מבוא    🔗

אוסטריה והארצות הגובלות

ארבעה ימים רצופים עמדו פועלי וינא, חברי “ברית ההגנה”, במערכה הכבדה והנואשת. הם עמדו אל מול פני תותחים, מחנות־צבא, משטרה מזויינת של שלטון אכזרי. הם לחמו על חירות האדם, על זכות העובד לבלתי היותו עבד. הם נתנו את חייהם על יצירתם, על ההישגים והכיבושים של שני דורות לתנועת הפּועלים. הם הגנו על עירם ועל מפעליהם, מפּני נחשול האלמוּת שקם עליהם להטביעם. הם ראו את בתיהם, את מעונות העובדים, כמצודה לרעיון הסוציאליזם המשחרר. ובגופם הגנו על מצודתם זו. כך הגנו קנאי ישראל הקדומים על מצודתם האחרונה – על מצדה. ואכן, נועז וטראגי היה גורלם כגורל נצורי־מצדה. הם לא נכנעו בפני הכוח האכזרי. הם נפלו כגבורים, “אחרונים על החומה”. הם קדשו את השם, את שם תנועתם, את שם האדם הבוחר במות מחיי עבדות.

בנשימה עצורה האזינו מיליוני אנשים לידיעות משדה המערכה. מחנות־מחנות נתאחדו בחרדה הגדולה לקומץ העומד בחזית. כל עובד באשר הוא שם, כל הנושא בלבו את הכוֹסף לחיי חירות ושויון וצדק, הפנה באותם הימים את עיניו, בכאב ובתפלה, לעבר לוחמי וינא: שמא יארע נס?

אך הנס לא התרחש.

תותחי הממשלה עשו את בתי הפּועלים ככברה. בתי הדין של המנצחים עשו נקמות בגבורים המנוצחים. אלפי מגינים לוקחו בשבי, הוסגרו בבתי כלא. ארגון הפועלים המפואר – הוכרע. אוצרות הפועלים, שנצברו באהבה מפרוטות עניים במשך שנים רבות, שודדו. עתונות הפועלים הוחרמה ומכונותיה נוצלו לשיסוי ביוצריה. מוסדות החינוך והתרבות – הושמדו וילדי הפועלים נמסרו לחינוך לידי משעבדיהם ורוצחי אבותיהם. וינא של הפועלים, התרבותית, זקופת הקומה, המבשרת את תקומת האדם – נעקרה ממפּת־ההוה והיתה – לפי שעה, עד יקומו מחנות פועלים חדשים ויסתערו על משטר השעבוד והניצול – לנחלת העבר.

מה היה עבר זה? מה פעלה מפלגת הפּועלים בוינא? לקראת מה חתרה? מה בנתה והקימה במשך שנות שלטונה המעטות? מה היו המכשולים על דרכה? מה גרם לתבוסתה? על מעט מאלה רוצה לספר חוברת זו.

 

מפעלי הפועלים בוינא    🔗

דירות להמונים    🔗

הדבר הראשון בו רכזה מפלגת הפועלים באוסטריה את כל מאמציה וכל כוח הבנין שלה, היה – מפעל הדירות להמוני העם. במשך כל שנות המלחמה העולמית לא נוספו בנינים חדשים. מצוקת הדירות עם תום המלחמה, גדולה היתה בכל אירופה כולה, בערים הגדולות ביחוד. לאחר כל אותן השנים הארוכות של חיים בחזית, בחפירות הגנה, של התמוטטות כל הסדרים – גדול היה מספר האנשים אשר אמרו להכנס לחיי משפחה. ושאלת הדירה הפכה לשאלה בוערת אשר פתרון לא היה לה. אנשים לאלפים התגוללו במרתפים, בעליות ובמערות. משפחות משפחות בחדר אחד. צפיפות, וזוהמה, מחלות מדבקות והתנונות, היו מנת חלקם. מפקד הדירות אשר נערך בוינא בסוף ימי המלחמה, הוכיח כי 90 אחוז מכל הדירות בפרברים, בנות חדר אחד היו, או גם מחצית החדר. ל־95 אחוז מן הדירות לא היתה הספקת מים הוגנת ולא חדרי שמוש מיוחדים, לא גז לבשול, ולא חשמל למאור. חוקת הבנין של אותם הימים התירה לבעל הבית להשתמש ב־85 אחוז משטח המגרש לבנין ורק 15 אחוז ממנו נותרו לחצר. הדירות היו, איפוא, צפופות, מחוסרות אור ואויר. ושכר הדירה היה כה גבוה שהאדם העובד לא יכול היה לעמוד בו. ועוד החמירה מצוקת חוסר הדירות, עם מגפת חוסר העבודה שפשטה בעולם וגררה אחריה הנמכת שכר העבודה.

לפני המלחמה היתה אוסטריה־הונגריה ארץ גדולה ומאוכלסת הרבה. שוק פנימי גדול היה לה. מרכזי התעשיה היו נשענים על מחוזות חקלאים גדולים. המלחמה קרעה את הממלכה לגזרים. אוסטריה היתה לארץ קטנה, מספר תושביה נצטמצם עד כדי 7–6 מיליונים. כל הארצות הסמוכות הקיפו עצמן חומות מכס גבוה בפני תוצרת חוץ, ואוסטריה, הן על החרושת קיומה, אך אוכלוסיה שנתמעטו אינם יכולים לשמש בית קבול לתוצרתה. בתי־חרושת שממו וידי פועלים בוטלו מעבודה. ואף אלה אשר עבדו הונמך שכרם הרבה, למען תוכל התוצרת להיות זולה ולחדור לארצות האחרות למרות המכס. שכרו של הפועל האוסטרי היו מעתה מן הנמוכים ביותר בארופה. ארגון הפועלים היה אמנם חזק למדי וכוחו אתו להלחם על העלאת שכר העבודה, אך העלאה זו היתה עלולה להעמיד בסכנה את כל התעשיה האוסטרית ולהגדיל עוד יותר את מספר מחוסרי העבודה שבה. כוחו הארגוני של הפועל וכושר מלחמתו נופצו, אפוא, אל סלע המציאות שלאחר המלחמה. שכר העבודה נשאר בנמיכותו, ואת חלק הארי שבו בלע שכר הדירה.

מאמצים רבים השקיעה עירית וינא בהקמת דירות לפועלים ובקיום חוקת ההגנה על הדייר. וזה היה גם סלע המחלוקת הראשון בינה לבין מפלגות־הרכוש. מובן מאליו כי בעלי הבתים לא היו מעונינים בכך, זה הן גרם להם הפסד כספי. לא היתה ארץ כאוסטריה אשר בה תהיינה זכויותיו של הדייר כה רחבות, הן לגבי ה"חזקה" והן לגבי שכר הדירה. ניטלה מאת בעל הבית הרשות להוציא את הדיר מדירתו על כרחו, או להעלות את שכר הדירה על דעת עצמו. ושכר זה הועמד על מדרגה נמוכה, בהתאם לדרגת שכר העבודה בארץ.

אך עירית הפועלים ידעה כי בלחץ חוקי בלבד, לא יוגנו עניני הדיירים. יש לעשות מעשה רב, לפתור את שאלת הדירות על ידי בניה חדשה. ולא הלכה עירית הפועלים בדרך הסלולה, המקובלת: למסור את כספי העיר בצורת אשראי ותמיכות לקבלנים ובונים פרטיים, אשר יקימו דירות ויהפכו אותן למקור עצום של רווחים פרטיים. עירית וינא בחרה בדרך חדשה: היא עצמה נגשה להקים דירות להמונים.

מפעל הבנין בוינא החל ב־1919 ובמשך 4 השנים הראשונות הספיקה העיריה להקים 7259 דירות. מאז הלך קצב הבנין וגבר ועבר את התכניות אשר קבעה העיריה מראש. בס"ה הקימה עירית וינא במשך שנות קיומה – 64,000 דירות. רבבות משפחות של פועלים נפטרו מן המרתפים והעליות ונכנסו לגור בדירות הוגנות ונאות בשכר דירה נמוך מאד, שאינו אלא שמינית משכר הדירה שלפני מלחמת העולם, והחלק השנים־עשר ממה שצריך היה להיות שכר־דירה כזו, אילו היה נקבע על ידי בעלים פרטיים. הן שכר הדירה הוא גבוה לרוב משום שבעלי הדירה רואים בה מקור לרוחים גדולים ומשום שכספי הבנין – כספי אשראי הם, ועל הדייר לכסות את הרבית. עירית וינא פרקה מעל שכמו את העול הזה. לא רוחים ולא רבית. הבנינים נבנו ממסים שהטילה העיריה על הבתים הקיימים ועל הבנינים החדשים.

מס בנינים נהוג בכל מקום, אלא שעירית וינא הקדישה אותו למטרה אחת – לטובת המוני הדיירים. ההכנסות השנתיות של מס זה הגיעו ל־1,250,000 לא"י. מס הבנין בוינא נקבע על פי עיקר הפרוגרסיביות: דירות גדולות ויקרות המכילות מספר נפשות קטן – חל עליהן שיעור מסים גבוה יותר מאשר על דירות קטנות וזולות, אשר מספר הגרים בהן גדול. על מליון ורבע הלא"י של מס הבנינים הוסיפה העיריה כסכום הזה שנה־שנה ממסים אחרים, כגון מס המותרות או מס השעשועים, שהיו בוינא גבוהים מאד, וכדומה. וכל הסכום הזה הוקדש לבנינים החדשים.

הדירות אשר נבנו היו קטנות, אך נאות מאד, בנויות לפי חוקי הבנין החדשים והמתוקנים ביותר. טובי האדריכלים והמהנדסים הועמדו לרשות העבודה הזאת. תשומת לב מרובה הוקדשה לתנאי הנקיון והבריאות בדירות: אור, אויר, חדרי שמוש וכדומה. רובן של הדירות נתרכזו בבנינים משותפים אשר כל אחד מהם הכיל עשרות ואף מאות דירות. בכל פרברי וינא פזורים הם, הבנינים הענקיים אשר על גגותיהם תוכל לקרוא מרחוק: “בנין העיריה, נבנה מכספי מס הבתים בשנת……19” – תאריך שלאחר מלחמת העולם, כמובן. כל בנין, כל חצר גדולה כזאת – שם מיוחד היה לו, על שם אישים בסוציאליזם הבין־לאומי והאוסטרי ואף אישים אחרים הראויים לכך. “חצר קרל מרכס”, למשל, נבנתה על שטח של 75 דונמים. אורך חזית הבנין הזה, אשר תותחי דולפוס עשו בו שמות, 1000 מטרים, ומספר המשפחות אשר גרו בו – 1400, 5000 נפש. הבנין בנוי בתים־בתים מסביב ל51 - גנות בנות 10 דונמים כל אחת. בן 4 קומות היה הבנין וחזיתו – 5 קומות. בדומה לכך גם חצרות אחרות. גושים־גושים ענקיים אשר שיוו לעיר דמות מיוחדת. רכוז הדירות לגושים הוזיל אותן בהרבה, גם נתן את האפשרות להקים בהן מוסדות משותפים רבים אשר הקלו את חייו של הפועל ובני משפחתו והעלו את רמתם.

מכבסות חשמליות בבנינים הצבוריים

בשכונת פועלים מחוץ לעיר

הם יצרו מגע בין הדיירים, שימשו יסוד לשתוף ענינים והוו פנות פּועלים מאורגנות. גם הקלו הרבה את חייה של האשה העובדת וחיי הילד. 33 מכבסות חשמליות הוקמו, אשר נתנו אפשרות לחברה לכבס ולגהץ במשך שעות מספר לבנים מכמה שבועות, 62 ברכות רחצה ושחיה לילדים, 55 גני ילדים, 17 מרפאות, 14 תחנות לעצות לאמהות עובדות, 66 ספריות, 8 מרפאות שנים, 4 אולמי התעמלות, 72 צרכניות, המון גנים וגנות ומגרשי משחק לילדים ולנוער.

באחת מועידות מפלגת הס. ד. באוסטריה נאמר כי “מלחמת הדירות הנה מלחמה על חתיכת הסוציאליזם בתוך העולם הרכושני.” ואמנם, מי שנזדמן לו לעבור בחצרות אלו, להסתכל לחייהם של רבבות דייריהן ולהשוותם אל סדרי החיים של רבבות האחרים, אשר טרם הספיקה העיריה להוציאם לדירותיה רק הוא ידע להעריך את כל גדלו של המפעל אשר הוקם כאן. ורבים היו אשר, מכל קצוי תבל, נהרו הנה לראות את בניני הפּועלים בוינא – את טוב טעמם, את הסדורים הנוחים אשר בהם ומוסדותיהם הצבוריים. ואם נשמרה צורת האדם של רבבות פועלי וינא גם בשנים האחרונות, שנות מצוקה כלכלית איומה ועוני מחריד, גם לדירות הללו חלק בזה.

אך לא מפעל השיכון בלבד הוא שמשך את האורחים והתיירים לאלפים ואלפים, מכל קצוי תבל, לבוא לוינא, לראות וללמוד. גם לגבי מפעלים רבים אחרים היתה זו פנה יחידה ומיוחדת אשר הוכיחה במעשים מה בכחו של שלטון פועלים ליצור, על מה נלחם ומה השיג.

מפעלי העזרה הסוציאלית    🔗

לא רק בעצם העזרה, אלא קודם כל בגישה אליה נבדלה וינא הבדל גמור מערים ומדינות אחרות. עזרה לא כמתן־צדקה, לא כפרורי צדקה הנזרקים לנצרכים על ידי אנשי חסד, אלא כדבר המגיע לנצרך, אשר יש לו הזכות עליה. עזרה מתוך ההנחה כי האדם מחוסר הפרנסה ומחוסר העבודה, החלש, החולה המט ליפול – זכאי לעזרה. כי קרבן המשטר הוא, תנאי החברה בהם הוא נתון הם שהביאוהו לכך, ועל חברה זו אשר בגללה נתקפחו חייו על הצבור כולו, תחול האחריות. חייב, אפוא, הצבור עתה לעזור לו, חייבת העיריה לשאת בטרחתו.

מפליאים בגדלם ובגוון שבהם היו מפעלי העזרה הסוציאלית בוינא. חלק הארי מתקציב העיריה הופרש להם. בשנת 1930 בלבד, למשל, עלה תקציב זה ל־101 מיליונים שילינגים (יותר משלשה מיליונים לא"י). אם לקחת בחשבון שמספר התושבים בוינא אינו מגיע לשני מיליונים, הרי יובן מה גדול היה בה תקציב זה באופן ממוצע לאיש, פי ארבעה בערך מאשר הוצא למטרה זו בוינא גופא בשנת 1913, השנה האחרונה לפני פרוץ המלחמה העולמית.

ההיה בזה משום בזבוז יתר? ההפריזה עירית וינא בעזרתה? מי שנזדמן לו לעבור בפרבריה של וינא, בשכונות הפועלים שלה ואף ברחובותיה הראשיים, לא נעלם ממנו העוני והדוחק בהם היו נתונים תושבי העיר הזאת גם לאחר שניתנה להם העזרה הגדולה של העיריה. הן עקרה מלחמת־העולם רבבות רבבות של אנשים משרשם, הן היו ידי האדם בכל ארצות תבל למיותרות, למובטלות, והדלות והמחסור והמחלות פרשו רשתם ללא מעצור. האם יכלו עוד יחידים ושלטונות להתעלם מכל אלה? בכל ארץ וארץ צצו בשנים שלאחר מלחמת העולם חברות צדקה וחסד לרוב וידיהן מלאות עבודה ואין הן מספיקות. אמרה אז עירית הפועלים בוינא: אנו נעשה את זה באופן מרוכז, בשיטה, בדרך המתכוונת לעזור לאיש מבלי להשפילו, מבלי לטשטש את צלם האדם שבו, באחוה, כשוים לשוים, כאחים לאחים, נביא את העזרה.

וכך: עזרה לכלכלת המשפחה מחוסרת הקיום נוסף על מכסת הסיוע הממשלתית הזעומה למחוסרי עבודה; עזרה בתשלום שכר־הדירה, בחמרי הסקה, בבגדים חמים בחורף, במכשירי עבודה נחוצים ברפואות ואמצעים לרפוי, וכדומה.

אך עיקרו של התקציב הוקדש להחזקת מוסדות עזרה מסוגים שונים ולמטרות שונות. בשנת 1930 היה מספר הבוגרים אשר חיו במוסדות צבוריים בוינא 12,000. בהם זקנים, חולי רוח, מחוסרי מחסה, בלתי מוכשרים לכל עבודה וכדומה. המעון למחוסרי מחסה הכיל 2340 מטות ובו מחלקות מיוחדות למשפחות ולעוזרות במשק בית. לסוג זה של נצרכות נוסדו גם מעונות מיוחדים, אשר בהם יכלה העוזרת מחוסרת העבודה למצוא מחסה לכמה שבועות רצופים.

סדורים חדשים ומיוחדים במינם אשר לא ידעה אותם כל עיריה אחרת התקינה וינא במפעלי הבריאות שלה לבוגר ולילד. בתי החולים הענקיים שלה המרוכזים ברובם ברובע אחד, לא הרחק ממרכז העיר, משתרעים על שטחים גדולים, ובמשך שעה ארוכה אפשר לתעות בהם. כאן בתי חולים מיוחדים לילדים, ליולדות, לחולי ריאות, לחולי עצבים, לחולי רוח, כאן מעבדות מתוקנות ובית־ספר גדול לאחיות. בתי החולים בוינא רכזו את טובי הרופאים ומשכו אליהם גם המוני מתרפאים מן החוץ.

אך לא בבתי החולים בלבד נצטמצמה פעולת הבריאות של עירית וינא. עצום היה מפעל העיריה במלחמה בשחפת. 12 תחנות לחולי ריאות הוקמו בעיר ותפקידן היה לא רק טפול ורפוי, אלא גם גלוי הנגועים והזקוקים לרפוי. בשנה אחת, 1928, נעשו מטעם התחנות הללו 113,353 בדיקות, נערכו 76,927 בקורי בית והועברו למעלה מ־13,000 חולים למקומות מרפא מיוחדים. 2000 מטות לחולי ריאות היו בבתי החולים בוינא מלבד המטות אשר היו לה מחוץ לאוסטריה, בהרים, בין אלו בעיקר מקומות מרפא מיוחדים לילדים נגועי ריאות. ילדים חשודים, או בראשית הנגע, הוצאו ממשפחותיהם ומסביבתם והועברו לתנאי חיים מתאימים להם.

טפול בשנים בעיקר בין ילדי בתי הספר, טפול בעינים, מרחצאות חנם, בתי הבראה, בתי מנוחה, קיטנות בתי הבראה מיוחדים לשוליות וכו' וכו' – ארוכה רשימת המוסדות והמפעלים. במשך עשר השנים הראשונות לקיום עירית הפועלים בוינא זכו למנוחה והבראה של ארבעה שבועות כל אחד, 53,537 נערים עובדים ו־23,631 נערות עובדות.

תחנות לעצות לבחירת מקצוע, תחנות לעצות בענייני נשואין, תחנות טפול בחולי מין, בנגועי שכרות, ברפוי עצבים וכדומה וכדומה – גוון רב ומסועף של מוסדות ומפעלים למען בריאותם של האזרחים כולם, ללא הבדל בין רש לעשיר.

למען הילדים והנוער    🔗

אך על הכל ויותר מכל השקיעה עירית וינא את מיטב מאמציה במפעלים למען הילדים והנוער.

זכויות הילד בוינא גדולות ויפות היו. “הילד הוא בעל זכויות – והחברה היא הנתבעת”. זו היתה הסיסמא. “כל המרבה בהיכלות לילדים – מפחית בחומות בתי סוהר” “כל המבזבז על בתי תינוקות – חוסך במוסדות לחולי רוח”. כאלו, ובדומה לאלו, היו הכתבות אשר נחקקו בחומות רשת הבנינים אשר בנתה והתקינה עירית וינא לשרותם של ילדיה. פסלים יפים נחצבו בידי אמנים והועמדו בשערי המוסדות החדשים ובחצרותיהם, ותכנם: “האם המיניקה”, “האם העובדת וילדיה”, “הדור הצעיר לקראת האור” וכדומה. כל מחנה האחיות והמטפלות הצבוריות אשר הועמדו לרשות העבודה הזאת, כל החבה והמסירות אשר הושקעו במוסדות הילדים בוינא, מסמלים יפה את הלך הרוח ואת היחס לדאגה לילד. במרכז תשומת הלב עמד הוא. הדאגה לו ולעתידו, השאיפה להקל מעולה של המשפחה העובדת והמדולדלת, ההכרה הברורה כי הילד הוא האזרח בעתיד וכי הצבור מעונין בבריאותו, בחסונו, הרצון הכביר לגדל דור בריא בגופו ושלם ברוחו – אלה היו ראש דאגותיה של העיריה. מיטב הכוחות ומיטב המחשבה הושקעו במוסדות הילדים. הילד, הוא יהיה הפתח אשר דרכו תחדור קרן אורה למשפחה העובדת, להמונים שנחרבו. ילדים אלה אשר בהם בגופם יתגשמו התקונים החברתיים, עתידים אחר כך, לכשיגדלו, להיות הממשיכים ומפתחים אותם.

כך ראתה עירית הפועלים את תפקידה, מתוך ההנחות: “אסונו של הפרט – אסון החברה הוא, מומו של הפרט – מום החברה”, “חסכון בכחות על ידי עזרה הדדית”, “העזרה הניתנת על ידי החברה עתידה להיות מוחזרת לחברה” וכדומה. “אנו נמחה את הדמעות מלחיי הפעוטות,” “המחסור והעזובה בל יפגעו בילדינו” – זו היתה נקודת המוצא. ושנה שנה הלכה והתרחבה והשתכללה רשת המוסדות והמפעלים למען הילד בוינא. כל שנה קרבה למטרה: להעביר את עול הדאגה לכלכלת הילד ולחנוכו מן המשפחה אל הצבור, העיריה. והתחילה דאגה זו עוד מלפני הולד התינוק, עוד בהיות העוּבר במעי אמו. כל אשה מאזרחות וינא היתה זכאית לטפול צבורי למן החודש הרביעי להריונה. העיר נתחלקה מחוזות מחוזות לגבי העזרה הסוציאלית. 234 מחוזות כאלה היו בוינא בסוף שנת 1931 והם נתרכזו ל־14 מרכזים, אשר אתם עמדו בקשר מתמיד המוסד המרכזי האחד, המחלקה לעזרה סוציאלית של העיריה. כל מחוז מסור היה בידי מטפלת מומחית ובעלת השכלה מיוחדת בענין זה. בשנת 1931 היה פקוחן של המטפלות הללו מקיף 162,750 משפחות ובהן 206,040 ילדים. בתחנה המרכזית לילדים אשר הדאגה המלאה להם חלה על העיריה עברו באותה שנה 3661 ילד. 110 גני־ילדים חנם היו בוינא בסוף שנת 1930 ובהם 349 כתות ו־9423 ילדים. ברובם הגדול של גנים אלו נמצאו הילדים מ־7 שעות הבוקר עד 6 בערב. הזנה, רחצה, עזרה רפואית, חנוך – כל אלה קבלו הילדים בגן. רובם הגדול של הילדים היו משוחררים מכל תשלום. ה"הורטים" – מוסדות של אחרי הצהרים לילדים אשר גם אמם עובדת ואין מי שיטפל בהם בבית – הכילו 2000 ילדים, הם היו זרועים על פני כל וינא – 27 מוסדות בני 61 כתות הפתוחות בעונת הלמודים מ־11 לפני הצהרים ובימי החופש למן הבוקר עד הערב. 12,000 מתלמידי בתי הספר קבלו יום יום ארוחות חמות תמורת תשלום פעוט. 35 תחנות לעצות לנשים הרות קימות היו בכל פנות וינא ובכל פרבריה הקרובים והרחוקים. ויודעת היתה כל אשה לאיזו תחנה עליה לפנות ולבקש עזרה כי במבוא כל בית ובית אשר בוינא תתקלנה עד היום עיני הזר בתמהון במודעה עירונית אשר נוסח אחד לה:

"בית זה נמנה על משרד הנוער מספר… הנמצא ברחוב…

שעות הקבלה:

    לנשים הרות

    לתינוקות

    לפעוטות

    לילדי גן

    להזמנה לתלמידים.

וכו' וכו'. ארוכה השורה.

“משרד הנוער” בכל מחוז ומחוז הוא אשר מרכז את כל הפעולה למען ילדי אותו מחוז. המטפלות העומדות לרשותו מלוות היו את צעדי כל ילד מיום צאתו לאויר העולם ומפקחות עליו ועל כל צרכיו. האחות המטפלת היתה ה"מלאך המגן" המלוה את צעדיה של המשפחה ועוזר לה בכל סבלותיה וסבלות ילדיה. “משרד הנוער” הוא גם הדואג לגורלם של הילדים ה"בלתי חוקיים" וה"עזובים". הוא, בשם העיריה, הנהו גם האפטרופוס החוקי לילדים אלה, החיב בטרחם ומשאם.

“משרד הנוער” – בית האם והילד הוא. באשר תסב עיניך – מודעות, הוראות, תמונות מסבירות המתכוונות להסביר, להדריך.

“את העתידה להיות אם – כך פונה הכרוז המודבק בכל מבוא ובכל חדר־המתנה אשר ב”משרדי־הנוער" העיריה רוצה בדור בריא, חזק, לא נדבה מציעה היא לך, בעניניה הוא ובעניני הדור הבא ומשום כך מוטל על כל אם לקבל בכבוד המגיע לה". ראשית פעולתו של “משרד־הנוער” היתה בדיקת הדם של העתידה להיות אם, למען הוכח אם בריאה היא ואם אינה נושאת בקרבה רעל של מחלות רעות העוברות בירושה ואין להפטר מהן. האשה החולה מקבלת היתה את הרפוי הדרוש. ואף אם בריאה היא, משתתפת העיריה בסכום מסוים להטבת הזנתה, כמו כן מקבלת היא טפול־חנם בבית החולים ובזמן הראשון לאחר הלידה. חלק גדול מאד מילדי וינא שלאחר מלחמת העולם, אורחיה של העיריה היו למן היום הראשון להולדם. אך גם הלידות הפרטיות עומדות היו תחת פקוחם של “משרדי הנוער” והמטפלות שלו. ומנהג נאה הנהיגה עירית וינא לקבל בו את פני הרך הנולד: כל תינוק שנולד בוינא, ללא הבדל דת ומעמד, הזכות היתה לו לקבל ביום הולדו את “מתנת העיריה לאזרח החדש”. ארוכה היתה רשימת החפצים המפורטת על כתלי כל “משרד הנוער”: חתולים ושמיכות, סדינים ושעוניות, כתנות ושמלות וכו' וכו' כל אשר ידרש לתינוק, כל אלה יקבל מהעיריה ביום הולדו ורבות רבות היו האמהות המקבלות. בשנת 1928 בלבד חולקו 11,808 “תלבושות” כאלה. אך בזה לא תמה העזרה לתינוק ולאמו. גם לאחר זה היתה האם מקבלת עזרה והדרכה בתחנות המיוחדות לכך. נוסף על תחנות אלו הקימה העיריה בכל פנות העיר רשת של “תחנות לעצות חנוכיות” אשר בראשן עמדו רופאים ומחנכים ותפקידם היה להורות להורים ולמטפלים את המנהג אשר ינהגו בילדיהם למען בריאותם הנפשית, ביחוד עת נתגלו בהם קשיים חנוכיים. לא מעטים המקרים אשר בעקב החקירה והבדיקות היו מרחיקים את הילד מן הבית או מן הסביבה הקודמת שאיננה יודעת כיצד לנהוג בו, ומעבירים אותו למוסד או מוסרים אותו לטפול בבית זרים. מנהג זה של מסירת ילדים לטפול במשפחות בריאות ומסודרות, נפוץ היה מאד בוינא. כך נסו גם לפתור את שאלת הטפול בילדים עזובים.

ההנחה היתה כי משפחה בינונית טובה לילד ממוסד משובח. לפני היות התינוק או הילד נמסרים לטפול, קודמת היתה חקירה ממושכת במשפחה, לתהות עליה ועל מצבה.

אכן רחבה וענפה מאד היתה העבודה למען הילד בוינא. ולא נצטמצמה ולא נתמעטה דמותה גם בשנים האחרונות, בשנות המצוקה הכלכלית הגדולה וצמצום הכנסות העיריה ולחץ פוליטי קשה. מפליאה ברעננותה, בקצב החיים אשר בה, היתה עבודה זו כל שנות שלטון עירית הפועלים. כוח המסירות והחתירה למטרה האחת, החיה והפרה אותה.

מוסדות הילדים    🔗

באחד מרחובותיה הצדדיים של וינא מתנוסס בנין נהדר אשר בחדושו ובהתקנתו למטרתו הושקעו סכומים עצומים ועבודה מאומצת במשך שנים אחדות. “התחנה המרכזית לקבלת ילדים” הוא. בשנת 1925 נוסד ושנה שנה משך אליו עשרות אלפים מבקרים ביחידות וקבוצות קבוצות. מספר הבקורים במוסד במשך 6 החדשים הראשונים של שנת 1928 בלבד עלה ל־10,000. בהם רופאים, מחנכים, מהנדסים ואמנים מכל ארצות תבל. כי עורר המוסד ענין רב מבחינות שונות. כל הרהיטים והכלים, העציצים והמעקות צבועים לבן במסגרת שחורה. הקירות צבועים לבן ומשובצים צלליות מעשה אמן מהוי־הילדים. במבואות, במסדרונות ועל המדרגות – פסלי ילדים נאים. מעל לפתח המבוא הראשי חקוק הסמל התקוע גם בצורת סכה בסנורה הלבן של כל עובדת במוסד – תינוק בחתוליו. ובחצר, מוקף גן פרחים וכרי ירק, נצב הפסל הגדול והיפה בפסלי־המוסד – האם החובקת את שלשת ילדיה ומגינה עליהם בפני ארבעת הנחשים העולים מן הברכה ופוערים לועם – כלפי ארבע מחלות הילדים המסוכנות האורבות להם תמיד. מוסד זה הוא התחנה הראשונה לילד אשר תנאי חייו הביאוהו לידי כך להיותו נעקר ממשפחתו על ידי העיריה. כאן שוהה היה שבועות מספר תחת פקוחם של רופאים ומחנכים וכאן מוצגת היתה לראשונה השאלה: גורלו של ילד זה מהו? באיזולציה גמורה נמצא הילד בשבועות הראשונים לבואו למוסד, טרם נתברר אם בריא הוא או שמא ישא בגופו גרעיני מחלה אשר עתידה להתגלות במשך הזמן. מכאן ישלח כעבור זמן, אם למוסד מתאים או לטפול במשפחה. יש גם אשר יוחזר לבית הוריו, אם חלו בינתיים תמורות בבית וידם של ההורים משגת להחזירו אליהם. הילדים מובאים למוסד על פי הוראות המטפלות במחוזות השונים. לא כולם ילדים עזובים הם. רבים הילדים המובאים לתחנה בעקב מחלת האם, מצב משפחתי מסובך וכדומה.

“התחנה המרכזית לקבלת ילדים”

המוסד נחלק ל־6 מחלקות נבדלות האחת מן השניה לפי גילם של הילדים: מחלקה ליונקים, לפעוטות, לילדי גן, לילדים בגיל ביה"ס, ולילדים חולים. כל מחלקה עשויה תאים־תאים של זכוכית, כך שהאחות המטפלת יכולה לראות בבת אחת את הנעשה בתאים רבים. מנהרה מחברת את המוסד אל בנין סמוך אשר בו בית חולים גדול לילדים. התחנה מקבלת מבית החולים לא רק את העזרה הרפואית, אלא גם את מזונותיה. להזנת התינוקות מתקבלות המנות מוכנות, מנה לילד, בבקבוקים מיוחדים לשם כך. הם מובאים לתוך ארון קרח גדול ולפני ארוחתו של כל ילד, מחממים אותם על ידי כן שמכניסים אותם לתוך דוד מים חמים אשר מדחום נתון בו בקביעות. הסדור הזה, כמו סדורים רבים אחרים במוסדות העזרה הסוציאלית. בוינא, סדורי חסכון היו אשר אפשרו שכלול מתמיד. כן, למשל, קבלו כל המסעדות אשר בבתי הספר בוינא וכן בגני הילדים ובהורטים – רבבות מנות ליום – את ארוחותיהם ממטבח מרכזי אחד. המטבח הוינאי העממי אשר מסעדות לו בכל הרובעים ובכל הפרברים ואשר ארוחותיו מזינות, נקיות וזולות. מדי צהרים נתקלות היו עיני העוברים והשבים באוטו האדום עם סמל “ווק” עליו, העובר מבית־ספר לבית־ספר ומ"גן" אחד למשנהו, ומוריד לכל אחד ואחד את הדוד המיוחד למטרה זו, שאינו מעביר חום.

אחד המוסדות העיקריים שהיו משמשים המשך ישר מן “התחנה המרכזית לקבלת ילדים” הוא “בית הילדים וילהלמיננברג” מחוץ לעיר, במרחק שעה מן התחנה הסופית של החשמלית. הולך אתה שעה ארוכה בשדרה ענפה המתפתלת ועוברת דרך פרברים שקטים, בתי קברות עטופי ירק, פרחים, גנות קטנות של חובבים היוצאים הנה ביומא דפגרא לבלות שעות מספר בחיק הטבע וחורשות גדורות אשר על פתחיהן מודבקות מודעות: “הכניסה אסורה – מעון קיץ לילדים”. והנה הוא “בית הילדים וילהלמיננברג”. ארמון גדול מוקף גנים ועצים, כרי דשא וברכות מים. על אחת ממצבות הזכרון המרובות אשר כאן, לא הרחק מן הפסל המסמל את “הצעד הראשון”, חקוק לאמר: “היכל זה אשר נבנה בשביל יחידים. נקנה על־ידי העיריה ונקדש לרבים, לילדים זקוקי הסעד”. ואמנם, היה הארמון רכושו הפרטי של אחד מנסיכי בית ההבסבורגים. תולדותיו של הארמון מספרות כי נבנה כמקום החלמה לבת זקונים חביבה אשר וילהלמינה היה שמה. ורק בשנת 1926 נקנה ע"י העיריה, יחד עם הבנינים הסמוכים לו ואליו מועברים היו מן ה"תחנה המרכזית", הילדים הבריאים בגיל ביה"ס. כאן נשאר כל ילד חדשים מספר ורק לאחר הסתכלות רצינית של הרופאים והמחנכים העובדים במוסד, מחליטים הם מה צריכה להיות דרכו של הילד בחיים ולמה לכוון אותו – אם ישלח לבית חנוך, או למוסד ללמוד מלאכה וכדומה.

מגוונת וענפה היתה רשת מוסדות הילדים לסוגיהם בוינא: לחרשים־אלמים, לעורים, לקטעים וגדמים ובעלי מום אחרים, לילדים קשים לחנוך, למפגרים בהתפתחותם, לדפקטיביים לסוגיהם השונים וכו' ולכל סוג וסוג מוסדות משובחים למופת אשר שיטות העבודה בהן משוכללות וכל הסדורים מוכיחים כי מאמצים רבים הושקעו בכך ולא ביום אחד צמחו ועלו.

גם מוסדות לילדים חולי מין שקבלו בירושה מהוריהם קימים בוינא. משנה לשנה, עם התרחב רשת הטפול של העיריה, הלך ופחת מספרם של ילדים מסוג זה. אך עוד גדול למדי המספר ואף להם דאגה העיריה לרפאותם וללמדם בימי מחלתם. קיימים היו גם בתי תינוקות אשר בהם מטות גם לאמהות המיניקות, ויכולה היתה האם לשהות במוסד כל זמן היניקה את ילדה. ליד הפתח, מעבר לשער מבחוץ של אחד המוסדות הללו, נשתירה עוד עד היום תיבת האבן אשר בה היתה אם נבוכה ומיואשת מניחה את תינוקה בהחבא, באישון לילה, ופתקא תלויה לו בכתנתו. מה רבות עוד גם כיום בעולם האמהות הנבוכות, המיואשות, אשר לא תדענה מה לעשות בילדן אם אב אין לו שיכלכל אותו. וינא ידעה לאסוף אותן על ילדיהן ברחמים רבים ובכבוד, לכלכלן ולטפל בהן עד שובן לאיתנן ולעבודתן.

כמו כן ידעה וינא לשנות תכלית שנוי את הגישה לילד העבריין, הפורק עול. אף כאן היתה ההנחה: התנאים אשר בהם היה נתון הנער, תנאי החברה הגרועים – הם שהביאוהו לידי פשע ומשום כך חייב הצבור לשאת בתקנתו. במרחק־מה מוינא, שעתים נסיעה ברכבת, היה קיים עוד מימי המלך פרנץ־יוסף מוסד לתקנת ילדים עוברי חוק, בדמות בית עונשין חמור אשר הקלקלה שקלקל גדולה היתה מן התקנה שתקן. בשנת 1922 קבלה אותו עירית וינא תחת חסותה, הסירה את שלטו מעליו ועשתה אותו לבית־חנוך מתוקן לילדים ונערים עזובים ועברינים. ל־600 הגיע מספר חניכיו, בהם קבוצות של ילדים בגיל ביה"ס ואף נערים ונערות בני 17–14. מבית עונשין – היה זה לבי"ס ללמוד מלאכה. תאי האסירים הפכו להיות חדרי מלאכה משוכללים: נגריות, סנדלריות, מתפרות, מכבסות, מסגריות וכו'. מדי שנה גמרו את חוק למודם בבית החנוך הזה באואנבּוּרג ויצאו לחיי עבודה, 50 נערים ונערות אשר במשטר הקודם היה התואר “פושעים” מלוה אותם כל ימי חייהם. החניכים למוסד זה מתקבלים היו דרך “משרדי נוער”, לאחר בדיקות בתחנה המרכזית לפדגוגיה רפואית – אף זה אחד ממוסדות העזרה של עירית וינא אשר תפקידו לקבוע את מדת בריאותם השכלית והנפשית של הילדים המובאים אליו ואת הדרכים לרפויים. לא מעטים היו החניכים במוסד באוֹאנבּוּרג אשר דרך בית המשפט באו אליו, או דרך בית האסורים. חיי העבודה, יחס החבה והכבוד אשר שררו במוסד לגבי החניכים, מסירותם של המחנכים והמטפלים – הם השפיעו על הנערים ה"פושעים" ועשו אותם לאנשים מועילים בחברה.

כן גדול הוא השרות אשר שרתה עירית וינא את הילדים הלקויים בשכלם והמפגרים בהתפתחותם. המוסדות אשר הקימה, בתי הספר המיוחדים לסוגים השונים מבין ילדים אלה, ושיטות הלמוד בהם, הצילו אלפים ואלפים מהיותם למעמסה על הצבור, אבר מדולדל ממנו, ועשתה אותם לאנשים מועילים ככל האפשר, לעובדים ועומדים ברשות עצמם. גם חוקים וסייגים הנהיגה אשר ישמרו עליהם, יקלו את כניסתם לחיי עבודה ואת היותם חברים בחברה.

מפעלי החנוך    🔗

התקופה שלאחר מלחמת העולם – היתה בארצות רבות תקופת המהפכות והריפורמות הגדולות בחנוך. המושגים “עמלנות”, “חנוך חברתי”, “שלטון עצמי” של התלמידים וכדומה, כל אותם המושגים אשר כיום רק הדים רפים נותרו עוד מהם, נוצרו באותם הימים. בגרמניה, שהיתה המרכז לתקונים בחנוך בשנים שלאחר מלחמת העולם, הגיעה הרפורמה לקצוניות מרחיקה לכת. במחי יד נהרסו כל היסודות אשר עליהם היה בנוי החנוך בשנים שלפני מלחמת העולם – החנוך המלולי, חנוך למשמעת עורת, שיטת חינוך זו אשר הוציאה לשדות המלחמה באירופה מליונים על מיליונים חילים. התרסה גדולה כלפי המלחמה, כלפי המשטר הישן, הצבאי, היה גלום בתקונים בחנוך. נסיונות לרוב נעשו, הופיעו שיטות וגוני שיטות. באותם הימים נוצר “בית הספר העמלני”, אף “ביה”ס החברתי" וכדומה. הרפורמה הקצונית בגרמניה לא האריכה ימים וגם בשנות קיומה לא היתה נחלת הכלל ונשארה בבחינת “נסיונות” ו"זרמים" בחנוך. שונה בתכלית היה אופי התקונים החנוך בוינא. היא לא נגררה אחר תקונים מהפכניים, פתאמיים ובלתי מבוססים. וינא היתה זהירה ברפורמה שלה. ולא בגדר של נסיונות היתה, אלא כללית, מקיפה את כל בתי הספר כולם. היא התנהלה לאטה אך הגיעה בפרק זמן קצר להשגים אשר לא הגיע אליהם החנוך בכל ארץ אחרת. דרכי הרפורמה בחנוך בוינא יכולים לשמש סמל לאופי פעולותיה של מפלגת הפועלים האוסטרית: פעולת בנין מתמדת מבפנים, עבודת נמלים אשר גבול אין לחריצותה ולמסירותה.

החוקה החדשה באוסטריה חלקה את המדינה ל"ארצות"־"ארצות" ולכל “ארץ” זכויות וסמכויות רבות. וינא נקבעה כאחת ה"ארצות" הללו וזה נתן בידה אפשרויות רחבות מאד בשטח החנוך, אשר סדורו נמסר לכל “ארץ” כראות עיניה. יציאת הפועלים משלטון המדינה ב־1920, לא יכול היה, אפוא, להשפיע על מהלך הרפורמה בחנוך בוינא. בראש ה"מועצה העירונית לחנוך" עמד איש רב־מרץ ורחב־דעת, אוטו גלקל, אשר מסביב לו התלקטו מורים והורים וכל מי שנשא בלבו את חזון חדוש פני החנוך.

הרפורמה הוינאית בחנוך, או “הרפורמה הגלקלית”, כאשר נהגו לכנות אותה בספרות הפּדגוגית, התבטאה בשני כוונים: במבנה בית־הספר, ארגונו, חוקתו ובעבוד תכנית למודים חדשה והתאמת דרכי הוראה חדשות.

לגבי מבנה בית־הספר שלט הכלל: “כל בית הספר לכל העם”! כלומר חובת למוד כללית, עד גיל 14. ותנאי למוד מתאימים לילד העממי, בן המשפחה העובדת, גם לאחר גיל החובה, עם צאתו לעבודה. לא יהא עוד המעמד, מצבם של ההורים, הקובע היחידי לזכותו של הילד על השכלה וחנוך, לא יהא המצב הסוציאלי של הילד קובע את מקצוע העבודה אשר יבחר לו ואת דרכו בחיים. כשרונותיו וסגולותיו הוא, הם יהיו מעתה הקובעים. שמונה שנים ילמדו כל הילדים כולם ללא הבדל מעמד, בבית־ספר אחד. לא תהא החלוקה למעמדות מתחילה עוד מגן הילדים. שוות תהיינה זכויותיהם של כל ילדי וינא לדעת, להשכלה. וגם אחר כך, בגיל 14, לא רק מעמדם של ההורים יהיה הקובע אם ימשיך הנער את למודיו או יעבור מיד לחיי עבודה ועמל, אלא כשרונותיו הוא, התועלת אשר יכולה להפיק ממנו החברה.

בגיל 14 כבר ברורות כמעט נטיותיו של הנער, יש כבר להעריך הערכה נכונה את כשרונותיו ואת סגולותיו, ומועצת המורים יחד עם רופא בית הספר וה"תחנה לעצות לבחירת מקצוע" – הם יחליטו על דרכו. “גליון התלמיד” אשר הונהג בביה"ס שימש מעין “פּספּורט” לילד. בעבודו ונסוחו טפלו פדגוגים ורופאים מנוסים. על המורה היה למלאותו בדיקנות. ראי נאמן להתפתחותו של הילד ולדמותו היה הגליון הזה. מלבד פרטים על מצבו המשפחתי, על מצב בריאותו, על המחלות שעברו עליו, כיצד מתקדם הוא בלמודים וכו' – היו גם סעיפים שהגדירו את מדת ההתפתחות של חושיו, וכן גם הערכת המורים ורופא בית־הספר על אופן הסתכלותו, זכרונו, יחסו לעבודה, אופן הבעתו וכדמה וחות דעתם על הדרך אשר עליו לנקוט בחייו.

עם הגליון הזה באים היו הילדים בוגרי בתי הספר העממיים אל התחנה העירונית לבחירת מקצוע. מסדרנות המוסד הזה ואולמיו מלאים היו תמיד נערים ונערות לבושי חג. הם באו הנה בלוית הוריהם לדעת את הדרך בה ילכו. כאן נבדק הנער או הנערה מחדש: שקילה, עשירת המכשירים, ואשר פסיכולוגים מומחים עמדו בראשה. תוצאות¹, ולא מעטים הנערים והנערות בוינא אשר הודות לתחנה לבחירת מקצוע ולגליון התלמיד ניצלו מענויי עבודה לכל ימי חייהם במקצוע אשר אינו הולם אותם. התחנה לעצות בבחירת מקצוע משמשת היתה גם לשכת עבודה לנוער. קשורים היו לה גם מקומות עבודה: בתי חרושת, בתי מלאכה, בתי מסחר וכדומה. וכך היה ביכלתה לכוון את לקוחותיה בהתאם לצרכי שוק העבודה. תחנה זו היא גם המחליטה אם ימשיך הנער את השכלתו בבית הספר התיכוני או לאו.

כי הוסר מעל שכמם של ההורים עול שכר הלמוד – מובן הדבר מאליו. ולא רק זאת, אלא שגם מכשירי־הלמוד: ספרים, מחברות, עפרונות, צבעים וכל הדרוש לתלמיד קבלו ילדי וינא חנם מאת העיריה בכל שנות למודם בבית הספר. שוה בשוה לכל הילדים למען לא תהיה עוד הקנאה אוכלת את הנפש משחר הילדות. על שער כל ספר וכל מחברת היתה הודעת אזהרה: “הספר הזה הוא רכוש העיריה, אין למכור ואין להעביר אותו”. בסוף שנת הלמודים מחזירים היו התלמידים את הספרים לבית הספר ומקבלים אחרים תחתם.

היסודות העיקריים של התכנית החדשה היו: עמלנות, חנוך לעבודה וריכוז מקצועות הלמוד, ככל האפשר. בטלה מערכת השעות היבשה, הקפּדנית, לא היה עוד חומר ההוראה העיקר. במרכז תשומת הלב הועמד הילד. ההאזנה למתרחש בנפשו, התאמת חומר הלמודים וחלוקתו לצרכיו, לתפיסתו, לכושר קבולו. לא עוד שנון יבש של כל מקצוע ומקצוע, אלא למוד עניני, מפתח, מדריך להשתלמות עצמית, פּותח אפשרויות לעבודה עצמית. אף לחנוך החברתי הושם לב במדה רבה וכן לשתוף התלמידים בחיי הכתה ובית הספר.

צעד צעד נעשו התקונים ונצטרפו לבסוף לבנין גדול אשר עורר כבוד בלב כל רואיו. חלק פּעיל בהם לקחו מורים והורים כאחד. הקטנת מספר התלמידים בשנות המלחמה ולאחריה – לא שמשה אמתלה לעיריה לפטורי מורים. היא הקטינה את מספר התלמידים לכתה והעמידה אותו על לא יותר מאשר 30, ונתנה למורים אפשרות רחבה של השתלמות עצמית. “המכון הפּדגוגי” הוינאי היה מושך אליו מדי שנה בשנה אלפי מורים ומורות גם מחוץ לגבולות אוסטריה. אך כמטרה עיקרית לו ראה המכון את השתלמותם המקצועית של מורי וינא גופא. ולא היה מורה בוינא אשר לא השתמש בהזדמנות זו שניתנה לו. קצב הבנין מסביב משך לתוכו את העובדים בכל השטחים. המורים בוינא לא הפכו להיות מעמד סגור ומכונס בעניניו. דופק חיים פעם בו. ועדות־ועדות של מורים ומורות שותפים היו ליצירה הגדולה: עיבדו תכניות, לקחו חלק בנסיונות, הוציאו לאור מאות של ספרי למוד וספרי קריאה חדשים לילדים ולנוער, לכל המקצועות ולכל הגילים, חדשו מכשירי למוד, תמונות, ספריות, שירים, משחקים. עצומה הפּעולה שנעשתה בוינא בשטח זה במשך 15 השנים האחרונות. ובכל אלה לקחו המורים חלק שוה בשוה עם “המועצה העירונית לחנוך” ועובדיה. הוצאה גדולה של ספרי למוד וקריאה “לנוער ולעם” הקימה המועצה הזאת, ספריה גדולה למורים ספריות בבתי הספר, חדרי קריאה לילדים וכו'.

אבל לא רק המורים, גם ההורים שותפים פּעילים היו בחדוש פני החנוך בוינא. הם נתאגדו לאגודות אשר באסיפותיהן הועמדו לבירור שאלות החנוך והתקונים בו. בשנת הלמודים 1928/29 היו מאוגדים בוינא 9444 הורים ב־438 אגודות לחנוך אשר בהן השתתפו גם 2335 מורים כיועצים ומדריכים. באותה שנה נתקיימו 3452 ישיבות של מועצות ההורים, 2299 אסיפות הורים נערכו, 621 חגיגות להורים, 276 תערוכות וכו'. הכנסות האגודות היו 330.706 שילינגים אוסטרים אשר בהם השתמשו לטיולים לתלמידים, לקייטנות (נוסף על אלה של העיריה), לתחנות־לינה לטיילים בהרים, וכדומה.

התקונים בחנוך בוינא, הספרים והעתונים הפּדגוגיים שלה היו למזון העיקרי לעומדים בעבודת החנוך בכל פּנות תבל. בתי הספר בוינא, מקום פּגישה היו למורים ומורות מאמריקה ומאנגליה ומגרמניה ומצרפת ומהולנד ומשודיה ומהודו ומארץ־ישראל. היתה וינא של הפּועלים לפנה אשר ממנה תצא תורה לעולם החנוך כולו.

מאמצים רבים השקיעה העיריה גם במוסדות להשתלמות לאחר בית־הספר. באוסטריה חלה חובת למוד לא רק על ילדים בגיל בית הספר, אלא גם על שוליות. סודרו בתי ספר של יום לנערים ונערות עובדים, להשתלמות במקצוע ולהשכלה כללית. השיעורים היו בשעות הפנאי מעבודה ומותאמים לכל מקצוע ומקצוע בעבודה לחוד. אין שכר למוד חל במוסדות אלה, גם חלק גדול מן המכשירים ניתנים חנם. נוסף על הלמודים הדרושים למקצוע, חלה על תלמידי מוסדות אלה גם חובת הספורט לענפיו השונים, הונהגו בהן גם תזמורות, ספריות, טיולים, ביקורים במקומות עבודה – וכל זה למען הרחיב את אפקו ומושגיו של הנער העובד והעמיק את ידיעותיו. עוד מלפני מלחמת העולם, קיים היה בוינא מוסד להשתלמות מקצועות לנוער עובד, עליו הוסיפה העיריה מוסד שני גדול. שניהם יחד הכילו קרוב ל־10,000 לומדים מחולקים ליותר מ־50 בתי ספר שונים, בהתאם למקצועות העבודה. בהם חדרי מלאכה מתוקנים עם מכשירי עבודה בשפע וקורסים שונים. כמו כן היו קיימים קורסים לשוליות מחוסרי עבודה הפנויים כל שעות היום. בקורסים אלה למד ועבד הנער 3–6 חדשים, התמחה במקצועו והשתלם בהשכלתו. בתקציב המוסדות להשתלמות השתתפה העיריה בסכומים עצומים נוסף על השתתפות החובה של נותני העבודה.

נוער עובד בוינא

נוסף על כל אלה התקינה העיריה בתי דירה לתלמידים מוכשרים מחוסרי אמצעים אשר בהם יגורו כל שנות למודם בבתי־ספר גבוהים, על חשבונה או בהשתתפותה. כן תמכה העיריה הרבה בחברות ובמוסדות להשכלה לעם. המודעות המרובות יום־יום על שיעורים והרצאות וקורסים, הוכיחו, כי עיר לומדת היא וינא. הלימוד ניתן בה על נקלה. הקורסים מגוונים היו ונפוצים בכל הפרברים בתשלומים קטנים ומותאמים לצרכי עם עובד. כי אמרה עירית הפּועלים להעלות את רמת ההשכלה של אזרחיה, ולא יהיה עוד הפועל נתון לבורות וחוסר דעת בגלל חוסר אמצעים. היא הקימה ספריות לעם, קונצרטים במחירים עממיים, תיאטרון, תערוכות, אולמי ספורט – כל אותם הדברים אשר במשטר אחר, רק לבעלי רכוש הזכות ליהנות מהם.

“ידידי הילדים”    🔗

ואף על פי שכל עבודת החנוך בוינא התנהלה על ידי סוציאל־דימוקראטים ושאיפות המפלגה ורוחה היו המניעים לחדושים ולתקונים במוסדות החנוך והעזרה הסוציאלית, לא ראתה המפלגה את עצמה פטורה ממפעלי חנוך עצמיים משלה. ובאופן מקביל לעיריה נהלה המפלגה עבודת חנוך רחבה שהיתה מרוכזת בידי חברת “ידידי הילדים”. לא היו לה לחברה זו בתי ספר משלה. ילדי העובדים הן למדו בבית הספר העירוני הכללי. העבודה החנוכית של המפלגה הופנתה אל מחוץ לבית הספר ומכוונת היתה לחנוך סוציאליסטי. לחברת “ידידי הילדים” היתה הזדמנות לבוא במגע עם המוני ילדים, כי בכל פרבר פועלים ובכל אחד מבניני העיריה היו ל"ידידי הילדים" קלובים לאחה"צ והורטים משלהם, נוסף על המוסדות העירוניים. המחנכים בקלובים, מאנשי־המפלגה היו והרוח השוררת בהם רוח המפלגה. חנוך סוציאליסטי מכוון וברור ניתן היה לילדים ולנוער במוסדות המפלגה מגיל הילדות הרך. עת גמר הילד את בית הספר, מקבל היה מאת “ידידי הילדים” חוברת קטנה נאה אשר בה מוסבר היה בהסברה פשוטה וקצרה, במלים ובציורים, על מה נלחמת המפלגה, לקראת מה חותרת היא, מה הם ערכיה ולבטיה. מקום פּגישה בין הילדים והמפלגה היו גם הקלובים של “הנשרים האדומים” – תנועת צופים מיוחדת לילדי העובדים בגיל 12–16 – ואגודות הנוער. כמו כן הטיולים, מעונות הקיץ ובתי ההבראה של “ידידי הילדים”.

שדה פעולתה של החברה כפול היה: הילד וההורים. קורסים, שיחות, הרצאות, נשפים, חדרי קריאה, פּעולות להפצת ספרים וחוברות – לא מעטים היו מפעלי “ידידי הילדים” בין ההורים והתכונו להסברת מהותו של חנוך סוציאליסטי, מטרותיו ודרכיו. את בן העובד, את הפּועל בעתיד, יש לחנך בבהירות וללא טשטוש לקראת המחכה לו. לכך התכוונה גם הוצאת הספרים של “ידידי הילדים” בשורת הספרים והחוברות הנאים שהוציאה לילדים, לנוער, להורים, למדריכים ולמחנכים. לכך התכוון גם העתון “עולם הילדים”, הירחון הפדגוגי של המפלגה “חנוך סוציאליסטי”, והתוספת “הילדים”, הירחון הפּדגוגי של המפלגה – “חנוך סוציאליסטי”, והתוספת השמושית שלו המיועדת למדריכים.

בתקנון “ידידי הילדים” נאמר: “הארגון הזה הנהו קודם כל ארגון של הורים. מטרתו: פּיתוח כוחות הגוף והנפש של ילדי־העובדים וכוונם לקראת מחשבה, רגש ורצון סוציאליסטיים. הוא נלחם על חופש בית הספר, על הפרדתו מעל הכנסיה ועל ביטול זכויות ההשכלה המיוחדות לבני מעמד אחד בלבד”.

חברת “ידידי הילדים” נוסדה עוד לפני מלחמת העולם, ב־1908. יסד אותה חובב ילדים באחת מערי השדה באוסטריה. הוא היה מקבץ סביבו את הילדים העזובים ומחוסרי הטיפול ויוצא אתם אל מחוץ לעיר, משעשע אותם במשחקים ומרנין את לבם. “להכניס קוי אור אל חשכת חייו של הילד הפּרולטרי” – זו היתה מטרתו. ובדרכו הלכו רבים. מעיר לעיר ומכפר לכפר עבר־פּשט הרעיון הזה. ביחוד מצא לו מהלכים בוינא. ונוצרו הקלובים הראשונים לילדי העובדים. בשנות המלחמה, עת היו ילדי עובדים הפקר לרעב ולעזובה, גדל מספרם של הקלובים האלה, ולאחר המלחמה, עת נתכוננה חברת “ידידי הילדים” על ידי מפלגת הפועלים, נצטרפו הם אליה. 100,000 חברים מנתה החברה ב־1928 באוסטריה בלבד, וסניפים לה גם בארצות רבות אחרות. מס החבר קטן היה ונקרא בשם “פּרוטת הילד”. נוסף היה מס זה על “פּרוטת התרבות”, שהיתה נהוגה במפלגת הפּועלים באוסטריה.

אך לא בילד בלבד נצטמצמה עבודתם החנוכית והתרבותית של פּועלי וינא. רבו פעולותיה בקרב הנוער המאורגן בתוכה בהסתדרות – “נוער עובד סוציאליסטי”, ארגון ענף, רב־פעלים ורב־חברים.

ואף בקרב הבוגרים: ספריות, אולמי־קריאה, קורסים, פּנס־קסם, חוגים להשתלמות, ארגונים של “חובבי הטבע”, של לוחמים בשכרות, ארגוני ספּורט מסועפים, ספרות ועתונות, מוגשת בצורה נאה ומותאמת לצרכי ההמונים. מחנכים ומחנכות, מתנדבים ומתנדבות לאלפים עמדו לשירות עבודת המפלגה, ובעיקר העבודה התרבותית שלה.

אכן, רבת פעלים היתה מפלגת הפועלים בוינא מיום עלותה לשלטון ועד רגעיה האחרונים. בחיבה ובמסירות בנתה וטיפחה את מפעליה. שנים של עמל ובנין נתנה להם. ולא ייפלא כי ידעה ככה להגן עליהם ביום עברה, ביום אשר הונפה היד לפגוע בלב המפעל וליטול את קומץ הזכויות אשר ידעו פועלי אוסטריה לכבוש להם בעבודת שנים.

 

פרשת ההתאבקויות של פועלי אוסטריה    🔗

אוסטריה ומפלגת הפועלים    🔗

הפרלמנט הדימוקראטי באוסטריה נוצר ב־1918, כתום מלחמה העולם, עת פרץ גל המהפכות ועבר את רוב ארצות אירופה. ימים גדולים לתקוות ולתכניות היו אלה לפועלים באשר הם. המוני העם, המעונים והמדולדלים לאחר מלחמת העולם, האמינו, כי קרובה הגאולה וכבר דופקת היא על השערים. אוסטריה היתה אז מדולדלת מאד. קטנה, עניה, עמוסת־חובות, מתבוססת בדם המלחמה ורעבה ללחם ולעבודה – כזאת היתה אוסטריה ב־1918. כך מצא אותה שלטון הפועלים אשר לא האריך שנים. כי אף על פי שמפלגת הס. ד. היתה המפלגה הגדולה והחזקה ביותר באוסטריה, לא הגיעה עדיין אפילו פעם אחת לידי רוב מוחלט. מספר קטן של צירים חסר היה לה תמיד למען היותה רוב. למעלה מ־600,000 היה מספר חבריה. ½1 מיליון בוחרים מסרו לה את קולותיהם בבחירות האחרונות (1932) – 2/5 מכל בוחרי אוסטריה. חבריה בבית הנבחרים הוו 41% מכל הצירים. אולם עוד ב־1920, שנתיים לאחר המהפּכה, נוצר בפרלמנט האוסטרי גוש מורכב משלש מפלגות רכושניות, אשר החזקה בהן היתה מפלגת “הסוציאלים הנוצרים”, זו שממנה צץ ועלה דולפוס. 10 שנים עמד הגוש הזה בשלמותו בראש השלטון האוסטרי. מפלגת הפּועלים לא חפצה להיות שותפת לו, עברה לאופּוזיציה והוסיפה להלחם בדרכי שלום, על זכויותיה ומפעליה.

יש סוברים, כי אילו אסרו הפועלים באותן השנים מלחמה על השלטון, לא נבצר מהם לכבוש את המדינה בכוח. אך פועלי אוסטריה שללו דרך זו. עוד לא הגלידו פצעי מלחמת העולם, עוד טרם הושבו החיים למסלולם, מלחמת אזרחים היתה עלולה להביא לידי התערבות המדינות השכנות ולהחריב את אוסטריה לחלוטין. הנפגעים הראשונים על ידה היו המוני העם. בזאת לא חפצה מפלגת הפּועלים. היא אמרה לכבוש את זכותה לשלטון לא בכוח, אלא בעבודת בנין מאומצת ומתמדת, במפעלים רצתה לשכנע את ההמונים ולכבוש את לבותיהם. בועידת לינץ, בשנת 1926, אחת החשובות בועידת מפלגת הס. ד. האוסטרית, אשר בה נקבעו מחדש יסודותיה ודרכי פעולתה – נאמר: “המפלגה הסוציאליסטית תגיע לשלטון בדרך של מלחמת הרוח ויצירת חזית מאוחדת של כל העובדים והמוני העם, ולא בדרך של מהפּכה”. “אם ידע הסוציאליזם לרכז סביבו את העם העובד, המנוצל, לא יהיה לו צורך במהפּכה ובדיקטאטורה. כי מהפּכה פירושה – מלחמת־אזרחים, רעב, עוני, חורבן”.

אך באותה ועידה נאמר גם זאת: “במקרה אחד יהיו הפועלים נאלצים להכריז מלחמה בכוח – אם תגיע שעה אשר כוחות השחור ישללו את זכות הבחירה החפשית של ההמונים ואת הפעולה בשלום למען רכישת אהדתם”.

אוטו בויאר, מראשי המנהיגים של פּועלי אוסטריה, זה אשר ניסו עתה השלטונות באוסטריה להעליל עליו, כי בשעת החירום נטש את המחנה וברח מן החזית, הוא אמר באותה ועידה: אנו דימוקראטים עד כמה שהדבר הוא ביכלתנו. נהיה בעד דיקטאטורה אם יאנסו אותנו לכך. עד כמה שהדבר תלוי בנו רוצים אנו לנקוט דרך דימוקראטית במלחמתנו על השלטון, אך הרעיון של שימוש בכוח לשם הגנה על זכויותינו, מצא את כולנו מאוחדים.

את המושג “מהפּכה סוציאליסטית” פירשו בועידת לינץ: מעבר מן המשטר הרכושני למשטר הסוציאליסטי. “עלינו להגיד למעמד הפּועלים בבהירות מוחלטת, וללא דו־משמיעות, כי נצחונו תלוי לא רק בזה שהוא יכבוש את השלטון, אלא בזה שיפתח בו תכונות אינטלקטואליות ומוסריות אשר בלעדיהן לא ייתכן בנין הסוציאליזם”.

לא בנשק אמרו פועלי וינא לכבוש את השלטון. מלחמת עבודה בשלום ועמידה על משמר הזכויות, זה היה הכוח אשר לאורו הלכו. עוד ב־1922, בשעה שכוח הפּועלים היה גדול, הציע יוליוס דויטש בבית הנבחרים להחרים את כלי הזין שנותרו אצל רבים מאזרחי אוסטריה מאז המלחמה, לבטל את הזיון בכל המפלגות ולהעמיד את הדבר תחת פּיקוח הדדי. ההצעה נדחתה על ידי מפלגות הרכוש. אז הוקם ה"שוצבונד", אשר מלחמת גבורתו בימי פברואר, תשאר חרותה בתולדות תנועת הפּועלים לתמיד. שנים מספּר לאחר זה שבה מפלגת הפועלים וחדשה את הצעתה, אף על פי שה"שוצבונד" היה כבר אז מאורגן וחזק. אך גם הפעם נדחתה ההצעה. אוסטריה, למפלגותיה השונות, נשארה, איפוא, מזויינת ועומדת על המשמר.

אך במשך כל אותן השנים לא עשו אנשי ה"שוצבונד" שימוש בנשקם, אפילו לא ב־15 ביולי 1927. יום זה, תאריך כבד־תוצאות בתולדותיה של תנועת הפועלים באוסטריה הוא. בית המשפט זיכה קבוצת חברי “היימויהר”, אשר התנקשו בנפש פועל והרגוהו. משוא־פנים זה של המשפט עורר את זעם ההמונים. ללא כל הכנה מוקדמת הסתערו על “היכל המשפּט” והציתוהו באש. ובחוצות וינא פרצה תגרת־דמים על אף התנגדותם של מנהיגי הפועלים, אשר עמדו בפרץ. את המאורע הזה מיהרו מפלגות הרכוש לנצל לטובתן: הנה, מופת חותך למה שעתידים הפּועלים לעולל למדינה אם יימסר, חלילה, השלטון לידם! לשליטים ולתקיפים יסולח כל מעשה־אלמות וזדון אך לא לפועלים. ואמנם, יום־מפנה לרעה היה יום זה. נתמוטט משהו. ואף על פי כן, איתנה ובעלת השפּעה רבה היתה מפלגת־הפּועלים באוסטריה גם לאחר זה. והתמידה בשכלול מפעליה והרחבתם.

מפלגה של בנין ופעולה. מלוכדת, כנה, אמיצה, פּקוחת־עינים – כזה היה אפיה של מפלגת הפועלים באוסטריה. רעננה ושופעת חיוניות. אור מפעליה הגיע עד הפנות החשוכות ביותר, והיה לנחמה לפועלי כל העולם כולו.

ואת מיטב רעננותה ושפע החיים וכשרון המעשה שבה, רכזה המפלגה במפעליה אשר בוינא.

עירית וינא הפכה להיות לב התנועה ושיא הישגיה. כשדעכה אש מהפּכת 1918, והשלטון במדינה כולה הוצא מידי־הפּועלים, עוד נשארה וינא המצודה החזקה של הסוציאל־דימוקראטיה האוסטרית. וכך עד היום האחרון. ב־12 בפברואר, כאשר אסרו חיילי־דולפוס בכוח את ראש העיריה, קרל זייץ בן ה־66, אשר 15 שנים עמד בעבודת בנין וינא והיה גם הנשיא הראשון לבית הנבחרים האוסטרי יכל היה לומר:

“2/3 מאזרחי וינא שלחוני הנה ואין כוח רשאי להרחיקני מכאן. לא אעזוב את מקומי מרצוני הטוב”.

רבבות התיירים והאורחים אשר באו שנה־שנה, חודש־חודש, בשערי וינא, לחזות בבירה היחידה בעולם אשר הפּועלים שולטים בה – לא מן המפעלים והמוסדות בלבד השתוממו, אלא גם מן החן והנעורים אשר שררו בכל פנה, בכל משרד, בכל מוסד ובכל מסיבה שבה. שמחת היצירה הקיפה ושיתפה את הכל – למן המנהיג ועד הקטן בפקידים, את הנשים והנוער והילדים.

רוח של בנין מולדת פּעם בכל, מולדת לפועל.

ולא נפסקה העבודה ולא רפתה גם בשנים האחרונות, הקשות כל כך לתנועת הפּועלים באוסטריה.

1930 היא השנה בה נחל היטלר את נצחונו הראשון בבחירות בגרמניה. מאורע זה לא יכול היה לעבור ללא השפּעה ניכרת על אוסטריה, השכנה הקטנה. בבחירות של אותה השנה, הופר הגוש האזרחי בבית הנבחרים באוסטריה, נתחזקה מפלגת ה"היימויהר" – “מגיני המולדת”, אשר תכלית קיומה “לשבור” את תנועת הפועלים ולהרוס את יצירתה. צירים אחדים משלהם, נבחרי בעלי התעשיה ובעלי האחוזות הגדולות באוסטריה, נכנסו אז לבית הנבחרים. מאז מחריפה המלחמה נגד הפועל ומתגברת עשיקת זכויותיו. משנה לשנה.

השנה האחרונה    🔗

ההשתלשלות האחרונה של המאורעות הפּוליטיים ומשקל הרוחות באוסטריה, אשר הביאו עד ל־12 בפברואר, קשורה בתאריך מסוים, ב־1 במרס 1933, 11 חדשים לפני התפּרצות האש. מאותו יום מתחילה באוסטריה ממשלת הדיקטאטורה של דולפוס. מקרה קל־ערך, לכאורה, גרם לכך. בישיבת הפּרלמנט האוסטרי אשר באותו יום, ה־1 במרס, עמדה לדיון שאלת השביתה לשתי שעות אשר הכריזו פועלי הרכבת לאות מחאה נגד קיפוח מסויים מצד הממשלה. נשיא הפרלמנט באותה ישיבה היה קרל רנר, אחד ממנהיגי הפועלים הנערצים ביותר באוסטריה (והוא אבי התורה על מתן “אבטונומיה לאומית” ללאומים הנדכאים). כנשיא הפרלמנט לא יכול היה להשתתף בהצבעה. ומשקל הכוחות בפרלמנט האוסטרי היה כזה, שהפסד של קול אחד יכול היה לסכן את נצחון באי כוחם הפועלים ואת פּתרון השאלה לטובת פּועלי הרכבת. באי כוח הפועלים חשבו, כי לא ייתכן להפקיר את פּועלי הרכבת ומוטב לוותר על כסא הנשיאות מאשר על עניניהם של אלפי פועלים. צחוק מר של הגורל הוא, כי אותם פועלי הרכבת, למענם ויתרה המפלגה על עמדתה, הם אשר ביום מפקד הכוחות, עת פּרצה השביתה הכללית בצהרי ה־12 בפברואר, בגדו ולא נצטרפו לשביתה. ובזה סייעו לנצחונו של דולפוס ולתבוסתם של הפּועלים.

באותה הישיבה, ב־1 במרס, החליטו מנהיגי הפועלים, כי יתפטר קרל רנר מנשיאות על מנת שיוכל להשתתף בהצבעה. לא חזו מראש, כי למחרתו יפּול דבר בגרמניה: היטלר יעלה לשלטון, מפלגת הפּועלים הגרמנית הגדולה תפורק ותדוכא עד עפר, וגם הכוחות האויבים לפועלים באוסטריה ירימו ראש וישתמשו בצעדם זה של הפּועלים צירי בית הנבחרים, כדי לקרב את קצו של המשטר הדימוקראטי באוסטריה.

מאז ומתמיד היו למאורעות המדיניים בגרמניה, השכנה הגדולה, השפּעה ניכרת על מהלך הענינים באוסטריה. ועתה, עם כל היות דולפוס ומפלגתו צוררים לנאצים, מצאו סעד במאורע זה של עלות המפלגה האויבת לפועלים לשלטון וראו את השעה לכשרה להכריז בה, כי בית הנבחרים אשר היה מנהל את כל עניניה של אוסטריה במשך 15 שנה, אין לו תוקף יותר, השליט היחיד הוא דולפוס והנאמנים עליו.

ימים לא רבים לאחר זה היה נסיון לשוב ולכנס את בית־הנבחרים אבל הנסיון לא הצליח. דולפוס הבטיח לבוא במשא ומתן לשם השלטת חוקה חדשה במדינה אשר לפיה תשמרנה זכויות העם, אבל את הבטחתו לא מלא. לרשותו עמד הצבא, הנשק, אוצרות־הממשלה, ואף גדודי ה"היימויהר" המזויינים. מלחמה כפולה הכריז אז דולפוס: בנאצים מזה ובפועלים מזה. השליט היחיד מצא והעלה מן הגנזים חוק ישן משנת 1917, מלפני הוצר החוקה החדשה באוסטריה ומלפני היות בה בית נבחרים המיוסד על בחירות עממיות שוות־זכויות לכל האזרחים, ולפי חוק זה הכריז מצב של “משטר חמור” ברחבי אוסטריה כולה. פירושו של המשטר החמור היה: ביטול חופש הדפוס, ביטול רשות אסיפות פומביות, מאסרים וקנסות בגלל חלוקת חומר תעמולה והסברה, ביטול שורה שלמה של חוקים אשר תפקידם היה להגן על זכויותיו של העובד, אסור חמור של שביתות במפעלי תעשיה רבים החשובים ביותר, ביטול הסכמי־עבודה, קיצוץ ניכר במכסת הסיוע למחוסרי עבודה, העדפת עובדים מן המפלגות בעבודות ממשלתיות, זיון ה"היימויהר" והתמנותם לצבא עזר של הממשלה. ועל הכל: קיצוצים אחר קיצוצים בתקציבי עירית הפועלים, וינא, הפרעה במפעלי הבנין שלה וריסון חופש פעולתה.

ימים קשים באו אז לוינא. ירדה החרדה הגדולה למפעלים אשר טופחו באהבה ובמאמצים כה גדולים, גדלה הדאגה לחופש של הפּועל האוסטרי ולזכויות המוני העם בה.

יימסרו נא כאן קטעים אחדים מרשמי הסתכלות בנעשה בוינא באפריל - מאי שלפני שנה, בראשית שלטונו של דולפוס.

עם ראשית הדיקטטורה    🔗

– “אם נתקיים עד אז”, כך סיימה החברה העומדת בראש תנועת הצופים בוינא, ה"אדומה" עדיין, את דבריה על “מחנה הקיץ” שצריך לצאת לפועל בעוד שבועות מספר.

מיותר היה הסיום. זוהי ההרגשה העולה מכל פינה. מכל פנים, מכל תנועה במשרדים מרווחים ונאים אלה – מרכז החנוך של המפלגה הס. ד. והמרכז הבין־לאומי לחנוך סוציאליסטי, שנברון, ארמון בית המלוכה. הן שנים על שנים היה זה לסמל: הנה כאן, בלב הארמון ההאבסבורגי, מרכז לחנוך סוציאליסטי, לטיפוח סדרי חברה חדשים. וכל הנושא בלבו את חזון שנוי המשטר החברתי באשר הוא, לכאן הפנה מבטו בתקוה ובאמונה. עשרות אלפים של מבקרים, אורחים ותיירים מכל ארצות תבל, הנה נהרו לחזות באשר יכלה להקים עיריה סוציאליסטית במשך שנים מספר. עתה שורר כאן בכל עצב רב. כן הדבר גם במשרדים האחרים של המפלגה ושל העיריה. עצב וחוסר אונים. גם עיפות רבה. עיפה וינא בשנות הרעב. למעלה מ – 200,000 מחוסרי עבודה רשומים, הרבה יותר מזה בלתי־רשומים. במשך כל שעות היום תפגוש ברחובות, בשדרות ובגנים הצבוריים, אנשים צעירים מתהלכים או יושבים באפס מעשה. במשך כל שעות היום, תוכל לראות גברים בבגדי שינה, או לבושים למחצה, משקיפים בחלונות הבתים. בכל שעות היום תשמע מאחורי חלון חדרך נגינה בכלים שונים ומשונים ושירה מקולות צעירים וזקנים וילדים המבקשים פּרוטות. לא תעבור רחוב אחד מבלי להתקל בפושט יד. לא זקנים, לא בעלי מום – אנשים צעירים, צנומים ובלויים אשר מראה הרעב להם. לא בפרברים, לא בשכונות העוני – במרכזה של וינא המפורסמת בעליזותה ובברק שלה. עתה הועם זיוה. על הכל פרוש מעטה אפור. העננים בשמים והגשם הטורד ללא הפסקה מצטרפים אל ההוי הכללי.

אמנם, עצוב. שבעה שילינגים אוסטרים (כעשרים גא"י) לשבוע מכסת סיוע חוסר העבודה לנפש – לא הרבה. גם לא כולם מקבלים אותה. התהלך אדם לא זקן ביותר מסל אשפּה למשנהו בשדרה הנאה בוינא הבירה וחטט במקלו וחטט, פרוסת לחם לא העלה. מסל לסל. שעה ארוכה. ונערה צעירה, חיורת ומדולדלת, נשאה קולה בתחינה לפני כל עובר ושב. ואב חסון עם ילדתו הקטנה על הזרוע ניסה מזלו אל כל אחד ואחת מן המחכים לחשמלית. אך וינא, כנראה, הורגלה בכך. לא עורר זה ענין מיוחד. לא רבות הידים אשר ירדו לתוך הארנק להוציא פרוטות. כלל לא. גם לא עליזות ביותר היו פני המדברים. גם לא חדשים ביותר הבגדים אשר הם לובשים. קדרות ועוני. עיר אשר “חבילות־חורף” ו"חבילות־חג" ו"ארוחות־חנם" הוא לחם חוקה, אשר נסיעה בחשמלית נהיתה בה ללוכסוס. מובנת הקדרות. וגם העיפות. עוד שורר בוינא הלך־רוח “אדום”. עוד הסיכה בעלת שלושה חצים, סיכת הס. ד., תקועה בדש הבגד באיתנות וגאוה, אך כבר תפגוש בכל עבר ובכל צד בחשמליות ובכל המדרכות את צלב־הקרס, חצוף ומבריק, והוא הולך ומתרבה במדה ניכרת מיום ליום. בחנויות הספרים, בחלונות הראוה, תראה חוברות, תמונות, ספרים: היטלר, היטלר… מוכרי עתונים עם הצלב על זרועותיהם, מודעות ענקיות וקולניות נגד ה"בונצים", המנהיגים המריקים את קופות העם, המונים רבים הנוהרים ביום הראשון אל הכנסיות, בכל רובע, בית או שנים אשר החזית שלה צובעה מחדש בצבע חום, הצבא הנאצי, טרי ומאיים. לרוב בתים אלה הם בקרב “הבית האדום” שברובע, בית הס. ד. אשר צבעו הועם כבר עכשיו במדה ניכרת. אין ספק, כוח רב בידי הס. ד., עוד היא המפלגה החזקה ביותר, אבל הכוח הולך ונשמט. השוצבונד פורק רשמית. עתונות הפועלים עומדת תחת ביקורת מוקדמת ומופיעה מדי פעם בכתמים לבנים. הדי המו"מ של דולפוס ברומא מאיימים. העתונות המקומית מספּרת יום יום על חיפוש נשק במועדוני המפלגה ומוסדותיה ואצל אישים משלה. ספּורי פליטים מגרמניה נמסרים מפה לפה. התקהלות במרכזי העיר, במגרשי הספּורט, גם התנגשויות פה ושם בשל מה־בכך. חרדה לקראת שער השילינג היורד. האזנה למהלך המו"מ עם צרפת. מתיחות שלפני סערה? לא ברור. מאד ייתכן שהכל יעבור בשקט, בפשטות. יותר מדי יאוש בעינים. יאוש הימים האחרונים לפני הפּרידה מדבר יקר מאד ובעל־ערך.

–"האומנם נעזוב כל זאת? הכל? מוסדות הילדים והתינוקות? המעונות לאמהות? כל אשר טפחנו ונשאנו במשך כל־כך הרבה שנים, כל אלה יקבלו הם ביד קלה ויחריבו, ויכניעו ויטשטשו?" כאב רב היה בדברי איש שיחי. כאב כעל דבר הנוגע אל עצמו ואל בשרו.

“יום האשה”    🔗

האולם הגדול “המלאך בלבן” אשר בהיצינג, אחד מרובעי־הפּועלים של וינא העובדת, היה ביום ראשון זה, יום השבתון, מלא עד אפס מקום. האות להתחלה היה ״שיר העבודה". אז קמו ועמדו על רגליהן למעלה משלושת אלפים נשים עובדות – צעירות ואף זקנות וישישות, נערות ואמהות ואף סבתות מכסיפות שער. בגדי־החג הישנים והפּנים העייפים סיפרו על הרבה שנות עוני ודחקות, חיי עמל זועפים ומחסור. היה דבר־מה רציני ומלוכד מאד ב"שיר־עבודה" זה אשר נישא באולם. בעיני רבות עלו דמעות כאשר הגיעו בשירתן למלים: “אנו נלחמות על לחם, על עבודה ושלום”. אמיצה וכנה היתה גם תנופת היד לשבועה: “בשארית כוחותינו נעמוד בפני הפאשיזם! לחם לילדינו אנו רוצות, עבודה לבעלינו, לא ניתן עוד את בנינו ואחינו בשר לתותחים, הלאה המלחמה!”. מראה כל פּנים מסביב אמר: "שנוי משטר כיום כאן – איננו בשביל נשים אלו רק שאלה פוליטית מופשטת בלבד,לא. אל עצמה ובשרה של כל אחת נוגעת היא ובפתרונה תלוי גורלה שלה, הפרטי. מלחמה לחיים ולמות. נוסף על הלחץ הכללי, לגבי הפועלים כולם, הרי מאיימת על האשה סכנה נוספת, סכנת נישולה ממקום עבודתה, סכנת צמצום וביטול מוסדות העזרה בשבילה ובשביל ילדיה, וסכנת־הפחתה מכסת הסיוע. קרוב ל־50,000 הוא מספר הנשים מחוסרות העבודה בוינא. שנוי המשטר בודאי יגרור אחריו הרחקת עוד עשרות אלפים ממקומות עבודתן. במשך שנות שלטון הפועלים נכנס מחנה גדול של חברות לכל מקצועות העבודה. שוה בשוה עם החבר ידעה החברה האוסטרית לשאת בעול כל המפעלים כולם: בבתי החרושת, במשרדים, בשירותים הצבוריים, במפעלים סוציאליים ותרבותיים. חלק לא קטן כלל במפעלי העזרה למשפּחה העובדת באוסטריה, ביחוד בוינא, יש לחברה. היא גם מאורגנת בארגון חזק ורב־פעולות עם עתונות משלה, מוסדות להשכלה ומפעלים רבים. היושם עתה קץ לכל זה?

ואף על פי כן היה באולם חג: שירה, נגינה, התעמלות, ריקודים. כל התכנית כולה נתמלאה ע"י נשים, נערות וילדות מאגודות הספּורט של “ידידי הילדים” ומן ההורטים וגדודי הצופים של המפלגה. סדרניות, מסבירות, נואמות. הובא לידי ביטוי כל מה שיש, כל אשר נרכש במשך הזמן. וישבו החברות והקשיבו והסתכלו נהנו. מכל צד הגיע לחש: “אלה הם ה”קינדרפרוינדה" שלנו. זאת למדנו במוסדות שלנו. התזמורת היא של ה"שוצרבונד" שלנו. “הם” פרקו אותו אבל אצלנו איננו מפורק. “הם” ו"שלנו" – שני מחנות מסויימים מאד ושונים מן הקצה זה מזה, שנוי ברור ומוחלט. המציאות, זעם החיים, הם שהגדירו באופן ברור כל כך את ההבדל, הם שיצרו את התהום. אך אין ספק, כי כאן גם חנוך רב. השיר, הסמל, הסיכה, הפּרח האדום, הנפת היד לשבועה וכו', כל אותם הדברים “חסרי הערך”, “החיצוניים” – באסיפה זו נקל היה להיוכח בחשיבותם.

התאבקות קשה יום יום    🔗

ביום ראשון זה, 16 באפריל, איחר ה"ארבייטר־צייטונג", עתונם של הס. ד. בוינא, בשעות מספר. וכאשר הופיע נשא את הכתובת: “מהדורה שניה: לאחר ההחרמה”. מאותו גליון ואילך נושא העתון יום־יום את הכתובת הזאת. יום יום מוחרם הוא ונדפס שנית ואף המהדורה השניה ברוכה בכתמים לבנים, כתמי־צנזורה, לרוב. קטעים שלמים מחוקים. אין המחיקות באותם העמודים אשר בהם ארוכה שורת המאבדים עצמם לדעת בתליה, ביריה, בהרעלה בגז מתוך מחסור. לא בסיפורים על ילדים אשר ברחו מאמם בבקשם לחם, או על ילדים הנזונים מן האוצרות אשר בפחי־האשפּה בשוק הירקות ועל מזייפי מטבעות קטנים אשר שלחו ידם במלאכה זו לאחר 9 שנות חוסר עבודה, וכדומה.

ביום הראשון להחרמה, זכה ברובם של הכתמים הלבנים נאומו של רוברט דננברג, ממנהיגי הס. ד. באוסטריה, בועידה הכללית של המפלגה הס. ד. האוסטרית בוינא, נאום המצע. מתוך הקטעים אשר נותרו בין כתם לכתם ברור, כי זהירים ומחושבים מאד הדברים. מסבירים הם את כל הסבך בה נתונה אוסטריה מבחוץ ומבפנים וקוראים את החברים, את המפלגה, את הנוער, להבלגה, לסבלנות, לצפּיה לרגע המתאים, המכריע. כך, בערך, היא גם עמדת המנהיגים האחראיים האחרים בועידה: אוטו בויאר, זייץ ופרידריך אדלר. יש וניכרת בדבריהם ההתרוצצות הפּנימית הקשה בין שני כוחות מתנגדים: הרצון לקום ולפעול – וההגיון, המחייב בשעה זו זהירות יתרה. והוא, ההגיון, הגובר, לפי דבריהם, הם חושבים את אשר קרה בפרלמנט לצעד בלתי נכון ושגיאה, אין הם גם רואים את הרגע המכריע כאילו כבר עבר. עוד לפני עיניהם האפשרות של מוצא בשלום, בגבולות החוק, ללא שפיכת דמים. ברוח זו גם ההחלטות והסיסמאות של הועידה וכך עוברות הן עתה בסניפים, בקלובים, בעתונות – מקצה המחנה עד קצהו: לא לשבת ולחכות “ליום הגדול”, לא לדחוק את הקץ, אלא לעמוד על המשמר שעה שעה. במשנה פּעולה, ומשנה אקטיביות, להדוף כל קיפוח וכל אות להרמת ראש מצד הריאקציה, בכל השטחים – כפוליטיים, כסוציאליים – אלו הן תמצית ההחלטות. דרכי פעולה לא סומנו. גם לא עלו על הפּרק. פּירושו של “משנה אקטיביות” זה, אף הוא בלתי מחוור. ברור, כי המנהיגים פניהם לשלום כל עוד ייתכן הדבר. ואף כי הרבה עצב בדבריהם, אין בהם עדיין מחוסר האונים שלאחר יאוש, יש עוד ניצוץ תקוה: ההגיון, החשבונות הפּוליטיים מסביב עוד כאילו מבטיחים משהו.

לא כזה היה הקול אשר עלה מן הויכוח. בין עשרות המשתתפים בו, מן הסניפים הקרובים והרחוקים, הגדולים והקטנים, היו רק בודדים אשר לא נשמעה בדבריהם הקריאה להסתערות, למלחמת מגן, ואף מלחמת תנופה. מן הדברים עלתה התרגשות גדולה. חוסר יכולת, גם חוסר רצון, לרסן את ההמונים ולשכך את ההתמרמרות ההולכת וגוברת. גם יש לה כל הנתונים לגבור: סכנת ההפחתה במכסת הסיוע לסוגים מסויימים של מחוסרי עבודה, רצינית מאד. כן גם קיפוחים שונים לגבי פועלי הרכבת ופקידי־הבנקים, הפקידים הנמוכים כמובן. חיפושי נשק, שאינם פוסקים בדירות ובמרכזים של המפלגה. ביטול השוצבונד והתמונות ה"היימויהר" כמליציה נוספת בשעת הצורך. החזרת הכפיה של לימודי הדת בבתי הספר הציבוריים (כפיה שנתבטלה עם המהפּכה חזרו והטילוה עכשיו) וכו' וכו'. עוד ענינים רבים, גדולים וקטנים, אשר כל חבר של המפלגה, כל אזרח, כל פועל, נתקל בהם יום־יום – כל אלה עורר גל של התמרמרות וכאב אשר באו לידי ביטוי בפיהם של רוב הצירים בועידה.

ואף על פי כן לא נבעה פרץ במחנה. נאחזו כולם בהחלטות אלו אשר קו הפעולה היחידי העולה מהן הוא בשטח ההכנות לאחד במאי.

אחד במאי! אם לא יתפּתחו הענינים עד אז בצעדים מהירים ויביאו את הדברים לידי פתרון מוחלט, בודאי יהיה זה יום מבחן קשה מאד. ואולי – גם יום הכרעה. המשטמה למשטר החום האורב לאוסטריה, ההתמרמרות אשר נצטברה בלב הנוער הס. ד., כל המצוקה הכלכלית, – כל זה עשוי להוציא א' במאי זה ממסלולו הרגיל. כל כבוד המפלגה וכוחה יועמד למבחן באחד במאי זה. זה יהיה אולי שיקול הכוחות הממשי.

“מלחמה לחופש, לעבודה ולחם!” כך הגדירה הועידה את אחד במאי 1933 באוסטריה, כזאת תקרא כבר גם עתה מעל גבי מודעות ענקיות בכל פּינות העיר האומרות: “הכונו לאחד במאי!” וטרם ברור מה תהיה עמדתה הרשמית של הממשלה. “פרייהייט”, עתונם של הקומוניסטים, מנסה לרמוז באחד מבליונות השבוע, כי ידוע לו “ממקור מוסמך” שעומדים להטיל איסור על תהלוכות ואסיפות באחד במאי, בהתאם לחוק האיסור על התקהלות השורר כעת באוסטריה, הנתונה במשטר של “מצב חמור”. אך המפלגה הס. ד. מתכוננת. סיסמת אחד במאי היא גם השלטת בחוברת ההסברה וההצהרה אשר הוציאה המפלגה לחבריה ונאמניה.

    “חברים, המפלגה קוראת!”

זוהי הכתובת בראש החוברת, זו הכותרת ל"ארבעת הדברות לכל ס. ד. במלחמה לחופש ולחם". הדברות עצמן קוראות להשתתפות ערה בכל הפעולות של המפלגה, לקריאה רצינית ומתמדת של העתונות שלה, לנשיאת סמל “שלושה־החצים” תמיד בדש הבגד, לעזרה בהסברת המצב לשכנים, למכירים, לחברים לעבודה, לבני המשפּחה. לעזרה בהפצת כרוזים, עלים שונים וסיסמאות תעמולה.

בשער החוברת – ציור סיכת האחד במאי, המסמלת את 10 שנות השוצבונד. כבר עתה תראה אותה לרוב ברחובות, בחשמליות, במגרשים ציבוריים. נערים, זקנים, נשים, נושאים אותה. החוברת פּותחת בשלושה הכללים, אשר ציין אוטו בויאר ככללי הטקטיקה של המפלגה על מוסדותיה העליונים וסניפיה וחייליה הפּשוטים, בימי זעם אלה.

הכלל הראשון אומר, כי המפלגה מתכוונת למוצא דימוקראטי מן המצב החמור, למוצא של שלום. יודעת היא, כי כל זעזוע יגביר את המשבר הכלכלי ואת חוסר העבודה. המפלגה רואה את עצמה "חייבת כלפּי האמהות של ארץ זו, לאחוז בדרכים המחייבות קרבנות רבים רק לאחר שתנסה להשיג את מבוקשה בכל דרכי השלום העומדים לרשותה.

הכלל השני אומר: “אולם, אם לא תהיה עוד כל אפשרות להמנע מכך” – רק אז תפנה המפלגה לדרכים קיצוניות. אז לא תרתע עוד מכל החלטות, אפילו הקשות המסוכנות ביותר. ללא מלחמה לא תיכנע המפלגה לפאשיזם. ולעת עתה קוראת המפלגה למשמעת ולאמונה במנהיגים ובדרכי פעולתם.

הכלל השלישי אומר: אם יקרה ותגיע שעה שלא תהיה עוד האפשרות למנהיגים לנהל את המפלגה, אם בכוח ימנעו אותם מזאת. או אם יקרה, כי למחוז זה או אחר לא יוכלו עוד דברי־המנהיגים להגיע, אזי… יצטרכו החברים לנהוג לפי ראות עיניהם.

“ועד אז: הכונו לאחד במאי!” גם הגדילו את מספר חברי־המפלגה אשר כיום מגיע הוא בוינא בלבד ל־400,484.

לחץ הפאשיזם הולך וגדל    🔗

בצעדים בטוחים הולך וגדל הלחץ הפוליטי בכל השטחים. המצב של “משטר חמור” נותן את האפשרות לממשלת דולפוס להעלות מן הגנזים חוקים ואיסורים והיתרים אשר לא ידעה אותם אוסטריה זה כמה. וכולם מכוונים נגד מפלגת הס. ד. ומוסדותיה וחופש פּעולתה ונגד עירית וינא. הצנזורה המוקדמת על עתונות המפלגה אשר זמנה נקבע לכתחילה רק ל־3 שבועות, הוארכה עתה עוד ל־4 שבועות. בוטל “מס השעשועים” בתיאטרונות של המדינה, אלה התיאטרונות אשר לא פועלים הם המבקרים העיקריים בהם. מס זה היה נכנס לקופת העיריה וכסה חלק הגון מן ההוצאות של מוסדות העזר לאם ולילד ומפעלי העזרה האחרים של העיריה. זהו הפסד גדול לקופת העבודה הסוציאלית של העיריה, אשר בלאו הכי עומדת היא בשנים אלו של מחסור ועוני בפני קשיים רבים. עתה גדול המחנק. דרושים מאמצים רבים בשביל להחזיק את כל הרשת הענפה של העבודה שנעשתה. החוק החדש, מלבד ההפסד הכספי הגדול אשר בעקבו, הריהו מרפּה את ידי העובדים אשר עייפו גם בלאו הכי.

הקשה ביותר הוא בלי ספק החוק האוסר את השביתות. עם ראשית ממשלתו של דולפוס הוכרז האיסור רק לגבי שירותים צבוריים. עתה נתרחבה המסגרת והיא מקיפה את כל המקצועות העיקריים. האיסור חל גם על מקצוע הדפוס. אגודת פּועלי־העתונות היומית היא העתיקה והמאורגנת ביותר בין האגודות המקצועיות באוסטריה. למופת היתה במשך עשרות בשנים בעמדתה על משמר תנאי העבודה של חבריה. דרכי פעולתה ושביתותיה היו לאות לאגודות האחרות. עתה אוסר החוק את השביתה גם עליה. כל שביתה אסורה, אם פּוליטית או משקית, אם של פרט או של צבור.

האיסור על אסיפות והתקהלויות, אשר טרם הוסר, מרגיז את הרוחות, התוססים גם בלאו הכי. איסור זה הוא גם גמיש מאד וניתן להתפּרש לכמה פנים. אכן, גם מפרשים אותו כך או אחרת בשעת הצורך. הרשות אשר ניתנה לחברי אגודת “ידידי הילדים” להתאסף ולמחות על כפית למוד הדת בבתי הספר האוסטרים, ניטלה ברגע האחרון לאחר ההכנות אשר נעשו ולאחר הפרסום הרב אשר ניתן לה. הפּותח במסיבה זו צריך היה להיות אוטו גלקל, מנהל מחלקת החנוך מאז.

חוק זה הוא גם הנותן את האפשרות לממשלה לאסור את תהלוכת אחד במאי.

זה 43 שנים אשר וינא חוגגת את האחד במאי בחוצות ברוב עם וברוב טכס. חגגוהו כאן במשטרים השונים אשר עברו על אוסטריה במשך יובל השנים האחרון, גם בשנים של ערב המלחמה העולמית ואף בשנות המלחמה גופא נחוג בצבור. הוא הפך לחג עממי. בוינא האדומה היה בשנים האחרונות לחג העיקרי.

מובן, כי גדולה המתיחות עתה, עם התקרב אחד במאי 1933. ועידת הס. ד. אשר התקיימה לפני שבועיים הן הכריזה בחגיגיות על יום זה כיום המלחמה בפאשיזם, המלחמה לחופש, לזכויות, למשטר דימוקראטי, לעבודה ללחם. מאז לא ירד האחד במאי מעל סדר היום בחיים הצבוריים בוינא ובעתונות שלה. המפלגה מוסיפה להכריז על החג – והחוק עומד בשלו. עיני כל המפלגות מכל הקצוות נשואות לראות מה ייעשה כאן ביום זה.

לקראת האחד במאי    🔗

ביחוד גדלה המתיחות לאחר הקורות ביום הראשון שעבר, 23 באפריל. על יום זה הוכרז כיום “פּיתוח המוסיקה” בוינא. קונצרטים לקטנים ולגדולים, בחוגים מצומצמים ובהמונים. הרצאות על מוסיקה, שירה ונגינה בכנסיות, בבתי הספר, בקלובים של אגודות מוסיקה, בכל אשר תפנה: משנה עצב עלה אותו היום מכלי הנגינה השונים של מנגני הרחוב למיניהם, בחלקם אמנים מחוסרי עבודה, הסובבים ביחידות ובקבוצות לאסוף פרוטות.

ביום זה השתמשה מפלגת ס. ד. להפגנה גדולה אשר לא פללו לה. הודעה צנועה למדי בשולי העמוד הראשון של גליון השבת של ה"ארבייטר צייטונג" אמרה: “ביום א' בשעה 10.30 ברחבה שליד בית העיריה תנגן תזמורת פּועלי החשמליות. בל ימנעו החברים מעצמם את העונג להיות נוכחים בקונצרט”. והם לא נמנעו, הם באו בהמוניהם. נהרו מכל צד, מכל סימטה המובילה אל הככר רחבת־הידים אשר במרכז העיר, צעירים וזקנים, משפּחות משפּחות, ישישים ותינוקות – מחנה עצום עשרות אלפים; עם! בגדי חג, סיכות שלושת החצים, סיכות האחד במאי, לא מעטים גם הדגלים האדומים. בו במקום נמצאו אנשים אשר מכרו דגלים אדומים קטנים. והם הונפו בהתלהבות. התזמורת נגנה רק מעט. קול העם בהריעו “פרייהייט”! השתיק מדי פעם את קול התזמורת. בכל פינה התארגנו מאליהן מקהלות־דיבור אשר דקלמו והכריזו וחזרו והכריזו: “חופש, עבודה, לחם לאכול!” וקריאות דומות, סערת־קולות, ים של ידים שהונפו לשבועה עם נגינת שיר העבודה והאינטרנציונל. תנופת נצחון ויאוש כאחד! על כל פּנים שררה השראת המעמד. שמחה גדולה, ויאוש רב. מחאה כבירה עלתה מן הככר כאשר הונפו הידים שנית ושלישית ורביעית לקריאת “פרייהייט” ממושכת, תקיפה, גם מאיימת.

ואף על פי כן לא ברור היה אם מחאת מלחמה היא או אות ליאוש ודכאון רב. ומסביב, – מימין ומשמאל, בכל סימטה, בכל צד, מקרוב ומרחוק, עמדו משמרות. שוטרים מכופתרים ומרוכזים, עשרות עשרות, פלוגות־פלוגות. הם לא התערבו, גם לא הפריעו כאילו אין הדבר נוגע להם כלל. את כוחם הראו רק אח"כ כאשר החלו המתקהלים להתפּזר. ללא שורות מסודרות הפכה ההתפּזרות לתהלוכה ענקית ממושכת אשר פניה לעבר בית הפּרלמנט. תהלוכה עצומה ומרהיבה עין. היה הדבר נגמר בהתפּזרות שקטה, לולא מצאה המשטרה את הרגע הזה למתאים להתערבות מצדה. פּלוגות רוכבים הסתערו בין המתפּזרים, גם אבטומובילים מלאים שוטרים הופיעו. הרוכבים הניסו את ההולכים ברחובות הראשיים לסימטאות צדדיות, גם לא טמנו יד בצלחת, אף אסרו נערים וזקנים אשר העיזו להשמיע באזני השטרים את הקריאה “פרייהייט”. מאותו היום נפתחה ב"ארבייטר צייטונג" “רשימת הכבוד” של האסירים הפוליטיים, מאז הולכת ונשנית רשימה זו המכילה שמות מפינות שונות של העיר והסביבה. מאותו יום גם הוכרז על קופת עזרה לאסירים הפוליטיים ומשפחותיהם, גם הוצא כרוז אל הנוער והוא מספר על תולדות תנועות־מרד ועל אומץ לבם של אבות ואבות־אבות אשר לא נרתעו בפני שוט ולא בפני חומות בית הסוהר. נימה חדשה בדברים, נימת־מלחמה. ואף על פי כן טרם ברור אם אמנם תפרוץ התקוממות או הדברים יתפּתחו במסלול אחר. יותר מדי עיפות ועוני מסביב. רק כאשר מזדמן להכניס לבתים, לדירות, בית אחר בית, דירה אחרי דירה ברובעי הפועלים, רק אז כולה כל תמונת העוני והעיפות בשלמותה. 3, 4, 5, 6, ילדים קטנים וגדולים והאב והאם מחוסרי־עבודה 2, 3, 4, 5 שנים ויותר. בנים ובנות מבוגרים, בעלי מקצוע, בריאים, רוצים לעבוד – ואין כל סיכויים. עם החי מקופות, מהקצבה, והיא דלה ומוגבלת. מדי פעם נזרקים אנשים מתוכה כי עבר זמנם, כי אחרים, חדשים, נוספים בינתים. יש בתים ההולכים ומתרוקנים מחפצים שנמכרים אחד אחר השני לכלכלת הבית. עיפות, עוני, אכזבה ומרירות, והממשלה עושה הכל כדי להוסיף ולעיף. התנהגות המשטרה באותו יום א', לפני־הצהרים הוכיחה ברורות את עמדתה. גם היתה זו מעין “חזרה” קטנה על אשר יכול לקרות, על אשר יקרה בודאי, בהזדמנות של התנגדות ממשית לשלטונות. אחרת לגמרי התנהגה המשטרה באותו יום גופא אחרי הצהרים, בתהלוכת הנאצים, אשר נערכה אף היא לאחר “קונצרט” פומבי שלהם באחד מן המגרשים הצבוריים. הם היו עטורים כולם בצלבי הקרס ולבושים בחולצות הפאר החומות, התהוללו, שרו והפריחו מדי פעם את הקריאות והפּזמונות עפ"י הנוסחאות המקובלות נגד “היהודים המגואלים ומלחכי־הפּנכה שלהם – נושאי שלשה החצים”. המשטרה ליותה אותם בדרכם עד התפּזרם, אך לא נגעה בהם לרעה. מי שנזדמן לו להיות ברחוב לפני הצהרים וגם אחרי הצהרים יכול היה להיווכח על נקלה לאן הדברים מועדים.

תהלוכה, כמו מדי שנה לא תתקיים, זה כבר ברור. ואף על פי־כן רבה התכונה במפלגה לקראת האחד במאי. ה"ארבייטר צייטונג" אינו מסיר את הכותרות הגדולות מעל עמודו הראשון. וקוראות הן הכותרות לחוג בהמונים. לקשט את הבתים, להניף דגלים, להאיר את החלונות בערב החג, לבטל ולדחות כל טיולים ושעשועים, כל מלאכה ועסקים. לא להשאר בבתים “למען יראו באחד במאי זה כמה ס. ד. ישנם בוינא! ביום זה אנו מפגינים את מספרנו!” “אוהב ואויב יראו ויווכחו כי המספר המכריע של תושבי וינא עומדים נאמנים ומלוכדים במחנה הס. ד.”. “ביום זה עלינו להבטיח לעצמנו את אשר נחוץ לנו מלבד לחם ועבודה – את החופש!”

רבה התכונה ואתה גם החרדה: היצלח האחד במאי? ומה תהיינה התוצאות?

אחד במאי 1933    🔗

––– “רק הגשם יכול עוד להצילנו” גשם לוּ הורדת באחד במאי, אתה, האל הגדול, הכל יכול, ולא – ישפך דם ברחובות עירנו היפה… כן, דם ישפך!"

האזרח השקט ספק כפּיו ביאוש, הוא העביר את עיניו בשאלה על פני שכניו לספסל בגן הצבורי ליד בנין הכנסיה. כולם, כל הישישים המקומטים, אשר יצאו עם בוקר זה ליהנות מזיווה של שמש אביב, הנידו ראשם. הם הסכימו: אכן, גשם. והאזרחית השקטה אשר נזדמנה במקום אגב טיול עם הכלבלב הקטן שלה, גם היא נתעכבה רגע, נשאה ראשה אל על, אל פּעמון הכנסיה ממעל, והצטלבה במתינות ובדביקות: גשם, הב גשם, האל שבשמים"…

אבל גשם באחד במאי לא ירד. היה יום אביב רך ובהיר. השמים היו טהורים וריח חג באויר. גם לא מרובים כל כך היו האזרחים השקטים בוינא בסוף אפריל זה, בערב האחד במאי 1933. השעה דוחקת. השעה האחרונה, הרחוב, המדרכות, התחנות, השדרות, הכתלים – הכל מוצף נייר. לרוב. שחור על לבן, אדום על לבן, עלים קטנים וגדולים מרובעים ומאורכים ועגולים, קריאות וסיסמאות ואזהרות וזירוזים. שלשה חצים, שלשה חצים, בכל אשר תפנה. והסיבות, סמלי המפלגות, תקועים בחזה, מזדקרים למרחוק. איש – וסמל, איש – וסמל.

והסמלים – שני מחנות. מסויימים, בעלי פרצוף ברור. ללא ספיקות כלל. מלחמה לחיים ולמות. המלחמה ברגעיה האחרונים.

אכן, פינה מיוחדת במינה היא וינא. רוב מכריע של המפלגה האחת, והיא מאורגנת, שליטה בעיריה ובכל מוסדותיה ומפעליה. רבעים שלמים מלוכדים ומסודרים – עומדים לרשותה, מנגנון של ארגון ותעמולה לה, נוער, ילדים, מליציה מאורגנת, אף כי מפורקת באופן רשמי, פּקידות נאמנה בחלקה הגדול, על אף הפרצים פה ושם. ובה בשעה – לחץ כה קשה. מכל צד. אי בים של פאשיזם. מבפנים המדינה ומבחוץ. משטר מדינה חמור, במצב של התקפת מתמדת והתחכמות מתמדת לקיפוח, לחסימת כל אפשרות של קיום. כוח רב, גם כוח מוסרי גדול, במפעלים הסוציאליים שהוצאו לפועל במשק העיריה ובה בשעה בדידות גדולה וחוסר אונים בפני משחק התנאים, בפני כל הסובב, בפני השלטון, הנשק, הצבא, המשטרה המזויינת כה יפה.

לא, בכוח לא היה לה כל תקוה למפלגת הס. ד. לנצח במערכה הכבדה של האחד במאי. מערכה סמלית ואף הנצחון סמלי בלבד. למחרתו הן יחזרו החיים לשטפם – הכל כשהיה: החוקים בשלהם והם הולכים ומחמירים, הריאקציה בשלה, והיא הולכת וגוברת, ה"גמר" תלוי מעל לראש, ואף על פי כן – ערך מכריע היה ליום אחד במאי זה לגבי שני המחנות כאחד. משני הצדדים רבתה התכונה והיא הלכה ועלתה עם התקרב היום. מחדרי הישיבות של מפלגות וועדים, ממערכות העתונים ודפוסי המודעות, פרצה והגיעה אל כל בית צבורי, אל כל חדר פרטי, אל כל פינה נידחת, אל כל איש ואשה וילד וילדה. בשיחת הכיתה בבית הספר דרשו הילדים להעמיד בסעיף הראשון: “פוליטיקה”. האשה היהודיה הפּשוטה אשר אגב עבודות הבית שלה גילתה פּגיון מוחלט אשר נח לו בשקט בפינת ארגז שנים על שנים, מאז המלחמה העולמית, נפלה עליה פתע אימה גדולה. בחרדה נשאה את הפּגיון הקהה, עטוף ומוצנע. בדמעות בעינים, בפיק ברכים, הלכה להתיעץ עם “מביני דבר” מה לעשות בו. בשבועות אומן נשבעה לפני אנשי־הבית, כי היא… מה היא אשמה? היא הן לא עשתה דבר! מה לה לעשות אם נולדה יהודיה? ואולי עליה לברוח, לאן? והאם ישיגוה במקום מחבואה? איזה פחד! הד כל תועבות גרמניה, אימת כל גלות ישראל לארכה ולעמקה, היה בפחד זה של האשה היהודיה.

הממשלה, המשטרה, עשו לא מעט בשביל להגביר את הפּחד הזה. האזהרה אשר הופיעה בערב האחד במאי בראש כל חוצות אמרה מפורש: " כל האמצעים יהיו כשרים" כדי לשמור על החוק. והחוק הוא: “אל תהלוכה, אל כניסה ל”עיר הראשונה" (למרכז העיר, מקום שם בית הפּרלמנט, העיריה, כל מוסדות־הממשלה ומוסדות התרבות, האופּירה, המוזיאום, הבנקים הגדולים, בתי המלון המפוארים וכו' וכו'), אל ואל. אסורים על גבי אסורים. גם מודעות אדומות ענקיות עם צלב הקרס הופיעו ברגע האחרון והכריזו על האחד במאי כ"חג העבודה הלאומי"! וסיפרו המודעות בהרחבה על תכנית פּרשת החג בגרמניה, על רוב הטוב אשר יהא שופע ביום זה על כל איש ואשה אשר זכו להיות אזרחים בארצו של היטלר. גם עתון קיר של המפלגה השלטת הופיע: “עם מלאת 50 יום לממשלת דולפוס”.

ועתונות המפלגה הס. ד. בשלה: היא מוסיפה לפרסם ולהסביר הסבר היטב את פּרשת החג. ארוך הוא הפּעם האחד במאי. ביום השני לשבוע הוא חל ואפשר להוסיף מן הקודש אל הקודש. בשעת הדחק אפשר עוד להוסיף גם מן החול אל הקודש, והרי תכנית לשלשה ימים. חגיגות האחד במאי במחוזות השונים נפתחו עוד בליל ששי. מיטב הכוחות של המפלגה הוצאו אל הבמה.

עצם החג החל ביום א' אחרי הצהרים, חג המדינה הוא. אפשר לאסור את התהלוכה, את ההתקהלות, אך לאסור את החג כולו – לא ייתכן. ובעברך ביום א' אחרי הצהרים בפינות העיר השונות, ברחובות ובשכונות אשר שם בניני העיריה, החצרות הגדולות עם אלפים ועשרות אלפים הדירות שלהן – והיתה התמונה עליזה ויפה מאד. דגלים־דגלים אדומים, קטנים וגדולים. גם זרים ומנורות־חג אדומות וכתבות מכתבות שונות: “הידד האחד במאי!” “תחי וינא האדומה”! ושוב, “הידד האחד במאי!” בכל חלון, מכל גזוזטרה, מכל פּתח. כאן היתה התמונה עליזה, גם עממית מאד: תזמורות נגנו, פּרחים אדומים בכל אשר תפנה, פּגישת חברים, צהלת ילדים.

שמחת חג. כן, אבל רק בפינות אלו של בניני העיריה, במקום שמרוכזים הרבה ס. ד. יחד, ואף כי לא מעטות הפּינות הללו כלל, אפשר היה גם לעבור רחובות רבים, אפילו באותם המחוזות אשר יושביהם הם פּועלים וס. ד. אדוקים, ולראות רק זעיר פה זעיר שם דגלים אדומים וכתובות חג. ואף זה בצנעא, פּחד מסותר נבע מהם, פּחד של אי־ליגליות למרות הודעת העתונות, כי הנפת דגל אדום באחד במאי בגדר החוק הוא. אות נוסף היה זה לפחד הגדול ולרושם הכביד מזועות גרמניה אשר לא נמחה. בגאוה ובחוצפּה התנופפו מבעוד יום. גם דגלים אדומים עם צלב הקרס הבולט מתוכם. לא מרובים כל כך, ואף על פי כן כמות בלתי מבוטלת כלל וגם בשכנות עם הדגל האדום הרגיל. בהם לא נראו כל אותות פּחד. חדשים, מבהיקים, רק יצאו מן המכבש, והם אומרים: בטחון. כזאת אמרו גם החולצות החומות וצלבי הקרס על הזרועות אשר אפשר היה לראות באותו יום בכל עבר ובכל פינה.

מראה מוזר מאד היה לעיר באותו יום. שלא כמנהג כל השנים, נסעו החשמליות למן הבוקר, ללא ההפסקה המקובלת עד הצהרים. אך דגלי העיריה, לבן ואדום, אף על פי כן מונפים היו בהן, בכל זאת עיר “אדומה”. אבל לא לכל הכיוונים המקובלים נסעו באותו יום החשמליות. כל נוסע, גם מתושבי וינא הותיקים, כל עלה בחשמלית, הזדרזו לשאול: מה הדרך תעשה זו היום, עד היכן תסע ולאן תגיע? אנשים מיוחדים פּקחו בכל תחנה על התנועה, כיוונו והשיאו עצות. סגור ומסוגר היה המחוז הראשון, מרכז העיר. חשמלית בל תיכנס, חשמלית בל תצא. אדם בל ייכנס אלא אם כן רשיון מיוחד לו. וכיצד היו הרחובות סגורים? הפתעה! לא פלל לה איש, גם המרחיקים לכת לא שערו כזאת: כל רחוב, כל סימטה, כל שביל המוביל אל חלק זה של העיר היה חסום בחוטי־ברזל, בגדרות ברזל. חוטים דקרנים חדשים, לגמרי חדשים, וגדרות ומחסומים מוחלדים, ישנים, אשר נשמרו בודאי מאז המלחמה. באריקאדות ממש, חמורות, מאיימות. ומשמרות מרובים של חיילים מזויינים מכף רגלם ועד קדקדם, עם חרבות שלופות, עם מכונות־יריה עומדות הכן מחכות רק לפקודה כדי לירות. פּה ושם גם לוחות גדולים ועליהם כתוב באותיות בולטות: “זהירות, כאן יורים”. אבטומובילים משוריינים במקומות מרכזיים יותר וליד בנינים צבוריים, מחנות צבא וסוסים, פרשים עם קובעי מגן וחרבות שלופות, פלוגות, פלוגות – עיר נצורה. ומעבר מזה, בכל הפּרורים מסביב, המון עצום עשרות עשרות, אלפים, בבגדי חג, בסיכות אחד במאי, פּרחים אדומים, משפּחות אדומות בידים ו"מטיילים". “טיול”, כך קראו להפגנה מוזרה זו. התהלוכה הרשמית הן נאסרה לחלוטין, אך המפלגה פירסמה כרוז “אל הוינאים והוינאיות”, בו מזמינה היא אותם “לטייל”. פּרסום כרוז - אשר הממשלה אינה רוצה בו – אין הדבר פשוט כל כך. יש צנזורה והיא מחרימה ומוחקת את אשר אינו נראה לה, גם מחקה. אך למחות על כך בישיבה ממשלתית, לקרוא את נוסח הכרוז המוחרם מעל במת הנואמים באותה ישיבה – זאת הן מותר. למסור אחר כך דו"ח מפורט וקורקטי מאותה ישיבה, אף זה בגדר החוק. ואם עוד נותנת המכונה בבית הדפוס אותיות גדולות קצת יותר לדברי המחאה – והרי לך כרוז בעמוד הראשון של העתון, והוא חוקי ובו נאמר בערך כך:

"הממשלה אסרה את התהלוכה באחד במאי,. השנה לא נוכל, איפוא, להפגין ברחובות המרכזיים כמו תמיד, אך לעומת זאת אין יכולים לאסור עלינו לטייל באחד במאי.

“אנחנו, הס. ד., הולכים, איפוא, לטייל באחד במאי בין השעות 10 ו־11 לפני הצהרים”.

ומכאן ואילך, הוראות מפורטות ומדוייקות: מאיזה מקום עד איזה מקום ל"טייל", בנות כמה יכולות להיות הקבוצות, באיזה רחובות מתאחדים אנשי מחוז זה או אחר, עד היכן מגיעים, מאין חוזרים וכו' וכו' בפרטי פרטים. וה"טיול" יצא לפועל. מעבר מזה לחומת הצבא, על ידה ממש, מסביב לעיר, נמשך הטיול, מאז הבוקר בהמונים־המונים. לא שורות מסודרות, רושם של תהלוכת הפגנה ענקית. תהלוכה מוזרה, כולה משובצת אדום, פּרחים אדומים ומטפּחות אדומות מתנפנפות ושירי עבודה, הם לא הושרו, רק שרקו אותם. לשיר אסור, לשרוק מותר. כל מחוז הלך ברחובות המסומנים לו, הגיע עד הגבולות הנצורים, וחזר. כאב וצחוק היה בתהלוכת־עם זו בשקט, אך בשינים חורקות אל מול פּני גדרות החוטים הדוקרים ומכונות היריה. כל לפני הצהרים המתה העיר. מקרי התנגשות לא היו. הם יכלו בלי ספק להיות, אך העם נשמע לפקודות המנהיגים, והמשטרה אף היא היתה אדיבה. אסונות לא היו. גם אחרי הצהרים בשעת החגיגה הגדולה באצטדיון המלא מפה לפה. ריקודים, התעמלות, ספּורט, נאומים ושירה. אך ההתרגשות היתה הפּעם גדולה מן הרגיל. אוירון נאצי, אשר הופיע פתאום ועג על פני האצטדיון החוגג הלוך ושוב, היה לסמל. הגביר את ההתרגשות, את קריאות הבוז והרגשת חומרת המעמד.

בצפרני הפאשיזם    🔗

כך חגגה וינא האדומה את אחד במאי האחרון שלה. ולאחר זה הלכה וגדלה עוד יותר סערת הרוחות באוסטריה. בין השגיאות אשר נוהגים עתה לזקוף על חשבון פּועלי אוסטריה ומנהיגיהם, שגיאות אשר גרמו, כביכול, לתבוסתם – מונים גם את זה שלא הבינה המפלגה לנצל את הימים האלה ולהכריז אז מלחמה בפאשיזם ובדיקטאטורה. אומרים: לו הוכרזה המלחמה לפני שנה, היה בלי ספק הנצחון לצד הפועלים. ייתכן. אך אין ספק, כי גם אז נצחון־לשעה היה זה ולא בר קיימא. כי מרובים וחזקים מדי היו הכוחות המתנגדים לפועלים באוסטריה גופא ומחוצה לה, מכפי שיעלה בידם להתגבר על כולם. מפלגות הרכוש הן חכו מזמן לשעת הכושר לדכא את המפלגה אשר הגבירה כל כך את האגודות המקצועיות העומדות על משמר שכרו של העובד וזכויותיו, לפרוק את עולם של בוני־דירות לפועלים ומקימי מוסדות לילדי עובדים. על אלה נוספו עתה גושים מלוכנים, מצאצאי בית ההאבסבורגים שליטי אוסטריה לפנים ותומכיהם, האומרים לחדש את עטרת המלוכה באוסטריה. גם אנשי הכנסיה ותומכי הדת נצטרפו אל הלוחמים בפועלים. ברית ה"סוציאלים נוצרים" וה"היימויהר" – ברית דולפוס־פיי – התחזקה. כוח רב ניתן לה על ידי תמיכת הפאשיזם האיטלקי מצד אחד וההונגרי מצד שני. במשך השנה האחרונה נפגש דולפוס פעמים אחדות עם מוסוליני, וציר איטליה היושב בוינא היה למכוון את פּעולותיו של דולפוס. גורלה של אוסטריה לא היה בידיה. חובות־המלחמה הכבדים אשר העיקו עליה, עשו אותה לתלויה בדעתה של צרפת ואנגליה וכחות אחרים. ביתר יחוד נקרעה לבין ההשפעות השונות בזמן האחרון. מצד אחד גרמניה הנאצית האומרת לבלוע את אוסטריה לתוך “הממלכה השלישית”, מצד שני איטליה אשר איננה יכולה להסכים לתכנית זו של היטלר, באשר היא איננה מעונינת להיות בשכנות קרובה עם גרמניה הגדולה. אוסטריה דרושה לה כחייץ בינה לבין היטלר. איטליה הפאשיסטית אויבת את מפלגת הפּועלים האוסטרית גם בגלל הסוציאליזם שלה וגם בגלל מגמתה הלאומית: עד השנה האחרונה עד עלות היטלר לשלטון, שאפה הסוציאל־דימוקראטיה האוסטרית ל"צרוף", כלומר: להתאחדות עם גרמניה. מוקפי אויבים עצומים היו הפועלים באוסטריה בשנים האחרונות: בהונגריה השכנה דוכאו הפועלים לאחר הנסיון הקומוניסטי עוד ב־1919, באיטליה ב־1922 ולבסוף גם בגרמניה. וכך נשארו פועלי אוסטריה בודדים ומוקפים מכל צד מדינות פאשיסטיות, הנלחמות אמנם ביניהן לבין עצמן, אך כולן כאחד מכוונות לעזור בהשמדת הפּועלים האוסטרים. דולפוס הנסמך על איטליה ועל חייליו וצבא ה"היימויהר" המזויינים יפה, הצר את כל הצעדים. פּועלי־אוסטריה ראו, כי השעה קרובה. הם לא דחקו את הקץ. הם אזרו עוז וסבלנות, הם נמנעו מאחוז בנשק כל עוד הדבר ניתן להדחות. אך ברור היה, כי היום לא ירחק, כי לא תהיה ברירה אחרת. בהתיעצות האחרונה של המפלגה נקבעו ארבעה מצבים אשר כל אחד מהם יכול וצריך להיות האות להתקוממות מזויינת, להעלאת־הנשק ממקום סתרו ולעמידה על הנפש:

    א. ביטול החוקה הדימוקראטית של המדינה והגשמת חוקה פאשיסטית.

    ב. פירוק המפלגה הסוציאל־דימוקראטית.

    ג. פּירוק האגודות המקצועיות.

    ד.פיזור עירית וינא, או מינוי קומיסאר ממשלתי בעיריה.

נואשים ואמיצים חיכו פועלי אוסטריה לשעה אשר תבוא, אשר מפלט לא היה עוד ממנה. כואבים ונעלבים על אשר מפלגת הפועלים בגרמניה, מפלגה גדולה וחזקה, הרכינה ראש בפני שלטון היטלר, הושפּלה עד עפר ללא מלחמה, ללא עמידה על הנפש – נשבעו פועלי אוסטריה, כי להם לא יקרה כדבר הזה. המפעל אשר אליו ערגו דורות על דורות של פועלים מנוצלים ומשועבדים, מפעל זה – כבודם וגאותם הוא, ולא באפס יד יפול בידי האויב. את נפשם יתנו עליו ואת נפש בניהם אשר חנכו לחופש, לשויון ולכבוד לאדם באשר הוא אדם.

וכך היה.

שנים תעבורנה –ופרשת וינא תהיה לאגדה. אחת מאותן אגדות היסורים והעוז אשר עליהן מתחנכים דורות. אב יספר לבנו ומורה לתלמידיו, על האנשים והנשים אשר ידעו לתת נפשם בגאון על מפעלם ועל חופשתם. בכל הלשונות יספרו, בכל הארצות, בכל מקום שם עורגים לבבות לחרות, ליושר. דברי הפועל מקדושי וינא. אשר מעל התליה ידע לקרוא קול גדול: “נלחמתי לצדק, אינני מתחרט!” – צואה לדורות יהיו. והיו הדברים לשאגה גדולה אשר דמי אין לה וסוף אין לה. ופשטה השאגה והעירה אנשים, ורתקה לבבות. והיו האלפים אשר נפלו בוינא, גויות הילדים הרכים, יסורי־האמהות השכולות, אנקת הרבבות החפים מפשע – לכוח פורה ומפרה אשר יחשל את הרצון, יאמץ את הידים ויעודד את הרוחות במלחמת העובד על זכותו לחיים.