הנפשות:

הירשלי מדוברובנה, סופר סת"ם, למעלה מארבעים [שנה].

פסיניו, אשתו, כנ"ל.

ר' ליזר בדחן, אביו, כבן שבעים.

פרידניו,

צפניו, בנות אחות אשתו, 16, 18 שנה.

יחזקאל דרכמה, ידידו, אורג. למעלה מארבעים [שנה].

דובה, אשתו של יחזקאל, קצרת רואי, כנ"ל.

מוטילי, בנם כבן עשרים.

אוריאל מזיק, כבן שלשים.

פועל.

משרת.

מקום הדרמה בעיר דוברובנה,ברוסיה.

הזמן – בהווה.

פרולוג (בשמים)

כסא הכבוד למעלה. מלמטה לו רקיע השמים, עננים, כוכבים. מלאכים צעירים רבים טסים באויר. על יד כסא הכבוד נצבים המלאכים הזקנים. והשטן, לא רחוק מהם, עומד מתבודד.

בני האלהים הצעירים (במקהלה):

הכל הולך למיתה, כל נמצא, כל חי,

והחיים לעולם קיימים;

ימות כל שואף בעולם אדני,

והשאיפה תחיה לעולמים…

בני האלהים הזקנים (במקהלה):

האמת רק היא חותם אל אחד

בת־אלמות הנָה לבד!

בני האלהים הצעירים:

משתנות הצורות, מתחלפות הצורות,

והחמר בן־אלמות הנהו.

גופה ונשמה יחד הן צרורות

ואחודן לעולם הנהו.

בני האלהים הזקנים:

האמת רק היא חותם אל אחד

בת־אלמות הנָה לבד!

בני האלהים הצעירים:

בלי נשמה היה חמרו של עולם

ערוב של תהו ובהו.

נתנה נשמה לחמר, לגלם

וצורה – וחי הנהו.

בני האלהים הזקנים:

האמת רק היא חותם אל אחד

בת־אלמות הנָה לבד!

בני האלהים הצעירים:

כּל דבר פושט צורתו ולובש

צורה – הרע והטוב;

זה שואף, זה נסוג, זה הולך וכובש

• אלה חיי בני חלוף!

בני האלהים הזקנים:

האמת רק היא חותם אל אחד

והיא יפה, רוממה לעד.

(נשמע קולו של שופר. תנועה).

מלאך זקן:

הנה יוצר הנצח, בורא אלמות האמת

מלך הכבוד הוא בא.

כל המלאכים:

היה, הוה ויהיה!

(כלם משתחוים, מלבד השטן).

אלהים:

ההוד והרוממות בכל העולמים

בשמי השמים ובמרחב אין סוף

לי המה לנצח נצחים.

כל המלאכים:

היה, הוה ויהיה!

אלהים:

מה בפיכם, מלאכי השרת?

ולמה התיצב השטן בין בני האלהים?

השטן( נגש ומשתחוה):

גם אני התיצבתי לפניך, אלהים!

רב השממון ברקיעי שמיך,

שוממי נצח הם שנאניך,

ואלך ואבֵא מארץ בני אדם

חדשות להחיות נפש מלאכים.

אך אוילים, ראיתי, הם קרוצי החמר,

כי המה יקנאו בשוכני המרום.

אין טוב באשר אין שם גם רע,

אין ששון באשר אין שם אסון,

ואין ענג רב אם אין צער רב

ואין שמחה באשר דמעות אין שם.

אוילים בני אדם ואין אִתם יודע

כי יקר רגע של חיים עלי אדמות

מכל נצח החיים של שדי ממעל!

חה! חה! חה!

בני עליון יכולים להיות בני אדם

ואינם רוצים.

בני אדם רוצים להיות בני עליון

ואינם יכולים…

חה! חה! חה!

אלהים:

מאין תבא, השטן?

השטן:

משוט בארץ ומתהלך בה.

אלהים:

ומה נעשה שמה בין בני האדם

אשר עשינו אותו בצלמנו?

השטן:

הם שוגים באולתם כמימים ימימה.

אלהים:

ואין חדש שם בין יְצוּרַי בני תמותה

השואפים תמיד לעלות למעלה,

וכל מעיניהם בחדוש ישימו

לתקן ולהשלים עולם זו יצרתי?

השטן:

רוחם תמריא למרום והם שקועים בבוץ!

עולמות חדשים הם בונים ושוכנים

בחורבות רקובות משנים קדמונות.

הם יפים למראם ומבריקים מחוץ

אך משחת בקרבם ואין בם מתום.

וראה את האדם החדש, המתוקן,

והוא אותו האדם הראשון עשית

אותו הפרא, ידעתו, כאשר היה,

ואין ביניהם מאומה…

אלהים:

רק רוח השוא הנך, השטן!

ובשוא תשים תָהֳלָה בבני אדם.

רק רוח החשך הנך, השטן!

וחשך ישופך מבלי ראות נכונה.

הן אחרי האדם הראשון אמרת

כבר הלכו אלפי שנים לנשיה.

אז חטא האדם והמרה את פי

ואכל מעץ אשר אמרתי: לא תאכל!

ואנכי גרשתיו מגן עדני והלאה.

מאז אלפי שנים חלפו, הלכו,

והאדם הלך לדרכו קדימה, קדימה,

ומה תאמר בפיך, מה תפיח אולת:

נשאר האדם על מקומו ולא מש?

השטן:

הצדקה לך, האלהים! הלך האדם

ואין עומדות רגליו בשערי עדנך.

ואלו שם עמד – ובא פנימה…

כי אין דרך־עדן אחרת לאדם.

והכרובים שמת לשמר את השער

הן המה זקנו, ומה כי יעצורו?

ולהט החרב המתהפכת בידם

והיא הן קהתה והעלתה חלודה –

שומרי הבל הם עתה על יד גן העדן…

אך הלך האדם משם ואיננו.

הרחק אחז את דרכו משערי העדן,

הלך ותעה במדברות ויערות,

ובנה נשמות והקים שאיות,

ולכל אשר בא ובאה אתו החיה

השוכנה עמק עד כה בנשמתו.

הוא אסף לו עשר ושדד ביום,

הוא רכש נכסים ולא ידע שבע,

ואם ידע אף ענג, והיה מִצַּעַר רעהו,

וסוללות עשה לו מגופות בני אדם.

ובינה שקנה עמדה לו להועיל

למוצץ דם אחיו המעונים על ידו.

ואין יצורך יודע בלתי הרֵע

ובן האדם אך שופך הדם!

וראה, שכל בחיריך שני מחנות המה:

בני קין מזה, ובני הבל לעומתם.

אלה תמיד רוצחים ואלה תמיד נרצחים,

אלה תמיד לוחצים ואלה תמיד נאנחים,

ומה הביא האדם בכל אלפי השנים?

אלהים:

השטן! הן תשוט בארץ ותהלך בה

האמנם לא ראית צדיק תמים אחד?

מדוע רק עון על בני אדם תטפלה

ולא שמת את לבך לעבדי ר' הרשלי?

הן אין כמוהו איש תם וישר,

ירא אלהים וסר מרע!

השטן:

ר' הרשלי מדוברובנה? ידעתיו!

יהודי הוא – בן לעמך הנבחר! חַ חַ חַ!

סופר סת"ם הוא, יושב שחוח על עבודתו,

ולפניו פרוש הקלף של עגל בן־בקר,

והוא טובל וכותב את שמך המפרש,

והתורות, והמצות, וחקים ומשפטים,

אשר הואלת לתת לעם זו בחרת. חַ חַ חַ!

אלהים:

האין הוא צדיק תמים בדורותיו?

השטן:

ההוא למד דעת וקנה לו בינה?

אלהים:

האין הוא נדיב וטוב לב, מאין עוד כמהו?

השטן:

האין הוא דל־חֵלֵכָה,שאין לו מה לאבד?

אלהים:

האין הוא צנוע וטהור בחיי משפחתו?

השטן:

האם ראה חיי העולם הגדול ונֻסָּה?

אלהים:

דום, שטן! אל תדבר סרה בעבדי ר' הרשלי!

השטן:

אלהים! הן אתה שכת בעדו ובעד כל ביתו

חלונות העולם הגדול אין פתוחים לו.

ואין ר' הרשלי יודע בלתי עבודתו

ואשתו החסידה ועניו וביתו.

ומה יחטא האדם להבל דמה?

אולם נסה נא אותו ושלח בו ידך

אם לא על פניך יברכך!

אלהים:

הנו בידך. אבל במה תנסהו?

השטן:

לא אנסהו כאשר נסיתי את איוב עבדך:

ר' הרשלי יהודי מנוסה בפגעים מכבר הוא.

ואף לא כאשר נסיתי את פויסט אנסהו:

ר' הרשלי יהודי ולא ימכר לענג נשמתו;

אני אנסהו בכסף, בזהב אנסהו.

אלהים:

שטן! התאמין, כי בכסף הנמאס תוכלה

לר' הרשלי, והוא צדיק ונקי וישר

ובתורתי יהגה יומם ולילה?

השטן:

עור בעד עור, וכל אשר לאיש יקח בכסף:

גם כבוד ותהלה, גם כח וממשלה!

היום הכסף מְנַצֵח יחיד למטה;

ואתה תנני ואגש להרשלי עבדך

עם שק דרכמונים מבריקים של זהב –

אם לא על פניך יברכך!

אלהים:

הנו בידך.

השטן:

בין אלפי רבואות אנשים נשחתים

היה לך צדיק רק אחד: ר' הרשלי,

וגם הוא אבד לך, אלהים, ברגע הזה…

עוד הרגע ואני הולך לדוברובנה

ופרשתי את רשתי לצדיק התמים,

וערמתי לי תקום ואני אלכדהו.

הוי, נקי אובד, ר' הרשלי!

אלהיך מצחק ואתך שם למטרה

ונחתו חציו בך ואחריתך מה מרה…

אוי להם לבני אדם ולחייהם

שהם עובדים את אלהיהם…

(רומז אל כסא הכבוד).

(נשמע קול שופר)

אלהים:

ההוד והרוממות בכל העולמים

בשמי השמים ובמרחב אין־סוף

לי המה לנצח נצחים.

בני האלהים הזקנים:

היה, הוה ויהיה!

בני האלהים הצעירים:

הכל הולך למיתה, כל נמצא, כל חי,

והחיים לעולם קימים.

ימות כל שואף בעולם אדני

והשאיפה תחיה לעולמים…

בני האלהים הזקנים:

האמת רק היא חותם אל אחד

והיא יפה, רוממה לעד!

(המסך).

מערכה ראשונה.

חדר גדול ועני. שני חלונות פונים לרחוב, והם מכוסים כפור. אחת השמשות שבורה והיא אטומה בסחבה. באמצע הבית עומד שלחן גדול, לא־צבוע. על השלחן יריעות של קלף, “חומש” פתוח מכוסה פרכת. עששית דולקת, דיותה גדולה ועל־ידה נוצות אחדות של אוז. מן הצד עומד עוד שלחן אחד מכוסה מפה לבנה. על יד הדלת – תנור. על החלון שאצל הדלת דולקים חמשה נרות־חנכה. בין התנור והקיר עומדת מטה, ולפניה תלוי מסך אדום. על אותו הקיר תלוי כנור, עטוף במכסה ישן ושחור.

פסיניו, לחיה עטופה צמר גפן ומטפחת. קולפת בולבוסין על יד התנור הבוער. היא לבושה גלימה חמה־ישנה.

ליזר ופרידניו יושבים סמוך לנרות החנכה. הוא אוחז בידו כנף גדולה ומורט ממנה נוצה אחר נוצה, והיא גוזזת אותן במספרים ומתקנת אותן לכתיבה.

צפניו מעמידה את רגלה על שרפרף קטן וקושרת את עקב הנעל בפס־בד.

פסיניו:

נו, צפלי שלי, בריאה ושלמה תהיי, מה הן “הכנותיך”?

צפניו:

תיכף דודתי. הרי אני קושרת את עקב הנעל בפס בד. כך, את מבינה, דודתי, נכנס השלג אל הנעל, והיא מנגנת דליף־דליף דלוף־דלוף. חה חה חה. היאך אמרי אינשי? “אם אלהים ירצה, ינגן גם מטאטא”. נו, דודתי, מה לי לומר להם?

פסיניו:

לכי ואמרי להם, לכלם, כי גם ר' חזקאל, גם דובה, גם מוטלי – כולם יבואו הנה. שמחה במעוננו היום. אוי, שִנַּי, שני!

צפניו:

אני אלך אליהם. אני אומר אליהם: אצלנו נשף היום, חה חה חה!

ליזר:

היא והצחוק. טוב קבצן שמח אחד משני בעלי הון עצובים, חי חי חי!

פסיניו:

לכי, קונדסית, פטפטנית. נשף – יהא כך. אבל את תתני להם פירוש לזה. תאמרי: ראשית, הלילה החמישי לחנכה. אחרים נוהגים באכילת סופגניות בלילה זה, אבל אצלנו אין שומן של אוז ואין קמח של גרש ולפיכך נעשה סעודה כך… זוג של מליחים נקח ונעשה בהם קציצה, וגם… אוי, שני, שני!

צפניו:

זו תהיה סעודה, זו תהיה חמודה. הרי כך אומר סבא בחרוזיו: “מליחים ובולבוסים, כמו ברבורים אבוסים”. ( מתעטפת בסודר חם ישן).

ליזר:

צפקה מדברת אולת ובחרוזי מהתלת. צריך עוד אמת וזרת, של צנון וחזרת! בואי הנה, לישנא בישא. אני אגיד לך דבר בלחישה. תאמרי להם… שש… פה יהיו תפנוקים, תמרוקים ויין צמוקים!

צפניו: (רומזת לו וצוחקת)

א–הה: אתה והמשקה, הא גברא והא טסקא.

פסיניו:

שנית, תאמרי, כי הדוד מסיים בשעה טובה ומוצלחת את ספר התורה. ששה חדשים כתב אותה, והיום יהיה הסיום… תאמרי להם: כך אמר הדוד: טלו ובואו. למעה"ש בואו. והרי לך צפלי את גלימתי. קר בחוץ ( היא פושטת את הגלימה וזורקתה על צפניו.

צפניו:

הגלימה החמימה לצפה הנעימה. חה חה חה – עוף ( יוצאת).

פסיניו:

אוי, שני, שני. דומה שאטפס על הקירות. פרידיניו, מה את עושה? הרי אסור במלאכה למול אורם של נרות חנכה. חמא שלי, האין זאת עבירה גדולה?

ליזר: ( בנגון של אקדמות)

אל יפול עליך פחד אימתה

היא עושה נוצות לכתיבת תורתה.

ובשעה טובה ומוצלחת לתחת חופתה

תכנס הכלה של מוטלי, פרידתא.

פרידניו:

דודתי שלי, הרי אני עוסקת בעבודה קדושה, במצוה רבה. תשאלי את הדוד ויגד לך. תורתו של אלהים ונרו שלו – היינו הך!

פסיניו:

שני! שני! מה מסמר הקור. חוששני מפני צפניו. כאן מחלון זה, מנשבת הרוח ושני “נצטטנו”. רבש“ע, אפשר תהיה עוד הזדמנות לכתב ספר תורה. הרי אנו נצרכים כ”כ. צפניו “קרועה ובלואה” הולכת. מלבושים צריכים לשתיכן. הרי את נתבגרת כבר, בלי עין רעה… צריך. צריכה שמלה חדשה ו…ו… היודעת אנכי? אפשר תהיי לכלה בשעה טובה ומוצלחת.

ליזר:

אני יודע, מאין המעין נובע. בואי ואגיד לך בסוד (לוחש על אזנה): מוטלי הקטן יהיה החתן…

פרידניו:

אנכי יודעת שר' חזקאל היה רוצה בי לכלה לבנו. חושבת אנכי, שעוד לא הגעתי לפרקי, אך אם יאמר הדוד “הן”, אני לא אסרב, אבל במלבושים אין שום צורך. למה לבת עבריה מלבושים? רק בבגדים חמים יש צורך מפני הקור. אבל מפני הכיעור שמלות יפות מגינות.

פסיניו:

הצדק אתך, בתי. שמלות יפות – מעשה שטן הן, ותו לא מידי.

ליזר:

אומרים, שחיט הנשים הראשון, בא מעבר נהר פישון. והשמלה הראשונה היתה ארוכה בלי קץ, כי היה החיט ההוא גם שטן ולץ…

פסיניו:

למה לך, חמאי, להזכיר אותו בלילה? אוי, שני! זקן שכמותך ואינך יודע תרופה לכאב שנים?

ליזר:

הס… יש לי סוד אליך ותרופה לשניך. המתיני (הולך ומביא מטאטא מפנת הבית) את רואה, כלתי שלי, נחתי שלי, מה זה? זה – מטאטא. עתה תני את הכף, קחיה ושימי אותה על הסף. עכשו שימי היד השמאלית הנאוה על לחיך הצבה. מה תביטי בי – כמו שאמרתי עשי! (היא עושה הכל כמצותו). עתה עברי ברגליך כה וכה, על המטאטא פה, ירקי אחת, שתים, שלש כדת, ואמרי: טפו, לי לא איכפת; טפו, לי לא איכפת; טפו, לי לא איכפת!

פסיניו: (דולגת על המפתן הנה והנה):

טפו, לי לא אכפת; טפו, לי לא אכפת; טפו, לי לא…

ליזר:

חה חה חה! אם לא אכפת לך,מה תצעקי כך?

פסיניו (בכעס):

מה שיכול לעלות על דעתו של חמא, רבש"ע! (מבטת על המטאטא וצוחקת).

פרידניו:

נראה, שמי שהיה בדחן, יהיה בדחן.

ליזר(משורר):

נשמת בדחן תמיד משוררת נשמת גנב תמיד במחתרת, והשדכן – צרעת ממארת. (נשמע רעש. פרידה מניחה את המספרים פתוחות על השלחן).

פסיניו:

הס, מי זה שם? (צפניו נכנסת במרוצה, אחוזת קור).

צפניו:

הנה הם הולכים (רוקדה מקור). קר, קר, סבא. אני שם אמרתי להם את סודך: תפנוקים, תמרוקים ויין צמוקים. אוי, הקור. הוא אחז באזני ופה בקצה חטמי (פסיניו עוזרת לה לפשוט את גלימתה), אוי, מה שמעתי אצל ר' חזקאל: האמת הדבר, דודתי? דובה מלמלה לי, כי אפשר שתהיה הערב אצל פרידיניו ומוטלי, אוי אוי (מתנפלת על פרידה ונושקת לה) “קבלת קנין”, הא! (נושקת) קבלת קנין? קבלת קנין? (נושקת).

פרידניו:

הרפי נא ממני אחותי. וכי מה את שמחה כ"כ?

צפניו:

הרי יהיה שמח ואנכי ארקדה, ואהיה “מחותנת”, “מחותנת”. חה חה חה!

ליזר:

ואני ודאי אבדח וכלכם אשמח. אומר למשל: כלה לי, בכי,

בדמעות בדמי… (קול צעדים)

כבר הולכים האורחים(הוא יושב על מקומו כנפחד).

פסיניו:

אורחינו הולכים (היא פותחת את הדלת). בכבוד, בכבוד! ברוכים הבאים! (נכנסים חזקאל, דובה ומוטלי, לבושים בגדי חרף).

כלם:

ערב טוב! ערב טוב!

דובה: (מתבוננת בסקרנות):

מה שלומך, פרידיניו? (נושק לה) בלי עין רעה, בלי עין רעה (יורקת שלש פעמים). מה יפה מראך, כעוגת פורים אפויה היטב בהצלחה (מסתכלת על השלחן). אלהים עמכם, מי זה הניח את המספרים פתוחות? הרי יש בזה משום סכנה (סוגרת את המספרים).

פסיניו:

ישב נא, ישב ר' חזקאל, וגם את, דובה, אל נא תסרבי (יושבים).

צפניו:

שב, מוטלי (מגשת לו ספסל). הוא מתביש היום. א–הה! (מוטלי יושב).

מוטלי:

אם אומרים לי: בישן אתה, אני מתביש עוד יותר.

חזקאל:

נו ר' ליזר, מה עסקיך? שמא נטרפו ספינותיך בים? או שמא נשרפו ארמונותיך?

ליזר (בלחש):

לא נטרפו ספינותי ולא נשרפו ארמונותי.

חזקאל:

נו, ואיה ר' הרשלי שלנו, הלמדן, היהודי־המשי שלנו? (מתבונן מסביב). אם הוא אינו עוד כאן, אפשר אקח לי את המקטרת. לו לא ניחא ענין זה כ"כ (מעשן). הוא אינו מעשן, אינו מריח ואינו שותה – ובשר ודם בהאי עלמא! איהו?

ליזר:

כשהוא מגיע בספר תורה לשם ה' הוא הולך לטבילה, לא עליכם, ולא על בניכם.

חזקאל:

בקור זה ללכת לטבילה – רחמנא יצילנו. דומה אני, שאין בדורנו עוד חסיד כמותו.

(הם מדברים בלחש. וכך עושות גם דובה ופסיניו).

צפניו:

מוטלי, שתיקתך זו מהי? דבר דבר־מה.

מוטלי:

מה לי לדבר? אין אני דרשן.

פרידיניו:

לפעמים גם השתיקה יפה. אם יש מה לדבר צריך לדבר, ואם לא יש – – השתיקה יפה.

צפניו:

אתי היה לו מה לדבר, ומפניך הוא מפחד.

מוטלי:

מי זה אומר כך? אין אני פחדן כלל.

דובה (לפסיניו):

ולך יש שוב פעם כאב שנים, לא עלינו, רבש"ע! את שמעי לי: קחי לך גליון ניר של פפירוסים ובמזלג, דוקא, נקבי בו נקבים נקבים חלולים חלולים, כעין “מגן דוד”, ואחר…

חזקאל (מביט על הקיר):

וזהו כנורו של הרשלי, העוד ינגן בו?

פרידיניו:

לעתים רחוקות מאד. במוצאי שבת, במוצאי יום טוב.

צפניו:

הנה הזכרתם לפרידיניו נגון. הרי נפשה יוצאת, כשהיא שומעת את נגונו.

פרידיניו:

אמת. כשדודי מנגן, דומה אנכי, שהבית מתמלא אורה ושמחה. הכל בכאן לובש צורה חדשה. הכנור מנגן, מתחנן ובוכה, ודומה שהוא מספר את כל ענויי הגלות החשכה…

פסיניו:

היא היתה נותנת את כל חייה בעד הנגון. היא אינה יודעת לא אכילה, לא שתיה ולא שינה, אלא נגון בלבד.

צפניו:

ויודעים אתם, שהיא משוררת את ה“מזמור לדוד” של דודי, ממש כאשר ינגן דודי על הכנור. ממש!

חזקאל:

נראה, שחנן אותו אלהים בכל המעלות. אנחנו גודלנו יחד, אני והוא. היינו חברים ב“חדר” אחד, ורואים אתם: אני הייתי לבעל מלאכה, אורג פשוט, והוא בר אורין… ודומה, שהיה צריך להיות איפכא. אבי היה הלמדן הראשון בעיר, ואביו…

ליזר:

אביו – מה שהיה: ליזר בדחן. אני רציתי, שיהיה כלי זמר, והוא נעשה לסופר סתם. (בנגון) יש אברהם ואביו תרח, ויש יצהר ובנו – קרח…

פסיניו:

חמאי!

ליזר (נבהל)

כך ר' חזקאל. מה רציתי לומר? הס. (לוחש על אזנו) היא… היא משוררת את ה“מזמור לדוד” יפה, יפה.

חזקאל:

אפשר תשירי לנו, פרידיניו, טרם יבא ר' הרשלי? הרי חנכה היום. מה דעתך, מוטיל?

מוטלי:

דעתי שלי היא: אם יודעים לנגן נוטלים ומנגנים. (מתעטש).

דובה:

שנות חיים טובים! לאסותא! מוטלי, משך באזנך!

פרידיניו:

לא, ר' חזקאל. דודי אומר, שאסור לאשה לזמר בשעה שיש אנשים בבית.

חזקאל:

כלום אשה את? נערה, נערה קטנה. אני פוסק לך את הדין להיתר.

פסיניו:

שירי, שטיא שלי. הרשלי לא ימהר לבוא.

מוטלי:

אלו בקשו ממני – לא הייתי סרבן.

כלם:

שירי! שירי!

חזקאל:

נו, שירי, מהרי. אין סבה להתביש. (הוא שר) פותחת ריבה ב“מזמור לדוד”…

פרידיניו (פותחת ומתבישת):

מזמור לדוד… אני איני יכולה.

צפניו:

ראו נא, ראו נא את סרבנותה!

כלם:

שירי איפא, שירי!

פרידיניו (שרה):

מזמור לדוד. ה' רועי לא אחסר.

בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני.

נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק, למען שמו.

גם כי אלך בגיא צלמות

לא אירא רע, כי אתה עמדי.

שבטך ומשענתך המה ינחמוני וכו'.

(כל היושבים שומעים בהקשבה רבה. בסוף השיר עוזרים לה הגברים).

צפניו:

אוי, הדוד הולך.

(תנועה. הרשלי נכנס לבוש פרוה ישנה. חזקאל קם לקראתו. הרשלי עושה תנועות בידיו ובראשו, לאותות שלא יפריעו אותו, נוטל את ידיו, יושב אל השלחן, נושק את החומש וכותב).

פסיניו:

הס. הוא גומר את הפסוק האחרון.

(דומיה, הרשלי כותב).

ליזר (על אזנו של חזקאל):

הס, ס… הוא גומר את הפסוק האחרון.

הרשלי (מתרומם ממקומו בשמחה):

נשלמו חמשה חמשי תורה. תהלה לאל גדול ונורא. חזק!

ליזר וחזקאל:

חזק, חזק ונתחזק!

הרשלי:

ערב טוב לכלכם! שלום עליכם, ר' חזקאל (מושיט את היד למוטלי). כשרואה איש את חברו בקו הבריאות צריך להודות ולהלל לקב"ה. נו, כיצד שלומכם, ר' חזקאל ומוטיל? ואתן, ילדותי, אני אתן לכן דמי חנכה, חה חה חה. אין בבית ילדים קטנים מהן, וצריך ליתן להן את דמי החנכה. לך, פרידיניו, יש לי חמש קופיקות יחידות, אחת ואחת, ולך, צפניו, שלש. ואתה, מוטילי, אל נא תתרעם עלי (ממשמש בכיסו) אין לי יותר אף פרוטה אחת.

פסיניו:

והרי זה עכשו היה זהוב שלם בכיסך?

הרשלי:

כשיצאתי עכשו מבית המרחץ נזדמן לי בדרך… אביון… אך מה יש לספר? אין לי… מוטלי לא יתרעם…

חזקאל:

כסבור אתה, ר' הרשלי, שמוטיל נותן חשיבות לאיזו קופיקה? מוטיל “מצליח” היום. הוא אורג טליתות קטנות ומרויח עד שנים עשר רובל לחדש…

דובה:

בלי עין רעה, בלי עינא בישא, בלי קלפה (יורקת שלש פעמים).

מוטלי:

ידעתי, שיש פה בבית ילדות קטנות והבאתי סביבון בכיסי. רואים אתם: מכונה שלמה (מוציא ומראה סביבון גדול).

צפניו:

הבה ונשחק בסביבון. אני ואתה, מוטלי. טררר (סובבת בו) נ‘, ג’, ה‘, ש’. אני יודעת מה פירושו של זה: נ’ס ג’דול ב’יה ש’ם. נון – לא זוכה, ש' – לא זוכה. ה' וג' – זוכות. ככה?

הרשלי:

כך הוא הדבר. נס גדול נעשה אז, ונסים ונפלאות נעשים יום יום. יהי שם ה' מבורך!

דובה:

אמרי אינשי: כשמדליקים נרות של חנכה בבתי היהודים, עוברות כל הקלפות אל בתי עכו“ם, ר”ל.

פסיניו:

מילתא זוטרא היא חנכה? אוי,שִנַּי!…

ליזר:

חנכה הוא יום טוב גדול ונורא. מי שאינו אוכל סופגניות עובר עבירה, ומי אשר בסביבון אינו מתבדח (מביט אל בנו ונפחד) אוי, ר' חזקאל, הס, ס – מתי מולדו של ירח?

צפניו:

התקרבי קצת יותר אלינו, פרידיניו, מוטיל, יש לך פרוטות, הבה ונשחק…

מוטלי:

אצלי מעות גדולות, שתי מטבעות, אחת של חמש ואחת של עשר.

פרידיניו:

אין רצוני לשחק. אני אשמע מה ידבר דודי.

הרשלי:

שחקו, ילדים. אדרבה, יום טוב היום, ואפשר שיהיה עוד יום טוב שביום טוב, משנה שמחה.

חזקאל:

מוטיל עושה עצמו כלא שומע. חה חה חה.

הרשלי:

חבל, שפסיניו אינה יכולה להשתתף כדבעי בשמחה, מחמת כאב השנים. שמא כדאי היה לשאל פי מומחה…

דובה:

יהושע משה, מלמד דדרדקי, מומחה גדול לכאב שנים. בעד שתי קפיקות הוא כותב תרופה לכאב שנים על קלפה של ביצה ומבטלו באפס־יד, ולקדחת – על שלשה גרעיני שקד…

הרשלי:

הטריחי נא, פסיניו, והגישי “כבוד” לאורחים, ואני ור' חזקאל נשוחח בענינינו. (הולכים הצדה).

אבא, מחילה, גשה נא הנה. דומה, שלא נאה, ר' חזקאל, להשאיר אותו לבדו. כבוד אב וזקן הוא. “והדרת”! (ליזר נגש אליהם).

צפניו:

את יודעת על מה הם סחים. מבינה? הדפק שלי התחיל דופק… מוטיל, עליך להניח במשחק –קופיקה…(הם משחקים).

מוטלי:

עוד מעט ואזכה בכל אשר לכן.

פרידניו:

אפשר. מעולם אין השעה משחקת לי (פסיניו מעמידה על השלחן צלוחית יין וכוסות).

פסיניו:

שמא ילכו הגברים לע"ע לברך קצת על היין?

דובה (מסתכלת בכוסות):

אלהים עמך, פסיניו? כיצד את מעמידה על השלחן כוס פגומה? האת אינך יודעת, כי השותה מכוס פגומה מתדבקת בו הקלפה רחמנא לצלן, הלואי שלא תראה ולא תמצא בכל בית ישראל!

פסיניו:

היתכן? ואני לא ידעתי (מסירה את הכוס) נו, יהודים. הרשניו, שמא לכבוד חנכה?

הרשלי:

כך, כך. ימזגו להם מעט יין. אבא ור' חזקאל… אני, אל נא תתרעמו. איני “גורס” זה. לא משום חסידות יתרה, אל כך. דעתי היא שמיום שחרב בית המקדש אין מוזגים יין אלא לקדוש ולהבדלה. הואילה נא אבא, קח נא!

(הוא מוליך אותו עד השלחן).

חזקאל:

הרי אני בשר ודם פשוט, ברם לפי השגתי, נדמה לי, שמכיון שבאה רוח שמחה ליהודי, טול ושתה! וכי להניח את כל העולם הזה לאחרים אנו צריכים? איני אומר חלילה, שישתה יהודי עד “דלא ידעי”, אבל לטעום לגימא, כדי לשכוח את ה“קבצן” שבנו – מהיכי תיתי.

ליזר (מוזג לו כוס יין, ונעשה שמח):

פלוני קוזק, הלך מזג, יין חזק, מכל מין, מלא ההין, על פי דין. (מביט בבנו ונבהל) אה, אה – אני רוצה לאמר: לחיים, מזל מן השמים! (מברך ושותה בצמאון).

חזקאל (מוזג כוס):

בנעורינו הרי היינו חברים וידידים, ועכשו אם יזכנו ה' והיינו גם “קרובים”. לחיים! (שותה). ואתה ר' הרשלי, אנו נשתה, ואתה תשב בטל?

הרשלי:

אנכי? אפשר פרידיניו תתעלה הערב ואני לכבודה… לומר, לכבוד כלכם אפקד את כנורי (הולך לקחת את הכנור).

פרידיניו (רצה אל הכנור):

האח! דודי ינגן, ינגן (נוטלת את הכנור מעל הקיר) דודי נדיב לב ורחום… איזה רעד בידי… הוי, דודתי, נתאדמו פני? (מוציאה את הכנור מנרתיקו לאט לאט). אם אין כנור, הכל פשוט מאד, חולין מסביב, מסביב. אבל אם מתחיל הדוד לנגן, והנה עולם חדש… עולם חדש. דומה אני – אל תצחק דודי – שהכנור הראשון תפש אותו מלאך במרום, ונפל מידיו במקרה, ועל הארץ עמד באותה שעה אדם מאושר והכנור נפל לתוך ידיו (מגישה להרשלי את הכנור).

הרשלי:

יפה דברת, פרידיניו. הכל מן השמים. ברא אלהים ענויים לאדם וברא לו כנור וקול תבלין. ולא נבראו אלו אלא בשביל להודות ולזמר לבורא העולם.

(ליזר מתבונן, אם אין רואה ושותה שוב, הרשלי מנסה את המיתרים, מושח ומזמר בלאט):

מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר,

בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלי.

נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק, למען שמו.

גם כי אלך בגיא צלמות…

דובה:

הס מלהזכיר מלים כאלה בלילה.

הרשלי (שקוע במחשבה):

“לא אירע רע, כי אתה עמדי”.

כן, “לא אירע רע, כי אתה עמדי:”.

(הכל שומעים בהקשבה, ביחוד – פרידיניו. דופקים על החלון).

פסיניו:

דומה, שנשמע קול דפיקה (הכל מקשיבים. נשמע איזה קול).

דובה:

נדמה לי, שכלב בוכה. מהראוי להפך קדרה אחת על פיה.

צפניו (רצה לדלת):

מי שם?

(מזיק פותח את הדלת. הוא לבוש אדרת יפה בטעם אירופא).

מזיק:

סליחה. כאן יהודים?

צפניו:

הרי כבודו רואה, שאין כאן כושיים. יכנס ויסגר הדלת. מחילה מכבודו…

מזיק (נתקל בסף):

כמעט שנפלתי. לשדים!

דובה:

חלילה, לא הכא ולא התם, ולא בשום בית ישראל.

פסיניו:

בביתנו אין מזכירים את השמות האלה ואין קללה עולה על שפתנו.

מזיק:

בבקשת סליחה מכם, ערב טוב. אני באתי אליכם ואספר לכם בלי הקדמות ארוכות, את מטרת בואי. אני עצמי מק"ק ארשא הנני, ועוסק אני בשטרות.

כלם:

מה זה רוצה לומר?

מזיק:

בשטרות של גורל. מוציאים גורל וזוכים בסכום של כסף. בן רגע ואתה נעשה “בעל עושר”. הנה בימות החנכה סרתי לכאן, לדוברובנה. ידוע לי, שהיהודים יושבים עכשו בבתיהם, ואני נכנס ובא ומציע להם את שטרותי. יש לי שטרות מברוינשויג, שטרות מליפציג, שטרות מורשה (מוציא מנרתיקו שטרות גורל שונים) מבינים אתם, אפשר לך לזכות בחמשים אלף רו"כ בבת אחת. חמשים אלף!

פסיניו:

בכמה? אוי, שני!

מזיק:

בחמשים אלף רו"כ!

פסיניו:

שומע אתה, הרשלי?

דובה:

שומע אתה, חזקאל?

הרשלי:

מיצר אנכי על טרחתו של כבודו לחנם. אני איני שייך לכעין זה. ואך מכיון שבא כבודו יתחמם קצת. אין אנו נוהגים לשלח אנשים מביתנו. והאי לו “שלום עליכם” (נותן לו יד). ישב, ישב כבודו, מה שמו?

מזיק (יושב):

שמי –אוריאל מזיק.

דובה:

מזיק – מזיקים, שומר ישראל!

צפניו:

השמעת, מוטיל? (צובטת בו). “מזיק” שמו, חה חה חה! (הם משחקים וצוחקים). מזיק!

חזקאל:

עסקים של בני אדם – הולכים וסומכים על נסים. לפי השגתי, אם אדם נותן כסף, צריך הוא לקבל סחורה תיכף!

מזיק (מראה על שטר גורל):

הרי הסחורה לפניכם: שטר גורל! וכי מה הם שטרות של כסף – פסות ניר, ואעפי“כ צפון בהם עושר. בבירזות, בבנקים, ובכל אשר אתם פונים – מתהלכים רק שטרות. עובר לסוחר. מליונים, מלירדים עוברים וחוזרים מיד ליד. דומה שטר זה שבידי לחספא בעלמא, ואעפי”כ אפשר לזכות בו את הזכות היותר גדולה. ואלפי פעמים אפשר שלא תפסידו, שתשוב אליכם ה“קרן”. הריני מניח אצלכם שטר זה, ואיני מבקש מכם אף פרוטה. מבינים אתם, בלא כלום תהא מונחת אצלכם תקוה גדולה בכיס… תקוה זו מה אומרת? כי אתם תשבו בחדרים גדולים ומרווחים, כי יהיו לכם כלים ורהיטים נאים, ומרבדים יקרים יהיו לכם פרושים על הרצפה, ולא תהא לכם דירה זו צרה וחשכה עם ספסלים רעועים וחלונות שבורים. הרי ניחא לכם התקוה בלבד… ובלי שטר זה אין לכם גם תקוה לכך…

הרשלי:

ר' קרוב! תקותנו אל אלהי השמים ומאי דהו יחיב לנא –יהיב. יותר אין אני רוצה. ומה דעתו שלו –להשליך יהבנו על אלהי השמים או על מה שהוא שוה לצור על פי צלוחית?

מזיק:

מה שייך: הוא יהיב – ואתם אין אתם עושים כלום? יושבים בבטלה וסומכים על נסים?

(ליזר שותה בסתר): האי עלמא לבי הלולא דמיא: חטוף ואכל, חטף ושתה! (ליזר שותה): יש לנו אלהים בשמים והוא שנותן לנו חכמה בינה ודעת לחיות כבני אדם. מי שרוצה לחיות כבהמה – הדין עמו. מה הוא רוצה לומר “תקוה”? תקוה למה? יתרחש לכם ניסא? אדרבה, הביטו! הנה הסביבון (לוקח את הסביבון) ומאי כתיב כאן? נס גדול היה שם. הנון, כלומר, הנס – לא זוכה. הש’ין, כלומר, ה“שם” – לא זוכה. ומה זוכה? הגימל, כלומר הגדול, מי שהוא גדול וחרוץ, וההא, כלומר ה“הויה”: מה שיש במעשה. אבל ה“נסים” אשר “שם” אין להם זכות בכאן. באמונתי, יקח לו את השטר – וחסל. ואל יהיה “יהודי” כל כך…

הרשלי:

אלהים עמו, וכי מה כבודו סח: לא להיות יהודי חלילה?

מזיק:

שגרא דלישנא כך. כונתי היא, אל יהיה קשה־ערף כל כך. מבטיח אני לו שיזכה בחמשים אלף. בלי שום טרחה, בלי שום יסורים – חמשים אלף.

הרשלי:

אוי לאזני שכך שומעות. מה רוצה לומר שאזכה בחמשים אלף – אצל מי? מי זה יתן לי חמשים אלף? אם אני אזכה, משמע מזה, שאחרים יפסידו חמשים אלף על ידי, חס ושלום. מה הדבורים הללו? אני לא אעשה זאת! (שוקע במחשבות).

ליזר:

מי שיקח את השטר, בגוברין יהי גבר. הרשלי, יהיו לך דמים, משמע תרתי, תהיה בריא ונגיד בקרתא, ועל כל עקא, תתן צדקה. כלומר, קושיתך אפשר לתרץ ב“ויש לישב” וב“ודוק”: הממשלה מכיסה תשלם חמשים אלף הרו"כ. (נגש אל מזיק). אה, אה, רצוני בטובת הנאה: כמה השעה?

הרשלי:

חוץ מכל אלה הדברים איני מבין, למה לי כל כך הרבה כספים? מה אעשה בהם?

חזקאל:

הרי זו כבר תמימות יתרה במחילה ממך. רק יהיו לך הדמים וידעת מה לעשות בהם. הגע בעצמך, הרי אני ומוטיל שלי שנינו אורגים, טליתות כשרות אורגים –ומה ריוח יש לנו מעבודתנו פרך? כל שכרנו נכנס לכיסו של זה שאוכל ואינו עושה. ואלו היו אצלנו הדמים… או למשל, אם היו לך הדמים, ר' הרשלי, היינו מעמידים כסאות אריגה אצל עצמנו, בביתנו, ולא היינו עובדים, השד יודע בשביל מי!

דובה:

אל תפתח פה ל… לא הכא ולא התם ולא בשום בית בישראל.

פסיניו:

דמים –אל יהיה דבר זה קל בעיניך, הרשלי, אלא מה? דלות וכאב שנים חביבים יותר?

צפניו:

ראשית כל יקנו לי מלבושים חדשים, ולא זה בלבד, אלא שלא אקשר עוד את עקב הנעל בפס־בד, ושנית יתנו לפרידיניו נדוניא־ניו..

מוטלי:

אלו הציעו לי חמשים אלף הייתי נוטל מיד…

דובה:

ר' הרשלי, אפשר יש לאדם זה “קלות היד”. זכיה בגורל תלויה רק בקלות היד.

פרידיניו:

לי אין צורך ב“מלבושים”. דודי ואנחנו כלנו חיינו תמיד בנחת ובטוב גם בלי “מלבושים”.

מזיק:

אתם לא ידעתם עד כה מה חסר לכם. אלו ידעו האביונים שבעולם מה חסר להם, כי אז לא היו אומללים כ"כ. אלו דרשו האביונים להיטיב את מצבם, היה זה הולך וטוב. הרי אני שואל אתכם שאלה פשוטה: למה לכם לסבל רעב וקור ודחקות, למה ילכו ילדיכם ערומים ויחפים, אם אפשר לכם לזכות בחמשים אלף ולחיות בהרחבה? מה אני סח, “חמשים אלף”? ממון גור ממון. חמשים האלף ימשכו אחריהם עוד כמה וכמה אלפים, ר' הרשלי, אם אין רצונך לעשות זאת בגינך, עשה זאת בגין ילדותיך. הרי הן יוצאות עוד עכשו לאור החיים.

פסיניו:

כלום אין הצדק אתו בכל דבריו?

מזיק:

היש לכם עוד בנות?

דובה:

הרי היא עקרה, לא עלינו ולא על כל בת ישראל.

פסיניו (בתקרבות):

רבי “קרוב”. הבנות לא בנותי הן. שארות הנה. כשנולדה זו, צפניו, מתה עליה אמה, זו אחותי, עליה השלום. פרידיניו היתה אז בת שנתים. עגלגלה היתה כקורקבן דנא. ואני לקחתי אותן אל בית וגדלתין.

מזיק:

נו, טולו לכם את השטר. אין אני מבקש מכם לע“ע אף פרוטה אחת ואין בידכם שום חטא, אם אתם רוצים להפטר מן הדלות. (תוחב את השטר לידו של ר' הרשלי בעל כרחו). חמשים אלף רו”כ אינם מתגלגלים בשוק.

פסיניו:

והיאך יהיה ידוע לנו אם זכינו בכך?

מזיק:

לזה אדאג אנכי. הרי אני מקבל אחוזים מזה.

פסיניו:

אם כן, הרי לא יהיו לנו חמשים אלף במלואם?

מזיק:

חלילה. לא מחלקכם אטול. לכן יהיה חמשים אלף. טבין ותקילין!

הרשלי:

במטותא ממך, ר' יהודי! בלבלת אותי לגמרה. מה צריך אני, רבש"ע, לעשות בזה? (אוחז את השטר בידו ואינו יודע מה לעשות בו).

חזקאל:

הרי אני בשר ודם פשוט ברם, לפי השגתי, הצדק עם היהודי הזה. מה תשאל את הרבש“ע? כלום איכפת לו, אם נוטל אתה שטר אם לא? אלהים – ענין בפני עצמו, ובן אדם – שוב ענין בפני עצמו. רוצה אתה ליטול את השטר – טול. אם לאו – לאו. מה זה נוגע לרבש”ע?

הרשלי:

תיתי לכם, שאם אנכי חלילה אזכה בשטר הזה וידעתי שנכה לי אלהים מזכויותי, משכר כל ספרי התורה שאכתב עד מותי. ברם, אני אומר לשבת כל ימי ולכתב ספרי תורה בשביל מנינים עניים, בשביל בתי תפלה בצבא, בשביל בתי מדרשות וכנסיות.

מזיק:

את זה נראה אחר כך…

הרשלי (מסתכל בשטר):

מי יאמר, שיפה כחו של שטר זה לעשות אותי ל“בעל עושר”. הוי,

"מי כמכה באלים ה',

מי כמכה נאדר בקדש,

נורא תהלות עושה פלא".

פסיניו:

הרשלי, כאשר יברך אותנו אלהים בכסף, אפשר אסע לדרש ברופאים ואתברך עוד בבן אחרי בלותי…

דובה:

אלהים עמך, פסיניו, הרי לי יש סגולה לבנים (דומיה. מזיק עומד ומקשיב): לוקחים הושענות ישנות וחבוטות אשר זרקו אותן הגברים על גבי ארון הקדש אחרי החביטה, מהדקין אותן הדק היטב, היטב הדק, ומבשלין אותן כמו שמבשלין את התה ואחר כך שותין מהם טית פעמים.

ליזר (מתבונן מסביב לו ושותה):

לשתות טית פעמים – יפה לחכמים.

מזיק (פותח את ארנקו, נופל ממנו מטבע של זהב, והוא הולך הצדה ורושם דבר מה):

ר' הרשלי, יש סגולה אחרת לבנים טובה מזו.

צפניו:

הראה נא, דודי, את השטרטר היפה הזה (מראה למוטיל), אתה רואה, מוטלי?

פרידיניו: מה לראות? (צפניו חוטפת את השטר מידי מוטיל והוא נקרע במקצת).

הרשלי (הוא נבהל מאד):

אוי, קרעתם את השטר –לעזאזל. אוי, רבש"ע, מה זה רציתי לומר?

מזיק:

אין בכך כלום. יהא קרוע במקצת. אומר אני לך, ר' הרשל, שיש סגולה טובה לבנים. יהודי כשר שכמותך אינו מחזיק ב“עקרה” יותר מעשר שנים, חה חה חה. הוא נותן לה פטורין כדין וכדת ונושא נאה וצעירה הימנה, את השארה (מראה על פרידיניו).

פרידיניו:

אוי, מרא דעלמא כולא – איזה דבורים! (מכסה את פניה בידיה).

פסיניו:

מה, מה? (הרשלי מסתכל בה ומסב את פניו. פסיניו רוצה לומר איזה דבר מתוך כעס, מרגישה במטבע של זהב, דורכת עליו ברגלה ונשארת עומדת כמבולבלת).

מזיק:

חה חה חה. רק לצון חמדתי. שלום! זו רק ליצנותא, ולא מידא! (לובש את אדרתו).

דובה:

חזקאל, הרי הוא הולך, אפשר תקח גם אתה שטר. חמשים אלף – מדוע לא? אתה רואה אני מרגישה גרוי בעיני הימנית, סמן ליסורים, חזקאל (היא מתגרדת בעינה השמאלית).

חזקאל:

כבר צרה עינך בר' הרשלי? יזכה הוא לע"ע. אחת היא. שלו שלי ושלי שלו. יסורים – בר מינך, דובה! הן את מתגרדת בעינך השמאלית.

דובה:

זוהי עיני השמאלית? אם כן, הרי זה סמן לשמחה.

ליזר (מבושם היטב):

פלוני קוזק, הלך מזג, יין חזק, מכל מין, מלא ההין, על פי הדין… ר' הרשלי, פרידניו באמת סגולה לבנים. דבריו היו נאמנים. אני והמשקה, אתה ופרידיניו – הא גברא והא טסקה.

הרשלי:

אבא, טרח נא, במטותא ממך, ולך אל מטתך.

ליזר:

לא. לא. (משורר) אני והמשקה – גברא וטסקה.

הרשלי:

במחילה ממך, אבא. אין אני פוגע בכבודך חלילה. אדרבה, כדי שלא יהיה לך בזיון (לוקח אותו על ידיו ונושאו).

ליזר (עושה ברגליו וצועק): לא! לא! הרפה! פלוני קוזק, הלך מזג, יין…

מזיק: עבודתי התחילה בהצלחה. חה חה חה! שלום! (יוצא).

המסך.

מערכה שניה

אולם גדול ויפה. ליזר יושב על כסא ועושה לו עכבר בממחטתו האדומה. צפניו עומדת למול המראה וקולעת את צמות שערותיה. כנורו של הרשלי מונח בנרתיק יפה על שלחן קטן אחד.

ליזר (מתגנב אל צפניו וזורק לה את העכבר):

חה חה חה! ילדה גדולה כבר, ומפחדת מפני עכבר. כשתהיי אשה למוטלי והיו לך צאצאים וצפיעות יקרים, ואעשה גם להם עכברים…

צפניו:

מה זה רצונך לומר, שאני אנשא לחתנה של פרידניו?

ליזר:

הס! (מביט כנבהל מסביב) לא מאום ולא כלום. (יושב באחת הפנות).

צפניו:

סבא רחימאי, אמר לי את האמת. הניחא לך כל השנוי שבא בחיינו, זה שהכניסנו אל בין “החלונות הגבוהים”? כמדומה שכל זה אינו הולם אותנו. כמדומה, שכל זה לא לפי המדה שלנו. מה טעם בכל הגהוץ שמסביב? האמינה לי, כשהייתי קושרת את עקב נעלי בפס־בדי¹, היה נוח לי אז הרבה יותר.

ליזר:

ילדתי, את מדברת עוד בענותנות, מפני שלא פג עוד ממך ריח הקבצנות. אצלי – אחרת. אני כבר ידעתי חיי תפארת. ולרוב, אני מרגיש עצמי בטוב: אוכל אני לחם לבן עם בשר רך – אגיל ואשמח. והרי את יודעת עוד דבר, צפה: שותה אני גם אותה טפה. פלוני קוזק, הלך מזג, יין חזק…

צפניו (גומרת):

ואתה והמשקה, הא גברא והא טסקה. אבל כלום אתה יודע, שלועגים לנו בעיר ואומרים עלינו: “הגבירים מיום אתמול”?

ליזר:

ואת חושבת שרק לגביר מאשתקד, מותר לרקד? ברם, לי בין כך ובין כך צר. בואי צפניו (היא נגשת אליו) ואגלה לך גורלי המר: בכל בית בישראל יפה כחו של אבא, ואני מפני בני אני נפחד ומתחבא. כי לא ככל האנשים ר' ליזר. לי אין שום עזר.

צפניו:

מפני מה? וכי מפחד אתה מפני בנך ר' הרשלי?

ליזר: (ברצינות)

מפני מה? הפחד טבוע בלבי. למראית עין אני גבור ובלבי שולט הפחד. בפי אני מתבדח ותוך לבבי חמוץ, חמוץ מאד. מפני מה אני מפחד? קצת מן התורה שלו, קצת מן החסידות שלו, קצת מן הנדיבות שלו. כשהוא בבית – מרגיש אני את כלי שפל ונדכא כלפי כבודו. ולאחר שהוא נעשה גביר והוא התחיל מביט עלי במבט קר של חושב, מאז אני מרגיש גרוי בבית־השחי שלי, וקר נעשה לי בכל גופי. נכר הדבר, שהכסף מכניס מין קור בעינים… טליא שלי, אדם קטן אנכי ואין אני מוצא לי מקום בבית הגדול הזה.

צפניו:

אתה אדם קטנטן ואתה אוהב כוס גדולדולה.

ליזר: (כנ"ל)

אמת, אדם קטן אני, אבל רק היום. היו ימים רחוקים מאד ואני הייתי גדול. מפורסם הייתי. כשאני הייתי נכנס אל חתונה היו מראים עלי באצבע: הנה הוא! פה לפה היה ממלל, נערה לנערה היתה קורצת עין בשמחה: הנה הוא, הנה הוא! וכשאני הייתי עולה ומתחיל בבדחנותי, היתה נעשית דממה בכל האולם, כדממה שבשעת “שמונה עשר”, ועיני היו מתלקחות, ולבי היה מפרכס ודופק, ומרוחי היו כל מקוסמים הכלי־זמר, והכנור היה בוכה וגונח, על פי הצו, כאשר תבכינה הנשים בתפלת “ונתנה תקף”, וכל שכור היה נעשה באותה שעה פכח, והכלה עצמה היתה שופכת דמעות שליש. אכן היו ימים, צפניו, ימים טובים, נעימים ומתוקים. (נשאר יושב על מקומו בעצב).

צפניו:

סבא רחימאי, מה התחלת פתאם לזכר ראשונות ולעורר דאגות מימים עברו? לא יפה, סבא, כך. רוצה אתה – ונערך לנו, יותר טוב –חתונה. הגע בך, שאני הנני הכלה, ואתה כמובן, הבדחן. כך, יושבת אנכי פה, מתכסה אני בצעיף ( שמה את המטפחת על ראשה). כך. זה יהיה משחק לא רע (צוחקת).

ליזר:

נו, מהיכא תיתי. הבה! פותח הכנור: טי, די, די, דם (שר את שיר הכלה לפני חופתה): אוי, בכי, כלה’לי, בכי, בדמעות, בדמי. בית אבא עזבי, ואחרי זר לך לכי.

צפניו (עושה עצמה כבוכה):

אי. אי. אי. (עושה עצמה כמוחה דמעות עיניה וגונחת).

ליזר: (כנ"ל)

היום פונה ההוד, אין חופש לך עוד. לא צפור דרור תהיי, כי אם צפור בשבי. מבית אמא החם, תקפצי אל הים. ים זועף וסוער וקר, והוא סוחף והוא רע והוא מר. (צפניו בוכה באמת) ולבך הצעיר, הרך, יסבול יעונה כל כך, ואם כפרח היית ויפית, נבול, הוי, תבלי באחרית. על כן קנים והי, כלה’לי בכי! כלה’לי בכי!

צפניו:

אוי, אוי, אוי. הלב כ"כ בוכה (היא בוכה).

ליזר:

הוי כלה שלי, מר יהי מר, לך בעולם הזר. ואם יהיה לך טוב, תגעגעי לרוב, על אבא על אם, הוי איפה הם (פסיניו נכנסת לבושה כעקרת הבית), יום יום תשאלי, הוי כלה שלי: אֵי דודה, אי דוד, רע לי מאד"…

פסיניו:

חמא! מה זה עלה על דעתך? (ליזר נבהל ופורש לקרן זוית). ראו נא, חמא עשה ליצנות והיא יושבת ובוכה. ( מוחה לה את דמעותיה). שטיא שלי, מה זה לך? חמא כנראה אין לו עבודה אחרת מרוב טובה: או לישון או לְבַכּוֹת. באמונתי, מיום שזכינו הזכיה הגדולה, אין אני יודעת מה היה לביתנו. הכל נשתנה. גם הרשלי עצמו נעשה כזר. תמיד טרוד, תמיד עסוק. כשהיינו בדלותנו, היינו, לכאורה, יותר קרובים זה לזה…

צפניו:

שמא מתחרטת את, דודתי?

פסיניו:

חרטה? לאו דוקא. ברוך השם. בכל יום מכינים את המיחם, בבית חם. יש גם בגד ללבש… אבל קודם היה נדמה לי שייטב יותר.

צפניו:

הזכיה בגורל כשהיא לעצמה, אפשר, שאינה רעה כלל, אבל זה שזכינו גם לר' מזיק והוא נעשה אצלנו כל וכל – זה אינו “כפתור ופרח”.

פסיניו:

שטיא שלי, הרי מזיק שותף בעסק הוא. מבלעדיו אין הרשלי יודע כלום.

ליזר:

כשידע הרשלי להזיק בלי ר' מזיק, אז מוטב יהיה למזיק להיות ניזק. הס! הם הולכים הלום! ( הוא נבהל ויושב) ליזר אומן! – צפן את הבדחן שלך לאפיקומן! ( נכנסים הרשלי ומזיק. הרשלי מלובש קפוטה של משי, והם ממשיכים את שיחתם).

הרשלי:

מנין ידועים לך דברים כאלה? (יושבים מצד ימין).

מזיק:

אנכי קראתי את כל ספרי הפלוסופים אשר בעברית.

הרשלי:

כסבור אתה – שאין משפט ואין עונש, ואיש כל הישר בעיניו יעשה? הרי אז יהפכו האנשים לפריצי חיות! איש את רעהו יבלע! כתוב מפורש “כי עַיִר פרא אדם יולד”.

מזיק:

ולפי דעתי, אפשר היה לומר לקב"ה: לא מדובשך ולא מעוקצך! שקילי טיבותך ושקילי ריעותך, והיינו שוה בשוה!

הרשלי:

ולטעמך, אם לא שכר ולא עונש – מה יתרון לאדם מן הבהמה? ומה הם החיים אם לא מלחמה נגד היצר ואם לא רגש השמחה לקראת הטוב, והרי זה כל האדם!

ליזר (פתאם):

אין האדם־הגביר אלא חזי…( נתקל במבטו הזועף של הרשלי). ימחל נא ר' אוריאל (מזיק נגש אליו). הס. רצוני לשאל, כמה עכשו השעה?

מזיק:

וכי כך נאה להשתטות לאביו של ר' הרשלי מדוברובנה?

הרשלי (ברוגז):

אבא, תמחל נא לי – מדוע אינך אצל עצמך, בחדרך? (ליזר מתרומם, מסתכל, כאלו רוצה להגיד דבר־מה, אך הוא נבהל והולך הצדה). כך. הנה ברא אלהים את הרע רק בכדי שיעשה האדם רק טוב, בכדי שתהא הבחירה בידו.

מזיק:

אבל מכיון שלא האדם בורא את הרע, אלא אלהים עצמו – מהו האדם כי ילינו עליו ויבואו במשפט עמו? (מוציא סיגרה ומעשן). יעשן גם כבודו, ר' הירש, זוהי סיגרה טובה.

הרשלי:

תודה! הסיגרה היא אחד המותרות של האדם הנדף בעשן. רוצה אני לומר, שהאלהים ברא גם את הטוב גם את הרע, ואמר לאדם: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת המות, את הטוב ואת הרע, ובחרת בחיים… (מזיק מביט עליו בארוכה).

צפניו:

כלום אפשר להבין מה הם סחים – לשון של מלאכים. מוטב שאלך אל סבא. מסכן, גרשו אותו. (יוצאת).

מזיק:

הרי הוא אומר, שלאדם יש הבחירה החפשית… נו, אדרבה. יעשן סיגרה זו. סיגרה מצוינה היא זו.

הרשלי:

הידעתי מה? נו, יתן לי. אני אעשן (לוקח ומעשן).

מזיק:

הוא אומר, שיש רצון חפשי לאדם. ואיהו? הרי הרצון מוגף סיגים וגדרים, וסיגי סיגים וגדרי גדרים עם כל הפרפראות. רצונך לעשות דבר מה מיד באים ואומרים לך: זה אסור עפ"י התורות והמצוות והחוקים והמשפטים והמנהגים והשקרים המוסכמים וההרגלים המקובלים! כל זמן שיש במלונו של האדם מלים אלו: מותר ואסור, משמע שהרצון של האדם אסור בנחשתים. ברם לא נעמיק בחקירה ונדבר בעסק.

הרשלי:

פסי, הטריחי נא את עצמך. יש לנו לדבר בדבר עסק. (מראה לה שתצא).

פסיניו:

לפנים, כשהיית יושב וכותב ספר תורה היה מותר לי לשבת סמוכה לך, הייתי יושבת ואורגת לי את הפוזמק, הייתי יושבת ומתענגת עליך, והיום אתה אומר לי לעזב את החדר, אם יש ברצונך לדבר בעסק. אך, יהי כך. (יוצאת).

הרשלי:

אוי היא הזכירה אותי. הרי מכין אני את עצמי לכתיבת ספר תורה, אשר הבטחתי לנדבה. מכין את עצמי זה כבר – ואין לי פנאי בנמצא.

מזיק:

עוד יספיק לכתב ספרי תורה. עכשו הייתי רוצה לדבר אתו בעסק נכבד.

הרשלי:

העסקים האלה – מטילים עלי אימה. לא לחנם אמרו חכמים: מרבה עסק מרבה גזל. (מתחיל להשתעל מעשן הסיגרה – וזורקה) פי!…

מזיק:

לפנים נחשב המסחר לגזלה, אבל היום קוראים לזה: תחרות חפשית. יש לך “ממתקים”, אתה הולך ועושה עסק, ואותו הדבר עושה גם ראובן, גם שמעון. אין אונס. זה נוטל מזה וזה נוטל מזה. יש לך מח בקדקד – תצליח. ולא – לכל הרוחות… ישמע נא לי, ר' הרשל. לפי דעתי, לא כדאי לו לעסק ברבית, מפני כמה טעמים. ראשית, יהודי כשר הוא ולא כ“כ נאה לו הדבר. אמת שהננו נוהגים להלוות רק בהיתר עסקא, ולפי אותו היתר, רבית זו לאו שמה רבית. אבל למה נרמה הרבש”ע? ערמומיות זו מהי? על צד האמת לא אכפת לי אם מרמים אותו. סמן, שכדאי הוא לכך…

הרשלי:

אוי, ר' אוריאל. עד היכן מגעת האפיקורסות שלך! חכה, חכה. אלהים ישלם לך על כל תגמוליך בנשך ובמרבית ובלי היתר עסקא… חה. חה. חה.

מזיק:

שנית, אין בעירה הקטנה הזו קרקע מוכשרת לעסקי בנק גדולים. תמיד יהיו פה עסקי קבצנות והלואות של מה בכך… לפי דעתי, טובים הם הקבצנים לענין אחר, לעשית מלאכה, אבל לא לקבל מהם רבית.

הרשלי:

ר' אוריאל. יאמר מה שיאמר, ברי לי, שכל מה שאנשים עושים בכסף, אין זה דומה לכתיבת ספר תורה… כשאני עסקתי בכתיבת ספר תורה ידעתי, שלא ארויח ממון רוטשילד, אבל היתה לי נחת רוח בעבודתי. ידעתי, שאני עושה מלאכת ה', מלאכת הקדש, נראה שאין נחת הרוח במה שעושים, אלא בתכלית של המעשה. אבל איזו תכלית יש בעושר?

מזיק:

כבר די לו לעסק בהזיות וחלומות. כבר בא הזמן שיהיה לאיש מעשה, שיחשב רק על מטרות מעשיות אשר בעולם הזה.

הרשלי:

אבל אין אני יודע, למה לי כל אלה?

מזיק:

יודה ר' הרשל על האמת, אם היה לשוב אל הקבצנות שלו, אל הדירה הלחה והחשכה, להיות ערם ויחף ולאכל בולבוסין בקלפותיהם?

הרשלי:

אם להגיד את האמת – לאו. אין אני רוצה לחזר להיות קבצן. אבל שואל אני שאלה אחרת: אוכל אני לשובע, לבוש אני כהוגן – ומה לי עוד לנוע על עשירות? שמא, אם אהיה עשיר יותר, אוכל שבע פעמים ביום ושבעה מלבושים אתלה על גופי, זה על גב זה?

מזיק:

אם ירבה עושר, ירבה חופש, ירבה כח, ירבה חכמה. יותר כבוד יתנו לו, יותר נחת תהיה לו, וכן יוכל להוריש את העושר והכבוד לבניו אחריו, לאחר מאה שנה. כן, יש לו עוד זמן להוליד בנים. עודנו צעיר ומלא עלומים.

הרשלי:

בנים, אני? אל נא תזכיר לי, ר' אוריאל, דברים כאלה. הם מביאים אותי לידי הרהורים רעים.

מזיק:

אדם בעל רצון – אין דבר העומד בפניו. הוא אינו חת מפני כל, והוא משיג הכל. אדם בעל חולשה, הולך ונכשל בכל רגע ורגע. ותמיד הוא מרגיש את עצמו חוטא כלפי שמיא. הרי זה מובן כל כך: אדם בעל רצון, אומר ועושה. ונמצא שהוא חוטא רק פעם אחת. שמא לא טוב יותר לחטא פעם אחת במעשה מאשר לחטא אלפי פעמים במחשבה? באמונתי, למה לו להיות צבוע?…

הרשלי:

יש צדק בדבריך. על צד האמת, הן ידוע כבר למקום, שיצרי רוצה לחטא, ושאני חוטא באמת במחשבה. אלא שיש כאן חשש מפני דעת הבריות…

מזיק:

ברם, לי יש איזו תכנית, ר' הרשלי. ישמע נא את תכניתי. כונתי ג"כ לעבודה קדושה, למלאכת אלהים. הן מליונים של יהודים צריכים עדיין לטליתות… כאן, כלומר בדוברובנה, עוסקים באריגת הטליתות, הפועלים, האורגים וגם קבלנים קטנים… אבל אם אנו, ישמע נא לי, ר' הרשלי, נפתח פבריקה גדולה עם כח הקיטור ועם מכונות גדולות ועם “שאר ירקות”, הרי אז יחדלו כל הקבלנים הקטנים מעסקיהם, וכל הפועלים שבעיר יעברו אלינו, בחפץ לב, לעבודה. עכשו יגע בעצמו, כמה גדולות נעשה בעסק זה: ראשית, יש לנו עסק עם סחורתו של אלהים, שנית, אנו נותנים עבודה לכמה מאות עניים, שלישית, כל העיר תעשה מלאה מסחר ופרנסה, ורביעית, נוכל להמציא לכל צדיקי הדור טליתות טובות ובזול… מפני שזה יהא אפשר בידנו.

הרשלי:

כך, זה עסק לא ביש. דבר שמתקבל על הדעת! זה יהיה עסק טוב, וגם יביא תועלת. ר' אוריאל, מח בקדקדך! ואני דומה, שיועץ טוב ממך לא יכול הקב"ה להזמין לי. כן, אבי שבשמים, תכנית שלמה וטובה! (נאנח).

מזיק:

אם התכנית טובה, והיועץ, ברוך השם, ג"כ לא רע, ועל מה הוא נאנח, ר' הרשלי? יש לו יסורים הה? אני רואה בחוש, שיש לר' הרשלי כאב נסתר בלבבו. (פתאם נשמע קולה של פרידניו. היא משוררת “מזמור לדוד”. ר' הרשלי ומזיק משתתקים. מזיק מסתכל בו).

הרשלי:

הן חכם אתה כמלאך אלהים ודורש רק טובתי, ר' אוריאל… בזה אני בטוח… כך… ואני רוצה זה כמה לשאל בעצתו… כי אין אני יכול לסמך על עצמי בענין כזה… לאו מילתא זוטרא היא… ו… ואני רוצה להגיד לו את האמת: שאם אני חוטא במחשבה כ"כ תמיד ושאם יש לי כאב פה, בלבבי, הוא קצת אשם בזה.

מזיק:

אני? אלהים עמו, כיצד?

הרשלי:

עוד מזמן… בערב הראשון, כשבא אל ביתי לפנים… אמר: כי… כי פרידניו… השארה של אשתי… כי…

מזיק:

מה יכולתי אני אז לומר על פרידניו? (באירוניה) אולי אמרתי כי היא יפה כחבצלת השרון, או כזהר החמה? כי יש לה שתי עינים והן ככוכבים? כי יש לה קול והוא כשירת המלאכים? כי שניה מחוטבות מעשה אמן ושתי שפתיה כשני חוטי השני וכמגדל הן צוארה? או שמא אמרתי דבר אחר?

הרשלי:

הן שתיהן גודלו בביתי, אבל זו היתה חביבה עלי תמיד יותר. והברה אחת יצאה אז מפיך, ולעיני קם אותו הדבר, שהיה קבור עמק בלבבי ואשר לא היה לי לא הזמן ולא עוז הלב לחשב על אודותיו… רוצה אני עכשו לשוב לקבר עמק בלבבי אותו הדבר, אבל זה נאחז חזק בסבך מוחי… רוצה אני לגרש אותו ממני, ואיני יכול. רוצה אני לקרע אותו – ואיני יכול. אבי שבשמים, מה לי לעשות? מה לי לעשות?

מזיק:

נתן אלהים לאדם בחייו הרבה שמחה והרבה אשר… ומהי חובתו של אדם? רק לקחת ממתנותיו של האלהים. לקחת מלא חפנים. כי רק פעם אחת יחיה האדם על הארץ. ר' הרשניו: רק פעם אחת. ימי אדם חוצצו. התביט בו – ואיננו.

הרשלי:

מה יהגה לבבך? – למה תוציא עתק מפיך? חוצפה כלפי שמיא. אוי, אבי שבשמים, הנח לי! (מזיק אוחז בו). הנח לי, ר' אוריאל. אתה הולך ועושה בי כליה באפיקורסותך, “תל עולם” מן הניצוץ היהודי אשר בי! אוי, הנח!

מזיק:

ר' הרשל! למה הוא נזעק כל כך? יעשה כחפצו. אני רק מגלה את דעתי, שהרגש הטבוע בכל אדם, טבוע גם ביהודי. ולא עוד, אלא מי שהוא יהודי כשר וחרד באמת לדבר ה‘, אינו יכול להחזיק באשתו העקרה יותר מעשר שנים. כי מה הם באמת חיי האדם אם הוא הולך ערירי בלי בנים? במה נחשב הוא? ולמה הוא שולל מעצמו את הנחת והנחמה שאפשר לו לקחת מן החיים? ברוך השם, יש לו עכשו די אמצעים להשאיר לפרנסת אשתו לכל ימי חייה, והיא תחיה לה… רוצה הוא לשמע לי: אל מחשבות, אל ספקות, אל פקפוק – אלא “אומר ועושה”. אצלנו היהודים הרי אלה מעשים בכל יום… זקן מגרש את אשתו והולך ונושא לו בתולה… ור’ הרשל צעיר עדיין, עודנו מלא כח. או! למה הוא מרבה במחשבה על כל דבר קל שבקלים? (פרידניו משוררת). הה? היא מתקרבת הנה… נו, מה גמר בדעתו? שכחתי לסגר את קופת הכספים. (הולך ושר אחרי קולה של פרידניו): גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע (פונה כלפי שמיא באירוניה) כי אתה עמדי… חה חה חה! (יוצא)

הרשלי:

יחכה ר' אוריאל. ימתין מעט פה… תיכף, אחרי הדבורים האלה להשאר אתה לבדה, בשעה שראשי סובב הולך וגופי כולו בוער באש… דומה, שהצדק עמו… גם על פי הדין זה מותר וכשר… אעפי“כ… הענין לא כ”כ… (יושב אצל השלחן, אשר הכנור מונח עליו). הוי, אבי שבשמים. פחד, פחד תוקף אותי. חרדה בכל אברי. ( הוא משלב את ידיו ורועד כ"כ עד שהשלחן רועד עמו, פרידניו באה).

פרידניו:

דודי, מה היה לך? (הוא מסתיר את פניו). לא טוב לך, חלילה? (רוצה לאחז בידו הוא אינו נותן). מה לך? כועס אתה עלי?

הרשלי:

כועס אני, אבל לא עליך, אלא עלי… כועס אני על עצמי, שאני הולך ומשתנה לאט לאט לאחר… פרידניו, רואה אני, שאינני עוד הרשל מדוברובנה… פרידניו: אני רואה, מרגישה ומבינה כי פיך הוא מדבר אלי, ר' הרשלי מדוברובנה, ולא אחר…

הרשלי:

פרידניו, הרי את טובת לב, חכמה, ילדה כשרה, ולך מותר לגלות הכל, הכל… והרי את יודעת את חיי עם הדודה. יותר מעשרים שנה אנו חיים את חיינו השוממים, הערירים… אין לנו בנים. אין לי ולדודה ולא כלום. אשה כשרה היא… ברם… אה…האת מבינה? ליהודי כשר אסור להחזיק הרבה בעקרה. אין אשה אלא לבנים. ברם, מלבד האסור שמן התורה, אני רוצה בבן… בן אחד לכל הפחות… אלו היה לי בן!… וכך, פרידניו, דעתי, כנראה, לתת לדודה פטורין.

פרידינו:

דודה מסכנה ושוממה. לבי, לבי, עליה.

הרשלי:

אמת, ראויה לרחמנות, לרחמים רבים, אבל אשה כשרה היא, והיא תקבל באהבה מה שהדין דורש ממנה. שמעי,פרידניו. ואני רציתי לשאל אותך… אה… אה… נשוה נא, שכבר נתתי לפסיניו פטורין… נו…ו…

פרידניו:

אין לך דודי להוסיף לדבר. אלמלא היה תוכי כברי, הייתי עושה עצמי כלא מבינה, אבל אני איני רוצה לשקר. אני מבינה, דודי… זוכר אתה, דודי, אז… אז… בחנכה… הנר החמישי… אתה זוכר מה שאמר ר' אוריאל?… מאז התחיל לבי כ“כ דופק, וכשאתה מביט עלי, ואני כ”כ רועדת, רועדת… אבל דודי, הרי היא אמי השניה, כה יוסיף לי אלהים אם אעשה לה רעה.

הרשלי:

ילדתי, מי זה יעשה לה רע? אם היא לא תרצה לקבל… פטורין, הרי לא אעשה לה דבר על כרחה חלילה. אבל… אם הן…ו… ו…והיא תרצה, כי לא אחרת וזרה תקח את מקומה, התרצי…( הוא רועד בכל גופו), התרצי… אוי, פרידניו, כמה קשה לי להגיד את אשר בלבבי… (הם שותקים זמן רב). את שותקת?

פרידניו:

דודי, אתה מרגיש ויודע את תשובתי… אין מלים גם בפי.

הרשלי:

אבל, הרי אני כבן ארבעים ושתים, ואת כ"כ צעירה עדיין…

פרידניו:

למה תדבר כך, דודי? אני יודעת, שאהיה מאושרת בידיך. כשאתה מדבר, דומה אתה בעיני למלאך אלהים, וכל הליכותיך ומעשיך… הוי, דודי! כשאתה לוקח את הכנור, ובעיניך מתחלת יוקדת אש אלהים ועל פניך משתפך אור שכינתו… אז…אז…נדמה לי, שלבי, נשמתי וחיי אינם שיכים שוב לי, אלא… לך, דודי, לך. אז חושבת אני מחשבה אחת: רק להשאר על ידך לעולמים, רק לשבת לרגליך. (היא כורעת על רגליה, ועל פניה התרגשות עזה, אלהית. הרשלי מביט בה, לוקח את הכנור ומנגן “מזמור לדוד”.. היא מביטה אליו ומזמרת את המלים האלה. כשהיא מגעת ל“גם כי אלך בגיא צלמות” נכנס מזיק בלאט, ואין מרגישים בו. אחרי הנגון הם נשארים זמן רב בשתיקה).

פרידניו (בקול נחנק):

נראה לי, שאני אוהבת אותך, דודי!

הרשלי:

אבל… אם…חלילה… הרי חוטאים אנו לאבינו שבשמים!

פרידניו:

אפשר. אין אני יודעת. אבל נראה לי, שאני אוהבת אותך מאד!

הרשלי:

טליא שלי, פרידניו שלי, אפשר. דבר זה אסור לנו עוד במחשבה… אפשר זהו אסון לנו…

פרידניו:

אין אני יודעת כלום, דודי! רק את האמת אני יודעת: אני אוהבת אותך…

הרשלי:

הוי, אלי, אלי שבשמים! היש פה מעשה שטן? אל תעזבני, אלהים! בכל ימי חיי לא ידעתי רגש זה שאני יודע עתה! הרי אני עלול לצאת מדעתי, רבש"ע. הרי אני מתחיל שוכח, כי אני יהודי, כי אני בן־אדם, כי יש קדושה, כי יש אלהים, כביכול. הוי, אלי, אלי!…

מזיק:

ר' הרשלי, רציתי לשאלו דבר… (פרידניו מתעוררת כמו מתוך שנה, קמה ויוצאת לאט).

הרשלי:

אמת, ר' אוריאל. אתך הצדק. רוצה אתה לעשות דבר, קום ועשה. כי אוי ואבוי לאדם, אם הוא שוקע במחשבות של חטא. (צפניו פותחת במרוצה את הדלת).

צפניו:

חסרים רק כלי זמר, כי הנה כבר כלם, כל המחותנים. חה חה חה! צאו לקבלת פנים. צד החתן! (פסיניו נכנסת).

פסיניו: (בפתח)

בבקשה, במטותא, בואו! הרשלי כאן! (נכנסים חזקאל, מוטיל ודובה).

כולם:

שלום, יברככם אלהים! (מזיק נוטל ניר ויושב לכתב).

פסיניו:

שבו, שבו, כלכם! בימים האלה, כשרואים פני אדם אצלנו, הרי זו שמחה. רגע אחד. אני מביאה תיכף מרקחת, דובשניות ושאר פרפראות. (יוצאת).

צפניו:

ראו נא, מוטלי עומד לחוד. אך, מה התלבש יפה, כמלך בגדוד! חה חה חה! פי! (היא שורקת).

דובה:

קונדסית, אסור לשרק בתוך בית. שריקה קוראה ללצים…

מוטלי:

היא עצמה לץ.

חזקאל:

כיצד שלומך, ר' הרשלי? דומה, שחסר לך דבר מה, מה זה?

מזיק( יושב אל השלחן וכותב):

כל אדם מרגיש שחסר לו דבר מה. מי שאינו מרגיש חסרון, אינו אדם.

חזקאל:

במחילה ממך, אשר שאין לך פנאי עכשו? אני באתי לרגל שני ענינים אליך, ר' הרשלי. הרי אנו ידידים וחברים מכבר, ומהזמן, שהיה אלהים בעוזריך ואתה עלית מעלה…

דובה:

בלי עין רעה, בלי עינא בישא. יתפקעו כל הלצים, טפו! (יורקת).

חזקאל:

אמר אמרתי, שכל מה שאתה קנית, הרי זה דומה כאלו קניתי אנכי… ברם, לא הרגשתי עד כה צורך לבקש ממך דבר. עכשו…

הרשלי:

הצדק אתך, חזקאל… אבל אל תשכח שיש לי שותף, וגם לו יש דעה. (מזיק הולך לקחת ניר. ליזר נכנס בחשאי, נבהל ומתבונן מסביב).

חזקאל:

הרי אני, בידיוע לך, בשר ודם פשוט. ברם, שמע מה שאני אומר לך: מה שמזיק נעשה אצלך שותף בכל העסקים ומחוה את דעתו בכל אלה – אין זה כ"כ כפתור ופרח. הלואי, שלא יעלה ולא יבוא…

ליזר:

יעלה ויבוא ויגיע ויראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר. (מביט אל בנו ונבהל). חזקאל, רק להרף עין. (חזקאל נגש אליו). הס, רציתי לשאלך: בשבת זו מברכין את החדש? (יושב בקרן זוית).

חזקאל:

למה הוא נכנס פתאם בשאלות כאלה? באמונתי, אל נא יבלבל את המח! (הרשלי נגש אל אביו ואומר לו דבר מה בכעס).

דובה:

מה תאמרו לזה? גירוי בחטם – נקיש ואתי תיגרא. כן, גרוי בחטמי… (מזיק נגש אל מוטלי).

מזיק:

מאי האי? מוטלי, עגיל באזנך כמו באזנה של אשה?

מוטלי:

הן, עגיל באזני, אבל לא כמו אצל אשה, אלא כמו אצל בחור.

צפניו(צוחקת).

דובה:

השם יאריך ימיכם. יודעים אתם עגיל זה מהו? שבע חתיכות כסף אספתי משבעה זוגות צעירים, אשר יש להם שבעה אבות ושבע אמהות, שבעה חותנים ושבע חותנות – מכלן עשיתי עגיל אחד ותליתי באזנו. מפונק הוא אצלנו מוטלי, משומר ממטמונים. כל זמן שעגיל זה תלוי באזנו, אי אפשר לה לסיטרא א… לעמד בד' אמותיו.

מזיק(מסתכל לעגיל):

כך? הפלא ופלא. (שב אל מקומו).

צפניו (צובטת במוטלי):

אמר נא, מוטלי: אותך פנקו או חנקו? (דובה מאימת עליה ביד).

הרשלי (יושב על מקומו):

נו, חזקאל. רוצה אני לשמע, מה היה בדעתך להגיד?

חזקאל:

בלי הקדמות רבות אומר לך, כי אני ומוטלי אורגים עכשו טליתות… אנו אורגים חרוצים. כלומר, אם אנו עוסקים במלאכה – עוסקים אנו כדבעי.

דובה:

הוא בעל מלאכה! רק עינא בישא אל תשלט בו (דממה). הוא אינו יודע, שאני נותנת לו לשתיה בכל יום בבקר מים שבושלו בראש של צמחי הגזר וקלפות השום. זה טוב מאד לקו הבריאות!

חזקאל:

הקבלנים, שאנו עובדים אצלם, המה שודדים וחומסים. מרגלא בפומא שלהם, כי העובדים בטליתות צריכים להיות יהודים כשרים וישרים, ובעצמם הם “טרפה”, בולעי חיל זרים. הוא גנב, ורוצה שפועלו יהא צדיק! ונאמר, כלומר, אנחנו אורגים אחדים, ואני ומוטיל בתוכם: הבה ונעשה לנו חברותא מיוחדת. גם ידו של בריל לפ אתנו היא. לו, לבריל לפ, ידוע מין סם, אשר על ידו נעשה מראה הטליתות הפשוטות כמראה משי טהור, ממש, כמו שאומרים: חור כרפס ותכלת… ואני באתי איפא בענין הזה, כלומר, שאתה תתן לנו כסף בהלואה.

הרשלי:

אח, מדוע לא? (מביט על מזיק ונפחד כמו ליזר). כלומר, אני הייתי נותן לך אדרבה ואדרבה, אבל, מבין אתה, הרי אין צורך לך כלל בזה. הרי אנו פותחים בקרוב פבריקה גדולה של טליתות, ואתם תמצאו את פרנסתכם בריוח…

חזקאל:

אם כך, יודע אתה מה? נהיה כלנו שותפים. חברותא אחת!…

הרשלי:

אתה תחזה, שכמעט כל העירה תהיה כעין “בשותפות” אתנו. איש לא ימצא מחסור בעבודה ובפרנסה.

חזקאל:

אם כן, “לא צחקתי”. ומה בדבר העסק השני? כלומר, רציתי לשאל, מה בנוגע לשידוך? פרידניו שלך – לא דא ולא הא, כלה ולא כלה, שידוך ולא שידוך. איני מבין, למה להמשיך את הענין לארך ימים ולדחותו מיום ליום? הן גם מוטלי, גם פרידניו – שניהם ראויים לברכה…

דובה:

בלי עינא בישא!

חזקאל:

ראויים לחופה וקידושין.

ליזר:

ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין.

הרשלי (בכעס):

אבא! (ליזר נבהל ומתחבא בקרן זוית שלו).

מזיק (נגש להרשלי):

הוא רואה – החשבון צודק! (דממה) ר' הרשלי, אם כבר התחיל, אל יעמד בחצי הדרך. יזכר את עצתי: “אומר ועושה!” (שב אל מקומו).

הרשלי:

כך, ר' חזקאל. הצדק אתך. (הוא רועד). באמת כבר טעון הענין גמר. אבל צריך מקודם… צריך… נקרא לנערה ונשאלה את פיה. מה תאמר פרידניו? (פסיניו נכנסת ובידה טס ערוך מעדנים בצרוף מפיות).

פסיניו:

רואים אתם – ברוך השם, לא יחסר דבר. (נוטלת מפיה אחת), ורק שאיני יודעת מפיות אלו בשביל מה הן – ללפני האכילה או לאחריה?… ( מעמידה על השלחן).

צפניו:

ואני תיכף רצה להביא את פרידניו. תיכף תלך אל תחת החפה –ונגמר. מה היא מעכבת את “גאולתי”? חה חה חה! סבא רחימאי, באיזה יום אהיה אני לכלה? מתי תשיר לי את השיר החפה שלך הה? (רצה לימין, הרשלי רועד).

פסיניו:

מה לך הרשלי? הביטו נא. ידיו רועדות, כאלו היה עומד וגוזל את מי שהוא. דובה, טעמי נא מזה. תופין זה עשוי מחלבון זך ונקי, בלי מים, חס ושלום.

דובה:

בלי עינא בישא. מוצלח מאד. הנה, עוד מעט ואנחנו מחותנות (נושקות זו לזו). (פרידניו וצפניו נכנסות).

הרשלי:

רציתי לשאלך… כלומר, לא אני השואל, אלא ר' חזקאל. הוא רוצה לדעת דבר בענין השדוך.

חזקאל:

אני אדבר אתך כבשר ודם פשוט. דומה, שאת קצת “וימאן” בשלשלת. שדוך – ולא שדוך, כלה ולא כלה. אפשר חוזרת את מכל הענין. הרי את מיוחסת עכשו, ומוטיל אינו אלא בנו של חזקאל דרכמה.

פרידינו:

השדוך? ר' חזקאל, אמר לו את האמת. “תנאים” לא היו עוד בינינו. אני אמנם שתקתי עד כה, מפני שחשבתי, שכך צריך להיות. אבל עכשו… אל נא תהיה לכם תרעומת… אינני יכולה…

דובה:

גם נפשו של מוטיל אינה יוצאת אליך. הוא כאלו מפחד מפניך. מפני צפניו – לא. חזקאל, רואה אתה? האם לא אמרתי לך, כי ראיתי שונרא אוכמתא בחלומי? הנה לך!

פסיניו:

האין את רוצה בשדוך, פרידניו? מפני מה?

ליזר(מקרן זוית שלו):

היא רוצה להשאר בבית, בין הקרובים לה…

הרשלי(בכעס):

אבא, אם אתה רוצה לשבת כבן־אדם שב. ואם לא, אבקשך להטריח את עצמך…

צפניו:

כך, לא נאה לך השדוך, בת מלכה שלי! דודתי, האם זה לא נורא. הרי מוטלי מעורר רחמנות!

מוטלי:

לחנם אתם חושבים, שיש לי צער גדול מזה. לא טובה האשה, שצריך להתביש מפניה…

צפניו:

ודאי, ודאי, שצריך להתביש מפניה! יחסית שכמותה – מילתא זוטרא!

פרידניו:

במטותא מכם, אל תשפכו את דמי חנם.

צפניו:

כסבורה אנכי, שאפשר שיהיה לך דוד עשיר, וחמא כר' חזקאל דרכמה, ואין בכך כלום.

פסיניו:

אם מפני טעם זה, מפני שברך אותנו אלהים, את מואסת, פרידניו, בשדוך – הרי זה עון גדול.

דובה:

אתה זוכר, מוטלי, כי בלכתנו הנה פגשנו בגויה נושאת דליים ריקים? הנה לך! אתה מבין – היא איננה רוצה עוד בשדוך!

חזקאל:

מוטיל שלי אינו אצלי קטלא קניא… היא אינה רוצה, מסתמא, יודעת היא משום מה.

הרשלי:

אני אבאר לכם משום מה. אך הקשיבו נא לי. הן כמעט בני משפחה אחת הננו. אם פרידיני אינה רוצה בשדוך, אפשר שרוצה בו צפניו. אני אתן גם לה נדוניא ומתנות כלה, כמנהג בעלי בתים חשובים, אולם אני רוצה להסב את לבכם לענין אחר לגמרי. רוצה אני לדבר לא על הילדות, אלא על עצמנו, כלומר, עלי ועל פסיניו. בר"ח אלול שנה זו מלאו עשרים ושתים שנה מיום חתונתנו, וכמו שידוע לכם, לא ברך אותנו אלהים בבנים. ומה הם חיי האדם, אם אין לו בנים?

פסיניו( בעצב):

כך הוא הענין. תמיד היו הנשים שואלות ותמהות: מה רואה ר' הרשלי שצדיק הוא, לחיות כ"כ הרבה שנים עם עקרתו? אני נהגתי להשיב להן: לא ככל האנשים הוא הרשלי שלי. שתי היתומות המתגדלות בביתנו, כבנותינו הן (פרידניו בוכה). כך, פרידניו. הרשלי צדיק בדבריו: מה הם חיי האדם ההולך ערירי? אתן שתיכן ילדותינו אתן, ורק בשבילכן אנו חיים…(נושקת לפרידניו).

הרשלי:

פסיניו, את לא בנת את לדברי… לא זאת היתה כונתי… לא זאת… רוצה אני בבנים שלי…

חזקאל (בלחש):

הוא רוצה בבנים שלו. לפי השגתי, כונתו היא שהוא רוצה באשה אחרת.

כלם:

מה?

ליזר:

עינו של הבדחן חזתה את זה הענין, עוד לפני “קבלת הקנין”…

הרשלי:

כן, פסיניו. אל תכעסי עלי. דוני אותי לכף זכות. שאלתי ובקשתי היא מלפניך, שנתגרש.

פסיניו:

להת – ג – רש? מהיכן, הרשלי, לקחת מלים אלו?

הרשלי:

אמת, שלא דברתי אתך עד כה על הדבר הזה, אבל חושב אני על זה מאז, פסיניו.

פסיניו:

להתגרש! אוי ואבוי לי! אללי לי! (היא בוכה).

הרשלי:

הענין הוא כך, פסי. אם חלילה אין רצונך בגט, לא אעשה זאת על כרחך. אז את נשארת על מקומך בבית, ואיש לא יפגע בכבודך. ואני? אני אשא את יסורי באהבה. ומה לעשות? הרי אי אפשר שיהיה האדם מאושר בכל!

פסיניו:

לא, הרשלי, לא. אני יודעת אותך, כי אדם כשר וישר אתה. אם אתה מוצא כי עלינו להתגרש – אין זאת, כי כך נגזרה גזרה מן השמים. הבה, הרשל, ונתגרש… אוי ואבוי לי! (בוכה).

חזקאל (בלחש):

לפי השגתי, הענין קצת מוקשה: מדוע לא באה הגזרה מן השמים, לפני היות ר' הרשל לבעל עושר?

דובה:

אוי, פסיניו, חיותי. הרי אני אמרתי לך תמיד, שתאמרי את התחנות של רחל אמנו בכל שבת־מברכים. הן המסכנה רחל, גם היא היתה עקרה…

פסיניו:

מה מועילים עכשו הדבורים? מסתמא יודע הרשלי, מה שהוא עושה… הוי, אב הרחמים שבשמים – למה כה פתאם השברתי? הרי אין כל ברירה לפני…

פרידניו (נופלת על צוארה):

לא, דודתי, לא. עוד יש ברירה! אם מוטלי חפץ בי נכונה אני תיכף לחתונה… אני… (אינה יכולה לדבר מתוך בכי).

מוטלי:

אין אני רוצה שיזלזלו בי כך. פעם הן ופעם לאו. את, פרידניו, מיוחסת יותר מדאי בשבילי… צפניו – לא כך…

הרשלי:

פסיניו, מה לך, כי תבכי כל כך?

פסיניו: אבכה לי, אבכה לי… אלהים יסלח לדמעותי…

פרידניו:

דודתי, דודתי היקרה, אין אני אשמה חלילה…(בוכה).

פסיניו:

שטיא שלי, במה את אשמה, ילדתי? אם נגזר כך מן השמים, שנתגרש, הרי אי אפשר שנחיה עוד יחד כאיש ואשה. (מבטת בה). מה? את? הה? כלומר, את! ואני, שטיא זקנה, לא הבינותי…(נרגעה) נו, פרידניו, טוב שאת תקחי את מקומי מאחרת. הרי אני אמצתי אותך לבת… יתן לך אלהים כל אושר… לא הרבה ר' הרשלי איכא בשוקא… עשרים ושתים שנה חיינו יחד ואף מלה רעה אחת לא שמעתי יוצאת מפיו… אל תבכי, שטיא שלי… אני אשב אצל צפניו, אבל גם אותך לא אשכחה…וכאשר… פרידניו, אלהים יברך אותך בבנים, והייתי אני להם לאומנת, כאלו היו בני ונכדי… אם אין בכחי להיות אמא, אהיה סבתא, לפחות. (בוכה כל אחת בזרועות רעותה).

הרשלי:

איך יכול בן אדם לכונן צעדיו בדרכו ולא יהיו לו אחרים למרמס? איך יכול בן אדם לכונן לו אושר, מבלי שישבע מבשרם ודמם של בני אדם כמהו? לא. לבי נבא לי, שכל הפילוסופיה של ר' אוריאל שוא ושקר היא, ואני לעולם, לעולם לא אמצא את אשרי! (בוכה תמרורים) פסניו, אל תזכרי לי את חטאי. אין אני ראוי לך ולדמעותיך הטהורות. רע אנכי ממך. חוטא, כבד עון הנני, יודע אני זאת, מרגיש אני זאת. מרגיש אני גם כמה קשה לך היום, פסיניו. הוי, פסיניו, פסיניו! (כלם בוכים). (מזיק מביט על הרשלי באירוניה).

המסך.

מערכה שלישית

אולם עשיר עוד יותר בביתו של הרשל. מרבדים יקרים. פרחים. לילה. מנורות דולקות על השלחנות. בפנה עומדת בין פרחים קפת ברזל. מזיק עומד אצלה ומונה צרורות, צרורות של כסף… ליזר מתהלך בבית הנה והנה בקוצר רוח.

ליזר:

משונה הדבר – עד להתפקע! אין – וחסל! שוב פעם מראש: אכמה, בכמה, גכמה, דכמה,הכמה…(צועק בדלת). הוי, משרת, מהר! הלא שמעת דברי ר' אוריאל? (משרת יהודי נכנס ובידו בקבוק יין ושתי כוסות) איפה עמדתי? הכמה, וכמה, זכמה…

מזיק (נגש אל היין ומוזג אל הכוס):

התקח מעט? אוהב אני אותך כשהנך מבושם, ר' ליזר.

ליזר:

כל שאלה אין, אם אני אקח יין. (שותה את כל הכוס) ר' אוריאל, הס!… זה שני ימים שאני מענה את נפשי למצא חרוז לחזקאל דרכמה. אני רוצה ואיני מוצא. בשום אפן איני יודע, – טול והתפקע! אני הולך כסדר על פי האלף־בית: אלף – אכמה, בית – בכמה, גימל – גכמה, דלת – דכמה, ה' – הכמה, וליכא! לחיים! (שותה שנית).

מזיק:

כן, אצל ר' חזקאל דרכמה הענין ב“חלקלקות” כנראה… חה חה חה. שב ר' ליזר. נשתה מעט ונשוחח מעט על דא ועל הא (יושבים, מזיק טועם מן הכוס לאט לאט). בן כמה אתה, ר' ליזר?

ליזר (שותה):

הרי אני לאחר שבעים. הט, הט. ר' אוריאל, רציתי לשאלך. מתי יבוא הרשלי?

מזיק:

אפשר היום, ואפשר לאחר שנים שלשה ימים… אתה, כנראה, מתגעגע עליו, והוא – על רעיתו הצעירה…

ליזר:

לא געגועים ולא ענויים… דוקא, כשהוא אינו בבית, אני מרגיש את עצמי כאן בטוב. לחיים! (שותה). איזה מין כשוף: כוזא במוכסז כוז. בשום אפן איני יכל למצא חרוז. כבר מששתי בכל האלף־בית: פא –פכמה, ק – קכמה, ר – רכמה, ת – תכמה.

מזיק (גומע וחושב):

הנה לך בן אדם, יציר כפיו של אלהים בדמותו ובצלמו. כבר חלפו על גבו שבעים שנה, ומה הוא? בשביל מה היה חי? בשביל מה טרח וסבל יצור זה? ומה יתרון לו היום על הבהמה? חה חה חה! הולך ושובר את מחו בשביל חרוזים: אכמה, דרכמה, הכמה! והרי בהבלים כאלה עוסק רובא דעלמא, ופתאם בא מלאך המות ובפיו כרוז: ר' בדחן, די לך לחפש חרוז… שתה ר' ליזר, שתה. “פלוני קוזק, הלך מזג…” חה חה חה!

ליזר(שותה):

צוחק אתה על חרוזי. הטה אזנך ואגיד לך בלחישה: הס, אני שותה בתו ואתה שוטה בטית… מבין אתה, כשתינוק יחוש בבטנו מיחוש, נותנים לו צעצוע לשעשוע. כסבור אתה, שעל ידי הצעצוע עובר הכאב מן הגו? לא מיניה, ולא מקצתיה. אלא מה? – התינוק משתעשע בצעצוע שלו ושוכח את הבטן שלו. ר' אוריאל, כן הוא הדין עם כל בר־נש מאנ"ש. לכל אחד מאתנו יש מיחוש בבטן… הולך הלמדן ועוסק בתורה, הסוחר – בסחורה, המלוה ברבית – בזוזים, ואנכי –בחרוזים. אבל כל זה אינו בא לנו, אלא בשביל שנשכח את כאב הבטן שלנו. מבין אתה? (משורר) פלוני קוזק, הלך מזג, יין חזק, מכל מין, מלא ההין, על פי הדין(שותה). חה חה חה, שותה בחרוזים אנכי…

מזיק:

מיחוש בבטן? חה חה חה, ציור לא רע.

ליזר:

שואל אתה ר' אוריאל: מה נשתנה ליזר בדחן מבהמה? וכי עינך טרוטה, אם אינך רואה תשובה פשוטה? ליזר בדחן יכול להיות בהמה, ובהמה אינה יכולה להיות ליזר בדחן… מבין אתה, שבבדחנות, יש אמנות. למשל, קוראים לבני: הערש צבי. קח לך את השם צבי, צ‘, ב’, י‘, הרי לך בנוטריקון: צדיק באמונתו יחיה. רוצה אתה איפכא, ואהיה לכם לנביא: צ’ ב' י' – צרות בדוברובנה יביא… או קח לך את השם “הערש” בסירוס האותיות והנה זה “עשרה”, סמן לעשר מכות… או השם שלך אוריאל: א' אחד, ו' ששה, ר' מאתים, י' עשרה, א' אחד, ל' שלשים, הרי זה בגמטריא, רמ“ח, רמ”ח אברים, ובהפוך האותיות זה “חמור”, סמן, שבכל רמ“ח אברים שלך הנך חמור… מבין אתה? וכן הענין עם השם מזיק שלך. מזיק בראשי תיבות: מם, זין, יוד, קוף: ממזר זה יאכל קוגל. סמן לעסק הטוב שעשית עם הרשלי, ואם אתה רוצה סמן גם למעשיך הטובים, הנה לך מזיק, מם, זין, יוד, קוף, (בנגון) מרדנו, זדנו, יעצנו דופי, קשינו ערף… חי חי חי! אתה שואל: מה זה ליזר בדחן? מילתא זוטרא – ליזר בדחן הוא אדם ככל בני האדם, ליזר בדחן יהודי ככל היהודים בעל מח, בעל חב”ד. כסבור אתה, שאתה חכם, אם אתה צוחק בשעת חדוה ובוכה בשעת צער – אני חכם יותר גדול ממך: אני צוחק ומתבדח גם בשעה שלבי גונח, גם בשעה שזה נקרע בתוכי ודמי שותת… הרי כך הוא, מה נשאר לי מכל ימי חיי הבל, ומה לי פה ומי לי פה בבית הגדול והעשיר הזה? הה, פלוני קוזק, הלך… הס! הטה אזנך! אני אלך ואמר, שאתה אמרת להביא דבוק, כלומר בקבוק… הה, פלוני קוזק, הלך מזג, יין חזק… וכך היה שותה: אחת, אחת וארבע, אחת ומש… (יוצא ובידו הבקבוק הריק).

מזיק (שוקע במחשבה):

הרי לך בן אדם! טפש כלפי חוץ וחכם מבפנים. בדחן וחושב מחשבות, עושה מעשה קוף ומרגיש כבן אדם; חי כעבד וחולם חפשי כמלך ( קול צעדים). אַ, כמדומה, שהאשה היפה והצעירה של שותפי הולכת לכאן. (פרידניו נכנסת מן דלת הפנימית לבושה ועדויה הדר).

פרידניו:

האדון ר' אוריאל לבדו בבית? ומכתב אין? (נגשת אל המראה).

מזיק:

אין. דומה אני, שמכיון שאין מכתב יבא הוא עצמו היום. פרידניו, הרשיני נא לומר, שאין צורך לך להביט במראה. יפיך משתפך לא רק על הזכוכית הקרה הזו.

פרידניו (בעצב):

אני מביטה במראה מפני שהיה לי הדבר הזה להרגל בימים האחרונים. אין לי שום עבודה אחרת ועוסקת אני עם עצמי. האינך סבור, ר' אוריאל, שהחיים מלאים עצב ושממון?

מזיק:

החיים דומים לגן מלא עצי פרי. פירות של שמחה וענג גדלים מעל לראשו של אדם, אבל אין דרכו של אדם להתרומם מעט להשיג את הפירות, והוא קוטף לו רק עלי טרף ירוקים. את העלים האלה הוא מכרסם ולועס, ואחר הוא בא ומתאונן שאין טעם בחיים… חה חה חה. ניתן לו לאדם ליהנות רק מעלי הטרף, ולא ניתן לו ליהנות מהפירות עצמם. ורק פעם אחת מצאה האשה עוז בלבה לקחת מהפרי האסור. לה היה האושר לטעם מפרי הדעת ולמסר אותו גם לכל בני האדם… ובוא יבוא היום, שהאשה תתן לבני האדם לטעם גם מהפרות האסורים האחרים – מפרי עץ החיים…

פרידניו:

אין אני מלומדת, ר' אוריאל, ואיני מבינה כלפי מה רמזת בדבריך: “עץ החיים ועץ הדעת”, אולם זאת אני יודעת כי לאחר שאכלה חוה אמנו מן העץ אשר אמר אלהים לא לאכל ממנו, בא המות, באו הפגעים לאדם, באו הדמעות… ואפילו הענג אשר יתענג האדם אינו אלא הקדמה למה שיבא אחריו: למכאוב לב וליסורי הנשמה. מתלבשת אנכי בשמלה חדשה, מתקשטה אני בכל מיני קשוטים, וההנאה שיש לי מזה לרגע היא, להרף עין. אחר כך נעשה לי הכל מאוס, ולבי כל כך מיצר וכואב, כל כך מיצר…

מזיק:

אז צריכה את לבקש תענוגות חדשים, תענוגות אשר לא ידעת עוד.

פרידניו:

לא. שקר התענוגות והבל כל שמחה. לא הם נותנים חיים לאדם.

מזיק:

האם בית ר' הרשלי יכול לתת לך חיי אשר?

פרידניו:

פה, בבית הזה, הסגתי את גבולה של אמי, של האשה הטובה, אשר אמצה אותי לבת לה. וכבר עברו שלש שנים אחרי אותו היום, והבית הזה מזכיר לי עוני יומם ולילה, יומם ולילה.

מזיק:

את נשאת לר' הרשלי, לא מפני רגש האהבה החלונית, אלא מפני רגש של קדש. אהבה קדושה זו – בת השמים היא, ולנו נתן אלהים את הארץ. אהבת קדש – זהו אמנם הרגש הראשון אשר האשה מעוררת בנו, אבל תעודתו של הגבר היא לחלל את הרגש הקדוש הזה, להפך את האליל אשר לפניו לאשה, לבת חוה ככל הנשים. דבר זה נורא מאד, גס מאד. אפשר שהוא גם אי־פיוטי, אבל כך הוא רצונו של הטבע.

פרידניו ( אינה שומעת את דבריו):

אח, אלמלא זִכָּה אותי אלהים בבן אחד!

מזיק:

היש ענג בבנים? ההם נותנים שמחה לאדם? הבנים גוזלים את לשד הנשים ואת יפין, האמות מתחלות, מזדקנות בלא יומן, ופורשות את עצמן מן העולם ותענוגיו… ומה עושות כל הנשים המשכילות והעשירות? האין הן משתמשות בכל האמצעים לבלתי לדת בנים, לבלתי שלול את חפשן ואת יפין לחנם, בלי אהבה, בלי תאוה, בלי כלום? הבל שבהבל! ( נשמע קול צעדים) מי הולך הנה? (דובה בפתח).

דובה:

הכנסי נא לכאן. המחותנת! פרידניו, את נמצאת כאן עם גבר, בלי כל שומר?… (בלחש) אמרי לו, שילך מכאן. עינא בישא יש לו. (פרידה מבטת אליו).

מזיק:

אוי, הוי, אני מבין כבר. (בלכתו). הזהרי נא, שלא תכנס הקלפה לתוכך, דובה.

דובה:

כשם שאיני שומעת כל לא יזיק לי ( אוטמת את אזניה). פרידניו, גם הדודה באה עמדי… פסיניו, בואי נא, הכנסי. (נכנסת פסיניו, היא זקנה מאד).

פרידניו:

הוי, דודתי, יקירתי. זה זמן רב לא היית אצלנו. הוי, כמה זקנת והשתנית. יש לך טינה עלי, דודתי?

פסיניו:

לא, טליא שלי. איזו טינא? רק כשנכנסתי אל הבית הרגשתי פה דפיקה בלב… הלא אשה אני… (מוחה דמעת עיניה). נו, פרידניו, מה שלומך?

פרידניו:

שלומי? לי… טוב. יש לי עשר ואין לי אמא. אוי לי, דודתי! (נופלת על צוארה ובוכה).

דובה:

ידוע לנו, שהוא, בעלא דילך, אינו בבית, ועל כן באנו… גם צפניו הלכה אתנו, אבל היא חזרה… חוץ מזה, פגשנו כומר בדרך…

פרידניו:

ומה שלומה של צפניו? בריאה היא?

דובה:

ברוך השם, אין לה על מה להתאונן. שני ילדים כשני ספירים… על הילדה הבכירה לחשתי אתמול, משום עינא בישא.

פסיניו:

פרידניו, באנו לבקש ממך את טובתך. מצבנו רע עד מאד. ר' חזקאל ומוטיל היו לעניים מרודים. הלואי, שלא יחזרו על הפתחים.

דובה:

זו הפבריקה שלכם הביאה אותנו עד משבר… כעצם בגרון עומדת פבריקה זו בעיר ומחנקת. כל כספי המחותנת, כל הנדוניא של צפניו ויתר הפלטה שלנו, הכל נשא הרוח. אלו נסית את לבקש את ר' הרשלי… אשה צעירה פועלת על בעלה. את הזקנות הם שולחים לכל הרוחות, אך אשה צעירה – הרי הם כפרתה.

פסיניו (נאנחת):

אוי לי ואבוי לי! (צפניו פותחת את הדלת). הנה צפניו!

דובה:

בא גד! ברוך הבא! שוב פעם התחרטת? (נכנסת צפניו, לבושה כעניה, ומראה רע מאד).

צפניו:

באתי, וכי מה יכלתי עשות? או שידך על העליונה או שהיא על התחתונה. אך, איזו שמלות ותכשיטים לנסיכתנו! את זוכרת, דובה, כשהיא היתה תמיד אומרת: למה לבת ישראל שמלות ותכשיטים נאים? (מתבוננת מסביב) כמה נוי, כמה ברק אצלך, אחותי!

פרידניו:

המקנאה את בי, צפניו? כל זה מה יתן ומה יוסיף לי?

צפניו:

מי שמקנא בך תמקנה עיניו. מי מקנא?

דובה:

הא, צפקא. מתחלת את ברוגז – שמא לבשת את הפוזמק וצדו הפנימי למעלה?

פסיניו:

חלילה לנו מריב. אתאנו לחננך, פרידניו, שתתמלאי רחמים עלינו.

פרידניו:

אוי, אחותי, למה פניך רעים כל כך? דלות, רזית?

צפניו:

האמיני, שזה לא מרוב תענוגים.

פרידניו:

מפני הבנים, צפניו. עוד צעירה ורכה כ"כ, זה שלש שנים לאחר החתונה – וכבר שנים יש לך במזל!

צפניו:

רק הילדים הם נחמתי האחת, משוש חיתי. אין לך אשר גדול בעולם מילדים. כך הוא הדבר לפי הבנת קבצנים כמונו. מאי סבורים להם ה“נגידים” אין אני יודעת. ילדתי הבכירה מתהלכת כבר. שפילא ואזלא כבר אוזא. בּריות גופא לה, רבש"ע! קולה מצלצל ככסף בכל פנות הבית…

דובה:

בלי עין רעה, בלי עינא בישא. טפו! (יורקת).

צפניו:

והקטנה שוכבת בעריסתה ומנהמת כיונה. זוהי העשירות, ועשירות כשרה היא… זה לא גזל ולא שוד! אלהים נותן עשירות זו לאדם, והאדם נותן אותה לעולם. בנים – מתנתו הכשרה של האלהים הם!

דובה:

גם אני, זה דברי: פרי בטן – ברכת אלהים הוא. הרי אני, בלי עין רעה, כבת ארבעים וחמש, ורואה את – נושאת עוד קמיע… כדי שאני… לא, אפיל חלילה…

פרידניו:

אף על פי כן, היית בימי נעוריך מלאת שמחה, רקדת,צהלת, ועכשו – לזקנה דמית…

צפניו:

אין האדם יכול להתהולל כל ימיו. ושוב יודעת את פרידה, שאם אין אני צוחקת הרי זה רק בעטים של אנשים רעים, המחשיכים את חיינו ומצוים עלינו לבכות…

פרידניו:

בשנאה ברעל, את מדברת אלי, אחותי. זרות נעשינו אחת לחברתה.

צפניו:

ודאי, שהננו שונאות וזרות. אנו עובדים עבודה קשה עבודת פרך, ואתם, הגבירים, מתענגים על רוב טוב וחיים בהרחבה, בשעה שאנו טובעים בים צרותינו.

פרידניו:

לא אנו שונאים לכם כי אתם שונאים לנו, כך אומר הדוד. הוא נתן לדובה חמשת אלפים, לך נתן נדוניא, ור' חזקאל לקח את המעות האלו ורצה להתחרות עם הפבריקה שלנו. הרי אתם בעצמכם אשמים בדבר.

פסיניו:

ר' חזקאל בקש ממני פעם אחת כסף – ונתתי. שוב פעם – ונתתי, עד שירדו הכסף עם העסק יחד לטמיון.

דובה:

מה שברצוננו לראות עליך יבוא עלינו ועל כל ישראל אמן.

פרידניו:

ומה אני יודעת? הדוד אומר כך.

צפניו:

וכי מה את יודעת – לפנים היו לך קרובים, ידידים חמים – ואיפה הם עתה? היתה לך אחות יחידה. שתינו יתומות היינו, שתינו גודלנו יחד, דבקות זו בזו היינו, והיום נגזרנו, נקרענו. שונאות, זרות נעשינו אחת לחברתה ואת הכל את אינך יודעת, ואינך מרגישה… את קמת על אמך, על זו שגדלה אותך בבית על ברכיה, וחבקה אותך ואהבה אותך, את השלכת אותה מן הבית וישבת על כסאה – ואת אינך מרגישה הכל מה שעשית? את אינך מרגישה, כי לבה של אמא זו שבור ורצוץ ועולמה חשך בעדה? (בוכה).

פסיניו:

למה ככה תדברי? אלהים עמך! יהא נא רב טוב לפרידניו. יהיה נא. ואני… ואני… (בוכה).

פרידניו:

לא אני גזרתי, לא אני קרעתי את קרובי מעלי, אלא אני נגזרתי ואני נקרעתי. את רואה את עשרי, את שמלותי היפות, ואינך רואה את הפצעים העמוקים אשר בלבבי. דודה, דודה! האסון שהבאתי עליך לא היה לי לאשר ושברון לבך לא החיה חלילה את לבי! באותה שעה דמינו, שכך צריך להיות ואי אפשר שיהיה באפן אחר. אבל עכשו רואה אני הכל, הכל, בעינים פקוחות. תועה אני בבית זה כמו ביער, שוממה, בודדה, עגומה… אוי, לבי, לבי! מי ישלח לי מבט אחד של רחמנות, מי יתעורר לחומלה עלי? (כל הנשים בוכות, נכנס ליזר שכור ומעמיד על השלחן בקבוק יין סגור).

ליזר:

הס, הס. מה כאן? ארבע נשים ערכו תזמרת, והיה הרשלי לנעורת, ומזיק לניצוץ, ובערו שניהם ואין מכבה. כך אומר אבא. (משורר). הוי, באנה נשים הנה, בכינה, נשים, בכינה…

צפניו (מוחה דמעותיה):

סבא ר' ליזר צוחק עלינו ועל דמעותינו, והוא בא עם המשקה. הא גברא והא טסקה… מה שלומו של ידידי הזקן?

ליזר:

עסקי – מן המובחר. הפבריקה נותנת לי מלבד בולבוסין ומליחים, גם טלית טובה לתכריכים. (בנגון) שבעים המה הגבורים… (נכנס מזיק).

מזיק:

ר' הרשלי בא מן הדרך! (כל הנשים נפחדות ואינן יודעות לאן לפנות מבהלה).

פרידניו:

באנה ואראכן לצאת דרך חדרי. (הנשים יוצאות בלי סדר).

ליזר (מגרש את הנשים בממחטתו):

נשים, אוץ! נשים, רוץ! ר' ליזר, צפן את הבדחן שלך. (יושב בפנתו).

מזיק:

שכור אתה, ומוטב לך לצאת מכאן. (המשרת פותח את הדלת ונכנס ומביא את המזודה. אחריו נכנס ר' הרשל, לבוש בגדי הדרך).

הרשלי:

ערב טוב! שלום עליכם, ר' אוריאל. מה נשמע אצלנו?

ליזר (בנגון של קדוש לבנה):

שלום עליכם, עליכם שלום. שלום עליכם, עליכם שלום. שלום עליכם, עליכם שלום. סמן טוב ומזל טוב יהא לנו ולכל ישראל אמן. קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות.

הרשלי:

הנך מבושם כ"כ, עד שאין לתת לך אפילו “שלום עליכם”. פי! שמא תלך לישון? אך מה שלומה של פרידניו (נגש אל דלתה) פרידניו, הנה הבאתי לך משי אדם, כחל, צהב, לשמלות, ועגילי ספירים לאזניך (בלחש) עוד מעט, כשאפנה ואיש לא יהיה פה אנשק לך.

ליזר:

קבצן הייתי וכשהייתי בא מן הדרך הייתי רגיל תיכף אל אשתי ומנשקה ומוצץ ממנה את כל מתיקותה.

הרשלי:

נו מה נשמע אצלנו? אנכי שמעתי לקולו ולקחתי כסף בהלואה מכל נותן. הרבה, הרבה הם הנותנים והמאמינים לי.

מזיק:

ידעתי, שאם יסע בעצמו יעשה רושם טוב על המלוים. כן, צריכים אנו למהר בעניננו.

הרשלי:

למהר! (רואה את הבקבוק). מה היין הזה? לכוס יין לא הייתי מסרב עתה. אפשר רוצה הוא בסיגרה? (מוציא תיק סיגרות גדול ומעשן).

מזיק:

לשתיה גם אני נכון, אך לא לעשון. אני פסקתי לעשן. רואה הוא איזה מחלץ אנגלי יש לי (מוציא מכיסו סכין גדול בעל מחלץ, פותח את הבקבוק, מוזג את הכוסות ושוכח את המחלץ על השלחן).

הרשלי:

פסקת לעשן – איזו שטות! יש לי סיגרות מצוינות. (שותה) זהו היין הזול, כנראה. אינו ריחני כלל. איני מבין, מה כונתך באמרך “למהר”? (מעשן סיגרה).

ליזר:

למה לכם לדבר, תנו לי הכוס וידעתם פירושה של מלה“למהר”…

הרשלי:

בכבודך, צא מזה. צא תיכף!

ליזר (נבהל)

תיכף, תיכף (הולך) ר' אוריאל, רק שאלה אחת לא מיותרת: הס, שנה זו תהיה מעוברת? (יוצא).

מזיק:

התכנית פשוטה היא עד מאד (שותים). אנחנו תפסנו סחורה בהקפה רבה מאד, ואני מעכב בימים האחרונים את התשלומים. ר' הרשלי, בקופתנו יש היום שבעים וחמשת אלפים רובל בערך. הרי לך המפתח. (נותן לו).

הרשלי:

שבעים וחמשת אלפים? סכום גדול, בלי עין רעה. אבל הרי אין הכסף הזה שלנו – של זרים הוא, וצריך להשיבו.

מזיק:

להשיבו? ר' הרשלי מדוברובנה, במחילה מכבודך. עתה העת היותר מוכשרת לפשט את הרגל.

הרשלי:

לפשט את הרגל – בשביל מה? הן העסק הולך בטוב, מזומן יש למכביר, בשביל מה לפשט את הרגל? (מוזג לו עוד יין). הישתה? (מוזג כוס למזיק) לפשט את הרגל?

מזיק:

כשהעסקים רעים, פשיטת הרגל לאחר זמן היא; דוקא עכשו, כשהעסק “מתנפח”, טוב לעשות אותו מעשה. מעשה זה טוב יותר מן הזכיה בגורל. הננו מתעשרים בבת אחת שלש פעמים יותר!

הרשלי( קופץ ממקומו):

האמנם כן הוא? (חושב רגע). אולם תמחל לי, ר' אוריאל, אלהים עמך. מה שייך? הרי אני רוצה קודם כל להיות איש ישר ויהודי כשר.

מזיק:

דוקא משום האי טעמא. בשביל להיות איש ישר ויהודי כשר, טוב לפשט את הרגל עכשו. אצל איש ישר כר' הרשלי יקחו המלוים 50 אחוזים בשמחה רבה… בעניני מסחר – מי שנוטל הרבה ונותן מעט, זהו איש ישר. כך עושים גם המלוים הגדולים שלנו וכך נעשה גם אנו. מבין הוא – ר' הרשלי יהיה איש ישר ובקופה יהיה כל סכום הכסף.

הרשלי:

אם כך, נחשב רגע – כמה הוא כל הסכום? (יושבים אצל השלחן ומחשבים).

משרת (בפתח):

אדוני, ר' חזקאל דרכמה רוצה לראותו.

הרשלי:

חזקאל – מה לו ולי?

מזיק:

עניניו יגעים מאד.

הרשלי:

נו, יכנס. (המשרת יוצא) אוריאל אבל איככה נעשה את הדבר הזה? פשיטת הרגל – אטו מילתא זוטרא היא?

מזיק:

יבטח נא רק בי. (נכנסים חזקאל ומוטלי, כמדוכאים).

הרשלי:

מה זה, כי באתם אלי בשעה מאוחרת זו? אני זה עתה באתי עיף מן הדרך.

חזקאל:

רק מעט יש לי לדבר אליו.

הרשלי:

שמעתי שמץ דבר, שבאספת הקלפי דברת גבוהה גבוהה כנגדי. ברצונך הוא שאני לא אבחר לראש הקהל. כלומר, אני עזרתי לבנין בית הכנסת אני תרמתי מכספי לבנין בית המרחץ, כלו על חשבוני, ואין אני, לפי דעתך, ראוי לכבוד מצד הקהל – הה?

חזקאל:

במחילה ממך. אני לא באתי עכשו לדבר בעניני כבוד. לך יהא הכבוד, לך יהא הכל. הרי אני משיג זה בהשגתי הפשוטה. אני, מוטיל, בריל לפ וכל החברותא שלנו עובדים בזעת אפינו, מכינים טליתות יקרות וטובות, מנהלים את העסק באמונה ואנחנו נעשינו לעניים מרודים. לא נשאר לנו כלום מכל עבודתנו. לכם מאמינים, ולנו – אין מאמינים. לכם משלמים, ולנו – אין משלמים.

הרשלי:

ומה לעשות לך, אם אתה התנהגת כשוטה? אתה בידיך רצית לאסר מלחמה בפבריקה. אתה בעשר אצבעותיך רצית לעכב מהלכם של גלגלים, אתה בפרוטות שהשגת בהלואה, רצית להתחרות עם קפיטל! מי חיב בדבר?

מוטיל:

פבריקה, קפיטל! כמה פעמים נגעו אלה אל לבי, עד שאמרתי ללכת לשרף אותם, את הפבריקה והקפיטל יחד, בכל מכל כל!

חזקאל:

הרף, מוטיל!

הרשלי (בכעס):

השמעתם דברי שקץ שבשקצים? הוא ישרף את הפבריקה שלי, את הרכוש שלי, את האוצר שלי?

מזיק:

רצונו לומר: את הפבריקה שלנו, את האוצר שלנו.

הרשלי (אינו שומע):

אל הכלא הייתי משליך אותך, לסיביריה הייתי שולח אותך. שלך – שלך ושלי – שלי. אין רשות לשום איש לגעת באשר לי. (ליזר מתגנב ונכנס).

חזקאל:

למה תשים לב לדבריו? הריהו מדבר כנער. על דעת שום איש לא יעלה לקחת חלילה דבר משלך, חלילה! ברם, רע לנו מאד, שוכבים אנו בפחת עמוקה, בטיט היון, שלח נא לנו את ידך ומשה אותנו! חמשת האלפים של פסיניו, אוי לי… הרי היינו ידידים לפנים.

הרשלי:

עניני ידידות לחוד, ועניני עסק לחוד.

חזקאל:

היו ימים שעשית טוב וחסד לכל מבקש.

הרשלי:

את זה עשיתי מתוך תמימותי. עכשו רואה אנכי שצריך להבין מתי להיטיב – ומתי לחדל מהיטיב. האתן לך, חזקאל, נדבה – ומה אועיל לך בזה? או שמא אתן לך סכום כזה בכדי שתוכל לעמד על רגליך ולהתחרות עמדי, – חזקאל, אינך חושב אותי לשוטה כ"כ.

מזיק (בכעס):

הרשל שוכח שיש לו שותף בעסק, ושגם לשותף יש דעה שלו.

ליזר:

הבט על שותפך כמו על הפאה השמאלית אשר תעטפך…

הרשלי:

שוב אתה בכאן – ואני אמרתי לך ללכת לישון! (ליזר נבהל) א! טולו אותו מזה (המשרת בא ומוציא אותו). יהא צריך לשכר לו חדר בבית מי שהוא, שיהא שם מוטל ואוכל. חרפה להחזיק אותו בביתי.

חזקאל:

ובכן?

הרשלי:

יכול אני לעמד לך בצרה רק בעזרתי זו: אני אצוה שיתנו לפסיניו מדי חדש בחדשו שנים עשר, חמשה עשר רובל מן הקונטורה שלי.

מזיק:

רצונו לומר: מן הקונטורה שלנו.

הרשלי:

ואתה ובנך לכו לעבודה בפבריקה שלי.

מזיק:

רצונו לומר: בפבריקה שלנו.

הרשלי:

יהודים כשרים אתם ופועלים שכמותכם נצרכים להתעסק בעבודת הטליתות. מה לך, חזקאל, ולהנהלת עסקים? אתה תהיה אצלי פועל ותרויח את מחיתך בכבוד. להנהלת עסק – מבין אתה – נצרך כסף, שכל, מח, ידיעה. אתה רצית לנהל עסק בנסים. נסים בהאי עלמא ליכא.

מזיק:

נס גדול היה שם.

הרשלי:

ומה טוב ונוח לך מזה? אתה עובד יום, יומים, ובא על שכרך בטוח!

מוטיל:

נוח ובטוח עוד יותר הוא המת בקבר.

חזקאל:

הרי אני בשר ודם פשוט, ברם, לפי השגתי יכלתי יכולתי להבינך תמיד, ר' הרשלי, לא כן עכשיו. אין אני מתחיל להבין אותך כלל. ידידות – לא כלום בעיניך. כדי להיטיב לאדם, אתה אומר, שנצרך, לא רצון טוב, אלא חכמה, בינה ודעת. מי שהוא טוב לב הריהו בבחינת שוטה, לפי דבריך. נראה, שמתוך שאנו שקועים יום יום בעבודתנו הקשה הרינו באמת הולכים ומשתטים, ואתם הולכים ומחכימים מתוך הרחבה. נו, תיתי לכם, החכמים, שאתם נותנים לנו עבוד לפחות. מה יתאונן אדם חי, כשקיבתו רעבה? מחר נלך, אני ומוטיל, לעבודה אליך, אל הפבריקה שלך. ותסלחו לנו על שהטרחנו אתכם. שלום! ודאי, אתם הצדיקים…

מוטיל:

אלהים ישלם לכם כגמול חסדכם (עומדים לצאת).

מזיק:

כך הוא הדבר. כל דאלים חכם הוא. גשו הנה ואתן לכם פתקא, שיקבלו אתכם מחר לעבוד. (כלם יוצאים).

הרשלי (נשאר יושב לבדו):

חזקאל אומר, שאני הייתי לאחר, לא! אני אותו האיש שהייתי. והא ראיה: כספה של פסיניו ירד אצלו לטמיון, ואני, אף על פי שאיני מחויב לתת לה יותר הרי אני חוזר ונותן לה. והוא, חזקאל עצמו, אני מרגיש שצר לי עליו, שלבי כואב עליו. אבל הרי הוא עצמו חיב בדבר. “אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו”, פסוק מפורש אצל שלמה המלך. (קם ממקומו). על צד האמת היה צריך לעין בספר קצת. כמה זמן עבר כבר ואני לא אחזתי ספר ביד. אין אני זוכר בעצמי כמה? (כורע לפי המזודה ומוציא ספר) לשוא לקחתי אתי את הספר הזה לדרך. גם פתח לא פתחתיו! (יושב ולומד). אך! המתנות של פרידניו. צריך לגשת אליה. (הולך). הוא אומר, שיש 75 אלף בקופה. אפשר כדאי היה יותר לעיין בחשבונות ולמנות את הכסף… (נגש אל הקופה, מוציא שקים מלאים כסף, מונה אלפים, אלפים, ומניחם בשק, אלף אחד, שנים, שלשה. (מונה). פרידניו נכנסת לבושה לבנים ופרועת שער, מה לך, פרידניו, אלהים עמך! (סוגר את הקופה).

פרידינו:

שמעתי קולות יוצאים מכאן. נדמה היה לי, שהדודה בוכה. כך, כך נדמה לי תמיד…

הרשלי:

דמיון שוא, ילדתי, איזו הדרך תבוא הדודה לכאן?

פרידניו:

איני יודעת. נדמה לי כך,תמיד, תמיד.

הרשלי:

שטיא שלי, גשי נא, מוטב, שתראי את העגילים היפים אשר הבאתי לך. ( נותן לה תיק העגילים).

פרידניו (פותחת):

אך, מה יפה! (בהתרגשות) כשתי טפות מים טהורות מול נוגה השמש. אח, נו – הם נאים לי? (שמה אותן באזניה). יפה? באמת יפה? (רצה אל המראה) אך, מה יסכון לי זה? (שוב בעצבות) שום דבר אינו נותן שמחה בלבי. שום דבר! כל רגע זוחל על לבבי כנחש, ויונק את דמי.

הרשלי:

יש לי בכאן קצת עבודה. לכי לך ואני אבוא תיכף אליך.

פרידניו:

מבינה אני. יותר טוב לך להשאר לבדך ולמנות את הכספים…

הרשלי:

שמעי. כבר שאלתי עצת אנשים… בקיץ הבא אי"ה אסע אתך לוין אל פרופיסור… אלי, אלי! הבה לי בן! אחד שאלתי ממך, יותר לא אבקש.

פרידניו:

לא, לא. חולנית אנכי. אסור לי להיות אם לילדים.

הרשלי:

אם חולה את חלילה? ודאי… למה לי בנים? את טובה לי מעשרה בנים. אך אמרי נא, פרידניו למה תעצבי ולמה ירע לבבך? מה יחסר לך?

פרידניו:

לא יחסר לי כלום ואין לי מאומה. יש לי עושר וכל טוב, ועניה אני מצפניו אחותי. אני לקחתי את מקומה של אמי ולי אין שום מקום… (בוכה).

הרשלי:

ומה רצונך, פרידניו? אין אני מבין אותך.

פרידניו:

אני רוצה להיות מאושרת. תן לי אשר! תן לי חיים, חיים!

הרשלי:

אין אני מבין אותך, ובעצמך אינך יודעת את רצונך.

פרידניו:

אין לי חשק למאומה ואין אני רוצה במאומה. רק משאלה אחת יש לי: יתחיל נא לבי הכואב להרגיש את אשר היה מרגיש כבר, כבר, כשהיית מנגן על הכנור… הזוכר אתה?

הרשלי:

שטיא שלי. אז ידענו רק את השאיפה לאשר ולחיים, אבל עתה אין אנו יכולים להרגיש הרגשים ההם. אין אנו יכולים להרגישם ואל נרגישם עוד לעולם!

פרידניו:

כיצד? ההיה כנורך מכזב לי? ההיה משלה את נפשי? לא! לא! הרי רעיון כזה נורא מאד. שאלתי ובקשתי ממך, הרשל, אל נא תהיה לי זר יותר.

הרשלי:

אין אני זר לך חלילה. (פותח את הקופה ומביט בה). כמה מניתי? שלשת אלפים כמדומה…הה?

פרידניו:

גשה נא הנה, הרשל… קח את הכנור… נגן לי עוד פעם אחת… רק פעם אחת. אני אשב פה על יד רגליך… רק פעם אחת, הרשלי…

הרשלי:

ילדתי, מה זה עלה פתאם על לבך רוח הנגון? זה יותר משתי שנים אשר לא נגעתי בכנורי, ואני דומה, שלא אדע לנגן עוד עליו לעולם.

פרידניו:

לעולם? מת הכל?… ומה שהיה – הלך ולא ישוב? לעולם?

הרשלי:

איני מבין מה לך פרידניו. לכי נא אל חדרך, הרגעי נא… צריך אני לעין קצת בחשבונות.

לכי לך, פרידניו. ליל מנוחה לך! (נושקה נשיקה קרה).

פרידניו: – (קמה, מביטה עליו בארוכה, ואומרת בלחש):

ליל מנוחה לך! (היא מחנקת את דמעותיה, אך הוא אינו מרגיש בזה).

הרשלי:

נראה, שהיא אינה בקו הבריאות. יהיה צורך לשלח מחר להביא אליה את הרופא. (הולך ושותה כוס יין שלמה ושב אל הקופה). את זה כבר מניתי: ג' אלפים (מניח את המנוי במזודה). ד' אלפים, ה' אלפים, ו' אלפים. דומה אתה שאלה הן נירות בעלמא, אף על פי כן אם אתה שם עין בקופה ורואה את הנירות האלה במספר רב ועצום – והנה לבך מתמלא שמחה על כל גדותיו. שוכח אתה את השינה, את העיפות ואת הרעב… את הכל! כל שטר – נפתח לו פה והוא מדובב אליך, כאלו היה חי. כל סלע, כל דינר מלטף על פניך בחבה. הוי,כמה ענג, שמחה וכח מונחים בשטרות היפים האלו. (נכנס מזיק). האח! אלף לאלף, אלף לאלף, הם עוברים על פני זה אחר זה כפרשות שבתורה… עוד אלף – עוד פרשה! עוד אלף – ו‘, ז’, ח'!

מזיק:

האי מאי? אינך מאמין לי, הרשל, אתה בודק אחרי חשבונותי?

הרשלי: (נבהל):

ר' אוריאל – זה אתה? אני מביט סתם, כך, אפשר טעית בחשבון…

מזיק:

כן, אמת שטעיתי בחשבון… האמנתי לר' הרשל יותר מדאי ולמדתיו כל מיני עסקים. עכשו… כן. אני עוד קודם שמעתי אותו אומר: הכסף שלי, הפבריקה שלי, הקונטורה שלי, אני אצוה! אני אראה! כסבור אני, שר' הרשל נוטל לעצמו שררה יותר מדאי.

הרשלי:

יהא לבו סמוך ובטוח, שהוא אדון פה כמוני.

מזיק:

כשהננו בינינו לבין עצמנו הוא אומר לי כך, אך מה אעשה אם יתחיל לנהג בי מעשה סוחר? איזו ראיות מהימנות יש לי להביא? היום התחלתי לחשוש. ר' הרשל נעשה לחכם יותר מדאי, ובקופה כ"כ הרבה “מזומן”…

הרשלי:

אם הוא אינו מאמין לי, יכולים אנו להתקשר בכתב. אפילו מחר!

מזיק:

מחר? תודה רבה! מי יודע מה שיעשה ר' הרשלי בכסף עד מחר!

הרשלי:

אלא מהו רצונו? יאמר!

מזיק:

אני אקח לי לע"ע את 75 האלפים אלי. אין דבר. הוא יוכל להאמין לי. (מתחיל לגשת אל הקופה).

הרשלי (זורק במהירות את כל שקי הכסף אל המזודה וסוגר את הקופה):

היך? סכום רב כזה אתן על ידו? כלום חושב הוא שיצאתי מדעתי?

מזיק:

וכי מדוע האמנתי לו אני תמיד עוד יותר? אח! אני רואה עתה מהו ר' הרשלי!

הרשלי:

אם הוא רואה, יראה לו, ולא יאמין לי עוד מחר.

מזיק:

מחר? לא! מחר יהיה מאוחר. מעכשו אינני מאמין לו!

הרשלי:

כיצד? (ממהר וסוגר את הקופה) ליל מנוחה! אני הולך לישון.

מזיק:

טעות, ר' הרשלי! הוא אינו הולך עוד לישון. (חוסם את הדרך). אם אינו רוצה לתת לי את הכסף, יחתם תיכף על שטר שלקח ממני בפקדון מאת אלף רובל… אני תיכף כותב, והוא יחתם!

הרשלי:

אל ידבר שטות, ר' אוריאל. איזה ניר? איזה שטר? איככה אחתם? כיצד אחתם?

מזיק:

מה? הגם על שטר לא יחתם?

הרשלי:

לאו! הוא האמין לי עד עתה, ויאמין לי עוד לילה אחד!

מזיק:

לא באלף! אין אני רוצה להאמין לו יותר. אין אני רוצה. או הכסף או החתימה בגושפנקא שלו.

הרשלי:

ילך אל כל הרוחות שבעולם, אינו רוצה להאמין – אל יאמין. אני הולך…

מזיק:

לא! אינו הולך. אני איני מאמין לו ולא אתנהו ללכת! (חוטף מידו את המפתח ורץ לפתח את הקופה. הרשלי אינו נותן לו. מזיק דוחפו, תופש את המזודה ורץ. הרשלי רץ אחריו).

הרשלי:

גנב, רוצח! את הכסף תן! (תופסו). אני לא אוציא אותך חי מבין ידי. את הכסף תן! תן את הכסף! (הם מתאבקים, מזיק משתחרר ורץ אל השלחן ותופש את המחלץ).

מזיק:

יסור מעלי! הוא רואה את המחלץ? אין אני אחראי בעד עצמי עכשו! (כשמזיק מדבר, חוזר הרשלי על דבריו: הכסף, הכסף תן לי! והוא רועד בכל גופו).

הרשלי:

מה? אתה רוצה לרצח אותי נפש? התירש וגם תרצח? בסכין? רוצח! אם כן. תיכף את הכסף! תיכף – הכסף! (הוא חוטף מידיו את הסכין. הם מתאבקים יחד ונופלים. הרשלי דוקרו במחלץ בצוארו וצועק) לא. פה תהיה קבורתך קודם קחתך את כספי! הכסף שלי! לי! (צרור כסף מתפזר על הארץ. פרידניו וליזר נכנסים במרוצה ונבהלים).

פרידניו:

אוי ואבוי לי – מה קרה פה?

הרשלי ( אוסף את הכסף וזורק אל המזודה, כמשוגע):

הכסף שלי, שלי, שלי!

המסך.

מערכה רביעית

חדר עני מאד בביתו של חזקאל. אצל הדלת עומדה ערבה מלאה במים. אצל התנור גזרי עץ גדולים. שלחן ספסל ארוך. שני ספסלים קטנים וכסא קטן, אצל הקיר מטה, ארון קטן.

חזקאל

(ישב על הארץ על יד התנור ובוקע עצים בקרדומו. דובה יושבת אצל השלחן, סורגת פוזמק ומונה את הלולאות).

דובה (בלחש):

כ“א, כ”ב, כ“ג, כ”ד… אח. נפלה לולאה אחת. (מניחה את הפוזמק). חזקאל: אל תבקע את העצים על גבי המפתן, שמא יגע הקרדם במפתן חלילה.

חזקאל:

אל תפחדי, דובה. המפתן לא חלי ולא מרגיש. (בוקע).

דובה:

לא למפתן אני דואגת. חוששת אני, שמא תעבר צפה על מפתן בקוע וילדה תינוק בעל שפה שסועה חלילה.

חזקאל:

צפניו שוב פעם, אה אה אה…

דובה:

בשעה כשרה, טובה ומוצלחת, רבונו של עולם. נו, ואתה אינך יודע כלום, שאם נוגעים בקרדם במשקוף הדלת, תהי שסועה השפה העליונה, ואם במפתן – השפה התחתונה של הנולד? אינך יודע מאומה, חזקאל. כאלו לא גודלת בין אנשים.

חזקאל:

לפי השגתי איני תופס, היאך אפשר לי לשסע שפה של אדם אם הוא אינו על ידי? וכ"ש אם הוא עדיין דבר שלא בא לעולם! אין זאת, שהנשים יודעות יותר ממני בענינים כאלה.

דובה:

חזקאל, אם אתה לו שמעני, שב פה על הספסל הקטן. פשט כך את ידיך (שמה על ידיו חוטי צמר) צריכה אני לצנף פקעת אחת (צונפת). חשבת, חזקאל, שתשב אצלי בטל, בלי עבודה? אינך הולך לפבריקה, היה פועל בבית, במקומה של משרתת, להבדיל. מים הבאת די, עצים חטבת די, בלי עין רעה, בלי עינא בישא רבש"ע! אחוז את החוטים, אחוז – אני אצנף פקעת שלמה (היא צונפת. שתיקה ארוכה. הוא מתחיל לנמנם ומנענע בראשו) הס! הוא ישן… איני רוצה לנוע, שמא יתעורר. ינמנם לו קצת. (יושבת במנוחה). אמרי אינשי, שאם מעירים את הישן פתאם, דעתו חלילה נטרפת עליו. (ליזר בא מן הרחוב, מקל בידו).

ליזר:

יברככם ה‘! הביטו – הוא ישן. הוי, ר’ חזקאל עדיין מנמנם בחיקה של דובה…

דובה (מבוישת):

לך לך! הוא רק עתה השח את ראשו…

חזקאל:

אמת, נמנתי קצת. (נוטל את ידיו במי הערבה). יברכך אלהים, ר' ליזר. רואים אותך כראית מראה פלא!

ליזר:

ר' חזקאל, באתי בכונה אליך לרגל ענין אחד. דבר נכבד מאד לי אליך (קורא אותו הצדה). הס, דע לך ר' חזקאל, כבר יש! יש! הרבה עניתי את נפשי, הרבה, אבל בקשתי ומצאתי – תאמין. אתה יודע מה זה הא לחמא עניא?

חזקאל:

הקלות לשאל! לחמא עניא, לחם של קבצן עני. אני יודע פירוש זה לא מן ההגדה. אלא מן החיים, מן החיים עצמם.

ליזר:

וזהו מה שבקשתי ומצאתי. אתה מביט בי כתרנגול “בבני אדם”, הה? זהו! זהו!

חזקאל:

מה פירוש “זהו”?

ליזר:

הא לחמא עניא – מסורס: “הא לחמא עניא”– הרי לך חרוז ל“חזקאל דרכמה”. הא לחמא עניא – חזקאל דרכמה!…

חזקאל:

האח, חרזן זקן. חה חה חה חה! שב אורח אצלנו.

ליזר (יושב):

נו, ואיה כל “העולם” שלכם? הה? (בנגון) אין העולם אלא גולם, ואין ר' ליזר אלא חוזר: הא לחמא עניא, חזקאל דרכמה…

דובה:

צפניו הלכה אל האטליז. יודע ר' ליזר, שאין אנו נוהגים לאכל בשר בימי החול. אמרתי לה שתלך, אפשר שתמצא בזול: ריאה, כבד או כרעיים. נו, והמחותנת שלנו פסיניו, הלכה אל הגביר. שלחו לקרא לה. פרידניו שוב פעם…הה… לא עלינו ולא על כל בית ישראל. ר' ליזר נכנס פעם אליהם?

ליזר:

לא! אני יושב לי אצל אפרים “כליזמר”, סמוך על שלחנו, ואני מרגיש את עצמי בטוב. וכי למה אלך לשם? שם מתבישים בי. את הכבוד אני מוחל להם. אבל ידידי, ר' חזקאל: מה היום מיומים? מה לידידי בביתו, יושב כאחד הנשיאים וצונף פקיעים? (דובה מתבישת).

חזקאל:

זוהי אמנם קושיא רבתי. ר' הרשלי רצה לתת לי אושר עולם, עמד ועשה אותי למשגיח, כלומר, שאני לא אעבד ויעבדו אחרים, ואני אהיה השוטר והנוגש. לא חפצתי. לא אני ולא מוטיל. אין אנו רוצים לדעת מטובו וחסדיו. היה נותן לנו לפחות עבודה, עבודה פשוטה – מילא. אבל אין הדבר כן, שלשה ימים יש עבודה, שלשה ימים אין. נותנים לנו עבודה, רק בכדי שלא נגוע ברעב, ותו לא. הלך מוטיל לבדו אל הפבריקה, ואני נשארתי יושב בית. ובשביל שלא לשבת בטל, עובד אני אצל דובה במקום משרתת. כך רוצה מזיק. ר' הרשלי – חלילה לו מזה. הוא אינו יודע דבר. חזקאל דרכמה – כלום אני ענין חשוב? אבל אני לא אלך אליו להתחנן על נפשי. ( בוקע גזר עץ בכעס) לא. לא תחזינה עיני שונאי דבר זה!

דובה:

אוי המזיק – לכלנו הזיק. כשהוא היה חולה, אמרנו שירחם מי שאסור להזכיר את שמו, ונפטר ממנו. אבל לאו. הוא הבריא, אלו היה איש הגון היה

הוא יתברך לוקחו אליו, אבל צרה שכמותו השאיר לנו.

חזקאל:

אף על פי כן התהלך מזיק חבוש בתחבשת במשך זמן של שלשה חדשים. אומרים, שהיו קרובים לשפיכות דמים. ברם, מאותו היום מתהלך גם הרשלי כנטרד. ברוך השם שאני קבצן. בטוח אני לפחות, ששום מזיק לא יוציא את הגרגרת שלי.

דובה:

בריל לפ כאלו אומר, שעלה לר' הרשלי במלי מליונים עד שפיס אותו, את מזיק. ליזר, כמה זה מלי מליונים?

ליזר:

זה הרבה מאד…

חזקאל:

אבל עתה שוב שורר שלום ביניהם. חברותא־רעותא… כאלו לא קרה דבר. אומרים שהם עכשו ידידים זה לזה יותר משהיו.

ליזר:

הוי, כשאני נזכר באותו הלילה! איזה קולות: גנב, גזלן, רוצח! התכשיט שלי שוכב ובידו מחלץ ממורט, מזיק מונח על הארץ מלוכלך בדם… כסף! כסף! דמים! דמים! שניהם מתגלגלים על הארץ, ופרידניו חורת כמתה, והנשמה שלי, גם היא תלויה בראש החטם… עוד מעט והיא מתעופפת… ברוך השם, שהנני עכשו אצל אפרים כל"ז. (הולך אל הארון). פלוני קוזק, הלך מזג, יין חזק, מכל מין, מלא ההין, על פי דין… (מחפש. דובה צוחקת).

חזקאל:

טורח אתה לשוא. בדליכא! אף לא לקיקה כל שהיא! בשבת זו קדשנו על חלה…

ליזר:

על חלה יבשה? אך הנה צפניו. (צפניו נכנסת, סל בידה, סודר על שכמה, מצב רוחה טוב).

צפניו:

האח, אורח! בשם ה', סבא רחימא! מה טוב כי באת! צריכה אני מאד לשאלך דבר (מוליכה את ליזר הצדה). הס אמר נא סבא. אה…

אה… ירד שלג אשתקד? ( הכל צוחקים ).

ליזר:

חה חה חה, טוב, כפתור ופרח! אשתקד היה גם קרח…

דובה:

איזה גרוי באזני השמאלית. סמן לבשורה רעה הלילה.

צפניו:

כן, כן, חמותי, בשורה רעה לך הבאתי: שום “מציאה” לא קניתי. על כל ריאה, נשים קופצות מאה, ועל כל כרעיים – כפל כפליים. ובאתי בלי דא ובלי הא. בשורה רעה הבאתי, הלא! מה תינוקותי – ישנים הם?

חזקאל:

מוטיל המסכן ישוב רעב מן העבודה.

דובה:

נו, נבשל לו בולבוסין. הוא אוהב בולבוסין. יאכל וישבע, בלי עין רעה, בלי עינא בישא.

צפניו:

בולבוסין מבושלים במים ופלפל וכדומה, יאכל גם סבא? לא כן? מילתא זוטרא, מאכל בולבוסין? סבא, יש לך חרוז לבולבוסין?

ליזר:

“מליחים ובולבוסין, כברבורים אבוסים”, האינך יודעת, ציפקה “מרשעת”, פלוני קוזק, הלך מזג…

צפניו( שוסעת את דבריו):

ומן הבקבוק משקה, הא גברא והא טסקה. חה, חה, חה! חמותי, נשמתי, לאן הלכה הדודה?

דובה:

קראו אותה לפרידה. הרי היא שוב פעם חולה, לא הכא ולא התם ולא בכל בית בישראל. פעם בחדש חוזרת אליה מחלה זו. שום כאב אין לה, והיא חולה. דומה שהיא ככל בני האדם, ובכל זאת אינה כך! (צפה יושבת עצובה).

חזקאל:

זוהי מחלת מרה שחורה. אומרים, שכל העשירים חולים מחלה זו.

דובה:

אתה יודע, חזקאל, כל זה בא לה מחסרון בנים… אך מה אתה אומר לזה – שוב פעם גרוי באזני השמאלית?

ליזר:

אילו ידעתי, שמורנו ורבנו ר' הרשל אינו בבית, הייתי נכנס לשם, לראותה. אמת שגבירה היא, אעפי"כ ראויה היא לרחמים.

צפניו:

כן דברת, ר' ליזר, הכנס לשם, ויחשב לך לצדקה. היא כ“כ עגומה ושוממת! אוי, אלו ראיתם אותה בשעת מעשה: היא נעשית שקטה כיונה, מדובבת אל עצמה, שרה לעצמה בלחש, בלחש, היא כ”כ עגומה, דואגת ומצטערת ( הכל שותקים. דומיה. פתאם רעש. צפניו מתרוממת בבהלה) אוי לי, אוי לי, מה זה? מה שם? נתק לבי בי! (פועל נכנס, נפחד).

הפועל:

אלהים עמכם… בבקשה מכם… לא כלום, אל תפחדו.

כלם:

אוי ואבוי לנו. מה, מה?

דובה:

שוד ושבר!

הפועל:

אין הסכנה גדולה חלילה. הגלגל קטע את ידו.

חזקאל:

הפבריקה, הפבריקה! אוי הפבריקה.

צפניו:

איהו? איהו – מוטלי… מוטלי! ( היא רצה לדלת. באים פועלים יהודים הנושאים את מוטיל המלוכלך בדם. ידו האחת מחובשת, והדם פורץ ממנה. על גופו טלית חדשה לבנה מגואלת גם היא בדם. צפה צועקת בקול מוזר) אוי לי! הוא מת! הוא מת!

דובה:

בני, בני, בני יחידי! מוטלי שלי!…

הפועל:

אלהים עמכם! הוא רק התעלף. ( משכיבים אותו על המטה).

חזקאל:

אלהים, טליתותיך נעשות עכשו בכח גלגלים, הקורעים את אברינו אחד אחד! הביטו, בני, בני! מוטלי, בני, בני! (כלם אצל המטה).

צפניו:

מוטלי שלי! אוי, לבי מתפקע, לבי! כחי עוזבני! (היא ודובה צועקות ובוכות).

מוטלי (שב אליו רוחו, בקול חלש מאד):

אוי! (מתאמץ). אל תפחדו. לא כלום. רק יד אחת נקרעה. אחת. מה ערך לידו של פועל?… אבא. אתה יודע הוא… ר' הרשלי… עמד באותה שעה בחלון… לא רחוק ממני… ודמי נתז עליו… עליו. אוי, צפניו… ( מתעלף. רופא וחובש נכנסים במהירות).

חזקאל:

מוטלי בני, התחזק! הנה בא הרופא.

צפניו:

אוי לי! מה היה? מה יהיה? (בוכה מרה).

דובה:

בני, בני! שוד ושבר באו! אללי, אללי! (הכל בוכים. הפועלים מוחים דמעותיהם. הרופא מטפל בפצוע. אנשים ונשים רבים מביטים בחלון ובדלת).

שנוי מקום

החצר של הפבריקה. נשמע רעש הגלגלים והמכונות. מזיק מוציא לחוץ את הרשלי החור.

מזיק:

העוד אינו מרגיש א"ע בטוב? יצא נא לכאן, לאויר. הוי, מי שם? יביאו הנה ספסל לשבת (פועל מביא ספסל). מה חורו פניו!

הרשלי:

ראיתי סומקא ואתי בי חיורא… ( מתיר את צוארון כתנתו).

מזיק:

מאי כולא האי? כך הם החיים! פלוני מאבד את ידו, אלמוני – את רגלו. החיים מלחמה הם, ורבים חללים יפילו. החיים אינם עומדים וקופאים אלא הולכים ומתקדמים… העולם אינו נעשה פחות ע"י חלל אחד, ואין דמותו משתנית בהשפך דם אדם ארצה… מהו מוטלי אחד בפבריקה הגדולה, כלומר בעולם הגדול?

הרשלי:

הצדק אתך, מזיק. מוטלי אחד אינו כלום… והרשלי אחד – חשיבות יתרה לו? אוי, מזיק! גם הרשלי משול כחרס הנשבר, כצל עובר, כאבק פורח וכחלום יעוף…

מזיק:

אך, זוהי קינה יהודית, ישנה נושנה. קינה זו ממררת את החיים ומפילה על האדם פחד ויאוש. עוד איוב קונן אותה קינה. הוא היה אומר: “אדם ילוד אשה… כציץ יצא וימל ויברח כצל ולא יעמד” לא! יפים מדברי איוב הם דברי חכם אחר: רוצה אני לקחת מן החיים כל מה ששואלת העין, ולהוסיף לבקש ולקחת עוד…

הרשלי:

אבל אני יהודי אנכי, ורק שירת היהודי תשאר חרותה על לבבי לנצח. אפשר היה לעקר משרשו את האדם שבי, אך לא את היהודי שבי… לא! אותו חכם שאמר, שהוא רוצה לקחת מן החיים הכל ולשאוף לעוד, ודאי שהיה בן עם אחר… אני חושב, שאי אפשר להיות מרוצה בחיים אם יש לו לאדם איזו שאיפה שהיא, ואי אפשר לו לאדם להיות שואף, אם הוא מרוצה בחיים…

מזיק:

אבל מעט לו לאדם להיות יהודי, הוא חיב להיות גם אדם! הרשלי: כן. גם אדם!… תמיד היה לעיני הפחד מפני יום הדין. תמיד רעדתי לקולו של שופר, שיקרא לרפאים לקום לעמד למשפט… מזיק, כששמעתי היום את הצעקה האיומה, שפרצה מתוך חזהו של מוטיל הרגשתי באותו רגע שיש דבר, אשר הוא יותר נורא מקולו של השופר… מזיק! אותה צעקה היתה צעקה של אדם, של אדם אמיתי, הטבעי… ואם נרדמים היו אצלי כל רגשות אנוש – באה צעקה זו והעירה אותם. כל הפנים שנעשו חורים פתאם מסביב לו, כל מבט הפחדים והרחמים שפגשתי בין כל העומדים ברגע האסון הזה, אמרו לי: קול דמי האומלל הזה צועקים בקולו של שופר, הקורא אותי ליום הדין… קול זה שבר את לבי שהתאבן במשך הזמן, הוא עורר את האדם שבי לתחיה… כשאתה שומע צעקה זו, אין שוב לעיניך יהודי, נכרי, פבריקנט, פועל, חכם ואויל… לשמע צעקה זו מתעורר האדם… רק האדם, רק האדם!…

מזיק:

אני יודע את מה מכנה היהודי בשם “אדם”. לא את הכוח, האלמות, החריצות הפקחיות שבהמצאה, הנצחיות שברוח – לא! רק הדאגה, הנקרנות, הספקנות, רבוי המחשבה ומעוט המעשה, אסור הנאה מן החיים הרחבים – זהו האדם של היהודי! אבל בשביל להחשיך את אור החיים ובשביל להמית את החיים אין שום צורך לעורר את האדם מן הקבר… מה הוא מביט ר' הרשלי? אל יפחד! אין עליו עוד כתם הדם. רחצוהו…

הרשלי:

רחצו? המ… כך, רחצו, רחצו או לא רחצו,– אין הדם הזה מפחיד אותי. אז… באותו הלילה, כשראיתי את דמך עלי, הרגשתי את עצמי נמאס מגואל… אבל דם זה – לא. הוא אינו מפחיד אותי. הוא רק מכאיב אותי. אתה מבין – כאב עצום אני מרגיש!

מזיק:

חה, חה, חה, שטויות! עצביו כמו התמוללו… בפעם הראשונה ראה דם… הבל הבלים… נלך מכאן. ישאף אויר חדש – ויבריא. אני כבר ראיתי בחיי, כיצד נסתבך פועל בגלגל והגלגל הרים אותו, את הפועל, למעלה, והוא היה גבוה, איתן, חי, – ואחר הוריד אותו למטה, עמק, עמק, וטחן אותו עד דק. ( מוליך אותו).

הרשלי ( מתוך מחשבה):

וכן הוא כל הענין, כנראה. גלגל החיים מעלה את האדם למעלה למעלה, ואחר הוא זורקו למטה, למטה, וטוחן אותו עד דק, עד אפר ואפר.

מזיק:

תמיד מזכיר היהודי “עפר ואפר”, כאשר יזכיר הנכרי את יינו. נלך ונקח לנו מעט קוניק. ראו נא עודנו חור. זהו מה שאומרים: אי־מנוסה בחיים. בפבריקאות הגדולות נקרעות ידים ורגלים בכל יום ובכל שעה, ולא כלום. צריך אדם להתרגל. ר' הרשל! אפשר היה להתרגש מדברים כאלה לפנים, כשעבד האדם באדם, אבל היום, כשאנו עובדים במכונות, מחויב האדם להיות מדויק, חזק וקר כמכונה עצמה… הוא מבין – הנה התעורר בו האדם שבו ונעשה פתאם לא־אדם…חה, חה, חה! ( הולכים. רעש המכונות והגלגלים).

שנוי מקום

חדרו של הרשלי. ארון מלא ספרים, ועליו הכנור בנרתיקו באמצע החדר שלחן־כתיבה, ועל ידו קופת ברזל גבוהה, כסאות אחדים. ליזר ופסיניו עצובים. פרידניו שלובת ידים מתהלכת ומשוררת בקול בוכים את “מזמור לדוד”. לאט לאט נעשה כהה.

פסיניו:

פרידניו, מה לך, בתי? החולה את? את חולה?

פרידניו:

לבי, לבי, דודתי! לבי כואב בי. כאלו היה נחש מוטל עלי ויונק ויונק את דמי. אין אני מוצאה לי שום מקום, ושום דבר לא איכפת לי, ושום דבר אינו משמח אותי. דומה אני שאני שוחה בתוך ים של עצבות וצער. ( נגשת אל הארון. לוקחה את הכנור ומסתכלת בו).

ליזר:

אבל משום הדבר כך? משום מה יש לך הרגשה כזו?

פרידניו:

אין אני יודעת. פתע בא עצב זה ללבבי. פתע בא אלי הכאב ואוכלני.

פסיניו:

אוי ואבוי לי! ( בלחש אל ליזר). צריכה הייתי לרוץ לשם, לדעת מה שם, אך איך אפשר לעזבה לבדה?

ליזר:

אין נותנים שם להכנס. נשים לא כ"ש! הרופא עושה עכשו את הנתוח. (רעש). אוי, פחד תוקף אותי. נדמה לי, כי המושל אשר על הבדחן הולך. (נכנסים הרשלי ומזיק. ליזר קם).

הרשלי (עצוב מאד):

ראו נא, איזה אורחים אצלי בקונטורה. נו, פרידניו, מה שלומך? באת לראות אותי?

פרידניו:

תמיד, תמיד אני נכנסת הנה, נכנסת ומקשיבה מסביב, אם מנגן הכנור, והכנור שותק ואלם. מת הכנור. לפנים היה חי. אבל רק לפנים, לפנים. אוי, כמה רוצה אני שוב פעם לשמע, מה אמר לי כנור זה אז, אז… רמני הכנור? בדאי היה הכנור?

הרשלי ( מניח את הכנור במקומו):

הרגעי נא, פרידניו. במטותא ממך, רחמי עליך וגם עלי.

פרידניו (מתוך מחשבה):

ימים ארוכים הולכים ונמשכים, בלי אור ובלי חשך, בלי חם ובלי קור, בלי צער ובלי שמחה.

הרשלי:

אין שמחה לא התא ולא הכא. (נאנח קשה).

פרידניו:

אני מבינה, לכי אתי, דודתי. הדוד רוצה בודאי לחשב עכשו את חשבונותיו, למנות את הכספים… יש עתה צלצולים של כסף, אך לא צלצול קול כנור. הדינר מדובב, והכנור שותק. ר' אוריאל, מאותו זמן, שהבאת לנו את הזכיה הגדולה, הפסדנו הכל, הכל…

פסיניו:

הכל מפסידים. אין אינו זוכה.

מזיק:

כסבורים אתם שהיא אינה צודקת?( פותח את הקופה. לעצמו) כסף וזהב מטמאים מחשבת האדם… (שתי הנשים יוצאות).

הרשלי (יושב):

לא! את הכסף כבר מניתי. החשבונות – כן, דומה שכבר הגיע הזמן לבוא חשבונות.

ליזר (שעמד כל הזמן כנבהל, עושה תנועה בידו ורץ כמתגנב אל הדלת):

שלום! (רוצה לברח).

הרשלי:

מחל נא לי, אבא. רציתי לומר לך דבר. אל תלך. אני מבקש אותך. השאר… אין איש בבית. אני פה לבדי… תוהה אני, אבא, על שנתתי לך בימי זקנתך לשבת בבית זרים.

מזיק (לעצמו):

הוא מחפש אדם אצל בדחן.

ליזר:

אין אני אצל זרים. הרי קרובים אנו לאפרים “כלי זמר”. אני והוא מבינים איש את חברו. יש לנו על מה לשוחח, יש לנו מעט זכרונות מימי קדם. צריך אני לומר לך את האמת, כי שם, אצל הזרים הנני כמו בביתי, ופה בביתי, הנני כמו אצל זרים. מבין אתה, שם אין עצבנות ומרה שחורה וכדומה. אם יש מה לאכל אוכלים בתיאבון אם לאו – עוסקים קצת בחדוד, קצת בקנטור, קצת בפספסיונים וקצת בנגינה. הבדחן שלי מחדש שם את נעוריו. אצלך אני לבוז, ושם אני במקומי. מובן, שאין אני יכול גם להכריח אותך, שתשלם לאפרים בעד מזונותיו של אב זקן ועם הארץ…

הרשלי:

לא, אבא. לא לזאת כונתי. אתה לא הבנת לי.

ליזר:

רצוני היה לומר לך, שאם גם לא תשלם בעדי, לא יגרש אותי אפרים מביתו. אצל קבצנים אין הדבר חשוב כ"כ: עוד אדם אל השלחן. אבל פה – מה לי פה ומי לי פה? יומא טבא! כן, כבר בין שמשות. אפשר לי לומר: ערבא טבא! (בלחש) חזית חלמא טבא, ליזר סבא! (הולך).

מזיק:

נו, ר' הרשל, רואה הוא, שבתוך כל אדם שוכן מין בדחן…

הרשלי:

ברם, שבכל בדחן שוכן גם בן אדם. כמה שנתרומם, כמה שנהיה חזקים ותקיפים יש לנו תמיד פחד מפני האדם. האדם, האדם! בניתי בית כנסת בעיר, מרחץ בעיר, או אם רציתי לבנות בית חולים או אם אני מכלכל את אבי – אין כל הדברים האלה נעשים על ידי, אלא משום שאני ירא את האדם. דומה, שעלי לעמד לפרע לאדם את החוב הגדול שאני חב לו, ודומה אני שאני תופש את האדם בלבו, כי בשוחד שלי אני מעור עיני פקחים… מזיק! שום דבר שבעולם אינו מטיל אימה על האדם כמו האדם בעצמו! ( האור בחדר הולך וכהה יותר).

מזיק:

קצת מוקשה הדבר. יודע אני שיש מפחדים מפני אלהים ויש מפחדים מפני השטן, אבל אין אני יודע פחד מפני האדם מהו? כלום האדם כל יכל הוא?

הרשלי:

עם אלהים אפשר להתפשר… לשטן אין חשיבות יתרה בפני אדם חכם וחרוץ. אבל האדם – עבירות שבין אדם למקום יום כפור מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – לא דמעות, לא תפלות, לא תחנות ולא צדקות מעבירין אותן. (רעש). הס, מי שם? (פועלים מכניסים את דובה ואת צפה הבוכות).

פועל:

במחילה ממנו, ר' הרשלי. הרופא אמר להביאן אל הקונטורה. הן מפריעות את גמר הנתוח. הוי, בכמה כח לקחנו אותן מעל החולה. (יוצא).

הרשלי:

הכנסנה לשם… שם יושבות שלנו. (מוליך אותן).

דובה:

אוי, לא שוא חלמתי במוצאי שבת שעברה, כי נשרה שן מפי. אוי, לא שן – בבת עיני נלקחה ממני! בני היחיד נעשה בעל מום לכל ימי חייו!

צפניו:

למה תדברי? הרי הוא בעל פבריקה, אדון לפבריקה – ומה איכפת לו? אם אין למוטלי יד – יהי פועל אחר במקומו. (בוכה).

הרשלי:

לא אדונך אני, כי אם גם דודך וגיסך אני.

צפניו:

מן העת שגרשת את דודותי, פסקת להיות דודי, ומן העת שהבאת אסון על אחותי, איו אתה גם גיסי. (יוצאות דרך הדלת הפנימית).

הרשלי:

כלם זרים לי, כלם שונאים לי. למראית עין הכל רצים אחרי גביר ומבקשים קרבתו, אבל זה רק למראית עין… יום בא, וכל הסובבים אותי מדברים בגלוי את אשר עם לבבם ורואה אני את שנאתם ואת זרותם לי. כל קרובי וידידי – אתם אנכי רק בחלום. אבל בהקיץ – עומד אני בודד, בודד, בודד. מזיק, בבקשה, תנני ואשב לבדי.

מזיק:

איני רוצה להניחו עכשו לבדו. חושש אני קצת מפני עצביו הנרגזים עתה… ו… מפני שהוא חושב עתה כ"כ הרבה על האדם…

הרשלי:

כלום יש בידך, מזיק, לעזר לי במשהו? בידך היה אפשר רק לעשות אותי לגביר, למכובד, למפורסם וכדומה, אבל אין אתה יכול לתת לי אושר, להניח את דעתי, לתת ספוק לרוחי הנשבר, לרפא את נפשי הרצוצה. לא. את זה אינך יכול, מזיק! בבקשה ממך, עזבני עכשו…

מזיק:

האדם רוצה להיות לבדו, כלומר בלעדי?

הרשלי:

כן, כן, לך לך! אני אהיה לבדי. שומע אתה? (בכעס) אומר אני לך: לך מכאן! (מזיק הולך).

מזיק:

שותף־לא־יצלח! דומה שיש לו כבר כל יסודות האושר – ואינו מאושר! רוצה אתה לעזר לו והוא הולך אחריך זמן ידוע, ופתאם הוא עומד ומתחיל מסתכל מסביב, מתחיל מהרהר בתשובה, עושה עצמו חרש לכל דבריך ושומע לקולו של האדם אשר שם בלבבו. עסק ביש עם ברואים כאלה! (יוצא).

הרשלי:

בעצמי לא ידעתי מה עזוב ובודד אנכי. אין אדם אחד בכל העולם, שאוכל לבוא אליו, לספר לו את כל מכאובי לבבי ולשפך בחיקו את כל דמעותי. אין אדם אחד בעולם, שישמע את כל פרשת שגיאותי ואשר בפיו תהיה מלה אחת של נחמה ותקוה בשבילי. אבא מרגיש את עצמו זר בביתי, בבית בנו יחידו. פרידניו שלי? – אותה אין אני מבין כלל. טרוד הייתי בעסקים ובצבור הון, ולא לקחתי לי מועד לרכש את אהבתה לי. ואשתי הגרושה – אמת, שהיא היתה לפנים הנוחם בצרתי, אבל לפנים ולא היום. אמנם, היא היתה הידידה היותר נאמנה. ידידותה לי היתה בלי חשבונות… (פסיניו נכנסת) אוי!

פסיניו:

אין איש? ואני רציתי לשלח להביא סם חיים לצפניו. היא מתעלפת בכל רגע ורגע. (הולכת לדלת החיצונה).

הרשלי:

טוב כי באת, פסיניו. ברצוני לדבר אתך…

פסיניו:

לדבר?… לא, לא עכשו… הוא פה לבדו… איש זר…

הרשלי:

אל תחשבי… פסיניו, שיש בזה חטא…

פסיניו:

אך על מה יכולה אני לדבר אתו או הוא אתי? שני אנשים זרים… אך למה הוא יושב בחשך? האבקש להביא עששית? (בדלת). הביאו עששית!

הרשלי:

לא. אני רוצה לשבת בחשך. (משרת מביא עששית ויוצא).

פסיניו:

אוי, את מי אשלח? (לעצמה). אוי ואבוי לי. אין לו מי להכנס אף בשיחה קלה. (נגשת לדלת, ליזר נכנס ברעש).

הרשלי:

מה? מה היה?

ליזר(נבהל):

פסי, הטריחי נא, צריך אני לומר לך דבר מה… הס…

פסיניו:

סודותיו ידועים. מה הוא רוצה?

ליזר:

זו הפעם הראשונה בחיי שיש לי סוד – נורא… (בלאט) זה עתה שמעתי ברחוב, שמוטלי לא עצר כח בשעת בנתוח… הן שם, אסור להגיד להן את הדבר.

פסיניו:

אוי ואבוי. התוכל צפניו לשאת את שברה, ודובה האומללה –אוי ואבוי לי! (יוצאים).

הרשלי:

מה שם שוב? אכן – מה איכפת לי? מה נוגע לי? (מתהלך) מה מחכה לי בעתיד? הה! עיני חשכות. מביט אני אל תהום עמוקה ואפלה. פחד! פחד! פחד מפני החיים תוקף אותי! החיים נוראים – ולי אין כח לשנותם! (פתאם שם ידיו על ראשו). רעיון נורא בא אל מחי. אלהים, אתה יודעהו… אתה תמחל לי… אני מפחד מפני החיים. אני רועד מפני החיים. (הוא מכסה את פניו ואינו מרגיש בכניסתו של חזקאל. חזקאל מדוכא עיניו דומעות. שתיקה).

חזקאל:

אדון, ימחל נא! (הרשלי נבהל). אל יבהל כל כך. אני באתי לקרא את אשתי האומללה ואת כלתי העזובה…

הרשלי:

כך? אפשר להן ללכת – הנתוח נגמר כבר?

חזקאל:

כן, אפשר להן ללכת. הרופא גמר את אשר התחילה הפבריקה. אין אני רוצה עוד, שיודע להן… (בלחש). ר' הרשלי, בני מת תחת האיזמל…

הרשלי:

אוי לי! מת? ברוך דין האמת!

חזקאל:

האתה אומר, שיש דין אמת? אתה? אתה מאמין שיש דין שיבקש ממך דין וחשבון על כל המעשים? אוי, רק הרשלי! קשה יהיה לך יום הדין אפילו אם תתן חשבון רק בעדי לבדי.

הרשלי:

כן, ר' חזקאל. אני מרגיש ומאמין, שהיום או מחר נותן האדם דין וחשבון על מעשיו. אך איזה חשבון יש לך עלי? לך?

חזקאל:

לפני, לפני פועלך, תתן דין וחשבון. ראשית לכל. אנחנו אחים היינו ועתה הנני הנכנע לך; ידידים היינו, ועתה הנני עבדך: לפנים הלכת לטבילה במי מקוה כשכתבת את שם ה', והיום אתה טובל בדמנו, בדם הרותח של בנינו הצעירים…

הרשלי:

חזקאל, רחם עלי, חזקאל. אני מבקש ממך…

חזקאל:

אב זקן היה לך, שכמדומה היית נוהג בו כבוד אב יותר מן המדה – הרחמת עליו? אשה היתה לך, אשה כשרה וחסודה, אשר כבדה אותך כמלאך אלהים – הרחמת עליה? אשה צעירה לקחת לך, צעירה ובעלת נפש והיתה למטורפת בגללך – הרחמת עליה? חבר וידיד נעורים היה לך, הרחמת עליו ועל בנו? הוי ואבוי! בשעה שאתה יושב ומרצה את כספיך, שוכב בביתי בר־מינן, איש שנפל חלל על ידי תאותך לכסף. אמרת להביא אשר לכל העיר בפבריקה שפתחת, ואתה גזלת, עשקת ורצות את כלנו…הרשלי מדוברובנה! משחק עשית לך עם אלהים! עבודת הקדש בקשת לך, מלאכת אלהים, טליתות ליהודים כשרים. הנה לך! (מוציא מחיקו טלית מלוכלכת בדם). ראה את הטלית הזו! הבט אל הדם אשר עליה! דם! ראה! טלית זו רטובה מדם בני, מדמעות יתומיו הקטנים שעזב! ואתה, בעל הפבריקה, הנה בני המת לכלך טלית זו בדמו, קלקל את סחורתך, לך וזקף זה על חשבוני! (רץ אל החדרים הפנימיים).

הרשלי (נשאר זמן רב בלי נוע. אח"כ לוקח את הטלית ומסתכל בה):

רטובה טלית זו בדם ובדמעות של היתומים – וזה לכתב עוד על חשבונו…אוי, חשבון! החשבון גדול ונורא… הרבה, הרבה יש לפרע, עצמו החובות, אין אפשרות לשלם את כלם… שמיטה אקרא! אך שמיטה, לא כזו שקראתי בשותפות עם מזיק. לא! לבדי אשמט! את החובות ההם יכלתי לפרע ולא חפצתי לפרע. היום הייתי חפץ, אבל אין כח לי לפרע! (פותח את הקופה). הנה קופה מלאת זהב, ואת החוב היותר קטן שחיב אדם לחברו אינו יכל לפרע בכל הזהב! מסכן אתה עשיר אדיר! (מתבונן אל הטלית ומניחה על הקופה). אילו היה לי פה ולשון להביע את כל אשר נערם בלבבי, אלו היה לי מעין של דמעות לשפך את כל ענויי נשמתי בהן! אין! אין דמעה אחת בעיני, אין כח להסיר את האבן מעל הלב הכואב! (רואה את הכנור). הוי, הכנור! אנגן בו רגע. אני רוצה לנגן עכשו. (לוקח את הכנור מעל הארון, סוגר את כל הדלתות). לפנים הכריחו אותי הרגשות אחרות לגמרי לשפך את לבי בך. היום תנגן לי פעם אחת. רק עוד פעם תדבר בעדי… פרידניו אומרת עליך, כנורי, שאתה בן־השמים, שא איפא את לבי, ענויי ואנחותי לשם, לשמי העליון שבאת משם. שא אתך את לבבי (מנגן בלאט וברגש “מזמור לדוד”. אח"כ הוא מכסה את פניו ונשאר דומם) מרגיש אני שאוכל עתה לבכות, נפתח המקור… כן. עיני דומעות, דומעות… פיוט ישן עולה על לבבי… (לוקח מעל הארון מחזור, מניחו על הקופה כמו על עמוד של תפלה) אוי! (נאנח קשה) "אנוש מה יזכה וצבא דוק לא זכו בעיניך… טמא משארו ומטמא בעורו ומטמא במותו… ימי חייו תהו ולילותיו בהו ועניניו הבל… כחלום מהקיץ נדמה, בלהות יבעתוהו תמיד, לילה לא ישכב יומם לא ינוח, עד יורדם כקבר… אוי! מה יתאונן אדם חי… נולד לעמל ויגיעה… סופו על ראשו מוכיח, ולמה יחניף עוד… מה יגנב דעת? פועל צדקות אם יהי, ילווהו בית עולמו, צופה בחכמה אם יהי, עמו יתלונן בכלחו קצוף בדמים ובמרמה… (נופל על טלית הדם ובוכה. אחר הוא מרים את ראשו בהחלטה, נוטל את הטלית וקושרה אל יד הקופה, עושה עניבה על צוארו, מסתכל ארוכות מסביב, נאנח קשה. הקופה מסתירה את גופו. דומיה. נכנסת פרידניו).

פרידניו:

הכנור שוב פעם נגן, שוב פעם דובב את האמת… אני מקשיבה, מאזינה, מסכיתה, והוא שותק… מדוע נאלמת, הכנור? אוי, מדוע אינך מדבר עוד, עוד? (משוררת בלחש) “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי”. הרשלי, הכנור שותק, וגם אתה שותק… איפה אתה? (רואה אותו פתאם) אללי לי! (צועקת כנואשת ליזר, פסי, דובה, צפניו, חזקאל באים מן הדלת הפנימית, מזיק – מחוץ). אוי, אני מפחדת, מפחדת להביט אליו! אוי!

כלם (נבהלים):

מה? מה ארע? (חזקאל רואה אותו).

פסיניו (נגשת להורידו):

אל תפחדו ממנו, אוי, לבי שותת דם…

חזקאל:

אבינו שבשמים…(נוטלו) הוא מת… (בוכה) ברוך דין אמת! (הוא וליזר מניחים אותו על הארץ ומכסים אותו בטלית).

ליזר!

הוי, אל אדיר ונורא! ליזר סבא קורע על בנו! (בוכה. כל הנשים בוכות תמרורים).

מזיק (לעצמו):

כל כך הרבה “מזומנים” בקופה, ולא אבה לחיות! אם כן גם כחו של השטן אינו יפה כל כך!… הכסף יכול רק להדיח?????² תועה, להשחית, לחבל, אבל לא להשמיד כלל האדם? אם כן,

אני הפסדתי?

פסיניו (נופלת אצל גוף המת):

עתה, כשר' הרשלי מוטל מת, תנוני לשבת על ידו, לספד לו ולבכותו… (בוכה, כלם בוכים).

(קול שופר מרחוק, שירת מקהלה בלאט)

הכל הולך למיתה, כל נמצא, כל חי

והחיים לעולם קימים;

ימות כל שואף בעולם אדני

והשאיפה תחיה לעולמים…

המסך.

מערכה א.

גן קטן אצל בּיתו של אלישע בן אבויה. עצי תמר אחדים, פרחים, ספסלים, שטיחים, שרפרפים נמוכים לישיבה. מזרקה, בּדמות אלילה יונית, מזנקת מים מפיה. בשעת הרמת המסך נראית על הבמה קבוצת אנשים, לבושים בגדים כּהים, בגדי עניים, והם כורעים על ברכיהם; ידיהם שלובות על חזיהם ועיניהם נטויות השמימה. באמצעיתה של הקבוצה – שמעון הנזיר, טוביה האביוני, מרימי.

שמעון הנזיר (בדממה ובהתלהבות עצומה):

הַתֵּבֵל כִּפְרוֹזְדוֹר עֲגוּמָה, עֲנִיָה,

הַחַיִים אֲבֵלִים, אַךְ תֹּהוּ וּשְׁאִיָה,

אֵין שִׂמְחָה לָאָדָם, אֵין אשֶׁר בַּתֵּבֵל,

עֶשְׁתּוֹנוֹת הָאָדָם אַךְ חֵטְא הֵם וָהֶבֶל

הַחַיִים וְהָאוֹרָה הֵם אַךְ בַּשָׁמַיִם…

(מרימי בוכה, והכל מזמרים חרש).

שמעון הנזיר:

אַךְ דְּמָעוֹת וּתְפִלָּה הֵן שְִׂמַחת חַיֵינוּ,

וּתְשׁוּבָה מֵעֲוֹן הִיא כָל תִּפְאַרְתֵּנוּ,

נֶאֱמָנִים, חֲבִיבִים עָלֵינוּ יִסוּרִים

גְאוּלַת נַפְשֵׁנוּ בָהֶם וְכִפּוּרִים, –

אֵל סַלָּח, אֵל אַהֲבָה אֱלֹהֵי הַשָׁמַיִם…

ֵ(כלם מכסים פניהם ומשוררים, בתבורית באה ומקשיבה).

בּתבורית (בכעס): שוב באתם אל גני לצקת לחש תפלות השקר, הה? (רבים נבהלים ובורחים, מרימי וטוביה קמים. שמעון נשאר כורע על ברכיו בּמנוחה ומתפלל חרש). הרוצים אתם לשים את ביתי לחרפּה וללעג בעיני כל היהודים, הה? המעט לנו כל מה שמרננים אחרינו עד כה? מרימי, כמה פעמים אמרתי לך, שאם רצונך לעסק בדברי שגעון ועבודת אלילים תלכי לך למקום אחר, ולא כאן, בביתי!

שמעון (לנפשו): רק מקום אחד יש לצדיקי עולם, והוא – אצל אבינו שבשמים.

מרימי: היום בא אלינו אורח חשוב כל כך – אחינו שמעון הנזיר!

בתבורית: ימים של פורענות! כל הרוצה בא ובורא לו עבודה זרה חדשה, ומיד מתלקטים אליו עבדים ושפחות, כל איש מצוק ומר נפש, כל עני ואביון מכל מקום שהוא, והם עומדים ומתפללים בצבור. אמרי לבני אדם אלו שילכו מכאן. אורחים צריכים לבוא אלינו. אתה, קבצן זקן, טול וצא מן הגן שלי!

טוביה: מן הגן שלך? אם את יצרת קרקע זו שמתחת לרגליך, אם את בראת את העצים הירוקים הללו, אם את הוצאת פרחים יפים ורעננים אלו, – הגן שלך הוא; אבל אם לא היתה ידך בכל אלה, הגן הזה גם לי גם לך הוא!

בתבורית: מה? לך הוא הגן הזה? השמעתם דברי חוצפה כזו מפי קבצן זקן? כלך מכאן, מהר! וגם אתה, עובד אלילים, טול וצא! אל יהי מקומך כאן!

שמעון: מקומי אינו כאן, אלא – אצל אבינו שבשמים!

מרימי: מקום כלנו באשר מקומו של שמעון.

בתבורית: הגם את שם, זקנה-גולם?

מרימי: כן, כה אמר ה' אדוננו.

שמעון (קם): מה שאת רואה בעיניך (מראה על עצמו) לא אני הוא.

בתבורית: אתה אינך אתה, ומי איפא אתה?

שמעון (מראה על עצמו): מה שאת רואה אינו אלא גוש עפר השרוי בחטא, שבר כלי חרס. טלטליהו הנה, טלטליהו שמה – מה איכפת לי? אני – אצל אבינו שבשמים!

בתבורית: משוגעים! אין אני רוצה לשמע דברי הבל! לכו מכאן! (מתחילה לגרשם).

שמעון (במנוחה): גרשיני, הכיני, ואת אחותי את!

בתבורית: אנכי אחותך? כן תחיה…

מרימי: כה אמר ה' אדוננו.

שמעון: אם תאמרי כן ואם תאמרי לא, ואת אחותי את. אב אחד לנו בשמים!

בתבורית: אבל לכו מכאן! לך גם אתה, שד זקן, לך! לך הביתה!

טוביה: הנה אנכי בבית. כל העולם ביתי הוא, ובאשר יש אנשים שם אשבה, ובאשר יש קרקע שם מטתי הרעננה, ובאשר מפכים מים טהורים מן המעין, שם יין מגתי הוא, ואשר צומח עשב למאכל, שם חדר הבשול והאוכל שלי… את תופשת מרובה ואינך תופשת, אני תופש מועט ותופש אנכי… מלוא העולם שלי הוא…

מרימי (מניעה בראשה): כה אמר ה' אדוננו.

בתבורית (בתמהון רב): זה בכה וזה בכה, זה אצל אביו שבשמים וזה – אצלו בבית (תופשת מטאטא) לך אל אביך שבשמים!

מרימי (עוצרת בעדה): אלהים עמך, גברתי! הנה האדון הולך, ר' אלישע בן אבויה! (אלישע לבוש נאה, על שפתיו בת צחוק טובה, בידו ספר יוני אחד. טוביה ושמעון נמצאים עומדים במנוחה).

בתבורית: נכונה אני להשבע, שגם אנשים אלו יתקבלו אצלו לאורחים. הלא אצלו לא בדרכו של עולם!

אלישע: למטאטא מה זו עושה, אשתי? לא נברא המטאטא אלא לאבק ולאשפה. חה, חה. אפשר, שבני אדם דומים לאבק פורח, אבל אין הם דומים לאשפה. שלום עליכם, הזרים הבאים!

טוביה: אין בעולם ואינם צריכים להיות בעולם אנשים זרים.

אלישע: אל תהיו איפא זרים. היו אורחי! כל הבא אצלי אורחי הוא!

שמעון: אין אנו אצלך, אלא – אצל אבינו שבשמים!

אלישע (בהתפעלות): אנשים מתמיהים וחשובים!

בתבורית: אצל יהודי אחר היו מגרשים עובדי אלילים אלה במקלות ובכילפות, ואתה מקבל כל אדם בסבר פנים. אכן תמיד קערתך הפוכה על פיה! (הולכת בכעס).

אלישע: ידידי-אורחי. אל תהא לכם תרעומת על האשה. אשה עינה צרה באורחים. את, מרימי, הוליכי נא האורחים הביתה, תני להם מים לרחץ רגליהם ויין לרוות צמאונם ואכל לשבור רעבונם.

שמעון: אני לא אטעם עתה מכל מאכל. אוכל אני רק פעם ביום, בעת שקיעת החמה.

טוביה: ואני אוכל כשאני רעב וכשיש מה לאכל. אין החמה משגחת בי כשאני רעב ואין אני משגיח בחמה כשאני אוכל.

אלישע (צוחק): כלל טוב אתה נוקט… רואה אני, שאתה זקן, חבר לאביונים אתה!

טוביה: אמנם כן, אנחנו הננו האביונים העשירים בעולם!

אלישע: המבקש לנפשו רק תרמיל של עניים לא קשה לו להיות שמח בחלקו. קשה למי ששואף לגדולות, למי שיש לו מאויים עצומים… אותו אדם איך ישמח בחלקו?

טוביה: יצר לב האדם אומר לו כל היום: בקש עוד! תבע עוד! בלי סוף, בלי גבול. אף אתה אמר לו שאינך רוצה בשום דבר וזרוק גירא לעיניו… לכי אתי, מרימי, רוצה אני לאכל.

שמעון: ואני ארחץ במים רק את רגלי הכושלות ואתן מנוחה לעצמותי הנהלאות. אנא, אלהים! סלח נא לי, על שאני מטפל כל כך בגופי השרוי בחטא (הולך). אוי לו לאדם, שרוצה למצא ספוקו פה על חשכת האדמה.

מרימי: כה אמר ה' אדוננו. מה אנוש כי יבקש דבר? (הולכים שלשתם).

אלישע: החיים בימינו בוראים אנשים משונים, בעלי השקפות-עולם זרות ומוזרות. הנזירות ממיתה כל רגשי החיים, היא משמידה את רוח האדם ומעופו. מתוך אדיקות היהדות צמחה איזו אמונה כהה בהשמדת העצמיות של האדם, בבטול הויתו. והאביונים – מבטם על העולם מעציב אמנם פחות ממבט הנזירות. האביון עושה עצמו שמח בחלק צרותיו. הוא מאבד עצמו ונהנה בשעת מעשה ממלחמתו עם יצרו. האדם הבריא מבקש את אשרו ומחשבתו סובבת הולכת בעולם הגדול של המחשבות והרגשות. אבל כלום אפשר למצא את האשר המבוקש? כל זמן שישא האדם עינו לשמים לא ימצא את האשר עלי אדמות. (מתהלך בגן שקוע במחשבות).

שמעון (נשמע קולו מן הבית):

אך דמעות ותפלה הן שמחת חיינו,

ותשובה מעון היא כל תפארתנו,

נאמנים, חביבים עלינו יסורים…

(בתבורית ומרימי באות, נושאות שטיחים, מרבדים, כרי צבעונין בהירים, ופורשות אותם על גבי הספסלים והדרגשים).

בתבורית: זמירות ושמחה שם – ופה הידים מלאות עבודה. (עוסקת בעבודה).

מרימי: למה הגברת טורחת כל כך? העבודה תעשה בלעדיה.

בתבורית: לולא עבדתי הן לא היתה לי הרשות לפתח את פי… נעמי! הביאי כרים אחדים… כל היהודים בוכים, ואצל בעלי שמחה וששון. (נעמי באה ומביאה כר). בעצם השבוע עורך אביך משתאות!

מרימי (כשהיא עסוקה): למה, למה הן השמחות הללו?

נעמי: אני אוהבת מאד שמחה ומשתה, אבל לא כמו אלה שאצלנו. מבינה אנכי אם מתאספים בחורים ובתולות יחדו, אם אוכלים מטעמים טובים, אם שותים מן היינות המשובחים, אם עבדים משחקים ומזמרים, ואם הולכים אל הקרקס להתענג במחזה לראות בני אדם שסועים בפי נמרים…

מרימי: אך זוהי אמנם שמחה…

בתבורית: כמה בשמים, דבש ויין אני מוציאה, ובשביל מי ולמה?

נעמי: אמרי נא, אמא, יש לך תמר בשבילי? משמשי נא בכיסך.

בתבורית: התאוה לתמרים כבר התעוררה בך (נותנת תמר לנעמי וגם אל פיה). יודעת אנכי? קפץ רוגז היהודים עליו ואינם רוצים למנותו לא לנשיא ולא לראש ישיבה, מה איכפת? יבואו איפא הרומאים וימנוהו לפחות לגבאי, למוכסן, מדוע לא? מרימי, טלי את הכדים ומלאי אותם יין..

מרימי: היין דם השטן הוא, כה אמר ה' אדוננו.

נעמי: מרימי, הסי. התבונני נא אלי. יאה מלבושי? הרי אין להכיר, כי בת יהודי אנכי!

מרימי: ה' רואה ומכיר את הכל. (אלישע בא ואין מרגישים בו).

בתבורית: משתאות! אבא אחר במקומו היה מחפש שדוך לבתו. אולם, מי הוא היהודי שירצה להתחתן עמו?

נעמי: אמא, איני רוצה שתדברי בענין שדוכים. מתבוששת אנכי…

מרימי: האין היא צודקת? למה באמת כל ענין השדוכים? (הולכת).

בתבורית: אביך דואג הרבה לך… תינח, שאביו השאיר לו רכושו בירושה, ויש לו מה לבזבז. אלמלא זה מה היה עושה?

אלישע: רעיתי, אין להעלות על הלב מחשבות כאלה: מה היה אלמלי לא היה… אלו הן מחשבות עמוקות מאד… (לעצמו) כך, גם בביתי אין מכבדים אותי ביותר… קשה מאד להבין את האדם…

נעמי (בלחש): אלו הייתי אנכי אבא, הייתי משתיקה פי אמא…

בתבורית: היה אדם ככל האדם!

אלישע: האדם החושב מתגאה במה שהוא אינו ככל האדם.

בתבורית: כך, כך. אתה הלמדן, החכם, המבין, וכל העולם אוילי בעיניך. כשכל היהודים שרויים בעצב, אתה עורך לך משתאות… רבי עקיבא עצמו עליו השלום כקליפת השום הוא בעיניך, ואחרים – לא כ"ש! ועם איש שכמותך עלי לבלות את ימי ושנותי… אוי ואבוי! בית המקדש חרב, לבת אין חתן, ואצלו אורחים ושמחה! (הולכת).

אלישע (נאנח בחשאי): ואת, נעמי, הגם דעתך עלי כדעת אמא?

נעמי: אמא בת הדור הישן היא. מה היא יודעת? הן היא חוששת לבוא בשיחה עם רומאי.

אלישע: צר לי בתי, שדוקא היום לבשת תלבושת רומאית… לא נאה כך.

נעמי: אדרבה, הן היום לא יהיו אצלנו רק אורחים יהודים. (לנפשה) אצלו תמיד שנוי פרשיות.

אלישע: דוקא מפני שיהיו אצלנו היום רומאים, היה עליך ללבוש תלבושת יהודית.

נעמי: הן פיך אמר לי כי קדושה אחת לבגדי היהודים ולבגדי הרומאים… (לנפשה) מה הוא מבין ביופי ובכיעור?

אלישע: אמת היא, שאין קדושה גם בבגדי היהודים, אבל אל לנו לעורר מחשבות חשד, כי אנו מתבישים ביהדותנו. אין עלי לחנף לשום איש ואין עלי להתביש בי. אדרבה. בוז יבוזו לאיש שהוא מתכחש לעצמו ומקבל מדות של זרים, לשון של זרים ובגדים של זרים. ההבינות?

נעמי: כן, הבינותי. (בלחש) צא ולמד מה הוא מבקש… אלו היה שומע לי, היה איש אחר לגמרי.

אלישע: מה אמרת, בתי? גשי נא ואשמע. דומה אני שאינך אוהבת אותי.

נעמי: לבי פוחד בי לדבר אתך. קשה תמיד לנחש מה טוב בעיניך ומה רע בעיניך.

אלישע: לא טוב לנחש. האדם צריך לחשב בהגיון…

נעמי: בעצמך לועג אתה ליהודים, ופתאום – בגדי יהודים!

אלישע: אין אני לועג ליהודים, אלא שאין אני רוצה להראותם, כי לבי בוכה יחד עמהם. לועג אני רק למה שעושה את היהודים לנלעגים…

נעמי: אמא אומרת, כי אין להשביע אותך רצון. חי אתה לנפשך, ואין מצב אחרים נוגע לך…

אלישע: ומה דעתך את עלי? (בתבורית קוראת בקול: נעמי! אל הבית!).

נעמי: דעתי? איני יודעת. הנה אמא קוראת. (בלחש) טוב, כי קראה אותי. כל כך לא טוב להיות אתו לבדו… הוא אינו יודע, כי בגלל איש רומאי אחד לבשתי היום תלבשת רומאית… (בקול) השכחת, אבא? הבטחת לקנות לי מחרוזת פנינים… אח, פנינים לבנות על צואר לבן… (הולכת).

אלישע: יהא צריך לקנות לה פנינים… בת יחידה… רצוני, שתהיה קרובה אלי והיא רחוקה, כמה רחוקה… רצוני, שתחשב, שתרגיש כמוני… אך יפה כחה של אם אחת מכח עשרה אבות. (מרימי באה).

מרימי: אדוני הנעלה! אחינו שמעון הנזיר שואל רשות לדבר אתו מעט. הוא רוצה לשאלו, כיצד אפשר, שאיש נעלה כאדוני, שאיש מבין כמהו, אינו מאמין?…

אלישע: המבין אינו מאמין.

מרימי: הוי, אדוני! ימלט נא את נפשו באמונתנו החדשה!

אלישע: על האמונה הישנה שיש לנו אני מצטער, ואתם באים להוסיף אמונה חדשה! אמונה חדשה – צרה חדשה. בתי, מה טוב מצאת באמונה החדשה?

מרימי: אנחנו שמרונים, אתם – יהודים, הם – רומאים, יונים – כלנו שוים. כה אמר ה' אדוננו. אין אנו מתגאים על שום איש. כלנו אחים ואחיות הננו – באהבה.

אלישע: אתם אנשים עניים ומדוכאים! ענוים אתם כי אין לכם עוד במה להתגאות. אולם אם היה תהיו לכח, אז, חושבני, כי אהבתכם וענותכם תמותנה כמות כל המלים היפות שבכתבי הקדש. אפשר יבוא יום ואתם תהיו גאים יותר מהיהודים ושואפי דם יותר מהרומאים.

מרימי: מה הוא סח? אחא שמעון, הכנס! (שמעון וטוביה באים. מרימי יוצאת).

אלישע: זקן, מה דעתך? הצריך להבין כאשר יבינו כל בני האדם, או שנתנה לנו הבינה להבין יותר מאחרים?

טוביה: דעתי היא, שתכלית הבינה היא להבין שאין אנו מבינים.

שמעון (משלב ידיו): אבינו שבשמים, חזקנו לפקח עיני איש עור תועה זה! (מתפלל בלחש). אנא אלהים, מה תסכן לאדם כל ידיעתו וכל הבנתו?

טוביה: הקופץ למעלה באויר לא יגדל בקומתו. רגע – ונתקו כפות רגליו מעל האדמה, ואחרי רגע – ורגליו עצמן מושכות אותו למטה, אל האם-האדמה.

אלישע (מרוגז): רעות רוח! רק הסוס דוהר ברגליו כלפי מעלה. לאדם יש כנפים, כנפי מחשבותיו, המרקיעות לשחקים…

טוביה: ובגופו הוא נשאר יושב על האדמה (אלישע ממלא פיו שחוק). אך הנה אקח לי מים להשקות את הפרחים. מה צמאים הם! (נוטל כד מים מן המזרקה).

שמעון: אחינו, אלישע בן אבויה! אנכי באתי אליך בשם אבינו שבשמים. הוא שלחני אליך.

אלישע: מהלך מרחקים! מתירא אני שאשלחך אליו בחזרה…

שמעון: שמענו, כי אתה מבקר את היהודים שומרי הברית הישנה.

אלישע: איפכא מסתברא. אנכי מבקר את הברית הישנה של היהודים.

שמעון: אלישע בן אבויה, הנה עומדות רגליך על דרך הגאולה… שמעתי, שאתה רוצה לעזב את היהודים – וללכת בדרכנו…

אלישע: לא! אנכי רוצה להשאר אתם, את היהודים! אלמלא כן לא היו חטאיהם מכאיבים כל כך את נפשי. אחא, הדרך היחידה אל הגאולה היא דרך הבינה…

שמעון: שם היהודים עתה בזוי ומנואץ. עם אומלל הם…

אלישע: העוזב את עמו מפני שהוא אומלל, בוגד הוא!

שמעון: רואה אני, כי עדיין לא פתח אלהים סגור לבבך. הריני מוסרך עוד לידי אבינו שבשמים. לך אתי, טוביה.

טוביה (שר): ברוכים הם האביונים, כי להם ממשלת השמים (הולך).

אלישע: השארי¹ עוד אצלי, חג אני עורך היום, כאשר היה חוגג לפנים החוקר היוני אפיקור. בכל יום עשרים לחדש מתאספים אצלי ידידי על כוס יין, על ספר שירה, ואנו מתענגים על רוב נחת…

טוביה: ואצלי חגים כאלה בכל ימות השנה. אני יושב בגן אלהים, גומע מים צלולים מן המעין ומקשיב לשירה ערבה של צפרי אלהים בנות השיר. רואה אתה? (מוציא חליל מכיסו ומחלל בו כצפור).

שמעון: הרף, אחא! התענוגים נתנים לנו מידי השטן ומכאובים ויסורים מידי אלהים לנו, והם צורפים את נשמותינו… (טוביה פוסק מלחלל).

אלישע: לא כן הדבר! האדם זקוק יותר לשמחה ופחות למכאובים. הנאה מן העולם גם זה מעשה טוב אשר יעשה האדם, אלא שההנאה צריכה להיות טהורה (קול צעדים). הנה באים (ר' מאיר בא). ידידי הצעיר התלמיד החכם, ר' מאיר!

מאיר: שלום עליך, רבי ומורי! (לוחץ את ידו, משתחוה לעומת שמעון וטוביה).

אלישע: רואה אתה את הסבא הזה – תרמילו רק ומחו מלא רעיונות.

טוביה: תרמיל רק ומח מלא רעיונות – בשני אלה אין בני אדם מתקנאים מעולם (אלישע ומאיר צוחקים).

מאיר (לנפשו): סבור אתה שהוא גא מאד – וכמה רך לבו לכל בן אדם.

שמעון: אבינו שבשמים, הריני נשאר כאן בתקוה להשמיע דברי קדשך לבעלי חטא.

מאיר: הואיל ולא באו עוד האורחים נעסק בתורה. יודע אתה רבי, מה דרש ר' עקיבא על הפסוק “וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו”?

אלישע: לעקיבא רבך לא היה מח של חושב. הוא התחיל ללמוד לאחר זמן. הלומד זקן למה הוא דומה? – לכותב על ניר מחוק, והלומד ילד למה הוא דומה? – לכותב על ניר חדש, כי דברי התורה נבלעים בדמיו. לפי דברי עקיבא דומה הקב"ה לחנוני על פנקסו היושב ורושם מצוותיהם של צדיקים להנחיל אוהביו יש ואצרותיהם למלא… הוא דרש “וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו” – בזכות תשובה ומעשים טובים שהיו בידו מראשיתו הכפיל את ממונו. הוא היה דורש “גם את זה לעומת זה עשה האלהים” ברא צדיקים, ברא רשעים, ברא גן עדן, ברא גיהנם. כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם… אבל כל הדברים האלה אינם אלא קטנות ההשגה…

שמעון (נבהל): אבינו שבשמים, אל ארך אפים, סלח נא כגודל חסדך למי שמטיח דברים אלו, תן לו זמן והוא ישוב בתשובה לפניך.

אלישע: אל נא בפחדך, בני. לא אותי יענש אלהים ולא אותך יגמל כל טוב. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך (רעש. קולות שמחה). הנה ידידי באים. (אבנימוס הגרדי, המוכסן, רומאים אחדים באים מתוך שיחה עליזה). מה שלומו של אבנימוס הגרדי, היוני המלומד, אוהב היהודים יותר משהם עצמם? מאיר, קשה למצא עוד ידיד טוב ומסור שכמותו (לוחץ את ידו), ומה שלום המוכסן, הבא אלינו כידיד ולא כגובה מסים ומחפש חטאים? (לוחץ את ידו).

המוכסן: ידידי, אלישע. היום אין אני יכול לעשות פה זמן רב.

אלישע (למאיר בהתלהבות): כלם חוקרים ומלומדים הם. כל חוקר וחושב – ידידי הוא (הבאים מברכים את מאיר, ובינתים מביאות הנשים בתבורית, נעמי ומרימי גביעים ויין, תופינים, נרות דולקים המפיצים ריח טוב. ישובים קבוצות קבוצות מסביב למזרקה, ממלאים את הכוסות) יין לכלם! (נותנים יין לכל אחד).

שמעון: יין ואשה יצעידו את האדם לשאול תחתיה. הוי אחים! מוטב לו לאדם שתהיה לו מכה בגרונו מאשר ישתה כוס יין, ומוטב שתמקנה עיניו בחוריהן מאשר יביט אל אשה.

אלישע: ולטעמך – יין ואשה דברים יתרים הם? (מראה השמימה) אם גנן חכם הוא, אל יטע בגנו דבר שאין צורך בו. שני האנשים האלה, ידידי, שונים מאד זה מזה. השמים שמים לאחד והארץ נתונה לשני.

אבנימוס: זקן-זקן! הרי יש בך די שכל לשתות כוס יין אחת.

טוביה: אני שותה אך לצמאי.

בתבורית: ספי הוא את כלם כתורא. ואם אביון זה לא ישתה, מה איכפת לו?

אלישע: ולמה היה יהיה האדם, אם לא יהנה מכל אשר תחת השמש!

המוכסן: הנאה ושמחה הן חולשותיו של האדם. בעיקר, שידכא האדם בהבנתו כל מכאוב ויסורים. (כלם שותים יין).

נעמי: הביטי מרימי, האין רומאי גא זה דומה בקומה ובגבורה לאליל שיש אחד שלהם?

מרימי: דבר גדול הוא אליל של שיש!

אלישע (לאשתו, מאושר) אנשים ישרים כלם. לא כן? כמה תענוג! כלם אנשי מחשבה! הביאי, אשתי, עוד יין והיי שמחה כמונו.

בתבורית: הלואי וישתו זה בפעם האחרונה המלומדים הללו! (הולכת עם מרימי).

המוכסן (בלחש אל נעמי): את כל כך נאה בתלבושת זו, שאיש לא יאמר כי מילדות העברים את.

נעמי (בהתרגשות): האמנם? אק מלים תדברה.

המוכסן: כך היא גם דעתי… (משפיל קולו יותר) נעמי אהובתי, אימתי?

נעמי: בכל עת אשר תצוה.

המוכסן: אם כן, היי נכונה… (בקול) אלישע רחימאי, בתך היפה הוגה מחשבות כרומאית אמתית. (בלחש אל אחד הרומאים). למצער בשובי מיהודה לרומא יהיה לי במה להתפאר.

אבנימוס: אני סובר, כי יהודיה צריכה לחשב כיהודיה. אלישע, אל נא נוציא זמן לבטלה.

אלישע: תיכף נתחיל בקריאת החלק השני מן האילידה של הומר. הוי, הומר הגדול, כאלהים אני מעריצך! (לוקח ספר).

שמעון: אבינו שבשמים, האדם נערץ בעיניו כאלהים!

אלישע: מוטב לחשב את האדם כאלהים מאשר לחשב את האלהים לאדם. נתחיל איפא בקריאה. הכונו! (בתבורית ומרימי מביאות עוד יין).

המוכסן: סליחה, אלישע, אין אני יכול לשהות פה הרבה. (קורא אותו הצדה). נתקבל מכתב מראש ועד הפקידות, שאשלח לו כסף. הן יש לאל ידך להלוות לי עשרת אלפים דרכמוני זהב לזמן קצר.

אלישע: סוברים שעשיר אני, מפני שרואים את ידי הפתוחה. רומאי! הסכום שאתה מבקש הוא כמעט כל רכושי… בימים אלה טוב להזהר… אל תשכח שיש לי בת יחידה… לא אתה, לא אמא, ואף היה עצמה אינה יודעת כמה יקרה היא לי… חביבי, הבינה נא…

המוכסן: בקרוב תקבל את הזהב בחזרה. אני מבטיח לך בהן צדק של רומאי מגזע היחש, בהן צדק של חושב…

אלישע: מסתפינא, שלא אוכל למלאות רצונך.

המוכסן: דברי אמת אשמיעך. אם נתן תתן לי את הזהב ואחזירו לך לאחר שעניי היהודים ישלמו את הכרגא והארנוניא לאט לאט. ואם לאו – אהיה מוכרח לאסף מן היהודים את הזהב באמצעי כפיה ואיום, ואולי גם ע"י שפיכות דמים… הן אנו מחויבים לשמע לראשינו…

אלישע: הזהב נחוץ לך תיכף?

המוכסן: כן, ידידי, אם רק אפשר הדבר.

אלישע: כהרף עין. (הולך אל אשתו. בחשאי) בתבורית, הטריחי ותני לי את המפתח מקופת הזהב.

בתבורית: היאך? אוי ואבוי לי! המעט מה שהגויים מוצצים דמנו, סובאים ייננו ואוכלים לחמנו…

אלישע: הרגעי, הסי. אחר כך אבאר לך.

בתבורית: רוצח אתה! קמת עלינו ללסטם אותנו וליתן הכל לגוי, לרומאי!

אלישע (במרץ): הסי! הרומאי הזה הוא ראשית כל אדם; הוא גם אדם חושב, והוא גם ידידי. אם לא אאמין בידידי לא אאמין גם בי בעצמי. מהרי, לא נאה לנו שימתין. (בתבורית נותנת לו המפתח. אלישע הולך. המוכסן שולח אליו שני רומאים ובעצמו נגש אל נעמי).

בתבורית (אל ר' מאיר, בבכי): ראה, מה שהמשוגע עושה.

מאיר: הסי! אסור להקל בכבוד בעל כר' אלישע בן אבויה. יש שאין אנו מבינים מעשיו של אדם גדול (הוא מרגיעה).

נעמי: כן, אנטוני. אלו שמעו לי כל היהודים היו עושים כמוני. בשביל מה להתבדל ולהתפרד ולהיות מאוסים בעולם? האם לא טוב מזה להתלבש כרומאים ולקבל מנהגיהם? מה בין יהודי לבין רומאי? הרי כך דברי אבא: כלנו בני אדם אנחנו. לא כך?

המוכסן: כן, ידידתי, היהודית הרומאית היפה שלי! (מדברים בלחש).

שמעון (קם): בנים כבדי-עון, בני תמותה, התקשיבו לקול אבינו שבשמים הקורא עתה אליכם?

טוביה:אחא שמעון! אל תדבר אל העצים ואל האבנים, אל תדבר אל המתים, אל תדבר אל האשה. (צחוק. אלישע בא. אחריו הולכים הרומאים ושק של עור אתם. יוצאים).

המוכסן: מודה אני לך, אלישע. ידידי, צר לי לעזב את חברתכם, אבל אני מוכרח ללכת. מחויבים אנו להשמע לגדולים המצוים עלינו. שלום לכם! (הולך).

אבנימוס: ידידי היקר והטוב, אלישע. מה לך היום?

אלישע: תיכף, הננו שבים אל הומר חביבנו. (קורא).

"… כעדות של דבורים מזמזמות

בין שדרות עבותות מעופפות,

אל פרחי האביב הנאוים,

ברעש צהלה וסאון"…

(נכנסים ראש הישיבה ות"ח אחדים)

בתבורית: הנה! בואו הנה! בודאי הלא יהודים אנו. לית דין ולית דין בישראל? משפטים ידברו אתך!…

אלישע: אורחים אשר לא פללתי!

נעמי (לאבנימוס): נלך מכאן. הואיל ובאו יהודים, בודאי שיטיפו מוסר או בכה יבכו (מתרחקים בגן).

ראש הישיבה: וגם אתה, ר' מאיר, מצוי אצלו?

ר' מאיר: רבי, לומד אני אצלו. מוצא אני רמון, אוכל את תוכו וזורק את קלפתו.

ראש הישיבה: ואתה, ר' אלישע, הוגה בספרים חיצונים, בספרי גויים? ודבר ר' עקיבא “כל הקורא בספרים חיצונים אין לו חלק לעולם הבא” מה תהא עליהם?

אלישע: אלו היה עקיבא קורא ומבין ספרים חיצונים לא היה מוציא מפיו דבור אשר כזה.

מאיר (בחשאי, לבן אבויה): רבי ומורי, דרכך להרבות לך אויבים המדברים סרה בך, וכי למה לך זה?

אלישע: בני, כל האומר אמת כמו שהיא, בורא לו אויבים.

ראש הישיבה (לאחר שהסתכל וראה פסל השיש): רחמנא יצילנו! מה זה? פסל בביתו של יהודי?

מאיר: אין זה פסל של קודש, רבי. רק לשם נוי בעלמא.

(המוכסן מתגנב לבין העצים ומקשיב).

ראש הישיבה: לאו דוקא אחרים, כי גם אשת בריתך קובלת עליך.

אלישע (בתמהון): אשתי?

בתבּורית: כלום היתה לי ברירה אחרת? הרי מרתי חשבה להתפקע!

ראש הישיבה: ר' אלישע, איך אתה עורך לך חגים ומשתאות בזמן שהרומאים, צמאי דמנו, אינם נותנים לנו לחוג חגינו הקדושים, לשמר שבת קדשנו מחללה, לערך חתונות לפי מנהגינו, למול את בנינו? הרומאים השפלים אינם מרשים לנו לקשט את כלותנו בפרחים, ואתה יושב ספון בתמרים ופרחים ושותה יין אתם!

אלישע: אין תשועה בדמעות ואנחות.

המוכסן (לנפשו): יהודים! קבל תקבלו את ענשכם!

ראש הישיבה: מקצץ בנטיעות אתה! למה לו ליהודי חכמות חיצוניות, – המעט לו תורתנו הקדושה?

אלישע: רואה אתה, שהיין נשמר בכוס ואין הכוס נהפכת על פיה, מפני שיסודה של הכוס כבד הוא. אבל אתם מוזגים לתוך כוס התורה יותר מדאי דינים ומנהגים, הלכות, מצוות, סיגים, ונעשה יסודה של הכוס קל ביותר. (מראה על שמעון וטוביה) אלה הן טפין שאבדו מכוס היהודים.

ראש הישיבה: כסבור אתה, חלילה, להיות דומה אל המינים או המאמינים בנוצרי?

אלישע: האמונה היא דבר פרטי של האדם. אין עלי ליתן חשבון למי שהוא במה ואיך אני מאמין.

מאיר (לראש הישיבה): אל תשכח מר, כי הוא מלומד גדול ואנו חיבים בכבודו.

המוכסן (לנפשו): יהודים, על דברים אלו לא אותר.

אלישע (מתבונן לאשתו): אשתי קובלת עלי. היא אמא של בתי ודבריה לא אכזב.

ראש הישיבה: אלישע בן אבויה, האם ברצונך לצאת נגד כלל ישראל?

אלישע: ואלמלי הייתי מתנגד לכולא עלמא לא הייתי זז מדרכי כמלא נימא.

ראש הישיבה: הוי, לאבד נפש אחת מישראל גדול הכאב מאד, מה גם תלמיד חכם גדול כאלישע בן אבויה… בזמן פורעניות ומרעין בישין, בזמן שהעם כלו שרוי ביסורים, מחויב להיות אצל כלנו רגש אחד, רעיון אחד, לב אחד… זכר נא, להיכן דרך זו נוטה! אשה לך, בת לך, אחים לך – ועליך להשאר שלהם…

אלישע: כן, אני שלהם… ושום דבר אינו שלי. עלי קובלים ואני איני קובל. אותי מדינים ומרשיעים, ואני איני מרשיע.

ראש הישיבה: אלישע בן אבויה! באנו לשאלך – רוצה אתה להיות יהודי ככל היהודים? מה תשיב על זה? (שתיקה. פתאם נשמע רעש. קול אשה. קולות שונים. צעקות ושריקות. בתיה נכנסת במרוצה, נבהלת מאד, לבושה תלבושת רומאית יפה מאד, אלא שלא בסדר. אחריה רצים כמה צעירים יהודים וחילים רומיים. באים נעמי ואבנימוס. מרימי פורצת מן הבית נבהלה).

בתיה (נושמת בכבדות): רחמנים, הצילונו! אנשים פראים התנפלו עלי ורוצים להרע לי. הם הולכים לכאן, לכאן.

אלישע: איש לא יהין לעשות לך רע בביתי. שבי, בתי, והרגעי.

בתיה: אדם טוב, הן אינך יודעני מי אני ומה אני.

אלישע: מי שבא בצל קורתי אורחי הוא וידידי הוא. (נותן לה מעט יין מן הכוס).

בתבורית: אבוי לי, אשה שכזו גם היא אורחתו וידידתו.

טוביה: אחותנו, אין משסים כלב בשיה נדחת.

נעמי: אבל בושה להסתכל בפני זו.

שמעון: אשה נדחת, שובי, שובי לאבינו שבשמים. הוא נושא עון ועובר על פשע.

אורח אחד: גויתה מחוטבת יפה מאד…

ראש הישיבה: לפנים היתה אשה כזו מוצאת להשרף, והיום מכניסים אותה כאורחת. מרא דאברהם!

אלישע: בתי, אל יפל רוחך עליך. ברא הטבע את האשה, שתהיה אם, אחות, או אהובה. אשה חוטאת לא ברא הטבע – אנשים הפילו אותך למדחפות, ועתה הם קוראים אחריך מלא… בעיני דומה את לכל האנשים הנמצאים כאן.

נעמי: שומעת את, אמי? הוא משוה את זו לי!

בתבורית: כלום מבחין הוא בדבריו?

בתיה (מתבוננת בו ברגש של הערצה): אתה הוא אלישע בן אבויה הגדול? אין דומה לך בכל האנשים. אתה איש אחר הנך!

ראש הישיבה: אלישע, באתי לשאלך! בשביל מה בוחר אתה להיות איש אחר ואתה יכול להיות אב ושופט בישראל! בשביל מה? בשביל הבלי הבלים, בשביל ספרים חיצונים, בשביל ספרי גויים חסרי טעם, בשביל תאוות שפלות!

אלישע (מתבונן בו, מניע בכתפיו, קוטף פרח ונותנו לבתיה): בתי המסכנה, האומללה. תשובה לזה אין אני יכול להשיב, אבל לך, לך, יכול אני לתת פרח חי זה.

בתיה: הוי, אדם המעלה! (מגישה הפרח לשפתיה. ראש הישיבה ות"ח הולכים בכעס. בתבורית משלבת ידיה מתוך ספקות. נעמי מראה למרימי על יפי שמלתה של בתיה. שמעון מתפלל. טוביה, מאושר. מראה לאבנימוס כמה גדולה מדת טובו של אלישע).

המסך יורד לאט

מערכה ב.

מגרש גדול מסביב ליער עבות. מונחים עצים כרותים וקורות מנוסרות. ראש הישיבה ועוד ת"ח ויהודים עוסקים בעבודה: אלו מנסרים ואלו נושאים את הגזרים. ארבעה אנשים אוחזים במשור. חמשה, ששה אנשים נושאים עץ קל. מרחוק עומדים חילים רומאים, חמושים כידונים וחרבות. היהודים שרים “על נהרות בבל”. בוכים.

ראש הישיבה: זכור ה' לבני אדום (מראה על הרומאים) את יום ירושלם… הביטה וראה מה שעשו לעיר קדשך. שבת קדש היום ואין שירי ציון בפינו, כי אם “על נהרות בבל”. שבת קדש היום אבינו, ואת בניך כופין לחללה. שבתה התורה, חרב מקדשך וירושלם עירך נתונה בידי זרים. כמים נשפכים דמי נקיים ואין ישועה, ואין נחמה, ותקוה אין. עד מתי, אבינו? עד אנה? (בוכה. משוררים “על נהרות בבל”. באים המוכסן ושני חילים).

יהודי: מוצץ דמינו הולך, כשם שאני יהודי!

המוכסן (לרומאים): אני אוסר עליהם את הדבור ואת הזמרה. אין יהודי רשאי לזמר. מתוך זמרה מתעוררת אצלם רוח של התקוממות… יעבדו ואל ישעו בדברים!

ראש הישיבה: עבדו, עבדו, בני! רואה אלהינו בענינו ובנוגשינו, ולא יפרע ממנו. (כלם עובדים).

המוכסן: ואתה יהודי סבא, כבדה עליך העבודה? צויתי עליכם לעבד בשבת, כי רודפים אתם את כל מי שהוא ידיד הרומאים… ידידנו אלישע בן אבויה אומר: אין חטא בחלול שבת. עבדו, והיתה לו קורת רוח.

ראש הישיבה: אלישע בן אבויה? אהה, אלהים! הלא כה דברי הנביא “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו.”

המוכסן: סוברים אתם, שאין אני מבין מפני מה נושאים הרבה אנשים גזר עץ קל אחד? כונתכם להונות אותנו, לעשות את העבודה קלה יותר, כדי שלא יהיה בה משום חלול שבת. זוהי תורת רבותיכם. יודעים אנו!

ראש הישיבה (בלחש): מהיכן יודע גוי זה סוד זה?

המוכסן: אם יש לנו אוהבים נאמנים כאלישע בן אבויה לא יבצר ממנו לדעת דבר. אנו יודעים, כיצד אתם עושין עקיפין לחוקי המלך.

ראש הישיבה: אבי שבשמים! אלישע אינו רק כופר, אלא גם בוגד ומוסר למלכות!

המוכסן: אני מצוה, כי רק שני יהודים ינסרו ורק אחד ישא גזר עץ.

יהודי: לעתיד לבוא יעבדונו הגויים אויבינו כשם שאני יהודי!

המוכסן: רמאים אתם, רמאים. לא נתן דמי לנו עד אשר נמחה את זכר היהודים קשי העורף מתחת השמים.

ראש הישיבה: רומאי! כמה קמו על היהודים למחות שמם, והיכן הם היום? היכן הם המצרים ששעבדו את בני ישראל? היכן הם הפלשתים שרעצונו וירוצצונו? ובבל שדכאה את היהודים היכן היא? כל הגויים העזים אשר לחצו את היהודים החלשים נמח זכרם מעל הארץ, וישראל חי וקים! גם רומא תפל וציון לא תחרב!

המוכסן: זקן שוטה! ציון – חרבות היא!

ראש הישיבה: ציון אינה חרבה! היאך יחריבו את ציון והיא אינה בנויה אבנים, והיא בצורה בתוך לבבנו, והיא קימת לנצח במחשבות כל עם ישראל!

המוכסן (לרומאי): הראה לו לחצוף זה, כיצד צריכים לעבד בדומיה. (הרומאי מכהו).

כל היהודים: אוי לנו, אוי לנו, אבינו שבשמים! (המוכסן יושב על גזר עץ. באים שמעון וטוביה עיפים מדרך רחוקה).

המוכסן: הוי, מי ומי ההולכים?

טוביה: מי? אנכי! כשאני לעצמי – מה אני? אין אנכי שייך לשום דבר שבעולם! אין אנכי משלם שום מסים שבעולם, אבל כל העולם משלם לי…

המוכסן: למי אתה סח דברים אלו? שואלכם אני: מי ומי אתם, ולהיכן אתם אוחזים דרך?

שמעון: בני אלהים אנחנו!

המוכסן: ראוי היה לאלהים שיהיו לו בנים נאים מכם.

שמעון: ודברי אלהים נשואים על שפתינו.

המוכסן: מה לכם כי תשוטטו בארץ לבטלה? עמדו ועבדו! יהודים צריכים לעבד בשבת… הוי, חילים! טלו אותם לעבודה! (החילים דוחפים אותם).

שמעון: אין אנו מתיחשים על היהודים. בני אלהים אנחנו!

המוכסן: בני אלהים – עבדו איפא פי שנים!

טוביה: רצונך שאעבד בשבת ועבדתי. לא נברא האדם בשביל השבת, אלא נבראה השבת בשביל האדם. אם לא תהי שבתי היום והיתה בשעה שאשתחרר ממך (עובד בחריצות). אם נשמתי מרגישה קורת רוח, שוב אין שבתי מחוללת.

שמעון: הרומאי, עז וגא אתה, ודבר אלהים חזק ממך, ובו אמשול עליך!

המוכסן: חמור! מושלים רק בכחו של זה!… (מכה אותו באגרופו, שמעון נופל).

שמעון: הכה תכה את גופי, אך לא את נשמתי. עצומה היא ממשלתך ואחריתה – עדי אובד. לנו תהיה. לאט לאט אנו הולכים וכובשים את העולם, שלכם – שלנו הוא. (רומאי מכהו).

שמעון: הך, אחא, הך. אין בכך כלום. בני אב אחד אנחנו…

טוביה: אבל אלמלא היו חוקים קבועים על שלנו, שלכם, שלהם, אזי לא נפרדו האנשים למכים ומוכים.

המוכסן: עד שקיעת החמה יעמדו ויעבדו בחריצות את עבודתם הכבדה!

יהודי: הלואי ויעבידך מלאת המות², רבש"ע!

המוכסן: אני הולך (החילים מאיצים בעובדים. המוכסן הולך. אבנימוס בא כנגדו).

אבנימוס: כאן אתה, אנטוניוס סרויוס, הרי אני מבקשך…

המוכסן: שמח אני לראות את אחד מידידי המכובדים.

אבנימוס: שמע נא! ידידי הצעיר והמלומד הגדול ר' מאיר בא אלי זה עתה והתאונן. לפי דבריו אנסו את האי סבא ראש הישיבה ועוד כמה זקנים לעבד ביום השבת הקדוש.

המוכסן: חיבים אנו לשמע בקול מפקדינו.

אבנימוס: תן להם ליהודים שיוכלו, לפחות, לשמר את חקי דתם.

המוכסן: שום דת שבעולם אינה מזיקה כ"כ לרומא כדת היהודים. הלא גם דעת היהודי המלומד אלישע בן אבויה כך היא.

ראש הישיבה: הוי, אלישע, כמה כבר פשעך לעמך!

אבנימוס: הבטחתי לו למצאך ולבקשך על שחרורם. הרף מהם ואל תעשה להם עול.

המוכסן: ידידי, עניני ממלכה נעלים יותר מזה!

אבנימוס: מפני מה אתם שופכים זעמכם על היהודים יותר מאשר על עמים אחרים?

המוכסן: היהודים הם האויבים היותר מסוכנים לממשלה. המעט להם כי אינם מרוצים תמיד, כי הם עוד משיאים גם אחרים שיתלוננו ויתקוממו. הפוליטיקה הגבוהה דורשת להכחיד מעל הארץ אומה זו, או לפחות, לדכא אותה כל כך, עד שלא ישאר קורטוב מרוחם החפשי.

אבנימוס: אומה עלובה זו – כח רב בה, ולעולם לא תנצחוה. לך וחזור על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם, על בתי החסד ובתי הועד לחכמים שלהם. בהם צפון כח העם הזה! (ראש הישיבה מרים קורה כבדה ונופל תחת המשא). הבט וראה, סבא קדישא זה נופל תחת משאו. בשם ידידותנו אני מבקשך: שחררם!

טוביה (עוזר לראש הישיבה): סבא, ראש חזק על כתפיך, אך ברכים כושלות לך… וזה לא בא לך, אלא מפני שאתה מרבה לדרש בדברי תורה ואינך נהנה מאילן נאה ומניר נאה. כן הוא גם כל עמך.

המוכסן: בשם ידידותנו הכל אעשה. היהודים, אתם משוחררים! (בלחש לרומאים): בשבת הבאה חיבים הם לעבד כפלים. לכו! (החילים הולכים). ואתה, אבנימוס הגרדי התלך אתי? (ראש הישיבה רומז לאבנימוס להשאר).

אבנימוס: סלחה לי. סבא זה יש לו דבר אלי. רוצה אני לשמע את אשר בפיו.

המוכסן: כדאי להתרחק קצת מהיהודים.

אבנימוס: האין אתה ידידו של אלישע בן אבויה?

המוכסן: יהודי שהוא מתנגד לעמו, הרי הוא ידידה של רומא.

אבנימוס: אומרים שהוא יהיה בקרוב גם חותנך.

ראש הישיבה: אוי לנו! אלישע מתחתן עם בן אדום, עם צורר היהודים!

המוכסן: יהודי יהיה חותני? אבנימוס, רומאי אביר אנכי!… להתראות! (הולך).

ראש הישיבה: אבנמוס הגרדי, אתה משמש לנו בתור הוכחה, כי ישנם חסידי אומות העולם.

אבנימוס: רבי זקן, בכל עם ועם ישנם אנשים טובים ואנשים רעים. (ראש הישיבה מטה אותו הצדה. הם הולכים ומדברים בלחש. אחריהם עוד כמה זקנים. הם נעלמים ביער).

שמעון: ואנו נתבודד. ברוך אבינו שבשמים הטוב ומטיב אתנו. כי אם במאמר אלהים היו מכים ואונסים אותנו לעבד עבודה קשה, גם זו לטובה היתה. הוי, כמה טוב אבינו שבשמים! (גם הוא נעלם ביער. אח"כ נעלמים אחריו עוד כמה אנשים).

טוביה (יושבים סביבו): יודעים אתם, אחים, מה שנעשה? ננגן נגון לכבוד בורא העולם הגדול והנאה (מוציא חליל).

יהודי: כיצד מנגנים בשבת?

טוביה: כשאני מנגן אני מרגיש בקדושתה של שבת, וכשבאה השבת אני מנגן. כן חברים. בנגני בחלילי נזכר אני בימי נעורי הטובים שעברו ומרגיש מעין אושר שבעתיד. לעיני מתגלים שדות ירוקים וכבשים לבנים רועים עליהם, לאזני מגיע רשרושו של יער ירוק וצפצוף שירתן של צפרים. (מנגן. הכל מקשיבים בדומיה). שמעוני, ילדים. יש לי… כלומר, אין לי כלום, אלא שנמצאים בילקוטי אגוזים טובים אשר לקטתי היום ביער. מי שיש לו שנים הריהו מוזמן לילקוטי אשר שם למטה, על יד הנחל הקטן (קם). אחים, תנו תודה! הראיתם מימיכם עוד עשיר בעל אוצרות כמוני, טוביה האביוני? (הולך ומנגן. כלם הולכים אחריו. ממרחק היער נשמע קול הנגון. הפסקה. תנועה. קולו של אלישע נשמע).

אלישע: דוהר, דוהר הוא סוסי בצהלה. הרוח הקלה מושכת אל מרחב השדה (אלישע רוכב על סוסו. ר' מאיר הולך על ידו. אח"כ נראית בתיה, עטופה במעילה, עומדת בריחוק מקום). מאיר, חזור בך! עד כאן תחום השבת!

מאיר: תחום השבת? שמעתי דברי חכמה מפיך ולא הרגשתי בזה. ומהיכן ידוע לך שכבר הגענו לתחום?

אלישע: כך שערתי בטלפי סוסי (יורד מעל סוסו). מאיר, חזור בך!

מאיר: רבי! ואף אתה חזור בך! חזור לעמך ולאלהיך!

אלישע: בני! כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: “שובו בנים שובבים חוץ מאלישע” (צוחק). אין לאחרים צורך בי ואין לי צורך באחרים. מיותר אני בעולם. המתן ואאסר את סוסי (אוסר לעץ סוסו).

מאיר: מה שמעת – איזו בת קול?

אלישע: ודאי שאין אני משגיח בבת קול מן השמים, אלא שיש בת קול של העם. אם אחזר בי אז לא אהיה שוב מה שהנני: אלישע, ואם אחזר כאלישע לא יקבלוני ויוסיפו לשטום אותי, ואהיה שוטה או מתעתע. מאיר, אי אפשר לי לחזר מבלי שאחזיר את עצמי. הן אין אני יכול לחזור בלי אלישע…

מאיר: הוי, רבי. מי הוא בן לויתך בעולם הזה?

אלישע: אני הנני רק עם עצמי. אך האיש הפעוט מתירא מפני עצמו ובורח אל המון העם.

מאיר: כלום אין זה דבר גדול ללכת עם העם ולחפש את האשר של העם?

אלישע: ודאי, בני, שיש גבורה בהולך עם העם ובעד העם, אלא שגבורה יתרה נודעת במי שהולך נגד העם, ובזה הוא שואף להביא אושר לעם!

מאיר: מפני מה יש בזה גבורה יתרה?

אלישע: ההולכים את העם הם אהובי העם ומכובדיו, אף על פי שאפשר, שאינם מועילים לו כלום. וההולכים נגד העם, אעפ“י שהם מביאים לו תועלת מרובה, הנה הם שנואי העם ומנואציו. כסבור אתה, כי קל לי לעמד בנגוד לכל העם? אבל רצוני הוא בכך, כדי שיפקחו עיניהם. כסבור אתה, שאין לבי דוי בלגלגי על מה שקדוש לעם? אבל רצוני הוא בכך, כדי שיתעורר רוחם הנרדם. כסבור אתה, שלא הייתי מקבל תענוג אלמלא רכבתי לטיולי ביום שבת? אבל רצוני הוא בכך, כדי לשים ללעג את מושגיהם על המותר ועל האסור!… הנקל לרכש לך אוהבים בזמן שאתה עוסק בזכותם של אנשים, אבל ישר הוא אותו האיש המגלה את האמת לאמתה, אעפ”י שהוא יודע שישטמוהו בעדה! מאיר, חזור בך!

[³ מאיר: קודם פרידתי ממך רציתי לשאלך, רבי, מפני מה אמרו חכמים כי מטטרון מהפך בזכותם של ישראל?

אלישע: אלו ראיתי את מטטרון, הייתי אומר לו שהוא אינו ולא כלום…

מאיר: היאך? הרי מטטרון הוא חלק מהקב"ה!

אלישע: בני, אפשר לחלק אך גופו של בשר ודם, אבל אין לחלק דבר שאינו גשמי.. אם אלהים אינו גוף הרי לא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון ואין לו שום מטטרונים ואם גוף הוא, אלהים איננו!] (אבנימוס בא).

מאיר: חוששני באמת ללכת עוד אתך. שלום עליך, רבי! (נוטה ללכת).

אלישע: שלום, מאיר!

אבנימוס: אתה, ידידי הצעיר, דרוש לי.

אלישע: ולי, חברך הזקן, אינך צריך? מה לך, אבנימוס? מה נשתנו פניך?

אבנימוס (שוטה מעליו בבוז): מאיר, אותו סבא ושאר ידידיך משוחררים מעבודתם. הם יושבים שם ביער ומתיעצים על צפונותיהם. חושבני, שאתה נחוץ להם.

מאיר: הוי, אחי העניים האומללים. רבי, היאך יכול אתה לבר לך דרכך המיוחדת בשעה שכל אחיך מדוכאים, מושפלים ונרדפים? שם הם כלם? הריני הולך. שלום לך, אבנימוס! רבי, שמא ברצונך לטיל שוב על סוסך – הרי אני נכון להרכין גופי, כדי שתעלה על גבי ומעליו – על סוסך.

אלישע: לא, בני. אין אני רוצה בגבם של אחרים. מי שאינו יכול לעלות בעצמו על הסוס, הוא אינו ראוי לרכיבה עליו.

מאיר: אם כך, שלום! (בלחש) מוטב שתלך מכאן קודם, כדי שלא יראוך פה.

אלישע: האיש כמוני יברח? לא, בני. מעודי לא ברחתי. (מאיר הולך אל היער).

אבנימוס: שלום לך, ידידי מאיר! (הולך)

אלישע: אטו אלישע בן אבויה אינו עוד חבר לך?

אבנימוס: מי שמוכר את אחיו, בוגד בהם ומלשין עליהם, אינו יכול להיות חברי!

אלישע: המכיר אתה במי שאתה מאשים? אפשר דעות היהודים לא יכלו להקלט במחך?

אבנימוס: מה המה היהודי אם אין לב יהודי? בוש אנכי שנמניתי פעם על ידידיך. מהיום איני מכיר אותך שוב! (הולך בזעם).

אלישע: אתה? (רוצה להשיבו), לא! רק מי שאינו עומד למעלה מן האשמה הוא טעון הצטדקות. דומה הוא, שאין אני די יהודי (שוקע במחשבות. נעשה עצוב. יושב). כך. הלך עוד ידיד אחד. כמה עוד נשארו וכמה היו לי בכלל? (שוקע בהרהורים על מקומו. בתיה באה חרש).

בתיה: אני כלי רועדת, כאלו הייתי צריכה לדבר עם אלהים. הוא רחוק עתה ממני. מחשבותיו מרקיעות עתה לשחקים, אל האלים! מי יודע, – אפשר כבר שכחני. אבל אותו… אנשים שכמותו אינם נשכחים. (בקול) אדם המעלה, ההכרתני?

אלישע: מה? כן, בתי, הכרתיך. פלא! אמר אמרתי, שהנני נמצא כאן לבדי בין עצים כרותים לגזרים – והנה לנגד עיני איש חי. אין אני איפא לבדי?

בתיה: לא. אין אתה לבדך. הנה אני על ידך, וכאשר לא הייתי על ידך, היו מחשבותי ולבי עמך. אחרי רואי אותך לא ימוש תארך הנעלה מנגד עיני. אדם שכמותך, במבט עין אחד, מצמיד אליו אנשים לנצח.

אלישע: מצמיד? מי שהוא מוצמד עבד הנהו!

בתיה: יש כבלים שהם יקרים מן החפש. האדם העליון! יום יום ערגתי לראות פניך!

אלישע: בתי, ומפני מה לא באת אלי?

בתיה: לא העזתי. ממרחקים נלויתי אליך… אף על פי שיש לי הזכות לחשב עתה, כי אינך מתביש בי.

אלישע: המתביש בחבריו אין הוא בגדר איש!

בתיה: אתה עשיתני לאיש. כמה אנשים חלקו לי מחמאות, שתו אלי בחלקות – הם דברו אל האשה שבי. רק אתה היית הראשון שדברת אל האדם אשר בי. וכל אותם האנשים, שבמקום סתר היו נופלים לרגלי, בגלוי היו רומסים אותי ברגליהם… רק אתה הראיתני כבוד וידידות.

אלישע: תמהים על דבר פשוט, אם אדם מתיחס אל רעהו כמו אל אדם!

בתיה: דבור אחד נפלט מפיך ומאשפות הרימני. פרח נתת לי והוא העשירני. ראה, הנה הוא על לבבי. אבנים טובות ומרגליות יש לי באוצרי אך כולן לא תסולאנה בפרחך.

אלישע: בתי, בתי. הרי את הפרח היותר יפה שברא הטבע בעולמו.

בתיה (בגעגועי תאוה): האדם העליון! היה שלי! היה ידידי!

אלישע: הידידות אינה מדברת בשפת התאוה הבוערת. מכיר אני בשפה זו. הזהרי! בתי, אני יועצך, מגנך, אך לא אוהבך. לא אשתמש בך במסוה של רגשים. לכי לך לשלום, ואם יהיה לך לפנות אלי בעצה, בבקשת מגן ועזרה – בואי. אלישע בן אבויה מטיב גם לאלה שמשלמים לו רעה תחת טובתו, ואת – נשמה עדינה וטובה. לכי לשלום! (באים ראש הישיבה, ר' מאיר, זקנים ועד יהודים).

בתיה: אומר אתה לי ללכת – והלכתי. אך הרשני לנשק לפני לכתי, את ידך העדינה, את היד שהגישה פרח לבתיה הזלה, הנדחת והנרדפת מכל. (נושקת לידו).

ראש הישיבה: רואים אתם עם מי אלישע בן אבויה מבלה את זמנו בשבת? עם נשים פרוצות!

בתיה (בחמה): רבי, אלו כל האנשים בלו את זמנם אתנו כמו אלישע בן אבויה, לא היתה אשה פרוצה אומללה בעולם! (נעלמת ביער).

ראש הישיבה: אלישע בן אבויה, עתה היתה מועצה אצלנו על אודותיך. והואיל שמצאנוך בכאן צריכים אנו לברר פעם אחת: הלנו אתה אם לצרינו? כי אם חלשים אנו במלחמה עם צרינו מחוץ, די חזקים אנו עוד להלחם באויבינו בפנים.

אלישע: אמת, גם האדם החלש ביותר יש לו די כח לעשות עול…

ראש הישיבה: אלישע, הכל מדבר כנגדך.

אלישע: לא איכפת לי, כל זמן שאני מדבר בעדי.

ראש הישיבה: את היהדות אתה רומס ברגליך.

אלישע: היהדות אינה מרגישה באיזמל כשאני מנתחה, ואינה יודעת לשמח כשאתם מהללים אותה. מוטב לכם להצטער פחות על היהדות ולשים לב יותר אל היהודים החיים, הסובלים ומרגישים.

יהודי: והרי בשביל זה לבד ראוי הוא לעשותו גל של עצמות, בי נשבעתי!

ראש הישיבה: בית ה' חרב, ואתה אינך שרוי בצער!

אלישע: אצל אלהי עולם, מלך המלכים, אל אלהי הצבאות שבשמים ובארץ, נחרב בית אחד, האם עלי, בן אדם תולעה, לישב בצער על זה?

ראש הישיבה (בחרון): סומא! האינך רואה כי עם חרבן בית המקדש נפלו תורת אלהינו ומצוותיו?

אלישע: ומדוע הוא מניח כל אלה? בן-אדם תמותה עושה כל מה שאפשר כדי שישמרו דבריו – ומדוע הוא שותק? בר כוכבא ומאת אלף יהודים נפלו חללים בהגנם על חוקיו שלו, ומדוע לא עזרם? ר' עקיבא עמד כעמוד שיש בעד תורתו הקדושה, ומדוע נתן את ר' עקיבא ואלפי תלמידיו כצאן טבחה? ר' חוצפית המתורגמן, מי שישב כל ימיו וחקר ודרש בתורה, פה הפיק מרגליות, ובאו הרומים ונטלו את לשונו והשליכוה לחוץ, והיתה נגררת בפי חזיר, ואל אדיר לא רעם וברקים לא רב על הרומאים להומם ולאבדם!

מאיר (לראש הישיבה): רואה אתה, רבי, כמה כואב לבו על שפך דמינו הנקיים.

ראש הישיבה: לא כן. אני רק רואה שהוא כופר באלהינו (רטון בין כלם).

אלישע: אין אני כופר בשום דבר. אבל אומר אני, שאין מי שיתערב בכל הנעשה על הארץ בחיי האיש עלי אדמות.

ראש הישיבה: כלומר, אינך מאמין בשכר ועונש מן השמים?

אלישע: לא! כתוב בתורה: “כי יקרא קן צפור לפניך בדרך… לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים” והנה אני ישבתי ושניתי מקרא זה בבקעת גינוסר וראיתי אדם אחד שעלה לראש הדקל בשבת ונטל האם על הבנים וירד בשלום, ובמוצאי שבת ראיתי אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל הבנים ושלח האם וירד והכישו נחש ומת. תאמרו לי איפוא: היכן טובו של זה והיכן אריכות ימיו של זה?

ראש הישיבה: אללי לי, אוי לאזנים שכך שומעות!

מאיר: רבי, אפשר הוא מתרגם פסוק כצורתו, ואין אסון גדול כרוך בזה.

ראש הישיבה: מה? עכשו לבוא בטענות על התורה בשעה שאנו צריכים להיות מאוחדים כאיש אחד. בשעה שאנו צריכים לתת כל מחשבתנו לציון עיר קדשנו?

אלישע: לא, ציון שלכם – מלכותא דרקיעא היא, וליהודי דרושים חיי האדמה, חיים של בני אדם. אסונכם הוא, שאתם דואגים תדיר להקדוש ברוך הוא, ולפיכך אין אתם דואגים לעצמכם. כשהיה העם היהודי חזק בארצו היו מבקשים ממנו שישמור הוא את העם, ומעט מאד דאגו הם בשבילו. עכשו נהפך הסדר: הוא אינו דואג לכם ולבכם אתם דואג כל הימים: כיצד להגן עליו, כיצד להציל את תורתו שלו, כיצד לקיים את מצוותיו שלו. אין אתם מהינים לתת לרעיון חפשי לשלוט בכם. כל דבר קטן ואוילי שאתם ממציאים מתוך כרסכם אומרים אתם שזוהי הלכה למשה מסיני. אתם בעצמכם כאלו אינכם שלכם, אלא עמו של הקב"ה (שאון). רק את ריב אלהים אתם רבים ואת האדם אתם רודפים. (מרננים בכעס. ראש הישיבה מתיעץ עם הזקנים).

כלם: רשע! רשע!

מאיר (בלחש לאלישע): רבי, במטותא ממך, אל תדבר אליהם במרירות זו. הוה שפל רוח בפני כל אדם.

אלישע: שפל רוח? האני אשפיל רוח בפני אדם? אני, האומר שאין על האדם להשפיל רוחו גם בפני אלהים!

מאיר: כסבור אתה, שאם אתה יחידי תעמוד במלחמה נגד כל העולם, וחכם העולם והוטב? (אלישע אינו עונה).

שמעון (קולו נשמע מן היער):

אך דמעות ותפלה הן שמחת חיינו,

ותשובה מעון היא כל תפארתנו.

(קול זמר המקהלה)

אלישע: שומעים אתם שיר אבל זה – הוא יותר מבהיל מחורבן ירושלם. שירה עצובה מחרידה ונוראה יותר מחרב הרומאים. הן אתם למדתם כל ימיכם תורת בטול היש שלכם, והנה נבראה שיטה חדשה זו, כי אלהים יהיה אלהים רק לאחר שיסתלק גם הוא מעצמותו. רציתם בשפלי רוח הרי הם לפניכם: שפלים, עניים, אביונים והם הולכים וכובשים את העולם… ואין אתם סבלנים לשמע דעות אחרים ואתם רודפים אתם, ומעשיכם אלה מחזקים את האנשים הללו ומאחדים אותם. אתם רוצים לאבדם ואתם הנותנים להם את הכח… ומתירא אני שיבוא יום והם יקחו מכם את אלהיכם, את תורתכם ואת רעיונותיכם, ולכם ישלמו בוז ולעג בעד כל אלה! (המקהלה פוסקת מלזמר). חוזה אני עתידות, כי העולם יביא שלמי תודה ליונים בעד השירה והפילוסופיה שלהם, אך לא יכירו טובה ליהודים. על מה? יאמרו שהם לא יצרו כלום. ספר ישעיהו – מכתב אלהים הוא, שיר השירים – שירת אלהים היא, תהלות דוד גם הן נכתבו באצבע אלהים, ומי אם לא אלהים בכבודו ובעצמו היה המחבר של חזון התוגה היהודית “איוב”? וכך יחמסו מכם את אלהיכם מחבר כל החבורים נפלאים האלה, ולכם, הנושאים האמתים של השירה והמשל, של המחשבות והדעות, – לכם יתיחסו בשנאה, ברצח, בלעג ובשאט נפש…

ראש הישיבה: הרף! אין אני יכול ואין אני רוצה עוד להבינך. לא אתה המדבר אלינו, כי כל הספרים החיצונים המשוקצים הנושרים תמיד מחיקך, מדברים עתה מתוך גרונך. לא לנו אתה, כי אם למינים!

כלם: למינים! למינים הוא!

יהודי: למינים, בי נשבעתי.

ראש הישיבה: חקרנו ודרשנו ומצאנו כי הגויים חביבים עליך יותר מהיהודים, ספרי המינים נעלים בעיניך מכתבי הקודש, וכדי להתראות כמנצח את אלהיך ועמך, הולך אתה להתחתן עם מי שמוצץ יום יום את דמנו ושודד את שארית פלטתנו. בתך הולכת להיות אשתו או פלגשו של המוכסן הרומאי!

אלישע: מה – בתי? (חושב) אמת שאנכי תמיד האחרון לדעת מכל מה שנעשה בביתי… אבל לא! זה לא אמת. לא נכון!

ראש הישיבה: אינך מאמין באלהים כחובתו של יהודי, כופר אתה בשכר ועונש, מגדף אתה תורת ה' ועם ישראל, מחלל אתה שבת בפרהסיא, מוסר אתה את אחיך לידי אויביהם. אבד שלטוננו בעוונותינו הרבים ואין לנו הכח לדונך.

אלישע: ודאי, לפנים בישראל הייתם סוקלים אותי באבנים. אך מדוע? למי הרעותי?

ראש הישיבה: כל ארבע מיתות סקילה שרפה הרג וחנק מעטות הן למי שמברך אלהיו ומסגיר את אחיו, ולכן…

מאיר: אולי, רבי, נועץ בינינו עוד פעם, נדבר טובות…

ראש הישיבה: לא! מיד אנו צריכים לבער את הרע מקרבנו! אלישע! כעכן עוכר ישראל, כמהו הבאת חרם לתוך ביתך, וכמו עכן כן גם אתה נחרם מקהל ישראל. לא לנו אתה אלא לצרינו, לא ליהודים אתה, אלא למינים! פי האשה החצופה נקב את שמך: אחר! אחר אתה ו“אחר” ישאר שמך לקללה, לחרפה ולשמצה בישראל!

מאיר (סופק כפיו): הוי, אדם המעלה האומלל!

ראש הישיבה: כל יהודי רואך יברח מפניך כמו מפני הדבר. לאיש מאתנו לא יהיה אתך שום מגע ומשא. האזינו לקול דברי: ארור האיש שיעמוד בד' אמותיו של אחר! (כלם נסוגים אחור) זר, אל הזרים לך! נכרת אתה מעמנו לעולם! (הולכים ברעש).

אלישע: הגם אתה, מאיר? (מאיר מסתיר פניו ובוכה בקול. ראש הישיבה נוטלו והולך אתו. כלם נפטרים) כלם! כלם! כלם! (יושב על גזע עץ כרות. בתיה, שנראתה עוד קודם כמה פעמים בין העצים, נגשת אליו בעז) את? (הוא קם).

בתיה: שמעתי הכל, ולבי שותת דם…

אלישע (בעז) מה? הבלים! שם מחכה לי סוסי זה כבר. אני הולך. מה יכול אלישע בן אבויה לעשות בשבילך? היש לך בקשה אלי?

בתיה: אלישע בן אבויה – אל תגרשני מעל פניך… זוהי שאלתי ובקשתי מאיש אין אונים לו… אין איש סביבך… אף נפש אחת… לבדך אתה… בודד… פסו מכבדיך, אפסו מביניך, תמו אוהביך… אני… אני אשב לרגליך דומם, דומם… פי לא יוציא מלה… רק בתוך הדממה אשפך דמעותי, בשעה שיכאב לבך הגדול… ראשי אתן מים בראותי אותך במכאוביך… אלישע – תן לי האשר! תן לי הזכות לקחת חלק ביסוריך…

אלישע (נרגש): בתי, דיה לצרה שסובל כל אחד מאתנו. אך צרותי אינן גדולות כל כך שאקרא גם לאחרים שישאו אותן אתי. מה אירע? כלם נגדי? והרי גם אני נגד כלם! ההולך עם אחרים חבוש הוא, ואינו יכול להיטיב כרצונו… רק ההולך יחידי חפשי הוא, חפשי לעשות הרבה בשביל רבים. אני הולך יחידי… לא אותי מפחידים בקללות נשים, לא את רצוני החפשי ברדיפות יכבשו. כל זמן שהנשמה בקרבי אין כח בעולם שיוכל לנצחני ולהאבידני. כל זמן שאלישע בן אבויה אומר שאנכי הוא הצדיק, אין דין ואין משפט בעולם שיאמר לי: רשע אתה! (הולך).

בתיה: הוי, איש אמיץ וטוב! מה חלש ומה איום אתה! (סופקת כפיה בתמהון. פתאם נשמע קול חלילו של טוביה בנגון הקודם).

אלישע: שומעת את, בתי? לא רק קללה ובוז ישנם בעולם, הנה גם זמרה ואושר! (החליל מחלל, והם עומדים שניהם ומקשיבים).

המסך יורד לאט.

מערכה ג.

אותו הגן אשר מסביב ביתו של אלישע בן אבויה, כמו במערכה הראשונה. יום.

יהודי (בא בזהירות עד הגן, מסתכל סביבו, עושה בידו וקורא אליו חרש. באים עוד יהודים): הסו! הנה פה מן הצד, נעשה הדבר. יודעים אתם אימתי? בשעה של בין ערבים, לכשיבואו לגיונות הרומאים לכאן ויקום רעש. מן הצד ההוא נשלח את… האש, את הפסל נשברה, את כלי הגויים נשחיתה – תל שממה נעשה כאן, בי נשבעתי. הבינותם? (כלם: כן!) המתן, אחר הרשע! רשע מרושע! כשיש חתונה, ברית שמחת מצוה – מיד הוא הולך ומספר לרומאים! (רטון ואיומים). תלמידים חובשי בית המדרש – עליהם הוא מתנפל ודוקרם בדקר (כלם: ככה?), בי נשבעתי! יודעים אתם מהיכן באה לו רוח הטומאה? כשהיתה אמו מעוברת עברה על בתי עבודה זרה והריחה ונתנו לה מאותו המין ואכלה. וזה היה מפעפע בכרסה כארס של נחש (כלם: ככה?), בי נשבעתי! כמעט שאני עצמי הייתי שם בשעת מעשה. באזני שמעתי מפי תלמיד חכם. (רעש). חבריא, הולכים! כוננו צעדיכם להמלט! (כלם רצים. מיד נשמע קולו של היהודי) המכשפה של אחר! רוקק אני עליך (נשמעים קולות: המכשפה של אחר! המכשפה! מרימי באה במרוצה מן הרחוב אל הגן).

מרימי: הרי לך שם חדש: מכשפה של אחר! כשהיתי צעירה לא ידעתי מזה ולא רדפו אחרי. ודאי שכך הוא רצונו של ה' אדוננו! (קוראת למול הבית) הגברת! בואי נא הנה (בתבורית באה לבושה בגדי עוני) לא הבאתי דבר. לא שמן, לא זיתים ולא קמח.

בתבורית: איך לא הבאת שום דבר?

מרימי: החנונים היהודים אינם מוכרים לנו אפילו טפה בסלע. הייתי לוקחת בחנותו של השמרוני הריהו הוא קרוב ואח לי, והנה באתי אליו ואמר שאינו נותן יותר בהקפה.

בתבורית: ודאי, ודאי. מי יקיף עתה לאחר? אין איש בוטח בו מלבד הוא עצמו. יושב ומעין בספרי הגויים, כאלו לא לו נוגע הדבר. מה איכפת לו? אבל מה אפשר לעשות – לשלח ולבקש מר' מאיר ללוות עוד. הוא היחיד, שבגיני, הוא מרחם גם עליו. תלכי נא אליו, מרימי. (נעמי באה מן הבית).

מרימי: היהודים מתגרים בי.

נעמי: הקנית לי תמרים?

בתבורית: אללי לי, בת יחידה – וכשהיא רוצה בתמר אין לי בשבילה (נאנחת).

נעמי: לא קנית – השמעת? ועוד מלים בפיה!

מרימי: החנונים היהודים אינם רוצים למכר לנו תמרים.

נעמי: הגם תמרים אינם רוצים למכר? איזו עניות הדעת! ומדוע שותק להם אבא? אני הייתי מלמדת אותם פרק…

מרימי: ועוד דבר. הקונה צריך לשלם ממון.

נעמי: ממון! ומדוע לא תבקשי מאבא? קשה לך?

בתבורית: ומה יהיה אם אבקש – הרי אביך הטוב שדד וגזל אותנו. ברעב נגוע או שנחזור על הפתחים. כל מה שהיה לו נתן לאחרים.

נעמי: כל מה שהיה לו נתן? ידעתי, שהוא ראוי לעשות מעשה רב כזה. אדם, שרוצה לכבש הכל תחתיו.

בתבורית: האין הצדק אתה? (לנעמי) נעמי, שמא תלכי לר' מאיר לבקש ממנו שילוה לנו משהו. הוא נמצא בודאי בבית המדרש. תאמרי לו, ש…

נעמי: המצאה נפלאה! בתו של אלישע בן אבויה תלך לבית המדרש ללוות כסף. מה את שותקת לאבא? לכי ואמרי לו שיתן כסף. וכי למה הוא אבא? והזכירהו, שאני זקוקה לעגילים חדשים באזני. (הולכת)

מרימי: אוי, גדלתם בת זו כך, שהיא אינה יודעת שום דבר ממה שנעשה בבית.

בתבורית: ואיך תגדל בת אצל אבא כזה. – מה היא חיבת אם אביה מתנהג כך!

מרימי (בלכתה): הרי היום עשרים לחדש הוא. ודאי שיבואו אורחים.

בתבורית: אורחים! מי ומי יבואו עתה אליו, ובמה יכבדם – במכות ותחלואים!

מרימי: ודאי שכך הוא רצונו של ה' אדוננו! (נאנחת ונכנסת אל הבית).

בתבורית: הוי, רק אשת ברזל כמוני יכולה לשאת כך את העוני והעמל. בידי אשה אחרת היה גוע ואובד. כמה דאגתי לו עד כה! וכלום אפשר לדאג לו, לחסר דעה זה? הנהו (אלישע הולך ובידו מקל עבה). הולך לו בנחת לשאף אויר צח. מה איכפת לו? בעלי הדואג לי! הנותן לחמי! מה תהי אחריתנו – רק חרפה, בזיון ועוני יש לנו על ידיך. מתרחקים מאתנו. מנודים היינו. אין איש רוצה לדעת אותנו ולהכיר אותנו. אין איש מוכר, מקיף, מלוה פרוטה לנו. גם אני כמומרית בעיניהם! הרי אנו מבלים חיינו כמו על בית הקברות. בגללך הננו כלנו קבורים חיים.

אלישע: הרגעי, רעיתי. טועים הם בני אדם אלו. עוד מעט ויכירו בטעותם וידעו, שהם רודפים אותנו על חנם.

בתבורית: מעשה חכם עשית כי מסרת כל רכושך בידי אותו מנוול ואנו נהיה מזי רעב!

אלישע: אמנם גוי הוא, ואפשר גם מנוול, אבל איש חושב הוא, והוא הבטיח לי בהן צדקו, כי ישיב את אשר לקח. הרי הוא יהיה בכאן היום, ודאי שישיב גם את הזהב. תראי ונוכחת.

בתבורית: לא היום ולא מחר ישיב. מה עשית לנו? האיך נתת לו את רכושי? למה? בשביל מה? הישלם לך רבית קצוצה? או היטב ייטיב עמך?

אלישע: לא דא ולא הא. היו סבות אחרות בדבר.

בתבורית: מפני סבות אחרות דלונו ואומללנו. אויה, אויה לי, אללי לי! (בוכה).

אלישע (מביט אליה בהשתתפות): אל תבכי, רעיתי. הן אין את זרה לי. לך מותר לגלות, כי מאד‑מאד לא חפצתי לתת לו את הזהב.

בתבורית: כשאין רוצים, אין נותנים.

אלישע: אמת, אבל אלמלא זה היה כופה את היהודים העניים להביא לו את המסים. הרי את יודעת את הרומאים ואת ידם החזקה! הם מענים ומדכאים, הם שורפים באש, הם חותכים אברים אברים, הם תוקעים את התפלין במח הראש.

בתבורית: הטיבות איפא על חשבוננו. מפני מה מחויב אתה לדאג יותר מאחרים? יש טובים וחכמים ממך, יעשו הם הדבר!

אלישע: החכמים ממני לא היו עושין זה, והטובים ממני? – חה, חה! – הזהב היה נחוץ לו מיד ואת הטובים ההם היה צריך לחפש זמן רב…

בתבורית: לבי שותת דם, ואתה מתלהלה. מה איכפת לך בשביל אחרים? יש לך הרגשה של בן אדם – מה? כל חכמתך היא רק בחקירות של מרדות, בהבל הבלים! התבין דבר לאשורו? ספריך נותנים ענין רק לנערי הגויים ונערותיהם. אתה לומד מה ששום איש אינו לומד, ואתה עושה מה ששום איש אינו עושה. מה הם כל חייך? להיות איש ריב ומדון לכל העולם, להכעיס את העולם, לברא לך אויבים בנפש. חכה, ראה תראה מה שיהיה! (בוכה). הוי, אלמלא אני מה היה עולה לך היום? הולכת אני לר' מאיר ללוות ממנו כסף (הולכת ברעש דרך הגן. אלישע יושב שעה ארוכה שלוב כפים. מרימי באה).

מרימי: והנה האדון. יאמר נא, היבואו היום אורחים אלינו?

אלישע (קם): ודאי, מרימי. כסבורה את כי אין לאלישע בן אבויה עוד ידידים? יבואו. אלא שיהא עלינו להזהר לבל יכירו במצבנו עתה. לא נאה להראות כעניים. פני וסדרי הבית כהוגן. אתהלך לי ואחזר אח"כ.

מרימי: אבל אין לנו אפילו טפה של יין.

אלישע: אין יין? צריך לקנות (רוצה למשמש בכיסו). אך, כן. אם כך נקרא היום יותר בספר השירה. הריני הולך. בלי ידיד זה איני יכול להראות בשוק (מראה על המקל). נברא המקל בשביל כלבים, ואני צריך להשתמש בו להגנה מפני אנשים. לדאבוני, יש אנשים שמבינים רק את שפת המקל. (הולך דרך הגן).

מרימי: איש טוב שכמותו ואינו רוצה להאמין באמונתנו. (נעמי באה לבושה מעיל) נעמי, להיכן?

נעמי: הסי. אבא ואמא הלכו – צריכה אני ללכת למקום אחד. אחזור עוד מעט. אבא ואמא אינם רשאים לדעת מזה. אל תגידי בבית.

מרימי: הוי, נעמי. אסור להונות את אבא.

נעמי: ואבא – מותר לו לעשות מה שאסור? מותר גם לי. הוא אוהב את עצמו – כן. וכי למה לי להיות טפשה? אלו שמעת מה שאמא מספרת עליו. (משוררת בלחש זמר של הילים ופוסעת דרך הגן. מרימי מביאה כרים ושטיחים).

מרימי: הוי, אל טוב ורחום – באיזה עולם אני חיה – זקנים וצעירים כלם להוטים אחרי החטא (פורשת את השטיחים על פני הספסלים. בתיה באה).

בתיה: אם אינני שוגה – מרימי הוא שמך. הואילי נא ואמרי לי, האפשר לי לראות עכשו את ר' אלישע בן אבויה? הוא אמר לי לבוא אליו לכשארצה לראותו.

מרימי (עסוקה): ר' אלישע הלך זה עתה ויחזור מיד. אפשר לך להמתין פה, אם יש לך די פנאי.

בתיה (בבת שחוק): יש לי די פנאי בכדי להמתין לו. (בלחש) כל ימי. (בקול) שמעתי שמצבו רע עתה. איך הוא מרגיש את עצמו? האינו חולה?

מרימי: את הרגשותיו אין איש יודע. אך תניני לעבד. ממתינים אנו לאורחים.

בתיה (בלחש): גם היא מבינה, שאין לדעת את הרגשותיו. יקרת נפש! מרימי, ממתינים אתם לאורחים? תני ואעזר לך גם אני (מתחילה עובדת בזריזות). האינך סוברת שכאן, אצל הפרחים, מתאים יותר שטיח ירוק, וכאן – מרבד של צמר, וכאן – שני שרפרפים אלו (במהירות רבה היא משנה ומסדרת הכל באפן חדש ובטעם). כך. והיכן מושבו של אלישע בן אבויה? כאן? צריך לרפד שטיח זה מתחת לרגליו (מרפדת שטיח על הקרקע). רגלים שנושאות עליהן גוף חכם גדול – ברכה תהא חלה עליהן (נושקת את השטיח בעצומות תאוה. בקול) שקוע הוא תמיד בדאגות, בדאגות עצומות, הה?

מרימי: אין הוא מגיד כלום, וקשה לעמד על מחשבותיו. מיום דעתי אותו לא שמעתיו מתאונן על מצבו. גם בשעת חליו אין הוא מתאנח, אלא שותק…

בתיה: כך, מה יאמר ומה ידבר? הנהו! (בקול) עכשו, הבי את הכר האדום. כך. אשתו ודאי טובה לו, ומטפלת בו מתוך עדנה ורך. לא כך?

מרימי: ודאי, היא אוכלת אותו כעש.

בתיה: אדם גדול ומסכן! (בקול) נחוץ להחיות מעט את הפרחים (שואבת מים מן המזרקה מלא הכד וזורקת על הפרחים). כך… והבת?

מרימי: מה זו יודעת? קופצת כעז ולועסת תמרים, אל יענישני ה' אדוננו. אין אם, אין בת, אין איש בבית.

בתיה: אין איש? (מציצה אל תוך הבית) כמה חפצתי להסתכל בחדרו, להתבונן למקום ששם הוא לומד, ששם הוא חושב. לראות את ספריו שעליהם הוא מבלה זמנו. הייתי נושקת דף שלחנו, שעליו נסמכת ידו הענוגה. (שמעון הנזיר בא עיף. נעליו מאובקות, מקל ארוך בידו, חבילה על שכמו. הוא חור יותר מקודם ועיניו בוערות יותר).

מרימי (בשמחה רבה): אחינו! שמעון שלנו!

שמעון: שלום עליך, אחותי מרימי! שלום, שלום! מה שלומך? על אלישע שמעתי כבר הכל. טוב מאד שבאה עליו הרעה. היסורים יפתחו סגור לבו מול האלהים. ולפיכך באתי ישר לכאן. בא אני עכשו ממרחקים. אני וטוביה הלכנו וחזרנו מכפר לכפר ומעיר לעיר, עד שהגענו לכרך גדול מכרכי הים… שטנו בארצו של אלהים ומלתו על לשוננו. ובכל מקום שבאנו מצאנו לנו אחים ואחיות, אספות אנשים ותפלות. רגלי בצקו, שכמי דוי ממשא החבילה. אח! טוב מאד הוא אבינו שבשמים!

מרימי (נוטלת חבילתו מעל שכמו): אהא שמעון, לך לנוח קצת ולרחץ רגליך הכושלות.

שמעון: לא. מוצא אני כאן נשמה תועה אחת, שאני רוצה להצילה לאבינו שבשמים. (מראה על בתיה).

בתיה: כבר נמצא איש אחר, יותר גדול ויותר חזק ממך, שהציל את נשמתי.

שמעון: לא. הוא הציל רק את גופך מחרפה ושפלות, אבל נשמתך מתהלכת עוד בעולם התהו. הוי, אחות, מה הם חיינו? הרף עין. היום את צעירה ויפה, ומחר – מלאך המות אחורי כתלך. וכשתבאי לאחר מותך לפני אבינו שבשמים ושאלך: מה היו חייך? עסקת בטובה? עסקת בתפלה? אהבת את בני האדם? (בתיה מבטת עליו בהשתוממות) אחות! זכרי את יום המות!

בתיה: יום המות? לא. עוד רב הדרך. אתה, עול ימים קובר מתים, רוצה לקברני? ואני, לחיות אני רוצה! להיות אוהבת ואהובה… לחיות ולהיות מאושרה!

שמעון: אין חיים ואין אהבה ואין אשר אלא שם אצל אבינו שבשמים! (בוכה. מרימי מוחה דמעותיה).

בתיה: ראה! מה נאה העולם, מה מבהיק השמש, מה יוקד הדם, ומה לי להרהר במות בשעה שאני כלי חיים? (רעש).

שמעון: בשביל חיי שעה בעולם הזה תאבדי חיי עולם!

מרימי: עכשו לכו כלכם הנה אל חדרי. לכי אתי, אחות. הרי ברצונך להמתין לאלישע. בואי ותשמעי לדברי שמעון ועל כרחך תעני אמן על דברי צדק.

שמעון: צדיק הוא רק אבינו שבשמים! (הולך הביתה).

בתיה: אף הוא אדם גדול הוא, אבל איזה הבדל! זה צעיר לימים וזקן, והלה – סבא וצעיר הוא. זה מושך לקבר, והלה – אל העולם הגדול, אל המרחב החפשי, אל המישור הירוק… שני מלאכים! מלאך המות ומלאך החיים! (הולכת עם מרימי. נשמעים קולות: מומר! אחר! אחר! קול טוביה. קול אלישע. אלישע וטוביה באים).

אלישע: בוא נא, בוא נא. אורח יקר אתה אצלי.

טוביה: הלכתי אליך יחד עם שמעון. שמעון ודאי שהוא כבר פה. עיף אני מאד. רגלי כקורות בית הבד. צריך הייתי למסר מכתב לזקנה אחת מבנה השבוי והלכתי לי דרך מלים שלשה. פסיעותי אמנם אינן עוד מה שהיו, אבל… (מסיר חבילתו מעליו ויושב).

אלישע (מתבונן סביבו): כמה נוח במקום הזה. מאושר הוא מי שיש לו פנתו שלו, והוא יכול שם להשאר לבדו, רחוק מבריוני השוק, מדעות השוק, ומן הצדק של השוק.

טוביה: אחא! פנתך צרה יותר מדי. פנתך – אתה לבדך. אתה מקופל בתוך עצמך, במצר שלך. ובעוגה קטנה זו אשר עגת לך – בה גדול הנך. אבל העוגה שלי כל העולם הוא, מסופו ועד סופו. אני בעולם זה קטן אמנם כנמלה, שכן גדול מאד המרחב אשר מסביבי, וכאשר אני ושמעון הגענו בפעם הראשונה אל חופו של הים הגדול וראיתי שטח המים הרב והקשבתי לרעש משבריו – ונעשה לי כה רחב ונוח, וכה נתמלא לבבי שמחה. עד שקראתי בקול: אל אלים! כמה גדול הוא ביתי אשר נתת לי! ותפשתי מיד בחלילי והתחלתי מחלל פתאם נגון חדש אשר לא ידעתי מעודי… איני יודע מהיכן בא אלי נגון זה. אפשר שהרוח והגלים הביאו לי את הנגון מעבר לים, ממקום שחיים שם בעולם טמיר ונעלם… הן נשמתי היא חלק מנשמת העולם ושירתו היא שירתי. הוי, אחא. כמה נאה העולם הגדול! כמה טוב העולם הגדול! ומפני מה אינך רוצה לצאת מעוגתך הצרה שלך אל פלטין המלך שלי?

אלישע: מלך אביון! פלטינך שאתה תועה בו עם תרמילך מחול לך, אבל נשמתך באמת עשירה היא. כמה פעמים עלה זכרונך על לבבי, וטוב עשית כי באת אלי עכשו, אם אשתי…

טוביה: לא פעם קדמו את פני במקל. בקשתי לחם והושיטו לי אבן. אך העל זה אצטער? (חרש) אלישע בן אבויה, ידעתי שכל אחיך הלכו ממך ולכן באתי אני אליך… אחא, תן רשות לעני זקן להשאר על ידך. איזהו עשיר – האביון שבעולם!.. (אבנימוס נגש אל הגן).

אלישע: (בהתפעלות של שמחה): הידד! את מי אני רואה? שבים אלי ידידי! הרגשתי, כי לבך יבין האמת. בוא, אבנימוס.

אבנימוס (אינו נכנס): לא. לא באתי לשבת אצלך. דבר לי אליך לבדך. (מביט על טוביה).

טוביה: הם רוצים שהעשיר האדיר יטול רגליו מכאן. טוב, אלך לראות שלום מרימי אחותי. הוי, פתחו שערים ויבא טוביה האביון! (נוטל חבילתו והולך).

אבנימוס: היום יוצאים לגיונות הרומאים אשר חנו כאן ובמקומם באים לגיונות חדשים.

אלישע: ומה בכך? לגיונות, חילים, הולכים – הרי תדע, שהאדם אינו עוסק בכגון דא.

אבנימוס: אבל אינך יודע שגם המוכסן אנטוניוס סרויוס הולך יחד עם הלגיונות האלה. הפרע לך את חובו?

אלישע: מקוה אני, שיבא להפרד ממני ויפרע את חובו.

אבנימוס: עצתי לפניך לעזב תקוה זו ולחשוב מה עליך לעשות.

אלישע: תקותי היא, כי לא בכל ידידי טעיתי.

אבנימוס: וחוץ מן הזהב… הזהר… אומרים כי בתך…

אלישע: זה שמעתי מכבר ומצאתי כי זוהי רכילות בלבד. הרשני נא לדאג בעצמי לבתי.

אבנימוס: חובתי היתה להזהירך. ועכשיו, אחר אומלל, עוד דבור אחד.

אלישע: לא אחר, אלישע בן אבויה שמי.

אבנימוס: העולם נוקב את שם האדם, ולא האדם בעצמו.

אלישע: העולם? העולם קרא לסוקרטוס בוגד ופושע!

אבנימוס (מוציא כסף מכיסו): הבאתי לך את חובי אני…

אלישע: מעולם לא הקפתי לך ואין אתה חיב לי כלום.

אבנימוס: היאך? הרי אתה נתת לי…

אלישע: מה שאני נותן במתנה איני מקבל חזרה.

אבנימוס: ראה, הזהרתיך. ואתה עשה את שלך. (הולך) את הכסף צריך לתת לאשתו. היא אינה גאה כל כך בעניני כסף (הולך).

אלישע: אין מי שיכאיב אותנו כל כך כידידינו. אין זר לנו כל כך כאהובינו. אין רחוק מאתנו כל כך כקרובינו. יש לנו ידידים רק בזמן שאנו אהובים ומכובדים. (מכסה פניו. נעמי באה. רואה אביה, רוצה להתגנב אל הבית, הולכת על בהונות רגליה. דופקת. אלישע מרגיש בה) נעמי, את? היכן היית?

נעמי: לא הייתי בשום מקום. יצאתי כך, לרגע. רציתי לקנות לי תמרים. אין מוכר לי; אנשים רעים!

אלישע: כתרי נא זעיר, יבוא יום וכל האנשים הרעים הללו ימכרו לך גם תמרים, גם תאנים וצמוקים ושאר דברים טובים שאהבה נפשך.

נעמי: אבא, יש לי מה להגיד למרימי. עלי ללכת. (רוצה ללכת) את אמא לא כל כך קל להונות, אבל הוא – מאמין לכל דבר. הוא עושה עצמו חכם, אבל אין הוא חכם כלל ברמאות.

אלישע: המתיני, נעמי. יש לי לשאלך דבר.

נעמי הוא כבר פותח… (נאנחת).

אלישע: כידוע לך נעמי, שאין אני מאושר כל כך. מה יש לי בחיי, מה יש לי בעולמי חוץ ממך? בת יחידה – וזו הכל. אפשר מות אמות, אפשר ירצחוני נפש – ונחמתי היא בך: את תשארי אחרי. לך יהיו בנים ובנות, חכמים, טובים, חוקרים, מלומדים, ולכל בם חיי רוחי. זוהי השארת הנפש שאני מאמין בה.

נעמי: מה אני יודעת בזה?

אלישע: כך, בתי. פעם חקרתי ונוכחתי כי היתה דבת שוא עליך. אך היום שמעתי שוב בנידון הרומאי..

נעמי: איזה רומאי? ומה אם מדברים בך? אפשר לסתם פי כל מיני מקטרגים? אין אני מבינה. הרי אתה אומר תמיד שיהודי ורומאי שוים בעיניך.

אלישע: אמת, בתי. כך אני אומר, אבל הרומאי אינו אומר כך, שהוא שוה ליהודים, וכל זמן שלא תכנע גאות הרומאי, אין על שום יהודי המכבד את עצמו להשפיל את כבודו בפני רומאי ובפני שום איש שבעולם. ההבינות?

נעמי: כן, אני מבינה עכשו. (בלחש) צא והבן איש הפכפך!

אלישע: היא תמה ופותה, אין להאמין עליה שום דבר רע. אח! בה בטוח אנכי.

נעמי: (בלכתה אל הבית, בתיה באה לקראתה): הנה בודאי זו, שאמא ספרה לי עליה (בקול ובהעוית פנים) אבא, הנה לך אורחת! (בלכתה) רק הוא רשאי לעשות כל דבר ולא אחרים… (הולכת).

בתיה: (עצובה): הוא הכאיב לבבי והפחיד כל מחשבותי. אסור לשמע עוד את דבריו.

אלישע: בתיה לסוף באת אלי.

בתיה: האם חכית לבואי?

אלישע: לא. כיצד לומר – לא רציתי שתבאי וצר היה לי על שאינך באה.

בתיה (נעשית שמחה): מפני מה אינך יושב כאן? הרי אני רפדתי שטיח זה לרגליך (מביטה בפניו). הוי, אדם נעלה! אין איש רואה, אבל לבי לבי למכאוביו העמוקים עתה. גדולים יסוריך?

אלישע (מסתכל סביבו): אני רואה כל הסדר שעשית פה. הכל נשתנה. הוי, בתיה! מאושר הוא האיש שיש לו יד ענוגה ורכה המטפלת בו, יד שאפשר ללחצה ללב בזמן שהוא פצוע! בתי, כלום יכולה את לשער מה הם חיים ארוכים משמימים, מלאי בדידות וערירות? (קולו פועל עליה. מתפרץ ממנה קול בכי, ותיכף היא מבליגה על עצמה).

בתיה: אני משערת הכל ומה שאיני משיגה בהשערתי משיגה אני בהרגשתי. דומה אתה לחלמיש צור שבמדבר! חולות דקים ופעוטים בסביבתך… רעיונות גדולים נושא אתה במח האלהי שלך. מי יעריכם? סודות עמוקים כמוסים בחזך האיתן – ומי ידלה אותם? הה, תן לי רשות לשים ידי החלשה על ראשך כבד המשא… תן רשות לעיני הכהה לראותך כמו שהנך, ולא כמו שאתה נראה בפני אחרים… יודעת אני כי בתוך האיש הנבדל, הגא, הרוגז, המבקר ומהרס הכל, שוכן איש אחר, איש טוב ואוהב, איש רך, איש לב, איש מלא רוח ותאוה לוהטת… סגור אתה בתוך עצמך – פתח לי, פתח לבבך! אהבני! לך אביא לקרבן את חיי, את נשמתי, את לבבי… האינך יכול לאהב אותי?

אלישע: הוי, בתי. בשביל זה בלבד שאת אוהבת אותי ומבינה אותי – ראויה את לאהבתי (מושך אותה אליו פתאם בתאוה). אומללה אני אשרף אותך, כאשר תשרף החמה את הפרח הענג! אני ארסק אותך, כאשר תרסק הסערה את צעיר האילנות!

בתיה: כך, כך! שרפני! רסקני! הוי, כמה מאושרה אני! (מכסה עיניה. דממה).

אלישע (מרפה ממנה): לא, בתיה. אין לי שום זכות לזה. חיי סבוכים עתה ואסור לי לסבך לתוכם, לתוך טרגדיה מבהילה זו, גם את חייך הרעננים. לו עשיתי כך הייתי מראה אהבה עצמית והנאה עצמית. לא! לא! בשום אפן שבעולם! (יושב ממרחק ונאנח קשה).

שמעון (שומעים קולו מן הבית): התבל כפרוזדור עגומה עניה, החיים אבלים אך תהו ושאיה, אין שמחה לאדם…

בתיה: מה נורא! מה נורא! המטיף לחיים דוחני, והמטיף למות מושכני אחריו (מכסה פניה. בתבורית באה).

בתבורית (מתוך לעיסה): נעמי, קניתי לך תמרים (שמה עוד תמר אל פיה. רואה את אלישע). שמע, מה תאמר על אבנימוס? הוא פגשני ונתן לי כסף. (רואה את בתיה) מה? היא כאן?

אלישע: במטותא ממך, אל תפתחי ברעש ואל תעליבי אדם חנם.

בתבורית: אדם? אשה שכמותה! חוצפה כזו – הגם לכבש את אישי אתי בבית!

בתיה: (מכינה עצמה ללכת): אל תשכחי, שאין הבית הזה רק שלך, גם שלו הוא. את זה את שוכחת תדיר.

בתבורית: אשת‑בשת! מצאתיך פה אצל אישי ולך יש עוד החוצפה לדבר! (אלישע רוצה למנוע אותה מן ההתנפלות).

בתיה: הוא אישך? על שום מה? את יודעת אותו? את מבינה אותו? יש לך ענין בחכמתו ובגדולתו? הבצרתו לך צר? הכואב לבך על מכאוביו? רעיונותיו הגדולים, אמץ רוחו, ברזל רצונו, עבודתו, להב אשו – כל זה בעיניך אינו שוה כלום. כשפיו מפיק מרגליות בדרשתו – את יושבת ומפהקת, וכשהוא מרחף בין מלאכים בעולמות העליונים – את על יד הקדרה במטבח! עשרים שנה את חיה אתו וגבוה הוא ממך כגבוה שמים מעל הארץ. אם שלך הוא – מדוע את נכריה לו?

בתבורית: כך הוא – הוא ספר אתך? הוא התאונן עלי לפניך? רואים עם מי יש לו עסק – לכי מפה! לכי!

בתיה: הוא התאונן? – עשרים שנה היה עליך לשרת אצל שפחתך, כדי שתביני, לפחות מה שהיא מבינה.

בתבורית (בוכה): המעטות הצרות שבאו עלי מידך והבאת עלי גם את זו!

בתיה: אומללה! זה עתה לעסה בין שניה את התמרים, ועכשו – היא שופכת דמעות מרות. הולכת אני. אבל רק משום שהוא רוצה בכך (הולכת).

בתבורית: לא אוכל לסבול עוד. בשר ודם אנכי. מררתי מתפקעת (הולכת אל הבית).

אלישע: כך, כמה שיש הוד ואלהות באהבה – במה הדברים אמורים אם האהבה מוצאת את התנאים הטובים לחיותה. אם לא – אחריתה מכאובים ויסורים בלבד (טוביה ושמעון באים מן הבית).

טוביה: הרי כמעט אחינו אתה – יושב אתה כאן לבדך?

שמעון: אין איש מאתנו יושב לבדו, אלא נמצא תמיד בחברתו של אבינו שבשמים. (בתבורית באה ברעש).

בתבורית: כך, הרי אומרים שהגוי, ידידך, הולך היום מכאן – מי ישיב לך את החוב?

אלישע: סבורני, שהוא יבוא היום וישיב את חובו.

בתבורית: ואם לא יבא – לא כלום?

אלישע: ואם לא – אז בודאי לא כלום.

בתבורית: והיכן הם אורחיך וידידיך? רק חוזרים על הפתחים ועובדי עבודה זרה יהיו מעתה אורחיך. אין דבר בבית. אין יין ואין אכל, ואתה תרבה שיחה אתם בעניני עבודה זרה.

שמעון: יש ויש הכל – אצל אבינו שבשמים!

טוביה: אין יין? אך יבואו נא האורחים. יש לנו משקה יקר ומבריא, משקה זך ככסף (נוטל כד מים מן המזרקה ומעמידו על השלחן) אין אכל – מי אמר כך? הסבי עיניך וראי, אשה סרבנית (מוציא מתרמילו שלשה תפוחים) – שלשה תפוחים אדומים ויפים. תפוחים כזהב! כעגלים ישקון! יבואו ששה אורחים ונחלק שלשה תפוחים לחצאין, שנים עשר – נחלק לרבעים, (מניח התפוחים על השלחן) ואם ירצו האורחים בזמרה – אפשר אין זו? – הרי אני וחלילי הקטן קם ומזמר זמר נאה לקודשא בריך הוא. ואם דרש ידרשו דבר יותר נאה, יותר נשגב, ובקשנו את האורחים האלה שיסתכלו יחד אתנו בתכלת השמים והעמוקים המתוחים על ראש כלנו בידי בורא העולם, וכך נשב ונהנה ונהרהר – ונשחק… (רעש).

בתבורית: הס, קבצן. שומעת אני שהולכים לכאן (המוכסן בא וצרור פרחים בידו). אלישע, ראה נא, הנה הוא הולך!

אלישע: רואה את? – אסור לחשב רע על האדם. (המוכסן נכנס ברעש אל הגן).

המוכסן: מה שלום ידידי? איה בתכם היקרה? אני הולך מכאן היום ורוצה להפרד ממנה. פרחים האלו בשבילה הם.

בתבורית (בקול רם): נעמי! באי הנה, בתי! (נעמי באה, המוכסן הולך לקראתה).

המוכסן: עלמה יקרה! (משתחוה באדיבות רבה ומושיט לה את הפרחים).

נעמי (בלחש): הייתי אצלך ולא מצאתיך.

המוכסן (בלחש): היי נכונה. הלגיונות עוד מעט ויוצאים. כשתשמעי זמרה יהודית… כדי לעשות נחת רוח לך וכדי להכעיס את היהודים צויתי לזמר היום זמרה יהודית… ואז – היי על יד שלשת האילנות.

אלישע: אם כן, אתה עוזב אותנו.

המוכסן: היום, ומיד. אני באתי לברככם בשלום.

נעמי: אשא את הפרחים אל חדרי (בלחש) אני פוחדת. אפשר יכירו בדבר… (שבה).

בתבורית: ואימתי יפרע את החוב? (אלישע רומז לה לשתוק).

שמעון: לכל אדם על כל תגמוליו ישלם אבינו שבשמים!

המוכסן: היאך – חושבים אתם חוב עלי? בעלך מבין יותר ממך, הוא אינו מזכיר לי מאומה.

אלישע: מה להזכיר – לא הייתי מסופק שאיש ישר ישמר את מוצא שפתיו.

המוכסן: ואני אמרתי, שיהיה מנומס במדה זו לבלי הזכיר את הזהב הנמאס, הרי אני יכלתי לשלחו לרומא לעבד או למכרו כאן ולהחרים כל ביתו! אנו, אין לנו פה מה לבקש ומה לקחת בהקפה. כל מה שיש כאן לנו הוא, לרומאים. אלא שאני חשבתיו לאדם הגון ולקחתי מה שלקחתי ממנו בדרך הגונה.

בתבורית: אוי לי, אסון ושבר!

אלישע (שנון): הוא חשב אותי לאדם הגון! זה נאה מאד מצדו!

המוכסן: כך. אני התעניתי כל כך הרבה בארץ יהודה הארורה, והריני צריך לחזור לרומא כבד בזהב ובכסף ובכל טוב, ועלי לנהוג שם מנהגי חיים של רומאי מגזע היחש.

אלישע: ותורת הפילוסופיה מה תהא עליה?…

המוכסן: טובה הפילוסופיה רק מתוך עושר! אני יכלתי לשרף את היהודים יום יום, לפשט עורם מעל עצמותיהם, לכבשם לעבדי עולם – והם תובעים עוד ממני! נורא! כמה כפויי טובה ושואפי בצע הם היהודים! (נפטר ברעש) שמח אני, על שאין לי יותר מגע ומשא עמהם.

בתבורית: חמס ושוד! איזה אסון!

המוכסן: הוציאי עוד מלה אחת מפיך… לגיונותי רוצים מאד להתהולל קצת לפני צאתם (הולך). (אלישע נשאר מדוכא מאד).

בתבורית: גזלן, רוצח! פרא אדם! למה אתה שותק?

אלישע: רק אנשים חלשים והדיוטים צועקים בזמן שאין תועלת בצעקתם.

טוביה: אחות, אחות! היי אך טובה לו. הצועקים – משיחים צרתם לאחרים, והשותק – נושא מכאוביו עמק עמק בלבבו. הוא מחריש, כי כבדה עליו יד ה'.

שמעון: כל מכאובינו יוכל להקל רק אבינו שבשמים!

בתבורית: במטותא ממך, שזה מקורבך החדש יתן לך מנוחה. שמע נא העשיר, אהובי ומכובדי, שמע מה שהחלטתי! אין אני יותר שלך. הולכת אני מעמך וחייתי עם אחי, שהוא יהודי ככל היהודים. אמרתי זה גם לנעמי, והיא פתאם רוצה להשאר על ידך.

אלישע: בתי אהובתי… דבר‑מה ישאר לי עוד…

בתבורית: אני הולכת. אין אני צריכה ואין אני רוצה להיות שרויה בחרם. מכבר צריכה הייתי לעשות זה אלא שרציתי להראותך מסירות נפשי אליך, כדי שתיטיב דרכיך. אבל רואה אני, שאין לך עוד תקנה. פוק שמע מאי עמא דבר. כלם פה אחד אומרים, כי חרפה ובושה היא להיות עוד עמך, עם מי שנעזב מאלהים ואנשים. בשביל מי ובשביל מה אסבל? (בוכה) כשתרצה נעמי לראות אותי תבוא אלי. אחר! רגלי לא תדרך עוד על מפתן הבית! (יוצאת ברעש. הכל נשארים מחרישים. השמש מתחילה שוקעת. יהודי אחד עובר על פני הגן, מציץ בו ונעלם מיד).

טוביה: אחא – נע אתה? עמד איתן! אין נפילה אלא אצל מי שנופל בעיני עצמו.

אלישע: שוטה! אם כל העולם יקרא אחרי “אחר!” הנה אני הייתי ואהיה אלישע בן אבויה. אם כל העולם יעזבני – ואני לא אותר על מה שצדק בעיני… נגוזו ועברו… על אשתי, אין לי שום תרעומת. היא היתה רק אשתי ולא ידידתי. אבל ידידי, ידידי?…

שמעון: הוי, בן אדם – מפני מה אינך רוצה לחסות בצל ידידך היחיד ומיוחד שבשמים?

אלישע: ההלוית פעם זהב לידידך זה? אם בזה שאנו רואים ומכירים ומכבדים נמצאים אנו טועים, זה שאין אתה רואה ואין אתה מכיר ואין אתה מודה ואין אתה משיג, לא כ"ש! (בכעס) אתה בעל נשמה של גרוגרת; אפשר יש לך קול לספר עם הנשים בתחנות, אבל אין לך די הגיון להוכיחני את מציאותו של אב בשמים!

טוביה: אל תתכעס, אחא! ידוע לי, שאינך אדם רע אלא שעושה אתה עצמך רע, מפני שרע לך היום. אבל הוא, שמעון, חלש הוא – שפך חמתך עלי.

אלישע: לא כך הדבר. אני רוצה להיות טוב לכם, ולך, טוביה, בודאי. אין היום בפני מי לקרא את הומר. ויד לא תגע, כנראה, גם במאכלינו ומשקנו. (פתאם נשמעת מרחוק זמרה יהודית) הלגיונות! טוביה, יודע אתה, שכל זמן שהלגיונות הולכים אין האדם הולך. (נעמי באה לבושה מעילה).

נעמי (בתמימות): מותר לי ללכת לראות בחילים בלכתם? אני אעמד מרחוק. כאן, אצל ביתנו.

אלישע: בתי הטובה והתמימה, מה תראי בהם?

נעמי: הכל רצים לראות, וגם אני רוצה.

אלישע: הכל! – והרי לך לראיה שזוהי שטות. אבל לשעה קלה יכולה את ללכת, רק הזהרי, בתי.

נעמי: כן, אבא. אני אהיה זהירה. (הולכת. נשארת לרגע) ואולי אין ברצונך שאלך?

אלישע: מפני מה לא? הרי את הולכת לרגע.

נעמי (בהתאמצות כח): כן, אבא. רק לרגע. (חרש) אוי לי, אוי לי. (בקול) אבל עצוב אתה היום, אבא. האלך? רבו מאד יסוריך היום… אם רוצה אתה… נשקני…

אלישע: יש לך רגש של רחמים על אביך, ודאי שטובה את! (מחבקה ומנשקה. היא נושקת לידו. בוכה. הולכת ובוכה אבל אין מכירים בזה. אלישע מלא התרגשות). טוביה האביוני, צדקת. אל יפל אדם ברוחו, כי יש די נחת וקורת רוח תחת השמש (קול הזמרה מתקרב; גם החשך מתקרב).

טוביה: מכיר אני בדבריך, שאתה הולך ומתעשר… מעתה יהו חוזרים עליך ידידים. קודם היית גדול מאד ולא היה מי שישוה לך. עתה קטנת ורבים רבים ישוו לך. אחא, כשכל בני האדם יהיו שוים זה לזה אז היה יהיו מאושרים, וכשכל בני האדם יהיו מאושרים – אז היה יהיו טובים, וכשכל בני האדם יהיו טובים – ובלע הרע לנצח.

אלישע: שוטה אתה. באותו זמן לא יהיו בני אדם על הארץ. אז יהיו מלאכים או חמורים, אך לא בני אדם!

שמעון: תשובה, תפלה וצדקה – הן משוות את בני האדם זה לזה אצל אבינו שבשמים! (הזמרה מתקרבת יותר ויותר. קול הזמרה חרישי עד סוף המערכה. עם חשכה. נראה נגה הסהר. אלישע מכסה פניו. דממה).

טוביה: העשיר החדש, מה לך? הלב? אני מבין ומרגיש זה. אל תהרהר עתה הרבה. מה אומר לך דבר חדש? רוצה אתה לשמע – אחלל לך בחלילי (מוציא חלילו).

אלישע: מקנא אני בך, טוביה. זהו אושר נעלה ומיוחד להביע כל הרהורי הלב ומכאוביו ע"י קולות מתוקים ויפים (כשטוביה רוצה להתחיל בנגונו נשמע קולה של בתיה הבאה בחפזון).

בתיה: היכן אתה ר' אלישע בן אבויה? בשם אלהים – אל שהות רגע! נודע לי זה עתה כי בנות יהודים רבות ובתוכן גם נעמי הלכו עם לגיונות הרומאים. ימהר – אולי אפשר עוד להציל! (הזמרה נשמעת במרחק רב).

אלישע: הה? נעמי! גם הבת! קראוה לשוב! החזירוה! החזירוה! (רץ וקורא: נעמי! נעמי! אחריו – בתיה, טוביה, שמעון, גם מרימי. דממה. קולו של אלישע נשמע מן המרחק: נעמי! נעמי! יהודים מתפרצים כמו רוח סערה ומשברים את המזרקה, מנפצים הרהיטים, עוקרים הפרחים ומבעירים את הבית).

יהודי: אחר הרשע! אני קימתי את המצוה, בי נשבעתי! (רצים כלם. האש עולה וגדולה. התזמרת נשמעת ממרחק רב).

אלישע (קולו עוד נשמע): נעמי! (דממה. שומעים שוב) נעמי! (באחרונה נשמע קולו מתוך יאוש ובכי) נעמי! (התזמורת רחוקה מאד, כמעט שאינה נשמעת. האש מהבהבת ועולה יותר ויותר).

המסך יורד לאט

מערכה ד.

אותו הגן. עץ אחד שבור באמצעיתו. השני – ענפיו אודים שרופים. המזרקה שבורה. ספה שבורה, שרפרפים הפוכים מוצלים מעט מאש. הבית חציו חרב ושרוף. הגן – שמם מפרחים. קול המקהלה בבית מזמר חרש. מרימי מביאה מן השוק שני כדי מים ומעמידתם. קול המקהלה פוסק.

מרימי: אוי ואבוי. לפנים היו המים על יד הבית, ועתה, זה ארבעה חדשים שאני נושאת… עבודה קלה נמצאה לי לימי זקנתי. (קול) הה? מי שם? (מאיר בא, ואחריו יהודי אחד נושא טנא גדול מלא צרכי אוכל. אחריהם – סקרנים אחדים).

יהודי: בקושי רב הבאתי, בי נשבעתי.

מאיר: הבאנו לך, מרימי, כל הנחוץ. הא לך כסף (נותן לה). אל יחסר דבר בבית. מה הוא עושה עכשו? איך הוא מרגיש את עצמו?

מרימי: יושב כל ימיו על ספרי היונים ועוסק בתורה.

מאיר: מתאונן הוא לפניך?

מרימי: חלילה. אין הוא מתאונן על שום דבר. רק שנתו נודדת בלילות. ובכל זמן שאני מתעוררת בלילה שומעת אני קול צעדיו הכבדים. הוא מתהלך בחדרו אילך ואילך כאריה בסוגר.

מאיר (חרש): כמה נכונה הגדרתה של אשה פשוטה: אריה בסוגר. מרימי, שואל הוא אותך על מי שהוא?

מרימי: לא. דואג הוא רק לנעמי, לבתו. מה יהיה סופה? הוא שואל תדיר על האביון הזקן. הוא אהב מאד אותו סבא. מאותו הליל הנורא, עת רץ אחרי הלגיונות, נעלם הסבא ואיננו.

מאיר: אין הפסד זה גדול כל כך. אביון אחד פחות.

מרימי: הוא שואל אותי תדיר: מנין כל דבר בבית?

מאיר: בשם אלהים, אל תגידי לו מאומה. אסור לו לדעת מזה. מרימי, אל תגידי לו שאני הייתי כאן. אחר כך אבוא לראותו (הולך).

יהודי (קם): צריך לקום משום כבודו של ת"ח.

מאיר: עזריה, חם הרגש. אל תתגר מלחמה בשמרונית סבתא זו. (הולך).

יהודי: אני הייתי מהרס זה כבר את קן המומרים הללו, בי נשבעתי. אלא אם ר' מאיר אומר לא, ודאי שיודע הוא דין זה מן התורה. ר' מאיר הוא עתה הגדול בחכמים. על מקומו של ר' עקיבא יהיה. בקי אני בהויות אלו, כי מחזר אני אחרי תלמידי החכמים ובמקצת נעשיתי גם אני תלמיד חכם, בי נשבעתי. למשל, את יודעת מה זה פרדס – את אינך יודעת, ואני יודע, שזה מעשה מרכבה. ומה זה מעשה מרכבה – את אינך יודעת, ואני יודע שזהו דבר שמעבר לעולם, שמן הצד השני של העולם. בן אדם אסור לו להציץ שם ח“ו. בן עזאי, בן זומא, ר' עקיבא ואחר הציצו לפרדס, ואך ר' עקיבא יצא בשלום. אחד מת, אחד נטרפה דעתו ואחר קצץ בנטיעות. מבינה את? למעשה מרכבה יש נטיעות, בי נשבעתי. אני עצמי כמעט שהייתי שם. כל זה שמעתי באזני מפי תלמיד חכם, מומר כאחר, ואף הוא הציץ להתם. מילתא זוטרתא אחר? אלמלא נכנס לשמד היה הוא ראש לחכמים! אוי, כשאני נזכר במעשיו והטחתו כלפי הקדוש ב”ה, הריני מוכן ומזומן… אך כדאי לי ללכת מכאן, בי נשבעתי. (כלם הולכים. מרימי סוחבת את הטנא).

מרימי: מה שר' מאיר יכול להביא… רוב טוב זה גם לאחינו ואחיותינו הוא. איש טוב הוא ר' מאיר. אלמלא הוא… אך הנה באה האחות בתיה (בתיה באה לבושה שחורים, בלי עדיים, בידה תיבת עץ קטנה) אחותנו, אחינו שמעון שאל עליך כבר פעמים.

בתיה: שלום עליך, מרימי. שמעון עכשו כאן?

מרימי: כן. כל אחינו ואחיותינו נתכנסו לחדרי. פי שמעון מדבר. כמה תענוג! עצרת קדושים! כלם בוכים בשברון לב. אחות אחת נתעלפה ובקושי השיבו רוחה במים.

בתיה: מרימי, קראי לאחינו שמעון ויבוא הנה.

מרימי: תיכף. ודאי שכך הוא רצון ה' אדוננו.

בתיה (סוקרת את הבית): עליו פחדתי לשאל. מזכירה אני שמו ומתעוררים בי רגשי חטא מן העבר, ולבי יכלה וידאב. מה הוא עושה שם עתה לבדו? הוי, לבי, לבי החלש, מפני מה איני יכולה להכניעך עד גמירא! (שמעון בא), שלום עליך, אחא שמעון!

שמעון: אקדמה פניך בשלום, אחותי, בשם אבינו שבשמים.

בתיה: כאן, בקופסא זו, כל תכשיטי. אין לי צורך בהם שוב. ויהיו לטובת אחינו ואחיותינו העניים.

שמעון (נוטל הקופסא מידיה בנחת): זה כבר, שהיית צריכה להפקיר תכשיטי ההבל שלך, כל כלי השטן. הכנסי אלינו עתה לעצרה.

בתיה: לא, איני יכולה. איני צריכה לילך לביתו. האמת אגיד לך. מתיראה אני להפגש אתו. קשה לי לנצח את עצמי בקרבתו.

שמעון: ראשית, יושב הוא בעליה, והוא, לדאבוננו, מתענין מעט באספותינו. אומלל זה סובר, כי הכל תלוי בשכל. שנית, לברח ממי שנתנסה כל כך הרבה חטא הוא וחולשה. עלינו להביט ישר בפני השטן ולזרק גירא לעיניו, כדי להוכיחו שאין לו שוב שליטה עלינו. כך רצונו הקדוש של אבינו שבשמים! (קול צעדים).

בתיה (נבהלת): אחא, שומעת אני קול צעדיו.

שמעון: אין בכך כלום. עמדי על מקומך והיי אמיצת רוח כמושיענו בזמן שלקחו הרוח ונשאהו על פני המדבר. (אלישע בא וספר בידו. לבוש בגדי עוני. נזדקן וחור, אך פניו מפיקים עוד אצילות).

אלישע: לבי אמר לי, כי את פה. לא שמעתי מזה אבל הרגשתי בקולך. בתיה, חכיתי לך בכל יום שתבואי ולא באת (יושב).

שמעון: היא לא יכלה לבוא. היא היתה אצל אבינו שבשמים.

אלישע (בכעס): רצוני, שאתה תלך לזמן מה אל אביך שבשמים! עלי להשאר עם בתיה ביחידות.

שמעון: בתיה אחותי, אני הולך וחוזר מיד. כשתרגישי בך איזו חולשה וקראת לעזרתו של אבינו שבשמים. הולך אל הבית. שממה. שניהם מחרישים).

אלישע: בתיה, מפני מה את שותקת? (היא ממשיכה שתיקתה) מפני מה את שותקת, בתיה?

בתיה: אין הדבר בפי. דמעותי מחניקות אותי.

אלישע: כשהכל הלכו ממני עזבת אותי גם את. השכחת אותי, בתיה?

בתיה: אם אשכחך אלישע תשכח ימיני. לא! לשכח אותך – זה למעלה מכחותי.

אלישע: בתיה, רצוני לדבר אתך דברים ברורים. בזמן האחרון חשבתי עליך הרבה מאד, גם בזמן שאת חשבת שאין לבי אליך, גם אז היו כל מעיני בך… אנכי שאלתי לנפשי: מפני מה ומפני מי עלי להדיר עצמי מן האשר? אלו היתה לפחות בתי על ידי… אבל אין לי איש… ומפני מה לא אדאג לעצמי? הכל סוברים שאני חי רק בשבילי, אבל הן האמת היא, כי בשביל עצמי לא חייתי כלל. כי אני לא נהניתי עוד מכל אושר… בן ארבעים וחמש שנה אנכי היום, ואלו היתה על ידי עוד נשמה אחת, שיהא כדאי לי לחיות בשבילה, יש בי עוד די כח ועוז להלחם בעד אשרי ובעד זכויות חיי האדם!

בתיה: עכשו אחרת… מאותה שעה שדחית אותי בשתי ידים מעל פניך נטו עשתונותי למהלך אחר. אלישע, אני כבר נשואה. שיכת אני כבר לאחר. החתן בחירי הוא האל המושיע. לו לבדו אנכי היום.

אלישע: מה את סחה, בתיה? איני מאמין לך. את יותר מדי נבונה, יותר מדי פקחית, עד כדי ללכת מוכת עורון אחרי הדרשות של בית הקברות. הם הפילו תרדמה על רגשותיך, ואת ישנה שנת מרמוטא. עורי משנה איומה זו, משנת השמים, עורי והעמידי רגליך על הארץ! בתיה, בכחם של הפיוט והבינה אבנה לך מקדש של בדלח וספיר, ובמקדש תהיי את אלי המושיע! תחת שירי מתים אשירה לך שירי הומר ותחת זמרת רפאים אדברה עמך דברי שמחה ואהבה בשפת הנשמה.

בתיה (בקנאה): לא, לא! יש רק מקדש אחד והוא – לבנו, ובמקדש זה שוכן כבוד רק אחד – והוא אלהינו שבשמים. אין שירה כתורת המושיע ואין זמרה כתהלות שרפי מעל, המברכים ומשבחים לכסא כבוד אלהינו!

אלישע: רואה אני כי הרעל יצוק עמק עמק אל תוך נפשך האצילה. בקשת לך נחמה ומצאת את – המות. אין בך עוד חיים ואין בך עוד אהבה.

בתיה: חיים גשמיים ואהבה גשמית אינם אלא הבל וחלום. כעשן ינדפו. שם – יש חיי נצח ואהבת נצח.

אלישע: שם חיי נצח ואהבת נצח – אני איני רואה בהם ערך וטעם. אני רואה רק אחת: זרים אנחנו שנינו זה לזו.

בתיה: זרים? הוי, אלישע. אלו היה מותר לי, הייתי נופלת עכשו אל בין זרועותיך. הייתי מכסה עיניך בנשיקות תאוה של אין סוף, הייתי ממלאה עולם בקול שמחה וחדוה! דמעות האשר שלי היו ממרקות מכאוביך ויסוריך… אני חוגרת כל כחותי שלא לכרוע לפני רגליך. אבל מה שיודעת אני הוא זה, שכל אלה הן מחשבות השטן, שכל אלה הם חטא, און, הבל ורעות רוח! אני אתאחד אתך באהבת נצח… איני רוצה להתאחד אתך לרגע ולאבד אותך לנצח. אני תקוה תפלה ובטחון, שאם אתגבר פה על רגשות החטא, אז נתאחד שנינו שם לעולם, לעדי עד! (כמו בחלום) נשמותינו, טהורות מכל תאוה, תזדוגנה שם אצל כסא הכבוד של שדי ובידי שדי, ושם יהיה זווגנו לנצח, לנצח, לנצח. (שמעון בא, והם אינם מרגישים בו) אלישע, איש טוב ומסכן! אין אתה יכול להיות פה אהובי, רק אחי בלבד… ואתה אמור לי: אחותי את. אל תתרעם אלישע! שכחני. נשמתי תבוא אליך שמה. (בוכה) שלום לך וחיה בטוב! (הולכת, אלישע שוקע במחשבותיו).

שמעון: מה טוב ומה אדיר אתה, אל שדי במרומים. (בקול) ר' אלישע, היה אמיץ ומאושר, כי את אהובתך לקח ממך אלהינו שבשמים!

אלישע: אכן כבוד גדול הוא לי, ואעפ"כ אינני מאושר. אתם המתם חיים צעירים ורעננים, כי נפתה לבכם להאמין שיש שם בשמים צורך באהבה. הה, מה נוראים הם עתה הקרבנות המובאים לשם אהבת השמים. לפנים ידעו בני האדם רק קרבנות צאן ובקר, והיום – עולים בני אדם חיים לקרבן. שוחטים אותם ולא בסכין, שורפים אותם ולא על המזבח! לא, הנזירים! קרבנותיכם הם קרבנות חנק! אתם מחניקים את האדם ורוחו באהבתו לחיים. הוי, מה מר הוא עתידו של העולם, אם בכח תורתכם יהפכו אנשים לפגרים נחנקים ומתים. תחת אנשים ינועו צללים, צללים כהים וחלשים, שיביאו לקרבן את חייהם האמתים על האדמה במחיר חיים שבדמיון הנמצאים שם בשמי השמים. שר המתים! תנני להתיחד עם מחשבותי…

שמעון: אחא, אני הולך להתפלל לפני אבינו הטוב שבשמים על נשמתך העלובה (הולך). גם סומא היה פוקח את עיניו, והוא אינו רואה… אומלל! (הולך).

אלישע: לך! עלה וטפס אל אביך שבשמים או העמק שאולה אל אויב אביך, אל השטן. בלקחכם על האהבה ועל הנזירות אין די רעל להמיתני. אני אמות בלעדיכם, יש לי אמצעי נכון ובטוח לזה. אתם מתים על מנת לחיות ואני אמות על מנת להיות מת, על מנת למצא את הגאולה מן הנצח… (דממה). נעמי, בתי האומללה. משעה שעזבתני נעשית יותר יקרה ואהובה עלי. היכן את עכשו, שיה נדחת? לאיזה מדבר טולטלת ואיזה זכרונות מוחצים עתה את לבתך הרכה? הה, נעמי. את היית אבדתי האחרונה! (מוציא צלוחית רעל), אלו היתה בתי על ידי עוד היה ערך מה לחיי. עכשו – בשביל מה ובשביל מי אאריך את נפשי? להיות לוחם בלי מלחמה! להיות חי בלי תכלית לחיים, לסבל מבלי דעת למה ומדוע! לא, חיים אלו מרים ממות! אני אמות ברעל, כסוקרטוס בשעתו. הוא מת ואת מטתו סבו אוהביו ותלמידיו הנאמנים, ואני אמות ערירי, כאשר חייתי ערירי. אבל לא הכל ימות אתי. השפעתי שהיתה לנשמתי על אחרים לא תמות ואשה לא תכבה. לנצח יחיו רעיונות המחקר, רעיונות החופש, אשר זרעתי בין אחי! כך, אל פקפוק! החלטתי! (שותה מן הצלוחית, זורקה על המזרקה השבורה ושב לשבת במנוחה על מקומו) אין על איש לעולם לדעת את הסבה האמתית למותי. רעל זה פועל לאט לאט, והכל יאמינו, כי מתי בדרך הטבע. או – שאבינו שבשמים נטל נשמתי על שסרחתי לו… ועתה אקרא עוד פעם, באחרונה, את הומר האהוב עלי (נוטל הספר וקורא במנוחה. מאיר בא).

מאיר: הוא קורא את הומר האהוב עליו ואינו מרגיש בי. שלום עליך, רבי ומורי! (נשאר מעומד מרחוק).

אלישע: מאיר? – אורח! כיצד אתה קורא לאחר בשם רבי ומורי?

מאיר: נוקט אני כלל: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.

אלישע: ואין אתה חושש לבוא אלי, אל מוחרם?

מאיר: אני אומר: הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך!

אלישע: דבריך כנים ולקוחים מן הנסיון. איש בעל נסיון אתה, מאיר.

מאיר: אבל תחת זה רחוק אתה מן הנסיון יותר מדי. כמה קטרוג יש עליך ואתה בא ונותן לו עוד תוקף. למה נתת למינים שיעשו בביתך את בית כנסתם? הרי בזה יש ידים מוכיחות לאויבך שגם אתה כאחד מהם.

אלישע: האדם היחידי שלא עזבני עוד – זוהי מרימי. האפשר לי לא להרשותה, שיחד עם אחיה ואחיותיה תטפס ותעלה מכאן אל אביה שבשמים? או שמא כל האנשים שאין אני תמים דעים עמהם צריכים גרוש? או שמא נופלים עלי אימתה ופחד של מה יאמרו ומה יחשבו עלי הבריות? אני רודף את הדעות, שהן דעות של שקר לפי דעתי, אבל אין אני רודף כמוכם את האנשים נושאי‑הדעות. אוי! (שם ידו על חזהו).

מאיר: מה לך, רבי? חורת מאד. האביא לך מים?

אלישע: לא! לא! אין בכך כלום… שוב הוטב לי.

מאיר: ואעפי"כ נכנסת לישיבה וגרשת במקל את התלמידים הלומדים, והרי אלה הם אנשים ולא דעות.

אלישע: הם אנשים בלי דעות כלל. כל אחד מהם רוצה להיות תלמיד חכם, חבר, צורבא מדרבנן, תנא, שיננא! והם יושבים ומשננים: דינים, הלכות, סיגים, פשטים, דרשות, רמזים, גימטריאות. מה תועלת בכל אלה? יעסקו במלאכה! יהיו חיטים, רצענים, נפחים, פועלים, ואל יהיו חובשי בית המדרש ועוקרי הרים וטוחנים זה בזה בסברא! למה יהיו למשא על העם?

מאיר: במחילה ממך, רבי, כלום כל תלמידי החכמים עוסקים רק בפלפול וסברא?

אלישע: זוהי חריפותך, מאיר. אתה יכול לטהר השרץ בקן טעמים, להטריף את הכשר ולאסור את המותר… זהו אמנם חד ומחודד מאד, אך מה יסכן כל זה לעם? אוי! (שוב הוא שם ידו על לבו).

מאיר: גדול למוד התורה לשמה. יהודי צריך ללמד ואם לאו – אינו יהודי. ישראל, רחמנא ואוריתא חד הוא. היהודים מחויבים לשאב כל תקוותיהם, נחמתם ומושגיהם על החיים מן המקור העברי כי על ידי כך לא יאבדו בארצות אויביהם. אין התורה מטרה לעצמה, אלא אמצעי לשמר על קיומו של העם מכליון.

אלישע: מטרתכם כשרה ואמצעיכם אינם כשרים (שם שוב ידו על לבו) אוי, מאיר, שמע: אני מרגיש את עצמי ברע. לבי נבא לי שאמות מיד…

מאיר (נבהל): מה? אלהים עמך! נדמה לך כך…

אלישע: אין אני מדבר מעולם בבטחון על דברים שבדמיון… מאיר, לא אחיה, כי אמות מיד…

מאיר: מרימי, מי שם? (קורא לתוך הבית) מהרו ובואו! הרבי ברע! (שב במרוצה) מורי ורבי, מה לך, האשלח לקרא לרופא? (בתיה, מרימי ושמעון באים).

כלם: מה? מה אירע?

בתיה (רצה אליו): מה לך, אלישע? מרימי, הביאי כר מהר! אויה לי! הביטו, כחותיו אוזלים (היהודי ועוד יהודים באים מן הרחוב. מניחים את אלישע על המרבד).

אלישע: אין לכם להבהל. הרגעו כלכם!… כל אלה רצו להמיתני בחיי ולא עלה בידם, שאהיה מת. עכשו אמות… (בתיה בוכה) בתי, אל תבכי. דמעות שאין בהן תועלת אין בהן ממש.

מאיר (אל היהודים): עזריה, יבוא לכאן מיד ראש הישיבה והזקנים. עלינו תחול החרפה אם הוא ימות מוחרם מאתנו והביאו מיד את אשתו לכאן!

היהודי: כהרף עין, אני חוזר לכאן, בי נשבעתי! (כל היהודים שבאו הולכים).

בתיה: הוא אינו מגלה מעולם את מכאוביו, ומחסוריו.

אלישע: אין דבר חסר לי עכשו, מלבד בתי. רציתי לראות עוד פעם אחת את בתי ואמות (סוגר עיניו).

מאיר: רבי חביבי, מפני מה אינך אומר מה לך?

אלישע: מה לי? אני עובר מן ההויה אל העדר ההויה. הה? אינכם שומעים? (מרחוק נשמע קול חלילו של טוביה) אביוני! כן, הוא. טוב שהוא בא. אני חובבהו. באדם החכם אפשר להכיר טיבו ותכונתו העשירים, אפילו בשעה שהוא עושה עצמו שוטה וחוזר על נדבות (קול החליל מתקרב) מי יודע, אפשר הביא לי ברכה מנעמי?

מרימי: כן, הוא נעלם באותו לילה כשהלכו מכאן לגיונות הרומאים.

בתיה (חרש): אין מי שיבין אהבתו לבתו.

מאיר (מתוך מחשבה): רבי ומורי. תיכף אשוב. (הולך). הם מחויבים לבוא, לתת לו לפחות את הכבוד באחרונה, את הכבוד ששללו ממנו בחייו. (הולך).

בתיה: אני רואה, שהוטב לך. אך חלי הוא ותשאנו. הוא יסור ממך.

אלישע: הוא יסור לכשאסור אנכי. שבור החליל ושמר את נגונו? הכל עובר ומשתפך אל חיק הנצח שאינו מושג (קול החליל נפסק. טוביה בא לבוש קרעים).

טוביה: שלום עליך, אחי! מה זאת? הה? שרפה היתה כאן?.. לא כלום, לא איכפת. אחרי השרפה נעשה האדם האביון עשיר יותר… ר' אלישע בן אבויה, מה לך? התאושש! פקח עיניך הגדולות והחודרות! הט אזניך ושמע – הבאתי בתרמילי דבר טוב.

אלישע: ידידי, אל תאריך בשיחה. הזמן קצר והדרך מרובה… היכן נעמי בתי?

טוביה: הלגיונות הלכו – ואני אחריהם. הלכו יום – אף אני כן; הלכו שבוע – אף אני כן. הוי, אסונו של האביון הוא, שנגרר אחריו תדיר עוד אביון אחד בעל תרמיל. לאביון ההוא קוראים רעב ולתרמילו – קיבה. הוי, אחי – ואביון שני זה עונה כל כך עזות!

אלישע: טוביה, היכן נעמי בתי?

טוביה: הוי, אחא. באותו ערב צעקת מרה: נעמי! נעמי! וצעקה זו דחפה אותי הלאה הלאה בדרכי. שהדי במרומים, שאמרתי להביא לך את בתך בחזרה. והלכנו ובאנו אל אחד מכרכי הים. השר המוכסן הגדול וכל גדוליו הפליגו בספינה הראשונה וכל השבויים נשארו להפליג בשניה. ואני נגנתי כל לילה בחלילי באזני החילים, נעשיתי מקורב להם ומצאתי בהם רבים משלנו. ושם נודע לי, שנעמי מתחרטת ונפשה יוצאת בדמעות ובגעגועים. מה הבינה בכל מה שעשתה? אך אחי היקרים, מה ארבה שיחה על כל ההרפתקאות דעדו עלי, על כל מיני לסטים שפשטו עתה על הדרכים? אבל מי עוד בטוח כאביון? איש לא חמס אותי, איש לא לסטם אותי. ר' אלישע בן אבויה! התאושש, אחי. חזק! חזרנו. נעמי חזרה גם היא. היא שלחה אותי לבקש מאתך, שתרשנה לכרע על ברכיה לפניך ולבקש סליחתך. הוי, שיה אובדת! כמה יסורים עברו עליה! (רץ אל הגן) נעמי, בואי נא, ילדתי. אבא רוצה לראותך (הוא מביא את נעמי חורת, חולה, לבושה קרעים, מכוסה אבק. היא מביטה בהשתוממות על הכל, סוקרת).

בתיה: נעמי מסכנה. לב מי לא ישבר לראותך בכך.

נעמי: אבא, כועס אתה עלי, הרי חזרתי אליך. עיני נפקחו מיד. אני התחרטתי. עוד בדרך בלילות כששררה דומיה מסביב, היה נדמה לי, שאתה קורא בתחנונים: נעמי, נעמי! דממה – וקול שמעתי, והייתי בוכה ובוכה… עצומים נעשו געגועי אליך ואל אמא… (בוכה) אבל כמה שהתרחקתי מכאן, כך הלכה אמא ונתקטנה בעיני, הלכה ונתקטנה, עד שנעלמה כלה. אתה, אבא, לא כך. ככל שהתרחקתי כן נעשית יותר גדול ועולה, עד שרק מראך חזיתי נגד עיני. ויהי הלילה ואשמע קולו של חליל… הכרתי מי הוא המנגן, ולבי הרגיש בברכה ששלחת לי (בוכה). אחר כך. דרך ארוכה‑ארוכה התהלכתי יחפה על גבי אבנים וסלעים, בגי ועל גבע ובתוך החול הלוהט… ובלילות עברתי בתוך יערות… גשם ורעב… הוי, אבא. מה טוב לבו של טוביה!

טוביה: דבר גדול? כמה פעמים נפלה גבורה זו בלי כח. חלילי, חלילי, הוא שהיה אתנו. כך אחים. כשיש מנגנים יש הולכים…

נעמי: הלכנו רעבים וקבצנו על יד… היערות היו לנו למסתר מפני לסטים, ובדמעות עמדנו על נפשנו מפני אנשים רעים. אבא, אינך אומר לי כלום – יודעת אני. גדול עוני מנשוא!

אלישע: בתי, חמה אין לי עליך, גשי אלי (נופלת על ידו ומנשקתה). אמת, בתי, שקראתי לך, לא פסקתי לקרא לך, והנה חזרת אלי, חזרת אל אביך העזוב והנדח… אחרת אמנם במקצת… אבל עוד יש די זמן… נעמי בתי, באת בדיוק למועד שאני הולך מכאן לנצח…

נעמי: להיכן? לא, איני רוצה! גם אני הולכת אתך!

אלישע: לא, בתי, לך לא הגיעה עוד השעה.

נעמי: הביטו וראו מה נשתנה!

אלישע: תחלה משתנים ואח"כ מתקטנים ואובדים, עד שעוברים אל חיק הטבע הנצחי! (הוא סוגר עיניו ונשאר שוכב במנוחה. הכל בוכים).

נעמי: אבא, וכי זה פללתי למצא בבית?

שמעון: בזמן שאבינו שבשמים קורא – חיב כל אדם להשמע וללכת. אלך ואעמד בתפלה בעד נשמתו החוטאת. (הולך אל הבית. ר' מאיר, ראש הישיבה, היהודי והזקנים באים).

אלישע: מי כאן, מאיר? אתה? קרב אלי!

מאיר: אני כאן, רבי.

אלישע: חושב אתה עצמך לידידי?

מאיר: רבי ומורי, אני מודיע בגאון בפני עם ועדה, שמימי לא אהבתי את אבי כשם שאהבתי אותך וכשם שאני אוהב אותך עכשו. מי שהבין אותך לא יכל לא לאהב אותך.

אלישע: אני מת ובתי נשארת יתומה לבדה בעולם הגדול. (בוכה) אל תעזבנה, מאיר!

מאיר (מגדיל את בכיו): רבי, אדאג לה כמו לאחותי, כמו לבתי…

ראש הישיבה: אומלל! המרגיש אתה כי הגיעה שעתך האחרונה?

אלישע: לא די שאני מרגיש… אני מבין… אני יודע זה…

ראש הישיבה: הה, ואם מרגיש אתה בזה, אל תמות כאיש אחר לנו. מות כיהודי.

אלישע: היהודי אינו חי ככל בני האדם, אבל מות ימות ככל בני האדם…

ראש הישיבה: אל תדבר כך. אל תחטא עתה לאלהים… חזור בך עכשו לאלהיך ולתורתו הקדושה.

אלישע: משל למה הקב"ה ותורתו דומים? למלך שהיתה לו צפור דרור ואמר לעבדו: שמר אותה, ואם לא והיתה נפשך תחתיה. ועומד העבד ושומר על הצפור בכל ימיו. עבד הוא שחייו אינם חיים ובמות אין הוא רוצה… אך אני, אני נטלתי הצפור ושלחתיה לחפשי…

ראש הישיבה: והנה אתה נותן את נפשך בעד הצפור.

אלישע: טועה אתה גם בכך. מת אני כבן אדם חפשי…

ראש הישיבה: חזור בך, כל עוד לא אחרת המועד. זכר את הצפוי לך בעולם הבא.

אלישע: כל זמן שאני חי הריני כאן, אמות – ואינני. וכי צריך אני לפחד מפני מה שיבא עלי כשאני לא אהיה עוד? ידידי! לא חייתי כשוטה ולא אמות כשוטה ( רטון בין היהודים).

בתיה (בלחש): הה, אלישע, באיזו מלכותא ובאיזה רקיעא תרחף שם תועה נשמתך העלובה? ואיככה תמצאנה שם נשמתי, אם אין אתה משלים עם אלהיך? הוי, אלישע! האינך רוצה להיות אתי שם?

אלישע (עיניו סגורות, קולו חלש מאד): שם – לא!

טוביה: אהה! הוא יוצא עתה נקי מנכסיו האחרונים, הוא מתפשט מגופו, ואפילו תרמיל לא יהא נצרך לו.

בתבורית (באה): מה היה פה? אמר, אלישע, למה עלה לך כל זה? (רואה את נעמי) נעמי פה! בתי! (נושקתה ובוכה) אוי לי, מה היה לך!

אלישע: אוי, עיני חשכות… נראה, שסופי מתקרב… (סוגר עיניו).

שמעון (נשמע קולו מן הבית):

נאמנים, חביבים עלינו יסורים

גאולת נפשנו בהם וכפורים…

(המקהלה שרה חרש עד ירידת המסך).

אלישע (מתעורר): שומעים אתם? עוד נשים משמיעות קול… בזכות נשים יבוא הנצחון… אבל אשמים אנחנו… אנחנו חשבנון לשפחות, לנשמות תועות. תורה ומצות גבאות ורבנות – הכל לגבר נתנו. ולאשה אמרנו אין לך חובות ואין לך זכויות… אצל הנזירים יש לאשה עבודה, יש לה אהבת אחות, זכויות אנשים… אצלם מוצאת האשה ספוק לנשמתה העדינה המרגישה, ואינה מכירה באבדן האם והנפש האהובה שבתוכה… חלשים ומדוכאים יהו בני הדור הבא, צאצאי נשים אלו. דורות יבואו – ויכבה נר הדעת והרעיון, והחשך יכסה ארץ. (בקול חלש) ואז ישפך דם, דם לרוב, פלגי נחלי דם של יהודים (סוגר עיניו).

ראש הישיבה: אומלל. הגיע הרגע האחרון שלך… חזור!

אלישע: עוד רגע אחד של חיים יש לי, האשאר עתה בדאי? אלישע בן אבויה לא אמר מימיו דבר שלא עמד על אמתו וחזר… נעמי, קרבי אלי! שלום לך, בתי. אל תבכי למותי. אין אני ראוי לרוב דמעות. מאיר, תקותי, כי את יתומתי תחיה… בתיה, לבי עליך. אני מת מתוך חיים ואת חיה בתוך מות… אני מת בלי שנאה, בלי קצף, בלי קללה… שלום! (מת. כל הנשים בוכות).

טוביה: אחא אלישע. עכשו נעשית לעשיר היותר גדול שבעולם! (מוחה דמעה אחת מעיניו).

נעמי: אבא! אבא! עכשו מצאתיך ועכשו אבדתיך!

בתיה (בלחש): אב הרחמן, תקותי לראותו שם אצל כסא כבודך.

בתבורית: ברוך דין האמת!

ראש הישיבה (שנועץ עם הזקנים עד כה): הוא חי כאחר ומת כאחר! לקבורת ישראל לא יבא. אבד! אבד! עכשו הוא בידי בית דין של מעלה!

יהודי: את נבלתו צריכים להשליך, קבורת חמור יקבר, בי נשבעתי! (הוא רוצה לגשת אל המת, הזקנים אומרים ללכת).

מאיר: עמודו! טעות בידכם! יהודי גדול נפל היום בישראל! וכבוד נשיא ינתן לו בקבורתו ( פושט גלימתו מעליו ושם אותה על גוית אלישע). רבי ומורי, הרי אני מכסך בגלימא, ויהא נסתר מעיני אלה זה שהעיר קנאתם וחרונם! רבי ומורי, קולי אזעק אל השמים ואשוע – הירשיעוך שם בלי משפט?! כן, שפט ישפטוך, אבל רק אלה, שהם ראויים להיות שופטיך! אך לא אנחנו! לא אנחנו! (נופל על הגויה. הכל בוכים ומיללים מרה. מן הרחוב נשמע קול חלילו של טוביה הנעצב. המקהלה שרה חרש‑חרש).

המסך יורד לאט