א. היסטוריה של הערבים (קיצור)    🔗

התקופה הטרום־אישלאמית    🔗

בארץ מכורתם, בחצי־אי ערב, הקרוי בפי הערבים “ג’זירה” (אי), נשארו הערבים מחוץ לזרם הציביליזציה, וההתפתחויות והתמורות שחלו במזרח התיכון במרוצת הדורות חלפו מבלי לנגוע בהם.

התקופה שלמפני האישלאם קוראים לה המושלמים תקופת ה"ג’אהיליה" – הבערות. הערבים היו בידואים, עובדי אלילים, שבטים נודדים במדבר ערב, עוברים ממקום מרעה לשני עם עדרי צאנם, נלחמים שבט בשבט לגאולת־דם ולביזה, ופושטים על הישובים שעל גבולות המדבר לשלול שלל.

בדרום חצי־האי היו פה ושם אזורים חקלאיים, בפנים – מדבריות, ובצפון, וגם במערב אי שם מפוזרים ישובים דלילים מסביב לבארות ולמעינות המועטים. הישובים הקטנים האלה בנו ערי חומה, מגן בפני הבידואים השודדים, ואורחות גמלים היו משרכות דרכן בין הערים הללו לבין הישובים של “הסהר הפורה” המקיפים את המדבר משלושת עבריו מצפון. הערים החשובות ביניהן היו במאה השביעית לסה"נ מכּה ומדינה (שמה הקודם – יאתריב).

החשיבות העיקרית של מכה היתה דתית. העיר היתה מרכז עבודת האלילים הערבית, מרכז לעולי־רגל, להפוגה בין השבטים הלוחמים ומקלט מגאולת־דם. המקלט היה בכּעבּה, היכל קדום קטן של אבנים שחורות מזמנים קדמונים; אבן מיטיאורית המתייחשת לפי המסורת לאברהם, היתה אבן הפינה ומקובלת כאלהות הראשית החוסה על כל האלים הקטנים של השבטים מסביב. היו חדשים של הפוגה שבהם הופסקו הקרבות בין השבטים, ועולי־רגל נהרו אז למכה, לסגוד לכעבה ולחוג את שביתת הנשק המקודשת.

הערבים הפרימיטיביים, בני המדבר, אהבו את השירה, והיו רגישים לקסם הלשון הערבית. במרחק מה ממכה היה מקום עצרת־עם לחגיגות שנתיות שבהן היו מתחרים המשוררים בחריזת שירים ליריים, שירי אהבה, גבורה, קינה, שירי הלל על ראשי השבט ועל גודל מעללי השבט, או על המעלות התרומיות של המשורר עצמו. המשוררים המנצחים זכו לתשואות המון הצופים ואת יצירות האמנות שלהם היו תולים על קירות הכעבה.

אין ערוך לחשיבות הלשון הערבית בימי הופעת מחמד. הדת המושלמית היא יצירה של הלשון הערבית. מחמד שבה את לב בני המדבר בהרצותו את דבר הקוראן בעל־פה בחרוזים שהיה להם הקצב הנשגב והד השירה, ולפעמים היופי של הדמיון ורוח הרעיונות. מי יודע אם היה הנביא הערבי מצליח בהטפת אמונתו החדשה אלמלא היה קיים המכשיר המושלם של הביטוי ואילולא היו רגישים הרוח והאוזן של הערבים לקסם המליצה של הלשון.

מוּחמד    🔗

מחמד מבית האשם משבט קוריש בעיר מכה הטיף הראשון בין הערבים לאמונה באל אחד. בתימן ובמדינה היו ישובים יהודים, וכמו כן היה מספר קהלות נוצריות מפוזרות בערב. מחמד בא במגע עם היהודים, ואת הנוצרים הוא הכיר לדעת במסעיו באורחות גמלים לדרום סוריה. את יסודות תורתו הוא שאב ממקורות היהדות והנצרות. אללה הוא בורא העולם, ואין אלוהים בלעדיו. ליראיו נועדו חיי־תענוגות בגן־עדן, והכופרים סופם לגיהנם. צפוי לאדם יום הדין, שכר ועונש, ובאחרית הימים – תחית המתים.

מחמד הטיף בתחילה, בהיותו כבן ארבעים, את אמונתו לבני שבטו ולתושבי עירו. אנשי מכה התנגדו לו, בזו לו ולתורתו ורדפו אותו. מליל בריחתו ממכה למדינה, 20 ביוני 622 לספירת הנוצרים, מתחילה הספירה המושלמית, ה"הג’ירה" (ההגירה).

אחרי כשלונות ונצחונות חליפות הופצה תורתו בין יתר שבטי ערב, ובמשך אחת עשרה שנה קיבלו עליהם רוב השבטים את עול האמונה החדשה, הן ע"י הטפה בדרכי שלום, והן בדרכי מלחמה (“דין מחמד בסיף”). הוא כפה את תורתו על אנשי מכה, ואת הישובים היהודים שעמדו בהתנגדותם השמיד.

מחמד היה אחד האישים שהיתה להם השפעה בל תימחה על ההיסטוריה של התרבות האנושית. במשך ימי חייו הקצרים הוא יצר אומה מתוך השבטים המפורדים של בני המדבר, יצר דת מונותיאיסטית שהתפשטה במשך הדורות ופרשה רשתה על מאות מיליונים בני אדם, והניח יסוד לקיסרות שהקיפה מאות בשנים חלק גדול מארצות התרבות של הימים ההם. אדם ללא השכלה, יצר מחמד בשאר־רוחו ספר הנערץ עד היום ע" החלק השמיני של האנושות כהתגלמות כל מדע, חכמה ותורת־דת.

האישלאם¹    🔗

הדת המושלמית יסודה בתורת מחמד בספר הקוֹראן ולפי המסורת שנקבעה ע"י חכמי הדת והפרשנים שבאו אחריו. המושלמים מאמינים באל אחד: “אין אלוהים מבלעדי אללה, ומחמד שליח אללה” – זהו עיקרון הדת הנישא בפי כל המאמינים באשר הם שם. אללה הוא הישות הנצחית, בורא הכל, ומחמד הוא שליחו, נושא דברו למאמינים, האחרון והגדול בנביאי אלוהים. ספר הברית של המושלמים, הקוראן, הוא דבר אלוהים, גילוי השכינה. חובות הדת הן: תפלה וצום וצדקה ועליה לרגל. התפלה – חמש פעמים ביום. חודש רמדאן הוא חודש הצום; אסורה אכילה ושתיה על המאמינים מזריחת השמש ועד שקיעתה במשך כל ימי החודש. עליה לרגל – “חג'” –: כל מושלמי חייב לעלות למכה פעם בחייו. החליפים הכריזו על חובה דתית חמישית – “ג’יהאד” – מלחמת־מצוה. ה"ג’יהאד" שימש מכשיר עצום להתפשטות הקיסרות הערבית בזמנה.

משפט האישלאם – ה"שרעיה" – קובע את היחסים בין אדם למקום ובין אדם לחברו, את יחסי המשפחה, הרכוש, זכויות האדם וחובותיו, וכו'. קשר ניכר קיים בין רבות מהלכות השרעיה לתורת משה.

החליפים הראשונים    🔗

בשנה האחת עשרה לספירת ההיג’רה מת הנביא מחמד. הוא היה שליט חילוני ומיסד דת חדשה כאחד. אבל לדת שלו לא היתה כנסיה ולא כהונה. אבן היסוד שלה היה הקוראן. זאת היתה דת פשוטה, מעשית, בלתי מורכבת, נוחה להשגה פרימיטיבית של בני הטבע; לא היה אפוא צורך ביורש רוחני, מה שאין כן הכוח הפוליטי העצום שהוא רכש. הערבים, בתור מושלמים, היו לאומה תחת שלטון מחמד. ברם קשריה היו רופפים עדיין, והיה צורך בשליט חדש שיירש את מקומו. חותנו אבו־בּכּר נבחר לחליף הראשון (“חליפה”=יורש, ממלא מקום), או ל"ראש המאמינים".

עם מותו של מחמד זועזע האישלאם עד יסודותיו. רבים משבטי הבידואים שמחמד הכניע אותם וכפה עליהם את דתו, קשריהם עם האישלאם היו עדיין רופפים ומשמעת הדת החדשה היתה למעמסה עליהם. במות הנביא התחילה כפרה ופילוג בין “המאמינים” האלה; שלושה “נביאי־שקר” הופיעו ורכשו בעלי ברית במקומות שונים של חצי־האי.

כזה היה המצב בפני אבו־בכר כשהיה לחליף. פעולתו הראשונה היתה למלא רצונו האחרון של מחמד – משלחת לוחמים ערביים לגבולות סוריה. בדרך זו הוא משך אליו את השבטים הששים אלי קרב והמתאוים לביזה. ובתוך הארץ אבו־בכר הכה בפורשים ובנביאים היריבים. ראש צבאו היה חאלד אבן־אל־וליד, “חרב אלוהים”. הושמדו התובעים לכתר הנביא, הכופרים חזרו בתשובה ושבו לחיק הדת. שנה אחרי מותו של הנביא עבר המשבר באישלאם. המושלמים היו המנצחים בכל חצי־האי ערב.

כיבושים    🔗

המדבר לא זן את תושביו, השבטים הנודדים, ומזמנים קדומים היה הלחץ הכלכלי גורם להגירת שבטים שמיים ממדבריות חצי־אי ערב אל גבולות “הסהר הפורה”, ארצות התרבות שהקיפו כאגן הסהר את מדבר ערב ומדבר סוריה מצפון, מצפון־מזרח וממערב, ובני המדבר היו פושטים על ישובי הספר לשלול שלל ולבוז בז. הפלישה הערבית בהמון לארצות הקיסרות הביזנטינית וקיסרות פרס שהתחילה זמן מועט אחרי מות מחמד היתה בעצם גם היא אחד המשברים של התפרצות כלפי חוץ של אוכלוסיה שפרתה ורבתה למעלה מכפי יכולת מקורות הכלכלה המצומצמים של מולדתה. האישלאם סיפק גורמים פסיכולוגיים חדשים וחזקים לתנועה הזאת: רגש אחדות ומטרה משותפת, בטחון עצמי ומיסתיות דתית, – כל אלה העתירו על תאוות הבידואי לקרב ולשוד. גם קודם היה מוכן שודד המדבר עובד האלילים לסכן את חייו ברדיפה אחרי שלל רב; אולם עתה גן־העדן היה פתוח בפני המאמין הנופל בקרב. לא היה אפוא סיכון, אלא פרס גדול היה צפוי לו. בידי החליף עלה לאחד את השבטים הפורשים ולמשוך את לבם למלחמה בעמים זרים, במקום מלחמות פנימיות של שבט בשבט, ובכוח מאוחד הם זינקו כנגד העולם הגדול אשר מחוץ לחצי־אי ערב.

הממלכות ששלטו אז במזרח התיכון היו הקיסרות הביזנטינית, שבסיסה היה בביזנטיום (קונסטנטינופול, קושטא), במערב, והקיסרות הפרסית הסאסאנית, במזרח. שתי הממלכות האלו סבלו מחולשות פנימיות חמורות, חוץ מהמלחמות שניהלו ביניהן במשך דורות. הקיסרות הביזנטית היתה יוונית בתרבות ונוצרית אורתודוכסית בדתה. הכפירות ופילוגי הכתות של הכנסיה הנוצרית במאה החמישית והששית לסה"נ בסוריה ובמצרים הרגיזו את רוחה של האוכלוסיה הארמית (הסיריאקית) של סוריה והאוכלוסיה הקופטית של מצרים ועוררו אותן נגד השלטון הקיסרי. המסים הכבדים שרבצו על האוכלוסיה הוסיפו על מורת רוח העם. והנצרות עצמה שוב לא היתה אותו הכוח החי שהיתה לפנים: פילוגים, פלוגתות תיאולוגיות ופולחן הפסלים רוקנו את הדת הנוצרית מחיוניותה.

אף פרס היו לה כפירות ופילוגים משלה בין בני דת זורואסטר. בקיסרות שלט דיספוטיזם צבאי קשה. בעיראק הדרומית היתה להם לפרסים פרובינציה בעלת אוכלוסיה שמית שנאנקה תחת עול מיסים כבד.

אלו הן המסיבות המסייעות להסביר את ההצלחה המפליאה של הערבים כאשר התקיפו את שתי הממלכות התקיפות הללו. האוכלוסיה לא היתה נאמנה לקיסרות ולא מסרה את נפשה על הגנת הארץ מפני שבטי המדבר שפרצו לתוכה. והערבים המאוחדים תחת דגל האישלאם, מלאי מרץ עלומים ושואפי קרבות וחדורי קנאות לדתם החדשה התפרצו לתוך הארצות האלו. הם השתמשו בטכסיסים חדשים מותאמים למלחמה במדבר. המדבר היה האלמנט הטבעי שלהם; חיל הפרשים שלהם, רוכבי גמלים, היו מגיחים ממרחבי המדבר, תוקפים את מוצבי האויב, ונעלמים במדבר ללא דרך באותה הפתאומיות ומתחמקים מרדיפת צבא האויב.

בשורות טובות הגיעו אל שבטי המדבר על אודות השלל הדימיוני שיש למצוא בסוריה ובעיראק. כאן היו כל מותרות הציביליזציה העתיקה, כיבושים ושלל שלא חלמו עליהם מעולם הבידואים העניים, וכל הביזה – נשים, כסף, תכשיטים, בגדים מופלאים ואריגים יקרים – חולקה בין הלוחמים אחרי כל קרב, פרט לחומש שנועד לחליף במדינה.

ובהגיע הבשורות האלו נהרו יותר ויותר אנשי המלחמה להצטרף לחילות המאמינים. שבטים שלמים, על נשיהם וטפם, עזבו את חצי־אי ערב. סבורים שבתוך שתים עשרה השנים מאחרי מות הנביא יצאו מחצי־האי כחצי־מיליון ערבים, ומספרם הוכפל והושלש בשנים שלאחר מכן.

הכיבושים הגדולים התחילו בימי השלטון הקצר של אבו־בכר (632–634), והגיעו לשיאם בעשר השנים של חליפות עמר, במפלות שנחלו כוזראי הפרסי והקיסר הביזנטיני מידי ראש המאמינים.

הקיסרות הפרסית נחרבה כולה, ויחד עמה נכבשה ע"י הערבים הפרובינציה המשועבדת, עיראק. הקיסרות הביזנטינית איבדה את סוריה ומצרים שנכבשו ללא התנגדות של האוכלוסיות הנוצריות שלהן שמצאו את המושלמים יותר נוחים וסובלניים מהיוונים. הערים העתיקות דמשק, ירושלים ואלכסנדריה נפלו בידי הלוחמים של המדבר.

עמר אבן אל־חטאב, החליף שצבאותיו כה הגדילו לעשות, הוא אחת הדמויות הגדולות בהיסטוריה המושלמית או הערבית. בימיו הגיעה החליפות חוץ מנצחונותיה במלחמה, לשיאה הרוחני בתור תיאוקרטיה מרוכזת. באגדה הערבית נשמר זכרו של החליף עמר כמושל גדול, סמל הגבורה והצדק. בימיו גם הועלה על הכתב הקוראן שעד אז היה נמסר מפה אל פה.

הכיבושים הערביים לבשו בדרך כלל צורה כזו: על גבול המדבר נלכדו או הוקמו ערי חיל המצב, והן היו למרכזי הממשלה הערבית ולמקום מושב פקידות האדמיניסטרציה. תושבי הארץ היו פונים לשם לרגלי עיניניהם עם השלטונות החדשים והיו באים לשם לשווק את יבולם ואת הפרקמטיה שלהם. על ידם חדרה במרוצת הזמן השפה הערבית לתוך הארץ. על ילידי הארץ הלא־מושלמים הוטלו מסים, וזה גרם לריבוי מתאשלמים. ה"גרים" האלה של האישלאם הפכו להלכה לערביים ע"י התקשרותם בתור נתינים של איזה שבט ערבי. החליף עמר הצהיר כי הארץ כולה היא קנין הציבור המושלמי. הרבה קרקעות הוכרזו לנכסי המדינה, ובעליהן הורשו להחזיק בהן כאריסי המדינה נגד תשלום מסים. נוצר הבדל מעמדי גדול בין הערבים הכובשים ובין האוכלוסיה הילידה של הארצות הכבושות. אז גם ננעצו שרשי הפיאודליות בארצות הללו: ראשי הצבאות הערבים שהוענקו להם אחוזות גדולות בארצות הכיבוש השתלטו על האכרים עובדי האדמה הילידים ויצרו משטר אריסות של הקרקעות.

כל הלוחמים הערביים – לפי הסידורים שהכניס החליף עמר – נפקדו ונרשמו, ולכל אחד מהם ניתנה קיצבה שנתית משלל הכיבוש ומהכנסות המדינה. הערבים הפכו באופן זה לכת צבאית בעלת זכויות עדיפות.

כשנרצח עמר בחרה מועצה בעותמן, אחד מבני מכה, ליורשו. גברה ההשפעה של האריסטוקרטיה של מכה, ובני משפחותיהם נתמנו לפקידות גבוהה בקיסרות. פרצה מרידה ועותמן נרצח במדינה. עלי, החליף הרביעי, חתנו של הנביא, נבחר ליורשו. עלי יצא את מדינה בשנת 651 בדרכו לעיראק; מדינה חדלה להיות בירת הממלכה הערבית החדשה, ומרכז הכובד של העצמה הערבית יצא מחצי־אי ערב. במשך הדורות היו ערים אלו למושבי הממשלה ולמרכז התרבות הערבית: כאפה בעיראק, דמשק, בגדד, קורדובה בספרד, תוניס וקהירה.

בימי שלטונו של החליף עלי נתהווה הפילוג הגדול בעולם המושלמי הקיים עד היום, בין הסוניים (אורתודוכסים) והשיעיים (חסידי בית עלי). הרוב הגדול של הערבים הם מושלמים סוניים; השיעיים הם רוב מכריע בעיראק הדרומית, ומצויים הם גם בקרב האוכלוסיות של רוב הארצות המושלמיות. השושלת הפאטימית שהשתלטה במצרים במאה האחת־עשרה השתייכה לכת זו. הפרסים נמנים גם על השיעיים.

האומאיים    🔗

שלוש שושלות של חליפים משלו בעולם הערבי: האומאיים בדמשק (משנת 659 עד 750), אחריהם העבאסים בבגדד, עד כבוש הסלג’וקים, והפאטימים בקהירה (משנת 909 עד 1170). ענף משפחת האומאיים משל בקורדובה בספרד.

מוּעויה, מושל סוריה שנתמנה ע"י עותמן, היה אחיינו של החליף שנרצח, והוא נקם את נקמת דמו. פרצו סכסוכים וקרבות דמים בין עלי ומועויה; עלי ניגף לבסוף, והוא ושני בניו נרצחו. השלטון עבר למועויה שהיה לחליף הראשון משושלת האומאיים.

בדמשק יסדו הערבים את המדינה החילונית הראשונה שלהם עם שלטון מרוכז, כמתכונת הממשלה והאדמיניסטרציה שהורישה להם הקיסרות הביזנטינית.

אנשי המלחמה הערביים, שקיבלו עוד מימי החליף עמר סיוע ממלכתי, חיו תחילה במפורד מהאוכלוסיה האזרחית, היוו כעין אריסטוקרטיה צבאית והתרחקו מהחקלאות, ממסחר וממלאכות. על תושבי הארץ הלא־מושלמיים הטילו מסים כבדים שמהכנסותיהם שלמו את הסיוע לאנשי המלחמה הערביים.

המצב הזה, הלחץ הבלתי פוסק על האוכלוסיה, הפרסטיג’ה של העם השליט, ולעתים גם כפיה ממש, וגם נישואי תערובת, גרמו לכך שבמרוצת הדורות רוב האוכלוסיה של ילידי הארץ קיבלו עליהם את הדת המושלמית, והלשון הערבית היתה לשפתם המדוברת.

מחוץ לתהליך הטמיעה הזה נשארו עדות נוצריות מעטות שדבקו בדתן. אלו היו עפ"י רוב הישובים שמצאו להם מקלט בהרים של הלבנון וחופי הים התיכון וגם בארץ ההררית של צפון עיראק. אף הם נטשו במרוצת הזמן את שפתם הסיריאקית (ניב ארמי) ושמרו עליה רק כשפת הפולחן הדתי; שפתם המדוברת הפכה שפת הישוב מסביבם ושפת הכובש, השפה הערבית.

תקופת החליפים האומאיים ארכה כמאה שנה. שנות שלטונם היו שנות מלחמות. בימיהם התפשט האישלאם וערבים כבשו את כל ארצות “הסהר הפורה” אשר מצפון למדבר ערב עד לגבולות הטוירוס, ולא יכלו לחדור הלאה לאסיה הקטנה. הם פלשו למצרים ומשם עבר צבאם לארצות החוף של אפריקה הצפונית עד גדות האוקיינוס האטלנטי במרוקו (“המערב הקיצוני” – אל מוגרב אל אקצא – בפי הערבים). הבּרבּרים תושבי המערב הרחוק נכנעו לפולשים וקיבלו עליהם את הדת המושלמית, ורובם גם את הלשון הערבית (כמחצית תושבי מרוקו מדברים עד היום ברברית), והערבים התערבו עם ילידי הארץ.

צבאות הערבים והברברים עברו את מיצר גיברלטאר (השתבש מהשם הערבי “ג’בל טריק” = הר טריק, ראש הצבא הערבי) וחדרו לדרום ספרד. המלכים והנסיכים הנוצרים שמשלו במדינות שונות בספרד היו חלשים ומסוכסכים ביניהם, וניגפו בזה אחר זה בפני הכובשים, ובמשך שנים מועטות כבשו המושלמים את כל ספרד, פרט לחבל ההרים בצפון מערב, ויסדו בה ממלכה חדשה תחת שלטון חליף מבית האומאיים.

בימי החליפים שבאו אחרי מועויה חלה ירידה של החליפות האומאיית בעקב המותרות, ריבוי העבדים, חיי ההרמון המושחתים, ובעיקר בעקב הניגודים בין הערבים משבטי ערב לבין המושלמים החדשים של הצפון. גדולה היתה מורת רוחם של הנתינים על נחיתותם הסוציאלית והאיקונומית על אף תרבותם הגבוהה משל הערבים. נטל המסים שלהם היה כבד מנשוא, ובהילחמם בתוך הצבא הערבי שכרם וחלקם בשלל המלחמה היה פחות משל חבריהם הערביים.

כאשר דעך נחשול העליה של שבטי ערב פרצו סכסוכים בין האלמנטים השונים של הממלכה ומלחמות אזרחים באו בעקבותם. סכסוכי ירושה גרמו אף הם לתמוטת השלטון. בשנת 747 קמו בני משפחת העבאסים שהתייחשו על משפחת הנביא והשמידו את כל משפחת המלוכה של האומאיים.

העבאסים    🔗

בשנת 750 מוגר השלטון האומאיי, ואבו אל־עבאס עלה על כסא החליפות.

השושלת החדשה של העבאסים העבירה את מרכז הקיסרות הערבית מדמשק לבגדד, עיר חדשה שהעבאסים הקימו על גדות החידקל.

כתוצאה מחילופי הדינסטיה והבירה חלו תמורות חשובות בהיסטוריה הערבית. אחד מבני בית האומיים ששרד מטבח בני משפחתו נמלט לספרד והקים שם ממשלה חדשה שלא הכירה במרותם של החליפים מבגדד, וששליטיה אימצו לעצמם את התואר של חליף. זה היה הצעד הראשון לפיצול השלטון בעולם הערבי.

תוצאה שניה חשובה של העברת החליפות לבגדד היתה זרימת השפעה תרבותית פרסית לתוך החיים הערביים. בדמשק היתה נודעת ההשפעה הביזנטינית על הערבים, ואילו בבגדד ההשפעה היתה פרסית. השושלת החדשה היתה ערבית בשמה, אבל היא סמכה על תמיכת העמים הנתינים. העליונות הערבית נשמרה בלשון הערבית השלטת במדינה. בימי העבאסים תורגמו ספרי המדע היוונים לערבית מלשונם המקורית, או עפ"י רוב מלשון הבינים, השפה הסיריאקית (ארמית), בחסותם ובעידודם של שליטי בגדד.

בבגדד גם חדלו הערבים להיות כת שלטת מועדפת שחיתה במפורד מיתר האוכלוסיה. המהפכה שהעלתה את העבאסים לשלטון היתה מכוונת נגד הגזענות האריסטוקרטית הערבית על המשטר האומאיי. בקרב האלמנטים ששיתפו פעולה במהפכה היו לא רק ה"גרים" הלא־ערביים שעברו לאישלאם, כי אם גם ערבים מחצי־אי ערב שהאריסטוקרטיה של הצפון לא הכירה בהם כשוי־זכויות. בעקב זה קמה בבגדד חברה עירונית מעורבת. תמורה יסודית חלה גם במשטר המדינה. החליף היה למושל יחיד בלתי תלוי בכת הגזעית, שהטיל את שלטונו ע"י פקידות ובהיסמכו על צבא מקצועי מאומן.

בגדד פרחה וגדלה והיתה לבירת המזרח הערבי, למרכז התרבות הערבית, בתקופת החליפים העבאסיים. תקופת הזוהר של בגדד הם ימי החליף המהולל הארון־אל־רשיד (786–809). המסורת הלאומית על התרבות הערבית הרמה ניזונה מזהרה של התקופה ההיא. גיאות כלכלית, פיתוח סחר ים ויבשה; אניות מפרש הפליגו מבצרה בלשון ים פרס לכל קצוי המזרח, ואורחות גמלים שמו דרכן לאסיה המרכזית, עד שערי הודו וסין. סחר העמים ואוצרות המזרח והמערב נתרכז בבגדד.

התרבות הערבית    🔗

בסוריה, תחת שלטון האומאיים, התחילה פריחת תרבות הידועה כתרבות הערבית או המושלמית, תרבות שנפוצה במשך שלוש, ארבע מאות השנים הבאות בכל מערב אסיה, בצפון אפריקה ובספרד, ושהיתה לה השפעה מסויימת אף באירופה בימי הבינים.

שבטי ערב לא הביאו אתם כל מסורת של חכמה ומדע ואמנות, ושום מסורת של תרבות. תרומתם לתרבות החדשה היו הלשון הערבית ודת האישלאם,ואף הרגלים ונימוסים של אבירות פרימיטיבית של שבטי המדבר. בעולם החדש התנגשו העם הצעיר, מלא המרץ וחסר התרבות, בתושבי הארץ בעלי תרבות עתיקה. הם מצאו לפניהם תרבות היליניסטית־ארמית, או תרבות פרסית, וכדומיהן; פילוסופיה יוונית, אידיאות רומיות של חוק ומשפט, אמנות ביזנטינית, תיאולוגיה נוצרית, מסורת־דת יהודית.

נושאי התרבות החדשה – ביחוד בתקופת החליפים העבאסייים – היו לא ערבים, אלא סוריים, נוצרים, יהודים; המלומדים שבהם תרגמו מסיריאקית (דיאלקט ארמי) לערבית את ספרי הפילוסופיה הקלאסית של יוון, ואת ספרי המדע, הרפואה והמתימטיקה. עבודת התרגום נתמזגה במרוצת הזמן ביצירה מקורית בלשון הערבית בשדה הרפואה, הגיאוגרפיה והמתימטיקה. התרבות הערבית היתה פרי מזיגת כל הגורמים האלה.

השירה הערבית, ספרי המוסר והפילוסופיה, חקר הלשון הערבית והדקדוק הערבי תפשו מקום חשוב בערכי התרבות. הערבים חיבבו מאז, מימי נדודיהם במדבר ערב ועד היום, את השירה הלירית. מיטב השירה והספרות הפרסית תורגם לערבית. מספרות התקופה ההיא ידוע במערב החיבור המפורסם “אלף לילה ולילה” – צרוף של ספורי דמיון מהלשון הפרסית, מההודית, מהיוונית, מהעברית ומהפולקלור הערבי. שפת הקוראן השרתה את יופיה של הלשון הערבית על היצירות הללו. הקוראן גופו היה מקור ללימודי התיאולוגיה והמשפטים; תורת המשפט האישלאמי הושפעה מהמשפט הרומאי וממשפט התלמוד. ספרי המדע בערבית ביחוד של רפואה ומתימטיקה, שימשו תקופה ארוכה מקורות ללימודי המדעים האלה באוניברסיטאות של אירופה בימי הבינים, ומלומדים נוצרים מארצות המערב היו באים לספרד ללמוד תורה בבתי האולפן המושלמיים שם. הלשון הערבית נתנה אותותיה בשפה הספרדית, ובלימודי המדע בשפות אחרות, ע"י השאלת מונחים מדעיים בשדה הרפואה, התכונה, המתימטיקה ועוד.

מדעי הרוח של הערבים השפיעו השפעת גומלין על חכמי ישראל בארצות ערב ובספרד המושלמית. בתקופת הגאונים האחרונים והרמב"ם ואחריהם כתבו חכמים יהודים לעתים את חיבוריהם, ואף חיבורי דת ומוסר, בלשון ערבית בכתב עברי.

תקופת הפריחה של התרבות הערבית לא האריכה ימים. היא פחתה ודעכה במזרח כבר במאה האחת־עשרה. יחד עם התמוטטות השררה הפוליטית שותק גם כוח היצירה של התרבות, וקפאון השתרר מאז ועד המאה האחרונה בחיים הרוחניים של עמי ערב.

בספרד נתקיימה התרבות הערבית עד לתקופה יותר מאוחרת, עד התמוטה של שלטון המושלמים בספרד.

שקיעת הציביליזציה הערבית וגורמיה    🔗

התרבות הערבית במזרח הופיעה באופן מיסתורי, פרחה כשלוש מאות שנה, ובאופן מיסתורי חלפה עברה. חורבן וקפאון באו במהירות מפליאה אחרי תקופת הזוהר של החליפים העבאסיים בבגדד. השקיעה וההרס של השלטון הערבי והציביליזציה הערבית לא הוסברו כראוי עד עתה. כבר במאה העשירית לסה"נ ירד ערך בגדד וחליפיה. הקיסרות הערבית הגדולה החלה להתפורר. יש למנות בין הגורמים: הפילוגים הראשוניים שהרסו את האחדות הערבית, כגון הפילוג הגדול בין המושלמים הסוניים והשיעיים, והפיצול של החליפות שהתחיל בהתבדלות ספרד תחת שלטון האומאיים כאשר העבאסים מיגרו אותם במזרח; סכסוכים פנימיים בין השליטים, ובעיקר הניגודים בין הערבים לבין המושלמים ה"גרים" שלא מגזע ערבי. זוהר העלומים של השבט הערבי שהגיח ממדבריות ערב לכבוש ארצות תרבות – הועם, והעמים שקיבלו את הדת החדשה התחילו לפרוק מעליהם את עול השיעבוד הערבי. האישלאם לא ליכד יותר את כל המאמינים לגוף מדיני אחיד.

היסטוריונים ערבים מאותו זמן מסבירים: אין זאת כי אם טבוע באופי הערבי ובמסורת הערבית כוח הרסני המערער אחדות יציבה של העם. כשההיסטוריון והסוציולוג הערבי הגדול בסוף המאה הארבע־עשרה אבן־חלדוּן הירהר על התמוטטות החברה הערבית הוא פיתח את התיאוריה, בספרו “מוקדמה” – מבוא להיסטוריה –,

“שבדרך כלל הערבים אינם מוכשרים ליסד קיסרות, בלתי אם על בסיס דת, בגלל אופיים הקשה, הגאווה, הקשיחות והקנאה. בענינים פוליטיים, ביחוד, הם עם שקשה לנהוג בהם, מפני שכוונותיהם הן מתואמות רק לעיתים רחוקות, ומפני שכל ערבי מחשיב את עצמו כראוי למשול, ונדיר הוא למצוא שהאחד יסכים להיכנע לאחר, ולו יהיה זה אביו או אחיו, או ראש משפחתו…”

סופר ערבי בן זמננו מוסיף:

“עד היום אנו מוצאים אישור לדברי אבן־חלדון. האינדיבידואליזם העיקש ואי־הרצון לקבל את מרותו של חברו מצויים עדיין בכל הצבורים הערביים… אמונת מחמד וההתלהבות של הכיבושים הראשונים והתגמול הצפוי לכובשים בלמו את כוחות ההרס האלה ותרמו ליצירת קיסרות אומאיית מהפירנאים עד גבולות סין. אולם, כשוך הלהט הראשון של הדת המנצחת, התחילו שוב מתגלות החולשות שהערבים הביאו אתם מהמדבר מהתקופה הטרום־אישלאמית”.

בספרד נפל שלטון האומאיים בשנה 1091, ובמקומו הופיעו מלכויות ונסיכויות מושלמיות קטנות שהיו נלחמות ביניהן לבין עצמן עד שנכנעו אחת אחת ע"י המלכים הנוצרים. באמצע המאה השלוש־עשרה נכבשה כמעט ספרד כולה ע"י הנוצרים שכפו את הנצרות על התושבים. בשנת 1492 נפלה גרנדה, מצודת המושלמים האחרונה בספרד, ולאחר מכן בא גירוש המושלמים האחרונים מספרד.

הפאטימיים. כשהתחילה להתפורר החליפות הבגדדית הופיעו דינסטיות חדשות, מהן השושלת הפאטימית האריכה ימים, – יותר ממאתים שנה. החליפות הפאטימית היתה המדינה השיעית היחידה באישלאם. היא הופיעה בתוניס בשנת 909 ופרשה שלטונה על כל אפריקה הצפונית. בזמנם עלתה קהירה לגדולה והפכה למרכז חשוב של האישלאם. אבל גם כאן חזרה אותה ההיסטוריה של תככים ומזימות ושחיתות, והמוני העם סבלו מרעב וממגפות ומכובד המסים.

החליפות הפאטימית מוגרה בשנת 1171, בימי הצלבנים, ע"י השולטן הסוני צלאח־א-דין.

שלטון זרים    🔗

ממלכת החליפים שנחלשה מבפנים לא יכלה לעמוד בפני כובשים חדשים שבאו מהמזרח.

באסיה המרכזית פגשו הערבים בפעם הראשונה את התורכים אשר גורלם עתיד היה לקשר אותם אליהם, בצורה זו או אחרת, מאות בשנים עד שנת 1918. התורכים הראשונים האלה שהערבים באו במגע אתם היו מהענף הסלג’וקי של הגזע התורכי. תחילה היו מביאים את הסלג’וקים כשבויי מלחמה או קונים אותם בשווקי העבדים. בגלל זה נתפרסמו לאחר מכן בשם “ממלוכּים” (ז"א “קנויים”, עבדים). הודות לסגולותיהם הצבאיות יצרו אדוניהם הערביים צבא מתוכם. לא עבר זמן רב ושבטים שלמים מהם היגרו לעיראק. התפתחות החליפות לשלטון אבטוקרטי המסתמך על צבא פרופיסיונלי הביאה לידי ירידת החליף למצב של תשישות, והכת הצבאית – הסלג’וקים – היו למושלים האמתיים של העולם הערבי המזרחי שמרכזו היה בבגדד; החליף העבאסי נשאר רק כמנהיג למראית עין, בעת שהמושל הסלג’וקי קיבל את התואר שולטן. בשנת 1037 היה טוגריל הסלג’וקי לשליט בגדד. שלטון הסלג’וקיים התקיים עד בוא המונגולים.

בשנת 1216 הופיע ג’ינג’יס חאן עם צבאות הברברים המונגולים שלו במזרח התיכון, החריב את מרכזי האישלאם במזרח והפך את עריו לעיי חרבות. ובשנת 1253 הופיע שוב נכדו הולאגו בראש צבא מונגולי גדול במזרח התיכון. בשנת 1258 הוא כבש את בגדד, החריב אותה והשמיד את כל תושביה. הקיץ הקץ על החליפות הערבית.

הצלבנים במזרח    🔗

השלטון הערבי היה כבר בשקיעתו כאשר באה ההתנגשות בין הנוצרים והמושלמים במזרח. מסעי הצלב היו התגובה של אירופה הנוצרית לתוקפנות המושלמית. הגורמים היו: הרדיפות של המושלמים, התעללותם בנוצרים עולי הרגל למקומות הקדושים של הנצרות, ועוד. הקיסר הביזנטיני אלכסיוס קומניוס שהסלג’וקים פלשו לממלכתו והגיעו עד גדות ים השיש קרא לעזרה את האפיפיור אורבן השני. ב־26 נובמבר 1095 נשא דברו האפיפיור אורבן בקלרמון בצרפת וקרא למאמינים לעלות לקבר הקדוש ולחלץ אותו מידי עם הרשע.

התחיל מסע הצלב הראשון. המונים נהרו אל דגל הצלב בלהט דתי. אגב מסעם לארץ הקודש הם לא פסחו על היהודים בדרכם והשמידו קהילות יהודיות שלמות. כמאה וחמישים אלף איש, בפיקודם של נסיכים פיאודליים מאירופה המערבית, הגיעו לקושטא, ומשם עברו דרך אסיה הקטנה לערי סוריה וכבשו אותן. הם הופיעו לפני שערי ירושלים ושמו עליה מצור. ב־15 יולי 1099 כבשו את ירושלים וערכו טבח בתושביה המושלמים. הצלבנים הקימו מדינות ונסיכויות לטיניות בסוריה ובא"י ובגבולות מצרים (ממלכת ירושלים, נסיכות טריפולי, נסיכות אנטיוכיה, ועוד). עדים עד היום שרידי מצודות הצלבנים המפוזרות בכל הארץ.

כמאה שנים התקיימה ממלכת ירושלים הנוצרית. במחצית השניה של המאה השתים־עשרה הופיע צלאח־א-דין, הגבור הרומנטי בהיסטוריה של הערבים, סורי ממוצא כורדי, שהיה וזיר במצרים, והקדיש את חייו למלחמה בפרנקים (פרנקים היה השם הכללי בפי הערבים לאנשי המערב, ועד היום נשאר “פראנג’י” שם הכנוי לאירופים). בשנת 1187 נפגש חיל צלאח־א-דין במערכה עם הצלבנים בקרני חטין על יד טבריה. תבוסת הצלבנים היתה שלמה, וכל חילם, יחד עם מלך ירושלים, נפל בשבי המושלמים. האבירים הוצאו כולם להורג. במערכת חטין נחרץ גורל ממלכת הפרנקים. אחרי מצור קצר נכבשה ירושלים, ומרבית הערים של הצלבנים נפלו בידי צלאח־א-דין. נשארו בידיהם רק אנטיוכיה, טריפולי, צור וצידון ועוד מספר ערים ומצודות.

נפילת ממלכת ירושלים זיעזעה את העולם הנוצרי. מלכי אירופה התגודדו למסע צלב חדש – מסע הצלב השלישי, שהשתתפו בו פרידריך ברברוסה קיסר גרמניה, ריכרד לב־האריה מלך אנגליה ופיליפ אוגוסט מלך צרפת. אחרי מאבק עז של שנתים כבשו הצלבנים את מעוז המושלמים, את מבצר עכו. מסעי צלב נוספים מזמן לזמן קיימו את ממלכת הצלבנים עוד כמאה שנה, עד אשר בשנת 1291 הנחיל להם ביברס, שולטן הממלוכים במצרים, את המכה הסופית. מבצרם האחרון עכו נפל בידו, שרידי הצלבנים נמלטו לאי קפריסין. הקיץ הקץ על הצלבנים במזרח.

ההשפעה של הצלבנים על עמי המזרח התיכון לא היתה גדולה ביותר. במשך מאתים השנים הם לא הכו שורשים בארץ, בנו מצודות אבל לא יסדו ישובים ולא התערבו עם עם הארץ. לא היתה להם יניקת רוח ועצמה מתוך הישוב בארצות הכבושות אלא מחיילות חדשים שבאו עם כל מסע צלב חדש. ומשנידלדל אחרי ששה מסעי צלב הזרם החדש מארצות המערב, אפס כוחם במזרח ולא עמדו שוב בפני העולם המושלמי ששם מצור עליהם.

הממלוכּים במצרים    🔗

הממלוכים – חיל העבדים המורכב מגזעים זרים ושונים – כבשו את השלטון במצרים. השולטנים של חילות העבדים האלה שפכו את שלטונם בחרב ובדם והחריבו לגמרי את הארצות הערביות אשר תחת שלטונם. משנת 1250 עד 1517 הם משלו במצרים ובסוריה. השולטן הראשון ביברס מהולל בדברי ימי הערבים ;הוא הכה את הצלבנים האחרונים. וגם עצר את התקדמות המונגולים. הוא היה קנאי לדת המושלמית, והביא לקהירה שרידים ממשפחת החליפים הבגדדיים והכתיר אותם בכתר החליפות, אולם כוח פוליטי לא ניתן להם.

התורכים שהופיעו במזרח הערבי בסוף המאה החמש־עשרה הכו את צבאות הממלוכים וכבשו את סוריה ומצרים (1517).

שלטון התורכים    🔗

בסוף המאה החמש עשרה לסה"נ הופיע במזרח הערבי כוח חדש – התורכים מאנטוליה שכבשו את ביזנטיון וכוננו את הקיסרות העותומנית עם מרכזה בקושטא (איסטנבול בפי התורכים). התורכים הכו את צבאות הממלוכים, וסוריה וא"י ומצרים נפלו בידיהם בשנת 1517. השולטן סלים הראשון פרש את שלטון הקיסרות העותומנית על כל ארצות ערב והכריז את עצמו לחליף, לראש המאמינים. החליפות עברה בירושה בבית השולטנים העותומנים עד זמננו.

הערבים, והעמים שנתערבו אתם, חדלו להיות העם השליט במזרח. במשך ארבע מאות שנות השלטון התורכי השתרר קפאון בעולם הערבי. התרבות הערבית כאילו חלפה מן העולם; נשארו רק מושלמים דוברי ערבית, נתיני הקיסרות העותומנית. ארצות ערב חולקו לפרובינציות אדמיניסטרטיביות, ולאיות – ולאית בגדד, מוסול, ולאית בירות, דמשק וכו'. בראש האדמיניסטרציה, בערים הראשיות עמדו הפחות התורכים, זרים לארץ ולתושביה, שכל תפקידם היה להחזיק את השלטון ולגבות מסים כבדים, מס העשור ומסים אחרים, מהאוכלוסיה. בערי השדה משלו פקידים תורכים או שליטים מקומיים תקיפים שמצצו את לשד התושבים. שלטון התורכים שם מועקה על החיים הכלכליים של האוכלוסיה ששקעה בעוני ובבערות ובעקרות רוחנית. שחיתות מלאה את הארץ, חיי התרבות נדמו. משק הארץ הוזנח, והמדבר גבר על הישוב.

רק בסוף המאה התשע־עשרה החלה התעוררות לחיי תרבות חדשים ולשאיפות לאומיות פוליטיות חדשות, ורק בתחילת המאה העשרים באו שאיפות אלו על סיפוקן.

השפעתם וערכם של הערבים בהיסטוריה    🔗

לא ארכו ימי הזוהר של הערבים, – רק כשלוש מאות שנה למן התפרצות שבטי ערב ממדבר ערב וכיבוש המזרח התיכון, עד תמוטת שלטון החליפים. אבל רושם הופעתם בל יימחה מההיסטוריה.

“ערביזציה” של המזרח התיכון ושל צפון אפריקה; כיום ישנם כארבעים מיליון דוברי ערבית במזרח התיכון, מלשון ים הפרסי עד מצרים (ועד בכלל), וקרוב לעשרים מיליון בארצות צפון אפריקה, מגבול מצרים מערבה עד המערב הקיצוני על גדות האוקיינוס האטלנטי. כל אלה העמים (פרט לחצי־אי ערב) אינם מגזע ערבי, שכבה דקה של ערבים נתערבה בהם, הם דוברי ערבית בניביה השונים, וקוראים לעצמם ערבים.

האישלאם: הם הפיצו את הדת המושלמית הרחק מחוץ לגבולות העולם הערבי. דתם חדרה ללב אסיה, עד דרום מזרחה. אומדים כיום את מספר המושלמים בעולם למעלה משלוש מאות מיליונים, הפזורים בארצות שונות. על האישלאם נמנים העמים של קידמת אסיה, והתורכים והקוקזיים בתוכם; הטטרים ברוסיה והעמים בטורקיסטן הרוסית; עמי פרס, אסיה המרכזית ואפגניסטן; העמים הכלולים כיום במדינת פקיסטן, המערבית והמזרחית; מיליונים של מושלמים מפוזרים במלאיה, בהודו המזרחית ובאינדונזיה; וכל צפון אפריקה, ממצרים ועד מרוקו, נמנה על העולם המושלמי. אמנם יותר מ־4/5 של העולם המושלמי הזה אינם דוברי ערבית, אבל הם דבקים בדתם שהיא מורשת הערבים, ופרי ההאצלה שלהם, וחיים עפ"י רוב לפי הדוגמות והחוקים שנקבעו ע"י הקוראן.

בימי פריחת החליפות, בבגדד ובספרד, היתה לערבים השפעה מסויימת על התרבות האירופית בימי הבינים, הן ע"י ספרי המדע שלמדו ותרגמו מיון הקלסית, מפרס והודו, והן ע"י יצירותיהם הם. הם מלאו תפקיד של שמירה על גחלת התרבות הקלאסית בתקופה האפלה של ימי הבינים עד תקופת הרנסנס.

התחיה הערבית    🔗

עד מחצית המאה התשע־עשרה חיו הערבים עדיין בימי הבינים, מפגרים בשלוש מאות שנה מאחרי המערב. התרבות שלהם במזרח שהופיעה באופן מיסתורי ופרחה כשלוש מאות שנה חלפה עברה. מרכזי התרבות הערבית, בגדד ודמשק, נהרסו עד היסוד. שתי הערים התאומות, מקורות האישלאם, נשארו שוממות בקדשיהן האפלים, הן והשבטים הנודדים אשר סביבן. הציביליזציה הערבית בספרד נחרבה לגמרי. במשך תקופה ארוכה של מאות שנים לא היתה ציביליזציה ערבית קיימת. חיי הערבים התאבנו מבחינה סוציאלית ורוחנית. הכרה לאומית כללית וערכי תרבות משותפים כמעט לא היו במציאות. אובסקורנטיזם מורד־אור שלט בדת. מיליוני ערבים, מפוזרים ומפורדים, נתונים תחת שלטון זר, היו שקועים בעוני ובבערות, נחשלים ונטולי כוח יצירה.

המגע הראשון של הערבים עם המערב בא בעקבות המשלחת הצבאית של נפוליון למצרים. זאת לא היתה רק פלישה צבאית, כי אם גם חדירה קולטורית של המערב לתוך המזרח המיסתורי. אחרי פינוי החיל הצרפתי השתלט על מצרים מחמד עלי, קצין אלבני בשרות צבא השולטן התורכי. הוא ובנו איברהים פחה, במשך ארבעים שנות שלטונם, יצרו מגע עם אירופה, קירבו את מצרים לתרבות המערב. מצרים נשארה רק באופן סמלי תחת ריבונותו של השולטן התורכי.

המזרח החל לבוא במגע עם המערב. חברות מיסיון נוצריות פתחו בתי ספר צרפתיים, אמריקניים ואנגליים בליבנט ובמצרים. נוסדו בתי־דפוס, ומדעי המערב התחילו לחדור לבין הנוער הערבי. ע"י משא ומתן מסחרי עם מדינות חוץ הכירו הערבים יושבי ערי החוף בליבנט לדעת את דרכי חייהם של האירופיים.

החלה התעוררות בעולם הערבי. יסוד הקולג' האמריקני בבירות (בשנת 1866 – “הסורי הפרוטסטנטי”) – האוניברסיטה האמריקנית המהוללת במזרח התיכון, והאוניברסיטה הצרפתית של סט. ז’וזף, עודדו את תחית התרבות הערבית. הנוצרים של לבנון היה להם התפקיד הראשי בתחיה של הלשון הערבית הקלאסית ובסיגולה לצרכי ולערכי התרבות המערבית. הופיע מעמד קטן של אינטליגנציה ערבית שהושפעה מהקולטורה של המערב, בעיקר מסיסמאות השיחרור של התנועות הלאומיות של הימים ההם.

למצרים, שהיתה אז תחת ממשל אוקופציה בריטית, נהרו ערבים משכילים מסוריה ומהלבנון, פיתחו בה עתונות ערבית חפשית וספרות ערבית שהיתה להן השפעה מרובה על הנוער הערבי אשר בתוך גבולות הקיסרות העותומנית. אגודות לאומניות חשאיות קמו בתחילת המאה העשרים בארצות ערב שונות. שאיפתן היתה תחיה לאומית, שיחרור פוליטי של עמי ערב, וכמטרה סופית, איחודם למדינה ערבית גדולה.

המהפכה בתורכיה בשנת 1908 עוררה תקוות רבות בקרב הערבים הלאומנים. הם קיוו כי עם נפילת שלטון העריצות של עבד אל חמיד בתורכיה תינתן חרות לעמי ערב. ואמנם הוכרז שויון כל הגזעים בקיסרות העותומנית והובטחה לערבים השתתפות בפרלמנט ובממשלה. אולם חיש מהר נתאכזבו מרה הערבים. התורכים הצעירים, מחוללי המהפכה בתורכיה, היו קנאים לריכוז השלטון במדינתם על יסודות גזעניים ודיכאו כל תנועה לאומית ספרטיסטית.

התנועה הלאומנית הערבית הצעירה ירדה למחתרת, נוסדו אגודות חשאיות, שהשתתפו בהן גם קצינים ערביים מהצבא התורכי. לפני פרוץ מלחמת העולם היה להם כינוס בפריז שלקחו בו חבל בעיקר צעירים, מושלמים ונוצרים, מהאינטליגנציה הערבית שבסוריה ובלבנון.

הרדיפות על נושאי התנועה הלאומית הערבית התגברו בשנות מלחמת העולם הראשונה, כשג’מאל פחה, מפקד הצבא התורכי בסוריה, הוציא להורג בבירות כשלושים מחברי המחתרת הערבית.

“המרד הערבי”    🔗

הקיסרות העותומנית החלה מתמוטטת בתחילת המאה העשרים. מעצמות אירופה מצפות לגסיסת “האדם החולה” של אירופה ומתכננות את חלוקת הירושה. השעה הגורלית של המזרח התיכון הגיעה כשפרצה מלחמת העולם ותורכיה נצטרפה לגרמניה במלחמתה במעצמות ההסכמה.

בחצי־אי ערב לא היה השלטון העותומני איתן מעולם. הנסיכים והשיכים המקומיים נהנו בפועל מאבטונומיה, או אף היו בלתי תלויים מהממשלה המרכזית. ראשי השבטים בחופי ערב המזרחיים והדרומיים כרתו במחצית השניה של המאה התשע־עשרה בריתות חסות עם ממשלת בריטניה. בנג’ד, בלב חצי האי, שלט ראש התנועה הוהאבית, כת מושלמית אדוקה וקנאית, עבד אל עזיז אבן־סעוד (אח"כ מלכה של ערב הסעודית) שנהנה מתמיכת הבריטים.

את היזמה להתקוממות נגד התורכים לקח בידיו בערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה חוסין, השריף של מכה (אביהם של המלך הירדני עבדאללה ופיסל הראשון מלך עיראק). חוסין, מבית האשם, שהתייחש על משפחת הנביא מחמד, חי שש־עשרה שנה כשבוי פוליטי, או כבן תערובת, בקושטא. כשהועד של “אחדות וקידמה” (התורכים הצעירים) עלה לשלטון בשנת 1908 החזירו אותו לחצי־אי־ערב להיות השריף של מכה ושומר המקומות הקדושים של האישלאם. חוסין היה איש ערום, בעל אמביציות גדולות; הוא ניסה להשתלט על שבטי החיג’אז ולהיות לכוח פוליטי בחצי־אי ערב. פעולותיו עוררו חשדות בקרב השלטונות העותומניים ומתיחות נוצרה ביניהם. חוסין שלח אז בחשאי, בראשית 1914, את בנו עבדאללה לקהירה לתהות אצל לורד קיצ’נר, הנציב הבריטי, אם בריטניה תבוא לעזרתו במקרה של סכסוך גלוי בינו ובין התורכים. התשובה לא היתה מעודדת, כי בריטניה היתה עדיין הידידה המסורתית של תורכיה.

שעתו הגיעה כשפרצה מלחמת העולם ותורכיה הצטרפה בנובמבר 1914 לשורות המדינות הנלחמות בבריטניה. האנגלים לא זלזלו בשום בעל ברית. מרד הערבים היה יכול להיות להם לתועלת במערכת המלחמה שלהם במזרח התיכון. חוץ מזה מרידה שבראשה יעמוד אדם בעל השפעה גדולה ביותר בעולם האישלאם עלולה היתה לשמש משקל נגדי יעיל כלפי הכרוז שהוציא החליף – השולטן התורכי – לכל המושלמים להתנדב למלחמת מצוה – ג’יהאד – נגד הבריטים.

השריף בא במגע עם הלאומנים הערביים בסוריה ובעיראק, וניהל מו"מ של מיקוח ממושך, כבא כח הערבים, עם סיר מק מהון, הנציב הבריטי במצרים, על הגמול שיקבלו הערבים בעד השתתפותם במלחמה בתורכים. ידועה בנידון זה חליפת המכתבים בין חוסין ומק מהון.

חלומם של הלאומנים הערבים היה ממלכה ערבית ממזרח לסואץ, שתאחד את חצי־אי ערב עם סוריה והלבנון וא"י ועיראק, בדומה לקיסרות האומאיית או העבאסית. חלום זה לא ניתן להגשמה בשנת 1918, כי השטחים שדובר בהם היו גדולים ועצומים מאין קשר ביניהם; היו קיימים הבדלים עצומים בין חצי־אי ערב והארצות הערביות אשר מצפון לו. ערב, עם שבטיה הנודדים, לא נשתנתה הרבה מאז ימיו של מחמד. היא היתה במצב תרבותי של ימי־הבינים והשפעות המערב לא נגעו בה כלל, בשעה שסוריה ועיראק היו להן דורות רבים של תרבות עירונית מאחוריהן, ולסוריה וללבנון היה מגע עם המערב, והלאומנים הסוריים לא העריכו את חוסין ממכה כראש המדינה הערבית הגדולה העתידה לבוא.

אולם חוסין היה היחידי אשר בגלל המדבר החוסה עליו ובגלל ריחוק המקום החוצץ בינו לבין התורכים היה במצב שיכול היה להתגרות בתורכים, בשעה שהלאומנים בסוריה ובעיראק, הנתונים תחת השלטון המרכזי התורכי ובתנאים של מצב המלחמה, היו חסרי ישע. וחוץ מזה התנועה הלאומנית בסוריה לא נפוצה היתה אז באוכלוסיה, אלא הצטמצמה בחוגי האינטליגנציה, בה בשעה שחוסין יכול היה למשוך לצידו רבים מאנשי השבטים הששים אלי קרב ושוד.

הסכם נחתם בין נציג בריטניה וחוסין בינואר 1916, והמרד בחצי־אי ערב פרץ באותה שנה. אולם המרד לא התפשט בארצות הערביות האחרות. הדיקטטורה הצבאית התורכית בהן היתה חזקה, האוכלוסיה המושלמית בכללה נשארה פסיבית, או אף נאמנה לתורכים בני אמונתם.

חוגים פרו־ערביים באנגליה יצרו אגדה מסביב ל"מרד הערבי" והגזימו את ערכו. לורנס, קצין הקשר הבריטי עם המורדים, היה לגיבור רומנטי – “לורנס איש ערב”. תעודתו של לורנס היתה לקיים את נאמנותם הרופפת של השבטים הערביים למרד ע"י שפע זהב אנגלי שהזרים לתוך כיסיהם של ראשי השבטים.

הערבים ניהלו פעולות הטרדה בעורף האגף השמאלי של חיל התורכים שנלחם בצבא הבריטי. רושם המרד על מהלך המלחמה לא היה ניכר כלל. הערבים לא נפגשו פנים אל פנים עם הצבא התורכי, רק פה ושם היו הטרדות וחבלות לאורך מסילת הברזל החיג’אזית העוברת במדבר, ובסוף המלחמה אחרי שצבאות הגנרל אלנבי הנחילו מפלה לחיל התורכים בדרום ארץ ישראל והתקדמו צפונה, הרסו הערבים כמה גשרים והתנקשו ברכבת צבא תורכית בעבר הירדן. ובהגיע חיל אלנבי עד שערי דמשק, והתורכים היו בעצם בריחתם צפונה, נתעצרו הבריטים ולא נכנסו ראשונים לבירת סוריה עד הגיע חיל הבידואים, ואז בויים “אקט היסטורי” – דהירת פרשים ערביים עם פיסל בן חוסין בראשם, לתוך רחובות דמשק – כבוש דמשק ע"י חיל ערבי!…

המדינות החדשות    🔗

עם תום מלחמת העולם הראשונה בנצחון בעלות הברית הוכרחה תורכיה לוותר על הפרובינציות שלה המאוכלסות עמים דוברי ערבית ועל הרבונות הסמלית שנשארה לה על מצרים. המועצה העליונה של בעלות הברית בסן־רמו (1920) טיפלה בחלוקת ארצות ערב שנותקו מהקיסרות העותומנית. עוד לפני המלחמה, בשנת 1912, כשמעצמות ההסכמה, בריטניה וצרפת דנו בירושת “האדם החולה” של אירופה (תורכיה), נחתם הסכם ביניהם (הסכם סייקס־פיקו"), ולפיהו הסכימו לחלוקת ארצות ערב אשר מצפון לחצי־אי ערב לאזורי השפעה בריטיים וצרפתיים:

הלבנון וסוריה (כולל אזור מוסול) היו עתידים ליפול בחלקה של צרפת, עיראק ועבר הירדן – בחלקה של בריטניה; ארץ ישראל (פלשתינה), לפי הסכם ראשון זה, נועדה להיות תחת משטר בינלאומי. בליבנט,אזורי החוף של סוריה והלבנון נועדו לבוא תחת אדמיניסטרציה צרפתית ישירה, ומדינה ערבית עצמאית, תחת חסותה של צרפת, תוקם באזורים הפנימיים הנחשלים של סוריה.

המעצמות בעלות הברית חילקו את הפרובינציות הערביות של תורכיה בהתאם לכך: צרפת קיבלה את המנדט על סוריה והלבנון. בריטניה קיבלה את המנדט על ארץ ישראל, עם התחייבות להקים בה בית לאומי יהודי לפי הצהרת בלפור שניתנה בשנת 1917 (יותר מאוחר קרעה בריטניה את עבר הירדן מא"י ויצרה בה מדינה ערבית חדשה). בחצי־אי ערב, שהיה גם קודם קשור קשר רופף עם תורכיה, נתקיימו שלוש מדינות ערביות, חיג’אז, ערב הסעודית ותימן.

על חרבות הקיסרות העותומנית קמו שבע מדינות ערביות, ומחוצה להן ארץ המנדט של ארץ ישראל. כשמונה מאות שנה למן נפילת קיסרות החליפים, ואחרי מאות בשנים של שיעבוד לשלטון זרים, נכנסו הערבים לתקופה חדשה בהיסטוריה שלהם.

 

ב. מדינות ערב    🔗

המבנה הסוציאלי    🔗

חבלי הלידה של המדינות החדשות היו קשים. נוצר יחס עוין של הערבים לארצות המערב, לבריטניה ולצרפת. ההסדר של המנדטים איכזב את הערבים: הדעה המוסכמת בין הערבים היתה כי בריטניה “רימתה” אותם תחת ה"עזרה" שהושיטו לה הערבים בנצחונה על תורכיה, – הם לא קיבלו את השכר המגיע להם. בתקופת המעבר בין שתי מלחמות העולם נתקיים מאבק קשה, התחוללו מהפכות ומרידות, עד שהמדינות הללו פרקו מעליהן את חסותן או את המנדטים של המעצמות של המערב, והשיגו את עצמאותן המלאה והיו לממלכות או לרפובליקות רבוניות.

המדינות הערביות ניסו לסגל לעצמן את צורות החיים הפוליטיים של המערב, מנהיגיהן דגלו בשם אידיאלים דמוקרטיים, עמי העולם התרבותי קיבלו אותן כחברות שוות באירגון האומות המאוחדות. ברם, עדיין לא היה בכוחן של המדינות הצעירות להסתגל למאה העשרים, כי צורות השלטון המודרניות זרות הן למנטאליות של עמי המזרח ואינן מתאימות בד בבד למצב תרבותם ולמבנה הכלכלי והסוציאלי שלהם.

חולשה אורגנית טבועה במבנה החיים הערביים. גילוייה הם: עוני ובערות של המוני העם, משטר פיאודלי בבעלות האדמה ובניצול עובדי האדמה, השתלטות בעלי החזקה התקיפים על העם, שחיתות בפקידות הממשלה, מורשת המשטר התורכי, מאבק המפלגות והכנופיות הפוליטיות על השלטון והעדר משמעת צבורית – ואולי בכלל המנטאליות המזרחית זרה מעיקרה לציביליזציה של המערב.

אף האישלאם חוצץ בין המזרח והמערב. האישלאם קופא על שמריו ואינו נתון להשפעת הזמן החדש. ההשפעה התיאוקרטית על המדינה, קנאות דתית, שנאת זרים (“הכופרים”), הכלאת האשה ובידודה, חוקי ה"שרעיה" המיושנים, – כל אלה הם גורמים הבולמים את התפתחותם של העמים הערביים ברוח התרבות של המאה העשרים.

זעזועים פוליטיים הקשו על הצעדים הראשונים של המדינות המשוחררות הללו. במשך תקופה קצרה אירעו בהן מהפכות והפיכות צבאיות וחילופי שלטונות שמוטטו את יציבותן. עלית מדינת ישראל על הגדה המזרחית של הים התיכון, שנטעה נטע זר בתוך העולם הערבי, השפיעה גם היא על כל מהלך החיים הפוליטיים במזרח התיכון, והמפלה שנחלו מדינות ערב בתקפן את מדינת ישראל החדשה, בשנת 1948, תרמה אף היא לזעזועים ולמצב אי־היציבות בתוך המדינות האלו. האיבה לעם ישראל ששב למולדתו, וההסתה והאיומים במלחמה – “סיבוב שני” – במדינת ישראל הצעירה משמשות מעצור להתקדמות ארצות ערב ואמצעי בידי שליטיהן להסיח דעתם של בני עמם ממצוקתם הכלכלית ומשיעבודם הסוציאלי.

סופר ערבי (נוצרי)² המשקף את הדעות והלך הרוחות של האינטליגנציה הערבית נותן תמונה שונה של האורות והצללים בהתפתחותן של המדינות הערביות החדשות:

"ברבע המאה שעברה בין שתי מלחמות העולם נתהוו תמורות מרחיקות לכת בעולם הערבי. ראשית ההכרה הלאומית המשותפת לכל עמי ערב, אחרי שהצליחו להשיג את שאיפותיהם הלאומיות, ושנית, המגע של החברה הערבית החדשה עם העולם של אירופה ואמריקה.

השנוי הזה נותן אותותיו בכל תופעות החיים, – הסוציאליים, התרבותיים, הרדיו, הקולנוע והתעופה הם שלישיה שסילקו את המעצורים על דרך הקידמה. היתה התפתחות רבה של החנוך ושל העתונות הערבית, העתונות, על אף מגרעותיה של קסינופוביה (שנאת זרים) והתרברבות לאומנית, סייעה לקשר את ארצות ערב עם המרכזים של התרבות העולמית. חינוך הנשים עשה צעדים גדולים קדימה בתוך המעמדות הבינוניים. הבנות הערביות המושלמיות התחילו להכנס אל האוניברסיטאות, יחד עם הבנים. בערי מצרים, א"י, הלבנון ועיראק חיי משפחה תרבותית מושלמית מהמעמד הבינוני התחילו מתקרבים לאורח חיי המערב. ריבוי נשים חדל כמעט לגמרי בתוך המעמד הזה. רבות מן הנשים הסירו את הצעיף (אם לא לגמרי בפומבי, על כל פנים בהזדמנויות בלתי־פורמליות) ומופיעות בחוץ עם בעליהן ונוהגות בחיי חברה קוסמופוליטיים רגילים. הבית והמשפחה באו במקום ההרמון.

בשדה הכלכלה – ההתפתחות החשובה ביותר היה גילוי הנפט בעיראק, בערב הסעודית בכווית ובחבלים אחרים של חצי־אי ערב, וכמו כן במצרים, ויסוד תעשיה ענקית (שפיתחו אותה חברות קונצסיות הנפט האמריקניות והאירופיות) לתפוקת הנפט, להעברתו בצנורות דרך המדבר לחופי ים התיכון, לזיקוק הנפט ולמשלוחו לשווקי העולם. ההתפתחות המלאה של התעשיה הזו שהביאה עושר לא יתואר לכמה מארצות ערב נשלמה רק אחרי המלחמה, אבל היא התחילה עוד מלפני 1939. היא הכניסה למדינות ערב השפעות מערביות, ומאידך הן רכשו חשיבות איקונומית חדשה בעיני העולם כולו".

ברם, מוסיף הסופר:

"הקידמה הכלכלית והתרבותית הזו הצטמצמה בתוך השכבות העליונות והבינוניות של החברה גרידא – בעלי האחוזות, הסוחרים, פקידי הממשלה והמעמד של המקצועות החופשיים. המוני העם, הן עובדי האדמה והן הפועלים בערים, עושי המלאכה העסוקים בעבודות המסורתיות, או העובדים בתעשיות המודרניות שהחלו להתפתח – עדיין חיים הם בעוני רב, בבערות ובדחקות. מרבית הקרקעות (ביחוד במצרים ובסוריה) שייכות לבעלי האחוזות הגדולות, משפחות עתיקות שהן כעין אריסטוקרטיה פיאודלית. הכנסות הפלחים ושכר הפועלים הם ירודים ביותר, שרותי הבריאות והחינוך העומדים לרשותם הם זעומים, והשפעתם הפוליטית היא כאין וכאפס.

ישנן התחלות של איגודים מקצועיים במצרים, בא"י, בלבנון, בסוריה ובעיראק, וישנן גם מפלגות פוליטיות חדשות המושפעות ממדינות קומוניסטיות, סוציאליסטיות או פאשיסטיות מאירופה, המופיעות בתכניות של ריפורמות סוציאליות וכלכליות. אבל המפלגות הישנות. – כגון ה"ואפד" במצרים, ה"גוש הלאומי" בסוריה,– עדיין הן בעלות החזקה ובעלות ההשפעה. הן נוצרו בזמנן כלוחמים על החרות הלאומית נגד כוחות הכיבוש הזרים והמדינות ה"קולוניאליות" של מעצמות המערב. שאיפתן היתה עצמאות ולא ריפורמה סוציאלית; סיסמתן – לאומניות רגשנית שבשעת משבר איגדה את בעלי האחוזות, הסוחרים, בעלי המקצועות החופשיים, אכרים ופועלים נגד המעצמות ה"קולוניאליות". ולמעשה, הודות לסיסמאות הפטריוטיות והרגשניות היו אנשי המעמדות השליטים לעתים קרובות למנהיגי ההמונים ועלה בידם להטות את רוגז האכרים והפועלים כנגד הצרפתים והבריטים ולהסיח דעתם ממצוקתם הסוציאלית".

הערים    🔗

בערי הליבנט ובמקצת גם בעיראק, נתהוו בדורות האחרונים שינויים בצורות החיצוניות של החיים, תופעות שאולות מתרבות המערב. בין הנוער הנוצרי, בעיקר בלבנון ובא"י, היה אף נפוץ הדיבור בשפה הצרפתית, ואף שמות פרטיים בצרפתית. ברם הגילוי החיצוני של תרבות מערבית לא שינה בהרבה את המבנה היסודי של החברה העירונית המושלמית. המזרח נשאר רחוק מן המערב וזר לערכי התרבות שלו. סדרי המשפחה הפטריארכליים של המושלמים לא נשתנו. מצב האשה נשאר כמו שהיה לפני דורות.

המעמד הסוציאלי השליט הם משפחות האפנדים, בעלי האחוזות ועתירי הנכסים העירוניים. מתוכם היו מתמנים בתקופות שלטון התורכים ובתקופות שלטון המנדטים פקידי הממשלה, ראשי הערים, ראשי הדת, השופטים, גובי המסים, חוכרי מס העשור, וכדומיהם. גם כיום האינטליגנציה הערבית, ועסקני המפלגות השונות וצירי הפרלמנטים הנאבקים על השלטון במדינות ערב החדשות, הם בני אותו המעמד התקיף.

המוני העם בערי המזרח נמצאים תחת השפעתם של החוגים השליטים. הקנאות לדת המושלמית והסיסמאות הלאומניות משמשות תריס בפני השפעות של תרבות המערב. אין מעמד אינדוסטריאלי או סוציאלי בינוני, ואין פרולטריון עירוני מאורגן. תנועות פועלים הן רק בתחילת לידתן.

הכפר    🔗

הכפר הוא היסוד השמרני ביותר במבנה האוכלוסיה של המזרח התיכון. הוא אינו משתנה במשך הדורות, אינו מושפע מחליפות המשטר ומהשנויים במצב המדיני של הארץ, הכפר נושא את עצמו בתוך תחומיו.

תושבי הכפרים הם רוב מנינם של המדינה. עיקר כלכלתם גידול תבואות, חיטה ושעורה בשדות בעל, דוחן ותירס בשדות שלחין, וגידול צאן ובקר. מקומו של הכפר תלוי בשכיחות מים. דרושים גשמים מספיקים לגידול תבואות החורף, ומקורות מים מספיקים לשתיה לאדם ולבהמה. במקומות שיש בהם עודף מים מגדלים עצי פרי, תאנים, משמשים, גפנים, ובאזורים מסוימים – תפוחי זהב, רמונים. בעמקי הנהרות או בנוי־מדבר, – מקום שנמצאים נחלים, – צפופים כפרים אף במקומות שמועט בהם מפל הגשמים; התבואות גדלות ע"י השקאה.

האדמה היא יסוד הכלכלה של המדינה, אבל בעלות הקרקע היא מסובכת, שרשיה נעוצים בחליפות ההיסטוריה של המזרח התיכון והיא מטביעה חותמה על כל מבנה המדינה. ברוב ארצות המזרח התיכון שוררים עדיין חוקי נכסי דלא־ניידי העותומנים, המושתתים על יסודות הדת המושלמית, עם שנויים לפי כל ארץ וארץ.

משטר הקרקעות    🔗

הקרקעות מחולקות לארבע סוגים:

1. אדמת מוּלכּ. היא קנין פרטי. בעל הקרקע משלם את המסים המוטלים עליו או את המעשר מיבולה, אבל יכול לעשות בה כרצונו, למכרה, להחכירה ולהורישה למי שירצה. רבות מאדמות אלו הוענקו לראשי שבטים או לאנשי המלחמה בעת הכיבוש הערבי או אחריו, או ניתנו, או לוקחו, ע"י ראשי שבטים תקיפים בזמנים שונים במחיר הגנתם על הכפר.

2. אדמת מירי, או אדמת האמיר – ראש המדינה. אדמה זו שייכת בפרינציפ למדינה, אלא שהאנשים המחזיקים בה ומעבדים אותה יש להם זכות חזקה והנאה, עם רשות למכרה או להחכירה או למשכנה. אדמה זו עוברת בירושה ליורשים הטבעיים, אבל אין בעליה יכולים להוריש אותה לזרים. לא עיבדו אותה בעליה, או לא בנו עליה, או לא נטעו עליה, במשך שלוש שנים, או כשאין יורשים אחרי מות בעליה – האדמה נעשית “מחלול” וחוזרת למדינה.

3. אדמת ואקף – אדמות הקדש, שהקדישו אותן בזמנו לצרכים ידועים וקבועים, דתיים או של צדקה, או כנכסי־ברזל של משפחה. בנכסי הוקף במדינות ערב מרוכז רכוש גדול של נכסי דלא־ניידי, בקרקעות ובבתים, בערים לרוב וגם בכפרים.

4. אדמת מוּשע (שתופית). ברוב הכפרים הערבים אדמת הכפר המעובדת היא מסוג “משע”, בלתי מחולקת, שייכת במשותף לכמה משפחות, לפעמים לעשרות ולמאות אנשים המשתייכים ל"חמולה" – צאצאי מטה־משפחה אחד. לכל אחד מהם חלק בלתי מפורד ובלתי מסומן בקרקע כולה, חלקים שנתפצלו בעברם בירושה מדור לדור. לפני מנהגי המקום מחלקים את האדמה מחדש אחת לשנה או לשלוש שנים או לחמש שנים, וכל אחד נוטל את חלקו, שטח מסומן מאדמת ה"משע" במקומות שונים בכפר. כמובן, במצב זה אין הכפריים מעונינים להשביח את אדמתם.

רוב הקרקעות מחוץ לכפרים הם “מוואת” – קרקע מתה, שאין לה בעלים, במרחק של מיל וחצי לפחות מעיר או מכפר, כלולים בזה הרים, אדמות טרשים, חולות, שדות מרעה שאינן קנין הכפר, או שאין לשום איש חזקה עליהן. אסור להתישב על אדמת “מוואת”, להחזיק בה או לעבדה, בלי רשיון הממשלה. אדמת “מוואת” מעובדת ברשיון הופכת ל"מירי", ושטר קנין ניתן למחזיק בה ע" משרד הקרקעות.

“מתרוכה” – עזובה, קרקע המשמשת לצרכי הכלל, כגון דרכים, שדות מרעה של הכפרים, גורן וכפר דישה של הכפר, מקומות תפלה, שווקים וכדומה.

ישנן כפרים רבים שבהם מרבית האדמה, או חלק גדול הימנה, שייכת לבעלי אחוזות עשירים היושבים בערים והפלחים עובדים עליה כאריסים לפי שיטת ה"חומש" – חמישית היבול לבעל האחוזה. האדמה מעובדת באופן פרימיטיבי, היבול משאיר לפלח, אחרי תשלומי המסים, העשור לממשלה והחומש לבעל האחוזה, רק את המחיה הדרושה לכלכלת משפחתו עד הקציר הבא. עובד האדמה חי חיי עמל ודחקות, משועבד לבעלי האחוזות וכורע תחת משא חובות כבדים לנושכי נשך מבין האפנדים והסוחרים העירוניים.

במצרים כמחצית הקרקעות של המדינה הראויות לעיבוד שייכות למעמד מצומצם של בעלי אחוזות, משעה שמיליונים אכרים אין להם די אדמה לכלכלת משפחותיהם. (ראה “מצרים”).

הבּדוּאים    🔗

הבדואי הוא יצור אנוש שהסתגל לחיי המדבר הקשים.

חצי־אי ערב כמעט כולו מדבר, עם רצועה צרה של אדמת ישוב בהיקפו. בני ערב קורין לארץ מגוריהם אי, מפאת היותה מוקפת ימים משלושת עבריה ומדבר חול מעברה הצפוני. האוכלוסיה כולה של חצי־האי אינה עולה לפי אומדנא של 10 מיליון נפש.

הבדואי, כאבותיו לפנים, חי באהלים עשויים משער עזים או גמלים, ורועה את צאנו באותם נוי־המרעה. גידול צאן וגמלים, ציד ופשיטות, הם משלח ידו. עבודת האדמה, מסחר או מלאכה, הם תעסוקות נחותות שהן למטה מכבודו. אכן אין הרבה אדמה ראויה לעיבוד; בנאות המדבר הפזורים והמבודדים ישנם עצים, עצי תמר ועצי פרי. אבל הארץ בכללה היא חרבה,האדמה מלחה, אין נהרות, רק פה ושם נחלים (ואדי) אשר מימיהם נידלדלו ואפיקיהם חרבו אחרי שטפונות מועטים.

חיי הבדואים לא נשתנו מאז ימי קדם, – מלחמה עקשנית לו בטבע.

תמרים וחלב ובשר גמלים הם עיקר מזונותיו.

הגמל הוא מתנת אלוה של הבדואי, הוא “אנית המדבר”, הוא זן אותו, הוא שותה את חלבו ואוכל את בשרו ואהלו נעשה משערו, והוא גם אמצעי־החליפין שלו בסחר בין השבטים והישובים. עשרו של הבדואי נערך לפי מספר הגמלים אשר לו או למטה משפחתו.

הסוס הוא בהמת המותרות של שבטי המדבר. רכוש בסוסים – סמן לעשרו של השבט. מהירותו של הסוס חשובה להצלחתן של הפשיטות על הישובים או על השבטים הזרים.

מלחמה לבדואי עם הישוב מימי קדם. הפשיטות, לשוד ולבזה הן משלח ידם של השבטים הנודדים וצורך הקיום שלהם לפי התנאים הכלכליים השוררים במדבר. פושטים על אויביהם, על ישובי הספר או על שבטים חלשים, למלחמה על המים ועל המרעה.

לעומת זאת הכנסת אורחים, אף לאנשים שלא מבני שבטם היא אחת המידות התרומיות של הבדואים שנתקדשה מימי קדם: האורח שבא לחסות בצל קורתם, נהנה מחסותם, אסור לפגוע בו או להסגירו בידי אויביו.

הבסיס של החברה הבדואית הוא מטה המשפחה. כל אוהל הוא משפחה, אהלי המחנה מהוים את מטה המשפחה. קבוצת המטות הקרובים מהוים את השבט. חברי מטה משפחה נחשבים כשארי בשר, בני משפחה אחת. האוהל ואשר בו הם קנין פרטי, אבל המים, המרעה והאדמה הניתנת לעיבוד, הם רכושו המשותף של השבט.

הנאמנות לשבט היא ללא גבול וללא תנאים. השיך הוא ראש השבט, אבל כרגיל אינו מושל יחיד; לימינו עומדת מועצת זקני השבט, ראשי מטות המשפחות.

בן ערב הוא גאה על יחוסו, על יחש משפחתו, על טהרת דמו, על חרבו וסוסו, וביחוד על אבותיו האצילים. מגילת היחשים שלו מגיעה לפעמים עד אדם הראשון. האומה הערבית היא האצילה באומות, בני ישובי התרבות הם נחותי דרגה בעיניו.

עיראק    🔗

כיום ממלכה ערבית. שמה הקדום מסופוטמיה (ארם נהרים) – על חרבות ממלכות אשור ובבל והקיסרות העבאסית של ימי הבינים. היתה פרובינציה נידחת בממלכה העותומנית, מנותקת מיתר ארצות ערב ע"י מדבר סוריה המפריד ביניהן, ארץ נחשלת, דלת אוכלוסיה, שהמדבר מרובה בה על הישוב. בשלוש הולאיות העותומניות של עיראק, בצרה בגדד ומוסול, היו ישובים דלילים של מושלמים־שיעיים ושבטים נודדים בדרום, מושלמים־סוניים בבגדד ובמחוזות המרכזיים, ושבטי כורדים ועדות שונות, נוצריות ואחרות, בארץ ההררית של ולאית מוסול בצפון.

חיל הבריטים – משלחת צבאית מהודו הבריטית – כבש את הארץ מידי התורכים במלחמת העולם הראשונה, והבריטים הקימו בה אדמיניסטרציה בריטית כפופה לממשלת הודו הבריטית.

בעיראק לא היתה קיימת תנועה לאומנית ערבית בימי המלחמה. אחרי גמר המלחמה נשתנה המצב. קוי התחבורה עם סוריה חודשו, מנהיגים לאומנים חזרו, עתונים הופיעו, ומעבר למדבר, בדמשק, נתכוננה מדינה ערבית, עם האמיר פיסל, בנו של השריף חוסין ממכה, בראשה, והדי השיחרור הגיעו עד לבגדד ובצרה. אכזבה באה אחרי שפורסמו החלטות ועידת השלום של סן־רמו שהעניקו לבריטניה מנדט על עיראק. פרצה מרידה בקיץ 1920 שארכה כשלושה חדשים. השתתפו בה בעיקר השבטים הנודדים שהושפעו מתעמולה דתית ופוליטית, וקצינים עיראקיים שחזרו לארץ אחרי גירוש המלך פיסל מדמשק.

בריטניה הכניסה שנויים במשטר המנדט. בועידה שנערכה בקהירה (1921), בראשות צ’רצ’יל, מיניסטר המושבות דאז, הוחלט שעיראק תהיה למונרכיה קונסטיטוציונית, עם מועצת מיניסטרים ובית נבחרים. לנציב העליון הבריטי נשמרו סמכויות נרחבות למשך זמן מסוים, ויועצים בריטיים ליד המיניסטרים העיראקיים. הבריטים הציעו כמועמד למלוכה את פיסל שמלכותו הסורית נהרסה ע"י הצרפתים. ובהסכמה כללית היה פיסל למלך עיראק. הנהלת עניני חוץ נשארה בידי הממשלה המנדטורית, יחד עם הפיקוח על הפיננסים של המדינה. למעשה הסמכות העליונה היתה בידי הנציב העליון ובידי ה"יועצים" הבריטיים, ולא בידי המלך.

בשנת 1930 נסתיים המנדט, והפיקוח של בריטניה הגדולה נתחסל. עיראק נתקבלה כחברה לחבר הלאומים – המדינה הערבית הראשונה שהופיעה בזירת הפוליטיקה הבינלאומית המודרנית על בסיס של שויון עם יתר האומות. ההגבלות היחידות על עצמאותה של עיראק, אחרי שנת 1930, היו ההתחייבויות שקיבלה על עצמה בתור בעלת בריתה של בריטניה. לבריטניה נשארו שני בסיסים צבאיים על אדמת עיראק, ועיראק התחיבה להושיט עזרה לבריטניה במקרה מלחמה.

המשטר החדש היה לרצון לאלמנטים המתונים בעיראק, אבל בדרך כלל קטנה היתה ההתלהבות לברית עם בריטניה. העובדה שבריטניה שיחררה את עיראק מעול התורכים, פיתחה אותה לדרגת מדינה מודרנית והכניסה אותה לחבר הלאומים – לא עמדה לה לבריטניה בעיני הלאומנים הערבים שזכרו לה את חטאיה בהסכם סייקס־פיקו, בהטלת המנדט במקום עצמאות מיידית בשנת 1918; ברגשות המרים שהשאירו אחריהן שתים־עשרה שנות השלטון הבריטי, בברית שכפתה על עיראק ובבסיסי הצבא ששמרה לה בארצם. גורם נוסף לאיבה לבריטניה היה הבית הלאומי שהובטח ליהודים בא"י תחת אפוטרופסות בריטית.

לעיראק ניתנה צורה דמוקרטית של שלטון למרות שהאוכלוסיה רובה ככולה היתה נבערת ללא ידיעת קרוא וכתוב, ורחוקה מאוד ממושגי הדמוקרטיה שבמערב. לא היה ציבור בוחרים בעל תרבות, בממשלה שררה שחיתות, ומזימות ותככים של כנופיות של פוליטיקאים יריבים השואפים לשררה. בימי המלך פיסל היתה תקוה שהפרסטיג’ה והתבונה שלו ינחו את מדינתו הצעירה בדרך התפתחות תקינה, אבל הוא מת זמן קצר אחרי שעיראק השיגה את עצמאותה. אחרי מותו נתהווה כעין חלל ריק בשלטון, כעין אנרכה שהצבא נגרר לתוכה. הדיקטטורות הצבאיות בשתי המדינות השכנות, תורכיה ופרס, השפיעו כנראה בעקיפין על מהלך הפוליטיקה העיראקית. לא הופיע אמנם בעיראק דיקטטור צבאי, אולם תחת זה התערב צבא ע"י תמיכה בכנופיה פוליטית זו או אחרת.

התקופה בין 1936 – 1941 היתה תקופה של הפיכות. במשך חמש השנים האלו נתחלף השלטון שבע פעמים עפ"י דרישות הצבא, והמדינה היתה שרויה במצב של אי־יציבות בשלטון. השלטון הקונסטיטוציוני נהרס למעשה ע"י התערבות הצבא בעניני הממשל וע"י חילופי הממשלות זו אחר זו. הוסף לכך, שמלכה הראשון של המדינה, פיסל, מת ללא עת, אף בנו, המלך שבא אחריו נהרג בתאונת דרכים זמן מה אחרי עלותו לשלטון, והמלוכה נסבה לבנו הקטן, עם דודו, האמיר עבד אל־אילה, כעוצר המדינה.

התעמולה של גרמניה הנאצית היתה פעילה מאוד בעיראק לפני המלחמה ורכשה לצידה מספר קציני צבא ופוליטיקאים עיראקיים. הנצחונות של צבא גרמניה באירופה בשנות 1940–1941 חיזקו בקרבם את האמונה שגרמניה תנצח במלחמה. האיבה לבריטניה שהתבלטה בקרב החוגים הצבאיים והפוליטיקאיים בעיראק לובתה ע"י בואו לבגדד, זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה, של חג' אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים לשעבר.

ארבע קולונלים, הידועים בכינוי “רבוע הזהב”, בקשר עם המדינאי רשיד עלי אל כילאני ערכו הפיכה צבאית במטרה להטות את עיראק לצידה של גרמניה במלחמה באנגלים. עוצר המדינה, יחד עם נורי סעיד פחה, ראש הממשלה הנאמן לברית עם אנגליה, ומנהיגים אחרים, נמלטו על נפשם. השלטון עבר כולו לידי הצבא העיראקי שהתקיף את בסיסי האויר ואת מחנה חיל המצב הבריטי בחבאניה. הכוחות הבריטים, מעטים במספרם, החזיקו מעמד עד בוא צבא עזר. הם הכניעו את המרד במהרה. “מלחמת שלושים הימים” חוסלה, וקציני הצבא וראשי המרד ברחו מן הארץ ומצאו להם מקלט בפרס או בערב הסעודית. הוקמה ממשלה חדשה בראשות נורי סעיד פחה, ונעשתה ריאורגניזציה של הצבא העיראקי. הממשלה החדשה שמרה אמונים לברית עם בריטניה. ובינואר 1943 הכריזה מלחמה על מעצמות הציר.

ברם, האיבה לבריטניה לא שככה בקרב הלאומנים העיראקים. נשאר מיעוט קיצוני פעיל שעמד על הדרישה לנתק את כל הקשרים עם בריטניה, לבטל את כל ההגבלות בעצמאותה של עיראק ולהוציא את חיל המצב הבריטי מהארץ. החל מו"מ עם בריטניה ב־1947 לבקורת החוזה משנת 1930, במטרה לקיים את הברית על יסוד שויון אמיתי בין שני הצדדים. משלחת עיראקית, בראשות נורי סעיד פחה, ביקרה בלונדון לתכלית כריתת חוזה חדש שנחתם בטיוטה בפורטסמות בינואר 1948 ע"י המשלחת העיראקית ושר החוץ הבריטי ארנסט בוין. לפי החוזה הזה התחייבו שתי המדינות לעזרה הדדית בעת מלחמה. הצבא הבריטי יפונה מהארץ, בתנאי שיוכל לחזור לבסיסיו בעיראק רק במקרה מלחמה. מועצה מעורבת תיוצר לתיאום תכניות איסטראטגיות.

אף החוזה הזה שקיים קשר רופף בלבד בין עיראק לבריטניה היה למורת רוחם של הלאומנים הקיצוניים, ומתנגדי הממשלה עוררו את העם נגדו הן לשם ביטול החוזה, והן לשם מיגור הממשלה מטעמים מפלגתיים אחרים. התסיסה גברה בבגדד והארץ היתה שוב על סף מהפכה. בהעדרו של ראש הממשלה נורי סעיד מן הארץ הוכרח עוצר המדינה להסתייג מהחוזה שנתבטל מאליו.

אחרי שנוצרה ברית בגדד בין עיראק ותורכיה (שהצטרפו אליה לאחר מכן פקיסטן, פרס ובריטניה) לשם יצירת חומת הגנה כלפי ברית המועצות, נתבטל החוזה משנת 1930 עפ"י הסכם בין הממשלות הבריטית והעיראקית, וסידורים חדשים נעשו לעזרה הדדית בעת מלחמה.

ברית בגדד פילגה את מדינות ערב לשני מחנות עוינים. מצרים, בראש הליגה הערבית, מתנגדת להשפעת מעצמות המערב במזרח התיכון ושואפת למנהיגות בעולם הערבי. עיראק היא המדינה הערבית היחידה העומדת כנגדה במאבק על ההגמוניה בארצות ערב.

המבנה הכלכלי

שטח המדינה 450.000 קילומטרים מרובעים, האוכלוסיה המשוערת – 4.5 מיליון נפש. בימים קדומים היתה הארץ פוריה ומיושבת, אבל הישוב חרב בשבע מאות השנים האחרונות והארץ הפכה ברובה שממה. רק שטחים קטנים של המדינה מיושבים ומעובדים. השבטים הנוודים והנודדים למחצה, בדרום הארץ ובמערבה, מונים כמיליון וחצי נפש. רוב הקרקעות הראויות לעיבוד – ביחוד בדרום הארץ – הן בידי בעלי אחוזות גדולות המעבידים אריסים ופועלים שכירים מבין השבטים החצי־נודדים. יבול הארץ – חטה, שעורה, אורז, תמרים. בצפון עיראק שדות נפט המעשירים את אוצר המדינה (ראה “נפט”).

עיראק היא היחידה מבין מדינות הנפט בערב המתכננת בתבונה ניצול יעיל של אוצרות שנפלו בחלקה. קיימות תכניות גדולות להשקאה מסועפת, ע"י רשת תעלות, ממימי הפרת והחידקל. אם תוגשמנה התכניות תפתחנה בפני עיראק אפשרויות נרחבות להפרחת החקלאות, להגדלת שטח הקרקעות המעובדות ולריבוי האוכלוסיה.

האוכלוסיה.

סטטיסטיקה מדויקת איננה. מעריכים את גודל האוכלוסיה לארבעה עד ארבעה וחצי מיליון נפש. המושלמים־הסוניים נערכים במיליון עד מיליון וחצי, והמושלמים־השיעיים, בדרום הארץ, ביותר ממיליון ושש מאות אלף נפש. המיעוטים בארץ: כורדים, בצפון הארץ, כ־600,000 נפש; תורכומנים (סוניים) – 75,000; נוצרים יותר ממאה אלף; יהודים 75,000³; פרסים, יזידים ואחרים – כמאה אלף.

מראשית בריאתה של המדינה העיראקית עמדה בפני בעית המיעוטים (עיין"מיעוטים בארצות ערב"), שאיפת הערבים השולטים במדינה היתה לרדוף ולחסל את המיעוטים שאינם מגזע ערבי. למעשה השמידו כמעט את העדה החלשה של האשורים, אבל לא יכלו לשבטי הכורדים החזקים המרוכזים בהרי הצפון ובעמקיו. כמה מרידות כורדיות פרצו והוכנעו, אבל רוח המרד עודנה תוססת בהרי כורדיסטאן ובכפריה.

סוריה    🔗

ארם של הזמן הקדום, שטחה כמאה ושבעים אלף קילומטרים מרובעים, רובם מדבר, האוכלוסיה כ־3.5 מיליון נפש, ברובם הגדול מושלמים־סוניים; בתוך האוכלוסיה כחצי מיליון בדואים נודדים. עיר הבירה דמשק (שאם – בערבית), העיר השניה בגדלה: חלבּ (אַלפּוֹ).

אחרי הכיבושים הראשונים של הערבים קיבלו רוב תושבי הארץ – סיריאקים נוצרים – את הדת המושלמית, ואחרי כמה דורות היתה גם הערבית השפה המדוברת שלהם, בימי השלטון התורכי כללה סוריה גם את עבר הירדן.

כתום מלחמת־העולם הראשונה הוכרחה תורכיה לוותר על הפרובינציות המיושבות עמים דוברי ערבית לטובת בעלות הברית, בריטניה וצרפת. סוריה והלבנון נפלו בחלקה של צרפת שהיתה לה מדורות מסורת של חסות על הנוצרים אשר בארצות הליבנט. המועצה העליונה של בעלות הברית בסן־רמו (1920) מסרה לצרפת את המנדט על סוריה והלבנון, הלבנון צריך היה להמצא תחת שלטון ישיר של צרפת, ואילו סוריה נועדה להיות מדינה ערבית, עם מרכזה בדמשק, “תחת חסות צרפת” (לפי הסכם סייקס־פיקו).

פיסל, בנו של השריף חוסין ממכה, שנכנס בראש פרשים בידואים בעקבות חיל אלנבי לדמשק, הועלה ע"י הבריטים על כסא המלוכה במדינת סוריה. הצרפתים היו עוינים למדינה זו ולתנועה הערבית בכלל. חיכוכים בין הצרפתים בלבנון ובין פיסל בדמשק הביאו לידי משלוח צבא צרפתי שכבש את דמשק וגרש את פיסל מהארץ. התנגדות הסורים דוכאה. הצרפתים כוננו את שלטונם בסוריה, חילקו את הארץ לארבע אדמיניסטרציות: ג’בל דרוז, הר העילויים עם עיר החוף לטקיה, אלכסנדריטה (שהיה בה גם ישוב תורכי), ואזור דמשק שכלל את רוב שטח הארץ. מסוריה ניתקו את עמק “בקעה” הפורה מעבר להר הלבנון ואת מחוזות חסביה וראשיה לרגלי החרמון וסיפחו אותם ל"לבנון הגדול". כן סופחה ללבנון שפלת החוף עם הערים בירות, טריפולי וצידון.

ההיסטוריה הפוליטית של סוריה והלבנון בתקופת הבינים שבין שתי מלחמות העולם היתה דומה לזו של עיראק ומצרים. גדלה התנועה הלאומנית וגברה ההתנגדות לשלטון הזר – במקרה זה לצרפת. פרצו מרידות מזוינות. בשנת 1925 פרץ מרד הדרוזים שהצטרפו אליו ערביי דמשק. הצרפתים נזקקו לצבא עזר גדול שדכא את המרד. אבל הארץ היתה עוד במשך שנים במצב תסיסה ואי־שקט. בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השניה באה תמורה ביחסים שבין ממשלת המנדט לבין סוריה. הצרפתים ניהלו מו"מ בדבר כריתת חוזה ברית עם סוריה. בא הסכם על כך בשנת 1936 עם ממשלת החזית הלאומית של ליאון בלום, אבל עד פרוץ המלחמה לא אישר עדיין הסנאט הצרפתי את ההסכם. כשפרצה המלחמה באירופה ביטלו הצרפתים את הקונסטיטוציה של סוריה ושמו את המדינה תחת שלטון מועצת דירקטורים בפיקוח הנציב העליון הצרפתי. שוב פעם אוחדה המדינה ונוצרה אדמיניסטרציה משותפת עם אזור לטקיה וג’בל דרוז. את מחוז אלכסנדריטה (איסכנדרון בערבית), שהיה בה רוב ערבי ומיעוט תורכי (התורכים טענו כי רוב התושבים הם תורכים) קרעה ממשלת המנדט מסוריה ומסרה אותו לתורכיה⁴. הסורים התנגדו בתוקף לניתוקאלכסנדריטה מארצם. בעית אלכסנדריטה משמשת עד היום סלע המחלוקת בין סוריה לבין תורכיה.

עם מפלת צרפת בשדה המלחמה באירופה (1940) נחרץ גורל השלטון הצרפתי בסוריה ובלבנון. הערבים חיכו להזדמנות, ושעתם הגיעה כאשר כוחות צבאי בריטיים, בהשתתפות גדוד של חיל הצרפתים החפשיים, התקיפו את כוחות ממשלת וישי (הכפופה לנאצים) בסוריה ובלבנון. בתחילת המסע פירסם גנרל קטרו, בשם הגנרל די גול כרוז שבו הבטיח חיסול המשטר המנדטורי והקמת מדינות עצמאיות רבוניות בסוריה ובלבנון, בקשרי חוזי ידידות עם צרפת שתערוב לחרותן. בריטניה אישרה את ההבטחה הזו.

אחרי כיבוש סוריה ע"י חיל הבריטים והצרפתים החפשיים נערכו בחירות בסוריה (1943). הן בסוריה והן בלבנון דרשו הפרלמנטים החדשים והממשלות החדשות ביטול כל החוקים המצמצמים את עצמאותם והמעניקים לצרפת כל זכויות שהן.

נוצרה שוב מתיחות, סכסוכים ומהומות והתנגשויות בערים הראשיות של סוריה. הצרפתית הפציצו את דמשק. הבריטים התערבו והכריחו את חיל צרפת לצאת מסוריה (1945). סוריה והלבנון יצאו מהמאבק בתור מדינות חפשיות בלתי־תלויות, עומדות ברשות עצמן.

בשנת 1948 נלחמו הערבים, יחד עם הצבא הסורי, במדינת ישראל, ונחלו כשלון במלחמה. השתררה אכזבה בקרב הצבא, ובתוך העם כולו, כנגד ממשלתם. אירעו מהפכות בכמה ממדינות ערב. בסוריה מוגרה ממשלת הגוש הלאומי ע"י הפיכה צבאית (מרס 1949) שבראשה עמד הקולונל חוסני א־זעים. הגורמים היו רבים, ביניהם רגש ההשפלה של הצבא הסורי על מפלתו בא"י וההרגשה בקרב קציני הצבא שהמנהיגים הפוליטיקאים השלו את העם. קציני הצבא היו כלי מבטאם של הלאומנים הסוריים שציפו להופעת אטא־טורק שלהם שימגר את החוגים השליטים הפיאודליים ראשי המפלגות הפוליטיות הרודים על העם, ויכניס ריפורמות במשטר הסוציאלי והפוליטי של הארץ. ההפיכה נתקבלה בהתלהבות. הקולונל זעים שהיה לראש הממשלה התחיל בנסיונות לריפורמות. ברם, הוא לא היה מנהיג גדול, עורר קנאה בין יתר הקצינים; קצין צבא אחר, סאמי חינאווי, מיגר את זעים והוציא אותו להורג, ותפש את השלטון בידו. כעבור זמן מה מוגר אף הוא ע"י הפיכה צבאית שלישית שבראשה עמד הקולונל אדיב שישקלי. הדיקטטור החדש האריך ימים יותר מהקודמים לו, אולם, כאשר ניגש לעשות ריפורמות אגרריות בארץ והשיב על מכונו את המשטר הפרלמנטרי עפ"י קונסטיטוציה חדשה, גברו עליו המפלגות הפוליטיות הישנות; בעלי החזקות ועתירי הנכסים רכשו לצדם קצינים יריבים בצבא שהכריחו את שישקלי – שהיה עתה נשיא הריפובליקה – להתפטר ולמצוא מפלט בחוץ לארץ. המפלגות הישנות עמדו שוב בראש השלטון והחזירו על כנו את שוקרי קוואתלי, נשיא הרפובליקה הסורית שהודח למן ההפיכה הצבאית הראשונה. ברם המפלגות האוחזות בשלטון (“הגוש הלאומי”) אינן בטוחות במעמדן. המצב המדיני בסוריה אינו יציב, ויש לצפות להתפתחויות חדשות.

בשדה הפוליטיקה החיצונית נקטה ממשלת סוריה, בברית עם מצרים וערב הסעודית, במדיניות ה"ניטרליסטית" שמגמתה היא חיסול השפעת מעצמות המערב ה"אימפריאליסטיות" במזרח התיכון, ובהתנגדות לברית בגדד (תורכיה, עיראק, פקיסטאן ואיראן, שהצטרפה להן בריטניה) שנוצרה למגן על המזרח התיכון מפני חדירת ברית המועצות. יחד עם מצרים, סוריה קושרת קשרים עם הגוש הסובייטי, מקבלת מאתו נשק, ופותחת פתח לחדירת השפעת ברית־המועצות מן העורף, מעבר ים התיכון.

“סוריה רבתי” היא מאז סיסמה פוליטית של הסורים: סוריה גדולה שתכלול את הלבנון, את ירדן ואת ארץ־ישראל. המשטמה למדינת ישראל היא הציר שסובבת עליו המדיניות הפנימית והחיצונית של סוריה, ו"סיבוב שני" של כל מדינות ערב לשם השמדתה של ישראל היא הסיסמה הפופולארית של שליטי סוריה.

המבנה הכלכלי

מתוך השטח העצום של הטריטוריה הסורית מיושבים רק כ־15,000 קילומטרים מרובעים; שטחים גדולים ראויים לעיבוד אינם מנוצלים. כל מזרח סוריה עד גבול עיראק הם מדבריות (“מדבר סוריה”). החקלאות היא הענף הכלכלי העיקרי, גידול תבואות, זיתם וגפנים ועצי פרי, טבק וכותנה. חלק גדול מהקרקעות החקלאיות הם בידי בעלי אחוזות גדולות ועובדי האדמה הם אריסים, הקשורים לאדמה במשטר חצי־פיאודלי. האינטרסים של החוגים השליטים בעלי החזקות מעכבים כל נסיון לריפורמה אגררית ולשיפור גורלם של עובדי האדמה.

כחצי מיליון בידואים משבטים שונים נודדים במדבריות סוריה על גבולות הישובים. נעשים מאמצים להושיב אותם על הקרקע.

שליש תושבי־סוריה גרים בערים. האינדוסטריות הקדומות של דמשק – תעשיות מתכת ואריגים – שהיו מפורסמות במזרח ירדו נוכח התחרות מוצרי המערב. לעומת זאת ישנה התקדמות בשדה התעשיה המודרנית: תעשית טכסטילים של כותנה ומשי, סוכר, מלט, וכו'. גם בחקלאות יש קידמה. יצור החטה בשנת 1953 עלה ליותר ממיליון 300 אלף טון, והשעורים – כחצי מיליון טון.

מיעוטים בסוריה.

שלושה אזורים בסוריה אין בהם רוב למושלמים הסוניים, והם ג’בל דרוז בחורן, אזור לטקיה במערב, וחבל ג’זירה בצפון־מזרח המיושב עמים שונים.

בג’בל דרוז התישבו הדרוזים שהיגרו מהלבנון במחצית השניה של המאה התשע־עשרה. בימי שלטון התורכים היה ג’בל דרוז כמעט אוטונומי. התורכים לא הצליחו לשעבד את הדרוזים. תושבי הג’בל חיים במשטר חצי־פיאודלי משלהם ואינם מתערבים עם הערבים. העדה הדרוזית מלוכדת באירגונה הפנימי ונאמנה למרות משפחת האטרשים.

הדרוזים אינם נאמנים למדינה הסורית. בשנת 1952 פרצה מרידה דרוזית והתנגשויות עם הצבא הסורי. רוח המרידה עדיין תוסס בהר הדרוזים.

הטריטוריה של הנוסירים (או העלויים), ידועה גם בשם נפת לטקיה, כוללת את ג’בל אנסריה, צפונה מהלבנון, ואת שפלת החוף לרגליו. האוכלוסיה ברובה מורכבת מעלויים, הרוב העלויי שואף להיבדל לפרובינציה אוטונומית (כמו בתקופת המנדט הצרפת), ואילו המיעוט המושלמי דורש איחוד גמור עם סוריה וביטול המצב המיוחד של ההר. הנוצרים הגרים בג’בל רוצים בהכללת ג’בל אנסריה בתוך הלבנון.

ג’זירה – הנפה הצפונית־מזרחית של סוריה עם אוכלוסיה כמאתיים אלף נפש. בזמן התורכים לא היתה מיושבת. הישוב התחיל בפועל בימי המנדט הצרפתי עם הגירת מיעוטים נוצרים, ארמנים, אשורים וכורדים. ערב־הרב של האוכלוסיה שולל את היציבות של נפת ג’זירה. קיימת מתיחות בין מושלמים לבין הנוצרים, בין הערבים לבין הכורדים, ואיבה של הבדואים לתושבי הכפרים.

יחס ממשל סוריה למיעוטים הוא שלילי. המדינה הסורית ביטלה את האוטונומיות המקומיות שהיו בימי המנדט לג’בל דרוז ולארץ העלויים וכללה את הנפות הללו בתוך סוריה האחידה.

הסטטיסטיקה של המיעוטים בסוריה (משנת 1948) – במספרים משוערים: דרוזים – 80.000, ארמנים – 100.000, עלויים – 275.000, כורדים – 150.000, נוצרים מעדות שונות – 210,000 בקירוב, איסמעיליים ומתואלים – 40.000 בקירוב.

הלבנון    🔗

(בערבית – לבּנאַן). שטח המדינה 10.170 קילומטרים מרובעים. האוכלוסיה – כמיליון ורבע מיליון נפש, כמחציתם נוצרים.

הלבנון הוא ארץ המיעוטים בעולם הערבי. האוכלוסיה מורכבת מעדות שונות, אשר לשום אחת מהן אין רוב בארץ.

הרכב העדות⁵: מרוניטים – 350.000, מושלמים סוניים – 225.000, שיעיים (מתואלים) – 200.000, דרוזים – 75.000, יונים־אורתודכסים - 100.000, נוצרים מעדות שונות, ברובם סוריים־קתולים - 80.000, ארמנים – 75.000, ועוד עדות קטנות.

המרוניטים הם מקדמת דנא התושבים העיקריים של הלבנון, צאצאים הפיניקיים (הצורים) והארמים, אשר פרט לשפה המדוברת לא התערבו עם הערבים. הם עדה דתית המכירה במרות הרוחנית של האפיפיור של רומא. יש להם כהונה משלהם; בראש הכנסיה פטריארך שיש לו השפעה מרובה, רוחנית ופוליטית, על העדה המלוכדת בחייה התרבותיים והסוציאליים. השפה המדוברת היא ערבית, אבל הם שמרו על שפת התפלה העתיקה שלהם, הסיריאקית. תושבי ההר הם ברובם חקלאים זעירים. תרבותם ורמת חייהם גבוה מזו של יתר העדות בלבנון.

לפני שהצרפתים סיפחו ללבנון מחוזות עירוניים מיושבים מושלמים ברובם (בירות, טריפולי ויתר ערי השפלה) היוו המרוניטים רוב מוחלט ב"הר הלבנון" ועיצבו את דמותו הפוליטית והתרבותית כמחוז המלוכד הנוצרי היחידי במזרח הקרוב.

המושלמים־הסוניים הם ברובם עירוניים, ומתרכזים בבירות, וביתר ערי החוף. השיעיים (הקרויים כאן מתואליים) הם חקלאים, גרים בדרום הלבנון וב"בקעה" אשר מעבר ללבנון. מצבם הסוציאלי הוא הנחשל ביותר; רובם הם אריסים אצל בעלי האחוזות.

הדרוזים הם חקלאים ברובם, מרוכזים במחוז שוף בדרום הלבנון. עדה מלוכדת ומאורגנת יפה, במשמעת איתנה לראשיהם ולמנהיגיהם. היוו מזה מאות בשנים ישוב גדול בדרום הלבנון ומלחמה להם תמיד במרוניטים שכניהם מצפון. אחרי מאורעות הדמים של שנת 1860 והתערבות מעצמות אירופה לטובת הנוצרים היגרו מרבית הדרוזים להרי החורן בדרום סוריה, אל הישוב הדרוזי אשר שם (ג’בל דרוז).

הנוצרים האחרים בלבנון בחלקם הם אכרים זעירים; בערים הם עוסקים במסחר ובמלאכות. הארמנים התישבו רק בדורות האחרונים בלבנון בחפשם בו מקלט מרדיפות התורכים באנטוליה. גרים בערים, עוסקים במלאכות ובמסחר הזעיר ועובדים בפקידות. אינם מתערבים עם שכניהם, חיים מבודדים בתוך עדתם ולפי אורח חייהם ומדברים בלשונם.

ההיסטוריה הפוליטית של הלבנון

איבה שררה מדורות בין המרוניטים לבין המושלמים והדרוזים. הלבנון היה שדה קרבות ביניהם במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה. אחרי טבח גדול שנערך במרוניטים בלבנון (ובדמשק) בשנת 1860 התערבו מעצמות אירופה לטובת הנוצרים. צרפת שהיתה לה מסורת של חסות על הנוצרים הקתולים בליבנט איימה בהורדת צבא לחופי סוריה, והשולטן התורכי הוכרח להעניק משטר אוטונומי ללבנון. ה"הר" הוכרז לסנג’אק (פלך) מיוחד, בלי העיר בירות ובראשו מושל כללי נוצרי ממונה ע"י השולטן בהסכם עם המעצמות. הארץ הקטנה חולקה למחוזות (קאזות) עם מושל מחוז מתוך בני העדה שיש לה רוב באותו מחוז. על יד המושל הכללי נתמנתה מועצה אדמיניסטרטיבית; קיימים היו בתי משפט מיוחדים וז’נדרמריה מיוחדת של הלבנון שלא היתה כפופה לרשות התורכית. תושבי ה"הר", ברובם הגדול נוצרים, נהנו מחרות שלא היתה כמותה ביתר הפרובינציות של הקיסרות העותומנית שהיו משועבדות לשלטון עריץ אבסולוטי ונתונות לשרירות לבם של השליטים המקומיים. האבטונומיה היחידה במינה הזאת התקיימה כחמשים שנה, עד שהתורכים ביטלוה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1915.

אחרי סיום המלחמה, – לפי הסכם שנעשה בזמנו בין בריטניה וצרפת (הסכם סייקס־פיקו), – הועמד הלבנון, יחד עם סוריה, תחת מנדט צרפתי. רובם של הנוצרים הלבנוניים קידמו בברכה את צרפת בתור מעצמת המנדט והעדיפו אותה על פני מדינה ערבית בלתי־תלויה בסוריה ובלבנון שהמושלמים יהוו בה את הרוב. אלה היו בעיקר המרוניטים והנוצרים האוניאטים האחרים שקלטו את התרבות הצרפתית וטיפחו רגשות פרו־צרפתיים; אפילו בקרב היוונים־האורטודוכסים היה אי־אמון ידוע כלפי הלאומנות הערבית כתנועה מושלמית בעיקרה, והעדיפו עליה חסות מעצמה נוצרית.

צרפת שקיבלה את המנדט על ארצות הליבנט (“ליבנט” – מזרח השמש, כלל את סוריה, הלבנון והחוף המזרחי של ים התיכון) הגדילה את הלבנון עם הרוב הנוצרי שבו בנתקה מסוריה ובספחה אליו את המחוזות של שפלת החוף, עם הערים בירות, טריפולי וצידון, על הרוב המושלמי שבהן, ואת “בקעה” הפוריה שממזרח להר הלבנון, ואת מחוזות חסביה וראשיה לרגלי החרמון. כך נוצר “הלבנון הגדול” ששימש מחסום בין סוריה לבין ים התיכון.

בשנים הראשונות של המנדט, כשאירעו התמרדויות של הערבים והדרוזים בסוריה נגד השלטון הצרפתי, נשארו הנוצרים בלבנון נאמנים לצרפת, וכאשר ממשלת החזית העממית של ליאון בלום בשנת 1936 הכירה בעצמאות הלבנון (וסוריה) והציעה ברית צבאית עם זכות חניה של צבא יבשה וחיל אויר צרפתי במדינה, נתקבלה הברית הזאת ע" ממשלת הלבנון, אלא שבצרפת נפלה בינתים ממשלת בלום והברית לא אושרה ע"י הסנאט הצרפתי.

במשך הזמן באה תמורה ביחס הלבנון לשלטון הצרפתי. חלק מהמרוניטים עדיין דבק בעמדה הפרו־צרפתית; הם לא שכחו את הטבח של שנת 1860, ולא היה להם אמון במושלמים ובלאומנות הערבית, עד שהיו מוכנים להשאר תחת פרוטקטורט צרפתי. והאינטליגנציה שלהם התכחשה למורשת ערבית בכלל וטענה כי עם הלבנון הוא פיניקי ולא ערבי. אבל חלק אחר רב השפעה של המרוניטים התאכזבו מהשלטון הצרפתי והיו בדעה שהלבנון לא יוכל להתבודד מהעולם הערבי המושלמי. כתוצאה מכך בא שנוי מערכות ביחסי המושלמים והנוצרים, – תנועה שאיחדה אותם על בסיס ויתורים הדדיים; הנוצרים הלבנונים יצטרפו למושלמים בתביעת עצמאות, והמושלמים יסכימו לקיום הלבנון על צביונו הנוצרי והמערבי, שלא יסופח לסוריה או למדינה ערבית אחרת עם רוב מושלמי גדול.

וכך התאחדו סוריה והלבנון בברית נגד ממשלת המנדט. כשפרצה מלחמת העולם השניה בשנת 1939 עדיין לא אושרו ע"י הסנאט הצרפתי הבריתות בין צרפת וארצות הליבנט. בלבנון הופסקה זמנית הקונסטיטוציה מיד אחרי פרוץ המלחמה, והארץ ניתנה תחת שלטון ישיר של אדמיניסטרציה צרפתית.

למן תבוסת צרפת באירופה בשנת 1940 נחרץ גורלה של צרפת בסוריה ובלבנון. לצרפתים אבדה כל הפרסטיג’ה שלהם כמעצמה גדולה ושלטונם נראה מתקרב לקיצו. מעתה היה רוב מכריע בלבנון בעד ביטול המנדט, והן בבירות והן בדמשק ציפו הלאומנים להזדמנות שלהם.

ההזדמנות באה כשכוחות צבא בריטיים, שכללו גם גדוד של הצרפתים החפשיים, התקיפו מארץ־ישראל את כוחות וישי בסוריה ובלבנון. גנרל קטרו, בשם הגנרל די גול, הצהיר במנשר על חיסול המשטר המנדטורי לאחר סיום המלחמה ועל הענקת מעמד של מדינות עצמאיות לסוריה וללבנון, אשר צרפת תכרות אתן בריתות לבטחון החופש שלהם. הממשלה הבריטית אישרה בפומבי את ההצהרה הצרפתית.

הלבנונים, כסוריים, לא הסתפקו בהבטחות שלאחר המלחמה ודרשו עריכת בחירות לפרלמנטים שלהם והחזרת החיים הקונסטיטוציוניים לתיקונם. הבחירות בשנת 1943 הנחילו נצחון מכריע למפלגה שצידדה בשיתוף הלבנון בתנועה הערבית על המפלגה שצידדה בקשר הדוק עם צרפת. הפרלמנט הלבנוני הכריז על עצמאות מלאה של הלבנון ועל ניתוקו השלם מצרפת. השלטונות הצרפתיים הגיבו על כך בזה שאסרו את נשיא הרפובליקה ואת רוב המיניסטרים, פירקו את הפרלמנט, הכריזו על ביטול תקפם של החוקים שחוקק הפרלמנט הזה ומינו ממשלה ממנהיגי המפלגה הפרו־צרפתית.

פרץ משבר, שביתה כללית. הסולידריות הלאומית המושלמית־נוצרית נתחזקה בתמיכת המדינות הערביות השכנות. בריטניה, מתוך רצון לפייס את הערבים, לחצה על הצרפתים לעשות ויתורים. בשנת 1945, כשהמלחמה באירופה התקרבה לקיצה, עמדו הצרפתים על כך שבסיסים צרפתיים יוחזקו בסוריה ובלבנון. צבא צרפתי חדש הגיע לבירות. המתיחות גברה, פרצו מהומות וקרבות בערי סוריה, והצרפתים הפציצו את דמשק. בריטניה התערבה בתקיפות, והסדר הושב על כנו. בשנה שלאחר זו הוצא צבא צרפת מהליבנט, וסוריה והלבנון היו למדינות בלתי־תלויות, ללא צבא זר על אדמתם וללא כל התחיבויות כלפי צרפת.

בעשר השנים מאז קום הרפובליקה הבלתי־תלויה לא עוּצב מצבה הפוליטי. מאז חלו תמורות רבות ביחסי המדינות הערביות בינן לבין עצמן ולבין מעצמות המערב, קמה לאוּמניוּת ערבית־מושלמית אגרסיבית ומאבק על הגמוניה בעולם הערבי. גורם חדש – מדינת ישראל – הפר את שיווי המשקל בליבנט. הלבנון משתדל לנקוט בעמדה ניטרלית במאבק בין מדינות ערב, וביחוד לשמור על עצמאותו כלפי הלחץ של סוריה המושלמית אשר שאיפותיה, הגלויות והנסתרות, מסכנות את קיום המדינה הקטנה הזאת.

העדר עדה בעלת רוב מכריע במדינה נותן אותותיו בחיים הפוליטיים. המדינה לא הצליחה, במשך השנים המעטות של קיומה, לבטל את הניגודים בין העדות – מורשת דורות עברו, – ואין בה משטר לאומי יציב. המרוניטים, ויתר הנוצרים אתם, מהוים את היסוד הלאומי במדינת הלבנון, ואילו המושלמים אין לבם שלם עם מולדת לאומית לבנונית, ובברית עם בני דתם בסוריה, הם שואפים למיזוג הלבנון עם סוריה המושלמית, ארץ העורף שלו. אם אין איבה גלויה כיום בין העדות בלבנון, הרי אי־האמון ההדדי נשאר בתקפו; אין רוח לאומית מאוחדת בלבנון ואין רגש אחדות של מולדת. מכאן התככים הפוליטיים בחיי המדינה בשנים האחרונות. השלטון הנוכחי הוא מעין פשרה: נשיא המדינה הוא מרוניטי, וראש המיניסטרים – מושלמי. אולם אף הסדר פוליטי זה הוא רופף, חסר יציבות והרה סיבוכים בעתיד.

תביעת ממשלת סוריה מהלבנון לתת זכות מעבר לצבא סוריה אל גבול לבנון־ישראל, – כביכול כדי לשמור על בטחון הלבנון מפני תוקפנות ישראלית, – מבשרת רעות לרבונותה ולמרותה של המדינה הקטנה, כי ברור ללבנונים שהצבא הסורי, אם תהיה לו דריסת רגל בלבנון, לא בנקל אפשר יהיה להוציאו משם. על אף ההצהרות הניתנות כפעם בפעם ע"י ממשלת הלבנון על סולידריות הלבנון עם מדינות ערב במאבקן נגד ישראל – קיימת בחוגים ידועים תת־הכרה סמויה, שקיום מדינה ישראלית על גבולה הדרומי הוא ערובה לקיום המדינה הנוצרית בלבנון מול העולם המושלמי המקיף אותה.

המבנה הכלכלי

הלבנון לא זן את תושביו בזמן התורכים, והגירה גדולה מתוך העדות הנוצריות לארצות אמריקה, הצפונית והדרומית, לא פסקה במשך עשרות בשנים. המהגרים נשארו קשורים למולדתם והיו שולחים כסף רב לבני משפחתם, ורבים מהם שאגרו כסף במדינות הים היו שבים לארצם, רוכשים אחוזות, בונים בתים ונוטעים כרמים.

הלבנון של זמננו שצורפה אליו שפלת החוף ו"בקעה" הפוריה אשר מעבר ללבנון, מגדל עצי פרי, גפנים וזיתים ופרי הדר וירקות. עד תחילת המאה העשרים היה מפותח גידול תולעת המשי, והטיפול במשי טבעי היה ענף חשוב בכלכלת ה"הר", יערות עצי תות – שעליהם ניזונים תולעי המשי – כיסו את ההרים. מאז ירד הענף הזה פלאים בגלל התחרות המזרח הרחוק וייצור המשי המלאכותי ותחליפיו. מטעי התות הוזנחו לגמרי.

ענף הקיטנות שלקה בעקב החרם האנטי־יהודי, החל שוב פורח בשנים האחרונות עם גילוי אוצרות הנפט בארצות ערב הפנימיות. אילי הנפט הערביים, והאמריקנים העסוקים בשדות הנפט, והערבים העשירים מעיראק, ערב ומצרים נוהרים בחדשי הקיץ החמים ללבנון לבלות את נופש הקיץ בהרים.

בירות היתה למרכז מסחרי ופיננסי לארצות העורף של הלבנון.

מצרים    🔗

(בערבית – מיצר). מצרים היתה הארץ הערבית הראשונה שבאה במגע עם המערב, ואף הראשונה שפרקה מעליה את עול השלטון העותומני. מושל מצרים, מחמד עלי, קצין צבא אלבני, מרד בשולטן, כבש בשנות 1830–40 גם את סוריה וא"י, ובנו איברהים פחה הגיע בראש צבאו עד שערי קושטא. בפני לחץ המעצמות האירופיות הוכרח לסגת, לעזוב את סוריה ולהצטמצם בגבולות ארצו. באופן נומינלי נשארה מצרים תחת רבונותה של תורכיה, אולם בפועל היתה למדינה חפשית ובלתי־תלויה.

הכדיבים (משנים למלך) מבית מחמד עלי היו זרים למצרים ולא נתחבבו על עם הארץ. בעקב בזבזנות בניהול הפיננסים של המדינה שקעה מצרים בחובות לבעלי הון אירופיים, והמעצמות האירופיות כפו עליה קונטרולה פיננסית. בשנת 1822 אירעו פרעות נגד זרים באלכסנדריה (התקוממו צבאית של ערבי פחה). הממשלה הבריטית התערבה, והצי הבריטי הפציץ את מבצרי אלכסנדריה ומשלחת צבאית בריטית נחתה בחופי מצרים והכניעה את המתקוממים. הצבא הבריטי נשאר בארץ כחיל מצב “זמני” במשך 70 שנה, עד פינויו מאדמת מצרים בשנים האחרונות.

משנת 1882 עד 1919 שלטו הבריטים במצרים שלטון אפוטרופסות. הנציגים הבריטיים (שנשאו את השם הצנוע “קונסול כללי בריטי”) היו המושלים בפועל. במשך תקופת כהונתו הארוכה של לורד קרומר הם שיקמו את הפיננסים של המדינה, הקימו מנגנון אדמיניסטרטיבי יעיל, הרחיבו את רשת ההשקאה, בנו סכרים על הנילוס, הגנו על הפלחים נגד עושקיהם בעלי האחוזות הפיאודליים. ואעפ"י כן גדלה בארץ מורת־רוח נגד הכיבוש הבריטי. קמה תנועה לאומנית מצרית ונוצרו מפלגות פוליטיות ששאפו לשיחרור משלטון החסות הבריטית.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הדיחה בריטניה מכסאו את הכדיב המצרי דאז שהיה אוהד לתורכים, ביטלה את הרבונות התורכית על מצרים והכריזה פרוטקטורט בריטי על מצרים. צבא בריטי נתרכז במצרים להגנה על הארץ ולמלחמה בתורכים שהתכוננו בסוריה ובא"י להתקפה על מצרים, גייסו פלחים לגדודי עבודה בצבא, ובכלל הידקו את הקונטרולה על המדינה. כל זה עורר התנגדות בארץ. הלאומנים האינטלקטואליים המצרים קיבלו עידוד מן האידיאלים הדמוקרטיים שהצהירו בעלות הברית ותלו תקוותיהם בארבעת עשר הסעיפים של הנשיא וילסון.

מיד אחרי גמר המלחמה פנתה משלחת מצרית (משלחת – “ואפד” בערבית, ומכאן שמה של המפלגה הלאומנית) אל הנציב העליון הבריטי במצרים עם דרישת עצמאות למדינה ובקשת רשיון לילך לפריז להרצות טענותיהם לפני ועידת השלום. מנהיג המשלחת היה סעד זגלול. השלטונות הבריטיים הגלו את חברי המשלחת למלטה. פרצו התקוממויות עממיות. הותקפה התחבורה, נהרגו בריטים, אנשי צבא ואזרחים.

עם פרוץ המהומות התחיל מאבק עולה ויורד בין התנועה הלאומנית המצרית לבין הפוליטיקה של הממשלה הבריטית, מאבק שהיו בו תמורות של אלימות ופיוס וחליפות שלטון במקל חובלים ובמקל נועם. המנהיגים המצרים הוחזרו מגלותם; זגלול הלך לפריז להרצות לפני ועידת השלום את עצומות המצרים. שליחותו היתה ללא תוצאות. הממשלה הבריטית שלחה למצרים משלחת בראשות לורד מילנר, מיניסטר המושבות דאז, לחקור את המצב ולהציע הצעות לעתיד. הפתרון שהציעו, בשנת 1920, היתה כריתת ברית שלום בין בריטניה למצרים. בריטניה תכיר בעצמאותה של מצרים ותקבל תמורת זה זכויות מסוימות, כגון החזקת כוחות צבא בריטיים על אדמת מצרים לשם הגנה על האינטרסים של הקיסרות הבריטית.

בשנת 1922 הכירה בריטניה בעצמאותה של מצרים ע"י הצהרה חד־צדדית אשר שמרה על בטחון קוי התחבורה האימפריאליים הבריטיים ובטחון נתיני חוץ ומיעוטים בארץ. הובטח הסדר בעתיד של שאלת סודאן. שליט מצרים, כדיב לשעבר, ואח"כ שולטן, הוכרז למלך; מצרים היתה למונרכיה קונסטיטוציונית, ברם למלך נשמרו סמכויות רחבות ביותר: יכול היה לפטר ראש ממשלה שיש לו רוב בפרלמנט ולמשול ע"י ממשלה של מיעוט.

הלאומנים הקיצוניים המשיכו במעשי טירור נגד הבריטים. ב־1924 נרצח בקהיר סיר לי סטארק, המושל הכללי של סודאן. בפעולת תגמול כפו הבריטים על ממשלת מצרים תשלומי פצויים של חצי מיליון לירות שטרלינג ויציאת הצבא המצרי מהסודאן שהיה להלכה קונדומיניום אנגלו־מצרי. מצרים שלמה את הפצויים והוציאה את צבאה מהסודאן.

מאז נעשו שוב נסיונות ע"י ממשלת בריטניה והמנהיגים המצריים להסדר הסכסוך האנגלו־מצרי. הנסיונות לא נשאו פרי עד שנת 1936. עלייתו של מוסוליני והאמביציות שלו להשתלטות איטליה על הים התיכון איימו על עתידה של מצרים. מפלגת הופד השלטת במצרים הסכימה למו"מ עם בריטניה שהסתיים בחוזה הידידות ובברית של 1936. בריטניה הסכימה להוציא את צבאה מקהירה ומאלכסנדריה בתוך עשר שנים; מצרים הסכימה להעמיד לרשות בעלת בריתה אזור על יד תעלת סואץ שתחזיק בו בעת שלום חיל מצב של 10,000 איש וחיל אויר. בעת מלחמה תגן בריטניה על מצרים ומצרים תושיט לבריטניה את כל העזרה שברשותה. הקפיטולציות לכל יתר הזכויות המיוחדות של נתינים זרים נתבטלו. שאלת הקונדומיניום האנגלו־מצרי בסודאן נשארה תלויה ועומדת. החוזה נחתם לעשרים שנה, עם רשות לכל צד לדרוש רביזיה של החוזה כעבור עשר שנים.

במשך שלושים שנה, עד מיגור המלוכה בשנת 1952, שלטו במצרים המלך פואד ואחריו בנו פארוק, שהתיחסו בבוז לקונסטיטוציה, היו מפטרים את ראש הממשלה הופדי, מפרקים את בית הנבחרים המצרים, ממנים ממשלה של דיקטטורה.

כשפרצה מלחמת העולם־השניה פיטר שוב המלך פארוק את ממשלת הופד ומינה ממשלת מיעוט במקומה. המצב החמיר בשנת 1942 כשהכוחות הבריטיים נסוגו בפעם השניה במדבר המערבי וצבאות רומל התקדמו לקראת מצרים. המלך וממשלתו היו עוינים לבריטניה, וההמון בקהיר הוסת נגד הבריטים. ממשלת בריטניה דרשה מהמלך להקים ממשלה חדשה בראשות נהאס פחה, מנהיג הופד, שהיה מוכן ומוכשר לקיים בנאמנות את החוזה עם בריטניה. המלך סירב, ואז, ביום אחד בפברואר 1942 הקיפו טנקים בריטיים את ארמון המלך, ונציג בריטניה הציג לו אולטימטום: למנות את נהאס פחה לראש הממשלה, או שיודח מכסאו ויוגלה מהארץ. המלך נכנע ובימי משבר עלאמין, כשרומל עמד בשערי אלכסנדריה, היתה לה למצרים מעצמה חזקה ששמרה על הסדר ומצרים הושיטה עזרתה לצבא הבריטי. העם המצרי ברובו נשאר פסיבי לגבי הצבאות הלוחמים עד הנצחון הבריטי הגדול באל־עלאמין.

אחרי סיום המלחמה התגברה שוב התנועה הלאומנית. מצרים עמדה עתה בראש הליגה הערבית, והלאומניות המצרית הזדהתה מעתה עם הלאומניות הערבית. ממשלת מצרים דרשה עתה רביזיה של החוזה משנת 1936, פינוי הצבא הבריטי ממצרים, אף מאזור התעלה, ביטול הקונדומיניום (השלטון המשותף) האנגלו־מצרי בסודאן ואיחוד הסודאן עם מצרים (“איחוד עמק הנילוס”). אנגליה סירבה לתביעה זו, והיא תבעה לעצמה זכות הגנה צבאית על מצרים ועל תעלת סואץ בעת מלחמה. לבסוף, באוקטובר 1951, ביטלה ממשלת מצרים באופן חד־צדדי את החוזה האנגלי־מצרי משנת 1936.

התחילה תקופה של מתיחות, הסתה נגד בריטניה ונגד הזרים בכלל, ומעשי טרור. מצרים עוד לא התאוששה ממפלת צבאה במלחמה נגד ישראל בשנת 1948 והאשימה בכשלונה את מעצמות המערב.

המהפכה במצרים

קציני צבא פטריוטיים שבו משדה המערכה בארץ ישראל כשהם נושאים עמוק בלבם רגש העלבון על תבוסת צבאם בא"י וקובלנות מרות בפיהם כנגד המלך והפוליטיקאים. רוגזם גבר כשנתגלתה שערורית הנשק, קנית נשק פגום עבור הצבא המצרי ע"י חבורה של קצינים ופקידים גבוהים רודפי בצע, ביניהם ממקורבי המלך. באותו זמן גם התנהגותו של המלך פארוק, בחייו הפרטיים והציבוריים, עוררה מורת־רוח בצבור והתסיסה נגדו בקרב האינטליגנציה ובתוך העם בכללו.

הקצינים קשרו קשר, העמידו בראשם את הגנרל נגיב, דמות פופולארית בקרב הצבא והעם. ביולי 1952 נחתה המהלומה. המלך הודח מכסאו והוגלה מהארץ. חבר הקצינים תפש את השלטון בידו, ביטלו את המונרכיה ושמו קץ לשושלת מחמד עלי ששלטה במצרים כמאה וחמשים שנה.

הכת הצבאית הרבולוציונרית שעמדה עתה בראש הממשלה פנתה בהתלהבות פטריוטית לטהר את מנגנון האדמיניסטרציה, לבער את השחיתות בממשלה ולענוש את המיניסטרים והפקידים הגבוהים שאגרו הון באמצעים פסולים. הם גם סילקו את המפלגות הפוליטיות, אף את מפלגת ה"ופד" הפופולארית, וחיסלו את האירגון הריאקציוני והקנאי של “האחים המושלמים”.

השליטים החדשים של מצרים פנו לאחר מכן לריפורמות סוציאליות, ניגשו לחוקק חוקים של ריפורמה אגררית ותיקונים סוציאליים, והפיחו רוח חדשה בקרב המון העם. ברם, הכוונות הטובות טרם באו לידי הגשמה. סכסוכים פנימיים נתגלעו בקרב הקצונה שעלתה לשלטון. הסכסוך נסתיים בהדחת הגנרל נגיב מנשיאות המדינה ובמקומו היה הקולונל גמאל עבד אל־נאצר, ראש חבורת הקצינים, לראש הממשלה. לפי שעה נעזב הרעיון של שיבה למשטר פרלמנטרי, והממשלה נכונה בידי המועצה הצבאית של המהפכה.

בין שליטי ארצות ערב עבד אל־נאצר הוא בעל אמביציות גדולות, חולם על מנהיגות בעולם הערבי. עמידתו החריפה נגד מדינת ישראל מכוונת לחזק את הפופולריות שלו בארצות ערב. הוא הצליח במאבקו לפינוי שארית הצבא הבריטי מאזור התעלה במצרים. בראש הליגה הערבית הוא משך לצדו רוב מדינות ערב ע"י מדיניות אנטי־מערבית, מכוונת נגד מעצמות המערב, ובודד את יריבתו ממשלת עיראק הקשורה עדיין במערב, בברית בגדד, ורכש השפעה במדינות המושלמיות של אסיה ואפריקה בסיסמה “אנטי־קולוניאלית”. ע"י רכישת נשק ממדינות הגוש הסובייטי הוא החדיר למדינות ערב השפעת ברית המועצות, גורם חדש במזרח התיכון.

משטר המדינה הוא דיקטטורי, נשען על הצבא. עבד אל־נאצר “נבחר” לנשיא הרפובליקה המצרית.

ביהירות המצויה אצל דיקטטורים מתרברב עבד אל־נאצר כנגד מעצמות המערב הגדולות והותיקות ומשסה בהן את עמי המזרח. מצרים שמאז ימי קדם עד זמננו, במשך 3000 שנה, לא עמדה ברשות עצמה והיתה תמיד משועבדת לשלטון זרים – פרסים, יוונים, רומאים, ביזנטינים,כובשים ערבים, ממלוכים, תורכים, אנגלים – ורק בעשרים השנים האחרונות השיגה את עצמאותה, אולם נשארה ארץ נחשלת עם אוכלוסיה שקועה בעוני ובבערות – שליטי מצרים זו שואפים להגמוניה על עמי ערב, להשתלטות על המזרח התיכון, לביטול השפעת עמי המערב ולהשמדת מדינת ישראל.

כדי לקדם את הרעה יצאו כוחות צבא ההגנה לישראל ביום 29.10.1956 להתקיף את הצבא המצרי ובמסע נצחון גדול כבשו במשך ימים אחדים את חצי־האי סיני ואת כל רצועת עזה. שלל רב ואלפי שבויים נפלו בידי צה"ל (ראה גם “תעלת סואץ”).

המבנה הכלכלי

מתוך שטח המדינה של קרוב למיליון קילומטרים מרובעים רק חלק קטן, –34.000 קילומטרים מרובעים – לאורך עמק הנילוס ובדלתה, ראוי לעיבוד חקלאי ומיושב בצפיפות. שאר הארץ – מדבר. האוכלוסיה היא למעלה מעשרים מיליון נפש, כולם כמעט מושלמים־סוניים, דוברי ערבית, ובתוכם כמיליון ורבע נוצרים – קופטים, צאצאי המצרים הקדמונים, שלא נטמעו בין הערבים.

הנילוס הוא עורק החיים של המדינה. הוא זורם לאורך 1500 קילומטרים מגבול סודאן בדרום עד אשדותיו בדלתה בצפון. משני צדדיו עמק פורה, כולו משקה ממימי הנהר הנאצרים בסכרים ובמיכלי מים עצומים ומועברים לשדות ע"י רשת תעלות.

צפיפות הישוב עולה על 500 נפש לקילומטר מרובע, והפריה והרביה הטבעית מגדילה את האוכלוסיה ברבע מיליון נפש לשנה. אין אפשרות להגדיל את שטח האדמה המעובדת כל אימת שלא בוצעו התכניות ליצירת סכרים חדשים ולהגדלת הניצול של מי הנילוס להשקאה. ויש חשש שאם אפילו יוצאו לפועל כל התכניות הללו עדין לא יספיקו לכלכלת כל האוכלוסיה הגדלה והולכת. התעשיה היתה יכולה לקלוט חלק מכוחות האדם המיותרים, ואמנם התעשיה הולכת ומתפתחת בערי מצרים, אלא שאפשרויות הייצוא לארצות הסמוכות הן מצומצמות, מאחר שארצות ערב אחרות גם הן מפתחות תעשיה משלהן.

כותנה היא היבול הראשי של הארץ; תבואות השדה: חטה, תירס, אורז, שעורה, קנה הסוכר, בצלים, תמרים.

רוב מנינם של תושבי הארץ הם חקלאים קטנים החיים בעוני ומתפרנסים בדוחק מעיבוד השטחים הקטנים אשר ברשותם. 40 אחוז של הקרקעות המעובדות והראויות לעיבוד מרוכזים ביד 12.000 בעלי אחוזות של 50 פדאן ויותר (הפדאן – 4200 מטרים מרובעים), לעומת שני מיליון וחצי חקלאים זעירים בעלי חלקות קטנות. בעלי האחוזות גרים לרוב בערים ואדמתם מעובדת בתנאי ניצול חמורים ע"י אריסים מבין החקלאים הזעירים או ע"י פועלים שכירים בשכר עבודה הנמוך ביותר במזרח התיכון.

האוכלוסיה חיה בבערות ובעוני רב. רובם נגועי חולי, ביחוד מחלות העינים ומחלת הבילהרציה. 83% של האוכלוסיה המושלמית אינם יודעים קרוא וכתוב. לעומת העוני בכפרים רב העושר וחיי מותרות מופרזים בערים הגדולות, בקהיר ובאלכסנדריה.

ממשלת המהפכה הצבאית עשתה מאמצים בכיוון ריפורמה אגררית, ברם עד עתה לא הוכתרו מאמציהם בהצלחה מרובה, מול ההתנגדות של מעמד אדוני האחוזות, בעלי החזקה מדורות.

ירדן    🔗

ארץ רחבת ידים, דלת אוכלוסין. השטח כ־90.000 קילומטרים מרובעים, ברובם מדבר; האוכלוסיה המשוערת, בשנת 1946, היתה 350 עד 400 אלף תושבים, ברובם בדואים נודדים, בתוכם ישוב קטן של 30 אלף נוצרים בקירוב, וכעשרת אלפם צ’רקסים.

ההיסטוריה של התהוות מדינה זעירה זו היא יחידה במינה. לא היתה מעולם ועד היום הזה אומה ירדנית או קיבוץ ירדני, לא היתה היסטוריה ולא מסורת. עבר הירדן לא נזכר כחטיבה מדינית או כפרובינציה מיוחדת, או כישוב בעל אופי מיוחד, לא בתקופת שלטון הערבים, ולא בזמן שלטון התורכים, ואף לא בתחילת תקופת המנדט הארצישראלי שכלל גם את חבל הארץ מעבר הירדן מזרחה. מטעמי איסטראטיגיה ופוליטיקה משלה עיצבה בריטניה הגדולה, “מדינה” זו. אחרי שהצרפתים הרסו את מלכות פיסל בדמשק וגרשו אותו מסוריה, ואחיו עבדאללה הלך לאסוף שבטים ערבים לשם התקפה על הצרפתים בסוריה, פיצתה הממשלה הבריטית את שני האחים ממשפחת ההאשמים, בני השריף חוסין ממכה, כעת מלך חיג’אז, על שירותם לבריטים בזמן המלחמה, והמליכה את פיסל בבגדד, ויצרה נסיכות ערבית עבור עבדאללה למשול בה. לתכלית זו בותרה ארץ ישראל, וחלקה המזרחי, כל עבר הירדן, נקרע ממנה, ונוצרה מדינה קטנה בשם “עבר הירדן” תחת שלטון האמיר עבדאללה. הארץ נשארה תחת מנדט בריטי ותחת פיקוחו של הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל, אבל הוצאה מאזור הבית הלאומי שהובטח ליהודים בארץ ישראל. הבריטים החזיקו בעבר־הירדן חיל מצב מחיל האויר המלכותי, הקימו ואימנו בפיקוד קציני צבא בריטיים כוח צבאי – את הלגיון הערבי – להגנה על גבולות הארץ, ביחוד מפני אבן־סעוד שליט נג’ד, יריבם של משפחת ההאשמים בחצי־אי ערב. הבריטים גזרו ממדבר סוריה פרוזדור נרחב ששימש קו תחבורה רצוף בין שתי ארצות המנדט הבריטי, ארץ ישראל ועיראק, וטריטוריה חוצצת בן מדינת אבן סעוד וסוריה.

במשך הזמן הרחיבו הבריטים את זכויותיו של שליט עבר־הירדן הנאמן להם. כשהתחיל מתמוטט המשטר המנדטורי בארץ ישראל חיסלו הבריטים את המנדט על עבר־הירדן (1946), כרתו חוזה ברית עם עבדאללה ובו הכירו את עבר־הירדן למדינה העומדת ברשות עצמה, עם זכויות מיוחדות לבריטניה להחזיק בה חיל מצב בריטי והתחיבות לעזרה צבאית הדדית במקרה מלחמה. הממשלה הבריטית הוסיפה להעניק תקציב שנתי לעבר־הירדן להחזקת צבאה, ומפקד בריטי וקצינים בריטים נשארו בראש הלגיון הערבי. אחרי חתימת החוזה הנ"ל הכריז עבדאללה את עצמו למלך על “ממלכת ירדן ההאשמית”.

בשנת 1948 נלחמה גם ירדן, יחד עם יתר מדינות ערב, במדינת ישראל. לפי הסכם שביתת הנשק קיבל המלך עבדאללה את חלקו בא"י המבותרת, את הרי אפרים ושלוחותיהם ואת הרי יהודה, עם העיר העתיקה בירושלים. את החבלים האלה הוא סיפח למדינת הירדן. ע"י סיפוח טריטוריה זו בא שנוי רדיקלי בהרכב האוכלוסיה הירדנית ובמצבה הפוליטי בכלל. נוספה לירדן אוכלוסיה שהיתה שלושים שנה תחת משטר בריטי ושתרבותה עלתה בהרבה על תרבותם של תושבי ירדן העיקריים. נוסף לזה מצאו להם מפלט בירדן בימי המלחמה עם ישראל כשלוש מאות אלף פליטים ערביים מישראל. התמורות האלו הכניסו למדינה חומר אדם תוסס, אי־יציבות בחיים הפוליטיים ולחץ על הממשלה בכיוון לאומני קיצוני.

ביולי 1951 נרצח המלך עבדאללה בכניסה למסגד עומר. הרצח בוצע בידי אויביו הפוליטיים בהסתת המופתי של ירושלים לשעבר. אחרי מותו הגיעו ימים טרופים למדינתו. יורשו טלאל נמצא בלתי־שפוי בדעתו, והמלוכה נסבה לבנו הקטן חוסין. משעלה חוסין על כסא המלכות טולטלה ירדן טלטלה בין השפעות שונות וכחות שונים ומנוגדים. מצרים נאבקה עם עיראק על ההגמוניה בעולם הערבי, וירדן היתה ככדור משחק בין ההשפעה המצרית שנתקבלה על דעת ההמונים ובין עיראק שהיתה קשורה אליה בקשרים דינסטיים (שושלת בית ההאשמים). מצפון אורבת לה סוריה השואפת ל"סוריה רבתי" שתכלול את הלבנון ואת ירדן, ומדרום – סעודיה העוינת את ירדן מראשית בריאתה. בריטניה שיצרה את מדינת ירדן והגינה עליה נגד אויביה וכלכלה אותה בכספיה והקימה את הכוח הצבאי שלה – השפעתה ירדה פלאים. תעמולה אקטיבית נתמכת בכספי סעודיה ומצרים, מסיתה את האוכלוסיה ואת חוגי השלטון והקצונה נגד בריטניה ונגד השפעת המערב בכלל. המתיחות הגיעה לשיאה כשהמלך הצעיר פיטר את גלוב פחה, המפקד הבריטי של הלגיון הערבי, והעלה במקומו קצין ירדני צעיר. השפעת הקצונה הערבית והאלמנטים הקיצוניים בכלל, גוברת והולכת. וסכנת הפיכה צבאית מרחפת על המדינה, ואין איש יודע מה ילד יום.

הפחת השנאה למדינת ישראל מגבירה את אי־היציבות הפוליטית במדינה, ומאידך, הגבול הארוך והבלתי־תקין בין שתי המדינות משמש גורם נוסף למתיחות הגדלה והולכת ולאיום על השלום באזור כולו.

האוכלוסיה

מתוך השטח העצום של 90 מיליון דונם רק כארבעה וחצי מיליון דונם הם אדמה מעובדת, ועוד כשמונה מיליון וחצי דונם אדמות ראויות לעיבוד. (החלק המסופח מא"י אינו נכלל בזה). כל יתר השטח הנרחב, כל הדרום והמזרח, הם מדבריות.

כמאתים אלף תושבים בעבר הירדן מזרחה מיושבים על הקרקע, כמאה וחמישים אלף בדואים, בחלקם נודדים וברובם חצי־נודדים, עוסקים בעבודת האדמה ולפי העונה נודדים ממקום למקום לרגל המרעה של צאנם ובהמתם. יותר מרבע מיליון פליטים מערביי א"י מתגוררים במחנות בעבר הירדן מזה שמונה שנים, ניזונים ע"י קרנות הסיוע של האו"מ.

ערב הסעודית    🔗

ממלכה ערבית התופשת את כל חצי־אי ערב כמעט, פרט לתימן בדרום, לפרוטקטורט הבריטי של עדן ולנסיכויות הערביות הקטנות אשר על גדות המפרץ הפרסי ועל חופיה הדרומיים של ערב.

פנים חצי־אי ערב הוא מדבר, משוטטים בו שבטים נודדים. השטחים הם עצומים; נאות מדבר וערים מעטות מפוזרים בנג’ד, בחיג’אז ובעסיר. הבירה ריאד בצפון; הערים הקדושות מכה ומדינה בחיג’אז.

יוצר המדינה היה עבד אל־עזיז אבן סעוד. נולד בריאד, בערב המרכזית, נצר למשפחה שלטת בנג’ד. גורש ממנה בילדותו ע"י בני משפחת רשיד שתפשה את השלטון בידה. התחנך בדרום ערב במסורת הכת הוהאבית, כת מושלמית אדוקה וקנאית שהוא היה לאחר מכן למנהיגה. בשנת 1901 תפש את השלטון בריאד מידי המשפחה היריבה.

במלחמות השבטים בערב המרכזית נחל נצחונות והרחיב את גבולות מדינתו, בהיותו שליט נג’ד לא קיבל עליו את מרותו של השלטון העותומני, אבל בעת שחוסין השריף של מכה עורר את המרד בן שבטי ערב נגד התורכים לא הצטרף אבן סעוד למרד הערבי. שנאה וקנאה שררו בין השריף חוסין ואבן סעוד, וגברו והלכו כשחוסין הכריז על עצמו כמלך הערבים (1916). וכשניסה אחרי שמונה שנים להתקשט בכתר החליפות. בשנות העשרים נלחם אבן סעוד עם חוסין מלך חיג’אז. אותו זמן נתערערו היחסים בין חוסין וממשלת בריטניה בגלל השלטת משטר המנדטים במזרח, ובפרט בארץ ישראל; בריטניה פנתה עורף לחוסין ולא באה לעזרתו. חוסין איבד גם כן את חינו בעיני העולם הערבי על תביעותיו לכתר החליפות. אבן סעוד פלש לחיג’אז, כבש את הערים הקדושות מכה ומדינה, הוריד מכסאו את חוסין, ולאחר מכן גם את בנו עלי, וגרשם מן הארץ, ובשנת 1932 הכריז על יסוד ממלכת ערב הסעודית.

בריטניה הגדולה שהיתה המעצמה האירופית בעלת המרות הפוליטית בחלק העולם הזה חתמה עוד בנובמבר 1925 על “הסכם הדא” בינה ובין המלך אבן סעוד, באותו זמן – השולטן של נג’ד. הסכם זה קבע את הגבול בין נג’ד ועבר הירדן, המדינה החדשה שהקימו האנגלים ממזרח לא"י. האנגלים העניקו לו את החלק הגדול של שטח ואדי סירחאן, אבל קבעו פרוזדור רחב חוצץ בין הטריטוריה שלו לבין גבול סוריה. הפרוזדור הזה המחבר את עבר הירדן עם עיראק הוא כיום חלק ממדינת ירדן. בהסכם הדא הסתייג אבן סעוד בנוגע לזכויותיו על עקבה ומעון (מען) שבריטניה כללה בתוך שטח המנדט של עבר הירדן. בשנת 1927 נחתם חוזה הידידות של ג’דה בין בריטניה ואבן סעוד, ובו הכירה בריטניה בעצמאותה של ממלכת סעודה החדשה שכללה את חיג’אז שנכבשה על ידו. החוזה חודש לזמן בלתי מוגבל בשנת 1936, בתמורה התחייב אבן סעוד לקיים יחסי ידידות עם הנסיכויות הערביות השונות בחופי ערב הנמצאות תחת חסות בריטניה.

השנאה לבית ההאשמים – המלך חוסין ממכה ובניו מלכי עיראק ועבר־הירדן – עוברת כחוט השני בכל חייו של המלך אבן סעוד. הוא לא השלים עם קיום הממלכה ההאשמית בעבר־הירדן ובמערכת המאבק על ההגמוניה בעולם הערבי סעודיה היא בעלת בריתה של מצרים נגד עיראק.

אבן סעוד היה מושל אבטוקרטי, שלטונו היה בלתי מוגבל. הוא הכריח את השבטים הנודדים לסור למשמעתו והשליט סדר במדבר. האוכלוסיה היא פרימיטיבית, הממשל תיאוקרטי, רחוק ממושגי הציביליזציה וההשפעות המודרניות. חוקי המדינה נוקשים, לפי החוק הדתי הקדום. עבדות נוהגת במדינה, וקיים מסחר גלוי בעבדים (זה לא מונע את סעודיה מלהיות חברה באירגון האו"מ!).

בחייו הפרטיים נהג המלך כאחד החליפים במאה התשיעית. הרמון נשים גדול, ומספר צאצאים רב.

גילוי הנפט בערב הסעודית (עיין “נפט בארצות ערב”) חולל מהפכה במדינה הפרימיטיבית של אבן־סעוד. מאות מיליונים דולרים זורמים בשנים האחרונות ממסי־הזכיונות שחברת הנפט האמריקנית “עראמקו” משלמת למלך סעודיה. לא תוחמו תחומים בין האוצר הפרטי של משפחת המלך ובין אוצר המדינה, והמיליונים המתקבלים מחברות הנפט, הן להלכה והן למעשה, הם ההכנסות הפרטיות של בית המלכות. הן משמשות בעיקר להאדרת הפרסטיג’ה של המלך כלפי פנים וכלפי חוץ, להגדלת השפעתו הפוליטית על ארצות ערב ולקידום האינטרסים של הדינסטיה הסעודית בארצות השכנות.

ברם החברה האמריקנית עשתה גדולות לשיפור התנאים בערב. נבנו על ידה ערים מודרניות ליד שדות הנפט, שדות־תעופה, כבישים, נחפרו בישימון בארות ארטיזיאניים, נעשו נסיונות של השקאה, ונוצרה תעסוקה לאלפי אנשים. החברה מעסיקה אלפי אנשים מבני המדבר, וגם מקרב הערבים תושבי הארצות השכנות. בשביל הטכנאים והפקידים האמריקנים והאירופאים הוקמו מושבות קטנות בלב המדבר שמתקיים בהם אורח חיים של המערב. כל הגורמים האלה שנעצו טריז בתוך העולם המפגר של חצי־אי ערב עתידים לחולל תמורות בסדרי החיים של המדינה הנחשלת הזאת. כבר ניכרים סימני תנועה של אופוזיציה למשטר האוטוקרטי הקיים. הולך ונוצר מעמד חדש המתנגד למשטר ימי הביניים של מלכות ערב הסעודית, והשפעתו ניכרת על המוני העובדים בשדות הנפט.

בשנת 1953 מת המלך אבן־סעוד, ובנו סעוד מלך תחתיו. בפוליטיקה של סעודיה לא באו שינויים. מדיניותה מהוה אלמנט של אי־יציבות במזרח התיכון. בברית עם מצרים חותרת המדינה להגדלת השפעתה על הארצות השכנות ולהרחבת גבולותיה על חשבון המדינות של השושלת ההאשמית השנואה. הקוים המנחים של מדיניות החוץ שלה הם איבה לארצות ערב ומשטמה עזה למדינת ישראל.

חצי־אי ערב    🔗

מוקף ימים משלושה עברים ומדבר בצפון (הערבים קורין לו “ג’זירה” = אי). מדבר ערב בצפון מוקף ארצות “הסהר הפורה” – סוריה, ארץ ישראל, עבר הירדן ועמק הפרת. אומדים את שטח חצי־האי ל־1.200.000 מיליון מרובעים. פנים חצי־האי־מדבריות, ובהיקפו רצועות צרות של ארץ מיושבת ישובים דלילים ומפוזרים.

המדינות הבלתי תלויות בחצי־אי־ערב הן: ערב הסעודית, הכולל גם את חיג’אז (ראה שם), ותימן בדרום. יתר הישובים נמצאים תחת חסות בריטניה הגדולה, או קשורים אתה בחוזי־ברית, והם: א) הפרוטקטורט הבריטי של עדן; טריטוריה גדולה, שטחה כ־300.00 קילומטרים מרובעים עם אוכלוסיה של 100.000 נפש בקירוב, כוללת מדבריות וארץ החוף של חצרמות (חדראמות), מבאב־אל־מנדב עד חוף מוסקט; ב) כּווית, נסיכות ערבית על חוף מפרץ פרס, בשלטון השיך של כווית הקשור בחוזה ברית־הגנה עם בריטניה. ג) איי בחרין, במפרץ פרס, בשלטון שיך הנמצא תחת חסות ממשלת בריטניה. ד) קטאר, על חוף מפרץ פרס, השיך השליט קשור בקשרי חסות עם בריטניה; ה)החוף הדרום־מזרחי המכונה Trucial coast כולל שש נסיכויות קטנות על חופי מפרץ פרס ומפרץ עומן. האגנט הבריטי במפרץ פרס, אשר מושבו בבחרין, הוא היועץ הפוליטי של השליטים המקומיים, ולמעשה הוא השליט בפועל באזור כולו.

האוכלוסיה הכללית של חצי־האי נאמדת בין 8 ל־10 מיליון נפש, כלולות בזה ערב הסעודית ותימן. הבדואים במדבר הם שבטים נודדים, יושבי אהלים, עוסקים במרעה; תרבותם ואורח חייהם אינם שונים מתרבות אבותיהם מלפני אלף שנים.

ברוב מדינות ערב נתגלו מקורות נפט עצומים. אוצרות נפט עשירים נמצאים בשדות הנפט בערב הסעודית, בקטאר, בכווית ובאיי בחרין. הנפט העשיר את שליטי הארצות האלו, אבל השפעת העושר הזה אינה ניכרת כלל בהתפתחותם הכלכלית והתרבותית של עמיהם (ראה “נפט”).

תימן    🔗

(בערבית – אל־ימן). ממלכה ערבית פרימיטיבית ומבודדת כמו טיבט באסיה. כשהתורכים המושלים עזבו את הארץ בסוף מלחמת העולם הראשונה נכנס האימאם יחיה (שאבותיו משלו בתימן לפני בוא התורכים) לארמון הממשלה בצנעא הבירה וקיבל את השלטון לידיו. האימאם יחיה נרצח ב־1948 ע"י אחד מבניו. בנו בכורו אחמד יושב כיום על כסאו.

שטח המדינה כ־120.000 קילומטרים מרובעים, ברובה מדבריות. האוכלוסיה כשלושה וחצי מיליון מושלמים, ברובם שיעיים. האוכלוסיה החקלאית יושבת בחבלים ההרריים של המדינה, שבטים נודדים – במדבר.

סדרי המדינה פרימיטיביים. דרגת חיים נמוכה. השלטון – תיאוקרטיה אבסולוטית. קיום המדינה תלוי ביחסיה עם בריטניה הגדולה (פרוטקטורט עדן מדרומה) ועם ערב הסעודית שכנתה מצפון.

תימן היא חברה בליגה הערבית וגם באירגון האומות המאוחדות.

כווית    🔗

מבין האמירויות הערביות אשר על גדת המפרץ הפרסי יש לציין במיוחד את אמירות כווית, טריטוריה של מדבר זעירה עם אוכלוסיה קטנה שלא נבלעה ע"י סעודיה שכנתה הודות לחסותה של בריטניה. אינה לה המזל ואוצרות נפט עצומים נתגלו בארץ זו. רגילה המימרה: בכווית צועדים על שדות נפט. השיך של כווית היה לעתיר הנכסים בעולם, מקבל יותר ממאתים מיליון דולרים בשנה מדמי־הזכיונות של חברת הנפט. כאן, כמו בערב הסעודית, המיליונים זורמים לאוצרו הפרטי של השיך המזדהה עם אוצר המדינה שלו.

אותו המצב בזעיר אנפין, שורר באמירויות האחרות בעלות שדות הנפט, כגון קטאר בחרין (ראה"נפט").

צפון אפריקה    🔗

ממערב למצרים ועד לגדות האוקיינוס האטלנטי משתרעות הארצות הערביות של צפון אפריקה: לוב, תוניסיה, אלג’יריה ומרוקו. ארצות אלו חורגות ממסגרת העולם הערבי של המזרח התיכון שאנו עוסקים בו, אבל הן מענינות אותנו לאור המאורעות של התקופה האחרונה האופייניים לגבי המאבק הלאומי של עמיהן, ולאור המאמצים שעושה הליגה הערבית לכלול את הארצות האלו בחוג מדינות ערב הנלחמות ב"אימפריאליזם" של המערב.

הבסיס הגזעי של עמי צפון אפריקה אינו ערבי אלא בּרבּרי. ה"ערביזציה" שלהם היא תוצאה מכיבושי המושלמים הערביים. האוכלוסיה הברברית קיבלה את דת האישלאם, ודיאלקט ערבי היה לשפת התרבות שלה וללשון האוכלוסיה העירונית בדרך כלל, אעפ"י שבאזורי השבטים בפנים הארץ העם ממשיך לדבר ברברית.

מרוקו

קרויה בפי הערבים מראכּש או אל מוגרב אל־אקצא – המערב הקיצוני. ממלכה מושלמית בצפון מערב אפריקה. אוכלוסיה משוערת כ־9 מיליון נפש מגזע ברברי, דוברי ניב ערבי ברובם וכ־40 אחוז דוברי ברברית.

מרוקו היתה ארץ מושלמית לבדד תשכון. כאלף שנים היא היתה מדינה של ימי הבינים. היא שמשה מקלט למושלמים שגורשו ע"י הנוצרים מספרד אחרי נפילת החליפות הערבית בספרד. הודות לבידודה היא שמרה על האופי הערבי שלה.

עד סוף המאה התשע־עשרה היתה מרוקו מדינה עומדת ברשות עצמה. על אף קירבתה לאירופה לא נגעה בה השפעת המערב, בדומה לתימן ונג’ד בקצה המזרחי של העולם הערבי. אנרכיה ששררה במדינה גרמה להתערבות מעצמות אירופה ולחדירת ההשפעה הצרפתית. בועידת אלג’סיראס (1906) שהשתתפו בה 13 מעצמות אושרה “עצמאות” מרוקו, אבל לצרפת ניתנה רשות פקוח על המשטרה במרוקו והוקנו לה עמדות עדיפות על גבול מרוקו־אלג’יריה. אותן הזכויות הוקצו לספרדים באזור הצפוני של המדינה. אחרי התקוממות המרוקנים התחילה צרפת באוקופציה צבאית של הארץ, ובשנת 1912 הוכרז פרוטקטוראט צרפתי על מרוקו. מני אז היה המושל הכללי הצרפתי השליט בפועל במדינה.

בשנות העשרים פרצה המרידה של המנהיג הברברי עבד אל כרים שדוכאה רק אחרי שנתיים ע"י חיל צבא גדול שנשלח מצרפת.

בימי מלחמת־העולם השניה, עם מפלת צרפת באירופה, ירדה הפרסטיג’ה של צרפת בארץ הפרוטקטורט. אחרי המלחמה הבטיחו הצרפתים ריפורמות במבנה השלטון והרחבת סמכויות ממשלת השולט בהנהלת המדינה.

הלאומנים במרוקו לא הסתפקו בריפורמות, דרישתם היתה עצמאות מלאה לארצם. התחיל פרק חדש בהיסטוריה של מרוקו, מאבק בין הלאומנים המרוקנים (מפלגת “איסתיקלאל” – עצמאות), שתמך בהם השולטן מחמד בן יוסף, לבין הצרפתים. הצרפתים הדיחו את השולטן מכסאו והגלו אותו מן הארץ (1953), ועל כסאו הושיבו זקן מקרובי משפחתו. אחרי מאבק ממושך, עם חילופי הממשלה בצרפת (ממשלת מנדס־פראנס), נקטו הצרפתים במדיניות פייסנית ליברלית: החזירו את השולטן הגולה אל כסאו, הפרוטקטוראט הצרפתי בוטל, ומרוקו היתה למדינה בלתי־תלויה קשורה בחוזה ידידות עם צרפת. היא עומדת לבקש חברות באירגון האו"מ, ולליגה הערבית תיווסף עוד מדינה־חברה אחת באפריקה.

לוב

(ליבּיה). מדינה באפריקה הצפונית, מורכבת משתי פרובינציות – טריפוליטניה וקירינאיקה. אזורי החוף בטריפוליטניה מיושבים, קירנאיקה – מדבר עם נאות מדבר מרוחקים זה מזה, מתגוררים בה שבטים נודדים השייכים לכת הסנוסים, – כת מושלמית אדוקה. גודל האוכלוסיה כ־700.000 נפש. מושלמים, מגזע ברבר, דוברי ערבית ברובם.

לוב היתה פרובינציה תורכית עד כיבוש האיטלקים בשנת 1912. במלחמת־העולם השניה נכבשה לוב ע"י הצבא הבריטי. בזמן המלחמה הבטיחו הבריטים לראש הסנוסים שלטון אוטונומי בקירנאיקה. אחרי המלחמה הוחלט באו"מ לשים את לוב כולה תחת משטר נאמנות זמני. בשנת 1952 ניתן לה סטטוס של ממלכה עצמאית, וראש הסנוסים סיד אדריס, היה מלכה. לוב נתקבלה כחברה באירגון האו"מ. נוספה עוד מדינה חברה לליגה הערבית.

תוניסיה

פרוטקטורט צרפתי, עם אוכלוסיה כ־3 מיליון ערבים מגזע ברברי, ובתוכם כמאתים אלף מתישבם צרפתים. תוניסיה, שלא כמרוקו, לא היתה מדינה מבודדת במצב תרבות של ימי הבינים. להפך, תחית התרבות הערבית שהתחילה בלבנון ובמצרים לא פסחה עליה, ומאידך, השפעות מערביות יצרו אינטליגנציה מתקדמת מעורבת בתרבות צרפתית וערבית.

מפלגת ניאו־דסטור שעמדה בראש התנועה הלאומני ניהלה את המאבק על עצמאות תוניסיה. בשנים שלאחרי המלחמה, אחרי עליות וירידות, ניצח הקו הפייסני המתון משני הצדדים. צרפת הסכימה לביטול הפרוטקטורט, ותוניסיה היתה לממלכה עצמאית.

אלג’יריה

בעית אלג’יריה היא הקשה והמסובכת ביותר בצפון אפריקה. שלא כאחיותיה, הארצות המושלמיות הסמוכות, אלג’יריה היא טריטוריה צרפתית שנכבשה ע"י צרפת למן שנת 1830. שלושה מחוזות צפוניים – אלג’יר, אוראן וקונסטנטין – מהוים חלק מצרפת גופא ותושביהם נחשבים לאזרחים צרפתים. הממשל הוא בידי מושל כללי, ולידו מועצות מיעצות. הטריטוריות רחבות הידים בדרום, עד נאות מדבר סחרה, הן טריטוריה מיוחדת תחת ממשל צבאי. שטח אלג’יריה הוא יותר מ־200 אלף מילין מרובעים, ואוכלוסית ילידי הארץ היא כ־8 מיליון מושלמים, מגזע ברברי, דוברי ניב ערבי וקצתם – ברברית.

במשך יותר ממאת שנים של השלטון הצרפתי התפתח ישוב צרפתי בארץ. מספר המתישבים הצרפתים עולה על מיליון אחד. הצרפתים העשירו את הארץ והעלו אותה לרמה גבוהה של פיתוח, בהשואה ליתר ארצות צפון אפריקה; גידול חיטה ועצי פרי, כרמים ופרדסים, שמן זית וטבק וירקות; מכרות ברזל ואבץ. רוב סחר הארץ הוא עם צרפת.

בעקב המאבק הלאומני במרוקו ובתוניסיה קמה תנועה לאומנית ערבית באלג’יריה, מעודדת ע"י הליגה הערבית ונתמכת ע"י ממשלת מצרים. פרצה מרידה גלויה בשלטון הצרפתי, בתביעה ל"שיחרור" אלג’יריה. מאבק־הדמים החריף בשנת 1955. ממשלת צרפת הביאה צבא רב לארץ, ומעשי טרור התרבו עם קרבנות אדם, אזרחים וצבא, משני הצדדים. בסוף 1956 עדיין לא נראה באופק פתרון לבעית אלג’יריה.

הליגה הערבית    🔗

הרעיון של איחוד ערבי, באיזו צורה שהיא, נתעורר בעת ובעונה אחת עם התחיה הערבית, בסוף המאה התשע עשרה. הסיסמאות הלאומניות “הערבים מקיצים” או “התנועה הערבית” כללו רעיון זה. כשגילו מחדש את תרבותם העתיקה חלמו הלאומנים הערבים על הקמת בנין פוליטי אוניברסלי שיקיף את כל עמי ערב. חזון האיחוד הקיף רק את ארצות ערב באסיה שהיו כולן פרובינציות עותומניות, אזור גיאוגרפי מלוכד תחת משטר פוליטי ואדמיניסטרטיבי אחיד, ואילו כולן היוו את לב הקיסרות הערבית בימי האומאיים והעבאסיים.

התמוטטות הממלכה העותומנית בסוף מלחמת העולם הראשונה ושיחרורן של ארצות ערב מעול התורכים ופיצולן למדינות שונות, בחלקן עצמאיות, ובחלקן נתונות למנדטים של מעצמות גדולות או כלולות באזורי החסות שלהן – קידמו וחיזקו את רעיון האיחוד.

ברם, ההתחרות והאיבה בין הדינסטיות במדינות הערביות, ההבדלים הגדולים בדרגות התרבות והכלכלה, האינטרסים המקומיים של המדינות השונות והאינדיבידואליזם של הערבים בכלל – כל אלה הגורמים היוו אבן נגף למאמצי האיחוד וחסמו הדרך למיזוגן השלם של ארצות ערב.

מטעמי איסטרטגיה ופוליטיקה מזרחית משלה שמה לה בריטניה למטרה יצירת חבר מדיני ערבי חזק שיעמוד בחוג השפעתה. באביב 1941 פרסם שר החוץ הבריטי אנטוני אידן הצהרה לטובת יצירת איחוד ערבי, בהצהרה הובטחה מלוא תמיכתה של ממשלת הוד מלכותו לכל תכנית של איחוד ערבי שתבוא עליה הסכמה כללית. המניעים של בריטניה בצעד זה היו: למשוך אליה את הרצון הטוב והאהדה של הערבים במלחמתה עם גרמניה; קונפדרציה של מדינות ערב תתרום ליציבות של המזרח התיכון אחרי המלחמה. לא חסרה גם נימה אנטי־ציונית: לעומת איחוד ערבי גדול תקטן הסכנה הציונית ותיפתר הבעיה הארצישראלית. עתה כשחלוקת הארצות הערביות לאזורי השפעה בריטי וצרפתי נתבטלה, והארצות הללו רכשו את עצמאותן, ואף ההשפעה הצרפתית בליבנט נגוזה בעקב מפלת הצרפתים במלחמה – תהיינה ארצות ערב, אף העצמאיות שביניהן, ע"י הקמת החבר הערבי, נתונות להשפעתה של מעצמה גדולה אחת, וזו תהיה הבריטית בלבד.

התגובה הראשונה להצהרתו של אנטוני אידן באה מראש ממשלת עירק, נורי סעיד פחה, אשר עוד קודם לכן, בשנת 1942, הציע ברית ערבית בשני שלבים. בראשון, הוא הציע יצירת מדינה אחת, אחידה או פדרלית, שתכלול את סוריה, הלבנון, ארץ ישראל ועבר הירדן, עם מעמד אבטונומי מיוחד בתוכה לנוצרים של הלבנון וליהודים של א"י ובשלב השני, הציע שתיווצר ליגה ערבית – ברית של המדינה החדשה ועירק, אליהן תוכלנה להצטרף אח"כ מדינות ערביות אחרות. לליגה זו תהיה מועצה שבראשה יעמוד ראשה של אחת המדינות החברות, והמועצה תהיה אחראית להגנה, לעניני חוץ, לכלכלה, וכו'.

במשך שנת 1943 עברה האיניצאטיבה מעירק למצרים. כשנשתלבו יחד הלאומנות המצרית עם הלאומנות הערבית עמדה מצרים בראש תנועת האיחוד, בהסכמת הארצות הערביות האחרות שהכירו בעליונותה של מצרים בגדלה, בתרבותה ובמעמדה הבין־לאומי.

יחד עם זה חלו שנויים בתפישת רעיון האיחוד: יותר מדי דינסטיות יריבות, יותר מדי אינטרסים לוקאליים ויתר מדי הבדלים במבנה הסוציאלי ובבגרות הפוליטית. האיחוד בצורת פדרציה ערבית לא יצא אפוא לפועל; במקומה נוצרה הליגה הערבית, חבר מדינות שנתקשרו ביניהן בקונפדרציה רופפת לשם מטרות מדיניות, כלכליות וסוציאליות שונות.

הליגה הערבית, ברית מדינות ערביות עצמאיות, נוסדה במרס 1945 ע"י חתימת חוזה בין שבע מדינות חברות – מצרים, עירק, סוריה, הלבנון, עבר הירדן, סעודיה ותימן. תעודת הליגה היא: “לחזק את הקשרים בין מדינות החבר, תיאום המדיניות שלהן לשם שיתוף פעולה ושמירה על אי־תלותן ועצמאותן, וטיפול כללי בענינים ובאינטרסים של ארצות ערב”. כמו כן שמה לה הליגה למטרת שיתוף פעולה בין חברותיה בנוגע לענינים פיננסיים וכלכליים, תחבורה, ענינים תרבותים, ענינים הנוגעים לנתינות, פספורטים, ויזות, וכו', חקיקה סוציאלית ובעיות בריאות ציבורית.

לערביי ארץ ישראל ניתנה הזכות לשלוח בא־כח למושבי הליגה, בלי רשות הצבעה, זכות דומה לזו הובטחה גם “למדינות ערביות שאינן עדיין בלתי־תלויות”. – מושב הליגה ומזכירותה הוא בקהיר.

עד כה לא ניגשה עדיין הליגה הערבית לפעולות חיוביות למילוי תעודתה לפי התכנית הנרחבת שהתוותה לעצמה. תחת זה הצליחה לאחד את כל מדינות ערב למלחמה בציונות ולהושטת עזרה לערביי א"י בדרך השפעה דיפלומטית ובפני האו"מ. בדצמבר 1945 הכריזו כל מדינות הליגה חרם על יבוא תוצרת יהודי א"י לארצותיהן. ב־1947 ניהלו מאבק חריף באו"מ נגד תכנית החלוקה של או"מ והקמת מדינה יהודית. בתחילת 1948 נתנו עזרה צבאית לכנופיות ערביות שהתקיפו את הישובים היהודיים בארץ, ובמאי 1948 - עם הסתלקות הבריטים מא"י – הן הכריזו בגלוי מלחמה על מדינת ישראל ושלחו את צבאותיהן לכבוש את הארץ.

אחרי גמר המלחמה בנצחון ישראל וחתימת הסכמי שביתת הנשק בין ישראל והמדינות הלוחמות, המשיכה הליגה הערבית בפעולה פוליטית נגד ישראל ובחרם הכלכלי על מדינת ישראל.

בשנים האחרונות, עם התגברות התנועות האנטי־צרפתיות בארצות צפון אפריקה, תמכה הליגה, בתעמולה, בהדרכה, בנשק ובכספים במלחמת עמי צפון אפריקה ב"אימפיריאליזם" הצרפתי.

בעקב הפילוג בין מדינות ערב שהחריף בשנת 1955 ושאיפות ההגמוניה של מצרים על העולם הערבי ירד כבודה והשפעתה של הליגה הערבית בארצות ערב. הליגה היא כיום כלי יוצר של פוליטיקה של עוצמה בידי שליט מצרים. יריבתה של מצרים היא עיראק, הנאבקת אתה על ההשפעה בירדן, בסוריה ובלבנון.

הסיסמה שהליגה הערבית דוגלת בה היא “אנטי־קולוניאליות” – בלשון הדימגוגיה של המזרח – התנגדות למעצמות המערב, “ניטראליזם” – היינו אי־הצטרפות לא למערב ולא המזרח, ולמעשה החדרת השפעת ברית המועצות למזרח התיכון ע"י רכישת נשק ממדינות הגוש הסובייטי.

 

ג. מיעוטים בארצות ערב    🔗

הרוב השליט בארצות ערב הם המושלמים הסוניים, מיעוטים שונים ומגוונים שוכנים בקרבם, בין מושלמים ובין שאינם מושלמים, בן ערביים ובין שאינם ערבים. סוגי המיעוטים הם: א). מושלמים־סוניים שאינם דוברי ערבית, כגון האוכלוסיה הכורדית, בצפון עיראק ובצפון־מזרח סוריה, וקיבוצים קטנים של תורכמנים, צ’רקסים, ועוד; ב). דוברי ערבית שפרשו מכת המושלמים הסוניים (“האורתודוכסים”) כגון המושלמים השיעיים שמהוים את רוב האוכלוסיה בדרום עיראק, השיעיים (מתואלים) בלבנון; קיבוץ העילויים (או הנוסירים) בסוריה בג’בל אנסאריה ובשפלת החוף לרגליו; הדרוזים, עדה גדולה בלבנון ובדרום סוריה; האיסמעילים בסוריה; ג). בני הכנסיות הנוצריות השונות, כגון יונים־אורתודוכסים, סורים־אורתודוכסים (יעקוביים), קופטים, אשורים (נסטוריאנים), לטינים, מרוניטים, ארמנים ועדות קטוליות שונות. ד). בני כתות קטנות אחרות, כגון היזידים, המנדאים (כלדאים), ועוד; בכל מדינות ערב – חוץ מערב הסעודית -נמצאו ישובים יהודים, רובם מימי קדם ולשון הדיבור שלהם ערבית.

כל אלה המיעוטים השונים, העדות והכתות והלאומים, מהווים מקור ניגודים פנימיים בקרב העולם המושלמי־הסוני השולט בארצות ערב, ולעתים עצם קיומם מהווה סתירה במבנה המדינות הערביות. הניגודים הם לעתים גלויים, ולרוב סמויים. יש ועדות המיעוטים משתתפות בחיי המדינה ואפילו בתנועה הלאומנית הערבית, אבל לבם אינו שלם עם הרוב המושלמי השליט, ולרוב שוררים ביניהם יחסי אי־אמון וחשדות הדדיים.

השיעיים    🔗

הם כת מושלמית שפרשה מאז תחילת האישלאם מהמושלמים הסוניים. הפילוג חל בשל ההתחרות על ההגמוניה הפוליטית בעולם המושלמי, בין עלי אבן אבו־טליב, חתנו של הנביא מוחמד ובין מועויה אבן אבו סוֹפיאן, מיסד שושלת החליפים האומאיים. השיעיים הם נאמני בית עלי, הם אינם מכירים בחליפים שקדמו לעלי, ואינם מודים בשום מסורת שלא נשתלשלה ישר מבני עלי והבאים אחריהם.

שתי הכתות צוררות זו את זו. הסוניים הם הרוב בעולם המושלמי. לכת השיעיים משתייכים הפרסים, הערבים של דרום עיראק, ועדות מפוזרות בכל העולם הערבי (השיעיים שבלבנון ובצפון א"י קרויים מתאולים). הקיבוץ הגדול ביותר שלהם מרוכז בדרום עיראק, ומספרם שם – יותר ממיליון 600 אלף נפש – עולה על מספר הסוניים שבמדינה.

העלויים    🔗

או הנוסירים, אחת מכתות השיעיים, באזור ההררי הצפוני בסוריה (ג’בל אנסאריה) מונים יותר מרבע מיליון נפש.

עדה מתבדלת משאר הערבים תושבי סוריה. דתם קלטה הרבה יסודות מחוץ לאישלאם. המושלמים הסוניים אינם מכירים בהם כבני אמונתם וטופלים עליהם כי דתם מעורבת באמות עובדי אלילים ובנצרות. – בתקופת המנדט הצרפתי היתה להם אדמיניסטרציה אוטונומית בתוך פרובינציה מיוחדת בסוריה, הפרובינציה של לטקיה, עם מרכזה בעיר החוף לטקיה. עם חיסול המנדט הצרפתי ביטלה הממשלה הסורית את האוטונומיה של העלויים, והם מהוים כיום מיעוט דתי ולאומי בתוך מדינת סוריה (עיין “סוריה”).

הדרוזים    🔗

אומה קטנה המרוכזת בהר הדרוזים (ג’בל דרוז) בחוראן, בדרום סוריה, ובמחוזות אחרים בדרום הלבנון. מונים כמאה וחמשים אלף נפש, יותר ממחציתם בהר הדרוזים ויתרם בלבנון. כשנים עשר אלף נמצאים בצפון מדינת־ישראל בששה עשר כפרים בגליל העליון ובמחוז הכרמל.

כת דתית מיוחדת במינה. נתפרדה מהדת המושלמית במאה האחת עשרה. סבלו מרדיפות המושלמים ומצאו להם מקלט בהרי הלבנון ובהרי חורן. דתם מעולפת סודיות, מעורבת כנראה מיסודות האישלאם, היהדות והנצרות בצרוף רעיונות של אמונת זורואסטר (דת פרס מלפני האישלאם). מתנגדיהם המושלמים מייחסים להם גם מנהגים של עובדי אלילים. המעט שידוע לעולם החיצוני מתוך עיקרי דתם הרי זו האמונה באל אחד, בהשארת הנפש ובגלגול נשמות, ויש אומרים – גם בהתגלמות האלוהות בדמות אדם בתקופות ידועות. רק החכמים מבין הדרוזים (“עקיל”) יודעים את עיקרי הדת, ועם הארץ (“ג’אהיל”) מקיימים את מנהגי הדת. הדרוזים הם דוברי ערבית, אבל לפי דעת אנטרופולוגים אינם שייכים לגזע הערבי. ישנה דעה שהם צאצאי החיתים הקדמונים שישבו לפני שלושת אלפים שנה באזור הרי הטוירוס מצפון לארם.

איבה שררה תמיד בין המושלמים לבין הדרוזים. הם התקיימו במרוצת הדורות רק הודות להתבצרותם בהרי הלבנון ולאורגניזציה הפנימית שלהם בתור עם לוחם בעל משמעת לאומית איתנה. הם מהוים עדה חזקה, מאורגנת על יסודות פיאודליים, נתונים למשמעת מועצת זקני העדה. מנהיג האומה כיום הוא השולטן אל־אטרש, המושל בהר הדרוזים. ברובם הגדול הם חקלאיים. במדרגת מוסריותם הם עולים על שכניהם המושלמים. אינם מתערבים עם הסביבה, שומרים על טהרת הגזע, ונושאים רק אשה אחת. הדרוזים הם אנשי מלחמה. במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה נלחמו במרוניטים, הנוצרים הגרים בלבנון, ובשנת 1860, יחד עם המושלמים, ערכו בהם טבח. אחרי התערבות צבא צרפת לעזרת הנוצרים היתה הגירה המונית של הדרוזים מלבנון לג’בל חורן אשר לבני עדתם היו שם ישובים מזמן. מני אז נקרא האזור ההררי הזה בשם ג’בל דרוז (הר הדרוזים). הדרוזים היו תמיד חרדים על חירותם. בזמן השלטון העותומני היו מתמרדים לעתים קרובות בממשלת התורכים. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשצרפת קיבלה את המנדט על סוריה והלבנון, התמרדו בצרפתים בשנות 1925/6 והוכנעו רק אחרי שצרפת שלחה לסוריה חיל עזר גדול. עתה ג’בל דרוז מהוה נפה במדינת סוריה, עם אבטונומיה פנימית חלקית. הערבים עוינים את תושבי הג’בל ואלה אינם מסתירים את איבתם לממשלה הסורית. הערבים הסוריים מתנכלים לאבטונומיה הפנימית שלהם ולשלטון מנהיגיהם. בשנת 1925 פרץ שוב מרד בהר הדרוזים שדוכא ע"י ממשלת סוריה. ועד היום הדרוזים הם מקור דאגות לממשלה הסורית.

האיסמעיליים    🔗

נפרדו מהשיעיים במאה השמינית. גם בדתם נקלטו הרבה יסודות של הנצרות ואמונות אחרות. במאה האחת־עשרה התפשטו בכל העולם המושלמי, אבל מאז ניטל כוחם וקטנה השפעתם. יש להם עדות פזורות בכל ארצות האישלאם.

הכורדים    🔗

הכורדים אשר בארצות ערב הם חלק מהאומה הכורדית אשר ארץ מכורתם, קורדיסטן, מחולקת כיום בין תורכיה, איראן ועיראק. הם בני גזע ארי ולשונם קרובה לפרסית. רובם מושלמים־סוניים, ומיעוטם שיעיים. הם מהוים עדה מגובשת עם רוב מקומי בצפון ובצפון־מזרח עיראק. מקומות מגוריהם בהרים ובעמקים שביניהם. הם שמרו על לשונם ועל אורח החיים שלהם ולא נטמעו בין הערבים. מספרם כחצי מיליון נפש בצפון עיראק, וקרוב למאתים אלף נפש בצפון־מזרח סוריה, בנפת ג’זירה.

כורדיסטן – ארץ הכורדים בשטח ההרים של מזרח אנטוליה, עיראק הצפונית וצפון־מערב פרס, היוותה ממלכה במשך תקופה ידועה בימי הבינים, וברבות הימים נהרסה מדינתם, וכורדיסטן מחולקת כיום בין תורכיה, עיראק ואיראן (פרס). אומדים את גודל האוכלוסיה הכורדית בכל אחת משלוש המדינות האלו בחצי מיליון נפש ויותר, ונוסף להם כמאתים אלף בצפון מזרח סוריה. עד ראשית המאה הנוכחית לא היתה קיימת אומה כורדית אחידה ומאוחדת אלא קבוצת שבטים נפרדים שאינם מודים בשום מנהיגות מחוץ למנהיגיהם הם. תנועה לאומית כורדית, וספרות כורדית, התחילה מתפתחת בעשרות השנים האחרונות בהרי הכורדים בצפון עיראק. ראשי התנועה הם במגע עם מרכזי הכורדים בתורכיה, בפרס ובסוריה וברפובליקה הסובייטית הארמנית, ומפיצים את רעיונות התחיה הלאומית ואחדות האומה. שאיפתם היא שיחרור כל ארץ הכורדים מעול זרים ותקומת המדינה הכורדית. לפני מלחמת העולם הראשונה נמצא רוב העם הכורדי תחת שלטון עותומני.

בעלות הברית שניצחו את תורכיה צידדו בזכות אבטונומיה כורדית, ואמנם חוזה סבר משנת 1920 כלל אבטונומיה לכורדים עד כדי הקמת מדינה לכורדים בולאית מוסול בצפון עיראק. החוזה לא נתגשם ובמקומו בא חוזה לוזאן משנת 1923 שנתעלם לגמרי מהבעיה הכורדית. מדינה ערבית נוסדה בעיראק תחת מנדט בריטי וארץ הכורדים נכללה בתוכה. הכורדים של חבל סולימניה התמרדו ומרידתם דוכאה בקושי בשנת 1924 ע"י צבא עיראק בעזרת חיל התעופה הבריטי. חבר הלאומים שלח ועדה לקביעת הגבולות של צפון עיראק ולחקירת הבעיה של חבל מוסול. הועדה המליצה על מתן זכויות מיוחדות לכורדים. מרד כורדי שני פרץ ב־1927, ושוב ב־1930 וב־1932. המרד דוכא שוב ע"י חיל התעופה הבריטי. בזמן מלחמת העולם השניה פרץ שוב מרד בשנת 1943. מו"מ הביא לידי גמר המרידה אחרי שממשלת עיראק הבטיחה לעיין בטענותיהם של הכורדים ולהכניס ריפורמות אדמיניסטראטיביות ואיקונומיות בארצם. כל ההבטחות לא נתקיימו, ורוח המרד עדיין תוסס באזורי הכורדים.

צ’רקסים    🔗

עדות קטנות מפוזרות בא"י, בעבר הירדן ובדרום סוריה, יוצאי שבטים מושלמים שהיגרו מהקוקז אחרי כיבוש הרוסים. השולטן עבד־אל־חמיד הושיב אותם – וגם יוצאי שבטי הצ’צ’נים מדגיסטן בקוקז – על אדמות הג’יפטליק – אחוזות השולטן – במקומות ישוב ערבים. הם שמרו על שפתם הזרה ומנהגי חייהם. בדרך כלל אינם חיים ביחסי שכנות טובה עם הערבים. מספרם לא גדול.

מיעוטים קטנים    🔗

עוד עדות קטנות שפרשו מהאישלאם הם: היזידים. מתנגדיהם המושלמים מכנים אותם “עובדי השטן”. אמונתם מעורבת מיסודות של דתות שונות. מדברים דיאלקט כורדי, וגם ערבית בפולחן הדת. מתרכזים בצפון למוסול בעיראק וגם בצפון־מזרח סוריה. מנדאים. דוברי ערבית; דתם מעורבת, שפת התפלה דיאלקט ארמי (מנדאית); גרים עיראק. שבק. עדה כורדית, קרובה ליזידים. כת קטנה של בהאיים. נוסדה בחצי המאה התשע־עשרה בפרס; עברו בחלקם לא"י וכוננו מרכזם בחיפה. ביסודות אמונתם הונחו עיקרים מוסריים ואנושיים כלליים. רבים הצטרפו אליהם בארצות שונו וביחוד בארה"ב.

יהודים    🔗

בכל מדינות ערב - פרט לערב הסעודית – נמצאו ישובים יהודיים רובם מימי קדם, עוד מלפני בוא הערבים. היהודים האלה, במשך דורות שבתם בקרב אוכלוסיה דוברת ערבית, סיגלו את הלשון הערבית לשפתם המדוברת. פרט לשוכני כפרים אחדים בצפון עיראק המדברים ארמית (“תרגום”) ולעדות ספרדיות המדברים לדינו, דיאלקט ספרדי. ערכי האומה הארצישראלית נשמרו אצלם בטהרתם כמו אצל יתר יהודי התפוצות ושפת התפלה ולמוד הקודש היא העברית. לפי מקורות ערביים נאמדו האוכלוסיות היהודיות בארצות אלו, בראשית שנות הארבעים, כדלקמן: בעיראק – בין 75.000 ל־90.000 נפש. בסוריה והלבנון – כ־25.000 נפש, בתימן – כ־25.000 נפש. את האוכלוסיה היהודית בארצות אפריקה הצפונית העריכו באותה תקופה: במצרים – כ־65.000 נפש, בטריפוליטניה – כ־30.000 נפש, בתוניסיה – כ־60.000 נפש, באלג’יריה – כמאה אלף, ובמרוקו יותר ממאתים אלף. שינויים גדולים נתהוות עם העליה הגדולה לישראל, ביחוד אחרי קום מדינת ישראל.

העדות הנוצריות    🔗

כשני מיליון נוצרים נמצאים בארצות ערב. במצרים חיים כמיליון ורבע קופטים; יתר הנוצרים משתייכים לכנסיות שונות בלבנון, בסוריה ובא"י; הכנסיה היוונית־אורתודוכסית, הרומית־קתולית או הלטינית, הכנסיות האוניאטיות השונות ובתוכן העדה המרוניטית הגדולה, וכנסיות מזרחיות שונות. כל אלה הנוצרים הם צאצאי התושבים העיקריים של הארצות שהיו גרים בהם מימי קדם, הרבה מאות בשנים מלפני הכיבוש הערבי. הם דוברי ערבית, ומהוים כיום מיעוטים קטנים במדינות ערב, פרט למרוניטים המהוים יחד עם הנוצרים האחרים רוב בלבנון.

יונים־אורתודוכסים. בני הכנסיה האורתודוכסית המזרחית שנתפלגה מכנסית רומא בתחילת ימי הבינים, בני הכנסיה הזאת במזרח הקרוב נמצאים תחת מרותם של ארבעה פטריארכים: קושטא, אנטיוכיה (המושב בדמשק), ירושלים ואלכסנדריה. בכנסיה של אנטיוכיה הן הכהונה הגדולה והן הנמוכה הם מדוברי ערבית, ושפת התפילה היא ערבית. הכנסיה של אלכסנדריה (קהיר) – יוונים וערבים. בירושלים – הפטריארך והכהונה הגדולה הם יוונים, הכמורה הנמוכה והעדה החילונית – דוברי ערבית, והתפלות נערכות ביוונית וגם בערבית. רוב הנוצרים המקומיים בא"י היו שייכים לכנסיה זו.

הכנסיה הרומית־קטולית, או הלטינית תחת מרות האפיפיור של רומא. פטריארך לטיני בירושלים ונציגים של הכנסיה הרומאית (“נציגים אפוסטוליים”) בבירות, בקהיר ובבגדד. יש סברה כי הנוצרים בני הכנסיה הזו הם ברובם צאצאי נישואי־תערובת בין הצלבנים וילידי הארץ הנוצריים.

כנסיות האוניאטים הן כנסיות מזרחיות שפרשו בזמנן מרומא ושבו במרוצת הדורות תחת מרותו הרוחנית של האפיפיור. יש להן כהונה גדולה ונמוכה משלהן; הליטורגיה מיוחדת לכל אחת מהן ושפת התפלה היא סוריאקית (דיאלקט ארמי), או ערבית, או ארמנית, לפי העדות. ואלו הן הכנסיות האוניאטיות במזרח הקרוב: הקתולית־היונית (מלכיתים) במצרים; הקתולית־סורית, פטריארך בבירות; ארמנית־קתולית; כלדית- קתולית, “פטריארך של בבל” במוסול; קופטית־קתולית; והכנסיה המרוניטית, פטריארך בלבנון.

המרוניטים הם עדה דתית מלוכדת המכירה בשלטון הרוחני של האפיפיור. תושבי הלבנון מימי קדם, צאצאי הפיניקיים (הצורים) והארמים. מספרם עולה ל־350.000 נפש, רובם הגדול בלבנון. בראשם פטריארך בעל השפעה מרובה, רוחנית ופוליטית. דוברי ערבית. שפת התפלה סיריאקית. איבה מדורות שררה בין המרוניטים לבין המושלמים והדרוזים.

הנסטוריאנים, כנסיה קדומה שנוסדה במאה החמישית לסה"נ בעקב פילוגים על עקרונות דתיים ומנהגי תפלה בין הכנסיות הנוצריות. בתקופות ידועות היוו כנסיה גדולה ומסועפת במזרח הקרוב. נשמדה ע"י המונגולים במאה הארבע־עשרה. נשארו מהם רק האשורים של עיראק.

אשורים, מהוים בצפון עיראק עדה מיוחדת בדתם הנסטוריאנית, בשפתם הסוריאקית מסורת ובארחי החיים שלהם. הם צאצאי תושבים קדומים בארם נהרים (מסופוטומיה) שנמלטו להרים בצפון בזמן כיבוש השמד של המונגולים. בימי השלטון התורכי חיו במשטר אבטונומיה פנימית תחת מרות הפטריארך שלהם “מר שמעון”. אחרי מלחמת העולם הראשונה הם ביקשו להמשיך במשטר האבטונומיה שלהם. הם סמכו על הבריטים שיעזרו להם ורבים מהם התגיסו לצבא הבריטי בעיראק. אבל בחוזה האנגלו־עיראקי משנת 1930 נעזבו האשורים לנפשם ע"י הבריטים. אי־אמון בין האשורים לבין הממשלה העיראקית וחשדות הדדיים הלכו וגברו. בקיץ 1933 הגיעה המתיחות לשיאה. העיראקים שנקטו בפוליטיקה של השמדת הגופים האטניים הזרים במדינתם החליטו לבער את העדה “הזרה” הזו ובאמתלת שוא של מניעת מרידה התנפל הצבא העיראקי על מקומות מגורי האשורים וערכו בהם טבח המונים. מאות אשורים, גברים נשים וילדים, ניספו. כמה אלפים מהם נמלטו לסוריה והתישבו בנפת ג’זירה על יד הפרת. הפטריארך שלהם הלך לגולה עם רוב בני עדתו. קצתם נשארו בעיראק. בזמן האחרון ניהלו האשורים מו"מ על הגירה המונית לארצות דרום־אמריקה.

כנסיות נוצריות מונופיזיות. נתפלגו מיתר הכנסיות הנוצריות בעקרונות הדת והדוקטרינה על מהות האלהות של ישו הנוצרי. שלוש כנסיות מונופיזיות: הקופטים – האורתודוכסים במצרים. ;

היעקוביים או הסורים־אורתודוכסים, שיסודה במאה הששית, מרכזה בחומס בסוריה, שפת התפלה סיריאקית;

ארמנים־אורתודוכסים או גריגוריואנים – מפוזרים בארצות שונות, תחת מרותם של חמשה פטריארכים, האחד מהם בירושלים, ומביניהם הקתוליקוס באצ’מיאדזין בארמניה הסובייטית הוא ראשה הרוחני של הכנסיה.

קופטים. עדה נוצרית גדולה במצרים. יותר ממליון נפש. צאצאי המצרים הקדמונים ; קיבלו עליהם את הדת הנוצרית בשנת 400 לסה"נ. דוברי ערבית. השפה הקופטית בפולחן הדת יחד עם הערבית. עדה תרבותית בדרגה גבוהה יותר משל תושבי הארץ. תפשו מקום חשוב ומכובד בחיים הפוליטיים והכלכליים של מצרים. אולם משקלם הפוליטי ירד בזמן האחרון עם התגבר התנועה הפאן־אישלאמית ועם המהפכה הפוליטית במצרים.

עדות פרוטסטנטיות, מועטות וקטנות בחשיבותן – פרי עבודת המיסיונרים הנוצרים בדורות האחרונים.

סטטיסטיקה של המיעוטים    🔗

הסטטיסטיקה של האוכלוסיה בארצות ערב מבוססת על אומדנות, כי כידוע לא נהוגה שם ספירת התושבים. גם נדודי השבטים הנוודים, הבידואים מעבר לגבול המדינה וחזרה אינם מאפשרים הערכה מדויקת.

עיראק: האוכלוסיה הכוללת היא כארבעה וחצי מיליון נפש בקירוב. המושלמים הסוניים הם העדה השלטת. המושלמים השיעיים היושבים בדרום הארץ מהוים כמחצית אוכלוסיה ומספרם נערך בין 1.600.000 ל־2.000.000 נפש. הכורדים בצפון הארץ – יותר מחצי מיליון; נוצרים וכתות שונות – כ־150 אלף ; תורכמנים סוניים – 70.000. יתר התושבים הם ערבים־סוניים.

סוריה: האוכלוסיה הכוללת היא 3.600.000 נפש בקירוב. הרוב הגדול הם מושלמים סוניים (בכללם תורכים, תורכמנים וצ’רקסים) והם העדה השלטת במדינה. המיעוטים: עלויים – כ־3000.000 נפש;הדרוזים – כ־80.000; איסמעיליים – כ־25 אלף ; שיעיים (מתואלים) – כ־15.000 ; עדות נוצריות שונות – מרוניטים, יונים־קתולים (מלכיתים), לטינים, סיריאקים – כ־100.000 ; יונים־אורתודוכסים – כ־115.000 ; כורדים – כ־200.000 ; ארמנים – כ־100.000. המיעוטים מהוים כ־35 למאה מהאוכלוסיה. הישובים הצפופים הם הדרוזים והעלויים.

הלבנון: ארץ המיעוטים, אין בה עדה של רוב. האוכלוסיה הכוללת – מיליון ושלוש מאות אלף נפש. הרכב העדות⁶: מרוניטים – 350.000 ; מושלמים־סוניים – כ־225.000 ; שיעיים (מתואלים) – כ־2000.000 ; דרוזים – כ־75.000 ; יונים־אורתודכסים – כ־100.000 ; ארמנים – 75.000 ; נוצרים מעדות שונות, ברובם סורים־קטולים – 80.000; ועוד עדות קטנות.

מצרים: בתוך אוכלוסיה של 21 מיליון נפש, מושלמים־סוניים, נמצאים יותר ממיליון קופטים, ועוד כרבע מיליון זרים.

לשונות המיעוטים: ערבית, כורדית, תורכית, פרסית, ארמנית, סיריאקית (הסיריאקית היא דיאלקט של השפה הארמית הקדומה, נשמרה בתור שפה מדוברת רק בישובים נוצריים אחדים בצפון סוריה, ובתור שפת התפלה בכנסיות הנוצריות השונות. ארמית מדוברת בכפרים אחדים קרוב לדמשק וגם בצפון עיראק. קוקאזית שפת הצ’רקסים והצ’צ’נים. קופטית – במצרים.

בעיות המיעוטים בעולם הערבי    🔗

קיום מיעוטים צפופים מהוה בעיות פוליטיות רציניות באחדות ממדינות הערביות החדשות.

עוד בדורות הראשונים לכיבוש ארצות “הסהר הפורה” ע"י הערבים המושלמים נתהווה מצב מיוחד כלפי האוכלוסיות המקומיות שלא קיבלו עליהם את הדת המושלמית. המדינה הערבית היתה תיאוקרטית, והלא־מושלמים לא היו להלכה אזרחי־המדינה על אף היותם ילידי הארץ העיקריים (האוטוכטוניים) הרבה דורות מלפני בוא הערבים לארצותיהם. הם היו נתינים מדרגה נחותה ; היה מוטל עליהם מס גלגולת, אסור היה להם לשאת נשק, עדותם לא היתה מתקבלת בבתי משפט נגד מושלמים, אסור היה להם באיסור חמור לשאת נשים מושלמיות, עוד. הסובלנות של הערבים התבטאה רק בזה שהתירו לנוצרים את הארגון הפנימי של עדותיהם הדתיות, רשאים היו לחיות עפ"י הסטטוס האישי של עדתם ולעבוד את עבודת האלוהים לפי אמונתם.

שלטונות הקיסרות העותומנית שמשלו בארצות ערב ארבע מאות שנה היו נוהגים בדרך כלל באותה השיטה כלפי המיעוטים הנוצריים וכלפי היהודים. הם היו סובלניים, מתוך יחס של זלזול, לגבי המיעוטים האלה.

שלא כן המדינות הערביות הצעירות שקמו על חרבות הממלכה העותומנית. מדיניותן היתה חדורה רוח לאומנות שוביניסטית ודתית קיצונית וקנאית, הן שאפו לחסל את המיעוטים האטניים והדתיים הזרים. בעיראק, ביחוד השתרר יחס איבה חריף מצד הערבים הלאומניים לכורדים ולאשורים. את העדה החלשה של האשורים הם השמידו כמעט כליל, אבל לא יכלו לישוב הכורדי החזק. מרידות כורדיות פרצו מזמן לזמן, רוח הכורדים לא נשברה, והיחסים ביניהם ובין ממשלת הארץ נשארו מתוחים עד היום.

אין גם שלום אמת בין המושלמים הסוניים השליטים בעיראק לבין המושלמים השיעיים היושבים בצפיפות בדרום עיראק ומהוים את מחצית האוכלוסיה של המדינה, אעפ"י שלמעשה הם משתתפים גם כן במדינה הערבית של עיראק. בכלל, לא יתואר שלום אמת לבבי בעולם האישלאם בין סוניים לשיעיים הדרים בכפיפה אחת, אחרי 1300 שנים של פילוג ואיבה הדדית.

סוריה יש לה בעיות מיעוטים משלה. הדרוזים לא היו מעולם נאמנים לא לשלטון העותומני ולא לשלטון הצרפתי ואף לא לשלטון הערבי. בשנת 1952 פרץ מרד בהר הדרוזים נגד השלטונות הסוריים. הדרוזים יש להם תביעות אבטונומיה ושלטון עצמי תחת ראשות מנהיגיהם.

העילוים שואפים אף הם לאבטונומיה שהיתה להם תחת שלטון הצרפתים ונשללה מהם ע"י המדינה הסורית העצמאית.

בנפת ג’זירה, בצפון מזרח סוריה, נתהוה ישוב גדול של כורדים, ארמנים ועמים שונים, כולם יסודות זרים במבנה המדינה.

הלבנון מהווה בעיה מיוחדת במינה בעולם הערבי. הלבנון היא ארץ המיעוטים – מרוניטים, נוצרים מעדות אחרות, מושלמים, דרוזים – ואין לאף עדה אחת מהן רוב מוחלט. מתקיים בה משטר בלתי־יציב, מעין פשרה בין הנוצרים והמושלמים בהנהלה המשותפת של המדינה. נוסף לכך מפעילה בעקיפין סוריה המושלמית, ארץ העורף של הלבנון, לחץ פוליטי על הלבנון ומניאה הקמת ממשלה לאומית נוצרית.

ה"ערבים" הנוצרים (או הנוצרים הערביים)    🔗

רצה הגורל והארמים־הסוריאקים הנוצרים, התושבים האוטוכטוניים (הילידים) של המזרח התיכון, מימים קדומים, ממאות בשנים לפני פלישת הערבים, הפכו לאזרחים נחותים, ממדרגה שניה, תחת שלטון הכובשים הערבים, ואחריהם –תחת שלטון התורכים.

במרוצת הדורות, מאז הכיבוש הערבי, הנוצרים, בהשפעת גורמים פוליטיים וסוציאליים שונים, בהיותם מיעוט מדוכא בתוך סביבה של דוברי ערבית, נטשו את לשונם הלאומית, הסיריאקית־הארמית – שנשארה אצל רובם שפת פולחן הדת – וסיגלו לעצמם את השפה הערבית כשפה המדוברת. הלשון המשותפת יצרה את האשליה של השתייכותם לעם השליט, – אשליה העתידה לגוז במשך הזמן; כי בעצם הנוצרים בארצות ערב אינם ערבים.

בארצות המזרח התיכון הנוצרים הם צאצאי האוכלוסיה הארמית שישבה בארצות אלו מדורי דורות. מהם, המרוניטים בלבנון הם צאצאי הארמים והפיניקים (הצורים) שישבו בהרי הלבנון ועל חופי הים התיכון; הקופטים הנוצרים במצרים הם שרידיהם של המצרים הקדמונים; הנוצרים הלטינים בארץ ישראל ובארצות הליבנט הם לפי הסברה צאצאי הצלבנים מנישואי תערובת עם הנוצרים ילידי הארץ. אף הנוצרים היוונים־אורתודוכסים, הנגררים בהתלהבות אחרי התנועה הלאומנית הערבית, אין להם, מבחינה אטנית, במשותף ולא כלום – פרט לשפה – עם העם הערבי. כל הנוצרים האלה אף טפה אחת של דם ערבי אינה נוזלת בעורקיהם. הם לא המירו את דתם בדת הכובש הערבי, על אף הכפיה המוסרית והפיסית; הקוראן, מקור ההשראה של הלשון הערבית, לא היה ספר הקודש שלהם; הם לא נטמעו בין הערבים ע"י נישואי תערובת, שמרו על טהרת הגזע, על המסורת שלהם, על הפולקלור, ועל אורח חייהם, נשארו נאמנים – על אף העדיפויות וההשפלות – לערכי הדת שלהם, והעולם הבא שלהם לא היה גן־עדן של תענוגות־בשרים. תרבותם היתה עליונה על תרבות הכובשים הערביים. ריבוי נשים ופילגשים היה אסור עליהם, שמרו על יחס כבוד לאשה ולאם המשפחה, היא לא היתה כלואה בבית הנשים כיצור נחות, ולא רעולה בצעיף ללא צלם אדם.

רוב האוכלוסיה הארמית־סיריאקית קיבלו עליהם במשך הדורות את דת האישלאם, הן מתוך כפיה (“דין מחמד בסיף”) ובעקב הפרסטיג’ה של העם השליט, והן לרגלי העדיפות הפוליטית והכלכלית שניתנה ע"י הכובשים לאוכלוסין שנתאשלמו על פני בני עמם שדבקו בדתם. אבל הנוצרים שמצאו להם עפ"י רוב מקלט בארצות ההרריות של הלבנון ושל צפון עיראק, התגוננו יותר קל מפני האישלאם התוקף, כנסיות הנוצרים בא"י נהנו מחסות עמי המערב.

בתחילת תנועת התחיה הערבית, במחצית השניה של המאה התשע־עשרה, לקחו מלומדים נוצרים (בעיקר מן הלבנון) חלק רב בהחיאת השפה הערבית ובסיגולה לצרכי התרבות המודרנית. בדורות האחרונים השתתפו נוצרים בתנועה הלאומית הערבית לשיחרור מעול השלטון העותומני שהיה שנוא על כולם כאחד. התנועה הלאומנית ותקומת המדינות הערביות אחרי מלחמת העולם פתחה בפני האינטליגנציה הנוצרית שדה נרחב לפעולה מדינית ותרבותית, ביחד עם המושלמים, והם הזדהו עם שאיפות הערבים. גם הופעת הגורם הפוליטי החדש במזרח התיכון, הציונות בארץ ישראל, השפיעה על שיתוף פעולה בין הערבים והנוצרים כנגד ההתישבות היהודית בארץ ישראל. ולעתים אירע שבלהט קנאות של “גרים” הם הלכו בראש בהסתה ובהתנגדות ליהודים ולמדינת ישראל.

ברם, יתכן שלא לאורך ימים היא התופעה הזאת – ההזדהות של הנוצרים עם המושלמים לעם ערבי אחד. האשליות תגוזנה והניגודים יתגלו ביתר שאת בין הנוצרים והמושלמים במזרח. כי האישלאם הוא תוקפני; הפאן־אישלאמיות מתקדמת וגוברת, האיבה הדתית, הקסינופוביה (שנאת זרים), הקנאות הגזענית, שנאת בני כתות אחרות ותאוות השלטון של הרוב המושלמי כנגד המיעוטים, הדתיים והאטניים, מחריפה והולכת בעולם המושלמי, ובהכרח שתגרום במשך הזמן להסתייגות המיעוטים הנוצריים מן הרוב המושלמי. במדינת לבנון הפירוד הוא פוטנציאלי ובואו לא יאחר.

נכס תרבותי רב ערך במאוד ישנו במשותף לערבים ולנוצרים, והוא הלשון הערבית המשותפת לשניהם. אולם אף נכס חיובי זה לא יעמוד בפני כוחות הפירוד הטמונים, והמתגברים והולכים בפאן־האישלאמיות המנצחת. לא עמדה להם למרוניטים בלבנון, לעילויים בסוריה, לאשורים בעיראק, לדרוזים בסוריה, ואף ליהודים בארצות המזרח, הלשון הערבית המדוברת בפי כולם. הערבים רדפו אותם כאלמנטים דתיים ואטניים עוינים, זרם בתוך העולם הערבי שהם יושבים בו.

(אגב: הכינוי “נוצרי” “נצראני” בערבית – היה לו תמיד טעם של גנאי בפי המושלמים, ומשום דרכי שלום מכנים את הנוצרים בעתונות ובהזדמנויות פומביות בשם “משיחיים”.).

 

ד. האישלאם    🔗

הדת המושלמית היא לפי תורת מחמד בספר הקוראן ולפי המסורת שנקבעה ע"י חכמי הדת והמפרשים שבאו אחריו. מקור האישלאם ויסודו הוא הקוראן, התורה שבכתב של המושלמים, והמסורת (“חדית” = דברים) היא התורה שבעל־פה: כל ההלכות והפירושים והמאמרים שנמסרו בקבלה בשם הנביא ועברו מפה לפה ומדור לדור ונעשו חוק למאמינים.

הקוראן    🔗

הקוראן⁷ הוא דבר אלוהים, ספר הברית שניתן למחמד ע"י גילוי השכינה.

אללה הוא בורא העולם, והוא נותן חיים והוא יחיה מתים. הוא מאור השמים והארץ ורוממותו בפי כל ברואיו. כסא כבודו בשמים, מלאכי השרת מסביב לו. בתחיית המתים יזכו המושלמים לראות באור פניו.

אלוהים שונא עוול ורשע ודורש חסד ליתומים ולאלמנות וצדקה לעניים. ליראיו נועד גן־העדן; הספר מתאר בצבעים חיים את התענוגים הצפויים להם שם, וכנגדם – את עינויי הגיהנום הצפויים לרשעים. ביום הדין יתקע בשופר, המתים יקומו מקבריהם ויעמדו לדין. מעשיהם יוטלו על כף המאזנים, הצדיקים ילכו לגן־העדן והרשעים לגיהנום. המושלמי לא יירא מוות, כי הוא שער גן־העדן. הוא מחויב לשאת באומץ־רוח את תלאות החיים ולשים מבטחו באלוהים בכל עת.

אלה הם בקיצור נמרץ היסודות המוסריים של האישלאם.

חובות הדת המעשיות של המושלמי הם: תפלה, צדקה, צום ועליה לרגל.

תפלה: המאמינים נקראים לתפלה ע"י המואזין העולה על מגדל המסגד ומהיציע העגול מסביבו הוא קורא בקול רם: “אללה הוא גדול; אני מעיד (מצהיר) כי אין אלוה מבלעדי אללה, ומחמד הוא שליח אללה. בואו לתפלה, בואו למבטחים. אללה הוא הגדול”.

התפלה היא חמש פעמים ביום, אחת בשבוע בצבור. התפלה מתחילה ב"פתיחה", הפרק הראשון (“סורה”) של הקוראן:

“שבח לאל, אדון העולמים, הרחמן והרחום, מלך יום הדין. לך נעבוד, ואת עזרתך נבקש. הנחנו בדרך הישר, בדרכי אותם שרצית בהם, שלא עוררו את חמתך, ולא הלכו בדרך נלוזה”.

באים עוד פסוקים מהקוראן, ואז הוא כורע ומשתחוה;הוא קורא את עיקרי האמונה אחרי כל השתחויה, וגומר: “שלום עליכם ורחמי האלוהים”.

התפלה של המושלמים נערכת בחגיגיות שקטה, בחרדת קודש וברחשי כבוד ונימוס, ומבחינה זו הם עולים על יתר בני הדתות. – נשים אינן משתתפות בתפלה בצבור.

צדקה: שני סוגים של צדקה, חובה ורשות. תחילה היה כל מושלמי חייב להפריש צדקה אחוז מסוים מהכנסותיו. כיום מידת הצדקה תלויה במצפונו של כל אחד ואחד.

צום: הקוראן הלך בדרך היהודים והנוצרים והכריז צום כעל חובה דתית. חודש הצום הוא רמדאן, החודש של מתן הקוראן למחמד. בכל ימי החודש אסורה על המושלמי האכילה והשתיה, וגם העישון, מזריחת השמש ועד שקיעתה.

העליה לרגל (חג'): מכּה היתה מרכז עליה לרגל עוד מלפני האישלאם. לפי הקוראן פתח אברהם אבינו בעליה לרגל לשם. העולים לרגל פניהם לכעבה אשר במכה. נוספת לזה גם העליה לקברו של הנביא במדינה. כל מושלמי חייב לעלות לרגל פעם בחייו.

המוני עולי־רגל נוהרים מהארצות אשר על גדות האוקיינוס האטלאנטי במערב וממרחבי טורקסטן במזרח, ברגל או על דבשות גמלים, ובאניות הם באים מאינדונזיה ומהודו. אורחות עולים משרכות דרכן מתימן, מסוריה, מעיראק וממצרים, והן נושאות את ה"מחמל" אפיריון מקושט על דבשת גמל, לבית אלוהים במכה. מספר העולים עולה עד מאתים אלף ויותר לשנה, מכל קצוי אסיה ואפריקה. ע"י העליה הזו הצליח האישלאם יותר מכל דתות העולם, להרוס את התחומים החוסמים בין גזע, צבע ולאום בתוך צבור המאמינים ולקיים קשר בין על עמי האישלאם.

בימי החליפים הוטלה גם חובת ה"ג’יהאד" (מלחמת מצוה) על המושלמים. ה"ג’יהאד" תרם בזמנו הרבה להתפשטות הקיסרות המושלמית. אולם בזמננו ירד ערכו של ה"ג’יהאד". הקריאה האחרונה ל"ג’יהאד", להתקוממות כללית נגד הלא־מושלמים, שנעשתה ע"י השולטן החליף העותומני בסוף שנת 1914 נכשלה לחלוטין.

אלו הן החובות הדתיות והמעשיות של האישלאם כפי שציוה עליהן הקוראן.

הקוראן הוא קודש הקודשים של המושלמי האדוק. הוא סועד אותו בעת חליו. ידידים וקרובים מבקרים את החולה, ועל שפתותיהם פסוקי הפתיחה של הקוראן. אין מאורע בחיי המושלמי, של שמחה או של אבל, במשפחה או בחיים הצבוריים, ללא קריאת הפסוקים המתאימים מהקוראן. המלים “בשם אללה הרחמן והרחום” שבהתחלת כל פרק בקוראן, מלוות את המושלמי בתחילת על פעולה ועסק, בכניסתו לביתו, בבואו ובצאתו.

משפט האישלאם – “השרעי” – כפי שנקבע ע"י פרשני הדת קובע את היחסים בין אדם למקום ובין אדם לחברו, את יחסי המשפחה, הרכוש, זכויות האדם וחובותיו, והדין השרעי הוא חובה על כל מושלמי. מקור המשפט האישלאמי הוא בספר הקוראן – התורה שבכתב, ובמסורת (חדית או סונה) ובפירושים ובהלכות ובפסקי הדין של חכמי הדת שלאחרי תקופת הנביא מחמד – התורה שבע"פ של האישלאם.

היחס לבני דתות זרות. בנוגע לזה ישנן סתירות בקוראן גופא. ודעות מנוגדות של פרשניו. במקום אחד אומר הקוראן: " מאמינים, יהודים ונוצרים וסבאים – כל מי שמאמין באלוהים וביום האחרון והולך בדרך הישר – יקבלו גמולם מאלוהיהם; אל ייראו ואין לפגוע בהם" מאידך, הפסוק הבא סותר את קודמו: “האיש שבחר בדת אחרת מהאישלאם, הוא יהיה בין האבודים בעולם הבא”.

הפרשנים של הקוראן בדורות המאוחרים החמירו בזה יותר ממחמד עצמו, שהתיחס בדרך כלל בסובלנות ל"עם הספר", ליהודים ולנוצרים.

האישלאם של זמננו הוא כמאז בלתי סובלני לגבי בני דתות זרות, נוצרים ויהודים כאחד. קסינופוביה (שנאת זרים) ופנטיזם דתי שוררים בארצות המושלמיות שהיו משועבדות קודם למעצמות הקולוניאליות וקבלו עתה את חרותן. בראש התנועה הפאן־אישלאמית צועדות מדינות ערב ומלבות את האיבה לעמי המערב.

כתות באישלאם    🔗

מימים קדומים נתפלג האישלאם לכתות; רבות מהן חלפו ואינן. הכתות הגדולות ביותר שנתקיימו עד היום הם הסוניים והשיעיים.

אחרי מות הנביא נתגלעו פילוגים בין המאמינים. עיקרי המחלוקת היו עניני שררה והתחרות על ההגמוניה בעולם המושלמי. נוספו להם הניגודים בין המושלמים הערבים ובין המוני ה"גרים" שהצטרפו לאישלאם מתוך האוכלוסיה הלא־ערבית בארצות הכבושות. ומהפילוגים האלה השתלשלה מחלוקת תיאולוגית בנוגע למקורות המסורת ושלשלת היוחסין שלה.

השיעיים. עלי, חתנו של מחמד, החליף הרביעי אחרי מות מחמד, הלך בראש צבאו להגן על תביעתו לחליפות כלפי מועויה שהשתלט על סוריה. עלי ניגף במלחמה ונהרג. ואחריו נהרגו שני בניו חסן וחוסין, נכדי הנביא, בני בתו פאטימה.

השיעיים הם נאמני בית עלי. הם אינם מכירים בחליפים שקדמו לעלי ולא בחליפים שבאו אחריו. הם אינם מודים בשום מנהג מסורת שלא נשתלשל ישר מבני עלי והבאים אחריהם. עיקרי הדת שלהם מבוססים על הקוראן גופא, “הנוסח הכתוב” והם דוחים לגמרי את כל ההלכות ופסקי הדין שלא הסכימו עליהם מנהיגיהם הרוחניים, האימאמים, ראשי הדת בכל דור ודור.

מתנגדיהם הסוניים, שהם הרוב המכריע בעולם המושלמי, הם נאמנים ל"סונה" (המסורת). הקוראן הוא התורה שבכתב, והמסורת היא התורה שבעל־פה,- כל ההלכות והפירושים והמאמרים שנמסרו בקבלה בשם הנביא ועברו מפה לפה ומדור לדור והיו לחוק למאמינים.

התנגדות שוררת בין הסוניים והשיעיים מאז ועד היום. הסוניים, כאמור, הם הרוב בעולם המושלמי. לכת השיעיים משתייכים הפרסים, הערבים של דרום עיראק ועדות מפוזרות בכל העולם המושלמי.

השיעיים עצמם נתפלגו לכמה כתות. כל הכתות מאמינות בביאת המשיח באחד הימים (“מהדי”). בתקופות ידועות בהיסטוריה אמנם הופיעו בארצות מושלמיות שונות “מהדים”־משיחי שקר. החשובה בכתות היא האיסמעילים. כת מסורתית שהיתה נפוצה בזמנה בעולם המושלמי. סבורים שהדרוזים הסתעפו מכת האיסמעילים.

בעולם המושלמי־סוני קיימות ארבע שיטות או אסכולות אורתודוכסיות, והן החנפית, המאלכית, השאפעית והחנבלית. ארבע השיטות מחולקות ביניהן בהבדלים דקים בשאלות דת ומשפט. המושלמי־הסוני חייב להמנות על אחת האסכולות; בחר באחת מהן שוב אינו חוזר בו. חילוקי דעות מרובים או מחלוקת דתית אין בין ההולכים בדרכי השיטות האלה.

מעמד האשה בארצות האישלאם    🔗

הערבים מלפני האישלאם הרבו נשים. הנביא מחמד שם סייג לריבוי נשים: לא יותר מארבע נשים מותרות למושלמי בעת ובעונה אחת. אבל יכול הוא להרבות בנשים בזו אחר זו, וידועים בזמננו מלכי ערב והנסיכים וראשי השבטים הערביים ועתירי הנכסים המרבים בנשים. נוסף לנשים החוקיות יכול כל מושלמי להרבות בפילגשים, והערבים היו נהנים מהיתר זה כשהתפרצו מחצי־אי ערב לכבוש ארצות ולקחו בשבי אלפי נשים שחולקו בין הכובשים כשלל מלחמה.

מטרת הנישואין היא פריה ורביה. האשה היא יצור נחות דרגא בבית בעלה. הקוראן אומר: “הבעל שליט על אשתו, כי אלוהים ברא אותו עליון עליה…ולכן נשים טובות הן צייתניות… ואילו אם אינן נשמעו לבעליהן, התרה בהן והכה אותן”.

יכול הבעל לגרש את אשתו בכל עת שירצה. אמר לה, הרי את מגורשת, שוב אין הוא יכול לחזור בו, אלא אם כן היא נישאה בינתים לאיש אחר ונתגרשה ממנו. הגירושין הם זכות הבעל, ואין האשה יכולה להתגרש מבעלה לפי רצונה.

האשה מבודדת בבית בעלה, כלואה בהרמון או בבית הנשים. אין לה כל השפעה על חיי המשפחה ועל חנוך הבנים, ואין לה שום מגע עם העולם החיצוני. והצעיף שהיא עטופה בו מסמל את נחיתותה ושולל ממנה את צלם האדם.

בחוגים מושלמיים מתקדמים בכל הארצות קיימת שאיפה לאמנסיפציה של האשה ולשיפור מצבה הסוציאלי; ברם רחוקה עוד הדרך נוכח הקנאות הדתית השוררת בעולם האישלאם.

הלוח הערבי    🔗

הלוח המושלמי – לוח ההיג’רה – מקובל בכל ארצות ערב. ספירת המושלמים מתחילה מבריחת הנביא מחמד ממכה למדינה בליל 20 יוני 622 לסה"נ. בשנה של הספירה המושלמית 12 חדשי ירח. עיבור השנה אינו נוהג, ולפיכך השנה המושלמית קטנה ב־11 יום מהשנה האירופית (הגריגוריאנית). שמות החדשים הם: מוחרם, ספר, רביע־אל־אול, רביע־אל־תאני, ג’מאד־אל־אול, ג’מאד־אל־תאני, רג’ב, שעבאן, רמדאן, שוואל, זי־אל־כּידה, זי־אל־חיג’ה. ראשון למוחרם, ראש השנה 1376 להג’רה חל ביום 7 אוגוסט 1956 (ר"ח אלול תשט"ז).

אצל הנוצרים בליבנט נהוג הלוח הגריגוריאני, וגם המושלמים משתמשים בו לצרכים חילוניים בקשרי מסחר. שמות החדשים בערבית הם: אפריל – ניסאן, מאי – אייאר או מאיס, יוני – חזיראן, יולי – תמוז, אוגוסט – אב או אוגוסטוס, ספטמבר – אילול, אוקטובר – תשרין אל־אול, נובמבר – תשרין א־תאני, דצמבר- כאנון אל־אול, פברואר – שבט, מרס – אדר או מארט.

חגים. החג הראשי של המושלמים הוא עד־אל אדחא (או חג קרבן ביראם), בעשירי לחודש זי־אל־חיג’ה; עיד־אל־פטיר – בגמר צום רמדאן.

 

ה. נפט בארצות ערב    🔗

זה כחמשים שנה מאז החל הנפט זורם במזרח התיכון. גילוי הנפט, כמעשה כשפים מתוך אגדת פלאים, הפך בן־לילה את מדבריות ערב לשדות זהב, “הזהב השחור”.

נתגלו אוצרות נפט בפרס, בעיראק, בערב הסעודית ובטריטוריות של השיכים הערביים על גדות המפרץ הפרסי (כוית, איי בחרין, קטאר). נפט נתגלה גם במצרים, בסביבות תעלת סואץ ובחצי־אי סיני.

בשנת 1952 הפיקו ארצות ערב בלבד כ־105 מיליון טונות, של נפט גלמי, או כשבעה עשר אחוזים למאה מהתפוקה העולמית. התפוקה העצומה הזו נתחלקה בין מדינות ערב כדלהלן:

ערב הסעודית – 41 מיליון טונות, כווית – 37 מיליון טונות, עיראק – 18.5 מיליון, קטאר – 3 מיליון, מצרים – 2.5 מיליון, בחרין – 1.5 מיליון טונות.

בשנת 1953 עלתה התפוקה הכוללת ל־120 מיליון טונות, והכמות גדלה והולכת משנה לשנה.

לפי דעת מומחים עצמת אוצרות הנפט הטמונים באדמת ארצות ערב היא כ־6800 מיליון טונות, או כ־60 אחוז של אוצרות הנפט בעולם, והם מתחלקים בין מדינות ערב במספרים אלה:

עיראק – 1650 מיליון טונות

ערב הסעודית – 2250 מיליון טונות

כווית – 2500 מיליון טונות

קטאר – 300 מיליון טונות

בחרין – 40 מיליון טונות

מצרים – 80 מיליון טונות

כל שדות הנפט הללו מנוצלות ע"י חברות נפט גדולות הקשורות בטרוסטים עולמיים גדולים.

בעיראק: חברת הנפט העיראקית שמניותיה שייכות בחלקים שוים לאלו החברות: א) חברה אנגלו־איראנית (חציה הוא קנין הממשלה הבריטית); ב)“רויאל דוטש של” (קבוצות “של” הבריטית וההולנדית); ג) טרוסט אמריקני של סטנדרט אויל בניו ג’רסי וסוקוני־וקואום; ד)חברה צרפתית. חברה זו קבלה קונצסיה עד שנת 2000 על שטח של 32.000 מילין מרובעים, ממזרח לנהר חידקל.

צנור נפט מזרים את הנפט הגלמי משדות הנפט בקירקוק לאורך אלף קילומטרים עד לתחנות הסופיות בחיפה ובטריפולי. לרגל החרם הערבי על ישראל הפסיקו העיראקים את הזרמת הנפט לבתי הזיקוק בחיפה.

בערב הסעודית: חברת הנפט האמריקאית (ערב אמריקן אויל קומפ, בקיצור “עראמקו”) השייכת לסטנרד אויל של קליפורניה, לטכסאס אויל קורפורישן ולסטנדרד אויל של ניו ג’רסי, השיגה קונצסיה בשנות השלושים על שטח של 600 אלף מילין מרובעים במזרחה של ערב הסעודית. היא הקימה צנור נפט טרנס־ערבי העובר דרך מדבר סוריה והנפט זורם בו מסעודיה לחופי הים התיכון. הקונצסיה של עראמקו היא הגדולה בארצות ערב. ערים מודרניות נבנו על ידה במדבר על יד שדות הנפט ואלפי ערבים עסוקים בעבודות ניצול הנפט.

כווית: הזכיון על כל שטח מדינת השיך של כווית נמצא בידי חברת הנפט של כווית השייכת לאנגלו־איראניאן קומפ. וגולף אויל קורפורישן ביחד. שדות הנפט בכווית הם העשירים בעולם. השיך של כווית הכניס בשנים האחרונות כ־300 מיליון דולר לשנה ממסי־הזכיון של הנפט.

בקטאר: חברת הפיתוח הנפט (קטאר) היא בת חברת הנפט העיראקית. הקונצסיה היא על כל שטח 4000 המילין המרובעים של שיכות קטאר.

בחרין: חברת הנפט של בחרין היא חברה קנדית, בת סטנדרט אויל של קליפורניה וטכסאס אויל קורפורישן.

מצרים: חברת שדות־הנפט האנגלו־מצרית – אשר ממשלת מצרים מחזיקה חלק ממניותיה – היא בת הרויאל דוטש “של”. היא מפיקה נפט משדות הנפט על חוף סואץ.

החוף הדרומי של חצי־אי ערב: חברת “קונצסיות נפט” בת חברת הנפט העיראקי רכשה קונצסיות על כל הטריטוריות של דרום ודרום מזרח חצי־אי ערב.

תגלית הנפט גרמה להתפתחות דרמטית בארצות ערב. עושר אגדי זורם לאוצרות שליטיהן. ברם ההכנסות הענקיות אינן משמשות לפיתוח מדינותיהם ולהעלאת רמת חייהם ותרבותם של תושביהן. בערב הסעודית הכנסות הנפט משמשות לסיפוק הצרכים וחיי המותרות של המלך ובני משפחתו, וגם להגדלת הפרסטיג’ה שלו בחו"ל, ולשיחוד מנהיגים ופוליטיקאים של הארצות השכנות ולהסתה של ההמונים במזרח התיכון.

השיך של כוויית, הטריטוריה הפרימיטיבית על המפרץ הפרסי, הוא בעל ההכנסה השנתית הגדולה ביותר בעולם.

עיראק היא כנראה היחידה אשר קיים בה הסדר רציונלי בניצול ההכנסות מזכיונות הנפט; חלק גדול מהכנסות אלו מופרש לתכניות לפיתוח הארץ.

למדינות מערב אירופה, וביחוד לאנגליה, יש אינטרס חיוני בנפט המזרח התיכון; התעשיה, ואף הציוד הצבאי בעת שלום, ומכל שכן בעת מלחמה, תלויים בהספקת הנפט מארצות ערב. הנפט של המזרח התיכון היה לגורם פוליטי עצום ביחסים הבינלאומיים בין מעצמות המערב למדינות ערב.

 

ו. תעלת סואץ    🔗

התעלה, בת 103 מיל לארכה, מחברת את הים התיכון עם ים סוף, נפתחה בשנת 1839. בונה התעלה היה לספּס הצרפתי, ובעלות התעלה היא בידי חברה מיסוד צרפת. בריטניה רכשה בימי ממשלת דיזרעאלי מהכדיב המצרי 176.602 מניות מתוך 400 אלףה מניות של החברה. הקונצסיה של התעלה העוברת דרך הטריטוריה של מצרים ניתנה ל־99 שנים, ובשנת 1968 יחול מועד גמר הזכיון.

בתוקף הסכם בין־לאומי (אמנת קושטא משנת 1888) התחייבה מצרים – וגם אנגליה – לתת מעבר חפשי בתעלת סואץ לכל האניות הזרות, מזוינות או בלתי מזוינות, בעת שלום ובזמן מלחמה, ולא להטיל הסגר על אזור התעלה.

התעלה היא נתיב ים בין־לאומי בעל חשיבות ראשונה, בקצרה את הדרך מבריטניה וממערב אירופה אל המפרץ הפרסי, אל הודו ואל אוסטרליה, כמעט עד החצי, לעומת הנסיעה מסביב לאפריקה. בשנים האחרונות עברו בממוצע בתעלה מ־9 עד 10 אלפים אניות בשנה. חשיבות יתרה נודעה לה אחרי גילוי הנפט בפרס ובארצות ערב. דרך התעלה מועברים בכל שנה כחמשים – ששים מיליון טונות של נפט גלמי, שיש לו ערך חיוני לתעשיות בריטניה וצרפת.

לפי החוזה האנגלו־מצרי משנת 1936 הבטיחה אנגליה לעצמה את הזכות להגן על התעלה – העורק החיוני של התחבורה של הקיסרות הבריטית – ע"י חיל מצב בריטי. את החוזה הזה ביטלה מצרים באופן חד־צדדי באוקטובר 1951, ואחרי סכסוך ממושך היו הבריטים מוכרחים לפנות את אזור הסואץ.

למן 1948 הפרה מצרים את אמנת 1888 בהטילה הסגר על מעבר אניות בתעלה לישראל ובהחרימה אניות ישראליות.

במאבקו הפוליטי עם מעצמות המערב ה"אימפיריאליסטיות", הכריז הדיקטטור המצרי עבד אל־נצר, ביולי 1956 הלאמת חברת התעלה, למעשה – ביטול הקונצסיה של הסואץ לפני זמנה והעברת הפיקוח על נתיב־הים הבין־לאומי הזה לידי מצרים.

ארה"ב, בריטניה וצרפת התנגדו בתוקף לפיקוח של מצרים על התעלה; נצטרפו אליהן כמעט כל המדינות הימיות של אירופה. בסכסוך שפרץ עומדות ברית המועצות ורוב מדינות אסיה המושלמיות, והודו אתן, לצדה של מצרים.

במחצית השניה של 1956 ריחפה סכנת מלחמה במזרח התיכון בעקב הסכסוך על התעלה, ולא נראה עדיין פתרון למשבר.

ארגון האו"מ נכנס לעובי הקורה כדי למנוע התערבות צבאית מצד בריטניה וצרפת. אולם כאשר נכנסו כוחות ישראליים בסוף אוקטובר 1956 למדבר סיני ולרצועת עזה, על מנת לטהר את השטח מקיני ה"פדאין" והתחילו לנוע לעבר תעלת סואץ – יצאו כוחות אויר וים של בריטניה וצרפת לכבוש את התעלה, באמתלא של הפרדה בין הכוחות הישראליים והמצריים הלוחמים.

על אף החלטת ארגון האו"מ על נסיגת הכוחות הזרים מאזור התעלה – הודיעו בריטניה וצרפת שלא יטשו את האזור, אלא אם כן יכונן ארגון האו"מ כוח משטרתי בינלאומי לשמירה על נתיב ימים זה, שהוא עורק חיים חשוב לכמה מדינות.

 

ז. מדינת ישראל    🔗

בדורנו נתחדש הפלא הגדול בהיסטוריה של העמים – שיבת עם ישראל לארצו והקמת מדינת ישראל במולדתו ההיסטורית.

ההתישבות היהודית בארץ ישראל התחילה לפני שבעים שנה, בזמן שלטון התורכים. הארץ היתה שוממה ודלת אוכלוסין. בשנת 1897 כינס ד"ר תיאודור הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבזל. הונח יסוד להסתדרות הציונית העולמית על מצע הפרוגרמה הבזילאית של יצירת בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, מובטח עפ"י משפט העמים. בימי מלחמת העולם ניתנה ע"י ממשלת בריטניה הצהרת בלפור (2 נובמבר 1917) שהובטח בה בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל.

ארץ ישראל (פלשתינה) נכבשה, יחד עם סוריה ומצרים, בראשית המאה השש־עשרה ע"י התורכים. הטריטוריה שלה, מערבה מהירדן, היתה שייכת מבחינה אדמיניסטרטיבית לולאית (פרובינציה) בירות, פרט לירושלים וסביבתה אשר בגלל חשיבותה הבינלאומית היתה סנג’אק (פלך) מיוחד התלוי ישר מקושטא. עבר הירדן מזרחה השתייך לולאית סוריה (דמשק).

במלחמת העולם הראשונה, בשנות 1917–18 כבש הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל אלנבי את ארץ ישראל מידי התורכים. בועידת סן־רמו של בעלות הברית (25 אפריל 1920) ניתן לבריטניה מנדט על ארץ ישראל, וב־25 יולי 1922 אושרה ע"י מועצת חבר הלאומים מסירת המנדט על או"מ לבריטניה הגדולה. בהקדמה למגילת המנדט הוטעם הקשר ההיסטורי של עם ישראל עם ארץ ישראל ונקבע העיקרון שממשלת המנדט תהיה אחראית להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל.

בשנת 1922 הוציאה בריטניה, מטעמי פוליטיקה ערבית שלה, את עבר הירדן מכלל השטח המיועד לבית הלאומי היהודי. היא כוננה בעבר הירדן, תחת חסותה ופיקוחה, נסיכות ערבית בשלטון האמיר עבדאללה, בנו של השריף חוסין ממכה.

בתחילת השלטון הבריטי ישבו בא"י כחצי מיליון ערבים וכשמונים אלף יהודים. שלושים שנות המנדט היו שנות יצירה קולוניזטורית גדולה. העליה היהודית שינתה את פני הארץ. היהודים השקיעו עבודה ענקית ומיליונים רבים בפיתוח הארץ והפרחת שממותיה, רכשו קרקעות מידי בעליהם הערבים, יסדו ישובים חקלאים והפכו את הישימון לאדמה פוריה, יצרו ישובים עירוניים, מרכזים של תעשיה ומסחר. ההתפתחות הכלכלית העצומה שבאה בעקב ההתישבות היהודית משכה לארץ רבבות ערבים מהארצות הנחשלות הסמוכות, בעיקר מעבר הירדן ומסוריה ומהחורן, שמצאו עבודה ופרנסה בערים ועל יד הישובים של היהודים. הישוב הערבי גדל בעקב זה ועלה עד למעלה ממיליון נפש בתחילת שנת 1948⁸. הישוב העברי הגיע בעת חיסול המנדט הבריטי בשנת 1948, עד ליותר מ־600.000 נפש.

בעת ובעונה אחת עם התפתחות וגידול הישוב היהודי התפתחה בארץ ישראל תנועה לאומנית ערבית, מתנגדת חריפה לציונות. התקפות ערביות על הישובים היהודים אירעו תכופות; החמורות שבהן היו בשנת 1929 ובשנות 1937–6. תחת לחץ ההתנגדות הערבית סטתה הממשלה המנדטורית ממדיניות הבית הלאומי היהודי שהיה עיקרון יסודי במשטר המנדט. ממשלת בריטניה טיפחה אז את הידידות עם העמים הערביים והיא פייסה אותם בויתורם לרעת היהודים. היא אף חרגה מהמסגרת החוקית של המנדט ושיתפה את ראשי מדינות ערב במו"מ על גורל א"י. היחסים בין הממשלה והישוב היהודי הורעו, הניגודים החריפו והגיעו לשיאם עם פרסום “הספר הלבן” בשנת 1939 שהגביל את זכות היהודים לרכישת קרקעות, צמצם את העליה לארץ והבטיח משטר אוטונומי לא"י לאחר עשר שנים, עם שלטון רוב ערבי. למעשה שם “הספר הלבן” קץ לשאיפות הציונות להקמת בית לאומי והמדינה היהודית בארץ ישראל.

כתום מלחמת העולם השניה התחיל מאבק בלתי־פוסק בין הישוב היהודי וממשלת המנדט. “עליה בלתי־חוקית” הביאה לידי תגובות נמרצות של הממשלה, וכנגדן לפעולות טרור מצד היהודים. הצבא הרב שריכזו הבריטים בארץ לא עלה בידו להשליט את כוח הממשלה. התפתחות המאורעות בארץ, בצרוף גורמים פוליטיים מחוצה לה, הניעה לבסוף את הממשלה הבריטית להסתלק מן המנדט על א"י, והיא הודיעה על כוונתה זו לאירגון האומות המאוחדות.

בישיבה ההיסטורית של 29 נובמבר 1947 קיבלה עצרת האו"מ החלטה על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית וירושלים בינלאומית. היהודים הסכימו להחלטת האו"מ; הערבים המיוצגים ע"י הממשלות של מדינות ערב גילו התנגדות חריפה. התחילו התקפות כנופיות מזוינות ערביות, מן הארץ ומחוצה לה, על הישובים היהודים, התקפות אלו נהדפו ברובן ע"י כוחות ה"הגנה". ממשלת בריטניה הודיעה כי ביום 15 מאי 1948 יצאו הכוחות הבריטיים והאדמיניסטרציה הבריטית את הארץ. ביום 14 מאי 1948, ה' אייר תש"ח, ערב צאת האנגלים, הוקמה ממשלה יהודית זמנית שהכריזה על הקמת מדינת ישראל.

ממשלות מדינות ערב, חברות הליגה הערבת הכריזו מלחמה גלויה על מדינת ישראל וצבאותיהן פלשו לארץ, צבאות מצרים, עבר הירדן (הלגיון הערבי), סוריה והלבנון. במשך שנת 1948 נלחם צבא ההגנה לישראל בהצלחה בצבאות הפולשים וכוחותיהם גורשו מתחומי מדינת ישראל. בהתערבות ובתיווך האו"מ נחתמו הסכמי שביתת נשק עם מצרים, הירדן, סוריה והלבנון. קוי התחום שנקבעו עפ"י הסכמים אלה מהוים כיום את גבולות מדינת ישראל. עזה וסביבתה (“רצועת עזה”) בדרום מערב נשארה תפוסה בידי המצרים; וחלק גדול מא"י – הרי אפרים ושלוחותיהם והרי יהודה, יחד עם ירושלים העתיקה – נשארו תפוסים בידי הירדנים שסיפחו אותם למדינתם.

מאז הקמת המדינה הלכה וגברה עליה יהודית למדינת ישראל, בעיקר מגלויות ישראל בארצות ערב, מתימן, מעיראק ומארצות צפון אפריקה. האוכלוסיה היהודית שלה עלתה למיליון ושבע מאות אלף נפש.

הופעת מדינת ישראל במולדת ההיסטורית של עם ישראל הטביעה חותמה על החיים הפוליטיים של מדינות ערב בעשור השנים האחרון. הערבים לא השלימו עם “גוף זר” זה ולא הסכימו להכיר בעצם קיום מדינת ישראל. האיבה לעם ישראל ולמדינת ישראל עוברת כחוט השני במדיניותן של כל ארצות ערב. מאז שביתת הנשק לא פסקה ההסתה בארצות ערב נגד מדינת ישראל ולא חדלו האיומים של נקמה, של “סיבוב שני”. ליבוי האיבה למדינת ישראל וצחצוח חרבות על גבולותיה ואיומי מלחמה משמשים אמצעי מצוין בידי שליטי מדינות ערב לחפות על קלקלות משטרם וליקויי שלטונם, להסיח את דעת ההמונים מהשיעבוד הסוציאלי ומהמצוקה הכלכלית שהם נתונים בהם, ולהטות אותם לאפיקים הרגשניים של שנאת עמים.

טרגידיה אנושית קשה נתרחשה בימי הקרבות בארץ ישראל בשנת 1948. פרצה מנוסת בהלה המונית של האוכלוסיה הערבית, תושבי הערים והכפרים בשטח מדינת ישראל. נותרו בטריטוריה הישראלית רק כמאה וחמישים אלף ערבים, 80% מהם – נוצרים. הפחד מפני צבא ישראל לא היה הגורם העיקרי לבריחה הספונטאנית הזו של ההמונים הערביים. עודדו אותם לכך מנהיגי הערבים שהיו בטוחים בנצחונם הקל והבטיחו להם שכעבור זמן קט תהיה תבוסת ישראל שלמה, והם יוכלו לשוב למקומותיהם ולחלק את שלל היהודים.

כחמש מאות אלף פליטים ערביים נמלטו ברובם לעבר הירדן ולרצועת עזה אשר בידי המצרים, ובחלקם לסוריה וללבנון. הם מתגוללים שם זה כשמונה שנים במחנות פליטים, מחוסרי כל, בטלים מעבודה, אומללים ואכולי יאוש, וניזונים ע"י קרנות הסיוע של האו"מ. מציאותם מהווה סכנה גדולה לשלום בפינת עולם זו.

הצעות פתרון בעית הפליטים – ליישב אותם בטריטוריות הנרחבות והבלתי מיושבות בעבר הירדן ובסוריה ולבנות שם מחדש את חייהם בעזרת המעצמות ובהשתתפות מדינת ישראל – לא נתקבלו על דעת הממשלות הערביות הדורשות ללא פשרה החזרת הפליטים לא"י ודוחות את שיקומם בארצותיהן הן. ניחא להם לשליטי ערב לקיים מצב תסיסה מתמדת מסביב למדינת ישראל, אפילו במחיר הסבל הנורא וההתנוונות של רבבות הפליטים בני עמם.

בשנות 1955–56 גברה המתיחות בין ארצות ערב ומדינת ישראל. ביחוד החמיר המצב בעקב חימוש מצרים ומדינות ערביות אחרות בנשק חדיש רב ע"י מדינות הגוש הסובייטי. אירגון האו"מ עושה מאמצים נואשים לקיום השלום, כי קיימת הרגשת חשש שמלחמה במזרח התיכון עשויה לגרום סיבוכים בינלאומיים חמורים (ראה גם “תעלת סואץ”).

עמי ערב, יורשיה של תרבות עתיקה גבוהה, ששוחררו מעול זרים אחרי מאות שנות שיעבוד, לא הסתגלו עדיין לערכי התרבות של זמננו, לקידמה הפוליטית, הסוציאלית והטכנית של המאה העשרים. הפיכות צבאיות ודיקטטורות משתלטות חליפות על המדינות החדשות, המוני העם עדיין משועבדים ונתונים במצוקה, ומנהיגיהם מסיחים דעתם בסיסמאות דמגוגיות, בהתרברבות שחצנית כלפי עמי המערב, בהפחת שנאה לזרים ובליבוי האיבה למדינת ישראל.

נפוצה במזרח – וגם במערב – האגדה הפנטסטית על ארבעים מיליונים ערבים המוכנים ויכולים להשמיד את מדינת ישראל הקטנה. ארבעים המיליונים האלה הם: כעשרים מיליון אוכלוסי מצרים הנחשלת, בני גזע בלתי־לוחם, בחלקם הגדול פלחים ידועי חולי, שקועים בעוני ובבערות, שכוחם ולבם בל עמם לחרף נפשם על ענין לא להם; משמונה עד עשרה מיליון תושבי חצי־אי־ערב, שבטים בדואים פרימיטיביים של ערב הסעודית ותימן; סוריה שמתלבטת עדיין בחבלי יצירתה בין הפיכות צבאיות ומאבק פוליטיקאים בעלי “חזקות”; וירדן, ה"ממלכה" ללא אומה, ללא עבר וללא עתיד, ששכנותיה־אחיותיה זוממות לבלעה חיים.

ולעומתם – מדינת ישראל, מדינה צעירה של עם עתיק־יומין ששב למולדתו, דינמית ומתקדמת, מצוידת בערכי התרבות המודרנית, הטכניקה והמדע, מושרשת בקרקע המולדת, עשויה לבלי חת ומאוחדת ומלוכדת כלפי כל תוקף מבחוץ, וצבאה העליון על כל צבאות עמי ערב ביחד… וידה מושטת אליהם לשלום…