גזירת השמד על היתומים היהודים בתימן
יַשְׁקֵף
יַשְׁקֵף אֱלוֹהִים מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ וְיַךְ,
כָּל שׂוֹנְאֵי עַמּוֹ כְּהֶרֶף עַיִן,
הִנֵּה ה' קָם וְנִצָּב עַל אֲנָךְ,
יַשְׁקֵם לְכוֹס רַעַל אֲבָל לֹא יַיִן,
וִימַהֲרוּ בָם מַלְאֲכֵי מַשְׁחִית לְהַךְ,
אוֹתָם בְּחִצִּי יָהּ וּבִכְלֵי זָיִן.
סוּרִי רְאִי צִיּוֹן בְּנֶחָמַת בְּנַךְ,
עֵת כַּאֲשֶׁר לְבַעֵר קָיִן.
פַּלְטִי קָרָא יוֹם אֶשְׁלְפָה חַרְבִּי וְאַךְ,
בָּם כָּל יְפֵה מַרְאֶה וְחֶמְדַּת עַיִן.
משירי יוסף משחא
שלמי תודה
…ושוב אני מודה לידידי הטוב החוקר ומתעד באלפי תמונותיו אישים ומוסדות יהודי תימן, מר משה שרעבי אשר מלווני בכל ספָרי, בתמונותיו מאירות העיניים.
ישלם השם פעלו בבריאות מעליא!
תודתי העמוקה לברכה בתו של דודי נסים ז״ל ואחותי יהודית, על עזרתה לי בתרגום התזכיר על הג׳וינט מאת ד״ר גרץ בייגל, שליח המוסדות לעדן, מאנגלית לעברית, ישלם השם פעלה.
הקדמה 🔗
ר׳ יחיאל חבשוש הנו קל עט, שיצאו מתחת ידו הרבה ספרים. בפרוזה, שירה והסטוריה. ספר זה שלפנינו – “השמד” ללא ספק אחד המובחרים שבהם, הוא עצמו רואה בו אחד משיאי כתביו, את החומר לספר זה, החל לאסוף כבר למעלה מחמשים שנה, במסירות אין קץ, מכוח אהבתו לעמו ונחלתו, ליקט כל פריט הקשור לתופעה הנקראת “גזירת היתומים” בפזורה התימנית, הספר מופלא, כי הגזירה מוזרה ומופלאה, היא היתה “נוגץ” מעוור עינים ליהודי תימן, רק במאה האזרחית זו שאנו שועטים לקראת סיומה, נעשו נסיונות למימושה מצד צוררי ישראל, והמאבק נגדה נמשך עד עלות גלות תימן ארצה, המחבר עשה מאמץ מירבי בניסיון לגלות מקורותיה של גזירה זו, קשריו הנרחבים כבן בכור למשפחת חבשוש איפשרו לו מחקר זה.
הבעיות שניצבו לפניו היו רבות ומגוונות, בראש וראשונה: היש סימוכין לגזירה זו במקורות האיסלמיים? התברר שאין לזה שורש וענף, נודע לו למחבר על איזה “חדית” שעל המוסלמים לאמץ ילדי יהודים שנתיתמו מהוריהם, ברם חדית כזה איננו בנמצא, ישנה דעה מוסלמית הגורסת שכל אדם נולד מוסלם, ורק הוריו עושים אותו בן דת אחרת, אך אין לדעה זו כל קשר עם שימוד יתומים, כותב שורות אלו התייתם בגיל חמש, גדל עם הרבה יתומים בלי שיהיה לנו מושג מאותו “נוגץ”, בעיה זו בעבעה אך ורק בצנעא וקהילות של האימאם והפמליה השלטונית העליונה המקיפה אותו, העובדה שהאימאם עם שריו וממוניו לא היו מעורבים במאבק זה – אומרת דרשני כפי שיתבאר להלן, ובכן רום השלטון לא היה מעורב, ולמען האמת אפילו נטה לצד היהודים, היתה זו הסאדה המקומית הנמוכה, מוסתת ע״י המופתי הירושלמי ועושה דברו שהרתיחה רתחים סביב זה “החוק הקדוש”, המופתי היה לוחש להם שילמדו מהנאצים בגרמניה, לאמיתו של דבר עצות אלה היו מיותרות, שכן שנאת ישראל היתה נטועה בהם מכח עצמה… לרשותם עמדו אמצעים כספיים שלא נודע מקורם, הם העסיקו רחרחנים “מקצועיים” שיחדו שיכים מקומיים, אבל כל יתום שהצליחו לאתר נעלם כאילו בלעתו האדמה.
לגודל המזל, היתה קהילת צנעא בעידן האימאם יחיא במצב חמרי תקין למדי, היו שם כמה משפחות אמידות, בראשם עמדה משפחת חבשוש עם היכולת הכספית לממן הברחת יתומים אל מחוץ לתימן, או שיקועם הזמני במשפחות מקומיות.
הפרק הנהדר ביותר בספר –, הייתי קורא לו הקדוש ביותר – הוא זה המציג שמותיהם של מאתים וארבעה עשר ילדים שניצלו מצפרני השמד, דפים אחדים המכילים שמותיהם, מינם, גילם ומקום הולדתם, ומדובר כאן בילדים שאותרו על ידי ציידי הזדון, שכן כותב שורות אלו הכיר יתומים שהציידים לא ידעו עליהם מאומה, האימאם ידע: במאבק האלים הזה, יד היהודים תהיה על העליונה, ואמנם המחבר התבטא באחת ההזדמנויות מתוך קורת רוח: “גאון ישראל בתימן גבר בסופו של דבר על הרשעות הכוחנית של הגויים”.
אי־אפשר לדבר בגזירת היתומים בלי להקדיש עיון אל דמותו של האימאם יחיא, הוא היה משורר, ועל כן אין פלא שראשיתו היתה – צורר כהמן, ואחריתו – כמעט חסיד אומות העולם, שינוי דמות, וזיקוק ארשת, אין מסוגל לה אלא משורר, והאימאם יחיא היה כאמור – משורר.
שמו רשום כפי האמת והצדק כמשחרר תימן מהכיבוש התורכי, בשנת 1905 בהיותו בעצם כוח בחרותו, הוא גח בראש צבאותיו ממעוזי אבותיו בצפון ההררי, אשר אף כובש לא יעיז לקרוא אליהם, הקיף את צנעא ואילץ את חיל המצב התורכי להסתלק, כשבאו מנהיגיהם לחלות פניו לא קיבל אותם אלא מינה כרוז מטעמו להקריא לפניהם את “התנאים” [לקיומם] אלה היו כ״ח תנאי ההשפלה של עומר השני.
בהתימו את ההקראה מסר לידיהם את המגילות, הוא הדגיש בפניהם כי “התנאים” שבידיהם הם לטובתם ולעצם קיומם, משיצאו מלפניו תהו בינם לבינם, אם “תנאי קיום” אלו יאפשרו קיום כל שהוא ליהודים, הדבר המוזר ביותר הוא שבכל עשרות סעיפי הזדון – לא נמצא זכר לשימוד היתומים, המחבר תיעד דעה זיידית הגורסת שימוד יתומים יהודים, האימאם ברבות הימים לא ביטל דעה זו שכנראה היה לה תוקף הלכתי כל שהוא, לעומת זאת הסתפק בקיצוץ כנפי “הציידים” במפורש. הוא איתת לכל הנוגעים בדבר שאין לדברים אלו כל תוקף דתי, כל זה כמובן ברבות הימים.
שכן כאמור לעיל, האימאם עם כיבוש צנעא לא המשיך הלאה, כשכל הארץ פתוחה לפניו, אלא נשאר בצנעא והקדיש תשומת לב רבה מדי ליהודים… ואז התרחש משהו שהיהודים ראו בו תופעה בלתי טבעית, נס ברור קורע עינים, האימאם עם שריו, מצביאיו וצבאו העז ושוחר המלחמה, נלכדו תוך קהיון, מין רפיון בלתי טבעי. בערבית קוראים לזה “כ׳ד׳ל” מלה זו מתחופפת עם המלה העברית “חדל”.
האימאם עם כל המקיפים אותו הפכו חדלי אישים פשוטו כמשמעו, כוח תורכי לא גדול עלה על צנעא והשתלט עליה באפס יד, האימאם נמלט על נפשו ללא קרב, בואך מבצרי אבותיו בצפון, ואז – מדי נודו בדרכים באישוני לילות אפלים, מוקף צבא מובס ונכלם, עלו בזכרונו דמויותיהם של ארבעת חכמי היהודים עם אותם “סעיפי קיום” אויליים שמטרתם אחת: להשפיל ולהכפיש את כבוד האדם של היהודי, להרעיל את חייו, ולהפוך את קיומו למשהו התלוי על בלימה, גם במקלטו שם בהרי הצפון השׂגיאים לקה במועקות נפשיות כבדות כשהוא מוקף תככים ונכלים, אשר כדי להיחלץ מהם נאלץ היה לנקוט חנופה והתרפסות משפילות לפני נבלים בוגדנים, גם בחילותיו נפלו חליים משונים ומאוסים, באחד הימים נדהם לראות פרשים מעולים מצבאו כשהם רכובים על חמורים כדרך הנשים, כשרגליהם בצד, התברר לו פשר הדבר שהם לקו קשות במפסעותיהם, ושוב נזכר באותו סעיף המתיר ליהודי לרכוב על חמור, בתנאי שרגליו תהיינה סרוחות לצד כדרך הנשים, אגדת יהודים מספרת, כי לאחר שגזר על עצמו הנהגה חדשה עם היהודים – חש רווחה מאותם מועקות שעינוהו קשות, אבל נגזר עליו שש שנות גלות במשגבי אבותיו, כמנין ששת הסעיפים שהוא הוסיף על כ״ח סעיפי הרשע של עומר השני.
מאמציו של המחבר למצוא שימודי יתומים בעבר הרחוק או הקרוב לפני עידן האימאם יחיא – העלו שהשבזי מאזכר חטיפת יתומים ע״י אויב המבקש לערבב דתות, אלא שהמשורר מדבר גם על חורבן בתי כנסת, אלה אירועים שהיו בחינת פתיחה לגירוש מוזע, הנה זה לשונו:
וּפֶרֶא בָּא בְּתַאֲנִיוֹת
וְהֶחְרִיב בֵּית כְּנֵסִיוֹת
בְּנוּיוֹת הֵן לְתַלְפִּיוֹת.
יְאַו עִרְבּוּב אֱמוּנוֹת
גְּזֻל יַתְמִין וְטַפְלָא
וּמִדֵּעִי אֲנִי מֻסָּח
וְסָר לִבִּי וְנִגְלָה
לכאורה נראה שאין בדברי השיר ענין של שימוד יתומים כמחויבות דתית לכאורה, שכן לא לחינם נודע לשירי השבזי ערך תיעודי רב, בחרוזה אחרונה המובאת כאן נאמר: וּמִדֵּעִי אֲנִי מֻסָּח / סָר לִבִּי וְנִגְלָה מדברים אלו אנו מבינים שגם בימי המשורר היתה נפוצה דעה שחובה על האיסלם לשמד יתומים יהודים. חובה זו לא מומשה הלכה למעשה, המשורר מקונן על כך שעם כל ידענותו בדת המוסלמית הוא אינו רשאי לסתור דעה נפסדת מעין זו, שרק איש דת מוסלמי, יכול לעשות זאת.
תפיסת עולם זו, היתה למען האמת פועלת הרבה לטובת היהודים, הם אילצו את מערכת המשפט הגויית לקבל דיברתם כתוקף של שבועה, בטענה שרק לפני ערכאה יהודית מותר להם להישבע בתורת ה', כך יוצא שאפילו בית המלכות לא יכול לאלץ יהודי להישבע, מכוח הטענה של “איסור תורה”.
המשורר רבינו יפת תעיזי מתפאר שאבותיו וסביו מעולם לא פצו פיהם בשבועה.
| תרגום | מראד |
|---|---|
| אֲנִי עוֹד אָמִיר, זוֹ אֶרֶץ מַאֲרָבִים | זַאדּ אֻגַּיֵּד בְּלַד אֻלְקַביְאַלַהּ |
| אֲשֶׁר שִׁכְנוּהָ אָבוֹת וְסָבִים | דִ"י סִכַּן פִ’יהּ אַלאַאְבַּא וַאלגְּדוּד |
| מֵאָז מִתָּמִיד לְלֹא כָּל מִגְרָעָה | טוּל אַזמַאן מַא רַאח מַסִאְלַהּ |
| אַף אֶחָד לֹא פָּצָה פִּיהוּ בִּשְׁבוּעָה | וְלֹא אַחַד מִנְּהוֹם יַחְלִיף יָמִין |
מאת רצון הלוי משורר וחוקר
מבוא 🔗
“כי אבי ואמי עזבוני ואדוני יאספני” (תהלים כ״ז סו)
ספרי זה שונה מכל ספרי, בו אני מעלה בתאור חי חלק מזער ממה שקרה בימינו אלה ביחס לשמד יתומים בגלות תימן. הסיפורים חלקם מפי הגבורים עצמם, קורותיהם, צערם, סבלם, ענותם, יתמותם וחלקם מפי עדי ראיה ומהכתובים.
הנסיון לנתקם מגוף האומה היהודית והמרת דתם בדת האסלאם, בכח הזרוע, ככתוב בדתם: “דין מחמד באלסיף” דהיינו: “דת מחמד בכוח הסיף”, לאמר: בכורח ולא ברצון! –למען ידעו הדורות הבאים".
מגפות רבות פרצו בתימן, ואין תרופות! והמות קצר באדם, והאדם קצרה ידו מלהושיע, ולפתע נוצרה בעית יתמות ביהדות, ילדים רבים ללא אב ואם, נזרקו לחללו של עולם, ולא די להם בצרתם, היתמות יצרה להם צרה חמורה, נוראה! האסלאם מופיע כמושיע, ולפי ההגהה הכתובה לדבריהם ״בחדית״ – תורה שבע״פ – המקובלת על כת הזיידים שבאסלאם, חובת המוסלם לשמש ליתומים הקטינים אב ואם, לדאוג למחסורם ולהכניסם לדת האסלאם. כתות אחרות באסלאם לא קבלו עליהם “מצוה זו”…
ואז מתגייסים המוסלמים “הזיידים”, ומי מכת הזידים, לא רואה את עצמו אפוטרופוס לדת האסלאם, ביחוד המון העם, הנבער מדעת, – ששנאה לוהטת בקרבם ליהודים. ומי שהקדים למסור ידיעה, או לתפוס את היתומים, או להקדיש עצמו לחפש אחריהם, מעלתו גדולה. גם המשטרות מופעלות, בתי המשפט, המושל, בתי הסוהר קמים על רגליהם, מתגייסים “לדבר מצוה” להכניס בני היהודים היתומים לכנפי האסלאם, הכלל: נתנה להם הזדמנות לזכות… במצוה ממדרגה ראשונה ומי יחמיצנה?.
ואז הקהלות היהודיות למקומותיהם – ובראשם יהדות צנעא – מתערבות בצנעה במאמץ מרחוק מאד, כדי שלא יואשמו בהתערבות בנושא האסלאם, ותעורר זעמם של ההמונים הקנאים, והתוצאות מי ישורם!…
ואכן ניצבים שני מחנות אחד עם כלי זיינו והמונים לצדו, וכל הממשל אתו “והצדק” עמו, כי כך נכתב באמונתם, והם בעלי הבית על תימן, ויכולים לעשות כעולה על רוחם, הן היהודים יושבים בתימן בחסדי האסלאם, מעטים נגד רבים, חלשים בידי חזקים, נשלטים בידי שולטים, שאין להם זכות אפילו לדבר, להאבק, למען ענין צודק, כי המוסלם אמר, קבע, ואין לשנות! היהודים עם שפל, נחות, שאין לו זכות אמירה, הבעת דעה בנושא זה, עליו לקבל את הדין ולשתוק!… הכלל הזיידים נלחמים באלָה ורומח בריש גלי, תוך חופש ויוזמה.
לעומתם, היהודים נלחמים בתנאים קשים, אך למרות הכל, משיבים מלחמה שערה! בדרכים משלהם: מהכפרים מבריחים היתומים לרובע היהודי בצנעא, או הקרובים לעדן מבריחים אותם לשם, בדרכים עקלקלות, שיד הצוררים לא תשיגם, יהדות צנעא תורמת את תרומתה, מסתירים, מחביאים עד יעבור זעם, בצנעא היהודית קיימת קהלה, היותר גדולה בתימן, עם רבניה מוריה ופרנסיה, היודעת מה פירושה של מלחמה זו, ומה ערכה, כי על נפש האומה היא נאבקת, על עיקר העיקרים, במלחמה זו אין ויתורים ואפילו כקוצו של יוד, המוסלמים מבקשים את נפש היתום, והכוונה לכל היהודים. והיהודים מתייצבים מול האסלאם כדי למנוע זאת ממנו…! ומי שיודע סכנת הנפשות שבמאבק זה בתימן, יכול להעריך את מלחמתה של יהדות תימן, בהצלת נפש אחת של יתום או יתומה מישראל! וכשמצליחים אין גבול לאשר המטפלים על הצלחתם… מול כידוני האסלאם וכוחם נצבות התבונה היהודית, העקביות והעקשנות ותוכלנה!
בקהלת יהודי צנעא לא “היו” כמעט יתומים, ולא נתפסו ברשות המשטר יתומים… יד קיצוני האסלאם קצרה להגיע עדיהם, אל תבין קוראי היקר, שלא היו יתומים בצנעא, המגפות שפקדו את תימן וקצרו באנשיה, הגיעו עד צנעא ולא פסחו עליה. ומה שקרה בכפרים קרה בעיר, והורים מתו, ויתומים נוצרו ובעיתם היתה חמורה, אך שני דברים היו בעוזריהם, א. לא היה רישום אוכלוסיה ולא רישום נולדים. ב. קהל רב שבקהלה סייע בידי היתומים והקהלה להעלימם בעוד מועד ולחיות במסגרת הדוד, הדודה, הקרובים, קהל התושבים וכו'. כבניהם לכל דבר, ולכן יד הרשות לא הגיעה עדיהם. וכל נסיון שעשו השלטונות לתפסם נדון מראש לכשלון, רבותא מזו, קהלת יהודי צנעא קלטה יתומים רבים שהובאו אליה מהכפרים ומהעיירות ומשלה. ואנשיה החזיקו אותם, יש שגדלו אותם כילדיהם, ויש שהסתירום עד יעבור זעם, ושלחו אותם לעדן, ויש שהיו ילדים רכים קטנים, שהיה צורך לגדל אותם כדי לשלחם אח״כ לעדן, כי הדרך לעדן היתה רצופה קִנֵי קנאים מוסלמים, שעינם פקוחה על ילדי ישראל היתומים, שידוע להם על הברחתם לעדן.
ציינתי שיהודי תימן לחמו כאריות, כדי להסתיר להבריח להציל יתומים, גם מאבק היתומים עצמם, ראוי להוקרה והערצה, היתומים עמדו בפני עינויים קשים ופיתויים, מי שקורא קורות חלק מהם יסתמרו שערות ראשו, בספרי זה תמצא קוראי היקר ספור אחד מני רבים, קורות יתום אחד, שניסו לאסלמו בכח הזרוע, אך הוא עמד על דעתו. ובמה לא השתמש המשטר כדי להכניע ילד יהודי להמיר דתו, שייכי אומה שלמה ועמם, שלרשותם משטר עריץ, קם כל כולו כדי “לזכות במצוה” של המרת דתו של יהודי. ועמד איזה יהודי, ילד יתום שנפשו דבקה באמונתו ובאומתו, בודד במערכה, ששנותיו בין תשע לעשר, נאבק לבד… למען עניו מרכזי בחייו, לא די לו צרתו שמתו הוריו שהיו מחנכים אותו, תומכים בו, מגינים עליו מכל קושי בחיים, נותנים אהבתם לו עד שיגדל וישא את משא החיים כחפצו – אלא באה לו צרה צרורה שאין דומה לה, יתמות, שהתוצאה המרת דתו, נתוק מסביבתו החביבה עליו, מחברתו וממקום לידתו, נשער לעצמינו נפשו של הילד הומיה בקרבו עת עוקרים אותו מאדמתו ושותלים אותו באדמה זרה לו, העולם כולו מתייצב כנגדו, ומשתמשים בכל האמצעים הפסולים להכניע נפש רכה של ילד שהתייתם, והוא מתייצב לבדו, בכל המערכה הנוראה הזו, כי אחיו לא יכולים להתערב מעשית, לבם לתפילה, עיניהם מזילות דמעות לאבינו שבשמים, רק בזאת יכולים לעזור בתפילה! ולילד יהודי יתום, והוא יחיד מתייצב במערכה בכל גדלו והדרו, רק משורר בעל שיעור קומה, יכול להביע בשירתו על נפש ילד יהודי יתום המאמין בדתו, ובשל כך הוא סובל עינויים קשים, ובכל זאת לא כופף ראשו ולא נכנעה הכרתו, על ילד כזה יש לומר: "ברוך נותן ליעף כח, ולאין אונים עצמה ירבה״. [ישעיה מ׳ 29] במשך זמן המאבק ראה קרן אור, עדוד היה לו מהקהילות היהודיות, מאחיו, מאותם יהודים אשר ראו בבעיתו בעייתם, והושיטו לו עזרה וסעד, ועשו הכל כדי שלא יחוש שהוא בודד במערכה, וזה למרות הסכנה שבדבר, בתי סוהר בתימן, לא מספקים אוכל לאסורים כי אם משפחותיהם, וכל זמן שלא התאסלם יש לספק לו אוכל מבית יהודי, ואנשי הקהלה דאגו בצנעה למזונו כדי שיוכל להחזיק מעמד.
סרובו להתאסלם מעורר כבוד, כשאדם קורא מניעי סרובו, מקנא בעמדתו, ילד בן עשר שנים, סובל עינויי תופת שונים ומשונים, מידי שליטים עריצים, והוא בשלו, בז לעינויים ואיומים ומסרב להמיר דתו. ומה לא בצעו בו ובגופו הדל, כדי להכניעו “לשכנעו” במכות וביסורים. כך שהקורא תוהה מנין לקח את העוצמה, הכח והעוז להתנגד למעניו, התברר שכוחו גדול מכוח השלטון וחפצו אדיר מחפץ מעניו.
אחזור ואביא כאן סיפור בנושא היתומים, שקרה בימי ראש קהלת יהודי תימן הרה״ג יחיה יצחק הלוי זצ״ל.
לקהלת יהודי צנעא, הבריחו שני יתומים מאחד הכפרים הסמוכים לצנעא, קהלת יהודי צנעא החביאו אותם.
דבר זה נודע לשלטונות, ואלה שלחו חיילים לחפשם, ולא מצאום. האמאם יחיה זמן מרי יחיה ראש הקהלה ומסר לו חומרת המצב, ואמר לו: הקהלה מתגרה בשלטון. וזה חמור מאד והזהירו שעליו להסגיר היתומים, מרי יחיה שידע שיחסו של האמאם טוב ליהודים, בקש מהאמאם יחיא, שירשה לו לשאול שאלה חשובה, וזה הרשה לו. “אתם, המוסלמים מאמינים בהשם וסומכים עליו? האמאם ענה: בודאי!! אם כך, למה אתם האסלאם, רודפים יהודי יתום לאסלמו, שנברא כרצון ברואו, יהודי! אילו רצה היה בוראו מוסלמי, ואם כך, היהודים נאבקים על רצון הבורא אותו. וכי אין כפירה במעשי היוצר יתעלה שמו. וכבודך יתעלה דורש ממני להסגירם — שאגב אינני יודע היכן הם — כדי להמיר דתם?!” האמאם שהיה נבון, האזין ושתק קמעא. ואח״כ אמר לו: יש הגיון בדבריך, אבל מה אעשה וזה צווי, ומאז נהג בהבנה בנושא זה!
רצוי לציין, היו מקרים בהם הצליחו המוסלמים ללכוד יתומים ברשתם הענפה, כפעולה ראשונה גזזו להם הפיאות – “סימנים” קראו להם יהודי תימן, סימן ליהדותם, גזירה שגזר עליהם – לפני למעלה משלוש מאות בשנים שעליהם לגדל ״סימנים״ – אחד המושלים המוסלמים – והשקום מרק משחיטתם, שתי פעולות אלה, היו סימן “שעבר” ואם “עבר” נואשו ממנו היהודים מלהחזיקו כיהודי. אך לגבי היתומים, היו חלק מהם יותר פקחים, אלה שאולצו להתאסלם בקטנות. אך משגדלו לבשו עוז וברחו ושבו ליהדותם! ונהגו לפי דברי חז״ל: “ישראל שעבר ישראל הוא”. קרא קוראי היקר סיפורו של הילד עפגין מצפון תימן, שגר אתנו כיום ברחובות, אשר גילה חכמת חיים ושיקול דעת נבון, להחלץ ממצוקה במות עליו הוריו, ונדון גורלו ליתמות. אמנם נאלץ להתאסלם ואולץ לאכול מאכליהם וללבוש מלבושם ולהסיר ה״סימנים", עד שנדמה לאחד מהם: "מוסלם גמור, גדל בתוכם התגורר בצנעא במחיצת הפקידות הגבוהה. טעם טעמה של שררה ונטל תפקידים ויחסים שהיו ביניהם, שיחק בתבונה על במת האסלאם, עד אשר עינם לא פָקחה עליו, עד שלגבי דידם נעשה אחד משלהם, אך הוא בלבו פנימה צפה להזדמנות, שינה הכל ושב להיות יהודי כאשר בראו בוראו. ובעזרת קהלת יהודי צנעא, ברח לעדן ונסע לא״י והנו כיום אתנו, בין מקימי עצמאות ישראל.
לאשרנו אינו היחידי, שאש היהדות בערה בלבו, רבים שקבלו עליהם האסלאם כהוראת שעה ושבו אל צור מחצבתם, אך אחרים לצערינו, אולצו להשאר בטעותם.
ועוד סיפור מני רבים של התאסלמות: ואיך נעקרה משפחה יהודית שלמה, בשל עלילת יתמות בעיירה “חגה”, קרא הסיפור קוראי היקר בספרי זה.
המעשה מעורר זוועה, “לית דין ולית דיין” כלפי היהודים הנתונים לחסדי האסלאם, כל מוסלם מתמנה כשופט הדן והמבצע, האדם הנאור מתקומם למקרא הדברים, גורל היהודים נתון בידי קנאים עוורים. מספיק שמועה, דרוש גץ להדליק מדורת השנאה ליהודים, הענין נכון או לא נכון צודק לפיהם או לא צודק, יש לפעול ומיד. מי צריך ברור הענין הלא המוסלם תמיד צודק!
המוסלם טען כי האשה נשאה יתומה כדי להערים על האסלאם, ואמה עדיין חיה – ולפי תקנתם יתום מאב ואם, מאסלמים אותו – ולכן יש לאסלם בניה כי הם נולדו “מיתומה”… בשמוע האם טענת הערבים ושיקחו ילדיה לאסלאם, אבדה עצמה לדעת, בנה לא רצה שיגזזו לו פיאותיו, התנגד וצווח וכתוצאה מכך נדקר על־ידי האוזן, ותוך שלושה ימים מת. האב ראה מה קרה לו – חלה ומת. אכן, משפחה שלימה נעקרה מהחיים, זה הוא שאמרנו לעיל “לית דין ולית דיין”!
היהודים עסוקים בעיניניהם, חוסר פרנסה, מיעוט גשמים, נאבקים על לחם לאכול ובגד ללבוש, למרות כל זאת, ענין היתומים בראש מעייניהם.
מעשה ביתום שהמירו דתו, ולמד עם ילדי האסלאם בבית־הספר שבבית סוהר הנקרא “אלקלעה” ובמאמץ עילאי של אחי עזר ז״ל שוחרר הילד והגיע לא״י. ומעשה בילד שני, ששחררו אותו היהודים מהרובע המוסלמי בצנעא. קרא עליהם בספרי זה.
יהדות תימן בנושא זה, היתה מאוחדת מהקצה אל הקצה, איש לא ראה עצמו פטור מלקחת חלק בהצלת היתומים, אחת התופעות המענינות, כפרים עניים שגרו בהם יהודים מעטים דלים ואביונים, קרו בהם מקרה יתמות. והם נחלצו והבריחו היתומים בעוד מועד, וקרו מאבקים בינם לבין מוסלמי הכפר, המאבק על צפור נפשו של העם היהודי, והמסתכל על מאבק זה בין בעלי הבית האסלאם לבין כפר עם קומץ יהודים תוהה ומתפלא. האם קומץ יהודים יגבר על השליטים בתימן, אכן היו הצלחות בשל המסירות והעקשנות.
עמרם קורח זצ״ל מציין בספרו ״סערת תימן״ בעריכת ש. גרידי עמוד ד׳ – שבשלב מסויים מנו יהודי תימן בצפון ובדרום כשני מליון ובמשך הדורות חברו עליהם קורות הזמן: רעב מגפות, מלחמות שמד וכו' ולארץ הגיעו במרבד הקסמים מעט מהמעט שנותרו כחמישים אלף איש, חבל על האנשים שנקברו בהרים ובמדבריות תימן וצריכים להתנחם על שארית הפליטה שנותרה במספר כחמישים אלף, וזכו להגאל עם יתר שבי ציון, הודות לציונות החותרת לעצמאות ישראל בארצינו האהובה.
נחמה פורתא, שאני כותב על סיוט נורא בחיי יהודים יוצאי תימן כשהוא נחלת העבר. לבי על אלה, אשר אונסו להתאסלם ולא זכו להגאל אתנו.
זכרה אלוקי לטובה אישים ומוסדות שנתנו ידם וסייעו בכל יכולתם בנושא כאוב זה.
ספרי זה, בא להזכיר מעשה גזירת היתמות לדורות הבאים, אשר לא ידעו מעשה העמלקים בתימן, לקיים מה שנאמר "זכור את אשר עשה לך עמלק, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים״. (דברים כ״ה 18)
ועוד זאת, ספרי זה בא להזכיר ולעורר לבבות, כי עצמאות ישראל בארצינו פתרה את כל מדוי שבתינו בגולה, ואין בלעדיה!… אשרך ארצנו שנתת לנו דרור, אשריך מולדתינו שנתת לנו עצמאות, אהבתינו לך לעד.
אימתי הזיידים חוקקו חוק שמד היתומים היהודים 🔗
שאלה חשובה ומרכזית בנושא שמד היתומים, אימתי חוק זה חוקקו הזיידים. במקורות שלנו, כלומר אלה שכתבו על הנושא שמד היתומים, לא קבעו תאריך. החוקרים למיניהם ציינו שהיה שמד יתומים, ולא קבעו מאיזה תאריך, מה היא האסמכתא על חוק כזה. העובדה שחוק כזה, לא מקובל על כל כתות האסלאם, פרט לכת הזיידים אומרת דרשני.
אני מביא להלן דברי דורות קודמים שהזכירו גזרה זו, ובראשם ר' שלום שבזי זת״ל. ושוב בלי לציין תחילתה של גזרה זו. על כל פנים ממה שכתב שבזי, בערך במאה השש עשרה למנינם, ולעת עתה זה המקור המצוי בידינו. אך חסרים סיבות הגזרה, טעמה ונימוקה ותאריכה.
מה כתב ר׳ שלם שבזי זת״ל בשירתו על גזירת היתומים היהודים וגזרות אחרות 🔗
כהרגלם של יהודי תימן מציינים מאורעות היסטוריים בדרך אגב,1 “מסאן פי רצ׳א אלרחמאן”, שהזכיר גזרת היתומים באמצע השיר, מציין גזירת הסרת העטרות. בלשון זו: “וצרתו פי אלימן האים, בלי עוז ועטרת” ועל הריסת בתי כנסיות, מציין המשורר: “ופרא בא בתאניות והחריב בתי כנסיות בנויים לתלפיות”. ועל גזירת היתומים: “וקאצד כ׳לטת אלאדיאן. גזל יתמין וטפְלָא”. אביא בזה הסבר למלות השיר: “והייתי בתימן המום, בלי עוז ובלי עטרת”, “ועל גזירת היתומים במטרה ערבוב הדתות, גֶזֶל יְתוֹמִים ויונקא”. לפי זה היתה ידועה גזירה איומה זו בימי המשורר הנערץ, דהיינו, לפני צטטו תאריך זה הוא תאריך בערך כתיבת השיר המאה השש עשרה.
גזירת היתומים בימי האמאם אלמנצור 🔗
על סיפורו של חיים חבשוש
“כשאך שקטנו וישבנו לשתות קהוה (קפה)” שאלתי את היהודי הזקן על תולדותיו. ספר שהוא מצנעא ממשפחת בית אלג׳מל ושהוא ברח משם בימי האמאם אלמנצור עלי, [הנ״ל חי בערך ב־1730) וכאשר הושיב (אלמנצור) את בניו בארמונות האלה, צוה לתפוס את הילדים היהודים התימנים, ולהמיר את דתם ולעשותם למשרתים ולמזכירים בארמונות, ומתחתיהם עברו נהרות הדמעות של אימותיהם ומשפחותיהם. — — — מן המוברחים האלה היה היהודי הזקן שהגענו אל ביתו. הזקן הזה, חבשוש מעריך את גילו כבן מאה שנה". לפי זה קיימת גזרת שמד היתומים במאה השמונה עשרה.
דברי החוקר הנודע ר׳ שלמה גויטין על גזירת היתומים בתימן 🔗
מה אומר החוקר הנודע כל יהודי תימן, ש״ד גויטין ז״ל בספר ע״ש מגנס עמוד 91 על בעית גזירת היתומים:
“בספרי ההלכה של הזיידים. (ערביי מרכז תימן מתייחסים לכת הזיידים שהיא אדוקה מבין כיתות האסלאם) שהיו בידי, לא מצאתי כל רמז לחוק כזה, שהוא בניגוד גמור להלכה המוסלמית המקובלת. שיערתי פעם שהגיזרה מבוססת על ה״חדית” המפורסם: כל אדם נולד בדת טבעית (כדת האסלאם) רק אבותיו עשאוהו ליהודי או נוצרי [אלבוכארי פרק 82 סעיף 3] מכאן אפשר להסיק מסקנה, שאם האב מת לפני שהספיק “ליהד” את בנו, צריך זה לשוב ולגדול בתוך הדת הטבעית".
דברי הרב עמרם קורח בספרו סערות תימן עמוד קנ״ד 🔗
בעריכת שמעון גרדי הי״ו
שוד יתומים
"הגזרה לחטוף יתומי היהודים זכר או נקבה ולאנוס אותם להעתיקם לדת האסלאם אם מתו הוריהם בקטנותם קודם שיגיעו לכלל אישות, אינה נוהגת בכל מלכות תרכיא, יען גדולי חכמי הדת החנפי כמו אלסדכ׳סי ואלפתאוי אלהנדיה וזולתם, דעתם מסכמת ששלשלת היהודי ויחסו להוריו ולדתם לא תפסק במות הוריו אפילו בקטנותו, ולזה לא נשמעה זאת הגזרה כל זמן שלטון התרכים בכבושם זה האחרון.
אולם רוב חכמי הדת הזידי ואולי כלם, מסכימים שבמות הורי היהודי ועדיין לא הגיע לפרק גדלות, הופסקה ממנו שלשלת היחס והיהדות, ומיד הנה הוא מסלם, והשלטונות הזידים גוזלים אותו מבין ברכי אבות הוריו ובני משפחתו ומוליכים אותו לשכונתם, מגלחים “סימניו”, דהיינו שערות צדעיו, ומחליפים לבושו ומאכילים אותו לגועל נפשו מהמאכלים האסורים אצל היהודים לאנסו ובעל כרחו. ואם הוא ממאן מענים אותו ביסורים קשים עד שיאמר רוצה אני או עד שתצא נפשו. ככה מספרים זקני הדור החולף ומשערים כי כמו עשר נפשות היו מתאסלמים בכל שבוע, יתומים ואנוסי שמד מלחץ ועוני וקושי הזמן.
גם בכבוש התרכים הראשון בטלה גזרה זו כל ימי מלכותם וחזרה לתקפה אחרי גירושם, שהרי ה״ר שלום שבזי מונה אותה עם יתר הגזרות שנתחדשו על היהודים באותו הפרק, במארו בפיוט “מסאן פי רצ׳א אלרחמאן”: וקאצד כלטה׳ אלאריאן, גזל יתמין דטפלא".
אמנם עתה בזמן הקרוב אחרי יציאת התרכים, נתעוררו לחדשה שופטי הדת והציקו בערים וכפרים והפרידו מבני משפחות ילדי שעשועיהם, ואף שהאמאם התנהג בקרירות, דהיינו, שלא לחפש ולדקדק, אך מי שנתפש, כבר ניצוד וביותר אם תהיה יתומה יפה ונאה.
בני המשפחות היו מבריחים היתומים אפילו מלפני מות הוריהם כשיראו אותם גוססים, וסובלים אחרי כן ענויים ומאסרים ויסורין בגופם וממונם.
האמאם, העצים עין הבקרת והיתה שכונת היהודים בצנעא מקלט לכל היתומים אשר הניסום מכל פאה ורוח, ומאימת בעלי לשון היו מתעלמים מהם קרוביהם ולא יוסיפו לראותם עוד.
השרידים אשר רוח קדש נוססה בהם נשתדלו לעזרתם, והצניעום במקומות שאין גויים רואים, גבו להם בכל יום פת לחם למזון, ומהסוחרים בגדים ללבוש, העמידו להם מלמדים ללמדם תורה, ומפקחים לרחצם לכבס בגדיהם ובכל מה שצריך לנקיונם. גדל ורבה מספרם עד למעלה ממאה נפש. הלב היה תוהה ורועד מה יהיה הסוף ופן תשלוט עין אורב וחוטף".
פתשגן הכתב אשר נמסר לסבי סלימאן חבשוש 🔗
לא נזכרה בו גזירת השמד על היתומים
בשנת 1905 עת כבש האמאם יחיא את צנעא מידי התורכים לראשונה, לאחר המצור הידוע בשם: “חוזת אלנפר”, עת התיצבה לפניו משלחת בראשות סבי סלימאן בן יחיה חבשוש, נתן למשלחת "פתשגן הכתב, ובו התנאים המושתתים על חוקים קודמים שעל היהודים לקבל עליהם כדי לחיות עם המוסלמים בתימן, ולקבל עליהם עלינותם של המוסלמים על היהודים. להלן פרטי התנאים, עיין ״משפחת חבשוש עמוד 114 חלק ב׳ “אשכלות מרורות” חבור סבי סלימאן חבשוש זת״ל בעריכת הרב יוסף קאפח הי״ו.
אין להם רשות שיתעלו ויתגאו על בעלי דת מחמד.
לא יגביהו בתיהם יותר מבתי (המוסלמים).
לא יאיצו למוסלמין בכל הליכותיהם.
לא ישיגו גבולם.
לא יוציאו שום דופי בדתם.
לא ילעגו על שום נביא מהנביאים.
לא יונו הישמעאלי בדתו.
לא ירכבו על האוכף אלא על הצד, שתי רגליו צבותות.
לא יליזו בעיניהם.
לא יביטו בבזיון הגוי.
לא יגלו ספרי תורה ברחוב אלא בבית־הכנסת.
לא ירימו קולם בעת הקריאה.
לא ירימו קול השופרות כי יספיק הקול הנמוך.
אסור לעשות התועבות, אשר בעבורם ימשך קצף ה׳ על בני־אדם.
עליהם לרומם את הגוי.
מכאן אנו למדים שלא נזכר שמד היתומים ב״פתשגן הכתב", בתנאים שהאמאם יחיא התנא על היהודים התימנים. לכן תמוה בעיני מקורה של גזירה זו, אשר האמונים על שנאת ישראל ראו בה צו עליון.
קורות מרי סלימאן אלקהלני ואשתו ומותם, מהעיירה קרית אלקאבל, וקורות שני ילדיהם שריחפה עליהם סכנת שמד – והצלתם!… 🔗
תחילתו של סיפור זה, היה בשנת תרפ״א [1926].
בתימן פרצה – רח״ל – מחלת הטיפוס שאין לה מרפא בתימן, סימנה – חולים שבעה ימים עם חום גבוה והיה אם החום ירד בתום שבעת הימים ניצל החולה, והוא הולך ומבריא, ואם החום לא ירד כתום שבעת ימי המחלה, סכנת מוות לחולה. מחלה זו קראו לה “סובאעי” כלומר, מחלת השבעה ימים. ומי שחלה יותר משבע ימים, אז, קרוביו, מכיריו ובני משפחתו היו מצפים – לצערם – למותו של החולה!…
מחלה זו, לצערינו, פקדה במחזוריות את תימן ורבים חלליה ואין לאל ידם של תושבי תימן להושיע. מאות רבות הפילה חלליה, בערים ובכפרים של תימן, מגפה נוראה פקדה את תימן בשנה זו, ובה מת מרי סלימאן אלקהלאני ואשתו זצ״ל ממחלה זו. בעיירתו אשר נמצאת צפונית מזרחית לצנעא.
מרי סלימאן היה נשוי פנים ומקובל על יהודי קרית אלקאבל, היה המורה שמלמד ילדי העיירה תורה ומדות טובות, היה השוחט המקובל בן תושבי העיירה, החזן של בית־הכנסת, הדיין והמתווך בין אנשי עיירתו, ניחן בדרכי נועם, בידיעה ברורה. כל דבר שטיפל בו ביסודיות וברוב חכמה ודעת, שֵמע תבונתו, חכמתו והנהגתו הגיע למרחקים. מוסכם היה בקהלתו ובקהלות אחרות שמה שקבע מרי סלימאן, אין להרהר אחריו, פעם אחת העמידו אותו בנסיון, פסק במחלוקת בין איש ואשתו לטובת האשה, הבעל התקומם וערער על פסק דינו לבית דין צנעא. בית־הדין בצנעא תמה על עצם הערעור, על מרי סלימאן קהלאני, שידוע היה בידיעתו הרבה, והיה זהיר בכתב פסק דין, והיה מדקדק בכל סעיף וסעיף שלא – חס וחלילה תיפול טעות. הכלל: בקיאותו מן המפורסמות, משבא הערעור בפניהם, עיין בי"ד צנעא בפסק ובערעור. ולא מצא מקום להתערב, ובתשובתו של בי״ד צנעא, ציין שבחו של מרי סלימאן ובקיאותו במקורות הדין, ובעריכת פסק הדין, וקבע: שאין יסוד לערעור, על פסק דינו. ויש לקיימו ככתבו וכלשונו. דבר זה העלה קרנו בעיני הצבור וקהלתו. ולא רק בעיני קהלתו, שִמעו הודע בכל ערי תימן.
למזלם הרע של קהלתו, משפחתו ובעיקר בניו, פקדה אותו מחלת הטיפוס הוא ואשתו ולא הרפתה ממנו! מוקיריו קיוו שהחום ירד ממנו ומאשתו כעבור שבעת הימים אך החום לא ירד! הקהלה היתה בחרדה גדולה. ערכו צום ותפילה בציבור שמרי סלימאן ואשתו יבריאו, זמנו אנשים שיודעים לרפות ברפואות טבעיות ועושי קמיעים ולוחשי לחשים ולא הועילו. כנראה שמידת הדין גזרה גזרת אומר: שמרי סלימאן ואשתו ימותו!…
מרי סלימאן ידע, כי מותו ומות אשתו קרובים, ונותרו לו ימים אחדים, זימן את ראשי קהלתו ואמר להם: "שירתיכם כל ימי חיי באשר נחני אלי. לימדתי את בניכם תורה ומוסר, עשיתי כמיטב יכולתי, עתה אני קרוא לישיבה של מעלה יחד עם אשתי. יש לנו שני בנים קטנים, שישארו אחרינו, ואני חושש שהמוסלמים רח״ל יבואו ויקחו אותם לשמד. וכאן עשה אתנחתא. ובכה מר כאשר לא בכה בחייו. אנשי קהלתו בכו אתו ואמרו לו, לכשתגיע למעלה, התפלל עלינו שהשם יגאלנו מהחיים הקשים שאנו נתונים בהם. אין בכוחנו לשאת יותר סבל הגלות, תבקש שהשם ירחם עלינו ויגאל אותנו…
מרי סלימאן שראה ששעת מיתתו קרובה, ודמות “מלאך המוות” התהלכה בחצר, אמר בנימת אנחה “סוף בהמה לשחיטה וסוף אדם למות”!… ושתק, נראה על מרי סלימאן שמחשבותיו ברגע זה עלו לספירות עליונות. והיה סוקר במחשבתו כל תולדות חייו ופעילותו בהם. והעיקר מה יהיה גורל ילדיו. הניח ידיו על עיניו, ואמר: "נגזר עלי למות הנני לפניך יוצרי, נגזר על אשתי למות הנָה לפניך. דבר אחד בקשתי ממך, אלי הצל את בָּנַי משמד, אתה יוצרתנו כיהודים וזה רצונך. הנח להם לחיות כיהודים ולא תמסרם בידי בוזי שמך, ואל אנשי הקהלה שבקרו אותו אמר, הבטיחו לי לעשות הכל, להציל ילדי משמד!!! והשם יהא בעזרכם, שם ראשו על הכר, עצם עיניו, ומת מיתת נשיקה! כך גם אשתו, רק אז הבינו אנשי קהלתו, כי התייתמו, מאביהם הרוחני; מרי סלימאן אלקהלאני ואשתו, תהא נפשם צרורה בצרור החיים, אמן!
מרי סלימאן, היה מוכר ומודע ברבים, יהודים וערבים בזכות אשתו, שעסקה בתפירת בגדי גברים, יהודים וערבים חשובים, הפקידות הגבוהה והעשירים ונכבדי הקהלה, היתה היחידה בעיירה שידעה לתפור לגברים, מלאכת אמנות, בגדי שופטים לחוד ומושלים לחוד, גלימות, קופטאנים לחשובי הקהלה. בגדים אלה עשתה מבד יקר מאד, עם חוטים וכפתורים מחוטי זהב, כל אדם שרוצה להתכבד בלבוש נאה בעיני הבריות, מזמין תפירת בגדיו אצל אשתו של מרי סלימאן נעיג.
אשתו ידעה מקצוע התפירה כהלכתה. את זה למדה במשפחתה שהיתה יחידה ומפורסמת במקצוע התפירה, וכל חשובי צנעא יהודים וערבים נתנו למשפחה זו לתפור להם. משפחת מרי הארון הכהן היתה מפורסמת בתפירה אמנותית. וכאחת מבנות המשפחה, למדה מקצוע התפירה בצעירותה והיתה מצטיינת בזה.
הכרה זו היתה בעוכריהם, משמת מרי סלימאן ואשתו וכולם מכירים אותם ושני ילדיהם, משיצאה השמועה על מותם ברבים, נודע לערביי המקום, והמעוניינים שביניהם, שמכירים שלמרי סלומאן יש שני ילדים קטנים בגיל שיש לאסלמם, פנו למושל העיירה, והודיעו לו על בני מרי סלימאן, המושל הזדרז ושלח שוטרים לבית מרי סלימאן, להביא את היתומים, ומצאו בית נעול, כי לא היה מי שיתאבל עליו, בהיות וילדיו היו קטנים, הקהלה התאבלה עליו!…
המושל שלח לנכבדי הקהלה, לבוא אליו, שאל אותם על מה שקרה למרי סלימאן, ובעיקר על ילדיו הקטנים, הנכבדים. אמרו לו, מרי סלימאן ואשתו מתו ממחלת הטיפוס וקברום. ואין להם מושג ממה שקרה בהמשך, והבית נסגר. המושל דבר אתם בכעס, והיכן הילדים, אמרו לו אין לנו מושג, המושל איים עליהם: אתם לוקחים עליכם אחריות כבדה, אתם יוצאים למלחמה נגד האסלאם, כולכם תובלו עתה לבית סוהר ולא תצאו עד שתמציאוּ הילדים לידי, ראו הזהרתיכם, שום הסבר לא יועיל לכם!…
נכבדי הקהילה הוכו בתדהמה, על מאסרם המיידי, שיערו לעצמם שהמושל יתן להם ארכה לטפל בבעיה חמורה זו. ותחת זאת נאסרו. משעה שנאסרו גמרו אומר לקיים את הבטחתם למרי סלימאן ז״ל להציל בניו משמד, ובאשר לקיום אנשי ביתם, ה׳ יעזור וירחם. משנודע לאנשי קהלת “קרית אלקאבל”, כי מבקשים לקחת ילדי מרי סלימאן לשמד, וכי נכבדיהם נאסרו בשל כך, ומי יודע כמה זמן ימשך מאסרם, הלא אין בדעתם למסור מידע לשלטונות, ואפילו כקוצו של יוד. לכן, כל אנשי הקהלה שמצבם הכלכלי טוב, התאספו והחליטו שהם יכלכלו את אנשי משפחות הנכבדים האסורים עד שה׳ ירחם ויוציאם מבית האסורים.
הבה אספר לכם קורות היתומים. כשמתו אביהם ואמם בקרית אלקאבל שכרו להם מלוה והבריחום לצנעא. העיר הראשית בה קיים רובע יהודי ואכלוסיה גדולה, יהודי צנעא שמעו, כי בני מרי סלימאן התיתמו. הצטערו צער רב על מות מרי סלימאן ואשתו ועל שני בניו שמרחפת עליהם סכנת שמד רח״ל.
משהגיעו היתומים לצנעא נמסרו בסוד כמוס לידי הממונה על היתומים, וזה התקשר עם הרב הראשי מרי יחיה יצחק הלוי זצ״ל ושאל איך לנהוג ומה לעשות ביחס ליתומים. מרי יחיה נתן לו הוראה. הבכור תחביאו אצל אברהם שאער ואשתו בדרה חבשוש שהיה להם מקום מחבוא מיוחד, שהיו מחביאים בו יתומים, והשני אצל יחיה ירימו ואשתו. שתי משפחות אלה היו חסוכי בנים, והוטל עליהם ועל אחרים להחביא יתומים עד שתמצא דרך להבריחם לעיר עדן ומשם לישראל, או עד שיגדלו ויעברו את גיל השמד.
מושל קרית אלקאבל, ציוה לערוך חיפוש בין היהודים. בנוסף למאסר נכבדיהם ולא מצא אותם. לכן, כתב מכתב לאמאם יחיא לצנעא ובו פרט מעשה מות מרי סלימאן קהלאני ואשתו, והעלמותם של שני ילדיו הקטנים שחובת התאסלמות עליהם, ואת מאסר נכבדי היהודים וחפושיו אחר היתומים בקהלת קרית אלקאהל, ולא מצאם. ומה עליו לעשות בנוסף! האמאם ענה לו: יברך השם חילך במה שכבר עשית, אנו נחפשם ונמצא אותם במקום מחבואם!…
האמאם יחיא מינה את אחד השופטים שונא ישראל, ולרשותו העמיד עשרה חיילים ושלחם במפתיע לחפש ברובע היהודי. ואלה במשך יום שלם מבוקר עד ערב חפשו בבתים ולא מצאו, והמשיכו למחרת היום, וחפשו בשנית וביום השלישי חפשו ולא מצאו. האמאם יחיא שלח לראשי הקהלה בצנעא. ודרש מהם למצוא ילדי מרי סלימאן אלקהלאני היתומים, ראשי הקהלה טענו: מרי סלימאן לא התגורר אצלנו ומת ב״קרית אלקאבל" ונאסרו ראשי הקהלה שם ואתה דורש מאתם למצוא היתומים, ומאתנו גם כן, ולפי זה מכל יהודי תימן ולא רק זאת שלחת חיילים לחפש את היתומים והם נשארו שלושה ימים ברובע היהודי לחפש, שברו דלתות, דלת שלא נפתחה מיד פרצו אותה! הכו אנשים, דחפו נשים וילדים ואנו מבקשים ממך שתבין שאין אנו יודעים אודות ילדים אלה, ומבקשים שתצוה למנוע את החיפושים ושחרור ממאסר אחינו שבקרית אלקאבל, שנאסרו על לא עוול בכפם.
נתייחד לשעה קלה קוראי היקר, עם המצב בו היתה נתונה יהדות תימן ושהזכרתיו במקום אחר. היה קיים חוק בכת האסלאם שיהודי שהתייתם מאביו ואמו בגיל צעיר, עובר לדת האסלאם, והם אפטורופוסים על גורלו. המוסלמים רואים במצוה זו מצוה קדושה ולפיה הם פועלים, וכאן מתיצבים שני עמים ונאבקים על דתם, מצד אחד האסלאם שהשלטון בידו, ואימתו מורגשת בכל מערכת החיים! השלטון, הצבא, הכוח, הרוב, מערכת המשפט ומה לא. ומטיל אימתו ודעתו על מיעוט יהודי שמשולל כל זכויות, ושלפי דעת המוסלמי, היהודי חי בזכות המוסלמי, ולא מסתפקים בכך. היהודי פסול על כל דבר, על עדותו נגד מוסלם, בכל דבר שנגע טמאו, בעבור מוסלם בדרכו מבקש מהיהודי להשמיל כי בשמאלו של אדם נמצאים השדים והרוחות ושיצטרף אליהם, אם יהודי נגע באוכל טִּמָא אותו וכו'..
לעומתם, היהודי חי בתימן בזכות דבר אחד אמונתו בדתו, ובטחונו בבוראו, וככל שגדלו הרדיפות כלפיו, גדלה קשיות ערפו של היהודי והחזיק חזק בדתו, ובז לרודפיו ולמנאצי שמו ודתו. למשטרם ולכל התנהגותם כלפיו. היהדות והאסלאם עמדו זה מול זה בכוחות לא שווים, ועמדו בתווך, יתומים ילדים קטנים מחוסרי כל, ולחמו על אמונתם. כי הבורא יצרם יהודים ואין לשנות רצון הבורא, במלחמתם נתמכו על־ידי קהלת היהודים, שלחמה בחירוף נפש להצלתם משמד, וראו זה פלא היו הצלחות רבות, גם כשהיו מעטים ואנוסים להתאסלם. מצאו דרך אח״כ לשוב לעמם ולדתם.
לסיכום: גברו המעטים על הרבים והחלשים על החזקים, וילדי מרי סלימאן קהלאני ניצלו והגיעו לארץ והשתרשו בה ופרו ורבו. וידה של היהדות הצודקת על העליונה!
מעשה בטלית מירושלים שנתנה ליתום! 🔗
סיפורו של בן אהרן משרקי ז״ל נכדו של מרי חיים אל משרקי זת״ל
"בשנת 1936 פרצה בתימן מחלה איומה, ורבים היו חלליה ערבים ויהודים. ויכלה מחלה זו לעשות כאוות נפשה, באין רופאים בתימן כדי למנוע התפשטותה, בהיותי ילד לא ידעתי סיבת המחלה וטיבה, ולא התעניינתי בה. ממחלה זו, מתו אנשים רבים, בתוכם הורים, אבות ואמהות, וילדים רבים התייתמו מהוריהם, והאסלאם ראה חובה לגדלם ולחנכם לדת האסלאם, כלומר, להעבירם מהדת היהודית לדת האסלאמית. יתומי הכפרים הוברחו לצנעא, כדי להצילם משמד.
סבי מרי חיים אל משרקי, שהיה אחראי על ״ההקדש״ – ההקדש קופה נוצרה לפני שנים רבות, במטרה לעזור בחיי קהלת יהודי תימן.
באותה שנה נשלחו אליו יתומים רבים והוא לא רק “נאה דורש אלא נאה מקיים”, תחלה לקח אליו שני יתומים אח ואחות, והיתר תבע מבעלי היכולת להחביאם, לזונם ולהלבישם, עד שיבריחו אותם מעיני המוסלמים לעדן, או עד שיגדלו ואז לא תחול עליהם התאסלמות. כאמור לעיל. בבתינו גרו שני היתומים, וגדלו עם הנכדים של סבי, ואני אחד מהם, לימים הביאו לי מארץ־ישראל טלית מהודרת. והיה ימי חג השבועות, לבשתי אותה והתהדרתי בה באותו ליל החג, והייתי שבע רצון, מי ישוה לי ומי ידמה לי בין הילדים, אין גבול לאשרי ולשמחתי.
מששבנו מבית־הכנסת אל הבית, קפלתי הטלית, באהבה ובחבה, ושמתיו במזווה הבגדים. אותו ליל החג מרוב שמחה, לא עניין אותי האוכל והמשקה, ענין אותי איך אלבש למחרת הטלית וכל הילדים יביטו עלי בהערצה והוקרה ובקנאה, על המתנה החשובה, טלית מהודרת מארץ ישראל… קרה מקרה שעלי לספרו לך קוראי היקר, הילד היתום שחי אתנו נעלם ממסיבת ליל החג, סבי כמנחה של המסיבה, לא רצה לקדש קידוש החג עד שיביאו היתום. הלכו לחפשו ומצאו אותו בוכה בחדר שנה, בא אל סבי וזה שאלו: בליל החג בוכים, בליל החג שמחים, תגיד לי על מה אתה בוכה. לחש לסבי שהוא רוצה טלית כמוני, סבי ע״ה הבטיח לו עוד באותו החג, שיתן לו טלית כמו שלי.
משסיימנו מסיבת החג, סבי שכנע את אבי אהרן ואותי לאמר: שמחת יתום לפני הקב״ה מעלתה: שמקרבת הגאולה ובזכות זאת ישמח כל עם ישראל והיתום. ולכן, אני מבקשך, לוותר על הטלית ולתתה ליתום, ובעז״ה אחר החג אני אזמין לך טלית חדשה מארץ ישראל. ושלום עלינו ועל כל ישראל. כזה היה סבי מרי חיים זת״ל, יחס חנון ליתום לאלמנה ולכל הקהלה".
יתומים אלה כרבים כמוהם, נשארו בתוך עמינו ועלו לארץ ופרו ורבו והשתרשו בארץ — הודות למציליהם תבוא עליהם ברכת טוב.
אוד מוצל מאש 🔗
ספורו של מוסא ב״ר חיים אלקאפח
אביא כאן סיפורו של היתום משה בן רבי חיים בן רבי מוסא אלקאפח ועליתו לארץ האבות והשתרשתו בה והקמתו משפחה לתפארת
"נולדתי לאבי חיים אלקאפח, שהיה שמו נודע לתהלה ברבים בקהלת יהודי צנעא שמשם משפחתו הגיעה לירים.
אך בטרם אספר על אבי זצ״ל אספר תחילה איך הגיעה משפחתי לירים, סבי מוסא אלקאפח היה תושב צנעא, איש נכבד ות״ח מופלג בתורה, עניו הולך בתום, אך עינו פקוחה מה נעשה בצבור יהודי תימן, ומקורב לעסקנות הקהלה, לימים מצאו בו בי״ד צנעא שליח נאמן ישר ומוכשר. והטילו עליו לפקח על עיניני הקהלות השונות ברחבי תימן, לבדוק שוחטים וכל המתעסקים בעסקי הצבור, דיינים, מורים וכדומה, שליחותו זו עשה בנאמנות. ובתום סיבוביו חזר לצנעא ומסר דו״ח לראשי בית דין צנעא.
באחד ממסע השליחות התעכב בירים, באותו הזמן קרהו מקרה שחורג משליחותו, שאספרו להלן:
הימים ימי שלטון התורכים בתימן, ולימים נשלח מושל שהיה אכזר והפיל חיתתו על התושבים היהודים והמוסלמים. התושבים היהודים הטרידו אותו בבקשות שונות עד שיום אחד דרש מהם למנות להם נציג שיופיע בפניו ויבקש על משאלותם, התכנסו יהודי ירים, והיו חלוקים מי ייצג אותם, ולכן החליטו שיציעו למושל מספר שמות והוא יבחר באחד מהם, אך צרפו למשלחתם את סבי מוסא, שידע כתב ערבית ולשון התורכים שיהא למליץ טוב להם בפני המושל, וקבעו מי ההולכים ובכן הלכה המשלחת למושל, אך בדרך נשמטו אחד אחד, וכשהגיעו למושל התברר שנותר רק סבי, שקל בדעתו אם להתייצב לבד או להשתמט. ותוצאות אי היענות למושל מי ישורנה! שם נפשו בכפו והתייצב בפני המושל, ואמר למושל, אני ב״כ הקהלה. לאחר שבקשו לשבת התעניין המושל בהשכלתו, ונוכח שלפניו התייצב איש בעל ידיעה בעברית, ערבית ודובר תורכית, שבקיא בהווית העולם. ולכן מינה אותו כנציג קהלת ירים, לטענת סבי: “אני תושב צנעא, ואין לי בית כאן לגור בו, ותושבי המקום קודמים לי ביצוג קהלתם”. תשובת המושל היתה: “אתה איש מוכשר ואין באיזור דומה לך, לא בין המוסלמים ולא בין היהודים, ביחס לבית למגוריך אני אדאג לך, וביחס ליצוג היהודים אני אבוא ואודיע לאחיך היהודים, שבחרתי בך ליצגם, בהיות ואתה המוכשר מכולם”, וכך היה, למחרת בא המושל אל היהודים שנאספו לשמוע אל דברי המושל וכה אמר להם: “מניתי את מוסא אלקאפח לייצג אתכם ועליכם להשמע לו ולהוראותיו וכל מי שאינו נשמע אטפל בו בדרכי שלי. כל בקשותיכם תפנו אליו והוא יפנה אלי. בשאלת מקום למגוריו, תציעו לי מקום ראוי ואני אמליץ אצל ממשלת תורכיה לבנות לו בית. ולהקציב לו משכורת לקיומו”. וכך היה, המושל קיים דברו ובנה לסבי בית במרכז הרובע היהודי, בית בן שלוש קומות מאבן שיזכר בחשיבותו ובמראהו. שיהודים קראו לו בית פרנס הקהלה, והמוסלמים קראו לו בית (שייך) נשיא היהודים וכך הופסקה המחלוקת בין היהודים מי שייצג אותם והכירו בסבי מוסא אלקאפח, כנציגה ורבה של קהלת יהודי ירים.
קרה והמזל האיר לו פנים, ואבי חיים הנודע בשערים, היה לידו וסייע ביד אביו בטיפול בענינים השוטפים ושמו של סבי נודע בחכמתו והבנתו לטפל בכל ענין שבא אליו הן בין יהודים ליהודים והן בין מוסלמים ויהודים וערבים לשביעת רצונו של המושל, ודבר זה יצר קשר הדוק ביניהם, וסבי נצלו לטובת קהלתו, כך שקהלת ירים נוצר לה שם טוב בכל הכפרים שמסביב לירים, ושמע סבי וחשיבות פעלו הגיע עד קהלת יהודי צנעא.
סבי נפטר שבע ימים ומעשים טובים, וקם ממשיך דרכו בחינת “וזרח השמש ובא השמש”. אבי המנוח ע״ה חיים, והוא הגדיל והרחיב פעילותו בקרב מוסלמי המקום, ובקרב קהלתו עשרת מונים, סייעו ביד אבי. הבית שבנו התורכים לסבי, בית זה הכיל שלוש קומות, אחת למגורינו והשניה לאירוח. והשלישית לימות החגים, פרט לחצר גדולה, בה אוורוה לחמורים, דיר לעזים, רפת לבקר. מחסנים גדולים למאכלם. אסמים: לחטה, לשעורה, לדורה, לפול וכדומה. מטבחים ותנורים גדולים לנו ולאורחים רבים, עוד משעות הבוקר היו נוהרים אל אבי החקלאים הערבים ובידם תשורות של ירקות שונים, ירקות ופרות העונה, כדי חמאה ובעונת ההמלטה של הצאן מפרישים מפרי בטנן, מתנות לאבי, לאות הוקרה והערכה, עבור מעשיו הטובים. כי היה מלוה להם סכומים קטנים בכסף מזומן בעת דחקם. כמו־כן בעונת הזריעה היה נותן להם תבואה לזרוע, והיו מחזירים לו תבואה בעין טובה, אבי שמש כשליחם של המוני תושבי איזור ירים יהודים וערבים כאחד כלפי השלטונות, כתב להם בקשות ודרישות, ידיעותיו בשפה הערבית והתורכית היו למועיל לו, בשעתו שלטו על חלק מתימן התורכים, והוא נווט בין התורכים ושייכי המוסלמים, והתחבב על שני הצדדים, וחלקם ראו
בו איש סודם, ידוע המקרה אחד מני רבים – שאחד מקציני הצבא התורכי הפקיד אצלו סכום כסף במטבעות מריה תרזה. ואבי שמם בכיס ושם פתק עליהם בו נרשם שמו של המפקיד, וטמן את הכסף באבוס הבהמות אשר בביתו, וכאשר עזבו התורכים את תימן, בא התורכי, ואבי מסר לו את פקדונו, בשלמותו, בעת שקרה לאבי מקרה חמור, ערביי הסביבה עלו בהמוניהם ושדדו את תושבי העיר ירים ובתוכם אבי ע״ה, לקחו מכל הבא ליד, אך אבי שמר על פקדונות אחרים שעין לא תשורם. והחזירם לבעליהן ולא השתמש בהם בעת המצוקה שפקדה אותו בגלל השוד.
אבי היה סוכנם של סוחרי צנעא, ובראשם משפחת חבשוש הידועה. היה אחראי על קבלת סחורותיהם הבאות מעדן, דרך ירים ומשלחן לצנעא וכדומה.
בשנת 1938 נחתה עליו מכה נוראה. מתה אשתו שילדה לו בן יחיד בשם חיים. ולאחר שנת אבלות נשא אשה את אמי חמאמה בת יוסף בן חיים חבשוש הסופר הנודע, תושבת העיר אב וילדה לו בת ואני, שקרא לי על שם סבי, משה. כך היינו, שני בנים ובת, הבת נפטרה בעודה קטנה, ואני נשארתי לבדי מאמי חמאמה.
משמת אבי נעשו חיינו בבית אבי קשים, כי גרו אמי ואשת אחי בצוותא. והיחסים ביניהם הורעו, כך שאמי הגבירה בחיי אבי נהפכה שפחה אחר מותו, דבר זה חייב את אמי לעזוב את ירים ולנסוע לצנעא. משבאנו לצנעא, גרנו בביתו של סבי חיים חבשוש, החוקר והסופר, אך בצנעא לא היה לנו פרנסה ולא דואג, אמי חלתה במשך זמן רב, היתה לה אחות רווקה. האם, בשם שמעה, זמנה אותה לבוא לטפל בה. ואכן באה, וזמן קצר. אחר כך נפטרה אמי ע״ה. ומאז נפטרה אמי, ריחפה סכנת שמד עלי כי נמניתי על יתומים מאב ואם, שהמוסלמים בתימן לקחום והעבירו אותם על דתם בכוח הזרוע. למרות שברובע היהודי שבצנעא נמצאים יתומים רבים בני המקום. ואלה שהבריחו מהכפרים שהיתה נשקפת עליהם סכנה, בעת שברובע היהודי שבצנעא לא היתה קיימת סכנה, מהרבה סיבות, בכל זאת חרדתי חרדה עצומה, הייתי מדמיין לי, בנו של חיים קאפח הנודע בשערי העיר ירים וכל האיזור. יאסלמו אותו וינתק מאביו ואמו ומיהודי יהפך למוסלמי. מחשבה כזו היתה מטריפה אותי וגורמת לי חלחלה בנימי נפשי, בלילות הייתי חולם שבאו המוסלמים לקחת אותי והייתי צועק בחלומי, “חלום הבלהות”.
מאז מתה אמי נשארתי אני ודודתי שמעה ומצבנו הדרדר הגענו עד פת לחם. קרובינו נעמה אשת אהרן חבשוש הזמינה אותנו לביתה כדי שדודתי תעזור לה, וכך חיינו תקופה מסויימת בטוב, אך היא עמדה לנסוע לישראל. משנסעה, זמן אותנו לביתו סעיד בן סלימאן חבשוש שהיה חסוך ילדים. בתקופה זו טפל בי מוסה בן מרי חיים מדינה – שהיה עובד אצל משפחת חבשוש – והיה מוביל אותי ללמוד אצל מרי אלעזר קורח ז״ל, ישלם השם פעלו.
באחד הימים שמעתי שהבריחו קבוצת יתומים לעדן, מאותו יום עמדתי על דעתי, שרצוני לנסוע לישראל עם היתומים. באחד הימים עמד לנסוע עמרם בשארי לישראל, ולכן, סעיד חבשוש בקש מעמרם שיקח אותי אתו וימסור אותי בעדן למנהל סניפם בעדן, למר חיים חבשוש, וכך היה. פרט מענין אספר כאן, בדרכינו לעדן, פגשתי בדרך, שני יתומים שהכרתים בצנעא נסעו ביזמתם, ונוכחתי שאין להם מאומה ואפילו צידה לדרך, אמרתי להם הצטרפו אלי ונסע יחד, כי יש לי צידה לדרך רבה, כל אחת מנשות הקרובים, עשתה צידה לדרך, ויש לי מספיק ולאחרים. הם הסכימו בהתלהבות והודו לי, וכך עשינו דרכינו ביחד, גורל אחד שלושתינו יתומים, לכל אורך הדרך חרדנו שמא נתפס ע״י המושל.
עמרם בשארי עשה שליחותו נאמנה, הגיע לעדן ומסרני לידו של חיים חבשוש ז״ל, שהתגוררתי אצלו.
משהגעתי לעדן, חשתי שאין סכנת שמד עלי – ואם חס וחלילה הייתי נשאר בצנעא היתה סכנת שמד מרחפת עלי ולכן מהיום והלאה אני בן חורין ומגמת פני לעלות לישראל. ראש מאווי וחפצי.
ואכן לא עבר זמן מועט, ועמרם בשארי שהובילני מצנעא לעדן, בתור “אבי”, נקרא לעלות לישראל, ואני “כבנו” הצטרפתי לעליה אתו. ומשהגעתי לארץ קבלה אותי במאור פנים, יהודית בת ר׳ אהרן חבשוש. והתגוררתי אצלה תקופה מסויימת, עד שהתחזקתי מהדרכים שעברתי בהם. ואז הוכנסתי לעלית הנוער לישיבה בכפר אברהם, ושם למדתי, ומשם יצאתי לעבודה, וגרתי בפתח־תקוה, ונשאתי אשה בשם רות בת שמעון יחיא לוי שהגיעה לארץ יתומה כמוני במרבד הקסמים. רבותא מזו, היתה בת האיזור בו נולדתי בעיירה ירים, ושנינו עבדנו. בנינו בית בשכונת פגה אשר בפ"ת והקמנו משפחה לתפארה, שלשה בנים ובת: חיים, יוסף, יונה ומאיר, שאחד מהם קצין במשטרה, באיזור חיפה. לסיכום: השבח לאל שהצילני מהשמד, וזיכני להיות בין בוני הארץ ומגשימי חזון שיבת ציון, ובין ממשיכי דרך אבי חיים קאפח וסבי חיים חבשוש הסופר וההסטוריון הנודעים. יהי זכרם ברוך!"
לעלוי זכרו ונשמתו
בסמוך לצאת ספרי זה, נתבקש לישיבה של מעלה, והוא כבן ששים ושתים שנה, בעודו צעיר בימיו ובנפשו, כשעדיין נכונו לו תפקידים רבים בחיים. “וָי עלי דאבדין ולא משתכחין”, ניחן בנפש טובה, ברוח נדיבה, בפשטות נפלאה. אהב: הבריות, והבריות אהבוהו. לכל עבודה הסתגל. קיים מאמר התנא במשנה אבות: “אהוב את המלאכה”, והוא אהב את העבודה. ראה בה ערך עליון לקיומו שלי האדם בכבוד. צנוע בהליכותיו, ביושרו, ברמת חייו, בהתנהגותו בין הבריות. שמתי אל לבי כל זמן שהכרתיו. לא ראיתיו פעם אחת מרים את קולו כלפי הזולת. דיבורו בשקט ובנחת וביראת כבוד לעומד לפניו. ניחן במידות תרומיות, ולא בכדי הוא יוצאי חלציהם של אנשי שם, שניים ששמם חיים, חיים בן יחיה חבשוש, וחיים קאפח זצ״ל, אשר שמם, ושמו, ינון לעד בקרבנו, וזכרם ומעשיהם הטובים יהיו לנגד עינינו, יהי זכרם ברוך!
ספורו המלא של היתום סאלם בן סעיד מהעיירה אלמהאצרי 🔗
"בהיותי בגיל הרך, עברו עלי מים הזידונים. לאחר שאבי ואמי נפטרו. ונתיתמתי מהם, תוך ימי האבלות נודע למוסלמים שהתיתמנו. היינו שני ילדים, אחי גדול ממני, ואני הקטן ועלי יצא הקצף לאסלמני. כל אנשי הכפר המוסלמים שגרתי בתוכם – התגייסו נגדי, ילד יהודי קטן שהתייתמתי מאבי ואמי בגיל תשע שנים.
מהכפר שלנו ברחנו אני ואחי הגדול, ובמשך שנתיים נדדנו בכפרים בהם מצויים יהודים, רעבים, לבושים בלויי סחבות. מפחדים מהשלטונות והתושבים שרודפים אחרינו.
חלק מהכפרים ששהינו בהם: אלחידה, אלמשרק, כיואון, אסודה, אלקפלה, אסרויבה, ג’רמן, צ’לימה, והרחקנו נדוד עד אשר הגענו למחוז אבו ניב, וגבל אלנהם.
בכל מקום שהגענו תמיד נתקבלנו בסבר פנים יפות על־ידי אחינו ובמסירות נפש חופפו עלינו, ובאהבה רבה העבירונו למקומות מבטחים, כדי שלא נתפס ע"י רשעי המוסלמים.
בכפר “מדאן” גרו מספר משפחות יהודים טובים, כולם חכמים ונבונים, נתקבלנו על ידם בסבר פנים יפות, והסירו מאתנו כל דאגה, בפרט יזכרו לטובה משפחת מורינו ורבינו יחיא נחום ואחיו סלמיאן ויוסף נחום, אשר גרים עתה בעיר אשקלון שבארץ ישראל, אצלם שהיתי כאחד מבניהם, המוסלמים בסביבה לא היו מעונינים להעביר ילדים יהודים יתומים על דתם, לכן אמרו לאחי הגדול, שוב לביתך לשלום אל תדאג, ואת אחיך הקטן הניח אצלינו, כדבריהם כן עשה. ואני כאמור לעיל נשארתי בביתם כאחד מילדיהם.
בגיל זה, יש וילדים עוזרים להוריהם בפרנסת המשפחה. גם אני לא רציתי להכביד על משפחת מרי יחיה נחום. וחפצי היה לשלוח ידי במלאכות שהם עוסקים, הם בקשוני שלא להתעסק ואני התעקשתי, בקשתי שישאילו לי מקדח וצבת וחוטי ברזל לתיקון כלי אוכל העשויים מחרס, וכן “מוקרה”: פטיש שצדו האחד חד, לניקור טחנות קמח. ויצאתי לעבודה, יחד עם אחד מבניהם, לעבוד בבתי הגויים. קבלתי רחיים לנקר אותה, כשסיימתי, בקשתי שכרי, בעלת הבית אמרה: תבוא לפנות ערב, ותקבל שכרך, שבתי לפנות ערב לקבל שכרי, אמרה תבוא למחרת! כעסתי, והרמתי את הרחיים והלכתי הביתה, למראה מעשי פרצו בצחוק איך העזת לעשות כדבר הזה? למחרת באה בעלת הריחיים לקבלה בחזרה ושלמה השכר, ומאותו יום נזהרתי שלא אצא יותר לעבודה וכל מחסורי עליהם, ומאותו יום נשארתי על התורה ועבודת הבית והם על גמילות חסדים אתי.
שנה תמימה ישבתי בביתם ואז מלאו לי עשר שנים, ואין לי כל ידיעות, מה מתרחש בעיירה שלי “אלמהאצר” הסמוכה לעיר כמר. באחד הימים, הגיע אל מארחי מרי יחיה נחום, יהודי עם שוטר ואמר לי, שאחי הגדול חולה ואין תקוה לחייו, ולכן: “אנו רוצים ששלום יחזור הביתה אל אחיו”. אנשי כפר אלמדאן הפצירו בשליח היהודי שיגיד האמת מה בנוגע להסגרת היתום שלום. אמר אין שום דבר! כנראה מפחד השוטר לא גלה דבר, שאלו: ומדוע בא אתך השוטר, אמר להם: עובר אורח נפגשנו בדרך. אנשי הכפר האמינו לו, ואמרו הילד יסע אתך!…
"למחרת בואם, הלכתי אתם תוך דאגה רבה על מצב אחי. ותוך הליכה מכפר “אלמדאן” אל “אלמהאצר”, שנמשכה יומיים והנה אני רואה בעיירת “אלמהאצר” המונים. מי שמשקיף מהחלונות מהגג וברחובות ולא ידעתי מהמתרחש, אני רואה אנשים, בוכים וטופחים על פניהם, אני שואל אחת הנשים שהתיצבו ברחוב, תגידי לי: אחי חי או מת? אמרה לי: “אחיך בריא וחזק, אבל היהודים בצער גדול, מיום שהלכת ועד היום, אחריך בבית סוהר עם עשרות יהודים, והשוטר הזה שליח המושל נשלח להביא אותך. אנו סובלים זה כמעט שנתיים, לא נשאר לנו לא כסף ולא רכוש, כמה שהעלמנו אותך לא עלה בידינו מאומה. יתומים אחרים נלקחו על ידי המושל שני ילדים וילדה ואסלמו אותם”!
התנחמתי בכך, שאחי עוד חי, ומה שיהיה להבא, רחמי שמים! למחרת בבוקר התיצבתי בפני מושל כמר רשע ומרושע, התקבלתי לפניו בתור מוסלם. באמרו אלי, “בארך אלאה פי דין אלאסלאם” דהיינו: “ברך אלהים בדת המוסלמית”, וכתוצאה שמצאו אותי, שחרר את היהודים האסורים ואחי בתוכם שנאסרו בגללי. שאל אותי, איפה היית במשך שנתיים, ומי שלחך ל"מדאן" והמשיך: היום קרוב לשנתיים אנו מחפשים אותך!" אני נקטתי שיטה לא לענות. דמיתי כגוף בלי נשמה, ואף מלה לא עניתי, עד שנמאסו עליו כל תחנוניו לגלות לו, מי שלח אותי לעיירה מדאן, ואני לא גליתי לו.
פנה בקול אבהי התאסלם עכשו, ואני אתן לך מה שתבקש. אמרתי לו, אם יבואו כמוך עשרה מושלים וירצו שאתאסלם לא אסכים להיות מוסלם!
תגובתי זאת העלתה חמתו, חרה אפו ונזפני נזיפה איומה. ואמר: "תקחו הכלב הזה לבית הסוהר, אינו ראוי להיות מוסלם. גערו בי כל המסובים, והכניסו אותי לבית הסוהר, ושני כבלים שמו ברגלי, ונשארתי שלושה חודשים ומדי יום ביומו היו באים לענות אותי במכות ואיומים, ומרוב סבל בקשתי למות ולא לחיות.
ראוי לציין, כי אין ממשלת תימן מספקת אוכל לאסירים, ולכן יהודי כמר לא העלימו עיניהם ממני, יום יום בקרוני והביאו לי אוכל, כמו־כן הכריזו תפילה ותענית בכל בתי הכנסיות של כמר, ושל יהודי “גראם” ויהודי “עראם” ויהודי “אלסודה” כולם קיימו תפלה שהשם יצילנו מן השמד ומהענויים בבית הסוהר.
מושל כמר שמע על התענינות היהודים בי ואסר כל בקור של יהודים אלי בבית הסוהר.
לפני האיסור, בקרו אצלי יהודי “כמר” כל יום ועודדו אותי ורצו לשמוע מה שנעשה אצלי, לא רק שמנע מהיהודים לבקר אצלי גזר עלי גזירה חמורה, לקשור אותי אל אורבת2 הסוסים ומניעת אוכל ממני, עד שאאות להתאסלם. באותה אורווה ישבתי שלושה ימים ומזונותי היו פסולת של לחם יבש שנדבו לי האסירים, ימים שתיתי מתוך שוקת המים של הסוסים, כעבור שלושת ימי המאסר באורווה לא אונה לי כל רע, הבדידות היתה נוחה לי יותר מאשר בחדר האסורים, כי בחדר זה היו באים עשרות אנשי דת, ומפייסים אותי להתאסלם, ומספרים על עולם הבא השייך רק למוסלמים ונהנים בו ומבלבלים לי את המוח, ולבסוף מסתלקים, מלבד זאת היה מושל כמר ימח שמו ויאבד זכרו. היה בא כל בוקר ואומר: מה שלומך יא כלב היום יא טמא! ולאחר קללותיו היה מסתלק והולך, בהיותי באורווה קשור לסוסה, היתה אחותי הגדולה שהיתה נשואה מתחננת שירשו לה להכניס לי אוכל, ולא היו מרשים.
לאחר שלושה ימי מאסר באורווה, צוה מושל כמר להחזירני לאחד החדרים והודיע שכל יהודי שיעבור על אסור הביקור, ויבקרני יאסר ולא יצא מבית הסוהר!
ביום החמישי לשחרורי מהאורווה, הכריז מושל כמר, שכל מוסלמי העיירה, יתאספו ויבואו לבית הסוהר, כי ביום הזה ימרחו – הסרבן להתאסלם בעטרן. ויבעירו בו אש, מעט ערבים התאספו לבית הסוהר. והם היו אומרים: “יתאסלם על ידי וינצל מהשריפה”, ואני הייתי קורא פסוק מתהילים בקולי קולות: “כי סבבוני כלבים, עדת מרעים הקיפוני” המושל פנה אל המתקהלים, וצוה: מרחוהו בעטרן, אף אחד מהנוכחים לא רצה לטמא את ידיו, לנגע ביהודי טמא, למעשה חשבו: למה תשא נפשי בעוון היהודי הזה והתפזרו. נשארתי ליד פח הזפת. והנה אדם הופיע לפני ונתן לי חמש לחוח – (רקיקי לחם) מאפה תנור – ועשר ביצים מבושלות, ואמר אני יהודי התחפשתי לערבי, קח ותאכל ואל תשמע לעצתם, מחר אני אבוא מחופש כמו היום ואתן לך אוכל לחם ובשר. וכך הוא התמיד, אכלתי ונחה דעתי מאוכל זה, שהייתי רגיל בו מבית אמי זת"ל.
רגלי היו כבולות וקשה לי לזוז, והייתי בצער גדול, ובקשתי מהיהודים שיתפללו עבורי כי היתה לי הרגשה כי הערבים יירעו מצבי, ואכן אותו יום בשעות הצהריים הופיע אצלי מנהל בית הסוהר ושני חיילים וספָּר עם כלי התספורת. תפסוני בכח – כל התנגדותי לא הועילה – וקשרו ידי נוסף על הכבלים שברגלי וגזזו שתי פאותי במספריים… המטפלים בי הביאו אותי אל תוך החדר, והביאו תלבושת של ילד ערבי, והתחננו לפני שאלבש ואתאסלם ברצוני ובלי שום כורח. התלבושת שהביאו מכילה: כובע, מטפחת ראש, חלוק, חגורה ובה תלוי פגיון ונדן, ואמרו לי בין כה כבר גזרנו לך הסימנים, נשאר שתלבש תלבושת ותצטרף לעם המוסלמי ואז תהא מוסלמי שלם.
הניחו לי התלבושת והלכו. לפני לכתם ציינו שהתלבושת תרומת מושל כמר, ואיימו עלי אם לא תלבש אותה, תהא שרפתך צודקת.
בלילה שרפתי את הבגדים, הלכו וספרו למושל. בית המושל ובית הסוהר בחצר אחת. בינתיים היתה התקהלות של מוסלמים צעקות וצעקות עד לב השמים, ביתו של הספָּר נשרף, מיכל נפט נשפך לארץ והוא גרם לדלקה. וגם מושל כמר הרגיש ברע. ההמון קרא כל זה בשל עוון היהודי.
למחרת הלבישו אותי בגדים חדשים, ואמרו לי: “שהמושל החליט לשלוח אותך בלווית שוטר אל צנעא אל האמאם יחיא, והוא יטפל בעניניך”. נתנו לנו סוסה – אני והשוטר שלווני – שנרכב עליה, נסענו עם הסוסה, מן כמר אל “צובאן” שתים עשרה שעות. ובכן במשך אותו יום נסענו כל היום… כשהשכמנו בבוקר להמשיך המסע, מצאנו שהסוסה מתה, אני שמחתי בלבי, אך זעקתי על מצבי. אנשי הכפר שהם חסידי אומות העולם אמרו, הסוסה מתה בעוון היהודי, השוטר בצרה גדולה, ואני בשמחה רבה.
לאחר מחשבה שניה הבנתי שאני חשתי צרות, הסוסה שהייתי רוכב עליה מתה. ורגלי שהיו בכבלים נפוחות, ולא אוכל ללכת.
השוטר אמר לי שאלך אתו עד הכפר “אקרא” ושם הוא ישכיר חמור להמשך מסענו לצנעא. הלכתי אתו עד חצי הדרך, ולפתע פגשתי את אחי סעדיה ודודי, שנסעו לצנעא לטפל בעיניני. בידם היה מכתב אל מושל העיר בזו הלשון: “אל השופט עלי מושל כמר ישמרהו השם יהיה שחרור היהודי מבית הסוהר כמר, בררנו שהיהודי סאלם בן יחיה אלמהאצרי, שלם דמי חסות לשנה אחת לאוצר המדינה. ולא נחשב יתום, רצוי שחרורו מיד” ונחתם בחותמת האמאם.
“את השחרור מהאמאם הראו לשוטר, והשוטר לא הסכים לשחררני, הוא אמר להם יש בצנעא הרבה בני אדם ואינו רשאי לשחררני אלא לידי האמאם יחיא. אחי ודודי התחננו לו, הציעו לשוטר שוחד והוא לא הסכים, אחי סעיד אמר לי אל תזוז מכאן כי החתימה מזוייפת, ואינה מיד האמאם, שמעון אלנוני שהיה כותב בקשות, ושמעון אלשחב שהיה עו”ד השתדלו והשיגו שחרור זה בממון רב. שנתרם על ידי יהודי צנעא, אבל אנו נחזור ונזעיק את יהודי צנעא שישתדלו בעדך. אחי ודודי שבו לצנעא ואני והשוטר נשארנו, ולא הסכמתי ללכת אתו לשום מקום, להשכיר חמור וכו' כדי שיהא ספק בידי אחי לעשות משהוא, בענין שחרור האמאמם המזויף, אותה שעה התעצבן עלי השוטר והנחית לי סטירת לחי, שראיתי את הכוכבים בחצות היום. ושוב התחנן שאלך לפניו ולא רציתי. נמאסו לו כל תחנוניו, קשר אותי בחבל הקשור במתניו וגרר אותי כעשרים מטרים ועמד ופנה אלי, ושפתותיו דובבות קללות: כלב חמור, אם לא תלך אחרי אני אשחוט אותך והוציא הפגיון שלו מנדנה וכוון אותה כלפי. ראה שכל תחנוניו ואיומיו עלו בתוהו. התעורר בו רגש חמלה וטען למה אשא בעוון הנער היהודי, פתח שק השֵנָה, הכניס אותי בתוכו ונשאני על כתפו. וקולי נשמע מתוך השק כקול בכי “ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”. העמים מקשיב ושואל מה רצוני, אני רוצה להנפש. במשך שעה נסענו עד אשר הגענו לכפר אלקארה.
הכפר הזה הוא אחד הכפרים העלובים בתימן ובו נמצאת אכסניה לאנשים ולחמורים יחד. ובאכסניה חדר שעולים אליו במדרגות. חדר זה מיוחד לשייכים ושוטרים ואנשים חשובים. הושבנו בו, בא בעל האכסניה ושאל מה מבוקשם של האנשים הנמצאים בחדר, השוטר בקש שמשהו יבוא למרוח לו את הגב, כי אני נשאתי את הילד הזה תשע שעות, ועתה אני חש כאבים בכל גופי. בעל האכסניה ענה לו: טמאת את עצמך שנשאת יהודי טמא!… ולכן נורידו למטה, על־ידי החמורים, כי הוא יטמא מקום זה, השיבו: “ילד יהודי זה הוא יתום ואני מוליכו אל האמאם יחיא” והמשיך וספר לו כל הסיפור. אני עשיתי את עצמי כישן, אבל הקשבתי לשיחתם, השוטר קם והתיר חבל הקשור למתניו וקשר אותי בו וקשרו לרגלו, כוונתו שלא אנסה לברוח, ואם־כן הוא ירגיש ויתעורר, ויטפל בי.
חכיתי עד שהוא ישן חזק והתחיל לנחור. קמתי בלאט, חפשתי הפגיון שלו, וחתכתי את החבל, וברחתי. כשבאתי לפתוח הדלת החיצונית רעשה. כלבי האכסניה העירו את כל הישנים, ואני רותקתי למקומי, פחדתי לזוז מפחד הכלבים, השוטר התעורר וראה שאני נסיתי לברוח, נחרד ורדף אחרי, והתגלגל במדרגות, ברדפו אחרי צעק היהודי ברח והעיר את כל הנמים באכסניה, ותבע מהמוסלמים במקום, לעזור לו לתפוס אותי, השוטר תפס אותי והצליף לי סטירת לחי שראיתי הכוכבים בשמים, והעלני לחדרי, וקללני קללות נמרצות. ואמר לי, תראה אשר אני אעשה לך, בשרך ועצמותיך יהיו מאכל לנשרים, הסתכל על פצעיו בעת שרדף אחרי, והתאנח. מה מסוגל ילד זה לעשות לי!
אני מחפש להתעכב במקום הזה, כאשר אמר לי אחי, יהודי צנעא עשו מאמצים להצילני משמד, ויש צורך להשאר במקום או לעכב את השוטר שיסע ממקום זה, עד שיטפלו בעיניני.
הבוקר אור, סעדנו ויצאנו לדרך, והשוטר הזהירני ללכת אתו בשקט ובלי דרישות. “ואם לא אני אפגע בך, כי מספיק מררת חיי, אתמול סחבתי אותך על גבי”, אמרתי לך כדאי לך להפטר ממני תמית אותי ותחדל להתייסר".
באותה שעה שינה את היחס כלפי ופנה אלי בדברים רצויים, אני לא אהרוג אותך ולא אענה אותך. אנחנו נלך עד אשר נמצא חמור וארכיב אותך עליו עד צנעא.
באותו יום ראשון “ברמצא’ן” חדש הצום. שנת תרצ"ו (1936) הייתי הולך קצת והשוטר נושא אותי קצת עד אשר הגענו לצנעא, בשעת הצהריים קנה לי לחם עם מים מתוקים וקצת תמרים ומלטף אותי ואומר לי, אל תפחד תבוא אחרי, יש לי מספר מכתבים אני אחלק אותם, אבל אני לא יודע קרוא וכתוב, אמצא אדם שיודע לקרוא, אבקשו לקרוא הכתובות, הם עוברים ואני אחריהם, ידי הימנית קשורה בחבל ואני בוכה ודמעותי לא נפסקו כל אותו היום במפתיע. והנה אנחנו בשער בית המלכות – האמאם יחיא.
היו אנשים רבים שהצטופפו ליד שער הבית, האמאם יצא רכוב במרכבתו הוא ושני ילדיו, השוטר נדחק בין הקהל ומסר המכתב ממושל העיר לאמאם והנה הילד, האמאם יחיא הסתכל עלי, ושאלני, אתה היתום? וכל יתום יהודי הוא עובר לדת האסלאם! עניתי לו אלקי עשני יהודי, לא אובה להתאסלם! שאל אותי כמה אחים אתם, אנחנו שלושה. שניים נשואים ואני הקטן ביניהם. ומתי מתו הוריך, עניתי לו לפני שנתיים, אמר לי: אין רצונך להתאסלם! אמרתי לו: לא! אל תשא עליך אתה וילדיך חטאת לעונותינו.
האמאם צוה השוטר, אמר לו, תוריד אותו לרובע היהודי עד שנברר הענין, באותה שעה היו יהודים רבים בשער בית האמאם יחיא, ואחי ודודי ביניהם… כי משעה ששמעו שהגעתי באו להתענין במצבי.
הלכנו לרובע היהודי, והיתה שמחה בקרב הקהילה, כי לא קרה כדבר הזה שהאמאם יניח ליתום ללכת חופשי, הנוהג הוא שמבית האמאם יחיא לוקחים היתום לבית־סוהר, ולא מניחים לו עד שיאסלמו אותו.
הגענו לרובע היהודי והתארחתי בבית יהודי אחד ששמו איני זוכר… הוא עושה פיתות ובלילה הוא עושה פולים מבוקעים, ישנו אצלו אני והשוטר. ולמחרת הלכנו לבית סאלם שריאין שחלק ממשפחה רמה זו, גרו בעיר “כמר”. אכלנו ארוחת צהריים, סאלם שריאן אמר לי, אל דאגה לא יאונה לך כל רע. נסה לשחד את השוטר והציע לו עשרים ריאל – סכום נכבד – ולך לך. אמר השוטר אפילו תתן לי אלף ריאל לא אעזבנו. מביתו של סאלם שריאן הלכנו לבית חיים גרשי בביתו עשינו שבת אני והשוטר. ביום הראשון בשעות הבוקר, דרש ממני השוטר להלוות אליו ללכת לאמאם יחיא. יצאנו מבית ח. גרשי וחמאמה בנת אלצובירי בכתה בקולי קולות, והתאספו מספר נשים וגם הן בכו שה' יצילנו מהשמד.
כשהגענו לבית האמאם יחיא, לוו אותנו יהודים רבים, נכנסנו לאמאם אני והשוטר, אני נשארתי לבדי, הסתובבתי בחצר ומסביבי התאספו שומרים של בית האמאם ונסו לפתותני להתאסלם. אני עניתי להם בעזות מצח, כי אני נבראתי יהודי ואשאר יהודי. דבר זה הרגיז אותם, ואיימו עלי, אך האחראי עליהם אמר להם שמי שיגע ביהודי זה ייענש בכל חומר הדין. ושם אותי בחדר והלך. בחדר היו כעשרה אנשים שהיו מעשנים ולכל אחד נרגילה. אחד קם ודחף אותי אל הנרגילה, אני לקחתי כד מים מזה ששותים, וזרקתי לנרגילה שניה, רבו ביניהם על הגורם למהומה זו. ובינתיים יותר הנרגילות שבהם מעשנים הפילו אותם והגחלים שעליהן שרפו המחצלות שהיו על הרצפה, ואני מהצד אומר: “חרבם תבוא בלבם” האחראי על המקום בא והשתיק את המהומה ובינתיים אני נשכחתי מלבם.
בא אחד אחראי קבל אותי מיד השוטר, והכניס אותי לחדר בבנין גדול וסגר. אותו לילה ישנתי על עצים ואבנים שהיו במקום, בבוקר התעוררו כל האנשים. והתברר לי שזה בית סוהר, בבוקר בא רשם לרשום את האנשים שאל לשמי! אמרתי לו: יהודי! אמר לי, שאלתי לשמך אני יודע שאתה יהודי, עניתי לו: יהודי! קללני והלך. בא אחראי אחר, אמר לי: מי אסרך ומה שמך? אמרתי לו: יהודי! והוא הסתלק. בא אחריו מחמד נאשר האחראי על בית הסוהר, תחילה לפני שישאל אותי הצליף לי סטירת לחי, וזאת ארוחת בוקר. פנה לאחראי שהביא אותי לבית־הסוהר, ואיה צו המאסר, ולא ידוע מי אסרו.
מחמד נאשר לקח אותי לחדר הכבלים, וכבל רגלי בשני כבלים, וחזרתי לחדר שהובאתי אליו, אותו יום לא אכלתי ולא שתיתי, עד הערב, עד שבא ערבי “מחאשד” הקרובה ל"למהאצר", שהיה אסור בתור פקדון – דהיינו, הוא בנו של שייך חזק בעיירה שלו ונאסר, כדי להבטיח שאביו לא ינהל תעמולה נגד האמאם יחיא – כנראה שהוא מכיר את יהודי “אלמהאצר”, הואיל בטובו לתת לי ככר לחם וכד מים, ככר הלחם הספיק לי לשלושה ימים, ביום הרביעי למאסרי נאסרו מספר יהודים “מכולאן” והם בלי לדעת מי אני ועל מה אני אסור, נתנו לי ככר לחם וכד מים. ככר הלחם הספיק לי לשלושה ימים, ושוחררו, והלכו למחוזם “כולאן”.
הפקיד סופר האסירים בא אלי כל יום ושאל את שמי. ומחמד נאשר הממונה על בית־הסוהר בא אחריו לתת לי סטירת לחי. זאת מנתי מידי כל יום, ולמי אשר עיני ואתלונן לא נשאר לי אלא אל א־לי שבשמים. סגרתי את החדר והתפללתי תהלים. רעב צמא ומוכה, החדר שאני נמצא בו מלוכלך, ברחשים, עכברים, עצים ואבנים הוחסנו בו שיירי בנין ללא מצעים, לכן אמרתי: אני אנקה לי פינה ואסתום חורי העכברים שאוכל לישון בה. נקיתי חלק ממנו ובלילה נכנסתי לתוך כיס שינה שמגן על גופי הדל מהברחשים למיניהם, רכושי היה – שלושה שקי שינה. אחד ישנתי אתו ואחד התכסיתי ואחד השכרתיו כדי לקנות לחם לאכול.
במשך שלושה חודשים לא ידעו היכן אני נמצא, וחששו שהתאסלמתי ונתקתי מגע או ח"ו מת, עד שיום אחד באו שני יהודים אסורי פקדון, הם מספרים שאביהם היה סוחר קפה והוא ירד מנכסיו והעני, ולכן לקחו בניו ואסרו אותם בחסות מנהל בית־הסוהר מחמד נאשר. מאסרם לא בבית הסוהר, הם צריכים לבקר מנהל בית־הסוהר יום יום.
באחד הימים, הופיע יהודי בפני כמלאך אלוקים, בשם, מאיר חמדי הי"ו. שאלני מי אני ומה שם משפחתי ומהיכן אני ומה גרם למאסרי. התפרצתי בבכי, ומר חמדי, נתן לי כסף והבטיח לי מהיום והלאה אתה לא בודד, אני אודיע לאחיך וקרובך והקהלה תעשה הכל לשחררך מכאן, אתה אסור על קידוש השם, וכל עמינו אתך, מאיר הנ"ל המשיך לבקר אותי יום יום ולספר לי ששאלתי שאלה קשה, עוד לא קרה מקרה ששחררו יתום, אלא בידי הבורא הכל יכול צריכים לשחרר אותך, העיקר מעודד אותי בדבריו ומציין, לא יאונה לך כל רע.
בבקורו השלישי אמר לי, מהיום אני אסדיר לך כלכלה בטוחה מכספי ההקדש שעוזר ליתומים ואלמנות מבני צנעא ומאנשי העיירות והכפרים.
ההסדר לכלכלתי נמסר לי חמאמה צובירי־גרשי, שכל יום באה אלי לבית הסוהר ומסרה לי ארוחת צהרים שמספיקה לכל היום. מחכה עד שאני אגמור מברכת אותי והולכת אל הרובע היהודי לביתה. בשבת היתה נותנת לי “כובאנה” – מאפה עם שמן – ודברים אחרים. בבוקר כל יום היה יהודי נכנס לבית הסוהר למכור פיתות. והיה נותן לו ביתה3 עם חמאה. הייתי אוכל מתרגש ובוכה, זוכר את העניים שפקדו את העיירה שלנו. והיו באים לבית־הכנסת, ואמי היתה שולחת בידי לחם לתת להם, ואולי בשכר מעשה זה, לא עזב אותי השם. כך נמשכו ארבעה חדשים, עד שנודע לאנשי העיירה “אלמהאצר” ולאחי ולקרובים, כי אני נמצא בבית־הסוהר בצנעא ומסרב להתאסלם, ויהודי צנעא היו דואגים לי ומטפלים בעניני, עד ישקיף עלי משמים.
ומאז שנודע להם, באו מהלך ארבעה ימים לבקרני ולעודדני. כל המבקרים התאכסנו בביתו של יוסף גרשי, שגר כיום במחנה יוסף, באו לבקרני משפחת מרי יחיא נחום שגרתי אצלם בהתחלה, ביתו של יוסף גרשי היה פתוח לכל מבקר בצנעא הי"ו, כל המבקרים היו בטוחים שיהודי צנעא יצילו אותי מהשמד ויבריחו אותי לעדן, כמו שהבריחו הרבה יתומים והצילו אותם מצפרני השמד.
המתיעדים יחדיו מטעם הקהלה איך לחלצני מבית הסוהר היו: שמעון אלנוני – כותב בקשות, שמעון שחב – עו"ד, מאיר חמדי סוחר. השלושה כתבו לאמאם יחיא קובלנא זו: יהודי זה שאסור זמן רב על לא עוול בכפו, תשובת האמאם הפנה ענין זה אל אלקאצי לטף – השופט לטף – לברר ענין זה. נקראתי אל השופט והוא שאל אותי. אתה הילד מן אלמהאצר, עניתיו כן, ולא שאל יותר מאומה כי נודע לו עניני ממושל צנעא, פנה אלי: אתה יתום ואתה צריך להתאסלם כיתר היתומים ולא, תשאר בבית האסורים.
נסו להשפיע עלי על־ידי שניים שאילצו אותם להמיר דתם, האחד בא להשפיע עלי, ובמשך הזמן התידדנו ואני השפעתי עליו שילך לרובע היהודי והם יעזרו לו לברוח. וכך היה. הבריחו אותו לעדן, אני פגשתיו בעדן, לאחר שנתיים, אך מסכן לא זכה לעלות לא"י, מת שם. היה עוד ילד אחד, שהיה בא לבית־הסוהר ומציק לי להתאסלם כמוהו, לא יכולתי ליעץ לו ללכת לרובע היהודי כי לא סמכתי עליו, הוא ראה שאין תועלת, והחליט לא לבוא אלי.
נשוב למאיר חמדי, שב ממסעו בקשר לעסקיו. ולפני שילך הביתה בא לבקרני ולהתענין מה מצבי, אמרתי לו אין חדש. חיים עפג’ין ממשיך לתת אוכל על־ידי חמאמה בנה אלצובירי, שמעון אלנובי, שמעון אלשחב ויעקב צבירי היו מבקרים אותי ויהודים אחרים מאנשי הרובע היהודי בלכתם ובחזרתם לצנעא העלית, מאיר הנ"ל הכניס ידו לכיסו ונטל מכיסו כמות של כסף קטן ונתן לי, כשבאתי לספור את הכסף נוכחתי שהוא טעה ונתן בתוכו מטבע זהב, שמרתיו עד שבא אחי ובקשתיו להחזירו למאיר, לאחי נתן שכרו ריאל, על השבת הטעות.
מאיר חמדי, משהגיע לצנעא בא וזרז הטיפול, כתב לאמאם וזה החזיר הענין לשופט לוטף, התיעצו שלושה המטפלים במצבי מה לעשות ומצאו עצה להלביש לי שערות שאני כבר איש ואין חובה עלי להתאסלם, עשו עלי משטח של שער והדביקו אותו בין רגלי, וסמכו על השוחד, ויצאה פקודה מהשופט אלקאצ’י, לטף – תמורת שוחד! בלשון זו! “אל מחמד נאשר, תבדוק את הנער אם הוא כבר איש ותשחררו”. מחמד נאשר בדק אותי בנוכחות מאיר חמדי, התפשטתי והבודק תלש השערות ממקומן. אני באותה שעה – יבש מקורי מבושה ומאיר חמדי יותר ממני. כי חשד שיחשדו בו שהוא הדביק אותם. מאיר חמדי בקשו שיכתוב שהוא עדיין ילד ולא יספר ענין הדבקת השערות ונתן לו סכום הגון של שוחד. ואני פחדתי שמא יכביד ידו עלי בשל מעשה זה, ולכן החלטתי לקרוא תהלים כל יום ובפרט מזמור ק"ט.
מחמד נאשר בא באחד הלילות בחצות כי להתאנות בי, בטענה כי אני ברחתי מבית הסוהר, והוא ראה אותי ברובע היהודי, ובשביל כך בא לבקרני, בערב השני בא בחצות והזעיק את כל החיילים, בתואנה כי אני שוב ברחתי, ולא נחה דעתו עד שראה אותי במקום וביקש סליחתי. אמרתי לו לעולם לא אסלח לך, כי אני אסור בגללך. שם ידו על ראשו ואמר, ירא אלוקים הנורא, סלח לי. נתן לי ריאל והסתלק. למחרת קבע נוהג בבית־הסוהר, הבא להאסר, נתן לי “בוקשה” מטבע, חלק מהארבעים בריאל וגם המשתחרר. נותן “בוקשה”, בכסף זה הייתי גובה על שמי וקונה קאת ומעט טבק למחמד נאשר. וכמעט לא נשאר בידי מאומה, רק לשרת אותו, לאחר חודש של גביה חדלתי לגבות, כי לא הרווחתי מאומה. בא אלי מחמד נאשר ושאל למה חדלתי לגבות, אמרתי לו: יש לי תפקיד אחר, ואין לי רווח מזה, אמר לי אתה יכול לעשות חלבה ולמכור לאסירים, אמרתי לו: אעשה, אבל לא תהיה שותף לי, אמר לי, אני מסכים, בתנאי שאתה תסלח לי, כי אני חולם חלומות בלהות כל לילה, ואני חושב בגללך!…
עשיתי חלבה כחודש ימים והרווחתי יפה, ופתאם הכריזו בין הערבים שאסור לאכול מהחלבה של היהודי, כי הוא טמא והחלבה מטמא אותה. והפסיקו לקנות ופרנסתי קופחה, באו בהמוניהם בטענות למחמד נשאר לאמר: איך הרשית ליהודי לעשות חלבה, ענה להם: חודש ימים אכלתם מן החלבה שעשה, והיום היא טמאה, מיד התפזרו, ומהיום ההוא הייתי בעיניהם כאויב, וככה החיים בבית הסוהר, אין יום של שמחה רק עצב. האוכל ב"ה בסדר, וכך היום מלאו לי שנתיים ועדיין איני רואה תקוה להשתחרר!
מאיר חמדי השם ישמרהו ויחיהו ממשיך לכתוב בקשות לאמאם כי הנער לא חטא, עד כי האמאם השיב לו ברוגזה בזו הלשון, “לא יהיה לו שחרור אלא לבית הקברות, בשל סרובו להתאסלם”. אחרי תשובה חמורה כזאת מאיר חמדי לא התיאש ודבר עם מחמד נאשר שירשה לי באחריותו לרדת לרובע היהודי להתפלל ולשמוע תקיעת שופר. בקשה זו נענתה תמורת מתן בסתר – בתנאי ואתי חייל שישמור אלי שלא אברח.
התפללתי בבית־כנסת אלגרשי, הזמינו אותי לעלות לתורה כשעיני כל הצבור מופנות אלי, כל הצבור הוריד דמעות, החייל לא זז ממקומו עד סיום התפילה. אחרי־כן הלכנו לבית מאיר אלחמדי, אכלנו ארוחת צהריים ולחייל נתנו ארוחה ומגדנות, נפרדתי ממאיר הנזכר, והלכתי חזרה לבית־הסוהר, לחיי שגרה, איום ונורא. כל שני וחמישי הייתי צם וקריאת תהלים ובקשות ותחינות. ביחוד באמצע הלילה, עד שהיו שומרי בית־הסוהר מזהירים אותי מלצעוק. הייתי אומר לעצמי, רבנו של עולם, מה חטאתי ומה פשעתי שהכניסוני לבית סוהר זה, ומוסיף לבכות ובקולי קולות ומנגינה עצובה ומרת נפש.
אותו יום בקרני מאיר חמדי ואמר לי, התאסלם ותעבור לגור בבית אחד עם המוסלמים ואני אבריח אותך משם. מבטיח לך, עניתיו לא אחלל שם שמים, ואפילו יש סייף מלובן באש עלי, לא אעבור על מה שאמרה תורתנו הקדושה: “ושם אלהים אחרים לא תזכירו…! לא ישמע על פיך!” שמע דברים אלה ממני, ואמר: חזק ואמץ!
למחרת קבלתי האוכל כרגיל, בשעה שאכלתי, עלה ברעיוני שאברח מבית־הסוהר, לכן כתבתי מכתב למאיר חמדי בזה הלשון: אני אברח מבית הסוהר בשעה שש וחצי, חכה לי ע"י הנחל שליד שער “באב אלסבאה” ובעז"ה בשעה טובה. המכתב נשלח על־ידי שליח ולא נמסר לחמדי. יום חמישי – גמרתי להתפלל קפלתי את התפילין על השולחן ואמרתי לתפילין: אני שם מבטחי בהשם ובך. אני בורח מבית האסורים, תשמור עלי שלא ימצאו אותי, תצילני אלי כי בך בטחתי אל תעזביני בידי צוררי. הדלקתי נרות על השולחן ושמתי פתק קטן ועליו כתוב: “אל נא קרב תשועת מצפך”. אמרתי לאחד השומרים בבקשה תן לי ללכת לקנות משהוא בחנות אמר לי, לך, הלכתי בכוון למעיין ולא ראיתי את מאיר אלחמדי, חכיתי ולא בא. חזרתי לבית־הסוהר וסיפרתי לחמדי ששלחתי לו מכתב שרצוני לברוח, הוא לא חשב הרבה – היו אתו שלום וסעיד עפגין – שם עלי שמלה – טלית מצמר עזים שמשתמשים בה יהודי תימן – ובזריזות הלכתי לביתו של סאלם עפגין, ברובע היהודי, כדי להחבא מיד השלטונות. כשעברנו כבר ברובע היהודי ונשארתי שבועיים בלי דאגה, אבל אין שמחה שלמה, כל אלה שחשדו שעזרו לי הכניסום לבית־הסוהר. האמאם הודיע, אני לא אשחרר אף יהודי הנמצא בבית־הסוהר רק לאחר שתמציאו לידי הנער שברח חי או מת. יהודי צנעא לא היתה להם ברירה אלא לקבל דין שמים, ולא לגלות מה היה אתי, כל החקירות שחקרו יהודי צנעא, היתה תשובה בפיהם, איני יודע… כל האסורים מנו להם עו"ד שמעון שחב ז"ל התיצב בפני האמאם וטען אני מוכן להביא לפניך את היהודי אם הוא ברח מביתי, אבל זה ברח מביתך ולכן אנו מבקשים ממך לשחרר את היהודים הכלואים, חודש ימים נמשכו החיפושים אחרי, ובני מרי יחיה גיאת עזרו לי והיו בלילה לוקחים אותי לביץ המרחץ בלילה ולבית הכנסת כל זמן שהייתי מחובא, ישלם ה' פעלם של כל יהודי צנעא.
לאחר הסבל והפחדים שנמשכו תקופה ארוכה, נשאלה השאלה, איך לארגן את בריחתי מצנעא לעדן. חפשו דרך ומצאו יהודי חמָּר שנוסע לתעז לקברו של ר' שלם שבזי זת"ל והוא קבל עליו להובילני לגבולות עדן, ויקבל שכרו מאתיים ריאל, אחר שיחזור ויקבל אישור ממני שהגעתי אותו יום, קמנו מוקדם ובשעה חמש בבוקר כבר היינו בשער הרובע היהודי של צנעא, והשומר עוד ישן, הערנו אותו והוא התעורר ופתח לנו הדלת, ליוו אותי במסעי זה חמשה עשר איש מלבד הנוסעים, משהגענו לברכת אלדמה, נפרדו מהם ותפילה בלבם שהכל יעבור בשלום.
נסענו בדרך עד שהגענו לביתו של מר צובירי יהודי מצנעא שגר “בתעז” וביתו “באיב”. לאחר שנודע לו מי אני ומה עבר עלי ואמר: - אסור לך להראות בתעז. החיילים שבתעז הם החיילים שבצנעא והם מתחלפים מדי פעם, ועל כן אני אחראי לך ואציע לך שתסע בדרך אחרת עם שליח מהימן שיוביל אותך עד גבולות האנגלים, היהודי שנסע אתי מצנעא לא רצה לעזוב אותי עד שנתתי לו מכתב למאיר חמדי ובחתימת צובירי שהגעתי “לאב” בשלום.
צובירי בקשני לשבת בביתו מספר ימים עד אשר יסדיר עיניני, הסדיר ונתן לי תלבושת כפולה, ונתן לי עשרים ריאל, ושלח אותי עם יהודי אחד שישלח אותי במשך שלושה ימים. ביום הראשון לכפר גדם ביום השני לכפר אלחריף וביום השלישי לכפר שלא ידוע לי שמו.
השליח שהיה אתי נעלמו עקבותיו, לא ידעתי לאן נעלם, אותו יום היה יום ששי, אלו עלה בידם של אנשי כפר זה היו לוקחים בגדי מעלי, כולם התאספו בערב שבת ומששו בכלי. היו לי מגדנות שיהודי צנעא נתנו לי צידה לדרך, אגוזים וצמוקים וכו' חלקתי להם קצת, בא אלי המורי של הכפר ושאל לאן פני מועדות. אמרתי לעדן. הבאתי אותו בסוד עניני במטרה שיעזור לי וידריך אותי מה לעשות. בעוד אנחנו מדברים בא אחד ואמר, אני אלווה אותך עד הגבול תמורת שלושה ריאל והנה הצטרף עוד אחד ואמר אני אלווה אותך תמורת ריאל וחצי. ובאו לידי ריב ומכות עד שאחד מהם אמר: אני אלך לשייך ואספר לו שאתה יתום וברחת מצנעא וברצונך לברוח לעדן, אמרתי להם איני רוצה לנסוע ולא את עזרתכם. אחר כך לחשתי לאחר מהם שאני אתן לו שלושה ריאל, וגם לשני נתתי שלושה ריאל ובלבד שישתוק.
במוצאי שבת בחצות, קמתי והלכתי לבדי – כי חששתי משניהם שירמו אותי – בדרך לא ידועה לי. הלכתי בין סלעים והרים, מתוך פחד שימסרו עלי לשלטונות. ישלם ה' להם.
הגעתי לפנות בוקר בין שני הרים. ולפני מעיין ואי אפשר לעבור. זרחה השמש ואני מחפש איך לעבור את המים האדירים, כבר חצות היום ואני בחיפושים אחר מעבר, לכן החלטתי לנוח ונרדמתי. התעוררתי וכבר חושך, עבר עלי פחד איום מפני חיות טרף, אני שומע אבנים מתגלגלות לתוך המעין ופחדי גבר. לא היתה לי ברירה אלא לטפס על אחד העצים הגבוהים שבסביבה, עד יאיר הבוקר. עליתי בהר ואני רואה מראש ההר מישור, זרוע, תירס ודוחן, ועמוד אש מתמר על לב השמים. ירדתי מההר והסתכלתי, והנה אין איש בפני, העשן יוצא מתוך תנור שאופים בו. לקחתי ככר לחם והסתלקתי. המשכתי בדרך לא ידועה לי. כעבור חצי שעה נפגש אתי בן־אדם ואיים עלי לאמר: “סלבך יפדיך” דהיינו: “רכושך יצילך” אמרתי לו, קח את הלחם ועזוב אותי לנפשי, כנראה מדורת הלחם היתה שלו, וזו עבירה חמורה, תוך כדי דיבור שאל אותי מי אני, יהודי או מוסלמי. עניתי לו אני יחיא יוסף אבן אלכואגה יוסף אלחכים ( - הרופא), ואני הולך לעדן לראותו, אמר אתה בנו של יוסף, אמרתי לו כן, אמר לי “סלם עלי” אבוך אחנא נערפה כתיר", - דרוש בשלום אביך, אנחנו מכירים אותו הרבה. – אמרתי לו הנח לי לעבור בדרכי ותן לי מים, נתן לי מים מלוחים, שאי אפשר לשתות, בקשתיו להגיד לי הדרך לעדן, הראה לי לאמר: זה גבול האמאם, וזה גבול האנגלי, וסימנם שני בנינים במרחק רב, נפרדתי ממנו וחשבתי איך לעבור הגבול אם ביום או בלילה. דאגתי – חוסר מים, אני צמא ועייף ושני הבנינים הטילו בי אימה, איך לעבור הגבול בלי להתפס, ישבתי במקום, והתפללתי לאמר: “אלי, מבן שמונה אני ביסורים קשים, שמרני והצילני. בידך אפקיד רוחי ואתה תסעדני”. החלטתי לשבת, עד שיחשיך ואחר אלך. מצאתי מקום ליד אחד השיחים, וקראתי תהלים, בלב נשבר ונדכה צמא עיף ויגע, המחשבה שאני אתפס בגבול העיקה עלי מאד, נזכרתי באנשים שעזרו לי בצנעא, ועתה אני בודד, השמש שקעה ואני הלכתי בדרך צדדית כדי לעבור הגבול, הדרך היתה קשה, סלעים ואבנים, דרך עקלקלות פחדתי מחיות, בקשתי מותי מחיי, מרוב הצער שעבר עלי. עד שזרחה השמש ולא יכולתי עוד לעבור. במקום לא ראיתי אפילו עוף השמים, אני לא יודע היכן אני נמצא, אם עברתי הגבול או לא. החלטתי לנוח במקום, בחצות היום עליתי על עץ לצפות אם יש נפש חיה במקום. ולפני נגלה עדר של עזים, שמחתי שמחה גדולה, ירדתי מן העץ והלכתי בכיוון שהיה העדר. בינתיים העדר נעלם ומצאתי מים דלוחים, סיננתי מהם קצת כדי לשתות.
ישבתי ליד מעיין המים הדלוחים, אולי אמצא אדם שיאמר לי איה הדרך לעדן ולא הזדמן. ישבתי עד ששקעה החמה והמשכתי ללכת כדי לעבור הגבול, ראיתי אורות נוצצים הלכתי לפיהם עד שמצאתי באר מים בשדה, ישבתי לנוח לידה ובמרחק מה מהבאר ראיתי כפר, לא ידעתי. גרים בו יהודים או ערבים, אך לפנות בוקר אני שומע חסן – תפלה, יפת תפלה! באותה שעה שמחתי. נפתחה בפני גן עדן ונתיישבה עלי דעתי וברכתי הגומל. עליתי ישר לכפר והלכתי לבית־הכנסת ואיש אינו מבחין מי נכנס ומי יצא. כי נכנסים בחושך ויוצאים ועוד חושך, התפילה הסתיימה וכל אחד הלך לדרכו, ונשארתי לבדי בבית־הכנסת, לומר תהלים בלב נשבר ונדכה. אולי יבוא מליץ טוב, להראות לי הדרך, נזדמנה לי קבוצת ילדים, שאלתי את אחד מהם אולי אפשר לקבל פרוסת לחם ואת הילד השני שאלתי, אם יש שוחט. הלכתי למורי הכפר וספרתי לו שאני יהודי ותלאותי בדרך, לא גליתי לו שאני יתום רק בקשתי ממנו לקנות לי עוף ולשחוט אותו ושיקנה לי לחם לאכול, אשתו הכינה “עציד” דיסת דורה וקמח וכל המשפחה באה לאכול, בעיקר אכלו לי העוף והמרק, חלקי היה מועט.
עזבתי את המורי ויצאתי להסתובב בכפר ואז נודע לי כי הם עניים דלים ואביונים, הגיע זמן תפילת מנחה וערבית. אחר התפילה הסתובבו סביבי ואף אחד לא הזמין אותי לארוחת ערב. מצאתי אשה זקנה ובקשתי ממנה לחם, אמרה לי: אני אתך לך. מחירו: חמש עאנאת כסף בריטית – אכלתי, ושאלתי אותה מה המרחק מכאן לעדן, אמרה: אנחנו יושבים בין שני המשטרים, ומכאן עד עדן – ארבעה ימים. הלכתי למורי ושאלתיו אם יוכל להסדיר לי מלווה לדרך אמר לי שצריך כסף, שאלתי: כמה? אמר: שני ריאל למלווה ולו ריאל אחד. הסכמתי. בא אתי המלווה, הלך כברת דרך ושב לכפרו. הלכתי אחריו ונעלם ממני, הלכתי לבית המורי ודרשתי ממנו כספי בחזרה. אמר עד שיבוא המלווה. נוכחתי שהכסף אבוד. חכיתי כל היום והמלווה לא חזר. עזבתיו, חכיתי עד לפנות ערב ונסעתי לבדי לפי מה שהסבירו לי. עברתי הגבול ברוך השם בלילה פחות מסוכן, משעברתי הגבול, קראתי מזמור תהלים בקול: “מזור לדוד ה' אוריע וישעי ממי אירא, ה' מעוז חיי ממי אפחד”!
ישבתי לנוח בפרשת דרכים לנקות העצים שנדבקו בבגדי בשל ההליכה בדרכים משובשות, עד שאני נח עברה שיירה של גמלים. ואחר הגמָלים שאל אותי מי אני ומה אני עושה כאן, אמרתי אני מעדן, טעיתי בדרך בבקשה ממך קח אותי על גמלך, אמר לי: בבקשה תשלם רוביה – מטבע עדני – שלמתי לו ריאל מטבע: מריה תרזה שמשתמשים בו בתימן. נתן לו פרוסת לחם ומים לשתות. שאלתי כמה שאלות, אמרו לי המקום שייך לאנגליה. הגענו ל"גלילה", עזבתי השיירה והלכתי לכפר “גלילה” במקום מצאתי קבוצה של עשרה יהודים, שבאו מעדן בדרכם לרדאע.
אותו ערב השתתפתי בארוחה אתם תמורת שמונה ענות – כסף קטן בריטי – ברכתי בפניהם: הגומל… התיעצתי אתם איך להגיע לעדן, והנה בא איש בשם מריסי ושאל, מי מעונין לנסוע לעדן. אמרתי אני, דרש ממני ארבעה ריאל שכר המסע. למחרת נעלם האיש, כל היום חפשתיו ולא מצאתיו. בלילה מצאתיו. אמרתי לו שיסע או יתן לי כספי, הלך אתי לערבי ואמר לי, לך אתו. ספרתי לערבי שאני רעב ולא אוכל לשבת במקום הזה, אמר סע עם החמור הזה והוא יוביל אותך לאכול, נסעתי עם החמור והוא הוביל אותי אל פונדקאית שקראה לי בשם עלי. אמרתי לה: אני יהודי ולא עלי. אמרה לי, ברוך בואך, אמרה: מה רצונך אמרתי לה אוכל וקהוה, אז הכינה לי אוכל וכל טוב ומים לרחוץ רגלי ונרגילה לעשון וקאת. ונתנה לי שמן למרוח בו רגלי כמנהגם בעיירות.
קמתי בבוקר נטלתי נטילת ידיים והתפללתי ושבחתי לה' שהציל אותי מידי מבקשי נפשי, נתנה לי ארוחת בוקר כשגמרתי, בא בנה עם עשרה ערבים שנוסעים “ללחג” הסמוכה לעדן. אותו יום, יום חמישי היה, והמרחק עד לחג, שלושה ימים. אותו יום נסענו עד “סמסרה” ושם לא היה בית, כל הנוסעים לנים תחת כיפת השמים, עד שעה שלוש לפנות בוקר, כל הנוסעים לא ישנו, מחכים לשעה הידועה להם להמשיך במסע, אותו יום שישי, הייתי בצרה גדולה מחר שבת ואיך אחלל שבת ואסע אתם. בינתיים הגענו ל"אזאידה", אמרתי לאחראי. דע לך ביום שבת אני לא אסע, אני נשאר עד יום ראשון עם האתון. האחראי השיב לי שאינו מסכים בשום פנים, הוא יקח האתון ויסע מהמקום עם כולם, התאספו ערבים ושמעו הויכוח ביני ובין האחראי. ואמרו: היהודי צודק לא יכול לנסוע, יחלל שבת! אבל יש הצעה אם הוא רוצה להשאר ישלם לאחד הנוסעים שלושה ריאל וישאר אתי. אחד הנוסעים הסכים, להשאר אתי והערבים “חשבוהו” ליהודי, והיו אומרים לו: עשה שבת עם היהודי, בדרך של לגלוג, מיד התחרט! ישנתי ובאמצע הלילה שמעתי צעקות, התעוררתי והבנתי מאחד הנוסעים כי נשרפה להם סחורותם, וכך התעכבו עד יום ראשון. הם סברו שהתעכבו בגללי והיו מרצים אותי ואומרים שאסלח להם.
הגענו לעיר לחג ואני נמלטתי מהם ולא ידעו היכן אני, שוטטתי בשוק ומצאתי אותם יהודים מחידאן אלשאם שבקשם מאיר חמדי לקחת אותי בתור בנם תמורת מאתיים ריאל ולא הסכימו.
משהגעתי ללחג הרגשתי שאני נולדתי מחדש, ושכחתי כל עייפותי, יצאתי מאפילה לאורה, משלטון רשע לשלטון האנגלי, התהלכתי בשמחה רבה. ואמרתי לקבוצת היהודים שלא רצו לקחת אותי אתם, ה' לא עזב חסדו, הצלחתי והגעתי בלעדיכם למקום החופש בעזרת בורא עולם ויהודי צנעא.
הייתי ב"לחג" שלושה שבועות וחפצי להכנס לעדן, טפל בכניסה לעדן, נסים חסן שהיה עסקן מתנדב. ערך רשימה, לאלה שאין להם קרובים בעדן, וכנראה שכח לרשום אותי, למרות ששלמתי לו דמי רשום רוביה אחת!
נסענו לשיך עותמאן למשטרה, ושם ערכו מפקד ושמי לא נזכר כאמור לעיל. עלו לאוטובוסים ואני נשארתי ליד האוטובוס בודד תוהה ומודאג, שוטר שחשב שאבדתי את אבי בהמולה שהיתה, דחף אותי אל האוטובוס, והעיר: מה אתה מעכב את השיירה!
נסענו לעדן למשטרה ושוב ערכו מפקד ומצאו אחד מיותר, שוטר שוב פקד את השיירה ולא מצא מיותר, היה ויכוח בין השוטרים מי צודק. ופתאום נתנה פקודה לשחרר את השיירה, וירדנו במרכז עדן.
כשהגעתי לעדן היתה שעה תשע בלילה. ולא ידעתי לאן לפנות ולמי לפנות, לאנשי השיירה היו הורים הלכו וחפשו היכן להניח את הראש ואלה שיש להם קרובים הסתדרו על ידם, ואני צריך לדאוג לעצמי. התכרבלתי ביני לבין עצמי רעב, צמא ורוצה לישון וישנתי על הרצפה עד אור הבוקר, התעניני באלה שישנים ברחוב, ואמרו לי, אלה עניי העיר שחיים על נדבות, אמרתי בלבי, אני לא מסוגל לבקש נדבות, בקשתי איש אחד שיחפש לי עבודה. אמר לי: אני אסדר לך להיות עוזר בית. יהא לך מקום לישון ולאכול אתם. וכך היה, עד ערב פסח. ואז אמרו לי, אין עבודה! יצאתי בערב פסח, לאן ללכת מצאתי איש אחד מתושבי צנעא, בשם מדינה, ספרתי לו מצבי והוא אמר לי, תן לי שלוש רוביות, ותחוג אצלי כל החג. וכל מחסורך עלי. לאחר החג דאגתי: הכסף שיהודי צנעא נתנו לי, הולך וחסר, בשכר דירה באוכל וכו'. הייתי הולך כל יום אצל מרי יוסף חובארה, שהיה מלמד ילדים ולומד אצלו עד שה' יזמין לי עבודה.
הלכתי לציון אהרוני ב"כ הסוכנות היהודית וספרתי לו מצבי ושאני יתום. “אמר לי, אין לך סיכויים לעליה לא”י, צריך שתכתוב לקרוביך שיביאו לך רשיון ולי לא היו קרובים ולא דואג. באותו זמן מת שלום שריאן בעדן, איש נכבד ועשיר מצנעא שבא להתרפאות בעדן, וצוה את בנו יהודה שיכניס אותי על חשבונו, ארבעה יתומים לא"י ובנו קיים צוואתו. אך משרד העליה לא הסכים לצרף אותי בין הארבעה לעליה לארץ. רגזתי מאד. והצטרפתי לעולים לארץ בלי רשות הגעתי לנמל ועליתי עם העולים, תפסו אותי והורידו אותי מהאניה. הייתי מאד מרוגז ועליתי לאניה שניה שאחר כך התברר לי שהיא נוסעת עם מטען לצומליה הצרפתית. ובאניה נתפסתי, והביאו אותי לרב החובל, ורב החובל איפשר לי לנסוע עד “ברברה” ירדתי “ברברה” וילדי התושבים רדפו אחרי, בקשתי מחנוני שיעזור לי והוא אמר הסתלק מכאן, כי בעיר הזאת שונאים יהודים, ברחתי מברברה ונסעתי לעיר אחרת. היו בה איטלקים ויהודים סוחרים, נשארתי בעיר הזאת התפרנסתי יפה, ואספתי כסף לעלות לא"י. באה פקודה מהמושל כל מי שיסחר בבדים לא איטלקיים – ייענש. רוב הסוחרים ואני אתם עקרנו לעדן חזרה שלא ברצוני, וכאן חכתה לי הפתעה נעימה. מאיר חמדי בא לעדן לצורך מסחרו. וכך נפגשנו מחדש, מאיר זימן איתי לביתו אכלתי וגרתי אתו. גם בעדן, המשיך חסדיו איתי. והבטיח לי לדאוג לעלייתי ארצה, וכך היה. ותוך שלושה חודשים עליתי בשמחה לארץ־ישראל, אשר אליה נכספה וגם כלתה נפשי. תפילתי לא־ל חי שהצילני משמד, ולווני בדרכי עד הנה, השבח לבורא עולם!"
סאלם בן ישעיה קהלאני הי"ו יתמותו מאביו ופרסומו בישראל ובאמריקה 🔗
ספור חייו
ואלה תולדות סאלם בן יעיש קהלאני ואמו בת עִמָנוּ אהרן.
“נולדתי בשנת 1927 בעיירה שבאם הסמוכה לצנעא, מהלך יום אחד ברגל צפונית לצנעא – ביום שמחת תורה, והיתה לדברי אבי ואמי שמחה כפולה ומכופלת. בקרב העדה וביחוד בקרב הורי, ראשי הקהלה נבאו: כי עתיד גדול יהיה לילד, שזכה להוולד ביום חג שמחת תורה, אין זאת, כי הכריזו עליו משמים, שיהא מפורסם בכל העולם, מששמע אבי נבואת ראשי הקהלה: תמה! וכי מה יכול בנו של יעיש אלקהלאני לחדש בעולמינו זה? “אבל חס וחלילה אין לזלזל בדברי ראשי קהלת שבאם, ואם מדברים על בני, אלא הכריז עליו משמים, וכיוונו את לידתו ביום שמחת תורה, שהוא יום גדול ועצום. כי האגדה מספרת שביום זה נתנה תורה לעם־ישראל, ו”עם ישראל בלי תורה כגוף בלי נשמה”. ואם זכיתי שבני יקרא סאלם, יוולד ביום מתן תורה, מה חשוב וגדול מזה"! “לכן נדר נדר בלבו, מהיום והלאה עלי להכין צעדי לנסוע לארץ־ישראל, כי בארץ ישראל יתכנו גילויים חשובים בדרכו של בני סאלם, כי נבואת ראשי קהלת שבאם לא יהיו לשוא, ולא יכולים להתקיים – דברים מופלאים – שהם מחוץ לטבע – אלא בארץ ההבטחה, בארץ שעליה נאמר: “לזרעך אתן את הארץ הזה”, ואם בחר הקורא לתת לנו במתנה ארץ ישראל, הרי אנו – יהודי תימן – חייבים למאוס בארץ תימן, וברגע שנראים דרכים להגיע לארץ־ישראל, יש לעשות הכל כדי לנסוע ולהגיע לארץ המובטחת, ויהיו הקשיים שיהיו”.
עד שהוא מהרהר וחושב על הלידה ומסביבה, נזכר שיש להתכונן להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ולדאוג לכך. אבל היום חג, אחכה שיעבור החג, והשם יעזור ונדאג למסיבת ברית מילה.
משתמו ימי החג, החל מרי ישעיה בהכנות מרובות לברית המילה ומסיבת הברית, אשר התכוון לעשותה “כיד המלך”. קנה שור ושחטו לסעודת מצוה והכין רקיקי לחם ליום הברית וכל טוב היה שם, הכין מגדנות לרוב. וזימן הצבור שבעיירת שבאם למקטון ועד גדול כדי שישתתפו בשמחת הנימול. והצבור נענה להזמנת מרי ישעיה אלקהלאני להשתתף במסיבה למי שעתיד גדול נועד לו. בסיום המסיבה, הבריות אמרו, שלא ראו מסיבת ברית מילה, כמסיבה שעשה ישעיה אלקהלאני לבנו. במסיבה נוכחו אפילו מושלי העיירה הערבים של שבאם. הבריות גם אמרו, אשריו ואשרי חלקו ישעיה אלקהלאני, שהשביע את כל תושבי העיירה שבאם, ושהמסיבה שעשה לא תשכח לעולם!
נולדתי הבכור לאבי ולאמי שהיו להם ארבעה בנים זכרים, ואני בראשם. כשהגעתי לגיל שלוש שנים. הכניס אותי אבי ללמוד אצל מרי חובארה, שהיה תלמיד־חכם ואהוד בעיירה שבאם ובצנעא ובמקומות אחרים, העריכו אותו מאד בשל ידיעותיו בתורה, כעבור שבע שנים עברנו לקרית אלקאבל הסמוכה לצנעא מרחק כעשרים ק"מ והמשכתי ללמוד אצל מלמד תינוקות, אחי ואני.
אבי היה מצבו טוב, כי ידע מלאכת הבנאות והנגרות, היה אדריכל ומהנדס גדול, בזמן הזה הוא נסע לצנעא ועבד אצל משפחת חבשוש, הוא עשה דלת ראשית לרחוב שהיה שייך למשפחה זו. ושהיו סוגרים אותו בלילות. הוא גם למד מקצוע זה לרבים אשר בקשו ללמדם!
כשנודע לאמאם יחיה ידיעותיו במקצועות הנגרות והבנאות ושעבד אצל משפחת חבשוש הוטל עליו לבנות ארמון לאמאם. “דאר אלחגר שקיים עד היום”. ארמון זה בנוי על סלע. כל באי “קרית אלקאבל” תמהים על מעשה אבי. ולא רק זאת, הוא בנה גשר המקשר בין שני הרים. שגשר בין שניהם בדרך למחוז אחר. היתה רעידת אדמה בצנעא שפגעה במסגד הראשי, והיתה סכנה שיפול וייהרס.
האמאם יחיא זימן בעלי מלאכה שיתקנו אותו ולא יכלו, נזכר באבי. זימן אותו לצנעא, הראו לו הנזקים ואבי קבל עליו לתקנו ותקנו. למעשה, מלכתחילה חשב האמאם להביא מהנדסים מחוץ לתימן לתקן המסגד, ואבי אמר לו אין צורך במהנדסים מן החוץ.
“אני לוקח עלי משימה זו”; והצליח לבצע אותה. אבל לא למד בטכניון או בכל מקום אחר, ידיעותיו היו משום שהשם חננו בכשרון. היה מתבונן על הבנין ומצטייר לו הדבר במוחו וכך היה משרטט לו הביצוע, ומצליח!
אמי היתה אשה צדקת וכשהיתה אופה ומבשלת. ראשית האפיה והבישול היתה מפרישה לכהנים ולעניי העיירה. ואני הייתי השליח מצוה של אמא, היתה מוסרת לי ואומרת: הזדרז בשליחות, כי הם מחכים לארוחת צהרים, ומכאן התחלתי לרוץ בזריזות, כשהיתה מוסרת לי השליחות הייתי רץ למסרה, במהירות. חש כי רוח רודפת אותי ומסייעת בידי להגיע למקום השליחות. אבי שנכח בזריזות שבי, היה שולח אותי בשליחות לשבאם, מהלך יום שלם. הייתי עושה זאת בשלוש שעות, ולא חש כאבים או עייפות בתום השליחות, אלא חש טבעי, כאילו שלא עשיתי מאמץ גדול. ואיני זקוק למעשֵׂה רגלי, הייתי מבצע שליחויות והאנשים מתפלאים על הזריזות שלי. עד שבקשו ממני להביא סימנים ממקום שנשלחתי אליו. פעם פגשתי נמר בדרך ואני פחדתי מאד רצתי בכל כוחי והוא רץ אחרי ולא יכול היה להשיג אותי. אני חושב שהשם חנני בריצה בשם זכות המצוה לחלק לכהנים ולעניים, ארוחת צהרים שהיתה אמי מטילה עלי, נשאר לי להודות ולומר: השבח לשם! שנותן לי כוח ואומץ לרוץ.
בשנת 1941 אבי בצע את נדרו לנסוע לא"י. נסענו אבי אמי ואני ושלושת אחי דרך המדבר. כי זו הדרך היחידה שיכולים לנסוע בה, דרך הים היתה בקורת של המשטר, ונמשכה נסיעתנו שלוש שנים, התעכבנו בדמאר וכן בלחג. בדרך מתו שני אחי ואח"כ מת אבי בהרעלה שהערבים הרעילו את היהודים שבלחג, הערבים מכרו ליהודים קמח שערבבו בו סם מזיק וכך נפטר אבי מהרעלה, ואתו מספר יהודים. מות אבינו ירד עלינו כרעם ביום בהיר, אבד לנו אב דואג טוב לב, ומה יהא עלינו.
בסמוך לזה באה בשורה שנפתח מחנה חאשד ואספו את כל העולים למחנה זה. בתוכם גם היתומים. ואני ואחי יתומים מאב, צרפו אותנו אליהם, כי למעשה אין מי שידאג לנו אחר מות אבינו. גם אמנו יחד עם כל העולים שבלחג' עברו למחנה חאשד, ובשנת 1944 נסענו לארץ ישראל עם כל היתומים. משהגענו לארץ העבירו אותנו עם כל היתומים למקור ברוך שבירושלים, המורה שלנו לשירה מרי אלנדאף את שמו הפרטי איני זוכר, אחר־כך העבירו אותנו לבית־ספר עממי. אחר בית־ספר עממי העבירו אותנו לרעננה ללמוד. רוב התלמידים היו תימנים. מרעננה העבירו אותנו למקוה ישראל לחינוך דתי. למדנו חקלאות חצי יום, וחצי היום השני למדנו תיכון. משם העבירו אותנו לכפר בתיה. היו בכפר זה ילדים יהודים מכל העולם. למדנו ביחד, היתה לי משיכה ללמוד מכניקה ולמדתי מסגרות מכנית. אחי סעדיה הוכנס לכפר הרואה ולמד חצי יום בישיבה, וחצי יום בבי"ס תיכון. היה תלמיד מצטיין.
אמי משהגיעה לישראל גרה בירושלים לבד, ושם הכירה גבר בשם אברהם קירה שמתה עליו אשתו וילדיו פרט לאחד שהיה גר עם אביו ושמו שאלתיאל שהיתה מלאכתו שיפוץ בתים, נשוי ויש לו שלושה ילדים.
התחתנה עם אברהם קירה, היה זיווג מוצלח. הוא איש טוב קבל אותנו אני ואחי סעדיה יפה והתייחס אל אמי בכבוד רב.
לימים עזב את ירושלים ועקר לחדרה. ושם פתח חנות מכולת לפרנסתו, היה חביב על תושבי חדרה יהודים וערבים. למי שאין לו כסף היה נותן לו בהקפה. בעל לב טוב, אהב לעשות טובות לאנשי חדרה, וביחוד לזקוקים שביניהם.
לאמי היתה עדנה, למרות גילה המתקדם, היא היתה בת חמישים וחמש שנה והרתה לאברהם קירה, כנס שקרה לאברהם אבינו קרה לאברהם קירה. ונולדו לו מאמי תאומים. לצערינו, אחד מת בימיו הראשונים והשני חי. יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים. לאשרם של אמי ובעלה לא היה גבול כי לעת זקנתם חבקו בן.
כשלמדתי בבית־הספר במקומות שונים, היו חברי התלמידים עורכים אתי תחרות ריצה והייתי משיג את כולם. הדבר נודע למוסדות הספורט. והפועל בחדרה התענין בי ושתפני בתחרות המרוץ שלו ונוכח ביכולת שיש בי. ונעשיתי ממוסד. ואז נפתחה לפני דרך הריצות של ארגונים שונים, וחברי קבוצות ספורט שונות, אני יצגתי את הפועל חדרה, ונצחתי בכל תחרות. עלי לציין שרבים היו מתפלאים על יכולתי לנצח. היה לי גוף קצר לא עושה רושם שמנצח, רגלים דקות שבקושי גופי עומד עליהן, הכלל: לא הייתי מרשים, משתתפי הכנסים והמתחרים. תמיד אמרו, אנו בטוחים בנצחונינו כנגד ננס כזה, אך תמיד גברתי עליהם! זה היה מזכיר לי סיפורו של דוד וגלית…
אחת התחרויות החשובה היתה ריצת הר התבור שהשתתפו בתחרות זו רצים מכל הארץ. מארגוני הספורט, מהמשטרה ומהצבא. היו בתחרות זו כאלף איש. ואני השתתפתי ורצתי. ויצאתי ראשון במתחרים. והחשוב: כל המשתתפים התקשו לנשום וכאבו להם הברכיים ואני הייתי מוכן לחזור על המרוץ עוד באותו יום.
ריצה זו הזכירה לי שהייתי רץ בתימן מהעיירה “קרית אלקאבל” אל העיירה “שבאם” בהרים. הייתי עושה זאת בחדוה. תחרות זו נערכה פעמים ובשתי הפעמים ניצחתי. נצחוני גרם כבוד לי ולעיר חדרה, אך אני בשעה זו היתה שמחתי פגומה. כמו שאמרו חז"ל: “מיום שחרב המקדש אין שמחה שלימה”. בשעה כזו נזכרתי באבי שמת בדרכו לארץ, בעיר לחג' מהרעלה שהרעילו אותו הערבים שונאי ציון וישראל. הוא ניחן ברוח הנבואה שבזמן שנולדתי בשמחת תורה אמר: בני זה נועד לגדולה להעלות שם ישראל ברבים, ולצערי, לא זכה לראות בנו בראש הקרואים, ובמעמד מרומם כזה.
באחד הימים קראתי בעתון שמוסדות הספורט החליטו לקיים מרטון בארץ ושהיתה לו רמה עולמית – בגללי. השתתפתי במרטון זה וניצחתי במרטון ישראל.
ממרטון זה, היתה לי שאיפה להשתתף במרטון עולמי בחו"ל והבעתי רצוני למוסדות הפועל חדרה. ולא הסתפקתי בכך אלא התפללתי ביני לבין עצמי שאזכה בכך. באותם הימים היה סמוך לחג השבועות. ולפי המסורת בליל חג השבועות בשעה שתים עשרה בלילה מופיע כוכב המזל ששמו: “אלקדד” ומי שיש לו בקשה מיוחדת מאת בוראו, יצפה בשמים. ובעת שהוא טס בשמים יאמר את מבוקשו וחזקה היא שיענה מן השמים. אותו ערב חג השבועות לא עבדתי – “התחלתי” ואמרתי למעבידי, שאני חולה. ישנתי אותו ערב החג – כמעט כל היום, כדי שאהיה ער בלילה. אותו ליל החג התכוננתי משעה אחת עשרה. אמרתי בלבי שמא יקדים “הקדר” לבוא. ולא אזכה לצפותו ולבקש בקשתי. השמים היו בהירים אפילו ענן ככף היד לא היה בשמים. הכוכבים מזהירים במסלולם ונוצצים לנגד עיני, כך שעיני היו דומעות וחששתי שיעבור “כוכב המזל” ולא אראנו. משקרבה שעת חצות התרגשותי עלתה ועיני מביטות לרגע קט בשעון, ורגע אחר בשמים ולו ידעתי דרך לשמים הייתי רץ כמתעופף כדי להגיע אל הכוכב ואומר לו מבוקשי. בקול רם, שלא יאמר שלא שמע בקשתי. ומרוב התרגשות, שכחתי מה רציתי לבקש ונוסח התפילה שאמי למדה אותי לומר. באותה שעה, אחזה בי צמרמורת והזעתי. אמרתי בלבי שמא הכוכב הופיע וחמק ממני. ובקשתי נשארה עמי או שמא שעון השם אחרת ועדיין לא חצות כפי שעוני. דמעות פרצו מעיני ונרגעתי קמעה. ולפתע הופיע “כוכב המזל” טס בשמים דומה לאדם ששוחה בים לכל אורכו. אמרתי את תפלתי שאמי מסרה לי ואמרה לי לשמור תפילה זו בסוד. ובקשתי שרצוני להשתתף במרטון עולמי. ונפלה עלי תרדמה גדולה וחלמתי חלום שראיתי את נוסח תפלתי כתוב על לוח מופנה לשמים, וכן בקשתי.
וראה זה פלא, למחרת חג השבועות השכמתי לעבודתי בפרדס כהרגלי יום יום, בשעות הצהרים מופיעה אלי לפרדס, מזכירת ראש העיר חדרה ואומרת לי, מחפש אותך שר החוץ של ממשלת ישראל מר שרת, עניתי לה את חומדת לצון לאחר חג השבועות, מה לשר החוץ ולשלום התימני. אני אדם פשוט, הולך אחר עבודתי ואת באת לשחוק עלי? ולומר לי, שר החוץ מחפש אותך! הסתלקי מעלי אל תפריעי לי לעבוד. כי אני תלוי ביום העבודה. אם עבדתי יש לי קיום. ואם התבטלתי אין לי קיום, חוסי עלי ולכי לעבודתך בבקשה ממך.
היא תמהה שאני לא מאמין לה, ושאני חושב עליה שהיא חומדת לצון, אגב בחורה זו אני מכיר אותה והיא מכירה אותי. ובלבי אני אוהב אותה. אך אני לא מגלה לה.
פנתה אלי בדברי כיבושין וריצויים, אתה חושד בי שחמדתי לצון. אנחנו מכירים הרבה זמן. והיה פעם שדברתי אליך שלא ברצינות, לכן הזדרז ובא אתי לעיריה לפגוש שר החוץ. וסיימה: אני נשבעת לך, שאני דוברת אמת! קשרתי הסוס והלכתי אתה לעיריה. שם נוכחתי שמחכה לי שר החוץ משה שרת.
פתח דבריו בדברי תרעומת, “אני מחכה לך הרבה זמן… רצוני שתסע לארה”ב ומיד, היתה ישיבת הממשלה ובחרו בך כמתאים ביותר להביא ברכת ממשלת ישראל לראש עירית ניו־יורק הוברט וגנר. אתה תצטרך לקחת לפיד, ומשדה התעופה של ניו יורק תרוץ ארבעים ק"מ עד עירית ניו־יורק ושם תמסור הלפיד ומכתב הברכה לראש העיר".
הססתי לענות לו כי הייתי מבולבל, חשבתי לעזוב עבודת החקלאות, לעזוב אמי ואחי, אין לי בגדים מתאימים, אין ויזה לארה"ב איני יודע שפתם, ראה משה שרת שאני מהסס לענות, אמר לי תכנס למכונה נלך תחילה להפרד מאמך ואחיך. יתר הדברים נסדר לך, ביגוד מתאים, ויזה, כרטיס טיסה וכו' משך בידי ונכנסנו למכוניתו.
הלכתי לאמי ואחי וספרתי להם מה הממשלה רוצה ממני, והם יסדרו הכל, ולחשתי לאזנה כי למעשה אני האשם, כי בליל חג השבועות דברתי עם בוראי באמצעות “כוכב המזל”, ובקשתיו שאסע למרוץ המרטון. ומן השמים ענו לי מיד! אני רק מצטער שלא בקשתי שהמשיח יבוא לגאול את עם ישראל מצרותיו. לעת עתה אני אסע למסור ברכה.
“אמי אמרה לי: בהיות ואתה בקשת ומן השמים ענו לך. עשה רצון הבורא ומן השמים יסייעו בידך ויהי אלוהים עמך”.
נסעתי אותו יום ראשון עם שרת לירושלים. התאריך אפריל 1956. זה היה יום ראשון יום שהנוצרים שובתים, בכל זאת היינו בביתו של קונסול אמריקה, והוא נתן לי ויזה וקנו כרטיס נסיעה ובגדים ונתנו איש מלוה שיודע שפתם, באותו ערב כבר הייתי באוירון לטוס לאמריקה דרך לונדון. נחתנו בלונדון ללינת לילה. בבקר ירדנו לחדר האוכל והמלצר הגיש לנו ארוחת בוקר בתוכה חביתה עם חתיכות בשר. כשראיתי את החביתה, נעשה לי רע והתחלתי להזיע וקמתי מעל יד השולחן. והסתלקתי לחדרי, בחדר הסברתי למר גליק, שלא עלה על דעתי, שגם אתנה תנאי שבנסיעתי יספקו לי אוכל כשר, והחלטתי שלא לאכול עד שאגיע למטוס אל־על ושם אוכל כשר. המלוה שלי מר גליק הבטיח לי מכאן ולהבא אני אדאג שיספקו לך אוכל כשר.
אגב, ענין האוכל הכשר נודע לעתונות היהודית האמריקאית והיא ציינה לשבח את עמדתי.
הגענו לשדה התעופה של ניו־יורק שקורים ע"ש קנדי, ונתקבלתי על ידי קונסול ישראל והשופט העליון סם ליבוביץ. קודם לבואי עשו הישראלים פרסום בכלי התקשורת שאני מגיע עם פרישת שלום מעם־ישראל שבמדינת ישראל לעיר ניו־יורק ולארה"ב בכלל.
“הקונסול והשופט אמרו לי, עליך לרוץ ברגל מכאן עד עירית נורוק ולמסור עד עירית נורוק ולמסור הלפיד והברכה לידי ראש העיר, ועוד אמרו לי הבאנו שני רצים טובים של ארצות הברית שילוו אותך ויעזרו לך אם תרגיש לא טוב בגלל שינוי האקלים יעזרו לך”.
רצתי במהירות, שהעוזרים נשארו מאחורי. ואני הגעתי לעירית ניו־יורק רענן וחזק. הדרך נמשכה שתי שעות וארבע דקות, עברתי בהם ארבעים ק"מ משדה התעופה עד העיריה. מסרתי הלפיד והברכה לידי ראש העיר, וזה עשה רושם עצום, הבאתי כבוד לעם ישראל ולארץ ישראל.
למחרת השתתפתי במרטון של עירית בוסטון, במרטון זה השתתפו כשנים עשר אלף איש, מכל העולם. ועם כל זה שרצתי יום קודם והייתי עייף מהנסיעה, הגעתי חמישי ועשו לי כבוד גדול ולמדינת ישראל.
כשחזרתי לניו־יורק קיימה עירית ניו־יורק – כמחוה לכבוד מדינת ישראל – תהלוכה, במרכזה השחקנית מרלון מנורו, השופט העליון סם ליבוביץ, קבוצת כדור רגל מישראל, שמו אותי בקאדלק בין השופט והשחקנית, אוהדי ישראל. התהלוכה היתה רבת משתתפים.
באותם הימים נתנו לי הכבוד לפתוח – בלפיד – במירוץ אולמפייאדה פאן אמריקא.
בהשפעת השופט העליון סם ליבוביץ אצל ראש העיר ניו־יורק רוברט וגנר, שיתן לי לפתוח את המשחק היוקרתי שהתקיים בינקי סטוט יום בברנקוס בין הבארגז מלוס אנגלס לבין הינקים מניו־יורק ואני רצתי עם הלפיד שנתן לי ראש העיר מניו־יורק עד ינקיס סטוטיום בלווי צלמי עתונות ושליחי התקשורת, משהגעתי למגרש המשחק, עמדו שמונים וחמישה אלף לכבוד מדינת ישראל ולכבודי ומחאו כף, בהוקרה ובהערכה.
הסנאטור יעבץ, הזמין אותי לואשינגטון כדי להפגש עם הנשיא איזנהאור. כשנפגשתי עם איזנהאור הוא הזמין אותי לארוחת צהרים, הודעתי שאני אוכל רק כשר וכלים כשרים. והנשיא איזנהאור נתן הוראה להזמין ארוחה כשרה לכל המוזמנים. כשנפגשתי עם הנשיא ברכתי אותו “ברוך מי שחלק מכבודו לבשר ודם”.
העדה התימנית בניו־יורק לבשה עוז וכבוד שבן עדתה בראש הקרואים. וזמנו אותי למסיבה, והרעיפו עלי ברכות רבות. ואני שמחתי להיות במחיצת בני עדתי.
לבסוף עירית ניו־יורק, ערכה לכבודי סעודה גדולה “בולדוף אוסטריה”. לסעודה הוזמנו ובאו כחמישים סנאטורים חברי בית הנבחרים, שופטים, ראשי הקהלה היהודית ונכבדים שונים. וכמובן הסעודה על טהרת הכשרות.
מפעלים מסחרים רצו לעשות ממני סמל מסחרי ואני לא הסכמתי, הדבר שהסכמתי לו – הופעות רבות בטלויזיה של אד סלבון.
לאחר כל זה חזרתי הביתה אל עירי חדרה וראש העיר ערך לכבודי מסיבה על שפת הים. ושאל מה רצוני, אמרתי לו להיות ראש הגננים בעיר חדרה!
לסיכום: אני מודה למר משה שרת שבזכותו עברתי חויה שלא תשכח וכן למקיים מסיבה זו – ראש עירית חדרה ולמשתתפים, לכולכם השבח, התודה והברכה!
לא אוכל שלא לסיים סיפורי בלי לשתפכם בצערי על שאבי מולידי לא זכה לראות את הכבוד שנחלו לבנו, שנולד ביום שמחת התורה ונפטר בדרך לארץ־ישראל ולא זכה לראות נפלאות הבורא ביחס לארץ ישראל, ביחס אלי, התקיים בי מאמר הפסוק “מאשפות ירים אביון”.
ספור יתמותו של אברהם עפגין ואחותו בדרה מן העיר צעדה ושיבתו למקור מחצבתו… 🔗
ספורו של היתום אברהם עפגין ואחותו בדרה מהעיירה “גומאעה” שהיא עיירת מחוז בדומה לחאשד ובכיל, נולדתי בעיר צעדה ולנו בית שם גדול, מצבו של אבי היה טוב, היו לנו בקר, צאן, מטעים של עצי פרי שהאיזור מבורך בהם, כגון: ענבים משובחים, רמונים, תמרים וכדומה. הכלל: גדלתי עד שהגעתי לגיל תשע שנים. במסגרת משפחתי האוהבת אותי ודאגה לי ולאחותי.
לימים חלה אבי במחלה איומה ואחריו חלתה אמי, ולצערי מתו שניהם. ואנו התיתמנו מאב ואם ונזרקנו לחללו של עולם, דודי ראה צורך לבוא “לעזרתינו” ולקח אותנו לחסותו ובלע את כל רכוש אבינו ומשפחתינו.
ערביי איזור גומאעה אנשים טובים ועשירים ואינם מתעסקים בשמודם של יתומים יהודים, נוהגים כמו השאפעים, (אחת הכתות שבאסלאם) גם הם אינם משמדים יתומים יהודים, על כן לא התעוררה שאלת יתמותנו בעיירה “גומאעה”.
אודה ולא אבוש, הייתי ילד יתום בעיתי ולא ממושמע, בשל התנהגותו של דודי כלפינו. דבר ראשון: יחסו היה נוקשה, יחסם של דודי ואשתו לא היה כיחסם של אבא ואמא, שנית: שלל את כל רכוש הורי, והפך אותנו לעניים אומללים, לימים גרש אותי מהבית והלכתי ל"תהמאה", שהייתי שם שלוש שנים. לאחר הזמן הזה חזרתי לצעדה ודרשתי מדודי, שאני רוצה לנסוע לארץ־ישראל, כי אחותי בינתיים השיאוה, כדי שלא יקחו אותה לשמד, ובמשך הזמן ילדה בנים ובנות ומת בעלה, ומצבי החריף, סכנת שמד מרחפת עלי, כי אנשי “צעדה” מוסלמים קנאים, והתהלכתי בתחושה כי עוד מעט ויתפסו אותי, סיוט לווה אותי חלמות בלהות חלמתי על היום בו אתנתק מעמי ודתי.
ואכן, אשר יגורתי בא, זה היה בשבת בשעת מנחה, מי שהוא מסר לשייך “צעדה” שיש שלושה יתומים יהודים, שמסתתרים בעיר, ואלה שמותם, יחיא חובישי, דוד חובישי, ואני אברהם עפגין – ומקומות מגוריהם, השייך שלח שוטרים, ואלה באו ולקחו אותנו לבית־הסוהר.
שלושה ילדים רכים, הכניסו אותנו לבית סוהר, ללא מצע וללא כסיו. נתונים לחסדי קור, רעב, ברחשים, יחס נוקשה מאד, לילה ראשון לא עצמתי עין, חושך מסביב ובלבי מחשבות אימים, על מה עתיד לקרות לי, גודל הצער והעינויים והאם אוכל לעמוד בסבל הנורא שיעבור עלי, את הלילה הראשון בליתי בבכי כי לא יכולתי לישון, המצע שלי היה אבנים, תחת מדרגות והכיסוי לגופי היה חלוק קל.
למחרת, במקום ארוחת בוקר, תביעה שאתאסלם, אחרת תשב בבית־סוהר עד שתרצה להתאסלם. אמרתי בלבי “הבית סוהר ישכנע אותי להתאסלם” עברו ששה חדשים ואני ביסורים ובתביעות להתאסלם ואני עונה להם לו תחתכו ראשי, לא אתאסלם!
אנשים מאנשי קהלת צעדה היהודים, אשר גורלי נגע ללבם, התערבו אצל אלשיך מושל העיר, בדבר שחרורי, התחננו לפניו, והסבירו לו את הענין החמור כלפי ילד קטן, והשייך סרב אפילו להקל על מאסרי “ונשבע ביקר לו שאשתחרר מבית הסוהר רק שאתאסלם או שאצא לבית־הקברות”.
אותו יום באו אלי אותם האנשים שהשתדלו בעדי יחד עם ערבי שמו “מדגה” שהיה בקשרים טובים עם הקהלה, והשפיעו עלי שאתאסלם “למראית עין”, ואגור בביתו של “מדגה” הנזכר, שהיה חסוך בנים, והוא הבטיח לי בשבועה שידאג למחסורי ורווחתי.
אותו יום חקוק במוחי, עת גזזו לי פיאותי “הסימנים שלי שאני יהודי”… והלבישו לי בגדים יפים וחדשים בנוסח הערבים והובילו אותו ברחובות העיר “צעדה” וההמונים קראו עד שניחר גרונם…." זאד אלה פי דין אלאסלאם" כלומר “הִרְבָּה אלוקים בדת האסלאם”, ראיתי את חגיגתם ושמחתם, וחשבתי בלבי כבר על בריחה לעדן, ומשם לארץ ישראל, אך “מגדה” שהיה שייך למשפחה ידועה בהתנהגותה הטובה. נהג אתי בהגינות נתן לי חופש פעולה, פתח לי חנות בדים בשוק, חתן אותי בקרובתו ונולד לי ילד שהוא חי כיום “בצעדה”. הרשה לי כל שבת ללכת לשמוע תפלת מוסף, ולאכול מהמאכלים של השבת החביבים עלי, קשרי עם הקהלה היו הדוקים, לא התנגדתי מהצעת האנשים מיהודי צעדה, לקבלת האסלאם למראית עין, יצג את דעתם סעדבוני ממשפחה ענפה וחשובה, שאמר לי: חז"ל אמרו: “ויחי בהם ולא שימות בהם” דבריו אלה שכנעו אותי להסכים “להתאסלם”!…
למחרת שחרורי מבית הסוהר, הכניס אותי מדגה ללמוד ערבית בבית־ספר ערבי, עם תלמידים ערבים בגילי, המורה אהב אותי מאד, והתייחס אלי בטוב. הצקתי ליתר התלמידים.
בצעירותי הייתי מהיר חימה, ומי שהתעסק אתי השבתי לו מכות נאמנות, והמורה היה מעלים עין, כך שבמשך הזמן חדלו להתעסק אתי, ואדרבא היה לי רושם שכבדו אותי.
לימים נשלחתי לצנעא, לשרת בבית האמאם יחיא ובניו, כשהגעתי לצנעא נפגשתי עם האמאם, הסתכל עלי ואמר, באלוהים שנולד מוסלם, ראו פניו – אמר ליועציו – יראת אלוקים ונביאו מחמד על פניו, והוסיף ואמר: אלוהים יצליח דרכך באסלאם, ולפי פקודתו נשארתי בבית האמאם, והתחבבתי והתחברתי עם בניו ועם נשות ההרמון, אפילו נשותיו של האמאם באו לראותני ולהתענין בי. בצעירותי כמו כל צעיר הייתי עלם יפה וכולם שבחוני על הקסם בו ניחנתי.
נשארתי בצנעא תשע שנים. ואז זמנתי את אשתי מצעדה לבוא לצנעא, ונדמה למכרי וחברי מחוגי משפחת האמאם ותושבי צנעא, שהשלמתי עם התאסלמותי, ונתנו לי אמון, ועין פקוחה לא היתה כלפי, לאן שרציתי הלכתי ונוצר אמון כלפי.
לימים שנת 1948 קרה מקרה שבעקבותיו שונתה פני תימן, האמאם נרצח יחד עם יועצי אלקאצ’י עבד אלה אלעמרי ונכדו ואז בנו תפס השלטון במקומו והדברים ידועים, ואז אמרתי בלבי הגיע הזמן לשוב אל עמי ואל מולדתי ואל דתי. אך עלי להסתלק מתימן, כי מה שאעשה ולאן שאברח בתימן, סופי להתפס, ואוי ואבוי לסופי, הן מהמשטר והן מהמון העם, כי יאמרו שבגדתי בדת המוסלמים ויתירו מותי נקמה על בריחתי.
לכן, צריך הייתי לתכנן, דרך לברוח מפני חמת המציקים. ומשעה שעסקתי בתכנון ובמחשבה לברוח, אלוקים היה בעזרי וסייע בידי, ועודדני והצילני. לאורך כל הדרך, עד אשר הגעתי לארץ ישראל, הארץ אשר עליה נאמר “ארץ זבת חלב ודבש”. וכאן נשאתי לי אשה ונולדו לי ילדים ושבתי אל אבותי ואל מקור מחצבתי, השבח לא־ל על חסדו עמדי עד הלום, אמן.
מניסי זמנינו! אחים מישראל ומתימן נפגשו בארה"ב עם אחיהם שנלכד בקטנותו ואולץ להתאסלם 🔗
בעיית היתומים שאלצו אותם להתאסלם, שבו לצור מחצבתם, חלקם ביזמתם ובתושיותם שבו על יהדותם, וחלקם ביזמת קהלתם. אך חלקם נטמעו בעל כורחם באסלאם, אביא כאן מקרה מענין, לאחת המשפחות היהודיות הנכבדות מדרום תימן הבן הקטן שבבנים נלקח ע"י המוסלמים לשמד, המקרה היה בסמוך לעליית מרבד הקסמים, בני המשפחה וביחוד האחים הגדולים ממנו לא השלימו עם ההתאסלמות בעל כרחו של אחיהם, לנגד עיניהם עמדה השאלה מה היה גורלו של אחיהם שאולץ להתאסלם, אדיר חפצם לדעת מה עלה בגורלו חי או ח"ו מת.
בזמן האחרון עם חידוש הקשרים בין יהודי תימן שבתימן לבין יהודי תימן שבאמריקה נוצרה אצל אחיו תקוה ליצירת קשר אתו וכך היה. משה הבה שרעבי שנשלח מטעם מוסדות העזרה באמריקה לעזור ליהודי תימן, קבל עליו לפי בקשת אחיו שבישראל לברר מה עלה בגורלו של אחיהם, הודות למאמץ שנעשה על ידי משה הנ"ל, אותר האח בתימן, אשר מושבו בתעז בירת דרום תימן מקצועו עו"ד, נשוי בבת המקום ולו ילדים גדולים.
משה הנ"ל רצה להפגיש אותו עם אחיו שבישראל וכך זימן את שני הצדדים לארה"ב. וכך היה. נפגשו האחים הישראלים עם האח התימני. ההתרגשות עצומה, הזכירו חוויות מזמן היותם בתימן מתקופת ההורים, האחים נוכחו לדעת עד מה השריש באסלאם בתוקף המסיבות. וכיום הוא לא יתום יחיד בודד, אשתו בניו ובנותיו, הסביבה, המכרים, המקצוע, נפרדו בתקוה לחיים טובים.
נקוה, כי השלום עם הערבים עומד אחר כתלנו, ותהא לו ולמשפחתו ולעוד רבים שאולצו להתאסלם האפשרות לבקר את הארץ ואת הנעשה בה. ומעשה הנסים שפוקדים אותה ויוכיחו מה הם אבדו שלא זכו להיות בין מקימי המולדת ומעצבי דמותה. לסיכום, חבל!!!… שבזמנו לא מצאו קרוביו וחברי קהלתו לטפל בהברחתו, ולהצילו מצפרני השמד…
מבוא לדו"ח של הג’וינט 🔗
בזמן היותי בניו־יורק אשר בארה"ב, סיפרתי לידידי איש הג’וינט מר ד"ר ראלף גולדמן שבדעתי לכתוב ספר על היתומים, וספרתי לו יסוד המפעל להצלת ה"יתומים בתימן" שע"י עזרת אחים, ועל פניתנו בנידון לגברת סולד שאז עמדה בראשות מפעל “עלית הנוער”. לצרף את יתומי תימן שהיו בסכנה מוחשית, אל דאגתה לכלל ילדי ישראל. כמו כן ספרתי לו שלא הסתפקנו בפניה אל המוסדות אלא הגשנו עזרה להם במדת יכולתנו, וגייסנו דרכים להברחתם מתימן.
לכן ביקשתי ממנו למצוא לי חומר בארכיב הג’וינט על הנושא, בעיקר היתומים. מר גולדמן ביקש מגברת שרה היימן, לחפש בארכיב, ואכן מצאה אחד הדו"ח הראשונים, אשר נכתב על ידי ד"ר גרץ בייגל, בו מסופר על הקמת מחנה ראשון לקליטת העולים בדרכם לארץ.
בדו"ח הזה אשר נשלח לג’וינט, מסופר על המאמץ העל אנושי בהקמת מחנה העולים בחולות אלשיך עותמאן, שבלעדי הקמתו ובלעדי עזרת הג’וינט היו עולים אלה שפניהם לציון נדונים ח"ו לכליה. ואכן בעזרת האנשים הטובים שנזכרו בדו"ח בראשות ד"ר גרץ בייגל ובסיועו הכספי של הג’וינט, אכן עלו העולים לארץ, וכיום הם אתנו שמחים וטובי לב.
לכן, מצאתי לנחוץ להביא הדו"ח בספרי זה להעשיר ידיעותיך קוראי היקר.
לואיס ה. סובל
הנרי ס. ברנשטיין – המגבית המאוחדת
הועדה האמריקאית לעזרה ליהודי תימן.
הג’וינט סיפקה את העזרה הרי"מ ליהודי תימן
1. הג’וינט שולחת בכל חודש 200$ למרכז האגודות (המוסדות) התימנים בפלסטינה.
2. רבנים תימנים נזקקים, כלולים בתכנית העזרה של הג’וינט לרבנים נזקקים בפלסטינה.
3. הג’וינט שילמה עבור הסעת הרבנים התימנים מעדן לפלסטינה. הרבנים האלה כלולים במספר הכולל של היהודים התימנים שהועלו לפלסטינה ע"י הג’וינט בשנת 1943 ובשנת 1944. סך הכל מעל 2000 נפש.
4. ב־1944 היתה מגיפה בעדן שפגעה ביחוד ביהודים התימנים שם. הג’וינט שלח המשלחת רפואית מפלסטינה להלחם במגיפה זו.
5. בשנת 1944 ה־ג’וינט הקציבה 50,000$ כדי לממן את הצרכים הדחופים של היהודים התימנים הנזקקים בעדן.
דו"ח מס' 367 תאריך הדו"ח 23.7.46
שוכפל ב־23.10.64 תאריך קבלה 21.10.46
לידיעת:
A.J.J.PD.C שדרת מזיסון מס' 270
ניו־יורק, 16 נ.י.
המקור: ירושלים פלסטינה
התוכן: מדינה – עדן
הנדון: דו"ח של ד"ר גרץ בייגל בנושא: ששה חודשי עבודה בין הפליטים התימנים בעדן.
ששה חודשים חלפו מאז הגענו לעדן לתת עזרה רפואית וסוציאלית לפליטים שהגיעו מתימן ושכל שאיפתם היתה לעלות לפלסטינה, עד אז פגשתי פליטים מעטים ממספר ארצות, אשר גרו בשוויץ, מקום בו הוסמכתי. הפליטים האלה היו שונים לגמרי מהפליטים התימנים שנמסרו לטיפולנו. ראשית, רוב הפליטים האירופאים הם בעלי השכלה וכמה מהם בוגרי אוניברסיטאות. צרכיהם היו שונים לגמרי מצרכיהם של הפליטים התימנים.
בגלל שנעקרו ממקומות מגוריהם ואבדן כל אפשרות של קיום עצמי, הפרדה מהמשפחה, מקרי מוות ואבדן כספים, הפליט מקבל עתה אשיות אחרת מזו שהיתה לו קודם. הוא נעשה אדם עם התפרצויות של מצבי רוח. מבקש ודורש ברוע לב ובפחדנות. המלה “עזרה” נעשתה אבן היסוד של חייו. סוגו של הפליט שנתקבלנו בו פה, אינו פגיעה כתוצאה מהמלחמה והוא לא עבר את הסבל שמרבית מהפליטים באירופה עברו בתקופת הנאצים. הוא, בכל זאת קרבן של אנטישמיות שפרצה בכל המדינות הערביות וזה הרבה יותר מקשה את הטיפול בפליטים האלה מאשר בפליטים מאירופה. הוא בכלל אינו מתבייש לבקש עזרה (בדרך כלל, בקשת נדבות מאד נפוצה בארצות המזרח). צרכיו אינם רבים. דרישותיו מוגבלות לאוכל וגג מעל ראשו. הוא חסר השכלה, נטייה לעצלנות, עקשן בצורה קיצונית וערמומי. העצלות, העקשנות והסקרנות של האנשים האלה יכולה לשגע עובד. כפי שנאמר לי ע"י איש נכבד שהכיר אנשים אלה במשך שנים, הם בהחלט יכולים לשגע בן אדם.
העובד המטפל באנשים אלה צריך להיות בעל אופי חזק ובאותו זמן גם אדם רגיש. עליו לקבל בהבנה כל בקשה או דרישה שנעשה ע"י הפליט, אבל עליו להיות גם בקורתי וחשדני. עליו להבחין במבט מיידי באם הפליט מדבר אמת או לא. עליו, כמו־כן, לרכוש את אמונו של הפליט ועליו במקרים מסויימים להראות החלטיות.
כשהגענו לכאן, מצאנו שני קווים של מחשבות ביחס למצב של הפליטים. חלק, תאַרו את מצב הפליטים בצבעים שחורים בלבד. נאמר עליהם שכולם רעבים ומיואשים. עירומים וצמאים ושוכבים ברפש. דעה אחרת הראתה הכל בלוֹבֶן בּוֹהֵק. אמרו, שהפליטים הצהירו שאין הם מסרנים כל כך. יש להם קצת אוכל וגם לבוש. לא נתנו לעצמנו להיות מושפעים ע"י הדוברים האלה. ברגע שבאנו החילונו לחקור את מצבם של הפליטים בכל מקום שנמצאו והתמונה הבאה הופיעה מול עינינו.
מ־3000 הפליטים, שני־שליש היו בעדן. בזמן ששליש היה בסביבה. מצבם החומרי היה כזה, שיותר משליש היו לגמרי חסרי־כל. בעוד שהאחרים התפרנסו מעבודות שונות, עבודות כשוערים, עבודות בית, פחחים, סנדלרים, צורפי זהב ורוכלים. כמה מהם ביקשו נדבות ברחובות. גם אלה שעבדו, הם גרו בדלות רבה. באשר למצבם ההגייני, זה היה מצב גרוע ביותר. חוסר המים בשביל להתרחץ, וחוסר תנאים סניטריים גרמו להם להיות מלוכלכים מכף רגל ועד ראש, היתה להם כנמת, והם סבלו ממלריה וכל מיני מחלות, גירודים שנדבקו בהם בדרך מתימן. הם גרו בצפיפות גדולה בשדות. בסימטאות, בחדרי מדרגות ורבים מהם סתם ברחובות. הרבה יתומים, שמספרם נאמד ל־300 חיו בתנאים נוראים. שליש מהם, המאושרים יותר, עבדו בבתים פרטיים בעדן בתנאים שונים – הכל לפי בעל הבית. חלק מהם קבל אוכל טוב, ביגוד ולפעמים גם דמי כיס ויחס אנושי.
אבל, לאמר את האמת, היו הרבה בתים בהם היחס ליתומים היה רחוק מלהשביע רצון. שמענו על מקרים שבהם הילדים היו צריכים לעבוד עד שעה מאוחרת בלילה, ולפעמים עם “מתנת” מכות (ראינו מקרים כאלה במו עינינו). בדרך כלל, עלי להצהיר שמשך שנים, גרו פליטים מתימן בעדן וגרמו לדאגות לא מעטות ליהודים במקום. יהודי עדן עזרו לפליטים מתימן בצורה אינדיבידואלית (אף על פי שלדעתנו הם יכלו לעשות זאת בצורה יותר מכובדת). כמה בתים תרמו סכומים נכבדים לטובת הפליטים. אנו יכולים להעריך את המצב באמרנו שאפילו בבתים שמצב העבודה אינו משביע רצון, מצב האדם המועסק הוא יותר טוב מאשר אלה המשוטטים ברחובות ומבקשים נדבות.
יתומים אחרים חיפשו למחייתם עבודות, כגון חבצנות, מצחצחי נעלים, סבלים בשווקים.
מצב הבריאות:
מצבם הבריאותי לא היה מזהיר. אבל בהתחשב במצבם החומרי וחוסר תנאים סניטרים, לא הראה נטיה לקטסטרופה. המחלות הבאות היו אופייניות לפליטים: גרדת, מלריה, גריענת היו נפוצות מאד, כיבים טרופיים, בעיות בדרכי העיכול היו גם נפוצים והיו שני מקרים של שחפת.
המסקנות שלנו לאחר מספר ימים ראשונים של בדיקה היו כדלהלן:
א. למצוא מקום מאוורר שבו אפשר והיה לרכז את הפליטים שנמצאו חסרי־כל כדי לתת להם מזון, עזרה רפואית והרבה מים ולנסות לחנכם כמה שנוכל וללמדם קרוא וכתוב בעברית כדי להכינם לעליה.
ב. לשכן במקום כ־100 ילדים המשוטטים רעבים ברחובות עדן ומתנוונים מיום ליום.
ג. להציל 200 יתומים, שרובם איבדו את שני הוריהם, ולמנוע מהם להיות ילדי רחוב. להכין אותם לעליה ולהביאם לפלסטינה בעזרת עליית הנוער.
אנו נוכל למצוא מקום כזה אך ורק בעזרת השלטונות. לכן אנו התקשרנו לממשלה וביחד עם אנשי ממשל בכירים, ביקרנו בשני מחנות שבהם התגוררו חיילים בזמן המלחמה. מצאנו מחנה אחד היותר גדול, מתאים מאד למטרותינו ביחוד בגלל התנאים הסניטריים שם. הממשלה הבטיחה לתת לנו את המחנה הזה, לאחר קבלת הסכמת השלטונות הצבאיים. בגלל התערבותם של גורמים שונים, קבלנו תשובה שלילית ביחס להפיכת המחנה הזה למחנה פליטים. לאחר מאמצים רבים מצדנו ולאחר שקבלנו עזרה ממנה4 שירותי הבריאות בעדן ובשייך עותמאן, קבלנו את המחנה, שקודם סירבו לתת לנו אותו. המקרה הזה גרם לחודשיים פיגור בעבודתנו.
ד. אנו גם החלטנו לפתוח מרפאות חוץ, במקומות שהפליטים גרו, בשביל אלה שהיו צריכים להשאר לגור במקומותיהם.
פתחנו שתי מרפאות, המרכזית בעדן, היכן שרוב הפליטים גרו והשנייה בשייך עותמאן שבה גרו כאלף פליטים. באותו זמן שלחנו דו"ח מפורט על מצב הפליטים בעדן ובסביבה לסוכנות היהודית ולמשרדי A.J.J.P.D.C בירושלים שהפליטים מתימן זקוקים לעזרה לא פחות מהפליטים מאירופה. ביחוד, יש לציין שהוצאות כאן היו 10% ממה שמוציאים על פליט מאירופה.
הג’וינט הגיבו ברוחב לב לדו"ח שלנו ושלחו תמיכה חודשית, אבל הבטחת הסוכנות היהודית והתאחדות התימנים להגדיל הסכומים נשארו בגדר הבטחות ולא יותר.
בהמשך עבודתנו, נוכחנו לדעת שטיפול במרפאות־חוץ אינו מספיק והחלטנו לפתוח מחלקת אישפוז לכל מרפאה. במספר מיטות שאפשר יהיה לאשפז חולים שזקוקים לטיפול ממושך, ביחוד אלה עם חום גבוה, שהיו שוכבים חולים ברחובות העיר. ענף זה של פעיליותינו, היה, לדעתנו, הדבר החשוב ביותר בזמנו. וביחס לעבודתנו הסוציאלית, נוכחנו לדעת שרק חלוקת מזון תקל על הפליטים. הפסקנו לחלק כספי תמיכה בהתאם למספר האנשים בכל משפחה כי זה לא הביא לכל הקלה למשפחות הנזקקות.
בשייך עותמאן, הפליטים הצטופפו בשתי חצרות. התחלנו לחלק מצרכים חיוניים, כגון: קמח, סמנה (חמאה תימנית), שעועית, קפה, סוכר וסבון. שמספיק לשבוע ימים ושלוש פעמים בשבוע – בשר. לאנשים חלשים וחולים נתנו גם חלב, פירות וכו'. התחלנו גם לחלק דייסה וכו'… לתינוקות שהיו במשקל ירוד, ולילדים עד גיל 10. בערך כ־175 ילדים קיבלו דייסה. מספר החולים פחת והילדים החלו להעלות משקל, בקיצור, תוצאות מעשינו החלו להיות מורגשות.
בעדן העבודה היתה יותר קשר בגלל פיזור הפליטים. כאן, החלוקה היתה צריכה להיעשות לפי כמות מסויימת, כי לחלק מהם היתה הכנסה. אבל הקשיים היו מרובים, כי כל אחד ביקש את מלוא התמיכה והתנהגו כאילו מישהו לקח מהם את רכושם החוקי. תחילה, אירגנו כעין בית יתומים והתחלנו לתת ארוחות בהתחלה ל־30 יתומים שמספרם גדל והגענו ל־125 נפשות. ביחס לפליטים הבוגרים, אנו חילקנו להם קמח וסמנה. וכשתקציבנו איפשר זאת, חילקנו מצרכים חיוניים אחרים ובעיקר סבון לחולים, לאמהות, לתינוקות שנולדו, לפליטים חדשים שרק הגיעו חילקנו גם תמיכה כספית. אנו נתנו גם לחם לאנשים רעבים שבאו למרפאות.
נעזרנו הרבה במר חיים צדוק בהכנת רשימות הפליטים, החלוקה של התמיכה, חקירת מצבם וכו'. קבלנו גם עזרה נאמנה ממר יחיא קסר, תימני תושב עדן, שבו מצאנו עוזר מכל הלב מבלי להתעניין ברווח אישי והוא עמד לשירותנו בכל השטחים עד היום.
באשר לחינוך, הסכמנו לבקשותיהם של מר צדוק ומר עובדיה שעבדו עם ילדי הפליטים. ועתה, אנו עובדים בשיתוף מלא עם מר עובדיה שלקח על עצמו את עבודת החינוך במחנה – ראה פרטים דלהלן – ומילא בנאמנות את תפקידו. אין צורך להדגיש שעזרה גדולה ומסירות גדולה קיבלנו מהאחות משאט שנוסף לעבודתה המקצועית, הקדישה את רוב זמנה לעבוד עם הפליטים.
יחסינו עם הפליטים:
כמה מהם, בתקופת ה"מסעביין", הכירו את האחות רחל, והיות והיא היתה אחת מהם, גישתם אליה היתה יותר כנה. מצד שני, אני הייתי זר להם. ראשית, אני לא הייתי מקהילתם ושפתם לא היתה ידועה לי ובכל זאת, לאט לאט כשעבודתנו הרפואית התקדמה, ויחסים בין אנושיים התפתחו, ובלי הפרוצידוריה של קבלת נציגים מכל קהילה וקבוצה, החלו האנשים לתת בי אימון. אני זוכר את הימים הראשונים כשהם באו אלי עם מכתב בידיהם שבו היה כתוב: “התרופה הטובה ביותר היא לחם”. קראתי לכל הפליטים ביחד ואמרתי להם. עשיתי ככל יכולתי להשיג עזרה לכם, חכו בסבלנות, וברגע שהחדשות הטובות תגענה, אני אודיע לכם מיד. ואז הם הפסיקו עם כל הדרישות שלהם. ומיד שהידיעות הטובות הגיעו, קיימתי את הבטחתי ומאז נחשבנו כמציליהם. ידענו כיצד לנהוג בסלחנות וידענו גם לנהוג בהחלטיות. כשהתנהגות חלק מהם הפריעה לעבודתנו. וכשלא יכולנו לסבול יותר את הבקשות והדרישות הלא מוצדקות במשך הזמן הזה שעבר, היתה לנו הזדמנות רחבה לראות עד כמה מצב רבים מהם היה באמת גרוע. וידענו שהיינו צריכים להיות יותר מתחשבים. בכל אופן, כשראינו את האופי הרע של חלק מהם, ידענו להיות איתנים בדעתנו. לא רק המבוגרים החלו לתת בנו אימון ולחבב אותנו ולהמטיר עלינו את תודותיהם וברכותיהם, גם הילדים הצעירים, הראו את הנאתם בכל מיני דרכים בכל מקום שהופענו ובכל מקום שהם היו.
כפי שהצהרנו לעיל, קבלנו את המחנה באיחור של חודשיים, ב־25 לחודש מרץ 1946, למרות המאמצים שנעשו ע"י צדדים שונים, במשך הימים האחרונים, לסכל את כל הצלחותינו במעשה זה.
תכניות הבנינים, גיוס עובדים מבין הפליטים, קביעת רשימות המדים, רשימת הצוות הדרוש לשרת את העובדים היו מוכנות מראש. הכנו אותן מיד שקבלנו את ההבטחה והן היו מוכנות כשקיבלנו את המפתחות.
מבלי להפסיק את עבודתינו הרפואית והסוציאלית התחלנו לבנות את המחנה בכוחות עצמנו, ולאחר שלושה שבועות בלבד, שבוע לפני הזמן שנקבע על־ידי השלטונות, הכל היה מוכן. בזמן הבניה, לקח על עצמו מר צדוק להכין את רשימת הפליטים שיהיו מועמדים למחנה. (לפי זמן שהותם בעדן ולפי הזמן ששהו בדרכים). המועמדים הראשונים היו היתומים, שאולצו מדי פעם בפעם לפנות את מקלטיהם הזמניים ואז באו אנשי שייך עותמאן, שצריפיהם נהרסו על ידינו כדי להשתמש בחומרי הבניין. בינתיים פסח הגיע והפסקנו את העברת הפליטים. יום אחרי פסח העברנו את הפליטים מעדן והכמות 975 נפש הושגה. השארנו 25 מקומות ליתומים נוספים שיום יום באו להידפק על שערי המחנה.
עלינו להוסיף כאן כמה מילים על מטרת המבנה. היה בדעתנו לשכן במחנה אלף פליטים בהתאם לתקציב שביקשנו. והחלטנו לבנות אוהלים גדולים לשמונה נפשות כל אחד. לקחנו בחשבון את האקלים והשמש חסרת הרחמים וכן את תקופות המונסון (סופות חול ורוחות חזקות) וכתוצאה מכך הכנו את האהלים בצורה כזאת שהשמש לא תחדור ושהחולות לא ייסחפו פנימה. מצאנו לנחוץ לקבוע שורות ארוכות של אהלים, עם רחוב רחב דיו בין השורות. כדי לחסוך בחומרים בנינו את השורות עם קיר משותף ושורות האוהלים בשני הצדדים, ודלתות שנבנו ע"י הנגרים שבין הפליטים. כך הבטחנו את הצורה האסטטית של האהלים. מחיצות נמוכות הפרידו בין כל אהל ואהל, כדי שיהא מספיק איוורור.
ליתומים שבמחנה, בנינו אוהל גדול עם שורות של מיטות. באמצע בנינו מחיצה להפריד בין הבנים לבין הבנות.
בנינו גם בית־כנסת גדול. הוא הוגדל לכפליים מגודלו האורגינלי במשך הזמן, כדי שישרת את הצרכים המרובים. והוא היה גם דרוש כמקום ללימוד התורה, כתיבה ודבור בעברית וחשבון.
בנינו גם בית קברות, וקיוונו שזה ישמש רק כהכנה ושלא נצטרך להשתמש בו במשך זמן רב.
במשך הזמן, היו כמה מקרים של מחלת החזרת בין הילדים, וכדי למנוע את התפשטות ההידבקות בין כל היתומים ובין שאר יושבי המחנה, הקמנו בלוק של אוהלים והיתומים הועברו לשם. בית־היתומים הקודם שימש כבית־חולים לילדים. הוספנו לבנינים גם סככה מרובעת, בעלת מראה יפה ושמנו בתוכה כסאות, שולחנות, ספסלים ומדפים לעתונים, כמו־כן ארון לספריה במשך היום, הסככה שימשה כבית־דין ע"י שלושה מנכבדי המחנה שטיפלו בבעלי האי־הבנות והמריבות בין האנשים ובערב שימשה הסככה כמקום מפגש של המורים. עלי לציין, שבית־הדין הזה הוריד מעלי עול כבד, כי קודם לכן, הייתי חייב להיות כעין שופט לאנשים בשאר הבנינים הקיימים. הקמנו מרפאה עם שלושה חדרים. אחד לקבלת החולים, אחד שימש כמעבדה גם לבדיקות ולמקרים מיוחדים ואחד לטיפול במחלות עיניים. בבנין אחר הקמנו בית־חולים ובו שלושה חדרים. חדר אחד לנשים ושני חדרים לגברים. (או להיפך, לפי המצב) בנין אחר היה לשימוש מטבח ליתומים, לצוות ולחולים. עוד בניין שהיה קרוב למטבח שימש כמחסן לכל המטרות, והחלונות היו מכוסים ברשתות מתכת. שני בניינים שהיו ממוקמים קצת יותר רחוק מאהלי המגורים שימשו כחדרי לידה ומגורים פרטיים לרופא ולאחות. אהל היה ממוקם בסביבת שני הבניינים האלה ששימש כמתפרה וארבעה חייטים היו מועסקים כל הזמן. הם הכינו בגדים לא רק לשוכני המחנה אלא גם לשליטים מחוץ למחנה.
בהתייחס לקבלה למחנה, עמדנו על העקרון של העדפה בזמן. מיותר להדגיש שהסכמנו עם עצתו של ד"ר גרושקה, קודם כל לשכן במחנה את אלה הזקוקים למלוא העזרה. שני העקרונות הללו – זכות הוותק ומידת המחסור – הוספנו גם את עקרון הגיל, ודאגנו לכך שאנשים שהתקבלו למחנה יוכלו, לאחר קבלת מזון מתאים וטיפול רפואי להיות מוכנים לעלייה לפלסטינה. אין כל ספק שכמספר גדול כזה מגיע למחנה, תיתכנה שגיאות במקרים מסויימים. וכמובן, קיבלנו המון תלונות בכתב ובע"פ מפליטים שונים. כי כל אחד ראה במחנה צעד קדימה לעלייה לפלסטינה.
במשך הזמן, בעיות ולחץ מצד הפליטים גברו, כשהם למדו את צורת החיים במחנה והתנאים. התביעות הוגשו לקבל לפחות את הילדים כדי להבטיח להם חינוך.
על מנת שאפשר יהיה להשתלט על הפליטים במחנה. לדוגמא: למנוע חדירת פליטים שלא אושרו להכנס למחנה, הנהגנו שיטת כרטיסי הקצבת מזון. כל המצרכים ניקנו מסוחר סיטונאי ערבי, במחירים ממשלתיים עד עתה, יש לציין שלא נתקלנו בחוסר אמינות. המצרכים הובאו בזמן והמשקל היה נכון.
עתה אני חייב לומר כמה מלים על הצוות. בחרנו בעובדים מבין הפליטים. הצוות במחנה הרבה יותר מעולה מבחינת יעילות ומבחינת נאמנות בהשוואה לצוות לפני הקמת המחנה. יש לציין שאי־ידיעתם לקרוא ולכתוב של חלק מהם, התאזנו ע"י המעלות שלהם שאפשר היה לתת בהם אימון מוחלט. אבל היו שני מקרים שבהם אולצנו לפטר את העובדים בגלל שאי־אפשר היה לתת בהם אימון.
ראש הצוות שלנו היה מר צדוק חתוכה שהיה מורה, שוחט, אב בית־דין בעיר שלו והוא ישר ואפשר לתת בו אימון. והוא מספיק יודע קרוא וכתוב. במשך הזמן, העברתי אליו תפקידים שנוספו למחסנאי. שאר הצוות עובד במטבח, בבית החולים, משגיח על היתומים וכו'.
אפילו לפני שקבלנו את המחנה, הג’וינט העמידה לרשותנו 500$ לביגוד. כשהפליטים התקבלנו למחנה. הבגדים היו מוכנים, וכל אחד, לאחר תשומת הלב המתאימה שהוגשה לו, קיבל ביגוד. דחינו את חלוקת הביגוד עד לאחר שהמחנה נפתח. ולמרות שרוב הפליטים לבשו סחבות. ידענו שאין לתת להם ביגוד בעודם מתגוללים ברחובות המטונפים במצב תת־תזונה, ידענו שהרבה מהם ימכרו את הבגדים. רק חלק מהיתומים שקיבלו מאתנו תשומת־לב בדרכים אחרות, הם קבלו קודם לכן בגדים מאתנו וכשהגיעו למחנה, היינו נאלצים להלבישם מחדש. במשך כחודש נלחמנו בכנים שהביאו אתם מעדן.
למרות שלא היינו רחוקים ממקום יישוב. (שייך עותמאן) הסביבה שרצה בגנבים. כבר כשהתחלנו לבנות את המחנה, דאגנו לכך שהמקום יישמרו ע"י אנשים שלא מושפעים משוחד ועדים. מספיק לשמור את הכמות הזעירה של רכוש הממשלה שלא ייגנב מהמחנה. ושעליו חתמנו. עלינו היה גם לשמור את חומרי הבניין ולאחר מכן, היינו צריכים לוודא שתושבי המחנה לא יוציאו את המזון שחולק להם ולהשתמש בו למכירה. הצלחנו למצוא ראש לשומרים שמילא תפקידו בהצלחה ובנאמנות. לכל השומרים חולקו מקלות ופנסי לילה ואם בהתחלה הופיעו מספר גנבים, כמה מהם נתפסו על ידינו והועברו למשטרה, עתה אין עקבות לגנבים. בתקופת מתח והשביתה הכללית, קבוצת השומרים היתה הארגון המרכזי של הקבוצות שהגנה על המחנה, באם יתעורר הצורך להגנה.
הפעילות החינוכית במחנה התפתחה, למרות שבזמן מסויים נתקלנו בקשיים בהשגת מורים לאלה שרצו מלכתחילה ללמוד את השפה. המורה עובדיה הדריך בסמינר שהוקם על ידינו, מספר מורים. כעת יש לנו בנוסף לאחד־עשר מורים, כולל צעירה־מורה ושני מורי דת, שני תלמידים נמצאו מתאימים לשמש כמורים, לאחר שעקבתי אחר פעילותו של המורה עובדיה במחנה, העברתי לידיו את כל הפעילות החינוכית ואמרתי לו שיעשה כרצונו. ביום הזכרון שהוקדש להרצל וביאליק, היתה לנו בבית־הכנסת אזכרה עם תכנית תיאטרון של ילדי המחנה.
בית־הכנסת היה מלא על גדותיו. והיו הרבה אורחים מעדן נציגי כל היישוב היהודי וביחוד הרבה צעירים מעדן וקבוצה גדולה של תושבי המחנה שעמדו בחוץ מחוסר מקום בפנים. הורי הילדים ששיחקו בהצגה היו מאושרים לראות את ילדיהם משחקים. זה הביא בטחון עצמי לאנשים שהיו בתחתית המדרגה של חייהם ושחזרו להיות בני־אדם לאחר שהיו קבצנים ויצורים מושפלים. הצלחנו להקים במה עם מסך מכל מיני שאריות. היו לנו דגלים נוסף לדגלים שהובאו מעדן. כל זה גרם לאוירה חגיגית במפגש, אבל כל זה הצליח הודות לעבודתו הפוריה של המורה עובדיה שהכין את הילדים בכשרון רב ושדרש דרשות נהדרות בשבת שעוסקות בנסיון של ספרותנו ובהרצל – שהגה את רעיון הקמת המדינה היהודית שהיו משה ואהרון של דורנו.
פיתחנו יחסי חברות עם חברינו למקצוע. בקרנו איש את רעהו בהתייעצויות משותפות. יותר מפעם נעזרנו על ידם בתרופות או במכשירים שהושאלו לנו. החולים שלנו, שנזקקו לטיפול חירוגי, התקבלו לבתי־חולים ממשלתיים, ביחוד אנו ביחסי ידידות עם הצוות של בית־החולים של המיסיון שבאו לעזרתנו בצורה חברותית ביותר.
מאז שבאנו, דאגנו לכך שיווצרו יחסים טובים עם ממשלת עדן. המושל, מר צ’מפיון, הוא אדם מאד אדיב, עם גישה אנושית לבעיית הפליטים הוא קבל פעמיים את הזמנותינו וביקר אותנו במרפאות ולאחר שהוקם המחנה. הוא ביקר במחנה בלווית רעייתו הגמ'5 צ’מפיון ונציג האדמירליות. הוא לא רק חלק לנו שבחים אלא נתן לנו מתנה לפליטים. לאחר שובו של מר צדוק מתימן, המושל קיבל אותנו לשיחה על בעיית הפליטים ומצב יהודי תימן. עשינו ככל יכולתנו כדי להסביר לגויים של מח אציל של המושל ונציגו, שיהודי תימן כמו קבוצות של יהודים אחרים הסובלים בגולה, מטרתם היא לראות את ציון, מר צדוק יכול להסביר לכם על גישתם הטובה של האיש הטוב הזה. אני מקווה ומאמין שאירועים חדשים בארצנו, לא ישפיעו בניגוד לגישתו הטובה לפליטים ולאלה שלוקחים חלק בטיפול בהם.
במשך הזמן ביקר אצלנו גם מר סיגריט, ראש המשטרה ובא כוחו של מקלנג'. המזכיר הכללי מר ג’וי וראש מחלקת הבריאות הממשלתית מר קוקריל, שהוא חברנו הנאמן ושעוזר לנו בכל דבר. ביחס לנציג המחוזי, מר גַפֶּל, אדם זה הוא אחד מעוזרנו הנאמנים והוא הדובר שלנו אצל ראשי הממשל. הוא עשה לאחרונה מאמצים להשיג בשבילי רשיון להביא מאה יתומים מצנעא וקבלנו אישור על תשובה חיובית של הממשלה בנושא זה. הוא גם הסכים לאשר כניסה לשלושה צעירים מתימן שנתקעו בדרך ויחד אתם נוכל להביא יתום שנהיה מתושבי המחנה. אין צורך להדגיש שראשי המשטרה באו לעזרתנו בכל מקום, בגלל ההוראות שקיבלו מגבוה, ביחס אלי, אני עושה כל מה שאוכל כדי לחזק קשרים. האחות משאט עוזרת לי הרבה מאד בזריזותה וביעילותה בכל מקרה שיש קבלת פנים. אני לא מתפלא שיהודים מקומיים באים אלי כשאיזו צרה נופלת על אחד מהם. עלי להוסיף את שתי הצעירות היהודיות שנחטפו ע"י שני ערבים שנתפסו על ידינו ומשפטם יתקיים ב־27 לחודש זה. זה גם לגישת בית הדין של עדן כלפינו, שנהייתה יותר אמינה. ומאז, הרבנים של בית־הדין בעדן ביקרו במחנה לעתים קרובות ווידאו שהכשרות במחנה נשמרת כחוק.
הסכמתי לבקשתו של המושל לתת לו דו"ח מפורט על פעילותינו ועל הסכום שהוצא על הפליטים, אנחנו נעזור לממשלה לערוך סקר מפורט על הפליטים כנדרש לכך. אני מקווה שתלונות שמוגשות מפעם לפעם ע"י אנשים בלתי אחראיים, לא ישפיעו על יחסינו עם הממשלה. לאחר שהאחרונים ביקרו וראו במו עיניהם מה עשינו מרגע שהתחלנו לעבוד ועד שהמחנה הצליח להתבסס.
ועתה – איך המצב הנוכחי – היות ועלייה לפלסטינה הופסקה לגמרי, בזמן שמבחינה שניה עליית הפליטים לגמרי לא הופסקה, מספר הפליטים בעדן וסביבתה מגיע לארבעת אלפים וחמש מאות. בערך, כאלף ושלוש מאות נפש נמצאים במחנה ביניהם כמאתיים יתומים, יש להם זכות כל זמן שאין להם גב מעל ראשם, ואין להם חינוך וכל צרכיהם מסופקים. השאר מאושרים פחות. מקבלים עזרה חלקית שאינה מספקת ורק שלוש פעמים בשבוע עזרה רפואית, בגלל המספר הגדול של הפליטים בשייך עותמאן, פתחנו שוב את המרפאה שם ואנחנו נגיש עזרה רפואית שלוש פעמים בשבוע כמו בעדן. (לפני שהקמנו את המחנה, העזרה הרפואית הוגשה יום יום בבוקר במרפאה בשייך עותמאן ויום יום אחר הצהרים במרפאה בעדן).
שמחנו לשמוע על משלוח התרופות שמיוצרות בפלסטינה, לדאבוננו, רוב התרופות התקבלו בסוף חודש יולי (23.7.1946) המשלוח הגיע במצב רחוק מלהשביע רצון. (מיכלים שבורים וכו') אבל הנזק אינו כל כך גדול. רוב התרופות נרכשו על ידינו מהמחסנים הממשלתיים, במחיר די משמעותי ואנו מתאמצים לשכנע את הממשלה שתישא היא בהוצאות. עדיין לא קיבלנו תשובה לבקשתנו זו. שאר התרופות נקנו על ידינו ממקורות אחרים.
מאז שבאנו ועד עתה. טיפלנו בהרבה מקרים של גרדת אחרי שהצלחנו להשיג משחה נגד הגרדת בבתי־מרקחת מקומיים. היו לנו הרבה מקרים של מלריה כרונית שהובאה ע"י הפליטים מהדרכים, ומורסות טרופיות. רק לאחרונה נתקלנו שוב במקרי גרדת ומלריה בין הפליטים החדשים. מקרי תמותה היו כשהגענו, אבל לא קטסטרופיים (בהשוואה לתקופה של ה"פיוש" ו"מסעביין"). כעת אין כמעט מקרי מוות במחנה, אבל מבחינה שניה, המצב של הפליטים בשייך עותמאן הורע. שוב מקרי תת־תזונה וחוסר ויטמינים בגוף הופיעו, והקרנות אינן מספיקות לצרכים המרובים. אנו מחכים להמשך המענק של הג’וינט ומקווים למענקים ממוסדות אחרים כדי לתחזק את המחנה ולשפר את המצב של הפליטים מחוץ למחנה. אבל בעיקר אנו זקוקים לעליה, מפני שבלי עליה אנו נחנקים פה.
מרגע שנבנה המחנה, דאגתי לכם להפחית את הבטלה שזהו מקור הצרות בין הפליטים. תחילה מצאנו עבודה לבעלי המקצוע, נגרים עבדו ועדיין עובדים בעשיית רהיטים, בתיקונם בכל מקום שנחוץ במחנה ובמרפאות מחוץ למחנה. קבוצת נשים עובדות מספר שעות מדי יום ביומו בקליעת סלים ומגשים וכו'. בעקבות היוזמה של המורה מרים, קבוצת נשים החלו לעבוד בסריגה, הרבה פליטים לומדים, חלק עובדים בגן הירק וכשהרוחות תפסקנה, הרבה פליטים ימצאו עבודה בגן הירקות בחלקת האדמה שהוקצתה לנו.
אני מקווה ומאמין שהגורמים השונים יאפשרו לי להמשיך בעבודתי. ושלא אראה בהרס של הרכוש שבנינו בתוך קשיים רבים. אני מתפלל שנזכה ללוות את הפליטים – שעברו ייסורי גיהנום הן בעבדות בתימן ועד לקברות של קעטבה וערימות הזבל ברחובות עדן ונראה אותם מגיעים למנוחה ונחלה בארץ ישראל.
אני חותם על הנ"ל במלוא האחריות על כל מה שנאמר לעיל.
ד"ר גרץ בייגל
מרי יחי"ה מציל יתומים מציפורני השמד 🔗
ראש ההצלה למרות הכל…
בבואי להעלות נושא היתומים והצלתם, עטי והדברים מתגמדים לנוכח מעשה ההצלה והמאורעות שקורים, לנסים ונפלאות שמתרחשים, למסירת הנפש שמגלים העוסקים בהצלה. כנסת ישראל בכל אתר ואתר נפשה הומיה, על ילדים וילדות שאביהם ואמם מתו מסיבות כל שהן, ולא די לילדים באסון יתמותם, גזרת השמד מרחפת עליהם, ומי מבין ישראל לא יתייצב להצלתם! דרוש המספר והמשורר, שיחרוז אחד לאחד, סיפור כל מקרה לחוד, ויעלה על הכתב, לנו ולדורות הבאים, המעשה הנפלא, האדיר, העצום, עלילות הגבורה של הצלת ילדי ישראל היתומים מידי כת האיסלאם הקנאי ביותר שהיו בתימן. וכן יספר מעשי הזוועה של ילדים קטנים שנפלו בידי הקנאים וההתעללות בהם. מול הצלת היתומים עמדה קנאת המוסלמים, וכל פרט ראה עצמו שליח הנביא, ופעל כאשר פעל, כי הסמכות בידו, צוואת הקוראן כאילו הוטלה עליו, לימין האיסלאם עמדה איבתם, כמותם זינם ונשקם ומשטרם. לעומתם המצילים, כל כוחם בייחודם, באמונתם, בבטחון הנסוך בקרבם כי השם יציל ויעזור. פועלם של המצילים היה בסכנה גדולה ואיומה. לעומת כל זה עמד צו ההצלה – להציל!
בראש המאבק המקודש הזה עמד ראש הקהילה, שמונה על־ידי הרשות המוסלמית העליונה, מרי יחי"ה, והוא, כרועה בית ישראל שבתימן, כנאמן לתפקידו, לפעול למען בני עדתו ורואה בהצלת היתומים דבר ראשון במעלה. להציל… להציל… להציל… ויהי מה! בנושא זה מסכן הוא את עצמו בידיעה. מרי יחי"ה אינו נחשב כלא יודע, כמי שאינו צופה העתיד. אדרבה, צופה הוא את הנולד ועוד איך, ואף־על־פי־כן “ולמרות הכל מרי יחי”ה ראשה ודברה של קהילת יהודי תימן מתייצב בראש המערכה! משמעות הדבר, שהנה מתיצב השליט היהודי, נגד השלטון המוסלמי שאישר בחירתו, ונגד אנשיו הנבערים מדעת. והוא מפקד על הפעולה, מתכננה והולך בראש וכמפקד טוב, אומר: אחרי!… שולח שליחים ובראשם מרי יחיה נחום זצ"ל במאמרו ובמאמר האימאם יחיא לפקח על השוחטים וכו'. אך בסוד השליחות, תפקיד קדוש ועילאי שיש לתת עליו את הנפש, והוא: הצלת היתומים, עם צוואה לשליח: “ענין זה בראש מעיינותי, אל תיפול נפש אחת מישראל בידי השמד, כי מצווים אנו לשמור על ילדינו שהם ילדי יהודים, עוול שלא יכופר יהא אם לא נעשה המוטל עלינו ועל דורנו, להילחם בתופעה איומה זו!” ועוד צוואה: “אם אנו מצליחים, המוסלמים יחדלו מלטפל בשאלה זו. ואם חס וחלילה לא נצליח, זה יגדיל תאבונם”.
מרי יחיה נחום זצ"ל מבין המסר, כי בנפשו הוא, עובר בתימן לאורכה ולרוחבה ומביא ענין היתומים בסוד ראשי הקהילה, ומתכנן אתם כל פרטי מבצעי ההצלה, דרך ההצלה, להבריחם אל צנעא, או אל עדן.
מרי יחי"ה בצנעא, מפקד על הפעולה, והציבור נענה לו, מחלק את היתומים הבאים, מצניע אותם עד יעבור זעם, לרשותו עמדה דודתי. אחד מהמצילים, גיסתו אחות אשתו של מרי יחי"ה בדרה בת סבי סלימאן חבשוש אשת ר' אברהם שאער ז"ל, והיא מקבלת היתומים הבאים מבחוץ, מחביאה, מאכילה ומלבישה עד אשר יסודרו. כמוה עושים גם אחרים!
כולם מודעים לסכנה החמורה, ובראשם העומד בראש הפעולה, מרי יחי"ה. התוצאות ברורות, לו ולאלה אשר הכניסם בסוד הפעולה. אך למרות הסכנות מצילים יתומים – ובהצלחה!
לא פעם השלטונות חיפשו יתומים שהוברחו לרובע היהודי בצנעא, אך בעזרת השם וזהירותו וטיפולו של מרי יחי"ה הציל את המצב.
רבים היתומים אשר ניצלו הודות לדרכי ההצלה בהן פעל, ושנמצאים אתנו כיום בונים הארץ ומגיניה, אשר פרו ורבו והקימו בנים ובני בנים – בקשה לי אליהם בקראם את דברי אלה על מרי יחי"ה: יתיחדו עם זכרו לשעה קלה, ועם עוזריו הרבים, ובראשם מרי יחיה נחום זצ"ל.
דמויות נפלאות אלה הלכו לעולמן, עולם הנצח, שבוודאי ישלם השם פועלם. אך אנו זקוקים ללמוד ממסירותם; לעמם, לארצם, לתורתם ובתנאים הקשים ביותר.
יינון זכרם לעד בתוכנו!
עיין שני המאורות א עמוד 69.
מעשה ברומיה דוכאן בתו של ראש קהלת יהודי תנעם מרי סאלם דוכאן המכונה אלכליפי זצ"ל 🔗
העיירה תנעם, רחוקה מצנעא שני ימי נסיעה ברגל. עיירה זו ידועה כראש גלות. כלומר אליה הגיעו היהודים מירושלים לראשונה. מסורת זו בידי יהודי תנעם ויהודי תימן בכלל. כמוה כמסורת שהעיר “בַראַשׁ” הנמצאת בצלעו של ההר הידוע בגבהו הר נוקום, השוכן כבוד בצנעא – גם היא נחשבת כראש גלות.
כמו־כן ידועה תנעם כעיירה שתושביה היהודים תלמידי חכמים גדולים בתורה ויראה. מספרים כי מרי סאלם דוכאן המכונה אלכליפי נזדמן לצנעא לאחר תקופתו של מרי סלימאן אלקארה זצ"ל, שעמד בראש יהדות תימן.
בשעתו היתה מחלוקת על עניני גט בין תלמידי־חכמים של הקהילה. גם מרי סאלם הנזכר הביע דעתו אז. נשלחה שאלה לרבנות בירושלים, וירושלים חיוותה דעתה עם מרי סאלם דוכאן, משבאה התשובה. מרי סאלם היה מאושר שירושלים תמכה בדעתו. ומרוב אשרו שר ורקד באמצע השוק של צנעא אשר ברובע היהודי לאמר: “שישו בני מעי שישו, כי חכמי ירושלים דעתי קבלו”!
מרי סאלם חנך בניו ליראה את השם ולדבקה בו. ומעשה זה של בתו רומייה יוכיח.
בצוק העתים, והרעב היה חזק מאד בתימן, עברה רומייה לגור עם חברתה אלמנה ולה שני בנים בעיר אלקפלה צפונית מזרחית לצנעא, מרחק כחמשה ימים ברגל מצנעא. חברתה שהיתה אתה פתו אותה הערבים שתתאסלם היא ושני בניה והם יתמכו בה. היא בחרה להתאסלם. במקום שתמות – היא ושני בניה – ברעב.
הבן הבכור שהמיר דתו, נתמנה כמפקח על טחינת הקמח לצבא התורכי. בעיר אלקפלה – בזמן התורכים הוטל על היהודים לטחון קמח לצבא התורכי – בא אל רומייה ביום השבת והביא לה שק חטה ופקד עליה לטחון אותו בשבת. רומייה ענתה לו: אתה תטחן בשבת, כי אתה שחללת שבתך והפרת דתך!
תשובה כנה ומחוצפת זו, נודעה ברבים ועוררה זעם רב אצל ההמונים המוסלמים. עוד ביום השבת התנפלו עליה ואסרוה. ושפטו אותה ביום השבת: או שתתאסלם או יערפו ראשה. תשובתה היתה: אלוקים בראני יהודיה ואיך אמיר דתי, שהוא רצונו של אלי. לו רצה לברוא אותי מוסלמית. היה עושה זאת בעצמו. תשובתה הנצחת הבעירה חמת השופט. והוא פנה אליה בדברי כיבושין: חוסי על חייך, את עוד צעירה והחיים לפנייך. האסלאם ייטיב עמך, תירשי העולם הזה והעולם הבא.
עיין משפחת חבשוש א: פרק ששה עשר 574
ענתה לו: כיצד אתה מרשה לעצמך לחלק העולם הזה והעולם הבא למי שאתה רוצה, האם הם רכושך, מי הסמיך אותך לחלקם.
לאור תשובתה הניצחת נתן פקודה לחייליו: כפתוה לכופרת הזאת, וצוה עליה להושיט צוארה לעריפה. צעקה: תערפו ראשי ובלבד שאמות יהודיה כמו שא־לי בראני. ראה את עקשנותה. צוה להובילה לבית הסוהר. שם יטפלו בה, עד שתתרצה להתאסלם.
שלושה ימים עינו אותה עינויים קשים, בין יתר העינויים הניחו סיף על צוארה ואמרו לה. נשחט אותך על כי דברת סרה בדת האסלאם. תשובתה, תשחטו אותי. עדיף ש… אמות יהודיה, מאשר אבגד בדתי ובעמי. כל הנסיונות להשפיע עליה בדברי נועם ואיומים לא הועילו. אוסריה מעניה לא ידעו מה לעשות אתה. מטרתם לשבור סרובה להתאסלם ולא הצליחו בה. האחראים על בית הסוהר שראו עינוייה ועקשנותה, חמלו עליה ואפשרו בריחתה מבית הסוהר.
רומייה שניחנה ביזמה ברוכה. ברחה מבית הסוהר של בית שייך העיר אלקפלה, השתטחה לפניו ובקשה עזרתו. השייך שלא היה שלם עם עינוייה ענה לה. אם באת תחת צל קורתי ובקשת עזרתי איש לא יגע בך.
משנודע דבר בריחתה לבית השייך, אוסריה ומעניה דרשו מהשייך למסור להם הבורחת, והשייך סרב. איימו עליו כי תהיה מלחמה אתו. אמר להם, בבקשה.
שני מחנות – אחד בראש השייך, ואחד בראש השופט, ניצבו למלחמה זה נגד זה. בשל היהודיה, רומייה בת מורי סאלם דוכאן.
הדבר נודע לאמאם יחיא, שהיה אז בקפלה. והוא בקש שיביאו אותה אליו. השייך והיא לא הסכימו להענות לבקשת האימאם, מחשש שמעניה יתפסו אותה בדרך.
רומייה, חכתה להזדמנות שהאימאם יעבור ליד בית השייך בלכתו למסגד להתפלל. כשעבר, התיצבה בחלון הבית של השייך וצעקה צעקות מחרידות – זה גרם שהאמאם יעצר יחד עם מלויו – היא בקשה מהאימאם שיצילה מידי מעניה, “שרוצים שאני אתאסלם, בעת שאלוקי בראני יהודיה, ואיך אמרה פיו”.
האימאם פנה למלויו ואמר, היהודיה צודקת, וציין ברוגזה: מי אנו שנתערב במעשה הבורא. במקום, נתן פקודה לשלוח אותה לצנעא – עם שומרי ראש, מחשש מתנכלים – שם גרה משפחתה ונתן לה תמיכה לסידורה בצנעא.
בהגיעו למסגד נשא נאום נרגש בזכותה של האשה היהודיה רומייה, הדבקה בדתה ובאמונתה.
אכן, רומייה ניצלה משמד ומכליה. הודות לעקשנותה ודבקותה במטרה, והודות ליחסו האוהד של האימאם יחיא ליהודים. יהיה זכרון ברוך, על מעשיו הטובים.
הברחת יתומים ומשפט האימאם 🔗
בפנימיה שבה בית־ספר, שבצנעא, היו המוסלמים משכנים את היתומים היהודים, בפנימיה זו אכלו וגרו, וכן למדו בשלב הראשון, היו אוסרים על היתומים היהודים את היציאה מהפנימיה לטיולים וביקורים. עם חבריהם המוסלמים. אך לאחר שהמורים נוכחו שהתלמידים הסתגלו למקום ולדת ולמצבם החדש בחייהם, היו מרשים להם לצאת מחוץ לפנימיה. לטיולים בצנעא, וכן ברובע היהודי.
שני יהודים אחים יתומים הובאו מחוץ לצנעא מאחד הכפרים לפנימיה זו. נהגו אתם כמנהג הפנימיה, אך שניהם היו עקשנים לא רגילים. לא סרו ממנהגיהם היהודיים. נטלו ידיהם בטרם סעודה ובירכו על נטילת ידיים וברכת המוציא. לחם אכלו להחיות את נפשם בלבד. ידם לא נגעה בדבר שיש איסור. חס וחלילה לנגוע, בטריפות ובבשר כלשהו, כל נסיונות מורי בית־הספר לשכנעם להשתלב בדת החדשה עלו בתוהו.
שניהם גמרו אומר לברוח מבית־הספר. מדת האיסלאם ומצנעא. אך ידעו שאין בידם לעשות זאת בלי עזרה מבחוץ. בקרבת בית־הספר היתה חנות של יהודי מתקן נעליים, החליטו שיש לבקש מאת האחראים לצאת לתקן הנעליים. תחת מסוה של תיקון נעליים, סיפרו לו שהם יהודים וחפצם לברוח ובכו לפניו שיעזור להם. בשוק היו עוד שני יהודים שיש להם עסק, שלושתם נועצו יחדיו לעזור ליתומים ולחלצם מצרתם.
קבעו יום לבריחה. הכינו להם בגדי נשים והבריחום בראשונה לרובע היהודי. וברובע היהודי החביאום כששה חודשים. עד אשר הענין נשכח ואז שלָחום לעדן במטרה לעלות לישראל.
כשנודע דבר בריחתם, נעצרו שלושת היהודים שעסקיהם סמוכים לפנימיה. שבשוק אלמלח – בטענה כי הם סייעו בבריחת היתומים. והדבר עורר חשש לפורענות מצד ההמון המוסלמי הנבער.
הדבר נודע לאימאם והוא ביקש להעביר הענין לטיפול רק לידו. משהוסברה לאימאם עמדת הילדים והתנגדותם הנחרצת לאכול בשר טריפה. וכי הקפידו ליטול ידיים, לברך ולהתפלל. אמר: טוב שהלכו, כי ייתכן והיו תלמידים מוסלמים מושפעים מהם.
הוא הורה לשחרר את שלושת היהודים האסורים. בהתנהגותו זו טיפל בפתיל הפצצה וניתקו בטרם תתפוצץ ותגרום לו ולמשטר צרות פנימיות.
לחשודים האסורים כבר נאמר: “שליחי מצוה אינם ניזוקים”!
סיפור מזעזע על גזרת היתומים בתימן 🔗
מעשה זה קרה ב"גן־עדן" של המוסלמים עלי אדמות בעיירה חגה אשר בתימן
אחותי מאמי, סעידה, נישאה בעודה קטינה – בעיר חגה לאברהם עוזיירי. לאחר מות אביה מוסא בדשה. אחר נישואיה נולדו לה שני בנים: יוסף ואברהם. לאחר זמן רב נסעו אמי ואבי וכל משפחתנו לארץ ישראל. וסעידה ובניה נשארו בחגה יחד עם בעלה. לאחר נסיעתנו, העלילו עליה ערבים אצל השלטונות, כי היא היתה יתומה מאביה ואמה – למרות שאמי עדיין חיה וקיימת. ולפי החוק המוסלמי, יתומה או יתום, עליהם לעבור לדת האיסלאם.
כשנודע לאחותי סעידה כי מחפשים אותה, כדי להעבירה על דתה, היא ובניה. הלכה, בהכרה ברורה, לקדש שם שמים והטביעה עצמה במקוה. באמרה: “טוב מותי מחיי”. כשנודע דבר מותה לשלטונות, באו ולקחו את שני הבנים בכוח לעיני אביהם. כשניסו לגזוז את פאותיו של הבן הבכור יוסף, הוא התנגד. לא נתן שיאנסו אותו להתאסלם, בשעת התנגדותו, נדקר או דקרו אותו ליד האוזן. ותוך שלושה ימים הוא מת. יהודי חגה התאבלו עליו וקברו אותו בקבורת ישראל. אחיו הקטן, שהיה בן שלוש שנים, העבירו אותו למקום אחר שאביו לא ידע. האב, בראותו מה שעוללו לו שכניו המוסלמים. אשתו איבדה עצמה לדעת. בנו הבכור עונה ומת. הקטן נעלם – חשך עולמו בעדו. ותוך ימים מעטים חלה ומת. נעקרה משפחה יהודית נפלאה, שכל חטאה, שהבורא ברא אותה יהודית.
להוותנו. סיפור זה הוא אחד מני רבים, שהיד רועדת בשעת כתיבה. והעין דומעת. הגיע הזמן, ולוּ רק לרשום סיפורים מזעזעים אלה של הנפשות הטהורות כדי שהעולם יֵדע, את “גן־העדן המוסלמי” אשר יהדות תימן חיתה בו במשך זמן רב מאוד. ולציין את סיפורם הפלאי של היהודים שנלחמו בחירוף נפשות כדי להציל ילדי ישראל מידי אויביהם. מציפורני השמד רחמנא לצלן.
יתומים – מחזה אשר מצבם זיעזע אותי עד היום 🔗
היתה לי חנות ברובע היהודי לממכר בדים. יום ששי, הוא היום שיש בו פנאי רב. הערבים ברובם אינם באים ביום הששי, והיהודים עסוקים בצורכי הכנת השבת.
אותו יום ששי. באו שני ילדים לבושים בלבוש ילדים ערבים והתישבו ליד החנות. הדבר עורר בי ענין: מה ילדים אלה רוצים ממני, ומפני מה התישבו בפתח החנות. ידעתי שאינם קונים, שבאו להתעניין במסחר. מצדי נהגתי כמנהגי הרגיל וקיבלתי אותם בברוכים הבאים.
לאחר שישבו מעט, הסתכלו וראו בחנות ספר תנ"ך. ביקשו אותי להראות להם הספר. לא שאלתי אותם ולא סרבתי, ונתתי להם התנ"ך. להפתעתי, פתחו את הספר וקראו בתהלים – ובעיניהם דמעות. כמו כן קראו לפני את שמע ישראל וכו'. דבר זה, זעזע אותי מאד. עד היום מצטייר לפני מעמד זה… אני רציתי לעזור להם ולהעלות אותם מבור שביים. אבל ידי ורצוני העז כבולים, בייחוד חששתי לגורלם ולגורלי, בהיות וכל מה שעשו, עשו בריש גלי בשוק הרובע היהודי ההומה באנשים. חששתי מאד שכל מה שנעשה ליד חנותי, יועבר על ידי מלשינות לשילטון, והם ואני נמצא לקראת שבת בצרות גדולות.
הייתי גם בדילמה שמא הם שלוחי הממשל לבחון התנהגותי, לכן התעניינתי מנין הם. התברר לי שהם כבר זמן רב בצנעא. ורמזתי להם שבדרך זו של קריאה בספר וקריאת שמע בשוק וכדומה, יכולים לגרום להם צרות. על כל פנים, ביקשתי מהם שיבואו אלי מתי שיש להם חופש. ואכן, מאותה שעה, טוויתי תכנית לחילוצם מבור שביים. כמובן, משעה שיאמרו לי חלצנו. כי בלי השתתפותם והסכמתם לחילוץ, לא ניתן לעשות מאומה.
כעבור שבועיים שוב ביקרו אותי ביום ששי, וביקשו ממני שוב ספר התנ"ך. אני, מטעמי זהירות אמרתי להם שהעברתיו למקום אחר. בידי כבר היתה תכנית לחילוצם, שהכנתי יחד עם חברים לפגישה השלישית. לצערי, לא שבו וכל נסיונותי לעלות על עקבותיהם עלו בתוהו. ייתכן והמפגש בחנות היה הגורם ועל כן אני מצטער.
מעשה ביתומים ובנסיוני לחלצם 🔗
בעיירה “קרית אלקאבל” שליד צנעא, מרחק כעשרים ק"מ, מתו איש ואשתו ממשפחות אלחדו והיו להם שני ילדים. ילד וילדה. בטרם הצליחו יהודי הקהילה במקום להבריחם, נתפסו היתומים והובאו לצנעא והושמו בבית בניו של האימאם. בבת חשק בן ממשפחת האימאם. והבן – בחכמה נפלאה – גילה נכונות להתאסלם ושיתף פעולה… הוא הושם שליח אצל הנשים, כמנהגם. לנשים ממנים משרת בגיל צעיר, עד התבגרותו ומפטרים אותו.
במשך הזמן משראו דבקותו באיסלאם נתנו בו אמון ולא פקחו עליו לאן שהיה הולך ביזמתו, יצר מגע עם יהודים מקהילת יהודי צנעא ואָרגו אתו דרכים כיצד לברוח ולהינצל משמד סופי.
באחד הימים נמלט מבית שוביו, ברח, הגיע לעדן, וממנה עלה לישראל.
אחותו, שהיתה בוגרת ולא נקראת קטינה לפי דת האיסלאם, נסו אנשי הקהלה תקופה ארוכה לבקש מהאימאם יחיא לשחררה ולהשיבה לדתה. הם טענו כי היא היתה בוגרת משנלקחה על ידי המוסלמים מבני משפחתה. האימאם סירב להיענות. ומשרבו הבקשות זימן את ראשי הקהילה ואמר להם: “אם לא תפסיקו לבקש בענין הילדה “מקרית אלקאבל” אצווה לחפש הילדים היתומים שאתם מסתירים ברובע היהודי”!… איום זה, מנע מהיהודים לחדש לחצים. הם התיאשו בעיקר מאז נישאה, כאמור, לאחד מבני משפחת האימאם.
מעשה ביתומים ובחילוצם 🔗
יום ששי הוא יום חופשי מלמודים אצל היהודים ואצל המוסלמים. באותו יום ששי ישבתי בבית־המסחר שלי אשר ברובע היהודי, מתבונן בהולכים ושבים ורואה שבפתח חנותי עמדו שני ילדים – כנראה מישהו כיוונם אלי – מסתכלים עלי בחשדנות. ביקשתים לשבת ליד החנות, והם התבוננו שבידי ספר תנ"ך, בו עברתי על פרשת השבוע. אמר לי אחד מהם, תראה לי הספר שבידך, פתָחו, וקראו בו פרשת השבוע. שאלתיו, מנין הוא יודע לקרא והרי הוא מוסלמי. אמר לי: אני ואחי יהודים יתומים, ורוצים לברוח. אמרתי להם, אל תעשו דבר דרך הרובע היהודי, אלא דרך היהודים שבצנעא המוסלמית. כי יש חשש שיחשדו בכם ולא יתנו לכם לצאת מבית־הספר.
לאחר זמן קצר, באה המשטרה ומנהל בית־הספר לרובע היהודי, ואסרו יהודים שיש להם בתי־מסחר בקרבת בית־הספר, בטענה שהם הבריחו את שני היתומים.
מגמת מנהל בית־הספר היתה למצוא שעיר לעזאזל בדמות היהודים הסמוכים לבית־הספר. היהודים שנעצרו פנו בקובלנה לאימאם, שנעצרו על לא עוול בכפיהם ותוך מגמה להפלילם.
האימאם הזמין את מנהל בית־הספר. וזה טען ששני היתומים האלה בשום פנים לא השתלבו. הם נהגו בבית־הספר כיהודים לכל דבר, ויצרו בעיות קשות. הוא סבור, כי פנו לעזרת הסוחרים היהודים בצנעא והם עזרו להם. האימאם שאלוֹ, הם נעצרו משום שאתה סבור כך, או שיש לך סיבות אחרות. ענה, אין לי סיבות אחרות, האימאם הסכים: יש לשחרר את החשודים, וטוב שהתלמידים ברחו, כי היו מקלקלים את תלמידי בית־הספר בהתנהגותם הסרבנית. למשך חודשיים הוחבאו יתומים אלה ברובע היהודי, ואחר הוברחו לעדן!
מעשה ביתומים ובנסיונות להצלתם 🔗
יהודי שבאם, עיר־מחוז מזרחית־צפונית לצנעא, ככל יהודי תימן זהירים מאד בענין היתומים. אחת המשפחות, מבני קהילה זו, מתו הבעל והאשה, ולהם שני בנים. בטרם ידעו השלטונות המקומים, הבריחו אותם לצנעא, לרובע היהודי, ושם הסתירו אותם.
מושל המחוז מחמד אלוזיר, שונא יהודים ידוע היה. נודע לו לאחר יומיים כי היתומים הוברחו משבאם לצנעא. קצף מאוד על מעשה זה, וציווה לאסור את ראשי הקהילה בשבאם, לשים רגלם בסד ולענות אותם.
יהודי שבאם, לא העזו לשלוח לאימאם קובלנה נגד אלוזיר, מחשש שיכביד ידו עליהם עוד יותר.
יהודי צנעא לא שקטו ולא חדלו לדרוש מהאימאם לתקן את העוול שנעשה ליהודי שבאם ולהעביר משפטם לצנעא. ואמנם, האימאם שלח מברק לאלוזיר להעבירם לצנעא.
ואכן, נשלחו ראשי הקהילה של שבאם לצנעא לבית־הסוהר, לטיפולו של האימאם בענינם. זו היתה הצלה פורתא, קהילת יהודי צנעא קבלה עליה לכלכלם בבית־הסוהר ולדאוג לעניניהם. דעתו של האימאם היתה: האשמים הם יהודי צנעא שמצניעים את היתומים.
במשא־ומתן עם האימאם, הסכים לשחררם בתנאי שישארו בצנעא ברובע היהודי עד שיֵצא פסק דינם. הדיון נמשך זמן־מה, ופסק־הדין יצא, שלא נמצאו הוכחות לאשמתם, ועל כן יש לשחררם.
שני היתומים נשארו ברובע היהודי, עד שעניָנם שקט. ואז שלחה אותם הקהילה לעדן. ומשם לארץ ישראל. ברוך המציל.
מעשה ביתום שאביו חי 🔗
מעשה ביהודי שעזב אשתו ובנו בתימן, ונסע לארץ ישראל. לאחר שנסע מתה האשה ונשאר הבן. המוסלמים טענו שהוא יתום. ויש לאסלמו בעל כורחו. היהודים טענו שאין לראות בו יתום, כי אביו חי בארץ ישראל, טענו הערבים: אדרבה, יהודי שנסע לארץ ישראל רכושו מוחרם והוא נחשב למת ועל כן הילד נחשב ליתום. ואכן, הילד נלקח ונמסר לגידול בביתו של אחמד, בן האימאם יחיא עם בני אותו גיל.
כשנודע לאב שאשתו מתה והבן נלקח על־ידי המלכות, חזר מארץ ישראל לטפל בשחרור בנו. התקיים דיון ממושך והחליט מי שהחליט לשאול את פי הילד, בידעו שהילד שהתאקלם בביתו של אחמד, ושלא הכיר את אביו יבחר בישיבה בביתו של אחמד.
הילד הובא לפני האימאם, והאב שאל את בנו אם הוא מסכים ללכת אתו. הילד ענה, שרוצה להישאר אצל חברו, בנו של אחמד.
לשמע הדברים האלה, פרץ בבכי מר, ושאל: למה תגזלו את בני, אם אני לא יכול להשפיע עליכם להחזיר את בני, השם יעשה משפט ביני וביניכם. שבור ורצוץ חזר לארץ ישראל.
לימים יצאו שני הילדים – בנו של אחמד וחברו היהודי – לטייל בגבעות המוריקות של צנעא במכונית. בדרכם בטיול התדרדרה המכונית בה טיילו לתהום, והתרסקה יחד אתם. הבריות והאימאם תלו מקרה מותם בצערו ותפילתו של האב. והיה הנושא לשיחת הכל. אכן, יש להיזהר מלפגוע ביהודי!
ילד יהודי שהתיתם ממשפחת גמל נלקח לשמד ונמסר למשפחה מוסלמית בצנעא 🔗
ילד יהודי ממשפחת גמל התיתם ונלקח לשמד, ונמסר לאימוץ למשפחה מוסלמית בצנעא.
נודע שהילד ממרר בבכי ורוצה לשוב לחיק משפחתו, אך אין אפשרות לבוא אתו בדברים. מאמציו מנעו ממנו לצאת מהבית. וכן לבוא בדברים עם אנשים זרים.
מציליו חשבו, כי כדי להבריח אותו יש צורך לבוא אתו בדברים. התפקיד הוטל על אחד הילדים, שילך למכור סדקית ברחובות העיר צנעא בחלק המוסלמי. בסמוך לבית בו מאומץ הילד, במטרה ליצור אִתו קֶשׁר של דברים.
הילד המוכר מכריז על סחורתו בקול מתנגן ובחרוזים ונעים לשמוע. שמן ריח לבעלי טעם וריח. אבו גמל – גפרורים – למדליקי תנורים, וכדומה. בואו, תקנו, ומעט תשלמו. כאמור! קול הערֵב, מחיריו הזולים, משכו אליו קונים. רוב הקונות היו נשים שנמצאות בבתים בעת שבעליהן בעבודה. כשהיה מגיע למלה גמל, היה מהפך בה, כדי שהילד יבין שהמדובר בו.
ביום השלישי הבין הילד שהמדובר בו. הציץ דרך סורגי החלון הפונה לרחוב ונוצר קשר בינו לבין הילד הרוכל. למחרת בִּקֵר הרוכל במקום. ואז שיכנע הילד את בעלת הבית לתת לו כסף לקנות מצרכים זולים. וכך היה, הילד היתום יצא לפתח הבית לקנות דברי סדקית, ונקבע ביניהם, שיספק לו בגדי ילדה ערביה. והוא יחכה לו ביום מסויים ובינתיים יחביא אותם בבית מְאמציו. ואז בשעה שתיים בצהריים, עת בעלת הבית ישנה, יתלבש ויֵצא בהיחבא, והאנשים מבריחיו יקבלו אותו ויבריחוהו.
התכנית יצאה לפועל כפי שנקבע. גואליו שליחי המצוָה, שלא ידעו פחד, העבירו אותו למקום מבטחים.
בעלת הבית קמה משנתה, והילד איננו. בתחילה חשבה שהילד יצא לרחוב, אך ברחוב איננו. נזכרה, כי תמיד היה אומר שיפיל עצמו לבאר אם לא יחזירו אותו למשפחתו. ואמנם, ליד הבאר נמצאו בגדיו, בגדי הילד שהחליף בבגדי ילדה. בעלת הבית קראה לבעלה, והוא קרא לאדם מומחה, שיֵרד לבאר לחפש אם הילד שם.
עברו כיומיים בחיפושים בארץ ובבאר. רק אחר יומיים נמסר לשלטונות לאמור: יתכן שברח או הבריחו אותו, או נפל לבאר. לאו דווקא שלהם.
לאחר מספר ימים, שהילד כבר היה בדרכו לעדן, ערכו חיפוש ברובע היהודי, והיה חשש לעונש כבד כלפי ראשי העדה, עסקניה ורבניה, אך השלטונות לא ידעו איך לנהוג בשל הספק, אולי הפיל עצמו לבור.
אך מי שחשש מפני העונש, לעומת פדיון יתום מבית שִׁביוֹ, אינו שליח מצוה, קרא נס למשפחת גמל, וליתום, ולקהילה היהודית, ועוד נפש מישראל חולצה משמד. ושבה לעמה ולביתה.
“עזרת אחים” נחלצת לעזרת היתומים, בהקמת קרן להצלת יתומים 🔗
בפרק ששה עשר בכרך ראשון של ספר זה, תחת הכותרת “יתמות ושמד”, העליתי את הגזרה החמורה שיהודי תימן סבלו ממנה ולא יכלו לקבלה, נאבקו ונלחמו נגדה בכל כוחם, והיא: גזירת לקיחת ילדי היהודים ושימודם בכוח. גזירה זו, לא יכלו לשיאתה.
לאור מאבקם ההיסטורי הנורא והאיום של אחינו יהודי תימן בתימן, התעוררה אצלי שאלה חשובה: מה עושים יהודי תימן בארץ ישראל בנושא חמור זה, פרט להשתתפות בצער, ומה עושים המוסדות, אז התברר לי, שיש הזנחה חמורה בנושא חמור זה.
מעודד מהרעיון של הברחת הבחורים מצנעא וממרכזי תימן, ובעיקר מההצלחה בהברחתם ועלייתם של יותר מעשרים וארבעה בחורים, שנמצאים אתנו בארץ ישראל (קרא בזה בפרק עז"א והעליה) לכן, אמרתי בלבי, תחילה יש למסד ענין הדאגה ליתומים, כמו שנהגנו בנושא הקמת “קרן לעלית יהודי תימן”. הבאתי ענין זה לשני חברים במועצת “עזרת אחים”, הרב שלום הררי זצ"ל ומאיר לוי הי"ו ושיטחתי בפניהם תכנית עשירה בנושא זה. לשמחתי, הרעיון קסם להם, למרות הקשיים שבדבר ולכן, הדבר הובא לישיבת הוועד הפועל והמועצה. הצעתי להקים קרן להצלת היתומים בתימן שתפעל בארץ ובעדן ובתימן להצלתם והעלאתם של היתומים המרוכזים בעיקר תחלה בצנעא ובתימן. הקרן תפנה לציבור יהודי תימן בכך יעזור עזרה כספית בנושא זה, וכן לעורר את מוסדות הישוב לעזור, ומיד, בהצלת היתומים הנמקים בעדן, כמו כן ציינתי, שעל “עזרת אחים” ליטול עליה עול חשוב זה, נוסף על הדברים שהיא מטפלת בהם, כי אין מי שיקבל עליו תפקיד זה.
הוועד הפועל והמועצה קיבלו את הרעיון בהתלהבות, הוכרז על הקמת הקרן, והוחל בהתרמה בין חברי “עזרת אחים” וציבור יהודי תימן בכלל זה.
משהוקמה הקרן, התחלנו בפעולה. דבר ראשון, התיצבה משלחת בפני הנרייטה סולד, מורכבת מהרב ש. גבלי, מאיר לוי וכותב טורים אלה. פנינו לגב' סולד בהיות והיא היתה מנהלת עליית הנוער, ותפקידה טיפול בעליית נוער כולל יתומים, בסוכנות היהודית.
בדברנו סיפרנו לה על בעיית היתומים היהודים הנרדפים על ידי האיסלאם בתימן, וכן על מצבם של אלה שהוברחו לעדן שהוא בכי רע, ממש זרוקים ברחובות עדן.
הנרייטה סולד התרשמה עמוקות מדברינו והודתה לנו שפקחנו עיניה בנושא חמור זה, וציינה: לא אתן לכם תשובה עתה, אני צריכה לחשוב.
בפרק זמן זה שלחנו מכתבים לצנעא לשלוח לנו רשימת היתומים שנמצאים בצנעא, וכן שלחנו מכתב לאחי חיים חבשוש הי"ו בעדן וביקשתי רשימת היתומים הנמצאים בעדן. תוך זמן קצר קיבלנו רשימות אלה, והן היוו יסוד לדאגה להוצאתם מתימן ועלייתם ארצה.
לצנעא ותימן שלחנו כספים כדי לעזור בינתיים ליתומים. דבר זה, ששמו אמצעים כספיים, נסך בטחון בעושים, שיש יד מטפלת בצורה יסודית ומבטיחה.
משעה שקיבלנו את הרשימות הזעקנו את המוסדות וציבורנו לעזר ושמנו הדגש בחובת עליית הנוער לעזור.
תוך פרק זמן קצר באה קבוצת יתומים ראשונה וסודרה בשפיה, וכן בעיר גנים. ימי עלייתה היו ימי שמחה וששון לכולנו.
לגבי דידי, התהלכתי בהרהורי סיפוק. אמרתי: יד ההשגחה מסייעת בידי פעיליה של “עזרת אחים”, ונוכחו לדעת שיש שכר למעשה הטוב.
פעולה חלוצית ושקטה וענינית הביאה לכך, שהמוסדות שתפקידם בכך יפתרו בעיית יתומי תימן הנרדפים. אין ספק שמן השמים עזרו לנרדפים על דתם והקב"ה אמר: “די לצערם וליסוריהם של בני!”
עיין רשימות השמות של חיים אחי והרב שמן – עמרם קורח רשימת 214 יתומים בצנעא ועדן בספר זה.
אם קמה עז"א רק במטרה לעזר בנושא זה דיינו.
מכתב רבני יהודי תימן ונכונותם לבצע מפקד היתומים 🔗
ושוועתם על מצבם
בע"ה היום ג' י' טבת תש"ה
לכבוד
ידידינו איש שלומינו ה"ה יחיאל בן המנוח אהרון חבשוש
שלום!
א.נ.,
קבלנו מכתבך מיום כ"ט תשרי ש"ז.
דרישת מעלתך לרשום מפקד היתומים, גילם, אופן יתמותם, תו"ז פנקס שמותם וכו'.
מצבם הנורא המרעיד לב שומע וכ"ש עין רואה לא נוכל לתאר.
ההשתדלות בפדיון נפשותם חובה היא על כל אשר בשם ישראל יכונה, ובפרט עזובי אב ואם, הסכנה מרחפת עליהם רח"ל. אין דרך כי אם למהר להסיעם ולשלם בעדם הוצאות הדרך עד עדן. וצריכים לכסות וצידה לדרכם, וזה אחר שישיגו רשיון כניסה לעדן.
מצדנו נחלה מאת הממית והמחיה שכן תשכילו ותצליחו במפעל זה והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' לכם, אורך ימים ושנות חיי דשנים ורעננים. ונשארנו מקוים לישועת ה' ולעזרתכם ויהי נועם ה' עליכם וכו' ואתם שלום.
החתומים:
הרה"ג משה יצחק הלוי
הרה"ג עמרם קורח
הרב יוסף בן הרה"ג שלום שמן
הרה"ג יוסף קורח
(העתק מכתב שנתקבל בר"ח שבט תש"ה מהרבנות בצנעא בירת תימן).
המפעל להצלת היתומים בתימן שע"י עזרת אחים רח' הרב קוק 37, תל־אביב
רשימת היתומים בתימן, שנשלחה לידינו ע"י הרבנות הראשית בצנעא בירת תימן
מס. סידורי |
השם | הגיל | המין | מקום לידה |
|---|---|---|---|---|
| 1 | סעדה בת סעיד חיים צאלח גזאר | 3 | נקבה | צנעא |
| 2 | יחיא אלצארום | 14 | זכר | צנעא |
| 3 | יוסף אלצארום | 10 | זכר | צנעא |
| 4 | זהרה אלצארום | 12 | נקבה | צנעא |
| 5 | סאלם בן יוסף מסך | 10 | זכר | צנעא |
| 6 | משה בן יוסף מסך | 4 | זכר | צנעא |
| 7 | נעמה בת יוסף מסך | 12 | נקבה | צנעא |
| 8 | זהרה בת יוסף מסך | 8 | נקבה | צנעא |
| 9 | אברהם סלימאן אב' עמר אבליס | 7 | זכר | צנעא |
| 10 | עמר בן סלימאן אב' עמר אבליס | 4 | זכר | צנעא |
| 11 | זהרה בת סלימאן אב' עמר אבליס | 12 | נקבה | צנעא |
| 12 | ברכה בת סלימאן אב' עמר אבליס | 3 | נקבה | צנעא |
| 13 | יוסף לוי גיאת | 13 | זכר | צנעא |
| 14 | יחיא בן סאלם אלצחיאני | 11 | זכר | צנעא |
| 15 | סאלם בן סאלם אלצחיאני | 9 | זכר | צנעא |
| 16 | ברכה בת סאלם אלצחיאני | 13 | נקבה | צנעא |
| 17 | תמנייה בת סאלם אלצחיאני | 7 | נקבה | צנעא |
| 18 | יחיא סעיד מעלם | 10 | זכר | כולאן |
| 19 | ישראל בן סעיד מעלם | 8 | זכר | כולאן |
| 20 | חמאמה בת סעיד מעלם | 4 | נקבה | כולאן |
| 21 | יוסף סאלם | 10 | זכר | שעב |
| 22 | זהרה בת סאלם | 8 | נקבה | שעב |
| 23 | סעדה סאלם | 5 | זכר | שעב |
| 24 | יעיש חיים שרעבי | 10 | זכר | חגה |
| 25 | סאלם אחסן | 10 | זכר | כולאן |
| 26 | יחיא יוסף מבורת | 10 | זכר | כולאן |
| 27 | סעוד יוסף מבורת | 8 | נקבה | כולאן |
| 28 | סאלם בן יוסף מבורת | 5 | זכר | כולאן |
| 29 | בן יוסף מבורת | 3 | זכר | כולאן |
| 30 | נעמה בת סלימאן יחיא | 10 | נקבה | בית בוס |
| 31 | סעיד בן סעוד | 3 | זכר | כולאן |
| 32 | ברכה סאלם דנוך | 7 | נקבה | צנעא |
| 33 | צביה סאלם דנוך | 2 | נקבה | צנעא |
| 34 | חמאמה יוסף מדינה | 7 | נקבה | צנעא |
| 35 | סעיד מנצורה | 4 | זכר | קריה |
| 36 | מוסי בן מוסי באשאת | 3 | זכר | קריה |
| 37 | סלימאן שמעון קאפח | 7 | זכר | קריה |
| 38 | חיים בן שמעון קאפח | 12 | זכר | קריה |
| 39 | ברכה בת מוסי קאפח | 9 | נקבה | קריה |
| 40 | בנת בת מוסי קאפח | 12 | נקבה | קריה |
| 41 | זהרה בת יחיא יודא חיים אלעראקי | 9 | נקבה | צנעא |
| 42 | תרכייה בת יחיא יודא חיים אלעראקי | 7 | נקבה | צנעא |
| 43 | אברהם סעיד סרי | 9 | זכר | צנעא |
| 44 | שמואל בן מ"ו משה אביץ | 4 | זכר | צנעא |
| 45 | חמאמה בת משה אביץ | 7 | נקבה | צנעא |
| 46 | ברכה בת משה אביץ | 2 | נקבה | צנעא |
| 47 | יחיא סאלם אלאדור | 9 | זכר | גולה |
| 48 | משה בן סאלם אלאדור | 6 | זכר | גולה |
| 49 | תרכייה בת סאלם אלאדור | 9 | נקבה | גולה |
| 50 | יהודה שמעון פנחס | 8 | זכר | צנעא |
| 51 | עזרי סלימאן סאלם אלנדאף | 5 | זכר | צנעא |
| 52 | עזרי יוסף מנחם | 9 | זכר | צנעא |
| 53 | צדק סאלם גדקה | 8 | זכר | צנעא |
| 54 | סאלם יוסף בן יוסף אברהם | 9 | זכר | צנעא |
| 55 | יוסף יעקוב סלימאן שרעבי | 2 | זכר | צנעא |
| 56 | נעמה יעקוב סלימאן שרעבי | 10 | נקבה | צנעא |
| 57 | סאלם יחיא שאקי | 6 | זכר | צנעא |
| 58 | סאלם חיים שוכר עראקי | 13 | זכר | צנעא |
| 59 | רומייה בת מוסי יחיא צאלח | 10 | נקבה | צנעא |
| 60 | יחיא בן אברהם בסעוד | 10 | זכר | צנעא |
| 61 | אהרון בן אברהם בסעוד | 7 | זכר | צנעא |
| 62 | צבי בן אברהם בסעוד | 5 | זכר | צנעא |
| 63 | סלימאן בן יוסף צלאח | 3 | זכר | צנעא |
| 64 | פנחס בן סאלם צנין | 8 | זכר | צנעא |
| 65 | חמאמה בת סאלם צנין | 5 | נקבה | צנעא |
| 66 | רחל שמואל עזירי | 4 | נקבה | קריה |
| 67 | סאלם יעקוב מצמון | 10 | זכר | קריה |
| 68 | יוסף בן חיים דמתי | 4 | זכר | צנעא |
| 69 | סלימאן יעקוב מצמון | 6 | זכר | קריה |
| 70 | יחיא בן חיים יודא עראץ | 10 | זכר | צנעא |
| 71 | תורכייה בת אברהם דנוך | 11 | נקבה | צנעא |
| 72 | אסתר בת אברהם דנוך | 5 | נקבה | צנעא |
| 73 | סאלם בן סאלם אלשוחם | 11 | זכר | כוכבאן |
| 74 | תרכייה בת סאלם אלשוחם | 9 | נקבה | כוכבאן |
| 75 | גנא בת סאלם אלשוחם | נקבה | כוכבאן | |
| 76 | תרכייה בת הארון אלצנין | 8 | נקבה | צנעא |
| 77 | רומיה בת הארון אלצנין | 10 | נקבה | צנעא |
| 78 | חיים דרין | 5 | זכר | צנעא |
| 79 | משה דרין | 3 | זכר | צנעא |
| 80 | יחיא בן יוסף בשירי | 5 | זכר | צנעא |
| 81 | ברכה בת יוסף בשירי | 3 | נקבה | צנעא |
| 82 | עזרי בן יש' חיבי | 11 | זכר | צנעא |
| 83 | יוסף בן יעיש חמאמי | 10 | זכר | צנעא |
| 84 | יחיא בן יעיש חמאמי | 5 | זכר | צנעא |
| 85 | תרכייה בת יעיש חמאמי | 8 | נקבה | צנעא |
| 86 | ברכה בת יעיש חמאמי | 3 | נקבה | צנעא |
| 87 | סאלם בן יחיא צאלח שיש | 10 | זכר | צנעא |
| 88 | אברהם בן יחיא צאלח שיש | 6 | זכר | צנעא |
| 89 | אלבנת בת יחיא צאלח שיש | 13 | נקבה | צנעא |
| 90 | עזרי בן חיים מוסי צאלח | 7 | זכר | צנעא |
| 91 | יעקוב אלגרופי | 12 | זכר | צנעא |
| 92 | סעיד בן סאלם יחיא אלעתרה | 7 | זכר | כולאן |
| 93 | תרכייה בת סאלם יחיא אלעתרה | 9 | נקבה | כולאן |
| 94 | רומיה בת סאלם יחיא אלעתרה | 7 | נקבה | כולאן |
| 95 | ישראל בן סעיד עואץ | 9 | זכר | ארחב |
| 96 | יחיא בן סעיד עואץ 7 | 7 | זכר | ארחב |
| 97 | אברהם בן יצחק בן מסעוד 12 | 12 | זכר | כמר |
| 98 | סלימאן בן יצחק בן מסעוד | 10 | זכר | כמר |
| 99 | ציון בן יוסף כלף | 10 | זכר | קריה |
| 100 | הדייה בת אברהם אלתלאיי | 3 | נקבה | שבאם |
| 101 | ישראל בן צאלח סרי1 | 10 | זכר | צנעא |
| 102 | יוסף בן צלאח סרי | 10 | זכר | צנעא |
| 103 | לצאצה בת סעדה קארטה | 7 | נקבה | צנעא |
| 104 | מוסי בן סאלם גיאת | 7 | זכר | שאחדייה |
| 105 | זוהרה בת סאלם גיאת | 9 | נקבה | שאחדייה |
| 106 | אלבנת בת סאלם גיאת | 4 | נקבה | שאחדייה |
| 107 | נעמה בת חיים בן יוסף אלעראמי | 11 | נקבה | צנעא |
| 108 | שמעה בת חיים בן יוסף אלעראמי | 5 | נקבה | צנעא |
| 109 | סאלם סעיד אלסיבהי | 8 | זכר | כולאן |
| 110 | יחיא בן סעיד אלסיבהי | 4 | זכר | כולאן |
| 111 | מעודד סלימאן מעוצה גרידי | 13 | זכר | דמאר |
| 112 | דאוד בן סלימאן מרי | 13 | זכר | דמאר |
| 113 | סימן יחיא סעיד עפגין | 13 | זכר | דמאר |
| 114 | עמרם סאלם שריאן | 13 | זכר | צנעא |
| 115 | זהרה בת יוסף אלתנעמי | 8 | נקבה | לדאן |
| 116 | אלולד בן חיים אלקארטה | 13 | זכר | לדאן |
| 117 | אברהם בן סאלם סעיד אלבעזה | 10 | זכר | כולאן |
| 118 | בנייה בת סאלם סעיד אלבעזה | 8 | נקבה | כולאן |
| 119 | יוסף בן חיים צאלח בודלה | 12 | זכר | צנעא |
| 120 | אברהם הרון מצמון | 4 | זכר | קריה |
| 121 | יחיא אצל סלימאן דאר | 9 | זכר | מנאכה |
| 122 | חיים אהיו | 5 | זכר | מנאכה |
| 123 | גנא אחותם | 7 | נקבה | מנאכה |
| 124 | סאלם בן סאלם כהן | 8 | זכר | שבאם |
| 125 | שמעה בת סאלם כהן | 12 | נקבה | שבאם |
| 126 | סלימאן יהודה כסאר | 6 | זכר | מנאכה |
| 127 | ציון בן יהודה כסאר | 3 | זכר | מנאכה |
| 128 | זהרה בת אלצפירה אצל בנת כריף | 12 | נקבה | צנעא |
| 129 | סאלם בן סאלם פקעא | 15 | זכר | גבל עמר |
| 130 | יוסף בן יעיש | 6 | זכר | צעפאן |
| 131 | יוסף בן חיים אלעראמי | 12 | זכר | צנעא |
| 132 | יחיא בן סלימאן מסעוד אלעראמי | 12 | זכר | צנעא |
| 133 | יצחק בן יחיא אלחדאד | 12 | זכר | נהם |
| 134 | סאלם בן שמעון | 15 | זכר | דמאר |
| 135 | יחיא גמיל | 15 | זכר | דמאר |
| 136 | סלימאן עראם | 12 | זכר | צנעא |
| 137 | יוסף בן סאלם סעיד אלצברי | 10 | זכר | שאחדיה |
| 138 | מנצור אחסון | 11 | זכר | גבלה |
| 139 | מנצור יוסף | 7 | זכר | גבלה |
| 140 | אברהם בן יצחק מסעוד | 12 | זכר | כמר |
| 141 | סלימאן בן יצחק מסעוד | 10 | זכר | כמר |
| 142 | שמואל מסלם אלסרי | 11 | זכר | סדה |
| 143 | יוסף בן מסלם אלסרי | 8 | זכר | סדה |
| 144 | אברהם בן חיים אב' אלחאזי | 4 | זכר | צנעא |
| 145 | בנת דאוד בסעוד | 15 | נקבה | צנעא |
| 146 | אחותה שמעה | 9 | נקבה | צנעא |
| 147 | עזריא חיים יוסף עזירי סבאג | 11 | זכר | צנעא |
| 148 | תרכייה חיים יוסף עזירי סבאג | 12 | נקבה | צנעא |
| 149 | עזרא מוסי סייאני משיח | 4 | זכר | צנעא |
| 150 | חמאמה מוסי סיאני משיח | 12 | נקבה | צנעא |
| 151 | שמעה מוסי סיאני משיח | 9 | נקבה | צנעא |
| 152 | ברכה מוסי סיאני משיח | 10 | נקבה | צנעא |
| 153 | תרכייה מוסי סיאני משיח | 6 | נקבה | צנעא |
| 154 | מוסי יחיא יחיא מהלא | 10 | זכר | צנעא |
| 155 | שמעה יחיא יחיא מהלא | 12 | נקבה | צנעא |
| 156 | תורכייה יחיא יחיא מהלא | 8 | נקבה | צנעא |
| 157 | נצרה בת סאלם מנחם צאלח | 4 | נקבה | צנעא |
| 158 | חיים בן שמואל צבירי | 15 | זכר | צנעא |
| 159 | אבשלום בן שמואל צבירי | 10 | זכר | צנעא |
| 160 | יוסף בן אברהם חיים צאלח קמלי | 12 | זכר | צנעא |
| 161 | מנחם בן אברהם חיים צאלח קמלי | 10 | זכר | צנעא |
| 162 | יוסף בן שלום שריאן | 6 | זכר | צנעא |
| 163 | זהרה בת יחיא חיים עזירי מווקר | 5 חדשים | נקבה | צנעא |
| 164 | יוסף בן שמואל יש' צבירי | 11 | זכר | צנעא |
| 165 | חיים בן שמואל יש' צבירי | 9 | זכר | צנעא |
| 166 | ברכה בת שמואל יש' צבירי | 4 | נקבה | צנעא |
| 167 | שמעה בת שמואל יש' צבירי | 6 | נקבה | צנעא |
| 168 | חיים בן חיים נחום | 12 | זכר | צנעא |
| 169 | אחותו | 10 | נקבה | צנעא |
| 170 | סלימאן בן יחיא סלימאן צאלח | 8 | זכר | צנעא |
| 171 | תרכייה בת יחיא בן סלימאן צאלח | 5 | נקבה | צנעא |
| 172 | סאלם בן שמעון סלימאן צאלח | 10 | זכר | צנעא |
| 173 | סאלימן בן שמעון סלימאן צאלח | 8 | זכר | צנעא |
| 174 | אחותו | 12 | נקבה | צנעא |
| 175 | נעמה בת שמעון סלימאן צאלח | 10 | נקבה | צנעא |
| 176 | אברהם בן יוסף טיבי | 8 | זכר | צנעא |
| 177 | יוסף בן חיים צאלח בודלה | 12 | זכר | צנעא |
| 178 | יחיא בן יחיא מדיריאן | 12 | זכר | צנעא |
| 179 | ברכה בת יחיא מדיריאן | נקבה | צנעא | |
| 180 | בנת בת יחיא מדיריאן | 5 | נקבה | צנעא |
| 181 | עזר סלימאן מוסא דאר | 12 | זכר | צנעא |
| 182 | צביה בת סלימאן מוסא דאר | 10 | נקבה | צנעא |
| 183 | בנת בת חיים סאלם עמראני | 7 | נקבה | צנעא |
| 184 | רחמים בן סאלם מוסא דאר | 15 | זכר | צנעא |
| 185 | טוב בן סאלם מוסי דאר | 10 | זכר | צנעא |
| 186 | רצון בן סאלם מוסי דאר | 8 | זכר | צנעא |
| 187 | מאיר בן סאלם מוסי דאר | 2 | זכר | צנעא |
| 188 | ברכה בת אברהם יודא עזירי גזאר | 8 | נקבה | צנעא |
| 189 | צביה בת אברהם יודא עזירי גזאר | 4 | נקבה | צנעא |
| 190 | תרכיה בת דאוד חיים צאלח גזאר | 3 | נקבה | צנעא |
| 191 | ראובן בן יוסף פנחס נדאף | 9 | זכר | צנעא |
| 192 | חיים בן יוסף פנחס נדאף | 8 | זכר | צנעא |
| 193 | שלמה בן יוסף פנחס נדאף | 2 | זכר | צנעא |
| 194 | יחיה סעיד תנעמי | 9 | זכר | צנעא |
| 195 | אברהם בן סעיד תנעמי | 7 | זכר | צנעא |
| 196 | תרכיה בת סעיד תנעמי | 4 | נקבה | צנעא |
| 197 | ראובן בן סאלם פקעה | 8 | זכר | צנעא |
| 198 | סימן בן אברהם יחיא טיבי | 13 | זכר | צנעא |
| 199 | יוסף בן אברהם יחיא טיבי | 10 | זכר | צנעא |
| 200 | חמאמה בת אברהם יחיא טיבי | 6 | נקבה | צנעא |
| 201 | ברכה בת אברהם יחיא טיבי | 2 | נקבה | צנעא |
| 202 | ישראל בן יוסף עזירי מווקר | 12 | זכר | צנעא |
| 203 | בנין בן יוסף עזירי מווקר | 10 | זכר | צנעא |
| 204 | ברכה בת יוסף עזירי מווקר | 5 | נקבה | צנעא |
| 205 | יחיא בן חיים זאיד | 8 | זכר | צנעא |
| 206 | נעמה בת חיים זאיד | 10 | נקבה | צנעא |
| 207 | רחל בת חיים זאיד | 6 | נקבה | צנעא |
| 208 | סאלם בן יחיא אברהם שיך | 10 | זכר | צנעא |
| 209 | יחיא בן סעיד חיים צאלח גואר | 8 | זכר | צנעא |
| 210 | ישראל מוסא עזירי | 12 | זכר | דמאר |
| 211 | שמעון מוסא עזירי | 10 | זכר | צנעא |
| 212 | רחל מוסא עזירי | 8 | נקבה | צנעא |
| 213 | בדרה מוסא עזירי | 5 | נקבה | צנעא |
| 214 | תורכיה מוסא עזירי | 2 | נקבה | צנעא |
ישראל בן צאלח סרי ויוסף בן צאלח סרי הנם תאומים↩︎
הערה א': היתומים הרשומים לעיל נמצאים כולם ברובע היהודי בצנעא בירת תימן בחלקם הגדול תחת השגחת הקהילה.
הערה ב': רשימה זו מקיפה רק חלק ממספר היתומים שבתימן.
עדן – והצלת היתומים 🔗
עדן, הנמצאת בדרומה של תימן והנקראת כיום הרפובליקה העממית דמוקרטית־עדן, נתונה היתה בעבר בכיבוש הבריטי במשך 136 שנים. עד אשר השתחררה מעול הכיבוש בשנת 1966, לפי הסכם בין הערבים תושבי עדן והמושבות שמסביבותיה – לבין הבריטים.
במושגיהם של יהודי תימן, עדן היתה השער לארץ ישראל. דרכה הולכים אל המקומות המקודשים: חברון, עירו של אברהם אבינו בה קבורים אבותינו ואמותינו, במערת המכפלה – מערה שבתודעת כל יהודי בכל מקום שבעולם. בקרבתה קבר רחל, האֵם המכה על בניה עד גאולתם הסופית. ציוֹן עיר דוד: מקום המקדש וההראל והכותל המערבי. לידם נשפכו נהרות של דמעות היהודים על מר גורלם וגורל ארצם, וכהנה וכהנה.
עָדן, לשם הזה יש צליל עברי, והיא מילאה תפקיד יהודי בתולדות יהודי תימן, ציון והציונות. היא היתה מקום מקלט ליהודים, וכן לערבים אשר ברחו ממשטר האימאם יחיא בתימן.
עדן מלאה תפקיד עילאי במלוא מובָנה של המלה בהצלת היתומים שנרדפו על ידי האיסלאם והתושבים המוסלמים שבתימן. גזרת השמד על היתומים היתה הגזרה אשר לא יכלו יהודי תימן לעמוד בה. בעבר קיבלו עליהם הרבה גזירות, אך גזרה זו קוממה אותם, והתנהל מאבק חריף בין האיסלאם השולט בתימן, לבין יהודי תימן המעטים. שתי הדתות לחמו בעוז ובקנאות. האחת, לתפוס יתומים ולהעבירם מדתם. והאחרת, ללחום נגד גזרה זו ולהציל יתומים מציפורני השמד, ובמדה מסויימת בהצלחה.
כל אחד מבני קהילה זו אמר: גיבור אני ואסייע במעשה ההצלה. והכשילו פעמים רבות פעולות המוסלמים לקחת יהודים לשמד שלא ברצונם. היתה קיימת מלחמת מצוה בין היהדות והאיסלם. למרות סכנת הנפשות ליהודים בנושא זה.
התחולל מאבק בין דוד לגלית בענין ילדי היהודים היתומים. והעיר עדן ומשטרה הבריטי תרמו תרומתם בהצלת היתומים. ממנה בקעה תקוה להצלה, כי אליה הבריחו את היתומים, ובה מצאו מקלט פיזי ורוחני. משעה שהצילו היתום, תוכנן לשלחו לעדן ומשם לארץ ישראל, ויהיה המחיר אשר יהיה!
עדן עיר בעלת אקלים קשה. החום והלחוּת שבה כילו את האנשים. ביחוד אלה אשר באו מתימן העילית, מההרים, ולא היו מורגלים לאקלימה. גם מאכלה, ארץ חרבה היא ומלחה ולא תיזרע. ואליה נקבצו ובאו המצפים לעליה וניצולי השמד. אקלימה ומימיה ומאכלה לא הפריעו לבאים אליה. כי מצאו בה הדרך, לדרור ולחופש. ניצני החירות וקרני האורה, הנשלחים ממגדל האור, מציון, ומגיעים אל עדן, אל לבותיהם של המצפים בה, מאירים דרכם וסיכוייהם.
בשנת 1944 פרצה מחלת טיפוס בתימן ורבים נספו במחלה זו, יהודים וערבים. אך ליתומי היהודים, לא היה די במות עליהם אבותיהם, נוספה להם צרת השמד, ונעשה מאמץ מצד הקהילה להעלים את היתומים עד להברחתם לעדן.
אחד מילדי היהודים מאזור חגה, נלכד והובא לצנעא, בשל עקשנותו, כי לא רצה לקבל מאכלים אסורים, הסתפק בלחם ובמים ולא שיתף פעולה עם שוביו.
בדרך כלל, יתומים אלה היו מוסרים אותם לאמוץ באחת המשפחות. אך בשל התנגדותו שלחוהו לצנעא, לטיפול בין ילדים ערבים – בניהם של שייכים מוסלמים הנקראים “רֵהאיין”. דהיינו ערבוּת, כדי שאבותם יֵלכו בתלם, ולא יעשו צרות לאימאם.
ילדים אלה נמצאים בבית סוהר “אלקלעה” דהיינו, המבצר אחד מבתי הסוהר הקשים שבצנעא, באגף מיוחד שהוא פנימיה ובית־ספר.
היתום היהודי שצוֹרף אליהם, נהג כמנהגו: אכל רק לחם ומים, קרא תהלים ודברי תפילה שידע בעל פה, וזה למרות ההרעבה והשידולים והאיומים ולעגם של הילדים. כל אלה אך חישלו את רצונו להיאבק עד הסוף. ונשאר חי בעולמו היהודי, פנימית וחיצונית.
ילדים אלה, מפעם כפעם היו מוציאים אותם לטיול ולסיור לקנית דברים קטנים בעיר צנעא, מלווים בשמירה מעולה. ואתם הילד היהודי.
לאחי עזר ז"ל היתה חנות של המשפחה בשוק אלמלח, אזור חנויות שנבנה על ידי הטורקים לממכר בדים וצעצועי ילדים. שוק זה סמוך לבית־הסוהר “אלקלעה”. והימים ימי רמדאן, ימי הצום בהם מתקרבים ימי החגים. בלילות היו מוציאים הילדים לסיור, בשל ימי הצום, וכדי לקנות להם מצרכי חג, ולבדרם!
דמעות, דבר זה עורר תשומת לבו, הוא ביקש מאחד המוכרים לשים לב לילד זה. וציין לו, יש לי רושם כי משלנו הוא. המוכר הבין את התפקיד שניתן בידו וחשיבותו, וקדושת המשימה שנפלה עליו.
אחי עזר העסיק השומרים בדברים. אחד המוכרים העסיק את הילדים, וזה בא בדברים עם הילד. הילד, שידע שזה חנות של יהודים, לשואל אותו בן מי אתה. ענה: “אני יהודי, הצילו אותי”. ארבע מלים אלה, שיצאו מפי ילד יהודי יתום מעונה ונרדף בשל יהדותו, זיעזעו את נפש השומע. אחי עזר ז"ל הודיע למוכר שיאמר לו להשתדל לבקר, והשם יעזור.
דמעות ילד יהודי ואנחותיו, וקריאותיו… “אני יהודי הצילו אותי” לא נתנו מנוח, ואחי ועוזרים אחרים תיכננו תכנית חילוץ והברחה, למרות הקשיים והסכנות המרובות שבדבר.
קבוצת הילדים ביקרה פעם שניה, בפעם השלישית הוחלט על החילוף עם כניסת הילדים לחנות ובמהלכה.
אחי עזר ז"ל העסיק את השומרים והילדים התפזרו בחנות. איש הקשר הסביר לילד שעליו לצאת מהחנות, ואחר כך בתוך המולת הפרידה, שישוב לחנות בדרך צדדית. וכך היה. הילדים והשומרים התרכזו ליד החנות ואחי נתן לכל אחד מהשומרים והילדים מתנה קטנה. גם לילד היהודי שיצא עם הילדים. אלא שהוא הרים המתנה למעלה וזה קפץ לקחתה. כל זה, כדי להוכיח שיצא עם הילדים. הילד חמק בתבונה לתוך החנות ובינתיים סגרו הדלתות. מי שחיכה בחנות הלבישו בגדי ילדה ערביה ויצא דרך חלון מסורג שהחזירו למקומו והלך אתו לרובע היהודי. שבוע ימים החביאו את היתום ואחר הוברח לעדן. מה שבטוח, בטוח.
בשוב הילדים לאלקלעה התברר שהילד היהודי חסר. הדבר עורר בהלה גדולה. ורצו לצאת לחפשו בחנות חבשוש, אך השומרים שלוו את הילדים טענו, ראינו אותו מחוץ לחנות חבשוש. נערכו חיפושים ברובע היהודי. אחי נחקר, השיב וטען: “יצא מחנותי עם הילדים כולם, בצאתם סגרתי”. כדאי היה המאמץ להציל נפש יהודי, תבוא הברכה על מצילי הנפשות הזכות והטהורות.
לסיכום, הילד היתום שב אל משפחתו ואל דתו ואל עדתו, עדת יהודים יוצאי תימן ועם ישראל.
יָתוֹם הָיִיתִי… 🔗
יָתוֹם וְגַלְמוּד הָיִיתִי,
בְּאַהֲבַת אָבִי וְאִמִּי,
לֹא פֻנַּקְתִּי.
אִמִּי לֹא טָפְחָה עַל כְּתֵפַי,
אָבִי לֹא נְשָׁקַנִי בְּרֹאשִׁי,
אִישׁ לֹא חִבְּקַנִי.
חַיֵּי חֶסֶד חָיִיתִי
הַטּוֹבִים בִּבְנֵי אָדָם,
שְׁיָרֵי אֹכֶל פָּרְסוּ לִי!
מֵעוֹלָם לֹא שָׂבַעְתִּי,
בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת לָבַשְׁתִּי,
לְיַד פִּתְחֵיי חֲנֻיּוֹת יָשַׁנְתִּי
וְזֶה הָיָה בֵּיתִי!
בַּלַּיְלָה, הַקֹּר הֵצִיק לִי,
וְלֹא בָּאָה שְׁנָת לְעֵינַי,
אָכֵן, הִתְהַלַּכְתִּי כָּל הַיּוֹם סַהֲרוּרִי.
עֵינַי תָרוּ אַחַר אֹכֶל,
כִּי הָרָעָב הֵצִיק לִי,
בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה בָּעַר בְּקִרְבִּי.
בַּבֹּקֶר אָמַרְתִּי
מִי יִתְּנֵנִי עֶרֶב!
וּבָעֶרֶב אָמַרְתִּי מִי יִתְּנֵנִי בֹּקֶר!
גּוֹרָלִי מַר וְנִמְהָר
גּוֹרָלוֹ שֶּל יָתוֹם – אַכְזָר
לֹא אֵדְעָה טוֹב – רַק רַע!
הָעוֹרֵב מֵעָלַי
צוֹרֵחַ בְּאָזְנַי רַק רַע!
גּוֹרָלְךָ רַק רַע! רַק רַע!
דְּבַר הָעוֹרֵב לֹא רוֹצֶה לְשְׁמֹעַ!
אַךְ חֶפְצִי לָדַעַת: מַדּוּעַ?
גּוֹרָלוֹ שֶׁל יָתוֹם גָּרוּעַ?
רְאוּ זֶה פֶלֶא:
גַּם הָאֳלֹהִים אָזְנוֹ וְלִבּוֹ מַקְשִׁיחַ,
עַל יָתוֹם עָזוּב וּמָרוּד – – לֹא מַשְׁגִּיחַ.
בְּלֵילוֹתַי הִתְפַּלַּלְתִּי לָאֵל הָרַחֲמִים,
דִּמְעוֹתַי יָרְדוּ כְּמָטָר מִשָּׁמַיִם,
זָעַקְתִּי לֵאמֹר: מַדּוּעַ אוֹתִי מְקַפְּחִים.
אָכֵן סַכֹּתָה בְּעָנָן זְבוּלֶךָ,
מִשְּׁמוֹעַ זַעֲקַת יָתוֹם מָרוּד,
מֵהַקְשֵׁב אֶנְקַת יָתוֹם נָזוּף.
לְשַׁוְעִי הַכֵּן אֵינְךָ עוֹנֶה,
לְבִכְיִי הַמַּר אֵינְךָ פּוֹנֶה,
לָבוֹא לְעֶזְרִי אֵינְךָ רוֹצֶה.
אָטַמְתָּ אַזְנֶיךָ מִשְּׁמֹעַ צַעֲקִי,
עֵינֶיךָ הִסְתַּרְתָּ מֵרְאוֹת סִבְלִי,
יָדֶיךָ קָפַצְתָ מִפְּתֹחַ לִי!
הֲתֵדַע גֹּדֶל עֵנוּתִי,
הֲתָחוּשׁ עֹצֶם שִׁבְרִי,
הֲבִרְצוֹנְךָ לְהוֹשִיעֵנִי?
בִּלְעָדֶיךָ לְמִי אֶפְנֶה,
אֶת אָבִי וְאִמִּי לָקַחְתָּ,
פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי מָנַעתָּ.
“כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ”
סָתַמְתָּ תְּפִלָּתִי,
וּמִי מִבַּלְעָדֶיךָ יוֹשִׁיעֵנִי.
לָכֵן אִתְּךָ אִשָׁפְטָה,
בִּפְנֵי שָׁמַיִם וָאָרֶץ בְּרוּאֶיךָ,
אֶת עַוְלָתְךָ בִּפְנֵיהֶם אֶשְׁטָחָה.
אוֹכִיחָה כִּי תַּפְלִילֵנִי,
בִּמְקוֹם תַּצְדִיקֵנִי,
תַּעֲנִישֵׁנִי בִּמְקוֹם עֶזְרָתָה לִי.
אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ תַּתָּה לִי,
תַּחַת חֵן וָחֶסֶד תַעֲנִיקֵנִי.
אַךְ אַל בְּאַפְּךָ תּוֹכִיחֵנִי.
אַךְ אִם תַּקְשִׁיחַ לִבְּךָ,
וְתַּמְשִׁיךְ כְּלַפַּי יַחַסְךָ,
יְמֻגַּר לָעַד כִּסְאֶךָ!
אַךְ אִם תָּשׁוּב מֵחֲרוֹן אַפְּךָ
וְתִסְעָדִנִי,
כִּי בְּצַלְמְךָ יְצַרְתַּנִי
אָז אַשְׁלִימָה אִתְּךָ,
אֲכַפְרָה עֲווֹנְךָ,
אֶסְלַח חַטָּאתְךָ.
אַכְרִיזָה: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ
וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךָ לֹא יָמוּשׁ
וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָּמוּט אָמַר מֵרַחֲמֵךָ ה'"
וָלֹא – אָכֵן קָחֵנִי עִמְּךָ,
אַל תִּתְּנֵנִי לִסְבֹּל בְּעוֹלָמְךָ,
כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיַּי!…
ניו יורק ספטמבר 1990
מספר שירי “הגות” מס' 148
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות