מבוא    🔗

אנו עדים לתופעה חמורה בחברה הישראלית, תופעה המתמקדת בגילים צעירים, של ביקורת חסרת רסן על “עושי הפוליטיקה” שאינה נעגנת בפעילות ציבורית לשם שינוי פני הדברים, אלא מביאה את בעליה להתרחקות ולסבילות ציבורית מסוכנת. בעלי הביקורת אינם רואים לעצמם דרך להשפיע, מכאן משיכת כתף והתרחקות מחיי ציבור.

שאלת השאלות של הדמוקרטיה הישראלית היא יצירת מצב שבו יוסף בן־שמעון מתל־אביב או מדימונה, מקריית־שמונה שבגליל או מקריית־משה שבירושלים, יחוש בעליל שהוא בעל־הבית בארץ הזאת. הוא יחוש זאת כאשר יהיה בעל־הבית, הלכה למעשה. לדעתי נחוץ לשם כך שינוי יסודי בשיטת־הבחירות הנהוגה בישראל.

המסקנה החד־משמעית שהסקתי מהחיים הציבוריים בישראל ומהסתכלות בחיים הציבוריים בארצות אחרות ומקריאה על אודותם היא ששיטת הבחירות הטובה ביותר היא השיטה החד־אזורית, זו הנהוגה בבריטניה. ככל שחזק יותר היסוד היחסי בשיטה מעורבת, כלומר ככל שהיא רחוקה יותר מן השיטה הבריטית, היא פחות טובה, ולהיפך, ככל ששיטה מעורבת קרובה יותר לשיטה הבריטית – היא טובה יותר.

לניתוח המובא כאן אין שום סיכוי להיחשב ל"אובייקטיבי" במובן המקובל של המונח הזה, לפי סימני ההיכר שבני־אדם משתמשים בהם כדי להבחין בין “אובייקטיבי” ל"חד־צדדי" (גם אם אין הם מודים שאלה הם סימני ההיכר הקובעים בעיניהם). הניתוח כאן אינו מצביע על החיוב ועל השלילה שבעקרון האזורי ובעקרון היחסי של ייצוג דמוקרטי, כיוון שאין, לדעתי, יתרונות לייצוג היחסי בהשוואה לייצוג האזורי. אני חושש, כמובן, שקוראים לא־מעטים לא יהיו פתוחים לקבל את דברי, מפני שהם ייראו להם קיצוניים מדי, חתוכים מדי, ואולי אפילו צרי־אופק. הכיצד ייתכן – ישאלו – שבשיטה היחסית, שנחשבה לכליל הדמוקרטיה בעיני מהפכני רוסיה של ראשית המאה, שיטה שקבוצות המיעוט בעולם האנגלו־סקסי היו רוצות לראותה נהוגה בארצותיהם – שיטה זו אין בה מתום?

אין אני יכול לכפוף את דעתי, פרי הסתכלות ובדיקה רבת־שנים מבפנים, מתוך החיים הציבוריים, לצורך לספק את קני־המידה – ואולי גם את הטעם – של מבקרים אלה. על הסיבה לנטייה לשיטה היחסית בקרב קבוצות־מיעוט פוליטיות מדובר בפרק ו', הדן באפשרויות לשינויים בחיי הציבור, ובמידת־מה גם בפרק י"ב. חוששני שהמוחות החריפים של אבות המהפכה הרוסית ראו את העיוותים שעיוות הצאריזם בשיטה האזורית המיוחדת במינה של הבחירות ל"דוּמה" הצארית. כיוון שהם לא הכירו את השיטה היחסית הלכה למעשה, נראה היה להם שאי־אפשר לעוות אותה באותה מידה ולכן צירפו את שם התואר “יחסיות” כאחד היסודות לבחירות דמוקרטיות צודקות, יחד עם: “חשאיות”, “שוות”, “ישירות”.

עשיתי נסיון להעלות את כל הנימוקים המובאים לזכותו של עקרון היחסיות בייצוג הדמוקרטי ולהשיב עליהם. גם אילו היה לעקרון זה יתרון זה או אחר לא היה שקול בעיני מול חסרונותיו המרובים. לא ציינתי יתרון כזה, מפני שלעניות דעתי אין הוא קיים. מול הטענה האפשרית לחד־צדדיות יורשה לי להתגונן ולומר שאין שום נימוק ש"טאטאתי אל מתחת לשטיח", שהתעלמתי ממנו, מפני שקשה להשיב עליו. להיפך, חיפשתי נימוק כזה. ידעתי כל משך כתיבתו של ספר זה, שלצורך השכנוע – אם לא לצורך אחר – נחוץ לי היבט אחד לפחות שלגביו אוכל לומר שמבחינתו יש יתרון ליחסיות. אילו מצאתי היה הדבר עוזר לי לשכנע ספקנים, לשכנע רחבי־אופק שאינם אוהבים קיצוניות וחד־צדדיות. לא מצאתי נימוק כזה, לא מצאתי היבט כזה.

נשארתי קצר־יכולת לספק את מבקרי־בכוח אלה.

לגבי עוד טענה אפשרית – נשארתי חשוף לגמרי. בימינו ירבו בוודאי האומרים: כל שיטה טובה לארץ זו או אחרת, לחברה לאומית זו או אחרת. אין אני חושב שזה נכון ואני מנסה להשיב על טענה זו בשתי דרכים: ראשית, אני מנסה לדון בנושא מצידו העקרוני הנכון לגבי כל חברה דמוקרטית, חברה שהעקרון המנחה את חייה הציבוריים הוא השוויון הדמוקרטי; שנית, נראה לי שהיתרון העצום של השיטה האזורית, הבלתי־אמצעית, קיים בכל חברה לאומית דמוקרטית.

ההתפרסות הציבורית בישראל, המחייבת כביכול שיטה יחסית, היא תוצאה של שיטה זו ובשום פנים לא סיבה לקיומה. מגוון העדות בישראל וכל ההטרוגניות של החברה הישראלית גם הם באים לביטוי טוב יותר וצודק יותר בשיטה האזורית, שבה יש אפשרות ייצוג לחתכים שונים.

אין כאן דיון על שיטות ביניים, מפני ששיטות הביניים השונות – לרבות כל שיטות הביניים שהוצעו בישראל – אינן בנויות על עקרון שלישי, שונה מזה של שתי השיטות הקיצוניות, הבריטית והישראלית. מי שמקבל את עיקרי דברי, ידון כל שיטת ביניים לפי המרחק שבינה ובין השיטה הבריטית.

מכאן שכל שינוי שהוצע בשיטה הישראלית הוא טוב – כי אצלנו נהוגה השיטה היחסית בקיצוניותה – פרט להצעה להעלות את אחוז החסימה. זו הצעה שאין בה שום התקדמות לקראת השיטה האזורית ויש בה כדי להחמיר כמה מחסרונותיה של השיטה היחסית. והוא פוגם בעקרון הקבוע בשיטה היחסית. בראש וראשונה היה הדבר מחזק מנגנוני מפלגות. הדבר היה כופת את המיעוטים במפלגות לרצון הרוב בלי שיחייב את הרוב להתחשבות כלשהי במיעוט, בעוד שהשיטה האזורית קושרת את כל הצדדים, בוויכוח פנים־מפלגתי לאינטרס משותף.

אמנם, השיטה הנהוגה בישראל (ובישראל לבדה מכל ארצות תבל!) שלימה יותר משיטות־ביניים מבחינת הפילוסופיה המדינית שלה (שלימות כזאת יש בשתי השיטות המנוגדות: הישראלית מזה והבריטית מזה). אף־על־פי־כן ראוי לנו, לעניות דעתי, לבכר את העדר השלימות שבשיטת ביניים ולזנוח את השלימות בשיטה, אשר להסברת חסרונותיה הקשים מוקדש ניתוח זה.

 

פרק א': נציגים ומיוצגים    🔗

ריבוי ההגדרות של המושג דמוקרטיה מכביד לא במעט על הדיון הרציני בכל נושא מדיני. לעיתים קרובות מיטשטשים מושגים, כשלא ברור לאיזו דמוקרטיה מי מתכוון. בחלקו נובע ריבוי מכביד זה מפני שפלוני שם את הדגש על בחינה אחת של המושג ואלמוני מחשיב יותר בחינה אחרת בדמוקרטיה. יש הרואים, למשל, את חזות הכל הדמוקרטית בחופש הפרט ויש המחשיבים יותר את הכרעות הרוב, יש השמים את הדגש על הרב גוֹניות הפוליטית בדמוקרטיה וזכות המיעוטים להסתייג מן הרוב ויש המחפשים בעיקר את המכנה המשותף לחברה לאומית. המשפטן לעומתם רואה לנגד עיניו קודם כל את השוויון לפני החוק ואת בית המשפט ההוגן. לריבוי ההגדרות תורמת גם העובדה שהמונח דמוקרטיה ניצח ונחשב בעולם בימינו, כי “שלטון טוב” פירושו “דמוקרטיה” ולהיפך. לכן גם יריבי הדמוקרטיה מעדיפים לעיתים קרובות לקרוא לעצמם דמוקרטים, אלא שהם מפרשים את הדמוקרטיה להמעטה שבהמעטה ומשאירים את המונח, שנעשה מוסכם ומקובל על הכל, ריק מן התוכן שאינו רצוי בעיניהם כלל. העדר הגדרה מוסכמת למונח דמוקרטיה מכביד, כאמור, וממנו נובע חלק לא מבוטל מחילוקי הדעות בשאלות מבנה המשטר במדינות דמוקרטיות.

אף־על־פי־כן יהיה זה מוגזם אם נאמר שכל דיון בעניניה של הדמוקרטיה, צורתה והמבנה שלה, הוא בלתי־אפשרי ללא הגדרה ברורה, מוסכמת, למונח דמוקרטיה. ההגדרה היתה מועילה, אבל אין היא הכרחית מפני שבעצם ברור לנו למדי מהי דמוקרטיה גם בלי הגדרה – כאילו היה זה מושג מוחשי, כמו שולחן, כיסא או, להבדיל, בית־מחוקקים. אנו מחפשים הגדרה, כדי למצות במשפט קצר אמת גדולה ומסובכת ואילו בעלי־ההגדרות נוטים להשתמש בנסיון־ההגדרה, כדי לשכנע בצדקתה של עמדה זו או אחרת ולהסבירה. בעזרת ההגדרה רוצים לערוך ויכוח לטובת גישה זו או אחרת, האומר: “דמוקרטיה פירושה שלטון הרוב” או “תפקידה העיקרי של הדמוקרטיה הוא להבטיח לכל מיעוט זכות להביע את דעתו” הביע בזאת דעה שיש לה כמה וכמה השלכות.

רוב ההגדרות האלה אינן מוציאות זו את זו, הן יותר משלימות אשה את רעותה מאשר מתווכחות ביניהן.

לדמוקרטיה יש הגדרות רבות, יש לה עוד יותר – בעיות. אין ספק, כי אחת מבעיות־היסוד של דמוקרטיה היא בעיית בית־המחוקקים והצורך הדמוקרטי (לפי כל הגדרה סבירה של דמוקרטיה) להבטיח שבית־המחוקקים יהיה גם בית־הנבחרים, כלומר שהנציגים יהיו נציגים והעם יהיה מיוצג. המדובר אינו מצד הפורמלי ובבחינה הפורמלית של קיום בחירות וקלפי. אפילו במשטרים הטוטליטריים יש קלפי. המדובר בצד המהותי – בשליטת האזרח על נציגיו, הלכה למעשה.

חשיבותה הגדולה של שאלה זו נובעת מן העובדה שאין אפשרות מעשית לשתף את העם כולו (“הדמוס”) בהכרעות השלטוניות ובחקיקת החוקים. בהכרח נמסר הדבר למחוקקים וחשוב איפוא שהם יהיו נציגים־נבחרים ושהבחירה תהיה תהליך קובע ולא מתן גושפנקה להכרעה שנפלה למעשה כבר לפני כן. לדמוקרטיה נציגותית קוראים גם “דמוקרטיה עקיפה” ולעומתה קיימת, לפחות להלכה, “דמוקרטיה ישירה”.

המושג הקרוי “דמוקרטיה ישירה” ספק רב אם הוא בכלל בן החיים המציאותיים. אמנם, כל מי שמבין את הקשיים העצומים במשטר של נציגים, את אי־האפשרות לברור דרך שבעזרתה אפשר לקבוע את הנציגים המתאימים בדייקנות לפי רצונם של המיוצגים – לא ירשה לעצמו לזלזל כל כך בדמוקרטיה ישירה ולא יבטל מניה וביה את משאל־העם, המכשיר של דמוקרטיה ישירה, שהוא בלתי־פופולרי ביותר בקרב אנשי המחשבה המדינית. משאל־העם הוא אחת הדרכים לתיקון אי־התאמות בין נציגים ומיוצגים, אי־התאמות שאין להינצל מהן בדמוקרטיה הנציגותית. משאל־עם כשלעצמו אינו לא אליל ולא דחליל. זוהי אחת הדרכים להבעת רצונו של העם, לביטוי דעתו בשאלה מוגדרת. יש שאלות שבהן משאל־עם הוא דרך פסולה להכרעה ויש שאלות שדרך זו אינה יעילה לגביהן, או שאינה אפשרית כלל. לעומת זאת יש שאלות שפתרונן באמצעות משאל־עם הוא פתרון טוב להבעת דעת העם ויש שאלות שבהן אין כל דרך אחרת להבעת רצונו ודעתו של העם. במצבים שונים יש גם משמעות שונה להצגת אותה שאלה עצמה למשאל. נכון, בתולדות המוסד הקרוי משאל־עם יש נקודות־חושך. מנהיגים כריזמטיים או מנהיגים בעלי־שם ומוצא משפחתי נוצץ (נפוליון השלישי) ניצלו את משאל־העם כדי להתגבר על הרובד האמצעי של השלטון (בלי רובד אמצעי זה לא יצויר כל משטר דמוקרטי) ונעזרו בו במאבקם לשלטון מוחלט¹. מכאן מסקנה נחפזת במקצת שהגיעו אליה רבים מאנשי המחשבה המדינית, שיש לפסול לגמרי משאל־עם ולהתנגד לו בכל המקרים ובכל הנושאים. אמנם לא קל לקבוע כללים שימנעו שימוש לרעה בונאפּארטיסטי במשאל־עם ויקיימו מכשיר זה רק לתיקון פגמים במשטר הייצוגי, פגמים שיש, כאמור, בכל משטר של ייצוג. אף־על־פי־כן לא רצוי כלל לסגור את הדלת סגירה הרמטית בפני כל הכרעה במשאל־עם.

מכל מקום משאל־עם וכל מכשיר אחר של דמוקרטיה ישירה יכולים לעזור בתיקון פגמים בדמוקרטיה הייצוגית, אבל בשום פנים ואופן לא יבואו במקומה. אין שום אפשרות מעשית לקיים מדינה על בסיס של דמוקרטיה ישירה. הנסיונות של אתונה הקדומה אין בהם ללמד דבר לא רק מפני שבימי קדם היו העניינים שבתחום המדינה ובתחום הניהול המדיני מורכבים הרבה פחות משהם בימינו ומפני שבימינו אין כמעט מדינות בהיקף ננסי כזה.

הבעיות של דמוקרטיה וייצוג דמוקרטי בימינו אינן איך לסדר את ענייניה של ליכטנשטין או של מונקו. נסתכן רק מעט אם נאמר שגם בוַדוּץ, בירת ליכטנשטיין, מבינים שהרבה יותר חשוב איך תיפתר השאלה בבּרן שבשוויץ² ובווינה האוסטרית מאשר בביתם. עוד יותר טוב מבינים זאת במונטה־קרלו הקוסמופוליטנית.

זאת ועוד. דמוקרטיה ביוון הקדומה היתה מושג שונה מעיקרו מאשר זה שאנו מבינים בימינו. דמוקרטיה השוללת זכויות מדיניות מהמוני “מטויקי” (תושבים־שאינם־אזרחים), מפני שאבות אבותיהם לא נמנו עם מייסדיה של אתונה ולא קבלו בדרך זו או אחרת (דרך ארוכה ומסובכת) זכויות אזרח, נראית קצת משונה בעיני דמוקרט בן המאה העשרים. עוד יותר משונה בעינינו המושג של דמוקרטיה כשה"דמוס" הוא אזרחים אתונאים המחזיקים בעבדים משוללי כל זכויות־אנוש. האתונאים הבחינו בין שלטון דמוקרטי של כל האזרחים ושלטון אריסטוקרטי של אצולת האזרחים. לפי תפיסה מודרנית יותר שני המשטרים הם בעצם אריסטוקרטיים, אלא שהאחד הוא משטר של אריסטוקרטיה מוגבלת והאחר – רחבה יותר.

מכל מקום גם החסיד הנלהב ביותר של הדמוקרטים האתונאים לא יציע להפיק לקח ממשי לסדרי השלטון בימינו מן השלטון האתונאי הקדמון. לכל היותר אנו זוכרים לפריקלס וחבריו זכות־מחברים על כמה מרעיונותינו המדיניים.

אנו נאלצים להישאר צמודים לרעיונות של משטר נציגים, משטר שז’אן ז’אק רוסו ביקר קשות כל כך. ספק אם יש מישהו בימינו המקבל את עיקרי הביקורת של רוסו, אשר טען, כידוע, כי האנגלים חפשיים רק יום אחד אחת לחמש שנים – ביום הבחירות. גם אם אנו דוחים ביקורת זו של איש קנטון ז’נבה אין אנו פטורים מלהודות שיש פגמים קשים בכל שיטת ייצוג ואין להתגבר עליהם מפני שהם חלק בלתי־נפרד מטבע שיטת הייצוג בשלטון דמוקרטי. השאלה אינה איך נגיע לשיטה נטולת פגמים בה הייצוג הוא מדויק וכל החלטה של המחוקקים היא רצונו המדויק של העם באותו זמן. זה בלתי־אפשרי. השאלה שעלינו להתאמץ להשיב עליה היא איך להגיע למירב הייצוג ולמיזער הפגמים.

רק אם נבין זאת לא ניקלע למבוך שאין ממנו מוצא. ידוע גם ידוע, כי ברוב הוויכוחים בין בני־אדם בעלי נקודת מוצא משותפת כל צד מצליח הרבה יותר בהוכחת משגתו של הצד שכנגד מאשר בהוכחת צדקתו הוא. כל זמן שלא נקבל על עצמנו מראש דינה של מגבלה זו – העדר הסדר אידיאלי – אנו מסתכנים בכניסה לוויכוח שבו שני הצדדים יוכיחו אך ורק דבר אחד – שמתנגדם אינו צודק.

עלינו לקבוע איזו תכונה בדמוקרטיה חשובה לנו יותר ואיזו שיטה מאפשרת מיצוי מירב התועלת שבתכונה זו. זהו הנושא לדיוננו.

 

פרק ב': “צילום” דעת־הקהל    🔗

חסידי שיטת הבחירות היחסית מאמינים, כי השיטה היחסית היא השיטה “המצלמת” המדויקת ביותר – והיא נותנת לדעתם מוסד מחוקק שהוא זהה מתמטית, עם האוכלוסיה הבוחרת כולה, כמו שעשרה חלקי עשרים זהים בדיוק עם חצי. כשאומרים “מצלמת” הכוונה שאם 26 אחוזים מן הבוחרים רוצים במכס־מגן גבוה על מצלמות מתוצרת חוץ, יהיו בבית־המחוקקים 26 אחוזים צירים התומכים במכס־מגן כזה.

לא ברור כלל אם “הצילום” הוא התכלית העליונה של משטר דמוקרטי, אבל ברור לגמרי לכל מי שבוחן את הדברים, כי מה שקורה בשיטת הבחירות היחסיות רחוק מדיוק צילומי. התצלום הוא מטושטש למדי ולפעמים אי־אפשר כלל להכיר את העצם שצולם.

המרחק בין “העצם המצולם” (כלל האזרחים) מזה ו"התצלום" (בית־המחוקקים שנבחר בשיטה היחסית) מזה גדול מאוד גם ביום הבחירות עצמו.

הבוחר מצביע בעד רשימת מועמדים. אכן, חלק קטן מן האזרחים קובע דעה לפי המצע של המפלגה. חלק גדול מצביע לפי נאמנות מסורתית (ולפעמים מסורת משפחתית העוברת מאב לבן) בעד מפלגה זו או אחרת, חלק מצביע מפני שהעומד בראש הרשימה (או לפעמים אחד המנהיגים בחלק הקדמי של הרשימה) נראה לו ואחרים מצביעים לפי שורה ארוכה ומגוּונת של שיקולים. תוך תקופת הכהונה צפות ועולות שאלות שלא היו קיימות ביום הבחירות או שלא נדונו כלל בזמן שהאזרח הוטרד מביתו אל הקלפי. מה דינן של שאלות אלה? כיצד הן “מצטלמות”? המדובר לפעמים בשאלות בעלות חשיבות עצומה לאותה חברה אנושית, לאותה מדינה.

תובא כאן רק דוגמה אחת ממדינת ישראל. בהצבעה שחילקה את רוב הסיעות למחייבים ושוללים החליטה בשעתה הכנסת בישראל לבטל את עונש המוות, פרט לבגידה במצב מלחמה ולשיתוף פעולה עם הנאצים. כל קשר בין דעת־הקהל הכללית והצבעת חברי הכנסת היה בהכרח מקרי לגמרי. שום קשר לא היה בין בחירתו של פלוני לכנסת ויחסו למשפט מוות. שום חבר כנסת לא התייעץ בבוחריו (במי יכול היה להתייעץ?). אין כל ספק שכל חבר כנסת הצביע לפי מצפונו. השאלה הנשאלת מדוע למצפונו של חבר כנסת יש זכות עדיפות בנושא זה לגבי מצפונו של מי שאינו נמנה עם המוסד המכובד והחשוב הזה? שאלה משפטית־מוסרית זו מעניינת הרבה מאד אזרחים. לא רק רוצחים ורוצחים בכוח, נרצחים וקרובי נרצחים מעוניינים בה. יש ספרות שלמה על כוח הרתעה במשפט מוות (האם יש בו כדי להרתיע רוצחים מ"מלאכתם" או אין). דעה חיובית או שלילית על משפט מוות אינה חשובה מבחינת דיוננו זה. מעניין רק דבר אחד – האם הכרעת הכנסת “צילמה” את דעת־הקהל או לא. האם מצפוניהם של חברי הכנסת היו מייצגים לגבי מצפון האזרחים הבוחרים. אם אמנם ההחלטה שיקפה את רצון העם היתה זו קליעה טובה, אבל הירייה היתה “מן המותן”. השאלה אם עצם ההחלטה היא טובה או רעה, פרוגרסיבית או נאיבית – זוהי שאלה שאסור שהתשובה שאנו נותנים עליה תשפיע על הערכתנו לגבי הנוהל הדמוקרטי של ההכרעה. החליטו נציגים מקריים, אשר בנושא זה לא היתה להם שום סמכות מן העם לדון ולהחליט. בעצם בכל דיון שקוראים לו “לא־סיעתי” נוצר מצב כזה, מפני שלא נבחרו חברי כנסת, נבחרו רק סיעות.

כשבאים לדון על שיטות בחירות ראוי לדעת מראש, כי אין שום שיטה שתבטיח כי הכרעות המוסד המחוקק תהיינה זהות עם הרצון של רוב האזרחים. כדי שרצון האזרחים, ה"דמוֹס", ייעשה נחוצים איפוא עוד אמצעים, נוסף לקיום בחירות במועדן כדי לחזק השפעה של האזרחים־הבוחרים על נבחרים גם לאחר היבחרם. אין איפוא, כאמור, שיטה מושלמת. יש שיטות טובות יותר ויש טובות פחות. יש לזה כמה קני־מידה שעליהם נעמוד להלן. אחד מקני המידה הוא איזו שיטת בחירות מפתחת אמצעים נוספים להשפעת ציבור הבוחרים על הנבחרים, במשך תקופת הכהונה של המוסד המחוקק, ואיזו שיטה מנוונת אמצעים אלה.

כאמור, גם ביום הבחירות “הצילום” אינו “צילום”, מה עוד שיום הבחירות הוא אחד, כטענתו המפורסמת של ז'. ז'. רוסו, ואילו היומ־יום הדמוקרטי נמשך כמה וכמה שנים. צפות שאלות שלא היו קיימות ביום הבחירות, משתנה מציאות והיא משפיעה על אזרחים שישנו את דעתם.

כשבריטניה הלכה לקלפי ב־1935 היה רוב עצום בעד שלום ולא רצה לשמוע על מלחמה עם גרמניה הנאצית. צ’רצ’יל וחבריו היו מיעוט לא רק בפרלמנט – גם בעם. הבחירות לפרלמנט “צילמו” מבחינה זו את דעת־הקהל.

קשה אולי כיום להעלות זאת על הדעת, אבל בימי מסעותיו הלא כל כך מפוארים של נ. צ’מברלין לברכטסגדן, גרסבורג ומינכן דעת־הקהל הבריטית תמכה בו לא פחות משתמך בו הפרלמנט.

זה היה אותו פרלמנט שהיה אחר כך הפרלמנט של צ’רצ’יל, שבו נשא את נאומיו הגדולים וממנו שאב מנהיג המלחמה הבריטי את סמכותו.

השינוי בהלך־הרוח בפרלמנט היה “צילום” של השינוי בהלך־הרוח של האזרחים הבריטיים מאיי שטלנד ועד פרוטסמות. השיטה האזורית אינה מצלמת אמנם צילום סטטי טוב ביום הבחירות, אבל אפשר להשוותה למצלמת קולנוע – היא מצלמת את השינויים בדעת־הקהל באמצעות השפעת בוחרים על נבחריהם. מכל מקום במסך המכ"ם שלה (בית־המחוקקים הנבחר בשיטה רובית־אזורית) מבחינים בשינויים טוב הרבה יותר מאשר בזה שנקבע בבחירות יחסיות.

הנושאים הקבועים, שאינם משתנים תוך כדי תקופת כהונה של בית־המחוקקים, הם נושאי־יסוד שבדרך כלל אין הם משתנים זמן ממושך למדי ויש לציבור האזרחים הזדמנויות שונות להכריע בהן. אם בהצבעה ואם באורח התנהגות יומיומי, המשפיע על השלטון בעקיפין. כך לגבי מידות ההתערבות הממשלתית בארצות הברית וכך לגבי היתרונות של הסקטור הפרטי בכלכלה והסקטור הציבורי במשק הישראלי.

דווקא בשאלות אקטואליות, אלה שלא נולדו אלא אתמול ושמחר ההכרעה בהן תהיה עניינה של היסטוריה בלבד – דווקא בשאלות אלה חשוב הרבה יותר לדעת אם הכרעת המוסד הפרלמנטרי היא “צילום” או לא “צילום”.

שאלות אלה רובן לא הועמדו כלל בפני ציבור הבוחרים ולא נזכרו כל עיקר במצעי המפלגות, הנואמים לא הטיחו אותן אל המיקרופונים ובעלוני התעמולה לא נודע זכרן. הן לא היו קיימות עדיין.

ככל שנשמר קשר בין נבחרים לבוחרים, ככל שבעלי זכות ההצבעה במוסד המחוקק נזקקים לדעת בוחריהם – כך מתקרבת ההחלטה המתקבלת אל הדעה הרווחת בקהל הבוחרים.

 

פרק ג': שורש חילוקי הדעות בין השיטות    🔗

הטענה העקרונית החשובה ביותר שמביאים לשלילת שיטת הבחירות הרוּבּית־אזורית בנויה על טעות לוגית שכיחה מאוד. זו טענה ששורשיה, גזעה ונופה נמצאים כולם בתחום המחשבה, שהיא יסוד לשיטת הבחירות היחסית. המדובר הוא בטענה, שהשיטה הרוּבּית נותנת מקום לייצוג מופרז לדעה אחת, למפלגה אחת, וייצוג קטן מדי לדעה מנוגדת, למפלגה יריבה. יתר על כן – עלול להיווצר מצב שבו מפלגה אחת זוכה ביותר קולות מאשר מפלגה אחרת הזוכה ברוב המושבים בבית־המחוקקים.³

כאמור טענה זו בנויה על הנחת־היסוד שתפקידה של הדמוקרטיה הוא לייצג השקפות ולעשות צדק למפלגות. זוהי, כמובן, ההנחה שביסוד התפיסה העקרונית של יחסיוּת בבחירות. הנחת־היסוד המנוגדת לזו היא, כידוע, שדמוקרטיה באה לייצג בני אדם, אזרחים, לעשות להם צדק ולהבטיח להם חירות. זוהי, כמובן, ההנחה שביסוד התפיסה העקרונית של קשר ישיר בין בוחר ונבחר – של אזור קטן שבו נבחר ציר אחד.

הנחת־היסוד שממנה משתמעת צדקתה של השיטה היחסית ניתנת לניסוח: “בראשית היתה המפלגה…” “בראשית היתה ההשקפה…” אכן, יש אולי מי שסבור, כי מן הבחינה הציבורית מורכבת האומה, או ה"דמוס", לא מבני־אדם על שמחותיהם וצערם, לא מאזרחים על זכויותיהם וחובותיהם, אלא ממפלגות או ממעמדות כלכליים־חברתיים.

מן הבחינה שבה אנו דנים אין הבדל בין המרקסיסט המאמין בחלוקה המעמדית־כלכלית וסבור, כי היא חשובה לאדם יותר מן האחדות הלאומית, וחסיד התפיסה האידיאליסטית שבקצה המנוגד של הקשת הרעיונית, הרואה בהשקפה (המתגלמת במפלגות) חיץ חשוב ביותר בין בניה של אומה אחת. אלה גם אלה רואים באומה פדרציה או ברית ושאלת הנציגות בבית־המחוקקים היא בעיניהם שאלה של חלוקת ההשפעה בין המשתתפים באותה ברית או אותה פדרציה.

תפיסה זו של אומה היא השורש לחקיקת חוק בחירות יחסיות והיא גם השורש לחורבנה של הדמוקרטיה באותן ארצות, בהן היתה שלטת תפיסה זו והונהגה שיטת בחירות יחסיות. כאשר כך נוהגת הדמוקרטיה קל יותר לתנועה אנטי־דמוקרטית לרכב על סוס האחדות הלאומית ולהצליח להסוות את היותו של הסוס הזה סוס עץ, שבבטנו מסתתרים דברים חמורים פי כמה מכל מה שהיה בטנו של אותו סוס עתיק בשערי טרויה.

לעומת זאת יש תפיסה אחרת של הדמוקרטיה – הרואה באדם, בפרט, את הרכיב היסודי של האומה גם מן הבחינה הציבורית. תפיסה זו רואה שני יסודות עיקריים שלהבטחתם יש עדיפות מוחלטת מול כל שיקול אחר בשיטת נציגות.

היסוד האחד הוא קיום קשר חי ואקטיבי בין האזרח ומוסדות השלטון הנבחר ותלות רבה ככל האפשר של הנבחר בבוחרים. היסוד השני, חירות האדם, חירות שמגבילה אותה אך ורק חירותו של אדם אחר וחירות כלל בני־האדם באותה חברה. חירות זו ראויה לשמה רק כאשר מבטיחה אותה שותפות של הפרט בשלטון ואין היא בבחינת חסד שמרעיפים עליו מלמעלה. זהו הקשר בין היסוד הראשון והשני; הראשון הוא תנאי לקיומו של השני. כלומר החירות היא חירות כשהאזרח הוא בעל השלטון. שום דיקטטורה, ולו גם הנאורה ביותר, אינה מסוגלת להעניק חירות. גם דיקטטורה של שכבת שליטים הקוראת לעצמה שלטון דמוקרטי אינה יכולה להעניק חירות, מפני שחירות אין מעניקים. בחירות אזוריות־רוּבּיות יוצרות שני תנאים הבונים מערכת יחסים שלטונית המבטיחה חירות זו. התנאי הראשון – כל קול בבחירות עלול להיות מכריע. התנאי השני – האזרח חש בעליל בתלות שהנבחר תלוי בו.

בעימות בין תומכי שיטה יחסית ותומכי שיטה אזורית־רוּבּית יש לנסות להוכיח איזו מערכת־ערכים דמוקרטית נכונה יותר וצודקת יותר. אי־אפשר כלל לנהל את הוויכוח הזה כפי שנוטים רבים מתומכי השיטה היחסית (אם לא כולם) – להוכיח שמבחינת מערכת הערכים שלהם השיטה הרוּבּית־אזורית, המנוגדת, רעה יותר. זהו תרגיל מחשבתי ששגיאתו בולטת.

כל מי שטוען בשם “אי־הצדק” שנעשה למפלגה הליברלית הבריטית⁴ חייב להוכיח שנעשה אי־צדק לאזרחים בריטיים המצביעים בעד מועמדים ליברליים. אם אין הוא עושה כן טענתו נשארת מוגבלת לגישה מצומצמת למדי של צדק, גישה הרואה במפלגות ובהשקפות מדיניות “חי הנושא את עצמו”, גורם שיש לעשות לו צדק.

הצירוף של כל הבוחרים במועמדים ליברליים בבריטניה, מאיי שטלנד שמצפון מזרח לאי הבריטי הראשי ועד קוֹרנוֹולס שבדרום־מערבו, הוא צירוף שרירותי. איש לא בדק כמה מן האזרחים הבוחרים במועמדים ליברליים באזור מסוים רואים במועמד ליברלי מאזור השונה באופיו ובמסורתו מאזורם־הם נציג שלהם יותר מאשר באיש מפלגה אחרת המייצג את אזורם. מותר להטיל ספק בלגיטימיות של צירוף כל הקולות הליברליים בממלכה המאוחדת והעמדתם מול המספר הקטן של הנבחרים הליברליים.

בזאת לא אמרנו, כמובן, שמצביעים רבים קובעים את הפתק שהם מטילים לקלפי בלי לראות במפלגה שהמועמד מייצג אותה באזורם שיקול ראשון במעלה. ההיפך הוא הנכון וקשר הדוק זה של בוחרים למפלגות היא בעיה בפני עצמה המחייבת דיון נפרד בקשר למסקנות שיש להסיק מקשר זה לגבי שיטת הבחירות הרצויה.

קשר זה למפלגה נשמר, מפני שהמפלגות נמנעות מהצגת מועמדים לא־מתאימים. בייחוד בשיטה הרוּבּית, כשהמועמד ניצב אישית מול הבוחרים, נאלצות המפלגות להתאים מועמדים לאזורים. אילו היו בישראל בחירות אזוריות ספק אם היתה נמצאת מפלגה שתציג בבני־ברק מועמד הידוע בקיצוניותו האפיקורסית, ובעמק הירדן לא היתה שום מפלגה מציגה עסקן איגוד מקצועי מתל־אביב. המועמד מייצג את האזור וגם את המפלגה. אחת מבעיותיו היא מציאת סינתזה בין תפקידי הייצוג שלו.

 

פרק ד': העדפת צרכים חלקיים    🔗

הטענה של צדק־דמוקרטי שבפי תומכי השיטה היחסית, שעליה ניסיתי להשיב בפרקים הקודמים נצמדת בעיקרה אל היסוד הרוּבּי שבשיטה המנוגדת לדעתם, כלומר היסוד לפיו מועמד מפלגת הרוב נבחר והמועמד האחר נכשל בלי שום פיצוי למפלגה שהציגה את מועמדותו של הנכשל. לצד טענה זו נשמעת טענה על ההכרעות המתקבלות, על כך שהצירים מושפעים משיקולים שאינם עולים בקנה אחד עם השיקול הלאומי הכללי. טענה זו נצמדת אל היסוד האזורי שבשיטה הרוּבּית־אזורית.

המדובר בסכנה שקהל הבוחרים באזור אחד יראה את כל ענייני האומה מבעד ל"משקפיים האזוריים", יעדיף עניין לפי שיקול מקומי, בניגוד לאינטרסים של האומה כולה. נציגו של האזור בבית־המחוקקים ינהג לפי רצון תושבי אזורו. כדוגמה לתופעה כזאת מביאים את הכורמים של צרפת, שנציגיהם מונעים חקיקה להגבלת שתיית יין, העולה בארץ זו על כמות מותרת מבחינת בריאות. דוגמה זו קשורה לאינטרס כלכלי יותר משהיא קשורה לאינטרס אזורי. הכורמים אינם מרוכזים באזורי הכרם, אלא מפוזרים ומה שמאחד אותם אינו אינטרס אזורי אלא כלכלי־מעמדי. בישראל – טוענים – עלולים נציגי תל־אביב והערים העוטרות אותה למנוע פעולה ממלכתית ליישוב האזורים דלילי האוכלוסיה (שיהיו, כמובן, גם דלים בנציגים במוסד המחוקק).⁵

ספק אם בעלי טענה זו יודעים, כי טענתם אינה נגד שיטת בחירות זו או אחרת – טענתם היא בעצם נגד העקרון הדמוקרטי. אמנם טענתם האנטי־דמוקרטית אינה טענה של זכויות אצילים או מלוכה, העוברת בירושה, אלא טענה הרבה יותר אינטליגנטית.

גישתם אינה רחוקה, בעצם, מזו של אפלטון ב"המדינה". הוא סבר, כי ה"דמוֹס" אינו יודע ואינו מבין, קל להונות אותו בעזרת דמגוגיה ואין סיכוי ששלטונו יהיה שלטון טוב ויצור מדינה טובה⁶.

אפלטון לא דיבר על אינטרסים אזוריים, כמובן, כי מלאכת ההוכחה שלו נעשתה לא בגנות שיטת בחירות (דבר לא ידוע, כמעט, בימיו), אלא בגנות העקרון שהיה קרוי אז דמוקרטיה, שלטון כלל האזרחים באסיפתם. הוא לא האמין ביכולת של “דמוס” לקבוע מה טוב ומה רע, ולהבין אילו תוצאות יביא מעשה זה או זה. גם בימינו יש שאינם מאמינים ביכולת זו של “דמוס” ומחפשים קורקטיבות להכרעותיו, אך חלק מהם תובע בתוקף להיחשב לדמוקרטים.

שיטת הבחירות אינה משנה כלל את העובדה שהאזרחים־הבוחרים מחולקים בין אזורי המדינה ויש להם אינטרסים מקומיים. שום שיטה אינה מרכזת בעיר הבירה את האזרחים עצמם, אלא רק את נציגיהם. מידת הרצון שלהם להגן על אינטרסים אזוריים אינו תוצאה של שיטת בחירות. גם החלוקה לבעלי אינטרסים כלכליים שונים (כמו המגדלים ענבי־יין בצרפת המתנגדים לכל הקטנה בצריכת המשקה) אינה מזימה אפלה של שיטת בחירות ואפילו הנכונות להעדיף אינטרס כלכלי חלקי על פני אינטרס לאומי אינה תוצאה של שיטת בחירות. מה שיכולה לתת שיטת בחירות לציבור האזרחים־הבוחרים זו רק יכולת להגן על האינטרס האזורי או הכלכלי. מה שיכולה לעשות שיטת בחירות אחרת זה לגזול אפשרות זו.

לכאורה שיטת הבחירות היחסית אינה מקטינה גם את האפשרות לשרת אינטרסים חלקיים. כורמי צרפת יכולים להצביע בעד מפלגה, שתבטיח מניעת חקיקה להגבלת שתיית היין ואזרחים ברמת־גן ובתל־אביב שחושיהם הלאומיים לקויים יכולים להצביע בעד מפלגה שתפחית מן העדיפות לאזורי־ספר דלילי־אוכלוסיה. כיצד בכל זאת משפיעה שיטת הבחירות על יכולתם של אזרחים לשרת אינטרסים חלקיים? היא משפיעה אך ורק מפני ששיטה הנותנת בכלל השפעה רבה יותר לאזרח־הבוחר, נותנת לו יותר אפשרות להשפיע – לטוב ולרע. מי שאמונתו ב"דמוס" דומה לזו של אפלטון, חושש שההשפעה תהיה לרעה ומתאמץ להפחיתה. מי שמאמין כי ציבור אנשים הוא הבעלים על ענייניו הציבוריים כמו שאדם פרטי הוא הבעלים על ענייניו הפרטיים – לא יוכל לראות בסכנה שיועדפו אינטרסים לא נכונים נימוק נגד שיטת בחירות. הדרך להבטיח אינטרס נכון היא אחת: חינוך האזרחים.

אילו היו בצרפת בחירות יחסיות־ארציות, כמו בישראל, האם היו הכורמים הצרפתיים מפחיתים ממאמציהם למנוע חקיקה בריאותית להפחתת השכרות? בצדק טוענים חסידי השיטה היחסית שהכורמים היו מצליחים פחות וזאת מפני שהשפעת האזרח־הבוחר קטנה יותר כשהבחירות הן יחסיות. מי שטוען כלפי שיטת בחירות המחלקת את הארץ לאזורים שהיא תגרום לחוקים רעים (או תמנע חוקים טובים) יכול להסמיך את טענתו על עובדה אחת ויחידה: בחירות־רוביות־אזוריות נותנות לאזרח־הבוחר יותר השפעה.

אינטרס אזורי של אזור אחד או שניים לא יוכל להשפיע על החקיקה באמצעות ייצוג ישיר במוסד המחוקק. אינטרסים כלכליים או אזוריים של אזורים רבים שיש להם משקל עצמי במוסד המחוקק – והם יכולים להציע את כוחם לאזורים אחרים תמורת הצבעה בעד הצעה אחרת השטח אחר – הם יכולים להשפיע.

אינטרס חלקי מוגבל לחלק קטן מן האומה מגיע אמנם לביטוי במוסד המחוקק כשהבחירות הן לפי אזורים – אבל רק לידי ביטוי ולא לכוח הכרעה. כך הרצון של נציגים מאזורי מכרות הכסף בארצות־הברית להעמיד את המטבע בעשירה במדינות תבל על בסיס הכסף היה ונשאר קוריוז פוליטי־כלכלי (השפעתו בחיים מוגבלת למטבע הגדול והלא־נוח של חצי דולר שאינו בשימוש כלל מחוץ לאזורים האמורים).

אכן, גם בחירות אזוריות אינן מבטיחות לאזורים מקופחים הגנה מספקת. ידועה יפה הטענה של נציגי סקוטלנד, שכאשר דנים בפרלמנט הבריטי בחוק לטובת חלקו הצפוני של האי הבריטי, שהוא עני יותר – הבית ריק. יושבים בו רק נציגים מעטים – מסקוטלנד. אלמלא היכולת, המוגבלת אמנם, של צירי סקוטלנד לטעון למען ארצם־אזורם בפרלמט – יכולת שהושגה בזכות הייצוג האזורי – כי אז לא היה “הבית” מתרוקן בשעת דיון על ענייני סקוטלנד, מפני שדיון כזה כלל לא היה מתקיים.

העובדות שהסקוטים חיים בסקוטלנד ולאיכרי צרפת יש אינטרס כלכלי להשקות את בני פריס ומרסיי ביין הן עובדות הקשורות לדמוגרפיה של בריטניה ולכלכלה של צרפת ולא לשיטת בחירות ולא לסדרי שלטון מדיני. שיטת בחירות טובה, מבחינה דמוקרטית היא זו הנותנת לסקוטים בבריטניה ולאיכרים בצרפת יותר השפעה על השלטון בארצותיהם. ענין לעצמו הוא הצורך להשפיע עליהם שישתמשו בהשפעתם לטובה.

דיוננו אינו בא להוכיח שמשטר דמוקרטי עדיף על פני משטרים אחרים, אלא להציע דרך לקיים את המשטר הדמוקרטי במסגרת הנחותיו בצורה טובה יותר. מי שסבור, כי ציבור אזרחים שניתנת לו יכולת הכרעה, הלכה למעשה, בגורל מדינתו משתמש בזאת לרעה, לשירות אינטרסים חלקיים נגד האינטרסים של הכלל – הריהו מתנגד לדמוקרטיה בכלל והתנגדותו לשיטת הבחירות הרובית־אזורית רק מחזקת את הטיעון, כי שיטה זו דמוקרטית יותר.

אגב, גם הציניקן הקיצוני ביותר יודה בוודאי שאנשים מצביעים לא רק לפי שיקולים אינטרסנטיים – יש להם גם רעיונות, אידיאלים ורצונות. אכן, חלק מאלה מנוסחים במצעים של מפלגות ואפשר לבטאם בהצבעה בעד מצע של מפלגה (בלי שתהיה לאזרח־הבוחר שום אפשרות של ביקורת על הגשמת המצע, בלי שיהיה לו אל מי לפנות ואת מי לקרוא לסדר כשנדמה לו שנוהגים שלא לפי מה שהובטח במערכת הבחירות!), אבל יש שורה של עניינים שלא היו קיימים כלל בזמן שהיו בחירות ויש דברים שהשתנו מאז. לא רק אינטרסים באים פחות לידי ביטוי כשהבחירות הן יחסיות־ארציות, גורל דומה יש גם לרעיונות ורצונות, אידיאלים ותקוות. התביעה להשאיר את כוח ההכרעה הממשי בידי מרכזי המפלגות, שהם כאילו בעלי ראייה לאומית כוללת, יש בה סכר בפני אידיאלים ורעיונות הבוקעים מנבכי האומה הרבה יותר משיש בה סכר בפני אינטרסנטיות אזורית או סקטוריאלית; מטבע אופיים קשובים מנגנוני מפלגות לאינטרסים ונוטים להאמין שהיענות לאינטרסים חלקיים יש בה כדי להשפיע על תוצאות בחירות. הם פחות נוטים להבחין בהלכי רוח, במאוויים אידיאליסטיים. מכל מקום מי שרוצה למנוע הבעה מאינטרסנטיות מקומית מונע הבעת דעה של הציבור ומסגיר אותו לחלוטין בידי מנגנוני המפלגות.

אכן, קל להתווכח עם תפיסה דמוקרטית הגורסת ש"קול המון כקול שדי", מפני שאפשר להביא גדודים של דוגמאות שההמון שגה וטעה, חטא ועיוות דברים ואולי רבות הדוגמאות הללו מן הדוגמאות בהן מצא המון העם עצמו את הדרך הטובה, הגואלת. ככל ששיטת בחירות מצליחה לבטא טוב יותר את רצון ה"דמוס", כך היא מביאה לידי ביטוי גם את הטעויות. הרואה בזאת חסרון של שיטת הבחירות הרובית – השגתו היא על הרעיון הדמוקרטי עצמו. התפיסה הדמוקרטית המניחה שהרוב תמיד צודק היא קצת מיושנת. התפיסה הדמוקרטית המודרנית שהיא פחות זוהרת אבל יותר הגיונית גורסת שמותר לכלל לשגות וגם אז יש לנהוג לפי רצונו. אין זאת אומרת שטעויותיו של הציבור ושגיאותיו הן יתרון של הדמוקרטיה. זהו חסרון, חסרון כבד של המשטר הדמוקרטי, חסרון הטבוע בו מעצם מהותו. לכן אמר אחד מגדולי הלוחמים באויב האויבים של הדמוקרטים בימינו שהדמוקרטיה היא אמנם משטר רע, אלא שכל משטר אחר רע עוד יותר.

השאלה היא מי הבעלים על חברה ועל מדינה. בעלי זכות מיוחדים או כלל האזרחים. מי שמודה בזכותו של הכלל חייב להבין, כי כשם שמותר לאדם פרטי לנהוג שלא לטובת עצמו (כל עוד אינו פוגע באחרים ובזכויותיהם) כך מותר לכלל לשגות ולמאשרי הציבור אסור לכפות עליו את רצונם. זכותם־חובתם – לגייס את כל כוח השכנוע שלהם כדי לשנות דעה מסולפת, כדי להנהיג אותו בדרך טובה יותר – לא לכפות.

זהו ההבדל הגדול בין דמוקרטיה לכל משטר אחר, לא דמוקרטי.

כאמור, ספק רב אם יש משמעות רבה בקביעת האחוזים וחלקי האחוזים שקיבלו כל המועמדים הסוציאליסטיים ביחד בבחירות מסוימות בבריטניה מול האחוזים וחלקי האחוזים שקיבלו כל המועמדים השמרנים ביחד באותן בחירות. צירוף זה הוא טכני בעיקרו ואין לו משמעות מבחינת הייצוג הדמוקרטי של הציבור.

ספק רב אם אפשר בכלל להגיע לצדק מתמטי מוחלט כפי שמנסה להשליט השיטה היחסית. לא אחת מתברר (בייחוד כשמדובר במוסד שמספר הנבחרים אליו הוא לא גדול) שרוב של 51 אחוזים עד 55 אחוזים בקהל המצביעים מוצא עצמו במיעוט של אחד (7 מתוך 15, למשל) בקרב הנבחרים.⁷

אולם מובן שלא זוהי הטענה העיקרית – בעלי שתי השיטות, הרוּבּית־אזורית מזה והיחסית־ארצית מזה משיבים שתי תשובות מנוגדות לשאלה מי משתתף בבחירות – אזרחים או מפלגות.

אפשר לסכם את התפיסה השמה את הדגש על האזרח־הפרט כך: לפלוני יש השגה חמורה (חמורה לדעת המשיג, כמובן) בעניין הסדרים במשרד לרישום התושבים; לאלמוני נראה שהוא קופח במשרד ממשלתי זה או אחר; פלמוני רוצה לחוש את יכולתו להשתתף בעיצוב חייה המדיניים של ארצו.

מימוש זכותם של פלוני, אלמוני ופלמוני היא הגשמת הדמוקרטיה.

 

פרק ה': הקולות “ההולכים לאיבוד”    🔗

טענה הנחשבת לחזקה ביותר לזכות השיטה היחסית ולחובת השיטה הרובית היא טענת הקולות “ההולכים לאיבוד” בשיטה הרובית. אם בעד מועמדה של מפלגה א' הצביעו חמישים אחוזים ורבע האחוז ובעד מתחריו ממפלגה ב' ארבעים ותשעה ושלושת רבעי אחוז נבחר מועמדה של מפלגה א' וקרוב למחצית הקולות לא יזכו – לפי טענה זו – לשום ייצוג במוסד המחוקק, הם “הולכים לאיבוד”.

בזבוז כביכול זה דורש תיקון גם אליבא דאנשים רבים המתנגדים לשיטה היחסית הקיצונית וכדי להתגבר עליו מחפשים שיטת־ביניים לפיה גם הזאב ישבע וגם הכבש לא ייפגע.

כל הטענה על “בזבוז” קולות ועל קולות “הולכים לאיבוד” היא מופרכת, מפני שהקולות אינם הולכים לאיבוד ואין הם מתבזבזים כלל וכלל. בשיטת הבחירות האזורית־רובית הנציג מייצג לא את תומכי מפלגתו אלא את אזרחי אזורו. אין זו פורמליסטיקה גרידא, זוהי מציאות. הקשר הוא בין כלל הבוחרים והנבחר: לאו דווקא בינו ובין תומכיו. הבחירות הן חשאיות ואין איש בטוח כי הוא יודע בעד מי הצביע הטוב ברעיו. זאת ועוד. התלות של הנבחר בבוחריו יותר משהיא נובעת מהיותו נבחר בבחירות האחרונות, היא נובעת מהיותו מועמד־בכוח בבחירות הבאות. אם קשה לדעת בעד מי הצביע אזרח פלוני על אחת כמה וכמה שאי־אפשר לדעת בעד מי הוא יצביע בבחירות הבאות – וזה הקובע בהתנהגות הנבחר.

אפשר להמשיך את טענת הקולות “ההולכים לאיבוד” ולומר – אפילו בארץ בה נהוגות בחירות יחסיות קיצוניות ביותר, כבישראל – שכל הקולות הניתנים למפלגות האופוזיציה “הולכים לאיבוד” לצורך קביעת מדיניות, מפני שאין הם מובאים בחשבון בהרכבת ממשלה. מובן כי לאזרחים הבלתי־פוליטיים, לרוב האזרחים, הרבה יותר חשוב הרכב הממשלה מאשר הרכב בית־המחוקקים. אכן, בתעמולת בחירות ישראלית נשמעות לא אחת הטענות, כי הצבעה בעד מפלגה קיצונית אשר ידוע מראש, כי אין לה סיכוי להשפיע על הרכבת הממשלה היא בבחינת בזבוז קול.⁸ אין כל הוכחה, כי אכן כך נוהגים האזרחים הישראליים בקלפי וספק רב אם תושבי רובע מסוים במנצ’סטר רואים בקולם מעין “בן אובד” אם נבחר המועמד שכנגד. היה רע להם הרבה יותר אילו אזורם לא היה מיוצג, כאשר כשמייצג אותם איש מפלגה אחרת – מילא.

בבחירות רוביות־אזוריות יש גורמים רבים, נוסף לקביעה מי נבחר ומי לא נבחר. מידת רגישותו של חבר פרלמנט תלויה לא במעט בשיעור הרוב שהכניס אותו לבית הנבחרים. כיווּן רגישותו מושפע מאופי אזורו וזאת לא רק במישור הכלכלי־משקי (בכלכלה זה ברור וקל להוכחה). נבחר שמרן או איש “לייבור” מצפון סקוטלנד, שיש באזורו סנטימנט חזק יחסית של הלאומנות הסקוטית ידגיש יותר בהופעותיו עניינים לאומיים־תרבותיים של סקוטלנד מאשר נציג של רובע קוסמופוליטני יותר באופיו, מגלזגוֹ (שאף היא בסקוטלנד, כידוע). קולותיהם של הלאומנים הסקוטים אינם הולכים לאיבוד בין שהם עורכים הפגנת־בחירות ומציגים מועמד חסר־סיכוי ובין שהם מצביעים בעד אחד המועמדים הריאליים, בעד זה הנראה להם יותר. ברוב המקרים נמנעות קבוצות מיעוט מהצגת מועמדים משלהם, מפני שסיכויי ההשפעה בתוך אחת משתי המפלגות הגדולות טובים יותר.

אם המפלגה שנשארה במיעוט זכתה באחוז גבוה של קולות – ישפיע הדבר על הציר והוא יתנהג אחרת מנציג שמצבו יציב יותר באזורו. גם הלכי־הרוח בתוך סניף מפלגתו שבאזורו יש להם השפעה. התנהגות הממשלה הבריטית ושיקולי כל ראש ממשלה בבריטניה מושפעים לא רק ממספר הצירים שיש למפלגתו בפרלמנט, אלא גם ממספר הצירים שנבחרו בהפרש קולות הקטן ממאה קולות, מספר הצירים שנבחרו ברוב של פחות מאלף קולות וכד'.

מובן, אותו אזרח בריטי בן הרובע במנצ’סטר שנזכר קודם יהיה מרוצה הרבה יותר אם ייבחר המועמד שהוא בחר בו – לכן הוא גם בחר כפי שבחר – אולם בחירת מתנגדו אינה גוזרת עליו אלם כפי שמנסים להציג זאת.

יש תשובה שאינה נראית לי כלל לטענת “הקולות האובדים”. תשובה זו טוענת לאיזון – באזור אחד מפסידה מפלגה א' ובאחר מפלגה ב' וזה מסתכם באיזה סך הכל ארצי רחוק. תשובה זו גם אינה נכונה מבחינה מתמטית וגם מנוגדת לתפיסה המדינית־דמוקרטית המונחת ביסודה של השיטה הרובית.

ידוע, סטאטיסטית, ומובן הגיונית, שבשיטה הרובית נצחון קטן בקלפי מקנה נצחון גדול במוסד הנבחר. פירושו של דבר שאין איזון בין הפסדה של מפלגה א' ומפלגה ב'. מי שמפסיד בבחירות מפסיד הרבה יותר.

כאשר מפלגה א' זוכה ברוב הנבחרים כמעט תמיד היא זוכה באחוז הרבה יותר גדול בקרב הנבחרים מאשר בקרב הבוחרים ולהיפך – מפלגה הנאלצת להסתפק במיעוט בקרב הנבחרים – שיעורה בקרבם נמוך יותר מאשר בקרב הבוחרים. יש איפוא, כאילו, “קולות הולכים לאיבוד” או ביתר דיוק מפלגה אחת “משלמת” יותר קולות תמורת כל מנדט בבית הנבחרים מאשר האחרת. ה"אבידה" היא אבידה של המפלגה אך בשום פנים ואופן לא של בוחריה – הם אינם ניזוקים כלל וכלל.

החישוב של רווח והפסד מפלגתי המצביע על אי־התאמות גדולות יותר בשיטה האזורית־רובית, בין הפרופורציות באוכלוסיה הבוחרת והפרופורציות במוסד הנבחר מאשר בשיטה היחסית⁹ הוא נכון חשבונית, אבל אין הוא נכון מבחינה מדינית, מבחינת זכותו של אדם כאזרח. עצם הגישה הרואה בחישוביה של מפלגה עיקר – היא, כאמור, שעומדת לוויכוח.

יכול לקרות, וגם קורה, שמפלגה אחת, דרך קבע, מפסידה יותר מרעותה מן השיטה האזורית־רובית.

בבריטניה, למשל, יש ביטוי “ההפליה־שבשיטה” לרעת מפלגת העבודה, כלומר בשיטת הבחירות הבריטית טבועה הפליה לרעת מפלגת העבודה – מובן שלא בחוק, אלא בנתונים עובדתיים שיוסברו להלן.

מסתבר מסטטיסטיקה של בחירות בבריטניה, בזו אחר זו, כי יש ל"לייבור" מספר רב יותר של “אזורים בטוחים” שבהם רוב עצום של הבוחרים מצביע בעד מועמדיו (אזורי המכרות, שכוני פועלים) ולשמרנים יש פחות אזורים כאלה (אזורים כפריים בעיקר, לרוב מרוחקים).

עובדה זו מתוך החיים הציבוריים בבריטניה באה ללמד חובה על שיטת הבחירות הבריטית. עובדה זו, שאינה אופיינית לארצות אחרות שהמבנה הסוציו־פוליטי שלהן שונה, גם במידה שיש בה משום מגרעת בדמוקרטיה הבריטית אין משקלה יכול להכריע את כל הנימוקים האחרים.

עם זאת אין לשכוח, כי “ההפליה שבשיטה” לרעת ה"לייבור" נותנת לו גם יתרון מסוים. מספר גדול יותר של “מקומות בטוחים” מקנים למפלגה כושר תימרון רב יותר מאשר למפלגה העומדת במאבק חד בכל אזור ואזור. היא יכולה להשפיע על חבריה באזור מסוים להציג מועמדות של מומחה או איש בעל שאר־רוח שאינו בקיא בכללי הפעילות הציבורית של בחירה והיבחרות והוא יכול ללמוד זאת תוך כדי פעילות באזור בו מובטחת בחירת חבר “הלייבור”.

באזורים אחרים, בהם יש יותר ערות מתאפשר מאבק פנימי בתוך “הלייבור” ובאים לידי גילוי גורמים, זרמים והלכי־רוח פנים־מפלגתיים – אין דבר חשוב יותר לדמוקרטיה בתוך מפלגה מאשר התמודדיות כאלה. הדבר נעשה אפשרי, למעשה, רק כששליטי הסניף המפלגתי אינם יכולים לקונן שיריביהם “מסכנים את המפלגה” (כלומר כאשר ויכוח פנים־מפלגתי ב"לייבור" אינו גורם לנצחון שמרני באזור).

עם כל זאת ברור שבבריטניה קיימת הבעיה, בעיית היתרון שיש לשמרנים מפיזור נוח יותר של תומכיהם על פני האזורים. התשובה הכנה לטענה זו אינה בתחום האריתמטיקה, בתחום זה אין תשובה מלאה והטענה ניצחת, לפחות בחלקה. התשובה הציבורית־מוסרית היא שקנה־המידה למשטר, לשיטת הבחירות ולפרלמנט הנבחר הוא אם האזרח, זה שהולך לקלפי וזה שאינו הולך – אם הוא “בעל־הבית” של ארצו.

אולי יש גם ערך־מה לעשיית צדק עם מפלגות, אבל חשוב הרבה יותר שהמפלגות יעשו צדק לציבור ולדמוקרטיה – שישמרו על מקומן, בשירותו של האזרח, שהוא הריבון בתפיסה הדמוקרטית.

 

פרק ו': אפשרות לחידושים בחיי הציבור    🔗

אחת ההאשמות המוטחות על שיטת הבחירות הרוּבּית־אזורית היא ששיטה זו יש בה מחסום קשה בפני גורם ציבורי חדש – שיש הבדל גדול מאוד בין השקפותיו וסגנונו לאלה של הגורמים הציבוריים הוותיקים והמוכרים. בשורתו של גורם זה קוסמת, בזמן הראשון רק למעטים, כיוון שבשיטה הרובית אין סיכוי למפלגה קטנה להגיע לבית־המחוקקים. אולם זהו מחסום שאין כלל להתגבר עליו.

בשיטת בחירות יחסית־ארצית יכולה קבוצה כזאת להגיע לייצוג במוסד המחוקק בעזרת איסוף קולות מעטים פה ושם. אין לה סיכוי דומה בבחירות רוּבּיות־אזוריות, מפני שגורם חדש כזה – שבדרך כלל גם אישיו וגם רעיונותיו חדשים וזרים לרוב האוכלוסיה – לא יוכל לקוות שישיג רוב באזור־בחירה, אלא במצבי משבר חמורים ביותר. גם מי שמרוצה מן המפלגות המקובלות בחברה הלאומית שהוא משתייך אליה יסכים, בוודאי, שיש ערך לא־מבוטל ליכולתם של גורמים מחדשים לנסות להשפיע. מכל מקום על השיטה עצמה לתת להם סיכוי. מבחנם חייב להיות בכוח הסברתם ואין זכות דמוקרטית ללחום בהם בעזרת שיטה שתחסום את דרכם מראש. אין להשתמש בפתרון ארגוני במקום נימוקים משכנעים.

ידוע שגופים מעין אלה במדינות שבהן השיטה היא רוּבּית־אזורית נאבקים למען שיטה יחסית, לפחות שיטה מעורבת, ומתנגדים לכל החלשה של היסוד היחסי בכל שיטת בחירות. מכאן מסקנה – השיטה הרוּבית חוסמת בפניהם את הדרך. זאת לפי הכלל, שכל אחד יודע מה טוב בשבילו־הוא.

השיטה הרוּבית־אזורית חוסמת את הדרך רק מבחינה אחת – היא מכבידה מאוד על היבחרותו של מי שמחפש במוסד המחוקק אך ורק את היכולת להשתמש בבמה הציבורית העליונה של המדינה לצרכי הסברה ושכנוע בלבד, בלי שיוכל להשפיע על השלטון או על החקיקה. גורם ציבורי קיצוני, יוצא־דופן – חדש או ותיק – שמשקלו הציבורי הוא כדי צירים ספורים במוסד המחוקק מתאמץ להגיע לייצוג בכנסת לא כדי להשפיע על ההכרעות, אלא כדי להשמיע את קולו. גורם כזה היה רוצה, אולי, גם להשפיע על שלטון ועל חקיקה, אך גם חברות בבית־המחוקקים אינה מקרבת אותו להשפעה כזאת.

אמנם לשם השמעת דעות יש בחברה המודרנית דרכים רבות ושונות זו מזו, אולם נדמה לראשי קבוצות קיצוניות שבעזרת היבחרותם למוסד המחוקק ופעילותם בו ישיגו רמקול חזק יותר לדבריהם ויקדמו את עניינם טוב יותר. קיים עוד מניע, יש שהוא מודע ויש שהוא תת־מודע. לא קל לעמוד שנים על שנים בראש קבוצה פוליטית זעירה המתנגדת לכל מה שקורה בארצה. היבחרות לבית־המחוקקים עשויה למנוע את הרגשת התיסכול ששום דבר לא השיגו, ששום דבר לא שינו ואף לא השפיעו על חלק מן הציבור. הרגשות קשות אלה מלוות, כידוע, חדשן ובעל־רעיונות מקוריים שלא קל להקנות להם אחיזה בקרב בני־אדם. כשהוא יכול “לספור קולות”, כשהוא יכול להשמיע את מחאתו מעל דוכן בית־המחוקקים, שווה בשווה עם נציג הרוב השנוא – יש פיצוי־מה להליכתו במדבר הציבורי.

אכן, במבנה ציבורי הבנוי על בחירות יחסיות־ארציות, זוהי דרך הפעילות היחידה כמעט – לא מפני שאין דרך אחרת להשפיע, אלא מפני שכל גורם שיש לו קורטוב של השפעה יכול לתייצב לבחירות וגם עושה כן. מי שאינו מתייצב, מי שמסתפק בהשמעת דעותיו מבמותיו הוא ומבמות כלליות (בדפוס ובאסיפות), מסתבר שאין לו שום תמיכה ציבורית. מי שרוצה להשפיע נאלץ גם להראות שיש לו “מה למכור”, לא רק במישור הרעיונות והדעות, אלא גם במישור של קולות והשפעה. אכן, השיטה היחסית היא גם הנוחה ביותר לקבוצות כאלה להגיע בעזרתה לבית־המחוקקים, וגם מאלצת אותן להתמודד בבחירות. אילוץ זה הוא גם נעים לראשיהן וגם נראה להם מועיל.

השיטה הרובּית־אזורית לעומתה, מכבידה כמובן על כל קבוצה קיצונית קטנה – ותיקה כחדשה – להגיע למוסד השלטוני העליון כסיעה נפרדת, אבל מאפשרת לה דרכי השפעה אחרות, בלי שייפגע המבנה הארגוני הכללי של המדינה האמורה. בית־המחוקקים נועד לחקיקה, לעימות בין הדרכים העיקריות שבוויכוח הציבורי. אשר להשמעת דעה שאולי תהיה לה השפעה בעתיד – לשם כך יש כלים אחרים: עיתון, במת־הסברה בעל־פה, רדיו, טלביזיה ועוד.

מובן לגמרי שקבוצות כאלה מעדיפות בחירות יחסיות־ארציות. לפי דעתן ממילא החיים הציבוריים מתנהלים “ביניתיים” (כלומר, כל עוד לא הגיעו הם להשפעה מכרעת) שלא כהלכה, מוטב איפוא שתהיה שיטה שבה יוכלו לקיים אשליה של השתלבות במבנה הארגוני־ציבורי ולהשתמש בזאת לרכישת השפעה נוספת. מי שסבור שהמדיניות הכלכלית, מדיניות החוץ, מדיניות החינוך והבריאות בארצו מחייבות שינוי יסודי ונראה לו שעד ששינוי זה יוגשם מתנהלת הארץ רע בשאלות־יסוד, אין חשיבות בעיניו לשאלת שיטת הבחירות והוא תומך אך ורק בשיטה הנוחה לקידום רעיונותיו – זה בעיניו העיקר. קל להבין גישה כזאת אם נכנסים לעורו של ראש קבוצת מיעוט קיצונית קנאית, אבל אין זה נכון שמי שאינו רואה את החיים הציבוריים מבעד למיקרוסקופ של קבוצות קטנות קיצוניות (מה שקרוי במדע המדינה " הקצוות הסהרוריים של החיים הציבוריים"), אינו חייב לראות באינטרס שלהן נימוק בעל־חשיבות. אילו היתה זו השתקה, כי אז חל על כך הכלל הישן של ווֹלטר: אני מתנגד לכל מלה שאתה אומר ואגן עד טיפת דמי האחרונה על זכותך לומר זאת. זכות הביטוי החפשי היא זכות יסוד בחירות האדם ויש לתתה גם “לקצוות הסהרוריים”, ולא רק מפני שידוע על מקרים לא מעטים שהם נעשו לדרך מקובלת ויריביהם התקיפים נעשו ל"קצוות". גם מי שאין לו סיכוי לגידול מספרי – זכות הבעת הדעה מן הדין שתישמר לו; אולם על בית־המחוקקים למלא את תפקידו המחוקק והשלטוני במבנה בדמוקרטי, ולאו דווקא לשמש במת הסברה. אומנם עמים רבים קוראים למוסד זה פרלמנט, מלה שנגזרה מדיבור – אבל דיבור זה חייב להיות תכליתי, כדי שהדמוקרטיה לא תסתאב.

בחירות רוּבּיות כמעט אינן מאפשרות לקבוצות־קצה המתוארות לעיל להשיג ייצוג בבית־המחוקקים, אולם אופי החיים הציבוריים במשטר רוּבי־אזורי אינו מאלץ גוף ציבורי להיאבק במלחמת בחירות לבית־המחוקקים, כדי לשמור על עצם קיומו, על יכולת ביטויו ועל סיכויי גידולו.

גורם כזה יכול לפעול בציבור, יכול להשמיע את דעותיו ולהיהפך לאט־לאט לגורם משפיע באזורי בחירה השונים. כידוע יש ערך מכריע להשפעה, ואפילו קטנה, באזורים.

כיוון שבכל איזור יכול מספר קטן של מצביעים להכריע את הכף, יש האזנה חדה לכל רחש, לכל ניד של דעה שתשפיע על הטלת הפתק לקלפי או הלחיצה על הכפתור החשמלי במקום בו ההצבעה נעזרת בטכניקה מודרנית יותר.

בארצות בהן הבחירות הן רוּבּיות־אזוריות יש בהכרח פחות מונופוליזציה של המפלגות על החיים הציבוריים ויש פחות אינטנסיביות במפלגתיות; גם זה בטבע השיטות השונות והדבר צמוד לצנטרליזם מפלגתי מזה ולדה־צנטרליזציה מזה.

השפעות שונות על המפלגה הדמוקרטית בארצות־הברית, ועל המפלגה השמרנית בבריטניה, שינו מפלגות אלה תכלית שינוי. השקפות כמו אלה של פ.ד. רוזוולט וה.ס. טרומן (ממשיך דרכו במדיניות הפנים) היו בבחינת “קצוות סהרוריים” זמן קצר לפני עלות רוזוולט לשלטון. גורמים בתוך המפלגה הדמוקרטית וגורמים מחוצה לה השפיעו לשינוי דמותה – לא שינוי שלם, לא בכל מדינות ארצות־הברית, אבל השינוי ניכר. הוא הדין לגבי המפלגה השמרנית בבריטניה.

מקרה שונה קרה למפלגת העבודה הבריטית. בימי קייר הארדי ובראשית דרכו של מקדונלד היה הסוציאליזם הבריטי בבחינת “קצה סהרורי”. מנהיגיו לא הצליחו להחדיר את רעיונותיהם למפלגה הליברלית, אבל הצליחו לבוא במקומה. זאת כמובן בגלל נימוקים מיוחדים. בבריטניה – יש למפלגה של פועלים אזורים כמעט “טהורים”. עובדה זו עזרה ל"לייבור" בראשיתו ומכבידה עליו עתה כמבואר בפרק הקודם (בו מדובר על “ההפליה של השיטה” נגד ה"לייבור").

מכל מקום בחירות אזוריות־רוּביות אינן חוסמות דרך בפני חדשנים. לכל היותר הן מכבידות על חלק מהם (ביחוד על קצרי־הרוח ונעדרי אמונה בדרכם). ומאלצות אותם ללכת בדרכים שונות. האפשרויות במדינה בה נוהגת שיטת הבחירות היחסיות נראית להם יותר. לעומת זאת יש חידושים, ולפעמים חשובים יותר, בחיי ציבור שאינם מתמסדים כלל, אף לא במפלגת רסיס כלשהי, אלא ממש עולים מנבכי האומה. ביטוים – שיחה בבית פרטי בו נפגשים ידידים לבילוי.

כשחוק הבחירות אינו מאפשר בחירות אישיות, רוּבּיות ואזוריות, אין כמעט סיכוי לנתב חידושים אלה אל המימסד הציבורי. חידושים אלה הם החשובים ביותר, אם נקודת המוצא היא דמוקרטית. נציג אזור הנאלץ להטות אוזן לאזרחי אזורו הוא המוליך דעות ותחושות חדשות אלה אל הממשלה ואל הנהגת מפלגתו.

בדרך כלל נושאים אלה, הנחשבים ל"נושאים לא־פוליטיים", מעניינים הרבה יותר אנשים מאשר הנושאים הפוליטיים המעסיקים יותר את אנשי הציבור, אלה הקרויים לפעמים בדרך הלצה “הומו־פוליטיקוס”.

כיוון שה"הומו־פוליטיקוס" הוא במיעוט בחברתו הלאומית וחשיבותו המיוחדת מוגבלת לשירות שהוא נותן לכלל, קובעים הרבה יותר האפשרות לחדש חידושים בנושאים לא־פוליטיים, נושאים שאיש לא יקיים למענם מפלגה, אבל חשוב לקהל שדעתו בנושאים אלה תשפיע על המימשל.

 

פרק ז': רמתו של בית־המחוקקים    🔗

אחת הבעיות שמתלבטת בהן הדמוקרטיה בכל מקום שבו יש משטר הבנוי על בחירת נציגים היא רמתו של המוסד שנועד להיות עליון במבנה הדמוקרטי. משום־מה לא הטובים ביותר נבחרים לבית־המחוקקים. אחת הסיבות לכך היא, כמובן, שרבים מאד מהטובים לשלטון, מהמתאימים להיות חברים בבית־המחוקקים, אינם רוצים בכך. משל יותם (שופטים פרק ט') מספר על אירוע עתיק שבו לאו דווקא הטוב שבבני גדעון היה למלך. משל עתיק זה לא איבד את אקטואליותו הבסיסית. בעיית אי־רצונם של רבים מהטובים לכהן אינה ניתנת לפתרון בעזרת שיטת בחירות ואולי אינה ניתנת לפתרון כלל. לעומת זאת שיטת בחירות טובה יכולה לעזור לטובים ולמתאימים הרוצים להיבחר לבית־המחוקקים להגיע לשם ולעכב בעד הפחות טובים והפחות מתאימים. השאלה המעניינת מבחינת דיוננו היא איזו שיטת בחירות מציבה לבית־המחוקקים אנשים מתאימים יותר או – אם נסתפק במינימום – פחות בלתי מתאימים.

הטיפוס האנושי שירצה להתמודד באזור בחירה (תחילה בתוך מפלגתו, כדי שיתמנה למועמד מטעמה באזור הבחירה ואחר כך בציבור כולו, בהתמודדות מול מועמד של מפלגה יריבה), הוא ודאי יותר עצמאי מאדם שיעדיף מינוי מטעם המנגנון המפלגתי ב"מקום בטוח" ברשימת מועמדים. אכן, יש בוודאי חפיפה לא מעטה, כלומר רבים ייאבקו על מקומם בבית המחוקקים בכל שיטת בחירות ואחרים ימאסו בזאת בכל שיטה. בשביל לקבוע איזו שיטה טובה יותר מבחינה זו, בחינת הרמה של בית־המחוקקים, ראוי לנו להשוות את אלה שמבחינתם יש הבדל. אין ספק שלכושר הנאום של איש ציבור יש משקל רב יותר בשיטת הבחירות האזוריות מאשר בשיטה היחסית, שבה קל לו יותר להיעזר בכושר הדיבור של הזולת. מקובל על הבריות שכושר נאום עומד בסתירה לתוכן, למהות. מקובל על הבריות שבכל כושר נאום יש יותר משמץ של דמגוגיה. לפעמים זה נכון, אך לפעמים גם ההיפך הוא הנכון. יש שכושר נאום קשור לבהירות המחשבה והעדר כושר נאום לעירפולה. מכל מקום יכולת נאום היא רק אחת התכונות המועילות למועמד בשיטה האזורית יותר מאשר למועמד בשיטה היחסית.

יכולת לקשור יחסים עם אנשים בנקל אף היא תכונה חשובה, כמעט הכרחית, למועמד הבא להתמודד על קולותיהם של תושבי אזור־בחירה. פגישות אקרי עם תושבי האזור, הליכה מדלת לדלת, לשם שיחות עם אזרחים־בוחרים הן חלק בלתי־נמנע של מערכת בחירות. בשיטה היחסית עושים זאת מעטים למען מפלגותיהם; בשיטה האזורית מוכרח כל מועמד לעשות זאת באזורו.

לעומת זאת, טוענים חסידי השיטה היחסית, מאפשרת השיטה היחסית למפלגות להציב לבית־המחוקקים בעלי־מקצוע שאין בכוחם להיאבק במאבק ציבורי – רופאים, עורכי־דין, מומחים לעניינים סוציאליים, אנשי חינוך וכדומה. לכאורה זה נכון, אך אין זה קורה כמעט לעולם. למבנה המנגנוני של מפלגה יש חוקיות משלו ויש לו תמיד יותר התחייבויות כלפי אנשים מאשר מקומות “בטוחים” ברשימה. כאשר מפלגה, בארץ שיש בה בחירות יחסיות, ניגשת להרכבת רשימות המועמדים שלה, מופעלים בתוכה לחצים פנימיים, שרק חלק מהם הם לחצים דמוקרטיים, לחצים של ציבורים בתוך המפלגה המבקשים לעצמם ייצוג. יש גם אינטרסים כלכליים המשלמים גרעונות המפלגה ויש גורמי חלישה שונים על דעת קהל. מוכרחים לספק לחצים אלה, לפחות חלקית, אחרת יינזק המנגנון או אפילו ייהרס, הכל לפי חשיבות הגורם הלוחץ בשלד של המנגנון המפלגתי. המומחים שמשמם ולמענם תובעים קביעה מרכזית של רשימת המועמדים נופלים קרבן ונידחים למקומות מרוחקים יותר ברשימה, עד מחוץ לבית־המחוקקים. שום מנגנון מפלגתי אינו שולט על ציבורו בתוקף נאמנות “מונרכיסטית” של נתינים. הללו מודים ברב, אבל אינם מוכנים לשמש אותו שלא על מנת לקבל פרס. זהו מבנה מסובך של נאמנויות, ציפיות־לשכר ואימת עונש, שיש לממש אותם מפעם לפעם, לפחות חלקית. לכן המינויים לבית־המחוקקים מטעם מנגנון כזה אינם יכולים להיות לפי כשרון והתאמה. קנה מידה קובע הוא זה של “מגיע”; לפלוני “מגיע” מושב בבית־המחוקקים בעד שירותים למפלגה (או למנגנונה) ואילו לאלמוני עדיין “לא מגיע”. כאשר מפלגה ממנה בכל זאת בעל־מקצוע שלא לפי חישובי “מגיע” (גם אז כמעט תמיד היא בוררת אותו מקרב נאמני־הנאמנים של המפלגה, שאינם מקשים קושיות לא־נעימות על מנגנון המפלגה), הדבר נעשה כתוצאה ממצב קריטי בציבור (למשל, משבר אישפוז המעורר זעם בציבור יוצר מצב שבו “כדאי” להציב רופא מפורסם במקום בולט ברשימה) והדבר נעשה תוך ציפיה שהמינוי היוצא־דופן יניב פירות בקלפי, כלומר שהצבת בעל־המקצוע לא תהיה על חשבונו של הפוליטיקאי שהגיע “תורו” להיכנס לבית־המחוקקים, אלא בעל־המקצוע יביא קולות שיגדילו את מספר נבחרי המפלגה כולה (אולי עוד יותר ממספר הקולות הנחוץ לבחירתו והוא עוד “תורם” משהו לאחרים).

בסופו של דבר “המקצוע” העיקרי המאכלס את בית־המחוקקים – בכל שיטת בחירות – היא העסקונה הפוליטית. אכן, בכל מוסד המחוקק הרוב המכריע הם פוליטיקאים מקצועיים. השאלה היא איזה פוליטיקאים יש יותר בבית־המחוקקים שנבחר בשיטה זו ואיזה בשיטה זו, לאיזה פוליטיקאי עוזרת שיטת הבחירות היחסיות ומיהו הפוליטיקאי שהשיטה האזורית מקדמת אותו – מה דמותו של זה ומה דמותו של זה.

בשתי השיטות יש ערך רב לקשרים אל המנגנון המפלגתי – מזאת אין להימלט – אם מישהו חושש מפני ביטול השפעתו של גורם זה, הוא יכול להירגע כליל. אם מישהו מקווה לביטול השפעת המנגנון – תקוותו רחוקה מלהתגשם.

ההבדל בין שתי השיטות הוא שבשיטת הבחירות היחסיות, הקירבה למנגנון היא הגורם המכריע, מפני שהקביעה בידיו בלבד והוא חפשי כמעט לגמרי בהכרעותיו הפרסונליות. לעומת זאת בשיטה האזורית מתערבים גורמים נוספים, כגון הסניף האזורי של המפלגה, הלך־הרוח באזור הבחירה וכן כושרו של המועמד להיבחר באזור.

שגיאה אישית כבדה יעשה מועמד (בבחירות אזוריות) הרוצה להצליח ולהיבחר אם יזלזל במנגנון של מפלגתו. למנגנון זה יש דרכים רבות לשלם שכר לתומכיו ועונש ליריביו ולמזלזלים בו – יש לו השפעה גם בתהליך קביעת המועמד (מפני שיש לו השפעה ברוב הסניפים של המפלגה, אחרת לא יכול היה להיות מנגנון מפלגתי) ויש לרשותו דרכים שונות לעזור יותר למועמד באזור אחד ופחות באזור אחר. מובן שהמנגנון מעוניין בראש וראשונה בנצחון מפלגתי כללי, אבל יש בידו גם להתאמץ יותר למען אזורים רצויים יותר ופחות – למען אזורים בעלי מועמדים מרדניים. יש בעיה של קביעת קו תעמולה, וקו אחד יכול לעזור באזור אחד ולהפריע באזור אחר. הוא הדין במדיניות של הסיעה הפרלמנטרית תוך תקופת הכהונה, מדיניות שעליה מוכרח מועמד המפלגה להגן אחר כך במערכת בחירות. חלוקת תקציבים, אפשרויות הסברה וגישה לכלי התקשורת ההמונית – כל אלה הם דברים שבהם כל מועמד אזורי נזקק לעזרת המנגנון המפלגתי שלו.

כאמור, יש הבדל גדול בין מידת התלות של המועמד במנגנון המפלגתי בשתי השיטות. בארץ שהבחירות יחסיות התלות במנגנון היא בלעדית. כל נאמנות אחרת זולתי זו למנגנון מפריעה. לעומת זאת תלותו של חבר בית־המחוקקים (או פוליטיקאי הרוצה להיבחר) המורכב אזורים־אזורים היא מגוונה ויחסיו עם המנגנון לובשים צורה שונה ויש להם גם אופי שונה. למגעיו עם המוסדות המרכזיים של מפלגתו הוא מביא, נוסף לאישיותו ותכונותיו, השכלתו והשקפותיו, גם את הלך־הרוח באזורו, את ההשקפות הרווחות בסניף האזורי של המפלגה. לא רק הכורח להסתגל למנגנון קטן יותר, אלא גם יכולת ההסתגלות קטנה יותר. הדבר משפיע, כמובן, גם על יחסו של המנגנן המפלגתי אל חברי בית־המחוקקים ועל תביעותיו מהם. חזקה על ראשי מנגנון כזה שהם יודעים את מלאכתם יפה. התחרות בשטח זה הקרוי “שלטון ריאלי” היא חריפה מאד ואלה שאינם בקיאים במלאכה המנגנונית של ניהול מפלגה נדחקים עד מהרה מעמדותיהם. ראשי המנגנון לא יתבעו ממועמד לבחירות אזוריות נאמנות מלאה מדי, מפני שנחוץ להם שהאיש ייבחר, שישמור על השפעתו באזור. הם יודעים כי מי שנאמן להם יותר מדי, יעילותו נמוגה במהירות רבה. בארץ שבה הבחירות הן יחסיות קנה־המידה של נאמנות למנגנון ממלא תפקיד ראשון במעלה והדבר יוצר “תחרות של נאמנות”. כלל לא חשוב מי מנצח בתחרות כזאת. התוצאה ברורה מכל מקום.

 

פרק ח': יתרונות המשטר הדו־מפלגתי    🔗

ידוע כי שיטת בחירות רוּבּית־אזורית מעודדת צמיחת שתי מפלגות גדולות; לעומת העידוד שיש בשיטה יחסית – כשאין שום חלוקה אזורית של הארץ – לריבוי מפלגות. גם ההגיון מחייב וגם הנסיון מלמד שבארצות שיש בהן שיטה מעורבת, רוב ארצות אירופה (להוציא בריטניה), יש בהן יותר מפלגות מאשר בארצות דוברות אנגלית (בהן, כידוע, הבחירות הן רוּבּיות, חד־אזוריות) ופחות מאשר בישראל, הארץ היחידה בה נוהגת השיטה היחסית הקיצונית.

במבנה חברתי־ציבורי הבנוי על שתי מפלגות, שבתוכן מוצאים להם מקום גוֹני הדעות והרעיונות שבחברה, יכול האזרח למלא את חובתו האזרחית בתבונה מספקת כשהוא בוחר בין שני כיוונים עיקריים באומה. אין הוא חייב ללמוד את נימי ההבדלים הדקיקים בין פלג לפלג כדי לדעת להצביע בבחירות, והרי המשטר הדמוקרטי מעניק זכות השתתפות בשלטון לכל האזרחים, לרבות אלה שענינם בכך מצומצם למדי.

דומה, כי הדבר מקל גם על מי שנתון, ראשו ורובו, בסבך הפרובלמטיקה של החיים הציבוריים וענייני ניהול המדינה, אך מבלי להיות חבר מפלגה פעיל. גם לגביו ההכרעה העיקרית היא בין שני הכיוונים העיקריים, אף־על־פי שבקיאותו בדקויות שבין מפלגה למפלגה במשטר רב־מפלגתי אינה נופלת, במקרים רבים, מזו של ראשי המתפלספים בפולמוס מפלגתי. ברוב הארצות זוהי הכרעה בין הקרוי “שמאל” והקרוי “ימין”, אך אין זה מחויב המציאות. לא מן הנמנע שקונספציה של מדיניות־חוץ תחלק אומה לשני מחנות עיקריים. אם נוהגת בה שיטת בחירות דומה לזו של בריטניה – יהיו שני המחנות לשתי מפלגותיה העיקריות. כך לא מן הנמנע – מן הבחינה של מבנה מדיני – שבציילון יווצרו המחנות האלה סביב שאלה ציילונית “פרטית”: היחסים בין דוברי הלשון הסינהלית ודוברי הטאמילית, על הסבך האמוציונאלי הכרוך בכך במדינת־אי זו. מכל מקום ההתחלקות המפלגתית בארץ בה יש בחירות רוּבּיות־אזוריות נוטה להתבסס על הנושא (או הנושאים) המעסיקים את מוחותיהם של האזרחים וליבותיהם יותר מאשר נושאים אחרים.

בקרב אזרחים שהתעניינותם הציבורית מעמיקה יותר – בייחוד אנשי ציבור המעורבים במחלוקות הקיימות – יש נטייה, לפעמים, להתייחס בזלזול לטשטוש בהבדלים הרעיוניים והפוליטיים שבין פלג לפלג בכל מחנה גדול ולראות בזאת שטחיות. אותם אנשים עצמם נוטים, לעיתים קרובות, לחיוך סלחני כשהם דנים בחילוקי דעות דומים בעבר. ללמדך שהחשבת חילוקי דעות מסוג זה (בין פלגות ה"לייבור" בבריטניה או בין המפלגות הסוציאליסטיות הישראליות) נובעת לא כך־כך מהבנה והעמקה בנושא כמו מהעדר פרספקטיבה. כשהעצם הקטן מצוי בעינך הוא משתקף בעד עדשת העין כעצם גדול, גדול מאוד.

קיום שתי מפלגות גדולות במדינה מונע לכאורה, מהאזרח הבלתי־מפלגתי – וכידוע, רוב האזרחים הם בלתי־מפלגתיים – השתתפות בהכרעה על כיווּנן של מפלגותיו, ואין לו השפעה גם על כיוונה של המפלגה שהוא נותן לה את קולו ביום הקלפי. למעשה השפעתו זו נשמרת באותה מידה שהוא מעוניין להשפיע; באותה מידה שיש לו דעה, שהוא רוצה להטיל על כפות המאזניים בוויכוח פנים־מפלגתי. אמנם, השפעה זו היא עקיפה– וזה חסרונה, כמובן – אבל היא קיימת בתוקף רב הרבה יותר משאפשר להבחין על פני השטח. אמנם, רוב המצביעים בעד המפלגה השמרנית הבריטית או המפלגה הדמוקרטית האמריקאית, אינם מצביעים בשום הצבעה הקובעת את אופייה ופרצופה של המפלגה שהם מפקידים ברשותה את “המניה” שלהם בשלטון בארצם, אולם מצבם אינו שונה בהרבה מזו של אלה המשתתפים בהכרעות הפורמליות, מפני שההכרעה נופלת, למעשה, במסגרות בלתי פורמליות.¹⁰

המסגרת המכריעה בחשאי וביעילות נאלצת להביא בחשבון את הדעות הרווחות בציבור כולו ולא רק את המצב במוסד המפלגתי המחליט. ככל שההחלטה הרצויה לדעת־הקהל יכולה להועיל בבחירות והיפוכה להזיק, כן גדול כוחה של דעת־הקהל להשפיע על מושכי החוטים המכוונים את המוסד המפלגתי (כלומר, לגבי נושא שלציבור יש בו עניין רב יותר – השפעתו רבה יותר).

אם ההרגשה שהשפעה על כיווּן המפלגות תהיה חשובה והיא מותנית בחברות בהן – ואולי גם בפעילות בתוכן – יהיה בזה משום יתרון נוסף של מבנה דו־מפלגתי הבנוי על גיווּן בתוך מפלגות גדולות. לשם כך דרושות מפלגות גדולות, שכדאי להשפיע עליהן ומפלגות בעלות מבנה פנימי דמוקרטי, שאפשר להשפיע עליהן.

אחת הבעיות של המשטר הדמוקרטי היא הצורך לעודד ערוּת ציבורית ופעילות ציבורית, הן מפני שאדישות ה"דמוס" ל"קרטיה" שלו הוא המצב הנוח ביותר למשטרים רודניים מכל מיני גוונים והן מפני שכל המשמעות של התפיסה הרעיונית הדמוקרטית בנויה על עידוד אזרח לחשוב ולהכריע בהתאם למצפונו ולדעותיו. זהו יתרונה הגדול של הדמוקרטיה.

לא פחות חשובה בעיה אחרת, שלכאורה היא פנים־מפלגתית, אך חשיבותה כללית, מפני שתקינות פעילותן של מפלגות, יכולתן לפעול פעולה תקינה, היא בהחלט עניין לחברה הלאומית כולה. מבנה ציבורי המורכב ממפלגות גדולות, מקיפות (וזה מחייב, כמובן, מספר קטן של מפלגות), מאפשר זרימה חפשית יותר של דעות ומאפשר הצטלבויות שונות של התחברות בין אנשים וקבוצות, לפי העניין. יכלו אנשי “לייבור” בריטיים מסוימים להתלכד סביב תביעה לפינוי מהיר של האזורים “מזרחה לסואץ” בשעה שחלק מהם תומך במדיניות מוניטרית אחת וחלק אחר חולק על אותה מדיניות מטבע. אילו היה הלייבור הבריטי מחולק למפלגות־מפלגות, כי אז היתה נאמנות מפלגתית כופפת את דעתם של אנשים בשם “טובת המפלגה”. בארצות שיש בהן ריבוי מפלגות (קטנות) קורה לעיתים לא רחוקות שאדם הצטרף למפלגה בגלל שלושה־ארבעה עניינים שהיו קרובים לליבו ומוצא עצמו תומך (או שאחרים תומכים בשמו ובהסתמך על השפעתו הציבורית) בעמדות שמעולם לא נקט, ולעיתים אפילו בעמדות שהוא חולק עליהן. אכן, לא מן הנמנע שחלוקה למפלגות קטנות מאפשרת לעיתים דיוק בקביעת עמדות, אבל לעיתים קרובות יותר היא מטשטשת עמדות ומעוותת דרכים לקביעת עמדה.

עם כל הליקויים הציבוריים שיוצרת אטומיזציה של החלוקה המפלגתית בחייהן של המפלגות ובמערכת קביעת עמדות שלהן הדבר חמור הרבה יותר במישור השלטוני.

ספק אם יכולה להיות תשובה אחת לשאלה איזו מממשלה עדיפה: חד־מפלגתית או קואליציונית.

התשובה שכל אדם מיושב בדעתו ישיב: הכל תלוי בנסיבות, הכל תלוי במקום ובזמן. גם במדינות שיש בהן רוב מוחלט למפלגה אחת יש שטובת האומה מחייבת שיתוף קואליציוני בין הרוב והמיעוט. שתי דוגמאות, שונות מאוד זו מזו, מסבירות זאת. האחת היא הדוגמה האנגלית. לא היה כל קושי פרלמנטרי לשמרנים הבריטים לקיים ממשלה שמרנית בימי מלחמת העולם השנייה, אך שום אנגלי – ולו גם שמרן נלהב – אינו יכול להצטער על כך שבשנים מכריעות אלה לגורל עמו נוהלה ממשלת הוד מלכותו תוך שיתוף מלא של שתי המפלגות ובצירוף הליברלים. אכן, השאלות המחלקות את האומה הזאת לשתי מפלגותיה הגדולות ממילא נדחו עד לאחר המלחמה. דוגמה שנייה היא מאוסטריה. כימי דור שלטה בארץ זו קואליציה, לאחר שבוטל ה"אנשלוס" והיא כוננה מחדש כמדינה נפרדת. לאוסטריה נחוץ היה לא רק לשקם הריסות מלחמה ולבטל את תוצאות המשטר הנאצי; היה עליה גם להתגבר על מורשת קשה מלפני ה"אנשלוס" הנאצי – על הטבח שערך דולפוס בסוציאל־דמוקרטים בפברואר 1934. שיתוף פעולה קואליציוני בין מפלגת העם (מפלגת הרוב), שהיא יורשת של מפלגת דולפוס מזה והסוציאל־דמוקרטים מזה הוא ששתל משטר דמוקרטי בארצם של מוצרט ושוברט.

אכן, השאלה אם לקיים קואליציה בתנאים אלה או שלא לקיים אינה השאלה העיקרית מבחינת דיוננו כאן. בבריטניה של ימי המלחמה והקואליציה הלאומית היתה מפלגת רוב והיתה מפלגת מיעוט. מבחינת המבנה המדיני היסודי לא קובע אם שתיהן בממשלה והוויכוח הבין־מפלגתי מתנהל בדלתיים הסגורות של הקבינט או שאחת מהן באופוזיציה והוויכוח – בבית־המחוקקים.

יתרונות וחסרונות של משטר קואליציוני בהשוואה למצב בו קיימת מפלגת רוב מחייב השוואה בין מצב בו יש מפלגה אחת שיש לה רוב מכריע בבית־המחוקקים ומצב בו יש פסיפס של מפלגות כשאין רוב אף לאחת מהן. המצב הראשון כרוך כמעט תמיד בקיום מפלגת אופוזיציה גדולה, כנגדה.¹¹

בדרך כלל הגורמים (לרוב גורמים שבשיטת בחירות, לפעמים מגמה בדעת־הקהל) המאחדים גופים פוליטיים קרובים למפלגת־רוב מאוחדת פועלים גם על המפלגות האחרות המתלכדות למפלגת מיעוט גדולה, מאוחדת לא פחות.

דומה כי הדעה המקובלת היא שמבחינת יעילותו של השלטון, שיתוף פעולה בלתי־מופרע בין משרדי ממשלה, העדר התרוצצויות בממשלה ועוד תכונות מתחומים אלה – מכל הבחינות של “קרטיה” – ברורה עדיפותה של מפלגת רוב אחת המתייצבת לפני הציבור במאוחד גם אם בתוכה יש דעות שונות ואולי אפילו מידה לא־מבוטלת של התרוצצות פנימית.

עצם הצורך להופיע יחד לפני ה"דמוס" בבחירות מקהה ניגודים, מחליק על פני קשיים שבחילוקי־דעןת ומביא לנטייה כבדת משקל להסדרים ענייניים יותר (הצורך להצליח הוא משותף והצלחה או כשלון גם הם משותפים).

עצם הצורך להופיע בבחירות בנפרד מחדד ניגודים, יוצר קשיים ומחריף חילוקי־דעות – לא רק לעניינם, אלא גם מפני שהכרח לשכנע את הבוחר שמפלגה פלונית טובה (או רעה) יותר מאלמונית ושההבדלים ביניהן חמורים.

יש יותר חילוקי־דעות בשאלה מה עדיף מן הבחינה של פיקוח ציבורי רחב יותר, מן הבחינה של שלטון ה"דמוס". חסידי השיטה היחסית נוטים לדעה, כי העדר מפלגת רוב (“מפלגה שבכוחה לעשות כל מה שהיא רוצה”) עוזר יותר לשליטת הציבור בענייניו, מונע השתלטות. גישה זו בנויה על ההנחה שנזכרה בפרקים הראשונים, ההנחה של “בראשית היתה המפלגה”, כלומר שיחסי מפלגות הם הקובעים. לפיכך שלטון מפלגה אחת הוא שלטון יחיד. גישה זו אינה מתחשבת בעובדה שאופייה הפחות צנטרליסטי של מפלגה הפועלת בארץ ששיטת הבחירות בה היא אזורית־רובית יש בו כדי להבטיח השפעה ציבורית על השלטון. השפעה כזאת מקבלת עידוד רב גם מן הכורח להתחשב בדעת הציבור, הכרח הקיים, כאמור, בשיטה הרובית הרבה יותר מאשר בשיטה היחסית.

הנסיון הישראלי מלמד שקל מאוד למפלגות בקואליציה אחת להידבר ביניהן, כדי לאבטח במשותף את האינטרסים המפלגתיים של כולן (בנושאים מסוימים יכולות מפלגות גדולות ובינוניות להידבר גם בלי שיתוף קואליציוני). “פשרה” בין־מפלגתית כזאת היא לרוב על חשבון הציבור. מובן שהסדר בין־מפלגתי מבטל בנקל את הסיכוי שהמפלגות תפקחנה זו על זו. לעומת זאת שמרנותו – הנזכרת בפרקים הקודמים – של רוב ציבור הבוחרים מבטיחה שיחסי הכוחות ישתנו במשך השנים אך במעט ומכבידה על חילופים בין שלטון ואופוזיציה. יש לעיתים חילופי שלטון – כתוצאה מהסכם חדש בין מפלגות, ולא כתוצאה משינוי בהצבעת ה"דמוס". כלומר אם קואליציה של מפלגות א' ד' ה' היתה בשלטון והשאירה באופוזיציה את המפלגות ב' ג' ו’ – יכול הסכם קואליציוני חדש בין א' ב' ג' להשאיר באופוזיציה את ד' ה' ו’ – או כל צירוף אחר.

הבוחר במפלגה מסוימת במשטר רב־מפלגתי אין לו יכולת להיות בטוח מה תעשה אותה מפלגה בקול שהפקיד בידיה. היא יכולה להצטרף לברית מפלגות אחת ואולי – להיפוכה הגמור. בעוד שבמשטר דו־מפלגתי הבנוי על בחירות אזוריות־רוביות האדם בוחר לעצמו הן נציג בבית־המחוקקים והן מביע דעה מי יהיה ראש הממשלה ומה תהיה דמותה הציבורית־רעיונית של הממשלה. בבחירות יחסיות רב־מפלגתיות נשלל ממנו, כאמור, גם זה וגם זה.

כשיש מפלגת רוב יש לה סמכות מלאה לנהל את המדינה עד לבחירות הבאות ומוטלת עליה האחריות המלאה למעשיה ולמחדליה. מולה ניצבת מפלגת אופוזיציה מבקרת ומוקיעה פגמים, אבל ביקורתה מבוססת והבטחותיה לא ירקיעו שחקים. היא יודעת שהבטחותיה הן שטרות שייתכן מאוד, כי יובאו לגוביינא וביום לא כל כך רחוק.

 

פרק ט': נחוץ שדמוקרטיה תיראה    🔗

לא כל הוגי הדעות המדיניים הסכימו שאפשר לפתור את בעיות המימשל הדמוקרטי במדינה גדולה. מי שהניח שפתרון כזה אינו קיים יכול היה לבחור בין התנגדות למדינה גדולה (והעדפת מדינה בהיקף של קנטון ג’נבה) או לוותר עקרונית על דמוקרטיה ולמצוא בקשייה הצדקה למשטרים אנטי־דמוקרטיים – פאשיזם, קומוניזם ומשטרים אנטי־דמוקרטיים פחות טוטליטריים.

לעומת זאת המסרבים להתייאש ממציאת פתרון לבעיתיות של מימשל דמוקרטי במדינה גדולה (וכל מה שהתרחש בעולם מימי רוסו ועד ימינו אינו מצביע על כך שאפשר לקיים מדינות־עיר יווניות, כפי שהוא האמין) מגיעים כיום אל מה שכולנו קוראים, בעקבות לוק, משטר־של־נציגים.

היאחזותנו במשטר של נציגים אין סיבתה העדפת נציגות והתנגדות לדמוקרטיה ישירה. מגבלותיה של הדמוקרטיה הישירה במדינה גדולה הם ברורים בחלקם – כמה עניינים אפשר להביא למשאל־עם? – וחלק אחר שלהם פחות בולט אך נכון לא פחות: תנאי המדינה המורכבת מחייבים התמחות, כדי לרדת לפרטיהם, כשהשליט־הרבון, העם, יכול לקבוע אך ורק דרך, שיטה ועקרונות.

מכאן הבעיתיות של ייצוג ומכאן השאלה מהי הדרך שבה הנציגים ייצגו והאזרחים ייוצגו כהלכה. נוסף לשאלה שעסקנו בה – כיצד להבטיח בדרך הפחות רעה שבידי ה"דמוס" תהיה “קרטיה” ריאלית, קיימת שאלה שהיא מפורסמת יותר בחיי המשפט – לא די שהצדק ייעשה, הכרח שהצדק גם ייראה. לא די שהשלטון יהיה בידי העם, נחוץ שכל אזרח וכל אזרחית ידעו זאת, יחושו בזאת. הכרח לדמוקרטיה שהרגשת בעלותו על המדינה תזקוף את קומתו של האזרח. לא פחות משנחוצים לחברה דמוקרטית חפשית אזרחים ממושמעים שאינם פורעים את הסדר הציבורי, משלמים את מיסיהם כחוק וממלאים כל חובה; לא פחות מזה נחוצים לה אזרחים היודעים את זכויותיהם ועומדים עליהן, אינם נבהלים משום פקיד מאחורי שום אשנב, ומתנהגים כ"בעלי מניות" בעסק הגדול והמגוון של מדינה מודרנית.

אין תחליף לחינוך אזרחי, שום דבר אחר לא ייצור משטר דמוקרטי בלי האזרח בעל ההכרה המכיר בחובותיו ויודע את זכויותיו.

לנושא שלפנינו, שיטת־בחירות, יש השפעה לא מבוטלת כלל וכלל על חינוך אזרחים כאלה, טיפוח אזרחות טובה – לא רק מנקודת הראות של מילוי חובה אלא גם מנקודת הראות של עמידה על הזכות וזוהי נקודת הראות המבחינה בין אזרח במדינה דמוקרטית ונתין של מדינה לא־דמוקרטית.¹²

הביטוי השגור בפיהם של אמריקנים רבים: “אכתוב לסנטור שלי” או “אכתוב לקונגרסמן שלי” מוכר, דומה, יותר מאשר בפי אנגלים, אך ספק אם האנגלים מטרידים פחות את חברי הפרלמנט מאשר האמריקנים. הם סגורים יותר ומספרים לך פחות, אך תובעים את זכותם מחבר פרלמנט לא פחות מן האמריקנים גלויי־הלב.

פניות אלה זוכות, כידוע, לטיפול. לא מפני שהנבחרים הבריטים והאמריקנים הם טובים כל כך, אלא מפני שלטיפול ולאי־טיפול יש מסקנות מעשיות מאוד לגבי סיכויי העתיד של הנבחרים. כל אזרח בריטי יודע וחש שב"וסטמינסטר" יושב לא רק פרלמנט אנונימי רחוק, מעין “כוח עליון”; הוא יודע ששם יושב, בקרב עמיתיו, חברי הפרלמנט – ציר שנבחר באזורו. מפעם לפעם הציר מגיע “הביתה” (תכיפות הביקורים תלויה, כמובן, במרחק מלונדון), מבקר בבתים, עונה על שאלות, משיב על השגות וטענות, מסביר את עמדת הממשלה (או האופוזיציה – תלוי בקשריו המפלגתיים של נציג). כן, הוא גם מלטף ראשי ילדים ובכלל משתדל מאוד להיות חביב על התושבים. גם זה חשוב, חשוב להרגשתו הטובה של האזרח, להזדהות המדינה אתו.

יש הרואים במאמצים בכיוון זה שמשקיע נציג (ובייחוד מועמד, בתקופה של ערב בחירות), הסטה של ההכרעה מעניינים שבמדיניות לנושאים צדדיים, שאין עניינם לכאן כלל. הטוענים כן שוכחים שיותר משהתחייבה דמוקרטיה לקבוע מדיניות טובה או מדיניות נכונה היא מתאמצת לקבוע מדיניות רצויה ל"דמוס", – שלטון הרצוי לכלל האזרחים. יש בקרב העם המחשיבים דבר אחד ויש מחשיבים דבר אחר. לא מעטים האזרחים שכל בעיות המימשל מתבטאות בעיניהם ברחוב שטואטא כהלכה, במשרד ממשלתי שרצפתו כובדה וכיוצא באלה. אחרים יאמרו לך שהעיקר הוא מדיניות החוץ וכל היתר יאה לשפחות. אלה גם אלה, בין שהם מודים בכך ובין שאינם מודים, יחסם למועמד וליריבו מושפע לא רק מדעותיהם אלא גם מאישיותו, ממכלול תכונותיו, כפי שהן מתגלות בציבור. מי שמאמין שיחסם של אזרחים למפלגות (בכל שיטת בחירות) מושפע רק מרעיונותיהן, מהמצע שלהן – הרי הוא משלה את עצמו לחלוטין. במכלול הגורמים המשפיעים על יחסו של האזרח למפלגה המצע והרעיון הם רק חלק מן הגורמים המשפיעים. לגבי רוב האזרחים אין להניח שמצע ורעיון הם הגורמים החזקים ביותר.

ככל שהאזרח רציונלי יותר, משכיל יותר ובעל כושר שיפוט טוב יותר – משפיעים עליו, בדרך כלל, פחות חיוכיו של המועמד וסיסמאותיה המצלצלות (לרוב בחריזה) של המפלגה. אולם כדאי להזכיר שהדמוקרטיה אינה שלטון הפילוסופים שחזה אפלטון בדמיונו אלא שלטון העם – לרבות פשוטי העם – והללו רשאים להחליט כראות עיניהם. מותר להם להיות מושפעים מדברים שבעלי אידיאולוגיות משוכנעים שאין להם ערך.

גם לחכמים מחוכמים דרוש שייראה, כי הם שותפים לשלטון, כי זכות הבחירה הפרטית שלהם יש לה משקל וערך; ש"כל קול מכריע", מפני שלפתחם של אלה רובצת הסכנה של אדישות כלפי החיים הציבוריים. לפשוטי עם, לבעלי חכמה טבעית בלבד, להם דרוש שהצדק הדמוקרטי ייראה הרבה יותר. להם יש פחות “קשרים” במנגנון הביצוע הממשלתי, הם עלולים להגיע לעיתים קרובות יותר לחוסר אונים במגעם עם השלטון.

כשאנשים נקראים לבחור בין מפלגה למפלגה, בין מצע למצע, או אפילו בין מנהיגים לאומיים ששמם הולך לפניהם והם מופיעים בראשי רשימות מועמדים ארציות – אין האדם רואה בעליל שהוא הבוחר, השליט במדינתו. הוא חש בזאת רק כשהוא חייב לבחור בין שמעון ללוי באזורו ושניהם באים לפתח ביתו לדבר אתו ועם אשתו ואין מאחריהם הילת מנהיגות לאומית כבירה. יש להניח שהוא מכבד אותם, רואה בהם אנשים נבונים ולפחות על אחד מהם הוא מוכן לסמוך במידה ידועה ולזמן ידוע – ובבחירות הבאות נראה… הם די חשובים כדי להתכבד בקשר אתם ואינם חשובים יותר מדי כדי שתיווצר הרגשה ש"מי אני ומי הוא". אחר־כך, משנבחר אחד מהם לבית המחוקקים ונוסע לעיר הבירה, יודע האזרח שיש לו נציג אישי “שם”, בשלטון. אין זה חשוב אם הצביע בעדו או נגדו ולא רק מפני שהבחירות הן חשאיות (ואין לזלזל כלל בחשאיות זו). בדמוקרטיה קובע, כאמור, העתיד לא פחות מהעבר, קובע לא רק איך הצבעת בבחירות הקודמות, לא פחות חשובה השאלה איך תצביע בבחירות הבאות. יחסו של הנציג אליך מושפע מן העתיד הזה יותר מאשר מן העבר.

נושא העתיד, הרצון לשוב ולהיבחר מכריע לא במעט במעשיו של חבר בית־מחוקקים ולכן אין הוא נותן לאזרח לשכוח את העובדה שהוא, האזרח, הוא “בעל הבית”, הוא מופיע שוב ושוב בכל הזדמנות, מודיע היכן אפשר למצוא אותו – “כל מי שיש לו בעיה…”

כך נוהג נבחר בבחירה אזורית־רובית, כך הוא מוכרח לנהוג. מי שאינו נוהג כך מוצא עצמו עד מהרה מחוץ לבית הנבחרים ונשאר בבחינת אפיזודה חולפת, יוצא מן הכלל המאשר את הכלל. הטוען שבבחירות יחסיות ממלאת המפלגה פונקציה זו טועה. מפלגה אינה יכולה לבוא במקום אדם, במקום נציג הלוחם על חייו הציבוריים. היא גוף מסורבל יותר, בעל אינטרסים מגוּונים יותר, תלותה בבוחר מוגבלת יותר (כשהבחירות הן יחסיות!) ופועלים בה גורמים שונים. כששיטת הבחירות היא יחסית עומד אדם מול מפלגה ולא אחת נראה לו כאילו עמד מול קיר אטום.

 

פרק י': קולות נודדים    🔗

מי שתיכנן פעם, ברצינות, מערכת־בחירות יודע שאין הפעילות סביב בחירות מכוּונת אל כלל הציבור, אל כלל הבוחרים. לגבי גוף המשתתף בבחירות – מפלגה, בדרך כלל – מתחלקים האזרחים־הבוחרים לשלושה סוגים: “בטוחים”, “מפקפקים” ו"מתנגדים". אמנם חלק מן הפעולה מוקדש לביסוס בטחונם של ה"בטוחים" (אך עיקר הפעולה בקרב ה"בטוחים" היא דאגה, ארגונית ברובה, שלא יימנעו מהצבעה) ואם אפשר מקדישים גם פעולת־מה לערעור התנגדותם של “המתנגדים”, אך עיקר המאמץ מוקדש ל"מפקפקים", אלה שכלל לא בטוח מראש שיצביעו בעד וגם אין להתייאש מהם מראש. מערכת הבחירות, על כל המאמץ הארגוני, הנפשי האמוציונלי, האינטלקטואלי והכספי הכרוך בה – למענם היא באה – הם המטרה, אותם מנסים הכל לשכנע.

חלוקה זו ידועה יפה לכל מי שהשתתף אי־פעם במערכת בחירות ומובנת יפה גם למי שלא השתתף. פחות ידוע ש"המפקפקים" הללו הם אחוז קטן מכלל האזרחים ואחוז עוד יותר קטן בין המצביעים בפועל (בקרבם רב מספר הנמנעים מאשר בקרב חסידי הרשימות השונות הנאבקות ביניהן בבחירות). חוץ מתקופות סוערות שבהן מתערער האמון ונהרסות מסגרות חברתיות וממילא נשברות גם מסגרות מדיניות־ציבוריות – רובו הגדול של ציבור הבוחרים שומר אמונים למפלגותיו ורק מיעוט קטן משנה את הצבעתו מבחירות לבחירות.

למיעוט של “המפקפקים” נוהגים לקרוא במדע המדינה “הצבעה שטה” או “צפה”. קולותיהם נודדים ממפלגה למפלגה. למיעוט קטן זה נודע ערך רב, מבחינת השליטה של הציבור בנבחריו, מבחינת הדמוקרטיה בחברה.

לא פעם אפשר לשמוע חבר נאמן למפלגתו, המתמרמר על מעשה זה או אחר של המפלגה לה הוא שומר אמונים, או על נקיטת קו רעיוני או מדיני מסוים: “אני אמשיך, אמנם, לתמוך במפלגה, אבל אחרים יענישוה בהצבעה בעד יריביה”. באמירה מעין זו טמון עניין פסיכולוגי־ציבורי עמוק: הישענותו של חבר מפלגה – ואפילו חבר מפלגה קנאי על הקולות הנודדים, המגינים (שלא מדעת) על הזכויות הדמוקרטיות של הכלל, לרבות חברי המפלגות, כיוון שהמדובר בחברה אחת, אומה אחת, חברי המפלגות מושפעים, לרוב, מאותם גורמים המשפיעים על הצבעת הקולות הנודדים. כלומר בדרך כלל מה שלא רצוי לחבר המפלגה המסוימת הם גם הדברים המרחיקים ממנה את הקולות הנודדים. ולהיפך – הרצוי לחברים הוא גם לרוב המקרב קולות נודדים. כך מגינים “הנודדים” על “היציבים”.

טעות תהיה להסיק מסקנה שריבוי הקולות הנודדים מחזק את המשטר הדמוקרטי. הנאמנות למפלגה נותנת לחברה יציבות ציבורית שיש לה ערך בשמירה על החברה הדמוקרטית והתקדמותה. מאבקן של מפלגות להגדלת מספר חבריהן ולגיבוש נאמנותם של החברים אינו עומד בשום סתירה לטיפוח הדמוקרטיה בחברה כולה, מפני שהחוסן של מפלגות – שהוא גורם יסודי ביציבותן הרעיונית – מונע תהפוכות מיותרות ומסוכנות מן החברה ומחליש את הסכנה של השתלטות דמגוגית. זאת נוסף לעובדה של מפלגה הנאבקת לחיזוקה הפנימי, מאמינה שהיא מחזקת מגמה חיובית בתוך החברה.

מה שדרוש איפוא לחברה אינו ריבוי הקולות הנודדים, אלא העלאת משקלם בבחירות. שיטת בחירות המעניקה משקל מופרז לקולות הנודדים אינה גורמת שום עוול לאזרחים הנאמנים למפלגות. להיפך, משקל מופרז זה מגן על הכלל – לרבות חברי המפלגות – מפני נושאי השלטון, מפני מנגנוני המפלגות. העלאת משקלם של הקולות הנודדים מאלצת את מנגנוני המפלגות ואת אישי השלטון והאופוזיציה גם יחד להיות הרבה יותר ערים לדעתו של הציבור ולרצונו. משקל מופרז לקולות הנודדים “מקפח” רק את מנגנוני המפלגות בלבד ומאלץ אותם ואת נושאי השלטן הקשורים בהם להתחשב יותר בציבור, זאת מפני שעליית משקלם של הקולות הנודדים נותנת להצבעה כולה יותר גמישות.

למשל, בשיטת הבחירות הנוהגת בישראל שינוי גדול בהצבעת הקולות הנודדים מביא לשינוי קל בלבד בשלטון. ההבדל בין הכנסת השלישית (שבבחירות אליה נכשלה מפא"י) לבין הכנסת הרביעית לאחר הנצחון הגדול של מפא"י בבחירות ב־1959 מבחינת הממשלה, מבחינת השלטון הממשי במדינה, הוא אפסי. שינוי קטן בהרבה בהצבעת הקולות הנודדים בבריטניה או בארצות־הברית שולח מפלגת שלטון לאופוזיציה ומעלה אופוזיציה לשלטון. ברוב האזורים יש לכל מפלגה קולות בטוחים שאינם מגיעים לכדי רוב מוחלט והקולות הנודדים הם לשון המאזניים. כאשר הם בוחרים, ברובם המכריע, בעד מפלגה אחת – יריבתה מפסידה.

הנכונות של מפלגות הפועלות בארץ בעלת בחירות אזוריות להתחשב בדעת הקהל נעשית איפוא, במידה רבה, בהתנדבות – בלי שהן נאלצות להתחשב ברצון הציבור או בדעתו – הן בקביעת מדיניותן, הן בסדרי התנהגותן, והן במינוי נציגיהן.

בחירה באזורים, אשר רוב באזור קובע את כל הנציגות של האזור, נותנת לקולות הנודדים שבאזור משקל רב, משקל של לשון המאזניים. בבחירות יחסיות, שיש רק עשרה עד חמישה עשר אחוזים של קולות נודדים, שמונים וחמישה עד תשעים אחוז של המוסד המחוקק נקבע, למעשה מראש. בארץ שבה יש בחירות רוביות חד־אזוריות יש אזורים בטוחים לכל אחת משתי המפלגות, אך המפתח לרוב בבית הנבחרים הוא בנצחון באזורים שבהם הקולות הנודדים קובעים את התוצאה. אפשר לומר איפוא שהקולות הנודדים קובעים את התוצאה באזורים שהם אזורים נודדים והם הקובעים את התוצאה הארצית – מי לשלטון ומי לאופוזיציה.

כשנוהגת שיטת הבחירות היחסיות יש מספר גדול של מפלגות ואז אין גוש “מפקפקים” אחד – כי “המפקפקים” בין שתי מפלגות סוציאליסטיות אין להם שום פקפוק בהתנגדותם למפלגה קלריקלית והמפקפקים בין שתי מפלגות ימניות אין שום ספק שלא יצביעו בעד מפלגה שמאלית. פירורו של גוש הקולות הנודדים להבדלים שבין מפלגות מרובות מונע לא רק ריכוז תשומת הלב של ציבור הבוחרים סביב שאלות יסוד של החברה או המדינה, אלא גם מקטין עוד יותר את יכולתם של הקולות הנודדים, למלא את התפקיד שנועד להם בדמוקרטיה, להיות גורם המדרבן את הרשות ליתר תשומת־לב לדעת־הקהל, למשאלותיו של האזרח.

גיבושם של הקולות הנודדים (גיבוש שאינו נזקק לשום כלים ארגוניים!) ועליית משקלו אלה הן התופעות החשובות ביותר המלוות את השיטה הרובית־אזורית.

כאן טמון גם הנימוק החשוב ביותר לנטייה של מנגנוני המפלגות להעדיף בחירות יחסיות. מצד שני: זהו הנימוק החשוב ביותר – מבחינת הציבור הרחב – לתמיכה בבחירות אזוריות. עליית משקלם של הקולות הנודדים פירושו תלות גוברת של נבחרים בבוחריהם, הכרח גובר לשכנע ציבור בצדקתה של מדיניות ננקטת, צורך לקבוע מועמד המעורר אמון בציבור.

 

פרק י"א: כיווּנה של התלוּת    🔗

היתרון המפורסם של שיטת הבחירות האזורית־הרובית קרוי בדרך כלל “קשר בין בוחר ונבחר”. גם המתנגדים הקיצוניים ביותר של השיטה הרובית, אלה המשוכנעים שכל סטייה מהעקרון היחסי בייצוג היא סטייה מדמוקרטיה, גם הם מודים, בדרך כלל, ביתרון זה של השיטה הפסולה בעיניהם. הם מוסיפים מיד שיתרון זה אין די בו כלל וכלל להכריע את יתרונותיה של השיטה הרצויה בעיניהם (היחסית).

רק מי שאינו מקבל, מיסודו, את העקרונות הדמוקרטיים (יש אנשים לא מעטים המכריזים על עצמם כדמוקרטים מושבעים שגם בפני עצמם אין הם מודים בהשפעתם של מניעים נפשיים־רוחניים אריסטוקרטיים ופסיבדו־אריסטוקרטיים הפועלים על שיקוליהם) יטען שקשר זה בין בוחר ונבחר הוא דבר רע, כשם שרק מי שהדמוקרטיה אינה בשורש הכרתו הציבורית יוכל לוותר עליה למען משטר אחר, למען שלטון־מיעוט כלשהו, מפחד הדמגוגיה, אויבתה של הדמוקרטיה.

דומה כי יתרון זה – קשר בין בוחר ונבחר – מוסבר בדרך כלל שלא בדרך הנכונה. אין המדובר ב"קשר" ערטילאי. “קשר” גרידא יכול להיווצר גם בשיטה היחסית, כאשר האזרחים אינם מתייאשים והולכים אל נבחר במוסד המחוקק, אל הסניף המפלגתי במקום מגוריהם, או שהם כותבים אל השלטון המרכזי ומי מהם שאינו משלים עם תשובה שלילית או עם העדר תשובה – בסופו של דבר אזרח עקשני וער שכזה מצליח ליצור “קשר”.

אמנם רוב האזרחים אינם מקיימים קשר כזה, אבל גם בשיטה האזורית יכולתו של אזרח להתקשר עם נציגו תלויה בזאת שרוב הבוחרים אין להם עניין בקשר כזה. אילו רצו הרבים להתקשר – הדבר היה נעשה בלתי־אפשרי פשוט מבחינה פיזית. אמנם יש הבדל בהעדר העניין ליצור “קשר”, בין מצב שבו ענייני האזרח הוסדרו ומצב שבו האזרח מיואש מסידור ענייניו מצד השלטון המרכזי, אולם הבדל זה קשור כבר להבדל העיקרי שיוסבר להלן, ההבדל בין “קשר” ל"קשר".

ההבדל היסודי בין השיטות, מבחינה זו, הוא כיוונו של הקשר – מי תלוי במי, מי נאלץ לחפש את מי.

בשיטה היחסית אין שום גורם המניע את הנבחר לקיים קשר עם הבוחר – אין הוא תלוי בו כלל וכלל. הבוחר אינו קובע כמעט ולא כלום במעמדו האישי של הנבחר. המפלגה – בדרך כלל בצורה ריכוזית ביותר ובחוגים פנימיים מצומצמים ביותר – קובעת מי יהיו מועמדיה ומה סדר עדיפותם להיבחרות (סדר הרשימה). אמנם קורה, לעיתים רחוקות, שבגלל מצב דחוק במיוחד של מפלגה זו או אחרת היא מצרפת לרשימה, “במקום טוב”, מועמד שהגורם למינויו הוא פופולריות אישית, אף־על־פי שהתבטאויותיו בציבור אינן נעימות ל"שלומי אמוני" של אותה מפלגה. מקרה כזה הוא נדיר ויש לו שתי מיגבלות: לעולם יבחר המנגנון במועמד כזה אך ורק כשבטוח שאין הוא מסכן את המנגנון, שאין הוא מסוגל כלל להתמודד על עצם השליטה במפלגה (“השלטון הריאלי”) והוא משמש – ביסודו של דבר – רק שלט נאה, או פתיון לדג־האזרח. המיגבלה השנייה היא שהמנגנון ייפטר מן הנבחר הטרדן מייד לאחר ששעת החירום המפלגתית תחלוף.

יש, כמובן, אנשים במפלגה, בכל מפלגה, ש"מותר להם" לומר דברים קשים שלאחר לא ייסלחו, כמו (להבדיל!) למוקיון של המלך, “לץ החצר” המפורסם מימי הביניים, שהיה לרוב גמד מכוער וחכם. “לץ חצר” כזה הוא, כמובן, אביזר מאביזריו של המנגנון, אם כי אין הוא משפיע כלל וכלל הרי “הקביעות” בתפקיד כמעט מובטחת לו.

הנבחר “הרגיל” שאינו לא “אנפאן טריבל” ולא “לץ חצר” חייב לקיים יחסים הדוקים עם מנהיגי מפלגתו ועם ה"בוסים" שלה (לפעמים אלה הם אותם האנשים עצמם). אם הוא מקיים גם קשר עם ציבור בוחרים זה או אחר – הוא עושה זאת לגמרי בהתנדבות, אין עליו שום לחץ בכיוון זה (יש שהמפלגה עצמה משלמת מס־שפתיים לקשר כזה ותובעת אותו מנציגיה, אך בלי מאמץ אמיתי להשיג תוצאה כלשהי). במידה שנוצר קשר הריהו קשר של “עליה לרגל” של אזרחים אל נציגיהם.

יש, כמובן, שחבר בית־מחוקקים מקיים קשר, נוסע, שואל, חוקר, משתדל לדעת “מה רוצה העם”. יש שמתגלה תמהוני המתנהג כאילו היה נבחר־של־אזור, אולם רוב המחוקקים “המקיימים קשר” אף־על־פי שלשום אזור אין הם חייבים את בחירתם, מקימים קשר המותאם לשיטה בה נבחרו. מחוקקים אלה הם בדרך כלל מעטים ויוצאי־דופן בקרב עמיתיהם. הם מנסים להיות מעין “קציני קישור” בין מפלגתם והציבור. מבחינתה של מפלגה הפועלת בארץ בה נוהגת השיטה היחסית הם ממלאים תפקיד נכבד בשירות מפלגתם, הם תועמלנים כל ימות השנה (לא רק ערב בחירות), הם גם מביאים אל המפלגה ואל ראשיה ידיעה על הנעשה בציבור – ידיעה נדירה במקצת בארץ בה אין בחירות אזוריות. החסרון שלהם בשטח העברת אינפורמציה מהציבור “למעלה” הוא בכך שהם תלויים במפלגה ולא בציבור. אין חרדתם העיקרית להיות נאמנים למה ששמעו בביקוריהם. לעומת זאת יש להניח, כי יושפעו מן הרצון להמתיק גלולה (כשהם בשלטון) ולהחריף מרורים (כשהם באופוזיציה). אין כאן תופעה של ייצוג של מי שמדבר בשם אנשים ומזדהה עם עניינם. לכל היותר יש כאן מסירה ניטראלית של חוות־דעת. לרוב גם זה אין. לרוב יש משהו הדומה יותר לתפקיד שממלא שגריר של ארץ פלונית החוזר לבירת ארצו מארץ אלמונית בה שירת ומוסר לממשלתו דין וחשבון.

בשיטה האזורית המצב שונה מעיקרו. בארץ בה נוהגת השיטה האזורית הנבחר חייב ללכת לאזורו, ממש כמו אותו פקיד החייב להחתים את כרטיס העבודה שלו בבואו למקום העבודה ובצאתו ממנו. אמנם גם בארץ בה שיטת הבחירות היא רובית־אזורית יש השפעה לא־מבוטלת למפלגה הארצית (או בארצות הברית למפלגה שב"סטייט") על קביעת המועמד והוא זקוק לרצון טוב במוסדות מפלגתו – לא רק אלה שבאזור עצמו. זה נכון, כמובן, אבל יש שני הבדלים בין המצבים בשתי השיטות. בשיטה האזורית־רובית יש השפעה גם לסניף המקומי ואם הוא עומד על דעתו בעקשנות מספקת אי־אפשר לכפות עליו מועמד לא רצוי ואם הסניף רוצה במועמד מסוים בתוקף, דרושים נימוקים מכריעים למוסד המפלגתי המרכזי, כדי לאלץ אותו לוותר על מועמדו ומה שחשוב עוד יותר: נימוקים אלה יש לומר בגלוי ואי־אפשר, כמובן, לומר בגלוי שמועמד פלוני פסול מפני שנאמנותו למנגנון מפוקפקת. על אי־נאמנות רעיונית כוללת נחוץ להביא ראיות ולאו דווקא ראיות שיספיקו לאנשי מפלגה מובהקים אלא ראיות מנושאים כלליים יותר – מנגנון מפלגתי אינו ערוך, לרוב, לאלץ בצורה זו אזור לקבל מועמד או לוותר על מועמד. חשוב עוד יותר מתהליך מינויו של המועמד הוא תהליך בחירתו. מפלגה יכולה – כנזכר בפרק קודם – לעזור יותר למועמדי־האזורים הרצויים לה ולקמץ במקצת בעזרה למועמדים פחות־רצויים (יכולתה לעשות זאת מגבלת, מפני שבסופו של דבר היא נאבקת להשגת רוב במוסד המחוקק, רוב המורכב מנבחרי כל האזורים). אחרי כל עזרה ומעבר לה – המועמד נאבק לבדו ובמידה לא מבוטלת של הרגשת־בדידות של טייס־קרב הנמצא לבדו במטוסו ואילו רעיו – במטוסים סמוכים או רחוקים. במשך כל תקופת־הכהונה של המוסד המחוקק, שהוא חבר בו, הוא יודע שיהיה עליו לבוא אל אנשים אלה, לרחובות אלה, למועדונים אלה ולדירות שבהן נאספים כמה בוחרים ויהיה זקוק לתמיכתם, לאמון שלהם, לרצונם הטוב כלפיו וגם לפעילותם לבחירתו מחדש.

הוא בא אליהם לאזור לעיתים קרובות, הוא מקבל אורחים מן האזור כל פעם שהם מזדמנים אליו אפילו את הטרחנים שבהם. הוא שומע להם, הוא מנסה לתקן את מה שראוי לתיקון בעיניהם, מסביר להם את צדקתו בדברים שהם חולקים עליו. לפחות מנסה להסביר.

בהתנהגותו בבית המחוקקים ובוועדותיו, במגעיו עם השלטון בדרגים השונים, הוא משתדל להשפיע בכיווּן הנראה להם – אם זה בכיוון של אינטרסים שלהם ואם זה, בנושא אחר, בכיוון של השקפה ודעה שלהם. על האינטרס שלהם הוא יכול להגן ביעילות רק אם אין הדבר מנוגד יתר על המידה לאינטרסים של אזרחים אחרים באזורים אחרים (שגם להם יש נציג בבית־המחוקקים). גם כשאין הוא יכול להצליח במשהו יש סיפוק דמוקרטי לתושבי האזור שקולם נשמע, שעניינם נדון, שלא נגזר עליהם אלם. יש מישהו המייצג אותם. הוא קשור אתם, שומע אותם ומשמיע את קולם.

יותר מאשר הם האזרחים שלו הוא הנציג שלהם.

 

פרק י"ב: סביב “האמצע” והזזתו    🔗

מקובל ששיטת הבחירות הרובית־אזורית – כנהוג בארצות שמסורתן הדמוקרטית היא אנגלית – עוזרת לתהליכי התלכדות בין־מפלגתית. כרוכה בה נטייה ליצירת שתי מפלגות, בניגוד לפיצול למפלגות רבות שהוא פרי שיטת הבחירות היחסיות. מכל מקום עובדה היא שבארצות אלה – בעצם רק בהן – יש משטר דו־מפלגתי. כל הופעה של מפלגה שלישית בארצות אלה היא תופעה חולפת או שולית. ל"מפלגה שלישית" יש שתי אפשרויות: היא באה, לפעמים, במקום אחת הקיימות או שהיא נשארת קטנה וחסרת השפעה.

לזאת יש להוסיף גם קיום תכונות־יסוד המציינות מפלגה הפועלת בארץ שנהוגה בה שיטה זו, בניגוד לתכונות מנוגדות המתפתחות במפלגה הפועלת בארץ שנהוגה בה השיטה האחרת. כמו בשטחים אחרים הדנים בהתנהגותן של מפלגות, גם כאן ההנחה היא, כי שיטה היוצרת מצב העושה התנהגות מסוימת, מבנה מסוים או התפתחות רעיונית מסוימת לכדאיים למפלגות – פירושו של דבר שהשיטה מעודדת אותו. כך לגבי איחוד ופילוג, גיבוש ופיצול – לגבי צורת החלוקה למפלגות ומספר המפלגות וכך לגבי התכונות המתפתחות בכל מפלגה ומפלגה.

תכונה חשובה, שיש לתת את הדעת עליה היא מתינות וסובלנות מול החרפת ניגודים. מפלגה הפועלת במסגרת של בחירות יחסיות נדחפת להדגשת המנוגד בינה ובין מפלגות אחרות. בקרב עסקני המפלגות נוהגים לקרוא זאת: “במה נבוא אל הבוחר?”

כל מפלגה רואה צורך לעצמה להסביר לאזרח – אשר מידת התעניינותו בשאלות ציבור מוגבלת ופעילותו אינה אינטנסיבית – שחשוב נצחונה שלה בבחירות, נצחונה על מפלגה “שכנה” בספקטרום הציבורי (מערכת בחירות, כנאמר בפרק “קולות נודדים” היא על אנשים שבין מפלגה למפלגה וזה תמיד בין מפלגות שההבדלים ביניהן קטנים יותר). ההוכחה הנדרשת היא שהדבר חשוב הן לעם ולמדינה והן לו, לאזרח. לשם כך נחוץ לחדד הבדלים ולהדגיש אותם. כל מפלגה מדגישה איפוא את המבדיל בינה ובין האחרות, מטפחת את ההבדלים הללו. בדרך הטבע טיפוח זה והדגשה זו גורמים לכך שהבדלים אלה, ייחוד זה, יתפסו מקום חשוב יותר ויותר בחייה של המפלגה ובבניית השקפת העולם המקובלת בתוכה.

המצב הוא הפוך לחלוטין כשחוק הבחירות דומה לזה הנהוג, למשל, בבריטניה. המפלגה השמרנית פטורה מלנהוג זהירות מופרזת באזרחים ששמרנותם קיצונית והתנגדותם לרפורמות סוציאליסטיות היא מוחלטת. הצבעתם השמרנית היא כמונחת בקופסה. דאגתה של ההנהגה השמרנית נתוניה לאזרחים שלא ידוע מראש מה תהיה הכרעתם בקלפי. מעניינים אותה אזרחים שהם בעד רפורמות סוציאליסטיות מסוימות, אבל חרדים מהפרזה, שהם בעד בטחון סוציאלי וסומכים בזאת על מפלגת העבודה, אך שונאים מסים גבוהים וסומכים על השמרנים שיגנו טוב יותר על הכנוסתיהם מפני מיסוי. כדי להשפיע עליהם נוטה המפלגה השמרנית להיות קצת פחות שמרנית וקצת יותר מתקדמת, היא מתקרבת על מה שקרוי “אמצע” הזירה הציבורית. תהליך דומה מן העבר האחר של הזירה הציבורית, פועל במפלגת ה"לייבור". זו האחרונה סומכת על אנשי האיגוד המקצועי המובהקים, פועלים “שונאי בורגנים”, סוציאליסטים מושבעים בערי אנגליה, וולס וסקוטלנד – כל אלה הם בבחינת “קולות בטוחים” למועמדיה של מפלגת העבודה הבריטית. הנשוא העיקרי לפניותיה של ההנהגה הסוציאליסטית הם אותם בוחרי האמצע¹³ עצמם, המרכזים סביבם גם את פעילותה של ההנהגה השמרנית. שתי המפלגות פונות אל אותם אזרחים, בעלי אותן נטיות פוליטיות. לכן פועלים עליהן אותם תהליכים, הם גורמים למפלגה השמרנית להיות מתקדמת יותר ומשפיעים על ה"לייבור" שתהיה מתונה יותר, סולידית יותר. אין פירושו של דבר שדעות קיצוניות מושתקות בארץ כמו בריטניה.

בדעת הקהל הבריטית פועלים ומשפיעים גורמים קיצוניים יותר וקיצוניים פחות – משני הצדדים. יש חוגים ויש אישים, יש עיתונים וכתבי־עת ויש סופרים ועיתונאים. בארץ שיש בה בחירות רוביות־אזוריות יש להם השפעה רבה, אבל לא ישירה ועיקרה – בטווח הארוך.

“האמצע” בבריטניה, למשל, אינו דומה לזה שבארצות־הברית ובאוסטרליה אינו דומה לזה שבשתי הראשונות. קביעת מקומו של “האמצע” והזזתו זוהי ההשפעה היסודית על החיים הציבוריים, בעצם זה העיקר בקביעת האופי הציבורי של מדינה.

שתי המפלגות הפועלות בחיים הציבוריים (כשהשיטה היא רובית) הן קרובות לאמצע. ככל שיזוז האמצע, כתוצאה של פעילות רעיונית של חוגים וקבוצות – יזוזו המפלגות אתו. בגלל הקירבה אל האמצע – קירבה שהמפלגות נאלצות לשמור עליה – הן נעשות דומות זו לזו.

העובדה שהמפלגות הנאבקות על רוב מוחלט בכל אזור בחירה נוטות למתינות ושומרות על קירבה ל"אמצע" שבחיים הציבוריים, אינה שוללת כלל וכלל סיכוי מגורם הנאבק להסטת מדיניותה של ארצו לכיווּן חדש. הסיכוי קיים, אבל הוא שונה בצורתו ובאפיקיו.

דרכו של גורם כזה אל ההצלחה אינה מאבק על מדיניותה של אחת המפלגות, מפני שמדיניותה של מפלגה היא תוצאה של מצב בדעת־הקהל. הנאבק על דרך קיצונית יותר ומקובלת פחות (בינתיים) דרכו מובילה אותו, לעיתים, ישר אל הציבור, גם אם הוא פועל בתחומי אחת המפלגות. סיכוייו של גורם כזה להשפיע על מפלגתו שתאמץ לעצמה את דעותיו מותנים בכך שהציבור כולו – או לפחות חלקים גדולים יתמכו בתכניותיו¹⁴.

במאה העשרים נתפרסמו שתי דרכים לשינויים רעיוניים במפלגה הפועלת בארץ בעלת שיטה רובית. בבריטניה באה מפלגת ה"לייבור" במקום המפלגה הליברלית כיריבם של “הטורים” ואגב כך הוזז גם ה"אמצע" בדעת־הקהל (בלי תזוזה זו, שמאלה, של “האמצע” לא היתה יכולה מפלגה סולציאליסטית להיות לאחת משתי מפלגותיה של הדמוקרטיה הבריטית).

בארצות־הברית היה תהליך אחר. חוגים מתקדמים בארץ זו התבצרו במפלגה הדמוקרטית (ברוב מדינותיה של ארצות־הברית) וניתבו אותה שמאלה (אם נקבל מונח זה של “שמאל” לגבי תמיכה בשירותים סוציאליים, בטחון חברתי והגנה על החלשים מבחינה כלכלית וחברתית).

גם בבריטניה וגם באמריקה מרבים לדבר ולכתוב על הדמיון המפתיע בין שתי המפלגות הראשיות במדינה ועל כך שההבדלים “האמיתיים” והעמדות “העקרוניות” הן מחוץ למפלגות או בשוליהן.

קיצוניות של אישים וחוגים אין בה כדי להזיק לאווירה החברתית כמו קיצוניותן של מפלגותיהם מפני שרק מפלגות נאבקות על השלטון ורק מאבקן של מפלגות יש בו שילהוב יצרי שלטון. מי שבודק את אופי החיים הציבוריים בארצות דו־מפלגתיות מזה ורב־מפלגתיות מזה לא יוכל שלא להתרשם מן הסובלנות הרבה יותר בראשונות.

 

פרק י"ג: איחוד ופילוג בשיטות השונות    🔗

כבר הזכרנו, כי הן חסידי השיטה היחסית והן חסידי השיטה הרובית מסכימים, כי השיטה הרובית מעודדת מבנה דו־מפלגתי ואילו השיטה היחסית מעודדת מבנה רב־מפלגתי. הדבר מוכח אמפירית, בנסיון שיש לחברה האנושית בשיטות הבחירות השונות ואפשר לומר בהכללה, שככל שהיסוד הרובי חזק יותר בשיטת הבחירות – קטן מספר המפלגות; ככל שהיסוד היחסי דומיננטי יותר – גדול מספרן. מובן שקביעה זו כפופה למיגבלה – בתנאי שהגורמים המשפיעים האחרים שווים, לפי המימרה הלטינית הידועה “קטריס פּריבּוּס” (התנאים האחרים שווים).

הדבר מובן גם מבחינה הגיונית. הגיון זה בנוי על ההנחה שאנשים וגופים ציבוריים מתנהגים לפי מה שכדאי להם¹⁵. כשנוהג במדינה חוק בחירות דומה לבריטי – איחודים נעשים כדאיים למתאחדים ופילוגים נעשים לא־כדאיים. היפוכו של דבר בתנאי החוק הנוהג בישראל. כל זאת, שוב בהסתייגות הכלולה במימרה הלטינית הנזכרת “קטריס פריבוס”, מימרה הבאה להגביל כמעט כל קביעה בשאלות אדם וחברה. ברור שאם במדינה בה נוהגות בחירות לפי שיטה יחסית נוצר הלך־רוח תקיף בגנוּת המפלגות הקטנות ולמען ריכוזים גדולים, כי אז יכול להיווצר גורם משפיע הפועל בכיוון הפוך לזה הטבוע בעצם שיטת הבחירות היחסיות. לעומת זאת, אם במדינה בה חוק הבחירות הוא לפי השיטה הרובית־אזורית נוצר מצב שבו שתי המפלגות הראשיות משניאות עצמן על הציבור, יכולה להיווצר קוניונקטורה בשביל מפלגות קטנות ורק כעבור כמה תקופות כהונה של בית־המחוקקים תתגבשנה מחדש שתי מפלגות, אולי שתי מפלגות חדשות. מצב כזה יכול להיווצר בגלל סיבות של מוסר ציבורי (שחיתות בתוך המפלגות או בוסיזם בממדים רחבים, עד כדי כך שישפיע על דעת־הקהל). יכול להיווצר מצב כזה גם כתוצאה מכשלון מדיני חמור ובולט של שתי המפלגות גם יחד (למשל, מפלה חיצונית או הרס כלכלי כתוצאה משגיאה משותפת של שתי המפלגות שתמכו שתיהן במיניות כושלת).

כל אלה הם מקרים יוצאי דופן שאין להביאם בחשבון כשבודקים את ההשפעות של שיטת הבחירות עצמה. לא רק שמקרים אלה נדירים, אלא שאין הם פרי השיטה, אלא תוצאה של גורמים שהתגברו על השפעתה של שיטת הבחירות.

אין שום קושי להבין מדוע פילוג במפלגה אחת מן הנאבקות על השלטון לפי שיטה רובית־אזורית מקפח את סיכויי שני הצדדים המתפלגים. כשבמחנה המתפלג שתמכו בו שלוש חמישיות מציבור הבוחרים באזורים מסוימים מתפלג לשני מחנות שווים – נופל הרוב בחלקו של המחנה המנוגד למתפלגים שתומכים בו שתי חמישיות. אמנם זהו רוב יחסי, אך לפי השיטה האנגלית או האמריקאית די בו כדי להיבחר. הדוגמה המפורסמת ביותר לכך מתולדותיהן של בחירות היא כשטדי רוזוולט פילג, ב־1912, את המפלגה הרפובליקנית בארה"ב וכתוצאה מכך נבחר לנשיא מועמד הדמוקרטים וודרו וילסון, לאחר שלטון רצוף וממושך מאוד של נשיאים רפובליקניים. רק כשפילוג כזה נכשל, כלומר אין הוא גורף אחוז ניכר ממפלגת־האם, נמנע נצחון היריב (כך לא הצליח, למשל, הנרי וולאס להפיל את הארי ס. טרומן בשנת 1948). בבריטניה מקובל לחשוב שהופעת מועמדים ליברליים רבים פועלת לטובת ה"לייבור", כי הם נוגסים בהצבעה בעד השמרנים הרבה יותר משהם פוגעים ב"לייבור".

עובדות ידועות ומובנות אלה גורמות לכך שנימוק מכריע נגד קבוצה פורשת במקום בו נוהגות בחירות רוביות, הוא: הם עוזרים ליריב המשותף. נימוק זה היה המכריע במניעת פילוגים במפלגת העבודה הבריטית, על אף כל חילוקי הדעות, שלעיתים היו קשים וחמורים.

לעומת זאת התועלת שבפילוג והנזק שבאיחוד בשיטת הבחירות היחסיות הוא פחות ברור וגלוי, בעיקר מפני שיש פחות דוגמאות (כי שיטה זו נפוצה פחות לאין שיעור מהפוכתה). גורם נוסף המטשטש את השפעת השיטה הוא שהתוצאה של פילוג או איחוד פחות גלויה לעין. השיטה היחסית היא פחות חדה בתוצאותיה ואין בה מנצח ומנוצח חד וברור.

במבנה רב־מפלגתי יכולה כל מפלגה לטעון שהתוצאה היא “בעצם” נצחון שלה. קשה גם להביא דוגמאות לעלייה ולירידה של מפלגות, מפני שבדרך כלל מבנה רב־מפלגתי יוצר מצבים בהם צירופים או איחודים מלוּוים בפילוגים וגם לא קל לקבוע ממי קיבלה מפלגה פלונית קולות שנוספו לה ואל מי נדדו קולות שנגרעו ממנה.

מאבק הבחירות הוא, כאמור בפרק קודם, נסיון להשפיע על אנשים שלא הכריעו מראש בעד מי יצביעו, אלה הבוחרים השוליים של המפלגה. במשטר דו־מפלגתי המדובר הוא במפקפקים, בין מועמד של המפלגה האחת ומועמד של המפלגה האחרת. במשטר רב־מפלגתי יש מפקפקים מסוגים שונים. יש בוחרים שוליים שונים, איפוא, שאין שום דבר משותף בין אלה לאלה. בישראל, למשל, ספק אם יש אדם המפקפק אם להצביע בעד אגודת־ישראל או בעד מק"י. יש לעומת זאת מפקפקים בין מק"י ורק"ח בין אגודת־ישראל ומפד"ל, כלומר בין מפלגות קרובות יותר זו לזו. לכן גם תעמולת הבחירות מסתלפת וההתקפות החריפות ביותר הן בין מפלגות קרובות.

מכאן שאיחוד של שתי מפלגות הוא נוח למפקפקים שביניהן – אבל אין הוא עוזר למפלגה המאוחדת לגבור על אלה שמחוץ לאיחוד. איחוד בין דתיים קיצוניים ומתונים יותר פוטר מן הצורך להחליט בין שתי המפלגות הללו, אבל אין הוא מביא למתאחדים קולות של אנשים שלא הצביעו לא בעד הקיצוניים ולא בעד המתונים. להיפך, יש בוודאי, אזרחים שהיו מוכנים להצביע בעד דתיים מתונים והם נרתעים מהצבעה בעד רשימה שבתוכה נכללים דתיים קיצוניים, הנראים להם כקנאים. הם עשויים לנדוד אל מפלגה לא דתית המתייחסת בזהירות לדת ולדתיים.

יש רק דוגמה אחת בתולדות הבחירות הישראליות המראה זאת בבירור. בתקופה שבין 1951 ו־1955 אירעו למפ"ם, “אסונות” רעיוניים וארגוניים ולבסוף היא התפלגה. אין להראות שום סיבה זולתי הפילוג לעלייתה בבחירות של 1955 לגבי אלה של 1951. בכל המקרים האחרים היו איחודים הקשורים בפרישות מתוך המפלגות המתאחדות או שהתערבו גורמים שפעלו בכיוון שונה מזה של השיטה – כלומר “קטריס” לא היה כלל וכלל “פריבּוּס”. המפולת הרעיונית של מפ"ם היתה גורם, בוודאי, שהמיעוט במפ"ם (“אחדות העבודה”) זכה ביותר קולות בבחירות מאשר הרוב, אבל הסיכום של שני הצדדים היתה בו עלייה מ־15 צירים בכנסת השנייה ל־19 בכנסת השלישת (10 אחה"ע, 9 מפ"ם).

חסידי השיטה היחסית טוענים שהפיצול המפלגתי, המבנה הרב־מפלגתי, הוא ה"טבעי" והשיטה הרובית כופה מבנה דו־מפלגתי.

ספק אם יש מבנה מפלגתי “טבעי”, טבעי הוא רק שלכל אדם יש דעה משלו. כל התלכדות של אנשים בעלי דעה עצמית למפלגה יש בו משהו מן המלאכותיות. שיטה רב־מפלגתית, שבה המפלגות קטנות יותר ולכן הומוגניות קצת יותר היא, לכאורה, פחות מאונסת, אבל למעשה בשיטה רב־מפלגתית נוצרות מפלגות שכלל אינן מתכוונות לענות על שאלות המימשל והחקיקה אלא הן בעצם קבוצות לחץ לעניין אחד או שניים. כך נוצרת בהן מלאכותיות אחרת, מבחינת התפקיד של מפלגה המתמודדת על הזכות והחובה לנהל מדינה.

כל אחת מהשיטות מכוונת את המבנה בכיווּן משלה, בּחירת הכיוון הרצוי היא אחד הנימוקים הקובעים בבחירת שיטת בחירות מתאימה.

 

פרק י"ד: השפעת המפלגות בשיטות השונות    🔗

מפלגה במשטר דמוקרטי זוהי, כידוע, קבוצת אזרחים המתלכדים למסגרת ארגונית קבועה, שתפקידה להביא לבחירת נציגיה של המפלגה למוסדות השלטוניים במדינה, בעיריה וכו'. יש ארצות שהמפלגות בהן משתדלות להשיג יצוג בגופים ציבוריים, וולונטריים או וולונטריים למחצה. ההתלכדות יכולה להיות על בסיס רעיוני – כמו, למשל, רוב המפלגות הסוציאליסטיות בעולם – על יסוד תביעה פוליטית מסוימת או על כל בסיס אחר. הדוגמאות בעולם מגוונות מאוד.

יש מפלגות שונות מאוד אלה מאלה במשטרים דמוקרטיים. יש מעט מאוד דוגמאות של מפלגות הפועלות במשטר דמוקרטי והן עצמן נתונות, ביודעין ובגלוי, למשטר לא־דמוקרטי. זהו אופיין של מפלגות המתנגדות עקרונית לדמוקרטיה – בעיקר פשיסטיות. אשר למפלגות הקומוניסטיות בעולם הדמוקרטי, לא נחקר די הצורך המבנה הפנימי הלא־פורמלי שלהן ומה היו הכוחות הריאליים בהן בתקופות שונות. מכל מקום להלכה הן מפלגות דמוקרטיות. בכמה וכמה ארצות גם אופיין הגלוי של מפלגות קלריקליות, הטוענות לשלטון הדת על המדינה הוא לא־דמוקרטי, גם במבנה הפנימי שלהן. דוגמה טובה לזאת בישראל היא “אגודת־ישראל”, שבה החלטות “מועצת גדולי התורה” מחייבות את המפלגה – חברי “אגודת־ישראל” אינם קובעים את דרכה של מפלגתם אלא בפרטים. מפלגה זו אינה מתיימרת כלל להיות דמוקרטית בכל הקשור במצע רעיוני או אפילו בהחלטות חולפות בעלות אופי עקרוני (כמו השתתפות בממשלה זו או אחרת).

רוב המפלגות בארצות הדמוקרטיות טוענות שמשטרן הפנימי הוא דמוקרטי, אולם ספק אם טענתן נתמכת כראוי בעובדות מעולם המציאות. אין בעולם מפלגות רבות שתקינות ההליכים הדמוקרטיים בהן משביעה רצון. אילו אופייה של דמוקרטיה במדינה או אפילו ברשות מקומית דמו לזו של מפלגותיה לא היינו מתייחסים אליה כאל מדינה דמוקרטית.

לא מקרה הוא שכמעט לא אירע מעולם שבגלל תוצאות לא צפויות של בחירות פנימיות למוסדותיה של מפלגה, חל שינוי יסודי בהנהגתה של מפלגה פוליטית, שמאלית או ימנית, בארץ זו או אחרת. אכן, יש שחלים שינויים וגם שינויים מרחיקי לכת במפלגות – אחרי תבוסה בבחירות ממלכתיות או אחרי פרישה מרצון של מנהיג מוכר (או פטירתו). סילוק השפעה כזאת כשהיא רבה, עלולה לשנות את יחסי הכוחות הריאליים במפלגה האמורה. השינוי בא כתוצאה מהפעלת גורמי־כוח שאין שום דבר בינם ובין דמוקרטיה פנימית והכרעת החבר מן השורה. לא שינוי ולא שמירה על עבר כמעט אף פעם אינם בנויים על דמוקרטיה והכרעת החבר, מכל מקום לא במפלגות פוליטיות.

מאבקים על דמוקרטיזציה של מפלגות אין להם אולי סיכוי להצלחה מלאה. שליחותם הציבורית החשובה של מאבקים אלה היא מניעת הידרדרות ביורוקרטית חמורה במיוחד של מפלגות, הידרדרות שהדוגמה החמורה והמפורסמת שלה היתה המפלגה הדמוקרטית של ניו־יורק, “טאמאני הול”. ייתכן ששם המצב אינו רע יותר מאשר בהרבה מקומות אחרים, אלא שעל ניו־יורק ידוע יותר.

עובדות אלה, שספק אם יחול בהן שינוי מהפכני בעתיד הנראה לעין – מחייבות להגביל את שלטונן של המפלגות על החיים הציבוריים. כל עוד נגזר שהן תשארנה פגומות, חשוב להשתדל שפגמיהן יזיקו פחות ככל האפשר. השפעה עודפת של המפלגות עלולה לפגום קשות בכל המבנה הדמוקרטי, גם אם מבחינה חוקית ופורמלית שום דבר לא ישתנה.

בכל שיטה יישאר כוח עצום בידי המפלגות. מזאת אין להימנע ואולי אין זה רע כל־כך, מפני שהעדר מפלגות – או אפילו העדר השפעה של מפלגות – יביא שלטון מוחלט של מנהיג כריזמטי, שישלוט שלטון יחיד מתוך הסכמיות חברתית. דוגמתו של דה־גול היא הרכה והדמוקרטית ביותר. רוב הדוגמאות ההיסטוריות הן גרועות יותר. הדוגמה הקיצונית לרעה היא כמובן זו של היטלר. שלטון זה, אפילו הוא ברצון העם, יהיו חסרים בו מאוד הבלמים הדמוקרטיים על שלטון ולא תהיה בו הביקורת הדמוקרטית, שרק שכבת ביניים של מנהיגים חלקיים או עסקנים־מקומיים עשויה לספק למשטר הדמוקרטי. בלמים וביקורת אלה נחוצים למניעת הידרדרות מן הסוג שמפניו מזהיר פרופ' י. טלמון בספרו “דמוקרטיה טוטאליטרית”. גם בלי ניתוחו המבריק של ההיסטוריון הישראלי קל להבין ששלטון יחיד, גם כשהוא מושג בהסכמת העם סופו להתגלגל לדיקטטורה טוטאליטרית על כל זוועותיה. שלטונו של דה־גול היה אולי יוצא מן הכלל, הן בגלל גילו הגבוה של הנשיא הצרפתי והן מפני שהשלטון לא היה מוחלט, אם כי הוא השפיל את המפלגות במידה מסוכנת (היחס למדיניות החוץ או הפנים שלו אינו רשאי להשפיע בניתוח זה, כמובן).

הנהגת בחירות רוביות אינה משמיטה את הקרקע מתחת רגליהן של המפלגות. באנגליה, באמריקה ובכל ארץ אחרת בה נוהגת השיטה הרובית־האזורית, יש מפלגות תקיפות ומועמד בלתי־מפלגתי זקוק לכושר מנהיגות מאוד לא־רגיל ולתנאים לא רגילים, כדי שיהיה לו סיכוי להיבחר. לרוב נחרץ דינו של מועמד בלתי־מפלגתי לכשלון עוד לפני שהחלה מערכת הבחירות.

עם זאת, אין ספק, כי אחד התפקידים החשובים של בחירה אזורית־רובית הוא העמדת סייג־מה להשפעת המפלגות. ספק אם הסייג מספיק, ודאי שאין הוא מופרז, איש לא טען שהחיים הציבוריים בבריטניה סובלים מהעדר השפעה מספקת של המפלגות.

במשטר של בחירות יחסיות “טהורות” (הנהוג, כאמור, אך ורק בישראל ואינו קיים בשום ארץ אחרת תחת השמש) יש שלטון מוחלט למפלגות. אין שום בלם על שלטונן, אין שום גורם שיוכל להפריע לברית־המפלגות לעשות במדינה ככל העולה על רוחה.

מפלגה בודדת – בתחומה היא – אינה תלויה במידה מכרעת בדעת־הקהל. ידוע שהכלל הגדול של הבוחרים נוהג שלא לשנות את הצבעתו והתנודות בהצבעה הן באחוזים מעטים של האוכלוסיה – להוציא תקופות מיוחדות במינן שבהן מתערערות נאמנויות עתיקות ומושרשות. התנהגותן של המפלגות אינה מושפעת כלל וכלל מן האפשרות שתקופה כזאת תבוא, מפני שאין להעריך מראש איזו התנהגות של מפלגה בתקופה רגילה תביא תוצאה רצויה לה במצב, זמני, לא־רגיל. נוסף לזה, איש אינו מצפה מראש לתקופת התערערות.

כאשר חמישה אחוזים מן האזרחים־הבוחרים משנים את דעתם קרוי הדבר בז’רגון הפוליטי “רעידת אדמה”. ברוב המכריע של המקרים השינויים בהצבעה הם קלי־ערך. כאשר השינוי בדעת־הקהל מתבטא במוסד המחוקק באותם האחוזים בדיוק כמו בהצבעה – יחסיות מדויקת – השינוי המציאותי הגדול ביותר משפיע השפעה קטנה ביותר על מעמדה של המפלגה הניזוקה או הנשכרת. כל מוסד הנבחר מחדש, בבחירות יחסיות, דומה לירח אחרי המולד – מולד חדש בכל זאת אותו הירח הישן.

המעלה הגדולה של בחירות־רוביות היא עיוות, כביכול, שהן מעוותות את התוצאות. שינוי קל בדעת־הקהל מביא לשינוי גדול, לעיתים מכריע, במוסד הנבחר. במלים אחרות בחירות אזוריות־רוביות מקנות משקל מכריע לאותו חלק מן האוכלוסיה הבוחרת שהצבעתו אינה נתונה מראש. לכאורה, מקפחים את המצביעים הקבועים של המפלגות, אך רק לכאורה, שכן המצביע הקבוע הוא שוויתר מראש על השתתפותו בהכרעה ביום הבחירות, מאחר שבעצם כבר בחר לפני כן, אין צורך להשפיע עליו. אין הכרח להשביע את רצונו, הוא מסר עצמו בידי מפלגתו.

אין האזרח חבר מפלגה מקופח כל־כך, גם מפני שלו ורק לו שמורה אפשרות לקורטוב של השפעה בתוך מפלגתו ולעיתים קרובות מאוד זו השפעה שהנאתה בצדה. איזון זה בין עודף השפעה בקביעת דרכה של מפלגתו וגריעת השפעה בבחירות כלליות – בארץ בה חוק הבחירות הוא רובי־אזורי – אינו שלם כמובן. ראשית, בגלל חשיבותן היתרה של הבחירות הממלכתיות; שנית, בגלל פגמי הדמוקרטיה הפנים־מפלגתית. איזון לקוי זה אין לו ערך בחייו של האזרח ולא בזכויותיו.

אין שום קיפוח של חברי מפלגות לטובת בלתי־מפלגתיים ואין סכנה שקיפוח כזה יהיה. מול הטענות הנשמעות ברוב הארצות הדמוקרטיות על “פרוטקציה מפלגתית”, כלומר על העדפת חבריה הפעילים של מפלגת השלטון, לא נשמעה מעולם טענה על העדפת בלתי־מפלגתיים. אין, איפוא, שום סכנה במשקל העודף של קולותיהם.

ההעדפה שהשיטה מעדיפה את המצביעים הלא־מאורגנים הנודדים ממפלגה למפלגה, איננה מקפחת דעה או השקפה; היא רק מחדדת את ההכרח של שתי המפלגות להימנע מדברים שירגיזו את אלה שנאמנותם לקו מפלגתי מסוים אינה נתונה מראש.

צורך זה לחזר אחרי קולות “נודדים” מחדד קודם כל את ההכרח להקפיד יותר על הגינות ויושר בחיים הציבוריים, להקפיד בבחירת מועמדים שאין בהם רבב ולהקפיד שהמפלגה ומנהיגיה לא ידבק בהם מאום. הבוחר “הנודד” הוא לרוב, גם האזרח הפחות מעורה בחיים הציבוריים על מריבותיהם. שורת ההגיון נותנת שיושפע יותר מהגינותו של המועמד ויושר הליכותיה של מפלגה. נימוק זה נופל רק כשמשני הצדדים מקפידים על יושר והגינות – בין שני מועמדים הגונים אפשר לבחור רק לפי מצע רעיוני או כשרון אישי.

ידוע יפה, כי שחיתות המשטרים הדמוקרטיים היתה סיסמת־הנצחון של אויבי הדמוקרטיה במקומות בהם הם ניצחו. עובדה זו אַל לה להיות נימוק להגנת השחיתות, כאילו זוהי הדרך הדמוקרטית של ניהול עניינים. עובדה זו חייבת לעודד את חסידי הדמוקרטיה לחפש דרכים דמוקרטיות לעקירת השחיתות. בחירות רוביות־אזוריות אינן מבטיחות זאת, אבל הן עוזרות מאוד.

 

פרק ט"ו: המפלגה והנציג    🔗

רק במצבים קיצוניים של התפוררות, כשהדמוקטיה הולכת ונעשית לאנרכיה, מאבדות המפלגות את השפעתן במידה רבה כל־כך שהדבר גורם נזק. במצבים נורמליים יש למפלגות השפעה רבה, מכרעת, על החיים הציבוריים במדינה הדמוקרטית. כמעט תמיד יש להן יותר השפעה מהרצוי מבחינת ענייני האזרח מזה וענייני המדינה מזה. זו אולי הסיבה שרבים מאוד מתעלמים מהכרחיותן של מפלגות במבנה ציבורי דמוקרטי. מרבים לבזות אותן ולזלזל בהן.

לשיטת הבחירות יש חשיבות מבחינת מידת ההשפעה שהיא מקנה למפלגות, אבל בכל שיטה מוּכרת, בין שנוסתה בחיים ובין שרק תוארה בספר, יש למפלגות השפעה רבה יותר מאשר לנציג הנבחר. גם בארצות ששיטת הבחירות שלהן בולמת במקצת את השפעת המפלגות יש להן עודף השפעה ולא חוסר השפעה.

ככל שהשיטה היא יחסית יותר, ומתחשבת פחות ביסודות אזוריים, כן רבה יותר השפעת המפלגה וקטנה יותר השפעתו של הנציג. חבר בית־המחוקקים שנבחר בבחירות יחסיות, בהיותו המועמד במקום העשרים ושמונה ברשימתה של מפלגה שזכתה בארבעים ושנים מקומות ב"בית", יכול לעשות כמעט רק דבר אחד – ליצג את מפלגתו: הוא רשאי לעסוק, “בהתלהבות”, בעניינים שמפלגתו אינה מתנגדת להם. הוא הוצב במקום שהוצב בזכות נאמנות שהוכיח בעבר, הוא יוצב לתקופת כהונה נוספת אם “יתנהג יפה”. אכן, יש גם יוצאים מהכלל. פלוני הוצב לבית־המחוקקים בזכות פופולריות אישית בציבור ואלמוני – בזכות מומחיות מיוחדת, שהיתה חיונית לסיעתה של המפלגה בבית־המחוקקים. בדרך כלל, גם אלה נוטים “להתנהג יפה”, מפני שלא לעולם חוסן והם רוצים, בדרך כלל, בתקופת כהונה נוספת. לעיתים רחוקות מאוד קורה דבר שונה. יש יוצאים מן הכלל הבאים ללמד על הכלל. יש שאין להם עניין בשתי תקופות כהונה, מפני שאין הם “אנשים פוליטיים”. הם באו מעיסוק מעניין אחר ורוצים לשוב אליו (פרופסור באוניברסיטה, רופא דגול או עורך־דין מצליח וכדומה). רישומם על החיים הציבוריים אינו רב, גם בגלל מיעוט העניין שלהם במאבקים הציבוריים וגם בגלל זרותם לכל נפתוליהם של החיים הציבוריים. לעומתם ישנם אנשים שהעסקנות היא מקצועם והם מעקרים השפעה זו בלי שום קושי. יש גם אנשי ציבור המתעקשים ללכת בדרכם. גורלם משמש “שיעור” למתמרדים־בכוח לעתיד. כשהמנגנון המפלגתי יודע את מלאכתו טוב יותר, הם מסולקים מן הזירה בפחות צרימות, כשאנשי המנגנון פחות מומחים, הסילוק איטי יותר, ובעיקר מלווה “תיזמורת” שאינה ערבה כלל לאזניהם של ראשי המפלגה. בשיטה היחסית אין ולא יכולה להיות שום עצמאות לנציג, לחבר במוסד המחוקק.

לעומת זאת גם כשהבחירות אישיות־אזוריות אין יסוד לחשוש לאבדן ההשפעה של המפלגות. הנסיון מלמד, כי ברוב המכריע של המקרים כמעט שאין סיכוי להיבחר למועמד שאינו נהנה מתמיכתה של אחת משתי המפלגות הפועלות במדינה שבה יש בחירות אזוריות־רוביות. המועמד הפופולרי יודע אף הוא שנחוצה לו מפלגתו ובלעדיה לא ייבחר, שלא לדבר כבר שאין לו סיכוי להיבחר בהתנגדותה של מפלגתו. במעמדו של הנציג מול המפלגה ומנגנונה אין מצב הפוך כשהבחירות הן אזוריות. יש רק הבדל במידת התלות.

נבדק והוכח, כאמור, שרוב הבוחרים, גם בבחירות אישיות, מצביעים לפי התווית המפלגתית ולאו־דוקא לפי טיבו של המועמד¹⁶. חשיבותו של המועמד נובעת בעיקר מן העובדה – שהוסברה בפרקים קודמים – שבשיטה הרובית הקולות המעטים שמצרפת אישיותו של המועמד לקולותיה של המפלגה הם המכריעים, הם ההופכים מיעוט לרוב. גם מועמד בלתי־רצוי, מועמד דוחה קולות, לעיתים רחוקות הוא דוחה קולות רבים, אבל לעיתים קרובות די בדחיית קולות מעטים, כדי להפוך רוב למיעוט. העובדה שבשיטה זו יש ערך לכל גורם, היא שמפזרת את ההשפעה על פני גורמים רבים ומגוונים והיא שמקנה משקל גם למועמד עצמו ונותנת מידה של עצמאות לנציג במוסד המחוקק.

השפעת המפלגה על הנציג מובטחת גם כשהבחירות הן אזוריות. השפעה זו אינה מבוטלת כלל, אולם בניגוד לשיטה היחסית מאפשרת השיטה האזורית קיום גם לגורמים נוספים, לצידה של ההשפעה המפלגתית. אחת מהן היא השפעתו של האדם, של הנציג האזורי.

השיטה האזורית מקנה לנציג מידה רבה יותר של זקיפות קומה ביחסיו עם מפלגתו ועם מנגנונה. הוא נבחר לאחר שנאם בפני בוחרי אזורו, הלך מבית לבית והשיב לשאלות, שכנע אזרחים בצדקת מפלגתו ואולי הרחיב את השפעתה. גם מראש, לפני תהליך הבחירה הוא היה עצמאי יותר. בשיטה האזורית יש ברירה טבעית טובה יותר מבחינת עצמאות של האנשים. בדרך כלל אדם שבין כישוריו ישנה היכולת להתמודד בבקשת אמון עם יריב ישיר ממפלגה אחרת, הוא גם אדם שיש לו כושר רב יותר להתמודד עם מנגנון המנסה “ליישר” אותו עם כל סיעתו ולהעמידו בלי תנאים לרשות מנהיגי מפלגתו.

המפלגות הן כורח המציאות במבנה הדמוקרטי, השפעתן היא קשורה להיותן נחוצות כל כך. כשנהרסת השפעת המפלגות זהו חלק מתהליך התפוררות כללי יותר, שיש לו סיבות חברתיות עמוקות יותר. במצב נורמלי רק המפלגות עצמן יכולות להזיק להשפעתן, זאת כשהן מסתאבות בחלוקת טובות הנאה לנאמנים, בשלטון מנגנוני, במערכת כספים פסולה או בכל הסיאובים גם יחד.

איזונים ובלמים להשפעת המפלגות שמציעה השיטה הרוּבית־אזורית עוזרים גם להתגבר על דרגות חמורות יותר של הסתאבות ובעקיפין מצילים את השפעת המפלגות.

אכן, במידה לא מבוטלת של צדק טוענים שגם בארצות דוברות אנגלית בהן קיימת השיטה האזורית יש השפעה מופרזת למפלגה ולמנגנון המפלגתי על החיים הציבוריים. לא נמצאה עדיין הדרך לבלימה מספקת של השפעה זו, שהיא המסוכנת לדמוקרטיה הלכה למעשה. מכל מקום השיטה היחסית מעודדת חיזוק השפעת המפלגות הרבה יותר. השיטה האזורית מפיגה במקצת את חומרותיה של הסכנה של מנגנוניזציה מפלגתית והשתלטות המכונה המפלגתית על הדמוקרטיה הממלכתית.

ודאי ששיטת בחירות אינה קובעת הכל, לטוב ולרע, אבל באותה מידה שיש השפעה לשיטות השונות הרי השפעתה של השיטה הרובית־אזורית היא לטובה וזו של היחסית – לרעה.

 

פרק ט"ז: תלוּת המוסד המחוקק בממשלה    🔗

החוק קובע, כי הממשלה תלויה במוסד המחוקק. זוהי משמעותו החוקית של משטר פרלמנטרי. למעשה המצב שונה. על דרך הפרדוקס (אבל אין הוא רחוק מן המציאות…) הממשלה הדמוקרטית היחידה בימינו שהיא תלויה בבתי־המחוקקים בארצה היא דווקא ממשלת ארצות־הברית, אותה ממשלה שאין רוב בשום בית־מחוקקים יכול להפיל אותה, שאינה זקוקה להצבעת אמון וכד'. היא תלויה בעבודתה בהכרעות הקונגרס ולעתים קרובות קשה לנשיא להשיג שיתוף פעולה מצד הקונגרס.

ממשלה במשטר פרלמנטרי זקוקה, כידוע, לרוב בבית־המחוקקים והיא מכהנת כל עוד יש לה רוב ומפסיקה לכהן אם היא מאבדת את הרוב. מכאן תלותה, כביכול, במוסד המחוקק. זה להלכה. למעשה המצב שונה, בעצם הוא הפוך. הבחירות למוסד המחוקק – בכל השיטות הפועלות כיום בכל הארצות הדמוקרטיות וכן אלה שניסו אותן בעבר – הן לפי מפלגות. את הממשלה מרכיבה מפלגה (או קואליציה של מפלגות) שיש לה (או להן) רוב בבית־המחוקקים. חברי הממשלה הם בדרך כלל אלה מחברי המפלגות (לא בכל ארץ הם חייבים להיות נבחרים למוסד המחוקק) שהם בעלי ההשפעה הרבה ביותר במפלגתם. גם כאשר יש בממשלה מומחים אחדים בשטחם, שאינם פוליטיקאים מקצועיים, הרי הצמרת המפלגתית נמצאת בתוך הממשלה ואין היא יכולה, כלל, לשמור על עצמאות הסיעה הפרלמנטרית מפני שלטון הממשלה. אין בתוך סיעת רוב פרלמנטרית כוח פוליטי חזק דיו כדי להתמודד עם ראש הממשלה וחברי הממשלה.

מתברר איפוא במציאות שהמצב הוא הפוך: המוסד המחוקק תלוי בממשלה. היא מכוונת את פעולתו, לרבות את החקיקה. אמנם למוסד המחוקק כולו יש תוקף חוקי רב יותר מאשר לממשלה, אבל כל חבר בתוכו תלוי במנהיגי מפלגתו וכיוון שהמוסד המחוקק הוא ביסודו של דבר סיכום של חבריו (זהו מוסד שכוחו בהצבעות הנהפכות לחוק), קיימת תלות של הרוב במוסד המחוקק בממשלה (ומידה גדולה של תלות של המיעוט בראשי האופוזיציה).

היכולת להפיל ממשלה נועדה לתת נשק חד בידי המוסד המחוקק, אבל במציאות קרה ההיפך מזה – הסכנה שממשלה תיפול כתוצאה מהצבעה בבית־מחוקקים מאלצת את הממשלה להדק את הפיקוח על סיעת הרוב בבית־המחוקקים.¹⁷

לא רק האופי הפדרטיבי והמרחבים העצומים של ארצות־הברית מקטינים יכולת של פיקוח כזה על הסינט ובית־הנבחרים מצד הנשיא. אי־אפשר לומר לסנטור אמריקאי שהצבעה לפי מצפונו (או לפי אינטרס של תושבי המדינה שהוא מייצג) מסכנת את המימשל. אכן, העובדה שאזור בחירה של סנטור אמריקאי גדול כל־כך ושבחירתו לשש שנים אינה ניתנת לשום ערעור – כל זה מחזק את מעמדו, אבל דומה שאיש אינו חולק כיום על כך שסנטור אמריקאי הוא בעל משקל ציבורי רב יותר בארצו מאשר חבר פרלמנט בריטי בארצו (וכל מחוקק בארץ אחרת). לכך יש כמה סיבות. אחת מהן היא שהחוקה האמריקאית שחררה אותו מהיכולת להפיל ממשלה. מכל מקום, בכל מבנה ובכל חוקה קיימת בעיה של עצמאות המחוקקים כלפי השלטון המבצע.

בדיוננו זה מעניין אותנו לא ההבדל בין דמוקרטיה נשיאותית לפרלמנטרית, אלא איזו שיטת בחירות נותנת מוסד מחוקק עצמאי יותר ביחסיו עם הממשלה ואיזו כופתת יותר את מחוקקיה לממשלתם. בעניין זה, דומה, שאין המצב שונה מהותית מן המצב בשטח היחסים בין המחוקקים ומפלגתם ומנגנונה. ההבדל הוא שהיחסים בין הממשל והמחוקקים הם הדוקים יותר והתלות של המחוקקים בממשלתם בולטת יותר וקשורה לכל עבודתם היומיומית. דומני גם שההבדל במידות התלות של המחוקק במנהיגיו, חברי הממשלה, בין מחוקק שנבחר באזור ומחוקק שנבחר ברשימה של בחירות יחסיות – הוא לא גדול.

אותן העובדות, אותן הסיבות המקטינות את התלות של חבר במוסד מחוקק שנבחר באזורו במנגנון מפלגתו הן גם אלה המגבילות את תלותו בממשלה. ראשית, מפני שלראשי המפלגה – חברי הממשלה – יש יותר השפעה על המנגנון משיש לחברי בית־המחוקקים. שנית, כשיש לחבר בית־מחוקקים מקור חיוּת פוליטי בלתי־תלוי, הוא נעשה פחות תלוי בגורמים מרכזיים, פחות תלוי במנגנון ופחות תלוי במנהיגות, כלומר בממשלה. הנסיון הבריטי מלמד שגם בשיטה האזורית מידת השליטה של הממשלה היא גדולה.

לעניין זה של הקטנת התלות הפרלמנטרית בממשלה יש ערך לא מבוטל מבחינת העמקת שורשיה של הדמוקרטיה. האופי הדמוקרטי (או הבלתי דמוקרטי) של מפלגות קובע את הזרימה של כוחות ציבוריים אל הצמרת הציבורית, את יכולתה של דעת־הקהל להשפיע מהר יותר על הכרעות וקובע את אופיים של החיים הציבוריים.

לפרט – שהוא, כאמור, הרכיב היסודי של אומה ובסופו של דבר למענו כל הטורח – לא ברור כלל שמפלגות (והנעשה בתוכן) משפיעות עליו. לא כן לגבי הממשלה והמוסד המחוקק. אין צורך בהתעמקות רבה בשאלות ציבוריות, כדי להבין ולחוש שהנעשה במוסד המחוקק ומעשיה של הממשלה משפיעים על כל אזרח, הן על רמת מחייתו, הן על נעימות חייו ונוחותם ולעיתים קרובות על שאלות של חיים ומוות (בשאלות בטחון ובשאלות משטר וסדר ציבורי).

חברי הממשלה מעטים ועסוקים והם רחוקים מהאזרח. את איש בית־המחוקקים אפשר להשיג, אפשר “להגיע אליו”. השאלה היא אם זה מועיל ובאיזו מידה זה מועיל, כלומר מה הוא יכול להועיל.

אין בידי שיטת בחירות להפוך את הקערה על פיה וליצור מצב “נורמלי” שבו בית־המחוקקים ישלוט בממשלה. כל מה שיכולה לעשות שיטת בחירות טובה יותר זה להקטין במקצת – חוששני שהדגש הוא על “במקצת” – את שליטת הממשלה בבית־המחוקקים וזה מה שעושה שיטת הבחירות האזורית בהשוואה לשיטת הבחירות היחסית.

 

פרק י"ז: מידת הריכוזיות של מפלגה    🔗

יש הבדל מכריע בין שתי השיטות מבחינת השפעתן על אופיין של מפלגות, האחת עוזרת לצנטרליזציה והאחרת לדה־צנטרליזציה. בשיטה היחסית יש כדי לכוון מפלגות הפועלות בארץ בה היא נוהגת בכיוון לריכוזיות־יתר. לעומת זאת בטבעה של שיטת הבחירות האזורית שהיא עוזרת למגמות של דה־צנוטרליזציה.

בשיטה היחסית קשה מאד להקנות השפעה לסניפים ולאזורים על קביעת מועמדים של המפלגה למוסד המחוקק ובמידה שיש השפעה כזאת, בהכרח זו דעה מייעצת בלבד – בין אם כך הדבר גם להלכה ובין אם מנסים לקבוע הלכה אחרת.

בבחירות בשיטה היחסית אין מספר מועמדים שווי זכויות בכל רשימה, אלא יש רשימה ובה סדר עדיפות נוקשה. בישראל יש, כידוע, 120 מושבים בבית־המחוקקים. שום מפלגה אינה מגישה רשימה בת 120 מועמדים, אלא רשימה ובה מועמד ראשון, שני, שלישי, עשירי עד למועמד הסוגר את הרשימה, המועמד ה־120.

גם אם ניתנת זכות לסניף לקבוע מועמד או מועמדים (לפי גדלו), הרי הגורם הקובע הוא זה המחליט מה יהיה מיקומם ברשימה, מוסד זה הוא גוף ארצי, מפני שהרשימה היא אחת, ארצית. קשה גם להשאיר קביעה זו בידי גוף דמוקרטי רחב שיקיים בתוכו הצבעות על מועמדים – מפני שזו תהיה מערכת הצבעות סבוכה מדי. אמנם בעזרת רצון טוב אפשר להכניס כמה שכלולים דמוקרטיים בקביעת רשימות מועמדים – אך דבר שנשאר תלוי ברצון הטוב של מימסד עסקנים לא נגמר בדרך כלל בדרך הדמוקרטית ביותר האפשרית. לכל מימסד יש כללים משלו ולמימסד של עסקנים לא פחות מאשר לאחר.

כך קורה שוועדה מצומצמת “משבצת” את המועמדים ברשימה והיא תובעת לעצמה זכות – ובדרך כלל מקבלת זכות זו – גם להוסיף ולגרוע ברשימת השמות שלפניה – “לפי צרכים כלליים”. ההנמקה לתביעה הזאת מסתמכת בעיקר על הצורך להכניס לסיעה פרלמנטרית בעלי מקצוע (משפטנים בראש וראשונה) ותוצאתה העיקרית – הכנסת עסקנים ששום ציבור קונקרטי אינו רוצה בהם, אך מנגנון מרכזי מעוניין בהם. בייחוד בזכות הלויאליות הבטוחה שלהם, לויאליות היונקת גם מן העובדה שחסדו של המנגנון הוא מקור חיותם (אם כי קורה גם ההיפך: כפיפותו המופרזת של עסקן למנגנון היא שהרסה את השפעתו בציבורו החלקי).

זכויות אלה של המוסד המרכזי המצומצם מקנות לו זכות נוספת, עקיפה: עסקני הסניפים מוותרים מראש על בחירת מועמד שלא יהיה רצוי ל"גדולים שבמרכז", מפני שהאחרונים יציבו אותו במקום מרוחק, נטול חשיבות ויצא הסניף נפסד – נעדר כל נציגות. מוטב איפוא להתפשר ולקבוע מועמד שהסניף פחות מעוניין בו, אבל מוטב הוא מאשר שום דבר.

השפעה מכרעת בקביעת הנציגות הפרלמנטרית מקנה למרכז השפעה מכרעת על הסניף, מפני שהמוקד של פעילות מפלגתית הוא בחירות וייצוג. הסניף הגדול עצמו בנוי אף הוא בצורה ריכוזית. למשל, בבחירות המוניציפליות תופס הסניף את מקומו של המרכז בכל הנוגע לרשימת המועמדים וסניפי המשנה – נציגות השכונות השונות בעיר – זוכים להשפעה דלה בלבד.

מצב הפוך מתפתח במפלגות הפועלות בארצות שבהן הבחירות הן מקומיות, אזוריות. אכן יש למרכז השפעה לא מבוטלת, אך התלות בין המרכז וסניפיו היא הדדית.

מועמד בצפון־מזרחה של עיר אנגלית אינו רק מועמד שהצבתו באה לתת סיפוק לעסקני סניף – הוא ייבחר או ייכשל אך ורק לפי החלטתם המקובצת של התושבים בצפון־מזרחה של אותה עיר. מי מכיר אותם טוב יותר? למי יש יותר הזדמנות לדעת קצת יותר בוודאות מה הללו עשויים או עלולים לעשות למועמד זה או אחר? רצונה של מפלגה פוליטית לנצח בבחירות מכתיב לה הקניית יותר השפעה לאנשי המקום.

אמנם, ייתכנו מצבים של התפוררות כאשר על אף השיטה היחסית מתפוגגת השפעת המרכז המפלגתי והשלטון הריאלי מתחלק בין יותר אנשים – אבל זהו היוצא מן הכלל, הנדיר. כשכך קורה אין זה בגלל השיטה, אלא בניגוד לה, תוצאה של עובדות ותהליכים השוברים את השפעתה של שיטת הבחירות.

קורה, כמובן שאישיות אוטוריטטיבית מטביעה את חותמה על מפלגה הפועלת בארץ ששיטת הבחירות שלה היא אזורית – גם אז זוהי עובדה שאין לה קשר לשיטת הבחירות. דומה כי קל יותר לאישיות כזאת לשלוט במפלגה הפועלת בארץ ששיטת הבחירות בה יחסית. במקרה כזה אין צורך שהשפעת האיש התקיף תתגבר על השפעת השיטה. להיפך, השיטה עצמה משרתת את התקיפות האישית.

 

הערת סיום    🔗

לא ניסיתי לגנוב דעת. אמרתי מבוא, אמרתי בפרקים השונים ואני חוזר שוב: באתי לנסות לשכנע שיש עדיפות לשיטת הבחירות האזורית־רובית על פני השיטה היחסית או במינוח אחר: עדיפותן של בחירות אישיות על פני בחירות מפלגתיות־רשימתיות. פה ושם נזקקתי לחזרות, רובן מפני שעובדות מסוימות ונושאים מסוימים דרושים להסברת היבטים שונים של הבעיה, בפרקים שונים.

לא דנתי בשאלה השנויה במחלוקת גם בקרב תומכי השיטה האזורית – אם די ברוב יחסי כדי להיבחר (כמו שמקובל בארצות דוברות אנגלית) או שיש לקבוע סיבוב בחירות שני בין שני המועמדים החזקים יותר, כאשר בסיבוב הראשון שום איש לא זכה ברוב מוחלט (יש שלושה־ארבעה מועמדים ואף אחד מהם לא זכה במחצית הקולות). ברור לכל שההסתפקות ברוב יחסי היא הנוחה יותר ליצירת משטר דו־מפלגתי (יתרונותיו הוסברו בפרק ח') ואילו האפשרות של סיבוב שני עוזרת קצת לפיצול.

לא דנתי בנושא זה בפירוט, מפני שבעית ה"דמוס" שבדמוקרטיה חשובה בעיני לאין ערוך מזו של ה"קרטיה", בעית שליטתו של הציבור בענייניו חשובה בעיני מיעילות השלטון. אם כי גם מבחינתו של הציבור טוב יותר בעיני משטר דו־מפלגתי (כמבואר באותו פרק) הרי נושא זה של מידת ההתפצלות המפלגתית וצורתו הוא בכל זאת משני מבחינת שליטת הציבור בענייניו.

עשיתי נסיון לשכנע שטובה יותר שיטה, שמעטים סיכוייה להתקבל בישראל. הסיכויים קלושים כל כך, מפני שכנסת שנבחרה בשיטה ההפוכה היא מטבעה כנסת שאינה נוטה לתמוך בשיטה האזורית־רובית (הלואי ותתקבל בה הצעת שינוי מתונה, לפחות שיטה שקיימים בה גם יסוד יחסי וגם יסוד אזורי). נראה, כי אם תובן ותתקבל על חוגים רחבים יותר המחשבה המדינית המונחת ביסודה של השיטה האזורית־רובית יגדל הסיכוי לשנות את שיטת הבחירות בישראל.

השאלה אינה טכנית גרידא – שתי השיטות השונות יוצרות אורח חיים אחר לגמרי. ננסה לתאר לעצמנו מה יהיו פני החיים הציבוריים בארץ כאשר אזרח שלא היה פעיל יוכל לקום בוקר אחד ולנסות להתמודד בבחירות, בלי להיות מגוחך. למה יחייב הדבר את המפלגות בארץ. ננסה לתאר לעצמנו מה יהיו פני החיים הציבוריים בארץ כשכל אזרח יוכל לפנות לחבר כנסת שלו ולהביא את דברו – כל דבר המעיק עליו – ישר אל השלטון המרכזי, כמו שיכול לעשות כל אנגלי וכל אמריקאי, כל קנדי וכל אוסטרלי.

אנחנו איננו גרועים מהם, רק השיטה שלנו גרועה יותר.