הקדמה    🔗

מעטים הם האמנים, שפגעה בהם מסורת מסולפת יותר משפגעה בפול גוגין, ואחראים לכך כמה ממכיריו ומיודעיו. סופר אחד נקט אפילו, תוך עריכת זכרונותיו האישיים, בשיטה של תאריכים מסולפים, וכשהעיר לו על כך אחד מבני דורו, לא היסס להצהיר, שעשה מה שעשה הואיל ו"מצא, שכך נאה לו יותר." אולם אופיו של גוגין, העובדות המועטות, שהיו ידועות בפרשת חייו, ולאחר זמן, התעלמותו בפוליניזיה, סייעו ליצירת אגדה, עוד בטרם מת האמן בשנת 1903. מני אז הוסיפה האגדה להתרחק מן האמת, עד שלא נותרו בה אלא שתי נקודות נכונות – שהיה היה פעם האיש סוחר בעמיו, ומת מיתת צייר באוקיניה.

לא רבים הם המקורות לשאיבת ידיעות על חיי פול גוגין, ואילמלא אגרותיו הפוליניזיות אל ידידו דניאל די מונפריד, ושני ספרי התיאורים והרשמים, שכתב בימי מגוריו באיים, מן הנמנע היה לתאר מחדש את קורות השנים שבילה בימים הדרומיים, ובמידת מה, אף את ימי נעוריו. נמנעתי מבקורת יצירתו של גוגין באמנות הציור ולא הזכרתי את עבודתו אלא במידה שהוא עצמו כתב עליה.

עלי להזכיר מתוך הכרת תודה את הספרים הבאים:

Charles Chassé. Gauguin et le Groupe de Pont- Aven;

הכולל את זכרונותיו של ה' מוֹתּירה;

Jean Dorsenne. La Vie Sentimentale de Paul Gauguin;

Paul Gauguin. Lettres à Georges-Daniel de Monfreid;

Gerstle Mack. Paul Cézanne;

Charles Morice. Paul Gauguin;

Robert Rey. Gauguin;

Marcel Rivière. La Vie et l’Oeuvre de Flora Tristan;

Jean de Rotonchamp. Paul Gauguin

וכן “תוספת אגרות מאת וינסנט ון־גוך אל אחיו – 1886– 1889”

מכתביו של פול גוגין עצמו נתפרסמו שני ספרים:

Noa – Noa

Avant et Après, ו-

ועוד לו שלשה כתבי־יד, שטרם נתפרסמו במלואם, והם:

Le Cahier pour Aline,

Diverses Choses

Racontars d’un Rapin. ו-

רצוני להביע רחשי־תודה עמוקים למר לודוביק רוֹדוֹ ולה' והג' לוסיין פיסארו שהואילו לסייע בידי והרשו לי לעיין באגרות הנמצאות בידיהם וטרם ראו אור; לגברת באסו, שהרשתה לי לבקר בבית, בו התגוררו פול גוגין ווינסנט ון־גוך באַרל; ולמר דוגלס קופּר על עזרתו הרבה בקריאת עלי ההגהה.

ר. בּ.

 

פתיחה: עתים מתחדשות    🔗

בנחת החלה שנת 1848, הרת־המאורעות, ובמזג־אויר הראוי לתקופת השנה. רחובות מושלגים עמדו דוממים וצופים פני עוברים ושבים ברכב וברגל. רוח לא נשבה כמעט, והאילנות השומרים על שפת הסינה נתקעו בתוך האויר הסמיר כזרועות־אלמוגים גיריות על מצע חול לבן באפיקו של ים. כפור התנוצץ על הכתלים ועל ערוגות־הפרחים המכוסות קש בגני־העיר. אפור היה האויר, ושמים יורדים נתלו על הגגות וארובות העשן של הקריה החוֹרפת.

חלפו עברו חגיגות ראש־השנה. אורחים, שבאו לפאריס מערי־השדה, נהנו הנאה מרובה מן הביקור במטרפולין, וחזרו איש למקומו, שמחים וטובי־לב, בעוד המלך לואי פיליפ מאריך ימים עם אשתו המכוערת בארמון טיולירי, מוקף אנשי־חצר מכובדים ומרושלים, משחקים בקוביא וגומעים תּה־מינתה קלוש. בעד החלונות הארוכים יכול המלך להשקיף, מעבר למצבות־האבן הלבנות והארנאות, מגני הארמון והלאה, ולראות מעבר לאוביליסק המצרי, שקיבל במתנה, את הגבעה, עליה התנשא שער־הנצחון המפואר של נפוליאון, מצבת־זכרון לשעה גדולה שהיתה לצרפת. מערכת המראות השקולה והמותאמת גרמה קורת־רוח יתרה ללבו השלו והאדיש של בן פיליפּ ‘בעל־השויון’. אב רחום ובעל נאמן היה, מבלה רובי עתותיו הפנויות עם נכדיו, ואדם ישר מטבעו. פקח ויודע חסכון, עלה בידו לבסס את המלוכה ולחזק את יסודותיה. מאושר היה בבטחון, שבא לו בעקב חכמתו המדינית, וקיוה להורישו לבניו ולבני־בניו אחריו. הוא הגדיל עשות בזווגו את המלוכה עם הריפובליקאיות, זו בתה המרדנית, וכל אותם הסוחרים והבנקאים, שהושיבו אותו על הכסא, היתה דעתם נוחה הימנו, כי עניני המדינה התנהלו כרצונם. הוא היה סמל הטוב וההוגן, ואף על פי כן היה מקניט את צרפת ומהלך עליה שממון שמונה־עשרה שנה. במשך כל ימי מלכותו לא הוסיף אלא אוביליסק אחד לתפארת אומתו.

כשהתחיל שלג נופל שוב, נתעלם שער־הנצחון הרחוק מן העין, ושוב לא נראו אלא גנים מלבינים ומחשוף אילנות. השנה החדשה, שנתנה את שלגה וכפורה בעתם, מנעה מאת המלך כל אות ומופת, להזהירו על ההפיכה, שהיא נושאת בכנפיה. מדי פעם בפעם פרץ משבר בממשלה, ובזמן האחרון תכפו המשברים יתר על המידה, אולם לואי־פיליפּ היה להוט אחרי הקנוניות והתחבולות הכרוכות במאורעות כאלה, והשתדל להאריכם ככל האפשר. יש והגיעו לארמון שמועות סתומות על התרגזות־הההמונים, שמוצאת את ביטויה בדבר־פה, ועל בעלי הלכה חברתית, המחרפים את הממשלה בראש חוצות, אולם בחוגי החצר היו מדמים בנפשם, שאין כמשטר־המלוכה המחודש, בצורתו העממית והפשוטה, שריר וקיים. אליבא דרוב המדינה, נחשב עדיין המלך לאחד האזרחים הטובים. בעבר היה גם הוא קורא לעצמו ‘בעל־השויון’, ואפילו מתנגדיו החריפים ביותר זכרו חסד נעורים לאביו, שתבע לעצמו זכות ממזר לאחד הסייסים באורוות־הארמון. המלך המזקין הוסיף לעסוק במשחקי־טרקלין ולשתות משרות־עשבים קלושות, בעוד השנה החדשה מגבירה את מרוצתה.

משכיסה מעטה־שלג כבד את הארץ, קפא על שמריו כל ענין הפוליטיקה הפנימית, ורק במסעדות שברובעי דלת־העם עוד מצא מאן־דהוא ענין בויכוחים על החילופין הדרושים לממשל־הארץ המושחתה וקלת־הדעת. בארמון טיולרי לא התענין איש בכל הנעשה מחוצה לו. אלה שמצאו בנפשם נטיה לחשוב על מצבה של צרפת, היתה מחשבתם נתונה לשאלות אקלימיות יותר מאשר לבעיות מדיניות. הקפא תקפא הסינה השתא? אימתי תתחיל הפשרת השלגים? היהיו שטפונות לעת האביב?

בראשית האביב, כשהחל השלג מפשיר והולך, נשמע בלי משים מתוך המון פאריסאי משתעמם, שדימה לקבול על ראש המיניסטריון של המלך, קול קורא לחדש את הריפובליקה. קולות אחרים נצטרפו לקריאה זו, ולא עברו יומיים עד שהוגד לאנשי־החצר הנבוכים, שהמלך לואי־פיליפּ והמלכה מריה־אמיליה ראו הכרח לעצמם לברוח.

הנסיך, שנולד במזל ‘מסיבת־התה־הבוסטונית’, שעגב על המהפכה והשתעשע בעקרונותיה, שעסק בשנות גלותו בהרבה דברים, וקורא לו בהרבה שמות שונים במקומות שונים, ושחזר בסופו לצרפת, למלוך על הצרפתים, יצא עתה בחשאי, כשהוא מכנה לעצמו בשם פשוט בתכלית: מצויד בתעודת־מסע על שם ‘מר סמית’, הפליג עם המלכה ללונדון.

בעוד שבאנגליה החליפו האדון והגברת סמית שוב את שמם, הבדוי לצורך בריחתם, בשם יותר מפואר, ניסה למלא את מקומם בפאריס חוטר זר ומוזר מגזע פראנקנשטיין ופאנדורה. המהפכה, שהפתיעה והגלתה אותם מארצם, פשטה בכל רחבי אירופה כקדחת ממארת, למגר מלכים ושרים ומשטרי דורות. צצו רעיונות חדשים, ונוצרו שיטות חדשות. הלך מטרניך, ובא קארל מארכס. נתחדשו עתים בעולם.

חלק ראשון

"ואשר לי, הנה נסוגותי לאחור והרחקתי מאד,

הרחקתי דהור מסוסי הפארתינון… עד לדאדא מימי

ילדותי, זה סוס־העץ הטוב."

פול גוגין: Diverses Choses

 

פרק א: הולדת פול גוגין: 7 ליוני 1848    🔗

האביב של שנת 1848 חלף עבר, בעוד האדונים החדשים של צרפת משתדלים לשפוך את שלטונם על המדינה, כשהם מתגרים ומסכסכים ומוציאים פקודות חדשות לבקרים לתקנת האוכלוסין, כביכול, שרויים כל הימים באימה ופחד מפני דהרת המאורעות, העלולה להוציא את המושכות מידיהם הרפות. עם בוא הקיץ, טרם נתנה פאריס את דעתה על כל דבר, חוץ לדאגותיה שלה, כי הצל המבעית של התפרצות קומונאית חדשה כבר נצטייר לעיני כל.

הגנים, שהבהיקו לפני חדשים מועטים במעטה־שלגם הלבן, יקדו כעת בשלל צבעי פרחים, שנטעו גנני הארמון, מבלי לשים לב לחילופי בעליהם, וההמונים שנצטופפו שם עמדו והתוכחו על האפשרויות המסובכות, הצפונות בחיק העתיד. פרצו תגרות ברחובות, ולעת ערב נשאו נאומים נסערים תחת כפת השמים ובצל האילנות. המלך הפליט כבר נשכח מלב, כי היתה צרפת שקועה, ראשה ורובה, בתמיה וניחושין, מה מיום ומה מליל.

ביום השביעי ליוני, עת הגיעו החרדה וההתרגשות, בעקבות המאורעות המעורפלים והסתומים, אל שיאן, ילדה אשתו של עתונאי לא־חשוב מאורליאַן, שהתגורר ברחוב נוטר־דאם־די־לוריט, ברובע מונמאַרטר, בן זכר. בנה בכורה היה הילד, וזכה להקרא בשם המשולש איג׳ן־אנרי־פול.

בימים שתכפו ללידה, נתגברה התסיסה בפאריס יותר ויותר, התראת הסוציאליסטים לממשלה נתפתחה במהירות ותהי למרד גלוי של המעמדות העובדים. התקוממות הקומונה, שאיימה על המדינה, מאז ברח לואי־פיליפּ חוצה לארץ, פרצה באכזריות לא שוערה, ובמשך כמה ימים פשטה מלחמת־אחים נואשה בשכונות הצפוניות של העיר. זעקות המות ואנקות הסבל נישאו אל האם והולד שבמונמארטר במקהלה יום־יומית, עד שעלה בידי צבאות הממשלה להכניע את ההמונים הנסערים, שנתבצרו מאחורי הבאריקאדות. במזל אַלימוּת בא פול גוגין לעולם.

קלוֹוי גוגין, אבי הילד שהיה יליד אוֹרליאַן, נמנה על אחת המשפחות הדלות והצנועות של הבורג׳ואזיה הזעירה באותה עיר. הוא שימש כתב פוליטי במערכת העתון הריפובליקאי הליברלי Le National אולם לא תפס מקום מכובד ביותר בעדת הכתבים, ושמו לא היה ידוע אפילו במידה, שיוכנס לאחת הרשימות של עתונאי דורו. אפשר, שהמות נזדרז לקפח את פתיל חיתו, בטרם צמחו כנפים לכשרונו. אולם האיש הצטיין בנשואיו המוזרים.

אשתו, אַלינה־מריה שזל, היתה צרפתיה לפי נתינותה, אולם התיחסה על משפחה הישפנית, עשירה ומשונה בהליכותיה, בפירו. אביה, גלף וחוֹרט לפי מקצועו, עלה בגורלו הרע לשאת את אחת הנשים המוזרות ביותר בנשי המאה התשע־עשרה – אשה בעלת הלכות מופשטות, שהתענינותה היתרה בצרותיהם של אחרים גרמה רב סבל למשפחתה היא. אשת־חיל זו, שנודעה בעולם פעולותיה הסוציאליסטיות בשם־נעוריה ‘פלורה טריסטאן’, היתה בת קצין פּירואי, דון מריאַנו טריסטאן אִי מוסקוסו, ואֵם צרפתיה. דון מריאַנו, שנמנה על ידידי בוליוואר הגואל, היה מצאצאי משפחה אראגונית עתיקה, שירדה מנכסיה ונדדה לפירו בשעתה, ונתעשרה ברבות הימים. לפי מסורת המשפחה, כללה מגילת־היוחסין שלה שם אחד מבית בורג׳יה, ולא עוד, אלא שקשרי־נשואין בדרומה של אמריקה עמדו לה להזיל מדמו של המלך הגיבור מונטיצומה לתוך עורקיה.

דודו של מריאַנו, שהיה ארכיבישוף בגראנאדה, הוריש לו ששת אלפים פרנק לשנה, וכן היה מקבל מדי פעם בפעם סכומי־כסף הגונים מאת משפחתו. אולם לא עברו ימים מרובים לאחר נשואיו, עד שאיתרע מזלו באבדן אניה, שנשאה אליו זהב וכסף מפירו ונפלה בידי האנגלים. ושוב הפסיד ממון רב, כשהוטבעה עוד אניה אחת, על מטען זהבה, עם חופי ספרד.

בתו פלורה נולדה בספרד בשנת 1803, וכעבור חמש שנים ילדה אשתו בן. אותה שנה מת דון מריאַנו בשבץ, ובשנת 1818, כשמת הנער, לקחה האלמנה את פלורה לפאריס, שם חיו בעוני וחוסר כל.

כעבור זמן־מה מצאה לה פלורה עבודה בבית־מלאכתו של גלף, אנדרי שזל, לשם היתה באה בערבים לצבוע פתקי צלוחיות של בשמים. נותן־עבודתה אַהבה, ובעודה בת שמונה־עשרה הכריחה אותה אמה להנשא לו. בשנות עמידתה הצהירה, שלא אהבה את בעלה מעולם, אבל מכתב אחד, שנשתמר בעזבונה, מוכיח את ההפך. נראה, כי בעטיין של השנים, שבילתה פלורה בספרד, טרם למדה עד אותו הזמן לכתוב צרפתית כהלכה. במכתב זה נאמר, בין השאר:

"Je te direye, mon chère, que cette soirée que je desirait tant, je voudrais bien qu’elle soit à venir… Toute la nuit je n’ai fait que pensée a toi, j’étais toujours avec toi, enfin je nez vus que toi dans toute la nature. Adieu ami de mon coeur, au le matin comme il tapelais se coeur… mille baisers de flamme sur tes jolis petites laivre, adieu“.

לאחר זמן, כשראתה צורך בדבר, נשתפר הכתיב שלה בהרבה.

העדר הסגולות היותר רגילות של הבורג׳ואזיה הצרפתית באופיו של פול גוגין אין לזקפו אלא על חשבון הזריקה הבלתי־צרפתית החריפה בדמו. אם נדון לפי פעולותיה של סבתו באחרית ימיה, הרי היתה זריקה זו מסוג העשוי להטביע את כל השאר.

אומללים היו חיי נשואיו של שזל עם פלורה טריסטאן מראשיתם. יפת־תואר היתה בטעם הספרדי, קצרת־קומה ושחרחורת, אולם עצמאית ושואפת שררה, ולשונה דרוכה בפיה כחץ. בארבע שנות שבתה בבית בעלה נולדו להם שני בנים זכרים, אך רק האחד נשאר בחיים. בתה, אלינה־מריה, נולדה באוקטובר 1825, זמן קצר לאחר שנתפרדה פלורה מבעלה.

פלורה שזל ושני ילדיה התגוררו במשך זמן מה בקרבת Jardins des Plantes. היא מצאה עבודה בחנות לממכר ממתקים, ולאחר זמן נתקבלה בתורת משרתת במשפחה אנגלית, שלקחה אותה בשנת 1826 לאנגליה, מדינה שביקרה בה שוב כעבור ארבע שנים. במשך הזמן הזה השאירה את הילדים בבית אמה, והיה סיפק בידה להתענין בשאלות חברתיות. התענינות זו הלכה וגדלה מיום ליום, מתוך חידוש הלכות, שלהן הטיפה אחר כך ברבים, בהתמדה ועקשנות היסטירית. חייה במשך שבע השנים הבאות עברו עליה מתוך מסעות בלתי־פוסקים, שבמרוצתם נתנסתה בכמה נסיונות והרפתקאות פעוטים. בשנת 1831 נמצאה בווינדי, ונאסרה שלש פעמים בידי המשטרה, שטעתה בזהותה, בחפשה אחרי הדוכסית די בירי, זו הסתתרה באותו מחוז, לאחר המרידה הבלתי־מוצלחת שנתכוונה להעלות את בנה על כסא המלוכה בצרפת, בארמונו של המלך לואי פיליפּ.

בת שלשים היתה, כשהפליגה לאמריקה הדרומית, על מנת להתודע אל בית אביה, ולקבל מהם עזרה כספית. לפני הפלגתה מסרה את בתה לפנסיון של בתולה אחת בשם די־דורזאק, ושבה להקרא בשם־נעוריה. לאחר נסיעה, שארכה חמשה חדשים, הגיעה לוואלפאראיזו שבצ׳ילי, מכאן יצאה לאריקואיפה וללימא, בירת פירו, שם זכתה סוף־־סוף להפגש עם דודה, דון פיאו טריסטאן אי מוסקוסו, ועם עוד אחדים מבני המשפחה. היא עשתה באמריקה הדרומית למעלה משנה, ובצאתה הובטחה לה קצבה קבועה מאת קרוביה.

משחזרה פלורה טריסטאן לצרפת, הקדישה את כל עתותיה לפיתוח הלכותיה החברתיות החדשות ויצקה מים על ידי סן־סימון, בעל ההלכה המהפכנית הקיצונית. היא החלה לכתוב, ועטה היה כמעין המתגבר לאלמות מדינית וחברתית. היא הדהימה והכעיסה את כל אלה, שאליהם לא נשאה את דבריה, ופילגה את כל יודעיה לקהל חסידים נלהבים מזה, ולשונאים ומתנגדים – מזה. היא פרסמה את דברי ימי הרפתקאותיה באמריקה הדרומית, והספר נשרף לאחר זמן בפומבי באריקואיפּה, ולא עוד, אלא שהפסידה את הקיצבה הקבועה לה מאת בני משפחתה. רומאן בשם Méphis שיצא בעקבותיו, גרם לה צרות חדשות וגדולות מן הראשונות, שכן הכיל רעיונות חדשים בדברים שבינו לבינה עם תערובת של דברי־הלכה מהפכניים לתקנת העולם.

היא זיכתה את אנגליה בשני ביקורים נוספים. בבואה לשם בפעם הראשונה, לעבוד בתורת משרתת, מצאה שפע ברכה במדינה, אולם כעבור ארבע שנים ראתה את אנגליה, והנה התחוללו בה שינויים, והריהי “מלאה דאגה”. בשנת 1835 השגיחה ב"מצוקה של ממש", שהחלה להיות מורגשת במעמדות הבינוניים, כמו במעמדות העובדים, ואילו בביקורה האחרון, בשנת 1839, מצאה לראוי לציין “דלות ממאירה, רוגז רב והתמרמרות עצומה” בכל שדרות העם. היא קראה את ספרה של מרי וולסטונקראפט: “The Vindication of the rights of woman” ואת הספר של ריאן: prostitution in London"". הדבר האחרון שנחרת בזכרונה באנגליה, היה מראה קבצן גוסס בראש חוצות בלונדון, רשמיהם של ארבעת ביקוריה נתפרסמו בספר בשם “Les Promenades dans Londres”. בינתים הוסיפה לפרסם את כתביה הסוציולוגיים, לרבות מסה על אמנציפציה לנשים, וחיבור שבו הטיפה ליצירת איגודים מקצועיים בצרפת.

פלורה התקוטטה בלי הרף עם בעלה בנוגע לזכות הפיקוח על בתם, אלינה־מריה, ושניהם כאחד היו חוטפים ומסתירים את הילדה חליפות. אנדרי שזל, שכבר קיבל לרשותו את הבן, היה חי חיי עוני במונמארטר. הקטטות עם פלורה הרגיזו אותו במידה כזו, שניסה לבסוף, בשנת 1938, לרצוח את אשתו: מזוין בשני אקדחים, חיכה לה בפתחי ביתה ברחוב דיוּ־באק, ובבואה, ירה בה ופגע בכתפה. פלורה נמלטה לתוך חנות סמוכה למקום, והאקדחים נלקחו מידי שזל. אותו יום הלכה לאסיפה, שבה נוכחה גם ג׳ורג׳ סאנד, ולמשך שעה קלה נפוצה בכל רחבי פאריס שמועה מוטעית על התנקשות בחייה של אותה הסופרת המהוללה.

במשך ימי החלמתה הממושכת – הכדור חדר מתחת ללבה – הוסיפה פלורה לכתוב, וחיברה מאמרים על “האמנות שלאחר הריניסאנס” וכן קול קורא לבית־המורשים, להעביר משפט־מות מן הארץ.

בחודש ינואר 1839 החל משפטו של שזל, באשמת נסיון לרצח. סניגוריו השתדלו למצוא צד זכות למעשהו, בהצהירם שכתביה של פלורה הם Scabreux, שהודתה בחיי־נשואים כפולים, ובתה נתבגרה לעילא מגילה, ולא עוד אלא ששמעו אותה אומרת, כי דבקה בּדת המוסלימים. במשך כל זמן המשפט היתה פלורה לבושה “בגדי־נוי”, חבשה כובע של קטיפה ירוקה, עם רעלה שחורה. אם כי כבר החלה שיבה נזרקת בשערותיה, עוד עמד הלובן בעורה, ונשתמר המבט הנוקב בעיניה השחורות, הגדולות, עם האודם הטבעי בשפתיה. כל הילוכה עדיין היה מלא חן, ולשונה דרוכה כקדם.

לא עמדו לו לאנדרי שזל העלוב כל דברי הסניגוריה של פרקליטיו הטובים, והוא נדון למאסר עשרים שנה, עם עבודת־פרך. הוא קיבל חנינה, לאחר שבילה שבע־עשרה שנה במאסר, ומת באיוורי בשנת 1860, השנה הרביעית לשחרורו.

כיון שנפטרה פלורה טריסטאן מענשו של בעלה, שוב לא היה דבר העשוי לעמוד לה לשטן בדרכה הסוערת. היא תיירה את המחוזות התעשייתיים בצרפת, כשהיא נואמת באסיפות פועלים וממריצה אותם להתאחד נגד נותני עבודתם. סבתו של פול גוגין לעתיד לבוא היתה עוברת כסופת־אש בבתי־החרושת שבצפון ובנמלים שבמערב ובדרום. המוני הפועלים נשאוה על כפים, כי לא רק תוכן נאומיה מצא הד נאמן בנפשם, אלא ש"נחנה בקול מצודד, והלבבות הלכו שבי אחריה". אולם היקרה בכל סגולותיה היתה נאמנותה, העשויה לבלי חת, להכרתה הפנימית, לקול מצפונה, וסגולה זו הורישה במידה רבה לנכדה.

פרודון, שהכריז על שאר־רוחה, הגברת דיבורד־וואלמור והכומר קונסטאן נמנו על ידידיה הקרובים ביותר. פול גוגין היה מתגאה בסבתו, אם כי לא תמיד היו הידיעות שבידו מדויקות בתכלית. כסבור היה, שאשה משכלת זו נעלם ממנה כל דבר המשתייך למשק־בית ולהכנת תבשילין, ושביחד עם ה’אב' פרוספיר אנפאנטין, מתלמידיו המובהקים של סן־סימון, יסדה כת דתית משלה בשם 'מאַפּאַ׳, בה הוכתרה היא עצמה בכתר,פּא׳, אֵל־נקבה, בעוד ששותפה לדבר־יצירה זה, זכה לכתר ‘מא’, אל־זכר. מסורת זו לא היתה מדוקדקת ביותר, הואיל והדת קצרת־הימים שנודעה בשם ‘מאַפּאַ’ או ‘חואֶדיזם’ – צירוף ראשי תיבותיהם של שמות אדם וחוה – נוסדה על ידי פּסל בשם גאנוֹ, שהטיף לשויון גמור של האיש והאשה בסטודיו שלו על אי סן־לואי. ברם, יסודות הדת החדשה הזאת הלמו את אמונתה של פלורה טריסטאן, שהגזע האנושי אין לו אלא אם אחת בארץ ואב אחד בשמים. היא דרשה תמיד שלטון עליון ויחיד לנשים, וארץ האוטופיה דמתה בעיניה לכוורת, והיא – מלכת הדבורים. כשמתה בשנת 1844 בבורדו, באחד מתיוריה במחוזות התעשיה הצרפתית, באו משלחות רבות מטעם אגודות־הפועלים, שהכירו את עבודתה, לחלק לה את הכבוד האחרון. הם המציאו גם את הסכומים הדרושים להקמת מצבה על קברה. “רעיה הייתי, אם הייתי,” נאמר בצוואתה, “אולם החברה את לבי שברה.”

בתה, שנישאה לאיש לאחר משפט אביה, לא ירשה את מזגה הסוער של אמה. בשנת 1851, כשבאה המהפכה של הנסיך לואי נאפוליאון ושמה קץ למשטר הדימוקרטי, אשר ירש את הקומונה מלפני שלש שנים, נפסקה לפתע גם עבודתו של בעלה ב־National Le.

מלבד בנם פול, נוספה כעת על המשפחה התינוקת מריה, והם מצאו את עצמם עומדים בפני משבר רציני. מצבו של קלווי גוגין שלל ממנו כל אפשרות להשיג עבודה בצרפת, תחת המשטר החדש. חסכונותיה של המשפחה לא היו מרובים, וגם מאביו באורליאן נבצר להושיעו.

על כן גמר אומר לנדוד מצרפת לפירו. שם ראה תקוה לעצמו, בעזרתם של קרובי אשתו, לפתוח פרשת־חיים חדשה לו ולביתו, כיון שהעלה בדעתו ליסד עתון משלו בלימא.

לאחר ויכוחים הרבה הפליגה המשפחה. הנסיעה היתה ארוכה ומיגעת. מזלם הרע גרם, שיימצאו בצוותא חדא עם קברניט עריץ וחסר־לב, ותנאי־הנסיעה היו קשים מנשוא. לאחר שבועות וירחים, הגיעה הספינה למיצרי מגילאן, החוצים בין האדמות היותר דרומיות של דרום אמריקה ובין האיים השוממים והמושלגים, האוזלים והולכים עד לכף הורן. כשהגיעה הספינה לפונטאס־ארינאס, הנמל הקטן המיוחד לציידי־תנינים, החליטה המשפחה לעלות אל החוף, אולם קלווי גוגין חלוש־הלב, התעלף בהגיעו ליבשת ומת משבץ־הלב. לא רבה היתה הנחמה שמצאה אלמנתו בשם, אשר נתנו הצרפתים לאותה עיירה, היותר דרומית שבעולם: Port Famine.

 

פרק ב: היציאה לפירו    🔗

לימא רבצה לָעֲיֵפָה על מישורה הרחב והחוּם, כשהיא מתנשאת רק במעט מעל לנמל שבקאלאוֹ. ההרים השומרים על המטרפולין, ממזרח ומצפון, היו מעין החוּם הבהיר, הצהוב והאפור. השמים נדמו כאן, באזור הטרופי הדרומי, רחוקים מן האדמה הרבה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם.

אלינה־מריה גוגין נתקבלה בכבוד רב בבואה לפירו. אביה זקנה, דון מריאנו, שבק חיים לכל חי עוד לפני ארבעים שנה, אולם דון פּיאו, דודה הזקן, לא היתה למלאך־המות שליטה עליו. אותה שעה מלאו לו לדון פיאו מאה ושמונה שנים, לפי חשבונם הכללי של כל מחשבי־קצין. אדם פעיל זה שב ונשא לו אשה, לאחר שהגיע לגבורות, וזכה להוליד כמה ולדות חדשים. אחד משאֵרי המשפחה, חוֹזה רוּפינוֹ אֵצ׳יניקווי, שימש במשרת הנשיא בפרק הזמן, שעשו הגברת גוגין וילדיה בפירו. קרוביה הלימאים הסבירו לה פנים, כי היתה צעירה ויפת־תואר, ורק לפעמים רחוקות יכלה פירו להתפאר באורחות מבנות פאריס. דון פּיאו הזקן, ביחוד, הודיע לה חבה יתרה, לאחר שמצא אותה דומה דמיון רב לאחיו, דון מריאַנו המנוח. קשרי המשפחה היו גדולים ומרובים, והיא וילדיה לא ידעו מחסור כל דבר, גם בית מיוחד נמסר לרשותה. היא סיגלה לה במהרה את דרכי חייהן של בנות לימא, והתעטפה אף היא בשעת הצורך ב"מאנטה", שכיסתה את פניה, מחוץ לעין אחת, פקוחה אל העולם, עין זו, שזכר בנה הצעיר כ"שופעת רוך, מפקדת, בהירה, אוהבת."

על פול ואחותו הצעירה עברו שנות מגוריהם בלימא מתוך ששונות ויגונים קטנים, הרגילים בימי הילדות. הגג השטוח של בית אמא שימש למשחקי הילדים. כושיה קטנה ניתנה להם, לחברה ולשעשועים. כל השלשה ישנו בחדר אחד, שחלונותיו פנו אל החצר. שעות רבות בילו עם הכובס הסיני, או הסתכלו במטורף, שכלכלתו הוטלה, לפי מנהג לימא, על המשפחה, ורותק בטבעת ברזל על הגג. בעיר לא היה בית־מחסה לחולי־רוח, ואחריות המטורפים חולקה בין משפחות ידועות בתורת מס. בראשון לשבת ובמועדים צעדה הכושיה הקטנה לפני המשפחה, מדי לכתם להתפלל בכנסיה הקתידרלית, כשהיא נושאת את השטיח לתפילת־כורעין בכנסיה.

גוגין שמר במשך כל ימי חייו את הזכרון החי של הרבה מקרים, שאירעו בארבע שנות שהותה של המשפחה בפירו, אם כי אין ספק בדבר, שהרבה מכח הדמיון הושקע בהערכת דמותו של דון פיאו, דודו הזקן, ושחשיבותו האמתית הופרזה בהרבה.

על אף יפי מסגרתה של העיר, בימי ילדותו של פול גוגין, לא יכלה לימא להתפאר בהרבה מן הנוחיות, שמנו בני־תרבות במטרפולין חדישה. הרחובות נוקו רק לפעמים רחוקות, והזבל המושלך מן הבתים היה מוטל תחת החלונות, וסותם את ביבי השופכין, וממלא את האויר סרחון ובאשה. הנשר והעיט ירדו ממרומים לנקר בגלי האשפה. הבנינים הנאים של הכובשים ההישפנים הראשונים התנוססו לתפארה באויר הערב, עת נפרשו גגותיהם ומגדלותיהם בצלליות ענקיות על הרקע השמימי, אולם לבקרים נשפך עליהם אור עז יותר, שגילה את הזוהמה והדחקות, המוצאות להן סתרה בצל הלילה.

פול למד אל דרכי הכושים הקטנים, לנדוד בשדות ולחפש גרופיוֹת של קני־סוכר למציצה. יצר־נדידה זה גרם דאגות תכופות לאמו ולמשרתים, שהובהלו לחפשו בכל חנויות המכולת שבסביבה. אולם מאורעות של ממש והתרגשות של ממש בחיי הילדים סיפקה העיר, עם גגותיה השטוחים, הטובלים בפרחים. הארץ התגעשה מדי פעם בפעם, הרעש עורר אותם בלילות והעתיק את תמונות האבות במסגרות־הכסף ממקומן הקבוע על הקיר; תהלוכות מפוארות עברו ברחובות בימי קדושים, כשאיקונין של הבתולה וקדושו של יום נישאים ברחובות, בפיטום קטורת ותרועת חצוצרות; היו עוד תהלוכות, קטנות מאלו ונוגות מאלו, כשליוו את המתים לבית עולמם, לצלילי מנגינות אבל. היו ימי קרניבל, כשניתנה רשות ללצים להזות מים על כל העובר ושב תחת חלונות מעקותיהם, וביקורים של יום־החמישי הקדוש בהצגה משונה של סעודת ישו, בכנסיה קרובה, שם נערכו מאכלי־עץ על שלחן, שהסבו אליו כמו דמויות חיות של השליחים, וסיגריות בפיהם, בעוד שישו עצמו עישן סיגרה. היו שמלות נשים מפוארות בטקסים רשמיים, שהותר לילדים להשתתף בהם; ביקורים בבתי קרוביהם; המטות הגדולות, מעשה־חוטב, בבתי הלימאים, החצרות עם מרצפותיהן הכחולות, הקדרות והמחבות מכסף מועם, בחדר־המבשלות; בית־העלמין הפנטסטי, בו הוקצה לכל משפחה מוסוליאום, עשוי שיש איטלקי טהור. לילה אחד נתעוררו שלשת הילדים להופעת המטורף, אסיר גג־ביתם, בחדר־מטותיהם. עלה בידו באיזה אופן להתיר עצמו מטבעת־הברזל. אולם לאחר שלטש אליהם את עיניו במשך שעה קלה, בה לא העיזו להניע אבר, או לשאוף רוח, חזר המטורף למקומו על הגג, מבלי לפגוע בהם לרעה.

לאחר שעשתה המשפחה כארבע שנים בלימא, התחוללה מהפכה במדינה. שיטתה של ממשלת איצ׳יניקווי בענין גיבושו של החוב הפנימי, לא נשאה חן בעיני קודמו לנשיאות, שראה לו שעת־כושר לביים מרד ולמגר את הממשלה הקיימת. צבאותיו של איצ׳יניקווי הוכו במלחמה, והוא ברח חוצה לארץ. המהפכה התחוללה ביאנואר 1855, ולא עברו ימים מרובים לנצחונו של הנשיא הקודם, עד שהשיב את חיי המדינה למסלולם, ולימא נשמה שוב לרווחה. לדון פיאו ולנכסיו הרבים לא נגרם כל נזק. המלחת והגואַנו מאיי לובוס הוסיפו על עשירותם של רבים מבני לימא. דון פיאו סירב עדיין למסור את נשמתו העזה בידי מלאך־המות, אם כי מלאו לו בינתיים מאה ושתים־עשרה שנה.

מנוי וגמור היה הדבר כעת עם אלינה־מריה גוגין להשאר בפירו ולגדל שם את ילדיה. בצרפת היו צפויים לה חיי עוני ודחקות בעוד שבלימא לא ידעה מחסור כל דבר. אולם לאחר שמלאו ארבע שנים לשבתה בפירו, הגיעה לידה אגרת דחופה מפאריס, בה נדרשה לשוב תיכף לאורליאַן, כדי לסדר את עניני העזבון של חמיה, ששבק חיים לכל חי.

שוב נשקפה לה נסיעה ארוכה וקשה מסביב לדרום אותה היבשת הגדולה. אולם היה בדעתה להעדר רק חדשים מספר ולשוב לפירו תיכף לסידור עזבונו של גוגין הזקן. מובטח היה לה, שדון פיאו, החי לעולם, יימצא עדיין בלימא, בחזירתה.

אלינה־מריה גוגין חזרה לצרפת בשנת 1856. בעודה עוסקת בסידור עזבונו הפעוט של חמיה, התנפלו קרוביה הלימאים על ירושתו העצומה של דון פיאו הזקן, שמת סמוך ליציאתה מפירו. בצוואתו הוריש לה, לזכר אחיו דון מריאנו ואמה דונה פלורה, הכנסה שנתית של חמשת אלפים piastres fortes סכום הגון למדי, העולה כדי אלף לי״ש. אולם שאר היורשים גילו פנים שלא כהלכה בצוואתו של המת. הם לקחו את כל נכסיו ולאלינה־מריה גוגין לא שלחו כלום. לאחר שנים בזבזו בני הדור הצעיר את רובי הירושה העצומה תוך חיי הוללות בפאריס, ובפירו נותרה אחריהם רק שארה אחת, שלא יכלה, לצערה, להצטרף אליהם, מפני מצב־בריאותה הנואש.

בנו של איצ׳יניקווי בא לאחר זמן לפאריס והציע לאלינה־מריה סידור של פשרה, אולם היא השיבה: “הכל או לא כלום”, ואמנם לא קבלה כלום.

משנהפך הגלגל על המשפחה, שוב לא העלתה בדעתה לחזור ללימא, אלא נשתקעה באורליאן, עם אחיו של קלווי גוגין, בבית שהוריש להם הסבא של פּול.

 

פרק ג: שנות לימודים באורליאן    🔗

עשר שנים רצופות ישבו אלינה־מריה גוגין וילדיה באורליאן. לאיזידור גוגין, גיסה, נודעה השפעה יתרה בחייו של פול. אדם קצר־קומה היה, והילדים קראו לו בשם הדוד זיזי. פול, שדיבר רק הישפנית עד שחזרה המשפחה מפּירו, הוטל עליו כעת תפקיד חדש, ללמוד צרפתית. אותה שעה החלה נותנת אותותיה העצמאות היתרה שבאופיו. יום אחד בא הדוד זיזי אהובו לגן וראה את פוֹל רוקע ברגלו ומתיז חול לכל עברים. כששאלו לסבת התנהגותו המוזרה, השיב פול גוגין בן השמונה: “ינוקא משתובב!” אלה הן מליו הראשונות, שנרשמו לזכרון. הוא כבר הרגיש צורך בנפשו להפגין את רצונו, שהיה מכיר בו, ודורש גם מאת אחרים להכיר בו. לעומת זה הראה באותו הגיל עצמו אותות של סבלנות רבה, סגולה שהצטיין בה כל ימי חייו ושעמדה לו בעת צרה ומצוקה. אמו ראתה אותו פעם יושב בלי זיע, שקוע במחשבות, תחת עץ האגוז, שגדל בצד התאנה בקרן זוית שבאותו הגן. כששאלה אותו למעשהו השיב, שהוא מחכה לנשירת האגוזים. תקופת השנה, בה נאמרו דברים אלה, לא נרשמה לזכרון.

העצמאות שבאופיו, זו הוציאתהו עוד קודם לכן מבית־אמו שבלימא, בחפשו אחרי קני־הסוכר, אף היא גברה והלכה. יום אחד, והוא אז בן תשע, מצא בספר תמונת אדם, היוצא לחפש את כוכבו. מקל נטוי על שכמו, ורכושו הדל ארוז במטפחת, קשורה למקל. פול נעלם, ונמצא אחר כך ביער־בוֹנדי הסמוך, מצויד במקל, שנטה על שכמו, מעשה־נודד, עם ממחטה מלאה חול. הקצב המקומי מצא אותו בעברו ביער, והחזירו הביתה. חמת אמו עלתה להשחית, והוא ספג כמה מכות מ"ידה הקטנה, שהיתה גמישה כרישוּנה". אולם כעבור רגעים מספר, כשוך חמתה הצדקנית, נקווּ דמעות בעיניה ותשק לו על לחיו.

פול היה משתעשע באולר, בגלפו נצבים לפגיונות, ואחת מידידותיה של אמו מצאה לראוי להכריז בפניו, שהיה יהיה באחד הימים לפַסל גדול. קרוב לשקיעת חייו, לאחר שעסק, בין שאר דברים רבים ושונים, גם באמנות הפּיסול, היה גוגין רגיל לומר, שניבאה אותה אשה, ולא ידעה מה ניבאה, להותו.

המורים בבית־החינוך, בו ביקר פול, היו מתקשים בהבנת אופיו. אחד מהם הצהיר, שסוף הילד להיות בור גמור או גאון־עולם. לאחר שנים, כשזכר גוגין את דבריו של אותו מורה, היה רשאי להגיד בלב תמים: “גם זו וגם זו לא עלו בסופי”. אולם כשרונות מסחריים נתגלו בו עוד באותה התקופה. אמו, שראתה כל סחר־מכר כדבר שהוא למטה מכבודה האצילי של המשפחה, נרגזה מאוד, כשבא פול הביתה מבית־הספר, ובידו קוביות של זכוכית מגוונת, שלא נמצאו ברשותו קודם לכן. הוא הוריד את ראשו, בשעה שחקרה אותו למקורן של אלו, ולבסוף הודה שקיבל אותן מאת חברו תמורת כדור של גומי. “מה?” קראה האם בחימה, “אתה, בני, תעסוק בסחר־מכר?” גוגין העיר פעם, שאמו נזפה בו בצדק. “ואף על פי כן טעות היתה בידה, כי עוד בילדותי התחלתי להבין, שיש המון דברים, שאין אדם יכול לקנותם בכסף.”

אטיוד של עירום

בשנת 1859, במלאת לו אחת־עשרה שנה, נכנס לסמינריון העירוני, בו החל סוף סוף להתקדם בלימודיו. על אף השקפותיו האפיקורסיות בשנות עמידתו, היה גוגין זוכר מתוך הכרת־תודה תקופה זו של חינוכו. “לא אגיד, שחינוך זה לא נתן את אותותיו בהתפתחותי השכלית: אדרבא, מאמין אני, שהשפיע עלי רוב טובה. ועוד סבור אני, שדוקא שם למדתי, בעודי באבּי, לתעב את הצביעות, ההתחסדות, ההתרפסות (Semper tres): להטיל חשד בכל דבר, שהוא בניגוד לחושי, ללבי ולשכלי. שם למדתי גם מעט מאותן d’Escobar esprit שהוא, האלהים יודעים, כוח שאין לזלזל בו במלחמה. שם למדתי לרכז את עצמי בתוך עצמי… לעשות צעצועים משלי, אף קושיים משלי, עם כל האחריות הכרוכה בהם. אולם מקרה זה שלי היה מיוחד במינו, ובדרך כלל סבור אני, שהנסיון מסוכן הוא.”

עם גמר לימודיו בסמינריון נכנם לליציאום באורליאַן, וכאן נשאר בפנימיה עד מלאות לו שבע־עשרה שנה. זכר הנסיעות בשחר ילדותו עורר בלבו את השאיפה לחיי ספּן. כיון שגילה לאמו את רצונו להיות יורד ימים, העלתה בדעתה להכניסו ל’אסכולה הימית', על מנת שיהיה לקצין בימיה הצרפתית. אולם פול העצמאי לא יכול להתרכז די הצורך, על מנת להתכונן לבחינה המסובכת במקצת, שנדרשה מכל הנכנס לאותה אסכולה, וכשהגיעה שעתו לכך, הוסכם, שאין לו כל תקוה לעבור בחינה כזו.

ברם, כשלון ראשון זה לא ביטל את רצונו לרדת הימה, ובדלית ברירה, נכנס לשירות של הימיה המסחרית בתורת pilotin או שוליא, הדרגא הראשונה בסולם הקצינות שבימיה המסחרית. הוא לא הצטער ביותר לעזוב את הליציאום, בו התחנך תחת השגחתו של גרינאדיר בגווארדיה הקיסרית לשעבר.

 

פרק ד: הַסַּפָּן    🔗

מינויו הראשון של פול גוגין היה ב״לוזיטאנו", אנית־מפרשים בת 1200 טון, שהיתה שייכת ל־ Chargeurs Reunis, והפלגותיה – בין האוור לריאו די ז׳אניירו. היא היתה בנויה יפה והובילה נוסעים וסחורות. וכששחקה לה הרוח, הגיעה למהירות של שנים־עשר קשרים לשעה. הקברניט היה מולאטו־למחצה וגוגין מצא, שהוא אדם “מקסים למדי”. מסעו הראשון היה שלו ונטול הרפתקאות, ואם ארכה לו השעה, הרי גרמה לכך שאיפתו להגיע במהירות־יתר לבראזיל. בטרם הפליג מצרפת בא אצלו השוּליא, שאת מקומו מילא גוגין. ונתן בידו חבילה ואגרת, בבקשה נמרצה למסרן לידי גברת אחת בשם איימָה, שהתגוררה ברחוב ד׳אובידור בריאו־די־ז׳אניירו. “מצא תמצא,” אמר לו השוליא, “אשה מקסימה, שאני ממליץ עליך לפניה באופן מיוחד.” אותה אשה היתה מבנות בורדו, עיר מולדתו.

בהגיעו למחוז חפצו, מיהר פול ללכת לביתה של הגברת דנן, שקיבלה אותו בחבה. זו היתה אשה בת־שלשים, שמילאה תפקידים ראשיים באופירות של אופינבאך. “הייתי אז צעיר מאד, ואם כי כבר מלאו לי שבע־עשרה שנה וחצי, היה מראה פני כבן חמש־עשרה בלבד. אף על פי כן, כבר טעמתי פעם טעם חטא, לפני שהפלגנו מהאוור, ולבי פחד ורחב”. הגברת איימה מצאה חן בעיניו. "היא היתה נהדרת… יכול אני עדיין לראותה, לבושה לתפארה, כשהיא נישאת במרכבתה, בדהרת פרדתה הסוערת. הכל הלכו שבי אחריה, אולם ראש מעריציה אותה שעה היה בנו של קיסר רוסיה, תלמיד בספינת־אימוּן. הוא בזבז כל כך הרבה כסף עליה, עד שמפקד הספינה ראה חובה לעצמו לילך אצל הקונסול הצרפתי ולבקש את התערבותו בענין ביש זה. הקונסול שלנו ביקש מאת איימה לבקרו במשרדו, ועשה נסיון בלתי־מוצלח להוכיחה על פניה. איימה לא כעסה, אלא התחילה צוחקת ואמרה לו: 'אדוני הקונסול היקר, מאד נעים לי לשמוע אותך מדבר, וסבורה אני, שהנך דיפלומט נבון מאד, אבל… אבל סבורה אני גם כן, שבעניני תחתונים אין אתה מבין ולא כלום׳. והיא יצאה מלפניו, כשהיא מזמרת:

Dis-moi, Venus, quel plaisir trouves-tu

à faire ainsi cascader ma vertu.

“היה זה חודש מדושן־עונג בשבילי.”

עם גמר אותו חודש, הפליגה “לוזיטאנו” חזרה לאירופה. גוגין היה בקי בכל הויות העולם. באניה היו נוסעים מועטים, ובהם אשה פרוסית עשירה. הקברניט חשק בה, אבל לשוא, כי גוגין והיא מצאו “קן נחמד” במחסן־המפרשים. הוא חמד לצון בספרו לה כמה וכמה דברים בדויים מן הלב. כשביקשה מאתו לזמן לה פגישה בפאריס, נתן לה בתורת מען את הכתובת של בית־קלון ידוע. “אחר כך אכלני הנוחם, אולם הרי לא יכולתי לשלוח אותה לבית אמי. אין ברצוני לקשוט את עצמי בין לטובה ובין לרעה. כשאדם בן שמונה־עשרה, הרי הוא מוכשר לכל מיני שטויות ותעלולים.”

אחד מתפקידיו באניה היה להחליף משמרות עם עוזרו הראשי של הקברניט, שסיפר לו כל מיני סיפורים על אוקייניה, וביחוד מעשה, שהיה בימי נעוריו, כשנפל הימה וניצל לבסוף על ידי מלחי ספינה עוברת, שעגנה אחר כך ליד אי אחד קטן. במקרה נשאר הנער על החוף, כשהפליגה הספינה לדרכה, ואנשי האי אספוהו אליהם וטיפלו בו ברחמים רבים. ברם, כשניתנה לו הזדמנות להפליג משם באניה אחרת כעבור שנתיים, עשה כן, והתחרט על פחזותו זו כל הימים. לגבי גוגין, ודאי היה הדבר בבחינת רמז ראשון לקיומו של עולם בן־חורין ונטול־דאגה באמת, אולם לפי שעה לא היתה לו עדיין כל סיבה לחפש אותו עולם ולתהות על קנקנו.

כך נמשך הדבר עד שהגיעה שנתו העשרים קרוב לסיומה, אז הסתלק מן הרעיון להיות לקצין בימיה המסחרית, והחליט להצטרף לצי. בפיברואר 1868 הוציא החלטה זו לפועל ונרשם בתורת מלח, ממחלקה ג׳. בספר מינויו ניתנו סימניו אותה שעה כדלקמן: “שער ערמוני, עינים חומות, אף בינוני, מצח גבוה, פה בינוני, סנטר עגול, פנים סגלגלים.” גבהו סומן במטר אחד ו־63 סנטימטר. לפי רשמיו המאוחרים שלו עצמו, הצטיין ב"חזה רחב למאד…" וכן ב"שיעור קומה ורגלים ארוכות…" הוה אומר, שגידולו נמשך זמן רב לאחר הגיל הנורמאלי.

"מיטה"

הוא נצטרף לשירות באנית־המרוץ “ג׳ירום נפוליאון”, ועבודתו הראשונה היתה הספקת פחם למכונות. אחר כך עלה לעבוד ליד ההגה. כעבור שנתיים הועלה בדרגא ויהי למלח ממחלקה ב׳. קברניטה של האניה היה הנסיך ג׳ירום נפוליאון עצמו; בפרוץ המלחמה בין צרפת לפּרוסיה, נמצאה האניה בים הצפוני, וביקרה במימי נורויגיה, לאחר תיור מקיף בגרינלנד. בטרומסו הגיעה לספינה הידיעה על הכרזת המלחמה. הקברניט הסתלק מתכנית הביקור בכף־נורד ובשפיצברגן, וכעבור שני חדשים, בראשית ספטמבר, נמצאה האניה בנמל קופינהאגן, שם קורא לה, לאחר תבוסת הקיסרות, שם חדש: “Desaix”. עד לחודש אפריל הבא עוד הוסיף לשרת באניה זו. באותו החודש קיבל תעודה להתנהגות טובה, וחופשה לעשרה חדשים, עם זכות הארכה; בהיותו בן עשרים ושלש, נסתיימה פרשת הספנות של פול גוגין.

חלק שני

״החיים אינם – בקושי – אלא קורטוב של דקה אחת. להכין לך נצח בזמן כה מועט!!! הייתי רוצה להתגאל כחזיר. רק האדם עלול להיות מגוחך."

פול גוגין: Avant et Après

 

פרק ה: סרסור הבורסה    🔗

בעוד בנה מפליג למרחקי ימים, למשך תקופות ארוכות, ובתה גדלה והולכת, עזבה הגברת גוגין את ביתה באורליאן, מקום שם התגוררה המשפחה עם הדוד זיזי מאז חזרה מפּירו, ועברה לסן־קלוּ, ליד פאריס. הקאריירה הימית, שבחר לו בנה, לא גרמה לה קורת־רוח יתרה, והעדרו לתקופות כה ממושכות הוסיף יגון על עצבונה. בסן־קלו היו לה ידידים נאמנים, משפחתו של הבנקאי גוסטאוו ארוזא, וכך עלה בידה להחליף את האוירה המוגבלת של ערי־השדה בסביבה המפותחת יותר של עיר רווית תרבות, בה הקים בית־המלכות ארמון־קיץ מפואר.

מסעיו של פול הביאו אותו במגע עם עמים ומדינות רבים ושונים, אם כי מעולם לא דאג, אף בשנות עמידתו, להעלות את רשמי אותם המסעות על הכתב. הוא נמצא שוב עם חופי אמריקה הדרומים שבאוקינוס השקט, ויהי עד־ראיה לרעש באיקוויקווי, ששיקע חלק של אותה עיר בים. בהיותו בהודו, והוא אז בן עשרים ואחת, מתה עליו אמו, שמינתה את גוסטאוו ארוזא אפיטרופוס לילדיה.

כשהסתלק פול גוגין מעבודת־הים, חזר לצרפת. הוא שימש בתורת מלח שש שנים, אך לא יסף לזכור אותן בגעגועים יתרים. לאחר שנפטר מן הספנות, שוב לא היה בדעתו לחזור עליה עולמית, ואף על פי שבמשך כל ימי חייו נשתמרו בלשונו דרכי־הביטוי של יורדי־הים, היה מדבר על אותן השנים רק לפעמים רחוקות, ואף זו לא ברצון רב.

בבואו לסן־קלוּ, נמצא למד, שרוב רכושה של המשפחה – הספריה וכמעט כל תעודותיה של המשפחה, וכן הרהיטים והאוסף של אגרטלי־אינקא ואנדרטיות־כסף, שהביאה אתה אמו מפּירו – היו למאכולת אש בשעה שהרעישו הפּרוסים את העיר והחריבו את הארמון הקיסרי.

גוסטאוו ארוזא מצא, בהשפעת חתנו, הבנקאי אדולפו קאלצאדו, משרה בשביל פול גוגין, במשרדיו של סרסר־הבורסה בירטין, שהיו לו קשרים אמיצים עם עולם־הכספים. המשרדים, שבהם עבד פול גוגין נמצאו ברחוב לאפיט. אותה הזריזות, שבה פתר את כל הבעיות המענינות אותו והשתלט עליהן, עמדה לו להעשות במהרה לסוחר מצוין. עבודתו במשרדי בירטין הביאה אותו במגע קרוב עם פעולות הבורסה, והוא התחיל עוסק במקח־וממכר של ניירות־ערך על אחריות עצמו. ההצלחה האירה לו פנים, ולא עברו שמונה־עשר חודש, עד שעלתה הכנסתו במידה שהספיקה לחיי נשואין. ואמנם היה זה דבר בעתו, כי בראשית 1873, בעודו סועד פת־צהרים מזורזת באחת המסעדות, שלחה בו האהבה את חציה השנונים גם הכריעתהו. שתי נשים דניות צעירות נכנסו למסעדה וישבו אל השלחן הסמוך לשלחנו של פול גוגין. מֵיטה־סופיה גָד, אשתו לעתיד לבוא, שהיתה לבושה מעיל כהה, גזור יפה, שימשה בת־לויה לנערה צעירה ממנה. גבהת־קומה היתה מיטה, ופניה, כפי שהעיד אחד מבני דורה “מכלול השלמות, עור־בשרה עדין ומזהיר, שערותיה בהירות ומאירות כתמיסת־מתכת”. ראשה גולף על ידי יוצר אמן, ואזניה, אף כי היו גדולות מן הראוי, דקדק היוצר בצורתן, והפרופיל שלה היה עז ומוצק.

גוגין לא התקשה במציאת אמתלה לפתוח אתה בשיחה, ולא עברו שבועות מרובים עד ששיכנע אותה להנשא לו. “אופיה המקורי, עם נאמנות הרגשותיה,” כתב גוגין אל אמה של חבירתה הצעירה, “מעוררים כבוד רב אליה מצד כל אלה הבאים אתה במגע. עלי להגיד איפוא, ששחק לי מזלי, בבחרה בי. האמיני לי, כי בעוד שאני גוזל פנינה יקרת־מציאות כזו מדנמרק, עשה אעשה כל אשר ביכלתי, ואפילו לעילא מזו, כדי שלא תפסיד את כל אותם הידידים, שישתמרו בזכרונה, מתוך הכרח, כנחלת העבר”.

משפחת גד היתה משפחה טיפוסית לבורג׳ואזיה הדנית, שעליה נמנתה. הוֹגן ובטחון היו סיסמאותיה. בגוגין מצאה את שתי המעלות האלה יחד. מצבו הכספי היה טוב, וסיכוייו מרובים. שתים מאחיותיה של מיטה כבר היו נשואות, האחת – לחבר של ועדת־נובל במורשון הנורויגי, והשניה לצייר גרמני, אמן ששמר על המסורת האקדמית והיה איפוא ביכלתו להרויח די פרנסתו ופרנסת ביתו, ולהגדיל על ידי כך את כבודו בעיניה של משפחת אשתו בקופינהאגן.

לאחר אירוסין, שנמשכו קרוב לשנה, נערכה חתונתו של גוגין ביום 22 לנובימבר. הטכס האזרחי סודר בבית העיריה של הרובע התשיעי, והטכס הדתי בכנסיה הפּרוטיסטנטית ברחוב שוקא, הואיל ומיטה היתה דביקה בדת לותר. בבית־העיריה נתקל גוגין, אולי בפעם הראשונה, באותה הביורוקרטיה המטומטמת, שהוכח בגורלו, לאחר זמן, להלחם בה ובדרכיה רבות בשנים. הוא נדרש להראות את תעודות־המות של שני הוריו, אולם מכיון שאביו מת במיצרי מאגילאן, לא היתה בידו אלא תעודת מיתתה של אמו, שאמנם היתה רשומה בשם Madame Veuve Gauguin אולם אף־על־פי שאמו היתה מתוארת באותה התעודה כאלמנה, לא מצא הלבלר החרוץ בכך ראיה מספיקה למות אביו. “אין לך בעולם יצור יותר עקשני מפקיד עירוני,” העיר גוגין כעבור כמה שנים. “לאשרנו, היה ראש העיריה אדם משכיל, והענין סודר לבסוף.”

השנה הראשונה לנשואיהם היתה שנת אושר ושלוה, כי גוגין היה מסור בלב ונפש לאשתו הצפונית הבהירה והקרירה, שנמשך אחריה בכל האטביזם הפירואי הלוהט שלו, אולי מחמת הסתירה הגדולה דוקא, שהיתה קיימת בין מראהו למראיה, בין אופיו לאופיה.

בפניו של גוגין התבלט השלד של ראש הישפּני. אפו אף הנשר, ועיניו מעמיקות שבת בחוריהן. שפתיו היו מלאות, שמיות כמעט. אזניו גדולות ובשרניות ומצחו הצר מוליך אל קדקדו הזעיר. עיניו, ירוקות־כחולות לפעמים וירוקות־אפורות לפעמים, מתחת לריסיהן הכבדות, היו חודרות ונוקבות כעיני האדם השותק. אין ספק, שעינים אלה היתה להן שליטה מיוחדת במינה על הבריות, אם כי ברור, שמשנאיו של גוגין בדו עליהן הרבה דברים, שלא היו ולא נבראו. כשהצהיר גוגין לאחר זמן: “עיני – עין־הרע”, לא נתכוין אלא ללגלג על סיפורי־הבאי שבפי העם. שפמו, שהכיל אורות אדמדמים, סתר את הגוונים הכהים יותר של גבות עיניו ושערות ראשו, והיה יורד מתוך מרדנות למטה בשטח שפתו התחתונה. כשחייך, היתה ארשת פניו, שמלאה, בשנות עמידתו, בוז ונאצה לכל, משתנית בתכלית, ומתחילה שופעת רוך אין קצה, ידיו אף הן היו גדולות ובשרניות, אולם האצבעות הלכו והתחדדו בקצותיהן. קומתו היתה ממוצעת, אך כל מבנה גוו מוצק ושופע עָצמה. בקרב בני פירו, שבעורקיהם נוזל דם אינקא, אתה מוצא הרבה פרצופים, המזכירים את גוגין, אולם בכל רשומותיהם של בית טריסטאן ובית מוסקוסו אי אתה מוצא זכר לתערובת כזו, מחוץ למסורת בדבר דם מוֹנְטֵיצוּמָא. גוגין עצמו האמין, שיש בו איזו נימא בלתי־אירופּית, ואם נזל בעורקי אבותיו ההישפניים משהו מחוץ לדם אצטיקי או אינקאי, הרי היה זה דם כושי, ואולי פוליניזי. בין כך ובין כך, מסתבר, לפי כמה סימנים פיסיים, שאיזה דם אחר, עתיק ועצמאי, נתערב בדם ההישפּני העז והסוער, שהורישה לו סבתו.

מיטה ילדה לו חמשה ילדים. לבכור קורא קלוֹוי, על שם אביו של פּול. גוגין כתב אל נותנת־עבודתה של אשתו לשעבר: "מיטה היתה שמחה כל כך, אילו יכלה להראות לך את תינוקה. היודעת את, כמה נחמד הוא? לא מפני שהננו אביו ואמו, כך אנו רואים אותו, אלא זוהי דעת הכל. לבן כברבור, גיבור כהרקולס. אולם אין אני בטוח, שידע להסביר פנים לבריות. הסיכויים הם בניגוד לכך. אביהו אדם קשה כל כך.״ בתו היחידה אַלינה, שנולדה בחג המולד 1877, כך נקראה על שם אמו. עוד שלשה בנים שנולדו אחריהם: אמיל, ז׳אן ופול, השלימו את המשפחה. הבית, ששכרו להם בתחילה, נמצא ברחוב די־פוּרנוֹ. בעל־הבית היה פּסל.

המקורות להתענינותו של פול גוגין באמנות הציור, ארעיים היו. לכל היותר, גרמה העובדא, שראה באיזה מקום ציורים “מודרניים”, לעורר בקרבו שאיפה טבעית, אבל נסוכת תרדמה, לצייר גם הוא. לאפיטרופסו, גוסטאוו ארוזא, היה בסן־קלו אוסף קטן של תמונות – חזון נועז ובלתי נפרץ עדיין באותה תקופה – מיצירותיהם של מיסדי האסכולה האימפּריסיוניסטית. אוסף זה ודאי שראה גוגין, אולם רק לאחר נשוּאיו מצא הזדמנות נוחה ושעה פנויה לנסות את כחו בציור. מיטה שנישאה לסרסר־בורסא בר־מזל, לא חשדה בעולם, שיום יבוא והוא ימצא לו ענין אחר בחיים. “איש לא עורר בלב פול את הרעיון לצייר תמונות,” הצהירה אחרי מותו. “הוא צייר, מפני שהיה מוכרח לצייר, ובשעה שנישאתי לו, לא עלה על דעתי, שיש לו איזו נטיה לאמנויות. אולם תיכף לאחר חתונתנו התחיל לצייר בכל ראשון לשבת – בלכתו לפעמים לסטודיו קוֹלארוֹסי – אולם מבלי להטריח את עצמו לפנות לאחד הפרופיסורים.”

במשרדו מצא חבר לעבודה בשם אמיל שופיניקר, יוצא אלזאס, שהתענין גם הוא בציור, והכיר כמה מציירי התקופה. שופיניקר היה נוטה למסורת האקדמית. עבודתו לא מצאה חן בעיני גוגין, ואף על פי כן נתקרב אליו מתוך שיתוף ענינם.

גוגין ניסה לפסל בסטודיו של בעל־הבית, ויצר שני פסלי־שיש, האחד – אנדרטת אשתו, והשני – של בנו הבכור קלוֹוי. בשנת 1876 הציג ב’סאלון' מראה־נוף, שנתקבל לתערוכה, לאחר שנמצא נאמן למדי למסורת האקדמית.

בינתיים, מכיון שעסקי־הממונות הצליחו בידו, והכנסותיו גדלו, התחיל הוא עצמו רוכש לו תמונות. הכנסותיו עלו בהרבה על הוצאות משפחתו, ובאחת־עשרה שנות עבודתו אצל בירטין, בטרם החליט לעשות את מכחולו קרדום לחפור בו, הוציא למעלה משש מאות לי״ש על אָספו האמנותי. בשנותיו הטובות ביותר היו הכנסותיו עולות כדי אלף וחמש מאות לי״ש. שחק לה איפוא מזלה למיטה, בנשואיה.

בהיותו עסוק ביצירת האוסף של ציורים אימפרסיוניסטיים התודע בראשונה אל הסוחרים בדברי־אמנות, ובאמצעותם, אל האמנים עצמם בגלריה של דיוראן־רואיל הכיר את הצייר קאמיל פיסארו. פיסארו היה נתין דנמרק, כי נולד בסט.־תומאס, באיי הודו־המערבית הדנית, ובתורת בן־ארצה של מיטה הרבה לבקר בבית גוגין.

משגדלה התענינותו בציור, אגב הצלחתו הבלתי־פוסקת אצל בירטין, עבר גוגין לבית קטן, מוקף גן ברחוב קארסיל, ברובע החמשה־עשר, שצורף אליו סטודיו גדול. כאן היה ביכלתו סוף סוף לצייר בתנאים נוחים, לקבל את ידידיו ולתלות את התמונות, שרכש לו מאת ציירים אחרים.

בתקופה זו היה גוגין מעריץ את כתבי אדגאר אלאן פּוא. בדרך כלל, לא הרבה לקרוא ספרים, תיעב את העתונים ואת כתבי־הפלסתר המדיניים, הנדפסים בהם, וביקש לו חומר־קריאה קל ומלבב, העשוי להסיח את הדעת מעסקי המשרד. ערב־חורף אחד, ימים מועטים לאחר שעברו לרחוב קארסיל, היו מיטה וגוגין יושבים לפני האח המבוערת במעונם החדש. מיטה קראה אותה שעה ב"החתול השחור" של פוא, בעוד שבעלה נשתקע ראשו ורובו בספרו של בארבּי ד’אורוויאי: Bonheur dans le Crime. כששקעה האש באָח ירדה מיטה למרתף להעלות מעט פחם. על המדרגות קידם חתול שחור את פניה בקפיצה. רגע קט היתה מהססת מתוך פחד, אולם תכף לכן התאוששה והמשיכה את דרכה למטה. לאחר שחתתה מלוא מגרפותים לתוך הדלי, שהביאה אתה, נדרדרה גולגולת מתוך ערימת־הפחם. אימת מות נפלה על מיטה, שעזבה את המגרפה והדלי במרתף ורצה למעלה אל הטרקלין, שם נפלה ארצה, מתעלפת. לאחר שהושבה רוחה אליה, ירד גוגין שוב אל המרתף, וגילה שלד־אדם עתיק־יומין, בו השתמש הדייר הקודם, צייר אף הוא, שזרקו למרתף, לאחר שהחל השלד מתפקק לחוליותיו. הדבר ניתן להתבאר בפשטות, אולם השתלשלות־המקרים היתה משונה למדי. “לעולם”, ראה גוגין הכרח לעצמו להסיק, “אל תעלה בדעתך לקרוא את אדגאר פּוא אלא במקום בטוח ומבוטח מכל רע.”

התענינותו של גוגין בציור הלכה וגדלה עד כדי להאפיל על כל שאר הענינים. הוא נעשה תלמיד ותיק לפיסארו, שתפס מקום, למן שנת 1865, כאחד ממנהיגי התנועה החדשה באמנות־הציור. בהשתמשם בשלשת הצבעים העיקריים וסועפותיהם, ניסו האמנים, שנצטרפו לתנועה זו, להעלות על הבד את רשמי השפעת האור על הדברים ולמסור רושם זה לעין הרואה. שנת 1874 ראתה את התערוכה הקיבוצית הראשונה של יצירות הציירים האלה, שנמנו עליהם, מלבד פיסארו, גם מוֹנה ומאנה, רינואַר, סיזאן וגיאומין – וליצני הדור קראו להם בשם אימפּרסיוניסטים. תפיסתם המשותפת, המיוסדת על שלשת הצבעים, איחדה וליכדה אותם. נטיותיהם ושיטותיהם הטכניות האישיות יכול כל אחד מהם לפתח כרצונו. הקבוצה החדשה היתה ללעג ולקלס בציבור הרחב ועוררה חמת־משטמה בחוגי האסכולה לאמנויות היפות, בעוד שהמבקרים הראו חזית מאוחדת כמעט בקוצר־השגתם הקפדני.

בית־ועד לאימפרסיוניסטים שימש בית־הקפה “גירבואָה” במונמארטר, ולכאן היה גוגין בא בערבים, שבהם לא קיבלו הוא ומיטה את ידידיהם בביתם, כדי להפגש עם מכיריו מקרב הציירים, ולהכיר את השאר. סיזאן ומוֹנה היו מראשוני ידידיו, וכן מאנה וגיאומין. למאנה הראה גוגין אחד מבדיו, בהעירו שאין הוא אלא חובב, סרסר־בורסה, המצייר רק בימי ראשון לשבת ובמועדים. מאנה, שראה סימני כשרון בתמונה הנדונה ורצה לעודדו, השיב: “אין חובב, אלא מי שמצייר תמונות גרועות.”

באספו של גוגין נמצאו אותה שעה יצירותיהם של כל חברי הקבוצה, כמעט. רוטנשן מזכיר “בד מאת מאנה, כמה דברים של רינואַר, בדים של קלוד מונה, סיזאן, פיסארו, גיאומין וסיסלי, יצירה אחת של יונגקינד, אחת של לואיס בראון ושני ציורים של דומיה.”

סוף סוף, בשנת 1880, הופיע גוגין עם האימפּרסיוניסטים, בתערוכה החמישית של הקבוצה, ברחוב הפירמידות. המבקר, יוריס־קארל הויסמאנס היה אחד היחידים, שניסו להבין את התנועה, אולם תמונותיו של גוגין בתערוכה זו לא היו בעיניו אלא חיקויים בלתי־מוצלחים ליצירותיו של קאמיל פיסארו.

בשנת 1881 הציג גוגין בתערוכה הששית של האימפּרסיוניסטים תמונה אחת, שהביאה לו מלוא הפנים תהלה מאת הויסמאנס. זו היתה תמונת אשה ערומה, בפרופיל, המתקנת את כתנתה, כשהיא מסֵבה על ספה. “אין אני מהסס לקבוע,” כתב המבקר, “שבין ציירי דורנו, המציירים את עירום הגוף, לא היה אף אחד, שנתן נעימה כה עזה ונמרצה של המציאות הממשית… מאושר אני לקדם בברכה פני צייר, שהיתה לו, כמוני, הרגשת בחילה קשה לגבי הגולמות, עם השדים הורודות, השקולות, הכרסין הקצרות והנוקשות – גולמות מוצגות לראוה בטעם הטוב, כביכול, ומצוירות בהתאם לתורת ההעתקה של יצוקות־גבס… רק רימבראנדט לבדו ידע בשעתו לצייר את עירום הגוף… יש לקוות, שאמנים בעלי כשרונות כמר גוגין ימלאו בדורם את התפקיד, שמילא רימבראנדט ון־רין בדורו הוא… מר גוגין, הראשון במשך הרבה שנים, ניסה להציג את דמות האשה של דורנו ו… הדבר עלה בידו בהחלט, שכן נתן לנו בד נועז ומקורי.”

גוגין עשה אף כמה פסלי עץ, ואחדים מהם הוצגו בעת אחת עם הבד האמור. השבחים שזכה לשמוע מפי שאר חברי הקבוצה הגבירו עוד את שאיפתו לבלות כל שעה של פנאי בסטודיו, מדי צאתו את המשרד, שאמנם הכניס לו רווחים הגונים, אבל הוציא את זמנו לבטלה. ניתנה לו גם דוגמא נמרצה, כשהחליט אמיל שופיניקר באותה השנה לעזוב את עולם הכספים, כדי להקדיש את כל עתותיו לציור.

גוגין הוסיף לעבוד כל ימות השנה הבאה, ותמונותיו הופיעו שוב בתערוכה השביעית של האימפּרסיוניסטים, אולם, לדעתו של הויסמאנס, התקדם גוגין אך מעט בכיוון המקווה. גוגין, בוטח בעצמו ומכיר בהתקדמותו, השיב למבקר, שמוטב לו לקטוע קטעו שלו. השעה המכריעה בחייו היתה ממשמשת ובאה, כשהתחיל להרגיש, שאם יש ברצונו להקדיש את עצמו לציור, הרי עליו להסתלק מעסקי מסחרו לחלוטין.

מיטה ראתה את עבודת־השעשועים, שהחל בה בעלה, גדלה והולכת בחשיבותה מיום ליום. שנים אחדות עברו מאז התחבר לתנועה, אולם כעת התחיל מפתח רעיונות, שמשכו אותו מחוץ לתחומיה של הקבוצה. היא הבינה, כמה קשתה עליו העבודה היומ­יומית, המפריעה את הדבר האחד, שענין אותו כעת. הוא היה אדם אמיד למדי, ומחוץ למאות האחדות, שהשקיע באוסף שלו, הרי חסך ממון במשך אחת־עשרה שנות עבודתו במשרדי בירטין.

בחודש ינואר 1883 הסתלק מעבודתו בתורת סרסר־הבורסה ומכר את כל ניירות־הערך שבידו. מיטה, שהרגילה את עצמה לרעיון זה מכבר, לא ראתה לפניה ברירה אחרת אלא לקבל עליה את הדין. השבחים שפיזרו לבעלה עודדו את רוחה. חסכונותיהם יספיקו למחיתם, עד שיוכל למכור את תמונותיו במחירים טובים, ותובטח לו הכנסה הגונה, די צרכי הבית. היא הכירה את המרץ וההתמדה של בעלה, שהביאו לו הצלחה בכל מעשיו, אם כי משפחתה – הרגילה בנוחיות של בטחון ובפסיעות זהירות, עקב בצד אגודל – ודאי שהיתה מתנגדת לתכניתו החדשה. פול גוגין היה כמעט בן שלשים וחמש. נותרו לו עוד עשרים שנה להגשמת כל תכניותיו. “מכאן ולהבא,” הודיע לידידיו, “הריני מתחיל לצייר בכל יום ויום.”

 

פרק ו: הצייר המקצועי    🔗

מיטה גוגין היתה אשה משכלת. בעלה החליט להמיר את מקצועו, ועל אף חששותיה בנוגע לבאות, קיבלה את דעתו, אם כי לא התאַמרה להבין את תאותו היוקדת לצייר, או להבחין בכחות, הדוחפים אותו ליצירה. כעבור הרבה שנים – לאחר מות בעלה, שנתפרסם בינתים בעולם – ראתה יכולת להגיד לבניה: “…הוא היה נבון כל כך, עד שאין אני יכולה להאמין, כי עשה דבר רע מעולם.” אולם הרבה שנות רוגז ומחלוקת בינה לבין בעלה הוכחו בגורלה, בטרם יכלה להשקיף אחורנית וליתן הצהרה כזו לבנים. האופטימיות הטבעית שלה עמדה לה, לפי שעה, לראות את הדברים באור התקוה, ביחוד, לאחר שהתיעץ גוגין עם אחדים מידידיו הקרובים בנוגע לשינוי, שאמר לחולל בחייו, והללו הכריזו פה אחד, שמקצועו האמתי הוא הציור ולא הסרסרות בבורסה.

במשך השבועות הראשונים, לאחר שעזב את משרדי בירטין, לא נשתנה כל דבר באורח חייו של גוגין, מחוץ לזה שבילה את ימיו בסטודיו, תחת לכתו למשרד שברחוב לאפיט. המשפחה הוסיפה לגור בבית שברחוב קארסיל, ולהוציא כספים במידה שהוציאה קודם. אולם איש לא הופיע לקנות את תמונותיו, וכעבור זמן־מה הוחלט איפוא, שהמשפחה תעזוב את רחוב קארסיל ותעבור לרואין, שבנורמנדיא, מקום שהחיים עולים בזול יותר. פרשת הכלכלה, שהטרידה את גוגין עד ליומו האחרון, זה עתה נגולה לפניו.

השנה התקרבה אל קצה, ולאחר שמונה חדשים של עבודה חרוצה במכחול, נודע לגוגין, שכמעט כל הכסף החסוך אתו מכבר, אָזל להוצאות הבית. תמונותיו היו מונחות עדיין כאבן שאין לה הופכין. אביו פנה, לאחר המהפכה, לעזרתם של קרובי אשתו, ועל כן החליט גם הוא לבקר בקופינהאגן, בהאמינו שמשפחת אשתו, אשר יד ושם לה בבירת דנמרק, תוכל למצוא בשבילו עבודה די פרנסתו ופרנסת ביתו, שתתן לו גם את האפשרות לצייר. מיטה קיבלה הצעה זו ברצון ועודדה את בעלה להוציאה אל הפועל.

בטרם יצא את צרפת, נמסרה לגוגין הסוכנות הדנית של בית־חרושת לתעשית גנונים. הוא קיוה לקבל הזמנות מאת מסילות־הברזל הדניות וכן מאנשים פרטיים.

מיטה הפליגה ראשונה מהאוור לקופינהאגן ולקחה אתה שלשה מילדיה, וכעבור ימים מספר יצא גם גוגין אחריה עם שני הילדים הנותרים.

לא שחק לו מזלו בדנמרק. משפחת אשתו, שהביטה בעין רעה על מעשהו קל־הדעת, בערערו את מצבו המצוין בבורסת הפאריסאית, ירד ערכו בעיניה עוד יותר, כשנתברר, כי אין דורש לגנוני־שמש בבירת דנמרק. בפעם הראשונה היה זקוק לעזרתם הכספית של אנשים בלתי־אהודים לו, ועובדה זו לא היתה עשויה להוסיף מתק לאופיו. זה כבר היה מתעב את התכונות העיקריות של הבורג׳ואזיה הצרפתית. ואותן הנטיות עצמן, במסגרת צפונית, שנוספו עליהן מידות חסידות בלתי־גאלית, הרגיזוהו עוד יותר. רתחנותו נתגברה, אם כי הסבלנות היסודית, הטבועה בנפשו, נשתמרה בעינה. לאחר ביקור בלתי־מוצלח אצל סוחר אחד בקופינהאגן, שסירב לבסוף להזמין את גנוניו והיה ראוי מתוך כך להמנות על ידי גוגין בין “מטומטמי־המוח”, גרם לו מזלו למצוא כוס מים תחת ידו, שנזרקה בראשו של הלקוח הסרבן. מעשה זה נודע ברבים, ולא עברו ימים מרובים, עד שנאלץ גוגין להסתלק מן הסוכנות של בית־החרושת הצרפתי, מחוסר כל הזמנות לתוצרתו.

יחס הקרירות, שבו נתקל בבית קרובי אשתו, נהפך כעת ליחס של איבה, אולם עובדה זו, תחת שמש לו אזהרה לעתיד, כאילו עוררה אותו למעשי זדון, בניגוד לכל הדעות הקדומות, ששררו בבית מאָרחיו הדניים. עם חמותו לא קיים יחסי חבה יתרה מעולם, ובמהרה קומם נגדו גם את גיסותיו, והן לא נמנעו מלעשות כל אשר בכחן, כדי להשניאו גם על מיטה.

גוגין זיכה את משפחת אשתו – הוא ומיטה וילדיהם גרו בבית חמותו – בתקופות ארוכות, שבהן לא דיבר אליהם מטוב ועד רע, מתוך זלזול גמור בהם ובנימוסים ההכרחיים של חיי יום יום. דומה היה הדבר, כאילו אין לו אלא שאיפה אחת, והיא – להדהים את ידידיה הבורגניים של המשפחה. יום אחד, כשערכה אשתו מסיבת־תה, נכנם לחדר, שבו קיבלה את פני ידידותיה, כשהוא לובש רק כתונת לבשרו, וסנדלי־בית לרגליו. הוא לא נבוך כל עיקר, ולאחר שבירך את המסובות בשלום, בחר לו ספר לקריאה, ונפטר לחדרו.

מקרים כאלה גרמו עגמת נפש מרובה לאשתו, ושינוי זה באופיו, או גילוי הצד הבלתי ידוע לה באופי זה, פגע פגיעה קשה ברגשותיה. בפאריס הפליג הויסמאנס בשבחו. כעת, לאחר שהתקוטט אתו גוגין, חדל לקשור כתרים לראשו. כל חסכונותיו אזלו, וכעת היו זקוקים לחסדי משפחתה. סגולתו של גוגין, להצליח ככל מעשיו, לא נתקיימה בידו בארץ דנמרק. הוא הרבה לעשות לו אויבים, אפילו בתוך משפחת אשתו, ודומה היה הדבר, כאילו הוא עושה זאת בכוונה – ונהנה הנאה יתרה מתוצאות התנהגותו. בלב מיטה נתעוררו ספיקות בנוגע לעצם כשרונו לציור. שמוע שמעה את שבחיו הראשונים, אולם כעת נאלמו השבחים, ואיש לא בא לקנות את תמונותיו. חסידותה הדנית היתרה שכאילו נתנדפה במשך חיי־נשואיה בצרפת שבה וכבשה את כל מהותה עם חזירתה למקורה הראשון. שוב נשתקעה מיטה במחשבות וכעת נטתה את קו ההגיון, שנקטה בו כל המשפחה. בבגדיו הבלים של גוגין ראתה את הסימנים החיצוניים של כשלונו.

מיטה החליטה להרויח ממון בעבודת עצמה, והחלה לתת שיעורים בלשון הצרפתית לתלמידי־דיפלומטים ולתרגם רומאנים צרפתיים לדנית, כשהיא בוחרת, בעיקר, מכתבי אמיל זולא. גוגין מר־הנפש לא ראה יכולת לעצמו למנעה מכך, כיון שנשאר בלא פרוטה משלו, והכסף נעשה צורך חיוני להם ולחמשת ילדיהם. התמונות באוסף האימפריסיוניסטי שלו היו קשות למכירה לא פחות מתמונותיו הוא.

לאחר שעשתה המשפחה קרוב לשמונה־עשר חודש בדנרמרק, אירע מאורע, שהכתים את שם גוגין ונתנו לשמצה בציבור הרחב.

המתרחצים בים, ערומים כביום הולדם – על החוף הוקצה מקום לזכרים לחוד ולנקבות לחוד – אולי היה הדבר מן הנימוס לשמוע את קולם, אבל בשום אופן לא הותר לזולתם לראות את מראיהם. מוחו הלאטיני של גוגין לא יכול לתפוס זאת. אם אחת הנשים בחרה להתרחץ ערומה במקום פתוח, שכל העוברים־והשבים לאורך החוף יכלו לראותה שם, נבצר מגוגין להבין למציאותו של חוק בלתי־כתוב, העושה אותה לרואה ואינה נראה לאותם העוברים־והשבים. עתותיו היו בידו, להותו, והוא לא ניסה מעולם לקיים אגדה זו, שהחזיקו בה הדנים, וכשהופיעה לפניו דמות ראויה להסתכל בה, היה עומד ומסתכל בה. יום אחד, כשטייל על שפת הים, קרה מקרהו הרע להשגיח באשתו של כומר אחד בקופינהאגן, שהיתה מתרחצת עם בתה הילדה, ולעמוד על מנת להסתכל ולהזין את עיניו ביופיה. הילדה, שיצאה במרוצה מן הצריף המיועד להתפשט בו, השגיחה בגוגין, המסתכל בדמות הערומה של אמה המתרחקת. צעקותיה הפחידו את האם, שרצה חזרה לצריף, תחת בקש מפלט בטוח בים, ועל ידי כך חשפה את עצמה עוד יותר לעין הזר. גוגין הוסיף חטא על פשע, ולא גרע את עיניו ממנה. דעת־הקהל נתעוררה על השערוריה. לחנם טען גוגין בשם ההגיון הלאטיני. הוא עבר עבירה חמורה, וגם נמנע להכחישה, מתוך נסיון להוכיח כמה טפשית היא אותה המסורת הלאומית העתיקה. אֵם אשתו ואחיותיה, שחמתם הצדקנית עלתה להשחית, הרעישו את מצפונה של מיטה. בעלה חילל את כבוד המשפחה, וסירב אפילו להתנצל על מעשהו הנפשע.

למן היום ההוא נעשה מצבו בבית חמותו חמוּר בתכלית. גאותו נפגעה יותר ויותר מיום ליום. כשרצה לדבר אל מיטה, לא מצא אותה לבדה אלא לפעמים רחוקות מאד, כי אחיותיה כבשו את חדרה למשך שעות ארוכות, כשהן מרבות עליה דברים ומטיפות לה מוסר־קדמונים.

מצבו המשונה באוירת בית־חמותו עוררו לקנא לאשתו, שלא בצדק, מדי ראותו את יחס ההערצה אליה מצד תלמידיה. חמותו הפתיעה אותם יום אחד, בהכנסה לחדרם, בשעת קטטה כזו בין הבעל המקנא לאשתו, ולא ניסתה אפילו להשלים ביניהם. שוב לא היתה לו כל תקוה בדנמרק. הוא העלה חרס בידו, ולא יכול נשוא עוד את משק בית חמותו ואת האוירה השוררת בו.

לא נשארה לו איפוא כל ברירה אחרת, אלא לחזור לפאריס ולהשתדל לבצע שם, מה שלא עלה בידו לעשות בדנמרק. בהיותו מחוסר ממון, לא יכול להעלות על דעתו לקחת את כל בני ביתו אתו, חזרה לצרפת. אם כי זכותו היתה זאת, הוסכם בינו לבין מיטה, שמוטב לו לצאת בגפו תחילה. כשימצא עבודה, ויוכל להביא אותה ואת הילדים אליו לצרפת, יעשה כן. שניהם דימו בלבם, שפרידתם תהיה קצרה ביותר. תמונותיו לא נמכרו כל זמן שנעדר מפאריס, אולם בחזירתו ודאי שיעלה בידו להחיש את מכירתן. הן מן הנמנע הוא, שלעולם לא יהיו קונים ליצירותיו.

ביוני 1885 יצא גוגין ברכבת מקופינהאגן לפאריס, ולקח אתו את בנו בכורו קלווי, שעמד למלא את שנתו האחת־עשרה. הוא מסר למיטה את כל רכושו ואת הכסף שקיבל במחיר האוסף הפרטי שלו מאת אחד מגיסיו. ארבעת הילדים הצעירים נשארו בקופינהאגן עם מיטה, שהוסיפה, אגב צפיה לקריאת בעלה מפאריס, לתרגם את כתבי אמיל זולא, בקיצורים והשמטות הראויים, להטעימם לחכו החסוד של קהל־הקוראים הצפוני.

“גם אני ראיתי בצפונה של אירופה”, כתב גוגין לאחר זמן, “והדבר הטוב ביותר, שמצאתי שם, ודאי שלא היה חמותי, אלא בשר־העוף, שכה הצטיינה בבישולו.”

 

פרק ז: הפרידה ממיטה    🔗

משהגיע פול גוגין לפאריס, נעשה שוב אדון לימיו ולילותיו. התכנית, שהתוה לעצמו, לא הצליחה, אולם בטחונו הגדול בהצלחתו לעתיד לא עזבהו. חירותו היתה חשובה לו מכל, והיה מוכן לקנותה בכל מחיר. הוא הצטיין בסבלנות אין קצה, כשהיתה הסבלנות כדאית. אם עשה מעשים נמהרים, הרי לא אירעו אלא כשנקלעו “מטומטמי־מוח” בדרכו.

גוגין יצא עם קלוֹוי לווֹג׳יראד והתגורר זמן־מה בּ־ Impasse Frémin, בקרבת מעונו הישן ברחוב די־פוּרנוֹ. אכן חירותו עלתה לו ביוקר, הפּעם. כשהגיע לפאריס, היו ידיו ריקות כמעט, וכדי להרויח די מחיתו ומחית בנו הצעיר, נאלץ לעבוד בכל עבודה קשה, ומתוך גאוה יתרה היה משתמט מאותם האנשים והמקומות, שידע בזמן עבודתו ברחוב לאפיט.

גאותו לא נתנה לו לבקש רחמים ממיודעיו לשעבר, לקבל עזרה מאלה, שהיה בעזרם בשנותיו הטובות. “האם מגרעת היא הגאוה, והאם אין לפתחה?” שאל במחברת, שכתב לאחר זמן והקדישה לבתו. “סבור אני, שיש ויש לפתחה. עוד לא היה כמוה, למלחמה בחיתו־אדם שבנפשנו.”

במחצית השניה של שנת 1885 היה גוגין מאכיל את קלווי לשובע, רק בימים ששחק לו מזלו להשתכר מעט כסף בעבודתו. מוכן היה גוגין לפשוט נבילה בשוק, ובלבד שיחזיק מעמד עד שיעלה בידו למכור את בדיו. בזה אמר ליצור בסיס לקיום כל שהוא, שירשה לו להביא אליו את מיטה וארבעת הילדים אשר אתה. בינתים התנחם בעובדא, שהללו, לפחות, אינם יודעים מחסור, ועד שתתחיל השפעת הסביבה הפוריטנית של בית־חמותו לאיים על אופים של הילדים הרכים, ודאי יעלה בידו לקחתם משם ולהתחיל את חייהם המשותפים מחדש.

גוגין אהב את בנו בכורו אהבה עזה ועורת ובעורון אהבתו הביאהו אתו לפאריס, לרעת שניהם יחד. לריהוט החדר, ששכר ב־Impasse Frémin, יכול לקחת בחכירה רק מטה קטנה בשביל הנער ומזרן בשביל עצמו. אולם כשבא החורף, לא היה בידו די כסף לקנות שמיכות, או פחם להסקת התנור שבחדר. “אנו קופאים בלילות…” כתב אל מיטה. “שוב עבר עלינו חודש קר, ירד שלג. אני ישן על קרש, מתעטף בשמיכת־מסע. ברם, צרות היום משכיחות את נדודי השינה בלילה.”

קלווי היה מחוסר נעלים ומחוסר צעצועים. מחלת אבעבועות־הרוח תקפה אותו. גוגין עבר מ־ Impasse Frémin לדירה קטנה ברחוב קיל, ליד Gare du Nord פרנסתו עדיין נמצאה לו בקושי רב, ומחלת הנער הטילה עליו מעמסה בלתי־צפויה, נוספת על הראשונות. אולם גוגין קיבל עליו את היסורים באהבה ובעוז־נפש, וכעבור זמן קצר שב הנער לאיתנו.

אל מיטה כתב לאמר: “טועה את בחשבך, שהגעתי לכלל יאוש… אולם מקוה אני, שיום יבוא, וארויח די מחיתי ואהיה בן־חורין, והעיקר, שעבודתי לא תופרע עוד. אל תתעצבי אל לבך, אם אין ביכלתך לעזור לי. אינני מבקש דבר ממך. כשחלה הנער באבעבועות־רוח, היו עשרים סנטים בכיסי, ובמשך שלשה ימים אכלנו לחם ניקודים, שלקחנו בהקפה. ברוב מבוכתי עלה על דעתי לפנות לחברת פרסום במסילות־הברזל ולבקש עבודה בתורת מדביק־מודעות. חיצוניותי הבורגנית הצחיקה את המנהל, אולם אני סיפרתי לו, בכל הרצינות, שילדי חולה, ושאני זקוק לעבודה. כך התחלתי להדביק מודעות בחמשה פרנקים ליום. אותה שעה היה קלווי קודח במטתו, ובערבים הלכתי הביתה לטפל בו. עבודה זו נמשכה שלשה שבועות, והיום מינה אותי מנהל החברה למפקח ומזכיר, במשכורת של 200 פרנק לחודש. נראה הדבר, שמצאוני איש משכיל… אל תחרדי לנער. הרי הוא מחלים והולך, ואין בדעתי לשלחו חזרה. אדרבא, מקוה אני, עם שיפור מצבי, לקחת אלי עוד מן הילדים. הרי זו זכותי, כידוע לך.”

מיטה עזבה את בית אמה בקופינהאגן ועברה עם ארבעת ילדיה לבית משלה. הממון, שהרויחה, סיפק את כל צרכיה, אולם היא הוסיפה להתאונן, באגרותיה אל בעלה, על גורלה המר. גוגין התפלא על קובלנותיה המתמידות בהשוותו את התנאים, שחי בהם עם בנו־בכורו האומלל, עם תנאי קיומה היא. “…אני משתדל לקבל את דבריך”, כתב אליה, “והריני רואה חובה לעצמי להגיד, שאין אני מוצא את מצבך מיואש כל כך… הרי את באה בין הבריות, וכיון שנוח לך בחברת נשים, ובני ארצך מוצאים חן בעיניך, הרי יש ביכלתך לשעשע את נפשך לפרקים. את נהנית מיתרונות של נשואין, בעוד שהנך פטורה מענשו של בעל. מה רצונך עוד, אם לא שחסר לך קצת כסף?”

קלווי הבין זה כבר, שאין ביכלתו של אביהו להמציא לו עוגות וממתקים כקודם, וחדל לתבעם ממנו. הוא למד לעלות על יצועו ולהרדם, ללא משחקים, לאחר סעודה של בשר קר ופת לחם קיבר. גוגין השגיח בעוז נפשו של הנער. “הרגשותיו והגיונותיו כעת הם אלה של אדם מבוגר. הוא גדל מיום ליום, אבל איננו בקו הבריאות השלמה.”

מיטה חרדה בודאי לשלום בנה הבכור, אולם ידיה היו מלאות עבודה, בטפלה בארבעת הילדים הצעירים. לפי שעה, לא יכלה לעשות בשבילו כלום. רק לאחר שפרידתה מקלווי ארכה שנתיים ימים, היה ביכלתה לקבלו בחזרה.

בראשית השנה הבאה מסר גוגין את קלווי לחינוך בפנימיה שבאחת משכונות פאריס, שם הובטח לו טיפול יותר טוב ממה שיכול הוא עצמו לתת לבנו. לאחר שעבר גוגין הרבה יותר משבעה מדורי־גיהנום, התחולל שינוי כביר בעמדתו כלפי מיטה ופרשת־חייו שלו עצמו. תנאי־קיומו האיומים הקשיחו את לבו, ואופיו לבש צורה של מרירות ארעית, אבל צינית, שהעכירה את אגרותיו לאשתו והביאתהו לפרקים לידי תגובות בלתי־צודקות. הוא לא חדל, עד אותו הזמן, לאהוב את אשתו, לעבוד לשמה, ולפלל לאותו הרגע המאושר, בו תוכל לשוב אליו עם יתר הילדים. בפאריס לא החמיץ שום הזדמנות לצייר, ומספר בדיו הלך ורב. בקושי רב עלה בידו למכור תמונה קטנה אחת, מיצירות יונגקינד, אחת המעטות ששמר לעצמו מאָספו הפרטי. מן הבדים שלו עדיין לא מכר כלום. אכזבה היתה מנת־חלקו כל הימים: מכירות, שלא יצאו לפועל, עבודות שהובטחו, ולא ניתנו לו. מלחמת קיומו נתנה אותותיה באופיו, והלך־מחשבותיו נעשה מילודראמתי ביותר.

“הוקשה לבי מאד, ואין אני מרגיש אלא בחילה לגבי כל אשר היה. תני לילדים לשכוח אותי – שוב לא איכפת לי כעת. ועוד זאת, שאינני יכול לחזות כל אפשרות לשוב ולראותם והריני מתפלל לאלהים, שיקח המות את כולנו. הרי זו המתנה היקרה ביותר, שהוא יכול להעניק לנו. אל תרבי דאגה לתיקון פגימותיך. זה כבר שכחתי כל אלה; אפילו אחותך, זו האשה המרשעת ביותר והטפשית ביותר בפרשת מאורעותינו, דומה בעיני כעת לכל אשה אחרת. טעות היתה בידי כל הימים, כשהאמנתי בטוב. הכל נשכח.”

הוא נאלץ לבלות חודש ימים בבית־חולים, לאחר שמסר את קלווי לפנימיה. למיטה גילה עוד טפח מיאושו התהומי. “לאסוני, יצאתי משם. כסבור הייתי, שהפעם תם ונשלם הכל, אך אוי ואבוי! מבנה גוי המפורזל גבר על המחלה, מעשה־שטן. לילותי בבית־החולים עברו עלי תוך מחשבות עליזות על כל אותה הבדידות, האופפת אותי! בלבבי נצטברה מרירות כזו, עד שבאמת, אילו באת לכאן כעת, סבור אני, שלא הייתי מקבלך, אלא אם כן לענותך. לך יש אח מבוערת, וכמעט ודאי הדבר, שאת אוכלת פת בכל יום. שמריה מכל משמר. הרי זה גן־עדן לעומת מצבי כאן.”

אף על פי שגוגין נמנע במשך כל החדשים האלה לראות איש מחבריו לעבודה ברחוב לאפיט לשעבר, הוציא מכלל זה את האחד, שעבד אתו במשרדי בירטין, הוא אמיל שופיניקר. שופיניקר חסך קצת כסף, ולאחר שעזב את משרדי בירטין, שמע שיעורים בבית־ספרו של קולארוסי. הוא חי עם אשתו בשכונת מונ׳רוּג׳. גוגין מצא בו חבר טוב, ולא עוד אלא ששופיניקר נמשך בהדרגה אל התנועה האימפריסיוניסטית. שופיניקר הזמינו לבקר בביתו, לפרקים, והוא נענה להזמנה ברצון. הוא הפקיד למשמרת בביתו שברחוב בולאר את הבדים הנשארים מאספו הפרטי, שתים מיצירותיו של סיזאן ואחת של פיסארו, אותן לא רצה למכור במשך כל השנים האלה, אף בשעה שהיה רעב ללחם.

אמיל שופיניקר נמנה על סוג אותם האנשים, שבטוב־לבם הם ניתנים על נקלה לניצול מלא והקשרים, שקשר גוגין עמו ועם אשתו, נסתיימו לאחר זמן שלא לגמרי לזכותו של גוגין. בין כך ובין כך, היה שופיניקר לברכה לגוגין במשך כמה שנים, בהן הוכיח את ידידותו המתמדת, ויהי לעזר רב לאופי עז ותקיף ממנו, שבגודל מרירותו היה מסוגל למעשים אכזריים, כשם שהיה עלול לשכוח את כל אשר עשה חברו בשבילו.

גוגין התחיל עושה נסיונות בציורי־קיראמיקה, שמצאו חן בעיני שופיניקר עד מאד. הלה הכריז, שאלה הן יצירות אמנותיות, “אבל אמנותיות אולי יתר על המידה, ולא תצלחנה למכירה.”

מיטה הגיבה במכתב טראגי, היסטרי, על התיאורים של מצוקת בעלה, שהיו הולכים ונשנים באגרותיו אליה. גוגין השיב לה: “מכתבך האחרון מוזר הוא, עם התאבדויותיך ועם אהבתך, שצצה זה עתה, מעשה־כשפים. בכל אופן, אין אהבה רחוקה עולה ביוקר. כמוני כמוך: כעת, מכיון שאינך נמצאת עוד על ידי, הריני מרגיש, שהנני מוכן לאהבך, וראה תראי בעוד עשר שנים, שיהיה עלינו להפגש שנית, או להשרף במקום, שאנו עומדים עליו. ובכן, ילד מילדינו אינו רשאי עוד לדבר צרפתית! בני משפחתך שמחים בודאי, בנחלם נצחונות לאורך כל החזית. דנים כולכם יחד! אלף נשיקות לכולכם יקירי ואהובי.”

 

פרק ח: פונט־אוואן ופאריס    🔗

עברו יותר מששה חדשים לשהותו של גוגין בפאריס. הוא לא יכול נשוא עוד את מצוקת חייו במטרפולין והחליט לצאת לאחת מערי־השדה. פונט־אוואן, עיירה קטנה על שפת הים, ליד לוריאן שבמחוז פיניסטיר בבריטאני, משכה את לבו, כי היתה שם מושבה של ציירים, והשמועה אמרה, שצרכי החיים עולים בזול בפונט־אוואן. הוא זכה סוף סוף למכור אילו תמונות, אולם הכסף שהרויח לא הספיק כדי קחת גם את קלווי אתו. למיטה כתב אגרת מעודדת: “קיבלתי בימים אלה דרישת־שלום מקלווי. דומה הדבר, שהוא בקו הבריאות השלימה. אני צריך כה הרבה, ואילו היה די כסף בידי, הייתי מביא גם אותו לכאן. הנער המסכן לא יהנה כל עיקר מימות החופש, אולם אין אדם נתפס על עניו… נפלא הדבר, כמה כחות גיליתי בעצמי בתוך כל המהומה הזאת, מעולם לא היה לי כל כך הרבה מרץ. כשאפול בנופלים, ודאי לפתע יבואני הדבר.”

אחדים מאלה, שהכירו את גוגין מקרוב וכתבו עליו אחר כך, דימו משום־מה, שאביו היה בריטוֹני, ושבבחירות בריטאני למקום שבתו, נתכוין לעלות לרגל, כביכול, לארץ אבותיו, וטעות היא בידם. אחדים ראו בצעד זה את השאיפה, לחפש בארץ בעלת מסורת עתיקה, כפי שדימה גוגין, אוירה וסביבה חדשה, שהיא שונה בתכלית מן העולם המתורבת יתר על המידה, הידוע לו מכבר. שארל מוריס אמר, כי בשעה ששאל את גוגין לסיבת בואו לפונט־אוואן, ענה הלה: “התוגה הביאתני”. לאחר המצוקה הקשה, שבה חי בפאריס, אין הדבר מתקבל על הדעת, שה"תוגה" של מצבו, או אפילו ה"תוגה" המהוללת של הנוף הבריטוני, שימשה גורם מכריע בבחירתו. האבילות, העוטה בלי ספק את מראותיה של בריטאני, שידע גוגין להעריכה, אולי השפיעה על רצונו לשוב למחוז בפעם השניה, ומסתבר יותר, כי בשעה שדיבר אל מוריס על ״la tristesse“, רק לכך נתכוין, ולא לסיבת בחירתו הראשונה. עובדה היא, ששמע, כי בפונט־אוואן יש פנסיון טוב וזול, ויש ציירים, ומשום כך בלבד היה הדבר כדאי. יתר על כן, פיסארו הכיר את בריטאני מקרוב.

ביקורו הראשון של גוגין בפונט־אוואן נמשך כל ימי האביב והקיץ והסתיו של שנת 1886. רוב הציירים, באי עיירה זו, שטרם גולתה אותה שעה לאלפי הקייטנים הנוהרים אליה כעת, היו מתאכסנים בפנסיון אחד ליד הגשר הנטוי על נהר אוואן, מיסודה של אשת־חיל בריטונית, הגברת מריה־ז׳אנה גלואניק, שהיתה מקבלת מאתם 55 עד 70 פרנק לחודש בשכר אכילה, שתיה ולינה.

פונט־אוואן נסמכה אל פי הנהר, ואותה שעה הצטיינה, בעיקר בטחנות־מימיה. נאה ומלאתי חן היתה עיירה בריטונית טיפוסית זו. שבתיה הזעירים ועתיקי־היומין הוקמו על רצועת־האדמה הצרה, המשתרעת לרגלי ההרים מזה ועל שפת הנהר הקט, עם מימיו הבהירים ואשידותיו הארעיות, הזעירות, מזה.

כל אותו הזמן, כמעט, נמצא גם אמיל שופיניקר בפונט־אוואן ובקונקארנו, עיר־המרפא הקרובה שעל שפת הים. הצייר אמיל בירנאר, שהיה עתיד, לאחר זמן, להכיר את גוגין מקרוב ולהתפלמס ולהתקוטט אתו כה רבות, מספר לנו כיצד, בלכתו מפאריס ברגל, ראה על החוף בקונקארנו צייר אחד בעבודתו. אדם זה היה שופיניקר. בשיחתו עם בירנאר שיבח הלה את עבודתו של גוגין, וכשהגיע בירנאר לפונט־אוואן, שם התאכסן גם הוא בפנסיון של הגברת גלואניק, הציג את עצמו לפני גוגין, כעצת שופיניקר. הוא לא נתקבל בסבר פנים יפות ביותר. גוגין אולי חש באותו משהו באופיו של הצייר הצעיר, שהיה מעלה, ברבות הימים, את חמתו עליו להשחית. צייר אמריקאי, גראנצ׳י טיילור, אף הוא המליץ לפניו על בירנאר, אולם לפי שעה לא הודיעו השנים אהדה יתרה זה לזה. ציוריו של גוגין עדיין לא ענינו את אמיל בירנאר אותה שעה. כשנפגשו שוב, בזמן ביקורו השני של גוגין בפונט־אוואן, הוכחה בגורלם הכרה הדדית למשך תקופה ארוכה, רבת פולמוסין והתנצחות מרה, קומדיה של טענות ומענות, שאליבא דאמת, לא הוכח מתוכן עולמית, השפעתו של מי היתה היותר חזקה על חבירו.

גוגין לא יכול לשכוח את סבלותיו ולהסיח מדעתו את כל הרעה, כביכול, שעשתה לו מיטה. אפילו כשכתבה לו על ניתוח הצפוי לה בגלל מחלת־הסרטן המאיימת עליה, לא ראה יכולת לעצמו להביע את המשאלה ‘להתיסר תחתה’, מבלי להגיד לה את אשר בלבו על הרעה הזאת, ‘שלא תישכח מלבו לנצח’. מכאן ואילך היה מטיל עליה את האחריות לכל מעשי משפחתה, אחותה וחמותו.

וינסנט מצייר

הוא לא מכר אף תמונה אחת בבריטאני. “מצוקתי הכספית מביאה אותי לידי יאוש גמור, ורוצה הייתי לשים קץ לה. אבל מוטב, שנשלים עם גורלנו ויבואֵנו מה שיבוא. ואולי באחד הימים, כשתיפקחנה עיני כל על יצירתי האמנותית, תימצא איזו נשמה חסידית, שתוציאני מן הנחל… הבה נקוה, שהחורף הבא ייטב מן החורף שעבר… אני אשלח יד בנפשי ולא אחיה עוד חיי קבצן, כאשר חייתי אשתקד.”

מזלו של גוגין גרם, שמראשית דרכו בחיים סופרו עליו כל מיני גוזמאות משונות. בפונט־אוואן מסרו, שהוא בא מפאריס, מקום שם היה לו בית קטן עם גנת־פרחים ליד בית־המצפה במונ׳פּארנאס, לאחר שהוציא ארבעים אלף פרנק, רווחו הנקי בעסק בנקאי מוצלח. לפיתוח מין מיוחד של “ורדים יקרי־המציאות”. ראיה חותכת לדבר, כיצד בעלי־דמיון נתלים בגרעין של אמת ממשית ובונים עליו תל־תלים של גוזמאות.

אותה שנה נשמע שמו של גוגין שוב ברחוב לאפיט, הפעם כמשתתף בתערוכה השמינית של האימפריסיוניסטים, שנערכה במקרה בגלריה שבאותו רחוב. הוא שלח לאותה תערוכה תשעה־עשר בדים, עבודה שעשה ברואין ובדנמרק, וכן, בזמן האחרון, בפאריס ובפונט־אוואן. רעיונותיו החדשים באמנות הציור, שהיה הוגה בהם מאז עזב את בירטין לפני שנתים, באו כאן לידי ביטוי. הוא הזדהה רשמית עם האימפריסיוניסטים, הואיל והציג את תמונותיו הראשונות יחד אתם, לפני שש שנים, אולם חידושיו בהלכות ציור היו מתפתחים והולכים, מתקדמים והולכים בכיוון של כפירה במושגים המקובלים של הקבוצה. לוח־הצבעים המצומצם שלהם לא יכול להניח את דעתו. הוא כבר ראה את עצמו כרב ומורה, עם מספר מסוים של תלמידים כפויי־טובה. שוב לא היה ברצונו להשתייך לקבוצה, אלא ללכת בדרכו המיוחד שלו ולפתח את רעיונותיו הוא. אליבא דאמת, כבר עלה בדרך זו מכבר.

לעת החורף חזר לפאריס. תנאי קיומו לא נשתנו בהרבה מדאשתקד, על אף תקוותיו והצהרת סירובו לקבל עליו את הדין. ימי עוני ומצוקה אלה, שנתחדשו עליו, שללו ממנו כמעט כל אפשרות לעסוק בעבודת־יצירה.

בין הגלריות בפאריס היתה אחת, מיסודו של גופיל, שהתנהלה על ידי הולנדי, תיאודור־ון־גוך. אחיו הבכור של מנהל הגלריה, וינסנט, הגיע לפאריס בפעם הראשונה חדשים מספר לפני שחזר גוגין מפונט־אוואן. וינסנט ון־גוך התחיל להתענין בציור לאחר שעסק בהוראה ובהטפה איוואנגלית. במשך כמה שנים היה כל מחסורו על תיאו.

תיאו ון־גוך היה הסוחר היחידי, שקיבל למכירה מיצירותיהם של האימפריסיוניסטים, שהיו מוצגות בתערוכות קבע בגלריה של גופיל ושו', אם כי לא היה נותן מקום אלא לציירים, שכבר יצאו להם מוניטין. מאנה ומוֹנה ופיסארו נמצאו שם, אבל לא ניתן עדיין מקום לצעירים מהם. הפליה זו, לא תיאו ון־גוך היה אחראי לה, אלא בעלי הגלריה, שהוא היה רק מנהלה, והם לא הרשו לו עדיין להכניס יצירות של גוגין או סיזאן. אפילו עבודת אחיו האהוב, וינסנט, היתה ידועה רק לציירים מועטים בפאריס, ולא הוצגה עדיין בשום מקום.

עבודת האימפריסיוניסטים חוללה מהפכה בכל הלך־יצירתו של וינסנט ון־גוך. עוד קודם לכן, שאף לדרך משלו באמנות, אבל לוח הצבעים שלו אקדימאי היה. הלכות הצבעים של התנועה החדשה שחררו אותו מן השימוש המופרז בצללים חומים, והאיום הנסתר של טירוף־הדעת המשמש ובא עליו, עוררו להתפרצות מפתיעה של מרץ־יצירה.

לגוגין נודעה חבה אישית יתרה מאת וינסנט ון־גוך, כמו מאת כמה ידידים אחרים. היתה זאת אותה הערצה, שמצאנו בשופיניקר, ושידע גוגין תקיף־האופי לעורר בלב חבריו, החלשים ממנו. ון־גוך העריץ את עוז רוחו הכביר של גוגין. הוא לא ראה עדיין את האלימות הטבועה באופיו, לא הרגיש במרירות המחלחלת בנפשו כלפי חייו הוא עצמו, לא בחוסר השלום שבלבו ולא ברגש הבחילה שטיפח אל “מטומטמי־המוחין” המהוים את דעת־הקהל והממלאים את מקצועות הבקורת והמסחר בדברי־אמנות. וינסנט העריך את הסבלנות, שהראה גוגין תוך עוני ומצוקה. הוא העריץ את המקוריות שבעבודתו.

גוגין, מצדו, קיבל את הערצת ון־גוך, כשם שקיבל את זו של שופיניקר. אולם בעוד שהיה ברור לו, כי חברו לעבודת הסרסרות לשעבר לא הצטיין בשאר רוח וכשרון, ראה בון־גוך גאון־בכוח. ון־גוך, שעמדה לו נדיבות אחיו, נמנה על אותה חבורה קטנה של ציירים – סירא, סיזאן, טולוּז־לוטריק ודיגא בתוכם – שלא רעבו ללחם. ברם, כעבור חדשים מספר באה, מתוך הכרח, הפסקה זמנית בקשרי ידידותם.

לערך, באותו הזמן, הוצעה לגוגין עבודה באוקיניה, בתורת פועל־מטעים, אולם הרעיון, שיצטרך להרחיק נדוד לקצוי עולם, הפחיד אותו במקצת. הוא לא הסתלק עדיין מן האמונה, שיום יבוא וירויח די כסף בתורת צייר, על מנת לבנות קן למיטה ולילדים. מאידך גיסא, קשה היה עליו, בימי החורף הקרים, לשכוח שיש מקומות בעולם, שם אין צורך בפחם להסקה, ואין אותו המין האנושי, המתקרא “מטומטמי־מוחין”. אם רחקה אוקיניה מדי, הרי יש מקומות יותר קרובים לאירופה. פאנאמה, שהעתונים הרבו לכתוב עליה לרגל פעולותיה של חברה צרפתית, שתיכנה תכניות לבנות תעלה מן האוקינוס האטלנטי עד האוקינוס השקט, נדמתה לו כמחוז־חפץ. הוא שמע גם על אי קטן באיי הודו המערבית, טובאגי, ליד טרינידאד, שם קיוה למצוא את המפלט הכסוף. לא נעמה לו המחשבה, שהמרחק בינו לבין משפחתו יגדל עוד למשך זמן־מה משהיה בפאריס, אבל דמה דימה, שבאחד המקומות האלה, לפחות, לא ירעב ללחם, כמו שרעב בפאריס. הוא ידע, שימצא משהו חדש בתכלית לצייר – דמויות חדשות ונוף חדש – וקיוה לחדש שם את מרצו, שנתרופף ונתערער, כרבוֹת האכזבות בצוק העתים. הוא האמין, כי היצירות החדשות, שיוכל להראות בחזרתו, תוצאנה לו מוניטין, ואולי יעלה בידו למכרן. במארס החליט לצאת מצרפת לאיי הודו המערבית באנית־דואר, שעמדה להפליג בעשירי לאפריל.

למיטה, שעבודתה בקופינהאגן לא השאירה לה הרבה שעות פנויות לחילופי־מכתבים עם בעלה, הודיע גוגין על החלטתו. כשנתים עברו מאז נאלצו להפרד זה מזו, וכיון שההצלחה לא מיהרה להאיר לו את פניה בצרפת, ראתה חובה לעצמה להשלים עם תקופת פרידה ארוכה יותר משפיללה בתחילתה. על אגרות בעלה, שהיו ספוגות מרירות משונה וראיות לשינוי העצום ביחסו, ומלאות עקיצות בלתי־צודקות, יכלה להשיב רק מעט מאוד. “אין ביכלתי להמשיך את קיומי כאן על סמך חובות, קיום מחריד ומחליש, והריני לנסות דבר בכל מקום שיביא תקנה למצפוני. מדוע את נמנעת מלכתוב לתקופות כה ארוכות? סבורני, שזכותי היא לשמוע ממך אילו חדשות, מזמן לזמן. אגרותי אינן בדוחות ביותר, אולם הרי את מבינה, שסבלתי כל כך הרבה, עד שהגעתי לקצה יכולת אנוש. בטרם צאתי אל הנעלם, הייתי שמח מאד לקבל אילו ידיעות ממך, תחליף־מה לגיפוף של פרידה. בצאתי יהיה בידי כסף רק כדי נסיעה בלבד, ואגיע לאמריקה בידים ריקות… עדיין אין אני יודע, מה אעשה שם, אולם אדיר חפצי, לעילא מכל, להמלט מפאריס, שאינה אלא מדבר־שממה לאיש עני…”

ככל אשר התקרב יום הפלגתו, כן הוסיף לפשפש במעשיו כלפי מיטה, מתוך השתדלות למצוא לה צד זכות, אך לא תמיד עלתה בידו. אף על פי כן עמד לצאת לדרך ממושכה, בכיוון נעלם וסיכויי־הצלחה מעורפלים, מתוך מאמץ להביא אתו חזרה משהו ממשי, שיחיש במידה רבה את החזרתה של עטרת־נשואיהם ליושנה. ושוב ראה צורך לעצמו לגלות את יסוריו לפניה. "ובצד העינויים האלה – הרעב לאהבה, חיים רצוצים, לאין תקומה. כי אומרת את, שאהבתני: זכרי את אשר עוללת לי. את אומרת כעת, שחל בך שינוי נמרץ לטובה, ומאושר אני להאמין, שאמנם כך הוא הדבר… אם יבוא יום ואצליח… האם תביאי אל האח המבוערת שלי את הגיהנום של מחלוקת יום־יומית? האם אהבה, או שנאה את מבטיחה…? יודע אני, שאת טובה באמת ויש בך משהו אצילי, ואני סומך איפוא על שכלך הישר. אינני יכול ללכת ולראות את קלווי, כיון שלא שילמתי שכר לימודו, אולם בימים אלה היה לבי כקיבתי, ברזל־עשת בפני כל סבל. נשיקה לכל. פּול (האוהב אותך עדיין); טפשי הדבר, אבל כך הוא!״

הלך־רוחו זה נמשך, גם לאחר שקיבל סוף סוף מכתב ממיטה. ״מכתבך״, – נאמר בתשובתו של גוגין, “פוקח את עיני על הרבה דברים, שאין את מודה בהם. למשל, שאהבת בני משפחתך לא מילאה את החלל הריק של אהבת בעלך. ומה היית אומרת, אילו חטאתי ועזבתי אותך לעולמים? רבים אחרים כך היו נוהגים, אילו הגיעו למקומי, בלא כל מוסר כליות, כיון שמשפחתך כה השתדלה להפריד בינינו… שוב אין בלבי כל טינא עליך… מקוה אני לראות את עצמנו מאוחדים שוב בימים הקרובים, אולם אני מבטיח לך, שאיש מבני משפחתך לא יוסיף לעמוד כחיץ בין שנינו, או שאצא מגדרי לגמרי, ואיהפך לחית היער”.

הודעת גוגין למיטה על החלטתו לעזוב את אירופה, הביאה אותה לפאריס בראשית אפריל. בעלה עמד לצאת לזמן בלתי מסוים, והיה ברצונה להשיב את קלוֹוי אליה. על פגישת הבעל ואשתו האפילו דאגות לרוב, ולא עלה בידם לפייס זה את זו כראוי. הדבר לא נרשם לזכרון, אם ליותה מיטה את גוגין לנמל, או שיצאה עם קלווי לקופנהאגן בטרם הפליג למרחקים. היה מי שסיפר, כי קלווי האומלל נשאר בבית־ספרו עד חודש יוני של אותה שנה, אבל מתקבל יותר על הדעת, שאמו לקחתהו אתה בלי דיחוי לדנמרק, הואיל ולא היה לה עוד כל ענין בפאריס, בהעדר בעלה.

 

פרק ט: פליטה ראשונה: פאנאמה ומארטיניק    🔗

גוגין החליט סוף סוף, שלא לנסוע לאי טובאגו. יחד עם שארל לאוואל, צייר צעיר, שנפגש אתו בפונט־אוואן, אדם ששקידתו עלתה בהרבה על בריאותו, הפליג לפאנאמה. בדרך עגנה האניה עם חופי גואדילופ ומארטיניק, שני האיים שבים אנטיליה, בהם נתקיימו מושבות צרפתיות.

הדבר הראשון, שעשה בהגיעו לאמריקה התיכונית, היה לכתוב אל מיטה ולספר לה על פרשת הנסיעה. אי מרטיניק, ביחוד, עשה עליו רושם רב, והוא הצטער על ששילם דמי נסיעה עד פאנאמה. מנוי וגמור היה אתו לחזור לשם, כשאך יהיה בידו הכסף הדרוש לכך. נודע לו, שערך הקרקע, דרך בה תוּכן להעביר את התעלה, עלה למחיר חמשה שילינג המטר, וההתישבות עליה שוב לא היתה בגדר האפשרי בשבילו. הזדמנות יחידה, להרויח את דמי הנסיעה חזרה למארטיניק, ניתנה לו בקבלת עבודה בחברת התעלה. גוגין קיוה, ששני חדשים של עבודה זו, שהשתלמה בעין יפה, יאפשרו לו חסכון של שש מאות פרנק, משכורת החודש האחד. הוא ושארל לאוואל קיבלו עבודה. עבודתם בחפירה נמשכה משעה 5.30 בבוקר עד 6 בערב, בתנאים הטרופיים של שמש לוהטת וגשמים סוחפים, המשמשים בערבוביה. בלילות אכלו אותם היתושים, שכיסו את עין האגמים והביצות.

אולם בטרם עברו שני החדשים, פיטרה החברה, לפי הוראות מצרפת, מספר מסוים של פועליה. גוגין ולאוואל היו בין המפוטרים. החברה נסתבכה בקשיים כספיים, ושוב לא היו להם סיכויים קרובים, למצוא עבודה חדשה בפאנאמה.

אסון זה לא מנע את נסיעתם של גוגין ולאוואל למארטיניק, שם שכרו להם בית קטן בין מטעי הסוכר הסמוכים לסט.־פייר, בירת האי, השוכנת לרגלי הר־הגעש מון־פּילי. ההר היה פועל ושובת חליפות. “במשך העונה הטובה”, כתב די־רוטונשן, “הוה אומר, בחדשי השנה הראשונים, שמי האי הזה… מצטיינים בטוהר ושקיפות, העולים לאין ערוך על הזוהר המהולל של איטליה. לעת הצהרים יעיבו עננים קלים את שלות התכלת לרגעים, אולם זריחת השמש ושקיעתה יוצרים בשמים ובים משחק אורות, שאין כמוהו לתפארה”. מסביב לביתם של הציירים השתרעו מטעים נרחבים של קני־סוכר, בהם נעו־זעו, עירומים למחצה, פועלים הודים, סיבים, או כושים… באילנות ובשיחים נתלו תפוחי־זהב… לימונים, שהם כה מרובים שם, עד שהעצים גדלים פרא בעבי היער, אגוזי־הודו, גואַיבות… קורוסולים, שפרים גדול ומשיב נפש… וכן עצי מנגו ובננות. ביערות, המלאים לחש צפעונים צהובים ושחורים יומם ורחש גחליליות לילה, גדלים בכל חיוניותם האיכסוטית עצי הגאיאק, הסמוקית והורודית. התומר ההודי מפאר את השדרות, ובמקומות של טחב משתרגות פארותיו הגמישות של החזרן. על כל שפע־הצומח הזה שומרים הררי־יגון, שרבים מהם נותנים אותותיהם, אותות של הרי־געש לשעבר".

מעכשיו ראה גוגין יכולת לעצמו, להכניס נעימה מעודדת באגרותיו אל מיטה. “לא אוכל לתאר לך את התלהבותי לחיים אלה במושבות הצרפתיות. במעט כסף יכול אדם להיות מאושר כאן… קשה לאדם לבן־עור לשמור על טהרתו במקום הזה, כי אין מחסור בנשי־פוטיפר, המרחיקות לכת עד כדי לקסום בקסמיהן לאיש־חפצן. שלשום באה כושיה צעירה, כבת שש־עשרה ובידה פלח גואיבה, ממועך בקצהו האחד. אמרתי לאכלו, אולם עורך־דין מכהי־העור, שנזדמן לביתי, הוציא את הפרי מידי וזרקו החוצה. ‘אסור לאכול פרי, שאי אתה יודע את מוצאו. הפרי הזה מכושף הוא. הכושיה מיעכה אותו על שדה, ובודאי שהיית נלכד ברשתה לאחר אכלך ממנו’. קיבלתי את דבריו בתורת הלצה, אבל טעיתי. אותו מולאטו מסכן האמין במה שאמר. מעכשיו הוזהרתי על הסכנה, ולא אפול בנופלים. תנוח איפוא דעתך בנוגע למוסריותי”.

אולם התלהבותו הראשונה של גוגין לחיים על האי לא האריכה ימים. המלריה שפגעה בו בעודו עובד בפאנאמה, התפתחה כאן, והוא ושארל היו קודחים לסירוגין.

החום הגיע אל שיאו, והיו ימים שעמד בין עשרים לארבעים מעלה. הליחות שבאויר כילתה את כוחותיהם של כל האירופאים, והקדחת הצהובה, זה הפגע הרע בכל פגעי האי, איימה עליהם כל הימים, כי לא נמצאה עדיין תרופה ראויה למחלה זו. שלל הצבעים וגווני־הגוונים של האי עם הדר־היערות ועתרת צמיחתם נשכחו מלב שני הציירים, כשתקפה אותם המחלה הממארת.

אגרותיו אל מיטה נעשו שוב אכזריות ומלאות מרורות. “ראיתיך באפריל מתוך קורת־רוח יתרה, אולם השגחתי שוב באותם השרטוטים המיוחדים באופיך, המקשים על חיים משותפים בינינו. אותה המרדנות כל הימים, הפורצת גדר יותר ויותר, מיום ליום יותר רגישה לחלקת־לשון מאשר לאמת”. ובמקום אחר: “מיטה העלובה שלי, מצטער אני, שלא שבקתי חיים לכל חי. נראה הדבר, כי מזמן שעזבתי את קופינהאגן, נסתחפה שדנו לגמרה. אחרי ככלות הכל, אין לכחד, שפירוד במשפחה לא יהיה לברכה מעולם”. ועוד: “אילו רק מאסנו זה בזו! (ועל הכל – שנאת איש לרעותו), אולם את מתחילה להרגיש את הצורך בבעל, דוקא בשעה שהדבר הוא מן הנמנע… עד לפגישתנו, אשתי היקרה, הריני מחבקך ואוהבך (מן הדין היה, שאשנא אותך, מדי השקיפי אחורנית, בראותי את היצרים הנפשעים, שהפרידו בינינו. למן אותו היום הלך הכל מדחי אל דחי…)”

בראשית ימיו על האי, עבד גוגין בשקידה רבה והכניס ללוח־הצבעים שלו גוונים חדשים, שלא השתמש בהם מעולם. צבעי הירוק שלו נעשו בהירים יותר. לבסוף ראה צורך להשתמש באכמומית, צבע הקרוב לשחור, שנוּדה בקהל האימפריסיוניסטים האדוקים, בציירו את בשר הכושיות והמולאטים שבאי. לאחר זמן למד מאמיל בירנאר סוד הרכבתו של שחור סמיך יותר, מתוך מזיגת כחול־פרוסי לתוך התערובת. הזמן האמור טרם הגיע, וגוגין היה מוכרח להסתפק באותם הצבעים, שהיו ברשותו. אולם אור האנטיליות לא היה דומה לזה של בריטאני ולא של כל מקום אחר באירופה, ולאחר שראה את הצבעים באור בהיר וטהור זה, שוב לא יכול עוד לצייר כמו שצייר קודם לכן, ולא להסתפק בצבעים הצנועים ומעוטי־התביעות, של המראות והחזיונות והנופים של העולם הבלתי־טרופי.

בעוד שגוגין עמד בנקל בפני התקפותיה של המלריה, גדלו סבלותיו של שארל לאוואל החולה עד לבלי נשוא. מצבו הלך והחמיר במרוצת הזמן, והשיא הושג, כשניסה, בשעה של דכאון נפשי, שבא בעקב מחלתו, לאבד את עצמו לדעת. לאשרו, עלה בידי גוגין להכשיל נסיון נואש זה בעוד מועד. אולם גוגין עצמו חלה בדיסנטריה, ומחלה זו החלישה אותו הרבה יותר מן הראשונה. האקלים הקשה והמחלות, שתכפו עליהם, הכריחו אותם סוף סוף לבקש אמצעים להסתלק מן האי בהקדם האפשרי.

מיטה חדלה לכתוב אל גוגין, לאחר האגרת המרה, ששלח לה בדכאון מצוקתו. חוסר כל ידיעה ממשפחתו גרם לו דאגות יתרות, והוא כתב שוב. “שתיקתך רעה לי מכל הרעות, שעשית לי, ואני אגיע לצרפת אכול קדחת ודאגה… אין תועלת בדבר, שאספר לך על כל זלעפות־הרעב, העוברות עלי”…

בחודש ינואר 1888 הגיעו שני הציירים, שהושבו למולדתם על ידי השלטונות הצרפתיים, לפאריס. נסיונו הראשון של גוגין לברוח מאירופה לא נמשך יותר מתשעה חדשים.

 

פרק י: שוב פאריס ופונט־אוואן    🔗

בחזירתו ממארטיניק ניתק גוגין את כל קשריו עם האימפריסיוניזם. הוא ראה בעיניו צבעים, שאין דומה להם באירופה, ולא היתה היכולת בידו להעתיקם על הבד מעל לוח־הצבעים המצומצם שלו. ורידיון, תולע וקומוס קמבודי נעשו לו הכרח. ודאי שצבעים אלה לא נעלמו מעיניו גם קודם לכן, ואולם הוא לא עמד על חשיבותם ולא ידע את השימוש הראוי בהם מעולם. יתר על כן, כדי לצייר את בשרם של כהי־העור, ראה צורך להשתמש בשורה שלימה של צבעים, שהיו אסורים על בעלי־ההלכה הקפדניים בין חבריו לשעבר. בהיותו אדם קיצוני מטבעו, וכיון שעלה בדרכו המיוחדת לו, התכחש לחלוטין לכל תורות האימפריסיוניזם; התכחשות זו היתה גוברת והולכת משנה לשנה, עד שזמן קצר לפני מותו יצא בהתקפה חריפה ולא לגמרי צודקת על התורות האלה. ״האימפריסיוניסטים חיפשו בעינם, ולא התעמקו במרכז המסתורי של דמיונם; ומתוך כך הגיעו אל ההגיון המדעי. הם [הציירים] הרשמיים של מחר, איומים באופן שונה מן [הציירים] הרשמיים של אתמול… האמנות של אלה האחרונים יצרה, ועתידה ליצור עדיין משופרא דשופרא, בעוד ש[הציירים] הרשמיים של מחר מפליגים בכלי־שיט מתנועע, נהוג שלא כהלכה ובלתי־מושלם. האמנות, שהם מדברים עליה, מה טיבה? אמנות שטחית בהחלט, מתגנדרת ותו לא, חמרית בהחלט; מן הדמיון אין בה ולא כלום".

תיכף לבואו לפאריס, הלך גוגין לראות את אמיל שופיניקר במונ’רוג'. נחוץ היה לו מקום־מקלט, וכסף לא היה לו. ועוד, ששופיניקר שמר על רכושו המעט, שלא לקח אתו גוגין לפאנאמה, לרבות שלוש התמונות האחרונות, שנותרו עוד מן האוסף הפרטי שלו.

אמיל שופיניקר הציע לגוגין להשאר בביתו למשך זמן־מה ולהשתמש בסטודיו שלו. הבית ברחוב בולאר, שלא היה גדול, וגינה קטנה הסתירה אותו מעין הרחוב, הכיל בקומתו התחתונה טרקלין ועוד חדר, ששימש סטודיו לשופיניקר, לאחר שחדל לשמש חדר־אוכל.

גוגין, המאושר בהרגשת חירותו החדשה, נעשה במהרה בן־בית אצל שופיניקר. רזון שולח בעצמותיו לאחר מחלתו הכפולה, אולם המזונות המשובחים, שנתנה לו הגברת שופיניקר, השיבו אותו לאיתנו.

רבות ושונות סופרו על הזלזול האכזרי, שהיה גוגין נוהג בנימוסים הרגילים של חיי יום יום, וכמה מסיפורים אלה מתיחסים לתקופה זו, שבה התאכסן אצל שופיניקר. כך מוסרים, שהוא גירש את מארחו מן הסטודיו – בנעלו את הדלת בפניו – כשרצה להראות לתיאו ון־גוך את העבודות, שעשה במארטיניק. פעם אחרת נשתתק מתוך כעס אלים, כשהפליג אורח שבא לבית, הפייטן ז’אן דולין, בשבח אחד מבדיו של שופיניקר. חורצי־לשון אחרים מיחסים לו מנה גדושה של גאוה אוילית, עד כדי להבעיר את חמתו, כשהראה שופיניקר, בהעדרו, אחדים מבדיו המארטיניקיים לקונה דברי־אמנות. הוא גירש את הקונה־בכוח מן הבית ונעל את עצמו בסטודיו המשותף למשך עשרים וארבע שעות. רק למחרת היום, כשוך חמתו, כביכול, הרשה לשופיניקר להכנס לסטודיו. אם היה בסיפורי המעשיות הללו מן האמת הממשית, ואם היה בהם מן ההפרזה, הרי יש להודות, שכל המסופר על התנהגותו לא היה מן הנמנע, כי הוא לא ידע להסביר פניו לשוטים ולא למי שהתערב בעניניו הפרטיים.

משישב גוגין בשלוה שבועות אחדים, התחיל מתכן תכניות חדשות. הקיראמיקן הגדול שאפּלי היה שכנו וידידו של שופיניקר, וגוגין עבד יחד אתו במשך זמן קצר. זה כבר רצה לעסוק בקיראמיקה, ולא החמיץ הזדמנות נאה זו, שבאה לידו. שאפּלי שירף בשבילו כמה קדרות ואנדרטיות. גוגין העריץ את האמן הזה, שהושוה עם הקיראמיקן הגדול של המאה השש־עשרה, בירנאר פּאליסי, ולא דיבר עליו מעולם מבלי לצרף תואר גאון לשמו: “שאפּלי… גאון היה”. תחבולת־ערמה של שאפּלי עמדה לו לגוגין לראות אחת מאנדרטיותיו הוא בתערוכת ה"סאלון" בשנת 1887. הקיראמיקן שם את האנדרטיה בארונו שלו בתערוכה, וכשנשמעו מחאות נמרצות על הצגת יצירתו מלאת־העזות של גוגין ב"סאלון", איים שאפּלי להוציא מן התערוכה גם את כל מוצגיו הוא.

בתקופה זו נפגש גוגין עם דניאל די־מונפריד, שנודע במרוצת הזמן כידידו הנאמן ביותר, והיחידי, שהחליף אתו אגרות בקביעות, כשהשתקע לאחר זמן באוקיניה. די־מונפריד צייר היה ושמע לקח יחד עם שופיניקר בסטודיו של קולארוסי. אדם עשיר היה, ולו אנית־טיול קטנה, בה בילה כמחצית ירחי השנה. אכן, ידידותו האינטימית עם גוגין נתקשרה בהזדמנות יותר מאוחרה.

תיאו ון־גוך, מנהל הגלריה של בוסו וואלאדון, שקיבלו מאת דודו של תיאו את עסקי גופיל ושו' במונ’מארטר, סידר בשביל גוגין תערוכת־יחיד. בשני חדרים קטנים, בין הקומה התחתונה של הגלריה לקומתה העליונה, הוצגו יצירותיו המארטיניקיות החדשות בצירוף אילו בדים קודמים, שצייר בבריטאני, וכן כלי־חרס וקיראמיקה. אם כי תערוכתו לא זכתה לשבחים יתרים בעתונות, נמכרו בדים אחדים, והוא ראה סוף סוף מעט מעות בכיסו.

הוא כתב למיטה, על מנת להודיע לה, שחזר לפאריס. “חובתו של אמן היא לעבוד, כדי להחליף כח. חובה זו מילאתי, והכל משבחים את הדברים, שהבאתי אתי. אולם, אין אני מצליח… אם כי קשה מאד להתמיד, אפשר שאתפוס יום אחד את המקום, שאני ראוי לו. אל מי תפני אז? ואלה המזכים אותך בעצותיהם, ולא הם הנענשים על כך, היוסיפו להגיד לך, שאין מקומך הנכון ליד בעלך? לאחר כל האמצאות, אין לך דבר טוב מאחדותה של המשפחה… מיטה העלובה שלי, חוששני מאד, שאנו מתחילים שוב מבראשית.”

מכיון שהיה בידו די כסף לפרנסת עצמו, עזב גוגין את בית שופיניקר ועבר לגור בסטודיו קטן, שמצא ב־impasse du Saint Gothard ליד Avenue du Montsouris ברובע הארבעה־עשר. שכר הדירה לא עלה יותר מארבע מאות פרנק לשנה, אולם גוגין נשאר בה רק שלשה חדשים. מנוי וגמור היה אתו לעזוב את פאריס ולצאת שוב לבריטאני, אולם קודם לכן הלך לקופינהאגן להתראות עם מיטה והילדים.

על אף כל הזכרונות העגומים, שנשא אתו גוגין מבית חמותו, לא העלה על דעתו קבלת־פנים קרחית כזו, שנידון לה בבואו הפעם. שלש שנים עברו מאז נסתלק מביתה של הגברת גד, לרווחתם ושמחתם של כל בני המשפחה. הוא ראה את מיטה בפאריס, כשבאה לקחת את קלווי הביתה, ואף על פי שאותה הפגישה לא היתה פטורה מפרשת תוכחות הדדיות, לא נראו אז במיטה סימני התנכרות זו, שגילתה כלפי בעלה כעת. משפחתה של מיטה, שחששה להשפעתו המפייסת של גוגין על אשתו, חידשה את כל לחצה על הבת, לחץ, שהצליח בידה במידה כה רבה לפני שלש שנים. אמה, ביחוד, הצליחה לנטוע בלבה פחד במקום צפיה לבוא גוגין, וכשהגיע לקופינהאגן, קיבלה אותו אשתו בקרירות יתרה. לגוגין לא ניתנה אפילו הזדמנות להתיחד אתה, הואיל ואמה חששה, כנראה, שיחוד זה יביא לעולם עוד ולד, נטל נוסף על הוצאות המשפחה.

הילדים, מחוץ לקלווי, לא זכרו אותו כמעט. אולם תוצאה טובה אחת, בלתי־צפויה מראש, היתה לנסיעתו: התגלות בתו אלינה, זו מלאו לה אחת־עשרה שנה. צעירה מדי היתה בצאתו את קופיגהאגן לפני שלש שנים, ולא יכלה להראות לו, עד כמה היא מוכשרה להבין לנפשו, או לפחות, לתת לו את ההרגשה, שיש ברצונה להכיר את חייו. זכרון בתו הוסיף להאיר לגוגין בפרידתו, ולאחר מותה הנמהר היתה לו לנחמה עד יומו האחרון.

בביקורו זה חזרה מיטה, בפשטות, על הצהרתה, שלא תשוב אליו, כל זמן שאינו יכול להבטיח לה ולילדים קיום משפחתי הוגן. אין לכחד, שטעמה ונימוקה היו עמה, אף על פי שאילו גמרה אומר לשוב אליו, לא יכלה משפחתה להשהותה בקופינהאגן בעל כרחה, ואפשר, שבפאריס היתה מוצאת אפשרות להמשיך את עבודתה ולהרויח די פרנסתה כאשר הרויחה בארץ־מולדתה. ברם, משהיתה מטופלת בחמשת הילדים, ואותה האפשרות לא היתה ודאית, הרי אין להרשיעה על סירובה ללכת אחרי בעלה. תקותו של גוגין, שיום אחד תשוב המשפחה לחיות יחד אתו בפאריס, לא נחלשה עוד במשך שנים, אולם שנאתו לבית גד גברה עוד משהיתה, לעת שובו לפאריס. “אילו היתה מיטה יתומה…” אמר פעם, ואין ספק בדבר, שאילו היתה חשוכת־הורים, היו חייו מקבלים צורה אחרת וכיוון אחר לגמרי.

בחזרתו לפאריס, לא עשה שם הרבה, אלא הלך שוב לפונט־אוואן. אל מיטה כתב: “בצאתי שוב לאור עולם, עלי לעשות מאמץ עליון ביצירתי, ובבריטאני, בפונט־אוואן, אהיה מצייר במשך ששה חדשים. אני מבקש מאתך: אל תתיאשי מתקוה, ועשי את כל המאמצים לחכות עוד שנה… יודע אני, שאין את מאמינה בי, כל זמן שאינני מוכר די תמונות. אולם זוהי השקפה, שיש להעלימה מן הקהל הרחב. יודע אני, שתאות־ציור ארורה זו היתה בעוכריך, אולם לאחר שכלתה אליך הרעה, הרי תקבלי עליך את הדין ותעשי נסיון להוציא יקר מזולל.”

שתי שנים נעדר גוגין מפונט־אוואן. למן ביקורו הראשון, הגיע לכלל מסקנות שונות, שבסופן בא הקרע בינו לבין האימפריסיוניסטים. הציירים האקדמאיים, והם רוב האורחים בפנסיון של הגברת גלואניק, עדיין היו טופלים, בבערותם, אשמת אימפריסיוניזם על גוגין ושאר הציירים המעטים, שדרכו בשבילם המיוחד באמנות. אימפריסיוניסטים היו בעיניהם כל אלה, שלא סגדו בפני האסכולה לאמנויות היפות. על החוג הקרוב לגוגין נמנו ארבעה אנשים – לאוואל, מורה, אמיל בירנאר ודי־שאמאיאר.

הציירים האקדימאיים היו מאוחדים בשנאתם לסיעה ה"טרחנית" הזאת, בהאמינם, שכל אלה מחפשי הדרכים החדשות באמנות אינם שפויים בדעתם, ומן הראוי היה לכלאם בבית־המשוגעים. הסיעה היתה סועדת בחדר קטן, בצד חדר־האוכל הגדול שבפנסיון, בו סעדו השמרנים. החדר המיוחד לסיעה נקרא בפי השאר בשם Succursale de Charenton – רמז לבית־המשוגעים דשארנטון, הידוע ביותר בצרפת. נשתמר ציור־עפרון של גוגין, עליו כתובות בכתיבה גסה המלים האלה, שמצא אחד הסועדים המחוכמים בחדר הגדול לראוי, לשרטט על גבי הציור.

מבין הציירים האקדימאים, שנמצאו אז בפנסיון, נתקיים רק שמו של האחד, מסיבה פשוטה זו, שהיה חותם את בדיו בשם “ג. די מופאסאן”. לא ידוע אם היה צייר זה אביו או שארו של המספר רב־הכשרון, אולם הרבה קונים נמצאו לתמונותיו בין אלה שדימו לרכוש להם יצירות יקרות מאת מחברו של Boule de Suif. אדם זה איים על הגברת גלואניק, שיעזוב את הפנסיון, כשהעלתה זו בדעתה לתלות אילו תמונות משל גוגין על כתלי הטרקלין. כדי לשים קץ למחלוקת בפנסיון, חיבלה הסיעה תחבולת־ערמה חדשה. מאדמואזיל בירנאר, אחותו של הצייר אמיל בירנאר, חתמה את הבד של גוגין בשמה, התמונה נתלתה על הכותל, והאדון “ג. די־מופאסאן” דימה, שידו על העליונה.

עוד צייר אחד, פול סירוזיה, נצטרף כעת לחוג ה"טרחנים". בתחילתו, חבר הקבוצה האקדימאית ותלמידה של ה"אקדימיה ז’וליאן" בפאריס, נמנע, מחמת סביבתו השמרנית, לדבר אל הסיעה המנודה, שהיתה סועדת בחדר־האוכל הקטן, ויחסו זה נמשך עד לסוף שנת 1888, זמן־מה לפני שיצא גוגין להתחבר אל וינסנט ון־גוך בארל. אולם עד שהגיע האביב של שנת 1889, עבר פול סירוזיה אל הסיעה, והפתיע את גוגין, בהודיעו לו על כך, בפגישתם בימי התערוכה העולמית, שיצרה את מגדל עפל. ב״אקדמיה ז’וליאן" גרם בהלה רבה, בעוררו את פּייר בונאר, אדוארד ויאַר, מוריס ואחרים, על ההלכות שחידש גוגין באמנות ושהונחה ביסודה של תנועת ה"סינתיטיזם".

העמדה, שהיה ביכלתו של גוגין לתפוס בפונט־אוואן, גרמה לו קורת־רוח רבה ויתרה. הוא התפאר בכך לפני מיטה, כאילו עלה בידו לנחול נצחון על כל הכנופיה האקדימאית. אם היתה כוונתו לעודד את אשתו, הן יסולח לו לגוגין: “כאן הריני עובד הרבה ומצליח. חולקים לי כבוד, כראוי לצייר החזק ביותר בפונט־אוואן, אמת היא, שאין זה מעשירני בפרוטה אחת, אבל אפשר, שיש בכך משום הכנה לעתיד. בכל אופן, הרי יצאו לי מוניטין, והכל (אמריקאים, אנגלים, שוויידים, צרפתים) שואלים בעצתי, שהנני די טפש לתתה, הואיל ולמעשה מנצלין אותך הבריות, ללא אותה הודאה בכשרונותיך, שאתה ראוי לה.”

הסיעה, שהיתה סועדת בחדר־האוכל הקטן, היתה מבלה את נשפיה מתוך ויכוחים ארוכים, שהשתתפו בהם יחידים נועזים מן החבורה האקדימאית. מתוך הויכוחים האלה התפתחה בהדרגה תורה חדשה, שהתקראה “הסינתיזה.”

“הסינתיטיזם”, אומר די־רוטונשן, “לא היה אלא בבחינת פשיטה מכוונת של קוים, צורות וגוונים, פשיטה, שמטרתה ליתן ביטוי לשיאי המאמץ, מתוך דיכוי כל מה שעשוי להחליש את הרושם.” מוריס דני מגדיר אף הוא את התנועה הזאת בספרו:”Théories, “הסינתיטיזם פירושו… לכפות על כל תמונה שלטון של ריתמוס אחד, להקריב, להכניע, להכליל.”

במשך שתי השנים הבאות העמיד גוגין, להנאתו הרבה, פני מנהיג של תנועה, כביכול, שהמציא הוא עצמו; עד שנתעוררה בלבו שנאתו הישנה לאסכולות ולסיסמאות, ועוררתהו להכחיש את החשיבות היתרה, שהחלו אילו מבקרים ספרותיים ליחס לאותה תנועה.

 

פרק יא: אַרל    🔗

תיכף לשובו ממארטיניק, פתח גוגין בחליפת־אגרות עם וינסנט ון־גוך, שיצא בינתים מפאריס לפרובאנס והיה מצייר באַרל. הוא גם שלח לוינסנט את תמונת עצמו. גוגין לא שב עדיין לאיתנו השלם, לאחר הדיסנטריה, שהוציאה אותו ממארטיניק, וחולשה פנימית, שבאה בעקבה, הוסיפה לתת בו אותותיה.

תמונת עצמו זו, ששלח לאַרל, החרידה את וינסנט, שגילה בצבעים, בהם השתמש גוגין, בבואה אמתית של מצב־בריאותו הרופף. באגרת אל אחיו תיאו בפאריס תיאר את התמונה, ש"אינה מזכירה אף במשהו את עין הבשר… עלי ודאי שעשתה רושם כמראה אסיר… הדבר הברור לי יותר מכל בתמונתו זו של גוגין הוא, שאסור לו להמשיך כך, שיש לעודדו, שעליו להיות שוב לגוגין השמח עם הכושיות."

בשורה שלימה של אגרות, שנכתבו בקיץ של שנת 1888, וינסנט מוסיף לספר לתיאו על התקדמות המשא־והמתן שהוא מנהל, כדי לשכנע את גוגין, לעזוב את בריטאני ולהצטרף אליו באַרל. האגרות האלה, המלאות דאגה למצבו של גוגין, נוגעות עד הלב ומשמשות הקדמה פאתיטית לימים הקצרים והטראגיים, שבילו יחדיו. וינסנט הציע לגוגין, לשבת אתו ולעבוד יחד אתו, אולם גוגין, שלא יכול למצוא את הכסף הדרוש לנסיעה, הציע מצדו, שון־גוך יצטרף אליו ואל סיעתו בפונט־אוואן. וינסנט סירב להמיר את שלל האור והצבעים של פרובאנס באור העגום יותר של בריטאני. “אינני הולך לפונט־אוואן,” הוא כותב אל תיאו, “אם פירושו של דבר, שעלי לחיות בפנסיון אחד עם אותם האנגלים ואותם הותיקים של האסכולה לאמנויות היפות, שמתוכחים אתם בכל ערב, בחינת סערה בכוס תה.”

חליפת־האגרות עם גוגין נמשכה. ושוב וינסנט מודיע לאחיו: “קיבלתי מכתב מאת גוגין… הוא אומר, שהמיחושין בבני־מעיו אינם פוסקים, ונדמה לי, שהוא מדוכדך למאד, הוא משתעשע בתקוה למצוא הון של שש מאות אלף פרנק, על מנת להשקיעו בבית־מסחר לדברי אמנות אימפריסיוניסטית, ויש בדעתו לבאר לך את תכניתו, הואיל ורצונו, שאתה תעמוד בראש המפעל… בתכנית זו רואה אני עוד הוכחה מסוימת לעובדה, שהוא מבלה את זמנו לריק, ושמוטב להקימו על רגליו בהקדם האפשרי.”

המשא־והמתן לא התקדם במהירות הרצויה לוינסנט, ומחצית חודש אוקטובר עברה בטרם עזב גוגין את פונט־אוואן. לא ידוע כמה זמן אמר לעשות בפרובאנס, ואולם מתקבל על הדעת, שלא הרבה לחשוב בשאלה זו, ורק אמר לעשות את הנסיון, ולראות, איך יפול דבר.

המסורת מאשימה את גוגין בהתנהגות אכזרית כלפי ון־גוך, ויש מטילים עליו אפילו את האחריות לטירוף־דעתו של חברו. ואולם תמונה שונה במקצת מזו שציירו רוב בני הדור, ניתנת לנו בכתבי גוגין עצמו. הוא נתכוין לכתוב ספר שלם על וינסנט, אבל מעולם לא עלה בידו לרשום אלא מאורעות אחדים, שאירעו בימי שהותו באַרל. אין לכחד, שחברתו של גוגין לא היתה קלה ביותר, אולם לא מצאנו ביחסיו עם שאר חבריו, שיגרום להם עינויים בכוונת רשע סאדיסטי, מעין זו שמתכוונים לתלות בהתנהגותו כלפי ון־גוך באַרל. רשימותיו אלה, בכל אופן, אינן טבועות בחותמו של אדם המבקש להצדיק תוצאות מעשה, שהוא רואה עצמו אחראי לו; אדרבא, יש כאן הרצאת מקרים על ידי מי שעשה כל אשר לאל ידו לקדם את פני הרעה הממשמשת ובאה, וכשכילה את מעשהו, נמנע מלסבך את חייו הוא יתר על המידה, והלך לדרכו.

הטראגידיה, שהכריחה את גוגין לעזוב את אַרל קודם זמנו, התרחשה יומים לפני חג המולד.

“הלכתי לאַרל להפגש עם וינסנט ון־גוך לאחר הפצרות מרובות מצדו. לדבריו, היה ברצונו ליסד סטודיו לדרום־צרפת, שאני אעמוד בראשה. הולנדי מסכן זה היה להוט כל כך, נלהב כל כך לרעיונו. דומה, שקריאתו ב”טארטארין די טאראסקון" נטעה בלבו את האמונה בדרום מיוחד במינו, שצריך למצוא את ביטויו בלשונות של אש. ועל בדיו התלקח הכרום, שהציף את ה־mas, כל מישור קאמארג, באור שמש. עבדנו חדשים מועטים בשקידה יתרה. זה היה מעט. זה היה שפע. זה כבר רציתי לכתוב על ון־גוך, וודאי שאעשה זאת יום אחד, כשתצלח עלי הרוח: לפי שעה, יש בדעתי לספר דברים אחדים על אודותיו, או, יותר נכון, על אודותינו, דברים העשויים לתקן סילוף אחד, שפשט בחוגים ידועים. ודאי רצה כך המקרה, שבמשך ימי חיי נטרפה דעתם של כמה אנשים, שהתחברו אלי והיו להם טענות ומענות עמדי. שני האחים ון־גוך היו בין אלה, ואילו אנשים צרי־עין, ועוד אחרים תמימים, תלו בי את הקולר לטירוף דעתם. ודאי יש בתוכנו אנשים, היכולים להשתרר, פחות או יותר, על ידידיהם, אולם רחוקה הדרך מהשתררות כזו ועד להבאת הזולת לידי שגעון. זמן רב לאחר האסון, כתב אלי וינסנט מבית־המחסה שם טיפלו בו. הוא אמר: ‘שחק לך מזלך, כי תבוא לפאריס. הרי זה מקום, שבו אפשר עדיין למצוא מורי־דרך, ובודאי שתראה חובה לעצמך לשאול בעצת רופא מומחה, ורפא לך משגעונך. כלום לא כולנו נשתגענו?’ עצתו טובה היתה, כי על כן לא שמעתי בקולו, ודאי, מתוך הפכפכנות. לקוראי ה"מירקיור" ניתנה הזדמנות לראות באגרת מאת וינסנט, שנתפרסמה לפני שנים אחדות, כמה התמיד במאמציו, לשכנע אותי, שאבוא לאַרל, ליסד, בהתאם לתכניותיו, סטודיו, שאני אעמוד בראשו. אותה שעה הייתי עובד בפונט־אוואן שבבריטאני, ואולי מפני מחקרי, שהתחילו מקשרים אותי אל המקום או אולי מפני שהבחנתי אינסטינקטיבית במשהו בלתי־נורמאלי סירבתי זמן רב לקבל את הזמנתו, עד בוא היום, בו נפתיתי אחרי אותות הידידות הנאמנה של וינסנט, ויצאתי לשם.

"הגעתי לאַרל בהשכמת הבוקר וחכיתי לאורו של יום בבית־קפה, הפתוח כל הלילה. בעל הבית הביט אלי ואמר: ‘אתה זה החבר; הנה הכרתיך’. תמונת עצמי, ששלחתי אל וינסנט, שימשה ביאור מספיק להצהרתו של האיש. וינסנט הראה לו את התמונה וביאר לו, שזהו ידידו, העומד לבוא בקרוב.

"לא במאוחר ולא במוקדם ביותר, הלכתי לעורר את וינסנט. כל אותו היום הוקדש לסידורי במקום, לשיחת־רעים ממושכה, לטיול בסביבה, על מנת להתפעל מיופין של אַרל והארליזיניות, שאליבא דאמת לא עוררו בלבי כל התלהבות מעולם.

"למחרת היום עבדנו; הוא בהמשכו, ואני – בתחילתי. בסטודיו נמצא זוג נעלים מגושמות ומסומרות, בלות ומרופשות; הללו שימשו לו ליצירת ‘דומם’ מצוין. אינני ידע משום מה היה לי הרגש, שימים עברו גלומים בעתיקות אלו, ויום אחד הרהבתי עוז בנפשי לשאלו, אם יש לו סיבה מיוחדת, לקיים בכבוד כזה מה שכל אדם אחר במקומו היה משליך אחרי גוו.

"‘אבי’, אמר וינסנט, 'כומר היה, ואני למדתי תיאלוגיה, כדי להתאמן במקצוע, שהוא בחר בשבילי. בעודי כומר צעיר, יצאתי בוקר אחד, מבלי להזהיר על כך את המשפחה, לבלגיה, לשאת את בשורת המשיח אל הפועלים בבתי־החרושת, לא כמצות אנשים מלומדה, אלא כפי שהבינותיה אנוכי. נעלים אלה, שאתה רואה, עמדו בלי חת בהרפתקאותיה של אותה הדרך! בדברי קראתי לתבונה, תבעתי משמעת לשכל הטוב ולמצפון הישר, וכן עוררתי את האדם בן־החורין על חובותיו. הדבר נחשב למרד בכנסיה. נתחוללה שערוריה. אבי כינס מועצה משפחתית, על מנת לכלוא אותי בבית־מחסה לחולי־רוח; תודות לאחי הבכור, תיאודור זה המצוין, שלדרישתו הניחו לי, אולם מובן מאליו, שהוטל עלי לעזוב את הכנסיה הפרוטיסטאנטית.

"‘באותם הימים אירע אסון איום, בהתפוצץ טחב־האש באחד המכרות. הרופאים היו מטפלים בפצועים, שעוד היתה תקוה לחייהם, בהסיחם את דעתם, מתוך הכרח, מסבלות אלה, שנגזר עליהם למות. אחד מאלה היה נאנק בפינה, פניו מגואלים בדם, גולגלתו שסועה בפלחי־הפחם. רציתי להצילו, אני, הרופא לרוח. “אין תועלת בדבר,” קרא הרופא של גדודי־ההצלה, "לאיש הזה אין תקוה, אלא אם כן יימצא מי שיטפל בו כל רגע ורגע במשך ארבעים יום, וחברת־המכרות אינה די עשירה, להרשות לעצמה מותרות כאלה. "נמצאתי על יד הפצוע יומם ולילה, במשך חודש שלם, חבשתי את פצעיו, עוררתי אותו לחיים. הוא שב לאיתנו. ולפני שעזבתי את בלגיה, היה אלי חזון־אלוהים – בעמדי לפני האיש הזה, שהכתירו צלקות למצחו כעטרה של קוצים – חזיתי את המשיח הקם לתחיה.’ אולם וינסנט שב אל לוח־צבעיו, והוסיף לעבוד בדומיה. על ידו נמתח בד חדש. התחלתי לצייר את דמות־דיוקנו. גם אני ראיתי בחזוני את ישו, המטיף לענות־חסד והכנעה.

"עלי להגיד לכם, שמימי לא הייתי מצטיין באותה קלות־השכל, שאחרים מוצאים בלי קושי בקצה מכחולם. הללו מוכשרים לצאת מקרונה של רכבת, לקחת את לוח־הצבעים בידם וליצור, מניה וביה, רשמה של שמש חדשה. כיון שנתיבשה התמונה, הרי היא נשלחת למוזיאון ‘לוכסימבורג’ בצירוף חתימת השם:‘Carolus Duran’. אין אני מעריץ את היצירה, אבל מעריץ אני את היוצר… הוא – כה בטוח בעצמו, כה שלו. אני כה בלתי־בטוח, כה חסר־מנוחה. בכל ארץ נחוצה לי, מדי פעם בפעם, תקופה של דגירה, כדי לחקור בתמצית הצמחים, האילנות, כל עצם הנוף הכפרי, כה מרובה־גוונים ורב־תהפוכות, מורד תמיד במי שרוצה להבינו, ואינו נכנע על נקלה.

"על כן השהיתי את עצמי כמה שבועות, עד שעמדתי על טעמן הטריש של אַרל וסביבותיה, דבר שלא מנע אותנו, וביחוד, את וינסנט, מעבודה קשה. שני יצורים, הוא ואני, האחד הר־געש, וגם השני רותח. אולם מבפנים הוכשרה, משום מה, הקרקע להאבקות קשה.

"בתורת התחלה, מצאתי אי־סדר בכל, שהדהימני ממש. כל תיבת־הצבעים שלו לא הספיקה כמעט להכיל את כל השפופרות הסחוטות, שפיהן לא נסגר מעולם, ואולם על אף כל אי־הסדר הזה, על אף כל הערבוביה הזאת, היתה איזו המיה רבה עולה מבדיו; גם מדיבוריו. דודה, די גונקור וכתבי־הקודש נחרתו במוחו ההולנדי באותיות של אש. הוא שכח אפילו, כיצד כותבים הולנדית, וכפי שיש לראות מאגרותיו אל אחיו, שנתפרסמו ברבים, לא כתב אלא צרפתית, בסגנון משובח, שמרובה בו השימוש ב’והואיל' ו’באשר' עד אין קצה.

"בכל מאמצי, לחשוף במוחו הפרוע שיקול הגיוני לדעותיו הביקורתיות, לא עלה בידי לבאר לעצמי את כל הסתירות, שנתגלו בין יצירתו בציור ובין השקפותיו. כך, למשל, היה מלא הערצה למיסוניה ושנאה עזה לאינגר. דיגא הביא אותו לכלל יאוש, וסיזאן לא היה אלא טח תפל בעיניו. מדי הגותו במונטיסלי, נקוו דמעות בעיניו.

"אחד הדברים, שהרגיזוהו ביותר, היה להודות בכח שכלי הרב, בעוד שמצחי היה צר מדי, סימן מובהק לטמטום־המוח. ועל כל אלה, רוך בלי מצרים, או, נכון יותר לומר, אהבת־הזולת כאחד הקדושים.

"למן החודש הראשון ראיתי אותו אי־הסדר עצמו מאיים על כספינו המשותפים. מה היה עלי לעשות? המצב היה עדין, כיון שהקופה היתה מתמלאת בצמצום על ידי אחיו, העובד אצל גופיל; באשר לי, הוסכם, שאני שולח אליו תמונות בתמורה. היה צורך לפתוח בשיחה, ולהסתכן במגע עם רגישותו היתרה. נגשתי איפוא אל הענין זהיר וזהיר, בדברי שידול ופיוּס, שלא כדרכי ולא כטבעי, כל עיקר. עלי להודות, שהדבר עלה בידי בקלות הרבה יותר מששיערתי בתחילה. בתוך קופסה [שמנו] כך וכך לטיולי לילה וצרכים היגייניים, כך וכך לטבק, כך וכך גם להוצאות מניה וּביה, לרבות שכר־הדירה. למעלה מזה, פיסת־נייר ועפרון, לרשום ביושר־לבב מה שלקח כל אחד מתוך הקופה. בקופסה אחרת, שארית הסכום, מחולקת לארבעה חלקים, למזונות של ארבעה שבועות. המסעדה הקטנה שלנו בוטלה, ולאחר שרכשנו לנו תנור־גז קטן, הייתי אני עוסק בבישול, בעוד שוינסנט היה קונה את צרכינו, מבלי להרחיק לכת מן הבית ביותר. פעם אחת העלה וינסנט בדעתו לבשל מרק, אבל לא ידוע לי, כיצד עירב את תבשילו. ודאי, בדומה לצבעים שבתמונותיו. והפועל היוצא, שלא יכולנו לאכלו. לזה צחק וינסנט, באמרו: ‘טאראסקון! גולת הכותרת של אבא דודה’. על הכותל כתב בגיר:

Je suis Saint-Esprit

Je suis sain d’esprit

"כמה זמן נשארנו יחד? אי אני יכול לומר, כי נשכח הדבר מלבי, לחלוטין. על אף המהירות, שבה התרחש האסון; על אף קדחת־העבודה שאחזתני, דומה עלי אותו הזמן כמאה שנים. על אף כל דעת־קהל שבעולם, הרי עשו שם שני אנשים עבודה כבירה, שהיתה לתועלת לשניהם; אולי גם לזולתם. יש דברים, הנושאים פרי.

"וינסנט היה נתון, בשעה שהגעתי לאַרל, ראשו ורובו באסכולה שלאחר האימפּרסיוניזם, נתבלבל מתוך כך, והדבר גרם לו הרבה יסורים; ולא מפני שאסכולה זו, ככל האסכולות, אינה טובה כשהיא לעצמה, אלא מפני שלא הלמה את טבעו, טבע של יוצר כה עצמאי וכה קצר־רוח. עם כל הצהוב, שגיבב על גבי הסגול, בכל עבודתו בתוספות־צבעים, עבודה ללא סדר, כדרכו, לא עלה בידו להשיג אלא הרמוניות קלושות, חדגווניות ובלתי־מושלמות; חסר היה קול השופר. קיבלתי עלי את התפקיד לבאר לו ענינים אלה, ומילאתי תפקיד זה בנקל, כי מצאתי קרקע דשנה ופוריה. ככל בעלי אופי מקורי, הטבוע בחותמה של האישיות, לא היה וינסנט מתירא מפני חברו, ולא ידע עקשנות. למן אותו היום, היה ידידי ון־גוך מתקדם בעבודתו להפליא: דומה היה הדבר, כאילו הבחינה עינו בכל גנזי נפשו, ומכאן כל אותה השורה של חמניוֹת על גבי חמניות, שסחפתן השמש…

"ללא תועלת יהיה הדבר, אם ארבה בפרטים טכניים. לא נאמרו הדברים אלא כדי להוכיח לכם, כי ון־גוך, מבלי להפסיד ממקוריותו כמלוא נימא, נמצא למד ממני הרבה. וכל יום ויום היה מכיר לי תודה על כך. ולזה התכוין כשכתב אל מר אורייה, שהוא חייב הרבה לפול גוגין. בשעה שהגעתי לאַרל, היה וינסנט עסוק בחיפושי עצמותו, בעוד שאני, הגדול ממנו בשנים, אדם מוּשלם הייתי. גם אני חייב משהו לוינסנט, וזה, מחוץ להכרה, שהייתי לו לתועלת, החיזוק, שקיבלתי לרעיונותי הקודמים בציור; ועוד שבשעות קשות למאד זכרתי, שיש אומללים ממני בעולם. כשאני קורא משפט זה: ‘ציורו של גוגין מזכיר במקצת את זה של ון־גוך’ – הריני מחייך.

"בשלהי ישיבתי עמו, נעשה וינסנט רוגש וקשה־עורף, ודומם חליפות. כמה פעמים הפתעתי את וינסנט בלילות, כשהיה קם והולך לעבר מטתי. כיצד אבאר את יקיצתי באותם הרגעים? בכל אופן היה די להגיד לו ברצינות יתרה: ‘מה לך, וינסנט?’ על מנת שיחזור למטתו, בלי דבר דבר, ויישן שנת־ישרים. עלה על דעתי להעלות את דמותו על הבד, בשעה שהוא מצייר את ה’דומם' החביב עליו כל כך, עם החמניות. וכשנשלמה מלאכת הפורטריט, אמר וינסנט אלי: ‘ודאי אני הוא זה, אבל אני, שנטרפה דעתו.’

"באותו הערב עצמו הלכנו לבית־הקפה. הוא הזמין כוס של ייו־אפסנתּין קלוש. לפתע פתאום זרק את הכוס ואת אשר בתוכה אל ראשי. נטיתי הצדה, וכשאני משלב זרועי בזרועו, עזבתי את בית־הקפה, עברתי את ככר ויקטור הוגו¹, וכעבור רגעים מספר מצא וינסנט את עצמו במטתו, בה נרדם לאחר שניות מועטות וישן עד הבוקר. כשנתעורר, נגש אלי במנוחה שלמה ואמר: ‘גוגין יקירי, דומני, שהעלבתיך אמש’. ‘סלחתי לך ברצון, אולם מה שאירע אתמול עלול להשנות, ואילו נפגעתי, אולי לא הייתי שולט עוד בעצמי, וחנקתיך. תרשה לי איפוא לכתוב אל אחיך ולהודיע לו על הסתלקותי מכאן’. אל אלהים! מה נורא היה היום ההוא!

"עם שקיעת החמה, בלעתי את פת הערבית והרגשתי בצורך לצאת לבדי לשאוף רוח בין הדפנים בלבלובן. עברתי כמעט את כל ארכו של ככר ויקטור הוגו, כששמעתי מאחורי קול פסיעות קטנות, ידועות לי כל כך, מזורזות ודלוּגות. החזרתי את פני בו ברגע, שוינסנט התכונן להתנפל עלי בתער פתוח בידו. מבטי ודאי היה עז ונוקב למאד, אותה שעה, כי הוא נעצר, הוריד את ראשו וחזר במרוצה הביתה.

"האם נפל עלי פחד באותו הרגע, והאם לא הייתי צריך להוציא את התער מידו ולעשות נסיון להשקיטו? תכופות הצגתי שאלה זו למצפוני, ולא מצאתי עוון בנפשי. מי שרצונו בכך, יידה נא בי אבן. תיכף לכן הגעתי לבית־מלון משובח באַרל, ולאחר ששאַלתי לשעה, שכרתי לי חדר, ושכבתי לישון. בהיותי נרגז מאד, לא עצמתי עין עד לשעה השלישית אחר חצות, ואחרתי לקום, בשבע וחצי, לערך.

"כשהגעתי לככר, ראיתי המון רב מתכנס ליד ביתנו. נמצאו שם ג’נדרמים ואיש קטן־קומה, חבוש מגבעת קערורית, שהציג את עצמו כראש המשטרה. והנה מה שקרה:

"ון־גוך שב הביתה, ותיכף לכן שיסף אחת מאזניו, סמוך לראשו. נראה, שעבר זמן ידוע, עד שנפסק שטף־הדם, כי למחרת היום נמצאו הרבה מגבות טחובות, שנפרשו על אבני המרצפת בשני החדרים שבקומה התחתונה. שני החדרים והמדרגות העולות לחדר־מטותינו נגואלו בדם.

"כשיכול שוב לצאת החוצה, בחבשו את ראשו במצנפת עמוקה, שכיסתה רובו ככולו, הלך ישר לאחד מאותם הבתים, שבהם מחוסרי־אהבה מוצאים בנות־חלוֹף, ונתן בידי הממונה את אזנו, שהודחה כהלכה והושמה במעטפה. ‘הרי לך מנחת־מזכרת מאתּי’. אמר וברח הביתה, שם עלה על יצועו ונרדם. בכל זאת נזהר להגיף את התריסים תחילה ולשים עששית דולקת על שלחן סמוך לחלון.

"כעבור עשר דקות היה כל הרחוב, המוקצה לנשים, כמרקחה, והכל היו מסיחים באותו מאורע.

"כל זה נעלם ממני, כשהופעתי על סף ביתנו, והאיש בעל המגבעת הקערורית פנה ישר אלי, בנעימה קפדנית יותר: ‘מה עשה אדוני לידידו?’

" ‘אינני יודע’…

" ‘מובן… אדוני יודע גם יודע… הוא מת’.

"רגע כזה אינני מאחל לאיש, וכמה דקות ארוכות עברו, עד שהייתי מסוגל לחשוב, ולהבליג על הלמות־לבי.

"כעס, התמרמרות וגם יסורים ובושה בפני כל אותם המבטים, שאמרו לקרוע אותי כדג, שמו מחנק לגרוני, ולא יכולתי אלא למלמל: ‘טוב מאד, אדוני, נעלה במדרגות למעלה, ונדון שם על הענין.’ וינסנט היה מוטל במטתו, מכוסה בסדינים מכף רגל ועד ראש, רובץ ככלב מגלה־עקבות: דומה היה למת. באצבע קלה, קלה מאד, נגעתי בגוף, שחמימותו העידה על חייו. כל חושי בי וכל מרצי שבו אלי.

"בלחש, כמעט, אמרתי לראש המשטרה: ‘יואיל אדוני בטובו לעורר את האיש הזה בזהירות רבה, ואם ישאל לי, יאמר נא לו, שיצאתי לפאריס: אם יראני שוב, אולי בנפשו יהיה הדבר’. עלי להודות, כי מאותו הרגע שינה ראש־המשטרה את טעמו ושלח, כאדם נבון, להביא רופא ועגלה.

"רק נתעורר וינסנט, שאל לידידו, למקטרתו ולחפיסת־הטבק שלו, לא שכח אפילו לשאול על הקופסה הקבועה בקומה התחתונה, שהכילה את כספנו – חשד, בלי ספק, שניערתי מעלי, כי כבר הייתי משורין ומחוסן מפני כל סבל.

"וינסנט נלקח לבית־החולים, ורק הגיע לשם, נתחדשו בו סימנים של טירוף־הדעת.

"כל השאר ידוע באותם החוגים, המתענינים בדבר, ואין תועלת בהרחבת הדיבור עליו, אם לא להזכיר את סבלות האיש בבית־המחסה, שם נצטללה בינתו מחודש לחודש, במידה שהספיקה לו להבנת מצבו ולעבודת־יצירה תאותנית על אותם הבדים הנערצים, הידועים לכל.

"האגרת האחרונה, שקבלתי מאתו, באה מאוביר, ליד פּונטואַז. הוא סיפר לי, שקיוה תחילה להחלים במידה כזו – שיוכל לבוא ולבקרני בבריטאני, אלא כעת נאלץ להודות, שאין לו מרפא:

"‘מורי היקר (הפעם היחידה, בה השתמש בתואר זה), טוב טוב, אחרי שהכרתיך וגרמתי לך צרות, למות בשלות־הנפש, תחת דכאון משפיל.’

"הוא ירה כדור־מות אל בטנו, אך מת רק כעבור שעות אחדות, כשהוא שוכב במטתו ומעשן במקטרתו, מתוך דעה צלולה, אהבה רבה לאמנותו, ללא טינא ושנאה למי שהוא.

"ב־ Les Monstres כתב ז’אן דולן: ‘כשגוגין אומר: “וינסנט”, קולו מתרכך’.

“הוא לא ידע את הדבר, אבל ניחש אותו. צדק ז’אן דולן. אנו יודעים, מדוע”.²

תיכף לגמר חקירותיה של המשטרה, טלגרף גוגין לתיאו ון־גוך בפאריס את בשורת האסון. תיאו בא ברכבת הראשונה בערב חג־המולד. גוגין לא שב לראות את וינסנט, אבל חיכה באַרל עד שסידר תיאו את ענין הטיפול הראוי באחיו. וינסנט נשאר תחת פיקוחו של רופא צעיר, ותיאו וגוגין חזרו יחד, לאחר ימים מועטים, לפאריס.

נשתמרה אגרת מאת ון־גוך אל גוגין, שנכתבה לאחר צאת גוגין את אַרל. האגרת היא נטולת תאריך, אבל תכנה מעיד, שנכתבה ימים מספר לאחר נסיעתו של גוגין, בתשובה לדברים, שכתב הוא אל וינסנט.

״ידידי היקר גוגין, – תודתי נתונה לך על אגרתך. משנשארתי לבדי בביתי הצהוב והקט, שכן אולי היה מחובתי להשאר בו עד הסוף, אינני פטור מהרגשת שממון בפרידת ידידים.

״…כעת הנוחם אוכלני על שאולי – אני, שעמדתי בתוקף כזה על הדרישה שתשאר כאן ותחכה להתפתחות המאורעות, ופירשתי לך כל כך הרבה נימוקים נאים לכך – כעת אני נחם על שאולי גרמתי להסתלקותך – או שמא החלטת על הסתלקות זו עוד קודם לכן? כי על כן אולי מוטל עלי להוכיח, שמן הראוי היה להודיעני זאת בגילוי־לב.

יעקב הנאבק עם המלאך

איה אוראנה ומריה

"בין כך וכך, אני תקוה, שאנו הוגים די חבה זה לזה, ונוכל עדיין, בשעת הדחק, להתחיל מחדש, אם בהשארנו בלי פרוטה בכיס – אהה, הרי זו אפשרות מתמדת בחייהם של אמנים מחוסרי־הון – יהיה צורך בצעד כזה.

"…אח! ידיד היקר, אילו יכולנו לעשות באמנות הציור, מה שכבר עשתה לפנינו המוסיקה של בירליוז ושל וואגנר… אמנות, שבה יתנחמו כל שבורי־לב! יש עדיין רק יחידים מועטים, המבינים זאת כמוך וכמוני.

"אחי מיטיב להבין אותך, באמרו, שאתה אומלל כמוני, הרי זה מוכיח בעליל, שהוא מבין אותנו. אני אשלח לך את חפציך, אולם לרגעים אני ניתן עדיין למיחושים, ואז אין ביכלתי אפילו לעשות את התנועה הדרושה, כדי לשלחם לך. בעוד ימים אחדים ארהיב עוז בנפשי לעשותה. ומסכות־הסייפים והכפפות (אלא שתימנע, ככל האפשר, להשתמש בכלי־מלחמה פחות ילדותיים), כלי־זין איומים אלה יוּשהוּ עד אז. אני כותב אליך כעת מתוך שלוה רבה, אולם באריזתם של כל שאר החפצים לא יכולתי לעסוק.

״בימי קדחת המוח או טירוף הדעת, שבאו עלי – אינני יודע מה שם אקרא להם, בדיוק, הפליגו מחשבותי על פני אוקינוסים רבים ועצומים. חלמתי אפילו על אנית־הרוחות ההולנדית, ונסעתי עד להורלא, ונראה ששרתי שם – אני, שאינני יודע לשיר בכל הזדמנות אחרת – שירת אומנת זקנה, בעודי מהרהר, במה ששרה האשה, שהיתה מנדנדת את הספנים, ושהייתי מחפש אותה בחליפות גווניה בטרם חליתי. [צללית של דג באה בסוף האגרת, בצירוף הכתובת ICTUS].

״מבלי לדעת את המוסיקה של בירליוז.

Poignée de main bien de coeur. Tout à vous

Vincent

“אשמח מאד, אם תכתוב אלי שוב בקרוב. האם כבר קראת את “טארטארין” במלואו? הדמיון הדרומי יוצר חברותא, ובינינו ימשך תמיד חוט של ידידות”.

וינסנט היה מסור לגוגין כקדם, אולם ברור שדעתו טרם הצטללה עליו, ושלא הבין את הסבה לפרידתו של גוגין. הוא, לפחות, איננו מאשים את גוגין בשום דבר, ודומה שאיננו חושב אלא על יום יבוא ויגור שוב במחיצתו. שום אדם שבעולם – מלבד מי שנגוע בצורה קיצונית של סיגוף עצמו, ונגע זה בודאי ובודאי, שפסח על ון־גוך – לא היה שואף לחיות עם איש, שהוא מטיל עליו את האחריות לטירוף דעתו.

לא אָשם גוגין אלא בזה, שהיה בעל אופי חזק, שהיו לו רעיונות מסוימים ושידע להביעם לזולתו, שחסרה לו סבלנות לגבי שוטים ומטומטמי־מוחין, וששחק לו מזלו להציל את חייו הוא. לא נעימת זכרונותיו מאותה התקופה, גם לא יחס וינסנט אליו, לאחר שעזב את אַרל, נותנים יסוד להאשימו במעשי שטן, כביכול, במשך הזמן שעשה שם, התקלסות אכזרית בידידו או החשת האסון של טירוף דעתו, כפי שטפלו עליו משׂנאיו. הבקורת היותר חריפה, שאפשר למתוח עליו, היא, שאולי לא ניסה ל"הורות" לוינסנט את הדברים, ששאף ללמוד מפיו, בסבלנות המקובלת לגבי מתחיל; אולם וינסנט לא היה מן המתחילים, וגוגין לא היה מן המורים הסבלנים, בטבעו. כל סבלנותו היתה דרושה לו לגבי השורה הארוכה של מרעין בישין בחייו הוא, לגבי התפרצויות־בכתב של מיטה, היתה דרושה לו כדי לקיים את השאיפה לחידוש חייהם המשותפים.

ון־גוך וגוגין הוסיפו להחליף אגרות ארעיות, עד ליום מותו של ון־גוך. ביקור של גוגין הביא תועלת לוינסנט במידה זו, שלמד משהו בטכניקה, וניצל את ידיעותיו החדשות בעבודה, שעשה ברגעי יצירתו הקדחתנית, שנדלקה לסירוגין בשמונה־עשר החדשים הבאים, האחרונים בחייו.

במשך זמן־מה הורשה לו לגור בבית הצהוב, אולם לא ארכו הימים עד שנמצא לראוי להעבירו לבית־מחסה ציבורי, סמוך לאַרל. כעבור שנה מסרו תיאו לפיקוחו של רופא, דוקטור גאשה, שחי באוביר, הסמוכה לפאריס. ד״ר גאשה זה עצמו היה צייר, ואסף לביתו מיצירותיהם של האימפּריסיוניסטים, שרובם היו ידידיו. אולם טירוף־דעתו העתּי של וינסנט נמשך עד לחודש יולי 1890, כשאיבד את עצמו לדעת. מותו פגע פגיעה קשה בתיאו, שבריאותו היתה רופפת בלאו הכי, וכעבור ששה חדשים, נאסף גם הוא אל אחיו. גם שארל לאוואל מת בשנת 1890. בזה אחר זה אבדו לגוגין שלשה מידידיו הטובים, אבל אין כל יסוד רציני להטיל עליו אחריות כל שהיא למותו של אחד מהם.

 

פרק יב: לֶה פּוּלדוּ    🔗

גוגין לא נפגש עוד עם וינסנט, כי בשובו מאַרל, לא השהה עצמו בפאריס הרבה, אלא בילה את החדשים הבאים, עד לחורף של שנת 1890, בבריטאני, ולא חזר לפאריס אלא כמלאות כמה חדשים למותו של וינסנט.

היריד העולמי והתערוכה הבינלאומית בפאריס נפתחו בשנת 1889. מובן מאליו, שלא עלה בידי ה"טרחנים" להציג את יצירותיהם בתערוכה הרשמית של הציירים השמרנים בארמון האמנויות היפות. מה עשו? בקומה התחתונה הושכרו ביתנים וכנות לסעודות קלות בשביל מבקרי היריד, ובביתן, שהושכר לאדם אחד בשם וולפיני, התחכמו ה"טרחנים" לסדר תערוכה משלהם. קטלוג מארך, לבן, עם פסים כחולים, בישר לסועדים באותו ביתן, שהתערוכה היא מיסודה של הקבוצה האימפּריסיוניסטית והסינתטית. על אף התנועה, שעורר גוגין, לפרוש מן האימפריסיוניזם, הוכנס שמו ברשימה, ודאי על מנת למשוך את הקהל אל התערוכה. שמונה שמות אחרים התנוססו ברשימה, בה נזכר אמיל בירנאר פעמיים, הואיל ועבודות אחדות שלו, שתוארו כ־ “peintures petroles”, הוצגו בשם הבדוי של ליודויק נימו. שארל לאוואל הציג אילו בדים מארטיניקיים, בעוד שלואי אנקיטין, ג’ורג’ דניאל [די מונפריד], ליאון פאשה, לואי רוי ואמיל שופיניקר השלימו את החבורה. הוצג גם אלבום של פיתוחי־אבן מאת גוגין ואמיל בירנאר. נאמן עלינו תיאורו של די־רוטונשן: “בעד ענני הקיטור, שהתמרו מעל לקלחת ענקית, תוך ה va-et-vient של מלצרים טרודים, יכולת לראות שבעה־עשר בדים של גוגין, שנוצרו במארטיניק, בריטאני ואַרל… שתי העתקות של ציורי־עפרון מאת גוגין קישטו את דפי הקטלוג: שתי נשים טראגיות ברחצן, האחת ישובה, תומכת ראשה בידיה, השניה נאבקת בעגמה עם הגלים; ושתי נשים בריטוֹניות בקציר שחת, עם פרופילים בהמיים… והאורחים הנפחדים, שנמשכו אחרי הנחרה הריתמית של תזמורת קמיראית, תחת ניצוח שרביטה הצרצרני של “הנסיכה דולגורוקא” (כנור ראשון, בודאי), התבוננו ביצירות אלה המיוחדות במינן, ואפילו רשעים שבהם לא יכלו להכחיש, כי מחוץ למגרעות, שמנו אקאדמאים בבדים האלה, היה בהם מן המקוריות וההעזה.”

לא עברו ימים מרובים לאחר פתיחת התערוכה בביתן של וולפיני, עד שעזב גוגין את פאריס וחזר לפונט־אוואן. במשך זמן מה היה ה"טרחן" היחידי בפנסיון של הגברת גלואַניק, ורק לעת הקיץ נצטרף אליו פול סירוזיה, שדבק בתורותיו.

לעת הזאת בערך, צייר גוגין פורטריט של הגברת סאטר, שהתפארה בידידותם של כמה ציירים בפנסיון גלואניק, וזכתה לאחר זמן להבחר למשרת ראש העיריה בפונט־אוואן. תמונה זו, שנודעה בשם “La belie Angèle” ושהגברת סאטר סירבה לקבלה במתנה, נרכשה על ידי הצייר דיגא כעבור שנתים, בשעה שמכר גוגין את כל הבדים שברשותו, על מנת לאפשר את ביקורו הראשון בימים הדרומיים.

הגיעו ימים, כשהגברת סאטר נחמה על פחזותה ורשמה לזכרון את הבקורת הקרתנית שנמתחה על הפורטרט בזמן ההוא. “גוגין היה עדין מאד ועני מאד, והוא נתחבב עלינו. אלא שבאותם הימים היו ציוריו מטילים אימת־מה על הבריות. הוא אמר כמה פעמים לבעלי, שרצונו לצייר פורטריט שלי, עד כדי כך, שיום אחד התחיל בו. במשך עבודתו לא הרשה לי מעולם להביט אל הבד, באמרו, שאין לדון על טיבה של תמונה בטרם נשלמה, והיה מכסה עליו לאחר כל ישיבה. כשגמר, הקדים להראות את הפורטריט לציירים אחרים, שהרבו להתלוצץ עליו, ואני ידעתי זאת; וכשהביאו אלי, כבר היתה דעתי משוחדת כנגדו. ואמי אמרה: ‘דומה הדבר, שאילו ציירים התנגחו אמש בגלל הפורטריט שלך. אוי לאזנים שכך שומעות עליך!’ גוגין עצמו היה שבע־רצון מאד והיה מהלך בחדרי ביתי, כשהוא מחפש מקום ראוי לתלות את התמונה. אולם כשהראה אותה לי, אמרתי: “זה אָיום!” וביקשתי שיקחנה חזרה, כי לעולם לא אסכים לתלות דבר דומה לזה על כתלי ביתי. שוו בנפשכם: בזמן ההוא, ובעיירה קטנה כזאת! ביחוד, משלא ידעתי אז כמעט כלום באמנות־הציור! אכזבתו ועגמת־נפשו של גוגין לא ידעו גבול, והוא אמר, שמעולם לא עלה בידו לצייר פורטריט כה טוב. אחר כך, כמובן, נשבה צנה בינינו לבינו, ולא יספתי לראותו כמעט. לאחר זמן שמעתי, כי במכירה של דיגא נרכּש הפורטריט שלי, זה שסירבתי לקבל במתנה, באילו עשרות אלפי פרנקים.” היא קיבלה ברצון מראה־ים מאת מוֹרה, אחד ה’טרחנים' דאשתקד, אולם, לצערה, נוכחה, שערכה של יצירה זו לא היה רב ביותר. “כן,” הצהירה לפני אחד מבני דורה, “אבל זה היה נוף־ים, בעוד שפורטריט…” הפורטריט של הגברת סאטר תלוי כעת ב’לובר'.

לא שחק לו מזלו של גוגין לתת במתנה גם תמונה אחרת, מיצירותיו המפורסמות ביותר: “יעקב נאבק עם המלאך”, שיחד עם “המשיח הצהוב” ועוד כמה תמונות בעלות תוכן דתי, נוצרה בתקופה זו בפונט־אוואן. קשה להאמין, שהשראה דתית אמתית היא שעוררה אותו לצייר דברים אלה, כי רחק גוגין כל ימיו מן הנצרות המעשית, ובעשר שנות חייו האחרונות אף הראה אותות התנגדות נמרצת לכנסיה. הצירוף המופלא של פגרוֹן בהרבה מתופעות חייה של בריטאני, עם האמונות הכנות והפשוטות של האכרים, גירה את יצרו הדראמתי, עוררו לכבד את חסידותם הנוגעת עד הלב, ונתן לו את הרעיון להעלות את דמויותיהם על הבד. מתוך אותה הרגשה עצמה בא להציע תמונה במתנה לאחת הכנסיות הכפריות. כשלונו במקרה זה סייע לו בסופו מבחינה כספית, הואיל ואותה התמונה נמכרה בתשע מאות פרנק במכירה שסידר, טרם עזב את אירופה. לאחר שנים, בשבתו באוקיניה, שמע תכופות על אנשים שרכשו בכסף מלא תמונות ואנדרטאות, שעלה בידו לתתן במתנה למיודעיו, בשעתן. הוא התחיל לפשפש במעשיו ולהרהר אחרי אולתם של אמנים, הנותנים את יצירותיהם במתנה. המכירות האלה של מתנותיו יצאו לפועל בשעה שהוא עצמו לא היה מוכר כמעט כלום. “הזהר ממתנות, כי אין הדבר כדאי,” כתב באחד מאגרותיו באותה התקופה, ונראה, ששני הכמרים, להם הציע את “יעקב הנאבק עם המלאך” כבר נקטו כלל זה בידם. ראשון לסירוב היה הכומר דפונט־אוואן. גוגין קיוה, שהוא ימצא מקום לתמונה בכנסיתו, אבל הלה נמנה, בלי ספק, על אלה שפחדו במקצת מפני ציוריו, כדברי הגברת סאטר. בראותם כי כן, לקחו סירוזיה וגוגין את התמונה, בד גדול, לעבר־הנהר השני, והציעו אותה לכומר בכנסית ניזון, עיירה עומדת על גבעה, מול פונט־אוואן. ברם, אף הכומר השני כבר שמע על סירובו של הראשון, ושני הציירים ראו הכרח לעצמם לשאת את התמונה חזרה לפּנסיון גלואניק ולהסתלק מן הרעיון לתתה במתנה לעולם סרבן.

פונט־אוואן התחילה מושכת גם תיירים אחרי הציירים, ונאות הכפר אזלה שלותם במהרה. סירוזיה וגוגין החליטו לבקש להם מקום חדש, בו יוכלו לעבוד ביתר מנוחה, – ואולי גם לחיות ביתר זול. הם בחרו בכפר־דייגים קטן על שפת־הים, בשם לה־פוּלדוּ, לשם עבר גוגין בשלהי ספטמבר. הוא עשה שם למעלה משנים־עשר חודש, כשהוא מכנס סביבו כמה מידידיו ותלמידיו, שהתקראו בשם המפואר של ‘האסכולה הפונט־אוואנית לציור’. לא ברור, אם סירוזיה עבר ללה־פולדו יחד עם גוגין, או שבן־לויתו הראשון היה הצייר ההולנדי מאיר די־־האן. בכל אופן, ידוע, שדי־האן נמצא במקום זמן קצר לאחר שבא לשם גוגין, וסירוזיה, אף אם נלוה עליו בתחילה, חזר לפאריס, והופיע בלה־פולדו, בשניה, לעת האביב.

במשך זמן־מה התאכסן גוגין בפונדק ‘דיסטַיי’ על פרשת הדרכים שבין קָנְפֵּירלָה לפונט־אוואן, אולם בראשית אוקטובר עבר – כנראה, בלוית די־האן – לפונדק אחר, מיסודה של מאדמואזיל מריה אַנרי, בו דר עד לנובימבר של השנה הבאה, 1890. פונדקה של מאדמואזיל אנרי, שנודע בשם ‘הוטל די לא פלאג’, עמד במרחק קילומטר אחד מן הכביש הראשי, סמוך לשפת הים, ושדות סביב לו. הבנין היחידי שבסביבה הקרובה היה בית, שנתרוקן מיושביו. גוגין מצא כאן סוף סוף את המנוחה, שהיתה דרושה לו כל כך, להמשכת עבודתו.. .

מאיר די־האן, שחשיבות יתרה נודעת לו בתקופה זו, כי נתעוררו רחמיו על גוגין העני, וימלא את כל מחסורו בּמשך קרוב לשנה. אם לא למעלה מזה, היה בתחילתו סוחר ואיש־המעשה, שיסד בית־חרושת לצנימים באמשטרדם. המפעל עלה כפורחת, אולם לאחר שהעלה בדעתו להתמסר לציור, מסר את בית־החרושת לאחיו, תמורת קיצבה חדשית בסך שתים־עשרה לירות, בערך. לאחר כמה שנות השתלמות אקדימית, נתרשם בתערוכה אחת של ציירים אימפּריסיוניסטים במידה כזו, שהחליט לנסוע ללונדון על מנת לשאול בעצתו של קאמיל פיסארו. פיסארו שלח אותו אל גוגין, וכך הגיע לבריטאני, “איש קטן־קומה, נכה־רגלים וידוע־חולי, עם אור הערמה בעינו”, אולם רחב־לב מאין כמוהו, ומוכן תמיד לחלק עם חבריו את קיצבתו החדשית מבית־החרושת לצנימים, על שאר אמצעיו הכספיים, שכנראה, היו הגונים למדי.

גוגין ודי־האן שכרו לימות החורף את עלית־הגג של הבית הסמוך, שנודע בשם Villa de Maudui, והעליה שימשה להם סטודיו. לעת האביב עברו לצריף־עץ, שעמד בתחומי פונדקה של מאדמואזיל אַנרי, וששימש קודם לכן אורוה לסוסיה. האורוה נוקתה, רוצפה במרצפות־עץ, וכתלה הצפוני זוגג. “כאן יכלו לעבוד, מבלי שיפריע אותם איש,” סיפר בגאוה מר מוֹתֵירֶה, שנשא לו את בעלת־הפונדק לאשה, “ה’תּיבּאידה' האמנותית, שעליה חלם גוגין, נתממשה אז בפעם הראשונה. לה־פולדו היה ל’טאהיטי' ראשונה שלו; ‘טאהיטי’ שבצרפת.” שכח מר מותירה, כי לשם ‘טאהיטי ראשונה’ של גוגין היה ראוי אולי יותר אותו צריף של הכושים בין מטעי־הסוכר במארטיניק, אי, שבתנאיו האקלימיים, לפחות, הוא יכול להדמות לאוקיניה הרבה יותר מן הכפר הבריטוני של ימות־החורף.

פאנאמה ומארטיניק שימשו לגוגין מפלט ראשון מאותה האוירה החברתית, שיצרו ‘מטומטמי־המוחין’ שבאירופה, גם לה־פולדו שימש לו מפלט, אבל רק מן המחנה הקרוב של ה’מטומטמים' – זה שבפּונט־אוואן. הצעד היה מוצלח, ונדיבותו של מאיר די־האן, בכפותו ‘משק משותף’ זה על חבירו, עמדה לו לגוגין, להאריך ימים יתר על הרגיל, במקלטו החדש.

מר מותירה נתן לנו את התיאור הבא של גוגין בלה־פולדו:

“הוא היה כבן ארבעים ושתים. גבה־קומה, שזוף פנים, שערותיו שחורות וארוכות, אפּו אף־הנשר, עיניו גדולות וירוקות, זקן קטן, עשוי בדמות פּרסה, ושפם קצר. אדם בעל־משקל וצורה, דרכיו דרכי נועם ומחשבה, עם נעימה של לגלוג בנוכחותם של הדיוטות, ועם שרירים מוצקים, שלא נטה להשתמש בהם. הילוכו האטי, תנועותיו השקטות, ומבטו הנוקב, שיוו לו הכרת־ערך רבה, ולא נתנו לזרים להתקרב אליו על נקלה. מתחת למסוה קר ונמנע־חדירה זה, הסתתרו הרגשות עזות, עם מזג של בעל־תאוה, המחפש לו תחושות חדשות תמיד. משלא גמר את חוק־לימודיו מעולם, נשארו הרומאים והיונים בלתי־מובנים לו, והיה בז להם מחוסר ידיעה בדברי־ימיהם. ממסעיו בתורת ספּן הביא אתו תורת־חיים, שביטא בנוסחה קצרה, כתובה על כמה מעבודותיו וקישוטיו: ‘יחיו היין, האהבה והטבק’. לאשרו, לא יצא ה’יין' מגדר כוס קוניאק קטנה, שהריק לפעמים רחוקות, יותר לתפארת־המליצה מאשר לטעם לגימה. אכן להוט היה אחרי ‘האהבה והטבק’.”

ברם, גם באשר ל’אהבה', אין מר מותירה יודע לספר הרבה יותר מאשר על ה’יין':

“במשך הזמן, שעשה בלה־פולדו, כפה על עצמו משמעת קשה בערך. אולם הוא הצטער בגלוי על שהחמיץ את ימי הנוער, ולא חי כבני־חורין שברובע הלאטיני; ואולי כדי לכפר על נוער זה, שיצא לבטלה, חלם על ההגירה לטאהיטי, מקום שם תיכן לקחת אתו את די־האן ומר אמיל בירנאר.”

עדותו של מר מותירה עשויה לבטל את האגדה בדבר שכרותו של גוגין, כביכול. אם החל, בשנות הסבל, שעברו עליו באוקיניה, לשתות יותר מאשר באירופה – ואף אשמה זו לא הוכחה בודאות גמורה – הרי אין לתמוה על כך בתנאי החיים הטרופיים הקשים.

להלן מגיע מר מותירה לידי הכללות, בדברו על ‘האנוכיות האכזרית’ של גוגין, שהיה, לדבריו, נטול כל מידות החסד והרחמים, וראה את העולם כולו כראות חומר גלמי להאדרת כחו ותפארתו. כיון שסיפורו מיוסד, בעיקר, על זכרונותיה של אשתו ועל שיחות, שהיו לו עם אחדים מידידי גוגין, אין איפוא לקבל את מסקנותיו כמסקנות אדם, שהכיר את גוגין מקרוב (אם הכיר אותו, בכלל). פול סירוזיה, מאידך גיסא, מוסר רשמים, שונים בהרבה מאלה של מר מותירה, על אהבת־הזולת, שמצא בגוגין, ועל הסבות שגרמו להתנהגותו הפראית, לפעמים. ועדותו של סירוזיה ודאי שיש לתת לה דין־קדימה.

“סבלן גדול היה גוגין. תכופות היינו ישנים בחדר אחד, ותכופות הייתי משאיר את הנר דולק, כדי לקרוא במטתי, זמן רב לאחר שהחליט גוגין לעלות על יצועו; אולם מעולם לא הראה כל אותות של קוצר־רוח. עם זאת עלי להודות, שכל הזדמנות שבאה לידו להפחיד את סיגן רך־הלבב, גרמה לו קורת־רוח יתרה; כשגדש סיגן, למשל, את תוספות־הצבעים על בדיו, היה גוגין מוציא את אקדחו מכיסו, טוען אותו ומניח על השלחן… וסיגן חדל לגדוש את תוספות־צבעיו”.

אם היתה ‘אנכיות אכזרית’ בגוגין, הרי היתה זאת אנכיות של עני ואביון, שרצה לצייר, ויהי מה, אבל היא לא שללה ממנו לפתע את כל סגולותיו הנפשיות הטובות. אהבתו למשפחתו נשתמרה זמן רב, על אף מכשולים רבים ועצומים, וכן נשתמרה בידו הסבלנות הטבעית העמוקה כלפי סבלות עצמו.

סדר יומם של גוגין ודי־האן בלה־פולדו היה קבוע ועומד. השכימו קום, הרבו לעבוד בחוץ, שכבו לישון בשעה מקדמת. לא קראו כלום, לא ספר ולא עתון, רק שיחקו, לפרקים, בערבים, במשחקי לוטו ואישקוקי ובילו אילו שעות בנגינה; גוגין ידע לפרוט על מנדולינה ופסנתר. אכן כל אלה היו רק בבחינת פרפראות. העיקר היה הציור.

“שיטתם בציור,” מספר מר מותירה, “היתה לחקור כהלכה את המקומות, שהעלו בדעתם לצייר, על הקוים, ההרמוניות, האורות והגוונים המיוחדים להם. כל אלה נרשמו בפנקס קטן בעפרון. גוגין היה רגיל לומר, שהצייר צריך להשלים את כל העבודה במוחו, בטרם נגש אל הבד. עם גמר ההכנות המדוקדקות והממושכות הללו, כשידעו את התמונה העתידה להוצר בעל פה, כביכול, היו יוצאים לארוב לאור הדרוש. הגיע סוף סוף הבוקר הכסוף, אז התנפל האמן אל מכחוליו, ובהתיצבו פנים אל פנים מול הטבע, סיים בהינף אחד את שירת חלומו. ‘בהינף אחד, או תעלה חרס בידך,’ טען גוגין. מוטב היה בעיניו להתחיל בד חדש, מאשר להכניס תיקונים בציור, שכבר יצא מתחת יד היוצר.” הוא התנגד לשיטת האקדימאים, שעשו את רובי עבודתם בבית והשתדלו לשוות ליצירותיהם דמיון של תצלום מגוון למראות הטבע.

הנוף שבסביבת לה־פולדו היה משתנה להפליא עם כל תמורה שבאור. מרובים היו בסביבה האלונים, ענקים כבודים וקודרים, שפשטו צורה ולבשו צורה משעה לשעה, בעוד שקירות־האבן, האופיינים לאותו מחוז, חילקו את השדות למרובעים מרובעים של גוונים משתנים והולכים. די־רוטונשן רואה בכך, לא בלי הגיון, את מקורה של התורה הסינתיטית של הקבוצה.

גוגין ודי־האן לא הרבו לשכור מודילין. יצאו מכלל זה רק ה"קברניט", קבצן זקן, רב־תפארת בבלואי־סחבותיו, ונערה צעירה מבנות הסביבה, שגם היא נשכרה רק פעם אחת. “אליבא דאמת, שימשו להם מודילין כל אנשי השדה… בשרטוטים מהירים ומופלאים היו רושמים בפנקסיהם את התנועות, העמדות, הצירופים הקיבוציים של אדם ובהמה. כל העבודה הזאת נכללה אחר כך בשיטתם, שיטת העיבוד, הקודם לציור, שבלעדיו לא התירו שום יצירה.”

יום־אחד, במחצית־השנה הראשונה לו במקום, קיבל גוגין אגרת מאת ון־גוך, שביקש לבוא ללה־פולדו. גוגין, שדיבר כעת על וינסנט כעל “רוצח”, נזדרז להשיב לו, שהפונדק מלא עד אפס מקום. יחסיהם הטובים על גבי הנייר נתקיימו גם להבא, ווינסינט הוסיף לכתוב אליו אגרות שופעות אהבה כקדם. בחודש יולי נפסקה חליפת־האגרות, במות ון־גוך. אמיל בירנאר, שעשה בפונט־אוואן במשך האביב ותחילת הקיץ, משם החליף אגרות תכופות ובדוחות עם גוגין בנוגע לתכנית נסיעתם לטאהיטי, נמצא אותה שעה בפאריס והשתתף בהלויתו של וינסנט באוביר. לא ידוע, אם היה גם רצונו של גוגין להשתתף בהלויה. אין הדבר מתקבל על הדעת, שהיה ביכלתו הכספית לנסוע, כיון שכבר נסע לביקור קצר לפאריס בראשית הקיץ. בשובו משם, הפתיע את נאות־הכפרים בהופיעו חבוש מגבעת מכסיקנית רחבת־שולים ונעול נעלים צהובות, בהירות, עם קצוות מחודדות, מעין הקדמה לתלבושת המיוחדה במינה, בה הופיע כעבור שלש או ארבע שנים, בביקורו האחרון באירופה.

במשך כל ימי האביב וראשית הקיץ באו אורחים חדשים לבקרים, לראות את גוגין ולהתאכסן בפונדקה של מאדמואזיל אנרי. בין הבאים היו שארל לאוואל, סירוזיה, שארל פיליג’ה, ארמאן סיגן, אנרי מורה, מוריס מופרא, פול־אמיל קולן. די־שאמאיאר, שגר עם גוגין בפונט־אוואן לפני שנתים, התגורר כעת בקרבת מקום, בפי הנהר אוואן. רק פעם אחת ערכו גוגין וכל יושבי פונדקו ביקור־גומלין לפנסיון גלואניק. הדבר היה ב־14 ליולי, יום חגה הלאומי של צרפת. פרטי הביקור הזה לא נרשמו לזכרון מעולם, וחבל: הביקור ודאי לא עבר בשלום, לאחר שגוגין נעדר מפונט־אוואן כעשרה חדשים, בהם נתעשר ארון־בגדיו בחליפות, הדוקרות את העין כל כך.

בסוף יולי נתמלא הפונדק באמת עד אפם מקום. הגיעו הדברים לידי כך, שהפונדקית ראתה הכרח לעצמה, לפי עדותו של מר מותירה, להסתדר בחדר־הרחצה, בעוד שהמשרתת הושמה בחדר־המברז. כיון שחדרו של גוגין, הפונה אל החצר, נמצא מעל לגג המטבח, ראה הספן העליז לשעבר יכולת לעצמו לרדת בלילות אל המשרתת שבחדר־המברז ולבלות אתה אילו שעות בנעימים, ככתוב: ‘יחיו היין, האהבה והטבק’.

אף על פי שהוא עצמו הרבה לחדש בהלכות ציור, לא יכול לסבול את עבודתם החסידית של כל הנוהים אחרי תורותיהם, למיניהן, ולא נמנע לבטל הלכות שלו עצמו, משנוכח, כי אין בהן תועלת עוד. לדבריו, הזהיר את ון־גוך מפני כל התורות והשיטות שבאמנות. גם את תורת ה’סינתיזה' נטש במהרה. באותה התקופה נכנס לשעה, אם כי באיחור זמן, לפרדס הנקודיות, וצייר לפי טכניקה זו דומם אחד בשם “Le Ripipoint”. אחד מתושבי לה־פולדו בשם דויד חיבר, לפי השמועה, שיר תהלה לבד הזה, ומאדמואזיל אנרי היתה די נבונה, לקבל אותו במתנה.

גוגין וידידיו היו עושים בפונדקה של מאדמואזיל אנרי כבתוך שלהם. זגוגיותיו של חלון־הטרקלין, הפונה אל הרחוב, שנתרסקו לאט־לאט בסערות השנים הבאות, קושטו במערכת ציורים מחיי הכפר הבריטוני, עשויים בשמן־אלה מגוון. התקרה כולה כוסתה בידי גוגין בפריסקו, שהמלים הידועות “Honi soit qui mal y pense”. הקיפו בו, כפי שסיפרו אחדים בתמימות, אוז בעל שני ראשים, הפּולה ראשה של אשה. אולם טעות היא בידי המספרים. אותו עוף לא היה אלא ברבור, ששימש לגוגין סמל לעצמו. האשה היתה בחירתו אותה שעה, והראש הכיל את שרטוטי פניה. לא ידוע בודאות, מי היתה אשה זו; אולי מודיל בשם ז’וליאֶט, שגוגין מזכיר אותה ואת הולד, שילדה לו, באילו הערות קצרות ועגומות באגרותיו הראשונות מטאהיטי. הכתלים כוסו כמעט כולם בציורים, פיתוחי־אבן ושרטוטי־עפרון של גוגין וחבריו, ובכל מקום פנוי על טיח הקיר צוירו סיסמאות ואזהרות. סמוך ל’דומם' אחד, שהכיל בצלים, נכתבה ההצהרה החשובה: “יערבו לחכי בצלים מטוגנים בשמן”. מתחת לחלון הופיעה בצבע אפור על הכותל כתובת, שיחסוה לוואגנר ושהכריזה, כי כל צורה של אמנות, הנוצרת בכסף, אין לה ערך.

מאיר די־האן צייר פורטריט גדול של מאדמואזיל אנרי. תמונה זו עשתה רושם גדול על גוגין (ואולי היתה זאת התרשמות דיפלומאטית), שצייר מסגרת מיוחדת וקבע אותה במקום החשוב ביותר שבחדר, באמצע הכותל, שממול לפתח הטרקלין. על גבי אותו הכותל נקבעו שני נופים של גוגין, עם תמונת כלבו בתוך האחד, וכן כמה פיתוחי־אבן על נייר צהוב, וסקיצות על לוחות־עץ.

על מדף־האח בכותל שממול לחלון הוצבה אנדרטה במלוא מידותיו של מאיר די־האן, מעשה ידי גוגין, מגזע של אלון. למעלה מזה התנוסס נוף עם ריקוד בריטוני, ומשני הצדדים עמדו פכי־אבן, מקושטים בכתבות ליצניות. על מדפים, שהודקו אל הקיר משני צדי האח, נצבו שתי אנדרטיות, האחת של כושית, בגבס מצובע, והשניה של רקדנית יאוואית. על הדלת, מלמעלה, נקבע בד, בשם “בוקר טוב, מר גוגין,” ולמטה צוירה תמונת אשה קאריבית ישר על העץ. תמונת עצמו ותמונת מאיר די־האן צוירו על שתי דלתות הארון שבחדר. לבסוף, נקבע מעל לחדר־המברז, בפתח הפונדק בד בשם הראוי למקום זה: “גן־עדן התחתון.”

פּול־אמיל קולן מספר על ביקורו בקיץ ההוא בלה־פּולדו:

"גוגין פרסם לא מכבר אלבום של פיתוחי־אבן, והיה נח, ומהרהר בנסיעתו לאיזו מושבה טרופית חדשה של צרפת. היה מספר לנו על קסמי החיים שם, וההזדמנויות הניתנות שם לאמנים. מנוי וגמור היה אתו כעת, ללכת לשם למשך זמן ארוך…

“לימים היינו משתעשעים ארבעתנו במוסיקה. גוגין לקח את הקתרוס, פיליג’ה–את המנדולינה, ויצאנו אל החולות; מנגינה של שומאן היתה עולה חרש מתחת אצבעותיו של פיליג’ה, שניגן כאילו רק לעצמו… זוכר אני את גוגין, בהתרחצו על החוף של לה־פולדו… הוא העלה על דעתך מראה מלח, טרובאדור ושודד־ים בעת ובעונה אחת… על אף מזגו התוסס, היה גוגין אדם רך ועדין… בתקופת־חייו זו, היה מצבו רופף ביותר… יש שני אנשים, שאת אופיים אני מעריץ מעומקא דלבא, שכן הקריבו הכל על מזבח האמנות, בעוד שהיו בטוחים, כמעט, שלעולם לא יפיקו תועלת ממאמציהם: גוגין והמו״ל אדוארד פיליטן…”

אחת מסגולותיו המצוינות ביותר של גוגין היתה שליטתו בכמה מקצועות טכניים, שענינו אותו מחוץ לציור: פיסול, קדרות וזגגות, פיתוח־אבן וכתובת־קעקע. אכן במקצוע זה האחרון לא רבו עבודותיו. לאחר שעסק יום תמים בציור, היה גוגין מוסיף, לפעמים קרובות, לבלות משעות הערב, בגילוף מגפי־עץ כפריים או גולות של מקלות. למגפים שגילף לו מעץ בהיר־גון, עם קישוטי תולע, תכלת וזהב, יצאו מוניטין, כשנעל אותם בחורף הבא בפאריס, וכן בחדשי השפע שבילה ברחוב וירסינג’יטורי, לאחר ביקורו הראשון בטאהיטי. הדבר האחד, שעליו הצטער כל ימי שהותו בלה־פולדו, היה חסרון תנור לשריפת כלי־חרס.

נחלקו הדעות על סיבות שאיפתו של גוגין לעזוב את אירופה ולהשתקע באחד מאיי האיזור הטרופי. ואולם אין ספק, שכל הישגיו במסירת האור הקלוש של אירופה, לאחר שטעם פעם טעמה של שמש נצחית, וראה את הצבעים בהארה טרופית, בין “פראי־אדם” (אגב, תואר־כבוד, בעיניו, למי שלא נוגע עדיין בתרבות המערבית הרקובה), שוב לא הניחו את דעתו. אפשר, כמו כן, שנתעורר בו איזה אטביזם סתום, למגעו עם כהי־העור במארטיניק. כי אין לשכוח, שבילה ארבע שנות־ילדות, הנוחות ביותר לקליטת רשמים, בסביבה האיכסוטית של פירו.

לכתחילה בחר במאדאגאסקאר, האי הצרפתי הגדול באוקינוס ההודי, הצופה פני החוף המזרחי של היבשת האפריקאית. אולם די־האן רפה־האונים לא יכול לקבל הצעה זו, מפני תנאי האקלים הקשים, ששררו, לפי השמועה, באותו אי. על טאהיטי ועל חייהם של הפוליניזים בני־החורין קרא גוגין רבות ושונות. ובטאהיטי זרחה השמש בכל הדרה! וכה דברי גוגין באגרת, שכתב אותה שעה אל הצייר הדני וילמסן: “הדבר מנוי וגמור אתי: רצוני ללכת בקרוב לטאהיטי, אי קטן באוקיניה, שם אין צורך בכסף לחיי חומר. תקופה איומה ממשמשת ובאה על אירופה לדור הבא: שלטון הזהב. הכל רקוב: האנשים והאמנויות כאחד. כאן אתה מתבלבל עולמית. שם, לפחות, איש־טאהיטי, החי תחת שמי־קיץ על אדמה פוריה להפליא, צריך רק להושיט את ידו כדי למצוא את מזונותיו. על כן איננו עובד מעולם. חייו של איש־טאהיטי, פירושם שירה ואהבים; ומכיון שחיי החמריים יהיו מסודרים כדיבעי, אוכל להתמסר כולי לציור, פטור מכל קנאת־אמנים, מכל צורך בעסקים מפוקפקים.”

בראשית נובימבר עזבו גוגין ודי־האן את הפונדק של מאדמואזיל אנרי, ויצאו לפאריס. הוסכם בינם לבין אמיל בירנאר, שיצאו שלשתם יחד בהקדם האפשרי לטאהיטי.

 

פרק יג: חילופי־אגרות עם מֵיטה    🔗

גוגין נכנס כעת לשנתו הארבעים ושלוש, והגיעה אותה תקופה ביצירתו, בה היה מתרומם והולך אל שיא האמנות. על תקופה זו של ראשית בגרותו האמנותית מספר די־רוטונשן: “הוא לא הרבה שיחה, ולאחר דיבורו, שתובל בפתגמים, נתמשכה השתיקה. לא אהב להתוכח, והעדיף את ההצהרה על ההסברה. בפני פירכה נועזה של אחד האסתיטים, היה נותן עין לוהטת ונוקבת באותו חצוף, כמזהירו, שנכדו של שזל עוקב אחריו, ואם, בלא פירכות, הוסיף איש־שיחתו להטריד את הצייר, שמאס בדין ודברים, היה גוגין משתתק לגמרי, או מעביר את השיחה לשטח אחר.”

אולם בדרך כלל, אהב להרצות לפני החבורות הקטנות שנתלקטו סביבו, בפונט־אוואן ובלה־פולדו, על רעיונותּיו ונסיונותיו באמנות. לרצון היו לו הציירים הצעירים, שהקיפו אותו. צעירים אלה שתו בצמא את דבריו, בלי קושיות ופירכות. קולו בתקופה זו היה מעומעם ועבה, מרוב עישון, כנראה. שערו הערמוני המבריק התחיל דוהה. אכזבות חייו התחילו לתת אותותיהן בעור פניו.

קשה לקבוע את טיב יחסיו עם מיטה, בין ביקורו החטוף בקופינהאגן, לאחר שובו ממארטיניק, ובין יציאתו לטאהיטי, מחוסר תאריכים ברבות מאגרותיו אליה. אגרות אחדות שייכות, בלי ספק, לתקופה שאנו עומדים בה, ומהן נמצאנו למדים, שאשתו זכרה לו עדיין חסד־נעורים.

“אגרותיך האחרונות,” כתבה אליו, “נטולות כל רגש של חבה במידה כזו, שבאמת אינני יודעת עוד, מה לחשוב. אין אתה עושה כלום, כדי לעודד אותי במקצת, והרי נדמה לי, שאין הדבר קשה כל כך. אולם מה בצע בתוכחות. במכתב זה כוונתי לומר לך, שלא שכחתיך, כלל ועיקר, אם כי בודאי לא איכפת לך. כתוב אלי במהרה, כי דואגת אני לשלומך מאד. אשתך, מיטה.”

מכתבים כאלה מאת אשתו לא הוסיפו נחת לגוגין. ברור היה לו כעת, שאין אמן רואה ברכה באמנותו, ורק לאחר מותו, עשויה זו להעשיר את זולתו. הוא לא יכול לדחוק את הקץ, אלא להמשיך את עבודתו בציור ולקוות לדרישה יותר גדולה לבדיו. לא היו בפיו בשורות בשביל מיטה, ואגרותיו נשארו כה תכופות בלא תשובה. דברים אלה הגיד לה באגרת מרה, שנשלחה מפונט־אוואן בשנת ביקורו בארל:

״נהנית, בתורת קפריסה, לראות אותי באפריל, 1887, ולאחר פרידתי כתבת לי אגרת חביבה. אין אני רוצה להעלות על הדעת, בשום אופן, שהיו לך כוונות בכתיבתה. לאחר המבחן בפאנאמה, נתקררו אגרותיך כקרח. את שואלת עידוד מאתי? לאיזה צורך, אם לא למלחמת הקיום החמרי? אליבא דאמת, אילו ניתנה בידך השקעה נושאת פרי, היית המאושרה בנשים. באין מפריע בכל מעשיך: חביבה על הבריות, מפונקת, יש אפילו מחזרים אחריך… אני מקבל פה ושם מכתבים מאנשים, הנחשבים למשכילים, מלאי אהדה, הערצת עבודתי וכו'. בן־ארבעים הנני, ולא זכיתי עדיין לשמוע החלק העשירי מזה מאת בני משפחתי. כשיגדל בנך, התעיזי ליעץ לו, לשאת אשה שלא מסוג המבשלות? שכך, אם תהיה האשה משכלת, לא תתן לו la replique pour tout se qui n’est pas la popote מחוץ למריחת החמאה על הפת, קישוט עצמה והליכת רכיל בשכניה [לא יהיה] שום ענין לענות בו. אם יעלה בנך בהשכלתו על אשתו, שנוא תשנאנו. רק מבשלת תתגאה בבעלה, תכבדו כערכו, ולא תתנגד לכך, שהוא ימשול בה."

לפרקים עשו אגרותיו רושם, כאילו הוא רוצה למצוא צד זכות לאורח־חייו, כיון שהתחיל רואה את עתידם המשותף מתרחק והולך מהם, ואולי גם הרגיש כבר, שלא יחזיר עטרה ליושנה עולמית. “אומרת את, כי שופיניקר שת לי בחלקות יתר על המידה, והרי הוא חוזר רק על דברי כה רבים אחרים, לרבות דיגא, “הרי הוא ליסטים מזוין, אבל האלהים… זוהי התגלמותה של האמנות!” מתקבל על הדעת, שהללו מוצאים בי משהו מחוץ להשגותיכם, אתם האחרים, אתם הדנים.”

הוא ממשיך, באגרת אחרת:

“את מכירה אותי: הרי אני עושה חשבונות (ומחשב כהלכה), או שאינני עושה חשבונות, כלל… מילא, הריני מקבל תפקיד זה, שהוטל עלי. ועל כן עלי לעשות חשבונות. לא לוותר על הפרס תמורת צל, והצל – זהו תפקידו של לבלר. אילו קיבלתי עבודה באלפיים או ארבעת אלפים פרנק [לחודש], מחירם של אחיך, מה הייתם יכולים לטפול עלי? לא כלום. רציתי, מחוץ לבטחון שנתן לי מצפוני, להמלך באחרים (אנשים חשובים גם הם) כדי לדעת אם אני ממלא את חובתי. כולם היו בדעה אחת, שאמנותי היא מלאכתי וסחרי, היא עתידם של ילדי, כבודו של השם אשר הנחלתי להם. כי על כן אני עובד לשם אמנותי, שאינה נותנת ולא כלום (מבחינה כספית) לפי שעה (העתים קשות הן), אלא שעתידה מובטח לה בעיני. תהליך ארוך וממושך, תאמרו כולכם, אבל מה אעשה, ואניח את דעתכם? אני הראשון לסבל. יכולני להבטיח לך, שאילו אמרו יודעי־דבר, כי מחוסר־כשרון ועצלן הנני, הייתי מסתלק מן המשחק זה כבר.”

ושוב, באגרת אחרת, הוא ממשיך:

“בוא יבוא היום, בו יוכלו ילדי להראות בפני כל אדם שהוא, בכל מקום שבעולם, ולהתפאר בשם אביהם, ולהסתייע בו. הילדים, כשיגיעו לגיל העשרים, יצטרכו לחפש מקור למחיתם. כלום סבורה אַת, שהידידים בעלי־ההשפעה שרכשתי לי יימנעו לבוא לעזרתם? ואין אני סבור, שבעולם המסחר הייתי מגיע להישג כזה.”

בצורה מבדחת קצת הוא מוכיח את מיטה על הבצורת בכתיבתה אליו, והדברים נעשים דראמתיים, כשהוא מתאר את מצבם:

“חיי שנינו נסתחפו! לשוא נזיל דמעות. העבר אינו נמחה לעולם, הוא נשכח לפעמים… בלי אם, אשה, ילדים! ארור בפי כל בני־משפחתי! אין ספק, ששתיקתך היתה קשה לי, מכל צרותי הכספיות.”

ובכל זאת לא אמר נואש, ובאגרת אחרת הוא מבטיח: “העבר אינו נמחה לעולם, אך יש והעתיד מחפּה עליו.”

קשה לקבוע כעת, מי משניהם גילה ראשונה את שברון חייהם, כי מצאנו, שגוגין טופל על מיטה את אשמת השימוש במימרה זו. שניהם אולי עוד לא האמינו בכך, אם כי מהרבה בחינות כבר נתאמת הדבר.

הוא מספר למיטה, על המפלט, שהוא מחפש בפוליניזיה, מבלי להזכיר את האפשרות, שתכנית זו תגביר עוד את הפירוד הקיים ביניהם, הוא מדבר אליה בהתגלות־לב, על שאיפתו ליסד שם משפחה חדשה. “מי יתן, ויבוא היום, ובמהרה, כשאלך ואקבור את עצמי ביערות של אחד מאיי אוקיניה, לחיות שם בששון־שלוה, עם אמנותי! מוקף משפחה, הרחק מרדיפת־ממון זו שבאירופה. שם, בטאהיטי, אוכל להקשיב, בדממת לילות טרופיים יקרים, למלל הנגינה החרישית של דפיקות לבי, תוך הרמוניה של אהבה עם היצורים המסתוריים שמסביבי. אמנם כן, באחריתי, בלא דאגות ממון, אוכל לאהוב, לשיר ולמות… טועה את באמרך, שחיי שנינו נסתחפו. לחייך קורא דרור מכל כבלים. בני־משפחתך וילדיך סביב לך, ימיך עוברים לא בלי עבודה קשה, אבל פטורה מכל חובה כלפי בעלך, שתים לך בחלקות, מכבדים, אוהבים אותך. כשרונך בא על שכרו… מה יכולתי אני לתת לך בארץ מזוהמת זו [צרפת] תמורת כל אלה? חלק במצוקתי ועבודתי. שני אלה אינם מן הדברים הקלים לחלוק, בדומה לעושר ולנכסים… מוזר הדבר, שהנשואין הללו או שהם עולים יפה, או שהם מביאים לידי הרס ואיבוד לדעת.”

 

פרק יד: פאריס והסמלנים    🔗

כשהגיע לפאריס, על מנת לעשות את ההכנות הדרושות לנסיעתו, התארח גוגין שוב אצל אמיל שופיניקר, שעקר את דירתו לרחוב דיוראן־קלאי בשכונת פלייזאנס, שם סידר אוסף חשוב של בדים מיצירותיהם של ון־גוך וסיזאן, וכן משל גוגין. גוגין הגיע אל שיא יצירתו וראה את עצמו, וכן ראהו חוג מצומצם של ידידים, בבחינת רב ומורה. די־רוטונשן מספר, שגוגין היה לובש אז מעיל־עור ארוך, דהה, וחובש לראשו כיפה כחולה. מעילו שרבו בו כתמי־צבע, כיסה רק למחצה על פקרס־צמר כחול, עבה, מקושט ברקמה בריטונית. מכנסיו הרחבות, שנקנו בעשרה שילינגים במחסן כל־בו, התקפלו מעל למגפי־העץ הגדולים, שעשה לעצמו. תמונת עצמו, כשהוא מלובש בצורה זו, מצוירת על הבד הידוע בשם “בוקר טוב, מר גוגין.”

ברם, ימי ביקורו זה בביתו של אמיל שופיניקר לא ארכו. לפני ראש השנה עזב את בית ידידו, כשהוא לוקח אתו, מלבד חפציו המעטים, גם את שלשת הבדים, ששמר שופיניקר בשבילו. יחסי החבה היתרה בין שני הציירים פסקו משום־מה, ורבו השמועות, שנפוצו בנידון זה בקהל. אולם שופיניקר הוסיף לכתוב אל גוגין במשך כמה שנים, ואגרותיו לא חדלו להרגיז ולהקניט את גוגין, שלא יכול נשוא את הדעות, המובעות בהן, עם בכיינותו של הכותב.

גוגין שכר חדר מרוהט, לא גדול, ברחוב דילאמבר במונ’פארנאס, בשמונה־עשר או עשרים פרנק לחודש, והיה מצייר בסטודיו של דניאל די־מונפריד, ידידו של שופיניקר, שנפגש אתו לפני שנתיים, בחזירתו ממארטיניק.

במשך השבועות האלה של שלהי החורף וראשית האביב בפאריס, אגב הכנת נסיעתו לטאהיטי, קשר גוגין, הרגיל לחברת ידידים, שהויכוחים בעניני אמנות נעשו להם טבע שני, קשרים עם הסמלנים, שמקום כינוסם הראשי נקבע ב’קפה וולטיר' בככר די ל’אודיאון שברובע הלאטיני.

הסמלנים, ובראשם סטיפן מאלארמה, שהודיע את השפעתו הרוחנית במימרה: “רמוז, ואל תגלה דעתך”, ושארל מוריס, שהשפעתו היתה חולונית יותר, היו יריביה העיקריים של המסורת האקדימאית בספרות, שכינו אותה בשם ‘ספרות הפארנאסוס’, ומקבילה אליה באמנות הציור – המסורת הממותקת, השמורה בידי בוגירו, קארולו דיוראן ודומיהם. ארחו לחברה לסמלנים אותם מבקרי־האמנות, שבדומה לאלביר אוריה, גילו אהדה לכל תנועה חדשה בציור. לדעתו של שארל מוריס, טבעי היה הדבר, שה’סינתיטיות' תביא את הצייר אל ה’סמלנות'.

די־רוטונשן, חבר הקבוצה, מוסר בכתביו כמה פרטים על הסופרים והאמנים, שהשתתפו באסיפות ב’קפה וולטיר'. בכל יום שני לשבת בשעה תשע וחצי בערב, לערך, נתכנסה אסיפה מלאה של כל הלוקחים חלק בתנועה אינטלקטואלית זו, או המתענינים בה גרידא. מול רקע הכתלים הלבנים היה מופיע ורלין, חולני, צוארו עטוף במטפחת, נשען במלוא גופו הכאוב על מטהו העבה; ז’אן מוריאה; אלביר אוריה, כהה־העור, עם שערותיו השחורות, הארוכות, ששיוו לו מראה פייטן מימי הריניסאנסה האיטלקית; ז’וליאן ליקלירק, שפניו השזופות, עטורות תלתלים שחורים, הזכירו את תמונותיו של ג’יאובאני ביליני; אידואר דיוּביוּ; אדולף ריטה; דופין מיוניה. באו גם ציירים כגוגין וקארייר; פּסלים, כי רודין השתתף באסיפות אלה. כרטונרים, כמשרטט קאזאל; ולבסוף, מעונינים סתם, בדומה למוריס בארה. קארוֹלוּ דיוראן, שיצאה נפשו לדעת את הנעשה, העז לבוא ערב אחד לחדר סמוך, שם שיקע את עצמו למשך שעה ארוכה בדפי ירחון משעמם… גוגין בא, על פי הרוב, בלוית ידידים, שבחברתם בילה אותו יום. ברצון היה מסב ליד שארל מוריס, אלביר אוריה, או קארייר. לזה האחרון הודיע אהדה יתרה, על אף ההבדלים העמוקים בין נטיותיהם האמנותיות."

נוח היה לו לגוגין בכינוסים אלה, שהצטיינו בפשטותם וכנותם, אף על פי שמיחה נמרצות על הנסיון, שעשו אילו סמלנים, לכבד אותו בתואר של ‘ראש הסמלנים בציור’. אותה שעה כבר היה לו לזרא התואר ‘סינתיטיקן’, ופחדו מפני כל אסכולה של הלכה נתן שוב את אותותיו. לאחר שנים, בכתבו מאוקיניה, הפליג בגנותה של ה’סמלנות', ושוב לא ראה בה אלא “צורה חדשה של סנטימנטליות.”

בראשית שנת 1891 נתן לו ליאון פוֹשה, שהציג את יצירותיו יחד עם גוגין ב’קפה וולפיני', את האפשרות לנסות את ידו בכתיבת קעקע, במסרו לרשותו את מכשיריו וחמריו. גוגין עבד בסטודיו של ידידו, אך לא עלה בידו ליצור יותר מלוח אחד: פורטריט של סטיפאן מאלארמה, בתריסר העתקות, על נייר יאפאני, אותו חילק מזמן לזמן בין ידידיו ואנשי־שלומו.

באותה תקופה עצמה עסק גוגין בהעתקת “אולימפיה” של מאנה, שנתקבלה לגלריה ‘לוקסימבורג’. תצלומה של תמונה זו נמצא בידו זה כבר, כי ראה בה אחת היצירות היותר חשובות של המאה התשע־עשרה. אולם הרעש שהקים המון המבקרים בגלריה, שלל ממנו את מנוחת־הנפש הדרושה לעבודה, וראה הכרח לעצמו לגמור את מלאכתו במקום אחר – ודאי בסטודיו של דניאל די־מונפריד, וכך נסתיים נסיונו היחידי להעתיק עבודה של צייר בן־דורו.

כשלא נמצא ב’קפה וולטיר' או ב’קוֹט ד’אור', מסעדה קטנה, סמוכה אף היא ל’אודיאון', בה סעדו רבים מידידיו, היה גוגין מבקר ב’ריו די לא גיטה', הרחוב המונ’פארנאסי, שהוקצה במיוחד לקאבאריטים, בתי־מרזח, אולמי־ריקודים ושאר מקומות־שעשועים, בחורה מן המודילין, בשם ז’וליאט, היתה בת־לויתו בתקופה זו. אם כי לא היה דחוק כעת, כמו בזמן ישיבתו בפאריס עם קלווי, עדיין היו לו ימים רבים ללא פרוטה בכיסו. הוא הרבה לסעוד בבתי־קפה, ואולם לאחר הסעודה היה הולך ל־ Brasserie-Gangloff שבאותו רחוב השעשועים. אגב עישון סיגריה, היה מריק מתוך פיזור־הנפש בקבוק יי״ש שלם לתוך ספל הקפה, המהביל לפניו, מעיין שעה קלה בעתונים, ופותח בשיחת־רעים ממושכת עם אלה מחבריו, שנזדמנו גם הם למקום. אמנות־הציור היתה הנושא הרגיל בשיחות אלו, בהן נוצרו כמה ממימרותיו הידועות. כך הורה פעם: ״קו פירושו צבע"; ופעם אחרת: “סנטימטר מרובע של ירוק באמצעו של שלחן ביליארד, ירוק יותר מסנטימטר מרובע, העומד לחוד.” ענין רב עורר בהכריזו: ״הכיעור יכול לעלות למדרגת יופי, המחמדים – לעולם לא.״ הוא שהצהיר: “אינני מגוחך, אינני יכול להיות מגוחך, כי יש בי שני דברים, שאינם יכולים להיות מגוחכים: הילד והפרא.” לדי־רוטונשן אמר: “אין ‘חורים’ בטבע. כל הגוונים, ואף אילו צעקנים הם, מתמזגים יחד להרמוניה אחת, שאינה משתנית עולמית. יש ‘חורים’ רק בתמונות. אלה הם ה’ערכים' שבהן, ההורסים את הרמונית הגוונים, מתוך הכנסת יסודות זרים לצבע, הנובעים משיטת אור וצל.” הוכחות לתורתו זו שימשו לו כלי־החרסינה של המזרח הרחוק, שטיחי פרס ושאר יצירות תפארתו של המזרח.

מיעוט השימוש במודילין, שציין את יצירתו, היה איפוא מכוון ומחושב, מתוך רגש ההערצה, שהיה לו לגבי עבודתם של אמני המזרח. התפעלותו למראה ציורים יאפאניים היתה גדולה וכנה; משהו ראוי להערצה מצא באמנות של יאווה. נימוק נוסף לשאיפתו המתמדת, “ללכת אל הפראים” ולנטוש את אירופה. אולם נטיה זו דוקא הקימה נגדו את סיזאן הנערץ, שגוגין סירב למכור את ‘נופו’ אף בימים, בהם רעב ללחם. “גוגין,” הצהיר סיזאן, לפי השמועה בפני אמיל בירנאר, באחת משעות־כעסו המרובות, שכה הכבידו על ידידיו, “לא צייר, אלא עשה פסילים סיניים.” כמו כן, דימה סיזאן תמיד, שגוגין אינו אלא ‘חקיין נבזה של עבודתו’. אכן, סיזאן לא היה היחידי, לקנאה ולטינא, שעוררה עבודת גוגין. אף אמיל בירנאר, שהיה צעיר בהרבה שנים מגוגין, תבע לעצמו זכות רב ומורה לגדול ממנו, וכל כך, על שהראה פעם לגוגין כיצד מוציאים שחור מכחול־פרוסי.

גוגין חדל להתרגז על כל התביעות הללו. באגרת אחת, שכתב לאחר זמן מפוליניזיה אל ידידו דניאל די־מונפריד, אמר בנחת: "בדברם על עבודתי, יש אומר: ‘זו דומה לעבודת ון־גוך’; ויש אומר: ‘הרי זו דומה לסיזאן’; בירנאר אומר לדמותני אליו; ויש אומרים אפילו: ‘הרי זה דומה לאנקיטין או לסירוזיה’ "והוא מוסיף, על מנת להניח את דעתו של די־מונפריד, שכל השפעה אמנותית לא נודעה לו בחייו: “מכל ה’אבות' הללו, רק אותך ראיתי לפני!”

בשלהי ינואר הגיע גוגין לידי מסקנה, שאין לפניו דרך אחרת, להשיג את הכסף הדרוש לנסיעתו לטאהיטי, אלא מכירה פומבית של תמונותיו. הסכום הדרוש עלה כדי עשרת אלפים פרנק (400 לירה). הוא בחר שלשים בד, רובם מעבודותיו האחרונות, ועשה את הסידורים הדרושים למכירתם במלון דרוּאוֹ, אחד האולמים היותר גדולים למכירות פומביות בפאריס.

ביזמתו של מאלארמי ובאמצעותו של שארל מוריס, שגוגין נפגש אתו ב’קפה וולטיר', הושגה עזרתו של אוקטאוו מירבו, מבקר האמנות הידוע, במערכת העתון ‘איכו די פאריס’. גוגין ראה צורך בדבר, שמאמר מאת אחד מאנשי־העט הידועים, אשר יפליג בשבחו, ככל האפשר, יופיע בעתונות, כדי להודיע בקהל הרחב את תכניותיו, עם נימוקיו למכירת התמונות. מוריס וגוגין הוזמנו לסעוד פת־צהרים עם מירבו, ולגוגין ניתנה הזדמנות למסור למבקר את כל הידיעות הדרושות לו. מאמרו של מירבו הופיע ב״איכו די פאריס״ ביום 16 לפברואר 1891, והועתק אחר כך בתורת הקדמה לקטלוג של תערוכת־המכירה. מאמר זה מוכיח, שלגוגין לא היו כל השליות בנוגע לאורח החיים, שיוטל עליו לחיות באוקיניה. “נמצאתי למד,” כתב מירבו, “שמר פול גוגין יוצא לטאהיטי. הוא שואף לחיות שם לבדו במשך שנים אחדות, להקים לו צריף לדירתו, לשוב ולעיין בהרבה דברים, שהדריכוהו מנוחה. עצם ענינו של אדם, הבורח מן הציויליזציה, המחפש מרצונו הטוב את השכחה ואת הדממה, כדי להתעמק בהבנת עצמותו, כדי להיטיב לשמוע את הקולות הפנימיים, המסתחפים בשאון מריבותינו ובהמולת ויכוחינו, דומני, שהוא מענין ונוגע עד הלב. פול גוגין הוא אמן מיוחד במינו, אמן פורץ גדר, שנחבא אל הכלים, ולפיכך אין העולם מכירו כמעט… אף על פי שאתה מוצא בו סימנים מובהקים לתקיפות האופי, הרי אין כגוגין בעל נפש מסוערת, מדוכדכת כל הימים; לעולם אין הישגיו מניחים את דעתו, אלא הוא הולך ומחפש תמיד משהו מעבר לתחומין… נדמה לו, שמצוא ימצא שם יסודות חדשים, עין איש לא ראתם באמנות, יסודות המתאימים לרעיונותיו. ושם גם שוכנת הבדידות, הדרושה לו כל כך…”

המבקר המפורסם ממשיך, במסרו לקהל ידיעות מוטעות, שגוגין בילה שתי שנים במארטיניק, והיה נוטה למות בקדחת הצהובה. אחרי זה בא תיאור אנאליטי, מלא שבחים לעבודתו של גוגין בעבר, שהפליא בודאי את כל קוראי אותו המאמר הארוך. וסיומו:…“הוא מקוה, שבאיי האוקינוס השקט יוכל לישב בשלוה, שכן מחכה לו שם האהבה העתיקה והודאית של אב קדמון בהתגלותו החדשה. בכל מקום, שילך לשם, יכול פול גוגין להיות בטוח, שעינינו מלוות אותו ברגשי כבוד ויקר.”

גוגין התכונן כעת, אליבא דאמת, לצאת לטאהיטי לבדו, כי אחיו של מאיר די־האן הניאוהו מן הנסיעה, מטעמי בריאותו הרופפת, וגם אמיל בירנאר חזר בו מתכנית זו.

המכירה במלון דרואו עלתה יפה. מאמרו של מירבו עורר בקהל סקרנות מרובה, וכל שלשים הבדים נמכרו במחירים, למן תשע מאות פרנק בתמונת “יעקב הנאבק עם המלאך”, שסירבו הכמרים הכפריים לקבלה במתנה, בשעתם, ועד מאתים וארבעים פרנק בנוף עם קשת בענן, וכאותו המחיר עצמו במראה־שלג. מכירת “יעקב הנאבק עם המלאך” עוררה מחיאות־כפים סואנות. בסך הכל, הכניסה המכירה 9,860 פרנק, הוה אומר, ממוצע של 330 פרנק (לערך 13 לירות) לתמונה.

La Belle Angèle נרכשה על ידי הצייר דיגא ב־450 פרנק, אולם הגברת סאטר הוכח בגורלה לחכות עד 1918, כשנמכר האוסף של דיגא במכירה פומבית, כדי להבין את כל גודל אולתה בסרבה לקבל את הפורטריט במתנה.

בחוגי האמנים היה ידוע, שצייר אחד, שיצא לפני זמן־מה ליאפאן, הוטלה עליו “שליחות אמנותית” על ידי מנהל המיניסטריון לאמנויות היפות. זו היתה משרה ללא משכורת, אלא שהובטחה לאמן מכירת הבדים שיביא אתו מן המזרח הרחוק. בקשה לתמיכה דומה לזו הוגשה גם בשם גוגין, ונתמלאה. ידידיו היו סבורים, כי בבואו בשליחות רשמית למחצה, תקל עליו ההתחלה בטאהיטי.

מאלארמה היה חולה בשעה שגוגין התכונן לנסיעה, ושלח אליו את המכתב הקצר הבא:

״גוגין יקירי, – התקפת שפעת, שבאה עלי, ושלא תביאני, כפי שאני מקוה, לידי תסבוכת, מנעתני, קודם כל, מללחוץ את ידך, וכן מלהזין עיני שוב באותן היצירות הנחמדות שלך, אשר כה אהבתי, וליטול מהן ברכת־הפרידה.

האם שבע־רצון הנך – לא ראיתי איש; הניתנה לך, לפחות, האפשרות להפליג, בתוצאות המכירה? הרביתי לחשוב, כל החורף הזה, עד כמה נבונה החלטתך. רב שלום; אינני כותב על מנת לקבל תשובה, אלא להודיעך, שהנני, מקרוב או מרחוק, ידידך,

סטיפאן מאלארמה."

שוב לא נותר לגוגין אלא לעשות את סידוריו האחרונים ולחכות לאניה הנאותה. ברם, בטרם עזב את צרפת, החליטו ידידיו, באי ה’קפה וולטיר', לערוך סעודת־פרידה לכבודו, וגם הוציאו את החלטתם אל הפועל ביום 23 למארס ב’קפה וולטיר' עצמו.

בין שלשים הקרואים, ידידיו וחבריו מן הסמלנים, נוכחו איג’ן קארייר, ז’אן דולן, שארל מוריס, אלביר אוריה, סן־פול רוא, ז’וליאן ליקלירק, אודילון רידון, אידואר דיוביו, אדולף ריטה, אלפריד ואליט, ז’אן מוריאה, דופין מיוניה והגברת ראשילד. די־רוטונשן מציין את העובדא המאלפת, שמחוץ לצייר איג’ן קארייר, שנתמנה לחבר לגיון־הכבוד, לא זכה איש מכל הנוכחים להכרה רשמית מטעם המדינה.

התפריט הוכן מראש. היה מבחר של שני מיני מרק; זיתים, נקניקין וחמאה הוגשו בתורת מנות ראשונות, שבאו אחריהן דגים ובשר, גבינה ופירות. יין־בוז’ולי ערב לחיך הסועדים, לאחר שקצרה יד המסדרים להשיג יין־שמפּניא.

ז’אן דולן נבחר לשר־המשקים ובידח את המסובים בנאום על הכוס, בו זיווג את שם גוגין עם “ידידו הגדול והיקר קארייר, הצייר העדין לדברים שבינו לבינה…” אחריו דקלם אדולף ריטה כמה בתים משיריו “המעורפלים להפליא” של סטיפן מאלארמה. ולבסוף הודה גוגין במלים ספורות לכל בני החבורה. שארל מוריס מספר, שנעתקו מלים מפי חתן־המסיבה, אם מתוך התרגשות יתרה, ואם מרוב עישון, שהחליש את קולו. עם גמר הסעודה נסתלקו גוגין וידידיו לפינה אחרת, לשתות קפה וחלב.

מסיבה אחרונה לצייר ולידידיו נערכה בהצגה מיוחדת בתיאטרון האמנות – ה’וודיוויל', שסודרה לטובת גוגין וּוירלין. במבוא התיאטרון הוצגו, בהזדמנות זו, כמה בדים שלו. בצורה זו דימו ידידיו להשיג בשבילו עוד 1500 פרנק (כששים לירה). התכנית הכילה דקלומים של שירים ודיאלוגים מאת ויקטור הוגו, לאמארטין, בודליר ומאלארמה, חזיון מאת שארל מוריס, שלא הניח את דעת המבקרים, ‘L’lntruse’ מאת מוריס מטרלינק, שרק מעטים שמעוהו, ואוקטאוו מירבו הפליג בשבחו. אולם לאחר ששולמו הוצאות הנשף, לא נותרה פרוטה לא בשביל גוגין ולא בשביל ורלין, כשלון, שלא במהרה נשכח מלב גוגין, כשהיה מהלך בלא פרוטה בטאהיטי.

ואולם, לפי שעה, היה מלא אמונה ובטחון. לאחר הצלחת המכירה הפומבית של תמונותיו היתה לו רשות לחשוב, שסוף־סוף נוצר שוק מסוים לפרי־מכחולו, שיוסיף לקלוט אותו גם בעתיד; ששנים מועטות של עבודה אינטנסיבית באוירה העזה של אוקיניה, תספקנה לגדל את שמו ולבסס את מצבו, בחזירתו לאירופה; שימי עניו ומצוקתו עברו לבלי שוב.

ביום 4 לאפריל יצא גוגין מפאריס למארסיל. אחדים מידידיו, ששמותיהם לא נמסרו לדור בא, ליווהו לתחנת הרכבת, והצטערו בודאי, בלא לב ולב, על פרידתו.

חלק שלישי

“סבורני, כי המחשבה, שהיה בכחה לכוון את פּעלי, או חלק מפּעלי, קשורה קשר מאד מסתורי לאלפי מחשבות אחרות, משלי ומשל אחרים. נע ונד, במשך ימים אחדים, בעולם הדמיון, הריני מעלה בזכרוני מחקרים ארוכים, רובם עקרים, יתר על כן, מטרידים: ענן שחור בא להקדיר את האופק: מבוכה משתררת בנשמתי, ושוב אין אני בן־חורין לבחור. אם, בשעות אחרות של שמש זורחת בכל הדרה, כשרוחי צלולה עלי, הנני מתקשר לעוּבדא פלונית, לחזון אלמוני ולמקרא פלוני, האין איפוא מן הצורך להעלותם לזכרון בקובץ דק.”

פול גוגין: Avant et Après

 

פרק טו – א: פליטה שניה: טאהיטי    🔗

האניה, שירד בה גוגין במארסיל ביום 6 לאפריל 1891, הפליגה לאוסטראליה דרך תעלת סואיץ והמושבה הצרפתית מאהי, על חוף מאלאבאר בהודו. נסיעה ארוכה נשקפה לו, ובסידניי היה עליו לרדת באניה אחרת, שיצאה מאותו נמל והגיעה לטאהיטי, לאחר שעגנה גם בנומיאה, בירת קאלידוניה החדשה, האי הצרפתי הגדול שבאוקינוס השקט.

בטרם מלאו לגוגין שבעה ימים בין שמים למים, התחיל מפקפק בתבונת אלה, שיעצו לו לבחור בדרך זו לאוקיניה. נתגלה לו, שהשירות, המקשר את אוסטראליה עם פוליניזיה, איננו קבוע כלל ועיקר, שהנסיעה עלולה להמשך חמשה חדשים תחת שלושה, ולא עוד – ודבר זה היה חמור מכל – אלא שהנסיעה תעלה לו בחמש מאות פרנק למעלה מן המשוער. אליבא דאמת היה ביכלתו לחסוך סכום זה, אילו נסע במחלקה שלישית תחת השניה, כי נתברר לו בדרך, שאין ההבדל בנוחיות גדול בין שתיהן, על אף ההפרש במחיר. לפיכך כתב לפאריס, להזהיר את ידידיו, שאם יש עוד בהם מי שרוצה לצאת בעקבותיו, מוטב שיסעו דרך אמריקה, כי אף על פי שדרך זו יקרה יותר, הרי יתרונה, שהיא הקצרה והמהירה ביותר.

הוא לא שכח את ז’וליאט המעורפלת, כי ביקש מאת ידידו דניאל די־מונפריד: “נשק לז’וליאט רכות, כאילו היית אנכי.”

אין זכר בכתבי גוגין לרשמי כל אותם המקומות, שראה בדרך לטאהיטי. הוא הגיע לשם בבוקר התשיעי ליוני 1891, כי על אף חששותיו הקודמים לא נמשכה נסיעתו אלא תשעה שבועות, בסך הכל.

באניה היה משוחח עם הנוסעים, שהכירו את טאהיטי, והללו סיפרו לו דברים, שלא רצה להאמין בהם. לדבריהם לא היו אנשי האי אלא שריד עלוב של גזע מפואר לשעבר, כי היתה בהם יד המחלות, המיסיונרים, הצניעות, השדים המכוסות, כי פגעו בהם הברזל והפלדה, המאכלים המשומרים וההכרה, שהקיץ הקץ על חירותם. עוד היתה האהבה במעונם, אולם רבו בהם ידועי־חולי. הם היו מחללים עדיין ב’ויוו' והוסיפו לשיר, אולם אזלה השמחה משירתם. שכחו, רבים מהם, כיצד בונים אניות. אפילו מלכם הודח מכסאו. כל עוד מלכה בטאהיטי אמו, המלכה פּומארה רבת־התפארת, עוד נתקיים דמיון־מה לעצמאות האיים, אולם במותה, ואחר כך, בהסתלק בנה מן הכסא, הבינו סוף סוף אותם מבני־האיים, שהגו מחשבות כאלה, כי הזכר האחרון לחירותם נמחה עם הסתלקותו.

גוגין נשאר על גבי הסיפון בלילה האחרון לנסיעתו. בטרם עלה השחר, היתה עין השמים כחולה־אפלולית, והכוכבים הזורחים הגבירו את גוונה שבעתים. המזרים נתקשרו יחד בנקודות־זוהר זעירות אין ספורות, בדומה לרקע של מסך משובץ־יהלומים, שנתלו בו כוכבי־סדקית, גדולים מכל מידה. פני הים הזורח נדמו קודרים לעומת זוהר הרקיע.

בערך כשעה לאחר חצות, התחילה עננה שחורה וכבדה מטפסת מעל לחרטום האניה, מאפילה על הכוכבים, כשהיא מרימה את ראשה המפוצר, יותר ויותר. על הים ובמקום שם נשקה העננה לאופק האפל, הבהבו אורות קטנים, זעים־נעים לכל עבר. נדמה לרגע, כאילו הותרו הכוכבים ממחבואם שבשמים ונפוצו על פני המים.

אנית־הדואר נתקרבה למוריאה ועברה על פניה. עם התמעט דמותו של האי, היה נסתם והולך חזון האורות התועים־תוהים. אולם עננה שחורה אחרת, גדולה וכבדה מן הראשונה, התחילה עולה ממעמקים. הפרופיל המוצק של הר־העטרת התנשא מעל לטאהיטי, בעוד שלרגליו התחילו זעים־נעים אורות חדשים, ונוספו עליהם אורות מראש־וינוס, ומן הנמל והעיר.

עם דמדומי־בוקר ראשונים, נתלתה צללית אפלה על הים, ושן־הים הבהיק בלבנוניתו האלמוגית מול דכיו של ים. ערב אחד לפני כן לא נראה עדיין כל סימן של יבשת, אולם כעת, כאילו באקראי, הגיעה האניה מתוך מרחביו האין־סופיים של האוקינוס השקט, אל האיים ההרריים הקטנים הללו.

היום זרח באור־יקרות, והאניה עברה לאטה במבוא שן־האלמוג לתוך נמלה של פאפיטה. "לאחר ששים ושלשה ימי הפלגה… ימים של צפיה קדחתנית, הגיע סוף סוף גוגין לארץ־יעודו, למחרת יום־הולדתו הארבעים ושלושה. המכחול היה מקצועו זה שמונה שנים וחצי.

ברם, רשמיו הראשונים הנחילו לו אכזבה. הוא דימה למצוא נוף מרהיב עין יותר. אולם יצוין כאן, שאם האי – פסגתו ירוקת־הצמרות של הר טובע בים, המתנשאת לבדה אל על – הכזיב את חזון תקותו, הרי גרם לכך זכרון יקר של תפארת המפרץ בריאו די ז’אנירו, אותו שמר גוגין בלבו למן ימי שירותו בצי המסחרי, תפארת אשר לעומתה יועם כל יופי אחר. והוא אמנם השיב אל לבו, שכל השואה היא מן הנמנע, הואיל ו"האי שומר מראשית בריאתו על אופי של בדידות וענוה, שהים מבליטו עוד בעצמתו האין־סופית."

עם גמר הסידורים הרשמיים ההכרחיים, הקשורים בעלית נוסע אל החוף, נזדרז גוגין להתיצב לפני המושל, ולמסור לידו את התעודה, שהושגה בשבילו מאת המיניסטריון לאמנויות היפות, בטרם עזב את צרפת. התעודה נערכה בסגנון הסתום והמעורפל, המיוחד לפקידות הצרפתית, אך דבר לא נאמר בה מחוץ להודעה, שאיג’ן־אנרי־פול גוגין, לידתו במקום פלוני וטבילתו במקום אלמוני, בן לאיש ואשה הנקובים בשמם, שנולדו ונטבלו אף הם בשעתם, נמסרה לידו שליחות אמנותית, ובזה ממליצין עליו לפני המושל לאקאסקאד, הממונה על המושבות הצרפתיות באוקיניה.

בשעה עשר בבוקר, בעוד השמועה המוזרה נמסרת מפה לאוזן בעיר ועל החוף, מקום שם נתקבצו המונים לראות בבוא אנית־הדואר ולבלות את זמנם בשיחה ולגימה, נתקבל גוגין לראיון בארמון המושל, בנוכחותם של כל הפקידים המקומיים.

גוגין נמצא למד, לתמהונו, שלאקאסקאד זה, אשר הופקד לשליט על פוליניזיה מטעם הריפובליקה הצרפתית, אינו אלא מולאט, בן לאב לבן־עור ואם כושיה. לאקאסקאד קיבל את השליח האמנותי מפאריס בלב מלא חשדות וחששות, שהיו מיוסדים, כנראה, על אילו ליקויים בהנהלת המשק המסור לידו. מתקבל על הדעת, שמידותיו לא היו מושחתות יותר ממידותיהם של שאר בני־דורו, ואפשר אפילו, ששימש סמל היושר לכל בני האיים. רבים חשבו, שהוא עסוק בצבירת ממון ליום פקודה, כשיצטרך להסתלק ממשרתו, ואין להתפלא איפוא על שראה בגוגין מרגל שלוח מאת הממשלה הצרפתית, וכפר בשליחותו האמנותית. הוא התפאר בעינו הפקוחה על כל הליכותיהם של פקידי משרד־המושבות בפאריס, במאמציהם לעקוב אחרי סדרי האדמיניסטרציה שלו. וכשסיפר גוגין, כי הוא ממלא את שליחותו שלא על מנת לקבל פרס, הוגברו עוד חשדותיו של לאקאסקאד, שלא ראה בימיו איש צרפתי מקבל עליו עבודה הוגנת, ואין שכרה ההוגן בצדה.

אכן כפירה רשמית זו בשליחותו, לא הביאה את גוגין במבוכה יתרה, ומכיון שלא עסק בריגול, לא יכלו הפקידים להעלים ממנו הרבה. התעודה שבידו לא שימשה אלא לפרסם את דבר בואו בקהל ולעשותו נושא מתמיד כמעט לשיחותיהם של יושבי־קרנות, עד לעגון אנית־הדואר הבאה, בה יגיע איזה נוסע אירופאי חדש, זר ומוזר יותר ממנו. ואולם שמו, הנישא בפי אנשי האי, נשתנה תיכף, בתוקף מבטאם המיוחד, מ’גוגין' ל’קוקה', בו נקרא כל ימי שבתו אתם, ובשם זה נכנס לדור בחדר, ששכר לו בשבועות הראשונים בתוך העיר, בבית סמוך לנמל, ל־ Cercle Bougainville ולשאר מקומות המיועדים לאירופאים, בבואם בפעם הראשונה לפאפיטה.

כמה מאיי פוליניזיה, – איי ה’איגודים' וה’אוסטראלות', קבוצת ‘פאוּמוֹטוֹ’, או חבל איי־השפלה, וה’מארקיזות', המרוחקות יותר, – השתלטו בהם הצרפתים במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה.

בשנות הארבעים, ניתן אי טאהיטי, מן ה’איגודים', תחת חסותה של צרפת, ופאפיטה הוכרזה לבירתה האדמיניסטרטיבית של חבל־איים זה. אולם רק בשנת 1880, שלש שנים אחרי מות המלכה פּומארה, הרביעית לשושלת המלכים, שדגלה בשם זה, הוכרזו האיים בתורת מושבה צרפתית. בנה, פומארה החמישי, הוכרח לוותר על כסא־המלוכה. הוא כבר הגיע לשנות העמידה, במלכו על האיים, שהיו נתונים לשלטון שושלתו למן המאה השבע־עשרה, ולהנהלתה הנבונה של אמו זה חמשים שנה. לידתו היתה במזל אירופה הכובשת, שנתנה עינה באיים, ובגדלו לא הצטיין בעוז נפש ואומץ לב כאמו. אישיותה של המלכה פומארה היא שעמדה לה למגן אחרון בפני השתלטות גמורה של מעצמה אירופאית בתחומי מלכותה. במותה, אבד אף מגן זה לאיים, ובעשר השנים העגומות, לאחר הסתלקות בנה מן הכסא, שקדמו לביקורו הראשון של גוגין בפוליניזיה, נמחו עקבות־חירותה האחרונות. אכן, כלפי חוץ, לא חלו כמעט כל שינויים ופומארה החמישי הוסיף לחיות בארמונו שבפאפיטה, ומזונותיו קצובים לו מאת הממשלה הצרפתית.

אולם כשהגיע גוגין לטאהיטי בשנת 1891, מצא והנה גם סמל זה לחירות שאיננה עוד עומד להעלם, כי המלך פומארה היה נוטה למות.

בשורת מחלתו האנושה של המלך המודח פשטה בכל איי החבל, ואנשי האיים ראו אותות בשמים ובארץ, כי אכן נגזרה עליו גזירת המות. הם באו לפאפיטה בכלי־שיט מכל המינים. דוּתרניוֹת הביאו אותם מאיים רחוקים כבורא־בורא, ראיאטיאה והואהינה. אחרים באו בסירות־מפרש מאיים קרובים יותר. הרגשת עגמה מוזרה אפפה את הכל, הרגשת אימה סתומה וחוסר־אונים בפני גזר־הדין. אפילו קלי־הדעת בילודי המקום, שיתרונות הציויליזציה לא פגעו בהם עדיין, היתה עליהם הרוח, למראה העגמה הכבדה של זולתם. וצערו של גוגין על המתרחש עמק מצער כולם, כי עלה בגורלו להיות עד לסיומה של תקופת החירות לאיים, שאמר לגלות וליהנות ממנה, בעזבו את אירופה. הוא לא העלה בדעתו לקחת חלק בתור־הזהב, כביכול, שהחל זה עתה, לדברי שאר הנוסעים באניה, תור, שהמאה התשע־עשרה עמדה להשפיע עליו מטובה הרב.

והאותות היו נשנים והולכים. כתמים אפלים הופיעו בהרים עם שקיעת החמה, דגים לא עלו בחכות, רוחות־אימים יללו זרות ומשונות.

המלך פּומארה מת, ונתיניו לשעבר ראוהו בפעם האחרונה לבוש מדי אדמירל צרפתי, בחדר־המתים שבארמון. הם שרו מזמורי־אבל במשך יומים ועטפו שחורים.

מיניסטר האמנויות היפות ביקש מאת גוגין לפקח על תפאורות ההלויה. בדיחות־הדעת, שעוררה התעודה האמללה הנתונה לו מאת המיניסטריון, טרם שככה, והמיניסטר סבור היה, ששחק לו מזלו, לתת ל’שליח־האמנות' ענין לענות בו. גוגין הלך אל הארמון, לראות את המעשה אשר עליו לעשות, אולם בבואו מצא שם את המלכה, שכבר מילאה את חדר־המתים פרחים ואריגים בטעם־התפאורות הטוב, הטבוע בגזע הקאנאקה מראשית בריאתו, ולא רצה להוסיף על סידוריה ולא כלום. המלכה יואנה מאראו היתה אשה בשרנית בשנות־העמידה, בת ליהודי אנגלי בשם שלמון ונסיכה טאהיטאית, משארותיה הקרובות של המלכה הגדולה פומארה. היא קיבלה את חינוכה באנגליה ובצרפת, ונישאה למלך המנוח לפני שש־עשרה שנה. קלות־דעתה וקלות־מוסרה היו מן המפורסמות בפּאפּיטה, ויושבי־קרנות סיפרו, כי בעלה המנוח היה האדם היחידי, שטיפח רגש כבוד כל שהוא אליה.

כשפגש אותה גוגין בפעם הראשונה, לא ראה בה אלא בריאה פשוטה ומגושמת, שטרם נמחו עקבותיו האחרונות של יפי עלומיה, ורק לאחר שהכיר את הילודים מקרוב, יכול לעמוד על הסגולות המיוחדות באופיה של המלכה האלמנה, על הכרת־ערך עצמה היחסנית וחוט־החן המשוך עליה, מורשת אחד מאבותיה הקדמונים, הנשיא טאטי, גדל־העלילה. היא היתה אשה גדולה ומוצקה, כרוב נשי המעמד השליט בעמיה, ולאחר זמן היתה דומה בעיני גוגין לסמל האי, כי היתה דמותה נטועה באדמתו, כשם שהאי עצמו היה נטוע במעמקי האוקינוס.

הלוית המלך לבית־עולמו היתה תערובת של טעם פגום ופרוזאיות יתרה. המושל ופקידיו חבושי־הַקסְדות, מפני להט השמש, למדו אל דרכי אירופה במידה כזו, שראו חובה לעצמם להזיע כל עת ההלויה בחליפות־ארג שחורות. אותו הלילה, שקדם להלויה, נתכנסו הילודים בכל כפר וכפר, על כרי־הדשא, כשהם שרים בזה אחר זה, האנשים והנשים, פזמוני־תפילה, שאולים אתם מן ההימנונים הנוצרים.

בשעה שש בבוקר יצאה תהלוכת־האבל ברגל מן הארמון, בדרך העולה לאַרוּאָה. האירופים הרבו שיחה, כהולכים ליריד, אולם בני האי לא הוציאו הגה מפיהם. האבק והחום שלהבו את פרצופיהם הנזעמים של המלוים לבני־העור. תלתי־גונים נישאו בתהלוכת השחורים, אולם דגלו הפרטי של המלך המת לא הונף בשום מקום. הארון היה מכוסה פרחים, ואל הרכב נרתמו פרדים צבאיים, עטופים מסרוגי־צמר שחורים.

כשהוטלה גופתו של המלך פומארה לתוך המוסוליאום החדש, שנחצב בדבר הממשלה הצרפתית בסלע־אלמוגין ססגוני, בעודו בחיים, נשתתקו האנשים הלבנים מפני החום והדרך המיגעת, שעברו בה בעל כרחם. המושל בן־התערובת נשא נאום שגור, שתורגם לתועלת בני־האיים בו במקום. אחריו דרש הכומר הפרוטיסטאנטי את דרשתו. טאטי, אחי המלכה, נשא נאום־תשובה. בזה נסתיימה הלויתו של המלך פּומארה.

פקידי הממשלה מיהרו לכבוש את העגלות, שנמצאו במקום, ולשוב העירה. הם נשארו אדישים לכל הענין, כדרכם מאז ומעולם. כך היו נוהגים בודאי גם לאחר כל מרוץ־סוסים אירופאי מוצלח למחצה.

בני־האיים שבו העירה ברגל. כעת, מכיון שהמלך נאסף אל עמיו, שבה בת־הצחוק לרחף על שפתם. לאחר שעה קלה החלו רבים מפגרים בלכתם, ומשהגיעו לנהר פאטאנה, החלה התהלוכה מתפזרת. מהם נסתלקו זוגות זוגות, להתעלס באהבים. מהם עמדו לרחץ את בשרם במי הנהר וללקט את ציצי־הנזר הלבנים, בטרם ישובו העירה. לעת ערב, כאילו שכחו, שהקיץ הקץ על הסמל האחרון לגאון־חירותם בעבר, כאילו הוסחה מדעתם העובדה, שתרבות־המערב שפכה מעתה את שלטונה הגמור עליהם ועל ארצם.

אולם אם דומה היה, שבני־האיים שכחו כי עברה תקופת־התפארת בדברי־ימיהם לבלי שוב, התאבל גוגין שבעתים על התפארת שנגוזה. בבואו, הספיק לראות את המערכה האחרונה לטראגדיה לאומית, ויגון אין־סופי ירד לשכון בלבו. הוא ביקש מפלט מן האוירה המחניקה של אירופה, אולם דומה היה, שאפילו בפוליניזיה אין מפלט מטמטום־המוחין של הציויליזציה המערבית. היא באה והפכה את הקערה על פיה, בכל מקום, שנגעה ידה בו. היא הקדימה את גוגין בעשרות שנים, ומה שמצא כאן כעת סתר את כל ההבטחות, שניתנו לו באותה חוברת כוזבת, שקרא בפאריס. בפּאפּיטה מצא העתקה בזויה של האוירה, שהשאיר מאחוריו, ולא עוד אלא שנוסף עליה נופך של התרברבות קולוניאלית משונה. אולם הוא לא יכול להאמין, שלא נותר בשום מקום בטאהיטי שריד־מה לחירותם ולטבעיותם של הילודים. ברור היה לו, שבפאפיטה אין עוד זכר לאלה. לפיכך החליט לעזוב את האירופאים עם הערכין שהכניסו למקום מן החוץ, ולמצוא לו פינת־שקט בכפר, בה יחיה כאחד מבני האיים.

למיטה כתב לאמר: “מתאבל אני על מותו של המלך פּומארה מעומק הלב. טאהיטי מצטרפתת והולכת, ולאט לאט תחלוף צורתם הקדומה של הדברים והיתה כלא היתה. המיסיונרים שלנו כבר הביאו אתם הרבה מן הצביעות שבכנסיה הפרוטיסטאנטית וגזלו חלק מסוים מקסם המקום. שלא להזכיר את מחלת האבעבועות, שתקפה את העם כולו (אודה, מבלי להשחית את תארם ביותר). באשר לך, המעריצה גברים יפי־תואר, הרי אין כאן מחסור בהם…”

כנהוג באיי פוליניזיה, נטפלה אחת הבחורות לגוגין בראשית בואו לפאפיטה. היא באה אליו בלא אהבה, כדרכן של כל בנות קאנאקה. שמה היה טיטי. אביה אנגלי היה, ואמה – טאהיטאית. שערותיה השחורות ועורה החום, עם מבט־הגאוה בעינה, העידו שהיא בת האיים האלה.

טיטי ליותה את גוגין, בצאתו בוקר אחד, בעגלה שאולה, לבקש לו מקלט בנאות הכפר. היא לבשה מחלצות, הראנת־אגמים אדומה תקועה מאחורי אזנה, ולראשה מגבעת, שזורה בעצם ידיה מנימין של קנה־הסוכר, מקושטת בסרט, ציצי־קש וקונכיות צהובות. שערותיה השחורות גלשו על כתפה. היא התגאתה במחלצותיה וביופיה, ובמזלה ששיחק לה, להראות בחברת איש לבן־עור, ולא עוד אלא שסבורה היתה, כי עשיר מופלג הוא.

גוגין לא ידע, היכן יתקע יתד לשכנו, וכשיצא בדרך הים דרומה, לא היה בדעתו לנסוע בה, אלא עד שימצא מקום באי, שישא חן בעיניו. לימינו השתרע הים, עם שיני־אלמוגיו, וההרים התנשאו משמאלו. הנוף היה ירוק ומגוון ובלתי־משתנה. עד הצהרים עברו קרוב לשלשים מיל, והגיעו למאטיאיאה. גוגין החליט לחקור את המחוז; פּאפיטה כה רחקה ממנו כעת, והנוף נדמה לו בהיר ומגוון כאן יתר על כל מקום אחר. הם מצאו צריף, שהושכר להם בתנאים נוחים. בעל הצריף, שנשאר בלא דירה, החל תיכף לבנות לו צריף חדש בקרבתם.

כשחזר גוגין לפּאפיטה על מנת לארוז את חפציו המעטים, הודיעה לו טיטי, שרצונה לבוא ולחיות במאטיאיאה אתו. מוכנה ומזומנה היתה לוותר על החינגאות וההילולות הבינלאומיות של פּאפּיטה, ובלבד שתוכל להיות במחיצתו. אולם גוגין לא רצה לקחת אותה אל הכפר. היא לא היתה דוגמה טיפוסית ביותר לגזעה, וחיי העיר טבעו בה את חותמם. התרבות המערבית הכניעה אותה יתר על המידה, וגוגין לא יכול לשכוח, שהיא לבנה למחצה. חושש היה, שאם תשאר במחיצתו, לא יוכל לחדור לעומקה של נפש איש־הכפר. כמו כן היה ידוע לו, שיש עוד בחורות במאטיאיאה.

אולם במשך הימים המעטים הבאים לא יכול גוגין לרדת מעל מטתו, כי תקפתהו דלקת־הסמפונות, מזכרת לחורף הקודם בפאריס. קצרה רוחו לצאת לביתו החדש, אם כי התרגל זה כבר לעיכובים ומכשולים, שצצו תמיד בדרכו. מחלתו נסתבכה מתוך שפכי דם הריאות, שבמשך זמן רב לא יכול רופאו למצוא להם תרופה, אולם חזהו החזק עמד גם בנסיון זה, ועל אף חששותיו הקודרים של רופא בית־החולים, שניבא למותו הקרוב, שב גוגין לאיתנו לאחר טיפול שיטתי בסמי האצבעיה.

יום אחד, בטרם החלים לגמרי, זכה לביקור בלתי צפוי של אחת מנסיכות בית־המלכות. היא נודעה בשם ואיטוֹאוּאה בת טאמאטואה, אחי המלך המנוח. רגליה יחפות היו, שמלה שחורה עטפה לבשרה, סימן אבילות על מות המלך, ואולם הפרח הנצחי הציץ מאחורי אזנה. היא נתנה את דודיה לרבים ושונים, בהגדישה את הסאה אפילו לגבי בנות טאהיטי, והיתה קרובה להמנות בין היצאניות. הציויליזציה של המערב פגיעתה בה היתה קשה למאד, אם כי אביה הציץ ולא נפגע, ונשאר טאהיטאי אמתי כל ימיו. יצאו לו מוניטין בתורת לוחם אמיץ ומינותור בדברי־אהבים, וסגולה יחידה זו הוריש, לפי השמועה, לבתו.

ואיטוֹאוּאה וגוגין שתו מיין האפסנתין, שקנה לשם קבלת אורחים. ואיטואואה עצמה הביאה את הבקבוק מפינת החדר. אצילות־הליכותיה בלבד עשתה רושם על גוגין, כי יפת־תואר לא היתה. חושש היה, שמא תעלה בדעתה לשבת על מטתו, כי בטוח היה, שהמטה תתרסק, בהכביד משקל שניהם עליה. לבסוף קנתה לה ישיבה עליה, וחששותיו נתבדו. הם פתחו בשיחה קטועה ומשונה, עם הפסקות אין מספר, מחמת השתיה, שהחלה מבסמת אותם. גוגין נמצא במבוכה. הביקור נסך עליו שעמום. אולם ואיטואואה ידעה, שגוגין וטיטי נפרדו זה מזו, וסבורה היתה, שתוכל לרשת את מקומה. היא הרבתה לשתות מיין האפסנתין. הם הביטו זה בזו בדמדומי־הערב הנמהרים. אז שכבה ואיטואואה ליד גוגין, כשהיא מעשנת, ורגליה מגיעות לכרע מטתו. דומה היה, שפניה נתעדנו באפלולית הערב והיא יפתה כמעט. פתאום החלה מדקלמת אחד ממשלי לאפונטין, “הנמלה והחרגול”. עם גמר הדקלום קמה מעל המטה, כי תמה גם הסיגריה בפיה. היא לא מצאה ענין במוסר־השכל הטפשי של לא־פונטין, אמרה לגוגין; אדרבא, הרי היא מצדדת בזכותם של החרגולים, שכן הם מזכירים לה את חיי העליצות והדרור, שחיו בני עמה בטרם באו האנשים הלבנים אל האיים. בדומה לחרגולים הללו, שרו גם הם כל הימים.

ואיטואואה עמדה בפתח והעידה על עצמה, ששתתה לשכרה, ושאין ברצונה להגיע לביטול הישות במחיצתו. אחר כך יצאה מאת גוגין כלעומת שבאה. ברחוב, קרא אחד האברכים אחריה, בקול מכר ומודע, והיא ענתה לו בצווחה הלומת־יין בלשון הילודים.

היא באה לראות את גוגין, הואיל ושמעה, שהוא חולה, ואין ‘ואהינה’ אתו, אין בחורה, שתטפל בו. אולם משהבינה, כי אין גוגין מוצא ענין בה, לא ראתה את עצמה מוקנטת על ידי כך, כדרך נשים אירופאיות. קנאה של ממש לא ידעה ואיטואואה. ודאי היתה זאת הריעותא היחידה, שלא עלה בידי הציויליזציה להדביק בה ובכל שאר בני־עמה. אכן, איש לא יכול להטיל ספק ביתרונות שהביאה אותה ציויליזציה לאיים, למראה נסיכה מבית־המלכות, שלמדה ללגום משקאות משכרים מארצות־נכר עם כל אדם לבן, שנזדמן בדרכה.

קולותיהם של ואיטואואה והאברך, שנטפל אליה, צללו שוב באזני גוגין, להזכירו, עד כמה היתה לו פאפיטה לתועבה. מנוי וגמור היה אתו להסתלק מכאן בהקדם האפשרי.

במאטיאיאה בילה גוגין את שתי השנים הבאות, עד שנאלץ, בתוקף המסיבות, לחזור לאירופה. הוא עזב את אירופה לזמן בלתי־מסוים, אולם בצאתו, לא העלה בדעתו להשאר באוקיניה עולמית. היה ברצונו להכין די בדים, שיוצאו לו מוניטין חדשים בשובו, ויוסיפו להפתיע ולהדהים את הבורגנים.

מצריפו, הצופה פני הים, ראה יום יום את הקצף הלבן על שן־האלמוגים, שהבדיל את המפרץ הקטן מן הים האדיר מעבר מזה. מאחורי הצריף טיפסו כרי אדמה דשנה ונשקו לרגלי ההרים, שחצתה אותם במקום זה ניקרה עמוקה, עם חורשה גדולה של עצי מאנגו, שצמחה בנס על הרקע הסלעי. האדמה היתה מעין הארגון הכהה, מכוסה פה ושם עלים צהובים־מפורזלים של צמח מטפּס. לפרקים, באו ילודים בסירות־מפרשים לצוד דגים במפרץ, הגברים עירומים כמעט, הנשים פורשות את המכמרות. הקצף, הניתז אל שן־האלמוגים, עירב רצועות לובן יתומה בתכלת האין־סופית של הים.

הרי האי מואריאה התנשאו מימין, ומאחוריהם שקעה החמה במהירות מפליאה. הם הוטלו לתוך צללית נישאה, מפוצרת ואפלה מול רקע של דליקת־שמים מאירה, ואורות החמה השוקעת, כחניתות ממורטות, מתארכות מרגע לרגע, נקלשות ונגוזות בסופן.

צריפו היה בנוי מעץ הבוּראוֹ, בו השתמשו רוב הבונים בכל רחבי האי. מובדלת מן הצריף היתה סוכה קטנה, ששימשה לו חדר־אוכל. המטבח נמצא תחת כפת השמים, ובדומה לשאר מטבחים בטאהיטי לא היה אלא מערכת אבנים, שחוממו, ועליהן הושם האוכל תחת מכסה של עלים. עד לבוא האנשים הלבנים לפוליניזיה, לא ידעו הילודים צורת מתכת. מים לא הורתחו מעולם, וחמין היה פירושם, שחיממום קרני השמש. תבשיל לא היה אלא שם נרדף לצלי. בשר, דגים וירקות בושלו באופן כזה, כשהם עטופים בעלי־בננה ומונחים בין האבנים החמות.

במאטיאיאה מצא גוגין שלוה פיסית, שכמותה לא עלתה אפילו על דעתו בימי שהותו בפאפיטה. כה רחוק היה מאירופה זו הידועה לו, אירופה זו שהיתה כבור־כלא בעיניו. הדממה, שמילאה את חלל הלילות, לא הופרעה אלא בנגינה ארעית של הילודים ב’ויוו' – חלילם של בני־טאהיטי. במארטיניק היה הלילה אות ליתושים לפתוח בזמזומם המרגיז, אולם בטאהיטי, מדי השתתק ה’ויווֹ' היתה הדממה שלימה ומלאה. הירח האיר את הצריף עם גגו הגבוה, הקלוע עלי פנדנוֹס, בהם חמדו הלטאות משכן להן, ובאור החיור נתבלטו קני־הסוף שבכתלים הפנימיים, כל אחד לחוד.

שונים היו גם חיי הכפר מן החיים בפאפיטה. בעיר נמצאו חנויות ובתי־מסחר, ואילו הכפר לא ידע סחר־מכר. היה צורך לעלות בהרים ולאסוף את פרי עץ־הלחם, או לרדת אל שפת־הים ולצוד דגים. מזונות לא נמכרו בכסף.

ביום הראשון לבואו למאטיאיאה, כשלא ידע עדיין גוגין הרעב, לאן יעלה בהר וימצא מזון, ראה קאנאקה מנופף אליו ידו ומזמינו להצטרף לסעודה, שערך אותה שעה. אולם מתוך הרגשה סתומה, שלא ניתנה להתבאר אף לו לעצמו, סירב לקבל את ההזמנה. האיש לא נעלב, שכן בני פוליניזיה מקבלים באהבה סירובו של אורח, כהסכמתו. תיכף לכן נשלחה אליו ילדה קטנה, ובידה תבשיל טרי, עטוף בעלים שנקטפו מחדש. בלי דבר דבר, הניחה הילדה את האוכל בפתח הצריף. גוגין אכל, והתבשיל ערב לחכו. לאחר שעה קלה עבר האיש ליד הצריף ושאל לשלומו. גוגין היה שבע, ודעתו בדוחה עליו. הדבר גרם קורת־רוח לקאנאקה. היה זה סימן לאתחלתא של השׁבּרה הדדית בינו לבין שכניו, אולם חלקו של גוגין לא עלה מעולם על עצם נוכחותו ביניהם ועל ההתענינות, שעוררה נוכחותו בסביבה.

בין שכניו היו טונגנים ואנשים מפנים האי, וכן מאיי המרקיזות. בשעות היום, בהן לא עבד גוגין, היה משתעשע בחברתם. הוא ראה הכרח לעצמו ללמוד את לשונם. מהם נמצא למד, שאם האנשים הלבנים נוטים לקרוא אותם בשם פראים, הרי גם הם רואים רבים מן הלבנים כפראי־אדם, שכן אינם יודעים תכופות, כיצד למצוא את מזונותיהם. בלילות היו מתאספים לרגלי השיחים מתחת לעצי־הנרגיל, השומרים על חולות־החוף, ושרים במקהלה, אנשים, נשים וטף יחד, או לחוד. קולה של אחת הנשים היה פותח בלחן של הימנון, בעוד שקולות שאר הנשים שימשו תזמורת־לואי, ולפתע התערבו בהם קולות הגברים, שהאדירו את נעימת השיר בסופו. ויש, שנתאספו האנשים והנשים בצריף ציבורי, לספר סיפורים, או לדון – אכן, לפעמים רחוקות ביותר – בשאלות רציניות, הנוגעות לשיפור המצב בכפר, ואולם כל ההחלטות הנאות, שנתקבלו בהזדמנויות כאלה, נשכחו תיכף לגמר האסיפה.

במאטיאיאה החל גוגין לצייר בפעם הראשונה מאז עזב את צרפת. במשך הנסיעה מאירופה לפוליניזיה ובימי שהותו בפאפיטה, לא נתעורר בו הרצון לצייר, ואף לא ניתנה לו, כמעט, שום הזדמנות לכך. אולם נאות הכפר, והשלוה שמצא בסביבה זו חברו יחד, להשיב לו את יצר־היצירה האובד. סוף סוף ראה לפניו אותה מזיגת־הצבעים הטבעית, שמאז עזב את מארטיניק לא עלה בידו לקבוע אותה אלא בקירוב דמיוני, עם החום הדשן לעור־בשרם של בני האי, מול הירוק החי והעמוק של עצי המקום ותכלת השמים והים. אף על פי כן, עבר זמן רב עד שראה יכולת לעצמו לצייר במהירות. הצבעים הבהירים, החמים, היו מסמאים אותו, אף טרם הותרו כל חרצובותיו, מורשת אירופה שבעת־תרבות ומתנוונת, שמנעתהו להעלות את המחזות בני־החלוף במהירות הראויה על הבד.

מודיל ראשונה שימשה לו נערה אחת, מבנות המשפחות השכנות. דמה היה טהור מכל תערובת, ואם כי לא הייתה חמודה מבחינה אירופאית, נחנה ביופי רב ונדיר. סוף־סוף עלה בידי גוגין לחקור בשלימות את האופי המיוחד לפרצוף הקאנאקה, עם חיוכו רב־החידות, שכה קסם ללבו. הוא הביא אתו מצרפת תצלומי תמונות לרוב, וקישט בהם את כתלי צריפו. יום אחד שיכנע את הנערה, להכנס אתו לתוך הצריף ולראות בתצלומים הללו. דומה היה, שהיא מתענינת ביחוד בתצלום “אולימפיה” של מאנה, וגוגין שאל לדעתה על תמונה זו.

“הרי היא נחמדה מאד,” השיבה הנערה. גוגין התפעל מן המחשבה, שבאוקיניה מעריכים תמונה זו יותר מאשר בכל חוגי האסכולה לאמנויות היפות. אז שאלה הנערה: “האם אשתך היא זאת?” וגוגין השיב בחיוב. דעתו נתבדחה עליו לשקר זה, שזיכהו בכתר ‘טאנה’, הוה אומר, בעלה של אולימפיה. בעוד הנערה שקועה ראשה ורובה בשאר התצלומים, וביחוד, באלה של האיטלקים הקדמונים, ניסה לשרטט את דמותה. אולם דומה היה הדבר, שהיא נרגזה כמעט, וב"לאו" קפדני עזבה אותו לנפשו. כעבור שעה, חזרה, כשהיא לבושה שמלה חדשה, ופרח, שקטפה זה עתה, מאחורי האוזן.

גוגין צייר אותה במהירות, כי היה חושש לבריחתה בטרם יגמור את מלאכת הפורטריט. דומה היה, שפיה מביע כל גון של עונג וסבל, בעוד שמצחה, עם שרטוטיו המוגבהים יתר על המידה, הזכיר לו את מאמרו של פּוא, שאין יופי מושלם, בלא עקמומית־מה של שרטוטי הפנים. הפורטריט נגמר, וכיון שנעשתה התחלה, יכול למצוא מעכשיו מודילין אחרות בלא קושי רב. אולם בעת ובעונה אחת עם זה תקפה אותו הרגשה של בדידות. והוא כתב לטיטי וביקש ממנה להצטרף אליו. הוא התבייש בפני הנערות והנשים הכפריות, שלא היו רגילות להציע את עצמן, אלא חיכו לגבר, שיקחן לרצונו. וכן שמע, שרבות מהן חולות הן.

טיטי באה, אבל ביקורה לא נמשך אלא שבועות מועטים. היא היתה כה יוצאת־דופן בחיי הכפר, עד שהטילה שעמום על גוגין, והוא ראה צורך לשלחה חזרה לפּאפּיטה. הפשטות שבחיי הכפר דבקה בו והשפיעה עליו משלותה. טיטי וכל אשר יכלה תת סימלה את חיי העיר, שנעשו כה זרים לו, כה רחוקים ממנו.

גוגין שיוה כעת לחייו כל דמיון אפשרי לחיי שכניו. הוא החל להעריך את פתגמם: “או נא טוּ”, בכפל פירושו: “לא איכפת לי” ו"אני מצפצף", שמצא בו הרבה יותר מן הנחמה, מששיער בתחילה. הוא התלבש. כמוהם, ב’פּארי', שמלת־כותנה קלה זו, המגיעה מן המתנים עד לקרסולים וחושפת את חזהו של הגבר. שמלת האשה נתארכה למעלה, לכסות על שדיה. כפות־רגליו היחפות של גוגין נוקשו, עד לבלי הרגיש באבני החצץ, גופו נשתזף בשמש, ועור בשרו הקדיר כעור הילודים, כמעט.

גוגין עמד במהרה על סוד חשיבותו של יום־הדואר החדשי בחיי האוכלוסין האירופאים של האי. עד לנובמבר, חמשה חדשים לאחר שהגיע לכאן, לא קיבל עדיין שום ידיעות מצרפת, פרט לאגרת ראשונה מאת דניאל די־מונפריד. ז’וליאט ילדה בת, תינוקת חולנית, ולבו של גוגין מר עליו, בחשבו על ילדתו, שבאה לעולם בתנאים עלובים כאלה.

אף על פי שהמכירה הפומבית של תמונותיו הכניסה קרוב לעשרת אלפים פרנק, לא יכול גוגין לקחת אתו, בצאתו מצרפת, את כל עודף הכסף, שנשאר לאחר תשלום מחירו של כרטיס־הספינה. מרובים היו חובותיו בפאריס, שהוטל עליו לפרוע קודם להפלגתו, ושלא כיתר בני ארצו, חסרה באופיו סגולת החסכון, והדאגה לעתיד. ממון שבא לידו, הוצא מניה וביה. בחודש נובמבר, כבר החל להרגיש במצוקה כספית, שנתנה אותות מאיימים לימים באים. הוא הוסיף להתמרמר על כשלון ההצגה בתיאטרון האמנותי, שלא נתנה לו את 1500 הפרנקים המקווים; באגרת לדי־מונפריד המריצו לפנות בבקשה לקונה אחת מתמונותיו הדתיות, כביכול, באותה המכירה הפומבית, שיוֹאיל למלא את החסר, עד לשובו, בהקדימו לו סכום זה על סמך בדים, שהשאיר אחריו בפאריס.

רושם ראשון, שהיה לגוגין בשעה שהגיע לטאהיטי, כי יוכל לפרנס את עצמו בציור פורטריטים, לא ארכו ימיו. “קיצורו של דבר,” סיפר אותה שעה למיטה, “סבורני, שאוכל להרויח מעט כסף, דבר שלא הבאתי בחשבון. מחר עלי לראות את כל בית־המלך. זה פרסום, וזה שכרו! וכמה טפשי הדבר… בכל זאת, הבה נראה… לילדים היקרים נשיקות לרוב, ולך מיטב הנשיקות, מאת אוהבך ובעלך הנאמן.” המרחק הרב ביניהם והתענוגות הרבים והשונים, שבהם ראה מר מותירה את עיקר מטרתו של גוגין בצאתו לטאהיטי, לא השכיחו מלבו את אשתו וילדיו.

במשך כמה חדשים, לאחר שילוחי טיטי לפּאפּיטה, נתקיים גוגין בגפו, כשהוא מצייר קצת ולומד מקרוב אל דרכי האנשים ואל צורותיו וגווניו של הנוף, ומצפה לשוא לבוא אגרות, שלא נכתבו מעולם.

למיטה גילה הרבה מהגיונותיו. “בשעה שאני כותב אליך, רד הערב. דממת ליל בטאהיטי, אין לך דבר מוזר ממנה. רק כאן היא קיימת, באין צפור מצייצת, להפריע את מנוחתך. יש ועלה גדול וכמוש נושר ארצה, אך מבלי ליצור כל נעימה של קול. הרי זה קרוב יותר לרחש רפאים. בני האי מרבים להלך בלילות, אבל רגליהם יחפות, ודוממים הם. דממה עולמית! מובן לי, כיצד אנשים אלה יכולים לשתוק במשך שעות, משך ימים, ולשאת עינים עגומות לשמים. יודע אני, שכל זה עתיד להשתלט עלי, ואני מלא שלוה מאין כמוה ברגע זה… מה נהדר הלילה! אלפים עושים כמוני. חיים הם, וילדיהם דואגים לעצמם. אנשים אלה הולכים לכל מקום שהוא, בכל דרך שהיא, באים לכל כפר שהוא, ישנים בצריף, אוכלים וכו', מבלי להודות למארחיהם, כי יבוא יום, ויארחו הללו במעונם הם. ואנו קוראים להם בשם פראים! הם שרים, אינם שולחים ידם בגניבה – דלתי אין אני נועל מעולם. יש שתי מלים טאהיטאיות, המתארות אותם באמונה “איא־אוֹרא־נא” – בוקר טוב, השלום עליך, וחן־חן; “אוֹ־נא־טוּ” – לא איכפת לי – ולהם פראים ייקרא! אל תסיקי מזה, שאין לי אלא אהבת־עצמי ושעזבתיך לנצח, אולם תני לי לחיות ככה במשך זמן־מה. אלה המדברים בגנותי אינם יודעים את כל המתרחש בנפשו של אמן; מדוע יאמרו לכפות עלינו תכונות דומות לשלהם? הרי אין אנו כופים את תכונותינו שלנו עליהם… אני זוכר אותך ענוגות.”

ולאחר זמן:

“סידרתי את תצלומיך בצורה נאה על מדף, שנקבע בתוך צריפי, וזה מעורר שאלות הרבה מצד בני־קאנאקה, הבאים לראות בציורי ולהתפעל מעבודתי.”

הלך־רוח משונה, תערובת של געגועי־מולדת ואופּטימיות, מעוררו להרצות לפניה, באגרת אחרת, על תכנית שהוא מתכן, למצוא לו בצרפת משרת מורה לציור או מפקח, משרה שתתן להם את האפשרות לחיות יחד בחזירתו. “פירושו של דבר, מיטה יקירתי, בטחון לעת זקנה, מאושרים ומאוחדים שוב עם ילדינו. אז יושם קץ לחוסר־היציבות. יש לי צורך לשוב ולראות את כולכם ולנוח מעט. אולם חובה עלינו לכלכל מעשינו בשכל. נסיעה כזאת לא נערכה בקלות־ראש, מעין טיול בין ערבים. יש להשלימה, והיא תהיה קץ נדודי. התאזרי בסבלנות עוד מעט קט, והיה הדבר לטובת כולכם.”

מעבר למאטיאיאה, בין ההרים, השתרע מישור טאמאנאו, ממנו נשקפה הפסגה הכפולה של אורוהינא, הוא הר־העטרת, בכל הדרה, ושן אאוראי גם הוא. שכניו של גוגין סיפרו לו על מחוז זה, ומנוי וגמור היה אתו לבקר בו, לחרדתם הרבה של אלה, שפחדו מפני רוחות ההרים ורוחות המתים, המתגוררים בפנים האי, ומענים את האנשים המזדמנים ליערות עם לילה, כידוע לכל. טבילת השכנים, שהמירו את דתם בדת הנוצרית, לא עמדה להם לבטל פחדים אלה. הם ניסו למנוע אותו מן הנסיעה בספרם לו, שלא ימצא מקום לינה, לא ימצא מזון, וגם הרוחות יבואו לענותו, בלילה.

יום אחד יצא גוגין עם שחר ממאטיאיאה, בכיוון עמק פּוּנארוּ שבפנים האי, בו זרם נהר, שהשתפך על הים בין מאטיאיאה לפאפיטה. במשך שתי השעות הראשונות לאחר שהגיע לנהר פּונארו היה מהלך במשעול, עד שהגיע לסלעים תלולים, שחסמו את הדרך בעדו, ונאלץ לחצות את הנהר, עבור ושוב, כי בכמה מקומות קיבל העמק צורה של בקיע עמוק ברוכס־ההרים. לפעמים נאלץ להמשיך את דרכו, כשהוא שקוע עד צוארו במי הנהר. במקום שקירות־האבן התלכדו כמעט, חשך עליו היום, כי מעט היה האור, שהסתנן מלמעלה, והיה ביכלתו לראות את הכוכבים ברצועה הדקה של תכלת־השמים העמוקה.

כשעה לפני שקיעת החמה, החל גוגין לחפש לו מקום לינה. הוא בא עד קרחת־יער מוקפה קבוצות של עצי־בננות, בוראו ושרכי־הבּר. הוא קטף מן הבננות הבשלות, וצלה מהן לסעודת ערבית. אחר כך שם כמה עלי־בננה גדולים על ענפיו הנמוכים ביותר של אילן, למחסה מגשם כי ירד בלילה, ושכב לישון, כשגרזנו קשור ברצועה אל אַמת־היד, למגן מפני ביקור בלתי־צפוי של חזירי־הבּר.

עם שקיעת החמה החלה צינה נושפת בפניו, כי הגיע לאחת הנקודות הגבוהות בערך שבהרים. בגדיו לא נתיבשו עדיין, וקרת־הלילה אפפתהו. זהרורים משונים ריחפו למראשותיו, וכשחקר לסיבת הופעה זרחנית זו, מצא פטריה צומחת על כפיס־עץ, ששרד ממדורתו. זהרורים זרחנים אלה, שבני־האי לא ידעו פשרם, הם שטיפחו כנראה, את אמונתם ברוחות־הרים.

עם הנץ השחר המשיך גוגין את דרכו. מי הנהר זרמו כעת ביתר עוז, והוא נאלץ לפעמים לטפס מענף אל ענף באילנות השולחים את צמרותיהם על פני המים, כדי להתקדם כמלוא נימא. בתוך הבריכות שבהרים יכול לראות צלופחים וסרטני־מים ענקיים.

בנטותו בשביל, שנפתח בקיר־הסלע, הופיעה לפניו דמות נערה ערומה, שותה מים מאשד מזנק משיאי־ההר. איזה חוש פנימי הזהיר אותה, כנראה, שעין זר משגחת בה, והיא קפצה בצווחת אימה לתוך הבריכה הסמוכה לאשד. עד שהגיע גוגין אל הבריכה, נעלמה הנערה, והדבר החי היחידי, שיכול להבחין עוד, היה צלופח ענקי בתחתיתה.

לעת ערב בא גוגין למקום קרוב אל פסגת אאוראי, הר זה שהטיל את אימתו על בני האי, כי איוו אותו הרוחות למשכן להם. הירח עלה, וגוגין זכר את השיחה המקודשת בין אל־האדמה לבין אלת־הירח, ששמע מפי שכניו, כי התקרב כעת למקום שם נערכה, לפי המסורת המקובלת בין בני־האי, אותה השיחה האגדית על הימים אשר לפני המבול, זה בא לשחת ארץ ומלואה.

כי כה אמרה הינא, אלת הירח, לטיפאטוֹאוּ, אֵל האדמה:

“הלא תשיב את בן־האדם לתחיה אחרי מותו.” – “לא, כי לא אשיבהו לתחיה. מות ימות, וכל צמח הצומח על פני האדמה נבול יבול, וכל דבר הניזון מלשדה יקמול, גם האדמה מות תמות, ולא תשוב עוד לתחיה.” ותען הינא ותאמר: “עשה ככל העולה על רוחך. אני אשיב את הירח לתחיה.” ובמות כל האדם אשר בארץ, נמשכה מלכות הינא, אך מלכות טיפאטואו אבדה.

היה בין שכניו של גוגין קאנאקה צעיר בשם יוֹטיפא, שבא תכופות לראות אותו מצייר או מפסל, ולשאול המון שאלות על אירופה ואנשיה. בעיקר ביקש לדעת את מנהגם של “אנשי־התרבות”, בני־הגזעים הלבנים, בדברים שבינו לבינה, וכמה משאלותיו הביאו את הצייר האירופאי במבוכה.

כשהיה גוגין זקוק לעץ בעבודת־פיסולו, היה שואל בעצת יוטיפא, שידע כל מסלול ושביל בהרים ומקום צמיחתו של כל עץ ועץ. יום אחד ביקש גוגין להשיג גזר גדול של ורודית לשם אנדרטה, שעלתה במחשבתו. יוטיפא קיבל על עצמו להוליך אותו למקום אחד בהרים, שם צמחו כמה עצים גדולים ממין זה. הם נדברו לבחור אחד מאלה, לקצצו ולהביאו הביתה ביחד.

יום אחד יצאו בהשכמת הבוקר למחוז־חפצם. השביל שבחר יוטיפא, עלה בין שני צוקי־בזלת איומים ברוכס־ההרים שמאחורי מאטיאיאה, שם זרם נחל איתן בין הסלעים, שהסיע בימי גיאותו ופיזר בדרך מרוצתו הימה. משני צדי הנחל, שקלט פה ושם מי אשדות זעירים, מזנקים מן ההר, עלו משעולים ביער עבות, בו הטילו את צלם עץ־הלחם ועץ־הברזל, הפּנדנוס, הבוראו, הנרגיל והשרך; עתרת של צמיחה, שנתעבתה והקשתה על ההליכה יותר ויותר, ככל אשר נתקרבו לאמצע האי. הם הלכו עירומים, רק ה’פּארות' לעורם, והגרזנים בידם. הם עברו את הנחל הרבה פעמים, הלוך ושוב, כדי לגלות מחדש את השביל הפתלתול, שעין גוגין לא שזפתהו, אבל יוטיפא דומה היה להבחין בו, בחוש־הריח יותר מאשר בראיה, לאחר שעלו בו עשבים, עלים ופרחים למכביר. עמדה דממה עמוקה, והמולת־המים הנוגה בין הסלעים לא הפריעה אותה, אלא היתה כבת־לואי לאותה דממה.

יוטיפא היה מהלך לפני גוגין, בגמישות של חית־היער. בעיני גוגין דומה היה הדבר, כאילו בן־לויתו יכול לשמש סמל חי לצמיחה המפוארת, הסוגרת עליהם מעברים, ודומה היה, שמגופו של יוטיפא עולה ריח־בושם, הממלא את חללו של אויר־היער. גוגין היה מהרהר בהבדל העצום הקיים ביניהם, הבדל של גיל ומקור וגזע, וברגשות הידידות שטיפחו זה לזה מתוך אהבה לאותו הנוף הפראי. הרהוריו של גוגין דילגו מענין לענין ועברו אל דמיון המינים בפוליניזיה, כי בגזעים הממעטים בלבושם, שלא כעמים הצפוניים, אין ההבדל בין זכרים לנקבות ניכר כל כך.

בטאהיטי, גורם האויר החריף של היער והים, לחיזוק הריאות ולהרחבת הכתפים והירכים, בעוד שחלוקי האבנים החדות על החוף וקרני־השמש הלוהטות אינן מבחינות בין גבר לאשה. הנשים עושות בכל עבודה כגברים, החומדים את הבטלה כנשים. יש משהו גברי בנשי המקום; משהו נשיי – בגבריו. דמיונם של שני המינים גורם לפשטות הגדולה ביחסיהם, בעוד שעירומם מוציא מלבם כל מחשבה זרה על משהו מסתורי ובלתי־ידוע. נעלמו מהם הרגשת האָשם והתסביך הערמומי, המביש, של עניני האהבה בין עמי הציויליזציה. מיעוט זה של ההבדלים שבין גבר לאשה מטפח ביניהם את רגש הידידות לא פחות מיצר האהבה, בעוד שאינם יכולים להשיג מעולם, חטא מהו.

לפתע נדמה לגוגין, שאשה היא, המהלכת לפניו במשעול היער, והוא השיג את יוטיפא, נבוך ומבולבל, כי נאחז בסבך הרהוריו. אולם המשעול נטה שוב לצד הנחל, ויוטיפא הסב את פניו אליו. הדמיון הכוזב נתבדה, ודעתו של גוגין נצטללה עליו.

הם קפצו לתוך מי הנחל הקרים ועברו במהירות לעבי היער. מעיני יוטיפא נעלמה אותה התרגשות פתאומית, שעוררה לרגע את יצרו של גבר אחר לחמדו. המבט השלו בעיניו הוכיח לגוגין, שלא עורר בו כל חשד. לאחר שעה הגיעו למקום, שם צמחו כתריסר עצי־ורוּדית רבי־צל. כדי להשיג גזר־עץ ראוי לפיסול, היה צורך לקצץ בגדול שבהם. הרגשת תענוג פראי מילאה את לבו של גוגין מדי הניפו את גרזנו. כשנפל העץ, היה מוכן להניף את גרזנו על כל שאר העצים. הוא הרגיש ש"איש־התרבות" העתיק, השוכן בנפשו, הושמד, מת, מכאן ואילך, ושהתנפלות פראית זו בגרזנו על עצי־היער לא היתה אלא מעין ברכת־פרידה אחרונה לציויליזציה. דומה היה, שטהרת האויר ביער מזריחה את פשטות החיים האלה, שכבר הכשיר את עצמו לחיותם.

הוא חזר עם יוטיפא אל הצריף, כשהם נושאים בששון את הכופת הכבד של עץ־הורוּדית. הם הגיעו הביתה בטרם שקעה עליהם החמה. שניהם נתעייפו. יוטיפא שאל את גוגין, אם ידע אושר.

גוגין לא השיב. אך היתה לו הרגשה, כי היום הזה נהפך לאחר, לאדם־היער, כיום הזה היה לאחד הקאנאקה.

 

פרק טו– ב: פליטה שניה:טאהיטי    🔗

בדידותו של גוגין עמדה בעינה, ומרה שחורה החלה תוקפת אותו. הוא מצא, שמרץ יצירתו הולך ונחלש, כי פחתה יכולת התרכזותו. חדשים רבים עברו, מאז שילח את טיטי חזרה לפאפיטה, על כן החליט לעזוב את מאטיאיאה לזמן־מה ולערוך טיול מסביב לאי.

בעודו עושה את ההכנות לנסיעה, בא אצלו אנאני, בעל צריפו ושכנו הקרוב ביותר, שהיה סבור, כי גוגין אומר להסתלק ממאטיאיאה לגמרי. רוחו נעכרה עליו מאד. אירופאים באו לחיות בין הילודים, ואולם לאחר שלמדו להבין ולאהוב אותם כמעט, עמדו והלכו לדרכם. כמה וכמה הבטיחו לחזור, אך הבטחותיהם הופרו. גוגין אמר לו, שהוא ייעדר רק במשך זמן קצר, אך בתחילה סירב אנאני לתת אמון בדבריו ופרץ בבכי. כאן נצטרפה אליהם אשתו של אנאני, באמרה, שאם הוא עוזב אותם מפני שאין לו כסף, טעות היא בידו, כי אין לו צורך בכסף כל זמן שהוא יושב עמם. היא הראתה לו מקום מוצנע בצל שיחים סמוך לצריפה, שם יקברוהו במותו. סוף סוף עלה בידו לשכנע אותם, כי שוב ישוב אליהם, ולצאת לדרכו באין מפריע.

הוא הלך ברגל, כשהוא מתרחק יותר ויותר מן החוף והגיע לכפר, בו נתקיימה המסורת העתיקה בידי הילודים, שלא שכחו עדיין את הינא, אשת־הירח. בטאראוואוֹ, מעבר למיצר, המחבר את טאהיטי רבתי לחצי־האי טאיארפּו, השאיל לו ג׳נדרם אחד את סוסו, והוא רכב לאורך החוף במקומות, שלא הרבו אירופאים לבקר בהם. לאחר שעבר ברכיבה כתשעה קילומטרים, הגיע לפּאוֹנה, שם קדמוהו בני־האי בברכה והזמינוהו לסעוד אתם. הם שמעו את שמעו וידעו שהוא הנהו הצייר, ‘האדם היוצר בצלם’. גוגין נענה תיכף לבקשתם, כי בת־הצחוק, שליותה את ההזמנה, היתה ענוגה ומצודדת. הוא ירד מעל סוסו, ומארחו לקח את הסוס, ובלא קורטוב של התרפסות קשרו במושכות לעץ הסמוך. הם נתכנסו לצריף, בו הסבו אנשים, נשים וטף על הקרקע, כשהם משוחחים ומעשנים.

“להיכן אתה הולך?” שאלה אשה קאנאקאית יפת־תואר כבת ארבעים.

“לאיטיה פני מועדות.”

“על מה ולמה?”

הוא גילה לפניה את מטרת נסיעתו לאמיתה. “למצוא אשה”, ענה ואמר.

“רבות הן באיטיה, ונאות הן. האמנם תבקש אשה?”

“כן.”

“אם תרצה, אתן לך אחת. בתי היא.”

“הצעירה היא לימים?”

“כן.”

“בריאה ושלימה היא?”

“כן.”

“ניחא. הביאיה לפני.”

האשה יצאה מן הצריף. כעבור רבע שעה, בעוד בעל־הבית מתקין סעודה של בננות־הבר, בני־סרטנים ודגים, חזרה בלוית נערה גדולה, נושאת חבילה קטנה בידה. מבעד לשמלת־הכותן הורודה והשקופה מאד, יכול גוגין להבחין את העור הזהוב של כתפיה וזרועותיה. פטמות־שדיה הזדקרו נמרצות מחזה. היא לא נמנתה על הטיפוס הרגיל של בנות־האי, כי טונגנית היתה. שערותיה המסולסלות קימעא הסתמרו כשיח־יער צעיר, ובאור השמש דימה גוגין להבחין בהן גון צהוב־כהה. שמה היה טיהוּרה.

כשישבה הנערה למולו, הציג לה גוגין כמה שאלות.

“אין את מפחדת מפני?”

“אַיטא”. (לא).

“רצונך לחיות אתי בצריפי לאורך ימים?”

“איהא”. (כן).

“לא דבקה בך מחלה מעולם?”

“איטא.”

לבו דפק בחזקה, כשערכה הנערה הצעירה, מבלי להראות כל סימני התרגשות, את אכלו על עלה־בננה גדול, ששטחה לפניו על הקרקע. הוא אכל לתיאבון, אולם נוכחותה של ילדה זו, בת השלש־עשרה, הפחידה אותו, כמעט. אדיר היה חפצו לדעת את המתרחש בלבה כעת. נדמה לו, שכה זקן הוא לגביה, והוא היסס לרגע בנוגע לכל הענין; תמה היה, אם נכנעה למצות אמה, שחזקה עליה, ללכת אחריו. אולם הוא הבחין בה די סימנים מובהקים של עצמאות וגאוה, המציינים את בני גזעה. הארשת השלוה בפניה אימצה את לבו. אכן, זה הקו הלגלגני של פיה החושני והענוג שימש לו אזהרה, שאם ישנה סכנה, הרי זו נשקפת לו, ולא לה.

עם גמר הסעודה, עלה גוגין על סוסו, על מנת לחזור לטאראוואו. הנערה הלכה אחריו, בלוית אמה, גבר אחד ושתי נשים צעירות, שהציגה אותן כדודותיה.

לאחר שעברו קילומטר אחד, לערך, נדרש גוגין לעצור. הוא ירד מעל סוסו ונכנס יחד עם בני לויתו לתוך צריף גדול ומרווח. שחת, זה עתה נקצרה, זורתה על הרצפה, ונפרשו עליה מחצלות נאות. טיהורה ישבה ליד אשה צעירה, שהציגה בפני גוגין כאמה הורתה. כוס מים חיים נמסרה מיד ליד, לשתיה כדת. אז פנתה אליו האשה הצעירה בשאלות אחדות. דומה היה, שהיא חוששת ודואגת.

“האם אדם טוב הנך?”

גוגין היסס רגע, אולם לאחר שפשפש במעשיו, השיב: “כן.”

“התתן אושר לבתי?”

“כן.”

“עליה לשוב אלינו כעבור שבוע. אם לא תאושר, עזוב תעזבך.”

השתררה דממה לשעה ארוכה. אז קמו כולם על רגליהם והנסיעה נמשכה. בני־האי, שהכירו את טיהורה, פתחו אתה בשיחה, בעברה על פניהם, וברכוה בברכת מזל טוב, בלכתה אחרי אירופאי, להיות לו ל’והינה'.

גוגין שאל את טיהורה, כיצד זכתה לשתי אמהות בעת ובעונה אחת.

“למה שיקרת?” תבע תשובה ממנה, אולם אמה של טיהורה הסבירה לו את הענין.

“השניה אף היא אמה היא, המינקת שגידלה וטיפחה אותה.”

משהגיע לטאראוואו, השיב גוגין לג׳נדרם את סוסו. אשתו של הג׳נדרם, צרפתיה, שלא הצטיינה בעדינות יתרה, אמרה לו:

“מה? מביא אתך מופקרת הביתה?” עיניה הצרות הפשיטו את הנערה ערומה, אולם טיהורה קיבלה בדיקה מעליבה זו באדישות גמורה. גוגין השגיח בפגישה זו של שתי נשים, בנות שני גזעים, והתבייש בגזעו שלו.

ברכות־הפרידה של המשפחה נאמרו בטאראוואו בצריפו של חנוני סיני. אז עלו גוגין וטיהורה בקרון הציבורי, בו עברו עשרים וחמשה קילומטר, וירדו ממנו ליד צריפו, במאטיאיאה. גוגין מצא את אשתו הטאהיטאית הראשונה. הוא היה גדול ממנה בשלשים שנה.

טיהורה הצטיינה במזג שתקני, ששיוה לה ארשת של תוגה ולעג כאחד. בראשונה לא היו גוגין והיא אלא מביטים זו בזו ולא הרבו שיחה. חידת־מסתורין היתה בעיניו, והוא נאלץ במהרה להסתלק מכל נסיון להבין את המתרחש בנפשה. רק לבסוף עמד על ההבדל העמוק, הקיים בין פוליניזי לאירופאי, וצרפתי, ביחוד, שכן אין קאנאקה ממהר להתקשר בקשרי ידידות וחבה לזולתו. מדי דברו על אהבתו, היתה טיהורה מחייכת, שכן גלוי וידוע היה דבר אהבתו לפניה, ולפעמים נדמה לו אפילו, שגם הוא חביב עליה, אם כי לא ביטאה זאת מעולם.

כעבור שבוע, ביקשה מאתו רשות ללכת לפאוני, לראות את אמה. גוגין התעצב אל לבו וקיבל עליו את הדין, כי סבור היה, שלא תשוב אליו עוד. הוא כרך אילו מעות קטנות במטפחתה, כדי שתוכל לשלם את דמי־הנסיעה ולקנות בקבוק רום בשביל אביה, וליוה אותה אל הקרון הציבורי. בלכתה, גברה הבדידות בצריפו עד לבלי נשוא. אולם לאחר ימים מועטים חזרה אליו.

מכאן ואילך ידע גוגין, שיוכל להשהות אצלו את טיהורה כל זמן שירצה בכך. שוב עבד במרץ על בדיו, שכן נתנה לו נוכחותה הרגשת־בטחון. תקופה של אושר אמתי החלה בשובה.

בבוקר בבוקר, בטרם החל את עבודתו, הלך עם טיהורה להתרחץ בנחל, שזרם אל הים בקרבת צריפו. בשעה שעבד, שתקה טיהורה; כשהגיעה עבודתו אל קצה, הרגישה זאת בחוש פנימי, ופתחה בשיחה אתו. לפרקים היו מבקרים יחד בבתי ידידים או שכנים, או אצל שאריה של הנערה. היו יוצאים לדרך עם הנץ השחר, כדי להמלט, ככל האפשר, מחומו הלוהט של היום ואם לא היה המרחק רב ביותר, היו מהלכים ברגל.

יום אחד, בשש בבוקר, יצאו ברגל למאטא, מקום שנמצא במרחק שש או שבע מילין ממאטיאיאה, והיה ידוע בנקרותיו המרובות. הם הגיעו לשם כעבור שעתיים וחצי. ידידיהם, שלא חיכו לבואם, החלו תכף להתקין סעודה נאה לכבודם. גור־חזיר ושתי תרנגולות נשחטו, ובננות ושאר ירקות נצלו עם תמניון נהדר, שנשלה אותו הבוקר מן הנחל.

בעצם ההכנות לסעודה, הציע גוגין לבקר באחת הנקרות, והוא יצא עם טיהורה, בלוית שלש נערות ובחור אחד. הכניסה לנקרה הגדולה ביותר היתה סמוכה לדרך, מוצנעת מאחורי עצי־גואיבה. כשנכנסו לפני ולפנים, ועיניהם התרגלו בחשכה, הבחינו מבעד למים הזכים את קרקע העפר האדום של הנקרה, שחדרה לצלע ההר לאורך מאה מטר ומעלה ונסתיימה באמפיתיאטרון זעיר. שרשי אילנות, שהבקיעו להם דרך בסדקי הסלעים, נתלו, כנחשים ענקיים, בקירותיה התלולים, ויהי דמיונם כשותים מן המים.

גוגין רצה להתרחץ, אולם בני לויתו סירבו להצטרף אליו בתחילה, כי ידעו שהמים צוננים ביותר. אולם לבסוף נענו לו, ומבלי לפשוט את פארותיהם, קפצו לתוך המים. גוגין קרא לטיהורה, לשחות אתו עד קצה הנקרה, אולם היא סירבה, באמרה, שאיש לא הלך עדיין עד קצה, ושצלופחים ענקיים מתגוררים במעמקים. האגדות על כחות שלמעלה מהטבע, על רוחות דאזלין ערטילאין בין ההרים, לא נשכחו עדיין מלב בני־האי.

גוגין יצא לבדו, והיה שוחה נמרצות, אולם ככל אשר הוסיף לשחות, כן נסוג קצה־הנקרה אחורנית, כביכול. רצי־גלים זעירים על פני המים הוגזמה צורתם באפלולית, עד שנדמה לו, כי צבי־שריון שוחים על כל סביבותיו, אם כי ידע, שאין צבים מתקיימים באגמי מים חיים, כלל ועיקר. הוא התגאה תמיד ביכלתו לשחות למרחקים, וגאוה זו, על השאיפה, להוכיח לילודים האלה, שאין כל פחד בלבו, עוררתהו להמשיך את שחייתו. לאחר זמ־מה הגיעה לאזניו צעקת טיהורה, הקוראת לו לחזור, והוא הסב את פניו; אותה שעה לא היתה טיהורה דומה בעיניו אלא כנקודה שחורה בכניסת הנקרה. אולם הוא הוסיף לשחות עוד כשלושים דקה, ולאחר שבילה כשעה שלימה במים, הגיע לקצה. גוגין עלה מן המים, אבל לא יכול לראות כלום, מחוץ לאפלה האופפת אותו. שוב לא גירה אותו יצרו לחקור עוד, והוא שחה חזרה אל טיהורה. הבחור ושלש הנערות הלכו בינתים, ורק טיהורה לבדה חיכתה לבואו. היא קיבלה את פניו בתפילה קצרה, והם יצאו יחד אל אור השמש. גוגין רעד מקור לאחר שחייתו הארוכה, וטיהורה שפשפה את גופו, לחדש את מחזור הדם בעורקיו. היא הביטה בו בעין לגלגנית ושאלה, אם פחד בהגיעו לקצה הנקרה. גוגין, שנעלב כמעט, השיב, שהצרפתים אינם יודעים פחד, ואולם טיהורה לא נתפעלה מדבריו. בדרכם חזרה אל המשתה, קטף גוגין פרחים משיח מלבלב על החוף, סמוך לדרך, וענד לראשה.

במשך כל אותה התקופה, כתב גוגין אל דניאל די־מונפריד – תחילה, לסירוגין, ואחר כך, בכל דואר, כמעט – ודי־מונפריד היה היחידי בכל ידידיו, שעשה את הכתיבה לגוגין קבע. אכן, לא תמיד נמצא די־מונפריד בפאריס, כי היו לו תקופות ארוכות, שבילה באנית־טיולו, ואז לא יכול לענות במשאלותיו של גוגין בהקדם הרצוי. ככל האנשים, הנודדים לקצוי עולם, נמצא גוגין למד, עד כמה אין הכותבים אליו יכולים להעריך את גודל חשיבותה של כל אגרת, שהוא מקבל מעבר לים. ולא לכסף בלבד היה מצפה, שיצורף לאגרות, אלא ביקש לדעת משלומם ומעשיהם של ידידיו וחבריו למקצוע. אניות־הדואר הגיעו אל חופי האי רק אחת לחודש, ואם איחרה אחת האגרות המקוות לבוא, גדלה הצפיה וגדלה החרדה שבעתיים, עד לבוא האניה שוב, בעוד חודש.

הגיעו שוב ימי מצוקה לגוגין. כל כסף לא נתקבל מאת בעלי הגלריות בפאריס. דומה היה הדבר, שבהעדרו שותק הכל, ואיש לא קנה את בדיו. אם יצאו לו מוניטין בין חובבי־אמנות, עדיין לא יכול לפרש עובדה זו כמקור לא אכזב לפרנסתו. ידידים, שחבו לו ממון לא ראו צורך לפרעו. אחרים, שעלה בידם למכור מתמונותיו, החזיקו את הכסף בכיסם, מבלי לכתוב אליו אפילו, מה עשו בו, ולמה עשו כן.

שארל מוריס, שנתן גוגין הרבה אמון בידידותו וגם השאיר בידו תמונות למכירה, ואפילו סכום כסף, לשגר אליו בהגיעו לטאהיטי, נסתם כל חזון ממנו, ואף לא השיב על האיגרת, שכתב גוגין אליו. באגרת אל מיטה נאמר: “׳בשבילי… כלו כל הקיצין, הודות למוריס, המבטיח, שנעליתי בעיניו מכל, אבל איננו מוכיח זאת. למן יום פרידתי, לא הודיע לי דבר בתשובה לאגרותי. היה בידו כסף שלי, וכל חשבונותי נתבלבלו עלי בגלל השתמטותו מן הפרעון. הפועל היוצא הוא, שברגע זה יש רק חמשים פרנק בכיסי, ואין אני יודע, כיצד אוכל לחזור. אינני יכול לסמוך על מוריס, ורואה אני, שבחזירתי יהיו דין־ודברים בינינו. לא אוכל להרשות, שיחסמו את דרכי במרמה וכחש. יכולתי לקבל מינוי בתורת נציב באיי המארקיזות או בראיאטיאה, אולם האדון מוריס איבד את אגרתי ושכח את בקשתי.”

נראה, שבמאמציו למצוא עבודה, אשר תתן לו את האפשרות להשאר באיים, כתב גוגין אל מוריס וביקש מאתו להשתדל בענין מינוי כזה לפני ההשפעה שבפאריס. לא ידוע, מה עשה מוריס, אם בכלל עשה משהו, בנידון זה.

תגלית זו, שדאגותיו הכספיות טרם עברו, היתה פגיעתה בגוגין קשה מאד. שוב לא היה לו כל בטחון ליום המחרת. כל יום, שעבר עליו, היה בבחינת ריוח. השלוה, שביקש לישב בתוכה, היתה אפשרית רק כשהסיח את דעתו מן העתיד. הפילוסופיה של בני האיים – פילוסופיה, שהופשטה עד כדי התנדף באויר, וסומלה ברנן ובמשיכת־כתפים – היתה במהרה לתורת־חייו. הוא קיבל מנת יום ויום כלעומת שבאה, ולא עשה כל דבר, היום, שניתן לעשותו בשבוע הבא. באופן כזה, היתה שעתו פנויה לכל, ואפילו לתרגילים בסבלנות. הפילוסופיה של בני־האיים צמחה בקרקע, שהוכשרה לקלטה, למפרע.

ואולם בכל דאגותיו הכספיות לא הסיח את דעתו ממטרת בואו לפוליניזיה, ומכיון שמצא אשה, לא היו עשויות להפריע את עבודתו ביותר ולהציק לו במידה שהציק לו המחסור בכסף בשנים יותר מאוחרות, בהיותו גלמוד וחולה.

ליצירתו החשובה הראשונה בטאהיטי קרא בשם “איה אוראנא, מריה”, שדמותה המרכזית היא הבתולה הקדושה, לבושה ‘פּארה’ עם פרחים אדומים, והילד ישו על כתפה. “…גמרתי תמונה, בד של 50 ס. מלאך צהוב־כנפים מצביע על שתי דמויות טאהיטאיות, מריה וישו… ברקע, הר קודר מאד ואילנות מלבלבים – משעול בסגול כהה, בתוך דשא ירוק־זמרגד; בננות מצד שמאל – הדבר מניח את דעתי ביותר.”

במאי, כשמלאה שנה, כמעט, לשהותו של גוגין בטאהיטי, הגיעו עניניו עד משבר. כספו אזל, והוא לא ידע להחליט, אם מוטב לו להשאר בפוליניזיה, על אף קשי מצבו, בתקוה שידידיו בצרפת ישלחו לו סוף סוף כסף למחיתו, או שידרוש מאת השלטונות להשיבו למולדת – זכות זו, הניתנת לכל צרפתי, שעשה במושבה למעלה משנה אחת. הוא לא יכול להבין, מדוע כה מיעטו ידידיו הפאריסאים לכתוב אליו, ולהשיב, למה נשללה מאת הסוחרים בדברי אמנות אפשרות למכור את בדיו, תיכף לצאתו מצרפת. הוא השאיר תמונה חשובה בחנותו של טאנגי, מוכר־צבעים זקן בפאריס, ידיד נאמן לכל הציירים המחדשים באמנות, שלרבים מהם הספיק צבעים בהקפה, או שקיבל את בדיהם בתורת ערבון. הוא קיוה כעת, שדניאל די־מונפריד או ז׳אן די־רוטונשן יוכלו למכרה בחמש מאות פרנק, לאחר שז׳אן דולן, אשר בשבילו נרכשה, לא שילם את מחירה. במשך חודש זה שלח ציור של ראש נערה קאנאקאית אל די־מונפריד בפאריס, בתקוה, שתמונה זו תימכר מיד, מפני החידוש שבה, ותמציא לו מעט כסף, נוסף על מחיר התמונה, שבידי טאנגי. די־מונפריד נתבקש, בשעתו, לתת לז׳וליאט מאה פרנקים ממחיר צלמניה, שמכר בשביל גוגין. ואולם כעת, משהיה הוא עצמו זקוק לכסף, החליט גוגין לתת לנערה רק שלשים פרנק, אלא אם כן כבר הובטחה לה המאה. “קיבלתי אגרת ממנה,” כתב אל ידידו, “עלובה זו אינה מאושרת. אולם אין אני יכול לעשות בשבילה ולא כלום…”

כשמלאה שנתו הראשונה, נסע גוגין לפּאפיטה להגיש את תביעתו בדבר שילוחיו למולדת לפני המושל. לא נותרו בכיסו אלא ארבעים וחמשה פרנקים. בפני ידידו דניאל הודה, שמותר יהיה לבריות להאשימו בקלות דעת, הואיל ולא החליט בדבר עד הרגע האחרון, “אולם הרי זה בטבע שלי… וחוץ לזאת, הריני מחכה בכל חודש לפרוטות מספר מצרפת.”

בפעם הזאת שחק לו מזלו לגוגין. בשעה שעמד להכנס לבית־הממשלה, נזדמן בדרכו אדם בעל־ספינה, שהכירו לפני חדשיים. אדם זה, שביקר לרגל מסחרו בכל הנמלים של חבר־האיים, יצאו לו מוניטין כמקורב לשודדי־ים. כששאל את גוגין למעשהו בפּאפיטה, השיב הלה, שבא לראות את המושל בענין דמי־נסיעה חזרה לצרפת, הואיל ונשאר בלא פרוטה. בעל־הספינה הוציא תיכף ומיד ארבע מאות פרנק מכיסו ונתנם לגוגין באמרו, שהוא מוכן לקבל אחת מתמונותיו בתמורה, ובעת ובעונה אחת עם זה הבטיח להשתדל ולשכנע את אשתו העריצה, לישב לפני גוגין, על מנת שיעלה את דמותה האיומה על הבד; לכשתסכים, אמר לתת לגוגין עוד 1300 פרנק.

מצבו נשתפר איפוא לזמן־מה. מעכשיו היה ביכלתו לשוב למאטיאיאה, ולהמשיך את עבודתו, עד שיקבל כסף מאת שארל מוריס, או מאיזה מקור אחר.

הקרון הציבורי, שבו עמד לחזור אותו יום, לא נסע בסופו אלא כמחצית הדרך העולה למאטיאיאה, וגוגין נאלץ לעבור את עשרים הקילומטרים הנותרים ברגל. כשעה אחר חצות הגיע לצריפו. רק עתה זכר, שאזל הנפט בעששית ובצריף כולו, שהיה שרוי בחשכה. פחד נפל עליו למחשבה המדהימה, שטיהורה עזבתהו. הוא מיהר להדליק גפרור, ופתח את דלת הצריף.

טיהורה היתה גחונה ללא זיע על גבי מטתה, עירומה, מוכת־בלהות. דומה היה, שאיננה מכירה עוד את גוגין. דומה היה, שפחדה ממלא את חלל הצריף, וכמו נגוהות זרחניים ניתזו מעיניה הפקוחות לרווחה. האימה הסתומה בלב בני־האיים, מדי השארם לבדם בחושך, השתלטה בכל ישותה, ולמראה פרצופו של גוגין, באור המהבהב של הגפרור, עלו לרגע בלבה הילדותי אגדות־האי הקדומות על ה’טופּאפאות' ותעלוליהם. נחמדה היתה אותה שעה בעיני גוגין, ופחדה הילדותי נגע עד לבו.

בקושי עלה בידו להפיג את פחדה. לאחר שנרגעה, הפילה תחינה לפניו בקול רועד, שלא יעזבנה עוד בחשכה לבדה. אך יצא הפחד, באה הקנאה, והיא הציפה אותו בשאלות על מעשיו בעיר במשך כל היום, כי ביקשה לדעת, אם הלך אצל נשי־השוק, היוצאות במחולות ושותות לשכרה, ושוכבות עם כל מי שמזדמן בדרכן.

הלך־נפשה של טיהורה היה משתנה לפתע פתאום, ושלות־ידידותה נהפכת בן־רגע לנחשול איתן של מרץ מטורף ופורץ־גדר. אליבא דאמת, לא היתה שונה מבנות־גילה שבכל ארץ אחרת, המבקשות להן שררה, שואפות למטרה, ואך השיגו אותה, מסתלקות ממנה, מאותם הטעמים עצמם, שלא אבו שמוע בתחילה.

הרבה רוכלים נוסעים עברו במאטיאיאה, והציעו לבני־האיים כל מיני תכשיטים זולים במחירים מופרזים. יום אחד הגיע לשם יהודי נודד עם תיבה של עדיי־נחושת מוזהבים, ולב כל נשי־הכפר יצא אחרי זוג־העגילים שבתיבה. טיהורה החליטה לרכוש לעצמה עדי זה, ויהי מה, אולם הרוכל דרש עשרים פרנק במחיר העגילים, ששויים לא עלה על שני פרנקים, לכל היותר. –

גוגין, בו נתנה טיהורה את עינה המפללת, הסתלק לקרן־זוית, כדי שלא לראות בצערה. אולם קולה הגיע גם לשם. “רצוני בעגילים” היא חזרה על מלים אלה שוב ושוב. ועיניה נתמלאו דמעות. לבסוף שאלה את גוגין, אם לא יבוש לראות אשה אחרת מתקשטת בהם ודוקרת את עיניה, וסיפרה לו בדרך אגב, שאחד הבחורים אומר למכור את סוסו על מנת לקנות את העגילים. רמז זה היה נבער מדי בעיני גוגין, והוא הצהיר על סירובו בגלוי. טיהורה השפילה את עיניה בהכנעה, ופרצה בבכי. גוגין נכנס לתוך הצריף, לקח את עשרים הפרנק ונתן לרוכל. עיני טיהורה אורו, ודמעותיה כלא היו.

הגיע יום ראשון, וטיהורה עמדה ללבוש מחלצות, על מנת לילך לתפילת שחרית בכנסיה הפרוטיסטנטית. היא רחצה את שערותיה בסבון וייבשה אותן בשמש, בטרם משחה אותן בשמן־המור. אז לבשה את שמלתה, קטפה פרח ושמה מאחורי אזנה, ולקחה אחת ממטפחותיו של גוגין, שהחזיקה בידה. רגליה היו יחפות. היא חזרה בלחש על אחד ממזמורי התהלים.

גוגין הזכיר לה את דבר עגיליה החדשים. טיהורה נשאה עיניה בבוז. “הרי הם של נחושת,” אמרה בצחוק ויצאה את הצריף.

בתקופה זו, בערך, כתב אל מיטה, לאמר: “בקרוב תקפוץ הזקנה על שנינו, ומה נעשה אז? נרבה שיחה, ולא נפחד עוד להעמיד ולדות חדשים.” שתיקתו הממושכה של שארל מוריס, והערה חמימה בנוגע אליו באחד ממכתביה של מיטה, שכנראה נזדמנה אתו, עוררו את גוגין לשלוח לה כתב־אשמה, שאמנם לא כולו נערך במידת־הדין. “את מספרת על מוריס בהתלהבות כזו, עד שריח האהבה נודף מדבריך למרחוק. גם נעימת מכתבך חביבה הרבה יותר מן הרגיל, ועושה רושם, כאילו את שואלת כפרה למשהו. מקוה אני, שחטאת רק במחשבה בלבד. יכול אני לקנא, אבל אין אני רשאי למחות, לאחר שנעדרתי כה הרבה זמן. יכולני להבין, שאשה צעירה, הפרושה מבעלה במשך שנים, יש לה רגעים, בהם יצרה מתגבר עליה, הן מבחינה פיסית והן רגשית.”

מיוני עד נובמבר, חי גוגין חיי דחקות עם טיהורה במאטיאיאה, בלי דעת היום, מה יאכלו מחר. כשכתב שוב אל מיטה, סיפר לה על מצבו זה בנעימה בכיינית במקצת. “בריאותי עומדת להתרופף בעטיין של המזונות הזעומים. אולם אני בוחר בזאת, ולא אשוב מן הדרך, שעליתי בה… זה לי שני חדשים, שלא אכלתי אכילה של ממש. כל יום ויום וה’מאיוֹרה' שלו, מין פרי תפל, הדומה ללחם, וכוס מים. אינני יכול אפילו להרשות לעצמי מותרות כספל חמין, מחמת יוקר הסוכר. הריני מוכן ומזומן להשלים עם מצב־ענינים שכזה, אולם הדבר משפיע על בריאותי, ועיני אלה, החשובות לי מכל, נחלשות והולכות”. הוא נמנע לספר למיטה על טיהורה, שכן לא ראה כל תועלת בדבר, לאחר שהזהיר אותה בטרם צאתו מצרפת על האפשרות, שייסד משפחה חדשה בטאהיטי. אם קיים את אזהרתו כעת, הרי היה זה ענינו הפרטי בהחלט.

בנובמבר נתאחרה אנית־הדואר, ולא באה ביום המיועד. גוגין כבר השלים עם גורלו, לחיות מן היד אל הפה, ולחכות מחודש לחודש למכתבים מצרפת – ולכסף. איחור הדואר הכזיב אף תקוה קלושה זו. אולם התרחש נס, ודותרניה, שהגיעה מאיי סנדויץ׳, הביאה את המכתבים, שהועברו אליה בהשבר אנית־הדואר. בין אלה היתה אגרת אחת מאת די־מונפריד, בצירוף שלש מאות פרנק בשביל גוגין. שוב היתה לו הרוחה לאחר שדומה היה, כאילו כלו כל הקיצין. גוגין העיר באחת מאגרותיו לידידו זה: “אכן זה גורל חיי: כי אגיע אל פי התהום – ולתוכה לא אפּול”. אמת זו לא נתבדתה עד לסוף ימיו.

חשיבות יתרה ייחס גוגין למכתב אחר, שקיבל באותה תקופה, והוא מכתב ראשון מאת שארל מוריס. ידידו זה, שהוא כה הרבה לכתוב אליו, הביע את תמהונו על שלא שמע מגוגין כלום, ואף לא קיבל ממנו אישור למשלוח הכסף, שחב לו. גוגין החליט לשלוח את תשובתו למכתב זה על שם ז׳אן דולן, ולא לפי המען של הכותב, ולבקש מאת דולן, שידבר אל מוריס, בשמו.

על אגרתו של די־מונפריד השיב לאמר: “לפי שעה, יספיקו לי שלש מאות הפרנקים, בצמצום, אם לא בריוח, אולם אם לא אקבל סכום די גדול, להבטחת קיומי במשך זמן מסוים, לא אלך אל איי המרקיזות, מקום שם היה בדעתי לעשות אילו עבודות קודם לחזירתי. אינני בקו הבריאות; לא, שאני חולה (האקלים הוא נפלא), אלא כל הדאגות הכספיות האלה מטרידות אותי, מן העולם, וכך נזדקנתי לפתע, באורח פלא…” הוא מגלה לדי־מונפריד טפח מחייו: “אין לי אלא פת לאכול, ותה לשתות, ומתוך כך רזיתי מאד, נחלשתי והרסתי את כח־המעכל… אם אצא לצוד דגים, או ללקט ‘פיאי’ (בננות־הבר) בהרים, לא אוכל להפּנות לעבודה, והשמש תכני. כמה טרחות צריך אדם לטרוח בגלל שאלה ארורה זו של הכסף…” הוא מסיים את האגרת בבקשה למסור את רחשי־תודתו לפּסל אריסטיד מאיוֹל, שעשה בשבילו איזה שירות חשוב, בהוסיפו, שפול סירוזיה כתב אליו על פעולותיה של “החבורה החדשה” בקרב הציירים. הוא ביקש מאת די־מונפריד לדרוש בשלום אוקטאוו מירבו בשמו. “אפשר, שיהיה לי לתועלת, בחזירתי”.

בסוף נובימבר הודיע לו המושל, שלרצונו יוכל לשלחו חזרה למולדת. גוגין החליט, כנראה, שאין תקוה לקבל די כסף מצרפת, על מנת להשאר עוד לזמן בלתי־מסוים בטאהיטי, או לבקר באיי המרקיזות, וסוף סוף הגיש איפוא את כתב־הבקשה למושל. הוא החליט לצאת לדרך בינואר. הוא עבד במרץ רב ועלה בידו “להטיל ארבעה בדים חשובים”. אולם בדצמבר נמצא למד, מתוך ראיון נוסף עם המושל, שאין ביכולת המושבה לשלם את הוצאות נסיעתו, ויהי צורך לזקפן על חשבון המיניסטריון בפאריס, שתשובתו לא תתקבל בודאי לפני חודש אפריל הבא, בשנת 1893. היה איפוא צורך לחסוך ממאה וחמשים הפרנקים, שעוד נותרו לו, על מנת שיספיקו למחיתו עד אז, ולא עד יאנואר בלבד, כפי שדימה בתחילה. “הריני במבוכה, ואיני רואה אלא שחורות.”

ברם, דאגה נוספת זו לא מנעתהו מלשגר לדי־מונפריד חבילה של שמונה בדים, בידי קצין של חיל־הרכב, שחזר למולדת, והסכים לטפל בהם ולשלחם במסילת־הברזל לתעודתם תיכף לבואו לצרפת. דמי־המשלוח ברכבת הוטל על די־מונפריד לשלם בקבלת החבילה, וגוגין ביקש את סליחתו על כך, כיון שלא היתה ברירה אחרת בידו. מיטה הודיעה לו, שהיא יכולה לסדר תערוכה של יצירותיו בדנמרק, ובדים אלה נתכוין למסור לה לשם כך. הוא נתן לדי־מונפריד את כל ההוראות הדרושות לטיפול בתמונות, ושלח לו את רשימת השמות בלשון טאהיטי, שרצה לקרוא להן. “לשם תערוכה זו הריני שולח מבחר, שיצא ידי כל הטעמים: דמויות, נופים, עירומין.”

בין הבדים האלה היתה תמונת נערה ערומה מבנות טאהיטי, גחונה על מטתה, שקרא לה גוגין בשם ״מאנאו טוּפּאפּאוּ״ – “רוח־המת על המשמר”. הוא החשיב בד זה במאד. “הריני מוצא, שתמונה זו מצוינת היא… חתיכת־ציור, הראויה להתכבד בה, אף על פי שנעשתה בלא מודיל”. הוא ביקש, שלא למכרה בפחות מאלפיים פרנק (כשמונים לי״ש), הואיל ורצה להחזיק בה עד להזדמנות יותר נאותה. לא מן הנמנע הוא, שעורר אותו לציירה זכר טיהורה הנפחדת בליל חזירתו מפאפּיטה, כששכח לקנות נפט לעששית שבצריפו.

למיטה, שגם אליה כתב והודיע על משלוח הבדים, שיגר תיאור מלא של אותה תמונה, כדי שתוכל לבארה בשעת הצורך למבקרים אמנותיים, שיבואו לתערוכה.

“ציירתי עירום של נערה צעירה במסיבה, שהיה נקל ביותר לעשותה בלתי־הוגנת. אולם כך רציתי לראותה, כי הקוים והתנועות ענינו אותי, והנה נתתי לה ארשת של בעתה. (יש צורך למצוא אמתלא, אם לא ליתן ביאור, לאימה זו באופיו של הקאנאקה). בני העם הזה מפחדים מאד מאד מפני רוח המת. נערה צעירה באירופה אולי היתה חוששת להראות במסיבה כזו (כאן, כלל ועיקר, לא). ראיתי הכרח לעצמי לבאר אימה זו במיעוט האפשרי של אמצעים ספרותיים, בהם היו משתמשים הקדמונים; כי על כן הנה מה שעשיתי: ההרמוניה הכללית, אפלה, נוגה, מבעיתה, צוללת לתוך העין, כצלצול הפעמונים בבית־העלמין, בסגול, כחול־כהה וצהוב־תּפוז. עשיתי את הסדין ירקרק־צהוב, שכן כלי־המטה של העם הזה שונים משלנו, כי מעוררים הם, ואור מלאכותי מרומז בהם. אשה קאנאקאית לעולם לא תישן בחשכה, אולם נמנעתי מן האיפיקט של אור־עששית, שהוא בבחינת קימחא טחינא. הצהוב, המקשר את הצהוב־התּפוֹז עם החום, משלים את ההרמוניה המוסיקלית. על הרקע – אילו פרחים, אולם מכיון שהם דמיוניים, אינם יכולים לקבל צורת פרחים של ממש. הם נוצצים אצלי. הקאנאקאים מאמינים, שאור זרחני, הנוצץ בלילה, אינו אלא רוחו של מת. ציירתי את רוח המת בפשטות רבה, כאשה זקנה וזעירה… הרי לך קצת ביאורים, ותדעי מה שתשיבי למבקרים, בשעה שירעישו אותך בהמון שאלותיהם הזידוניות”. לדי־מונפריד הוסיף ביאור: “הסדין הוא בכרום ב', הואיל ובצבע זה מרומז הלילה, אם כי איננו מתפּרש בו”.

דאגותיו הכספיות המתמידות של גוגין לא הפריעו בהרבה את מגעו עם שכניו, והוא וטיהורה לקחו חלק בכל חיי הכפר. בכל פעם שעלה בידי המיסיונרים המקומיים לשכנע איזה זוג, לערוך טכס־נשואין, כדת וכדין, היו המחותנים מתקינים סעודה רבה לכבוד החתן והכלה. במשך חדשים אלה סודר משתה־נשואין מפואר במאטיאיאה, וגוגין וטיהורה היו בין הקרואים. כרגיל, היתה הסעודה החלק החשוב ביותר של הטכס, וכל מיני מטעמים הוכנו ביד רחבה. דגים מדגים שונים, פרי הלחם ובננות ו’טארות', וכמה גורי־חזירים נצלו בשלימותם על גבי אבנים מחוממות. הקרואים ישבו אל שלחן ארוך, תחת גג ארעי, שכוסה פרחים ומטפסים. כל שארי החתן והכלה הסבו אל השלחן.

הכלה היתה המורה בבית־הספר המקומי. היא היתה לבנת־עור כמעט, אולם בעלה היה קאנאקה טהור־דם, בנו של נשיא פּונאאֶניה. היא גודלה בבית־הספר הפּרוטסטאנטי בפּאפּיטה, ולפי השמועה, תבע הבישוף את נשואיה, כי נתן עינו בה מזמן, וכעת נזדרז למצוא לה מוצא של כבוד מהתענינותו היתרה לשעבר.

מקום בראש השלחן הערוך תפסה אם הכלה, נשיאת פונאאֶניה. היא היתה לבושה שמלת־קטיפה תפוּזה ומגוחכה, שדימתה אותה לאחת השחקניות ביריד כפרי, אולם הכרת מעמדה, עם החן הטבעי של בני־גזעה, שיוו לה תפארת־מה. ריח בושם מתוק, משכר כמעט, עלה מבשרה, ולא נתערב בשאר הריחות, שעמדו במקום, ריחות תבלינים ופירות ופרחים.

לידה הסבה שארתה, זקנה בלה בת מאה, שישבה בלי נוע, כגופה חנוטה. על לחיה המצומקת נשתמרה אות לאטינית בכתובת־קעקע, זכר לשיטה משונה של המיסיונרים הראשונים, שנהגו לעשות מתוך כך את הנשים לצחוק, בבטחון גמור, שלא תבואנה עוד לידי חטא.

לאחר שעה של אכילה ושתיה החלו הנאומים. כשנגמרו גם אלה, הוצא לפועל המנהג העתיק של קריאת הכלה בשמה החדש. בנוהג שבפוליניזיה, המחותנים משני הצדדים מתחרים ביניהם על זכות מכובדת זו, ולפעמים קרובות הויכוחים מסתיימים במהלומות. אולם הפעם היו שני הצדדים מדושני־עונג במידה כזו, שהיו נוחים לרצות, והטכס נערך מתוך הסכמה הדדית.

גוגין שכח לשמור על טיהורה, שהלכה אחרי שאר הנשים, וכשהגיע המשתה אל קצו, היתה הלומת־יין. לא היתה לו ברירה אחרת אלא לשאתה הביתה. הוא מצא אותה עליזה ומתרוננת, אבל כבדה במשקל.

חמשה חדשים עברו מיום החתונה, ואשת בנו של נשיא פונאאֶניה ילדה בן גדול וטוב. חמת חותנה וחמותה בערה להשחית, ובנם נדרש לגרשה מביתו. אולם הוא סירב, כי אהב את אשתו וטען, שדרך העולם הוא לאמץ ילדים מן החוץ, ושהוא מוכן לאמץ את ילדה של אשתו לבן לו. הולכי־רכיל זכרו את השתדלותו היתרה של הבישוף, להשיא את המורה הצעירה במוקדם, אולם לא עברו ימים מרובים, עד שהוסח פרט זה מדעת הכל.

בסוף דצמבר שוב לא מנה גוגין אלא חמשים פרנק בכיסו, ובפעם הראשונה, מאז עזב את משרדי בירטין התחיל חושש לעתידו. הוא ראה הכרח לעצמו להסיק, שבשובו לפאריס יהיה עליו להסתלק מן הציור לגמרי. חששות אלה הביע בפני די־מונפריד הנאמן.

“…בחזירתי יהיה עלי להסתלק מן הציור, שאינו מפרנס את בעליו. עזבתי את פאריס לאחר הצלחה, אמנם לא גדולה, אבל הצלחה, בכל זאת. במשך שמונה־עשר חדשים לא ראיתי פרוטה בשכר עבודתי, ופירושו של דבר, שאני מוכר פחות מקודם. הנקל להסיק את המסקנה. ומכיון שאין לי אף סיכויים לכסף, שיבוא אלי בירושה, במה אתפרנס ובמה אקנה את הצבעים הדרושים לעבודתי? מובן, שאביא אתי אילו בדים בחזירתי! אולם בדים אלה יש בהם מן הקידמה: הוה אומר, שמכירתם תקשה עוד יותר. אילו היה עדיין ון־גוך, מן הגלריה של גופיל בחיים, אולי יכולתי עוד לקוות. בינתים הריני מזופת… זה עתה גמרתי שלשה בדים… דומני, שהם משופרא דיצירתי, ומכיון שהאחד בינואר ממשמש ובא, סימנתי את הטוב שבשלשה בתאריך 1893. הפעם קראתי לו בשם צרפתי: ‘Pastorales Tahltiennes’, כיון שלא מצאתי שם מתאים בלשון קאנאקה. אינני יודע, כיצד קרה הדבר – שכן השתמשתי רק בירוק־ווירוֹני ותולע – אבל היא דומה בעיני לתמונה הולנדית עתיקה – או לטפיט קדמון. למה איחסנה? ולא עוד, אלא שכל הבדים שלי נראים לי כהי־צבעים. סבורני, שאין זה אלא מפני שנבצר ממני לראות אחת מיצירותי הקודמות, או מן התמונות של האסכולה לאמנויות היפות, ואין אני יכול לעמוד על ההבדל. איזה זכרון לקוי! הריני שוכח הכל. ודאי, מפני שאני מרבה לעשן…”

ז׳וליאט כתבה אל גוגין. ילדתם שבה לאיתנה. “דומה שיוצאת־חלצי החדשה אין כמוה. ז׳וליאט שלחה לי את כתבתה החדשה וסיפרה על הילדה”. הוא ביקש מאת דניאל, באם יש אתו כסף בשבילו, להחזיקו בידו עד אפריל, החודש בו קיוה להפליג לצרפת.

שני החדשים הבאים נשאו בכנפיהם עינויים נוספים בשבילו. בפיברואר הוגד לו, שלכל הפחות, עוד שלשה חדשים יעברו, עד שיוכלו השלטונות לשלחו חזרה לצרפת. אולם כל דבר אחר לא הדהים אותו, כידיעה שקיבל מאת ז׳ויאן, בצירוף חשבונו בגלריה של גופיל, ושלפיה נמסר בידי שארל מוריס, עוד לפני שנתים, סכום כסף, שנועד בשבילו. “ז׳ויאן”, סיפר גוגין לדי־מונפריד, “מכר מתמונותי ב־1100 פרנק, תיכף ליציאתי… הריני מודה ומתודה, שנדהמתי לגילוי גניבה זו. כי אכן גניבה היא.”

גוגין לא יכול להתאפק מלספר למיטה, זו חטאה בחבה יתרה, שהודיעה למוריס, על הוכחה חדשה זו לשפלותו המוסרית של הלה. “ז׳ויאן שלח לי את חשבוני בגלריה של גופיל. הוא נתן למוריס 850 פרנק, על מנת שישלחם אלי, וזה במאי 1891, הוה אומר, שמוריס גנב ממני 1350 פרנק… קיבלתי חמש שורות מאת מוריס, שהעמיד פני תם, התמה על שתיקתי, בעוד שהוא, כביכול, כתב אלי לפעמים תכופות ושלח לי את כספי. שקר !..” גוגין לא יכול להאמין, שכל אגרותיו אל שארל מוריס אבדו בדרך, ושהכסף והמכתבים התכופים, שהתאמר מוריס לשלוח אליו, אבדו גם הם. על הכל, נפלאה העובדה, שמכל מכתביו של מוריס נתקבל לידו רק האחד, שבו סופר על כל השאר.

מיטה הודיעה לו, שמכרה מתמונותיו בדנמרק, בסכום קרוב לאלף פרנק, אלא שהכסף היה דרוש לה, ולפיכך ביקשה את סליחתו על שנמנעה לשלחו אליו. באגרת אל די־מונפריד מעיר גוגין: “…מה אומר ומה אדבר? דומה, שבצפון כוכבי זורח והולך במהירות. אמן לונדוני הגיד לה, שיש לסדר תערוכה באנגליה. עלי לטפל בכל זה בחזירתי. אלהים, אני מלא חימה! הכעס הוא שנותן עדיין טעם לחיי. לאחר אגרת זו, אל תוסף לכתוב אלי. אם יהיה בידך כסף בשבילי, יהא שמור ושמור בידך. סיפרת לי, ששופיניקר כתב אל אשתי – הא כיצד? מוטב היה, בשים לב למצבי, לשלוח אלי את דמי הנסיעה. ברצון הייתי משלם עשרים למאה בחזירתי, ועדיין הייתי מרויח משהו. אולם יש אנשים, שאינם יודעים מעולם להביא תועלת במועד הנכון, ולהכיר בעסק משובח, שמזדמן להם. מעדיפים הם את ההשקעה במלוות פּאנאמה, בתקוה לרווחים קטנים… אוריה המסכן מת. ודאי, שאין ההצלחה מאירה לנו פנים. ון־גוך, ואחריו – אוריה, המבקר היחידי, שירד לסוף דעתנו, ושיכול להיות לנו לתועלת באחד הימים.”

הגיעו ימות הגשמים, עת יצאו בני האיים לציד דגי־הטונס, המרובים במימיהם אותה עונה. גם גוגין יצא עם בני כפרו אל הים. אחד־עשר היו אתו בסירה. כל אחד ואחד השליך את חכתו המימה, לפי התור. עם שקיעת החמה נמצא, ששחק לו מזלו לגוגין, שכן העלה בחכתו שני דגים גדולים, מן העשרה, ששלתה החבורה כולה. אולם הוא השגיח בצחוק עצור של שאר הדייגים, לכל דג, שהעלתה חכתו. לאחר הפצרות מרובות מצדו, גילו לו את פשר הצחוק, בבארם, שדג הנתפס באונקל בלסתו התחתונה בא להודיע לדייג, שה’והינה' שלו לא שמרה לו אמונים בהעדרו, וסימן זה ניתן בשני הדגים ששלה, גם יחד.

עם חשכה שבו הדייגים אל היבשת, שם חיכו להם משפחותיהם עם לפידים דולקים, עשויים עלי־נרגיל מיובשים, זעים־נעים בידיהם על החוף. הדגים נתחלקו בין כל אלה, שסיעו לציד. טיהורה לקחה את המנות המיועדות לה ולגוגין, ובישלה את האחת בשביל בעלה, אבל את חלק־הדג שלה אכלה חי. גוגין סיפר לה על פרשת הציד, אולם כשעלו על יצועם יחד, לא יכול להתאפק עוד מלהציג לה את השאלה שהציקה לו, מאז ביארו לו הדייגים את סבת צחוקם.

“הצנעת לכת בהעדרי?”

“כן.”

“ומאהבך כיום הזה, המצא חן בעיניך?”

“לא היה לי מאָהב.”

“משקרת את, הדגים סיפרו.”

טיהורה קמה על רגליה ולטשה את עיניה לגוגין. פניה הילדותיים מלאו הבעה מסתורית. אז נעלה את דלת הצריף, ובעמדה ערומה, באמצע החדר, נשאה תפילה לאל.

הושא־נא! הושע־נא!

ערב כי רד, ערב האלים.

נטרני, אל, קרבני, אל,

שמרני מנסיון ומעצת־רשעים,

שמרני ממיתה משונה,

ממחשבת־זדון ומקללה.

שמרני ממזימות בסתר,

מצעוד על אדמת־מריבה.

יהי שלום על סביבותינו.

שמרני, אל, מחמת איש־המלחמה,

הנע־ונד ברב־כעסו,

השש להפיל אימתו על כל,

המסמר שערו יומם ולילה.

החיני, וחי רוחי בי,

יה אלי!"

כשסיימה את תפילתה, נגשה אל גוגין. עיניה נתמלאו דמע:

“עליך להכותני, להכותני במשך שעה ארוכה”.

גוגין לא יכול להרים את ידו, להכות דמות, שנתגלתה אליו אותה שעה בכל תפארתה. צבע־אורה שיוה לערייתה דמות תגא צהובה־תפוזה.

היא אמרה שוב: “עליך להכותני, להכותני במשך שעה ארוכה, שאם לא כן, תכעס עלי זמן רב, ותש כחך.”

גוגין נשק לה, כשהוא חוזר לפניה על דברי בודהא: “אין אלמות נכבשת אלא בעדינות; הרע נכבש בטוב; השקר – באמת.”

בבוקר הביאה אחת מאמהותיה של טיהורה אגוזי־הודו במתנה לה ולבעלה. חזות פניה ענתה בה, שהיא יודעת את מעללי טיהורה.

“הלכת לצוד דגים אתמול?” שאלה את גוגין. “הכל אתי שפיר?”

במארס הביאה אנית־הדואר לגוגין סכום־כסף קטן מאת די מונפריד, זה הגיע אליו בשעה שאָזלה פרוטתו האחרונה. הוא התכונן לעזוב את טאהיטי באנית־מלחמה, שעמדה להובילו עד נומיאה בקאלידוניה החדשה, וסיפר לידידו באגרת־תשובתו: “יהיה מה שיהיה, הריני מפליג באחד למאי לארץ־מולדתי. סוף סוף עלה בידי למצוא אדם, שילוה לי את דמי הנסיעה ברבית, ואילו בדים בתורת ערבון, במקרה, שהממשלה הצרפתית תסרב למלא את בקשתי. הריני מוכרח להפליג באותו תאריך, שאם לא כן, תעלה לי הנסיעה בדרך אמריקה כפליים. ואנית־המלחמה, המפליגה לנומיאה במאי, אינה מבקרת שם לפעמים תכופות ביותר. חוץ לזה, אין אתי כל חדש. כשאגיע למארסיל, אפשר שאטלגרף לך ואבקש כסף להוצאות הנסיעה ברכבת. כי על כן הרעש שמים וארץ להשיג את הכסף בשבילי. נותרו לך שני חדשים. תיכף לבואי הריני מתחייב לפרעו.”

כעבור שבועיים סיפר גוגין לדי־מונפריד על תכנית חדשה של ביקור בחבל איי המרקיזות בטרם יחזור לצרפת. אותה אגרת נכתבה ב־31 למארס. באותו תאריך עצמו, כעבור עשר שנים, לאחר שישב שמונה־עשר חודש באיי המרקיזות, הוכח בגורלו לצאת חייב בדינו, במשפט שקירב את קצו. אולם, לפי שעה, לא יצאה עדיין מחשבת ביקורו זה מגדר מחשבה בעלמא.

"כיון שקיבלתי את מכתבך, וכיון שאני כותב אליך, הרי פירושו של דבר כי עודני כאן… בכל פעם שבאה אנית־הדואר אני מחכה למזומן שיש בידי מוריס בשבילי. נסתם חזון ממנו גם לאחר האגרת שכתבתי אליו לפני חמשה חדשים… אני אדע לסדר חשבון זה בחזירתי. והנה מלבד זה אולי יבוא בדואר הבא איזה סכום מאת טאנגי או פּורטיה או ז׳ויאן. אין ספק בדבר, שעלי ללכת ולעבוד אילו חדשים במרקיזות, ולראות סוף סוף פרא־אדם ממשי בטרם אשוב! תודה לאל, קיבלת את האטיוד, ששלחתי לך… הרי זה צעד בכיוון של עבודה משופרת; מצאת את האטיוד נהדר, גם זו לטובה. הרי זה מעשה ידי, ולא של אמיל בירנאר… יש אתי גזר של עץ־הברזל, שכילה את אצבעותי, אבל הוא מניח את דעתי, ויודע אתה, אין זה מעשה־ידי אמיל בירנאר… קיבלתי מכתב מאת אשתי, שמכרה ארבעה בדים, לרבות אחד, שאין לו כל ערך (ראש בריטוני קטן) ב־1500 פרנק, תיכף לחזירתה לקופינהאגן, והיא מקוה למכור גם את השאר במהרה. כסבור אתה, שזכיתי סוף סוף לקבל קצת כסף. אולם אשתי המסכנה היתה זקוקה לו. לא איכפת לי. כוכבי עולה בדנמרק… כן, בדנמרק זו מרובים מטומטמי המוחין, המאמינים לדברי העתונים, והעתונים הגיעו כעת לידי מסקנה, שאין אני מחוסר־כשרון… לפני חדשים רבים כתבתי לדי־האן, ללא תשובה. השמעת דבר על אודותיו? אין אני מקבל מכתבים אלא ממך. נאמן אתה בחילופי־אגרות, ואני מכיר לך תודה רבה. לא תוכל לשער, כמה מעציבה שתיקתם של ידידים, כשאתה כה רחוק מהם…

אֵי נֵיאִי מַאנָאוֹ וָאוּ, טִירַארָא פַּארָאוּ

אִיָא אוֹרָא נָא

הוה אומר: כיליתי את דברי, והנני מברכך בשלום. הריני מיטיב לדבר בלשון קאנאקה, והדבר משעשע אותי עד מאד.

סוף סוף עלה בידי מיטה למכור – לצייר דני – גם את תמונת האשה העירומה, שהויסמאנס כה הפליג בשבחה, בהופיעה בתערוכה בשנת 1881. היא קיבלה 900 פרנק במחירה, אולם מכיון שהיתה זקוקה לממון, שוב לא שלחה לגוגין כלום. היא כתבה אליו על בנו אמיל, שמלאו לו שמונה־עשרה שנה וחצי וקומתו עלתה לשש רגל ושלוש אצבעות. לבו של גוגין נתמלא ששון. אמיל היה ­כעת הגדול בבניו, כי קלווי רפה־האונים מת בטרם מלאו לו עשרים שנה.

טיהורה הרתה בינתים ללדת. גוגין לא חשש ביותר לעתידו של הולד. בטאהיטי אין דבר נאה ממתנת ילד, ושארי המשפחה מתחרים ביניהם תמיד, בעוד הולד במעי אמו, על הזכות לאמצו להם.

קרוב לשנתיים עברו מאז בא גוגין לטאהיטי. במשך הזמן הזה צייר ששים וששה בדים ויצר כמה פסלים אולטרא־ברבריים. היתה לו הרגשה, שדי בכך לאדם אחד. ואולם המחשבה בדבר הסתלקותו מן הציור בחזירתו לצרפת, עדיין היתה מנקרת במוחו. ברם, מחשבה זו, שלא חסר בה מיסוד החמלה העצמית והרושם הדראמתי, ודאי היתה מכוונת יותר לעורר תשומת־לב על מצוקתו הכספית, מאשר לעשות מעשה של ממש. מני אז הוסח הדבר מדעתו, לגמרי.

בדואר הבא קיבל גוגין מאת די־מונפריד, מבלי שציפה לכך, סכום של 700 פרנק, אולם הכסף איחר לבוא, ושוב לא יכול להוציא את תכניתו החדשה אל הפועל. “אילו קיבלתי סכום זה לפני חודש או חדשיים, הייתי הולך לאיי המרקיזות, להשלים את עבודתי, החלק המענין ביותר שבעבודתי. אולם עיף אני, ואניה לא תפליג למרקיזות אלא בעוד חודש וחצי. חוץ לזה, הריני מחכה לאישור נסיעתי, שיבוא בדואר הבא, וכו'… אני אוותר על המרקיזות, ואעלה באחד הימים האלה על אדמת פאריס. כתבתי לפני כמה חדשים לסירוזיה, וצירפתי תשובה, שביקשתי למסור למוריס; לא שמעתי ממנו דבר. הקיבל סירוזיה את אגרתי? אל אלהים, כמה קשה לסדר ענינים מתוך חילופי־אגרות…”

מסתבר, שגוגין עזב את טאהיטי באחד למאי, כמסודר. הפעם עלה בידו למנוע דיחויים ועיכובים נוספים, אם כי המיניסטריון בפאריס דחה, כנראה, את בקשתו, והוא נאלץ ללוות כסף לצורך הנסיעה מן המקור, שנזכר לעיל.

בחזירתו לצרפת היתה כרוכה הפרידה מטיהורה, שלא העלה, כמובן, על דעתו לקחתה אתו לצרפת. במשך לילות אחדים, שקדמו להפלגתו, הרבתה עליו דמעות, אבל באה אתו לפאפיטה, ללוותו, – נוגה ושלוה. כשזזה האניה מן הנמל, ראה אותה גוגין יושבת על גדר־האבן של רחוב־החוף, כשרגליה הגדולות והחסונות משתכשכות במי הים. הפרח, ששמה מאחורי אזנה בבוקר אותו היום, נפל על ברכיה, כי קמלו עליו.

אולי לא מלאו עוד ימיה ללדת, כי נשארה לבדה על האי.

 

פרק טז: Le Cahier pour Aline    🔗

חזון עצמאי ומיוחד ציין את השקפות חייו של פול גוגין, ומעולם לא ראה צורך להתחשב בנימוסים המקובלים – לדידיה, סייגים שסייגו מטומטמי־מוחין – בשעה שדיבר עליהן. מכל ילדיו הראתה רק בתו אלינה סימני הבנה כל שהיא לנפשו והערכה לעבודתו בתורת צייר. אהבתו אליה והכרת־תודתו על אמונה בו עוררוהו לרשום בשבילה ראשי־פרקים של השקפותיו ודעותיו, כדי שתבין לתורת חייו בגדלה, ולא יעלם מעינה דבר, מכל אשר התרחש בנפשו.

הוא התחיל רושם את הדברים במחברת בחדשים האחרונים לו במאטיאיאה. על המעטפה שרטט וגיון ראש של נערה פולינזית צעירה. כשהוא מוסיף בספרות גדולות את התאריך, 1893. בתוך המחברת באה האַקדשה לאלינה, בצירוף הקדמה, המתארת את התוכן, כ"הערות מקוטעות, בדומה לחלומות ללא ראשית ואחרית, בדומה למעשה־מרכבה של החיים עצמם," מימרה, שהרבה להשתמש בה בכתביו.

הרשימות שבמחברת הנוגעות בהרבה ענינים, היה גוגין מוסיף עליהן מזמן לזמן. אולי מתוך שהיה כותב בשביל אשה צעירה, וזו בתו היתה, ראה צורך מיוחד להרצות על הפילוסופיה שלו בנוגע לנשים. ודאי, שמיטה היתה פוסלת רשימות אלו כבלתי־הגונות או כבלתי נחוצות בשום גיל, אולם הן לא נכתבו בשבילה, אלא בשביל בת דור חדש, שהראתה כושר להבין לנפשו יותר מאמה.

“טבעה של אשה”, הורה לאלינה, “היא האהבה, אבל זוהי אהבה של הריון, ובהריונה היא מגיעה להתמסרות שלימה. אין אשה משגת את מלוא עצמותה אלא ברגע שהיא מוסרת עצמה. ביום בו תחדל לראות את כבודה שרוי מתחת לשררה, תהיה לבת־חורין, ואולי גם בריאותה תשתפר מתוך כך”. ובמקום אחר הוא מוסיף: “באירופה יחסי אנוש הם תוצאות האהבה. באוקיניה, האהבה היא תוצאה של יחסי אנוש. הלכה כמי? גבר או אשה, הנותנים את – –, עוברים עבירה קטנה, ואף זו שנויה בויכוח. בכל אופן, החטא מתכפר ביפה המעשים שבעולם, מעשה־היצירה, מעשה, שיש בו מן האלוהי, במובן שהוא משמש המשך למעשי אלהינו. הגבר או האשה, שמוכרים את גופם, אין חטא כחטאָם. מעשה כזה, הבא מתוך תאות־הבצע, משפיל אותם, וטובה מהם חית־היער”.

יחסו של העולם התרבותי לבעיות המין, ענין את גוגין מאז ומעולם, ומתוך הכרה קרובה של חולשות האדם, הצטיין בסבלנות יתרה לגבי דברים ותופעות שהדהימו את זולתו. אכן לא לבתו התכוין, בודאי, בשעה ששאל במחברתו, בחינת הצהרה כללית: “האמנם אלהים הוא שהעניש את אנשי סדום? כשאני לעצמי. סבור אני, שאשה היתה זאת… הייתי רוצה לדעת, לאיזה צורך מתערבים המחוקקים בענינים כאלה? היכן מתחיל החטא, היכן הוא מסתיים? אם יש עוונות מחפּירים, הרי יש להודות בקיומו של חופש הבשר. שאם לא כן, הרי זו עבדות מחפירה.”

יחסו למיתת בית־דין עורר מחשבה מקורית: “התלין הוא רוצח, לא פחות ולא יותר, כיון שהוא עושה את הרצח קרדום לחפור בו. ויתרון לרוצח, ההורג תוך מלחמת־קיומו, על התלין, הואיל והוא משליך נפשו מנגד, והתלין אינו מסתכן כלל ועיקר.”

זכר עניו ומצוקתו בחורף של 1885 – 1886, כשנמצא בנו קלווי במחיצתו, לא נמחה מלבו לעולם. אלינה לא ידעה זאת בשעתה, אבל שמעה, בלי ספק, על הרפתקאות אותו החורף, כשמת קלווי, הואיל ומיטה ראתה באותן ההרפתקאות אחת מסיבות האסון. וגוגין מספר לבתו: “ידעתי את הדלות במערומיה, הוה אומר, רעבתי ללחם, קפאתי מקור, עברתי שבעה מדורי גיהנום. אין בכך כלום, או כמעט לא כלום; הדבר נעשה הרגל, והעקשן סופו למלא פיו צחוק. אולם הדבר האיום שבדלות הוא, שהיא מפריעה את עבודתך, את פיתוח כשרונותיך. נכון, מאידך גיסא, שיסורים ממרקים גאוֹנוּת. אולם אם מיעוטם יפה לגוף, ריבוים עלול לטרדך מן העולם.”

הוא מרצה לפניה את השקפותיו המדיניות, שאינן יציבות ביותר, אבל ריפובליקניות מן השטח ולחוץ, ודימוקרטיות. אכן בעומק לבו העריץ נימוסים נאים ודרך־ארץ, יופי וטוב־טעם, והאמין באחריות, הכרוכה בשלשלת היוחסין. הרגשותיו סתרו איפוא במידת־מה את השגותיו בהויות העולם. הוא הדגיש, שאין האמנות אלא נחלת המיעוט, ושכל היצירות הגדולות באמנות לא באו לעולם אלא בסיועם של פטרונים עשירים, נסיכים ומושלים. “מאמין אני בזכותו של כל אדם ואדם לחיות, ולחיות כדיבעי, בהתאם לעבודתו, בתוך החברה. האמן אין לו קיום, שמע מינה, אין החברה מסודרת כהלכה, פושעת היא.” השקפותיו של גוגין נבעו מתוך בעיותיו שלו עצמו, אם כי אין להגיד, שאותן הבעיות היו יוצאות מן הכלל.

ה"מחברת", המוקדשת לאַלינה, מכילה גם רעיונות על הדת, שיש בהם הרבה מן היחס הרציני והסבלנות. נראה, שבקיאותו בתנ״ך, הספר היחידי שלמד על בוריו, היא שקבעה את עמדתו זו.

אין אתה מוצא הרבה הומור ב"מחברת", ומתקבל על הדעת, שבאוסף כה רציני של קטעי־מחשבה בודדים, לא ראה מקום למילי דבדיחותא, וכן ידע את תכונתה החקרנית המעמיקה של בתו, ונזהר, כנראה, מקלות־ראש יתרה. יוצא מן הכלל רק קטע אחד, בו הוא משוה את התנאים, שהיו שוררים בבית סבתו, בילדותו, לאלה השוררים במשרדיו של מושל טאהיטי. “אצל סבתא היו מעשנים וצוחקים”, הוא רושם ב’מחברת', “אצל מושל המושבות הצרפתיות באוקיניה אין מעשנים, אין צוחקים, אלא מפהקים. אצל אמא, היה רק אדם אחד לובש מדים בשעת הסעודה, וזה היה המשרת, והוא לא הבין את שיחת המסובים, אצל המושל [הטאראטאטה] בטאהיטי, האדם היחידי, שאיננו לובש מדים, הוא המשרת, ואין איש שם לב להלצותיו של הטאראטאטה, מלבד המשרת המחייך. כמה נשתנה הכל!”

לא ידוע, במשך כמה זמן הוסיף גוגין לרשום את הגיונותיו במחברת לבתו. המחברת נשמרה בידו, וודאי נתכוין למסרה לה בהגיעה לשנות בגרות. היא נמצאה בין כתביו, אחרי מותו.

 

פרק יז: מנגינת־בינים לתפארת    🔗

גוגין הגיע למארסיל בשלישי לאבגוסט 1893, לאחר שנעדר מצרפת שנתיים וארבעה חדשים, ובכיסו – ארבעה פרנקים.

נסיעתו עלתה ביוקר ולא היותה נוחה, כלל ועיקר. בנומיאה נתעכב בעל כרחו משך עשרים וחמשה יום, להוציא את זמנו לבטלה בבית־מלון יקר ולשלם סכומים עצומים, דמי משלוח של בדיו ופסליו. כשעלה בידו סוף סוף להשיג מקום באניה, רצה הגורל שתהא זאת אניה נושאת צבא. שלש מאות חיילים חזרו במחלקה השלישית לצרפת, והצפיפות במחלקה ועל סיפונה היתה גדולה כל כך, עד שלא נותרה לגוגין כל ברירה אחרת, אלא להוסיף על דמי הכרטיס ולעבור למחלקה השניה. בהגיע האניה לסידני, גבר הקור, וסערות הים לא פסקו עד מאהי. לעומת זה, מתו שלשה אנשים בנחשול החום במי ים־סוף.

תיכף לעלותו בחוף מארסיל טלגרף לז׳ויאן, בגלריה של גופיל, ולדי־מונפריד, בבקשת כסף להמשכת נסיעתו לפאריס. הוא כתב תיכף למיטה: “נותרו בכיסי אילו פרוטות למשלוח טלגרמה ולדמי עגלה, שתקח את מזודותי לבית־מלון, שם אחכה לכסף. יש אתי מטען רב משקל, תמונות ופסלים, שיעלו ביוקר…” ולהלן: “…תהא לך הזדמנות לחבק בעל, שלא נס ליחו ולא כהתה עינו.”

רק אחר כך עלה בדעתו לשאול במשרד הדואר למכתבים. ואמנם נתקבלה על שמו אגרת מאת די־מונפריד, שהודיע על העדרו מפאריס. מסתבר, שאותה אגרת הכילה גם כסף, כי בעוד יומיים הגיע גוגין לפאריס, והשתקע לזמן קצר בסטודיו של ידידו. בפאריס נודע לו, שז׳ויאן עזב את הגלריה של גופּיל ושו', וכן נעדרו רוב ידידיו מן העיר, והוא התחרט כמעט על שחזר לכאן.

מאורע התרחש כעת, שהסיח מדעתו את כל האכזבות הארעיות של אותה התקופה. ימים אחדים לאחר שהגיע לצרפת, שבק איזידור גוגין, הוא “הדוד זיזי” של ימי ילדותו באורליאן, חיים לכל חי, וירושה נאה לבני המשפחה. לאחר שגם למריה אוּריבּ, אחותו הנשואה של גוגין, שהתגוררה כעת בבוגוטא שבקולומביה, ניתן חלק בירושה, עוד נותר בשביל גוגין סכום הגון, בין עשרת אלפים לשלשה־עשר אלף פרנק. מתוך הרגשה חדשה של בטחון ואופטימיות כתב אל מיטה, והציע לה לבוא לביקור קצר לפאריס, ולבלות את זמנה בנעימים “עם פול הקטן”. כן העלה בדעתו להקציב את הסכומים הדרושים לסידור תערוכה של בדיו הטאהיטאים, והתחיל מחפש את ז׳וליאֶט.

עד לאמצע ספטמבר עלה בידי גוגין לסדר את הענינים הקשורים בעזבון דודו באורליאן ולחזור לפאריס, לעשות את ההכנות הדרושות לתערוכתו. מכיון שז׳ויאן התפטר מן הגלריה של גופיל, החליט גוגין לסדר את תערוכתו במקום אחר, והתקשר עם דיוּראן־רואיל, בעל גלריה, שקיבל למכירה מיצירותיהם של האימפריסיוניסטים.

מיטה כתבה להודיע לו, שלא עלה בידה למכור את בדיו הטאהיטאים בקופינהאגן. הבדים מצאו חן בעיני הציירים המקומיים. אבל הקהל הרחב לא נמשך אחריהם. בשורה רעה היתה זאת לגוגין, שהתרגל לראות בדנמרק שוק יותר טוב לפרי־מכחולו, ממה שמצא בצרפת מעולם.

בעודו מחכה לכסף הירושה, החליט לשכור לו סטודיו במונ׳פארנאס. הוא מצא סטודיו מתאים ברחוב די־לא־גראנד־שוֹמייר, ושילם שכר שלשה חדשים למפרע בכסף, שלוה מאת גברת קארון, בעלת מחלבה באותו רחוב, שהרבו לבקר בה מתלמידי האקדמיה של קולארוסי. גברת זו רכשה לה אוסף קטן של תמונות, אולי לא תמיד מתוך בחירה חפשית ורצון טוב, בתורת מתנות או לסילוק חובות. מאת די־מונפריד שאל כוננית־ציור וכסא. קרים היו הימים של אותו חודש ספטמבר.

אך קיבל גוגין את כסף הירושה, החל לבזבזו. ירושה זו לא היה בה כדי להכניס רווחים שנתיים ראויים לשמם, ולא עוד, אלא שזה היה הכסף המזומן היחידי ברשותו. יתר על כן, כל ימיו היה מבזבז את ממונו.

לאפתעתו ולאכזבתו של גוגין, נמנעה מיטה לבוא לפאריס, ולא השיבה אפילו על אגרתו. הוא לא יכול לתפוס זאת. “באמונה, הריני מבין פחות ופחות. את יודעת את מעני בפאריס, שכן שלחת לי טלגרמה למקום החדש, ולא מצאת לך שעה פנויה לכתוב אפילו מלה אחת! כל ידידי בפאריס שואלים לשלומך, ואין אני יודע מה אשיב להם. באמונה, מה היה לך, שוב? למה לא באת, ולמה לא בא אמיל, להתראות אתי בפאריס? הנסיעה לא היתה קוטלת אותך…” כשהזמין גוגין את מיטה, הציע לה, לכתחילה, ללוות את דמי הנסיעה לפאריס מאת משפחתה, וגם הפעם לא העלה בדעתו, כנראה, לשלם את הוצאות נסיעתה, אף כי היה הדבר ביכלתו, כעת. לאחר זמן תבעה מיטה מחצית הירושה של הדוד זיזי בשביל ילדיהם, וגוגין דחה את תביעתה בהחלט, לאחר שעמדה בסירובה לשוב ולדור במחיצתו. אולם לפי שעה, מסתבר, שהעיכוב היה לא בכסף הדרוש לנסיעה, אלא בהתנגדות העקשנית של משפחתה לעצם פגישתה עם בעלה. סוף סוף שלח לה גוגין חלק מן הירושה, אבל רק 1,500 פרנק, תחת ששת האלפים שתבעה ממנו.

לא עברו ימים מרובים עד שחדל הסטודיו ברחוב די־לא־גראנד־שומייר להניח את דעתו של גוגין, והוא שכר לו מעון יותר גדול ברחוב וירסינג׳יטורי המתחבר ל־ Chaussée du Maine ליד בית־העלמין של מונ׳פארנאס.

בנובימבר נפתחה תערוכת ציוריו הטאהיטאיים בגלריה של דיוראן־רואיל. סמוך לחזירתו מאורליאַן קיבל מכתב מאת שארל מוריס, שביקש להתראות אתו ולשים קץ למצב, שגרם לו הרבה יסורי נפש. דומה, שבתוצאות ראיון זה, נתחדשה ידידותם הקדומה במלואה, הואיל ומוריס כתב את ההקדמה לקטלוג של התערוכה, זו הכילה ארבעים וארבעה בדים ושני פסלים. התערוכה לא זכתה להצלחה יתרה, אם כי רבו המבקרים בה. סטיפן מאלארמה העיר, עד כמה “מפליא הדבר, שאדם יכול לגלם כה הרבה מסתורין בכה הרבה זוהר.” הקהל התרגל, כמעט, לבדיו הבריטוניים, המבריקים פחות, והתפרצות־צבעים פתאומית זו, שנגלתה אליו כעת, הביאה אותו במבוכה. נמכרו רק אחד־עשר בדים. רבים נדהמו למראה תנופתו הנועזה בצירופי־צבעים, שלדעתם לא היה להם יסוד. הללו סירבו להודות, שכל אמן רשאי לצייר כלב באדום, כמו שעשה גוגין באחד מבדיו, ואפילו בתאור מחזה בלתי־ידוע ובלתי־צפוי כמראה נוף טאהיטאי.

גוגין השתדל, אם כי לא הצליח ביותר, לתת לקהל ביאורים ראויים לכוונותיו המחדשות בנושאיו החדשים: “… בבואי לתאר מחזה רב־תפארת ושכור־זוהר בטבע, שמש טרופית, המדליקה מדורות על כל סביבותיה, ראיתי הכרח לעצמי ליתן רקע כזה לדמויותי. אלה הם חיים תחת כיפת השמים, ועם זה חיים גנוזים בעבי יערות ובאפלולית נחלים זורמים בסתר־צל, שם נשים לוחשות בתוך ארמון ענקי, שפיארה הטבע עצמה בכל החמודות, אשר לטאהיטי. מכאן כל הגוונים האגדיים האלה, כל האור היוקד הזה, אבל מסונן ודומם. ‘אולם כל זה לא יאומן!’ 'כן, יאומן ויאומן, שקול כנגד התפארת והעומק והמסתורין של טאהיטי, כשיש להביע דברים אלה בבד, הנמתח מטר על מטר.”

יום הולדתה של בתו אלינה, שחל בחג המולד, נתן לו השנה את ההזדמנות לכתוב אליה אגרת־ברכה, האגרת היחידה, כנראה, שכתב אליה ושנשתמרה לדור בא. “אלינה יקירתי, כמה גדלת! בת שש־עשרה, ואני דימיתי אפילו שבע־עשרה! האם לא נולדת בכ״ה לדצמבר, 1876? את אינך זוכרת, כמובן, אולם אני יכול לזכרך בתורת ילדונת פעוטה ושקטה, פוקחת את עיניך המאירות מאד. סבורני, שכזאת תהיי כל ימיך. מאדמואזיל מתכוננה ללכת לנשף־מחולות! ויודעת את לרקוד כדיבעי? מקוה אני, שאת מכירה, ושיזדמנו לך צעירים אשר ישוחחו אתך עלי, על אביך, כי בזה יוכיחו לך במידת־מה, שהם מעריצים אותך. הזוכרת את מה שאמרת לי לפני שלש שנים, כי רצונך להנשא לי? אני מחייך לפעמים, בזכרי זאת. את שואלת, אם מכרתי תמונות הרבה. לא, לצערי! אילמלא כן, מה מאושר הייתי לשלוח לך אילו קישוטים נאים לאילן החג. שמעו, ילדי המסכנים, אל תרבו תרעומת על אביכם, אם אין די כסף בבית. יום יבוא אולי, ותדעו, מה הטוב בעולם הזה.”

איש לא יאשים את גוגין במידת הקמצנות, ואם נמנע לשלוח לבתו מתנה נאה ליום הולדתה, לאחר שקיבל את הירושה, הרי זה מתבאר רק בעובדה, שלא רצה להופיע בעיני מיטה ומשפחתה כבעל־נכסים, היכול להרשות לעצמו דברים, שהם בגדר מותרות. מתקבל על הדעת, שאף את עצם דבר הירושה לא גילה לאשתו אלא לאחר זמן.

אין לך אדם, שאין לו שעה, וזו היתה שעתו של גוגין. הוא הזמין לו בגדים, במחשבה תחילה, להדהים אותם ‘מטומטמי־המוחין’, שלא יכלו להבין את יצירותיו האחרונות. הוא לבש מעיל כחול, ארוך, עם כפתורי צדף מעל לכתונת רוסית כחולה, עם רקמה צהובה וירוקה בשוליה. מכנסיו היו מעין הדבק. לראשו חבש מגבעת־לבד אפורה, רחבת שולים, עם סרט־תכלת, וכפפות לבנות לידיו. למקלו הרכיב גולה של צדף־פּורח–, וגילף בה צורת איש ואשה, המחבקים ומגפפים זה לזו. לרגליו נעל את מגפי־העץ הבריטוניים, שגילף וקישט בעצמו. הילוכו המשונה, בו נתכוין בלי ספק להקניט רק את ‘מטומטמי־המוחין’, עשה רושם רע אפילו על ידידיו, והיו מוכרחים להודות, שהוא דומה למוקיון יותר מכל.

לאחר שבמשך שנים לא היתה בידו היכולת לחיות לפי דרכו, ונבצר ממנו לקבל את ידידיו כרצונו, מיהר כעת, בעברו אל הסטודיו החדש, למלא את אשר החסיר. תהלוכה אין־סופית של סופרים ואמנים באה למסיבות־קבע, שערך בביתו, לרבות שארל מוריס והסמלנים שלו, ידידיו מפונט־אוואן ולה־פּולדו, סיגן, מוֹפרא, דניאל די־מונפריד, די־שאמאיאר ואו־קונור, מדי בואם לפאריס, הפסלים רודין, מאיול ופראנציסקו דוּריוֹ. בין הפייטנים והדראמטורגים באו אבגוסט סטרינברג וז׳וליאן ליקלירק.

הבית ברחוב ורסינג׳יטורי היה חבוי מאחורי חומה גבוהה וצופה פני חצר גדולה, מרובעת, בה נתגבבו גושי אבן ושיש, שיצאו מכלל שימוש. עץ מדולדל צמח בקושי בתוהו־ובוהו שבחצר. הבית הזה, שדומה היה מן החוץ כמיותם ועזוב מבעליו, הכיל קומה תחתונה ושתי דיוטות עליונות. הסטודיו, ששכר גוגין, היה אחד משלשה בדיוטה השניה, והגיעו אליו במדרגות ויציע, שדבק בבנין מבחוץ.

בתוך המבוא הצר, שגוגין כיסה את זגוגיותיו בתמונות ובאזהרה כתובה בלשון טהאהיטי: ‘טה פארוּרוּ’, להודיע לאורחים, שהסטודיו שלו הוא משכן האהבה, נפתחה דלת לחדר קטן מצד שמאל, ובו מטת־ברזל וכירים. דלת שניה, מוצנעת מאחורי מסך של בד איטלקי, נפתחה לתוך הסטודיו. כאן התקין גוגין תפאוּרה מופלאה, שהפתיעה, לא פחות מלבושו המשונה, את כל מי שבא לכאן, מן הרחוב המושלג, בפעם הראשונה. הכתלים צובעו בכרום־צהוב מספר א׳, וכוסו בדים ואוסף של כלי־זין קטלניים ביערות איכסוטיים, בומירנגים, חניתות, מעצדים וגרזנים, שהביא אתו מאוקיניה, או שרכש לו בפאריס. מלבד יצירותיו שלו, נתלו כאן הבדים של סיזאן ופיסארו, שרידי אָספו הפּרטי, ששמר בשבילו אמיל שופניקר תחילה, ודניאל די־מונפריד אחריו. היו לו גם בדים אחדים של ון־גוך, שקיבל בתורת חילופין. מחוץ לכונניות־הציור נמצאו בחדר שטיח פרסי, ספה בלה במקצת, מתקופת לואי־פיליפ, פסנתר וצלמניה גדולה על כנה המשולש. על מדף־האח, שלא בוערה מעולם, הוצגו לראוה דוגמאות מינרלוגיות וקונכיות טרופּיות. בין הכונניות התרוצץ קוף בן־טיפוחים.

אולם התפאורה הראשית והמפתיעה ביותר של גוגין היתה פילגשו, בת־יאווה לבנה־למחצה, שפתחה את הדלת בכל פעם שהקשקוש הקלוש של מצלת־היד בישר בוא אורח. אַנה היה שמה, וגוגין בחר בה מן המודילין, שבאו לסטודיו. דמותה זעירה היתה, וגוגין, מדי טיילו אתה ברחוב, בלבושו הדוקר את העין, היה דומה לענק על ידה. מתקבל על הדעת, שהוא נתכוין לעשות רושם של עשירות מופלגת ומפתיעה הרבה יותר ממה שעשה באמת על רוב ידידיו ומכיריו.

מנגינת־הבינים המפוארת לא אָרכה ביותר, אך הספיקה להפצת כל מיני שמועות מופרזות על חיי גוגין בתקופה זו. כך סיפרו עליו, שהיה מסב, בנשפי־בית אלה, בספה, מתנשאת מעל לאורחיו, על במה עשויה לדבר, כשהוא מעשן את מקטרתו ומקשיב לדברי חנופתם של מלחכי־פינכתו. ליקלירק היה מחבר, לפי השמועה, חרוזי שבח ותהלה לבעל־הבית, בעודו פורט נגינת־לואי על המנדלינה. סופּר על יין־אפסנתין, גרוג ויי״ש, שנשפכו כמים לתוך גרונות האורחים, על מנת שיקלסו ויפארו למחדש הגדול באמנות־הציור, עד שקם האיש – גוגין – בבת־צחוק עיפה, אבל מאושרת, וביקש מהם להרגע. קשה לקבוע כעת, כמה מן האמת היה באותן השמועות, אבל אין להכחיש, שבחורף ובאביב של שנת 1894–1893 ערך גוגין מסיבות איכסוטיות לרוב, והזמין אליהן כל דיכפין. כאמור, הקיץ הקץ על תקופה זו, עם שקיעת האביב והתפוררות הירושה, כי אַנה חמדה שמלות חדשות לבקרים, וגוגין לא קפץ את ידו.

בטרם צאתו מפאריס, ראה גוגין את ז׳וליאט בפעם האחרונה. פילגשו לשעבר התעסקה כעת במלאכת התפירה. היא באה לבקרו ומצאה את צרתה במעונו. לאחר שהטיחה דברים מעליבים כלפי אַנה, בחשבה, שאין לה ידיעה יתרה בלשון צרפת, נדהמה לשמוע מפי בת־יאווה זו דברים ברורים ושלוים: “גברת, הלא תכלי דבריך תיכף?” ז׳וליאט ענתה בחימה שפוכה, שהיא מצטערת על שהשאירה את המספּריים שלה בבית, אולם לרווחתו הגדולה של גוגין, לא הגיעה ההתנגשות בין שתי הנשים לידי שפיכות־דמים ממש.

בשנת 1894 ערך גוגין שתי נסיעות מחוץ לצרפת: האחת יצאה לפועל בינואר, כשבילה ששה ימים בבלגיה, והתפעל מעבודתו של הצייר הפלימי מימלינג. אכן, התפעלותו מן הפלימים הקדמונים נגוזה עם רובינס ועם כניסת האמנות הפלימית ל’טבעיות'. “משאתה רואה את רובינס,” סיפר לדי־מונפריד, “הרי נהרס הכל.”

את נסיעתו השניה ערך לקופינהאגן, על מנת לראות את מיטה והילדים. לא ברור כעת, אימתי הגיע לשם, וכמה זמן עשה במחיצתם. אם הפגישה עם מיטה לא גרמה לו קורת־רוח יתרה, הרי ניתנה לו לפחות, הזדמנות, לבלות אילו שעות מאושרות בחברתה של אלינה, שלא פקפק עוד בהכשרתה המלאה להבין לרוחו. עדיין לא היה ביכלתו להבטיח למיטה קיום מבוסס כל־שהוא, על מנת שתעיין בהצעה לחידוש חייהם המשותפים עם הילדים. עברו תשע שנים, מאז היתה עליו יד הגורל לטלטלו מקופינהאגן. אליבא דאמת, לא היה מצבו כעת מבוסס יותר מאשר באותם הימים הרחוקים בהם רעב עם קלווי בנו בפאריס. יש אומרים, כי בביקורו זה הציע, שכל המשפחה תצא אתו לאוקיניה, על מנת להשתקע שם, ומיטה סירבה, מדאגה לגורל הילדים. אם אמנם הציע גוגין כזאת, הרי היה זה המאמץ האחרון, שעשה, להשיב את שלום הבית, והוא ידע, בודאי, שההצעה תיתקל בהתנגדות נמרצה מצד משפחתה הדנית של מיטה, אשר החזיקה עדיין בנקודת ההשקפה האזרחית, שפרנסה בריוח קודמת לכל, ולא יכלה לראות ברעיונו של גוגין אלא מעוף אחרון של דמיון חולה. לא היתה לו ברירה, אלא להודות בכשלונו הגמור, וחלום החיים המשותפים עם משפּחתו נשא הרוח.

 

פרק יח: בריטאני ופאריס בפעם האחרונה    🔗

גוגין לא הרבה לעבוד ברחוב ורסינג׳יטורי במשך החורף, ולאחר שבזבז את רובי ממונו, החליט לצאת עם אַנה ללה־פולדו ולעבוד שם חדשים מספר. הוא יצא מפאריס באביב, והמסיבות בסטודיו הצהוב פסקו.

ברם, בבואו ללה־פולדו, נמצא למד, שמאדמואזיל אנרי מכרה את בית־מלונה, בו התגורר בשעתו יחד עם די־האן. צייר פולני בשם סליווינסקי, שהיתה לו וילה במקום, הזמין אותו להתארח בביתו, והוא קיבל את ההזמנה בתודה. בראשית הקיץ עבר שוב לפנסיון גלואניק בפונט־אוואן. שם מצא כמה מידידיו הותיקים, לרבות סיגן, או׳קונור ודי־שאמאיאר, וכן בעל הגלריה שוֹדה. פול סירוזיה גם הוא התאכסן בפנסיון, אולם גוגין לא היה מוכן להמשיך את יחסי ידידותו אתו, משום טינא שבלב. כמו כן היה מתרחק מאמיל בירנאר, לאחר שבירנאר היה מתפאר, שגוגין מקבל השפעה ממנו.

חיצוניותו של גוגין היתה למקור דהימה והתרגזות מתמדת לאכרים הבריטוניים. הוא בחר לחבוש כובע של אסטראכאן וללבוש חזיה של אותו העור והיה מהלך בלוית קופו, או לדברי אחרים, תוכי ירוק, שהרכיב על כתפו. נוכחותה של אַנה עוררה סקרנות הרת־שערוריה. יום אחד – כנראה, ביולי – הלך גוגין עם אַנה ובן־טיפוחיו ואילו ידידים, לרבות ארמאן סיגן, לקונקארנו, הכפר הסמוך לפונט־אוואן, על שפת הים. הופעתם בקונקארנו, וביחוד, הופעתה של אַנה, גרמה לאילו הערות מעליבות, שנפלטו מתוך קבוצת ילדים משחקים ברחוב, וארמאן סיגן סטר לאחד הילדים על אזנו, אבי הילד וחבורה של ספנים התערבו בדבר, ותגרה פרצה בין שני המחנות. גוגין היה מומחה לאמנות האגרופנות הצרפתית, ובאחד מביקוריו הקודמים בבריטאני אף קיבל שיעורים בתורה החדשה של מלחמת אגרופים בכפפות, ובנקל הגן על עצמו מפני תריסר הספנים, שתקפו את חבורתו. אולם כשהגיעה התגרה אל שיאה, החליט סיגן להימלט, בקפצו לתוך הנמל, וגוגין נשאר היחידי להגנה. בכל זאת עלה בידו להבריח את רוב המתנפלים. אולם אחד מהם התקרב אותה שעה מאחוריו, מבלי שישגיחו בו ובעט במגף־העץ שלו בעיטה חזקה בקרסולו של גוגין, ושיבר את העצם.

גוגין נלקח חזרה לפונט־אוואן על גבי ערסלא, כשאינו פוסק לעשן, כאחד הסטואיקנים. ואולם אַנה, שהראתה אדישות מפליאה למצבו, מצאה לה אמתלה לצאת למחרת היום, ברכבת הבוקר, לפאריס, בזזה את הסטודיו שברחוב ורסינג׳יטורי, בהוציאה משם כל דבר־חפץ, שנתנה עינה בו, ונעלמה לבלי שוב.

השבר בקרסולו של גוגין היה כה רציני, עד שבמשך כמה שבועות לא יכול להזיז את עצמו ממטתו, וכמה חדשים הוסיף לגרום לו מכאובים קשים. נדודי־השינה, מנת־חלקו זה משנים, נתגברו עוד בחדשים הללו. אולם עד חודש ספטמבר החלים במידה כזו, שיכול לסייע לשארל מוריס, בתורת עד לדו־קרב, בו מילא ידידו תפקיד ראשי.

בגידתה של אַנה היתה מכה נצחת לגוגין, ונוספו עליה עוד אכזבות שונות, לדכא את רוחו לגמרי. כספו הוצא במהירות – הטיפול הרפואי בשבר־קרסולו עלה לא פחות ממזונותיה של אַנה בטרם עזבתהו. הוא זכר את הבטחתו של מנהל המיניסטריון לאמנויות היפות, בהטילו עליו שליחות אמנותית ערב יציאתו לטאהיטי, כי בחזירתו משם, תרכוש לה המדינה אחדים מבדיו. ברם, כשבא להזכיר למיניסטריון את דבר הבטחתו זו, נתברר לו, כי המנהל, שהטיל עליו אותה שליחות של כבוד, התפטר ממשרתו, ונתמנה במקומו אדם חדש, האדון רוּז׳וֹן.

המנהל החדש היה סופר, ממעריצי בוּגירוֹ והנטיה האקדמית באמנות הציור. כשתבע גוגין את מילוי הבטחתו של המנהל הקודם, ענה האדון רוז׳ון ואמר: “לעולם לא אתן עידוד לאמנותך, המעוררת בי גועל ואינה מובנת לי… היש לך איזו תעודה?” כל תעודה לא היתה בידי גוגין, ובתי־הנכאת הלאומיים של צרפת, לא רכשו איפוא, במישרין, אף אחד מבדיו. תוצאתו היחידה של ראיון זה היתה שמועה משונה, שפשטה בקהל חובבי האמנות, כאילו ביקר גוגין במיניסטריון לאמנויות היפות על מנת לתבוע לעצמו אורדן של לגיוךהכבוד, שכר לפעולותיו באמנות־הציור.

גוגין עשה עוד נסיון אחד, אחרון, לקבל משהו מאת הממשלה הצרפתית. לבוש במעילו הכחול, עם הכפפות הלבנות והמקל המופלא, הופיע לפני סגן־מיניסטר־המושבות, לבקש משרת נציב באוקיניה. בענין מנוי כזה ביקש זה כבר מאת שארל מוריס, להשתדל בחוגי המיניסטריון. כאז כן עתה, העלה חרס בידו.

בזה לא נסתיימה עדיין פרשת הפורעניות, שבאו עליו אותה שנה. יצאנית, שנזדמנה לו בקרבת מעונו ברחוב ורסינג׳יטורי, ניגעה אותו בעגבת, שהפריעה בהרבה את ריפוי השבר בקרסולו, והחישה את קצו, כעבור תשע שנים.

כל הפגעים האלה הוכיחו לו, שלא נשארה בידו אלא ברירה אחת. לתועבה היתה לו אירופה זו, שנשקף לה תור־הזהב, כביכול, עם דור גס ורודף־בצע, בו תהיה יד ‘מטומטמי־המוחין’ על העליונה, ומנוי וגמור היה אתו להציל את נפשו, לפחות, מענשם של אלה, בן־חורין היה כעת, לאחר שלא נותרה לו כל תקוה להרויח די פרנסתו באירופה, ונכזבה התוחלת לחדש את חייו המשותפים עם משפחתו. מחלתו – והוא לא השלה את נפשו בשוא, בנוגע למידת רצינותה – השיבה אותו עד דכא. לדניאל די־מונפריד גילה את החלטתו: “הדבר מנוי וגמור אתי, לשוב לאוקיניה לעולם. אני אבוא לפאריס בדצמבר, אך ורק לשם מכירת כל אשר לי, בכל מחיר. אם יעלה הדבר בידי, אפליג, בלי דיחוי, בפיברואר, כי אז אוכל לבלות שארית ימי בשלוה וחופש, מבלי לדאוג ליום מחר, ללא היאבקות נצחית זו עם ‘מטומטמי־המוחין’.”

גוגין חזר מפונט־אוואן לפאריס לפני חג־המולד, ופתח בהכנות לנסיעתו. הוא חי לבדו בסטודיו שברחוב ורסינג׳יטורי, חולה וזעף. אחדים מידידיו עוד באו לבקרו, אבל המסיבות המפוארות בסטודיו היו נחלת־העבר.

המכירה, שהיתה עתידה לתת לו את הוצאות הדרך, נועדה לאמצע פברואר במלון דרוּאוֹ. ארבעים ותשעה בדים עמדו להמכר בפומבי, וכן כמה רישומי־עפרון ופיתוחי־אבן. שני שלישי התמונות היו מאלה, שכבר הוצגו בתערוכתו בגלריה של דיוראן־רואיל. גוגין ביקש מאת אבגוסט סטרינדברג, שהיה מרבה לבקר ברחוב ורסינג׳יטורי, לכתוב הקדמה לקטלוג. הדרמטורגן השווידי סירב, וכתב לגוגין אגרת, בפירוט הטעמים והנימוקים לסירובו. “אין ביכלתי להבין את האמנות שלך, ואי אני יכול לחבבה (אין לי תפיסה באמנותך, שאינה הפעם אלא טאהיטאית בלבד). אולם יודע אני, שהודאה זו לא תפתיע אותך ולא תכאיב לך, שכן דומה הדבר, ששנאת אחרים דוקא מחזקת אותך; אישיותך מתענגת על המיאוס, שהיא יודעת לעורר. אני עצמי עשיתי מאמצים רציניים לתהות על קנקנך, לראות אותך כחוליה בשרשרת, להביא את עצמי לידי הבנה בדברי ימי התפתחותך – והעליתי חרס בידי. ראיתי על קירות הסטודיו שלך המון תמונות שטופות־שמש, שביעתוני בחלומות לילה. ראיתי אילנות, שלא מצא שום בוטניקן דוגמתם, בעלי־חיים, שלא העלה קוּביה בדמיונו מעולם, ואנשים, שרק אתה לבדך יכולת לקרוץ, ים, שהגיח מלוע הר־געש, כביכול, שמים אין זבול בהם לאלהים. אדוני, אמרתי בחלומי, בראת אדמה חדשה ושמים חדשים, אולם לא ידעתי אושר בעולם אשר בראת. יותר מדי שטופי־שמש הם בשבילי, האוהב אור־וצל. ובגן־עדנך מהלכת חוה, והיא אינה אידיאל שלי… מה הוא איפוא גוגין? הוא פרא־האדם, השונא את הציויליזציה שבאה להפריעו, משהו מן הטיטן, המקנא בבורא, וממציא בשעות הפנאי בריות קטנות משלו, דומה לילד זה, המשבר את צעצועיו, על מנת להתקינם בצורה חדשה; כופר ופורץ־גדר, הבוחר להכריז, שהשמים אדומים הם, ובלבד שלא יראה את תכלתם ככל אחד מאתנו. צאתך לשלום, המורה; אך הלא תמצאני בשובך. כי עד אז אולי אלמד להבין ולרדת לעומק אמנותך, ואהיה רשאי לכתוב הקדמה ראויה לשמה לקטלוג חדש במלון־דרואו חדש, שכן גם אני מתחיל להרגיש בצורך הכביר להיות לפרא־אדם ולברוא עולם, שכולו חדש.”

גוגין לא התרעם על אגרת זו; אדרבא, היא גרמה לו קורת־רוח יתרה. סטרינדברג הביע את משאלות לבו באופן תמציתי להפליא. “היום קיבלתי את אגרתך,” השיב לו גוגין, והרי זו דוקא הקדמה ראויה לקטלוג שלי. היה בדעתי לבקש מאתך הקדמה זו, כשראיתיך בימים אלה בסטודיו שלי, כשאתה פורט על הקתרוס ומזמר; עיני־תכלתך הצפוניות היו שקועות בתמונות, התלויות על הכתלים. לבי ניבא לי מרד, מתוך התנגשות בין הציויליזציה שלך והברבריות שלי, ציויליזציה, הגורמת לך עינויים קשים, ברבריות, המחדשת עלי את נעורי. חוה זו, שאני מצייר (היא ולא אחרת), יכולה באופן הגיוני לחשוף את עירומה לפנינו. שלך, במצב מלא־פשטות זה, לא תוכל לצאת החוצה בלא עזות־מצח, ומתוך שהיא (אולי) יפה־פיה מדי, תביא לידי חטא. אין לי, סטרינדברג היקר, אלא להביע לך רחשי תודתי."

גוגין הדפיס את האגרת של סטרינדברג ותשובתו עליה, במקום הקדמה לקטלוג. המכירה הכניסה חמשה־עשר אלף פרנק, לערך, אולם סכום הגון זה הכיל הרבה בדים, שקנה גוגין עצמו בהעלם שם, מתוך התמרמרות על המחירים הזעומים, שהוצעו על־ידי הקהל.

המחיר הגבוה ביותר – תשע מאות פרנק – שולם בתמונה “מאנאוֹ טופּאפּאוּ” – “רוח המת על המשמר,” שתוארה בהרחבה באחת מאגרותיו אל מיטה, ושקיוה לקבל תמורתה לא פחות מאלפּיים פרנק. רבים מידידיו רכשו להם תמונות, בהם סיגן, סליווינסקי, או־קונור. מוֹפרא; אמיל שופיניקר קנה חמשה בדים בבת אחת. דיגא, קנה שנים, בהן העתקת “אולימפיה” של מאנה.

גוגין היה בן־חורין כעת, להפליג מצרפת, כאשר תיכן, אבל בגפּו. בעודו בבריטאני בקיץ הקודם, נדבר לנסוע יחד עם אנגלי אחד וצרפתי אחד, שאמרו לעשות בטאהיטי שתים או שלוש שנים, אולם בהגיע שעת הנסיעה, ודאי מצאו להם אמתלה לחזור בהם, כדי־האן ובירנאר בשעתם.

בעל־גלריה מפורסם בא אל גוגין, זמן קצר לפני נסיעתו, בהצעת חוזה, שהבטיח לו מחיר נאה, אבל קבוע לאלתר, בכל הבדים, שהוא עתיד ליצור, באופן שהכנסתו תהא גדלה והולכת בהתאם לכמות יצירותיו, אך לא לפי המוניטין, שיצאו לו בעולם. גוגין סירב לקבל את ההצעה. לאחר זמן, כשנודע דבר מצוקתו הכספית הגדולה, נמנעו רבים מידידיו לבוא לעזרתו, בזכרם את סירובו זה.

לפני שעזב את צרפת, כתב שוב למיטה, מבלי לגלות לה שמץ מתכניותיו, מבלי להזכיר אפילו את עצם הנסיעה. "תני ונשוחח קצת, כעת. יש להודות, שמיום חזירתי לפאריס, היה כל אדם אחר במקומי מתמלא מחשבות נוגות על החיים, על משפחתו, וכל השאר.

"אלף. את כותבת: ׳עליך ללכת דרכך בגפך.׳

"בית. הילדים כותבים: לא כלום.

"גימל. יש שבר בקרסולי, ההורס את בריאותי; ואין מלה בפי אשתי.

“דלת. החורף נתארך מאין כמוהו, ואני הייתי בודד בסטודיו שלי. והשתדלותי לרפא את גרוני עלתה בתהו. בלי שמש אין חיי חיים. בו ארבעים ושבע הנני כיום. ואין רצוני לצלול שוב לתהום היאוש, אף על פי כן, הריני קרוב לכך. אם אפול בנופלים. לא יקימני איש.”

המסורת אומרת, שגוגין ניסה לשכנע את מיטה, ללכת אתו לאוקיניה, אולם הדבר לא הוכח מעולם. אם אמנם עשה נסיון כזה, ודאי לא התמיד בו בפני קיר אטום.

מכיון שהחליט לעזוב את אירופה לעולם, חיסל הכל. לאחר המכירה הפומבית, חילק את הדברים, שלא רצה לקחת אתו לאוקיניה, כמנחות־מזכרת לידידיו. בידי דניאל די־מונפריד הפקיד את הבדים, שלא נמכרו, ומינה אותו לבא־כחו המסחרי בצרפת. למיטה לא שלח כלום, כי עשה חשבון ומצא, שנתן לה מרכושו וממונו ככל אשר היה לאל ידו. כשנתחייב גלות מקופינהאגן בשנת 1885, מסר לרשותה את כל הרהיטים שהביא לדנמרק מדירתם הפאריסאית, וכן כמה מבדיו ופסליו שלו. גיסו קנה את מרבית האוסף שלו בחמשה־עשר אלף פרנק, וסכום זה השאיר בידי מיטה. במשך עשר השנים, שעברו מאז, שלח לה מזמן לזמן עוד כמה בדים משלו, וכן כלי־קיראמיקה אחדים. כל אלה מכרה, וכסף מחירם נשאר בידה. במזומנים נתן לה ארבעת אלפים פרנק. מחוץ לכסף, העריך את נכסיה בשלשים אלף פרנק. לדעתו, יצא איפוא ידי חובתו כלפיה.

מתקבל על הדעת, שיציאתו חלה בסוף פברואר או מארס, תיכף לקבלת הכסף, שהכניסה המכירה. כל הפרטים חסרים. הוא לא תיאר נסיעה אחרונה זו לאיש, הואיל והיתה שונה כל כך מן הראשונה; בשום פנים לא היתה זאת נסיעה של גילוי־ארצות. זו היתה פליטתו השלישית והאחרונה מצרפת וכן, קיוה גוגין, מן העוני ומן הנחשול העקר של טמטום־המוּחין, שעמד להציף את אירופה ולהוליכה – הוא לא העיז אפילו להעלות בדמיונו, לאן.

חלק רביעי

“אתם יודעים… את אשר רציתי לקבוע: הזכות להעיז הכל”.

פול גוגין אל ג’ורג’־דניאל די־מונפריד

 

פרק יט: פליטה שלישית: שוב לטאהיטי    🔗

דומה הדבר, שגוגין לא הגיע לטאהיטי לפני חודש אבגוסט, אם כי קשה לבאר, על שום מה כה ארכה נסיעתו. בראשית בואו בילה זמן־מה בפאפיטה, בעודו מחפש לו מקום ראוי, להשתקע בו. הפעם החליט להקים צריף לעצמו, לפי צרכו. בפונאוויה, סמוך לקצהו של עמק פונארו, מצא מגרש על שפת הים, שהניח את דעתו, ועלה בידו לשכרו מאת בעליו. סידור זה לא היה מעשי ביותר, ולא ארכו הימים עד שהכיר בטעותו. פונאוויה עמדה בחצי הדרך מפאפיטה למאטיאיאה, ונופה עלה אפילו ביפיו על מקום־מגוריו הראשון. אדמתה היתה פוריה מאד, וצמחיתה – הדשנה ביותר בכל האי.

בנובמבר נשלמה מלאכת הבנין של צריפו הטאהיטאי הגדול. הצריף, שהוקם ליד הדרך, היה מוקף שיחים מלבלבים, וחוסה בצל אילנות עתיקים. חזיתו נשקפה לאי מוריאה, בעוד שמאחוריו נתגלה מראה מרהיב עין של הררי האי הגדולים, השומרים על המישור המרכזי, אותו חקר גוגין בשכבר הימים.

הוא הביא אתו כמה דברי־חפץ מרחוב ורסינג׳יטורי, שהשתמש בהם לריהוט צריפו. “שוה בנפשך”, כתב אל דניאל הנאמן, “כלוב־צפור ענקי, עשוי קני־חזרן, וגגו מסוכך עלי נרגיל, והוילונות, שהבאתי מן הסטודיו שלי, חוצים אותו לשנים. אחד משני חלקיו משמש לי קיטון, והאור בו מעט מאד, כדי שיהיה צונן. החלק השני יש בו חלון גדול וגבוה, והוא משמש סטודיו, על הרצפה – מחצלות והשטיח הפרסי העתיק שלי, והכתלים מקושטים באריגים, דברים של מה בכך וציורים.” הוא צייר את הזגוגיות הקטנות שבחלק הצריף בצבעי־שמן, וגילף שני גזעים של עץ־הנרגיל בצורת אלים פוליניזיים, שהקים במבוא הצריף. צריף קטן מזה שימש אורוה לסוסו ועגלתו.

טיהוּרה נישאה לאחר בהעדרו, אבל באה ועשתה עמו שבוע ימים בצריפו. כתום שבעת הימים נדרשה לשוב לבית בעלה החדש. אז באו, בזו אחר זו, כמה וכמה נערות צעירות לדור עם גוגין. מהן עשו בצריפו לילה אחד, ומהן יותר, ויש שבאו שתים־שלוש ביחד. לילות פרועים אלה עוררו בלבו את הגעגועים לחיי־קבע, עם ‘והינה’ חדשה, שתהא ראויה למלא את מקומה של טיהורה.

צריפו של גוגין עלה בהרבה כסף, וכשנשלמה מלאכת הבנין, לא נותרו בכיסו אלא תשע מאות פרנק מן הסכום, שהביא אתו. נראה, שאותו סכום לא היה גדול ביותר, הואיל וחלק גדול של 15,000 הפרנקים, שהכניסה מכירת־תמונותיו, נזקף על חשבון הבדים, שרכש הוא עצמו בהעלם־שם, וכן היה צריך לפרוע את חובותיו הנצחיים, מלבד תשלום דמי הנסיעה הארוכה לאוקיניה. הוא ידע, שנהג בפזרנות יתרה בהקמת צריפו, אבל זה היה טבעו. “כמו תמיד, כשיש כסף בכיסי, ותקוה בלבי, הריני מרבה הוצאות ללא חשבון, מתוך אמונה בעתיד ובכשרוני, עד שבמהרה אני מגיע לפשיטת־הרגל”. אכן לא מן הנמנע היה למצוא צד זכות לחוסר־זהירותו, הפעם. בצרפת נשארו לזכותו כ־4300 פרנק, סכום, שרובו הגדול הגיע לו מאת אדם אחד בשם לוי, סוחר בדברי אמנות, מן הסוכנים הראשיים לממכר תמונותיו, ומיעוטו – מאת ידידיו הקרובים. הוא נתן בהם אמון, שישלחו את הכסף לאוקיניה אחריו. אולם הכסף לא נתקבל מאתם, ואף לא ראו צורך להתנצל במכתבים. “ולחשוב, שיש אנשים בגיל ידוע, העושים מעשיהם בקלות־ראש מדהימה, ושחיי אדם ישר תלויים בהם. אני מתכוין ללוי. בלעדיו לא הייתי מעיז לצאת לטאהיטי, אולם הוא האיש, שבא להביע לפני את הרעיון הבא: ‘יכול אתה לצאת ללא דאגה; אנו לא נעזבך בצר לך. צריך אולי להזדיין בקצת סבלנות, שכן לא קל לשכנע את הבריות, לבלוע את יצירותיך כמות שהן, אבל אני אעשה את הדרוש’. והנה כבר היה לו הענין לזרא. אני יצאתי מלא אמון, ולא עשיתי חשבונות־שוא… חוששני, שמאן־דהוא הקניט את לוי באולתו, וגרם לו להסתלק מכל וכל!” לאחר כל אכזבותיו בחיים, עוד הוסיף גוגין להאמין בצדקת זולתו, והשתדל למצוא צד זכות לכל מרמה־ועולה.

בריאותו של גוגין נתרופפה יותר ויותר במשך השנה הראשונה לשובו לטאהיטי. השבר בקרסולו מאן הרפא, וגרם לו מכאובים ממושכים בלילות, נוסף על נדודי־שנתו משכבר הימים. באופיו החל להתחולל שינוי ניכר, עם התקדמות המחלה הממארת, שדבקה בו בפאריס. לפעמים קרובות נכמרו רחמיו על עצמו. בעיות כספיות הטרידו אותו במידה, שלא ידע כמותה אף בימים הקשים ביותר לביקורו הראשון. אף על פי כן, היה מצייר במרץ רב כל אותו הזמן, ואמונתו בכחות עצמו גברה אפילו מיום ליום. אמונה יתרה זו, שהביאתהו, לאחר זמן, לידי התפרצויות מעליבות, מדי בואו במגע עם פעולות שונות של הממשלה הקולוניאלית, אולי היתה מן הסימנים הפתולוגיים של מחלתו, אולם יש להודות, שמעולם לא נקט במידת השחצנות, בדברו על עצמו. “אולי הנני מחוסר כל כשרון, אולם (בלי שמץ של יוהרה) מאמין אני, בכל זאת, שאין אדם מחולל תנועה באמנות, ולו תהי קטנה שבקטנות, מבלי שיהיה לו קורטוב – אלא אם כן נתרבו טפשים בעולם”.

בתקופה זו נוצרה התמונה, שקרא לה בשם "טה אַריאי ואהינה״, והיתה, לדעתו, אחת מיצירותיו המוצלחות ביותר. “גמרתי בד”, סיפר לדי־מונפריד, “מטר ושלשים ארכו, ומטר רחבו, שהוא טוב לדעתי, מכל אשר עשיתי עד כה: אשה עירומה שוכבת על שטיח ירוק, משרתת בוצרת פרי, שני ישישים ליד אילן ענף מספרים בעץ־הדעת; מאחורי כל אלה – הים… סבורני, כי באשר לצבע, לא עשיתי מעולם דבר כה כביר ועמוק־הבעה. האילנות מלבלבים, כלב עומד על המשמר, מימין שתי יונים הוגות אהבים. אבל מה אועיל, אם אשלח בד זה הביתה, ויש כה הרבה אחרים, שאינם ניתנים למכירה, ומעוררים רעש כזה. הבד החדש עלול להגביר עוד את המהומה. נגזר עלי למות בצדקנות, כדי שלא אמות ברעב”.

לאחר שבילה גוגין כשנה בפונאוויה, נאלץ ללוות כסף לקנית מזונות ולבקש מאת די־מונפריד, שישתדל להשיג בשבילו בפאריס הלואה של אלף פרנקים, בערבות של כמה בדים חדשים. הוא לא היה צריך ליותר ממאה פרנקים לחודש לכלכלתו וכלכלת ה’והינה' החדשה שלו, ועוד עשרה פרנקים הקציב לטבק, לסבון ולשמלות בשביל הנערה. יורשתה העלובה של טיהורה היתה בת שלש־עשרה וחצי. שמה לא נשמר לזכרון.

ממקורות שונים בדנמרק קיבל ידיעות על מצבם של מיטה והילדים, שהיו עשויות להניח את דעתו בהחלט. מיטה היתה מאושרת בחייה, הערוכים לפי רוחה, אהודה וחביבה על ידידיה, שסייעו בידה בכל. הוא שלח לה בדים חדשים, אם קודם יציאתו מצרפת, או לאחריה, ומילא את ידה למכרם. גוגין מצא סיפוק־מה לנפשו, בדעתו, שבדנמרק מתנוססות יצירותיו באספיהם של חובבי־אמנות, בעוד שבפאריס בדיו מונחים, כאבן שאין לה הופכין, במחסניהם של בעלי־הגלריות.

חיי גוגין בפונאוויה היו שלוים ונטולי־מרעין, כמעט. צו בריאותו היה זה. לא היו לו שעשועים מחוץ לטיפול בערוגות גינתו ופריטה עלי קתרוס. הוא נאלץ לשכב במטתו שעות ארוכות במשך היום, כדי להקל את המיחושין בקרסולו השבור, ושעות אלו בילה מתוך הרהורים אין־סופיים מסביב לבעיה הנצחית: כיצד להבטיח אותו סכום חדשי קטן של מאה פרנקים לצרכיו היום־יומיים. באותן השעות המציא תכנית, שלא נבדלה בעיקרה מן הרעיון אשר הגה פעם ליסוד קרן לתמיכת קבוצה של ציירים, אותו הציע בשעתו לתיאו וּוינסנט ון־גוך. כעת ביקש למצוא חמשה־עשר אנשים, המבינים ליצירתו, או ש"מקוים אולי לראות ריוח" ולסדר, שכל אחד מהם ישלח לו מאה וששים פרנק לשנה, תמורת בד אחד משובח. אשר לשאר עבודותיו, הרי קבע את מחירם בלא פּחות מארבע מאות פרנק. באופן כזה היה מבטיח לעצמו הכנסה קבועה של מאתים פרנק לחודש. את התשלומים אמר לסדר ארבע פעמים בשנה באופן, ששום משתתף לא יצטרך לפרוע יותר מארבעים פרנק בבת־אחת. חמשה־עשר הבדים עמדו להשלח למפרע, בראשית כל שנה. חמש־עשרה התמונות הראשונות הציע לקחת ממחסנו של לוי, ולחלקן מתוך הטלת גורל בין חמשה־עשר פטרוניו. הוא כבר ראה בחזונו את תשעת האנשים הראשונים, שיסכימו להשתתף בתכנית זו. בהם שני בעלי גלריות, עתונאי אחד, פּסל אחד, שלשה חברים־לציור, ושני חובבי־אמנות, האחד הרוזן די־לא־רושפוקו, שהעניק בשעתו קיצבה שנתית לשנים מידידיו של גוגין. הוא גילה את תכניתו גם לידידו מופרא וביקש מאתו לסייע לו בהגשמתה. הוא קיוה, שאמיל שופיניקר יקח לעצמו את שש המניות הנותרות. “בטוח אני, שבמחיר כזה אין תמונותי יקרות מדי, ויבוא יום, ובעליהן לא יפסידו… הרי זו הצעה של כבוד לכל המעונינים; הרי זה אמצעי העשוי לסייע בידי אמן, שמאמינים בכשרונו, מבלי לבזותו במתת־חסד. האלהים יודעים, אין אני מבקש הרבה. להרויח מאתים פרנק לחודש (פחות מפועל), כשאני קרוב לגיל החמישים, וכבר יצאו לי מוניטין… אם קיבלתי עלי את הדין, לחיות חיי עני ואביון, הרי זה אך ורק מפני שאדיר חפצי לשרת את האמנות”.

התכנית לא הגיעה לידי הגשמה. לא נתברר, אם כי לא קשה לשער, מה היתה סיבת הכשלון. די־מונפריד, המיועד להוציאה אל הפועל, נעדר אותה שעה מפאריס. אם אפילו היה סיפק בידו לפנות אל אחדים מאלה, שקרא גוגין בשמותיהם, ודאי מצאו אמתלות לסרב, בזכרם שגוגין דחה הצעת חוזה מטעם אחד מבעלי־הגלריות בפאריס, שהיה מבטיח לו הכנסה חדשית קבועה ופוטר אותו מן הצורך לתכן תכניות חדשות. אם היה טעמו ונימוקו עמו, בסרבו לקבל את התנאים, שהציע אותו סוחר, לא היו הללו מוכנים לדונו על כך לכף זכות.

בעת ובעונה אחת עם זה, החליט גוגין לחייב את מיטה, מכאן ולהבא, לשלוח לו שליש ממחיר תמונותיו, שהיא מוכרת בדנמרק. עד לפרק־זמן זה היתה לוקחת לעצמה את כל כסף־התמורה. מכיון שהטיל ספק ברצונה הטוב למלא דרישה זו, שלח לדי־מונפריד, שהיה מספק לה בדים כפי הצורך, “פקודה, שאינה חוזרת”, לתת לה מיצירותיו רק בתנאי שתשלם לאַלתר 133 פרנק.

סבלו של גוגין, שהיה גובר והולך, הקשיח את לבו. המיחושים בקרסולו נסתבכו בחזזית לחה וצוּרה של סמקת, שפגעה במהרה גם ברגלו השניה. בשעת עבודתו היה מסיח דעתו ממכאוביו ומדאגותיו הכספיות, אולם בשעות הבטלה, שכפו מיחושיו עליו, לא נשארו לו אלא הרהורי לבו, המלא יאוש בלי מצרים. הוא מיעט בקריאה, שכן היה צריך לקיים את שארית כח־ראייתו ולשמרו בשביל עבודת הציור. באקלים החם והטחוב של פוליניזיה לא נרפאו פצעי אנוש בנקל, ולא רבה תקותו לגהות מזור לשבר בקרסולו, בעוד רעל מחלתו אוכל את דמו גם הוא. ודאי לא נעלם ממנו, שאין תרופה למחלתו, ושמדויו עתידים לרבות עוד כרבות הימים, אולם הוא לא זז ממקומו. עתרת אור השמש, שפעת הגונים הטהורים והגזע האהוב עליו, היו תנאים הכרחיים לאושר חייו. אמנים אחרים יכלו למצוא את כל הדרוש ליצירתם במונ׳מארטר, אולם גוגין היה זקוק לסדר־ערכין אחר, ומכיון שערכין אלה לא יכלו לבוא אצלו, הלך הוא אצלם.

במשך הקיץ של שנת 1896 הלך שארל מוריס לראות את האדון רוז’ון במיניסטריון לאמנויות היפות, מתוך מאמץ אחרון לשכנע אותו, לקיים את הבטחת קודמו ולקנות מעבודותיו של גוגין בשביל המדינה הצרפתית. רוז׳ון השיב, בפזיזות שאינה מצויה במעמד הפקידים ביותר, כי כל זמן שהוא תופס את המשרה שהוטלה על שכמו, לא תרכוש המדינה, אף לא תזמין, סנטימטר מרובע של בד מאת גוגין. בכל זאת, הבטיח לעשות משהו בשביל הצייר. ואמנם לא אָרכו הימים, עד ששלח לו רשמית סך מאתים פרנק (כשמונה לירות), “a titre d’encouragement” משלוח זה הוכיח שרק איבה אישית היא שגרמה לעמדתו הסרבנית כלפי גוגין, כי אין זה בטבע הצרפתים ומוסדותיהם להקציב סכומי כסף אלא לאנשים בעלי כשרונות שיצאו מוניטין לעבודתם.

גוגין סבור היה, שהמדינה חייבת לו הרבה יותר, והסכום הפעוט, שנשלח אליו, לא הניח את דעתו כלל ועיקר. הוא החזיר את ההמחאה לידי האדון רוז׳ון, על אף מצוקתו הכספית הקשה. באופן כזה שם גוגין קץ למשאו־ומתנו עם המדינה הצרפתית.. בדברו על מאורע זה, כעבור שלש שנים, העיר גוגין, לא בלי עליצות, לדי־מונפריד: “אין אתה מכיר איזה אנארכיסטן, או בדומה לו, המוכשר לפוצץ את רוז׳ון, מנהל האמנויות היפות, בדינמיט? אם כן, שמור סוד, כי אילו בא במקומו ג׳יפרוי, למשל, אולי היה מצבי משתפר על ידי כך – למשל, הזמנה גדולה של ציורים בשביל זגוגיות מגוונות, היתה גורמת לי קורת־רוח יתרה בעבודה, ולא עוד, אלא שהיתה נותנת לי קצת מזונות…” אולם האדון רוז׳ון הוסיף לנהל את עניני האמנויות היפות עד לשנת מותו של גוגין, ואף אז יצא בדימוס מסיבות, שלא היתה להן כל שייכות לבקורת, שנמתחה עליו. אם רצה המנהל, שבא אחריו, לרכוש מיצירותיו של גוגין בשביל המדינה, הרי איחר את המועד. הבדים, שנערמו במחסני הגלריות בפאריס, התחילו למצוא מהלכים בשוק, ומחיריהם החלו עולים לעילא מיכלתה התקציבית של המדינה.

חילופי־האגרות בין מיטה לגוגין היו פוחתים והולכים משנה לשנה. פגישתם האחרונה השאירה, מתוך הכרח, מרירות רבה בלב שניהם, וסירובה הודאי, ללכת אחריו עם הילדים לאוקיניה, הביא כליה על שרידי התענינותו במעשיהם. רק את בתו עוד זכר באהבה כנפש היחידה שהבינה לרוחו, ושהיתה עתידה, בגדלה, להכיר בעבודתו ולהעריכה כראוי. את שלשת בניו החיים לא הזכיר מעולם.

למיטה לא הוגד דבר החלטתו של גוגין לעזוב את אירופה לעולם, ולא דבר פרידתו, עד לאחר הפלגתו. מתקבל על הדעת, שהדבר נודע לה מפי ידידים. אם סירבה מיטה ללכת אחריו, ודאי ראה גוגין את עצמו פטור מלהודיע לה על שאר תכניותיו. אולם מיטה ראתה בכך עלבון לעצמה, וקבלה על התנהגותו בכמה ממכתביה. קובלנותיה ותוכחותיה היו לו לזרא, ותשובתו עליהן שמה קץ לחליפת־אגרותיהם, לזמן־מה. וכה היו דבריו: “אם את רואה הכרח לעצמך לכתוב אלי בעתיד אגרות בדומה לאלה, שקיבלתי מאז באתי לכאן, אני מבקש מאתך להפסיקן. עבודתי טרם נשלמה, ועלי לחיות: זכרי זאת וחדלי מתלונותיך הנצחיות, שאינן מועילות לך, ולי הן מזיקות בהרבה. יכולתי להשיב לך (אילו רק היה לך, מחוץ לילדיך, לב להבין)…”

מיטה כתבה אליו רק עוד פעם אחת, בשנה הבאה.

ביולי נאלץ גוגין להכנס לבית־החולים בפאפיטה, כי לא יכול נשוא עוד את מכאוביו בלא טיפול רפואי ראוי לשמו. היה בדעתו להשאר במוסד חודש ימים, בתקוה ל"רפואה שלימה" בסוף אותו החודש. די־מונפריד ושופיניקר כתבו אליו שניהם, שיקבל כסף בקרוב, והוא ידע שיוכל, לפחות, לשלם את דמי הריפוי. גם ידידו מוֹפרא כתב אליו והבטיח לפרוע את חובו בחודש הבא. דומה היה הדבר, כאילו מעתה יונח לו מדאגותיו הכספיות, במשך חדשים מספר.

בטרם נכנם גוגין לבית־החולים, שלח לצרפת חבילה ראשונה של בדיו החדשים בידי קצין, שקיבל על עצמו להעבירם לסטודיו של די־מונפריד בפאריס. מובן, שתשלום דמי־המשלוח הוטל על המקבל. די־מונפריד עמד אותה שעה לצאת לדרומה של צרפת, והיתה סכנה צפויה לחבילה, שהחצרן בפאריס יסרב לקבלה. ספק זה גרם דאגה רבה לגוגין החולה, ונוספה על כך הרגשה משונה, שבכתבו את מענו של די־מונפריד על החבילה, טעה במספר הבית. כעבור חודש חזר לפונאויה, תשוש וחלש, אם כי הונח לו ממכאוביו. לחרפתו נאלץ להודיע להנהלת בית־החולים, שלא יוכל לשלם, לפי שעה, את דמי־הרפוי, בסך מאה וארבעים פרנק, כי הכסף המובטח מאת ידידיו טרם הגיע לידיו.

שנה שלימה עברה עליו בטאהיטי, אך איש מאלה, שחבו לו כסף, לא שלח לו פרוטה. “הלא תודה, שדי בכך להביא את האדם העז ביותר לכלל יאוש, וביחוד, כשהוא נגוע במחלה אכזרית.” עד סוף אותו החודש נאלץ להתקיים, הוא וה’והינה' שלו, באורז מבושל ובמים. אכן רשאי היה להרהר אותה שעה במזל ביש, בו חיבלתהו אמו.

שופיניקר הוסיף להרגיזו במכתביו הבכייניים, חסרי־היציבות. אופיו הרכרוכי לא נתנו להניח לגוגין, והיה מערבב תוכחות־ידידות עם עקיצות־קנאה ומיעוט דמות עצמו, עד כדי לעורר מנוד־ראש. גוגין ראה צורך להזדיין בכל הסבלנות הטבועה בו, כדי לקרוא מכתבים אלה ולא להשיב עליהם. יתר על כן, שופיניקר הוסיף להבעיר את חמתו, בדברי מוסר על יחסו הקשה אל מיטה, והיחס הדומה לזה של די־מונפריד, שסבך־יחסיו עם אשתו עורר אהדה רבה בלב גוגין. בעת ובעונה אחת עם זה היה קובל מרה על מגרעותה של הגברת שופיניקר. “הנקל לראות,” העיר גוגין, “את הקיסם בין עיני אשתך, אך לא את הקורה בין עיניה של אשת רעך.”

(הדפס)

בדואר של החודש הבא הגיעו סימנים חדשים לפעולותיו של שופיניקר. נתקבלו שני סכומים, מאתים פרנק כל אחד, ש"השיג" הלה בשביל חברו, האחד בעילום שם השולח, והשני מאת הרוזן די־לא־רוֹשפוּקוֹ, וגוגין לא ציפה להם. גוגין התרעם עליו, ובצדק, שכן יכול שוֹפיניקר למנוע בזיונו של אמן, אילו נתן בדים של חבירו תמורת הסכומים האלה, ולא קיבל מתת־חסד. גוגין הוציא שלש מאות פרנק לפרעון חלק מחובותיו, שהגיעו כעת לסך קרוב לאלף פרנק, ובמאת הפרנקים הנותרים קיוה להתקיים “במשך חדשים אחדים.” בינתים כתב אליו די־מונפריד אגרת קנטרנית, להודיעו, שאם באמת ובתמים הוא זקוק לכסף, יש בידו הצעה מאת חובב־אמנות עשיר, המוכן לתת אלף פרנקים בתמונה אחת חשובה של גוגין, ששמה לא פורש באגרת. גוגין נדהם. “כלום לא ידוע לך, שאני זקוק לכסף, האם אגרותי מחפות על כך? בכל אופן, אם יש כאן הצעה ממשית, ראוי לתת שתים או שלש תמונות באלף פרנק, הואיל והדחקות, שאני נתון בה, מונעת אותי מנקוב את המחירים הראויים להן. מתי יושם קץ לפרשת־איוב זו?… אני כה מדוכדך, כה מיואש, עד שאין אני יכול להעלות עוד בדמיוני אסונות גדולים מאלה… סלח לי על שאני ממעט כל כך בכתיבה; אולם אני כה עיף, מוחי כה ריק, וחוסר־הפעילות, שכפה עלי המיחוש ברגל, עשני כה עצל…!”

בחדשי השנה האחרונים חל שינוי לטובה במצב בריאותו של גוגין, בעוד שמצוקתו הכספית עמדה בעינה. השתפרות בריאותו

היא שעמדה לו להמשיך את קיומו הדל והעלוב ולמנעו מקיצוץ פתיל־חיתו קודם זמנו. הוא עבד במרץ מאין כמוהו, משש בבוקר עד הצהרים. הוא יצר גם הרבה דברים בפיסול, נשים עירומות, או חיות־היער, לרבות אריות, שלא היו ידועים לשכניו, והפתיעו אותם מאד. עבודות־פיסול אלה היו פזורות בגינתו.

אחד הפסלים האלה, פלג־גוף של אשה עירומה, הביא אותו לידי התנגשותו הראשונה עם המיסיונרים שבאי. הכומר שבמחוזו ניסה להכריח את גוגין לסלק את הפסל, ופנה אפילו אל השופט המקומי בבקשת פקודה, שתאסור את הצגתו לראוה. אולם שומר־החוק חמד לצון, וגוגין לא נמנע להשיב מלחמה שערה. דומה היה, שמצב־רוחו נשתפר גם לרגל הסיכויים הנאים, שנשאה בחובה ה’והינה' הצעירה שלו, זו בישרה את בוא הולד הראשון לו בטאהיטי בראשית השנה החדשה.

השנה החדשה החלה בשינוי לרעה במצב בריאותו, אבל גם בקבלת סכום־כסף הגון, אלף ומאתים פרנק, מאת בעל הגלריה שוֹדה, עם הבטחה של אלף וחמש מאות פרנק נוספים בעתיד הקרוב. כמו כן נתברר, שדי־מונפריד קיבל את חבילת־הבדים, שגוגין כה הרבה לדאוג לגורלה, וגם הציג את התמונות לראוה בפאריס; דומה היה, שסידור זה הרגיז את שוֹדה עד מאד.

גוגין שילם את חובותיו תיכף ומיד. נשקפו לו כעת ששה או שמונה חדשים ללא דאגות פרנסה, והיה בדעתו לחזור לבית־החולים, על מנת “להרפא שוב.” לפני כן שלח לפאריס הזמנה גדולה לחמשים מכחולים שונים ולמעלה משמונים שפופרות של צבע, שהכילו, בעיקר, לבן, כרמיל, תכלת־ים ואוֹכרה צהובה, עם כמויות קטנות יותר של קובלת, של אדום־פּוּאָה, צהוב־קדמיון ירוק־זמרגד ותולע. הוא חזר על בקשתו למיתרי קתרוס במטר ושאל לנימים בשביל המנדלינה שלו, מַרְכּוֹבֵי־מתכת לקתרוסו וחבילות של אבקות־הפזה אדומות וצהובות. כמו כן הזמין זוג מגפים משורכים, כיון שראה צורך במשען מיוחד לקרסולו הפצוע. “רצוני בעור רוסי, רך ככל האפשר, בלא אצטלוּת… עם שרוכים למן ההתחלה, כמעט. הסוליה מובלטת מאד, והבוהן – במרובע… עם זה בקבוק גדול ביותר של משחה אדומה. אתה תסדר הכל בנוגע למחיר ולתשלום…”

הוא נתקל בעלבונות על גבי עלבונות מידי הפקידים, כשביקש להכנס לבית־החולים, ולאחר שנאות סוף סוף לשלם חמשה פרנקים ליום, כל זמן שהוא נמצא במוסד, הוסיפו להעליבו בתתם לו כרטיס של מחוסר־אמצעים. כסבורים היו, שהוא יסכים להכנס למחלקה אחת עם “חיילים ושמשים”. זאת סירב לעשות, והאירופאים שבפּאפּיטה היה משוכנעים כעת, כ’מטומטמי־המוחין' שבאירופה עצמה, שהוא מורד בכל שלטון ובועט בכל סמכות. אף על פי שהיה בידו קצת כסף כעת, נראה שסירב לפתוח במשא־ומתן מחודש עם הנהלת בית־החולים. תחת עשות זאת, חזר לפונאוויה, לצייר. בפיברואר היו בידו עוד ששה או שבעה בדים לשלוח לדניאל, לרבות תמונת־עצמו, שהקדיש לידידו, ותמונת נערה קאנאקאית עירומה, שקרא לה בשם “Nevermore”– “לעולם לא”. באגרת אל ידידו נאמר: “אינני יודע, אם טעות היא בידי, אולם סבור אני, שטובה היא. באמצעותו של עירום רב־פשטות, ניסיתי ליתן ברמיזה דמיון־מה לתפארת ברברית, שנגוזה במרחקי הדורות. הכל טובע בצבעים קודרים ונוגים – בכוונה; לא המשי ולא הקטיפה, לא אריג קמבּרי ולא הזהב, יוצרים תּפארת זו, אלא, בפשטות, חומר שנתגלף לתפארה ביד האמן… בתורת שם, “לעולם לא.” אין זה, בשום פנים, העורב של אידגאר פּוא, אלא צפור־השטן, העומדת על המשמר. מלאכת־הציור לא נעשתה כדיבעי (אני כה עצבני, ורבים הקפיצות והדילוגים בעבודתי), אין בכך כלום, סבור אני, שזהו בד טוב – מקוה אני שקצין של חיל־הים, שבידו נמסרו, ישלח לך את כולם בעוד חודש”. קצין זה של חיל־הים קיבל על עצמו, בהעדר גוגין בבית־החולים, לכרוך את הבדים בידיו הבלתי־אמונות, והתוצאות היו איומות.

באפריל קיבל גוגין את המכתב האחרון מאת מיטה. המכתב, שהיה קצר ובלתי־צפוי, בא לבשר לו, שאלינה בתם חלתה בדלקת־הריאות ומתה לאחר ימים מועטים. לכתחילה, לא עשה עליו המכתב רושם רב. כה רבו הנסיונות, שנתנסה בהם הוא עצמו, עד שלא הבחין בין ידיעה זו לבין שאר בשורות־איוב שבעולם. רק לאחר זמן החל להרגיש, שאבדה לו הנפש היחידה בכל יוצאי חלציו, שהיתה מסוגלה להבינו ואפילו להתגאות בו. מיטה שיגרה לו את בשורת מותה של אלינה בכל הקיצור האפשרי, והמכתב, שהגיע לידו לאחר שתיקה כה ארוכה, נדמה לו אכזרי עוד יותר בגלל קיצורו.

גוגין כתב עוד למיטה פעמיים. האגרת הראשונה היתה פרי יגונו, השניה – יבול מחשבותיו המרות. מיטה השמידה אגרת שניה זו ולא יספה לכתוב לו עוד, עולמית. היא סברה וקיבלה, שהוא אי־צודק ואכזרי כלפיה, ולא יכלה להבין, שהאגרת, הכתובה בידי אדם חולה, היתה פרי יאושו התהומי. יש לשער, שאגרת זו לא היתה טבועה בחותם אָפיו האמתי של גוגין, וטובה עשתה לו מיטה בהשמידה אותה. אכן האגרת הראשונה הוכיחה את סגולותיה האמתיות של נפשו האוהבת, באמרו על אלינה: “קברה אתכם הוא, שם, עם פרחיו. אך אין זה אלא דמיון מתעה. כאן, על ידי הוא קברה – ודמעותי פרחים הן, פרחים חיים.”

לאחר בשורת מותה של אלינה, הגיעתהו הידיעה על מות בעל הקרקע, שעליה הוקם צריפו, ועל מכירת הקרקע עצמה. בין רגע הוטל על גוגין להרוס את הצריף ולחפש לו מגרש חדש, להקים את הריסותיו עליו. לאחר הרבה עמידה על המקח עלה בידו ללוות למשך שנה אחת אלף פרנקים מאת ה’קופה החקלאית', מוסד־האשראי היחידי בטאהיטי, בימים ההם, ולקנות, בשבע מאות פרנק, מגרש, שנמצא במרחק מאה מטרים בערך ממגרשו הראשון. המגרש היה גדול בהרבה מכפי צרכו, אבל כל מקום אחר לא נמצא למכירה. בשלש מאות הפרנקים הנותרים, עמד להקים את צריפו מחדש. ברם, הובטח לו, שזוהי השקעה טובה, הואיל ועל אדמתו צמחו כמאה עצי־נרגיל, שהכניסו, לפי המסופר, חמש מאות פרנק לשנה, וכן התאימה הקרקע לגידול שנף.

גוגין נגש תיכף אל המלאכה, לבנות צריף כפול, גדול על מגרשו החדש, המחצית האחת לסטודיו, והשניה לדירה, לו ול’והינה' שלו. ארכו של הצריף היה עשרים מטר ורחבו – שמונה מטרים. הוא החליט לפארו בפסלים מבחוץ, בדומה לצריפו הראשון, לסדר גינה קטנה על ידו. את כל הרכוש הקיף בגדר של חוטי־ברזל, ולא עברו שנים מרובות עד שנמצא למד, כמה נבון היה מעשהו זה.

שוֹדה, המוכר העיקרי שלו בזמן האחרון, היה כותב אליו רק בשעה שהיה לו כסף לשלוח לגוגין, אף לא תמיד שלח כסף תיכף להודעתו על מכירת הבדים, אולם, לפי שעה, על אף ההוצאות המיוחדות, שהיו כרוכות בעקירת דירתו, היתה הרוחה לגוגין. שודה החל למכור את עבודותיו בהצלחה, ושלח אליו כמה סכומים גדולים. כמו כן, הבטיח לשלוח לו בקרוב עוד שמונה מאות פרנק, דמי מחירם של שני בדים מאת־ון־גוך, שעלה בידו למכור בשבילו.

גם הסכומים, שהיו חייבים לו בצרפת, החלו נפרעים בהדרגה. הארי שבחבורה, זה שהיה חייב לגוגין אלף ומאתים וחמשים פרנק, הסכים להכניס לשודה מאה וחמשים פרנק לחודש. עוד אחד, שחב לו שש מאות, הוכרח לשלם. ברם, ידידו מופרא הוסיף לטעון, ששלח לגוגין את הכסף שחב לו. “שקר הדבר”, הצהיר גוגין בתקיפות. עוד אדם פרטי אחד היה חייב לו שמונה מאות פרנק, אבל טרם נתברר לו, אם בר־פרעון הוא האיש.

בתקופה זו עצמה כתב אליו מר אמברואַז וולאר, שירש לאחר זמן את מקומו של שוֹדה, כמוכרן הראשי של יצירות גוגין, וביקש ממנו ציורי־עפרון ופסלים, על מנת להתיכם בברונזה. גוגין השיב בבדיחות הדעת, שפאריס מלאה את עבודותיו, אם כי הוּא עצמו לא זכה עדיין ליהנות מפירותיהן. שוב לא העיז לכתוב אל שודה, כדי שלא להקניטו.

חודש מאי עבר על גוגין בשלוה. הוא עבד קצת – כי הונח לו ממכאוביו – בשעותיו הפנויות מן הפיקוח על בנין הצריף הכפול. שודה עמד בשתיקתו ולא הוסיף לשלוח לו כסף, אף לא העביר אליו את תמורת הבדים של ון־גוך. יום־הדואר החדשי נעשה לו יותר ויותר הציר, שעליו סובב כל החודש כולו. הזמן הקצר בין בואה של אנית־הדואר להפלגתה, לא הספיק, על פי רוב, אלא לקבל מכתבים ולהשיב עליהם. אם האגרות, שכתב גוגין במשך השנים האלה, מכילות כאילו פזמון כרוני בעניני ממונות, ואם רובן עושות רושם כאוסף של קינות על החיים המסתחפים וחזרות אין־סופיות בענין בריאותו הרופפת, הרי אין לשכוח, שרובן ככולן נכתבו בחפזון, ברגעים שלפני הפלגת אנית־הדואר מחופי האי, בתגובה לאכזבות תכופות שהביא לו הדואר של אותו היום, ושהמרחק הרב בין טאהיטי לצרפת גרם להפרזת דמותן. מכתבים מצרפת כי הגיעו לידו בעשרה או אחד־עשר שבועות בלבד, לא היה מאושר כמוהו. לסוף אותה השנה הובטח שירות־ספינות חדש, דרך אמריקה. שעמד לקצר את זמן משלוח הדואר בשלשה שבועות או יותר. לגוגין היתה בשורה זו בבחינת לעג לרש, לאחר שהיה מקבל כה מעט מכתבים, וקשריו עם אירופה נתרופפו כל כך. אולם השנה הגיעה אל קצה, והשירות המובטח לא יצא אל הפועל, ועולמה של אוקיניה כמנהגו נהג.

ביולי גברה עליו מחלתו שוב, והחלה תקופה של כמה חדשים, בה לא ראה עוד מוצא מן הסבך, אלא איבוד עצמו לדעת. כל הכסף אזל מכיסו. הסכום הגדול השני, שהובטח לו מאת שודה. הגיע בפיברואר, אבל לא עלה לאלף וחמש מאות פרנק, כמדובר, אלא פחת ועמד על אלף, בערך. יתרת חובותיו של גוגין בלעה את כל הסכום. למן חודש פיברואר חדל שודה לשלוח כסף, ולא העביר אפילו את 150 הפרנקים, שהסכים החייב הראשי של גוגין לשלם בכל חודש. שוב הוטל על גוגין להתקיים באורז מבושל ומים. האשראי, שניתן לו בלחם מאת החנונים הסיניים, הופסק. הוא הרבה לקדוח, והתעלף לפעמים תכופות. המיחושים ברגליו קיבלו צורה חריפה עד כדי כך, שנאלץ לבלות רובו של יום בשכיבה או בישיבה. שוב לא היה ביכלתו לטפס בהרים וללקט בננות־הבר ושאר פירות, על מנת למלא את החסר במזונותיו. המיתרים לקתרוסו, המכחולים והצבעים, ושאר דברים, שביקש מאת די־מונפריד לקנות בשבילו, הגיעו לפאפיטה, אולם גוגין לא יכול להוציאם מבית־המכס, כי חסרו לו שנים־עשר הפרנקים, שנדרש לשלם שם. המגפים המשורכים, שהתקין בשבילו די־מונפריד בפאריס, הותר לו להוציא בלא דמי־מכס, אולם אף על פי שהוכנו בדיוק נמרץ, לפי הוראותיו, לא יכול לנעול אותם כעת.

שוב נתקבל מכתב מאת אמיל שופיניקר, ושוב היה מלא קינים, הגה והי. הוא התאונן על ה"פּחדנות", שהראו ידידיו ביחסם אל עבודתו בציור, תיאר את עגמת־הנפש הנגרמת, בלי ספק, למיטה ועבר מיניה וביה לדאגות ולקשיים בחיי־הנשואין שלו עצמו. גוגין ראה את צחוק הגורל גם בעובדה זו, שהאדם היחידי, מלבד די־מונפריד, אשר כתב אליו לפעמים קרובות פחות או יותר, מיזג באופיו את כל הסגולות של בטלן יושב־קרנות עם תכונותיו של ירמיהו המקונן.

מוחו של גוגין הועב יותר ויותר, כרבות צרותיו מיום ליום. הוא הגיע לידי מסקנה, ששודה עזבהו וחדל לשמש בא־כחו. "אם כן, בלא מוכר לתמונותי, באין איש דואג לפרנסתי, מה יהא בסופי? אינני יכול לראות אלא מות, הפּודה והמציל. בחודש זה הגיע חובי לאלף ושמונה מאות פרנק. ואין נותנים לי עוד דבר בהקפה. נכון, שחייבים לי בפאריס אלפיים וחמש מאות פרנק, מלבד תמונותי, האוסף שלי, מלבד מאזן אצל ווֹלאר (כך נדמה לי), מלבד אלף וארבע מאות פרנק מאת מוריס, לפי חשבונו של שודה, במכתב מלפני ששה חדשים. אולם מכיון שאין איש משלם את המגיע לי, אין לי אלא חובות, ולמזונותי לעתיד לבוא: אֶפס –

“איזו אבנטורה מטורפת, אבל עגומה ואומללה, היתה נסיעתי זו לטאהיטי.”

אגרותיו החדשיות של די־מונפריד שימשו משען־קבע יחידי לגוגין בשנת פגעים זו, שנת 1897. באוקטובר נאחז ברעיון המות בכל נימי נפשו. זה שלשה חדשים לא נגעה ידו במכחול. מכתבו האחרון של שודה נתקבל לידו לפני שלשה־עשר חדשים. בספטמבר 1896 והוא חישב ומצא, שהלה קיבל כבר את כל החוב הגדול, שהסכים לגבות בשבילו.

הוא הזהיר את דניאל, שמכתבו האוקטובראי ודאי יהיה “האחרון, בערך”, אשר יכתוב עוד אליו. “אם לא אקבל כלום עד סוף אוקטובר, יהיה עלי להחליט דבר, אולם מוטב היה, אילו הוגד לי עתידי לפני שנתיים; כי אז יכולתי לחסוך לעצמי שתי שנות יסורים איומים, מבחינה פיסית ומוסרית כאחת. יהיה מה שיהיה, אין בדעתי לנטור טינא למי שהוא – איש לא יאמר, שחסרתי סבלנות, מרץ. הראיות הממשיות כאן הן; אין אני יכול להבטיח אפילו קיום עלוב לעצמי במלאכת ציור כזאת, ביחוד, כשאני נעדר מצרפת… במשך שלשה חדשים לא נגעה ידי במכחול; הצבעים ששלחת לי, אין בהם תועלת מעכשיו, ואיש לא יתן בהם כאן לחם בשתי פרוטות; הרי זו החלטה מרה. יכולני לזכור דיבורים אלה של לוי, בהסכמתו של שודה: ‘הואיל ורצונך לחזור לטאהיטי, הרי סידור, המבטיח לך הכל’ – ומשחתמו שני הצדדים על החוזה, הידוע לך, הוסיפו שניהם לאמר: ‘תוכל לבטוח בנו, כי יהיה מה שיהיה, לחם לא יחסר לך’. רצוני, שבצרפת ידעו לשתוק, והעיקר, שהאדון שופיניקר לא יהא צווח בראש כל חוצות: ‘גברת גוגין המסכנה!’ ומכיון שאין אפשרות למכור את תמונותי, תהיינה מונחות כאבן שאין לה הופכין גם להבא. ובוא יבוא יום, בו יאמרו הבריות, שלא הייתי אלא מיתוס, או אולי בדותא של העתונות; וישאלו, היכן תמונותיו? אליבא דאמת, אין אף חמשים בגלריות שבצרפת.” לרוע מזלו, לא נחתם אותו הסכם עם לוי אלא בדמיונו.

בכל חדשי הסבל האלה לא הוסיף גוגין לדבר על ה’והינה' שלו, ולא על הולד, שהיתה עתידה להביא לעולם בראשית השנה, מחוץ להערה, שהביאה לו אוכל לפעמים. אין ספק בדבר, שהיא היתה מטפלת בצריף ומבשלת את האורז, או כל מאכל אחר, שהשיגה ידה להוסיף עליו. ילדה בת ארבע־עשרה זו ודאי לא הבינה הרבה בתסביך חייו של גוגין, שהביאו לידי המחשבה הנואשת, לשים להם קץ שלא בדרך הטבע. ברם, הרהוריו האפלים לא היו צריכים להשפיע על דניאל ולהחליש את מאמציו בגביית הסכומים המגיעים לו, לגוגין, בפאריס.“… עליך לפעול בפאריס, כאילו לא נשתנה כלום, ולהודיעני (בכל דואר ודואר), מה חדש אתה שומע משודה.”

אולם הדבר, שאמר להוציא אל הפועל בסוף אוקטובר, נדחה לזמן־מה לאחר שהגיע אליו סכום כסף פעוט, כמאה ועשרים פרנק, ששלחה לו אשתו של די־מונפריד, אניטה. לפי שעה, נתן לחייו להדרדר שוב בדרך הטבע, ולא לדחוק את הקץ, שבוא יבוא בלאו הכי. בכל פעם שנתקל במכשול חדש, או שקדמתהו אכזבה חדשה בתקופת־פורעניות זו, היה יורק־דם, ולבו נחלש מתוך כך. הוא האמין, שאם יזדיין בקצת סבלנות ויחכה דומם, יוכל למות מבלי לעורר רעש בעולם. השאלה היחידה, שהוסיפה לענין אותו, היתה, אימתי תגיע אותה שעה.

“דומני,” כתב אל די־מונפריד, “כי כל מה שהיה צריך, ולא היה צריך, להגיד בנוגע אלי, כבר הוגד. אין אני מבקש אלא דממה, ושוב דממה. הלא ינתן לי למות במנוחה, להשכח מלב, ואם נגזר עלי לחיות, הלא ינתן לי לישב בשלוה, ולהשכח עוד יותר מן המתים. מה בכך, אם תלמיד אני לבירנאר או לסירוזיה! אם טובה עבודתי, אין לך דבר שיפגמנה; ואם אין היא ראויה לשם יצירה, למה נצפנה זהב ונאחז עיני הבריות. בכל אופן, אין החברה יכולה להאשימני מעולם, שהוצאתי הרבה ממון מכיסה באמצעי שקר. אם אמנה מספר לבדים, שנמצאו קופצים עליהם, הרי יעלה מספר הבדים, שנתתי במתנה, על אלה שמכרתי. אין אני מתחרט על כך. אדרבא, אילו רק היתה לי בטאהיטי הכנסה של שלשת אלפים פרנק לשנה, הייתי מוסר את כולם במתנה. לא נאמר כל זה, אלא כדי להודיעך, בפשטות, שלא ניצלתי את החברה ביותר… אין אדם יודע מעולם, מה צפון לו בחיק המחר. אם אמות לפתע, תפילתי ובקשתי, שתשמור אתך למזכרת את כל הבדים המופקדים בידך; אשר בידי משפּחתי, לעולם היו לה למותר.”

הדואר של נובימבר הביא לו עוד שני מכתבים מצרפת, מחוץ למכתבה של אניטה, עם הכסף. שופיניקר כתב שוב, ועלה בידו שוב להרגיז את גוגין בהערותיו הקנטרניות, משאלותיו ובכיותיו. במכתבו נתן מבע לאמונתו, שגוגין הוא בקו הבריאות השלימה כעת, ושוב אין לו כל דאגה בעניני ממון. אשר לחייו הוא, סיפר באנחה, שהוא כה גלמוד ועזוב מכל ידידיו ורעיו. גוגין השיב אל לבו, כי מן הראוי, שהמדינה תכבד את שופיניקר באורדין של לגיון־הכבוד, שכן הדבר עולה בזול כל כך, ונמצא שופיניקר נהנה, והיא לא חסרה.

המכתב השני נתקבל מאת שארל מוריס, להודיעו סוף סוף, ש"נוֹאָה־נוֹאָה", ספר תיאורים ורשמים של טאהיטי, שהיה כותב מזמן לזמן, בביקורו הראשון באי, ושניתנו בידי מוריס, על מנת שיבליע בו משיריו, מתחיל להתפרסם בהמשכים ב"ריוויו בלאנש". הוא ערך את הספר מחדש, כשגר ברחוב ורסינג׳יטורי, וכשיצא שוב מצרפת, מסרו לשארל מוריס, על מנת שימצא מוציא־לאור. ברם, מוריס לא הזכיר אף במלה אחת את השאלה, שענינה את גוגין ביותר: מה הוא שכר הסופרים, וכמה קיבל כבר בחשבון הספר. גוגין הטיל איפוא על די־מונפריד תפקיד לא נעים ולא הוגן ביותר, לבקש מאת עורך ה"ריוויו בלאנש", לשלם את שכר־הסופרים אך ורק לו, לגוגין, ולא לתת כלום למוריס, עד שיבוא לידי הסכם אתו. בחודש הבא קיבל חוברת של הירחון, ובו ההמשך הראשון, “אבל בלא מזומנים, כמובן…” הוא ידע ששכר־סופרים משתלם, לכל המאוחר, בשעת פרסומו של כתב־היד, וברור היה איפוא, שמאן־דהוא מעכב את החלק המגיע לו. מתוך צפיה לעתיד ביקש, באם יופיע הספר, לאחר זמן, בהוצאה מיוחדת, להמנע, לפחות, משלוח למיטה את רווחיו.

הוא כתב אל מוריס אגרת, שהתקיפות היתה מרובה בה, בלי ספק, מן האדיבות, כי היתה לו הרגשה, שאיננו חייב בכבודו של חבר, המועל בשליחותו. האגרת גרמה צער רב למוריס, שדימה משום־מה, כי גוגין לא ישוב לדון אותו לכף חובה. אולם לאחר זמן שלח לו גוגין אחד מבדיו, על מנת להוכיח לו, כי “משכמו ומעלה גבוה הוא מכל אלה, שאינם מתנהגים כהוגן.”

הגיע חודש דצמבר, ואף הוא לא בישר טובות לעתיד, גוגין ראה בחזונו שנה חדשה של חוסר ממון, באין כל ידיעות מאת שודה. די־מונפריד ניסה לעודדו, להמשיך, עד שיביא את ספינתו לחוף־מבטחים. לזה השיב לו גוגין, שאין מפליגין בספינה ללא תורן ומפרשים. עדיין לא היה ביכלתו לקנות לחם, אולם לימים עלה בידי ה’והינה' שלו לצוד סרטני־רקק בנחל, להביא מן ההרים פרי גוּאַיבה ומנגו, שבשלו בעונה זו. ההחלטה, שקיבל פעם, ונדחתה פעם, שוב לא יכול לדחותה בשניה. אם לא תביא אנית־הדואר כסף מאת שודה, מנוי וגמור היה אתו להגשים אותה החלטה ולאבד את עצמו לדעת באותו החודש. מצב בריאותו נשתפר שוב בהרבה, ושוב לא היו לו איפוא סיכויים יתרים, שמותו ימהר לבוא בדרך הטבע.

במשך החודש, שקדם לבוא אנית־הדואר, עבד על תמונה גדולה, שעלתה במחשבתו זה כבר. הוא לא נתן שינה לעיניו, כמעט, וצייר למן הנץ השחר ועד שקיעת החמה. הוא רצה לגמור יצירה זו – בד ענקי, קרוב לארבעה וחצי מטר ארכו, ולמעלה ממטר וחצי גבהו – בטרם תבוא האכזבה האחרונה, כשלא יגיעהו, באמת, כל מכתב מאת שודה באנית־הדואר, הבאה בינואר, וראה יראה חובה לעצמו להגשים את החלטתו. הוא לא טיפח תקוות יתרות לכסף, שיבוא מכל מקור אחר.

הוא לא מצא די בד משובח לצורך התמונה, ונאלץ להשתמש בסק מגושם, מלא קשרים ומגרעות. הוא עבד בתאוה סוערת, לא שינה כלום, כי לא היה צורך בשינויים, בהרגישו, שהוא מכניס את כל מרצו ואת כל סגנונו המיוחד בציור, לתוך יצירה זו. הוא לא נקט שום כללים בידו, החיבור נדלה מדמיונו, ולא ראה כל צורך במודילין או בתכניות זהירות וזהירות, מחושבות מראש.

הוא גמר את הבד במועדו. הדואר של ינואר לא הביא לו כלום, לא מכתבים ולא כסף. סוף סוף הגיעה השעה, להוציא את החלטתו אל הפועל. מזמן לזמן היה מקבל זרניך לשם טיפול בחזזית הלחה, שדבקה ברגליו בצורה כרונית, ולאט לאט צבר כמות של רעל, שאמר למלא בה את מנתו האחרונה. אילו נמצא אקדח בידו, היה בוחר לשלוח כדור בראשו, אבל אקדח לא היה לו, ולא יכול לקנותו. אף אילו מצא כלי זה בידי אחד מאנשי המקום, לא יכול לשאלו, מבלי לעורר חשדות בקרב השכנים.

הוא יצא לפני שקיעת החמה, ועלה לבדו ברגל במשעולי־הרים, לתור לו מקום־סתר, בין תלוליות של נמלים, אשר תהיה נבלתו להן לאכלה. בערוב היום בלע את מנת הזרניך, כאשר תיכן. לא היתה לו ברירה אחרת. אפילו המחלה שבה תלה את תקותו לגאולה קרובה בדרך הטבע, לא הצילה אותו מן החיים. הזרניך היה איפוא המוצא. לא ידוע, למי ציוה את רכושו, בטרם עשה מעשה.

למחרת הבוקר חזר גוגין לפונאוויה, כי הרעל לא פעל אלא במידה שהביא עליו ליל יסורים איומים. נראה, שמנת הזרניך לא היתה מלאה, אף על פי שגוגין עצמו היה סבור אפילו, שהגדיש את הסאה, אלא שהקאתו העזה לאחר המעשה הצילה את גופו מרובו של הרעל. החודש שלאחר הנסיון הנואש עבר עליו מתוך מכאובים קשים ומתמידים. הוא לא יכול לתת אוכל אל פיו, אפילו במנות זעירות ביותר, בלא הרגשת בחילה. המיחושים בראשו לא פסקו אף לשעה, ומדי פעם בפעם תקפה אותו סחרחורת.

שוב חמד לו הגורל לצון, ואנית־הדואר, שבאה בפיברואר, הביאה לו כסף מאת שודה, וגם מאה וחמשים פרנק מאת ידידו מופרא, שהתעשת סוף סוף לפרוע שיעור ראשון של חובו לגוגין. אולם הרצון לאבד את עצמו לדעת, שוב לא נתעורר בלבו, ומחוץ להבעות צער מאוחרות, על שלא עלה בידו למות אותו לילה בראש ההר, לא הוסיף להרהר בכך. כעת היה מוכן לסלוח לשודה, שראה בו, על אף כל תהפוכותיו והשתמטויותיו ממילוי הסכמים מסחריים, בחור הגון הסר לפעמים מדרך הישר ומזניח את עסקיו, מתוך צורך מתמיד בהשראות חדשות. הוא סלח לו אפילו על חוסר־כשרונו לחבר מכתב מסחרי ולהסביר את הצריך הסברה, ולא הופתע ביותר למקרא ההתנצלות על תקופות־שתיקתו הממושכות, שלפיה נמנע לכתוב מחמת הרושם, שגוגין נתעשר ביום ששלח לדניאל די־מונפריד את הזמנתו הגדולה למכחולים וצבעים. מסתרי הסכומים החדשיים, מאה וחמשים פרנק לחודש, שהיה גובה בשבילו ואינו שולח לא נתפענחו גם הפעם, ולפי שעה הוסיף גוגין לעורר את דניאל ולבקשו, שיחקור בדבר. סבלנותו העצומה של גוגין לגבי אלה שחבו והבטיחו לו כסף, לא פקעה עדיין, לאשרו, מדי פעם בפעם מצא צד זכות למפירי־הבטחות. על ידי כך ניצל הוא, לפחות, מן החשד, שאנשים אלה מנצלים את העדרו בארץ רחוקה, כדי להתעלם מחובה אנושית.

בכסף, שקיבל מאת מופרא, שילם את חובותיו הדוחקים ביותר, וקיוה לישב בשלוה עד לחודש מאי, בו היה צפוי לו עיקול נכסיו על ידי הבנק, שהלוה לו כסף לקנית הקרקע. לאחר שיימכרו נכסיו בפומבי, ואולי גם תמונותיו, יוטל עליו לבקש מקור חדש לפרנסתו.

המשבר, שהביא אותו לידי הנסיון, לאבד את עצמו לדעת, היה לו לברכה משתי בחינות: רעיון המות, שניקר במוחו כל אותו הזמן, סולק לפי שעה, ונכס חשוב נוסף לו, בבדו החדש, שראה בו כעת את גולת־הכותרת ליצירתו האמנותית. לדניאל גילה את דבר נסיונו הנואש, ותיכף לכן סיפר לו על “התמונה הגדולה”. "ודאי, שאין נחתום מעיד על עיסתו, אולם אני מאמין, בכל זאת, שהבד הזה, לא בלבד שהוא עולה בערכו על כל בדי האחרים, אלא שלעולם לא אצייר דבר טוב ממנו, או דומה אליו. השקעתי בו, בטרם מותי, את כל מרצי, כל כך הרבה תשוקה רות־מכאובים על סף הכליון, כל כך הרבה חזון מסוים ותקיף, עד שכל פּזיזות נעלמה, ועינות־החיים השתפכו, מתרוננים, לתוכו. אין נודפת ממנו צחנת מודילין, שיטות, כללים כביכול, שהשתחררתי מהם זה כבר, אם כי, לפעמים, ביראה ופחד. זהו בד של 4,50 מטר על 1,70 מטר בגובה. שתי הזויות העליונות הן בצהוב־כּרוֹם, עם הכתובת: “מאין באנו מה אנו, לאן נלכה?” וחתימתי מצד ימין, דומה לפריסקו, שניזוק בקצותיו וצבוּע על גבי כותל מופז. למטה, מצד ימין, תינוק ישן, ועל ידו שלש נשים יושבות שפופוּת. שתי דמויות, לבושות ארגמן, מגלות זו לזו את הרהורי־לבן; דמות גדולה, שפועה בכוונה ועל אף הפירספּיקטיבה, נושאת זרועותיה אל על, ומביטה בתמיה אל שני האנשים האלה, המעזים לחשוב מחשבות על גורלם. דמות באמצע קוטפת פרי. שני חתולים וילד. עז לבנה. אליל, ששתי זרועותיו מורמות, מלאות מסתורין וריתמוס, כאילו מכוונות לעולם הבא. דמות רובצת, כמאזינה לדבר האליל; ולבסוף אשה זקנה, נוטה למות, שקועה במחשבות, כמקבלת עליה את הדין, מסיימת את האגדה; לרגליה צפור לבנה ומוזרה, תוקעת צפּרניה בלטאה, מעידה, כי כל דבר־שפתים שוא הוא. מקום כל המחזה ליד נחל ביער, ועל הרקע – מי הים והרי האי הקרוב (מוֹאוֹריאה). על אף שינויי־נעימות ובנות־גוונים, הרי מראה הנוף, מן הקצה אל הקצה כולו תכלת וירוק־וירוני. למעלה מזה, כל הדמויות העירומות מתבלטות בתפוז כהה. אילו אמר מי שהוא לתלמידי האמנויות היפות: “התמונה שעליך לצייר, הכרח שתתאר: ‘מאין באנו, מה אנו, לאן נלכה?’ – מה היו עושים? יצרתי דבר פילוסופי על נושא זה, שמותר להשוותו לבשורת השליחים: מאמין אני, שהוא טוב… [הוא] בלע את כל לשד־חיי לזמן־מה; הנני מסתכל בו תכופות, ובאמת (אני מודה בכך לפניך), הריני מתפּעל. ככל אשר אני מוסיף להסתכל בו, הריני עומד יותר ויותר על פגימותיו המתימטיות העצומות, אך בכל מחיר שבעולם אין רצוני לתקנן – הבד יישאר כמות שהוא, במצב של סקיצה, לרצונך.”

גוגין שב להתענין במכירת תמונותיו, והציע לשלוח לוולאר, בחשאי, בד חדש בכל חודש, על מנת שישתדל למכרן. אולם לשמע הידיעה, שפייטן אחד מידידיו, לקח שתים מתמונותיו לנורווגיה ומשתדל למכרן שם, עברה “צמרמורת” בבשרו. ידידו זה עמד לשאת נערה פינית לאשה. “חבל על אותה אשה מסכנה”, העיר גוגין ברוע־לב, “אם, בכלל, ראויות הנשים לרחמים.”

אילו יכול למכור כל תמונה שצייר אף במאתים פרנק, חצי המחיר, שקבע לבדים בעלי גודל ממוצע, בטרם עזב את צרפת, היה שמח בחלקו כעת, הואיל ובמחיר כזה ראה יכולת לעצמו להתקיים בטאהיטי, בריוח ולא בצמצום. “מכור, איפוא,” כתב לדניאל, “בכל מחיר, ואל תפחד; נספיק להוסיף עליו, כשיתחיל הקהל להתענין.”

באפריל, עדיין לא קיבל כסף משום מקום, ובזכרו, שבחודש הבא חל פרעון חובו לבנק, בסך אלף ומאתים פרנק, הלך לפאפיטה. לאחר ש"התרפס" לפני השלטונות, נתקבל לעבודת שרטוט וכתיבה במשרד העבודות הצבוריות והמדידות, במשכורת של ששה פרנקים ליום. חלק ממשכורת זו היה צריך להוציא לשכירת צריף בפאפיטה. בן חמשים היה גוגין. המשגיח הממונה עליו היה חייל, מן התותחנים. “מה בכך? הריני מוכן לוותר על כבודי, והאלהים יודעים, כיצד אעשה את עבודתי… אילו מתי באותו הלילה! איש לא יגיד, שלא מילאתי את חובתי, שנטשתי את הגה ספינתי. כי על כן הסתלקתי מן הציור, אלא אם כן יבוא יום – ואינני רואה אותו מקרוב – וישובו דברים לקדמתם.”

די־מונפריד כתב אליו בזמן ההוא, ויעץ לו לעיין בדבר, אם לא כדאי לו לחזור לפאריס ולחדש עבודתו בבורסה כפתרון למשבר הכספי המתמיד בחייו הפוליניזיים. לא אחת הכריז גוגין, שברור לו, כי לעולם לא יוכל להתפרנס בעבודתו האמנותית. אולם כעת ראה כל נסיון לחזור לתנאי חייו הקודמים, ולגשר תהום של חמש־עשרה שנה, ככשלון בטוח לאלתר. בראש ובראשונה, לא ידע, מהיכן יקח את דמי הנסיעה לאירופה, ובשנית, היתה לו הרגשה, שנוער יהודי לרוב מוכן ומזומן תמיד למלא את המשרות הפנויות בבתי־הבנקים, ומי יקבל “זקן בן חמשים”! והנסיעות, שנתנסה בהם, לא נתנו לו את הבטחון, שיקל עליו להשתכר ששה פרנקים ליום בפאריס, מאשר בפאפיטה.

הדואר של אפריל נתאחר בגלל סערת הים. כשהגיע סוף סוף לתעודתו, קיבל אף הוא מכתב מאת אדם אחד בשם מאיר־גריפה, שחשבו משום מה להולנדי, ושהביע את רצונו לכתוב ספר רציני ומפורט על גוגין בגרמנית. גוגין ביקש מאת דניאל לעסוק בדבר, בהעירו, שסופר זה, אם איננו עשיר, ודאי יש לו קשרים חברתיים: “כי על כן טוב יהיה לנצלו, אם אפשר. הולנד הרי היא ארץ נפלאה למכירת תמונות… לפעמים תכופות, רוח טובה נושבת מעבר לים; צא וחשוב, כמה הרויחה אשתי במכירת תמונותי.” אולם ענין המונוגרפיה, אשר הציע מאיר־גריפה – שהיה גרמני, ולא הולנדי – נשתתק במהרה.

הגיע חודש מאי, ושוב נתאחר הדואר עשרה ימים, ימי צפיה מתוחה ורבת־ענות, הואיל והגיע זמן פרעונה של המלוה הבנקאית. כשהגיעה אנית־הדואר אל האי, שוב לא נתקבל כלום מאת שודה ומופרא, אולם דניאל ואניטה שלחו לו סכום־כסף בלתי־צפוי, שנתן לו את האפשרות לפייס את הנהלת הבנק בתשלום סכום מסוים, על חשבון הקרן והרבית ולדחות את זמן פרעונה של יתרת החוב לעוד חמשה חדשים. בשארית הכסף שילם את חובו לנחתום הסיני ובבית־המרקחת. ברם, עבודתו החדשה נתנה לו את האפשרות להתקיים מבלי להוסיף על התחייבויותיו הכספיות, והוא החליט להמשיכה עד שיקבל מצרפת די כסף לפרוע את שארית חובותיו “ולהותיר עוד כאלף פרנקים בכיסו”.

בשנים־עשר החדשים הבאים ישב גוגין בשלוה. בפעם הראשונה במשך הרבה שנים חדלו דאגותיו הכספיות, וכל אותה התקופה לא ידע מחסור. בריאותו היתה נתונה לעליות וירידות, כרגיל. הוא טרם נתרפא מן הארס, שחלחל בדמו מאז בלע את מנת־הזרניך, אולם הרפואות, שראה לעצמו יכולת לקנות בכסף מזומן, נתנו לו לעבור אותם החדשים בשלום. הוא עבד במשרד לעבודות ציבוריות ומדידות בפאפיטה עד ראש השנה, אז ראה את עצמו רשאי לחזור לפונאוויה. שמונה חדשים עבד בשביל הממשלה הצרפתית, אולם לא בכל חודש מילא את ימי עבודתו במשרד, הואיל ומפני השבר בקרסולו נאלץ להעדר ממנו, לפעמים, שלשה ימים בשבוע, והיו מקרים, שלא הרויח יותר מתשעים פרנק לחודש.

מלחמת ספרד ואמריקה הוסיפה כעת גורם חשוב לבלבול סדרי־הדואר. בימים של דכדוך הנפש, כשלא קיבל מכתבים וידיעות מצרפת, רבה התמרמרותו של אותם השאננים, החייבים לו ממון ואינם פורעים, בהרגישו, שהם אחראים לרוע מצבו, ושב להרהר במות הגואל. אכן, הבכיינות, שהחלה מציינת את אופיו בזמן הזה, מתבארת כירושת חדשים ושנים של דאגה וחוסר בטחון ליום המחר, של יסורים גופניים איומים וחמלה חולנית על עצמו, שבאה בתוצאות מחלתו. הלך־רוח זה נתחלף לאחר זמן בעמדה נגחנית־נצחנית כלפי כל אלה – וכלפּי פקידים ממשלתיים, בראש ובראשונה – שפגעו בו, או התערבו בעניניו, או זלזלו בכבודו. עמדה זו המיטה עליו שואה בסופו, כי יצרה מצב של איבה מתמדת בינו לבין בריות, שהיו מרוצים להניח לו, אילמלא ראה הוא חובה לעצמו למתוח בקורת על מעשיהם, שלא תמיד הצטיינו בנקיון־כפים ויושר־לבב.

ביולי מצא גוגין שוב קצין אחד בחיל־הים, זה נאות לקחת לצרפת את הבדים, שצייר באותה השנה. אדיר היה חפצו, שתסודר תערוכה של בדים אלה בפאריס, בהקדם האפשרי. הוא נתן לדניאל רשות למכור את התמונות בכל מחיר, לרבות “התמונה הגדולה”. הוא הציע לתת תמונה זו במסגרת פשוטה, עשרה סנטימטר רחבה, צבועה בסיד, כדי ליצור רושם של קיר. כמו כן שלח לדניאל רשימה של שמות האנשים, שראוי להזמינם לתערוכה: דיגא, רואַר, רינואַר, אוקטאוו מירבּו, די־לא־רוֹשפוּקוֹ, פיוּבי די־שאוואן, מאלארמה, שאפּלי, אנאטול פרנס, אודילון רידון, ז׳אן דולן, רודין, מאנזי, ג׳יפרוי ורוג׳יר מארכס ביניהם, והוציא בכוונה את “כל החבורה של סירוזיה־דני” ואת העתונות. הוא דרש למעט בדיבורים על התערוכה, ולשלוח את ההזמנות רק ימים מועטים לפני הפתיחה. דניאל נתבקש לתת לפּורטיה ולווֹלאר כרטיסים מיוחדים, שיוכלו לחלק בין כל אלה, ה"עלולים" להיות בקונים. הבדים הגיעו לפאריס במועדם, והתערוכה סודרה. אולם שבעה חדשים תמימים עברו עד שזכה גוגין לשמוע את התוצאות, שלא הניחו את דעתו, כלל ועיקר.

עד לסוף אותה השנה, היו מתקבלים סכומי כסף על שם גוגין כמעט בכל דואר ודואר. סוף סוף עלה בידו לפרוע את כל חובותיו, אולם שלא כדרכו, צפה הפעם לעתיד, והמשיך את עבודתו בתורת שכיר־יום בפּאפּיטה. נראה שה’והינה' לא הלכה אחריו אל העיר ומתקבל על הדעת, שחזרה לזמן מועט לבית הוריה.

באוקטובר נכנס לבית־החולים, שם בילה שלשה שבועות לשם טיפול ברגלו. הפעם לא נחשב ל’מחוסר־אמצעים', ובצאתו את המוסד נתבקש לשלם כמה מאות פרנקים. אולם מצבו נשתפר במידה כזו, שנתעוררה בלבו שוב התקוה לרפואה שלימה באחד הימים.

בהיותו עומד על סף שחרורו ורואה יכולת לעצמו לחזור לפונאוויה, ביקש מאת דניאל זרעים ושרשים אירופיים בשביל גינתו – דאהליות, קרמוּלים, חמניות ועוד מן הצמחים, הנקלטים יפה בארצות החמות.

דכאון שרר בפאפיטה. דיברו על אפשרות של מלחמה בין צרפת ואנגליה, ואניות־הדואר נתאחרו בדרכן יותר ויותר.

דניאל הוכיח אותו בדברים נמרצים על ‘משובתו’, בנסותו לאבד עצמו לדעת, נסיון, שאינו ראוי לו ואינו מוסיף כבוד לשמו. גוגין השיב בדברי התנצלות. “…אילו ידעת, אל מה הגעתי בשלש שנות־הסבל האלה: אם לא אשוב לצייר עוד לעולם, לעשות את הדבר היחיד, שנשאר לי לאהבה – אין אשה, אין ילדים – לבי ריק. האם פושע הנני? אינני יודע”. הוא שמע על מות ידידו הותיק, סטיפן מאלארמה, והתאבל עם האבלים. “הרי עוד אחד”, הוסיף באגרתו לדניאל, “שמת מות קדושים על מזבח האמנות: חייו, לפחות, נאים היו כיצירתו”.

דרור קורא לו ביאנואר 1899, כששלח לו דניאל די־מונפריד די כסף, לסיפוק מזונותיו וכל צרכיו למשך ששה חדשים. בחזירתו לפונאוויה, מצא את צריפו הרוס כמעט. בתשעת חדשי העדרו, כרסמו עכברים את הגג, והגשמים חדרו לתוך הצריף והשחיתו הרבה דברי־חפץ. כמות של רישומי־עפרון, תעודות חשובות ובד גדול, שמלאכתו טרם נשלמה, אכלו החיפושיות. בכסף שהיה בידו נגש תיכף לבדק הגג והשכנת סדר בתוך הצריף. כמו כן, ראה הכרח לקנות לו בגדים חדשים, הואיל והחליפות, שהביא אתו מפאריס, נפרמו ובלו כולן כאחת. הוא נהג בפזרנות קצת, אולם הפעם היה לו יסוד ממשי לחשוב, שכסף לא יחסר לו עוד. בכל אופן, יכול להתנחם, לאחר זמן, במחשבה, שהוצאות אלו הכרחיות היו, הואיל ושיפר בהן את נכסיו, והעלה על ידי כך את ערכם.

בחודש הבא נתאחר הדואר שלשה שבועות תמימים, אבל הביא את האגרת הכסופה מאת דניאל די־מונפריד, בנוגע לתערוכת “התמונה הגדולה” ושאר הבדים, ששלח יחד עמה. בעל־הגלריה ווֹלאר קנה שמונה – כולם, מלבד “התמונה הגדולה”, מהבדים היותר משובחים שבתערוכה. “התמונה הגדולה” לא נמכרה בזמן אחד עם השאר, וגוגין קיווה לקבל הצעת־מחיר הגונה לאחר התערוכה. עד אבגוסט לא נתקבלה שום הצעה כזו, וסבלנותו פקעה, אולם הוא לא הוסיף לשמוע דבר, עד ששאל וולאר למחיר אותה התמונה, במכתב, שנתקבל לידו כעבור שנה. גוגין ביקש אז אלף וחמש מאות פרנק. “…לא פחות מזה, שאם לא כן, רצוני לשמרה לעצמי.”

גוגין ראה עסק זה עם וולאר ככשלון גמור. וולאר לא אסף בדים בשביל עצמו. סוחר היה, ודרכם של סוחרים לעשות מה שעושים, לפי הוראות לקוחותיהם. והנה כעת רכש לו וולאר בבת־אחת את רובי עבודותיו האחרונות, ובכך הקנה לעצמו מעין מונופולין עליהן לעתיד הקרוב. “ביש־מזל הנני, באמת,” קבל לפני די־מונפריד, “..מכה נצחת זו מטרפת את דעתי עלי, ושנתי נודדת בלילות… לעתיד מכור, כראות עיניך, לאנשים פרטיים, אבל אל תמכור לוולאר אלא במחירים הגונים.”

די־מונפריד ודאי סבור היה, שעשה עסק טוב בשביל גוגין, במכרו שמונה מבדיו בבת אחת, אף על פי שלא קיבל במחירם הרבה. לכל הפחות, הכניס קצת כסף בשביל גוגין. הוא לא יכול לדעת. שאין הלה נצרך כעת במידה, שתצדיק מכירה מבוהלת כל כך של עבודותיו האחרונות. למזלו הרע של גוגין, חלה שודה בזמן התערוכה.

בין כך ובין כך, עדיין לא צלחה עליו הרוח, לשוב ולצייר, ואף על פי שלא חסר לו כסף לכלכלתו כדי מחצית השנה, הרי פחתו סיכוייו לקבל משהו מאת שודה או די־מונפריד, למשך הרבה חדשים. הוא חישב ומצא, שחבילת־בדיו הבאה לא תגיע לידי די־מונפריד לפני ספטמבר 1900, כעבור תשעה־עשר חדשים. חשבון מופרז זה ודאי בא בתוצאות תרעומותיו על דניאל, ונתכוין להענישו ולעורר בו רגשי נוחם על פזיזותו במכירת הבדים האחרונים. אכזבתו של גוגין גדלה עוד, בגלל השתיקה הגמורה של ידידו בנוגע לאיכותם של הבדים, כי דימה לראות בכך סימן לשלילת ערכם מצד די־מונפריד. מכתב קצר מאת שופיניקר, בו ביכה שוב את מר גורלו, המונעו להיות גאון־עולם, לא היה עשוי לעודד את גוגין בתקופת־דכדוך זו.

לדניאל כתב: “מדוע לא מתי אשתקד? הריני בן חמשים ואחת, בקרוב, שבור ורצוץ בכל אבר מאברי; כח ראייתי פוחת והולך מיום ליום; אזל איפוא החוסן, הדרוש להיאבקות בלתי־פוסקת זו.”

אך נשלמה מלאכת הקמת הצריף המחודש בפונאוויה, וה’והינה' של גוגין חזרה אליו, ובשורה בפיה, שמלאו ימיה ללדת. הוריה ושארותיה באו אתה, להקל את חבלי הלידה ולהתפלל בעדה. גוגין יעץ להם לחכות בסבלנות לבוא השעה, היעודה מאת הטבע, אולם שומע לא היה לו. ההתרגשות לא רפתה, והתפילות לא פסקו. אותו יום עמד הקרון הציבורי לעבור במקום ולקחת מכתבים לפאפיטה, על מנת לשלחם באנית־הדואר, וגוגין הופרע בכתיבת אגרתו החדשית לדי־מונפריד, כי חבלי־לידתה של ה’והינה' החלו עם התקרב הקרון הציבורי לצריף.

הולד היה בן זכר, ועורו לבן כמעט. גוגין שמח למאורע זה, והיתה לו הרגשה, כאילו הוא מתקשר בכך שוב קשר של קיימא אל החיים. לידת הולד הראשון, אשר הרתה טיהורה בשעתה, בשלהי 1896, לא נזכרה בכתביו, ויש לשער, ששכנים טובים אימצוהו להם לבן, סמוך ללידתו, או ששבק חיים לכל חי. אולם הולד החדש היה בריא וחסון, ו"נחמד ככל ממזר בעמיו". כלכלתו לא עלתה יותר מכלכלת גדי, הניזון בחלב־העז. גוגין יכול לראות בגידולו ללא דאגה לעתיד, ובטח בו, שהיה יהיה באחד הימים ל"שור־הבר ממש." לפי שעה, היה זה תינוק שקט, טוב־מראה וטוב־שכל, אמו הלבישה אותו באילו פיסות של בד, תפורות יחד. התינוק לא הפריע את גוגין בעבודתו, והוא בידח את דעתו בהערה נואשת במקצת: “אין ילדים למעמסה עלי, שכן ‘אני נוטש אותם’; הריני אדם קל־דעת מאין כמוני, שנטש את אשתו ואת ילדיו.”

הזרעים, ששלח דניאל, הגיעו לפונאוויה, במארס או באפריל, וגוגין שתלם תיכף בקרקע. מלבד דאהליות, חילפיות, אירסיות וכלניות, קיבל גם חרציות, פיטוניות, להטיות, מרגניות, פרגים, חמניות, קרנפולים וחצוצרניות. החילפיות, הדאהליות והאירסיות נקלטו במהרה, אולם שרשי הכלניות בלו בקרקע. מובטח היה לו, שבחודש מאי תהא גינתו מלבלבת בשלל צבעי פרחיה החדשים, על עתרת תפארתם של שיחי־המקום הססגוניים. מנוי וגמור היה אתו כעת, להשאר כאן, למות ולהקבר כאן, אף אם ישובו ימי מחסור – שוב לא נותרו בידו אלא כמאה פרנק. הוא שכר פועלים לתלם תלמים לגן־ירקות. הקרקע עלתה במחירה בטאהיטי, והוא העריך כעת את רכושו ב־3500 פרנק תחת האלף, ששילם לפני שנתיים. עצי־הנרגיל שלו הכניסו מאה וחמשים פרנק לשנה בגרעינים מיובשים, והוא ראה את עצמו רשאי להתברך בהתמדתו וצפייתו למרחוק.

דניאל די־מונפריד, שחילק את עתותיו במשך הרבה שנים בין הסטודיו הפאריסאי ובין אנית־הטיול שלו בים התיכון, החליט כעת להשתקע באחוזתו בסן־קלימן. גוגין ראה בזה כשלון נוסף על כשלונותיו, בדמותו, שעליו לחפש לו בא־כח חדש בפאריס. באגרת לדי־מונפריד הציע את שמו של אריסטיד מאיול, בהיותו סבור, שאותו פּסל מחונן במידה מספקת של אהבת־הזולת, לקבל עליו תפקיד זה, “אולם, כנהוג, אניני־הדעת הם עצמם עניים ואביונים, ועמוסי נטל־החיים למאד… הוא אמן ואדם הגון, לפי הכרתי המעטה בטבעו… אמנותו משופּרת מדי, על כן אין הבריות משגיחין בה.” את שופיניקר ביטל מבחינה זו, הואיל ומצא אותו “גס… מזיק אפילו, בלתי שקול בדעתו, מרוב התרברבות. מה הדבר, שסיפרת לי על אשתו?” הוא שואל מאת דניאל, “היא מבקשת גט־פטורין!… אח! כן, הנשואין, גם אתה, כמוני, יודע מעט בנידון. דניאל המסכן שלי: אין אדם מתיר עצמו מהם, בלי שירוסק בו משהו.”

ביוני נתחדשה על גוגין שיטת ההקפה אצל הנחתומים הסיניים. מוריס דני כתב אליו וביקש מאתו להשתתף, בשנה הבאה, בתערוכת “הסמלנים, הנקודנים וה Rose Croix”. גוגין דחה את ההזמנה באגרת לגלגנית. הוא לא יכול לסכן את עצמו, מתוך הצגת בדיו ליד אמנים כה גדולים, שחיקה אותם בלא בושה. “הרי עצם ברייתי מסיזאן, מון־גוך, מבירנאר… pasticheur פיקח שכמוני!” עם זה צצה בלבו המחשבה, לסדר בגלריה של וולאר תערוכה משלו, בעת ובעונה אחת עם התערוכה, שדיבר עליה דני. אולם שעה היתה ממשמשת ובאה בחייו, בה נדרש כל כח־היתולו השנון להגבה על בעיות מקומיות.

 

פרק כ: פוּלמוּסין    🔗

מראהו של גוגין ונכסיו החלו למשוך עליו את העין מבחינה בלתי רצויה במקצת. נגנבו ממנו כמה דברים פחותי־ערך, ודומה היה, שהגנבים בטוחים בחוסר יכלתו לקום ולהגן על עצמו. לאחר שנאלץ לבקש עבודה בפאפיטה, מצאו כמה אירופאים, מאלה שנמנו על ‘שמנו וסלתו’ של האי, לראוי לזלזל באישיותו. אחד מאלה היה שופט־השלום במחוזו, זה סירב אפילו לטפל בכתב־האשמה, שהוגש לפניו מטעם ה’מוּטוֹאי', אחד הג׳נדרמים הילודים, נגד הגנבים, שהתפרצו לגנו של גוגין.

בראותו כי כן, כתב גוגין מכתב גלוי אל שופט השלום, ומסרו לדפוס בחוברת יוני של העתון ”Les Guêpes" (“הצרעות”). עתון זה נתיסד בפאפיטה על ידי סוחר צרפתי אחד, כופר בעיקר, שעסק פעם בספנות, ונמנה כעת על עשירי האי. אדם זה, שבראש עניניו הפרטיים עמדה הפוליטיקה, פתח את ארבעת עמודי עתונו החדשי לרווחה בפני מאמרי־בקורת שונים, וביחוד, מאמרים, שדנו בהנהלת עניני האי ובמלחמותיהן וקנאותיהן של הסיעות הדתיות, הקתולים והפרוטיסטנטים, שהתערו במקום. גוגין היה מדפיס בעתון זה, מפקידה לפקידה, את הערותיו על התוצאות האיומות של התחרות זו לפוריטניות ולטפשות. יש יסוד לחשוב, שגוגין סייע ליסוד העתון, לכל הפחות, בעריכתו, וכעת מצא בו כר נרחב לפעולתו.

מכתבו הגלוי של גוגין נערך, בכוונה תחילה, בנעימה “מתקיפה מאד”, כדי להרגיז את שופט־השלום במידה שיראה צורך להזמינו לדו־קרב, או, לכל הפחות׳ לתבוע אותו לדין, וליתן על ידי כך פרסום לעול, שנעשה לו. דומה היה, שהשופט יבחר בדרך הקלה יותר ויביאהו לפני בית־דין על מנת לחייבו מאסר. גוגין לא חשש לכך, כל זמן שלא נקנס בממון.

הולכי רכיל סיפרו, שגוגין ערך את קובלנתו הארוכה, בחמתו על שופט־השלום, שזיכה ‘והינה’ שלו לשעבר, בשם פּאוּראָה טאי, מאשמה של גניבת טבעת ומטחנת־קהוה, וכניסה לגנו בלא רשות, בלילה. גוגין הצהיר במכתבו, שהוא ושכניו נתונים לשלטון גנבים וחמסנים, הידועים לכל, אבל אין אימת דין ודיין עליהם; להלן הצהיר, שידוע בכל המחוז, כי רכושו נעשה הפקר, וכי הותר “לשדדו, להתנפל עליו.” הוא עמד בתוקף על זכותו לדרוש חוק ומשפט, כזכות כל גר ואזרח שבאי, חוק שיגן עליו, או יענישו באם יסור מדרך הישר. אם עשה שופט־השלום מה שעשה בכוונה תחילה לשטות בו, בגוגין, ולהקניטו, הלא יהא בו רגש כבוד עצמי עד כדי כך, שישלח את עדיו להועידו לדו־קרב. אם מאידך גיסא, יסכים להודות, שאין הוא מוכשר לנהל מושב בית־דין, מוטב לפנות לממשלה בבקשה, שישלחוהו חזרה לצרפת, על מנת ללמדו חוק ומשפט מחדש. “אין אתה בר־סמכא, אדוני,” הודיע לו גוגין בלשון חריפה קצת מדי, “יש לך רק חובות.” מכתבו לא הצטיין מבחינת הסגנון, הדקדוק ומבנה־המשפטים, כי ראה את עצמו נעלב, וכל הכרת ערך־עצמו עזבתהו בכעסו.

המכתב הופיע בעתון ויהי לשיחת היום, אולם שופט־השלום, שפיקח היה, לא אחז באמצעים כנגדו. חמת גוגין עלתה להשחית. “איזה רקבון במושבותינו,” העיר באגרת אל די־מונפריד. אליבא דאמת, שיחק לו מזלו, כשנמנע שופט־השלום לתבעו לדין, שכן היה נידון בלי ספק למאסר או לקנס על הוצאת דבה, או שניהם יחד.

אכן, רישומו המבורך של מאורע זה ניכר במהרה, כי הושם קץ לגניבות בצריפו ובגנו, והנצחון, שנחל בעקשנותו, עם ההרגשה, שאינו בר־עונשין, ציין את ראשית סכסוכיו עם כל פקידי האדמיניסטרציה שבאוקיניה. לאחר זמן, כשתר לו מפלט מ"מטומטמי־המוחין" דטאהיטי בחבל איי המרקיזות, שוב גרמה לו איבה זו, שהגה להשפעות־המערב, להכריז מלחמה מתמדת ונואשת, אבל מלאתי־גבורה, על כל השלטונות המקומיים, מתוך הגנה על זכיותיהם של אנשי האיים.

באותו גליון עצמו של "Les Guêpes” פרסם גוגין מאמר אחר, שונה בסגנונו וכוונתו מן הראשון, שהוכיח, כי עדיין הוא מוכשר לכתוב בקורת שקולה, בטוב טעם ושכל. באותו מאמר השוה את הפעולות הבלתי־רשמיות של הפייטן ארתור רימבּו, בדברי ימי הישבנות הצרפתית, עם פעולותיו של הקפיטן מארשאן, שנוכחותו בפאשודה בשנת 1898 כמעט שגרמה להתפרצות מלחמה בין צרפת לבריטניה רבתי. בו באו לידי גילוי השקפותיו המסוימות מאד של גוגין על מהות חובותיה של מדינה ישבנית, ומתבארת המלחמה המרה, שנהל לאחר זמן, שכם אחד עם אנשי־האיים במרקיזות, כנגד משטר קולוניאלי חובלני ומזיק. “יום אחד בשנת 1898,” כתב גוגין, "קיבלתי את הבשורה המעציבה על מותו של ארתור רימבו ³(ידידי). רימבו פייטן היה, ולפיכך ראוהו חלק מן החברה, אדם לא יצלח בעולם, בדומה לשאר אמנים. בעולם הספרות הורגש דבר־מה, כי היה האיש פייטן בעל מעוף יוצא מגדר הרגיל, ותו לא. יש צורך, אמנם מבלי להעמיק חקור בבעיה זו, על מצע כה קצר, להגיד פעם אחת ולתמיד, שהמלים ‘תפארתה של מדינה, תועלת’ מקובלות בדרך כלל במובן ההפוך, וביחוד, כשהדבר נוגע לישבנות. לעסוק בישובה של ארץ, פירושו לפתח אותה, להכשיר חבל־ארץ בלתי־מפותח לייצור דברים המסייעים, קודם כל, לאשרם של אלה היושבים בתוכה: אין לך תפקיד יותר נאצל מזה. ואילו לכבוש ארץ, ולהניף בה דגל, לכונן אדמיניסטרציה טפילית, המתקיימת, בהוצאות עצומות, בכח מטרפולין, שאין כוונתה אלא לפאר ולרומם את עצמה, הרי זו טפשות מבישה ונטולת תרבות.

– “רימבו, הפייטן, החולם, חקר מתוך יזמת עצמו, ובלא כל עידוד או סיוע, מחוץ לשאיפתו הוא לחירות ורצונו להיטיב לזולתו. כידוע, היה מהלך כמעט תמיד ברגל, באין איש אתו ובאין הרבה ממון בכיסו. בשנת 1880, כשהגיע לעדן, היה שולט לא רק בכל מכמני הלשון הצרפתית, אלא ידע על בורין גם אנגלית, גרמנית, הולנדית, רוסית, שוידית, הישפנית, איטלקית, כל לשונות אירופה. במשך הזמן, שעשה בעדן, בעודו עוסק במלאכה, שמרובה בה הישיבה, למד במהרה, מלבד ערבית ודרכי־דיבורו השונים של המזרח, גם הנדסה, להלכה ולמעשה. מכאן יצא, ושוב לבדו, לחקור את אפריקה. בלי כל סיוע אחר מחוץ לענוות נימוסים ודרך־ארץ עלה בידו לעורר רגשי כבוד, ואפילו הערצה בקרב שבטים פראים, שאימתם נפלה על כל הנוסעים לפניו וללמדם מלאכה והכרת ערך עצמם. ‘באובוק’, כתב רימבו בשנת 1885, ‘אין הפקידות הצרפתית הזעירה עוסקת אלא בחינגאות והילולות על חשבון הממשלה, שלעולם לא תראה פרוטה ממושבה פעוטה ונוראה זו, שנתישבו בה עד עכשיו רק כתריסר שודדי־ים’. יש לחשוש, שבהרבה מושבות צרפתיות אין המצב טוב, בערך, מזה הקיים על חוף סומאלי. אין ספק בדבר, שמקור הציויליזציה בחבש יש לראות בעמלו של ארתור רימבו. על אף נכליה של המלכה טאיטוֹאוּ, הרי היו פעולותיו בשנות 1888־1891, מן המוגמרות ביותר הן בנוגע למנליק והן לראס מאקונין, ידידיו ומעריציו. קיצורו של דבר, כאן עבודתו של יחיד, י. א. רימבו, פייטן, חולם – ולפיכך, איש לא יצלח – מתוך יזמתו המבודדת ובלא ממון, בלא תמיכת ממשלתו.”

וגוגין עובר אל האבנטורה השפלה של הקפיטן מארשאן, שיצא לסודן בראש כח מזוין, ומאחוריו עמדה הממשלה, בדמות משרד המושבות, עמל וטרח עד שהגיע לגדות היאור בפאשודה, שם עלה בידו “לחתום חוזה עם שליט המקום, אף על פי שלא היה על ידו מתורגמן, ואת לשון המקום לא ידע.” ובפגוע בו הצבא הבריטי, בפיקודו של קיטשיניר, נאלץ מארשאן להסתלק מפאשודה. וגוגין מסיים: “מתוך סקירה ביוגרפית נמהרת זו, ודאי תוכלו לראות את ההבדלים היסודיים בין אופיו של רימבו לזה של מארשאן, בהם אנו רואים את שתי הקצוות של הגורמים הישבניים בעולם. לכאורה, רשאים היינו לחשוב, כי האחד מן השנים, העלול למלא את התפקיד הציויליזציוני הגדול ביותר, היה הקצין ולא הפייטן המטורף. למעשה, הרינו עדים להיפוכו של דבר. בצרפת בה נעדרת כמעט תמיד רוח של יזמה באנשים, הנקראים לנהל חבלי־כיבוש חדשים, הרי הפוליטיקה הישבנית היא אויבתה של ההתישבות.”

השקפותיו המסוימות ביותר של גוגין על נושא האדמיניסטרציה הקולוניאלית ודאי לא היו עשויים לשכנע רבים מקוראיו, מחוץ לחוג המצומצם של בעל העתון Les Guêpes.

שאר הדברים, דברי פולמוס והתנצחות שכתב בעתון זה, היו רובם ככולם, בעלי אופי מקומי טהור, אולם פרסום מאמריו עשה רושם על דעת־הקהל בפאפיטה, ואולי אף הועיל לחזק את עמדתו הציבורית במקצת.

שוב הגיעו לו ימי מצוקה כספית במחצית השניה של אותה השנה, וחובו לחנוני הסיני עלה מיום ליום. שוב החלו המיחושים בקרסולו, ולא היה ביכלתו לצייר. אכן, אף אילו היה בריא ושלם בגופו, הרי נשללה ממנו כל אפשרות של עבודה, מחוסר בד וצבעים, שלא העיז להזמינם כל עוד לא הוברר מצבו הכספי. ביולי לא נותרו לו אלא שלשה מטרים של בד, שפופרות־צבעים, שנתרוקנו כמעט מתוכן, ולא היה בידו אף “מילימטר” של תולע, הצבע החביב עליו ביותר. שודה הפסיק את שתיקתו בספטמבר, בשגרו אליו שפופרת קטנה של צבע זה, לפי בקשת גוגין מלפני כמה חדשים, אבל כסף לא צורף לאותה שפופרת, כפי שחזה גוגין מראש, ולפי שעה לא ראה בה תועלת. “אין לי בד לציור, ולא עוד, אלא שהנני מיואש מדי, להחזיק במכחול,” כתב לדי־מונפריד; “עסוק מדי, בכל עת ובכל שעה, בחיי החמריים. בין כך ובין כך, מה אועיל בציורי, אם גזירה היא, שעבודתי תהא מצטברת והולכת אצלך, דבר הגורם לך, בלי ספק, טרדות אין קצה, או שתהא נמכרת בסיטונות לוולאר, בעד פת לחם.”

הבדים, שהיה משגר לדי־מונפריד, הגיעו לצרפת, לפעמים תכופות, מבוקעים ומקולקלים. ידידו יעץ לו להשתמש במלוש עבה יותר, אולם גוגין מצא, שתהליך זה לא יצלח באקלים החם, בו צריכה כל שכבת־צבע להתיבש לפני שתושם עליה שכבה חדשה, בהיותו אטי מדי, ועשוי להפחית את ייצורו עד כדי שליש, ולא עוד, אלא שהצבע יעלה בהרבה יותר. הוא הגיע לידי מסקנה, שבדיו מתבקעים מחמת העופרת־הלבנה האמריקאית הזולה, שנמכרה באי ושהשתמש בה להתקנת הבד, ושתוספת של שמן־פשתים עשויה לתקן את הפגימה. דניאל יעץ לו להשתמש בשמן־קיק, וגוגין ציית לו; אולם אמצעי משמן זה נמצא, לאחר בדיקה, בלתי־ראוי לדרכו בציור. “אם תוכל למצוא איש, שיבטיח לי 2400 פרנק לשנה למשך חמש שנים, וכן צבעים בשפע, עשה אעשה ככל אשר תשאל, אצייר במלוש, המאריך את תהליך העבודה פי שלשה… בכל אופן, קשה עלי מאד הציור במלוש עבה, שכן – במשך שתים־עשרה שנה, כידוע לך – הייתי מצייר על בד ספוגי, וקיבלתי תמיד את רשמי־הצבע הרצויים, ככל העולה על רוחי. ועוד, שהוצאות הצבע עלו בחלקן העשירי… בכל אופן, מוטל עלי, לפי שעה, לעשות את כל אשר ביכולתי, במיטב יכלתי, שאינו שוה פרוטה, לעזאזל.”

באין בד חדש, ועל אף הלך־רוחו המיואש, נגש גוגין בספטמבר לעבודה על כמה יצירות בלתי־גמורות, כי שמע על אנית־מלחמה, העומדת לחזור לצרפת ולהגיע לשם למועד פתיחתה של התערוכה העולמית בשנת 1900. כמנהגו תמיד, עמד למסור את בדיו בידי אחד הקצינים. אולם התוצאה הדחופה של פעילות זו לא היתה אלא מערכה קטנה של פיתוחי־עץ, שנשלחו אל דניאל. הוא החליט סוף סוף להציג לראוה שרטוטי־עפרון ופיתוחי־עץ עם בדים אחדים, ספורים, אולם המשלוח נדחה למשך כמה חדשים, בגלל טעות בכתובת, ואף אחד מן הדברים האלה, המיועדים לתערוכה, לא הוצג בה, בעוד שמבלי ידיעתו ורשותו, נתלה, בין יצירות אמנים רבים ושונים, פורטריט של אשה, מיצירותיו הקדומות, שלא השגיחו בו כמעט.

הנצחון, שנחל גוגין על שופט־השלום בנשק העתונאי, עורר אותו בינתים, להגשים תכנית רבת־אמביציה, להוצאת עתון חדשי משלו, בו יוכל לבטא את השקפותיו ולחרוץ את משפטו על כל נושא שבעולם, החל מאמנות וספרות, וכלה במעשי־התעתועים הכרוניים של שלטונות־האי. עתון זה, שנקרא בשם ”Le Sourire" (“בת־הצחוק”), הופיע לראשונה באבגוסט 1899, והיה לשיחת היום בפאפיטה. הכוונה היתה, שיופיע בכל חודש, אלא שלא איסתייעא מילתא, וכעבור זמן קצר שוב לא ראה יכולת לשמור על הדיוק בהופעתו. אף על פי שגליונות העתון עברו, על פי הרוב, מיד ליד, עלה בידו, בתחילה, להרויח קימעא במכירתו. מאמרים רבים בעתון זה נחתמו בשמו המלא, ומהם בכינוי הטאהיטאי, שבדה לעצמו: ‘טיט אואיל’, שפירושו העוקץ מקרבו לניבול־פה.

“Le Sourire” יצא בארבעה עמודים, ונדפס במימיוגרף, לפי שיטת אדיסון, על נייר־תלמידים, 30 על 25 סנטימטר. דומה, שהפצתו עלתה רק במעט על עשרים אכסמפלרים, שנמכרו למחיר 3 ראירות. לגליונות הראשונים צורפה כותרת־משנה: Journal Serieux אלא שבמהרה שונתה ובמקומה באה הכתובת: Journal méchant.

תכנו של העתון לא נבדל בהרבה מזה, שקבעה מערכת Les Guêpes אלא שבמקום האמת העירומה באו כאן דברי־משל ומילי דבדיחותא, שבהם היתה אמת זו מרומזת בשקיפות יתרה. בעיקר, שם לו העתון של גוגין מטרה לחצי לעגו את המיסיון הפרוטיסטנטי ואת כל אלה שנחשדו על ליחוך פנכתו. מושל האי באותה התקופה, מר גאלה, זכה למנה גדושה של בקורת ונתכבד בכינוי ה"קיסר גאספאר", בעוד שלא נשכחו אף שאר נכבדי האי, לרבות הכומר הפרוטיסטנטי במחוזו של גוגין. במאמצי המיסיון הפרוטיסטנטי להביא את ברכת התרבות הנוצרית לילודים, מאמצים, שבהם הצליחה הרבה יותר מן הכנסיה הקתולית, ראה גוגין את מקור כל הצרות, שהתרחשו ובאו על בני־האי, ואת סיבת הצביעות, שהיתה להם לנחלה בעניני דת ודברים שבינו לבינה. לאחר זמן, בחבל איי המרקיזות, הפך את פני המלחמה אל המיסיון הקתולי, אולם, לפי שעה, די היה לו לחשוד את אחד התושבים או הפקידים באהדה לפרוטיסטנטים, למתוח אותו על עמוד־הקלון.

העובדה המענינת היחידה, בקשר את הוצאת עתונו, שראויה לציון מיוחד, היא שגוגין לא נענש מעולם על ההתקפות האישיות, שנתפרסמו בגליונותיו. אפשר, שבעלי־דברו נמנעו לפגוע בו, מפני שעה של קורת רוח ובדיחות־הדעת, שגרם להם, או שהתיחסו אליו בסבלנות, לאחר שידעו, כמה עשוי האקלים המקומי להשפיע על אילו מתישבים – עד כדי לטרף עליהם את דעתם במקצת. גוגין הסיק מזה, שהחברה מתכבדת בו, אולם ברור, שלא מפני כן פטרוהו מעונש, כי כיבדוהו באמת רק הילודים, ולא ‘מטומטמי־המוחין’ שמהם הורכבה הפקידות בפאפיטה. אכן, יותר מזה לא ביקש גוגין, שאהדת בני־האיים יקרה לו מכל.

גוגין שלח אילו גליונות נבחרים של עתונו לדי־מונפריד. “נאחז, לפעמים, בדברים של מה בכך, אבל עוקץ,” לפי דברי העורך והמו״ל עצמו. לא ידוע בבירור, במשך כמה זמן הופיע העתון, אבל מסתבר, שנפסק, לאחר שחדל להכניס רווחים, וזה, כשחדלו תושבי־האי הלבנים למצוא בו ענין וחידוש.

בחודש ינואר 1900 הגיעה לגוגין הצעה חשובה מאת וולאר, שקיבלה ברצון, ואילו עבד בקביעות, היתה עשויה לפטור אותו מדאגות פרנסה לשארית ימי חייו. לפי ההסכם שנעשה, התחייב וולאר, תמורת עשרים וחמשה בדים לשנה, שימציא לו גוגין, לקצוב לו פרנסה קבועה, בסך 300 פרנק לחודש, שאפילו עם התיקרות צרכי החיים בטאהיטי היתה נותנת בידו את כל האמצעים הדרושים לקיומו. אותה שעה חדל שודה לייצג אותו, ודי־מונפריד עמד לעקור את דירתו מפאריס, כפי שהודיע כבר לגוגין. הוא אפילו העלה בדעתו את האפשרות, למנות את סירוזיה כממלא מקומו של שודה, אולם הצעתו של וולאר פתרה את השאלה לקורת־רוחו הגמורה. את תשובתו להצעת וולאר שלח גוגין לידי דניאל, בצירוף הוראות. “הריני שולח לך את תשובתי, תעיין בה בשים־לב, כדי שתוכל לשאת־ולתת אתו, תחזור על דברי מכתבי בפניו, מבלי להראות להיטות יתרה.”

נתקבל מכתב חדש מאת מוריס דני, בתשובה על סירובו של גוגין להשתתף בתערוכה המשותפת של “הסמלנים, הנקודנים וה־Rose Croix”. דני הפתיע את גוגין בידיעה, שדיגא ורואָר מתחרים זה בזה על תמונותיו, שסוחרים ידועים אפילו מספסרים בהן, ומחירי הבדים עלו במכירות האחרונות. לאחר כל הקשיים, שנתקל בהם במכירת עבודותיו עד עכשיו, נבצר מגוגין להבין שינוי פתאומי זה בשוק, ונתעורר בלבו חשד, שיש דברים בגו.

אכן הצעת וולאר הניחה את דעתו, ביחוד, לאחר שלא נדרש למשכן את כל פרי מכחולו כולו. לאחר שהרהר בדבר, הוסיף באגרתו לדי־מונפריד: “בין כך ובין כך, הרי באמת לא איכפת לי, שוולאר או מאן־דהוא אחר יעשה בי רווחים הרבה, אם מתוך כך אוכל לצוף על פני המים: לאחר זמן, אולי נשתדל להדק את המושכות.” באגרת זו לידידו צירף גליון נייר עם חתימת שמו, להשתמש בו, במקרה שהעדר חתימתו יהיה עלול לסכן את עצם החוזה. הוא יעץ שוב לדניאל, ליצור רושם במשך המשא־והמתן, כאילו הוא אדיש ביותר כלפי ההצעה, ואם להוט מי שהוא אחרי החוזה, הרי זה וולאר עצמו, אבל הוסיף בסוגרים: “האלהים יודעים, כמה זקוק אני לו!”

לדי־מונפריד ניתנו הוראות, לקבל אפילו פחות מן המחיר המוצע, אם מאיזו סיבה בלתי־צפויה שהיא יראה צורך בכך: מאתים פרנק לחודש, תחת שלש מאות, ו־175 פרנק לבד, תחת מאתים, בעוד שרישומי־עפרון הוערכו בארבעים פרנק כל אחד. בדים ישנים, שנמצאו בידיו או בידי שודה, לא התיר למכור במחירים נמוכים אלה, ואת רישומי־העפרון, באם יסכים וולאר לקבלם, דרש לחשב לחוד. אוצר הבדים, שנמצא תחילה בידי שודה והופקד כעת אצל וולאר, ביקש מאת דניאל לערוך בו בדיקה מדוקדקת, וכן בכל הפסלים, כלי־החרס והפיתוחים היאפאניים שלו ושתי התמונות מאת ון־גוך, שנותרו בידו וטרם נמכרו. דניאל נתבקש לחתום את החוזה עם וולאר תיכף ומיד. “או להסתלק ממנו תיכף ומיד,” ולאחר שנחתם, לקבל דמי־קדימה בשבילו. כמו כן נדרש די־מונפריד סוף סוף – באם, ורק באם ייגמר המשא־והמתן עם וולאר בחיוב – לשלוח לו כמות מסוימת של בד ומאה שפופרות של צבע. הצורך במכחולים הוסח, כנראה, מדעתו אותה שעה, והוא הזמינם בחודש הבא, יחד עם ארון הומיאופתי קטן לסמי־רפואה, בהם אמר לחבוש, בשעת הצורך, לפצעי הילודים, המיוחדים למקום. לכל אלה ביקש לצרף חשבונות, שיפחיתו במחירים ככל האפשר, מחמת דמי־המכס הגבוהים, עשרים למאה, שיהיה עליו לשלם בטאהיטי.

דניאל די־מונפריד מילא את הוראותיו. אולם לחששותיו של גוגין, שמא יצטרך לקבל פחות משלש מאות הפרנקים לחודש שהוצעו לכתחילה, לא היה יסוד. ההסכם נעשה על בסיס זה, ונתקיים עד סוף ימיו. עם הבטחת הקיצבה החדשית הזאת דומה היה, שדאגותיו הכספיות עברו לבלי שוב, אולם חוסר־הקבע, שנתגלה, לאחר זמן, בקבלת אותם הסכומים, הרס שוב את הרגשת הבטחון, שטיפח בתחילה.

במשך כל חמש השנים, שעברו מאז חזר לטאהיטי, נתיקרו צרכי החיים באי יותר ויותר, עד שעלו כפלים ממחירם בשנת 1895. המס האישי, שנגבה מכל מתישב עלה מ־24 ל־32 פרנקים, וכן היה בדעת השלטונות המקומיים להטיל מס־איכספורט על תוצרת האי, שהיה עלול לסכן את מחירם של גרעיני־הנרגיל המיובשים ושאר מוּצרים. גוגין התמרמר על הגבלות אלו ואחרות, מהן ממשיות ומהן דמיוניות. במשך כמה חדשים פרסם בעתונו מאמרים חריפים לרוב בגנות השלטונות, מבלי שאיש מקרבנות ההתקפות ישגיח בהן אפילו. ה"רקבון" בהנהלת המושבה נדמה לו עצום ורב משהיה, וקוצר־רוח חדש תקפהו. ארץ טאהיטי נתפסה יותר ויותר לתרבות המערב ולתורת המיסיונרים. מבחינת עבודתו בציור, הגיעתהו תקלה גדולה מכל: השפעת המיסיונרים הגיעה לידי כך, שכמעט לא יכול עוד למצוא מודילין בין בנות האי. שוב נתעוררה בו התשוקה לבקר בחבל־איי־המרקיזות. חבל־איים זה לא הרבו אניות לעגון במימיו, והיה מאוכלס ממבחר הגזעים הפוליניזיים. ידוע ידע גוגין, שאיי המרקיזות אף הם לא נעלמו מעיני המיסיונרים, הצופות למרחוק, אבל לאשרם של האוכלוסין, לא היתה השפעתם של אלה מרובה עדיין. מסיבות שונות נתעכב בטאהיטי עוד למעלה משמונה־עשר חודש, אולם ככל אשר ארכה ישיבתו שם, כן גברה החלטתו לעשות עוד נסיון אחד אחרון, להמלט מ’מטומטמי־המוחין', השופכים את שלטונם על העולם.

בעודו מצפה לדעת את תוצאות המשא־והמתן של דניאל עם וולאר, הגיעתהו בשורת מותו של שודה, ונתגלו כמה עובדות, שהוכיחו לו, כי גם הלה לא נמנה על תמימי־דרך. הסכום הגדול, שנשאר לזכותו של גוגין בחזירתו לטהיטי, ושהסכים שודה לגבותו בשבילו, בשיעורים של 150 פרנק לחודש, סולק במלואו עוד לפני שנתים, אבל שודה לא כתב לו על כך, וגם לא שלח אליו את הכסף. אותו חובב־אמנות, שחב לו ממון בעבר, אף קנה עוד שלש מתמונותיו מידי שודה וגם קניה זו הועלמה ממנו. חשבונותיו של שודה הראו, כי יצירותיו של סיזאן, מאָספו הפרטי של גוגין, נמכרו במחירים ירודים ביותר, אף על פי שלא מעטו הקופצים על בדים של סיזאן באותה התקופה. ובכל אלה, לא נתערער עדיין אמונו באדם: בכתבו לאחיו של שודה רק הביע את פליאתו על החשבונות ה"בלתי־מובנים," בעוד שלדניאל אמר: “אשר לשודה הרי נתתי אמוני בו,” ולא מצא בבעל־הגלריה המנוח כל פגם מחוץ ל"קלות־ראש." ברם, אחיו של שודה הודיע במהרה, שגילה בין הניירות שבעזבונו רשימה המוכיחה, כי מגיע לגוגין עוד סכום של 400 פרנק. הוא היה מוכן לשלות לו סכום זה, בתנאי שגוגין יקדים וישלח לו קבלה, לאשר, ש"כל החשבון סודר עצהיו״ט." משאלה נאה זו מילא גיגין שלי דיחוי, כי שמח לקבל אפילו ארבע מאות פרנק מן ההרס. "אל נוסיף דבר בזה, שכן הענין מתחיל לשעממני. "

גוגין לא עסק בציור למן שלהי השנה הקודמת; מחלתו ואי־הודאות בנוגע למצבו לא היו עשויות לעוררו ולעודדו, והמחסור הגמור בצבעים ובד הוסיף בטלה למכחולו. פרצה מגפת המפשעה בסידני, ולא פסחה גם על סן־פרנציסקו, ובאפריל דיברו על סגירת נמלה של פאפיטה, מחמת הבהלה הכללית. מחירי צרכי החיים עלו בכפלים; נשקפה סכנה להתערערות שירותי־הדואר, הזעומים בלאו הכי.

לחודש מאי בא גד, וגוגין שמע על תשלום השיעור החדשי הראשון בסך שלש מאות פרנק, לאחר שהחוזה עם וולאר נחתם, וזה למשך זמן בלתי־מסוים. גם דניאל שלח לו לערך אלף פרנק, שאפשרו את תשלום חובותיו. בטרם נשלם המשא־והמתן עם וולאר, שלח לדי־מונפריד מספר בדים, בידי אחד המתישבים, שחזר למולדתו בפיברואר, וכעת קיוה, שידידו יוכל למכרם בקרוב ולהוסיף על הסכומים, שהיה שולח אליו. אולם מנוי וגמור היה אתו, כיון שהתחיל עובד מחדש, שלא למכור עוד את יצירותיו בזול, מחוץ לאותם הבדים, שנתחייב להמציא לוולאר, לפי החוזה. “עליך לצפון את כל בדי, הנמצאים בידיך: מה שלא ניתן למכירה, כביכול, היה יהיו עליו קופצים יום אחד.”

הסידור, שעשה גוגין עם וולאר, נמשך שלש שנים בדיוק. כוונתו היתה לפטרו מדאגות פרנסה, שמתחו את עצביו וכילו את כחותיו במשך שבע־עשרה שנה. אולם מכיון שהוצאתו לפועל היתה תלויה בכמה גורמים אנושיים, נתקל, עוד בחדשיו הראשונים בקשיים מעציבים, אם כי ניתנים להסברה. התשלומים הגיעו כסדרם בשני החדשים הראשונים, אולם התשלום השלישי לא נשלח במועדו. גוגין הזכיר לדניאל, שגם אחרי יציאתו מפאריס מצא, כנראה, את האפשרות לייצג את ידידו, שהדואר יוצא ממארסיל אחת לעשרים ושמונה יום, ולא אחת לכל חודש מחדשי הלוח. אחר כך התאזר בסבלנות והיה יושב ומצפה לתשובה.

ואולם בעוד שעניניו הכספיים סודרו במידת־מה, לא חדל רוגז בחייו. הלך־רוחו החולני הוסיף לתת בהם אותותיו. משלוח הצבעים נתקבל, אבל השפופרות היו רק בחצי הגודל, שביקש – סיבה חדשה ומיוחדת להתרגשות. הוא היה חושש לבריאות גופו, ההולך ונחלש, מיצר על פיתוחי־העץ והבדים, ששיגר לדי־מונפריד בשביל התערוכה הבינלאומית בפאריס ושאבדו, כנראה, בדרך, דואג, שמא לא יעלה בידו להמציא לוולאר את מספר הבדים המוסכם. דאגה נוספת גרמו לו ידיעות מפאריס, שאותו סוחר עושה את כל אשר ביכלתו, כדי לאסוף בדים שלו מכל מקור שבצרפת, במחירים זולים. מגפת השפעת, שפרצה בספטמבר, ונדבקה גם בו, בין שאר תושבי פונאוויה, שימשה עיכוב נוסף בעבודתו.

באנית־הדואר הבאה נתקבל מכתב מאת וולאר, שהביא את גוגין במבוכה רבה, אף על פי שהלה לא עשה אלא מה שביקש מאתו גוגין לעשות. וולאר סיפר במכתבו, שהוא עומד להפגש עם די־מונפריד, על מנת למסור לידו את הכסף לקניות השונות, שהזמין גוגין, ולפיכך איננו שולח לו הפעם את קיצבתו החדשית. עם זה הבטיח לו לצרף את העודף של אותה קיצבה אל התשלום החדשי הבא. גוגין שפך את חמתו על וולאר באגרת אל דניאל. “יש להשגיח עליו, איפוא, בשבע עינים כל הזמן,” הצהיר, ולא בצדק. וגם בקשה היתה לו אל דניאל, לשגר אליו, לטאהיטי, את הדמות הנשית, בחרס ססגוני, עם שערות מתנפנפות באויר ושרטוטי־פנים מצריים־כושיים, דמתקראת ‘אוֹבירי’, אנדרטיה זו עצמה, אשר התחכם שאפּלי להציגה פעם בארון־הראוה, שיוחד לו ב’סאלון', עד שהכירו בחתימתו של גוגין, ויהי כל ה’סאלון' כמרקחה. גוגין רצה לקשט בה, לפי שעה, את גינתו, ולהציגה על קברו, אחרי מותו.

ערך רכושו של גוגין הוסיף לעלות מיום ליום, ונאמד כעת בחמשה או ששה אלפים פרנק. הוא התגאה בעובדה, שעל אף ימי רעב ומצוקה, עלה בידו לחסוך כל כך הרבה. כעת לא חסרה לו אלא דמותה של אוֹבירי, להשלים את תפאוּרת נחלתו.

דאגתו הקשה ביותר הגיעה עם חבילת הבד, שהזמין מפאריס. הפסקה ארוכה חלה בציורו, והוא ידע, שיהא זקוק לתקופת־הכשרה רצינית, בטרם ישוב בטחון עצמו אליו. הבד שנתקבל לא היה ספוגי וגוגין נבוך. הוא עשה עצמו שליט בטכניקה של הציור על בד ספוגי, והרבה מן הזוהר, שהיה נסוך על צבעיו, נבע מתוך שליטה זו. אולם כדי לעשות משהו ממשי בבד חדש זה, היה צריך לא רק תקופה של הכשרה, אלא גם לימוד מקצוע חדש לו לחלוטין.

בנובימבר נתן הגורם האנושי אותותיו המובהקים בסידור, שנעשה עם וואלר. הסוחר, שפיגר כבר בשני תשלומים חדשיים, שלח הפעם רק מאתים פרנק, והיה “סבור”, שישלח ארבע מאות בחודש הבא. “הוה אומר, שבחודש הבא יהא מגיע לי סך שש מאות פרנק. הרי תבין, שאין אני יכול לעבוד בתנאים כאלה.” הוא החליט לנסות ולבטל את ההסכם עם וולאר, אם יוסיף הלה “לחמוד־לצון”, והיה בדעתו להחליפו בסוחר־חובב אחד, בשם ביבסקו, שכבר הציע את שירותו במקום וולאר, והבטיח לשלם 250 פרנק בכל בד.

גוגין כתב כעת אל דניאל, וביקש מאתו לפתוח במשא־ומתן עם ביבסקו. מנוי וגמור היה עמו, באם יוכל להתקשר עם הלה, ולקבל ממנו את התשלום החדשי הראשון בסך 300 פרנק, לוותר על שירותו של וולאר, הואיל ובפאריס נמצאו די בדים ברשותו של די־מונפריד, לסילוק כל החשבונות, שהיו לו עם אותו סוחר. דניאל הודיע לו, שוולאר מוכן כעת לשלם 250 תחת 200 פרנק, בכל בד, אולם וולאר עצמו לא כתב לו כלום. “הרי זה מוכיח שוב,” כתב גוגין לדי־מונפריד, “מה אדיר חפצו לקבל בדים מאתי, ומה יקל הדבר להעלות את מחירם יום אחד. אילו היה קצת כסף בידי! הייתי כותב אליו תכף ומיד – ביתר בטחה, לאחר שאינו מקיים את הבטחותיו בנוגע לפיגורים: ‘אדוני, הקדמת לי כך וכך, הרי לך – החוזה מתבטל’.”

ברם, התסבוכת רק עתה החלה.

בחודש הבא, עם הדכדוך העונתי מטעם בריאותו הרופפת של גוגין, הגיעו 400 הפרנקים המובטחים מאת וולאר, בצירוף הצהרה ש’לפני ימים אחדים שלח סכום מיוחד של 300 פרנק, העשוי, לפי חשבונו, להשלים את אשר חיסר עד עתה. לפי חשבונו של גוגין, חב לו וולאר אלף פרנקים, והוא הטיל ספק אף במשלוח 300 הפרנקים, הואיל ולא קיבל כל הודעה מיוחדת מאת הבנק בדבר העברת סכום זה, כנהוג, והרי היה הדבר מן הנמנע, שגם הכסף וגם ההודעה ילכו לאיבוד. באגרותיו הרבה לקבול על אי־הסדר בעניניו, והרושם העגום, שזה עושה על בעלי־חובותיו.

בתוך כל התסבוכת הזאת באה לעודדו במקצת הבשורה, שדי־מונפריד קיבל סוף סוף את הבדים, ששיגר אליו עוד בחודש פיברואר. נתברר, שהמתישב, אשר הסכים לקחתם אתו בחזירתו למולדת, טעה משום מה בכתובת. דניאל מכר שני בדים ומיד, ובידי גוגין ניתן סכום בלתי־צפוי, למעלה מאלף פרנקים ולא עוד אלא שנתקשר מתוך מכירה זו עם חובב־אמנות עשיר, האדון פאיה, מביזיר, בדרומה של צרפת. אחד מבני ביזיר, שנדד לטאהיטי סיפר לגוגין, שבעיר מולדתו מעריכים את עשרו של האדון פאיה בשלשים מיליון פרנק. פאיה שילם, כמובן, מחירים גבוהים בהרבה מאלה של ווֹלאר, וגדול היה צערו של גוגין בשמעו, שכמה מידידי האדון קנו מתמונותיו אצל וולאר, ולא אצל די־מונפריד. שוק חדש זה ליצירותיו נפתח לפניו באורח בלתי־צפוי, וגרם לכך בד אחד, מתנת גוגין לרופא־שנים פאריסאי, שעבר לאחר זמן לביזיר, שם ראה פאיה את הבד בחדר־ההמתנה של הרופא.

מעשהו הראשון של גוגין, בקבלת הכסף מאת האדון פאיה, היה לחזור לבית־החולים בפאפיטה למשך חודש, בתשלום שנים־עשר פרנק ליום. הוא היה קודח, והרופאים כפו עליו דיאטה קפדנית, שלא סייעה בהרבה להמתקת מזגו. “הריני כאן”, התאונן לפני דניאל כנקוף השנה, “חש בכפות־רגלי, הנגועות בחזזית לחה. חולה שפעת, ולא עוד, אלא שעלי להשאיר כאן את שלש מאות הפרנקים, שישלח אלי וולאר, אימתי שישלח”. האדון פאיה נתן עיניו באנדרטית־החרס, המתקראת ‘אוֹבירי’, וגוגין החליט כעת למכרה, תחת הציבה על קברו.

גוגין עזב את בית־החולים בפיברואר, ויצא תיכף ומיד לחפש עצים לפיסול. הרגשת עצמו נשתפרה, אם כי לא נרפא כליל, והוא היה בטוח שיוכל להוציא מתחת ידו דבר מתוקן, בשביל האוסף של פאיה. וולאר שלח את שארית הסכום, שחב לו, ולשמחתו של גוגין, היה לו רושם, שאותו סוחר פיקח חושש לאבדו. “אגב אורחא”, שאל את דניאל, “האם נתת לוולאר את ההוראות הדרושות בנוגע לדינוג הבדים שלי, כי פוחד אני תּמיד, שמא יקלקל אותם בחומר עכור זה, שכה נתחבב על בעלי הגלריות?” כמו כן ביקש מאת ידידו לקנות לו מנדלינה ספרדית, מתאימה לאקלים הטרופי, עם מיתרים, ולשאול בענין זה בעצתו המומחית של מאיול, אם יראה צורך בכך.

מגפת השפעת, שפשטה באי, ארכה כמה חדשים. גוגין, שנפל למשכב בספטמבר ובינואר, חלה בה שוב, באפריל. פגיעתה של מגפה מערבית זו היתה קשה, ביחוד, בבני האי, שמתו במאותיהם. מגפת־המפשעה בסן־פרנציסקו הכריחה סוף סוף את שלטונות האי לשים הסגר על כל האניות העוגנות במימיו, ובתוצאות פקודה זו עלה מחירם של צרכי החיים, במידה שלא נודעה אפילו בפאריס.

הגיעה שעת הכרעה פתאומית בחיי גוגין. אפילו שלש מאות פרנקים לחודש לא הספיקו לו כעת אלא בצמצום רב, והוא החליט, על אף אהבתו הגדולה לצריפו ולגינתו ולנטיעותיו, שבא מועד למכור את נכסיו ולעבור סוף סוף לאיי המרקיזות. כל אלה, שהכירו חבל־איים זה, סיפרו לו, שהחיים שם נפלאים בפשטותם ועולים הרבה יותר בזול מאשר בטאהיטי. הקיצבה החדשית של וולאר תספיק למחיתו, די והותר; וכן היה מובטח לו, שימצא יסודות חדשים לעבודת־יצירתו, וימלא בכך משאלה, שהגה לבו עוד בביקורו הראשון בטאהיטי, לפני עשר שנים.

אם היו לגוגין תרעומות על חוסר הקבע בתשלום קיצבתו החדשית על ידי וולאר, הרי נאלץ להודות, שקיבל ממנו אחד־עשר תשלומים חדשיים, בעוד שהוא לא שלח כל בדים חדשים לצרפת מחוץ לאותה חבילה, שתעתה בדרך אל די־מונפריד, בטרם נעשה החוזה עם וולאר. הוא היה משוכנע יותר ויותר, שהסוחר הפקח משתדל להקנות לעצמו מונופולין על פרי מכחולו, ומחשבה זו היתה מרגיזה אותו מחד גיסא, ונותנת לו את ההרגשה, מאידך שהעיקר הוא פרנסתו המובטחת לו. הוא עבד קצת מאז ביקורו האחרון בבית־החולים, כשהוא מכשיר את הבד כפי יכלתו ומעלה עליו שכבה ספוגית. אכן, לדניאל נתן הוראות, באם יראה וולאר סימני רוגז, למסור לו מן הבדים הישנים, הנמצאים ברשותו, אך לא מן המבחר, השמור לעתיד לבוא, מתוך בטחונו הגמור בעלית המחירים – תמונות, שהחליט גם הוא לעשות בהן רווחים ראויים, בבוא מועד, ודניאל לא היה מראה אותן אלא ללקוחות רציניים באמת.

ביוני עשה גוגין את כל הסידורים הדרושים ליציאת טאהיטי בחודש הבא. הוא מצא קונה לנכסיו בפונאוויה, שהסכים לשלם חמשת אלפים פרנק במחירם. גוגין חישב ומצא, שלאחד תשלום המשכנתא, בסך 800 פרנק, יישאר בידו די כסף, לקנות שטח של קרקע באחד מאיי המרקיזות ולהקים עליו צריף. ברם, כשעמדו לחתום את שטר־המכר, נמצאו למדים, שחוק “שיתוף הרכוש”, שלפיו נשא לו אשה, לא התיר לו להעביר את הנחלה על שם אחר, בלא הסכמתה של מיטה וחתימת שמה על השטר. חמתו בערה כאש, אבל לא היתה תקנה לדבר, ובלית ברירה, חרק שן, והסתפק, לפי שעה, בהגדלת סכום המשכנתא.

ושוב נקרא דניאל הטוב לעזרה. גוגין שלח לו טופס של מכתב, שנתבקש להעתיק בכתב־ידו ולהמציאו למיטה. זמן רב כל כך עבר מאז שמע מאתה באחרונה ועל כן יעץ לידידו לפנות אל שופיניקר ולבקש ממנו את כתבתה. הוטל על דניאל לשכנע אותה, שתתן לו את יפוי־הכח הדרוש בלי דיחוי ומבלי לבקש חלק נחלה, “שאם אפילו הוא מגיע לה מבחינה משפטית, הרי אין הדבר כן מן הבחינה המוסרית”. המכתב הכיל כמה סילופי־עובדות, אבל אין ספק, שגוגין ראה הכרח באלה. “גבירתי”, נאמר במכתב, “בעלך, שדבקה ברגלו השבורה צורה ידועה של חזזית לחה לאחר צאתו מפאריס, מוכרח, לדעת הרופאים, לחזור לצרפת, אם רצונו להרפא רפואה שלימה. לאחר שקנה מגרש קטן והקים עליו צריף לעצמו, הוא רואה אפשרות להשיג במחירם סכום לא גדול, שיספיק כדי תשלום חלק מדמי־הנסיעה. אולם דא עקא, שהחוק הצרפתי דורש יפוי־כח מאתך ואת חתימת־שמך, המאושרת כחוק, לשם מכירת נכס קטן זה, הואיל והוא מהוה חלק של ‘הרכוש המשותף’ לשניכם. והנה כל ‘הרכוש המשותף’ בידיך הוא – מחוץ לזה, ואין אני מפקפק אף לשעה קלה אחת, שמצדך לא תהא כל מניעה בדבר. הואילי איפוא לשלוח לי תיכף (כדי שאוכל להשיב לבעלך בדואר ההולך) יפוי־כח זה בחתימת־ידך, את הנוסח הריני מצרף כאן…” גוגין צפה לעתיד, כשהוסיף: “עליך לנסח את יפוי־הכח בצורה כללית, כדי שאוכל להשתמש בו לעתיד לבוא, כשיעלה על דעתי למכור את רכושי החדש באיי המרקיזות.”

נראה, שגוגין לא חשש לעיכוב יציאתו מטאהיטי בגלל חוסר חתימתה של מיטה, כי ביקש מאת דניאל לשלוח את התעודה, בבוא מועד, לטאהיטי, ואישורה לאי לא־דומיניק, בו בחר מכל איי המרקיזות, לבנות עליו את מקלטו החדש. מתקבל על הדעת, שקונה נחלתו הסכים לתת לו דמי־קדימה מספיקים, לאפשר את נסיעתו. הוא עמד לצאת את טאהיטי בחודש הבא, יולי, אבל דחה את יציאתו לאחר שדניאל הודיעו במכתב, כי בדואר הבא יקבל עוד מכתב בצירוף סכום־כסף. ווֹלאר פיגר שוב בתשלומיו כדי חודש אחד. כמו כן שמע משארל מוריס, שאחדים מידידיו משתדלים לסדר את קנית “הבד הגדול” שלו, התמונה האליגורית, “D’ou venons-nous?” על מנת להגישה במתנה לגלריה הלוכסימבורגית בפאריס. מאמצים אלה לא הוכתרו בהצלחה. האדון רוז׳ון ניהל עדיין את מחלקת האמנויות היפות. לפי שעה, היה גוגין חושש רק לדבר אחד, שוולאר יתבע את התמונה לעצמו, לפי החוזה, כי שאל לבד הזה, ולא נמכר לו, בשעתו.

דחית הנסיעה לחודש־ימים היה בה יתרון רב לגוגין, כי בשעותיו הפנויות בפאפיטה חקר ודרש בנוגע לחוק, שנתן לאשתו זכיות שוות בנכסיו, וגילה תיכף לא זו בלבד, שיש לערער על עצם החוק, אלא שאפשר להשתמט ממנו לגמרי מתוך מתן הצהרה בכתב על המכירה העומדת לצאת לפועל, שתודבק למשך שלשים יום על לוח המודעות במשרד האיפותיקאי. אם עד סוף החודש לא הוגשה תביעה מאת האשה, הרי כל זכיותיה בטלות ומבוטלות. אף על פי שסעיף זה של החוק הועיל להוציאו מן המצר, התמרמר גוגין על עצם קיומו. חוק כזה היה בעיניו בבחינת סתירה גלויה לשכל הישר, חוק שהומצא לאונאָתם של אנשים ישרים ולהנאתם של רמאים, שכן ברור היה הדבר, כי עד שאשה, היושבת באירופה, שומעת על הנעשה בטאהיטי, היא מפסידה את זכויותיה.

הוא פרסם את ההודעה על המכירה העומדת לצאת לפועל, וזכה סוף סוף לראות כסף מזומן, 4500 פרנק, תחת חמשת האלפים, שביקש לקבל תחילה – והיה ביכלתו לצאת לדרך. מכיון שיכול למשש כסף בכיסו, הרגיש עצמו שוב כבן־חורין, ושוב החל להרהר אחרי מידותיו של וולאר. הענין עם ביבסקו לא יצא לפועל, ובכל זאת החליט, כי בו ברגע שיהיה בידו די כסף “להבטחת חירותו למשך שנה או שנתיים”, יודיע לוולאר על ביטול החוזה. אכן, רוחו שפרה עליו, ועל כן אמר לעשות את הדבר “לא בגסות, אלא בנימוס.” אם לאחר ביטול החוזה, יעלה שוב ברצונו של וולאר לייצג אותו, יהיה עליו לשלם, לפחות, חמש מאות פרנק, במחיר כל בד!

דניאל קיבל הוראות אחרונות להעברת כספים, חבילות ומכתבים לאיי המרקיזות. כסף נתבקש להעביר בצורת המחאות על שם מוסד מסחרי גרמני, שהיו לו סניפים בכל רחבי אוקיניה, ואילו חבילות ומכתבים היה עליו לשלוח על שמו הוא, “à la Dominique, Groupe de Marquises” הוא ביקש, לא לרשום את המכתבים באחריות, כי הוגד לו, שיהיה עליו ללכת ולקבלם בעצמו ממשרד־הדואר, הוה אומר, לעבור מהלך רב ברכיבה על סוס, ובמצב־בריאותו הנוכחי לא יכול להעלות כזאת על דעתו. הוא הבטיח לדניאל, שאיננו יוצא לאבנטורה מפוקפקת, אלא ברי לו, כי מכל בחינה שהיא, ייטב לו במרקיזות, שם תופחתנה הוצאותיו בהרבה, ותנתן דחיפה חדשה ורבת־ערך לעבודתו בציור. הוא איננו בקו הבריאות, אבל כבר הסכין, כמעט בסבלותיו. כל הצרכים האירופאיים, שהוא מבקש, הנם בנמצא בלא־דומיניק, כמו בטאהיטי. נדמה לו, שימצא שם מפלט מ’מטומטמי־המוחין', ההופכים את טאהיטי יותר ויותר להעתקה נפתלה של שכונה פאריסאית, ומן המיסיונרים רבי היזמה והמרץ, שהיתה ידם באנשי האי ובמשך מעט יותר מחמשים שנה הפכו את אחד הגזעים המפוארים והבריאים ביותר על פני האדמה, לאומה גוססת, שכפו עליה תורות וצורות דתיות מן החוץ, עשו סייגות לרוחה ונטעו בתוכה את הכרת החטא. אולי לא היו המיסיונרים אחראים לאימפּורט המחלות מן המערב, אולם בהכריחם את אנשי האי ללבוש בגדים שאולים ומיותרים לגמרי, שלא הלמו את גופם ולא את נימוסיהם, הפחיתו בכך את חיוניותם וכח התנגדותם, ועשאום מטרה לחלאים רעים ולמגפות, מדי בואם אל האי ממרחקים.

הגיע הדואר, וגוגין יצא לדרך, כאשר תיכן. אין יודע, מה הרגיש בפרידתו, ואם הצטער לעזוב את האי. ה’והינה' שלו ובנו ודאי חזרו, בלי קושיים יתרים, לכפרם, ולא ברור, אם ליוו, או לא ליוו, את גוגין, לנמל, כמה שעשתה טיהורה, בשעתה.

מוחו של גוגין היה מלא תכניות חדשות, ולבו – קן תקוות ושאיפות חדשות. סיכוייו לעתיד היו טובים למדי, ואין לשער, שהצטער ביותר לעזוב את טאהיטי, כי מכל התקופה המפוארת של מלכי בית פומארה, שבא לגלותה שם לפני עשר שנים, לא נותר שריד ופליט.

חלק חמישי

בחלוני כאן, במרקיזות, באטואנה, מתקדר הכל. נסתיימו הריקודים וגועו המנגינות העריבות.

פול גוגין:Avant et Apres

 

פרק כא: פליטה אחרונה: הִיוָה־אוֹאָה    🔗

בחודש ספטמבר 1901 הגיע סוף סוף גוגין לאיי המרקיזות.

אלה לא היו איי אלמוגים בדומה לקבוצת פאוּמוֹטוֹ, החוצה בינם לבין איי ה’איגודים', אלא צוקים תלולים של רוכס הרים שקוע בים, דומים לטאהיטי בצורתם החיצונית, אבל לא ברוחם הפנימית. מראשית בריאתם רקק אותם האוקינוס ממעמקים רבים לאוירו של עולם, וכך הוטלו, עגומים ומאיימים על תכלתו הבהירה של הים, עם שנוניותיהם האפלות והחדות, המטות לנפול אלי תהומות, ומים רבים מלחכים את צלעותיהן מכל עבר. שלא כאיי ה’איגודים', לא הוקפו המרקיזות אלמוגים, כי מפני עומק המים מסביב, נשללה אפשרות יצירתם של שיני־ים במקומות אלה. רק ליד אילו מאיי השפלה, או במפרצים פעוטים, חבויים בין שנוניות ענקיות, גאו הגלים לפעמים, במקום שם צצו שיני־ים צעירים מעומק לא גדול. מראה האיים, הצוללים בים, כביכול, היה פראי יותר בתפארתם הראשונית ורבת־הגוונים, מזה של ה’איגודים'. אנשי־האיים היו אוכלי־אדם, לשעבר, והרגשה אכזרית היתה מרחפת בחלל אוירם של האיים, ומעידה, שגזירה נגזרה על בני־המרקיזות הקדמונים, לתת בידם פולחן, שלא ידעו בני טאהיטי מעולם. מלחי־דוּתרניות שהתקרבו למקום־גזירה זה, התבלטו לעיניהם בראש וראשונה, איי היוה־אוֹאָה וטאהוּאָטה, חובשי ענן לפעמים תכופות. בקעות עמוקות השתרטו ברוכסי ההרים, ופלחו לב יערות ירוקים, בצללי־אופל מחודדים. מתוך הים התנשאו שנוניות כחושות, עירומות למחצה וצווחות עגומות ובלתי־פוסקות של צפרי־הים, המקננות עליהן, נישאו אל החופים. הרחק מחופים אלה, בהרי־האיים, נמצאו דמויות־האבן הענקיות של מלכים קבורים על גבי מזבחות, חבויות בדממת־עולם להרים ועתרת־צמיחה קטלנית, גלמודות ועזובות, אך גדל עוד משברן יגון אוכלוסיה גוססת מתוך אלם גמור. אדמת האיים היתה פוריה מאד, ואין ספק, שיכלה לכלכל את עובדיה, אולם סיבות שונות גרמו לכך, שתרבות־המערב, בבואה אל האיים האלה, נתנה לילודים להתנוון, מבחינת כמותם וכח חייהם, כאחד.

איי החבל נשכחו, כמעט, מלב, לאחר שהמתישבים ההישפּניים בפירו גילו את הקבוצה הדרומית במאה השש־עשרה. במשך הדורות הבאים לא הוסיפו לבוא במגע עמהם אלא ספּני־מרכולת שוחרי־הרפּתקאות, או פושעים, שגלו מארצם ומולדתם. לאחר זמן, נודעה הקבוצה הצפונית של איים אלה בעולם. ציידי־תנינים החלו משתמשים במקומות המעגן של חבל־האיים, ואניות־מלחמה של מעצמות זרות עברו לפעמים בינות לאיים. אולם כשבאו הצרפתים לשפוך עליהם את שלטונם בחצי המאה התשע־עשרה, גרמה בדידותו הממושכה של החבל, להכביד ולהקשות את פגיעתן של מחלות־המערב באוכלוסיו; השחפת, מחלת האבעבועות והאדמת הרבו את חלליהם, הנימוסים החדשים התישו את כחם, ועד שנסתיימה המאה התשע־עשרה, פחת מספר האוכלוסין של חבל האיים ועמד על ארבעת אלפים בכולם יחד, תחת ששים האלף, שמנו בראשית בוא הצרפתים ללמד להם נימוסים ודרך־ארץ. השרידים הנשארים ישבו בעמקים, באיים הגדולים בחבל, כי ברחו מן האיים הקטנים. בדומה לפליטי־חרב, בימי מלחמה, נטשו את כפריהם השוממים, שהפכו משכן לרוחות הרעות, לאחר שחיו בהם הם ואבותיהם ואבות־אבותיהם במשך דורות רבים, בשלום ושלוה – מחוץ לקרבות עזים, שפרצו לפעמים בינם לבין עצמם, וזה, כדי למלא את מחסורם בבשר־אדם. ה’טארו' ופרי עץ־הלחם בלו ביערות, לאחר בריחת הילודים, ששרדו מפגיעתן של מגפות־המערב, מכפרי־מולדתם. לבושים, על פי הרוב, ב’בגדי־התרבות', שמדד להם המיסיון הקתולי במקומות־מושבם החדשים שבאיים הגדולים, מצאו להם שם פיצוי־מה במשקאות האירופאיים, הממוּתקים והמקציפים, שאם כי נאסרו עליהם, להלכה, הנקל היה להשיגם, למעשה, תחת המשקאות התסוּסים, עשויים מחלב־הנרגיל, או מעסיס תפוחי־הזהב, או מציצי הבננה, שהיו כה חביבים על האוכלוסין, אלא שנאסרו גם הם עליהם.

דוּתרניות, שעברו בתעלת בורדילייז, זו הפרידה את אי לא דומיניק, או היוה־אוֹאָה (“השנונית הגדולה”) מאי טאהואטה, הקטן ממנו, השליכו את עגנן במפרץ טאהא־אוקו, השקט והבטוח. איי מוטאני השפילו שבת מצד דרום. מקום המעגן בהיוה־אואָה היה המשובח ביותר שבכל איי החבל. בכמה מקומות צללו ההרים כאנכים, אל מי הים. מפוצרים ומבוקעים, נשאו ראשיהם למרום, שם טבעו בלובן עננים תועות. אבק־פרחים עירב ריח־ניחוח לתוך אויר־הים. מן היבשה הגיעו אל האניות קולות שונים ומשונים, צווחתן הנצחית של צפרי־הים, נביחת כלבים ופעית עזים, גולשות בהרים, נעימת־זמר חרישית.

גוגין עלה אל החוף בקצהו של עמק אטואנה המארך. זה היה המחוז המאוכלס ביותר בכל האי והכיל קרוב לחמש מאות נפש. העמק נטה את קוו הארוך אל פּנים־האי, ובכמה מקומות נצבו ההרים כחומות סלעיות משני עבריו, כאומרים להצר את דרכו למרחב.

האי נתן לגוגין הרגשת ששון, שכמוה לא ידע מאז הגיע בפעם הראשונה לאוקיניה. בפני התמונות שיצר במארטיניק, החוירו כל בדיו הבריטוניים, ואילו העבודה שעשה בטאהיטי, עלתה על כולן יחד. כעת בטח באלימות החדשה של הרגש והצבע באיי המרקיזות, שהיא תביא את אמנוּתו לידי סיומה המזהיר. אותה שעה לא היה חושש, למחלה הממאירה, המצעידה אותו אלי קבר, ומיחושיו הבלתי־פוסקים הוסחו מדעתו. מטרה אחת היתה לנגד עיניו והיא שעמדה לו להתגבר על כל המכשולים שבדרכו.

האנשים, שהשיטו אותו אל החוף, סייעו בידו לצאת מתוך הסירה. הוא השאיר את מזודותיו וארגזיו עם עצי־הבנין, שהביא אתו, בערימה אחת גדולה על החול.

היוה־אוֹאָה היה הגדול שבאיי המרקיזות, ואל חופיו עגנו ראשונה כל הדותרניות, שהגיעו מן ה’איגודים' ומאיי פאוּמוֹטוֹ. מגלה־ הארצות ההישפּני מינדאנה, שנשלח במאה השש־עשרה מטעם המרקיז די־קאניטי, השני למלך בפּירו, קרא לאי בשם לא־דומיניקה, לאחר שגילה אותם ביום ראשון לשבת, ושמו זה נתקיים גם בידי הצרפתים, בשינוי קט בכתיב, ונקרא לא־דומיניק. עם זה מינו הצרפתים אדמיניסטראטור משלהם, פקיד שקיבל הוראות מאת מושל ה’איגודים' בפאפיטה, וישב באי נוקא־היוה, שתפס את המקום השני, לפי גדלו, אבל היה המאוכלס ביותר בכל איי־החבל. אי זה נמצא במרחק שמונים מיל בערך, צפונית־מערבית להיוה־אואָה. גם התחנה הראשית של משטרת המרקיזות נמצאה בנוקא־היוה.

בעוד שבאיי ה’איגודים' נודעה השפעה יתרה לכנסיה הפּרוטסטנטית, הרי היתה יד המיסיון הקתולי על העליונה בכל איי המרקיזות, שם רכש לו שטחי־קרקעות עצומים. כמעט כל הקרקעות שבעמק אטואנה היו שייכות למיסיון הקתולי, ובמהרה נמצא גוגין למד שאין כברת־ארץ למכירה, או אפילו לחכירה, מחוץ לנכסיהם של שליחי האפּיפּיור הקדוש, שאליהם היה צריך לפנות, וכפי ששמע, בלא סיכויים יתרים להצלחה. הבישוף נעדר מן האי, בבוא גוגין, והוא נאלץ לחכות חודש עד שובו ועד שידע בודאות, אם יוכל למצוא לו מקום מנוחה בעמק. ארגזיו ועצי־הבנין, שהביא אתו, נשארו בינתים על החוף, במקום שם נתפרקו מן האניה.

בימי־המתנה אלה ראה גוגין לנכון ולנבון להעמיד פני חסיד מובהק של המיסיון הקתולי. הוא הלך לבי־כנישתא בכל ראשון לשבת, עם כל יושבי העמק. הזקנים שבהם היו קשוטים בכתבות־קעקע, פרצופיהם מפוארים בפסים כחולים, ומהם כל גופם מכוסה כתבות. הצלקות על בשרם, שהוצנעו על פי רוב תחת הבגדים הגזורים בשבילם בטעם הצניעות האירופאית, העידו על עלילות גבורה ואכזריות בשכבר הימים. הריח שעמד בכנסיה הקטנה והחמימה, היה שם לפעמים תכופות מחנק לגרונו של גוגין, מחמת רוב שימושם של בני האי בבשמים הזולים, שהובאו לכאן על ידי סוחרים זריזים: מינתת־הודו ומוסכין.

בתקופה זו, אגב ביקור באי פאטו־היוה הסמוך, נתקל גוגין בבריאה משונה, מכשפה זקנה ועירומה, שזכרונה לא מש מלבו במשך ימים רבים והרושם המדהים, שעשתה עליו, השפיע על עבודתו בציור שלא מדעת. גוגין ישב אותה שעה מחוץ לצריף, שהתאכסן בו, כשהוא מעשן סיגריה, אינו מהרהר בשום דבר, ועיניו שקועות באור הססגוני של השמש השוקעת מאחורי ההרים. השיח שלפניו נחצה לפתע, ודמות עירומה ובלה נתגלתה לפניו, מכוסה כתבות־קעקע מכף רגל ועד ראש. דומה היתה בעיניו לצב ענקי. הילוכה בדרך ישיבה ואחוריה נגררים על הקרקע. במקל שבידה גיששה דרכה. הבריאה המשונה התקדמה לאטה לצד הצייר. בפעם הראשונה בחייו היתה לגוגין הרגשה סתומה של פחד, והוא לא יכול להזיז עצמו ממקומו. כעבור דקות אחדות הגיעה הזקנה הגבנת למקום מושבו ומבלי דבר דבר החלה ממששת אותו, בודקת את פניו וכל אבר מאברי גופו, החשוף למחצה, ביד קרחית ומאובנת. תקף אותו גועל־נפש עד כדי התעלפות. אז הפליטה הבריאה מלה אחת מפיה: “פּופּה”, הוה אומר: אירופאי – והמשיכה את דרכה, כשהיא נעלמת בעבי השיחים שמאחוריו.

לאחר דרישה־וחקירה נודע לו, שהזקנה העיורת חיתה זה רבות בשנים בין שיחי היער ונוזונה משיורי אכלם של חזירי־הבר, הנתון להם מאת אנשי־הכפרים. היא סירבה לציית למיסיונרים וללבוש כל בגד או שמלה, מחוץ ללויה של פרחים, שידעה לקלוע לעצמה. כל לבוש שניתן לה, היתה קורעת עד לבלי הותיר שתי וערב.

עד שחזר הבישוף לאטואנה, יצאו מוניטין לגוגין, כקתולי אדוק וטוב ומתנגד קנאי לכומר הפּרוטסטנטי שבעמק. בתורת חסד מיוחד, הורשה לו איפוא לקנות חצי היקטאר של קרקע, לערך אקר ורבע. זו היתה אדמת טרשים, זרועה שיחים קטנים פה ושם, אבל צמחו עליה אילנות הרבה. מכיון שקנה את הקרקע מנכסי־מונופולין, שילם מחיר יקר, כשבע מאות פרנק, בכפל כפלים משויה האמתי. אולם כל ברירה אחרת לא היתה בידו.

המחיר המופרז, שהכריחה אותו הכנסיה לשלם לה תמורת הקרקע, לא היה עשוי להנעים את מגעו הראשון עם הבישוף. בזה החלה המחלוקת הממושכה של גוגין עם המיסיון, אם כי, בכל אופן, לא יכול להמנע מחיכוכים עם מוסד זה בזמן קרוב ביותר. האנטי־קליריקליות שלו נתעוררה עוד בראשית בואו למראה השפעתה העצומה של הכנסיה הקתולית על אוכלוסי המרקיזות, השפעה, שלא היתה עשויה, לדעתו, אלא להמית כל רגש אנושי אמתי בקרבם. המיסיון והשלטונות האזרחיים השתדלו לקיים את מצב הבערות הגמורה, כמעט, ששרר בתוך האוכלוסין, כדי שיצייתו לכל צו, היוצא מלפני השליטים, והאמן האמינו, שסכנה כרוכה בהוראת חכמה ודעת לילודים, אף במידה הזעומה ביותר. המאמצים, שעשה גוגין, לאחר זמן, לתת בינה בלבם ולפקוח את עיניהם על הטוב ועל היפה שבעולם, לא זכו איפוא להערכה חיובית מצד אחיו לגזע.

הקרקע, שקנה, נמצאה באמצע הכפר, כמהלך שלש מאות מטר מן החוף, אולם עצי־הנרגיל ושדרות הבננות, עצי־הלחם ושאר אילנות, שצמחו בנחלתו, הסתירו אותה מכל שאר הצריפים שבכפר. עד לנובמבר עלה בידו, בעזרת אנשים אחדים, שבחר הבישוף בשבילו במיוחד, להקים את צריפו. אף הוא עצמו סייע הרבה במלאכת הבנין, כי מזמן שהגיע למרקיזות נשתפר מצב בריאותו בהרבה, ומיחושיו לא היו מתמידים כקדם.

גבוּשין כבדים הותקנו ביסודות הבנין, ובגובה של 6 רגל בערך מעל פני האדמה הוקמה בימה מרובעת, שכוסתה בקרשים ולוחות, שתי וערב, ושימשה רצפה לחדר אחד גדול. הקירות נקלעו מרצועות מיובשות של עלי עץ־החליל, והגג המחודד סוּכך בעלי־נרגיל מיובשים. הצריף תוכן לפי המתכונת של רוב משכנות המרקיזות, אלא שגוגין הכפיל את מספר הגבושין, מכפי שנהגו הילודים להתקין ביסודות. היה זה אמצעי־זהירות, שלא התחרט עליו במרוצת הזמן.

במבוא צריפו, הקצה גוגין אַלקט למטתו – שתי קורות־תומר האחת למראשותיו, והשניה למרגלותיו, עם מחצלות־קש קלועות למצעו. כאן התקין גם מדפים לספריו. שאר החדר שימש לו סטודיו ובקצהו – מחיצה למטבח פנימי קטן. הכתלים פוארו בכידונים ופגיונות מרחוב ורסינג׳יטורי, ונסמכו להם מדפים נוספים, עליהם סודרו כל הכלים הדרושים לו לציור וכסאות, שעשה הוא עצמו, שלחן, שמילא תפקיד של חדר־אוכל, והרמוניום עתיק־יומין. לכל אָרכו של הכותל הקיצוני רבץ ספסל־נגרים תחת חלון קטן, מזוגג. הדלת הפתוחה נתנה את כל האור הדרוש לציור. לשם מנוחת־צהרים בגן התקין ערסל, שנתלה בין שני דקלים. מבעד לירקרק הבהיר של האילנות והשיחים, ברב תמורותיו, יכול להבחין במרחקים הכחולים של הרי האי.

לאחר שעמד הצריף על מכונו, עוד עלה בידו לספק את כל הצרכים, שראה כהכרחיים, אולם מן הסכום, שהביא אתו מטאהיטי, לא נותר כמעט כלום. הוא חישב ומצא, שיוכל להתקיים במאתים וחמשים פרנק לחודש, וכל זמן שוולאר ישלח לו את כספו בקביעות, יהא פטור איפוא מדאגות פרנסה. הוא מצא את כל צרכי מחיתו במחסנו המלא והגדוש של סוחר אמריקאי, משכניו הקרובים ביותר, שנתחבב על גוגין. בכפר אפשר היה לקנות חזיר בן ארבעים ליטרא בששה פרנקים ותרנגולת בחצי הפרנק. אחד מצרכיו היקרים ביותר היה היין, כי רק יינות משובחים היו ראויים לשתיה, עם גמר טלטולם הממושך מאד מאירופה לאיי המרקיזות. מחירו של יין משובח באיים היה למעלה מיכלתו הכספית, אולם הוא העלה בדעתו לשלוח בדים לכורם אחד בצרפת, תמורת חביות יין שימציא לו הלה כפי הצורך. בעדת החתולים שבכפר נודע במהרה, שאם יבואו לביתו, יקבלו את מזונותיהם מידו בשפע. בגנו החזיק תרנגול ותרנגולת בני־טיפוחים. כנפי ארגמן היו לתרנגול, זנבו שחור וכרבלתו צהובה. לכתחילה נקנו לשחיטה, אולם בדיחות־הדעת, שגרמה לו הסתכלותו בכרכורי־הזדווגותם התכופים, הצילה את חייהם.

גוגין לא הרבה לצאת מתחומי אחוזתו. משנשלם בנין הצריף והוא ראה יכולת לעצמו לעבור לתוכו, התחילה העבודה הדוחקת על קישוטו ופיאורו מבית ומחוץ.

בעודו נתון ראשו ורובו בעבודתו זו, לא יכול להתאפק מירות את חצי לעגו בנימוסים הכוזבים ורוויי הצביעות שמצא אפילו כאן בין האירופאים, שהוטל עליהם לנהל את האיים מטעם הרפובליקה הצרפתית. בורגנים אלה היו נטולי כל הרגשה ביפים של האיים, והשנים, שעשו בפוליניזיה, כשנות גלות בארץ־גזירה היו בעיניהם. הנשים האירופאיות של פקידים אלה, מכוערות, קטנות־מוחין ומדברות גבוהה על מה שהוא מכובד ומה שהגון, לא היו מוכשרות לראות את אנשי האיים אלא בבחינת “כושים” או “פּאפּואנים”, ולהתקלס במעט, שראו מן האמנות ומלאכת־הפיסול של האיים, עבודה של “פראי־אדם”. בריות אלו, ביחוד, היה גוגין דן ברותחין, אם כי לא שכח להתגרות גם באנשי־הדת.

תיכף לאחר שעלה בידו להעביר את הנחלה על שמו, השליך מעל גוו את האיצטלא החסידית של אחד מנאמני המיסיון והתגלה לפניהם בכל עזותו האפיקורסית. הוא ראה במיסיון את יוזמם ויוצרם של הרבה חוקים קטנוניים ומסולפים, שסיבכו את חיי הילודים, והוא ידע שאם המרקיזאים נדונו לכליה, הרי גרמו לכך מאמצי־התרבות של המיסיון, ששלל כל ענין, אשר היה לילודים בחייהם לא פחות מן המחלות, שהתישו את גופם והרסו את חיוניותם הגזעית, מאז באו האירופאים הראשונים לחבל־האיים. המיסיון שראה במלאכת הפיסול מעין עבודת־אלילים, לא נתן לילודים לעסוק בה עוד, וחוש־התפאוּרה הכביר, שבו הצטיינו בני־האיים, נגוז כמעט מקרבם, הואיל וגם אותו ראו המיסיונרים כמסייעים לפולחן עבריינים. הפסלים הכבירים של הקדמונים, תקשיטי העצם והצדף ואנדרטיות עץ־הברזל, נגנבו על ידי הג׳נדרמים, מדי עברם בעמקים, ונמכרו לתיירים תאבי־מזכרות. אף אחת מיצירות־האמנות הללו לא נשתמרה בפוליניזיה, וכך נמחה כל זכר לפעלם של בני־האיים בימים עברו. שוב לא ניתן לילודים לפאר את מחצלאותיהם ואריגיהם בעתרת רישומים הנדסיים, כאשר פיארו בעבר, וגם לא יכלו לעשותה, אף אילו רצו בכך. מוראו של החוק היה עליהם תמיד, שכן היו נענשים בלי רחמים על כל עבירה קלה כחמורה. לשונם הושחתה, משעירבו לתוכה בליל מלים צרפתיות מסורסות. עוד נותר להם רק ענין אחד, שלא עלה עדיין בידי המיסיון לאסור עליהם, והוא יצר האהבים, שנאבקה עמו הנצרות הצרופה ולא יכלה לו.

כנהוג בפוליניזיה, אך נשלמה הקמת צריפו של גוגין, באה אחת מבנות האי לדור במחיצתו, עד שיעלה ברצונו לשלחה לבית הוריה, ולהיות לו לפילגש ומבשלת ורעיה כאחת. היא באה, בלא הזמנה מיוחדת מאת גוגין, אולם המיסיון לא ראה יכולת לעצמו להבליג על שערוריה פומבית זו, ושלח שליחים למחות בפניו, על שהוא מסייע לדבר־עבירה. גוגין לא העלה בדעתו לחיות חיי הוללות והפקרות, אבל גם בחיי נזירות שלימה לא ראה טעם לשבח. פחות מכל, היה בדעתו להרשות לצדיקי המיסיון, להתערב בעניניו הפרטיים, והוא המציא בשבילם תשובה דקה ומפולפלת, בעודו עוסק בתפאורות צריפו, להנאתם הרבה של הילודים, שהרגשת הנוי שבקישוט היתה עוממת עדיין בקרבם.

בעודו עושה כה וכה, נמצאה למיסיון עדות נוספת ומכרעת לשחיתות מידותיו. עדות זו באה מפי אשה זקנה אחת, בשם מוֹאוֹ, שבאה אף היא מפקידה לפקידה לבקר בצריפו, מבלי שהזמינה לכך. דקה וכחושה היתה וכבר העמידה אחד־עשר ולדות. גוגין, שהעדיף נשים שמנמנות, ודרש שתהיינה נאות וצעירות במקצת מנואפת זקנה זו, ראה הכרח לעצמו, בכל פעם שבאה לבקרו, להתאונן על מיחושין קשים בראשו, או על התקפת־אדמת הממשמשת ובאה עליו, כדי־להפטר משידוליה. כשנתיאשה ממנו סוף סוף וחדלה לבקר בצריפו, והולכי רכיל שאלוה לסיבת הדבר, סחה להם נוגות, שהחיים במחיצתו קשו מנשוא, מחמת תאותו, שאינה יודעת שבעה, שכן היה תובע את דודיה עשר פעמים, לפחות, בלילה אחד!

לשם קישוט צריפו גילף וציבע שני לוחות־עץ, שקבעם משני צדי הדלת. על הלוחות צוירו דמויות נשים עירומות, עם כתבות, מכוונות לעודד את האורחים הבאים לצריף, שכמותו כבר גילף פעם על לוחות־עץ בימי מגוריו בבריטאני. “הוה מסתורי – ותאושר”, נאמר בכתובת האחת! “הוה עגבני – ותאושר”, המליץ בשניה. הרווחים, שבין הלוחות לקצות החזית של צריפו, כוסו שני בדים גדולים של דמויות בנופים פוליניזיים. הוא גילף שתי אנדרטות בעץ־הורוּדית והציבן לפני הלוחות. האנדרטה האחת תיארה כומר בעל קרנים עם שרטוטי פרצופו של השטן, והשניה – נערה צעירה, שקרא לה בשם “תיריזה”. הוא לא כיסה על מערומיה, ונתן רק מספר פרחים בשערותיה ולוית־פרחים כיסתה טפח במקום אחר.

אחת מחניכותיו של הבישוף, שנודעה לה חבה יתרה מאת הוד קדושתו, והיא נערה צעירה מאד, נישאה לשמש הכנסיה של המיסיון, כשהגיעה שעתה למצוא לה בעל, והיתה משרתת בביתו של הבישוף. הולכי רכיל לא נמנעו לרמז על יחסים קרובים יתר על המידה בין הנערה לנותן־לחמה, ולא היה באַטואנה איש, שלא שמע מאותו ענין, על אפם ועל חמתם של אנשי המיסיון. איש לא

הטיל ספק באמתותו של סיפור המעשה, מלבד אדוקי־המאמינים בעדת הבישוף, שסברו וקיבלו, כי הנערה לא היתה לו לפילגש, אלא שהוד קדושתו פיטר את יצר הרע בקטנות, בכרותו אוזן לוידוייה, גרידא. תיריזה היה שם הנערה, וברור היה איפוא לכל, לרבות תינוקות של בית רבן, כי אנדרטית הכומר בעל הקרנים אינה אלא קריקטורה ערמומית של הבישוף, הבאה להזכיר את העובדה המבורכת, שיש בעדתו אנשים התוהים על קנקנו. כשערך הוד קדושתו משתה לבני עדתו ביום “חגא דאמגושין”, ושחק לה מזלה של תיריזה למצוא במנתה, בעוגה אשר אָפה הנחתום הסיני שבכפר לכבוד היום, את השעועית הירוקה, שזיכתה את הנערה בכתר של “מלכת המשתה”, בעוד שהבישוף, אשר התקין כל אותה הסעודה, לקח לו את כתר ה"מלך", צחקו בני־האי, כי ראו בכך אישור לחשד הכללי בנוגע לדברים שהיו בינו לבינה.

ואולי בזה לא ניתן עדיין סיפוק מלא לבולמוס המרדנות, שאחז את גוגין. הוא קישט את האלקט שבצריפו בשורה של צילומים מתקתקים ומנובּלים, שקנה בפורט־סעיד. בני־האי, שראו צילומים אלה, מילאו פיהם צחוק, ותיכף לכן הסיחו דעתם מהם, ואילו האירופאים שבעמק לא נחו ולא שקטו, אלא דיברו והתוכחו כל הימים על מערכת התצלומים המגונים, בעינים לוהטות וחומדות.

הבישוף, שלא יכול לבקר עוד בצריפו של גוגין, נאלץ לחקור ולדרוש בקרב בני עדתו לפרטי המראות המצולמים.

מבני דורו של גוגין טולוז־לוטריק פורטריט

ליתר עזוּת, קרא לצריפו בשם “בית־מועד לתענוגות־בשרים”, וקבע טבלה, עם כתובת זו, מעל לפתח הצריף.

בין עצי הגן, מצד החזית של הצריף, בנה קיוסק קטן, מחסה לאנדרטיה של האל הפוליניזי אַטוּאָה, רגל גבהה, שעשה מחמר ושרף בשמש. על כּן האנדרטה חרת אילו חרוזים, שכתב ידידו שארל מוריס. הפייטן קונן על מות האֵלים באוקיניה ועל חוּה פוליניזית שר, זו דבר לא שאר לה בעולם זולת אנחתה, בהעקר רחמה. אולם מכיון שהשכין את הפסל הקטן בזבול מיוחד לו, החלו האירופאים שבאַטואנה מרננים אחריו, שהוא משתחוה, כביכול, לאֵל הפוליניזי. המיסיון לא ראה יכולת לעצמו לעבור בשתיקה על שגעון זה של גוגין, ובחר לראותו לא רק בבחינת התקלסות בעדה הקדושה כולה, אלא גם כפולחן מתחרה בכנסיה הקתולית, בכבודה ובעצמה. אליבא דאמת לא נתכוין הפעם גוגין להקניט את המיסיון, ולא ראה באותו פסל אלא סמל האיים. אולם הרוגז הרב, שעורר מעשהו זה בקרב אנשי המיסיון, אך גרם לו הנאה משונה. רצה הגורל, שהמחלוקת אשר החלה עם קנית נחלתו, תוסיף להכות גלים גם אחרי מותו.

על אף כל טרדותיו וצרותיו במקומו החדש, ראה גוגין צורך להודות, שהחלטתו להמיר את טאהיטי באיי המרקיזות, הוצדקה מכל הבחינות. השתפרות בריאותו, שעמדה לו לסייע בבנין צריפו, נתנה לו גם לחזור לעבודת הציור במרץ מחודש, זה פּיצה אותו על חדשי הבטלה הגמורה, שעברו עליו עד ליציאתו מטאהיטי. על אף המיסיונרים עלה בידו למצוא כאן מודילין ביתר קלות מאשר בטאהיטי, ולא עברו ימים מרובים עד שהתחיל חסר בד לציור. זה למעלה משנה היה מחכה למשלוח של בד וצבעים מאת וולאר, אולם החמרים טרם הגיעו לידיו. סמוך לראש השנה, הגיע המצב עד משבר, כי הוגד לו, שלאחר ביקורה בדצמבר, ייעשו תיקונים בדותרניה, המביאה, אחת לחודש, את הדואר מטאהיטי למרקיזות, ובמשך שנים או שלשה חדשים לא תהא מפליגה איפוא בין האיים. ואולם וולאר הוסיף לגרום לו אכזבות, יותר מכל. הדואר של נובימבר הביא מכתב מאת הסוחר, שלא השיב אף במלה אחת על כל שאלותיו ובקשותיו של גוגין לחמרי־ציור, אבל בישר לו את דבר מכירתה של “התמונה הגדולה” במחיר אלף וחמש מאות פרנק, והתמם לשאל את גוגין, מה רצונו לעשות בכסף זה – כאילו לא ידע את התשובה מראש! כמו להכעיס, הוסיף וולאר להעיר, שאיחר, לצערו הרב, את מועד המשלוח של קיצבתו החדשית. אכזבה היתה מנת גורלו של גוגין, שקיוה לישב בשלוה, לפחות, כשתי שנים, שבהן יהא פטור מדאגות פרנסה.

כרגע לא חב גוגין פרוטה לאיש, כי היה ביכלתו לפרוע את כל חובותיו בכסף, שהכניס ממכירת נחלתו בטאהיטי. הנסיונות האיומים, שנתנסה בהם במשך השנים האחרונות בטאהיטי, שימשו לו אזהרה חמורה לעתיד, ואדיר היה חפצו להמנע ככל האפשר מלהכנס לסבך חובות חדשים. אולם כעת קפץ עליו רוגזה של הדותרניה, שתיקונה נמשך שלשה חדשים, באין דואר יוצא או בא, והוא ראה הכרח לעצמו למשכן את רכושו, כדי שיוכל להתקיים עד שיקבל כסף מפאריס.

העיכובים הממושכים במהלך הדואר ושר של שכחה, ששלט ברוב חבריו וידידיו לשעבר, גרמו לכך, שניתק כמעט כל קשר בינו לבין הנעשה בעולם־האמנות שבאירופה. הידיעות הזעומות, שהגיעו אליו סחור־סחור, נתנו לו את ההרגשה, שחוג הצעירים בחבריו למכחול עזבהו, אולם הוא סירב להרהר או לכתוב הרבה על נושא זה. נודע לו סוף סוף, ש"נוֹאָה־נוֹאָה" הופיע בצורת ספר. הספר יצא שלא בעונתו, וגוגין התמרמר על מוריס, שלא רק נמנע לספר לו דבר על תנאי ההוצאה, אלא גם לא טרח לשלוח לו אכסמפלר אחד.

גוגין לא מצא עוד תקנה לאגדה, שהיתה נרקמת והולכת מסביב לשמו, אגדה שראתה אותו יושב בגן־עדן רחוק, מקום שם אין צורך בממון ובאגרות ידידים ובידיעות על המתרחש מחוצה לו; ברם, אגדה חיה, השולחת לפאריס בדים, שמעשירים את כל אחד ואחד – מלבד יוצרם עצמו. עדיין לא הגיעה השעה להעלאת מחירי תמונותיו, שכן טרם שבק חיים לכל חי. כעת ימלאו בדיו את מחסני הגלריות האמנותיות בפאריס, למחירים ירודים ביותר, אולם במותו ודאי יתחולל שינוי במצב הענינים.

ראש־השנה חלף עבר גם הוא. בפעם הראשונה במשך שנים הרבה מצאה נפשו של גוגין את השלוה הגמורה והשלימה כמעט. לפי שעה, נפטר מענשו של המיסיון, ורגש־הכבוד הכוזב של שאר האירופאים מנעם מלבקר בצריפו. כעת רבו ימי בדידותו, והוא לא התגעגע מעולם על החיים בטאהיטי, שם הרבה לסבך עצמו באוירת הפקידות החברתית, ששפכה את שלטונה על האי. גם עצם קיומה של עיר בטאַהיטי היה עשוי להפריע את מנוחתו. אכן, בהיוה־אואה לא ידעו בני האי חליפות ותמורות זולת יום בואה הארעי של הדותרניה, נושאת הדואר.

אולם בריאותו, שנשתפרה בראשית בואו לאיי המרקיזות נחלשה שוב, כעבור חדשים מספר. מרצו עזבהו שוב עם חזרת החזזית הלחה ברגלו, שתקפתהו כעת בצורה חריפה ביותר. אף בדידות יקרה זו, שכה הניחה את דעתו בימים הראשונים לו באַטואנה, לא יכול נשוא עוד כעת, באין אף אירופאי אחד בכל העמק, שבצל קורתו ימצא עידוד ונחמה. קלות החיים בשנות ישיבתו עם טיהורה והנערות, שבאו אחריה, נגוזה לבלי שוב, כי המחלה הממארת, בה אוּכל גופו יותר ויותר מיום ליום, גזרה עליו שינוי יסודי בכל אורח חייו.

אנית־הדואר, שהגיעה במאי, הביאה לו מכתבים. לאחר שנסתם חזון מדניאל די־מונפריד במשך חמשה חדשים, שלח לו גוגין עשרים בד, פרי מכחולו בחדשים הראשונים לו בהיוה־אוֹאָה. הוא קיוה שבחבילה זו יפרע את כל חובו לסוחר, בחשבון הקיצבה החדשית, שהוא מקבל ממנו להלכה, ועוד יותר סכום מסוים לזכותו. דומה היה, שהחבילה האחרונה, ששלח לוולאר מטאהיטי, עוד בחודש אבגוסט הקודם, אבדה בדרך. וולאר הצהיר, בכל אופן, שאותה חבילה לא הגיעה לידיו, וגוגין הסתפק, לפי שעה, בהערה, כמה “מרגיז” יהיה הדבר, אם באמת ילכו הבדים לאיבוד. כמו כן נודע לו, ממכתבו של די־מונפריד, דבר תערוכה חשובה, שעמד מאן־דהוא לסדר בביזיר, ואילו דניאל לא הרבה בפרטים, לא סיפר, אם הוזמן גם גוגין להציג מיצירותיו, ואם הן – מהן התמונות, שאמר לשלוח בשבילו. דברים אלה, שסופרו רק לחצאין, ומהם ניתנו רק ברמיזא, הרגיזו את גוגין יותר מחוסר כל ידיעות, כי בדומה לכל הגולים מארצם, לא יכול להעריך אלא מכתב מפורט, וביחוד, משנאלץ לחכות, לכל הפחות, ששה חדשים ארוכים עד שזכה לקבל תשובה לאחת משאלותיו.

באמצע אותה השנה חלה שוב הפסקה ארוכה בתחבורת הארעית עם אירופה. כל המכתבים של דואר חדשי אחד אבדו בים, כשהפילם מלח בלתי־זהיר ממכסה הדותרניה בטרם הפליגה מטאהיטי לאיי המרקיזות, ומקרה זה גרם בהלה בטאהיטי עד כדי כך, שבמשך שלשה חדשים לא נשלח דואר למרקיזות, לא קמח ולא אורז, ושום ידיעות לא נתקבלו משום מקום. אחר כך הגיעה דותרניה אחרת באורח ארעי, והביאה אילו מכתבים. וולאר כתב וביקש עבודות־פּיסול. נתקבל גם מכתב מאת חובב־האמנות העשיר, האדון פאיה בביזיר, שהביע את תקותו, להשתדל ולסדר בשנה הבאה תערוכה חשובה ליצירותיו של גוגין.

גוגין שוב לא החשיב, כמעט, את בדיו הבריטוניים, שנתישנו בעיניו, ולא רצה להכניס מהם לתערוכה המוצעת ולא כלום. כעת סמך רק על העבודות, שעשה בטאהיטי ובמרקיזות. בכל מה שקדם לזה לא ראה את הביטוי השלם לעצמותו, וכן סירב להרשות לקהל נבער מדעת האמנות, להביע את משאלתם הנושנה: “הלואי ושמר אמונים לשיטתו הבריטונית.”

המחלוקת, שבינו לבין המיסיון, היתה נמשכת והולכת. אין ספק, שגוגין היה כצנינים בעיניהם, הואיל והילודים גילו במהרה, שהם יכולים לבוא ולשאול לעצתו והדרכתו, בעוד שהמיסיון דימה לראות את עצמו יועץ ומדריך יחידי לעובדי־אלילים אלה. גוגין לא עשה שום דבר, האסור באמת לפי החוק, ויריביו החסודים חיכו ליום, בו ירחיק לכת בהגנתו היתרה על עניני הילודים, עד שתינתן להם הזדמנות נאה לגרשו מן האי.

בין כה וכה, לא טמן גוגין את ידיו בצלחת, ובהזדמנות ראשונה גילה את כשרונו כי רב לפולמוסין נגד הדת. הוא כתב, בשעה שלא מצא די מרץ בנפשו לצייר, מחברת של מאה עמודים, בערך, על הנושא “רוח האדם החדיש והקתוליות”. בה הוכיח עד כמה התרחקה הכנסיה מן הנצרות הצרופה של השליחים, ובמה השניאה את עצמה על האזרח הישר. בהשתדלותו של גוגין, הגיעה המחברת כאילו שלא במתכוין לידי הבישוף. בתשובה לכך, קיבל גוגין, אף הוא בעקיפין, כרך מפואר, מודפס על נייר משובח, עם המון ציורים וצילומים, על דברי ימיה והישגיה של הכנסיה הקתולית מראשית צמיחתה, ש"נתחבר בידי שנים־עשר אנשים חשובים". גוגין קרא בספר בשים לב ושיגרו חזרה, בצירוף אגרת ארוכה, מלאה השגות של בקורת. הבישוף נשתתק, והפולמוס לא נתחדש עוד. גוגין נטפל לבעיות תיאולוגיות מרובות מדי, ולא עוד, אלא שנדמה לבישוף, כאילו נהנה יריבו הנאה יתרה בחברו את אגרת התשובה.

לאחר שהתבונן בתוצאות החינוך, שנתן המיסיון לבני־האיים, הגיע גוגין לידי החלטה משמחת אחת: כל המאמצים התרבותיים של הכנסיה לא הועילו להפוך את מוסד הנשואין במקום ליותר מטקס מבדח. כיון שכל צעירי האי הוכנסו אבטומטית בבריתה של הכנסיה, היתה זו כופה עליהם גם את טקס הנשואין. ואולם הנטיה הטבעית של האשה הפוליניזית לריבוי־בעלים לא פחתה אף במשהו, גם לאחר שלבשה מחלצות בטעם האירופאים, ונתקיים עדיין בידיהם של אנשי המקום המנהג הנאה, לאמץ להם לבנים את ילדי האמהות הנשואות והבלתי־נשואות, שעל פי הרוב, לא ידעו בודאות יתרה, מי הוא אביהו של כל ילד וילד. מושג הממזרות, בריאה משונה זו, שהביא השכל המערבי לעולם, היה זר לבני פוליניזיה. מכיון שכל אשה מנשי האיים היתה נחשבת, לפי המושגים האירופיים, לזונה, הרי לא היתה זנות קיימת בין יושבי האיים, מחוסר הבחינה של תרתי דסתרי. ראש הג׳נדרמריה, שערך את טקס־הנשואין האזרחי, בשביל שנים־שלשה זוגות, לא היה בטוח מעולם, שתרכובת הזוגות לא תשתנה, עד שיגיעו לכנסיה, לשם סידור הטקס הדתי. הבישוף, בסדרו את הקידושין כיד המליצה הטובה עליו, נשא מדברותיו על קדושת הנשואין, בעודו מסייע הוא עצמו, שלא במתכוין, לדבר עבירה. גם בצאת הזוגות מן הכנסיה, לא היה עדיין בטחון מלא, שהחתן לא ישא לביתו את השושבינה, ושהכלה לא תקח אתה את שושבינו של החתן. אליבא דאמת, לא ידעו בני האיים משמעותה של מלת ‘חטא’, כשם שלא ידעו, מה זאת אהבה, ומה – לשמור אמונים. גוגין קיוה איפוא, שהילודים יוכלו לקיים לאורך ימים את החן המיוחד לגזעם ולמקומם, על אף כל השפעתה הבלתי־רומאנטית של הציויליזציה המערבית עליהם ועל חייהם.

המרקיזאים שוב לא אכלו בשר־אדם זה משנים – התקדמות גדולה אחת, שהיו המיסיונרים רשאים לזקוף לזכותם – ואולם גוגין סבור היה, שיצר רע זה טבוע עדיין בדמם, אם כי תש כחם לעשות מעשה. לדעתו, בן־האי, “להוט עדיין אחרי בשר־אדם, כשם שאיש־רוסיה להוט אחרי ביצי־דגים ממולחות, והקוזק – אחרי חלב־נרות. שאל זקן מתנמנם, אם רוצה הוא בבשר־אדם, והוא יתעורר תיכף, עיניו מבריקות, ובערגון אין קצה יענה: ‘הוי, מה ערב הוא לחיך!’ ודאי יש אילו יוצאים מגדר הרגיל, אבל הם יוצאים מן הכלל עד כדי כך, שהם מטילים אימה על כל השאר.”

צייתנות זו של הילודים גרמה, כמובן, להחלשת כחו החיוני של הדור הצעיר, שחינוכו היה מסור כעת בידי הכנסיה. “הדור הצעיר, מתחיל, בעודו בעריסה, בשירת הימנונים דתיים בצרפתית בלתי־מובנת לו ובדקלום שאלות ותשובות על עיקרי האמונה… ותו לא. לא יעברו ימים מרובים, ובני המרקיזות לא ידעו עוד לעלות בעץ־הנרגיל, ולא יוכלו לטפס בהרים, ללקט מפרי בננות־הבר, למחיתם. התינוקות, הסגורים ומסוגרים בתוך כתלי בית־הספר, בלא תרגילי התעמלות, גופם מכוסה תמיד (למען הצניעות), מתעדנים עד כדי כך, שאין ביכלתם ללון לילה בהרים. כולם מתחילים לנעול נעלים, ולכשתתרככנה כפות רגליהם, שוב לא יוכלו לרוץ במשעולים מלאי־המכשולים, או לעבור על חלוקי-האבנים בערוצו של נהר. הרינו עומדים כעת בפני החזיון העגום של גסיסת אומה, שרוב מנינה כבר נוגע בשחפת…”

ואולם שלטונות האיים לא חלו ולא הרגישו בצערם של הילודים, המתנוונים והולכים, לקול מזמורי תהלים וצלצול פעמונים בכנסית־המיסיון.

בחודש אבגוסט, משהורע מצב בריאותו, וגברו יסורי גופו הדוה, החל גוגין להרהר שוב באירופה. מה טוב היה לחזור לצרפת למועד התערוכה, שאמר האדון פאיה לסדר לשנה הבאה, אולם דבר זה היה תלוי, כמובן, בסכום הכסף, שיעלה בידו לחסוך מן הקיצבה החדשית של וולאר ושאר סכומים, שישחק לו מזלו לקבל ממקורות אחרים. היה בדעתו להשתקע בדרומה של צרפת, בקרבתם של הדי־מונפרידים, או לילך לספרד, לחפש שם חומר חדש: שורים, ונשים הישפניות, שציירו רבים אחרים לפניו, אלא שדימה למצוא צורה חדשה, בה יוכל להעלותם על הבד. רק מדויו הגדולים בלבד העלו על דעתו את התכנית, לנטוש עולם חדש זה, אשר גילה, לישועתו ולרווחתו, בו נפטר משקריה של המאה התשע־עשרה ומ’מטומטמי־המוחין', האופייניים כל כך בשבילה. אולם דא עקא, שחסרו לו האמצעים הדרושים לנסיעה. וולאר חדל שוב לשלוח לו את קיצבתו החדשית, וגוגין התחיל תמה, שמא לא היתה דעתו של אותו סוחר נוחה מחבילת־הבדים האחרונה, ששלח לו.

מיטה לא כתבה אליו דבר, מאז מתה אלינה, והידיעות, שקיבל על חייה וחיי ילדיו, היו פוחתות והולכות משנה לשנה. לבו נתמלא מרורות מדי חשבו על יחסם האדיש של בני משפחתו לגורלו, בהיותו בטוח, שאף משפחת אסיר, הנשלח לארץ־גזירה, אינה מזלזלת באביה, דוגמת הזלזול, שנהגו הללו בו. הוא לא יכול להסיח דעתו מן המשפט, שתוציא עליו דעת־קהל קרתנית במותו. ודאי יאמר עליו, שהיה איש בלי לב, זה נטש את אשתו וילדיו, בעוד שבאמת הרי מיטה היא שסירבה כל הימים לשוב אליו, היא והילדים. דומה היה, שמוטב לו להשתדל ולשכוח את אלה ששכחוהו, אף אם בשרו ודמו הם.

סוף סוף היה ביכלתו לציין הישג חשוב אחד. הערכת עבודתו בציור היתה מובטחת לו לעתיד לבוא. אם גדול היה כשרונו ואם קטן, הרי לא הלך בדרכי אחרים, לא הושפע משבחי ידידים ולא נרתע מפני התקפות אויבים. גלוי וידוע היה לו, שלימד את ציירי דורו, כיצד לשחרר את עצמם מהרבה כבלים אקדימיים, ועל דבר זה בלבד ייזכר שמו בדברי ימי האמנות. הוא האמין, כי ההלכות שחידש בתורת התפּתחות הציור, היה בהן מצורך השעה, והרגיש על כן, שמילא את חובתו.

באגרת, שכתב באותה התקופה אל דניאל די־מונפריד, נאמר: “ידוע ידעת, במשך זמן רב, מה שהיה ברצוני לקבוע: כי זכותו של אדם היא לנסות הכל. כשרונותי לא הרבו לשאת פרי (הקשיים הכספיים במלחמת־הקיום היו גדולים מדי), אך, בכל אופן, הרי נעשתה התחלה. אין הציבור חייב לי כלום, הואיל ויצירתי האמנותית טובה רק באופן יחסי, אולם אותם הציירים, שהם בני־חורין בציור כיום הזה, חייבים לי משהו. נכון, שרבים הם הסבורים, כי חירות זו מאליה היא באה. בין כך ובין כך, אינני שואל דבר מאנשים כאלה, והכרתי הפנימית היא שכרי”.

תכניתו החדשה של גוגין, בדבר מסע לאירופה, הוסחה מדעתו במהרה, מחמת ההפסקה המתמדת במשלוח קיצבתו על ידי וולאר. די־מונפריד הציל אותו ממשבר כספי קשה בדומה לזה, שעבר עליו בטאהיטי, בשלחו לו סכום כסף, שקיבל באחד מבדיו, אולם סכום זה, תחת לשמש התחלה לקרן, שתחזירו לאירופה ואולי גם לחיים חדשים ולבריאות הגוף, הוצא לצרכי מחיתו. צל העתיד הרה־האימה ניטה שוב לעומתו. כדי להלחם בו, היה צריך לשוב לאירופה, אולם בלי כסף לא יכול לנסוע. היה צורך לנתק את שרשרת המאורעות תחילה, אך זה כבר תש כחו, ורפתה ידו.

בשלהי 1902 באה הפסקה חדשה ובלתי־צפויה בתחבורה של האיים עם העולם החיצוני. סופה איומה, מצפון באה, הסתערה על רוב איי החבל. באטואַנה, ניצל העמק, החוסה בצל הרים נישאים. מזועות הרוחות, בתחילתן, אולם בשפלות האיים, שם החלה כבר העונה של דלית הפנינים, טבעו כמעט כל האמודאים הילודים.

במשך כמה ימים איימו שמים קודרים על היוה־אוֹאָה, וחשרות העננים הכבדות, שנערמו זו על גבי זו, בישרו את בואה של סופה חדשה, עזה אפילו מן הראשונה. למרבה האסון, התגעשו גם התהומות אותה שעה, גאו מי הים, ויסחפו את השנוניות הבצורות עם המעגנות הרוגעות, השתפכו במדרוני ההרים לעמקים ויציפו את צריפי הילודים, על ניריהם ושדמותיהם, וירבו את חלליהם, אנשים, נשים וטף. רוח סועה פרצה לה דרך בין המטעים אל ההרים בהצליפה סילונות של גשם לעומת היערות ועל הגשרים, שהעיפה ממקומם, ובמלאה את הנהרות ואת חלל האויר נצרי עצים עקורים וירקרק עלים נדפים. בדרכים פיזרה סלעי־מגור, שהעתיקה מראשי השנוניות, עם פגרי דגים ססגוניים מן הים. רעמים מחרישי־אזנים לא פסקו להרעיש עולם ומלואו. דומה היה, שסוף־סוף קראו השטנים דרור לאלמות הנרדמת בחביון האיים.

כעבור יומים הגיעה הסופה אל שיאה. רוחות־אימים הסתערו גם אל צריפו של גוגין, על אף עמדתו המוגנה ומגוננת, עקרו רוב הסכך של עצי־הנרגיל מעל גגו ופרצו ביליל לתוך קירותיו, לכבות כל אור, שהעלה בעששית, בו ברגע שנדלק. דקלים כרעו־נפלו בגנו, וענפיהם העבים של עצי־הלחם נשברו והושלכו מעבר לגדר.

הוא התחיל לחשוש, שגם צריפו יסתחף בסער. הנהר הקטן, שחלוקי אבנים קטנות נשקפו תמיד ממימיו הזכים, אסף כעת על קרקעו המון סלעים וגזעים כבדים, שנעקרו בסופה, והמים הרבים, שנשפכו לתוכו מן הים ומן ההרים, העבירוהו על גדותיו. גיאותו מילאה במהרה את העמק הצר, כשהיא מתקדמת והולכת בקול רעם מתגלגל של חומות־אבן מתפוררות. גוגין, שלא היה איש אתו בפרוץ הסופה, ונשאר לבדו במשך ארבעים ושמונה שעות ניסה לחקור לסיבת ההמולה המשונה והרת־האימה. כשעלה בידו סוף סוף לפתוח את דלת צריפו אל מול הרוח, ראה לאורו החור של ירח מימי, שהנהר כבר הקיף את צריפו, וכשניסה לרדת בסולם מצא את עצמו שוקע עד טבור במים עזים. לא היה לו מפלט, והוא נאלץ לשוב ולעלות אל חדרו, לשכב ולחכות. במשך כל אותו הלילה הארוך נחבטו דקלים עקורים ונצרים מן הצריפים ההרוסים, של שכניו אל מול גבושי יסודותיו, או נישאו בזרם השוקק מתחת לצריפו הימה.

כשוך הסער למחרת היום, עמד העמק לבכות את חרבנו. כמעט כל האילנות הטרופיים, הרמים ודקי־השרשים, נפלו בנופלים. בגנו של גוגין נצברו גושי־סלע גדולים, וגזעי עצים עקורים מן היערות שבהרים, בעוד שחלק מן הדרך, העוברת לפני נחלתו, נסתחף. במשך כמה ימים, היה הצריף דומה כמעט לאי. כעת נוכחו כל תושבי הכפר לדעת, שהשכיל גוגין לעשות בהכפילו את מספרם של גבושי־יסודותיו, שהצילו את צריפו מחרבן ופיטרוהו בנזקים קלים ביותר, שניתנו לתקון על נקלה. לא כן שאר משכנות הכפר, שתושביו חישבו ומצאו, כי שנה אחת, לפחות, תעבור עד שיעלה בידי השלטונות להקים את הריסותיו מחדש. סירות רבות נטרפו בסופה, והדותרניות, שנקלעו בין איי החבל, ניזוקו במידה רבה, ועברו שבועות וחדשים, עד שתוקנו ויכלו לחדש את התחבורה עם טאהיטי.

כשהגיעו סוף סוף משלוחים חדשים של דואר וצידה לאיי המרקיזות, כבר עמד גוגין על סף שנה חדשה, שנת 1903. הוא קיבל אגרת מאת דניאל די־מונפריד בפאריס, שחיוה את דעתו השלילית בנוגע לתכניתו של גוגין. ידידו הזהירו, שיטעה טעות חמורה מאוד, אם יאמר לחזור לאירופה. בעיני אלה, שהכירו את עבודתו והתענינו בה, היה עצם מעצמיו של עולם רחוק, עולם הימים הדרומיים, והם נעשו לו בבחינת סמל מסחרי. מסביב לשמו נרקמה אגדה רומאנטית, שהחלה מעוררת סקרנות נוספת בקהל חובבי האמנות ואוספיה, והמוכרים הפיקו מזה תועלת. הוא לא יכול להחזיק את דבר בואו לפאריס בגדר סוד, כאשר העלה בדמיונו, והאגדה הרומאנטית היתה עלולה להתנדף בהופיעו שוב, כיצור מוחשי, בשר ודם ככל האדם, בחוצות קריה. דומה היה, שנבצר מידידי גוגין בפאריס לדעת, מה אנוש מצבו. ראייתו, שנפגמה במידה רבה, גרמה לו דאגות רציניות. סוף סוף חדל להאמין בוולאר והתחיל חושש לאחריתו. הגיעה שעה בחייו, בה לא יכול נשוא עוד את אי־הודאות. בלא כמה אלפי פרנקים בכיסו, לא יכול לחזור לצרפת, והוא תמה לדעת, אם יעלה בידו להשיג סכום עצום כזה בטרם יאחר את המועד, להציל את אשר ניתן עוד להציל בבריאותו ההרוסה.

אולם על אף דאגותיו המרובות בדבר בריאותו וכספיו, עדיין מצא לו קורת רוח בחיים, שיצר לעצמו באטואַנה. כבוד רב וחיבה יתרה נודעו לו מאת הילודים על התענינותו הכנה בגורלם. הוא היה האירופאי היחידי, שבא אל האיים מעולם, ולא על מנת לנצל אותם, לא ללמדם בינה, לא להגביל את זכויותיהם. לא היה אף שמץ של יהירות בכל דרכיו אתם, והתענינותו לא נבעה מתוך שאיפה להיעשות כח ולהודיע את השפעתו עליהם. הוא נלחם את מלחמתם, מפני שראה, כמה נעלים הם, מבחינה גזעית, מן הפקידים מושחתי־המידות, שהורכבו אלופים לראשם ושבאו בכח ציויליזציה מגיירת ומשמדת, ובכל חום נפשו המסוערת הוסיף לבכות את התקופה הרחוקה, בה חיו עדיין כבני־חורין, תקופה שלא זכה עוד לראותה. הוא נלחם להם, כדי לדחות ככל האפשר את יום כליונם החרוץ.

רק שני אנשים הוסיפו לבוא לצריפו של גוגין. האחד היה קא־הוּאי, נער צעיר, שנשכר מזמן לזמן לשרת לפניו, והשני – אחד מזקני האי, בשם טיאוקה, שכנו הקרוב, והאדם היחידי שעשה עדיין את ביקוריו אצל גוגין קבע.

טיאוקה היה כחוש מאד, ודמותו עשויה להטיל אימה בכתבות־הקעקע, שכיסו את כל גופו. הוא לא נטבל מעולם, והילודים הוסיפו לראות בו מעין אַשף רופא־חולים, כי על אַף משנתם הברורה של המיסיונרים, שלימדו אותם לכפור ב"אמונות־הבל", עדיין החזיקו בחשאי בכל אמונותיהם הקדומות. הוא הושם בבית־הסוהר על אכילת בשר־אדם בעבר, אבל שוחרר קודם זמנו, וקברניט איטלקי סיפר לו, שדבר זה נעשה בהשתדלותו של גוגין. גוגין לא ראה צורך להכחיש את הדבר, וטיאוקה אסיר־התודה קידש את אישיותו של גוגין, וגם את צריפו וגנו, בקדושת ה'טאבּו', ונתן לו על ידי כך מעמד מיוחד בקרב הילודים, ליתר רוגז בקרב אנשי המיסיון. גוגין, שסיפק את צרכיו של הזקן בטבק, היה פונה אליו בשאלותיו על אכילת בשר־אדם, ונהנה לראות את האור, הנדלק בעיניו, ומשתפך על פניו, ברוֹך המיוחד לבני גזעו, ואת ברק שיניו הנפלאות. טיאוקה היה מוכשר לפתוח קופסת סרדינים בשיניו בפחות זמן משהצריך המפתח. אוכל־האדם הזקן היה להוט מאד אחרי מאכל־תאוה זה, והיה גומע את השמן שבקופסה עד טפה אחרונה. “דומה”, כתב גוגין, “שתועבה הוא למות.”

בעוד שגוגין לא ראה יכולת לעצמו לצייר באותם החדשים, היה מבלה את זמנו בכתיבה, או בביקורים בעמק אטואנה, כשהוא נמנע ככל האפשר מפגישה עם האירופאים ונזהר ללכת במשעולים העולים להרים, או למקומות נדחים ופחות מאוכלסים שבעמק. לבושו אחד היה כל הימים. בדומה לרבים מבני האי, היה לובש גלימת־כותנה לבנה, נטולת־שרוולים, אָזור ‘פּארי’, וכפות־רגליו יחפות, אולם לראשו חבש כיפה ירוקה עם ציצית של כסף. לבושו זה, עם התחבשות לרגליו, שיוו לו דמיון של בריאה משונה, להפתיע ולבדח את דעתם של שאר האירופאים, מדי ראותם אותו בא לקראתם בשבילי העמק.

 

פרק כב: “AVANT ET APRÈS”    🔗

בחדשים הראשונים לשנת 1903, בימים שלאחר הסופה, בכל שעות היום, הפנויות מן העבודה הדרושה לתיקון הצריף, כשלא היה מוכשר לעמוד על רגליו ולצייר, היה גוגין רושם, בסדר שעלו על דעתו, זכרונות מימי ילדותו, מימי היותו בפאריס, מעשים שהיו בידידיו הציירים, מחשבות והרהורים על נושאים שונים, השקפות ודעות, שדגל בהן בימי חייו, משלים מוזרים, שבדה מלבו, בקורת אנשים ומקומות, בקורת ספרים שקרא, והערות ששמע מפי אחרים. לפעמים תכופות עסק בכתיבה אף בשעות הלילה, כי היה נתון כעת, יותר מתמיד, לנדודי שינה, פגע רע זה שהדריכו מנוחה זה רבות בשנים. הוא לא נתכוין לחבר מחשבות והרהורים אלה בצורת ספר; חסרה לו כל נטיה להתחרות עם סופרים, שמלאכתם בכך. הוא לא האמין בכתיבה, כאמצעי־ביטוי, שהוא עתיד להצטיין בו, כי לא שמע מעולם כל דברי־הערכה לספרו הקודם, “נואה־נואה”. הוא כתב: ״רוצה הייתי לכתוב, כמו שאני מצייר – הוה אומר, כשאני מהלך אחרי דמיוני, בעקבות הסהר, וקורא בשמו של הדבר הנוצר רק לאחר הרבה זמן." תויו ותגיו, שנלוו אליהם ציורים בשרטוטי־עט, לא היו מכוונים לשום ציבור מסוים, אלא לאלה היחידים, שהיו די סקרנים להתענין בתורותיו ובהשקפותיו. לשם יחידים אלה, כינס רשימות בקורת ומאמרים – בהם ניתן ביטוי לדעות שהגה על השקפות זולתו בנוגע אליו – שנדחו בשעתם על ידי עורכי עתונים וירחונים שונים, אבל היה בהם, לדעתו, כדי לבאר ולהצדיק את מעשיו. הוא נמצא למד, כי אף על פי שסופרים ידועים רואים את עצמם בני־חורין למתוח את הציירים על ספסל הבקורת, הרי הם מתמלאים רוגז, כשהציירים מודדים להם כמידתם ומוקיעים את בערות טענותיהם ותוכחותיהם. וכן אולי נתכוין בכתיבתו לשכחת ההוה, יותר מאשר לקיום זכרונות־העבר. דעתו היתה בדוחה עליו, והוא התרחק מן הציניות, ואם חטא בניבול־פה, לפעמים, הרי לא זעם ולא זעף. “מקרים שונים, פרי הסתכלות רבה, שגעונות ושגיונות, כונסו בקובץ זה, לא ידע איש מאין. מתמזגים ומתפרדים; משחק ילדים, דמויות בכלידוסקופ.” הוא פלפל את כתביו במימרות פילוסופיות, מתור הרחבת השיטה, שנקט ב- Cahier pour Alline, מעין תמצית מרוכזת של נסיון־חייו.

“הוה זהיר וזהיר, שלא לדרוך על בהונות־רגליו של מטומטם־המוח”, יעץ לקורא, ו"בעיקר, אם מטומטם־המוח איש משכיל הוא. נשיכתו של זה אין לה תרופה."

“התהילה אין לה ערך רב, אם אין יסודותיה מוצקים, והם מתפוררים לכל אושת־רוח קלה. ועוד, שאיש־סגולה בורח ממנה…”

“אל תהא קמצן אלא במתן תואר ידיד, והשמר מן הפזרנות בשטויותיך.”

“אין בעל רצון, אלא השואף, שיהי לו רצון.”

“שלושה מינים הם באהבה: מוסרית, פיסית ושימושית – המוסר, הפריצות, הבינה.”

“אין אדם עומד על כל חומרה של טפשות, עד שיחזנה מבשרו… ודא עקא, שזקנה קופצת עליו בטרם עמד על הצורך להרהר בדבר.”

“כשאדם בן עשרים, תקשינה עליו שתים: לבחור את דרכו בחיים, ולבחור לו אשה. כל הדרכים טובות הן, אולם אי אתה יכול לומר: ‘כל הנשים טובות הן’!”

על עצמו אמר:

“תיאטרון שלי הם החיים. הריני מוצא כאן הכל, את השחקנים והתפאורות, הנאצל והשכיח, דמעות וצחוק.”

“אין לך דבר העשוי להשפיע על משפטי, ולוא גם יהא זה משפט זולתי.”

דומה הדבר, שהכיר את עצמו לא פחות משהכירוהו ידידיו, שכן העיד על עצמו: “כשאני רוצה, הריני מתעקש מאד.”

מפי ידידיו של גוגין נמצאנו למדים, שלא קרא ולא שנה הרבה, ואף על פי כן יש לציין שמות כמה סופרים, שנתחבבו עליו: פוא, לוטי, לאמארטין ודיומא. בכל פעם שנסע ברכבת, היה קורא את “שלשת בעלי־הרובים”. בכתביו ניתן ביטוי לדעותיו על סופרים אלה ואחרים, ואם יש והן שטחיות במקצת, הרי הן מוכיחות, לפחות, שהכיר את יצירותיהם. היו גם סופרים שנואים עליו. “היה זמן, ושנאתי את ג׳ורג׳ סאנד; כעת בא ג׳ורג׳ אוהני, ואני מתחיל לכבדה כמעט. בספריו של אמיל זולא, הכובסות, כחצרנים, מדברים צרפתית, שאיננה מרעידה בי נימא. כשהם משתתקים, ממשיך זולא, מבלי להשגיח בכך, באותה הנעימה ובאותה הצרפתית.”

גוגין שקל בדעתו את השקפותיו על הדנים, ולאחר שמצא, כי לא חל בהן כל שינוי במרוצת השנים, רשם מהן לזכרון בספר. “אף זולא,” טוען הוא, “היו לו שנאותיו. מבלי להיות אדם גדול כמוהו, דומני, שמותר לכל אחד ואחד לשנוא את אשר ישנא. אני נמנה על סוג האנשים האלה. הריני שונא את דנמרק מעומקא דליבא. אקלימה, תושביה… הבה אכניס אותך לסאלון, שאין אתה רואה דוגמתו בשום מקום אחר, כיום הזה: סאלון בביתו של רוזן, משושלת־היוחסין הדנית. הסאלון הענקי מרובע הוא, שני לוחות ענקיים עם טפיטין גרמנים, שיוצרו במיוחד בשביל המשפחה, פלאי פלאות. שני מדפים עם מראות מעל לאח, מראות ונציה מאת טורנר… שלחנות מעשה־תשבץ, אריגי תקופות שעברו. אתה נכנס, והרי מקבלים את פניך. אתה יושב על כורסא בצורת שבלול, בקטיפה אדומה, ועל השלחן הנפלא פרושה מפּה, שנקנתה בפרנקים אחדים במחסן כל־בו, אלבום של תצלומים ועציצי־פרחים באותו הנוסח. ונדלים! סמוך לסאלון חדר מקסים, הדומה לבית־נכאת. אוסף התמונות; פורטריט של אחד מאבות־האבות, מעשה ידי רימבראנדט, וכולי… ריח של עובש עולה מתוכו… אין איש נכנס לשם. המשפחה מעדיפה את הקפילה, שבה קוראים תנ״ך וקופאים מקור… אנשים מעשיים מאד הם הדנים… נסה אותם, אך אל תתחבר אליהם.”

בדברו על הדרמטורגן הנורויגי, הנריק איבסן, ועל חזיונו, “אויב העם”, גוגין מעיר: “כה מעט דרוש להפיל אשה בנופלות, בעוד שיש לגייס עולם ומלואו למען הקימה… מבלי לכפור בגאונותו של איבסן, רצוני לומר רק זאת, שאנחנו הצרפתים הננו אולי לא פחות שקולים; אולי פחות כבדים. הרוחות במיתולוגיה של הצפון, עזות הן מדי בשבילי, והריני בורח לחפש קרן אור שמש. כל אותם הגלחים, הפרופיסורים, הנערות הצעירות, שבכל הסנטימנטליות שלהם, אינם שוכחים, בכל זאת, לאכול אכילה גסה, דגים מעושנים וכתלי־חזיר ובשר עוף־הבר: כל האנשים האלה, אם תתן אותם בסביבה צרפתית, דומים לפסלים כבדים. אילו נמסרו בידי רודין, אולי הייתי מתחיל לחבבם.”

הוא זכר את מצבות־הזכרון הגרועות בפאריס, והעיר על גזירת הגורל, שכל סופר מת מחזיק בידיו המאובנות ספר ועט, כסמל. היתה לו הרגשה, שכדי להביא ‘שיטה’ זו לידי שלימות הגיונית, יש ליתן חוקן בידי יוצרו של מכשיר רפואי זה, ולכשתוקם יום אחד אנדרטה של ה. ג. וילס, מן הראוי להכניס בה קרן בלתי־נראית. עם זה הטיל ספק, מצד המעשי, באפשרות לייצג את סאנטו־דיומון בכדור מגולף, והיה אובד עצות בנוגע לחידקים של פאסטיר. סוף סוף מצא פתרון לבעיה המטרידה, בזכרו, שרוב פסלים ואנדרטות מוקמים בגובה של מאה וחמשים רגל, עד שקשה להבחין מה הם: יצירות אמנותיות, או לפתים בגן־ירקות.

עיניו תעו בחלל הצריף, וכמה דברי־חפץ עוררו בו הרהורי־זכרונות ודברי בקורת ממין אחר. למראה תצלום אחת מתמונותיו של דיגא על הכותל, רשם את הדברים הבאים: "מי מכיר את דיגא? אפריז, אם אומר שאין איש מכירו. אך מעטים. כוונתי, למכירים אותו מקרוב. אפילו בשם איננו ידוע למיליוני הקוראים של העתונים היומיים. רק ציירים, רבים מתוך פחד, השאר מפני הכבוד, מעריצים את דיגא. האם הם מבינים אותו כדיבעי? דיגא נולד… אינני יודע אימתי, אבל לפני כל כך הרבה שנים, עד שימי מתושלח ימיו… הוא מכבד את אינגר, הוה אומר, מכבד את עצמו. כשאתה רואה אותו, חובש מגבעת־משי לראשו, מרכיב משקפיו הכחולות לחטמו, הרי הוא דומה לעורך־דין מושלם, בורגני מתקופת לואי־פיליפ, שלא לשכוח את המטריה. אם יש אדם בעולם, שאינו משתדל להעמיד פני אמן, הרי זה הוא והוא אמן כה גדול… בתערוכה, שסידרתי אצל דיוראן־רואיל, פנו שני אנשים צעירים וטהורי־כוונות, שלא יכלו לבאר זה לזה את עבודתי בציור, אל דיגא, ידידם הנערץ, בבקשה לבאר את הסתום ולחוות את דעתו. בבת־צחוקו האבהית הטובה, קרא לפניהם הוא, הצעיר כל כך, את משל ‘הכלב והזאב’, בהוסיפו: ‘רואים אתם, גוגין הוא הזאב’ ".

במקום אחר העיר: “המחוללות של דיגא אינן נשים. הרי אלו מכונות בתנועתן, עם קוי ריתמוס עדינים ועצומים, מסודרים בדמות מגבעת ברחוב די־לא־פּה, באותה המלאכותיות הנחמדה… דיגא הוא בן לגזע האמנים, שאם כי לא היה צריך אלא לשלוח את ידו, כדי לזכות בזרי־נצחון, אותות־כבוד, עושר, סירב לעשותה, בלא רוגז וקנאה. הרי הוא מהלך בפשטות כזו בין ההמונים.”

גוגין לא נתפס לאַשליה, שהוא צייר ממדרגה ראשונה, אם כי באחת מאגרותיו למיטה, שנכתבה לפני עשר שנים, הסכים מתוך קורת־רוח יתרה להערתה, שהוא ‘אמן גדול’, הערה, שחסכה ממנו אשתו במשך שנים כה רבות. אולם בכתביו האחרונים הודה: “מעולם לא ידעתי לשרטט כהלכה… אני מרגיש תמיד, שחסר משהו: צבע. כשאני רואה לפני פני נערה מבנות טאהיטי, הרי הנייר הלבן מטרידני.”

בכתב־יד קצר, שנכתב בספטמבר של אשתקד, ונקרא בשם Les Racontars d’un Rapin" סיכם את דעותיו הכלליות על אמנותו, ונתן הערות מיוחדות על עבודת אחדים מבני דורו. הוא התיחס בזלזול גמור אל הבקורת של זמנו, בה ראה שיטה מאורגנת יפה של צנזורה, הבאה להרוס ולא לבנות, להראות לקהל את חכמת המבקר, ולא להרצות לפניו על עבודתו של המבוקר. מנהל האמנויות היפות, מפקחי בתי־הספר, המבקרים, היו בעיניו Gens de lettres, רובם ככולם, בעוד שמנהלי בתי־הנכאות ומשגיחיהם התעסקו, רובם ככולם, בפוליטיקה.

גוגין האמין, שאם צייר יודע לשרטט, עדיין אין פירושו של דבר, שהוא יודע לשרטט כדיבעי. אלה הזוכים בפרסים אקדימאיים, הפרס דרומא וזרי־דפנים דומים לו, ידעו לשרטט בדייקנות נפלאה, ותו לא. משיצאו לרומא, נשכחו שמותיהם לנצח. והנה רינואר, דוקא, לא ידע לשרטט כהלכה. “אצל רינואר אין אתה מוצא שום דבר במקומו. לחנם תחפש אצלו את הקו. זה אינו קיים כל עיקר. כמו במגע ידו של אשף, עולה לשון אש חמודת־צבעים, די לו בזהרור מלטף.” ראיה חותכת לאמונתו שימשה לו צריחת התוכיים באסכולה לאמנויות היפות, ש"דילאקרואה שליט במלכות הצבעים, אך איננו יודע לשרטט."

לרבו ומורו הראשון, קאמיל פיסארו, הכיר תודה כל ימיו. “כשאתה בוחן את יצירתו האמנותית של פיסארו בשלימותה, על אף העליות והירידות שבה, הרי אתה מוצא לא רק כוונה אמנותית כבירה, אלא, מחוץ לזה, אמנות אינטואיטיבית בעיקרה ומאד נאצלה. עד כמה שאתה רחוק מגדיש־השחת על הגבעה, הרי פיסארו מוכשר לצאת ולהקיף אותו, לבדקו.”

את קורו הוא מציין במקום אחר כ"מתוק"; והיסטלר האנגלי “אמן בחסד”, שפאריס השפיעה עליו לטובה. הוא מזלזל בבורן־ג׳ונס, ועל אף אהדתו האישית לקארייר, הוא מוצא שאין להלה ענין רב במה שהוא מעלה בכח דמיונו. סיזאן היה בעיניו בן־בלי־רב, המבקש לבטא רק את עצמו, לאחר שתהה פעם “בטוב שכל” על קנקנם של רימבראנדט ופּוסין. דומה היה בעיניו למי שפורט על נימי עוגב ענקי, כמעט, כאחד מתלמידיו של קיסר פראנק. הוא לא הסתיר את הערצתו לאינגר, שהטיל על עצמו את התפקיד של חידוש “לשון הגיונית ומלאתי יופי, בנוסח המיוחד לו, כשעינו האחת צופיה ליון, והשניה – לטבע… בין אינגר לסימאביו קיימות נימין משותפות, לרבות נימת הלעג – le Beau ridicule – הנותנת בפיו מימרא מעין זו: אין לך דבר דומה לטיח־תפל בציור. יותר ממה שקוראין Chef-d’oeuvre. וכן להיפך.” אכן, החשיבות היחסית של אמן פלוני או אלמוני חדלה לענין את גוגין. די בכך, שאדם מוסיף חוליה משלו לשרשרת הגדולה של אמנות־הציור, לזקוף הישג־מה לזכותו.

במקום אחר, בכתב־יד קצר, שקרא לו בשם Diverses Choses, ושקטעים ממנו הוכנסו לתוך קובץ זה האחרון, דן בעמדתו לגבי הטכניקה האמנותית. “לא, אין לי טכניקה,” הצהיר שם, “או נכון יותר להגיד, שיש לי טכניקה, אלא שהיא רבת־נדוד, גמישה מאוד, מתאימה להלך־רוחי בהקיצי משנתי בבוקר, טכניקה, שאני משתמש בה, לפי דרכי, כדי ליתן ביטוי לרעיונותי, מבלי להשגיח באמתה של הטבע, זו הנראית לעין.”

ככל אשר התקדם בכתיבת “Avant et Après” כן הוסיפו זכרונות ילדותו להצטופף עליו, עם זכר כשלונותיו בפאריס. רוז׳ון, מנהל המחלקה לאמנויות היפות, לא נשכח מלבו, כי הוא שגרם להפרת ההבטחה, שניתנה לו מאת המדינה, לקנות מעבודותיו, חלף “השליחות האמנותית”, שקיבל עליו בשעתו. דעתו נתבדחה עליו מדי זכרו את הצהרת רוז׳ון, שאמנות “זו” לתועבה היא לו, אך עם זה לא יכול לשכוח, שרוז׳ון מצא את אמנותו גם “יותר מדי מהפכנית”. “מה הוא סח!” קרא גוגין בשטף דבריו, “אני, במהפכנים: אני, שהנני מעריץ ומכבד את רפאל? מה זאת אמנות מהפכנית? באיזו תקופה פוסקת המהפכה שלה?”

מתוך הכרה, או מתחת לסף ההכרה, ראה את קצו הממשמש ובא, ובשני פסוקים מקוטעים סיכם את יחסו לצו הגורל. “לדעתי, יש ערך לחיים, רק אם הנך חי אותם ברצון, חי אותם כרצונך. צדקות, טוב ורע, אינן אלא מלים… הן מתמלאות תוכן ממשי, רק כשאתה יודע להפעילן. להפקיד רוחך ביד היוצר, פירושו לעבור ולהיבטל מן העולם ולמות.” בפסוק השני הוא מתנחם ואומר: “אני עבדתי, ולא הוצאתי את חיי לבטלה; חייתי אפילו בטוב־שכל, באומץ־לב, בלא דמעות, מבלי להרוס. אכן היו לי מלתעות חדות וטובות.”

גוגין חי את חייו לפי בחירתו. חיים אלה לא היו נוחים ביותר, אולם הוא הרגיש, כי בשנות היסורים וההרפתקאות שעברו עליו הגשים את יעודו. הוא נאלץ לציית לדרישה המוצגת, במוקדם או במאוחר, בחיי כל אמן, קטן כגדול, להסתלק מכל דבר, המונע אותם למלא את תפקידם האמנותי. הוא מילא דרישה זו ברוח עשוי לבלי חת. הוא לא נמנע מעולם לומר את אשר עם לבבו, או לעשות ככל העולה על רוחו, ולא חשש לתוצאות. היו לו הרבה הזדמנויות להכאיב לזולתו, אבל כל ימי חייו היה מזלזל בהן. הספר “Avant et Après” היה בבחינת צוואה, אם כי לא הזכיר בו אף במלה אחת את נכסיו הגשמיים עלי אדמות.

כשסיים את כתיבתו, שלח את תויו ותגיו לידידו אנדרי פונטינא, בבקשה להדפיסם “בכל מחיר.”

פונטינא הוכיח אותו על שהוא ממעט כל כך להציג את יצירותיו לראוה, וגוגין הסיק מזה, שאין וולאר מראה לקהל כל מה שהוא מקבל מאתו. הסוחר לא הזכיר מעולם את חבילת־הבדים האחרונה, שנשלחה אליו לפני אחד־עשר חודש, וגוגין ידע, שאילו לא נתקבלה לידיו, לא היה וולאר נמנע להודיע לו על כך.

לא היתה לגוגין כל ברירה אחרת, אלא לחכות, כי עיפה נפשו.

 

פרק כג: פולמוסין נוספים    🔗

מזמן שנשתקע גוגין בהיוה־אואָה, היה משקיף, מתוך התמרמרות גדלה והולכת, על השיטה השחצנית והאכזרית, שנקטו בה השלטונות המקומיים, מדי טפלם בילודים. בני האי נכלאו לפעמים תכופות בבתי־הסוהר על עבירות קלות ביותר, ואפילו על פעולות, שהיו בגדר המותר להם, ולא היה בהן כל עוון. הגיעו הדברים לידי כך, שנערות צעירות, אשר התרחצו בנהר, נקנסו על הפריצות, כי חשפו את בשרן לפני הג׳נדרם, שהסתתר מאחורי אילנות, במטרה היחידה, לראות במערומיהן. לאחר שהזין פקיד זה את עיניו במשך שעה ארוכה, תבע את הנערות לדין והאשים אותן בעבירה על חוקי המוסר, אם אמנם שלא מדעת, ובמקרה זה, כמו בשאר מקרים, ייצג אותו ג׳נדרם את מוסר העדה.

כיון שגוגין צידד בזכות בני־האי בכל הזדמנות שבאה לידו, לא ארכו הימים עד שפרצה מחלוקת עזה בינו לבין המשטרה. ההתנגשות הרצינית הראשונה אירעה בגלל מאסרו של אחד הילודים, שהעליב את הג׳נדרם של העמק, שלא במזיד, אלא מחוסר ידיעה בלשון הצרפתית. אותו פקיד קרא לאיש בשם של גנאי, ובן־האי חזר מתוך בדיחות־הדעת על אותו השם בפני שומר הבטחון הציבורי. כשפנה האיש אל גוגין בבקשה לבאר לו מה שאמר, ביקשו השלטונות לאסור עליו אפילו את עצם הביאור. בעוד שהאיש האומלל הושלך לבור־כלא, הוזהר גוגין, שסופו לגלות מעל האי.

אולם בזה לא נסתיימה עדיין פרשת פורענויותיו. בני־האיים נלחמו תמיד לחידוש זכותם לשתית משקאות משכרים, משקאות משלהם, אם לא היינות המתוקים והנוצצים, שהכירו לדעת וליהנות מהם, מאז באו הצרפתים בראשונה אל האיים, ושנאסרו עליהם אחר כך ביזמת המיסיון הקתולי ובעזרת המשטרה. ואולם המיסיון אסר על הילודים לא רק את תוצרת הכורמים הצרפתיים, אלא גם את ה’קאוה', משקה מר זה, שהיו מייצרים על האי זה מאות בשנים משרשי־פלפל כסוסים וחלב־הנרגיל. האיסור בא מתוך מאמץ אבהי, למנוע את ההוללות המופקרת, שבאה על פי רוב בעקב לגימה יתרה ממשקה זה. בימים קדומים היתה הוללותם של בני האיים פורצת מאליה, שלא במחשבה תחילה, וה"חטא" לא היה בעיניהם בבחינת חטא. פירושו של מונח זה היה צורך ללמד להם רק לאחר שהגיעה אל חופיהם הציויליזציה של המערב, עם מחלותיה האיומות.

לפני פרוץ הסופה חיכו בני האיים לבואו העונתי של שופט, זה הגיע בדותרניה הראשונה, שעגנה עם חופיהם לאחר האסון, בלוית שני מפקחים קולוניאליים, שנשלחו מטאהיטי, בשליחות מיוחדת, לערוך דין־וחשבון על המצב בחבל־איים זה. בואם של אלה נתן לגוגין הזדמנות, להכין תזכירים ארוכים בענינים שונים, שהיו ראויים, לדעתו, לתשומת־לבם המיוחדת של אותם הפקידים הגבוהים.

המפקחים הקולוניאליים באו על מנת לשמוע את קובלנותיהם ובקורתם של המתישבים לבני־העור, אולם בכל פעם שנעשו תיקונים בסדרי המקום, בתוצאות ביקוריהם, נמצאו המתישבים למדים שמעולם לא הוצאו אל הפועל בצורה שביקשו לעשותם. התושבים הלבנים נמנעו, איפוא, לפעמים קרובות, להציע את הצעותיהם, כי נתיאשו מכל תקוה להביא שינוי לטובה במצב הענינים, ובחרו לקיימו כמו שהוא.

הקובלנה העיקרית היתה, שמטעמי חסכון, נשלח שופט אל האיים רק אחת לשמונה־עשר חודש. הוא היה ממהר להשלים את עבודתו, כי הוטל עליו לבקר גם בשאר האיים. לפיכך, היה מקבל תמיד את הצהרותיו של הג׳נדרם המקומי ודוחה את אלה של בני־האי, שלא ידעו לדבר בלשונו של השופט, ודבריהם לא תורגמו לו כהלכה. מחוץ לפשעי־אלמות יקרי־המציאות, היו התביעות, על פי הרוב, רק בגין עבירות על האיסור לשתות משקאות משכרים, ובהעדר השופט, ניתנה הרשות בידי הג׳נדרמריה, להטיל קנסות ועונש מאסר. שיכורים מועדים נקנסו בכסף, והקנסות יצאו תכופות מגדר יכולתם הכספית. היה זמן, והג׳נדרם בכל מחוז קיבל שליש מכל הקנסות בשכר טרחתו, בתורת ‘הכנסה צדדית’. מנהג זה בוטל לבסוף, אולם הג׳נדרם, שרצה להוכיח לממונים עליו, עד כמה הוא מסור עדיין למילוי חובתו, היה מעניש לפעמים, את הילודים במשנה־אכזריות. לפעמים קרובות הודו הילודים אף על חטא שלא חטאו, כי ידעו מן הנסיון המר, שכל הכחשה לדברי הג׳נדרם עלולה להסתיים בהחמרת העונש. היה זה משטר אימתני, שהפיל על עם הארץ, הנבער מדעת, חיל ופחד מפני גדולים ותקיפים, כביכול. כל ג׳נדרם מילא במקומו גם תפקידים של ראש המחוז, התובע הכללי, מנהל החוף, שליח בית־הדין וגובה המסים.

איסור מכירתם של משקאות משכרים לילודים היה מן התקנות, שתיקן המיסיון רק בזמן האחרון, להפסדם של המתישבים הלבנים, שסחר היין היה מכנים להם רווחים הגונים, בעוד שהילודים נעשו, בתוצאות איסור זה, להוטים עוד יותר אחרי הטפה המרה. האיסור חל רק עליהם, בעוד שלבני־העור, ואפילו הכושים, שנמצאו במקום, הותר להם לקנות ולשתות משקאות משכרים ככל אות־נפשם. לפיכך החלו הילודים לשתות כל מיני בשמים, מי־אזביון וכדומה, ומהם עלו בסתר הרים, לייצר ‘קאוה’ ושאר משקאות בניגוד לחוק.

בתזכירו גינה גוגין את השיטה המשפטית הקיימת באיים, בתתו דוגמאות של הקנסות המופרזים, שעלו לפעמים, במשך השנה, על כל הכנסת הממשלה באחד העמקים. הוא דרש חקירה בכמה וכמה ענינים. הרבה אשמות טפל על הג׳נדרם באטואנה שראה אותו “גס, נבער מדעת, מופקר ואכזרי במילוי התפקידים המוטלים עליו.”

בעת ובעונה אחת עם זה, שלח העתקה של אותה תעודה לידי שארל מוריס בפאריס, וביקש מאתו לפרסמה תיכף בעתונות הצרפתית, בצירוף מחאה חריפה ככל האפשר. קוה קיוה, שאם יעלה בידו לעורר את דעת הקהל על מצב הענינים במרקיזות, תהיה לו תקנה במשך הזמן. מבחינה רוחנית זיהה את עצמו עם הילודים במידה כזו, שראה חובה לעצמו להחלץ לעזרתם. הוא, בתורת “פרא־אדם” יחידי, שלא זרו לו מושגי הצדק והיושר, לא יכול לעשות אחרת.

עוד קודם לכן בא גוגין לידי התנגשות עם הג׳נדרם של עמק־אנאיאפּה הסמוך, בגלל נסיון, שעשה אותו פקיד חרוץ, למנוע את הילודים, המחזיקים בדת הפרוטיסטנטית, בעמק שלו, מלשיר את הימנוניהם. ניסה הג׳נדרם להוכיח ל’פראים' האלה, שאפילו בעניני דת ואמונה, הם צריכים לציית לו, ולא לכומר הפרוטיסטנטי. בהשתדלותו הנמרצה של גוגין, יצאו בני האי זכאים בדינם, ותביעתו של הג׳נדרם שואף־השררה נתבטלה.

זמן קצר לפני בואם של המפקחים הקולוניאליים, הורה אותו הפקיד היתר לעצמו לחבל מזימה שפלה. הוא הציע לנשיא המקומי להזמין תריסר, או שנים, מתושבי העמק להילולה חשאית בהרים, על מנת ליהנות משתית ‘קאוה’, ששורפה בניגוד לחוק. כשהגיע המשתה אל שיאו, הופיע הג׳נדרם עצמו, ורשם את שמות כל הנוכחים, על מנת לתבעם לדין. הוא לא שכח, כמובן, להשמיט מרשימת העבריינים את שם הנשיא, שסייע בידו בקנוניא זו, אף על פי שבבוא בא־כח החוק למקום, היה הוא השיכור שבכל החבורה. ברם, בית־הדין קנס גם אותו במאה פרנקים, כקנס שהוטל על כל השאר.

קנוניא שפלה זו עוררה את כל חמתו של גוגין, והוא ראה חובה לעצמו להשיג אילו ראיות נצחות לשחיתות־מידותיה של הג׳נדרמריה, כדי להכריח את השלטונות הקולוניאליים לעשות מעשה. ואמנם עלה בידו להשיג הוכחות, ששני ציידי־תנינים אמריקאים רגילים לבקר בואיטאהו שבאי טאהואטה הסמוך, עם סחורות מוברחות. גוגין הכיר את הילודים, תושבי האי הזה, וסייע בידם, כשבאו למחות על החובה, שהוטלה עליהם, לשלוח את ילדיהם לבית־הספר של המיסיון באטואנה. הם טענו בצדק, שמפני ריחוק המקום, אינם יכולים לעבור את המיצרים בכל יום ויום, כדי להביא אוכל לילדיהם. הג׳נדרם באי טאהואטה, שבין שאר תפקידיו המרובים, שימש גם פקיד־המכס, שיתף עצמו בהברחת סחורות ידועות ממכס, ותמורת המסים, שלא גבה מאת האמריקאים, נתנו לו סחורות ביד רחבה. בנות האי, וכן רבות, שעברו בסירותיהן את התעלה המפרידה בין טאהואטה להיוה־אואה, הורשו לרדת באניות של ציידי־התנינים ולמכור את חסדן בדברי־חפץ, שחמדה עינן. שיטה זו של מקח־וממכר ידידותי הוצאה לפועל בלילות, הוה אומר, בשעות שהג׳נדרם היה פטור ממילוי חובתו, והשמירה נמסרה לנוטר מן הילודים, זה לקח חלק בראש ההילולות, שנערכו מדי בוא הבנות לביקורי־לילה באניות.

גוגין הוסיף האשמה זו לתזכיר, שהגיש אל המפקחים הקולוניאליים בתחילת פברואר. נבצר ממנו לדעת, שבמקומות ההם נתקיים חוק חד־צדדי, וכן לא ידע, שכל המחזיקים ברסן השלטון שבחבל האיים מפרכסים זה את זה, מתוך שיתוף ענינים, בחינת ‘שמור לי ואשמור לך’.

השלטונות טענו, שאין ממש בהאשמותיו של גוגין, והוא נתבע לדין על הוצאת לעז. לפי צו מגבוה וכדי לזכות את הג׳נדרם הנתקף, יצא גוגין חייב בדינו, ביום 31 מארס, 1903. השופט, שבא אז אל האיים, פסק לו שלשת חדשי מאסר וקנס של אלף פרנקים.

פסק דין איום ובלתי־צפוי זה הכה את גוגין מכה נצחת, ובצדק ראה בו את חרבנו הגמור. אילו בא לערער על פסק־הדין, היה עליו לחזור לפאפיטה בדותרניה הראשונה. לא מן הנמנע היה הדבר – אם כי גוגין לא היה אופטימי ביותר – לבטל את פסק־הדין לאחר מלחמה ממושכה בערכאות העליונות. אילו נכשל גם כאן, עדיין היה ביכלתו להגיש ערעור בפאריס. חשוב מכל היה לו כעת למצוא עורך־דין ישר, שינהלהו בעצתו.

הוצאותיו של הערעור אי אפשר היה לחשב מראש, ואסון זה בא עליו בשעה שלא היה בידו כסף אף כדי צורך הנסיעה לטאהיטי. זה שלשה חדשים – אפריל כבר הגיע – נמנע וולאר לשלוח לו את קיצבתו ואף לא שלח לו צורת אות. גוגין תמה בנדיבות־לבו, אם מת האיש, או שמא פשט את הרגל. לפי חשבונו, כבר היה מגיע לו סכום של אלף וחמש מאות פרנק מאת וולאר, מלבד דמי הקדימה, שהיה צריך לקבל בחבילת־הבדים, ששלח לסוחר אשתקד, ולא נזכרה במכתביו מעולם.

סכום המשכנתא, שהיה מוכרח לסדר על נכסיו, עלה כעת לאלף וארבע מאות פרנק, ודומה היה, שהחברה המסחרית תסרב להלוות לו סכומים נוספים, אפילו לצורך נסיעה לפאפיטה. הוא נלכד בפח איום. דאגה חדשה זו התישה את כחו לגמרי: משנוספה על מחלתו, חתמה את גזר־דינו.

ואולם אומץ־לבו של גוגין לא עזבהו, בכל זאת, וכשהפליגה אנית־הדואר באפריל, שלח בה שלש תמונות חדשות, שכפה את עצמו לצייר. אותה שעה כתב גם אל די־מונפריד, וסיפר לו על אסונו. כיון שהיה זקוק לעזרה מהירה, שלח את הבדים אל האדון פאיה. הוא ביקש מאת די־מונפריד להשתדל ולשכנע את פאיה, שיקנה את כל שלש התמונות, ואם לא תמצאנה חן בעיניו, שיבחר שלשה בדים אחרים מאלה שנשמרו עדיין בידי די־מונפריד, וישלח לו אלף וחמש מאות פרנק במחירם. הוא האמין, שהאדון פאיה העשיר, שכבר רכש לו מיצירותיו, יבוא לעזרתו במשבר הנוכחי.

ששה חדשים שלמים היה צריך לחכות לתשובה, אולם סבלנותו, כאומץ לבו, אף היא לא עזבתהו. תמיד עלה בידו, בעבר, להתגבר על המכשולים שבדרכו. בכל פעם שהיה קרוב לתבוסה שלימה, התרחש נס ברגע האחרון, וניצל, והוא לא הטיל ספק בדבר, שגם הפעם יתרחש הפלא. שוב לא היתה בידו ברירה אחרת, אלא לצפות לישועה. אכן כעת חסר הבטחון, שיוכל לעכב את מרוצת המאורעות, אשר תכפו להביאו בין המצרים, ובאפס מעש היה יושב ומשקע עצמו באלפי הרהוריו העגומים. מוכרח היה להודות, שאימת הבאות נופלת עליו סוף סוף: “כל אותם ההרהורים מקרבים את קצי.”

מבני דורו של גוגין ; ז' ב. ס. קוקו בנמל רואין

 

פרק כד: נקמת המיסיון: 8 למאי 1903    🔗

קא־הואי היה יוצא ובא, לרגל עבודתו, בבית־המועד לתענוגות־בשרים. אנשי הכפר שמעו, ש’קוקי' חולה, אבל התוצאות המדהימות של התערבותו לטובתם, נטלו מהם את החשק ללכת ולראותו. רק טיאוקה הזקן הוסיף לבקרו בקביעות, ואילו קא־הואי מצא אמתלות לנטוש את אדונו לפרקים. גוגין לא בא במגע עם שאר האירופאים שבעמק מיום שנתברר משפטו. מחוץ לחנוני האמריקאי ולאדון ווירניה, הכומר הפרוטיסטנטי הצעיר של העמק, נמנע זה כבר לראות את כל אחיו לגזע. אל ווירניה היה הולך בזמן האחרון, לבקש עצה רפואית מפיו. אנשי המיסיון הסיחו את דעתם ממציאותו, וחיכו, עם שאר תושבי אטואנה, לראות בהפלגתו לפאפיטה. הגשמת פסק־דין המאסר נדחתה עד שתיודענה תוצאות ערעורו, והקנס שהוטל עליו לא יכלו השלטונות לקבל, אף אילו ניסו לגבותו.

בשלהי אפריל ראה גוגין הכרח לעצמו לשלוח פיתקה לווירניה ולבקש מאתו, שיואיל לבוא ולראותו. עיניו נתעוורו, כמעט, והוא לא יכול לעמוד עוד על רגליו. הכומר בא אצלו תיכף ומיד. שכנו זה של גוגין לא מנה אותו מעולם בין ידידיו, אבל מצא אותו תמיד אדיב ובעל־נימוסין, וראה את יחסו אל הילודים, מלא נדיבות ופשטות, צדקה וכבוד. גוגין היה ידוע־חולי למן היום הראשון שבו הכירו, והכומר השתאה תמיד לדמותו המוזרה בבגדיו המופלאים – מערביים למחצה, פוליניזיים למחצה – בגדי איש לבן, שהפך בן־האי.

ווירניה מצא את גוגין מתעות מעצמת מכאוביו, ונתן לו איספלנית לחזזית הלחה ברגלו, גוגין עמד בתוקף על דעתו, לחבשה בידי עצמו. לאחר שעשה כן, החל לדבר אל הכומר על עבודתו ועל הצרות, שגרמו לו השלטונות, ועל ידידיו בצרפת. כשנפרד ווירניה ממנו, נתן לו גוגין אחת מהעתקות הסקיצה של סטיפן מאלארמה, שרשם עליה את שם הכומר והשאיל לו כמה ספרים, לרבות אכסמפלר של un Faune׳L‘Après-midi d, שקיבל מידי מאלארמה עצמו.

במשך עשרה ימים לא הוסיף ווירניה לשמוע דבר מאתו. ואילו ביום האחד־עשר בא אצלו טיאוקה הזקן ואמר, שהאיש הלבן חולה מאוד. ווירניה הלך לצריפו של גוגין ומצאו מוטל על מצע מחצלאותיו, ונאנק. אולם גם הפעם ראה הצייר החולה יכולת לעצמו לפתוח בשיחה על יצירותיו, ווירניה התפלא למסירותו הרבה של אדם זה לעבודתו, שהסיחה את דעתו לשעה ממדויו הגדולים.

בשמיני למאי, בהשכמת הבוקר, בא טיאוקה שוב להזמין את הכומר אל ידידו. גוגין קבל לפניו על עצמת המכאובים, שחש בכל אבר ואבר מגופו. הוא לא ידע להבחין עוד בין בוקר לערב, בין לילה ליום. שעה קלה לפני בוא ווירניה אחזהו השבץ פעמיים, והיה חושש למצבו ביותר. אחר כך פתח בשיחה על “שאלאמבו”. אולם הכומר מצא לראוי לעזבו רגעים מספר לאחר שנרגע במקצת.

בשעה האחת־עשרה, בערך, בא קא־הואי אל ווירניה להודיעו, שאדונו מת. ווירניה מיהר חזרה אל בית־המועד לתענוגות־בשרים. גוגין היה מוטל אפרקדן, כשרגלו האחת שמוטה ממחצלאות מטתו על הרצפה. הוא מת רק לפני שעה קלה, וגופו היה חם עדיין. אולם ווירניה הופתע במצאו את מטתו מוקפת כמרים, והבישוף בראשם. המחלוקת, שהיתה קיימת בין גוגין לאנשי המיסיון, לא מנעה אותם מלקבלו לרשותם הגמורה תיכף למיתתו. גם טיאוקה נמצא בתוך הצריף. אוכל־האדם הזקן הוכה בתמהון. הוא בא לבקר את גוגין כמנהגו, קרא בשם הצייר בעודו בגן, וכשלא קיבל תשובה, מיהר לעלות במדרגות העץ אל פתח הצריף ומצאו מת.

ווירניה ניסה לנפוח בו נשימה מלאכותית, וטיאוקה, שקיים מנהג אבותיו בידיו, נשך את שערותיו וקרקפתו של הצייר המת, מתוך מאמץ אחרון להשיבו לתחיה. הפוליניזי הזקן, שקיבל לבסוף את כיפתו הירוקה של גוגין למזכרת, הרגיש עם כל שאר בני האי, שבמות ‘קוקי’ אבד הכל.

יום־המחר ראה את נקמת הבישוף והמיסיון באדם, שהתגרה בהם וזלזל בהם כה רבות. הלוית־המת סודרה, כדת ישו והאפיפיור דרומא, בשעה שתים אחרי הצהרים. ווירניה, שהתחרה במיסיון הקתולי להפצת בשורתו של ישו, היה סבור, שמן הראוי להביא את גוגין לקבורה בלא טקס דתי, אולם משלא נתקבלה דעתו, החליט להיות נוכח בסילוק גופו של המת ממעונו האחרון. כשבא בשעה המיועדת לבית־המועד לתענוגות־בשרים, נמצא למד, שהבישוף ואנשיו הקדימו להוציא את ארון־המת חצי שעה לפני כן, נשאוהו אל הכנסיה, וקברוהו, לפי כל מנהגי הקתולים, בבית־העלמין שבעמק, מאחורי הכפר, בקרקע שהיתה שייכת לבישוף עצמו. גוגין, שכה ידע להגן על עצמו מפני אנשי המיסיון בחייו, ניתן סוף סוף בידיהם, במותו. מכל אלה, שהשתתפו בהלויה, התאבלו רק בני האי על מות ידידם ואיש־חסדם, אולם אף אלה נזהרו מלהפגין את רגשותיהם בגלוי.

השלטונות ירדו תיכף לנכסיו של גוגין, על מנת לגבות את חובו, הקנס שהוטל עליו, ולא נפרע בחייו. כלי ביתו נמכרו באטואנה: בגדיו, תנור הבישול ומעט הקדירות והצלחות שנמצאו בצריף, מכשירי־הנגרות, הארגזים והמזודות, מחסן המזונות והיינות. סוחר אמריקאי קנה את צריפו וגנו באלף וחמשים פרנק. שאר נכסיו נארזו, לאחר שנבדקו בידי הג׳נדרמריה, זו השמידה את כל אשר מצאה כבלתי־כשר, ונשלחו בדותרניה לפאפיטה, על מנת למכרם שם בפומבי. כתבי־ידו ותעודותיו הופקדו בידי האדון פטי, האדמי­ניסטרטור, שעמד לחזור אותה שעה לצרפת, על מנת למסרם ליורשיו.

גוגין לא דיבר אל איש באטואנה על משפחתו באירופה, ותצלום אשה, עם חמשה ילדים, שנמצא בצריפו, שימש לשלטונות, שבדקו את תעודותיו, רמז יחידי לחיי־נשואין לשעבר. הוא לא סיפר לאיש על משאלותיו האחרונות, ונראה, שגם לא כתב צוואה לפני מותו. כל החיפושים והבדיקות בניירות שבצריף לא הועילו לגלות דבר. רבות דיברו עליו יושבי קרנות, אולם רק מעט ידיעות של ממש ניתנו לסקרנים.

בפאפיטה, מקום שם נערכה המכירה הפומבית של תמונותיו ושאר יקרותיו, רבה ההתחרות הליצנית בין הקונים לדברי־מזכרת. הבדים, שהוצאו למכירה, לא היו מרובים, כי עבד אך מעט בחדשים האחרונים, והתמונות, שהיו ראויות בעיניו למכירה, נשלחו לצרפת, בהתאמצותו להשיג כסף בשביל הערעור על פסק־דינו. אולם בין המעטות שנשארו, היתה יצירתו האחרונה, זכרון רווי־געגועים של מראה־חורף בבריטאני, בלי חתימת שמו. היו שני אלבומים של שרטוטי־עפרון ותקשיטי־עץ מגולפים מ’בית־המועד לתענוגות־ בשרים', לוחית־צבעיו, המכוסה גבשושיות של צבעים ססגוניים, ומקל אחד. המקל השני, שגולתו הציגה מחזה־אהבים, בו היה מתגנדר בימי השפע ברחוב ורסינג׳יטורי, נמצא סותר את רגשי־הצניעות של הג׳נדרמריה באטואנה, שגזרה עליו כליה.

מושלם של איי ה’איגודים' נוכח במכירה הפומבית וקנה אחד משני האלבומים. ההמון מנה קצינים של אניות־מרכולת ואילו מפרחי־הפקידות, שופט האי, טיילים על שפת הים, מורה־לציור לשעבר, שהתעסק בכתיבת בקשות למשרדי הממשלה, עשרות בטלנים ובטלניות, שלא מצאו כל ענין במכירה, וכמה מסוחרי העיר, שאחד מהם קנה את המקל והאנדרטות המגולפות של תיריזה והכומר בעל־הקרנים. מורה־הציור לשעבר, שבדק תחילה את מכחוליו של גוגין על צפורן־אגודלו, קנה את כולם בשלשה פרנקים. לוחית־הצבעים שלו נפלה בידי רופא באנית־מלחמה, עם עוד כמה מזכרות קטנות. סגן־ליטננט אחד רכש, לקול צחוקו המעודד של ההמון, תמונת שלש נשים מול שמים צהובים. הנוף הבריטוני, שהמכריז הפכו, ראשו למטה, והציעו למכירה בשם “אשדות ניאגרה”, בידח את דעת ההמון ביותר. רופא־הצי רכשה לו בשבעה פרנקים, ולאחר שהוסיף עוד אילו פרנקים, נפלו בחלקו גם לוחות־העץ ומדף־האח מ’בית־המועד לתענוגות־בשרים'. השלטונות עשו את כל אשר היה ביכלתם להצלחת המכירה.

באטואנה נשאר פסל האל, שיצר גוגין ושרף בקרני השמש, וסגד לפניו, כביכול, בתוך הקיוסק שבגן, ואיש לא הפריע עוד את מנוחתו. הצריף עמד ריק ושומם. אֵבל הילודים על מות האירופאי היחידי, שלחם את מלחמתם, חלף עבר במהרה, משהוסחו חייו ומותו גם יחד מדעתם, והג׳נדרמים יכלו להתברך בלבם, כי נפטרו מפגע־רע. קא־הואי מצא לו עבודה במקום אחר, בעוד שטיאוקה היה תועה בעמקים, כשהוא חובש לראשו בגאון את הכיפה הירוקה של ידידו.

אולם אנשי המיסיון ידעו, שלהם היה הנצחון, באחרונה.