למתנדבי הגדודים העברים בכל מקום שהם.

ליובל העשר: תרע"ח–תרפ"ח

 

I    🔗

בגדי השרד לא שנו בעצם את מהלך־הלב הפועם לנצורות. היו חיים אלה, הרגלים חדשים, מסגרת חדשה לאותו צל ואור המהוה את הדמות. אל אשנב־האהל הביטו, כמו תמיד, קרעי־שמים רחבים ענודים עבי־ערב או רקמות־אודם שחר מבשר יום חדש. כמו תמיד ערגה ההויה הפנימית אל דבר־מה פלאי, לא־רגיל, אשר יבוא ויהמם את כל חושיך, אשר יפתיע, אשר יחדש את דמך. הוי כמה זקוקים אנו תמיד לחדוש, להתנערות מן הרגיל, הקבוע. הוי, לו יכלנו יום־יום להולד מחדש!

מחר אני עובר מן המחנה אשר על הכרמל אל מחנה המהגרים הארמנים.

שעה ארוכה ישבתי אמש, כך, כמעט בלי־תנועה, למנות לנפשי את כל הקורות אותי במקום הזה. לנפשי לחשתי: מחר תלך מזה.

עוברות להן ההרגשות עבור ופזז, עבור ופרוט על פני הנימים הכמוסות ביותר. הרי כל כך יפה ונשגב הוא כח־הזכרון אשר בנו, זה הנותן לנו את העוז להביט ישר אל פני מחר ועבור בחיוך קל מכל עובר חולף.

כל פגישה קלה, כל מאורע קל ואפיזודה זעירה אינם בעצם אלא תחנות, תחנות קטנותי המצטרפות כלן יחד אל הדרך האחת המובילה אל הגבול הבלתי־נודע: אתה נרקם בתוך העלילה כמוכה בסנורים: לך רק הלאה!

הגיעה שעתי לצאת. כל כלי ארוזים. נשקי מבריק על כתפי, מביט אני עוד פעם אל מחנה האהלים המטפס לו על ההר, מטפס שקוע תחתיו בלי תנועה. חברי עודם ישנים. אמש חזרו לאים מתרגילי־הערב. עד חצות בלו בנשף הסואן הנערך לכבוד המפקד הנפרד מן הגדוד. גם את פני מ.ונ. שכני לאהל לא שחרתי בעזבי. עם בקר יקומו ומצאו את מקומי פנוי.

אני נמצא במחנה־המהגרים הארמנים. המקום הדור. דקלים רמים מכל צד. דשא ופרחי־בר. מעבר מזה זולף הקישון ומן העבר השני – חולית הים.

הקמנו לנו שלשה אהלי־משמר. את מנות האכל אנו מביאים מן המחסן בעיר. הננו כאן: קורפורל אחד ושלשה חילים. תפקידנו: לפקח על המחנה.

בערב יצאתי מאהלי להתבונן בסובב אותי. מן המשמר האנגלי המפנה לנו מקומו קבלתי ידיעות קטועות אלו:

המהגרים הם רק קמץ דל מאלפי־הנודדים המוצאים מחסה בצל הממשלה האנגלית. הם גרשו מארמניה על ידי התורקים אחרי פרעות, ענויים וגלות ארכה. האנגלים גאלום במוסול. _

יותר אין חיל אנגלי יודע ואינו משתוקק לדעת. אני לא יכלתי להסתפק בידיעות אלו, נגשתי מקרוב לראות בדמויות העלובות שהסתדרו קבוצות קבוצות וישבו כאסירים.

רואה אני בהם זקנים, נשים וטף. צעירים ספורים ביניהם. בעלי מום, ברובם, כנראה נמלטו באורח־פלא. האחרים נשארו ודאי על גבול ארצם מי בחיים ומי במות.

בא חרף. חרף ארץ־ישראלי, שריח־שלכת לא ידע וכמישה אין עמו. השמים מטלאים, פה־שם, בעביבים קלים השטים אי־לשם בטוחים וצחים כל כך. האדמה הצחיחה נושמת כמו בקול, וריחה נודף ומחיה נפשות. שדמות רחוצות למשעי עומדות אי־רחוק וחוגגות אביבן בעצם חרף… ואני מתכוץ תחת שמיכת הצבא השעירה והחמה ויונק רעננות עולם. אחרי השרב המדכא של שלהי דקיטא, אחרי להט המדבר במצרים, בא הוא, מטר־המלדת, כמתנת־שחקים טובה, כפיוס. וכמו צמח זה המתנער מאבקו ומתנומת־גדולו, אף אני מנער מעלי כל לאות ורפיון, ואת זרם החיים אחוש המשכרני כיין הטוב.

ערפלים עולים מן הכרמל. ברקים מציתים את ראשי הדקלים במחנה. אדמומית צללי־ערב מרצדת על פני הקישון ההולכים אט.

מרחוק אני רואה דקל כפוף לארץ וראשו קטוע. הבה אגש. גשם זולף. אך אין בכך כלום. היש טוב מאשר התעטף ברסיסי־זהב הבאים מגבה?

ליד הדקל הכפוף עומד אהל ירוק, יפה. הנה הורמו השולים וראש נחמד הציץ מתוכו. מי שם? השולים הורדו שוב. אני הולך וקרב אל הפתח בלב הולם.

אומרים לי: בבקשה אדון. הגשם מתגבר!

אני מודה בתנודת־ראש קלה ונכנס.

אהל מסודר ומרווח. מרבדים גדולים מן המין המובחר שטוחים על הקרקע. אני יושב ליד ראש־המשפחה במקום המכובד ביותר. שאר היושבים שרויים בהרהורים. עיניהם כמו מעלות אד קל של דאגה. הארמני הישיש, גבה־הקומה ויפה־הפנים, מסביר לפרקים בשפה קטועה, לאשה הצעירה המשמשת אותו את אשר שומה עליה לעשות.

בתו הבכירה היא זו. הרהרתי. אך מיד נוכחתי בטעותי. נערה נחמדה כבת־שבע־עשרה קוראת לה דודה. אלי: אלי! מה דוברות עיניה של דמות מקסמת זו. עיני המדונות שחיוך כרוב להן! היא מגישה לאביה את הנרגילה. הוא מזמינני לעשן. אני מודה בהעבירי את ידי, מתוך קידה, ממצחי אל חזי כדרך המזרחיים. אני אומר: ראש נחמד הציץ מן האהל ונעלם…פני הנערה מסמיקות קימעא והיא צוחקת.

חזית־הקטיפה, המהודקת אל חזה המבוגר, מאפיל ומבהיק תכופות. רגע היא יושבת ופתאם, כמתנערת מתוך אבק־הרהורים, היא חומקת אל האהל הסמוך. האב מביט בגשם השוטף בחוץ ובשחקים המתבהרים – כמה נעים פה החרף אדוני! אצלנו, שם, אין החרף חנון כלל, – הפליט כמו לעצמו והרים עינו באנחה שוברת גו. בהן נצתה אש זרה של קללה ומכאוב כאחד.

פניו הטהורים של הישיש, זקנו הלבן, כל תנועות גוו המתונות, שחן־אצילות להן, מעירים בי זכרונות על סבא שלי, זה שבחיקו ישבתי, עודי רך, לשמוע את אגדות־החרבן. סבא יקר זה (איני יודע משום־מה נעשה לי יקר פתאם), היושב לצדי, מדבר מעט וגונח הרבה, ידיו השעירות אינן מוצאות מרגוע והחלוק השחור אשר על גוו, מרעיד צל כבד לפרקים ברעוד הגו לזכרונות־בלהות אשר יתקפוהו. כנראה יש אף לסבא זה הרבה ספורים מן החרבן… אך קשה לספר. החרבן היה רק תמול ועוד טרם היה לאגדה – – באה רוח ומתגרה בשולי־האהל. רהיטי־יקר, כלי כסף שונים מתגלים בפנות, הגשם פסק ואני קם ללכת. לבי אינו נח, כמו צמוד אל מקומי אני מתאמץ להפרד מזה. ובלכתי אני חש כי נטל ממני דבר־מה, האמנם נשאר לבי באהל? ־

הסרג’נט האנגלי מ. מורי ליריה וידידי משנת־הגדוד הראשונה בהֶלְמִיהָ בא לבקרני. כמה שונו פניו, המסכן, מן הרום ומן הויסקי. “הה, ידידי, לוח־לבי הארור, שהרבה־ הרבה חרתי עליו, עומד להשבר כליל – גנח כמתפכח. מי יודע אם עוד נתראה. באתי לפקדך בטרם אלך ואינני – צחק והשתעל חליפות, לעזאזל; – פלט רֻקו והעלה אש במקטרת – קצתי כבר בחיי־שרד. הה, חיים החולפים חלקים וריקים על פניך ואין אתה יכול לפצות פה.” עיניו הכחולות דמו כשני אגמים עמוקים תוך מסגרת הרי־גבנונים בפרצופו המזדקן. רק שפתיו הסמוקות השאירו עוד חותם של נעורים מתלקחים בטרם כבות.

ישבנו על סף אהלי. שוחחנו על ימינו הראשונים, ימי־טירון של גדודנו, במדבר הלוהט. הזכרנו את לילות־הליופוליס הגנובים־מתוקים, עת יצאנו יחד, מתחמקים מנערי המשמר העזים, ונעלמים באפלולית החמה המובילה למאורעות לוקחי לב. אגב, עלתה דמותה של האיטלקית ידידתו בקהיר, זו אשר עבורה הקריב חייו.

״עד היום תחכה לי.״ – דובב כמנצח ובעיניו עמדו דמעות. בדברו בה, עלה קול־הדם אשר בעורקיו. דומה כי רק עתה חדש נעוריו, כמתחיל מבראשית.

בלי־חמדה כמעט, הקשבתי ברגע זה לדבריו. לבי היה נתון במקום אחר. גם לעיני הבהיקה דמות: שתי עיני־מדונות שלוות, גדולות וגזרה צעירה גמישה, אשר אביב לה. האמנם רק עתה ראיתיה? האמנם בפרשת בראשית אני עומד?

מי כה רתקני לאהל הזר? מיד אחרי צאתי הימנו רגלי אל אהל שני לשאל מה. מאד חפצתי דעת שמה של הנערה. כשהגעתי לאהל הלז, בושתי בפני עצמי, וחזרתי על עקבי, כעסתי על מרך־לבי, נשכתי שפתי ומהרתי אל אהלי. אך ראה פלא: מרחוק התגלגל כדור המשחק של הילדים, הגיע עד הדקל הכפוף והתעכב על יד האהל הירק. המשחקים התפזרו לחפשו. ילדה קטנה שראתה את הכדור בהתעכבו, קראה בקול גדול: “הנהו שם, שם ליד אהלב של אֶרַה!”

הנה כי כן הוא. ארה! עתה אדע. כמו הרויתי פתאם צמאון כביר. הונח במעט. בשעת־המשמר הרהרתי כל הזמן בשם משונה ומיוחד זה. בדמות כלה, הנעלמה ונעלסה שפתאם נגלתה לי. כמה מאשר הוא האדם כשיש לו במה להרהר… אז נעשה הכל יקר וחביב, כל הסובב אותך והרחוק ממך. דומה כי הכל הוא רק מסגרת לתמונה זו שאתה נושא בלבבך.

בלילות גשם, אני מסתופף בצלו של הדקל הכפוף ליד אהלה ולבי אומר לי: אינך בודד. ובהיות השחקים נקודי־כוכבים, שוכב אני בדשא, בדממה הגדולה. חברי נוחרים בשנתם ובחלומותיהם יעלון את כל שירי־הגדודים הזרים בשפה הזרה. ריח השיכר של הקנטינה עולה גם מחלומותי הם… ואני אז רחוק מעולמות אלו, אי־שם בארמניה, על הרי־אררט ואולי בתיבת נח אשר עם המבול… בדממה אני שומע רק אחת: קול נשימתה של אֶרַה.

בבקר בשעה הששית אני עובר בין שורות האהלים, מעיר את המהגרים לקבלת המנות. על יד המחסן הגדול, החם, מצטפפים הם ובהכנסם יביאו אתם את הבל־פיהם וריח בגדיהם. כל אחד וכליו בידו. על פיהם תכיר גם את בעליהם. הנשים עטופות צבעונים, מטפחות חמות על ראשיהן מבליטות רק את עיניהן. לשוא אבקש ביניהן את העינים שלי, עיני אֶרַה. היא לא תבוא בזה. הלב פועם ומחכה בכל זאת. עולה הרגשה מוזרה כאילו עומד אתה כאן בשוק הכושים. עלובים ודוויים כל כך היו הגושים המכווצים האלה, המושיטים ידם ללחם־חסד בעונת־החרף הקשה.

לפרקים אני מתעכב ליד אחד מהם, תוך כדי חלוקת־המנות, נכנס בשיחה קלה ומתקרב אליהם. עיפות טבועה בפניהם. העלובים! גורלם אינו רחוק מגורלנו. מי ידע מה יהי מחר? לאן פניהם מועדות? הישובו לראות את קניהם ההרוסים ואת אדמת־מולדתם? אינם יודעים דבר. יש כאן אבות שהשאירו שם את בניהם. נשים שאבדו שם את בעליהן. יתומים ויתומות אשר ברחו, בבוא האסון, עם משפחות זרות ואבדו דרך לעולם – חדשים רבים הם נודרים ממחנה, אל מחנה, את כל אסיה הקטנה עברו ברגל, ברעב ובצמא. קשה להלך ביניהם ולהראות פנים צוחקות. דומה, כי פוגם אתה בארשת־הצער החרותה בפניהם. רק התינוקות אינם יודעים דאגה. קולות־משחקם אינם פוסקים כל היום. קרועים ויחפים ורעבים למחצה, אך הילדות את שלה תובעת – משחק.

– הדקל הכפוף לארץ נשבר על ידי הברק, – מספר לי משרתו של המפקד ההודי החונה בקרבתנו. – על ידי הברק? שואל אני ועיני תמהות. האמנם? – והמצרי מוסיף לספר על רוחות סערה חזקות בחרף דאשתקד. על אהלי־צבא שנעקרו משרש ועל דבר אהלו הקטן ששט כמפרש על מי־הקישון.

– גדודים הודים רבים חנו כאן, והבעירו עצים לרוב. כאן היה יער נחמד, צוענים גרו בו, בלילות דלקו מדורות אש עליזות ושירת־צוענים פראית נשמעה למרחוק. עתה נשארו רק שרידים מהם. בודדים גרים כאן באהלי קידר קרועים ואל השלל ישלחו ידם. הנה רואה אתה שם מעבר לקישון את הבנות השזופות המלקטות גזרי־עץ? – אגב קריצה בהמית שכולה זכרון־תאוה השמיע המצרי קול־שריקה צורם אזן ונעלם אל מחנהו. מאז ספרו לי כל זאת, נעשה לי המקום חביב ביותר. ובעיקר דקל זה. נמשך אני אליו תמיד ועל ידו אשב בשעת־משמרי בלילה. הן אהלה של ארה על ידו. שומר אני אותו כבבת־עיני, ובבוא הילדים באולריהם לחתך זרדים ממנו לקשתותיהם, גוער אני בהם ומבקשם להתרחק מזה. קחו מאשר תקחו, – אני נוזף בהם ״ובלבד שלא תגעו בדקל זה. – הם אינם מבינים אותי. למה זה לחתך מן הדקלים החיים בשעה שכאן מוטל דקל מת ויבש?…

נשמע מן המרחק משק קרונות־הרכבת, שריקת־הקטר המדרים מצרימה דרך המדבר. עוד מעט ויפליגו ודאי נוסעים שונים למקומות שונים. באיזה פנה בודדה ירד נוסע בודד ויעלם בין בתי כפר, תצא נערה יחפה לקראתו, תושיט ידה ונעלמו שניהם באפלולית־ערב החרף.

בתחנות גדולות יותר ירדו אנשים רבים ושונים. על המדרכה הרחבה יפגשו ידידים נושנים. לחיצות־ידים ושיחות־תפל. ואחר –וודאי תופיע גם היא. המקווה, זו שאליה חכה האחד כשהיא מתמהמהת קצת ובושה כי אחרה. מי יודע מתי ירד אף הוא לאחת התחנות ומי שהוא יקדם פניו, היש עוד מישהו בעולם זה המחכה לו?

הכליונות המתוקים עוברים בסך, אגב נמנום קל על המחצלת בצל הצפצפה. העינים מתעצמות מעצר יגון חם.

כסף הלבנים הרוטטים לארך הקישון, נוקב בזהרו. קול הרוח נעשה צרוד פתאם ויש והוא נחר לגמרי. דומה כי צנה חזקה אחזתהו…

מדוע כה חם ללב ברגעים אלה? מתיצב לרגע קל חזיון עבר כמו סרט ראי־נע טוב. הנה מופיע רחוב לבן מוביל אל מחוץ לעיר. צוחק בית אחרון בשורת בתים מנמנמים בשנת צהרים טובה. קיץ. חדר אפלולי נודף מר, ספה וילאות וספרים טובים אחדים. הוא דופק ונכנס. יד נוגה מאד וטובה מאד אוספתהו ביתה. על הספה מביטים זה בזה וכמעט ללא־ניב. די במגע קל של אצבע. די ברוח־ים המלטפת והולכת כצעדי־ רגלים טופפות במרחקים.

פתאם אתה מאמין באהבה. החול הים, הרוח, הבית העיר, הכל אינו אלא מצע־אהבה אחד. וזה הפסנתר השחור העומד בפנה, כאילו נוצר אך ורק לשם המיה בלתי־פוסקת של אקורדי־ערגה האובדים בחלל. גם כשהוא דומם, מתנגן בו שיר־נשמת־ האדם. מנענעיו מתוחים ומחכים רק ליד האוהבת כי תזעיק את נכאיו העצורים. מות? מי הוא מות בצל ממלכת הבטחון הטהורה של אהבה כנת־לב.

הרי אף הוא נעשה כל כך רווי־אור, נוצץ ככוס יין ישן וטוב, משכר אחר ככלות הכל… הן מתחת לאצבעות אהובות נגר גם שופן, כרסיסי־בדלח מבהיקים ומנחמים.

כשאתה מעמיק בעיניה של אשה, דומה כי אין חקר לנפשה: רוצה אתה לעמד על הצבע האמתי של עינים אלו. והנה לא תכל ולא ירקרק, אף לא שחור הוא צבען, דומה כי ירק כל הימים בהן, שחר כל התהומות ותכלת כל הרקיעים כאחד. — היום תראן כך. למחרתו אחרת, הכל תלוי במבטך אתה. הבט תביט בהן כמכה בסנורים.

לא היה גם רגע קל שהזנחתי מהרהר בעיניה של ארה. מאד רציתי לגשת אל האהל, להתבונן ברגע זה בהן ולעמד על טיבן. מה יש בהן. אך תמיד אתה עמוס טרדות־חיל. כל העת עומד הואי הקורפורל, עליך ומפקד בלי חשך. כאילו רק לשם כך נוצר, אלי! אלי! כמה סמויות עיניו של זה. זולת פנקס המשמר היבש אינו יודע דבר. אל המחנה בעיר ילך לפרקים ובחזרו משם הוא צונח תחתיו ומרבה בתנומה. איך חיים בני אדם ככה? הלא ימים על ימים עוברים עליו בלי־שנוי. אדם זה ודאי אינו יודע מה זאת התגלות־לב, מה זה חרדת־לב, כסף לא־מובן לדבר־מה או התרגשות גדולה.

ואולי טועה אתה? כלום אדם הולך ומפורר רגשיו באור־הצהרים? וכי יודע מי את העובר בי ברגעים וימים אלו? —

ארה עברה הבוקר עם כדה אל הברכה הגדולה. שמלת קטיפה כחולה על גוה הזקוף, שערותיה פרועות ברוח וטל־בוקר מבריק ככתר־יהלומים על ראשה. בהחפזה נתקלת לפרקים בחצץ המפוזר פה ושם, אודם קל כסה לחייה, אך מיד המשיכה דרכה בגאון, כאילו לא קרה דבר.

זאת לה הפעם הראשונה לצאתה אל המים. עד היום לא ראיתיה בחוץ; מאז נכנסתי אל אהלם לא ראיתיה. לא פעם עלתה משם מנגינה קטועה של גתית ולא ידעתי מי הנוגנת, היא אם דודתה. כנראה בושה עד היום מן הזרים. אחרי בקורי אולי ישתנה הדבר. הן אחד יחיד אני כאן. שני חברי האחרים כמעט שאינם־נחשבים ואינם מתענינים במאומה. ארבע שעות משמר משעממות וחסל. שנת ושנת. האחד, אמנם, עסוק הרבה במרקס. הוא בולעו “על קרבו וכרעיו”. מתלהב מכל מבטא מצל ומלה מפוצצת שצלצולה נאה, ומשנהו, נער טוב אמנם, אך מאד משונה ומשוגע לדבר אחד. כל היום הוא עסוק בנשקו. מטפל ברובה וברתמות, באקדח חדש שקנה בחשאי ובכדורי אבק־שרפה אשר יכין בעצם ידיו. כל היום ימצא בעיר, בחנויות, קונה מברשות, משחות, מגהץ בגדי־השרד, מצחצח כפתוריו, בודק לאור שבע שמשות את חלל הרובה ונזהר – כשוחט נאמן – מכל פגימה קלה שבקלה. רובו הדור באמת, הקורפורל – לבו גס בחיל זה ולבדיקה אין טוב הימנו.

אני היחיד המטפל רוב היום בסובב אותי, כל הארמנים אשר במחנה הם ידידי. אל הילדים אני בא לשחק ואל הזקנים – לשמוע. כמה אוהב אני את משחקם של הילדים! בני ההר האמיצים האלה, גם משחקיהם, משחקי־גבורים; יודעים הם לידות אבנים, לקלוע למטרה, להלחם בחרבות ולדרך קשתות. בהתאבקויות ומשחק־קרבות יראו נפלאות ממש. מחנות מחנות יסתדרו בסדר ומשמעת מופתיים ואת המהלומות יקבלו ברצון ובלי כל צעקה. גם הבנות משתתפות במשחקים. קלילות וזריזות הן, ושמלותיהן הרחבות והקצרות מתבדרות ברוח ומגלות לפרקים את מכנסי־הצבעונים. אחדות מקפלות את שמלתן ומתקינות אותה כחגורה למתניהן ואז הן מתיצבות בשורת־הנערים בלי להתבושש. כוחות אצורים בגויות אלו. לעתים הן מלוות את המשחק בשירה. נוגה וחד־גונית היא שירתן. עיניהן דומעות לפרקים בלי רצון. מקנחות הן את זיעתן בעלי־העצים ומוסיפות רדוף, כשהן נושפות מרוב־לאות, אחר הנערים במארב־החורשה.

את ארה לא ראיתי מעולם בכנופית־המשחקים. ארה היא אחרת, מהרהר אני בלבי. ארה היא ממשפחת־אצילים, ולא תעמוד מקרוב להביט באלה.

היא נחפזת אל הקצה השני של הברכה, למה יצאה היום אל הברכה? אולי לראותני משחק עם הנערים? הנה מפשילה היא את שרווליה הרחבים ואני רואה את לבנת זרועותיה החשופות בהורידה את הכד המימה. במים משתקפים עתה פניה היפים של ארה כבתוך ראי. השמש מקרינה על ראשה הצעיר את זר־הזהב אשר למדונות.

רוצה אני לעזב המשחק ולמהר אליה. אך הנה קרבו הילדים אלי ותפסוני בתור שבוי… לבי הולם בי. אני נמסר בידיהם כנכנע. אחדים מושכים אותי אל מחנם, אני הולך כאסיר, רק פני עוד יפנו לאחור אל עבר הברכה: הוי, ארה איננה עוד. היתכן? לבי הולם ועונה: איננה…

לא יכלתי לנוח באהלי. כל היום, מאז הבקר אני מהלך לארך הקישון ותוהה במים. מים שלוים־חמים המפליגים בדממה הלוחשת. מדוע יעורו בנו תמיד המון־געגועים לא־ברורים למראה מים רבים? האין זו ההמיה הנפשית אל האין־סוף? הכליון של התמזגות עם זה אשר לא יסוף במהרה, ואשר מלכותו עוד תיכון ימים רבים?

עלו לעיני מראות נוף, אנשים, זכרונות ורשמים משכבר הימים. רגעי־עבר בולטים, התמזגו עם תמונות ההוה – – – צפו בזכרוני חיי הרחוקים, ימי־ילדות על חוף ים. משחק תינוקות וילדים בצדפים וזריקת חלוקי־אבנים על פני הגלים בדלוגים. נדמה: כל זה היה רק תמול־שלשום. ומה הם הימים אשר עברו בינתים? אשר יבדילו בין “אז” ל"עתה"? אין זאת כי היה מעבר עד הגיעי הלום אל קישון זה ואל רובה זה שעל כתפי.

כך הוא. בבקר צח אחד מתנער אתה משנת וצופה אל חלון־נוך. אותה שמש רעננה בשמים, אותה תכלת רוויה, אף אותו רוח־שדמות הבא ואופפך כבשם משכר, הכל כלפני שנה, חמש ועשר שנים – הימים והלילות מביאים לך את תנובתם, תנובת־חיים דשנה, בלי חדל, ואתה מקבל בהנאה ואינך תמה כלל על הדבר, נדמה לך כי הרי כך צריך להיות. רק לפעמים מאד רחוקות אתה שואל: מה קרה בינתים? הן קרה ונשתנה משהו. איפה ומה קרה? ואתה חש כל זאת פתאם בך, בקרבך־אתה חל השנוי. בסובב אותך לא נשתנה אמנם דבר. מעט מאפר־לבך ההולך ונשרף, הוא הוא העוטה על כל יגון וכל שמחה…

עם שקיעה חזרתי לאהלי, על שמיכתי רבצתי בהנאה מיוחדת, ובעצב מתק סננתי לעצמי מלודיה עגומה, את נעימת לורֶלַיְי היקרה אשר להיינה בחרוזים שלי:

אֵינֶנִי יוֹדֵעַ מַדוּעַ

אָנֹכִי כֹּה אוֹהֵב הַיוֹם?…

לא יכלתי עוד לעצר ברוחי ונכנסתי אל אהלה של ארה. האשה הצעירה הגישה לי שרפרף. פניה שזופים־קדרוריים, פני בת מזרח, ועיניה עיני־אלמנות נוגות קבלוני באהבה. ארה ישבה בפנה והטליאה כתנת־פסים ישנה. האב לא היה באהל, כי יצא אל המהגרים לסדר את מכתביהם למשלח. ארה הביטה בי ובקרקע חליפות. לרגעים הסמיקו פניה ושתי־גומות החן אשר לה, רטטו קמעא. ישבתי שותק. את רובי העמדתי באחת הפנות, והבטתי סביבי. הבחן הבחנתי את אשר עובר עליה ברגעים אלה. קשה היה לי להתחיל בשיחה. צופה אל פני הדלת הייתי, כמחכה לאב כי יכנס למען אמסור לו אי־אלה הודעות. ארה התבוננה לפעמים בי ולא אמרה דבר. יש אשר רק העבירה את ידה על צדעיה והורידה אותה לאט־לאט אל עגולי־אזנה המבהיקים.

לא בקשתי דבר. רק שבת כך תחתי לו יכלתי יום תמים. והיא על יד דודתה עשה תעשה את אשר נטל עליה. רוצה אני רק להקשיב אל רחש רגליה בטופפה על החול ובלא משים לנשום את ריח קרבתה הנודף ומשכר. – בחוץ התהלכו ארמנים אחדים לאסוף את שירי־האשפה אל תוך הפחים העשויים לכך. יש אשר עבר אחד והתעכב רגע כשפניו מאומצים מן ההשתוחחות הבלתי־פוסקת.

השמש זרעה עגולי־אור על שולי־האהל ופס־זהב רצד אף על יחפת רגלה של ארה. הנה התרומם ועלה עד חזה, משם על פניה וחלף־עבר אל עמוד־התוך של האהל.

אחר דממה ארוכה נסיתי להתחיל בשיחה:

הנוח להם כאן יותר מאשר במקומות־גלותם עד הנה? אי־מזה באו? ומה יש בדעתם לעשות אחר ימי־שבתם במחנה?

ארה לא נכנסה בשיחה. הדודה פנתה אלי בשאלות שונות, נתברר לה כי יהודי אני. כמעט יליד־המקום. דברנו על התורקים, על הגרוש והיחסים שביננו ובינם. הדודה גנחה מדי דברה ולוח־לבה עלה וירד בהתרגשות. נסיתי לנגוע בנושא אחר. ארה פנתה בינתים אל האהל השני, דומה, כי דמעו עיניה ולא הבליגה ונעלמה. הדודה קראה לה אחרי רגע קל: “ארה! אורח אצלנו, הלא תכיני קפה!”

– כן, כן דודה! הנני ובאתי, האדון ישתה, כלנו נשתה! – קולה נשתנה בדברה. היו בו מורדות ומעלות הבאות מתוך התעוררות וחרדה כאחד. פתאם הופיעה בבת־צחוק קלה על שפתיה. עיניה הבריקו בחום. אביב היה באהל. נשכח פתאם הכל. כאלו לא רטטו דמעות־זכרון צורבות בעינים הללו. רק זהבן הלח הבריק בזויותיהן ועדן את נימת היגון הנמתחת במעמקיהן. הדודה מסרה עצמה להרהוריה. אחר – התמודדה כמתנערת מנטל העבר, נגשה אל הראי, תקנה תסרקתה. מסגרת־שערה הערמוני הקיף את פניה, ופיה המכווץ, הקטן רטט רגע ושוה לדמותה הבעה ילדותית כמעט.

שוחחנו בדבר המשחקים. ספרתי כי אוהב אני את משחקי הילדים. ארה לא התאפקה וגלתה, כי מאד מאד היתה אף היא משתתפת במשחק, אלמלא בושה בפני כל אלה המקיפים אותה כאן, בעיני איה. היא עצמה אינה יודעת למה זורקים כולם מבטיהם בה בגניחה תמיד. יש והם עוברים על פני האהל ובראותם אותה יורידו עיניהם ארצה כמי שהציץ ונפגע. היא רואה את עצמה בודדה כאן. אין עם מי להחליף מלה. אין לקבל ספר ממי שהוא. – היא קוראת גרמנית ברצון. גם מעט אנגלית.

מאד רציתי להציע לה את שרותי, להביע לה את כל הרהורי ולשטח כל רגשי לפניה, אך שפתי גמגמו רק קטועות: – אין דבר, דומני, כי אנשים טובים הם כלם…

ספרים – אפשר להשיג. בעיר יש לי מכירים, גם באמתחתי יש אי אלו ספרים ודוקא גרמנים. ובשמחה אציע לקבלם. ארה הודתה לי בלי מלים. התרגשות חזקה העיקה על לבה, חדוה גדולה נטפה מעיניה. לא יכלתי להוסיף דם. כאילו נפתח מעין־הניבים אשר לי, והתחלתי מדבר על יפי־המקום, על מצבי־נפש שונים, על מארעות ופגישות. איני יודע כיצד היה כל זה פתאם. ארה נענעה בראשה, השפילה מדי פעם את עיניה בפני מבטי האוהב. כנראה הרגישה בו במבט זה, המלטפה, המודד כל תנועה קלה של ריסי עיניה, החובק את מתניה ומעמיק־מעמיק תוך לבה. היתה לה הרגשה כאילו השיגה את אשר ערגה לו, הנה סוף סוף בא משהו אשר ירוה את צמאון ימיה העוברים כאן נחרים ויבשים. דודה נכנסה ויצאה, הקפה הוגש על שלחן עגל נמוך בספלי־נחשת. בלי להתערב בשיחתנו עברה לה כשהיא טופפת בסנדלי עץ ומסדרת פה ושם כל כלי ורהיט על מקומו.

באמצע השלחן עמד זר פרחי־נרקיסים משכר. רוח קלה הביאה מן החוץ נשימת־מרחבים. ארה התהלכה הנה ושוב. לבה אמר לעבר על גדותיו. היא לא יכלה להרגע. גם בשבתה שטחה זרועותיה לרגעים על השלחן, קמה, קטפה נרקיס, הקריבה אל פיה, כמוצצת את כל ריחו הימנו בשכרון עז.

פתאם החלה דוברת על אבא שלה. אינה יודעת מה אתו, הן כל המהגרים נרדפים ומגרשים הם. גורל אחד לכלם. ובכל זאת, הרי פניהם צוחקים לפרקים. יש פנאי לכל. והוא תמיד נתון לדאגותיו והרהורי זכרונותיו. אבא נאנח תמיד ובלילה הוא קם, מדליק את הנרגילה, יושב תחתיו ושותק. מביט בחשכה ואינו דובר דבר, לפעמים היא נעורה בחצות ומוצאת אותו מתנועע על הדרגש. עיניו עצומות והיא יראה לפתח עמו בשיחה. הדודה ישנה באהל הסמוך. מה רוצה היתה לקרוא לדודה כי תראה את אבא במצב זה, אך אינה מעיזה. וכה היא שוכבת בעינים פקוחות עד נפל עליה שנת. –

את אמה לא הזכירה בכל השיחה. מופלא הדבר. לא העיזותי שאל מאומה. כל דבר המשפחה הזאת אינו אלא חידה. מוזר היה לשמע את קולה של ארה בספרה, כתינוקת מתחטאה היתה פתאם. בעיניה רטנה קובלנה אמיצה, תביעה שאין שומע לה. עברה שעה קלה ונכנס הישיש. הוא ברכני, קמתי ואשק ידו. הוא ספר לי כי סדר את עניני המהגרים, חלקם לקבוצות כדי להקל על חלוקת־המנות, מנה שומרים במחסן לפי דרישת המפקד. – “ינעם לכם משמרכם בלילות, –אמר בפזור נפש,–”יש כאן בני אדם טובים, רבם היו סוחרים עשירים, אשר חיו באשר על אדמתם, יד הגורל זרקתם אל תהום היסורים, הן כלנו שוים לפני הגורל! – הוא גנח ומהר אל הנרגילה. ארה חבקתהו, פנתה לו מקומו הקבוע וישבנו לשתות קפה. בערב נפרדתי מן המשפחה. כבן־בית הרגשתי עצמי. פתאם הונח לפצע־הלב הכוסס בלי חדל. היה רצון לבכות מרב אשר.

הגיע תורי להביא צרכי־אכל מן המחסן הצבאי בעיר. בתענוג רב עובר אני ברחובות המעריבים. הם נעשו לי זרים וחביבים בזרותם. כאילו ראיתים היום לראשונה. הבתים, נבטים כידידים טובים, נושנים, שזה רק עתה נפגשתי אתם אחר ימים רבים. שטופים הם ורחוצים למשעי. רוחות־סתו נושבות בכל און ומתגרות בשלטים התלויים על דלתות כל חנות ומחסן. נטפלות אל תריס חלון, הומות במרזב, מעלעלות בגליונות־עתונים נשאות בידי נער תימני. העולם עודנו סואן כאן. אחרת הם פני החיים מאשר במחנה, יש עוד הרחש המתוק אשר להויות אדם.

הדרך רחוקה מן המחנה העירה. אני עובר על פני מחנות רבים, אנגלים והודים, משרה מבטי באהליהם, נארח אל מישהו על יד בית־הנתיבות ונוהג מעשי חרות בדרכי. טוב, טוב כשאתה חש סביבתך את זרם ההוי החם, קול ילד פועה מבית, שירת עלמה שובה נפש, צלצול פעמון מרכבה. לפרקים אתה שוכח שכל זה עודנו קים בקרבתך. באתי אל המחסן הגדול הנשען אל פני הים. סדרתי את אשר נטל עלי ואמהר לטבול טבילה אחרונה בגלי הערב החמים.

כשירדה השמש לצלל בים, ירדתי אף אני. את ראשי הרכנתי על פני הגלים המאפילים ולעומתי בפאת מערב עשתה גם השמש ככה… עיני הביטו נכחי, אל מול עין אחת גדולה ואדומה צוללת לאטה… הנה טובל אני ראשי מתחת לגלים ונדמה לי כי אראה גם מתחת למים את העין הגדולה טובלת עמדי…

כשהוצאתי ראשי מתחת למים לא היתה עוד השמש. אדומי־שולים חיכו רק אפקי־המערב הנטויים על הים. עב קטנה, כצעיף משי, סקרה רגע את מרחב־הערבים, תמהה ונמוגה.

כחיה ענקית נושמת בכבדות ופולטת קצף חרישי השתרע הים הגדול לרגלי.

כאן, בפני עצמי, אל מול פני מדבר־הים האין סופי, אושרתי לבטא בקול את השם המתוק אשר צמח על קרקעית־לבי: ארה!

בשובי אל המחנה ירד הלילה. המהגרים כבר התכנסו כולם באהליהם. מן הגשם נקוו שלוליות מים פה ושם וכמעט שהגיעו עד יתדות־האהלים, אך איש לא שם לב לזה. באהלנו היה אור. ודאי יושב ל. ליד מרקס ומתוכח עמו, צחקתי בלבי. ועוד אני עובר ופוסע לאט אל מול האהל והנה – צלה של ארה לעומתי.

ארה! קרא בי קול עמוק ונחנק. נתחלחלתי ברגע ראשון. מרוב מבוכה לא פרשתי בשלומה וכמעט שעברתי הלאה, אך היא חיכה בכל חליפת הגונים של צחוק הקשת אשר בעיניה ואני נשארתי תקוע תחתי.

– באת מן העיר, הלא? מה מאד רציתי היות בשעה זו שמה. הה, לילות החרף הארוכים! היש שם מה לראות?

ספרתי לה את אשר עשיתי בעיר. אגב שיחה הלכנו זה בצד זו עד הגיענו מרחק־מה אל מחוץ למחנה. חשתי את נשימתה מקרוב כנשימת חיים חזקים. עצורים וכלואים. מאלינו נמשכנו הלאה להלוך כך בשעה זו. אלי, אלי מה אשרתי! היתכן? האמנם ארב ארבה לי ארה? דומה היה כי זה ימים רבים אנו מהלכים כך, קרובים זה לזו, מטפחים בלבבות את נרות האורה החרישית אשר לאהבה – כשהצצנו זה בזו בזהורית בין השמשות, דמינו בודאי, לפרפרי־ערב המבקשים זה את זה תוך כדי טיסה חרישית… רק אחרי שישבנו על כרת אילן ליד הקישון, הבחנתי את תלבשתה המיוחדת של ארה. כמו התקדשה והכינה היום עצמה לדבר־מה גדול.

את קווצתה השחורה היורדת לה תמיד ברשלנות־חן, כוצה הפעם סביב לערפה, מסרקת בטוב־טעם. חזית־קטיפה שחורה הדקה מתניה, ושמלת משי ירוקה, מקשטת ברקמות, ירדה לה על גוה שמשתפכת ארצה והבליטה את כל מתקה של גזרה זו העולה כפורחת. עניבה קטנה הציצה כצפור־פלאים מתחת לסנטרה החד ועל צוארה האירו חרוזי־ענבר גדולים. כל מראה דמותה קרא את הלב לאהבה. נמוגותי מאור תנועתיה, דומה כי רק עתה הבחנתי את תכלית קיומי כאן במחנה צבא זה, בעולם הויה זו. האמנם אותה בקשתי בכל מסתרי־הדברים בכל דמדומי־הערבים, בין הדמיות הרבות אשר עברו־חלפו על פני מאז ועד עתה?

חבק הלילה את מרחב־החולות המשתרעים לארך הים. אדרת־עננים להוטי ארגמן דועך, עטתה את המפרץ. רגעים מספר ישבנו דוממים. אחר, כמו על פי צו נסתר קמנו לשוב אל המחנה. לעינינו עלה הירח. כפרי אדם, בשל, נשא. אט לאט הלך והלבין זהרו כנברשת יהלום של היכל.

ליל אביב פרוש על חיי וכוכביו נוטפים יינם על ראשי. בשמי־עדנים מסביב לי וריח־מולדת חם וערב נודף מכל רגב אדמה.

אני מרקד יחף על העשבים הטלולים, כורע ושותה את פניני הבדלח מגביעי פרחי־הבר. הה, מה שכור אני היום!

הנה טוב כי אשבה על כרת האילן. אשבה במקום שבתה היא. אהלך בשביל, בו הלכה היא, קלילה וזרה. נכריה ורחוקה וכל כך קרובה.

מה נשתנה הכל מסביב; הכל נעשה יקר משום־מה אפילו הלילה השחור, הזומם תמיד כאן בין האילנות, נעשה רך כדמות אשה אוהבת, מציץ בעיניו השחורות־ העמוקות ואינו חדל מלחש על אזנך פזמון אחד שאין לו קץ: ארה! ארה!

 

II    🔗

כששבה ארה חרישית אל אהלה, המה בה מיתר סוער, היא יצאה פעם ופעמים אל ליל־ירח כאל עולם חדש שכולו תכלת ואהבה. מרחוק נראתה העיר כפטה־מורגנה. כולם ישנו שנתם המתוקה. היא עברה במרוצה את המחנה הישן, נסוכת־התרגשות. על יד אהל־החילים הלבן עמדה רגע.

האמנם נפל בחלקה משהו יקר? האין כאן באהל זה, האחד, לו הגתה את כל ערגת־חייה הצעירים?

האויר היה צונן־צח. הכוכבים הגדולים היו קרובים כל כך, כמעט על הראש. מעולם לא הסתכלה בהם ככה, מקרוב, כלתוך המון עינים טובות, נוטפות תום וטהר.

הוי, מה עבר עליה עד כה? הדרך ארוכה ומלאת־פגעים. מי ימנה מספר להם. תחנות־תלאה היו חייה, זועות אחר זועות נפלו לה אל חיקה, זה הצעיר, הפורח, השואג בלי דמי לחג ולמועד. חולין חולין, הם החיים כך, בלי המאורעות היפים ההם, אשר אין מספר להם בספרים. הה, זה כמה שלא שלא קראה בספרים, מאז עזבה את ברון, האופיצר הגרמני, באנטוליה. לכשנזכרה ארה בדמותו המוצקה, הזקופה של לויטננט ברון, דמעו עיניה. הטוב! כמו אב היה הוא לה. אב טוב וחנון. מסור ואוהב. האמנם אף היא אהבתהו? האם לא פעם בה תמיד, למראה דמותו, איזה מיתר נסתר? האם לא ארבה לו בבואו ובצאתו? על צוארו הן לא פעם התרפקה כתנוקת בת יומה ובכתה הרבה בכה…

אך לא! כיצד יכלה היא לחשוב דבר מה אודותיו והוא הן למעלה מארבעים. כשישבו פעם יחד עם ההופטמן בְלִינְק בבית הקפה הקוקזי, הבחינה בקמטי־פניו ומצחו המתעותים באפן כל כך לא נעים. בהריקו כוס אחר כוס אל קרבו.

לא. הוא היה רק אב לה, רק אב. אם כי בו ראתה את הגבר הראשון בימי חייה. ילדותה? זו עברה כל כך מהרה וכמעט שלא הביאה לה מאום בכנפיה. הן תמיד סגורה היתה בגן־ביתה אשר בוַן על יד ברכת המים הזולפת ישבה ורקמה. שם ישבה ושרה לעצמה את שיר ילדותה הנכאה. אינה יודעת משום מה היתה נכאה תמיד, אולי משום שככה היתה גם אמא שלה. תמיד מתבודדת בצל־הלבנים, שוכבת בערסל או על הדשא הרענן ועיניה חולמות־חולמות. אמא שלה! איה? מדוע אינה כותבת לפרקים. אבא אומר כי חולה היא ונמצאת בסנטוריום הגדול אשר בוינה. תמיד חולה היא. זה כמה שנים שפזמון אחד תשמע מפי אבא: חולה, חולה אנושה. ונזכרת היא בצוארה המלבין, גבות עיניה הארוכות־השחורות ובאצבעות הארוכות־הצחות של אמא בפרטה על הפסנתר, באפלולית הנעימה שהיתה שורה תמיד באולם הגדול שלהם בבית המולדת. הן בודדות היו שתיהן, היא ואמא. האחים היו בצבא. אבא היה עסוק תמיד באספות חשאיות. עד חצות לילה נשאר מחוץ לבית. ורק היא ואמא היו מצטפפות על הספה הרפודה אטון אדום ורוטטות־רוטטות מכאב אלם. או יש אשר נגשה אל הפסנתר פתאם, להרעיד את מנענעיו כמה עגומה היתה מנגינתה של אמא!

רועדה וחורת היתה נגשת אל הפסנתר. רק שתי־צמות ראשה שקלעה לה תמיד בשבתה בבית, ירדו על ערפה כזוג נחשים שקטים.

רגליה שהיו נתונות בסנדלים שחומים, עברו־טפפו באולם הגדול כסילואטות מסתורין מתרחקות כמו בטיסה.

מתחת לאצבעותיה נגרו המון צלילים כנטפי־בדלח. הה, כמה אהבה את שוהמן! בבת צחוק שכלה חסד, היתה נפרדת ממנו בגמרה ליצוק את יינו המשכר אל גביע־נפשה. חרישית היתה אמא. שותקת תמיד. רק עיניה דובבו כל כך הרבה! ברדת היום – זרחו בהן פתאם שבע שמשות. החלונות היו קרועים לרוחה אל הגן הגדול. יחד, חבוקות וצמודות היו נגשות אל חלון הערבים, להתבונן אל זהב־הצפצפות הגבוהות, על חוף הנחל המתפתל והולך.

עגום, עגום מאד היה הנוף מסביב. אך כמה חן וחסד מולדת הרעיף אל חיי הבדידות האלה! טוב היה בצל הילדות להזות על אור חיים שעוד יבואו. ואחר כך? הה, אחר כך, איומות ומחרידות היו השעות אשר באו. הגיעו הזעזועים הגדולים, אשר המיטו שואה על כל הסביבה – ובית המולדת השקט חרב. כאן כמו נקטע החוט. אחרי זה באו מאורעות איומים והיא – נלקחת פתאם מבית אבא, נשלחת עם האופיצר ברון בלוית הדודה לעבר את הגבול.

הנה אלו הן עלי אילן־חייה, חיי ילדותה!

ועתה, האין באים לה ימי־שלומים? האם לא ירעיף האלהים מעט מנטפי הנחומים אל גביע עלומיה? לא. לא יתכן אחרת.

היא חשה בדמה גלי־אשר גנוז המבקשים להם חוף.

ארה שבה אל אהלה. כסהרורית הלכה לאט ובלי דעת לאן. מאליהן הובילוה רגליה אל הדרגש. התפשטה ושכבה. היא לא יכלה הרדם. הרוח דפקה על יריעות האהל כיד־אדם מתרפקת. מדי פעם התרוממה מעל משכבה כאומרת לפתח. מה זאת? עצבות חמימה שפוכה על פני כל. עצבות גם בנפשה. מה מאד היתה רוצה לפרץ בקול בכי. אבא ישן דוקא שינה חזקה. עיף חזר מסדורי עניניו בעיר. זו הפעם הראשונה שיצא העירה ברשות המפקד. מה מאד חפצה גם היא לראות משהו חדש, להתנער מן הדממה האוכלת את חייה. והוא, הוא העלם העברי, הזר, מדוע מלוה הוא את כל הרהוריה, נדבק אל כל תנועותיה? היא הוגה רק בו. הוא כאילו ממלא את כל ישותה. הנה בבקר בערב, בלילה, עם כל עבודה אשר תעשה, עם כל תנועה אשר תתנועע, גם בשעת האכילה, גם בשעת־הרקמה, גם בשעת המנוחה, כשהיא צונחת על הדרגש, תמיד תמיד, הוא עומד לעיניה, קולו מצלצל באזניה, ודמותו מטשטשת כל תמונה אחרת המצטירת במחה.

והן רחוק האיש ונכרי לה, ומאום לא אמר לה, ואיך תוכל להפגש אתו כאן בעת רצון, לעיני אבא, הדודה המהגרים כלם? הה, לו מותר היה לה לצאת ולבא! הרי אז היתה אולי באה אל אהלו, יושבת לרגליו ואומרת דבר־מה. כן, לבה אומר דבר־מה, רוצה לאמר, אין לו דמי תוסס, סואן שם משהו המבקש מוצא. הן ימים רבים היה כלוא, אלם, מתאפק. הדם שואג בה. בכל עורקיה הוא מהלך כאסיר, כשבוי. מבקש להתפרץ, לזנק, לעבור על גדותיו.

בקצה המחנה, במקום שם מתחילים החולות, נצב דקל גבוה, קצוץ־ראש. כמו ערפוהו ונשארו רק שרשי־כפותיו הדבוקים אל גזעו, תלויים יבשים. דומה היה כפתן שחור מזדקף לעין הצהרים, מזדקר מלא־קומתו וראשו שלוח לעברים מלא־חימה וארס.

ארה בחרה במקום זה לפזור־מחשבותיה, להרגעת סערת־רוחה. היא אינה יכולה להשאר באהל. הדודה מדברת אליה והיא אינה מקשבת, דומה, כי היא עונה לה קטועות ולא אל הענין, ראשה נתון בשטח אחר. הרי הדבר יכול לגרום לשאלות ותמיהות: מה קרה פתאם? על כן מוטב להשאר רוב היום בחוץ, כאן, ליד דקל זה אפשר לשסת ולרקום, לתפור לפרקים וגם לקרא. הן הוא הבטיחה להביא ספרים, אולי עוד תפגש בו הערב. שני ימים שלא ראתהו, הה, כשני יובלות הן בעיניה. כנראה נשלח מחדש העירה. מי יודע? הן לו נשאר במחנה הרי היה עובר את אהלה, ודאי היה עובר. האין גם לבו הומה בו למראה־דמותה כהמות לבה בה לקול פעמיו? האין גם הוא רוצה לאמר לה מה ואינו יכול?

ארה לא פסקה מהרהר. את שמו היתה רוצה לדעת. מה שמו? הרי כך אי אפשר. בלי־שם: הוא, הוא. הרבה יותר קל ללב כשהוא יודע לבטא שם מפורש. ואולי יגיד לה את שמו בלי שתשאלנו, הן לא יתכן כי יסתירנו ממנה.

ארה נסתה לרקום רקמת משי חדשה. בכונה תחילה עבורו, לשמו. כן, היא תרקום את כל הרהוריה, כל הרגשותיה, כל כוסף־לבה. חוט אל חוט תשזור ותלכדם אחד אל אחד. הרי כל מה שהיא עושה בימים אלו, נעשה בעזרתו, בשותפות עמו. והיתכן כי הוא אינו יודע כל זאת? שום דבר לא יעשה בלעדיו. והרי רק תמול־שלשום, לפני הכנסו אל אהלה, לא חשבה דבר, לא ידעה כי ישנו בעולם זה, וכל האנשים מסביב לא ענינוה כלל וכלל. לא היה לה כל צורך כמעט באנשים. אבא, הדודה, עבודת יום יום ולא יותר.– אמנם במעמקים בכה קול־נסתר וקוה למשהו אשר יבוא עוד. הן שמור לה איזה אוצר אי־שם במרחקי הזמנים. כל כך פתאומית היתה פגישה זו, מקרית כל כך!

ועיניה של ארה לחות. כצעיף־אד מכסה אותן. הכל נעשה מעורפל פתאם. הרקיע, המחנה. רוח עגומה יורדת עליה, כבימי־הילדות. מה מאד היתה חפצה להלחץ עתה אל חיק־אמא, להלחץ בכל כח־חייה הצעירים ולהתיפח. להוציא באנקה את המעיק־מעיק כל כך על הלב במסתרים.

היה אחד מערבי דצמבר. רוח חגיגית שררה במחנה המהגרים, התכוננו לנשף אשר יערך לכבוד אורחים חשובים. הוזמנו מפקד־הגדוד ההודי השוכן בקרבת־מקום, האופיצרים, חילי־המשמר, ראשי פקידי הרכבת. הארמנים סדרו תכנית מענינת של שירה ונגינה ובעיקר מחולות. בחורשה הקימו במה. בחצי־עגול סדרו מושבים, שקים קטנים, ממולאים חול. כל היום היו הארמנים עסוקים בהכנות. הבנות קשטו את הבמה בענפי עצים ובפרחי־בר לרוב, הילדים התרוצצו להביא צדפים ולפזרם בשורה הראשונה שליד הבמה.

בשעה השמינית בערב נראו האורחים. המפקד ואחריו השטב כולו כשהם עדויים כל אותות־הכבוד הנוצצים. בגדי־השרד המיוחדים אשר להודים השרו פטריארכליות יתרה על הנשף המיוחד במינו.

גם ארה לבשה הפעם את כל עדיה. אביה יהיה בין ראשי המסובים. מקומו הוא ליד המפקד, לימינו. ארה עם הדודה על יד אביה. לכבוד הקרואים התקשטה גם הדודה בשמלת־חגה. רשרוש־המשי האדמדם הזכיר לה אה כלולותיה וגניחה חרישית פרצה מקרב־לבה.

כשהופיעה ארה הפנו כולם את עיניהם לעברה. כקסומים נתקעו בה כל המבטים. אך עיניה הגדולות, הנוטפות חום ורעננות, לא התעכבו גם רגע לענות במבט. רק בשבתה על מקומה המיועד לה, יש והניעה את ראשה לעברים כמבקשת משהו.

אך הוא היה נעדר הפעם. לשוא קמה, כתום החלק הראשון, להתבונן בגלוי לעבר חילי־המשמר. שם ישבו הקורפורל ושני חילים. השלישי איננו. עיניה הלכו הלוך והתרחב מדי התבוננה סביבה. חסר היה דבר־מה. העיקר ניטל מכל הנשף הזה. לא, הוא חסר את הנשמה.

האחרים ודאי שמצאוהו נאה, את זה הנשף האכזוטי, המחולות בבגדים־הרריים, הקסימו כל עין. השירה הארמנית בלוי תוף ומצלתים, קולן של הנערות הרכות שהסתלסל חפשי וגא כל כך, בחללו של הלילה הכחול, בלבל את החושים. כמו ברשתות־קסמים שנזרקו ביד־פלאים פרפרו הנפשות המאזינות. היה זה סוד המרחקים, הד הריתמוס הזר שמשך וגרה כל לב. עם ההפסקה שלפני הקטע האחרון הופיע חיל־המשמר השלישי. הוא בא עם כלי־זינו עליו, כנראה רק עתה מן המשמר. לא העז בתחלה להתראות. אך אי־אפשר היה להסתתר. בקש פה ושם מקום פנוי ולא מצא, פנה ועמד מאחורי כל שורות האורחים. עיניו בקשו את ארה. רק אחר עמל רב גלה את מקומה. לבו הלם בו בחזקה, הוא נסה לפנות לו דרך אל מקום חילי־המשמר שישבו בשתי־שורות מאחוריה. אך המסך הורם ובלט ארמני מגוון עלה על הבמה.

רגעים מספר לפני גמר הנשף התרוממה ארה ממקומה. היא נשארה מכווצה קצת, לא העזה לסקור מחדש את כל הקרואים. אך דמה צף אל פניה מקרב־נפש תוססת, אביה שם זאת אל לבו. הוא הביט בה פעם ופעמים וחש את התרגשותה.

אך ארה לא התאפקה עוד, לא יכלה להבליג. עיניה תעו־נעו מחדש והגיעו עד הנקודה המבוקשת: הנהו! ארבע עינים נצמדו אלו באלו מחרישות־משתאות. ברחשי אושר שאין לו שם המו שני לבבות. היו אלו קורים נסתרים אשר נמתחו בחלל ונשלחו לבקש את המזומן רק להם…

כתום הנשף נשאר אביה של ארה לשוחח עם הקרואים. היא חמקה עברה ונעלמה.

ליד הקישון, אצל כורת האילן נפגשו. הוא חכה לה. נחש כי תבוא.

“ואני חכיתי רק לך, האמנתי, כי בוא תבוא לאחרונה”.

“כן. לצערי לא יכולתי להקדים.”

“צר היה לי מאד”.

“גם לי מאד מאד, נוטל עלי לשמור דוקא בשעות אלו, אכן זהו גורלי.”

“אך לבסוף הננו כאן. טוב! הלוא?”

“כן. טוב טוב לי בקרבתך מאד!”

הוא לחץ את ידה אל לבו בפעם הראשונה. דמעה חמה התאפקה בעיניו. הלב חגג את אשרו הבא לו באקראי.

נמתחו קורי־דמדומים שלפני עלות השחר. המחנה היה נסוך־שינה. ארה לא עצמה עין כמעט כל אותו לילה שלאחרי הפגישה. עם קוי־אור ראשונים שהכסיפו את החשכה, קמה מעל משכבה ויצאה אל שפת־הקישון.

היא היתה עיפה מאד, רק ממחשבות והרהורים בלבד.

יותר מדי הרהרה בו. הנה הזכירה לעצמה מדי פעם בפעם פרטי שיחה, קטעי־משפטים, עוררה בקרבה את תמונתו, העבירה במוחה כמה וכמה דברים שהיתה צריכה להגיד לו ולא הגידה. כמו אדים משכרים הממוה מחשבות אלו. מדי פעם היתה נכונה להרדם, אך פתאם בא גל חדש של רגשות וטלטלה באון: הוי כמה טוב! מה רב האושר באהבה! היא העמיקה פניה בכרה ורעדה מרוב־גיל, אך להרדם לא יכלה עוד. בצאתה את אהלה, התבוננה אל עבר אהל־החילים. כן, יש תנועה בו. היא צעדה צעדי־און אחדים אל מול הקישון. חילי־המשמר היו ערים. ודאי תראה גם אותו מיד, חשבה, ורטט מתוק תקפה.

תוחלתה לא נכזבה. עם קוי־אור ראשון יצא אף הוא, אל עבר שפת־הקישון נסוך־הזיה, כממשיך עוד לרקום לעצמו, את קורי־החסד שנמתחו מפגישת־אמש. הוא היה פרוע מאד. ראשו מורד ארצה כמונה את צעדיו. פתאם הזדקף ומבטו הרחיק עד לקצה החורשה מנגד, ונתקל בארה; אכן זו היתה הפתעה נעימה.

מתחילה בוש קצת. נופף רגע בידו מרחוק ואמר להכנס אל אהלו ללבוש כראוי, אך לבו לא נתנו וצעד לקראתה מתוך מבוכה קלה. ארה צהלה לעומתו; מכל דמותה שפע אור. כשנפגשו לחצו זה את ידו של זו בחום, וחשו בדמם הזורם בפסת היד הנלחצת. היתה דומיה מסביב. רק לבם הלם בקול. הוא השקיע את מבטו בעיניה הגדולות ונתגלה לו פתאום, כי זה מכבר אוהב הוא אותה, כן, מאז ומעולם. הוא שלח את קוריו בעולם לבקש את שאהבה נפשו והנה מצאוה. והיא? הרי התנהגותה ויחסה אליו יכולים להוכיח לו למדי, כי ממחלה אחת סבלו שניהם עד הנה. זו מחלת נשמה הכלה בכליונותיה הבלתי־ברורים, הנשרפת בלהבה, הצמאה אל המעין האחד של אהבה והתמסרות.

גם היא הנה נרגעה. הה, התנאים החיצוניים כאן רק הם המפריעים. כמה קשים הם פגעי דרך־האהבה, אך מה גדול האושר גם בכאב המלוה אותה, בלבטי הנשמות השתים.

אכן זה היה בוקר מאושר. נדמה היה כי עתה יוכלו להיות לבדם באין־מפריע. הם נחפזו להעלם בין העצים, על יד המים, הרוחשים רחש־שחרית חמים, ישבו, כשעיניהם אל פני המים, אל משחק בהרות־האור, רבועי־הזהב המתנודדים ומתנוצצים, מפרכסים ומתעלסים עם עצמם. שעה ארוכה ישבו כך. רק לרגעים התעוררו המבטים והתלכדו. הם הוסיפו לראות זה בעיני זו את בהרות־האור השופע ועולה ממעמקים…

על פני בכרמל זחלו אדי־בקר עצלים. הם התנשאו לאטם, כמנמנמים, לקראת השמש העולה. אגלי־טל נצנצו על פני הדשאים. ריח האדמה שהיתה ספוגת־גשמים לרוב, התערב עם ריח פרחי־הבר. הגויות העיפות חשו פתאם רעננות כאילו קמו אחרי שינה רוויה. זמן רב ישבו והתבוננו מסביב. אופן ישיבתם, סמוכים זה לזה, השרה על שניהם הרגשת נועם מלטפת. כמעט נמנעו מלדבר. טוב היה.

פתאם אחז בידה. כמו על פי צו קמו שניהם כשהם חבוקים וצעדו אל עבר החורש. העצים נערו עליהם נטפי־זהב לרוב, הם חיכו ורצו בפה פעור ובקוצר־נשימה על פני המשעולים הצרים, משעולי־פרא סבוכים.

בהגיעם אל מעבה־החורש, נפלה ארה בזרועותיו כשעיניה הזהירו ברוך מלבב. היא היתה כולה התמכרות. הוא צמדה אל חזהו בכל כוח, גמגם איזה מילים קטועות. כמו לתינוק רך, נאהב לעין שעור. הוא לא הכיר עתה את עצמו. רק כי אינו זה אשר היה עד כה. הדמעות חנקו את גרונו, צרבו את עיניו. הוא היה מאושר יותר מדי.

“אהבתיך, ארה!” קרא כמעט בלי קול וכרע לרגליה כשפניו כבושות בכפות ידיו הרועדות משכרון.

שמועות הגיעו עד מחנה־המהגרים, כי הגדוד המצרי העומד בעיר ועל צלעות הכרמל נסה להתקומם. כיצד ולשם מה לא היה ברור.

המהגרים רק ראו כי הכפילו את המשמר על הקישון, נוספו גם חילים הודים בדרך־הרכבת. תנועה מרגשת כל היום. על הגדוד העברי הוטל התפקיד לדכא כל נסיון של התעוררות יתרה. בלילה שוטטו משמרות מזוינים ברחובות העיר. והנשארים במחנה במורד הכרמל נצטוו להכון בכל בכל רגע. לילות אחדים לא פשטו את הבגדים, הנשק היו מוכן והתרמיל מסודר. היתה רק צפיה לפקודה פתאומית מן העיר.

בני הגדוד שחכו זה מכבר להזדמנות של תנועת־קרב, שנלאו מתרגילים גרידא וממשמר על “חביות ריקות” עלזו למשמע המאורע. גם בגדוד עצמו לא היה ברור מה קרה, ידעו, כי ישנו במציאות איזה גדוד מצרי בעיר. בימים האחרונים נוכחו ממקרים קלי־ערך, כי התרגזות עצומה שוררת בגדוד זה, והבחורים התכוננו ברב־תשואה למשמרות הלילה.

שֶפִי, החיל מספר 4996, שעמד על המשמר במחנה המהגרים הארמנים זה שבועות אחדים, נקרא לשוב אל המפקדה שעל הכרמל.

הוא היה מפלוגת הסיגנליסטים, ועליו הוטל התפקיד לעמוד בקשר עם העיר ולהודיע כל תנועה קלה למפקדה הראשית.

היה לילה. אחד מאותם לילות החרף העמוקים, המצחצחים את כוכביהם ביתר־חן. ארה קמה עם חצות, הפשילה את יריעת־האהל אל החוץ הצונן וחשה פתאם את קרבת ההויה, את החלל הכחול המתרפק עליה ומשיב מרוח טהרו על חושיה עד לשכרון. אהלי־המחנה דמו לגושי פעמונים גדולים קופאים בעלטה. היא פסעה רתת על בהונות רגליה היחפות, נסתה לצאת את אהלה אל מול אהל־החילים המלבין וחזרה על עקביה. הן השומרים יעצרוה מיד, ומה תגיד להם? והוא? הוא אינו כאן. לשוא היא מחכה ואורבת לו ימים אחדים. מפי אביה נודע לה, כי נקרא אל מחנהו אשר על הכרמל. הן לא ישוב בחצות.

ובכל זאת משהו משכה מדי פעם להתנער ממשכבה ולהציץ. רק כוכבים גדולים נתלו בין האילנות. הדם צף ועלה בפניה מרוב צפיה. מזמן לזמן נצבט לבה בה וצמרמורת עברתה להד שריקתו של העומד על המשמר.

פתאם נשמעו קולות קריאה. הד־יריות החריד את הדממה. ארה קפצה וזנקה החוצה. שוב חזרה הדממה. היא לא ראתה איש. רחף בחלל רק לילה כחול, האהלים קפאו בבטחון־שאננות מרגיז. מה שם? מה קרה?

היא העיזה לצעוד מספר צעדים אל מול אהל־החילים. היה בו אור. הקורפורל לחש דבר־מה אל תוך האפלולית ונעלם.

ארה הגיעה אל אהלה ומצאה את אבא נוחר נחירות חזקות ומקוטעות. רצתה להעירו, נמלכה רגע ושבה אל משכבה. כך ישבה ערה כל הלילה. עם בקר נפלה עליה שינה מתוך לאות וחרדת־לב.

למחרת דברו במחנה על דבר התקפה בעיר. המצרים פתחו באש אל מול משמר הגדוד העברי, באמצע הרחוב. תהלכות המשמרות הרגיזתם וחכו לשעת כושר. מן העיר הביאו פצועים, ואחד פצוע קשה, הובל אל בית־החולים.

כשהגיעו שמועות אלו אל ארה גאה בה דמה. כמו צרבת־אש, מבשרת רע לכל רקמת־עתידה, נחקקה בנפשה הסוערה. מי יודע, אם לא שוא הוא כל מקסם־חלומה:אשר תשזור במסתרים. יד־המקרה באה ודאי לקרוע את הקורים. לא, לה אין רשות לצפות לאושר. תמיד נסוכה על חייה חרדה אפלה. לא למענה, לא למענה הוא כל טוב והנאה השמור לכל, לכל בני האדם על פני האדמה. לה ודאי אורב רק רע. הנה ילדותה נחתמה בחותם המרד אשר הביא את הקץ לאושר עמה, מולדתה, משפחתה, ועתה נגלתה שוב יד העת הנסתרת והשלוחה להשחית כל תקוה וכל חלום יקר אשר יוצת בלב.

ארה חשה בימים האחרונים כי האב והדודה מתלחשים ביניהם. דבר־סוד להם. מי יודע מה צפוי לה? האב מביט עליה בעיני־אהבה מתמוגגות, קרב אליה לפרקים ורוצה להתחיל בשיחה. אך כמי אשר קשה לו הדבור, נושא הוא פניו אל עבר אחר, שואל את הדודה פרטים לא חשובים על דא ועל הא ויוצא את האהל. רובו של יום הוא בחוץ, בין המהגרים או בעיר. מה עושה הוא שם? והדודה? היודעת היא את ענויי־נפשה? מדוע נוהגת היא בה אחרת מאשר תמיד, מצהילה פניה כמתרפקת ומותרת לה כל כך הרבה. הנה בזמן האחרון אין היא עוזרת לה במאומה. לא בסדור האהל ולא בהכנת־הארוחות. לנפשה היא נתונה כולה.

אמש ניחשה כי יבוא. הוא יבוא. התעטפה באדרתה ויצאה. הרבה שהתה בחוץ, בצנה. דלף רך ירד על ראשה. היא עמדה וחכתה. לא עברה שעה קלה והנה נראו אמנם מרחוק דמויות מתקרבות. על פניה עברו. היא הבחינה בין החילים עמוסי־התרמילים והנשק גם אותו. דומה שלא ראה אותה כלל. פעמיהם החוזרים היו מרושלים, כל כך כבדים. כישנים למחצה צעדו לאטם אל אהל־החילים החדש.

כלום טעתה? לא. ודאי היה הוא בין החוזרים ממחנה־העיר. לא קרה אסון. הכל עבר, כנראה, בשלום; שקט וסדר חזרו אל המחנה והרגלי־יום יום תבעו את שלהם: משמרות, תרגילים, רוט־מרשים, צחצוחי הנשק ופקודות על פקודות.

החילים החדשים שנוספו על משמר־המהגרים שבו עם בוקר העירה. נשאר משמר השלשה והקורפורל. ארה חכתה לשעת־כושר, היא עברה אל הברכה עם כדה. הוא ודאי יראנה. אולי גם יגש.

וכך היה. כשהורידה כדה אל המים. ידה האחת מחליקה את שטחם הירקרק ועיניה צופות אל דמותה כבראי, שמעה פתאם קול בקרבתה. כמתנערת מחלום התמודדה וקדמתהו בשחוק רך ורווי־ערגה. הוא פרש בשלומה, לטף במבטו את גזרתה. היא הבחינה בעיניו את הנקודה הזהובה, הרוטטת, המתכנסת אי־שם עמוק ואורבת לכל ניד וניע שלה.

הרבה לא דברו. החליפו רק מלים אחדות על המקרה בעיר, היא רצתה לאמר לו כל כך הרבה, לספר על צפיתה יום יום לשובו, על ארבה לו אמש, על המכאוב האוכל את לבה במסתרים, על אי־המרגוע שהשתרר בנפשה. אך לא אמרה דבר. כנחפזת חמקה והלכה לה. עיניה שהרעיפו חום־עליצות בהביטה לאחור בלכתה, צמדוהו אל מקומו. רגעים עמד כנדהם תחתיו. לפני הכנסה אל אהלה חזרה והביטה. הוא עוד עמד על עמדו. היא נופפה בידה כשולחה לו שלומים מרחוק. והרגישה בגל־האושר הזורם ממנה והלאה.

אחר באו פגישות־סתר רבות. אלה רגעי־היקר אשר להם יחכה הלב כל היום. מאליהן באו. מי הכינן? כלום קבעו ביניהם את ראיונותיהם מראש: האין זה מוזר? היא יוצאת בערב אל שפת הקישון והנה עומד הוא ומחכה לה. מבטי־עינים חולפים אלמים ומקשרים. הם יושבים שעה קלה וכמעט שאינם דוברים דבר. הרוח לוחשת, המים דובבים, העצים נעים ראש כהסכמה אלמת ומה להם עוד? ובלכתם נושאים הם בחובם עולמות מלאי־חמדה, את המסתורין הגדול אשר לאהבה.

העגמומית אשר שלטה בנפשה, פנתה מקומה לחדוה עילאית, לאושר המזומן לנפש רק לעיתים רחוקות. הנה נגשת היא אל החורשה, קוטפת פרחי־בר אחדים, שמה אותם בכוס הורודה־הארוכה, יושבת צמודת־ידים למולם וצופה־צופה. אל מה צופה היא? העינם כמו מתעצמות מהנאה, דמעות חמות יורדות כמסך אפלולי, משיר ערגה שאין לה פשר. משום־מה עולה בה בלי הרף חרוז נשכח של משורר ארמני קדמון. החרוז מתלבט בנפשה, מתרפק ומבקש מוצא. היא לוחשת אותו בתחלה בלאט, בלאט, אחר תרים מעט קולה ולאחרונה יתרונן בכל עוז:

צִפִּיתִי וְאַצַפֶּה לְךָ, דּוֹדִי!

לִבִּי אֵלֶיךָ, דּוֹדִי!

יָדַעְתִּי: תָּבוֹא עוֹד

וּבְיָדְךָ הַזֵּר.

לְךָ סַכְתִּי רֹאשִׁי,

כֻּתָּנְתִּי לְבָנָה.

הִנֵּה עָרֶב.

 

III    🔗

גדוד ה־40 שחנה במורד הכרמל, חכה מדי יום ביומו לפקודה חדשה. הוא ידע כי עליו להעתיק את מקומו בימים הקרובים. לאן? לשם מה? כל זה ידוע אולי במפקדה הראשית. לבני הגדוד היה רק הכבוד להכון תמיד. הסכינו זה מכבר להיות מופתעים פתאם כי פלוגה זו או אחרת תשלח במשך שעות־מספר למקום פלוני־אלמוני.

באהלם של הסרג’נטים היתה תנועה. התנערו בכבדות משנתם בארבע לפנות בוקר והחלו באריזת הקִיטְפֶּקִים, בגלוח ובנקוי הנשק.

– הה, סרגינט ברוידה, הלא הלא עיניך עצומות.

– אפל יקחני! אמש אחרתי בנשף.

– עם הבלונדינית שלך?

– אח, כלך לך.

– ראו נא, ראו כיצד אדמו פניו!

– סרג’נט בישראל!

השמיכות השעירות, מקלטם היחיד של חילי־המחנה מצנת החרף הצורבת, כבר נצנפו לצנפה אחת. הקיטפקים הוצאו החוצה לחזית האהל. הרובים היו כבר קשורים לעמוד־התוך, מבריקים לאור־קרן ראשונה אשר חדרה בעד השולים המפשלים למעלה.

הסרג’נט השמן כבד־התנועה, הלמן. מן הגדוד ה־39 שנתעה במקרה מוצלח אל גדוד ה־40, פרק את עצמותיו. בקש שיחבטו לו על גבו חביטות אחדות, פהק ארוכות אל חלל־השחרית השקוף, ורבץ שוב תחתיו. מיד נתכו על ראשו המון הלצות חבריו הצעירים, שאהבו להקניטו בכל מחיר שהוא. אך הוא אינו נוהג להתפעל מכל אלה, בעצלתים מתח את רגליו עד פתח־האהל, תמך ראשו בשתי ידיו הגדולות והשעירות והנהו נוחר שוב נחרה ממושכת.

– מה תאמרו לתפת־בוקר זו?

– תפילה אמריקנית מודרנית!

– ממשיך גם כאן את אורח־חייו כבשיקגו!

– חבריא, לעבודה!

מיד היקפו את הלמן ארבעה זוגות ידים והניפוהו תנופה אחת הגונה מן הקרקע אל מחוץ לאהל ו – חבט ארצה! הד עמום נשמע, כמו מחבט תיבה מלאה וכבדה על פני חול. הלמן פקח עיניו, שפשפן והעביר ידו מעליהם על שערות ראשו כאומר לגרש מחזה־בעתה שתקפהו.

– השד יקחכם כולכם!

– חה, חה, חה!

קול תרועת החצוצרה, חצוצרת־שחרית, השלימה המחזה. היה זה פינל יפה למערכה:

– קומו, קומו, לעבודת־הבורא!

סלסל סרג’נט גרד בפזמון־סליחות ערב כשהוא מלוה את קול החצוצרה המהלך במחנה מקצה אל קצה.

על יד שולחנות־האוכל הארוכים ישבו כבר החילים לסעודת־שחרית. אצל הדוד הגדול, המהביל, חלקו התורנים את הפּורִידְג׳ (מרק־דיסא) לפי התור.

השיחות ליד השולחן התנהלו בעליזות יתרה, ספרו על מקרה גדוד המצרים, על השמועות החדשות בדבר העברה לגליל, לאורך גדות הירדן.

“מה יהא עליה, פְריַוֶט לוצקי, לכשיעבירוך להתם? הבזה תהרהר?” לגלג גרין הקטן, מתנדב ירושלמי, מי שהיה בחור־ישיבה ונתפקר לחלוטין. עיניו הזעירות נעצמו מרוב הנאת־דבריו וירו זיקים חדים אל עברו של היושב מנגד, שקוע בהרהורי־עצבות. לוצקי, דחף את הקערות הריקות, בהתרוממו מעל הספסל, אל מול פניו של גרין וחמק בלי מענה.

קול דבורים נשמע מעבר לשולחנות שמנגד. כמעט הד קול־קטטה, נקישת כלים, חביטות וצריחות. הוכוחים סוערים מאד. הן זהו המקום היחיד להתנגחות בצבור. כאן עולות על הפרק כל שאלות־היום, כרמי מן “הפועל־הצעיר” נוהג לגבות את חובו משמקין ה״אַחדותְניק". כשהם מזדמנים יחד ליד השולחן, אין טוב מאשר להסתלק מבעוד מועד. הם יכולים לשבת כך בפנים משולהבות מהסתערות־קרב, עד ארוחת־הצהרים אלמלא קול־החצוצה המשמיע על הפַּרֵד.

על סף אולם־האוכל עמד עוד בנימיני עם חברו־לספסל־הלמודים קוֹרְנֶר והמשיך את הוכוח בדבר ספר שקרא אמש.

בנימיני נמצא בפְּלַטוּן (פלוגה) הרביעי וקורנר בראשון. אהליהם רחוקים זח מזה, וכאן מזדמנים הם לשיחה בהנאה יתרה. תוך כדי שיחה נזכרו גם בחברם שֶפִי הנמצא ימים רבים מחוץ למחנה.

“היכן קבור הוא?” שאל קורני

"במחנה־הארמנים. אתה אומר קבור, יש אומרים כי נולד שם מחדש״… חיך בנימיני תוך כדי תשובה וחבט לקורנר על גבו בידידות.

“אמש דוקא בקרני, בקור־סוד, באהלי ושוחחנו על דא ועל הא, כנראה “נצוד” פרפר זה. הוא נמשך אחר האש… תנועותיו כל כך עצבניות, עיניו נסוכות־ערפל, ובדברו הנהו חור מהתרגשות. הוא בקשני ל״דאוג”, אם אפשר, לחדר קטן בפנה חבויה על הכרמל או על חוף הים. אך במקום אין־רואים. מה תאמר לבר־נש זה, רק זאת הוא חסר?.. מחר ודאי יפקדני שוב."

אחר, נסבה השיחה על הבקורים “הגנובים” מחוץ־לעיר בשעות הערב והלילה, על ק. ש"נתפס" ועל צ. שהושב בגרדרום (מאסר־במחנה) ליומים ועל טיולי־הציד של סרג’נט בולד מהאורדֶרלי־רום (חדר־המזכירות) עם בנות אשכנז הבלונדיניות.

נשמע קול החצוצרה׳ השיחה נקטעה.

קורנר נחפז להכין את תרמילו לרוטמרש. תמיד הוא מן האחרונים, פגרן זה, רק קול החצוצרה ינערהו כמחלום ואז יסדר את שארית־עניניו כמעט בלי־נשימה ובכל זעת אפו כיאות לזריזים מסוג זה. בנימיני, חיל למופת, קפדן ודיקן כבימי־הלמודים, מושיט לו ידו בשחוק של השתתפות. ופונה אל אהלו.

שפי יצא, כמתגנב, את מחנה המהגרים הארמנים בשעה מאוחרת בלילה. היה ליל־חושך. הוא נטה לעבר מחנה־גדודו שעל הכרמל. לבו היה סוער. זה יומים שחכה לערב זה. ליום בו יתראה עם בנימיני. המלא זה את שליחתו? בנימיני חברי לספסל, רק הוא היחיד שעמו אפשר עוד לטכס עצה, לשוחח, להפיג את העגמות. הוי כמה נטל נערם בלב קט זה. האין מוצא? הנה זה רק עתה נפגש עם ארה. זה היה כדבר בעתו. היא ארבה לו כל הערב. מציקים גם לה הרהורי דאגה. אבא והדודה מקיפים אותה בשאלות. כנראה הרגישו בפגישות האחרונות. לא, כך קשה יהיה להמשיך. והרי הם בראשית הדרך. רק זה החלו לדובב גלויות את אשר העיק במסתרים ללוא־ניב. לא. המחנה אינו מקום רצוי לראיונות. גם חבריו למשמר כבר החלו מתקלסים בו: פניו אינם כתמול־שלשום, למה זה יאחר כל כך במשמר, הוא נראה כמהופנט, סהרורי, בודאי כדאי לו כל הטיול הלילי, ועוד כהנה וכהנה.

לא, כך לא יתכן. ידיה של ארה, שנחו בכפות ידיו השאירו כל כך הרבה יגון חם, משהו עז לוהט בה, המסכנה! כבר אורבים מכל צד. ולמה? האין טוב מזה למצוא פנת מבטחים שאננה במקום גבוה, על ההר. מקום שם יוכל להפשיל את הוילאות אל מול הירח העולה ואל סאון הים הכחול המתרפק באפלה,– לא, אין להחמיץ את השעה, אוצר יקר אינו נופל לידך, אלא אם תדע לנצרו כראוי.

שפי החיש פעמיו. את העיר עבר כמעט בלי להבחין בה. ליד שער־המחנה עכבהו העומד על המשמר. הוא הכיר בקול. היה זה ברוך כהלני, התימני הגוץ מרחובות שקרא.את Who is there? (מי שם?) במבטא מעורר צחוק. הוא נגש אליו בבטחה, וכשהכירו, חבט לו על גבו, שוחח עמו רגע כיוצא ידי חובה ונחפז אל עבר אהלו של בנימיני.

באהל היתה אפלה. נשמעו נחירות ישנים. מקום משכבו של בנימיני היה ליד הפתח. שפי העירו משנתו, הלה התמודד, פהק ארוכות ולא רצה להתנער. בקושי עלה בידו של שפי להשיבו לצלילות־דעת. הם קמו, התישבו מחוץ לאהל ושפי החל לחקרו בדבר החדר. בנימיני התנצל כי בקש וחפש פה ושם ולא מצא “דבר מתאים”. עד הצהרים שוטט בעיר. פה – קומה ראשונה, מקום נמוך וחלונות אל הרחוב, שם – מעבר דרך האולם. אולי טוב מזה, לשכור במלון ידידים, ומי יאמר לך דבר?

"רק לא זאת, ־ התחנן שפי, – אני מבקש פנת־חסד שאננה ולא מסתור למשחקי־הבל. לעולם לא תבדילו אתם, גם לא אתה ידידי!״ את המלים האחרונות הוסיף בתערומת גלויה. היה צר מאד לשפי על אשר גם בנימיני זה, הקרוב לו ביותר, אינו חש את העובר עליו בימים אלו. היא רוצה להשיח לפניו משהו מהמתרונן בדמו, הן לא תמול ולא שלשום ידע את מקסם־הרגשות האלו האופפות אותו, היוצרות לו עולם חדש ומאויים חדשים. אך השעה היתה מאוחרת ולא מתאימה לכך, בנימיני פהק תכופות ועיניו נעצמו מדי־פעם ורק בהתאמצות רבה פקחן שוב כששחוק מלא טוב־לב משתפך על פניו הנסוכות שנת.

“לך לישון. ידידי,! עוד מחר אשוטט בעיר לחפש בעצמי, יהי אשר יהי!” בהחלטה זו, מתוך כאב עצור, הסתלק, שפי ושב אל מחנהו.

למחרת בבוקר סובב שפי בעיר, על ההר ועל החוף למצוא נוה שאנן לרגעי־אושר. כמה מיגעת “עבודה” זו! הנה הוא מטפס על מעלות, יורד ומתפתל בנתיבות ההר, פה הוא נתקל בבעלת־בית זועפת, עסוקה בתינוק מתחטא, היא אינה עונה כמעט והוא מסתלק לו כנזוף, בבית שני יש אמנם חדר אך לא קטן ולא מרוהט הפונה אל חצר סגורה, במקום שלישי מציעים לו לגור יחד עם בן בעל הבית, תלמיד שקט, שרוב היום “אינו בנמצא” ורק בלילה ישן הוא בחדר… לעזאזל: כמה מטרידים האנשים הללו בדבוריהם, תמיד יציעו לך הצעות וייעצוך עצות טובות, לאשר מתכון אתה, לא יחדרו לעולם – – –

אחרי חטוט רגלים של חצי־יום שב שפי, כולו געש, אל מחנהו. בערב, אחרי משמר ארבע שעות יצא שוב, כשהוא עיף ורצוץ. לא, הוא לא יותר עד שימצא. אך לאן יפנה?. נזכר כי בקרבת התחנה, מול המחנה על ההר, היו גרים לפני המלחמה פנסיונרים אצל אלמנה זקנה. – ודאי ממשיכה היא בפרנסתה זו, אם רק נשארה בחיים, הוא מהר לשם. מצא לפניו גן נטוש, קטן, סוכה בודדה ומוקפה כולה בצמחי־חבלבל, שדרת ברושים הובילה אל קצה החצר במקום שעמד בית ישן, עזוב כמעט. נגש ודפק. שום מענה לא בא. הוא ארב בסבלנות. סובב את הבית מכל עבריו וכמעט נואש. אך בעמדו לצאת את שער־החצר, הלכה והתקרבה דמות כפופה מאד, כשהיא נושאת סל פירות הביתה. הוא הכירה. זו היתה בעלת הפנסיון לשעבר. לבו עלז משמחה, כמי שפגש רע ישן, טוב, אשר נחשב בין המתים. הוא נכנס עמה בשיחה. הישישה שלא ראתה אדם בביתה זה ימים רבים, נהנתה לתנות לפניו את גורלה. הוי, נשתנו העתים, אין עוד הכוחות לטפל בפנסיונרים. שולחים לה איזה סכום כסף מחוץ לארץ. בן שנסע לאמריקה והסתדר שם, ת״ל, הוא תומך בה. כך, שכר דירה אינה צריכה לשלם ולפעמים יש גם הכנסה קטנה. הבית גדול וריק. היו דירים ועזבו לפני ירחים מספר. שממון בימות זקנה – שפי בא בבקשתו, אולי תשכיר לו את החדר בקומה העליונה. הפונה אל ההר, הוא עסוק בעבודה מחוץ לעבודת חובה של צבא, שהוא ממלא כאן בקרבת מקום. עליו לכתוב דבר־מה. כן. הוא זקוק למנוחה. לפנת־שקט. הזקנה נענעה בראשה לאות רצון. אדרבא ואדרבא. חיל עברי! כמה יקר וחשוב! כן, בבקשה. הוא יוכל לקבל את החדר עוד הערב. היא תצוה לנקותו ולסדרו כראוי. ברהיטים אין מחסור – מה רוצה הוא? ספה, שולחן. כסאות?

לשמחתו של שפי לא היה גבול. הוא אמר ללחוץ בכל חום את ידיה הכמושות והרועדות של הזקנה. גמגם קטועות והודה לה והסתלק בחפזון כשפניו עוד מוסבות אחורנית אל העולה במדרגות לאטה. תלתלי־שער לבנים עטרו את פניה הצחים, ועיניה הכחולות היו עוד זכות מאד וחמות. כמלאך גואל נראתה בעיניו. הנה מן השמים מסיעים לי! כמה מאושר הוא להודיע עוד הערב לארה. להפתיעה בחדשה. היא, שהיתה רגילה להעטות כל דבר בסוד גורל וצעיף מסתורין, ודאי תשמח לפגישתו את הישישה, ודאי תראה בזה אצבע אלהים.

 

IV    🔗

הנה יושב אני בחדרי־חדרנו. יחידי. אני מחכה. ידוע אדע כי כאן תתחיל תקופה חדשה. יופיע החג בכל מכלוליו: ארה! ארה!

פרחי הבֶגוֹנויליָה בעלי שלשת־עלי הארגמן עוטרים את כרכוב חלוני, פס ים כחול הנמתח באופק מציץ בחלונות המערב ובחלון המזרח הגדול נבט הכרמל. אלי! אלי! אושרתי! הוילאות הלבנים מתבדרים ברוח הערב הטהורה ומשיבים אל פני, ריח־מרחקים. אני שוכב על הספה כשידי סומכות את ראשי ועיני אל הפתח. הנה תבוא, ביד קלה תדפוק, תכנס־האהבה. בכנפים טמירות תרחף, על ראשי תשיק ומעיני תשורנה פנינים גדולות על פני ואל פי. הה מה ימתקו נטפי־יינך, ארוס!

גדול אשרי עד ירא אירא פן יקרב אסון. אני מחכה, מדוע תתמהמה היד ולא תדפוק עוד?

קול נקישה קלה נשמע. בלי נשימה קפצתי ממקומי לפתוח. כל דמי צף בפני. ארה הופיעה. סקרה בהתפעלות את הנוה היפה, בת צחוק קרנה על שפתיה, היא עמדה ככלה בשמלת משי לבנה, כשהיא עטופה בצעיף לבן, אורירי, כמו בהנומה. זר ורדים אדום להט בימינה כלפיד מתלקח. – “הנה לך!” אמרה בצחוק. מה רב היה האושר, התמודדתי הושטתי ידי ולחצתיה אל לב. הנה יכולנו בפעם הראשונה להתבונן זה בזו עין בעין. נצבנו זה מול זו חורים מהתרגשות, רק קול הלבבות פעם בדממת־החדר, בהולם קצוב אחד. אחר, ישבנו על הספה כשידה נתונה תוך ידי והתבוננו סביבנו, קמנו ועמדנו אל חלון־המזרח צמודים וחבוקים, רגע אל חלונות המערב המופזים, השמש עמדה בשפולי־הרקיע. הרגשנו עצמנו כילדים בודדים שהוריהם עזבום, שכל העולם נטשם לנפשם. עתה יכולים הם להיות שייכים זה לזו בלי כל מעצור. ארה ספרה לי בהתחטאות על יציאתה מן המחנה. בלי כל קושי עברה, הגיעה עד הדקל הערוף, פסעה לעבר התחנה ומשם ראתה את הציונים שקבעתי לה: שלשה בתים נמוכים, ככר ריקה ואחר כך הבית הזה בתוך הגן. “מה קרוב המקום; ומה יפה בחירתו, כמה גדולה החדוה!” ארה שלבה את זרועה החשופה סביב לצוארי, לאות תורה אלם גחנה והשעינה לחיה אל לחיי, ואישון־עינה תהה באישון־עיני. חשתי ברפרוף שמורותיה הארוכות, השחורות, סנטרה החמוד החליק על פני וגומת לחיה רטטה לעיני כבהרת־פז קטנה על מי־ערב צלולים.

כאן הוא נָוֵנו. העולם אינו אלא רחוק, רחוק, הד בת־קול ולא יותר. הד הולם אהבתנו. ארה היתה כולה תינוקת נחמדה. הגו החטוב הזה שהיה כל כך רציני, אטי באהל, במחנה, התרפק פה כנימת־כנור בכל חדות־הנעורים אשר בדמו, בכל זריזותה וערוּתה של חיה חפשית שפרצה זה עתה מיער־קדומים.

כמה ילדות יש בה, הרהרתי בשבתי על קצה הספה. היא הניעה את ראשה בקוצר־רוח כשנעתקה מלה מפיה, פזרה את פריפות־הראש על פני החדר כבתוך ביתה שלה,– כל תנועותיה היו קלילות, טבעיות ומלאות־חן.

“ילד טוב אתה!”

היא הושיטה לי פיה לנשיקה. צמדתיה אל חיקי ואחתום שפתי על שפתיה. כמה פשטות היו ביחסים! אין כל צורך בתכסיסים, בהעויות־חן, בכל אותם נמוסי־הטרקלין של בנות המין היפה המכזב לעולם.

“הה, אני מאושרה!” אמרה כשעיניה נעצמות מרוב עונג. מצחה הרחב, הצח הבהיק כלוח חלק, טהור. העתים האיומות לא הספיקו בכל זאת לחרות עליו כל קמט שהוא.

“שמך, את שמך הגד נא! רֵע אתה לי, היום אח קרוב, מחר אולי יותר, שמך הגד נא!”

היה בקולה תחנון בת יחידה מתרפקת.

״מה לך ולשמי – והוא פלאי", עניתי בצחוק־חסד כשידי הודקות גו חמוד זה, המתמסר לחבוקי המלטפים.

קראי לי: “אֵלִי”, קצור הוא משמי בתוספת כנוי, אם רוצה את דוקא בשם. ואני אקרא לך בשמך: ארה. לא! אולי טוב כי נקראך בשם עברי דומה לזה עם אותו צלצול, הרוצה את, ארה? דוקא עברי, כן, שם עברי יפה. “אורה”, ובכנוי של חבה אוסיף: אוֹרי! – כמה מצלצל שם נחמד זה, הנה אקראנו לתוך חלל־הלילה: או־רי! – ההד עונה: או–רי.

המסכימה את, גויה זרה ונכריה, ללבוש פתאם את גלימת־השם העברי הזה! אך מה לך ולו? ואת לא תביני לעולם כמה מתק צפון בו, כמה חן וכמה אושר: או־רי!

כן. ודאי מסכימה את, ודאי לא זר לך כל המתק וכל האושר הצפון בו. הן אשרך הואי אורי, מתקך שופע הימנו, עולה הימנו כל חסדך הפורח. הוי מה גדול האור, אור־האור! הרבי אור, אורי!

הנה שוכב אני לי לבדי. דממה מסביב. אורי הלכה, בקור ראשון הוא לה ואסור לאחר, שמא יתעורר חשד שהוא. היא הלכה רק לרגעי מספר. הדודה תחכה לה. ואף אני עלי לקום עוד מעט שעת־משמרי הגיעה. מה יקרות לי שעות אלו! כאילו נוצרו אך ורק למעני. בשעות אלו מהלך אני בין אהלי־המחנה או לאורך־ הקישון ומונה אחת לאחת את תנוועתיה, פטפוטיה החביבים של הדמות היקרה שנגלתה לי באקראי.

זרם חם זורם בכל אברי, כאב נסוך בכל גוי. כל עוצם־חומה של אורי הוא זה, שלא יצטנן בי לעולם.

כן׳ אני אומר: לעולם, כאילו הייתי כאילו הייתי אומר: מחר מחרתיים.

איני יודע מה חל בי בימים אלה? כל חושי כאילו נפקחו לקלוט את ההויה, יותר מתמיד. אוהב אני להתפרקד ליד המים, כשראשי נתון למשחק הגלים הקלילים. שערותי טובלות בזהרורים. כמו שנים קטנות, צחות ננעצות במצחי וגורמות לי מכאוב שכולו עונג. לחש־סוד להן, לנימפות מים אלת הנסתרות, הנהפכות לבהרות־פז, ומושכות־מושכות אותי אל המצולה. הה, מצולה שכולה שמים! קחוני אליכן, טלטלוני באשר תטלטלוני, נימפות־מיסתורין! לכן, כל הויתי, גוי ונפשי גם יחד.

שעת צהרים. שני חברי שחו מתוך נמנום על ספרי־קריאה עבים. הקורפורל מיבש תמונות־צלום ומסדרן באלבום. בימים האחרונים קנה לו קודקס והוא “חוטף” כל מראה נוף וכל פרצוף רצוי לו. הנה מצא לאחרונה גם הוא ענין לעסוק בו.

אני שוכב לי עיף על שמיכתי והוזה בהקיץ. זה לילות אחדים שלא ישנתי כמעט. החלפתי את חברי ל. בלילה, עמדתי על המשמר במקומו למען אוכל לשוטט במשך היום בעיר. חפשי לנפשי.

עסקים רבים לי בעיר. פוקד אני את חנות־הספרים ובורר לי ספרי קריאה חדשים בגרמנית בשביל אורי. היא חפשית כל היום. הדודה החלה דואגת לה, פניה אינם כתמול שלשום ועל כן מוטב לה לנוח. תקרא קצת ותישן הרבה.

גם אני בקשתי את אורי כי תנוח מעט. טוב לי לשבת בחדר יחידי ולהזות: הנה אורי הוגה בי באהלה. תנוח לה. צלה מרחף לעיני גם בהעדרה. הנה מעלעל אני במכתביו של שַרְל דֶה קוסְטֶר לעֶלִיזַה שלו. דמותה של ארה נצבת לפני בכל שעת־הקריאה. מה יפים הם דפי־זכרונות אלה קטעי־נשמה הכלה באהבתה!

אתה טובל בהם כבתוך מי־ורדים, שואף לתוך חייך את כל הקסם הגנוז בנשמת אדם והנחשף בניב הפשוט, הטהור.

מה הם כל אלו הטרדות, כל הנטל של חיי יום יום, עמל, תלאה וטורח, בלי הרגשה יסודית אחת, הנחצבת ממעמקים: הרגשת האהבה לזולתו. הרי כלנו נתונים במסגרת זו ביודעים ובלא יודעים. כל הנוצר כאן, על אדמה שחורה זו, תחת שמים אלו, קולט אל תוכו רוח חיים רק בזכות הרגשה זו בלבד.

כל חושי אומרים לי: על אדמת־העלומים אתה דורך. כן. אדמה זו, אדמת־הרים היא. שיאים גבוהים, חדים נשאים עליה ואתה נצב ברומו של מגדל וצופה מסביב כששערות־בלוריתך מתבדרות ברוח הבוקר.

יבואו ימים. אחר כך, כן, הרבה ימים אחר כך, אביט אל שיא זה שאני עומד עליו, מלמטה, מן חמדרון אשר עברתיו, בקומה כפופה קצת ובהרבה־הרבה משא־ימים על גבי. ואולי לא אוכל להרים כבר עיני, לא אעיז להניף עיני לגובה זה. כל כך יכביד הנטל. אך עתה? אלי! אלי! תנה ואעמדה, כך, בלי דאגה ונטל רב, על שיא־עלומים זה אשר אליו הגעתי, אעמדה ואצפור עולמך הטוב־הגדול אשר נתת לי, עם שמש ביום וירח בלילה, עם חזונות וערגונות העולים ושוקעים, שוקעים ועולים תמיד מחדש, רעננים כביום הולדם.

מה בצע כי אהרהר בימים יבואו, לא טוב לי להרהר באלה, ארה־אורי זו, העומדת עמדי ברגע זה על שיא־העלומים, אף היא אינה מהרהרת באלה. – יבוא אשר יבוא: כיום שנינו צועדים צעד בצעד לקראת מחר נסתר. על ראשינו זרי־הדפנא אשר למעפילים.

ימים בהירים, שקופים. השמש, אף היא נוחה יותר. גשמי־ברכה הרוו את האויר בריח משכר, רענן. אנו פותחים את החלונות אל כל רוח. תכלת הים עמוקה וטהורה ולהרים גון הפירמידות. אורי נועצת שניה הלבנות בפירות־זהב הזורחים על שולחני וצוחקת בלי הפוגות. כלום יש יפה בעולם מפה יפה נועץ שנים צחות בפירות רעננים! רגע היא צופה בי ורגע בהר ורגע בים. אלי! אלי! מה גדולים הם החיים ועמוקים! אתה דולה מהם את כל האושר המזומן לך. יהא נא רק דלי־לבך שלם וידיך אמיצות!

"פתחי את הדלת, אורי! יבוא הרוח וישוב, נשמותינו פתוחות לכל מגע קל, לכל רטט׳ ניד וזיע.

״זמרי נאי אורי, משירת־ההרים, הריך! אני נולדתי בעיר־עמק, ליד נחל קטן ובין הרבה הרבה עצים, תוך המית־הרוח, בין עצי התפוחים נאלמה שירת־ילדותי. גדולים, ענקים היו אלה ואני רק תינוק רך. גורל אחד לנו, אורי! עודי ילד והורי נטשו את נום וטולטלו לערים זרות ושונות עד בואם הלום, אל המולדת. אבי נדד ונדד עד מצאו את הפנה הזאת, האחת היעודה עוד לנו בין הים והישימון. והנה אני כאן, לידך, אורי, ואת רחוקה וקרובה לי כל כך! הנה אצנח לרגליך, עיני עצומות וכולי אוזן. שירי לי את שירת־האררט׳ אורי!"

– שחה על נפשי, אלי! והקשבת את שירת חיינו־העולה, מה לך ולאררט!

בעינים עצומות יכולה אני לקרוא בך את כל העובר בנשמתך, אלי. אלו הם ימי־אביבי, אלי, ימים אשר אין בם עב קלה בשמי. ואשר אמונתי באדם נולדת מחדש. האם לא טוב כי אשכח לרגע את כל האימה הגדולה המרחפת על מולדתי הרחוקה? אלי! מה רעים הם האנשים, אכזרים ונאלחים, הה, מה טוב לשכוח, לשכוח!

צדקה ארה. מה לנו להעלות זכרונות נוגים – ואלה רבים הם, גם בחיי וגם בחייה. והרי אנו כיום מעבר מזה, לעינינו נתגלה הקסם שבדברים, שבעולם, שבאדם. הן זוהר אחר לשמים וחסד אחר לאדמה כולה. אלה אשר לא ידענום עד הנה. הנה יושבה ארה וקוראת בספר. אני יושב ממולה כשידי צמודות ואיני עושה דבר. טוב לי, טוב כי אתבונן בה, עת עיניה לאות וקצת עצומות למחצה. אני יודע: היא חולמת בהקיץ. כל אשר תקרא בספר אינו אלא מצע לרגעי־חייה. לבה מרחף בעולם שכולו אושר, לבה בוכה בה מהרגשת התמכרות ואהבה.

יש אשר שנינו קוראים יחד, עינינו מבקשות להפגש במשפט אחד, במלה אחת.

“עד היכן הגעת?”

“עד כאן.”

וראה פלא. שנינו עומדים ברגע זה באותו משפט. באותה מלה. לבנו משמיע הולם אחד. אחת היא גם נשימתנו. די לי להקשיב לקול לבי, בו אשמע גם הד לבה, בטוחני כי מבטינו מתלכדים מדי לילה בלילה בכוכב אחד בשמים העמוקים!

אורי; אורי! האמנם חלום חלמנו ויתגלם בהקיץ? האין זו אגדה?

מדי יום ביומו, עם כל שעת־כושר, באה אורי אל נוי. בו היא רוקמת, קוראת מעט והוזה רוב היום על־אודות חגנו החדש. חג לנו בעצם ימי־החולין המקיפים אותנו ואיש אינו יודע זולתנו דבר. – הכל הולך למישרים, במחנה, בעיר. בעולם כולו. אך יש אשר תתעורר בי לפרקים חרדה קלה; מה יהי עלי אם מחר, מחרתים תבוא פקודת־פתאם לעזוב את המחנה? אולי אשלח לפנה נדחה ואורי – מה יהא עליה? איני מעיז להעלות מחשבה זו על שפתי, דיה לצרה בשעתה אך לבי נצבט בי במסתרים ואיני שלו.

היום אקח אה אורי אל העיר. נבקר את חברי מוּד הצייר, שחתי לו הרבה על אורי ורוצה הוא לציירה. הערב לכשאפנה ממשמרי, תבוא היא אל חדרנו ומשם נצא יחד אל ביתו. מוד גר לא רחוק מזה. הוא נספח אל מחננו מגדוד המתנדבים האמריקני. אך משפחתו נמצאת בעיר. אשה ובת לו כאן בשכונה אשר על הכרמל.

אנו בבית הצייר. אולם־תערוכה תמידי. מן הקירות צופים אלינו פני אנשים, נשים, נופים. האור מסתנן בעד הוילאות הלבנים ונופל על פני טבריה, הכנרת צוחקת את צחוקה הבהיר, הטוב. מכתש־גינוסר העטור בהריו נתון בצל אורי מתפעלת מעדינותו ומסבר פניו היפות של מוד. היא כולה סערה. עוברת בטיסה מתמונה לתמונה, תוקעת עיניה מעבר לקלעים, לעבודות הבלתי־משלמות, סקיצות, שרטוטי–פחם, והרבה־הרבה פרחים. מוד אוהב מאד לטפל בציורי־פרחים. הוא משרה עליהם הבעת־אור מיוחדת, מחן נשמתו המשקיעה גם בצומח ובדומם הויה חיה, מדובבת.

מוד מתרגש מאד. דמות כזאת עוד לא ראה לעיניו. כמה חן וחסד! הוא יציירה כשהיא מחזיקה קרנפול ורוד בידה. (כן. זה יזכיר אמנם קצת את הולבין) שערותיה פרועות ועיניה צוחקות. כן. עמידה זו תהא נוגעת עד הלב. הוא כרע מדי פעם בפעם לתקן משהו בתנועותיה, בישיבתה. נשימתו היתה לוהטת ומהירה. ידיו רעדו מהתפעלות.

אורי היתה לבשוה בשמלה הררית רחבה, מצבע הקנמון, חגורה אדומה למתניה, על מצחה רצדה רצועת אור זהבהבה, אור ערבים חרישי. עמדתי מן הצד ולבי התרונן בקרבי: האומנם זו שיכת לי? היא היתה רצינית קצת ומוד בקשה לחייך מעט. אורי פרצה בצחוק ילדים פרוע והכרחנו שנינו לצחוק עמה. היא לא יכלה להבליג. פתאום נכנסה בה רוח עליזות ולא הסכימה עוד לשבת.

“די, מחר, יהא למחר. היום לא אצליח בישיבה זו”, התחננה כמי שמבקשת דבר־מה גדול אשר יבצר מתת לה.

מוד הסכים לדחות למחר, הוא נאלץ להסכים, למראה דמותה של קוסמת חביבה זו שכבשתהו כליל.

כל מה שצייר עד כה נדמה לו כשרוי בצל. בלתי־חשוב בהחלט, אמר. כשנפרדנו ממנו היה חור ונבוך, התעורר בו רצון ללוותנו. אני התנגדתי. הן שבים אנו אל חדרנו המיועד רק לנו.

מוד החביב! האמנם יושב אתה ומצייר את ארה שלי ואני בחדרנו יחידי? זה עתה שבתי מן המשמר, עיף ונדכה. איני יכול שלא לגלות לעצמי את רגשי־הקנאה המבצבצים בי כפטריות־רעל ומרעיפים בי נטפי צער לא יתואר. האקום וארוץ לראות את שלומה? לא, לא, הן אהיה לצחוק בעיניהם, מה נחפזתי על ככה. טוב כי אשבה תחתי ואהזה. בארה. ומה יהי עליהם, על מבטי־מוד החודרים, האוהבים? כלום לא הבחנתי אמש בדברו עמי בכל הרטט העובר בגופו, באש הנצתת בעיני, בכל תנועותיו האומרות שגעון. מה קרה לאיש הזה? האמנם אשמתי כי הבאתי אליו את אורי? – אך הבל! מדוע אביט בעינים כאלה עליו על חבר למחנה וידיד נאמן. הנה טוב כי אעלעל במכתבים או אסתכל מחדש באשר כאן בנונו. מה זאת? תמונה חדשה? האומנם ידי ארה תלוה כאן על הקיר? מתי קרה הדבר? לא הבחנתי בה עד עתה. אמנם כן, תמונה המסמלת את חייני המשותפים כיום: “אידלית האביב” של הַנְס תומַה, כמה קלעה למטרה! כן. הנהו האביב, ארה! היא יושבת נסוכת־חלום, כשידיה קולעות זר פרחים לראש הילדה הרובצת עמה בדשא, באחו. העדר מרחוק אף הוא עומד ומאזין כמו לקול הבא ממרחקים, מרחוק נראה האופק. בעצים נוגעה רוח חרישית הלוחשת בין הטרפים, והעז הלבנה והעז השחורה, אורי! האחת על צואר חברתה כשעיניה קסומות כמחלום, האמנם חלום הוא זה, אורי? אך מדוע מקוננת בי חרדת־פתאם? לא, אולי אקום ואלך. מדוע תאחרי שבת כל כך, אורי! האמנם מקסמת את מפניו היפות של מוד, מעיניו הכחולות הרוחצות בכליונות שאין להם פשר? האמנם העלים ממך כי אשה לו ובת זהובת תלתלים, כרוב קטן וחמוד? הגידי, אורי! הה רק עתה אחוש כי בלעדיך אין כלום בעולם. אורי שלי!

אורי באה הערב לחדרנו בהולה ורועדת. אני שכבתי על הספה נים ולא נים כשידי האחת שומטת ארצה אלבום־תמונות קטן, זכרונות־עבר מעטים. והנה נפתחנ הדלת בשאון, בכל כוח, ואורי השתרעה על ידי כשהיא נושמת בכבדות, לבה הולם בסערה וכתפיה רוטטות, עד תנוכיה הקטנים והדקים הבולטים מתחת לשערה.

“ימה קרה אורי?”

“לא כלום, כמעט לא כלום”׳ אלי!"

היא שלבה ידיה סביב צוארי, הדקה מצחה אל מצחי ופיה המתוק העתיר נשיקות־אלם חמות על עיני ועל פי.

הבנתי כי קרה דבר מה, אך מעוצם התרפקותה עלי לא הרהבתי לשאול דבר ואצנח כולי מתעלף מלהב־אהבתה.

״הגמר מוד את הציור?״ שאלתי בקול חזק, לבל תחוש ברטט העובר על שפתי בדברי.

“כן׳ כמעט שגמר. סמן שרטוטים כוללים, אלי! תהיה תמונה יפה.”

“ומדוע סוערת את כה, אורי! דברי גלויות, אורי,” התחננתי לפניה כתינוק, חבקתי בכל עוז את מתניה האמיצות, וכל דמי געשו בי.

ארה הורידה ראשה, אחזה בידי כחוטא אשר הנוחם ידריך מנוחתו אך הודוי יקשה עליו פי־שבע.

“אלי!” קראה בקול ולא הוסיפה. פתאם פרצה בבכי, נלחצה אלי בכל עוז והתיפחה אל חיקי.

לא ידעתי נפשי׳ – "אם מעיקה אבן על לבך, הגידי, אורי, ואגוללנה!״ הרגעתיה.

ארה לא ענתה דבר. פתאם קמה, התמודדה, ישרה קמטי־שמלתה, תקנה תסרקתה שנפרעה ובקשה ללכת.

עוד אשוב, מחר, אלי! תנה לי ואלך. טוב כי אלך עתה, אלי!״

הדלת נפתחה ונסגרה אחריה. בודד נשארתי.

“מוד, הגד נא, ההיתה היום ארה בביתך?”

“לא”.

“הגמרת את תמונתה?”

“עוד לא”.

עיני, לחות מדמעה מתאפקה, סקרו־תעו סביבי. אולם־התמונות דמם. צל ואור שחקו בעצלתים על הוילאות ועל לוחות־העץ השטוחים. שרטוטים רבים היו מפוזרים פה ושם. מוד היה לבוש בסנור־העבודה, גלוי ראש, ובידו מסגרת זהובה גדולה. כנראה עמד לשים תמונה בה. אחר כך ראיתי בפנת האולם יריעת־בד מכוסה בנירות, נחשתי: דמותה של ארה. מאד רציתי לגשת בנוכחותו ולגלותה, אך רגש נסתר מנעני בכל זאת. נאבקתי עם נפשי ולא נגשתי. לשוא חדר מבטי בעיניו של מוד. כמי שתוהה על מצולה בשעת קצפה נצבתי עליהן. ולא יכולתי לדלות מהן מאומה. האמנם קרה דבר־מה? לשאול לא העזתי, גאות היתה בי, גאום ומורך כאחד.

בדרך, בלכתי אל מוד חשבתי כי אקום עליו ואטרפהו. אש סערה בי ולא יכולתי כבותה – והנה בבואי, נהרו לעומתי גלי־התכלת השלוים של עיניו הטובות, נח חלק ושקט, מצחו הרחב, הצח, ותשקע האש במצולות־לבבי. מאליה שקעה. הנה עומד אני לידו, בפיו לוהטת סיגרה, עינו השמאלית מתכוצה מעט, מגינה עצמה מפני ענני־העשן המתאבכים, שחוק קל, חיוך־עדן של כרוב תמים מתפשט על פניו החורים מעט, ושערות־בלוריתו המפוזרות, רכות כל כך וכל כך נבוכות. מוד הטוב! לא. אך שוא הומה לבי בי בחשד שאין לו שחר. אין זאת כי קרה דבר מה לארה. אך לא בו האשם. אני תוהה וסוקר עוד פעם סביבי. הכל שקט ונח בדממתו. אין כל התעוררות גם בתנועותיו של מוד הפעם, אני לוחץ ידו בידידות והולך לדרכי.

זה אך שבתי מביתו של מוד..

הקורפורל רץ לקראתי מתוך צעקה־קובלנה: “אופל יקחך! היכן אתה? קבלת הודעה לעלות תיכף ומיד ברכבת ההולכת לצמח – חמת. ליד גשר חמת יחכו לך פועלים ושני חילים, עליך להתקין קשר טלפוני לנקודות־הצבא הסמוכות.”

העולם נע לפני כסחרחורת. כמעט קרסתי תחתי, רעם הממני. הנה את אשר יגורתי, בא לי. אל־אלהים, מה עוללת לי? – – –

בקשתי את ארה באהלה ולא ראיתיה. עוד מעט תגיע הרכבת ועלי להרחיק מזה. מי יודע עד מתי.

נחפזתי אל חדרנו. ליד החלון נצבתי שעה ארוכה, מרטתי את עלי הבגונויליה אחד, אחד. השקפתי, כשסנטרי נשען על אדן־החלון, אל הדרך העולה מן המחנה. למרות המועקה שהרגשתי בגופי, נשארתי עומד ככה צופה ומקשיב בשעה שנגוהות־הערב הציתו אורות תכלכלים בין הברושים ואש אדומה בחלונות מנגד. אורי לא הופיעה. הצפיה, הצפיה! מי שלא טעם את מרי הכאב לעמוד ליד פנס ברחוב, בצל אילן או מקום אחר מיועד לפגישה, כשוא דולק מצפיה, תוהה לכל עבר ורוטט לכל רשרוש שמלה או הד פעמי רגלים, לא ידע מה זו צפית־שוא. חשתי כי הנה נופלים השמים ארצה, הנה חומות־ברזל לוחצות ומעיקות על נשמתי. התהלכתי בחדר הנה והנה, נסוך־טרוף, כשעיני תקועות בחלונות. חכיתי עד לעיפה. אומלל קמתי לשוב אל המחנה. בין האהלים השלוים, הסוגרים על סודם הילכתי כה וכה, כסהרור, בלי דעת מה יהא עלי. צפירת־הרכבת נשמעה מן התחנה. פתאום הרגשתי כמו שלות־מות קודרה חודרת אל קרבי, חמלה בלי־מצרים על עצמי על ארה, על אהבתנו, הרתיחה את דמעותי שחנקו את גרוני. ראיתי עצמי כמנוצח שאין עוד לפניו כי אם לכרוע תחתיו וליחל לפלא.

 

V    🔗

ערב אחד בשלהי חורף. הציר מוד עמד ליד לוח־הציור כשמכחול וצבעים בידו. האור בחדר־העבודה היה קלוש מאוד, אך הוא המשיך לעבוד. זה שבוע ימים שקבל חופשה מסבת מחלתו והוא יושב בית כאחד האזרחים. שעות רבות עבד. שרטוטיו מחיי־הגדוד הצליחו הפעם. הוא העביר היום על הבד את הטפוסים השונים, הבולטים ביותר. התבונן עתה בספוק אל התמונות, תקן פה ושם בהעברת־מכחול, ומעיניו הלאות מעט נמתחו קורי־הזיה וערגה סתומה. פתאום נפתחה הדלת, בלי כל נקישה קודמת. מיד נפתע, התנער מהרהוריו ועיניו נתקלו בדמות אשה עטופת־צעיף על פניה. היא היתה לבושה שחורים. מוד לא זז ממקומו. אך הדמות, קרבה אלי, בלי דבר דבר. הסירה את צעיפה וחיכה לעומתו.

“גברת ארה!” קרא מוד ולא הוסיף.

ארה לא חכתה להזמנתו של הציר וצנחה על הכסא. הצללים האפילו על פניה. שמלתה השחורה וכל תנועותיה האטיות שוו לה הבעה של אשה מתאבלת. מוד פתח בשיחה. זה שבועות אחדים לא ראה אותה. תמונתה מוכנה זה מכבר.

הוא נגש והוציא מבעד לקלעים תמונה גדולה במסגרת זהובה. הוא היה נבוך מאוד.

ארה התנצלה על אשר אחרה לבוא. היתה מאוד עסוקה וגם שעת כושר לא היתה. אביה חלה והובל לבית־החולים הצבאי בעיר. והיא נמצאת על ידו. עכשו הוטב לו היא עברה כאן במקרה ונכנסה לרגעים מספר לראותו.

כן. התמונה יפה יפה באמת. אך מדוע הוסיף לה קמטים אחדים מתחת לעיניה. האומנם צצו כבר קמטים בפניה.

מוד נחמה: לא, חס וחלילה, פניה רעננים. הקמטים הם רק קוי צל שהוילאות השרום על פניה בדמדומי־הערב. להפך, בעיניה ובכל דמותה יש מיסוד האור, החג, העליזות.

ארה צחקה וגחנה על התמונה. גם מוד הרכין ראשו כמבחין בתמונה דבר שלא ראה בה עד כה. פתאום חש כי שערות בלוריתו נגעו בשערה הרך. לחייו אדמו. מבוכה תקפה אותו. אותה המבוכה הלופתת אוהב באהבתו הראשונה. גם היא הרגישה בזאת, הורידה ידיה השלובות בחיקה ונסתה לקום. עיניהם נפגשו, נצתה בהן להבה נוגה אחת אשר הלכה והתלקחה בשתי הגויות. ופתאם קרה הדבר.

מוד לא ידע מה חלף בנפשו, הוא קרב ואחז בשתי ידיה של ארה ולחצן בכל עוז אל שפתיו.

ארה לא התנגדה. גם לא משכה את ידיה. רק אדמה חזה התרומם. היא היתה נרגשה מאוד, אך לא אמרה דבר. רגע נגשה אל מאחורי הקלעים כמבקשת מה, ורגע השקיעה עצמה בתמונה זו או אחרת. כדי להפריע את הדממה זמזמה בשפתים סגורות פזמון חרישי. מוד עמד והקשיב להולם רקותיו. הוא נרעש ממעשהו ולא האמין כי העיז לצעוד את הצעד המכריע. לא. הוא לא יכול היה להבליג עוד מן היום הראשון שראה את ארה, לא נח בו דמו. בעיניה הכמהות, הגדולות ראה את כל החסד הנאצל, אשר אליו יחתור האמן במיטב יצירותיו. הה, כמה יכול לתת הגו החטוב הזה עם ריח־היסמינים אשר לו! גם ארה ראתה במאורע זה דבר היוצא מן הרגיל. כאילו חשה פתאום באושר הרב אשר יש ביכלתה לתת, אולי לא רק לאחד. ומדוע תמנע מאמן עדין נפש זה את אור נפשה, האומנם פוגעה היא על ידי כך באלי? הנעדר משהו מאהבתה אליו? האין רב לה לשניהם? היא נשכה שפתה, מתרכזת בהרהוריה החולפים במוחה, נסתה לנערם בכוח־רצונה, התעודדה ונגשה אל מוד:

“אני משאירה את התמונה אצלך, אדון מוד, ביום אחד אבוא ואקחנה”.

רגע דומיה. מוד עמד ליד התמונה, תמונת ארה, התבונן פעם ביריעת הבד ופעם בדמות החיה, כאילו קרא את שרטוטי־נפשה הדקים ביותר.

הוא חכה כי תאמר לו מלים אחדות, לו רק מלה אחת.

היא לא אמרה דבר.

אך בהושיטה לו ידה לפני לכתה, חש מוד דמעה צורבת על ידו.

דמעת אשה.

אחרי המאורע האחרון בביתו של מוד התחולל שנוי כביר במצב רוחה של ארה. ימי חג הפסח קרבו לבוא. האביב עמד בשדות ונשא על פני העיר כשהוא טובל באויר־בשמים. בבקר כבר מצאה את אביה יושב נשען בגבו אל הכר ושמחה לראותו צוחק לקראתה. פניו דמו לפני ילד גדול אשר זקן־שיבה לו. היא התנפלה אל חיקו ובכתה מרוב גיל. גיל־משנה היה זה, על החלמתו של האב ועל הרגשות החדשים שנתעוררו בקרבה. רצתה לבשר גם לאלי על אשרה. רגע עמדה והרהרה: האין בזה כל חטא? לספר לו על מוד ועל רגשותיה אליו? כל בני האדם נעשו אהובים עליה עתה. החולים הארמנים ששכבו באגף השמאלי, במקום שעמדה גם מטת אביה, נראו לה היום בעינים אחרות. לו הרשו לה כי אז נגשה אל כל אחד ואחד מהם והתרפקה עליו ברחמים, ברחמים רבים, בכל לב; הוי כמה זקוקים הם, האנשים, למעט אור, מעט רחמים ומעט אהבה! שיחותיהם, תנועותיהם, שהרגיזוה תמיד, נדמו לה היום מלאי געגועים על דבר אשר לא יושג, על צפור כחולה שכל אחד מהם מחבק תוך חיקו ומחפשה במרחקים.

היא חשבה כיצד אפשר להודיע דבר לאלי. הרי דעתו תטרף עליו מרוב דאגה לה. מי יודע את אשר נעשה במחנה. הדודה באה לשם רק לרגעים ושבה אל אבא. והאהל סגור. ללכת לשם אין היא יכולה. ועם הדודה אין אפשרות לשלוח דבר. אך אולי תנסה בכל זאת לכתוב לו פתקא קטנה, היא תשים בספר הגרמני ותבקש את הדודה למסור לחיל־המשמר את ספרו.

היא אמרה להכנס אל משרד בית החולים לבקש ניר ועפרון. (המזכיר האנגלי מקבל אותה תמיד בסבר פנים יפות) רק צעדה צעדים אחדים אל מול המסדרון הארוך והנה מוד הולך לקראתה. בידו היו בקבוקי־רפואה אחדים שזה עתה קבלם מבית־המרקחת. ארה צהלה לקראתו.

“מה לך כאן, אדון מוד?”

“חולה, גברת ארה.”

“האמנם?”

כן אני חש בלבי בימים האחרונים. קבלתי חופשה מן המחנה, ועלי לטפל בגופי קצת. ומה שלום אבא שלה?"

" חן חן. הבריא לחלוטין. בימים הקרובים נשוב אל מחנה המהגרים." ארה הדגישה את המלים האחרונות. היה רצון לספר לו על הרגשתה היום, להודות לו על אשר היה הגורם למצב־רוחה המעודד. אך התאפקה. יש רגשות נסתרים שאין להביעם במלים. לפרקים יתפרצו מאליהם, וצפו על הפנים, בעינים, כקרני שמש בעד הערפלים. הם יבקשו להם מוצא רק במבט, בתנועת־גו, בחיוך־קל.

היא אמרה להפרד מעליו. אך הוא צמדה בעיניו הטובות אל מקומה.

“אולי אסור בימים הקרובים לקבל את התמונה, אדון מוד!”

“בבקשה, ברצון אקבלך בביתי, ארה!”

היה כובד מיוחד לכל מלה אשר בטא. וארה חשה הרטט העולה מדבריו כמדבר־סוד המשותף רק לשניהם.

“אלי! סלח נא על אשר לא פקדתיך ולא הודעתיך דבר. אני נושא אותך בלב כל הימים. אבא חולה היה והכרחתי לעזוב פתאם את המחנה. בקרוב נתראה, אלי, ושמעת מפי את כל העובר בי יום ולילה. הוה בוטח ב־אורה”.

את הפתקא הדביקה בספר ומסרה לדודה. לבה נרגע בה. הנה יונח לו במקצת, לו, לילד החביב המתחטא שלה אשר הבדידות, בודאי, מכבידה עליו לאין שעור. לא נחש לבה הפעם כי אלי הרחיק־הרחיק מזה והפתקא לא תגיע אליו. בחדוה שבה אל אביה. הוא הסב אל כר וקרא בספר תפלות. אור גדול הסתנן בעד החלונות, החולים הזו בחיק הכרים כאילו המשיכו עוד שנתם לתיאבון. ארה היתה האשה היחידה שהורשתה לבקר תכופות באגף הזה. העלובה! היא לא טעמה ימים רבים טעמו של בית ממש, בעל כתלי־אבן וגג־רעפים. זה כמה ירחים, מטולטלים הם מעיר לעיר, באהלים ובסוכות והנה עתה זכתה למחסה־גג ארעי. אנשים חדשים רואה היא תמיד לעיניה, אם כי בין החילים באגף הימני, ישנם חצופים ביותר המעמידים עליה את המשקפת ובולעים אותה במבטיהם. אחר ככלות כל, אין זה אלא בית כלא. קשה כאן התנועה, אין כל חופש. היא מחכה בקוצר רוח לפנת־המבטחים שלה. למחנה המהגרים. שם, ודאי נושבת כעת רוח אביב קלילה ומשחקת במי־הקישון, שולי האהלים מפשלים למעלה, ועל החול הרך, נעים לטופף ברגלים יחפות ולחכות לאלי כי יעבור…

 

VI    🔗

היה ליל חג. במחנה גדוד־הארבעים הסבו החילים אל השולחנות הערוכים לסדר. מצות ויין היו לרוב. ענפים ופרחי־אביב קשטו את הקירות באולם האוכל הגדול. חג פסח השרה מחנו וחרותו גם על העוטים את בגדי השרד הנוקשים. הפעם לא היה מעצור לשיחות והוכוחים, השירים והזמירות. גם פני האופיצרים הגויים הביעו הפעם רכות יוצאת מן הרגיל. עיניהם רחצו בצחוק טוב הנובע מהשתתפות נפשית. בין חבריו לפלוגה ישב גם שפי, כשידו מרימה את הכוס ולבו בל עמו. כשצחק' היה צחוקו מעושה. ובדברו אודות ענינים שונים, משותפים לחבריו, היה כממלא תפקיד, משועבד לשעה, ומחכה בקוצר־רוח כי יתנוהו היות לבדו. הוא שוחרר לכבוד החג מחמת, מהר אל מחנה המהגרים ולא מצא את ארה. אהלה היה סגור. בכאב־לב נחפז למחנה הכרמל בתקוה להרגע כאן אך הנה העמיק רק את פצעו. מה קרה? מה היה לארה? אל מי יפנה? טוב כי ישוב אל אהלו ויחכה עד בקר. עם הערב, מוצאי יום ראשון של חג עליו לשוב לעבודתו בחמת. אל אלהים! מה נורא הדבר!

עם תום הסעודה הלכה ההלולא הלוך וגבור. זרועות חסונות השתלבו זו בזו, המחולות החלו. השירה, שירת־פועלים איתנה, מלאה את האולם והככר מסביב, והתדפקה על התקרה והרעידה את ספי הדלתות והחלונות וחזרה בהדים כבדים ועמומים. מבול של נאומים, דקלומים וכל שאר פרפראות־חג נתך הלילה הזה על מורד־הכרמל שהבהיק בשפע אורות. אכן כל לב חש כי מחנה עברי הוא זה, החוגג את חרותו. עגום היה רק שפי לבדו. העליצות שמסביב הגבירה בו את רגש המרירות: מה לו פה ומי לו פה, בין קהל כל החוגגים? היכול גם אחד מאלה לגול מלבבו את האבן הכבדה? אכן הפעם טעם את טעמו של האוהב המגורש מגן־עדנו. כדי לשכך קצת את יגונו לגם מן היין המוגש לגימות גדולות. בשעת כושר ראשונה עזב את בנימיני, קורנר ויתר רעיו בהתנצלות כי ראשו סובב עליו. “אין זאת כי שתיתי יותר מן המדה ואין טוב לי מאשר להסתלק.” גמגם לחבריו בשפה רפה.

בכבדות, בסחרחורת־ראש ולב ריק פנה שפי, יחידי, אל עבר מחנה־המהגרים הארמנים.

אותה שעה יצא גם אדם שני מאחד מבתי־העיר המוארים באור־חג. אל השולחן הגדול נשארו מסובים שאר בני משפחתו: הסבא והסבתא העורכים את הסדר עם קרואיהם, כל הקרובים בעיר והסביבה שבאו להסב מעט נחת לזקנים.

לימינו של הסבא, ישיש בעל הדרת־פנים, ישבה אשה צעירה ובתה זהובת־התלתלים. הבת נמנמה על ספר־ההגדה המצויר, והאשה, נבוכה קצת על חפזונו של בעלה “לענין נחוץ” בטרם נגמר הסדר, שככה את דאגתה, בשיחות תפלות עם המסובים.

האיש פנה לנתיבה המובילה אל בית־החולים הצבאי כשהוא אץ בדרכו. הלילה, ליל ירח, האיר לו בצחוקו המלא את הסמטאות ומדרגות־האבן שנראו הפעם רבות ומכשילות. ריח־פרחי הציטרוסים הבא ממרחקים נסך עליו שכרון. רגע עמד לשאוף רוח. דמו זרם בו בסערה, אך הנה עלה בידו להגיע אל מחוז חפצו. הבהיק לעיניו הבנין הגדול. ליד השער נראתה דמות מהלכת כה וכה כמחכה למישהו. נבוך מתנועותיו הבהולות התעכב האיש רגעים מספר, אחר התבונן מסביב וצעד צעדים אחדים לפנים. לבו הלם מתעלומת־הפגישה המיועדת לו. הדמות שנעצרה בלכתה בצל הגדר הגבוהה, התקדמה אף היא לקראתו. הם נפגשו.

“שלום, גב' ארה”

“שלום רב, אדון מוד.”

לחיצת ידים חמה. הם לא העיזו כמעט להביט איש בפני רעהו. מיד פנו לדרך המובילה אל ההר. ועלו במעלה שדרת־הארנים. בראשית דרכם שוחחו בדברים של מה בכך, הם לא שמעו כמעט לאשר הוציאו מפיהם. על לבו של מוד העיק נטל כבד. עליו להתחיל.

עוד תמול הכין את הפגישה הזאת. על ידי אחד מחילי השרות בבית החולים שלח לארה פתקא, בה מבקש הוא להקדיש לו שעה קלה. רוצה הוא לראותה למחרת בערב. אסיר תודה יהי לה לעולם. ארה, בקבלה פתקא זו היתה נבוכה ונרעשה. היא עמדה אותה שעה על יד כלי־הכביסה כשבידיה, מפשלות־השוולים, נתונות בתוך המים ומוחה טרוד בהרהורים דוקא אודותיו. אכן היתה זו הפתעה. היא לא ידעה את אשר תענה, לבה נחש כי יש בזה מרקמת יחסים חדשים, קרובים מאוד שיכולים לגרום למישהו הרבה אי־נעימות ואולי גם אסון. אך להתנגד לא הרהיבה בנפשה. גם היא בקשה מוצא לשפעת רגשות־אהבה שנצברו בה, והאילוזיה שהנה היא שליטה בנפשו של האמן הזר, גרמה לה הנאה עצומה. היא קבעה לו את השעה והמקום. מוד לא היה מסופק בתשובתה החיובית של ארה. מיד אחרי שלחו את מליו האחדות, השתחרר מהמועקה הנפשית, חש כי אכן עשה את הצעד המתאים והטוב גם לשניהם. נפשו, נפש בוחנת, גלתה לו, מפגישתו הראשונה אתה, כי הנה לפניו הויה מלאת חיים וזוהר נסתר, זה הזוהר שהוא מקור כל יצירה. מוד, בלכתו לצדה באפלולית הנתיב, הרגיש הפעם את ההרגשה אשר תתקוף כל אדם הבא עם לילה לעיר נכריה: הנה דורך הוא במקום חדש, זר, על אדמה חדשה שלא ידענה עוד. רק עם בקר, יחשפו לו קוי־האור הראשונים את הלוט מעל הפנים הזרים לו…

לבו עבר על גדותיו. הוא לא חשב להזהר הפעם בבטוי־רגשותיו. רצה להגיד לה מעט למען תבין הרבה. אך לא ידע כיצד להתחיל ודבר ארוכות. התלהב, נרגש ורועד הפסיק לפרקים כמחכה לתשובה. החוש הבריא שלה נחש מיד כי אין טוב לה מאשר תקל מעליו את נטלו. בדברו על ענינים שונים, הקרובים לשניהם, הביטה בעיניו מלאת־השתתפות. לפעמים גם אחזה בידו, שלבה זרועה בזרועו ועל ידי כך הגבירה בו את האמון כי הנה מצא אזנים קשובות ולב קשב. ואז נעור בו הרצון להיות גלוי־לב עד הגבול האחרון.

הוא ספר לה עברו. הנה עברו עליו מאורעות רבים ושונים. לא ארץ אחת עבר ולא אשה אחת הכיר בחייו, – הוא חשב כל ימיו להיות נודד בארצות־עולם, לספוג אל תוכו את החיים המלאים בכל הקיפם, בכל עוזם. אך לא תמיד יוציא אדם לפועל את רצונו. יש בו חולשות רבות, תנאי החיים חזקים הימנו. והם גודרים לפרקים את כל התאוות וחוסמים בעד כל פרצי־מאויים.

הוא שח לה גם על חייו המשפחתיים, על גורל נשואיו. הוא לא חשב מעולם כי אדם כמוהו יכשר לחיי־משפחה, לבנין־קן. לא, מעולם לא עלה בדעתו כי יהיה לאיש־הקבע. הוא, – אשר כל חופי עולם קוראים לו, ואשר לעולם לא ימצא ספוק שלם בשום דבר, הוא,– אשר יצר עז מנשוא מקונן בו להיות אזרח כל הארצות ואזרח כל הדורות, לא האמין מעולם כי יוכל לשבת אל שולחן־הבית המשותף, ליד־האח המשותפת. והנה גם כאן באו החיים וטפחו לו על פניו.

צעיר, צעיר למאוד רתקוהו אל גלגל־החיים. הוא היה אז איש־צבא בחיל־הרוסים, זה היה בימי־הפרעות ביהודים. גם לעירו הגיעה הרעה. ועל ידו נצלה משפחה שלמה משפחת־רבנים וסוחרים עשירים, הוא חרף נפשו עליהם והצילם. עלה בידו להרוג גם את ראש־הפורעים. אך הלשינו עליו ונדון למות. רק הודות לבת הצעירה שבמשפחה זו, הושבו לו חייו. היא העידה לפני המשפט כי באותה שעה נמצא בחברתה, בביתה, וענין הרצח הוא עלילת־שוא. אכן זה רכך את פסק הדין. הוא הוגלה לסיביר לשנים רבות. לאות הוקרה קשרה הבת הצעירה את גורלה בגורלו ושניהם הלכו בגולה, לסיביר. אחרי שנים אחדות ניתנה חנינה להרבה פושעים שהתנהגו יפה במקום־גלותם. גם הוא נגאל. משם הפליגו לארצות־הברית, מקום מושבם עד ימי המלחמה העולמית. שם נולדה להם בת. בימי המלחמה עבר הרבה מארצות־אירופה הניטרליות, בלה בקופנהגן, באמשטרדם, ובג’נבה. רוחו בקשה תמיד שלומים לחייו המלאים שובע ועושר בנדודים, הרפתקאות ומאורעות. כשנודע לו על גדוד מתנדבים עברים לגאולת ארץ ישראל, התנדב אף הוא והנה הוא כאן. הגל הביאהו עד הנה. לידה, היא היא המאורע האחרון היותר מזהיר בחייו עד עתה. הוא מוצא בה הרבה מתכונות נפשו, אם כי נסתרות הן בה ולא הגיעו עוד לידי גלוי. הוא רואה בה את אשר לא יראו בה כל האחרים לעולם. הוא מאושר בקרבתה, היא מחזירה בו את שווי המשקל ברוחו, בכשרונו. מאז ראה אותה מתעורר בו הרצון ליצירה, זה אשר נרדם בו מפאת כמה וכמה גורמים ובעיקר מפאת חוסר תנודת־נפש אינטנסיבית אשר תבוא רק בעקבות אהבה אמיתית. זו אשר לא ידעה עד הנה. בכל פגישותיו עם נשים שונות בעלומיו, ראה רק משחק־נפשות בלבד. לא, לא נזדמנה לו האחת הראויה אשר יכלה לתקוף את כל חושיו, עד כי ישתעבד לה כליל. מי יודע דרכי גורל! ועתה הנה צוהר־אור חדש. תסלח לו אם העז לדבר בפניה גלויות הפעם, נדמה לו כי בידה המפתח לרז זה ששמו אהבה…

מוד נסה לברר לעצמו בקול את תחושותיו, תנודות נפשו. הוא דבר ודבר בלי הפסק, כשהם צועדים אל מול הירח הצוחק. אחריהם זחלו שני צללים לאטם. הארנים הרכינו ראש כישנים. הוא לא ראה את אשר מסביב לו. מרכז חייו ברגע זה היתה הדמות הקלילה המהלכת לצדו. לרגעים התנגשו כתפיהם תוך כדי לכתם ורטטו ממגע משותף. ארה היתה כולה השתתפות. עיניה הביעו רוך לאין שעור וברק־דמעות השרה בהן נוגה חרישי. ירדה עגמה מתוקה וטובה על שניהם. ליד שדרת הארנים על אבן לבנה ישבו ודממו. היא הגישה לו לרגעים את ידיה. שתי ידים נוגות, חמות ואוהבות, כן. אוהבות. הוא שמע אותן מדובבות לפניו באלם־שפתן את המענה האחד אשר אליו יצפה.

בשעה מאוחרת קמו. שלובי־זרוע התנודדו בדרכם כשכורים ועורים מאהבה. בשני לבבות רנן כליון־אושר אחד.

שני סהרוריים פרטו בפעמיהם אגדת־מסתורין על השבילים הריקים מאדם.

בנדודי־שנת העבירה ארה את לילותיה האחרונים באגף בית החולים. חלומות משונים בעתוה. חלומות בהקיץ. היא הגתה ביחסים החדשים שנרקמו וכל דמה סער בה. היא ראתה יד הגורל בפגישתה האחרונה את מוד. האין יורדת המבוכה לשלוט בנשמתה? מדוע נצבט בה לבה בימים האחרונים. הרי מאושרה היתה באהבתה את אלי, דומה היה לה כי הנה ירדו הכוכבים אל חיקה, הנה באו לאחרונה השלומים אחר ימי־התלאה האיומים. ועתה? אל־אלהים! עצבות קודרת נושבת מכל ובכל. כאילו נתמלא הלב פתאם עבים. היביאו אלו מטרי ברכה או זלעפות לרוב?

נצבט־נצבט הלב והוא פוסח על שני סעיפים, מטולטל כמטוטלת בין שני לבבות. הה, ההרגשה המחרידה הזאת להיות נמוג מכליונות־אהבה אל אחד ולהמשך בחבלי־קסם נסתרים אל השני ולא לדעת מי הוא האחד והיחיד? האין פגישתה את מוד, חטא פלילי? מה לו ולה? והוא הן בנה כבר את חייו. הוא הקים כבר את ביתו. הה, גורל עור! היא נמשכת אליו ויראה אותו, לבה נגרש עם כל פגישה עמו, הוא מותח את כל כוחות נפשה עד הנימה האחרונה. ההבין זאת, אלי, בפגישתה האחרונה אתו? החש את כל מלחמת־נפשה זו, בבכיה האלמת אשר פרצה מחובה? זו אשר הביעה את הכל ואולי לא הביעה דבר.

לא, אלי המסכן! הוא אינו מנחש מאומה, הוא בודאי לא ידע דבר. מה רטט למראה פניה, כמה חור להופעתה המחרידה. האם לא ירדה לחייו, כשטן, למסוך לו צוף אהבה כרעל מרורים?

עם הנץ השחר נרדמה לשעה קלה, אחר התעוררה, הביטה בעינים פקוחות לרוחה אל הספון ואל הכתלים המכסיפים, קמה וראשה סחרחר. כל היום רטטו ידיה. היו רגעים שלא שמעה ולא חשה מאומה, זולת זרם דמה הסואן בכל גופה.

 

VII    🔗

קרה הפלא. בין לילה פרח פרח־הלב בכל קסם אביבו, והפיץ את ריח האושר מסביב. והרי עוד תמול־שלשום היתה ערוגת־הנפש שוממה כמעט, ספיח־שנים רק בצבץ לרגע והעלה מעט מזכר התמול האובד והמשאיר עקבותיו לעולם. אחת אחר השניה עברו הדמויות ונעלמו. היה בהן ממקסם־הרגע ולא יותר. ועתה? אל־אלהים, כה במאוחר, במאוחר.

מוד הצטחק. לא, אי אפשר לנחש דבר, ואת החיים אי־אפשר לכלוא, והם – סכרים לא ידעו לעולם. הנה באה גאות אחר שפל, ויום יום נושא בחיקו את הנעלם. ואתה, כגל מתדפק על חופים נסתרים, מטלטל והולך, מטלטל ונשא אל מול האחד, הסודי, הצופן בשבילך אי־שם, אי־שם…

מוד התהלך בחדרו אנה ואנה צולל באד־סיגרה מתאבך. פגישתו האחרונה עם ארה הרותה את צמאון־חייו הפעם. הנה, לא ריק הוא העולם גם בשבילו, אם כי במאוחר, כל כך במאוחר. הוא ישב אל השולחן לכתוב לה מלים אחדות, כאוהב באהבתו הראשונה. הרשאי הוא לכתוב את כל אשר לבו חפץ? הוא, במצבו עכשו! והלא גם ארה אינה בת־חורין. הרי גם היא רתוקה בנימים אל שפי, זה הראשון בודאי. ואיכה נטל רשות לעצמו לגזול מהמגיע לאחר, לחברו? אך הלב מצא נמוקים למכביר. כלום יכול שפי, לטעון עליו, על אשר לבו נפתח פתאם כמעין טהור?

מוד חש עיפות והשמיט את עטו מידו. מוחו ציר לעצמו את ארה כשהיא מהלכת בצדו של שפי במחנה המהגרים. הנה הם בין הדקלים, הנה כרעו יחד אל מי הקישון לשתות וגמעו זה מפי זה נשיקות־סתר עסיסיות, הנה ישבו על כרת־אילן חבוקים וצמודים.

הוא הכה באגרופיו על ראשו, צחק פתאם לעצמו על שטות זו של קנאת־ילדים. האם אין די לי ביחסה המלבב, הנפשי בלבד? מה יכול הוא לדרוש עוד מאתה? היא, המתחילה עתה את חייה, העומדת על השלב הראשון של סולם־העלומים בעת אשר הוא מתחיל כבר יורד בו…

האם אין בפגישה זו עצמה מחן־האגדה! אגדה אשר יספר לבתו זהובת־התלתלים עוד הערב הזה, עת תשב אֶמַה אשתו לידו ותביט בעיניו הנבוכות, הצופות אי־רחוק, רחוק ממנה והלאה…

תוך כדי הרהורים ישב שוב אל גליון הניר. לא, הלב תובע משהו. רוצה הוא להביע היום משהו דוקא בכתב. ועל הניר החלק עלו חיש־מהר שרטוטי־דיו ונקודות נקודות רבות.

הוא כתב:

"יושב אני בחדרי, ארה! לבדי ולא לבדי. גם בהעדרך עמי אַתְ וצלך על פני כל הדרכים. צחוק ילדים עולה עמי. השאון המתוק אשר להויות־אדם מתרוננות עם לילה, אופפני כהמית מים רבים. רגע ארים ראשי להביט סביבי והנה אין איש. ופתאם – הנה את עולה שם, במעלה ההר, לצדו, פוסעת מדודות כשקולך רוטט. מי העניק לקולך את זה הרטט? והרי תמול־שלשום רנן קולך בעוז־בטחה בדברך עמו, וצעדיך היו אמיצים־בטוחים וכולך מרגוע. ועתה, ארה, מי הרעיף על ראשך את זה מטר־החרדה האלם של פוסחת על שני הסעיפים? כן, ארה, ידוע ידעתי את המטר הזה. גם אני חש אותו על ראשי ועל לבי. הוא מעיק כנטל ומרוה כרביבי־זהב…

מתוך מסגרת צל עולה דמות כולה יקרות. במקום בו מהלכת את, ארה, ברגע זה, יש הרבה בהרות־אור מפוזרות בין האילנות ועל מצע השלכת. רגלך דורכת על עגולי־האורות בלי דעת, דורכת על האחד ופוסחה על משנהו, כמו על אגדות. אגדות־חיים הן, ארה, אגדות הנקלעות יום יום תוך המציאות ואין שם אל לב. אל־אלהים! אכן יש ויבוא הפלא אשר כל ימיך תחכה לו במסתרים. אין זאת כי לא שוא ידברון החלומות, וכי עצם חיינו אגדה היא, אגדת חזון אחת קוסמה, בה ירקום כל אחד מאתנו את נפשו בלי דעת ובלי שים לב"…

מוד עצם עיניו והניח את העט מידו. אחר קם, התהלך בחדר־העבודה, שב אל שולחן־הכתיבה וקרא שנית את הכתוב. הוא לא שלח את הדברים אשר העלה על הניר. הוא רק הרגיע את נפשו. ככה הרגיע את נפשו.

מוד היה מטבעו סגור־לב. גא־בודד המבקש מסביב לו את גביע־הספוק השלם, זה אשר לא ינתן לעולם. כל העובר על פניו נספג אל תוכו מיד. אך לא תמיד השאיר בו חריצים עמוקים. רק מאורעות ודמויות בודדות חרתו בנפשו את חותמן.

אל מקרי־חיים שונים ומגוונים שאפה נפשו להקלע כאל תוך זרמים חמים, עזים, העוברים ממנו והלאה. היה בו משהו אדיר שנכנע ונחנק בעקב העיפות שהיתה כובשתהו תכופות. אך יסוד זה לא נערף כליל. כאותה הִידְרַה הצמיח ראשים אחר ראשים ובהערף האחד ועלה השני. שממון לא ידע מעולם. בכל פנת־חיים ידע להשקיע את מיטב ההרגשות ומקסם־ההזיות, המעלים כל רגיל לדבר מה נחשב ונעלה. מנוח לא ידעה נפשו הצמאה. ככל אשר השיג, כן נדמה כי אך בכדי חתר ולא זה החוף אליו כלתה כל הויתו, ומיד נסה לפרוש זרועותיו אל עברים אחרים לנסות גורלו מחדש. צמאון ללא־רויה זה היה בעוכריו. הוא ידע את צד האור והצל אשר באפיו אך לא היה בו הכוח להתנגד לעצמיותו. משאלות לבו היו תמיד כמטולטלות כבדות־משקל אשר נעו ונדו הנה והנה בין הנאצל והנעלה של ערגה מלאה ובין מציאות קלוקלת חסרת טעם. היה מסביב הכל כה נקשה ואפור. הוא לא יכול היה ליצור מבלי אשר תרותק נפשו אל משהו גדול, כובש כליל. הוא ערג לאהבה גדולה. והנה לא היתה גם דמות אחת ראויה לרטט־נפש מסוים.

מתוך נסיעותיו היה מוצא לפרקים מזון־זכרונות לרוחו הסוערה. היו אלה זכרונות נעימים, דמדומי־חיים של עבר קרוב, שבקש להן בטוי בתמונותיו ושרטוטיו. גם עתה בעמדו על המשמר בלילות־החורף, מתכנס בבגד־השרד החם, די היה לו לעצום עיניו לרגעים למען יעברו לפניו בסך כל מקרי־חייו פה ושם, בערים השונות אשר נדד בהן. הוא ראה את עצמו במצבים ההם, במאורעות ופגישות שונות ושכח את חיי־השעה התפלים שבהם הוא נתון עתה, במחנה־צבא שלאחר מלחמה. אכן יפים היו הימים ההם. המראות והמקרים! בחדות־נעורים עזה העביר על ראשו את גלי־ההרהורים וזרמי־ההזיה השוטפים מן המרחקים ההם. הזכר הזכירוהו כי גדול עוד העולם ויפה וכי עדיין צעיר לימים הנהו ועוד רב לפניו. מראה רודף מראה. הנה הוא בערסל בחורשת־אביב אל מול הים הפתוח בסן־רימו, או בצל־פנסיון מענג בין הרי טירול, כשעיניו מתעצמות למחצה ובעדן מסתנן נוף־טבע נושם מלוא גדלו. הנה שותה הוא את קסם־תומתן של שושנות מים לבנות בליל ירח על פני אגם בשויץ, או חותר עם מישהי, נוגה נוגה למאד, בין הפיורדים אשר בצפון.

להרגיש ביופי הקורן מן הנפש ואובד לריק – אכן אין עגמה גדולה זו.

היו ימים, ולא רחוקים הם ומוד זוכר את חדרו הבודד במעלה הר. בשנות עלומיו. הוא עסק אז הרבה בציור. אל ההרים העדויים צמחי חורף, העוטרים מכתש של סביבות־פרא ירוקות, היה יוצא בוקר וערב עם מכחוליו וצבעיו. הנוף האדיר בשפע מראותיו, הליט את נפשו במעטה ערפלים, עורר בו צמאון כביר לכל נשגב ונחמד ותשוקה לוהטת לאהבה. חמימות היתה ממלאה את הנשמה הנמוגה למראה רסיס־טל מבהיק על אמיר, לשמע ציוץ צפור מנסרת בחלל, להד קול הדממה המהלכת מסביב. שעות רבות ישב כך והזה אל תוך החלל כשמכחול נתון לו בין אצבעותיו ללא מטרה.

מדוע לא יפול בחלקו משהו יוצא מגדר הרגיל – הרהר אז – מדוע לא ינתן לאדם לכל מלוא חייו, כל זה אשר יבקש רק ברגעיו הגדולים. הרגעים הגדולים! כשיאים בודדים, קורנים, ינשאו אלה מבין רבבות המדרונות וצלעות הימים והשנים המשתרעים אפורים וקרחים כמעט. רק בשביל אלה הרגעים בלבד הן כדאים הם החיים. רק הם הזוכים לפרקים לנשיקת־מרומים אמיתית, לכל מלוא חסדה של שמש.

היו אז ימי בטלה לרוב. שעות תמימות היה רובץ פרקדן על הדשא המזהיר ועיניו אל מרחקי־התכלת. אז היו צפים ועולים גם ימי ילדות טהורים עם כל ברק־חנם המיוחד.

צף ועלה בית־הילדות על שפת הנהר. לרגלי הבית שטף־עבר לו הלך־נצחי זה, שטף־עבר ותמיד נשאר על מקומו…

מה אהב להדבק אל זגוגית החלון ביום חורף ולשקע במראה המים הנשאים לתומם, אי־לשם במרחקים. הנה מה טוב לשטוף יחד עמם, להנשא בלי מעצורים אל אשר ישאם הרוח, כשהשמים ממעל, נקודי־כוכבי לילה, וצוהלי־אור יום, משתקפים בהם בשלל־גונים. יש אשר יעצום גם עתה את עיניו וכולו קשב להמית־המים החרישית של ימי ילדותו. הריתמוס הראשון אשר שמע בחייו. אלו הגונים הראשונים שנחקקו בעינו.

הנוף הפראי ההוא, נוף הרים וערבות ושבילים מתפתלים בין רכסים, הרוח, רוח־הרים טהורה, ומראה השמים המתגונים חליפות, נטעו בקרבו את הערגה למרחקים. גם בהיותו ילד לא יכול היה להעצר, כילדי־היהודים האחרים בכלא־הלמודים. למרות צער־ההורים הרב, הלך אחר שרירות לבו, עזב את הבית בבוקר וחזר רק עם ערב כשהוא מסתתר בחדר־השינה וספר בידו… האם כבר הרגלה בכך, היא ידעה כי אין עוד לעשות עמו דבר. היא הבחינה בו רוחב־לב, אהבת־חיים, ובעיניו ראתה אור־מבוכה סוערת, כאשר היה גם בעיני אָבִיהָ ע"ה. היא וִתְרָה לו. “אין לכלוא אותו למרות רצונו בבית” – אמרה אל האב המתמרמר לפרקים על גורלו. וצמאונו הלך וגבר ככל אשר הלך ובגר. המרחקים! המרחקים!

כיצד אפשר לו לאדם להולד ולמות על מקום אחד! לשבת תחתיו כל ימיו בלי לטעום טעמם של הרים ונהרות, יערות ונופים, החיים לעצמם את חייהם בחלל הגדול.

העין נכספת תמיד לשנוי־גון, לצורות ולמראות, לתמורת־החמרים. הנפש שואגת להתמזג עם כל היש, לשתות את העולם ממלוא הגביע. הנה עברו ימים מאז. תחנות דרך רבות. היה מישהו נסתר אשר הכניע בו לאט לאט את השאגה, הליט את דמיונו במעטה־המציאות. הנה יושב הוא בנוה שאנן של חיי־בית מסודרים כדרך כל אדם. אל־אלהי־החיים! האמנם זהו החוף? האל זאת נערוג כל ימינו, אל קן־המנוחות? אל צחוק ילד רך, מתוק מתחטא בין קירות בית לבנים, אל ענות אשה נאמנה עם ברכת־אלם בעיניה? האין די בזה? והאין די באשר תשכב לך על ספתך בצל הוילאות כשכל חזון העולמות האחרים מתנדף ועולה כאד בקר משכים הולך? לפרקים היתה באה ההשלמה עם המצב. תחת רביבי צחוקה של הבת הרכין ראשו בדממה, הזניח את מכחולו לימים תמימים והשקיע עצמו בעניני בית תפלים. אך יש אשר רגע אחד התנער פתאום. הביט אל סביבו ולא הבין מה לו בכל הענינים האלה? למה להסגר בכלא זה? והן מאומה לא עשה עוד, ודבר טרם העלה בחכת־היצירה. אז הטיל ארסו בכל הקרוב לו. גם אֶמַה לא נוקתה, גם ילדתו עם עיני־הכרוב הזורחות. וכל זה למה? יש והוא עצמו לא ידע למה ובשל מי האשם. ואז מנסה הוא להריק את חציו אל לבו. הה, זה רגש הנקמה בעצמו, מי אדיר ונורא הימנו? יש והוא חורק בשניו, מכה באגרופו על חזהה כמטורף, מטלטל יריעת בד אחת אחרי השניה אל האש בפנת החדר, בבוז, בלעג קר, באש־דם בעינים. הוא אמר להשתחרר על ידי כך מעצמו, מהויתו המשונה. להעטות עליה דמות אחרת של אדם מרוצה מן הכל. אך לרגע. רק לרגעים היה נרגע. וכל הימים הכבדים, הארוכים, היו נופלים עליו כמחמאות עזות כנגד כל סדר־חייו, כנגד כל חוסר הטעם של בני אדם המצטנפים בתוך פרוות ימיהם כמוגנים מקור־העתים וטוב להם. – – –

 

VIII    🔗

עם הופעתה של ארה הונח למכאוב לבו. פתאום תקפתהו תשוקת־יצירה. הוא חש גרוי חזק לעבודה. היא נגלתה כפס־תכלת בהיר תוך שמים מעוננים. הוא סדר לו את חדר־עבודתו מחדש וברוח חדשה נגש אל ציוריו. הרופא הצבאי האריך לו את ימי־חופשו. במחנה עסקו בחזרות על תרגילים ותמרונים שונים, לפני צאת הגדוד למקומו החדש. מוד ששמש בזמן האחרון בתור מחסנאי, מסר תפקיד זה לעוזרו, ממלא מקום הגון ממנו בזריזותו. זה מלא את תפקידו בהצטינות וחסרונו של מוד לא נכר.

היו שעות אלו, שעות הרהורים מתוקים. מוד התהלך אנה אנה כשסנור לבן נתון לו על בגדי־הקקי הצבאיים, סיגרה בפיו ובמוחו אד־דמיונות.

לפעמים נתן בשיר קולו. היה זה שיר־חילים פזיז ומוד לוהו בתנועות רגל ובקצב. אחר היה נגש אל לוח עץ, מעביר עליו בידו אחת ושתים. מחליקהו יפה, מדביק עליו את היריעה ומכחולו היה עובר פעם במהירות ופעם לאט ומשאיר אחריו שרטוטים חזקים.

בחדר השני ישבה אמה אשתו ובתה. הם נזהרו לבל יפריעו לאמן בעבודתו. על בהונות רגליה היתה עוברת בחפזה את החדר לרגלי עבודתה במטבח ובחדר־האוכל. היא גם לא העזה להזמינו לארוחתו בטרם תדע לברורו כי גמר את עבודתו. יש אשר תדפוק חרישית וברטט, לפעמים תתבונן בעד חור דלתו בלט לראות את הנעשה.

לרוב ישבה אל השולחן עם הבת בלעדיו. הוא היה מוצא לו תמיד במה לעסוק דוקא בשעות הצהרים. היא לא העזה להפריעו גם בשעות בטלה כשהיה שוכב על הספה שבפנת החדר והוזה בתוך אד עשן. בימים שלאחר הפסח נדהמה אֶמַה למראה דמותה של נערה צעירה, יפה ומלאת עוז שהחלה מבקרת את מוד. זו לא דפקה מעולם. פתחה את הדלת ועמדה לה עמידת בטחון, בצחוק קל על שפתיה. לפרקים היתה מוצאת אותה יושבת בתוך הכורסא כשידיה שלובות לה בחן ועיניה צמודות בלוח וביריעה שלפניהם עומד מוד ומציר. מתחילה לא סבלה אמה את דמותה של זו. היא גם נעלבה עלבון־נפש עמוק למראה חרותה של הנערה העושה בחדרו כבתוך ביתה שלה. הנה תפרע את שערה, תצחק בקול, תשלח מבט מאחורי הקלעים, תגע בכל מסגרת, תמונה או כלי בלי לשאול דבר. הכל כבר ידוע לה למפרע, מוכר לה, קנינה שלה.

ובהחליף מוד מלה עם הנערה הנכריה, שלחה אמה מבט חד על השנים, מבט שנון וקצר, כמבקשה דרכה דרכה באופל… כל זה היה בימים הראשונים. אך משהציג מוד את הנערה לפניה, נשתנה יחסה. היא ראתה בארה חרות שאינה באה מתוך חוצפה, ותום־לב במדה שלא שערה מראש. פיה הקטן־הצנוע נראה לאמה כתמים ובוש כמעט על אשר לא נושק עוד מעולם. הם התידדו. אמה יחד עם ארה החלו לבקר בחדר העבודה יותר תכופות. על הספה היו יושבות שתיהן ומתבוננות לתנועותיו של מוד. הוא כמו לא שם לב אליהן והמשיך את עבודתו. עיניה של הנערה היו לחות וידיה השלובות הביעו עצב לוקח לב.

מוד עבד בשקידה. ראשו היה המום אידאות חדשות. חזיונות ורעיונות שהבהבו במוחו במצב גלמי, קבלו פתאום צורה. הוא היה מלא מתיחות. אונים חדשים התנגשו בקרבו ובקשו בטוי. הוא התכונן לתערוכה הגדולה, הקולקטיבית של הצירים בבוסטון. גם לפריז יסיע את תמונותיו. שקוע בתוכניותיו התהלך כל היום. צללים אלמים היו כל האחרים המהלכים בקרבתו, הנמצאים מסביב לו. היא היתה המוקד, הלפיד המצית את חושיו. טוב היה לו כשהיא יושבת בכורסא ומביטה בו. גם בשעות לאות, נער מעליו את רפיון־רוחו, התגבר על כל חולשותיו ונגש לעבודה מתוך זעזוע פנימי. תביעה עמוקה.

די היה לו להתבונן בברק עיניה הצנוע, בתנועת ידה האלמת בישרה את קוצת־שערה, למען יוסר לעיניו הלוט המכסה כל דבר ויתגל האור הגנוז הקורן מכל ועל כל.

ארה חשה בכוחה זה. היא החלה מבקרת אותו תכופות. אביה שקם ממשכבו בבית־החולים, לא יכול עוד לחזור אל המחנה. לפי פקודת הרופא נאסר עליו הטלטול וארה נשארה עמו. שעות פנויות רבות היו לה. והיתה מתחמקת מבית־החולים אל חדר עבודתו של מוד כאל מקדש נסתר. יש אשר גם לא חש בבואה. על הסף עמדה רגע, רגע ליד הקיר, ורגע בכורסא. היא לא מצאה לה מקום. הנה היא פה והנה היא שם. בכל היא. ומוד עומד ליד היריעה, מעיניו עולות זעות בבואות, דמויות, צורות לאין־ספור. הנה נמתחות הן על הבד. שרטוט אחר שרטוט, קו אחר קו, ושירת צבעים נוהרת מעל היריעה האלמת, המתה, המתעוררת אט אט וקמה לתחיה. וארה מביטה בפלא הנה אדם מעלה לעיניה חיים מתוך האפס, נופח רוח ונשמה באין. ועיניו של מוד שני לפידים מזרים אור לא־מזה, לוהט בהם קסם נסתר של כוח לא־אנוש. היא יראה כוח זה. על הבד פורח לעיניה יסמין, הוא משכרה בריחו. כן, היא חשה סחרחורת. היא ראתה את הצללים והאורות המשחקים בקפליו, את הרוח הרוטטת בגביעו, הנה מתבהרת ועולה גם דמות. תחלה קוים כוללים, שרטוטי־רוך, ואחר הבעה מסוימת. מה זאת? האין זאת אשה־נערה ידועה לה במקצת, מי היא זו? העינים, הכתפים, המצח, ועל הכל הידים השלובות האלה, האוהבות, אל־אלהים! ידים מדובבות. והארשת בהירה כל כך. שקופה. אתה שומע באזניך את קולן, ממי נטל מוד את הידים האלו?

ואת האשל הזה הנראה מרחוק, אשל העומד על עמדו כאן כאילו לפני שנים ויובלות. לא, בלעדיו לא תתואר התמונה כולה. כשם שאין לתאר מטר בלי עבים מלאים. איך מעלה מוד את כל אלה? הנה עוד דמויות נשים. במצבים שונים. נערה כורעת על ברכיה אל מול האיקונין, נערה רוחצת במי־שקיעה, נערה בודדה, נערה עם צפּיה, נערה אל מול ירח. נערות ונערות. מנין למוד כל המון הנשים הזה? הרמון שלם! והוא – שולטן־ההרמון הזה, עושה בהם כרצונו, מחיך לו בלאט לתוך אפלולית ההיכל בשפתים קמוצות…

הה, התמימה! היא לא ידעה, כי מוד זה היה נותן את כל עולמותיו, את כל כבודו שהוא עתיד לנחול, את כל יצירותיו בשביל קורטוב־חיים ממש. חיים במלואם. הרי לא היה חוף בעולם אשר לא נסה לחתור אליו בדמיונו, בחזון־רוחו. הוא רחף בכל השחקים, עבר את כל הימים וגמע מכל הגביעים ולא נשתכר. חסרה התמצית. השקוי היחיד והאחד אשר הוא הוא מקור־כל ואשר זולתו אין עוד חיים.

הטובה והתמימה! היא היתה קו־אור אחד משמש־חיים זו. נפשו ערגה לשחות על מצולתה, שפתיו רטטו למראה מצחה, אצבעותיו כמהו אל ידיה הנבוכות, היהודיות. כשהוא התבונן אל ערפה, צוארה וכתפיה דמה לראות את יהודית, לפני לכתה אל הולופרנש.

רעיון אחד נועז הציק לו, שטף בדמו ובקש מוצא. לא. הוא בודאי לא יזכה לכך. הוא מחניק בו את הרעיון העקש הזה ביצרו את כל המון הנערות הללו, אך נפשו לא תדע שבעה: הוא חותר בכל ספינות־חלומו, אל הפלא העירום: ארה האשה. כאילו היתה שלו, כולה שלו. –

רק פעם אחת הופיע הפלא. לא יאומן. החלום היה זה או אגדה? אחד מלילות אביב נשען אל חלונו. צחק בכל מלוא־עדנו אל פניו ואל נפשו. הוא לא יכול לישון. קם, התלבש ויצא. לא ידע לאן ילך. רגליו נהלוהו. היתה שעת חצות. הוא שרך דרכו בצל הארנים, מקום ודוייו, ישב על האבן הלבנה, מקום שבתם, רנן לעצמו פזמון מוזר, מגוחך, הביט פעם אל הירח ופעם אל צלו ופתאום ידע את אשר עליו לעשות. הוא מהר, כנחפז להוציא לפועל צו נסתר של גורל. אחר רגעי־מספר כבר עמד ליד חלון בית־החולים הצבאי. החלון היה פתוח. אך גבוה. מעל לגדר פרש אשל עתיק את דליותיו. הוא טפס עליו. ענפים אחדים רטטו מול החלון, דפקו דפיקה קלה בזגוגית כאצבעות־אדם. נשמע רחש, חריקת מטה ותנועת גו מתעורר. הוא בטא בלחש, לא בקולו כמעט: “א–רה”! –"כן," – ענה קול, התמודד גו נערה כשהוא עטוף בסודר לבן, ונמתח אל החלון. – עינים נפגשו, נחשו, ידעו למפרע כי אחרת לא יתכן. גורל. ידים הושטו כשתי דליות רוטטות, צנועות. וגו־רוטט, כולו חמדה, נמשך פנימה…

 

IX    🔗

ברחובות העיר עברו פלוגות צבא בסך. מחנה הכרמל התחיל להתפרק ופלוגות אחדות כבר נשלחו למקומות חדשים. השמש יקדה ביתר אונים. לפרקים הביאו רוחות הקדים את זעף־הישימון הביתה. מאלי לא נתקבלה כל ידיעה. ארה אמנם לא ערגה לו עוד כבראשונה, אך תמיד בעלות דמותו של מוד לעיניה, נצב אף הוא מנגד. דמות מול דמות והיא באמצע. כמחט בין המגניטים.

האב החלים כמעט לגמרי. הדודה החלה לטפל בו כקדם וארה נשתחררה מהרבה עבודות. בשלוה הילכה ביניהם. אך תחת המצח הבולט והצח מורגש היה בכל זאת מרי מתאפק. קשה היה להצפין את המבוכה והחרדה. שלא מדעת צפה ועלתה בעינים הערגה הנכאה, מנת חלק של כל האוהבים. היו שעות והיא ישבה צמודה אל מקומה ועיניה תקועות בוו הספון או בחלון אל נקודה אחת. נכנס האב, עומד על הסף ומתבונן בה רגעי־מספר והיא אינה חשה במאומה. הוא יוצא ושב שנית וארה עודנה יושבת שקועה בהרהוריה. לא פעם מצאתה הדודה מנגבת דמעה מעיניה כשהיא נצמדת בכל־כח אל זגוגית־החלון, אל מול האשל. האב והדודה החלו מסתודדים ביניהם. לפרקים דברו ברמזים כבימי־המחנה. וארה שומעה ואינה שומעת דבר.

אמה נפלה למשכב. בחדר האפלולי, על מטת דוי, תוך כרה הלבן, השקיעה ראשה הלוהט. היא קדחה. הבת החמודה עמדה ליד המטה לצנן בכפה הרכה את אצבעותיה שלא אמא. מוד שכב על ספתו בחדר־העבודה, שטוף הרהוריו.

נכנסה ארה. מוד סח לה על מחלתה של אמה וצער רב צף ועלה בעיניה. מיד נחפזה להכנס לחדר החולה. אמה שכבה בעינים עצומות למחצה כשידה הפעוטה מלבינה על הסדין כנס־שלום צחור. עם כניסתה של ארה, חיכו העינים הנוגות חיוך מתפנק וידה הושטה באויר.

ארה קבלה על עצמה לטפל בחולה. הנה אביה קדח ומלאה יפה תפקיד של אחות רחמניה. היא פנויה כעת ועל כן היא מציעה את שרותה. בעיני אמה נראו דמעות, היא לחצה את ידה של ארה בשארית־אונים אשר לה, ושפתיה נעו להודות לה על טוב־לבה.

מאז בלתה ארה את רוב היום בביתו של מוד. היא מלאה גם תפקיד של מנהלת־בית טובה, דאגה לילדה ולמוד וטפלה במסירות ואהבה באמה. מיום ליום הוקל לאמה. החום ירד, אך חולשתה גברה יותר. בפניה החולמות־רכות ראה מוד את דמות Madonna del Granduca של רפאל.

שעת דמדומים. אמה נרדמה. וארה נשארה עם מוד בחדר־עבודתו. הוא הוציא מאחורי המסך, תמונה גדולה שזה אך גמר את מסגרתה, זו היתה פרי־עבודתו בימים האחרונים מדוכא ממחלתה של אמה גברה בו התשוקה להעלות זכרונות מחייו בצפון. להרחיק מעט מזה, מכל הצער האוכל אותו במסתרים, אמר, והנה מה שהעלה הפעם.

ארה עמדה במרחק צעדים אחדים כשהיא מאהילה קצת על עיניה. מוד הציב את התמונה על כַן מול חלון־המערב. היה זה פיורד בצפון בימי אביב. מים חלקים, נוצצים בין סלעים ומפרצים, איים וחולות. באופק נראו ברוזי־ים יורדים על חלקת־מי־ערב. עלם זר עם בת־דיג חתרו בסירת מפרש אל מרחב־הים.

על התמונה שהה אור־הצפון העגמומי ובלב ארה נצברו פתאום גלי־כליונות. היא נגשה אל מוד ולחצה ידו, אחר השקיעה בעיניו הכחולות את כל חסד־אהבתה.

“הגד נא, מוד, מה יהא בסופנו?”

מוד נשא עיניו אל החלון, גנח ולא ענה דבר. בלבו קונן רעיון מסוכן מאד. היתה זו דומיה לפני סערה.

הוא הציע לצאת מעט החוצה. כל היום עבד, גם היא עבדה למדי, –"מוטב לשאוף אויר צח, מהעצר בבית," – אמר.

הם יצאו לנתיב הארנים שעל הכרמל. הנתיב היה צר ומוד הכרח לצעוד בעקבותיה. היה זה אושר להלך כך מאחורי גבה ולהתבונן בשמלת־הורד הקלילה, המשקיפה גזרה חטובה וצעירה. גזרת גו כל כך קרוב לו וידוע לו. קול נסתר המה בו בלי הרף: “אשרי האיש אשר זכה, לשחות מעט על מעין ברכה זה. כל מי שטעם הימנו רק נטף קל, לא ידע עוד מורא גיהנום”.

אך רטט עברהו כצל עבים צונן.

בבואם אל מעלה ההר, במקום המנזר, עמדו השנים אל מול הים הפתוח, הרוחש למטה עד מרחקי האופק. הרוח שחקה בבלוריתו של מוד והתגרתה בשמלתה של ארה.

– יפה כך לעמוד לפני הקץ – עבר הרהור במוחו של מוד.

הם, כוחות הטבע האיתנים עומדים כאן ויעמדו עוד ימים רבים, ככה, כמו שהוא רואה אותם עכשיו בעיני־־מות אשר לו.

אחרי רגע קל נשק מבטו, המרחיק כבר מעבר מזה, את ערפה הצחור של האשה־הנערה, מבלי אשר תחוש דבר. היא היתה קסומת־המראה. מי־הפיורד הצפוני עמדו לעיניה, הנה העלם ובת־הדיג, הנה עומדים הם כאן בשעה זו. הוא והיא. היא רצתה להגיד זאת למוד, פנתה לאחוריה ראתהו שקוע בהרהוריו, ולא העזה לדבר.

בפנותה אליו חשב מוד: לא היתה עוד אשה אשר הביט אל ערפה ולא הפנתה פניה אליו…

רגע חלף בעיניו רטט אושר, אך ברגע שני צף ועלה בהן צל שחור־אימה: שפי.

 

X    🔗

חדר־העבודה של מוד קרן באור בוקר, הרוח הביאה אל הדלת הפתוחה ריחות־מרחבים. אך בעמוד הצייר על הסף להכנס אל חדרו לא חש בכל אלה. ראשו היה המום־מזימות שחורות. האופק הצטמצם לעינו, החיים התכוצו גם הם במסגרת צרה מאד. הוא הביט לתוך נפשו וימש חושך. ככה יתהה איש על פתרון חייו. יעמד על פרשת־דרכים ולא ידע לאן יפן. מישהו זר, כמו עלה ובקע מתוכו ועמד כצל לעומתו. כל אותה שעה עמד ונד לו בראשו: “אמן, אמן! הה, הטעם הטפל אשר לאמנות! מה הם החיים המצוירים האלה; יריעה, ניר, סרחון צבעים, רק כזב אחד גדול, רק ממלא מקום חיים עלוב למאד, באין חיים”.

פתאום נוכח, כי כל ימיו שקר, שקר לנפשו ושקר לזולתו. הוא מתעה במקסם־שוא, הוא מוליך שולל, הוא יושב בתוך מרמה. המרמה מקפת וממלאה אותנו כאויר המרחף סביבנו ובנו, גם בלי שנחוש בו, בלחצו. ועד מתי? מתי יתבהר האופק? הנה עומד הוא על הסף, לעיניו קן־משפחה הרוס. גם העולם הרחוק אינו קורא עוד באורותיו לקו כל המאורות. אין לאן ללכת עוד. הצל שנע לעומתו כמו צחק רגע כמתלהלה וברגע שני רמז כמאים:

– וארה לא תהיה שלך, לא תוכל היות שלך. זהו חוף אשר אליו לא תגיע לעולם, תמיד ימוגון גליך באמצע־הדרך. חרדת סערה תרחף על ימיך ותנפץ כל מאוייך אל כפיים ערירים. הן זה ברור. והיא? אף לה גדור תגדור את כל המבואות. עמד תעמוד כמחיצה בינה ובין האחרים, שלול תשלול ממנה את כל קסמי־התעתועים אשר נכונו לה, מבלי תת לה את אורך, את קסם־חייך לצמיתות.

ולמה תהי אף היא בין הכושלים, בין נופלי־דרך? המסכנה! רק הבהק הבהיקה לך כמגדלור הזורק אורו אל מרחב־הים, למען הראותך, אחר כך, את האופל הגדול, בהעצם עינו…"

מוד הרכין ראשו כמו לפני כוח נעלם שאין לעמוד בפניו. כל מה שנראה לו רק תמול לאושר שלם, הפך לזרא.

הצל נעלם. העננה הקודרת כמו נתפזרה מקוי־שמש חזקים שפרצו פתאום. אמה הופיעה בפתח. רגע הביטה בפניו המעונים של מוד, ושאלה בחרדה: "החולה אתה, מוד? הוא נדהם. ביד חמה הצמיד אל לבו את הרעיה הנאמנה, הטובה והאוהבת אותו למאד. –

" אמה חביבה, כן, אני חולה, חולה ברוחי יותר מאשר בגופי, ואין כל תקנה. איש כמוני, מוטב לו כי ילך".

אמה נבהלה. חולשה תקפה אותה, היא לא הבינה למה ירמזו מליו של מוד, לבה הלם בה מאימה סתומה, אך לא העזה להקיפהו בשאלות. דומם בקול פצוע כמדובבת לעצמה הפליטה: “כן, יקירי, הרבה הרבה עובר עליך בימים אלה. אני יודעת.”

מוד הביט בפניה העיפות, החורות וחמלה גדולה צפה בלבו. סחרחורת אחזתהו. פתאום ראה לעיניו מחול צללים מטושטשים של אנשים העומדים סביב הבית. בוקר־אביב רענן. סקרנים זרים מתאספים מכל עבר ומקיפים זה את זה בשאלות ותמיהות. באותה שעה שוכב הוא קפוא. דומם כאבן על פתח החדר, כשידו האחת מכווצת אגרוף וידו השניה על לבו. עיניו גלויות, מביטות ורואות הכל. – התמונות אשר על קירות החדר מכוסות כולן בנירות. תמונתה של ארה הפוכה על פניה בפנה. הנה עבר איש, הרים אותה והתבונן בה רגע. האחרים נגשו אף הם. רק אז מנסה הוא להתרומם, לקום, ובמחי־יד אחת להתיז את ראשם של כל אלה – ואינו יכול להניד עפעף, להזיז־אבר. הוא צמוד לאדמה. צמוד לעולם – – –

באותו ערב יצא מוד אל הקנטינה לשכך מעט את מריו בבקבוק שיכר. הוא שרך דרכו כמתעתע. בדרך נטפל אליו סרג’נט הלמן, והלכו יחד. זה כמה שלא נפגשו. ליד השולחן העגול בקצה האולם, במקום שם נודף ריח אלכוהול חריף, ישב מוד לצנן קצת את הלב הלוהט מיסורים.

בקנטינה לא שרר עוד הרעש הרגיל תמיד בשעה זו. רק שני חילים אנגלים שכבר “עברו על גדותיהם” שלחו בעינים בוהות אגרופים זה מול זה. אחרי רגעי מספר נכנסו חילים הודים, קנו סיגריות והסתלקו. מוד לגם מן הבקבוק לגימות גדולות ובקש בקבוק שני. הלמן הסתפק בספל־התה אשר הביא אתו, מלאו שיכר ובגמרו לשתות, רטן לעצמו רומנס עממי באידיש שעורר את כעסו של מוד:

“חדל לך מקשקוש ריק זה, הבה ואשיר לפניך שיר־ערש, את שיר־הערש היפה ביותר, אשר לילדים גדולים.”

מוד תמך רגליו בכסא שמנגד, פרע בלוריתו והחל לשיר

נוּמָה לֵב, וּשְׁקֹט מְעַט,

צְחוֹק חָמְדָּה לָךְ, הַקְּטַנָּה.

עֵת לָחַשְׁתָּ: “אַתְּ, רַק אַתְּ!”

לֹא רָאִיתָ אֶת שְׂטָנָהּ:

הוּא צָחַק, צָחַק בַּלָּט…

בזמרו את הטור האחרון, גנח כמתפכח, השמיט ראשו על חזהו ורצה להשעין גוו אל השולחן, אך פתאום הזדקף, קם כשהוא מתנודד, והגיח אל קרבו את שארית השיכר מן הבקבוק השני, הזמין שלישי ומזג לספלו של הלמן.

“מנין לך שיר זה, מוד?” שאלו הלמן כשהוא לוגם בהנאה.

"אוי, יש לי כהנה וכהנה. ברגעי־צער קשים, לכשיכלו הסיגריות בנרתיקו והיין בכוסו של אדם, מחבר הוא לעצמו פזמונים, כלום לא ידעת זאת?

“קופסת גולד־פלק, בבקשה!” הכריז לתוך האולם בפנותו אל החיל־המלצר.

הלמן אף הוא הזמין סיגריות. הם שקעו שניהם באד העשן הכחול. “הנה לך זמר שני אם רוצה אתה בכך” פתח מוד אחר דממה ארוכה.

אַתְּ גּוֹמַעַת רֹן וּמְשֹׂשׂ

אשֶׁר־רֶגַע מְלוֹא־הַכּוֹס.

בְּקֻבַּעַת נֶטֶף מָר

כִּי תּוֹתִירִי וְאֶשְׂכָּר…

“בראשי מתרוצצים הם כעכברים מסוממים, אלה הפזמונים המשונים,” רטן והוסיף לעשן סיגרה אחר סיגרה. בחלון נראה הירח העולה. החילים־המלצרים עמדו ליד מדפי־הסחורות והתלחשו ביניהם. הלמן לא הבין לרוחו של מוד. הוא שמח על העיפות המתוקה הרוחשת בגופו הכבד, הרכין ראש אל שיש השולחן ועצם עיניו כמנמנם.

“הלמן!” השמיע מוד פתאם קול צעקה לתוך החלל. “התנער ואשאלך שאלה יפה, אנסח לפניך את השאלה בקצור נמרץ, ראה לענותני ברורות. שים לב!”

הלמן נבהל והתמודד כחיל שמפקדו עומד עליו.

“מעשה בשנים, שני רעים טובים שאהבו האחת. האחת השיבה אהבה אל חיק שניהם. היא עצמה לא ידעה: לברור או אולי לא גלתה לעצמה את מי תאהב יותר, והשנים – איש איש מאמין בודאי כי הוא בחיר־לבה. ועל כן – מה עליהם לעשות?”

הלמן חש פתאם כי חם לו, רק עתה נוכח כי צוארון בגד השרד הודקו עד למחנק, פתחו ושאף רוח מלוא־ריאותיו.

בהתפעלות אוילית התבונן אל פני מוד המתכווצים ומחכים לתשובה. הוא הרהר פזור־נפש.

“על האחד כמובן לוותר!” קרא בכבד־ראש, כאילו נתן רק עתה דעתו על השאלה.

“הדיוט! מי מן השנים יוותר, הרי זו השאלה!” צעק מוד ורקע ברגליו.

הלמן נבוך, תוי־פניו קבלו ארשת של שופט מתחבט בפסק־דינו.

“יפילו גורל ביניהם” הוסיף בקול בטוח כמי שמצא פתאם קרקע מוצק תחת רגליו. “אם אין ברצונם לצאת בדו־קרב”.

מוד ששקע בהרהורים, כאילו לא חכה עוד לדבריו של הלמן, נאנח מעומק לבו: “גורל! כן אחד צריך לותר, אמרת, כך הוא” – הוא דבר לעצמו בשלוה גמורה כמי אשר הגיע כבר אל גבול־הפתרון ואין לשנות.

בעד הדלת נראו חילים רבים, הם פרצו דרכם ברעש וקול דברים ותפסו מקומות בתור.

“נקום ונלכה נא, עלי לחזור למחנה לפני מפקד־הערב” התחנן הלמן. מוד קם בכבדות ממקומו. ברכיו רעדו, רצה להשאר עוד במסבת החילים החדשים, לשתות, לשוחח ולשיר. מצב־רוח משונה כזה לא היה לו זה כבר. הוא היה מוכן לצאת במחול לעיני כולם. או להתערטל פתאום מלבושו ולשכב על המפתן למען ידרכו עליו כל הבאים והיוצאים.

דבר־סוד הציק לו בחובו. הישפוך לפני מישהו את מרי־שיחו? לא, זאת ודאי לא יעשה – אין גם אחד, הראוי לכך. אופל יקחם כולם. –

הוא התאמץ שלא לשלוח קללה חריפה אל חלל־האולם. בקרבו נצברו חמרי־דלקה, ידע כי לא ימצא סביבו נפש חיה, קרובה אשר לפניה יוכל לדבר גלויות. אך לבו תבע הימנו להכנס בשיחה עם מישהו. בלכתם בדרך, פנה אל הסרג׳נט: "הלמן, ספר נא דבר־מה! השעמום אוכל מסביב.״

סרג׳נט הלמן שלא פסק מהרהר בשאלה שהציג מוד לפניו נזכר במאורע מענין אשר אירע בקולומביה, שבאמריקה הדרומית, בעת נדדו שם לרגלי מסחרו. שאלתו של מוד העלתה לפניו את המקרה המוזר אשר היה בשעתו לשיחה בפי־כל.

הדרך אל המחנה היתה מוארה באור ירח מלא ונסכה עליו השראה מיוחדת. נסה לסדר את הדברים כמספר מובהק. אחר הפסקה קצרה החל:

"מהרהר אני בשאלתך, מוד: השנים והאחת, והנה צף ועלה בזכרוני מקרה שודאי יענין אותך. זה היה לפני שנים אחדות. לרגלי מסחר הארג שעסקתי בו בבוגוטה בירת קולומביה, נזדמנתי אל ביתו של אדם אחד עשיר ונדיב־לב ושמו אדלמן. מחוץ לעיר היו לו נחלות רבות, קרקעות ואחוזות. עסקו הכניס לו רווחים יפים. אדם זה אהב לעשות חסד עם כל מר־נפש, דל ונגוע־גורל. יהודים רבים נעזרו על ידו בכסף ובעצות ברדתם אל הארץ החדשה והזרה. והנה יום אחד, נודע לו כי בעיר הקרובה נמצא חולה משונה, עזוב לנפשו, אשר הכריז על שביתת רעב, וימים רבים התהלך עירום למחצה כמטורף. אדלמן התענין במקרה ונסע לאותו מקום. ואחר עמל רב עלה בידו להביא את המטורף אל ביתו. הוא דאג לו בכל. נתן לו חדר בביתו העמיד משרתים לרשותו, והחליט בלבו להשיבו לצלילות דעתו ויהי־מה. בימים הראשונים מאן האיש לקבל כל דבר אכל אל פיו. אדלמן הפציר בו, התחנן לפניו, והשפיע עליו לעבור לאחוזת אחותו הקרובה, המטפלת במשק־חקלאי. שם התעורר התיאבון אצל המטורף והודות להשפעתו של אדלמן החל מקבל מזון. “בחר לך מאשר תבחר, במה רוצה הנך היום, באוז זה המהלך בחצר? טוב, רבקה אחותי היקרה! צוי לשחטו והכיני צלי הגון לכבודו של אורחנו הנכבד!”

הנה כך היה פונה אל האורח מדי יום ביומו. לאט לאט נשתנה מצב רוחו של החולה, במשך הזמן נעשה מתון יותר בתנועותיו. פניו החורים לא היו לו עוד ועיניו הפיקו תודה אלמת. כל היום התהלך בחצר ובגן אחוז־הרהורים. לא דבר כמעט דבר. בבוא שעת הצהרים ישב אל השולחן וסעד עם כולם ובגמרו קם ממקומו וחזר אל בין העצים. שכב פרקדן ועיניו עצומות. בלילה ירא היה לישון לבדו ולא פעם בא אל חדרו של אדלמן והתחנן לפניו כי יקחהו אל מטתו ויישן עמו יחד.

כה עברו ירחים אחדים. יום אחד הופיע האורח לפני אדלמן והפציר בו כי ישיבהו אל ביתו. הוא גר בהולנד ורוצה לשוב הביתה.

אדלמן סדר את נסיעתו, נתן לו גם מעט כסף לדרך והעלהו על האניה. הוא היה מאושר במעשה־החסד אשרעשה לזר המסכן. עברו שבועות אחדים, בינתים סובבתי לרגל מסחרי בכפרים ובסביבות הרחוקות מבוגוטה וחזרתי אחר סדור כל עניני לביתו של אדלמן. פגשתיו מהלך בחדרו כמתעתע, פניו קודרים מצער. “מה קרה מר אדלמן?”פונה אני אליו ושואלו בתמיה, אדלמן נאנח ועונה במנוד ראש: “כלום יכולים לדעת דבר, אכן צדק מי שאמר לי: חדל לך מן המטורפים, בטרם תרפאם, וישגעוך ונוספו שנים על האחד. הנה ראית בעינך בכמה עמל וכסף עלה לי החולה מטורף שהיה בביתי. שלחתיו הביתה כבקשתו והנה בהגיע האניה אל חוף הולנדיה, מתיצב הוא על הספון ויורה אל לבו שלש יריות אקדח וחסל. ולא זה בלבד, הא לך את עתון הבוקר וקרא דבר מענין ביותר. באותו יום ובאותה שעה קם כאן אחד מעשירי־המקום, קתולי צעיר בן־קולומביה, ועושה אף הוא כמעשה היהודי ההולנדי וכל זה למה? הסבה פשוטה מאוד. Cherchez la femme שניהם אהבו קולומבינית אחת. וכיוון שלא יכלו לוותר עליה הרחיקו ממנה והתענו ימים רבים זה בכה וזה בכה והחלטה אחת בחובם: לקום ביום אחד קבוע מראש וליטול מעצמם את החיים. – הנה קימו שניהם את גזרת־הגורל”.

הלמן גמר את ספור המאורע. הם הגיעו לשדה הזרוע שהשתרע מן התחנה עד מקום המחנה. קול־דברים של חילי־גדוד ספורים היוצאים העירה, נשא ברוח. מרחוק במורד הכרמל הבהבו אורות. רטט עבר בגופו של מוד בנפשו השתומם על מקרההפגישה עם הלמן דוקא הערב הזה. הנה נפל בחלקו לשמוע מפיו דבר־גורל קרוב לו. כמה משונה הדבר ומחריד כאחד. אך הוא השתדל להשקיט רוחו. ההחלטה גמלה בלבו מכבר. הושיט ידו לפרידה:,אכן מענין מאד, הלמן, אני מודה לך על ספורך, להתראות!"

כצל מבוהל נעלם מוד באפלה בדרך המובילה העירה.

אחר שעה קלה התהפך מוד על משכבו וצלמי־בלהות לעיניו. הוא נסה לטשטש את הדמויות העולות ולא יכול. נפשו התנודדה כמו על משברים סוערים. מסביב היתה דממה. הירח צחק אל החלון הפתוח. מוד קם יחף, בחלוק־לילה, ונכנס אל חדר העבודה: התמונות על הקיר הימני היו מוארות כולן בנוגה חור. הוא התהלך בחדר אנה ואנה כשראשו הלוהט נתון בין ידיו. פתאם נגש והרים את אחת התמונות והתבונן בה ארוכות, אחר עמד ליד החלון והביט אל הרחוב הדומם. שורת הבתים שמנגד היתה טובלת באור גדול. החלונות היו רובם מוגפים. ליד אחד המבואות עמד זוג צעיר והתלחש. העלם, גבוה, בעל בלורית פרועה, החזיק בידה של נערה רכת־שנים ומדי פעם בפעם לחצה אל חזהו. היא התנגדה קצת וסטרה לו על ידו סטירת־חבה. אחר רגעי מספר נפרד מעליה בנשיקת־שפתים אמיצה. מחצר קרובה קרא תרנגול, אחרים ענו לו מעברים שונים. על פרשת הרחובות התהלך שוטר אנה ואנה כשידיו נתונות לאחוריו. שעון־העיר הכריז על חצות. מוד נשא עיניו אל הירח המצטחק והרהורי־עבר רבים עלו במוחו. הנה עין חורת־אלמת זו המשוטטת בתכלת של מעלה, לותהו לא פעם אל משכנו, אחר טיולי־חמדה רבים, פעם בעיר זו ופעם באחרת פעם עם אשה זו ופעם עם האחרת. תמיד נשאר הוא למעלה, אותו מלוה־חרש, בעת אשר המלווים למטה, הם תמיד אחרים. עוד מאות אלפי שנים, יהלך נודד לילה זה כמו עתה, בשדות־התכלת הללו וישלח את עינו הסוקרת בכל מסביב. מוד גנח בחובו גניחה עמוקה, נוקבת ונכנס שוב אל חדר־המשכב. אמה שכבה על מצעה הלבן על צדה השמאלי כשידה האחת תומכת את ראשה, חזה עלה וירד בנשימה אטית. הוא התקרב בלאט אל מטת־ילדתו. קו־אור נזרק באלכסון על פניה המתוקים. שערותיה הזהובות היו פזורות על הכר, פיה פעור קצת, ולבנת ידה הקטנה שטוחה, על הסדין. הוא גחן ונשקה במצחה. רגע נשאר עומד שקוע בהרהורים. פתאם העביר ידו על מצחו ועל עיניו, נגש אל ארון־הבגדים הלבן. הוציא את בגדי־השרד והתלבש בקפדנות יתרה, גם את החגורה לא שכח, את כל כפתוריו רכס כהלכה, נטל את רובו, חבש את ההֶלְמֶט לראשו ומהר לצאת את החדר.

 

XI    🔗

בפאת מזרח קרע הבוקר צוהר תוך הדמדומים והביט בעדו אל המרחב. הים השתרע קופא ואפלולי, הכרמל מנגד רבץ כערפל אפור שנתגלם לגוש ענק. תוך דממת השחרית הטלולה, נסרה גניחת הקטר, מן התחנה הקרובה, כקול לב פצוע.

שולי האהלים אשר במחנה הכרמל היו עוד מורדים. רק באהל־הסיגנליסטים התנער שפי, שחזר אתמול מעבודתו בחמת, ונגש אל הטלפון המשמיע את צלצולו. הוא אחז בשפופרת להקשיב אל המדבר.

היה הפעם קול לא ברור שנפסק לפרקים. רק מלה אחת היתה מובנת ונתפסת בנקל: מקרה אסון. בהמשך הדברים נתבררו לשפי פרטים שונים. גדוד ה־40 נתבקש לשלוח מיד שני שוטרים אל חורשת הארנים שעל הכרמל. בקרבת המנזר נמצא חיל, מחילי הגדוד, מת. לידו נמצא רובה.

אחרי שעה קלה כבר נודע הדבר לכל בני הגדוד. קבוצות קבוצות עמדו ליד האהלים ושוחחו על המקרה. מי הוא החלל לא ידע עוד איש. במפקד־המחנה לא נעדר גם אחד.

רק בשעה השביעית בבוקר הובאה הגויה אל בית החולים הצבאי ושמו של מוד נשא על כל פה.

“מוד המסכן! הוא היה חולה בשבועות האחרונים ונרגז מאד” השמיע אחד ליד אהלו של שפי.

“חולה? ואם חולה, מה ראה לשטות זו?” שאל שני בתמיה.

“הרי קבל חופשה והיה מתרפא בביתו”. הוסיף שלישי. במנוד ראש והשתוממות התלחשו גם אחרים:

– אבד עצמו לגעת בזה אין כל ספק.

– אכן מפליא הדבר, תמיד עשה רושם של אדם מתון, שקט ומיושב־הדעת.

– אכן מוזר ומפתיע.

חצוצרת־השחרית השמיעה על הפרד, כרגיל, כאילו לא קרה דבר. החילים גמרו לסדר את אהליהם ומהרו אל מגרש־התרגילים.

שפי, שהיה פטור מכל זה, נשאר עומד על מקומו המום־הרהורים. “מוד המסכן!” קרא לעצמו ועיניו תהו תוך המרחק ולא ראו דבר.

פתאם עלתה לעיניו דמותה של ארה. מה עושה היא? היכן ימצאנה ברגע זה? הרי גם היא תצטער לשמע הידיעה המחרידה. מה עליו לעשות תחילה? לרוץ אל מחנה המהגרים הארמנים, או אולי מחובתו לרוץ תיכף אל ביתו של מוד. הרי אין איש זולתו כאן, הקרוב לבני ביתו של המת. הן ביכלתו לעזור במשהו. לנחם, לעודד. אמה המסכנה! כמה אומללה היא. מה מחריד הדבר!

כשהגיע שפי אל ביתו של מוד, מצא קהל סקרנים ליד החלונות. בחדר המשכב שכבה אמה במטתה ונשים שכנות משמשות על ידה. מחליפות מדי פעם תחבושות קרות לראשה ושולחות דברי נחומים לחלל־החדר. היא גנחה כל העת בעינים עצומות, ולא חשה דבר. לפרקים פרצה ביללה קורעת לב. שפי חמק־עבר, רוטט כולו, אל חדר העבודה. נסה לשאול פרטים שונים ולא נענה. חור ונדהם עמד רגע באמצע החדר, התבונן במהפכה שמסביב ולא האמין למראה־עיניו. לוח־הציור היה שמוט ארצה, בפנה, הוילאות היו מורדות, התמונות מכוסות בנירות. מה קרה כאן? האומנם קפאה לעולם, זו היד הנאמנה אשר טפלה בכל אלה? האומנם איננו יותר בחיים, מוד החביב והטוב? קשה היה להסתגל אל הרעיון. הוא לא ידע את אשר יעשה, ומהר לעזוב את המקום. אמר לשוב אל המחנה, אך בדרך נמלך ונחפז לבית החולים הצבאי; לבו געש בו וראשו סבב עליו כגלגל.

בינתים הובאה הגויה לבדיקה. הרופא הצבאי נוכח ברורות, כי מקרה אבוד עצמו לדעת כאן. המות הוצא לפועל על ידי יריה בכדור רובה. אכן משונה ומפתיע היה אופן הוצאתו לפועל את הדבר. כיון שלא היה לו נשק אחר, השעין את הרובה אל חזהו ובבוהן־רגלו לחץ את הדק־הרובה מול לבו. ביריה ראשונה נפל תחתיו. הכדור פלח גם את הריאה השמאלית.

אחרי הצהרים הובלה הגויה לקברות בטקס צבאי.

כעבור ימים מספר ישב שפי עם ארה בצל החורשה, במחנה הארמנים. שוב כבימים הראשונים לחשו העצים לחש חמים ומלא־הבטחה על ימים יפים אשר יבואו. צללי־העלים פזזו במי הדמדומים כאגדות, וריח מתוק נדף ממרבד־הדשא הרך, מקום מושבם.

“מה שלומך, ארה, מה הצל הכבד אשר בעיניך?”

וארה אינה עונה כמעט. עיניה, לא ניתנו להתפס כמו תמיד, ובפלטה תשובה חורה, תרכין פניה בארשת־קפאון ותתחמק מהביט אל עיניו. קולה רוה יותר, עמוק וזר כמעט. כזרה תשב לעומתו. רוחו לא תניע גם עלה אחד ביער־נשמתה הדומם מכאב.

מה זאת? מה קרה? הנה חזר אל משמרו, אחרי ימים רבים. הנה חזר גם אל ארה. וארה אחרת. לא, הוא אינו מכיר עוד את אורי שלו, זו שעמדה אתו יד ביד על שיא־העלומים. גם אביה, גם הדודה אחרים הם. תנועותיהם ושיחותיהם כמו מלאי דאגה על גורלה. מבטם מצליף וקשה. כאילו רצה להביע, כי יודעים הם מי הגורם לשנוי אשר חל בנפשה, לעגמה האפלה שנחתמה בפניה. ובמה יאשם?

לשוא ינסה להזכיר את ימיהם הראשונים, את הפגישות הנעימות ואת המגדלים הרמים אשר הקימו בחלומותיהם. ארה היתה אחרת. כאילו לא היא אשר העבירה עמו יחד את כל השעות היפות ההן. היא לא היתה מוצאת כל ענין לשבת ולשוחח. היא התחמקה גם מפגישות חדשות. כל היום התבודדה, כמעט שלא טעמה דבר־אוכל, ונמנעה מלדבר דבר. בלילה יש אשר תתעורר משנתה בקול צעקה. חלומות בעתוה. איש לא היה מסוגל לדעת את הנעשה בנפשה: לילה לילה ראתה לעיניה אותו, את הטוב והיקר לה, אשר עלה מנפשה ונעלם ככוכב רחוק, נוטף דם שחור על דרכה… כלום יכולה היא להודיע לעולם על האבדה היקרה שאבדה לה? אכן חטאה לו. היא היא אשר הדריכה מנוחתו ואשר הביאה את קצו. האומלל! כבת־תהום פרשה רשתה ללכדו, למשכו אליה, אל גורל־חייה השחור. ואיש אינו יודע דבר. היא נושאת בחובה את סודה, את סודו. – לא! היא אינה יכולה לגלות דבר. היא רק האמינה עוד במשהו גדול, נסתר, אשר יבוא וישלם לה כגמולה. היא מוכנה. מוכנה ללכת אליו, בלי כל מורא. אין עוד מי שיסוכך על נפשה מפני האימה. היא עומדת פנים אל פנים לעומתה. בלי כל מחיצה… היקר! רק עתה חשה כי אהוב אהבה אותו בכל לבה. ביקוד־החרדה אשר בדמה, הבהיק לעיניה כנס צחור על פני מים אפלים. התמוטטו שמיה אשר האירו לה באור כוכבי־אגדה. אין עוד לעשות דבר. רק להרכין את הראש אל החיק הבודד ולההפך לאבן.

כזאת היתה ההרגשה גם ימים רבים אחר כך. פני הדברים לא נשתנו. מוד בצר לו מקום־תמיד בנפשה של ארה. הספרים ששפי המציא לידה, לפי בקשתה, שמשו לה מקור יחיד להרגעה כל שהיא. פני אנשים לא סבלה כמעט. בכאב נעכר, עלתה לה כל שיחה עם שפי או הדודה על עניני יום יום.

ליד הקישון, בצל הערבה, השתרעה לה בודדה על דפי הספר. שמש הקיץ צרבה את ערפה, אך הרוח החרישית השיבה נפשה בלטפה רכות, כאצבעות אם, את ראשה היוקד.

הספרים! רק בהם בקשה להטמין את כל גורל־האימה המרחף על חייה העתידים. הן בהם חקוקים, כל אלה גורלות־האדם הנעלמים. בם היגון הקודר ובם השמחה המאירה, בם האהבה והשנאה, המתלקחים כלפידים בליל החיים האפל של אדם עלי אדמות. רק אור קלוש מעצם החיים עולה מן הדפים האלה, אך הוא מאיר את הדברים בבבואתם הראשונה.

הנה גם היא כבר יכולה להחקק כאחת הגבורות אשר בספרים. הנה צעדה היא את הצעד הראשון לקראת האושר הכמוס ותפול בראשית דרך. וכמוה רבות, מה רבות הן הנשמות המתלבטות ונופלות, כצפרים ירויות מחץ ציד נסתר. הה, גם זכר אין להם בספרים. כמו צללים בצדי־דרך כה מתרפקות הן ונופלות. או כפרפרי־אביב שכורים, מול אור החיים המתלקח.

שאלות אין מספר שתו עליה. והיא מבקשת להן פתרון. רק בימים אלה מוצאת היא בנקל את כונת כל הדברים הכתובים בספרים. הרי יותר משכתוב בהם, צריך לקרוא בהם. רק אז עולה ערך מיוחד לכל מילה, חשיבות מופלאה. בעצם מלאים הספרים רק שנים: מנצחים ומנוצחים. והרי גם היא מן המנוצחות. בזה אין כל ספק. ומדוע בכל זאת יש אשר יכרע עוד מי לרגליה ויפרוש ידיו למתת־אושר קטנה? הרי כאן אחר הוא המנוצח. והיא, לכאורה, המנצחת… מה משונה הדבר! והרי מי כמוה יודע, כמה רחוקה היא מנצחון ומאושר, ומה רחוק החוף, אליו תחתור.

אלי המסכן! הרי גם לו חוטאה היא, חטא שאין לו כפרה. הוא אוהבה כבתחילה. אחרי ימים רבים הנה זכה לראותה, להמצא בקרבתה כבקדם. וכמה קרירה כל מלה ומלה אשר תנדב לו. במה אשם הוא, כי תתנהג אתו באדישות כזאת? הרי הוא מתחנן במבטים אלמים למוצא־פיה, לקרן אור אחת אשר בעיניה ולמגע חם של ידיה, המורדות אבלות. כן הוא. אך מה לה לעשות? התקום ותגיד לו גלוות כי אינו יכול למלא עוד את לבבה. כי חסר הוא את הכוח הכביר שהיה בנפשו של מוד, את זו התפארת של נפש אשר נופצה בסערה?

לו יכול היה לצנוף אותה כנחשול עז ולהרימה משפל יאושה! אך היא הרגישה כי לעולם לא יעלה בידו לעשות זאת. היא אינה יכולה לעמוד עוד בצל־המציאות כבקדם. אמנם כן, המגדלים פרחו ונעלמו, אך עמם הן נישא ונעלם גם האביב מנפשה. ואולי לעולמים…

עברו שבועות אחדים. באחד הערבים, ערב־קיץ רך, החליטה ארה לצאת העירה. בסתר. לבדה. מטרה כמוסה לה. היא תבקר את אמה בביתה. אמה המסכנה! לו רק יכלה להשאר אתה כל הימים. הרי קרובה היא לאשה טובה זו. כל כך קרובה. ואיש אינו מנחש דבר. הרי נושאת היא בחובה את סודו. איננה עוד “הילדה הטובה, הבישנית גם בחוצפתה” הן היתה לאשה, ואולי עוד מעט גם לאם.

היא נחפזה כצל מבלי הבט לצדדים. ריח שחת של שדות קצורים לוה אותה בדרכה. הכוכבים, שהבהיקו כדגניות בשדה קיץ בהיר, לא משכו את מבטה הפעם. היא היתה כמתנכרת לעולם הסובב אותה. ארכה לה הדרך. ובהגיעה אל סף הבית העומד על הגבעה, מוצנע בין יתר הבתים, וכל כך בולט ומדבר ללבה, צנחה כתינוקת חלשה אשר העמיסה על כתפיה משא רב מדי… רק אחרי שעה ארוכה, התעודדה וקמה. בבית שררה דממה. בחדר־העבודה שרתה אפלולית. בחדר הפנימי היה אור. היא נסתה לעבור על בהונות רגליה אל דלת חדר המשכב, אמרה לדפוק ולא העזה. רגע עמדה להקשיב. נשמע לאוזן רק עלעול רפה של דפי ספר. לפרקים גניחה חלושה. לא, היא לא יכולה להכנס. שוב יצאה החוצה וישבה על המדרגות האחדות, מדרגות האבן שעליהן ישבה עם מוד כל הלילות האחרונים, בשעת מחלתה של אמה. רשרשו חרש עלי־הבריקינטון הסמוך. רגע כמו נדמו. פתאם עברה עליה רוח חרדה. נדמה היה לה כי קול קורא לה. כאותו הקול אשר תשמע בחלומות הלילה. הנה גם דמות כף־יד מושטה לקראתה. אלהים אדירים! קולו הוא זה. היא שומעה ברורות. שומעה היא גם את נשימתו. הוא קרא לה ומזמינה להכנס. כן, הוא. די לה רק להפנות ראשה אחורנית ואז תראהו לפניה, כשהוא עומד ופורש את שתי זרועותיו…

בהולה ורועדת קפצה אל הדלת ודפקה בכל כוח מבלי אשר תרים עיניה. בשמעה קול צעדים מתקרבים, פרצה בבכי של עולל רך…

אחר שעה קלה כבר ישבה עם אמה על הספה הידועה לה, בחדרו של מוד. שתיהן בכו. ארה הרגישה בגבה מבט חם, צורב. התאמצה להתחמק ממנו ולא יכלה. היא הורידה עיניה למטה וכבשתן בקרקע. הה, יותר מדי נוקב היה מבט זה! שתי קרנים נטויות אמרו לחדור לפני ולפנים עד מסתר־סודה הקדוש. חזה סער בעוז. היא אמרה לסקור את אשר סביבה, עצביה נמתחו בצפיתה זו לראות עוד פעם את חדרו. לנגוע שוב בידיה בכל מה שנגעה ידו, בכל מה שיצרה רוחו והשאירה אחריו. הן כל דבר בחדר זה היה ספוג־נשימתו. צלו על ורחף מכל ועל כל.

רגע נפקחו עיניה לרוחה, כאילו אמרו לבקש מפלט אחרון בטרם ינטל אורן. והנה נתקלו בעיניה של אמה. הביטו עינים תוך עינים כבראי־הנפש ונדמה להן כי הנה החזיקו בעוגן־פתרון אשר לחידה. כמתיראות זו מצלה של זו, לחצו אשה את ידי רעותה ולא העיזו להוציא הגה. היתה דממה מחרדת, איומה. פתאום עלה שוב באזנה של ארה, קול. היה זה קול צעדים הפעם. פעמיו ההולכים ומתקרבים אל השתים – – –

אל־אלהים! הנהו. כן, הוא זע מאחורי־המסך ומתקרב בצחוק סליחה מתוק. עיניו נוטפות אור לא מזה, כאור אשר ראתה בהן, בשעת עמדו לפני לוח־הציור. הנה גם נוגעה ידו בידה. היד אשר לטפה את גוה, באותו לילה יחיד, באותו רגע אחד אשר היה לנצח. קול זעקה קצר וחד פלח את הדממה. בנפול ארה מתעלפת בזרועותיה של אמה, היה מוד אשר אספה אל זרועותיו – – –

מאז לא הוסיפה ארה לצאת העירה, אל בית אמה. היא סבלה יסורי־נפש מרובים, ולא היה גם כוח ללכת עוד. דומם שכבה כל היום באהל, בעינים עצומות, כאומרה להתיחד רק עם הגיגי לבה. האב החל דואג מאד לשלומה ובעיקר למצב רוחה. נסה לחקרה, לדבר אל לבה כי תגלה לו את הנעשה בנפשה. מה קרה לה, כי מיום צאתו מבית החולים היא נכנפת בכחד העלים המתגוללים בשלכת ואור פניה דועך מיום ליום? אז נטלה ארה את ידי אביה הרועדות, הטובות, הקריבתן בעוז אל עיניה ואל לבה ונשקתן בבכי אלם. והשב הטוב כרע יום יום לפניה על ברכיו, כלפני האיקונין. מצבה הקודר של ארה הוציאהו ממסלולו הקבוע.

גם הדודה הריקה את כל טוב לבה ורוך־אהבתה. היא היתה מזמרת לפניה את שירי העם העתיקים ביותר, כששתי ידיה בוחשות במחרוזת פניני הענבר ולבה פולט תכופות אנחה נכנעת.

גם הספרים נדחו הצדה. שפי שנכנס לפרקים אל האהל, להביא לה מן העיר ספרים חדשים, מצאה יום אחד כורעת על ברכיה שעה ארוכה. הדודה בקשתהו לא להביא יותר ספרים ולהמנע מלבקרה, דעתה חלשה עליה והיא חולה רצינית. הוא לא יכול לבאר לעצמו מה קרה לארה. נסגר באהלו אחרי שעות המשמר, כשהוא נתון משחק לעצביו המתוחים. הוא החל חוקר מרוב צער ומרי, יחס לב אל לב ואת אכזריותו של הזמן, העושה שמות ביותר יקר ונעלה. הה, נפש־האדם, הנוחה כה להשבר וכה מקשה להרפא!

מחשש פן ימחק גם המעט היפה, אשר באהבתם הראשונה, שלו ושל ארה, החל להכניס תוך יומנו רשימות קצרות וארוכות. היו לו נימוקים מספיקים לכך:

שום דבר אחר, חדש, לא חכה לו עוד. הוא קיוה והאמין כי בהחלים ארה, שוב תשיב לו אהבה. אהבתו אליה היתה ודאות גמורה. הוא היה מוכן ומזומן להקריב עבורה את הכל.

יום יום בקש אחר אמצעים שונים לנחמה ולעודדה. אך מבטם הקשה של האב והדודה הרחיקוהו מן האהל. כל הפתקאות והמכתבים, אשר הכין עבורה, היו נקרעים מיד אחרי הכתבם, באפס אמון כי ימסרו לידה. רובם היו נכנסים אל פנקס־יומנו. רק בו היה חפשי לדבר אליה ככל העולה, על רוחו, בכל שעת רצון. ובעברו בין האהלים, בשעת משמר, רק הביט מרחוק אל האהל הירוק ואל שוליו המורדים, שאף רוח בכבדות ונאנח מכאב.

שנים הם צדי־המטבע אשר לחיים. שנים הם גם לוחות־הנפש אשר לאדם. הלוח האחד מופנה תמיד כלפי חוץ. כלפי העולם. ומשנהו, פתוח רק כלפי פנים, כלפי עצמך. זהו הצד החלק והבלתי־נודע לאחרים וידוע רק לך לבדך. ויש אשר גם לך, עצמך אינו מחוור למדי, ואתה עומד נבוך לפניו כעל תהום סוערה. לשוא נסו האחרים לקרוא את החרות בלוח־נפשה הפנימי של ארה. זה היה קנינה היחיד אשר לה. בו היה צפון סודה, כאוצר סתרים גדול, מוגן מפני אור הצהרים. בפחד ובהתמכרות כל החושים נצרה עליו. זה היה האליל שאליו התפללה ולו נמסרה כולה, אחרי מות האלהים בלבה. האימה בפני יום יבוא, נמסכה בקרבה כשקוי משכר. בדמיונה נראה לה לפעמים, כי הנה הולך וגמל, הולך ומבשיל לאטו, פרי הסוד, על אילן האהבה הנסתרת. היא לא הרגישה עצמה כחוטאת כל עיקר. כל געגועיו הגדולים של מוד, על העדין והנאצל, היו צריכים להתגלם בחי. והיא היא אשר עליה נטל הגורל להיות הקרקע, ממנה יעלה ויתנוסס הפרי לתפארה. בשכבה בודדה על יציעה, כשהיא נתונה לחייה המוצנעים, נדמה לה כי הנה תחוש בשלוח נטע־אהבתם את עליו הראשונים מתחת האדמה. היא היתה שכורת־צפיה וחרדה כאחד. מיום ליום גברה בה התחושה כי לא תרחק העת ויתן הנטע גם ריחו ויבריק בשלל־גוניו לנוכח שמש. בימים אלה עלתה דמותה של האם החולה במרחקים. לא פעם הופיעה זו בעצותיה ובתנחומיה. ולבה של ארה גאה בה שוב בשכרון. במצב זה, עת שכבה דוממה, וחורה כפרח סתו, נתונה רק להרגשתה האחת, הופיע אביה בהצעה, לקחתה עמו לטיול אל הלבנון. היתה לו כונה בדבר. זה מכבר חושב הוא על נסיעה זו. עם הדודה כבר הסכם הדבר עוד בראשית החורף. עתה מצא לטוב ולנאה להוציא לפועל את מחשבתו.

הוא בקש להשיאה לטַטוסְיאן הנכבד, מכרו ובן ארצו.

יגעה היתה ארה מנפשה, בהודיע האב את החלטתם לעבור לסוריה. יום יום כרע לפניה כתינוק רך, מתחנן, הפורש ידיו מתוך אפיסת כוחות. היא חשה כל נשימה ונשימה על פניה, דמעתו המתאפקת בעיניו עוררה בקרבה רחמים רבים. דמה החל קולח בעוז. היא לא ידעה מה תביא לה תמורה זו, אך האמינה בלב תמים כי החיים הצעירים, המתפתחים בחובה, מבקשים אף הם שנוי־מקום, אויר חדש. כליון־נפש חדש רחש בגוה. לאט־לאט התעוררו גם החלומות. לקול נגינתה של הדודה, כלתה נפשה לראות פתאם את דמותה בראי. נדמה היה לה, כי החיים החלו מדברים אליה כבראשונה, בשפת יום יום אשר להם. שוב לא היה עוד אפס־ענין. הם הבטיחו כל כך הרבה לימים יבואו, החיים היפים! העלים הנובלים, רק הם נשרו בשלכת־נפשה ויותרו הבריאים, הרעננים, כשהם מתלחשים בנימים מתוחות ורוטטים בגונים קלים. במעמקי־נפשה עלזה על הנסיעה. לא נחשה את רצונו של הדואג לה ולשלומה, הבא לתת כבלים חדשים לחיי־נשמתה. היא חתרה במלוא אונים אל חופה הנעלם.

הנסיעה נקבעה לאחר שבוע ימים. האב החל לסדר את כל הנחוץ. היה יוצא ושב מן העיר מבלי למצוא מנוח. שלח טלגרמות, ערך מכתבים, הכשיר את הקרקע לתכניתו. הוא הסיח דעתו בינתים מן העיקר, מארה, וכל עניניו היו בטטוסיאן היושב בלבנון, זה ידיד נעוריו שהיה לאזרח סוריה זה ימים ושנים. באחוזתו בהרים, ברוב עושר וכבוד ישב ארמני זה, שוקט ושבע־חיים ומחכה לנחשול חדש אשר יבוא ויציפהו. הישיש הטוב! הוא האמין כי הנה יבוא לאחרונה המרגוע, אחר נוראות הגורל ואימת הנדודים. הנה זאת תהי היד הנאמנה ביותר, אשר בה יפקיד את אוצרו. מה נשאר לו עוד, זולתה? הן כל חייו, על סף האחרית מוגהים מאורה. מה צפוי לו עוד, אם לא מעט החדוה האחרונה, לראות את הבת היחידה בבנותה את ביתה.

אחרי ימי להט קשים, ירדו ערבים שקטים ומשיבי־נפש. האויר היה מלא קטורת־בשמים ממוזגים זה בזה. עלו ריחות חריפים מן האקליפטוסים וריחות מתוקים מן הירדינונים אשר מעבר לקישון. שקט נפלא ירד גם על חייה של ארה. כשהסיחו האחרים דעתם ממנה לרגע, יכלה לתהות על מצבה ולהקשיב לבעבועים העולים חרש מתום־נפשה שעמדה מסעור. הנגינה הרחוקה של ימים יבואו התדפקו על לבה. היא לא שאלה לעצמה מה יהא עליה כעבור עוד ירחים אחדים, כשישתער עליה ויתקפנה הגל של העתידה להיות אם. היה כל כך ברור וגלוי לה כי בבוא עת תקום ותעמוד בבטחון כלפי כולם ותודיע על המתרחש בחובה. הגד הגידה זאת לנפשה פעמים רבות כמשננת לעצמה, למען תעמוד בכל כוח בבוא הרגע הקשה. אך לא תמיד השקיפה בשלוה כזו אל סביבה. יש ובלילה התנערה פתאום לאור כוכב מנצנץ בעד פתח־האהל ושאלה לעצמה: מה יהי אחר כך? הרגש הרגישה את עצמה כוזבת, מוליכה שולל את האב היקר ואת הדודה. מדוע לא תגלה מיד את מצברה למען ידעו את אשר יעשו. מדוע לא תבאר להם, בכל כוח שפתה, כי לבה טהור ומלא אהבה ורחוק מכל דפי. היה אחד נעלה, בחירה היחיד, אשר לו הקריבה את כל עתידה. הוא מת, ונשאר נצר מחייו והוא פורח ומשגשג בה. אחת היא מי היה. הוא הוא משאת נפשה לימים יבואו, הוא היה לה אלהים והוא רק ילוד־אשה!

בהעלותה את הרגשות האופפים אותה יום יום ורגע רגע, יש ונתנה קולה בבכי מרוב התרגשות. מוד המסכן! הוא הלך גם בלי דעת את אשר יותר אחריו. מבלי נחש באשר חננה, במתת הגדולה ביותר עלי אדמות. בימים אלה עולה דמותו לעיניה בכל בהירותה. כחלום בהקיץ הוא פוקדה עת תשכב בעינים עצומות מאושרה בהרגשתה המיוחדת. הנה חוזר ומופיע לעיניה ערב אחד, מן האחרונים. ערב זה היה שונה משאר הערבים. אולי עגמת הקץ שהיה מקונן בלבו, השהה עליו מאורו המיוחד. היה זה בצלצל, פעמוני המנזר לתפלה. הם עזבו את אמה שנרדמה, אחר התלבטותה בלהט החום העולה. יד ביד צעדו באפלולית אל מול האבן הלבנה בין הארנים. כמצבה חיה, נצבה זו וקראה מרחוק. היא היתה עמוד־הזכרון אשר הקים מישהו נסתר לגלוי־אהבתם. בהגיעם אליה, נשמו שניהם בליאות, כאילו העפילו אל ראש צוק גבוה. הוא תפס את ידה ולחצה אל לבו כמבקש חסות. חולשה היתה טבועה בפניו, אך שכרון להט בעיניו, כשכרון אשר הבהיק בהן, בלילה המשותף, בבית החולים הצבאי.

“מדוע נגלית אלי׳ כוכבי”׳ דבבו שפתיו רתת, “האם לא למען אשר תטוסי מעלי פתאום ותשאירני על פי־לוע, אפל שבעתים”? הם ישבו על האבן. אז הרימה ראשה ותפסה בידו: אל אלהים! מה תדבר, יקיר, גורלי הוא זה לעמוד כאן על ידך ולשתות מעיניך את הזהרורים הבודדים, הנושרים לי כנדבה, הן אתה הראשון אשר קדשתני. בלי טקס דת וחוק. ושלך אני בכל. מוכנה אני לכל, מוד, הנה אכרע לרגליך וצו את אשר אעשה!" הוא הצטחק. היה צחוקו מלא אושר ורעל־מרורים כאחד. הוא נד בראשו כאשר ינוד איש לדמיון משעשע אשר לא יהיה מציאות.

“אחרנו ארה, כל כך במאוחר!” הוסיף ולחצה ביתר־און אל גוו הרוטט. וכמו להתגבר על משהו מחריד אשר עלה בנפשו, פנה מיד בקול אחר, גמיש: "רוצה את ואספר לך אגדה! שמעי ואספרה! הוא שח לה על נסיך אשר בקש את בת־המלכה בכל דרכיו, עבר אחר כך אל אַמור ופסיכֶה ומהם אל ניובה. כוכב פלס נתיב בתכלת ונעלם. פתאם פרש ידיו בכליון־נפש ולפת את גזע־גופה בזרועותיו, כמבקש נקודת אחיזה. אחר הדביק את לחיו אל לבה ובכה כילד.

כלום יכולה היא לשכוח כל זאת? זה היה רגע אשר הלב לא פלל לו.

אל אלהים! כמה צפונים הם בחיים, האוצרות הנעלמים של רגעים ושעות כאגדות יופיעו, כאגדות יעלמון. בקשה לציר לעצמה את כל השעות והרגעים האחרים אשר עברו עליהם והם היו רבים כל כך. כמה מקומות פגישה פה ושם! הנה הים, והנה ההר. הנה האשל, השקמה, והנה נתיב הארנים, מקום מקום וצפונותיו. מראות הטבע התמזגו עם האור העולה בעינים, הד קול השפתים, היד המלטפת. והכל היה כה ברור ומסוים וכה אגדי כאחד.

ואז נזכרה גם בשעות הישיבה בחדר־העבודה. והתמונה, תמונתה אשר עלתה להם בכל כך הרבה רגעי־אושר נסתרים בשבתה לעומתו כפסל־שיש קופא, עת כל רהטי דמה גאו בה בסערה!

זכר התמונה העיר את יגונה. חרדה היתה תוקפתה תמיד למראה התמונה. הרי היא היא אשר כרתה את ברית־חייהם. ברית־חיים שכולו סתרי־סתרים, מעין סוד ששניהם כרעו עליו ברעדה וביראת־הבאות. מדי פעם בפעם נמנעה מלהמצא בקרבתה, מבלי נוכחותו של מוד. היא דחתה גם מלקבלה. יראה היתה אותה. דומה היה לה, כי בצלליה העמוקים ביותר, נושאת היא את גורלם. מי יודע בידי מי תפול? איש גם לא ידע ערכה! הנה נוטל עליה להפרד מכל היקר לה, רק עוד ימים מספר. והיא הן לא ראתה אפילו את גל־העפר אשר על קברו, איכה תוכל למוש מזה, מבלי שלוח מבט אחרון על הכוכב אשר האיר לה ואשר נפל והפך לרגב.

הה, תל־אהבה אלם! איכה תמוש מזה, מבלי ששפתיה תגענה בו, ולו רק פעם אחת, אחרונה, בטרם תלך מזה לעולם!

בלילות האחרונים לא יכלה לישון. נדמה לה תכופות כי הנה כף־יד דופקה על יריעת האהל. קמה ואמרה לענות. שקט רב היה מסביב. – רק דמיון הוא – אמרה אל לבה. משק הקרונות בתחנה הקרובה היה לה סימן יחיד של חיים בבדידות־הלילה הדומם. נסתה להרדם ולא יכלה. עד אור הבוקר שכבה ערה, עיפה, רטובת־זעה קרה.

כעין סערה הוטלה בין המהגרים הארמנים, בהודע להם דבר־הנסיעה של אריאן הישיש. הן הוא היה המוציא והמביא במחנה. כל הענינים סודרו רק על ידו, וגם המפקד ידע להעריכו כערכו. הנה עתה יקשה להם מאד. לא יהי גם מי שיקשרם אל אחיהם במקומות פזוריהם. רק הוא לבדו, הישיש הטוב, יכול היה לשאת טרחם ומשאם. ערך את מכתביהם, הודיע לאגודות־הארמניות על מצבם, ונחמם במרי־גורלם:

– “מי יתענין עוד בנו, בלכתו” – גנח ארמני קטוע־יד, כשהוא ממצמץ בעיניו השטופות בדמע.

– “דבר ההבטחה, להעבירני מזה למקום שלוה, מה יהא עליו, בהעדר המעורר” מלא אחריו שני בהתיפחות.

הנשים ספקו כפים בקינה. גם פני הילדים העלו קדרות.

אותה שעה היה הישיש משוטט בעיר, אצל השלטונות לסדר את נירותיו. הדודה טפלה בחפצים, חבשה וארזה, התקינה והטליאה. ידיה היו מלאות עבודה. רק ארה לבדה, היתה נתונה לעצמה, בלי מפריע. בשבתה באפלולית החמימה, בין העצים, ליד המים, תקפה כליון נפש לבית, לפנת־שלוה שלה, אשר לא תעזבנה לעולם. מקום אשר יהי לבית־מולדת. מהו גורל זה, תמיד לנוד ולנוע ולא להיות של עצמך. תמיד אצל אחרים, בחסד אחרים. והלב אינו יכול לשקוט לעולם. היא חשה כי נחוצה לה המנוחה השלמה, למען תוכל למסור עצמה לחיים העולים ממעמקיה.

הערב החליטה להיפגש עם אלי. רוצה היא לחקרו בדבר הקבר של מוד. איכה תוכל לשקוט במרחקים, מבלי ראות את התל, ולו רק פעם אחת, אחרונה. הנה ישאר הוא פה לבדו ואותה באים ומפרידים מזה! והיא הרי חלמה פעם על ימי־ אושר ארוכים של שניהם יחד, במקום רחוק, נסתר מכל קרוב ומודע, רק אתו לבדו, ואחר כך, עם הרך הנולד.

שלא מדעת נשאוה רגליה אל מחוץ לאהל. היא יצאה לחפש את אלי.

ברגע זה היה שפי יושב ליד אהלו ומעלעל, בפזור־נפש, בספר גרמני. והנה נתגלגלה לידו פתקא מאחד הדפים. הוא בחנה וקראה בקושי. הכתב הגרמני בה היה ברור־אמנם, אך מסולסל כביד תלמידת בית ספר. שומו שמים! האומנם כתבה של ארה הוא זה? מאימתי? כל תאריך לא סומן על הפתקא. היא כותבת שאביה חולה. היא נושאת אותו, את אלי בלבה וחותמת: “הֶוֶה בוטֵחַ באֶרַה!”

הוא לא האמין למראה עיניו. פניו אדמו כלהבה. הוא התמודד לקום, לרוץ אל האהל הירוק. אך פתאם נזכר כי הספר נמצא ברשותו זה מכבר, ולא יתכן כי בימים אלו נכתבו המלים האחדות, היקרות.

עוד הוא תוהה כך וחוקר בנפשו, והנה ארה לעומתו. ארה בעצמה! הוא לא ידע את אשר יעשה. אמר לרוץ לקראתה, אך רגליו כמו נצמדו לקרקע מרוב התרגשות. ערפל כסה את עיניו.

“שלום׳ אלי!”

ואלי מושיט ידו הרוטטת ואינו יכול לענות. אז לחצה את ידו בחום ועודדתהו במבטה. אחרי רגעי מספר יצאי אל החורשה. על כורת־האילן ישבו, כבימי הפגישה הראשונים. כל ההויה כולה, שדמתה כערפל אחד כבד בעיניו של שפי, נראתה עתה כהולכת ומתבהרת. הם דברו על עניניהם. הוא הראה לה את הפתקא שמצא. היא הסבירה לו הכל ושניהם צחקו מגיל. ארה, כמו מחמלה והכרת תודה על ימיהם הראשונים, הזכירה לו את הפגישות בחוץ ובחדר. שניהם החלו להעלות זכרונות, מעבר קרוב כל כך. דמדומי־הרגשות נרדמות נצנצו ויקדו מחדש. בעינים לחות ספרה לו ארה על הרבה ענינים, על הכל, ורק לא על דבר אחד, הקדוש לה ביותר: על מוד.

היא מצאה הרבה ניבים אחרי שתיקתה הארוכה בימים האחרונים. כמו נשטפה בזרמי־אהבתה הקודמת, ההולכת זה עתה, להמוג אל החולות… אחר כך הודיעה לו על נסיעתם. מחר־מחרתים ילכו מזה. ואולי לא תראנו עוד, לעולם. “כך הם החיים, אלי, אתמול הרחקת אתה מזה, היום עלי להרחיק. אין מנוחה. מטולטלים אנו כיציר השחמט בידי משחק נסתר. ואין כל עצה. אני הולכת מזה ונושאת אני בחובי את זכר הימים היפים אשר נתת לי. בכל דרכי אדע לנצרם כאוצר יקר”. דממה. גל־חמים עברה פתאם. שכחה כמעט את מטרת־פגישתה זו. היא היתה כצפור קלה, נתונה להנשא על כנפי־הלך־נפשה.

מבטה תעה כמו בחלום. היא לא ראתה את פניו של שפי המתעותים מרטט־כאב. היתה להם ארשת פני ילד מתאפק מפרוץ ביללה…רק אחר כך, כששב מבט־עיניה מנדודיו, הבחינה בצער העז האופף את אלי.

היא נסתה לנחמו ולנחם את עצמה. הושיטה ידיה, אחזה בידו והחליקתה ברוך, כהחליק אם את כף ידה של תינוקה. רק יחס כזה, אמהי, היה לה כיום אליו, אל הראשון אשר עורר בה את האהבה.

עוד פעם אחת אחרונה נפגש שפי עם ארה.

היה זה בערב האחרון לשהותה במחנה. באופק זעו צבעי תכלת. זהב וארגמן, כבראי־זכוכית. ארה עמדה להתבונן בעבודת הנערים הארמנים, בפרקם את אהלה. בהרות־שמש שוקעת, רצדו על שמלת־הורד השקופה, על היריעה הירוקה ובעיניה הנוגות.

שפי שב אז ממשמרו, מגשר־הקישון. הוא עבר על פניה עם נשקו עליו. בראותה אותו הזדקפה קומתה, כמתנערה מגלי־הרהורים מכבידים. היא נתנה בו עיניה בהתפעלות גלויה. שפי נצמד אל מקומו. נפעמת כולה ממראה הגונים "הדולקים וכבים, פנתה אליו פתאם בקול רך מתחטא, הקול של הימים ההם:

“נשוט נא הפעם על הקישון, אלי, עגום הערב!”

“ערב פרידה, ארה” – ענה הוא וגנח.

בלבו להטה צרבת־אש. אך שמח על ההצעה. לאושר רב נחשב לו להמצא בקרבתה עוד שעה קלה, טרם תלך ואיננה.

אחרי רגעי־מספר כבר היו בסירה. לאטם הלכו מי־הדמדומים ונהלום אל בין חומות ירק ואיי־דשא נעלמים. ציצו אנקורים ציוץ אחרון של יום. עורבים קראו זה לזה, מן האילנות. רוח חרישית כפפה את ראשיהם של קני־הסוף הצעירים. שפי עבד במשוט. גם ארה הפשילה שרווליה, את שערות ראשה קלעה לצמה אחת, עבותה, וגם היא עזרה לו. היו תנועות ידיה מלאות חן וגבורה כאחד. ולבו של שפי מלא תודה ומכאוב אלם. הוא נזכר אותה שעה, בשיט אחר במצרים, בלילה יפה אחד, על הנילוס השחור. הוא שט אז עם מצרית צעירה ויפה, אחות רחמניה, ששרה לפניו שירי־עם מצריים ולותה אותם בתנועות־מחול. פנס מגוון זרק אז בהרותיו על המים האפלים ועל פניהם. אורות פנטסטיים קראו מרחוק. הלילה היה יקר, עד כלות נפש. בקַסְר־אִיל־נִיל ירדו, לשוב אל בית החולים. בבואם עד שער הבית, כשהם צוחקים מהנאת־טיול, נתקלו במראה־פתאם אשר שנה את מצב רוחם, מן הקצה אל הקצה: מן המדרגות הורידו בר־מינן אל חדר־המתים שבחצר. ברגע זה עלו לפניו כל פרטי אותו מראה, ונתעגם יותר. כליון־נפש מוזר תקפהו. הוא חש צורך לכרוע ברך לפני ארה, לנשק את ידה. בקש את עיניה הבהירות, ומצאן מכוסות־אד. בשרטוטי המצח הענוגים נחו צללים.

הם הגיעו לחצי־אי קטן, ירוק. עלו מן הסירה אל הגבעה הדשואה וישבו לנוח. מרחוק נראתה העיר, יפה, מגרה, ממצמצת בעיני־לילה אשר לה.

“הנה שם האורות של מחנה־הכרמל״ הצביע שפי. מצד ימין כבר דולק הפנס הגדול של בית־החולים הממשלתי, הנה מסתמנים לאורו גם צלבי־העץ של בית הקברות הצבאי”! הוא הוסיף לסקור מסביב כשהוא עומד על ראש התל. רטט־פתאם עבר בכל גוה של בת־לויתו. האמנם בית־הקברות. ושם גם הוא? אל־אלהים! הרואה היא גם את תלו?… מתאפקת מהתיפח נצמדה אל אלי. “האם סופו של כל יפה לנבול, אלי”? שאלה פתאם. היא הביטה מעבר לשדות הריקים. אחר העבירה את הצלב על לבה וכרעה על ברכיה. צללים גדולים כרעו מסביב. לבה אמר לשהות כך כל הלילה, אך היא מהרה לקום, שפתיה דובבו: “עלינו לשוב, אלי. כבר מאוחר”. הם חתרו לשוב.

ברדתם מן הסירה, הביטו זה בפני זה. פתאם שקעה כולה בזרועותיו. “תודה על הכל, אלי!”, אמרה, והקריבה כף ידו אל שפתיה. עוד רגע התבוננה בו, לחצה כף־ידו ברתת – ונעלמה.

שפי נתמך בגזע עץ לבל יקרוס תחתיו:

– הכל עבר כמו חלום!

 

XII    🔗

עברה העת.

בבדידות־משנה, בזכרונות, בעצב.

העולם הגדול היה פתוח כבתחילה, הבהיק באורותיו וקרא בשאונו. שפי לא בקש פתחים חדשים, אחר הסגר הדלת הקטנה, היחידה, שהיתה מנת־גורלו. בתיק־הסתרים שלו, נצטברו שרידים מחיי המחנה. אליהם נוספו באחרונה גם פנקס יומנו, גלויותיה האחדות של ארה, פרח־בגונויליה מיובש, מסרק קטן, ירוק, נוצה, ופתקא קטנה אחת. אלה היו מתנותיה. זכרי עבר קרוב. ובערבי־הקיץ הבודדים, יש והוציאם מתיקו, בזה אחר זה, הניחם לפניו, העלו מיד את כל הקורות – והונח לו במעט. היא היתה עוד מציאות. הירח נולד ונאסף חליפות. פלוגתו של שפי נשלחה לבית שאן. יעברו עוד שבועות מועטים וילך אף הוא למקום החדש. גזרה היא, להנתק גם ממחנה זה, שכל פנת סתר בו, היתה לו כדף, מספר־מאורעות יקר. המהגרים הארמנים, מצאו בו כבימים הראשונים, רע ודואג נאמן. שוב היה מהלך ביניהם כאח, פוקד שלומם וממלא כל מחסוריהם. הוא היה הממונה על מחסן־האוכל. הקורפורל שחררו מן המשמר ביום, רק אחת לשבועים, היה מפקח על שומר־המחסן, המתחלף לפי התור. כלפי חוץ היה שקט מאד, ונעים היה להסתכל בפניו הנוחים. בשבתו בקהל חבריו, יש ונראה השמח שבהם. הוא התבדח לפרקים, ספר מאורעות והרבה לשחק בשחמט.

הוא מצא ענין בכל מיני דברים קטנים, למען הסח לבו מצער כוסס. אהלי־הארמנים היו פתוחים לפניו. הוא בלה בהם שעות תמימות. נדמה היה לו, כי על ידי כך מתקשר הוא מחדש עם דמותה. הרי גורלם כגורלו: הם נתיתמו מאריאן הישיש והוא מארה. חמימות שררה בקרבתם. בשבתו לידם, לא הרבה במלים, רק האזין לספוריהם. הרגשה קרבת־לב. הם ספרו בלי מעצור בנוכחותו, ולא הגיעו מעולם לידי גמר. כך עברו הימים.

"הַקַּיִץ חָלַף מַהֵר. גַם קֵץ הַבָּצִיר בָּא,

וּלְתֵימָן לַמֶּרְחַקִים כָּל צִפּוֹר תָּעוּף לָה.

היה מסנן לעצמו בעמדו על שפת הנחל בדמדומי הערב, בלב מלא־ערגה ושפתים חרדות. ומנגד, לא הרחק מזה, בכרם המאחר, ממקום שם נצבת עדין השומירה, ענודת גפנים מטפסות, היה עולה ובוקע שיר־הנוטר הערבי, עם האפלולית המגיחה מכל עבר:

מִי זֶה הַיּוֹרֵד בַּכֶּרֶם

מִיהוּ זֶה, מִיהוּ זֶה?

עֵינוֹ תָרָה, יָדוֹ יָרֶם,

מִיהוּ זֶה, מִיהוּ זֶה?

אַל תִּקְרַב וְלֹא תֶחֱרַב,

יַלֶּלּוֹ, יַלֶּלּוֹ!

דָּלִיָתִי זוֹ נִשְׁמָתִי.

יַלֶּלּוֹ, יַלֶּלּוֹ!

הד המלים המזרחיות, בצלצולן העממי, היה חמים כל כך ומשרה עגמה רוויה. והלב כמו עבר על גדותיו.

כך עבר תמוז, גם אב, גם אלול.

שום דבר מיוחד לא קרה, אך דומה היה, כי כל אלה הימים, הם רק הכנה ליום אחד גדול.

וגם הוא בא.

היה ערב סתו. שמש עיפה ירדה לאטה אל הים. לתומו עבר שפי ליד אחד־האהלים ומנגינת כנור הגיעה לאזניו. נכנס. מצא ארמני סומא יושב על מחצלת קש ומנגן. סביבו נשים וטף. ילדים בריאים, קרועים ובלויים, צבאו ליד הפתח ובידיהם קשתות עץ. בגשתו, הזמינוהו לשבת בראש המסובים, הוא הודה ונשאר עומד. הזקן הוסיף לנגן. ברגע ראשון היה נדמה לשפי, כאילו שמע מנגינות־עבר קדומות מעין “על נהרות בבל”. נעשה חם משום־מה, רטט־התפעלות עבר בגוו. המנגינות היו סוערות מאד. הד־סבל של עם נרדף ואובד עלה מתוך הצלילים העזים והפשוטים. בנו של הסומא, נער יפה־עינים, לוה בקולו, כשהוא קורא מפנקס קרוע וישן את החרוזים הארמנים הכתובים בתורקית. הנשים עמדו כפסלי־שיש קפואים. רק אור־השקיעה הבהיק לרגעים על הפנים המעונים. השמש עממה. אף קול־המנגינות הלך וחור אך פתאם יש ופרץ באון חדש. הכנור השמיע קולות צו של מפקד־צבאות, קריאות נקם, הד־תרועה, השתערות קרב. באויר רטטו נימים נסתרים, והנימים כאלו נמתחו מאהל זה, מכנורו של ארמני סומא, הרחק הרחק עד מולדת הנעזבה – והדי נקם נשא הרוח:

מָחָר, מָחָר, לֹא שֶמֶש רָם

יִשְׁלַח אוֹרוֹ אֵלֶיךָ, צָר!

נִקְמַת בָּנַי תְּפַלַח שְחָקִים,

מְטַר אֵשׁ וָדָם – – –

הילדים החזיקו בידים מכווצות את קשתות העץ וזקפו ראשיהם המוצנעים באפלולית. נשים אחדות גנחו. הסומא הוסיף לנגן. ריסי־עיניו התרוממו וירדו כמדובבות בלי־הרף. לפרקים השתעל. גידי־צוארו התמתחו ואת ראשו הניע ימינה ושמאלה. רגע נשתתק. שאף רוח, ומיד הוסיף ביתר עוז. הכנור הפליט כעין צואה:

אַתָּה בֵן רַך, עִמְךָּ, אֵלִי,

אֵל אַרָרָט!

גוֹרַש הָאָב, הַבֵּן יָשוּב –

הָקֵץ לַיּוֹם! עִמְךָ הַגְמוּל.

קוּם סְחַב פִּגְרוֹ שֶל צָר, מִגְבוּל

בְּבוּז וּשְׁאָט!

בְּבוּז וּשְׁאָט! – – –

ירד הלילה. כמו מן המארב הגיח פתאם. לא נראו עוד הפנים החורים של הנשים ועיניהם העיפות של הילדים. רק פני המנגן לא נטשטשו עוד. התבלול הלבן אשר בעינו לא נח. שפי כמו נשכח מלב כל. בפנה עמד רועד לקול הכנור: “ידי, הצר, את בן־ההר!” רגע דממה. אך מיד הרים הבן את קולו וסלסולים דקים, חודרי־לב, נשאו בחלל הלילה. הוא השלים את המחזה. לעיני שפי עלתה תמונה מחרדת: המוהיקני האחרון! הנה עומד כאן באפלה, הבן האחרון אשר לאובדי־גורל, והוא קורא לנקמה! מסביב – דממת עולם ופני אחים בל יראו –––

לאחרונה הוריד הסומא את ראשו על חזהו. כנורו נשתתק. כגוש אחד דומם, קפאו גם האחרים. איש לא קם ללכת, איש לא דבר דבר.

אותו לילה לא נח לבו של שפי. מנגינות הסומא צלצלו באזניו בלי הרף. מדי פעם בפעם התלבט על שפתיו החרוז החוזר: “ידע הצר את בן ההר”. הצלילים המו ובאו. דפקה רוח־סתו ביריעות האהל, בא רשרוש עלי־העצים כהמית־נכאים. לא יכול היה לעצום עין, קם ויצא החוצה. הירח עלה במזרח. נטפי־כסף צלולים היו תלויים בכפת התכלת כמטר מתאפק. עמדו הדקלים, כענקי־לילה שנתעו מעולם אחר, והניעו לצדדים אצבעות גדולות, פשוקות. – היה מסביב, מריח החלומות אשר לא יבואו.

שפי יצא אל המים. על כורת אילן ישב, בלב היה משהו בלתי־ידוע, שטפטף טפין טפין של געגועים וכאב. ימים רחוקים וקרובים חיו בו והתאחדו. עברה לפניו תקופת המדבר. תל־איל־קביר. משמר־לילה על שבויי־מלחמה תורקים, אכרים אנטוליים מסכנים, אשר התקרבו אל חוטי הברזל של הגדר הגבוהה וחתרו מחתרות בחול… כעכברים במלכדת. העלובים! הם נלקחו מאחר המחרשה והשאירו משפחות רעבות באנטוליה, ואתה, נער עברי רך, מיהודה, עומד עליהם… במרום־סוכת־משמר נצב אתה הכן, וקורא לחבריך העומדים כמוך, בסוכות־העץ הגבוהות, מסביב למגרש־השבויים הגדור: אחת! וקול עונה לך מיד: שתים! הד־קול שלישי: שלש! מן הסוכה הרביעית: ארבע! והאחרים, הרחוקים, קולות עמומים יותר: חמש! שש! שבע! עד גמירא. – והלילה צונף את הדי־הקולות לאחד ונושאם ליהודה – המולדת, כבשורת־חיים מבני ציון אשר במדבר: לא ינום ולא יישן, שומר ישראל! ובשעה זו, נפשות קרובות ויקרות לך תועות עוד מעבר לגבול. עוד אצל האויב. (התורקים) כפר־סבא עוד בידיו. השומרון, הגליל. ואתה מעבר מזה, בן־חיל אשר עם צבאות הכבוש, נגאל זה־כבר, ובודד ויתום ממשפחתך הגולה, שולח את רוח־הקדים אשר במדבר, להודיע: עוד בנכם חי!…

כעבור ימים אחדים, נגש בן־הסומא אל שפי ובשרו כי הלילה יהי אביו, השומר במחסן־המחנה. בערב, הלך וקרב הסומא בלוית הבן, אל הדקל הכפוף, מקום מושבו של שפי. “הנה האדון”, לחש לו בנו. במרחק של צעדים מספר, החל הזקן להרכין ראשו ולברך בשלום. התבלול עלה וירד בעיניו, חיוך של הנאה רחף על פניו. חיוך עִוֵּר, נצחי. – “יש לי הכבוד לשמור הלילה עם אדוני, יהיה נעים, נשוחח קצת, כן. על עבר ועתיד, – הוי עבר!” כאן נאנח הזקן והניע משענתו הנה והנה.

“נעים יהיה לי לבלות בחברתו” ענהו שפי. ואל לבו אמר: – הלילה אדרוך על אדמת קדש. פעמוני־כנסיה רחוקה, שלחו צלצולים עמומים בחלל־האויר. הם נפלו כבדים וממושכים, כאילו לא אבו חדול. שפי האזין. דבר מה זע בו. שפי מתעגם תמיד לשמע צלצולי־פעמונים. הוא לא יכול היה להאמין, כי יש הדים אובדים לריק, בחלל־העולם. הוא ישב כך והזה על ארה, אשר לא השמיעה לו מעולם גם מלה אחת על כומר, על כנסיה או צלצולי־פעמונים. היא היתה כה רחוקה מכל אלה. למעלה מזה. והנה דוקא, הוא, היהודי, נמשך מילדותו אל הצלילים האלה ברטט־נשמה. ממרחק נשמע שקשוק גלגלי־הרכבת. היא הגיחה מן האופל, עיפה, גונחת, נושמת בכבדות. – השעה הששית – אמר אל לבו. וקם ממקומו להכין לעצמו למשמר־הלילה.

אחר שעה קלה היו שניהם במחסן. שפי והסומא. בפנת־המחסן נערמו לערמה גדולה, מזרני־צבא, יריעות־אהלים, שקים ושעוניות. “הבאתי נר” רמז הסומא באפלה, כשהוא מחיך במלוא פניו. גם באפלה אפשר היה להבחין בחיוכו. שפי שמח על הביאו את הנר, בכל זאת שאל: “למה הנר?” “טוב, טוב כשיש אור, אדוני” ענה הסומא והוציא נר שעוה צהוב מתוך חזיתו. הם התישבו על אחד המזרנים. הרוחות פרטו את מנגינות־הסתו על כפות־הדקלים ובין עלי השלכת. מן העבר השני נשמעה תנועת מי הקישון כגוועת אט אט. אחר החלו גם נטפי גשם קלים לחול על גג־הפח, בריתמוס מונוטוני. היה זה היורה. זמן רב ישבו שניהם והקשיבו. הסומא פהק לפרקים, גרד את המזרן באצבעותיו, כאובד עצות. שפי הרגיש כי רוצה הוא להתחיל ולא ידע במה. הדליק את הנר. כשרק הרגיש הסומא באור, התמודד והשתעל. “באלהים, ספר נא דבר־מה מהקורות אתכם”. פנה אליו שפי כמפציר. “הן גורל קרוב לנו, לעמי ולעמך, בהשתתפות רבה אני עוכב תמיד את מצבכם, כן, ידעתי מה נורא הוא!”

“תודה לאל כי הגענו עד הלום” גנח הסומא והחל את דברו. “שם הרחק עוד נמשך הטבח, העולם כולו, הרי עומד מן הצד ועוסק בשלו. מה איכפת לו?” מיד עבר לספר על המאורעות שהביאוהו עד הלום.

“היודע אדוני, הן גם לי היו עינים לראות, נהניתי מזיו־עולם כיתר האדם, כלום עור מלידה אני? הה, הנוראות שאחר המרד! הם הם אשר גזלו את מאור־עיני, הם!”

אגרופו נקמץ, הידים רעדו, וזקנו המדולדל התנודד כמו מרוח חזקה. ברעדה הקריב שפי את הנר אל פניו. אלה היו פני־מעונה, אמלל, שלא נשאר לו דבר זולת היכולת לספר. וחומר לספור היה לו רב. “לא בנקל עלה להם לגזול ממני את הכל. איש איש מאתנו נלחם בחרף־נפש. יקריב, אדוני, את הנר אלי” בקש. הוא העלה את כותנתו וחשף את חזהו. חתוכי־כידון כסו את כל החזה. לא כדור אחד ננעץ בצלעות. “הוי, המקרים האחרונים בואן! רק אלה נשארו בזכרוני בכל בהירותם. כל אשר היה לפני זה, בימים הראשונים, נדמה כה רחוק. מאורעות־המרד רק הם חתכו את גזר־דיננו. בודאי שמע, אדוני, על המאורעות האלה. בשעתם עוררו ענין גם מחוץ לגבולות ארצנו האומללה. זה היה בתקופת המהפכה שלנו. אני הייתי מן המהפכנים הראשונים בואן. כעבור ימים, נגלו האגודות החשאיות. חברי נתפשו, אחרי רגול מוצלח, ונשלחו לבתי הסוהר. גם אני נשלחתי לבית האסורים, לסטמבול. בעמל רב עלה לי להמלט משם ולחזור לואן. חדשנו את פעולתנו, וביתר און. התבצרנו בעיר הגנים מחוץ לעיר־החומה. התורקים היו מוכנים לקראת כל מרד ושלחו בנו אש חזקה, בלתי־פוסקת. אך ימים רבים עמדנו נגדם בעקשנות ומרי גבורים. גם לנו היה נשק. בידינו הכנו את החצים. נשינו ובנותינו מסרו את כל עדיים ברשות־האגודה, התכנום לכדורי־יריה. כזקנים וכצעירים עמדנו על המשמר. “לחיות חיי חופש או למות מות של כבוד” הרי זאת היתה שבועתנו. אך לאחרונה גבר האויב. הנוראות לא אחרו לבוא. ערכו בנו טבח איום, ולולא הרוסים והמתנדבים הארמנים, לא נותר בנו שריד. כשהגיעו אלה העירה, נמלטו התורקים מואן. לשעה קלה הונח לנו אך הטביחות הנוראות בשאר הערים החלו. הוי נורא, נורא! בימי עבדול חמיד היו ימינו טובים מאלה!”

הסומא הפסיק והשתעל. פניו התעותו מכאב. הוא אמר לקום, אך חזר בו וקפל רגליו תחתיו. הגשם גבר משעה לשעה. אך הם לא חשו בו עד כה. מיד הוסיף לספר על ההרפתקאות שקרו להם בדרכים. נוראות ממש! התורקים הראו נפלאות בשוד ורצח. כל תורקי הרשה לעצמו להכנס לבית ולקחת את אשר ימצא חן בעיניו. בכפרים היו משתערים, בעצם הצהרים, על אסמי־התבואה והיו מציתים אותם באש. ההמונים הארמנים הבליגו, כל עוד לא נגעו ביקר להם. במוש לא התקוממו התושבים עד אשר באו הגיסות ואנסו לעיני האבות והאחים את הנשים והבנות. רק אז לא יכול עוד איש להתאפק. ברגע אחד התפרץ מרד איום בעיר. מלחמת כידונים סוערת נערכה ברחובות. והתוצאות היו מרות. כל כפרי הסביבה הועלו באש על יושביהם הארמנים… ברחובות ביטליס עברו החילים התורקים וירו להנאתם בכל עובר ושב. במשך שלשת ימי המרד, נהרגו כשלשים אלף ארמנים וכשלש מאות כפרים נמחקו מתחת השמים. “ארמניה בלי ארמנים” היתה הסיסמה של הממשלה – – –

הסומא דבר ודבר, בלי הרף. דומה, כי חכה לרגע זה כל הימים, מיום צאתו בגולה. שפי ישב צמוד אל מקומו, מרעיד כולו, לקול המספר שנעשה מפעם לפעם ממושך ורוטט יותר. בתוך חשכת הלילה מסביב, הרגשה יתמות מחרדת. העולם ישן שנתו. ולקול פזמונו המתמיד של המטר, באשמורת הלילה, יושבים שנים, יהודי וארמני, ומתנים לעצמם סבל עם אובד. גורל אחד. – “גם אתם יודעים טעמן של רציחות כאלה” – הטעים הסומא לפרקים –"גם אתם יודעים לספר נוראות". והתמונות היו מחרידות ביותר כשהגיע הסומא לפרשת הגלות, לתחנות שבדרכים הארוכות. “נשלחנו לאורְפַה, – ספר – עברנו את הֶרפורט. הקורדים שמעו כי אנו בדרך, ויבואו הם ונשיהם להתעלל בנו. הארורים! הנשים עזרו לבעליהן לדקרנו בכידונים ובסכינים. אז נשחטו בנותינו לעינינו אחר שענו אותן באכזריות… הוי, מוטב היה לבלי ראות את אשר ראיתי! אכן גם זו קללת אלהים, לראות את המוראות במלואם, להיות בחיים ולהחשב כמת!” הסומא לא יכול היה להמשיך. צלילי־דבריו צלצלו באזניו ועוררו בו את פרשת־הענויים מחדש. הוא החל לדבר קטועות ובלי סדר. כאילו נותק פתאם החוט: "הוי הדרכים, הדרכים! על כל פרשת דרך עמדנו בתקוה כי יניחונו לנפשנו. אך לא! הם ידעו להתעלל בנו מאין כמוהם. בהגיענו למקום, נותקנו זה מזה, אבות מבנים, ונשים מבעליהן, בלי רחמים. אבות היו שולחים מבתי הסוהר את המכתבים האחרונים למשפחותיהם וחותמים בדמם. בדיר־בקיר נשחטו במאכלת בבית־האסורים יותר מאלפים איש ביום אחד. כמרינו הולקו ונסחבו ברחובות, למשבתם ולעגם של המושלמים. בתי־הסוהר שנתמלאו בבוקר היו מתרוקנים עם ערב אל הפרת. בין אורפה לדיר־בקיר שמש לנו מעברות גויות אחינו ואחיותנו. אברים אברים שטו על פני המים ואין מאסף.

רק אלה שעברו על דתם וקבלו את הדת שלהם “האמיתית”, נשארו בחיים. במקום אחד רצו לעבור שש משפחות ארמניות לאישלם וענום: “לא פחות ממאה בבת־אחת”.

בהרפורט ובמקומות אחרים לא קבלו את הנשים הארמניות לדת האישלם, אלא אם תתחתנה עם ה"מאמינים". רבות מן הנשים הארמניות הפילו עצמן אל הפרת והחדקל ולא עברו אל האישלם. כפי ששמעתי בקר אדוני תכופות את הישיש הנכבד, אריאן שלנו. לו ידע את גורל משפחתו האומללה! הרי אשתו הקדושה גם היא" – הסומא הפסיק באמצע דבורו, גנח והעביר את הצלב על לבו. פתאם כבש פניו בכפיו. שפי קפץ ממקומו, נפתע, אחוז־תמהון וחרדה.

“כן, כן הנה מה שמענינני זה כמה! יספר נא, יספר על אמה של ארה!” התחנן כמתיפח.

הסומא שתק רגעי־מספר. הסס כנראה אם ימשיך לספר. כעין סוד קדוש היה בעיניו גורל נשיאם, אריאן. רק אחרי הפצרות רבות, גמגם קטועות, כמו בלי־רצון: "אדוני, הרי אחטא בשפתי, לנפשי ולנפש אחי, להעלות את הנפש הקדושה והיקרה מדממת־מנוחתה, יסלח לי האלהים!

כן, האם של ארה המסכנה, הרי קדושה היא באמת. יודע הוא, הן ספרתי לו, כי לנשים היתה הזכות לעבור לאישלם במקרה של נשואין עם מושלמי. אשתו של אריאן היתה האשה היפה ביותר בכל הפלך. היא היתה עוד צעירה לימים, נצר ממשפחה ארמנית עתיקה ומאד נחשבה. שמה היה נודע בכל הסביבה. היא היתה אשתו השניה של אריאן. (מאשתו הראשונה נשארו לו שלשה בנים, וזו ילדה לו בת יחידה, את ארה.) הואלי התורקי הציע לפניה – ימים מספר לפני הטבח הנורא – כי תעבור לאישלם ותנשא לו. בזה תציל את חייה וחיי כל הארמנים בפלך הזה. ניתן הגורל בידה. הכפרים מסביב כבר העלו באש. והנה הגיע גם יומה של עיר הפלך. כל העדה דנה בדבר. חיי אלפי בני־אדם היו עלולים להמחק מתחת פני השמים. והנה נפתח פתח קטן להצלה. אחרי התועדות רבה, החליטה האגודה הלאומית־החשאית, כי עליה – על אמה של ארה – להקריב קרבן דתה, למראית עין, עד יעבור זעם. קוו, כי בינתים יכינו את הקרקע למרד חדש אשר יכתר בהצלחה. אכן צחוק חמד לנו הגורל! אריאן זה, שחי כל ימיו בעושר ובכבוד באחוזותיו הגדולות בואן, (גם בסטמבול, על גדות הבוספורוס היו לו מעונות־קיץ וגני פרי הדורים) שמדי שנה בשנה נסע לאירופה להועד עם אנשי־מדינה בעניננו, שכל עתותיו היו מוקדשים רק לעזרת האגודות הלאומיות שלנו, הנה דוקא עליו נוטל למסור את היותר קדוש לו, להם, לארורים!

אך מה לא יעשה אדם כל עוד האמונה בקרבו לא פסה. הוא לא יכול לבגוד באמונתו, בתקות־השחרור. וככה הקריב את הכל, יום אחד.

שלשת בניו, נשלחו לחזית קוקז. הבת היחידה, ארה, גם היא לא היתה בבית, כי נשלחה, עם פרוץ המרד, בידי אופיציר גרמני, ידיד־בית, מעבר לגבול. והנה נלקחה גם אשתו לעיניו. נשאר אריאן האומלל לבדו. אחר פרידה קורעת לב, מבעלה, ערכה אם־ארה, את התפלה, יחד עם כל העדה, ולמחרתו עברה אל הואלי. בלילה הראשון לבואה אליו נסתה להתנקש בחייו. כגבור בו תאותו, השקתהו יין מהול ברעל. אך ראה, גורל שחור! באורח פלא ניצל הואלי ממות, והיא שלמה בחייה בגלל הנסיון. –

למחרת העלוה על המדורה כשהיא רתוקה את הצלב… אל אלהים! כמה יפה וחגיגית היתה ברגע האחרון! הה, מריה הקדושה! שערותיה השחורות התבדרו ברוח, בעיניה להטה אש־קודש, וצחוק־סליחה רחף על שפתיה המדובבות חרש את התפלה האחרונה. אותנו הוציאו את המגרש הגדול לראות במחזה. בשוטים הוציאונו. ואת הנשים, הילדים והטף העמידו, להסתכל, בשורה הראשונה. כל אחד עמד תחתיו כבוער על גחליו. כל עין נישאה, להוטת־דם, אל השחקים הריקים: היש עוד אלהים?…

הנקמה תססה במעמקים. הואלי ידע כי הדבר לא יעבור בשלום. למחרת הכריז על הטבח האיום, שכמוהו לא היה עוד. עיר־הפלך נתרוקנה מארמנים במשך שעות מספר.

תהלוכת־העבדות החלה. את כל אסיה הקטנה עברנו ברגל. את הנחשלים, השליכו אל הנהרות. ואת קול הנשים המתיפחות השתיקה מקהלת תותחים…"

שני הסומא נקשו דא לדא. גופו החל רוטט מקור. "נורא, נורא! הפה ייעף מלספר! הישיש אריאן, הטוב והצנוע, זה שמעולם לא הוציא מלת־גנאי מפיו, עמד אחר כך, על הפרת, לפני כל עדת הגולים, באגרופים מקומצים כלפי שמים, וקללה מרה על שפתיו. הוא בקש את מותו. כל הדרך רק יילל: “ארה! ארה! יחידתי! נשמתי!” מה איום! בניו האומללים לא ידעו דבר, לא יכלו אפילו לנקום נקמת־אם ומולדת! אחר כך באו שמועות איומות מחזית קוקז, כי העמידו את הארמנים בחזית, בשורה הראשונה, למען יהיו לברות לאש־תותחי־האויב. שארית לא היתה להם, לכל המחנות הללו. הנה גורל אכזר! לא פעם נסה אריאן לטרוף את נפשו בכפו, אך דמותה של הבת היחידה מנעתהו בכל זאת. הוא קוה עוד להפגש אתה. הרי היא היא הנצר האחרון למשפחת־האם, אשר עלתה כקרבן קדוש על מזבח עם אובד.

אחרי גלות ארוכה התקדמנו לקראת מוסול. התורקים החלו לסגת אחור. האנגלים כבשו שטח אחרי שטח. ולנו הנצה תקות־גאולה. בהגיענו לגבול, השביענו, אריאן, לבלי גלות דבר מאשר קרה לו. איומה מדי, היתה הבשורה אשר יביא לבתו היחידה. הגורל האפל כמו רדף דוקא אחריו. כשמצא את הבת, את ארה, כשהיא בריאה ושלמה, אחזהו עוית. ימים רבים לא יכול לקום ממשכבו. והנה אחר כך בשובו לאיתנו, נפלה ארה למשכב. אלמלא האנגלים, שאספונו אליהם, לא נשאר בנו שריד. והנה החלו לטפל במסירות בישיש ובבתו. הם הכניסום לבית־החולים במוסול. ימים רבים שכבה ארה נדהמת, בהולת־חושים, כיצור מעולם אחר. וכששאלה תכופות לאם, היה האב המסכן, עונה בקול מתאפק: “בתי, מה שואלת את? האינך יודעת, כי אמא גם היא חלתה ונשלחה על ידי ידידנו, ברון, לוינה, אל הסנטוריום?” אשתו, חלשה היתה תמיד, ידועת חולי. והבת האמינה. מאמינה היא עד היום הזה. כן, לה יש עוד אם. אם כי חולה, מאד חולה…

ימים וירחים רבים עוד נדדנו גם אצל האנגלים ממחנה למחנה. המנוחה רחקה. רק עם שביתת הנשק, כשנדמה סערת המלחמה העולמית, העברנו הנה, אל מחנה המהגרים הזה. והודות לאריאן נשיאנו, הוקל מצבנו בהרבה. גם תקוות היו נשקפות לנו לעבור במשך הזמן למקום־מנוחה, ואולי, אחר כך, גם למולדתנו הנעזבה. והנה עזבנו הישיש הטוב! ומי יודע את אשר יהי עלינו!"

הסומא ספק כפיו, ראשו וחצי גוו, טולטלו לפנים ולאחור בתנועה בלתי־פוסקת. עכשיו היו שפתיו צמודות זו לזו כאילו נסגרו על מסגר. הנר נלחם על קיומו; השלהבת התלבטה לעברים כלשון חורה, אלמה, נמתחת לאי־שם…

שפי ישב כל אותה שעה ונגב את עיניו, העוברות על גדותיהן. הוא לא יכול להוציא הגה מפיו. דמו נקרש בו.

אחר רגעים אחדים נשארו בחשכה. הסומא חש בגסיסת הנר, גנח ואמר: “חושך, אדוני, האין זאת? האור כבה, הוי מה חשוך מן הגורל ומה שחור מן העבדות!” –

שוב לא דברו דבר עד עלות השחר. המטר, גם הוא כאילו סים את פזמונו. חרדת־דממה הליטה את הכל. עיף מספורו, נרדם הסומא וצנח על המזרן. שפי עוד ישב שעה ארוכה באפלה. לעיניו לא פסקו מלחול רבבות שלהבות מתלקחות, לשונות־פתנים ארוכות ונסערות של מדורה שאין לה סוף.

הנה נפתרה החידה. אריאן האומלל! עתה מאד מובן למה לא תישן בלילות, למה ינוע גוך על דרגש הלילה, כאילו בסער. ארה מתעוררת באפלה ואינה מבינה. לא. אין היא רואה בלהבות המלחכות את הצלב, אין היא שומעת ברכת־אם אחרונה.

היתומה! המיותמת! כלום תוכל היא לראות, מה שאבא זה רואה לעיניו, ולבוקר הוא קם בשלות־שיבה, כאילו לא קרה דבר? שותק הוא כל היום את שתיקתו העמוקה וזקנו הלבן, טהור מכל דמע.

הדקל הכפוף לארץ נשבר על ידי הברק, כה שח המצרי. ועל דבר תמורה רכה, אשר סערת־אויב עקרתה ממקום־גדולה, ספר הסומא וראה פלא! נמצאים הם, זה בצדו של זו. מקרה או יד־אלהים?

בית שאן. סתו. שדרות אזדרכת מאושות ברוח. מכל עבר מעינות־מים חיים. תעלות־מים מתפתלות כלשונות כסף גם בסמטאות־העיר המעוקלות ובין אבני הבזלת. ובאמצע העיר, בית הממשלה עם שתי הכותרות המחוטבות, המקשטות את פתח־החצר. שפי נשען אל מעקה הגג השטוח ועיניו אל פני הבקעה הרחבה. ממסגד “ארבעים הגבורים” מסתלסל המואדזין. פלחים ובדואים מן הסביבה, משרכים דרכם בעצלתים, כשסנדלי־החג האדומים טופפים על רצפת האבן.

הנה ערב. רחוק ממחנה־הארמנים התמכר שפי ביתר עוז, לנטל־יגונו. הוא היה לעצם מעצמיו ובשר מבשרו. שבור־כנף, ישב עוף־חלומו על קן־אושר חרב.

שוב נתעוררה דמותה של ארה בנפשו, כשהיא מוגהה באור הגורל המחריד. גם בחלומות הלילה פקדתהו תכופות. עתה הופיעה לעיניו גלויה, בהירה, עירומה מכל, והוא נמשך אליה בכל הויתו ובכל כוח האיתנים של אהבה נכזבת. קורי נפשו נמתחו לבקשה, באשר היא. נמשכו גם אל הימים של ילדותה, הרחוקים והזרים לו. היא נלקחה לעולם אחר, אך מראות־הבעתה, אשר אולי נעדרו ממנה, הנה באים ופוקדים אותו, בזה אחר זה.

היה אז הנוחם היחידי, לשבת בודד, רחוק מיתר חברי־המשמר, על דוכן עגלת־פלח בדרך נדחה, או על מעין אובד בין סבכי־הפרא, להשפיל את הקול למחצה ולדובב לנפשו.

ליד תחנת הרכבת, מקום חנותם, גדלה חורשת האיקליפטוס הצעירה, שיד התורקים עוד נטעתה. טוב היה להתפרקד שם על מרבד העלים ולהקשיב לרוח־הערב, או לפרקים, לצאת יחידי, בטרם שחר, כשהרובה על הכתף והחצים באשפה, אל עברה הצפוני של העיר, להתיצב על תל־אל־חוסון העתיק, הנשקף על פני הסביבה, להכניס כדור אחר כדור אל לוע־הרובה החלק, ולשלחם לחלל־העולם, זה אחר זה, בריתמוס רב־איל…

ככה עברו עליו ימי בית־שאן, החרישים ושקופים ביגונם, עד שנתקבלה יום אחד אגרת מבית־אבא, בה מודיעים לו, על מחלת אם אנושה, וכי עליו לבוא מיד. שפי קבל רשיון־הנסיעה מן המחנה ומהר אל עירו, שלא ראה ימים ושנים. ובבואו – מטת דוי של אם. סבל אב על סף הזקנה כול וקדרות ואפס עזר. ובלב־תוכחות וחרון ללא־הועיל, וחצים שנונים מזה ומזה. ובעוד אתה משתעשע בעלים נושרים, בשלכת־אהבה, הנה עומד מעל כתלו של בית־אבא צל־המות ודופק בחשאי… בעצים שבחצר, שנטע בעצם ידו, הנה גדלו ויפו כל כך. הקואזרינות והברושים, הזדקפו בגאון, ואפילו הטויות העבותות, הגיעו עד הגדר הגבוהה, ולעומתם הנה האם והאב כופפו קומתם ארצה, והלב נשבר למראה! אז ינסה לצאת החוצה, להפיג קצת את יאושו. רק צעדים אחדים מחוץ לבית, והנה אור ושאון־חיים. העיר, עיר־הנעורים, קרית החול שרק ערב־מלחמה עולמית נולדה, גדלה ושונתה כל כך. לא יכירנה כמעט. זרים לו מראותיה וקולותיה. הבת הרכה, נעשתה ברבות־הימים לעלמה כלולת הוד, מתקשטת בעדי־בנינים מהודרים, אוזרת לה מזח־גני־ירק, צועדת בצעדי־גיל לקראת מזרח וצפון, ומחיכת במלוא פניה, אל פאת הים הכחול… הלכו ונעלמו בין־לילה גבעות החול הזהובות, מקום־טיולי הלילה החמודים. ובמקומם צצו, איתנות, חומות הבטון האפור.

הוא התהלך בה כזר, ומחנק בנפשו. ובעוד האם גונחה, שקוית־מכאוב ללא מרפא, והוא יושב לעומתה, אוחז בידה הדועכת ודומע מאהבה ורחמים, קראוהו קולות מרוחקים, שלא ניתנו להתפש, לקום וללכת מזה.

אחר ימים מספר, אכן באה ההודעה מן המחנה, כי הגיעו נירות־השחרור. הוא שב אל פלוגתו. משם לקַנְטַרַה, לחכות לתורו.

אחר שבועים־ימים, הופיע הביתה בבגדיו האזרחיים ובלב שבור. הוא לא ידע עתה כיצד יכנס שוב לאותם החיים הרגילים, חיי יום יום, הניתנים רק לעמל. במשך שנות־המחנה נגמל מהם, והנה הביט עליהם בפחד. הוא לא ידע את אשר יתחיל. כאלו נותק זה מכבר, מכל הרוחש כאן, והוא שייך לאיזה כוכב אחר. איך יעשה את עבודתו קבע, מבלי הכשל פעם בפעם בתעתועי־הזיה וערגונות? כלום יוכל הוא גם עתה להשתרע על הארץ, בצל־שדה גמל, ולצפות מתוך שלוה של צמח על פני עננים מלמעלה ורמשי־שדי מתחת? מעתה עליו להזדין בנמוסים, זהירות, דאגת־קטנות. ומהי המטרה לעתיד? בבית לא יכול היה להעצר גם רגע. והוא חש צורך בתנועה בלתי פוסקת, בסערה מתחוללת, כדי להמום בו את צער לבו וצער־ביתו המתלקחים לשלהבת־מכאוב אחת.

וכשהופיע שבט בארץ, ולובן־השקדים חיך אל החלון באדמומית־תום, שכולה פריחה, נדמה היה רגע קט כי הנה עם לבלוב הבשורה הירוקה בחוץ, אולי יתחדש רוח החיים גם בבית. אולי תחלים גם האם ותקום לקראת האביב. בתקוה זו, הרהיב עוז בנפשו לקום בבוקר צח אחד, לנשק את יד האם בהתעודדות־תקוה, ולצאת “לדאוג לעניניו”.

וכשאחר ימים, עם התעוררות תקוות־התחיה הגדולות, הוצעה לו שליחות לאומית לארצות השכנות, ולראשונה לסוריה, קבלה בדמעות־גיל, כשלבו פורח בו מחדש. לשמע מדינה זו, תקפוהו געגועים ואמונה, אולי יתרחש נס ויראה את ארה עוד פעם אחת, למען ידע את אשר אתה.

היה בכל זאת הרבה יופי בחיי המחנה, בתחנותיו השונות – הרהר שפי, בהשענו אל צוהר־הקרון ברכבת־הלילה החוצה את החורן. רגבי־אדמה דשנה־שחורה נתבלטו מתוך האפלה. רוח־מרחקים זרים, צוננת, חדה, נשבה אל פניו. הוא תמך ראשו בידיו. ירדו עליו בהמון מראות, מחשבות וזכרונות. וכפעם בפעם עלו והציצו עיני ארה, מתוך מסגרת־החשכה, טהורות, מזהירות בתוגתן המלאה. בקרון, על הספסלים, התנודדו הנוסעים, מתנמנמים ולאים. מול אור החשמל החור, הרועף מן התקרה, שרטטו את צלליהם האלמים בקוים מסוימים. ובהסב שפי ראשו מן החוץ פנימה, נדמה לו כי לא פעם כבר עבר דרך זו, עם נוסעים־צללים אלו, עם הרהורי־זכרונות מלטפים. תמיד חש הוא עונג מיוחד במצב כזה, עד כדי דמעות־גיל בעינים. ברגעים כאלה מתאמץ אדם לתת לחיים שעברו, ואף לאלה שעוד יבואו, ארשת מיוחדת, גון חדש. אז מקבל הכל משנה־ערך, חשיבות מופלאה.

הוא הביט החוצה אל השטחים הרחבים, המרחיקים. משדות־האפלה עלה גם משק מים נגרים. הנה מפל. והנה צוחק לו הירמוק צחוקו המתחטא, בתוך חיקו של לילה. בתרי־הרים, ענקי־צוקים מגיחים ומזדקרים פתאם. רגע יקרבו להציץ לתוך האשנבים, ושני – ירחיקו מזה ונעלמו. והנה תחנות דרך נדחות. צפירת הקטר, שהיה קלה, והלאה מפתל לו פתן־האש את טבעות־גופו ומגמא מרחקים.

עם קוי אור ראשונים, הגיע לדמשק. עוד באותו יום מהר לסדר את עניניו. בעזרת מתנדבים צעירים מן הקהלה המקומית, ארגן וסדר את כל הנחוץ, ולאחר ימים מספר נסע לבירות, מרוצה מראשית דרכו. אף כאן שחקה לו השעה.

היו הימים, ימי התלהבות של תקוות משעשעות, כל בשורה קלה מא"י, האירה באור גדול את חשכת תפוצות הגולה ועוררה להתנדבות ולפעולה. ולבו של שפי מצא את ספוקו בשליחות זו. היה לפניו ניר נאה לזריעת אמריו. יותר מאשר על קציר־השקלים, עלז לבו על תנובת־הלבבות שפרחו לבשורת התחיה שהביא מן המולדת. אחר הצהרת בלפור היו ההמונים שכורי־גיל ואמונה, וכל שליח־הקרנות הלאומיות נתקבל בתשואות. עם קץ שבועים ימים כלה שפי את המוטל עליו ומעתה יכול היה להפנות עצמו לעניניו הפרטיים.

אלה היו בשבילו ברגע זה כעין שלומים לעבודתו. מיד החל חוקר ודורש למשכנות הארמנים בעיר. השם טטוסיאן, שארה בטאתהו לפניו, עם פרידה, היה הציר שסביבו רחשו כל מחשבותיו. היכן ימצאנו? מאנשי־מסחר שונים שבין הארמנים נודע לו, אחר עמל רב, כי טטוסיאן זה העתיק בימים האחרונים את משכנו לזַחְלֶה אשר בלבנון.

בצהרי יום אביב צח, שם שפי פעמיו אל זחלה. לאה מטלטולי־דרך ונדודי־שנת ותקוף רטט־צפיה, הגיע אל אחד מבתי־האכסניות אשר במרום ההר. עוד באותו ערב רצה לבקש את אריאן הישיש, אך הבליג וחכה לבוקר. באותו לילה, ישב על המרפסת, הפתוחה אל כרם־ענבים והשקיע מבטו בכוכבים הבהירים, הזרועים בשמים צחים ומאד זרים לו.

לו ידעה ארה, כי תחת חלקת־שמים זו, בקרבתה, נמצא הוא בשעה זו! הוא לא האמין למראה עיניו. האומנם הוא בלבנון? ואחר ירחים רבים, הנה יראנה שוב, ישמע את קולה וידע את אשר אתה?

אחר שיחות בטלות ודברים של מה בכך עם בעל־האכסניה, סורי גוץ, מהיר־תנועה וגלוי־לב, אשר טפל כל העת בהסרת נתחי בשר קטנים מן השפודים שעל הכירים, נסה שפי לגשת לעצם הענין, להתחקות על מהותו של טטוסיאן. הסורי הגיש מדי פעם בפעם כוסות אַרַק קטנות, כשהוא גומע בעצמו בהנאה יתרה.

כשהזכירו שפי את שם טטוסיאן, הצליף הסורי את מבטו בתמיה על פני השואל.

“כן, אדוני הזר, היה לי הכבוד להיות סוכנו של טטוסיאן זה, בעסקי היין והארק שלו. הכרתיו יפה. חבל, אדם יקר היה”.

פי לא הבין פרושם של הדברים, אך טרם החל לחקור אחריהם, הקיפהו בעל האכסניה בהקדמה ארוכה על גדולתו ועשרו של הארמני וסים בכל אשר קרהו בימים האחרונים:

"שבע־עושר חי לו ארמני זה בלבנון, אחר אשר שלח ידו בכמה עסקים בבת אחת, ותמיד בהצלחה. סוכנים ועוזרים היו לו בערים רבות בסוריה: בעַלֵיי היה לו מלון לקיטנים שהתנהל על ידי שותף, בזחלה – עסק יין וארק בבירות, כמה וכמה בנינים. כלום חסר היה דבר? הכל הלך למישרים. לא חסר היה אלא להכניס ראשו בעסק ביש. ועסק־ביש סתם, הרי משמעו – אשה. מיום שבאה זו, החל מתגלגל במדרון. והנה כיצד קרה הדבר.

ביום בהיר אחד הופיעו אליו אב ובת. האב, ישיש נאה והבת – כוכב השחר עצמו!

כפי המסופר, באו אליו, עפ"י הזמנתו. ארמנים הם, מיודעים לו משכבר הימים. קץ לו, טטוסיאן, בחיי־רוחה, כשהוא בדד לנפשו ובקש לו חיק־אשה. בימים הראשונים בלו בבירות. כל מי שפגש את טטוסיאן בימים ההם לא הכירו כמעט. הוא הזניח את הכל ונתמסר רק לדבר אחד: לאורחיו. הם כנראה סבלו הרבה עד בואם אליו. הרי שמעת ודאי, על סבלות־הארמנים, כאן בסוריה מצאו רבים מהם מנוחה. ורבים הסתדרו בענפי־מסחר שונים ובעיקר במלאכות. לפי מה שספרו, היה הישיש הזה אף הוא אדם עשיר ונכבד, שנדלדל לרגלי־המאורעות בארמניה, וטטוסיאן זכר לו חסד הימים הראשונים וקבלהו אל ביתו כאורח נכבד. אחרי שבועות מספר להארחם אצלו, הציע ידו לבת. היא התנגדה, נמנעה מלדבר אודות זה. חורון היה בפניה היפים, וכל רואיה הכירו בה דכאון־רוח. אין זאת כי המקרים והטלטולים העמיקו רשמם בה. כל הימים הילכה בודדה בגני־פרי של עליי, ולמרות יחסו הנלבב של טטוסיאן, לא הסבירה לו פנים.

האב היה בא לפניה תמיד בתביעות, התחנן לפניה כי תביט בעינים אחרות על מטיבם, אך היא באחת: כי יניחו לה לנפשה, במשך הזמן תראה ותדע את אשר לפניה.

עבר איזה זמן. יום אחד באה אל אביה, בפנים מאירות: כן. היא מוצאת את הצעתו לצודקת. מעתה תשנה את יחסה אל טטוסיאן. באו ימים מאושרים לטטוסיאן. הוא חגג את נצחונו. אחר זמן מה נערכה החתונה ברוב פאר.

הם עברו לגור הנה, לזחלה. ראינום מטילים הרבה בסביבה. הם נדמו כצפרים שאך זה בנו להם קן. לא פעם היו פוקדים גם את כרמי זה, ומבלים אצלי שעות נעימות. דומה, כי גם מצב רוחה נשתנה, היא היתה בשבילו הכל, הוא היה כרוך אחריה כעבד. אך אשרם לא ארך. אחרי ירחי סבל של הריון קשה, נולד לה בן, שמת מיד עם הולדו. מדוכאה וחולה קמה מערש דויה, ולא קבלה תנחומים. מיום ליום דלו פניה. היא התנזרה מכל. מרה שחורה תקפתה ולא נתנה לאיש לקרב אליה. טטוסיאן עשה את כל האפשר כדי להצילה מדכאונה, אך ללוא הועיל. לבסוף בא המות וגאלה. בבוקר אחד מצאוה מתה, ובמטתה – בקבוק רעל קטן."

המספר הוריד נתח בשר מן השפוד ובלעו, אחרי לגמו כוס ארק חטופה, ואז הוסיף במנוד־ראש:

“הנה זהו גורלו של טטוסיאן, שאתה שואל אודותיו, לא תמצאנו בזה. אחר האסון עזב את זחלה ולא נודע מקומו”.

עם האור החור בחלון, כשהתעורר שפי על אדמת המולדת, במושבה הצפונית בגליל, הביט ראשונה אל כפות ידיו הלבנות. בלילה, עם נדודי־שינה, החליט דבר־מה נועז: הביתה אין לשוב עוד.

מדוכא עד יסוד נשמתו, מקצה של ארה וגורל־חייה, נדמו לו החיים כמעגל סגור שאין מוצא הימנו. הנה נקרעו כל הקורים. יש רק למלא את חלל־הנפש הריקה באיזה מפעל. להכניע את הלב הפרוע וסוער, לכוח עליון וכביר ממנו.

בצהרים הגיע לקבוצה הצעירה אשר בעמק. חבר נעורים לו שם, אליו הוא בא:

“ספחני נא, אחא, אל אחת העבודות בשדה, הקשה נא את כפי הרכות, אשר לא ידעו עול!”

עוד באותו יום נכש את היבלית. הנה יארח אף הוא לכל עומסי־עמל. יתלבט אף הוא בחברותא. כי את אשר יכביד על היחיד, יקלו הרבים. היה צמאון רב לנטל כבד אשר ישתיק שאגה. עם לילה, בשכבו בקצה האהל, על מזרן הקש בצדו של חבר, עלה בהרהוריו, הקבוץ הגדול, האחר שזה אתה נטשו. אז היתה לו הפעם הראשונה, להיותו עם הרבים. הנה כיום שב הוא אל הרבים. צער־היחיד אכלו עד תום. הלב הרך, זה אשר הסכין מיום החל פעום בו, להאזין רק אל דפקו שלו, רוצה כיום לשמוע דפקם של כל הלבבות.

בגן־הירק, מסביב לחצר הגדולה המתה דממה דקה. השמש סנן אבק־זהבו בעד קלוחי־המים הטהורים. שפי שכב רצוץ־גו ונפש בצל אורן צעיר. בין עבודה לעבודה “נופל” הוא לנוח מעט. בשדה הפתוח, במשתלה, השקו הנערות את השתילים הרכים. למראיתן הרהר: גם הן באו לבנות, אולי חורות־לב, והנה קנו כאן את השזפון הגלילי בדם ידיהן ונפשן…

הנה נושאות הן כוסות־עמל מלאות בחדות‏־יצירה. עינים טובות־טהורות צופות פעם מטה, אל האדמה השחורה, הנותנת את הלחם השחור, ופעם מעלה, אל קערת־התכלת המרעפת את טללי הברכה עם אושר־החלומות… הנה כאן, יש עוד להריח את ריח השתיקה והגדול אשר לשבולת ולדשא השדה. כלום לא הגיעה השעה לעקור את זה הכוסף הנצחי לכל פַטַה מורְגַנַה ותפארת מגדלים נופלים?

אכן עת לינוק מיסוד־כל־היסודות ולהתחיל מחדש – מטמורפוזה: בראשית.