בראשית יולי 1937, למעלה מארבעה־עשר חודש לאחר שפרץ נחשול הדמים בארץ־ישראל, בעוד הישוב עיף ומסוער מעוצם המכה, מהתגוננות בימי רעה, מבנין תוך המצור – חרדה הארץ לקראת המסקנות המבשרות רעה של הועדה המלכותית לארץ־ישראל, לקראת גזרות וסייגים ותכניות של הכרעה בעורקי־החיים העיקריים לנו.

אך כגודל החרדה, כן גברה ההסתערות למעשים: לביצור, להתרחבות, להשתרשות. ועל הכל – למעשה־היסוד שלנו בארץ, להתאחזות באדמתה.

אז נעשה אשר לא ייעשה. תוך ימים מעטים, ללא הכנה מוקדמת, ללא תכניות משוכללות וציוד מלא, עלו שמונה גופים חלוציים להתישבותם בגבולות הארץ ובאזוריה העזובים. בלא מים, בלא דרך, בערבת ביצות ובטרשי הרים הלכו. מכל הזרמים שבפועלי ארץ־ישראל היו העולים, מכל צורות ההתישבות העובדת: הקיבוץ והקבוצה ומושב העובדים.

בכ"א תמוז תרצ"ז (30 ביוני 1937) עלה קבוץ הפועל־המזרחי רודגס מפתח תקוה לטירת־צבי בקצה הדרומי של ערבת בית־שאן. ארבעה ימים לאחר זה (כ"ה תמוז – 4 ביולי), העפיל ארגון מולדת ממקום מושבו בבאר־טוביה בדרום, אל אדמת טייבה בקצה עמק יזרעאל. עבר רק יום אחד – וקבוץ אמריקאי בניר העלה משמר חלוצים מחדרה אל אדמה ג’יערה בהרי אפרים, היא עין־השופט. ושוב שקעה השמש וזרחה השמש, ועם שחר כ"ז בתמוז (6 ביולי), יום אחד לפני פרסום מסקנותיה של ועדת פיל, עלו בשעה אחת: קבוץ בתלם לאדמת עין־גב מעבר לכנרת, קבוצת החוגים מרעננה, קבוץ במסלה מגבעת־מיכאל ושתי הקבוצות מסד ועקיבא, מהרצליה ופתח־תקוה – לתוך חומת מעוז בלב הערבה, בשכנות קרובה לעיר האויבת בית־שאן.

לא ישובי חומות ראשונים היו אלה לנו. קדם להם בחדשים מספר גדר התיל ומגדל הצופים של קבוץ תל־עמל בניר־דוד (כ"ו כסלו תרצ"ז – 10 בדצמבר 1936). קדם להם הזרקור השולח אורו בלילות אופל מקבוץ השדה (בשדה־נחום) (כ"ב טבת תרצ"ז – 5 בינואר 1937). קדמו גם מסדה ושער־הגולן (עין־הקורא) בעמק הירדן (ט' ניסן תרצ"ז – 21 במרץ 1937) וארגוני הצפון בבית־יוסף על־שם יוסף אהרונוביץ (כ"ה ניסן תרצ"ז – 9 באפריל 1937). קדם הרבה גם ארגון הקוצר, אשר בעצם ימי הרעה קם ועלה לפינה עזובה על גבעה בגליל, לחדש את ישוב כפר חטים בקרבת מצפה (כ"ג כסלו תרצ"ז – 10 בדצמבר 1936).

אך ימים אלה של ערב השביעי ביולי 1937, הימים המסמלים את הגזרות המתחדשות עלינו לבקרים, את המכשולים הזרועים על דרכנו, את ההתאבקות הפוליטית המרה אשר טרם יכולנו לה – בהם גברה והאדירה עמידתו האיתנה של הישוב, מלחמתו על קיומו ועל זכות השתרשותו, התגברותו הבלתי־פוסקת על דם והרס, עם כל חומת מגן נוספת ועם כל זרקור נדלק בלילות.

אין ראשית ואין אחרית לשלשלת המעשים של הישוב הלוחם על קיומו. אין תאריכי יסוד וסיום לפרשה זו של עליות בלתי פוסקות לפינות המרוחקות והמסוכנות בגבולות הארץ. ראשיתה כימי דור שלם ואחריתה מי ישורנה. התכניות וההכנות להתישבות בכל אזור נדח ובכל פינה שוממה בארץ לא פסקו לפני כן ולא דעכו אחרי כן. אך ימים אלה, ערב פרסום מסקנותיה של ועדת־פיל, התאריך בו פותחות הרשימות המכונסות בספר זה, הם המסמלים במרוכז את תקופת ההסתערות הגדולה להתישבות תוך המצור. השיא שלה – בעליה לחניתה, לאזור חדש ובלתי ידוע להתישבות העברית, בהרי הגליל העליון (י"ח אדר תרצ"ח – 21 במרץ 1938). וסיומה בסוף שנת 1938 (כסלו תרצ"ט) – שוב ימים לפרסום מסקנותיה של ועדה שניה לארץ־ישראל, ועדת ווּדהד. שוב ימי חרדה לקראת גזרות מתרגשות, ימי שחור וזועות לעם ישראל בתפוצותיו, ימים לחורבן יהדות גרמניה וצ’כוסלובקיה, ימי ההתאבקות הגדולה של הישוב העברי לפתיחת שערי הארץ לפני פליטי גולה, ושוב סערת עליות לפינות שוממות ונדחות. שלושה ישובים חדשים תוך שני ימים – קבוץ השומר־הצעיר מפתח־תקוה לחירבת־צמח בהרי הגליל (א' כסלו תרצ"ט – 24 בנובמבר 1938), הקבוצות של מסד ועקיבא של הנוער הציוני, מתוך חומת מעוז לאדמות מסיל־אל־ג’יזל ומלחה בערבת בית־שאן (ב' כסלו תרצ"ט – 25 בנובמבר 1938). ימים מעטים לפני כן – חידוש שרונה בגליל התחתון בעלית ארגון גורדון מיבנאל לאדמת פיק"א העזובה, ימים מעטים לפני כן – גם יישוב חניתה בעלית קבוצת שימרון לחיות בה חיי קבע. וימים מעטים לאחר זה – קבוץ משמר־זבולון מקרית־חיים לאדמת מפרץ חיפה בקרבת עכו (ו' כסלו תרצ"ט – 29 בנובמבר 1938). ולא עברו שבועות רבים וגם קבוץ במסילה בנה את ישובו מסילות, ליד ביצת תל־שוק בערבת בית־שאן (כ"ט כסלו תרצ"ט – 22 בדצמבר 1938). הוא האחרון לישובים החדשים בשנות המצור תרצ"ז–תרצ"ח. וחומתו ומגדלו – מתל־עמל בניר־דוד הועברו, מן הראשון לישובי חומות בימי המצור.

וארוכה עוד שורת הגופים החלוציים, אשר עלו בפרק זמן זה על אדמות שוממות בכל אזורי הארץ, לפני העליה לחניתה ולאחריה: אושה בעמק־זבולון (כ"ח אב תרצ"ז – 5 באוגוסט 1937), כפר־סולד בדרום (ה' אלול תרצ"ז – 15 באוגוסט 1937), ארגון עולי יון קופינאס בשרון (ח' תשרי תרצ"ח – 13 בספטמבר 1937), באזור זה גם ישובי הנוער הציוני תל־יצחק (כ"ו תמוז תרצ"ח – 25 ביולי 1938) ובית־יהושע (כ' אב תרצ"ח – 17 באגוסט 1938), אלונים בגוש־הקישון (כ"א סיון תרצ"ח – 20 ביוני 1938), מעלה־החמשה בהרי ירושלים (כ' תמוז תרצ"ח – 19 ביולי 1938), עין המפרץ במפרץ חיפה (כ"ו אב תרצ"ח – 25 באוגוסט 1938) וקבוצת מעין באדמת נזלה (ג' אלול תרצ"ח – 30 באוגוסט 1938). יש למנות גם את ישובי המעמד הבינוני כפר־שמריהו ושדה־ורבורג בשרון ושבי־ציון במפרץ עכו. ובל ייעדרו מרשימה זו גם הישובים המעטים אשר צעדיהם הראשונים על אדמתם חלו בערב נחשול הדמים בארץ, וטרם הספיקו לנטות אהלם ולחרוש אדמתם ניתכה עליהם האש והם ללא חומה ומגדל, ללא גדר וזרקור, אך את אדמתם לא עזבו – קבוץ הזורע בהרי אפרים, ארגון אפרים בבית־שערים. מושב הכורדים אל־רואי וכפר המכבי בעמק זבולון. במנין זה לא נכללו כל הנצנים לישובים נוספים אשר צמחו ועלו במשך שנים אלו והם על סף התישבותם הקבוע, לא נמנו כל שכונות הפועלים ליד המושבות והערים ועוד כמה וכמה מפעלים חדשים הקשורים בהתישבות.

להט להשתרשות וליציבות היה המאיץ והמלוה את כל הישובים החדשים בעלותם לאדמתם. פרי המאמץ המאוחד של הרבים הוא, שותפים לו שוה בשוה – החלוצים העולים, הישובים הרבים על פני כל הארץ שהושיטו ידיהם לעזרה, ואנשי המוסדות המישבים על הקרנות הלאומיות, של הסוכנות היהודית ושל ההסתדרות, שעמדו על כל עליה ועליה מראשיתה – הם היוזמים ומארגנים, המאיצים ומטפחים.

לא היתה הארץ מתעשרת בעשרות ישובים חדשים במשך שנתיים, בערבות ובהרים, אלמלא היו בה רבבות חלוצים נכונים לכל. אך לא היינו זוכים לתקופה מאירה זו בתולדות ההתישבות בארץ־ישראל, אלמלא רוכזו במעשה זה מיטב היכולת והלהט המפעמים בקרב יחידים מן העומדים על ההתישבות בארץ יום יום במשך עשרות שנים; אלמלא הופנה לאפיק זה כל הנסיון המשקי והארגוני שנצטבר במשך דור שלם; אלמלא הדאגה הבלתי־פוסקת של יחידים לגורל ההתישבות בארץ־ישראל.

כי נבוא לסכם במספרים, ואמרנו: שלושים וששה ישובים נוספים במפת הארץ, מהם שלושים ושלושה במפת הקרן־הקיימת לישראל ושלושים ואחד במפת הסתדרות העובדים: שמונים וחמשה אלף דונמים נושבו, למעלה מאלפיים ומאתיים משפחה עלו על אדמתם, למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות נפש. אך לא הסיכום המספרי בלבד לנגד עינינו. כי נבוא לסקור על אשר היתה לנו תקופה זו של התישבות בארץ, וידענו: גילוי כוח העם במיטב צורתו החלוצית, גילויי אחוה ועזרה הדדית למופת, קציר רב־תנובה מכל אשר הושקע באדמת הארץ במשך שני דורות, אור לרבים – בארץ ובתפוצות.

אות ועדות, כי לא נואשנו ולא רפוי ידינו. כי מבין החומות ומעל המגדלים האיר המעשה החלוצי בארץ־ישראל.

 

מפת הישובים החדשים    🔗

ל"ו ישובים חדשים בשנות תרצ"ו–תרצ"ח

 

יום של עליות: כ"ז תמוז תרצ"ח–6 ביולי 1937    🔗

כי תעבור בימים אלה בארץ, בדרכיה ועל פני ישוּביה, ומאחריך, חי וחריף כתמיד, כאֵב שנת האימים ואבידותיה; מלפניך, סתוּם ומעוּרפל, הד הבּאוֹת, וּביקשה העין מראה לנוּח בו וּביקש הלב משהוּ נחמה – לא תאוּכזב. אכזריה הארץ כתמיד, וכתמיד היא נדיבה. רוַת יסוּרים ונפתוּלים ורבּת אור וּפיוּס. כי תעבור כברת־ארץ, ישוּב ותיק או חדש, ופקחת עין והטית אוזן – ולקראתך הלמות בנין, קצב יצירה לוהטת עם להט שמש תמוּז ורוחותיה. לא עוד מצהלות הוֹרה, לא שמחה סואנת. בקול דממה, ברצינוּת משנה על כל פנים, בנטל נוסף של אַחריוּת. גדרות תיל ו"עמדות" וחומות מגן ונוטרים במַדיהם, בכל אשר תפנה. אך תוך כל אלה התקדמוּת מוּפלאה אשר לא תיאָמן כמעט. ולבש דמוּת לעיניך כל אשר שמעת משך השנה על “כיבוּש” ו"הישׂג" ו"יצירה משקית" ענפה. הרי הם לפניך: כביש זה וכביש אחר ועוד אחד, גשר אַלכּסַנדר ותחנת הכוח החדשה בחיפה והמכונות הטוחנות חצץ עברי בדרך למגדל־צדק, הרי נוה־חיים וּכפר־סירקין וקרית־עבודה. הרי נתניה ועתידותיה וישוּבי עמק חפר פורחים, שלוּבים זה בזה בכביש החדש. מגוּונת ורעננה “מפּת ההתקדמוּת”, פּרט לפרט ישוּבץ בה, – כל פּרי חדש בגן, כל שכלוּל נוסף בענף. תפּוּחים ואגסים מעוּדנים במטעי עין־חרוד, ריבּת עגבּניות משוּבחת במעברות, משק רענן בנהריה, תנוּבת דגים בבריכת כּורדני ושׂיא לתוצרת הלוּל ברמות־השבים.

אַל יִפּלא, כי עם כל אלה לא תישכח – לרגע קל אין היא נשכּחת – המפּה האחרת, המשׂתרעת ונמשכת לפנינו עם כל מפנה דרך ועם כל כברת ארץ: מפּת שנת תרצ"ו בארץ־ישראל. בכל אשר נפנה – היא לפנינו, נוֹשׂאת את צבע הדמים, מאפילה בשחור אֵבל. רפת ליד ירקונה – מאלי אנגלסרד. כּרכּרה בדרך כפר־חגלה–חדרה – זאב לינדנפֶלד… מפנה בהרי ירושלים – דוד נשרי… בישוּבים וּבדרכים על פּני כל הארץ כוּלה, לארכה וּלרחבה, לבלתי הימחות עוד.

ואַל יִפּלא גם, כי ביום זה, ערב השביעי ביוּלי לשנת 1937 (הוּא יום פּרסוּם מסקנותיה של “הועדה המלכוּתית” בענין החלוּקה), מפּה עוד אחת לפני עינינו התרות במראות הארץ. בלתי מסוּיֶמת היא, בלתי מוּחשת – אך קוי גבוּלה הולכים וסוגרים עלינו, גובלים ומעיקים ללא רחם. באשר נפנה, והשאלה אתנו: שלנו? והתשוּבה בצדה: – לא שלנו. אנו עוברים על פּני שטחים רחבי ידים ב"ארץ האבטיחים", בדרך כפר־סבא–טוּל־כרם. אין ישוּב, אין עץ, אין בית. רק אהלי בדוים פּה ושם וגמלת מתנהלת בעצלתים. שלנו? – לא שלנו. אנו מתרוממים בהרי שומרון על רכסיהם הנפלאים. אנו נכנסים לתחוּמי מלכוּת עמרי, המקסימה והשוממה בממלכות. “וַיִקן את ההר שמרון מאת שמר בככרים כסף ויבן את ההר ויקרא את שם העיר אשר בנה על שם שמר אדני ההר שמרון”. שלנו? – לא שלנו. אנו יורדים מרמות ההרים, על פּני סלת־אַ־דהר ועוד כפר ערבי ועוד אחד. אנו עוברים על פּני תל מן התלים – “וילך יוסף אחר אָחיו וימצאם בדוֹתן”. שלנו? – לא שלנו.

ממגידו אשר בגבול “מפּת החלוּקה” ועד משמר העמק, לא רב המרחק. הנה כמעט הגענו למחוֹז חפצנו – אל הנקוּדה בת־יוֹמה באדמת ג’יערה. רק לפני שעות מעטות, אור ליום ב' בשבוּע, כ"ו בתמוז, נתקדשה לקבּוּץ אמריקאי – “בניר”. שלושים בּחוּרים מישראל העֵזוּ ועלוּ ומהם נוטרים עשרה וחברה אחת למשק הבית. היכן ג’יערה תשכּוֹן, לא ידענו. ורק זאת נדע: משמר העמק לה אֵם וּמוֹצא. ובחרדת שׂמחה וברטט של תפלה וּבברכת “שהחיינו” אנו פונים למשמר העמק. אך שם קבּלה את פּנינו האַכזבה: “לעת כזאת, בערוב היום לג’יערה? הדרך ארוּכה וקשה, יש להקיף את יקנעם, יש לעבור בלב ישוּב זר. וּבלי נוטרים? ובידים ריקות? לא, לא יתכן”. בבטחון וּבהחלטיוּת נאמרים הדברים בפי החבר רחב־הכתפים ממשמר העמק, אשר אך זה חזר מג’יערה ועוד להט העליה בפניו השזוּפים. אך לבסוף, כנראה, “נכמרו רחמיו” עלינו ועמד והשיא לנו עצה טובה: קוּמוּ העפילו אל “נבוֹ” זה ביער משמר העמק ומשם – קצה ג’יערה בכל הודה לפניכם.

וּבכן, ברגל. לג’יערה לא הגענו. אף על פּי כן יצא שׂכרנו בהפסדנו. מחדש הוּברר הפּעם כי, אכן, טוב מראה עינים. ואף זה הוּברר מחדש – באיזו מידה רחוקים אנו מידיעת הארץ. הידע מי מחבוּרתנו, ידיעה ברוּרה, כי כאן, בקרבתנו, יער־הרים גדול וּרחב־ידים, יער ממש, על כל חמוּדותיו וסכּנוֹתיו? הולך ועולה היער, הולך ומשתלח, סבוך ונפתל ומבוּתר שבילים עד לפסגה. אנו עוברים על פני שׂרידי “עמדות” של שנת תרצ"ו, אנו עוברים ליד קרחות אשר טרם הצמיחוּ, חלקות שתילים רכּים שניטעו מחדש לאחר השריפות והעקירות. רק עתה נתחוור לנו יפה מה פּירוּשה של הגנה במקום כזה. רק עתה הוּבן כראוּי אותו פרק מיוֹמן משמר־העמק בספר מאורעות תרצ"ו.

אנו בראש ההר, הגענו. לפנינו פסגות־פסגות, שלוּחות הכרמל למרחוק. הנה הר המוחרקה האומר הוד ומטיל פּחד. והנה, לבסוף, גם ג’יערה. זוהי? בנין בודד בצלע אחד הרכסים, צופה פני ההרים מסביב, אות ישוּב אחד ויחיד בכל הנוֹף ההררי הזה. כה מרוּחק, כה מבודד, מנוּתק. “בהליכה טובה בהרים אפשר להגיע לשם במחצית השעה” – אומר החבר המלוה. אך לנו, בשעת ערבּיִם זוֹ ההולכת וּפורשׂת צלה, נראה הבית המבודד הזה כהרחק־הרחק, כמעבר לגבוּל הישוּב. שלושים איש ופרוֹז’קטור לאִיתוּת – ותוּ לא. “אין המקום מסוּכן כאשר בנקוּדות ההתישבוּת החדשה באדמות בית־שאן” – עונה החבר המלוה על שתיקתנו, והוא מזרזנו לחזור.

אנו ממשיכים דרכנו. אנו עוברים על פני קבּוּץ “הזורע” במוֹרד הר, והרי בניני יקנעם וּצריפיה לפנינו. הרים וגאָיוֹת בעורף, אהלי בדוים ועדריהם בחזית. “קפה ומסעדה” כתוּב ומחוּק על פני אחד הבתים. מעין סמל הוּא לתכניות הגדולות אשר טרם נתגשמו, לאדמת המקום שטרם עברה לידי בעליה, למצוּקה ולדאגה האופפת נקוּדה מבודדת זוֹ.

*

עם חשכה אנוּ יוצאים מתחוּמי יקנעם. באופק, מימיננו, מעבר למישור, מופיעים ונעלמים וּמתקרבים והולכים בתי קרית־חרושת וּצריפי כפר אל־רואי. הנה הגענו גם לשער־העמקים. עוד ג’ידה לפנינו, יערות שיך־אבּריק והבית הבודד בהם כבאגדה. עוד גם נהלל ובנותיה, המושב הגדול בית־שערים מזה ושימרון הצעירה מזה – והרי אנו בלב העמק: על פני הכביש החדש המדרדר מתחת לגלגלי המכונית שלנו ומשלח בנוּ פירוּרי חצץ רעננים, מקפצים ונתזים ומדפקים כטפות גשם על הגלגלים והדפנות. בּבת־אחת ניצתו כוכבים בשמים ואחד־אחד מופיעים מרחוק אורות המלוים את תנוּעותיו של אוטו חוּצפני זה, המעז לחצוֹת בבטחה בלב העמק בחשכת הלילה. וכך, “מוּרדפי” זרקורים, אנו עוברים על פני כפר־יחזקאל, גבע, עין־חרוד, תל־יוסף ופנינו לבית־השיטה – מקום משכּנם של אנשי “החוּגים”, בני המשפחה הקרובים ביותר לעלית מחר על אדמת ראזאוויה בבית־שאן. במפנה הדרך, בין כביש ולא־כביש, קבּל את פנינו הד חי מעליה אחרת, אף היא בת יומה – עלית ארגוּן “מולדת” לאדמה טייבּה. כמתוך האפלה הזדקר לפנינו בחוּר צעיר, יחידי באֵם הדרך. בגדי העבודה שלו, המאפירים כאדמה זוֹ, ספרו על עמל יום, על האבקות עם רגבי אדמה, על שמש וזיעה. ואכן עם החורשים באדמות טייבּה היה, מן המתנדבים לעזור מבית־השיטה. עתה ישוּב לביתו שׂבע עמל ועמוּס רשמי היום. כאחד האלמונים ישוב, אשר הושיטוּ ידם לעלית אחים.

בבית־השיטה, כבכל ישוּבי העמק – נוטר על משמרו ליד השער החסוּם תיִל. בוחן הוא אותנו מרחוק: הלהניח להכּנס, הלפתוח השער? שקט במחנה. אור קלוּש בחדר האוכל, הוא גם אוּלם הקריאה. באחת הפּינות עורכים את רשימת המשתתפים בעליה של מחר. רבים הקופצים ומעטים הזוכים. על אף השקט – גדולה המתיחוּת בכל זויות האולם המעורפל.

*

עצם התכוּנה – לא כאן היא, בזכוּתה של עין־חרוד עלתה. לה ולנגריתה המשוּכללת ולחצרה רחבת הידים ולישוּבה הגדול והענף, זכוּת הבּכוֹרה לאַכסן את העולים בליל התקדש חַגָם. ואמנם, כאן התכונה בכל מלוא הקצב. כמחזה קסמים בחצר עין־חרוד בלילה זה. בכל אשר תפנה, רחש ההכנות הגדולות. מעמיסים מכוניות, אורזים, נושׂאים קרשים, פּחים, שׂקים, חבלים, פּטישים. צללים ארוּכים מתנועעים הלוך ושוב. קבוּצות־קבוּצות ואחד־אחד. בלי רעש, בשקט – אך בסערה הולמים הפּטישים, נתקעים המסמרים, קוֹרה לקוֹרה מתאַחה, וקירות חומה ושלד מגדל מוּקמים באישון לילה. כאן, ליד הנגריה, מרכז ההכנות. לכאן באים ומכּאן יוצאים. מארבעת הקבּוּצים העולים מחר, נקבּצוּ כאן בלילה זה: מ"החוּגים" ברעננה, מ"מסילה", קבּוּץ השומר־הצעיר בנס־ציונה, מ"מסדה" של חבר הקבוּצות בהרצליה ומקבּוּץ הנוער הציוני “עקיבא” בפתח־תקוה. על מיטב אנשיהם באו ועל מיטב ההעזה שלהם. וכוּלם כאחד, כבצו נעלם, מעמיסים ואורזים. והולמים הפּטישים כּהולם הלבבות: נרגשים – וקצוּבים, סוערים – וּבולמים. מראה נאדר. לא אחד הוא האומר בקול: הן תמוּנה נהדרת היא בשביל פילם אשר לא ראה עוד העולם כמוֹהוּ. הן פילם זה – ללא ביוּם ובלא אִפּוּר – מתיחוּת דרמַתית בו, מאין כמוֹה. ואף דמוּיות בודדות, “ראשים” לתפארת לא יחסרו כאן. הנה “איש המגדל”, המנצח על בנין השלד, ראה פניו הזורחים בריכוּזם וּבכל כּוֹבד האחריוּת שהוּטלה עליהם. ראה בנוֹ של בּרנר, זקוּף־קומה, הוא המפקד בליל זה. ראה “סבתות” מצריף ההורים, עומדות מבּיטות מרחוק ובזויות עיניהן דמעה. במטבח הגדול, עשרות נערות אורזות צרוֹרוֹת מזון ליום המחרת, משמרות־משמרות מתחלפים האוכלים בקצה חדר האוכל. ובמחנה למעלה – קול ישיש בוקע בניגוּן בית־המדרש, נוּגה ורווּי כמיהה. וּבצריף המזכירוּת – איש המרכז החקלאי ליד הטלפון, אִתּוֹ איש ההגנה, המוציא והמביא בכל הסביבה כוּלה (חיים שטוּרמַן). כי עוד המלאכה מרוּבה, כי בחפזון יצאו הפעם. רק עוד לפני ימים שלשה טרם הוחלט דבר העליה, רק עוד לפני לילות שלשה עמדוּ קבוּצות־קבוּצות מבּני הקבּוּצים העולים במסדרון המרכּז החקלאי ובחדריו בתל־אביב, וחיכּוּ בקוֹצר־רוּח עד אוֹר הבּוֹקר ל"החלטה הסופית". ועתה הנה כמעט תמוּ ההכנות.

שעה 10. שעה 11. שעה 12. הלמות הפּטישים לא פסקה, לא פחתה. מכוניות באות ויוצאות, מביאות מכשירי עבודה נוספים, מביאות אנשים. הטלפון מוסיף לשרת בנאמנוּת וּפחי המזון במטבח הולכים וּמתמלאים וּמכוניות המשׂא, בשוּרה ארוּכה, בזוֹ אחר זוֹ, עמוּסות לעיפה. אף מיפקד־העבודה כבר נערך. בצל ההר, כשהאנשים מכוּנסים במעגל גדול, באפלה וּבדממה, נתחלקו התפקידים. מי לקבוצת הגדר, ומי להקמת המגדל, מי לחומה ומי לפינוּי וניקוּי. קבוּצת המסַמנים בראש, הם יצאו לפני המחנה, יתקעו היתדות, יראו הדרך.

עת למנוּחה. רק שעתיים־שלש נותרוּ לשינה. ב־4 לפנות בוקר תזוּז ה"נקוּדה" החדשה על כל קבּוּציה ופלוּגוֹתיה מעין־חרוד לעֵבר בית־שאן. שביל מיוּחד הותקן היום לכך, לבל יהיה הכרח לעבור את העיר העוֹיֶנת. יקפוּה בדרך לא־דרך תוך השממה, פּה ושם גם על פני צנורות עבים שהונחו היום כגשרים על נחלי מים. איש לעֶברוֹ מתפּזרים למנוּחה. ועדת־האיכסוּן דאגה לכך שידע כל איש את מקומו ומטתו. עין־חרוד בעלת יכולת קליטה היא – מטה לאיש לשעות המעטות. אך ליד הנגריה לא פסקה התנוּעה כל הלילה, ובשעה שבקעוּ קוי שחר ראשונים, וערפל וּצללים טרם נמוֹגוּ מהרי הגלבּוֹע – וּכבר המגדל משׂתרע על צלעוֹ על פּני הלוֹרי הגדול וּכבר הטרקטורים עושים דרכם בסאן, ומכל עברי המחנה נוהרים אנשים בבגדי עבודתם, ללא סימני עיפוּת, רעננים וּרציניים, לקראת המעשה הגדול.

*

עוד השיירה מכינה עצמה לדרך, עוד האנשים מתחלקים קבוּצות־קבוּצות לתפקידיהם, עוד המרכזים מסיימים בהכנות – אנו שׂמים פנינו לעמק הירדן, למשק אפיקים – נקוּדת המוֹצא לעליה האחרת שנועדה אף היא ליום זה, לעלית קבּוּץ “בתלם” על אדמת עין־גב מעבר לכנרת מזרחה. העיר בית־שאן עודנה שקוּעה בשנתה בשעה שאנו עוברים ברחובותיה. החנוּיות סגוּרות על מסגר, השוּק ריק מאדם. רק ילדים שנים, אחוּזי תנוּמה, מציצים מבעד לפתח ביתם, משלחים בנו קריאת: “יאהוּד” בתוספת מלות זלזוּל והתגרוּת. מכאן אנו יוצאים ללב השממה. בכל אשר תעבור המכונית – קוצים יבשים ושׂיחי בר לרוב. פה ושם נחל פרא, מופיע ונעלם. פּה ושם אהלי בדוים פּזוּרים במישור, מפולשים מכל עבריהם, מבליטים דלוּתם לעין כל. רק עמוּדי החשמל של רוּטנבּרג, בשוּרה ישרה, במשטר וסדר – הם המלוים הנאמנים בפינה זוֹ, כבמקומות רבים אחרים בארץ.

אנו עוברים על פני בית־יוסף המכוּנסת בחומתה. הנה גם גשר הותיקה על חושותיה העזוּבות וּצריפיה הישנים, כנוה־מדבּר מוֹריקים שטחי מטעה על חוף הירדן. רעננה כתמיד מופיעה נהרים על שכוּנותיה ושׂדרתה והטוּרבּינות והסכר בני הענק. עוד דלהמיה מימין – ופנינו לאפיקים. כאן נודע לנו, כי אחרנו. אך, אַל יאוּש: השיירה אך זה יצאה ולא יכבּד להשׂיגה. ואמנם במפנה הדרך למסדה ולעין־הקורא נגלתה פתע לעינינו בכל פארה. שלד המגדל בראש, כמתכּוֹנת מגדל זה אשר היינו עדים הלילה למעשה היצירה שלו. בעקבותיו, לוֹרי אחרי לוֹרי, ארבעה־עשר מספר כלי הרכב, והם עמוּסים חלקי חומה ואגדי קורות ומכשירי עבודה ועשרות־עשרות אנשים צעירים וּזקנים עומדים צפוּפים זה ליד זה, צמוּדים יחד. חוּלצות־עבודה כחוּלות ואפוּרות. כובעים בהירים, מטפּחות אדוּמות. נוטרים אינם חסרים, כמוּבן, – בראש המחנה וכמאסף לו. מכל משקי הסביבה נתקבּצו. המשקים השכנים לאפיקים, דלהמיה זה וכנרת מזה, הם גם שנשׂאו בהכנות לעליה, חילקו ביניהם את המצוה, כזכוּת וכחובה. והנה ים כנרת. כמפתיע נתגלה, וּבבוקר זה משנה קסם לו. את הנאה בּצעיפי הערפּלים שלו עטה וסירת־מפרשׂ עליו העלה להשלמת התמוּנה. שיירת הכובשים המתגלגלת על חוף ים כנרת, כשהרי הגוֹלן חומה לה מימינה וּמי הכנרת פתוּחים לשׂמאלה – מראה בל יִשכח.

*

אנו עוברים על פני הכפר הערבי סמרה. שלו הוּא הפּרדס המוֹריק על שׂפת הים – שטח הירק היחיד בכל הסביבה. שלו גם שדה החטים הבּשלוֹת אשר בידי נשים וילדים ייקצר וייאלם כמימים ימימה. ושוּב אָנוּ טובלים באדמה שלא ידעה טעם עיבוד זה כמה. צר פס הבקעה במקום הזה – למן הים ועד לרגלי ההרים אשר על מורדותיהם עובר הגבוּל הסוּרי, רק כמה מאות מטרים (400–700) מעין בקעת משוּלש היא, אשר נפלה בחלקו של המנדט הבריטי כפיצוּי על המוצא לים שניתן לו למנדט הצרפתי ליד בּטיחה, במקום שם מתרחבת הבקעה עד כדי 5 ק"מ. 12.000 דוּנם אדמה יהוּדית במקום זה, רק לפני שלש שנים נקנתה על־ידי “קדמת כנרת” מהמשפחה הפּרסית הבּהאיית השכנה הקרובה למקום. אך משטח זה, רק 4000 דוּנם אדמת משקה הם וּמהם רק 2000 דוּנם לקבּוּץ “בתלם” נוֹעדוּ, באמצעי המחלקה הגרמנית נקנו על־ידי הקרן הקיימת לישראל. הצמצוּם באדמה מדאיג כבר מעכשיו, עוד מלפני הצעד הראשון במקום. ולא פחות מדאיגה היא שאלת הבטחון. מרוחק המקום רק 11 ק"מ מצמח, אך בינוֹ לבין הישוּבים העברים חוצצת זוֹ העיר אשר לא נתבּרכה בסבר פנים. ומעל לראש על פּסגת ההר, הכפר חרבּת או חריבּ אף הוא לא בידידים יימנה. והלאה, על גבּי הרמה, נעלם מעינינו אנו הנמצאים 200 מטר מתחת לפני הים, שוכן הכפר אפיקה – כמוֹהוּ כחריב לאיבה.

אך גם סיכויים טובים הוּבטחוּ לו למקום זה, אשר עין גב קורא לו, או נוּקבּ בשמוֹ המקורי. שטח זה לרגלי הרמה המבוֹרכת והמצטיינת בחיטתה המשוּבחת – יסכּוֹן לכל גידוּל, לירק ולפרי. על מים רבים הוא יושב, כי בארבעה מעינות טובים במדרון ההר נתבּרך, נוסף על מי הכנרת אשר רק תוֹשיט היד ונגעת בהם. סירת מנוע תוּבא לכאן ומזח יוּקם והמרחק לטבריה אשר מוּל פּניה משׂתרעת אדמת עין־גב – רק תשעה ק"מ הוא. קבּוּץ “בתלם” מאנשים צעירים הוא מוּרכב, 22 הגיל הממוּצע. קבּוּץ מפוּלג – מחבריו פּזוּרים בארץ. ראשיתו – חבוּרה של בודדים בראשון־לציון, בני “עלית היטלר” ב־1933. משם עבר לנחלת־יהוּדה, ולבסוף, לפני כשנה וחצי, נתאַחד עם אנשי נצ"ח (נוער צופי־חלוּצי) מיוצאי לאטביה־וינה־צ’כוֹסלוֹואקיה, ושיכן עצמו בחצר כנרת העתיקה. נעוּרים והעזה אִתּם, לא יסוֹגוּ.

משהגיע המסע, משעמד במקום שם ניתן לו אות לעמוד, משהתכּנסו הכּל מסביב לאיש דלהמיה – אשר נתנסה כבר בעליות מסדה ועין־הקורא – שעלה על הלוֹרי והסבּיר במלים קצרות ופשוּטות את סדר העבודה וחלוּקת התפקידים, נמוֹגוּ כל החישוּבים. בין־רגע ומאות ידים עמלות בקצב, במקהלה אשר רצון נעלם מנצח עליה. מחנה עבודה חפשי לכאורה, ללא פיקוּד והמרצה, ואף על פי כן – סדר וחלוקת עבודה למופת. אך רגעים מעטים עברו, ובלב השממה התנוסס המגדל, וחוּטי תיִל נמתחים לארבע הרוּחות בבת אחת, וראשית החומה הכפוּלה הנה היא נראית בעין, עוד מעט והיא סוגרת על המחנה וכל אשר בו. באחת הפּינות, מרפּאת קוּפת־חולים בארון מטוּלטל. בפינה האחרת, שולחנות וספסלים. הנה יביאוּ גם כדים ממוּלאים תה מרוה, אף הצידה לא תאחר וכבר נראו ראשית ההכנות לארוּחת בוקר ראשונה. ועל שׂפת הכנרת, מרחק צעדים מעטים מהמחנה, בקבוּצות קבוּצות, שקוּעים האנשים במלאכת החצץ – ממלאים פּחים, מריקים לתוך שׂקים, מעמיסים על כתפים הלוך וחזור, הלוך וחזור מן הים אל המחנה. יש המתחכּמים ומסַדרים “רכבת”, והפּח והשׂק נמסרים מיד ליד – אחת וּשתים והוא בערימה הגדולה המוּכנה והמזוּמנה למילוּי החומה. כל “עמךָ”, אנשי חצץ הם. כל מי שלא זכה ביום זה להיות נגר או מותח תיִל, נוטר או צלם או סתם מסתכּל להנאתו. ובין “עמך” זה, לא מעט הפּנים המוּכּרות מכבר – מותיקי עמק הירדן. אף שומר ותיק בא משיך אבריק להיות בעוֹמסי החצץ ובממלאי החוֹמה (אלכסנדר זייד). ועוד הוא ממלא שׂקוֹ, ועיניו נשׂוּאוֹת אל הרמה מזרחה־צפונה. לשם, לארץ חוֹרן זוֹ, הן נישׂאוּ הרבה חלומות של אנשים “השומר” בימים לא רחוקים כל־כך. הן שם גם אדמת פיק"א לשעבר, שטח עצוּם אשר הוּפקע להפקרוּת מתוך שלא נעבד. שם גם בני־יהוּדה לשעבר, הנקוּדה העברית אשר ידעה פורעניות הרבּה, אשר לאחרונה נשחטו בה ארבע נפשות בשנת 1920.

ולא קשה היה למצוא במחנה זה של ממלאי החצץ ועומסיו עוד ועוד “ראשים” בולטים לאותו פילם אשר לא נוצר. הנה איש שׂיבה בעל הדרת־פּנים, אחד ה"הורים" מקבוצת כנרת. 12 הוא מספּר הנכדים אשר העמיד ומה מרוּכזת הרצינוּת אשר בפניו עתה, כמלאכת הקודש איסוף החצץ לו. והרחק קצת מן המחנה, מבודד על אבן מאבני החוף, יושב היהוּדי הספרדי מטבריה – בעל זקן ולבוּשו חלוּק מזרחי – אשר הצטרף אל העולים בעברם על פני הכפר הערבי. יהודי אשר בין ערבים מרבּית ימיו יבלה, וסביבה זוֹ על כפריה ושממותה נהירה לו יפה־יפה. עתה אומרים פניו התרגשוּת, מסוער כוּלו הוא יושב ומתפּלל לאלהים.

*

בשעה 6 בבוקר יום ג' החלה המלאכה וב־7.30 ניתן כבר למקום צוּרת מחנה ממש. על המגדל היו כבר עסוּקים מוּמחים בהתקנת לוּחות המגן, הגדר החיצונית היתה כבר נטוּיה לכל עבריה, לחומה הפּנימית היתה כבר צוּרת “תיבה” גדולה, חוסמת בפני רוּח רעה, ואנשי החצץ על שׂפת הים, בין סדריות ושׂיחי הרדוף פורחים, עודם עומסים ועומסים.

*

ועוד המכוניות הולכות הלוך ושוב, עמוּסות מטות וכלים ומצרכים וּמזוָדות, ועוד הידים מלאות עבודה – ואנו חוזרים לשטח רזאוויה באדמות בית שאן, למקום עליתם של ארבעת הקבּוּצים. ושוּב מרחבי קוֹצים ואדמה חרבה. ושוב השאלה ההתרסה: “הוי ארצי הורתי, מדוע כה שדוּף נוֹפך ועצב?” ושוּב אהלי בדוים, עמוּדי חשמל – ותו לא.

לפני בית־שאן אנו יורדים מן הדרך, פונים מזרחה־צפונה. מכאן מרחק שלשה ק"מ עד מחוז חפצנו. דרך גרועה, מוּזנחת, בלי אות חיים, בלי סימן ישוב. רק עמוד אבק ההולך לפנינו מרחוק, עדות הוא לנו כי לא תעינו, כי כמונוּ בודאי חותר שם מישהו לנקוּדת ההתישבוּת. ואמנם, תוך השממה מזדקר ראש מגדל, קצה חוֹמת עץ מבהירה בנוף החדגוני, הלמות פּטישים נישׂאת, רחש עמלים. כאן היקפוֹ של המחנה גדול הרבה יותר – הן ארבעה קיבוּצים יחנוּ בו עד להתישבוּתם קיבוּץ קיבוץ במקומו. חצץ מכנרת אין במקום זה למלוּי החומה, ויש להביאוֹ מרחוק. אף קסם הכנרת איננוּ. הנוף חרב, החום לוהט. לאשר תשׂא העין – אפוּר, יבש, שמם, מה רבּה העזוּבה ומה גדולה ההעזה.

מעוֹז קראו לישוּב הזה.

 

על פני הארץ: ט' חשון תרצ"ט–3 בנובמבר 1938    🔗

ליד בנין “תנוּבה” בין שני המשקים הגדולים בעמק יזרעאל, חנתה מאז הבוקר מכונית משׂא לא חדשה ביותר, עמוּסה לעיפה טרקטור צהוב לא מהוּדר ביותר. מפורק היה הטרקטור לחלקיו, מהוּדק בחבלים אל דפנות מכוניתו, לוהט בלהט קרני השמש האכזריות של שלהי הקיץ בארץ־ישראל, מוכן ומזוּמן לדרך הקשה.

לא אחד מעשרת הטרקטורים אשר גוּייסוּ אותו בוקר לחריש ולזריעה בשדות מולדת, המושב המבודד באדמות טאיבּה, היה זה. אכן, לא על בני אדם בלבד חלים גיוּסים ולעזרת חבריהם העומדים במערכה כבדה משלהם. “מחזה מרהיב היה זה, מחזה נהדר: חריש ראשון של המישורים הנרחבים עם אור השחר העולה! שיירת טרקטורים גאיונים, סואנים, מלוּוים בתימרות העשן ולהבות האש מצנור הנפט הבוער ליד כּאוכּבּ אל־הוה; חריש וזריעה כאחד אל מול פּני התבור המשקיף ממרחקים, אל מול ארץ הגליל המתעטפת בערפלים…”

המספּר, התרגש מאד בהעלותו לפני חבריו את המראה אשר זכה לראותו שעות מעטות לפני כן – חבר מעוז הוא, מן היושבים בחומת העץ בלב הערבה השוממת זה שנה ומחצה, מן המצפים להתישבוּתם יום יום, שעה שעה. המקיפים אותו ומטים אוזן קשוּבה לדבריו, ועיניהם מרוּכזות וקורנות – אף הם חברי מעוז. כולם כאחד עומדים עתה ומטכּסים עצה וּמעמיקים חקר: כיצד יגיעו ביום זה הביתה, אל המגדל והחומה והחברים העומדים על המשמר? גם העגלה הרכּה, העטוּפה בקפּדנות שׂק חדש (לאריכוּת ימים היא מוּבלת ממרחקים, לגידול ולא לשחיטה, שי מישוּב ותיק לישוב הצעיר) – אף היא הושיטה צואר דק אל על ופעתה חרישית: עד מתי נהיה עומדים כאן בפרשת דרכים זוֹ?

ענין לא קל הוא – להגיע הביתה. הודעות רשמיות לא תספּרנה על סכנת הנפש הכּרוכה בכך מיום ליום, בכל הדרכים ובכל השבילים המוליכים לישוּבים מבודדים – בערבת בית־שאן ובנגב, בהרי נצרת ומעבר לכנרת. גם בּיוּלטינים לחברים לא יתארוּ ולא יפארו את הגבוּרה הנדרשת שעה־שעה, מכל איש ואיש, במשך שבוּעות וחדשים.

אתמול גילו מוקש בדרך למעוז. הלילה היו יריות לעבר החומה. המכונית שהובילה פועלים לתקנת קו החשמל נתקלה בשוּרת מחסומים. הטלפון מנותק ומתוּקן ושוּב מנותק. העיר בית־שאן אשר ברחובותיה הצרים יש לעבור, זועמת שבעתיים לאחר הקרב הגדול בשדות מעוז. “אנשי הבטחון” בגוּש, יודעי הסביבה וסכנותיה ואימותיה, מזהירים ותובעים: לא לנסוע, בשוּם פנים לא לנסוע! “אבל אנחנו הן מוּכרחים להגיע הביתה!” אומר המתלהב ממראה החריש במולדת – ודבריו משכנעים: אכן, הם מוּכרחים להגיע. הנה שׂק הקמח והנה גוּש הקרח, גם מיצרכים אחרים כאן – לאדם ולבהמה, אף העתון והספר. “בלי קמח אין לחם, בלי קרח אין שמרים – וּבכלל, יש להגיע הביתה לקראת הלילה ויהי מה!…”

היה זה ימים לא רבים לאחר אותו קרב גדול בשדות מעוז, הקרב בו עמדו הששה־עשר מול המחנה התוקף והניסוּהוּ בתבוּנה והעזה. אף רדפו אחר הנסוגים, בשעה שבעורף, בעבר הירדן המזרחי, נקהלו המונים, בּדוים שוֹחרי שלל, שהיו עומדים וּמצפים לשעת ההכרעה. קרב נועז כל־כך, למגן ולתנוּפה כאחד, לפגישה פנים אל פנים עם האויב ולנצחון ללא אבדות וּללא מוֹרך לב ורפיון ידים – מן העזים בארץ הוא בכל ימי המערכה. אף על פי כן אין החבורה מרבּה לדבּר ולספר עליו: “זוהי כבר היסטוריה”. חיי יום יום מציפים בחויות חדשות לבקרים, בסכנה מתמדת יום אחר יום, בהכרח של התגוֹננוּת, של אימוּץ כל הכוחות וכל החוּשים.

*

סופו של המעשה אינו חשוּב: ההגיעו אותו יום הטרקטור והקמח והעָגלה והקרח אל מחוז חפצם? וכיצד הגיעו? הבשלום יצאו ובשלום גם באו? וכי מנה יימנו מעשי הגבוּרה וההעזה והשלכת הנפש מנגד יום יום ללא פאר והתהדרוּת, ללא תביעת גמוּל או הבלטה? הן לאחר הפסקה של שבוּעות מעטים, ואולי ימים, כי יצאת בדרכי הארץ, כי עברת על פּני ישוּביה – והיית תמה וּמשתומם למראה התמוּרה הרבה. חזית, חזית ממש מלוֹא כל הארץ. שיירות צבא במכוניותיהם הצהבהבות־ירקרקות לאורך קילומטרים. רוֹבים מוּשטים, טעוּנים. מכונות יריה ומשוּריינים וטנקים, טנקים ממש, עשׂרוֹת־עשׂרוֹת, עושים דרכם בשאון על שרשראותיהם הכבדות, הרציניות. גשר מפוצץ בקרבת עפוּלה. כביש הרוּס ליד נצרת. בתי טבריה השרוּפים באש. עינים עוֹינות מציצות מתחת לכּפיות לבנות. משמרות צבא בדרכים – עוצרים וּבודקים ושואלים ובוחנים. מכונית טעוּנה תנוּבת האדמה מתנהלת בכבדוּת ונוטר עם רובהוּ הטעוּן יושב ליד הנהג, מוּכן ומזוּמן לשעת הצורך. עגלה מובילה חציר ירוק, אך זה נקצר והוּא מפיץ ריח דק ורענן. בניחוּתא אוחז העגלון במושכות, מסתיר ראשו תחת מגבעת הקש רחבת השוּליים, הכפרית כל־כך – וּלידו: נוטר עם רובהו. מכונית דואר חולפת על פּני הכביש. נאה היא, זריזה, אדמדמת, עושה דרכה ממושבה עברית אחת לשניה בשומרון – ומשמר נוטרים מלפניה, ומשוּריין חוּם מאחריה. חבוּרת נערות יורדת מן הגבעה עם אור השחר העולה. צעירות הן, נעימות, מטפּחותיהן הצבעוניות כאגד פרחים בגן. עוד העברית טרם שגוּרה יפה בפיהן, עוד כל מלה וכל משפּט נאמרים בהתאַמצוּת – עולות חדשות הן, מעלית הנוער. עם ארגזי שתילים תחת הזרועות הן צועדות לעֵבר גן־הירק – ומימינן וּמשמאלן נוטרים עם רוֹביהם… באיזו טבעיוּת, כדבר הרגל שאין כבר עמו כל חידוּש ומאמץ, מוציא בעל הרשיון הנוסע אתנו את נשקו מנרתיקו, בוחנו כבדרך אגב: האם טעוּן הוא יפה, האם מוּכן הוא וּמכוּון? נוטרים עם רוביהם הבאים אל התחנה להקבּיל כל רכבת בצאתה וּבבוֹאָה, אף להם כבר נעשה “טיוּל” זה הרגל, כמעשה המובן מאליו. אנו יוצאים אל הפּרדס לראות בפרי ההדר המבשיל – מיד נלוה אלינו חבר שהפך בן רגע לנוטר במדיו. אנו עולם אל הקבר החדש שנוסף לו לישוּב הצעיר מאז בקוּרנו האחרון בו (ולאיזה ישוּב לא נוספו קברים מאז?) – מיד שני נוטרים עם נשקם בין המלווים אותנו.

הוּרגלנוּ. אך לא אחת יעמוד הלב מדפוק, תיעצר הנשימה וייכבשו כל החוּשים למראה קל ערך לכאורה, צדדי ורגיל אשר ילווה לבלי הרפות עוד. בוקר אחד, עם דמדוּמי השחר, על פני עמק יזרעאל המנמנם, ראיתי גבר ישן בחוץ בקצה ספסל צר שעמד נשען אל כתלו של חדר אוכל גדול. בבגדיו היה ישן, בנעליו, בכל נשקוֹ עליו, בחגוֹרת הכדוּרים. כה עמוּקה היתה שנתו, כה דבק היה אל ספסל העץ לאחר ליל השמירה, כה מסמל היה – הוא עצמו – את כל העיפוּת הגדולה, בה נתוּנים אלפים ואלפים מתוכנוּ.

יום אחד ראיתי ליד תחנה של אבטוֹבּוּס צבּוּרי אשה לא צעירה בבגדי עבודה, בפנים נרגשות ועינים יוקדות, והיא עומדת ומצפה למכונית מן הכפר, מביתה בישוב הקטן והמבודד. היה זה לאחר אחד מלילות ההתקפה, לאחר ידיעה קצרה וסתוּמה בעתון, לאחר הודעה רגילה בראדיו כמוה כהודעות יום יום, לעשרות־עשרות. וכאן עמדה האם, מפרפּרת ביסוריה, מקמצת שפתיה, הולכת הלוך ושוב על פּני המדרכה עד אם נראתה מרחוק המכונית המקווה. אז עמדה האשה תחתיה, חיורת ושקטה ונכונה לשמוע בדוּמיה. “הגידוּ – היא אומרת – מי נהרג ומי נפצע? אמרו, אַל תיראו, אני יכולה לשמוע הכל”… והיו בדבריה כל הגבורה וכל התבוּנה וכל המסירות וכל ההכנעה של האם העבריה מדורי דורות.

שוּב ראיתי בשביל צדדי של ישוב השוכן ליד פסי מסילת הברזל שני נוטרים עברים צועדים כחום היום הלוהט לעבר עמדת המשמר שלהם, הבּנוּיה ליד המסילה. ככר לחם ארוּכה, מוּצקת, חיילית, היתה נתוּנה תחת זרועו של האחד – צידה לשעות השמירה הארוּכות, הממוּשכות. בידי שני היתה חבילת עתוֹנים ממועכים – השׂיגם בהשאלה מחבר, בדממה ילכו, ללא דיבוּר, ללא חפּזון. כה עצוּב היה מבט העינים מבעד למשקפים וכל כך הרבה השלמה היתה בכל תנועת ראש, בכל פסיעה קדימה. לא, לא לכך באנו – אמרו העינים. אך אין ברירה, אין ברירה – ענו תנוּעות הרגלים המתקדמות לעֵבר העמדה.

*

שעות מעטות לאחר שהפליגה החבוּרה הקטנה עם הטרקטור המפורק והעגלה הרכּה לעבר חומת מעוז, עברה מכונית צבא במהירוּת רבה את חצר המשק הגדול. היא סואנת ורועשת, מעלה ענני אבק, מבהילה ילדים במשׂחקם ונחפזת ונעלמת במורד החצר. הנה עוד אחת באה בעקבותיה, אף היא ממהרת כמוה. “יורים! יורים על הפּועלים בפרדס המרוחק!” – עבר הקול במחנה. בן רגע, ואנשים עם רוביהם (יש אנשים, לא מעטים הם, אשר זה כבר לא הניחו את רוביהם מידיהם – לא ביום ולא בלילה) רצים בצותא וביחידוּת לאותו הכיווּן. “ראקאֶטה, ראקאֶטה אדוּמה!” – קוראים הילדים שנתקהלו כהרף עין, כולם בחוּלצותיהם הלבנות לכבוד החג היורד, כעדת יונים זריזות המקפצות ומהגות: “הביטו, הביטו, אוירון בא! שני אוירונים! יאַ־בּאַ־יאֶ, זריזים שכמותם, בן רגע וּכבר הם כאן”… “הו – –” פּורצת פתאום קריאה ממושכת מעשרות גרונות של הילדים: “עוד ראקאֶטה, כחוּלה היא, אות שהצבא הגיע”… “לא, ירוק הוא האות” – טוען אחד קטן ביוֹתר, אך קולו לא נשמע. ענן אבק נישׂא פּתאום באופק, במקום אשר משם נראות הראקאֶטות האדוּמות עם הכחוּלות, ולשם טסו האוירונים. פּצצה! עוד אחת! הנה גם שלישית! “מרבּיצים בהם, מרבּיצים כהוגן…” וּמה גדולה היתה ההתרגשוּת שעה קלה לאחר זה, עת החלו חוזרות המכוניות עם היוצאים לעזרה. הילדים הקיפו את כל הבא משדה המערכה, שאלוּ וחקרו והסבירו והתוַכּחו כיודעי דבר, כמבינים גמוּרים.

היה זה ערב אחד לאחר האַזכּרה ביום השלושים לחללי העמק. ליד השולחן בראש חדר האוכל הגדול עמד אחד שידע לספּר רבות מנסיון של עשרות שנות חיים בארץ הזאת. מסביב לטוּרי השולחנות, לאוֹרך האוּלם וּלרחבּוֹ, ישבו אנשים ונשים לאחר עבודת יומם בשדה ובגן ובפרדס, ישבו נוטרים במדיהם מהם צעירים ועדינים על סף העלוּמים. בחצר עמדו הכן מכוניות הצבא החונה במקום, מוכנות ליציאת־לילה להרים ולכפרים. לא מעטים מבין היוצאים היו המגוּייסים מכל קצות הארץ – מערים ומושבות וּמושבים וקיבוּצים. בפשטוּת כל כך קפצו ועלו לתוך המכוניות, ענוּדים בתחמושתם, שותקים ומכוּנסים, נבלעים באפלת הלילה הזומם. בפתח חדר־האוכל עמד אחד צעיר ביותר, זקוף וישר ודק כתמר ועיניו כנות ועמוּקות וכוּלו קשב ומחשבה. קשתה עליו ביותר הפּרידה מעל אולם האזכּרה: איש יקר לו יספּידוּ הפעם, עצם מעצמו, מורה דרך ומאיר נתיב. “הן לא לשם כך באנו לכאן – אמר האיש ליד שולחן האזכרה – הן הכינונוּ את עצמנו לעבודת האדמה בשקט, שאפנו להיות פלחים מעבּדי חלקתם וחיים מיגיע כּפיהם”. ועוד אמר: “הם מתוּ בדרך שבחרוּ בה. ורבים מאתנו בימים אלה המקנאים בהם על אשר ככה חיו וככה מתוּ…”

מכוניות הצבא השמיעו טרטוּר של תכוּנה אחרונה. נשמעה הפּקוּדה התקיפה: לדרך! הצעיר ניתק מעל סף האולם, ידי חבר שהוּשטוּ אליו מתוך המכונית במהלכה, סייעו לו לטפּס ולעלות.

ולמחרת היום, כאשר חזרו מכוניות הצבא והן מאוּבקות מתמיד ועייפות מתמיד – ירדו מהן אנשים רציניים, מרוּכּזים, כּנוֹשׂאי סבל וסוד. והוּא, הצעיר, לא היה בין הבאים. הוא שכב כבר אותה שעה פּצוּע בבית־החולים.

אנחנו משתפים עצמנו בשמחת ישובים מעפילים, ביום עלייתם; אנחנו מבכּים עם ישובים בודדים את קרבנותיהם ביום אסון. אך בין חג ואסון שוטפים ימי חולין רבים וקשים, ימים שהשמחה מעטה בהם והאסון אורב והמלחמה כבדה: על כל יום של בטחון, על כל שעל אדמה, על באר מים, על פרוסת לחם. אין בידינו לעזור – אנחנו יושבי העיר הרוגעת, בני המושבה הגדולה, אנשי המשק המבוסס. אך האם לא חובה עלינו לפחות לדעת את העמל והסבל, את קטנות יום יום, אשר הגבורה הנדרשת כדי לעמוד בהן – גדולה ועזה היא לאין ערוך מגבורת ההעפּלה?

זה שבועות וחודשים, מאז הביקור בישובים הבודדים שנזרעו בלהט ובדם בגבולות הארץ הבלתי נושבת, – ולא יימחו המראות ולא ייטשטשו הקולות: חומות עץ ומגדלי צופים ועמדות וזרקורים ורובים ומאותתים. ואתם, בד בבד: איסוף מעיינות וחפירת בארות, עקירת סדריות וסלילת דרכים. טרקטור ומחרשה ומקדח ומעדר – ופנים צעירות, קודרות מעמל ודאגה וקורנות מאומץ ויצירה.

כי אהלך עתה ברחובות העיר הבהירה, כי אראה האנשים והנשים בה עושים דרכם לבטח ורגלם קלה על המדרכה והכביש – והיה כאילו לארץ אחרת הובאתי, לבין אנשים אחרים, שונים לגורל, למעמסה ולזכות. אז יעלו דברי המשורר:

אך גם אלה הדברים אשר יעלו: “– – אנחנו כוח עצום וכביר, אשר שום שליטים ושום “מורדים” לא יוכלו לו – – והוא המנצח בכל המלחמות – כח החיים, הכרח החיים”².

 

שנה לניר־דוד    🔗

אותו ערב של סיכוּם בתל־עמל (ניר־דוד) חל ממחרת יום השנה לעליה למקום (כ"ז כסלו תרצ"ז). לחג נוֹעד הערב מלכתחילה, אך האָסון הקדים וירד – דמי שפאנוב הנרצח שבוּעים לפני כן טרם שקטו. בצריף האוכל טרם נתלתה תמוּנתו, רק מפּת תבליט גדולה של עמק בית־שאן שם ורשת הישוּבים הצעירים חרוּתים בה – מעשה ידי חבר המקום ברוב חיבה ודעת. אשת שפּאנוב בבית־החולים, מחכּה לבן שלא ידע את אביו. ובתיק המכתבים בחדר המזכירוּת – שועת לבּוֹ של האב, אשר גם בשכוֹל לא ישכּח את קדשי הבן הנופל: “– – אני שואל ברוּחי את ליבּק בני מה בקשתו ותעשׂ, ואני מוצא רק מענה אחד: להמשיך במפעל. – – נדמה לי וברוּר לי שבתכנית ישוּבכם שם מעבר לנחל היה חסר אותו מקום קדוש – ועכשיו הכל יש בו: בית־ילדים, רפת וגם מקום מנוחה לנופל ולא יקוּם”. בתיק זה גם מכתב של אֵם אֶל בתה החלוּצה במקום מסוּכן זה, לב אֵם המפרפר בין דאָגה לחובה: “לא אשקר בנפשי – היא כותבת – רצוֹני להיות עמך, אבל יודעת אני שלא תבואי ועל כן מה ארבּה מלים, בתי. – – אבקשך, אבקשכם כוּלכם פּקחוּ עין, צעדוּ באוֹן, ושמרו עליכם ועל חייכים. כי אמהות ואבות בוכים במסתרים על כל נופל. – – חביבתי, רואָה אַת, אני כותבת לך ואני כוללת את כוּלכם – כי כוּלכם אַת ואַת כוּלכם ואני רק אמא מרחוק בוֹכיה”.

אכן, לא פעם ראשונה היא לנו מאז ימי הדמים בארץ להיותנו מוּפתעים מאור בנים ואור אבות המשלבים וּמתמזגים. היימצא מי שיאגור את האורות, יכנסם למשמרת ולעדוּת?

*

היתה דממה בצריף, גם תקתוּקה של מכונת הדינַמוֹ, קצוּב וּבלתי־פוסק, לא הפר את הדוּמיה. היתה אַפלוּלית בצריף, רק סילון אור של זרקוֹר מסתובב נשפּך מדי פעם וחלף. מסביב לשוּלחנות וּליד הכתלים ישבו ועמדו חברים וחברות, מכוּנסים במעילי עור, בסודרים שלאחר העבודה, בחוּלצות שבּת האומרות: סדר, נקיון, יד דואגת בחיבה. נוטרים במַדיהם היו כאן ושומרת עם הרוֹבה ביד וחגורת הכדוּרים עליה. כבני עשרים וחמש, עשרים ושש מראה האנשים. “אנו צעירים הרבה יותר – אומרת חברה בת הארץ – אך אַקלים בית־שאן היבש, נדוּדים ואוהל וצריף וחוסר־עבודה, נתנו אותותם”. כמוה, שלושים וחמשה איש מבּין מאה בערך היושבים במקום – בני הארץ הם. “אנו מצרפים גם את ילדינו המתארחים עדיין בבית־אלפא – אומרת החברה – והרי אנו חמשים אחוז של ‘צבּרים’ בפלוּגה”. ראשונה לפלוּגות השומר־הצעיר היא שגרעינן מבני הארץ. יוצאי בתי־ספר בערים ברובם, בני שכבות שונות בישוּב. ראשיתה של הפּלוּגה בנחלת־יצחק ליד תל־אביב, ודרכה – נדוּדים ממושבה למושבה והתאַבּקוּת עם חוסר עבודה. ארוך הספּוּר, רב הרפתקאות הוא, והפּזמון החוזר בו: “לא היתה עבודה ושלחנו פלוּגה למקום אחר”; “לא היתה עבודה ונדדנוּ”. כך הגיעו שלושה מהם בשנת 1934 לעמק בית־שאן ונטוּ אוהל על אדמת הקה"ק בבית־יוסף כיום, לשמרה ולחרוש בה. כך הגיע כעבור זמן פלוּגה לבית־אלפא לחרוש ולזרוע את אדמת תל־שוק המרוּחקת. היו יוצאים בבוקר וחוזרים בערב, יום אחר יום, עד עלות המדוּרה הראשונה בשדות הארץ ב־19 באַפּריל 1936. אז נשׂרף צריף הכלים, נשחת הגן, נשדד היבוּל. ושוּב “לא היתה עבודה”, ושוּב “שלחנו פּלוּגה” – וכך עד יום כ"ז בכסלו תרצ"ז, עד העליה עם חומה וּמגדל.

*

כבה האור בצריף – ונדלק. נדם תקתוּק הדינאמו – ונתחדש. דברי החבר הפותח נאמרו בשקט, בפשטוּת: “היינו צעירים, אמרנו נעשה קפיצת־הדרך. אחרים לפנינו הגיעו להתישבוּת אשר כבר כלוּ כוחותיהם בעמל ונדוּדים, נהיה אנחנו מקדימים כל עוד הנעוּרים אתנו. ולא הקדמנו הרבה. אין אנו מצטערים על שלוש שנות טלטוּל ופרפּוּר אלה. סללנו את הדרך, פּילסנו לנו נתיב, עלינו על אדמה שוממה, מוּקפת ביצה וּמות. נשׂאנו מים ממרחקים, עבדנו ושמרנו ביום ובלילה. גם בזה לא ראשונים היינו, דור שלם הקדימנו – חומות סג’רה ומצפּה ואחרים לפניהם. עתה הנה פרצנו החוּצה, אל מעבר לנחל, אל מוּל כדוּרי סחנה. הקימוֹנוּ בנין מוּגן אחד, וּלידוֹ – ארבעה צריפי עץ בלתי מוּגנים. בנינוּ לוּל – ויהי לנו חדר אוכל. נעביר 120 חבר, 15 ילד. אם נרצה להעלות בדעתנו את אשר קורה בארץ יום־יום, ייראה לנו צעדנו זה בלתי מבוּסס, בלתי־הגיוני. אך אז לא יהיה הגיון גם לדברים רבּים אחרים שאנו עושים. אם נבוֹא לסַכּם את אשר פעלנו במשך השנה, נוּכל אוּלי לומר כי התקדמנו יותר מאשר פּיללנוּ אנו, מאשר פיללו המוסדות. אבל אצלנו – כל שנה חיי דור הם, כל יום – שנה. זהו”.

פשוּטים וּקצרים היו גם דברי החבר מן ה"מוסדות": “כי נבוא לסקור את הדרך שעברתם במשך השנה וייראה לנו הדבר כחזון, כאגדה. מרצכם, שקידתכם, האחריות והרצינות – הם שעמדו לנו. ולוּלא הקרבנות שהבאנו, היה עלינו לסַכּם אחרת ביום זה. אך קרבנות אלה, הן נגזר עלינו כי יהיו מלוים כל מעשה שלנו, כאבן לבנין הם. על כן כה צנוּע הוא אבלנו, כה נבונה תוּגתנו”. שעה ארוּכה עוד נמשכה השׂיחה בחדר־האוכל. חג ואֵבל היו משמשים בה יחד, סיכוּם וּמעשה: שאלת גודל היחידה המשקית באיזור זה, אשר טרם נחקרה; הדרך הטובה אשר טרם נסללה; האדמה המפוֹררת חלקות־חלקות אשר טרם רוּכזה; גידוּלי שדה וגן מתאימים לאיזור זה אשר טרם נבחנו; ועוד ועוד.

*

אותו ערב נתכּנסה קבוּצת אנשים בצריף אחר של חצר תל־עמל, מבודד קצת בפינת החומה. חברי קיבוּץ “במסלה” הם אשר בנס־ציונה. זו הפלוּגה שהיתה עם העולים למעוז ועברה לסביבות תל־עמל, במקום קיבוּץ עקיבא שעבר להתישבוּתו בסביבות אבן־יהוּדה. עתה אורחים הם אנשים “במסלה” לתל־עמל, במטבח שלוֹ יאכלו, מימיו ישתוּ ובצל מגדלוֹ יחסוּ. עוד ילדי תל־עמל וחלק מחבריו מתארחים בבית־אלפא – וכבר הוא מארח אחרים, השולחים שרשים ראשונים בקרקע.

חדר ממוּלא מטות, ארעיוּת מוּחלטת – לא וילון ולא פרח, אף לא שׂקים למַרבד. רק רובה על מסמר ועוד אחד לידו. כאן פּשוּטים הדברים עוד יותר: “לא עשינו חשבונות הרבה. אמרו לנו לבוא – וּבאנוּ. זרענו 320 דוּנם חיטה, 200 דוּנם שׂעוֹרה ועוד 300 נותרוּ לזריעה. עכשיו הגיע תור התכנית, והיא אומרת: למהר ולעבור אל השטח הקבוּע כדי להתחיל במשהוּ של קיימא. אבל גם זאת אומרת היא: מים. ועם אמירה זוֹ חוזר גלגל ההתישבות ל”מעשה בראשית". רצינים פני האנשים וּכבדים דבריהם. מלחמת הקיוּם במושבה נחרתה בפניהם, בכל הליכותיהם. כי יאמרו: “התישבוּת”, “מים,” והיה משנה בגרוּת באמירתם. וּבוגרת וּרצינות עוד יותר הוא “יום עבודה” בפיהם.

*

בבוקר היה מראה אחר למקום. שלד הבנין מחוּץ לחומה, הצריפים, הלוּל לחדר אוכל, העמדה הבּנוּיה, הגדר החדשה, השער הנעוּל – כל אלה אמרו: ישוּב, ועוד יותר אמרו זאת פּניהם של האנשים. נחל האסי העובר בתחוּם הישוב – גשר הוּתקן עליו, מעשה ידי החברים במקום. גם מעין במת קרשים למתרחצים הוּצגה על חופו ומקפצה לידה לשעות הפנאי. עוד ינוּקה האפיק, עוד יוּתקן וישוּפר. מקום זה נועד לגידוּל דגים. התכנית לכך כבר ערוּכה ומסוּכמת – את השבוּטה יגדלו. גם תכנית למטע יש, והגן נתן את ראשית תנוּבתו. מי הג’מעין שרוּכזוּ, מַשקים וּמַפרים – עוד מעט ולא יספיקו. המרחק מן העיר שולל את עבודת החוּץ כמקום לקיוּם. על המשק בלבדו יתקיימוּ עובדיו, על כן חייב הוא להיות משק אינטנסיבי, מגוּון, רב יזמה. כיום רק 15 אחוּז מהחברים עובדים בענפי המשק ממש, האחרים – בבנין, בהכשרת המקום וּבמפעל המים. תוסיף לכאן כמוּבן: 10 אחוּזים חולי קדחת. חינין מקבּלים החברים כוּלם, ערב־ערב יבלעו גרגר כלחם חוק.

 

טיול אל דגי האסי    🔗

באחת הסמטאות העקלקלות המחברות את חיפה העתיקה עם הרחובות החדשים בהדר הכרמל, בוֹלטת לעין כתובת שלטים קצרה ופשוטה: תוצרת סנפיר. דג שחור, ארוך־סנפירים ועבה־גב משׂתרע להנאתו על גבי הכותל מתחת לכתובת, מציץ בעין שתומה על כל מכונית עולה ויורדת, ומציג בבהירוּת – תוצרת זו מה פירוּשה. ביום של סערה וסכּנת נפש ליורדי־ים בסירות, תמצא את “סנפיר” בכבודה ובעצמה באחת מפינות הנמל הגדול. קטנטונת, שחרחורת, צנועה, אף עלובה – עומדת היא ליד רציף צדדי, מצפה לרחמי שמים ולים רוגע. לא פאֵר לה והדר, לא דגל מרהיב צבעים לסמל ולא שם מתנוֹסס לתפארת. אך דייגים צעירים מן הקבוּצה ומן הפלוּגה בחולות הקריה, מטפלים בה בחבה. הם מלטפים בעיניהם וממשמשים בידיהם ומעלים שמה בגאוה. ואחד בוגר יותר, בעל משקפים משׂכיליים ופנים יהוּדים – אחד מן האמוּנים בודאי על ברנר ועל גורדון ועל מבחר ספרות העולם ועל מיטב הערכים החלוציים בקבוצי הכשרה – מטפס בה עתה, יחף רגלים ומופשל מכנסים, כנער־דייגים בציורי אמנים. שלטי דגים מצוירים יש לרוב בחיפה ובתל־אביב, ובכל עיר קטנה וגדולה ברחבי תבל. גם דייגים בעלי משקפים אפשר בודאי למצוא בישראל ובאוּמות העולם. אך ספק הוא אם תימצא אי בזה עוד “תוצרת”, אשר כה עמוּקה וסוֹערת כמיהת הנפש החבוּיה בה.

אך אנו באותו יום, לא ב"סנפּיר" הפלגנו ולא דגים של מים מלוּחים עניננו בכלל. אנו פורשים רשתנו על דגי העתיד באדמות בית־שאן – לקבוץ תל־עמל נוסעים אנו, אל ניר־דוד ונחל האסי העובר בתחומי אדמתו. שם חלה לפני שבועות מעטים “עליה” רבתי: אלף שבוּטות בנות יוּגוֹסלאויה הובאו מבריכוֹת כּורדני, הוּא מפעל הדגים היהוּדי בעמק זבוּלוּן. בחלקה קטנה שנוּקתה יפה ופונתה מעשׂבים וסוּף וגודרה ונחסמה ברשתות והותקנו בה שולחנות אכילה, שוּכּנו הדגים. אל תתמהו, גם לדגים יש שולחנות – לדייסה ולשיירי מטבח אחרים וכל מזון כבד העלוּל לצלול בקרקע הנחל. ביום עשרים בחודש פברואר הובאו האלף וביום עשירי בחודש מארס “התיישבו” בנחל, לאחר שהייה ממושכת ורצינית בבריכה מיוחדת לניקוי וחיטוּי – כמקוּבל לגבי “מהגרים” בכל גבוּלות עולם. עתה הם עומדים בחבלי קליטה באדמת המקום ואקלימו. המים טובים – אומרות צנועות סנפירים זריזות וערנות וגמישות וחנניות. מעשרים ושתים ועד עשרים וארבע מעלות חום – אין יפה מזה תיאבון ולנשימה ולהשמנה מיום ליום. ראו נא, כמה גדלוּ והבריאוּ – אומר המדריך מגרמניה – במעלת חום כזו תזלולנה השבוּטות כל ימות השנה ותעלינה בשר הרבּה. ראו נא כמה בגרו “הקטנים”, כמה יפוּ. מאה וחמשים עד מאתים גראם הוסיף כל אחד מהם במשקל במשך זמן כה קצר. זה נאה, נאה מאד. בגרמניה – אומר עוד המדריך כשמקטורת הדייגים תקועה לו בין שיניו וכובע יורדי־ים בעל מצחיה מענינת על ראשו – “זוללים” דגים רק חדשים מעטים במשך השנה, בשל הקור המשתק את תנועותיהם. על כן לא יתפתחו שם במהירות כזאת. דגים – כתינוקות, ארצנו יפה להם, גם בחמצן לנשימה נתברך נחל אסי בשפע – מפּלים טובים ניתנו לו מידי הטבע והם יפים לחמצן. ובזבל טוב נתברך הנחל מידי אדם. זיבלנוּ היטב – אומר חבר המקום, שזכה להיות אחד מן השנים המתאַמנים לדייגוּת. זיבלנו – מסביר הוא – כדי שיהיו חיים אורגניים שופעים במי הנחל, תהיה תנועה, מלחמת קיום, יתגרה ויחריף ייצר החיים, יאכלו הדגים לתיאבון גם את המזון המוּגש להם מבחוּץ ויגדלו וישמינוּ ותהיה “תוצרת”. והרי השנים גם יחד, המורה והתלמיד, מפליגים בחשבונות של השמנה ותוצרת בגראמים ודאֶקגראמים וקילוגראמים.

עתה מוּבלים אנו אל פינת העתיד, קודש הקדשים – זו בריכת ה"אמהות". עכוּרה ודלוחה היא הבריכה, לא צלולים מימיה כמי הנחל השוטפים, עשׂבים ניטעו בה ותלוליות הותקנו כנדרש וכמחובב על אמהות שבוטות. מעטות הן האמהות, באצבעות תימנינה, כבדות ורציניות ואטיות בתנועותיהן נושׂאות הן את סוד הרביה בכובד ראש. חצי מיליון ביצים תטיל כל אחת – ואתה, צא וחשוב כמה מיליונים בסך הכל. אך קשה ומרה היא מלחמת הקיום, רק אחוז קטן של הביצים תיבקענה ולא כל ביצה מתבקעת תזכה לחיים ארוּכים, לגידוּל והתפתחות. אף על פי כן – כל הכבוד והיקר והטפול ותשׂוּמת הלב לאמהות הכבודות. כל אם ידועה ומוּכרת במראיה ובתנוּעותיה ותכוּנותיה. האחת שנפצעה בתאונה והלכה לעולמה בלא עת, “שׂרה עמנו” קראו לה – ראשונה לאמהות עבריות.

ועד שנבוא ליטול עפרון ביד ולחשב את מיליוני המיליונים של דגי העתיד מוּטב שנחזור אל הנחל השאנן. שם “עמך”, שבוטות רגילות, לא אמהות ולא יחסניות. מקפצות הן ושטות, משכשכות במים ומעלות בוּעוֹת. פירור לחם נזרק להן, וראו מה גדולה המלחמה הנטושה. חבר הבטל מעבודתו אותה שעה, הוא המשעשע ומשתעשע. על פני “גשר” העץ הוא עומד – שתי קורות שהונחו לרוחב הנחל למעבר. ילדים ובוגרים באים לכאן בכל שעת פנאי, מביאים לחם ושיירי מזון ומשקיעים עצמם בהסתכלות בחיים הערים בתוך המים. עדרים עדרים, כנחילי דבורים, משוטטים הדגים הקטנים, מופיעים ונעלמים, עולים ויורדים. סרטן גדול עושה דרכו בבטחון וסרטנים קטנים משוטטים כמהססים. רוח קלה מכה גלים, “מהלכת” על פני המים, בעשׂבי הבר מסביב, ובפרחים הזהובים המציפים את השדות. רשת דיגים פרוּשׂה על גדר. צריף־מקלחת כפרי על חוף הנחל בתוך המים. נערה במטפחת לבנה מקפלת כבסים. נער עם מלכודת דייגים ביד. מרחוק, פרה גוֹעה – שם הישוב. המחנה בתוך חומת העץ והמגדל עם הזרקור מעבר לנחל מזה – עומדים כבר כיוֹם מבחוץ. פרץ הישוב ההולך ונבנה. בנין קומותיים בהיר מתרומם מעל פּני המישור, ובתים קטנים ומחסן ורפת ולוּל ארוך עם גג פחים עליו המשמש חדר אוכל, ועל השולחן חמאה וגבינה וירק וריבה מתוצרת המקום. קפיצת דרך משונה, אגדית ממש במשך שנה וחדשים מעטים. לא ייאמן.

 

מחוץ לחומה בשדה־נחום    🔗

קיבּוּץ “השדה” בשדה־נחום, שונים תנאיו – לטוב ולרע – מתנאי הישוּבים האחרים בני אותו הגיל לעליה. על כן שונה טיב המשק ושונים במקצת גם דרכי הכיבוּש. היוֹתוֹ נמצא בקצה הצפוני־מערבי של שטחי בית־שאן, לא הרחק מתחנת חיל־הספר על ההר, במרחק 5 ק"מ מבית־השיטה – מרכּך מעט את בדידוּתו, נוטל מעקת הניתוּק המוּחלט: מרחבי העמק גלוּיים לעין, מגדלים־אחים מאותתים בלילות. לא יִפּלא על כן, כי דוקא ישוּב זה היה החלוּץ שהסיר את “עטרת” המגדל מעל ראשו ועל בנין האבן מחוּץ לחומה מתנוסס עתה הזרקוֹר, צופה על פני הסביבה. הוּא גם הראשון בסביבה זוֹ שאמר “פּרצנו”, ובנה בית דירה מחוּץ לחומה. זמן רב לפני כן, פּעמַים בזוֹ אחר זוֹ, זזה החומה הלוך וזוז בהיותה צרה מהכיל. עוד כל הוָי החוֹמה וסדריה בעינו עומד: העמדות מסוּמנות; המעברים מתחת ליסוד כרוּיים; האהלים לדירה נטוּיים; הצריפים צפוּפים וּדחוּקים; המקלחת הארעית באור הלילה מעלה זכר חדר־רחצה על סיפוּן אניה בלב־ים. אף על פי כן, יוֹנים מהגות וּכבשׂים וטלאים – 150 ראש, 17 המלטות בשבוּע אחד. גם הלוּל הנה יכּוֹן וּכבר נקנו האפרוחים, מן הגזע היחסני של עופות גבע השכנה הם. אך על הכל – הילדים. טרם הוּצאוּ אל מחוּץ לחומה, גם לא רבים הם עדיין כאן. רק הגדולים שבהם הועברו מראשון־לציון. אך צריף קטן זה, אשר “בית־הילדים” יִקרא, הפּטפּוּט העליז, נשף חנוּכה עם הצגה ודקלוּמים של ה"גדולים", כבני 4–5 – כל אלה כתוספת טעם הם, הופכים את החומה מעמדת חזית למקום ישוב יציב.

אותו יום, במלאות שנה לישוּב במקום, הוּבא יובל מבית־החולים – הבן הראשון אשר הוֹרתוֹ ולידתו בתוך החומה, והיתה השׂמחה נאמנה. גם הזריעה נגמרה – 1500 דוּנם ועוד 1500 נחרשו. האין כל אלה קוראים לנשף? אך נדחה הדבר בשל חג המים – גמר הנחת הצנורות ממעין הג’וסאק – הממַשמש ובא.

והרי הגענו אל התנאים בהם הוּפלה המקום לרעה – חוסר מים. עד־עתה מובילים מי שתיה מקיבּוּץ החוּגים בבית השיטה, גם לבנין ולכל אשר יִדרש במשק. יום אחד מימי הגשמים, עם הבּוֹץ הראשון, עמדה כבר המצוּקה בכל חריפוּתה. על גידוּלי גן ומטע אין כמוּבן לחשוב לעת־עתה. לפני ימים מעטים נסתיימה הנחת הצנורות שיובילו 300 ממע"ק ליום, אלה המים שהסכימה הממשלה להקציב למקום ממעין הג’וסאק שבאדמתה לרגלי הגלבּוֹע. מרחק 3 ק"מ ו־800 מטר הוּנחוּ הצנורות, אך יביאו מים רק לאדם ולחי, ואילו שאלת ההשקאה בעינה עומדת. הנחת הצנורות היה בה גם משום מקור עבודה לזמן מסוּים. כן עבדו בהעברת קו החשמל לבית־שאן. עם סיוּם שתי עבודות אלו מחמירה יותר שאלת קיומו של המשק, אשר עיקרוֹ לעת־עתה הוא הפלחה. אך כלמשק פלחה אין מכסת האדמה מספיקה – 3800 דוּנם, ומהם 2300 דוּנם מפוֹררים ב־35 חלקות קטנות, בהן בנות 4 דוּנם החלקה. מבוּתרות החלקות על־ידי אדמה ערבית פּה ושם, כמצוּי גם במקומות אחרים בשטחי בית־שאן. מטק מטיפּוּס כזה דרכּוֹ להתנהל בעצלתיים, אך הרצינוּת ושיקוּל הדעת השולטים כאן בכּל – ערוּבה בטוּחה הם, כי תימצא הדרך אם גם לא סלוּלה היא. להדרכה חקלאית נמצא כאן פלח ותיק מעין־חרוד. הופעה זוֹ של הדרכת ותיקים במשקים צעירים, המקוּבלת עתה במקומות רבים, אין ערוֹך לברכה שבּה. אך לא היא כמוּבן המכרעת בדרך המשק וּביסוּסו. בחדר המזכּירוּת של ישוּב זה, כבחדרי מזכּירוּת של ישוּבים צעירים אחרים מתמיהה וּמפתיעה לא אחת בקיאוּתם של חברי המקום ושליטתם בענינים לענפיהם. בודאי פרי נסיון של דור ראשון הוא והרבה כשלונות הצמיחו אותו. אך גילוּי זה אומר: לא לריק היה העמל, לא נישׂא ברוּח.

אותו ערב, בחדר המזכּירוּת שבתחתית המגדל, נמשך הדיוּן שעות על שעות. בעתיד המשק דנוּ וּבגורל הענפים וכיצד לקיים את האנשים – 110 מספרם כיום, 170 לכשתועבר הפּלוּגה כולה ו־82 מיל ליום אומר חשבון ההוצאה לאיש בממוּצע. חברים רבים, אף שאינם נושׂאים בעוֹל המזכירות, נצטרפו גם הם לדיוּן. יושבים ועומדים, הטוּ אוזן, חיווּ דעה. אותה שעה היתה המאוֹתתת עולה ויורדת בסוּלם המגדל. עם צאת השבּת היה זה, ורבּים הסידוּרים לקראת השבוע לעבודה, ויש לאוֹתת למקומות שונים בעניני עבודה, בעניני אַספּקה וכדומה. התכוּנה לקראת שבוּע העבודה היתה ניכרת גם בחדר האוכל. מעל לכותל הצריף הוּרד לוּח הכּרטיסיה של סידוּר העבודה, והממוּנים על כך היו מעבירים כרטיסים ממקום למקום, משקיעים עצמם ב"שחמט" זה של סידוּר עבודה למאה איש, כשהם מוּקפים חברים המתענינים ב"גורלם" לשבוּע הקרוב, למחר. מרכּזי ענפים היו טרוּדים ביותר בעמידה על משמר עניניהם, בקביעת האנשים הדרוּשים להם למחר. ובאזני מחסנאית צעירה לימד חבר סניגוריה על מכנסי השבּת שלוֹ, אף הוכיח באותות וּמופתים, כי הוא מועמד ראשון לקבלת מכנסי עבודה חדשים.

אך הנה נחלש פתאום תקתוּקוֹ הקצוּב של המנוֹע, קולו דעך ונשתתק. דעך גם האור בעששית וכבה. ומשארכה שעת החושך ומוּזרה כל־כך היתה פתאום הדממה, העלה החבר התימני את המַפּוּחית מן הכיס ומעגל ההוֹרה נתרקם ונתרחב, תחילתו בלחש ובמתינוּת וסופו בהתלהבוּת כיאוּת להוֹרה פלחית. ומשנדלקה ההוֹרה, לא כבתה גם אחר כך, כאשר עלה פתאום האור בעששית והמנוֹע חידש את קולותיו הקצוּבים. אך לא אָרכה השעה, וּמישהוּ שפּרש פתאום ואמר: הגיעה השעה לישון, הזכיר לכוּלם כי שבוּע קשה לעמל לפניהם.

*

למחרת עם חושך עמד כבר רחש העבודה בכל. באַפלוּלית התלבּשו האנשים, שתוּ תה בחדר האוכל, התפזרו איש־איש לפעלוֹ. שנים – בבגדי־עבודה, במעילי חורף ישנים, במעדרים על כתפיהם – שהלכו והתרחקו במתינוּת מן המחנה, הלוך והיבלע בדמדוּמים והיעלם באופק המאדים, כאילו הם מתאַחדים עם משטח האדמה השחורה – היו כתמוּנת אמן שאינה ניתנת להימחות.

 

מסדה ושער־הגולן    🔗

כשאנו סרים, בדרכנו מעין־גב, אל מסדה ועין־הקורא השכנות – חבר־הקבוּצות והשומר־הצעיר הדרים בשכנוּת טובה – והיה כאילו באנו לתחוּמי ההמשך, אל הצעד השני. ויהי לנו לנחמה. הן טרם מלאה שנה לעליתם של שני קיבוּצים אלה, אשר משקיהם דומים זה לזה כ"שתי טפּות מים" – וּראה: פרוֹץ פרצוּ אל מחוּץ לחומה. שלדי בנינים עומדים הכן, צנורות מים מוּכנים עד לירמוֹךּ, מרחק 1100 מטר. תהיה חיטה בהשקאה, אספסת, תלתן, בּננות. ירקות יהיו, פּרות. העגלות הנה הן כבר כאן, שוכנות כבוד בצריף ארעי, מחַכּוֹת לרפת הבּטוֹן הגדולה ההולכת ונשלמת. החוֹמה כאילוּ הונמכה, ועל המגדל מטפס ועולה צמח רענן. שני הבּרוֹשים הנטוּעים לידו מרכּכים את מראהו, נוטלים מן האימה והשממה. אפילו חישוּק הברזל הכּבד – הפּעמן המפאֵר כל מגדל ממגדלי הארץ, כאילו פחת ערכּוֹ כאן. רך הוּא יותר, כבן ישוּב.

ואתה, האורח, הטה נא אָזנך ושמעת: תינוקות פּוֹעים. ילדי “עין־הקורא” (שער־הגולן) הם, שאך זה הועברו מראשון־לציון, מקום “מוֹצאוֹ” של קבּוּץ זה. בּכּוּרי תינוקות בהתישבות החדשה.

*

ביקוּר זה בשני הישוּבים הצעירים בעמק־הירדן, חל בסוף כסלו תרצ"ח. שוּב נזדמנתי לכאן כעבור פחות משנה, בסוף חשון תרצ"ט. רק 20 חודש עברו מאז יום העליה (ט' ניסן תרצ"ז) – ומה שוּנו פני הנוף כולו: גני בננות רעננות, ענפות; שדות מלפפונים ועגבניות; ממטרות מתיזות מים בשפע; בנינים בהירים מזדקרים מעל המישור הנרחב. מה עלוּבים ומיוּתרים ניצבים עתה שני המגדלים השכנים ושׂרידי החומות וגדרות התיִל. משקים פורחים משׂתרעים למרחוק, קובעים גבוּל לערבה. "עשרים וששה דונם בננות נטענו – אומר חבר, וכוונתו רק לאחד משני המשקים – והשנה עתידים אנו להגדיל את שטח המטע. 70 דונם תלתן, 100 ד. אספסת, 70 ד. גן ירק. מלפפונים שולחים אנו יום־יום שבעה־שמונה ארגזים סוג א' ושלשה־ארבעה שׂקים סוג ב'. יש לנו סלק הנמכר יפה בשוּק. ברפת 54 ראש והשבוּע הוֹספנו פרות. גם לוּל יהיה לנו השנה, בנינו בית־אימוּן, אך “לעת־עתה” גרים בו חברים. גם בתי מלאכה לנו, נגריה ומסגריה. הרעפיה שלנו מקובלת בסביבה ואף הסנדלריה, שהיא הענף הצעיר ביותר במשקנו, רכשה לה שם טוב. וגם פרדס צעיר לנו – 15 דונם שטחו. ועוד גם כרם לנו – בן 14 דונם הוא. וגם “ועדת־שיפוּר”, כמובן, קיימת במקום. השדרה הצעירה, ראשיתה של תכנית הנוי בישוּב היא – כמוֹה כחורשה הרכּה של עצי האורן אשר תורחב בעתיד. השתילים הם גידול שלנו – אומר החבר – אנו מטפחים אותם זה שנים רבות, מאָז ראשית מאויינוּ להתישבות.

עתה, אל בית הילדים נסוּר – מטיפוס חדש הוא הבנין. לאחר נסיונות וגישוּשים במשך שנים רבות ובישוּבים רבּים הגיעוּ אליו: בית קטן, בן חמשה חדרים ולא יותר. מרפסת גדולה, מכוסה רשת. חלונות רחבים, מרוּשתים אף הם, טובים למגן מפני חום הקיץ ויפים לאיורוּר. ומה נאים ונעימים הילדים בבית הקטן, השקט.

*

אך לא בכּל אידיליה, כמוּבן. צרת הקרקע המפוצלת מעיקה בסביבה זו מאד. הן חלקוֹת־חלקות רוכזה כאן האדמה וטרם נסתיים ריכוזה. על כן, כאלה יהיו דברי החבר בבואו לסכּם את הסברתו: עלינו על הקרקע לפני שנה וחצי ולא קיוינוּ, כי במהרה כל־כך נגיע למצבנו זה. לכל אחת משתי הקבוּצות אוּשר תקציב בן 12,000 לירה (מכספי מפעל ארלוזורוב), 600 לירה למשפחה. את אשר הספקנו לעשות, הנה אך זה ראיתם: נטענו, שתלנו, בנינוּ, סיימנו את העברת קו ההשקאה, 350 דונם מעבּד כל משק בהשקאה. ועתה אנו מחכים להמשך – לאפשרוּיות נוספות של בנין ומטע, להכשרת קרקע נוספת. עבודת החוץ בסביבה אָזלה, ניצלנו את כל האפשרוּיות לקיומנו בכוח עבודתנו. אך האדמה המפוצלת חוסמת בפני אפשרוּיות התרחבוּתנו, מונעת אותנו מהעמיק את שרשי קיומנו. לבסוף מונה החבר את שורת החובות לבנקים ומעלה את הצורך באשראי נוסף, לזמן ארוך.

ועוד גם זאת הוּא מציין: את עזרתם החברית של המשקים הותיקים בעמק הירדן בכל דבר גדול או קטן.

 

לילה בערבת בית־יוסף    🔗

היתה שעת בוקר מוּקדמת בערבת בית־שאן. השמש טרם נראתה בהרים, אך אימת הלילה האפל, הארוך, הנוגה – חלפה־עברה עם דמדוּמי־השחר העולה. ליל שלום היה זה, כאשר לא ירבּוּ כמותו בישוּבי הערבה – לא יריות מקרוב או מרחוק ולא צללים חשוּדים ליד גדר התיִל. גם המאוֹתתים ממרוֹמי המגדלים השכנים, מגדל מעוֹז דרומה־מזרחה וּמגדל אפיקים צפונה־מערבה, לא בישׂרוּ רעות, לא הכאיבו ולא הסעירו. רק צנור הנפט הבּוֹער ליד כּאוכּבּ־אל־הוה המפורסם, שלח אֶל על להבות אש נגלות ונעלמות ושבות ומגיחות מעבר להרים האפילים ומשתקפות בענני השמים בעשרות גוָנים של אדם וּורוד וכתום וזהוב – כלהבות תפאוּרה נהדרת מעבר למסך של הצגה מרהיבה.

עם בוקר נמוגוּ שלוחות האש. מעבר להר החוסם ממערב תימרו ועלו עתה רק עמוּדי עשן שחור, מעוּבּה, מבשׂר רע. כך יבשׂר הלוֹע המאיים של הר געש קודר על התפרצוּת קרובה. כה מוּזר היה המראה, מטיל אימה כל־כך!

אך חבוּרת הילדים בבגדי לילה ארוּכים, בשׂערות בהירות שטרם סורקו ובפנים מאירות שטרם רוחצו, פעוּטות אלו שהיו טרוּדים עתה מאד־מאד ליד צנור ההשקאה החדש בחלקת הגנה בת יומה (לראשונה נזרעה עתה האדמה השחורה, הרגבית הכּבדה, החרבה הזאת) – הם לא שעו אל תימרוֹת העשן בהרים. רגיל וידוּע הוא כבר מראה זה להם, לא יפתיע עוד. אף כי רק שבוּעיים ימים עברו מאז דרכוּ הרגלים הקטנות לראשונה על אדמה זוֹ, אשר קמה לנחלה לאבא ולאמא ולילדיהם ולבאים אחריהם. רק לפני שבוּעיים ימים נפרצה גדר התיִל בלב השממה, פורק מחנה העץ והועלו אורות בבתים הקטנים, הבּהירים, הפּזוּרים במעגל גדול בלב הערבה. מוּקפים וַדיות חרבים וחמוּקי הרים, ושממה לכל מלוֹא העין. לא אור חשמל, לא לוּכּס נאֶה ובטוח. רק פּתילות נפט קטנות, שלהבות רוטטות, מפיצות פּיח ברוח הסוערת ערב־ערב עד שעה מאוּחרת בלילה, מטלטלת וגורפת ומעלה ענני־אבק מדבּרי, דק ואפרוּרי.

קבוּצות־קבוּצות נתלקטו ובאו הנשים עם הילדים מן המקומות שם ישבו ישיבת ארעי. לאחר צפיה ממוּשכת מאז הוּקמה חומת בית־יוסף באו; לאחר חרדה יום־יום, בוקר ולילה, לאשר יקרה שם על המגדל ובעמדות המבודדות והמרוחקות; לאחר התכּוֹננוּת מאוּמצת ורצינית לחיי ישוב צעיר וּבודד, לאכּרוּת, למעשי בראשית. מנהלל באו ומכפר־יהושע, מעפוּלה ומתל־אביב. עוד גם בבוקר זה, ימים מעטים לאחר הקרב הגדול בשדות מעוז, לא הרחק מכאן; לילות מעטים לאחר שהניסו שומרי המקום את הצללים החשוּדים שארבו בקרבת הגדר; בין מוקש למוקש בדרכים המובילות אל הישוּבים הצעירים בתחוּמי בית־שאן – אף בבוקר זה פילסוּ להן דרך והגיעו ובאו שתי מכוניות עמוּסות חפצי בית ורהיטים.

איזו ראשונוּת בכל! הרפת עודנה בלי גג, בלי רצפּה, בלי פרות. הלוּל בלי עופות. בית־הספר וגן־הילדים טרם נפתחוּ. הלחם עודו מוּבל ברכבת מעפוּלה, כמוהוּ כחלב וכפרי לתינוקות וככל דבר קטן וגדול. התעלות המחבּרות את כל השטח הגדול המוּקף עיגוּל בתים קטנים – לצנורות המים הן. זהירוּת! אַל נא תתקלנה הרגלים הדורכות בכבדוּת בתוך הרגבים השחורים. היום ערוּגות ראשונות, מחר חריש ראשון. ועל זרועות האם נישׂא תינוק ראשון, בתוך חומת העץ נולד.

הילדים ליד הבית היו שקוּעים בשׂיחה רצינית. הגדולה שבחבוּרה הציגה שאלות, כמעשה מבוּגרים הנוהגים לבחוֹן את הילדים: “איפה יותר יפה, פּה או בנהלל?” קול אחד ענה בהיסוס, בהפסקות: “… בינתים – אמר – – שם יותר יפה, אבל בינתיים… אנחנו ננטע עצים ונעשה גנות, אז כבר פה יהיה יותר יפה”. הקול האחר היה פסקני ומוּחלט: “אצלנו יותר יפה! נכון, אבא?”

האב לא ענה. טרוד היה בדפּי רשימות אשר בידו, כותב וּמוחק ומעיין ושב וכותב – מסדר את העבודה הוא, המתנהלת עדיין בצותא. יש להחפז, מחוגי השעון אומרים חמש, עוד שעה קלה ומכל קצות המושב יעלו ויבואו אנשים בבגדים כהים, ברוֹבים על הכתפים, צועדים לאטם לאחר ליל השמירה הארוך. בחמש יעלו מן השמירה ובשש יצאו לעבודה, כל הגברים כולם. מאז פורק המחנה, מאז חונכו הבתים למשפּחה, טרם שהוּ המתישבים תחת צל קורתם ללינת לילה. כחגורת בּטוֹן מקיפות העמדות הבנוּיות את המושב מסביב, בנות קומה אחת הן וקומותיים, סגוּרות וסגוּרות־למחצה, עמדה עמדה ומספּרה וסימנה והאיזור הנתוּן לפיקוּחה. מערב עד בוקר ישמורו, וגם מבוקר עד ערב לא תעזבנה העמדות. אמש, כאשר היה צורך בשחרוּר כמה אנשים לישיבה דחוּפה וממוּשכת בענינים החיוּניים ביותר למושב – טרח המרכּז רבּוֹת עד אם עלתה לו רשימתו כהוגן. אחד אחד התכּנסו אז האנשים ובאו מהעמדות. כל הנכנס לחדר הישיבה משעין את רוֹבהוּ אל הכותל ויושב אל השולחן, אשר עליו נפרשׂה מפּת המושב ואדמותיו. על לוּל ורפת נמשכת ההתיעצוּת, עד אחר חצות, על בהמות־עבודה וּזריעה ועוד כהנה, מן הענינים הראשונים על אדמה לא נוֹשבת.

וּבחוץ סוערת הרוּח. כוכבים רומזים מתוך שמים אפלים. זרקורים מבודדים מהלכים על פּני הערבה. מגדל למגדל מאוֹתת – טירת־צבי אל מעוז וּמעוז אל בית־יוסף וּבית־יוסף אל אפיקים. מדורה עולה אי בזה: ממחנה חיל הספר הוא, מתחנת משטרה, או אות מבשׂר רע? האוטו העובר על הכביש, השולח סימנים לתוך האפלה: של צבא הוא או של האויב? החבוּרה הקטנה, המפלסת לה דרך מעמדה לעמדה, מגששת באפלה, נתקלת בתעלות בסוללות עפר, ברגבים גדולים, גוּשי אדמה כבדה. תוך דממה גמוּרה אנו צועדים: אַל להעלות הגה. דוממת וכבוּשה לאפלת הלילה היא גם עמדת הבּטוֹן כבנין רבוּע בלא גג. כדבוּק אל אחד האשנבּים הקטנים לתצפית ולקנה־הרובה עומד אדם לבוּש כהים. לא תבחין מראהו, לא תראה מבּטוֹ, רק תחוּש הלמות לבבו תוך הדממה. כּכה יעמדו לילה לילה, שש שעות בשתי משמרות, שלוש שעות רצוּפות המשמרת. כך יאמצו את העינים, את כל החוּשים לבקוע את האפלה, להבחין כל צל וכל רחש בוַדי.

על המחצלת בפינת העמדה ישן חבר, שעת מנוחה היא לו עד יגיע תורו. כה עמוּקה שנתו, כה כבדה נשימתו. בעמדה אחרת – חברה, לא מעטות הן האמיצות. אותו לילה, עת נראתה הקבוּצה האורבת לא הרחק מן הגדר, נשלחה חברה צעירה להודיע במרכז, להזעיק עזרה. אכן כאן, במושב צעיר זה, מוּצג בגל המוּחשיוּת והוַדאיוּת תפקידה הגדול, המכריע, של החברה בבנין המשק, בקביעת החיים, בגורל המקום.

מעמדה לעמדה אנו עוברים, עולים ויורדים בסוּלמות עץ בלתי־מהוּקצעים ולא הדוּרים. וּבכל עמדה – האיש על משמרתו, דבוּק אל אשנב התצפּית, קשוּב ומרוכז ואינו נע ממקומו. עשרות אנשים לילה־לילה ועשרות רבות גם בישוּב השכן השולח עתה אותות אש מעל מגדלו, וגם בישוּב האחר אשר אור הזרקור שלו מופיע ונעלם חליפות. בעשרות, במאות ישוּבים על פני הארץ כוּלה. אלפים, אלפים רבים יעמדו לילה־לילה דבוּקים אל עמדותיהם, כבוּשים לאפלה ולרחש הלילה. “עמידה במקום אחד במשך שלוש שעות רצוּפות – לוחש אחד מבינינו הבּקי בעניני צבא וחזית – שמירה רצינית וקשה מאד היא, אינה מקוּבלת בשוּם צבא בעולם”. “בודאי אין היא מקוּבלת – עונה לעוּמתו קול מתוך החשכה – בארץ־ישראל נעשים דברים הרבה שאינם מקוּבלים בעולם”.

פּתאום הושלך חושך על פּני הסביבה כּלה. נאלם הזרקור ואינו אומר עוד דבר. אנו מחכים רגע ועוד רגע. הרגעים חולפים, ארוּכים ומתוּחים. מתוך הדממה עולה תקתוּקה הקצוּב של מכונת הדיזל לחשמל – אך המגדל אפל כשהיה. איש־המקום ההולך אתנו שולח את מיטב האותות המוסכמים – ואינו נענה. בדממה צועדים אנו עתה לעבר המגדל. צנור ברזל פּשוּט, השלוח מלמעלה למטה, משמש קשר עם הצופה – “טלפון” בלשון המקום. ודרך הצנור נמסרת הידיעה על קלקול בלתי צפוּי בזרקור. יש להזעיק מאחת העמדות את המוּמחה לתיקון – די שהוּת לנו, איפוא, לנוח מ"טיוּלנו" הארוך. “מהלך שני קילומטרים הוא סבּוּב אחד בעמדות – אומר החבר ההולך אתנו – ומרכּז השמירה יערוך “טיול” זה שלוש פּעמים מדי לילה”. בתחתית המגדל אנו יושבים, הוא המרכּז אליו תפנינה עשרות עינים מכל חגורת העמדות – להוראות, להדרכה ולעזרה בשעת הצורך. שולחן עץ פשוּט ועליו פנקס עבה וארון ברזל כבד, נעול על מנעול. די שהוּת לנו להכּנס בשיחה, לשאול ולהיענות. “מה יש לענות – אומר איש המקום שעיניו אדוּמות מחוסר שינה – קשה! לא לשמור אי אפשר ולבטל יום עבודה גם כן לא נוּכל. יום עבודה פּירוּשו שלושים גרוש, מקור הקיוּם היחיד עד אם יתחיל המשק לתת תנוּבה. וּבכן, אנו משלמים בגופנו, בעצבינו, בכוחנו”. כדבר אגדה ואולי כמעשה בלהוּת הוא התיאור הפּשוּט על סדרי השמירה ואמצעי הזהירות בסביבה, על ההכשרה שקיבלו חברי המקום בטרם עלותם לכאן, על הילדים המגודלים יותר אשר אך באו לכאן וּכבר הם מתאַמנים באיתוּת וּבעמידה על המשמר בשעת הצורך, על המגוּייסים לעזרה אשר נשלחו לכאן לאחר הקרב הגדול בו נפל טקאץ'. מאז, קבוּצה הולכת וקבוּצה באה. אך הנה עלוּלה להיפסק גם עזרה זוֹ – וּמה יהיה? אף־על־פי־כן, לא בתוּגה ורפיון יסיים החבר את דבריו. להיפך, “בעוד שבוע שבוּעיים – אומר הוא – כאשר יסתדרו קצת הענינים במקום, יהיה צריך להתחיל בעבודה תרבוּתית, לדאוג להרצאה, לשיחה מרעננת”.

*

תוּקן הזרקור, שוּב שולח הוא סילון של אור, גם פּתח בשׂיחת ידידוּת עם חבריו בטירת־צבי ובמעוז. תשוּמת לב, מעוז מאוֹתתת! מתוך ריכוּז מלא נרשמת אות אחר אות, מצטרפות מלים, משפט. שוב שולטים האורות בסביבה. הרוח שככה, הגיעה שעתם של זבוּבוֹני הבּרחש העושים “מלאכתם” בשקט, גם היתוּשים המזמזמים פעילים עתה מאד. עקיצה אחר עקיצה, טרדנית, מרגיזה, מכאיבה.

על רצפת צריף־הרזרבה, לא הרחק מן המרכז, ישנים אנשים על גבּי מחצלאות. בבגדיהם יישנו, נכונים לשעת הצורך. ליד הצריף יושבים שנים מן המגוּייסים החפשים בשעה זו משמירה. למחרת היום עוזבת הקבוּצה החיפאית את המקום, נסתיים תור התנדבוּתה ונתכּבּדוּ אנשיה בלילם האחרון ב"מנה כפוּלה", בשמונה שעות שמירה – והרי אלה השנים, בני תל־אביב, חפשים.

– אף פּעם לא הייתי מתאר לעצמי, שאנשים חיים בתנאים כאלה – אומר אחד – ארבע־עשרה שנה אני בארץ והרבה נסיון מאחרי. ידעתי את המשבּר של שנת 1927 ואת מאורעות 1929. ידעתי חוֹסר עבודה והתלבּטוּיות הרבה, כאשר ידע פּועל בנין בתל־אביב. אבל לא ידעתי את ארץ־ישראל לאמתה. אני בטוּח – מוסיף הוא ואומר – שרוּבם של האנשים האלה הן יכולים היו להסתדר גם אחרת, ומרצונם הטוב בחרו בדרך זוֹ. והלא חובתנו, חובת כולנו, להגיש להם עזרה לפחות בשמירה. בלילה, בשעה שאני עומד על המשמר וחבר המושב ישן על המחצלת, וכאשר תגיע השעה להעירו, או כי אראה דבר חשוּד וּבלתי ידוּע לי בסביבה ויהיה עלי לבקש עצה ממנו, ואני גוחן אליו וחש את נשימתו הכּבדה, העיפה, אז אעמוד נבוך ולא אדע מה עלי לעשות. כמה סיפוּק נפשי הוא לדעת כי אני הייתי בין אלה, אשר לפחות במשך חודש ימים שיחררו איש אחד מאנשי המקום לעבודה שקטה. ואמנם, לא מעט הוא אשר הספּיקו במשך ימי ההתנדבוּת: פּרקוּ את המחנה, הביאוּ את המשפּחות, זרעוּ ושתלוּ ותקעוּ יתר באדמתם החדשה.

– בשעה שבאתי למשרד “כופר הישוּב” בעיר ואמרו לי: בית־יוסף – מספר חברו – מיד עלו לפני עיני חגיגות גדולות, כאשר סוּפר עליהן בעתון: חג הנחת אבן הפּינה, חג הקמת המגדל, נאוּמים, ריקוּדים. גם על אסונות קראתי בעתון – התקפה וקרב ומות. אך יותר מזה לא ידעתי. ועתה, לאחר ששמרתי חודש לילות – הריני יודע: אנחנו בני העיר, חייבים להתייחס בהערצה אל אלה העומדים בחזית שלנו! תארו לכם, ערב־ערב עם צאת היום יורדת הרגשת הלילה בכל מוראה. האם אוספת את ילדיה כל סיגרה כבה, אין מעלים אור במרפּסות ובחלונות הפּונים אל ההרים, הגברים לובשים בגדי שמירה וממהרים אל העמדות… ההתנדבות לשמירה – מוסיף הוא ואומר – היתה אחד המעשים הטובים ביותר שאפשר היה לעשות למען הקל על העומדים בחזית. וגם לנו, למתגייסים, זה נתן הרבה. פועלים בעלי הכּרה אנו. מאוּמנים על הערכים החלוּציים ועל הוי ארץ־ישראל, אבל כל זה היה מופשט. עתה דומה לי, כאילו נולדתי מחדש, כאילו כל חיי בארץ עד עכשיו לא היו אלא פרוזדור לעיקר – וכאן העיקר.

*

האורות במושב כבוּ זה כבר. רק באחד הבתים עוד התנועעו צללים, מאחד החלונות עלוּ קולות. שם טרם נסתיימה הישיבה, שם מדוּבר עתה על מספּר האפרוחים שעתיד להכיל ולחַמם “בּרוּדאֶר” אחד, ועל אדמות הרזרבה בסביבה, שיש לחרשן ולעבּדן. רבים הענינים העומדים לפני מתישבים צעירים ולא בישיבה אחת יימצא פתרון להן. אותו ערב היתה תשוּקת החברים כולם לקחת חלק בדיוּן, אך השמירה הן קודמת לכל. “השמירה היא אצלנו העיקר – אומר חבר – לה אנו נתוּנים בלבנו ובגופנו וּבכל חושינו”. על כן נקבעה האסיפה הכללית לשעת השחר, בין שמירה לעבודה. העולים מן העמדות באותו בוקר התרכּזו, איפוא, ובאו אל המגדל, ועמדו צפוּפים מסביב לשולחן שהוצא החוּצה כבמת נואמים. גם חברות התכּנסו ובאו עם ילדיהן ובלעדיהם. אף המגויסים, הנוסעים והנשארים, עמדו מקשיבים.

על מרפסת הבית ישב החבר הטרוּד בדפי רשימותיו. ברגעים המעטים שנוֹתרו עוד עד האסיפה אמר להרצות לפני האורחים את עיקרי הלבטים בהם נתוּן המושב. על פסת נייר ארוכה החל רושם לפניו ראשי פרקים מן הסעיפים המרוּבים להרצאתו. “אלף – רשם – העברת המחנה”, “בית – עבודה ושמירה”, “גימל…” אך כאן נתעכב העפרון בידו, האיש נפל לתוך הרהוּר ממושך. “עבודה וּשמירה – אמר – זה בעצם הכל…”

עולים לאדמת בית־יוסף, כ"ח ניסן תרצ"ז

 

משמר השלשה    🔗

היודע את נוף הגליל התחתון ואת המושבות העבריות בו, אפוּרות ועתיקות, שקוּעות בבדידוּתן וסבלותיהן – הוא יתמה למראה עשרות הבתים הקטנים, בהירים ורעננים, המתגלים כיום לעין עם העליה בהר יבנאל. משמר השלשה הוא, המושב הצעיר שקוּדש בדם השלשה מיבנאל ונוסד לזכרם: משה־זלמן בן־ששון, גדליה גלר ויהוּדה אליוביץ. מן הטובים והבחירים היו, מן ההולכים לפני הנוער והעומדים על המשמר בימים ובלילות. בשרשרת האסונות שירדו על הארץ בשנתים האחרונות היה ליל הרצח המשולש בדרך יבנאל–בית־גן, – אחת החוּליות הנוּגות ביותר.

אך גם אסון זה הפך אות לבנין לנו. ויום השלושים לרצח היה ליום של התעוררוּת ועצרת אשר הגליל לא ידע כמוהוּ זה שנים רבות – הוּנח היסוד למושב העובדים החדש (ב' אייר תרצ"ז – 13 באַפּריל 1937). ביום זה עלו שלשים מחברי ארגוּן “מסדה” (להבדיל מקבוּצת “מסדה” בעמק־הירדן) להתישבוּתם בין יבנאל ובית־גן, בסביבה הקרובה למקום הרצח. ביום העליה, לאחר דברי אזכרה ונטיעת ברושים, מברושי אפיקים, על המגרש שנועד לבית־תרבוּת לזכר השלשה – הוּקם צריף וניטו אהלים על שני מגרשים פּרטיים בבית־גן, כי הנהלת פּיק"א טרם מסרה אז לרשוּת המתישבים את שטח האדמה שנועד להתישבותם. רק חדשיים לאחר זה הוּחל בבנין 30 הבתים הקטנים לפי התכנית הקבוּעה. אך גם אז טרם עמדה פּיק"א בהבטחותיה להקמת ישוב זה, הן לגבּי מסירת האדמה והן לגבּי התקציב.

חברי ארגוּן “מסדה” אינם מן הצעירים בארץ, פּועלי מושבות היו ברוּבם במשך שנים רבות. בעלי משפּחה כוּלם ובעמל רב חסכו סכוּמים מצערים לראשית התישבוּתם. לכל חבר, מגרש בשטח ½3 דוּנם. הבית – בן שני חדרים וחדרי שימוּש – נבנה בעיקרו מכספּי המתישבים עצמם. באמצע חורף תרצ"ח נסתיים בנינם ונכנסו לגוּר בהם. התקציב להתישבות שלשים משפּחה – 18.000 לירה, הוּרכב מהשתתפוּתם של גורמים שונים: הסוכנוּת היהוּדית, פּיק"א, חברת “ניר” והמתישבים עצמם – 4.500 לירה. תכנית ההתישבות היתה – 40 דוּנם למשפּחה ומזה המחצית בהשקאה. למעשה ניתן לכל מתישב השנה רק חלק מן המכסה המוּבטחת והמעט הזה נוצל למספּוא וירקות. עבודות הבנין במקום נעשו בידי המתישבים עצמם בצוּרה שיתוּפית, וכך נעשתה גם זריעת הפלחה.

עם גמר הבנינים מתחילים הימים הקשים. מושב צעיר במכסת אדמה מצוּמצמת, בתנאי השקאה לא נוחים ביותר, בסביבה חקלאית לא עשירה ביותר, באפשרוּיות מצוּמצמות מאד לעבודה צדדית מכניסה – קשה מאד היא מלחמת הקיום בצפוּיה לו.

 

ערב שבת בטירת־צבי    🔗

כחוֹם היום אנו יוצאים את עפוּלה המשתעממת וּפנינו לטירת־צבי, בקצהוּ הדרומי־מזרחי של עמק בית־שאן. יום ששי בשבוּע הוא ויש להזדרז, למען נבוא לתחוּמי הישוּב של הפּועל־המזרחי ונצא ממנוּ טרם תרד השבּת. בכביש־העמק הלבן, הישר, מחליקה המכוֹנית בקלוּת, כאילוּ שעשוּע הוּא לה. חוֹרשת מרחביה, בית־החולים המרכּזי, כפר־ילדים, מרחבי העמק אשר העלו ירק רך על פּני שדות חרוּשים והרי הגלבּוֹע אשר נתקרבו בינתיים – לא עוד גבוּל הישוב הם לנו. מכונית־משׂא עוברת במהירות על פּנינו עמוּסה תיבות מלאות ונוטר עם רוֹבהוּ עומד עליה הכן. עוד מכונית – ושוּב נוטר עם רוֹבהוּ. כפר־זרעין, בית חנקין מעל חורשת עין־חרוד למטה, כפר־יחזקאל, גבע, עין־חרוד, תל־יוסף – חסוּנים, איתנים נגלים הישוּבים עתה, בשמש הצהרים. אף קבוּצת החוּגים בבית־השיטה, אשר רק תמול עוד היתה “מחוּץ לתחוּם”, “בקצה הארץ” – הנה נתקרבה בינתיים.

אנו יורדים מן הכביש, פונים ימינה אל מוּל הגלבּוֹע. חלקות מטעים לסוּגיהם ולגוָניהם הירוקים, גדוּרים ומסוּגרים ורעננים ומטוּפחים. בסככת המנוּחה במטעי תל־יוסף מסוּבים החברים לארוּחת מנחה ונוטר עם רוֹבהוּ עומד עליהם. הרים חשׂוּפים בעורף. בית־אלפא בתחתית – כה מבודדת, כה בוגרת. ילדוֹת עובדות בגן. ורדים צבעונים מציצים מבין הצריפים. ושוּב שדות מימין וחורשות משמאל והרים בעורף וּואדי מבודד על אֵם הדרך, בין האקליפטוּסים מימין לדרך – מצבה, מצבת אבן פשוּטה. כאן חרת חיים בּרוק מבית־השיטה בדמוֹ על דף נייר: “חברים, נורא למות בגיל צעיר כל־כך”. אכן, מה נורא המקום הזה. כה סתוּם ומבוּדד. והן יום־יום עברו כאן חברים, אנשי־תל־עמל, בלכתם ובשוּבם.

*

הנה היא תל־עמל, סגוּרה בחומה הקודרת. אנו מתעכּבים שעה קלה ליד מעין ג’מעין אשר הפך מפּרא לבן־תרבּוּת. יובלות ודורות הוציא מימיו לביצות, לצמחי־בר, ליתוּשי־קדחת – ועתה, ראֵה מה עשוּ לו עמל ששה חדשים של ידים חרוּצות ו"הכרח החיים". עבודה כּבּירה נעשתה כאן: ריכוּז מעיינות קטנים וכיווּנם בבריכות ותאים וצנורות, 220 ממע"ק לשעה – לאדם ולבהמה וּלגידוּלי גן ושדה די הצורך. אנו עוברים על פּני מגדל תל־עמל. נערה עודרת מחוּץ לחומה. שלדי בנין שפרצוּ החוּצה. טראקטור חורש – ישוּב מכּה שורש. מכּאן והלאה, רק עשׂבי ביצות וקבוּצות דקלים פּזוּרים בערבה. אנו עוברים על פּני דקל בודד לא הרחק מן החומה. “כאן נפל יהוּדה שפּאנוב” – אומר חבר ממוּכתרי הישוּבים המלווה אותנו בדרכנו. ומכאן בלא דרך – קדימה לבית־שאן, זו “חית הפּרא הרובצת בעמק ולא נודע מתי תתפּרץ” – כך אומר המוּכתר ומתקין את כלי הנשק אשר אִתוֹ. היום חוגגת בית־שאן את סיוּם הרמאדאן. בגדי צבעונים, סרטים, נשים משפשפות קדרות בתעלת האסי השוטף בתחוּמי העיר, רוכלים מכריזים על צמידי זכוּכית ושלפוּחיות צבעוניות. ושוּב קני־סוּף, עדר כבשים, אהלי בידוּאים, גדרות צבּר – ומחנק ויובש וחום צורב גם ביום “חורף” זה. מרחק 9 קילומטרים מבית־שאן, בעליות וּמורדות ושׂרידי בוץ מגשם שלא ירד כמעט, עלינו להטלטל ב"דרך" זוֹ המובילה ליריחו. מזמן לזמן, כפר ערבי שאין להבדיל את בתיו מאדמת הערבה. גן האקלום של הנציב־העליון, תחנת הנסיונות של הממשלה – כנאוֹת מדבר הם במקום זה. הגענו לסמריה, זה הכפר אשר בו חייבים לעבור בדרך לטירת־צבי – בימי שקט בסביבה כבימי סער, דרך אחרת אָין. גם הוא לבש חג היום, אך לשלום אינו מברך. הלאה מזה – בנין, תחנת המשטרה אל־חוניזיר, מקום “היסטורי”, נתפּרסם בדברי הימים לשנת 1936: בסביבה זזוֹ עבר “ראש־הכּנוּפיות” אל הגבוּל, כאן נערכה עצרת הפּרידה האחרונה. מכּאן נגלית לנו טירת־צבי.

*

ב"מוֹרה־דרך בארץ־ישראל" כתוּב לאמר: “כל הסביבה ידוּעה בשם אל־חמרה. המקום נמצא ליד תל־אבּוּ־פראג' הגובל את אדמת הקיבוּץ ממערב (כ־237 מטר מתחת לפני הים). עולים על גג המגדל ורואים בצד מערב את תל־אבּוּ־פראג' ולרגליו מעינות אַל־פראג' המסַפקים מים לקיבוץ (120 ממע"ק לשעה); בצד צפון – המשטרה תל־חוניזיר ועין־חוניזיר; בצד מזרח – אפיק הירדן הנמצא כקילומטר וחצי מן הקיבוּץ; בקצה אדמת הקבוּץ במזרח – מעין קטן, עין מסכניה, המסַפּק אף הוּא מים לקיבוּץ, וּמצד מזרח ודרום – אחוּזת הגרמנים מוילהלמה המסוּיֶגת שׂדרות בּרוֹשים וקאוזרינה”. המשוֹטטים מחברי המדריך באו לטירת־צבי ממעוז באדמת רזאויה. על כן יספּרו לנו על שטחי א־ספה, אום עג’רה ומסיל אל ג’יזל: מאדמות הקה"ק בין שני הישוּבים. אך אנו הן ישר מבית־שאן באנו הפּעם – על כן במפתיע נגלתה לעינינו ה"טירה". אף פאנטאסטית ביותר היא, בודאי לא רבּוּ כמוֹתה טירות בעולם. חומת עץ על גגוֹ השטוּח של בנין חמר עתיק־יוֹמין, מעין חאן ערבי טיפוסי, לבוּש זרקוֹר בעל עין גדולה וענוּד עטרת חוּטי ברזל דוֹקרנים. ואמנם, חאן היה המקום הזה באדמת א־זרעא, משכּן לאנשים ולעזים, לסוּס ולפרה ולעוף. “עד לצואר הגיעו ערימות הזבל שמצאנו בחצר ובבית” – אומרת החברה, הנחפזת להראות לנו את “סתרי־הטירה על רגל אחת – כיאוּת לערב־שבּת עם רדת היום. “ועד למתנים הגיעו מחנות הפּרעושים” – מוסיף חבר גלוּי ראש. לא מאַנשי המקום הוא, כמוּבן. עוד חבר בלא כיפה לראשו כאן, – ראש ה”מפקדה". ביראַת־כבוד, האורח, הוֹצא נא תואר זה מפיך. “המיפקדה”, פּירוּשו: בטחון, קשרים עם השכנים, אסטרטגיה, חדר נעוּל ומוּבדל על הגג אליו תכּנס על בהוֹנוֹת הרגלים, ו"המפקד" – מתנדב מן העיר הוא, דובר ערבית וּבקי בהלכות “יחסים”. יושב הוא כאן חודש אחר חודש, וּמדריך ועוזר ומעודד. משׂבּיע רצון הוּא עד עתה הבטחון במקום, על אף הבּדידוּת והניתוּק המוּחלט. היו מקרים מעטים של נסיון להפירוֹ – ועלו בתוהוּ. גם הזרקוֹר עשה את שלו באמוּנה. למחרת הלילה הראשון להופעת ה"עין" הגדולה המסתובבת על צירה ושולחת קילוּח של אור – קמה בהלה במחנה הבּדוים השכנים, מהרו להעתיק אהליהם. כעבור זמן התרגלו אמנם, חזרו והתקרבו, אך אינם מעיזים לפגוע.

*

30 דוּנם ירקות, בּכוּריהם הופיעו כבר בשוּק. 50 דוּנם עצי הדר – ניטעו על־ידי הבעלים הקודמים, מהם נקנתה האדמה. 900 דוּנם אדמת המקום, ומי מעינות לה כדי הצורך לשתיה ולהשקאה. גם קדחת מלוֹא חפנים מצוּיה כאן, כמתנת חינם. “כל שלישי קודח” – אומר הרופא הצעיר היושב בחומה. המקום נמוך ונגוּע, את נקוּדת הקבע יש להעביר מכאן, אך חלקת האדמה המתאימה לכך טרם עברה לרשות הקה"ק. “גם נחשים מצאנו בעלוֹתנוּ – מסבירה חברה – גם רמשׂים מרמשׂים שונים. עבודה רבּה השקענו עד ששיוינו צוּרת ישוב למקום”. “צוּרת הישוּב” רחוקה אמנם עדיין מהיות מלבּבת, אך בכל זאת ניכר יפה בכמה טורח הוּשׂגוּ כאן הסידוּרים המעטים. מעין מקלחת, מחסן בגדים בו מגהצים עתה מכנסַים לשבּת, חדרים בני שבע מטות וחנוּכיה גדולה מעץ כהה בתווך. גם חבילות וּצרורות כאן, אך זה הגיעו מן ה"מולדת", מקיבוּץ רוֹדגס בפתח־תקוה. תנוּר חמר בפינת החצר, בו “מתמַחים” באפיית לחם, מטבח קודר בו עומדת עתה במלוֹא דחיסוּתה אוירת “יום הששי הקצר” – קליפות בצל, כופתות־שבּת ופנים מיוּזעים של בחוּרות.

פּרה, סוּס, כבכל חאן ערבי. אך הנה צריף מבודד קצת – וילון צבעוני, מרבד על המטה: חדרי הבחוּרות. גם אהלים לא יחסרו. אף העמדות משמשות דירות לאנשים – עמדה למשפּחה ושתי מטות בה, עד להתקפה. גם נשים המתעתדות להיות אמהות אינן חסרות במקום. “הרופא אינו מקבל אַחריות – מסבּירה החברה – אך הן מתעקשות להשאר”. הנה גם מקום היסטורי – “רחוב המטות” בעבר הקרוב: בין חומה לגדר, תחת כיפת השמים, עמדו בטוּר ארוך מיטות לשיכוּן ביום ובלילה, לעובדים ולשומרים. עתה פּוּנה ה"רחוב". המטות הוּכנסוּ לבניני־החמר וגדלה הצפיפוּת עוד יותר. 80 איש במקום, בני גרמניה ברוּבם. משלוש קבוּצות נתמזגוּ והעיקרית בהן – שח"ל, על שם ש.ח. לנדוֹי, ממַניחי היסוד להפועל־המזרחי. הנה תלויה תמוּנתו בראש כתלים בחדר האוכל, הוא גם בית־התפילה במקום. רבות ראינו חדרי אוכל בישוּבי הארץ בימינו אלה ו"בימים ההם" – כחדר זה שבטירת־צבי טרם ראינו. צר וארוך וכתליו סדוקים ונוטים לנפול ותקרתו רשת ברזל דק מכוּסה סבך עצים שהצהיבוּ ענפיהם. תיבת הרדיו מזה, וארון הקודש, מכוּסה פּרוֹכת בד כחול כשל חוּלצות “הפועל” – מזה. עתוני “דבר” ו"הנתיבה" להפועל־המזרחי נתוּנים במסגרות עץ, אלה בצד אלה, לא הרחק מארון־הקודש. וּבתקרה – מנורת חשמל במסגרת מגן־דוד עשוּי גזרי עץ. “כשיורד גשם – אומרת החברה – בורחים למטבח עם הצלחות ו’עושים' מצב רוח שׂמח”.

אותה שעה היו עסוּקים בחדר האוכל בהכנות אחרונות לשבּת־חנוּכה. “הנרות הללו קודש הם” – כתוֹבת צבעונית הדוּרה, אשר חבר וחברה טרחוּ מבעוד יום בהכנתה. אף השבוּעון המקומי החדש, “בטירה”, הוּדבּק על קיר המערב, אל מוּל פּני ארון־קודש. ידיעות בו מחיי המשק, מהוָי המקום, מעניני החג. אף מגדל וטירה מצויירים ביד אמן וחנוּכיה לכבוד היום, וּמצטערת וליצנית כאחת היתה הערת החבר־האמן: “שכחנו לתת צבע אדום בציוּר, למַזג מעט סוציאליזם בחג החנוּכה”. דת וסוֹציאליזם, צרכי המשק וּשמירת המצווֹת – אחת השאלות המעסיקות את המחשבה היא. אמנם, החברה הנחפזת עתה בקילוּף הבצלים לכבישת דג מלוּח לשבּת פותרת את השאלה בקלוּת: הלא אנחנו רק מתחילים עכשיו, עוד אין קשיים. וכשיהיו – נראה, יש אנשים החושבים על כך…" ואמנם המחשבה על כך מבעוד מוֹעד משתקפת יפה בלוח הקיר. “ניב הכּנסת” פרוּשׂ כאן, עלון “השומר הדתי” בפולין. וּלידוֹ, על פני ארבעה גליונות גדולים כתוּבים במכונת כתיבה – “שׂיחה על שביעית”. וכך פותחת השׂיחה:

“רוצים אנו להתעסק היום בשאלות השביעית כדוּגמה לשאלת פרינציפּיוֹנית. מצוַת שביעית היא מסוּג המצווֹת שלא קיימנו אותן זה קרוב לאַלפיים שנה, כמו רוב המצווֹת התלוּיות בארץ ושרוצים אנו לחדשה עם שוּבנוּ לארצנו. מצד שני אין זאת מצוה בודדת, כי אם חוּליה מתוך שיטה מקיפה שאפשר להכיר אותה מן התורה. ששה ימים תעשׂה מלאכתך וּביום השביעי שבת. ששה ימים טובים ויום טוב שביעי, שבּת שבּתוֹן – יום־הכפוּרים. שש שנים תזרע את ארצך ובשנה השביעית תשבוֹת. שבע פעמים שבע שנים – יוֹבל. התורה מייחסת חשיבוּת מיוּחדת למצוה זוֹ וּמאיימת בעונש הגלוּת על ביטוּלה (אז תרצה הארץ את שבתוֹתיה). וּכתוצאה מזה אמרו חכמינו: גלוּת באה על עובדי אלילים, על גלוּי עריות, על שפיכת דמים ועל שמיטת הארץ. פירוּש הדברים – ארבע עבירות אלה מערערות את יסודות המדינה: על־ידי ערעוּר היסוד האידיאולוגי, על־ידי ערעוּר היסוד המשפחתי, ערעוּר היסוד הסוציאלי – וּשמיטה עומדת במדרגה אחת אִתּם”. ולאַחר הסבּרת ענין “שביעית” לפני ולפנים, טעמיה ותולדותיה – בא הסיכוּם: "נבדוק עכשיו מה צריכה להיות עמדתנו לשביעית בזמן הזה. לפי דעתי נכון עשׂוּ רבּני ארץ־ישראל שטרחוּ ומצאוּ ‘היתר’ לזמן כיבוּש הארץ וּבנינה. קיוּם השביעית ברגע זה, היה מקים מכשולים עצוּמים על דרכּנוּ. וּכשם שלא נוּכל לפתור כל השאלות המדיניות והחברתיות תיכף עם ביאתנו לארץ, כך גם טבעי שהשאלות הדתיות תמצאנה את פתרונן רק לאט־לאט – – ". ולבסוף: “מה שנוגע לשביעית נדמה לי שנדרשים שני שינוּיים יסודיים בחיים הכלכליים: א. משק מעורב שיסַפק בראש ובראשונה את צרכי השוּק הפנימי, כדי להקטין את תלוּתנוּ מן השוּק העולמי; ב. הקטנת הניגוּדים בין עיר וּכפר על ידיד אינדוּסטריאליזציה של הכפר מצד אחד וטיפוּח משקי עזר בעיר. דרישות אלה נשמעות גם מצדדים אחרים ומטעמים אחרים. אם נכוון את עבודתנו בדרך זוֹ, יש לקוות שבזמן מן הזמנים תתפּוס השביעית שוּב את מקומה בחיים הצבּוּריים”. ברוּח זה גם סיכּוּם הויכוּח באותו ענין: "פּתרון לשאלת השביעית נוּכל למצוא רק אם נצליח להכניס את המצוה הזאת לתוך מסגרת החיים שלנו. זאת אומרת, שתנאי החיים מהווים בסיס לקיוּם מצוה זוֹ. גם מוּרגש צורך למצוא דרך להגשמתה, היות ועמדתנו המחזיקה בהיתר כדי שלא לחטוא, איננה מסַפּקת אותנו וּצריכה בהכרח להביא לידי צביעוּת. אמנם יתכן שנקבע שה’היתר' מתאים למסיבות החיים היום, אבל אז צריך להיות ברוּר שתלינו את קיום המצוה בתנאים זמניים שיכולים גם להביא פעם לידי ביטול המצוה – – ".

בינתיים רד היום. הצלצוּל הראשון להפסקת העבודה בשעה מוּקדמת לכבוד השבּת נשמע זה כבר. התכוּנה בחצר היתה עכשיו מזורזת יותר. המטאטא טאטא, מי המקלחת זרמו בשפע, רצפּת המטבח שוּפשפה, נעלים צוחצחו, ומעל הגג השטוּח עלוּ צלילי זמרה. חבר קשיש, שאך זה ראינוּהוּ והוּא פועל בבגדי עבודה – היה עתה ליהוּדי־של־שבּת, והוּא עובר ברחבי החצר כשזוג נרות וסידור תפילה בידו, ומאיץ וּמזרז ומַקיש במרץ בחישוק־הברזל התלוּי על חבל, וּמַשרה רוּח שבּת.

*

על פּני הערבה נחוּ צללים. עדרי הכּבשׂים נאספו לגדרותיהם. כלבי־מרעה נבחו ונבחוּ. ומאהלי הבּדוים בכל מרחב העמק עלו אֵדי עשן כעננים לבנות – שם שוֹפתים את הסיר לארוחת המשפחה. ובשמים – קרעי־עננים: אדום וארגמן וסגוֹל וּוָרוד. מי אמן ויעלה את כל אלה במכחולו?

 

ארגון מולדת    🔗

שמש בוקר קידמה את פּנינו בכל זיוָה והדרה. העננים בּשמים היוּ אדומים־סגולים והאדמה לרגלינו – שחורה־ירוקה. אהלי בית־השיטה חלפו על פּנינוּ, גם בניני תל־יוסף ועין־חרוד השכנות. ליד השׂדרה של גבע ירדנו מעל הכביש, פּנינו ימינה לכיווּן ארגוּן מולדת באדמת טיבּה. “כאן מתחילה הדרך הגרוּעה” – אמר הנהג. מרחק 7 ק"מ מהכביש עד מולדת, מהלך שעה וחצי ברגל מגבע, טלטוּל במכונית בדרך עקלתוֹן עקשנית כ־45 דקה. הנחנוּ מאחרינו את שׂדרת גבע ושוּב פּנינו ימינה, באותו הכּיווּן אשר משם באנו. אנו מעל לעין־חרוד, מעל לשׂרידי שלושת הבתים העזוּבים שנועדוּ בשעתם לבית־ספר מרכזי, גם מעל לשדות גבע היפים, מעל לאדמת קוּמי. מימיננו מרחוק – גבעת המורה, עוד הלאה – קצה התבור והרי הגליל, וּמלוים אותנו מקרוב – עמוּדי חשמל, שטחים נרחבים וּמחנות צפּרים השוכנות על שדות. אדמה בלתי חרוּשה וקוֹצים, ולאחריה אדמה חרושה וּמגדל, גם בחוּרה עליו עם משקפת. בזכוּכית המשקפת מופיעים ונעלמים כצעצוּעים – שדות, הרים, בתי־חמר של כפרים ערבים. בדרום – יבּלה ומורסס, וּמערבה יותר קוּמי; בצפון – נעורה ומקרוב יותר טיבּה. ושם ומנגד – כּאוכּבּ־אל־הוה. הוד של דממה בכל. מורדות הרים סוגרים באופק. גוָני ירק ושחור וצהבהב, ליד הגדר נערה שותלת. פּרה גוֹעה, צפּרים מצפצפות, תרנגולת מקרקרת, ריח חציר וזבל – משק.

בוקר שלאחר נשף גדול היה זה, חג סיוּם הזריעה. 7600 דוּנם אדמת המקום, המכסה המלאה היא. 6560 דוּנם יעוּבדוּ השנה מזה 3500 לתבוּאַת־קיץ. משוּתף הוא העיבוּד בעונה הראשונה. 36 איש במקום לעת־עתה וּ"מוֹצאָם" – באר־טוּביה המושב, הוא התחנה הראשונה לאחר התחבּר האנשים לארגוּן להתישבוּת. הכשרה חקלאית קיבּלוּ בנהלל ועזרה והדרכה ניתנת להם כיום על־ידי שנים ותיקים מכפר־יחזקאל, משם גם יביאו עד־עתה את לחמם וכל צרכיהם. מים מתחנת הרכבת בעין־חרוד יובילו, ולפירוּש יתר – 15 לירות לחודש דמי הובלת מים, כמעט מחצית הלירה לאיש.

*

תולדותיו של ארגוּן “מולדת” – ראשיתם בשנת תרצ"ד. יסדוּהוּ צעירים מגרמניה, יוצאי הסתדרויות הנוער החלוּציות שם. מחבריו הלכו להכשרה בנהלל וּסביבתה. באביב תרצ"ז עברו לבאר־טוביה, שם קיבּלו חלקה מאדמת המושב, ובעזרת המחלקה הגרמנית לישוב יהוּדי גרמניה הקימו בית־דירה לעצמם ועבדו בפרדסי הסביבה.

עליתם לאדמות טיבּה בעמק יזרעאל המערבי חלה בחפּזון וּללא הכנות מרוּבות, ב־4 ביוּלי 1937, ערב פּרסוּם מסקנותיה של הועדה המלכוּתית. רק חלק מהחברים עלו, ועיקרו של הארגוּן נשאר בבאר־טוביה עד אם יוּכשרו התנאים לעליה. לפני קשיים מרוּבים עמד המושב הצעיר בראשיתו – עבר זמן עד שרוּכזה האדמה המפוּצלת חלקות־חלקות וגם מים טרם נמצאו והדרך המחבּרת עם ישוּבי עמק יזרעאל גרועה והישוב מבודד ונתון לסכנה מתמדת. אף על פי כן הוּחל בעיבוד התכנית לבנין נקוּדת הקבע, גם הקידוּח לנסיון נמשך והולך, אדמת הפלחה על מישוריה הנרחבים חרושה וזרועה וגם משק החצר מתפתח וגדל.

 

אל עין־השופט באדמת ג’יערה    🔗

הפעם הרביעית היתה זו לצאתנו לג’יערה. בשלש הפעמים הראשונות הקדימנו הגשם, היום הקדמנו אנו. נהג “אגד”, המנוסה בדרכי הארץ ובשמיה, ראה אמנם בעבים ואמר בניגון מיוחד משלו: “אי, חושש אני שלא נגיע”… אבל אחר כך טהרו קצת השמים והוא חזר ואמר באותו ניגון ממש: “חושש אני שנגיע”… בפרשת הדרכים בין יגוּר ושער העמקים ירדנו מכביש חיפה–נהלל ופנינוּ ימינה, בדרך מגדוֹ–ג’נין. שלוּחות הכרמל; ראש המוּחרקה עם המנזר שעליו; הר רושמיה עם הואדי שלו; הקישון בכל דלותו; כפר אל־רואי וקרית חרושת בעלבונם; מרחוק, משמאל, שני הישובים הגדולים בגוש־הקישון – שדה יעקב וכפר יהושע; נכחנו במורד הגבעה – מחנה “הזורע” עם אהליו לדירה, גם עתה, בעוֹנת החורף ואי הבטחון; סמוך יותר, ליד הדרך, ערבים חורשים בשטחים נרחבים וישרים – זוֹ אדמת “הכשרת הישוב” אשר במיטב הכסף שולם עבורה, “אדמת מריבה” בלשון הארץ. והרי הגענו. ביקנעם אנו, בנוּיה בצלע ההר. מאחוריה – הישוב הערבי “על הראש”, והלאה – ההרים, המטעים, האזור משם באות היריות. פרות רזות היו מלחכות עשב בצלע ההר, כלבי הישוב הערבי ליווּ בנביחה קולנית, צפור קטנה ליקטה גרעינים בשדה. כאן יש לרדת מהכביש, מעתה בלא דרך – ששה קילומטר מיקנעם לג’יערה.

“מורה הדרך לארץ ישראל” מיעץ כזאת: "נוסעים במכונית מחיפה בדרך מגידוֹ–ג’נין עד תל־קימון, הוא יקנעם. עולים על התל ומבקרים את שׂרידי החורבה העתיקה. מהתל רואים במזרח את עמק יזרעאל עד ככר הירדן והרי גלעד; בצפון־מזרח את תל אל־קסים, מקום ישוּב עוד בתקופת הברוֹנזה הקדומה; בצפון־מערב את המנזר מוּחרקה ולרגלי התל את ואדי מילה, הוא המעבר מהשרון דרך הרי שומרון אל העמק. יורדים מן התל והולכים דרומה ואחרי 25 דקות רואים בצד שׂמאל מעיין קטן עין־קידה, הנוֹבע מן הסלע. הולכים בדרך רומאית עתיקה ואחרי 20 דקות באים לחאן, חצר גדולה השייכת ליקנעם. מכאן יורדים דרומה בשיפוע חזק. בדרך פוגשים במערות וגתוֹת עתיקות. חוצים את ואדי א־סיניה הזרוּע צמחי סירה לרוב ונכנסים בואדי פוריר ומקץ 25 דקות באים למעין פוריר. בואדי זה מגדלים ערבּ אל־קעבּיה וערבּ א־סעדיה ירקות. – – מוסיפים והולכים דרומה בואדי כ־10 דקות ואחר פונים מזרחה ובאים לעין־זהיה. חוֹצים את ואדי אל־קסב ובאים מקץ 10 דקות לעין אל־בשה. מפה הולכים מזרחה ואחרי דקות אחדות מניחים את השביל באדמת סיד ועולים על תל מכוסה אבני בזלת, בפסגתו אבני בנין גדולות של מגדל עתיק. במזרח רואים את הכפר הערבי אבו־שושה ואת משמר העמק, ומאחוריהם את כביש חיפה–ג’נין; בצד מזרח – העמק והתבור, העיר נצרת והרי הגליל התחתון; מצד מערב – מוחרקה, אום א־זינת והים; בדרום־מערב – ריחניה והישוב העברי בג’יערה – – ".

טיול זה טוב ויפה הוא בשנים כתיקונן. אבל ביום זה, כשלפנינו נוסע עגלון עברי והרוֹבה על כתפוֹ, ומאחרינו מכונית־משׂא עם משמר נוטרים בתחמושתם – נבקש דרך קצרה ובטוחה יותר. “כל ששת הקילומטרים נסע באדמה יהודית – אומר היודע את המקום. להקרן הקיימת יש בסביבה זו עשרים וששה אלף דונם”. אך מה מבודדת הסביבה ומה בלתי נוֹשבת האדמה! דרך מטלטלת במעלה הר, שטחים זרועים אבני בזלת, ערוּצים וגאָיות המובילים למרחוק, פי מערה ועוד אחד, חורבה ועוד אחת, גבעות כראשי פטריות מכוסות שיחי בר מדולדלים. אך הנה מעין טאֶרסות במורד הגבעה, שורות שורות של בורות מוכנים לנטיעה בהר השני – יער חרובים של הקה"ק יהיה זה, קבוץ “הזורע” הוא הנוטע. הנה גם ראש בנין מזדקר מאחורי גבעה. הזרקוֹר שעליו דומה כאילו הושיט צוארו להשקיף אל על. הבנין היחיד אשר ל"רמת השנים" הוא, על שם יואש זולר ויצחק קליצ’בסקי – כאן נפלו. גדוּרה כיום האדמה לרגלי ההר, אף נטועה היא וקבוצת שומרים יושבת בבנין הגבוה. “עוד אנו בתחומי אדמת יקנעם” – אומר היודע. “אדמה ‘ראוּיה לעיבוּד’ היא, טובה לגפן ולזית. נעשו קידוּחים בסביבה ונמצאו מים”. הנה גם חלקה נטועה תפוחים ושזיפים. 35 דונם יספיקו כאן למשפחה, לדעת מצמצמים. אך אנשי “הקו הישר” קובעים את המיכסה ל־60 דונם בזמן הראשון עד המעבר מעיבוד אֶכּסטנסיבי לאינטנסיבי.

שוב אנו עולים ברמה, שוב יורדים ועולים. ומרחוק, בערפל – ג’יערה, הוא עין־השופט. “כטירת ‘סן מיקלה’” – אומר מישהו. אך טרם הגענו. עוד עלינו לעבור על פני גשר ארעי – קורות עצים על פני ואדי, בידי המתישבים החדשים הותקן. שוב מורד ושוב ואדי וגשר של קורות. ומימין, בין שני הרים, מתגלה הכפר הגדול ריחניה – לא מן הטובים והידידים הוא. אנו עוברים בגיא בין שתי רמות. מימין – דמות שחורה. עוד אחת. ועוד. ועוד. “הם מסתדרים בשרשרת” – מתלוצץ הנהנ, ולא נדע אם אמנם רק הלצה היא. הנה גם נעצרת המכונית – יש לרדת ולפנות את האבנים שנערמו. “בעל הרשיון אשר אתנו מוֹנה את כדוריו – הכל כמסוּפר בתיאורי ההתקפות בדרכים. אך בינתיים זזה המכונית – אדמת הישוב הצעיר לפנינו. אנו משתוממים על בדידות המקום ומתפעלים מיפיה של הגבעה העגולה, התלוּלה. קומת בנין נוספה על ה”חאן"" הערבי – לדירה ולשמירה, כאן גם המצפה והזרקוֹר. הצריפים שהוּקמו בצלע הגבעה, הכפר הערבי ההרוס, גדר הצבּרים, והנערה הסנדלרית המופיעה בפתח הצריף – כה משונה התערובת. מופיעים גם חברי המקום ופעיליו. ושוב תערובת – אמריקה־פולין, כזה הוא הרכבו של קיבוּץ “בניר” היושב במקום. 135 מספר חבריו ומחציתם מעולי ארצות הברית לשכבותיהם ולתקופות עליותיהם השונות בחמש השנים האחרונות. מהם ילידי אמריקה ומהם שגדלו וחונכו בה, מקצתם יוצאי אגודת הסטודנטים “אבוקה”. רובם של חברי “בניר” יושבים עדיין בחדרה, רק 55 מספר העולים לג’יערה, בהם נוטרים ועובדים לסוגיהם. הם, איפוא, שעשו את כל החיל הזה המתגלה לעינינו מעל לגג השטוּח. נחרשה האדמה ונזרעה – 460 דונם תבואות חורף ו־300 לתבואות קיץ. למעלה מ־800 דונם הוּכנו למטעי יער – 30 אלף אורן יִנטעו בעוֹנה הקרובה, נוסף על עשרת אלפים שכבר נוּטעו. גם לכרם ולעצי פרי – תפוחים ושזיפים – מוכנים כבר הבורות, 74 דונם. 4500 דונם אדמת המקום בסך הכל – מיכסה מספיקה היא לכשתעוּבּד כוּלה, אך כ־2000 דונם ממנה זרוּעה אבנים כוּלה, אדמה הדורשת סיקוּל מייגע וממושך.

מעל הגג השטוח, אשר בסוּלם ברזל אליו טיפסנו, נגלה לנו כל קסמוֹ של המקום, המוּקף רכסי הרים וגאָיות ורמות זרוּעות אבנים. “לוּ על הרומנטיקה יחיה האדם – אמר מישהו – לא היתה דאגת הקיום כאן כל עיקר”. אך גם כל ניתוקו ובדידותו של המקום נגלה לנו מעל הגג. “ביום בהיר אפשר לראות באופק את נהלל, את רמת־דוד ושׂריד” – אמרה הצופה, ברמזה לעבר קצה היער של משמר העמק מרחוק. אף את השביל המוביל למשמר העמק בדרך ההרים רואים מכאן – צר הוא ומתפתל מהלך כשעה ברגל. לא כל דרכו באדמה יהודית יעשה. צרה אמנם החלקה המפרידה – בת 400 מטר היא – אך מה רב האסון הצפוּי בה ביום רע. מעל גג המצפה משׂתרעת לפנינו גם רמת המישור הנרחבת, אליה היו מועדות אותו יום פני כל המומחים כולם מן המוסדות המיישבים, שבאו להחליט על מקום הקבע לנקוּדה. “הגבעה עליה נמצאת הנקוּדה הארעית, צרה היא מכפי צרכי המשק ואילו אותה רמה, יש בה מקום לשתי נקוּדות בעתיד הקרוב” אומר אופטימיסט, ולא דברי הזיה סתם בפיו.

נגד הרוח אנו חותרים במעלה הרמה, כמהלכים על גבי כלונסאות – נתקלים ומחליקים ועוברים מאבן לאבן. הנוטרים עם רוביהם בראש, וכל שרגליו ארוכות נחפז אחריהם. שורה ארוכה של נאבקים עם הרוח ועם האבן – כמראה משלחת שהפליגה לעבר אדמת בראשית. המומחה לקרקע כאן ולמים, לבנין ולבטחון, לתכנית המשק ולגידולי היער – איש לא נעדר. וכל אחד חוקר ובודק ומעיין לפי ראות עיניו, וחברי המקום מספּרים מהסתכלויותיהם, מחויותיהם, מפרי נסיונם במשך חדשים ראשונים אלה. מלבינות האבנים ומשחירה האדמה וצבעוניים ורבי גונים הם איי הירק והפרחים בין אבן לאבן. פורחות הכּלניות ופורחת הרקפת, גם צפורן־החתול והכחון, נץ החלב והברוניקה. אף דוּדאים לא יחסרו וגבוה כקומת אדם הוא השמיר. “שימוּ לב לצמחיה הטבעית – מעיר האגרונום הצעיר אשר אתנוּ – אין כמוה עדה לאוצרות הצפוּנים בקרקע”. ומנסה הוא לחקור למינו של הטרקטור הנדרש כאן ולטיבו של חריש ראשון. “נשברה הסכין באדמת האבנים – עונה חבר־נוטר – יש להסתגל אל ההרים. לא בעונה אחת יירכש הנסיון. העיקר הוא, כי המקום בריא וטוב, גבוה מזכרון־יעקב הוא – לא חם בקיץ ולא קר בחורף”. עוד רבות היה בפי החבר לספר בשבח הרמה, אך פסקה השיחה מאליה ונשתקעו הכל בהתפעלות מיפי הנוֹף הפרא ברוח ההרים. שוב ניחמו אותנו בישוּבים עברים אשר יש לראותם באופק ביום בהיר – דרומית־מערבית לזכרון־יעקב, מרחק שלשת רבעי שעה במכונית דרך בת־שלמה. כיום הזה, בערפל ובעננים, רק כפרים ערבים ייראו לנו – דלית־אל־רוּחה, כפרין ואום־אל־פחם, הידוע מימי ההתנפלות הראשונה על משמר־העמק ב־1929, ואף מימי השׂריפות של יער משמר־העמק במאורעות תרצ"ו. בהיר וקרוב ואף מצטחק לקראתנוּ נראה עתה רק רועה הצאן של “בניר” – מעיל גשם אמריקני לגופו וכלנית אדומה במצחית מגבעתו, מקל הרועים בידו ו־136 “ראש” בעקבותיו.

לאחר הביקור על הרמה הסבוּ כל המומחים כולם לדיון בצותא על יתרונותיה ומגרעותיה של הגבעה המוּצעת לנקודת הקבע, ועלו בזו אחר זו כל שאלות־היסוד של בנין המקום ועתידו: הדרך, המים, הכשרת האדמה, תוספת ישובים בסביבה וכדומה מן הענינים העולים בכל ישוב צעיר ומבודד. שוב עלו והטילו אימה כל המאמצים העצומים וסכומי הכסף האגדיים כמעט, שיש להשקיע בהקמת נקודה ישובית בארץ ישראל. אך עד שהמומחים יושבים ומדיינים בעלית הגג – הבה נסור לחדר הסמוך, הוא חדר הבחורות. ארבע מטות בו ורקפות־הרים באגרטל, על הקיר תמונה משל קטה קוֹלביץ וליד המיטה האחת – צילוּם ראש של ילדה בהירה בודאי מ־17 ילדי הקיבוץ, היושבים עדיין בחדרה.

*

אותו יום היה החמישי בינואר – מחצית השנה לעלית ג’יערה. שני חברים היו עסוּקים ב"היסטוריה", בהכנת ספר היומן מאז העליה. על עמוּדים גדולים הודבקו קטעי רשימות ותמונות צילום. בכתב נקי ושוה־משקל, בעברית פשוטה ושוטפת, נרשמו הדברים לזכרון, יום אחר יום. ספר הרשומות פותח ב"דבר" – באותו עמוד של העתון שנשא בראשו את הכותרת “עלית אמריקה־בניר לג’יערה”. "הלילה הראשון במקום עבר בשקט – מספר הדף השני – עם רדת היום נשארנו מעטים על הגבה, מלווים בעינים את החברים החוזרים הביתה. הבית מסודר, הזרקוֹר מוכן והגדר גמורה. – –

בעמוד ד' שוּב כותבת מ"דבר" – “מסקנות הועדה המלכוּתית”, גם מפת החלוקה בצדה ואף קריאה של שמחה: “הבוקר בא א.ש. והודיע לנו שג’יערה נמצאת בגבולות המדינה היהודית! – – " בשמיני ביולי היה הדבר: “היום נגמרה עבודת המקלחת. אחר העבודה היתה השמחה רבה. – – בפעם הראשונה נשמעה שירה אחרי ארוחת הערב – סימן של התאַזרחות”. ולאחר המקלחת הראשונה באה השבת הראשונה: “השולחנות כוּסו מפוֹת לבנות, שרו ונהנו מערב שבּת ראשון במקום”. כעבור שני ימים “הגיעו הבנות וחברתנו מתחילה לקבל צורה יותר מושלמת”. מעכשיו – עבודת יום יום: “התחלנו בתיקון הבית”. “יצקנו עמדה על המרפסת והתחלנו בסידור קיר־מגן ליד הכניסה לחצר הפנימית”. “כביסה ראשונה, בתנאים לא נוחים ביותר”. “היום עבדו בסיקול הדרך בכיווּן ריחניה”. “היום הקימו את צריף הדירה הראשון והתחילו בריצוּף החדר הראשון. בערב – מסיבה: שבועיים לעליתנו”. “היום היתה ביקנעם אזכרה ליואש ויצחק” – מסופר כעבור ימים מועטים. “לוּ היו לנו אז נקודות כמו ג’יערה, אמר אבי התאומים על שם שני השומרים – לא היו יואש ויצחק נופלים”. “התחילו בסידור מעיין עין־סוס, הוא מוזנח מאד ומלוכלך ויצטרכו להשקיע עמל רב עד שיהיו מימיו ראויים לשימוש”. “המשק החי שלנו גדל – הגיעה ‘עדינה’, הסוסה השניה שרכשנו לשמירה, והכלבה המליטה שמונה גוּרים. זוהי ההמלטה הראשונה בג’יערה ובלי ספק מאורע בתולדות המשק”. לאחר השורה המוּדגשת בקו עבה: “הוזמן על ידי המשביר טראקטור אליס טשאלמאֶרס”, – – “מגיעות שמועות על התנפלויות בסביבה”. “לרגל המצב בארץ ניתנו הוראות של מצב הכן ונפסקה כל תנועה בדרך למשמר־העמק”. אך החיים שוטפים במסלוּלם: “היו רקוּדים על הגג החדש”. “בחדרה נולד בן”. “לכבוד שׂמחת תורה קיבלנו כמה דברים נעימים – את שירו של טננבוים (“ג’יערה”) הביא היום “דבר” ויין שלחו ממשמר העמק”. “בערב היתה שיחה ונבחרה ועדת בטחון וּועדת תרבות”. “בערב היתה מסיבה והרצאת י. (חבר המקום) על הספרות העברית בתרצ”ז”. שוטפים גם המאורעות בארץ ושולחים לכאן את הדיהם, ישר ובעקיפין: חמשה עשר מתושבי חדרה וכרכור נאסרו, בהם חבר קיבוץ “בניר”. ידיעת איתוּת מספרת על רצח אנדריוּס. רצח החמשה בהרי ירושלים קובע דף לעצמו, אף מלוּוה הוא סקירה קצרה המשוה את התנאים של שתי הנקודות המבודדות בהרים, והיא מסכמת: “שם כמו אצלנו”. נרצח יהודה שפאנוֹב בתל־עמל, הקיבוּץ־האח. גם התקפה על כפר־החורש בהרים יורדת לתוך היומן כמאורע קרוב ביותר. לבסוף הנה גם הכותרת ב"דבר", האומרת: “נהדפה התקפה על ג’יערה” – זוהי ההתקפה אור ל־27 בנובמבר, עליה יסופר כאן: “167 תרמילים ריקים מצאנו למחרת היום”.

אך תוך כל אלה ועל הכל – עובדים: בתיקון הדרך, בהכנות ליער, בהקמת הגדר. “ובחצר מרכיבים את הצריף לקראת הזריעה שתתחיל בימים אלה”. וכעבור ימים לא רבים: “חורשים כבר את השטח המיוּעד לכרם”, “מעבירים שתילי אורן ממשמר העמק עבור החורשה שלנו”. ערב אחד גם הועלתה כתובת על הכותל בחדר האוכל: “הזורעים בדמעה… חלוצי הזרעים נבטו בשטח החציר והחיטה”. ו"בשעת המיפקד לאחר תמרון הערב", אמר המפקד, חבר ישוּב לא רחוק: "אתם המשמרת הראשונה בהרי אפרים. המקום הזה עוד לא ראה ולא הרגיש את היד העברית העובדת ואת העין העברית הצופה. תראו שלא תכזיבו – – ".

 

לויה בהרי אפרים    🔗

בשעה שנישאוּ ארונות השנים, אפרים טיקטין ואליעזר קרונגולד³, על כתפי חברים־אחים בהרי אפרים – עלתה צהלת המחול של חברים־אחים בדרך הסלוּלה בהרי הגליל. כך סיפּרו עתונים, והחוזרים בערב־השבת אל העיר העברית על מורדות הכרמל, והם מזועזעים ומסוערים וּבלתי־מנוחמים על השנים בקבר ועל הארבעים שבחיים, צעירים ויקרים כמותם, שנשארו שם בראש ההר, בודדים ומנוּתקים ומוּקפים משׂטמה ופראוּת – פּגשו במכוניות־המשׂא העליזות, החוגגות, ואף בהן צעירים ויקרים, פּועלי עיר מתנדבים צרוּבי שמש ורוח ועייפי עמל של ימים ולילות בחזית המדבּר שבהרי הגליל וּבידם הכתובת המלבּבת בפשטוּתה: “נגמר הכביש לחניתה”. ולא ידע הלב – היבכּה, אם יצהל?

דם – וחג. אֶנקת הגוּף שנגדע ממנוּ אֵבר – וּמחוֹל חוגגים. "לנו אין ברירה אחרת, ואנחנו יכולים רק להמשיך, כך אמר אחד המספּידים, מראשוני המשק השכן ועיניו מלטפות את הארונות המכוּסים שחורים. “הלא אנחנו לא נזוז מכאן, הלא כך נמשיך” – אמר בלחש כמדבּר אל עצמו, וקולו חנוק דמעות וכוּלו רועד מעוצם הכּאֵב. “באנו הנה מתוך אהבת החיים, רצינו לחיות, על כן לא יראנו את המות. באנו למרות דעתנו מה מחכּה לנו כאן. ונמשיך! כך נמשיך. למות אין תנחוּמים, אבל לנו אין ברירה. אנחנו ניפול ויבואוּ אחרים. לא צריך לבכּוֹת! לכל יש לנו כוח, רק לא לבכי. חברים, אחים, לא לבכּוֹת”… כך דבר החבר הבכיר מן המשק הותיק המבודד בהרים – והוא מתיפּח וכובש אנקתו, וכל העומדים במורד ההר מתיפּחים וכובשים אנקתם. רק אחת, האשה־החברה, לא יכלה להתגבּר. “הוֹי, אפרים”… עלתה יללתה מפּעם לפעם. לא קובלת ולא תובעת, אך קורעת לב בתום וּבענוָה ובפשטוּת שבּה. “לא לבכּוֹת, לא לבכּוֹת…” הפציר הקול הבּוֹגר. וחבר שלא עמד בו לבו להתגבר על עוית הבכי, פּרש הצדה, כבש ראשו בסלע ההר והתיפּח ביחידוּת. והידים, ידי אחים לעבודה וּלגורל, אוחזות באתים ובמעדרים, גורפות עפר הרים, מלקטות אבנים לגל, קוטפות פרחי־בר ומעטרות בהם את התלוּלית בצלע ההר – את קבר האחים. וחברים־נוטרים עם רוביהם בידיהם עומדים הכן על הגבעות מסביב, נושאים עיניהם להרים ולגאָיות האורבים ודמעות נגרות לבין רגבי העפר. לא לבכות!

אך כי נהלך עתה ברחובות העיר, אנו המעטים שהיינו במעמד ג’יערה (אכן, מה מעטים! מה הורגלנוּ כבר, אנו כוּלנו, לדם השפוּך וּללוָיות של קדוֹשים, בשׂר מבשׂרנו. עתה לא נחוש עוד אל כל פינה נידחת ואל כל ארון עטוּף שחורים), כי נהלך עתה ברחובות העיר, והבטחון והשלוָה מסביב לנו; כי תתגנב גם אלינו הצהלה הפורצת מכביש בהרי הגליל או מנמל־נוסעים בעיר העברית – ואמרנו: אַל נשכּח! לא יישכח יום־המות בעין־השופט, כל צהלת חיים וכל כיבוּש וּבנין לא ישכיחוּהוּ ולא ירכּכוּ את יגוֹנוֹ. יקנעם, המושבה המבודדת בצלע ההר, היתה שוּתפת ליגון. לא קבר אחים ראשון הוא לה. היא הן ידעה את יואש ויצחק בתחוּמיה, היא היודעת אויב אורב לה תמיד בעורף ועוני וּבדידוּת ועלבּוֹן של נקוּדה מנוּתקת העומדת על נפשה בשארית כוחותיה. היא השוכנת ללא בטחון לחיים ולפרי העמל – לשתילי המטע הרכּים החבוּיים בצלעות ההרים, שתילים שנעקרו וניטעו והושקו דם ויסוּרים. “אַל תפקירו אותנו – קרא איש יקנעם ליד הקבר הפתוח – באנו צעירים וזקנים ונשים וטף, אמרנו להחיות את סלעי ההרים, עזרו לנו!” אֶל “המוסדות” פנה ואֶל אמריקה מעבר לים. “גם אנו הזקנים אומרים: לא לבכּות! – הוסיף – ברית־דמים כרתנוּ! כל שעל אדמה הוּשקה במיטב הדם. חמשה נפלוּ בהרים אלה וּמי יודע כמה יפּלוּ עוד, אך אנו לא נרפה! יום אחר יום נצא לעבודתנו, עד אם נכּה שורש! כי מתוך אמונה עמוּקה של גאולה שלמה במהרה בימינו אנו יוצאים. רק עזרו לנו, לבל נהיה עוד מנוּתקים בלילות וּלבל תשקענה עגלותינו בבוֹץ ללא דרך”… יקנעם שלחה זר פרחים על קבר אפרים ואליעזר. לא מפוּנקים בפרחי נוֹי וזרים קלוּעים הם הנופלים בפינות הארץ ובגבוּלותיה. יחיד וּבוֹדד היה הזר במכונית המשמר, מוּקף רוֹבים טעוּנים לכל העברים. שיירה קטנה וּמוּזרה וּמחרידה, מלוּוה במבטי אֵם זקנה שלא גרעה עין מעל אחד במַדים ועם הרובה ביד. “שמע, אתה, תשׂים עין על עצמך” – קראה אחריו בלשון־אֵם חרדה. אך הוא לא ענה. הוא היה דרוּך לקשב, לקולות ההרים, לגאָיות העוֹינים. בכבדוּת התנהלה השיירה בין הסלעים, נוסעת ועומדת ושוב נוסעת ושוּב נתקלת בגיא, בסלע, בשלוּלית של בּוֹץ. מכונית הנוסעים מפגרת, נעלמת במורד ההר – ויש לחכות לה. צמיג של המכונית נפגם בחודי האבנים – ויש לתקנוֹ. שלשלות הרים, הוֹד של נוף דוּמם, שליו, טובע בירק, שופע פרחים מגוּונים, דשנים, עמוּקי־צבעים ורענני רוּחות. זהוב וכחול ופרגים אדוּמים מתנועעים ברוּחות הרים. מה יפה וּמה מבודד, ומה מוּזרה האימה התוקפת. חרדת האדם אל מוּל פּני הבּדידוּת המוּחלטת והניתוּק המלא מישוּב. חרדת הסכנה הבּרוּרה, האורבת מכל גיא אטום ומראש כל הר סתוּם. והן זו הדרך שאנו עולים בה במכוניות וּבלוית משמר – יעשוה הם, אלה שהעזו להתישב כאן, יום יום, בוקר וערב, בצאתם לעבודתם וּבחזרם ממנה, ביחידוּת, בעגלה או ברגל, שנים־שנים, ארבעה־ארבעה – לא יותר, כי אין יותר, כי מעטים האנשים ומפוזרים מקומות העבודה וּפראית ואיוּמה היא השׂנאה העולה מכל גיא והאורבת מאחורי כל סלע.

הנה המטעים, חלקות מעוּבדות וחרוּשות ומסוּקלות כאיי תרבּות בעזוּבה. הנה הבנין הבודד בראש גבעה – מה מבודד ומיוּתם הוא בנין בטון גבוה ואטום זה, וזרקוֹר לו כעין צופה על פּני הסביבה. השיירה עומדת, מעלה קומץ אנשים שוכני רמת־השנים, הישוב לזכר יואש ויצחק. שוּב נוסעים כברת דרך, ושוּב עומדים. בצד שמאל לשביל – צרורות אבנים לבנות, במעגל, אל מוּל פני הכפר ריחניה הנשקף מרחוק בין שני הרים. רק אתמול הוּנחו האבנים, בידי חברים שהוּזעקו לקול היריות הוּנחוּ. כאן המקום. כאן נמצא האחד, השני היה מוּטל בּשׂדה. הפּרדות המשיכוּ דרכן, באו הביתה בלי האנשים. שוּב אנו נוסעים ושוּב נתקלים בביצה ושוּב מחכּים למכונית מפגרת ושוּב עוקפים ואדי או סלע. והנה ג’יערה, כטירה מרוּחקת בראש הר, באין אות של ישוּב על פּני כל המרחב מסביב.

אותה שעה היתה הלויה יורדת מן ההר. שני הארונות השחורים ושוּרות האנשים הצעירים בבגדי עבודה וּבפנים כואבים התפּתלו במורד ההר האחד, ובמעלה ההר השני, שם הבהירה חלקת אדמה למרחוק – זה הקבר. לא הרחק מבריכת המים המַשקה את הישוּב, לא הרחק מן המשתלה הצעירה, להפריח את השממה. הממטרות לא הסתובבו והאנשים לא דבּרו. דומם הלכו לקראת הקבר הפעוּר, דומם הורידו את הארונות. “אפרים ולוליק”… “אפרים”… “לוליק”… דוֹבבוּ שׂפתים. “חברים, ראוּ – לחש מישהוּ – מה אפשר לומר נוכח שני קברים כאלה?” “אתם, הצנוּעים, השקטים, הטובים, העליזים – לחש אחר – אַתם, הילדים, היקרים…”

אַל נשכח! הארץ רוויה דם, מן היקר והטוב והמוּבחר ביותר. הר חניתה והר ג’יערה וכל פינות הארץ הוּשקו דם וּדמעות. אַך אַל נשכּח גם, כי הארץ רוויה סערת מעפילים וסבל אנשים עומדים בחזית יום אחר יום, חודש אחר חודש, גלוּיים לכדוּר האורב בוקר וערב. אנשי ג’יערה אין להם דרך אחרת מאשר זוֹ בה נרצחו אפרים ואליעזר, יואש ויצחק. אנשי משמר־העמק באו ללויה באותו שביל־המות בו נרצח אברהם גולדשלגר, כי אין להם שביל אחר. הנזכור זאת תמיד ובכל מעשה שאנו עושים, בחול ובחג? הנדע כי אנו, המהלכים לבטח, בכוחם של ההם בג’יערה נהלך? כי דמם השפוּך – דמנו הוא, וכי יללתם החנוּקה – יללת לבּנוּ?

 

בחומת מעוז    🔗

שוב אנו בבית שאן החוגגת, בדרכנו למעוז.

כך אומר ה"מדריך": “מן העיר הולכים מזרחה בכיווּן לגשר שיך־חוּסין אשר על הירדן ואחרי 2 ק”מ רואים בצד שמאל את תל אל־מליחא. בסביבה זוֹ מעיינות רבים ושדות שלחין. האדמה פּוֹריה מאד. מוסיפים והולכים מזרחה ואחרי 5 קילומטר באים למעוז בצד ימין לדרך, במרחק 15 דקות מגשר שיך חוסין".

את המעינות הרבים לא ראינו, אך ראינו ביצות. את פּוֹריוּת האדמה לא ראינוּ, אך ראינוּ קוֹצים. החרמון מרחוק ליוָה אותנו בדרכנו והחום והמחנק – מקרוב. אבק, דרך עקלתון, שטחים נרחבים בלתי מעוּבדים – והנה המגדל, החומה. מחנה איתן, מסוּדר. כוּלו בהיר ורענן, לוּחות־עץ חדשים, צריפים חסונים, משטח ירק ב"רחוב הראשי", חדר אוכל מרוּוח, מחסן מסוּדר, ראדיו. אך כי תקשיב לדברים כאן, כי תצא לראות את הישׂגי המשק, ואמרת עם האומרים: אַל תסתכּל בקנקן. באותו יום ששי ביוּלי, ערב פּרסוּם מסקנות הועדה המלכוּתית, לא נראתה דרך אחרת מאשר להעלות לתוך החומה האחת את כל ארבעת הקיבוּצים התובעים זכוּתם, אך הספק להצלחה היה ברוּר. ולא קרה נס.

יצאנו לבקר במְסִיל – שטח ההתישבוּת שנועד לקבוּצת מסד, אחד השוּתפים בחומת מעוז. בקלוּת קופצים חברים וחברות ועולים במכונית־המשׂא, נוטרים ורופא נתלים משני צדי האוטו בלי מאמץ מיוּחד. אתנו איש הקהק"ל בסביבה עם מפּה ותרשימים, אתנו מוּכתר המקום, בן לעסקן ציוני ותיק, חניך בית־הספר בארץ, אמוּן במחנות העולים ויודע כל שטח מאדמת הסביבה, כל ואדי וכל תל – כאילו כאן נולד. חלקות־חלקות, פּסים־פּסים צורפה ורוכזה אדמת בית־שאן. כי תתמה לראות חרוש וּבלתִי־חרוש בערבּוביה משוּנה, יאמרו לך: הבלתי־חרוּש – אדמת “מפֿרוּז” היא שטרם נגאלה למעשה. בסביבת מסדה, ראיתי חלקות כאלה בנות שבעה מטר לרוחב, מעין סרט צר, מַצהיב, מכוּסה קוצים – בין רגבים שחורים ומטוּפחים. אַל תהיה איפוא בקיאוּת זוֹ של המוּכתר הצעיר קלה בעינינו.

כמפליגים לארץ בלתי נודעת היינו – נוסעים בלא דרך ועומדים לעיין במפה, נוסעים הלאה ועומדים להתיעצות הנהג עם המוּכתר, ושוּב נוסעים: “הזהרו, חברה!” – ואדי ועוד אחד וגם שלישי. הראשון בשם בלעה ייקרא, השני – מנשיה, לכבוד השלישי היה הכרח לרדת מן המכונית. ושוב מרחבים צחיחים ואדמת מלחה. מחנות צפּרים מתנשׂאות עם עבוֹר המכונית, אהלי בדוים פּזוּרים, פּה ושם דקלים בודדים, חילפה יבשה, עדר מבקש לו מרעה. משמאל – הרי גלעד ללא ירק ואפיק היבּוֹק מתגלה ונעלם. מימין – הרי שומרון מרחוק וּמגדל טירת־צבי בלב השממה. ושוּב ואדי – נחל מסיל הוא, אשר אותו עלינו לעבור כדי להגיע למחוז חפצנו, אל החוּרבה באופק. מכאן חזרנו על עקבותינו: אין לעבור.

ושוּב ביצות וחילפה ודקלים מעטים, ולקראתנו – מחנה בדוים על סוּסותיהם. חוזרים הם מתפילה של סיוּם הרמדאן במסגד הקרוב, מעבר לירדן מזרחה. חמשת האחים הם, השיכים של רזאויה, וכל הגברים אשר אתם. בראש המחנה – השיך הבכור. עבּית החג החוּמה שלו מתנפנפת ברוח עם דהרות הסוּסה האצילה. נצב החרב השלוּפה משוּבץ זהב, מתנופף לאור השמש ברוב זריזוּת ומשוּבה. הלוך וחזור תדהר הסוּסה הלבנה לאורך חוֹמת העץ של מעוז הזמנה נוספת היא ליושביה: לבוא אל מחנה השיך לסעוּדת החג.

הדבר היה בראשית טבת תרצ"ח, בעוד האפשרוּיות לפירוּק חומת מעוז ולישוּב הגוּפים המקוּבצים בה – מעורפּלות וּרחוקות.

ולא חלפה שנה, וּביום ב' בכסלו תרצ"ט, התנוססה כתובת חגיגית על שער מעוז: “נפרוץ חומות להקים מעוזי חיים”. קבוצת מסד עלתה לאדמת מסיל דרומה, קבוּצת עקיבא – לאדמת מלחה מערבה, ואף קבוּצת החוגים מרעננה פרצה את החומה, בהניחה יסוד לבנינה הראשון, לבית לילדיה. וזה דבר המגילה שנגנזה באדמת הערבה עם חפירת היסוד לבנין־הראשון:

 

בתלם מעבר לכנרת    🔗

אנו יורדים מטבריה לעת ערב, נוסעים לאורך הכביש על חוף הכנרת. שמם הכביש, אין מכונית ואין אדם. אף זוּג הטיילים היחיד – נוטר עם נשקוֹ הוא וּבת הלוָיה לצדו. אפלה אטוּמה הכנרת, רק נכחנו – אורות צמח העוֹיֶנת וּמשׂמאל, במרחק הסתוּם – אור בודד, חיור, מנצנץ ונעלם: הזרקוֹר של קיבוּץ “בתלם” בנַקִיבּ (עין־גב) הוא, מעֵבר לכנרת מזרחה. בחצר כנרת הישנה, אשר האור הקלוּש של מנורת הנפט באוּרוָה מוסיף לה הדרת השׂיבה הטובה, שם שוכן עוד עיקרה של פּלוּגת “בתלם”. שם מחכה היא לעליה ממש לאדמתה, בעקבות החלוּץ שעלה ב־6 ביוּלי 1937. באותו יום, ערב פּרסוּם מסקנות הועדה המלכוּתית, לא הרבּוּ לבדוק בתנאים, בסכנה. ארבעים איש, נבחרים וברוּרים, נשלחו לשם, מלוּוים להט של כיבוּש וחזון של התישבות על גבוּל הארץ ממזרח. סירות היו לפני העינים, מזח, דייג, שטחי קרקע נרחבים מכוּסים ירקות מוּקדמים, בניני בטחון, עזרת משקים שכנים ועוד מן הדברים הטובים אשר כה קל להעלותם בחזון וכה כבד ומסוּבך להגשימם⁴.

חמשה חדשים עברו. ועתה, בחצר כנרת ה"זקנה", עומדים עלינו חברי “בתלם” צעירים, שוּתפים לרצוננו העז להגיע “לנקוּדה” עוד הערב, והם מציעים לפנינו את “כל האפשרוּיות”: סירה בלי אור וחוף בלי מזח – או מכונית בלי כביש ודרך שוממה מקולקלת מגשם. וכאשר אנו בוחרים ביבשה – אז תעלה המאוֹתתת על “דוכנה” להודיע אל מעבר לכנרת, כי יש לשלוח משמר נוטרים לקראתנו. דרך צמח אנו עוברים, ליד הכפר הערבי סמרה. שממה. סדריות. ואדי. צלעות הרים אפלים עם כפר חריבּ בעורף, עם מבואות לאנשי כנופיות מגבוּל ממשלתו של האֶמיר עבּדאַללה. שלושת הגשרים שהקימו אנשי “בתלם” למעבר בימי בוֹץ, טרם נכנסו לשימוּש. חלקת הירקות בת 40 דוּנם שנוֹעדה להיות מקור הכנסה בטוח, אשר מים לה בשפע מן הכנרת ורצון טוב הוּשקע בה בשפע – הנה, לא עלתה. רוּחות ה"שרקיה" הסוערים, החוזרים כגלגל עם שחר במשך ימים רצוּפים, מעקמים ועוקרים וּמיבּשים ואינם מניחים לשׂר של גידוּל לרדת לכאן. איזור חדש הוא להתישבוּת היהוּדית בארץ, בלתי נוֹדע. טרם נחקר האַקלים, טרם נבחנה כהוֹגן האדמה, טרם הוּבררו שיטות העיבוּד ההולמות ביותר את המקום הזה.

נסיון ותקציב, אלה השנים מסמלים במקום הזה, כבמקומות רבים אחרים, את תקוֹות ההתישבוּת, את הבּיסוּס והקבע. קודם לשנים כאחד – מעט הבטחון הנדרש, והן בנין הבּטון היחיד במקום, מחסן הנשק הוא לעת־עתה. קודמת האדמה מתחת לרגלים – ואף היא עודנה עקשנית, סרבּנית. אדמת “מפֿרוּז”, טרם עברה בה מחרשה היהוּדית, טרם נסתיימה גאוּלתה למעשה. קודמת גם עבודת חוּץ להחיות הנפש – והיא זעוּמה לעת־עתה, טפּין טפּין. עבודת המזח – רק תתחיל בימים הקרובים; מלאכת־הדייג – יש ללמוד וללמוד אותה, עוד ועוד; אף סירת המנוע שנקנתה זה מקרוב, רק עתידה היא להגיע, להיות לסעד ולקשר; גם הדוֹברה להובלת זיפזיף למכירה רק הולכת ונשלמת, טרם החלה בפעוּלתה.

בניני בטחון, קול ילדים – עוד רחוק היום. מוֹעד נכסף הוא יום מקוּוה זה בו תוּכל להתאַחד הפלוּגה כולה, לחיות את חייה המלאים, להכות שורש, לבנות, ללמוד, לנצל את הכוחות האמנוּתיים במקום, למלא את הצורך הרב והרצון להשתרשוּת בלשון העברית, בידיעת הארץ, בהכּרת העם. רצון זה אשר ברטט ידוּבר עליו כאן, יתכן, כי מתוך רבּוי ארצות המוֹצא של החברים הוא נובע, קיבוּץ גלוּיות ממש. בודאי גם נוף עשיר זה, סגוּר ומוּבדל, הפּראוּת והקסם שבו, אימת ההרים ורוֹך הכנרת, הרדוף הפרא והבּרבּוּרים במים, 60 מעלות חום בקיץ וחורב מַתמיד כמעט – כל אלה מקשרים, מעוררים תאבוּת לדעת, להכיר. גם המקומות ההיסטוריים שבתחוּם זה מעסיקים את המחשבה, מהוים מרכז להתענינות: “גמלא”… “יוסף פלויוּס”…

מוֹעד נכסף, בהמיית נפש עליו ידברו, הוא גם אותו יום מקוּוה בו תוּסר חומת העץ, בו תפוֹרק גדר התיִל – זה “הגיטוֹ החדש”, הכּוֹבל וּמדכּא. “מה איוּמה היא ההרגשה של חיים בתמידוּת בחסוּת החומה, באין אפשרוּת לעלות בהרים, לצאת לשׂדות בלי רוֹבה על השכם. מה איום הוא ההכרח של משמרות העומדים עשרים וארבע שעות במעת־לעת על מגדל הצוֹפים; ההכרח להקים מחוּץ לחומה את הצריף לאורחים הערבים, הבּאים מפּעם לפעם לשׂיחת שכנים, הם וסוּסיהם אִתּם”. וכבד עוד יותר ההכרח להיות מרוּחקים כל כך מישוּב, נגדעים מן הצבּור. “היכול היה לעלות בדעתנו כי אנחנו, אנחנו, לא נקח חלק פּעיל בחיי כלל הפּועלים יום־יום, בחיי הישוּב; כי לא נהיה מעורבים למעשה בכל קטנה וּגדוֹלה? והנה, בּדידוּת”… “דבר” הוא הקשר האחד, אבל גם הוא לא תמיד למוֹעד הנכון יגיע. גם אורחים מזדמנים לעתים רחוקות. אך מעל לכל, שוּב: נסיון ותקציב. שני צרכים “מוּפשטים” אלה, הם הקובעים גורל אנשים וישובים.

*

כשאנו יוצאים בבוקר לדרך, עומדים עלינו החברים ללווֹתנו. מזכיר המשק כאן וּמנהל הגן, החצרן וּמנהל השמירה ועוד רבּים אחרים – חיילים טובים בצבא כיבוּש זה. העינים עוברות מזה אל זה: צעירים רכּים אלה אשר אמש ראינוּם מקשיבים למוּסיקה בדקוּת שבּדקוּת, אשר שכינת ספרים נגעה בהם וכנף תרבוּיות – עליהם הוּטל מעשה בראשית בערבת הגבוּל, מתחת לפני הים, בקרקע בתוּלה זו! מחרשת המסמר מקבּלת את פנינו כשאך יצאנו מתחוּמי אדמת “בתלם”. בן הכפר סאמרה מהלך אחר זוּג השוָרים כמדוֹרי דוֹרוֹת, חורש בביצות הקדחת המקיפות אותו מסביב. מעבר לכנרת נראית עתה גבעת טבריה הבהירה, אשר אמש קרצו לנו אורותיה למרחוק; קבוּצת כנרת על בניניה הגדולים־הבּהירים נראית עתה קרובה יותר, מעודדת. החרמון המעורפל הולך וּמתרחק, נבלע בעננים; צמח הערבית עם שתי משפּחות היהוּדים שעוד נשתיירוּ בה – זרה כתמיד, אינה מזמינה לשהוֹת בה.

פּרשת דרכים. אך אנו לא לדגניה פּנינוּ, לא לכנרת, לא לטבריה. שׂמאלה פונים אנו, בכביש הישר אשר הנאַת החידוּש שבּוֹ טרם פּגה. מסדה ועין־הקורא משׂמאל; אפיקים – רעננה, מתפּשטת והולכת, בהירה ומוּצקה מימין, כּמוֹה – כדלהמיה שכנתה משמאל לדרך: חדשים מספּר לא עברת על ידה – והנה שוּב הפתעה, שוּב בנינים שנוספוּ, מטעים שגדלו, ירק רענן. מכּאן והלאה: נהריה כענק תמיד, על בניניה וּגשריה וּברכתה וּשדרת־הירק שלה. גשר הזקנה, אשר הזקינה בינתיים עוד יותר ורק אות אחד בה לחיים – עמדת בּטוֹן חדשה, כמבצר קטן עם זרקוֹר עליו, נראה למרחוק. ושוּב אנו נוסעים ללא דרך. שוּב שוָרים חורשים במסמר. מישוֹרי שממה, חמוּקי הרים חרבים ללא סימן ירק, אהלי בידוּאים פּזוּרים, – זה שבט בּאשאטוה. עמוּדי רוּטנבּרג מלוים ככנפים גדולות ורמות. ושוּב מגדל־עץ – בית־יוסף. כגוֹדל הסכנה האורבת, וכאימת הבדידוּת – כן גובה המגדל. בּבית־יוסף הוא גבוה ביותר, שנים־עשר מטר וחצי אֶל על. סימני קידוח – אות בנין ראשון במקום. גם נמצאו מים, 120 ממע"ק בעומק של 20 מטר. על הקידוּח שומרים נוטרים; על שלדי חמשת הבתים העומדים בבנינם מחוּץ לחומה, שומרים נוטרים; אף בחדר הזכּרון ליוסף אהרונוביץ, שם ספריו ושולחן עבודתו, ניצב בפינה, נשען אֶל לוּחות הצריף, רוֹבה בודד – מעין סמל למקום.

 

כפר־מנחם בקצה הדרום    🔗

בבוקר נתקבלה ידיעה מהססת: אתמול ירד גשם קל – והדרך אל הכפר משוּבשת. כיצד לברר את הדבר ביתר דיוּק? בטלפון? – אין טלפון לכפר מנחם, אין כמעט גם קשר אחר קבוּע ובטוּח. בימים כתיקוּנם יעשׂה אוטו־המשׂא אחת ליום את דרכו למושבה רחובות, יסע להביא מיצרכי אוכל, עתון וכל הדרוש לשלשים איש בגבול הנגב. בעקיפין יסע, בדרך־לא־דרך. אך מה רבים הימים שאינם כתיקונם. רק המאוֹתת בלילה. המשקיף אל פּני הסביבה, מעל מגדל הצוֹפים, יוּכל אז לספּר בשׂפתו הדלה־העשירה על מאורעות שנתרחשו, ישאַל וייענה. אך גם לפניו דלה מאד כברת הארץ הפּתוּחה. רק שלשה הם המגדלים אליהם יוּכל לדבּר וּלהיענות – באר־טוביה מדרום־מערב, גן־יבנה וגדרה מצפון. כי במישוֹר, בקרבת מקום לשטח הקידוּח – הוא תקוַת המקום ועתידוֹ – הקימו ב־28 ביולי 1936 את המגדל וצריפי־העראי ושתי חומות העץ המקיפות אותם. “עליה שניה” היא לנקוּדה, ואף הראשונה לא קדמה לה הרבה. זמן מוּעט לאחר הקונגרס הציוני בלוּצרן (1935), שם חגגוּ את שנת השבעים של מנחם אוּסישקין, בישרוּהוּ מארגוּן פּועלי רחובות – שחיכּו זה שנים לתוֹרם להתישבוּת – כי בשמוֹ יקראו את הישוּב שהם עולים להקימוֹ בדרום. באותם הימים טרם ידעה הארץ מגדלי צוֹפים וּפּרוֹז’קטורים וחומות מגן וגדרות־תיִל. רק צריף עץ בודד הוּקם על ראש גבעה צופה פני המרחב והשממה – וּבו נתרכּזו מיטב המאַויים של אנשים ותיקים, מהם שהקימו דור שני מעוּרה בארץ וּבתקווֹתיה וסבלותיה, מהם גם שהשֹיבה זרקה בשֹערותיהם.

אבל לא ארכו שנותיו של צריף העץ. אחת הידיעות הראשונות שבישֹרו רע ביום 19 באַפּריל 1936 – מכפר מנחם היתה: השדה והצריף הוֹעלוּ באש, הרכוּש נשדד, הבאר נסתמה, הגדר, שהקיפה שטח בן שבעה קילומטר וחצי, נעקרה. העזה גדולה נדרשה כדי לקוּם ולעלות עתה מחדש, בעצם ימי הרעה. רק רצון לוהט שאין מאחריו כל חשבון, יש בכוחו להניע למעשה כזה. והנקוּדה מרוּחקת ומנוּתקת כל־כך! “ששה קילומטר וחצי מגדרה בקו ישר” – אומר קוֹרפּוֹרל הנוטרים, חבר הארגוּן, המלווה אותנו בדרכנו. אך הקו הישר עוד ממנוּ והלאה – זאת הן ידענו יפה. זאת אומרים עתה פּניו וידיו של הנהג, המאמץ כל חוּשיו להשתמט מחתחתים, לצאת בשלום מתוך הואדי, לעקוף גוּשי עפר בדרך לא דרוּכה זוֹ.

“הקו הישר” מוביל רק עד הכפר הערבי מסמיה. עד כאן – ללא “מקומות היסטוריים”. מכאן פונה הכביש שֹמאלה, לעזה. מכּאן פונה גם דרך ימינה, לגן יבנה. עוד הלאה, באופק – באר־טוּביה, וסמוּך יותר – אדמת כפר־נורדוי הבלתי נושבת, של אנשי פתח־תקוה היא, אשר בימי פּרוֹספּריטי בנוּ כאן בדמיונם “תלים” ו"כרכים". משֹמאל נגלית ונעלמת נקוּדה שחורה בלב מישור ערום ורחב. אוהל בּדוים? סוכת שומרים? – כפר־סוֹלד הוא, שאליו עלוּ קומץ בחוּרים משער הנגב, פּלוּגת הקיבוּץ המאוּחד ליד גדרה. רבים המאוַיים המשוּקעים בנקוּדה זעירה־מעפילה זוֹ, רבּות הסכנות האורבות לה – אך רבּות וּגדולות מהן התקווֹת המפיחות בה רוּח חיים.

הכפר מסמיה – כמוהוּ ככל כפרי הסביבה – לא נתבּרך בידידוּת יתרה. עוברים ושבים כאן יודעים לספּר על תעלות למכשול בהן נתקלוּ אבטוֹבּוּסים ביום העליה של ארגוּן־מנחם. ואף על מבטי איבה יום־יום יודעים הם לספּר – בכפר זה וּבכפר השני, טינה, בו עוברת דרכנו ואין דרך אחרת. משפּחת החוּסיינים יד ושם לה בסביבה זוֹ ואף שטחי קרקע לא קטנים לה כאן, הגובלים עם האדמה היהודית. על אֵם הדרך עומד בית ערבי גדול וּמסביב לו מוֹריק פּרדס צעיר. ממנו נוטה שביל ישר אל צריפי כפר־מנחם ויש בו כדי לקצר את הדרך בשלשה קילומטרים. אך טרם נשׂא פרי המשׂא וּמתן עם בעל האדמה, והעובר במקום הזה צפוּי בבטחה לאבנים ביד נדיבה. הכפר אידנבּה, השכן הקרוב ביותר, מסרב לתת מים ועד היום יקנו מי־שתיה במחיר מלא ויובילוּהוּ ממרחק רב בחביות, מבּארוֹ של ערבי אשר נאוֹת לכך על אף אימת החוּסיינים. ואף זה הישֹג גדול הוא: הן לא רחוק היום בו הובילו מים מרחובות; גם לא רחוק היום בו נוּתק הכפר כּליל בשל הגשם ושכן בבדידוּת מוּחלטת במשך ימים אחדים. המים אזלוּ, העגלה אשר יצאה להביא מים על אף הדרך המקוּלקלת, נשבּר יצוּלה והיה צריך להטריח את הטרקטור להוציאה מן הבּוֹץ.

אנו עוברים במישור רחב־ידים המשֹתרע למרחקים. מקצתוֹ חרוּש ורוּבו בּוּר, לא גידוּל עליו ולא ירק. אדמה קלה היא, אך צבעה החוּם־בּהיר מלבּב, מבטיח רבות. לא חם כאן, לא חם יותר מאשר ביהודה ואוּלי להפך – רך האַקלים, כאילו צעיר עודנו. אף מחסור בגשם אָין. בעונת הגשמים הראשונה מדד החובב 54 מ"מ, כמוּת לא מבוטלת כלל בארץ־ישראל. אמנם מדידה פּרימיטיבית ביותר היא, כי מַד־גשם – כהרבה צרכים אחרים – רק חזון לעתיד הוא בכפר מנחם. הנה המחצבה הצעירה בתחוּמי המקום, רק אתמול – בעצם היום – היו היריות מהסביבה מכוּוָנות אליה. הנה שער התיִל, חומת העץ הכפוּלה אשר אָשנבּי העמדות בה מוּגפים עתה, אטוּמים, קובעים ביתר שׂאֵת את דמוּת ה"מבצר", ה"חזית", זוֹ הדמות אשר הוּרגלנוּ כבר אליה בשנים האחרונות. אך כאן משנה רצינוּת לה, כגוֹדל הסכנה. משנה רצינוּת כאן גם על כל פּנים, על אף המזג הטוב והשקט החיצוני שקנוּ להם שביתה מאוּמצת. אין ילד במקום. אין אֵם. רק שלוש חברות מנהלות את משק הבית. המשפּחות נשארו ברחובות עד עת מצוֹא. שם גם יתר חברי הארגוּן – 75 מספר כוּלם. חבר מוליך אותנו להראותנו את “גידוּלי הגן” שזכה להם הכפר – עלים ראשונים של אבטיחים, מאלה שבּוצעוּ כאן בחג העליה למקום ונבטו פרא לאחר הגשם. חבר שני “מתפּאר” בהישׂגי “המשק” – שלש פּרות שהביא אתו אחד מחברי הארגוּן והן עומדות וּמחכּוֹת לרפת. שובך ארעי, שפנים אחדים אשר אף הם במקרה נתגלגלו לכאן, זוּג בהמות־הובלה שהן מעמוּדי התווך במקום – ותוּ לא. בכוֹבד ראש וּמתוך ריכוּז מיוחד עוברים אנו את סף “קודש הקדשים”, הוא מחסן הנשק – תחנת המשטרה הרשמית במקום. כך נוהגים היו במשקים צעירים “לפנים” להיכנס רק לחדר הילדים, לבית התינוקות. כהסר את הפּרוֹכת יסיר עתה חבר את המסך האפוּר מעל פני הרוֹבים העומדים בשורה – מצוּחצחים. נכוֹנים. הנה הראקטות לשעת צרה, אַשפּוֹת הכדוּרים, מעילי הנוטרים, כל כלי התחמוֹשת הנדרשים כחוק וכדין. ותוך כל אלה – מפּת ארץ־ישראל החדשה שהוציאה הקרן־הקיימת זה עתה וּבה מוֹריק בדרום עוד כתם זעיר, עוד נקוּדה צעירה – “ארגוּן־מנחם”.

ממחסן הנשק אנו פונים, כמקוּבל, לעֵבר המגדל – הוא לב הנקוּדה. עינה וראשה. מכאן אנו רואים נכחנו את השלוּחות הדרומיות של הרי יהודה, עליהן עובר קו החלוּקה של “מדינת הועדה המלכוּתית”, ועוד 120 דוּנם מאדמת כפר־מנחם “מעיזים” ונשלחים לעבר הקו הזה. כאן, בראש המגדל. מתרכּז הרטט התמציתי ביותר של הוָי המקום. על גבּי טפסים של מברקי־איתוּת רשוּמים בעפּרון, בחטיפה, משפּטים קצרים, מלים ספוּרות – משפּט־משפּט ותאריכוֹ ותכנוֹ המשכנע:

אך גדולה, אַף מוּצדקת, הדאָגה במקום – לבטחון בהוֹוה ולעבודה, לקיום, בעתיד. שטח האדמה שברשוּת הנקוּדה למעלה מ־2200 דוּנם, וּלהגדילוֹ לא ייקל בזמן הקרוב. השטח הראוי לעיבוּד – רק 1800 דוּנם. לבנות כפר גדול על יסוד משק אָכּסטנסיבי לא יתכן בשטח מצוּמצם זה. להשאיר כאן נקוּדה קטנה ומעוּטת אוכלוסין, אף זה מן הנמנע. ואשר למשק אינטנסיבי – הרי אומרות תוצאות הקידוּח לנסיון עד עתה: 22 ממ"ע בעומק של 20 מטר. אף מעומק זה אין עוד, אגב, הכלים הדרוּשים להעלות את המים. וּרציני וקשה הוא הויכוּח: הלהעמיד משאבה קטנה, ארעית, או לבנות מכון־מים גדול כראוי לכפר הגבוּל בדרום. מבּין 30 החברים במקום, עסוּקים 13 בקביעוּת בשמירה, לבד תפקידי לוָאי הכּרוּכים בה וּלבד הובלת מים יום־יום. רק למעטים ניתן להיפנות לעבודת המשק, אף כי בו ורק בו מיטב החזון והתקוָה.

“עתיד”… “מים”… “דרך”… “חובות” – אלה ה"סעיפים" שהועלו על שולחן הדיוּן עם איש המרכז החקלאי ואיש מחלקת ההתישבות של הסוכנוּת ביום זה, יום קביעת תקציבה ודרכּה של הנקוּדה לשנה הקרובה. ואין הסעיף האחרון מן הקלים ביותר. רבּים החובות. אך גדול הוא גם החוב האחד לכפר אשר לסילוּקו הוא מחכּה זה כמה ־ 1300 לירות, זה סכוּם הנזק לפי הערכת השלטונות אשר נגרם לכפר־מנחם בשׂריפה וּבשוד בראשית המאורעות. אך הפּיצוּיים מתי יבואוּ?

ועל עוד “חוב” קטן אשר טרם הוחל בסילוּקו קובלים אנשי המקום: על דלוּת ספריתם ועל מרצים מעטים כל־כך שזכו להם מאָז קיוּמם. כי מעט הוא מספר המבקרים, כי קשה להגיע אליו. אחד אופטימיסט מעיר: אין דבר, הייתי נוכח בעליה לתל־עמל, מדבּר שממה היה המקום, מחוּץ לתחוּם ־ וכיום בלב הישוב הוא, פּורץ ועולה. אך בנסענו חזרה, לאחר שגשם קל במשך שלש דקות קלקל את הדרך במידה כזאת שיש צורך לרדת ולדחוף את המכונית ־ הרי שותק אף הוא ואינו אומר עוד דבר.

ואף על פי כן – קום יקוּם הכפר, זוֹ ההרגשה הבּטוּחה המלוה אותנו בצאתנו. אנשים אלה יקימוּהוּ.

 

אל כפר סולד    🔗

לא לעתים קרובות אנו מזדמנים לדרום. על כן לא נחזור איש לביתו, עם אם סרנו – ולוּ רק לשעה קלה – לתחוּמי הכפר על שם הנריטה סולד, הישוב החדש השני באזור זה, הנתוּן אף הוא לחבלי בנין ראשונים.

במושבת הבּיל"וּיים גדרה, לא מצאנו במקומו הקבוע את הקבוּץ הידוע לנו מכבר. נעלמו אוהלים וצריפים, נעלמו חברות וחברים מ"הבּוֹנים" בגרמניה – אינם. יצאנו, איפוא, לבקש אחריהם: המשכנו דרכנו דרומה, בשביל צדדי, בין שקדיות פורחות וכרמים חרושים ושדות משובצים כלניות אדמוניות. עברנו כשני קילומטר, והנה – גבעה מיוּשבת: אוהלים וצריפים וחברות וחברים וילדות וילדים… בלי עין־הרע. גם בנין ממש כאן, בהיר ורם, מאלה שייאָמר עליהם: בניני הסוכנוּת היהוּדית לשיכוּן פועלי המושבות.

שמא תדעו ישוּב זה מהו?

נאמר גן־יבנה? – צעיר הוא מדי, נאמר כפר־סולד – הרי ותיק הוא מדי. שמא נעיין במפּה החדשה של הקרן הקיימת לישראל? – גם היא אינה יודעת, מגדרה ועד כפר בּצרוֹן “אלמת” היא, כתם ירוק ותו לא. לא היה לנו, איפוא, אלא להטריח עצמנו ולסוּר לשם. ובכן, הפתעה: הקבוּץ מגדרה, “שער הנגב”, המתישב בכפר־סולד. בין מאורעות ואסונות ומצב פוליטי מתוּח ותקופות של חוסר־עבודה – זז נגבה, שלח יונקות והכה שורש. “זרענו 850 דונם – אומרים החברים – ו־190 הכשרנו לתבואות קיץ, עשרים ראש ברפת ושבעה אנשים עובדים בנגריה. עוד לנו גם מסגריה קטנה והקימונוּ מכורת ויש בדעתנו להתחיל בגידוּל צאן. 157 מספר החברים – מגרמניה ברוּבם, אך גם מהוּנגריה, מהולנד וליטא ודנציג”.

ועד לימי הזוהר של העתיד המקוּוה ־ עובדים במושבה: 12 איש קבוּעים, ולא יותר. כל השאר מפוזרים על פני כל הארץ לבקש עבודה ומקורות לקיוּם. עובדים בסדוֹם ובנמל תל־אביב, בקידוּח הממשלתי בנגב ובעבודות עונתיות במושבה. מספר חברים נמצאים בהכשרה בענפי המשק השונים, לקראת ההתישבוּת העתידה. חבר אחד מכשיר עצמו בגידוּל צאן אחד בפלחה, במכורת, בגן ירק, בלוּל. רבּה התכוּנה הנפשית לקראת המשק המגוּוָן בעתיד. אך לעת־עתה – מלחמת קיוּם קשה של פועלי מושבה באזור שאינו מבורך בשפע של עבודה.

ובתוך כל אלה – מאירה ומעודדת הגבעה הקטנה במרחק שלשה קילומטר מכאן, זו גבעת ההתישבות. מגדל לא גבוה, אפוּר. צריף אחד מבוּצר, ה"צריף המשוריין" בלשון המקום, צריף־ארגז – גלגוּלו של “ליפט” מגרמניה, למטבח. זה לעת־עתה מראה הישוּב החדש. אך כי יושיט חבר את ידו ועג עוּגה בתנופה רחבה והראה באצבע על כברת ארץ מסביב לגבעה ואמר קצרות: זה השטח! וראית את האור בפניו והאמונה בעיניו – והאמנת.

ואלה תולדות כפר־סולד: בחורף תרצ"ד עלתה לגדרה קבוּצה בת שמונה חברים מגרמניה, מבּוֹגרי תנועת “הבּוֹנים” שם. היא שהניחה את היסוד לקיבוּץ שער־הנגב. רוּבם של החברים עבדו בפרדסי המושבה ומילאו תפקיד רב־ערך בכיבוּש העבודה העברית כאן, לאחר נסיונות קודמים שלא עלו יפה. לאחר הקונגרס הציוני הי"ט בלוּצרן (קיץ 1935), בו הוחלט לייסד ישוּב על שם ה. סולד במלאות לה 75 שנה, מסרה הקהק"ל לקיבוץ שער־הנגב 585 דוּנם מאַדמתה במוחיזין, במרחק ששה קילומטר דרומית־מזרחית לגדרה. כעבור זמן נרכשה עוד אדמה בסביבה זו והשטח הנתוּן לרשוּת הקבוּץ עלה עד קרוב לאלף דונם, מכסה בלתי מספּיקה ומה גם שחלק מהאדמה נמצא נגוּע בעודף של כלור.

בי"ח אלול תרצ"ז (15 באבגוסט 1937) עלתה פלוגה מקבוץ שער הנגב אל שטח האדמה שנועדה להתישבוּתו, נטתה אוהל והקימה מגדל לכפר־סולד בדרום. צעד ראשון היה זה, וארוכה הדרך עד לישוב הבנוּי והמבוּסס.

 

עם העולים לגבול הצפון: י"ח אדר תרצ"ח – 21 במרץ 1938    🔗

בּשֹוֹרת העליה לגליל נפוֹצה בכל פינות הארץ שבוּעות רבים לפני י"ח באדר. מפה לאוזן נמסרה הידיעה והסעירה והרנינה. נודע גם, כי לא גוּף אחד להתישבוּת של קבע עולה הפּעם – אלא פלוּגה מקוּבצת להכשרת הקרקע והתנאים לישוּב. ורבּו הקופצים מבּין כל גוּפי ההתישבות לצוּרותיהם ולזרמיהם. תוֹר וּותק והכשרה ועוד מ"הנקוּדות" המקנות זכוּיות גוּיסו הפּעם במלוֹא המרץ וסערת הנפש המבקשת העפלה. ואמנם, נתחלקו תשעים המקומות במחנה חניתה במאזני הצדק ולפי כל תגי משקל הכוחות: הקיבוּץ המאוּחד והקיבוּץ הארצי, המושבים והארגוּנים וחבר הקבוּצות, הנוער הציוני לפלגותיו והפועל המזרחי והבונים – איש לא קוּפח. גם בכל מחנה פנימה גברה ההסתערות ו"גוּיסו" נימוּקים והוכחות – כי רבּו המתנדבים, בחוּרים ובחוּרות שפרצו לעלות לגבוּל הצפון המתחדש. התנאים הקשים שהוּצגוּ לעולים, הסכנה הצפוּיה, ההתחייבוּת האישית לשנה לפחות, הוַדאוּת כי עליה זוֹ אינה מַקנה זכוּת של התישבוּת במקום, המבחן החמור מבחוּץ – כל אלה לא הפחידו ולא הרתיעו. בנשימה עצורה ובעינים לוהטות הקשיבו אנשים צעירים בכל פּינות הארץ לסעיפי החוקה שבחוזר הקפדן מאת המוסדות המרכזיים, וענו: “אֵל יבנה הגליל…” וּככל שקרב היום, כן רבתה המתיחוּת. תאריכי העליה שנקבעו ונדחו פעמים אחדות, עוד הגבּירו שלהבת והוסיפו חזון. ממחנות קיבוּצים וּמושבים עברה הבּשוֹרה למושבות, לערים. גם בחיפה הקרובה למקום העליה נרקמו בסתר חוּטי התלהבות וקידוּש השם. פועלים וּמתלמדים, בעלי מקצוע לענפיהם, סבּלי נמל, בעלי חמוֹרים וּגמלים וּמכוניות, התיצבוּ לעזרה: הננוּ, שלחוּנוּ! עד ליהודי הזקן בן יסוד־המעלה הגיעה הידיעה, אף שלח למושבה העתיקה והעלוּבה בגליל להביא ספר תורה לישוּב הצעיר…

וּככל שקרבה הדרך, יום לפני העליה, לעבר חיפה ושטח הקיבוּצים בישוּבי המפרץ, וּמחנה משמר־זבוּלוּן בקצהוּ – כן רבּוּ וכן גברו האותות המבשֹרים. מכונית משֹא עמוּסה אֶל על קרשים וקורות מתגלגלת בעוז לאורך כביש הקריה הלבן, עוד אחת במרחק רב ממנה וּבה ארגזים וחביות. בחוּרה במכנסי עבודה חדשים, במטפּחת צבעונית רעננה, צועדת בבטחון כלקראת מטרה ברורה, כוּלה אומרת: אני מגוּיֶסת. שני בחוּרים חלוּצים במעילי עור ותרמילים הולכים כמהססים, כאורחים בלתי קרוּאים מנסים את מזלם להיספח.

ובחולות משמר זבוּלוּן גדולה התכוּנה. נוטרים במַדיהם, מכוניות משֹא טוענות, קולות פּיקוּד והלמות פטישים וחדר אוכל מתרוקן וּמתמלא חליפות. ארוּחה אחר ארוּחה ותוֹר אחר תוֹר. הנה הנוטרים מהגליל והעמקים, שבעים במספּר, בחוּרים וברוּרים כנזעקים לדבר מצוָה. המבּט בהיר והיד איתנה בהחזיקה ברוֹבה – ותיקים הם, התקפות ועליות מאחריהם. והנה הנוטרים הטירונים, ארבעים מבּין תשעים העולים לחניתה – אך זה קיבלו את המַדים והרובה. היד עוד מהססת, והכּוֹבע מתנודד וּמתעקש להתיצב בקצה הראש באלכסון. על מכנסי החאקי שלא לפי המידה עוד מתנוססת פּסת נייר ורוּדה של בית־החרושת, והמעיל הצבאי מרשרש וּמתלבּט בחידוּשו.

העולים שקוּעים בעבודה ובמילוּי הפּקוּדות. קבוּצות־קבוּצות מתפּקדים הם, קבוּצות־קבוּצות מפרקים אוהלים, אורזים שֹקים, נושאים מטות וּמזרונים וּמזוָדות ותרמילים. שעת פּירוּק המחנה היא, זה המחנה בן שבוּע שליקט את התשעים וליכד אותם לפלוּגות עבודה ושמירה. נפלו מחיצות והוּסרו סייגים – לא השומר הצעיר בקצה השוּרה משׂמאל ולא הפּועל המזרחי מימין, אף לא הנוער הציוני במחנה זה במרכז. ערבּוּב “תחוּמים” וּבלבּוּל “עמדות” ושפע הלצות טובות בענין זה, וגם מחשבה אחת פּשוּטה ובהירה: ראה, כוּלם שוים לפנינו לחלוּציות, לחן נעוּרים וּרצינוּת המעשה. הנה נוטר צעיר, אחד משני המאוּשרים מקיבוּץ הנוער העובד בנען, זקוּף־קומה ודק־פּנים, עוד “חלב אמא” בעינים וּבכל תנוּעות הגוּף והוּא ממַשש בסקרנוּת בכפתורי הנוטרים שלו ואורז ברצינוּת את שׂמיכת צמר הגפן האדוּמה מ"הבית". הוא פותח וסוגר את מזוָדתו ומציץ אגב כך בספרים השנים המוּצנעים בזוית – התנ"ך וסידוּר התפילה, מתנת הורים לבר־מצוה. לא הרחק ממנו עומדות שלש נערות ליד אוהל מפורק. הן סיימו את מלאכתן – החפצים ארוּזים והמיטה מקוּפלת ואפשר להיכנס בשיחה על עבר ועתיד. האחת מגבעת־השומר, הוה אומר – השומר הצעיר, השניה מהנוער הציוני בהרצליה והשלישית מניר חיים, גורדוניה. אך הן הספיקו כבר ל"התחיות" ול"התמצא" – שבוּע ימים לתרגילים משוּתפים ולתכניות משוּתפות קרבו את הלבבות. “אנחנו לא נעבוד בשירוּת בלבד – מסבּירה אחת – גם בשמירה וּבכיבוּש”. והשניה מסַכּמת: “העיקר הוא לא בכוח הפיסי, אלא בנכוֹנוּת הפּסיכית – וזו ישנה במידה מספּיקה”. זוּג צעיר מארגוּן “הגליל” טרוּד מאד בסידּורים אחרונים. בת כפר־יחזקאל היא, ממשפּחת ראשונים ביבנאל. הגליל מולדתה והחקלאות תשוּקתה. “יש כאן די ‘צבּרים’” – אומרת היא וּמרגיעה בכל הקיצוּר: “לא נבייש!” גם אחד שהוא “עוד יותר גרוּע מצבּרה” כאן – יליד מצרים, מטוּבי החלוּצים. ועוד “עמים וארצות” ותנוּעות וזרמים לרוב מיוּצגים כאן, כּכל שיכולים לתת עשרות ישוּבים עברים בארץ־ישראל.

ולבסוף, עוד אחד שהוא בבחינת “ארנבת”. בחוּר־משורר, לא רב מטענוֹ בזכוּת ותק ותוֹר ו"נקוּדות" – אך גדולה ומאירה השלהבת, וקם ובא ואִתו משֹא האופטימיזם: אלה המפקדים מבני ישראל, חברים הם סוף־סוף, לא יקשיחו הלב. בימים הראשונים למחנה, טרם הכירו האנשים את חבריהם, השתתף גם הוא בתרגילים – נפל ארצה ב"שלשה טקטים" וקם בזריזּות לפי כל החוּקים, עד שנגלה קלונו בּרבים ופרש ב"בוֹשת פנים". עתה הנה חזר והוא נותן יד להעמיס מזרון, להעביר שֹק, לארוז כר לבן ורך שידי אמא מרטו נוצותיו בעיירת־גולה רחוקה. ואכן, ניצח האופּטימיזם של הבחוּר־המשורר: הוא היה בין העולים, וכמוהוּ עוד “ארנבות” מפּינות הארץ, משוררים בכוח או אנשי מעשה בפועל.

הפּקוּדה אמרה: המחנה יהיה מפוֹרק עד שש ורבע! ויהי המחנה מפוֹרק עד שש ורבע. עתה נחוּ אלה ליד אלה, קופות מזרונים וסלים לסיקול וּמַכּוּשים וטוּריות וּמריצות ופנסים וּשֹמיכות ואהלים וארגזים גדולים הנושֹאים שם חניתה – סבון חניתה, ואורז חניתה, וצנימי חניתה וארגזים קטנים עטוּרים זהירוּת וסוד. ותוך כל אלה – ילדים חננים מבני משמר־זבוּלוּן עם פּטישי עץ בידיהם, “עוזרים” במלאכה.

ירד ערב. שמים האדימו והאפירו. חולות הקריה הלבּינו, השֹתרעו למרחקים. אורות חיפה נדלקו בזה אחר זה – הר של אורות מנצנצים ורומזים. ומקרוב הלמות פּטישים ולבבות, קרקוּר צפרדעים ב"אגמים" של מי הגשמים. פּרוֹז’קטוֹר מעל המגדל שולח אורו למרחוק אל הדרך מעֵבר חיפה – אֶל מכוניות משֹא ואנשים הזורמים ובאים. ומצריף האוכל שהפך בזריזוּת אנשי המקום לאוּלם־מסיבה עם שוּלחנות ערוּכים – קול השיר החדש: “הגליל שלנו, הגליל…”

על השולחנות היו צרורות פּרחים, צלחות בטנים ותפּוחי־זהב וגביעי־שמנת של “תנובה” ליין. ועל הספסלים מסביב ובתווך, ועל המרפּסת מבחוּץ – אורחים ואורחות מהקיבוּצים השכנים ומישוּבים רחוקים יותר. אך ביניהם ועל כוּלם – מדי חאקי וכובעי נוטרים השרים בכל פּה: “הגליל שלנו”, לאור מכונות פילם שהקדימו ובאו מבעוד יום. הנאוּמים לא היו ארוּכים ביותר. אחד מאַנשי משמר זבוּלוּן בירך את העולים על שזכו לעלות ואת המארחים על שזכוּ לארח. הבטיח חברוּת ושכנוּת טובה בעתיד “עת יגיע תור קבּוצנו לעשות את המעשה שאַתם עושים מחר”. אחד העולים אמר דברים פּשוּטים ביותר: “בשוֹרת איוֹב מן הגולה… אוסטריה… פּוֹלין… אנחנו עולים – וכי יש לנו דרך אחרת?… שוּם כוח לא יזיזנו – וכי יש לנו ברירה אחרת?…” מועצת פּועלי חיפה בירכה בשם פּועלים המחכּים לקו אור מחניתה וּבשם מחוּסרי עבודה המתנחמים בבשֹוֹרת העליה. בא־כוח השומר הצעיר נתן רשוּת הדיבור לבא־כוּח הקיבוּץ המאוּחד, ואחר־כך, להפך. משורר צעיר קרא מאוצרו, ושריקת מפקדים אכזרית קראה אל השוּרה.

עת למנוחה למחנה היוצא עם שחר. צריף המסיבה הפך עתה קסרקטין של חזית – שנים־שנים על מזרונים שנפרשֹוּ. הוֹרה מתפּרצת באחת הפּינות, שירה עולה באפלת החדר, ובחצר מסתובבים אורחים המבקשים “פּרוֹטקציה” ו"אחיזה" לעליה של מחר. גם האופטימיסט במסתובבים. הוא הספּיק להתקדם הרבה במשך שעות הערב: יש לו חצי הבטחה וחצי תקוה, והרי הוא כבר שקוּע בדאגה למען חברו והחבר של חברו. “לראות בעינים היסטוריות, חבריה – משנן הוא לעצמו ולאחרים ומציץ לעבר המשֹתרעים על הרצפּה – אלה צבאות ישראל, נאוּם אדוני. שמא היה לבר־כּוֹכבא צבא טוב מזה?”

בחצות הלילה עוד המתה החצר. אנשי המקום סיימו בכי טוב את השיכּון וההלנה וההכנות לארוחת הבוקר של מחר. ב"אגמי ונציה", בין צריפי משמר זבולון, עלתה מקהלת הצפרדעים הנהדרת ברבבות קולות מתלכּדים וּמרגיעים. וּבלבבות – תפלה ליום המחר.

*

בפתח הצריף נראו פּני החבר והפּנס המאיר בידו. “השעה ארבע” – אמר, והמשיך דרכו על הקורות והסולמות שהוּנחו בין צריף לצריף כגשר ארעי על פּני מים רבים. ירח פּגוּם שלח אור קלוּש, השתקף בשלוּליות. אורות הכרמל הבהבוּ מרחוק. ומקרוב בקעו בדממת הלילה קולות ראשונים של המחנה המתעורר. מכוניות טרטרו כעושות תמרונים, קולות קראו, כבוּשים וּמרוּכזים, וּמַשרוֹקית סיפרה על התכוּנה האחרונה לקראת יום העליה. באַפלוּלית הבוקר נחפּזוּ אנשים כצללים לעבר צריף האוכל במרכז המחנה. באוּלם המואר חשמל סיים תור שלישי את ארוּחתו, ובחצר עמדו שוּרות נוטרים, נכונים ומסוּדרים. גם העולים והנספּחים התפּקדו וחוּלקו לסוּגיהם ולמכוניותיהם. בשוּרה ארוּכה עמדו מכוניות המשֹא טעוּנות וממוּלאות עד אפס מקום – כל מכונית במספּר וּבסימן ובסדר הנכון כפי שהּותוָה מראש. מרגע לרגע דלל המחנה, עוד קבוּצה ועוד פלוּגה נבלעה בשקט בתוך המכוניות המיוּעדות. ריקה ודוממת ונקיה היתה החצר, אין קול ואין תנוּעה. רק שנים מאנשי המקום מהלכים להנאתם הלוך ושוב כמחוּתנים לאחר ליל החתוּנה: הכל “דפק” עד הסוף. אחרון נשאר המפקד. התרמיל בצד, המקטורת בפה, שרשרת הכלב ביד והעינים סוקרות מסביב שמא נשכח עוד משהוּ.

*

אך לא מפקד אחד נדרש ליום חניתה. מעשה נועז וכבד אחריוּת ורב־תפקידים כעליה לגבול הצפון מחייב חלוּקת עבודה מדוּקדקת. מחייב גם מבחר מדוּקדק של אנשים. יש בחוּר בדלהמיה (גשר בעבר ואשדות־יעקב בעתיד) בעל יזמה וכשרון הגשמה ונסיון של עליות קודמות – הוא יהיה ראש “הטראנספּורט” ביום זה. ברשוּתו למעלה ממאה איש וארבעים חמוֹרים חסר אחד שהועמסו בחצות לילה על גבּי המכוניות, לאחר ש"עשו עסקים" ו"התעקשו כחמוֹרים". יש בתל־עמל בחוּר צעיר וצנוּם, יוזם חומות המגן בישראל מאז הצעדים הראשונים בעמק בית־שאן. עוד כיום, לאחר שהוּקמו כבר חומות רבות אף נפרצו בכוח משק מכּה שרשים, מפליגים חבריו בזכרונות על ימים ראשונים לתכנית של חומה ראשונה: כיצד הרה והגה אף ספג לגלוּג וספקנוּת. אך עקשנוּת לדבר טוב סופה לנצח – ויהי למוּמחה לחומות ומחנה. בתקוּפת העליות בשנה שעברה היה “תפוּס” כחקלאי בשעת העונה. גם לעלית חניתה גוּייס בהקדם, ויש סברה כי בפנקסו רשוּם עוד תאריך אחד, בקרוב בימינו. ייזכרו וייפּקדו גם מפקדים ומרכּזים ואחראים אחֶרים, ככל שנדרש וּככל שמצוּי כבר כיום בתוכנו – להתקנת הדרך ולהנחת צנורות המים, למתיחת הגדר ולחפירת העמדות, לנטית האוהלים ולהקמת הצריף, ועד לסידורי הזנה וסניטריה ועזרה ראשונה ועוד צרכים אנוֹשיים נכבּדים ופחוּתים.

לקול שריקה קצרה החלו מכוניות מטרטרות, מתנועעות. השעה חמש ורבע והשיירה זזה בסדר ובהתרגשות עצוּרה. ראשון־ראשון ואחרון־אחרון יצאה השיירה, מצוּיֶדת ו"משוּריֶנת" לא בלבד במשמרות של נוטרים ולא־נוטרים מפנים ומאחור, אלא גם ב"צבא" צלמים לסוּגיהם ולבליל לשונותיהם. אכן, מראה נהדר לפילם היא שיירה מוּזרה זוֹ בכביש המוביל לראס־אַ־נקוּרה, לעבר בירוּת: שמים אדוּמים במזרח, אושת גלי ים, סירת־מפרשֹ בודדת מלבּינה בדמדוּמים, עכו השקוּעה עדיין בשינה, נוֹף הדקלים המפורסם לנוי מזרחי, שערי האקוואדוקט העתיק העולים כפיתוּחי אמן מן המישור, שני צריפי הפּח הבודדים משֹמאל לדרך, משק עין־שרה, נהריה המתפּשטת על שֹפת הים ומתגלה מבין אפלוּלית של בוקר, פּנים משתוממים בכפר זיבּ הגדול, מכונית ערבית השולחת מבטים עוֹינים, ולבסוף ־ בּאסה, הכפר המפורסם מאז ימי הכנופיות בארץ. הוא יהיה השכן הקרוב, כך גזרו החיים וההיסטוריה.

שלשה קילומטרים נותרו עוד עד הגבול, היא ראס־אַ־נקוּרה, מסע רגעים לא רבים. אך השיירה פונה ימינה, עולה בדרך הצבאית המבתרת את הרי הגליל לרוחב הארץ, מקשרת את תחנות המשטרה של הספר ואת כביש חיפה–בירוּת עם הכביש המוביל מחיפה לראש־פּינה, לכפר־גלעדי ולדמשק. עוד מסע חמש־שש דקות – והשיירה חונה, גם תמהה היא לעשרות מכוניות זריזות שהקדימו ובאו מכבר. חיפה מוצאן, ובהן המחלקה המדינית של הסוכנוּת והועד הלאוּמי לכנסת־ישראל, הקרן־הקיימת וקרן־היסוד ומחלקת ההתישבוּת ועוד ועוד, שיש לפרשם ושאין לפרשם בשמותיהם ומחלקותיהם ותפקידיהם. מותיקי ההתישבוּת העובדת כאן, אף הספרוּת העברית מיוּצגת כהלכה – הפּרוֹזה המוּבהקת והשירה הצעירה. ועוד כּהנה וכהנה.

הפתיעה והסבה את תשֹוּמת לב הכל – אותה מכונית קטנה בה ישבו יהוּדים בעלי זקן והדרת פנים ואחד מהם מחזיק בחבּה וברחמים רבּים בספר־התורה החלוּץ – מתנת יסוד־המעלה.

מחוֹגי השעון הראו שבע ורבע. בנסיעה מהירה במכונית מגיעים לכאן מחיפה במשך שעה, ואף בפחות מזה. אבל בשיירה ארוּכה ועמוּסה, עם חלוּץ ומאסף ותחנות לליכוּד המחנה, גם לצפיה קדימה ואחורה – הופכת שעה לשעתיים, ואף זה כפי שהוּתוָה מראש. לקול פּקוּדה יורדים מסתדרים בשוּרה, מקשיבים להוראות על חלוּקת התפקידים והמקומות לעבודה. עוד רגע, כהרף עין, וכל קהל העולים כוּלו הופך מחנה־עבודה מאוּרגן וקצוּב, יפה תנוּעות והבעת פּנים, שקוּע במעשה ובהלך־רוח של עבודה שבקדוּשה – שוּב תמונה נפלאה בשביל הפילם הטוב. קבוּצת בחוּרים עם מכּושים וסלים על הכתפים, עוד אחרים מעמיסים בשנים וביחידות קורות ויתדות וסלים וארגזים, קבוּצת נוטרים עם הרוֹבה ביד האחת ויתד הברזל לגדר ביד השניה – מראה בּל יִשכח. גם החמורים כבר “מתפּקדים”. הם עומסים חבילות תיל לגידוּר, טאנקים קטנים שמי שתיה משכשכים בהם וניתזים ברעננוּת, מזרונים צבעוניים, מטות ברזל חדשות.

אנו על פני כביש צר מחולק ו"מאורגן" על ידי סדרנים המפקחים על החנייה. מימיננו דרומה – מישור מוּקף גבעות ירוקות, וּמשׂמאלנו צפונה – הר תלוּל מכוּסה סלעים וסבכים ושׂיחי קוצים עבוּתים ודוקרנים. המישור מימין – לא שלנו הוא, גם מורד ההר משׂמאל לא שלנו. מרחק שלוש מאות מטר מכאן – אומרים – ראשיתה של אדמת חניתה, וּמרחק שמונה מאות מטר בקו ישר, המקום שנועד למחנה. אך קו ישר היכן תמצא? – לא דרך ולא שביל ולא אות קל כי עלה כאן מישהו לפנינוּ. “לא דרכה רגל איש” – יש וזו אינה מליצה או גוּזמה. סלע זקוּף – פּעמים אתה עולה עליו, פעמים אתה מחוּייב להקיף וּלבקש מוצא אחר. סבך קוֹצים – פעמים אתה בוקע דרך בו, פעמים אתה נדקר וקורע גרבּיים ועור. חרוב ענף, עתיק, מתחתיו אבן גדולה, בהירה. אתה יושב, שוקע בקולות ובמראות. רוח הרים רעננה, אִושת יער, ריח אדמה ודשא, מרחוק הים הכּחול ומורד הכרמל, מקרוב הדי קולות, זירוּז חמור, נערה מופיעה ונעלמת בין הסבכים, עומסת סל או תרמיל. כנמלים, בשתי שוּרות מפותלות הלוך וחזור בין סלעים ושֹיחים, עולים ויורדים אנשים עמוּסים, עלה ופרוק וירוד ועמוס, ושוב עלה וחוזר חלילה. עליה ראשונה – מהלך שלושים דקה וארבעים דקה ויותר. ובעליה שניה וּשלישית – קפיצת הדרך. הצועדים הרבים למטרה האחת כובשים שביל תוך שעה קצרה: בשבע בבוקר מטפּסים במעלה ההר ונאחזים בידים בסלע, ובשמונה ובתשע ובעשר – עולים בשביל דרוך. צר ומפוּתל הוא ונבוך ומסוּבך, אבל: שביל!

*

לעומסים במשֹא אין עתה שהוּת להתיחד עם יפי נוף ואויר פסגות. רק בדרך אגב, תוך הליכה ומנוּחת רגע לנשימה עמוּקה, פורצת ההתפּעלוּת, גוחנים אל פּרח ואל שֹיח. אך אנו, המסתכּלים מעל סלע מרוחק, נכבּשים לחוָית טבע אמיתית ונדירה. אחת ותיקה, יודעת עבודה וצמח, שבה וגוחנת מדי פעם בהתפּעלות עמוּקה: הנה הסירה והנה האלה, האָטד והאלון, החלבלב והתלתן והמרווה והמרגלית ולשון־הפּר והפּשתן והשום ודם־המכּבּים והרקפת והאורכידיאה ועוד ועוד – שלל פרחים ושׂיחים למשפּחותיהם ולזניהם. צמחית הרים עשירה ורעננה הפּורצת ועולה מכּל החרכּים, בין סלעים וטרשים וצל עצים. “אחת ברוּר – אומר הסופר בהתרגשוּת עצוּרה – זה אַלפּיים וחמש מאות שנה לא קטפוּ כאן בחוּרות עבריות פּרחים…”

ואנו נכבּשים להיסטוריה. בקול עבה ושקוּל מספּר אחד רם־קומה על חניתה עליתא וחניתה ארעיתא שנפקדו במאה רחוקה וקדומה עם בּצת ועוד עיירות וּכפרים במנין החייבים בשמיטה. הוא מספּר גם על פּקיעין, הישוב הקדוּם בגליל העליון שלא פסק עד היום, וּמַתוה במקלו קו ישר מרחק שבעה־עשר קילומטר מכאן. גם לחשבונות של שטח וסכומי כסף נתפסים אנו. אופטימיסט אומר: אלפיים וחמש מאות מתוך ארבעת אלפים הדוּנם ראוּיים לעיבּוּד, וּפסימיסט מבקש לדעת בדיוק מה הסכוּמים הנדרשים כדי לעשותם “ראוּיים לעיבּוּד” – עשרת אלפים לירה? חמשה־עשר אלף? או שמא….. ארבעים?

והאנשים עולים ויורדים ועומסים וּפורקים בלא חשבונות וספקות. חמוֹר שמתעקש מפייסים אותו בשיר “הגליל שלנוּ”, גם ארוּחת־הבוקר שהוּכנה מיום אתמול – מנות מנות בשֹקיקי נייר לבנים, כלילדי אבא־אמא המפליגים לטיוּל רחוק נאכלת בחטיפה בלא שהיות וּבטוּל זמן. ואתה, המסתכל, שׂא עיניך וּראה ־ במורד הרמה ממערב מַלבּין קצה יריעה של אוהל ראשון, ובמזרח תקוּעות איתן יתדות ראשונות של גדר התיִל. הלמות הפטישים היא משלד הצריף בלב המחנה, ונקוּדות שחורות המתנועעות במעלה ההר המרוחק ליד הקרחת המַלבּינה ־ מניחי צנורות המים הם מן המעין המרוּחק 750 מטר, שוּב בקו ישר. בּוֹא וּראֵה יפי עבודה ושירת עבודה. כיצד עולה ויורדת הטוּריה, כיצד היא עוקפת את הסלע, את שרשי החרוּב היבש, עוקרת קוצים סבוּכים ועושה מדרון פּרא לטֵראסוֹת מוּדרגות, ישרות וּשחורות ורכּות. יתד של אוהל נתקעה ביד מאוּמנת, חוּט של תיִל נמתח בעין בוחנת, וצלָמים שופעים אושר משפע היופי והחן של בחוּרים וּבחוּרות מאוּמני עבודה וּמשמעת. בּוֹא וּראֵה גם כוחה המנצח של חלוּקת עבודה: עוד אלה מעלים המשֹא ואלה נוטים הגדר ואחרים בונים הצריף – וּכבר מסתדרות מטות באהלים, וּכבר מוּכנת ארוּחת הצהרים, המאוֹתתים מטפּלים במכשיריהם וחברי הפּועל־המזרחי מתפּללים בצל החרוב.

*

בשעות הצהרים היתה כבר הגדר נטוּיה, מקיפה את כל הרמה מסביב ופתח צר לה כמבוֹא. על הטראסות ממערב היו נטוּיות שוּרות האהלים. צריף המטבּח לבש מעטה פחים. ארבעה שלדים של מגדלוֹר לפּרוֹז’קטוֹרים נשׂאו ראש. וּבמוֹרד ההר – ראשית של דרך מתפּתלת.

אורחים ונספּחים החלו לחזר אחר מכוֹניות. וכל הנפרד לשוּב לחיי יום־יום – מתוך קנאה בנשארים הוא נפרד, וּכנוסע לארץ רחוקה תכלית ריחוּק הוּא ושונה תכלית שינוּי מרמת גליל זוֹ. והמסב ראשו אחורנית לכל אורך כביש עכו–חיפה בּוֹאכה שטח הקריה רואה מרחוק כתם לבן, כעדת יוֹנים נבלעת וּמתרחקת: זה מחנה האוהלים החדש של חניתה.

 

ביום השמיני בחניתה    🔗

היוצאים אותו בוקר וּפניהם אל הישוּב החדש בהרי הגליל ביומו השמיני, לא היו טירונים בדרך זוֹ. הם נוּסוּ בה ביום העליה ולפניו, בלוית משמר וּבלעדיו. על כן משוּחררים היו מהתפּעלוּת סתוּמה ראשונה, על כן יכולים היו לצלול בהשוָאות ואף בהרגשת אזרחוּת כתושבים ותיקים. עתה ידעו כל כפר וכל שטח וכל מטע. ולא בשעון ביד מדדו את המרחקים, אלא בקילומטרים בדוּקים וּמדוּייקים. ארבעים וששה קילומטרים מחיפה עד חניתה – אמרוּ – ושלשה־עשר וחצי מנהריה, ואלף ארבע מאות וחמשים מטר הדרך שנסללה במעלה ההר, וארבעה קילומטר מרוחקת חניתה עלית מן הכביש. עתה ידעו את המעשה שיש לעשותו וכל פעוּלה ביומה – סימון הקרקע והבאת הפּרדוֹת לחריש ועדר הצאן והמכוורת וגן ירק ומשתלת עצי הרים ועוד מן “הכלים” הראשונים לחקלאוּת של אנשי הרים. כי לא לשמירה ולחפירות הגנה עלוּ האנשים, כי העמדה והרוֹבה רק גזירת השעה הם, ולא המטרה.

אכן, גזירה קשה. בּוֹא וּראה החפירות והתעלות והעמדות המבוּצרות והסוללות וחוּטי הטלפון המקשרים והגדר והחומה וּמכשירי האִתוּת של יום ושל לילה והמשמרות הקפּדנים מבפנים ומבחוּץ. חזית קשה. על כן קשה ומסוּבך גם חשבון האנשים הנדרשים למקום. התשעים לא יספּיקו, גם לאחר שתוקם החומה ויסלל הכביש ויסתיים הביצוּר ותיעשה ההכשרה הראשונה. כי היד האחת מחזקת השלח – ביום ובלילה, במחנה ומחוּצה לו. מודדי הקרקע וּמַציבי הגבוּלות וסוללי הדרך וּמובילי הלחם, בלי משמר לא יצאו וּבלעדיו לא יבואו. במפנה הדרך לכביש הצבאי ליד בּאסה עמדה מכונית מְשוּריֶנת ונוטרים עברים ברכוּ לשלום – זה המשמר הנודד. בצדי הכּביש החדש במעלה ההר עמדו נוטרים – השומרים על הסוללים. ואַף בּמבוֹא למחנה עמד נוטר צעיר, בהיר שֹער וכחול עינים.

במשך שש דקות פּחות עשר שניות, עלינו במכונית בהר חניתה. זה ההר אשר שמונה ימים לפני כן טפּסנו בו מבוקר עד לילה בין סלעים וּסבכים וקוֹצים, וכל עליה נמשכה 45 דקה ויותר. כמוּגמר ומוּשלם התפּתל הכביש החדש. הקוֹמפּראָסוֹרים השנים השמיעו עתה את תזמוֹרת הקולות שלהם מרחוק, הלאה, מעבר למחנה, במעלה ההר הגבוה הוא חניתה עלית. עוד לפני ימים מעטים היה הר זה כמחוּץ לתחוּם, כשֹיא שאליו יגיעו “בעוד חדשים רבים”, “בעוד שנה אוּלי”, “בלי התחייבוּת יתכן כי זה יקח הרבה יותר”. והנה “זה לקח” הרבה פחות. עוד באותו יום שמיני, למחרת ההחלטה על המשך הכביש, עוד מנהל העבודה מקמט מצחוֹ וּמתוַכּח עם עצמו על קו הנפתוּלים הקצר ביותר; עוד הוא מגדף את האבן ה"זיפתית" הזאת הרכּה מדי לקוֹמפּראָסוֹרים שלו, ותובע: סלעים, תנוּ לי, סלעים ממש שיש לפוצצם בחשמל; עוד הוּא עומד ומודיע, כי לא צפּוֹר הוא שידע את הנעשה שם מאחורי סלעים וקוֹצים אלה וכמה זמן יש לטפּס בהם עד למעלה – וּכבר הוא עצמו ואנשיו הולכים וּמתרחקים במעלה ההר, וּכבר הקוֹמפּראָסוֹרים מטפסים ועולים אחריהם, וּכבר שביל בהיר הולך ונמתח בין הירק וכתמי הזהב של השיטה הריחנית המשבּצת את כל ההרים מסביב.

אותו יום עלוּ המוּמחים למים לקבוע את צוּרת ריכוּז המעינות וּביצוּרם והשמירה עליהם. בלוית אחד מאנשי המקום עלו וירדו בשעה קצרה, כמטיילים בשביל נוח ובדוק. “בשבת הראשונה לחניתה טיילנו בהרים – אמר המלוה – במשך שעות רבות תרנוּ את השבילים והגאָיות והערוּצים, “עשינו הכּרה” עם המקום וייטב בעינינו. עתה אין עוד לטפּס על ההרים ללא דרך. עתה, אגב, אין עוד גם לדבּר על שתי חניתות. ישוּב אחד יהיה, וּלמעלה דוקא, וּבזמן קרוב! בּוֹא לתוך האוהל במרכז המחנה והקשב (הזדקף יפה בפתח, חבר, עמוֹד דום – אוהל המפקדה). ראה כל המסוּבים כאן בישיבה מזרחית על גבּי המחצלאות – מפקדים וּמרכּזים ואנשי־המוסדות, גם הכּלבּה החוּמה רובצת להנאתה והמזכּיר שהגיע אותו יום ל”שכלוּל" רב, עמד ועשה מזוָדה כשולחן כתיבה לו. השמוּעה אומרת, כי יש שולחן ממש במחנה, שוּלחן־כתיבה משֹרדי לכל מגרותיו וּמדפיו, אך, “תוֹרוֹ” טרם הגיע והוא מוּצנע בזוית. גם המטות שהוּבאוּ ביום הראשון, הנה הן נערמות במרכז המחנה, מקוּפלות וּמבוּיישות – בחזית אין מטות, אדמת האוהל דרוּשה להשֹתרע עליה בשעת ההתקפה. וּבכן, הקשב. כאן מדבּרים על “מפּה חקלאית” ועל “אדמה היודעת לתת לחם גם בלי טרקטורים וקוֹמבּיינים” – “ידים עובדות תיענינה בכל מקום ואף בהרי הגליל”. עוד מדוּבר כאן על “עם עני” ועל הצטמצמוּת עד כדי מינימוּם, עד כדי צריפים בלי רצפּה – גם אדמה שחורה טובה היא למדרך כף רגל ואפשר לזלוף עליה מים או לפזר מעט חול נקי מזמן לזמן. ואם רצפּה – גם לוּחות עץ יספּיקו מרצפות – בבחינת מוֹתרוֹת הם לעולים בהרי הגליל.

אם שמעת דייך, קוּם וצא ביחידוּת והתכּנס לתוך אחת מעמדות הלילה הפּנוּיות עתה לאור היום. שֹקים ממוּלאים יסוכו עליך וסוללת עפר וּמחצלת לרגליך ומזרון, גם פּחית ירוקה ועגלגלה כאן – לפני שמונה ימים היתה טאנק למים על גבּי חמור מטפּס בהר, וכיום ־ ראֵה, באותיות שמן לבנות כתוּב מפוֹרש: אַשפּה. על חוּטי הטלפון – צפּור קטנה, הראשונה שנגלתה לעין. ונכחך מעבר לכביש הלבן, שם הגבעה המפורסמת – גבעת־ההתקפה הראשונה על הפּועלים החוזרים מעבודתם. אך לא למראות להנאתו נתוּן היושב בעמדה. הוא נכבּש לשפע הקולות המגיעים מעבר לסוללה. כל החוּשים כוּלם נכבּשים לתערובת הקולות העולה במקהלה: החצץ המשתפּך לבין לוּחות הפּחים לחומת מגן, מכוניות עמוּסות חצץ ממחצבת סולל־בונה בחיפה מטרטרות ונושמות ועולות ומשתפּכות, קוֹמפּראָסוֹרים חשמליים קודחים בקולות קצוּבים וברוּרים, כל גוָני הצלילים של פּטישים גדולים וקטנים בלוּחות עץ, לקירות ולגג של צריף האוכל המרוּוָח. “חברה, חברה… סלים, סלים…” קוראים קולות מימין וּמשמאל, משני אגפי החומה המוּקמת והמתמלאת חצץ בּבת־אחת. ותוך כל אלה – אִושת־רוּח חרישית בין עצי חרוב, וּבעקבותיו צליל דק, חדיש, מיוּחד ומוּזר במקום זה: ממטרה סובבת, מים ניתזים. האמנם?

נצא, איפוא, מתוך החפירה ונעמוד תמהים למראה פס האדמה השחור, הישר והתחוּח בערוּגה גדולה אחת, מתוּרבּתת ומעודנת ומזוּבלת באדמת המקום. ואם עוד שעה קלה. נעמוד, רק שעה קצרה, והנה היא גם שתוּלה חסה ובצלים ועוד מירקות העונה למטבח. “בחניתה הקצב מהיר הוא – אומרים לך אין שהוּת הרבה בין דיבוּר וּמעשה. יום־יום אנו עצמנו משתוממים לאשר הספקנו, לשינוּיים במראה המחנה. כל מכסת עבודה הנקבעת בערב, מוּכפלת ומשוּלשת בפועל. כל הבא למקום זה לעזרת החומה או הדרך, מחיפה או מנהריה, ליום או יומיים, ואם גם מן הנוער העובד הוא ורך בשנים – צומחים לו כוחות וּמבוֹרכות ידיו”. יום־יום, והישֹגיו וחידוּשיו והפתעותיו. הנה הברז הראשון בחניתה, גלוּי להרים ולרוח. המקלחת הראשונה, מוּקפת מחצלאות כחוֹמה. לוּח המודעות הראשון. דיקט בהיר הוּא, נשען על שתי רגלים בגזע חרוב ענף וביסודו טנקים קטנים שסיימו תפקידם. מאחרי הלוּח, חוֹמת פּחים הולכת וּמשתלטת משעה לשעה, חוסמת וכובשת. בחוּרים עם רובים וּמַדי נוטרים מחכּים לתורם לצאת למשמר ומעיינים בינתיים בספר עברי, בעתון. מעילי־צבא על קולבי עץ “פּאטנט מקומי”, מתנועעים ברוח ובשמש. וּבּלוֹקים של מלט עירוני מוּנחים הכן, מחכּים לצריפי דירה שיוּבאוּ מחר מנגרית יגור, מוּכנים וּמזוּמנים לשיכון. שֹרטוּט המחנה משֹתרע על לוּח המודעות וציוּר העמדות למספּריהן וסימניהן, רשימות של סידור העבודה ה"אזרחי" וסידוּר השמירה ה"צבאי" בצותא טובה, אלו ליד אלו.

המאורע הגדול של אותו יום היה, לבד המשך הכביש וסיום החוֹמה וּשתילי החסה – גם מרק פּירות ורדרד, הנה הוא עומד הכן באגני אלומיניוּם גדולים על פּני “שוּלחנות” האוכל בחוּץ, אלה לוּחות העץ הבלתי־מהוּקצעים. “כל יום, והמאורע הגדול שלו במטבחנו” – אומר אחד שחרחר ועליז וענוּד סינור, שנגזר עליו להיות טבּח בין טבּחיות באותו יום. ברעש פרימוּסים בפינת צריף קטן, הוא גם מחסן הפּרוֹדוּקטים וארון הכלים, טורחות ידים להאכיל וּלהטעים, לאיש ואיש כדרוּש לו – יש צמחונים ויש “דיאָטניקים” מכל הסוגים והדרגות. אך אַל דאָגה, ידים טובות תביאנה עצה גם בפינת צריף קטן ועל פּרימוּסים קולניים ותוך ערבּוב רב של מחנות אוכלים המתחלפים יום־יום.

ועוד “חדש” היה אותו יום במחנה חניתה… ברוש צעיר שהוּבא בבוקר, למחרת יום הלוָיה שהלכה מחיפה לירוּשלים. ברוש שני הוא, ברושו של יעקב ברגר. הראשון – הנה הוא נטוּע בקצה המחנה, במקום שם נפל יהוּדה ברנר, מבודד וחרישי צופה הוא לעבר העמק הירוק והגבול בראס־אַ־נקוּרה וּמרחבי הים הכחול וּמורדות הכרמל מרחוק. הטאֶראסות ושוּרות האהלים מחוּץ לחומה הם כבר כיום בישוּב חניתה המתערה. כפרוש מהמולת הבנין וסער החיים, עומד הבּרוש ביחידוּתו וּלידו רק יתד הברזל הזקוּפה לגדר, עליה ניתז הדם השפוך.

 

גבעת הנוער אלונים    🔗

היודע את חיפה והמרכז המסחרי בה, הוא ידע גם את חבר המזכּירים של משקי הסביבה המהלכים כאן בוקר וערב, נחפּזים ומוּטרדים ותיקיהם הכּבדים עמוּסים חובות ודאגות. בודאי ידע גם את אחד הצעירים בהם, זה שהעברית בפיו כשל עולה מגרמניה, שחור־פּניו כשל תימני, ורצינוּתם – כשל מזכּיר.

ויהי היום וזה הצעיר, מזכיר אלונים, מהלך ברחובות העיר ופניו צוהלות: עולים לקוּסקוּס! כמעט פתאום ירדה הבּשׂוֹרה ופשטה למרחקים. אל נען בדרום הגיעה הידיעה ואל חולתא בצפון, אל גנוֹסר ואלוּמות ורביבים וכל מקום שם חברי הנוער העובד מקוּבצים יחד. ואֶל חברות הנוער מגרמניה הגיעה הבּשׂוֹרה, לאמור: הבּכוֹרה ב"חברות" עולה להתישבוּת. אֶל שומרים ותיקים הגיעה, מאלה שסיכּנו את חייהם על אדמת מריבה זו, ואֶל רוֹעים ותיקים שעֵדר עלוֹנים הוא מבני הטיפוחים להם. אך ה"מחוּתנים" העיקריים היו, כמוּבן, אנשי “הגוּש” – זה גוּש נהלל הסמוך שעליו נמנית “אלונים” הצעירה.

ביום כ' ניסן תרצ"ח, הוא 19 ביוני 1938, היה מזכּירה של אלוֹנים מהלך בסימטאות המרכז המסחרי של חיפה העיר בלויתם הטובה של אנשי ועד הגוּש, והיו הם מוּדאגים כמוהוּ וּפניהם רצינות כפניו. על “סידוּרים אחרונים” טיכּסוּ עצה – על חשמל ועמדות וכלכּלה וּמספּר האנשים הדרוּשים לעזרה. וגם על… אבנים. כי, אכן, בתולדות גאוּלת הארץ נתפּרסמו לא אחת אבני קוסקוס הרוגמות ויש על כן לצפּוֹת הכל מראש.

אבנים תחת אבנים, אך לא לרגימה, אלא לבנין. במבוא החצר של אלונים, מאחורי החוֹרשה היפה בה חבוּי ישוּב הצריפים והאהלים, היתה ניצבת אותו יום ערימת אבנים לבנות, מסוּתתות וערוּכות שוּרות־שוּרות וממוּלאות עפר בין רוחיהן – זוֹ תבנית החוֹמה העתידה להבּנות מחר עם שחר על אדמת העליה. מטר אחד בסיסה והיא הולכת וצרה למעלה, אֶשנב קטן בה להגנה, עליז וחגיגי צבעה הבהיר ועצוּב ומסוּכן תפקידה הקשה.

ולא תבנית זוֹ בלבד היתה אותו יום האות לתכוּנת העליה. חבילות תיִל מַכסיף ועמוּדי ברזל כּהים – הלא הם האורחים הראשונים בכל ישוּב עולה. אחריהם – מיטות ואהלים, חביות וטאנקים, אֵתים וּמכּוּשים, סלים ושׂקים, טוּרים־טוּרים של ככרות לחם במאפיה, ארגזים־ארגזים של ירקות וּפירות מתלבּטים במטבח הגדול. ותיקה מתנדבת מעמק הירדן וּסביבה צעירות, ילדות כמעט, מבנות המקום, מתכּנות תפריט ליום מחר: לארוּחת־הבוקר כך וכך, ולארוּחת הצהרים כך וכך. פורסים ואורזים ועל הכּירה המוּסקת עצים מטגנים קציצות בתבניות גדולות. נערה משולהבת הופכת והופכת בתוך השומן הרותח, ואחרת מגישה וּמגישה. עד רדת היום, עם בּוֹא הלילה, עד חצוֹת, עד אור הבוקר, היה המטבח מואר ומזוֹרז וּפוֹרס וצוֹרר ואוֹרז בארגזים ובסלים ובקנקנים.

*

אם שעתך פנוּיה, האורח, קוּם ועלה בסוּלם העץ המוּצב ארצה וראשו מגיע אל התקרה־הרצפה המתנועעת תחת רגליך. אז תבוא אל המלוּנה התלוּיה באויר, כשהיא נשענת על ארבעה כלונסאות – כמוה ככל המלונות האחרות שהקימו “החברה”, איש־איש לפי יזמתו וטעמו, שיכוּן לימי הקיץ. התקרה מחצלת, והכותל מחצלת. על הכותל רוֹבה וּמפּת ארץ־ישראל ועל השוּלחן ציוּר אמן של הכּנר בנגינתו. עוד גם מיטה ועור כּבשׂ על הרצפה, עוד גם ענפי אלון חודרים מבעד לסדקים שבמחצלת – וזה ההיכל. כי תשפיל עיניך למטה, והיה כל הישוּב כוּלו בעיניך כצמרת אלונים רחבה ומסוּכסכת, שבּין בדיה משקיפים קצות אהלים וגגות צריפים.

הטראקטור היה הולך־סובב בחצר בקולי־קולות רעשניים ורגזניים – עושה תמרונים הוא לקראת יום המחרת, עת יתכּבּד ראשונה לחרוש את האדמה מסביב לחומה. מכוניות־משׂא גדולות היו עומדות כבר הכן בצל העצים הענפים. בחדר הקטן שבתחתית המגדל, חדר הבנין היחיד כאן, גוֹללוּ הנערות תחבּוֹשוּת וארזוּ סמי מרפא, כמו בתצלוּמים של חזית על בּד הראינוע. נערים נחפּזו רוץ ושוב מצריף המזכירות לצריף חדר האוכל וחזרה. נוטרים צעירים שחזרו מן המשמר הסירו מגבעותיהם והיו למארחים לחברים ולחברות שהחלו באים מן הכביש, מעבר חיפה ומעבר עפולה. מתנהלים האורחים לאטם בין עצי האלונים, מוּקסמים מיפי המקום וּמשתוממים על אומץ לבם זה של היושבים כאן – לקוּם בוקר אחד וּלהניח גבעה נאָה זוֹ, הקרירה והמצלה והירוקה. אך מה טובה יש בגבעה נאָה. אם אין היא מפרנסת את בעליה? מאה וארבעים וחמשה נערים ונערות צריכים פרנסה, גם אם נוֹעם של חלוּציוּת שפוּך עליהם וחן של ראשית הנעורים, היודעים למרוד בקטנות ולהסתפּק במוּעט שבמועט. אין מקורות הכנסה – מסבּיר הנער המארח, והוא מונה אחד לאחד את המקורות, וחלקם בזמן עבר ינקוט: עבדנו בחפירת העתיקות בסביבה, עבדנו ב"אבן־סיד", עובדים אנו במפעל המים “מקורות”, עובדים בחורשות הקרן־הקיימת. תיקוּני כבישים בסביבה – עבודה ממשלתית ששׂכרה מצער, שלחנו אנשים לגדר ושלחנו אנשים לחניתה ושלחנו לכל אשר אפשר לשלוח שמה. ביום זה גם נקבּצו ובאו כוּלם מכל קצוֹת הארץ, אפילו החבר שזכה ונתקבל לבית־ההבראה אשר על הר הכרמל – קם וברח וּבא להשתתף במצות עליה.

*

ואדמה – אָין. שש מאות הדוּנם שנעבדו השנה, אף הם ארעיים. סביבה זוֹ בגוּש הקישון דחוּקה מאד באדמה. שלוש השנים מאז יסוּד הקבוּצה הן שלוש שנות נהייה לקרקע. מתחילתה, כקבוּצת רועים בקרית־חרושת, וּמספר אנשיה אז עשרים וחמשה מבּני הנוער העובד וארבעים מחברת־ הנוער מעין־חרוֹד ועד גלגוּלה השני במשק זייד לא הרחק מכאן; ועד גלגוּלה השלישי על גבעה זוֹ הנאָה – כל אלה אינם אלא מדורות־מדורות בביקוש אחר אדמה. עתה, משהיא ניתנת – היסרבו, היהססו?

*

אם טרם רד היום – צא לבקר במשק, האורח. פירוּר תקציב מכאן וּפירוּר תקציב משם – ויש “משק”. ראשית דרכך, אֶל האוּרוָה – אחד־עשר “ראש” עם הסייחים, עשׂה־נא הכּרה: “נורה”, “עליה”, “שחורקה”, “אפורה”. זה הקטן – “מוֹריס־דה־לה־פונטן” שמוֹ, כך כתוּב שחור על גבּי לוּח העץ שליד אבוּסו, בנה של “אדוּמה” הוא וגם אחות בכירה לו ויקרא שמה בישראל “גאפירה” עד דור אחרון. ועוד גם מר “יאָקה” מפאר את צריף האוּרוָה, כי על כן ביום כינוס לחברות הנוער מגרמניה ראה אור. משקפי האוּרותן הצעיר מחייכות אליך, הבּוּר בהלכות סייחים. חיוּך, שמקצתו גרמניה – זוֹ ארץ המוצא, מקצתו הולנד – זוֹ ארץ ההכשרה, וסופו עברית בעברית, היא שׂפת אלונים המקוּבצת מארצות ועֵדות וּמכל פּיזוּרי ישראל. מן האוּרוָה אנו פונים אֶל הדיר. שני נערים מרוֹעי המקום יושבים על שרפרפים נמוּכים ליד שער העץ, ואחד עומד בקצה האחר, במקום שם נתקבּצו ונדחקו זוֹ אל זוֹ כל עשרות ועשרות העזים יחד, כעֵדה מבוֹהלת ביום רע. מפּעם לפעם משלח העומד שתים מן העזים לעבר היושבים. קילוּחי חלב דקיקים שופעים והולכים אז אל הסיר הכּרסתני המעלה קצף, הרגל מושכת בחבל דק הקשוּר אל השער, הפּתח הצר נפתח, העז יוצאת ואחרת באה תחתיה – מעשה אמנוּת, מלאכת מחשבת.

*

אם טרם רד היום, מן הראוי גם להרחיק קצת ולהפליג עד למחוז החפירות. במקום שם שוכנות כל ה"מערכות" מימים רחוקים, מלפני שבע־עשׂרה ועד שמונה־עשרה מאות בשנים.

מרחק רגעים מעטים אנו נוסעים בשביל דרוּך, תחילה בין אלונים ואחר־כך בלא אלונים, במורד הר, וּבגיא, וּבמעלה ההר, עד ביתם המבודד של משפּחת זייד. ועוד בית־אבנים אחד בקרבת מקום אליו, אף הוא למשפחת מתבּוֹדדים ואמיצי לב. בבית זייד אנו נוטלים את המפתחות ומפליגים הלאה. בין הרים אנו עושים דרכנו. לא גבוהים הם ולא אדירים, אף על פי כן מבודדים ומפותלים למדי. והוַדים המבתרים אותם עמוּקים למדי, מכפי שנהיה מהלכים כאן לעת ערב בשלוָה כל כך. אך זהו כנראה כוחה המיוּחד של הארץ: כּכל שתרבּינה המסגרות השחורות בעתונים וּככל שיגברו מעשי הפּגיעה והחבּלה – כן ילך ויפוּג הפּחד. וכך מהלכים אנו השלושה בגיא המבוּדד, ונהנים מן הבּדידוּת והניתוּק.

והרי הגענו אל ה"מערכות".

כמה פעמים סוּפר לנו – בידיעות קצרות ובידיעות ארוּכות, בלוית תצלוּמים ותרשימים – על חפירות שיך־אבּריק, היא בית־שערים העתיקה ותגליותיהן. קראנו, גם נרשמו הדברים בזכרון. אך – שוּב ושוּב – מה דל ועלוּב הוּא רושם הקריאה לעוּמת מראה עינים זה, לעומת החוָיה הגדולה והמפתיעה של ההתיחדוּת עם העבר. במדרגות חצוּבות בתוך ההר אנו יורדים לתוך ה"מערכה". צפּור קטנה, מוּפתעת ומבוֹהלת, מתעופפת מתוך האפלוּלית, מתלבּטת וּמסתבּכת במעופה. עדת צפרדעים צהבהבות מקפצות בתוך הטחב, מבוהלות אף הן מצעדי הבאים. נכנסנו לתוך המערות הבּנוּיות בהר, מיששנו את כּוּכי הקברות, את פּיתוּחי המנורות ועיטורי הנוֹי, הֵזַנו עינינו בפּסיפס המגוּון, בכתבות העתיקות, בשערי האבן הכבדים הסובבים על ציריהם מעשה־אמן. הסתכּלנו בקימורי התקרות ובחלקת אבני הכתלים – והיתה נימה של קדוּשה עולה וגוברת ונלוית אל התמהון ואל הסקרנוּת, כאילו משהו מעבר לתחוּם הוא שנגע בכנפיו בנו והסיענו הרחק מזה.

כשיצאנו מן המערה היתה כבר האפלוּלית שלטת בכל, רק מעל אחת הגבעות הרחוקות נראה היה, ככתם בהיר, צריף העץ הארוך, המבודד, הצופה אל פּני הסביבה – זו “פּינת השומר”.

חלקת אדמה בת מאה דוּנם, עדר צאן בדיר ארעי, ששה גברים ושלוש נשים ושני תינוקות, צריף ארוך ובהיר וצריף קטן ואפוּר – זה משק “השומר” בין גבעות שיך־אבריק. רכסים מאפירים מסביב וערוּצים מַלבּינים בפיתוּליהם למרחקים, הגגות החדשים של תל־עמל מזה ושדה־יעקב וג’ידה וּכפר־יהושע מזה. האנשים רועים ושומרים, ושוב יוצאים הם למרעה ושוב למשמר. עיפות ומיוּגעות הפּנים, ואדוּמות ממיעוּט שינה העינים. אותו יום עלתה באש חלקת הקש המוּכנה לאיסוּף. הרמה שמנגד היתה חרוּכה, ועיני האנשים עצבות. אחד היה עסוּק בחליבה ושתק, אחד התיר את הפּרדות ושתק, האֵם השכּיבה את תינוקה במיטתו וסיפּרה לו מעשיה. ירד הלילה. וּמסביב מרחב הרים וגאָיות דוממים.

*

באלונים נסתיימה ארוּחת־הערב זה כבר. החצר כולה היתה עתה תפוּסה להכנות. מכוניות באו וּמכוניות הלכו, אנשים באו ואנשים הלכו. נערה שחרחורת, קטנטונת, היתה מהלכת טרוּדה ביותר – כאֵם טובה אשר כל עוֹל הבית עליה, היא עוברת מאורח לאורח וּמצריף לצריף, ערימת סדינים על זרועה ושפע תכניות טובות להלָנה אִתה. אַל דאָגה, איש לא ישאר בלי מיטה וגם קש במתבּן הן לא יחסר!

אם עיף אתה – סוּר אֶל אחד האוהלים וברוּך תהיה בבוֹאך. שקט ודומם עתה האוהל, בעליו עסוּקים בהכנות. שתי מיטות צרות כאן וּשׂמיכות אפוּרות פרוּשׂוֹת עליהן, שׂק מתוּח על הקרקע לרצפּה, שׂק מרוּקם מרפּד את ארגז העץ – הוא הארון והוּא הכּוֹננית והוּא האצטבּה לנוי. עציץ חמר עליו וּראי קטן, גם מנורת נפט שזכוּכיתה מצוּחצחת וּמבהיקה. טובה כאן המנוּחה – רוח נושבת בין ענפי האלונים וצלצוּל הפּעמון נישׁא לאטוֹ: ציל וציל וצל־צל, אֶל המסיבה הוא קורא.

צריף האוכל הגדול, נטוּל מנורת הלוּכּס האחת, היה אפלולי ועגום. צללים ארוּכים נמתחו בו ואפל היה הלילה מסביב. השוּלחנות כוּסוּ זה כבר במפות הצבעוניות וּפוּנוּ הצדה. בחצי גורן עגוּלה הוּצגוּ הספסלים הארוּכים. וזה ליד זה נצטופפוּ הנערים והנערות בחוּלצות כחוּלות וּמכנסים קצרים. בחוּלצות לבנות ושׂמלות פשוּטות ורוב ידידוּת ואַחוָה. משהוּ מיוּחד לאַחוָה זוֹ, השופעת מנוער החי במקובץ, ההולך לקראת מפעל נועז. השנים, אחד ארוך וצנוּם ואחד קטן וצנוּם, אחד במשקפים ובפנים מארכים וסוערים, ואחד בלא משקפים ובפנים מעוּגלים וּשקטים – שנים אלה שהיו יושבים חבוּקים, כתף אֶל כתף ויד אֶל יד, מתנועעים בקצב השירה לקול צלילי הפסנתר – כסמל לאַחוָה הגדולה היו.

היושב ליד הפסנתר “חולל נפלאות” – ממנגינה למנגינה ומפּזמון לפזמון קפץ־דלג, וכל היושבים במעגל והעומדים עליהם מסביב מקפּצים ומדלגים אחריו. "הבונים בחומה, העומסים בסבל… הבונים – – הבונים – –, – – כבר חרשנו וגם זרענו, אבל עוד לא קצרנו – – ". “איך כתוב שם בשירי רחל – שאלה נערה את חברתה העומדת לידה – הן עליזים ועזים יצאנו בסך לנתיבה רחוקה…” אבל דבריה לא נשמעו, כי ההוֹרה הנה החלה וניצח עליה אחד ותיק, דוקא. גם שומר הוא וגם רועה, גם חופר עתיקות וגם מספר מעשׂיות לעת מצוֹא. עתה היו רגליו קלות וזרועותיו גמישות וכולו מזורז ורענן. אך גם הצעירים לא ביישוּ, והיתה זוֹ הוֹרה חלוּצית הגוּנה למדי, מתנוֹעעת בקצב וּבהתלהבוּת לאור הלוּכּס הנותר לפליטה. מהבהב האור וגוסס – וההוֹרה נמשכת, כּבה האור זה כבר – וההוֹרה נמשכת.

אותה שעה נתכּנסה בצריף המזכּירוּת ישיבה חשוּבה ביותר. כל ותיקי הגוּש וּמצבּיאיו וּמפקדיו למקומותיהם השונים, כאן נתקבּצוּ – ממוֹשבים וקיבוצים וקבוּצות, מנהלל וּכפר־יהושע ועד גבת ויגוּר, מעיינות ושׂריד ועד שדה־יעקב ועוד ועוד. גם המוּמחה להקמת מחנות מתל־עמל כאן, וגם היודע פרק באבני קוּסקוּס ועוד רבים ורבים אחרים. שעה ארוּכה ישבו עתה עם תרשימים וּרשימות בידיהם והם מחלקים את התפקידים לסוּגיהם ואת האנשים למחנותיהם.

*

בשלוש בלילה נשמע צלצוּל הפעמון המעורר. אך התנועה החלה זמן רב לפני כן, ומהדרין לא ישנו כל אותו לילה כוּלו. בחשכה נחפּזו אנשים להתלבּש, בחשכה ניסוּ להתרחץ – כשסערת ההתרגשוּת הולכת הלוך וגבור. נערה גרמנית בצריף המקלחת נפלה על צוארה של נערה מבּנוֹת הארץ, ומחבקת לה וּמנשקת לה. “מאֶנטש – היא אומרת – נדמה לי שכּל זה חלום!” מבעד לאפלוּלית שבחצר אפשר היה להבחין פה ושם לוּחות לבנים שנתלו על גזעי העצים או על מוטות שנתקעו לתוך האדמה, והם נושאים כתובות מצוּירות בדיוֹ אדוּמה: “חוֹמה” – אומר הלוּח האחד, “חשמל” – השני, “גדר”, “עמדות פנימיות”, “עמדות חיצוניות”… וּמרכז העבודה מהלך כאן עם הרשימות הארוּכות בידו, וּמכוניות באות, והן מלאות בחוּרים בבגדי עבודה. גם המשטרה הארצישראלית הגיעה זה כבר, רגלים ורוכבים, בני ברית ושאינם בני ברית, ועל פניהם תמהון למראה תכוּנה זוֹ המוּזרה.

עם דמדוּמים יצאה שיירה ראשונה וּבה רק שוטרים ונוטרים וּמודדים ומהנדסים ואנשי המוסדות – היא הועדה לקביעת המקום למחנה וּלחומה. בסכנת נפש היה כרוּך הביקוּר בסביבה זוֹ עד כה, במטר אבנים קולעות – על כן נדחתה בחירת המקום עד עצם יום העליה. על כן נראה היה ריוַח הזמן שבין יציאתה של שיירה ראשונה לשניה, ממוּשך כל כך. מעל מגדל הצופים וּמעל גג המקלחת, במקום שם קבעו להם המאוֹתתים את עמדותיהם, אפשר היה להבחין מכבר בדמוּיות המתנועעות על אדמת העליה, אך האות המוּסכּם לצאת השוּרה – טרם ניתן. רואה אתה את הרמה הקרחת שם־שם, משׂמאל לגבעת האלונים, במורד החורשה העבוּתה? – זו אדמת טבעון. ורואה אתה עוד רמה קרחות אחת, קרובה קצת יותר לכאן ואף לה חוֹרשה בעורף? – אדמת קוּסקוּס היא מהלך קילומטר וחצי מכאן ולא יותר. כמה רחוקה היתה עוד בשעת בוֹקר זוֹ, כמה קרובה – כעבוֹר שעות מעטות!

*

כשיצאה לבסוף השיירה לדרך היתה כבר השמש זורחת. הכביש המוביל לנהלל ולעפוּלה היה חלק ומוצף אור וחגיגי מאד לקראת שוּרת המכוניות העושות דרכן בדממה. השביל הנוטה שׂמאלה התפתל בין אדמה חרוּשה ואחר כך בין צמחי שמיר גבוהים, נושאים פרחים לבנים ומפיצים ריח דק בכל המרחב. גם קוצים יבשים ודוקרים, שׂרידי פריחת החורף, לא נעדרו. האלונים, אלה שמרחוק מראיהם כיער עבות – נראו מקרוב דלים ומדוּלדלים, טרם שבו והסתעפו כראוּי להם מאז עבר עליהם הגרזן התוּרכּי בשלהי המלחמה העולמית.

רבים היו ספקותיהם של הקובעים את המקום למחנה. יש פנים לכאן ולכאן. אם תאמר: על רכס ההר למעלה – מקום נאֶה הוא בין סבכי האלונים, משקיף אֶל הגיא העמוק ואל ההרים שמאחריו המכוּסים אף הם אלונים, גבוה המקום וטוב לשמירה על הקרקע מסביב, אך מרוחק מן הדרך הוא וקטן הרכס מצרכי הישוב לכשיגדל. ואם תאמר: על הרמה לרגלי ההר – שטח יפה הוא, נאֶה למחנה, כל מרחבי גוש נהלל כאילו נשׂתרעו לרגליו והכרמל גבוּל לו ממערב. אך הרי האלונים והסלעים והגיא וההר לו בעורף, כאורבים יהיו תמיד. מימין גובלת אדמת המריבה של חרתיה, משמאל אדמת שפרעם – ומה עתידות נצפּנו איפוא לישוב הצעיר?

אך משנבחרה הרמה, מיד ניתן האוֹת – והעבודה החלה. שוּב נתקעו לוּחות נושׂאי כתובות אדוּמות: כאן – “הנהלת המחנה”, ושם – “מחסן כלים”, הנה “עזרה ראשונה” ומיד גם ניטה האוהל המיוּחד לכך, “מים” במקום אחד ו"אוכל" בצל האלון הענף. שוטרים ונוטרים עומדים על הגבעות. מכוניות מסיעות אבנים. בנאים מותחים חוּטים. גודרים מגוללים סלילי תיל וּבחוּרים ובחוּרות מפרקים עמוּדי ברזל מן המכונית.⁵

 

מעלה־החמשה בהרי ירושלים    🔗

בבוקר יום ב' בשבוע, הוא י"ב בחודש תמוז התרצ"ח, חרדה הארץ לקול גבעת עדה. במסגרת השחורה בלב העתון נקבעו שמותיהם של נעמי גולדברג ויצחק קומורניק. מסגרת שחורה עוד אחת אבלה על מרדכי אברהם מזרחי בטבריה, ובראש הגליון הוּשׂם ברגע האחרון שמוֹ של אלכּסנדר זייד… ביום ג', י"ג בתמוּז, עטפו שחורים שמותיהם של אליהו שושני וו. טוביאס מחיפה, ובשכנוּת קרובה להם – יוסף בן־משה, “נפל בקרב ליד דבוריה”… ביום ד’ – מוריס לבהר בחיפה… ביום ה’ – אריה שוסטקובסקי. בו ביום “נפצע נוטר ליד כפר הס”; “מכונית עם פּועלים הותקפה ליד ירושלים”; “נהדפה התקפה חזקה על רמת־יוחנן, בקרב שנמשך כשעה וחצי נפצעו שני נוטרים”… ביום ו’ – אמציה כהן, ובשכנוּת קרובה עוד מסגרת שחורה – גבריאל דויק… ביום א’ – ברוך פורקאש, “נרצח בידי ידידיו הערבים אורחי ביתו, בפרדסי ‘יכין’ ליד כפר־יונה”… ביום ב’ – יצחק גליכר חבר גן־שמואל, אברהם בּר בירנצויג ליד שרונה, פּטר פכנר מרמת־הכובש…

על “אבנים וסכינים לאור היום בחיפה” סיפרו עתונים בוקר וערב, על “פצצות ויריות אל מכוניות בדרכים”, על “הצתות ושוד” באין מפריע. התקפה על משמר־הירדן… התקפה על עין־השופט… עקירה גדולה בשומרון… אורבים אל אנשי כפר־הס… פצצה בירושלים… התנקשות במכונית עם פועלים ליד ירושלים… ושוב: פורקו פסי הרכבת ליד קלקיליה. ושוב: ירו אל משמר נוטרים ליד חדרה. ושוב ושוב.

וּבעצם הימים האלה, יום ב' בשבוּע י"ט בתמוּז, הוא ה־18 ביולי 1938, נמסר בלחישה מפּה לאוזן: עם שחר עולים בהרי ירושלים.

שוממה ומאיימת היתה הדרך עם ערוב היום, אחד הימים במחרוזת הזועה. מכוניות נוסעים לא נפגשו ופני ידיד לא נראו. ביעזור, בבית דג’ן ברמלה, ליווּ מבטי זעם ולא היה מוּבן: מדוּע אין הם רוגמים? מדוע אין הם יורים? שער־הגיא (בּאבּ אל־ואד) לא צהל לקראת מכוניתנו והרי ירושלים היו קודרים. אך במפנה הכביש לקרית ענבים עמדו שני חברים ופניהם לוהטות ועיניהם מאירות. הם לא אמרו דבר, אך בעצם עמידתם כאן היה חג. חגיגי ומתוח היה גם איש השׂיבה גבה־הקומה, שעמד בפתח השער וּבידו המזרקת לחיטוּי גלגלי המכונית מסכּנת מחלות מדבּקות. בתנועה אצילית ומרוכזת הפנה את האורחים לעבר קערת הליזול לחיטוי סוּליות הנעלים, וכולו כאומר: ברוּכים הבאים. נערות צעירות נטלו את התיקים והמזודות, רשמו את השמות – ללינת הלילה. נערים צעירים בראש מכוניות משׂא עמוּסות, גמרו לסדר, לארוז ולאגוד את קירות הצריף וכלי־מלאכה, חמרי הגידור וכדי מים ועוד כיוצא באלה מ"מכשירי" עליה. ותיקים מקרית־ענבים ניצחו על המלאכה ועל האכסוּן, כמדריכים־אחים.

לכאורה, הכל כרגיל בעליות אחרות. ואף על פי כן – מדוע הומה הלב שבעתים בערב זה? מדוע שבעים ושבעה הם המראות וההרהוּרים העולים וחולפים? דמים – וכיבוּש, אסונות – והעפלה. האם רק בשל חרדת הימים גדולה היתה כל כך סערת הנפש? יום ה' כסלו עלה ונצב גם הוא – יום החמשה בהרי ירושלים, הנה תלוּיה תמוּנתם המקוּבצת במרכז צריף העץ בו מתכנסים עתה הבאים לעזרה. דמוּתו של יצחק מגדל עולה וכובשת, זקוף קומה ודק גו, עדין פנים ובעיניו להט החזון. מעלה מעלה נמשך הוא, צועד בטוּחות בשבילי ההרים – כהולך לקראת גורלו. כך תעלה עם שחר הקבוצה כולה.

עד שקיעת החמה נותרה עוד שעה קלה. הרוצה לבקר במשק קרית־ענבים – יזדרז, איפוא, ובלי שהיות מרוּבות. הוא גם לא ידע חרטה על מעשהו זה. לא מרוּבים ישוּבי ההרים לנו ולא גדולה נחלתנו בהרי ירושלים. כפר עברי הדבוק בצלע ההר – קסם מיוּחד בו. לא צריפים ואהלים כאן, לא קלות של חולות ושל מישורי ביצה. בנין, ואף אם בהיר וחדש הוא, כאילוּ מתוך ההר צמח עלה, בו דבק לצמיתות.

אך לא בניני הישוב בלבד הם הכובשים את תשומת הלב ברדת היום בישוב ההררי. ריחות של חלב חם ושל חציר כבוּש נישׂאים באויר. חומות הרים חוסמים מסביב. ובעמק, מהלך רגעים מעטים מבניני הישוב, משׂתרע למרחקים גן עצי פרי – תפּוּחים ואגסים, שזיפים ואפרסקים. שפע זנים, שפע גדלים וגוָנים, וכל מין וכל זן בשמו וכנוּיוֹ ועם תוספת פּרטי־הפּרטים עליו בפי החבר המארח, המדריך ומסביר. על תכניות של קיום משפּחה בהרים משנים־עשר דונם בלבד מספּר החבר: עצי פרי ומשק חלב ועופות – “והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהוּדה ילכו מים” (יואל ד', י"ח). אך עד לאותו יום… והולך החבר ומונה אחת לאחת את רשימת החובות הארוכה של המשק, בתוספת הרבית הגבוהה.

*

קרנים אחרונות של שמש הרים. שלוש עמדות בנוּיות בראשי הרכסים משלושת העברים. דמוּת אדם כנקוּדה שחורה במעלה העמדה, צופה אל פּני הסביבה. צפּרים עדינות־כנף צורחות בקולות מבוהלים עם תחוּשת השחור וחוסר האונים של הלילה הקרב. תן מילל במרחקים. עוד אחד עונה לעומתו בקרבת מקום. שוב אחד מן העבר השני של הגן – מקהלת תנים עצוּבה, ממוּשכת, מַשרה רוח רעה…

ופתאום, ומעבר לכביש – שירה רפה עולה. עצוּרה היא, כבוּשה וּמפתיעה בשקט שלה. אבטובּוּס אחר אבטובּוּס, צבוּעים כולם בצבע ה"רשמי" של מאורעות תרצ"ח בארץ־ישראל. ואחרי האבטוֹבּוּסים ולפניהם – שוּרת מכוניות קטנות, “צבאיות” למחצה ואזרחיות, עם נוטרים ושומרים עברים וסתם מתנדבים: אלה בני ירושלים הבאים לעזרה.

לא פונקה ירושלים העברית בחגים ועליות, על כן כה רציני היה הרטט על כל פנים. לא רבים כבעליות אחרות היו הבאים הפעם. מקצתן של עבודות הביצור והקמת המחנה נעשו למפרע בידי אנשי “במעלה” עצמם, אשר בלאו הכי עולים הם יום יום בהרים הרחוקים תוך סכנת נפש מתמדת. גם לא פורסם, דבר העליה ברבים. אף על פי כן, באו פועלים מירושלים עם כלי מלאכתם בידיהם – המשׂוֹר והפטיש, האנך וכלי הסיידים. הנה עשרים חברי רמת־רחל, גם מוצא – כעלית כן התחתית – נזדרזה להתגייס, ואף עטרות המרוחקת לא פיגרה.

הומה־סואן צריף האוכל של קבוצת “במעלה”. תור אחר תור תופסים האנשים את מקומותיהם ליד השולחנות הערוכים. בזריזוּת וחריצוּת וסדר נאֶה מוּגשות המנות בידי הבנות בסנריהן הלבנים והמטפּחות המגוהצות על הראש. אכן, דור מנחיל לדור. מאז הלבטים הראשונים של עובדות ראשונות במטבחי פועלים בארץ עברו “דורות” רבים, ובנות “במעלה” המפלסות נתיבן לבטח תוך המון האורחים והעוזרים, היו עדות נאמנות לכך. גם כל תכונת העליה – הכנת המטען ומיוּן האנשים לקבוצותיהם, חלוקת העבודה וארגוּנה בסדר למופת, פרי נסיון מרוכז הוא של העליות הקודמות, מאז מסדה ועין־הקורא, תל־עמל והשדה, ג’יערה ומולדת וטירת־צבי ומעוז ועין־גב ועד חניתה בצפון ועד אלונים באדמות קוסקוס־טבעון.

היה לילה בהרים. אחד אחד ורבים כאחד נדלקו כוכבים בשמים. ושוּרת פנסי חשמל במורד ההר, כחגורת מגן מסביב לישוב המבודד. בעין בהירה וחשדנית נדלק פתאום גם פרוז’קטור על ראש הבנין הגבוה, והוא מציף באורו את כל הסביבה. בקפדנוּת וזהירוּת עולה הוא בהר, בולש ובודק ושואל וחוקר. השירה המהססת ליד הצריף בקצה המחנה, פּשטה והשתלטה וכבשה לה מקום כבוד בתוך אולם האוכל פנימה. אורחים ומארחים נצטופפוּ יחד, שרו בחשק, בהתלהבוּת. ניכר היה באנשים, כי זה זמן רב לא עלתה שירה בפיהם ובאזניהם – ומי יודע מתי תעלה שנית? גם הורה כמוּבן לא נעדרה. ונאוּמים – בודאי ובודאי. אבל הפּעם לא כדבר חובה היו. האחד רצה להסביר: שמחה זו הפורצת על אף הדם והאש בכל פּינות הארץ – מהי? השני אמר להגדיר את גודל הזכוּת שעמדה לו לכל אחד מן הנוכחים כאן להיותו בין העולים. השלישי דיבר על “טפּת נחמה בים היסורים היהודי שגליו סוערים”. אחד צעיר עלה על הספסל במרכז האוּלם והודיע על אמצעי זהירוּת למחרת היום, גם קרא שורה ארוּכה של שמות קבוּצות לסוּגיהן – כל קבוּצה ורשימת אנשיה לצדה והתפקיד המוּטל עליה.

בפינת החדר טרם סיים חבר מאנשי המקום את סיפור ההרפּתקאות של קבוּצתו מראשיתה ועד הלום. פּותח הסיפור בספסל תלמידים שם ב"בית", היא פולין. תחנה שניה – ספינה תועה על גלי הים שבוּע אחר שבוע, והאנשים בני 19 בסך הכל. חולדה להכשרה, לאחריה – רחובות עם צאת הפרוספּריטי: שנתיים של מצוּקה ויסוּרים, מות חברה טובה במחלת הטיפוּס – כאבר מן הגוף שנגדע, ושוּב כיבוּש ושוּב חוסר עבודה. אז עלתה שאלת ה"תכלית". ובראשית ימי המאורעות הובילה הדרך לקרית־ענבים חל האיחוּד עם אנשי ויתקיניה במקום, החלה העבודה במחצבת נחלת־יצחק ושם גם גרוּ חלק מן האנשים עד שהחמירו הימים. אז החלו בעבודות היעוּר של הקה"ק בהרים. גם בקואופּרטיב “האבן” היו מקומות־עבודה מעטים. עבדו בגזוּם ובעדוּר, בכביש ובסדוּר דרך – בכל עבודה קשה אשר תיעשה.

בזמן האחרון עבדו בהכשרת הקרקע להתישבוּתם. למעלה משבע־מאות דוּנם היא אדמת נחלתם, ורק כמאתים ועד ארבע מאות יפים לעיבוד, ויתרם – סלעי הרים. שמונים דוּנם יינטעו בעונה הקרובה עצי פרי למיניהם ועבודות־ההכשרה מרוּבות. גם בהעברת קו המים מן הצנור הגדול המוביל מים לירושלים עבדו ימים רבים, ובהתקנת דרך באורך קילומטר וחצי מקרית־ענבים ועד לרמה שנועדה לישוב. שביל אחר הוּתקן מן העבר השני של הרמה. עד לדרך הנוטה שמאלה מן הכביש הראשי יפו־ירושלים, ליד אבּוּ־גוּש. היתה עבודה בשפע. וגם בזמן הקרוב לא תחסר – ששה בתים יִבּנו על רמת מעלה־החמשה, רפת ולוּל יוּקמוּ, ובעתיד רחוק יותר – בית־ילדים לדור הבא. ארבעה ילדים “חלוּצים” משוים כבר עתה לקבוצה אופי של בגרוּת, עוד שנים הולכים ובאים, ובעתיד הקרוב והרחוק – כּהנה וכהנה. שמונים איש יש בקבוּצה כיום, בהם אחד־עשר מבוגרי חברת הנוער מגרמניה שסיימו את חוק השנתיים בקרית־ענבים ונצטרפו אל הקבוּצה הצעירה במקום. רק חלק מן השמונים עתידים להווֹת את הישוּב של מעלה־החמשה בימים הקרובים, עד שיקוּם בנין בטוֹן למחסה. אך עצם דבר העליה יש בו לא רק משוּם תוספת ישוב עברי בהרי ירושלים, אלא גם בטחון נפש לכל שמונים העולים יום יום לעבודה במרחקים.

*

היה לילה זרוּע כוכבים לרוב, וצלצוּל הפּעמון המזמין למנוּחה נישׂא בתוך הדממה. פּנסי החשמל במורדות ההר לא פסקו מהאיר, ועינו החדה של הפּרוֹז’קטור לא עייפה מגשש. מישהוּ עמד והסביר את שיטות־ההגנה המיוּחדות לישוּבי הרים. קרית־ענבים בהרי ירושלים – בית־ספר טוב היא ל"הגנה בישראל".

כאשר קרא הפּעמון בשלוש בלילה לקוּם לקראת היום הגדול, היה ירח פּגוּם מטייל בשמים. אך עינוֹ של הפּרוז’קטור עוד הוסיפה לבלוש. אנשי “במעלה” היו עֵרים זה כבר ורבים מהם לא שכבוּ כלל. הגדולים בילדי קרית ענבים, שנעורו עם הצלצוּל והם נרגשים ונחפּזים, הוסיפו גוָן מיוחד לעדה המתכּנסת ליד הצריף של קבוּצת “במעלה”. אכן, איש ואשה, זקן ונער היו הפּעם.

העליה באפלת הלילה אל חורשת בית הקברות היתה דוממת, חרישית, רק צללים ייראו וקולות לא נשמעו, לא קטן הוא שטח בית־העלמין של קרית־ענבים, ולא מעטות המצבות שהוּקמוּ כאן במשך שמונה־עשרה שנות קיומה של הקבוצה. גם לא דל הוא קבר־האחים של “במעלה” שאותו הקיפו עתה העולים עם השחר העולה. דבר בעתו הביקור ליד קבר החמשה לפני העליה אל הישוּב החדש. עמדה נערה על הפּסגה הקרובה וקראה ברגש, לאור פּנס חשמל, את דברי הפּרידה של הקבוצה מחבריה הנופלים. רעד עבר במתכּנסים לשמע הדברים הפּשוּטים, והחשכה היתה מסתור לדמעות שעמדו בעינים.

“היום אנו עולים – אמרה הנערה – ואתמול עוד לא היה ברור אם מותר לנו לעלות. כי יום יום נופלים חברינו בכל פינות הארץ… בכפר ובעיר, בדרכים ובשמירה ובעבודה – אחינו הם לחיים ולמות… לפיכך: יזכור ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו, הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל… אַל ישקוט ואַל ינחם ואַל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוּב ישראל וגאל אדמתו השדוּדה”.

אחר פנתה אל קבר האחים וכה היו דבריה: "יצחק ויהושע ומשה ואהרן ואריה – היום אנו עולים על הקרקע אשר קדשתם אותה בדמכם. צער נפילתכם העלה אותנו במעלה עליתנו. ידענו ביום ההוא, כי דרך אחת ויחידה לפנינו. בה הלכנו ובה נלך.

בתחנת חיינו זאת הננו מודיעים לכם, חברים, שקיבלנו על עצמנו לשמור בטהרה ובתום על מעלה־החמשה…"

אז החלה העליה בהרים השוממים, המסולעים.

 

בשרון – תל יצחק, בית יהושע, קופינאס    🔗

ההתישבות החדשה, הפּורצת גבוּלות וסייגים ומסירה מכשולים – לא פסחה אף על אחד מאזורי הארץ. היא התחילה בערבת בית־שאן, ירדה דרומה ועלתה צפונה. עיקרה באזורים שוממים ומרוחקים, אך כל אותן השנים לא פסקוּ גם החיפּוּשׂים והמאמצים לציפוּף הישוב באזורים המיושבים מכבר, לניצול כל חלקת אדמה שטרם נוצלה ולרכישת אדמה נוספת ככל שאפשר היה בתנאי הטרור בארץ וניתוּק הקשרים. גם השרון, שהוא אחד האזורים הנושבים ביותר בארץ, זכה לחמש עליות בשנה אחת: כפר־שמריהו ושדה־וארבּוּרג – ישוּבי המעמד הבינוני מיסודם של חברת “ראסקוֹ”, וקוּפינַס (ארגוּן עולי יוָן), תל־יצחק וּבית־יהושע – ישוּבי הנוער הציוני ב' ועקיבא ב. ישוּבי “ראסקוֹ” ענינם לחוּד, כי שונים הם לתנאי ההתישבוּת מחבריהם בני גילם. אך שלושת האחרים, בני אזור אחד וגיל אחד, בדרגה שוה של בנינם וביסוּסם עודם נתוּנים כיום ושוים הם גם לתנאים ולקשיים.

ישוּבוֹ של ארגון עולי יוָן הוא הבכור בין השלשה, – ח' תשרי תרצ"ח (13 בספּטמבר 1937), זה תאריך עלייתוֹ. אך טרם הגיע תוֹרוֹ לתקציב מלא לבנין ולמשק, על כן בראשית דרכו הוּא. בנין בודד על פני המישור, במרחק קילומטר וחצי מכביש השרון בסביבת אבן־יהוּדה, ימינה, אם נבוא מיהוּדה. השכנים הקרובים – כפר־יונה, קדימה וישוּב בני־גאוּלים, אשר אך זה נאחז באדמתו. 15 מאנשי הארגוּן, המונה 55 חבר, יושבים במקום לשמירת האדמה שנועדה ל־40 משפחה ולעיבוּדה. בשנת תרצ"ח זרעו 500 דוּנם אבטיחים השנה הוסיפו בקיה וחצירים. 1200 דונם, פס צר וארוך המוקף משלשה צדדים אדמה ערבית, שטח שנרכש ע"י הקהק"ל ב־1937, כאדמת תל־יצחק ובית־יהושע. צוּרה זו של השטח מכבידה הרבה לתכנית טובה של המושב ולחלוקה נכונה של האדמה למתישבים. טרם עוּבדה בשלמוּתה התכנית המשקית הסופית לסביבה זו ולתנאים אלה. ההנחה היא – 25 דוּנם למשפּחה. גם סידוּרי המים טרם הוּשלמו, אף על פי שנעשה קידוּח במקום ולא הכזיב.

חברי הארגוּן יושבים בארץ זה 4–6 שנים. מערים שונות ביוָן באו, אף מתוּרכּיה ובולגריה. רבים מהם אמוּנים על ציונוּת וחלוּציוּת מנעוּריהם, ואף דרכם בארץ – דרך פועלי מושבה בעיקרם. גם כיום פזוּרים רוב החברים במושבות: במגדיאל, כפר־סבא, נתניה, גן־שלמה ומחכים לבנינים ראשונים ולאפשרוּת ראשונה לעלות, הם ומשפּחותיהם. אנשים בריאים, יודעי עבודה, לא בגיל הנעוּרים, ואף כי לא חקלאים מלידה, בודאי יכוּ שרשים עמוּקים בישוּבם, ידעו להסתפּק בפרי עבודתם ולחיות מאדמתם. ארגון מעורה בהסתדרות, אך קשרים עמוּקים לו גם עם בני עדתו, עדת עולי יוָן. ממנה צמח ובה קשוּרים חייהם של רוב חבריו. חברת “לשדה” של עולי יוָן היתה גם בעוזרים לארגוּן למעשה. ואף כי מצער היה הסכום בו שיתפה את עצמה. בצעדיו הראשונים של הישוב החדש, אך משום עידוּד היה בו.

*

אם שמאלה נרד מן הכביש בדרכנו לעמק חפר, בקרבת המושבה אבן־יהודה בשרון – ובאנוּ לתוך שטח חולות בלתי מעוּבד, מכוּסה חילפה דלה ושׂיחי קיקיון מעטים. לא דרך יהיה עלינו לחתור לעבר צריף העץ. אשר בגג הרעפים האפורות שלו משובצת כתובת בהירה: תל־יצחק, הישוּב הצעיר על שם יצחק שטיגר הוא, מנהיגה ודבּרה של תנועת הנוער הציוני־כללי שהלך בלא עתוֹ. הישוב החקלאי היחיד הוא לציונים כלליים ב', ואף הוא עודנו בראשיתו. משק קבוּצתי, מן היחידים בישוּבי העובדים בארץ שאינם נמנים על ההסתדרות הכללית של העובדים העברים. תולדותיו מבראשיתן ארוכות אף יגעות. חלקם של האנשים נמצאים בארץ זה שבע שנים, מוצאם מגליציה, מערש הציונוּת הכללית מטיפוס זה. בבואם לארץ ישבוּ מספר שנים בפתח־תקוה וכפועלי מושבה אחרים ידעו את טעמה של כיבוש, עבודה והרפתקאותיה. משם עברו להתישבות בלתי מוצלחת לסביבת קרית־ענבים. שנתים ישבו במקום עד שהוּברר בהחלט, כי לא תימצא כאן אדמה הולמת להתישבוּתם. אָז הלכו לעמק זבוּלוּן, ישבוּ בכפר־עטה ועבדוּ בחיפה בעבודות כיבוש שונות ורבות וציפו להתישבוּתם באדמת אושה ליד רמת־יוחנן. באותה התקוּפה עמדו כבר לאחר פילוּג קשה שתוצאותיו – שתי קבוּצות מקבילות, א' וב', ושתיהן מתעתדות להכּוֹת שרשים באדמת אושה המעטה. פילוג רעיוני, וסימניו החיצוניים העיקריים – השתייכות להסתדרות העובדים או עמידה מחוּצה לה ודגילה בסיסמה של ציוּנוּת כללית.

שמונה חדשים ישבו שתי הקבוּצות המפולגות בשני מחנות סמוכים על גבעה אחת ליד רמת־יוחנן. תקוּפה בלתי פוריה אשר בזבוּז הכוחות בה רב. לאחר בירורים ממושכים הוּסכם לבסוף להעביר אחת מן הקבוּצות לשרון ובכ"ו תמוז תרצ"ח (25 ביולי 1938) הונח היסוד לישוב תל־יצחק מערבה לאבן־יהודה, צפונה־מזרחה לואדי פאליק.

1250 דונם אדמת המקום ול־50 משפחה נועדה. בתרצ"ט יעבדו 800 דונם פלחה ומספוא, גם גן־הירק עומד כבר בנביטתו, ובקיץ יחלו בהכנות למטע. הבאר בקרבת מקום, שנקנתה מחברת “הנוטע”, תספק מים בשפע ותוֹתיר גם לבית־יהושע, הישוב השכן. הרפת בנוּיה והפּרות נקנו. תקציב הסוכנות היהודית להתישבות 25 משפחה בשנה זו, אף הוא מובטח ושיעורן 15 אלף לירה. לעת־עתה עיקר הקיום על עבודת חוץ בפרדסי הסביבה. אך אבן־יהוּדה לא הסבירה פנים וגם בגן־שלמה הענינים יגעים. כלומר, אין צריכים להיות חברי ההסתדרות דוקא בשביל לחוש יפה מה פירושה של התאבקוּת מרה על יום עבודה במושבה ועל רמת שׂכר הנותנת קיוּם דל. על כן, גרעון בהוֹוה ותקווֹת לעתיד.

ישוּב צעיר בארץ־ישראל, וגם אם באזור “שקט” הוא, מוּגן בישוּבים יהוּדים ובכביש הוֹמה – אינו פטוּר עדיין ממגדל וזרקור וחומה ועמדות. יומם ולילה, הצופה על משמרו והנוטרים בעמדותיהם. מטה ומחצלת עליה בכל עמדה וטלפון פנימי לשעה רעה.

ואמנם, ידע כבר המקום גם אסון בנפש. הנה כאן, ליד טאנק המים נפלה הדסה רוּשואלד באותו ליל ירח בהיר, עת הלכה מעמדה לעמדה ובידיה צרור המזון לשומרי הלילה.

*

במרחק כמה מאות מטרים מתל־יצחק מערבה שוּב חוֹמה וּמגדל וצריף ואוהלים – מחנה בית־יהושע על שם יהושע טהון. מאז כ' באב תרצ"ח (17 באבגוּסט 1938) הוא שוכן כאן. הבה נסוּר לצריף האוכל. זוּג פמוטים של שבת מפארים את ארון הנשק הנעול על מנעול, שׂק של תפלין על־גבי כוננית הספרים וחנוּכּיה מלאכת מחשבת, עשוּיה מחלקי אינסטלציה של מים, ליד הארון הקטן והלבן של המרפאה והעזרה הראשונה. להוי ידוע: קיבוּץ מסוֹרתי, עקיבא ב', וחבריו נמנים על ההסתדרות הכללית. תולדותיו רחוקות. “התנועה שלנו קיימת זה 15 שנה” – אומרת החברה המארחת ומסבּירה. המקור הוא פולין, אגודת הנוער העברי עקיבא, ומערב־גליציה. “היינו בגליציה הנוער הלומד החלוצי הראשון לכל דבר – אומרת היא. – עשינו בנאמנות את עבודת הקרנות הלאומיות ולחמנו על דרך חלוּצית כלל־ציונית ומסוֹרתית. במוּבן המפלגתי, ניטרליים היינו, הלכנו בדרכנו אנו. הויכוּחים החריפים עם השׂמאל בקרבּנו לא פסקוּ. ורבו הפילוגים בתוכנו”.

שמונה שנים בארץ. ראשית הדרך – בפתח־תקוה, במחנה אוהלים ליד מחנה־יהודה. גם כאן ויכוחים פנימיים וחילוּקי דעות ופילוּג. מפתח־תקוה – לחדרה, שם ישבו שלוש שנים וחלק מהם עודנו יושב שם גם עתה. עם כיבוּש אדמות־בית־שאן היו גם הם בחשבון המתישבים שם. ובשעה שקבוצת עקיבא א' הלכה לחומת מעוז, נקבע לעקיבא ב' שטח אדמה בקרבת ניר־דוד. כשנה ישבה פלוגה קטנה מקבוצה זו בעמק בית־שאן, עד שהוברר והוסכם כי מקומה הנכון בשרון הוא, בסביבה זו בה הכתה כבר שרשים בעבודת שנים.

*

1250 דונם מאדמת הקהק"ל נמסרו לקבוצה, בחשבון 25 דונם למשפחה. תכנית הישוב וסיכוייו המשקיים – כשל תל־יצחק. פלחה, גן־ירק ורפת – זו ההתחלה. 30 איש יושבים לעת־עתה במקום ועובדים בראשית המשק והבנינים, ומספר חברי הקבוּצה כוּלה – מאה. האדמה טובה והמים טובים. וגדולות התקוות לגמר הבנין במשך שלש השנים הקרובות.

 

שׂדה־וארבּוּרג, כפר־שמריהו, שבי־ציון    🔗

הבּיקוּר בישוּבי המעמד הבּינוני, עולי גרמניה שהתישבו בכספיהם הם, חל ביום רע – באחד מאותם הימים הקודרים מאימת הזוָעות בארץ הנאצים. ברחובות תל־אביב וחיפה וירוּשלים עמדו בתור ארוך אנשים ונשים המבקשים להציל את קרוביהם מן הזוָעה. פה ושם היו מהלכים הפּליטים, מן המעטים שזכו להינצל, והם מכוּנסים בקדרוּתם וּבהכּרת חוּרבּנם.

על כן כה נחרתוּ המראות הרעננים והמעודדים בביקוּר זה, על כן לא יִמחו. שׂדה־וארבּוּרג על אֵם הדרך לכפר־סבא ורמת־הכּוֹבש, זוֹ הדרך אשר ללוָיוֹת אחים ואחיות עלינו בה לא אחת, עתה היא מקבּלת את פּנינוּ במראה רענן, בישוב חדש על בתיו הקטנים וחצרותיו המגוּדרות והמטוּפחות, חלקות נטועות מטעי פרי צעירים, מוֹריקים וּמתפתחים. משׂמאל לכביש החדש, לאחר קלמניה מזה וגן־חיים מזה, משׂתרע הישוּב החדש, אֶל מוּל פני שכוּנת הפּועלים הגדולה אליעזר. אף היא בשנוֹת הרעה וּמתוך המצוּקה צמחה ועלתה, ועשרות בתיה הקטנים וגגותיהם האדוּמים מפארים את הנוֹף מסביב.

לא פחות מרתק הוא מראה כפר־שמריהו במרחק מה מישוּב אזור ג' של הרצליה. הסביבה כוּלה היא אחת היפות בארץ. הטבע ויד העובד הבּוֹנה ונוטע חָברוּ כאן יחד. ים וחולות וגבעות מידי הטבע. ושטחי מטע נרחבים ומושבות רעננה והרצליה חבוּיות בעצים ענפים – מידי אדם. משהוּ כפרי מיוּחד בדרך זו המובילה מהרצליה לכפר־שמריהוּ ובשכוּנה המבודדת על אֵם הדרך והנתוּנה להתקפות, באזור ג'. אַתה פוגש נער רכוּב על החמור מוביל את החלב, תוצרת המשק הקטן, למכירה. אַתה פוגש כּרכּרה מלאה נערות צעירות. שני נוטרים עם נשקם מהלכים בדרך. שפיים ורשפון מבודדים ונתוּקים שולחים את הזרקוֹרים שלהם מעל הגבעות. והנה כפר־ שמריהוּ על אחת הרמוֹת. כולוֹ בהיר, חנני. המטע בראשית גידוּלוֹ, הירק בראשית לבלוּבו, הנערה במטפּחת הצבעוֹנית, העודרת לפני הבית, בראשית נעוּריה. שני האנשים הצעירים בבגדים עירוניים השקוּעים בשׂיחה בחצר, בראשית הסתגלוּתם לארץ, לעבודה, לאדמה.

ונחרתוּ עוד דמוּיות בולטות, מן המעטים אשר הספּקנוּ לראותם בביקוּר חטוף זה. הנה אב זקן בכוֹבע קש רחב־שוּלים, בסינר־עבודה כהה וכלָתוֹ הצעירה על ידו, בחליפת עבודה נאָה. הם אוספים תרד למשלוח העירה. שני רוֹטל במחצית השעה תאסוף – מסבּירה היא לנו מבלי להפסיק את עבודתה. בשבוּע שעבר שלחה 12 ארגזי תרד. וכמוּת החלב? – בשלושת החדשים האחרונים מכרו ב־40 לירות. ועוד מוסיפה היא וּמסבּירה: המושבה כוּלה מוכרת ביצים ב־350 לירות לחודש.

לא הרחק מכאן יש בית קטן – רק חדר וּמטבּח וּלידוֹ גנת־ירק קטנה – אחד ממשקי־העזר הוא, מבני שני הדוּנמים ליחידה. טיפוס זה של משק־עזר, אשר תקציבו הוא 350 לירה וּמזה 200 הלוָאַת הסוכנוּת היהוּדית, נקבע כאן במתכּוון וּבמספּר מצוּמצם למען יהיו במקום פּועלים קבוּעים או עוֹנתיים, כאשר יידרשו לאלה שלא יוּכלו לקיים בגוּפם עבודה עצמית. ועלה הדבר יפה, לשני הצדדים. “זה הולך” – אומרת לנו גרמנית האשה הצעירה, העושה במשק החצר הקטן, בשעה שהגבר עובד בעבודת חוּץ בפרדס. וּכבר החלו חוסכים לפרעון ההלואה.

הנה אחד משדה־וארבּוּרג, בהיר ונקי ורענן. איש באמצע שנותיו, היה מומחה לעבודות חשמל או מנהל בית־מסחר גדול, עתה מסבּיר הוא לנו בפרטי פרטים את השיטות החדשות שהנהיג לשכלוּל הלוּל ולטיוּב הגן. נקיון וסדר בכל אשר תפנה, תרבּוּת של עבודה בחצר – בגן המטוּפח, בשטחי המטע הרעננים, בכרכּרה הקטנטוֹנת הרתוּמה לחמור אחד להובלה פנימית. ותרבּוּת של חיים בבית פנימה, בספר וּבראדיוֹ וּבסידוּר המיוּחד להארת הלוּל בלילה מבלי לצאת החוּצה. “אין להיכנע לעיפות – אומר הוא – יש להשתלט על התנאים, להקפּיד על שעת המנוּחה ולנצלה. יש לאַרגן את העבודה כך, שלא תפגע בצרכים האנוושיים ההכרחיים”. אכן רבּה העבודה. האשה “עושה” את משק הבית והלוּל ועליו “לעשות” את המשק כוּלו. אך כי תראה הליכותיו, כי תראה הירק והפּרחים סביב השבילים הנקיים והערוּגות העדוּרות, וכי תקשיב למספרים שבפיו על כּמוּיות התוצרת הנמכּרת יום יום, שבוּע שבוּע – וידעת כי אכן, “משתלט” הוא.

“לראשונה עלינו על אדמה זוֹ ב־4 באַבגוּסט 1937 – אומר האיש המלוה אותנו בבקורנו – לחריש עמוק ראשון עלינו אז והיה הכל מסביב בּוּר, שוֹמם ועזוּב. ועתה, שטח מתוּרבּת וּמפוּתח, נותן לחם לעובדיו ושׂמחת יצירה והכּרת ערך עצמי”.

המסַפּר לנו זאת – מחברת “רסקוֹ” הוא, החברה לישוּב יהוּדי גרמניה, בת לסוכנוּת היהוּדית. הבּסיס להתישבוּת זוֹ הוא – הון עצמי של המתישבים, אם גם אין כלל בלי יוצא מן הכלל. החברה ראתה לעצמה מטרה כפולה: יִשוּב עולי גרמניה בארץ והצלת הון יהוּדי מן הכּלָיוֹן. היוֹתם של המתישבים עולים חדשׁים, זרים לארץ ולחקלאוּת, חייב את החברה לשיטת מדריכים מבחוּץ, מוּמחים לענפים השונים, שהם המוציאים והמביאים בכל ענין קטן וגדול. גם להדרכה כללית נקבע מרכּז בכל אחד מהישוּבים, ותפקידוֹ – הדרכה בעבודה ממש ובהנהלת עניני הכּלל. התכנית המשקית לפרטיה אף היא עוּבּדה על־ידי החברה, הגוֹבה 50 לירה מיחידה דמי סידוּרים, והוּצאָה לפועל בהשגחתה. בכל אחד מהישוּבים הוּנהגו קואופּרטיבים לממכּר התוצרת וּלהספּקת המים, גם קנית התצרוֹכת החקלאית היא בצוּרה קואופּרטיבית. ולא באלה בלבד נוּצל להתישבוּת זוֹ כל הנסיון החקלאי והארגוּני שנצטבּר במוסדות המיישבים בארץ במשך ימי דור שלם.

*

שׂדה־וארבּוּרג וּכפר־שמריהו הצטרפו לרמות־השבים, הגדול מהם לימים ולנסיון, לממכּר תוצרת הלוּל והתוצרת החקלאית בכללה. מאותו הסוּג הם האנשים ואותם היסודות להתישבוּתם. ההנחה היא – עבודה עצמית ועזרה בעבודה שׂכירה רק בשעת הכרח. אדמת כפר־שמריהו (על שם שמריהוּ לוין) פּרטית היא, 10–12 דוּנם ליחידה. המשק מכיל: לוּל בן 400 עוף, ירקות וּמחלבה – שלוש פּרות, ושטח קטן למטע. ההשקעה היא 1600 לירה וּבחשבון זה האדמה והבית. ב־1 ביוּני נכנסו המתישבים לבתיהם, אך העבודה במקום החלה בנובמבר 1937.

בשׂדה־וארבּוּרג על אדמת הקה"ק – 15 דוּנם ליחידה. מחצית השטח למטע מעורב – עצי פרי, הדרים וכרם. ההשקעה ליחידה כאן, 1.000–1.200 לירה. 35 מתישבים במקום, מהם 11 מן הטיפּוּס של משקי־עזר בלבד ושטח אדמתם ½2 דוּנם.

צורה אחרת להתישבוּת בשבי־ציון במפרץ עכו, בפינה הבודדת לא הרחק מנהריה. אף זוֹ התישבוּת באמצעים עצמיים, אך לא היה בידי המתישבים אלף לירה למשפחה וּביקשוּ את דרך השיתוּף. נסיון נוֹעז הוא של התישבוּת שיתוּפית באמצעים פּרטיים, אך האנשים – שהם כוּלם יוצאי סביבה אחת בגרמניה ועלו יחד לארץ – בחרו בדרך זאת על אף הקשיים.

חברת “רסקוֹ” פועלת זה כשנתיים. מלבד שלושת הישוּבים החקלאיים, נתנה ידה גם לשיכוּן עירוני ושיכוּן עם משקי עזר בקרית־ביאליק. ועתה עומדת היא בפעוּלת שיכוּן בשיתוּף המרכז החקלאי של ההסתדרות בכפר אז"ר ועוד תכניות נוספות לה בשרון. לא מעט הוא בחשבון הבנין בארץ בשנות המצור. אך מה מעט ודל הוא לעוּמת ההון היהודי העצום שלא ניצל מן הכליה וירד לטמיון באשר הוא שם. וכזה, מעודד ונוגה כאחד, הוא גם חשבון הנפש המלוה אותנו עם בקוּרנו. כמה עשרות משפּחות, כמה מאות נפש ניצלו, שלחו שרשים בריאים, חידשו חייהם. מה רב הוא בתולדות התחיה וההתחדשוּת של עם ישראל, אך מה מעט ועלוב לעוּמת האלפים והרבבות המגוֹרשים והמעוּנים המתדפּקים על שערי הארץ.

ועוד חשבון אחד מלוה אותנו – חשבון השׂפה והתרבּוּת השולטים בישוּבים אלה. אך זה – ענין לחוד הוא.

 

הוקם ישוב עין המפרץ    🔗

באחד מימי אמצע חורף תרצ"ח, בין גשם לגשם, ירדה שיירה בת שתי מכוניות קטנות מעבר עין־השופט ויקנעם בהרי אפרים, ומבלי נטות ימינה לשער־העמקים או שׂמאלה ליגור, המשיכה דרכה נכחה בכביש חיפה־עכו. את קרית־חיים והקריות הסמוּכות הניחו המכוניות מאחריהן. גם שטח החולות של קרית־שמריהו מימין לדרך – חלף ונעלם. המטרה היתה הלאה מזה הרחק: אל שטחי הקרן־הקיימת־לישראל באדמות המפרץ. אלפי הדוּנמים הבלתי־נוֹשבים. מישורים שוממים השׂתרעו משני עברי הכביש. חילפה דלת־עלים, סדריות נמוּכות־קוֹמה ושלוּליות בצה ואדמה מלחה. חורשת התמרים של עכו נגלית מרחוק, הרי הגליל – מעורפּלים וגשוּמים – חוסמים באופק. והנה גם עץ תמר עתיק יומין, רם קומה וחשׂוף גזע, מזדקר אֶל על מימין לדרך, משקיף על פּני הסביבה.

זה המקום. המכוניות נטו ימינה, שקעו בבוץ ונחלצו ושוּב שקעו. מי־שלוּליות נתזו במרץ, מי־תעלה שכשכוּ כבאפיק של נחל. עתה יש לרדת, ללכת ברגל. מי שמגפים לרגליו אין, יפשיל־נא את המכנסים עד לברכים. יצעד בזהירוּת לבל תשארנה נעליו בבוץ.

כאשר נמצאה לבסוף חלקת ארץ יבשה, הוציא אחד מהחבוּרה את המפּה מנרתיקה. פּרשׂ אותה לרגליו, וּבמקלו אשר בידו פתח ב"טיוּל" רב־ענין עליה. אז עלו ובאו שמות מוּזרים, בלתי ידוּעים אף לאחדים מבּין הכּפוּפים עתה על פּני המפּה, זה חבר המוּמחים לעניני קרקע והתישבוּת כאן שטח רכּאיך – הראה במקל: זה אבּו חשיש; והנה בּוסתּני עכו. גם על שטחי המריבה לא פסח חוּדוֹ של מקל, אלה השטחים אשר כחוּליות של מחרוזת משתזרים הם הלוך והשתזר לאורך הכביש.

אז דיבּרו המוּמחים. האחד סיפר על העבר: סביבת חרושת, אולי תעשׂית זכוּכית. כבצוֹר ובצידוֹן הקרובות. יש עדות לכך, שׂרידים מאַלפים הנה גם שברי החרס לרוב הפּזוּרים על פּני האדמה. אחד סיפּר על נסיונות של מעבּדה, על מלחים ואחוּזי מלחים, אחוּזים רבים, מאיימים – אחת האדמות המלוּחות ביותר בארץ. עתה הגיע תורו של איש הבּריאות, ואף הוא באחוּזים דיבר, ושוּב אחוּזים רבים ומאיימים: סביבה קדחתנית ביותר, השניה במעלה בארץ כוּלה לאחר ביצות החוּלה. נחל הנעמן הזורם באפיק נמוּך מאד, כמעט כגובה פני הים, אין בכוחו להוליך את מימיו אל הים כדרך כל הנחלים והוּא מפיץ סביבותיו ביצות וקני יתוּשים לרוב. יושבי כל הכפרים הסמוּכים נגוּעים, מנוונים. אפילו איש התכניות והעתידות לא נהר בדבּרוֹ. על ניקוּז דיבר, על איסוף הביצות בתעלות, על יבּוּש הנעמן וסביבותיו, על זיבולים ועל גשרים ועל עשרות אלפי לירות – עשרות רבות – הנדרשות לכך, גם על שנים של עמל ומלחמה עם איתנים שנים רבות.

*

המסתכל מן הצד היה נבוך ונסער: כמה מיני שממה ירדו לעולם! וכמה מהם נפלו בחלקה של הארץ הקטנה הזאת. הן רק עתה, לפני שעה קלה, נפרדנו משממה אחרת, הררית, חמוּרה, כוּלה חלוּקי אבנים ושטחי טרשים, כוּלה גבעות ועמקים. והנה מישור שטוּח ככף היד, לא תל ולא גיא, הים לפניו וההרים מאחריו, חיפה מזה מרחק עשרים דקות במכונית, ועכו מזה רק שנים־שלושה קילומטר מפרידים ממנה. ולמרות כל אלה – מדבּר. כמה דורות עברו מאז עומדת אדמה זוֹ בשממונה וכמה שנים – ואולי דורות – יעברו עד אשר תוּכשר לתת לחם לעובדיה. מי ימוד את עמל האדם שיושקע לתוך רגבי בצה אלה להפרותם להבריאם? והיעמדוּ הכוחות, היוכלו לה לשממה הגדולה?

אך עוד החבוּרה עומדת שקוּעה בדיוּניה, והנה מכונית שלישית יורדת מן הכביש – נחפּזת, בהולה. המכונית שוקעת בתעלה ואינה מתקדמת יותר. אך אין דבר! ארבעה יוצאים מתוכה בקפיצה: צעירים הם, חלוּצים. על פּני האדמה הזאת, משׂאֵת נפשם, צעדו כבר לא אחת. במתי מעט ובחבוּרות, בימי־חול וחג באו לסיירה, לרוות בה את העין, לשובב את הנפש, להלהיב את התקוה. ברגל בטוחה צועדים הם באדמה התחוּחה, אשר כל שביל משביליה, כל שטח וכל מעבר נהירים להם כאן. הנה הרכּאיך – אומרים הם בלא מפּה, וכאן חורשת הקה"ק, זה הכפר שעבּ וזה תמרה, גם מנשיה ודמוּן אינם רחוקים מכאן. אחוּזי המלח וגובה הקדחת, עשרות אַלפי הלירות הנדרשים לעמל – כל אלה ידוּעים להם, ברוּרים. ידוּעה וברוּרה גם הבּדידוּת, הניתוּק במחוז הפּרוּע, אשר אימים יהלכוּ בו בלילות ובימים. ואף על פי כן – לא דאגה, לא צל, לא התלוננוּת או ריטוּן. אדרבה: מתי נעלה? מתי תגיע השעה המקוּוה?

את קצות צריפי חניתה בראש רכס מעוּרפּל באופק טרם ראו באותו יום חורף. חניתה טרם היתה אף בדמיונו של הנועז והנלהב ביותר. אך לא עברו שבוּעות רבים, והיא היתה לממשוּת – שם על ראש ההר, שכנה קרובה לשטחי המפרץ, צופה ממרומים אל הנעמן וביצותיו ועץ התמר הבודד בקרבתו.

ולא עברו חדשים רבים וגם ההתישבות באדמות הנעמן היתה מציאוּת. וּבבוקר אחד של סוף הקיץ שוב התגלגלה שיירת מכוניות בדרך זוֹ. לא שתים ושלוש מכוניות, לא חבוּרה קטנה וּמהססת – מאות אנשים צעירים עם כלי מלאכתם וצידתם, המגדל והצריף המהלכים על גלגלים חומת העץ וגדר התיל והטרקטור לחריש. נערות במטפּחות צבעוניות, בחוּרים בבגדי עבודה, בנים ואבות, פּועלים ונוטרים, אנשי כפר ואנשי עיר. ועל פּני כוּלם שכינת השעה וּבפיהם שירת נעוּרים.

לא בין גשם לגשם היה הדבר – בין דם לדם. מי שנזדמן לו לבוא בוקר לפני כן מעבר טבריה ונצרת, ראה ארבעה־עשׂר חללי אדם מוּטלים בכביש בסביבות סג’רה. מי שבא מן השרון ראה עמוּדי חשמל עקוּרים ושׂרוּפים ועשנים, מוּטלים כבעלי חיים שנרצחוּ בלא עתם. הבא מחיפה בעצם היום חש את האימה והחרדה בכל רחוב וּבכל סימטה מעורבת. הוא ראה חנוּת בוערת באש, אוטו משא מעלה עשן, בני אדם מבוהלים בורחים לעברים, שוטרים חמוּשים, מכוניות־צבא שולחות קנים של מכונות יריה.

אך אם אל תחוּמי עין המפרץ בחולות הקריה יבוא הבא לעת ערב – ולא יאמין למראה עיניו. גם אם בקוֹר־רוּח יבוא, כמי שרבות כבר ראה “עליות” ותכוּנותיהן, גם אם מתוך טמטוּם חוּשים יבוא לאחר שהדמוּת האיוּמה של הארץ כיום חלפה על פּניו כבסרט ראינוע – אף הוא יתרונן ויתלהב, יפרוק את מעטה הדכּאון ושויון הנפש. ולא המגדל המוּכן לדרך הוּא שהלהיב, לא הצריף הרתום אל הטרקטור, לא המכוניות העמוּסות לוּחות־עץ ופקעות תיל ועמודי ברזל וּכלי מלאכה, לאלה הן הוּרגלה כבר העין. ואם גם ניכרת היתה כאן תוספת בגרוּת, יתר שכלוּל, נסיון וסדר – אין פלא בדבר: קיבוּץ אזרח, בן תשע שנים לישיבת קבע בסביבה זו, לכל מעשה חלוצי אשר ייעשה – בעבודה, במלאכה, בחרושת. קיבוּץ אשר ידע להפוך את חולות הקריה לאדמה שחורה נותנת יבוליה פעמיים ושלוש בשנה, אשר ידע לבנות משק־עזר מתוּקן על עשרת הדוּנמים המצערים שברשוּתו, אשר ידע לייבּש בצות ולסלול דרכים, לזפּת פעמיים ושלוש רחובות, לחצוב באבן ולהקים רפת ולוּל וגן־ירק ומשתלה ועדר־צאן ומכוורת, לקיים את מאה וארבעים חבריו ושלושים וחמשת ילדיו ואף להוֹתיר ליום רע ולשעת עליה. מה פּלא אם מבעוד יום מוּכן ומתוּקן הכל לעליה של מחר, אם אין בהילוּת עתה ולא עצבּנוּת, אם יודע איש ואיש את מקומו ותפקידו והאחריוּת המוּטלת עליו?

*

אף על פי כן, משהו חדש ומיוּחד היה באותו ערב – זו מסיבת החברים שנערכה תחת כפת השמים. על הספסלים העשוּיים לוּחות עץ, על גבּי חבילות קש וסלילי תיל, ישבוּ אלפים. צעירים היו ברוּבם, פּשוּטים בתלבושתם ובהליכותיהם – החברים מקבּוּצי הסביבה: מפלוּגת הים ומקבוּצת הים, ממשמר־זבוּלוּן ועמל וניר־חיים. אף מקבּוּצים רחוקים יותר: משער־העמקים ורמת־יוחנן, משמיר עברון (קבּוּץ עולי גרמניה בנהרים), מיגור ומרחביה ומזרע ושׂריד ומשמר־העמק. גם “בודדים” מן הקריות ומן העיר היו כאן, מאגוּדות מקצועיות ומקואופּרטיבים, מחברי “הפּועל” ומארגוּן אמהות עובדות – מכל אלה אשר הקבּוּץ העולה היו לו קשרי חיים ועבודה אתם במשך שנות אזרחוּתו בסביבה.

איזה צבּוּר נפלא! מה נאה ומרוּכזת היא החדוה השפוּכה על כל פּנים באוֹר החשמל שהוּתקן לפני צריף האוכל. השראה של מעמד גדול – ושקט ופשטות וקול דממה. נוהרים ורעננים גם פּני ההורים הזקנים מחברי הקבּוּצים שבאו למסיבה, ורכּים ומעודנים נראים עתה מַדי הנוטרים וכובעיהם ורוביהם עליהם. כיצד מתמזג מראה נפלא זה עם כל אשר הראו לנו אותו יום דרכי הארץ? כיצד עולה הוא עם מראה האלפים העומדים באישון לילה זה על משמרתם, בכל ישוב ופינה, עם כלי זינם עליהם, נכונים להגנה, לקרב?

פּשוּטים היו דברי הנואמים במסיבה. אחד קרא את דבר הקבּוּץ העולה – “אנו מאמינים באדם ובאדמה”. אחד סיפר תולדה – לא ארוּכה בשנים, אך רבּת גלגוּלים וכבּוּשים – של פלוגת חלוּצים עברים החותרת להתישבוּתה. הוא נפרד מן הסביבה, מקבּוּצים ואגוּדות וחברים, אשר יחד אתם עברו כברת דרך ויחד אתם טיפחוּ יחסי רעוּת וכבוד חברים. אחד העלה על נס את היכולת המשקית והארגוּנית שגילה הקבּוּץ העולה מאז ועד עתה. אחד נפרד מהם בשם הסביבה: “אחינו אנשי עין־המפרץ וכל העומדים עמכם היום. לפני תשע מאות ועשרים שנה עמדו בשערי העיר עכו ההולכים במסע הצלב השלישי, שהחריבו את שארית הישוב היהוּדי בגליל. מאותה תקוּפה נשארו רק מספּר מצבות בכפר אוספיה ליד עכו. מלבד הישוב היהודי הדל בפקיעין לא נותר בסביבה זו כל זכר לישראל מהימים ההם. וכיום הזה, עם בוקר, תיכנס פּלוגה של בחוּרי ישראל אל מול פני העיר, יש לקום ולברך בשם ומלכות: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”. וסיים הדוֹבר בברכה “חילוֹנית” ביותר אך משקל כפוּל לה בימים אלה: “… שנזכּה לראותכם ביובלכם חיים כולכם”. אחד ברך: “ונתתי מטר ארצכם בעתוֹ יורה וּמלקוש ואספת דגנך, תירושך ויצהרך ואכלת ושׂבעת…” ועוד רבות היו הברכות בעל־פּה ובכתב, ורבים דברי העדוּד והחברוּת, ועליזה – אם גם עצורה – השירה, ורענן – אם גם קצר – המחול.

עת לשינה. בשלוש בלילה יעיר הפּעמון. בארבע יצא המשוּריין עם הנוטרים לבדיקת הדרך ובעקבותיו השיירה כוּלה. עם טל הבוקר, טרם תזרח החמה, תעלה שיירת החלוּצים על אדמת הלאום. עם קוי אור ראשונים תבהיק מרחוק הדרך המתפּתלת בהרים, דרך עכו־צפת. המישור הנרחב יהיה שמם שבעתים בחרבוני הקיץ – לא מים ולא ביצה נראית לעין, רק רגבים בהירים־סידיים, רק קוֹצים יבשים־חרוּכים. נוף עצוּב, חד־גוני, ללא צל, ללא צפּור.

וּפתאום – השיירה באה! מודדים מכוונים מכשיריהם, נוטים גבוּלות. סלילי התיל נפרקים מן המכוניות, לוּחות קרשים נישׂאים על גב. הולמים פטישים, עודרים מכּושים, מטרטר הטרקטור, מדרדר החצץ. שורפים קוצים, מניסים קן צרעות, על פּני התעלה מתקינים גשר, בתוך החומה מבצרים עמדות. הולך־נוסע המגדל רתוּם לזוּג סוּסים, לפניו צריף העץ על חלונותיו ודלתותיו, מחוּבר אל הטרקטור. באים הטנקים למים והכּדים למרק פּירות. מגבּיהים את המגדל בתנוּפה אחת – עוד סבּוּב ועוד סבּוּב, בכוחות מלוּכדים, בזרועות מאוּמצות, והוּא עומד הכן. עוד דחיפה ועוד אחת, ברצון מאוּחד – וגם הצריף עומד איתן. עוד שעה ועוד שעה – הוּקם ישוּב.

 

ממעין – למעין    🔗

במפּת הארץ לא סוּמנה גבעת “מעין”, גם בספר המדריך לארץ־ישראל לא צוּינה. אף על פי כן – קום ובוא לכפר ביל"ו בקרבת המושבה. רחובות, עלה ברגל בין פרדסים צעירים, שׂא עיניך וראה: גבעה מיוּשבת. כאחת מרבות בארץ – בנין קומותים וצריפים ואוהלים, כבכל קבוץ חלוצי על אדמת ישראל. גם כל ה"גורמים" כולם לבנין ישוּב שוּתפוּ כאן, כרגיל: הצריף – למחלקת העבודה של הסוכנות היהודית; הלוּל – מכספי המחלקה לישוב עולי גרמניה; האדמה, 15 דונם בסך־הכל – של הקרן הקיימת לישראל; החובות… ההלואות… הקוֹמבּינציות… כל ה"כלים" כוּלם של מעשה ההתישבוּת בארץ צורפוּ ושוּתפוּ כאן יחד – כאילוּ לא באו אלא להדגים עד כמה כבד ומסובך הוא.

ואילו הירק החופף על צריף האוכל, ערוּגות הפרחים ושטיחי הדשא ושבילי השיחים – “ידינו עשוּ זאת בשעות הפנאי”. הן הידים המשווֹת תרבוּת וחמדה לגבעה עזוּבה, וחן ונועם לצריף דל. סוּרוּ־נא וראיתם: עציצים על מדפים קטנים בתוך הכתלים, תמוּנת אמן מעל למטה, ספּה־כוננית מלאכת מחשבת. ידי נוער ותשוּקת יצירה, הן גם שטיפחו את גן הירק – ארבעה דוּנם ולא יותר: “והיה לנו למאכל אף הוֹתרנו למכירה”. גם הלוּל הקטן נתן בעין יפה. ועיקר הקיום? – “אנחנוּ עובדים ברחובות, גם נעזרים בשכנים טובים, חברי המושב בּיל”ו. במושבה כבר מכירים בנו, הלשכה מתאמצת לעזור לנו, נותני העבודה מרוּצים מעבודתנו. אבל… הנסיונות לקבּל עבודה אצל פרדסנים היו רבים, והתוצאות – מעטות".

והרי הגענו אל פּרשה זו שאינה משׂמחת ביותר – עבודה עברית. בשפת המאזן: “סיימנו את השנה בגרעון, חוסר עבודה ברוב ימות השנה, מצב כלכלי קשה”. רק עכשיו, בעונת הקטיף מאַזנים במקצת את החשבונות, פורעים חובות, מלבּים תקווֹת. אבל מה יהיה בקיץ? ומספר הנפשות 58, והגיל – 22, וארץ המוצא על טהרת גרמניה, מלבד אחד הולנדי ואחת “צבּרה”. ואלה התולדות: מגרמניה – לדגניה, ומהמכבי הצעיר – לחבר־הקבוּצות.

וכאן הגענו אל העיקר, כי רק זה עיקר העיקרים ומטרת המטרות – הכמיהה להתישבוּת. על כן בבטחון ובבהירוּת היו דברי החברים בבואם לענות לחבר המבוּגר, איש המוסדות המישבים, שגוֹלל לפניהם את שפע הקשיים והמכשולים העומדים לפני מתישבים צעירים בארץ־ישראל. מאימתי נרתעים בארץ מקשיים ומכשולים? – אמרו. הן לא ילדים אנו עוד. היינוּ בהכשרה, גם טעמנו את הטעם של חיי פועלים במושבה. יודעים אנו, כי התישבוּת אינה שיחה נאה ולא בהחלטה ובאישוּר היא תלויה. ידענו גם ידענו כי לא אחת־שתים מקבּלים תקציב ובונים משק. בודאי יהיה עלינוּ להיפרד לזמן ארוך, לשנים רבות, מנוחיות, מהסידורים הנאים שהורגלנו בהם כאן על הגבעה. יהיה עלינו לוַתּר על בטחון, על שקט, אך אנו מוּכנים. נוסיף להכשיר את עצמנו בענפי משק, נלמד ונאמץ את כל כוח הרצון, צעירים אנו ומרגישים בקרבנו די עוז לעמוד בפני כל.

באותה שיחה של שבּת אחרי הצהרים עלתה לדיוּן גם שאלת אזור ההתישבוּת הרצוי והמקוּוה. והיו הכּל נוטים לאזור של גבוּל, כמוּבן. לישוּב בפינה נדחת בארץ נשׂאוּ הכּל את עיניהם, לאדמת שממה, למקום של בנין בראשית.

אך לא כן רצה הגורל. חמשה חדשים לאחר שיחה זו, בג' אלול תרצ"ח (30 באבגוסט 1938), עלתה הקבוּצה לאדמת פיק"א בנֶזלה ליד זכרון־יעקב. מהנחלות הותיקות של פּיק"א היא, 860 דונם, ובזה 220 דונם פרדס ישן בן 40 שנה ו־160 ד. יער. משק שעברוּ עליו גלגוּלים רבים, אף ידע הזנחה.

ליד כביש חיפה, שׂמאלה, אם נבוא מיהוּדה, אל מוּל הדרך העולה בהרים לעבר זכרון־יעקב, הוּקם בּן לילה מחנה צריפים ואוהלים, מוּקף חוֹמת עץ שלוּחוֹתיה הבהירים־זהוּבים כובשים את עינו התמהה של כל עובר ושב: מתי צמח ישוּב זה במישור האפור? המקום הארעי למחנה הוא, ישוּב הקבע עתיד להיבנות מעבר לכביש ימינה, על אחת הרמות בדרך לזכרון־יעקב.

שוּב היתה שעת שבּת אחרי־הצהרים, שבוּעות מעטים לאחר יום העליה למקום. לא היה דשא בחצר ולא ערוּגות פּרחים, גם לא ירק למאכל ולממכר. כל ה"משק" כוּלו שהוּבא מעל הגבעה ליד רחובות – שתי פרדות ופרה אחת, עוד גם הלוּל וכלי־עבודה מעטים ותו לא. הצריף עודנו ללא רצפה, ללא תקרה. עפר תחת הרגלים ורעפים אפורות מעל לראש. חמשה בחדר קטן, שנים במטה צרה וגם האדמה טובה למשכּב בימי בראשית. אך אין פּנאי עתה לסידוּרים, לדאגה לקטנות.

ואם גם אין ישוּב מעין בגלגוּלו החדש זר של ספר, ואם גם לא מרוּחק הוּא מלב הארץ ולא נתברך בביצות ובשממה כישוּבים אחרים – לא קלה ההתאבקות הצפוּיה לו עד לבנינו והשתרשוּתו.

 

עליה שניה לשרונה    🔗

ארץ רבּת תמוּרות לנו. רק לפני שלושה שבוּעות עברנו בדרך זו, לעבר טבריה ועמק הירדן, אל כנרת ביום חגה – והיתה רוח חמסינית צורבת אותנו, והיו היובש והמחנק רובצים עלינו; השמים להטו והארץ להטה, השדות חרבים והעצים מאוּבקים והאנשים מתנהלים בעצלתיים, בחוסר אונים. ועתה, רק ירד היורה – ורענן הכל וריחות דקים של השיטה ושל פרי הדר מלוים אותנו; שׂדרות מרוחצות ושדות חוגגים ואנשים בבגדי עבודה, זקוּפים ובטוּחים, נחפזים לדרכם – בחוּרות ובחוּרים ונערות וזקנים. ברגל ובמכוניות – עשרות, מאות, צועדים הם מן השדות והפרדסים בכבישי השרון והשומרון, במגדיאל ורעננה וחדרה ובנימינה:

יש עבודה, יש עבודה…

שעת החזרה מן הקטיף בראשית הסתיו, אין יפה ממנה. משהוּ חגיגי ומרונן – באנשים, באויר, בגווני העננים, בקוי השמש השוקעת. משהו תמציתי ורוטט מאד של שמחת העבודה, של הרגשת הבית: יש מקלט, יש מפלט, יש תקוה. מראה מכוניות משא אלה, המלאות עד אפס מקום אנשים ונשים, זקנים ונערים, החוזרים מעבודתם וּפניהם קורנות ועיניהם ישרות וּבפיהם שירה – גם עתה, על אף הכל – משהו מרומם ונעלה הוא, תגמוּל ללא תמוּרה. אין עוד גזירות, אין אסונות. אין מוראות. הלב הוּצת בשלהבת אהבה לחלקת ארץ זו אשר ניתנה לנו. הוא גואה בגלי תודה, בתפלה לבאות.

*

היה ערב. השעה קרובה למועד העוצר. בכביש השרון התנהלו לאטם כלי רכב בתור ארוך – מכוניות טאכּסי ואבטוֹבּוּסים ולוֹרים ועגלות־משׂא כפריות. הכל חוזרים הביתה, מתכּנסים למקום מחסה לקראת הלילה היורד. זוּגות זוּגות הוּצתוּ עיני אש לאורך הכביש הצר, ימינה ושׂמאלה, בתהלוּכת אורות מלוּכדת.

השראת העוצר בכל. רק יצאנו מלב־תל־אביב, וּכבר מיתרס התיל למולנו, וּכבר משמרות מעכבים – שוטרים וחיילים – שואלים, מזהירים: יש רשיונות? בשפתנו, בעברית, ישאלו ובפניהם ידידוּת, כפונים אל אנשים אחים. ואף כי אין תיירים בינינו, כובשת את כולנו ההתרגשות וההתפּעלות: צבא עברי. היו ימים – לא רחוקים הם – ואנו התרגשנו כך למראה סבּל עברי ונהג עברי ועובד־ים עברי. ועוד רב בודאי צפוּן לנו, מן הלבטים והקשיים של צמיחת ענפים חדשים במערכת חיינוּ, אך גם מן החסד הרב של התרגשות ורטט גאוה למראה ההישׂגים החדשים – וגם אם בדמוּת החייל על משמרתו יורדים הם אלינו.

מחנה האסירים בעתלית חסום ונעול עם ערוב היום. משמר נכבד. בבגדים כהים ובקובעי מתכת עומדים האנשים. בכבדות נפתח המיתרס לקראתנו ובכבדות הוא נסגר מאחרינו. כמגיחים מתוך הלילה מופיעים פני האנשים הבודקים את התעוּדות לאוֹר פּנסי המכונית, וכנבלעים באפלה אנו מניחים אותם מאחרינו. אורות הכרמל רומזים לנו. חיפה המקסימה ביפי חליל – לפנינו.

ערב עליה חדשה. וּבאישון לילה, בבית מלון קטן בחיפה, התכּנסה חבוּרה קטנה – להכנות אחרונות. פּרט לפרט, סעיף אחר סעיף. כה מוּרכב וכבד־אחריות המעשה, כרוּך בצירוּפים וקומבּינציות, ביצירת יש מאָין. וכה פשוּטים, כה מעשׂיים, יבשים כמעט, הדברים. אנשי מעשה ודברי חולין – על כלי עבודה ואהלים לדירה וזרעים ראשונים ורוֹבים להגנה, אך מה רב הסער המפעם אותם.

כל אותו הלילה סערה בחדר הדל של בית המלון הקטן כמיהת ההתאַחזות בשעל אדמה. סעיף אחר סעיף נבדקו, נוּצחוּ. ואם גם מתוך צמצוּם אכזרי, ואם גם מתוך מחסור ודלוּת – אך העליה תצא לפועל, עם שחר, הישוּב קום יקום, על אף כל הנטל הנוסף הכרוּך בו, על אף הקשיים הצפוּיים.

ולא שרונה בלבד פּרפרה כאן אותו לילה לקראת התישבוּתה. סערת ההתאחזות באדמה חדשה אינה פוסקת בארץ, אינה רפה. אלינו מגיעות רק התוצאות – ידיעה קצרה בעתון על ישוּב חדש, מזמן לזמן. אך לא נדע, לא נוּכל גם לשער, בכמה אוצרות של תשוּקה, של מרץ, של עקשנוּת ועשׂיית הבלתי אפשרי כרוּך המעשה – לפני העליה ולאחריה. לא אחת, עם ההכנות לקראת עליה נוספת, אשר כחוּט השׂערה בינה לבין ביטוּלה, למראה פני האנשים השקוּעים בדיוּניהם הכבדים, למשמע הדברים, דברי תקציב לסעיפיו – כובשת הודאות: כאן, ליד שולחן דיוּנים זה, מפרפר כל צער העם וכל אסונו, כל תשוּקת חייו ותקוָתו. כך קמוּ שלושים ישוּבים בפחות משנתיים. כך יקוּמוּ עוד, בימים הקרובים.

*

יום של עליה, ארוך הוּא. ואנחנו, אשר יש ברצוֹננוּ לא לפגר אחר שיירת העולים המרוכזת ביבנאל – חובה עלינו לצאת מחיפה בעוד לילה. מתוך דמדוּמי שחר מזדקרים, איפוא, לפנינו המשמרות הראשונים בכביש חיפה–נהלל: “תעוּדות, בבקשה” – אומר איש הצבא העברי, גבה־קומה וגמיש, ובתנועה זריזה הוא פותח את דלת המכונית.

בית־החולים המרכזי בעמק עודנוּ שקוּע בשינה של בוקר. אנו מניחים אותו מאחרינו, – לא עפוּלה היא מחוז חפצנו, אנו פונים שׂמאלה, המכונית “גומאת ארץ” בדרך הקצרה ביותר, דרך כפר תבור וסג’רה. מסע נועז, מסוּכן גם בימים כתיקונם, אך תגמוּל של חויה גדולה כרוך בו: חתירה זו בשממה. ללא כביש, בין שׂיחי פרא וגאָיות, עם כיפת התבור הנשקפת אלינו מקרוב – הנה המנזר על ראשו, הנה גג הרעפים האדומים – עם החרמון המלוה אותנו מרחוק והשלג על ראשו מבהיק באור ראשון של שמש בוקר.

מראה מסחה, היא כפר תבור, משרה עצבת – הבתים קודרים־רעועים, קיר הבזלת שחור־נוגה. ומאחרי הקיר, חלקת זיתים, עצי ברוש. כיצד מחזיקה המושבה הקטנה מעמד? אכן לא אחת הגיע אלינו קול קריאה לעזרה מפינה זו. אך רק עתה, עם מראה עינים, יוּבן מה נפל בגורלו של הישוב הקטן הזה, וּמה הגבורה הנדרשת ממנוּ.

יפה הוא שטח בית־הספר כּדוּרי – הבנין הבהיר, החלקות הנטוּעות. המעוּבדות. כאי ממש. אך דרכנו אָצה, אין פנאי להתעכב. מכאן והלאה אין לפנינו כל דרך. בכבדות מיטלטלת המכונית, עומדת ומסרבת להמשיך. אנו יורדים, עוזרים לה. שוּב מצייתת היא, נושמת בכבדוּת, מטלטלת רגבי עפר ואבני בזלת. די שהות לנו להזין עינינו במרחבים השוממים, בקוצים הדוקרנים, בכל שטחי פיק"א העזוּבים – למעלה משלושים אלף דונם אדמה בלתי מעוּבדת לה בסביבה זו. אנו עוברים על פּני שׂרידי מבצר עתיק מימים רחוקים, אנו בתוך הכפר הצ’רקסי הנקי, כפר קמה. בהשתוממוּת מביטים בנוּ, בעינים מבוהלות ותמהות. לא יברכוּנוּ לשלום, אך גם לא ירגמוּנוּ באבנים. יצאנו בשלום. ממרגלות התבור נשקפת לנו עתה סג’רה הקטנה. הפרושה. שורת בתים, קבוּצת עצים, אדמה חרושה, הרים מעורפלים באופק. הנה גם שלט נוטה ליפול – “ליבנאל”, כתוּב עליו.

ופתאום, ומעל הרמה ממולנו נזדקר קיר. שחור הוא, בזלתי, פרוץ. האם חורבה? האם שׂרידי עתיקות? – זוהי שרונה (וכפר החוּשות ואהלי הבּדוים על הגבעה מנגד – ה"ישוּב" החדש הוא, של הנודדים אשר עלו על האדמה העזובה וכבשוּה). אנו מאמצים את עינינו לעבר הרמה. היש שם נפש חיה? ההגיעה השיירה? ופתאום ולעינינו קבוּצת נוטרים על ראש פסגה, כאילו חצוּבים בהר הם, קפואים בעמדותיהם. לא הרחק מהם עוד קבוּצה, ועוד אחת. אכן הגיעו. הם צופים. עתה הבחינה העין גם צללי אדם המתנועעים בין פרצות החומה, הנה גם אוטו משׂא עמוס לעייפה מתנהל לאִטוֹ, עולה מן העמק. הנה גם טרקטור נושם בכבדות, מטרטר ועולה, כשחמור קטן קשור בו בחבל, משרך דרכו בעקבותיו.

אויר הרים צח קידם את פּנינו בעלותנו על חורבות שרונה העזוּבה. נוף נהדר של עמק יבנאל ובית גן נגלה לעינינו. הרי הגליל מקרוב והרי החורן מרחוק הכחילו, מעוּרפּלים. ובחצר – ידים עובדות בשקדנוּת.

עליה גלילית. לא דמתה לכל עליה אחרת. ולא רק ברצינוּת המעשה. עוד מאתמול ידע כל איש ונער את המוּטל עליו ועתה, רק רגעים מעטים מאז באו, וּכבר העבודה מתנהלת במלוֹא הקצב. ורבה היא העבודה וכבדה, כנוף הרים מסביב. לא בשל אבני הבּזלת השחורות והאדמה הכבדה והמים המוּבאים ממרחקים בפחים על גבּי חמורים היתה שוֹנה כל כך עליה זו מן הקודמות לה. אף לא בשל החויה של חידוּש מקום עזוב, של תיקוּן בתים שנוּפצוּ ושפּוּץ חומה שנוּתצה. הסעיר מראה האנשים. הנה אכּר זקן מסג’רה – בצעירוּתו בא לכאן וחייו מאחריו. הנה אכּר מיבנאל – ארבעים שנה במקום. הנה אכר מכנרת, הוא וּבנו יליד המושבה. על גג הבית החרב עובד חבר מכנרת, הוא וילדו, יליד הקבוּצה. לא גדול מבנו היה בבואו לכאן, אל הגליל, בראשית ישוּבוּ, אל אדמת שרונה זו בעליתה הראשונה. שני דורות, שני דורות ממש, שותפו ביום זה, בעלית שרונה. מה רב המרחק מאז, מה רב הוא אשר נעשה מאז.

אך מה רבה עוד העבודה. לדורות רבים, רבים.

*

העליה לשרונה העזובה (כ"ב חשון) היתה יום שמחה גדולה לכל ישובי הגליל ועמק הירדן. כל המושבות בסביבה – יבנאל, בית־גן, כנרת. סג’רה, כפר תבור, מצפּה, וכל ישובי העובדים – כנרת ודגניה ואפיקים ובתלם ואשדות־יעקב וכפר־חטים ואף מסדה ועין־הקורא שלחו מאנשיהם לעבודה. נעשתה עבודה קשה וּמאוּמצת. במשך היום צריך היה לסתוֹם את הפרצות בחומת האבן, להקים את הריסות שני הבתים ששלדיהם נותרו לפליטה למתוח גדר תיל, להקים עמדות, להעלות זרקור ולסדר חשמל לישוב מנוּתק. העבודה התנהלה בכובד ראש ואחריוּת. ילדים ונוער וּבוגרים וּזקנים נשאו אבנים לחומה הובילו מים מן המעין, מתחו תיל הקימו אהלים, בנוּ צריפים מתוך התלהבוּת כבוּשה ורצינוּת גדולה. אנשי משמר השלושה הקרובים למקום והחברים לתנוּעה אחת – אף הם בעוֹזרים הנאמנים לארגוּן גורדון בעלותו.

בשעת הצהרים, בעצם להט העבודה, עג אוירון של חברת “אוירון” על פני רמת שרונה, הנמיך רדת ושלח מכתב ברכה שהוּקרא ברבים והיה לעידוד ולשמחה: “יישר כוחכם! גלוֹתם את חרפּת השממה מלב הגליל. יהי־נא הבנין שאַתם מקימים בּר־קיימא לנו ולדורות הבאים”.

עליה שניה היא לאדמה זו. לפני עשרים וחמש שנה עלו למקום הזה אנשי “אחוזה” משיקאגו, בהם חברים ותיקים לפועלי־ציון באמריקה. החברה שקנתה באותם הימים את האדמה מפּיק"א החלה במטעי שקדים בעיקר ופיתחה משק ענף ומגוּון. עם פּרוֹץ המלחמה העולמית וההפסקה במשלוח כסף מאמריקה, עבר על האחוזה בשרונה משבר קשה. הסתדרות הפועלים בגליל נטלה אז על עצמה את עול המקום ועיבוד האדמה. הרבה עמל הוּשקע במקום זה והרבה זכרונות קשוּרים בו, כמו במושבות אחרות של הגליל התחתון שהיו ערשׂ העובד החקלאי בארץ. קבוּצת הרועים, קבוּצת פּועלות, אנשי “השומר” ואחרים עבדו וקדחוּ ורעבו כאן לא מעט. בתולדות המקום זכוּרה השנה שחי ועבד כאן א. ד. גורדון. גם בדם עברי כבר קוּדש מקום זה שבקרבתו נפל יחזקאל ניסנוב (שבט תרע"א).

לאחר המלחמה העולמית עוד התעקשו יחידים מאנשי “אחוזה” להשאר בישוב הקטן והמבודד. אך לאחר סבל רב לא היה בכוחם של המעטים להחזיק מעמד. האדמה חזרה לרשות פּיק"א והיתה שוממת כל השנים. חומת האבן השחורה נפרצה בידי ערביי הכפרים הסמוּכים, הבתים נהרסו בזדון. נודדים עלו לסביבה הקרובה ובשנים האחרונות החלו בחרישת חלקות מן האדמה הנעזבת, אף הקימו חושות אל מול החומה הפּרוצה והחלו מתבססים במקום, שהפך מרכז לשודדים ומתקיפים.

אדמת שרונה – חמשת אלפים דוּנם, מוּקפת אדמה יהוּדית, של פיק"א, מרוב צדדיה, בצוּרת פּרסה. מלבד אדמות יבנאל ובית גן הסמוּכות (מזרחה־דרומה) וסג’רה וכפר תבור שאינן רחוקות אף הן, יש לפיק"א בסביבה זו שטחים נרחבים בלתי מעוּבדים. רק מצד אחד, מדרום־מערב, גובלת אדמת שרונה עם אדמה לא־יהוּדית, של כפר קמה – הכפר הצ’רקסי. אדמה ברוּכה בטללים בקיץ ובשפע גשמים בחורף, שהם תגמול מיצער על חוסר המים. מעין קטן בסביבה ומימיו, המוּבלים בפחים טעוּנים על גבּי חמורים, מספיקים רק לשתיה. אויר הרים צח במקום. רמה יפה ונרחבת. הר התבור והרי הגליל הנראים כאן מקרוב – מחזה מרהיב עין.

 

עלו לחירבּת־צמח    🔗

עם שחר יום ה' בשבוע (א' כסלו תרצ"ט) – 24 בנוֹבמבר 1938), עלה קבּוּץ השומר־הצעיר ארצישראלי ב' מפתח־תקוה – אל אדמת חירבּת־צמח, דרומה־מזרחה לחניתה. את שטח ההתישבות, הכולל 4000 דוּנם, רכשה הקהק"ל רק שבוּעות מעטים לפני כן מאת בעלים סוּריים. האדמה, שמחציתה תהיה ראוּיה לעיבוּד אינטנסיבי לאחר שתוּכשר והמחצית השניה טובה למטעי הרים, משׂתרעת סמוּך לכביש הצבאי, ארבעה קילומטר מזרחה ממפנה הדרך לחניתה. אדמה אדוּמה ודשנה, אשר צמחיתה העשירה וּשׂרידי עצי הפרי שבגאיותיה, מבטיחים רבּוֹת. גן במעין שופע, הנותן למעלה ממאה ממע"ק מים לשעה, נתבּרכה האדמה. מקום הישוב נקבע סמוּך לכביש, במרחק 400 מטר ממנו, שמאלה, בוֹאכה מעבר חיפה, באותו הצד של חניתה. בשכנוּת קרובה, על אדמת ג’וּהלה, מעבר לכביש ימינה, הולך ונבנה על־ידי סולל־בונה אחד ממחנות הצבא החדשים המוּקמים עתה בפינות שונות בארץ. שכנוּת זוֹ טובה לבטחון הישוב הצעיר, השוכן מחוּץ לגדר התיל.

נוף נהדר, הררי‏־סלעי, אף כי רך ונוח יותר מאשר נוף חניתה. הישוב הוּקם על רמה גבוהה למעלה מ־320 מטר, מוּקפת הרים משלשת עבריה. נכחה, מערבה, פרוּשׂים הים התיכון והחולות הבהירים של מפרץ עכו. מבּין ההרים מציץ מגדל חניתה, החלוץ הראשון בסביבה גלילית זוֹ. גאָיות עמוּקים מקיפים את רמת הישוב ומבתרים את אדמותיו.

מספר חברים מהקבּוּץ העולה ישבו במחנה ג’וּהלה עשרה ימים לפני יום העליה. מלבד סיוּר הסביבה והיכּרוּת ראשונה עם האדמה וּגבוּלותיה, הספיקו האנשים לחרוש חלק מאדמתם, לפוצץ סלעים, לעקור סדריות וּלסקל שטח מתאים למחנה. עשרה ימים אלה היו עשירים בנסיונות וחוָיות של חלוּציוּת וראשוניוּת באזור מבודד וסלעי, באדמה בלתי ידועה וּבלתי־בטוּחה. המספר הרב של נוער ארצישראלי בין חברי הקבּוּץ, נוער היודע את הארץ והעמל בה, לעזר רב הוא.

קבּוּץ בן 110 איש, אשר בכל ארבע שנות קיוּמו הוא חותר הגלילה. היה בין הראשונים ששלחו את אנשיהם לחניתה המקוּבצת בראשיתה, גם נתן קרבן ראשון לה – את יהוּדה בּרנר, שנפל עם יעקב בּרגר, בלילה הראשון לחניתה.

ביום העליה שוּתפוּ, כרגיל, ידים עובדות מכל הסביבה הקרובה והרחוקה, כ־400 איש. רבוּ המתנדבים על הדרישה, בין המתגייסים גם פועלי חיפה ואגוּדותיהם המקצועיות ופלוּגות “הפועל” בה. באו לעזרה מקבּוּצי קרית־חיים, מנהריה ושבי־ציון. אף קבוּצת שימרון היושבת זה ימים מעטים ישיבת קבע בחניתה שלחה מאנשיה.

כל שעות הבוקר לא פסקה עבודת הגדר והחומה המתמלאת חצץ, המגדל והצריפים והאהלים, הסיקוּל ופיזוּר הצנורות לקו המים, סידוּרי החשמל והאינסטלציה הסאניטרית וכל השאר – כנדרש לישוב עולה. כל הארגוּן והתכניות וחלוקת העבודה נעשו בכוחות הקבּוּץ הצעיר עצמו וּבעזרת המאומנים לכך מבחוּץ, מעליות קודמות.

בשעות הצהרים, כאשר הופסקה העבודה, היה כבר מראה ישוב למקום. נערכה מסיבה קצרה לפרידה מעל האנשים החוזרים למקומותיהם. חבר המקום אמר דברי הודיה למתנדבים לעזרה. קראו מכתב מאת הלשכה הראשית של הקה"ק – על שלוש הקדושות של עליה זוֹ, המטילות מצווֹת חמוּרות: קדושת החוּרבה, קדוּשת השממה וּקדוּשת הספָר. איש המרכז החקלאי סיים בברכה על הכיבוּש המיוּחד במינו של יום זה: רק השנה הצלחנו לעלות לפינת ארץ זוֹ, שהיתה שממה וסלעים ואין יושב בה. על פני מרחבים גדולים ייראו כאן רק ישוּבים דלים שקיוּמם על הנדידה. אין אנו יודעים עדיין את הסביבה, טרם הובררה לנו התכנית המשקית של המקום. אבל אחת ידענו: תקענו כאן יתד לעולם. והמטרה לפני עינינו – איך להוציא לחם מן האדמה הזאת. האדמה לא תכזיב! גם הקבּוּץ העולה לא יכזיב, תהיינה ידיהם ברוּכות בכל מעשיהם וישׂגשׂג ישוּבם מיום ליום ונראה בהם התחלה שתפרוץ גבוּלות.

יום העליה עבר בכי טוב, אך נסיונות קשים נכונוּ לו לקבּוּץ הצעיר ממחרת היום ובימים הבאים. באי־כּוֹח השלטונות לא ראו בעין יפה את דבר העליה הזאת ואת פתיחת הפירצה בגדל התיל, לשם מעבר. דין האנשים היה כדינם של כל יושבי הכפרים מעבר לגדל התיל, – הם היוּ זקוּקים לתעוּדות־מעבר מיוּחדות. כאסירי חומה ישבו שבוּעות רבים וכל מלאכת הבנין שהם עושים – בצנעה יעשׂוּה, כעוברים על החוק. בלילות אופל הקימוּ את צריפיהם בין סלעי ההרים וביצרוּ את עמדותיהם על מוּל פני הגאָיות וההרים, והוסיפוּ לארוג את חלום הישוב הבּנוּי והאיתן בהרי הגליל.

גם ראשיתה של עליה זו – בגבוּרה ובהסתערוּת וּבהרפּתקאות לרוב. כי יבוא היום ויסוּפר עליה לפרטיה, והיתה זוֹ עדוּת לימים חמוּרים וּלמעשים נועזים אשר מעטים כמוהם בתולדות הארץ. האפשרות לרכישת אדמה זוֹ בהרי הגליל – פתאום נתגלתה וּבלא שהיוֹת מרוּבות החלו ההכנות לעליה אליה. רבים היו שהעמידו עצמם בתור להתישבוּת במקום זה. וכבד וּרציני היה שיקוּל הדעת: למי הזכוּת? היה הדבר זמן מועט לאחר שהוּכרע גורלה של חניתה – אנשי שימרון, קבוּצה של נוער ארצישראלי, ישבו בה. והוּא הדין לגבּי חירבּת־צמח – שני הישובים השכנים בגליל יִבּנו בידיהם של ילדי הארץ.

ויהיה היום, יום ד' בשבוע, ולקבּוּץ בפתח־תקוה הגיעה הבּשׂוֹרה: נמנה וגמור, הם העולים. ולא עברו שני ימים, ואור לו' באותו השבוע – ועשרים בחוּרים מבחוּרי הקבּוּץ היו מוּכנים ומצוּיידים לדרך – אל המשמר בגליל. מַדי נוטרים והרוֹבים על הכתפים. בו ביום עלתה גם קבוּצה משימרון לחניתה, עם ארגזי שתילים עלו להשרישם בדמה ולא ייעקרו עוד. ועדר הצאן מתנהל ברגל דרך עכו, דרך הכפר האויב זיבּ, דרך בּאסה – אלו הדרים אשר כבר רווּ לא מעט מן הדם השפוּך בארץ.

כמעשה יציאַת־מצרים הוא סיפוּר זה בפי עדי־ראיה – תיאוּר העליה ברגל של עדר־הצאן המוּקף נוטרים צעירים, בני נעוּרים, ורוֹביהם הטעוּנים. ובמכוניות המשׂא, בין צרורות חוּטי התיל ומיטות הברזל ולוּחות העץ וּכלי המלאכה – יושבים המודדים ואנשי המפּות, שליחי המוסדות ובעלי התכניות, וכוּלם כאחד פניהם צפונה, אל כברת הארץ לנחלה.

רבות יספרו החברים הצעירים על ימים ראשונים אלה בהרי הגליל. ימים לחריש ראשון באדמת טרשים – ארבעה חורשים וששה עשר שומרים עליהם ברוֹבים בידים. ימים לסיוּרים רחוקים ללימוּד הסביבה, עשרים וחמשה איש ונשקם עליהם. ובערב, עת ישובו “הביתה”, אל האוהל האחד והמזרונים הפרוּשׂים על אדמתו ללינה ולמנוחה, – מה יפים ונלהבים הדברים בפיהם על קסמי הסביבה והריה הגבוהים וגאיותיה העמוּקים והמעין השופע ונחלי המים וּשׂרידי תרבוּת חקלאית קדומה. הבחוּרים כוּלם עסוּקים בשמירה ובחריש, והנערות – סלעים הן מנפצות, אבנים הן מסקלות, סדריות הן עוקרות. לילה אחד היתה התקפה – הראשונה במנין ההתקפות על הישוב הצעיר עוד בטרם היבּנותו. לילה שני ירד גשם שוטף, ומהאנשים לנים בחוץ, בין הסלעים, שומרים על החמרים לגדור ולמחנה שהועלו לכאן לפני יום העליה. ועוד לילה – וזרקור חדש מנצנץ בעין אחת לעבר מגדל חניתה.

 

שני ישובים ביום אחד – מסד ועקיבא    🔗

במשך כל יום ו' בשבוע (ב' כסלו – 25.11(, מאז השחר ועד הלילה, סער עמק בית־שאן מקצב העבודה הגדולה של הקמת שני ישוּבים בבת אחת. עמוּדי אבק של אדמת הערבה האפוּרה נישׂאוּ למרחקים, בעבוֹר בה שיירות האנשים וחמרי הבנין והגידור, הטרקטור והמשוריינים וכל ציוּדי הלואי. משמרות נוטרים – על פני כל התלים ובכל פרשות הדרכים. בימים ובלילות לפני יום זה התנהלה עבודה קדחתנית במעוז ובעין־חרוד, במקומות שם נעשוּ ההכנות לבנין, גיוּס האנשים ומכוניות־המשׂא והחמרים הדרושים. השיירה, שיצאה מעין־חרוד בעוד לילה, הקיפה את בית־שאן מרחוק וחצתה דרך הערבה ישר לעבר מעוז. בפרשת דרכים לפני מעוז חיכה משמר נוטרים שפילג את הבאים לשני ראשים לפי תכנית מסוּדרת מראש, חלקם לעזרת קבוצת מסד, המתישבת באדמת מסיל־אל־ג’יזל על שפת הירדן, וחלקם לעזרת קבוצת עקיבא (הנוער הציוני המשתייך עתה אף הוא, כמסד, לחבר הקבוּצות).

מקום התישבוּתה של קבוּצת עקיבא הוא במרחק ½1 קילומטר מערבה למעוז, במחצית הדרך בינה ובין בית־שאן. העיר בית־שאן מזה וחומת מעוז מזה נראים ברוּר. האדמה מישור כוּלה, 2200 דונם. רוּבה מאדמות רזאויה שנרכשו מכבר ועוּבדו על־ידי יושבי מעוז. מים יוּבאוּ מנחל האסי וממעין ג’מנין. בתכנית הקרובה, מלבד עיבוד האדמה ובנינים במקום, גם עבודה בכביש שיועבר מתחנת בית־שאן ועד מסיל־אל־ג’יזל, היא מסד. חלק מהכביש ייסלל מחדש וחלק יתוקן. בס"ה 13 קילומטר. מרוחקת ומבודדת הרבה יותר היא האדמה שנפלה בחלקה של קבוצת מסד – ½3 קילומטר דרומית־מזרחית למעוז, גובלת כמעט עם הירדן. דרומה־מערבה ממסד נראה מגדל טירת־צבי על פני הערבה, ויחד עם מעוז שאדמת מסד גובלת אתה, מהוים שלשה הישובים מעין סגול. אדמת מסיל־אל־ג’יזל מקיפה 1750 דונם. בקרבת מקום – אדמת הממשלה, ביצה המשׂתרעת על פני 600 דונם.

נוף ערבה חד גוני ואפור. הרי הגלבּוֹע מעברם המזרחי נראים מצד אחד ורכסים־רכסים של הרי עבר־הירדן הערומים רוב ימות השנה, מן הצד השני. דקלים בודדים פזוּרים בערבה, שׂיחי קוצים נמוכים ועדרים דלים ירעו בה. הגבעה שנקבעה למקום הישוּב היתה מכוּסה סדריות כולה, בלא שביל ומעבר. על ראשה – חורבה של אבנים שחורות ולבנים אפוּרות. העבודה החלה בעקירת סדריות ושריפת קוצים ופירוק החורבה. עבודה חרוּצה ומאומצת כאשר לא ראה עמק בית־שאן מימיו ולא ראתה הארץ. ההכרח לגמור בעוד יום את ביצוּר המקום הלהיב וכבש את המאות מכל פינות העמק שהיו כיד אחת לארגוּן והתלהבות. כל הנסיון בארגון ובסידורים שרכשנו במשך השנה האחרונה, שימש כאן במלואו. מיטב הכוחות אשר הספקנו להקים במשך התקוּפה האחרונה בכל שטחי הפעולה וההתגוננוּת בארץ, רוכזו ופעלו כראוי.

ערך מיוחד למקום זה, לא רק בשל בדידוּתו וניתוּקו. יש בו מעין סמל: הקבוצה העולה, מצעירי גרמניה ואוסטריה הם, אשר אבותיהם ואחיהם נתוּנים בימים אלה לכליון ועינויים. והיה במעשה מעין התשובה האחת והיחידה.

יום זה שבו יצאו להתישבוּתם שנים מן הגופים היושבים בחומת מעוז מאָז ה־18 ביולי 1936, נקבע גם לראשית בנין לקבוץ הנשאר במקום, קבוּצת החוּגים רעננה (הקיבוץ המאוּחד). עם רדת היום, טרם התפזרוּ האנשים לישוביהם, הונחה אבן הפינה לבנין הראשון מחוץ לחומה, הוא בית הילדים. הישוּב ייקרא על שם חיים שטוּרמן, אשר נתן את חייו על גאוּלת אדמה זו ויישוּבה. במבוא לחומה הוּקם שער ענפי דקלים וכתובת בולטת התנוססה: “נפרוץ חומות להקים מעוזי חיים”.

טרם הגיעה השעה לספר על קוֹרוֹת יום זה – וכל שקדם לו וכל שבּא אחריו – לפרטיהם. לא על כל אשר נעשה בימים אלה בארץ, המכשולים הגדולים שהופיעוּ והכוחות העצוּמים מהם שנתגלוּ, ניתן לנוּ לספר כיום. ייאָמר רק:הדבר היה אור לב' בכסלו תרצ"ט, הוא 25 בנובמבר 1938; באחד מאותם הבּקרים למורא ולזועה לבני ישראל בכל רחבי עולם; בשעה שגלי טלגראף וראדיו לא פסקוּ מהציף את הארץ באנקות יהוּדים מעוּנים, בדמם הנשפך, בכבודם המחוּלל; בשעה שנדמה היה – אבוֹד אָבד העם, אין תקוּמה לו.

וגם זאת ייאָמר: הדבר היה בשנה השלישית, בחודש השביעי, ביום הששי למערכה הכּבדה לישוּב העברי בארצוֹ הקטנה; בשעה שהדרכים בעוצר והאנשים במשמרות והישוּבים בחומות וכל בחוּר וטוב רוֹבהוּ על כתפו וכל עתון, בוקר וערב, מסגרת אֵבל לו.

אך כי יבוא היום ויוּתר לנוּ לספר הכל כאשר עם לבבנו, וידענו: היה הדבר באותם הימים, בהם עקרוּ בחוּרים ובחוּרוֹת מישראל בארץ־ישראל כל פחד מלבּם; בשעה שהלכו לערבה והלכו להרים ועלוּ בלא דרך ועקרו וחפרו ובנו וחרשוּ ועשוּ את אשר לא ייעשה ובנו במקום שם לא ייבּנה. אכן, כי יבוא היום וידענו: כגדוֹל האסון כן גבר המאמץ, וכרוֹב הדם הנשפך כן רבתה קדוּשת הבנין. לא, לא ביישה הארץ.

איש מישראל כי יעשה עכשיו את עבודתו, כי יאכל וישתה ויחיה חיי יומו – והיוּ מראות הזועה מרדפים אחריו והיו קולות הענות מלוים אותו והיה צער אין אונים מקדיר את עולמו. אך אָנוּ, אשר את המעשה בבית־שאָן ראינו באותו בוקר, את הבנין הלוהט בערבה האפוּרה, לנו ניתנו מאָז גם מראות אחרים וקולות אחרים.

ראה נראה: באישון לילה בעמק־יזרעאל, בפרשת הדרכים לעין־חרוד ותל־יוסף, עומדים אנשים ונשים, קבוּצות־קבוּצות, דוממים הם, מרוּכזים ורציניים. צינת בוקר של סתיו מרעידתם וקסם המעשה שהם הולכים לעשותו כוֹבשם. כי תתקרבנה ותבואנה עתה מעבר עפוּלה מכוניות־המשׂא המלאות אף הן אנשים ונשים עד אפס מקום, והאירה באופל שיירת עיני החשמל הבוערות – וראינו: פטישים ומכּושים, משׂוֹרים וברזלים, סלילי חוּטים דוקרים ולוּחות קרשים חדשים, וערימות חצץ ומעילי עבודה ומטפחות צבעוניות ואנשים ונשים ונערות ונערים.

– אנשי עין־חרוד – למילוּי החומה! אנשי בית השיטה – להקמת הגדר! – מרכּז השיירה הוא, העובר ממכוֹנית למכונית ובפנס שבידו יאיר את דפי הרשימות והתכניות, יודיע ויזכּיר. ארוּכה מאד הרשימה הפעם ומוּרכבת מאד, כּכוֹבד המעשׂה: בנין שני ישובים ביום אחד. יש מאנשי נהלל ותל־עדשים ובלפוּריה, ויש מאנשי רמת־דוד וגבת וּמרחביה, ועד בני עפוּלה אשר “עליה ראשונה” היא להם, ועד החיפניים לעשׂרות – זו המכונית המלאה אנשי פלוּגות “הפועל”. מדבר מצוָה לדבר מצוָה באוּ לכאן, ממעשה חלוּצי בהרי הגליל למעשה חלוּצי בערבת־הירדן. אמש הפרה מכוֹנית זו את חוק העוצר בדרכי הארץ. ליל אופל היה וזרקורים מהלכים על פני העמק ותנים קורעים את הדממה ביללתם. לא קול תנועה בדרכים, לא נפש חיה, רק המכונית האחת החותרת לעבר בית־שאן. אין ירא בתוכה, אין מהסס. כי נשמעה הבקשה עם היציאה מחיפה: “חברה, יש יותר מדי אנשים באוטו, מי מתנדב לרדת?” – לא נמצאו מתנדבים. כי גברה הדרישה ליד יגוּר: “עשרה אנשים מוּכרחים לרדת, אי אפשר לנסוע, כך לא נגיע” – לא נמצאו מצייתים.

אבל הם הגיעו, תּמַה כביש העמק, גיששו זרקורים חשדנים, השתומם שוטר עטוּף במעיל כבד ופתח את שער עין־חרוד הנעוּל על מנעוּל. עתה ערוּכה המכונית בשיירה הארוכה אשר פניה לעבר בית־שאן. עתה קשוּבה היא לקול הצפצוּף הקצר האומר: “זזים!” עתה קולטת היא את אנשי בית־אלפא המחכּים בפרשת הדרכים, הם וכלי עבודתם.

לעבר בית־שאן, ימינה, לא נפנה. דרכּנוּ מוֹבילה שׂמאלה, אל השביל בערבה. הקף נקיף את העיר השקוּעה בשנתה, חצה נחצה את מרחבי האדמה האפורה, היבשה, החרוּכה, המלחה.

השחר האיר – ואנו בלב הערבה. אבק, ענני אבק נישׂאים למרחקים. אין רואים דבר מלבד אבק, אין שומעים קול מלבד טרטוּר מכוניות־המשׂא בקצבן הכבד, העמוס. קבוּצת דקלים מתגלה במין ערפל האבק, שׂיחי קוֹצים, סדריות דלות עלים. תעלה עלוּבה מזרימה מים עלוּבים, צפוֹר לילה מבוהלת, שתי עזים רועות, אוהל בדוים, כלב נובח. ושוּב אדמה אפוּרה ושוּב מסך של אבק בהיר, מעוּבה, כשלג רך.

פתאום – הס, עומדים. שני בחוּרים במעילי עור, בפנים נרגשים, מופיעים אי מזה מתוך המישור. מאנשי חומת מעוז הם, שליחים ראשונים לקראת השיירה. “נכחכם סעו – הם אומרים בקול עצוּר – שם תל יש, שם משמר יש, שם יוֹרוּ לכם הדרך”.

ולא יישכח מראה התל והמשמר אשר עליו. כצלליות אמנוּתיות מעשׂי תפאורה נזדקרה פתאום קבוּצת הנוטרים הצופים על ראש הגבעה הבודדת בישימון הערבה. הנוטר הזקיף למרגלות הגבעה חייך לקראתנו: הנוסעים לעקיבא יפנוּ ימינה – אמר – ולמסד, שׂמאלה, על פני מעוז.

חומת מעוז, אשר סמל הבדידוּת והניתוק היתה בעינינו מאָז – כיום היא ה"בּירה", ממנה יצאו ואליה יבוֹאוּ. שער ענפי דקלים הקימה לקראתנו: “נפרוץ חומות להקים מעוזי חיים” – אומר השער. אך לא זה בלבד הוא המסמל בעיניו את חומת מעוז ביום זה – שתי ערימות קש מזדקרות מבעד לגדר: היה, איפוא, חריש וזרע וקציר, ישוּב ישן הוא, מעוּרה. גם קרב היה, זאת ידענו. כבד ורציני, פנים אל פנים, לחיים ולמות ממש. מפי השמוּעה ידענו. עתה נראה במו עינינו את המקום, את השׂדה על שׂפת הירדן.

אכן, לאורך הירדן אנו נוסעים עתה. שלשלת הגבעות הבהירות, ההולכות ומתגלות ומתמשכות, קרחות ושוממות, בעבר־הירדן הן. והערוץ הפתלתול, אשר לא נראה את מימיו ולא נשמע את איושתם – הירדן. בחורף האחרון נזדמן לי לנוסע בדרך זו. בכבדוּת התנהלה אָז המכונית בין הרגבים שלאחר הגשם. ואדיות חסמוּ, ביצות היו למכשול. לשוא חתרנו להגיע אל חורבת מסיל־אל־גיזל, שטרם נרכשה אָז. את החורבה מרחוק ראינו, אך אליה לא הגענו. כה רחוק, רחוק לבלי גבוּל, היה המקום אָז. ורחוק עוד יותר היה היום הצפוּי להתישבות.

ועתה ראה: כבר חוֹמת עץ בהירה מתגלית, כבר היא צומחת ועולה, מרגע לרגע ממש, מהרף עין להרף עין. בשוּרה ארוּכה עומדות כפוּפות נערות ונשים בבגדי עבודה. הך והך במכּושים – סדריות הן עוקרות, מפנות דרך. עוד רגע ולהבות אדוּמות, כמדורות קדוּמים, נישׂאוֹת על פני הערבה – אלה הקוֹצים הבוערים, השממה העולה באש. שוּב שוּרה ארוּכה, “רכבת” בלשון המקום. סלי עפר ושׂרידי לבנים עוברים מיד ליד, נשפכים החוּצה, נערמים לסוללה – החוּרבה היא המתפּרקת, המפנה מקומה לצריף, לאוהל, לעמדת מגן. ובצל החורבה, אשר רק עוד שעות מעטות ולא יכּירנה מקומה, נערכו שולחנות, הוּצאוּ הכּריכים המסורתיים לימי עליות, וקפה כתוספת – להוי ידוע: קבוּצה “גרמנית” היא העולה, וספל קפה כיצד ייפקד? נערות צעירות במכנסי עבודה, מחזרות אחר העובדים לענפיהם ומשדלות בעברית רעננה, אשר הגרמניוּת טרם פגה ממנה: “בּבקשה מנה, בּבקשה לאכול”. אך המנצח על העבודה אינו יודע שהיות וּבטלה. צפצוּף קצר – ושעת הארוּחה נסתיימה.

שוּב עובדים.

מה רבים המראות עתה. מה לוהט הקצב. ומה מגוּוָנים הקולות. אין יפה ממקהלת קולות זו של בנין ישוּב במאות ידים. פטישים הולמים ומשׂוֹרים מדוֹבבים, חצץ מדרדר ומיגדל חורק. “טאָמפוֹ, טאָמפוֹ” – קורא מישהו. אך הקריאָה מיוּתרת. קצב מהיר יותר ומלוּכד יותר – אָין, טרם נוצר. גם פנס האיתות הנה הוא פועל, גם עמוּדי החשמל בהם תוּקף הגדר, הנה הם מתנוֹססים. משוּריינים מהלכים בדרכים – אחד, שנים, שלושה: מגוּש־חרוד, מגוּש־נהלל, גם המשוּריין הגנדרן של אפיקים כאן הוא. טאָנדאָרים עם נוטרים – עשרות, עשרות רבות. הנה מבקיע לו דרך וקרב וּבא בכבדוּת הטרקטור של טירת־צבי, רציני ומרוּכז. ששה הולכי ברגל ילווּהוּ, בהם בעל הזקן ורוֹבהוּ על כתפוֹ. מרחק חמשה קילומטר, מהלך שעה ורבע ללא דרך, באו – לעזרת הבונים. חבוּרת נשים זו השקוּעה בעקירת סדריות – ותיקוֹת הן, רבות העליות ורב העמל מאחריהן. ואחת מהן – לא מכבר, על אדמה זו – שיכּלה את היקר לה. עתה באה, היא וּבנה, והם עובדים, יד ביד עם כוּלם. לא הרחק ממנה – עוד אחת, אף היא טרם מלאו ימי אבלה, ואף היא בנסחפים בשלהבת העבודה. הנער חבר הקבוּצה העולה אינו פוסק מלספר: על האדמה וטיבה וּגבוּלותיה וביצותיה יספר, בהתלהבוּת; על תכניות של מים וּכביש ויבּוּש והכשרה. אך גם על אב במחנה־הסגר, על אח במאסר, על קריאות “הצילוּ” יום־יום.

זרחה השמש, והיא מחממת ומהממת, על אף עונת הסתיו. הנוטר הצופה מעל מרומי המשוריין הנכבד, פתח לרוָחה שמשית טיוּל בהירה. הזיעה נוטפת, זבוּבים מטרידים, המחנק והיוֹבש מנבּאים רעות לימי הקיץ והשרב. ואולם אין פנאי עתה להרהוּרים קשים. פנינו אל קבוּצת עקיבא, הישוב האח המקים היום את חוֹמתוֹ.

השעה רק תשע בבוקר, אך ידים המצטרפות לעבודת הבנין ביום של עליה ברכה בהן: מעל המישור החרוּש מערבה מחומת מעוז מתנוסס כבר ישוּב על תלוֹ – המגדל והחומה והעמדות. שתי נערות במכנסי חאקי, בחוּלצוֹת כחוּלות, בכובעי גברים על שׂערותיהן המתוּלתלוֹת, מהלכות לאורך העמוּדים שהוּצבוּ לגדר הלוֹך ושוב, הלוֹך וגלול סליל חוּטי תיל הנתוּן על גבּי ידית של מטאטא חדש. שתים אחרות מחזרות על פני העושים במלאכה עם כד גדול מלא מים צוֹננים, עוד אחת מחלקת סיגריות.

ושוב מקהלת קולות: החצץ המדרדר, והמגדל החוֹרק, וּפטישי הבנין ההוֹלמים.

 

משמר־זבולון על חוף הנעמן    🔗

משלושת קיבוצי השומר־הצעיר בקרית־חיים, רק קיבוּץ “עמל” קיוּמוֹ על הים. “משמר־זבולון” ואחיו הבכור “עין־המפרץ”, בני טיפוּס מיוּחד הם – בין עיר וכפר. ואולי זהו הטיפוּס הנכון של קיבוץ ליד העיר, שקיוּמוֹ על עבודות חוּץ ומשק עזר. דרך אחת לשני הקיבוּצים, כאילוּ גוּף אחד היוּ בשתי דרגות של התפתחוּת. במשמר־זבוּלוּן עוד אדמת הגן צהבהבת, עוד החול הנודד גובר על זבל ומים. אך לגן עין־המפרץ כי תבוא, והנה – שחרחורת האדמה, כאילו כבדה יותר, קבועה במקומה ואף פוריוּתה גדולה יותר. שני גנים אלה, זה ליד זה, כאילוּ לא באוּ אלא לסמל, “טיוּב אדמה” מהוּ. אך גם סמל לחריצוּת הם, ככל פניה בשני הקיבוּצים. גם הנסיון הקולקטיבי נותן כאן פירותיו בעין יפה.

אם לסכּם במספרים, תהיה התמוּנה כזאת: 60 דונם אדמת חול למשמר־זבוּלוּן, מזה 20 דונם לגן הנותן תנוּבתו בשלושה מחזורים ומוכר מרבית פירותיו ל"תנובה" ולצרכנית קרית־חיים – “רק השיריים למטבח שלנו”. ולמרות היות המים כאן יקרים למדי – נותן יום עבודה בגן, לבד החיוּניוּת והרעננוּת, גם שכר לא פחות מיום סבלוּת בנמל. 123 חברים בקיבוּץ, 48 אחוזים חברות. הרכבה צ’אֶכוֹ־ליטאית. נקוּדת המוֹצא בארץ – מחנה הקיבוצים בבת־גלים, אשר הצמיח גם את מעברות, את גבעת־חיים, עין־המפרץ ועוד. ענפי העבודה – נמל, בנין, בית־החרושת לאריג של מולר בכפר אתא, הובלה במכוניות המשא המסוּנפות לקואופרטיב ההובלה של הקיבוּצים אשר מרכזו בחיפה, וגם עבודות מקריות. מפעל המלאכה במקום, הוּא בית החרושת הקטן לאַספאלט קר – “אסקר”. יסדוּהוּ שני שוּתפים מצ’כוֹסלוֹואקיה, התמחוּ בעבודה חברי הקיבוּץ, הריוח מתחלק בין השוּתפים. והשוּק נותן סיכוּיים להתרחבוּת. פרות – 4, ילדים 16, המטפלות בהן – 8: “זהוּ – אומרים – המקוּבל בחברות ילדים קטנות, מטפלת לכל שני ילדים”, סנדלריה, מתפרה, מכבסה חשמלית, צריף דיקט יפה לחדר אוכל ורצפתו מרצפות גנדרניות אלכסוניות ותיקרתו מקוּמרת־מעוּגלת. “בימי פרוספיריטי הוּקם הצריף” – אומר חבר ותיק, בן קיבוץ ותיק של השומר־הצעיר, ואגב כך הוא קובל על “פרוֹספיריטי” ועל לוּכּסוּס. בין סעיפי ההתעסקות של האנשים, גם “שליחות לתנועה” – כיאות לקבוץ העומד על רגליו. הסה"כ, 50 אחוז של חברים עובדים בעבודות מכניסות. בעונה הטובה עולה האחוז עד 56 וזה המקוּבל כנורמלי בקיבוצים. יום הוצאה – 9,7 גרוש, בזה גם עזרת קרובים, אמוֹרטיזציה וכל “שאר ירקות”. המאזן השנתי חיוּבי, ההון העצמי עולה כדי 1500 לירות וכל זה מעבודת ידים בא. היקף הרכוש – 7500 לירות, אך ארוכה־ארוכה רשימת החובות והבנקים. הלואות רגילות רוּבן, לא תקציבים ולא מוסדות. בכוחות עצמיים הוקם גם המחנה מראשיתו ועד עתה. רק עוד זאת יש להוסיף: תשוּקת ההתישבות גדולה ופורצת. הנה גם באה לידי ביטוּי פיוּטי־רגשני של חברה ביומן המקומי, “עם החלטת הקיבוץ על התישבוּתו”: “– – מה נהדרים הם רגעי התעלוּת אלה בחיים! רגעים בהם נעלמת היחידה ונוצרת השלמות האחת הגדולה והאדירה. עת רצונות יציתוּ מדורות עד. אותה שלשלת הנמשכת מדור לדור ומעידה על גבוּרה, עוז, מרץ. לא ניכנע, לא ניכשל! כי נעבור! כי תחנה חשובה היא זאת, תחנה לסיכוּם קשה של העבר ודורשת קרבנות עזים בעתיד. צריך על כן להצית את מדורות האומץ יותר ויותר. תבערנה את הקשיים, תגרופנה את המכשולים – –”.

בלשון מעשה ייאמר פשוּט: “אנחנוּ מעבדים בשוּתפוּת עם עין־המפרץ 3000 דונם בשטח המפרץ שנועד להתישבוּתנוּ, דרומה מעכו. שאלת התישבוּתנוּ שם עומדת על הפרק, על כן לא הקימוּנוּ כאן כל בנין”.

וביום ו' כסלו תרצ"ט (29 בנובמבר 1938), נתגשמוּ מאוייו הגדולים של הקיבוץ להתישבוּתו. ביום זה עלה על אדמתו במפרץ עכו, במרחק ששה קילומטר מקרית־חיים, בשכנוּת קרובה לעין־המפרץ, הקבוץ השכן גם בחולות קרית־חיים אשר הקדים ועלה חדשים מספר לפני כן. בו ביום גם הוּנח היסוד למפעל תעשיה גדול, לבית־החרושת ללבני חמר “נעמן”, אשר חברי משמר־זבולון יבנוּהוּ ויעבדוּ בו. “נעמן” חברה היא אשר מניות היסוד שלה רוּכזו בידי קרן השומר־הצעיר, למען יוּבטח אָפיוֹ הסוציאלי והלאומי של מפעל התעשיה החדש. המניות האחרות מרוּכזות בידם של שני בעלי הון פרטיים, עולים חדשים, שהעלו את רכוּשם לארץ בצורת מכונות חדישות ומשוּכללות. שותפים ישרים למפעל הם גם הקיבוּצים עצמם, משמר־זבולון, ועין־המפרץ. הריוח יחוּלק בין העובדים ובעלי ההון והקה"ק, כדמי חכירה לבעלת הקרקע.

 

במסילה – מסילות    🔗

בתולדות ההתישבות החדשה בארץ היה ה־22 בדצמבר 1938 (כ"ט כסלו תרצ"ט) – יום של סיוּם פרשה גדולה, אשר ראשיתה לפני למעלה משנה וחצי. קבּוּץ השומר הצעיר “במסילה”, שהיה עם העולים לחומת מעוז ב־6 ביולי 1937, ערב פּרסוּם מסקנותיה של ועדת פּיל, עבר להתישבות של קבע בסביבת בית־שאן, לאחר שעשה למעלה משנה במחנה ארעי בתחוּמי ניר־דוד. הוא הל"ו במנין הישוּבים החדשים מאז מאורעות תרצ"ו והאחרון להתישבוּתם של השוּתפים בחומת מעוז. חומת תל־עמל והמגדל שלה, הראשונים לשיטת חומות ומגדלים בארץ, שהועברו בכוח טרקטור אל אדמת הישוב החדש מסילות – היה בהם מעין סמל לפעוּלת השנתיים. בלב רבים עלו במעמד זה חשבונות נוּגים של דם לרוב אשר נשפך מאז על פני הארץ כוּלה ואף בפינה זוֹ. הן טרם מלאו שלשים מאז רצח השלשה בסביבת התל הסמוּך, אשר כיום מתנוססת עליו עמדת המבצר בבנינה. הן רק עתה מלאה השנה לרצח יהוּדה שפאנוב, חבר תל־עמל. הן זה עתה נכרה קברוֹ של הצעיר צבי ברוק מבית־השיטה, אשר בדמוֹ כתב על גויל נייר: “חבל למות”…

ועוד חשבונות אחרים, קשים ולא עליזים אף הם, עולים וּמסתכּמים במעמד זה – חשבונות של הארץ והישוב בה ושל העם בתפוּצותיו. אף־על־פי־כן יורדת שׂמחה גדולה עלינו בראוֹתנוּ את המגדל הזה, הכּבד והאפוּר, והוא חורק ומתרומם בכבדות בכוח המאמץ המאוּחד והקצוּב של ידים רבות, הלוך והתרומם, הלוך וגבוה – והרי הוא עומד איתן, וּכבר צעירים שנים וכלי תצפּית עליהם מטפסים ועולים – בלא סוּלם, בלא משענת. במשך השנתים למדו האנשים לטפס גם על הלוחות החלקים והזקוּפים. מעלה מעלה מטפסים הם ועולים, וּכבר הצופה עומד על כּנוֹ והמאותת על דוכנו.

*

אדמת הישוּב החדש מרוחקת שני קילומטר מזרחה מתל־עמל, בינה לבין העיר בית־שאן. כאַלפים דוּנם בשלשה גוּשים: גוּש המפרק בגבול תל־שוּק, גוּש טֶרַפי שחלק ממנוּ הוא אדמת סיד בלתי ראוּיה לעיבוּד, וגוּש שלישי בקרבת ואדי דַוה, אדמה מרוּחקת וקשה מפאת הבטחון. האדמה נועדה להתישבות ששים משפחה, אך כיום יעלו עליה רק מעטים, לראשית עיבוּדה. תנאי הבטחון גרוּעים בהיות האדמה גובלת עם נחלותיהם של שכנים מוּעדים להזיק מבני המשפחות המפורסמות בארץ. וכבר שיכּל הקבּוּץ העולה אחד מחבריו בסביבה זוֹ, את יהוּדה פאפו שנפל עם הנופלים מתל־עמל.

קבּוּץ “במסילה” מעבּד את אדמתו זוֹ השנה השניה. בשנה שעברה עיבּדוּ קרוב ל־800 דוּנם חטה וּשׂעוֹרה והשנה יוסיפו גם מספוֹא. מי הג’מעין, המשמשים את ניר־דוד, יוּפנוּ גם אל הישוּב החדש. בתכנית הקרובה, יחד עם ראשית בנינים למשק ולדירה – גם חפירת תעלות והעברת צנורות וּבנין בריכה לריכוּז המים, שבחלקם מתבּזבּזים הם כיום ללא ניצוּל מאוּרגן. גם המים המלוּחים של האסי, המשמשים בניר־דוד כבריכה לגידול הדגים, הוּבאוּ בחשבון לגבּי הישוּב החדש.

הקבּוּץ המתישב מונה עשר שנות־קיוּם, מהן שבע בארץ ומרבּיתן בגבעת־מיכאל ליד נס־ציונה. מספר חבריו 140 לאחר שהתאחד לא מכבר עם הקבּוּץ הבּוּלגרי “תל־חי” מחדרה. החיים במושבה וחבלי ההתאחזוּת בה פרוזדור מאלף הם לקבּוּץ העולה בדרך ההתישבות. וקשים עוד יותר ועמוּסים סבל לרוב, היו החדשים הארוּכים של צפיה ליום ההתישבוּת. ארבעה חדשים בחומת מעוז, שבוּעות רבים בצריף אחד בחומת ניר־דוד ולמעלה משנה במחנה ארעי בקרבתה. גם עתה טרם נמלא תור הנדוּדים. רחוק עוד היום בו יתאחד הקבּוּץ כולו על אדמתו ויהיוּ בנינים במקום לדירה ולמשק ומקורות קיום לכל החברים. בעתיד המקוּוה, כאשר יהיה הישוב בנוּי על תלוֹ, יקיף המחנה 100 דוּנם, כמחנה ניר־דוד השכן ה"ותיק". אך לעת־עתה, ביום עליה זה – מה דלה וּמצערה היא החלקה שהוּקפה חומת מגן – 20 x 25 מטר ותוּ לא. כאן יגורו האנשים, כאן יארגו את חלום הישוב האיתן עד אם יגיע היום הגדול בו יוכלו גם הם לומר: “פרצנוּ…” כאשר אמרו ישוּבים רבים לפניהם.

*

יום העליה וכל התכוּנה הכּרוּכה בו לא שוּנוּ מימי עליה אחרים אלא בזה שהקבּוּץ, היושב מכבר בקרבת מקום לאדמתו, הספיק להכין למפרע כמה מצרכי העליה ומחלקי הישוב הארעי. הצריפים השנים הלכו ובאו בשלמותם על גבּי גלגלים, הלוך והתגלגל כשדלתותיהם וחלונותיהם מוּצבים ואפילו וילונות לבנים על השמשות. אף על פי כן נתגייסו וּבאוּ לעזרה, כמקוּבל, מכל ישוּבי עמק יזרעאל ועמק בית־שאן, מותיקי הותיקים ועד צעירי־הצעירים.

לכאורה, עליה ככל העליות: אות ושפע המראות, אותה מקהלת הקולות. להט של עבודה בכל רגע וּבכל שעה משעות היום הארוך, המתחיל עם חשכת הלילה וּמסיים בישוּב־חומה בנוּי ואיתן. אף־על־פי־כן, השראה אחרת ביום זה – כמוֹה טרם ידענו. אוּלי בשל קרבת המקום לניר־דוד, ישוּב־החומה הראשון. הן אך זה עתה, רק לפני שתי שנים – ומה ערך לשנתיים בתולדותיה של ארץ נבנית ומתחדשת – ראינוּהוּ סגוּר וחסוּם, מוּקף בצוֹת וּמות, בודד ודל. ועתה – ישוּב פוֹרח, פוֹרץ וּמתרחב.

ויתכן, החנוּכיוֹת העשוּיות קני עצים המתנוססות מעל המגדלים של שני הישוּבים הצעירים בסביבה, עקיבא וּמסד – הן שהגבירו את האורה ביום זה. רק שבוּעות מעטים עברו מאז עלייתם, וּכבר נתערו ונתאזרחו. מה שונה כיום נוף הערבה של שׂפת הירדן, בהתבּלט על פניה האפוּרים חוֹמת העץ הבהירה של קבוּצת מסד. עוד החיים כבמחנה ארעי, עוד הסדוּרים בראשיתם – אף על פי כן לא נמנעו הישוּבים החדשים משלוח מחבריהם לעזרה ביום העליה. על כן הולמים היו דברי איש הועד־הלאוּמי, בהעלותו את זכר האחים הקדמונים, בני גד ובני ראוּבן וחצי שבט המנשה. בימים ההם, בּבוֹאָם להתנחל בעבר־הירדן מזרחה, תנאי הוּתנה עמהם – לעזרת אחיהם יהיו נכונים בכל שעה שיידרשו. על כן טובים היו גם דברי איש המרכז־החקלאי, בּבוֹאוֹ לסַכּם את פעוּלת השנתיים בהתישבוּת החדשה וּלברך על המוּגמר: עם עלית מסילות נסתיימה תכנית גדולה, רצוּפה קשיים ודחיות וטרדות לרוב. עתה הוּקל העול. אך לא הקלה לשם מנוחה היא, אלא לשם פעולה מוגברת. עתה – לתכניות חדשות ולמעשים חדשים במלוא המאמצים.

*

וזה דבר המגילה, מגילת־היסוֹד לבנין הישוּב החדש, שחוּבּרה בידי אנשי המקום ונקראה באָזני המתכּנסים לטקס הסיוּם בעוד כלי מלאכתם בידיהם:

 

חג להקוצר בכפר־חטים    🔗

עם רדת היום נתגלו לפנינו מרחבי הגליל התחתון המשתרעים למרחוק, בדרך מנצרת. בכל הוד הקדוּמים אשר במראיהם תמיד, הופיעוּ עתה לפנינו שטחי פיק"א אלה העומדים בשממותם מאז נגאלו, זה עשרות־שנים. רכסי הרים באופק – מאיימים, מעורפלים – סוגרים על המישור מימין ומשמאל, כאילו גבול שמו לו: מכאן והלאה – הבלתי נודע. הנער בן־סביבה זו הנוסע אתנו, מראה באצבע למרחוק, לימין: גבשושיות ירוקות אלוּ והכתמים הבהירים לרגלי ההר – יבנאל ובית־גן הן. עוד כתם לבן נוסף ביניהן, מתמזג אתן – משמר־השלשה. ושם, בצד – החפירה המבוצרת ליום רע. עוד סיבוב אחד, וכמפתיע תמיד: ים כנרת. שעה של שלוָה היא לו, כבראי מלוטש משקף הוא עתה את חמוקי הגולן ממזרח, את העננים הקלות של שמי ארץ־ישראל ביום חורף. ליד הכביש משמאל – מצפה הבודדה, העלוּבה, ומאחוריה – עגול הבתים הקטנים עם הבריכה הנאה בתווך: כפר־חטים, אשר לא שינה מראהו בכל עשר שנות עמידתו כאן, בשנים המעטות להיותו מיושב – כבשנות העזובה הרבות אשר מונו לו.

אך הנה עברנו על פני החורשה הצעירה שניטעה במקום זה על ידי פיק"א – הוּא “יער צבי” (פראנק) בה נרצח לפני למעלה משנה השומר האמיץ חיא דהאן; הנה ירדנו מן הכביש בדרך הפונה שׂמאלה – ומיד ידענו, כי שינוּיים ותמוּרות חלו בנקוּדה העזוּבה, ימי בנין ותחיה לכפר חטים. בדרכנו זו הקצרה מהכביש עד לכפר, הולכים ומתגלים לפנינו, הולכים ומתקרבים, השדות החרושים יפה – שטחי־אדמה שחורה לכל מרחב העין. נוטרים עברים בתלבושתם וברוביהם שומרים על מקום הקידוח מחוץ לשער־התיל, אף זה אות לישוב עברי בארץ־ישראל. נוטרים עברים ויד חרוּצה – זה גם המראה אשר נגלה לנו עם כניסתנו לתוך החצר, בדרכנוּ על הכביש הארעי שהותקן בדייקנוּת ובחיבה בכל עיגוּל הנקוּדה המפוזרת, תריס בפני הבוץ.

בשעה טובה באנו – שלוש חתונות ביום אחד, בערב שבת של חנוכה. “אין פנאי לחוג הרבה – מעיר דרך בדיחה אחד החברים הנפגש לנו בדרכנו – קואופרטיב אנו, שיתוף וחסכון גם בחגים”. “עתה נשארו לנו רק רוקים מעטים ואף הם עם פרספקטיבות” – מוסיף החבר בלשון עברית עממית, אשר המבטא הסלאוי בולט בה. אכן, בתחומי “בולגריה” אנחנו. זאת ייקל לנו להכיר עתה גם במראה פני הנשים הצעירות עם תינוקותיהן על הזרועות ובמראה אמותיהם ואבותיהם של החברים. כל העדה כולה, על 37 משפחותיה, נתקהלה עתה ל"חתונות בתור". גם אורחים ואורחות מן העיר באו, והרי תערובת של נעלים עירוניות בעלות עקבים גבוהים – ומטפחות עבודה כפריות, גרבי משי – ומכנסי עבודה חלוציות. אות הוא למוצאה של העדה הזו – לא מכבר עלתה לכאן מתל־אביב. לפני שלושה ימים חל יום השנה הראשון לעליתם. לא ייפלא על כן, כי עיר וכפר עודם משמשים בערבוביה. הנה מופיעה הכלה הצעירה. השמלה השקופה הלבנה עם חזית אטלס מבריק, ארוכה היא – עד לרגבי אדמת הגליל החומה תגיע. אף זרועה השמלה כוכבי זהב נוצצים בקרני השמש אחרונות. לצדה – החתן: בחליפה כחולה, במגבעת עירונית שמוטה קצת הצדה בגנדרנות, בכותונת חדשה אשר מקום העניבה בה נשאר פנוי, אף בו – שרידי עיר וראשית כפר שנפגשו.

הבנין המרכזי שם נתכנסה עתה כל העדה כולה – הוא בית האבנים המרווח אשר ראשיתו בית־כנסת לישוב של המזרחי בגלגוּלו הראשון של המקום הזה, וסופו – בית צבורי לארגון “הקוצר” בגלגוּל רביעי. בקיר המזרח, במקום שם עמד ב"ימים ההם" ארון הקודש – הנה נפרשה עתה חופת צבעונין, וישיש מהורי החברים לבוּש שחורים מסלסל ניגוּן חג בנוסח ארץ המולדת וכל הקהל עונה אחריו. מעל לחופה, בקיר המזרח – לא לוּחות הברית בידי משה־רבנוּ וקרנים זורחות מראשו, אלא עץ פשוּט ועליו כתוב באותיות ירוקות מאירות עינים:

מתחת ללוח העץ – תמונה גדולה של הרצל, ראש ביאליק הצוחק להנאתו, תמונות א. ד. גורדון, י. טרומפלדור, מ. אוסישקין. דיאגרמות על הכתלים מספרוֹת על תנוּדת העבודה, ורשימת עפרון על דלת הכניסה – על חלוּקת התפקידים. באחת הפינות, שולחן נמוך וספסלים ירוקים – כאן גן־הילדים, גם בית־הספר. מורה מחברות המקום מנצחת על כל הגילים גם יחד. בפינה אחרת, ארון זכוּכית קטן – הספריה. גם הטלפון כאן ואף הנהלת החשבונות כבשה לה מקום בפינה למעלה, במדרגות עץ לשם תעלה. “עזרת הנשים” היתה כאן בגלגוּל ראשון. החלונות הצרים המשבצים אותה מסביב, “חלונות אסטראטגיים” הם – מסביר החבר. “אך זה היה מתאים למוּשׂגים של הימים ההם” – מוסיף הוא. עתה, הנה ראו: עמדות מבוּצרות בנויות בארבע פינות החצר הגדולה, עמדות־כריעה בצידן ותעלות מחבּרוֹת עמדה לעמדה לשעת הצורך, ועוד סידוּרים ושכלוּלים אחרים כיאוֹת לשנת תרצ"ז בארץ־ישראל. ברצינוּת מראה החבר את כל הסידורים והשכלולים, מונה את מספר הנוטרים לסוגיהם – סוג א' וסוג ב' וסוג ג', ומעלה זכרונות מן “העבר הרחוק” – מלפני שנה אחת. “עם שני רוֹבים עלינו למקום, שנים עשר ‘חברה’. והכל היה שרוּף ושדוד. והסביבה – קן התנפלוּיות. והמאורעות בעצם תקפם, הן עוד לפני גזילת העדר ממצפה השכנה היה הדבר, לפני רצח השלושה ביבנאל”. ובעליה זו ובאומץ לב זה – כבשו את הסביבה.

מעל הגג השטוח של הבנין המרכזי מראה החבר את הואדי הקרוב משם נגזל עדר מצפה. מכאן קרובה ומעציבה עוד יותר דמות המושבה הדלה הזאת אשר עצם קיומה כאן – גבורה שאין ערוך לה. במשך השנה נטוו קשרים בין שתי הנקודות – קשרי בטחון, מים, עבודה. אף קשרים קרובים הרבה יותר –"נשואי תערובת" שלא כמנהג “הקוצר”, אשר רוב חברותיו משלו הן. והנה “פירצה” – בת מתיישב ותיק שנפל בחפירת ההגנה, אשת־חבר “הקוצר” היא כיום. לא פחות מאשר על העמדות המשוכללות, גאות אנשי המקום – על יפי הנוף ועל המקומות ההיסטוריים שמראיהם נפל בחלקם. הנה קרן חטין – צוק סלע זקוּף קורא לעלות עליו. חורבות בית־הכנסת העתיק של העיר ארבּל למרחוק, מעברים סודיים בהרים מימי בר־כוכבא ושבילים נסתרים – מה מושכים הם לתור בסביבה, לדעתה, על הישן והחדש שבה. לפני שבועות מעטים גילו בשעת החריש קברות עתיקים, אף העלו גלוסקמה אחת והניחוּה בפינת החצר, משמשת אבוס־אבן לבהמות העבודה. ואם ביפי נוף תחשק – הרי פרושה לפניך הכנרת תמיד, החרמון באופק והר־כנען מנצנץ בלילות. כל חמודות הארץ במעוף עין אחד.

מעל הגג השטוח מתגלים שטחי הקרקע הנרחבים של המקום, רק אלה השטחים אשר לקה"ק בכל הסביבה הזאת. 3600 דונם, אך חלק מהם בלבד ייעבד לעת־עתה. בתחומי החצר – גן הירק בו עובדות הבחורות. בחורף שעבר נעבד בחרישים בלבד ונתן תנובה די הצורך לכל הנפש במקום. עתה הגדילו את השטח עד 60–80 דונם, ומקוים להכנסה יפה נוסף על עבודת חוץ בענפי בנין בטבריה וביער פיק"א. מכאן גלוי לעין כל הרכוש המשקי של המקום, נוסף לידים האמיצות ולרצון הבריא של החברים והחברות. זו בצד זו עומדות המכונות החקלאיות מ"אוסם חקלאי" ונוצץ למרחוק הדיסקוס הגדול, המכונה החדשה הראשונה שנקנתה, וכל יראת הכבוד בפניה. אורוה ארעית ושבעה “ראש” בה. לוּל לנסיון. נגריה, סנדלריה, צרכניה. לא הרחק מכאן – השטח הנועד לבננות. גם פרדס יהיה, של אשכוליות בלבד. גם כרם, גם רפת. אף הפלחה אַל תוּזנח. בשורה ישרה, בזו אחר זו, עומדות כאן עשר הרפתות שנותרו עוד מימי המתישבים הראשונים. כל אחת מהן משמשת כיום דירה לשתי משפחות.

“אין אצלנו מטבח משותף – אומר חבר צעיר בנעימה של צער. נסינו להנהיגו, אבל רבו המתנגדים. עבודה משותפת, משק משותף וחיים בחוג המשפחה – זו התכנית: למזג את החיוּב שבמושב עם החיוב שבקיבוץ. צורה חדשה היא, טרם נודעה ברבים, אבל הצלחתה בטוחה” – מסיים החבר. עשרת הדבּרוֹת של הצוּרה החדשה הרי הן כתוּבות במכונת כתיבה על טופס של “הקוצר, ארגון פועלים להתיישבות שיתופית בע”מ". הרי הן פרושות לעין עם הכניסה לבנין המרכזי. “מי ומי דרוש לקואופרציה?” – זו השאלה המוצגת בראש הגליון, והתשובה: “אנשים שאינם אצים להתעשר ואינם נוטים לאהבת בצע! אנשים נאמנים וישרים במעשיהם, הגדולים עם הקטנים. אנשים פעילים וזריזים שידיהם לא תרפינה בשעת אסון! אנשים העומדים בדבורם תמיד ונאמנים לרעיהם בכל עת ובכל מקום”.

והרי גם קטע מתוך "ארבע המדות לחברוּת קואוֹפרטיבית: א) אדם שנכנס כחבר לקואופרטיב מתוך זיקה נפשית לארגון חברתי והוא שואף לסידור החיים על יסודות של עזרה עצמית ואמון הדדי, מבלי שיצטרך לעזרת אגודתו מיד – אין מידה נאה הימנה. ב) אדם – שנכנס לקואופרטיב אף על פי שאין הוא זקוק לעזרתו, אלא שאיננו רוצה להפרש מן הציבור – הרי זה משובח. ג) אדם – שנכנס לקואופרטיב רק כדי – – להפיק ממנו הנאה פרטית בלבד – אין לך מדה רעה הימנה. חבר זה אינו ראוי לשמו ועל הקואופרטיב להימנע מלפרושׂ את כנפיו על חברים כאלה.

“משל עצמנו הם היסודות – אומר החבר. – כוּלנוּ יוצאי השומר־הצעיר בבולגריה הננו, חניכי בית־הספר העברי שם, כחברים – כחברות. בחיי קיבוץ לא היינוּ מרוצים, המושב כמו שהוא לא סיפק את רוּחנוּ, ומצאנו לנוּ דרך חדשה. כל ראש משפחה מקבּל לכלכלת ביתו 25 גרוש ליום עבודה. הרוק – 23, האב לילדים – 27. התכנית המשקית משותפת, מבטיחה קיום. לא רחוק גם היום עד לבנין. יבנו בתים משותפים, בית ל־4 משפחות. מצב הרוח מצוּין. הבּחוּרות הסתגלו לצוּרת חיים זו לא פחות מהבּחוּרים, הן פעילות בעבודה ובהנהלה, מיטיבות לאַמן עצמן בהלכות הגנה כבחוּרים. גם ההורים הזקנים מרוצים – מה להם העיר, וגם רואים הם שילדיהם מרוצים ושמחים אתם. 18 ועדות נבחרות מנהלות את כל עניני המקום וצרכיו. כל חבר פעיל בעניני הכלל. נוסף על הועדות למשק, עבודה, בטחון, דירות, צרכניה וכדומה מעיקרי החיים – יש ועדות לבריאות, לחינוך ולמשפט. יש מועצה והנהלה ומזכירות ומזכיר המנהל את עניני המקום כלפי חוץ. כסף מקומי שהוצא בפתקאות בסכום של 40 לירות בסך הכל, עושה את מחזורו בנאמנות ומספיק לכל ה”מסחר" הדרוש. אתה מזמין חולצה בצרכניה, או זוג נעלים, ומשלם בפתקאות העוברות אחר־כך לתופרת או לסנדלריה, לפי אותו החשבון של 25 גרוש ליום עבודה – זהו הערך אשר לפיו נמדדת כל תוצרת. גם ועדת התרבות – היא אחת מ־18 הועדות – מתחילה עכשיו בפעולה לפי התנאים. עד עכשיו – רק ששה הם גליונות “דבר” המגיעים לכאן, ושתים מספר ההרצאות שנשמעו במשך השנה. ההרצאה הראשונה היתה עוד באותם הימים בהם היו כאן רק 12 חברים, נוטרים כולם. היה ערב קודר, חששו להתקפה. המרצה שנשלח מטעם ועדת התרבות המרכזית פתח בדברים על ברנר – ועיניו זלגו דמעות למראה השנים־עשר היושבים מסביב לו, נשענים איש־איש על קנה רובהו".

*

ירד ערב. על חוף הכנרת נדלקו אורות. אוטו־משא עמוס אנשים נכנס בצהלה אל החצר. ילדים קבלוהו בתשואות. חברים וחברות ירדו ממנו בברכת “שבּת־שלום” עליזה, כבנים החוזרים לביתם. מאנשי המקום הם העובדים בביתניה ובאים לשבות עם החברים. “הלילה נרקוד – אמר החבר הנוטר שעלה על כנף האוטו ללוותנו. צריכים לשמוח – הוא מוסיף – לגלות את השמחה שבחיים. הן לא ליום אחד עלינו לכאן. הן להתישבוּת הלכנוּ, אנחנוּ ובנינוּ אחרינוּ”.

 

ארגון־אפרים בבית־שערים    🔗

גוּש הקישון מקוּבל היה בעינינו כאחד מאזוֹרי ההתישבוּת המוּגמרים ומושלמים ככל האפשר בתנאי הארץ. עודפי קרקע לא נתגלוּ בו, מים להשקאה לא נמצאו בשפע – לא נצפנוּ לו, איפוא, תמורות וזעזוּעים בימים קרובים. גם אופי המשק יציב הוּא וברוּר: אדמה שחורה ודשנה, אקלים נוח בקיץ ובחורף, משקעים בשפע, ועל כן – הפלחה החרבה כיסוד העיקרי לקיוּם. חציר־בעל, רפת, צאן, לוּל, ירקות מעטים – זה התחוּם האפשרי. כך שׂריד וגבת ושרון ועיינות וכפר־יהושע. כל אלה גם בני גיל אחד הם – על “התישבוּת האלף” של שנת תרפ"ז יימנוּ, מפעל ההתישבוּת המרוּכז הראשון לאחר העליה לעמק יזרעאל. נהלל, בת אזור זה, קדוּמה בחמש שנים, יגוּר – בשלוש. אף נתברכו ישובים אלה במים, כמוהן כמשמר העמק בקצה האחר של גוש הקישון. לא שונים לתנאים הם, כמובן, גם כפר־חסידים, שדה־יעקב וכפר־ברוך הסמוּכים. כולם כאחד אחים הם ללבטים וגלגוּלים כאשר יודעת ההתישבות בארץ ישראל – התאבקות על קרקע ואמצעים ודרך בחקלאוּת וכיבוש האדמה למען תתן תנוּבתה. אחים הם גם להשתרשות נאמנה, להסתגלות בתבונה ודעת, אף להישגי תנוּבה גבוהים.

והנה אתה עובר יום אחד בכביש חיפה–נהלל, ולעיניך קו חדש של צנורות החותך את השדות, זוחל ומטפס במעלה ההר – כפר־חסידים מוצאו ועד לשריד יגיע ו־8000 דונם בגוש הקישון עתיד הוּא להשקות. קו “מקורות” שנקשר אצלנו בשם “ניר”, ורק במופשט ומתוך כרוניקה של עתונים ידענוהוּ עד כה. כזאת הן קרה כבר לא אחת לדברים “המופשטים” אצלנו – יום אחד הם נגלים לך פתאום בעין, כמפעלים שנועדוּ לחולל מהפכה. ואמנם שינויים ותמוּרות נכונוּ לו לגוּש זה בשנים הקרובות וכבר ניכרת התכונה לקראתם בכל אשר תפנה. עומדים ומצפים להם ביתר יחוּד הישוּבים הצעירים בגוּש, אשר טרם נשלמה מיכסת אדמתם וטרם נקבעה הדמוּת הסופית של משקם.

הישוּבים הצעירים בגוּש הקישון, אף שהם מצומצמים במספר ובשטח, כאילו לא נתכוונוּ אלא להדגים את רב־הגווניות של ההתישבות בארץ, לגופיה ולצורותיה. ארבעה ישובים צעירים בני אותו הגיל בערך, כה קטן וצר הכתם הירוק שהופרש להם במפת הקה"ק, כה פשוטה וברוּרה המטרה האחת והמאחדת – ואף על פי כן, בוא וראה: ארבעה טיפוּסים שונים ורחוקים, בתיאוריה ובמעשה. ארגוּן־אפרים בבית־שערים – האומר לכבוֹש לעצמו למעשה את הטוב והיפה שבתורת המושב מעיקרו; אלונים – קיבוץ הנוער בשיך־אבריק, המגשש בדרכי הקיבוץ המאוּחד, החברתיים והמשקיים; שער־העמקים – הישוּב הטיפוּסי כל כך, במבנהוּ ובדרכו, למשקי השומר־הצעיר בקרבת העיר; ולבסוף, כאילו להשלמת התמוּנה – אלרואי, הכפר הכּוּרדי, המגלם בבהירוּת את השאלה החמוּרה של יישוּב עדות המזרח.

התחלנו את בקורנו מבית־שערים, בין נהלל וכפר־יהושע. מעל הכביש, מצד ג’ידה, נראה הישוב כקומץ של צריפי־פחים שנצטופפוּ בצותא דרך אחוה, והם מעוררים תמיהה בעיני עובר־אורח: כיצד ומתי ירדו לכאן? אך משהנחת מאחריך את עצי הזית ושיחי הצבר שבין ג’ידה וחות־שטוק, ונטית מן הכביש ימינה לעבר ישוב הפחים – והנה, שדרת ברוֹשים לקראתך; עץ אלון נותן צלו – “כבן מאתים שנה הוא”. גנת ירק קטנה למאכל לאדם ולבהמה מאחורי כל צריף, ולפניו – התינוק ב"לוּל", החברה המכבסת, או העושה במלאכת הבית והחצר.

בסקירה של “ברית הפיקוח לקואופרציה החקלאית”, המלווה בשקידה מזה שנים את ההתישבות העובדת בכל מאזניה וסבך חשבונותיה, נאמר כזאת על ארגוּן אפרים: “כל החברים עובדים בעבודות חוץ אך ורק על ידי לשכת העבודה המקומית ומקבלים ממנה שכר שוה לפי התוצאות החדשיות של העבודה ולפי מספר הימים שכל אחד השקיע בעבודות חוץ ובעבודות בנין הנקודה ובמוסדות הארגון. כל החשבונות עבור העבודה מתנהלים בתוך מערכת החשבונות של הצרכניה־יצרניה. חשבונות סופיים טרם סודרוּ ואת ההכנסות מעבודות שונות מעריכים בממוצע ל־320–350 מיל ליום עבודה”. עוד נאמר בסעיף אחר: “במקרה מחלה של החבר אין נותנים שום עזרה כספית מיוחדת, היות וימי מחלה של חבר נחשבים בלשכה כאילו עבד”. ובסיכום: “החברים מתלבטים בשאלות השיתוף בפלחה ובמטעים היתה לפני החברים הצעירים של המושב המתהווה דוגמה של תל־עדשים וכפר־יהושע, הרי בשאלת הצוּרה הארגונית של מוסדות הכפר – שגם בה רוצים חברי ארגוּן אפרים להכניס שיטה חדשה – אין לפניהם כל דוגמה”.

שפת החיים בפי חברי המקום גמישה יותר. היא אומרת: רעיון ההשואה במחירים כיסוד לקיוּמו של המושב, נבט עם צעדיו הראשונים של הארגון ב־1930, בבלפוריה ובמרחביה, הוּא גמל על אדמת מגדל באותן השנים בהן הכשירו החברים את עצמם לקראת התישבותם – היוּ מגדלים ירקות וחיוּ חיי שיתוּף. ההסתכּלוּת בכשלונות של יחידים במושבים הקיימים הולידוּהוּ, והחיים לא הכזיבוּהוּ. רבת פנים וגדולה היא אמנם הסכנה. קודמת לכל היא סכנת הריטוּן שבלב – מבין 70 החברים שבארגוּן יש בודאי לא אחד שנכונוּ לו שעות של ערעוּר ומחאָה. גדולה הסכנה גם מבחינת היחס לעבודה, “ומה יש לנו למעלה מעבודה ומיחס לעבודה?” – אומר חבר. אך עד עתה היה הכל כשוּרה, לא עיפו האנשים ולא נבעה פרץ. “אנשי עבודה אנו – מוסיף הוא ואומר. – אחדים מאתנו בני הארץ. ורבים בינינו פועלי מושבה היודעים נשׂיאָה בעוֹל מהי. בשש שנות קיוּמו של הארגוּן עד להתישבוּתו עברוּ בו 150 איש, והיוּ שנות הצפיה כמסננת טובה לנשארים. אלה שלא כשלוּ בדרך יודעים מה צפוּי להם. עבדנו בכביש ו”באבן סיד" וב"מקורות" ובבנין הבריכה הגדולה וביה"ס לנוער הגרמני בנהלל – ולא אחת עוררנו את השתוממוּתם של קבלנים על טיב עבודתנוּ. לא אחת קרה, שיום עבודה הנותן לפועל רגיל מחיפה 20 גרוּש, הכניס לנו בממוּצע כפלים ויותר. הן גם במסיקת זיתים של ג’ידה העלינו ‘יום עבודה’ יפה מאוד ובכל עבודה אשר תיעשה".

אך טענה בפי החבר כלפי התקציב שנתאחר – אלה כספי מפעל ארלוזורוב שנועדוּ לבנין נקוּדה זו. בינתיים נכנס הישוב הצעיר בעול חובות והתחייבוּיות, כאשר ידרוש משק בראשית דרכו – מפות טופוגרפיות ופארצלאַציה והתקנת שטחי הגן מאחורי הצריפים ועיבּוּד שטח הפלחה ועוד כדומה. “הן לא בחיבוּק ידים נשב ונחכה לתקציב” – ייאמר כאן. “בתרצ”ז שלחנוּ ל"תנוּבה" תוצרת ב־700 לירה; 300 ליטר חלב ביום יש לנוּ עתה ו־450 יהיוּ בפברואר. 55 ה’ראש' ברפת הכללית מתוך חסכונות באוּ לנוּ, אך גם מהלואות מעיקות צורפוּ". כללית היא, אגב, הרפת רק לתקופת המעבר. ההתנגדוּת העיקרית לשיתופה, מן החברות היא נובעת. טוענת החברה: כל עוד הרפת קטנה וּקרובה לבית, יש בכוחי לטפל בה אגב עבודות אחרות. אך משהיא נהיית משוּתפת והופכת לענף, ממילא אני נדחקת ממנה לחלוּטין. נמוּקים אחרים, אף הם פרי הגיון ונסיון, מופיעים כמתנגדים לנטיה שנתגלתה אצל חלק מהחברים לשיתוּף מלא בעבודה. ועדיין שאיפה זו בגדר של תכניות מעוּרפלוֹת בלבד היא.

ישוב זה בגלגוּלו היוּגוסלאוי פרשה לחוּד הוא, בודאי יימצא את מקומו הראוּי כשתבוא שעתו של חוקר תולדות ההתישבות בארץ ראשיתו לפני 12 שנה, מספר המשפחות היה 10 והאדמה 1000 דונם. כמפעל עצמי של ציוני יוּגוסלאויה הוקם ועוד 500 דונם נוספוּ לו אח"כ מאת הקרנות. אך לא היה בהם כדי קיוּם לישוּב זעיר ובלתי מנוּסה. מרצונם הטוב יצאוּ האנשים באשר יצאוּ ורק גרוטאות השאירו ואת שדרת הברושים היפה – ראשיתה ליד צריף הצרכניה, הוּא גם בית המזכירות, וסופה בכיווּן לבנין בית הספר. בשירה וברינת יצירה בונים חברי המקום את בנין הקבע הראשון, העומד בלב הנקוּדה, לפי התכנית המשורטטת לפרטיה, המפארת את חדר המזכירוּת. גם רשימת המישקעים כאן (“אדמתנו תלוּלה” – ייאמר כאן כשבח, ופירוּשו: המים אינם עומדים בה). גם תמוּנות הרצל וביאליק וארלוזורב ואפרים צ’יז’יק מפארות את צריף המזכירוּת, ועל שולחנו של המזכיר – הטלפון המקשר עם העיר ואינו מניח להם לחובות שישתכחוּ. ליד שולחן זה מוצגת גם השאלה העיקרית: מיכסת הקרקע. המיכסה לנסיון שנקבעה על ידי תחנת הנסיונות אומרת – 65 דוּנם למשפחה, מזה השליש בהשקאה מלבד שטח קטן ליד הבית, בסך הכל 27 דוּנם. מיכסה זו יש בה משום מהפכה גדולה לגבּי המקוּבל בגוּש הקישון.

כי אין להסתפק ב־1500 הדוּנם אדמת המקום, מובן הדבר מאליו. שנים נועדו, איפוא, להיות השוּתפים לציוּד המושב החדש – כפר־יהושע מזה ב־2000 דוּנם ונהלל מזה ב־1000, היא האדמה שניתנה לכפר לעיבוּד עד שתידרש ממנו. אך לא בנקל ייפרד אכר מן האדמה שברשוּתו. דונם קרקע יש לו ערך של ממש בארץ־ישראל, ולא מעטים היצרים שעל האדם לכבשם בטרם ימסור אותו. גם לא קלים הם הנימוּקים נגד מסירה זו: הפלחה היא עד עכשיו הענף המכניס העיקרי בגוּש הקישון. כל הפחתה בו וכל מעבר לענפים אחרים בשל השינוּיים במיכסה – כהליכה לקראת הבלתי ברוּר היא, ובלאו הכי לא קל לאזן את התקציב שנה שנה.

רק בהתקפה אחת נשזר ישוב זה בלוּח מאורעות תרצ"ו, אך במיטב הדם שילם אחר כך. קבר אהרון גלוֹיבּרזוֹן, הראשון הוא במוֹשב. כגל־עד בלב מישור רחב ידים הוּא נצב, ושנים־שלשה אלונים עתיקים עליו יחופו.

 

מושב הכּוּרדים אל־רואי    🔗

בישוּב זה, לא שאלת “דוּנַמים” היא העולה כתביעה העיקרית. 10 דונם למשפחה, אדמה דשנה ונקיה, יש בהם כדי מיכסה מספקת כמשק עזר לפועלי בנין ומחצבה מובהקים. ואם תוספת אדמה תידרש, בוא ראה את ערימות האבנים ליד אחד הבתים – קטנות וגדולות, מלבינות הן כגדר לחלקה זעירה שסוקלה בידי אנשי הבית, אף נזרעה פול ושוּם – המיצרכים החביבים. “בודאי רק פּוֹל ושוּם – טוען בחריפוּת אחד ממתישבי המקום – ומה נגדל בלי מים? כבר יותר משנתים אנחנוּ יושבים פה ואם אפילו נשבור את הגב בכל יום עם המעדר, מה תתן לנו האדמה בלי מים? כשהיתה הפרוספריטי, אנחנוּ עובדים בעיר ומתקיימים ומכניסים הכל למושב. אבל עכשיו – חילוּפים, פיטוּרים, ומה נאכל אנחנוּ והילדים?” והמסקנה היא: מים ופרה. ולא פחות חריפה היא התביעה בית. “אתם האשכנזים שאין לכם ילדים, או יש ילד אחד – מספיקה לכם דירה קטנה. אבל אצלנו – ששה ילדים, שמונה, איך נחיה בצריף או בחדר צר? קודם, כשהיינו עובדים – כל אחד קונה לו מעט מלט, מעט מרצפות ישנות ומתחיל לבנות. אבל עכשיו, הראש מבולבל מדאגה ללחם והבית עומד באמצע הבנין עם החובות שעשינו עליו… אי אפשר, אם לא יתנו לנו עזרה לא נתקדם”.

אחד הצעירים הוּא הטוען, מילידי סג’רה בגליל, במקום שם ישבוּ הוריו – כרוֹב מתישבי אל־רואי – 13 שנה והוכרחו לעזוב מחוֹסר קיוּם וקרקע להתישבות. לחיפה עברו ברוּבם ומשם עלו לאחר זמן למקום התישבוּתם באדמת הקישון, בצירוף כמה מבני העדה הכּוּרדית והתּוּרכּית.

וכך מסיים המתיישב הצעיר את מרי שׂיחוֹ: “לוּ היה איזה תקציב – באים, מסתדרים, עובדים בעד אוכל. לא נורא, יודעים: זה מושב, צריכים לסבול בשביל החקלאות. כוּלנו חברי ההסתדרוּת, תודה לאֵל. כשהיינו עובדים, שילמנוּ מפדה ומסים ו”משען" והכל – מדוּע לא? אבל עכשיו, הבית עומד בלי גג והאדמה אין בה כלוּם ובחנוּת המכולת חייבים כבר שני חדשים ולא יודעים האנשים מה יעשו ולאָן ילכו…"

עם מי “מקורות” עומד המושב על סף היציאָה למרחב. אך אנשי המקום מלוּמדי נסיון מר הם משכבר הימים וקצרה רוחם מחכות עוד.

 

כפר־המכבי ואושה    🔗

פּינה זוֹ בעמק זבוּלוּן, על אף היוֹתה נתוּנה בדרגה ראשונה של ביסוּסה המשקי, אין טובה ממנה לעדוּת לתמוּרות הגדולות שחלוּ בארץ בשנים האחרונות. רק לפני שנה, בחורף תרצ"ח, היתה אימת הניתוּק בשל קלקוּל דרכים עומדת בכל. בּוֹץ עמוק, כבד, שאינו מתיבּש על נקלה, העיק על הסביבה במשך רוב ימות החורף. ועתה, כביש בהיר מתפתל ועובר וּמגיע עד לישוּבים ממש וּמשנה את פּני הנוף כולו. גם בתוך הישובים פּנימה ־ שלדי בנינים מתנוססים, רחבי־מדות הם, גבהי־קומה, מבשׂרים, על ראשית תקציב, על ביסוּס קרוב, על בנין משק קבוּע ויציב.

שונים שני הישובים השכנים בתולדותיהם ובדרך התפּתחוּתם. כפר־המכבי הניח יסודו באזור זה עוד בקיץ תרצ"ו, בראשית ימי המאורעות בארץ. חבריו, 80 מספרם כיום, מבוגרי תנועת המכבי־הצעיר בצ’כוֹסלוֹבקיה הם ברוּבם, ואליהם הצטרפו חברים מאוסטריה ומגרמניה. ראשית דרכּם בארץ, כפועלי מושבה ברעננה ואחר־כך פועלים בכפר עטה. אך הקשר לדגניה ולחבר הקבוּצות קיים מכבר. החותם הברוּר של ארץ המוצא לא נמחה, לא בנקל יימחה. ניכר הוא בחתך־הדבּוּר על אף כל המאמצים לשליטה בלשון עברית נכוֹנה. ניכר הוא גם בהווי יום יום על אף ההתערות באדמת הארץ, בסבלותיה ובחיי עובדים בה.

1650 דוּנם, זוֹ מכסת האדמה שברשות המקום, מהם 1400 אדמה דשנה וטובה, וכל השאר – סלעים. גם הגבעה לישוּב זרוּעה סלעים בהירים לרוב, המעוררים תמיהה: מנַיִן ירדו בשפע כל־כך לתוך אדמת המישור החוּמה והיפה כל־כך. מים בשפע, מקו “מקורות”. שדה פלחה מוריק לאחר הגשמים הראשונים וּשטחים של מטע צעיר. גם ענפי המשק האחרים עודם בראשיתם – הרפת, הלוּל, המספוֹא, הגן. עבודת חוּץ, היא לעת עתה מקור הקיוּם העיקרי ואף אחד המקורות לכיסוּי גרעונות המשק עד אם יגיע לידי ביסוּסו. ועבודת חוּץ פּירוּשה כאן, – כל עבודה אשר תיעשה בחיפה הסמוכה ובנמל שלה. 18 קילומטר הוא המרחק מחיפה ומעל גבעת הישוב פרוּשׂ לעין המפרץ כוּלו, על חולותיו וישוּביו. גם נשר, משק יגור וּכפר־חסידים נראים מעורפּלים בקצה המישור הרחב של עמק זבוּלוּן.

התכניות לבנין מרוּבות, גם נאות. וחבר או חברה, כי יגלו לפניך את העתיד להיות במקום זה, והתלהבוּ מאד בספּרם על שׂדרת הנוֹי והכביש הפּנימי והמכבּסה הבנוּיה ותכניות השיפוּרים.

אנו סרים לצריף האוכל המרוּוח, הנקי, החבוּי בירק ובצמחי נוֹי. עוד היום גדול, רחוקה עדיין שעת השבת, אף על פי כן כבר נפרשׂוּ המפּות הלבנות, על השולחנות הוּצגוּ אגרטלי הפּרחים לנוי, שוּפשפה רצפּת העץ והוּנחוּ השׂקים ליד הכניסה – לצחצוח נעלי העבודה והמגפים.

ליד אחד השולחנוֹת נתכּנסה עתה חבוּרה קטנה לדיון חטוף בענינים העומדים על הפּרק – עניני מים וּמחיריהם, ענפי המשק וּביסוּסם, התכניות לבנין הישוב, האפשרוּיות להתרחבוּת, לקליטת חברים נוספים וּביחוּד חברות. ומה נעים לשמוע שׂיחה משקית רצינית זוֹ בפי אנשים צעירים – 23 הוא הגיל הממוּצע כיום, 19 היה בשנת העליה לארץ – אשר רק לא מכבר היו רחוקים כל־כך מעבודה, מחקלאות, ממשק. כמה רעננוּת יש בברק העינים, ברצינוּת ההקשבה לדברי המדריך המבוּגר בהלכות רפת ומטע. אכן, מה מוּרכב וכבד הוא תהליך ההסתגלוּת שעבר על נוער זה וּמה כבדה וסבוּכה עוד הדרך הצפוּיה לו. אך מה גדול הפּלא.

גם בהתקפות כבר נתנסוּ, אף עמדוּ. זכוּרים כאן יפה תקוּפות של יריות לילה לילה, מקרוב וּמרחוק. זכור המוקש המחוּבר לשעון שהיה טמוּן על אֵם הדרך, עוד בטרם נסלל הכביש. גם במעשה חבלה קשה נתנסה כבר המשק הצעיר – בעקירה בשטח המטע הרך. אסון ונס כאחד: במקלותיהם חבטו המחבלים על שתילי המטע, כרם ועצי פרי, אך לא פגעו במקום ההרכבות. וכסמל היה דבר הצמיחה המחוּדשת מאליה.

*

מכפר־המכּבּי לאושה, מהלך רגעים מעטים. קבוצת הנוער הציוני א' יושבת במקום מאז אב תרצ"ז (אבגוּסט 1937). אך חדשים רבים עברו עליה ללא ראשית בנין וּללא תכנית של קבע. כי שתים היו הקבוצות שעלו לכאן, לסביבת כפר־המכּבּי ורמת־יוחנן, שתי קבוצות הנוער הציוני המפוּלג – והאדמה לא תספיק אף לישוּב אחד. חדשים רבים עברו לבירוּרים מייגעים עד אם הוּסכּם, כי תתנחל קבוּצת הנוער הציוני ב' באדמת השרון, היא תל־יצחק ליד אבן־יהודה.

כיום מתנוססים כבר שלדי בנינים גמוּרים כמעט. יש כבר התחלה ללוּל ולרפת, אף כי בסככה עודן עומדות הפרות וּמייחלות לבנין. התכנית הקרובה אומרת: 15 דוּנם גן ירק, 40 דוּנם מטעים, – כרם ועצי פרי, 150 דוּנם בהשקאה מן השטח הכללי של 900 דוּנם. מכסה שאינה מספּיקה כלל, וּמה גם כשהיא כוללת 200 דונם אדמת סלעים. הקבוּצה מעבּדת זמנית עוד 500 דונם מאדמת הקה"ק בריחוּק מקום מכאן, וּמצפּה לאדמה נוספת.

95 איש וגם בית־ילדים כבר ישנו, בצריף ארעי עודנוּ שוכן. התולדות ידועות: גליציה ארץ המוֹצא, פּתח־תקוה מקום הקליטה הראשון בארץ. מכאן לקרית־ענבים וכעבור זמן, לכפר עטה כשתי קבוּצות מפוּלגות. גם מקורות הקיום ידוּעים: עבודת חוּץ, בחיפה כמוּבן – בבנין, בנמל, בפריקת פּחם. אך לפני העינים – בנין הישוּב וּביסוּס המשק. התכנית משׂוּרטטת לפרטיה, רחבת מדות, נאה. אכן, עמל שנים רבות יידרש עד להגשמתה.

 

הזורע בהרי שומרון    🔗

כי נגיע עם כביש חיפה–ג’נין עד יקנעם, המושבה המבודדת בצלע הר, וכי נעלה בלא דרך בהרי אפרים לעבר עין־השופט, יתגלה לעינינו מקרוב מחנה אוהלים וצריפים במוֹרד אחת הגבעות צפונה: קיבוּץ “הזורע” הוּא, השוכן במרחק 24 קילומטר מחיפה – אחד הקיבוּצים שעמד בנסיונות קשים ביותר בשנות המאורעות. חבריו – מאנשי ה"ורקלוֹיטה" הם, מעולי גרמניה הותיקים בארץ. שנים מספר בטרם פרצה העליה הגדולה מגרמניה ישב כבר הקיבוץ בחדרה, אף עורר עניין רב בארץ בהוי חייו המיוחד ובחתירתוֹ המאומצת לחידוּש ערכי התרבוּת העברית והעמקתם. נרוֹת השבּת בחדר האוכל של קיבוץ “הזורע” בחדרה האירוּ מרחוק לרבּים, המתלבטים ביצירת הוי־חיים חדש לפועל העברי בארץ־ישראל. השכבה הבוגרת של תנועת “ורקלוֹיטה” מגרמניה היתה זו, וארוכה דרך התפּתחוּתה עד הגיעה לארץ־ישראל ולהרי אפרים. ראשיתה תנועת נוער מתבּוֹללת, נתונה להשפעות של תנוּעת הנוער הגרמנית הכללית. אחר־כך החלה רוחו של מרטין בּוּבּר מרחפת וקובעת דמוּת. לא קל היה המעבר לציוֹנוּת, לחיי עבודה במושבה, לערכי תנועת הפועלים בארץ־ישראל. ידע הקיבוץ שנים של חבלי הסתגלוּת קשים, של מעברים רעיוניים ותמורות בהלך הרוח. כיום עומד הוא על סף ההצטרפוּת להשומר־הצעיר.

וחמוּרה ועזה היתה מלחמת “הזורע” על קיוּמו, על התישבוּתו, על בטחוֹנוֹ. ב־15 באפריל 1936 (כ"ג ניסן תרצ"ו), ארבעה ימים בטרם פרץ נחשול הדם בארץ, עלה על אדמתו. קדמוּ לכך חמשה חדשים קשים של עבודה במטעי חברת “נטר” וחיים ב"חאן" ערבי בהרים, יחד עם שומרי יקנעם – ובהם יואש זולר ויצחק קליצ’בסקי, השנים שנפלו על משמרם בהרים.

רק חלק מצער מן האדמה שנוֹעדה לקיבוץ עברה לרשוּתוֹ ביום עליתוֹ – רק פס צר וארוך בן 15 דוּנם, 60 מטר ברוֹחב ו־250 באורך, ומשני צדדים כפרים ערבים. שנים עברוּ עד אשר פונתה האדמה מהאריסים שישבוּ עליה, ורק לאט־לאט עברו לאדמות אחרות שניתנו להם בחליפין. על כן נאלץ הקבּוּץ לדחות לזמן רב את ראשית בנין משקוֹ. באחת התעוּדות שנשארו לזכרון מאותם הימים, בסקירה על “הזורע” בשנות המאורעות, מסוּפר כזאת: “מלבד הקמת נגריה מכנית ומסגריה קטנה, היה עלינו להצטמצם בענף אחד לבד – בפלחה. ובענף זה הצלחנו. הימים של סוף מאי 1936 היו אלה, ימי ההצתות בעמק. מדי לילה עלו בסביבתנו להבות אש, וידענו: שוּב עלה בתוהו פרי עבודה מיגעת. במשמר העמק השכנה הציתו כמה פעמים את החורשה, בהרים פּעלוּ כנופיות מזוּינות, המנזר החשוד על הר המוחרקה איים מעל לראשנו. לראשונה בתולדות קבּוּצנו ידענו עתה את דאגת האכר לשדהו. ומזלנו עמד לנו: זכינו לאסוף את תבואתנו, ובימי הדכּאוֹן הקשה ירדה עלינו הרגשה מרוממת – הצלחנו בקציר הראשון”.

המחנה לא היה מוּגן, חוֹמוֹת וּמגדלים וזרקורים וגדרות־תיל טרם היוּ בארץ. לא אחת נתבע הקבּוּץ מאת מוסדות הבטחון בארץ וּבישוּב, לרדת מעל רמתו המבודדת, עד יעבור זעם. אך האנשים היו איתנים בהחלטתם: להשאר ויהי מה! ולא עוד, אלא בעצם המערכה הכבדה חתרו יום יום להשתרשוּת, להתרחבוּת. ההתקפה הראשונה על הקבּוּץ בליל 20 ביוּני 1936, לילה אפל וקודר, פּרצה בשעה שהיו החברים כוּלם מכונסים בצריף הפּח האחד לדיוּן בשאלה של קליטת עליה נוספת. “כּבּינו את האור – מסופר בתעוּדה הנ”ל – ושכבנו על האדמה. בקושי הגיעו החברים אל עמדותיהם ועזרו לשומרים להדוף את התוקפים. אז עמדנו על עוצם הסכנה שהיינו נתוּנים בה: כנוּפיה גדולה התקרבה ביותר אל המחנה והמרחק ממנה עד למקום האסיפה היה 60 מטר. בה בשעה פּתחו ביריות מאהלי הבּדוים השוכנים לרוב מעבר לכביש, הם וצאנם. למזלנו לא היה איש באוהלים שנוקבו בכדוּרים. רק הודות לזה ששומרינו פצעו את אחד המתקיפים, מהרו לסגת ולא ניצלו את היוּת מחננו בלתי מבוצר".

למחרת בבוקר החלה פעולה מאומצת לביצור. צריף הנגריה נקבע למקום הריכוּז וקירות ממוּלאים חצץ הפכוּה ל"מבצר". במקום המסוּכן ביותר, אל מוּל פּני הגבעה החשוּדה בעורף, הוּקם מגדל שמירה, אוּלי הראשון למגדלים בארץ בשנות המצור. במחנה הונהג משטר של חזית. במשך ארבעה חדשים רצוּפים גרו שמונים איש בצריף האחד, אשר בשעות היום שימש נגריה ועם רדת הערב נתמלא מטות. החברים כוּלם, מלבד המעטים המבלים לילותיהם בעמדות המשמר, התרכּזו בשעות הערב בנגריה – זה החדר לקריאה ולשיחה ולאסיפה ולדירה כאחד. “ולמרות התנאים הקשים – מסוּפר באותה סקירה – נהלנו בשבתות בירורים פנימיים על שאלות חברה ובעיקר על השאלה הערבית. לא ידענו פקפוּקים בציונוּת או מבוכה רעיונית. הארץ היתה למולדת לנו. רצוננו לבנותה והרגשת אזרחותנו בה לא נתערערו, אלא נהדקו ונתחשלו בימי פורענות אלה. אך עם זאת, לא יכולנו להשלים עם המצב הקיים. – – והתלבטנו הרבה בשאלת המוצא מן הסבך”.

וּבתקוּפה זו קלט הקבּוּץ שלושים עולים חדשים מגרמניה. בין התקפה להתקפה היה הדבר, בשעה שהארץ אחוּזה אש ודם, בימים של אסונות מרחוק ומקרוב.

אך החיים בצפיפות, בשטח הצר, ללא יכולת של התרחבוּת, היו לבלתי נשׂוֹא עוד. ועם התקרב החורף של אותה השנה, בליל 24 בספּטמבּר 1936, עשה הקבּוּץ מעשה נועז לכיבוש שטח נוסף מאדמתו הוא בגבול מחנהו הצר. וכך מסופר הדבר בתולדות הקבּוּץ:

“אחרי שקיעת הירח פרצנו את הגדר שלנו מצד מערב. אז הקימה פלוגה אחת גדר צבאית במקום המסוכן ביותר, במורד ההר. שלושים איש נשאו על לוּחות עץ שני צריפים שהכינוֹנוּ לפני כן וקבעו אותם בשטח החדש. אז יצאו עשׂר פלוגות נושאות עמודי ברזל לגידוּר – –”

ורק שנתים לאחר זה, בספּטמבּר 1938, קיבל הקבּוּץ את מכסת אדמתו המלאה, לישבה ולעבּדה – 3250 דוּנם, מהם 750 בהרים נועדו ליערות הקה"ק. אף מ־2500 הדוּנם הנותרים, רק 1800 ניתנים לעיבוּד מיד ואילו 750 עודם גם כיום בגדר של “אדמת מריבה”. אך מים להשקאה אין לישוּב עד היום הזה. מים במשׂוֹרה יקנה מאת המושבה יקנעם. על כן מבוסס משקוֹ לעת־עתה בעיקר על הפלחה, וקיוּמו על מפעלי מלאכה – הנגריה והמסגריה. גם רפת קטנה יש במקום, עדר צאן בן 250 ראש ומשתלת עצי־פרי. אך סעיף ההכנסה העיקרי עודנו עד היום – עבודה צדדית: בכל עבודות כיבוּש חלקם של חברי “הזורע” – בכבישי העמק ובנמל ובגדר התיל בשעתו.

ורק ביום ה' בשבוע, ח' כסלו תרצ"ט (1 בדצמבר 1938) זכה “הזורע” להניח יסוד לבנין הראשון על אדמתו, הוא הבית לילדיו