(סיפור)
I
ר' חיים חַיקל הוא אחד מתושבי צ’יצֶ’לניק הנכבדים. בעיר הזאת נולד, בה נעשה לבר-מצווה, אחר כך – לחתן, מאוחר מעט – לאברך, והיום הנהו בעל לאשה, אב לבנים ואדון לשתי עִזים המטִילות ולדות מדי שנה בשנה שמונה ימים לפני חג הפסח, כלומר – בה באותה עונה, שאשתו גֶלֶה-יֶנְטֶה נוהגת לֵילד.
למחייתם של ר' חיים חַיקל עם אשתו ובניו ועזיו מַספקת להם החנות הקטנה, שהן מחזיקים לממכר-הכל; יעוֹת, מזרקות, נתר, תּה, סוכר, נפט, ריפות ועדשים, קדרות עם כוסות ועוד מיני סחורות כאלו, שמחיר הכל ביחד עולה למאה ואולי גם למאה וחמישים רובל, אשר בעדם ישלם ריבית מדי שבוע בשבוע להמלווה הצ’יצ’לניקי.
וככה חי לו חיים חיקל עם אשתו ובניו בשלווה ונחת כל הימים.
ויהי בבוקר לא עבות אחד, ויבוא חיים חיקל מן ה“קלויז” הביתה ובפיו בשורה טובה לגלה -ינטה אשתו, כי בעוד ימים מספר יעבור דרך צ’יצ’לניק דודו העשיר, המתגורר באודֶסה. ויימלא הבית שמחה וששון של חִכִּיָה לְבוא אורח יקר כזה.
– דוד עשיר – אטו מילתא זוטרתא?
– והוא אמנם יסור אל ביתנו? – לא האמינה גלה-ינטה.
– לא לבד שיסור אלינו אלא שגם יאוּלץ לסעוד אצלנו! – החליט חיים חיקל בעוז.
מה טוב הדבר! – שמחה גלה-ינטה – אבל אם כן מדוע איפוא אני יושבת בחיבוק ידיים? הלא נחוץ לעשות דבר-מה! חיקל, מדוע איפוא תחרישה, חיקל?
– אין אני מחריש כלל… אמנם צריך לעשות דבר-מה; כי התדמי שהדוד הוא כמונו, אדם פשוט, שאצלו חתיכת דג-מלוח ופרוסת-לחם גם כן מאכל, ומרק של פול לו לסעודה ייחשב?
בעוד שמונה ימים יבוא הדוד. ראשה של גלה-ינטה סובב עליה כגלגל, היא אינה יודעת כלל במה להתחיל.
– ייסורי נפש! ואם אכין בשביל הדוד העשיר מרק-תרנגולת, היחשבה לסעודה הגונה? הוא רק ילעג לנו הקבצנים, ותו לא!
אולם טעמה של גלה-ינטה עוד לא אבד לה. היא לא נחשבה מעולם על הנשים ממין זה; היא חשבה כל הימים את עצמה ל“בריה” גדולה ומרגלָא תמיד אדַעתָא, שאלמלא נישאה לחיים חיקל לא היתה כלל:דְבִיתְהו דחיים חיקל "…
– אדרבא, ינסה נא הקב"ה לזכּוֹתנו בעשרת אלפים רובל, היתה אומרת, ונוכחתם מה אצלח אני, גלה-ינטה, להיות גבירה בישראל!
וגם עתה לא נפל עליה רוחה.
– אין רע; אפשר לו להדוד לבוא ולסעוד אצלנו. אני, בעזרת השם יתברך, לא אבוש ולא אכּלם מפניו. אנוכי אכין בשבילו תופיני חלב וחמאה מטוגנים בגבינה, שלא ראה עוד מימיו גם באודסה! גם… אולם לא… לא אגלה עתה… אל נא יֵדע לעת-עתה חיים חיקל מזה, ונראה איככה ילטוש לי אחרי-כן זוג-עיניו!
למחרת היום ההוא הודיעה גלה-ינטה לילדיה, לאמור:
– מהיום, ילדי, עד בוא הדוד תסתפקו בחצי כוס-חלב ליום; כי מחלב העז הגדולה אני אומרת להכין ארוחה של חלב בשביל הדוד.
והילדים ויתרו בחפץ-לב על זכותם ויִשבעו בתקווה הנעימה, כי הדוד יבוא אליהם במהרה ויאכל אצלם ארוחת חלב נפלאה.
כל שמונת הימים עמלה גלה-ינטה כאשר כִּשְׁרָה לפני חג הפסח, גם כל הילדים עזרו על ידה: רחצו, שיפשפו וינַקו בכל קרן-זווית.
בחנות לא נראתה גלה-ינטה בכל העת ההיא, ויהי חיים חיקל בעצמו המוציא והמביא את כל ענייני “המסחור”, “ואפשר לשער את הפרנסה, כביכול, שהבעל יכול להכניס”!
אמנם גם גלה-ינטה וגם חיים חיקל נאנחו שניהם על אשר בשבוע הזה יוציאו הרבה ולהכניס לא יכניסו, כמעט, כלום.
– אולם הן לא בכל יום עובר הדוד העשיר דרך עירנו – היו מתנחמים.
ארבעה ימים לפני בוא הדוד קראה גלה-ינטה אל חיים חיקל אישה, ותאמר לו:
– אצלי, ברוך השם הכל מוכן ומזומן לסעודה. אין לנו, ברוך השם, במה לבוֹש בפני הדוד; אולם פנַי, חיים חיקל, ישתחרו, כשיבוא הדוד וימצא את ילדינו עטופי-סמרטוטים, נחוץ להלבישם, חיים חיקל… לו רק קאפוטות ונעליים, חיים חיקל… מה אפשר לעשות? הלא אי-אפשר להיכּלם בפני אורח כזה…
ולמחרת היום ההוא ביקר חיים חיקל את מיודעו הנושן, את המלווה הצ’יצ’לניקי, ויקח ממנו עוד אחדים בריבית, ויבוא אל אחת החנויות לקנות מלבושים בעד ילדיו. אולם ברגע ההוא זכר, כי גם לגלה -ינטה שלו אין מלבוש הגון, ואחרי שהחליט לקנות גם בעדה איזה מלבוש הוסיף להתבונן – אל בגדי עצמו וייווכח, כי אי-אפשר בשום אופן להיראות לעיני הדוד במגבעתו זו ומנעליו אלה… האף כי גם קפוטתו כבר איננה חדשה, אולם אותה אפשר לנקות, את הטלאים יתאמץ להסתיר; אבל לכובע קרוע ונעליים מטולאים הלא אין כל תרופה בלתי אם להחליפם באחרים!
ובצאת חיים חיקל מן החנות נשאר חייב מלבד להמלווה עודם אחדים גם להחנווני. גלה-ינטה אשתו התאנחה, ותאמר:
– כך הוא הדבר לעולם: כשאדם אומר לסור אל החנות הוא חושב את הכל בזול ומיד כשהוא נכנס לתוכה הכל מתייקר. אולם, שבח והודיה לו יתברך! עתה כבר אפשר לו להדוד לבוא אלינו. פנינו לא יֵבושו ולא יכלמו בפניו.
ואחרי דברי-הניחומים הללו בירכו איש את רעותו, “לקרוע את המלבושים בשלום” ויתפללו לה', כי יזַכּם להכין להם בעגלא ובזמן קרוב מלבושי-קטיפה “לחתונת הילדים” בשעה טובה ומוצלחת.
… הדוד נוסע, הדוד בא, הדוד העשיר – הדוד הגביר! כבוד גדול עשה לשארו, הנאה גדולה המציא לו ולכל אשר לו, בסורו אל ביתו. חיים חיקל עם אשתו ובניו היו לבושים בגדי יום טוב, “ויעמדו על ראשי אצבעותיהם” מבלי גרוע עין מפיו של הדוד. בבית הקטן נוצצה כל פינה ופינה.
– הדוד, אולי תרעב?
– הדוד, אולי נפריעך? אולי תאבה לנוח מעט… הסו, ילדים! הבו ונצאה, וניתן להדוד להינפש כמעט!
– הדוד, הדוד, הדוד! כירכר לפני האורח מעברים!
– תודה, תודה! – ענה הדוד – אנוכי רק אשוחח כמעט אתכם, אחר אסעד את לבי ואצו לרתום. אנוכי סרתי רק בשביל שינוחו הסוסים כמעט…
– האומנם, דוד? תיכף? מי יודע מתי נתראה עוד! כל כך חיכינו לך, ועתה תאמר לנסוע תיכף? לו רק יומיים שבה אתנו – למצער, לינה פה הלילה!
– נו, נו, עד שעת נסיעתי עוד לנו די-עת; הבה איפוא ונשוחח כמעט. מה מצבך שאֵר? נו, את זאת אני רואה: אשה וילדים יש לך, ברוך השם, כלכל היהודים הכשרים.
– ברוך השם! ברוך הוא ומבורך, שאת שמו איני כדאי להעלות על שׂפתי! – קרא חיים חיקל ואחר כך גלה-ינטה במועַל-כפיים.
– וכפי שאחזה – הוסיף הדוד – הנה גם מצבך לא רע: בבית הכל טהור ונקי; האשה והילדים שמחים ועליזים – שמח אני מאוד לראותך בכך!
– שבח והודיה לו יתברך! – ענו בגאווה – הוא לא יעזבנו! מחייתנו מספיקה לנו, ברוך השם!
בתוך כך הספיקה גלה-ינטה לערוך את השולחן, ותשׂם עליו את תופיני הגבינה והחמאה ואחר כך – דייסה מטוגנת בחמאה ומעורבה בחלב-נוקשה. הדוד אכל לתיאבון ויהלל את גלה-ינטה בפניה על טוב-טעמה, והיא, גלה-ינטה, חשה את עצמה ברגעים ההם למעלה מן האושר, ממש כרוכבת על ענני שמיא. גם חיים חיקל היה מאושר למדי. הדוד שלח לקנות יין טוב ובבית חיים חיקל היה היום ההוא יום משתה ושמחה-של-אושר, גלה-ינטה לא שכחה גם את רכּבו של הדוד ותעניקהו מ“כל טוב”.
הדוד נהנה מקבלת פנים זו וַיִפָּת איפוא ללון עמם הלילה. בלילה חזר חלילה אותו סדר-היום; פיטום הדוד עם הרכּב שלו. מלבד הדוד לא עלה איש על יצועו בלילה ההוא בבית חיים חיקל: הלא טרם בוקר צריך הדוד לנסוע – ישתה איפוא, למצער, תה אצלם ויטעם דבר-מה…
בבוקר אחרי שתית התה וטעימת הבוקר בירך הדוד את חיים חיקל עם ביתו בטרם נָסעוֹ. אחר כך הוציא שקלים אחדים מכיסו, ויאמר לתתם לילדים; אולם חיים חיקל וזוגתו עצרו בעדו!
– ישמרנו האל… אך למוֹתר… אין צריך… אתה מכלים אותנו, דוד… וכי מה? וכי בשביל שאכלת אצלנו סעודה אחת צריך אתה לשלם לנו?…
הדוד נוטל את ברכת הפרידה. הדוד ניגש אל הילד הצעיר, הדוד מנשקו. הדוד אומר: “ילד יפה” – – – הדוד נסע…
לאושר חיים חיקל וגלה-ינטה זוגתו לא היה כל קץ, אך זה של גלה-ינטה הגדיל. הכי ישק הדוד העשיר את “קדיש”הּ הקטן ועוד יאמר כי ילד יפה הוא – והיא לא תשמח?
ואז שכבו בבית חיים חיקל לנוח מעט, ויירדמו ממש כהירדם אחר החתונה.
מרכבתו של הדוד היתה כבר פרסאות אחדות מחוץ לעיר. הוא חשב עוד על צ’יצ’לניק ואנשיה בפרט ועל שלוות בני העיירות הקטנות בכלל. מה גדלה אצלם מידת הכנסת-אורחים! הם שמחים וחושבים את עצמם למאושרים, בבוא אליהם קרוב או מודע.
אולם כעבור רגעים אחדים וזכר צ’יצ’לניק כבר נמחה מעל לוח לבו. את מוחו העסיקו מחשבותיו התדירות: על דבר האחוזה, שהוא נוסע עתה לקנות מידי הפּאן זארצקי; על דבר טחנת-הקיטור, שהוא בונה באחוזתו הישנה; על דבר המרכבה שבה הוא יושב עתה. לדעתו הגיעה כבר העת להחליפנה באחרת.
שוב חשב הדוד: על העלמה מריה איוואנובנה, שבקיץ הבא ישלחנה קארלסבאדה ועל אשתו, שאותה ישלח לאיטליה, אחרי אשר החלה להטיל חשד יותר מדי בראשונה. בקיץ הזה יהיה גם הוא באיטליה, אולם קודם כל יצוו עליו הרופאים לשהות בקארלסבאד ירחים אחדים…
שוב חשב הדוד: על בני התלמוד-תורה שבאודיסה, שבשבילם יצווה להכין לימי החג נעליים, ואשתו תנדב בעדם בד לכותנות.
שוב חשב הדוד: על בנו בוריס, אשר בעת האחרונה החל, כמדומה לו, להתקרב אל העלמה מאריה איוואנובנה. המעט לו מה שיפזר שנה שנה עשרת אלפים רובל לאַקטריסות שונות, כי עוד ישׂא את עיניו אליה; להתחרות עם אביו החלש הוא חפץ… בוודאי, בוודאי ינצח הבן. אין כל ספק – הוא בן עשרים ושתיים, ואבא – כמעט בן ששים!
שוב חשב הדוד: על בית-הכנסת הגדול שבאודיסה שהשַׁתָא הוא חפץ להימנות לגבאי בוץ ועוד הרבה, הרבה חשב הדוד בשבתו במרכבתו הרכה.
בביתו של חיים חיקל בעירו ניעורו רק לעת ערב. הראש סבב והכּיס, במחילה, היה ריק. זה היום העשירי, שגלה-ינטה לא נראתה על מפתן החנות, ופרנסתו של חיים חיקל הלא ידועה למדי. בשני הימים האחרונים היתה החנות סגורה לגמרי, תחת זאת נתוספו החובות וירבו גם הנושים: המלווה, בעל חנות-הבגדים, החייט, הסנדלר…
כל היום עבר עליהם בשֵׁינה והלילה בעצב.
למחרת ניעורו הילדים בשעה מוקדמה מבכל הימים – ויותר רעבים מבכולם. עשרה ימים רצופים היו מסתפקים בחצי כוס חלב ליום. עתה החלו לתבוע את שלהם – כוסות שלימות.
– נו, איך שיהיה, אבל הדוד היה אצלנו – שוחחו ביום ההוא חיים חיקל וזוגתו – ואני אומר לך שיפה מאוד הדבר מצדו, אשר זכר אותנו ויסר אלינו.
הרבה ירחים חלפו למיום נסיעת הדוד, ומן העת ההיא עוד לא עבר אפילו יום אחד שבו לא הזכירו את שמו, לא דיברו על יושרו, טובו ונדיבותו. וכל גרי צ 'יצ’לניק וסביבותיה ידעו, כי יש לו לחיים חיקל דוד עשיר באודיסה וכי-מי פילל כזאת! – אותו דוד סר אל בית שארו במרכבה רתומה לארבעה סוסים, וכי רכּב יש לו לאותו הדוד – נו, רכּב!… בעל זקן ארוך ורחב ועל מותניו איזור רחב – "קאצקפּ " ממש!…
די לו לאדם עני להוציא הוצאה יתרה אחת ובכיסו כבר יוכּר חסרון שלא יימלא במהרה. בעולמו של חיים חיקל נפל, לכאורה, דבר קטן: דודו העשיר אכל אצלו סעודה אחת – ובכל זאת עודנו מרגיש את “טעמה” של הסעודה הזאת גם היום, אחרי אשר עברה כבר שנה ויותר למן העת ההיא. מעול החובות, אשר אפפוהו בעשרת הימים המאושרים ההם, לא הספיק עוד להשמיט את צווארו, ובלעדי זאת עוד דולדלה גם פרנסתו בימים האחרונים, מיום ליום הלך מצבו הלוך והתמוטט. ואף על פי שמטבעו לא היתה גאוותו נותנת לו להתאונן באוזני אחרים על גורלו, החל בכל זאת בימים האחרונים להשיח את דאגתו לכול. אולם הכול היו משיבים לו בתמייה רבה! – האתה, חיים חיקל, תתאונן? אדרבה. יזכּה נא הקדוש ברוך הוא אותנו בדוד עשיר, כשה שיש לך, כי אז לא נשמיע אף תלונה קלה! אוי, אוי, חיים חיקל! הטרם תדע, כי “על-יד עגלה עמוסה טוב ללכת רגלי”?…
– אולם מה לי ולעשירותו של דודי?
– כלומר? אתה אתה, חיים חיקל, צריך להתפלש בצ’יצ’לניק? בנוגע לדידן – נוּ, וכי במה אפשר לתקן? אבל אתה? אח,אח! לך-לך לאודיסה – הוא ישתדל שם בשבילך…
– לאודיסה? לפתע פתאום, לעת זקנה, עם המשפחה לאודיסה…
– למאי נפקותא? אם אי-אפשר באודיסה ימצא בשבילך איזו כהונה באחוזתו החדשה הסמוכה או במקום אחר. לו יש עסקים רבים בכל קצות הארץ; אל נא תדאג לו יותר מדי, מי יתן והיינו אנחנו בטוחים בעשירית הונו…
בעיני גלה-ינטה ישרה העצה הזאת מאוד.
– ובאמת, עד מתי נעונה עוד? סע, חיים חיקל, חי-נפשי!
– אבל מה אעשה אצלו?… לא אבקש ממנו כלום… לא קבצן הנני.
– אין אתה צריך לבקש; הוא בעצמו יתן לך, אם לא איזו משרה – יצווה, למצער, לתת לך סחורה בהקפה, גם זו לטובה רבה תיחשב לנו: כל חנווני צ 'יצ’לניק יקנו את סחורתם אצלנו… ומדוע אתה מפחד מפניו ככה? האומנם שכחת את נשיקתו ליעק’לי שלנו? חי-נפשי, כי גם ישמח לקראתך מאוד ובנפש חפצה ימלא את משאלתך הזעירה.
חיים חיקל נוכח כי אמנם צדקה אשתו, ויתחיל אפילו להכין את עצמו לדרך. להוצאותיו לא נדרש לו הרבה. הוא צריך רק לקחת עמו כסף להוצאותיו עד אודיסה, ושם… שם הרי דוד עשיר לו!
לאחרונה נסע חיים חיקל בשעה טובה ומוצלחת, וכל גרי צ 'יצ’לניק קינאו בו.
II
באודיסה, ברחוב הדיריבסוֹבי, במסדרון אחד הבתים הגדולים והמקושטים עומד חיים-חיקל בגילוי-ראש לפני שומר-הסף.
– מה לך עוד הפעם?
– אדון הבית הזה דודי הוא; תנני לבוא אליו.
– דודו של יהודי כמוך?
חיים חיקל מוציא מכיסו מטבע של כסף ומבקש את השומר להודיע לאדון-הבית, ששארו חיים חיקל מחכה לו. השומר קיבל את המטבע מידו ויעל על המדרגות.
“הכסף יענה את הכל. לו השכלתי לעשות כזאת שלשום לא הייתי צריך לשוטט רעב בחוצות אודיסה שני ימים רצופים”.
חיים חיקל עמד ויחכה בקוצר-רוח. תיכף, תיכף – חשב – יירדו כולם, הדוד והדודה עם בניהם ובנותיהם ויקבלו את שארם בזרועות פתוחות… השומר הצורר ימהר אז להסיר את מגבעתו לפניו ומחר בבוקר יצווה עליו לנקות לו את נעליו… יֵדע נא הצורר הזה איככה מנקים נעלי “יהודי שכמותי”!
אולם השומר ירד אליו בגאווה וימסור לו בלעג את דברי האדון, שאינו יודע מי הוא זה האיש המחכה לו.
אוי, אוי! – נרתע חיים חיקל בהתלהבות – מהרה והגידה לו, שאני הוא שארו חיים חיקל מצ’יצ’לניק, בן אחותו!…
– עתה לא יוסיף עוד האדון לקבל את איש.
– אולם אני אומר לך: לכה תיכף! לי הדבר נחוץ מאוד…
– מחר תבוא! – קרא השומר ויסגור את הדלת.
בהתמרמרות חרישית עזה שב חיים חיקל על עקביו.
לאושרו, נשאר לו עוד שקל אחד בכיסו; אלמלא שכך היה מת כבר ברעב או נזקק לבריות – אחת משתי אלה!
היום לא טעם עוד כלום. באכסנייתו הגישו לו תה בבוקר, אולם הוא לא קיבל באומרו, כי ישתה אצל דודו…
לבו התעטף. הוא שלח את ידו לתוך כיסו ויוציא משם מלוא הכף פתותי-לחם עם סוכר, גרעיני תה נמללים עם שתי גפריתיות שבורות. בתוך האשפה הזאת מצא שלושים קופּיקות.
נחוץ מאוד לסור אל אחד בתי-האוכל ולסעוד במעט את הלב. זה לו ימים אחדים שלא טעם טעם בשר, והיום לא בא אל פיו כלום… לו ידעה גלה-ינטה את זאת! ואולם… הלא מחר צריך לתת להשומר עוד הפעם מטבע-של-עשרים ואין לו איפוא להוציא היום את כל הכסף… אַ, זהו מנהג רע מאוד בכרכים! אצלנו כל החפץ לבוא אל בית הגביר פותח את הדלת ונכנס, אין כל “הודעות” ואין כל שומרים, המוצצים את נטף הדם האחרון…
הוא השיב עשרים קופּיקות אל כיסו ומהעשר הנותרות קנה בעד שבע חצי כיכּר לחם עם חתיכת כבד צלוי ושלוש הותיר לארוחת הערב.
למחרת היום ההוא עמד חיים חיקל עוד הפעם אצל בית דודו, כפוף שְלָשְתַיִם ובגילוי-הראש. עוד בטרם הספיק לדבר אל השוער חצי דבר מיהר למסור לו את פרוטותיו האחרונות. האחרון מיהר לעלות וחיים חיקל קרא אחריו בקול:
– חיים חיקל מצ’יצ’לניק…
כעבור רגעים אחדים שב השומר ויאמר לו לעלות.
כמשוגע התרומם חיים חיקל על המדרגות ובהופיע דודו לעיניו הושיט לו את ידו ברגש ויברכהו.
אולם הדוד עמד כנציב קרח.
– מה חפצך?
– כלומר? דודי, האומנם לא הכרתני? מה שלומך?… אשתקד כיבדתני ומסר אלי… בעוברך דרך צ’יצ’לניק…
– אַ, חיים חיקל… מה שלומך? איזה הדרך באת לאודיסה? שבָה-נא!
– זה שלושה ימים להיותי באודיסה… שומר-ספך, דודי, שונא-ישראל נורא – הוא לא נתנני לראות את פניך. אין אני מבין, דודי, חי-נפשי, איככה אפשר ליהודי לתת מקום בביתו לצורר כזה…
– הוא ישרתני כבר כשנות-עשר… איש ישר ותמים.
המ… ישר… אמנם כן! – חשב חיים חיקל ויזכור את פרוטותיו האחרונות.
– נוּ, למה איפוא תחרישה, חיקל? מה נתחדש בצ’יצ’לניק?
– אֶט, אין דבר… וכי מה יש להתחדש אצלנו? ברוך השם…
– מה שלום אשתך ובניך? כמדומה, יש לך ילדים גם כן?
– חַ-חַ-חַ! שאלה גדולה! האומנם שכחת את יעק’לי אשר נשקת…
– נוּ, ומתי תאמר לשוב הביתה? ברך בשמי את אשתך.
הדוד חפץ להושיט לו את ידו; אל הוא קרא:
– לא, עוד איני מוכן, דוד…
– סורה איפוא כשתּיפּנה, – קרא הדוד, ויצא.
חיים חיקל נדהם. מה זה? אפילו את הדודה לא הראה לו; אף את הבנים לא ראו עיניו. אפילו מזון סעודה אחת, אפילו כוס תה לא נתן…
אולם כרגע החל לצדד בזכותו של הדוד.
– עוד אי-אפשר להוציא משפט, אראה איפוא מה תהי אחרית הדבר…
הוא שם פעמיו אל אכסנייתו.
בערב הלך חיים חיקל עוד הפעם לבקר את ה דוד. בערה, חשב, אינם טרודים כל כך; ביום, בבוקר יש עסקים רבים…
בפעם הזאת לא שאל את פי השוער ויעל על המדרגות מבלי השגיח באזהרתו. אולם בבואו אל הפתח השני ניצב השומר לנגדו ולא נתנהו לבוא. בעמל רב הצליח בידו לפתות את האחרון שיודיע לאדון את דבר בואו; אולם האדון ענה, שהוא עסוק עתה בקבלת אורחים.
– בפני אחרים – התמרמר חיים חיקל ברדתו מעל המדרגות – יתבייש בקרובו. אחרים קרויים אורחים וקרובו לאו אורח הוא כלל…
למחרתו לא מצאו בבית; למחרתיים בא בשעת הסעודה ולא נתנהו איפוא לבוא, רק ביום הרביעי עלתה בידו להיראות עמו שנית.
– נוּ, מה שלומך, חיקל? העודך באודיסה? מתי תאמר לנסוע? או אולי יש את נפשך להתמהמה פה?
– הדבר אֶ… תלוי… בך, דודי!
– בי? וכי מה?
– באתי לכאן… העת רעה מאוד…
הדוד הוציא עשרים וחמישה רובל ויושיטם לחיקל. הלז לא קיבלם.
– קחה, אל תיכּלם; וסע הביתה!
– לא חפצתי מתת-יד… כהונה… משרה… בעסקיך…
– בעסקי יש כבר משרתים למדי.
– מה איפוא עלי לעשות? עוץ נא, דוד.
– קח את הכסף וסע הביתה. עצה אחרת לא אדע. אני טרוד מאוד. – ויצא.
רגעים אחדים לא יכול חיים חיקל להחליט היקח את הכסף, שהניח הדוד על השולחן בצאתו, אם לא. לאחרונה אכף עליו מחסורו ובהחליטו לנסוע עוד היום הביתה שׂם את הכסף בכיסו ויצא החוצה ברוח נכאה.
בבואו אל האכסניה בא לפניו זכר מצבו הנורא בבית. עשרים וחמישה רובל במה נחשבו, ובלבד שהוצאות הדרך הלא תַפחתנה גם מהסכום המצער הזה. לא, הוא אינו צריך למהר: אם יסע היום אז אבדו לו תקוותיו פעם אחת…
– עוד יום אשהה פה… אולי…
אף על פי שהשומר היה מקבל כפעם בפעם עשרים, עשרים קופיקות, בכל זאת לא הצליח עוד חיים חיקל להיראות את פני הדוד שנית בכל שני הימים האחרונים. כפעם בפעם נמצאו סיבות שונות, שהניאוהו: האדון אוכל, האדון שותה, האדון ישן, האדון מקבל אורחים…
ויהי ביום השלישי, בשוטט חיים חיקל ברחוב מבלי כל מטרה, והנה הופיעה לנגד עיניו מרכבת דודו, שבה ישב הוא עם גברת אחת בלתי נודעה לחיים חיקל, ולפניהם – אותו הרכּב, שגלה-ינטה האכילתהו אשתקד תופיני-חלב… לב חיים חיקל נפעם כל כך מהפגישה הזאת, בשעה שבדידותו עלה למרום קצה, עד אשר שכח את כל אשר לפניו וישא רגליו וירדוף אחרי המרכבה, ויקר בקול: דודי, דודי!…
אמנם, חיים חיקל הבין כרגע, כי לא טוב עשה. ברודפו אחרי מרכבת דודו; אולם – הלא באותה שעה היה כל כך גלמוד, כל כך נעלב עד אשר עלול ליפול גם על צווארי איזה כלב בן עירו לוּ נפגש אתו, ומכל שכן בפוגשו את הדוד שלו – את עצמו ובשרו…
– נוּ, החליט חיים חיקל – מכיוון ששהיתי פה עוד שלושה ימים יתרים צריך, למצער, לראות את פניו עוד הפעם; כי מה אפסיד? גרוע מעתה אי-אפשר להיות. אמנם, בטוח אני שלא ייטיב עמדי אף בשווה פרוטה – בכל זאת… אַל נא יצר לי אחר כך…
לאחרונה מצא את הדוד פנוי בביתו.
– העודך פה? ואני אמרתי, כי זה כבר נסעת…
– הלא אתמול ראיתני בחוץ…
– אַ-אַ… ואנוכי לא האמנתי למראה עיני… לרוץ ברחוב כמשוגע…
– סלח נא לי, דוד! חי-נפשי, לא בי האשם. הלא אני יושב זה ימים רבים באודיסה באין מכיר, באין מודע… אני לא ידעתי את נפשי רב שמחה בפגשי…
– נוּ, נוּ, הרף! עתה סע לך, כי כבר הגיעה העת.
– אולם מה אעשה בביתי?
– ומה אתה עושה באודיסה? הלא עוד מעט ובינתך תאבד כליל. אתמול רדפת אחרי, מחר תרדוף אחר השני – ופתאום לפתע הנך עומד להתגרות מלחמה בשוערי…
– דודי! השוער שלך הוא שונא ישראל, צורר יהודים…
– נוּ, נוּ, סע לך הביתה לשלום ושוב להתעסק במה שעסקת עד הנה, רעייתך ובניך בוודאי מתגעגעים עליך…
– אני נוסע, אני מוכן, דוד…
– ואמנם טוב תעשה, הן לא נער אתה; הלא עיניך תחזינה, כי אין כל תכלית לנוע בָּטֵל באודיסה.
אף על פי שבלב חיים חיקל הוחלט כבר לנסוע, אולם מכיוון שהדוד האיר לו רגע את פניו, וידבר אליו דברים טובים כאלה, שככה חמתו תיכף ותכבד עליו להיפרד ממנו אולי לנצח. רוחו היה באותה שעה טוב עליו מאוד ומרב עליצותו פיטפט את כל העולה על לבו.
– שלום, שלום לך, דודי! חיה בשלום… אולם… שאלה אחת יש לי אליך…
– מה?
– הלא תזכור עוד את יעק’לי לשי, זה הילד היפה… לבוא מן הדרך ולבלתי הביא לו כלום… הלא ילד הוא…
הדוד צילצל, ותבוא אחת השפחות. הוא דיבר אליה דברים אחדים אשכּנזית וכרגע הביאה החדרה חבילה של שמלות-ילדים ישנות.
– קח לך את החבילה הזו – קרא הדוד – ותספיק לכל ילדיך.
חיקל נרתע מרוב שמחה.
– עד מאה ועשרים שנה יאריך ד' את ימיך! יזכּה השם יתברך לקבל נחת מיוצאי חלציך ואל יסיר את חסדו מאתך כל הימים; היה גביר לאחיך, בשביל שתוכל להיות להם לעזר בטובך הגדול – שלום, שלום לך, דודי!
– לך לשלום! ברך את אשתך ואת ילדיך בשמי.
– חיה בשלום, דודי, ותאושר כל ימי חייך!
– לך לשלום!
הדוד ליווהו עד אחורי הדלת והשוער ראה בעיניו, כי האדון הושיט את ידו לחיקל… חיקל שמח מאוד וייהנה קנאת-נקמה.
חיקל יצא עם חבילתו תחת אזרועו ובצאתו את המסדרון הפנה את ראשו אל השומר ויבט אליו כמתנקם:
– ומה, צורר היהודים? הטובה “מפלתך”? כן, ריבונו של עולם, יאבדו כל שונאי ישראל!
ברכותיו של חיקל הטביעו רושם טוב מאוד על לבו של הדוד, ובשבתו על הספה הרכה אשר באולמו הגדול נמס לבו השמן מעונג ויחש מחשבות על שאֵרו העני.
– מה ישרים ותמימים דרכי בני הערים הקטנות! אני מרגיש, כי ברכותיו יצאו מעומק לבו… לא כבני הכרכים, שפיהם מחמאות יחלק ובלבם שבע תועבות. לא בלב ולב בירכני שארי, כי אהיה גביר לאחי… הם… “כי אהיה גביר בשביל שאוכל להיות להם לעזר בטובי” – מה יפה הדבר!
אולם אחרי רגעים אחדים שכח עוד הפעם את שארו העני עם כל יושרו ותמימותו, ואת לבו הוסיפו לעסק מחשבותיו התדירות: על האחוזה החדשה, שקנה אשתקד מידי הפאן זארצקי, על טחנת-הקיטור, שהקים הָשַׁתָּא ובעוד ימים אחדים הוא עתיד לִפְטֶרְנָה, ועל זוג הסוסים שבא לו זה לא כבר במתנה מאת אחד האצילים ממכּריו.
שוב חשב הדוד: על העלמה מאריה איוונובנה, שיעכבנה באודסה כל ימות החורף, על אף אשתו וחמתה; על בית הכנסת הגדול, שנחוץ מאוד להנהיג בו סדרים חדשים, למען יראו הכול וידעו מה יש בידי גבאי כמוהו לפעול; על בנו בוריס שצריך לשלחו לבלות את עתותי החורף בחוץ לארץ. יעשה שם כל מה שלבו חפץ, אבל אַל נא יהי לו שיח ושיג עם מאריה איוונובנה –
ועוד הרבה, הרבה חשב הדוד, בהישענו על הספה הרכּה, אשר באולמו הגדול.
שמח וטוב-לב בא חיים חיקל אך תחנת מסילת-הברזל ויבחר לו פינה באחת העגלות השלישיות ואחרי הניחו שם את חבילתו ישב על הספסל. שעה שלימה הקשיב את שריקות העגלונים בחפץ לבב ורעש האופנים עלה באזניו כמנגינה עליזה; אולם לאט, לאט החל רוחו העלז לעוזבהו. מחשבותיו שוּנוּ והאופנים החלו להשמיע באוזניו מנגינה אחרת לגמרי… הוא קפץ פתאום ממקומו, מבלי דעת את עצמו:
– מה?… מה עשיתי?
רגעים אחדים הביטו עיניו על החבילה אשר לפניו כהבט על סחורה “אסורה”…
– מה עשיתי? ככה הכלימני! איכָכָה קידמו את פניו בביתי ואיככה קיבל הוא אותי? אפילו סעודה אחת לא נתן לי, אפילו את הדודה לא הראה לי… בפני אנשים אחרים התבייש בי… אנוכי רדפתי אחרי מרכבתו… אולם במי האשם? הלא הוא הביאני לידי כך… ואנוכי עוד לקחתי ממנו את השמלות… עוד הודיתי לו ואברכהו… אוי, לו היו לי עתה עשרים וחמישה רובל… לו יכולתי להחזיר לו את כספו… והוא?… הוא נהנה מאוד באותה שעה… הוא… אפס על מי אתמרמר? כן הדבר נוהג זה מכבר: כך הוא מזלם של הגבירים וזהו אסונם של אחיהם הקבצנים;. במחיר חבילת סמרטוטים ומלה אחת נעימה יקנו הראשונים את לבם של האחרונים בשביל שילכו ויפרסמו אחר כך את נדיבותם על פני חוץ…
– טוב, טוב מאוד! – הוכיח את נפשו באֶרס – בי בעצמי האשם; מדוע איני עושה כל הכנות מיוחדות בשעה שהדוד מברשד יסור אל ביתי? הכול יושבים אל השולחן ואוכלים יחדיו מה שאוכלים בכל ימות השנה, חמצן עם דייסה או דייסה עם חמצן. מי איפוא אילצני לשנות את אותו הסדר כאשר בא הוא אלי? הנשאתי את עיני מיָמי לעזרתו? “זהו מזלם של הגבירים וזהו אסונם של הקבצנים”… אולם לא! אלף פעמים לא! מוטב לי לפשוט יד לאחי, לחַזר על פתחי אחי מליהנות אף משרוך-נעל של דודי העשיר, המפורסם לנדיב גדול!…
הוא התבונן אל סביביו ובראתו כי עין איש לא תשורנו מיהר לפתוח את חבילתו ויוציא את השמלות, מתת הדוד לילדיו, וישליכן החוצה דרך החלון…
ומעל לבו כמו נגולה אבן מעמסה…
עתה חדלתי להיות קבצן והנני עוד הפעם “בעל-בית” צ’יצ’לניקי – התאנח ברווחה.
כשבא חיים-חיקל הביתה היו כל פוגשיו מקיפים אותו בשאלות משאלות שונות. מה-שלום הדוד, הסיפחו אל איזו כהונה, הציווה לתת לו סחורה בהקפה ועוד ועוד. חיים חיקל היה עונה להם רק אחת:
– מת…
– מי מת?
– הדוד.
– הדוד מת?
– מת. מת…
ומפיו של חיים חיקל אי-אפשר היה להוציא כל דבר בלתי את שתי המלים:
– מת. מת…
– ברוך דיין האמת! – היו כל הצ’יצ’לניקים עונים.
לכבוד פורים
זוג הנעליים הראשונים
הדבר היה בימי היות נָטקה בן שתים-עשרה ולֵיבּקה רעו – בן שלוש-עשרה שנה.
נטקה וליבקה היו חברים הגונים – חברים כדבעי: כל היום לא נפרדו איש מעל רעהו, יחדיו היו הולכים החדרה ויחדיו היו שבים משָמָה; יחדיו – הקְלוֹיזָה ויחדיו – בחזירתם מן הקלויז, הם היו מתפללים מ“סידור” אחד, אף על פי שלכל אחד מהם היה “סידור” מיוחד; בצַוותא חדא היתה להם התפילה כאילו יותר נעימה…
ואהבתם של שני החברים האלה היתה מוּדעת לכל בני העיר – גם משמֶריל השואב לא נעלמה. שמריל זה היה מספיק מים ל“בעלי בתיו” במשך כל היום. בערב, היה מביא את משכורתו הביתה ואחר כך היה בא אל הקלויז, יושב את הכיריים, מנגב את בגדיו הרטובים, מחמם את כתפיו העיפות ולפעמים גם מביט ב“משניות” שהיה לפניו על ה“עמוד” הצולע.
ה“עמוד” הזה ירד מ“גבוה”, מן הכותל המזרחי: אולם השואב הזקן עוד מצא בו חפץ רב; יש, אשר היה לו ל“עמוד” פשוט, יש – אשר היה לכר, להניחו למראשותיו, ויש גם אשר היה בידו למטה-זעם לחלק בו חבלים לה“חברה הלבנה” שלא היתה נותנת אותו לעיין ב“משניות”.
*
ביום הפורים בבוקר, אחרי תפילת שחרית, אך היכון היכונו ליבקה ונטקה ללכת מהקלויז הביתה שמעו פתאום את קול שמריל הזקוף היושב אל התנור, מדבר אליהם לגשת אליו. החברים התפלאו מאוד על הדבר הזה: הלא בכל ימות השנה אין לשמריל הזקן כל עסק עמהם; אדרבא, הוא יכנם תמיד “החברה הלבנה”, ועתה – לפתע פתאום…
בכל זאת ניגשו אליו.
שמריל החל לסלסל את לחייהם. רגעים אחדים החריש ויבט עליהם בידידות. הילדים הכירו על פניו השוממים מעט בושה…
פתאום החל לדבר בקול רועד כמעט:
– ילדים, ילדי… שאלה אחת יש לי מכם… הלא ידוע תדעו, כי פורים היום… כן, ובקרוה גם יהיה פסח, ולנכדתי אין אף זוג-נעליים לימי החג… יחפה… זה לה שלושה ירחים לְשִׁבְתָה בית… אין במה לקנות… עוד גם ספק גדול אצלי אם תהיה היום “סעודה” בביתי… כל תקוותי היה יום הפורים… אני הייתי הולך בעצמי לו יכולתי… אולם השמים עֵדי… לוּ יכולתי לא הייתי לשואב…
הילדים נכלמו מדברי שמריל וימהרו לנוס החוצה. אולם תיכף נעצרה מרוצתם.
– למה ברחת נטקה’לי?
– למה ברחת אתה?
– נשובה נא וניתן לו שתיים, שתיים גֵרות.
– פתי, מה-תועלנה לו ארבע גֵרות?
– ניתן לו איפוא את כל כספנו?
הם ספרו את פרוטותיהם: בסך הכל שתים-עשרה קופיקות.
– כמוהן כאין! – החליט ליבקה.
– אמנם… אם בעד נעלי הקטנים שילמה אמי שלושה רובלים – כמה איפוא צריך לשלם בעד נעלי נכדתו, אשר אולי גדולה היא?
– מה איפוא עלינו לעשות?
– לקבץ, ליבקה – החליט נטקה – כמעשה הבחורים הגדולים.
– אבל הלא הם גדולים, ואנחנו… אני מתבַיש…
– אין רע! בפני מי תתבייש? צריך רק לשאול את פי האם.
הרעים החליטו, שתיכף אחרי ארוחת-הבוקר יבוא ליבקה אל נטקה, בשביל להיוודע את דברי האמות.
*
שמריל הזקן שילח כבר את כל בניו ובנותיו החוצה ויחי לו עם אשתו הזקנה, כמו שאומרים, “חיי זקן וזקנה”, ו“פרנסתו” היתה מספקת לו כדי מחייתו המצערה, אלמלא שייסרהו הקדוש-ברוך-הוא ולא לקח את עטרתה של בתו היחידה, את בעלה העגלון, מעל ראשה. הוא, הבעל, השאיר לה אחריו סוס ועגלה עם ילדים אחדים. את הסוס והעגלה מכרה ותשלם לנושים, מעט הכסף הנותר היה לה ולילדיה למחיה עת לא רבה, וככלות הכסף נאלץ שמריל לקחתה אליו ואת ילדיה.
בימים ההם נאלץ שמרחל הזקן להתמכר אל עבודתו “כבשנים קדמוניות”; ואף על פי ש עמלו הרב לא הספיק לו בלתי אם לחם צר ומים לחץ, בכל זאת היה הזקן שמח בחלקו, שוה היה לו עמל כל היום במחיר שעת-האושר האחת, שהיתה לו בבואו הביתה ונכדיו הנחמדים היו רצים לקראתו ומקבלים את פניו בחדווה שובבה והוא היה משתעשע עמהם כאחד הילדים. ביחוד חשב את עצמו למאושר, בשעה שיכול לקמץ גֵרות אחדות ולקנות בעד נכדיו מחרוזת של כעכים קטנים.
לאושר הילדים לא היה קץ.
אולם באחד מערבי החורף הזה, בשעת-האושר הרגילה, כלומר בשעה שהזקן הביא הביתה מחרוזת של כעכים וכל הילדים עטו על ה“שלל”, ראה הזקן, לתמהונו, שנכדתו הבכירה, לאה’טשקה, נשארה על מקומה.
– מדוע לא תקחי לך כעָך, לאה’לי? – שאלה הזקן.
– אינני חפצה, זקני, – ענתה הילדה בהתאוננות – חפצה אני, כי תקנה לי נעליים… גם אני חפצה לצאת החוצה ככל האנשים…
– הזקן הבטיחה באנחה, כי ליום הפורים יקנה לה זוג נעליים טובים.
*
– ומדוע לא, בני? – ענתה אמו של נטקה על שאלתו, ותוסף: – אם עתה תחַזר על הפתחים בשביל אחרים, לא יצטרכו אחר כך אחרים לחזר בשבילך, אולם אם תאמרו ללכת, כי אז עליכם למהר, בשביל שתַרבו לקבּץ.
תיכף אחרי ארוחת הבוקר בא ליבקה אל נטקה ויודיעהו, כי אמו הרשתה לו, וזה האוֹת, כי הוא לבוש כבר קאפוטתו של שבת עם כובעו והאם בעצמה נתנה לו בתור “התחלה” עשר גֵרות.
אמו של נטקה הלבישה גם היא את בנה את הקאפוטה של שבת, הישירה את כובעו על ראשו, סילסלה את פיאותיו ותתן לו מטפחת אדומה לצור בה את הכסף. היא ציוותה על החברים ללכת לאט, לאט כיאות ל“מתנדבים”. אחרי כן יעצה להם לסור את בית הדוד זלמן, הדודה גיטל וכל הגבירים ו“הבעלי-בתים” הנכבדים, ואחרי תִתה להם גם היא “נדבה” עשר גֵרות, שילחה אותם.
הם יצאו, הרחוב המה מאדם, משרתים ומשרתות רצו וייחפזו, וישאו “מנות” בידיהם.
– לאן נסור ראשונה? – שאל נטקה.
– האני יודע? נסורה נא לבית ר' שלמה הגביר.
– אבל מי ייכנס ראשונה?
– אתה…
– מדוע אני? מדוע לא אתה?
– מאי חזיתָ?…
לאחרונה החליטו, כי טוב להם להתחיל מביתו של הדוד.
אולם בבואם אל הדוד לא עלה כלל על לבו לחשוב, כי הילדים באו לבקש “נדבה” ויקבל את פניהם כאורחים; נתן למו מעדני-פורים, מגדנות וממתקים. כמשפט הזה היה גם בבואם אל הדודה ואל השכנה גֶּלה: הם היו מתביישים להגיד את מטרת בואם. וכן עברו שעותיים ובמטפחת האדומה לא נתוספה אף אגורה אחת.
לאחרונה החליטו לבוא אל בית הגביר. בלב דופק נכנסו אל הבית. ר' שלמה התהלך בביתו לבוש שמלת הבית שלו הארוכה. את נטקה ואת רעו ידע ר' שלמה לבני ה“חברה הלבנה”, כי לעתים תכופות היה פוגשם בקלויז. הוא קיבלם בצחוק קל ובצרימת האוזן.
– נו, “חברה לבנה”, גם אתם ה“הולכים”! בוודאי תאמרו לקנות לכם ממתקים בעד הכסף.
בכבדות הוציאו הילדים את אוזניהם מבין אצבעותיו וימהרו לנוס החוצה.
כעבור רגעים אחדים כבר היו בבית הגביר השני. בקול רועד הביעו את חפצם.
– ח-ח-ח! – הצטחק חתן הגביר – הא לכם “מאספים” חדשים! גם להם תנו כסף!
החברים לא ידעו את נפשם מרוב חרפה, וימהרו אל הדלת. אשת הגביר קראה להם: “חכּו, ילדים, הנה לכם מגדנות, ממתקים”… לשווא, הם כבר התרחקו.
הם הוסיפו ללכת מבלי דבר דבר.
הנה באו אל בית גביר שלישי.
– מה שאלתכם, “חברה לבנה”? – שאל הגביר העלז.
עיני הילדים הופנו אל המטפחת אשר בידם.
– מה? כסף? גם לכם דרוש כסף, שקצים? הבו נא לי הֵנה את השוט ואלמדם בינה! הוא סחב את החברים אל הספסל; אך אשתו ובניו, שצחקו בקול רם, עצרו בעדו מהפיק את זממו.
כל עוד רוחם בקרבם עזבו החברים את הבית.
בצאתם החוצה לא יכלו להתאפק עוד ודמעותיהם פרצו. אמנם, עוד ברגע ההוא נכלמו בפני עצמם על בכיָם ויחלו להביט איש אל עיני רעהו.
– שמע נא, ליבקה! לו היה לנו כסף כי אז קנינו זוג נעליים חדשים אצל חַיְצ’ה הרצענית היושבת שם – התראה כמה זוגי נעליים יש לה?
הם ניגשו אל חיצ’ה ולא גרעו עין ממנה. חיצ’ה הכירתם.
– למה תעמודו, ילדים? שאלה אותם בחיבה.
הילדים התעודדו כמעט. הם ניגשו אליה ויספרו לה את כל המוצאות אותם.
– שמעו איפוא, ילדים, לעצתי, וקנו אצלי זוג נעליים.
– אבל כסף…
– אין רע, ילדים. אני מכירה אתכם. אתם תשלמו לי את כספי; האף אין זאת, ילדים? הלא אשה ענייה אנוכי…
החברים נשבעו ב“יהדותם”, כי ישלמו לה את הכסף, אולם לא בבת-אחת, כי הם מקבלים מהוריהם רק גֵּרָתַיִם ליום.
– לא! – השיבה חיצ’ה – הנני ואתן לכם זוג נעליים טובים במחיר שמונה זהובים, ואתם קחו את הנעליים ולכו לקבץ עליהם כסף. את הכסף שתקבצו היום תביאו לי ואת הנותר תשלמו לי קמעא, קמעא.
– אולם לאן נלך עוד? הלא בבית הגבירים כבר היינו. לא נחפוץ ללכת עוד. טוב לנו לשלם משֶלנו.
– הכבר הייתם בכל הבתים?
– לא.
– לכו איפוא, ילדי; רק פסחו על בתי הגבירים. סורו אל כל בית יהודי, אם גם איננו עשיר. מבית יהודי אין יוצאים בלא נדבה. זה כלל גדול, ילדי, אל תיכלמו, איש לא ילעג לכם. רק הגבירים השמנים, האומרים כי כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילם, רק הם יכולים ללעוג לכם!
חיצ’ה בחרה זוג נעליים טובים – כמובן מבלי כל מידה, ותעטפהו בגליון ותמסרהו אל החברים.
בלב שמח נפרדו מעליה הילדים. על דרכם פגשו בעניים רבים ויטו אוזן לדבריהם, שדיברו בינם לבים עצמם; אל הגבירים אין כדאי להיכנס. “בעלי בתים” בינוניים עלולים יותר לתת, וכשהם נותנים יתנו בדרך כבוד. הם נוכחו, כי דברי חיצ’ה אמנם צדקו, וישימו איפוא את פניהם אל בתי היהודים. בכל מקום בואם קיבלו אותם בסבר פנים יפות ובחפץ לבב נתנו להם גם כסף וגם מעדני פורים שונים.
לעת ערב שבו הילדים, שמחים ועליזים, אל חיצ’ה. הם מסרו לה את כל הכסף שאגרו. היא לקחה לה שמונה זהובים ואת הנותר החזירה להם.
עתה ימהרו אל בית השואב למסור לו את ה“מנות”.
*
היום רד. השמש כבר שקעה, ובחלונות כל בית ישראל ירָאה אור גדול, כביום חג ומועד. בכל בתי היהודים ישבו כבר לסעוד “סעודת-פורים”. הכל שמחים ועליזים. על השולחנות שׂוּמים מיני מאכלים שונים. הילדים יושבים שבעי רצון וטובי-לב: כיסם מלא מעדנים ומגדנות מכל המינים. הדלתות לא תחדלנה לסובב על הציר. נושאי ה“מנות” יבואו בזה אחר זה ובבת-אחת “מנות” תובאנה מקרובים, מכרים ו“כלי קדש”. את קערותיהם של אלה האחרונים אין מגלים כלל: משליכים איזה מטבע ופוטרים את השליח. הקבצנים לא יחדלו לבקר, זה יוצא וזה בא. בעלת הבית תחלק גרתַים לאיש. הילדים עוזרים על ידה ונהנים מאוד. אולם שמחת הילדים מגיעה עד מרום קצה רק אז, בשעה ש“המשחקים בפורים” – פייטל העושה-חביות, על כל לווייתו – יופיעו הביתה: פייטל בעצמו יתחפש בבגדי וַשתי המלכה; חצקל המתופף יהיה למרדכי; פרץ הרצען – לאסתר וגרונם הבלן – להמן…
ככה יבלו את העברה הזה בבתי ישראל.
ובמספר בתי ישראל יימנה גם הבית הקטן והמט, העומד במורד ההר, אשר במבוא האפל. גם בו יתגורר איש יהודי; גם שם ישנם ילדים, החביבים על זקנם לא פחות מהילדים האחרים על שלהם; גם שם יודעים שפורים היום לכל ישראל; אולם מה רואים שם? את האפלה תִלָחֵם שלהבת קטנה ודועכת של נר-חֵלב קטן. השולחן אמנם מכוסה מפה, אם גם בלתי לבנה כל כך; אבל עליה, על המפה, לא ייראו אותם המאכלים השונים, העולים בערב הזה על שולחנות אחרים מבני ישראל: חלה אחת יבשה הצפינו לכבוד הערב הזה מיום השבת והיא מונחת עתה על השולחן. שמריל השואב יושב את השולחן. לו לא אכפת הדבר כלל; הסכּן הסכּין כבר לאלה ולא בשביל זה איפוא הוא מתעצב אל לבו. לבו כואב עליו בשביל שנכדתו עצבה, נכדתו החביבה – היחפה… גם רוח יתר הילדים אין אתם. הם יושבים אל השולחן, אולם שִבתם לא ניכרה כמעט: האחד נם, השני מתנמנם, השלישית מתאנחת, והרביעית, לאה’טשקה, עצבה מאוד. תקוותה האחת אבדה – יום הפורים כבר הגיע ונעליים אין לה! עוד ירחק איפוא, ירחק היום, שבו תוכל לצאת החוצה… בימי הקיץ, אולי, יחפה… אבל הימים ההם עוד ירחקו רחוֹק… ובכלל, הלא יודעת היא, כי גם בימי הקיץ לא טוב ללכת יחף…
ועצבונה היא העיר עצב גם בלב יתר הילדים. ומלבד זה, הלא יודעים הם, כי פורים היום – פורים, ובבתיהם של אחרים מלאו כיסי הילדים מעדנים ומגדנות ורק להם אין, רק כיסם ריק… להם לא שלח איש כלום – אפילו דודתם היחידה לא נתנה להם מאומה, כי גם היא ענייה…
פתאום נפתחה הדלת, הביתה התפרצו ליבקה ורעו. במהירות נמרצה העמידו את זוג הנעליים על השולחן, הריקו מסל-הנייר אשר בידם ממתקים ומעדנים ביחד עם מטבעות אחרות, שנותרו להם מהכסף הנאסף, ויקראו בקוצר-רוח:
– אלה שלחו חיצ’ה הרצענית ואמותינו לילדיך ל“מנות”.
כל הילדים התעוררו ועיניהם הביטו בתמהון אל השולחן, אל האורחים ואל הזקן. הם לא יכלו להתאפק וכל אחד מיהר לקחת מן הבא בידו מעל השולחן ויגש אל הזקן ויקרא בשמחה:
– ראה-נא, ראה זקננו, הלא פורים היום!
– ראה-נא, זקני היקר! – קפצה לאה’טשקה בשמחה, ותחבק את הזקן – הלא באמת פורים היום – הנה גם נעליים…
עיני הזקן זלגו דמעות, בנשקו את נכדיו ובחבקו את שני האורחים חליפות.
אף על פי שאור הנר הקטן לא נתוסף, בכל זאת נמלא הבית אורה רבה ושמחת-החג כבכל בתי היהודים בערב העלז הזה.
למחרת היום ראו ילדי-העיר עלמה קטנה מתהלכת ברחוב ועל רגליה נעליים חדשים – זו היתה לאה’טשקה נכדת שמריל הזקן. ואף על פי שהנעליים היו גדולים ממידת רגליה, לא שמה אל זאת את לבה ותשמח עליהם מאוד, מאוד, כי זה היה לה זוג הנעליים הראשונים.
צחוק
בכל ימות החורף התהלך בּרקה בן הישיבה בנעליים קרועים. כל כמה שעמל לקבץ שקלים אחדים ולקנות לו זוג נעליים חדשים לא עלה הדבר בידו ויאוּלץ להתהלך בנעליו הקרועים בכל ימות החורף. נחמתו האחת היה יום הפורים.
פורים, פורים! – היה בקרה הוגה יומם וליל – יקרב נא יום הפורים ואהיה לנושא “מנות” ואשתכר, למצער, עשרה זהובים בו ביום, אמנם עשרה זהובים לא יספיקו עוד לזוג נעליים, אולם יהיו נא עשרת הזהובים בידי ואז אוכל להשיג לי עוד חמישים קופיקות.
ככה עבר עליו כל החורף ומיום ליום נהיה לבו שמח ורענן.
יום הפורים בא, והקדוש ברוך הוא המזמין לכול את פרנסתו הזמין גם לברקה “בעלת-בית”, אשר שכרה אותו להיות לה לנושא “מנות”. אף על פי שבחוץ היה קר מאוד, האדמה היתה חלקלקה, ונעליו הקרועים של ברקה נתמלאו שלג ומים, בכל זאת לא השגיח על זה וכחץ מקשת נישא מבית לבית ומרחוב לרחוב אל אשר שלחוהו. יהוֹם לו הרוח, יתגבר הקור, יחדרו המים אל הנעליים, ישלח הכפור את מאכלותיו בבשרו – הכל יעבור ולאחרונה ינצח הוא, ברקה: כיסו יהיה מלא ולו יהיו נעליים חדשים…
הנה, כבר נתוספו לו עוד חמש קופיקות עברו רגעים אחדים – עוד שלוש; יעברו עוד רגעי מספר וסכומו בוודאי יתרבה עוד – ומחר בעת הזאת?… מחר, כשילבש את הנעליים החדשים וגם להרוח וגם להמים לא תהי כל שליטה ברגליו?…
וברקה לועג לקור השורר בחוץ; הוא רץ, אץ ונחפז למלאות את הפקודות שנמסרו לו, בידיו ישא טסים גדולים עם קטנים, מלאים מגדנות ומעדנים, ובלבו – מחשבות עליזות ורגשות נעימים…
ברקה הוא מאושר… ואמנם איככה זה יתעצב עתה?… עתה – בשעה שהמטבעות יתוספו בכיסו מרגע לרגע, מדק לדק…
*
ערב. בכל הסתים הועלו נרות. יהודים כשרים יושבים כבר אל “סעודת-פורים”. הגשם החודר, היורד זה כשעה תמימה, לא חדל וברקה עודנו נושא, רץ ונחפז מבלי שום לב אל הגשם והקור. הוא לא יחוש כלום. לבו יודע רק הרגשה אחת, הרגשה נעימה מאוד, הרגשת ה“יש” שבכיסו – מי יודע כמה שם!…
ובמשמשו בכיסו תתגנב אליו המחשבה: אולי יש שם יותר משני שקלים?… אולם הוא בעצמו ייבהל, מ]פני המחשבה הזאת… הוא אינו חפץ, הוא ירא לחשוב כזאת לבלי תיטרף דעתו מרוב שמחה… כל כך ביום אחד!…
ברקה חפץ להונות את עצמו: לא, לא… אפונה אם יש גם שקל אחד… מאוחר מעט – אולי יתוספו עוד חמישים…
*
ולאושרו של ברקה אין קץ… לבו מלא מחשבות נעימות, מוחו – חזיונות לרוב ולעיני רוחו יתנשאו מגדלים שונים, מגדלים הפורחים באוויר ואחרים באים תחתיהם, אולם – מה זה?… הוא נכשל?… לא! צריך להתעודד… אח!… הוא נופל – ברקה נופל…
והד נפץ הטסים היקרים אשר בידו יישמע בכל הרחוב… צלצול המטבעות, שהתגלגלו מכיסו על הארץ, מעכב את העוברים… הכול רואים את “המשלוח-מנות, המוטל בבִּצה” וצוחקים – צוחקים מבלי הרף, צוחקים עד לצבות בטן בשעה שברקה בוכה, בשעה שברקה ממרר בבכי…
את הכסף שאסף הוא צריך לתת עד ה“היזק”, כל תקוותו אבדה לו פעם אחת – והם צוחקים…
לכבוד פסח
הקושיה החמישית
ישראָליק הקטן, בנה של גולדה, מחכה לחג הפסח הקרוב בכליון עיניים ממש. האפשר לתאר את התקווֹת הנעימות והחזיונות הנפלאים, שבמוחו של ישראליק המה קשורים בימי החג הזה? שערו נא: ראשית – הלאה החדר! אין עוד ה“בֵּהֶלפר” עם עששיתו המעושנה המאירה להם בלילה את הדרך החדרה; אין גם אותו נר-הלב הקטן, הַמְכַלֶּה את העינים והשם מחנק באף. הנעליים יהיו מעתה נקיים ויבשים; הקאפוטה הארוכה לא תלוכלך עוד – וגם הקור יחדל!
פסח – ועיני רוחו של ישראליק רואות: נעליים חדשים ומגוהצים, קאפוטה חדשה מבלי כל כתם, אפילו כובע – גם כן חדש! ותיכף אחר הפסח ל"ג בעומר – ולבו הקטן של ישראליק מתחיל לדפוק ביתר שאת: חץ-וקשת, שדות-בר, פרחים נותני ריח, שושני-ארגמן, חורשה מצלה, דשא ירקרק… ועל כל זה – ימי הקיץ! בימי הקיץ יצאו הילדים מן החדר בה בשעה שהעדר שב מן השדה – הוי, ימי הקיץ… מה טובים ומה נעימים ימי הקיץ!
בלילה אחרי תפילת ערבית החל אביו של ישראליק להתעסק ב“בדיקת חמץ”. ישראליק עם אחותו הבכירה ראו בעיניהם את מעשי אבא עם פתותי-הלחם, הנראים כנעשים בכוונה להשטוֹת בהם, בילדים… לב הילדים אמנם הצטחק בקרבם בהנאה, אולם לאבא לא אמרו כלום, “אבא רשאי”, אמרה להם האם פעם. “לכשתהיה גם אתה, ישראליק, לאב תהא גם אתה רשאי”. ומלבד זה עסקו עתה את מוח הילדים מחשבות קרובות אל לבם.
– פֶּרֶלה, מתי זה יהיה חג הפסח?
– אַח, פתי קטן! הלא מחר יהיה חג הפסח.
– שקר הדבר! גם את משטה בי כאמנו. זה שבועיים, שהיא אומרת לי יום, יום
– אף מחר יהיה חג הפסח – ועוד גם היום איננו!
– לא, ישראליק! אין אני משטה בך כלל. אשתקד היה גם כן כך: התזכור? כשבלילה התעסק אבא, כעתה, בפתותי הלחם היה למחרתו פסח.
– אַ, כן, כן, עתה נזכרתי… אַח, פרלה! מהר תלבישנו האם מחלצות ותחליף את נעלינו בחדשים; אחר כך יבוא אלינו יעק’לי ואנחנו נשתעשע עמו יחדיו. האח, מה טוב! בחוץ כבר נתייבשו הבצות ולא אלכלך איפוא את נעלי… מה טוב יהיה לנו מחר – מה אוהב את חג הפסח!
*
ולמחרת היום ההוא באמת היה חג הפסח!
גולדה, אם הילדים, רחצה את ילדיה למשעי, העבירה מסרק על ראשיהם ותלבישם את בגדיהם ונעליהם החדשים. אחרי כן הביאתם אל האולם ותעמידם לנוכח המראה. לב האם התעדן מאוד למראה ילדיה הנחמדים ולא יכלה לעצור בעד רגשותיה, ותקרא: – תנעם לי כך, רבונו של עולם, השנה כשם שנעמתם לי אתם, ילדי!
– עתה, ילדים – הוסיפה אחרי סלסלה אותם בחיבה – תוכלו לצאת החוצה, אולם היזהרו נא בבגדיכם! כשתרעבו תבואו ואתן לכם מצה מטוגנה.
גולדה נשקה לילדיה ואחרי מלאה את כיסיהם אגוזים גדולים, שלחתם החוצה.
זמן רב השתעשעו הילדים על יד הבית, קיפצו, דילגו ויכרכרו בשמחה רבה.ישראליק היה רגע, רגע מנקה בחוצנו את נעליו שנתאבקו, אחר כך בשרוולו – את חוצנהו וכפעם בפעם היה מתפאר בפני אחותו: אבל התראי, פרלה? אנוכי לא לכלכתי את בגדי; האף אין זאת? אל כובעו נזהר מנגוע אף באצבע קטנה.
לאחרונה התעצב ישראליק אל לבו.
– פרלה, מדוע זה לא בא אלינו יעק’לי?
– האני יודעת? הלא יעק’לי נער הוא – ומאין איפוא לי לדעת? כשתלך היום עם אבא להתפלל ותראה שם את יעק’לי תשאלהו מדוע לא בא היום.
*
לכבוד החג הועלו בקלויז כל המנורות ותפצנה אור גדול על פני כל הבית. הקרקע היה מנוקה ומוצע חול טהור, הקירות סוידו, על פני ארון הקודש ניתנה פרוכת חדשה מרוקמה בשלל צבעים.
הדיקורציה הזאת שפכה את חִנה גם על פני המתפללים הלבושים בגדי יום טוב, המתהלכים אנה ואנה לרוחה הקלויז ולאורכו וממלאים את הללו באיזה שמשום חרישי עדין, זמזום של יום טוב…
בתוך הזמזום הזה רץ ישראליק מפינה לפינה ויחפש את רעו יעק’לי, בחברת הנערים, שעל יד ארון הקודש, ולא מצאהו.
– אולי תדע איפה הוא יעק’לי? שאל לאחרונה את אחד הנערים.
– יעק’לי? – ענהו הלז – שם… אצל הכיריים…
ישראליק מיהר אל המקום אשר הוראה. יעק’לי נכלם מאוד מפניו, כי היה לבוש בגדיו הישנים. ישראליק שאלהו בקול-כמתבייש:
– יעק’לי, מדוע לא באת היום אלי? הלא הבטחתני!
בעיני יעק’לי נראו דמעות ולא ענה לשואלו דבר. אולם ישראליק לא הרפה ממנו עד אשר נאלץ להגיד לו במרירות הלב את הסיבה הנכונה:
– אין לי קאפוטה חדשה…
– מדוע? החייט לא הספיק…
– לא… לא נתנו לחייט לתפור…
– ומדוע? השנוא אתה להוריך?..
– לא… הם יאהבוני… האם אמרה לי, שצריך אני להודות לה' גם בעד המחיה שנתן לנו לימי החג. בהרחיב ד' את גבולנו, אמרה, תכין לי גם מלבושים אחר החג.
– אולם מדוע לא באת היום אלינו?
– כי התביישתי מפניך ומפני פרלה לבוא במלבושי אלה…
– נו, ומחרתיים תבוא? אנוכי אתן לך אגוזים רבים ושנינו נזכה בכל אגוזי פרלה…
– בכל ימי החג לא אבוא.
– מדוע? הכועס אתה עלי?
– איני כועס עליך; אבל אני מתבייש…
– בקאפוטתך? אבל אנוכי אשאילך את שלי של שבת; הלא יש לי חדשה…
– אסור!
– מה אסור?
– לקחת קאפוטת זר.
– מדוע זר, פתי? ואלמלא הייתי נותנה לך במתנה לגמרי הלא גם אז לא עשיתי כל עוול; התזכור כי פעם נתתי לך במתנה ארגז יפה…
– ארגז מותר; אבל לא קאפוטה…
– מדוע?
– כי אביך ייסרך…
– אבי? מדוע? הלא במו פיו ביאר לי זה לא מכבר את הפסוק “ואהבת לרעך כמוך”, ומה שכתוב בחומש, אמרו לי אבא ואמא, מצווה לקיים. ואם אתה חברי, ולי יש שתי קאפוטות, מדוע איפוא לא אתן את האחת לך?
– שאל בתחילה את אביך אם ירשך.
– נו, טוב, אנוכי אשאל הלילה.
*
אביו של ישראליק כבר הריק את ה“כוס הראשונה”. גולדה יושבת לא הרחק ממנו לבושה בגדי יום טוב. ישראליק יושב לימינם ופרלה – לשמאלם.
בבית אור, נקי וטהור, הודות לידיה החרוצות של גולדה.
– “לשנה הבאה בני חורין”…
והכוס השנייה נמלאה.
– נו, בני – קרא האב אל ישראליק – היודע אתה לשאול את ארבע הקושיות? שאל נא!
ישראליק עשה כדבר אביו. הוא לא נכשל בלשונו אף פעם – החל ב“מה נשתנה” ויכַל ב“כולנו מסובים”. האב כבר חפץ לענותו אולם הבן הפסיקו:
– אבא חפץ אני לשאול…
– מה? קושיה חמישית?
– לא, סתם לשאול…
– נו, נו, שאל, בני, עתה מותר לך…
– שאלתי היום – החל ישראליק – את פי יעק’לי מדוע לא בא אלינו ויענני כי הוא מתבייש בקאפוטתו הישנה… חדשה אין לו… אביו לא קנה… כסף לא היה… אבא, הלא יש לי שתיים… הוא לא חפץ לקחת… אתה, הוא אומר, תייסרני… התייסרני, אבא?…
עיני ישראליק הישירו להביט בפני האב ולבו הקטן חיכה למוצא שפתיו בהלמות מהירה, אולם האב היטיבה, כמעט, את “הסיבתו” ויקרא בקול רם:
– “עבדים היינו”…
ישראליק ניסה לשאול שנית, אולם האב לא שעה אליו.
ישראליק התעצב מאוד אל לבו. לבו הטהור הבין, כי האב לא יסכים לחפצו; אולם בכל אופן לא יכול לבאר לו7 ברגע ההוא את פירוש המלים “ואהבת לרעך כמוך”…
עצוב ונכה-רוח נרדם ישראליק ב“ליל הסדר” הראשון באמצע ה“סדר”. קושיתו נשארה בלתי מיושבה – ומני אז והלאה החלו לנקר במוחו עוד הרבה,הרבה קושיות חזקות ופרכות עצומות…
ל"ג בעומר
משה’לי לא היה עוד בחורשה אף פעם אחת בכל ימי חייו. בהשתעשעו על יד בית הוריו ובלכתו הקלויזה עם אביו בימי שבת ומועד לא יגרע עין מהחורשה הרחוקה, הנראָה מעבר לעיר.
עת רבה לא ידע משה’לי כלל מַטִּיבוֹ של ה“דבר השחור הגדול”
הנראה לו תמיד מרחוק. אולם באחד מערבי הקיץ, בהשתעשעו עם אחותו על יד הבית, נודע לו כי יער הוא: מפי אחותו זו נודע לו זה כבר מָהֵם אלה הניצוצות, המתנוצצים מעל לראשנו לילה, לילה; מהו ה“כדור הקטן” המזהיר בלב השמיים בלילה ומטיבהּ של “קערת הזהב” הצפה שם ביום… וכששאל אותה בבבאותו הערב לאמור:
– מהו ה“דבר הגדול השחור” ההוא… שם – התראי? – הרחק, הרחק… במקום שהשמים ישקעו?..
סיפרה לו אחותו, שה“דבר” ההוא איננו שחור כלל, אלא ירוק-ירקרק, ורק מרחוק הוא נראה כשחור. זוהי חורשה מצלה – הוסיפה לבאר לו – יער של אילנו רבים ירוקים ורעננים… – בקיץ – הוסיפה עוד – הוא ירוק כרביד המשי שעל צווארי האם ובימות החורף לבן-אפור כזקנו הארוך של זקננו…
ומן היום ההוא הפליאה החורשה את עיניו הבהירות של משה’לי ותעניין את לבו הקטן. יש, אשר בין-הערביים היו רואות עינו כמו להבת גדולה ומגוּונה עולה מבין האילנות, ומגבלת השמיים שמעל לחורשה אחוזה גם כן בשלהבת עוד יותר גדולה… והשלהבות הללו היו כל כך נעימות, כל כך יפות… ורצועות של אז ארוכות, ארוכות יוצאות מהן – כלשונות… והחורשה הנפלאה בכל זאת לא תאוּכּל!… בבוא בלילה תשתַחֵר כאוּד ולמחרתו בבוקר – תוריק עוד הפעם – כמקדם…
אולם, לתמהונו, ביארה לו אחותו, כי החורשה לא תבער לעולם, וכי המחזה הנגלה שמה מדי ערב זוהי שקיעת-החמה. אפס משה’לי לא חפץ להאמין לדבריה עד אשר עיני עצמו תיווכחנה בזאת, ומני אז והלאה החלה לבתוֹ הקטנה והרעננה להתגעגע ולהימשך בחוזקה אל החורשה הנפלאה…
ועל כל תחנוניו שהיה מפיל לפני הוריו, כי יביאוהו לשם, היה מקבל כפעם בפעם רק תשובה אחת: אחר הפסח אם ירמה השם, משה’לי, בל"ג בעומר, כשתלמד בחדר יביאך הרבי יחד את כל חבריך אל החורשה…
ואף על פי שללכת החדרה לא היתה בלבו של משה’לי תשוקה יתרה, בכל זאת לא היתה לשמחתו כל קץ בבוא ה“בהלפר” ביום הראשון שלאחר הפסח להוליכוהו החדרה בפעם הראשונה…
ואולם ב“חדר” לא מצא לו משה’לי מקום. הבית היה צר; האוויר מחניק; החום יותר מדי; ה“רבי” התקצף ויתמרמר; ה“רבנית” קיללה; ה“עוזר” מלק בחשאי את בשר הילדים…
היו ימים, שמשה’לי התחרט כבר על “כל המעשה”; אולם כבר עבר המועד… העוזר היה סוחבו בעל כורחו…
נחמתו האחת היה ל"ג בעומר.
חבריו הגדולים ממנו סיפרו לו פעמים אחדות, שאשתקד נסעו בעגלה יחד עם ה“רבי” וה“עוזר” אל החורשה, אשר מחוץ לעיר. ה“עוזר” נתן לאיש, איש מהם “חץ וקשת”. הם סיפרו לו מה טוב להיות שם, בחורשה הירקרקה, על פני מרחביה בת-חורין… שם הנם בני-חורים גמורים; שם ירוצו, יקפצו, ידלגו וילחמו, באחת: שם יעשו כל מה שהלב חפץ; הרבי לא ירעם את פניו; ה“עוזר” לא יוציא אף הגה מפיו – חירות, חירות גמורה, חירות חביבה!…
ונוסף לזה, הוסיפו לספר, יאכלו שם גם קטניות לרוב וביצים צלויות לשובע ומקנחים את הסעודה בחמצן של תפוחים.
*
ותקוותו של משה’לי לא בגדה בו. יום ל“ג בעומר הגיע ובקומו בבוקר משנתו נתנה לו אמו שתי ביצים וצלוחית מלאה חמצן עם פינכה גדולה, המלאה לה קטניות. ה”עוזר" הביא גם לו, כלכל יתר חבריו, “חץ וקשת” ובלכתו עמו החדרה האיר לו את פניו ויזכירהו פעמים אחדות בקול רם, כי היום יוליכוהו אל החורשה…
כעבור שעותיים, אחרי אשר כל הילדים כבר נאספו ה“חדרה”, נשמע מבחוץ קול שאון והמולה רבה ועגלתו של בריל-עגלון, הרתומה לסוסה צולעת והמובילה בכל ימות השנה שקי קמח, עמדה על יד הבית.
כזבובים עפו הילדים מן הבית וימהרו אל העגלה. כל אחד חפץ לשבת קרוב אל הסוסה בשביל שתהא היכולת בידו למשוך כמעט את המוסרות או להעיף בשוט… אולם את המקום הזה כבש לו
ה“עוזר” בעצמו ואצלו ישבו ה“גיבורים” שבילדים; הנותרים נדחקו אל תוך העגלה וייערמו בה כדגים מלוחים הכבושים בחבית. העצמות הצעירות נדחקו, נרסקו מכל העברים; הרגליים הקטנות נפשטו אל מחוץ לעגלה; אולם הילדים לא חשו לזה; הם הרגישו את עצמם במצב טוב מאוד, וכשנדחק לתוכם גם ה“רבי” וישב בתווך גדלה שמחתם עוד יותר,אף על פי שזקנו המסובך היה מסב להם כפעם בפעם צער גדול, בנקרו את עיניהם המאירות או בדגדגו את לחייהם הרעננות…
אחרי אשר חבש בריל את הסמרטוטים לרגלי הסוסה נטל טל תחת חסותו את צרורותיהם של הילדים ומאין מקום אחר ישב לו אַשקא דריספק ואחוריו אל הנוסעים.
– נהג! – ציווה ויתחיל תכף למשמש בצרורות ולהַנות את קיבתו.
– וָיְה! – קראו ה“בהלפר” והילדים קול אחד. העגלה ניתקה ממקומה והתהלוכה החלה.
משה’לי, החלש שבילדים, נזדעזע מכל קפיצה וקפיצה של העגלה. ראשו הקטן התנועע אל כל עבר ושיניו השתקשקו בפיו; אולם הוא לא היה יחיד. רגע, רגע נשמעו אנחות עצורות וקריאות של התאוננות-נסתרה מכל עבר. אך כעבור רגעים אחדים התרגלו ה“נוסעים” למצבם ומעל העגלה נשמעו קולות של שמחה וקריאות של חדווה עוברת-גבול ברעש גדול, והמולה רבה, כָּרעש והמולה הנשמעים מהעגלה המלאה לה אווזים חיים… כל לבב התדפק בחוזקה, כל נפש נמלאה על גדותיה: עוד מעט, עוד מעט ותיראה החורשה הנפלאה, החורשה הירקרקה, החורשה החופשיה; עוד מעט, עוד מעט והרבי יחדל להתרגז והעוזר לא יעיז להוציא הגה מפיו – והם יהיו חופשיים גמורים, בני-חורים ממש.
ואף על פי שזקנו של הרבי הסב למשה’לי צער גדול, בכל זאת הרגיש ברגע ההוא אהבה רבה אליו ויתאמץ להתקרב אליו יותר ויותר – כל כך היה אז הרבי חביב עליו ועל כל הילדים חבריו!
*
העגלה עברה כבר את כיכר השוק ותעבור גם על פני מבוי הקלויז. הנה הרחצה והנה גם ה“גשר הרך”. העגלה חדלה מעט מהתנועע; מרגע לרגע יתרחב הלב ותתקרב – החורשה… הנה עברה כבר גם את הגשר. מרחוק יראו ראשי ה“מצבות” הזרועות על פני שדה-הקברות; עוד מעט, עוד מעט ויבואו גם החורשה; אולם… מה זה?.. איפה הסתתרה השמש?..
בבהלה רבה התבוננו הילדים אל השמיים ורק עתה ראו עיניהם את העבים הכבדים המרחפים עליהם. ועוד בטרם עוברם על פני שדה הקברות הרעים הרעם ומטר סוחף ניתך ארצה.
כל עוד רוח חיים בקרבם התפרצו ה“נוסעים” אל בית הקברן, אשר על יד שדה הקברות, לחכות כמעט עד יעבור הגשם; אולם שעה תשיג שעה והגשם עוד לא חדל.
בריל השאיר את סוסו על פני חוץ “בחזקת הפקר” ובעצמו נחבא באחת הפינות וימשש בצרורות הילדים… עד מהרה התקרב אליו גם העוזר.
– ילדים! – שאל הרבי – אולי תרעבו?
אחדים ענו בשלילה בקול נמוך ועצב ואחרים לא ענו כלל; לא האכילה לקחה את לבם באותה שעה!
אחדים מה“גדולים” ניגשו בכל זאת יחד עם ה“רבי” אל מקום מושב בריל והעוזר; אולם משה’לי ושאר הילדים הקטנים לא עזבו את החלון ולא גרעו אף רגע את עיניהם מהגשם הטורד וטורד ומכה בכוח על שמשות החלון הקטן של בית הקברן.
רק לעת ערב חדל הגשם. בחוץ היה רטוב וכהה. עצובים ונכאי-רוח שבו הילדים אל העגלה מבלע כל רעש והמולה. אחריהם עלו גם הרבי והעוזר, גם בריל ישב לו על מקומו הראשון והסוסה הצולעת הובילה את העגלה העירה – …
*
בבוקר השכם, בהתעורר משה’לי פזזו כבר קרני השמש על מיטתו. עלז ומלא-חיים קפץ מן המיטה ויגש אל החלון – וכרגע נקסמו עיניו שנית ביפי החורשה, שנראתה לו מרחוק.
– אח, עתה, עתה! – נרתע בו לבו המתגעגע – מה נעים שם עתה! אח, מה טוב היה לו היינו שם עתה!
אולם באותה שעה נכנס ה“עוזר”. פניו היו נרגזים כבכל ימות השנה ומבלי לשאול את פי משה’לי ניגש אליו וילבישנו.
עיני משה’לי התלקחו, בגרונו הושם מחנק – ופתאום התפרץ בבכי.
– למה תריד ככה? – התרגז העוזר – המעט ממך ההילולא דְאתמול, כי לא תחפוץ גם היום ללכת החדרה?…
… ומשה’לי יושב עוד הפעם ב“חדרו”, באותו החדר הצר והאפל, במקום שה“רבי” האכזרי מתקצף ומתמרמר; הרבנית מקללת; ה“עוזר” מולק בחשאי את גֵווֹ הקטן ואת גֵו כל הילדים הקטנים – ועד ל"ג בעומר, עד שעת החירות המאושרה, השעה החביבה כל כך והקצרה עוד יותר – עוד רב, הוי, מה רב הדרך!…
לכבוד שבועות
ירקות
הירשלה, צעיר כבן עשרים שנה, נחשב ל“בן בית” בביתו של ר' ליבוש פֶּסי’ס. בני הבית יאהבוהו כ“שלהם”, ובתו שלש ר' ליבוש – עלמה כבת שבע עשרה – אוהבת אותו כ“אח אח”. היא אומרת לו כזאת כפעם בפעם ובכל זאת הנה זה כשנה תמימה אשר פני הירשלה הועמו ומעיניו נשקף עצב-עולמים.
כשהיא שואלת את פיו מדוע פניו רעים כל כך, מדוע הוא תמיד עצב ונכה-רוח ומתרחק מאנשים, מדוע לא יוסיף עוד להשתובב עמה כבימים מקדם, אז הוא עונה לה כי בשֶלה באה לו כל זאת. הוא מתעצב אל לבו על אשר תאהבהו כאח.
– חַ-חַ-חַ – מצטחקת פיגלה – ומה איפוא תחפץ – שֶׁאשׂנָאך?
– כאֶת מי איפוא? – מצטחקת פיגלה עוד יותר.
– כאת “חתן”! – הוא עונה לה ברצינות-נעצבה – יען כי אני אוהב אותך כ“כלה”.
פעם אחת סיפר לה, כי הוריו ציוו על השדכנים לבקש בשבילו איזה שידוך וכי הוא, הירשלה, לא יאבה ולא ישמע להם; אולם לוּ הבטיחתהו היא,פיגלה, שהיא אוהבת אותו לא כאח אח, אבל כאח חתן – כי אז היה שולח שדכן לאביה שיציע לפניו את השידוך הזה. פיגלה הצטחקה מאוד לשמע דבריו אלה, ותקרא לו “פתי קטן”, והירשלה י צא מאת פניה נכלם ונעצב.
מני אז והלאה חדל הירשלה לדבר את דבריו באוזני פיגלה. ואולם גם אז לא חדל להיות בבית אביה כ“בן בית”.
פני הירשלה הלכו הלוך ודל מיום ליום; אולם היא, פיגלה, לא יכלה שוב מדבריה, אשר השמיעה באוזניו כי גם בעדה הציעו שידוכים רבים ו“חתנים” יותר טובים מהירשלה. האחד הוא, לפי דברי השדכנים, ה“אושר בעצמו”! הוא יפה, מלומד ויודע את הליכות העולם! הוא מדבר וכותב בשפות שונות: גם אשכנזית וצרפתית; ובנוגע ל“חכמת ישראל” הלא אין צריך לדבר הרבה: הוא כתב פעם גם ב“גאזטה”, שמו נדפס מפורש! כשיבואו, אם ירצה השם, ל“עמק השוה” בדבר ה“פרטים” יקבעו “גי-חיזיון” בשביל החתן והכלה בתחנת קַזַטין, במקום היפגש המסילות, אומרים, כי בית הנתיבות בקזטין הוא יפה עד להפליא: הוא מואר באור אלקטרי – ואם “מה' יצא הדבר” וה“מדוברים” ימצאו חן איש בעיני רעהו, יבואו הנה החתן עם המחותנים ויכתבו “תנאים”.
ופיגלה מתארת לה את המהומה שתתחולל אז בעיר. הכול רצים, אצים, איש את רעהו בצד ובכתף יהדפו, איש, איש מתאווה לראות ראשונה את החתן, את חתנה של פיגלה, ומיד כשמביטים עליו, באים עמו בדברים ומתפלאים על חוכמתו הרבה, מניעים בראשיהם ושורקים בשפתותיהם:
– נו, חתן! נו, פיגלה שלנו! אַי, היטיבה לבחור – פשוט “באושר בעצמו”!
ואחר כך, כשייכתבו התנאים למזל טוב, הלא יקראו את הכלה לשם, לעירו של החתן, כוונתה לחוג את “הימים האחרונים” – ודמיונה מתאר לה את המהומה אשר יחולל בעיר ההיא דבר בואה.
ודמיונה לא ייעף ולא ייגע. הוא לא יחדל לרקום לה מחזות-נועם לרוב. היא נהיתה לכלה; היא נוסעת לשם; מהתם – להכא; החתן מלווה אותה… פנים חדשות, עולם חדש, חיים חדשים… שם מקבלים את פניה – מי יודע? אולי גן בתופים ובמחולות! ופיגלה היא כלה “כדבעי”, כלה מאושרה!…
ואחר כך? – היא מוסיפה לחלום – אחר כך, כשתבוא אחר החתונה להשתקע בעיר החדשה? מה יהיה אז?…
ח-ח-ח! ופה הוא בא, הירשלה!… האפשר להתאפק, מה? צחוק, חי-נפשי! כי מהו הירשלה? אמנם גם אבותיו הנם מנכבדי ה“בעלי בתים” שבעיר ואין להתבייש בהם; גם זה אמת, שהירשלה הוא בחור הגון; אולם, שימו נא אל לב מהו הירשלה? מי לא ידע אותו בכל העיר? הלא גם בר בי רב דחד יומא!… במי בחרה פיגלה לחתן לה? – ב“הירשלה”! ח-ח-ח, אין צריך גם ללכת לראות את פני החתן; הלא הכול יודעים אותו. אפילו תינוק המוטל בעריסה! נוּ – ואחר כך? אחרי התנאים, כוונתי? לא מידי! ואחרי החתונה? עוד הפעם לא כלום! אותו “הירשלה”, אותה העיר, אותם ההורים – הכל כמקודם! בלי כל שינוי, בלי כל תמורה – ומה איפוא יאלצנה להיות לכלה?…
האם איפוא לא הצחוק הוא אם הירשלה מדבר באוזניה את דבריו הנבערים?
*
עבר קיץ; אחריו – חורף; עתה בא קיץ שני. עברו ימי הפסח, תמו ימי הספירה – ערב שבועות.
ה“עולם” טרוד. הגברים קונים “תיקונים”; הנשים אופות לחמניות של חלב והצעירים מחזרים אחרי “ירקות”, בשביל לפאר את הבתים לכבוד החג.
והירשלה גם הוא עסוק ב“ירקות”. בבית אביו הכין כבר את הכל; עתה הוא צריך לדאוג לביתו של רבי ליבוש פסי’ס. שם הלא אין גבר מלבד רבי ליבוש בעצמו, שלו לא נאה ולא יאה להתעסק בקישוט הבית,, והוא, הירשלה, הלא ל“בן בית” ייחשב שם, ועליו איפוא החובה לקשט את הבית בירקות. מלבד זאת הוא מתכוון גם להַנות בזה את פיגלה, את פיגלה האוהבת מאוד, כפי שהוא יודע, את הירקות, ויותר מכולם – את הפרחים הנודפים.
היום שכח, כמעט, “איככה” תאהבהו פיגלה: עתו לא תתנהו להגות במחשבות כאלה. הוא מרגיש רק אחת: הנה ימי מועד הולכים וקרבים, ולו תהי איפוא היכולת לשבת ולשוחח עמה, לשבת ולהסתכל בה יותר מבכל הימים.
בשעה קדומה בבוקר בא אל בית רבי ליבוש פסי’ס וסל מלא ירקות בידו.
בראות פיגלה את הירשלה עם הירקות אשר בידו נמלא לבה רגשות חדווה אין קץ, ותאר לו את פניה בתודה גלויה. עיני הירשלה הוארו.
– אַח, פרחים! – מחאה פיגלה כף ועיניה היפות התרחבו מרוב שמחה ותתלהטנה עוד יותר – אח, מה טוב לבך, הירשלה!
והירשלה התחיל להתעסק בקישוט החדר בתשוקה מיוחדת, הוא עבד את עבודתו ברוח חוכמה כאמן מלידה, עיניו התנוצצו. על שתי לחייו החיוורים הופיעו שתי שושני-ארגמן ובשעה ששזר את תבנית ה“מגן-דוד” על הכותל התמלטה מעומק לבו שירה נעימה, רעננה ועליזה.
כל עת עבדו לא גרעה פיגלה את עיניה מן הקישוטים והמקשט.
ככלותו את מלאכתו התרחקו שניהם מן הכותל ויעמדו מרחוק ויתבוננו בשים לב את ה“מגן-דוד”, שהצליח הירשלה לשזר בטוב-טעם. פיגלה לא ידעה את נפשה מרוב חדווה פנימית גלויה, ודוּמם, מבלי דבר דבר, ניגשה אל הירשלה ותחבקנו, ותאמצנו אל חזה ההולם…
– הוי, הירשלה “שלי”, הירשלה הטוב והנחמד! – קראה לאחרונה, בהתרגשות רבה.
– הירשלה רעד כמעט – ואוויר החדר נזדעזע מצילצול הנשיקה הראשונה…
(סיפור)
I
– למה מיהרתי ככה לבשר לו את הבשורה היקרה הזאת? – הכּה לב מירלה אותה, בצאת יונה בעלה מן הבית ללכת אל הקוֹנטורה אשר כיהן שם בתור קורריספונדנט – התאפק לא יכולתי… הדבר קטן הוא בשורה טובה כזו?… רעבונו של עולם, מה נתעוותו פניו לשמע תשובתי הקצרה: “הן, כמדומה”… ואמנם, האין לו כל צדקה להתאונן? רק שש שנים, עד מאה ועשרים שנה, וכבר יש לנו שלושה ילדים – והא לך עוד רביעי. והוא עובד כחמור; יום ולילה לא ישבות – והכל בשביל הילדים, יחיו… הילדים נצרכים בלי עין הרע, אין לך יום שלא תהא הוצאתו מרובה. לא אדבר עוד מהוצאת-הבית הרגילה; ההוצאות הצדדיות בלבד, הוצאות הילדים לא תדענה שובעה; התעיף עינך בעשרה רובל – וכמוהם כאין. וצריך עוד להודות להקדוש ברוך הוא אם אין היסורים, לא עלינו, מלווים אותם… הנה, למשל, המינקת – אוי המינקות, המיניקות!כל יהודי כשר, ריבונו של עולם, אב חביב ורחמן, לא ידען ולא יכּירן! בשביל להחזיק מינקת ימעטו גם “אוצרות קורח”, כמדומה; את שולחנן אתה צריך למלא דשן – קודם לשלך; משכורתן שלֵּם להן למפרע וביד רחבה, ועל הכל היזהר והַזהר לבל ייפָּגע חלילה, כבודו, וָלא – התעיף עינך בה ואיננה! והוא – יונה – סובל את כל זאת בדומייה… פניו, פני צעיר בן עשרים ושמונה, הנראים כפני בן ארבעים ומעלה, יעידו, ובזקנו יש כבר שערות כסף, בעוד שרבים מבני-גילו עודם בחורים פנויים… האפשר עתה להכיר את אלה הלחיים, שזה לא כבר היו כל כך מלאים או את אלו העיניים שהפיקו כל כך עוז-נפש ושמחה של בטחון? מאושרה הייתי אז… כל רעותי קינאו בי; ועתה? האפשר להכירו? הגו החל להיכּפף, הלחיים שוּפו, המצח נקמט ורק שלהבת עיניו הכחולות לא הועמה עוד כליל. האין לו איפוא הצדקה להתאונן? מי גרם בכל זאת אם לא הילדים? כמעט שנה, שנה אני יולדת לו… הלא המיניקות בלבד יכולות להמיט שיבה על איש… אולם, מאידך גיסא, הלא אני חפה מפשע… את הילד הראשון הלא הינקתי בעצמי, למרות האיסור של הרופא. את הילדים שלי חפצתי להיניק מחלב שדי; ובהיוולד הילד השני הביא הוא בעצמו מינקת הביתה, מבלי שאול את פי כלל. מסתמא, צריך להבין, חזקה עליו פקודת הרופא במפגיע…
כף קטנה אשר סטרה על פניה עוררתה ממחשבותיה. הילד הקטן, שֵדים.
– צרותי הגדולות, מעל השולחן עוד לא הוסר, הבית לא טואטא… שדים, אל יוכיח אדני בעד פשע שפתיים!
היא קרבה אל הערש ותשכיב בו את הילד. הילד התנגד לזה.
– נו שכב, נו שכבה, משלחת! – התקצפה האם.
אולם באותו רגע נפל מבטה על עיניו הבהירות של הילד, היא השתוחחה עליו ותישקהו.
מירל התוודעה ליונה גלזמן, עלם בן שמונה-עשרה שנה, בהיותה בת שבע-עשרה. אחרי עת מצעירה החלו להרגיש איזה יחס בלתי-מצוי ביניהם. מאוחר מעט הסתמן היחס הזה בלבותיהם בתמונתה של התשוקה להיות, כמו שאומרים, ל“חתן-כלה”. הוא כיהן אז באותה הקוֹנטורה שהוא מכהן בה עוד היום, ומשכורתו היתה עשרים רובל לחודש. עלם צעיר כזה, שיש לו הורים אמידים, כמעט, ובכל זאת הוא אוכל את יגיע כפיו, חזון לא נפרץ הוא אצל יהודי נ., וידעו איפוא אבותיה של מירל להוקיר את ערכו. אבותיו של יונה גם הם לא התנגדו אל ה“שידוך”, אחרי אשר מצד ה“כלה” הבטיחו לתת להַ“זוג” שמונה מאות רובל מוהַר, שארבע מהן סולקו תיכף במזומנים, נכתבו ה“תנאים”, ובעוד עת לא רבה היתה גם החתונה, “וישמחו האלוהים והאנשים” למראה הזוג המתאים והנחמד הזה.
אדונו של יונה הוסיף לו תיכף על משכורתו חמישה עשר רובל ותספיק להם המשכורת די מחייתם ברווחה, תשמישי הבית קיבלו במתנה מאת האבות, ואת כסף הנדה נתנו בריבית, ככה חיו להם בימים הראשונים אחרי חתונתם חיי אושר ונחת. שני החדרים המרווחים ששכרו להם למעון היו תמיד מקושטים, נקיים וטהורים. מירל היתה אוהבת להראות לכל באי ביתה את “רכושה”, ואפילו אל חדר-הבישול היתה מביאָתם, כי גם החדר הזה הצטיין בנקיותו ובמשטר הנכון שרר בו: הכל היה על מקומו, הכל התנוצץ, אפילו כרכוב התנור היה תמיד נקי, אפילו מגבות-המבשלת היו תמיד טהורות.
גם באופן חייהם היה סדר קבוע, בהתעוררם בבוקר היה כבר המיחם רותח ומתנוצץ מעל השולחן. עליזים היו ניגשים לשתיית התה, היא היתה ממלאת את הכוסות, בשעת השתייה לא היתה גורעת עין ממנו. אחר כך היה יונה לובש את בגדיו הטהורים והחמודים, אשר בהם נשקף כאחד מבני האצילים, ולבה של מירל פחד ורחב בקרבה. בשעה החמישית בערב בדיוק היה בא מן הקונטורה, ואז היו אוכלים את ארוחת הצהריים.
בהנאה מיוחדת היתה מירלה נותנת דין וחשבון לבעלה מכל אשר הוציאה. אפילו את הבצלים ואת השומים לא היתה שוכחת לחשב לו בחשבון, והוא,אף על פי שידע היטב את תורת החשבון, היה בכל זאת טועה כפעם בפעם.
– לא, שנית; קחה לך איפוא פיסת ניר ועִפָּרון, ורשום.
בנחת-רוח משונה היה ממלא את פקודתה ורושם על הגליון באַכתּבתָּהּ את המספרים הגֵרָתִיים עד היווכחו,לאחרונה, כי הארוחה הזאת שהם אוכלים, אף על פי שהנה “סעודת מלכים”, לא עלתה לה ביותר משלושים וחמש קופיקות.
יונה היה כפעם בפעם מביע את תמהונו על חריצותה של רעותו, ולגאוותה הפנימית של מירלה לא היה כל קץ.
וכשהיה הוא, לפעמים, מתחיל להתקשות; מדוע איפוא תעלה הארוחה (“כביכול – לעומת זאת שאנו אוכלים”) בבית אבותיו בששים קופיקות, אף על פי שגם על שולחנם אינם סמוכים בלתי אם שלוש “נפשות”, היתה מירלה משיבה לו בצחוק של הכרת-עצמה:
– על דברתי, יונה, שאין זה מעשה נסים. אותו הבּשר ואותם הדגים שהם קונים קונה גם אנוכי; אלא שצריך לדעת כיצד מתקינים את זה.
*
כעבור שנה אחרי חתונתם נולד להם בנם הבכור, ולרגליו באה גם תמורה בחייהם. ההוצאה, כמובן, נתרבתה; לפעמים חלה הילד, לפעמים – האם, וכל פעם ופעם עלתה להם בכסף. מלבד זה נתוספו עוד הוצאות צדדיות שונות – ותכופות; אולם כל זה היה שווה להם במחיר התענוג הרב והחדש, שהתענגו על הילד. האפשר להביע את אושרם הגדול בשעה שהיו מתעוררים משנתם, ועיניהם הביטו אל הילד המצפצף כציפור בפיו הקטן, ועיניו הבהירות מצטחקות מבעד לַגָּרְדִינוֹת המורדות? ואחרי כן, כשהילד גדל מעט ויהי לאל ידו לסבך את אצבעותיו הפעוטות בזקן אביו או בשערות אמו ולפטפט בשפתיו הקטנות: “אבא”, “אמא” – – מי יתַנה את אושרם!
– אֶ, אֶ… ראי נא,ראי – היה יונה קורא להאם הצעירה, בשעה שהילד היה שולח את ידו הקטנה אל שערות זקנו – השנים מחכימות… הוא מלמד עתה את אצבעותיו, חַ-חַ-חַ!…
אולם אף על פי שה“אבות” הצעירים נוכחו, כי את האושר האמיתי והמלא הרגישו רק עתה, בהיוולד להם הילד, החליטו בכל זאת, כי לפי החשבון, הם צריכים להיזהר מהוליד הרבה. אחרי ארבע-חמש שנים, בערך, כשפרנסתם תתרבה מעט, בעזרת השם יתברך, ומירלה תשוב לאיתנה, אז אין רע אם ייוולד עוד ילד אחד; אחרי כן – עוד הפעם אחרי סירוג כזה, עוד אחד. יותר משלושה ילדים אינם צריכים להוליד; שני בנים ובת אחת; כי אין להם לשכוח, שלא בין ה“גבירים” יימנו, הוא בסך הכל איננו בלתי אם קורריספונדנט באחת הקונטורות – והוצאות הילדים הלא אין לה גבול.
– כשֶׁידי, למשל, היה יונה מחליט – לא תשיג להלביש את ילדי מחלצות כילדי כל הגבירים – לא ינעמו לי כל החיים!
ומירלה גם היא היתה מסכמת, שילדיה צריכים להיראות בחוץ כ“ילדי הגראפים”.
– ובכן – היה יונה מסיים – עלינו להשתדל לבלי הוליד יותר משלושה. אם יודעים אנחנו, שידנו לא תשיג לחנך את בנינו כראוי בשביל שיוכלו אחר כך לחיות על חשבון עצמם ולבלי היות למשא על אחרים – אסור לנו להולידם.
– וכמן כן – היה מוסיף – אנו מחויבים לשמור גם את שלומנו אנו… הנה, למשל,הילד שלנו יפה – אבל מי אצל עליו הוד ויפי? הלא אַתְּ, יקירתי! הסתכלי נא בך, אז תיווכחי, כי צריכה את להינפש עתה, למצער שנים אחדות…
ומירלה היתה מסכמת גם היא כפעם בפעם לדברי אישה – ובכל זאת לא רק לא נבהלו – גם היא וגם הוא – כשנודע להם לאחר כ-ג' ירחים, שבקרוב תתוסף במשפחתם עוד נפש אחת – אלא שגם שמחו מאוד בחדשה הזאת.
– טובים השניים מן האחד – קראו וינשקו איש את רעהו – לא טוב, כי יהיה רק כלי-זכוכית אחד בבית…
ועל לבם עלה זכר מחלת בכורם זה לא כבר, אשר בכל קלותה הפחידה בכל זאת את לבם עד מאוד.
– לאושר ולאורך ימים החליטו שבעי רצון.
ומירלה ילדה,למזל, בת. הכול אמרו, כי הקטנה הזאת תהי לגדולה יפה עד להפליא. “לא לחינם היו הורתה ולידתה בכבדות”. הרופא פקד על יונה פעמים אחדות, כי יביא מינקת הביתה, כי אסור לה לאשתו להניק בעצמה את הילדה.
בדי עמל וכסף עלתה לו המינקת ליונה; כי אמוֹר אמר לו הרופא, שלפי מיניקתו –הילד. במשך שלושה ירחים כבר היו לה להילדה שלוש מניקות – מה שהועיל, כמובן, שלא לטובתה. אחת המיניקות קיבלה כבר גם שלושים רובל דמי קדימה, ואחרי כן נאלץ לשלחנה לנפשה, כי פסל אותה הרופא; כדבר הזה קרה גם לשנייה, ויאלצו איפוא לשאת בדומייה את כל תנואותיה ושגעונותיה של השלישית, כי הכשר הכשירה הרופא – וזה ייחוסה. יונה בעצמו נאלץ לשרתנה; לא פעם ולא שתיים היה קם בלילה להגיש לה את החלב הסולד ובדומה,להצטדק לפניה כנאשם, אם אל היה טעמו של החלב לשבח; לא פעם ולא שתיים נאלץ להשיג לה גם יין, כי כן התאוותה. וכי מה? בהיותה לפני שלוש שנים מינקת את ילדה של הגבירה נ. לא באה אף טיפה של מים לתוך פיה; כל משקיה היו רק יין ושיכר! למרות את פיה לא היתה כל אפשרות; הילך להשיג לו אחרת תחתה? מסופק הוא אם לא ישאירו החליפין רושם רע על שלומו של הילד – בוודאי ישאירו; וכי עוד שאלה בדבר? ואחרי כל אלה – מי יודע אם תהי רעותה טובה ממנה…
וכסף הנֵדה שלהם הלך הלוך והתמעט.
ובכדי לקיים את הפתגם “בתא עניא אזלא עניותא” חלתה מירלה, תיכף אחרי הולידה, את שדיה, והמחלה הזאת שדדה,מלבד מנוחה מנפשו של יונה, אף גם מאַת-רובל מקופתו.
מאות הרבה לא היו.
וטבעו של הממון הלא ידוע: אם אך החילות להחסיר ממנו, אז – היי שלום הקוּפּה!
מובן כי בצוק עתים כאלו זכרו יונה ואשתו את אשר החליטו מכבר, ויוסיפו להחלטה הזאת יתר תוקף ועוז.
הילד ייגמל; את המינקת ישלחו; להוליד עוד, כמובן, יחדלו לעת עתה – די להלם, די; עד דור עשירי יפקדו את צערם – אז תמעט ההוצאה ויוכלו אולי לשוב לאיתנן ולחיות עוד הפעם חיים של שלום-הגוף ומנוחת הנפש.
אז, בהיגמל הילד והמינקת תשולח, תהי אולי האפשרות בידם גם לקמץ מעט בשביל לקבץ עתה אי-אפשר, הדבר מובן, אבל אז…
ובהיוולד להם בתם זו באה תמורה גדולה בחייהם, בבוא המינקת אל ביתם כמו לא יכלה לדור בכפיפה אחת עם הטוהר והנקיון, ותדחקם משם. גם בחדרם, גם בחדר הבישול לא ניכרו עוד עקבותיהם. לא כל מה שמניחים אפשר למצוא על מקומו. הביבליותקה ההקטנה והיפה, שקנה יונה עוד בימי בחרותו, ואשר עד הנה היתה מקשטת את דירתו, שינתה את צורתה; דלתות הזכוכית של הארון נשברו; הספרים הושלכו בלי כל סדר; הרבה נקרעו כריכותיהם היפות. מכשירי המַּכתּבה מתגוללים בכל פינות הבית; זכוכית\ת המראה נכתמה וגם נסדקה. השולחן המשושָׁר, שיום, יום היו רגילים לנקותו ולנוצצו, גם הוא העלה אבק ויימלא כתמי דיו.
יש, אשר בבוא יונה הביתה לאכול את ארוחת הצהריים ומצא בבית את המהפכה בכל תוקפה; המיטות לא הוצעו, הרצפה לא טואטאה, המטאטא עומד באמצע החדר, והוא יאולץ לחכות כשעה או יותר עד היגמר בישול הארוחה. מירלה טרודה מאוד, והוא מוצא לו את אחת המפות – אין כל רע אם איננה טהורה כל כך – ומציעה על השולחן. עד התבשל הארוחה הוא לועס בין כה את הלחם מבלי כל לפֶת, ואחר-כך, כמובן, לא יחוש עוד כל טעם בתבשילים, אשר טעמם איננו משובח גם מבלעדי זה.
ויונה מצטער על זה מאוד: ההוצאה מרובה כל כך – ולסוף אין כל הנאה אף מן הארוחה. כמו כן הוא מצטער על מוצאו תמיד את מירלה בלתי לבושה כראוי. בימי השבת, בשעה שצריך יונה להחליף את הלבנים, חברים בהם, לרוב, כפתורים, לולאות וכדומה.
התמורה ניכרת גם ביונה בעצמו במידה בולטת מאוד: המְנַקִיָה מבקרת את בגדיו אולי רק פעם בשבוע: בעבי שבת; בשערות ראשו לא יקר למצוא מוך ונוצה, ובאמת אי-אפשר להאשימו כלל על זה; עתו לא תרשהו לפקח על דברים כאלה: בימים האחרונים החל לבוא אל הקונטורה גם אחר ארוחת הצהריים, כי קיבל עליו עוד עבודה על עבודתו, בכדי להשתכר עוד עשרה רובל לחודש, הנחוצים לו מאוד.
לפעמים יוכיח יונה את אשתו בעד אי-הסדר אשר בבית, בייחוד בשעה שהוא בא מן הקונטורה עיף ורעב, והנהו נאלץ לחכות אל הארוחה, אולם כפעם בפעם ישים אל לבו את כל טרדותיה של מירלה, את כל אשר היא סובלת מידי המינקת לחוד והילדים לחוד וינחם אל לבו, אז יגש אליה, יבקש ממנה סליחה על גערו בה ויצטדק, כי אין אדם נתפס בשעת עצרו…
– רעב הייתי אז ועיף…
– אבל אין בלבי כל טינה עליך – היתה משיבה לו.
– שקר הדבר, עודך קוצפת עלי.
– על דברתי, לא!
– רעב הייתי ואגער בך כל כך…
– בשעה שאתה גוער בי אין אני קוצפת עליך כלל; רק לבי יכאב לי…
– נו, הצטחקי, איפוא, אז אדע כי סלחת לי.
– לא אוכל לצחק בשעה שמצוים עלי.
– לא, הצטחקי תכף –יציק לה עד אשר תיאלץ למלא חפצו, והוא יעתיר לה בעד צחוקה זה עתרת נשיקות.
וכשנולדה להם בתם השנייה נבהל יונה בתחילה, אחרי כן הֵרך מראה פני בתו החדשה את לבו וימלאהו באותה שעה שמחת אין קץ.
– מירלה! – קרא האב המאושר אל אשתו – התבונני, הסתכלי נא בפני בתנו החדשה היטב; התראי, התראי את החוטם המחוטב?…
בלב מלא אושר-אֵם נשאה מירלה את עיניה ותבט אליו במבט של בקשה והודיָה כאחד…
אז נשנתה שאחת המינקת; פרעות הבית נתרבו עוד יותר; ההוצאה נתגדלה, ויונה עם אשתו לא ידעו מרגוע. יונה, לא לבד שחדל לגעור באשתו, אלא שקמעה, קמעה החל גם הוא למשוך בעוֹל עבודת הבית. בבוקר היה מלביש את הילדים, רוחצם, משקם ומאכילם; בלילה, בהתעורר אחד הילדים משנתו היה ממהר לישנו, בשביל שלא תפריע חלילה צעקתו את שנתה של מירלה הענייה.
ונחמתו האחת היה – העתיד.
– עתה די!… שלושה ילדים עוד אין האסון גדול כל כך; מהמינקת ניפָטר עוד מעט; הילדים יגדלו; הסדרים בבית ישובו כבראשונה; אפשר יהיה לנוח מעט; ילדים גדולים אינם דומים לקטנים; אדרבה, הם יוכלו להיות לעזר מעט בעבודת הבית ולהקל מעט מעלינו את העבודה…
II
– מה היה לך, גלזמן, כי נבוּבוֹת כה? – שאל את יונה אחד מחבריו בבואו אל הקונטורה.
– הא?… מה?… אין דבר… עיפתי מאוד – ענהו, וישב אל הכיסא אשר על יד מכתבתו.
פעמים אחדות ניסה לקחת את העט בידו, אך כפעם בפעם הרפה ממנו.
– אין היום עבודתי חביבה עלי כלל – התאונן באוזני חברו – אני חש איזו חולשה…
– קצתי גם אנוכי בה! – קרא האחרון בטוב-לב ויניח את עטו מידו ובהישענו על משענת כסאו הדליק פאפירוסה ויחל להוציא עגילי-עשן מפיו.
– התדע – הודיע את גלזמן – כי אתמול הגדתי “לה” את כל לבי, ומאוד אפשר שבשבוע הזה אהיה ל“חתן”?
– מה?
– לחתן אהיה, בשבוע הזה, לחתנה “שלה”. גלזמן ידידי! לו ידעת… הרבה מקנאים בי, בעוד ירחים אולי נחוג את החתונה…
– חתונה?
– כך, כך…
– חתונה!
– איני יודע מה היה לך, גלזמן; אתה מדבר ואינך שומע, כנראה, מה… נו אעזבך לנפשך, שלום!
ויצא.
– חתונה… חתונה – מילמל יונה לעצמו – ילדים… עבודת חמור… מירלה… לא!…
ויקם מעל כסאו ויחל להתהלך בחדר בפסיעות גסות
– לא – החליט בלבבו – איני חפץ ואיני רשאי להמשיך את הדבר… בִשְלֹמא בנוגע לדידי עוד אין האסון גדול כל כך, אבל היא, מירלה שלי, לא… כבר אי-אפשר להכירה… כל חייה עוברים בלֶדת והנק… הקץ, הקץ לכל זה… אשלח… שלום אחי מבקשני זה כשנה לשלח לו את פרלה שלי; גם אשתו התחננה, פשוט…
– בר-מזל הוא אחי זה – קינא בלבבו בשָלום אחיו – עשר שנים ועוד אין להם כל ולד! לא לחינם אינם דומים חייו לחיי! הוא חי כשוֹע: בבית הכל נקי, הכל טהור; בכל יש סדר ומשטר; אשתו הולכת ושמנה, הולכת ויפה… והנֵדה של שלום הלא מצער הוא לעומת זה שלי, ובכלל האפשר היה לדמות אותה למירלה?… ועתה?… כלה ונחרצה… שאלה, אם יוטב לה! אלא מאי? היא תתגעגע? אבל טובתה דורשת כזאת, ובכלל, המעט ממנה אלה הנותרים?… עוד היום אצווה להכינה לדרך… ומהיום והלאה – די, די!…
ולבו של יונה נמלא תקוות טובות ומזהירות לרגלי ההחלטה הזאת. עתה יתחיל לפקח בעצמו על סדרי הבית, ישתדל להשיב את מירלה לאיתנה… המינקת מכּה עוברת היא… ואז…
– אפס, אולי תתגעגע מירלה אל הילדה?…
– הבל! מצב הדברים דורש את זה… אם לא את פרלה תשלח ילד אחר – אבל תשלח; איני חפץ ואיני רשאי לעשות אחרת… די!
*
ערב. מירלה השתדלה לכלות את מלאכתה בעוד יום, ואחרי כן שמה את לבה לסדר את הכל בבית כבימי חג ומועד. היא ניקתה גם את העששיות של המנורות היטב, בשביל שתהי האורה יותר בהירה ומשמחת; גם את כל הילדים רחצה היטב ותלבישם; גם היא בעצמה לבשה שמלה טהורה ונקייה.
– תנחמהו זאת, למצער, מיגונו?…
בטוחה היתה, שהאשם רק בה…
גם הילדים חשו את השינוי אשר בבית ויישבו בהשקט ובתמהון ויחכו לדבר-מה.
היום חיכתה לבוא יונה ברוח יותר קצרה משבשאר הימים. לבה התפלץ לזכר יסורי הנפש שגרמה לו הבשורה ותרגיש כי לה, רק לה יש היכולת לנחמהו מיגונו…
לאחרונה בא גם יונה. הוא היה נרעש ונבוך מאוד עד אשר לא הכיר את כל השינוי אשר בבית.
– מירל – הודיע לה תכף את החלטתו – אני כותב מכתב לשלום, שישלח לקחת אליו את פרלה שלנו. נחוץ לאחרונה, למלא את בקשתו. נחוץ… התביני?… הכיני נא את הכל…
בלבה של מירלה ניתּק דבר-מה. דמעותיה שמו מחנק לגרונה, אך היא התאמצה להבליג עליהן. היא חשה, כי חטאה גדול כל כך עדן לה כל צדקה לחוות את דעתה בדבר ב-הזה…
– נו, מה דעתך, מירל?
– עשה כחכמתך… מסתמא צריך כך…
– שאלה, אם צריך… בוודאי צריך… הלא מאליך תביני… דממה.אולי נשלח להם ילד אחר?… – שאל אחרי רגעים אחדים.
– מה ההבדל? כולם ילדינו…
– כן… צדקת… אַה, שערי נא את שמחתם בבוא אליהם מכתבנו!…
וכששלח שלום אחרי ימים מועטים את משרתת ביתו מזוינה בכרים וכסתות לרוב לקחת את הילדה אל ביתו לא בכתה מירלה בשעת הפרידה ולא התאוננה על “מזלה הרע”. היא רק חיבקתה ותנשק לה פעמים אין ספורות, ונשיקותיה היו כל כך מצלצלות, כל כך חיות, כאילו בהן נכנסה באותה שעה כל נשמתה ומהות חייה…
גם יונה נשק לבתו פעמים אחדות, וימלמל כפעם בפעם:
– נו די, מירלה, די, הרפי! הן לא לאמריקה היא נוסעת…
בכל זאת הזהיר פעמים אין ספורות את האשה לפקח על הילדה בדרך, וכפעם-בפעם לא שכח להוסיף:
– שם, מתחת לכר הזה, העמדתי את בקבוק החלב, ושם את החלות…
דומם שבה מירל הביתה, ומבלי דבר דבר הלך יונה אל הקנטורה.
*
עברו שבועיים. יונה החל להרגיש מיום ליום את התמורה הרבה שנעשית בביתו. נדמה לו, כי הבית וכל אשר בתוכו נעשו לאחרים. איזו דממה נוגה מרחפת באווירו, כל פינה ופינה מלאה איזה יגון חריף חודר את הנפש. גם הילדים חדלו לצחק כבראשונה. וכשהם מצחקים אפילו הנם כעושים את מעשיהם מבלי כל רצון חופשי…
– אז היה לבית פנים אחרים לגמרי – ביתה מתגנבת מחשבה אל תוך לבו.
אפס יונה היה מתאמץ להשכיח מחשבות כאלה.
– דרך נשים לי… אני מתגעגע – היה מתרעם כל נפשו.
אולם מיום ליום הלכה תוגתו ותגדל; מיום ליום החל להרגיש ביתר תוקף את חסרון קולה המצלצל של פרלה; מיום ליום החל להרגיש את חסרון ההנאה המשונה, שהיה נהנה בשעה שהיתה פרלה שלו מפטפטת באוזניו ומספרת עמו בשפת הילדים שלה. ביחוד היה לבו מתכווץ בשעשה שהיה שומע את שמה יוצא מפיהם של הילדים בהשתעשעם…
הרבה פעמים כבר חפץ לשפוך את שיחו בחיק מירלה, להגיד לה עד כמה הוא מתגעגע על פרלה, מה גדולה התוגה בבית בלעדיה ומה טוב להיות כל המשפחה יחד; אולם כפעם בפעם הבליג על תשוקתו ויהי מתאמץ, אדרבה, – בשעה שהיה מזכיר מבלי משים את שם בתו בפני אמה – לספר מה טוב לה שם, בבית אחיו, מה יקרה היא להם, לאחיו ולגיסתו העקרים, השומרים אותה עוד יותר מבבת עיניהם.
אולם לכל עת. לבו של יונה לא יכולה הרבה להתאפק.
ב“בוקר לא עבות אחד”, אחרי ליל נדודים לא-ראשון, ניגש אל אשתו, ויודיעה:
– מירלה, צריך אני לנסוע היום מביתי; מחר אשוב…
– לאָן?
– אל שלום… להשיב את פרלה… לא אוכל עוד… מעתה נהיה כולנו יחד… לעולם, לעולם לא אוסיף…
– פרלה! יונה יקירי! נרעשה מירלה משמחת פתאום.
ובהירגעה כמעט לא יכלה לעצור זמן רב בעד דמעותיה…
כשהביאו את פרלה לא יכלו האב והאם לשבוע את פניה; היא ירדה חליפות מעל זרועות האחד ותעל על זרועות רעהו.
אותה האשה שהובילה ושאחר-כך הביאה את פרלה סיפרה לאמור:
– ביום הראשון לבואה אלינו קיבלה ברצון את מתנותיהם של רבי שלום ושרה-בילה ותהי שמחה ועליזה; אולם ביום השני החלה להתעצב את לבה, ועוצבה הלך וירב מיום ליום; כל מה שהעניקו לה רבי שלום ואשתו היה לשוא; “קערה מן השמיים” היו נכונים להוריד לה, לו אך עלה על דעתה לדרוש כזאת מאתם – כלום לא הועיל!
– זהו – הוסיפה האשה – פירושו של בית אם… משחק-ילדים!
ולב האב והאם נשבר לשמע הדברים האלה, מירלה הכירה, כי אמנם נחוורו מעט פני הילדה…
– את עצמותי, ריבונו של עולם, תזכה נא לבַכּוֹת, לאחר מאה ועשרים שנה!
ולֶחיה של פרלה נעתרה בנשיקות.
ביאתה של פרלה הרעיפה טל-תחייה גם על לבות יתר הילדים; גם הבית כמו הסיר את צעיף תוגתו; הכל חדש, הכל חי, הכל שמח…
ויונה לא הוסיף עוד להתאונן על גורלו. אדרבה, בהנאה מיוחדה הוסיף לשאת את “הריחים על צוארו”, כי ידֹע ידע למי הוא עמל. ונפשו החלה להרגיש את חיי-המשפחה בכל אושרם השקט אף על פי שעל משכורתו לא נתוסף עוד כלום.
זה לא כבר ילדה לו פרלה עוד בת אחת, למזל. אין מלים בפי יונה לספר בשבחה. יפה-פיה כזו אי-אפשר, לפי דבריו, למצוא בכל קצות הארץ, אם גם בנרות יחפשוה.
– שערותיה – יוסיף תמיד – צהבהבות, ועיני אמה לה….
סיפורים וציורים / מרדכי ספקטור, תרגם: אורי ניסן גנסין
שתי רעיות
(סיפור)
א:
I
– איכה תאהביני, רֵיזֶלה?
– כַנוֹפֶת! ואַתּ אותי, פֶּרֶלה?
– כאת אבא ואמא!
ושתי הילדות, הרעיות הקטנות, נלכדו אשה בזרועות רעותה ותתחלפנה בנשיקות.
אהבתן של שתי הילדות הללו היתה ידועה לכל מכיריהן. הכול ידעו, כי כיס אחד לשתיהן ובכל אשר תקבל האחת מאבותיה או ממכּריה היתה משתּפת גם את חברתה.
כשבאו כמעט בימים הכירו גם גרי “הרחוב הגדול” ששם התגוררו הורי שתי הרעיות, כי פרלה וריזלה לא תתפרדנה כמעט כל היום אשה מרעותה.
אלה אשר לא ידעו את שתי הרעיות החליטו, כי אחיות הנה; אולם כמלֹאת להן חמש-עשרה שנה לא עלה גם על לב איש לתִתן לאחיות, כי ההבדל הרב אשר היה ביניהן בין במראה, בין בקומה ובכלל בכל חיצוניותן ותנועות גוויהן, גדל יחד עמן, והגימנַזיסטים בני המחלקות השלישית והרביעית, שהיו פוגשים אותן יום יום על דרכם אל הגימנאזיה ובחזירתם משם, היו רגילים להעיר כפעם בפעם איש את אוזן רעהו, שהאחת – פרלה, בעלת התלתלים השחורים, היא יפה עד להפליא, ולעומתה ריזלה רעותה מכוערת עד לעורר זוועה. אחד הגימנאזיסטים, יהיר מפורסם, הספיק כבר לספר לחבריו בלחש, שהוא יודע היטב אותה העלמה היפה בעלת התלתלים השחורים זה מכבר, וכי כבר גם יתַנו אהבים ביניהם וכי בידו עלתה כבר גם לקבל נשיקה ממנה… אצל חבריו אמנם היה כבר מוחזק לשקרן ויחליטו איפוא, כי העלמה היפה לא תאבה בוודאי אף לדבר עמו; אולם היהיר בשלו היה עומד, וכפעם בפעם היה מוסר את “סודו” זה לחבריו השונים.
II
הגימנאזיסטים לא חדלו מהתלחש על דבר ההבדל הרבה המבדיל בין שתי הרעיות; אולם אוזן החברות לא לקחה אף שמץ מדבריהם, ומעולם לא עלה על לבה של אחת מהן אפילו לחשוב, כי יש אשר יוכלו רואיהן להפליא ביניהן. הן חשו את עצמן דומות בכֹּל – כאחיות; האחת בלי רעותה היתה כגוף בלי נשמה; אשה לא היתה יוצאת לשוח, מבלי אשר תלך עמה גם חברתה. כשהיו מכינים בבית האחת ארוחה טובה, היתה רעותה מחויבת לבוא ולטעום ממנה. כשאיזה דוד או אורח סתם היה בא לבית האחת, היתה מציגה לפניו את רעותה; כשקרובי האחת או מכריה היו חוגגים חג חתונה או חגיגה סתם, לא היתה באה אל החג מבלי חברתה.
לימים הכירו הרעיות, כי הגימנאזיסטים וגם סתם-נערים מרבים להתבונן אליהן; אולם מה בכך? אם הם חפצים להסתכל – יסתכָּלו. התבוננות זו אין בה, חלילה וחס, כל רע; אדרבה – מה טוב ומה נעים!
אחד הגימנאזיסטים ניסה פעם לגחך לעומתן בשעה שפגשן; אז ענו לו גם הן מצדן בגיחוך כזה.
שתי הרעיות שמעו לחק כל הימים מפי מורים אחדים ותתאמנה בכשרונותיהן, מלבד מה שבתורת החשבון לא עשתה פרלה חַיל, ולכן לא מצאה בה כל חפץ. מורה החשבון היה איפוא האחד, אשר ביכּר את ריזלה על פני רעותה. המורה הסבא לא הבין, פשוט, איככה זה אפשר למאוס את תורת החשבון, התורה היותר נחוצה והיותר יפה שבעולם; כי באמת “מה תסכון פרלה, אם לא תדע את התורה הזאת?”
ריזלה, שלא יכלה לראות בהלבנת פני חברתה החביבה כפעם בפעם, היתה מתאמצת איפוא להזהירנה, ותהי לה לעזר בחשאי כפעם בפעם בשעת הבחינות.
ככה גדלה אהבתן מיום ליום.
III
ובאחד הימים היתה חדשה בעולמן.
היה ערב יפה וחם. הערב השמש הפליא עד מאוד. ב“גן העיר” הוריקו כבר כל האילנות, המסילות בשדֵרות הוצעו חול טהור. מרחוק השתפכו צלילי הזמיר…
אָה, את הערב הזה לא תשכחנה כל ימי חייהן! כי בערב ההוא, אך נגש ניגשו אל אחד הספסלים אשר בגן לשבת, צנחה שמשייתה של פרלה מידה וכהרף-עין הופיע אותו הגימנאזיסט שגיחך לעומתן ב“רחוב הגדול” וירימנה, ויושיטנה להן.
אז התוודעו אליו. ומן היום ההוא היו מטַילות עמו לעתים תכופות. אחרי כל טיול וטיול היתה כל אחת באה הביתה עליזה ושבעת-רצון וחולמת עוד הרבה הרבה על ה"קאוולֶר " הצעיר.
– מה נעמו דבריו אלי בגן! חשבה פרלה באותו הערב ואחריו עוד הרבה ערבים בטרם תישן, – הוא סיפר לי באיזו לשכה הוא לומד, דיבר על מוריו וחבריו, ונשוחח כל כך הרבה…
וכדברים האלה, כמעט מלה במלה, היתה חושבת גם – ריזלה.
IV
רק בהגיע ריזלה לשנת השבע-שמונה-עשרה בחייה החלה לאט לאט להרגיש, כי לאו דווקא היא מושכת אליה את לב אותם הצעירים, שיסובו אותה ואת רעותה; אז, רק אז החלה להבין, שאותו הגימנאזיסט, ואתו יחד גם כל הצעירים, שהספיקה להתוודע אליהם במשך העת, ישאו את עיניהם רק אל פרלה רעותה.
לראשונה הרגישה את זאת, בשעה שאחד ממכריהן “המשותפים” התעמק פעם בשיחתו את פרלה כל כך עד אשר שכח כלל את מציאותה היא אצלו. היא עלתה על לבו רק בשעה שהגיעה העת להיפרד; אז הושיט גם לה את ידו, וישאלנה מתי אפשר לראותה שנית "בחברת פרלה ", ומן היום ההוא החלו מחזות כאלו להיפרץ יותר ויותר.
מגינת לבה גדלה עוד יותר, כשנקראה פעם אל חתונת אחת ממכרותיה: פרלה חוללה כל הערב מבלי הרף, והיא, ריזלה, יצאה במחולות רק פעמים אחדות, ובכלל זה נחשב גם המחול עם שאֵרה. יתר מיודעיה זכרו אותה רק לעתים רחוקות, וגם כשהיו מציעים לפניה לצאת עמם במחול ניכּר היה הדבר חמדי, שעושים הם את זאת ולא רוחם. כל הערב ישבה ריזלה וַתפהק. היא הרגישה את עצמה עלובה ובפעם הראשונה התקצפה אז בפרלה:
– היא… היא בתנועותיה בחלקותיה, בגיחוכה, בקריצת,עיניה, בהנפת תלתליה אנה ואנה!… אנוכי אינני יכולה לעשות כזאת… האל ישמרני! לי לא נאה הדבר, בכלל…
גם שמלתה של פרלה היתה במַעַל:
– בעד כל הון לא הייתי לובשת שמלה בעלת שרווּלים קצרים כזו! – החליטה ריזלה בשעה שפרלה, חבוקה בזרועות אחד הגימנאזיסטים, ריחפה על פני האולם הגדול, ומקהלת הרואים התענגה למראה הזוג הנחמד.
וחשדה של ריזלה, אשר הוטל בהנהגתה של פרלה עמה, הלך ויתגבר בה מיום ליום, בעליל היא רואָה, שבכל מקום היותה בצוותא חדא עם פרלה, רק למִפגע היא לה. בהתהלכן יחד אמנם התבוננו בשתיהן; בשעה שישוחחו עמהן אמנם יפנו, כביכול, גם אליה; אולם בעמקי נפשה הלא היא יודעת היטב, שכל עיקר כוונתם היא פרלה – רק פרלה, אבל לא היא! האשם, כמובן תלוי בפרלה. “היא… היא בתנועותיה, בחלקותיה, בגיחוכה הנעים…”
לעתים תכופות היו שתי הרעיות ניגשות אל המַראָה באחד האולמים. תמונתה של פרלה היתה נשקפת בכל הדר תפארתה: רמת-קומה; גזרתה היתה חטובה; הפנים – דם וחָלב; מתחת לעור הלבן והצח יפעפעו חיי העלומים, – החיים בעצמם; החוטם – מחוטב; השפתיים – שושנים; הפה קטן וצר, ועליו מרפרפת תמיד בת צחוק; מבעדו תזהרנה כשני חרוזי פנינים שתי שורות של שיני-חָלב, ועל הכל – מקלעת-שיער שחורה, היורדת על כתפיה ומתפלגת לשתי קבוצות עבותות.
לעומת זאת היתה תמונתה של ריזלה מופיעה כמפלצת, חסרת כל תבנית: חזה נופל, גו צנום, זוג עינים קטנות בלתי-ניכָּרות כמעט ושתים צנומות, רוגזות וסגורות תמיד…
אולם ההבדל הגדול הזה נעלם מעיניה של ריזלה!
גם בגדיהן של הרעיות לא התאימו, אף על פי שחייט אחד תפרם ומחומר אחד וכל פי תבנית אחת נתפרו. את גווה של פרלה היו חובקים, כאילו נולדו עמה יחד, ועל גופה של ריזלה היו תלויים כשׂק. את זאת אמנם הכירה גם ריזלה. "דומה השמלה הזאת כאח-לו היא מתחננת שאפשטנה ", היתה מתאוננת באוזני החייט, שכמובן, האשם תלוי רק בו; כי “גם בנוגע לחייט איננה בת-מזל”.
– בשביל פרלה אתה מתאמץ לתפור היטב, – היתה רוגזת תמיד.
לא פעם ניסתה להחליף את החייט באחר; אולם ללא הועיל. היא נוכחה שהכל תלוי במזל, ואפילו שמלה שבידי החייט. מזלה איתרע אפילו בנוגע לחייט, והלזו – פרלה – בת מזל נפלא היא מאין עוד כמוה!
כמובן היתה ריזלה מחליפה את טענותיה אִילמלֵי השכילה להתבונן אל המראָה בעינים יותר פקוחות…
ואילמלי היו עיניה יותר פקוחות היתה כמו כן רואה בעליל, כי בשעה שפרלה תדבר יעלוז לב השומעים ותהי כמו מזילה אל תוך הלבבות שפעת-נוער, עדנת אביב וחיים, בעוד שבשעה שהיא, ריזלה, תפתח את פיה יתקדרו הלבבות וקרת-חורף נוראה תשתפך אל תוכם…
V
וכל זה, שנעלם מעיניה של ריזלה, הסב לה צער גדול בחשאי, אף על פי שאיש, ואף פרלה בכלל, לא ידע מזה מאומה. אמנם, פרלה היתה מכירה לעתים בעצבונה של חברתה, ואז היתה ניגשת אליה ושואלת ברגש מה לה; אולם ריזלה היתה עוברת כפעם בפעם בשתיקה על שאלותיה, ואפילו כשהיתה עונה לה לפעמים היתה תשובתה שלא מעֵין השאלה כלל. פרלה החליטה איפוא, כי על לבה של רעותה תעיק איזו עוגמת-נפש ביְתית שאינה חפצה לגלותה לפניה, אף על פי שהיא, פרלה, לא היתה מסתירה ממנה דבר ותספר לה את כל אשר אתה. היא היתה מספרת לה אפילו את לב מי צדה ומי מצא חן בעיניה היא. ריזלה היתה יודעת אפילו את כל הנעשה בביתה של פרלה, כי פרלה לא יכלה לבלתי שתף את רעותה בכל רגשותיה.
– לולא אתְּ, ריזלה יקירתי – היתה חוזרת כפעם בפעם – לא אדע מה הייתי עושה בכדי להקל מעלי את סערת רגשותי!
– נפלאה ממני, ריזלה יקירתי – לא התאפקה פעם פרלה – פניך הולכים ורעים אלַי מיום ליום; הנך מסתתרת מפנַי. לפנים לא היית מעלימה ממנהי כלום. ריזלה, אנא, מה תסתירי מפני? מתי הסתרתי אני מפניך שמץ דבר? מדוע הנך כל כך נוגה, רוגזת… כבר חדלת גם לדבר אלי כלפנים!
– בך האשם, פרלה – התמלטה פעם מפי ריזלה “כל האמת” – את חפצה בכך!
– מי? אני? אני, את אומרת? – נרתעה פרלה כנכווה – מה אשמתי? אני, את אומרת – דברי-נא, הגידי!
אפס ריזלה לא יכלה עוד להוסיף דבר; בעומק לבה התחרטה כבר על אשר החלה.
אולם פרלה לא הרפתה עוד ממנה:
– נוּ, הגידי, נוּ דברי, נוּ מה אשמתי?
– אם תשוקתך גברה עליך ככה – התפרצה ריזלה לאחרונה – הנני ואגיד לך! את מַלבּנת תמיד את פני! בשעה שאין איש אתנו אז תתרועעי אלי, אולם אך יצֹא נצא בין אנשים ועשית את עצמך כאילו אין את יודעת אותי כלל. כאילו אין את מרגשת במציאותי כלל.
אם הַתחלת הדיבור היתה קשה על ריזלה, הנה כשכבר התחילה לא יכלה עוד לעצור בעד דבריה. המלים שטפו מפיה בזו אחר זו, כמעיין סכר שנפתח פתאום, היא שפכה את כל שיחה, את כל מרֵרתה ותעצור בעד רעותה להצטדק. כשפרלה היתה חפצה להשיב לה, היתה היא מפריעתה בקוצר-רוח: חכי-נא, חכי! טרם כל תני נא אותי לדבר! ואז דיברה ביתר עוז ותחזור על טענותיה:
בחברת אנשים לא תחפוץ פרלה לדעתה כלל; הכול חביבים עליה יותר מרעותה הישנה; רק בשביל “לצאת ידי חובתה” יש אשר תזכור גם אותה. “התביני? רק בשעה שאין איש אתּנו, בשעה שאיש לא יראנו הנך עמדי גוף אחד ונשמה אחת כביכול!”
לאחרונה חדלה ריזלה לדבר, יגֵעה וקצרת-רוח התנפלה על הכיסא ורק עיניה הפיקו איזה תענוג מעֵין זה, שתפקנה עיני האיש אשר אחרי תוחלת ממושכה הוא רואה, לאחרונה, באויבו את הנקמה היותר אכְזרִייה.
פני פרלה חוורו כסיד. היא חשה את עצמה נעלבת על לא דבר, נאשמת באשמת-שווא; אולם להצטדק לא עצרה כוח.
– את מחרישה – קפצה ריזלה ותוסף – זה האות היותר ברור בעיני, שתרמיתך לא נכחדה גם ממך! החשבת, כי נצח תוליכיני שולל? ומה שמחה אני, שקרעתני, לאחרונה, את המסווה מעל פניך!
– את המסווה, את אומרת? את המסווה? שקר הדבר, ריזלה; אלף פעמים אני אומרת לך, שקר הדבר, אין אף מלה אחת נכונה! – קראה פרלה בכבדות – מי סיפר לך כזאת? מי זה הלשין עלי על ככה?
– לא איש! וכי בעצמי איני רואה? הבסנוורים הוכיתי? וכי את בעצמך לא תדעי? מדוע איפוא עוד תיתּממי? כמה פעמים היית שוכחתני בשעה שהיינו יושבות יחד בגן, ונהיה משוחחות את אחד ממכרינו, ורק בהגיע העת לשוב הביתה שכרתיני, כאילו הייתי שפחתך, המלווה אותך על דרכך. ובשעה שאנו נקראות אל איזה נשף? האינך מחוללת בכל הערב ואלי לא תשימי לב כלל? ואם גם תגשי אלי – האין זה רק בשביל לסמא את העיניים? ובכלל – בכל מקום שאת עמדי אין את גורמת לי תענוג, אלא צער וייסורים רבים.
פרלה מנסה עוד להצטדק; וכי היא אשמה בדבר? וכי היא אינה נותנת את ריזלה לדבר או לחוֹל בשעת החתונה? “שהרי גם את, ריקדי גם את, בַּלי גם אַת את העת בשעשועים! התאלציני לבלתי לענות כלום להלז, בשעה שהוא מדבר אלי? או תכריחיני להשיב ריקם את פני הקוראים אותי לצאת במחולות?” אם כן איפוא למה לה ללכת כלל אל החתונה? גם מה שהיא לא תשׂוחח אז את ריזלה מובן, לדעתה, היטב: “אנו מתראות כל היום ומשוחחות בכל עת”, ובשעה שהיא רואה מכרים ינעם לה איפוא בוודאי לדבר עמהם. היא אינה מכחשת את זאת; היא גם לא תאבה להכחיש את זאת. “לשקר איני יכולה. כי לולא זאת הלא היו הכול יושבים בית. ומה איפוא תתאונני עלי איני מבינה – וכי אני אשמה בזה, שאת לא תאבי לבלות את העת כמוני? מדוע לא עניתיני מעולם על שאלותי ששאלתיך כמה וכמה פעמים: “ריזלה, מדוע את יושבת נוגה ושוממה?” “ריזלה, מדוע לא תדברי עם איש?” מה איפוא יכולתי לעשות, אם את אוהבת את הבדידות?”
– לא, לא! – מכחשת ריזלה – רק בשעה שאת אצלי אני מתבודדת; רק אז איני עליזה; אדרבה, אני חפצה להתעלס, חפצה – התשמעי? אולם בחברתך אי-אפשר!
– אם כן, לכי לך לבדד! – לא התאפקה פרלה ותפסיק את רעותה בכעס.
– ואמנם כן אעשה – מכיוון שאינני לפי כבודך…
– אבל מי אומרת לך שאינך לפי כבודי? את מתנפלת עלי על לא דבר. בלבך יש איזו טינה עלי, אבל אין אני יודעת מדוע ולמה. לכי לבדד, לכי עמָדי, לכי – או בל תלכי, עשי כחפצך – לי אחת היא מעתה!
– נוּ, נוּ! טוב מאוד שאני יודעת את זאת! – נהמה ריזלה באֶרס.
והרעיות נפרדו.
VI
ימים רבים אחרי השיחה הזאת היתה ריזלה שבעת-רצון מאוד. בכל מקום בואה היתה רוחה טובה עליה מאשר בימי התהלכה עם פרלה. בטיילה עם איש ובדברה אתו ידעה, כי אותו האיש מטייל רק עמה ומדבר רק אתה ולא את פרלה – תמה פרלה מן הארץ! ויתם גם אותו הכאב הנורא, שהיה דוקר את לבה, בשעה שהיתה מרגשת כי הינָה רק כסרח-העודף לשמלת פרלה.
ובלבה נתנה "שבח והודיה להשעה ", שחבילתן נתפרדה.
וככה אולי היתה שוכחת את פרלה לעולם, אלמלא המקרים, שלא נתנוה לידי שיכחה. מהרה החלה להיווכח, כי מכריה הולכים ומתמעטים מיום ליום. כמעט כל האנשים, שהיה לה שׂיח ושׂיג עמם בעת התהלכה את פרלה, עזבוה, ויבכרו את רעותה על פניה. לעתים תכופות היא רואה אותה מטיילת עימם. היא יודעת היטב, שאל פרלה יסורו יום יום, בעוד שבנוגע לה, לריזלה, הם מסתפקים רק בראיון יחידי בשנה. רבים יצאו ידי חובתם גם בפגישה ברחוב לחוד.
כאשר שאלה פעם את אחד מהן מדוע לא יסור אל ביתה, ענה לה:
– סליחה! בימים האחרונים רבה עלי עבודתי מאוד. את שעת-החופש הראשונה אקדיש לביקור בבית גברתי.
– ואל פרלה, בכל זאת, תסורה יום, יום – לא התאפקה ריזלה.
– אני עובר יום יום על פני ביתה – שיקר לה הלז – אגב אורחא…
ובדידותה הלכה הלוך וגדול. אשם יש כאן, והאחת שאותה אפשר להאשים זוהי פרלה. “העגבנית” הזאת מוציאה עליה בוודאי לעז. פרלה שדדה ממנה את כל ה"קאוולרים ", אף אחד לא הותירה! ובה במידה שבדידותה תגדל, הולכת גם שנאתה לפרלה ומתגדלת. לעתים היו נפגשות, אז לא צררו עוד אשה רעותה; אדרבה, בשעת הפגישה נהגו עוד לנשק אשה את חברתה. אולם בדברים השתדלה כל אחת להקניט את צרתה.
– דומה, – מעירה ריזלה – שאת מטיילה עם פלוני יותר מדי… סיפרו לי, כי הוא סר אליך יום יום…
– ובכן איפוא תתקנאי בי? – מקניטה פרלה את השואלת.
– בוודאי! – עונה ריזלה ברצינות של קלסה – אושר גדול! אולם אל נא תפחדי; לעת-עתה לא ירשני עוד כבודי וכבוד בית-אבא לבוא עמו בדברים.
וככה היו עוקצות אשה את רעותה כפעם בפעם, עד שלאחרונה לא יכלה עוד פרלה למשול ברוחה ותירק בפני חברתה… ריזלה ענתה ברקיקה כזו גם מצדה, ומן היום ההוא נפרדו לגמרי. תחת זאת החלה כל אחת לדבר סרה על רעותה שלא בפניה.
פרלה היתה אומרת כי ריזלה היא “עלמה מכוערת ואכולת-רימה”, מאין עוד כמוה, וריזלה מצדה היתה מדברת דופי בפרלה. אולם האחרונה שכחה אחרי עבור עת מצערה לגמרי את רעותה. חייה היו מלאים גם בלעדיה. מכריה היו מרובים עד כדי להשכיח כלה מלבה את “רעותה הפתיה”, כמו שהיתה קוראת לה, בשעה שהזכירו את שמה בפניה.
אפס מכריה של ריזלה לא היו מרובים כל כך, ותמצא לה איפוא די-עת לכלכל את שנאתה לחברתה “הבוגדת” ולדבר בה סרה. לדעתה היתה פרלה גם רעת-עין, גם כפוית-טובה, מה הרביתי להיטיב עמה – היתה רגילה להתאונן – והיא גמלתני רעה תחת טובה!
וכששאל אותה איש מה הן הטובות שעשתה לפרלה, היתה משיבה באֶרס:
– שאלו נא את פי מורנו הישן ויאמר לכם, כמה הייתי עמלה בשבילה בשעת הוראת תורת-החשבון! לולא אני שהייתי לה היתה לעולם מקבלת “אפס”.
מכריה המועטים של ריזלה ידעו את חולשתה לדבר סרה ברעותה, ויהיו מתאמצים איפוא לבלתי העלות בחברתה את שם האחרונה על שפתותיהם; אולם ריזלה בעצמה היתה עלולה מאוד להעלות על לבה את זכר “הבוגדת” בכל עת ובכל שעה. דיה היתה רק מלה אחת קלת-ערך להכניסה בשיחה שלימה של “לשון-הרע” על רעותה. הן השיחות מתחילות, לכאורה, על-אודות אחת ממכרותיה האחרות, אולם סופה של כל שיחה היתה להיגמר בהסכמה, שפרלה “היתה עלמה ישרה, ואפילו מאוד ישרה, אלמלא שהיתה צבועה, נשחתה, שקרנית ועגבנית כל כך! אף שמץ של אמת אין בה; כפוית טובה היא מאין כמוה!”… לדעתה של ריזלה אסור לו לאדם ישר, המכבד את עצמו, לבוא עמה בדברים – ואין צורך לומר לטייל עמה ברחוב לעין-כול!
ב:
I
ירח ירדוף ירח, שנה תשיג שנה, ובחיי שתי הרעיות כבר עברו שנות-אין-מספר… פרלה נישאה כבר לאיש זאת הפעם השנייה, לה “במקום הקדוש”, שניים היא מגדלת מאישה הראשון ושלושה – מהשני.
בהיות אישה הראשון בחיים לא היתה פרלה מאושרת כלל; אולם גם זיווגה השני לא עלה לה יפה. יש אשר תחשוב עתה, כי לא ידעה את ערכו של בעלה הראשון… היו רגעים, שהיא אהֵבתו באמת ובלב תמים – למצער, הרבה יותר משתאהב עתה את בעלה השני, ואפילו יותר משאהבה את אותם הצעירים השונים, שסבבוה בזמנים שונים – אף על פי שאחד מהם חפץ בְּשֶלה להשליך את עצמו אל הנהר, השני – להיתלות (שניהם חיים), והשלישי לא חדל משלוח לבעלה הראשון ועתה גם להשני פאסקווילים.
הרבה חיָתה… ובכל זאת לא תדע להשיב נכונה, אי זה הדרך יש לה עתה בעל אחר, בית חדש אחר, כרים וכסתות אחרים וילדים אחרים. בחמש-עשרה השנים האחרונות עברו עליה תקופות כל כך שונות, טובות וגם רעות, ובהעיפה עין על עבָרה תחזֶינה עיניה רוחות שונות, סופות וסערות, שמשות מזהירות, מטרות-עוז, חזיזים ורעמים, לילות-קיץ יפים ונעימים, רוחות-חורף עם שלג רב; עוד הפעם נץ-חמה – ושנית הערֵב-שמש.
והכל מעורב בעיניה, היא אינה יכולה להבדיל בין תקופה לתקופה, בין אביב לסתיו… גם עִתּה לא תתן לה לחשוב יותר מדי על מה שעבר… אבעבועי ילדים, עצבי הבעל. ערבוביה נוראה.
במלאת לה שלושים וחמש מֵרוב חיים, היא השתוקקה לעזוב את הכל ולתור לנפשה איזו פינה שקטה, הרחק, הרחק מעיר וממְתים, הרחק, הרחק מכל אלה הגברים, שם במעמקי יער ירקרק, על שפת פלג מפכה לאטו בין עמקי-דשא והרי-ירק… היא שואפת לאוויר, לאוויר מבריא במידה מרובה מאוד… היא עיֵפה ונלאה: היא משתוקקת לשאוף רוח צח אל קרבה – לנוח כמעט מעמל חיי שלושים וחמש שנה!
אולם עוד היום ישנם רגעים בחיי פרלה, שאז תעדה את מחלצותיה, תתקשט ותתייפה כבעצם ימי העלומים, תיגש אל המראָה הגדולה – ותיווכח, כי עוד נותר לה מיפי עלומיה זוג עיניים שחורות ושיער שחור עב. אמנם העיניים לא תברקנה עוד כבימי קדם, גם מהשערות כבר נשרו הרבה; אך גם השריד שנותר לה עלול להזכיר למכבדיה בני הארבעים והחמישים את אותה פרלה, שידעו בימי קדם.
פרלה יודעת את הבר הזה, ויש אשר תיהנה ממנו מאוד. לעתים תתעורר בה התשוקה לחיות עוד, אף על פי שברגעים כאלה היא סובלת הרבה הרבה ייסורי-נפש מבעלה בן-הארבעים, הקנאי המקנא אותה בגלל מכבדיה.
ישמור ד' את כל בנות-ישראל מבעל קנאי בן-ארבעים!
II
וכשם שלפרה היתה שפעת החיים לזרא, כן נלאתה ריזלה נשוא את דלותם – ונפשה בחלה בהם לתקופת שנת השלושים וחמש בחייה.
בת עשרים ושמונה נישאה ריזלה לאיש שאינו הגון לה כלל. מלבד זאת היתה היא כבר חצי-חולה והוא – איש בריא ושלם. כפי הנראה היה השידוך, כמו שאומרים, “של כסף”. אחרי חתונתה התגברה עליה מחלתה, ואף על פי שלא נפלה למשכב, היתה ל“חולה-מתהלכת”. תמיד היתה מתאוננת שלבה מצטמק, בצלעותיה תרגיש כמו דקירות-מחט וראשה כואב עליה לעתים תכופות. אולם למרות כל זה ילדה כעבור שלוש שנים אחרי חתונתה. הוולד היה חולה. עתה הוא כבר בן שלוש שנים ועודנו חדל-אונים לעמוד על רגליו הכושלות. הרופאים קוראים למחלתו “המחלה האנגלית” ומצווים איפוא להכין לו אמבטאות של מלח יום יום ומיני משיחות שונות.
ריזלה אוהבת מאוד את ילדה, ובכל זאת תתאונן תמיד, “כי הוא יקרב את קץ חייה”… “גם בלעדי זה הנני חולה ככל החולים; הנני מתהלכת רק בנס – ואין לי איפוא כל עסק אחר – מה תאמרו לזה? – בלתי אם להיטפל בילדי החולה!”.
בנוגע לחיי-המשפחה איננה מאושרת כלל וכלל. אישה לא יאהבנה – את זאת יודעים הכול וגם ממנה לא נכחד הדבר. הוא לא ישים כלל את לבו אליה ורגליו לא תשכונה כל היום בבית. בתחילה ניסתה להתנגד לזה, אולם בהיווכחה, כי התנגדותה תרע לה עוד יותר – ותחדל. מני אז היא סובלת דומם מבעלה הבריא ומיַלדה החולה גם יחד.
ובחייה של ריזלה נפרצים עוד יותר הרגעים, שנפשה תקוץ בחיים, בחייה התדירים, ואז היא מתגעגעת לאיזו פינה בודדה ודוממת, במסתרי איזה יער מצל ואפילו איזו ערבה שוממה – ובלבד שתוכל לנוס הלאה, הלאה מכאן, מפה, מכל שיסובּנה, ולשאוף רוח צח אל קרבה ולהינפש כמעט מעמל שלושים וחמש שנה של אי-חיים…
III
עברו עוד עשרים וחמש שנה. אחרי חורף אכזרי הופיע האביב הרענן בכל הדרו, בלוויית משורריו הרבים, המצפצפים והמחצצרים, השורקים והמכים בחרטומיהם על עפאי האילנות, במרחב האוויר ועל-פני האדמה אשר בינות לדשאים. ברחובות נתייבשו כל הבצות; כבר די חם. אולם ביתר עוז הופיעה הדרת הטבע ב“גן העיר”, שאילנותיו כבר הוריקו. פרחיו ושושניו התפתחו, ויֵראו לעין כול את לחייהם השקופות, מנגינת-אביב נפלאה של מקהלת-משורריו הרבה והעצומה השתפכה מכל עברים ותמלא את כל האוויר, וקרני-השמש השתובבו בינות לעפאי האילנות הערומים-למחצה ועל ראשי עדת-האנשים שטיילה בשׂדרות.
הכול שוחחו בקול רם, שמחים מבכל הימים, הילדים קפצו ממקום למקום, משׂדֵרה לרעותה, ממש כאותם הציפורים שעל ראשיהם – מדליה לדליה. צעירים וצעירות שוחחו ויגחכו בעליצות איש לעומת רעהו; גם פני הבאים בימים אוֹרוּ ויהיו כמו מצחקים מאליהם. אפילו הזקנים שבבני אדם שוחחו בקול יותר רם ומצלצל מבכל הימים.
והכול הרגישו, כי כל היקום ואשר בו, מן האדם הגדול ביצורים עד הרמשׂ, הרוֹמש בין הדשאים, מקבל בסבר פנים יפות את היום הראשון לימי האביב.
IV
באחת השׂדרות הצדדיות, שחמתה מרובה ביותר, מתהלכות שתי זקנות, שתיהן לבושות שמלות ארוכות ורחבות, שכבר עבר זמנן, ובידיהם שמשיות, שעליהן תישענה על כל צעד וצעד. פניהן מקומטים, ראשיהן כפופים ומוטים לאט הצדה. בלכתן תעצורנה לרגעים; אחר כך תוספנה
ללכת, בשוחחן בפיות חסרי-שיניים.
– אח, פרלה יקירתי, אכן היה השַׁתָּא חורף!
– אמנם חורף אכזרי! אולם עתה, שבח והודיה לו יתברך, כבר עבר. עתה טוב מאוד; אפשר, למצער לצאת החוצה… אף על פי כן לבשתי את שמלתי החמה… גם אתְּ, ריזלה, היטבת לעשות כמוני… בשבילנו אין עוד האוויר חם כדבעי…
שתי הזקנות ישהו על אחד הספסלים לנוח, ותוספנה:
– אנוכי כבר נלאיתי; הנמהר לשוב הביתה?
כן, אני רעבה… היום לא אכלתי כלום, זולתי דַיְסָה קלה… מאכל אחר איני סובלת… אולי
– חלת סולת… רכה ושרויה בחלב…
– גם אני כך…
והזיקנה השלימה בין שתי הרעיות הנושנות, הלבבות התקרבו, הנפשות התאגדו, ועתה תאהבנה שנית אשה את רעותה כבשנים קדמוניות, בשעה שהיו עוד ילדות תמימות, עוד טרם תדענה להבדיל בין יפה ומכוער… עתה הוסרה המחיצה שהבדילתן! עצה גם פני האחת, גם פני רעותה מקומטים; גם בפיה של פרלה, גם בזה של ריזלה אין אף שן אחת וגם ראשה של האחת וגם ראשה של חברתה – מורד לארץ.
אפס כי פרלה הגיעה למצב כזה משפעת החיים, וריזלה – מדלותם.
גם שתי השמלות, שחייט אחד תפרן לפני הפסח מחומר אחד ועל פי תבנית אחת, ישרו בעיני שתיהן; גם מזלן השתווה בכל – ואפילו בבית החייט!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.