמה ימים ונפגש עם החברים במחתרת. אימץ רוחם והחדיר בלבם את ההכרה, כי אין חלוץ בורח מן המערכה.

כעבור שבוע ימים חזר לארץ. עוד הוא יושב באוטובוס בדמשק על מנת לחזור – והנה שני בלשים סורים עורכים חיפוש אחרי יהודים המנסים לעלות לארץ־ישראל במחתרת. שם עצמו פולה כנים, כדרך בדוים מלידה ומבטן, וכך הערים עליהם גם הפעם ולא ניגשו אליו כלל.

לאחר מלחמת השחרור שוב גויס לפעולה בגבול־הצפון. הפעולה גדלה והתפתחה במהירות. היו תקופות שמספר העולים בהן נסתכם בארבע מאות לחודש. תחילה פעלו רק ביבשה, דרך מטולה או משגב עם וסעסע. אחר כך החלו מביאים עולים בסירות קטנות בים. דרך זו הייתה קשה ומסוכנת. בסירת מנוע, העשוייה להכיל רק שמונה איש, דחסו מעשרים ועד עשרים וחמש נפש. היה זה מבצע הכרוך במאמצים רבים וגם בקרבנות־אדם.

על קרבנות קדושים אלה נוספה באוקטובר 1950 רגינה לוזיה, אם לשבעה בנים, אשר עלו ברובם לארץ לפני כן, ביקשה להצטרף אליהם, ואתה שנים מנכדיה. יצאו בשתי סירות מנוע, בהדרכתו של מבריח יהודי ידוע ובני ביתו ואתם שני רופאים צעירים, מיהודי עיראק, שסיימו לימודיהם באוניברסיטה של בירות וביקשו דרך לחיות בארץ־ישראל. ליד צור קמו חמישה הספנים הערבים על הנוסעים היהודים ולאחר ששדדו רכושם הטביעו בזדון את סירתם על נוסעיה – ושניים מן השודדים טבעו אתם.

 

פרק תשעה־עשר: שליחות ראשונה לצפון אפריקה    🔗

החיפושים אחר בסיסים להעפלה לא פסקו. צעד אחר צעד “סרקו” בחורי המוסד־לעליה כל מרכז יהודי, שאפשר היה להגיע אליו ביבשה. וכך נזרע וצמח רעיון השליחות־לנסיון לצפון־אפריקה בעצם ימי המלחמה.

אפריקה הצפונית היהודית, וביחוד אפריקה הצרפתית, היתה עד שנות מלחמת העולם השניה בחינת ארץ בלתי־נודעת לישוב, סגורה ומסוגרת. חיילי הפלוגות הארצישראליות בצבא הבריטי, שחנו במצרים, התקדמו במדבר המערבי והגיעו עד לוב. משם והלאה היה תחום שלטונם של הצבא הגרמני וכוחות צרפת של וישי. למעלה ממחצית מיליון יהודים חיו באותה התקופה בשלוש ארצות האטלס – והישוב לא ידע עליהם כמעט דבר. על אנשי הארץ המעטים, שבאו במגע עם יהדות זו, נמנה פרופסור נ. סלושץ, אשר פירסם לאחר זמן מסתו על יהדות האי ג’רבה. אחד משליחי הקרן הקימת לישראל וויצו מפריס נזדמן לאחת מערי צפון אפריקה לפני מלחמת העולם השניה. ז. ז’בוטינסקי היה היחיד מבין מנהיגי היהדות, שביקר בגולה זו, וגם הוא עבר רק ביעף על פני הקהילות שבה.

ואל יהדות זו, רחוקה ובלתי ידועה, פנה בשנת 1943 המוסד־לעליה, בבקשו אחר בסיסים לפעולתו. בחודש אוגוסט באותה השנה יצאו וילי (זאב) כץ, חבר קבוצת אושה ויאיר דואר לטריפולי – במדי הצבא הבריטי. תחילה יצאו למצרים עם יחידת ההובלה הפלשתינאית 605, ומשם הגיעו כעבור חודש ימים דרך המדבר המערבי למחוז־חפצם.

שלושת השליחים הראשונים, שנועדו לתוניסיה, היו אפרים פרידמן ויגאל כהן, חברי בית־אורן, ואתם נפתלי בר־גיורא, חבר שדה־אליהו.

אפרים נמנה עם חברי הפלמ"ח מאז 1941. בשנת 1943, לאחר הקורס במקוה־ישראל, הכין עצמו לשליחות במחנה העבודה והאימונים בתל־יוסף. משם עבר לסמינריון לשליחים לארצות־ערב מטעם המוסדות הלאומיים בירושלים. שלושה חודשים עשו שם, הוא וחבריו, בלימודים במקצועות שונים ומשונים, נפגשו עם ראשי הישוב, למדו שפות זרות, הקשיבו להרצאות בנושאים רבים, ממדיניות חוץ ועד לבעיות גיאופוליטיות ועוד. אך בכל אלה לא היתה להם ההרגשה, שהנה מתקרבים הם למטרתם ממש. אותו עולם, אשר אליו ביקשו לחדור, נשאר, כמקודם, חתום בפניהם, לוטה בערפל, בלתי מובן ובלתי מושג. שררה הרגשה של אי בטחון ואי סיפוק. רק האימונים בעניינים מעשיים, כגון צופן, איגרוף, ג’ודו, וכדומה – נסכו בהם בטחון עצמי.

עם סיום הסמינריון החלה שוב תקופה של צפיה. ולבסוף, גם כאשר הוטלה על אפרים ויגאל השליחות לאפריקה הצפונית הצרפתית, לא נתגבשה עדיין התכנית המעשית לביצועה. אפרים נועץ עם ב. כצנלסון, ד. בן־גוריון וי. טבנקין, שחיזקו ידיו ועודדו רוחו. הגדרת בן־גוריון למשימה המוטלת על השליחים, היתה: “לעורר את יהודי צפון אפריקה ולארגנם. שיירות של גמלים יחצו את המדבר ועל גביהם אלפי יהודים. ואין כוח בעולם שיעצרם לכשיגיעו לשערי הארץ…”

אפילו ערב צאתם ממש, עדיין לא היה ברור מה יעשו וכיצד יפעלו. בפגישתו האחרונה של אפרים עם אליהו גולומב, אמר אליהו, כי המעשה נראה לו כחלום רחוק, שאינו ניתן להגשמה בזמן הקרוב. אף על פי כן, החלו בהכנות כלשהן וסודרו להם פנקסים צבאיים. ויום בהיר אחד נמסרה להם פתאום הוראה דחופה להתיצב בתל־אביב. ובבואם, הודיע להם אנצו סרני, שעליהם לצאת למחרת היום ברכבת למצרים. על אף ההכנה הנפשית והצפיה הממושכת. ירדה עליהם ההודעה במפתיע והביאה מבוכה בלבם. חפזון זה לא נראה להם; על כן ביקשו הכרעתו של שאול אביגור. אבל בבואם לפניו אישר את ההוראה. ותוך שעות מעטות רכשו את הציוד הצבאי הדרוש, החליפו בגדיהם במדים בבית הוריו של אפרים בתל־אביב – ויצאו לדרך. לפני היציאה סר אפרים אל שאול להיפרד ממנו. ואין הוא שוכח כיצד לחץ שאול את ידו לחיצה חברית, באמרו:

– אפרים, זכור, זהירות אינה פחדנות…

יצאו במכונית המוסד־לעליה לתחנת הרכבת של לוד. שם נפגשו עם תוליק שטרסברג, שנועד ללוותם עד קהיר.

החל מצעדיהם הראשונים כחיילים הוברר להם עד מה בורים הם בכל הנוגע לחיי מחתרת ותנאיהם. הסתירו כתובות מספר בתוך שפופרת של משחת גילוח ואת כספם, כארבע מאות לא"י בסך־ הכל, תחבו לכיסי חולצותיהם. רגעים מספר לאחר עליתם על הרכבת עמדו בביקורת ראשונה. המשטרה בדקה את פנקסיהם ולאחר שהכל עבר בשלום, נשמו לרווחה.

בקהיר נפרד מהם תוליק והשלושה נשארו עומדים על אם הדרך, ללא סידורים להמשך דרכם, ללא ידיעה מספקת בנוהג הצבאי וללא הדרכה ועצה. מטרה ראשונה שלהם היתה להגיע לבנגָאזי, אל רב־סמל כהנא, אשר כתובתו צרורה אתם. אבל איך מגיעים לבנגאזי? – והנה הבחין אפרים בתחנת הרכבת של קהיר בסמל מוכר לו, איש קיבוץ, מראשי אחת מתנועות הנוער בארץ. פנה אליו ולאחר שנתברר לו, כי פניו לְדָרְנָה – גילה לו טפח ממטרת שליחותם והוא הסכים לספחם אליו במסעו לטובּרוק ומשם לדרנה. אולם בעלותם ברכבת לטוברוק – הסתלק הבחור, וכשנפגשו אתו בדרך התנכר להם והשתמט מחברתם.

ברכבת ישב מולם איש פ.ס.ס (Field Security Service – שרות בטחון שדה), וכמובן, נדמה היה להם, שהוא עוקב אחריהם. ועל כן, אך הגיעה הרכבת לטוברוק, הסתלקו, סובבו במחנה, סרו לנ.א.פ.י. ועשו אוזניהם כאפרכסת לשיחות החיילים, שמא יתברר להם היכן הכביש לדרנה. ואמנם, לבסוף שיחק להם מזלם ועלו במכונית, אשר מחוז חפצה דרנה. שם גילו את הסמל אליעזר שוב, מכרם מחיפה, והוא סידרם ללינת לילה, גם ערך למענם למחרת היום טיול לחורבות אפולוניה, נמלה של קיריני העתיקה. לבסוף, סייע להם בהשגת תחבורה לבנגאזי, אשר היתה באותם הימים בסיס צבאי סואן ומרכז יהודי ער, שנתרכז מסביב לפלוגת סולל־בונה.

מצאו את רב־סמל כהנא, שדאג להם בכל. הוא גם הזהירם מפני קצינים וחיילים יהודים מסוימים, שלא ראו שליחותם בעין יפה – אם מתוך עקרונות של נאמנות צבאית מעל לכל, ואם מחשש שמא תפריע חבורה יוצאת־דופן זו ומשימתה המוזרה לפעולות אחרות של ההגנה. היו גם, שראו את כל הענין כהרפתקה ללא שחר. על כן לא התודעו הבחורים לאיש, חמקו מעיני ידידים והסתתרו אפילו מחברים קרובים. נאחזו בסיפור, אשר שיננו לעצמם, כי חברים הם לפלוגה 178, החונה בטריפולי, ולשם חוזרים הם עתה מחופשת־מולדת.

עשרה ימים שהו בבנגאזי, באין שיירה לטריפולי. על אף הפסד הזמן, הביאה להם השהיה במחנה הצבאי תועלת, בהקנותה להם הרגלים של חיי־צבא ומעתה עשתה אותם כחיילים לכל דבר.

ובוקר אחד בישר להם כהנא, כי יש שיירה. ואולם, אך יצאו לדרך, הוברר לו לאפרים, כי בחפזון הפרידה הבהולה, טעה כהנא ומסכום הכסף שהפקידו בידיו הבחורים למשמרת בבואם לבנגאזי חסרות 40 לא"י. פרץ ויכוח בין החברים אם עליהם לחזור או לאו. אפרים חש עצמו אשם בדבר, כי לא עמד על הטעות מיד, ומבלי לשקול מעשיו, קפץ מן המכונית תוך כדי מהלכה, על מנת לחזור ולקבל יתרת הכסף, בקראו לעבר חבריו, שיחכו לו במַרבּל־אַרְץ' (שער השיש), מרחק 350 קילומטר.

חזר לבנגאזי וספג מאת כהנא, שעמד בינתיים גם הוא על הטעות בחשבון, מנה הגונה על מעשה פזיז זה שלו. מיד גם הוברר לו לאפרים, כי אין לצפות לשיירה בזמן הקרוב. וכיון שלא חפץ להיפרד לזמן רב מעל חבריו ולשבת במשך שבועות בחיבוק ידים – החליט לצאת לדרך על דעת עצמו ללא דיחוי.

המרחק מבנגאזי לטריפולי הוא כאלף קילומטר. יצא את בנגאזי ברגל בשעות הצהרים ובו ביום עבר מרחק חמישים קילומטר בלבד. שכב בתעלה שליד הכביש וישן שנת ישרים על קיבה ריקה, מאחר שהצידה אשר נטלו לדרך נשארה בידי חבריו. למחרת היום עמד מאז הבוקר על אם הדרך בכביש הראשי. ורק לפנות ערב הופיעו שלוש משאיות נהוגות בידי בני זולו, הכושים מדרום אפריקה, ופניהן מערבה. אף כי היו ללא שפה משותפת, הסכימו בכל זאת להסיעו; ושני ימים ושני לילות נסע בחברתם, כשהם מתקדמים מרחק 25 קילומטר לשעה, בהפסקות גדולות לחניות. הוטל עליו אלם וגם צום. לא בא אל פיו דבר מאכל עד שהגיעו לתחנת־מים של פלוגה 405. שם פגש בבחורי ארץ־ישראל מפלוגת ספקי־המים, ולאחר שזיכוהו במקלחת ובארוחה, המשיך דרכו אתם והגיע באיזה אופן שהוא למחוז חפצו.

מרבל ארץ', השער הלבן, שהקים בשעתו מוסוליני בלב המדבר, שימש גבול רשמי בין קירֶנַאיקה וטריפוליטַניה. פלוגת צבא אוסטרלי חנתה שם, במחנה המבודד ביותר של הצבא הבריטי במזרח הקרוב, ובו כמה יהודים. בבואו למחנה נודע לאפרים, כי חבריו ניצלו הזדמנות שבאה לידם ויצאו יום קודם לכן באוטו ישר לטריפולי. שוב נשאר תקוע במקום, יחידי ומבלי דעת כיצד ימשיך דרכו. אותו ערב נערכה מסיבה במחנה. הופיעו רקדנית וכן מנגנים בכינור ופסנתר. היה זה מאורע יוצא מגדר הרגיל והכל נהנו הנאה מרובה. ולבו של אפרים רוגש כים סוער.

למחרת היום יצא לכביש. סופת חול טלטלה אותו לכאן ולכאן ולא יכול להתקדם הרבה. הימים ימי חודש ספטמבר והחום בעיצומו. עמד כל היום על הכביש, שדוף וצמא. ולעת ערב, כשלא ראה לפניו ברירה אחרת, חזר למחנה. אך בלבו החלטה נחושה לנסות ולברר אפשרות להמשיך דרכו, גם אם יהיה עליו לסכן נפשו. פנה בשאלה אל הבחורים היהודים אם יש אפשרות לטוס לטריפולי, היפנוהו לקורפורל אחד. שלחו זה לסמל, והלה – לקצין. וכך הגיע לבסוף אל מפקד המחנה, מיג’ור אוסטרלי טוב לב. סיפר לו, שקיבל חופשה מפלוגתו עד לתאריך מסוים ואם לא ישוב למועד תיענש הפלוגה כולה בביטול־חופשות. והסיפור נתקבל על דעתו של המיג’ור. אותו יום הופיע במחנה מטוס לשנים ובו מקום פנוי למקלען. הושיבוהו במקום הפנוי והמריאו. ובו בערב הגיעו לשדה התעופה קסטל בֶּניטו בקרבת טריפולי.

ברגע שהמטוס נחת, קפץ אפרים ואץ לעבר שוטר הביקורת. אך השוטר עיכב צאתו משדה התעופה, בהודיעו לו, כי אין עתה קשר לטריפולי, ועל כן פקד עליו ללון במחנה הצבאי שבתחום שדה התעופה. ניצל אפרים את העובדה, כי היה זה ערב יום הכיפורים (שנת תש"ד) והסביר לשוטר הנכרי, כי לכבוד התקדש יום הדין נחפז הוא לתפילה־בציבור, בחברת הרב הראשי של המחנה השמיני, ואין הוא יכול להתעכב אפילו שעה אחת. הדברים נתקבלו על דעתו של השוטר – וכך יצא אפרים את שדה־התעופה ופנה ללכת ברגל. מכונית צבאית, שעברה על פניו, נעצרה בחשכת הערב והובילה אותו לטריפולי העיר. היו בידו כתובות מספר – של קצין, של שתי אחיות מבנות המקום ושל אליהו כהן (בן חור), אשר שירת אז באחת הפלוגות הארצישראליות בדרגת סמל. היה מהלך בין הקשתות האפלוליות שברחוב הראשי, בבקשו אחר אחת הכתובות, ולא הצליח למצוא מבוקשו באישון־לילה. עוד הוא משוטט ברחוב, ניגש אליו שוטר צבאי בריטי, אשר עקב אחריו זמן מה, והציע לו מקום לינה בתחנת המשטרה. לא יכול להתחמק מידיו מבלי לעורר חשד. הלך אתו, מקשיב מתוך יאוש להצעת השוטר, כי בבוקר יטלפן ליחידתו ויבואו לקחתו. היה ברור לו, כי ברגע שיטלפן השוטר לאותה היחידה ותתגלה האמת, כי חייל בשמו הבדוי אינו קיים כלל, יקיץ הקץ על שליחותו. החליט שעליו להתחמק – ויהי מה. והנה הופיע אי־משם חייל. לא ידע אפרים אם יהודי הוא ומה שפתו, אך ביאושו קרא אליו בקול רם בעברית: – חבר, על כל שאלותי תענה בחיוב.

נעצר הבחור, וכאשר שאלו אפרים באנגלית אם ידוע לו מקום חניתה של פלוגה 178, ענה כי אכן יודע הוא. ורק לאחר שהחייל הארצישראלי קיבל על עצמו להוביל את האורח למחוז חפצו, בהתאם למבוקשו, הסכים השוטר החשדני להיפרד מעל בן־חסותו. החייל המושיע לא ידע את הכתובת המבוקשת. הוא הביא את אפרים עד לפני דלת פתוחה של חדר אפל. גישש אפרים בחשיכה ונתקל בשולחן. השתרע על השולחן שבאמצע החדר – ונרדם. ובבוקר התברר, שאמנם הגיע לכתובת המבוקשת והוא שוכב ישן על השולחן בחדר האוכל של הפלוגה. ומה גדולה היתה שמחתו, כעבור שעה קלה, כשנפתחה הדלת ולחדר נכנסו שני חבריו לשליחות…

בטריפולי היתה צפויה לשליחים אכזבה מרה. אליהו בן חור, איש ההגנה במקום, עבר עם יחידתו לאיטליה ימים מספר לפני כן והניח אחריו הוראה, כי מיד לבואם – עליהם לחזור לארץ, מאחר שהדרך בין טריפולי לתוניס נותקה.

הצבא בטריפולי היה נתון למרות פיקוד אזור הים התיכון, ואילו הצבא בתוניס נשתייך לפיקוד צפון־אפריקה, שלא כלל פלוגות ארצישראליות, ולא היה כל קשר בין שני המַטות. אך השליחים לא הסכימו לחזור, לאחר שהגיעו לטריפולי במאמצים כה גדולים וסכנות כה רבות. שוטטו במשך כמה ימים בעיר ונהנו מנופה. אולם לא נתנו מנוח לסמל, שמילא מקומו של אליהו, ודרשו ממנו סיוע להמשך דרכם. הסמל, שהוראת אליהו היתה מפורשת בידיו, לא נעתר להם תחילה. אולם לאחר שהבין, כי בלאו הכי לא יצייתו לו, החל מחפש אחר אפשרות הסעתם. ולבסוף, לאחר שציידם ב"פאס" לחופשה מיוחדת, שילחם במכונית הדואר הצבאי, שעשתה דרכה לפרקים בין טריפולי לבין ספכּס אשר בתוניס. היה זה מעשה ללא תקדים של הענקת חופשה לנסיעה אל מעבר לגבול.

יצאו לדרך בבוקר השכם. לא הרחק מהגבול, מן העבר הטריפוליטני, פגשו בשוטר צבאי על אופנוע. בראותו חיילים הנוסעים במכונית הדואר, שאינה רשאית להסיע איש, רדף אחריהם, עצר את המכונית ופנה אליהם בקול צעקה:

– אתם איטלקים שברחתם מן השבי!…

ענו גם הם בצעקות רוגזה, בהכריזם, כי פלשתינאים כשרים הם ותוך כדי כך הוציאו תעודותיהם והיו מנפנפים בהן בכעס. נבהל השוטר מתגובתם זו, ביקש סליחה והסתלק מבלי לבדוק את התעודות; והמשיכו דרכם. ואולם בכך לא תמה הפרשה. הנהג לא ראה מלכתחילה בעין יפה את מסעם של אלה במכוניתו, שלא כחוק. ועל כן, אך נכנסו לעיר הגבול התוניסית, הובילם ישר לקצין העיר. ולאחר רגעים מספר יצא הקצין וביקש לראות תעודותיהם. העיף עין על הכתוב ונתכעס:

– אל תשימו אותי לצחוק. אין בכלל חופשה כזאת!…

פתחו בדברי הסברה, ואולם מהרה הוברר להם, שדבריהם לשוא. פנו אל הקצין ואמרו:

– נגלה לך את האמת. יהודים מארץ־ישראל אנחנו, המשרתים בצבא הבריטי ומקום חניתנו טריפולי. והנה, נודע לנו, שקרובינו ממחנות גרמניה ניצלו מן התופת הנאצית והגיעו לתוניס. אין אנו בטוחים, כי אמנם כך הדבר, אבל לא נדע שקט בנפשנו עד אם נבוא למקום ונראה במו עינינו.

הסיפור עשה רושם על הקצין. הרהר רגע ואמר:

– טוב, ובכן לא ראיתיכם כלל. המשיכו!

חמתו של הנהג בערה בו על שלא הצליח להיפטר מהם. וכאשר הגיעו לספַכס מחוז חפצו, הביא את מכוניתו עד לשערי מחנה המעבר הצבאי ולא זז משם, מצפה לראות מה יקרה. הבחורים נזהרו מלהיכנס למחנה המעבר, מחשש של בדיקת התעודות. אבל כיון שהנהג לא סר מעליהם, החליטו להיכנס אף על פי כן. ואז התחילה פרשת שאלות וחקירות: מי הם? לאן פניהם? לשם מה? וכיוצא באלה. היתה זו פלוגה בריטית חדשה, מנותקת ומבודדת. לא מכבר נקלע אליהם בחור ארצישראלי, שחזר מחופשה באנגליה, וכבש כל לב בסיפוריו על כל אשר אירע לו שם בחופשתו. וכאשר הציגו עצמם עתה שלושת השליחים כפלשתינאים, נתקבלו בהתלהבות. האכילום ודאגו למקום לינה למענם. אז הרהיבו עוז ופנו אל הממונים על המחנה בבקשה לאפשר להם המשך דרכם לתוניס. ובקשתם נשאה פרי:

– מחר יוצאת רכבת ותוכלו לנסוע בה.

בערב נפגשו עם יהודי ספכס. בטיילם ברחוב, הלוך ושוב, התידדו עם ילדים יהודים והם שהביאום אל בתי הוריהם. נתקבלו שם בלבביות. סעדו לבם וסיפרו על הארץ, והמארחים שתו בצמא דבריהם. למחרת הבוקר פנו לעבר תחנת הרכבת. מכיון שידעו, כי בתחנה מצויים שוטרים צבאיים לרוב, הבודקים תעודותיהם של הנוסעים, חיכו עד לרגע האחרון, וכאשר הרכבת זזה כבר, פרצו לתוך התחנה וקפצו לתוך אחד הקרונות המלאים וגדושים אדם, מאחר שהרכבות אך זה חידשו מהלכן.

בו בלילה, לאחר חצות, הגיעו לתוניס, המלאה צבא. התרוצצו ברחובות עד שעה מאוחרת ולא השיגו מקום־לינה. בבתי־המלון לא מצאו פינה פנויה, וברחובות חששו לשוטט שמא ייתפסו. באין ברירה, שכרו חדר באחד מבתי הזונות בתשלום גבוה מאוד.

תוניסיה נכבשה על ידי הצרפתים בשנת 1881. שליטה הרשמי היה הביי של תוניס, ואולם למעשה שלט בה הנציב העליון הצרפתי. אוכלוסיתה – כשלושה מיליון נפש, מהם כעשרה אחוז מהגרים מאירופה, איטלקים וצרפתים. מאז ומעולם שררה תחרות בין איטליה וצרפת על שטחי השפעה באפריקה הצפונית – ותוניסיה שימשה מעין נקודת מפגש. הצרפתים שלטו באדמיניסטרציה של הארץ וריכזו בידם את רוב הקרקעות הפוריות בצפון. תהליך חדירת התרבות הצרפתית התקדם מצפון־מערב לדרום־מזרח והשפעתה היתה מורגשת למעשה בעיקר באזורי החוף. יסוד הכלכלה היתה החקלאות – מקור קיומו של רוב תושבי הארץ. תעשיה לא היתה קיימת בארץ וחברות צרפתיות גדולות ניצלו את המכרות ליצוא חמרי גלם זולים לארצם.

מספר היהודים בתוניסיה באותם הימים היה למעלה משמונים אלף נפש, והיו פזורים בקהילות רבות לאורך הארץ ולרוחבה, ובהן קהילות עתיקות יומין, בעלות מסורת יהודית מפוארת. היהודים היוו כאן למעשה את הקשר בין תושבי הארץ לבין השליטים הצרפתים. בידיהם היה מרוכז סחר התבלינים והשמנים והם היו בעלי הקרקעות הגדולים. משקלם היה מכריע גם בקרב האינטליגנציה התוניסאית – הם היו הרופאים, הרוקחים, עורכי־הדין, וכדומה. רובם ככולם היו יהודי תוניס, נתיני הביי. רק מיעוט קטן, כששת אלפים נפש, היו נתינים צרפתים. שכבה בפני עצמה היוו היהודים ממוצא איטלקי, שהיגרו לתוניסיה במאה הקודמת.

יהודי תוניסיה היו מאורגנים קהילות קהילות ובראשן פרנסים ממונים־למחצה. שלושה אישים דגולים עמדו בראש העדה היהודית – אלברט בסיס, פאול גז וד"ר קטן. א. בסיס היה עורך דין מפורסם, בן למשפחה מיוחסת, חבר הפרלמנט התוניסי ויושב ראש ועדת הכספים שלו; וכן שימש יועץ הנציבות הצרפתית לעניני הערבים ומעין איש־קשר בין שלטונות צרפת לבין שלטון הביי. אישיותו מענינת היתה – פרופסור לעניני החוק הימי, בעל יכולת רבה ויהודי נאמן. פ. גז – יהודי צרפתי גאה וישר, קצין בשתי מלחמות העולם, נציג היהודים כלפי הצרפתים, אף הוא, כעורך־הדין בסיס – ציוני היה. וכמותם ד"ר קטן – ציוני ותיק, יושב־ראש הפדרציה הציונית, אישיות מעניינת ומצוינת בסגולותיה.

כל השלושה, אף כי שונים היו איש מרעהו במעמדם כבהשקפת־עולמם, היו נועצים יחד בעניני העדה היהודית והיוו מעין מנהיגות יהודית בלתי־רשמית בדרג גבוה.

שליחי המוסד־לעליה הגיעו למקום כארבעה חודשים לאחר שחרורה של תוניסיה מן הכובשים הגרמנים, אשר שלטו במקום כשישה חודשים²⁴. באותו פרק זמן הספיקו הנאצים להקים מחנות עבודה, שאליהם נשלחו בחורים יהודים, אשר כמה מהם נהרגו בהפצצות האנגלו־אמריקניות. הוקם ועד יהודי (יודֶנראט) ובראשו פ. גז. בסיס הסתתר, ולמעשה היה גז האיש שיצג את היהודים, והוא מילא תפקידו זה בכבוד.

שלטון וישי לא היה טוב מזה של הגרמנים. כאלה כן אלה מסרו את יהודי תוניסיה בידי הערבים, לעשות בהם כטוב בעיניהם. ואם למרות כל אלה לא אירע ליהודים כמעט כל רע, היה זה הודות לביי, שנהג בהם כבבני־חסותו. הוא הזמין אליו את פרנסי הקהילה ובמעמד רב־רושם של אנשי חצרו הצהיר על נאמנותו ליהודים – ואמנם עמד בדיבורו. אולם, לאחר שהגרמנים נסוגו, הורידו הצרפתים את הביי מכסאו והעלו תחתיו את קרובו, אישיות חסרת ערך.

אחת התופעות המוזרות, שעליה עמדו השליחים בבואם לתוניסיה, היתה העובדה, כי בלב היהודים לא נזרעו רגשי איבה כלפי הגרמנים, אשר לא הספיקו להשחית ולהשמיד הרבה בפרק הזמן הקצר של שלטונם במקום. אף על פי כן הספיקו לזרוע פירוד בקרב העדה היהודית, על־ידי הענקת סמכויות לשכבה מסוימת. עתה, לאחר צאת הגרמנים, ביקשו היהודים לשכוח, רצו לראות את כל ענין הכיבוש הגרמני כתקרית חולפת ושאפו לחזור לאורח חייהם התקין. הם גם לא האמינו לאשר סיפרו להם השליחים על השמדת יהודי אירופה. ואם יש אמת בדבר – טענו – יתכן, שהגרמנים נהגו כך לגבי יהודי פולין, שעזי־פנים הם, אך לא לגבי יהודים ציתנים.

בחודשי ספטמבר אוקטובר 1943, כשאך הגיעו השליחים לתוניסיה שור בארץ תוהו ובוהו מכל הבחינות. בתי־המסחר היו ריקים מאחר שהגרמנים שדדו כל דבר בעל ערך. מצרכי מזון חולקו במנות – 200 גרם לחם ליום למבוגר. והשליחים באו בידים ריקות וללא כרטיסי מזון. ונוסף לכך נאלצו בו ביום להחליף את המדים בלבוש אזרחי. מהיכן יקחו לבושם? יצאו לשוק וקנו בגדים משומשים, וכאשר לבשו אותם תחת מדיהם היה מראיהם כאותם מקבצי נדבות בבלויי־סחבות.

את הלילה הראשון כאזרחים בילו בביתו של אחד הצעירים היהודים, אשר נפגשו אתו בדרך מקרה. וכך החלו בפעולה ממש ביום בואם. ולמן המגע הראשון עם יהדות מנותקת זו, ראו עצמם השליחים אחראים לא רק למשימה הישירה שהוטלה עליהם, אלא לכל צרכי העדה ובעיותיה.

 

פרק עשרים: ראשית הפעולה בתוניסיה    🔗

הפגישה הראשונה עם השכבה הצעירה שבקרב יהדות תוניסיה גילתה לפני השליחים קומץ בחורים יהודים משכילים, שראו עצמם תחילה פטריוטים צרפתים לכל דבר ועתה נשמטה הקרקע מתחת לרגליהם. משנתערער עולמם, נתלקטו כמנין צעירים וצעירות, אשר הקשיש בהם היה בן 21, ויסדו את אגודת “צעירי־ציון” וחלקם למד בשיעורים לעברית של בית הספר אליאנס. ומשנדלק בלבם הניצוץ היהודי חשו, כי עליהם לעשות משהו, אבל לא ידעו מה המעשה אותו הם מבקשים לעשות.

חבורה זו היתה כקרקע חרושה המצפה לגשם. וכאשר נפגשו השליחים עם הצעירים המסוערים חשו מיד, כי בשלים הם לפעולה. ועל אף כל היסוסיהם החליטו לגשת ללא דיחוי אל העיקר. בחרו בשלושה מתוך חבורת הצעירים ושוחחו ביחידות עם כל איש מהם. גילו לפניהם לבם, סיפרו מה מטרתם והציעו יצירת גרעין מגובש ונאמן, שיעמוד כחומה בצורה בפני כל הקשיים הצפויים להם בדרכם. ביקשו לקבוע יסודות הגרעין הארגוני הראשון כמתכונת תא של ההגנה בארץ־ישראל, לחשל אופים של הנערים ולאמץ רוחם לקראת המכשולים הצפוים להם בפעולת ההעפלה. הסבירו להם יסודות ההגנה והציגו סיָגים קשים לאלה שיבקשו להיכנס לשורותיה. תנאי ראשון היה, כי הנשבע להגנה מותר על זכותו להחליט בעצמו בבחירת מעשיו ודרכו, אלא יהא מעתה נתון למרות־הכלל. אחד הצעירים שאל בחרדה מה יהיה אם יוטל עליו לעלות לארץ לבדו ולהינתק על ידי כך לשנים מעל נערתו. והשליחים השיבו, שגם במקרה מעין זה יהיה עליו לציית. ואמנם, עמד במבחן בבוא השעה.

לכל תנועה “מעמד־הר־סיני” שלה. ההשבעה ליסוד ההגנה בקרב חבורת הצעירים היהודים בתוניס נערכה בטכס רב־רושם – חדר אפלולי ואקדח, ספר תנ"ך ונרות דולקים. השליחים חיברו נוסח שבועה. ובאותו החדר הקטן, שבו נשבעו קומץ הצעירים אמונים להגנה – שם הונח היסוד להתעוררות הגדולה של יהדות צפון־אפריקה לאחר שנים מספר, לארגונה ולעליתה לארץ־ישראל בהמוניה בבוא השעה.

ראשונים הושבעו גד שחר ואברהם צרפתי (אחר כך חברי קיבוץ רגבים). בהם ראו השליחים גרעין ראשון לפעולתם ובאמצעותם ביקשו לארגן שכבות נרחבות של הנוער היהודי. הם האמינו בדרך “החלוץ־האחיד”, שיארגן בקרבו נוער מחוגים שונים ויציג לפניו את המטרה של הגשמה עצמית, של עליה והתישבות וחיי קיבוץ. ולא חלף זמן רב ואגודת “צעירי־ציון” היתה לתנועת נוער כללית, שקלטה לקרבה גם את הנוער הדתי, שהיה מלוכד בתוך תנועה מיוחדת ובראשה מרדכי כהן.

עם ראשית הפעולה בין הצעירים התברר, כי פרט לתנועה רביזיוניסטית דלה, אין ברחוב היהודי של תוניס שום ארגון ציוני למבוגרים. קיומה של הפדרציה הציונית היה על הניר בלבד. ד"ר קטן, ראש התנועה הציונית, נפטר כחודש ימים לאחר שנפגשו אתו השליחים. הוא היה פעיל בתנועה הציונית עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. באותם הימים היה אחד מעשירי תוניס, ששמו הולך לפניו גם מחוץ לארצו. בשעתו שימש מתווך בסכסוך בוסניה–הרצגובינה, בתור מומחה לעניני ערבים. מוסוליני הטיל עליו תפקיד של תיווך בלוב. בשנת 1939 השתתף, לפי בקשת ד"ר וייצמן, בועידת השולחן העגול בלונדון. למרות חוליו האנוש קיבל את השליחים בסבר פנים יפות. הם גילו לפניו את מטרת שליחותם – להעלות יהודים לארץ־ישראל, והוא סמך ידו על תכניותיהם ורק זאת ביקש:

– אל תעסקו בפוליטיקה ערבית, כי בזה אינכם מבינים דבר. השליחים נפגשו גם עם סגנו, במקום מגוריו. בגטו היהודי, אך הוא לא הבין לרוחם. היתה לו השקפה משלו על העם היהודי, המתחלק לשניים – ל"ספרדים", בני תרבות ואנשי־רוח, שלא נועדו לעמל־כפים, ול"אשכנזים", אנשי המעשה, שעליהם הוטל להוות את מעמד העובדים בארץ־ישראל. על כן לא היה, לדעתו, טעם להקים בקרב היהדות של תוניסיה תנועת נוער להגשמה עצמית, לעליה, להגנה ולהתישבות.

לבסוף פנו השליחים אל ד"ר ברטוס, פרופסור יהודי, שנמלט מהונגריה לאחר שלקח חלק במהפכה שם בימי בלה קון. שימש פרופסור לרפואה בפלֶרמו ועם עלות מוסוליני לשלטון היגר לתוניסיה. אפרים נפגש אתו בדרך מקרה, בבואו אליו כחולה לרופא, באחד הימים הראשונים לשהותו בתוניס. משראה לבושו המרופט של החולה סירב לקבל ממנו שכרו. ומאז התידדו והחל מסייע לשליחים בעבודתם. איש נפלא היה, נקי־כפים ובר לבב, מסור כולו, בלב ונפש, למפעל הציוני ולא חסך זמנו וממונו לטובת הכלל. הזניח עניניו והתמכר כולו לפעולת המחתרת הציונית יומם ולילה, על אף הסכנה שבדבר.

לשם הסואה בפני יהודי המקום, נקטו השליחים סיפור שחיברו, כי פליטים מאירופה הם, אשר נקלעו לכאן באיזה אופן שהוא באורח בלתי חוקי, ועל כן אין לדוש בעניניהם ומוטב להסתיר דבר היותם במקום מפני הגויים.

כל השלושה התגוררו בחדר קטן אצל אחד מצעירי התנועה וחיו על לחם צר. באין בידיהם כל תעודות היו נתונים לסכנה מתמדת. ניסו להשיג תעודה כלשהי, אך ללא הצלחה. במאמציהם להשגת תעודות, נפגשו עם טיפוס חשוד, סוכן בולשת מאלזס, שהציג עצמו כרב ולאחר משא־ומתן מיגע הציע להם רכישת תעודות פולניות בתשלום גבוה, שלא יכלו לעמוד בו.

בשלב מסויים של המלחמה, במחצית 1943, שימשה תוניסיה בסיס הפלישה של בעלות־הברית לאיטליה והעיר היתה מלאה סוכנים וסוכנים־שכנגד. על כל אדם הוטל לשאת תעודה ולעתים קרובות היתה המשטרה עורכת ביקורת וחיפושים ברחובות. פעם ישבו שניים מהשליחים על ספסל, ליד גן ציבורי, ושוחחו; אגב שיחה הוציא אפרים פנקס מכיסו ורשם שמות ספרים הדרושים להם לעבודה בתנועה. פתאום ראו עצמם מוקפים חיילים תוניסאים המסתכלים בהם בחשדנות. קמו, על מנת להסתלק מן המקום. אך החיילים נטפלו אליהם בתואנה, שבסביבה זו יש מחנה צבאי וכיון שהם יושבים כאן ורושמים – אין זאת אלא שמרגלים גרמנים הם, ועל כן יש להביאם בפני הסרג’נט שלהם, על מנת שיראו לו תעודותיהם. הבינו הבחורים כי בכל רע הם, מאחר שבאותם הימים היו מקרים של הוצאה להורג על סמך חשד של ריגול. אפרים ניסה מזלו. הוציא הפנקס מכיסו ואמר:

– הנה, קראו אשר כתבנו!

אבל איני יודע קרוא! – ענה החייל.

אותה שעה עבר על פניהם מלח צרפתי. פנה אליו אפרים בבקשה, שיקרא הוא. למזלם, היתה השורה הראשונה כתובה צרפתית. קרא המלח שמו של ספר ודעתם של החיילים נחה. השורה השניה היתה כתובה גרמנית והבחורים חרדו, שמא ירצה המלח להמשיך בקריאה. אבל מזלם שיחק להם והמלח אץ לדרכו – וניצלו.

עוד מאורע אירע להם בסבך יחסיהם עם מורה מארץ־ישראל, אשר נתקע כאן לפני פרוץ המלחמה. בזמן הראשון לבואם הכניסוהו בסודם, אף־על־פי שהוזהרו מפניו. ואולם עד מהרה הגיעו הדברים לידי כך, שהם חשדו בו בהלשנה עליהם בפני הקונסול הבריטי. בדלית ברירה נאלצו לנקוט אמצעים נגדו. באישון לילה הוציאוהו ממטתו ואיימו עליו, כי מרה תהיה אחריתו אם לא יפסיק פעולתו נגדם. נבהל והפסיק, אך הוסיף לחתור תחת מעמדם בקרב הקהילה היהודית. בעקבות ההלשנה ראו השליחים הכרח לסלק לפחות את נפתלי, שלא שמע צרפתית, והצליחו להחזירו לטריפולי, ואילו אפרים ויגאל חששו להתגורר בחדרם והיו מחליפים מעונם לילה לילה. ובאחד הלילות, עוד הם מהלכים ברחוב בדרכם למקום לינתם והשמיכות מתחת לזרועותיהם, והנה שוטר רכוב על אופנים בא לקראתם ועוצר אותם, בחשדו בהם, כי רכוש גנוב בידיהם. בקושי התחמקו גם הפעם.

פעולה ראשונה שלהם, בדאגתם לגורל יהודי תוניס בכלל, היתה חידוש קיומה של הפדרציה הציונית. לאחר זמן קצר הגיעו לידי שיחה רצינית עם ד"ר ברטוס, ומאז היה ביתו מרכז לפעולותיהם. בעזרתו ריכזו עוד מספר אישים שסייעו בידם – בהם מעשירי הקהילה ונכבדיה. בחרו בועד ארצי שבראשו עמד ברטוס, כמזכיר כללי. כן רכשו אהדתה של מרת נלי בוקרה, ממוצא איטלקי, שהיתה במשך הזמן לאחד מעמודי התווך של פעולתם. באמצעותה הקימו סניף “ויצו” בתוניס, והיא, יושבת־הראש, כבשה את נשי תוניס לרעיון הציוני והקימה את “ויצו הצעירה”. כל הפעולות הללו נעשו בסתר, כי באורח רשמי לא היה היתר לפעולה ציונית ומוסדות ציוניים.

הפעולה העיקרית היתה בקרב תנועת הנוער. תחילה פעלו השליחים בחוג המצומצם שהקימו מלכתחילה. לימדו עברית, היסטוריה, גיאוגרפיה, סוציאליזם, תולדות ההתישבות, ועוד. בו בזמן לימדו עברית, זמרה ומחולות־עם גם במסגרת בית־הספר “אליאנס”. ולאחר שנתרחבה התנועה, החלו שולחים שליחים מקרב קבוצת הראשונים לקהילות אחרות, על מנת לזרוע שם גרעינים חלוציים. ובחודש דצמבר באותה השנה באו אברהם צרפתי ונדיה כהן לחופשה מלימודיהם באוניברסיטה של אלג’יר ובישרו, כי הניחו גם שם יסוד לתנועת “צעירי־ציון”.

לאחר תקופה של פעולה חינוכית רצינית במשך זמן־מה הגיעה השעה למעשים. החליטו להוציא בחורים מספר להכשרה חקלאית. נמצאה חוה יהודית, שבעליה גילה נכונות להעסיק בה כמה בחורים בעבודה. שלחו שישה צעירים, ובהם מהחברים הפעילים והמרכזיים. היה זה מעשה נועז. עד לאותו המעשה התיחסו, אמנם, הכל בהערכה לפעולות הנוער החלוצי בעיר, נהנו מהופעותיו במסיבות וימי חג, ממחולות ארץ־ישראל, מהשירים העבריים וממשב הרוח החדשה; אך איש לא העלה בדעתו, כי באמת תנועת הגשמה רצינית היא. היכן נשמע כדבר הזה בקרב יהדות המזרח, שבחורים יהודים יפנו לעבודת האדמה מרצונם הטוב? ראשוני התנועה וראשיה היו מחוגי הבורגנות הזעירה, מאלה שכבר יצאו את חומות הגטו, לא ידעו את יושביו ולא הכירו סמטאותיו ורק באמצעות השליחים באו במגע עם חייו ובעיותיו. בהשראתם, החלו שם בפעולה ועולם חדש נתגלה לפניהם; ובהשפעתם החלה התנועה לפעול בתוך הגטו במרץ רב.

אבל מי האמין, שבני־טובים אלה יצאו לכפר, לעבודה גופנית מפרכת, יד ביד עם פועלים ערבים מבני־המקום. עובדה זו גרמה למהפכה בהלך־הרוח בקרב הקהילה היהודית. ביחוד גבר התמהון לאחר חודשים מספר, כשהחליטו לנסות להעלות בחורים לארץ־ישראל בדרך היבשה ולהבריחם דרך גבול טריפולי. לשם כך בחרו בשניים מעמודי־התָוֶך של החבורה כולה ושלחום להבקיע דרך. ניסו פעם ופעמיים – אך ללא הצלחה.

באחד מאותם הימים הגיע פתאום לעיר תוניס בנימין הלר, מזכיר הפדרציה הציונית באלג’יר, ובתיקו כמה סרטיפיקטים מטעם הסוכנות היהודית. לאחר ניתוק במשך חודשים, היה זה קשר ראשון של השליחים עם העולם. מאז הגיעם לכאן חלפו שבועות. עד שהצליחו באיזה אופן שהוא להעביר מכתב קצר הביתה. לא ידעו על המתרחש בעולם היהודי, כי לא היה ברשותם מקלט רדיו ועתונים לא הגיעו. את פעולתם החינוכית עשו כמעט ללא ספר. ורק במקרה הגיעה אליהם יום אחד ידיעה, באמצעות איזה עתון שנתגלגל לידיהם באורח מקרה, על חבר הקיבוץ שלהם, שצנח לרומניה ונתפס בידי האויב.

והנה הופיע פתאום שליח מבחוץ. מיד פנו אליו ודרשו ממנו סרטיפיקטים מספר בשביל חברי התנועה ובשביל עוד כמה מיהודי הקהילה, שראו אותם כמקרים דחופים. עוד הם יושבים בחדרו שבבית־המלון, אך זה גילו לפניו מי הם ומה שליחותם, והנה נקישה בדלת – ולחדר נכנס קצין במדים ומציג עצמו בזו הלשון: “לויטננט פרלמן, משירות האינטליג’נס הבריטי”. נחרדו השליחים. בטוחים היו, שהפעם נפלו בפח ללא מוצא ועתה יבוא הקץ לכל תכניותיהם. והקצין גם הוא נראה כתוהה על שניים אלה, הנבוכים כל־כך. ופתאום, פותח הקצין בדיבור עברי! אמנם עברית מוזרה, במבטא זר, אך בכל זאת עברית היא! סיפר על פעולתו באנגליה, על ביקורו בארץ ועל ידידותו עם מ. שרתוק (שרת). ודבריו היו כחידה באוזני הבחורים. ביחוד גברה מבוכתם, לאחר שקמו ונפרדו מעל מארחם, על מנת להתחמק מחברתו של “האנגלי” – והנה הוא בא בעקבותיהם ומבקש להילוות אליהם. יצאו לרחוב בחשכת הלילה והיו סובבים בסמטאות, כי לא חפצו שידע מקום מגוריהם. והאיש אינו מרפה מהם. סיפר על פגישותיו עם וינגייט ועם אישים אחרים. ומדי ספרו הוא פונה אליהם ומפציר בהם לגלות לו מי הם ומהיכן באו ומה מעשיהם כאן. והבחורים חוזרים בעקשנות על איזה סיפור שבדו מלבם ואינם מעיזים לגלות זהותם. לבסוף ביקש אפרים להעמיד את “האנגלי” במבחן ואמר:

– אם אמנם כל כך בקי אתה בעניני ציונות וארץ־ישראל ואישיה – אדרבה, הגד נא לי, מי האיש המכוון דרכה של תנועת הפועלים בארץ?

והקצין ענה ללא היסוס:

– ברל כצנלסון.

– ומי הם הארבעה הקשורים בקשרי משפחה בצמרת תנועת הפועלים?²⁵

גם על כך השיב תשובה נכונה.

אז התודעו אליו וגילו לו זהותם.

היה זה משה פרלמן (הידוע בארץ בכינויו “מויש”), שגויס לצבא באנגליה כנתין בריטי, סיים קורס לתותחנות ואחר־כך נתמנה קצין אינטליג’נס ראשי בתוניס.

כל אותו הלילה היו מהלכים בחברתו ברחובות העיר ומפליגים בשיחה בעניני ציונות ועתיד ארץ־ישראל. התידדו עמו והיה להם לעזר רב בפעולתם, מאחר שבא במגע עם יהודים ונכרים. אך ימים טובים אלה לא ארכו, משום שקצין האינטליג’נס הועבר למקום אחר.

כעבור זמן מה נזדמנה להם פגישה אחרת בלתי צפויה. הדבר היה בערב פורים. לאחר שהקימו במקום תא של הסתדרות ויצו וחידשו פעולת הקרן הקימת לישראל, החליטו לערוך מסיבת־פורים לכל הקהילה. ובשעת המסיבה בא פתאום מישהו ומסר בלחישה כי הגיע יהודי מארץ־ישראל. הלכו אליו לבית המלון שם התאכסן ולאחר שתהו בזהירות על קנקנו, הוברר להם, כי מרדכי ניומן הוא (בעל הוצאת ספרים בתל אביב). בדרכו חזרה מארצות־הברית לארץ־ישראל, פגע טורפדו באניתו ובקושי ניצל והגיע באיזו דרך שהיא לתוניס. היתה זו פגישה מעודדת ומועילה. עצם ההיכרות עם אורח נכבד, המתאכסן במלון הגדול של תוניס, היה בה כדי להעלות כבוד השליחים בעיניהם של יהודי המקום. נוסף לכך, סייע בידם ככל שיכול.

באותם הימים היו השליחים נפגשים לשיחות ממושכות עם ראשי היהדות במקום לשם הסברה ציונית. ביחוד הצליחו לשכנע את חבר הפרלמנט היהודי, א. בסיס, שראה עצמו אחראי לגורל יהדות תוניס. לראשונה שמעו מפי יהודי מבני המקום, כי יודע הוא, שאין עתיד ליהדות זו, אשר שימשה עד עתה שכבת־בינים בין הצרפתים והערבים. ידע, כי תקופת מעבר היא – ההכרה הלאומית של הערבים מתפתחת בצעדי ענק, ולא ירחק היום, והיהודים יהוו אבן נגף לשכבות החדשות שתעלינה, ומצב זה יביא לידי גילויים אנטישמיים. הוא הסביר לשליחים, כי עם הזדהותו אתם בלב ונפש – אין הוא יכול להעמיד עצמו בראש התנועה. אך עם זאת סייע בידיהם בכל הזדמנות.

והיו עוד פגישות. וכל פגישה טבועה בחותם הזמן והמקום.

מעשה ביהודי מג’רבה, האי שבדרום־מזרח תוניס. בכל פגישה עם הנוער, בשבת וביום ראשון בשבוע, היה מופיע במקום בלבוש יהודי הדרום, השונה מן הלבוש הערבי המסורתי רק בצבע הכיפה המיוחדת שעל ראשו. איש לא צעיר זה היה לוקח חלק במשחקים ובטיולים ובולע בצמא כל מלה היוצאת מפי השליחים על הארץ. לשוא ביקשו להיפטר ממנו, אף כי לא התאים כלל למסגרת של תנועת נוער. לבסוף התברר, כי הבחור בא מג’רבה, מאחר שהגיעה אליו שמועה, כי המשיח בא לתוניס ואפשר לעלות משם לארץ־הקודש. ומכיון שאין בינתיים אפשרות של עליה יושב הוא כאן ומחכה. השליחים הפצירו בו, שיחזור לביתו בג’רבה והבטיחו לו, שיקראו לו בבוא השעה. אבל הוא עמד על דעתו בעקשנות – כאן יחכה ולא יחזור. ובינתים היה ישן על הרצפה באיזו אכסניה של עוברי אורח, עשרה איש בחדר, ללא כסות וללא בגד. לא היתה לו עבודה ואפילו מזון כדי סעודה אחת – ואף על פי כן היה האיש שמח בחלקו ולא נלאה מלשאול יום יום מתי יעלה. למעלה משלוש שנים ישב בתוניס, מחכה בסבלנות לעליתו. ואמנם נבחר בחור זה להיות אחד מראשוני העולים במחתרת ההעפלה. ולאחר שנים, אגב טיול בנגב, פגשו אפרים לפתע פתאום והוא כולו צוהל וקורן. סיפר בשמחה, כי הקים בית וילדים לו, ועיקר גאָותו על היותו פועל בערבה.

ועוד פגישה. יום אחד הגיע לתוניס רב־צבאי צעיר מארצות־הברית. ציוני היה ואיש־סגולה. קשרו השליחים קשרי ידידות אתו ותיכננו פעולה משותפת של הברחת בחורים יהודים דרך הגבול. כן הוסכם ביניהם על פעולה בקרב יהדות אמריקה, על מנת להעמידה על מצב היהודים בתוניס ולעוררה לפעולה. ואולם מיד לאחר אותה הפגישה, נהרג הרב בתאונת־מטוסים.

כל אותו הזמן, מאז צאתם את הארץ, היו השליחים מנותקים מהבית. לאחר זמן נודע להם, כי שמועות משמועות שונות רוחו עליהם. פעם הודיעו לביתם, כי נהרגו. והנה נקלע לתוניס איזה בחור יהודי צרפתי מלגיון־הזרים, ואמר שהוא בדרכו לחופשה בארץ־ישראל. ביקשו למסור באמצעותו ד"ש בבית. והתגלגלו הדברים כך, שאותו בחור הפיץ בארץ שמועה, כי השליחים נתפסו ונעצרו והוא עצמו ראה אותם בבית־הסוהר. על סמך דבריו אלה קיבל סכומי־כסף מאת המוסד־לעליה והמשפחות על מנת להעבירם אליהם – ושילשל הכסף לכיסו. ולא עוד, אלא הוא שסיפר, כי השליחים מסרו את כל סודות המחתרת לצרפתים, אשר אסרום.

בינתים חולף הזמן ומעט הכסף שהביאו אתם מן הארץ אוזל והולך – הסכום המצער שימש להם לא רק לכלכלתם, אלא גם לרכישת צורכי התנועה וההכשרה. אותו זמן הופיע במקום חייל יהודי מחיל־האויר הבריטי, קומרד שמו. יליד פולין היה, בחור פשוט וטוב־לב, דובר אידיש היה ורחוק מציונות. בצבא עסק בעיקר בחייטות. תפר בשביל הקצינים וצבר לו מאתים לי"ש – כל רכושו. יום אחד הופיע ובפיו בשורה, כי יועבר לקהיר ויבקר גם בארץ. בבואו להיפרד מעל שני השליחים, אשר הציגו עצמם לפניו כפליטים, אמרו לו:

– לנו אין פרוטה; תן לנו את מאתיים הלי"ש שלך והכסף יוחזר לך בארץ.

הסתכל בהם כאילו יצאו מדעתם. הציעו לו, שיתנו בידו כתובת בארץ, שם יוחזר לו הכסף תיכף לבואו. לא הסכים, בירכם לשלום והלך. ואולם לאחר שעתיים חזר. התחיל מגמגם משהו והסביר להם, כי סכום זה הוא כל רכושו שצבר בחייו וביקש, לפחות, שיתנו בידו מכתב אל אותו “מישהו” בארץ ובו קבלה על הכסף. מטעמי מחתרת סירבו. הפציר בהם והתחנן לפניהם, אך הם עמדו על דעתם. קם ובדמעות בעיניו ביקש סליחה, נפרד מאתם על מנת לצאת לדרכו השכם בבוקר. והנה באישון לילה – דפיקה בדלת. נכנס קומרד, מטיל את מאתיים הלי"ש על השולחן, מברך את הבחורים לשלום ולהצלחה – ונעלם. היה זה רגע גדול להם. שמחו לא רק על עצם הכסף שהצילם, אלא על גילוי זה של אהבת אדם ונכונות ההקרבה של איש פשוט, אשר מסר כל רכושו לאלמונים, מתוך תחושה עמוקה של אמון. חלפו חודשים, והשליחים נקלעו לקלוב החיילים בקהיר, והנה מתקרב לפתע פתאום מישהו מאחוריהם, מחבקם ומנשקם. קומרד! סר אתם לפינה וסיפר להם סיפורו:

– התחלתי להבין, כי משהו אתכם אינו כשורה. הגעתי ארצה והלכתי לכתובת שנתתם לי – אליהו דובקין, הסוכנות היהודית, ירושלים. נכנסתי לבנין וביקשתי לראותו. אמרו, כי אין לו פנאי. אמרתי מה שאמרתי ולבסוף קיבלני לראיון. נכנסתי לחדר גדול והוא יושב מאחרי שולחן רחב. אמרתי לו, כי נפגשתי עם שני בחורים בתוניס והם אמרו לי לקבל אצלו מאתים לי"ש. שאל אם יש לי פתק. עניתי בשלילה. שאל מה שם הבחורים. אמרתי, שאיני יודע. סבור היה, שיצאתי מדעתי, ואמר לי זאת בצורה עדינה. חזרתי על סיפורי ודרשתי כספי. והוא חוזר על שאלותיו ומסביר לי, שאינו יכול לתת כסף לאדם זר, כשאין בידו פתק ואינו יודע אפילו למי הלוה כספו. אני בשלי והוא בשלו. ואולם, ככל שאני מתרגש יותר, נעשה הוא רך יותר. עד שלבסוף יצאתי מכלי, דפקתי על שולחנו וצעקתי בקול: “אתה יושב לך כאן בשקט מאחרי שולחנך והם שם סובלים רעב ואולי אף מסכנים חייהם. אין אני זקוק לך ולכספך. הם כבר ישלמו לי”. קמתי ויצאתי בזעף. אני בחוץ והנה הוא בעקבותי. החזירני לחדר, כשחיוך רחב על פניו. ותאמינו או לא – הוא פרע לי את מאתים הלי"ש…

והתנועה גדלה והקיפה שכבות נוספות ומנתה כבר שלוש מאות נערים ונערות מכל הגילים, מאורגנים בקבוצות ובחוגים, ולהם מועצה נבחרת וחבר מדריכים. ולבסוף הגיעה העת לעליתם של הראשונים מאנשי ההכשרה לארץ־ישראל, על מנת שיניחו יסוד לקיבוץ ראשון של יוצאי צפון־אפריקה, כמרכז־משיכה לחבריהם. וכאשר קיבלו שני סרטיפיקטים מידי הלר, הוחלט להעלות את יצחק אברהמי, שעבד ולמד מטעם התנועה באלג’יריה ואת א.צ. ואתו ר.כ., כאשתו. בית הוריה של ר. שימש לשליחים בית ראשון שבו נתקבלו בסבר פנים יפות, בשעה שכל דלת היתה עוד נעולה בפניהם. אך למרות רגש התודה כלפי משפחה זו, ראו עצמם חייבים לפעול נגד רצון ההורים. א.צ. ניסה לשכנע את הוריה של ר., שיסכימו לנישואין, על מנת שתוכל לעלות אתו. אך ההורים סירבו ונעלו את בתם על מנעול בחדרה. השליחים החליטו, כי אין לסגת וכי עתיד התנועה והעליה תלויים בתוצאות מאבק ראשון זה. המערכה תוכננה והפעולה החלה. הבת כאילו חזרה מתכניות־העליה ולמראית עין צייתה להורים בכל. וכעבור שבוע ימים הסכימו ההורים, שהיא תצא לשיעורי־הוראה שלה, כשהאם מלוה אותה שמה וחזרה. בינתים ביררו הבחורים את דיני המדינה ונסתבר להם, כי בת יהודיה, מעל לגיל שתים־עשרה וחצי, זכאית לחופה וקידושין כדת וכדין, בפני כל יהודי, ועל סמך זה תינתן לה תעודה נוטריונית של נישואין כחוק. ויום אחד, לאחר שהאם ליותה את בתה לשיעור, יצאה הנערה לשעה קלה מאותו הבית, חתמה על מה שדרוש אצל נוטריון, חזרה לשיעור ושבה הביתה בחברת אמה, כדבר יום ביומו. לאחר שהכל היה מוכן, הסתלקה יום אחד מן השיעור ולאחר טכס חופה וקידושין כדת – נעלמה. אבל בינתים התברר, כי גם אשת־איש אינה יכולה לקבל ויזה ללא אישור הוריה. הנערה הסתתרה שבוע ימים – והעיר כמרקחה. ההורים איימו למסור כל עניני התנועה למשטרה. אך הנערה וחבריה עמדו במבחן ולא נרתעו. ולבסוף השלימו ההורים, בתנאי שיאפשרו להם להתראות עם הבת לפני עליתה.

כך עלתה החלוצה הראשונה מצפון־אפריקה.

חלפה כמעט שנה. שמועות ראשונות על מחתרת יהודית בצרפת החלו מסתננות לצפון־אפריקה ובלבם של השליחים נתרקם החלום להגיע לשם, אם בצניחה ואם בדרך אחרת. ובאותם הימים בא חייל מיחידה ארצישראלית, שנשלחה מטריפולי אל מעבר לגבול תוניסיה, ובפיו הוראה להחזיר את השליחים ארצה. שוב הוצאו המדים ממחבואם, ושוב השקיעו עצמם הבחורים במלאכת זיוף תעודות. לבסוף, כאשר הכל היה מוכן, ישבו עם החברים האחראים מבני־המקום, תיכננו את העבודה לתקופה הקרובה ובלב כבד נפרדו מעל הידידים שרכשו וחברי התנועה שהקימו.

יצאו ברכבת, בחברת אותו החייל, חבר כפר־גלעדי, והגיעו לעיר הגבול – ושוב הם סוף סוף בקרב בחורי הארץ. למחרת היום הגיעו לטריפולי. כאן חידשו תעודותיהם והחלה פרשת הצפיה להזדמנות להמשך הנסיעה. לבסוף פקעה סבלנותם והחליטו לנסות מזלם בכוחות עצמם בשדה־התעופה. ואמנם, כעבור יום השיגו “טרֶמפ” אוירי במטוס צבאי אמריקני עד קהיר. שם נתקבלו בידידות על־ידי יעקב צ’רנוביץ (צור), מי שהיה באותם הימים נציג הסוכנות היהודית במצרים. ביקש שיספרו קורות מסעם ושליחותם בפני חברים. ומה גדולה היתה ההפתעה, כשנזדמנו שם עם חבריהם דב ברגר וצבי בן־יעקב, ואחרים מן הצנחנים, על סף צאתם לאירופה. פגישה מקרית היתה זו, אבל היה בה משום סמל לאחידותה של השליחות. וערב זה לא יישכח. דב לא גילה להם, כי הוא עומד לצנוח, אבל בהיפרדו מעל החבורה בהתרגשות רבה. הגיש לכל איש ספר במתנה. למחרת היום בא צבי בן־יעקב אל אפרים, חברו מהפלמ"ח – ובשעת טיול בגן הפרסי היפה, גילה לפניו שהוא עומד לצאת לשליחות המסוכנת. היה נרגש מאוד, דיבר ארוכות על תכניות הפעולה ועל אשתו בבית, המצפה לילד – כאילו היתה בו תחושת הפרידה לנצח.

מקהיר חזרו לארץ בדרך הרגילה. שוב חצו את מדבר סיני במכונית צבאית ולאחר יום של נסיעה הגיעו לארץ. קשה לתאר את הפגישה הנרגשת עם המשפחות, ההורים וחברי המשק. מסרו דין־וחשבון על כל הקורות אותם לשאול והביאו בפניו את תכנית הצניחה לצרפת.

שליחות זו – גרעין ראשון הוא, שפירותיו הצמיחו לאחר שנים את המבצע הנהדר של עלית ההמונים מצפון־אפריקה, במחתרת ובגלוי. במבצע זה שיתף אפרים פעולה, בשליחות נוספת שלו לצפון־אפריקה, עם יני אבידב, שהשקיע גם כאן, כבסוריה ויוָן, לבו ולהטו ותנופתו, כמסופר בספרו “נתיבים נעלמים”. כן פעל כאן שלמה כהן, אשר פגישתו עם קהילת ישראל באי ג’רבה היתה לו בחינת גילוי שבט יהודי נידח ומקורי.

ג’רבה, האי הקטן בים־התיכון, בדרום תוניסיה, אי הלוטוס והמסתורין,²⁶ שוכן במרחק 600 קילומטר, בדרך המדבר, מן העיר תוניס, בקרבת גבול לוב – מסע מחצית השעה בסירה מן היבשה. היו בו שני כפרים יהודיים, קהילות עתיקות, אפופות סוד. קרוב לחמשת אלפים יהודים, בקרב אוכלוסיה ערבית מוסלמית בת ששים אלף נפש, היו מרוכזים בשתי קהילות, שבראשן מועצה יהודית מאורגנת, חארה אל כבירה (“גדולה”) וחארה אל זע’ירה, אשר למרות התואר “זע’ירה” (שפירושו “קטנה”) היתה דוקא היא הגדולה בשתי הקהילות. לפי המסורת המקובלת במקום, הגיע לכאן יואב בן־צרויה, שר־צבא דוד המלך, במסע נצחונותיו. מסורת אחרת מיחסת את מוצאם של ראשוני היהודים בג’רבה לתקופת עזרא ונחמיה. ושוב מהלכת אגדה אחרת בקרב יהודי ג’רבה, כי מצאצאיהם של גולי הבית השני הם, שהגיעו לכאן מיד לאחר החורבן. לכל הדעות עדה יהודית עתיקת־יומין היא, אשר לפי מסורת־אגדה שלה לא נטשה את המקום מאז חורבן הבית. אחד ממרכזיה הוא “ל’גָרִיבָה”, בית כנסת עתיק המשמש מרכז רוחני ומקום קדוש לכל יהודי צפון־אפריקה. לפי מעמד היוחסין של קהילה זו אפשר לדמותה למעמדה של וילנה, ירושלים דליטא, בקרב יהדות אשכנז.

בהגיע שֵמע הצהרת בלפור לאי ג’רבה, החליטו יהודי המקום להקים פדרציה ציונית משלהם ויסדו בית־ספר עברי, ללא סעד וללא קשר עם הארץ. רובם עסקו במסחר זעיר ומהם גם בעלי מלאכה. שני בתי־דפוס עבריים היו במקום. באין באי חשמל, עבדו פועלי־הדפוס בידיהם וכך הדפיסו סידורי תפילה וספרי קודש. הרב הראשון כונה בתואר “הגאון” והשפעתו, שהיתה רבה בקרב יהדות צפון־אפריקה כולה, על מחצית מיליון הנפש שלה, הגיעה עד ליהדות איטליה.

היתה זו יהדות חיה ותוססת – אדוקה בדת ובמסורת ובה גם שכבת משכילים, ובני הנוער מדברים בינם לבין עצמם עברית.

עולי ג’רבה, בשלושת המושבים שהקימו בנגב, גאים על העובדה, כי איש מהם לא ירד ולא נטש את הארץ.

מפת ארצות צפון אפריקה

 

פרק עשרים ואחד: השליחות השניה במדי קצינים צרפתים    🔗

התכנית, שהביאו אפרים פרידמן ויגאל כהן בפני שאול, לחדירה ישירה מצפון־אפריקה לצרפת, לא נתקבלה על דעת המרכז. ולאחר תקופה של חופשה בבית, נתגבשה במוסד־לעליה ההצעה להחזירם לצפון־אפריקה במדי קצינים של שירות המודיעין הצרפתי, באמצעותה של החבורה מאנשי המחתרת הצרפתית, אשר אתה שיתפה ההגנה פעולה. למטרה זו הורכבה קבוצה בת חמישה אנשים, ובהם ברתה, חברתו של אפרים, ילידת צרפת. סוכם, שהחבורה תעמוד בקשר עם דוד שאלתיאל, על סף צאתו בשליחות המוסד־לעליה לליסבון, על מנת להגיע משם לצרפת. לא פגישה ראשונה היתה זו לאפרים עם ד. שאלתיאל, שהכירו בנעוריו באנטורפן, שם עשה דוד לפני שנים ברכישת נשק להגנה. מבית אביו של אפרים יצא אותו יום בו נפל בידי הגסטפו בנסעו ברכבת דרך גרמניה – ונשא בכבוד במאסר ובעינויים. שנים חלפו מאז ועתה נדרש גם אפרים לפעולה, ונפגשו דרכיהם.

לשם הכשרה נוספת לקראת תפקידם צורפו אפרים ויגאל לקורס לאלחוט מטעם ההגנה. כעבור זמן קצר הוחלט, כי יגאל וקסטל בולוניזה, חבר גבעת־ברנר, יצאו ראשונים, ואילו אפרים וברתה יבואו שבועיים אחריהם. השניים הראשונים יצאו לקהיר, והמקשר מטעם המחתרת של תנועת צרפת החפשית העבירם הלאה. ואולם, בו בזמן הודיע, כי אין לשלוח את הזוג השני עד אם יתן הוראה מפורשת לכך. פנו אל דוד הכהן, שיצג את הישוב כלפי הצרפתים, ומתוך הסכם עם המוסד־לעליה הוחלט, שאף על פי כן יצאו השניים. ברתה יצאה לבדה, בלוית שתי חיילות ארצישראליות, רב־סרן צלה וסרן פנינה. אפרים והשליח החמישי שבחבורה, יששכר חיימוביץ, חבר קבוצת חניתה, יצאו ברכבת ללא כל ליווי. מאחר שאפרים כבר נחשב בחינת ותיק ובעל נסיון בדרכי המחתרת. ואמנם הגיעו לקהיר ללא תקלה.

למחרת היום, עוד אפרים וברתה עושים דרכם במונית בתוך העיר הסואנת, המלאה אנשי־צבא לרוב, אירעה תקלה אשר שיבשה כל תכניותיהם למן הצעדים הראשונים. ברתה, חברת הקיבוץ, שלא היתה רגילה לשאת ארנק בידה, שכחה במונית את ארנקה, ובו התעודות הצבאיות המזויפות שלה. ואירע המקרה, ולמחרת אותו יום נרצח לורד מוין. הארנק המסתורי הגיע לידי המשטרה הצבאית בעת ובעונה אחת עם הידיעה על הרצח המסתורי, ובאוירה העכורה ששררה אז, ביקשו שלטונות קהיר לקשר את בעלת התיק עם מעשה הרצח. התחילו “סורקים” את מחנות הצבא ומחפשים אחר חיילת ארצישראלית בעלת השם שצוין בתעודות שבארנק. באותו הזמן התרכזו בקהיר ארבעה־עשר שליחי מחתרת־ההגנה, ומאחר שגבר החשש לגילויים, הוחלט להחזירם ארצה. יעקב צ’רנוביץ (צור), נציג הסוכנות היהודית, הודיע גם לברתה ולאפרים, שעליהם לחזור מיד לארץ. אבל השניים, שהכינו עצמם במשך שנים בדריכות לקראת השליחות הנעלה, לא חפצו לחזור כלעומת שבאו. באמצעות אחד מיהודי המקום, ידיד ותיק של אביו, נמצא לו לאפרים איזה חדר ושם הסתתרו. ממקום סתרם הצליחו לבסוף לשכנע את י. צ’רנוביץ שיקבל דעתם – ולא חזרו לארץ, ולאחר שנרגעו מעט הרוחות, הפגישם עם נציג המחתרת הצרפתית במזרח התיכון.

המהנדס הצרפתי הצעיר והחביב ביקש בתום־לבב לסייע בידי מחתרת ההגנה. אך בעקבות רצח הלורד מוין היה עצבני מאוד וכנראה חשש מכל העסקה. מלכתחילה גילה מורת רוחו על בואה של החבורה לקהיר, בניגוד להוראה המפורשת שלו. בינתיים נסע לארץ לצורכי עבודתו ובשובו הודיע לאפרים, כי בתנאים שנוצרו אין הוא מוכן להעביר את ברתה וכן מבכר הוא שלא לשלוח את החבר מחניתה, אשר מידת ידיעתו את השפה הצרפתית לא היתה מספקת, ורק אותו, את אפרים בלבד, מוכן הוא להבריח למחוז חפצו.

לאחר שנפלה ההכרעה ניתנה לו לאפרים שהות לשוטט בקהיר, לחזות בעתיקותיה ולהתפעל מיפי הנוף ומגן־החיות שלה. ויום אחד, לפנות ערב, נקרא פתאום אל נציג המחתרת הצרפתית. בחדר מבודד הלבישוהו מדי סגן צרפתי, שהיו גדולים קצת מכפי מידתו, ציידוהו באיזו תעודת מחתרת גוליסטית ופקדו עליו לצאת לדרך. ביקש אפרים שהות מה, על מנת להשלים ידיעותיו בהלכות הצבא הצרפתי, אך קצין המחתרת השיב לו:

– אם ברצונך לצאת, חביבי – זו ההזדמנות! וזכור, אם תיתפס בידי האנגלים, אין אני מכיר אותך…

הסיעוהו להליופוליס, אותו חלק של קהיר, שהיה בתקופת המלחמה כולו בידי הצבא. שיכנוהו במלון צבאי, בחדר בן שתי מיטות, אשר אותה שעה נעדר ממנו הדייר האחר. מיד עמד בפני בעיה ראשונה: כיצד יבחין בדרגתו הצבאית של שותפו לחדר וידע אם היא גבוהה משלו או להיפך. עוד הוא הופך בדבר, והנה דפיקה בדלת. מיד ישב על מטתו כך, שיהיה בחינת נראה ואינו רואה. לחדר נכנס קצין, שקפץ דום והציג עצמו בשמו ודרגתו. הבין אפרים, כי דרגתו שלו גבוהה מדרגת הקצין שכנו והתיר לעצמו להציג בפניו שאלות וללמוד מתשובותיו על עניני הנוהג המקובל בצבא צרפת החפשית, למען ידע דרכו, כראוי לקצין.

למחרת היום, כשעלו במטוס הצבאי, הושיבום שם בהתאם לדרגותיהם. היו במטוס שלושה קצינים – אחד קולונל, אחד מיג’ור ואחד קפיטן – וקצינה אחת, בתו של גנרל. ועליהם נוסף אפרים פרידמן מבית אורן, אשר נודע מעתה בשם “לויטננט אמיל פרבל”. בשעת הטיסה נתקשרה שיחה, כרגיל. שאלוהו מהיכן הוא וענה: “מסוריה”. מיד הוברר, כי הקפיטן אף הוא בא עתה מסוריה. לשמחתו של אפרים, התחיל הלה מספר באריכות רשמיו מארץ זו. וכיון שדרגתו היתה גבוהה יותר וכדי לא ליפול בפח, צחק הלויטננט הצעיר כל אימת שהקפיטן צחק, התרעם שעה שהוא התרעם והיה תמים־דעים אתו בכל, וכל אותה שעת השיחה היו חושיו דרוכים לקלוט ידיעות די הצורך, בכדי שיוכל להופיע כאיש־סוריה.

יומיים ארכה הטיסה. עולם חדש נתגלה לו לאפרים בחברתם של הקצינים המקצועיים, אנשי דה־גול, השטופים בסיפורי אינטריגות פנימיות, כבכל חברה סגורה, ומתלוננים על שילוחם לאלג’יר – והוא בתוכם, כאחד מהם.

בשדה־התעופה של אלג’יר קיבל פניהם קצין, שהובילם למרכז הבולשת הצרפתית בעיר. שם הוצג אפרים בפני קומנדנט קרו, ראש משרד הבולשת של אלג’יריה ותוניסיה. לאחר שיחה ידידותית בארוחת הצהרים שיכנוהו בחדר, ויצא לרחוב לחפש את יגאל. במקרה נפגש עם בתו של ד"ר ברטוס, מיודעתו משליחות ראשונה שלו, שלמדה אז באלג’יר, והיא שהביאה אותו לביתו של שרקי, לאחר שנודע לו מפיה, כי יגאל יצא לעיר אוֹרָן.

הדבר היה באביב 1945. ובית שרקי באלג’יר – כאוהלו של אברהם אבינו במדבר – בית פתוח לכל יהודי ושוקק אורחים תמיד. ראש המשפחה, אב לעשרה ילדים, בעל זקן ארוך, יהודי נכבד, מקפיד במצוות וציוני ברמ"ח אבריו. רביזיוניסט היה לפי השקפתו הציונית, בעל ידיעות רחבות וחוש הומור דק, אוהב ישראל, וכעמוד התָוֶך הוא בקהילתו ושמו הולך לפניו. ואין חייל יהודי, מאיזו יבשת שהיא, אשר נקלע בימי המלחמה לאלג’יר ולא הסב לשולחנו. ועקרת הבית – אם יהודיה במלוא מובן המושג הזה, לא רק לבניה, אלא לכל הבא בצל קורתה, כאילו לא נוצר הבית אלא למען האורח, והכל משרתים אותו באהבה.

אפרים לא ידע, כי האיש שומע עברית. לאחר שסעד לבו, בבואו לשם לראשונה, ביקש רשות לטלפן לאורן, על מנת להתקשר עם יגאל. גדולה היתה שמחתו, כאשר שמע לבסוף קולו של חברו מבעד לשפופרת הטלפון, ודרך חיבה קללהו קללות ארצישראליות עסיסיות על שלא חיכה לו באלג’יר – ובעל הבית מקשיב ואינו אומר דבר. ואולם, כאשר התלונן באוזני חברו, בתשובה לשאלתו של יגאל היכן הוא גר, על אשר שיכנוהו באיזה קסרקטין עלוב ושוב יהיה עליו לחיות בין נכרים, פתח שרקי בעברית רהוטה ואמר:

– אם אינך רוצה לחיות בין גויים, אנא, בוא נא לגור בצל קורתנו.

וכך היה אפרים לבן־בית בקרב משפחת שרקי.

פגישה אחרת עם אחד מיהודי המקום היתה אף היא מקור עידוד לשליחים וסייעה לפעולה בעתיד. עוד בקהיר הוטל עליו ברגע האחרון לחפש באלג’יר אדם בשם ז. ולמסור לו, שקצין אויריה אמריקני מסר לידי נציגי הסוכנות היהודית תיק ובו אלפי דולרים. תפקידו של אפרים היה לברר באלג’יר מי האיש ולהודיעו, שהכסף הגיע לתעודתו. לאחר שגילו את זהותו וכתובתו של ז., סרו לחנותו אפרים ויגאל, שניהם במדי קצינים. כאשר פנה אליו אפרים בשאלה, אם הוא האיש ששלח את סכום הכסף לקהיר, החוירו פניו ונבוך ונתבלבל, מאחר שסבור היה, כי נתפס בקלקלתו, בהברחת כספים אל מחוץ לגבול הארץ. אך אפרים הרגיעו, גילה לו דבר שליחותו וקבע הסדר לדרכי העברת הכספים בעתיד. וכך רכשו השליחים, נוסף לשרקי, עוד ידיד, שהיוה ברבות הימים בסיס לפעולתם. היה זה איש ערני ומעניין, בעל דמיון והעזה. בימי המלחמה שימש את האנגלים והאמריקנים, שציינו הערכתם לפעולתו המועילה בתעודות בכתב, אותן הראה בגאוה לבחורים.

השליחים חילקו ביניהם את שטחי הפעולה. סוכם, שיגאל יעבוד באלג’יר, בקרב התנועה שהוקמה על ידי אברהם צרפתי, נדיה ויצחק אברהמי, ואילו קסטל ואפרים יפעלו בתוניסיה. נוסף לכך סוכם עוד, שאפרים יצא למסע על פני תוניסיה ואחר כך יעשה מאמצים להגיע יחד עם יגאל למרוקו, על אף האיסור החמור שאסר זאת עליהם נציג המחתרת הצרפתית. אחד המקרים שאירע להם באלג’יר, בטרם יצא אפרים למסעותיו, זכור להם כבדיחה משעשעת. יום אחד היו אפרים ויגאל מהלכים לתומם בחלק העיר העלית, עד שנקלעו מבלי משים לסביבת ארמון הנציב הצרפתי. פתאום מגיע לאזניהם קול פקודה ושקשוק חרבות. נשאו עיניהם וראו, והנה המשמר הערבי, הספהי, דוגל את נשקו. הביטו אנה ואנה מבקשים לדעת למי הכבוד הזה. ופתאום הוברר להם, כי לכבודם כל התכונה, לכבוד שני “הקצינים הצרפתים” בדרגת סגן משנה…

אפרים יצא לתוניס. התיצב בפני נציג המחתרת הצרפתית ונתקבל בסבר פנים יפות והועבר לטיפולו של קצין ימי.

הפגישה עם חברי התנועה והידידים מבני המקום היתה נרגשת ביותר. בעיני היהודים היתה הופעתו ממש כמעשה להטים – אותו בחור, אשר לפני חודשים מעטים היה מהלך בתוכם קרוע ובלוי, פליט עלוב מתופת אירופה, שרק ליחידי־סגולה התודע כשליח המחתרת מארץ־ישראל – מופיע פתאום כקצין צרפתי, הדור במדיו החדשים שהותאמו לו בקהיר, בה בשעה שהקצונה המקומית לבושה מדים ישנים ומרופטים.

לאחר תקופה של פעולה במקום בתנופה מחודשת, יצא לתור את הארץ בהסכמתם של שלטונות המחתרת, ורק תנאי התנו עמו, שהסגן מחיל־הים יתלוה אליו.

יצאו במונית לספכס וכל שעת הנסיעה היה אפרים, שהתידד עם מלווהו, אשר עיקר שיחו נסב על ענייני נשים, מגלגל מחשבות בלבו כיצד להיפטר מחברתו של זה. לבסוף העיז והציע לו שישאר בעיר ספכס – וכי לשם מה יטלטל עצמו בדרום החם והמשעמם, כשזימן לו המקרה אפשרות לבלות שבוע ימים באין יודע בספכס! נתלהב הקצין הצעיר וקיבל בשמחה את ההצעה המלבבת, לאחר שאפרים הבטיח לו לשמור את הדבר בסוד. ולא זו בלבד, אלא הוא קיבל על עצמו, לכשיחזרו לתוניס, לסור לביתו של הקצין הימי ולספר באוזני אשתו על הנסיעה המשותפת שלהם, כאילו לא נפרדו איש מרעהו אפילו לשעה קלה. החליטו והסכימו והיו השניים מרוצים ואפרים חופשי לנפשו.

בספכס, אותה עיר בה פגש לפני שנה את יהודי תוניסיה הראשונים, נפגש עם בחורים מספר, שהיו לאחר שנים מיסדי מושב של יוצאי ספכס בארץ. ושם הונח היסוד לסניף לעניני המחתרת העברית והותוו קוים לפעולה חינוכית בקרב הנוער המקומי. ואז המשיך בדרכו מכפר לכפר ומקהילה לקהילה. בגאַבֶּס נוסד סניף של תנועת “צעירי ציון”, ושוב התארח שם בביתו של יהודי טוב וציוני ותיק, – גם הוא אחר־כך בעולים לארץ־ישראל.

מגאבּס יצא בדרכו לאי ג’רבה. נסע כשש שעות באוטובוס, עבר לספינה זעירה, גדושה עשרות אנשים ועמוסה מכונית, שבלטה משני צדי הסיפון. סערה התחוללה וחלל הספינה נתמלא יללות ותפילות. כאשר הגיעו סוף סוף לאי נסע אפרים באוטובוס, למרכז היהודי.

יהודי ג’רבה שמרו על לבושם, שמותיהם ולשונם. לפי המסורת, בני אחת משתי הקהילות שבאי כהנים כולם ואין לוי יכול לקבוע לו מושבו בקרבם. שלא כקהילות אחרות בצפון־אפריקה, סירבו להקים בית־ספר של חברת “כל ישראל חברים”, מחשש התבוללות צרפתית. ואמנם, נשתמרה קהילת ג’רבה כמרכז יהודי, דתי ולאומי, בעל שורשים עמוקים.

בשעת ביקורו של אפרים, בסוף שנת 1944, התקימו באי שני בתי־דפוס עבריים, שבהם הודפסו סידורי תפילה וספרי שאלות־ותשובות. חיים תורניים ערים תססו שם. אפרים סר לביתו של חייט צעיר, היחיד בכל הקהילה שמלבושיו כשל איש־אירופה. נתקבל באדיבות מהולה חשדנות – הא כיצד: קצין צרפתי, הטוען שהוא יהודי, ולא עוד אלא ארצישראלי… מיד הופיעו בבית שני בחורים יהודים בלבוש מסורתי. הוזמן לסעודה, ובשעת מעשה חש במבטי השניים התוהים עליו וידע, כי הוא עומד למבחן. עתה נסתייע במסורת חינוכו על ברכי היהדות הדתית בבית־אביו ובבית־ספר של “אגודת־ישראל”. ניצל ידיעותיו במנהגי ישראל הקרובים ללבו. כשהוגש המזון, ביקש ליטול ידיו תחילה ואמר את הברכה בקול רם. אחר כך בירך כראוי על הלחם. ומיד ראה כיצד נדלק ניצוץ של אמון בעיני בוחניו. כיון שצמחוני הוא, סירב לנגוע במאכלי בשר, ושוב עלה כבודו בעיני מארחיו, שסבורים היו, כי מטעמי כשרות הוא נוהג כך. וכתום הסעודה, כאשר בירך על המזון, היה ברור, שעמד במבחן ורכש אמונם של כל הנוכחים. אז הובילוהו ללב העירה, אל ביתו של רבי יוזיף (יוסף) הכהן, מייסדה וראשה של “עטרת ציון”, הארגון הציוני המקומי. שני לילות תמימים ישב עם רבי יוזיף וחניכיו, הבולעים דבריו בצמא. הרגשת השליחות הגדולה אפפתהו. ודומה היה הדבר, כאילו פגישה זו עם איש ארץ־ישראל, חויה משיחית היא לעדה כולה. וגם לשליח עצמו היתה זו חויה נדירה. ראה זכות גדולה לעצמו בישיבתו בין יהודים, באי הבודד, מרחק אלפי קילומטרים מהבית, כשהוא מספר להם בעברית על הארץ ובנינה ומעוררם לשיבת ציון. ונפשו נקשרה בנפשם.

יהודים תמימים, נאמנים ובעלי־נפש היו. שבוע ימים לאחר עָזבוֹ אותם, הקימו גרעין הכשרה לבחורים, שהיו אחר־כך, בשנת 1947, מראשוני המעפילים. וכחלוצים שעברו לפני המחנה כן העדה כולה נשתרשה בישראל, מבלי לנטוש את האדמה ובניה, אנשי עבודה ועמל, פזורים על פני הארץ.

חויה מיוחדת במינה היתה לו לאפרים פגישתו עם צרפתי, מנהל המוזיאון שבג’רבה. איש־מדע צעיר היה זה, שגמר חוק לימודיו בסורבונה שבפריס. כיון שאפרים היה אותה שעה הצרפתי בעל הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר באי, הזמינו מנהל המוזיאון לביתו ושוחח עמו ארוכות. משהוברר למארח, כי אורחו יהודי הוא, פנה אליו בבקשה, שיגלה לו היכן מושבם של “זקני־ציון”. וכאשר ניסה אפרים להסביר לו, כי אין ענין “זקני־ציון” אלא בדותה ללא שחר, לא קיבל דעתו. אחת העובדות, שהביא על מנת להוכיח, שאמנם קיים מרכז עולמי של יהודים מעין זה היה הסיפור, כי שבוע ימים לפני הפלישה הגרמנית הפסיקו פתאום יהודי המקום כל עסקות מקח וממכר, ואין כל הסבר אחר להתנהגותם זו, אלא בהוראה שקבלו במישרין מאת “זקני־ציון”. הוא טען גם, כי בג’רבה מצויות גניזות מענינות של כתבי־הקודש היהודיים, וכיון שנכרי הוא, אין מניחים לו לגשת אליהן.

לאחר שעשה כחמישה ימים באי־הפלאים, חזר אפרים לתוניס במטוס קטן, מין “פרימוס”, שהיה בו מקום לשני נוסעים בלבד. הטיסה היתה קשה מאוד. עוד הם מעל למדבר התחוללה סופה והמטוס עלה וירד בקפיצות ללא הרף. לבסוף נתגלה איזה קלקול במנוע והטייס נאלץ לנחות בלב המדבר, ולאחר שעות של מאמצים לתיקונו, הודיע, כי אין הוא יודע אם יצליח להביאם למחוז חפצם, ועל כן משחרר הוא את עצמו מכל אחריות, והברירה בידיהם, להמשיך מסעם או להישאר בלב המדבר. כמובן בחרו להמשיך. ואף אמנם חזר אפרים בשלום לתוניס, סעד על שולחן מלווהו, הקצין הימי, והפליג בסיפורים באוזני עקרת הבית על “נסיעתם” המשותפת לאי ג’רבה…

ועתה, אך תמה ונשלמה פרשת מסע אחד, החלו אפרים ויגאל מתכננים מסע אחר, מסעם למרוקו, על אף איסורו של נציג המחתרת הצרפתית, שארץ זו היתה מחוץ לתחומי פעולתו והשפעתו. תחילה ניסו מזלם בתחבורה אוירית. אך לא הצליחו בדבר, מאחר שהתחבורה באויר היתה בידי האנגלים, אשר לא נזדרזו למלא בקשותיהם של קצינים צרפתיים. לבסוף יצאו ברכבת ורק לאחר מסע יממה תמימה הגיעו לקזבלנקה.

 

פרק עשרים ושנים: הפעולה במרוקו ותוניסיה נושאת פרי    🔗

מרוקו היתה מחולקת לשלושה חלקים – החלק הצרפתי, החלק הספרדי והאזור החופשי של טנג’יר. להלכה היה עיקרו של השלטון במרוקו הצרפתית מרוכז בידי הסולטָן וחצרו, אך למעשה שלטו כאן הצרפתים שלטון ללא מצרים. בחלק הספרדי לא היתה לסולטן כל שליטה ואילו בטנג’יר שלטה ועדה של נציגי ארצות שונות ובראשם נציב ממונה.

יהדות מרוקו מנתה אז כ־280–290 אלף נפש, מהם 250 אלף במרוקו הצרפתית, כ־20 אלף בחלק הספרדי, וכ־10–15 אלף בשטח טנג’יר. היהודים נחשבו “נתיני הסולטן”, כבימי הביניים באירופה, ללא כל זכויות שהן. פזורים היו בעשרות קהילות, מרביתם בערים ורק כעשרים אחוז בעירות ובכפרים, למן חוף האוקינוס ועד לגבול אלג’יריה, מחופי הים התיכון ועד גבולות הסהרה – וגם בתוך הרי האטלס.

רק מיעוט קטן של יהדות זו ניסה להתבולל בתרבות צרפת. ואילו הרוב המכריע, בעל שורשים יהודיים עמוקים וחינוך מסורתי, דבק בערכי היהדות. רק שכבה דקה היתה בעלת אמצעים, ובה גם עשירים מופלגים, ואילו בקרב מרבית האוכלוסיה בגטאות שרר עוני בל־יתואר. רבים היו הנגועים במחלות עינים והשחפת היתה חזיון נפוץ.

יהדות מרוקו היתה מאורגנת קהילות קהילות ובראשן פרנסים נבחרים. בקהילת קזבלנקה, שהקיפה אותו זמן כ־80 אלף נפש, לא הגיע מספר בעלי זכות הבחירה אפילו לאלף אחד ולמעשה היו הפרנסים נבחרים על־ידי כמאתים מבני העדה, ולא יותר. וגם בחירות אלו, כביכול, היו טעונות אישורו של הממונה מטעם הסולטן. היהודים נשפטו לפי חוקי הקוראן והיו נתונים לחסדי הסולטן והמנגנון שלו. יחס השלטונות הצרפתיים במקום לעדה היהודית לא היה משופר ובהמשך פעולתם עמדו השליחים על העובדה, כי התקלות על דרכם אירעו ברובן בעטים של הצרפתים, אשר עשו כל שיכלו על מנת להכביד על עבודתם.

התנועה הציונית היתה מאורגנת בפדרציה בלתי־חוקית, שפעולתה היתה בסתר וללא פרסום. פעל אז במרוקו משרד “היאס” ובראשו נציג מיהודי פולין. השליחים ידעו והבינו, שלא יוכלו לשהות זמן רב במרוקו, ועל כן החליטו לפעול במהירות. פנו אל אותו יהודי, גילו לפניו זהותם וביקשו להיפגש עם ראשי העדה. זימן למענם את נשיא הפדרציה הציונית ועוד שלושה מנציגי הציבור. היתה זו פגישה נעימה ונרגשת. הבחורים אמרו:

– אנו, שליחי־מדינת־ישראל בדרך, באנו להקים כאן בסיס לחינוך הנוער להגנה ולעליה ומבקשים עזרתכם.

מיד קם ראש הפדרציה הציונית וענה:

– נעשה ונשמע.

בקזבלנקה התנהלו חיים יהודיים מאורגנים. היה קיים ארגון על שם שרל (קרל) נטר ולו בית רחב־מידות, במשותף עם בוגרי “אליאנס”, – מקום מפגש הנוער על כל חוגיו. בעיקר נפגשו לבילוי נעים ולספורט. עתה באו השליחים בהצעה לערוך בבנין זה סמינר לחודש ימים. ההצעה נתקבלה ברצון. ערב ערב היו בני-נוער מתכנסים כאן, מקשיבים להרצאות, משוחחים בצותא ועונים על שאלות. וכך מבלים היו זמנם יחד עד לאחר חצות. ובצאתם, היתה השיחה נמשכת עד שעה מאוחרת בלילה ולפעמים עד אור הבוקר.

גם כאן נתגלו מספר אישים, בוגרים וצעירים, אשר שימשו לאחר מכן בסיס לכל הפעולה הענפה. אך תחילה חשו השליחים, שהקרקע עדיין אינה כשרה לתנועת נוער, וביחוד מאחר שהיה עליהם לצאת את המקום בזמן הקרוב. על כן הסתפקו בפעולה כללית, בהבטחת קשר עם התנועה בתוניסיה ועם הגרעין בארץ.

בימי שהותם במקום נתקבלו סרטיפיקטים מספר מידי פ. ליכטנשטיין (לשם), אשר עשה אותו זמן בשליחות המוסדות הלאומיים בליסבון. הבחורים סייעו בחלוקת הסרטיפיקטים והקימו מעין “הכשרה־של־יום־ראשון”; וכך גילו מספר בחורים מצויינים מבני המקום, שקשרו אותם לגרעין בארץ וחלקם אמנם הצטרף אליו לאחר זמן.

במסעו זה נתקל אפרים לראשונה בגטו של קזבלנקה והזועה של חיי היהודים במקום נתגלתה לפניו בכל מערומיה. עוני מעין זה לא ידע לפני כן. נפגש במשפחה בת עשר נפשות, שגרה בתוך כוך באמצע הרחוב. בתחומי הגטו הצר התגוררו לפני המלחמה 55 אלף נפש. לאחר פרוץ המלחמה נוספו שם עוד 30 אלף, ללא תוספת מבנה כלשהו. שכר הדירה האמיר מעלה מעלה והאנשים שכנו ממש איש על ראש רעהו.

הנוף אשר מחוץ לגטו היה נהדר במראהו. העיר משתרעת על שטח הגדול בהיקפו מתל אביב; וכשמה כן היא – קזבלנקה – לבנה כולה. אחד ממרכזיה העיקריים הוא ככר הנושא את השם “פלס־דה־פרנס”. מעבר אחד של הכיכר יש בתי קפה יפים, וממול, מאחורי עמודי הפרסומת הגבוהים המסתירים את הלכלוך והזוהמה – הגטו.

כוכים וסמטאות, חצרות וחדרים, קוביות קוביות – זהו הגטו. והכל מלא וגדוש אנשים, נשים וטף, ללא סידורים סניטריים כלשהם, מתוך הזנחה ועוני שלא ישוערו. כאן מתגוררים חולים, בעלי־מומים ועיורים לאלפים. ועל רקע זה צמחו והשתרשו כל מיני תופעות פגומות מכל הסוגים, למן משחקי הימורים ועד לגניבות ומעשי תרמית. ועם זאת נתגלה כאן ריכוז אדיר של כוחות רדומים המבקשים פורקן וצמיחה. היו כאן בני נוער לאלפים המשוועים לטיפול וחינוך. וכל אלה גם יחד היו בעיני הבחורים מקור לא אכזב של יהדות, אשר לא התבוללה, של יהודים, המאמינים באמונה שלמה וטהורה, כי ביום מן הימים יבוא המשיח והם ישובו לארץ־הקודש.

מרחק של מאות מטרים בלבד הפריד, לכאורה, בין רובה של היהדות בתחומי הגטו פנימה, לבין המיעוט הקטן שמחוצה לו, ובו מספר עשירים מופלגים. אך תהום שבין עולמות שונים לחלוטין היתה פעורה ביניהם, ללא קשר וללא גשר, ללא יחס ודאגה. ואפילו הציונים שביניהם רחוקים היו מהבנה, כי הם אחראים לעם הזה והיו מנסים להסביר התנכרותם בנימוק של “שלילת הגלות” מבחינה ציונית, ועל כן אין זה “כדאי” להשקיע עמל ביהודים אלה.

בקרב חברי ה"ועדה" הציבורית לעניני העדה היו אישים מעניינים ביותר, משכילים גדושי תרבות־מערב ותרבות־מזרח גם יחד. אחד מאלה הזמין את שני השליחים לביתו, שהיה בחינת ארמון־זוטא, מוקף גן מטופח והכל בו בנוי וערוך בטוב טעם, בסגנון הארכיטקטורה האירופית המודרנית. האיש עצמו קיבל פניהם בלבוש ערבי ושיחתו קלחה מתוך מזיגה משונה, אשר הלך־רוח של אצולה ספרדית וגינונים מזרחיים ותרבות צרפת היו משמשים בה בערבוביה.

בימי שלטון וישי שימשה הועדה מעין ועדת מצב פנימית לעניני היהודים. בין השאר, כונס חומר ונערך ספר, שהוגש גם לרוזבֶלט, על קורות היהודים במשטר זה והגילויים האנטישמיים כלפיהם. אירעו מקרים קשים. יהודים הוכו וחיו בטרור, ביחוד בהרי האטלס. והיו שהלכו משם ברגל במשך חודשים, עד שהגיעו לקזבלנקה, על מנת להתלונן באוזני השלטונות. במקומות שונים היו מקרים של פרעות והפליה רשמית באספקת חלב לתינוקות יהודיים לעומת הערבים והצרפתים, ועוד כיוצא באלה.

עתה היוו חברי ועדה זו מעין גוף מיעץ ליד השליחים בפעולתם.

לאחר שחלף זמן מה לפעולתם במקום, הבינו הבחורים, כי אין זה מן החכמה להתחמק מפני המשרד הצבאי שאליו השתיכו והחליטו להתיצב. הגיעו לרבּט, בירת מרוקו, וחיזרו שם לשוא אחר המשרד המיועד להם, אך לא מצאוהו, כי היה זה משרד סודי ביותר, אשר כתובתו ידועה היתה רק ליחידי סגולה. לבסוף, לאחר ששילחו אותם מאיש לאיש, נקבעה להם פגישה עם קולונל מסוים, ראש השירות החשאי לכל אפריקה. הסיעם אל מחוץ לעיר, ושם, בחוילה מבודדת, קיבלם הקולונל בחשד גלוי ולאחר שיחה קצרה הזמינם לשוב למחרת היום. ברור היה להם, שכונתו לברר בינתים זהותם במשרד המתאים באלג’יר. ואמנם, בבואם שנית, שאלם ישר לענין מה מעשיהם כאן. ענו את התשובה, שהכינו מראש, כי מרכז המודיעין בקהיר מעונין לדעת את הלך־ הרוח בקרב התושבים היהודיים בצפון־אפריקה ויחסם לצרפת שלאחר וישי ומה בכלל מתרקם בקרבם – וכל אלה הם חוקרים במקום. ואמנם, התשובה נתקבלה על דעתו של הקולונל, שאמר:

– אם הענין חשוב לקהיר – הוא חשוב גם לי.

קבע להם הקולונל פגישה עם סרן אחראי לשטח מסוים של שירותי המודיעין במרוקו וביקש, שיגישו לו דו"ח בעקבות שיחתם אתו. הפגישה עם סרן זה היתה נוחה. למזלם היה טירון במקום ללא כל מושג על הנעשה בסביבה. היה סבור, כי מספר היהודים במרוקו מגיע לשני מיליון ויותר, פי כמה ממספרם למעשה. ועל כן שיווה חשיבות מיוחדת להלך הרוח שבקרבם וביקש לחקור מה עמדתם כלפי אמריקה וכלפי צרפת וכיוצא באלה. הוא הביע את חששות הצרפתים לגבי האמריקאים, המבקשים להשתלט על מרוקו; וכיון שמטרתם להקים כאן בסיסים משלהם, קושרים הם, בין השאר, קשרים עם היהודים בפגישות חשאיות, ורב החשש להסכם אמריקני־יהודי, בעקבות נסיונם הקשה של היהודים עם צרפת של וישי. משום כך הטיל הקצין על הבחורים היהודים לחקור בדבר.

תפקיד זה לא נעם, כמובן, לשליחי ארץ־ישראל. על כן כינסו את ראשי העדה וסיפרו במה הענין, ולשמחתם נתקבל הדבר כגילוי של נאמנות ואחוה מצדם. בו במקום החליטו לחבר את הדו"ח במשותף ולאחר שיקולים רציניים סיכמו גם קַוים עיקריים שלו: אמנם, נכון הדבר, קיימים קשרים בין יהודי המקום לבין יהדות ארצות־הברית ובאמצעותם יש קשר עם השלטונות האמריקניים אף כי יהדות מרוקו פרו־צרפתית היא ביסודה ומאמינה בצרפת וביסודותיה הליברָליים; ואולם התקריות של ימי וישי ושלילת החופש מאת הנוער היהודי, שהצרפתים מונעים חרותו הרוחנית, ביחוד בשטח הציונות, מחד, והעדר זכויות ליהודי מרוקו מאידך – כל אלה גם יחד יש בהם כדי לדחוף את האוכלוסיה היהודית לזרועות האמריקנים. ובסיכומו של הדו"ח פירטו את אשר רצוי, לדעתם, שהשלטונות הצרפתיים יעשו לחיזוק אהדתה המסורתית של יהדות מרוקו.

כל אותו הזמן לא נטשו השליחים את רעיון הצניחה לצרפת. והנה נודע להם, כי יש בקרבת מרקֶש בסיס תעופה אמריקני. שמעו, כי יושב שם יהודי מארץ־ישראל, אגרונום בשם קלינקר, המנהל זה שנים את חות הברון רוטשילד ליד מרקש. יצאו למקום. באו לעיר־קסמים לרגלי הרי האטלס, בלב המדבר, שנופה נהדר והיא טובלת בים דקלים רעננים. גילו שני השליחים הארצישראלים במדי קצינים צרפתיים את ביתו של קלימקר ודפקו על דלתו, וכאשר הופיעו בפתח שתי נשים, גרות הבית, שאלו הבחורים בצרפתית לאגרונום. האיש לא היה בביתו, אך הבחורים התמהמהו ולא נזדרזו להסתלק. והנה הם שומעים להפתעתם כיצד אשה אחת פונה לרעותה בעברית רהוטה, בזו הלשון:

– מה רוצים כאן הברנשים הללו?

ומה רב היה תמהונן של הנשים, כשהאורחים המוזרים ענו אף הם בעברית. לא היה קץ לאושרן. הוזמנו להיכנס הביתה ובילו ערב נעים. שם נפגשו עם כמה טייסים אמריקנים, הקליטו שירים עבריים במכונת הקלטה ולבסוף הוברר, כי צפויה להם איזו אפשרות של טיסה לצרפת כעבור יומיים.

למחרת היום יצאו עם מארחם לתור את הארץ. בהתקרבם להרי האטלס, והנה דמות רכובה על חמור. קלינקר הכיר בלבושו של האיש, השונה במקצת מלבושם של ערביי המקום, כי יהודי לפניהם. פנה אליו בצרפתית, והאיש לא הבין. אך משפתח בעברית – אורו פניו. יהודי משבט השלויכים היה זה, מיהודי המערות שבדרום מרוקו, אשר מספרם הגיע לשבעת אלפים נפש בערך – יושבי כפר ברובם, גבהי־קומה ועיניהם תכולות. בשמוע האיש, כי מירושלים הם, ירד מעל החמור והחל מחבקם ומנשק ידיהם. וכך עמדה החבורה לרגלי הרי האטלס, יהודים מארץ ישראל ויהודי “מעבר להרי חושך” אשר מרחק אלפי קילומטרים ומאות שנים מפריד ביניהם – והנה אין מחיצה, כאחים ממש, ירושלים מאחדת אותם ושפת עבר שפתם.

לאחר פגישה זו הבקיעו דרכם לתוך ההרים. היתה זו נסיעה שכולה התפעלות. ההרים, בגובה הרי האלפים, חצויי גאיות ועמקים. ובלב לבם נתגלה להם כפר יהודי, שיושביו חיו במערות. כשנודע הדבר, כי מארץ־ישראל הם, היתה השמחה גדולה. אצו והביאו יהודי השומע עברית. הזמינם לסור למערתו. הרכינו ראשיהם ונכנסו לתוך המערה. נקיון למופת שרר שם. הגישו להם כיבוד וסעדו לבם. ובצאתם מפתח המערה, והנה כל יושבי הכפר ניצבים הכן, צרורות על שכמם ומקלות בידם. תמהו הבחורים ושאלו לפשר דבר. ואז נודע להם, כי היהודים הללו, צמאי הגאולה, הבינו דברים כפשוטם – סבורים היו, כי שליחים אלה מארץ ישראל באו לקחתם לירושלים והרי הם מוכנים ומזומנים לדרך. נתרגש לבם של הבחורים והבטיחו למתקהלים, שלא ישכחום. ואמנם, לאחר שנים, קיימו הבטחתם.

ממרקש חזרו לתוניסיה, כשבלבם איזו תכנית של צניחה לצרפת. אולם החליטו, שלא לעשות את המעשה על דעת עצמם, בטרם יקבלו אישורו של שאול. בינתיים נתקשרו בעבותות אהבה ליהדות צפון־אפריקה, מלאת החיות ורבת־הכיסופים, ומחשבה התחילה כוססת בלב, כי יתכן, שפעולתם כאן חשובה לא פחות מן השליחות הצפויה להם בצרפת. הרחיבו תחומי הפעולה. התחילו בהפצת חומר קריאה במחתרת, שהדפיסוהו בידיהם בבית דפוס יהודי, אשר קשרו אתו קשרים. בין השאר תרגמו ופירסמו מכתביהם של ראשוני העולים, אשר הגיעו מאלג’יר לבית־אורן, קיבוצם של שני השליחים, והעבירו את החומר המודפס גם לאלג’יר.

בטרם יצא אפרים את מרוקו, אירע לו מאורע אישי, אשר רק המציאות היהודית יודעת שכמותו. בהיותו מהלך ברחובה של קזבלנקה בחברת יגאל ידידו, והנה צועד לפניו על המדרכה שמעבר לרחוב אביה של ברתה אשתו, אשר מאז ראשית מלחמת העולם נותקו קשריהם. בנדודיו המרובים בעולם, מאז נמלט מידי השוט הנאצי בבלגיה וממחנה הריכוז בצרפת והתגלגל לספרד, נעלמו עקבותיו, ובתו וחתנו לא ידעו עליו דבר. ועתה נפגשו לפתע פתאום ברחובה של קזבלנקה…

שלושה החלוצים הראשונים שעלו לארץ מתוניס, שימשו יסוד לגרעין חלוצי צפון־אפריקה בקיבוץ בית אורן. עיקר הפעולה בקרב התנועה החלוצית בתוניסיה נתרכזה מסביב לאישיותה של נדיה, בת למשפחת סוחרים אמידים. בשעת שליחותם הראשונה של בחורי המוסד־לעליה היתה עוד נדיה תלמידת האוניברסיטה באלג’יר ונשאה נפשה לעליה ארצה. הוריה התנגדו לעליתה והיא נאלצה לחזור לתוניסיה. בחורה אמיצה היתה נדיה, עצמאית ונאורה וכוחה רב כנואמת הכובשת את הבמה, צנועה ופשוטה בהליכותיה – הרוח החיה של התנועה בתוניסיה. לפניה גילו השליחים את סיכוייהם להגיע לצרפת. ובשיחה רצינית אתה שוכנעו, כי תפקידם כאן, בצפון־אפריקה, שקול כנגד המטרה האחרת שלפני עיניהם. בלהט ובכאב דיברה על מחצית מיליון היהודים העזובים לנפשם, שאיש לא התעניין בהם עד עכשיו, ועל אף היותם מושרשים בעבר היהודי, נשארו בצדי הדרך של ההיסטוריה היהודית – דוקא הם, שנגע ההתבוללות פסח עליהם והם ברובם תמימי לב, הנושאים נפשם לארץ־ישראל. ויהודים אלה, העשויים להוות חומר אנושי מצוין לבנין הארץ, יושבים ומצפים שיעוררום, שיקבצום ויראו להם את הדרך.

נדיה עצמה היתה בעיני השליחים סמל ליהדות זו והכוח הגלום בקרבה. דבריה שיכנעו אותם, כי אמנם כאן מקומם וזו שליחותם והתקשרו ליהדות צפון־אפריקה בלב ונפש.

ובינתים נכנעה גרמניה ובולמוס תקף את הכל. סוף המלחמה וראשית השלום! ביום ובלילה התגודדו השליחים יחד עם רבבות יהודים והאוכלוסיה כולה ברחובות תוניס. יחד עם כולם ניצבו בחצר הנציב העליון הצרפתי ושרו את שירת ה"מרסיליֶזה" ועמדו דום לצלילי ההמנון של הביי. ובלבם ההרגשה, כי אם אמנם לא הביא קץ המלחמה פדות לאנושות כולה, על כל פנים נפתחת תקופה חדשה, בעלת אפשרויות בלתי מוגבלות, לפני יהדות העולם והישוב בארץ־ישראל.

עתה הגיעה שעת קציר לפעולה. העבודה בתנועה נשאה פרי. הרחיבו את ההכשרה; הוסיפו חוה, קמו סניפים חדשים בערים שונות. התכונן גרעין לעליה. והפעם נמנו עם חברי ההכשרה לא ראשוני התנועה בלבד, אלא גם חברים חדשים.

הישגי התנועה ופועלה נתגלו להם לשליחים, נוסף לכל, גם בסמל – בנערה בת האי ג’רבה, אשר אפרים פגשה לראשונה בהכשרה והיא עדיין ילדה קטנה וביישנית, בלבוש הג’רבאי המסורתי, היושבת על הרצפה בפינת החדר, כי עוד לא ידעה כיצד יושבים על ספסל ולא הסכינה לחברת גברים. ולא חלף זמן רב ואותה הילדה היתה לאחת החברות הפעילות והמסורות ביותר, כולה אהבה ורחמים ומסירות. והחברים ראו בה את הנכס הנכבד ביותר אשר עשו בפעולתם – תחילה כחברת ההכשרה ואחר כך עם העובדים והבונים בחברה הקיבוצית בארץ.

כך עשו נפשות רבות אחרות בפעולתם הלוהטת, אשר הקיפה שטחים רבים. מאחר שלא היה ברשות השליחים ספר, או אפילו חוברת כלשהי בצרפתית, הניחו באמצעים הדלים יסוד לספריה, שקראוה על שם ברל כצנלסון. הם עצמם היו הכותבים והעורכים והמדפיסים. כך הדפיסו כמה חוברות על נושאים כגון “בעיות הכלכלה של ארץ־ישראל”, “מרד גטו ורשה”, “השאלה הלאומית בכתבי בורוכוב”, “האוטואמנציפציה של פינסקר”, ועוד. היה זה מפעל מקורי ונועז בתנאי המקום והזמן, והוא שסייע בידם להרחבת פעולתם. כן המשיכו בהרצאות בקרב חוגי נשים, בפגישות עם חברי תנועות נוער, בהדרכה בקרב הפדרציה הציונית, וכדומה.

רופא עינים יהודי נודע, שהיה מפורסם גם מחוץ לתחומי תוניס, שימש גם הוא בעיני השליחים סמל למצבו העגום של היהודי בצפון־אפריקה, לרבות איש האינטליגנציה, המושרש והמועיל. אותה תקופה לבש הדוקטור הנכבד מדי קפיטן, מאחר שהתנדב לשירות צבאי בימי המלחמה. על מיטב ערכי התרבות הצרפתית חונך, למד בפריס וראה עצמו צרפתי לכל דבר, התנדב לשתי מלחמות העולם ונפצע – ובכל אלה לא חש אף במאומה ביהדותו. אך ערב אחד פתח וסיפר באזני השליחים סיפורו היהודי מימי היותו קצין בחזית. שם חי והתרועע עם הקצינים האחרים, כולם אנשי תרבות ובעלי השכלה גבוהה, כאחד מהם. בחיי החזית נתקשרו קשרים עמוקים בין איש לרעהו ולא רק היכרות של מה בכך. והנה, כאשר נפצע והועלה נטול הכרה למכונית־משא בדרכה לבית החולים – חזרה פתאום הכרתו אליו מבלי שהבחינו בכך הקצינים חבריו, אשר היו שקועים אותה שעה בשיחה בו כיהודי. לתמהונו, הבחין בנימה אנטישמית בדבריהם עליו, למרות כל החבֵרות. נזדעזע עד עמקי נפשו. הרי הוא שפך דמו למען צרפת ככל אחד מהם, זכה לאותות הצטיינות, ודוקא אלה הקרובים לו ביותר מדברים בזלזול עליו ועל יהדותו, בשעה שהוא מוטל פצוע, קרבן המולדת המשותפת. ומאז נתפכח. ובלבו אין הוא עוד צרפתי, אך גם לא יהודי, כי כבר מאוחר מדי להתחיל הכל מחדש – כבן 45–50 היה – אבל בהכרתו מבין הוא, שעליו לתת יד לענין היהודי והציוני.

סיפור זה של רופא יהודי, והוא סיפורם של רבים, שפך אור על הטרגדיה של האינטליגנציה היהודית בצפון־אפריקה, הלא היא הטרגדיה היהודית בכל ארצות העולם.

השליחים קירבו לפעולתם את הרופא, שסייע בידם בהזדמנויות רבות ובו ראו סמל לנפש שעשו בפעולתם, יהודי תועה־דרך כשיה אבודה, החוזר לאמו הורתו. בו ובשכמותו התברכו בלבם.

אך גם צללים כבדים העיבו דרכם. הופעתם של השליחים בתוניסיה כקצינים צרפתים, עוררה רגשות מעורבים בחוגים יהודיים מסוימים. בד בבד עם האמון כלפיהם ושיתוף הפעולה, החלו מבצבצים פה ושם אותות הסתה נגדם; ולבסוף נמצאו גם מלשינים עליהם בפני הצרפתים. הבחורים הוזמנו אל השלטונות ושם הראו להם מכתבי הלשנה עליהם, רובם מיהודים וקצתם מערבים. יש לציין בצער כי נמצאו בלשים יהודים רבים, אשר הבלשות מקצועם, שעבדו באותה התקופה בשירות כל הצדדים, גם בשירותם של הערבים. יהודים אלה, מתבוללים ברובם, ראו את השליחים מארץ־ישראל בעין רעה. ועתה הגיעה שעתם להיפטר מהם.

ואמנם, הבחורים קיבלו הוראה לצאת את תוניסיה ולחזור לארץ. תחילה ניסו להתחמק ודחו ביצוע ההוראה במשך ארבעה חודשים. בינתיים התחלפו המפקדים במקום. אותו הקצין שנסע עם אפרים לג’רבה ונשאר בספכס, נתמנה כאחראי לפעולה במקום, ומכיון שלא היה מעונין אלא בו בעצמו – הניחם לנפשם. עד שלבסוף נתקבל צו מפורש מן הארץ, שעליהם לשוב הביתה – הסתבר, כי יד המלשינים, שלא יכלה להם במקום, הגיעה עד למרכז. עתה נאלצו סוף סוף להתיצב בפני השלטונות. קולונל מופתע שאל בחומרה:

– מה, עודכם כאן? – ונתבקשו להסתלק מיד.

טסו ישר לקהיר – זו הפעם הראשונה בטיסה גלויה וישירה ומסודרת. בקהיר פעל אז ויקטור מאיר, שהיה ידוע בחוגי עליה בית בכינויו “הטנור”. נפעם למראיהם, הפשיט מעליהם את המדים הצבאיים והפקידם בידי תמר שהם ועוד חבר, שהביאום לאיזה מחנה. שם נפגשו עם שמריה צמרת מבית־השיטה, בדרכו בשליחות המוסד־לעליה לאירופה. פרץ ויכוח ביניהם. אפרים היה סבור, כי עליהם לנסות ולהגיע מקהיר לאירופה, יחד עם שמריה. פנו אל שאול בארץ והוא פסק אחרת – עליהם לחזור תחילה ארצה.

הגיעו לתל־אביב בלילה. למחרת הבוקר המשיך אפרים דרכו לבית־אורן. אצה לו הדרך להגיע לביתו ובחוסר סבלנות ביקש לבחור לו שביל קצר ומעתלית עלה ברגל בהר. הוא מתקרב למשק בדרך הכרם, והנה שומר, איש חדש בבית־אורן, קורא אליו:

– היי, חבר, מה אתה עושה כאן? אל מי פניך מועדות?

הפעם נשאר בבית שנה תמימה, בטרם יצא בשלישית.

 

פרק עשרים ושלושה: הבסיס בקושטא חידש פעולתו    🔗

קושטא, לשעבר בירת תורכיה, שהיתה מדינה ניטרלית כמעט עד סוף מלחמת העולם השניה, שימשה בשנות 1940–1945 אחד המרכזים הסואנים של המדיניות הבינלאומית המסוערת. נוסף על ריכוז גלוי ונראה לעין של מדינאים זרים, היו פרושות כאן, בקרבת חזית הבלקָנים, רשתות ריגול ומחתרת של מדינות שונות ולאומים רבים. חברות סעד בינלאומיות וארגוני עזרה למיניהם קבעו בעיר זו מרכזי פעולה שלהם לשעת חרום. והאסון היהודי הזעיק לכאן נציגים של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית ו"ג’וינט" ואחרים, כולם כאחד כורעים תחת עול הבשורות האיומות וקצרי־יד מלהושיע.

מיוחדת בין כל אלה היתה החבורה הקטנה של משלחת “המוסד־לעליה” במעונה הצנוע, ברחוב איסתיקלאל 48. הם באו לכאן בוערים באש השליחות שהטילו על עצמם ובלבם הרגשת אשמה כבדה על אפס המעשה בימי המלחמה. החבורה לא התאוששה עדיין מן המהלומות והתבוסות של מפעלי “עליה־בית” עם פרוץ מלחמת העולם ומהתנפצות תכניותיה עם כניסת איטליה למלחמה. בכל נימי נפשם היו דרוכים עתה למלא מבסיס זה, האשנב לאירופה, את אשר החמיצו בבסיסים אחרים. קולות הענות של יהדות יון ובולגריה ורומניה, המשוועת להצלה מאז הכיבוש הנאצי, האיצו גם הם לפעולה. ועיני הישוב הנשואות אל שליחי המחתרת, אם בתקוה ותפילה ואם בביקורת ותביעה, הגבירו את נטל האחריות.

צבי יחיאלי יצא ראשון לקושטא עם חידושו של בסיס־פעולה זה, לאחר ההפסקה מאז ימֵי הספינה “דריאן 2” (1940–1941). יחידי ובודד התלבט כאן בטיפולו בספינת הספורט הקטנה “לילי” ובחיפושיו אחר ספינות נוספות. בסוף 1942, עם הידיעות הראשונות על מסע ההשמדה הנאצי בפולין, קבעו מושבם בקושטא זאב שינד (דני), אהוד אבריאל, משה אורבוך (אגמי) ואחריהם שאול אביגור. בראשית שנת 1940 החליט “המוסד־לעליה”, כי שאול יצא שוב לאירופה, למרות תנאי המלחמה. מטרת שליחותו היתה לקבוע בשוייץ בסיס לחידוש הפעולה ולנסות לבקש שבילי הצלה ועליה. ההכנות למסעו הושלמו, אך בינתים נצטרפה איטליה למלחמה ולכל התכניות הושם קץ, ימים ספורים ממש לפני המועד שנקבע לצאתו. עתה הצטרף שאול לחבורה בקושטא. כל הארבעה היו מראשוני הפעילים של “המוסד־לעליה” ומתמידיו, כשמאחריהם שנות נסיון של פעולות עליה במחתרת, אם מאתונה, עוד ב־1934, אם מוינה, על פני הדונאו, ב־1938, ואם מעיראק ומסוריה ב־1942. קושטא גם היא לא היתה זרה לחלקם מפעולות בתקופות שלפני־כן.

למעשה, לא חלה כמעט כל הפסקה בנסיונותיהם של אנשי “המוסד־לעליה” לפרוץ דרך להעפלה מתורכיה בכל התנאים. בסתיו 1941, מיד לאחר שהגרמנים חסמו את הדרכים מרומניה ובולגריה יצא דני בשליחות לאיסטנבול. לא נתגבשה אז עדיין כל תכנית ממשית לפעולה, אבל ברור היה, כי שליחי המחתרת חייבים לשבת במקום, “לבנות” קשר ולנסות להוציא יהודים מן התופת הנאצית. ואמנם, דני ישב בקושטא, יחידי ובודד, מנסה לפעול כה וכה. כאשר נכנסה אמריקה למלחמה בימי פֶרל־הרבור נוצר מצב חדש, שגרם מכשול נוסף – מעתה, מאחר שאמריקה לא היתה עוד מדינה ניטרָלית, בטלה האפשרות של ניצול דגל פנמה, אשר בו חסו רבות מספינות “המוסד־לעליה”.

בראשית 1942 השקיע עצמו דני בגישושים להוצאת יהודים מבולגריה ורומניה בסיועם של שירותים מסוימים בקרב הכוחות הבריטיים והאמריקניים. קשרים ראשונים בכיוון זה קשר בעזרת אליהו אפשטיין (אילת), נציג המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בקושטא באותם הימים. בסיועו בא בדברים עם ראש סוכנויות חיל־הים הבריטי ועם הקונסול הכללי האמריקני בקושטא, שהיה בעל מעמד רם בקרב נציגי ארצות־הברית לעניני המזרח התיכון, באמצעותם קיוה לכבוש לתכנית את שלטונות תורכיה, אף כי היו פרו־גרמניים באותה התקופה, ולהגיע לידי קשרים עם בעלי ספינות בבולגריה. דני חזר ארצה, הביא תכניתו בפני המרכז והתכנית אושרה. כן קבעו, כי טדי קולק ישתף פעולה בקשרים עם האמריקנים והבריטים.

דפים שנתלשו מפנקס רשימותיו של דני מראשית שנת 1943. מגלים טפח מהווי פעולת מחתרת ההעפלה באותם הימים.

“בתחילת פברואר הגעתי שוב לקושטא”. – נאמר ביומן. – “באותם הימים נתנה ממשלת ארץ־ישראל סוף סוף רשות לסוכנות היהודית להוציא קבוצות נוער, שבעים וחמישה לקבוצה, משלוש הארצות רומניה, בולגריה והונגריה. הסוכנות היהודית השקיעה כל מאמציה בהוצאה לפועל של התכנית הזאת, ובחודשי ינואר–אפריל באו שתי קבוצות מהונגריה וקבוצה אחת מרומניה. לא היתה כל תקוה להשיג רשות יציאה ואמצעי טרנספורט למבוגרים. על כן ראינו צורך ממדרגה ראשונה במלחמתנו על העליה – להוציא יהודים בדרך שלנו… ומאמצינו התרכזו בשתי ארצות, רומניה ובולגריה. קודם כל עמדו בפנינו שני קשיים עיקריים, שעליהם צריך היה להתגבר – רשות היציאה וספינות. לא נעלם מאתנו, שגם אם נתגבר על אלה, נעמוד בפני מכשול שלישי והוא – יחסם של השלטונות התורכיים לספינה של עולים ללא ויזות־מעבר וללא רשות כניסה לארץ־ישראל. ואולם לא יכולנו לראות מוצא אחר לאסון היהודי, אלא יצירת לחץ מוסרי בעולם וריכוּז ידידינו למלחמה לזכות הכניסה של ספינה הנושאת עולים לארץ. את המפתח להגשמת רצוננו ראינו בשליטה שלנו על ספינות, אשר תהיינה מוכנות להביא עולים לתורכיה בכל הדרכים.”

מחמת תנאי הזמן, נאלצו שליחי “המוסד־לעליה” לסטות מן הדרך שנקטו ב"עליה בית" כל הזמן – עליה בלתי־חוקית בחופי הארץ. מעתה היתה המטרה תורכיה ולא ארץ־ישראל.

התכנית במקורה היתה להביא את הספינות עד מֶרְסִין, ומשם להמשיך ביבשה בעלית־מחתרת לארץ. בינתים, עד שהצליחו שליחי “המוסד־לעליה” להשיג ספינה כלשהי, חל מפנה לטובה. בלחץ הסוכנות היהודית הסכימו השלטונות הבריטיים להעניק בתנאים מסויימים רשות־כניסה לארץ־ישראל לפליטים יהודים שהצליחו לצאת מארצות האויב. אבל איך מוציאים אותם מעבר לחומת החזית?

אותו זמן, מאז אסון טביעת “סטרומה” ואָבדן ספינות רומניות קטנות אחרות, חל איסור חמור על צאתן של ספינות רומניות לים. פעילי המחתרת ברומניה עשו כל המאמצים לביטול האיסור – ולא הצליחו. במשך חודשים ניהלו משא ומתן לרכישת שתי ספינות יוָניות, שנבנו בבראילה והובטח להן הדגל היוני – ולא יצא דבר מכל הענין. כל אותו הזמן נמשכו המאמצים להשגת ספינות תורכיות ומדי פעם בפעם השתבש המשא והמתן והסתבך ללא תוצאות.

במיוחד השקיע עצמו דני בהשגת ספינה בולגרית. כמה מעלות טובות נודעו לבולגריה של הימים ההם, שלא היתה במצב מלחמה עם רוסיה ובה בשעה היתה בת־ברית לגרמניה. בים השחור, אשר שרצו בו כלי משחית למיניהם, של גרמנים ורוסים גם יחד, היתה ספינה בולגרית מיוחסת ובטוחה יותר. אמנם, כל ספינה בים־האגאי או בים־התיכון, ללא יוצאת מן הכלל, היתה נתונה לסכנה של פגיעת הצי הבריטי. ואילו התגשמה התכנית להוביל את הספינות עד לחוף מֶרְסִין, היו בודאי נתונות לסכנת החרמה על ידי האנגלים. גם תנאי הקשר מקושטא לבולגריה היו בימים ההם טובים יותר מאשר לארצות אחרות. נוסף על קשר הטלפון, שהיה עוד במשך חודשים רבים תקין בין קושטא לסופיה, יכלו שליחים מיוחדים לצאת ולבוא בתנאים מסוימים.

עוד בימי הטיפול בספינה “דריאן 2”, בטרם יצא צבי יחיאלי מקושטא לארץ עם הפסקת הפעולה ב־1941, בא בקשרים עם סוכן איטלקי, שהיה מוכן לצאת לבולגריה בשליחות מחתרת ההעפלה. אותו סוכן הציע קשר עם בולגרי בשם ספסוב, שהיה מוכן לטפל בהשגת ספינה, אשר תירשם על שמו. עתה, תיכף לבואו של דני לקושטא, חידש קשרים אלה. האיטלקי יצא לבולגריה וכעבור זמן קצר שלח את ההצעה בדבר ספינה בשם “מריצה”.

הבחורים ביקשו לשכור את הספינה ולא לקנותה ובכך נתכוונו להיות משוחררים מסכנת השותפות עם בעלים בולגרים שמעבר לים. ואולם, לאחר זמן קצר התברר, כי תנאי זה אינו בא בחשבון, אלא עליהם לרכוש את הספינה בכוחות עצמם. לשם בירור סופי של תנאי העיסקה, החליטו דני ואתו טדי קולק, להזמין את ספסוב לקושטא ולתהות על קנקנו מקרוב. במשך עשרה ימים נשאו ונתנו עם האיש הבולגרי ולימדוהו פרק בעניני עליה. שנים רבות חי ספסוב ביון ולרגל המלחמה חזר למולדתו, לבולגריה. היה בקיא בעסקי ימאות וביקש הזדמנות להתעשר, אבל בדרך “הוגנת”. הוברר לשליחים, כי רכושו נשאר ביון ופרט לחתימתו אין לקבל ממנו כל ערבות תמורת רישום הספינה על שמו.

היה עליהם להחליט מיד. והקשר עם הארץ אינו תקין, ומה גם להתיעצות בענין עדין וחשאי. נאלצו, איפוא, להחליט על דעת עצמם, אם להכניס ראשם לעסק, אשר ההשקעה הכספית בו גדולה והבטחון שהכלי יעבור לרשותם מפוקפק והרשיון ליציאת האנשים מבולגריה או מרומניה עדיין בחזקת חזון למועד. עמד להם רק הבטחון, כי אם ייאחזו בציפורניהם בספינה כלשהי, יגברו סיכוייהם “להזיז” את ענין העליה כולו. הרגשה זאת, אשר קשה היה להגדירה במלים, היא שנתנה בלבם את האומץ להעיז ולהתקשר עם ספסוב ולקנות את “מריצה” בתנאים קשים – עליהם היה להשקיע את כל סכום הכסף הנדרש לרכישת הספינה, התקנתה והחזקתה ולשאת בכל יתר ההוצאות, כגון עובדים, ביטוח, דלק, וכדומה. בשכר כל אלה עתידה היתה הספינה לעמוד לרשותם של הקונים רק לשתי נסיעות של עולים עד מֶרְסִין, ולאחר מכן תעבור לבעלותו המלאה של ספסוב.

במחצית מאי 1943 נחתם ההסכם. הבחורים טיפלו הרבה בספסוב, האכילוהו והשקוהו והרביצו בו תורתם – ויצא בשלום לדרכו. ודני נשאר בקושטא, הוא והספקות המנקרים בלבו. מה סבור גוי זה? – שאל את נפשו. – מה היהודים המשונים הללו רוצים ממנו, הדל והאביון, אשר כל נכסיו נשארו ביון, והם מבקשים לפתע פתאום לעשותו בעל ספינה! והוא אדם בגיל חמישים, שלא הצטיין בחכמה יתרה, שקט בהליכותיו ונוסף לכל כבד תפיסה במקצת. ואולם את העיקר תפס – כי זוהי הזדמנות לו להיות לבעל הון. ולמעמדו זה הוא יכול להגיע לאו דוקא בדרכי גזל ותרמית, אלא על ידי קיום חוזה מסחרי, שאינו מחייב אותו להשקעות כספיות, אלא לפעולות בלבד; ואם יצליח, יהיה לבעל ספינה – חלומו של כל איש ים מובהק.

למרות הספקות לא ראו הבחורים כל דרך אחרת לפניהם. כי הפעולות הנמרצות והבלתי פוסקות של הסוכנות היהודית לעליה בדרכים הרשמיות, צללו בינתיים בים של ניָרות ובשורה של ראיונות ללא תוחלת עם צירים ונציגי ממשלות. הממשלה הבריטית עשתה כל שביכולתה כדי שהעניינים לא יזוזו והכבידה על כל צעד בהגבלות ביורוקרטיות לרוב, אשר החניקו כל מאמץ באבו. לנציגי הסוכנות היהודית ולעולם כולו הסבירו, כי אי אפשר להציל יהודים, יען כי אין רשות יציאה ואין אמצעי תחבורה מארצות הכיבוש.

במחצית יוני קיבל ספסוב רשיון מאת הממשלה הבולגרית להוציא בדרך הים אלף יהודים, אשר פניהם לארץ ישראל. הרשיון, שתוקפו היה מוגבל עד ל־30 באוגוסט, הושג לאחר גמר קנית “מריצה”, בעזרת קרובו ושותפו של ספסוב, אחד הגנרלים של המפקדה הבולגרית, אשר בא כמובן על שכרו. לשם ניצול מזורז של הרשיון, ביקשו השליחים להשתמש ברשימות המועמדים המצפים לעליה של הסוכנות היהודית, מבוגרים וילדים, אשר כללו 1800 איש בערך. העבירו את הרשימות אל ספסוב; ואולם אז שוב התחילה פרשה עגומה.

בהעבירם לבולגריה את רשימות המועמדים לעליה שנצטברו בתיקי הסוכנות היהודית בקושטא, התכוונו הבחורים לנצל את הכרזת הממשלה הבריטית, שכל פליט יהודי, אשר יגיע לחופי תורכיה יזכה לרשות כניסה לארץ. האנגלים, שנתכוונו להכביד על כל הענין, לא התיחסו ברצינות לרשיון הבולגרי של ספסוב וביקשו לאשרו על־ידי הצירות השוייצרית בסופיה. הבחורים הבינו, שכאן טמון כשלון, כיון שהממשלה הבולגרית בודאי לא תסכים לאשר רשמית ובאמצעות ממשלה ניטראלית, רשיון, אשר הושג לא בדרך הרגילה ובניגוד לרוח אשר הגרמנים כפו עליה. ואמנם כך היה – האישור הרשמי לא ניתן.

באותו זמן חל גירוש היהודים מסופיה. המרכז הציוני עבר לפלוֹבדוּב. איש המשרד הארצישראלי יצא מכלל פעולה לחודשים רבים; הקשר אתו נפסק והבחורים בקושטא לא קיבלו כל ידיעה וכל תשובה על שאלותיהם ותביעותיהם. שלחו את ספסוב לפלובדוב, ובידו כל הרשימות, שהעבירו אליו מקושטא, והפנוהו אל ד"ר רומנו, אשר כרוב אנשי הצבור היהודים בפלובדוב, לא האמין בכל הענין. גם אנשי מפלגת “פועלי־ציון” ותנועות הנוער הסבירו באותות ובמופתים, כי דבר כזה אינו יכול להיות. הם לא האמינו כל עיקר, שקיימת ספינה מעין זו, וכפרו באפשרות רכישתה ובכושר נסיעתה. נוסף לכל שרר בבולגריה פחד מפני נסיעה בים. עדיין לא נמחה זכר “סלבדור” אשר טבעה בים השחור ב־1941 ובה 320 איש. וזכרו יפה את אסון סטרומה". על כן התנחמו בלבם, כי “עדיין אין המצב רע כל כך” ומנו כל מיני קשיים בריכוז האנשים לאחר הגירוש מסופיה, וכדומה.

וכך נתקע הענין. ורק באמצע אוגוסט הושגה רשימה חלקית, אשר הכין ספסוב בעזרתם של אותו סוכן איטלקי והיהודי חכמוב, שנשאר עדיין בסופיה.

במשך חודשים התנהל משא ומתן יגע. רומנו ואחרים הודיעו שאינם אחראים לענין, שהיה בעיני יהודים כעסקו הפרטי של איזה גוי. עד שלבסוף באה בתחילת אוקטובר תשובת הממשלה הבולגרית על הרשימות שהוגשו לה, כי בינתים פג תוקפו של הרשיון והוא בטל…

שוב ירד לטמיון עמל ללא גבול. ושוב היו הבחורים מהלכים אבלים ונמוכי־רוח.

זו היתה אחת התקופות הקשות והטרגיות ביותר בחייהם ובפעולתם של אנשי “המוסד־לעליה”. וככל שגברה יד ההשמדה הנאצית. כן נעכרה רוחם על קוצר־היד להבקיע דרך. ביחוד רדפה אחריהם הרגשת חוסר־האונים מאז נתפרסם דבר מכתבו של מזכיר המושבות הבריטי, הלורד קרונבורן, אל השגריר הבריטי בקושטא, בו קבע, בהשפעת לחץ המוסדות היהודיים ודעת הקהל בעולם, כי גם אם אין לעודד הברחת פליטים יהודים מארצות הבלקנים, יש להעניק רשות כניסה לארץ־ישראל לאלה מהם, שיצליחו להסתנן ולהגיע לתורכיה. בתגובה לזעקות ההשמדה וללחץ דעת־הקהל הבריטית על הממשלה, הוקצבו לבסוף שלושים אלף רשיונות, שנותרו לפי מכסת “הספר הלבן”, לעלית ילדים ואחוז מסוים של מבוגרים. כן ניתנה לבסוף הרשות לנצל רשיונות אלה לעולים מארצות האויב, לרבות מדינות הכיבוש הנאצי בבלקן, אשר לפני כן חל איסור חמור על כניסתם לארץ, מתוך נימוקים של חששות מפני חדירת סוכנים זרים ו"אלמנטים בלתי רצויים". מעתה חלפו שבועות וחודשים של התלבטות והתעסקות מורטת עצבים יומם ולילה בנכר, מתוך סבל הבדידות וריכוז כל כוח הרצון וכל הנסיון בענין האחד – ספינות!

וספינה אין…

נציגי מוסדות יהודיים שונים, אשר ישבו בקושטא, עשו גם הם נסיונות רבים ושונים לארגון עליה. באותה תקופה פעל שם איש מחלקת העליה של הסוכנות היהודית, ברלס. כן קשר נציג “ג’וינט”, רזניק, משא־ומתן ממושך ומסובך באותו ענין עם התורכים. לאחר שנואש מהם הגיע לבסוף לידי רעיון על משא־ומתן עם הגרמנים למשלוח ספינה להצלת יהודים בחסות דגל “הצלב־האדום”. וגם הרעיון הזה, כרעיונות רבים אחרים מסוגו, צלל ללא תוצאות.

שליחי “המוסד־לעליה” פנו אז לדרכים משלהם, שנתנסו בהן לפני כן. הם חידשו קשריהם עם סוכן הספינות היוני הותיק והמנוסה פנדליס (השמן"), שבאמצעותו פעלו בשנים שלפני מלחמת העולם. בשליחותם רכש פנדליס משרד נסיעות קטן, אשר סניפים לו בבוקרשט וקונסטנצה, וקרא עליו שם “אורט” והחל בפעולה לפי דרכו, באמצעות קשרים שמאחורי הקלעים בכוח השוחד.

רק בראשית 1944, כמעט שנה ומחצה לאחר שבסיס־קושטא נתחדש והסתער לפעולה, החל העמל מבשיל פירותיו. ולבסוף הגיעה השעה והחבורה בקושטא זכתה לבשר למרכז בארץ ולעולם כולו: "זכות גדולה היתה לנו לחזות בעינינו בכניסתה של “מילכה” למימי הבוספורוס, כשהיא נושאת נמלטי צ’רנוביץ. היינו כחולמים בהתקרבה לחוף וכל הפליטים־המעפילים מצטופפים ומריעים מרוב אושר… בלב רועד ובחרדת־קודש שלחנו ברכות שלום, כאנוסים, במבטינו בלבד, ממקום נסתר מעיניהם. שמחתנו מהולה בחרדה גדולה למחר ובוז לכל “מיטיבינו”, אשר הפקירו את שארית ישראל. לא נשכח לעולם את כניסתה הגאה של ספינת יהודים, אשר ניצלו במאמצי יהודים, לאחר הכרזותיהם של “אוהדינו”, שהכל נעשה להצלה. תהא “מילכה” עדות לפשע אפס־המעשה של העולם “הנאור”…

הביטוי “חרדת־קודש” אינו מופרז כאן. כך היו יושבים שעות וימים בפינות חבויות של הבוספורוס, מחכים לספינותיהם, ודנדריה “הגוי” שעמהם, שותפו היוני של פנדליס, אשר ראה בצרת לבם, היה מנסה לא פעם להרגיעם, בהפצירו בהם ובהשביעו אותם בבקבוק המשקה אשר בידו, כי ישליכו יהבם על אלהי ישראל…

בין רבבות המכתבים והתעודות השמורים בארכיון “המוסד־לעליה” יש פתק בחתימת דני, מיום 29 באפריל 1944, אשר מבין שורותיו מנשבת רוח חג:

“הננו כותבים שעה לאחר ש”מילכה" באה זו הפעם השניה עם עולים. למרות כל הצרות שהיו לנו, לא בכדי היה העמל. מי יתן ויספיקו לנו הימים בהם נוכל להוציא יותר ויותר…"

והתשובה מ"ארצי" (מרכז “המוסד־לעליה” בארץ) אל “מאיר” (הבסיס בקושטא) מיום 3 במאי 1944, אף בה יש נימה חגיגית:

“נתבשרנו על בואה השני של המלכה. מזל טוב לכם ולנו! אנו מוסיפים לפרש זאת, כי אפשרות היציאה עודנה קיימת ועומדת. אנו משוכנעים, כי מסקנתכם המעשית – כמסקנתנו – יכולה להיות רק אחת: לנצל עד למכסימום האפשרי את הסדק הקיים…”

המכתב מסיים בהוראה מעשית:

“יש לשכור כל כלי שבא בחשבון לנצלו להעברה!… גם השלטונות שלכם משלימים, כנראה, עם העובדה. ובכן, קדימה!”

 

פרק עשרים וארבעה: מבצע עשר הספינות מקושטא והסירות מיון    🔗

“מילכה” היתה הראשונה בשורת עשר ספינות העץ הקטנות (400–300 טון הספינה) מארצות הבלקן, אשר למרות המחסום בים, הביאו לקושטא 7970 נפש, שניצלו מגירוש ומָות, בפרק זמן של עשרה חודשים (מרס–דצמבר 1944). שמות הספינות הם: מילכה, מריצה, קזבק, מרינה, בולבול, מפקורה, צלאח א־דין, טאורוס. “מילכה” ו"מריצה" חזרו ובאו פעמים. כך פרעה “מריצה” את חוב העמל ללא הצלחה שהושקע בה בשנת 1943.

שמונת אלפים נפש – רק מעט מן המעט הוא ממחנות המושמדים. אך אין לתאר את העידוד ורוממות הרוח שהעניקה ההצלחה לקומץ הפעילים, אשר זרעו בדמעה. ולא להם בלבד. השמועה על ספינות הצלה המהלכות בים עשתה לה כנפים משני עברי החזית. בישוב עבר לחש של הרוחה. אליעזר קפלן, שהיה אז גזבר הסוכנות היהודית, בביקורו בקושטא בעניני הצלה, סמך ידיהם של הבחורים לשלם כל מחיר אשר יידרש. הנציגים המרכזיים של ג’וינט" – ויטליס, שורץ ופרופ' מגנס – שנזעקו גם הם לקושטא לפעולות הצלה, הסתייגו תחילה מספינות “המוסד־לעליה” ותמכו בנסיונותיו של בא כוחם במקום לקשור קשרים עם חברות ספנות תורכיות. אבל לאחר שהיו עדי־ראיה לבואה של הספינה “קזבק”, ובה 735 נפש, אם גם בצפיפות מבהילה, סמכו אף הם ידיהם על המבצע. וכך גם א. הירשמן, נציגו האישי של רוזבלט לעניני הצלה, שהגיע לקושטא בקיץ 1944, מצויד בסמכויות מסוימות ולרשותו מנגנון המשלחת האמריקנית. תחילה ניסה גם הוא לטפל בארגון אניה בחסות “הצלב־האדום”. אבל עד מהרה נוכח לדעת, כי אין ממש בתכנית זו והפעולה המעשית היחידה היא זו המבוצעת בידי “הבּויס”.

במכתב מאת חבורת השליחים לועד־הפועל של ההסתדרות, בחתימת “עובדים”, אשר נכתב בקושטא בימים הקודרים ביותר ליהדות אירופה ולישוב בארץ, נאמר:

“….רק שתי קרני־אור היו לנו כאן – שתי הספינות מרומניה, שזכינו להן”.

ובהמשכו של המכתב מסופר על נסיונות לחידוש “רקמת הקשר” עם הונגריה וסלובקיה:

הידיעות הישירות, שהיו לנו אחרי ההפיכה, הם שני מברקים מהונגריה ואחד מסלובקיה, המעידים כי אנשינו הפעילים קיימים. על מצבם האמתי של הישובים היהודיים אין לומר דבר ברור, עד שיבוא איש ויביא לנו מכתבים. כיום מהלכות כאן ובג’נבה ידיעות סותרות לגבי המצב בהונגריה. כל עוד לא הגיעה משם ידיעה פנימית ומוסמכת – זהו המצב. ועל כן אין לנו עדיין כל תכניות, מלבד התכנית האחת: לעמוד על משמר הרגע, שבו אפשר יהיה שוב להושיט סעד כלשהו לאחינו…"

ענינם של השליחים באותה התקופה חרג הרבה מן התחום המסויג של פעולתם הישירה להעפלה. בפסקה אחרת של אותו המכתב נאמר:

“….בהתאם לדרישות שהביאו האנשים שעברו כאן, שלחנו לבוקרשט קרוב לעשרים אלף לא”י. חלק מזה ישמש תשלום להמשך התיווך לשחרור שלושים ושנים אסירים, אשר חלק גדול מהם צפויים למשפט־מָות. יתר העזרה תהיה מוקדשת לפליטים מפולין, שמצבם בכי רע, ולצרכי הפליטים הרבים והמתרבים עתה בתוך רומניה גופה."

במכתבים הקצרים שהעברנו לשם תבענו, כי לאור המצב יתלכדו כל הגופים יחד. רמזנו וביקשנו, שלא ישכחו אותנו גם עם כיבוש רומניה על ידי הרוסים וימשיכו לחתור בכל תנאי ובכל מחיר לעליה לארץ. את תנועות־הנוער חייבנו לשמור על הדגל הציוני. הננו מקווים להמשך העליה כל עוד קונסטנצה עומדת על תלה…"

שליחי קושטא, הקרובים יותר לגיא החזיון של המתרחש בארצות־הבלקנים, ביקשו להסב תשומת לבם של אנשי המרכז בארץ לבעית היהודים באזורים, אשר נכבשו על ידי הרוסים. בטרַנסדְניסְטְריה וסביבתה, בצ’רנוביץ, בבוקובינה ובבסרביה נשארו תקועים יהודים, ציונים וחלוצים, שאתם עמדו שליחי קושטא בקשר ובידי רבים מהם רשיונות עליה. השליחים האמינו, כי משא־ומתן של מוסדות בינלאומיים עם השלטונות הרוסים המוסמכים עשוי לפתוח פתח לעליתם של אלה.

מפת ארצות הבלקן

ערכו של בסיס־קושטא היה, איפוא, גם בכך, שבאמצעותו רכש לו הישוב ידיעות מדויקות, ככל האפשר בתנאי מלחמה, על הנעשה באזור ארצות הבלקן. ולא במכתבים בלבד נמסרו הידיעות, אלא מתוך מגע אישי מתמיד עם חבורת השליחים הקטנה, שהיתה יוצאת ובאה, וכל ביקור של אחד מהחבורה בארץ היה בחינת מאורע מרכזי ומקור לא־אכזב. בתיקי ארכיון־ההעפלה גנוזים דבריהם של ד. צימנד מסוף ינואר 1944 ושאול אביגור מסוף פברואר אותה שנה. אלה כן אלה הם בחינת דין־וחשבון מפורט ומדויק על הנעשה באזור כולו והגורמים המדיניים, שבתחומיהם התנהלה פעולת ההצלה וההעפלה בבסיס־קושטא.

בדברי שאול, אשר מטרתם המעשית היתה גיוס חבר פעילים למגבית לצורכי הצלה, הוסברו הגורמים, שהביאו את אנשי קושטא להכרה, כי יש הכרח לנסות שוב ושוב בארגון יציאה דרך הים. אמנם, כל נמלי בולגריה נתונים היו לפיקוח גרמני, אבל המצב ברומניה היה נוח יותר. התכנית היתה עתה לפעול להשגת רשות יציאה באניות תורכיות ניטרליוֹת עד קושטא. תורכיה, אמנם, לא התירה לספינותיה לצאת מחוץ לתחומיה, אבל היו סיכויים לשינוי עמדתה אם אמריקה תתחייב להחזיר לה ספינות במקרה של הפסד ספינותיה במבצע זה. אניות רומניות לא באו בחשבון להובלת יהודים, כי כל הצי הרומני נתון היה לפיקוח חמור של הגרמנים, אשר ניצלוהו אותו זמן לפינוי קְרִים.

במרוץ אחר ספינה, עשתה החבורה מאמצים להשגת ספינות שודיות ופורטוגליות. אניות שוֶדיה הניטרלית היו מהלכות בים מובילות צורכי מזון ליון הרעבה. אבל היו אלו אניות משא, על כן לא התיר הצלב־האדום שימושן להובלת בני־אדם. סיָג נוסף של הצלב־האדום, שהיה גם הוא למכשול לפעולה, היא העובדה, כי נציגיו לא הסכימו לתת חסות לספינות קטנות, בנות פחות מאלף טון – ואילו כל ספינה, שאפשר היה לשכור באותה התקופה, קטנה היתה ורחוקה מן הממדים הנדרשים. לבסוף נאלצו השליחים לפנות לאניות עץ בולגריות, קטנות וישנות. וגם ספינות אלו הצריכו אמצעים מרובים ודחופים.

בשם החבורה הפועלת בקושטא הביא שאול תביעה מיוחדת אל הישוב:

“חלוצים וציונים בארצות הבלקן חיים בהכרה, כי יתכן שאלה הם החודשים האחרונים; ומי יודע מה יבוא אחריהם, כשתתחיל המפלה הממשית של הגרמנים. לאחר כל מה שעבר עליהם, יש רצון והחלטה אצל האנשים להתגונן, אם תאיים עליהם שוב סכנה של השמדה או גירוש. קיבלנו ידיעות על כך מארבע ארצות לפי שעה – מרומניה, מהונגריה, מסלובקיה ומדרום־צרפת. האנשים פונים אלינו בתביעה לעזרה, ולצערנו אין אנו יכולים לעשות הרבה. לכך דרושים אמצעים מיוחדים, נוסף על הסכומים הרגילים. צריך להיות ברור, כי באמצעים קטנים לא ייעשה הדבר. עלינו לדעת, כי האפשרי לעשות היום, יהיה בלתי־אפשרי מחר. לפיכך, שומה עלינו לציידם מיד באמצעים גדולים, שיהיו קודש למטרה זו”.

בדברי ז. שינד במועצת הקיבוץ־המאוחד בראשית ספטמבר באותה השנה, בעצם ימי ביצועו של מפעל “עשר הספינות”, שזורה כבר נימת סיפוק כלשהו מן ההצלחה.

אמנם בראשית דבריו אומר הוא: “איננו מרוצים מכל אשר עשינו. לא עשינו די. האסון היה כל כך גדול, שאין אנו יכולים עדיין להעריכו. והמאמצים שלנו לא יכלו להועיל אלא במעט מן המעט”.

ואולם עיקר הדברים מוסבים על העובדה, כי למרות כל ההפרעות והמכשולים מצדדים רבים ומכוחות כבירים, “הצלחנו בכל־זאת להציל משהו. הצלחנו לעודד רוחם של רבים. מבלי לרצות להשתמש במליצות אני חייב להגיד: להרבה מאד יהודים הבאנו את שם ארץ־ישראל על סף מותם… ברור, כי ליהודים רבים לא הגענו. לא הספקנו או לא יכולנו להגיע. אבל הצלנו גרעינים חשובים מאוד, אשר שמרו על האמונה בחיים, בעם ובארץ. ואלה ישמשו יסוד להחיאת שארית הפליטה…”

בדבריו הנרגשים, שהיתה בהם נימת התחייבות ושבועה של חבורת הפעילים לעשות הכל למען לא ייפסק זרם העליה – חזר דני והזכיר את העובדה כי עד לפני שנה, בארבע השנים הראשונות למלחמה, היה כל יהודי, שנמלט מאירופה הנאצית והגיע לארץ ניטרלית, בחינת “נתין האויב” בעיני בנות־הברית, וממילא לא נהנה מכל חסות, אלא להיפך. מעמדו זה של הפליט היהודי סתם כל פתח להצלה. רק בקיץ 1944 הושגה אותה ההכרזה של בעלות־הברית, כי לפליט יהודי, אשר הצליח להימלט לארץ ניטרלית, תעניק ממשלת המנדט זכות כניסה לארץ־ישראל. הכרזה זו באה רק לאחר שהחבורה הוציאה שש ספינות עץ קטנות מארצות הבלקן בכוחותיהם הדלים ובמאמציהם העל־אנושיים של מארגני המבצע.

אני יודע – אמר דני – כי רבים הם שאינם מרוצים ממה שעשינו ואיך שעשינו. רבים אינם מרוצים גם מהרכב העליה אשר באה בספינות הללו. אין עליכם לשכוח, שראינו את העליה הזאת כפעולה של הצלה. זכותו של כל פליט מפולין ומהונגריה לעליה נקנתה בסכנה שארבה לו להישלח בחזרה. ראינו כל חוג של הישוב היהודי בגולה זכאי לעליה, גם אלה שהם מחוץ להסתדרות הציונית. הצורך לשתף בעליה את כל החוגים גרם לקשיים פנימיים לא מעטים ואני חושש שהקשיים הללו גרמו לא פעם לעיכובים בקצב הפעולה… היינו זקוקים לסכומי־כסף גדולים. הסוכנות היהודית נשאה את הנטל על שכמה עד שה"ג’וינט", נענה בעין יפה. לצערנו הרב היינו אנחנו היחידים בעולם אשר עסקנו בהצלת יהודים ממש. גם הועד האמריקאי לעזרה לפליטים שיתף פעולה אתנו רק לאחר שהתיאש מכמה תכניות לפעולה שהביא אתו מושינגטון… היו לנו כשלונות לא מעטים. היו מבצעים, שנכשלו מחוסר עזרה של בעלות הברית… שתי הספינות הראשונות, שיצאו רק במרס 1944, היו ברשותנו שנה לפני־כן. אילו ראו מדינות בעלות־הברית את מאמצינו בעין יפה, היינו מצילים יותר משהצלנו…

כך עשה איש בסיס־קושטא חשבון המעשה הנועז והנואש, אשר לו נתנו הוא וחבריו שנות חייהם ולבם וכל מעיניהם. חשבון עגום היה זה, של הצלת מתי־מעט מתוך המיליונים. וגם המעט הזה הושג רק בעקשנותם של יחידים, אשר ראו עצמם שליחי התנועה כולה, והיה רצוף כשלונות ואסונות.

ב־2 ביוני 1944 הודיעה סוכנות הידיעות הטלגרפית “רויטר”, כי הספינה הבולגרית “מריצה”, אשר שימשה להסעת פליטים יהודים מרומניה, טבעה בדרכה מאיסטנבול חזרה לקונסטנצה, על מנת להביא שיירת פליטים נוספת. ואף כי היתה זו ספינה קטנה וישנה, בת 250 טון בסך־הכל, שנשכרה בתנאי סחיטה מופקעים, גרם האסון פגיעה קשה.

הקשה והאיום באסונות היה טיבוע הספינה “מפקורה” ב־5 באוגוסט 1944, בדרכה מקונסטנצה לקושטא, בחברת “בולבול” ו"מרינה", כשהיא נושאת 379 פליטים יהודים. אלה היו חלק משיירה בת אלף ושבעים ותשעה נצולים, שיצאו בשיירת שלוש הספינות מקונסטנצה, לאחר שבחודש יולי הגיעה בשלום “קזבק”, השלישית למבצע עשר הספינות, ועליה שבע מאות שלושים וחמישה איש.

האמת המלאה על גורמי טביעת “מפקורה” לא הוכחה עד היום ואולי לא תוכח לעולם. עדי־הראיה הבודדים, חמישה בסך־הכל, שנותרו במקרה בחיים, סיפרו על שתיים או שלוש צוללות גרמניות, שהופיעו לפתע פתאום לפני הספינה והטביעוה ביריות תותח אוטומטי. בעדותה של הניצולה עמליה לדרר, אשר נרשמה בידי אהרן האטסאגי, אמרה:

“…טירוף תקף את כולם. איש לא ידע נפשו. הספינה הוארה בזרקורים. עמדתי על הסיפון, ליד המעקה… לא הרחק מספינתנו ראיתי אנית מלחמה גרמנית; משם הגיע האור הגדול שסינוֵר עינינו. ופתאום נשמע קול רעש מחריש אזנים ומשתק כל החושים ולהבה גדולה בלעה הכל והספינה התפוררה בבת אחת…”

בכוח ההתפוצצות הושלכתי למרחק רב בין גלי־הים. ידעתי לשחות. נזדמן לי קרש משברי האניה ונאחזתי בו. סביבי שמעתי קולות זועקים לעזרה, אך במהרה נשתתקו הזעקות. ראיתי ראשים צוללים במים. רק שברי אניה בוערים נישאים עוד על פני הגלים. ובמרחק־מה ניצבה “בולבול” והיא שלמה כשהיתה. נחשול הגלים סחף אותי לעבר הספינה שלא נפגעה…"

“מעבר לאניה הגרמנית התקרבה להקת כלבים נובחים. חשבתי, שכלבים אלה הורדו לעזרתנו, אבל אימה גדולה שבעתיים נפלה עלי, כשנוכחתי לדעת, שכלבי דם אלה אומנו למטרה מיוחדת להתנפל על הטובעים, על מנת למנוע הצלה מאלה, שניסו להגיע בשחיה לאניה האחרת…”

“גלי הים סחפוני. כבר נאחזתי בחבל, שהושלך אלי מן האניה. כשאחד הכלבים השיגני. אך המחזיקים בחבל על סיפון האניה נזדרזו לסחוב אותי למעלה. הכלב נעץ שניו החדות בקרסולי, אך כעבור רגע הועליתי על הסיפון… לא ראיתי ולא שמעתי עוד דבר, כי ניטלה הכרתי.”

הבחורים בקושטא הוכו בתדהמה. זה היה האסון הימי הכבד ביותר, שפגע במישרין באחת מספינותיהם. מאז יום ההתפוצצות ב"פטריה", לא ידעו סערת־נפש וספקות מצפון עזים כל־כך. נוסף לכל נטרפה “בולבול” בסערה ומצאה מקלט באיזה חוף תורכי. והאנשים, אחוזי פחד וחרדה ממראה עיניהם, היו ממאנים לשוב לים. לבסוף הועברו לקושטא בדרך קשה ויגעה, בשיירות מכוניות ועגלות.

ימים מספר לאחר האסון נתכנסה ועדת־ההצלה בקושטא ומינתה ועדת־חקירה, שחבריה היו: ברלס מהסוכנות היהודית, רזניק מ"ג’וינט" ושאול אביגור מ"המוסד־לעליה". תפקידם היה לברר פרטי האסון וגורמיו, על מנת למנוע שמועות וסיבוכים, ביחוד מאחר שנמצאו מיד מקטרגים מחוגים שונים, אשר ביקשו לנצלו, כדי שיוכלו לנגח את המפעל כולו והנושאים בו. הועדה חקרה ככל שיכלה ושיתפה בעצה מומחה ימי בלתי תלוי; אבל לא העלתה דבר נוסף על עדויות הנצולים. הדו"ח קבע, כי רב החובל נטש ראשון את הספינה, ללא כל נסיון לגונן עליה, ובסירת־ההצלה מִילֵט נפשו ונפש ארבעה מאנשי הצוֶת. כמה עשרות אנשים קפצו למים, אך אש מכלי־יריה של הצוללות עקבה אחריהם והשיגה אותם בלב־ים. כל האחרים עלו באש או צללו תהומה עם הספינה השוקעת.

בתיק “מפקורה” בארכיון המוסד־לעליה יש תעודה מתורגמת מרומנית (8 באוגוסט 1944), הנושאת את האזהרה המודגשת “סודי בהחלט”, והיא ידיעת־צופן של מחלקת הקשר הרומנית־הגרמנית, אשר יש בה אולי כדי להפיץ אור על גורמי האסון. הידיעה מרמזת, כי השיירה אשר בספינה מכילה כוחות פרטיזָניים מהפכניים, פולנים וְסֶרבו־קרואטים, אשר “היהודים, על־ידי הסתדרויות ההגירה שלהם, ממשיכים לשלוח, בשביל כוחות בעלות־הברית במזרח הקרוב.” להלן מפורטים בתעודה שישה שמות, שעליהם נאמר:

“זיהינו על האניה “מפקורה”, בצאתה מקונסטנצה, את הרשומים מטה, שהועלו בתעודות מזויפות, אשר הומצאו להם על ידי תנועות הפרטיזנים היהודים, המוסוות־בהסתדרויות הגירה שונות… לפי ההוראות שקיבלנו, ניתן להם לנסוע, כדי שלא לעורר את תשומת לבם של החשודים. אולם הודענו למחלקת הריגול הנגדי של משמר הצי, למען יעשו את הדרוש…”

התעודה מסיימת במשפט קצר:

הנ"ל לא הגיעו לתעודתם".

ושורה נוספת:

“תוציאו לפועל במהירות את הפקודה מס' 1025 ותוספת 1055 ותמסרו אישית על המילוי לגנרל־שֶׁף”. על תעודה זו הסתמכה חבורת השליחים בתביעתה לערוך חקירה בינלאומית מקפת במאורע הטראגי והאיום. במכתב ל"ארצי" מאת “מאיר” (חבורת השליחים בקושטא), מיום 12 באוגוסט, בא לידי ביטוי הלך רוחם של האנשים האבלים והמזועזעים עד יסודות נפשם מול האסון הגדול אשר קרה לנו ולעם כולו". ואולם עם זאת כותבים הם:

“מיותר להסביר לכם מה מניע אותנו, למרות האסון הגדול, להמשיך בעבודה בכל הכוחות… אנו רוצים לציין, שכל אנשי הארץ כאן, וכמוהם אנשי “ג’וינט” והועד האמריקני לפליטים, כולם בדעתנו והם מוכנים להגיש לנו מלוא העזרה למען נמשיך בדרך זו של עליה, אשר בה תקוה לאלפים. לצערנו הרב אין כל תחליף אחר ברגע זה…”

זמן קצר לאחר טביעת “מפקורה” בא ד"ר אליאש לקושטא בשליחות המוסדות הלאומיים בארץ, על מנת לברר במקום את פרטי האסון ולקבוע אם יש להמשיך בפעולות ההעפלה הימית מארצות הבלקן בתנאי הסכנה בים־השחור. הלום ונרעש היה לשמע פרטי הקורות. ערב אחד יצא עם שאול לרחובות קושטא, לשיחת סיכום מחוץ לכתלים. נשבה רוח קרה. ומרה ונוקבת היתה השיחה. לכאורה, היו כל הנימוקים ההגיוניים בעד הפסקה. ואמנם, זו היתה עמדתו של ד"ר אליאש. אך שאול התנגד לעמדה זו בכל כוחו והסביר, כי ההפסקה ברגע זה פירושה סתימת כל סדק להצלה לחלוטין. משלא עלה בידי שאול לכבוש את לבו של ד"ר אליאש לדעתו, הודיע לו ברורות, שהפעולה תימשך בכל התנאים, כל עוד לא יקבלו מן הארץ הודעה מפורשת להפסיק. ואמנם, הפעולה נמשכה. ובעקבות “מפקורה” הטבועה (אוגוסט 1944) הביאה “צלאח־א־דין” (נובמבר 1944) 547 ניצולים ו"טאורוס" (דצמבר 1944) 958 איש.

ואולם, בסוף אותו החודש נחל המבצע מכה ניצחת.

הממשלה הבריטית, אשר נבהלה פתאום מממדי העליה היהודית ביטלה תוקפה של הצהרת הלורד קרונבורן. מיד נזדרזו השלטונות התורכיים והודיעו לתחנות המשטרה בגבולות היבשה ועל חופי הים, כי שוב אין רשות כניסה ליהודים לתחומי תורכיה ללא ויזה מיוחדת. הראשונים שנפגעו פגיעה אכזרית מהוראה חדשה זו היו אנשי שיירה בת שבע מאות ניצולים, שהגיעו לגבול התורכי שעות ספורות לאחר השינוי בהוראה, ושבעי סבל רב ונדודים לאין קץ הוחזרו לבולגריה. מחלקת הים של המשטרה קיבלה הוראה האוסרת מעתה להוריד לחוף יהודים שיגיעו באניה.

כך נחסמה שוב דרך הים. מעתה יכלו להמשיך רק בפעולה ביבשה, מתורכיה לסוריה. כן המשיכו שליחי “המוסד־לעליה” בפעולה בקרב הנוער היהודי בתורכיה, אשר בה ראו אחת ממשימותיהם מלכתחילה. בבקשם אחר צעירים יהודים מבני המקום לעוררם לעליה, נפגשו עם חברי תנועת “נאמני־ציון”, שמטרותיה היו יותר יהודיות כלליות מאשר ציוניות. בקרב תנועה מצומצמת זו גילו את הסטודנט הצעיר, ב., אשר שיתפו אותו בפעולה. תחילה הטילו עליו משימות בגבול תורכיה סוריה ואחר כך היה במשך שנים אחד המסורים, הנועזים שבקרב החבורה ושטח פעולתו היה בארצות רבות.

כן נוספו עוד שליחים על החבורה הקטנה עם התקדמות הפעולה, ביניהם יעקב בן יהודה (ינק דז’ביצקי, מחבורת השליחים הראשונים לגבול פרס), שיצא לקושטא בינואר 1945, לאחר שאהוד אבריאל חזר ארצה ובראשית 1946 עבר לפעולה ביוגוסלביה.

תפקידו של בסיס קושטא נסתיים באביב 1945, כאשר הבריגָדה היהודית התקרבה למרכז אירופה עם קו החזית של צבאות בעלות־הברית המתקדמים. משלחת ראשונה של הבריגדה, שכבר הספיקה לפעול רבות במחנות שארית הפליטה באירופה, יצאה להונגריה ורומניה. עתה לא היה עוד צורך בבסיס הקשר דרך קושטא, מאחר שה"חי"ל" נטל על עצמו תפקיד זה, שבו ראה יעודו ושליחותו. פעמי הבריגדה היהודית המתקרבת ובאה היו לאות להמוני הפליטים היהודים, אשר מעתה חתרו בדרכי נדודיהם לא אל חופי הים השחור, אלא לאוסטריה, ומשם לספינות מחתרת “המוסד־לעליה” בחופי איטליה.

לזכותו של הבסיס בקושטא יש לזקוף הצלת 842 נפש מיון, מהם 312 בשנת 1943 ו־530 ב־1944. שמונה מאות ארבעים ושניים ניצולים מאלפי יהודי יון, אשר שולחו בשיירות המות להשמדה. ואולם, בהצלת כל נפש, בתקופה זו של הסגר גמור, הושקעו כוחות ומאמצים כבשיירה גדולה בימים כתיקונם. הניצולים הגיעו טיפין טיפין בסירות “קאיקים” קטנות (המופעלות במנוע ובמפרש גם יחד) של דייגים יוָנים, אשר פעלו בשירות הביוּן הבריטי והאמריקני ביון הכבושה.

חופי יון, העשירים במפרצים נעלמים לרוב, אשר אפילו עינם החדה של משמרות הנאצים לא יכלה לגלותם, שימשו מסתור ובסיס לסירות הספנים והדייגים המנוסים של תנועת ההתנגדות היונית, אשר פעלו בשירותי המחתרת של בעלות־הברית. בחורי “המוסד־לעליה”, בחיפושיהם אחר קשר להצלה, באו במגע עם הקפיטנים של סירות אלו, תחילה לשם העברת מכתבים ועזרה ואחר־כך גם להוצאת אנשים במחתרת כפולה, בסוד בפני הנציגים של אותם השירותים, אשר לרשותם עמדו הסירות. כבסיס יציאה שימש חצי־אי קטן במרחק שעה מאִזמיר, אשר לאחר זמן נתברר, אגב, כי לא בסיסם של האנגלים והאמריקנים בלבד היה, אלא גם של הגרמנים… ומכאן היו הסירות יוצאות ליון דרך איי הארכיפֶלגוס. בעזרת שבתי שאלתיאל, ראש קהילת אזמיר, הושג קשר עם קפיטן יוני, שעבד בשירות האינטליג’נס הבריטי, ועם אחד משני עוזריו. לאחר משא־ומתן ממושך הסכים, בד בבד עם עבודתו בשירות הבריטים, להבריח יהודים תמורת שש לירות זהב תורכיות למבוגר ושתי לירות לילד.

כך התחילה הפעולה, שבה השקיע עצמו במיוחד מ. אגמי. תחילה יצאה סירה לנסיון. אחר כך התפתח ארגון ממש, מתוכנן וסדיר. וכעבור זמן הותקן קשר מעין זה גם עם הסירות שעבדו בשירות האמריקני, סירה, שכוח קיבולה עשר נפשות, העמיסה עתה פי שניים ופי שלושה – ופעם העבירה אפילו 37 איש במסע אחד. הותקן קשר עם סוחר יהודי באתונה, והוא שימש מרַכז. מאתונה היו המעפילים יוצאים באוטובוס עד החוף מול האי אֶוּבּוֹיָה. באמצעים של “המוסד־לעליה” נרכשה סירת־מנוע, שהיתה מעבירה את האנשים מהחוף לאי. כן נשכרו מכוניות ולעתים עגלות להעברתם מן החוף המערבי של האי לחופו המזרחי – שם חנה גדוד פרטיזָנים יונים, שאתם התקשרו הבחורים ושלחו להם נעלַים וציוד רפואי תמורת עזרתם. הקשרים אתם היו לתועלת לשני הצדדים והם הביעו תודתם לבחורי ארץ־ישראל במכתבים רשמיים, השמורים בתיקי “המוסד־לעליה”.

הפעולה נמשכה עשרה חודשים. עשר פעמים ביקר מ. אגמי באִזמיר ועשה שם שבוע ימים בכל פעם. היה בא ובידו הזהב ובחסות הלילה היה מצפה בפינות נידחות של העיר לפגישות־סתר עם היונים. אחר כך המשיך שאול בביקורים אלה.

בקרב היונים נתגלו תופעות בלתי־רגילות של יחס אנושי. היו ביניהם אשר שיתפו פעולה עם הבחורים לא לשם רוַח בלבד. אחד מאלה, קפיטן פרנגוליס ענק־המידות, היה לידידם של אנשי המחתרת העברית, הזמינם לא פעם לביתו באִזמיר ואירחם בסבר פנים יפות ומתוך התענינות כנה בגורלם של יהודים. הקהילה היהודית הקטנה והחמה באִזמיר עשתה כמיטב יכולתה, והיו מאכסנים את הפליטים שנתלקטו למקום ומציידים אותם במזון.

השלטונות התורכיים לא ראו את הענין בעין יפה ולא פעם פתחו ביריות על הסירות. אבל הנציגים האמריקנים הרשמיים התערבו בדבר לטובת המעפילים. ביחוד גילה יחס של הבנה ואהדה הציר האמריקני באנקרה, יהודי מתבולל בשם שטיינהארט. לא כן היה יחסם של אנשי המודיעין האמריקניים והבריטיים. לבסוף לא היתה אפשרות להוליכם שולל זמן רב בסיפורים שונים ומשונים על שיירות פליטים יהודים, המופיעים בחוף “בדרך מקרה”. הם הבינו, כי יד מכוונת בדבר. ביחוד גבר רוגזם לאחר שהספנים העלו מחירי שירותיהם בעקבות התשלומים הגבוהים של אנשי “המוסד־לעליה”, אשר בהמשך הפעולה השתלטו על מרבית הסירות.

באמצעות משרדו של א. הירשמן, שליחו האישי של רוזבֶלט לעניני ההצלה, הציעו האמריקנים בספטמבר 1944 הסכם לפעולה משותפת. מ. אגמי יצא עם עוזרו של הירשמן לאזמיר, על מנת להיפגש שם עם נציגי שירות המודיעין האמריקני, להסדר הענין. אך למחרת היום נקרא במברק דחוף לחזור לקושטא:

“הצבא האדום” נכנס לבולגריה![²⁷]

 

פרק עשרים וחמישה: בשליחות הקשר וההצלה    🔗

בד בבד עם חידוש הבסיס בקושטא למטרות העליה במחתרת הונח היסוד למרכז נוסף, שפעלו בו שני שליחים בלבד, וֶניה פומרנץ (זאב הדרי) ומנחם בדר, ומשימתם – קשר אל מעבר לקוי החזית ועזרה למעונים שם.

וניה הדרי, חבר קיבוץ רמת רחל, היה ממשתתפי “הקורס” במקוה־ישראל, מאלה שלא נתפזרו וחיכו בתל־יוסף לקול הקריאה. יום אחד, והוא באימונים על הגלבוע, באו והודיעו לו: “יש הצעה, שתצא לקושטא כשליח “הקיבוץ־המאוחד'”. לא ידע פשר שליחות זו, אבל הבין, כי קשר לגולה הוא – ונענה מיד. אז הופיע לפני ה”גג" (זה אחד מכינוייו של מרכז “המוסד־לעליה”), בחדר שעל מרפסת בית “דבר” ברחוב אלנבי בתל־אביב, ושאול אמר לו:

– עליך לזכור, שאתה יוצא בשליחות מטעם השולחן הזה. בא לקושטא בסוף שנת 1942, זמן קצר לאחר שהגיעה לארץ שיירת שש־עשרה הנשים “המוחלפות”, אשר הצליחו לצאת את פולין בכוח הפספורטים הארצישראליים שברשותן והביאו בשורות־איוב ראשונות על השמדת יהודי פולין. הן סיפרו על מחנות המָות בטרֶבלינקה ובֶלז’יץ, באושויץ וסוביבור, בהם משמידים הגרמנים רבבות יהודים יום יום, בשיטתיות ובהתמדה.

בתקופה מאוחרת יותר, לאחר שהתלקטה ברחוב איסתיקלאל 48 החבורה בת ארבעת השליחים, שנאבקה על כל ספינה קטנה ועל הצלת כל נפש יהודית – נועד לְוֶניה תפקיד מיוחד בפעולת “המוסד־לעליה” בבסיסו זה, שנתחלקה מלכתחילה לשניים, להצלה ולעליה. עליו ועל מנחם בדר הוטל תפקיד הגשת העזרה אל מאחורי החזית, הן בקשרים והן בהברחת זהב לצורכי הצלה. אבל בבואו לקושטא, הלום מבשורות האימים, מצא שם את צבי יחיאלי בלבד, והוא עודנו מטפל ברוב עמל וצער ברכישתה והתקנתה של ספינת הספורט הקטנה “לילי”, אשר טבעה כעבור זמן אי־שם וכל המאמצים שהושקעו בה עלו בתוהו.

צבי ידע תקופה של ספקות קשים ועינויי־נפש עוד לפני כן, בפעילות ההצלה במרכז ניטרלי אחר של העולם אחוז להבות־המלחמה, בג’נבה. לכאן הגיעה קריאתה של האשה הדגולה והמנהיגה הציונית הנערצה מברטיסלבה, גיזי פליישמן, אשר אליה ביקש אייכמן קשר, בהצעת העסקה שלו להצלת יהודים, באמצעות יד ימינו ויסליצאני (הוצא להורג לפי פסק דינו של משפט נירנברג), ובאומץ לב בלתי רגיל נכנסה לתוך לוע הארי למשא־ומתן. אייכמן יִצג אחת המגמות, ששררה עוד לפני המלחמה בקרב אנשי ה"גסטפו" והמחלקה היהודית שלה – לנהל כלפי חוץ, בד בבד עם ההשמדה בפנים, משא־ומתן להגירת יהודים.

כשהגיע קולה של גיזי, דרשו אנשי מרכז־ההצלה בג’נבה את בואו של יעקב אידלשטיין, איש משרד ארץ־ישראל בפראג לשעבר ומנהיג מעוּני מחנה טרזיֶנְשְטַאדט בימי ההשמדה. אותו זמן, בחודש מרס 1940, עוד היה בפראג. לאות, כי אמנם נדרש אידלשטיין לג’נבה, על מנת לקבוע אם יש מקום למשא ומתן, דרש אייכמן תחילה מברק רשמי בחתימת ליאו הרמן וצבי יחיאלי. אנשי ג’נבה קראו להתיעצות את מ. שרתוק (שרת), מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. אידלשטיין הזהיר את המתכנסים שלא להפסיק במשא־ומתן ובעלית המחתרת לארץ־ישראל.

היו אלה ימים של לבטי־נפש גורליים לשליחים בג’נבה. ועתה – שוב תקופה של עינויים וסיוטים יומם ולילה לשליחים בקושטא. בזעם אגרופיהם הקפוצים, בכאב לבם השותת דם, ביקשו השליחים לפרוץ את החומה, לגלות אשנב, סדק. וכך חלפו שבועות וחודשים מתוך בדידות וחיפושים אחרי קשר.

בקרב הציבוריות היהודית בקושטא, כבארץ־ישראל, שררה עוד אוירת אי־הבהירות לגבי הידיעות האיומות, שהסתננו מעבר לחזית. לא היה כל קשר תקין עם מרכזי היהדות באירופה. מכתבים בודדים, כתובים במונחי הסואה, שלא בנקל הצליחו לפענחם, היו מגיעים מפעם לפעם באמצעותו של נתן שולב, נציג הסוכנות היהודית בשויצריה הניטרלית. לתכניות של גיזי פליישמן להצלת ילדים התיחסו הכל בספקנות. אפשרות של משא־ומתן עם הגרמנים על עסקות הצלה לא העלו עדיין על הדעת. לא היה כל קשר, כל כתובת. מאז צללה “סטרומה” ב־24 בפברואר 1942, לא נתחדש הקשר בים עד לחודש מרס 1944. ניתוק מוחלט. תהום. הכל סגור ומסוגר ומוקף חומה שאין לעָברה. ואף על פי כן – איך להגיע? איך להושיט יד לעזרה? איך להשמיע קול, לתת אות?

אחר־כך היה הבלתי־אפשרי לאפשרי. טיפין טיפין וצעד צעד נפתחה פרשה של קשרי מכתבים ומשלוח עזרה, אשר הרעיפה קורטוב עידוד ונחמה למחנות הנוער היהודי המובל למות.

הניצוץ הראשון של קשר זה נדלק לאחר שנתין שויצָרי, אשר הגיע לקושטא דרך הבלקנים, הבריח מכתב מרומניה. ומעשה זה, שקשה היה עדיין להאמין בו, עשה לו כנפים והראה את הדרך. עתה היה ברור מה המעשה הראשון אשר יש לעשותו – יש להקים תחנות־בינים לפולין, דרך רומניה וסלובקיה ובעיקר דרך הונגריה, אשר עד יום 26 במארס 1944 עדיין לא הטילו עליה הגרמנים מלוא שלטונם. וכך התחיל החיפוש אחר שליחים להעברת מכתבים וכסף.

בעיקר היו אלה שליחים הונגרים, שעבדו בשירות הגרמנים. תורכיה כולה היתה מוצפת רשתות ריגול וריגול־שכנגד, אשר פעלו כמעט בגלוי. לא היה פקיד בבית מלון, נהג מכונית ולפרקים אף מצחצח נעלים, ללא קשר במישרין או בעקיפין לפעולת מחתרת ושירות בלשי כלשהו. שליחים שכירים, אשר שירתו את ארגוני המחתרת תמורת סכומי־כסף גבוהים, היו מסתננים ועוברים הלוך ושוב בדרכי עקיפין ומביאים מכתבים נואשים הזועקים לעזרה ובדרכם בחזרה הבריחו ידיעות וזהב.

המכתב הראשון מטרזינשטאדט, מאת חברי תנועת “תכלת־לבן” שם, ובו תיאור מזעזע של חיי המחנה, הובא בידי שליח וינָאי, מאנשי העולם התחתון, שהצליח לחדור לשם דרך הונגריה. בתארו את מראה עיניו בקרב המגורשים לטרזינשטאדט, עמדו דמעות בעיניו. אבל רגעים ספורים לאחר שסיים סיפורו המזעזע התהולל וזלל וסבא והשתעשע בתצלומים הפורנוגרפיים אשר בכיסו.

באמצעות שליחים מטיפוס זה נעשתה באותה התקופה כל פעולת ההצלה. אל כיוצא באלה נזקקו גם הצנחנים בפעולתם. ובמכתבו מקושטא מיום 2 במרס 1943, מודיע וניה לחבריו בארץ:

“השבוע השגנו כאן שליח, אשר נסע ביזמתנו ועל חשבוננו לסופיה, בוקרשט, בודפשט וברטיסלבה ובדרכו חזרה יהיה ביתר המקומות. נתַנו בידו מכתבים לכל המקומות הנ”ל וגם מסרנו בקצרה על הנעשה בארץ. לברטיסלבה כתבנו בעיקר בקשר לאפשרויות להעברת עזרה לפולין".

במכתב זה כלול רמז ראשון למשא־ומתן בענין הצלת יהודי הונגריה:

“כמו כן ביקשנו שיודיעו לכם מיד על ההצעות בקשר לשתדלן – כידוע לכם באה ההצעה הזאת מברטיסלבה. השליח יחזור בעוד חודש ורק אז נקבל תשובות למכתבים שלנו”.

בענין זה יש במכתב עוד פסקה:

“ברגע זה נתקבל מברק מאת חברינו בג’נבה ובו נאמר, כי לאחר שנפגשו עם השליח שלהם, שחזר לסלובקיה, נעשה שוב אקטואלי ענין השתדלן. המברק אומר, כי לזה נחוצים אלף אלפים דולר (מיליון!). התיעצנו עם ברלס וביקשנו טלגרפית את חברינו, כי יתיעצו בג’נבה ויודיעו לנו פרטים טלגרפית. ברגע זה לא אוכל לכתוב לכם יותר, כי הפרטים אינם ידועים. הבעיה רצינית מאוד והסכומים עצומים. והעיקר – מניין הבטחון שזה יעזור? כמובן, יש צדדים להן וללאו. בכל אופן, יש לשקול יפה יפה לאחר שנקבל עוד פרטים”.

חלקו הניכר של המכתב מוקדש לפרטי משלוח העזרה הכספית וסכומיה, שהיו דלים כל־כך. הוא מספר על שליח מאת חברי תנועות־הנוער בבודפשט, אשר באמצעותו נשלחו אלף לא"י לברטיסלבה – החצי מהאלף הוא בשביל התנועה בסלובקיה והחצי בשביל פולין". “ביקשנו מאת החברים בברטיסלבה” – נאמר עוד במכתב – “שיודיעו לנו, אם יש באפשרותם להעביר את העזרה לפראג ולטרזינשטאדט. כידוע לכם הורע בזמן האחרון המצב בפראג ובכל אזור הפרוטקטוראט²⁷. השבוע כתבו לנו, כי פרנץ כהן (מראשי ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה ומזכיר הקונגרסים הציוניים), וכמו כן חברי תנועתנו אליעזר מולדבר ואחרים הוכרחו לעבור לטרזינשטאדט. לשם דרושה עזרה מהירה ורבה. מהסכום שהעברנו לג’נבה על חשבון ההסתדרות, החלטנו להקציב חמש מאות לא”י בשביל טרזינשטאדט".

פסקה אחרת במכתב מגלה את המגמה, שאליה חתרו אנשי “המוסד־לעליה” במדיניות ההצלה שלהם בכל התנאים. אף כי לא עמדה לרשותם כל ספינה והדרך בים היתה חסומה, בכל־זאת השקיעו כל מאמציהם למען יגיע קול קריאתם אל האנשים לזוז לעבר החופים ככל שיוכלו, בתקוה כי משהו יתרחש ותתגלה אפשרות כלשהי לעליה. חוף! – זו היתה מלת הקסם. אִמרה שגורה בפי אנשי בסיס־קושטא באותם הימים היתה: “להוריד את האדם מן הקומה השביעית של הגיהנום לקומה החמישית” – גם אם פתרון ארעי הוא ומקלט־לילה.

הזדהותם של השליחים עם המשימה הטרגית שהטילו על עצמם היתה עד כדי כך, שידעו וחשו, כי אם לא יצליחו להבקיע פתח כלשהו להצלה ועליה, לא יוכלו עוד להביט איש בעיני רעהו. בשבתם לסעוד זכרו את חבריהם הרעבים הצפויים להשמדה ולא מצאן מנוחה לנפשם.

ובשורה רדפה בשורה. אותו מכתב מקושטא מראשית מרס 1943 מספר על “האסון שקרה למשפחתנו בהולנד”. שושו סימון, המדריך המסור של קבוצת נוער יהודי חלוצי בהולנד, חברתו עדינה ועוד כמה מחבריהם לתנועה, הצליחו לעבור את הגבול בעצם הימים של השתוללות ההשמדה הנאצית – באותו חודש שולחו להשמדה מהולנד בלבד שבעה־עשר אלף יהודים. אף על פי כן, לאחר שהציל נפשו, חזר שושו במחתרת להולנד, על מנת לארגן הצלת ילדים יהודים והברחתם לצרפת. וגם הפעם הצליח לעבור את הגבול. אך בדרכו חזרה, מבלגיה להולנד, על מנת להוציא חלק מהילדים, נתפס ונורה. כך הקריב עצמו האיש המרכזי של התנועה החלוצית הגאה והאמיצה בהולנד. ואולם הפעולה לא פסקה. בלב שבור המשיכו. ונמצאו ממלאי מקום לשושו, אשר יצאו בעקבותיו באותה הדרך, מהם שנפלו ומהם שהגיעו. זה היה מעשה ההתנגדות האחד של יהדות הולנד המושרשת, אשר במשך דורות חיו בניה בארץ זו כבני־חורין ועד הרגע האחרון לא העלו על דעתם מה הגורל הצפוי להם.

לא בשורת אסון־הולנד בלבד הגיעה לארץ באמצעות תחנות הקשר שהקימו שליחי בסיס־קושטא בסלובקיה ובהונגריה. יש אשר היו מבלים לילות על מנת להסוות ניסוחו של איזה מכתב לחברים בארצות הכיבוש הגרמני, או לפענח ידיעה מוסוית שהגיעה. במשך הזמן נתפתחה ונתאזרחה בקרב השליחים והנוער היהודי באירופה, ללא צוֹפָן מוסכם, מין לשון־סתרים מיוחדת, שזורה ושלובה ביטויים בעברית ובאידיש, שזר לא יבינם. בלשון זו, שבה נשתמר ניצוץ ההומור היהודי גם במצבים הטרָגיים ביותר, השתמשו אפילו במברקים גלויים, אשר עליהם חלה הצנזורה המרכזית של ה"גסטפו" בוינה. בערב בואה של שיירת ילדים מרומניה נתקבל במלון “קונטיננטל” בקושטא מברק, האומר: “דרַטֶט גֶזוּנדהייט רחמים מאיר” (“הבריקו בריאות רחמים מהר”). ולפי המוסכם במכתבים ידוע היה, כי נוסח זה פירושו: התחיל גירוש היהודים מסלובקיה. ואם סופר בידיעה על מצבה של “הדודה בריחה”, שהוא בכל רע – היה ברור, כי הכותבים אינם בחיים עוד; או צנחן שציפה לקשר שלח ידיעה בזו הלשון: “אונקל אוירוני צו אתה קומט” (“דוד אוירון האם אתה בא”), וכדומה.

וניה וחבריו קיימו את הקשרים עם המשורר יצחק כצנלסון. באמצעות “הצלב־האדום” הצילו מכליה את כתבי־היד שלו, תעודה ספרותית לדורות על אשר עוללו לעמנו בדור הזה. כן שימשו השליחים קשר בין המשורר במחנה הריכוז, על סף ההשמדה, לבין ידידו ורעו ברל כצנלסון בארץ, בתקופה האחרונה לחייו. בשעת ביקורו הקצר של וניה בארץ, שאלו ברל בהתרגשות:

– אתה בעצמך החזקת בידך את הגלויה של יצחק כצנלסון?

כל צרור דואר שהצליחו להעביר, היה בעיניהם בחינת מעשה־נסים. היו מבלים שעות בדחילו באריזת הצרור, בדחיסת המכתבים הקצרים על ניר דק, על מנת שלא יתפסו מקום רב והמבריחים יוכלו להצניעם על גופם. לא פעם היו בני החבורה כולה יושבים על המיטות שבמעונם הצנוע, על מנת לכבוש את הצרור בכובד גופם. ושאול, שהיה אף הוא לוקח חלק בפעולה, מעיר בהתרגשות:

– כל זה חשוב, אבל עיקר העיקרים הוא – לחופים!

מכתב מקושטא, בחתימת וניה (הדרי) וזאב (שינד), מיום 1 ביוני 1943, אל הועד־הפועל של ההסתדרות וברית הארגונים החלוציים, שימש אחת התעודות הראשונות על מרד גטו וַרשה. המכתב, הנושא בראשו את האזהרה: “קרא והשמד!” – מאשר את ההנחיות שנשלחו מן הארץ למסגרת פעולות העזרה: “נכון הוא, כי עניני העזרה חורגים מהמסגרת הרגילה של עזרה לתנועתנו בלבד; כי לאור המצב בארצות הבלקן אין להפריד בין גורל תנועתנו לגורלה של היהדות בכל ארץ וארץ”.

להוכחת עמדה זו נאמר במכתב:

“אם באמת נגזר גורלה של יהדות סלובקיה, למשל, – יֵרד המסך גם על שארית תנועתנו שם, הנאבקת בכבוד על חייה ודמותה ויינעל השער לפולין…”

„שליחנו שחזר השבוע מספר – נאמר בהמשכו של המכתב – כי עוד ב־18 במאי נערכו קרבות בגטו ורשה. הדבר החל עוד בראשית אפריל, כאשר השלטונות הגרמניים שלחו לגטו אחדים מאנשי הגסטפו לצוות על שמונה מאות יהודים שיתיצבו לעבודה. אנשי הגסטפו נכנסו לגטו אך לא יצאו. כעבור שעות אחדות נשלחה חבורה יותר גדולה של אנשי־צבא לשם – אולם גם הם לא שבו. לפי דברי המספר התבצרו בגטו עריקים של הצבא הגרמני, פרטיזָנים פולנים ויהודים. הלוחמים התבצרו בקומות העליונות של כמה בניינים ומשם ירו על אנשי הצבא שפרצו לגטו.

“לורשה עצמה אסורה הכניסה, אפילו לאנשי הגסטפו. הוכרז מצב חירום עליה. המכתבים המתקבלים מחברינו בפולין (המכתבים הם בעיקר מבנדסבורג, היא בנדין), על־ידי הדואר –מספרים בלשון רמזים על “הגנסקי”, “הגנק”, “הגן”, “הגניביץ” וכו'…”

“ב־9 ביוני עומד לחזור שליחנו מבנדסבורג, העתיד להביא אישור למשלוח הכסף לשם ומכתבים. אנו חרדים לאשר יביא, כי לפי מכתביהם של חברינו בסלובקיה אין כבר יהודים בבנדסבורג וגם מאות חברינו שהיו שם שולחו”.

“דרכיות פרגואי המרובות, שנשלחו לחברינו בפולין – החלו מעוררות חשדות בלב הגרמנים וממכתב אחד מסלובקיה אנו למדים כי נתעורר חשד לגבי בעלי הדרכיות, שהם מרגלים. אין לנו עדיין ידיעה ברורה בשטח זה, אך בכל אופן הענין מעורר דאגה”.

“למכתבנו זה מצורף צרור מכתבים מפורטים מהונגריה, וגם מכתב אחד שהובא על ידי שליחנו בפראג, בחתימת שני חברי “החלוץ”. הם מאשרים את קבלת העזרה (אלפיים לא"י) וחלק מזה יעבירו ליהודי טרזינשטאדט. לפי המכתב חיים כיום בכל איזור הפרוטקטוראט, מחוץ לטרזינשטאדט, עשרת אלפים יהודים וגם אלה אינם מיהודי צביה (פולין) הקדומה. מי שברח אין אנו יכולים לומר – כי אסור להתאסף במנין.” – זוהי פסקה מאותו המכתב ומשמעותה ברורה למדי, אולם למרות הכל עוד פועל מרכז וחברינו מתאספים בקבוצות קטנות ונושאים עיניהם לארץ, אף שידוע להם, וזאת הם כותבים – כי לכל יהודי הפרוטקטוראט צפוי גרוש לטרזינשטאדט – שם חיים כיום שישים אלף יהודים, רובם מגרמניה, וינה והולנד, ביניהם עשרות רבות של חברי “החלוץ” והתנועה. התמותה גדולה והסבל רב. יעקב אידלשטיין עודנו ממשיך בתפקידו, אב הדואג לכולם. חוקי ההרעבה נשארו בתוקפם והחברים מבקשים וחוזרים על בקשתם, שנמשיך לשלוח להם את חבילות המזון המתקבלות שם בסדר גמור".

מהמכתבים המצורפים תוכלו לעמוד על המצב בהונגריה וכן תבינו את בעית ה"טיולים" מפולין ומסלובקיה. חברינו בהונגריה החלו להבין את תפקידם לגבי הארצות הסמוכות – והם מתעוררים לפעולת העזרה. חברינו משתדלים כעת להציל את ילדי קרואטיה שנשארו בחיים – בודאי שמעתם על האסון הגדול של שארית הפליטה שם: בקרואטיה עוד נשארו ארבע מאות יהודים, ביניהם 45 ילדים, אשר כאן נעשו מאמצים רבים לעליתם. בינתיים, הוצא לפועל הגירוש לפני שבועיים, ובזגרב נותרו בסך־הכל כשמונים איש. כל האחרים גורשו לצפון ועל גורלם לעתיד אין יודע דבר. הנה, חברים יקרים, כך נהרסות תכניות להצלה."

“יתכן, כי נתקדם במקצת בענין היציאה מבולגריה בדרך “בית” – אף כי ביומיים האחרונים אין לנו כל קשר עם עיר הבירה שם, לאחר שאתמול בבוקר גורשו כל יהודי סופיה לערי השדה (פיליפופוליס,²⁸ סטָרָה־וָגוֹרָה, רוּשְׁצ’וּק).”

ב־17 ביולי 1943 בא מטרזינשטאדט השליח, אשר הצליח לחדור לבנדין, היא בנדסבורג, בשלזיה העליונה, ובידו מכתב ראשון אל שליחי “המוסד־לעליה” בחתימת ראשי תנועות הנוער החלוצי, ביניהם גם פרומקה פלוטניצקה ממרכז “החלוץ” בפולין.

“כשהמכתב הזה יגיע אליכם – לא נהיה בחיים עוד…” – זו ראשיתו של המכתב, שהוא אחת התעודות הנעלות והטרָגיות ביותר בארכיון ההיסטוריה היהודית של דורנו. המכתב, הנושא בראשו את הכתובת “דרור – מערב־פולין” ופונה למרכז בקושטא ולכל החברים באשר הם שם", מביע את “חרדת השמחה העצומה” לאפשרות של קשר ראשון זה עם חברים לתנועה, לאחר צפיה לשוא במשך שנים “למצוא הזדמנות לספר לכם על חיינו ומלחמתנו.”

ה"סיפור" פותח בארגון “רשת גדולה של הכשרה ותנועות נוער חזקות ויפות הרבה יותר מבימים כתיקונם” בראשית המלחמה. אך במהרה הוא דוהר להוי ההשמדה על כל זועותיו. הוא מספר על שמונים אלף יהודים שהורעלו בגאז בלודז' ועל כליונם של יהודי ליטא, אשר הושמדו ביריות בפונארי – “בוילנה, קובנה ושַוְלִי נשארו עשרים אלף…”. בשטח הגוברנמנט"²⁹ (ורשה, לובלין, צ’נסטוכוב, קרקוי והסביבה) אין עוד יהודים כלל…", "טרבלינקה שליד ומשמעותו ברורה למדי. “אולם למרות הכל עוד פועל מרכז וחברינו מאלקיניה הוא מקום־כליון מפורסם לא רק בשביל יהודי פולין, אלא גם ליהודים מהולנד, בלגיה ועוד…”

בגאוה ובחרדת כבוד מספר המכתב על הפרק היפה שבמלחמתנו" – הוא מרד ורשה. “אנחנו אירגנו את ההגנה, צביה ויוסף עם הילדים'” (חברי החלוץ ותנועות־הנוער). ואולם בפסקה לאחר זה מסופר כבר במפורט על חברים שאינם עוד ועל מחוזות נוספים שהם כבר “יודן־ריין” – (נקיים מיהודים) ועל משלוחים נוספים לכבשני הגזים…

“בכל המחוזות שכתבתי עליהם, ביקרתי אני עצמי והייתי עדת־ראיה לכל פעולות ההשמדה.” – כך כותבת פרומקה, אשר במעמד חבריה ניסחה צוואתם, כשהיא דוברת אידיש ואחד החברים רושם דבריה בו במקום בגרמנית, לפי דרישת השליח, המאיץ בהם, כי שעתו דחוקה.

השליח הנכרי, שנזדעזע מגודל־הנפש של חבורת מנהיגים צעירים זו, הציע לפרומקה ולכמה מחבריה להבריחם. אך הם סירבו, באמרם: “בוחרים אנו למות עם אחינו! גורלנו גורל כלל ישראל…”

מכתב זה לא היה בא לאור העולם אלמלי הבסיס בקושטא. ושליחי “המוסד־לעליה” הם שהעבירו גם את מכתבי הרבנים מסלובקיה, אשר פקחו את עיני העולם להאמין בעובדת ההשמדה. השליחים העבירו את המכתבים הללו לי. מרמינסקי (מרום), איש ההסתדרות בארצות־הברית, ומשם הגיעו לארץ.

ב־6 באוגוסט באותה השנה נשלח מכתב מקושטא לועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב, בחתימת וניה (הדרי), מנחם (בדר) וזאב (שינד), המגולל את היריעה הטרגית כולה:

העתקי המכתבים שהעברנו אליכם בשבועות האחרונים וכן אלה המצורפים למכתב זה – תוכנם רב־משמעות. העובדה, כי סוף־סוף חדרו שליחינו במישרים למקומות שונים בפולין, מחייבת מסקנה בהירה מאוד. יכולנו לספר לכם סיפור ארוך למדי על הקשיים העצומים של חדירה מעין זו, שהיא כמעט בבחינת עלילה. אולם נניח את התיאור הזה לימים שקטים יותר. ביום השלישי יוצא שליחנו שוב והפעם הוא מבטיח להגיע גם לורשה וללבוב. בשני המקומות הללו יש לנו כתובות של נוצרים, שמאחוריהן מסתתרים חברינו. הסדר זה יבטיח לשליח להשיג את המטרה. על־ידי השליח האחר להעברת אמצעים לפולין נודע לנו בימים אלה, כי סכום די ניכר שולם בעיר ורשה גופה. טרם קיבלנו אישור. אל לנו לחשב חישובים כמה מאחינו עוד נותרו ב’גנרל־גוברנמנט', המכתב האחרון מבנדסבורג ומקראקום הנו תעודה מקורית ואישור טרגי בו לידיעות שהגיעו אלינו עד כה על מספר הנשארים בפולין. ידענו, כי לא נותרו כמעט ילדים יהודים. ידענו, שחלק של הגטאות אינם קיימים עוד, אולם בכל זאת – לנו כאן ולכם בארץ ולחברינו בארצות־הברית וביתר הארצות החופשיות בודאי אסור לאבד את התקוה. עלינו לחזק רוחם של אלה הנושאים בגאון את סבלם בגטאות פולין."

“מה טרגי הוא המכתב הזה מבנדסבורג” – כותבים אנשי־קושטא – “אשר בו אין החברים מתנים סבלם בעבר, אין הם דורשים משהו לעתיד, אין להם תביעה ליום הבא, אף כי חייהם תלויים להם מנגד. המכתב מביע משהו, שהוא כמעט מעבר לתחושת המות, אם בכלל יש מושג כזה לגבי בני אדם עלי אדמות. הנה, ראו – הם מבקשים מאתנו להעביר פעולתנו לפינת מבטחים…”

“שוב קיבלנו מכתבים מסלובקיה והונגריה”. – נאמר בהמשכו של המכתב. – “הפעם שלחו לנו את רשימת היהודים אשר עברו בחודש האחרון מפולין לסלובקיה ומשם להונגריה, הפעולה, לחדירה לתוך מחנות שונים של יהודים בפולין לשם הצלה, גדלה והולכת. האמצעים הדרושים כעת למטרות אלו הם הרבה יותר גדולים… מפה ומשם מגיעות ידיעות, כי שינוי המצב בחזיתות גרם להתעוררות יצר השוחד אצל שושביני הצורר, הקטנים והגדולים, בפולין, כגון ראשי המחנות, הממונים על הגטאות וכו'. אין אנו יודעים בדיוק מה פעלה העזרה שלנו בפולין. על אופי הפעולה שלנו, שהיא בבחינת ‘שלח לחמך על פני המים’ – מעידה עובדה, שנודעה לנו לפני שלושה ימים: זה שישה חדשים אנו מעבירים חבילות מזון בנות חמישה קילוגרם החבילה לפראג ולטרזינשטאדט. כל חבילה כזאת עלתה לנו בסכום של 35 לירות תורכיות. מכל צד אמרו לנו, שהחבילות לא תגענה לתעודתן. והנה במעטפה זו תמצאו מכתב ובו מסופר על דין־וחשבון שמסר אחד מאנשי “הצלב־האדום” בג’נבה, – אשר ביקר בטרזינשטאדט. הוא ראה שם בעיניו את החבילות שהגיעו מקושטא ומבקש מאתנו, בשם אלה שאתם נפגש, שנמשיך במשלוח החבילות…”

“בימים האחרונים הוחרדנו שוב ממדינת הר־הגעש (סלובקיה). אשר נרגעה מדי פעם הודות לזריקות שלנו. אך הפעם הגיע לקצו המועד האחרון שהקציב הצורר והוארך מדי פעם על ידי השתדלן. כתבנו לכם, כי עוד לפני שבועיים צריך היה לשלם מאתים אלף דולר כדמי קדימה. סאלו מאיר (בא־כוח הג’וינט" בג’נבה), הקציב את כל הסכום, אך התמורה תובטח בתשלום בליסבון לאחר המלחמה. ב־21 ביולי כתבה לנו גיזי, כי הצעה זו לא תתקבל. במכתב קורע לב ומתוך הרגשה של “השעה השתים־עשרה” היא פונה לישוב בארץ ולאחינו בארצות־הברית לעשות הכל ומיד למען הבטיח את התשלום בעין. והנה אנו לחוצים אל הקיר באין מוצא. ביום הראשון יוצא השליח לשם, והוצגה בפנינו השאלה: מה לעשות?! מי לידינו יתקע, כי תשובה שלילית אינה גזר דין? ישבנו יחד עם ברלס והחלטנו לאמץ כל כוחותינו בחיפוש כספים כאן, למען נוכל לשלוח לסלובקיה לפחות רבע מהסכום, כלומר 50 אלף דולר…”

בסוף השבוע נעביר על ידי שליחינו מנה הגונה לפולין… בשבועות האחרונים עשינו לתיקון העול לגבי טרנסדניסטריה והעברנו ארבעת אלפים לירה לרומניה".

“הגבלתם אותנו במסגרת תקציבית עד לראשון לספטמבר – ואנו בראשית אוגוסט. תבינו כי בעקבות ההתפתחות האחרונה של הענינים נשארנו ללא תקציב. הרי איש מאתנו אינו מעלה על דעתו, שאנו יכולים אף לרגע אחד להפסיק את “עירוי הדם” לכל הארצות. הקשרים שהשגנו, האשנבים והפתחים שקרענו תובעים את ההמשך ומבטיחים את ההצלחה אולי יותר מאשר בעבר…”

“אנו מצפים כאן יום יום לבואו של משה (שרת). אנו שמים את מבטחנו בו, שהוא מביא לנו את ההוראה להבטחת התקציב החל מחודש ספטמבר. תבינו, כי אופי הפעולה מחייב כסף מזומן המוכן מראש…”

חברינו בסלובקיה שלחו לנו רשימת מגורשים בסביבות לובלין ובירקנוי, אשר נתקבלו מהם מכתבים בזמן האחרון. העברנו לליסבון רשימה של 800 כתובות והזמנו גם משם חבילות, נוסף על 250 חבילות לחודש בערך שאנו מעבירים מכאן. המשלוח הוא לכל ארצות הכיבוש, מלבד רומניה והונגריה…"

“אנו מחכים לידיעה מידית מכם על היקף התקציב למשך החודשיים הבאים. כנסו מיד להתיעצות תכופה את כל הגורמים – ודעו, שכל רגע יקר וכל הזדמנות שנחמיץ מלווה קרבנות…”

שליחי “המוסד־לעליה” נטלו חלק פעיל גם בעצם המשא־והמתן המסובך והטרגי להצלת יהודי הונגריה, שהתנהל בין מרכז הגסטפו בוינה לבין המשלחת היהודית בקושטא. חלקם היה עם המפעילים והמדרבנים, שלא נחו ולא שקטו והשקיעו בענין הלמות לבם ולשד נפשם. יממה אחת בלבד לאחר שיואל ברנד בא לשם כך מהונגריה במטוס מיוחד בחברת איש־הגסטפו, היה כבר וניה הדרי בארץ, כשהוא מדווח לד. בן־גוריון ולמ. שרתוק (שרת) ושותף להתיעצויות במוסדות הישוב. מ. שרת טס ללונדון ודיבר משפטים עם העומדים בראש ממשלת המנדט. אנתוני אידן אמר:

– מה נעשה במיליון יהודים?

משה זעק:

– התסכימו לשלוח אותם לתנורים?

בחברת שאול אביגור אץ מ. שרת במכונית לחלב, מקום המפגש בו ביקשו אנשי האינטליג’נס הבריטי להועיד את ברנד לשיחה. פעילי “המוסד־לעליה” עמדו הכן לפעולה – מיליון יהודים! עד שבבוקר אחד הוברר להם, שכל הענין צלל ללא תקוה.

עוד לפני כן העבירו באמצעות אחד השליחים שלהם את איגרתו של מ. שרת “לנאמני ציון באירופה הנאצית”, אשר נכתבה בקושטא מתוך יסורי נפש ב־10 באוגוסט 1943 (ט' באב תש"ג) ועברה במחתרת מיד ליד והיתה לקרן אור באפילת הכליון. “דלה לשוני מלהביע את הגות לבי. קטונתי מעצם האחריות הרובצת עלי”. – דברים אלה שבאיגרת ביטאו את ההרגשה שפיעמה בלבם של כל השליחים בקושטא. “אנו עושים כעת מאמץ נוסף, אולי מאמץ אחרון, לחלץ לפחות חלק מיהודי ארצות־הבלקן מצפרני האויב, בראש וראשונה את הילדים ובני הנעורים, ולהעלותם לארץ.” – כך נאמר באיגרת. – אנו נפתלים נפתולים קשים עם המכשולים שבדרכנו ואיננו יודעים אם נצליח להתגבר עליהם…"

וכאשר נכשלו כל המאמצים, שוב נאחזו השליחים בפעולת יום־יום היגעה, הרת ההתרגשויות והסכנות. מדי פעם בפעם ראו עצמם כמבקשים להבקיע חומות בידיים ריקות ובלב שותת דם. קושי נוסף וצער מיוחד גרמה להם העובדה של הפילוג המופרז בקרב תנועות הנוער הציוניות, לרבות התנועות החלוציות, אשר אתן במיוחד עמדו בקשרים. בכל הסכנות והאסונות שמצאו אותם, נצרה כל תנועה את המסגרת שלה כמעט עד לשעת ההשמדה. אבל גם בקרב קומץ השליחים בקושטא, אשר כל איש מהם לחוד וכולם יחד עמדו במבחנים עילאיים והשליכו נפשם מנגד להצלה, באו לא פעם לידי גילוי יחסי מתיחות, אשר הרקע שלהם היה אותו הווי של פילוג כיתתי, אשר הוסיף נטף צער ומרירות בתקופה שכל מיתרי הלב היו דרוכים לפעולה.

…בוקר אחד, ב־26 באוגוסט 1944, ובחורי רחוב איסתיקלאל 48, הולכים ללוות לרכבת אחד מהחבורה בדרכו לארץ להתיעצות, – רץ מישהו ברחוב וצועק: הרוסים עברו את הים השחור; רומניה שוחררה…"

בו ברגע היה ברור להם: צריך לזוז…"

 

פרק עשרים וששה: הצנחנים ו"המוסד־לעליה"    🔗

בתקופה זו, בה ריכז “המוסד־לעליה” עיקר פעולתו בבסיס־קושטא, בוצע מפעל הצנחנות, שהסעיר הישוב יותר מכל מעשה של מחתרת ההגנה והיה לאות בתוכנו, במטרתו, בהעזה ובמופת שבו.

תכניתו של מבצע הצנחנים צמחה ונתגבשה במשך שנים. הבחורים הגו אותה במסתרים ונשאוה בכאב ובתקוה מאז ההדים הראשונים על ההשמדה הנאצית. לאחר משא ומתן ממושך ומיגע ורב חליפות ותמורות, שהתנהל על־ידי נציגי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית עם שירותי המחתרת של הצבא הבריטי, נבחרו הצנחנים מבין מאות ממיטב הנוער הארצישראלי, שהדפקו על דלתות מוסדות ההגנה, כשהם מבקשים להתנדב לתפקיד המסוכן. המתנדבים היו ברובם יוצאי ארצות הבלקנים, מזרח אירופה ומרכזה, שידעו מימי ילדותם ונעוריהם את שטחי האזורים הכבושים, לשונותיהם ומנהגיהם. לבסוף, לאחר השהיות מרובות הוצנחו בחסות שירותי האינטליג’נס הבריטי, בהתקרב מלחמת העולם לקצה, שלושים ושניים צעירים משירות ההגנה, ובהם שלוש נערות, אל מעבר לקוי החזית בארצות הבלקן, בסלובקיה ובצפון איטליה. במאוחר הגיעו, כמעט בשלב האחרון של ההשמדה הנאצית. אף־על־פי־כן, עוד הספיקו לתרום תרומתם הגדולה לעידוד ולהצלה ולהפגנה יהודית. שבעה מאלה שיצאו לא חזרו והיו למופת בעמידתם בכבוד בפני המענים, בסבלם ובמותם.

ואלה שלושים ושניים הצנחנים לארצות שליחותם: תשעה צנחו לרומניה, מהם נפלו ארבעה בשבי, אך יצאו בשלום. שלושה יצאו להונגריה ושניים מהם נפלו. שניים יצאו לבולגריה, הצליחו להגיע למטרתם רק עם כניעתה ועשו שם פעולה ציונית וחלוצית חשובה. שלושה יצאו לאיטליה ואחד מהם לא חזר. חמישה יצאו לסלובקיה וארבעה לא חזרו. שניים יצאו לאוסטריה ושמונה ליוגוסלביה.

בביצוע המפעל נשתלבו גורמים שונים – המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אשר ביזמתה פילסו את הדרך; “המוסד־לעליה”, שריכז את הפעולה המעשית בהכנת השליחים ושילוחם; ארגון ההגנה והפלמ"ח, שגייסו את היוצאים והכשירום מבחינה הגנתית.

עוד בראשית מלחמת העולם השניה, כאשר הסוכנות היהודית הציעה לממשלה הבריטית גיוס כל כוחו של העם היהודי למערכה, כללה ההצעה גם את האפשרות של ניצול המחתרת היהודית בארצות־הכיבוש למלחמה באויב המשותף. ואולם, כהצעות אחרות של הסוכנות היהודית בשטח הגיוס הצבאי, כן גם ההצעה הזאת נתקלה בהיסוסים ודחיות ללא קץ.

ההכנות למבצע מסובך זה, תוך חליפות ותמורות בלתי פוסקות ביחסים עם שלטונות הצבא הבריטי, חייבו קשרים עם שירותי האינטליג’נס הבריטי למחלקותיהם, אשר בדרך כלל לא היתה ההגנה להוטה אחרי המגע אתם. הקשר עם שירותים אלה היה קשה ומסובך. במוסדות ההגנה רבו ההיסוסים, ואולם באותה שעה היה ברור, כי אי־אפשר לחדור אל מעבר לחזית בלא עזרתם. הברירה היתה: להתקשר אתם ולקבל את כל ההתחייבויות הנובעות מקשר זה, או לותר על התכנית כולה. הגורל הוכרע רק משנסתבר ללא כל ספק, לאחר כמה נסיונות של חיפושי דרך לפעולה עצמאית. כי בלעדי השירותים האלה אין כל דרך להגיע בתנאי המלחמה אל קיבוצי היהדות במרכזי ההשמדה.

שיטת הפעולה של השירותים הללו, המיוסדת בעיקרה על ניצול סוכנים שכירים, עמדה בסתירה מוחלטת לדרכה של ההגנה. ועל רקע זה צמחו ניגודים מאז ראשיתו של המשא־והמתן. ראשי השירותים השונים של האינטליג’נס הצבאי הבריטי לא הבינו ולא העריכו תחילה כראוי את היכולת הגנוזה בקרב המחתרת היהודית ואת הלהט החבוי בה למלחמה באויב הנאצי. המשא־והמתן התנהל מתוך אי־אמון וחשדות, כי התנועה הציונית מתכוונת יותר לעניניה שלה מאשר לשירות הענין המלחמתי הכללי. ממשלת ארץ־ישראל והפקידות שלה עשו ככל שיכלו להכשיל את הפעולה באבה ולהגביר עוד יותר את יחסי אי־האמון.

בגישושים אחר האפשרות לשיגור שליחים מארץ־ישראל אל מעבר לחזית, אם על־ידי צניחה, או בדרכים אחרות, נטלו חלק נציגי הסוכנות היהודית ומוסדות הישוב בשלבים השונים של המשא־והמתן והפעולה המשותפת עם שירותי המלחמה הבריטיים למחלקותיהם. אחת הפעולות המשותפות של מחתרת ההגנה עם שירותי האינטליג’נס הבריטי היה אותו מבצע טרגי של המערכה בסוריה ובלבנון בשנות 1940–1941, הנסיון הראשון (מאי 1941) לחבל בבתי־הזיקוק לנפט בטריפולי, שבו אבדו עשרים ושלושה חברי ההגנה והפלמ"ח, מטובי הימאים, אשר לפני מלחמת העולם פעלו במחתרת”עליה־בית”.

על אף המהלומה הקשה יצאו עשרה צנחנים לפעולה משותפת, יהודית־בריטית, בחסות אחד משירותי האינטליג’נס הבריטי; עוד עשרים ושניים יצאו בחסות שירות אחר, אשר בראשו עמדו מעוזריו הקרובים של אורד וינגייט בימי פעולתו בארץ, שבקרבם שררה יותר הבנה להלך רוחם של שליחי הישוב. על חבורת צנחנים אלה הוטל בעיקר מבצע הצלת שבויי המלחמה של בעלות־הברית ממחנות הנאצים. התפקיד הכפול, הכללי והיהודי, היה בו משום הכבדה נוספת על השליחות הקשה והמסוכנת בלאו הכי.

שליחי "המוסד־לעליה” בקושטא שימשו בשלב מסוים חוליה אחרונה בשרשרת המשא־והמתן עם שירותי האינטליג’נס הבריטי בענין הצניחה אל מעבר לקוי החזית, שהחלו בו דוד הכהן וראובן שילוח ואחרים. חוליה זו נתהדקה עוד באותה התקופה, שבה היו צבי יחיאלי וז. שינד שקועים ברכישת ספינת הטיולים “לילי”, על מנת לשלחה להוצאת יהודים מקונסטנצה או מוַרנה. המקשר היה קומנדר וולפסון, אשר שימש רשמית נספח ימי ליד הקונסוליה הבריטית בקושטא, ולמעשה היה ממונה על אחד משירותי המודיעין של צבאות ארצות־הברית. קומנדר וולפסון פנה אל אליהו אפשטיין (אילת), נציגה הרשמי של הסוכנות היהודית בקושטא באותם הימים והציע שיתוף־פעולה עם המחתרת של תנועות הנוער החלוציות בארצות־הכיבוש. איש האינטליג’נס גילה לנציג הסוכנות היהודית, כי הוא עוקב זה מכבר אחר פעולותיהם המוסוות של שני בחורי המחתרת בקושטא ואחר העבירות על תקנות ימי חירום, שהםעוברים יום יום בשיחות טלפון שלהם עם ארצות האויב.

הלילה שלאחר שיחה זו היה ליל־שימורים לשני השליחים, בדומה לאותו הלילה, שנים מעטות לפני כן, על סף המשא־והמתן עם נציגי הגסטפו בגרמניה. שעה אחר שעה חלפה בשיקולי־דעת לכאן ולכאן. ידעו, כי בצעד זה שלהם, העלול להסגירם, הם בחינת מכניסים עצמם לתוך לוע הארי. אך הכל כדאי, אם יביא המעשה אפילו לידי הצלת נפש אחת מישראל.

בלב נפעם צעדו השניים למחרת היום לעבר בית־המידות אשר בחצר הגדולה, מבלי דעת מה צפוי להם. החליטו מראש, כי אם תסתכם הפגישה בהצעה המתקבלת על הדעת, יצא מיד אחד מהם לארץ להתיעצות. וולפסון היה אדיב וידידותי. הסביר ענינו, שהוא שירותי מודיעין וכן הצלה ועזרה לטייסים בריטיים פצועים או שבויים בעקבות מיבצע הפצצה או נחיתה־מאונס בשטח אויב. והוסיף:

– אין אני איש ממשלת המנדט הבריטי ולא אציג בפניכם שאלות מי אתם ומה מעשיכם. אני יודע, כי מטרתכם טהורה ומניעיה אנושיים. ומדוע לא נבדוק אם אין אפשרות לפעולה משותפת ביניכם לבין שירותי המודיעין של כוחות בעלות־הברית?

הבחורים הדגישו, כי בראש דאגותיהם הצלת יהודים, ועל כל פנים, אין הם מוכנים להסתבך בפעולות העלולות לסכן את המחתרת שלהם. וולפסון הציע אפשרות של החדרת שליחי מחתרת ההגנה, אגב הפעולה המשותפת, למרכזים יהודיים בארצות הבלקן, ברכבת ובספינות ואפילו בצוללות. באותה השיחה לא העיז עדיין איש לנקוב באפשרות של צניחה.

צבי יחיאלי חזר ארצה ונקלע לתוך תקופה של משבר ביחסים עם נציגי האינטליג’נס הבריטי וויכוח חריף בקרב חבורת הפעילים אם לתת אמון בכונתם הכנה לשיתוף פעולה. לבסוף הוחלט, כי צבי יצא יחד עם ראובן שילוח לקהיר, לפגישה עם קולונל טוני סימונס, מידידיו ומתלמידיו הקרובים של וינגייט. ובפגישה זו נתגבש וסוכם ענין הצנחנות. התחילה תקופה של דיונים בצורה המעשית של ביצוע הצניחה. צבי יחיאלי השקיע עצמו בלימוד היסודות של חוקת “הצלב־האדום” בעניני שבויים, והיה למומחה בכל פרט שבה. כשדנו, למשל, בבגדים אותם ילבשו הצנחנים ונתעורר הרעיון בדבר מדים צבאיים, אשר בשעת הצורך אפשר להפכם מיד לבגדים אזרחיים – הוכיח צבי, כי בהתאם לחוקה כרוך מעשה זה בעונש־מות.

באחד באוקטובר 1943 צנחו שני השליחים הראשונים לרומניה. ליובה גוקובסקי, חבר קיבוץ יגור, ואריה פיכמן, חבר בית אורן. על שניהם הוטל לצנוח במדים בריטיים, ובמקרה שייתפסו היה עליהם לטעון, כי קציני־טיס הם, שאוירונם נפגע. ליובה לא היה טיפוס של איש ספורט ונוסף לכך לא שמע אנגלית. אך כוחו היה ברוח המפעמת בו ובמצפון היהודי והאנושי העמוק. צבי לא ישכח אותו לילה של דריכות־הנפש בקהיר, בטיילם יחד על שפת הנילוס. נושא שיחתם היה כיצד ינהג הצנחן ברגע שרגליו תדרוכנה על אדמת האזור הכבוש. ליובה סבור היה, כי מעשה ראשון יהיה לנסות להתמצא בעזרת המצפן, המוסוה ככפתור, שרק עתה למד את דרך השימוש בו, כבמכשירים האחרים בהם צויד. צבי העיר על הסכנה שבשימוש במצפן, המקרין אור זרחני, אם עין האויב צופיה בסביבה; ויתכן, כי לא תהיה גם שהות להסתייע במפה התפורה במחבוא שבתוך הבגדים; על כן מוטב לו לצנחן לבטוח בכוכבים. תוך כדי טיול התחיל צבי מסביר לליובה מהלכו של כוכב הצפון, המדריך הנאמן בכל עת. רגע עמד ליובה כתלמיד בפני רבו ופתאום התמרד:

אתה מתכוון ללמד אותי צופיות! כאילו חניך של השומר־הצעיר אני!…

ליובה צנח ישר לתוך זרועות המשטרה הרומנית ובשעת הצניחה נשברה רגלו. אף־על־פי־כן, הצליח לאחר שבוע ימים להקים קשר עם המחתרת החלוצית, באמצעות אחות לא יהודיה של בית החולים בו אושפז, למרות הפיקוח עליו.

ידיעת־סתר, שנשלחה מראש מאת אנשי־קושטא אל חבר, מפעילי התנועה החלוצית ברומניה, קבעה את המקום והמועד, בו “יפול כוכב ארצישראלי” שם. אך ברגע האחרון נתקבל מברק מאת מטה המפקדה הצבאית הבריטית של המזרח התיכון בקהיר, ובו הודעה על שינוי מקום הצניחה ומועדה. אנשי־קושטא ביקשו דרכים נואשות כיצד להודיע לחבריהם ברומניה על השינוי הבלתי־צפוי. באין ברירה אחרת, הצליחו לבסוף להתקשר בשיחת טלפון ארוכה עם אחד החברים שם ואגב סיפורים שונים ומשונים בעניינים של מה בכך, ובגרמנית דוקא, כדי שלא לעורר חשד, שילבו מדי פעם בפעם משפט על “הדוד אוירוני”, העתיד להגיע הלילה למקום פלוני. קו הטלפון היה משובש והשמיעה לקויה והלב היה מלא חששות כבדים שמא לא הובנה הידיעה כראוי ולא הגיעה לתעודתה. והנה, למחרת הבוקר – ידיעה בעתונות התורכית על שני קצינים בריטיים, שצנחו אמש ברומניה ונתפסו…

הבחורים בקושטא חששו, שמא נתפסו כתובות הקשר שבידי הצנחנים וכך יתגלו כל חוטי המחתרת, אשר נטוו בעמל רב כל־כך. שליח מיוחד שוגר לעקוב אחר הענין במקום. אך כעבור עשרה ימים, עוד בטרם חזר השליח, נתקבלה ידיעה מרגעת, כי השנים בחיים, האחד בבית־החולים והאחר במחנה שבויים. ממקום מאסרם עלה בידי השליחים להדריך את התנועה החלוצית ולכוונה לארץ־ישראל. ולזכותם יש לזקוף במידה ניכרת את ארגון העליה מרומניה בשנת 1944 בספינות הראשונות “מילכה”, “מריצה” ו"בולבול". והצנחנים שבאו אחריהם המשיכו בפעולה.

במרס 1944 יצאה הקבוצה השניה, בת ארבעה שליחים,³⁰ ליוגוסלביה. הם צנחו בסלובניה, פעלו פעולה נהדרת בין הפרטיזנים של טיטו ואחר כך היה עליהם לפנות לרומניה ולהונגריה. ובמאי אותה שנה נצטרפו אליהם צנחנים נוספים.

עצם הופעתם בין המוני היהודים המדוכאים והמושפלים, שהיו על גבול היאוש וגם על גבול הכפירה הציונית, עודדה את המעונים ונתנה זיק תקוה בלב המיואשים. בתקופה הקצרה לפעולתם במחתרת בימי המשטר הנאצי, הצליחו ללבות את האמונה הציונית ולכוון את פעולת העליה. מאז בואם היו אנשי המרכזים הציוניים בארצות אלו מביעים עמדתם בכל ענין נכבד בשם “קול ירושלים” – הוא קולם של הצנחנים העברים מארץ־ישראל.

ועוד יותר מהישגיה של הפעולה למעשה, השיגה במופת שבה. היה זה אחד המפעלים הנועזים ביותר של מחתרת ההגנה. מעשה, שמבצעיו התנדבו לו מתוך בחירה חפשית ונשאו בו בטוהר ובכבוד, מתוך ההכרה של שליחות, במובנו הנעלה של מושג זה.

שלושים ושניים הצנחנים נבחרו מתוך מאתים וחמישים מתנדבים, שנתגייסו במיוחד לשליחות זו. מאה ושבעים מהם התאמנו לתפקידם והיו מוכנים לצאת לפעולה המסוכנת, ורבים אחרים עמדו בתור להתנדב, אך בינתים נסתיימה המלחמה ולא הספיקו להגשים רצונם. את השליחים המעטים שהגיעו למחוז חפצם ליותה ההכרה המדכאה, כי אילו הקדימו לבוא, היו מצליחים להציל יותר משהצילו. אבל המופת וגודל־הנפש של מעשה־המעטים נישאו כעמוד־האש וקרבנותיו היו לסמל לדורות.

באחד מימי חודש דצמבר 1945, למעלה ממחצית השנה לאחר תום מלחמת העולם באירופה, התכנס הועד־הפועל של ההסתדרות לישיבת־אבל לזכר שבעה הצנחנים שנפלו.

השבעה הם:

חנה סנש, ילידת בודפשט (17.7.1921) וחברת קבוצת שדות־ים בקיסריה. המריאה מבארי ב־14 במרס 1944, יחד עם אבא ברדיצ’ב, ראובן דפני ויונה רוזנפלד, וצנחה ביוגוסלביה, על מנת לעבור את הגבול ההונגרי ולהגיע לבודפשט. ב־9 ביוני, לאחר כיבוש הונגריה ע"י הגרמנים (מרס 1944), יצאה בכיוון לגבול ההונגרי, אך למחוז חפצה לא הגיעה. נאסרה ועונתה בכלא בודפשט והוצאה להורג ביריה, ב־7 בנובמבר 1944, לאחר עמידתה בגבורה לפני חוקריה ומעניה. ולא השפילה כבודה, לא הכתימה שליחותה ולא הסגירה סוד הצופן שהופקד בידה, גם לאחר שהועמדה במבחן אכזרי וטרגי כלפי אמה האהובה.

אנצו (חיים) סרני, יליד רומא (אפריל 1905) וחבר קיבוץ גבעת־ברנר, מפעילי "המוסד־לעליה” ומרכזו בתקופת ארגון חבורת הצנחנים. על אף ההתנגדות החריפה של רוב חברי המרכז, התפרץ בלהט לשליחות המסוכנת. מצפונו היהודי והאנושי הדריך מנוחתו. למרות גילו, ראה עצמו חייב במעשה המסוכן, הן כבן העם היהודי והן כסוציאליסט, חניך התנועה המהפכנית של איטליה. בפברואר 1944 התנדב לפעולה מתוך תקוה להושיט עידוד ועזרה לרבבות הפליטים היהודים שנתרכזו כבר אז באיטליה. מי שמגייס אחרים חייב קודם כל להיות מוכן להתגייס בעצמו – זה היה הלך־רוחו. ב־15 במאי 1944 יצא באוירון לשטח הכיבוש הגרמני בצפון איטליה, יחד עם קצין איטלקי, – ונפל בשבי. קידש שם ישראל במחנות־הריכוז שבהם התענה והצית זיק אמונה בלבות יהודים מעונים שאתם חי. הומת במחנה דכאו ב־18 בנובמבר 1944.

פרץ גולדשטין, יליד עירה בטרנסילבניה (24 ביולי 1923), וחניך חברת־נוער בקיבוץ אפיקים. ב־13 באפריל 1944 צנח עם יואל פלגי ביוגוסלביה. ולאחר שעשה שם חודשיים בקרב הפרטיזנים עבר להונגריה. במחנה יהודים שנועדו להישלח לספרד נפגש עם הוריו, בדרכם לארץ־ישראל. למרות תכניתו להיספח עליהם, נשאר, על מנת לעזור לחברו שנאסר. לבסוף נאסר גם הוא ושולח לגרמניה ועקבותיו אבדו מאז הידיעות האחרונות ממנו ממחנה אורניאנבורג, בדצמבר.1944

חביבה רייק, ילידת סלובקיה (יוני 1914), חניכתה ומזכירתה של גיזי פליישמן וחברת קיבוץ מענית. המריאה מבארי ב־20 בספטמבר 1944 לשטח ריכוז פרטיזנים ופליטים יהודים, בבנסקה־ביסטריצה, באזור הקרפטים הסלובקיים. הקימה תחנת־שידור בכפר הסמוך והתקשרה עם המפקדה החשאית. לאחר ימים מספר הגיעו חבריה, הצנחנים האחרים, ויחד טיפלו ביהודים, אשר שוחררו על־ידי הפרטיזנים ממחנות הריכוז והצליחו לארגן קבוצה יהודית לוחמת.

רפאל (רפי) רייס, נולד בבודפשט (1914), חבר קבוצת חוליות. וצבי בן־יעקב, נולד בברטיסלבה (1922), חבר קבוצת החותרים, הוצנחו לאזור הכיבוש הגרמני בסלובקיה עוד ימים אחדים לפני כן, בליל 15/14 בספטמבר. אבל רק לאחר הרפתקאות מרובות והליכה ברגל תשעה ימים, תוך סכנות לאין־ספור, הגיעו למקום הריכוז הפרטיזני באזור הקרפטים הסלובקיים. שם נפגשו עם שרידים מחברי תנועות נוער חלוציות וסתם יהודים, שנתלקטו כאן מעברים, מהם שנמלטו ממחנות־ריכוז ובתי־סוהר ומהם שקפצו מרכבות־מות. הם התלקטו מסביב לחביבה ואבא ברדיצ’ב (הגיע בסוף ספטמבר), שהביאו נשק, תרופות וכסף באוירון מחתרת בעלות־הברית, אשר בשירותה פעלו. אחת ליומיים היה מופיע כאן אוירון בריטי ומצניח מזון לנקודת הריכוז הפרטיזני ולפלוגה היהודית שהתרכזה מסביב לחבורה בת חמישה הצנחנים הארצישראליים, אשר היוו כאן את משלחת האינטליג’נס הבריטי ואתם מיג’ור בריטי. לאחר התארגנות ראשונה הקימו חבורת הצנחנים רשת של תחנות מעבר מפולין לסלובקיה להברחת שבויים וטייסי־מחתרת של בעלות הברית.

חביבה, רפי וצבי נאסרו בשעת התקפה נאצית על מחנה ארעי של קבוצת ההתגוננות היהודית. חביבה ורפי הוצאו להורג בקרימניצה, בסוף נובמבר

1. בסוף דצמבר, כנראה, הוצא גם צבי להורג. מכל הקבוצה נותר בחיים רק אחד, חיים חרמש.

אבא ברדיצ’ב נולד בדצמבר 1918 בגלץ שברומניה. למרות האפשרות שהיתה לפניו לעלות לארץ בסרטיפיקט, בחר לעלות כמעפיל עם חבריו. שהה ארבעה חודשים בדרך בספינה “דריאן 2”, (יצאה לדרך בדצמבר 1940), ונמנה אחר כך שנה וחצי עם עצורי עתלית. ב־14 במרס 1944 יצא מבארי באוירון עם חנה סנש וחבריה וצנח ביוגוסלביה. הוטל עליו לחדור לרומניה דרך הונגריה. אולם מכיון שבינתיים כבשו הנאצים את הונגריה – הוחלט, שעליו לנסות ולהגיע במישרין לרומניה. הגיע עד להרי פאפוק ומשם החזירוהו נציגי השירותים הבריטיים הממונים עליו. פעל כאלחוטאי ביוגוסלביה ועסק בריכוזם של טייסי צבא בעלות־הברית בשטח הפרטיזנים. באוגוסט 1944 חזר לבארי. הוצע לו שיחרור, אך הוא בחר לצאת שוב לפעולה. בסוף ספטמבר 1944 נשלח לבנסקה־ביסטריצה וברשותו שלושה משדרים לצרכי חבריו הצנחנים שכבר היו שם. ב־18 באוקטובר יצא במכונית בכיוון לגבול ההונגרי, בחברת סרג’נט ומיור בריטיים. בקרבת הגבול הפולני, בצפון סלובקיה, נתפסו על־ידי משמר נאצי וב־15 בינואר 1945 הוצא להורג בברטיסלבה.

השבעה נפלו בחודשים נובמבר–דצמבר שנת 1944 ובראשית שנת

1. אך האזכרה נדחתה כל עוד הבהב צל של תקוה, כי מישהו מהם נשאר בחיים. ורק לאחר שאפסה כל תקוה, נתכנסו חבריהם להביע בקול את האבל ורחשי־הלב לזכר הנופלים. ואף כי הלכו בשליחות העם כולו, בכל זאת ראו חבריהם לנכון להתיחד עם זכרם בבית הועד הפועל של ההסתדרות דוקא. ולא רק משום שחברי ההסתדרות היו, אלא יען כי רעיון הצנחנות נתרקם מראשיתו בין כותלי הבית הזה ובו הוכנו הצנחנים לקראת שליחותם.

בישיבת־האבל ביקש שאול אביגור לסקור את תולדות מפעל הצנחנים, שהיה אחד הגילויים הנהדרים בקרב הישוב במלחמת העולם השניה ונתכוון הן למלחמת תנופה בצורר הן לפעולת מגן והצלה. שאול קרא קטעים ממכתבי השליחים־הצנחנים, שנכתבו על סף היציאה ולאחריה, תוך הפעולה עצמה.

קרא מתוך מכתב לחבר של חנה סנש:

“אני הולכת מתוך שמחה, מתוך רצון חופשי ומתוך הכרה ברורה של הקשיים. אני רואה זכות בהליכתי וגם חובה. ותעזור בכל מקום ומצב הידיעה, שאתם עומדים מאחרינו”.

קרא ממכתבו של אנצו סרני לחבריו:

“…מרגיש אני, כי כלפיכם חטאתי במידת־מה, כי עזבתי אתכם באמצע עבודה אשר התחלנו בה יחד. תסלחו לי, אולם הכרתי היתה, שמקומי עתה כאן, בעבודה ובשליחות אשר בחרתי לי… בהיותי כמה שבועות כאן נוכחתי, שצדקתי בהערכתי. הלואי והיינו מגיעים שם קודם – היינו יכולים להציל הרבה יותר ממה שניתן היום. שלום לכם ולהתראות… אם מרחוק ואם רק במחשבה, גם שם אהיה אתכם בעבודתכם”.

ועוד קטע ממכתב נוסף של אנצו מאיטליה, ערב צניחתו אל. מעבר לקוי החזית, בשטח הכיבוש הנאצי בצפון:

“…אפשר לעשות גדולות, ואני יודע היום שאפשר לעשות, ואני אשר צריך לעשות. לא היתה עוד בלבי בחיי הרגשת שליחות כמו היום.”

“התכוננתי עד כמה שזה אפשרי לתפקיד. השגתי כל מיני כתובות וקשרים, אשר בודאי יעמדו לנו בשעת הצורך. כמובן: העיקר הוא המזל וההעזה – ואני תקוה שנצליח. הסביבה שאני נשלח אליה ידועה לי מנעורי. ביליתי שם פעמיים זמן־מה, ואני חושב שאוכל להתמצא שם בקלות. חברי הוא בן אותה הסביבה… מתי ואיך נשוב טרם ידוע לנו. תפקידנו לא קל וידרוש מאתנו מאמץ ארוך וממושך. בסביבה מסתתרים, לפי שידוע לי מפי עדויות נאמנות, לא מעט מבני עמנו. ברור לכם, שעל כן קיבלתי ברצון הצעה זו…”

“אני מצרף למכתב כמה פתקאות, אשר נכתבו בידי חברינו מהקבוצה הראשונה ערב יציאתם. תשמרו עליהן. ליויתי אותם עד האוירון, והיה יפה לראות באיזה עוז ובטחון הם יצאו לתעודתם. לא אלמן ישראל כל עוד קיימים לו בנים כאלה!…”

קרא ממכתבו של אבא ברדיצ’ב, מקבוצת הצנחנים שירדו לבנסקה־ביסטריצה בלב סלובקיה, בקרפטים:

“…חסרות לי המלים שתבטאנה את אשר ברצוני להגיד לכם ברגע שאני עוזב ומה ברצוני שתמסרו הלאה בקשר אתי ויציאתי למילוי תפקידי. הפעם הקודמת חסר היה לי המזל. מקווה אני שהפעם לפחות הוא לא יחסר לי. כיון שהרצון וההחלטה למלא את תפקידי היהודי עודם במלואם… ומקווה אני שלא ירחק היום שנתראה כולנו בריאים ושלמים ונחוג כולנו את חג שיחרור עמנו ואת שיבת הבנים לגבולם.”

קרא מכתב מאת אגון רות, ממנהיגי “החלוץ” בסלובקיה, על התרשמותו מן הפגישה עם הצנחנים:

"אחי היקרים,

“עיני יורדה דמעה… דמעות שמחה זלגו… רגשות עליהם איני מסוגל לכתוב היום.”

“מי יודע אם נשיג את חוף המולדת. ולכן הנני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו בכדי להודיעכם, שתקותנו עד היום – אולי בכל זאת נשמע עוד פעם הד קול ארצנו – לא אבדה.”

“ואם לא יעלה בידינו לחבק את אחינו במולדתנו, נא למסור לכולם, שעד הרגע האחרון זכרנו את כל אלה, שעזרו לנו להקל את עול המשא של הגלות השחורה והמרה. גורלנו גורל מר – ואתם שלחתם לנו חיים חדשים – – –”

קרא ממכתבה של חביבה רייק מרטינוביץ:

“מצאתי לראשונה את אגון רות, שעל אודותיו ידעתי כל הזמן. קשה למסור… בכתב על שמחתו ועל שמחת יתר החברים המעטים שהתקשרתי אתם – הפגישה היתה מזעזעת. ברגע הראשון לא יכלו להאמין בבואי. החזרנו להם בהופעתנו את האמונה בתנועה ואת הצורך להמשיך בדרכנו. הרבה הרבה חברים יקרים איבדנו בתקופה הקשה הזאת, אך נשאר קומץ אנשים נאמנים, שבכל מצב שמרו על אמונתם לתנועה. רוב הנוער נמצא בין הפרטיזנים, או בצבא. הם הצטרפו ליחידות הללו בשבועות האחרונים, אחרי שעזבו את מחנות העבודה. הצלחנו בכל זאת לרכז כבר כמה חברים מרכזיים, והם משתתפים בכל העבודות הקשורות בהצלת היהודים הנמצאים בשטח החופשי”.

ועוד מכתב, מאת צבי בן־יעקב מסוף ספטמבר 1944:

“…בדרך ארוכה מאוד, שהיתה מלווה אלף סכנות והרפתקאות, הגענו סוף סוף אחרי תשעה ימים, למקום בטוח. כאן פגשנו אחרי יומיים את חביבה. ואתם יכולים לתאר לעצמכם מה גדולה השמחה. בפגישה זו. לא העלינו כלל על דעתנו, שבדרך זאת היא תגיע. על הדרך עד למקום הנוכחי אין אני רוצה לכתוב לכם עכשיו… כאשר באנו, ראינו שחביבה התחילה כבר בעבודה ממשית בעניינים היהודיים, והודות להתחלה זאת הצלחנו כבר ליצור משהו ממשי…”

“מצב היהודים נעשה כאן קריטי מאד מאז כניסת הגרמנים לסלובקיה. בחלק המערבי, שהוא בידי הגרמנים, היו ויש רציחות ושחיטות איומות. לפי אומדנא אופטימית נשארו כעשרת אלפים יהודים בסלובקיה המרכזית מעשרים האלף שעוד היו שם לפני כמה זמן. הנוער אשר היה במחנות העבודה התפרץ ביום כניסת הגרמנים ועבר לפרטיזנים. הם בין הלוחמים הטובים. יש גם פלוגה יהודית אחת, אבל היא אינה מופיעה כלפי חוץ כפלוגה יהודית. יש גם גילויים רבים של מעבר למחנה השתפנים (הקומוניסטים), אבל עם בואנו הנה שוב החזרנו רבים מביניהם למחננו. בכלל, הופעתנו כאן השפיעה השפעה גדולה מאוד. אנשים הרימו ראש. שרר כאן דכאון ויאוש ואנחנו הבאנו להם שוב אור בחייהם, שוב מתחילה לבעור התוחלת. עבודתנו העיקרית בינתיים היא סוציאלית־יהודית. יש עכשיו לסדר בעיקר את עניני האבקואציה (הפינוי) של היהודים למקומות בטוחים. זה מסתדר לאט לאט, אבל יש סיכויים שהדבר יצליח…”

ולבסוף, קרא שאול עוד קטע ממכתב, שחתומים עליו ארבעה חברי המשלחת בסלובקיה:

“באנו הנה לאנשים שבורים, מחוסרי כל תקוה. בהופעתנו קוממנו אותם שוב, והעידוד מורגש על כל צעד ושעל. השמחה היתה גדולה מאוד, קשה לנו לתאר לכם. אנשים כבר לא ידעו במה להיאחז. ועכשיו אנחנו רוצים לעבור עוד פרק רציני למדי. האסון הגדול והארוך שבר והחניק את האמונה בציונות של חלק ניכר בקרב הנוער הציוני לשעבר. נשאר לנו אמנם קומץ של נאמנים, אשר עמדו כסלע נגד כל גל ומשבר. חלק לא קטן משרידי הנוער נמצא בין הפרטיזנים. לאט לאט החלה לפוג אמונתם באפשרות של הצלה ועליה לארץ הרחוקה ונאחזו בדבר היותר אקטואלי, הוא השתפנות. רצו להשתתף במלחמת הפרטיזנים ובמיגור הנאצים. רבים ראו את חידוש חייהם בשתפנות. אך גם פה יש להגיד, שכבר קיבלו לקח מר, כי לא פגה האנטישמיות. הם לאט מתחילים לחזור ליהדות ולציונות…”

בישיבת־האבל בועד הפועל של ההסתדרות הציג יושב־הראש, י. שפרינצק, את יואל נוסבכר (פלגי), אחד מחבורה של שישה, אשר בו במקום נפרדו לפני שנתים מבית ההסתדרות, ערב צאתם לשליחותם – ורק שלושה מהם חזרו. דבריו של החוזר היו באוזני השומעים כצוואתם של הנופלים.

יואל אמר:

“זוכר אני, כי עוד בקהיר הציעה פעם חנה (סנש), שנכתוב יומן משותף, כדי שנוכל אחר כך להשוות ולבחון כיצד נראתה לנו הדרך לפני המעשה ולאחריו. לא עשינו זאת, וצר מאוד שלא עשינו, כי היום כבר קשה לי לספר לכם כיצד ראינו את המפעל אז, בכל אופן אינני יודע אם אהיה כנה עם עצמי בבואי למסור עכשיו את הדבר לאמיתו.”

“אני חושב, שאנו רק תרגמנו לעצמנו את הצו שנשמע מהגולה והיינו גאים על כך שזכינו להיות בין אלה, שיכולים לתרגם את הצו הזה לשפת מעשים. ידענו שהדרך מסוכנת, אך לא ידענו כיצד לבצע את התפקיד שלשמו הלכנו בדרך המסוכנת. וביקשנו מחברים עצה מה ואיך לעשות. זוכר אני, כשבאנו להיפרד מברל (כצנלסון) ושאלנו: מה תפקידנו?” – אמר: “הצילו יהודים!” וזוכר אני שיצאתי מאוכזב מאותה שיחה. רציתי לשמוע יותר. שהרי זאת ידענו, כי להצלת יהודים נשלחנו. אבל במשך הזמן למדנו, כי שתי מלים אלו היו תמצית הכל. הגענו למצב, שלא שאלנו דבר. ידענו רק את הצו הזה: עלינו להציל יהודים! ובתוך הפעולה נוכחנו גם לדעת, כי אפשר היה להציל יהודים."

“יצאנו בשליחות כפולה, והכלים שצוידנו בהם לא הספיקו, דלים היו. הכלי היחידי שבידנו נתן לנו הבית הזה, בית ההסתדרות. הוא נתן לנו את האמונה בעצמנו, בתנועתנו.”

השליח סיפר מחויותיו הקשות של צנחן יהודי בקרב נכרים. ככל שהביעו צנחני ארץ־ישראל את רצונם לחדור אל שארית הפליטה של יהדות פולין, אמרו להם העומדים בראש השירותים הנכרים, כי לארץ זו אין לעת עתה אפשרות לשלוח אוירונים. “ותבינו באיזו הרגשה עמדנו ליד האוירון שלנו, בראותנו מאה אוירונים מלאי פולנים ממריאים לאותה ורשה, ואין ביניהם אף יהודי אחד.”

סיפר, כי גם לו, לצנחן היהודי מארץ־ישראל, אמרו הממונים עליו על סף יציאתו לגבול הונגריה, שתפקידו להפיץ שמועה בקרב היהודים, כי הפרטיזנים הורגים כל יהודי שבא אליהם, שהרי “אי אפשר להכביד על הפרטיזנים בזרם של פליטים יהודים…”

כך נוכחו לדעת צנחני המחתרת העברית גם בתוך הפעולה, כי בודדים הם ואין להם לסמוך אלא על כוחותיהם בלבד. והגיעו למצב שלא האמינו עוד, כי יוכלו לעשות משהו. לא ראו דרך לחדור לאותה ארץ שהתכוונו אליה – לארץ, שגם ממנה כבר החלו קרונות המות מובילים יהודים למחנות ההשמדה. ועמדו לפני הברירה – להמתין או לצנוח, מתוך ודאות שייתפסו. ובויכוח הפנימי הזה הכריעה חנה סנש, בדבריה:

עלינו ללכת! אם אנו לא נלך – אחרים לא יבואו. אם נלך ונפול – יבואו רבים אחרינו…"

והלכו. שלושה הלכו – ורק אחד מהם חזר. והוא חזר מאוכזב. ועמוקה היא אכזבתו לא על עצם הקרבן, אלא יען כי נפילתם של השנים לא הזעיקה אחרים.

“גם החמישה שיצאו לסלובקיה – אמר יואל – חשבו כמונו. והם, אולי עוד היתה להם דרך, אולי יכלו עוד לברוח. אבל ידעו, כי תפקידם לעמוד עד הסוף, ועמידתם – מעבר לכל דמיון אנושי. והם נפלו אולי מתוך אותה מחשבה, שבמותם יזעיקו רבים ללכת בעקבותיהם.”

יותר מכל, הביע אבלו על אנצו סרני, הבכור שבחבורה. לא רק על גודל האבידה האיומה התאבל. ולא רק משום כך, שהוא אולי היחיד, שהיה ביכולתו למסור לדור הבא את נשמת הפעולה הזאת. מחשבה אחת אינה נותנת לי מנוח: המחשבה שהלך, משום שראה חובה להיות המגשר בין השולחים והשליחים. משום שהרגיש שאי־אפשר רק לשלוח – צריך גם להילוות…"

“ובאיזו שמחה הלך!… וגם ככלות הכל עוד השאיר לנו צואה. כשישבנו בקהיר – ואז עדיין לא היה ברור אם יצא, כי לא דיבר אתנו על כך – אמר פעם לחנה ולי: קחו אתכם רעל, כי הם לא ירחמו, מוטב שתקפחו את החיים במו ידיכם, **אני כך הייתי עושה!”** אחר־כך, כאשר נודע גורלו, שאלתי את עצמי: איך קרה הדבר שהוא לא כך עשה? ולא היתה בפי אלא תשובה אחת: אפילו שם, במאסר, עוד יש תפקיד – להמשיך להיות בין האומללים, לסמוך את הנופלים, להחיות את נפש הנידונים למות…"

בשם אלה שחזרו ועדיין לא יצאו בשנית – הודיע יואל, כי אין הם רואים עצמם שליחים שסיימו שליחותם. הם באו רק להינפש ולהחליף כוח בטרם יצאו שוב להמשיך באותו המפעל, שעליו נתנו חבריהם את חייהם.

ואמנם, הם שבו ויצאו.

וכהתעללות הגורל היא העובדה, כי אחדים מאלה אשר חזרו בשלום, למרות כל המוצאות אותם, נהרגו בקיץ 1954 באסון בקיבוץ מעגן שבעמק־הירדן, בנפילת מטוס לתוך קהל המתכנסים לטכס חנוכת אנדרטת הזכרון לשבעה הצנחנים במלאת עשר שנים למותם, ובין הנהרגים גם דני, בנו יקירו של אנצו סרני…

 

פרק עשרים ושבעה: יוצאים לבולגריה    🔗

בולגריה שוחררה ב־9 בספטמבר 1944 וב־14 בו יצא לשם וניה הדרי מקושטא, בהסואה רשמית של עתונאי “ג’ואיש טלגרפיק אייג’נסי”. בחסות אותה ההסואה יצא גם וי. קלרמן, הנציג הרביזיוניסטי בקושטא. השנים סופחו אל המשלחת הצבאית של בעלות־הברית, שהיתה מורכבת מקצינים גבוהים בבגדים אזרחיים ואתם, כאחד מהם, אהרון בן־יוסף, מעולי בולגריה וחבר מושב עובדים בארץ, מעובדי הועד־הפועל של ההסתדרות ומהפעילים בגיוס הפלוגות הארצישראליות בצבא הבריטי. תוך פעולתו לגיוס אחרים, התפרץ להתנדב הוא עצמו. נמנה עם המתנדבים לצנחנות. הבוגר שבחבורה, שהיה מיועד לבולגריה, אשר לשונה ואנשיה ידועים לו. אך עוד שירותי המחתרת מבקשים קשר להצניחו לשטח הכיבוש, הגיעו לקושטא ומשם לקהיר שליחי התנועה האנטי־נאצית בבולגריה, למשא־ומתן על שלום נפרד עם בעלות־הברית. אז הטילו שירותי המודיעין הבריטיים את תפקיד המקשר עם המשלחת על א. בן־יוסף, שאת ידיעותיו ותכונותיו למדו להוקיר והוא היה לבר־סמכא שלהם בעניני בולגריה ואחד מיועצי שירות המודיעין של בעלות־הברית.

מאחר שבאותה התקופה לא היו סיכויי הצניחה טובים והמחתרת היהודית בבולגריה לא היתה מאורגנת, הסכימו ראובן שילוח וצבי יחיאלי, נציגי הסוכנות היהודית ו"המוסד־לעליה" כלפי שירותי המודיעין בעניני הצנחנים, לתכנית שיגורו של בן־יוסף במחתרת בדרך היבשה מקושטא לבולגריה. בינתים הצליח לקשור קשרים עם מחתרת בולגרית ועל דעת כל הצדדים נשלח לקושטא והצטרף שם לחבורת שליחי "המוסד־לעליה”. ועם צאת המשלחת הרשמית הראשונה של בעלות־הברית לבולגריה, הציע בן־יוסף, שיצורפו אליה עתונאים, אשר יהיו עדי ראיה לחתימת שביתת־הנשק. וכך סודרו בחפזון תעודות העתונאי של וניה, שיצא לסוילנגרד, שעל גבול בולגריה–תורכיה.

כיום קשה להעריך מה היה תוכנו של השם סוִילנגרד ליהודי ארצות הבלקן באותה התקופה. היה זה בחינת הגבול בין מות לחיים. בין עינויים לחירות, התקוה האחת לנס, שאולי יקרה עוד. ואי־אפשר כלל להסביר מה היה שם זה לבחורי בסיס־קושטא. להם היה זה הגבול, אשר על אפשרות פריצתו נכונים היו להשליך נפשם מנגד. במכתביהם יצוקי האהבה אל יהודים שמעבר לו הערו כל רוחם. כתובתו של כל יהודי שם היתה להם קודש והתשוקה לפגוש מישהו מאותם אלמונים בחיים בערה כאש בלבם. וכאשר נודע להם, כי על סיפונה של הספינה “מילכה” יש יהודים, אשר על שמם וכתובתם נשלחו המכתבים מקושטא, אצו ללחוץ ידים, כאילו ידו של אליהו הנביא היא.

והנה אחד מהם, וניה בעל המכתבים עצמו, יוצא אל מעבר לסוילנגרד…

הבחורים ליווהו בחרדת קודש לרכבת בקושטא. ברגע האחרון אירעה תקלה בלתי צפויה – מרוב חפזון שכח בבית את תעודת העתונאי, שבזכותה יצא ועדיין לא הורגל לה. משה אגמי אץ להביאה לו והמכונית השיגה את הרכבת רק בתחנה שמחוץ לעיר. וכל אותה השעה היה שאול חוזר ומסכם יחד אתו שוב ושוב מה המטרה הממשית של שליחותו זו, אותה נשא בלבו זה שנים. כיון שאנשי בסיס קושטא ידעו, כי יש הוראה של הממשלה הבריטית, אשר לפיה יורשה להיכנס לארץ־ישראל כל פליט יהודי, שיצליח להגיע מאירופה לתורכיה, היתה, איפוא, המטרה: לשלוח מיד יהודים לגבול! תוך המערבולת ואי־הסדרים של ימי הכיבוש הראשונים יש להציל לפחות כמה אלפי יהודים!

ב־15 בספטמבר עבר וניה את הגבול. מישהו דובר רוסית עצרו והראה באצבע על קרון הרכבת בה יוצא מסופיה הציר הגרמני עם פמליתו – הנה הוא עומד שם ומכבס פוזמקאות שלו בדלי מים.

וניה הגיע לסופיה עם תרועות הצבא המשחרר, מאה אלף איש ובראשם המפקד טולבוכין. העיר היתה רעבה וערומה, קרה והרוסה בחלקה. ברובע אחד נעצרו מחוגי כל השעונים בשעה 12.45, היא שעת ההפצצה. ברובע אחר – בשעה 3. בית המלון היה ללא מים וללא זגוגיות בחלונות. השליח אץ לשכונת העוני איץ’־בונר (שלוש בארות), מרכז הגטו היהודי – ופגש שם ילדים עזובים, יחפים ובלואים בקור. אבל יהודים לא היו. העיר צהלה ושמחה – ויהודים אין, אף כי בבולגריה נגרמו ליהודים פחות אבידות מאשר בארצות הבלקן האחרות.

אותו לילה אץ לורנה ושם נפגש לראשונה עם קצין סוביטי, אשר בישר לו ממראה עיניו, כי יש יהודים באודיסה. והיה מאושר, כי ראה עצמו נושא ברמה את שליחות ישראל, כאילו על גבו ממש נושא הוא אותה, בעצם הופעתו כאן.

הפעולה הראשונה היתה שוב אותה משימה עיקרית של “המוסד־לעליה” – חיפוש אחר ספינות. אבל מיד נתברר, כי מכאן לא תצמח הישועה, מאחר שכל הצי הבולגרי טובע בידי הגרמנים. הפעולה האחרת היתה פריצת סדק בגבול, לחדירת יהודים מרומניה. יומיים לאחר בואו לסופיה התיצב במשלחת עתונאים לפני מיניסטר התעמולה הבולגרי קזסוף. המיניסטר נשאל גלויות ליחסו של השלטון החדש לעלית יהודים לארץ־ישראל והשיב בהצהרה על שיווי זכויות ליהודים, המוזמנים לשוב ממחבואיהם וממקומות גירושם לסופיה והודיע שלא יתנגד לעלית יהודים לפלשתינה.

ההודעה הרשמית אמרה, כי על מנת להביא לידי ביטוי את עמדת הממשלה הבולגרית לגבי בעיות היהודים בארצה וכו', קיבל מיניסטר התעמולה דימו קזסוף לראיון את מר י. קלרמן, בא־כוח הסוכנות הטלגרפית היהודית בלונדון, את מר א. בכר, בא־כוח “דבר” בתל־אביב ואת מר ו. פומרנץ, בא־כוח הסוכנות הטלגרפית היהודית בניו־יורק. המיניסטר פתח דבריו בהצהרה, כי לכל עם ועם הזכות למולדת משלו; הממשלה הבולגרית מתיחסת בחיוב להקמת מדינה עברית ולא תעכב יציאתם של יהודים המבקשים לעלות לארץ־ישראל וכו' וכו'. הודעה שניה מעין זו נתפרסמה כעבור זמן קצר גם בעקבות ביקורם של ו. פומרנץ וא. בכר אצל ראש הממשלה הבולגרית, שהצהיר על יחסו האוהד לעלית יהודים לארץ־ישראל ולהקמת מדינתם שם. “אנו חייבים הרבה ליהודי בולגריה על העול שנעשה להם בימי הממשלה הקודמת ועל סבלם האיום…”

למחרת פרסום ההצהרה הראשונה, החלו יהודים, ובהם גם נוער, מתלקטים ובאים לבירה. ברחבי הארץ שרר תוהו ובוהו. ועדה של בעלות הברית ניהלה את כל הענינים ולא היתה כתובת לפנות אליה. ובעוד קריאות חופש ודרור של נוער קומוניסטי נישאות בחלל, התחילו מגייסים יהודים לשירותי הצבא. בתוך כל האנדרלמוסיה הזאת יצאה בכל־זאת קבוצת עולים ראשונה לגבול. ואולם, בו בלילה הגיעה הידיעה מבסיס־קושטא, כי הבריטים ביטלו את ההוראה המקנה לפליטים יהודים זכות כניסה לארץ־ישראל, וממילא ביטלו התורכים את רשות המעבר… שיירה אחת, 900–800 איש, שיצאה ברכבת מרומניה, הגיעה לבולגריה והוחזקה חודש ימים בתוך הקרונות.

שליח “המוסד־לעליה” היה מנותק עתה הן מהארץ והן מבסיסו בקושטא. הוא ראה עצמו חייב לפעול על דעת עצמו וללא דיחוי. ושוב עומדים השליחים בפני המיניסטר קוסוף ומבקשים ממנו רשות לשדר הודעתו בענין שיווי זכויות ליהודים, למען ידע העולם ויאמין. לא בנקל ניתנה הרשות. וכאשר ניתנה לבסוף, היתה מותנית בתרגום תכנית השידור לרוסית ואישורה מראש על־ידי הצנזורה. ובעקבות שידור זה התחילה הפרשה של שידורי אהרן בן יוסף וּוניה ברדיו סופיה. מועד השידורים נקבע לשעה 11.15 בכל ליל שבת, וצלילי השפה העברית והפתיחה ב”שבת שלום" וכן הסיום ב"שלום" הרטיטו לבבות למרחקים. השידור הראשון, ב־22 בספטמבר, בבולגרית, אנגלית ועברית, נפתח בכותרת “הצהרה ציונית של ממשלת בולגריה” וכותרת־משנה “ליהודים יוחזרו זכויותיהם וייעשו סידורים להחזרת רכושם”. בהמשך הזמן שימשו סידורים אלה גם לקשר עם הבסיס בארץ ועם מ. אגמי ברומניה.

לא חלפו ימים רבים והשליח שם פעמיו ליוגוסלביה, שעדיין לא היתה משוחררת כולה, וגבול הונגריה עודנו חזית, והאמרה השגורה על כל פה היא, כי בולגריה ויוגוסלביה – מדינה אחת. ב־18 בדצמבר יצא במכונית הבריגדה המקדונית ולאחר מסע הרפתקאות־אלף־לילה־ולילה" הגיע לניש ולסקופליה. על שאלתו היכן כאן רחוב היהודים, ענו לו:

– שם, ליד רחוב הצוענים…

בא לרחוב נקי ומסודר, וילאות מאהילים על החלונות, כאילו מאחריהם ישנים בני־אדם שנת שלוה. אבל כל בית שנכנס אליו היה ריק ושמם, ללא נפש חיה…

בלב כבד המשיך דרכו ברכבת ללא חלון וללא מים, בחברת פרטיזנים, בחורים ובחורות, יחפים בקור של חודש דצמבר ורק הלגימה מתוך בקבוק ה"שליבוביצה"³¹ מחממת מעט. בבואו לבלגרד עצרוהו בתמהון:

– כיצד בכלל הגעת לכאן!

כעתונאי ביקש מיד לראות את טיטו. אמרו, כי עליו להתיצב למחרת הבוקר במיניסטריון התעמולה. אבל היכן ילון הלילה? שאל לבית הקהילה היהודית, ואמרו לו, כי שם שוכן עתה בית־חולים. לבסוף נפגש עם ראש־הקהילה, שריד לחבריו, שהוצאו להורג, ואף הוא עצמו בחינת מת למחצה.

למחרת היום נפגש עם משה פיאדה, היהודי, מנהיג המפלגה הקומוניסטית ביוגוסלביה. קיבלו בבית נאה ומוסק מחוץ לעיר; ישב בחדרו, מוקף ספריה גדולה, שבה בלטו כתבי לנין בתרגומו של המארח. השיחה, שנמשכה שעות, התנהלה ברוסית. היהודי המשכיל לא גילה כל ענין בבעיות יהודים ובמצב היהדות. משבע השאלות שהציג לפניו ה"עתונאי" מארץ־ישראל, זכתה לתגובה רק השאלה בדבר רשות היציאה לשארית הפליטה ועליתה לארץ־ישראל:

– אני מבין, כי זה הענין העיקרי…

בתגובה לשאלה אחרת, אשר כללה את הרעיון לרכז בארץ־ישראל את שארית העם, גם מיהודי יוגוסלביה, העיר:

– הפאשיסטים עשו בי מעשי זועה לא בתור יהודי אלא בתור קומוניסט…

לבסוף הוציא השליח מסתרי לבו את נשקו האחרון ואמר:

– אני קצין תנועת המרי העברי; אנו לוחמים בשלטון הבריטי.

והמנהיג הקומוניסטי ענה:

– אני עיף עכשיו, תבוא בעוד יומיים ונשוחח.

– אבל אין לי זכות ישיבה כאן.

– אסדר לך זכות־ישיבה לשניים־שלושה ימים.

בטרם נפרדו חזר וניה על שאלה שלא זכתה לתשובה, והיא שהציקה לו אותה שעה יותר מכל:

– מה גורלם של שליחי המחתרת מארץ־ישראל, אשר צנחו ליוגוסלביה ועקבותיהם נעלמו.

– על כך רשאי לענות לך רק הגנרל בעצמו. – השיב מ. פיאדה מתוך ליאות.

– אבל איך אפשר לראותו?

– תבוא מחר ואסדר לך פגישה אתו.

תגובתו הראשונה של טיטו לאותה שאלה, שהוצגה לפניו למחרת היום, היתה תמיהה וחוסר־אמון, שהרי מבצע הצנחנים נודע כלפי חוץ כפעולה בריטית!

שאל:

– איזה נתין אתה?

– נתין ארץ מנדט בריטי.

– ולמה באת לכאן? – שאל עוד.

– להציל שארית הפליטה ולגלות עקבותיהם של חברי הצנחנים.

– ענה השליח בזהירות, כשהוא שוקל כל מלה.

– תקבלו את הידיעות על־ידי בעלות־הברית.

זו ראשית הקשר, שנוצר אחר־כך בין מחתרת ההגנה לבין משה פיאדה ויוגוסלביה, הקשר – אשר כעבור שנה המשיך בו אהוד איבּרל (אבריאל).

וניה ישב בסופיה עד חודש מאי 1945. רופא יהודי בשירות הרפואי הבולגרי נשלח להונגריה, וכך הוקם עם ארץ זו הקשר, לאחר שהיה מנותק במשך ארבעה חודשים. לאחר זמן בא לביקור ד. בן־גוריון, יושב־ראש הנהלת הסוכנות היהודית. היה מזועזע מן הפגישה עם שארית הפליטה. נאם בפומבי באולם גדול, – עברית ורוסית. קומוניסטים יהודים שיסעו דבריו בקריאות־בינים מתגרות. כאשר סיפר הנואם על הישגי המפעל הציוני בארץ, קרא אחד המנהיגים הקומוניסטים: “גם היטלר עשה מעשים…” אך רושם הנאום על שרידי היהדות ועל דעת־הקהל היה עצום. בן־גוריון נפגש עם דימיטרוב, ממנהיגי מפלגת האכרים, אשר לאחר זמן העמידוהו הקומוניסטים למשפט ראוה וחייבוהו בדין. בינתים החריפו היחסים הטובים של תקופת הכיבוש הראשונה. השלטונות מנעו מבן־גוריון אפשרות נסיעה לרומניה. פגישתו עם נציגי השלטון הקומוניסטי ומראה עיניו ברחוב היהודי, גיבשו בלבו את ההכרה הברורה, כי יש לפעול מיד, בטרם יהיה הכל אבוד! שידורי העתונאי מארץ־ישראל הופסקו לאחר שהתמיד בהם קרוב לתשעה חודשים. ולא היה עוד טעם לישיבתו כאן.

חזר לארץ ולאחר חודשים מספר יצא שוב בקשר לתכנית להעברת פליטים מיוגוסלביה דרך חופי יון. אותו זמן, בסוף שנת 1945, ישב כבר ביון לוי שורץ, שוב בחיפוש אחר ספינות ובארגון משלוחן.

בשובו לארץ, הפעם בדרך חוקית, נעצר וניה בנמל־חיפה למראה חותמות של ארצות בלתי־רגילות בימים ההם על הפספורט שלו – יון ויוגוסלביה. חקרוהו יומיים. גם בשובו מבולגריה, במאי באותה השנה, חקרוהו בגבול ראס־א־נקורה, אשר לשם הגיע במכונית מבירות. בדקוהו מכף רגל ועד ראש, בהנחה כי סוכן בולגרי לפניהם, מאחר שידעו על שידוריו מסופיה. אמר לחוקרים:

– בגבול בולגריה־תורכיה חקרו אותי כאילו הייתי סוכן בריטי, ועכשיו אתם חוקרים אותי כאן כאילו אני סוכן בולגרי… נציגכם בסופיה הגן עלי הודות לדרכון שלי הנושא את הסמל הבריטי ואתם כאן רוצים להפשיט אותי ערום! אין בידי דבר, מלבד מצלמה ומפוחית בולגרית בשביל בני…

בילה חמש שעות בחקירת שתי וערב, כשהוא טוען:

– אני עתונאי ותובע זכותי לחופש…

סוף סוף שוחרר. אך כעבור כמה ימים בא סוכן האינטליג’נס הבריטי לקיבוץ רמת־רחל ובפיו הבקשה, שיספר לו הכל על הבלקנים ועל שליחותו.

לא סיפר. והוטל עליו איסור יציאה מן הארץ. ובהגיע שעתו לשליחות חדשה, נאלצו להבריחו בדרכי מחתרת.

וניה היה בבסיס־פריס, בסוף 1946, עם החבורה המרכזית, אשר תיכננה והפיחה רוח־חיים ואירגנה ונשאה בעול מבצעי ההעפלה

הגדולים בשנות ערב הכרזת עצמאות ישראל. ובבואו להשוות אופים של שני בסיסים אלה, אשר בהם פעל, אומר וניה:

– בימי קושטא היה בעינינו כל יהודי שניצל כקדוש וכל שליח – כמציל הדור ובכל סירה ראינו יותר את עצם עובדת צאתה ובואה. ואילו ימי פריס עיקרם בהיקף, במספרים הגדולים בתכניות הנרחבות.

לא במקרה קראו הבחורים לבסיס בפריס בכינוי המחתרת “יסער”, שהיה בו ביטוי להלך־רוחם באותם הימים. וניה ואהוד בחרו בכינוי זה, ההפגנתי יותר מדי בעיני שאול, אשר קבע מושבו בבסיס־פריס מאז חודש מרס 1946.

 

פרק עשרים ושמונה: מכתב לרחל    🔗

בארכיון "המוסד־לעליה”, בין תיקי מכתביו הנרגשים של וניה מבולגריה, שמור גם מכתבו הראשון לחברתו רחל, מסוף אוקטובר 1944. במפורט מספר הוא על מסעו לוידין, לחפש אחר עקבות פליטים יהודים מהונגריה, שנמלטו ממכרות הנחושת של באָר, אשר בסרביה, שם הועבדו בפרך. בטרם צאתו הוברר לו, כי יהיה עליו לבלות חמישה ימים בדרך זו, שבימים כתיקונם היו עושים אותה בשש שעות. אף־על־פי־כן, לא חזר בו מתכניתו, שבה ראה עיקר שליחותו. בשעה תשע בבוקר, ביום החמישי בשבוע, פנה לתחנת הרכבת, הצטייד בכרטיס הנחה לעתונאים ובחר לו מקום מושבו במחלקה הראשונה. “בכל הרכבת יש רק תא אחד מסוג זה ובו חמישה מקומות. – כתב. – בתא ישבו כבר חמישה קצינים רוסיים וביניהם מיור רוסי בגיל מבוגר יותר. האחרים – שני קצינים רופאים ושני קציני־תעופה. בתחילה ניסו לומר, כי התא תפוס. אך כאשר אמרתי להם, כי עתונאי אמריקני הנני – שמחו, העיפו עלי מבטים סקרניים והזמינוני לשבת. מיד הכרתי שאחד מהם יהודי. בחור גבוה וזקוף שחור שער ושחור עין ודיבורו מתובל הומור חי וקל. גבר יפה, אינטליגנטי למדי, מדבר רוסית רהוטה ורק ביטוי האות ריש הסגירו, כי מזרע ישראל הוא, אם כי קשה להכיר זאת לפי מראהו החיצוני”.

"שעות אחדות נסענו ללא קשר בינינו. הם דיברו בינם לבין עצמם ואני הקשבתי. כולם אנשים שהיו בחזיתות שונות, כולל הקרב ליד סטלינגרד. לכל אחד מהם יש סימן שנפגע מכדור, מרסיס פצצה וכדומה. וכעת נוסעים הם ישר לחזית יוגוסלביה. עוד לא ראיתי אנשים כה חדורים שנאה לנאצים כחיילים הרוסים הללו. זה טבוע בדמם. ובאיזו פשטות וטבעיות מדברים הם על המלחמה והשתתפותם בה. בשיחתו של כל אחד מהם, בכל נושא שהוא נוגע בו, משולב המשפט: “אם אחיה עד אז”. כולם טעמו טעם השלטון הנאצי בשטחים שנכבשו על־ידי צבא היטלר וכעת שוחררו. ההרס שמצאו בערים הגדולות והקטנות, הקפיא את דמם והגביר את הזעם. הסיסמה: “להגיע לשערי ברלין!” – היא כמעט תאוה אצלם. הדבר השני הבולט מאד בשיחותיהם בינם לבין עצמם, זו אהבת המולדת. כאשר אחד מספר כיצד ראה עיר שנבנתה מחדש לאחר ההריסות – מתרגשים הכל ועיניהם נוצצות. ועוד דבר: גילויי ידידות בין החיילים לבין עצמם וחברות בין קצינים וטוראים. לפנות ערב, כאשר הכל כבר היו עייפים מדיבורים, נכנסה לתא חיילת פשוטה, רוסיה צעירה בת עשרים, הנוסעת לבית החולים בבלגרד, חמושה מכף רגל ועד ראש. עוד ברגעים הראשונים לשהותה בתא הספיקה לספר תולדות חייה, ובעיקר על אסונה: היא עברה את עיר מולדתה חרסון ושם נודע לה, כי מכל משפחתה לא נותר איש בחיים. אחיה נהרג כפרטיזן, אחותה ואביה נהרגו על־ידי הגרמנים, אח שני נפל בחזית בבסרביה. נשארה רק היא, או כדבריה: “נשארתי אני עם הרובה שלי, אבל אותו החליפו כבר כמה פעמים.”

"סיפרתי לקצינים כי יהודי מארץ־ישראל הנני, איש קומונה – וכעת בשירות עתונות אמריקנית. בתחילה עניינה אותם בעיקר אמריקה. כולם מאשרים, כי בלא עזרת אמריקה לא היו יכולים הם לנצח במלחמה הזאת. איש איש מהם יודע בדיוק איזה חומרים שלחה אמריקה לרוסיה. דיברו בגלוי על הערך ההיסטורי שבעמידת לונדון בימי נפילת צרפת. אחד הקצינים אמר: “דע לך, כאשר שמענו כי צ’רצ’יל חלה – חרד לבם של רבים מאתנו.” אבל עם זאת שואלים הם: “היודעים בעולם הרחב, כי רק אנחנו, הרוסים, נלחמים ממש במלחמה הזאת? – שאנו נתנו כל־כך הרבה קרבנות אדם? היש בעולם עוד חיל הלוחם בעקשנות ובמסירות כזאת כצבא האדום?”

“שיחתי אתם נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה. היהודי לא התודע כי יהודי הוא. בכונה נגעתי בשיחתי גם בשאלת היהודים ברוסיה הסוביטית. סיפרתי על מפעלי ציבור העובדים בארץ, ובעיקר הבלטתי את המשק הקיבוצי. המיור, שהוא גם פוליטרוק חשוב, ניסה בתחילה לבטל הכל בפסוק המקובל, כי הציונות היא תנועה זעֵר־בורגנית וחסל. אבל בהמשך השיחה כנראה שוכנע, שהענין אינו פשוט כל־כך. שאלתיו אם הרוסים יעזרו לנו על הבמה הבין־לאומית להקמת מדינה בארץ־ישראל, והוא לא הבין בשום אופן איך יכולה להיות מדינה יהודית בארץ־ישראל, כאשר זו היא ארץ שאין בה כלל חומרי גלם…”

“בסוף השיחה הצבעתי על העובדה, כי מרבית יהודי רוסיה הסוביטית אינם יודעים אפילו את שפת עמם. כל אותו הזמן הרגשתי כיצד הקצין היהודי מתפתל ביסורים נפשיים. ובלילה, בשבתנו בחושך, כי אין מעלים אור ברכבות, הוא עלה ושכב בערסל העליון המיועד למזודות וצרורות. בשבתי למטה, מנמנם, הרגשתי כיצד הקצין היהודי מתהפך מצד לצד מבלי להרדם. פתאום לחש לי מלמעלה: סלח לי, חבר, אולי אתה מסכים ללון בעיר וִידִין, מענינות אותי כמה שאלות והייתי רוצה לדבר אתך…” עניתי בחיוב. וכל אותו הלילה נדדה שנתי כשנתו".

הרכבת עשתה דרכה בעצלתים. בכל תחנה נעצרה וחיכתה. קרונות עמוסים חומרי מלחמה עשו דרכם בכיוון צפונה. רכבות ארוכות ולהן זכות קדימה, והרכבת שלנו נשארת מאחור, מחכה.

בבוקר אמר הקצין היהודי בקול לכל החבורה שבתא: “אח, אילו אפשר היה להזמין הנה את לזר מויסייביץ' כגנוביץ' – הוא היה מכניס קצת סדר במהלך הרכבות.” הכל החלו מדברים על כגנוביץ' (שהיה אותו זמן הממונה על הרכבות ברוסיה הסוביטית) כעל גאון ומציל. ופתאום פלט המיור ואמר כבדרך אגב: “הוא גם כן יהודי…”

הגענו לוִידִין למחרתו, ביום הששי בצהרים. שלושה קצינים ביקשו שאבוא לאכול אתם בצהרים. ולמרות שמיהרתי לעניני – באתי למסעדה. בכלל, אין להשיג שום דבר מאכל בערים הקרובות לגבול. עיר זאת היא מקום מעבר מרכזי לחזית יוגוסלביה. עברו בה מאות אלפי חיילים רוסיים. העיר שוכנת על שפת נהר הדונאו ומהעבר השני רומניה. זהו גבול בולגריה–רומניה–יוגוסלביה."

“הקצינים אמרו לי, כי לפנות ערב עליהם לצאת באוירון לבלגרד, בכל זאת קבעו לי עוד פגישה לאותו ערב. מיהרתי לסדר את אשר היה מוטל עלי, ובערב באתי שוב למקום הפגישה. מצאתי שם את הקצין היהודי בלבד, שאמר לי: חברי נאלצו לנסוע וגם עלי היה לנסוע, אבל אני מוכרח לבלות אתך את הלילה הזה! הפגישה עם יהודי מארץ־ישראל, האוהב כך יהודים – הוציאה אותי משיווי משקלי.”,

חיפשנו חדר לשיחה ולא מצאנו בכל העיר. כי אין להשיג מלון. ישבנו בחדר גדול שבו נדחסו הרבה חיילים וחיילות וקצינים, ואי־אפשר היה לדבר. בערך בשעה אחת עשרה יצאנו לרחוב. הוא פנה אלי באידיש: “דו האסט געפילט אז איך בין א איד?” (“חשת שאני יהודי?”). וכאשר עניתי בחיוב, הוסיף ואמר: “צדקת בניתוח שלך בדבריך בתא הרכבת. זהו מצב היהודים ברוסיה. בזמן האחרון אין אוהבים אותנו כל־כך. ואין אני יכול להסביר זאת לעצמי. אני חבר המפלגה הקומוניסטית, אבל אני יודע, שיש אלפי יהודים, שהיו מוכנים לנסוע מרוסיה לארץ־ישראל. איני בטוח אם גם חיילים יהודים בצבא האדום יסכימו לכך, אבל יהיו גם כאלה. אני הזדעזעתי מהתיאור שלך על מצב היהודים בעולם. ומה שעשה בנו היטלר אני יודע. ראיתי בעיני. במה אני יכול לעזור לכם?”. שאלתי: איך אפשר להגיע לשיחה כזאת עם אלפי יהודים מרוסיה?" והוא ענה: לדעתי זה בלתי אפשרי. השלטונות יתנגדו. מנהיגי היהדות הרוסית הם סופרים ואנשי־רוח בעיקר. הם אינם יודעים את נפש העם, שנשאר בו זיק של יהדות. והמנהיגים האלה הם שיפריעו לכל מי שיבוא להשמיע דברים כאלה באזני יהודים". סיפרתי לו, שבן־גוריון עומד לבקר בבולגריה. לא שמע שמו אף פעם."

המשכנו לטייל ברחוב האפל. כרבע שעה שתקנו. לבסוף אמר: “שמע, אני מוכרח לחזור מבלגרד לסופיה, אם אשאר בחיים. ואז אני רוצה להיפגש אתך שנית ולהמשיך בשיחה. אני מקוה לבוא לסופיה בעוד עשרה ימים”. ועוד: “אני מבטיח לך שאתעניין ביוגוסלביה ביהודים שנשארו ואעקוב גם אחר היהודים שבין הפרטיזָנים. מה עוד יכול אני לעשות? אני הרי עוזר ליהודים גם בעצם היותי חייל.”

“נפרדנו. לחיצת ידים. התנשקנו באפלה, ואיש איש פנה לרחוב אחר. דרכתי בבוץ ובקושי הגעתי לבית בו לנתי. הייתי נרעש ונסער מהפגישה…”

בוידין פגשתי רק בחמישים יהודים בערך מהפליטים מהונגריה. היתר הלכו לרומניה, על מנת להגיע לבודפשט, כאשר היא תשתחרר. אמנע מלתאר מראה הפליטים האלו. דיברתי אתם כחצי שעה. על נסיעה לארץ־ישראל לא יכולתי לדבר אתם, כי הרי רק עתונאי הנני. הקהילה היהודית בעיר זו מתנהלת על־ידי הקומוניסטים היהודים ולא רציתי שידעו מטרת בואי, שלחתי ליהודים האלה שני חברים מבני המקום ולאחר שעה וחצי היה ברור, כי שבעה־עשר מוכנים לנסוע לארץ ואחדים מהם מתכוונים להצטרף לבריגדה היהודית. אולם מה יהיה על היהודים האחרים שעבדו במכרות באָר? מפי הפליטים נודע לי, כי הם שוהים כעת בעיר ניגוטין אשר בסרביה. וכעבור חצי שעה הייתי מצויד ברשיון המפקד הרוסי לעבור את הגבול ולנסוע לניגוטין."

למחרת, בשבת בבוקר, השכמתי קום והתחלתי לשוטט בעיר ולחפש מכונית לנסיעה. לא השגתי. לא נשארה ברירה אחרת אלא לצאת בעגלה הרתומה לשני סוסים. ובתשע בבוקר שמתי פעמי לניגוטין. בצהרים הגעתי לגבול, הוא הכפר ברגובו. ברחובות בוץ עד הברכים. ובמרחק שני קילומטרים מהכפר עובר הנהר טימוק המשמש גבול בין בולגריה לסרביה. בין שני העמים האלה שררה שנאה איומה כל הימים, עד כדי כך, שבימי שלטון הגרמנים לא מצאו לנחוץ להציב כאן שוטרי גבול שלהם, כי סמכו על שנאתם של השוטרים הבולגרים והסרבים המתקוטטים ביניהם. לאחר התשעה בספטמבר 1944, הוא יום המהפכה בבולגריה – שונה הדבר מקצה לקצה. ממשלת בולגריה חתמה על הסכם עם טיטו – ורוח האיבה פסקה. כעת נמשך תור של מכוניות לעשרות, שביקשו לעבור ליוגוסלביה לחזית. בקושי השגתי מאת המפקד הרוסי רשות מעבר בעגלה. עברתי והמשכתי דרכי עד העיר ניגוטין."

“מעבר לגשר – אתה כבר מרגיש, כי למדינה אחרת באת. גם מראה האנשים ולבושם שונה מזה של הבולגרים. צנומים כולם ובגדיהם קרועים והם רעבים ויחפים. ידענו, שהגרמנים עשקו את מדינת יוגוסלביה. אבל בבואי לניגוטין ראיתי במו עיני מה פירוש עוני. אין להשיג לחם בעיר, שהשתחררה רק לפני כשבועיים ובקצותיה נראים בנינים הרוסים וקירות נקובי כדורים… הצבא האדום חונה בעיר. מכוניות, וחיל־רגלים נוהר לחזית, לפנים המדינה…”

“התחלתי לחפש אחר היהודים מבאָר. שאלתי ליהודי המקום. כעבור שעה מצאתי יהודי אחד, הוא היהודי האחד שנשאר בעיר. כל האחרים הוצאו להורג על־ידי הגרמנים וגם על־ידי הפשיסטים הסרבים. הוא הסתתר בכפר ועכשיו חזר לעיר. מפיו נודע לי, כי בעיר ניגוטין עברו כאלפיים יהודים הונגריים שעבדו במכרות, וביניהם גם צעירים. כולם עברו את הדונאו והלכו לרומניה, מתוך תקוה שיחזרו למשפחותיהם בבודפשט. הימצאו אותן בחיים? לא יכולתי לסלוח לעצמי על שלא באתי לכאן לפני שבועיים. אז אולי עוד אפשר היה להביאם לבולגריה ומשם לארץ – וכעת אחרנו. אני יודע, כי אי־אפשר היה לנסוע לסרביה לפני כן, כי היתה כאן חזית. ואף על פי כן, לא יכולתי להירגע. נהג רוסי הציע לי שאסע אתו לבלגרד, אולי אמצא שם יהודים. אך הרי אין לי ויזה. ושם חזית ממש ואני עלול להיעצר כחשוד בריגול. במצב־רוח לא־מרומם ביותר יצאתי לפנות ערב חזרה ב”דיליז’נס" שלי. ובמוצאי שבת. בערך בחצות, הגעתי לוידין…"

“ביום הראשון שוב השכמתי קום, כי רציתי להספיק לרכבת היוצאת לסופיה. באותה רכבת צריכים היו לנסוע גם אותם שבעה־עשר הפליטים. הרכבת לא יצאה, כי איחרה לבוא. בתחנה מצאתי רכבת משא היוצאת בכיוון לסופיה. החלטתי להיכנס לקרון־משא ולצאת לדרך… באחת התחנות עמדתי באפס מעשה, מסתכל בכתובות שעל גבי הקרונות, כי כל קרון הוא מעיר או ממדינה אחרת. כך למשל פוגש אתה בתחנות קרונות נושאי כתובות – בוקרשט, בודפשט, קיוב, דוייטשע רייכס־באן, קרון־נפט מהמבורג, קלן, קטוביץ, ברלין, וינה, ועוד ועוד. והנה באותה תחנה – אוראכאווצה שמה – אני עובר ליד רכבת־משא ארוכה ופתאום אני נושא עיני ורואה קרון אדום ועליו השם קטוביץ. ולמטה, ליד הדלת מצד שמאל, מצויר “מגן דוד” צהוב ובמרכזו כתובה באותיות גרמניות גותיות: “יודען ליפארונג” (“משלוח יהודים”). התחלתי רץ הנה ושוב ולא ידעתי מה לעשות. ברגע הראשון הרגשתי כאילו אני צריך למהר ולעזור. ביקשתי מאת מנהל הטרנספורט של הרכבת בה נסעתי, כי “יסביר” לי מה זה. והמנהל, פועל רכבת הלבוש מדי צבא בולגריים, סיפר לי, כי ראה לא פעם קרונות עמוסים יהודים המובלים לפולין. וזהו כנראה קרון מאלה שהובילו יהודים מפולין…”

“נסעתי ברכבת יום ולילה. למחרתו, ביום השני בבוקר “תפסתי” את רכבת הנוסעים ונכנסתי שוב לתא בו ישבו חיילים רוסים וביניהם שני חיילים יהודים. אחד מהם הכיר מיד שיהודי אני ואמר: וואס מאכט איר קונצן, פאניע ז’ורנאליסט! זאגט אז איהר זענט אבן־ישראל און פערטיג” (למה תעמיד פנים, אדון עתונאי! אמור, כי מבני ישראל אתה – – וחסל"). מענין, ברכבת הזאת נסעו הפליטים היהודים מוידין, וכל החיילים הרוסים היו קונים להם מזון בדרך וטיפלו בהם כבילדים. הפליטים נסעו בבגדיהם מהמכרות, ועליהם “מגן דוד” צהוב. ומראה זה עורר רחמים בלב הנוסעים…"

 

פרק עשרים ותשעה: יוצאים לרומניה    🔗

הקריאה לחזור מיד לקושטא לא היתה הפתעה למ. אגמי. עוד בדרכו לאזמיר, למשא־ומתן עם שירותי המודיעין האמריקניים בענין סירות־המחתרת מיון, ליווהו הידיעות הסוערות על המתרחש ברומניה בתקופה האחרונה של שלטון הנאצים. המלך מיכאל פנה להם עורף וקיבל תנאי שביתת־הנשק של הרוסים, לאחר שהצבא־האדום כבש את קישינוב והתקדם בתוך בוקובינה לעבר בוקרשט… אבל בו ביום נזעק לבוא לבירת רומניה אייכמן, משמיד היהודים, ראש המחלקה לעניני היהודים של הגסטפו. היבוא עתה הקץ על שארית הפליטה של יהדות מושרשת זו, אשר מנתה לפני המלחמה מחצית המיליון וחלקה שולח כבר למחנות המות!

איך לחדור ללב הריכוז היהודי הגדול האחד שעוד נשאר באירופה, המונה גם עכשיו כשלוש מאות אלף נפש!

שאול ואהוד ודני, היושבים בקושטא מזה חודשים ושנים, מצפים לרגע, החליטו, כי משה אגמי, בעל־הנסיון שבחבורה מפעולותיו הקודמות, יצא מיד לבולגריה ומשם לרומניה. אבל איך? באיזו דרך?

בקושטא התרכזה חבורה של עתונאי־חוץ מכל קצוי תבל. גם הם ישבו כאן חודשים ושנים, מצפים לאפשרות חדירה לארצות הבלקן. עתה היו הראשונים לקבלת רשות כניסה לסופיה. והוחלט, כי זו תהיה הדרך גם לשנים מבחורי המחתרת.

בשעה מאוחרת בלילה, לאחר מסע יום תמים מאזמיר, נסער לקראת הבאות, הגיע משה לקושטא. כאן נודע לו, כי וניה קיבל כבר את הויזה הנכספת על סמך תעודת העתונאי שבידו, ואילו למענו פנו החברים במברקים לארץ ולאמריקה, לשם קבלת יפוי־כוח העתונים “דבר” ו"פארווערטס". וכעבור ימים ספורים יצא מצויד בתעודות כתב וכרטיסי־ביקור כיאות, ובתיקו ניר כתיבה ומעטפות מודפסות הנושאות שמות העתונים שלו. עשרה ימים נמשך מסעו ההרפתקני מקושטא לסופיה ומשם ביקש דרך להגיע לבוקרשט. בסופיה גר גם הוא בבית־מלון ללא חלונות, שבחלקו היה הרוס ומופצץ. כמעט לא השיגו דבר־מאכל. ובעיר המוצפת צבא שררה אנדרלמוסיה ומבוכה.

לבסוף, יצא יחד עם קלרמן לתחנה ועלו ברכבת צבאית שפניה לבוקרשט, בהציגם עצמם לפני המבקרים הרוסים כעתונאים אנגלים. נפגשו עם חבורת קצינים יהודים של הצבא־האדום וגילו זהותם הארצישראלית ונהנו מחסותם. הללו האכילום והישקום. הציבו משמר של שני חיילים מזוינים ליד התא בו ישבו, לבל יכנס איש, וביקשו לשמוע על ארץ־ישראל.

כך הגיעו באחד הלילות בחודש אוקטובר 1944 לבוקרשט. כאן נפרדו מהם הקצינים הרוסים והם נשארו לבדם בתחנה ההרוסה, שטופת הגשם, ללא מונית או אמצעי תחבורה אחר להסיעם העירה. השיגו באיזה אופן שהוא עגלת משא והגיעו לאיזה בית־מלון. ולמחרת הבוקר יצא משה בעקבות הכתובת האחת שבידו, כתובתו של חברו הצנחן. ואין לתאר את התמהון והשמחה של חבורת הצנחנים הארצישראלים, שכמה מהם נשבו תחילה ושוחררו בינתים, לפגישה הבלתי־צפויה. כאגדת פלאים היה הדבר, לאחר כל המוצאות אותם מאז נפרדו.

הצנחנים לרומניה הגיעו למחוז חפצם בימים הקשים ביותר ליהדות ארץ זו. בקרב הממשלה הרומנית גברה ההחלטה להפסקת המלחמה. הגרמנים הרגישו בדבר. והיהודים ראו עצמם צפויים יום יום לשואה שתתרגש עליהם, כשואת יהודי הונגריה. בתנאים אלה השתררה אנדרלמוסיה בקרב הארגונים היהודיים ומפולת בתנועות הנוער. אך הגיעו הצנחנים לקהילה יהודית ראשונה, נתקלו מיד בשיירות פליטים יהודים מהונגריה, שהצליחו להבריח את הגבול. קו הפעולה הראשון שהסתמן לפניהם היה, איפוא, הצלת יהודי הונגריה.

למן צעדיהם הראשונים בפעולה עמדו על ההווי הטרגי של פילוג ופיצול בקרב תנועות־הנוער החלוציות גם בימים הקודרים ביותר. כל תנועה עסקה בהצלת חבריה בלבד. מעשרה יהודים שהיו יוצאים אותה תקופה מבודפשט, על מנת להבריח את הגבול בטרנסילבניה, היו מגיעים בשלום שניים־שלושה בלבד, והאחרים – נעלמו עקבותיהם וגורלם לא נודע עד היום. פעולה ראשונה של הצנחנים היתה, איפוא, לאחד את ארגוני ההצלה בתוך רומניה והונגריה. ועד מהרה השתנה המצב תכלית שינוי. הצנחנים פעלו באמצעות שליחים, שהגיעו בשלום לבודפשט והעבירו לשם הוראותיהם, אף חזרו בשלום. השיירות שיצאו מעתה מהונגריה החלו מגיעות בשלום, מלבד במקרים בודדים, יוצאים מן הכלל. ואף אם מספר הניצולים בדרך זו הגיע לאלפים בלבד, היה גם הישג דל זה נחמה ליהודי הונגריה, אשר הגרמנים עוללו להם בפרק זמן זה, במשך חודשים ספורים, מה שעשו ביהודי פולין במשך שנים.

כן נתנו הצנחנים דעתם לארגון התגוננות יהודית כלשהי ולריכוז מעט נשק לשעת הצורך. כאשר הפציצו הגרמנים את בוקרשט³² התארגנו צעירים יהודים להתגוננות בנשק זה. ואף כי הדברים לא הגיעו לכלל פעולה, היה בעצם ההתארגנות כדי לעודד. תנועות הנוער המפולגות התרכזו מעתה מסביב לשליחים הצנחנים, שפעלו בסתר ובעקיפין, באמצעות אותם המעטים שידעו זהותם.

שניים מהשליחים, נ. ומנוֹ צנחו באביב 1944 על גבול רומניה־הונגריה. לאחר הרפתקאות וסבל רב הצליחו להגיע לחצר בית־כנסת בקהילה יהודית, שבה גם המקוה. כל מעיניהם של השליחים היו נתונים לענין אחד – להגיע לבוקרשט, על מנת להתחיל מיד בפעולה. אבל איך מגיעים? – הרי חל איסור על יהודים לנסוע ברכבת בכלל! יד ההשמדה עדיין לא הגיעה אז לרומניה, אבל לפי חוקי החרום היה דינו של כל יהודי אשר הבריח את הגבול – מות ביריה. ועל כל פנים – מה מעשהו של איש צעיר ברחוב ולא בחזית?!

לאחר הסתגלות ראשונה לסביבה נודע לנ., כי בתחומי אותה החצר פועלים כמה צעירים וצעירות, נציגי תנועות הנוער החלוציות, אשר שמו להם למטרה להבריח לבוקרשט אותם יהודים מעטים שהצילו נפשם והסתננו באיזו דרך שהיא מהונגריה. השליח היה סבור לתומו, כי מעתה פתוחה לפניו הדרך לבוקרשט. לבסוף נודע לו גם מי הוא נציג תנועות הנוער לעניני הצלה ופנה אליו, כיהודי פליט מהונגריה, בלי לגלות זהותו. ומה נדהם, כאשר בתגובה לבקשתו לצרפו לשיירה היוצאת לבוקרשט, הוצגה לפניו השאלה – חבר איזו תנועה הוא. וכיון שיליד בסרביה הוא ולפני עלייתו לארץ היה שם חבר הסתדרות “העובד” ומרכז “החלוץ”, ענה מיניה וביה, כי חבר “העובד” הוא. ונזדעזע לשמע התשובה, שנאמרה גם היא מיניה וביה, בנימה של דבר המובן מאליו, כי להסתדרות “העובד” אין אחוזים בהצלה…

כך נפגש פנים אל פנים עם ההווי הנוקשה של כיתתיות קיצונית גם בצל החרב המתהפכת של ההשמדה ונדר נדרו ללחום בתופעה ממארת זו בכל כוחותיו.

אחד־עשר יום ואחד־עשר לילה הסתתרו הצנחנים בחצר זו. באין כל דרך לצאת ולהגיע. ויום אחד באה בבהלה אשת שמש המקוה ובפיה שמועה מבשרת רע: למחרת היום עומדים לערוך בעיר חיפושים אחרי חשודים מעבר לגבול. אותו בוקר נתפרסמה בעתונות ידיעה, כי נמצאו שני מצנחים בשדה, ומי שיגלה עקבות הצנחנים אשר נטשום – יזכה בפרס גדול. באין ברירה פנו שני הצנחנים שוב אל אותו נציג תנועות הנוער והתחננו לפניו, שיעבירם לבוקרשט בדרכי המחתרת שלו, אבל לשוא. עתה היה הכרח למצוא מיד איזו תחבולה לקראת החיפוש המאיים. ולא מצאו מחבוא אחר, אלא בריכה קטנה של המקוה, שרוחבה כמידת־אדם. שם שכבו במים עד צואר משעה שש בבוקר ועד תשע בערב, ומידי שעה בשעה היה הממונה על המקוה מתגנב חרש ופותח קמעה את האשנב למען לא ייחנקו מחוסר אויר.

יום החיפוש עבר בשלום. וכעבור כמה ימים הלכו השניים לתחנת הרכבת, לאחר הסדר שעלה בסכום כסף רב, ועלו בקרון שהעמיסו בו ארגזי עופות. כך נסעו 34 שעות, בלא לזוז ממקומם, כשהם עומדים דחוסים בין ארגזי העופות לבין כותלי הקרון.

בהגיעם סוף סוף למחוז חפצם היתה ראשית מעשיהם של השליחים להתודע אל אותו נציג תנועות הנוער שסרב לצרפם לשיירת הנצולים – והצעיר היה עתה נפעם ונרעש. בשיחה על תפקידו, הסבירו לו השליחים מדוע אין ההצלה יכולה להיעשות “לפי אחוזים”, אלא כל יהודי שוה־זכויות הוא להצלת חייו. צעיר זה היה מן המעטים שידעו זהותם, אבל גם ממנו הסתירו איזו הדרך באו. כן לא גילו סודם אף לראשי ההסתדרות הציונית. רק המנהיג הציוני זיסו, הסופר ואיש־התרבות, אשר שיתף אתם פעולה במבצע הבריחה מהונגריה ובחידוש ההעפלה מרומניה, ידע זהותם.

בסוף יולי 1944, בערב הפלגתן של שלוש הספינות “בולבול”, “מרינה” ו"מפקורה", נתקבלו ידיעות, כי צוללות גרמניות מסיירות בים־השחור, בין קוסטנצה לאיסטנבול. חברי ההנהלה הציונית במחתרת, ובראשם זיסו, אשר מלבם לא נמחה עדיין זכר אסון “סטרומה”, התנגדו להפלגה בעקבות ידיעות אלו. ואולם שני השליחים מארץ ישראל לא ויתרו, בטענם, כי אין לנחש מה עלול לקרות ליהדות רומניה מחר. ידעו יפה, כי בביקורו של ראש הממשלה אנטונסקו אצל היטלר, פקד עליו ה"פיהרר", בין השאר, עוון אי־השמדת יהודי רומניה. ואנטונסקו התפאר לא פעם באמרו בגלוי, כי את יהודי בסרביה, שאינם “שלו”, הלא השמיד, ואשר לגורלם של היהודים שלו – “נראה”… על כן ראו השליחים חובתם הקדושה לעמוד על דעתם בעקשנות.

ביום כינוסה של האכסקוטיבה הציונית לישיבתה המכרעת לשם קביעת עמדה לגבי הפלגת שלוש הספינות, חשו השליחים, כי זו שעת ההכרעה למפעל כולו. יצאו ממחבואם והגיעו בדרכים עקלקלות למקום הישיבה. נ. חדר באיזו דרך שהיא אל מעבר לדלת האחורית ושלח לקרוא לזיסו החוצה. ושם סיפר לו מעשה במברק, שקיבל מאת ד. בן־גוריון, התובע בתוקף הפלגת הספינות… בו במקום גם איים, כי אם אף על פי כן יחליטו המנהיגים הציוניים בשלילה. ייאלצו הוא וחברו לגלות זהותם ויארגנו ההפלגה בכוחות עצמם. זיסו בא במבוכה, כי ראה עצמו ערב לשלום השליחים וכל הזמן דאג להם בנאמנות. היסס רגע וחזר לחדר הישיבה ומעבר לדלת שמע השליח הודעתו הנמרצת:

– הספינות מוכרחות להפליג עד מחר!…

על השאלה מה נתרחש בינתים, שעמדתו נשתנתה, ענה זיסו קצרות:

– “קול ירושלים” אתנו.

והספינות הפליגו. ולמחרת היום נודע דבר טביעת “מפקורה”…

יום גשם שוטף היה, כאילו השמים בוכים גם הם. למרבה הטרגיות, נוסף אסון אישי על האבל הלאומי. לשליח מנו היו הורים בבוקרשט. כל ארבעה החודשים, מאז הגיע לרומניה, לא נפגש אתם, ולא ידעו, כי בנם מסתתר בקרבת מקום אליהם. רק מכתבים היו מקבלים ממנו, כאילו יושב הוא בקושטא. ואולם בלילה האחרון שלפני ההפלגה דנו שני השליחים מארץ־ישראל והחליטו, שהבן יופיע לפני הוריו ויציע להם עליתם לארץ־ישראל בספינה העומדת להפליג. היה ליל הפצצה כבדה של מפציצים אמריקנים ובריטיים. שני השליחים פילסו דרכם והגיעו לבית ההורים הנדהמים. ישבו אתם שעות מספר ולמחרת היום עלו ההורים לספינה…

ורצה הגורל, שדוקא הם יהיו בין הצוללים לתהום עם מאות קרבנות “מפקורה”. והבן נשא אסונו בדממה. לא הפסיק עבודתו ועורר הערצה בלב הכל בהליכותיו.

אסון “מפקורה” הטיל פחד־מות בלב הכל. עתה גבר החשש, כי יהודים לא ירצו עוד לצאת בדרך הים, ואפילו הנוער יהסס ויירתע. אז פנו השליחים שוב לעזרתו של המנהיג זיסו ושיכנעו אותו, כי יופיע בפומבי בפני הנוער היהודי ויעודדו לעליה. באסיפת נוער גדולה בבית־הכנסת הלהיב זיסו רוח שומעיו, בעוד השליחים מכינים אניה לעליה.

ואולם אז, בשלב ההכנה האחרון, חל מפנה חדש – הצבא הסוביטי נכנס לרומניה לאחר קרבות עזים עם הצבא הגרמני. המפנה חל ברגע גורלי לחיי שבעים אלף הנפש, שהיו מרוכזים ברובע היהודי בבוקרשט. ביערות המקיפים את בוקרשט חנה אותה שעה צבא גרמני, שהיה מוכן להשמדת היהודים. הנוער היהודי התארגן, בהדרכת שני השליחים מארץ ישראל, על מנת להתגונן ככל שיוכל. ובליל 24 באוגוסט 1944, הלילה בו הודיע המלך מיכאל על ההפיכה נגד משטר אנטונסקו, עמדו בחורי ישראל הכן להתגוננות כשבידיהם מעט הנשק, אשר הספיקו לאגור. במשך ארבעה ימי הקרבות מסביב לעיר, התכנסו במחתרת תאי ארגונים אנטי־פשיסטיים ויהודים קומוניסטים עם נציגי הציונים וטענו, שכל הנוער היהודי מקומו בעמדות הקרב המתנהל מסביב לבוקרשט. ואולם השליחים מארץ־ישראל ענו, כי עמדתו של הנוער היהודי היא בהגנה על רובע היהודים.

לאחר שהצבא הגרמני נוצח, והצבא־האדום, שחנה במרחק 250 קילומטר בלבד מבוקרשט, הודיע על כניסתו לעיר בעוד שלושה ימים. – התכנסו מיד נציגי ארגונים יהודיים שונים וביזמת הקומוניסטים היהודים החלו בהכנות לקבלת־פנים חגיגית למשחררים. בפגישה זאת עוררו נציגי תנועות הנוער החלוציות חמתם של הקומוניסטים בהודעתם, שהם יופיעו על דגלם וסיסמאותיהם. בויכוח חריף שהתנהל בישיבה דרמטית זו נקראה הודעה, שנוסחה בידי השליחים, וזה תוכנה: עד יום אתמול היה הנוער החלוצי מוכן ליפול בקרב במלחמה נגד הגרמנים, ואילו מעתה יהיה נכון ליהרג במלחמה על הדגל הציוני.

התהלוכה למחרת היום הפכה למפגן יהודי־ציוני, שכמותו לא ראתה יהדות רומניה. לכתחילה יצאו לרחוב רק שמונה מאות נערים ונערות מכל תנועות הנוער הציוניות ובידיהם דגל תכול־לבן אחד וסיסמה אחת בלבד – סיסמת העליה לארץ־ישראל. ואולם מיד החלו יהודים לאלפים ולרבבות מגיחים ממחבואיהם ברובע היהודי ומצטרפים אל המפגינים. ועד שעה מאוחרת בלילה נמשכה תהלוכת הרבבות כשלפידים בידיהם ומעגלי הורה ארצישראלית מציפים את הרחובות.

השליחים, שלא שכחו יעודם אף לרגע, החליטו מיד לנצל התנאים הנוחים של תקופת־המעבר לשילוח ספינה נוספת, שהיתה מוכנה להפלגה, משטח הכיבוש הרוסי, ובספינה זו העלו מאות ילדים ממוסד, שעבר כבר לרשות הרוסים.

בינתים הצטרף לפעולה מ. אגמי. בחיפושיו אחר נקודת מוצא לפעולתו הבין משה, כי הסואתו כעתונאי לא תוליכנו למטרתו. דרושים היו לו משרד ומנגנון שבכוחם יסתער על המכשולים הרבים הצפויים לפעולתו. במקרה נתקל במשרד מתפרק של “הצלב־האדום” המקומי, אשר תומכיו הנאצים נטשוהו. פיצה את העובדים ביד נדיבה והקים במקום משרד משלו. ותיכף ומיד, ללא כל שהיה, המשיך בפעולה, אשר לשמה בא לכאן.

מאז אסון “מפקורה”, השמינית בשיירת עשר הספינות, חלה הפסקה בפעולה. כשהגיע משה לבוקרשט עגנה עוד בנמל קונסטנצה הספינה התשיעית, “צלאח־א־דין”, שהגיעה בימי שלטון הגרמנים. החליט לפעול במהירות, בטרם יתערבו השלטונות הרוסיים. וכעבור ימים ספורים, עוד בחודש נובמבר 1944, יצאה הספינה לקושטא, כשבה 547 איש. וכאשר נוכח לדעת, כי עדיין אין הרוסים נותנים דעתם על הענין, הודיע על כך לאהוד בקושטא וזירזו לסיים במהירות את המשא־והמתן על ספינת עץ נוספת, גדולה יותר, בעלת נפח של 900 טון ולשלחה מיד להעלאת שיירה נוספת. ובחודש דצמבר הגיעה לקושטא הספינה “טאורוס”, כשעליה 950 איש.

בזאת תמה פרשת עשר הספינות. השלטונות התורכיים הודיעו, כי מכיון שאין כבר גרמנים בבלקנים, לא יתירו יותר כניסת פליטים משם לארצם.

 

פרק שלושים: הפגישה עם לוחמי הגטאות    🔗

בצעדיו הראשונים של מ. אגמי ברומניה אירע מאורע, אשר רישומו לא יישכח. יום אחד, לפני צאת הספינה הראשונה, הגיעה לבוקרשט נערה צעירה, לבושה מדי צבא סוביטיים ודוברת עברית, שהציגה עצמה בשם רושקה. הנערה סיפרה על קבוצת פרטיזנים יהודים מפולין, צעירים חברי תנועת־העבודה, שנתלקטו בצ’רנוביץ והם מבקשים דרך לפרוץ משם ולהגיע לארץ־ישראל. ולמחרת היום ישבה כבר הפרטיזנית רושקה, חברת קיבוץ עין־החורש מאז עליתה לארץ, בספינת המחתרת בדרכה לארץ־ישראל. וכעבור שבועות מעטים, ב־17 בינואר 1945, הוחרדו חברי הועד הפועל של ההסתדרות לשמע דבריה.

היה זה מגע ישיר ראשון עם הנוער היהודי מגטאות פולין, אשר לחם בנשק ביד. רושקה סיפרה, כי רעיון ההתקוממות גמל בלב פעילי הנוער החלוצי מיד לאחר מבצע ההשמדה הראשון בוילנה. עוד אז הוברר, כי אין מוציאים את היהודים מן הגטו לעבודה או “לגטו שלישי”, כפי שאמרו הגרמנים, אלא מובילים אותם ל"פונאר" – הוא שטח ההשמדה והקבורה של יהודי וילנה והגטאות הסמוכים, במרחק שמונה קילומטר מן העיר. ההשמדה במקום זה החלה בקיץ 1941 ונמשכה עד מחצית 1944. מעריכים את מספר היהודים שהושמדו ב"פונאר" בשמונים עד מאה אלף. עם הידיעות הראשונות מ"פונאר" הבין הנוער, כי גורלו נחרץ. אז גמלה בלבם ההחלטה, שהם לא יובלו למות כצאן לטבח. כיהודים וכסוציאליסטים בעלי־הכרה יעמדו בפני המשמידים ויקחו חלק במערכה נגד הנאצים.

הגשמת ההחלטה לא היתה קלה גם מבחינה פסיכולוגית. רחוקים היו ומנותקים מן המערכה הכללית ונשק אין בידם. אולם ההחלטה, שפרצה ממעמקים, הצמיחה להם כוח. פירסמו במחתרת קול־קורא ראשון לנוער היהודי, שלא יתן עצמו להיות מובל כצאן לשחיטה, כי מוטב למות כבני אדם מאשר לחיות בחסדי שונא. האמונה ברעיון ההתגוננות כבשה לבבות, אף כי ברור היה, שתוצאות המערכה הזאת תהיינה כליון חרוץ.

הכרוז הראשון נוסח בישיבת מזכירות “השומר הצעיר”, בדצמבר

1. זאת היתה ההתחלה של הארגון המאוחד של הפרטיזנים, אשר נוצר אחר־כך ונשא את השם פ.פ.או. (פארייניגטע פארטיזאנער אורגאניזאציע), ואליו נצטרפו כל המפלגות והזרמים בקרב הנוער היהודי בגטו. הדבר היה כבר לאחר פעולות ההשמדה ההמונית בשעה שחשו, כי המות מהלך ברחובות הגטו וקוצר קצירו, ואיש לא ידע מה צפוי לו ביום המחרת. וכשנוצר ארגון הפרטיזנים, פתאום חשו עצמם הכל חזקים יותר והתחילו בפעולת הכנה קדחתנית במחתרת.

“קודם כל היה עלינו להשיג נשק”. – סיפרה רושקה – “לא יכולנו לפעול בלי נשק, ונשק לא היה בידנו. ולא היה מי שיעזור. בשעה שארגנו את ה־פ.פ.או. פנינו לפרטיזנים הפולנים, שישיגו לנו נשק. תחילה הבטיחו לסייע לנו; אחר כך השתמטו מקיום הבטחתם בתירוצים שונים. לבסוף התברר, שקבלו פקודה מאת הממשלה, שלא לשתף פעולה עם יהודים. וכך ישבנו סגורים ומסוגרים בגטו, בבדידות גמורה”.

“השגנו מעט נשק, שחברינו גנבו ממחסנים גרמניים. חברינו היו צריכים להכניס יום יום את הנשק לגטו. ואתם יכולים לתאר לכם באילו סכנות היתה כרוכה נשיאת נשק בגטו, בשעה שהמעביר לחם או חמאה לגטו היה צפוי לעונש־מות. שילמנו ביוקר, שילמנו בדמינו. יום אחד נהרגו חברינו שהעבירו נשק, ולמחרתו הלכו אחרים לקראת אותה הסכנה.”

ידענו, כי הדרך בה אנו הולכים היא הנכונה. שאין לפנינו כל דרך אחרת. להימלט מהגטו, או להצטייד בתעודות אריות – זו יכולה אולי להיות דרך ליחידים, אבל אין בה פתרון לרבים ולא דרך לחלוץ העם היא. רעיוננו זה רצינו להחדיר גם לגטאות האחרים. שלחנו את המשלחת הראשונה לורשה, בשעה שורשה לא חשבה עדיין על ארגון המרד. שלחנו את חברינו לגטו ביאליסטוק וכן לאושמינה, שם התנהלה פעולת ההשמדה, למען יארגנו יהודים ויעוררו אותם להתקומם ולהימלט ליערות. הרגשנו את עצמנו אחראים לעם, לא רק לעצמנו."

“פלוגותינו הראשונות הלכו ליערות, אל הפרטיזנים. הלכנו דרך מרתפים וצינורות־התיעול. בשעה שעזבנו את הגטו לא חשבנו על הצלחתנו הפרטית, לא חשבנו שביערות נוכל להסתתר ולהציל נפשנו. הלכנו חדורי הרגשה עמוקה, שיש הכרח להמשיך במערכה, במקומות אשר שם האפשרויות אולי רבות יותר מאשר בגטו. הנחנו אחרינו גטו חרב והרוס. איש איש מאתנו הניח שם קברות יקיריו. ורק רגש אחד, רק קריאה אחת החזיקה אותנו בחיים: נקמה! ואמנם השם “נקמה” ניתן לפלוגה היהודית הראשונה שנוצרה אחר־כך.”

חיי היער היו רצופי מאמצים וסכנות. מדי יום ביומו הוטלו עלינו תפקידים צבאיים, לחפש את השונא ולהשמידו בכל מקום שאפשר. ולא נפלנו ביכולתנו מהפרטיזנים של הפלוגות האחרות. להיפך: חברינו התנדבו לתפקידים מלאי סכנות, מבלי לחשוש שאין הם מזוינים די צורכם. מילאנו תפקידים, שהיה בהם כדי לעורר יחס של כבוד והוקרה מצד הפלוגות הבלתי־יהודיות אלינו. אבל לנו היה קשה יותר מלאחרים, כי היינו פרטיזנים יהודים… היה עלינו להילחם הן בגרמנים והן באיכרים ליטאים, שקיבלו נשק מאת הגרמנים והשתמשו בו נגד היהודים. נוסף על כל אלה היה עלינו להילחם במיוחד בפרטיזנים פולנים לאומנים, אשר שוטטו ביערות ולמראית־עין נלחמו בגרמנים, אך למעשה היה תפקידם העיקרי מלחמה ביהודים. ולא קטן הוא מספר היהודים, אשר הושמדו על ידם…"

כבשנו את וילנה עם הצבא־האדום. אתו נכנסנו לעיר ומצאנו עיר ללא יהודים. רק אחר כך התחילו כמה יהודים לזחול לאט לאט ולצאת מהחורים שבהם הסתתרו במשך שלוש שנים. יהודים בודדים, ללא משפחות. משפחה שלמה לא היתה בנמצא. וכך היה המצב גם בערים אחרות – ברובנו, בלמברג, בסטניסלאבוב. לכל מקום שבאנו, ראינו אותה התמונה – מאלפים נשארו עשרות. יש שנקלענו לעיר, שהיתה מרכז יהודי שוקק חיים ועתה לא מצאנו בה אף יהודי אחד…"

הפגישה עם הנערה היהודיה מפולין במדי הצבא הסוביטי, והאפשרות אשר ניתנה בידי מ. אגמי לשלוח בספינת המחתרת את הפרטיזנית העברית, שליחת הנוער היהודי הלוחם – היתה לו פיצוי רב חֵלף כל הצער והסבל והאכזבות של שנות פעולה ללא תכלית ותוחלת אוכלת נפש.

בספינה השניה, ב"טאורוס", עם שיירת ילדים מניצולי טרנסדניסטריה, הועלה פרטיזן יהודי, שהצליח גם הוא להבריח את הגבול והשלים סיפורה של רושקה. הוא סיפר על חבורה בת חמישה־עשר פרטיזנים יהודים צעירים, בחורים ובחורות מתנועות הנוער החלוציות, היושבים בשטח הכיבוש הרוסי בצ’רנוביץ ומנסים לקשור קשרים על מנת להגיע ברכבת לקושטא. כן סיפר על עוד עשרות כמותם, הנודדים בדרכים בחיפושם אחר קשר לארץ־ישראל.

בינואר 1945 באו ראשי ה"קואורדינציה" בוָרשה, אבא קובנר ול. לידובסקי, ובידם מכתב בחתימת צביה לוּבֶּטקין בשם חבורת לוחמי הגטאות, אשר הגיעה אליהם השמועה, כי בבוקרשט יש שליחים מן הארץ ויש דרך לעליה, ושלחו נאמניהם לבדוק מה אמת בדבר. אגמי השיג אז סכום כסף מאת ה"ג’וינט" ותוך האנדרלמוסיה של ראשית תקופת השלום, הצליח להניע את נציגי הצלב־האדום הבינלאומי, אשר בראשו עמד שויצרי בשם פונקולב, למעשה בלתי רגיל. שכרו רכבת רומנית וציידוה ברופאים ובתרופות ושילחוה ללקט עקורים יהודים ממחנות פולין, ועד מחנה אַוּשְוִיץ הגיעה. בו בזמן התחילו מפלסים דרך ומארגנים שרשרת נקודות־מעבר מרומניה דרך קרפטו־רוסיה לסלובקיה ולפולין. וכך התחילה תנועה בלתי פוסקת מפולין לבוקרשט, בעזרת נ.ק.ו.ד., הוא השירות החשאי הרוסי.

ראשיתה של תנועת הבריחה מאזור זה היתה ללא קשר עם תנועת הבריחה לעבר חופי הים התיכון בארגונה של הבריגדה היהודית באיטליה. אלפים נהרו מפולין לבוקרשט – בהם חבורות פרטיזנים, שיירות צעירים, שרידי התנועות החלוציות וכלל בית־ישראל בהמוניו. והחלה פעולה קדחתנית להקמת שורה של “בתי־החלוץ” בעזרת כספי ההסתדרות ו"ג’וינט" והצלב־האדום הרומני. גבר הלחץ להגיע אל החוף – וספינות אין.

לאחר שנסתיימה פרשת עשר הספינות, יצאה רק עוד ספינה אחת. מאז צאת “טאורוס” ביקשו הבחורים דרך להשגת אניה משלהם. שוב החל משא־ומתן ללא סוף עם פנדליס (“השָמן”) על משלוח ספינה מנמל קונסטנצה ישר לארץ־ישראל. היתה ברשותו ספינת גרר, אשר לשעבר היתה מהלכת רק על פני הדנובה, הלא היא “סמירנה”. אחר כך הותקנה הספינה כך, שתוכל לעשות דרכה גם בים. כשנכנסו הרוסים לרומניה החרימוה ושימשה בית חולים צבאי השט על פני הדנובה. הבחורים ביקשו להחזירה לרשותם, ואולם, לאחר נסיונות רבים של קשר עם מוסדות רוסיים למיניהם בשלבים שונים, נתקלו בסירובו העקשני של מפקד הספינה, מיור יהודי בשם שינקר, ציוני לשעבר שהפך לשונא־ציון. לאחר טרדות רבות ועמל אין־קץ, עמדו להם לבחורים ריוח והצלה מיהודי אחר, תושב בוקרשט ממוצא לַטְבִי, שעמד לפני המלחמה בראש חברת נפט רומנית ועתה היה האחראי לעניני הדלק ברומניה. אליו פנה מ. אגמי, אף הוא ממוצא לטבי ותלמידו של פרופסור לזרסון, שהיה קרובו של אותו יהודי בעל השפעה בחוגים הסוביטיים. היהודי הודיע, כי אף אם אינו ציוני, מוכן הוא לתת ידו לענין זה של הצלה. ובעזרתו שוחררה “סמירנה” והחלו בהתקנתה להפלגה בים.

ויהי היום והספינה עומדת להפליג ומצוידת ברשיון יציאה ל־1200 איש, שהושג בעמל רב, והכל מוכן לדרך, והרכבות כבר עומדות בתחנה, מוכנות להסיע את האנשים מבוקרשט לקונסטנצה – והנה בשורה רעה: הרוסים מעכבים. יודעי־דבר מאנשי המקום החלו מזהירים את אגמי, שיסתלק מיד, לבל ייאסר. אבל איך אפשר להסתלק במצב כזה?! פנה לשלטונות לתהות על סיבת העיכוב, והוברר, כי הקצין הממונה על ביקורת הספינות ערב הפלגתן אינו מאשר צאתה של “סמירנה” אך ורק מפני שאין ברשותה משדר… כאשר בא מ. אגמי לפני אותו קצין, פגשו הלה בנזיפה אבהית:

– כיצד אומר אתה לשלוח בני־אדם בספינה ללא משדר לעת צרה!

נגולה אבן מלבו של איש “המוסד־לעליה”, והתנצל באמרו, כי אין להשיג משדר למכירה אלא מאת השלטונות הרומניים או הרוסיים. מיד התקשר הקצין בטלפון עם מי שהתקשר ואישר, כי אמנם כן הדבר. נתן הוראה להשיג משדר משלטונות הצי הרומני וכעבור יומיים יצאה “סמירנה” לדרכה, מצוידת במשדר תקין, וקוֹרָא לה שם חדש – “מכס נורדוי”. לארץ הגיעה במאי 1946 והביאה 1663 נפש, בהם משרידי הנוער היהודי בפולין, הונגריה ורומניה. בהעלותה את הגדולה בשיירות אותה התקופה, זכתה לשמו של המנהיג הציוני, אשר הטיף לעליה רבתי.

לאחר ספינה זו נפסקה פעולת “עליה־בית” מרומניה, עד לחידושה בראשית 1947 – ושוב מ. אגמי במרכז. אמנם, מיד לאחר צאת “מכס נורדוי”, נגשו להתקנת ספינה נוספת, “אגיה נסטסיה”, אבל קומוניסטים יהודים, שכמעט והכשילו גם צאתה של הספינה הגדולה, בחשו בענין. השלטונות הרומניים התערבו בדבר והיה הכרחי להפסיק. היחסים עם הציבוריות היהודית והתנועה הציונית אף הם לא היו תקינים. הבחורים, שראו חזות־הכל בעליה, לא יכלו להסתגל לדרכי הפעולה ואורח המחשבה של הציונים במקום. הדברים הגיעו לידי התנגשויות בלתי־פוסקות ובירורים רציניים, שנבעו מתוך הבדלי ראיה והערכה. במכתביו לוֶניה בסופיה, אשר שימש גם מקשר בין השליחים ברומניה לחבריהם בקושטא ובארץ, שפך אגמי רוחו ותינה סבלותיו בשל התפקיד הקשה המוטל עליו, כשהוא מנותק מחבריו ונושא יחידי באחריות כבדה כל כך החורגת הרבה מתחום עניני העליה. מכתביו משקפים את הסערה העצומה שהתחוללה על פני אירופה והעמידה את בחורי “המוסד־לעליה” במרכז עניני העם, בתוך המערבולת שבה נסחף העולם.

מכתב לוניה, שנשלח מבוקרשט ב־16 בפברואר 1945 (ונתקבל בארץ רק ב־19 במרס), פותח בפסקה:

“קשה לי, ליהודי כבד־ביטוי, להעלות על הניר את כל השאלות והבעיות והענינים העומדים ומנסרים בעולמנו כאן. הנני כולי געגועים, עד כאב פיסי, מחוסר האפשרות של פגישה אתך ועם החברים בקושטא. כשהסכמתי לצאת לבוקרשט, חשבתי שאתרכז ואטפל אך ורק בעניני העליה. אך המציאות, מציאותו של שליח ארץ־ישראל – אחד המעטים שנשארו כאן – מכריחה אותי לעסוק בענינים שונים ולטפל בבעיות רבות…”

לאחר שורה של ענינים מעשיים, אשר השליח מרצה אותם בארבעה דפים דחוסים במכונת כתיבה, הכוללים מספרים ועובדות על הבריחה ועל העליה ובעיות וקשיים פנימיים שביחסים עם המנהיגות הציונית – מסיים הוא במשפט קצר אחד בלבד:

“מה אתי ומה יהיה בסופי! – ברור לי, שלא אוכל לעזוב את המקום עד שיבוא מישהו להחליפני, רחמים!”

למרות הכל נשאר במקום עוד כשנתים. לאחר צאת “מכס נורדוי” הופנתה פעולתו תחילה לארגון העליה החוקית בתחומי אלף הסרטיפיקטים שנתקבלו אז מאת ממשלת המנדט ונוצלו מיד. הקשר הבלתי תקין עם קושטא ועם הארץ הוסיף גם הוא צער ורוגז. במכתב אחר מבוקרשט לוניה, הנושא את התאריך 13 באפריל 1945 (והגיע לקושטא רק ב־7 ביוני), קובל אגמי מרה על כך:

“המכתב שהוכן אליך בשבוע שעבר לא הלך בגלל השליח שאיחר לבוא, בכל אופן אשתדל לשמור על הקשר השבועי אתך. אני מקוה שגם אתה מצדך תקפיד לשלוח מכתב מדי שבוע. בינתיים היתה לי הזדמנות של קשר ישר עם קושטא. לדאבוני, לא יכולתי לכתוב להם מכתב מפורט, כי נודע לי על האפשרות הזאת מאוחר מדי. הנני מתפלא שזה כבר כחודשיים לא קיבלתי אף מכתב מקושטא. לאט לאט אני מגיע למסקנה, שבתנאי קשר אלה, שהם כמעט ניתוק גמור, אי אפשר להמשיך בעבודה. תאר לעצמך את התמרמרותי, כשקראתי ב”דבר" מיום 16 בפברואר את הודעתו של משה שרתוק (שרת), כי אלף עולים מרומניה יקבלו ויזות ארצישראליות לכשיגיעו לקושטא. אילו ידעתי זאת בזמנו, הייתי בכל זאת מנסה לשלוח אניה תורכית עם עולים. לא יכולנו לשלוח אניות תורכיות בגלל המחאות של הממשלה התורכית, שהעתק מהן נשלח על ידי השלטונות המקומיים להסתדרות הציונית – שלא יכלה לעשות דבר. אבל שונה לגמרי היה מצבה של ההסתדרות הציונית, אילו יכלה להודיע, כי היא אחראית לכך שהאנשים יקבלו ויזות בקושטא – אז היינו בכל זאת יכולים להסתדר עם השלטונות המקומיים. עכשיו כבר מאוחר, כי בינתים העניינים עברו לידי המשלחת הבריטית, שאמנם אינה נותנת עדיין ויזות, כי טרם הודיעו לה כמה רשיונות־עליה עומדים לרשות היהודים ברומניה. וכך הענין אינו זז…"

בשנת 1946 הופנו כל מאמציהם של השליחים לארגון הבריחה, שגברה ועצמה והגיעה לממדים בלתי משוערים מראש. החל מאמצע שנה זו הופנה זרם העולים מרומניה דרך יוגוסלביה, לספינות שנשאו את השמות “הגנה”, “כנסת־ישראל”, ואחרות. כן הועברה ליוגוסלביה גם “אגיה נסטסיה”, שנשארה ברומניה ללא שימוש. בדרך אירעה לה תקלה והחלה טובעת. ו"כנסת־ישראל" הצילה את הטובעים. בסוף שנת 1946 נשלחה עוד ספינה, שהכינוה ביון, ושמה “נסינית” (על שם נסיה, אשתו של אחד ממארגניה, יני אבידב). שהגיעה לארץ לאחר תקלות רבות בעצם ימי הקונגרס הציוני בג’נבה, שנתכנס לפקוד את כוחות העם לאחר מלחמת העולם. שוב נתכנסו פעילי המוסד־לעליה בג’נבה, ומ. אגמי בתוכם, לפקוד מפעלם בעבר ולתכנן מעשיהם לעתיד.

והתחילה תקופה חדשה, תקופת רבבות המעפילים בספינות המחתרת הגדולות.

 

פרק שלושים ואחד: שוב יוצאים לאיטליה    🔗

בשלהי מלחמת העולם, בתקופה שבה ראתה הבריגדה היהודית, אשר התרכזה באיטליה, בסביבות עיר־הנמל בָּארי, עיקר יעודה בארגון העזרה לשרידי יהדות אירופה, פעלה בקרבה חבורה קטנה של שליחי “המוסד־לעליה”, מוסוים כחיילים במדים. שניים מהשליחים, שיצאו לאיטליה בעצם ימי המלחמה, היו מישה נטע וישראל ספיר, שפעלו בבסיסי טהרן ובצרה שנתיים לפני־כן. גם הפעם באה עצם היציאה בחפזון וללא הכנה מספקת, אף כי במשך חודשים ושנים ציפו לרגע זה. ואולם, רק כאשר נודע לפתע פתאום, כי הבריגדה היהודית עומדת להישלח ממצרים לאיטליה, ראה בכך מרכז “המוסד לעליה” הזדמנות בלתי־חוזרת להחדיר מספר שליחים לאירופה.

מישה שכב חולה בביתו בגבעת־חיים. פתאום נקרא לשיחה בטלפון עם שאול. הפעם הודיע שאול, כי עוד באותו היום יבוא לגבעת־חיים בענין חשוב. ובבואו, סיפר במלים ספורות ומדויקות, בלא הרמת קול, על ההזדמנות להגיע לאירופה והוסיף: “הוחלט עליך”. מישה הסכים מיד, למרות העובדה, כי האכזבות מימי שליחותו בפרס עדיין לא נמחו. אבל שאול לא הסתפק בכך. ביקש לשוחח גם עם סוניה חברתו, כיון ששליחות זו מחייבת ניתוק מוחלט, ומי יודע לכמה זמן ובאילו תנאים. הלך שאול לחפש את סוניה במקום עבודתה. הקשיבה בדממה, בהלמות־לב, והתשובה היתה:

– אם צריך – אז צריך…

ולמחרת ישב מישה בחדרו של שאול בת"א לקביעת סדרי היציאה…

בלבו פנימה היה מישה סבור, כי לא הוא האיש לשליחות זו. אבל לא הביע חששותיו אפילו בניד עפעף. משום הסכנה שבשליחות ומשום כבודו של שאול לא סירב. אך גם עתה, לאחר שנים כה רבות ותנאי חיים שונים כל־כך, זוכר מישה בבהירות הלך־רוחו באותו יום. לא היתה בו הרגשה של גבורה. להיפך, פחד טמיר מפני הבאות מילא את כל ישותו.

– אני יודע, שאף אחד מאתנו לא היה סתם גיבור – אומר מישה. – ומי שמצהיר, כי לא היה פחד בלבו, – שיספר זאת לבחורות צעירות. כולנו אנשים רגילים. אבל הענין – הוא שרומם ומתח והעלה את האדם לפסגת יכולתו.

בשבתו לפני שאול, לאחר שהפליגו בקביעת הפרטים המעשיים, הציג מישה בכל זאת את השאלה המענה אותו – מדוע נפלה הבחירה דוקא עליו? ושאול ענה:

– מומחים לספנות ויודעי שפות אירופה יש לנו די. אבל אין אנו יכולים לשלוח אותם. כי כאשר ייתקלו הם בקיר יבינו, שזהן קיר ואין לעבור אותו. אבל אתה לא “תבין” זאת, ולכן אתה הדרוש לנו. ואם תזדקק למומחים – יינתנו לך.

עם מישה ישב לפני שאול גם שלמה שמיר (המכונה “פיסטוק”), מפקד פנימי של הבריגדה היהודית מטעם מוסדות הישוב, ויחד קבעו תחומי הסמכויות של שני ה"צדדים". סוכם, כי בשעת הצורך חייב “מפקד” הבריגדה להעמיד לרשותו של איש “המוסד־לעליה” את המנגנון הצבאי שלו, בלא שתהיה לו סמכות ההכרעה לגבי הפעולות הקשורות בעליה. מאידך, נתחייב מישה לזכור תמיד את מעמדה הרשמי של הבריגדה ולהקפיד על כבודה.

שאול נתן בידי מישה בסך הכל מאה לא"י ואמר:

– אין לנו כסף ואין אני יודע אם תהיה באפשרותנו לשלוח לכם עוד. אך נעמוד מאחריכם…

מישה שאל:

– מה עלי לעשות?

ושאול ענה:

– זאת גם אנחנו לא יודעים…

גם על ישראל ספיר ירדה השליחות החדשה במפתיע. ביום החמישי בשבוע באו והודיעו לו כי ביום הראשון עליו לצאת. הבין, כי המלחמה מתקרבת לקצה, הנצחון באופק, ובאירופה החרבה יש לעמוד על המשמר להצלה ולהעפלה בבוא הרגע. באופן אישי לא היה מוכן לכך אותה שעה, לאחר תקופת הפעולה המענה בפרס. אבל כשבאו בשבת בבוקר ממזכירות “הקיבוץ־המאוחד”, על מנת לשכנעו, אמר:

– אל תטיפו מוסר. אני יוצא.

ולמחרת הבוקר היה כבר בתחנת הרכבת של רחובות, חייל בין החיילים החוזרים מחופשת־מולדת למצרים. וכמישה כן נכנס גם ישראל, לבוש מדים צבאיים, אבל ללא כל תעודות לקרון־המשא בתחנת הרכבת ברחובות. זהותם ומטרתם של שני השליחים לא היתה ידועה אלא לקצין מרדכי מקלף (לאחר שנים רמטכ"ל צה"ל) ולסרג’נט מיג’ור ישראל כרמי, חבר גבעת־השלושה. בחסותם נסעו עד מצרים ומשם העבירום לבּוּרג־אל־ערב, בסביבת תל אל־עלמיין שבמדבר המערבי, מקום שם חנתה הבריגדה.

בתחנת הגבול קַנְטָרָה, אליה הגיעו בשעות הערב המאוחרות. התחמקו מן הקרון וחזרו אליו רק לאחר תום הביקורת. ברכבת זו חזר גם שלמה שמיר, ואולם, לפי המוסכם ביניהם מראש, לא ידעו איש את רעהו. בתוך הבריגדה הוטל על מכסי כהן, מפקד פלוגה בגדוד הראשון, לאכסנם ולציידם בתעודות. לפי בקשתם, צוידו בתעודות של חיילים טוראים, שאינם נופלים במאומה מן הכלל, כמובן, לקחו חלק בכל האימונים הצבאיים. כדי שלא לעורר חשד כלשהו בלב מכריו הרבים בבריגדה בכינוי סתום, בחר מישה לרשום בתעודת־החייל שלו את שם אביו, והיה מעתה למשה בן־דוד.

וכך הפליגו השניים באחת מאניות הצבא, שהסיעו את הבריגדה היהודית לאירופה. שוטרים צבאיים בריטיים ספרו ומנו את החיילים המפליגים, בהתאם לרשימות שבידיהם. אבל מרוב ספירה ומנין נשתבשו המספרים ולכתחילה לא הרגישו בשניים המיותרים. וכאשר עמדו לבסוף על הטעות ודרשו מפקד נוסף, לשם זיהוים של השנים, החליט שלמה שמיר, מחוסר ברירה, להוריד שני חיילים אחרים, מאלה שהתגנבו לספינה, מאחר שנפסלו למסע המסוכן מטעמי בריאות.

כשביקשו מתנדבים למשטרה צבאית באניה, התנדב מישה מיד – וכך היה לשומר החוק והסדר באניה הגדולה “אלקנטרה”, בת 24 אלף טון, שהוסעו בה גם יחידות בריטיות. אגב, מעמדו החדש, כמעט שהפילו בפח. חבר גבעת־חיים, שהתגייס בין הראשונים ליחידת תפעול נמלים, עלה על האניה לשם תפקידו, ובראותו לפתע פתאום את מישה עומד על המשמר בחברת שוטר בריטי, השתומם ושאל:

– מה אתה עושה כאן? הרי עד לפני כמה ימים היית אזרח בבית!

למזלו לא הבין השוטר הבריטי עברית.

שעות מעטות לאחר זה היה מישה גאה מאד, כאשר מיור בריטי ביקש רשות ממנו, השוטר הצבאי, לתלות כביסה שלו ליבוש.

מחזה מרהיב עין היו תרגילי ההתגוננות של אלפים בספינה הגדולה – והוא בחוץ, בתוקף תפקידו כשוטר.

במשך כל ימי המסע שררה מתיחות בספינה זו כבספינות האחרות של השיירה. מישהו הפיץ שמועה, כי צוללות האויב יתקיפו את השיירה כולה בכדי לפגוע בחיילים היהודים שבה. שלטונות־הצבא נקטו אמצעי זהירות עוד לפני מועד ההפלגה. בין השאר, פירסמו במצרים מודעות על תחרות כדור־רגל של הבריגדה־היהודית בשבת שלאחר צאת השיירה. אף על פי כן שררה מתיחות והחששות היו גדולים.

כשהגיעו לאיטליה, שוב נערכו כל אותם מפקדי המנין והספירה בטַרַנטוֹ. בנמל באו לפגוש את הבריגדה חיילים ארצישראליים מיחידות ההובלה. בין הבאים גם יחיאל טיבר, והוא שנטל את השניים תחת חסותו, ומעתה היו חופשים לפעולתם. צוידו ב"פסים" וקיבלו חופשה מידי הקצין, כחוק. אחר כך היו ממלאים את טופס החופשה בעצמם וחותמים בשם בדוי של איזה קצין – על פי הרוב היו חותמים בשם מַכ־מַייכל, כשמו של מי שהיה אז הנציב העליון הבריטי בארץ־ישראל, סמל השלטון המתנגד לישוב. גם את הפנקס היו ממלאים בעצמם ופעם כמעט שנכשלו. הדבר אירע באחת מנסיעותיו של מישה דרומה, למרכז בבָּארי. ברדתו מן האוטו בפוג’יָה, ניגשו אליו שוטרים צבאיים אמריקניים לבדיקה שגרתית. כיון שהיה בריטי, אמרו לו לחכות במקום. כעבור רגע הופיע שוטר בריטי גבה קומה ובפיו התביעה השגורה:

– “פֵּיי־בּוּק”, “פַס”.

הושיט תעודותיו והשוטר מסתכל בו בעיון ואינו אומר דבר. מישה חש כאילו כל קרביו מתהפכים – והשוטר שותק. היה ברור, כי “העסק אבוד”. התחיל מישה ממלמל משהו:

– אני יהודי, מהחיילים הארצישראלים. נסעתי לבארי, כי נודע לי שאחי, פליט הנאצים, בא לשם, אבל בבארי הוברר לי, כי בינתים נסע אחי אלי, לרומא, ולא הספקתי להסדיר הניָרות.

הרהר השוטר והרהר, ולבסוף החזיר לחייל הארצישראלי תעודותיו בדממה. מיד נסע לנאַפּוֹלי. וכשבא לפני יחזקאל סחרוב (סהר), והראה לו ניָרותיו – תפס הקצין ראשו בידיו בהתרגשות. כי תעודותיו של השליח היו עוד מימי שהותה של הבריגדה במזרח התיכון, ואילו תעודותיהם של כל החיילים הוחלפו זה כבר בתעודות של צבאות אירופה…

בתקופת בואם לאיטליה היתה כבר רומא משוחררת³³. הבחורים ידעו, כי בשטח הכיבוש הגרמני באיטליה יש יהודים, והתחילו בפעולה להעברתם דרך הגבולות דרומה. היה זה מעשה קשה. כל אלה שהסתתרו היו מוסוים כלא־יהודים. החלו ללקט כתובות ולעקוב אחריהן. איטליה היתה מבותרת. נוסף על החזית הנאצית, היו זרועים בה שדות מוקשים, שהכבידו על התחבורה, והכל היה הרוס ומבולבל.

קשרו קשרים עם יהודים ושאינם מבני־ברית והתחילו בפעולה. באו בדברים עם שלטון הפרטיזנים בעיר בשם קָרָרָה, לא הרחק מחוף הים, כי ידעו מה רבים היהודים בקרב הפרטיזנים. ניסו לקשור קשרים באמצעות הצבא הבריטי. סעד ראשון מצאו אצל אנשי פלוגות התובלה הארצישראלים.

אחת המשימות שהוטלה על השליחים היתה חיפוש אחר אנצו סרני, אשר זמן קצר לפני־כן נתקבלה הידיעה הטרגית, שעקבותיו נעלמו. מישה קשר לשם כך קשרים עם אשה איטלקיה, בתו של פרופסור ידוע. באמצעותה השיגו קשר עם פליטה איטלקיה מעבר לקוי החזית. ואף כי לא העלו דבר, המשיכו בחיפושים, עד שהגיעה עדה סרני מן הארץ ונטלה את החקירה לידיה. כן ניסו לתת יד לחיפוש אחר עקבות הצנחנים ואנשי האויריה של צבאות בעלות־הברית, אשר נפלו בשבי מעבר לחזית.

אך לא באלה ראו עיקר פעולתם, אלא בהקמת בסיס ל"עליה־בית", מתוך הנחה, שעם התקדמות החזית תהיה איטליה למרכז, שאליו יזרמו המוני פליטים. כן הוברר להם, לאחר הקמת הקשר עם רומניה, כי מצויים שם אלפי פליטים, ומיד התחילו לטפל בהקמת קשר־מעבר בשבילם דרך יוגוסלביה.

המצב בספנות באותו הזמן היה כך, שכל כלי שיט, החל משמונה טון ומעלה, הוחרם על־ידי הצבא. לדעת אנשי הספנות, לרבות מבריחים מקצועיים, לא היתה כל אפשרות לפעולה. בינתים החלו מופיעים הפליטים הראשונים לאחר שיחרור פירנצה ואח"כ פיזה. השליחים הדרוכים למשימתם ידעו, כי הגיעה השעה לפעולתם. הם הבינו גם, שעליהם להכין עצמם למצב העלול להשתנות מיום ליום. אבל כלים לפעולה – אין. נוסף על כך נתקלו באי־הבנה מצד חברים טובים ונאמנים בתחומי הצבא, אשר השקיעו כל ישותם בטיפול בפליטים היהודים באיטליה, ולא ראו טעם ותכלית בנסיונותיהם של שני השליחים להשיג אמצעי עליה. גם ביקורו של משה שרתוק (שרת) באיטליה באותו הזמן לא סייע בידם. בחששו להשפעת פעולתם על מעמדה של הבריגדה, אמר למישה:

– אתה מסכן את ההישג הגדול ביותר של עם ישראל בהיסטוריה החדשה. כמובן, אין לי שליטה עליך; אתה של גיסי (שאול אביגור), אבל אילו לקולי שמעת, היית מחפש לך שטח אחר לפעולה.

שעה זו היתה אולי הקשה ביותר בדרכו של השליח. אבל לא איש כמישה יירתע. ביתר מרץ החל פועל להקמת קשר אלחוט עם הארץ. המכשירים שהוברחו מן הארץ לאיטליה, לצורך הקמת הקשר בעזרת חיילים ארצישראליים (בעיקר ישראל ברנע), היו חלשים מדי. לאחר זמן נתנו ידם לפעולה אברהם גורוכוב, אריה חייקין (נפל בקרבות ירושלים) וטכנאי הרדיו המעולה רענן רובינשטיין מיחידת המהנדסים. הקימו מעבדה והתחילו “לגייס” חלקים לבנית מכשירים. אז הוקם הקשר עם הארץ, אחר כך ציידה המעבדה במכשירים את הספינות, ובה נבנו המכשירים לרשת האלחוט של “המוסד־לעליה” על פני אירופה. היתה זו חבורה נפלאה. תענוג היה לעבוד במחיצתה.

בו בזמן הגיע ישראל ספיר לידי קשר עם אנשי מפלגת הרוזן סְפוֹרְצָה³⁴, שחזר מגלותו בארצות־הברית במטרה להסתער על הקומוניסטים בארצו. הוא הקים במפלגתו קבוצות מתנדבים לעזרת בעלות־הברית. לפני אחד מאלה, אנצו טרדיני, שעמד לצאת למילָנוֹ, גולל ישראל את הבעיה היהודית ושיכנעו לעזור בפעולה. בחברת יחזקאל סחרוב פנה ישראל ל"ג’וינט" וי. שורץ נתן בידי האיטלקי סכום כסף גדול למטרות עזרה ליהודים. לאחר זמן שוב נפגש אתו ישראל לאחר שהצפון שוחרר והגרמנים נכנעו ושמע מפיו כמה בתי־כנסת וספרי־תורה הציל מחורבן.

עם ראשית השיחרור התחילו מופיעים גם כמה יהודים. בוֹלוֹניָה שוחררה בבוקר ובצהרים כבר הגיעו לשם השליחים. מיד התחילו מכריזים ברמקולים וקוראים ליהודים, שיצאו ממחבואיהם. ואולם איש לא הופיע. עמדו שעות בככר העיר, בעוד הקרבות נמשכים בפרברים. לאחר שהתיאשו והתרחקו מן ההמון שהתקהל סביבם, נגש אליהם בהיחבא ילד קטן ומשך בשרוולם. וילד זה הוא שהובילם אל מחבואיהם של יהודים, שחששו להתגלות, כי הפחד היה עוד גדול. הילד העלה אותם לקומה השניה של חורבה, ושם, באחד החדרים ישבה משפחה עם שלושה ילדים קטנים בחסות “התמונה הקדושה” והצלב. הילד פתח ואמר:

– אלה אבא ואמא שלי. אלה יהודים.

אבל ההורים הסתכלו מסביב בפחד ונעלו את הדלת.

ישראל ניסה להרגיעם:

— אל תפחדו; אנחנו יהודים.

ופני האיש אורו. קפץ ממקומו ואמר לאשתו:

– תני הסכין.

פרס בסכין שפת המעיל והוציא משם קלף מזוזה, נישק את סמל הבריגדה על שרוולו של השליח, אבל אף על פי כן פחד לצאת החוצה ואמר לאשתו:

– את הצלב אל תורידי עדיין, כי אין לדעת מה עלול עוד לקרות.

היתה זו משפחה יהודית מיוגוסלביה. האם סיפרה איך בא פעם המפקד הנאצי לבית הספר והילדים קיבלוהו בזרי פרחים. מבין כל הילדים מצא חן בעיניו דוקא הילד שלה, היהודי. לקחו בזרועותיו ונשק לו, לאות חיבה כלפי העם האיטלקי, ומאז רב הפחד עוד יותר. הילד לא ישן לילות מן הזעזוע שעבר עליו. ההורים חששו שמא יגלה הילד מוצאו. אבל לילדים היה חוש טבעי של התגוננות.

באמצעותה של אותה משפחה גילו משפחה אחרת. ולאט לאט נצטברו בידיהם כתובות של יהודים במנזרים. ישראל בא למנזר ובידו כתובת של אשה יהודיה. אבל הנזירות טענו, כי אין אתן כזאת ושלחוהו ממשרד למשרד ולא הניחוהו לבוא במגע עם האשה. כך בא אל אשה אחרת ובידו כתובת של אחיה והכחישה קרבתם. ורק לאחר עמל רב הצליח לשכנעה והתודעו.

העבודה היתה מיגעת – עבודת נמלים. לא היתה כל תקוה להשיג כלי שיט כלשהו. לבסוף מצאו באחד הנמלים סירה, שהיתה עוד בבנינה ועדיין לא נרשמה כחוק. החליטו לרכוש אותה. אבל לא היתה אפשרות להשיג חומרים הדרושים לגמר בניתה וחלקים שונים, ובעיקר ציוד הכרחי, כגון חגורות הצלה, וכדומה. אז התחילו לבוא בדברים עם פלוגות הצבא להשגת כל הדרוש – עצים, פחים, ברזל ועוד. כן נטלו על עצמם העברת מנוע מהצפון, ישראל, איש־ים מובהק, מקיבוץ שדות ים, נשלח במיוחד לטיפול בענין. מצאו יהודי, שהסכים לרשום את הסירה על שמו. חומרים שלא נמצאו אצל הפלוגות הארצישראליות השיגו בכוח קשרים עם הצבאות האחרים. הבחורים ידעו לקשור קשרים עם כל בני העמים. על פי הרוב נענו להם מתוך יחס לפליטים וסבלם; ולעתים שילמו בויסקי. מפה לפה עברה בקרב הפלוגות הארצישראליות הוראה בלחישה, לבל ישתו ויסקי, כי הוא דרוש לצרכי הפעולה. ומהוראה זו השיגו דברים רבים.

באחד ממסעותיהם לחזית, להעברת יהודים מסביבת לוּקָה, נצטרפו אל אליהו כהן, במכונית הצבאית שלו. הובילם אל חבורת פרטיזנים איטלקים והביאם לפני כומר, שהיה מסייע לאנשים בהברחת הגבול. הגיעו עד למקום שם נראו כבר שלטים המזהירים מפני סכנה – ממש בתוך האש: “כאן אש תותחים”, “כאן אל תקים אבק, כי האויב רואה אותך”, או: “צולפים עליך”, וכדומה. לא חסכו עמל ולא השתמטו מסכנה. והעזרה שהושטה להם מכל צד היתה רבה. אליהו כהן בא לשם כך מחזית אחרת, ועל כל צעד ושעל היה צפוי לשאלה: מה מעשיך בשטח זה? אבל בכל זאת, נטל על עצמו את המשימה ברצון, כי כל חייל עברי ראה עצמו חייב בפעולת ההצלה. ורק עתה, מאז נפגשו עם הפליטים הראשונים, נתגשמה המטרה אשר לשמה נלחמו.

הבריגדה היהודית עמדה על סף יציאתה לפעולה קרבית ועל כן התקרבה לחזית. וישראל נתלווה אליה באשר התקדמה. עד שיום אחד נכנעו הנאצים³⁵ וכעבור יומיים הגיעה הבריגדה לטרבִיזִיוֹ, שליד גבול איטליה–אוסטריה. באותו הזמן הופיעו כסנוניות ראשונות ארבעה בחורים מהונגריה לחפש דרך לעליה. היו אלה בחורים יהודים מפולין שהתגלגלו להונגריה. הפגישום עם ישראל, ולאחר שיחה ראשונה הציג בפניהם את השאלה אם הם מוכנים לחזור מיד בשליחות אל מעבר לקוים. שניים התנדבו. ישב אתם במכונית ובה כל הדרוש להתקנת תעודות – חותמות וטפסים וכדומה – ממש בית מלאכה. התעודות אמרו, כי נושאיהן הם פליטים איטלקים שנתקעו בהונגריה ועל כן רשאים הם לחזור במהרה לארצם. נסעו כאלפיים קילומטר שמה וחזרה ללא הפסקה בדרך הרים קשה.

ויהודים התחילו מופיעים בכל הדרכים, גם בסירות – מיוגוסלביה ומדרום צרפת.

ביתר מרץ פעלו עתה הבחורים להשלמת הסירה, שלא היתה אלא ספינת־דיג רגילה. כמותה רבו באיטליה שלדי ספינות בלתי־גמורות, אשר בעליהן לא היו מעונינים לגמור בניתן, מתוך ידיעה שמיד תוחרמנה. עוד לפני כן, תוך כדי הבירורים המרובים בעניני החוק הימי, נודע לבחורים, שלאחר גמר בנין הכלי אפשר לקבל רשיון להפלגה בים לשעות מספר, לשם בחינתו. אז עלתה על הפרק התכנית לקנות את הספינה הבלתי־גמורה, לסיים בניתה ולהשיטה ארצה במסוה של מסע מבחן. החלו מחפשים אחר האיש המתאים להתקנת הספינה והפעלתה. והפתרון נמצא עם גילויו של הקפיטן היהודי האיטלקי אנריקו לוי. כמטורפים היו בעיניו הבחורים, בבואם להציע לו תכניתם, אך הלהט שלהם שיכנעו, אף כי לא היתה לשליחים לשון משותפת אתו, כי גם אנגלית כמעט שלא ידע. בהתאם להצעתו של מישה, הפסיק עבודתו כקפיטן של “טנקר” בשירות הצי הבריטי, ועבר לעבודה בהתקנת הספינה הזעירה ומיד נתגלה כאיש נאמן ומסור ללא גבול, המוכן לעמוד בכל הקשיים ובכל הסכנות. ישן על הרצפה יחד עם הבחורים וכמותם היה מזונו ביסקויטים יבשים וחלקו חיי צנע חמורים ועמל מפרך.

למרות ההסתפקות במועט, קשה היה לקיים את אנריקו לוי באמצעים המצומצמים שעמדו לרשות השליחים. עד עתה, כמעט במשך שנה מאז הגיעו לאיטליה, היו עוד שמורות באוצרם אותן מאה הלירות שנתן להם שאול, ועיקר קיומם היה על הפלוגות העבריות. חיילי הבריגדה הביעו לא פעם השתוממותם על בחורים משונים אלה, החיים מתוך הסתכנות מתמדת, ללא כל בסיס ממשי. יחזקאל סחרוב (סהר) העמיד את מישה על הסכנה שבקיומו בחסות תעודה מזויפת. בין השאר הזהירו, כי במקרה שייפגע ויזדקק לבית־חולים עלול הזיוף להתגלות באמצעות ביקורת בכרטיסיה המרכזית של הצבא. ואמנם, זמן קצר לאחר אזהרה זאת, אירעה לו תאונת דרכים. בג’יפ שבו נסע נהרגו שניים ואחרים נפצעו. וכאשר חזרה אליו הכרתו, בדרכו לבית־החולים, זכר אזהרתו של יחזקאל ולמרות הכאב החריף בגלל חוליה פגועה בגבו, הצליח להעמיד פנים כאילו לא נפגע – ובשעת דמדומי ערב הסתלק מבית החולים והגיע לרומא במשאית. עמדה לפניו הבעיה – איך לעלות במשאית כשהוא פצוע. למזלו, סככה עליו אפלת הלילה ולא ראהו איש בסבלו.

תיכף לבואו לרומא שלח בידי מצחצח נעלים פתק למועדון החיילים הארצישראליים, והם שטיפלו בו בחוליו.

התקנת הספינה הקטנטונת נמשכה. באין יכולת להשיג מנוע. עשו נסיונות להתאים לספינה מנוע־טנקים. אבל לא הצליחו. לבסוף לא היתה ברירה אלא לקנות מנוע מעבר לקוי החזית, במילָנו. השיגו סכום כסף מאת פליט יהודי מיוגוסלביה, על מנת להחזירו לו בארץ. בינתים נכבשה מילָנו (21 באפריל 1945) ויכלו להעביר את המנוע. טוצ’קה וזקימוביץ, מפלוגת סולל־בונה, נטלו על עצמם את התפקיד של התקנתו.

כך הלכו ונשלמו ההכנות להתקנת הספינונת הקטנה, אשר העמל שהושקע בה סימל את כל הזעם והמֶרי וכל התקוה והאמונה. הכל מסביב ראו את המעשה כהרפתקה. והבחורים המשיכו בעבודתם יומם ולילה, מתוך מסירות אין־קץ.

השלבים האחרונים של העבודה היו קשים עוד יותר מן ההתחלה. לא היו עדיין מלווים לספינה. ומשדר לא היה. באמצע היום הופיע ישראל בנמל מוֹנוֹפּוֹלי, שמדרום־מזרח לבּארי, הוריד את המשדר מאוטו צבאי והכניסו לסירה. בלילה התברר, כי אין מים בשביל המיכלים שבסירה. והיה צורך להעיר את ראש העיר, שיניע את מכון המים. הפועלים העובדים בהתקנת הסירה העלו את מחירי העבודה מיום ליום, ותמורת כל חשש וכל רגע של פחד צריך היה לשלם להם עוד ועוד.

כל מי שראה את הסירה, אמר: “לא יתכן, שזו תעבור את הים התיכון”. שלושים וחמישה איש נדחסו לתוכה, ממש גוף על גוף, חמישים סנטימטר לאיש.

שמה האיטלקי של הסירה היה “סוריוס”, והבחורים קראו לה “דלין” – אחד מכינויי המחתרת של אליהו גולומב (על שם בתו דליה), אשר בשורת מותו פתאום, זמן קצר לפני־כן, ירדה על הבחורים כמהלומה.

זכותה של “דלין” היה לא רק בראשוניותה, אלא גם בשמשה, בדרכה חזרה מן הארץ, הזדמנות להעברת שליחים של “המוסד־לעליה” כתגבורת לקראת ההסתערות החדשה לפעולה. השליחים יצאו במחתרת ב"דלין" הזעירה, מחוף קיסריה, שם ירדו המעפילים הראשונים, עם חידוש הפעולה מאיטליה.

עוד כינוי היה לה לסירה בפיהם של הבחורים העוסקים בהתקנתה – “הבן” קראו לה, לציין דבר היולדו של גיורא, בנו הצעיר של מישה. לימים נודע לו, כי סוניה חלתה קשה בלדתה ומצבה היה חמור, והבחורים העסיקו את תחנת הקשר בפענוח מברקים, אשר תוכנם היה ידיעות על מצבה של היולדת.

בתקופה האחרונה להתקנת הספינה נכנעה גרמניה וזרם הפליטים פרץ בן־לילה. והסירה הקטנטונת, בעלת נפח של 35 טון, אשר כונתה “קליפת־אגוז” – נראתה מגוחכת עוד יותר לאור השינוים הפתאומיים והצרכים החדשים, בשעה שהבחורים נדרשו לפעולה בקצב אחר ובממדים גדולים.

עוד לפני־כן הגיע לאיטליה יהודה ארזי. יום אחד הודיעו למישה כי מישהו שואל לו בועד הקהילה בבָּארי. בבואו לשם פגש בסמָל של חיל התעופה הפולני. הסמל היה בחברת קצין התעופה הבריטי הארי פרדין (פרדי), אשר ביקש מאת מישה קבלה, כי מסר לידו “One living body” (“גופה אחת חיה”) – בהתאם להוראות שבידו.

פרדי סיפר, כי אליהו גולומב הוא אשר הטיל עליו את המשימה של הברחת יהודה ארזי לאיטליה, מאחר שלא היתה יותר אפשרות להסתירו בארץ, מאז התגברו חיפוּשי המשטרה הבריטית אחריו, בעקבות משפטי הנשק הידועים והפרס הכספי הגבוה, שהוכרז על ראשו.

 

פרק שלושים ושנים: שמונה ספינות – איטליה – 1945    🔗

בשבעה החודשים הראשונים שלאחר תום מלחמת העולם באירופה עלו בספינות “המוסד־לעליה” 1036 נפש. בשנה שלאחר מכן הגיע המספר ל־21,788 נפש. ואילו היקף “עליה־בית”ב־1947 היה למעלה מארבעים אלף מעפילים. אבל אותן שמונה הספינות הקטנות, שפילסו דרכן בים־התיכון מחודש אוגוסט ועד דצמבר 1945, הן שפרצו הדרך. שלושים וחמישה איש לספינה, ארבעים איש, ואחר־ כך שמונים, מאה ושבעים ומאתים וחמישים – כך גדל מבצע ספינות־איטליה מחודש לחודש.

עם תום המלחמה, כאשר “המוסד־לעליה” הסתער מחדש לפעולה בממדים נרחבים, הסתמנה איטליה כאחד הבסיסים הנוחים ביותר. הבריגדה היהודית שימשה מסגרת לחיי השליחים במחתרת. השלטון הבריטי בארץ שם מכשולים ליציאתם של שליחי “המוסד־לעליה” אל מחוץ לתחומי הארץ. צאתו של כל שליח היה מעשה קשה כקריעת ים סוף. מחלקה מיוחדת, שגילתה מעוף ויזמה רבה, עסקה בחיפוש דרכים להברחה מן הארץ. שלחו אנשים באניות משא ובמטוסים, במדי חיילים מצורפים ליחידות בריטיות ובדרכים אחרות.

עם גילוי ריכוזי יהודים במחנות אוסטריה וגרמניה, החלה נדידת הפליטים לאיטליה, מתוך מגמה להגיע לחופים ומשם לארץ. תחילה היתה הנהיה ספונטַנית, אך מיד הודרכה על ידי פלוגות הצבא הארצישראלי, שהעמידו את כלי הרכב שלהן לרשות הפליטים וקבעו אנשים ל"מֶרכז לגולה" שהקימו. הם גם שסייעו בידי השליחים מן הארץ, הקימו מחנות־מעבר לפליטים, נקודות הכשרה, בתי־ילדים ומפעלים רבים אחרים והשקיעו כל אהבת־ישראל שלהם, בלב ונפש, במבצע הבריחה וההעפלה.

בו בזמן השקיעו עצמם שליחי “עליה־בית” בהשגת ספינות. הכוָנה היתה שהפעולות הראשונות תיעשינה בדרום, ליד בָּארי וטרנטו, הנמל הקרוב יותר לארץ. הוקמה רשת של פעולת מחתרת, שעסקה בכל הקשור בעליה. הוקמו תחנות שידור ותחנות לרכישת נשק. ואולם הבעיה של רכישת ספינות לא נפתרה על נקלה. צי המסחר האיטלקי בחלקו טבע והושמד ובחלקו היה עוד מוחרם בידי הצבא. נותרו רק ספינות דיג קטנות, שתנועתן היתה מוגבלת וחל איסור על מכירתן לנתינים שאינם איטלקיים ועל העברתן לדגל אחר – כגון פנמה או הונדורס – המשחרר אותן מהגבלות מסוימות ומאפשר להן תנועה חפשית.

לאחר “דלין” הזעירה נרכשה “נטונה”, הגדולה קצת יותר. בו בזמן רכשו בסביבות גנואָה בצפון את “פיטרו”, אשר בה יכלו כבר לדחוס 180 איש.

באותה התקופה הגיע לאיטליה שמריה צמרת (“המיוחס”). בא גם הוא כחייל במדים, לאחר שהית חודש ימים במצרים. באיטליה סידרו לו תעודות סרג’נט של אחת מיחידות התובלה וקבעו תחום פעולתו הרשמי בעניני תרבות, וכך נהנה יותר מחופש תנועה. בתקופה זו שלאחר המלחמה ניתנה לחיילים אפשרות הכשרה בשטחים שונים בטרם יוחזרו הביתה. המרכז לפעולות ההכשרה היה בבּארי שבדרום, בסביבה ללא יהודים, וגם מספר החיילים היהודים היה אז כבר קטן, מאחר שהכל זזו צפונה. על כן היתה שם פעולת המחתרת קשה ביותר. נקודות האחיזה שלה היו קלוב החיילים ומשרד הקהילה היהודית, הוא גם משרד הפליטים. כאן קבע לו שמריה מרכזו, ומעונו – בדירת הרב הצבאי. “גבי” ו"אשרי" (מישה וישראל) חזרו הביתה לאחר שעשו בשליחות־איטליה למעלה משנה. יהודה ארזי ושמריה חילקו ביניהם את האחריות חלוקה גיאוגראפית – יהודה בצפון ושמריה בדרום.

איטליה היתה מדולדלת ורעבה. הצפון כך – לא כל שכן הדרום, שהוא בלאו הכי דל יותר. המקור היחיד להשגת כל הדרוש להעפלה היה הצבא. בדרום הוקמה מחלקה, שתפקידה היה לאסוף ציוד והספקה למטרת העליה. הוקמו מחסנים ואורגנו חבורות מיוחדות של חיילים אשר השיגו מצרכים וחומרים שונים בכל הדרכים, גם בהפרישם חלק ממנת־המזון שלהם, אשר תרמוהו לצורכי הפליטים. לאחר זמן נוצר נוהג, שכל רב־סמל וכל קצין היו מפרישים בקבוקי ויסקי וג’ין ממנותיהם לקופה מיוחדת, אשר שימשה קרן־חליפין לרכישת מצרכים למעפילים. תמורת תיבת ויסקי השיגו מכונית בשר משומר. כן נצטיידו הבחורים במכתבי המלצה של רבנים צבאיים ועברו על פני מחנות הצבא שבתהליך הפירוק, בהם – של חיילי דרום אפריקה ואוסטרליה, וקיבלו מן הקצינים מצרכים ושמיכות וכיוצא באלו למען הפליטים. על כן גדול היה צערם ורוגזם של הבחורים, כאשר נתקלו מדי פעם בפעם בעובדה, שפליטים היו מוכרים השמיכות שקיבלו.

איטליה שלאחר המלחמה היתה למעשה כבושה בידי הבריטים. אי־אפשר היה לעשות צעד רציני ללא התערבותם. על כן היה הכרח לפעול מתוך סודיות מוחלטת וההפלגות בוצעו רק בלילות ובמחתרת. מצב זה תבע יזמה רבה ודרכי פעולה של חלש הלוחם בחזק. לשם יתר בטחון התחילו בהכנת ספינות בעת ובעונה אחת בכמה מקומות שונים. רב־החובל הראשון, אנריקו לוי, שהיה צעיר אידיאליסט, ריכז בצות שלו כמה מלחים איטלקים. בעזרתו מצאו מקום מתאים ואפשרות של גישה נוחה לספינה ולאנשים. הספינה הראשונה “דלין”, על שלושים וחמישה נוסעיה, צוידה בשני מלווים ובימאי מבין העולים, שהכיר את חופי הארץ, וכן באלחוטן, שתפקידו היה גם לקיים קשר עם הארץ בשעת ההורדה.

עובדה היא, עם כל הצער שבכך, כי גם בהרכב השיירה הקטנה של ספינה זעירה זו, הקפידו עדיין על משקל הכוחות לפי התנועות והארגונים. “המרכז לגולה”, שעסק בקביעת המועמדים לשיירה, הקצה את מספר הנפשות לכל תנועה – החלוץ, העובד הציוני, דרור, מכבי, בח"ד (ברית חלוצים דתיים), השומר־הצעיר והחלוץ הצעיר. ולבסוף, נתקבלה מן הארץ שאלה – מדוע קופח העובד הציוני…

לאחר שחזרה “דלין” מן הארץ והביאה שליחים נוספים, הפליגה “נטונה”, שנסעה פעמיים והצליחה גם היא להוריד אנשיה והביאה לאיטליה מספר גדול יותר של שליחים. ובינתים היתה מוכנה כבר “פיטרו”, שהפליגה בשלום ממפרץ טרנטו, הורידה אנשיה בארץ וחזרה בשלום. ואולם ברור היה, כי אין להמשיך בפעולה מעין זו לאורך ימים מבלי שהדבר ייודע לבלשים הבריטיים. תגובת השלטונות בארץ היתה הצבת משמרות לאורך החופים. ובאיטליה בא הדבר לידי ביטוי בהתענינותם המוגברת של שירותי הבטחון הצבאי האנגלי בבארי בספינות “דלין” ו"נטונה" שעגנו שם. באותו הזמן הגיעה לשם, לקראת הפלגתה הראשונה, גם “פיטרו”, וכל שלושת הספינות עגנו בבארי. שמריה חשש שמא יבולע ליציאתה של “פיטרו”. על כן בא בדברים עם הסוכן, ובכוח השוחד, בשיעור כמה רבבות לירטות, השתיקו את החקירה. ו"פיטרו" יצאה ובדרכה חזרה הביאה עשרים ושניים שליחים נוספים. אבל בגלל החשש מפני החקירות כוונה הספינה בדרכה חזרה לגליפּולי, נמל קטן מדרום־מזרח לטרנטו. ומשם העבירו את השליחים בתעודות של פליטים.

בוקר אחד, כאשר הבחורים התחילו מטפלים בארגון הפלגתה השניה של “פיטרו”, נתבשרו, כי השירות הצבאי החשאי של הבריטים מתענין שוב בספינות “המוסד־לעליה”. בחיפוש שנערך בספינה נמצאו עתונים עבריים. גם הפעם הושתק העניין בכוח שוחד. ואולם, כעבור יומיים עצרו את הנאמן של המוסד בטרנטו, פליט יהודי, ואשתו הזעיקה את שמריה מבארי. בו בזמן עצרה המשטרה האיטלקית, בפקודת השלטונות האנגליים, את הצות של “פיטרו” בגליפולי. בעליה של “פיטרו” היה איטלקי תושב גנואה, שמראהו כשודד, מגודל זקן ועיני רוצח לו. אח היה לו בבארי, שותפו לעסק, ושמו אריציו, נבהל האח והתרגש, ושמריה יצא לבארי, על מנת שיסעו יחד לגנואה, להתיעצות עם בעל־הספינה. ואולם, כשבא שמריה למעונו של אריציו ואשתו פתחה לו את הדלת – קידם את פניו שוטר־חרש בריטי במדי סרג’נט של חיל התותחנים ושאל:

– מחפש אתה את אריציו:

וכאשר ענה בחיוב, הוציא מכיסו את התעודות שלו ואמר:

– לך אחרי.

שקל שמריה בדעתו מה יעשה. נזכר, כי בעלותו לבית ראה מכונית צבאית ברחוב והבין, שהבית מוקף. עם צאתם, ניתנה פקודה לחיילים לקחת אתם מזודות – והיה ברור, כי היו אלו חפציו של אריציו, הלכו ברגל ברחובות העיר. כשעברו על יד מועדון החיילים היהודים ראה שם שמריה כמה חיילים מהחבורה שעבדה אתו. אחד מהם ביקש לגשת אליו, אולם נרתע מפני רמיזת עין שלו.

לבסוף הגיעו למשרדי הבולשת. עלו לקומה השניה ונכנסו לחדר מלא ארונות ותיקים. ישב שם סרג’נט, שהדפיס משהו במכונת כתיבה, ועל ידו – אריציו. שמריה בירכו לשלום, אך האיטלקי שתק ולא ענה. ישבו דוממים ומחכים. כעבור זמן מה הופיע קצין בדרגת קפיטן והסרג’נט אמר לו:

– הבאתי אותו.

השניים נכנסו לחדר סמוך וקראו לאריציו לשיחה. שמריה נשאר יושב לבדו, והיתה לו שהות לנתח את מצבו. ברור היה לו, כי מעתה ודאי שתחול הפסקה בפעולה בדרום. אבל, נוסף לכך, היה חשש שמא יגלה אריציו את שמות האנשים שאתם נפגש וכן את מרכזי הפעולה. אמנם, הבחורים נפגשו אתו במקומות שונים וגילו לפניו עד כמה שאפשר פחות. אף־על־פי־כן, יש בידו חוטים העלולים להסגיר. ומה יהיה עליו עצמו? – יתכן שאין הוכחות מיוחדות נגדו. אבל באותה התקופה רבו המקרים של מעשי שוד ותרמית בהסואת מדי הצבא, והשלטונות הצבאיים הודיעו, כי הנתפס במדים שאין הוא זכאי לשאתם – דינו מאסר חמש שנים. נוסף על כל אלה היה בכיסו פנקס קטן ובו מספרי טלפון וכתובות של מרכזי הפעולה, כי תנאי העבודה – בתנועה מתמדת – לא איפשרו החזקתו במקום־סתר. עתה ידע, כי אם יימצא הפנקס הזה, עלולה להתגלות כל רשת “עליה־בית”. אבל מכיון שבחדר ישב סרג’נט אנגלי, לא יכול לעשות דבר. היה יושב ומעשן מקטרת שלו ומעיין בזה אחר זה בשני העתונים האנגליים, בהוצאת צבאות הכיבוש, אשר אתו.

לבסוף יצא אריציו מן החדר הסמוך ושמריה הוזמן להיכנס תחתיו. ליד השולחן הסב הקפיטן האנגלי ולידו הסרג’נט. הזמינוהו באדיבות לשבת. הקפיטן הציע סיגריה, וביקש לראות את תעודותיו של שמריה. התעודות היו בסדר; גם התשלומים היו רשומים בפנקס כחוק. היחידה שאליה השתייך, כביכול, חנתה אז בצפון איטליה, על הגבול האוסטרי, ובידו תעודת חופשה. התחילו בחקירה:

– מה מעשיך כאן בדרום?

– בחופשה.

– לשם מה באת לחופשה דוקא מהצפון לדרום – מרחק כה רב?

– יחידתנו זזה לאט לאט ובחופשתי אבקר אצל ידידים.

– מי הם מכריך כאן?

– אינם רבים.

– מי בכל זאת?…

– באתי לביקור אצל ידידה.

– מי היא?

– מצטער, לא אוכל לגלות, היא אשת איש.

– אני מציע לך שתגלה, כי אתה במצב בלתי נוח…

– בכל זאת לא אוכל לגלות! אתה ודאי יודע מה מסוגל איטלקי לעולל לאשתו במקרה כזה! – סכין בגב…

הקפיטן התיחס לענין בהבנה רבה ואמר לסרג’נט להפסיק חקירתו בנקודה זאת.

– ומי עוד מכריך כאן: – שאל.

– הרב הצבאי.

– היכן הוא?

– כבר איננו כאן.

– ויותר אינך מכיר איש?

– לא, זהו ביקור פרטי.

– מתי הגעת הנה?

– הבוקר.

– איך באת?

– ב"טרֶמפּ", בדרך רומא–נאפולי–בּארי.

– היכן גרת ברומא?

– בפנסיון.

– לא במחנה צבאי?

– חייל בחופשה אינו גר במחנה צבאי; ביליתי עם אשה…

– והיכן אתה גר כאן?

– אני חושב, שאגור בקלוב החיילים.

– נרשמת שם?

– כן.

– אתה סמל חינוך: מה בדיוק מעשיך?

– מחפש אפשרויות של הכשרה לחקלאים שלנו.

פתאום הפסיק הקפיטן חקירתו של הסרג’נט ואמר:

– אדבר אתך בגלוי. יש לנו ידיעות, כי מנמלים קטנים כאן מפליגות ספינות פליטים לארץ־ישראל. ולפי הידיעות שבידינו מביאים אותם לחוף במכוניות צבאיות נהוגות בידי סרג’נטים בריטיים. הידוע לך משהו בענין זה?

– שמעתי משהו, אבל לא אדע פרטים.

– יש לנו חשד רציני שאתה עוסק בענין זה…

– חשד שוא הוא…

התחילו חוקרים בפרטים – אם מכיר הוא מקום בשם מוֹנוֹפּוֹלי, נמל קטן, שממנו הפליגו ספינות. ענה:

– שמעתי… אינני זוכר…

אז הופנתה החקירה לכיוון הפליטים. שוב שאלוהו מה יודע הוא בענין זה. והוא בשלו:

– שמעתי משהו… איני יודע ברורות…

כן חקרוהו בעניין הפליט היהודי, נאמן המוסד, שנאסר בטרנטו. ולאחר ששאלוהו שאלות לעשרות – הבין, כי אין הם יודעים דבר ברור. וידיעה זו עודדה אותו. הקפיטן אמר:

– ענין הברחת פליטים לארץ־ישראל גורם לנו צרות ויוצר “טְרַבְּלְס” ב"פלשתין" ואתה בודאי אינך מעונין בכך.

החליט שמריה בלבו, כי זו היא ההזדמנות לדבר כאילו גלויות ואמר:

– נכון, איני רוצה ב"טרבלס", אבל לא אסכים גם לשקט על חשבון הפסקת העליה.

התרגש הקפיטן ואמר:

– הארץ קטנה ואי אפשר להכניס בה יותר יהודים ולמה צריך לפעול בדרכים כאלה?

הפליגו בשיחה על הציונות, שמריה שאל את הקצין אם ביקר בארץ־ישראל, ונתברר, כי הסרג’נט ביקר בארץ.

– ובכן, הלא ראית מה נעשה שם. אין לנו ספק שאם יתנו לנו את התנאים הדרושים נוכל לקלוט מיליונים. הבעיה היא בתנאים הפוליטיים, ואין אנו גורסים את הטענה של חוסר מקום. ראית שם מושבות פורחות. אני עצמי בא מישוב בעמק יזרעאל, אשר במשך דורות ישבו שם רק כמה עשרות ערבים – וכיום חיים על פני השטח הזה אלפי יהודים ברמה גבוהה הרבה יותר.

– אבל לערבים הלא יש זכויות…

לבסוף הפנה שמריה את השיחה לשאלת הפליטים. שאל אם הקפיטן יודע מה קרה לעם היהודי.

– כן, אני יודע.

– הידוע לך, כי הושמדו שישה מיליון?

– ידוע.

– השמעת על מחנות ההשמדה?

– שמעתי; זה עתה חזרתי מברגן בלזן ומהמשפטים של פושעי המלחמה בנירנברג.

– אם כך, הלא אין צורך להסביר לך שום דבר.

– כן, ידועה לי בעית הפליטים, אבל הם יוחזרו למקומותיהם.

– איך אפשר שיחזרו? לאן יחזרו? אל חורבות ישוביהם וקברות בני משפחותיהם? ובכן מה לעשות?

– אינני יודע.

– זהו ההבדל בינך האנגלי ובינינו היהודים. לנו יש פתרון – ארץ־ישראל. ובכלל, אתה, כאיש השירות החשאי, חייב לדעת את הלך הרוח של החיילים המשרתים בצבא הבריטי. אני אמנם איני עוסק בכך, אבל לבי מלא אהדה לעוסקים במעשה ההעפלה, ולא אני בלבד כך, אלא הרוב המכריע של החיילים המשרתים בצבא.

הקפיטן סיכם את השיחה באמרו:

– שמענו דבריך, ואולם אני אעשה הכל על מנת לעקור פעולות מעין אלו.

– אני מאחל לך שלא תצליח! – ענה שמריה.

הקצין נבוך לשמע הדברים הגלויים של הסרג’נט העצור ושלחו לחכות בחדר הסמוך. שמריה חייך לעבר אריציו הקודר, על מנת לעודדו. בשעת החקירה שאלוהו מה הקשר בינו לבין האיטלקי ושמריה ענה:

– פגשתיו בבית קפה והתידדנו קצת.

– ולשם מה באת לביתו?

לא ידע מה יענה והחליט לומר משהו בלתי־ברור.

– כשפגשתי אותו סיפר, כי הוא נוסע לגנואה ואין לו תחבורה, ובאתי אליו לומר לו משהו בענין הנסיעה.

– מה רצית לומר לו?

– שלא השגתי תחבורה בשבילו.

– התכוננת לבקש ממנו כסף בעד שירותך?

– בודאי!

– כמה?

– לא דיברנו על כך.

– וזה הכל?

– זה הכל.

שמריה חייך לעבר אריציו, מבלי דעת מה הגורל הצפוי להם. עתה שוב הכניסו את אריציו לחקירה. ושמריה יושב שקוע במחשבה אחת בלבד: איך ייפטר מן הפנקס שבכיסו. היה ברור לו, כי אם ייאסר – יגלו את הפנקס, ועל כן יש להיפטר ממנו תיכף ומיד. ישב והביט סביבו, מעביר עיניו על פני החדר. היה זה משרד רגיל. כתלים מכוסי ארונות. מפות על הקיר. התחיל מהרהר בפתרון הקלַסי, לפי הכתוב בספרים – לבלוע את הפנקס. אבל איך בולעים פנקס שלם! פתרון מקובל אחר הוא בית־השימוש. אבל חשש, כי לפני כן עלולים לערוך חיפוש בבגדיו. ביקש לקרוע את הפנקס, אבל חשש מעינו של הסרג’נט. נותרה, איפוא, רק ברירה אחת, והיא – להסתיר את הפנקס כך, שלא ימצאוהו. וברוב יאושו נמצאה העצה. היו שם בחדר שני ארונות מתכת לתעודות, ארון בצד ארון וסדק ביניהם. חשב שמריה, כי אם יצליח לתחוב את הפנקס בסדק – והיה זה הפתרון, כי ידה של עובדת־הנקיון לא תחדור לתוך סדק צר זה. ארב לרגע שהסרג’נט יקום ויצא מן החדר. חשש שמא ישקיפו עליו מבעד לחור המנעול או כיוצא בזה. קם כאילו על מנת להסתכל במפות שעל הקיר, וכשהסרג’נט יצא לרגע, זרק בזריזות את הפנקס בין שני הארונות – ונגולה אבן מלבו. שוב ישב במקומו, מחכה.

כעבור רגעים מעטים יצא אריציו ושמריה הוזמן להיכנס שוב.

אך נכנס לחדר הסמוך, שמע קולו של הקפיטן האומר לו:

– אתה יכול ללכת.

לא האמין למשמע אוזניו.

– אבל עליך להתיצב מחר ב־9 בבוקר. – הוסיף הקצין בנחת.

– בבקשה – ענה שמריה ולבו הולם.

– היכן אתה מתכונן ללון:

– בקלוב החיילים היהודים.

החזירו לו תעודותיו. ואז הרהיב עוז בנפשו ושאל:

– גם את האיטלקי משחררים?

אותו הנח, אין זה מענינך.

התכונן כבר לצאת. אך פתאום לחש הסרג’נט משהו באוזני הקפיטן, אשר שינה דעתו ואמר:

– תחכה רגע בחדר השני.

עשה כאשר צווה – והנה אריציו יושב קודר וזועף. והשעה כבר שעת בין־ערבים. ושוב הוזמן לפני הקפיטן ושוב נאמר לו:

– אתה יכול ללכת.

יצא בשקט מדומה, והנה באים לקראתו שניים, חייל מחיל הצנחנים ואיטלקי בלבוש אזרחי. הבין מיד, כי עיכבו בעדו, על מנת להזעיק את שני הבלשים, שיעקבו אחריו.

המחשבה פעלה במהירות הבזק. היה ברור לו, כי אלה השניים יתחקו אחריו, ועל כן אסור לו לפנות לקלוב החיילים או למשרד הפליטים. פנה לבית מרזח של חיילים על שפת הים וישב ליד שולחן פנוי – וכעבור רגעים מעטים נגש מישהו וישב על ידו. עוד הוא יושב ומעשן ותוהה על זהותו של החייל שכנו, והנה רואה הוא עתונים מקופלים בידו. וכאשר פרש החייל את העתונים לקריאה – הכיר את שני העתונים אותם השאיר במשרד החקירה, ה"יוניון ג’ק" (הבריטי) וה"סטרס אנד סטריפס" (האמריקני) גם יחד – שלא כדרך חיילים בריטים ואמריקנים, שהיו רגילים לקרוא איש איש את העתון הלאומי האחד שלו בלבד – ורק הארצישראלים היו קוראים בשניהם יחד, מתוך צמאון לידיעות מן הארץ והביקוש אחריהן.

בינתיים נגשה המלצרית והזמינו יין. שמריה שאל היכן כאן חדרי השירות. יצא, כאילו לרגע, מן החדר – ולא חזר. הלך לאורך החוף. לאחר שעבר כמה מאות מטרים עמד נשען על גדר – וחשב. הביט מסביב אם עוקבים אחריו – ולא ראה איש. כך עמד כמחצית השעה, מרכז מחשבותיו בשאלה: מה לעשות? חשב והחליט: מאחר שאירע לו נס ובדרך מקרה נמלט ממאסר כמה שנים – מן הדין הוא, איפוא, כי ישנה תכניתו אשר התוה לו – לחזור בקרוב לארץ ולבנות ביתו – ויקדיש זמן זה לפעולה.

כך הוכרע גורלו של השליח בשנים הקרובות.

עתה היה ברור לו, כי יש להפסיק את הפעולה בסביבה זו ולהעתיק את המרכז למקום אחר. בלאו הכי ניהל כבר באותה התקופה משא ומתן על רכישות והפלגות לאו דוקא מהדרום אלא גם מסביבות ונציה. כל ענין החקירה לא בא לו כהפתעה, מאחר שהיה ברור, כי הגיעה השעה לזוז. פעולת מחתרת מעין זו מחייבת העברת החזית מפעם לפעם, בהתאם לצורכי המערכה של חלשים כנגד חזקים. באותו הזמן כבר נקבעה לו פגישה עם מישהו מבעלי חברת הספינות “קוזליטש” בענין עסקה משותפת בסביבות ונציה. עתה החליט לדחוק את הקץ. הכין לו בגדים אזרחיים ותעודות פליט על שם רודולף זיגלבוים. כיצד הגיע לבחירת שם זה דוקא: – נטל בידו רשימה של שמות פליטים, ובעיניים עצומות ציין באצבעו שם מקרי. אחר כך קיצרו “החבריה” שמו לרודי, “מסיה רודי”. הסתיר החפצים והתעודות במועדון, שיהיו מוכנים לשעת צרה. ברור היה, כי במקום קטן כבארי אין לו כל אפשרות להישאר עוד. אך דאגתו העיקרית היתה נתונה למציאותם של עשרים ושניים השליחים, אשר ערכו של כל אחד מהם לא יסולא בפז, שהיו יושבים במקומות ההכשרה בדרום, שהוקמו בקרבת בארי. אמנם, מתוך החקירה הבין, כי האנגלים אינם יודעים עדיין על קיומם, אבל הדבר עלול להתגלות בכל רגע. החליט, איפוא, לצאת מיד לרומא, לפגישה עם נציגי חברת הספנות “קוזליטש”, על מנת להקים את המרכז החדש לפעולה בסביבות ונציה.

משסיכם דרכו, החל מבקש לו מקום לינה. לא יכול לסור לקלוב, מחשש שמא מחפשים שם אחריו הבלשים והוא עלול לסכן שלומם של חברים אחרים. הוא הדין גם לגבי מרכז־הפליטים. על כן פנה למחנה היחידה הצבאית הקטנה של משרטטי המפות, חמישה־עשר אנשי־צבא יהודים בסך־הכל. אחד הקצינים של יחידה זו, שהיה איש סודם של שליחי “המוסד־לעליה”, גר בחוילה ליד היחידה. החליט לגשת למשרדו. שם פניו ללכת באותו כיוון – מרחק קילומטרים מספר. לא היה בטוח שאין עוקבים אחריו. הלך סחור־סחור ונעצר בפרשת־דרכים, כאילו הוא מבקש להצית המקטרת. שוב עבר מרחק רחוב אחד ושוב פנה בסיבוב חד ועמד. לבסוף החל צועד במהירות לעבר החוילה. ומשם התקשר אל חבריו במועדון. מיד הביאו לו את הבגדים האזרחיים. מסר להם קורות היום, וסוכם, כי יש לחכות ולראות איך יפול דבר. לבש בגדיו האזרחיים ונסע לנאפולי. ומאחר ששם נודע לו, כי הבולשת הצבאית מחפשת אחריו – המשיך דרכו לרומא, לפגישה עם נציגי חברת הספנות. אך בטרם יצא לונציה, על מנת לבדוק ספינות שהוצעו לו ולהקים צות עובדים – יצא למילנו, לפגישה עם יהודה ארזי, לתכנון המשך הפעולה.

תוך שבועיים השיג ספינה, מצא בסיס הפלגה – והכל היה בסדר. אבל ברגע האחרון הודיעו להם ידידים מקרב השלטונות האיטלקיים כי אין הם מיעצים להם להתחיל פעולתם בסביבות ונציה־טריסט, מאחר שהיחסים בין יוגוסלביה ואיטליה מתוחים מאוד, והפעולה עלולה לסבול בשל כך, כי השלטונות האיטלקיים עלולים לראות קשר בינה לבין פעולה יוגוסלבית קומוניסטית.

באותם הימים נפגש שוב עם אריציו, אשר שוחרר לאחר כמה שבועות מעצר. ואריציו הוא שסיפר לשמריה, כי בראותו באותו יום החקירה כיצד שוחרר, בטוח היה שהשיג חרותו בכוח שוחד. אז פנה בשאלה אל הסרג’נט ואמר לו:

– גם אני יכול ללכת?

– לא – ענה הסרג’נט, – אותך נחזיק עד שתגלה מי האחראי לפעולות האלה…

נדהם אריציו ואמר:

– הלא אתם מכירים אותו כמוני.

– מיהו, איפוא?

– סרג’נט זה, אשר שיחררתם לפני רגע…

קפצו כולם החוצה, על מנת להחזירו, אבל עקבותיו נעלמו.

אז עבר שמריה לפעולה בצרפת.

על תקופה זו, תקופת הספינות הקטנות, עם ראשית ההעפלה מאיטליה כתום מלחמת העולם, סיפר קפיטן אנריקו לוי בלשונו העברית המיוחדת לו:

“מהתחלה זה היה ככה. אני הייתי בצי המסחרי של האנגלים, כמו קצין שם באניה. ובפסח 1944 אני הייתי בנאפולי בסדר של אתה צריך לקבל מהאניה איפה שאתה עובד כמה בחורים בשבילנו. ואני עניתי להם: “זה לא הסיסתמה הכי טובה”. וחשבנו אולי נקבל הזה. היה שם הבן של בר־רב־האי ומישה מגבעת־חיים”.

“ופה כל ההיסטוריה מתחילה מבראשית. האידיאה היתה ככה: אתה צריך לקבל מהאניה איפה שאתה עובד כמה בחורים בשבילנו. ואני עניתי להם: “זה לא הסיסתמה הכי טובה”. וחשבנו אולי נקבל ספינה קטנה ונעשה כמו שצריך.”

“דבר ראשון – לא היה מספיק כסף. ואני עסוק ומלחמה. עד 1945 לא עשינו שום דבר קונסטרוקטיבי. רק מתי אני קיבלתי חופש מהאנגלים והמלחמה באה לסוף, הלכתי לבארי. ושם היה בחור גבוה קצת – שמו ישראל. והיה שם גם מישה ואחר כך שמריה. ובסוף היה גם יהודה ארזי. אני הייתי חדש ל “עליה־בית” אבל לא לציונות. עדה סרני נתנה להם השם שלי. והם אמרו לי דבר חשוב: “האניה הראשונה צריכה ללכת בשלום, בלי צרות. אם אניה ראשונה הולכת בטוב – יהיו עוד. זה חשוב גם בשביל הצות. אם האיטלקים רואים שזה לא כל־כך קשה, הם אולי הולכים עוד פעם”. אמרתי להם: במקום אנחנו קונים משהו, צריך אנחנו בונים משהו.”

“והיה על־יד בארי מקום קטן, שם יש שיפיארד (מספנה) קטן ושם אנחנו בנינו ספינת־דיג גדולה. בחוץ זה בדיוק מאה אחוז ספינת־דיג – ובפנים משהו אחר. ובזמן הזה היו שם אנגלים ואמרנו: אנחנו בונים כמו בית־ספר לדיג, כי היו שם כל כך הרבה מיטות, בשביל העולים. וכולם האמינו וחשבו שזה באמת בית־ספר לדיג. גם מי שבנה את הספינה האמין לנו. ומתי שגמרנו והכל היה בסדר, הארכיבישוף של הכפר נתן שם לספינה, כמנהג, והיה פאֶסטה, חג גדול.”

“אני הייתי הבעל של הספינה והכל. ואני גם כמו רב־חובל וכאילו מקבל בחורים לבית־הספר. וקיבלתי שלשה איטלקים כמו צות. אריאל היה כמו אלחוטאי – נפל במלחמה. והיה ישראל, בלונדי, מקיסריה. וברור, שאנחנו עשינו קצת קאמופלאז'.”

מנמל מונופולי הספינה הלכה לבארי, ובספטמבר קיבלנו שלושים וחמישה מעפילים, בחורים ובחורות. ומשם הלכנו בשלום עד הכרמל, שמונה ימים. הגענו בשלום מאה אחוז וכולם חשבו כאילו יצאנו לדיג. מתי ראינו אניות בריטיות בים – כל המעפילים מיד ירדו למטה. הצות האיטלקי הם לא ידעו שום דבר עד היום שהאניה הפליגה. כל הדרך דיברנו ברדיו של ההגנה עם הארץ והכל עבר בשלום. אבל כאשר רצינו ללכת בחזרה, צריך הייתי לקחת כמה שליחים. וזה היה דבר חדש. אין אוכל ושום דבר. היו ששה־עשר בחורים, אני חושב. והיו שניים־שלושה חשובים מאוד, באמת חשובים. אמרתי: “צריך אני לקבל אוכל.” ומקיסריה חזרה הספינה לחוף והביאה לנו קצת אוכל וקצת דלק."

הספינה השניה גם כן הפליגה מאיטליה, “נטונה” שמה. גם את “נטונה” אני בניתי. לא כמו “דלין”, שבנינו הכל. “נטונה” קנינו ועשיתי כמה תיקונים. רב החובל היה לא יהודי, איטלקי ממוֹלְפֶטָה³⁶ שליד בארי. בדרך חזרה היתה רוח גדולה והספינה היתה קטנה וחכינו שם כמה ימים עד שהרוח תחדל. אבל לא היו לנו יותר לא מים ולא אוכל והלכנו בחוף ושם קנינו מים וקצת אוכל ונשאנו על הכתף רזרבה של מים בג’ריקנס. אבל הכל היה בסדר. היה קצת מזל, ברור. ומתי אנחנו היינו עוגנים שם, ראינו את ה"נטונה", שהובילה שמונים איש."

“חזרנו לבארי בדיוק בזמן. ביום שחזרתי – אמרתי לעצמי: אתה צריך ללכת לטרנטו. היתה שם אניה גדולה, 200 טון, “סן־פיטרו” שמה. בטרנטו דיברתי לרב־החובל. נתתי לו המפה ואמרתי לו: איך אני הלכתי – הוא צריך ללכת. וגם־כן הוא הלך בסדר הכל.”

“חזרתי מטרנטו. המקום שלי באיטליה פדוֹבה. מתי אני חזרתי היתה החתונה שלי. והספינה “דלין” – בנמל בארי. ופה קרה פנצ’ר גדול. בינתים אני הייתי שמה בפדובה אחרי החתונה. וקיבלתי מברק: אתה צריך הולך לרומא מפני יש פנצ’ר גדול. ברומא, ההדקוורטר (המפקדה) שלנו, המשרד הראשי, היה בג’ואיש־קלוב של החיילים הארצישראליים. ורודי (שמריה) אמר לי: “אתה יודע? – פה קרה דבר גדול. המשטרה הלכה לאניה “דלין” וראו רדיו ועכשיו כל הצות בבית־אסורים, ואנחנו לא יודעים מה לעשות”. ואני הלכתי לבארי ובאמת ראיתי אין מה לעשות. וכולם אמרו: “לוי, זה הכל הוא בנה – ואנחנו לא יודעים”. ומתי ראיתי האויר זה לא טוב והיה קצת פניקה. והיה שם איטלקי אחד, עבד לנו רק בשביל כסף. איש לא רע. ואמרתי לו מה יעשה. וחזרתי לפדובה”.

“וקרה דבר כזה. אני הולך לבית שלי ורואה לפני שני אנשים בציוויל. אבל אני מבין – לא כשר. ואני הולך לחבר שלי ומצלצל לבית אחותי ואומר לה כל הדבר. והיא לא מדברת שום דבר.”

“הלכתי למילנו, שם יהודה ארזי, ההדקוורטרס החדש שלנו. ושם אני עשיתי רק עבודה פנימית. היה באמת זמן קצת רע, לא יכולתי לשבת במלון ולא כלום.”

“יהודה ארזי קנה אניה. נתן לי התכניות. ראיתי הכל ואמרתי: “אתה אומר לי, כי זה טוב, – אבל זה לא טוב”. ועבדתי שם עד שהתחיל הענין הגדול בלה־ספציה. יהודה ארזי היה על האניה ורוצה ללכת לחוף ואני לקחתי אותו במכונית. ועשיתי קצת טריק קטן למשטרה ולקחתי אותו למילנו. הייתי במלון והיה שם רפאל קנטוני³⁷ וגם הרולד לסקי, מראשי מפלגת ה”לייבור" מאנגליה. ובן אדם אחד של האינטליג’נס גם־כן היה שם והוא שואל אותי: אולי אתה יודע מי זה אנריקו לוי ואיפה הוא?" – ועניתי לו: “אני חוזר עוד מעט ומתחיל לחפש בשבילך את אנריקו לוי.”

“ב־1947 גמרתי. הייתי קצת לא מסכים עם הפוליטיקה שלהם. האידיאה שלי היתה: צריך קונים אניות לא של יום אחד, צריך קונים אניות טובות. אני יותר אחראי על המקצוע ופחות על הפוליטיקה…”

 

פרק שלושים ושלושה: יהודה ארזי באיטליה    🔗

יהודה ארזי, אשר נודע באירופה של שלהי מלחמת־העולם באחד מכינויי מחתרת שלו, “אלון”, הגיע לאיטליה לאחר שנות פעולה סוערת בשירות ההגנה וחיי מחתרת בארץ משך תקופה ממושכת. עוד מודעות רשמיות מכריזות על פרס כספי גבוה מטעם שלטון המנדט הבריטי למי שיגלה עקבותיו – והוא המיר באיטליה את מדי הטייס הפולני, שבהם הוברח, במדי סרג’נט של אחת הפלוגות הארצישראליות. בכוח אופיו הסוער והמעוף בו ניחן, ניגש מיד לפעולה בקנה־מידה רחב. דרכי העבודה של “המרכז לגולה” והשליחים שבאו לפניו לא נראו לו. ביחוד לחם נגד הנוהג, שקנה לו שביתה, להרכיב את שיירות המעפילים לפי “מפתח” מפלגתי. הוא עצמו לא היה איש־מפלגה ולא הבין את המניעים המביאים את השליחים לידי כך, שיהיו מבלים לילות בויכוחים והתנצחויות על שיעור האחוזים המגיע לכל תנועה בשיירת המעפילים הקטנה – הרי כולם יהודים וכולם פליטי הגיהנום הנאצי המבקשים חיים חדשים בארץ־ישראל. והנה יושב ומדיין על כך קומץ בחורים מצוינים, שסיכנו חייהם בעצם בואם לכאן. ועכשיו הם מוסרים את ביצוע הנהגת ספינות המעפילים לידי שכירים, אנשי מקצוע נכרים, בהם שודדי ים בני העולם התחתון, המבקשים שכר לגולגולת. ואילו הם עצמם עוסקים רק בחלק הארגוני של המבצע ולא בעבודת הים ממש.

יהודה אמר: הבה ננסה לפעול בכוחות עצמנו! קבע כסיסמה לפעולתו חלקו של פסוק מספר ישעיהו: “ברחמים רבים אקבצם”. וכקמיע על לבו נשא אתו פתק של אליהו גולומב אל מפקדי היחידות העבריות בקרב הצבא הבריטי. בפתק נתבקשו המפקדים לסייע בידי אלון בשליחותו ולציית להוראותיו בכל הנוגע לצורכי ההעפלה.

בינתים קרה האסון. אליהו מת פתאום, עוד לפני צאת הספינה הראשונה, “דלין” הקטנטונת, שפילסה נתיבה בים־התיכון, זרוע שדות מוקשים, שעה שאיזו ספינה שהיא, מלבד אניות־מלחמה של בעלות־הברית, עדיין לא היתה מעיזה לחצותו. יהודה, המתאבל על חברו ורבו, היה כבר אותו זמן שקוע בעבודתו ודרכו היתה ברורה לפניו. ריכז סביבו חבורת חיילים טהורי־נפש, נאמנים ונלהבים למשימה ובכוחם ביצע את המעשים הנועזים ביותר, גם כשלא תמיד היו כשרים וישרים בעיני החוק. עיקר פעולתם – להשיג ממחסני הצבא מצרכי מזון וציוד, שנמכרו באזורי הרעב והמחסור באיטליה, על מנת למלא קופת המוסד כסף לצורכי ההעפלה.

דרך מסוכנת היתה זו, מכיון שגם בקרב הפלוגות הארצישראליות לא נעדרו תופעות מבישות של הווי שלהי־מלחמה. נתגלו אנשי־צבא חסרי מצפון, שעסקו במעשי תרמית ומסחר להנאתם. והנה, הוטל דוקא על הטובים והמובחרים לעשות אותם המעשים – אם גם למען הכלל… בחורים ובחורות כישראל לברטובסקי ושלהבת פרייר או כאליהו כהן ואליעזר ביגר, אבו הורביץ מכפר גלעדי (בנו של נחום, מותיקי “השומר”), ואחרים כמותם, שאפשר היה להעמיד יושרם בכל מבחן – היו עתה מצייתים להוראות אלון, כאשר הטיל עליהם, למשל, “לגייס” תוך שלושה ימים כמה מיליוני לירטות וגם ציין לפניהם הדרך כיצד יעשו זאת.

אחת הבעיות הקשות היתה השגת דלק, כי באירופה לא היה עדיין שוק חופשי לדלק, שהיה מיועד אז לצורכי הצבא בלבד. כדי לשתף עד כמה שאפשר יותר יחידות עבריות במבצע, היה אלון מטיל מכסות דלק על היחידות. כל איש־צבא, טוראי כמפקד, סרג’נט וסרג’נט־מיג’ור, חייבים היו לדעת, כי הם חלק בלתי־נפרד ממכונת ההגנה. וכך סיפקו דלק, שמיכות, מזון וציוד. הכל היה מצטבר במחסנים סמויים, שבהם היו ממיינים את החפצים והמצרכים, לשימוש הפליטים והספינות או לשם חליפין ומכירה.

בו בזמן פתחו באחת היחידות בית־מלאכה חשאי להתקנת מכשירי־שידור. עסקה בכך קבוצת חברים, שהתרכזו בעלית־גג, וכלפי חוץ כינו עצמם “גרעין להתישבות”. השניים הראשונים שהתחילו במבצע – רענן רובינשטיין מתל־אביב ולידו אריה חייקין, ועוד בחורים צעירים ללא הכשרה, שלמדו והתאמנו לפי הוראות שבספרים – אף לא ידעו מלכתחילה כיצד ניגשים למכשיר מעין זה. הובאו אליהם חלקים שונים הדרושים להרכבת משדרים, ולאחר שהורכב המכשיר הראשון, הודיעו לארץ, כי הם מוכנים לנסיונות. בנסיון הראשון הצליחו להתקשר מנאפולי לעתלית שלוש פעמים ביום. מיד ניגשו להכנת מכשירים נוספים, ותוך זמן קצר הוקמה רשת אירופית של הרדיו החשאי. מיד פתחו תחנות בבארי, נאפולי ומילנו.

התחבורה היתה קשה באותם הימים. גם הטלפון כמעט שלא פעל – ואולם לבחורים היתה אפשרות להתקשר תמיד, לקבל ידיעות ולהעבירן הלאה. ותוך תקופה קצרה, חודשים מעטים, הוקמו תחנות באתונה, פריס, מרסייל, וערים אחרות באירופה.

לבסוף היתה רשת השידור פרושה על פני כל אירופה. המכשיר נדד עם הבריגדה. השידורים “מאלון לארצי” ו"מארצי לאלון", פעלו בהתמדה ובדיקנות והיוו קשר חי עם הארץ.

בינתים החלו היחידות העבריות באיטליה להתפרק עם תום המלחמה וגברה הדאגה לעתיד הפעולה. הבחורים הצליחו “לגייס” כמה מכוניות־משא וג’יפים ויצרו יחידה צבאית מדומה משלהם. כלפי חוץ היתה זו יחידה צבאית ממש, מושלמת בכל. שכרו במילנו חצר גדולה, קבעו שלטים כדוגמת שלטי הצבא, ואפילו כשהיתה ביקורת – נמצא הכל בסדר. כיון שבצבא נהוג היה לסמן הכל בראשי־תיבות, קראו גם הם ליחידתם בשם J.D.C. – ראשי התיבות של ג’וינט. (Jewish Distribution Committee). שלוש אותיות אלו קבעו על המכוניות, בראש תעודות ורשיונות נהיגה, וכיוצא באלה. בכוחן היו מקבלים בתחנות צבאיות דלק ושירותים אחרים. כן הקימו מוסך משלהם ובו עשרים מכוניות, כולן צבועות בצבע אחיד, הציבו משמר בחוץ ושלטים קבעו ומשרדי תשלומים, כבכל מחנה תקין.

המכונאים האיטלקים שעבדו שם לא העלו על דעתם, שאין זה משרד צבאי. יום אחד סר למחנה שוטר צבאי וביקש דלק. נתנו לו. אבל הוא נאלץ לחתום על קבלה, כנהוג. היתה להם תחנת שאיבה משלהם, שצרכה כמות עצומה של דלק בשביל הספינות. פעם שלחו שיירה בת 37 מכוניות־משא – ומי יכול היה להעלות על דעתו, כי אין זו שיירה צבאית ממש?!

לאחר שהצבא התפרק הוצגה השאלה היכן לאכסן את עשרות השליחים? לשם כך נאלצו לרכוש להם בתים. קנו בית, שהיו בו פינות מחבוא, על מנת לשכן שם תחנת רדיו יציבה. היו “יוצרים” תקציב “על חשבון צבא הוד מלכותו” וקונים חוילה. במרחק 40 מיל ממילנו רכשו חוילה מעין זאת, אשר כינוה “חות הכשרה” בשם “מרים”.

ענין אחר, שעליו נתן יהודה ארזי דעתו, היה איסוף מצרכי מזון, בעיקר שימורים, כצידה לדרך בספינות המעפילים. שימורים היו המזון הנאות לספינות, שלא יכלו לעגון בנמלי־בינים ועלולות היו לשהות בלב־ים זמן רב. על כל יחידה צבאית הוטלה מכסת מזון, שרוכז במחסנים מיוחדים בסביבות מילנו בצפון ובסביבת בארי בדרום. כאשר התחילו היחידות להתפרק, היה אלון שולח מכוניות מצוידות ברשיונות מזויפים, על מנת לקבל מהן אספקה. וכך הובטח מלאי לתקופה ארוכה לאלפי אנשים. מזון שלא התאים לצורכי ספינות מעפילים, כגון בשר טרי, היו מוכרים בכסף מזומן או מחליפים במצרכי שימורים. בשיטה זו רוכזו גם מאות טון דלק להנעת הספינות.

בו בזמן לא משכו אלון וחבורתו ידם גם מהשגת נשק. כשידעו, למשל, על חיסולו של מחסן נשק מסוים – היו מכינים טפסים של פקודות מזויפות, שולחים מכונית ובה “קצין” שבידו פקודה לקבל חצי מיליון כדורים ו־50 מקלעים מן הסוג שנדרש בארץ, וכדומה.

לא חסרו תקריות, כמובן. פעם נשלח בחור במדי צבא למאפיה, על מנת להחליף קמח בביסקויטים מתאימים לצריכה בים. הבחור נחשד ונאסר וישב שישה חודשים במאסר – ולא הצליחו להוציא מפיו מיהו ומי שלחו. לבסוף נאלצו לשחררו בהתאם לחוק.

עוד לפני־כן, בחודשי מאי־יוני 1945, כשהבריגדה זזה צפונה ותחנתה האחרונה באיטליה היתה טרביזיו, וחלקה היה כבר באוסטריה, הביא אחד הצנחנים, שחזר מאוסטריה, ידיעה, כי יש יהודים בקרבת אֶבֶּנְזֶה. עד אז כלל לא היה ידוע אם נותרו יהודים במחנות אירופה. פעילי הבריגדה היהודית, שהיו אנשי “המרכז לגולה”, התכנסו יחד עם יהודה ארזי, במדי־הצבא שלו, ואירגנו משלחת, ובראשה הקצין חוטר־ישי, לחיפוש אחר יהודים. מפקד הבריגדה, הקצין היהודי הבריטי בריגדיר בנג’מין, התנגד לפעולה הבלתי־חוקית במסגרת הצבא. וחוטר־ישי איים, לאחר שיחה קשה אתו, כי אם לא יתיר צאתה של המשלחת כחוק, יתחילו חיילים לערוק למטרה זו. קו ההתנגדות הרשמי נשבר. ויהודים החלו נוהרים אל מחנות הבריגדה. קציני הצבא, מאנשי “המרכז לגולה”, התקינו מחנה קליטה מיוחד ליד הגבול. הראשונים שהועברו, 180 איש, באו חולים, שבורים ורצוצים, ומראיהם כשלדים. הבחורות פחדו מכל אדם זר. הורגש בהן סיוט מפני כל גבר, כל אדם, פחד ראשוני, כשל חיה.

החיילים טיפלו בכל איש ואשה ברחמים רבים. הלבישום והאכילום. וכעבור זמן קצר התאוששו והוחזרה להם דמות אדם. ואז החלו מתגלות גם תופעות שליליות של מריבות והלשנות. פרצו קטטות בעקבות האשמות שטפלו על פליט זה או אחר, כי שימש “קאפו” במחנה־ריכוז, ועוד כיוצא בזה. נוצרה אוירה של מעשי־לינץ' וגילויים קשים מסוגים שונים.

המחנה האחד לא הספיק כדי להכיל את כל הנוהרים אל הבריגדה. “המרכז לגולה” התחיל בשכירת מקומות מתאימים למחנות נוספים, על מנת להעביר עד כמה שאפשר יותר יהודים לתוך איטליה ולטפל בהם עד לעליתם. בקרב אנשי “המרכז לגולה” נתעורר ויכוח פנימי אם להשאיר את האנשים במחנות הקיימים, דכאו ואבנזה, וכדומה, ולטפל בהם שם – או להעבירם מיד לאיטליה. לבסוף נתקבלה דעתם של שליחי “המוסד־לעליה” להעביר את כולם, עד היהודי האחרון, לאיטליה, מהר ככל האפשר, גם בדרך בלתי־חוקית, על מנת לקרבם לחוף וליצור לחץ לעליה.

בכינוס “המרכז לגולה” הופיע נציג הפליטים, רטנר, שדיבר עברית, ודבריו עשו רושם בל־יימחה. והוא אשר שיכנע את אנשי “המרכז לגולה”, כי יש הכרח להוציא את שארית הפליטה מגרמניה מיד. הוא אמר:

– אם אינכם רוצים, שהיאוש ימשיך לאכול בנו – הוציאו אותנו ממחנות המות ואולי נצליח להשתחרר מן הזכרונות האיומים, שאם אספר לכם אף חלק מהם, תפסיקו גם אתם לצחוק, כשם שאנו שכחנו צחוק מהו…

והתחילו בהעברת הפליטים. אחד המחנות הגדולים ביותר, שקראו לו בשם “מחנה אלף”, הוקם בקרבת מילנו. תחילה העבירו לשם מאות אנשים במאורגן. אבל ההעברה המאורגנת נפסקה עם הזרם, שגדל והלך מעל לכל שיעור, לאחר שנודע דבר קיומם של חיילים עברים בקרבת מקום. המונים התפרצו לרכבות, עברו ברגל בדרכי־ההרים וזרמו בכל הדרכים.

בזה אחר זה הוקמו חמישה־עשר מחנות בקרבת הערים הגדולות – גנואה, נאפולי, בארי ועוד. בצפון, בפנים הארץ, הוקם מחנה גדול שקלט עד שלושת אלפים איש, וכן הוקמו מחנות אחרים. מספר הפליטים הלך ורב וקצב העליה הלך וגדל. והכל התארגן במהירות מפתיעה.

היתה זו התקופה של שיתוף־פעולה עם ה"ג’וינט", כגורם חשוב מאד במימון הבריחה וצרכיה, בהספקת מזון ובגדים וכדומה. בבית־ספר יהודי במילנו סודר מחסן מרכזי וממנו היו מספקים למחנות את המצרכים. עוד קודם לכן הוקם קשר־פעולה עם ארגוני “אונרא” (United-Nations Relief and Rehabilitation), שבתחומיה פעלה פלוגה ארצישראלית מיוחדת. באמצעות שליחי “אונרא” והבריגדה נתהדקו הקשרים של “המוסד־לעליה” עם “ג’וינט”, אשר בתקופה קודמת הסתייגו נציגיו מפעולת העליה במחתרת. השינוי ביחסים חל במיוחד לאחר שלניהול “ג’וינט” באירופה נתמנה י. שוַרץ, בעל הלב היהודי החם והלהט לפעולות ההצלה.

עם התפרקות היחידות העבריות והחזרת החיילים באניות שהובילו צבא ארצה, התחילו השליחים מאמנים פליטים ומסוים אותם כאנשי־צבא. הלבישום מדים ושלחום לארץ, מצוידים בתעודות צבאיות. היו מחליפים אותם בחיילים ארצישראלים, שקיבלו הוראה לערוק והגיעו אחר כך באיזו דרך שהיא לארץ ותחתם העלו פליטים. היתה זו דרך־העפלה ליחידים ומעטים. בו בזמן גבר באיטליה במהירות קצב פעולת מחתרת ההעפלה לרבים, להמונים.

לימים, כאשר בא יהודה ארזי להעלות על הכתב זכרונות תקופה בלתי נשכחת זו, רשם פרק, בשם “הבית בתוך היער”, ובו תיאר את הווי הפעולה:

“לבוש מדי־צבא גרתי, יחד עם כל אלה שעזרו על ידי, במועדון החיילים במילנו – בטבורה של העיר ממש, ברחוב צ’יזארה קאנטו מס' 3. שם היה גם מרכז העצבים האמיתי של פעולותינו בשנת 1945, כשאנו עסוקים בתכנון, בארגון וביצירת קשרים. כל אלה נעשו בחדרים האחוריים של מועדון החיילים שבהם התגוררנו. עדה סרני מילאה תפקיד של מארגנת למופת, וקבוצתנו הצליחה להסתתר מבלי לעורר תשומת לב, במערבולת חייו של המועדון”.

“בחלק אחר של העיר היתה לנו תחנת־שידור חשאית, שהופעלה בידי משה זיק (ירושלמי). התחנה שוכנה באחד החדרים, אשר הושאלו לנו בבית־ספר יהודי. משם היינו משדרים הוראות לספינות שנשאו מעפילים לארץ־ישראל וכן קיימנו קשר עם ארצות אחרות באירופה, עם תחנות־המשנה שלנו בבארי ובנאפולי ועם המטה הראשי בארץ”.

“האינטליג’נס הבריטי החל מגלה בנו ענין יותר ויותר. הם ניסו לאתר את מקום מחבואה של תחנת־השידור שלנו. מגלי־משדרים מודרניים של הבריטים, נתונים במכוניות שהתרוצצו ברחובות העיר, היו בפעולה מתמדת במילנו, עד כדי סכנה לשדר את הודעותינו הרגילות. הוברר, שתחנתנו תהא נאלצת לעקור מן העיר, ביחוד משקרב מועד פתיחת בית־הספר, אשר מנהליו לא ידעו דבר על התפקיד שממלא הבית בימי פגרה מלימודים. נוסף על אלה נתגלתה מציאותנו במקום יותר ויותר על ידי ההפרעות המתמידות שהיינו גורמים למאזיני הראדיו בכל האזור.”

“החילונו בחיפוש מדוקדק ומרוכז בסביבות מילנו, בקוטר של 20 מילין בקירוב, כדי למצוא מקום מתאים לתחנתנו. תוך כדי חיפושינו נתקלנו בחוילה אחת, שהיתה משוקעת במעמקיו של יער בסביבות אגם קומו ליד גבול שויצריה. היה זה צריף ירוק ונקי, בעל גג רעפים אדום – משכן אידיאלי לבילוי פגרה של סוף־השבוע. על אף קרבת העיר, היה הצריף פרוש ונסתר מעינים סקרניות. האויר היה רווי ניחוח עצי אורן וציוץ ציפורי־שיר לא פסק שם כל העת. הצריף היה שייך לאיטלקי אמיד ונראה מתאים למטרתנו”.

אחד מאנשינו, אליעזר ביגר, הלך בלווית בחורה לנהל משא־ומתן של שכירות. הוא הציג עצמו כבן קנדה ועשה, כנראה, רושם טוב על דמיונו הרומנטי של בעל־החוילה האיטלקי. הם דנו במחיר, שהיה גבוה, והמשכיר הרבה בדברים בבקשו לשכנע את השוכרים עד כמה מתאימה חוילתו לזוג־נאהבים צעיר. העסק סוכם ונחתם חוזה־שכירות. כמעט מיד אחר כך החילונו בהתקנת המקום לצרכינו, גנרטור חשמלי לאספקת זרם למשדר הוכנס והוצב במוסך, הובאו כל המכשירים הדרושים והוכן מחסן מזון שאיפשר לדיירים לחיות חיים עצמאיים, בלתי תלויים בקשר עם החוץ במקרה של שלג כבד, שהיה עלול למנוע כל גישה למקום. מטרתנו היתה למעט ככל האפשר בתנועה ובהתרוצצות מסביב לבית."

מיד לאחר שהובאו החומרים הדרושים, נכנסו לגור שם רני רובינשטיין, הטכנאי שלנו, ונערה אחת, שעזרה לו בסידור הבית. רני עמל קשה במשך כמה ימים בהתקנת התחנה ובניסויים בה בטרם הוכנסה לפעולה ועברה לידיהם של האלחוטאים. הכל התנהל למישרים והכנותינו בחוילה העזובה התקדמו כהלכה. דומה היה הדבר, שאותו צריף עזוב ביער אינו מעורר כל תשומת לב, לפחות כך חשבנו אנחנו".

“אולם בוקר אחד לא חזרו יוחנן זייד ואיה פינקרפלד, שהיתה אלחוטאית שלנו, למועדון החיילים, לאחר שנשלחו על ידי ישראל לברטובסקי לבקר בחוילה. ישראל ואליעזר החליטו, כי מישהו חייב לעמוד על פשר הדבר במקום. הלך אליעזר ולאחר שחלפו כמה שעות וגם הוא לא חזר, נתחוור לנו, כי המקום נתגלה למשטרה וכל הבאים שמה עלולים ליפול בפח.”

“אותו זמן שכבתי חולה קשה ולא ידעתי על המתרחש. ישראל ועדה הלעיטוני בהסברים מרגיעים, כדי שלא אדאג, ונאלצו לפעול על דעת עצמם. בחצות הלילה יצא ישראל לעבר החוילה יחד עם כמה מן הבחורים, כשהם מזוינים באקדחים, במטרה לשחרר את העצורים בצריף בכוח הנשק – אם עדיין הם שם. הציבו את המכונית במרחק מיל לערך מן הבית, ואחד הבחורים נשאר לשמור עליה. כל הנותרים, וישראל בראשם, החלו מתקדמים לאט לאט אל הבית. שררה אפלה גמורה וסופת סתיו יבבה באילנות וחיפתה על רשרוש מצעדיהם. משקרבו לבית, ראו קרן אור שבקעה מבעד לסדקי התריסים המוגפים. יש אנשים בבית! אולם, מכיון שלא נראו עקבות הג’יפ, אשר בו באו ביגר וזייד, היה ברור, כי המשטרה בתוך הבית”.

“צעד צעד קרבו הבחורים לכניסה ואבו הורביץ ארך־הרגלים דפק בדלת, כשהוא ניצב בפתח מלוא אורכו ומחזיק אקדח בימינו. היה רגע של דומיה בתוך הבית. ופתאום, לתמהון כולם, נפתחה הדלת במהרה, יד מושטת תפשה באבו מבעד לפתח הפתוח, משכה אותו בכוח פנימה, והדלת נסגרה. הדבר נעשה במהירות הבזק – ובו ברגע כבר נשמע טרטור יריות של תת מקלע מתוך החדר.”

“הכדורים חלפו בשריקה מבעד לדלת ולחלונות, מעל לראשי הבחורים העומדים חסרי אונים בחוץ, מבלי יכולת לפרוץ פנימה. אפילו לירות מבעד לדלת לא יכלו מחשש פגיעה באבו. יתכן, וכל המעשה לא נמשך יותר מרגע, אך להם נראה הדבר כנצח. פתאום נשמעה יריה אחת, אחרונה – ושקט כבד השתרר… ובטרם היה סיפק בידי הבחורים להתגבר על תמהונם – נפתחה הדלת ואבו ניצב בפתח, גבו כלפי חוץ ובידיו תת מקלע, שהוא מכוונו לעבר חמשה שוטרים איטלקיים (קארבינרי). כל החמישה ניצבו בפינת החדר, ידיהם מורמות מעל לראשיהם, והם רועדים מפחד, כשהתת־מקלעים שלהם פזורים על פני הרצפה. אוירת החדר היתה דחוסה ריח אבק שריפה ועשן. אחד אחד יצאו הקארבינרים בפקודת אבו החוצה, כשידיהם מורמות. הם צייתו בלי להוציא הגה.”

“החלה חקירה מהירה. ישראל שאל את השוטרים היכן אנשינו. והקארבינרים המבוהלים סיפרו, כי משטרה צבאית בריטית ערכה חיפוש במקום, אסרה את הנמצאים בבית והובילה אותם לבית הכלא הצבאי בקומו. הם עצמם, הופקדו להישאר במקום על מנת לאסור כל מי שיבוא לבקר בבית. המשדר והגנראטור, מצרכי המזון והג’יפים הוחרמו בידי הבריטים.”

“החקירה נערכה ביער. פתאום שילשל אחד האיטלקים ידו ושלף אקדח מכיס־מכנסיו האחורי. אך בו ברגע נשמעו שתי יריות – כדור פילח זרועו של השוטר המחזיקה באקדח ונשקו צנח ארצה. השוטרים שוחררו לאחר שהוחרמו כלי הנשק אשר ברשותם וקבוצת הבחורים חזרה למילנו…”

ולמחרת היום מסרו לאלון דין־וחשבון על כל הקורות אותם. אבו סיפר מה אירע בחדר לאחר שהוכנס לשם במשיכת יד. היה עליו לפעול כהרף עין. חטף את תת־המקלע מידי אחד השוטרים והחזיק מלפניו בשוטר אחר כמגן בפני כדוריהם של שאר השוטרים. קולות היריות שנשמעו בחוץ היו של חילופי האש הצולבת בין שני הצדדים, שנורתה מעל לראשיהם. אבו הוסיף לירות עד שהאיטלקים הניחו נשקם והרימו ידיהם לכניעה.

יום אחד לאחר מכן שוחררו הנערות שנאסרו בחוילה. הן סיפרו פרטים נוספים על ההתקפה וסייעו בעריכת תכנית לשיחרור הבחורים. לאחר שנמצאה דרך להתקשר אתם בבית הכלא, התחפש אחד השליחים כקצין־סעד, ובשעת הביקור הרשמי אצל האסירים מסר להם הוראות כיצד לנהוג. ולא עבר זמן רב, והבחורים שוחררו בתואנה, כי הם נדרשים על ידי יחידותיהם לשם עריכת משפט נגדם. רני, יוחנן ואליעזר הוצאו מבית הכלא בלוית “משמר צבאי”, שהופיע עם כל “המסמכים המתאימים”, על מנת להביאם למשפט ביחידותיהם. כולם הוחזרו מיד לתפקידיהם – רני – להתקנת משדרים ואליעזר ויוחנן – לחיפוש מקומות להתקנתם.

 

פרק שלושים וארבעה: “המלווה” – קורות ספינה קטנה    🔗

החוילה שליד קומו נשארה שוב עזובה והבחורים החלו במשנה מרץ בחיפוש אחרי בית אחר.

עוד לפני־כן רכשו בית במילנו, כמרכז מיוחד לנהגים, שיציאתם להובלת המעפילים בלילות היה בה כדי לעורר חשד. כשהתרחבה הפעולה, ונהירת ההמונים נמשכה בקצב גובר והולך, רכשו להם בית גם ברומא. אך בכל צעדיהם נזהרו, שלא לפעול בתחומי מחנות הפליטים פנימה, כדי שלא לגלות פעולותיהם. גם לפליטים עצמם לא גילו מראש מתי והיכן ירדו לספינה.

יהודה ארזי עצמו עסק במשא־ומתן עם בעלי ספינות מתאימות לרכישתן, מתוך שיתוף־פעולה עם עדה סרני, שהגיעה לאיטליה בסוף 1945, בחיפושיה אחר עקבות אנצו. גם התקנת הספינות נעשתה מעתה בידי השליחים עצמם. הבחורים היו יורדים בחברת יהודה לספינה, כולאים עצמם במחסניה, מקימים פיגומים מצינורות, מותחים ברזנטים לשם יצירת שבע־שמונה קומות בבטן האניה ומתקינים לכל נפש משכב צר ונמוך, כמין כּוּך. באין ברירה נאלצו להסתפק בכך. היו מסדרים בספינה דרך לאִורור, מתקינים טנקים למים, מטבח ובתי שימוש, בתנאים קשים ועלובים.

עבודת פרך היתה זו, אבל הבחורים עשו אותה באהבה. וכל הפעולה כולה בוצעה ללא קרבנות־אדם.

אחת התקלות הרציניות אירעה עם בואה של “פיטרו” לארץ בפעם השניה.

ספינה זו היתה חביבה על יהודה יותר מכל, ולאחר זמן סיפר עליה כעל יצור חי:

“…בעיצומו של קיץ ראיתיה לראשונה. עמדתי על החוף המשקיף על פני הריביירה האיטלקית וראיתיה נוצצת בחמה, כשקצף הגלים הלבנים טופח עליה סביב. היה זה יומה הראשון במים והיא נראתה שונה בתכלית מכל הספינות האחרות – רוננת, דקת גו וקלילה…”

שמה היה “פיטרו”, כשמו של נער. ושם זה נתן לה בעליה, שניצב על ידי, מוכן למכירתה. היה זה ברנש בגיל הארבעים, בעל חתימת זקן איטלקית טיפוסית, שעטתה את סנטרו הבולט. הוא ראה את העולם בעינים ערמומיות, אשר הוסתרו מאחורי זכוכיות משקפים כהים ועבים. אף כי לא היה יהודי, נעץ לצורך השעה “מגן־דוד” של זהב בדש בגדו. הוא הסתכל ב"פיטרו", שיבח מעלותיה וכמעט חיבקה במהללו…"

“הוסכם על מחירה ו’בעל הזקן' נטל על עצמו להכינה למסע־הבתולים שלה תוך זמן קצר ביותר. כיון שכך, הוחזרה למספנה ומיד עלו משם קולות הלמות פטישים, נגידת ברזל בברזל, נסירת עצים ורשף ניצוצות של מעשה־הלחמה. היא גם נצבעה מחדש. המעטה הלבן בעל הפס הירוק פשט צורה ולבש צורה חדשה של כחול־אפור כהה, מאותם גונים שיוכלו להעלימה מעין בולשת ולטשטש דמותה על רקע ים ושמים.”

“פיטרו” לא היתה אניית המעפילים הראשונה מאיטליה לאחר המלחמה. אבל היא היתה, בהשוואה ל"דלין" ול"נטונה", הספינה הגדולה הראשונה. בת מאה וחמשים טון היתה ובעלת מנוע חזק וטוב. אורכה עשרים ושמונה מטר, שבעה וחצי מטר רוחבה ומהירותה כתשעה קשרים לשעה.

לאחר השהיות במשך כמה שבועות והסתבכויות במשא־ומתן עם “בעל־הזקן” הערמומי, כבר עשתה “פיטרו” דרכה לאורך החוף לעבר קיאטונה, נקודה בודדת בעקבו של המגף האיטלקי, הבית היחיד בסביבה זו היה בנין תחנת־רכבת קטנה בעיבורו של יער גדול. למקום־מחבוא זה הובאו הפליטים המיועדים להפלגה בשיירת מכוניות־משא צבאיות של אחת היחידות הארצישראליות, אשר חנתה בקרבת בארי. ויהודה עומד אותה השעה על החוף, בחברת “בעל הזקן” ואחד מידידיו, קולונל האינטליג’נס האיטלקי, שותפו ל"עסקה".

אפלה גמורה שררה בחוף. רק ממרחק רב היבהבו פנסיה האדומים והירוקים של “פיטרו”, אשר קרבה לאטה לחוף, עד שהופרה פתאום הדממה על ידי שקשוק שלשלאות – לאות, כי הוטל העוגן. בו ברגע החלו מטרטרים מנועי מכוניות־המשא המתקרבות.

את דרכם מהמכוניות לספינה עשו המעפילים בשורה עורפית אחת, לאורך שביל, שסומן בפסי־לבד לבנים, אשר נקשרו לאילנות והבהיקו פה ושם באפילה. האנשים צעדו כשהם נושאים על גבם את מטלטליהם. מבלי להוציא הגה מפיהם נתקרבו הלוך והתקרב, כשלפניהם ומאחריהם צועדים בחורי המחתרת מארץ־ישראל, מזוינים בתת־מקלעים. הים היה שקט. רחש לא הפר את דממת המים. וכך ירדו מאה ושבעים המעפילים בספינה, בעזרתם של כמה דייגים, אשר נשכרו במיוחד למלאכה זו.

קבוצה אחר קבוצה הגיחו האנשים מתוך מעבה־היער, על מנת להיכנס אל סירות הדיג המוכנות מבעוד מועד. ומן הסירות טיפסו בסולם החבלים אשר שולשל אליהם בצדה של הספינה. כל איש הובל במיוחד אל הערסל המיועד לו, שסומן מראש במספר. שמיכות נפרשו על הערסלים, וילקוטי־הגב שימשו כרים.

קברניט הספינה היה איטלקי בן־אצילים, בעל שיעור־קומה עצום, אחד מאותם טיפוסים החשים עצמם בטוב, כשהם מצויים על סיפון אניה. צות המלחים העברים, אשר מנה שבעה אנשים, נבחר במיוחד למסע זה. כולם טיפוסים שקטים ונוקשים ומוכנים למלא משימתם, על אף הסכנה האורבת, שספינת־משמר בריטית תגלה אותם. הרחק אי־שם, מעבר לבסיס הימי הבריטי בטרנטו, שלח מגדלור את אלומת אורו, שנפלה כחץ מאיר על פני המים.

אליעזר, בהיר העין והשיער, נועד להנחות את האניה ומונה כמפקד המעפילים. צעיר היה, אחד הראשונים בבחורי פלי"ם, זו המחלקה הימית של בחורי פלמ"ח, שנשלחו ללוות את ספינות־המעפילים. הוא הכיר את חופי ארץ־ישראל כהכר איש את ביתו וידע להטיל מרותו על בני־אדם. והצרפתית הרהוטה שבפיו סייעה לו ביחסיו עם הקברניט האיטלקי.

המעפילים היו שוכבים בערסליהם בדומיה מוחלטת. כשסיים אלון דברי הברכה הקצרים שלו, בטרם ירד לחוף, עבר בין האנשים רחש עמום, מעין הבעת תודה אילמת, שכוחה היה שקול אותה שעה כנגד דברים רבים.

בהתאם למנהג, תחב אלון אקדח לתוך כיסו של כל מלווה, וחזר אל סירת הדיג. שוב עלו באוזניו צלילי השלשלאות בשלות הלילה. “פיטרו” הרימה עוגן והפליגה.

כעבור ימים מעטים, לאחר שורה של מברקים משביעי רצון באמצעות האלחוט, נתקבלה ידיעה על יריות לעבר הספינה בקרבת האי סקרפנטו (קרפתוס) שבמימי יון,³⁸ לאחר שסירבה להיענות לקולות קריאה מן החוף, אשר דרשו ממנה לזהות עצמה. “פיטרו” נמלטה במהירות, כשהיא נבלעת באפילת הלילה. וביום השמיני להפלגתה הגיעה הבשורה הטובה, שכל המעפילים הצליחו לעלות בשלום בחופי הארץ, בקרבת שפיים.

מיד החלו בהכנות לציוד הספינה מחדש לקראת מסעה השני. צורכי־מזון וחביות־דלק הוטמנו בסתר בנמל טרנטו, עד שתוכל “פיטרו” לעגון שנית בקיאטונה בחסות חשכת הלילה. בדרכה חזרה הביאה “פיטרו” חבר שליחים מארץ־ישראל, שנועדו לפעולה בפולין, רומניה, הונגריה, בלגיה, אוסטריה וגרמניה. הם הועלו באורח בלתי־חוקי בחוף איטליה, ושם הוטל על אלון וחבריו לציידם בכל הדרוש להמשך מסעם ולהעבירם למקומות יעודם.

חלף הקיץ והגיע הסתיו, ועמו סופות ים, שהסעירו את חופי הים־התיכון. שוב הגיעה שיירה של מכוניות־משא ובה מאה ושבעים מעפילים. בגלל הסערה קשה היתה הירידה לספינה. אולם לבסוף הפליגה “פיטרו” שנית בפיקודם של שני קברניטיה. גם הפעם הגיעה בשלום. ואולם כמה ימים לאחר מכן הופתעו אלון וחבריו למקרא ידיעה, שנתפרסמה בעתונות היומית, על ספינה איטלקית בת 150 טון, שהורידה מעפילים בחופי ארץ־ישראל. לרוע־המזל, נפגעה הספינה בדרכה חזרה בסלע ונפרץ בה פרץ, שאילצה לבקש מחסה בנמל גליפולי. בטרם נכנסה לנמל, בעודה בלב ים, נאלצו להשליך למים כל אותם דברים, שהיה בהם כדי לשמש עדות נגדה. וכעבור יום, כאשר הוטל עליה הסגר על ידי משמר־משטרה בריטי, – מצאוה ריקה ונקיה מכל.

הצות והקברניט נצטוו להישאר באניה. הם נאשמו בהברחת מעפילים לארץ־ישראל, ואף כי דחו אשמה זו, היה ברור, שהאניה הועסקה בפעולה בלתי־חוקית, משום שלא יכלו להסביר היעדרה מן הנמל במשך חודש ימים.

“בעל־הזקן” נאסר אף הוא בגינואה והיה נתון לחקירה נמרצת של שירותי האינטליג’נס הבריטי ושוחד רב הושקע בשיחרורו.

חודשים רבים היתה “פיטרו” עצורה בנמל בארי. דומה היה, שאבדה כל תקוה לשיחרורה… קברניטה האיטלקי החל שותה לשכרה; הצות פרק עול משמעת. ואולם לאחר זמן הצליחה עדה סרני לשחררה בכוח קשריה והשפעתה האישית. נערך טכס העברה מזויף, שבו נמכרה האניה לבעלים אחרים. הקברניט והצות הוחלפו. אפילו שמה של הספינה שונה.

בתקופת מעצרה של “פיטרו” בנמל בארי, הפליגו מחופי איטליה כמה ספינות מעפילים אחרות, גדולות יותר, – “אנצו סרני”, “חנה סנש” ו"אורד וינגייט".

ככל שחלף הזמן, כן נעשה קשה יותר לפרוץ את ההסגר הימי הבריטי. “פיטרו” היתה מאז שיחרורה לספינת־ליווי. הוטל עליה להוביל את מטענם של המעפילים עד לאזור המים הטריטוריאליים של ארץ־ישראל ומשם הועבר המטען לספינה גדולה. בתקופה מאוחרת יותר היו מחזירים בה את הצותים האיטלקיים לארצם ובחורי פלי"ם עצמם החלו נוהגים בספינות הגדולות.

כך זכתה “פיטרו” לכינויה החדש – “המלווה”, והיתה עדת ראיה להטענת ספינות־רבות, בחופים נידחים בחלקים שונים של איטליה – “פלמ”ח", “ברכה פולד”, “שבתי לוזינסקי”, “שאר ישוב” ו"מורדיי הגטאות". בכל עת חשה לעזרת ספינות אחרות, שהיו נזקקות לציוד. וכשחסר דלק לספינות־המעפילים באיטליה, היתה זו “פיטרו” הקטנה שהפליגה לצרפת והבריחה משם מטען דלק ל"אחיותיה" הגדולות.

יום אחד, בחודש דצמבר, הוטל על “פיטרו” להעביר מעפילים לספינה גדולה יותר, שעמדה להפליג מנמל סתרים בקרבת מרסייל. מועד הפגישה של שתי הספינות בלב־ים נקבע ליום אחד לפני חג־המולד. משהו לא היה כשורה ומכשיר האלחוט בספינה שעגנה בקרבת מרסייל לא פעל. “פיטרו” קיבלה הוראה להאיט מהלכה, להתקדם מזרחה ולחכות שם עד להוראות חדשות. חלפו יום ולילה ועקבות הספינה הצרפתית נעלמו. מצבם של המעפילים ב"פיטרו" היה בכל רע. המזון, המים והדלק הלכו ואזלו. לבסוף, בדלית־ברירה, נצטוותה הספינה הקטנה לפרוץ את ההסגר הימי. והיא העפילה והצליחה. אולם הים הסוער לא חמל עליה. גלים זועפים הטילוה אל חוף סלעי של ארץ־ישראל, בקרבת נהריה. במשך ליל ראש־השנה הנוצרי הועלו כל נוסעיה בשלום על היבשה, אולם את הספינה עצמה שוב לא יכלו להציל. היא נעזבה לנפשה והתורן שלה נזדקר אל על כאות־מחאה.

על גשר הפיקוד של “פיטרו” הנאמנה מצא למחרת היום משמר בריטי שלט צנוע ועליו כתוב לאמור:

“כאן פעלה ה’הגנה'.”

 

פרק שלושים־וחמישה: אל מרכזי הבריחה בהונגריה וביוגוסלביה    🔗

בראשית נובמבר 1945 יצא לייבל אברמובסקי, מוסוה כחייל במדים, למצרים, על מנת להגיע לאירופה. במרכז "המוסד־לעליה” בארץ לא סוכמה החלטה מפורשת לאן פניו. הוא עצמו ראה כמחוז חפצו את יוגוסלביה. לארץ זו נשא נפשו לא רק משום שלארצות אחרות באירופה, כגון איטליה, צרפת ויון יצאו כבר שליחים לפני כן וחידשו את פעולת העליה במחתרת; לייבל בחר ביוגוסלביה יען כי ראה אותה, מבחינה גיאוגרפית, ארץ אידיאלית להעפלה – הן בקו ישר לארץ הן כארץ מעבר, – בהיותה גובלת, נוסף על גבולה הימי, בגבול יבשתי עם רומניה, הונגריה, אוסטריה, יון, איטליה, אלבניה ובולגריה. ואף כי זרה היתה לו הארץ ולשונה לא ידע, גמר בלבו אומר להגיע אליה ולנסות לפעול בה. אבל תחילה ביקש לצאת לארץ־מעבר, ליון או לאיטליה.

הגיע למצרים במדי חייל בריטי וחי שם בתנאים בלתי סדירים, כשהוא מצפה לאפשרות לזוז הלאה. ויום אחד נמסרה לו ידיעה באמצעות מחנה החיילות היהודיות בא.ט.ס., שבקרבת מקום אליו חי בסתר, כי עליו לבוא לקהיר. נטל את תרמיל הצד שהכיל כל ציודו ויצא ברכבת הראשונה לקהיר. כאן חיכה לו אפרים שולץ (חבר טירת־צבי) ובפיו הבשורה, כי יחידה יהודית, החוזרת מחופשה בארץ, יוצאת בו בלילה ברכבת עד לפורט סעיד ומשם תמשיך דרכה באניה לאיטליה. מישהו יחכה לו בנמל, יספק לו את הציוד הדרוש ויסייע בידו לרדת לספינה.

שמח לבשורה, אף כי ידע על הסכנה הצפויה בדרך מעין זו. זמן קצר לפני כן יצאו ארבעה שליחים באניה צבאית בדרכם לאיטליה, בהם אבא קובנר, חגי איברל ואחרים, ובהיותם כבר בדרך נקראו שלושה מהם להתיצב לפני מפקד השיירה – ונאסרו. ורוחו שמועות, כי היה כאן מעשה הלשנה.

בדק לייבל שוב ושוב את הפנקס הצבאי שלו, הספיק עוד להשיג סמלי יחידות שונות המשרתות באיטליה וכן סמלי־כתף של היחידות לפי מוצאן, כדי שיוכל לענוד אותם בהתאם לצורך השעה – ונסע לתחנת הרכבת. ראה שם המוני חיילים, ערב־רב של לאומים, וביניהם יהודים רבים. לשאלתו:

– יהודים לאן?

ענו:

– פורט סעיד – איטליה.

דבק בהם מבלי להיכנס אתם בשיחה ולאשר הלכו – הלך אחריהם.

אך זזה הרכבת, נרדמו ברובם וישנו שנת ישרים. אך שנתו של לייבל נדדה. הוא העלה בדעתו תכניות מתכניות שונות. עישן סיגריה אחר סיגריה עד שנתרוקנה הקופסה כולה. ובהאיר השחר והרכבת התקרבה לפורט סעיד, חיפש בעיניו אחרי האיש שנועד לעזור לו. אותה שעה הטריד את מחשבתו סיפור ההלצה על צנחן בריטי, אשר מצנחו לא נפתח ובשעת נפילה ארצה הספיק עוד לצעוק באוזני חברו: הי ג’ורג', תראה, לא זו בלבד שהמצנח לא נפתח, אלא גם האוטו למטה לא יחכה לנו ליד העץ, כמובטח, על מנת להסיענו לארוחת הצהרים…"

והוא אשר אירע גם ללייבל – לא אדם ולא ציוד צבאי, לא מכר ולא עזרה. נשאר עומד בתחנה יחידי ובודד וכל ציודו – תרמיל־הצד שלו. אף על פי כן החליט להגיע לאניה – ויהי מה. על כן הלך בעקבות המוני החיילים ובאשר פנו פנה גם הוא.

לרוע מזלו התברר, כי האניה עוגנת בלב ים ויש להגיע אליה בספינת־גרר. ורק בעמדו כבר בתור להיכנס לספינת־הגרר ניגש אליו סמל יהודי, שהציג עצמו כאותו אלמוני, שנועד לעזור לו. אבל תוך כדי כך הביע צערו על שאין הוא יכול לעשות דבר. היה ברור, כי כונתו של הבחור להציע לו שיסתלק מכל הענין. סר לייבל ממנו ולא פנה אליו עוד. הביט כה וכה וראה כמה חיילים יהודים עמוסי חבילות וצרורות. הציע להם עזרתו, על מנת שלא יעורר חשד, באין אתו כל ציוד. שמחו הבחורים לעזרה המוצעת להם – ועד מהרה היה עמוס צרורות ככל חייל אחר ומראהו כאחד מרבים.

לאחר מסע מחצית השעה בספינת הגרר הגיע לאניה. ורק כאן הוברר לו, כי השטן עומד בדרכו. לאניה היתה צמודה דוברה גדולה ועליה, בקרבת הכבש והמדרגות, הוצב שולחן וסביבו ישבו קציני פיקוח ושוטרים צבאיים, שבדקו בקפדנות תעודות החיילים, הושיטו לכל חייל כרטיס מזון לימי המסע בים וסייעו בידו בעליה במדרגות האניה. לייבל היה בטוח, כי עתה נפל בפח. אבל מה יכול לעשות ברגע זה? – אם יקפוץ לים, מילא ירגישו בו ויתפסוהו. ובלאו הכי לא יספיקו לו כוחותיו לשחות מרחק רב כל־כך, עד לחוף, כשהוא לבוש בגדים. באין ברירה נדחף, איפוא, קדימה. ובהגיע תורו ליד השולחן, נכשל ונפל מתחת לחבילות. קם ושוב נפל מכובד המשא. היה מכוסה כולו זיעה ונשם בכבדות. בינתיים הספיקו כבר כמה חיילים שעמדו בתור אחריו לקבל כרטיסי המזון ובבקשם לעלות באניה, חסם בפניהם את המעבר. התחילו דוחפים אותו, צועקים ומקללים. אז ניגשו אליו קצין ושוטר צבאי, שסייעו בידו לקום – עזרו לו גם לעלות במדרגות, בהיותם בטוחים, תוך כדי אנדרלמוסיה, שכבר סידר נירותיו וקיבל את פנקס המזון שלו.

רק עתה, בהיותו כבר באניה, חש צמרמורת בכל גופו. נגב את הזיעה מעל פניו ונשם נשימה עמוקה.

באניה הוברר לו פשר הבדיקה החמורה – בשיירה זו הוחזרו לאיטליה שבויים איטלקים, אשר שוכנו במחסנים למטה. כן התכוונה הבדיקה למנוע הסתננותם של חיילים אנגלים, שהיו מנסים להגיע הביתה לימי החגים גם באורח בלתי־ליגאלי וכמה מהם כבר נתפסו פעם ופעמיים. סברה נוספת היתה, כי לאחר שנתפסו אבא קובנר וחבריו – בודאי מחפשים עתה אחרי “מסתננים” כמותם.

בהיותו כבר באניה ניגש אליו שוב אותו סמל שנועד לעזור לו והביע התפעלותו בטפיחה על הכתף – ושוב הסתלק.

אבל צרותיו של לייבל עדיין לא תמו. חלוקת האוכל היתה לפי כרטיסי המזון שהחיילים קיבלו בעלותם לאניה. על כל חייל היה לעבור במעבר צר, שבו עמד קצין וניקב את הכרטיס לפני כל ארוחה וארוחה. ולאחר שקיבל החייל מנתו, לפי הכרטיס המנוקב, היה ממשיך דרכו במעבר הצר ויוצא לחדר האוכל. ביום הראשון, כשעקב לייבל אחרי כל התהליך הזה, החליט שלא להסתכן וויתר על מנתו. אבל כאשר הציק לו הרעב וחש פיק ברכים, נמשך בכל־זאת למטבח. עבר באיזה אופן שהוא את המעברים וקיבל מנת־אוכל. אך לא העיז להסתכן פעם שניה.

מיד לאחר ההפלגה הודיעו ברמקול, כי נדרשים מתנדבים לתפקידי שוטרים צבאיים. התפקיד העיקרי של המתנדבים היה שמירת הסדר על הסיפון, אשר שם שוכנו חיילות, ובתוכן נערות יהודיות, וצריך היה למנוע גישתם של החיילים למקום. לייבל היה מראשוני המתנדבים. ענד סרט מ"צ על זרועו והיה לשומר הסדר באניה. הקפיד להיות תמיד מסודר ומגולח, כדי למנוע תקלות. עמדה לו בכך התורה הצבאית שרכש כשהיה ב"פלוגות־האש" של וינגייט וכשהיה מצורף ליחידות הבריטיות, בשנות הדמים בארץ, 1936–1939. בינתים נפגש באניה עם חייל יהודי מקיבוץ שכן לקיבוצו. הלה הסתכל בו ארוכות ולבסוף שאלו:

– תגיד לי, האם אין לך אח בקיבוץ משמר־הים, והוא שומר השדות שם, הרוכב על סוס ושמו לייבל?

מיד השיב לייבל, כי אמנם כן הדבר, אחיו התאום הוא, והם דומים זה לזה כשתי טיפות מים.

אותו חבר ביקש לו בן־זוג למשחק שחמט. הציע לייבל להיות חברו למשחק. וכך מצא לו הן חבר הן ענין לבלות בו זמנו בשעות החופשה מתפקידו. ולבסוף, כאשר הציק לו הרעב ביותר, גילה סודו באוזני חברו, ומעתה היו חייו נוחים יותר.

ביום השלישי למסע פרצה סערה בים וחיילים יהודים רבים חלו ולא אכלו דבר. ניצל לייבל את ההזדמנות ואכל לשובע ושכח את ימי הרעב שלו.

לאחר ארבעה ימים הגיעו לטרנטו בדרום איטליה. גם כאן היתה הביקורת חמורה. כל קבוצת חיילים נבדקה לפי צו התנועה שלה וספרו ומנו אותה לפני צאתה ברגל דרך שער הנמל למחנה המעבר שבקרבת מקום. את הצרורות לא נטלו עמם. ואיש מהחיילים לא חפץ לשמש להן שומר וסבל. שוב ראה לו לייבל שעת כושר. עבד קשה, אבל בעבודתו במשא הצרורות יצא ללא כל תקלה למחנה המעבר. ועוד באותו הערב עלה ברכבת צבאית צפונה, מבלי דעת לאן יגיע. ולאחר מסע בן 24 שעות, הגיע למחנה צבאי לא הרחק מונציה, ומשם עבר למילנו.

במילנו נפגש עם שני חברים שהיו כבר ביוגוסלביה וקשרו שם קשרים והם שנתנו בידו כתובות בזגרב ובלגרד. כן הצטייד בסכום כסף להתחלת העבודה. וכאשר אך נזדמנה לו מכונית־משא לכיוון טריסט, יצא לדרך. התקין לעצמו תעודה של פליט מאחד ממרכזי הבריחה, בשם יעקב ליבוביץ, נתן בתרמיל־הצד שלו מעט מזון ולפנות ערב יצא ברכבת, שחלקה למשא וחלקה לנוסעים, בכיוון ליוגוסלביה.

היה חודש נובמבר קר. אך כל מעיניו של לייבל בימי המסע נתונים היו לבדיקת הדרך והתאמתה למעבר לאיטליה. הקור גבר ככל שהתרחקו מטריסט. לפנות בוקר התכרבל בפינת הקרון, כשהוא מבקש מחסה מהקור ולא נתן דעתו על מקום הימצאו. ולאחר מחצית השעה בערך שמע קול צעדי אדם מתקרבים. הדלת נפתחה ומישהו פקד לצאת. היו בקרון פליטים יוגוסלבים החוזרים למולדתם. וכאשר יצאו הם, נטל לייבל תרמילו והלך בעקבותיהם. הסתיר פניו בכובעו, זקף צוארונו והחל עוסק בתרגילי התעמלות כדי להתחמם.

לאחר הליכה ברגל בליווי משמר פרטיזנים במשך כעשר דקות, הגיע למחנה שהיו בו מספר צריפים, אשר בהם ריכזו את כל האנשים. היה זה שטח שברשות הפרטיזנים. מיד ירדה ללבו הרגשת בטחון פנימי. היו אלה פרטיזנים שלא איימו ולא דחפו. הם דברו בשקט והשתדלו לעזור לאיש זקן שהיה עמוס חבילה גדולה. וכל התנהגותם נתנה תקוה בלבו של לייבל, כי לא יאונה לו רע.

האנשים סודרו בשורה ועברו אחד אחד על־יד חלון לבדיקת התעודות והחתמתן. מפעם לפעם היו מוציאים מישהו על חבילתו מן התור ומכניסים אותו לחדר קטן. היה ברור, כי עורכים אצלו חיפוש. כשהגיע תורו של לייבל נשאל מיהו. השיב, כי יהודי הוא. – מאין באת?

– ממחנה ריכוז לאסירים פוליטיים באבנזה.

– איך הגעת לכאן?

– ברחתי מהמחנה שבפדובה.

– ולאן אתה הולך?

– הביתה, לחפש את שרידי משפחתי.

– היכן הבית?

– בפולין.

– תעודה, בבקשה.

הגיש את תעודת הפליט.

– וזה הכל?

– כן, חבר.

האיש שאל ביוגוסלבית ולייבל ענה רוסית. לשפה הרוסית התיחסו בכבוד רב. אף על פי כן הוציאוהו מן התור והעמידוהו בצד. ולאחרי שהכל עברו, ערכו אצלו חיפוש. חשש מאד שמא ימצאו את כספו. אבל לא נמצא דבר. הכניסוהו לבית סוהר קטן, שישבו בו כעשרה עצורים – בולגרים, הונגרים ואחרים. ביניהם היה גם בחור יהודי, שעשה רושם טוב והציג עצמו, כי הוא הולך בשליחות התנועה החלוצית להונגריה. כל האחרים הציגו עצמם כפרטיזנים או אסירים החוזרים הביתה. בית־הסוהר היה חדר קטן בצריף שסביב קירותיו מיטות עץ בנות קומותים, ללא מזרונים. ניתנה לו קערית עמוקה, שבה היה מקבל בבוקר משקה ציקוריה בלתי ממותקת בתוספת מחצית כיכר לחם שחור. בצהרים היו האסירים מקבלים קערת מרק, אשר לשוא ביקשו בה “עיניים” של שומן. ובערב – שוב אותה הציקוריה.

כך חלפו שבעה ימים ללא חקירה ודרישה ומבלי שישאלו שאלה. בינתים הצמיח לייבל זקן, בגדיו נתמרטו ומראהו נעשה פרוע. אך הוא השתדל להתנהג כראוי וכל אותו הזמן היה מטכס עצה מה לעשות, על מנת שיצא מן המקום האומלל הזה. לבסוף נקט באמצעי בדוק – התלונן, כי הוא חולה, חש בבטנו ואינו יכול לאכול ועל כן מבקש הוא שיובילוהו לרופא. ועוד לפני הצהרים בא פרטיזן ולקחו לרופא. על הדלת ראה שלט הנושא את השם ד"ר ברקוביץ. הבין מיד, כי יהודי הוא הרופא, ותחת לספר לו על מכאוביו סיפר על מצבו – כל אותו המעשה שסיפר לחוקריו בגבול. באותם הימים היה חיפוש קרובים נושא־השיחה העיקרי של יהודים. גם הרופא עצמו התחיל שואל את החולה שמא פגש באחיו, אשר לפי השמועה היה במחנה אבנזה. ולייבל הסביר לו, כי האנשים במחנה היו מחליפים דמותם ושמותיהם מידי פעם בפעם, כדי להיות פחות מוכרים ולהשתמט מעונשים. הרופא גילה יחס אנושי, סיפר לו על המצב במדינה והבטיחו שבמהרה יירגעו הרוחות ואז ישוחרר גם הוא, אבל כרגע אין בידו לסייע לו.

עוד באותו הערב העבירו את העצורים בליווי משמר פרטיזנים לבירת הרפובליקה הסלובנית ליובליאנה. הכניסום לבנין גדול, אשר בניתו טרם נסתיימה – תחת חלונות היו קבועים בו לוחות עץ ותחת מיטות ומזרונים היה מפוזר קש על הארץ. אבל שרר קור עז כל-כך, שאי אפשר היה לעצום עין. היה חשש שמא יקפאו. ושעות על שעות, עד הבוקר, היה לייבל פוסע הלוך ושוב, מקיש רגל ברגל, משפשף ידיו ועוסק בתרגילי התעמלות כדי להתחמם. ובבוקר, כשהגיעו הפרטיזנים האחראים וראו את מצבם, הגישו להם קפה חם והעבירום לחדר מוסק על ידי תנור ברזל בעל ארובות פח רבות. לייבל היה עיף ונרדם מיד.

לבסוף הגיע למחנה הפליטים בזגרב, בירת קרואטיה. היה שם מחנה גדול לשבויים של הגרמנים, אשר שימש עתה תחנה מרכזית לפליטים היוגוסלבים. בטרם יצאו לביתם, נחקרו כאן הפליטים על מעשיהם והשתייכותם המעמדית בעבר. ללייבל היתה כתובת אל מישהו בעיר זו וכן ידע על קיומה של קהילה יהודית, אך כיצד מגיעים אליה! השמירה על המחנה לא היתה קפדנית ביותר, אבל הוא חשש לברוח בגלל המצב הפוליטי המתוח במדינה. אך בראותו, שאחדים מבין הפליטים היוגוסלבים מקבלים רשיונות יציאה העירה – התיצב גם הוא בפני שלטונות המחנה וביקש רשות לפנות לקהילה היהודית לבקשת עזרה בטרם ימשיך דרכו לעבר הונגריה. וניתן לו רשיון לשעתים.

הסבירו לו את הדרך לקהילה – ויצא. פגש באיש אליו הפנו אותו, אבל הוא התייחס בקרירות לכל העניין וטען, כי יום יום עוברים כאן אנשים המציגים עצמם כשליחים מהארץ ומבקשים עזרה.

האיש היה אחד המזכירים של הקהילה וברבות הימים היה לידיד נפש ללייבל ואחד העוזרים לפעולת ההעפלה. אבל מהפגישה הראשונה אתו יצא לייבל מאוכזב. שוטט קצת ברחובות ופנה לתחנת־הרכבת, על מנת ללמוד שם את קשר הרכבות השונות בין זגרב לבלגרד. למחרת היום קיבל שוב רשיון לצאת ובבואו לקהילה סיפרו לו, כי אמש ביקר אצלם עתונאי מהארץ ושמו איברל (אהוד אבריאל). ניסה להתקשר אתו ולא הצליח. שוב פנה לתחנת־הרכבת ללמוד דרכי התחבורה. בשובו למחנה הודיעו לו, כי הערב יוצאים לדרך. ובשעה 9 בערב, זמן רב לפני צאת הרכבת, הובילום הפרטיזנים (היתה זו חבורה בת כעשרה איש) והכניסום לקרון.

לייבל ידע, כי בשעה 11 בלילה יוצאת רכבת מהירה לבלגרד. מחצית השעה לפני כן, כאשר אחד העצורים הלך לבית השימוש שבצדו האחד של הקרון, ביקש גם הוא רשות ללכת ופנה לצד האחר. השומרים לא חששו כי מישהו יברח – לאן יברח בלי תעודות וחסר כל! – ואולם לייבל התחמק מן הקרון ורץ ישר לרכבת המהירה, שעמדה ברציף הראשון. בגלל הדוחק הרב לא יכול להיכנס. כל המעברים שבין הקרונות והמדרגות היו תפוסים ואנשים היו מטפסים על הגגות. אכזבה ויאוש התחילו משתלטים עליו – והלא זו היתה הזדמנות אחרונה לברוח. וההכרח הוא שהמריץ אותו למצוא מקום ברכבת – ויהי מה. מתוך ריצה הגיע לקרון אחד, שהיה רשום עליו מכל הצדדים באותיות גיר גדולות מיוחד לנכים". ניסה לפתוח את הדלת, אבל כאן ניצב קצין והודיע מתוך החלטיות, כי הכניסה אסורה. הקצין סגר את הדלת ברעש לפני חוטמו, עד שכמעט ונפגע; אחר כך שב ופתחה ברעש ורוגזה. אז צעק לייבל לעבר הקצין ברוסית:

– האין ביניכם מקום כלשהו לאיש רוסי?

ודבריו אלה פעלו פעולתם. הקצין נבוך ומבלי דעת מה לעשות מלמל:

– בבקשה, בבקשה.

הכל פינו לו מקום בין חיילים פצועים, חבושי ראש ורגלים וידים, שעל בגדיהם דם קרוש. היו אלה פצועי־מלחמה, שנשלחו לריפוי בבלגרד. הם נשאו בסבלם בשקט נפשי, כאילו לא נפגעו. ולאחר שעה קלה קשר אתם לייבל קשרי חברות וכיבדוהו בדברי מאכל שלהם, בלחם ושומן, שאכל ובלע בתיאבון רב. מישהו זמזם שיר פרטיזנים והתחילו מבקשים אותו שישיר להם שיר רוסי, ושר באוזניהם.

למחרת בבוקר הגיעו לבלגרד, יצא מהרכבת יחד עם הפצועים והנכים והמשיך דרכו ברגל במעלה העיר הבנויה באזור גבעות. בדרכו שאל מדי פעם בפעם את שוטרי הרחוב לכתובת הקהילה היהודית. חלקם של השוטרים ידע להסביר לו מבוקשו, ומי שלא ידע היה מעכב עובר־אורח ושואלו, והיו כאלה שליווהו כברת־דרך עד לפינת רחוב ובפשטות אנושית הראו לו את הכיוון, הצדיעו ופנו לדרכם. כך הגיע למחוז חפצו.

מראהו של לייבל לא עורר אמון. ירוד היה, בלבוש חורף מרופט של פליט גרמני, אשר מצא באחד המחנות, זקנו מגודל וכולו פרוע. לשאלתו לאיש בשם משה, נאמר לו, בלוית מבט חשדני, כי אין כזה. אך הוא לא זז והוסיף לשאול, בנסותו להוכיח, כי אין כונותיו רעות ודברים חשובים בפיו. לבסוף, נפגש עם משה – אחד משני פעילי המחתרת במקום. אותו משה היה פליט, חניך “גורדוניה”, צייר לפי מקצועו – וכולו מעורר אמון. ואתו שמעון, צעיר מאוד, כמעט ילד, שהמלחמה הקנתה לו פקחות של מבוגר. יוצא קרפטו־רוסיה היה ועד מהרה למד את שפת המקום והוא שדאג אחר־כך לשיירות העולים. חניך תנועת הנוער “דרור” היה ובבואו ארצה הצטרף לקיבוץ חולתא.

בו ביום נפגש לייבל גם עם אהוד אבריאל, שהספיק כבר לקשור קשרים עם אישים בממשלה ועם כמה מיהודי המקום. הוא שהציג את לייבל בפני ראשי הקהילה ובמיוחד בפני דוד אלקלעי.

בעזרת מנהיגי הקהילה מצא לו לייבל מקום־מגורים, יחד עם חברו לפעולה, שמעון, בעלית הגג של בית־היתומים היהודי ובמרתף בית־הכנסת. שני המקומות היו מסוכנים לבריאות, בגלל הרטיבות הרבה שבהם – אבל מי שם לב לכגון אלה! העיקר, שהם מתאימים מבחינת הבטחון ותנאי העבודה בלילות בהכנת התעודות למעפילים. השניים עצמם הצטיידו בתעודות שהדפיסו על טפסים של הקהילה ובהן נאמר, כי פליטים יהודים הם, הנתונים לחסות הקהילה. ידעו, שערכן של תעודות אלו אינו רב ועל כן עליהם להיזהר מפגישה עם משמרות החיילים. עם חשיכה היו מתכנסים לבית, מבשלים להם ארוחתם ומכינים עצמם לקראת העבודה ביום המחרת. פעם, אחרי משלוח טרנספורט עולים גדול ליון ולאיטליה, איחרו לשוב מבית־הכנסת, אשר שם עמדו לרשותם חדרים לחנית העולים. ובדרכם למעונם נפגשו במשמרות ונעצרו, כשבתיקו של משה היה כסף רב. למזלם היו התעודות כשרות בהחלט בעיני החיילים. הצדיעו יפה והניחום לנפשם בלא לבדוק את התיק.

הקימו בסיסים בגבולות ובתחנות־הבינים. ובכל מקום שם העולים עוברים – קיבלו פניהם אנשי “המוסד־לעליה”, שדאגו לחניה, ללינה, למזון ולתחבורה.

לאחר ביסוס העבודה במקום, יצא לייבל בדרכו לבודפשט, לקשור קשרים משני צדי הגבול, לתאם את העבודה ולארגן תחנות עזרה ומקומות חניה בדרך, להדפיס תעודות מתאימות למעבר וכדומה. ללא תקלה הגיע עד לעיר סֶגֶד שבהונגריה מעבר לגבול. אבל מכאן והלאה נערמו קשיים. אמנם המרחק אינו אלא כמאה ושישים קילומטר, אך הדרך הרגילה ברכבת היתה כרוכה בסכנת־נפש. בקיבוץ ההכשרה שבסגד סיפרו על קרבנות־אדם בכל נסיעה ונסיעה. התקשר עם הצנחן יונה רוזנפלד (מקיבוץ מעגן), שהיה בבודפשט וגם הוא התרה בו, לבל יעיז לצאת ברכבת, ושלח מכונית להביאו.

למחרת בצהרים יצא במכונית לבודפשט, ולאחר שעשתה המכונית 20 ק"מ, אירע התקר הראשון. וטרם הספיקו לתקנו, בא לקראתם אוטו משא רוסי גדול, שחבט בהם והעיף את המכונית הקטנה לצדי הכביש. בנס נשארו בחיים, אבל המכונית יצאה מכלל שימוש. עמד לייבל קופא על הכביש סגד–בודפשט, מרים ידו לקראת כל כלי רכב שעבר על פניו. יש שזרקו אליו פרוסת לחם יבש מתוך מכונית אצה לדרכה, יש שצעקו אליו משהו בשפה בלתי־מובנת – ואולם איש לא עצר. היום התחיל להחשיך ולייבל לא ראה לפניו כל ברירה אחרת אלא הליכה ברגל.

פתאום הגיח אי־משם אופנוע, שצמודה אליו סירה, ועליו שני נוסעים בלבד. הרים ידו והאופנוע נעצר. פנה אל הנוסעים ברוסית וביקש שיקחוהו לבודפשט וישלם להם ככל שישיתו עליו. היו אתו 750 אלף פֶנְגוֹ והציע להם כל רכושו. אבל התברר כי זהו סכום אפסי. הסכימו לקבל מיליון וחצי, והבטיח להם שתיה בתנועה רוסית מובהקת –ונשתפך חיוך על פניהם. הושיבוהו בתוך הסירה ויצאו לדרך. הקור היה עז עד כדי כך, שבודאי היה קופא בדרך אילו לא היו שני מסיעיו סרים מידי פעם בפעם לאכסניות הפזורות לאורך הדרך, בהן היו לוגמים לגימה הגונה מהטיפה המרה ומקנחים בלחם ונקניק, וכך הוציאו עליו סכום כסף גדול הרבה יותר מכפי שהוא שקל על ידיהם, ולא הניחו לו לשלם בעד המזון והמשקה. התשלומים היו במיליונים, ובני אדם היו יוצאים לקניות בסלים מלאי כסף.

כך הביאוהו עד לבית מרכז “הבריחה” בבודפשט ושם קיבלו את הכסף שהיה חייב להם. כל השלושה היו שיכורים מרוב שתיה בדרך ו"החברה" השתוממו למראהו של לייבל.

זמן קצר לאחר בואו לבודפשט, יצא לייבל ליוגוסלביה, כשאתו שבעים איש. בדרך, בעיר בשם קִישְׁקוּנְהַאלַאס, פגש בשיירה, שההונגרים התעללו באנשיה, זרקום מקרון הרכבת וגם הרביצו בהם מכות. פנה העירה עם אנשיו, שבינתיים הגיע מספרם עד מאה, התיצב בפני מפקד חיל־המצב הרוסי, וסיפר לו ברוסית, כי יש אתו פליטים יוגוסלבים, החוזרים הביתה ממחנות השבי וההונגרים השליכום מקרונות הרכבת והיכום, ועל כן מבקש הוא עזרתו. נבוך הקצין הרוסי, יצא להתיעצות ובחזרו אמר:

– שמע, חבר, כאן במקום אין לי הרבה אוכל, כי יחידת חיילים קטנה אנו. יש במחסן עשר כיכרות לחם (כל כיכר כמחצית השולחן) וכמה קילו נקניק – קח לך המחצית. הסביר לו לייבל, כי לא המזון עיקר מבוקשו, אלא הוא מבקש עזרתו בתחבורה עד לגבול היוגוסלבי, ישב האיש על אופנוע, הרכיב את לייבל מאחריו, בא אל מנהל התחנה ודיבר אתו כדבר מפקד אל פְּקוּדו.

ולא עברו שעתים עד שהעמידו לרשותם קטר ושלושה קרונות והגיעו לגבול. בתחנה, בטרם נפרדו, ערכו תחרות של שתיה “לפי האצבע” – באין כוסית, נותנים האצבע על הבקבוק לאות ולמידה ושותים. הרוסי היה שבע־רצון וללייבל הוברר פעם נוספת, כי בקבוק וודקה הוא הציוד המועיל ביותר לדרך מעין זו. בהגיעם לגבול, הובילה אותם רכבת מיוחדת לעיר סוּבּוֹטיצָה שביוגוסלביה. כאן חשו עצמם בטוב מכל הבחינות. לא היתה ארץ באירופה, שבה נהנו פליטים יהודים מהרגשת בטחון כעל אדמת יוגוסלביה. ולא היה כפרטיזן היוגוסלבי, שידע להגיש עזרה, לחלק פת לחמו ולעזור ליהודי ככל שידו מגעת.

 

פרק שלושים־וששה: שיירת “הגנה” וראשית הספינות הגדולות    🔗

לייבל חתר להגיע ליון ולעשותה מרכז לפליטים יהודים – כאיטליה. מתוך נסיונם של אנשי “המוסד־לעליה” שם לפני מלחמת העולם השנייה ידע, כי בראשיתה של פעולת המחתרת שימשה יון בסיס עיקרי להעפלה. מצויים בה צוָתים של מבריחים מקצועיים והאפשרויות שם מרובות. על כן ריכז עתה מאמציו להגיע לארץ זו ולהתחיל בפעולה בתנופה גדולה. תחילה הוכתרו מאמציו בהצלחה והעביר ליון מאות יהודים. אבל ההצלחה לא האירה לו פנים זמן רב. פעם יצא עם קבוצה מובחרת, בת שלושים וחמישה איש, כולם חברי תנועת “החלוץ”. בשעות הבוקר המוקדמות עברו את הגבול במשולש המקדוני אלבניה–יוגוסלביה–יון, ליד העיר היוגוסלבית בּיטוֹל (מוֹנַסְטִיר) ופניהם לכיוון פְלוֹרִינָה שביוָן. כאן פגשו בפעם הראשונה בכוחות הבריטיים, שגייסו אנשי כפרים, והם הוחזרו בכוח ובאכזריות. יצאו שוב, בדרך אחרת, מרחק 100 ק”מ משם, ועברו את הגבול בעזרת הפרטיזנים היוגוסלבים בז’יאוז’ליה, במשולש האחר – יוָן–בּולגריה–יוגוסלביה. בתוך יון הגיעו לנקודה המרוחקת 50 ק"מ מסלוניקי, לייבל שלח מברקים רבים לסלוניקי ולאתונה, לכל כתובת שהיתה בידו, אבל תשובה לא קיבל. הציג את בני חבורתו כאזרחי ארץ־ישראל המחפשים דרך לחזור הביתה, אך המשמר לא ידע מה לעשות בהם. נשארו שלושה ימים בתוך יוָן, וביום הרביעי נתבקשו לחזור. משסירבו, הופיע קצין בריטי, סקר אותם במבט עוֹיֵן ואמר ליונים: – אלה הם שליחי מוסקבה, שבעזרת יוגוסלביה הם באים לעזור לפרטיזנים היונים.

ובכך שיכנע את היונים להכות בהם.

חזרו ואתם שני פצועים ובזאת תם “הנסיון היוני”. ומאז נשארה איטליה הארץ היחידה, שהיו מעבירים אליה את כל הפליטים שהגיעו מהונגריה ורומניה.

יום יום היו שולחים קבוצה בת 40–50 איש, עד שלבסוף נוצר “פקק” בטריסט. רבים נתפסו על־ידי הבריטים, וחלפו ימים עד שהידיעה על כך הגיע אל לייבל. בינתים היו מגיעים יום יום לטריסט אנשים נוספים, שנתפסו ונכלאו בבית המשרד הארצישראלי בפיקוח משמר בריטי. הגיעה תלונה בריטית אל השלטונות היוגוסלביים, על שהם עוזרים לתנועת העליה הבלתי־חוקית לארץ־ישראל – והשלטונות אינם יודעים דבר. החלה חקירה ודרישה איך עברו כל כך הרבה אנשים דרך הארץ ללא רשיון. הבריטים לחצו להחזרת 400 איש. היוגוסלבים לא ידעו מה לעשות. בינתים נעשתה פעולה באיטליה. בעוד החיילים הבריטים שומרים על פתח הבית ומתכוננים להחזיר את האנשים ליוגוסלביה – הוצאו משם בשקט כל ארבע המאות בדרך אחורית, באמצעות חבלים. וכשהגיעה למקום המשטרה הבריטית במכוניות משא, כדי להחזיר את האנשים ליוגוסלביה, פתחו את הדלת ומצאו בית ריק…

בשובו לבלגרד נודע לו ללייבל, כי המשטרה גילתה את פעולתם והיא מחפשת בעיקר אחרי משה. הוברר, כי שני פושעי מלחמה, אשר המשטרה היתה מחפשת אחריהם, נעצרו על הגבול, בנסיונם להסתלק מיוגוסלביה באמצעות תעודות מזויפות של מחתרת ההעפלה. בחקירה סיפרו איך וממי קיבלו את התעודות. משה הצליח לחצות את הגבול לאיטליה תוך 48 שעות. שמעון חזר ארצה. ינק, שהגיע למקום זמן קצר לפני כן, יצא לפריס, ולייבל נשאר לבדו. מנהיגי השמאל שבקהילה היהודית נישלוהו ממקום מגוריו על גג בית־היתומים. אבל הוא החליט שלא לעזוב את יוגוסלביה – ויהי מה. גם משאול אביגור קיבל פתק, המעודדו שלא לזוז מן המקום. נרדף על צוָאר, הסתתר בביתו של הרב אלתרץ וכן בדירתו הפרטית של מנהיג יהדות יוגוסלביה, עורך־הדין הידוע ד. אלקלעי, אשר סוכך עליו ונשא אתו בסבלו, ולייבל למד להוקירו ולהעריצו. וככל שנתהדקו קשרי הידידות אתו, דרש לייבל פעולה נועזה לשינוי פני הדברים.

אחת הפעולות הראשונות שדרש לייבל היתה, כי משלחת הקהילה היהודית תתיצב בפני משה פיאדה ותסביר לו את בעית היהודים הארצישראלים, אשר בפרוץ המלחמה באירופה נקלעו לתוך מחנות ריכוז נאציים וסבלו נוראות; אלה מהם, שנשארו בחיים ומחפשים כעת דרכים לשוב לארצם, מבקשים רשות המעבר דרך יוגוסלביה, כדי להפליג מאחד מנמליה, באניה שתבוא במיוחד לקחתם. אלקלעי, שהוטל עליו לעשות את המעשה כמעט על דעת עצמו, חשש מאוד לצעד זה ולא הסכים. אך לייבל לא פסק מדרישתו וכמעט שהגיע לידי ריב חמור עם האיש היקר, שהיה לו נקודת אחיזה אחרונה במקום. הוא האשים את הקהילה בהעדר רגש יהודי ואיים לפרסם בעתונות היהודית בעולם, כי הם משתמטים מלעזור לפליטים יהודים. לבסוף הסתגר בפינת ביתו של הרב אלתרץ ולא יצא החוצה וכמעט והחליט להכריז על שביתת רעב, כדי להניעם למעשה. ואלקלעי, שנשא בסבל כלייבל עצמו, ניגש אליו באחד הימים בחיוך מבשר טובות והודיע לו, כי ביקש ראיון עם פיאדה והפגישה נקבעה למחרת היום. התפייסו – והתנשקו.

אותו יום־המחרת נחרת בזכרונו של לייבל לכל ימי חייו. כחיה מעונה בכלוב התרוצץ הלוך ושוב בפינת החדר, עד שחזר אלקלעי וסיפר לו, שנתקבל יפה מאוד ובהבנה, אך ברור כי השלטונות היוגוסלביים מבינים את הכונה האמתית המסתתרת מאחורי אותה הבקשה. פיאדה, אשר שימש אז בתפקיד סגן ראש הממשלה ומיניסטר ללא תיק, אמר, כי אין הוא הרשות המוסמכת למעשה כגון זה – והפנה אותם לסגן מיניסטר הפנים, גנרל סטפוביץ'. ולמחרתו, כשבאו נציגי הקהילה אל הגנרל, כבר ידע מראש מה בפי המשלחת ומבלי להיכנס אתם בשיחה על הענין אשר לשמו באו, הטיל על אחד ממזכיריו, צעיר יהודי, לחתום על הרשיון. לפי בקשת לייבל, אשר טופס הרשיון שמור אתו עד היום, היה הנוסח קצר וכולל:

"לכב' מיניסטר הפנים של ממשלת קרואטיה, זגרב.

“אין לנו כל התנגדות, שתעזרו לפליטים יהודים, המבקשים מעבר דרך ארצנו, שיפליגו מאחד הנמלים שלנו לארץ מולדתם.”

לא היה גבול לאושרו של לייבל. וכשמחתו כן שמחת אלקלעי. ומאז התחיל מזלם מאיר להם פניו.

באחד הימים ההם חזר לייבל בקומה זקופה לחדרו שבבית הקהילה וישב לכתוב מכתב לארץ. פתאום נפתחה הדלת ונכנס אדם שפנה אליו בשאלה:

– היש כאן שליח מארץ ישראל?

נבהל לייבל וענה, שאין כאן כזה. האיש הלך ולאחר מחצית השעה חזר שוב בלוית אלקלעי ומבלי דבֵּר דבר הושיט לו צרור

מכתבים כתובים עברית ואמר:

– קרא!

הסתכל בחתימות וכאילו התאבן מהתרגשות – היו אלה המכתבים האחרונים של הצנחנים צבי בן־יעקב ורפי רייס, אשר נפלו בסלובקיה. האיש שמסר אותם ישב יחד אתם, כאסיר פוליטי, בבית הסוהר בבַּנְסְקָה־בִּיסְטְרִיצָה. ערב הוצאתם להורג הספיקו למסור לו מכתביהם למשפחות, שהיו לתעודות היסטוריות ואנושיות נעלות.

ברבות הימים שימש מוסר המכתבים אבי הקשרים ההדוקים של מחתרת ההגנה עם שלטונות יוגוסלביה וארצות אחרות ב"מזרח אירופה". הוא ידע כל דרכי הפעולה ושביליה ובאמצעותו נפתחו לפני לייבל אפשרויות לפעולת מחתרת ההעפלה.

תנאי הפעולה ביוגוסלביה היו שונים לחלוטין מאלו שבארצות אחרות, שבהן אפשר היה לפעול בכוח השוחד, אך לא כן כאן. גם שיטת העבודה היתה אחרת. הקשרים כאן היו מתוך גילוי־לב, כֵנות ויושר. יחס מוסדות הממשלה השונים היה בריא ואנושי, בלא לבקש טובת הנאה לעצמם ולממשלתם, כבארצות אחרות. העזרה למפעל – ללא כל תשלום, ואת ההנחות שניתנו אפשר להעריך ברבבות לירות.

היה מעשה ולייבל ישב בחדרו של הממונה על מתן הרשיונות, קצין בדרגה צבאית גבוהה, אשר בשעת כתיבה נשבר עטו. הושיט לו לייבל את העט הנובע שלו והקצין המשיך לכתוב תוך שבחים לעט הטוב. לאחר שגמר, קם לייבל ויצא בהניחו את העט בידיו. אך לא הספיק להתרחק מן המשרד והנה קוראים בשמו. פנה וראה אותו קצין רץ לקראתו והעט בידו. הציע לו לייבל להניח את עטו בידו לאות חברות ולמזכרת, בהוסיפו, כי לא יקשה עליו להשיג עט אחר.

על כך ענה הקצין היוגוסלבי, בהחזירו את העט:

– אילו לא הכרתיך, הייתי נפגע קשות מהצעתך זו! הפעם אסלח לך.

הממשלה היוגוסלבית סבלה בזמן הראשון מחוסר פקידות מנוסה; האינטליגנציה והפקידות הממשלתית הקודמת השתייכו בחלקן לאוסטשים של פבליץ³⁹ ובחלקן לסלובנים. אלה הורחקו ובמקומם באו הפרטיזנים, מחוסרי נסיון בפקידות, באדמיניסטרציה אזרחית ובעניני מסחר. אבל נאמנותם ומסירותם לעם ולממשלה הכשירו אותם לתפקידם ועד מהרה נתפרסמו כפקידים טובים, חרוצים וישרים.

כשהופיע לייבל בפני השלטונות בקרואטיה נתקבל באהדה ומתוך הכרה בצדקת מעשיו, והפגישה היתה חברית ומעשית כאחת. ניתן לו מקשר בעל סמכות רחבה, אחד המזכירים של מיניסטריון הפנים, ממפקדי המשטרה החשאית. התנאי האחד אשר הציגו לפניו היה, כי הפעולה תיעשה בשקט, לבל תורגש בעיר תנועת פליטים. הרשיון ניתן לאניה אחת בלבד, לבל יתלקטו מעברים פליטים נוספים, כי היו להם די פליטים משלהם ללא אפשרויות לסידורם.

יוגוסלביה נתברכה בעשרות נמלים, טבעיים ומלאכותיים, לאורך חופה. ומעשהו הראשון של לייבל היה סיור בכל הנמלים הללו, ולבסוף בחר בנמל בַקַר כמתאים ביותר לפעולה מבחינת מקומו הגיאוגרפי, הקשר מהרכבת עד לאניה, תנאי הספקת הדלק והציוד וכן בגלל היותו מרוחק רק 12 ק"מ מערי המחוז סושק ופיומה. וכביש טוב מחבר אותו עמהן. כן בחר בנמל נובי לאיכסון ספינות שיהיה עליהן לחכות עד להפלגה. קשר קשרים עם מוסדות הנמל והעיר, המשטרה והצבא, ובכל מקום הוגשה לו העזרה הדרושה. אז חזר לזגרב ותכניותיו אושרו. בימים הראשונים לעבודתו צורף אליו נציג השלטון, שעקב אחר כל תנועותיו וליוהו בכל מקום. אבל אחרי עבור זמן מה הניח לו לנפשו, לאות, כי השלטונות סומכים עליו. ואמנם נהג עמהם בנאמנות וביושר.

לאחר קביעת הנמלים סייר, ברשות השלטונות, בכל המחנות שלהם אשר בסביבה, ולפי בקשתו, הועמד לרשותו ללא תשלום מחנה צריפים, בתוך יער עבות בקרבת העיר, אשר שימש קודם לכן את הצבא הגרמני.

אחת הבעיות הקשות היתה השגת האספקה ל־2700 איש לתקופת שהותם במקום ואחר כך לימי המסע בים. המקור היחיד, מחסני האספקה של העיר, אף הוא לא היה שופע ביותר. ברחוב הורגש מחסור במזון. אך הודות לקשרים עם מנהלי חנויות כל־בו ממשלתיות, הושגה אספקה ככל הדרוש. ולא זו בלבד, אלא במקרים של מחסור במזומנים – היו נותנים להם מצרכי מזון בהקפה בסכומים גדולים.

יחידת שבויים גרמנים הועמדה לרשות המחנה לעבודות הנקיון. בימים הראשונים היו הפליטים היהודים פוגעים בשבויים, שהיו בלאו־הכי עלובים, לבושי סחבות שקים ונעולים נעלי עץ. אבל הפגיעה נאסרה ושקט שרר במחנה.

מרכז הפליטים העמיד לרשות הפעולה מכוניות־משא להעברת האנשים מהרכבת ישר למחנה, ללא כל תשלום. כן הציבו השלטונות יחידת־משטרה, אשר הגנה עליהם יומם ולילה. נהגו באדיבות ובנימוס רב, והיו עוזרים ומדריכים בכל עבודה בתוך המחנה, בלא שהסכימו אפילו לקבל תמורת זאת מזון במחנה. בתחנת־הרכבת סודר פתח מיוחד, שבעדו היו האנשים יוצאים מהקרונות המיוחדים שלהם למכוניות המשא, בלי להתערב עם יתר הנוסעים.

הוסכם עם מארגני ההעפלה ברומניה והונגריה על משלוחים יומיים של מאה עד מאה וחמישים איש ולא יותר. אבל לחץ המוני הפליטים היהודים ברומניה לעליה היה גדול כל כך, שלא יכלו לעמוד בשום הסכם. ולבסוף, מתוך החרדה שלא לסכן את הפעולה בגלל חוסר אפשרות להעלות את כולם באניה האחת – נאלצו לחסום את הגבול בפני העולים.

החיים במחנה התנהלו כהלכה. פעילי התנועות החלוציות שמרו על הסדר, הצבא השאיל מטבח־שדה, שכלל חמישה־עשר דודים צבאיים. הנהלת המטבח וחלוקת האוכל אורגנו כראוי; כן נבחרה ועדת תרבות וערב ערב נערכו מסיבות עשירות־תוכן, שכללו הקראות, סיפורים מחיי היער והפרטיזנים ושירה בציבור, ועד שעה מאוחרת בלילה נשמעו למרחוק הדי השירה הרומנטית מפינות שונות של היער. למסיבות הללו היו באים אנשי־צבא ומשטרה, שהתפעלו מחיי המחנה וארגונו.

תיכף לבואם של האנשים התחילה ההתארגנות לקראת ההפלגה. היער סומן בשלטים נושאי־מספרים, אשר שימשו כתובותיהם של האנשים. כל אדם חייב היה לזכור שני מספרים, את המספר האישי שלו ומספר מחלקתו. ללא מספרים אלה קשה היה לו לקבל מזון, כיון שהמחנה כולו קיבל אספקתו לפי סדר קבוע מראש. האויר הצח הגביר את התיאבון, אבל המזון היה מצוי במדה מספקת. ומיד החלו מתארגנים לקראת המסע.

מאה בחורים נבחרו כסדרנים. נקבע צות רפואי, שכלל רופאים, אחיות ונושאי אלונקות. אורגנו עובדי־נקיון על ציודם, מחלקי־מים ומחלקי־מזון. הזקנים, וכן החולים והחלשים, נערכו לחוד. כל המחנה נערך במחלקות – שלושים איש למחלקה, – ושלושים סדרנים כמאסף. הסידורים נבחנו היטב בתמרון שלפני ההפלגה.

בהתקרב האניה לחוף (ב־20 ביולי 1946) יצא לייבל לקבל פניה יחד עם שלטונות הנמל וראש העיר בקר, בעל זקן מגודל, שהושיט עזרתו במסירות רבה במשך כל זמן הפעולה במקום. יצאו בסירת משוטים קטנה, ולבו של לייבל חרד, מבלי דעת מי הצות המשמש בספינה. ומה גדולה היתה שמחתו בפגשו באניה את חברו וידידו יהושע רבינוביץ, איש גנוסר. התרגשותו היתה גדולה כל כך, שלא נתן דעתו על רב החובל הצעיר, רחב הכתפים ושזוף השמש, שעמד מן הצד, לבוש פאר במדי רב חובל לבנים ופיו פולט עשן מקטרת. עד שהונחתה יד ברזל על כתפו. הסב ראשו – והנה רב־החובל דובר אליו עברית ארצישראלית:

– כבר אינך מכיר את אריה משדות־ים?!

היתה זו הפתעה נוספת, שהגבירה את ההתרגשות.

בערב נפגש עם אנשי הצות על כוס משקה, סיפר להם על תנאי המקום ומבנה החברה ודרש התנהגות הולמת בשעת בילוי זמנם הפנוי על החוף. בשעה מאוחרת בלילה התפזרו איש איש למשכבו, כשלבם טוב עליהם. אך לא הספיקו לישון זמן רב כשנתעוררו מהלם־טלטלה עזה. מעין רעידת־אדמה, שהקפיצה אותם בבהלה, מיד כובו המנועים והאניה כוסתה מעטה פיח שחור. נתברר, כי המסיק נרדם אף הוא וישן שנת־ישרים ולא נתן מים כדרוש, והתקלה גרמה קלקול קשה במערכת המכונות. הרוחות נסערו. היו שתבעו להעמיד את המסיק בפני משפט צבאי. אבל השעה לא היתה כשרה לויכוחים. היה הכרח לעשות משהו לתיקון המכונות מיד. התברר, כי יש לחכות יום תמים עד לצינון המכונות, קודם שאפשר יהיה לגשת אל התנורים. לייבל בילה אותו יום בנדידה על פני נמלים ומספנות קטנות, עד שהצליח להשיג בעלי־מקצוע ומכשירים דרושים, והתחילו מיד בתיקונים.

לאחר שתוקנו המכונות, הועמדו לרשות השיירה שתי רכבות, 45 קרונות־משא לרכבת. הקרונות הוצבו בפינה שקטה, הרחק מתחנת הרכבת. ולאחר שסומנו במספרים והועברה אליהם יחידת הסדרנים הראשונה, – ניתן האות והמחנה כולו זז קדימה לעבר מכוניות המשא הגדולות, לפי סדר שנקבע מראש, בהתאם למקומות המסומנים בקרונות ובאניה. וכך בוצעה הפעולה תוך שעתיים, בשקט ובסדר למופת, כשנציגי הממשלה וקציני משטרה, הנוכחים במקום, מתפעלים למראה.

ועם שחר זזה הרכבת.

על סף ההפלגה נודע ללייבל, כי מצויה במחנה אשה על סף לידתה. ביקש לשכנעה, כי תישאר במקום עד לאחר הלידה, מתוך הבטחה להעלותה באניה הבאה או בדרך נוחה יותר. אבל למרות מצבה הקשה, לא הסכימה האשה, ואמרה:

– יהיה אשר יהיה – איני יכולה להשאר יותר בין נכרים!… אך עוד בטרם הספיקה הרכבת לעבור מרחק שלוש תחנות וקול צעקותיה של האשה, אשר אחזוה צירי לידה, נשמע למרחוק. הרופא עמד אובד־עצות, כשאינו יודע מה לעשות. בתחנה הסמוכה עצרו את הרכבת וביקשו מאת המנהל במקום קרון־דואר. לאחר שיחה קצרה עם ההנהלה המרכזית של הרכבת בזגרב נתקבלה תשובה חיובית, ואל הרכבת נקשר קרון־דואר נקי ומסודר, שאליו הועברה האשה בלוית הצות הרפואי, שהכין כל הדרוש ללידה.

נמל בקר שוכן בתחתיתו של מכתש בין הרים גבוהים, שלו פתח צר לעבר הים. כשקרבה הרכבת למקום נעצרה, והיה הכרח לחלקה לכמה רכבות, כיון שהקטר אינו יכול לעצור שם בירידה התלולה. הירידה מן ההרים נמשכה זמן רב יותר מאשר המסע כולו. העומדים למטה היו עדים למראה ארבע רכבות הגולשות במורד ההר, זו מעל זו.

עוד בטרם התקרבו לנמל – נפוצה הבשורה, כי נולד בן ל"מזל טוב". מיד קפץ לייבל מן הרכבת, שזחלה לאט לאט וירד ברגל בהר התלול – בקו ישר לאניה, ועד שהגיע קרון הדואר לנמל, הספיק להכין את חדרו של רב־החובל, אשר העמידו לרשות היולדת. ריפדו מיטתו במצעים, הכניסו את היולדת והתינוק לחדר נקי ומסודר, כשעל השולחן ממתקים, ואחות ורופא הופקדו עליהם.

לבקשתו של לייבל מאת שלטונות המחוז נחסמו כל הדרכים המובילות לנמל. בסביבה הוטל מעין עוצר ומשמר שוטרים מנע את התושבים מלהתקרב למקום.

והירידה באניה החלה לפי התכנון שנקבע מראש. תחילה ירדו מאה סדרנים, כמורי דרך וכעוזרים לאנשים בירידתם בשבילים, וכן להורותם את מקומותיהם בספינה ולעזור להם לסדר צרורותיהם. לאחר שירדו חמש מאות הראשונים הוברר, כי הצרורות הגדולים חוסמים את הדרך ועלולים להשהות את מועד ההפלגה. לא היתה, איפוא, ברירה אחרת, אלא לפנות לאנשים ולדרוש מהם, שירדו בספינה בלא צרורותיהם. אבל איש לא הסכים להיפרד מעל צרורו. ולאחר שלא הועילו כל ההפצרות וההסברות, היה הכרח לנקוט באמצעים חמורים. אז פתחו רבים את צרורותיהם, הוציאו מהם ככל שיכלו ולבשו בגד על גבי בגד. היו שישבו על החבילות ולא זזו. בינתים הסתדרו האנשים לאט לאט בתוך האניה, ואז כבר אפשר היה להתחיל בהעלאת הצרורות.

עיפות השבועיים שעברו עליו, חוסר שינה והעבודה המאומצת התישו כוחותיו של לייבל, עד שנפל פתאום אין־אונים והתעלף.

עם בוקר הפליגה האניה לקול שירה אדירה, כשעל שפתיו של השליח תפילה לשלומם של אלפיים ושבע מאות איש ותינוק בן יומו. הספינה, אשר נקראה “הגנה” יצאה לדרכה.

ללא קושי ניתן רשיון לספינה נוספת, והבחורים פתחו מיד בהכנות לקראת ההפלגות הבאות…

כך החלה, כתום מלחמת העולם השניה, תנועת ההעפלה לארץ־ישראל בממדיה הגדולים. ובחורי "המוסד־לעליה” קצרו פרי צערם ועמלם במשך שנים.