רקע
יעקב גורדין
אלישע בן אבויה: חזיון בארבע מערכות
mנחלת הכלל [?]
kמחזות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: סנונית; תרע"ו

 

מערכה א.

גן קטן אצל בּיתו של אלישע בן אבויה. עצי תמר אחדים, פרחים, ספסלים, שטיחים, שרפרפים נמוכים לישיבה. מזרקה, בּדמות אלילה יונית, מזנקת מים מפיה. בשעת הרמת המסך נראית על הבמה קבוצת אנשים, לבושים בגדים כּהים, בגדי עניים, והם כורעים על ברכיהם; ידיהם שלובות על חזיהם ועיניהם נטויות השמימה. באמצעיתה של הקבוצה – שמעון הנזיר, טוביה האביוני, מרימי.


שמעון הנזיר (בדממה ובהתלהבות עצומה):

הַתֵּבֵל כִּפְרוֹזְדוֹר עֲגוּמָה, עֲנִיָה,

הַחַיִים אֲבֵלִים, אַךְ תֹּהוּ וּשְׁאִיָה,

אֵין שִׂמְחָה לָאָדָם, אֵין אשֶׁר בַּתֵּבֵל,

עֶשְׁתּוֹנוֹת הָאָדָם אַךְ חֵטְא הֵם וָהֶבֶל

הַחַיִים וְהָאוֹרָה הֵם אַךְ בַּשָׁמַיִם…

(מרימי בוכה, והכל מזמרים חרש).

שמעון הנזיר:

אַךְ דְּמָעוֹת וּתְפִלָּה הֵן שְִׂמַחת חַיֵינוּ,

וּתְשׁוּבָה מֵעֲוֹן הִיא כָל תִּפְאַרְתֵּנוּ,

נֶאֱמָנִים, חֲבִיבִים עָלֵינוּ יִסוּרִים

גְאוּלַת נַפְשֵׁנוּ בָהֶם וְכִפּוּרִים, –

אֵל סַלָּח, אֵל אַהֲבָה אֱלֹהֵי הַשָׁמַיִם…

ֵ(כלם מכסים פניהם ומשוררים, בתבורית באה ומקשיבה).

בּתבורית (בכעס): שוב באתם אל גני לצקת לחש תפלות השקר, הה? (רבים נבהלים ובורחים, מרימי וטוביה קמים. שמעון נשאר כורע על ברכיו בּמנוחה ומתפלל חרש). הרוצים אתם לשים את ביתי לחרפּה וללעג בעיני כל היהודים, הה? המעט לנו כל מה שמרננים אחרינו עד כה? מרימי, כמה פעמים אמרתי לך, שאם רצונך לעסק בדברי שגעון ועבודת אלילים תלכי לך למקום אחר, ולא כאן, בביתי!

שמעון (לנפשו): רק מקום אחד יש לצדיקי עולם, והוא – אצל אבינו שבשמים.

מרימי: היום בא אלינו אורח חשוב כל כך – אחינו שמעון הנזיר!

בתבורית: ימים של פורענות! כל הרוצה בא ובורא לו עבודה זרה חדשה, ומיד מתלקטים אליו עבדים ושפחות, כל איש מצוק ומר נפש, כל עני ואביון מכל מקום שהוא, והם עומדים ומתפללים בצבור. אמרי לבני אדם אלו שילכו מכאן. אורחים צריכים לבוא אלינו. אתה, קבצן זקן, טול וצא מן הגן שלי!

טוביה: מן הגן שלך? אם את יצרת קרקע זו שמתחת לרגליך, אם את בראת את העצים הירוקים הללו, אם את הוצאת פרחים יפים ורעננים אלו, – הגן שלך הוא; אבל אם לא היתה ידך בכל אלה, הגן הזה גם לי גם לך הוא!

בתבורית: מה? לך הוא הגן הזה? השמעתם דברי חוצפה כזו מפי קבצן זקן? כלך מכאן, מהר! וגם אתה, עובד אלילים, טול וצא! אל יהי מקומך כאן!

שמעון: מקומי אינו כאן, אלא – אצל אבינו שבשמים!

מרימי: מקום כלנו באשר מקומו של שמעון.

בתבורית: הגם את שם, זקנה-גולם?

מרימי: כן, כה אמר ה' אדוננו.

שמעון (קם): מה שאת רואה בעיניך (מראה על עצמו) לא אני הוא.

בתבורית: אתה אינך אתה, ומי איפא אתה?

שמעון (מראה על עצמו): מה שאת רואה אינו אלא גוש עפר השרוי בחטא, שבר כלי חרס. טלטליהו הנה, טלטליהו שמה – מה איכפת לי? אני – אצל אבינו שבשמים!

בתבורית: משוגעים! אין אני רוצה לשמע דברי הבל! לכו מכאן! (מתחילה לגרשם).

שמעון (במנוחה): גרשיני, הכיני, ואת אחותי את!

בתבורית: אנכי אחותך? כן תחיה…

מרימי: כה אמר ה' אדוננו.

שמעון: אם תאמרי כן ואם תאמרי לא, ואת אחותי את. אב אחד לנו בשמים!

בתבורית: אבל לכו מכאן! לך גם אתה, שד זקן, לך! לך הביתה!

טוביה: הנה אנכי בבית. כל העולם ביתי הוא, ובאשר יש אנשים שם אשבה, ובאשר יש קרקע שם מטתי הרעננה, ובאשר מפכים מים טהורים מן המעין, שם יין מגתי הוא, ואשר צומח עשב למאכל, שם חדר הבשול והאוכל שלי… את תופשת מרובה ואינך תופשת, אני תופש מועט ותופש אנכי… מלוא העולם שלי הוא…

מרימי (מניעה בראשה): כה אמר ה' אדוננו.

בתבורית (בתמהון רב): זה בכה וזה בכה, זה אצל אביו שבשמים וזה – אצלו בבית (תופשת מטאטא) לך אל אביך שבשמים!

מרימי (עוצרת בעדה): אלהים עמך, גברתי! הנה האדון הולך, ר' אלישע בן אבויה! (אלישע לבוש נאה, על שפתיו בת צחוק טובה, בידו ספר יוני אחד. טוביה ושמעון נמצאים עומדים במנוחה).

בתבורית: נכונה אני להשבע, שגם אנשים אלו יתקבלו אצלו לאורחים. הלא אצלו לא בדרכו של עולם!

אלישע: למטאטא מה זו עושה, אשתי? לא נברא המטאטא אלא לאבק ולאשפה. חה, חה. אפשר, שבני אדם דומים לאבק פורח, אבל אין הם דומים לאשפה. שלום עליכם, הזרים הבאים!

טוביה: אין בעולם ואינם צריכים להיות בעולם אנשים זרים.

אלישע: אל תהיו איפא זרים. היו אורחי! כל הבא אצלי אורחי הוא!

שמעון: אין אנו אצלך, אלא – אצל אבינו שבשמים!

אלישע (בהתפעלות): אנשים מתמיהים וחשובים!

בתבורית: אצל יהודי אחר היו מגרשים עובדי אלילים אלה במקלות ובכילפות, ואתה מקבל כל אדם בסבר פנים. אכן תמיד קערתך הפוכה על פיה! (הולכת בכעס).

אלישע: ידידי-אורחי. אל תהא לכם תרעומת על האשה. אשה עינה צרה באורחים. את, מרימי, הוליכי נא האורחים הביתה, תני להם מים לרחץ רגליהם ויין לרוות צמאונם ואכל לשבור רעבונם.

שמעון: אני לא אטעם עתה מכל מאכל. אוכל אני רק פעם ביום, בעת שקיעת החמה.

טוביה: ואני אוכל כשאני רעב וכשיש מה לאכל. אין החמה משגחת בי כשאני רעב ואין אני משגיח בחמה כשאני אוכל.

אלישע (צוחק): כלל טוב אתה נוקט… רואה אני, שאתה זקן, חבר לאביונים אתה!

טוביה: אמנם כן, אנחנו הננו האביונים העשירים בעולם!

אלישע: המבקש לנפשו רק תרמיל של עניים לא קשה לו להיות שמח בחלקו. קשה למי ששואף לגדולות, למי שיש לו מאויים עצומים… אותו אדם איך ישמח בחלקו?

טוביה: יצר לב האדם אומר לו כל היום: בקש עוד! תבע עוד! בלי סוף, בלי גבול. אף אתה אמר לו שאינך רוצה בשום דבר וזרוק גירא לעיניו… לכי אתי, מרימי, רוצה אני לאכל.

שמעון: ואני ארחץ במים רק את רגלי הכושלות ואתן מנוחה לעצמותי הנהלאות. אנא, אלהים! סלח נא לי, על שאני מטפל כל כך בגופי השרוי בחטא (הולך). אוי לו לאדם, שרוצה למצא ספוקו פה על חשכת האדמה.

מרימי: כה אמר ה' אדוננו. מה אנוש כי יבקש דבר? (הולכים שלשתם).

אלישע: החיים בימינו בוראים אנשים משונים, בעלי השקפות-עולם זרות ומוזרות. הנזירות ממיתה כל רגשי החיים, היא משמידה את רוח האדם ומעופו. מתוך אדיקות היהדות צמחה איזו אמונה כהה בהשמדת העצמיות של האדם, בבטול הויתו. והאביונים – מבטם על העולם מעציב אמנם פחות ממבט הנזירות. האביון עושה עצמו שמח בחלק צרותיו. הוא מאבד עצמו ונהנה בשעת מעשה ממלחמתו עם יצרו. האדם הבריא מבקש את אשרו ומחשבתו סובבת הולכת בעולם הגדול של המחשבות והרגשות. אבל כלום אפשר למצא את האשר המבוקש? כל זמן שישא האדם עינו לשמים לא ימצא את האשר עלי אדמות. (מתהלך בגן שקוע במחשבות).

שמעון (נשמע קולו מן הבית):

אך דמעות ותפלה הן שמחת חיינו,

ותשובה מעון היא כל תפארתנו,

נאמנים, חביבים עלינו יסורים…

(בתבורית ומרימי באות, נושאות שטיחים, מרבדים, כרי צבעונין בהירים, ופורשות אותם על גבי הספסלים והדרגשים).

בתבורית: זמירות ושמחה שם – ופה הידים מלאות עבודה. (עוסקת בעבודה).

מרימי: למה הגברת טורחת כל כך? העבודה תעשה בלעדיה.

בתבורית: לולא עבדתי הן לא היתה לי הרשות לפתח את פי… נעמי! הביאי כרים אחדים… כל היהודים בוכים, ואצל בעלי שמחה וששון. (נעמי באה ומביאה כר). בעצם השבוע עורך אביך משתאות!

מרימי (כשהיא עסוקה): למה, למה הן השמחות הללו?

נעמי: אני אוהבת מאד שמחה ומשתה, אבל לא כמו אלה שאצלנו. מבינה אנכי אם מתאספים בחורים ובתולות יחדו, אם אוכלים מטעמים טובים, אם שותים מן היינות המשובחים, אם עבדים משחקים ומזמרים, ואם הולכים אל הקרקס להתענג במחזה לראות בני אדם שסועים בפי נמרים…

מרימי: אך זוהי אמנם שמחה…

בתבורית: כמה בשמים, דבש ויין אני מוציאה, ובשביל מי ולמה?

נעמי: אמרי נא, אמא, יש לך תמר בשבילי? משמשי נא בכיסך.

בתבורית: התאוה לתמרים כבר התעוררה בך (נותנת תמר לנעמי וגם אל פיה). יודעת אנכי? קפץ רוגז היהודים עליו ואינם רוצים למנותו לא לנשיא ולא לראש ישיבה, מה איכפת? יבואו איפא הרומאים וימנוהו לפחות לגבאי, למוכסן, מדוע לא? מרימי, טלי את הכדים ומלאי אותם יין..

מרימי: היין דם השטן הוא, כה אמר ה' אדוננו.

נעמי: מרימי, הסי. התבונני נא אלי. יאה מלבושי? הרי אין להכיר, כי בת יהודי אנכי!

מרימי: ה' רואה ומכיר את הכל. (אלישע בא ואין מרגישים בו).

בתבורית: משתאות! אבא אחר במקומו היה מחפש שדוך לבתו. אולם, מי הוא היהודי שירצה להתחתן עמו?

נעמי: אמא, איני רוצה שתדברי בענין שדוכים. מתבוששת אנכי…

מרימי: האין היא צודקת? למה באמת כל ענין השדוכים? (הולכת).

בתבורית: אביך דואג הרבה לך… תינח, שאביו השאיר לו רכושו בירושה, ויש לו מה לבזבז. אלמלא זה מה היה עושה?

אלישע: רעיתי, אין להעלות על הלב מחשבות כאלה: מה היה אלמלי לא היה… אלו הן מחשבות עמוקות מאד… (לעצמו) כך, גם בביתי אין מכבדים אותי ביותר… קשה מאד להבין את האדם…

נעמי (בלחש): אלו הייתי אנכי אבא, הייתי משתיקה פי אמא…

בתבורית: היה אדם ככל האדם!

אלישע: האדם החושב מתגאה במה שהוא אינו ככל האדם.

בתבורית: כך, כך. אתה הלמדן, החכם, המבין, וכל העולם אוילי בעיניך. כשכל היהודים שרויים בעצב, אתה עורך לך משתאות… רבי עקיבא עצמו עליו השלום כקליפת השום הוא בעיניך, ואחרים – לא כ"ש! ועם איש שכמותך עלי לבלות את ימי ושנותי… אוי ואבוי! בית המקדש חרב, לבת אין חתן, ואצלו אורחים ושמחה! (הולכת).

אלישע (נאנח בחשאי): ואת, נעמי, הגם דעתך עלי כדעת אמא?

נעמי: אמא בת הדור הישן היא. מה היא יודעת? הן היא חוששת לבוא בשיחה עם רומאי.

אלישע: צר לי בתי, שדוקא היום לבשת תלבושת רומאית… לא נאה כך.

נעמי: אדרבה, הן היום לא יהיו אצלנו רק אורחים יהודים. (לנפשה) אצלו תמיד שנוי פרשיות.

אלישע: דוקא מפני שיהיו אצלנו היום רומאים, היה עליך ללבוש תלבושת יהודית.

נעמי: הן פיך אמר לי כי קדושה אחת לבגדי היהודים ולבגדי הרומאים… (לנפשה) מה הוא מבין ביופי ובכיעור?

אלישע: אמת היא, שאין קדושה גם בבגדי היהודים, אבל אל לנו לעורר מחשבות חשד, כי אנו מתבישים ביהדותנו. אין עלי לחנף לשום איש ואין עלי להתביש בי. אדרבה. בוז יבוזו לאיש שהוא מתכחש לעצמו ומקבל מדות של זרים, לשון של זרים ובגדים של זרים. ההבינות?

נעמי: כן, הבינותי. (בלחש) צא ולמד מה הוא מבקש… אלו היה שומע לי, היה איש אחר לגמרי.

אלישע: מה אמרת, בתי? גשי נא ואשמע. דומה אני שאינך אוהבת אותי.

נעמי: לבי פוחד בי לדבר אתך. קשה תמיד לנחש מה טוב בעיניך ומה רע בעיניך.

אלישע: לא טוב לנחש. האדם צריך לחשב בהגיון…

נעמי: בעצמך לועג אתה ליהודים, ופתאום – בגדי יהודים!

אלישע: אין אני לועג ליהודים, אלא שאין אני רוצה להראותם, כי לבי בוכה יחד עמהם. לועג אני רק למה שעושה את היהודים לנלעגים…

נעמי: אמא אומרת, כי אין להשביע אותך רצון. חי אתה לנפשך, ואין מצב אחרים נוגע לך…

אלישע: ומה דעתך את עלי? (בתבורית קוראת בקול: נעמי! אל הבית!).

נעמי: דעתי? איני יודעת. הנה אמא קוראת. (בלחש) טוב, כי קראה אותי. כל כך לא טוב להיות אתו לבדו… הוא אינו יודע, כי בגלל איש רומאי אחד לבשתי היום תלבשת רומאית… (בקול) השכחת, אבא? הבטחת לקנות לי מחרוזת פנינים… אח, פנינים לבנות על צואר לבן… (הולכת).

אלישע: יהא צריך לקנות לה פנינים… בת יחידה… רצוני, שתהיה קרובה אלי והיא רחוקה, כמה רחוקה… רצוני, שתחשב, שתרגיש כמוני… אך יפה כחה של אם אחת מכח עשרה אבות. (מרימי באה).

מרימי: אדוני הנעלה! אחינו שמעון הנזיר שואל רשות לדבר אתו מעט. הוא רוצה לשאלו, כיצד אפשר, שאיש נעלה כאדוני, שאיש מבין כמהו, אינו מאמין?…

אלישע: המבין אינו מאמין.

מרימי: הוי, אדוני! ימלט נא את נפשו באמונתנו החדשה!

אלישע: על האמונה הישנה שיש לנו אני מצטער, ואתם באים להוסיף אמונה חדשה! אמונה חדשה – צרה חדשה. בתי, מה טוב מצאת באמונה החדשה?

מרימי: אנחנו שמרונים, אתם – יהודים, הם – רומאים, יונים – כלנו שוים. כה אמר ה' אדוננו. אין אנו מתגאים על שום איש. כלנו אחים ואחיות הננו – באהבה.

אלישע: אתם אנשים עניים ומדוכאים! ענוים אתם כי אין לכם עוד במה להתגאות. אולם אם היה תהיו לכח, אז, חושבני, כי אהבתכם וענותכם תמותנה כמות כל המלים היפות שבכתבי הקדש. אפשר יבוא יום ואתם תהיו גאים יותר מהיהודים ושואפי דם יותר מהרומאים.

מרימי: מה הוא סח? אחא שמעון, הכנס! (שמעון וטוביה באים. מרימי יוצאת).

אלישע: זקן, מה דעתך? הצריך להבין כאשר יבינו כל בני האדם, או שנתנה לנו הבינה להבין יותר מאחרים?

טוביה: דעתי היא, שתכלית הבינה היא להבין שאין אנו מבינים.

שמעון (משלב ידיו): אבינו שבשמים, חזקנו לפקח עיני איש עור תועה זה! (מתפלל בלחש). אנא אלהים, מה תסכן לאדם כל ידיעתו וכל הבנתו?

טוביה: הקופץ למעלה באויר לא יגדל בקומתו. רגע – ונתקו כפות רגליו מעל האדמה, ואחרי רגע – ורגליו עצמן מושכות אותו למטה, אל האם-האדמה.

אלישע (מרוגז): רעות רוח! רק הסוס דוהר ברגליו כלפי מעלה. לאדם יש כנפים, כנפי מחשבותיו, המרקיעות לשחקים…

טוביה: ובגופו הוא נשאר יושב על האדמה (אלישע ממלא פיו שחוק). אך הנה אקח לי מים להשקות את הפרחים. מה צמאים הם! (נוטל כד מים מן המזרקה).

שמעון: אחינו, אלישע בן אבויה! אנכי באתי אליך בשם אבינו שבשמים. הוא שלחני אליך.

אלישע: מהלך מרחקים! מתירא אני שאשלחך אליו בחזרה…

שמעון: שמענו, כי אתה מבקר את היהודים שומרי הברית הישנה.

אלישע: איפכא מסתברא. אנכי מבקר את הברית הישנה של היהודים.

שמעון: אלישע בן אבויה, הנה עומדות רגליך על דרך הגאולה… שמעתי, שאתה רוצה לעזב את היהודים – וללכת בדרכנו…

אלישע: לא! אנכי רוצה להשאר אתם, את היהודים! אלמלא כן לא היו חטאיהם מכאיבים כל כך את נפשי. אחא, הדרך היחידה אל הגאולה היא דרך הבינה…

שמעון: שם היהודים עתה בזוי ומנואץ. עם אומלל הם…

אלישע: העוזב את עמו מפני שהוא אומלל, בוגד הוא!

שמעון: רואה אני, כי עדיין לא פתח אלהים סגור לבבך. הריני מוסרך עוד לידי אבינו שבשמים. לך אתי, טוביה.

טוביה (שר): ברוכים הם האביונים, כי להם ממשלת השמים (הולך).

אלישע: השארי1 עוד אצלי, חג אני עורך היום, כאשר היה חוגג לפנים החוקר היוני אפיקור. בכל יום עשרים לחדש מתאספים אצלי ידידי על כוס יין, על ספר שירה, ואנו מתענגים על רוב נחת…

טוביה: ואצלי חגים כאלה בכל ימות השנה. אני יושב בגן אלהים, גומע מים צלולים מן המעין ומקשיב לשירה ערבה של צפרי אלהים בנות השיר. רואה אתה? (מוציא חליל מכיסו ומחלל בו כצפור).

שמעון: הרף, אחא! התענוגים נתנים לנו מידי השטן ומכאובים ויסורים מידי אלהים לנו, והם צורפים את נשמותינו… (טוביה פוסק מלחלל).

אלישע: לא כן הדבר! האדם זקוק יותר לשמחה ופחות למכאובים. הנאה מן העולם גם זה מעשה טוב אשר יעשה האדם, אלא שההנאה צריכה להיות טהורה (קול צעדים). הנה באים (ר' מאיר בא). ידידי הצעיר התלמיד החכם, ר' מאיר!

מאיר: שלום עליך, רבי ומורי! (לוחץ את ידו, משתחוה לעומת שמעון וטוביה).

אלישע: רואה אתה את הסבא הזה – תרמילו רק ומחו מלא רעיונות.

טוביה: תרמיל רק ומח מלא רעיונות – בשני אלה אין בני אדם מתקנאים מעולם (אלישע ומאיר צוחקים).

מאיר (לנפשו): סבור אתה שהוא גא מאד – וכמה רך לבו לכל בן אדם.

שמעון: אבינו שבשמים, הריני נשאר כאן בתקוה להשמיע דברי קדשך לבעלי חטא.

מאיר: הואיל ולא באו עוד האורחים נעסק בתורה. יודע אתה רבי, מה דרש ר' עקיבא על הפסוק “וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו”?

אלישע: לעקיבא רבך לא היה מח של חושב. הוא התחיל ללמוד לאחר זמן. הלומד זקן למה הוא דומה? – לכותב על ניר מחוק, והלומד ילד למה הוא דומה? – לכותב על ניר חדש, כי דברי התורה נבלעים בדמיו. לפי דברי עקיבא דומה הקב"ה לחנוני על פנקסו היושב ורושם מצוותיהם של צדיקים להנחיל אוהביו יש ואצרותיהם למלא… הוא דרש “וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו” – בזכות תשובה ומעשים טובים שהיו בידו מראשיתו הכפיל את ממונו. הוא היה דורש “גם את זה לעומת זה עשה האלהים” ברא צדיקים, ברא רשעים, ברא גן עדן, ברא גיהנם. כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם… אבל כל הדברים האלה אינם אלא קטנות ההשגה…

שמעון (נבהל): אבינו שבשמים, אל ארך אפים, סלח נא כגודל חסדך למי שמטיח דברים אלו, תן לו זמן והוא ישוב בתשובה לפניך.

אלישע: אל נא בפחדך, בני. לא אותי יענש אלהים ולא אותך יגמל כל טוב. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך (רעש. קולות שמחה). הנה ידידי באים. (אבנימוס הגרדי, המוכסן, רומאים אחדים באים מתוך שיחה עליזה). מה שלומו של אבנימוס הגרדי, היוני המלומד, אוהב היהודים יותר משהם עצמם? מאיר, קשה למצא עוד ידיד טוב ומסור שכמותו (לוחץ את ידו), ומה שלום המוכסן, הבא אלינו כידיד ולא כגובה מסים ומחפש חטאים? (לוחץ את ידו).

המוכסן: ידידי, אלישע. היום אין אני יכול לעשות פה זמן רב.

אלישע (למאיר בהתלהבות): כלם חוקרים ומלומדים הם. כל חוקר וחושב – ידידי הוא (הבאים מברכים את מאיר, ובינתים מביאות הנשים בתבורית, נעמי ומרימי גביעים ויין, תופינים, נרות דולקים המפיצים ריח טוב. ישובים קבוצות קבוצות מסביב למזרקה, ממלאים את הכוסות) יין לכלם! (נותנים יין לכל אחד).

שמעון: יין ואשה יצעידו את האדם לשאול תחתיה. הוי אחים! מוטב לו לאדם שתהיה לו מכה בגרונו מאשר ישתה כוס יין, ומוטב שתמקנה עיניו בחוריהן מאשר יביט אל אשה.

אלישע: ולטעמך – יין ואשה דברים יתרים הם? (מראה השמימה) אם גנן חכם הוא, אל יטע בגנו דבר שאין צורך בו. שני האנשים האלה, ידידי, שונים מאד זה מזה. השמים שמים לאחד והארץ נתונה לשני.

אבנימוס: זקן-זקן! הרי יש בך די שכל לשתות כוס יין אחת.

טוביה: אני שותה אך לצמאי.

בתבורית: ספי הוא את כלם כתורא. ואם אביון זה לא ישתה, מה איכפת לו?

אלישע: ולמה היה יהיה האדם, אם לא יהנה מכל אשר תחת השמש!

המוכסן: הנאה ושמחה הן חולשותיו של האדם. בעיקר, שידכא האדם בהבנתו כל מכאוב ויסורים. (כלם שותים יין).

נעמי: הביטי מרימי, האין רומאי גא זה דומה בקומה ובגבורה לאליל שיש אחד שלהם?

מרימי: דבר גדול הוא אליל של שיש!

אלישע (לאשתו, מאושר) אנשים ישרים כלם. לא כן? כמה תענוג! כלם אנשי מחשבה! הביאי, אשתי, עוד יין והיי שמחה כמונו.

בתבורית: הלואי וישתו זה בפעם האחרונה המלומדים הללו! (הולכת עם מרימי).

המוכסן (בלחש אל נעמי): את כל כך נאה בתלבושת זו, שאיש לא יאמר כי מילדות העברים את.

נעמי (בהתרגשות): האמנם? אק מלים תדברה.

המוכסן: כך היא גם דעתי… (משפיל קולו יותר) נעמי אהובתי, אימתי?

נעמי: בכל עת אשר תצוה.

המוכסן: אם כן, היי נכונה… (בקול) אלישע רחימאי, בתך היפה הוגה מחשבות כרומאית אמתית. (בלחש אל אחד הרומאים). למצער בשובי מיהודה לרומא יהיה לי במה להתפאר.

אבנימוס: אני סובר, כי יהודיה צריכה לחשב כיהודיה. אלישע, אל נא נוציא זמן לבטלה.

אלישע: תיכף נתחיל בקריאת החלק השני מן האילידה של הומר. הוי, הומר הגדול, כאלהים אני מעריצך! (לוקח ספר).

שמעון: אבינו שבשמים, האדם נערץ בעיניו כאלהים!

אלישע: מוטב לחשב את האדם כאלהים מאשר לחשב את האלהים לאדם. נתחיל איפא בקריאה. הכונו! (בתבורית ומרימי מביאות עוד יין).

המוכסן: סליחה, אלישע, אין אני יכול לשהות פה הרבה. (קורא אותו הצדה). נתקבל מכתב מראש ועד הפקידות, שאשלח לו כסף. הן יש לאל ידך להלוות לי עשרת אלפים דרכמוני זהב לזמן קצר.

אלישע: סוברים שעשיר אני, מפני שרואים את ידי הפתוחה. רומאי! הסכום שאתה מבקש הוא כמעט כל רכושי… בימים אלה טוב להזהר… אל תשכח שיש לי בת יחידה… לא אתה, לא אמא, ואף היה עצמה אינה יודעת כמה יקרה היא לי… חביבי, הבינה נא…

המוכסן: בקרוב תקבל את הזהב בחזרה. אני מבטיח לך בהן צדק של רומאי מגזע היחש, בהן צדק של חושב…

אלישע: מסתפינא, שלא אוכל למלאות רצונך.

המוכסן: דברי אמת אשמיעך. אם נתן תתן לי את הזהב ואחזירו לך לאחר שעניי היהודים ישלמו את הכרגא והארנוניא לאט לאט. ואם לאו – אהיה מוכרח לאסף מן היהודים את הזהב באמצעי כפיה ואיום, ואולי גם ע"י שפיכות דמים… הן אנו מחויבים לשמע לראשינו…

אלישע: הזהב נחוץ לך תיכף?

המוכסן: כן, ידידי, אם רק אפשר הדבר.

אלישע: כהרף עין. (הולך אל אשתו. בחשאי) בתבורית, הטריחי ותני לי את המפתח מקופת הזהב.

בתבורית: היאך? אוי ואבוי לי! המעט מה שהגויים מוצצים דמנו, סובאים ייננו ואוכלים לחמנו…

אלישע: הרגעי, הסי. אחר כך אבאר לך.

בתבורית: רוצח אתה! קמת עלינו ללסטם אותנו וליתן הכל לגוי, לרומאי!

אלישע (במרץ): הסי! הרומאי הזה הוא ראשית כל אדם; הוא גם אדם חושב, והוא גם ידידי. אם לא אאמין בידידי לא אאמין גם בי בעצמי. מהרי, לא נאה לנו שימתין. (בתבורית נותנת לו המפתח. אלישע הולך. המוכסן שולח אליו שני רומאים ובעצמו נגש אל נעמי).

בתבורית (אל ר' מאיר, בבכי): ראה, מה שהמשוגע עושה.

מאיר: הסי! אסור להקל בכבוד בעל כר' אלישע בן אבויה. יש שאין אנו מבינים מעשיו של אדם גדול (הוא מרגיעה).

נעמי: כן, אנטוני. אלו שמעו לי כל היהודים היו עושים כמוני. בשביל מה להתבדל ולהתפרד ולהיות מאוסים בעולם? האם לא טוב מזה להתלבש כרומאים ולקבל מנהגיהם? מה בין יהודי לבין רומאי? הרי כך דברי אבא: כלנו בני אדם אנחנו. לא כך?

המוכסן: כן, ידידתי, היהודית הרומאית היפה שלי! (מדברים בלחש).

שמעון (קם): בנים כבדי-עון, בני תמותה, התקשיבו לקול אבינו שבשמים הקורא עתה אליכם?

טוביה:אחא שמעון! אל תדבר אל העצים ואל האבנים, אל תדבר אל המתים, אל תדבר אל האשה. (צחוק. אלישע בא. אחריו הולכים הרומאים ושק של עור אתם. יוצאים).

המוכסן: מודה אני לך, אלישע. ידידי, צר לי לעזב את חברתכם, אבל אני מוכרח ללכת. מחויבים אנו להשמע לגדולים המצוים עלינו. שלום לכם! (הולך).

אבנימוס: ידידי היקר והטוב, אלישע. מה לך היום?

אלישע: תיכף, הננו שבים אל הומר חביבנו. (קורא).

"… כעדות של דבורים מזמזמות

בין שדרות עבותות מעופפות,

אל פרחי האביב הנאוים,

ברעש צהלה וסאון"…

(נכנסים ראש הישיבה ות"ח אחדים)

בתבורית: הנה! בואו הנה! בודאי הלא יהודים אנו. לית דין ולית דין בישראל? משפטים ידברו אתך!…

אלישע: אורחים אשר לא פללתי!

נעמי (לאבנימוס): נלך מכאן. הואיל ובאו יהודים, בודאי שיטיפו מוסר או בכה יבכו (מתרחקים בגן).

ראש הישיבה: וגם אתה, ר' מאיר, מצוי אצלו?

ר' מאיר: רבי, לומד אני אצלו. מוצא אני רמון, אוכל את תוכו וזורק את קלפתו.

ראש הישיבה: ואתה, ר' אלישע, הוגה בספרים חיצונים, בספרי גויים? ודבר ר' עקיבא “כל הקורא בספרים חיצונים אין לו חלק לעולם הבא” מה תהא עליהם?

אלישע: אלו היה עקיבא קורא ומבין ספרים חיצונים לא היה מוציא מפיו דבור אשר כזה.

מאיר (בחשאי, לבן אבויה): רבי ומורי, דרכך להרבות לך אויבים המדברים סרה בך, וכי למה לך זה?

אלישע: בני, כל האומר אמת כמו שהיא, בורא לו אויבים.

ראש הישיבה (לאחר שהסתכל וראה פסל השיש): רחמנא יצילנו! מה זה? פסל בביתו של יהודי?

מאיר: אין זה פסל של קודש, רבי. רק לשם נוי בעלמא.

(המוכסן מתגנב לבין העצים ומקשיב).

ראש הישיבה: לאו דוקא אחרים, כי גם אשת בריתך קובלת עליך.

אלישע (בתמהון): אשתי?

בתבּורית: כלום היתה לי ברירה אחרת? הרי מרתי חשבה להתפקע!

ראש הישיבה: ר' אלישע, איך אתה עורך לך חגים ומשתאות בזמן שהרומאים, צמאי דמנו, אינם נותנים לנו לחוג חגינו הקדושים, לשמר שבת קדשנו מחללה, לערך חתונות לפי מנהגינו, למול את בנינו? הרומאים השפלים אינם מרשים לנו לקשט את כלותנו בפרחים, ואתה יושב ספון בתמרים ופרחים ושותה יין אתם!

אלישע: אין תשועה בדמעות ואנחות.

המוכסן (לנפשו): יהודים! קבל תקבלו את ענשכם!

ראש הישיבה: מקצץ בנטיעות אתה! למה לו ליהודי חכמות חיצוניות, – המעט לו תורתנו הקדושה?

אלישע: רואה אתה, שהיין נשמר בכוס ואין הכוס נהפכת על פיה, מפני שיסודה של הכוס כבד הוא. אבל אתם מוזגים לתוך כוס התורה יותר מדאי דינים ומנהגים, הלכות, מצוות, סיגים, ונעשה יסודה של הכוס קל ביותר. (מראה על שמעון וטוביה) אלה הן טפין שאבדו מכוס היהודים.

ראש הישיבה: כסבור אתה, חלילה, להיות דומה אל המינים או המאמינים בנוצרי?

אלישע: האמונה היא דבר פרטי של האדם. אין עלי ליתן חשבון למי שהוא במה ואיך אני מאמין.

מאיר (לראש הישיבה): אל תשכח מר, כי הוא מלומד גדול ואנו חיבים בכבודו.

המוכסן (לנפשו): יהודים, על דברים אלו לא אותר.

אלישע (מתבונן לאשתו): אשתי קובלת עלי. היא אמא של בתי ודבריה לא אכזב.

ראש הישיבה: אלישע בן אבויה, האם ברצונך לצאת נגד כלל ישראל?

אלישע: ואלמלי הייתי מתנגד לכולא עלמא לא הייתי זז מדרכי כמלא נימא.

ראש הישיבה: הוי, לאבד נפש אחת מישראל גדול הכאב מאד, מה גם תלמיד חכם גדול כאלישע בן אבויה… בזמן פורעניות ומרעין בישין, בזמן שהעם כלו שרוי ביסורים, מחויב להיות אצל כלנו רגש אחד, רעיון אחד, לב אחד… זכר נא, להיכן דרך זו נוטה! אשה לך, בת לך, אחים לך – ועליך להשאר שלהם…

אלישע: כן, אני שלהם… ושום דבר אינו שלי. עלי קובלים ואני איני קובל. אותי מדינים ומרשיעים, ואני איני מרשיע.

ראש הישיבה: אלישע בן אבויה! באנו לשאלך – רוצה אתה להיות יהודי ככל היהודים? מה תשיב על זה? (שתיקה. פתאם נשמע רעש. קול אשה. קולות שונים. צעקות ושריקות. בתיה נכנסת במרוצה, נבהלת מאד, לבושה תלבושת רומאית יפה מאד, אלא שלא בסדר. אחריה רצים כמה צעירים יהודים וחילים רומיים. באים נעמי ואבנימוס. מרימי פורצת מן הבית נבהלה).

בתיה (נושמת בכבדות): רחמנים, הצילונו! אנשים פראים התנפלו עלי ורוצים להרע לי. הם הולכים לכאן, לכאן.

אלישע: איש לא יהין לעשות לך רע בביתי. שבי, בתי, והרגעי.

בתיה: אדם טוב, הן אינך יודעני מי אני ומה אני.

אלישע: מי שבא בצל קורתי אורחי הוא וידידי הוא. (נותן לה מעט יין מן הכוס).

בתבורית: אבוי לי, אשה שכזו גם היא אורחתו וידידתו.

טוביה: אחותנו, אין משסים כלב בשיה נדחת.

נעמי: אבל בושה להסתכל בפני זו.

שמעון: אשה נדחת, שובי, שובי לאבינו שבשמים. הוא נושא עון ועובר על פשע.

אורח אחד: גויתה מחוטבת יפה מאד…

ראש הישיבה: לפנים היתה אשה כזו מוצאת להשרף, והיום מכניסים אותה כאורחת. מרא דאברהם!

אלישע: בתי, אל יפל רוחך עליך. ברא הטבע את האשה, שתהיה אם, אחות, או אהובה. אשה חוטאת לא ברא הטבע – אנשים הפילו אותך למדחפות, ועתה הם קוראים אחריך מלא… בעיני דומה את לכל האנשים הנמצאים כאן.

נעמי: שומעת את, אמי? הוא משוה את זו לי!

בתבורית: כלום מבחין הוא בדבריו?

בתיה (מתבוננת בו ברגש של הערצה): אתה הוא אלישע בן אבויה הגדול? אין דומה לך בכל האנשים. אתה איש אחר הנך!

ראש הישיבה: אלישע, באתי לשאלך! בשביל מה בוחר אתה להיות איש אחר ואתה יכול להיות אב ושופט בישראל! בשביל מה? בשביל הבלי הבלים, בשביל ספרים חיצונים, בשביל ספרי גויים חסרי טעם, בשביל תאוות שפלות!

אלישע (מתבונן בו, מניע בכתפיו, קוטף פרח ונותנו לבתיה): בתי המסכנה, האומללה. תשובה לזה אין אני יכול להשיב, אבל לך, לך, יכול אני לתת פרח חי זה.

בתיה: הוי, אדם המעלה! (מגישה הפרח לשפתיה. ראש הישיבה ות"ח הולכים בכעס. בתבורית משלבת ידיה מתוך ספקות. נעמי מראה למרימי על יפי שמלתה של בתיה. שמעון מתפלל. טוביה, מאושר. מראה לאבנימוס כמה גדולה מדת טובו של אלישע).


המסך יורד לאט


 

מערכה ב.

מגרש גדול מסביב ליער עבות. מונחים עצים כרותים וקורות מנוסרות. ראש הישיבה ועוד ת"ח ויהודים עוסקים בעבודה: אלו מנסרים ואלו נושאים את הגזרים. ארבעה אנשים אוחזים במשור. חמשה, ששה אנשים נושאים עץ קל. מרחוק עומדים חילים רומאים, חמושים כידונים וחרבות. היהודים שרים “על נהרות בבל”. בוכים.


ראש הישיבה: זכור ה' לבני אדום (מראה על הרומאים) את יום ירושלם… הביטה וראה מה שעשו לעיר קדשך. שבת קדש היום ואין שירי ציון בפינו, כי אם “על נהרות בבל”. שבת קדש היום אבינו, ואת בניך כופין לחללה. שבתה התורה, חרב מקדשך וירושלם עירך נתונה בידי זרים. כמים נשפכים דמי נקיים ואין ישועה, ואין נחמה, ותקוה אין. עד מתי, אבינו? עד אנה? (בוכה. משוררים “על נהרות בבל”. באים המוכסן ושני חילים).

יהודי: מוצץ דמינו הולך, כשם שאני יהודי!

המוכסן (לרומאים): אני אוסר עליהם את הדבור ואת הזמרה. אין יהודי רשאי לזמר. מתוך זמרה מתעוררת אצלם רוח של התקוממות… יעבדו ואל ישעו בדברים!

ראש הישיבה: עבדו, עבדו, בני! רואה אלהינו בענינו ובנוגשינו, ולא יפרע ממנו. (כלם עובדים).

המוכסן: ואתה יהודי סבא, כבדה עליך העבודה? צויתי עליכם לעבד בשבת, כי רודפים אתם את כל מי שהוא ידיד הרומאים… ידידנו אלישע בן אבויה אומר: אין חטא בחלול שבת. עבדו, והיתה לו קורת רוח.

ראש הישיבה: אלישע בן אבויה? אהה, אלהים! הלא כה דברי הנביא “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו.”

המוכסן: סוברים אתם, שאין אני מבין מפני מה נושאים הרבה אנשים גזר עץ קל אחד? כונתכם להונות אותנו, לעשות את העבודה קלה יותר, כדי שלא יהיה בה משום חלול שבת. זוהי תורת רבותיכם. יודעים אנו!

ראש הישיבה (בלחש): מהיכן יודע גוי זה סוד זה?

המוכסן: אם יש לנו אוהבים נאמנים כאלישע בן אבויה לא יבצר ממנו לדעת דבר. אנו יודעים, כיצד אתם עושין עקיפין לחוקי המלך.

ראש הישיבה: אבי שבשמים! אלישע אינו רק כופר, אלא גם בוגד ומוסר למלכות!

המוכסן: אני מצוה, כי רק שני יהודים ינסרו ורק אחד ישא גזר עץ.

יהודי: לעתיד לבוא יעבדונו הגויים אויבינו כשם שאני יהודי!

המוכסן: רמאים אתם, רמאים. לא נתן דמי לנו עד אשר נמחה את זכר היהודים קשי העורף מתחת השמים.

ראש הישיבה: רומאי! כמה קמו על היהודים למחות שמם, והיכן הם היום? היכן הם המצרים ששעבדו את בני ישראל? היכן הם הפלשתים שרעצונו וירוצצונו? ובבל שדכאה את היהודים היכן היא? כל הגויים העזים אשר לחצו את היהודים החלשים נמח זכרם מעל הארץ, וישראל חי וקים! גם רומא תפל וציון לא תחרב!

המוכסן: זקן שוטה! ציון – חרבות היא!

ראש הישיבה: ציון אינה חרבה! היאך יחריבו את ציון והיא אינה בנויה אבנים, והיא בצורה בתוך לבבנו, והיא קימת לנצח במחשבות כל עם ישראל!

המוכסן (לרומאי): הראה לו לחצוף זה, כיצד צריכים לעבד בדומיה. (הרומאי מכהו).

כל היהודים: אוי לנו, אוי לנו, אבינו שבשמים! (המוכסן יושב על גזר עץ. באים שמעון וטוביה עיפים מדרך רחוקה).

המוכסן: הוי, מי ומי ההולכים?

טוביה: מי? אנכי! כשאני לעצמי – מה אני? אין אנכי שייך לשום דבר שבעולם! אין אנכי משלם שום מסים שבעולם, אבל כל העולם משלם לי…

המוכסן: למי אתה סח דברים אלו? שואלכם אני: מי ומי אתם, ולהיכן אתם אוחזים דרך?

שמעון: בני אלהים אנחנו!

המוכסן: ראוי היה לאלהים שיהיו לו בנים נאים מכם.

שמעון: ודברי אלהים נשואים על שפתינו.

המוכסן: מה לכם כי תשוטטו בארץ לבטלה? עמדו ועבדו! יהודים צריכים לעבד בשבת… הוי, חילים! טלו אותם לעבודה! (החילים דוחפים אותם).

שמעון: אין אנו מתיחשים על היהודים. בני אלהים אנחנו!

המוכסן: בני אלהים – עבדו איפא פי שנים!

טוביה: רצונך שאעבד בשבת ועבדתי. לא נברא האדם בשביל השבת, אלא נבראה השבת בשביל האדם. אם לא תהי שבתי היום והיתה בשעה שאשתחרר ממך (עובד בחריצות). אם נשמתי מרגישה קורת רוח, שוב אין שבתי מחוללת.

שמעון: הרומאי, עז וגא אתה, ודבר אלהים חזק ממך, ובו אמשול עליך!

המוכסן: חמור! מושלים רק בכחו של זה!… (מכה אותו באגרופו, שמעון נופל).

שמעון: הכה תכה את גופי, אך לא את נשמתי. עצומה היא ממשלתך ואחריתה – עדי אובד. לנו תהיה. לאט לאט אנו הולכים וכובשים את העולם, שלכם – שלנו הוא. (רומאי מכהו).

שמעון: הך, אחא, הך. אין בכך כלום. בני אב אחד אנחנו…

טוביה: אבל אלמלא היו חוקים קבועים על שלנו, שלכם, שלהם, אזי לא נפרדו האנשים למכים ומוכים.

המוכסן: עד שקיעת החמה יעמדו ויעבדו בחריצות את עבודתם הכבדה!

יהודי: הלואי ויעבידך מלאת המות2, רבש"ע!

המוכסן: אני הולך (החילים מאיצים בעובדים. המוכסן הולך. אבנימוס בא כנגדו).

אבנימוס: כאן אתה, אנטוניוס סרויוס, הרי אני מבקשך…

המוכסן: שמח אני לראות את אחד מידידי המכובדים.

אבנימוס: שמע נא! ידידי הצעיר והמלומד הגדול ר' מאיר בא אלי זה עתה והתאונן. לפי דבריו אנסו את האי סבא ראש הישיבה ועוד כמה זקנים לעבד ביום השבת הקדוש.

המוכסן: חיבים אנו לשמע בקול מפקדינו.

אבנימוס: תן להם ליהודים שיוכלו, לפחות, לשמר את חקי דתם.

המוכסן: שום דת שבעולם אינה מזיקה כ"כ לרומא כדת היהודים. הלא גם דעת היהודי המלומד אלישע בן אבויה כך היא.

ראש הישיבה: הוי, אלישע, כמה כבר פשעך לעמך!

אבנימוס: הבטחתי לו למצאך ולבקשך על שחרורם. הרף מהם ואל תעשה להם עול.

המוכסן: ידידי, עניני ממלכה נעלים יותר מזה!

אבנימוס: מפני מה אתם שופכים זעמכם על היהודים יותר מאשר על עמים אחרים?

המוכסן: היהודים הם האויבים היותר מסוכנים לממשלה. המעט להם כי אינם מרוצים תמיד, כי הם עוד משיאים גם אחרים שיתלוננו ויתקוממו. הפוליטיקה הגבוהה דורשת להכחיד מעל הארץ אומה זו, או לפחות, לדכא אותה כל כך, עד שלא ישאר קורטוב מרוחם החפשי.

אבנימוס: אומה עלובה זו – כח רב בה, ולעולם לא תנצחוה. לך וחזור על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם, על בתי החסד ובתי הועד לחכמים שלהם. בהם צפון כח העם הזה! (ראש הישיבה מרים קורה כבדה ונופל תחת המשא). הבט וראה, סבא קדישא זה נופל תחת משאו. בשם ידידותנו אני מבקשך: שחררם!

טוביה (עוזר לראש הישיבה): סבא, ראש חזק על כתפיך, אך ברכים כושלות לך… וזה לא בא לך, אלא מפני שאתה מרבה לדרש בדברי תורה ואינך נהנה מאילן נאה ומניר נאה. כן הוא גם כל עמך.

המוכסן: בשם ידידותנו הכל אעשה. היהודים, אתם משוחררים! (בלחש לרומאים): בשבת הבאה חיבים הם לעבד כפלים. לכו! (החילים הולכים). ואתה, אבנימוס הגרדי התלך אתי? (ראש הישיבה רומז לאבנימוס להשאר).

אבנימוס: סלחה לי. סבא זה יש לו דבר אלי. רוצה אני לשמע את אשר בפיו.

המוכסן: כדאי להתרחק קצת מהיהודים.

אבנימוס: האין אתה ידידו של אלישע בן אבויה?

המוכסן: יהודי שהוא מתנגד לעמו, הרי הוא ידידה של רומא.

אבנימוס: אומרים שהוא יהיה בקרוב גם חותנך.

ראש הישיבה: אוי לנו! אלישע מתחתן עם בן אדום, עם צורר היהודים!

המוכסן: יהודי יהיה חותני? אבנימוס, רומאי אביר אנכי!… להתראות! (הולך).

ראש הישיבה: אבנמוס הגרדי, אתה משמש לנו בתור הוכחה, כי ישנם חסידי אומות העולם.

אבנימוס: רבי זקן, בכל עם ועם ישנם אנשים טובים ואנשים רעים. (ראש הישיבה מטה אותו הצדה. הם הולכים ומדברים בלחש. אחריהם עוד כמה זקנים. הם נעלמים ביער).

שמעון: ואנו נתבודד. ברוך אבינו שבשמים הטוב ומטיב אתנו. כי אם במאמר אלהים היו מכים ואונסים אותנו לעבד עבודה קשה, גם זו לטובה היתה. הוי, כמה טוב אבינו שבשמים! (גם הוא נעלם ביער. אח"כ נעלמים אחריו עוד כמה אנשים).

טוביה (יושבים סביבו): יודעים אתם, אחים, מה שנעשה? ננגן נגון לכבוד בורא העולם הגדול והנאה (מוציא חליל).

יהודי: כיצד מנגנים בשבת?

טוביה: כשאני מנגן אני מרגיש בקדושתה של שבת, וכשבאה השבת אני מנגן. כן חברים. בנגני בחלילי נזכר אני בימי נעורי הטובים שעברו ומרגיש מעין אושר שבעתיד. לעיני מתגלים שדות ירוקים וכבשים לבנים רועים עליהם, לאזני מגיע רשרושו של יער ירוק וצפצוף שירתן של צפרים. (מנגן. הכל מקשיבים בדומיה). שמעוני, ילדים. יש לי… כלומר, אין לי כלום, אלא שנמצאים בילקוטי אגוזים טובים אשר לקטתי היום ביער. מי שיש לו שנים הריהו מוזמן לילקוטי אשר שם למטה, על יד הנחל הקטן (קם). אחים, תנו תודה! הראיתם מימיכם עוד עשיר בעל אוצרות כמוני, טוביה האביוני? (הולך ומנגן. כלם הולכים אחריו. ממרחק היער נשמע קול הנגון. הפסקה. תנועה. קולו של אלישע נשמע).

אלישע: דוהר, דוהר הוא סוסי בצהלה. הרוח הקלה מושכת אל מרחב השדה (אלישע רוכב על סוסו. ר' מאיר הולך על ידו. אח"כ נראית בתיה, עטופה במעילה, עומדת בריחוק מקום). מאיר, חזור בך! עד כאן תחום השבת!

מאיר: תחום השבת? שמעתי דברי חכמה מפיך ולא הרגשתי בזה. ומהיכן ידוע לך שכבר הגענו לתחום?

אלישע: כך שערתי בטלפי סוסי (יורד מעל סוסו). מאיר, חזור בך!

מאיר: רבי! ואף אתה חזור בך! חזור לעמך ולאלהיך!

אלישע: בני! כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: “שובו בנים שובבים חוץ מאלישע” (צוחק). אין לאחרים צורך בי ואין לי צורך באחרים. מיותר אני בעולם. המתן ואאסר את סוסי (אוסר לעץ סוסו).

מאיר: מה שמעת – איזו בת קול?

אלישע: ודאי שאין אני משגיח בבת קול מן השמים, אלא שיש בת קול של העם. אם אחזר בי אז לא אהיה שוב מה שהנני: אלישע, ואם אחזר כאלישע לא יקבלוני ויוסיפו לשטום אותי, ואהיה שוטה או מתעתע. מאיר, אי אפשר לי לחזר מבלי שאחזיר את עצמי. הן אין אני יכול לחזור בלי אלישע…

מאיר: הוי, רבי. מי הוא בן לויתך בעולם הזה?

אלישע: אני הנני רק עם עצמי. אך האיש הפעוט מתירא מפני עצמו ובורח אל המון העם.

מאיר: כלום אין זה דבר גדול ללכת עם העם ולחפש את האשר של העם?

אלישע: ודאי, בני, שיש גבורה בהולך עם העם ובעד העם, אלא שגבורה יתרה נודעת במי שהולך נגד העם, ובזה הוא שואף להביא אושר לעם!

מאיר: מפני מה יש בזה גבורה יתרה?

אלישע: ההולכים את העם הם אהובי העם ומכובדיו, אף על פי שאפשר, שאינם מועילים לו כלום. וההולכים נגד העם, אעפ“י שהם מביאים לו תועלת מרובה, הנה הם שנואי העם ומנואציו. כסבור אתה, כי קל לי לעמד בנגוד לכל העם? אבל רצוני הוא בכך, כדי שיפקחו עיניהם. כסבור אתה, שאין לבי דוי בלגלגי על מה שקדוש לעם? אבל רצוני הוא בכך, כדי שיתעורר רוחם הנרדם. כסבור אתה, שלא הייתי מקבל תענוג אלמלא רכבתי לטיולי ביום שבת? אבל רצוני הוא בכך, כדי לשים ללעג את מושגיהם על המותר ועל האסור!… הנקל לרכש לך אוהבים בזמן שאתה עוסק בזכותם של אנשים, אבל ישר הוא אותו האיש המגלה את האמת לאמתה, אעפ”י שהוא יודע שישטמוהו בעדה! מאיר, חזור בך!

[3 מאיר: קודם פרידתי ממך רציתי לשאלך, רבי, מפני מה אמרו חכמים כי מטטרון מהפך בזכותם של ישראל?

אלישע: אלו ראיתי את מטטרון, הייתי אומר לו שהוא אינו ולא כלום…

מאיר: היאך? הרי מטטרון הוא חלק מהקב"ה!

אלישע: בני, אפשר לחלק אך גופו של בשר ודם, אבל אין לחלק דבר שאינו גשמי.. אם אלהים אינו גוף הרי לא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון ואין לו שום מטטרונים ואם גוף הוא, אלהים איננו!] (אבנימוס בא).

מאיר: חוששני באמת ללכת עוד אתך. שלום עליך, רבי! (נוטה ללכת).

אלישע: שלום, מאיר!

אבנימוס: אתה, ידידי הצעיר, דרוש לי.

אלישע: ולי, חברך הזקן, אינך צריך? מה לך, אבנימוס? מה נשתנו פניך?

אבנימוס (שוטה מעליו בבוז): מאיר, אותו סבא ושאר ידידיך משוחררים מעבודתם. הם יושבים שם ביער ומתיעצים על צפונותיהם. חושבני, שאתה נחוץ להם.

מאיר: הוי, אחי העניים האומללים. רבי, היאך יכול אתה לבר לך דרכך המיוחדת בשעה שכל אחיך מדוכאים, מושפלים ונרדפים? שם הם כלם? הריני הולך. שלום לך, אבנימוס! רבי, שמא ברצונך לטיל שוב על סוסך – הרי אני נכון להרכין גופי, כדי שתעלה על גבי ומעליו – על סוסך.

אלישע: לא, בני. אין אני רוצה בגבם של אחרים. מי שאינו יכול לעלות בעצמו על הסוס, הוא אינו ראוי לרכיבה עליו.

מאיר: אם כך, שלום! (בלחש) מוטב שתלך מכאן קודם, כדי שלא יראוך פה.

אלישע: האיש כמוני יברח? לא, בני. מעודי לא ברחתי. (מאיר הולך אל היער).

אבנימוס: שלום לך, ידידי מאיר! (הולך)

אלישע: אטו אלישע בן אבויה אינו עוד חבר לך?

אבנימוס: מי שמוכר את אחיו, בוגד בהם ומלשין עליהם, אינו יכול להיות חברי!

אלישע: המכיר אתה במי שאתה מאשים? אפשר דעות היהודים לא יכלו להקלט במחך?

אבנימוס: מה המה היהודי אם אין לב יהודי? בוש אנכי שנמניתי פעם על ידידיך. מהיום איני מכיר אותך שוב! (הולך בזעם).

אלישע: אתה? (רוצה להשיבו), לא! רק מי שאינו עומד למעלה מן האשמה הוא טעון הצטדקות. דומה הוא, שאין אני די יהודי (שוקע במחשבות. נעשה עצוב. יושב). כך. הלך עוד ידיד אחד. כמה עוד נשארו וכמה היו לי בכלל? (שוקע בהרהורים על מקומו. בתיה באה חרש).

בתיה: אני כלי רועדת, כאלו הייתי צריכה לדבר עם אלהים. הוא רחוק עתה ממני. מחשבותיו מרקיעות עתה לשחקים, אל האלים! מי יודע, – אפשר כבר שכחני. אבל אותו… אנשים שכמותו אינם נשכחים. (בקול) אדם המעלה, ההכרתני?

אלישע: מה? כן, בתי, הכרתיך. פלא! אמר אמרתי, שהנני נמצא כאן לבדי בין עצים כרותים לגזרים – והנה לנגד עיני איש חי. אין אני איפא לבדי?

בתיה: לא. אין אתה לבדך. הנה אני על ידך, וכאשר לא הייתי על ידך, היו מחשבותי ולבי עמך. אחרי רואי אותך לא ימוש תארך הנעלה מנגד עיני. אדם שכמותך, במבט עין אחד, מצמיד אליו אנשים לנצח.

אלישע: מצמיד? מי שהוא מוצמד עבד הנהו!

בתיה: יש כבלים שהם יקרים מן החפש. האדם העליון! יום יום ערגתי לראות פניך!

אלישע: בתי, ומפני מה לא באת אלי?

בתיה: לא העזתי. ממרחקים נלויתי אליך… אף על פי שיש לי הזכות לחשב עתה, כי אינך מתביש בי.

אלישע: המתביש בחבריו אין הוא בגדר איש!

בתיה: אתה עשיתני לאיש. כמה אנשים חלקו לי מחמאות, שתו אלי בחלקות – הם דברו אל האשה שבי. רק אתה היית הראשון שדברת אל האדם אשר בי. וכל אותם האנשים, שבמקום סתר היו נופלים לרגלי, בגלוי היו רומסים אותי ברגליהם… רק אתה הראיתני כבוד וידידות.

אלישע: תמהים על דבר פשוט, אם אדם מתיחס אל רעהו כמו אל אדם!

בתיה: דבור אחד נפלט מפיך ומאשפות הרימני. פרח נתת לי והוא העשירני. ראה, הנה הוא על לבבי. אבנים טובות ומרגליות יש לי באוצרי אך כולן לא תסולאנה בפרחך.

אלישע: בתי, בתי. הרי את הפרח היותר יפה שברא הטבע בעולמו.

בתיה (בגעגועי תאוה): האדם העליון! היה שלי! היה ידידי!

אלישע: הידידות אינה מדברת בשפת התאוה הבוערת. מכיר אני בשפה זו. הזהרי! בתי, אני יועצך, מגנך, אך לא אוהבך. לא אשתמש בך במסוה של רגשים. לכי לך לשלום, ואם יהיה לך לפנות אלי בעצה, בבקשת מגן ועזרה – בואי. אלישע בן אבויה מטיב גם לאלה שמשלמים לו רעה תחת טובתו, ואת – נשמה עדינה וטובה. לכי לשלום! (באים ראש הישיבה, ר' מאיר, זקנים ועד יהודים).

בתיה: אומר אתה לי ללכת – והלכתי. אך הרשני לנשק לפני לכתי, את ידך העדינה, את היד שהגישה פרח לבתיה הזלה, הנדחת והנרדפת מכל. (נושקת לידו).

ראש הישיבה: רואים אתם עם מי אלישע בן אבויה מבלה את זמנו בשבת? עם נשים פרוצות!

בתיה (בחמה): רבי, אלו כל האנשים בלו את זמנם אתנו כמו אלישע בן אבויה, לא היתה אשה פרוצה אומללה בעולם! (נעלמת ביער).

ראש הישיבה: אלישע בן אבויה, עתה היתה מועצה אצלנו על אודותיך. והואיל שמצאנוך בכאן צריכים אנו לברר פעם אחת: הלנו אתה אם לצרינו? כי אם חלשים אנו במלחמה עם צרינו מחוץ, די חזקים אנו עוד להלחם באויבינו בפנים.

אלישע: אמת, גם האדם החלש ביותר יש לו די כח לעשות עול…

ראש הישיבה: אלישע, הכל מדבר כנגדך.

אלישע: לא איכפת לי, כל זמן שאני מדבר בעדי.

ראש הישיבה: את היהדות אתה רומס ברגליך.

אלישע: היהדות אינה מרגישה באיזמל כשאני מנתחה, ואינה יודעת לשמח כשאתם מהללים אותה. מוטב לכם להצטער פחות על היהדות ולשים לב יותר אל היהודים החיים, הסובלים ומרגישים.

יהודי: והרי בשביל זה לבד ראוי הוא לעשותו גל של עצמות, בי נשבעתי!

ראש הישיבה: בית ה' חרב, ואתה אינך שרוי בצער!

אלישע: אצל אלהי עולם, מלך המלכים, אל אלהי הצבאות שבשמים ובארץ, נחרב בית אחד, האם עלי, בן אדם תולעה, לישב בצער על זה?

ראש הישיבה (בחרון): סומא! האינך רואה כי עם חרבן בית המקדש נפלו תורת אלהינו ומצוותיו?

אלישע: ומדוע הוא מניח כל אלה? בן-אדם תמותה עושה כל מה שאפשר כדי שישמרו דבריו – ומדוע הוא שותק? בר כוכבא ומאת אלף יהודים נפלו חללים בהגנם על חוקיו שלו, ומדוע לא עזרם? ר' עקיבא עמד כעמוד שיש בעד תורתו הקדושה, ומדוע נתן את ר' עקיבא ואלפי תלמידיו כצאן טבחה? ר' חוצפית המתורגמן, מי שישב כל ימיו וחקר ודרש בתורה, פה הפיק מרגליות, ובאו הרומים ונטלו את לשונו והשליכוה לחוץ, והיתה נגררת בפי חזיר, ואל אדיר לא רעם וברקים לא רב על הרומאים להומם ולאבדם!

מאיר (לראש הישיבה): רואה אתה, רבי, כמה כואב לבו על שפך דמינו הנקיים.

ראש הישיבה: לא כן. אני רק רואה שהוא כופר באלהינו (רטון בין כלם).

אלישע: אין אני כופר בשום דבר. אבל אומר אני, שאין מי שיתערב בכל הנעשה על הארץ בחיי האיש עלי אדמות.

ראש הישיבה: כלומר, אינך מאמין בשכר ועונש מן השמים?

אלישע: לא! כתוב בתורה: “כי יקרא קן צפור לפניך בדרך… לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים” והנה אני ישבתי ושניתי מקרא זה בבקעת גינוסר וראיתי אדם אחד שעלה לראש הדקל בשבת ונטל האם על הבנים וירד בשלום, ובמוצאי שבת ראיתי אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל הבנים ושלח האם וירד והכישו נחש ומת. תאמרו לי איפוא: היכן טובו של זה והיכן אריכות ימיו של זה?

ראש הישיבה: אללי לי, אוי לאזנים שכך שומעות!

מאיר: רבי, אפשר הוא מתרגם פסוק כצורתו, ואין אסון גדול כרוך בזה.

ראש הישיבה: מה? עכשו לבוא בטענות על התורה בשעה שאנו צריכים להיות מאוחדים כאיש אחד. בשעה שאנו צריכים לתת כל מחשבתנו לציון עיר קדשנו?

אלישע: לא, ציון שלכם – מלכותא דרקיעא היא, וליהודי דרושים חיי האדמה, חיים של בני אדם. אסונכם הוא, שאתם דואגים תדיר להקדוש ברוך הוא, ולפיכך אין אתם דואגים לעצמכם. כשהיה העם היהודי חזק בארצו היו מבקשים ממנו שישמור הוא את העם, ומעט מאד דאגו הם בשבילו. עכשו נהפך הסדר: הוא אינו דואג לכם ולבכם אתם דואג כל הימים: כיצד להגן עליו, כיצד להציל את תורתו שלו, כיצד לקיים את מצוותיו שלו. אין אתם מהינים לתת לרעיון חפשי לשלוט בכם. כל דבר קטן ואוילי שאתם ממציאים מתוך כרסכם אומרים אתם שזוהי הלכה למשה מסיני. אתם בעצמכם כאלו אינכם שלכם, אלא עמו של הקב"ה (שאון). רק את ריב אלהים אתם רבים ואת האדם אתם רודפים. (מרננים בכעס. ראש הישיבה מתיעץ עם הזקנים).

כלם: רשע! רשע!

מאיר (בלחש לאלישע): רבי, במטותא ממך, אל תדבר אליהם במרירות זו. הוה שפל רוח בפני כל אדם.

אלישע: שפל רוח? האני אשפיל רוח בפני אדם? אני, האומר שאין על האדם להשפיל רוחו גם בפני אלהים!

מאיר: כסבור אתה, שאם אתה יחידי תעמוד במלחמה נגד כל העולם, וחכם העולם והוטב? (אלישע אינו עונה).

שמעון (קולו נשמע מן היער):

אך דמעות ותפלה הן שמחת חיינו,

ותשובה מעון היא כל תפארתנו.

(קול זמר המקהלה)

אלישע: שומעים אתם שיר אבל זה – הוא יותר מבהיל מחורבן ירושלם. שירה עצובה מחרידה ונוראה יותר מחרב הרומאים. הן אתם למדתם כל ימיכם תורת בטול היש שלכם, והנה נבראה שיטה חדשה זו, כי אלהים יהיה אלהים רק לאחר שיסתלק גם הוא מעצמותו. רציתם בשפלי רוח הרי הם לפניכם: שפלים, עניים, אביונים והם הולכים וכובשים את העולם… ואין אתם סבלנים לשמע דעות אחרים ואתם רודפים אתם, ומעשיכם אלה מחזקים את האנשים הללו ומאחדים אותם. אתם רוצים לאבדם ואתם הנותנים להם את הכח… ומתירא אני שיבוא יום והם יקחו מכם את אלהיכם, את תורתכם ואת רעיונותיכם, ולכם ישלמו בוז ולעג בעד כל אלה! (המקהלה פוסקת מלזמר). חוזה אני עתידות, כי העולם יביא שלמי תודה ליונים בעד השירה והפילוסופיה שלהם, אך לא יכירו טובה ליהודים. על מה? יאמרו שהם לא יצרו כלום. ספר ישעיהו – מכתב אלהים הוא, שיר השירים – שירת אלהים היא, תהלות דוד גם הן נכתבו באצבע אלהים, ומי אם לא אלהים בכבודו ובעצמו היה המחבר של חזון התוגה היהודית “איוב”? וכך יחמסו מכם את אלהיכם מחבר כל החבורים נפלאים האלה, ולכם, הנושאים האמתים של השירה והמשל, של המחשבות והדעות, – לכם יתיחסו בשנאה, ברצח, בלעג ובשאט נפש…

ראש הישיבה: הרף! אין אני יכול ואין אני רוצה עוד להבינך. לא אתה המדבר אלינו, כי כל הספרים החיצונים המשוקצים הנושרים תמיד מחיקך, מדברים עתה מתוך גרונך. לא לנו אתה, כי אם למינים!

כלם: למינים! למינים הוא!

יהודי: למינים, בי נשבעתי.

ראש הישיבה: חקרנו ודרשנו ומצאנו כי הגויים חביבים עליך יותר מהיהודים, ספרי המינים נעלים בעיניך מכתבי הקודש, וכדי להתראות כמנצח את אלהיך ועמך, הולך אתה להתחתן עם מי שמוצץ יום יום את דמנו ושודד את שארית פלטתנו. בתך הולכת להיות אשתו או פלגשו של המוכסן הרומאי!

אלישע: מה – בתי? (חושב) אמת שאנכי תמיד האחרון לדעת מכל מה שנעשה בביתי… אבל לא! זה לא אמת. לא נכון!

ראש הישיבה: אינך מאמין באלהים כחובתו של יהודי, כופר אתה בשכר ועונש, מגדף אתה תורת ה' ועם ישראל, מחלל אתה שבת בפרהסיא, מוסר אתה את אחיך לידי אויביהם. אבד שלטוננו בעוונותינו הרבים ואין לנו הכח לדונך.

אלישע: ודאי, לפנים בישראל הייתם סוקלים אותי באבנים. אך מדוע? למי הרעותי?

ראש הישיבה: כל ארבע מיתות סקילה שרפה הרג וחנק מעטות הן למי שמברך אלהיו ומסגיר את אחיו, ולכן…

מאיר: אולי, רבי, נועץ בינינו עוד פעם, נדבר טובות…

ראש הישיבה: לא! מיד אנו צריכים לבער את הרע מקרבנו! אלישע! כעכן עוכר ישראל, כמהו הבאת חרם לתוך ביתך, וכמו עכן כן גם אתה נחרם מקהל ישראל. לא לנו אתה אלא לצרינו, לא ליהודים אתה, אלא למינים! פי האשה החצופה נקב את שמך: אחר! אחר אתה ו“אחר” ישאר שמך לקללה, לחרפה ולשמצה בישראל!

מאיר (סופק כפיו): הוי, אדם המעלה האומלל!

ראש הישיבה: כל יהודי רואך יברח מפניך כמו מפני הדבר. לאיש מאתנו לא יהיה אתך שום מגע ומשא. האזינו לקול דברי: ארור האיש שיעמוד בד' אמותיו של אחר! (כלם נסוגים אחור) זר, אל הזרים לך! נכרת אתה מעמנו לעולם! (הולכים ברעש).

אלישע: הגם אתה, מאיר? (מאיר מסתיר פניו ובוכה בקול. ראש הישיבה נוטלו והולך אתו. כלם נפטרים) כלם! כלם! כלם! (יושב על גזע עץ כרות. בתיה, שנראתה עוד קודם כמה פעמים בין העצים, נגשת אליו בעז) את? (הוא קם).

בתיה: שמעתי הכל, ולבי שותת דם…

אלישע (בעז) מה? הבלים! שם מחכה לי סוסי זה כבר. אני הולך. מה יכול אלישע בן אבויה לעשות בשבילך? היש לך בקשה אלי?

בתיה: אלישע בן אבויה – אל תגרשני מעל פניך… זוהי שאלתי ובקשתי מאיש אין אונים לו… אין איש סביבך… אף נפש אחת… לבדך אתה… בודד… פסו מכבדיך, אפסו מביניך, תמו אוהביך… אני… אני אשב לרגליך דומם, דומם… פי לא יוציא מלה… רק בתוך הדממה אשפך דמעותי, בשעה שיכאב לבך הגדול… ראשי אתן מים בראותי אותך במכאוביך… אלישע – תן לי האשר! תן לי הזכות לקחת חלק ביסוריך…

אלישע (נרגש): בתי, דיה לצרה שסובל כל אחד מאתנו. אך צרותי אינן גדולות כל כך שאקרא גם לאחרים שישאו אותן אתי. מה אירע? כלם נגדי? והרי גם אני נגד כלם! ההולך עם אחרים חבוש הוא, ואינו יכול להיטיב כרצונו… רק ההולך יחידי חפשי הוא, חפשי לעשות הרבה בשביל רבים. אני הולך יחידי… לא אותי מפחידים בקללות נשים, לא את רצוני החפשי ברדיפות יכבשו. כל זמן שהנשמה בקרבי אין כח בעולם שיוכל לנצחני ולהאבידני. כל זמן שאלישע בן אבויה אומר שאנכי הוא הצדיק, אין דין ואין משפט בעולם שיאמר לי: רשע אתה! (הולך).

בתיה: הוי, איש אמיץ וטוב! מה חלש ומה איום אתה! (סופקת כפיה בתמהון. פתאם נשמע קול חלילו של טוביה בנגון הקודם).

אלישע: שומעת את, בתי? לא רק קללה ובוז ישנם בעולם, הנה גם זמרה ואושר! (החליל מחלל, והם עומדים שניהם ומקשיבים).


המסך יורד לאט.


 

מערכה ג.

אותו הגן אשר מסביב ביתו של אלישע בן אבויה, כמו במערכה הראשונה. יום.


יהודי (בא בזהירות עד הגן, מסתכל סביבו, עושה בידו וקורא אליו חרש. באים עוד יהודים): הסו! הנה פה מן הצד, נעשה הדבר. יודעים אתם אימתי? בשעה של בין ערבים, לכשיבואו לגיונות הרומאים לכאן ויקום רעש. מן הצד ההוא נשלח את… האש, את הפסל נשברה, את כלי הגויים נשחיתה – תל שממה נעשה כאן, בי נשבעתי. הבינותם? (כלם: כן!) המתן, אחר הרשע! רשע מרושע! כשיש חתונה, ברית שמחת מצוה – מיד הוא הולך ומספר לרומאים! (רטון ואיומים). תלמידים חובשי בית המדרש – עליהם הוא מתנפל ודוקרם בדקר (כלם: ככה?), בי נשבעתי! יודעים אתם מהיכן באה לו רוח הטומאה? כשהיתה אמו מעוברת עברה על בתי עבודה זרה והריחה ונתנו לה מאותו המין ואכלה. וזה היה מפעפע בכרסה כארס של נחש (כלם: ככה?), בי נשבעתי! כמעט שאני עצמי הייתי שם בשעת מעשה. באזני שמעתי מפי תלמיד חכם. (רעש). חבריא, הולכים! כוננו צעדיכם להמלט! (כלם רצים. מיד נשמע קולו של היהודי) המכשפה של אחר! רוקק אני עליך (נשמעים קולות: המכשפה של אחר! המכשפה! מרימי באה במרוצה מן הרחוב אל הגן).

מרימי: הרי לך שם חדש: מכשפה של אחר! כשהיתי צעירה לא ידעתי מזה ולא רדפו אחרי. ודאי שכך הוא רצונו של ה' אדוננו! (קוראת למול הבית) הגברת! בואי נא הנה (בתבורית באה לבושה בגדי עוני) לא הבאתי דבר. לא שמן, לא זיתים ולא קמח.

בתבורית: איך לא הבאת שום דבר?

מרימי: החנונים היהודים אינם מוכרים לנו אפילו טפה בסלע. הייתי לוקחת בחנותו של השמרוני הריהו הוא קרוב ואח לי, והנה באתי אליו ואמר שאינו נותן יותר בהקפה.

בתבורית: ודאי, ודאי. מי יקיף עתה לאחר? אין איש בוטח בו מלבד הוא עצמו. יושב ומעין בספרי הגויים, כאלו לא לו נוגע הדבר. מה איכפת לו? אבל מה אפשר לעשות – לשלח ולבקש מר' מאיר ללוות עוד. הוא היחיד, שבגיני, הוא מרחם גם עליו. תלכי נא אליו, מרימי. (נעמי באה מן הבית).

מרימי: היהודים מתגרים בי.

נעמי: הקנית לי תמרים?

בתבורית: אללי לי, בת יחידה – וכשהיא רוצה בתמר אין לי בשבילה (נאנחת).

נעמי: לא קנית – השמעת? ועוד מלים בפיה!

מרימי: החנונים היהודים אינם רוצים למכר לנו תמרים.

נעמי: הגם תמרים אינם רוצים למכר? איזו עניות הדעת! ומדוע שותק להם אבא? אני הייתי מלמדת אותם פרק…

מרימי: ועוד דבר. הקונה צריך לשלם ממון.

נעמי: ממון! ומדוע לא תבקשי מאבא? קשה לך?

בתבורית: ומה יהיה אם אבקש – הרי אביך הטוב שדד וגזל אותנו. ברעב נגוע או שנחזור על הפתחים. כל מה שהיה לו נתן לאחרים.

נעמי: כל מה שהיה לו נתן? ידעתי, שהוא ראוי לעשות מעשה רב כזה. אדם, שרוצה לכבש הכל תחתיו.

בתבורית: האין הצדק אתה? (לנעמי) נעמי, שמא תלכי לר' מאיר לבקש ממנו שילוה לנו משהו. הוא נמצא בודאי בבית המדרש. תאמרי לו, ש…

נעמי: המצאה נפלאה! בתו של אלישע בן אבויה תלך לבית המדרש ללוות כסף. מה את שותקת לאבא? לכי ואמרי לו שיתן כסף. וכי למה הוא אבא? והזכירהו, שאני זקוקה לעגילים חדשים באזני. (הולכת)

מרימי: אוי, גדלתם בת זו כך, שהיא אינה יודעת שום דבר ממה שנעשה בבית.

בתבורית: ואיך תגדל בת אצל אבא כזה. – מה היא חיבת אם אביה מתנהג כך!

מרימי (בלכתה): הרי היום עשרים לחדש הוא. ודאי שיבואו אורחים.

בתבורית: אורחים! מי ומי יבואו עתה אליו, ובמה יכבדם – במכות ותחלואים!

מרימי: ודאי שכך הוא רצונו של ה' אדוננו! (נאנחת ונכנסת אל הבית).

בתבורית: הוי, רק אשת ברזל כמוני יכולה לשאת כך את העוני והעמל. בידי אשה אחרת היה גוע ואובד. כמה דאגתי לו עד כה! וכלום אפשר לדאג לו, לחסר דעה זה? הנהו (אלישע הולך ובידו מקל עבה). הולך לו בנחת לשאף אויר צח. מה איכפת לו? בעלי הדואג לי! הנותן לחמי! מה תהי אחריתנו – רק חרפה, בזיון ועוני יש לנו על ידיך. מתרחקים מאתנו. מנודים היינו. אין איש רוצה לדעת אותנו ולהכיר אותנו. אין איש מוכר, מקיף, מלוה פרוטה לנו. גם אני כמומרית בעיניהם! הרי אנו מבלים חיינו כמו על בית הקברות. בגללך הננו כלנו קבורים חיים.

אלישע: הרגעי, רעיתי. טועים הם בני אדם אלו. עוד מעט ויכירו בטעותם וידעו, שהם רודפים אותנו על חנם.

בתבורית: מעשה חכם עשית כי מסרת כל רכושך בידי אותו מנוול ואנו נהיה מזי רעב!

אלישע: אמנם גוי הוא, ואפשר גם מנוול, אבל איש חושב הוא, והוא הבטיח לי בהן צדקו, כי ישיב את אשר לקח. הרי הוא יהיה בכאן היום, ודאי שישיב גם את הזהב. תראי ונוכחת.

בתבורית: לא היום ולא מחר ישיב. מה עשית לנו? האיך נתת לו את רכושי? למה? בשביל מה? הישלם לך רבית קצוצה? או היטב ייטיב עמך?

אלישע: לא דא ולא הא. היו סבות אחרות בדבר.

בתבורית: מפני סבות אחרות דלונו ואומללנו. אויה, אויה לי, אללי לי! (בוכה).

אלישע (מביט אליה בהשתתפות): אל תבכי, רעיתי. הן אין את זרה לי. לך מותר לגלות, כי מאד‑מאד לא חפצתי לתת לו את הזהב.

בתבורית: כשאין רוצים, אין נותנים.

אלישע: אמת, אבל אלמלא זה היה כופה את היהודים העניים להביא לו את המסים. הרי את יודעת את הרומאים ואת ידם החזקה! הם מענים ומדכאים, הם שורפים באש, הם חותכים אברים אברים, הם תוקעים את התפלין במח הראש.

בתבורית: הטיבות איפא על חשבוננו. מפני מה מחויב אתה לדאג יותר מאחרים? יש טובים וחכמים ממך, יעשו הם הדבר!

אלישע: החכמים ממני לא היו עושין זה, והטובים ממני? – חה, חה! – הזהב היה נחוץ לו מיד ואת הטובים ההם היה צריך לחפש זמן רב…

בתבורית: לבי שותת דם, ואתה מתלהלה. מה איכפת לך בשביל אחרים? יש לך הרגשה של בן אדם – מה? כל חכמתך היא רק בחקירות של מרדות, בהבל הבלים! התבין דבר לאשורו? ספריך נותנים ענין רק לנערי הגויים ונערותיהם. אתה לומד מה ששום איש אינו לומד, ואתה עושה מה ששום איש אינו עושה. מה הם כל חייך? להיות איש ריב ומדון לכל העולם, להכעיס את העולם, לברא לך אויבים בנפש. חכה, ראה תראה מה שיהיה! (בוכה). הוי, אלמלא אני מה היה עולה לך היום? הולכת אני לר' מאיר ללוות ממנו כסף (הולכת ברעש דרך הגן. אלישע יושב שעה ארוכה שלוב כפים. מרימי באה).

מרימי: והנה האדון. יאמר נא, היבואו היום אורחים אלינו?

אלישע (קם): ודאי, מרימי. כסבורה את כי אין לאלישע בן אבויה עוד ידידים? יבואו. אלא שיהא עלינו להזהר לבל יכירו במצבנו עתה. לא נאה להראות כעניים. פני וסדרי הבית כהוגן. אתהלך לי ואחזר אח"כ.

מרימי: אבל אין לנו אפילו טפה של יין.

אלישע: אין יין? צריך לקנות (רוצה למשמש בכיסו). אך, כן. אם כך נקרא היום יותר בספר השירה. הריני הולך. בלי ידיד זה איני יכול להראות בשוק (מראה על המקל). נברא המקל בשביל כלבים, ואני צריך להשתמש בו להגנה מפני אנשים. לדאבוני, יש אנשים שמבינים רק את שפת המקל. (הולך דרך הגן).

מרימי: איש טוב שכמותו ואינו רוצה להאמין באמונתנו. (נעמי באה לבושה מעיל) נעמי, להיכן?

נעמי: הסי. אבא ואמא הלכו – צריכה אני ללכת למקום אחד. אחזור עוד מעט. אבא ואמא אינם רשאים לדעת מזה. אל תגידי בבית.

מרימי: הוי, נעמי. אסור להונות את אבא.

נעמי: ואבא – מותר לו לעשות מה שאסור? מותר גם לי. הוא אוהב את עצמו – כן. וכי למה לי להיות טפשה? אלו שמעת מה שאמא מספרת עליו. (משוררת בלחש זמר של הילים ופוסעת דרך הגן. מרימי מביאה כרים ושטיחים).

מרימי: הוי, אל טוב ורחום – באיזה עולם אני חיה – זקנים וצעירים כלם להוטים אחרי החטא (פורשת את השטיחים על פני הספסלים. בתיה באה).

בתיה: אם אינני שוגה – מרימי הוא שמך. הואילי נא ואמרי לי, האפשר לי לראות עכשו את ר' אלישע בן אבויה? הוא אמר לי לבוא אליו לכשארצה לראותו.

מרימי (עסוקה): ר' אלישע הלך זה עתה ויחזור מיד. אפשר לך להמתין פה, אם יש לך די פנאי.

בתיה (בבת שחוק): יש לי די פנאי בכדי להמתין לו. (בלחש) כל ימי. (בקול) שמעתי שמצבו רע עתה. איך הוא מרגיש את עצמו? האינו חולה?

מרימי: את הרגשותיו אין איש יודע. אך תניני לעבד. ממתינים אנו לאורחים.

בתיה (בלחש): גם היא מבינה, שאין לדעת את הרגשותיו. יקרת נפש! מרימי, ממתינים אתם לאורחים? תני ואעזר לך גם אני (מתחילה עובדת בזריזות). האינך סוברת שכאן, אצל הפרחים, מתאים יותר שטיח ירוק, וכאן – מרבד של צמר, וכאן – שני שרפרפים אלו (במהירות רבה היא משנה ומסדרת הכל באפן חדש ובטעם). כך. והיכן מושבו של אלישע בן אבויה? כאן? צריך לרפד שטיח זה מתחת לרגליו (מרפדת שטיח על הקרקע). רגלים שנושאות עליהן גוף חכם גדול – ברכה תהא חלה עליהן (נושקת את השטיח בעצומות תאוה. בקול) שקוע הוא תמיד בדאגות, בדאגות עצומות, הה?

מרימי: אין הוא מגיד כלום, וקשה לעמד על מחשבותיו. מיום דעתי אותו לא שמעתיו מתאונן על מצבו. גם בשעת חליו אין הוא מתאנח, אלא שותק…

בתיה: כך, מה יאמר ומה ידבר? הנהו! (בקול) עכשו, הבי את הכר האדום. כך. אשתו ודאי טובה לו, ומטפלת בו מתוך עדנה ורך. לא כך?

מרימי: ודאי, היא אוכלת אותו כעש.

בתיה: אדם גדול ומסכן! (בקול) נחוץ להחיות מעט את הפרחים (שואבת מים מן המזרקה מלא הכד וזורקת על הפרחים). כך… והבת?

מרימי: מה זו יודעת? קופצת כעז ולועסת תמרים, אל יענישני ה' אדוננו. אין אם, אין בת, אין איש בבית.

בתיה: אין איש? (מציצה אל תוך הבית) כמה חפצתי להסתכל בחדרו, להתבונן למקום ששם הוא לומד, ששם הוא חושב. לראות את ספריו שעליהם הוא מבלה זמנו. הייתי נושקת דף שלחנו, שעליו נסמכת ידו הענוגה. (שמעון הנזיר בא עיף. נעליו מאובקות, מקל ארוך בידו, חבילה על שכמו. הוא חור יותר מקודם ועיניו בוערות יותר).

מרימי (בשמחה רבה): אחינו! שמעון שלנו!

שמעון: שלום עליך, אחותי מרימי! שלום, שלום! מה שלומך? על אלישע שמעתי כבר הכל. טוב מאד שבאה עליו הרעה. היסורים יפתחו סגור לבו מול האלהים. ולפיכך באתי ישר לכאן. בא אני עכשו ממרחקים. אני וטוביה הלכנו וחזרנו מכפר לכפר ומעיר לעיר, עד שהגענו לכרך גדול מכרכי הים… שטנו בארצו של אלהים ומלתו על לשוננו. ובכל מקום שבאנו מצאנו לנו אחים ואחיות, אספות אנשים ותפלות. רגלי בצקו, שכמי דוי ממשא החבילה. אח! טוב מאד הוא אבינו שבשמים!

מרימי (נוטלת חבילתו מעל שכמו): אהא שמעון, לך לנוח קצת ולרחץ רגליך הכושלות.

שמעון: לא. מוצא אני כאן נשמה תועה אחת, שאני רוצה להצילה לאבינו שבשמים. (מראה על בתיה).

בתיה: כבר נמצא איש אחר, יותר גדול ויותר חזק ממך, שהציל את נשמתי.

שמעון: לא. הוא הציל רק את גופך מחרפה ושפלות, אבל נשמתך מתהלכת עוד בעולם התהו. הוי, אחות, מה הם חיינו? הרף עין. היום את צעירה ויפה, ומחר – מלאך המות אחורי כתלך. וכשתבאי לאחר מותך לפני אבינו שבשמים ושאלך: מה היו חייך? עסקת בטובה? עסקת בתפלה? אהבת את בני האדם? (בתיה מבטת עליו בהשתוממות) אחות! זכרי את יום המות!

בתיה: יום המות? לא. עוד רב הדרך. אתה, עול ימים קובר מתים, רוצה לקברני? ואני, לחיות אני רוצה! להיות אוהבת ואהובה… לחיות ולהיות מאושרה!

שמעון: אין חיים ואין אהבה ואין אשר אלא שם אצל אבינו שבשמים! (בוכה. מרימי מוחה דמעותיה).

בתיה: ראה! מה נאה העולם, מה מבהיק השמש, מה יוקד הדם, ומה לי להרהר במות בשעה שאני כלי חיים? (רעש).

שמעון: בשביל חיי שעה בעולם הזה תאבדי חיי עולם!

מרימי: עכשו לכו כלכם הנה אל חדרי. לכי אתי, אחות. הרי ברצונך להמתין לאלישע. בואי ותשמעי לדברי שמעון ועל כרחך תעני אמן על דברי צדק.

שמעון: צדיק הוא רק אבינו שבשמים! (הולך הביתה).

בתיה: אף הוא אדם גדול הוא, אבל איזה הבדל! זה צעיר לימים וזקן, והלה – סבא וצעיר הוא. זה מושך לקבר, והלה – אל העולם הגדול, אל המרחב החפשי, אל המישור הירוק… שני מלאכים! מלאך המות ומלאך החיים! (הולכת עם מרימי. נשמעים קולות: מומר! אחר! אחר! קול טוביה. קול אלישע. אלישע וטוביה באים).

אלישע: בוא נא, בוא נא. אורח יקר אתה אצלי.

טוביה: הלכתי אליך יחד עם שמעון. שמעון ודאי שהוא כבר פה. עיף אני מאד. רגלי כקורות בית הבד. צריך הייתי למסר מכתב לזקנה אחת מבנה השבוי והלכתי לי דרך מלים שלשה. פסיעותי אמנם אינן עוד מה שהיו, אבל… (מסיר חבילתו מעליו ויושב).

אלישע (מתבונן סביבו): כמה נוח במקום הזה. מאושר הוא מי שיש לו פנתו שלו, והוא יכול שם להשאר לבדו, רחוק מבריוני השוק, מדעות השוק, ומן הצדק של השוק.

טוביה: אחא! פנתך צרה יותר מדי. פנתך – אתה לבדך. אתה מקופל בתוך עצמך, במצר שלך. ובעוגה קטנה זו אשר עגת לך – בה גדול הנך. אבל העוגה שלי כל העולם הוא, מסופו ועד סופו. אני בעולם זה קטן אמנם כנמלה, שכן גדול מאד המרחב אשר מסביבי, וכאשר אני ושמעון הגענו בפעם הראשונה אל חופו של הים הגדול וראיתי שטח המים הרב והקשבתי לרעש משבריו – ונעשה לי כה רחב ונוח, וכה נתמלא לבבי שמחה. עד שקראתי בקול: אל אלים! כמה גדול הוא ביתי אשר נתת לי! ותפשתי מיד בחלילי והתחלתי מחלל פתאם נגון חדש אשר לא ידעתי מעודי… איני יודע מהיכן בא אלי נגון זה. אפשר שהרוח והגלים הביאו לי את הנגון מעבר לים, ממקום שחיים שם בעולם טמיר ונעלם… הן נשמתי היא חלק מנשמת העולם ושירתו היא שירתי. הוי, אחא. כמה נאה העולם הגדול! כמה טוב העולם הגדול! ומפני מה אינך רוצה לצאת מעוגתך הצרה שלך אל פלטין המלך שלי?

אלישע: מלך אביון! פלטינך שאתה תועה בו עם תרמילך מחול לך, אבל נשמתך באמת עשירה היא. כמה פעמים עלה זכרונך על לבבי, וטוב עשית כי באת אלי עכשו, אם אשתי…

טוביה: לא פעם קדמו את פני במקל. בקשתי לחם והושיטו לי אבן. אך העל זה אצטער? (חרש) אלישע בן אבויה, ידעתי שכל אחיך הלכו ממך ולכן באתי אני אליך… אחא, תן רשות לעני זקן להשאר על ידך. איזהו עשיר – האביון שבעולם!.. (אבנימוס נגש אל הגן).

אלישע: (בהתפעלות של שמחה): הידד! את מי אני רואה? שבים אלי ידידי! הרגשתי, כי לבך יבין האמת. בוא, אבנימוס.

אבנימוס (אינו נכנס): לא. לא באתי לשבת אצלך. דבר לי אליך לבדך. (מביט על טוביה).

טוביה: הם רוצים שהעשיר האדיר יטול רגליו מכאן. טוב, אלך לראות שלום מרימי אחותי. הוי, פתחו שערים ויבא טוביה האביון! (נוטל חבילתו והולך).

אבנימוס: היום יוצאים לגיונות הרומאים אשר חנו כאן ובמקומם באים לגיונות חדשים.

אלישע: ומה בכך? לגיונות, חילים, הולכים – הרי תדע, שהאדם אינו עוסק בכגון דא.

אבנימוס: אבל אינך יודע שגם המוכסן אנטוניוס סרויוס הולך יחד עם הלגיונות האלה. הפרע לך את חובו?

אלישע: מקוה אני, שיבא להפרד ממני ויפרע את חובו.

אבנימוס: עצתי לפניך לעזב תקוה זו ולחשוב מה עליך לעשות.

אלישע: תקותי היא, כי לא בכל ידידי טעיתי.

אבנימוס: וחוץ מן הזהב… הזהר… אומרים כי בתך…

אלישע: זה שמעתי מכבר ומצאתי כי זוהי רכילות בלבד. הרשני נא לדאג בעצמי לבתי.

אבנימוס: חובתי היתה להזהירך. ועכשיו, אחר אומלל, עוד דבור אחד.

אלישע: לא אחר, אלישע בן אבויה שמי.

אבנימוס: העולם נוקב את שם האדם, ולא האדם בעצמו.

אלישע: העולם? העולם קרא לסוקרטוס בוגד ופושע!

אבנימוס (מוציא כסף מכיסו): הבאתי לך את חובי אני…

אלישע: מעולם לא הקפתי לך ואין אתה חיב לי כלום.

אבנימוס: היאך? הרי אתה נתת לי…

אלישע: מה שאני נותן במתנה איני מקבל חזרה.

אבנימוס: ראה, הזהרתיך. ואתה עשה את שלך. (הולך) את הכסף צריך לתת לאשתו. היא אינה גאה כל כך בעניני כסף (הולך).

אלישע: אין מי שיכאיב אותנו כל כך כידידינו. אין זר לנו כל כך כאהובינו. אין רחוק מאתנו כל כך כקרובינו. יש לנו ידידים רק בזמן שאנו אהובים ומכובדים. (מכסה פניו. נעמי באה. רואה אביה, רוצה להתגנב אל הבית, הולכת על בהונות רגליה. דופקת. אלישע מרגיש בה) נעמי, את? היכן היית?

נעמי: לא הייתי בשום מקום. יצאתי כך, לרגע. רציתי לקנות לי תמרים. אין מוכר לי; אנשים רעים!

אלישע: כתרי נא זעיר, יבוא יום וכל האנשים הרעים הללו ימכרו לך גם תמרים, גם תאנים וצמוקים ושאר דברים טובים שאהבה נפשך.

נעמי: אבא, יש לי מה להגיד למרימי. עלי ללכת. (רוצה ללכת) את אמא לא כל כך קל להונות, אבל הוא – מאמין לכל דבר. הוא עושה עצמו חכם, אבל אין הוא חכם כלל ברמאות.

אלישע: המתיני, נעמי. יש לי לשאלך דבר.

נעמי הוא כבר פותח… (נאנחת).

אלישע: כידוע לך נעמי, שאין אני מאושר כל כך. מה יש לי בחיי, מה יש לי בעולמי חוץ ממך? בת יחידה – וזו הכל. אפשר מות אמות, אפשר ירצחוני נפש – ונחמתי היא בך: את תשארי אחרי. לך יהיו בנים ובנות, חכמים, טובים, חוקרים, מלומדים, ולכל בם חיי רוחי. זוהי השארת הנפש שאני מאמין בה.

נעמי: מה אני יודעת בזה?

אלישע: כך, בתי. פעם חקרתי ונוכחתי כי היתה דבת שוא עליך. אך היום שמעתי שוב בנידון הרומאי..

נעמי: איזה רומאי? ומה אם מדברים בך? אפשר לסתם פי כל מיני מקטרגים? אין אני מבינה. הרי אתה אומר תמיד שיהודי ורומאי שוים בעיניך.

אלישע: אמת, בתי. כך אני אומר, אבל הרומאי אינו אומר כך, שהוא שוה ליהודים, וכל זמן שלא תכנע גאות הרומאי, אין על שום יהודי המכבד את עצמו להשפיל את כבודו בפני רומאי ובפני שום איש שבעולם. ההבינות?

נעמי: כן, אני מבינה עכשו. (בלחש) צא והבן איש הפכפך!

אלישע: היא תמה ופותה, אין להאמין עליה שום דבר רע. אח! בה בטוח אנכי.

נעמי: (בלכתה אל הבית, בתיה באה לקראתה): הנה בודאי זו, שאמא ספרה לי עליה (בקול ובהעוית פנים) אבא, הנה לך אורחת! (בלכתה) רק הוא רשאי לעשות כל דבר ולא אחרים… (הולכת).

בתיה: (עצובה): הוא הכאיב לבבי והפחיד כל מחשבותי. אסור לשמע עוד את דבריו.

אלישע: בתיה לסוף באת אלי.

בתיה: האם חכית לבואי?

אלישע: לא. כיצד לומר – לא רציתי שתבאי וצר היה לי על שאינך באה.

בתיה (נעשית שמחה): מפני מה אינך יושב כאן? הרי אני רפדתי שטיח זה לרגליך (מביטה בפניו). הוי, אדם נעלה! אין איש רואה, אבל לבי לבי למכאוביו העמוקים עתה. גדולים יסוריך?

אלישע (מסתכל סביבו): אני רואה כל הסדר שעשית פה. הכל נשתנה. הוי, בתיה! מאושר הוא האיש שיש לו יד ענוגה ורכה המטפלת בו, יד שאפשר ללחצה ללב בזמן שהוא פצוע! בתי, כלום יכולה את לשער מה הם חיים ארוכים משמימים, מלאי בדידות וערירות? (קולו פועל עליה. מתפרץ ממנה קול בכי, ותיכף היא מבליגה על עצמה).

בתיה: אני משערת הכל ומה שאיני משיגה בהשערתי משיגה אני בהרגשתי. דומה אתה לחלמיש צור שבמדבר! חולות דקים ופעוטים בסביבתך… רעיונות גדולים נושא אתה במח האלהי שלך. מי יעריכם? סודות עמוקים כמוסים בחזך האיתן – ומי ידלה אותם? הה, תן לי רשות לשים ידי החלשה על ראשך כבד המשא… תן רשות לעיני הכהה לראותך כמו שהנך, ולא כמו שאתה נראה בפני אחרים… יודעת אני כי בתוך האיש הנבדל, הגא, הרוגז, המבקר ומהרס הכל, שוכן איש אחר, איש טוב ואוהב, איש רך, איש לב, איש מלא רוח ותאוה לוהטת… סגור אתה בתוך עצמך – פתח לי, פתח לבבך! אהבני! לך אביא לקרבן את חיי, את נשמתי, את לבבי… האינך יכול לאהב אותי?

אלישע: הוי, בתי. בשביל זה בלבד שאת אוהבת אותי ומבינה אותי – ראויה את לאהבתי (מושך אותה אליו פתאם בתאוה). אומללה אני אשרף אותך, כאשר תשרף החמה את הפרח הענג! אני ארסק אותך, כאשר תרסק הסערה את צעיר האילנות!

בתיה: כך, כך! שרפני! רסקני! הוי, כמה מאושרה אני! (מכסה עיניה. דממה).

אלישע (מרפה ממנה): לא, בתיה. אין לי שום זכות לזה. חיי סבוכים עתה ואסור לי לסבך לתוכם, לתוך טרגדיה מבהילה זו, גם את חייך הרעננים. לו עשיתי כך הייתי מראה אהבה עצמית והנאה עצמית. לא! לא! בשום אפן שבעולם! (יושב ממרחק ונאנח קשה).

שמעון (שומעים קולו מן הבית): התבל כפרוזדור עגומה עניה, החיים אבלים אך תהו ושאיה, אין שמחה לאדם…

בתיה: מה נורא! מה נורא! המטיף לחיים דוחני, והמטיף למות מושכני אחריו (מכסה פניה. בתבורית באה).

בתבורית (מתוך לעיסה): נעמי, קניתי לך תמרים (שמה עוד תמר אל פיה. רואה את אלישע). שמע, מה תאמר על אבנימוס? הוא פגשני ונתן לי כסף. (רואה את בתיה) מה? היא כאן?

אלישע: במטותא ממך, אל תפתחי ברעש ואל תעליבי אדם חנם.

בתבורית: אדם? אשה שכמותה! חוצפה כזו – הגם לכבש את אישי אתי בבית!

בתיה: (מכינה עצמה ללכת): אל תשכחי, שאין הבית הזה רק שלך, גם שלו הוא. את זה את שוכחת תדיר.

בתבורית: אשת‑בשת! מצאתיך פה אצל אישי ולך יש עוד החוצפה לדבר! (אלישע רוצה למנוע אותה מן ההתנפלות).

בתיה: הוא אישך? על שום מה? את יודעת אותו? את מבינה אותו? יש לך ענין בחכמתו ובגדולתו? הבצרתו לך צר? הכואב לבך על מכאוביו? רעיונותיו הגדולים, אמץ רוחו, ברזל רצונו, עבודתו, להב אשו – כל זה בעיניך אינו שוה כלום. כשפיו מפיק מרגליות בדרשתו – את יושבת ומפהקת, וכשהוא מרחף בין מלאכים בעולמות העליונים – את על יד הקדרה במטבח! עשרים שנה את חיה אתו וגבוה הוא ממך כגבוה שמים מעל הארץ. אם שלך הוא – מדוע את נכריה לו?

בתבורית: כך הוא – הוא ספר אתך? הוא התאונן עלי לפניך? רואים עם מי יש לו עסק – לכי מפה! לכי!

בתיה: הוא התאונן? – עשרים שנה היה עליך לשרת אצל שפחתך, כדי שתביני, לפחות מה שהיא מבינה.

בתבורית (בוכה): המעטות הצרות שבאו עלי מידך והבאת עלי גם את זו!

בתיה: אומללה! זה עתה לעסה בין שניה את התמרים, ועכשו – היא שופכת דמעות מרות. הולכת אני. אבל רק משום שהוא רוצה בכך (הולכת).

בתבורית: לא אוכל לסבול עוד. בשר ודם אנכי. מררתי מתפקעת (הולכת אל הבית).

אלישע: כך, כמה שיש הוד ואלהות באהבה – במה הדברים אמורים אם האהבה מוצאת את התנאים הטובים לחיותה. אם לא – אחריתה מכאובים ויסורים בלבד (טוביה ושמעון באים מן הבית).

טוביה: הרי כמעט אחינו אתה – יושב אתה כאן לבדך?

שמעון: אין איש מאתנו יושב לבדו, אלא נמצא תמיד בחברתו של אבינו שבשמים. (בתבורית באה ברעש).

בתבורית: כך, הרי אומרים שהגוי, ידידך, הולך היום מכאן – מי ישיב לך את החוב?

אלישע: סבורני, שהוא יבוא היום וישיב את חובו.

בתבורית: ואם לא יבא – לא כלום?

אלישע: ואם לא – אז בודאי לא כלום.

בתבורית: והיכן הם אורחיך וידידיך? רק חוזרים על הפתחים ועובדי עבודה זרה יהיו מעתה אורחיך. אין דבר בבית. אין יין ואין אכל, ואתה תרבה שיחה אתם בעניני עבודה זרה.

שמעון: יש ויש הכל – אצל אבינו שבשמים!

טוביה: אין יין? אך יבואו נא האורחים. יש לנו משקה יקר ומבריא, משקה זך ככסף (נוטל כד מים מן המזרקה ומעמידו על השלחן) אין אכל – מי אמר כך? הסבי עיניך וראי, אשה סרבנית (מוציא מתרמילו שלשה תפוחים) – שלשה תפוחים אדומים ויפים. תפוחים כזהב! כעגלים ישקון! יבואו ששה אורחים ונחלק שלשה תפוחים לחצאין, שנים עשר – נחלק לרבעים, (מניח התפוחים על השלחן) ואם ירצו האורחים בזמרה – אפשר אין זו? – הרי אני וחלילי הקטן קם ומזמר זמר נאה לקודשא בריך הוא. ואם דרש ידרשו דבר יותר נאה, יותר נשגב, ובקשנו את האורחים האלה שיסתכלו יחד אתנו בתכלת השמים והעמוקים המתוחים על ראש כלנו בידי בורא העולם, וכך נשב ונהנה ונהרהר – ונשחק… (רעש).

בתבורית: הס, קבצן. שומעת אני שהולכים לכאן (המוכסן בא וצרור פרחים בידו). אלישע, ראה נא, הנה הוא הולך!

אלישע: רואה את? – אסור לחשב רע על האדם. (המוכסן נכנס ברעש אל הגן).

המוכסן: מה שלום ידידי? איה בתכם היקרה? אני הולך מכאן היום ורוצה להפרד ממנה. פרחים האלו בשבילה הם.

בתבורית (בקול רם): נעמי! באי הנה, בתי! (נעמי באה, המוכסן הולך לקראתה).

המוכסן: עלמה יקרה! (משתחוה באדיבות רבה ומושיט לה את הפרחים).

נעמי (בלחש): הייתי אצלך ולא מצאתיך.

המוכסן (בלחש): היי נכונה. הלגיונות עוד מעט ויוצאים. כשתשמעי זמרה יהודית… כדי לעשות נחת רוח לך וכדי להכעיס את היהודים צויתי לזמר היום זמרה יהודית… ואז – היי על יד שלשת האילנות.

אלישע: אם כן, אתה עוזב אותנו.

המוכסן: היום, ומיד. אני באתי לברככם בשלום.

נעמי: אשא את הפרחים אל חדרי (בלחש) אני פוחדת. אפשר יכירו בדבר… (שבה).

בתבורית: ואימתי יפרע את החוב? (אלישע רומז לה לשתוק).

שמעון: לכל אדם על כל תגמוליו ישלם אבינו שבשמים!

המוכסן: היאך – חושבים אתם חוב עלי? בעלך מבין יותר ממך, הוא אינו מזכיר לי מאומה.

אלישע: מה להזכיר – לא הייתי מסופק שאיש ישר ישמר את מוצא שפתיו.

המוכסן: ואני אמרתי, שיהיה מנומס במדה זו לבלי הזכיר את הזהב הנמאס, הרי אני יכלתי לשלחו לרומא לעבד או למכרו כאן ולהחרים כל ביתו! אנו, אין לנו פה מה לבקש ומה לקחת בהקפה. כל מה שיש כאן לנו הוא, לרומאים. אלא שאני חשבתיו לאדם הגון ולקחתי מה שלקחתי ממנו בדרך הגונה.

בתבורית: אוי לי, אסון ושבר!

אלישע (שנון): הוא חשב אותי לאדם הגון! זה נאה מאד מצדו!

המוכסן: כך. אני התעניתי כל כך הרבה בארץ יהודה הארורה, והריני צריך לחזור לרומא כבד בזהב ובכסף ובכל טוב, ועלי לנהוג שם מנהגי חיים של רומאי מגזע היחש.

אלישע: ותורת הפילוסופיה מה תהא עליה?…

המוכסן: טובה הפילוסופיה רק מתוך עושר! אני יכלתי לשרף את היהודים יום יום, לפשט עורם מעל עצמותיהם, לכבשם לעבדי עולם – והם תובעים עוד ממני! נורא! כמה כפויי טובה ושואפי בצע הם היהודים! (נפטר ברעש) שמח אני, על שאין לי יותר מגע ומשא עמהם.

בתבורית: חמס ושוד! איזה אסון!

המוכסן: הוציאי עוד מלה אחת מפיך… לגיונותי רוצים מאד להתהולל קצת לפני צאתם (הולך). (אלישע נשאר מדוכא מאד).

בתבורית: גזלן, רוצח! פרא אדם! למה אתה שותק?

אלישע: רק אנשים חלשים והדיוטים צועקים בזמן שאין תועלת בצעקתם.

טוביה: אחות, אחות! היי אך טובה לו. הצועקים – משיחים צרתם לאחרים, והשותק – נושא מכאוביו עמק עמק בלבבו. הוא מחריש, כי כבדה עליו יד ה'.

שמעון: כל מכאובינו יוכל להקל רק אבינו שבשמים!

בתבורית: במטותא ממך, שזה מקורבך החדש יתן לך מנוחה. שמע נא העשיר, אהובי ומכובדי, שמע מה שהחלטתי! אין אני יותר שלך. הולכת אני מעמך וחייתי עם אחי, שהוא יהודי ככל היהודים. אמרתי זה גם לנעמי, והיא פתאם רוצה להשאר על ידך.

אלישע: בתי אהובתי… דבר‑מה ישאר לי עוד…

בתבורית: אני הולכת. אין אני צריכה ואין אני רוצה להיות שרויה בחרם. מכבר צריכה הייתי לעשות זה אלא שרציתי להראותך מסירות נפשי אליך, כדי שתיטיב דרכיך. אבל רואה אני, שאין לך עוד תקנה. פוק שמע מאי עמא דבר. כלם פה אחד אומרים, כי חרפה ובושה היא להיות עוד עמך, עם מי שנעזב מאלהים ואנשים. בשביל מי ובשביל מה אסבל? (בוכה) כשתרצה נעמי לראות אותי תבוא אלי. אחר! רגלי לא תדרך עוד על מפתן הבית! (יוצאת ברעש. הכל נשארים מחרישים. השמש מתחילה שוקעת. יהודי אחד עובר על פני הגן, מציץ בו ונעלם מיד).

טוביה: אחא – נע אתה? עמד איתן! אין נפילה אלא אצל מי שנופל בעיני עצמו.

אלישע: שוטה! אם כל העולם יקרא אחרי “אחר!” הנה אני הייתי ואהיה אלישע בן אבויה. אם כל העולם יעזבני – ואני לא אותר על מה שצדק בעיני… נגוזו ועברו… על אשתי, אין לי שום תרעומת. היא היתה רק אשתי ולא ידידתי. אבל ידידי, ידידי?…

שמעון: הוי, בן אדם – מפני מה אינך רוצה לחסות בצל ידידך היחיד ומיוחד שבשמים?

אלישע: ההלוית פעם זהב לידידך זה? אם בזה שאנו רואים ומכירים ומכבדים נמצאים אנו טועים, זה שאין אתה רואה ואין אתה מכיר ואין אתה מודה ואין אתה משיג, לא כ"ש! (בכעס) אתה בעל נשמה של גרוגרת; אפשר יש לך קול לספר עם הנשים בתחנות, אבל אין לך די הגיון להוכיחני את מציאותו של אב בשמים!

טוביה: אל תתכעס, אחא! ידוע לי, שאינך אדם רע אלא שעושה אתה עצמך רע, מפני שרע לך היום. אבל הוא, שמעון, חלש הוא – שפך חמתך עלי.

אלישע: לא כך הדבר. אני רוצה להיות טוב לכם, ולך, טוביה, בודאי. אין היום בפני מי לקרא את הומר. ויד לא תגע, כנראה, גם במאכלינו ומשקנו. (פתאם נשמעת מרחוק זמרה יהודית) הלגיונות! טוביה, יודע אתה, שכל זמן שהלגיונות הולכים אין האדם הולך. (נעמי באה לבושה מעילה).

נעמי (בתמימות): מותר לי ללכת לראות בחילים בלכתם? אני אעמד מרחוק. כאן, אצל ביתנו.

אלישע: בתי הטובה והתמימה, מה תראי בהם?

נעמי: הכל רצים לראות, וגם אני רוצה.

אלישע: הכל! – והרי לך לראיה שזוהי שטות. אבל לשעה קלה יכולה את ללכת, רק הזהרי, בתי.

נעמי: כן, אבא. אני אהיה זהירה. (הולכת. נשארת לרגע) ואולי אין ברצונך שאלך?

אלישע: מפני מה לא? הרי את הולכת לרגע.

נעמי (בהתאמצות כח): כן, אבא. רק לרגע. (חרש) אוי לי, אוי לי. (בקול) אבל עצוב אתה היום, אבא. האלך? רבו מאד יסוריך היום… אם רוצה אתה… נשקני…

אלישע: יש לך רגש של רחמים על אביך, ודאי שטובה את! (מחבקה ומנשקה. היא נושקת לידו. בוכה. הולכת ובוכה אבל אין מכירים בזה. אלישע מלא התרגשות). טוביה האביוני, צדקת. אל יפל אדם ברוחו, כי יש די נחת וקורת רוח תחת השמש (קול הזמרה מתקרב; גם החשך מתקרב).

טוביה: מכיר אני בדבריך, שאתה הולך ומתעשר… מעתה יהו חוזרים עליך ידידים. קודם היית גדול מאד ולא היה מי שישוה לך. עתה קטנת ורבים רבים ישוו לך. אחא, כשכל בני האדם יהיו שוים זה לזה אז היה יהיו מאושרים, וכשכל בני האדם יהיו מאושרים – אז היה יהיו טובים, וכשכל בני האדם יהיו טובים – ובלע הרע לנצח.

אלישע: שוטה אתה. באותו זמן לא יהיו בני אדם על הארץ. אז יהיו מלאכים או חמורים, אך לא בני אדם!

שמעון: תשובה, תפלה וצדקה – הן משוות את בני האדם זה לזה אצל אבינו שבשמים! (הזמרה מתקרבת יותר ויותר. קול הזמרה חרישי עד סוף המערכה. עם חשכה. נראה נגה הסהר. אלישע מכסה פניו. דממה).

טוביה: העשיר החדש, מה לך? הלב? אני מבין ומרגיש זה. אל תהרהר עתה הרבה. מה אומר לך דבר חדש? רוצה אתה לשמע – אחלל לך בחלילי (מוציא חלילו).

אלישע: מקנא אני בך, טוביה. זהו אושר נעלה ומיוחד להביע כל הרהורי הלב ומכאוביו ע"י קולות מתוקים ויפים (כשטוביה רוצה להתחיל בנגונו נשמע קולה של בתיה הבאה בחפזון).

בתיה: היכן אתה ר' אלישע בן אבויה? בשם אלהים – אל שהות רגע! נודע לי זה עתה כי בנות יהודים רבות ובתוכן גם נעמי הלכו עם לגיונות הרומאים. ימהר – אולי אפשר עוד להציל! (הזמרה נשמעת במרחק רב).

אלישע: הה? נעמי! גם הבת! קראוה לשוב! החזירוה! החזירוה! (רץ וקורא: נעמי! נעמי! אחריו – בתיה, טוביה, שמעון, גם מרימי. דממה. קולו של אלישע נשמע מן המרחק: נעמי! נעמי! יהודים מתפרצים כמו רוח סערה ומשברים את המזרקה, מנפצים הרהיטים, עוקרים הפרחים ומבעירים את הבית).

יהודי: אחר הרשע! אני קימתי את המצוה, בי נשבעתי! (רצים כלם. האש עולה וגדולה. התזמרת נשמעת ממרחק רב).

אלישע (קולו עוד נשמע): נעמי! (דממה. שומעים שוב) נעמי! (באחרונה נשמע קולו מתוך יאוש ובכי) נעמי! (התזמורת רחוקה מאד, כמעט שאינה נשמעת. האש מהבהבת ועולה יותר ויותר).


המסך יורד לאט


 

מערכה ד.

אותו הגן. עץ אחד שבור באמצעיתו. השני – ענפיו אודים שרופים. המזרקה שבורה. ספה שבורה, שרפרפים הפוכים מוצלים מעט מאש. הבית חציו חרב ושרוף. הגן – שמם מפרחים. קול המקהלה בבית מזמר חרש. מרימי מביאה מן השוק שני כדי מים ומעמידתם. קול המקהלה פוסק.


מרימי: אוי ואבוי. לפנים היו המים על יד הבית, ועתה, זה ארבעה חדשים שאני נושאת… עבודה קלה נמצאה לי לימי זקנתי. (קול) הה? מי שם? (מאיר בא, ואחריו יהודי אחד נושא טנא גדול מלא צרכי אוכל. אחריהם – סקרנים אחדים).

יהודי: בקושי רב הבאתי, בי נשבעתי.

מאיר: הבאנו לך, מרימי, כל הנחוץ. הא לך כסף (נותן לה). אל יחסר דבר בבית. מה הוא עושה עכשו? איך הוא מרגיש את עצמו?

מרימי: יושב כל ימיו על ספרי היונים ועוסק בתורה.

מאיר: מתאונן הוא לפניך?

מרימי: חלילה. אין הוא מתאונן על שום דבר. רק שנתו נודדת בלילות. ובכל זמן שאני מתעוררת בלילה שומעת אני קול צעדיו הכבדים. הוא מתהלך בחדרו אילך ואילך כאריה בסוגר.

מאיר (חרש): כמה נכונה הגדרתה של אשה פשוטה: אריה בסוגר. מרימי, שואל הוא אותך על מי שהוא?

מרימי: לא. דואג הוא רק לנעמי, לבתו. מה יהיה סופה? הוא שואל תדיר על האביון הזקן. הוא אהב מאד אותו סבא. מאותו הליל הנורא, עת רץ אחרי הלגיונות, נעלם הסבא ואיננו.

מאיר: אין הפסד זה גדול כל כך. אביון אחד פחות.

מרימי: הוא שואל אותי תדיר: מנין כל דבר בבית?

מאיר: בשם אלהים, אל תגידי לו מאומה. אסור לו לדעת מזה. מרימי, אל תגידי לו שאני הייתי כאן. אחר כך אבוא לראותו (הולך).

יהודי (קם): צריך לקום משום כבודו של ת"ח.

מאיר: עזריה, חם הרגש. אל תתגר מלחמה בשמרונית סבתא זו. (הולך).

יהודי: אני הייתי מהרס זה כבר את קן המומרים הללו, בי נשבעתי. אלא אם ר' מאיר אומר לא, ודאי שיודע הוא דין זה מן התורה. ר' מאיר הוא עתה הגדול בחכמים. על מקומו של ר' עקיבא יהיה. בקי אני בהויות אלו, כי מחזר אני אחרי תלמידי החכמים ובמקצת נעשיתי גם אני תלמיד חכם, בי נשבעתי. למשל, את יודעת מה זה פרדס – את אינך יודעת, ואני יודע, שזה מעשה מרכבה. ומה זה מעשה מרכבה – את אינך יודעת, ואני יודע שזהו דבר שמעבר לעולם, שמן הצד השני של העולם. בן אדם אסור לו להציץ שם ח“ו. בן עזאי, בן זומא, ר' עקיבא ואחר הציצו לפרדס, ואך ר' עקיבא יצא בשלום. אחד מת, אחד נטרפה דעתו ואחר קצץ בנטיעות. מבינה את? למעשה מרכבה יש נטיעות, בי נשבעתי. אני עצמי כמעט שהייתי שם. כל זה שמעתי באזני מפי תלמיד חכם, מומר כאחר, ואף הוא הציץ להתם. מילתא זוטרתא אחר? אלמלא נכנס לשמד היה הוא ראש לחכמים! אוי, כשאני נזכר במעשיו והטחתו כלפי הקדוש ב”ה, הריני מוכן ומזומן… אך כדאי לי ללכת מכאן, בי נשבעתי. (כלם הולכים. מרימי סוחבת את הטנא).

מרימי: מה שר' מאיר יכול להביא… רוב טוב זה גם לאחינו ואחיותינו הוא. איש טוב הוא ר' מאיר. אלמלא הוא… אך הנה באה האחות בתיה (בתיה באה לבושה שחורים, בלי עדיים, בידה תיבת עץ קטנה) אחותנו, אחינו שמעון שאל עליך כבר פעמים.

בתיה: שלום עליך, מרימי. שמעון עכשו כאן?

מרימי: כן. כל אחינו ואחיותינו נתכנסו לחדרי. פי שמעון מדבר. כמה תענוג! עצרת קדושים! כלם בוכים בשברון לב. אחות אחת נתעלפה ובקושי השיבו רוחה במים.

בתיה: מרימי, קראי לאחינו שמעון ויבוא הנה.

מרימי: תיכף. ודאי שכך הוא רצון ה' אדוננו.

בתיה (סוקרת את הבית): עליו פחדתי לשאל. מזכירה אני שמו ומתעוררים בי רגשי חטא מן העבר, ולבי יכלה וידאב. מה הוא עושה שם עתה לבדו? הוי, לבי, לבי החלש, מפני מה איני יכולה להכניעך עד גמירא! (שמעון בא), שלום עליך, אחא שמעון!

שמעון: אקדמה פניך בשלום, אחותי, בשם אבינו שבשמים.

בתיה: כאן, בקופסא זו, כל תכשיטי. אין לי צורך בהם שוב. ויהיו לטובת אחינו ואחיותינו העניים.

שמעון (נוטל הקופסא מידיה בנחת): זה כבר, שהיית צריכה להפקיר תכשיטי ההבל שלך, כל כלי השטן. הכנסי אלינו עתה לעצרה.

בתיה: לא, איני יכולה. איני צריכה לילך לביתו. האמת אגיד לך. מתיראה אני להפגש אתו. קשה לי לנצח את עצמי בקרבתו.

שמעון: ראשית, יושב הוא בעליה, והוא, לדאבוננו, מתענין מעט באספותינו. אומלל זה סובר, כי הכל תלוי בשכל. שנית, לברח ממי שנתנסה כל כך הרבה חטא הוא וחולשה. עלינו להביט ישר בפני השטן ולזרק גירא לעיניו, כדי להוכיחו שאין לו שוב שליטה עלינו. כך רצונו הקדוש של אבינו שבשמים! (קול צעדים).

בתיה (נבהלת): אחא, שומעת אני קול צעדיו.

שמעון: אין בכך כלום. עמדי על מקומך והיי אמיצת רוח כמושיענו בזמן שלקחו הרוח ונשאהו על פני המדבר. (אלישע בא וספר בידו. לבוש בגדי עוני. נזדקן וחור, אך פניו מפיקים עוד אצילות).

אלישע: לבי אמר לי, כי את פה. לא שמעתי מזה אבל הרגשתי בקולך. בתיה, חכיתי לך בכל יום שתבואי ולא באת (יושב).

שמעון: היא לא יכלה לבוא. היא היתה אצל אבינו שבשמים.

אלישע (בכעס): רצוני, שאתה תלך לזמן מה אל אביך שבשמים! עלי להשאר עם בתיה ביחידות.

שמעון: בתיה אחותי, אני הולך וחוזר מיד. כשתרגישי בך איזו חולשה וקראת לעזרתו של אבינו שבשמים. הולך אל הבית. שממה. שניהם מחרישים).

אלישע: בתיה, מפני מה את שותקת? (היא ממשיכה שתיקתה) מפני מה את שותקת, בתיה?

בתיה: אין הדבר בפי. דמעותי מחניקות אותי.

אלישע: כשהכל הלכו ממני עזבת אותי גם את. השכחת אותי, בתיה?

בתיה: אם אשכחך אלישע תשכח ימיני. לא! לשכח אותך – זה למעלה מכחותי.

אלישע: בתיה, רצוני לדבר אתך דברים ברורים. בזמן האחרון חשבתי עליך הרבה מאד, גם בזמן שאת חשבת שאין לבי אליך, גם אז היו כל מעיני בך… אנכי שאלתי לנפשי: מפני מה ומפני מי עלי להדיר עצמי מן האשר? אלו היתה לפחות בתי על ידי… אבל אין לי איש… ומפני מה לא אדאג לעצמי? הכל סוברים שאני חי רק בשבילי, אבל הן האמת היא, כי בשביל עצמי לא חייתי כלל. כי אני לא נהניתי עוד מכל אושר… בן ארבעים וחמש שנה אנכי היום, ואלו היתה על ידי עוד נשמה אחת, שיהא כדאי לי לחיות בשבילה, יש בי עוד די כח ועוז להלחם בעד אשרי ובעד זכויות חיי האדם!

בתיה: עכשו אחרת… מאותה שעה שדחית אותי בשתי ידים מעל פניך נטו עשתונותי למהלך אחר. אלישע, אני כבר נשואה. שיכת אני כבר לאחר. החתן בחירי הוא האל המושיע. לו לבדו אנכי היום.

אלישע: מה את סחה, בתיה? איני מאמין לך. את יותר מדי נבונה, יותר מדי פקחית, עד כדי ללכת מוכת עורון אחרי הדרשות של בית הקברות. הם הפילו תרדמה על רגשותיך, ואת ישנה שנת מרמוטא. עורי משנה איומה זו, משנת השמים, עורי והעמידי רגליך על הארץ! בתיה, בכחם של הפיוט והבינה אבנה לך מקדש של בדלח וספיר, ובמקדש תהיי את אלי המושיע! תחת שירי מתים אשירה לך שירי הומר ותחת זמרת רפאים אדברה עמך דברי שמחה ואהבה בשפת הנשמה.

בתיה (בקנאה): לא, לא! יש רק מקדש אחד והוא – לבנו, ובמקדש זה שוכן כבוד רק אחד – והוא אלהינו שבשמים. אין שירה כתורת המושיע ואין זמרה כתהלות שרפי מעל, המברכים ומשבחים לכסא כבוד אלהינו!

אלישע: רואה אני כי הרעל יצוק עמק עמק אל תוך נפשך האצילה. בקשת לך נחמה ומצאת את – המות. אין בך עוד חיים ואין בך עוד אהבה.

בתיה: חיים גשמיים ואהבה גשמית אינם אלא הבל וחלום. כעשן ינדפו. שם – יש חיי נצח ואהבת נצח.

אלישע: שם חיי נצח ואהבת נצח – אני איני רואה בהם ערך וטעם. אני רואה רק אחת: זרים אנחנו שנינו זה לזו.

בתיה: זרים? הוי, אלישע. אלו היה מותר לי, הייתי נופלת עכשו אל בין זרועותיך. הייתי מכסה עיניך בנשיקות תאוה של אין סוף, הייתי ממלאה עולם בקול שמחה וחדוה! דמעות האשר שלי היו ממרקות מכאוביך ויסוריך… אני חוגרת כל כחותי שלא לכרוע לפני רגליך. אבל מה שיודעת אני הוא זה, שכל אלה הן מחשבות השטן, שכל אלה הם חטא, און, הבל ורעות רוח! אני אתאחד אתך באהבת נצח… איני רוצה להתאחד אתך לרגע ולאבד אותך לנצח. אני תקוה תפלה ובטחון, שאם אתגבר פה על רגשות החטא, אז נתאחד שנינו שם לעולם, לעדי עד! (כמו בחלום) נשמותינו, טהורות מכל תאוה, תזדוגנה שם אצל כסא הכבוד של שדי ובידי שדי, ושם יהיה זווגנו לנצח, לנצח, לנצח. (שמעון בא, והם אינם מרגישים בו) אלישע, איש טוב ומסכן! אין אתה יכול להיות פה אהובי, רק אחי בלבד… ואתה אמור לי: אחותי את. אל תתרעם אלישע! שכחני. נשמתי תבוא אליך שמה. (בוכה) שלום לך וחיה בטוב! (הולכת, אלישע שוקע במחשבותיו).

שמעון: מה טוב ומה אדיר אתה, אל שדי במרומים. (בקול) ר' אלישע, היה אמיץ ומאושר, כי את אהובתך לקח ממך אלהינו שבשמים!

אלישע: אכן כבוד גדול הוא לי, ואעפ"כ אינני מאושר. אתם המתם חיים צעירים ורעננים, כי נפתה לבכם להאמין שיש שם בשמים צורך באהבה. הה, מה נוראים הם עתה הקרבנות המובאים לשם אהבת השמים. לפנים ידעו בני האדם רק קרבנות צאן ובקר, והיום – עולים בני אדם חיים לקרבן. שוחטים אותם ולא בסכין, שורפים אותם ולא על המזבח! לא, הנזירים! קרבנותיכם הם קרבנות חנק! אתם מחניקים את האדם ורוחו באהבתו לחיים. הוי, מה מר הוא עתידו של העולם, אם בכח תורתכם יהפכו אנשים לפגרים נחנקים ומתים. תחת אנשים ינועו צללים, צללים כהים וחלשים, שיביאו לקרבן את חייהם האמתים על האדמה במחיר חיים שבדמיון הנמצאים שם בשמי השמים. שר המתים! תנני להתיחד עם מחשבותי…

שמעון: אחא, אני הולך להתפלל לפני אבינו הטוב שבשמים על נשמתך העלובה (הולך). גם סומא היה פוקח את עיניו, והוא אינו רואה… אומלל! (הולך).

אלישע: לך! עלה וטפס אל אביך שבשמים או העמק שאולה אל אויב אביך, אל השטן. בלקחכם על האהבה ועל הנזירות אין די רעל להמיתני. אני אמות בלעדיכם, יש לי אמצעי נכון ובטוח לזה. אתם מתים על מנת לחיות ואני אמות על מנת להיות מת, על מנת למצא את הגאולה מן הנצח… (דממה). נעמי, בתי האומללה. משעה שעזבתני נעשית יותר יקרה ואהובה עלי. היכן את עכשו, שיה נדחת? לאיזה מדבר טולטלת ואיזה זכרונות מוחצים עתה את לבתך הרכה? הה, נעמי. את היית אבדתי האחרונה! (מוציא צלוחית רעל), אלו היתה בתי על ידי עוד היה ערך מה לחיי. עכשו – בשביל מה ובשביל מי אאריך את נפשי? להיות לוחם בלי מלחמה! להיות חי בלי תכלית לחיים, לסבל מבלי דעת למה ומדוע! לא, חיים אלו מרים ממות! אני אמות ברעל, כסוקרטוס בשעתו. הוא מת ואת מטתו סבו אוהביו ותלמידיו הנאמנים, ואני אמות ערירי, כאשר חייתי ערירי. אבל לא הכל ימות אתי. השפעתי שהיתה לנשמתי על אחרים לא תמות ואשה לא תכבה. לנצח יחיו רעיונות המחקר, רעיונות החופש, אשר זרעתי בין אחי! כך, אל פקפוק! החלטתי! (שותה מן הצלוחית, זורקה על המזרקה השבורה ושב לשבת במנוחה על מקומו) אין על איש לעולם לדעת את הסבה האמתית למותי. רעל זה פועל לאט לאט, והכל יאמינו, כי מתי בדרך הטבע. או – שאבינו שבשמים נטל נשמתי על שסרחתי לו… ועתה אקרא עוד פעם, באחרונה, את הומר האהוב עלי (נוטל הספר וקורא במנוחה. מאיר בא).

מאיר: הוא קורא את הומר האהוב עליו ואינו מרגיש בי. שלום עליך, רבי ומורי! (נשאר מעומד מרחוק).

אלישע: מאיר? – אורח! כיצד אתה קורא לאחר בשם רבי ומורי?

מאיר: נוקט אני כלל: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.

אלישע: ואין אתה חושש לבוא אלי, אל מוחרם?

מאיר: אני אומר: הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך!

אלישע: דבריך כנים ולקוחים מן הנסיון. איש בעל נסיון אתה, מאיר.

מאיר: אבל תחת זה רחוק אתה מן הנסיון יותר מדי. כמה קטרוג יש עליך ואתה בא ונותן לו עוד תוקף. למה נתת למינים שיעשו בביתך את בית כנסתם? הרי בזה יש ידים מוכיחות לאויבך שגם אתה כאחד מהם.

אלישע: האדם היחידי שלא עזבני עוד – זוהי מרימי. האפשר לי לא להרשותה, שיחד עם אחיה ואחיותיה תטפס ותעלה מכאן אל אביה שבשמים? או שמא כל האנשים שאין אני תמים דעים עמהם צריכים גרוש? או שמא נופלים עלי אימתה ופחד של מה יאמרו ומה יחשבו עלי הבריות? אני רודף את הדעות, שהן דעות של שקר לפי דעתי, אבל אין אני רודף כמוכם את האנשים נושאי‑הדעות. אוי! (שם ידו על חזהו).

מאיר: מה לך, רבי? חורת מאד. האביא לך מים?

אלישע: לא! לא! אין בכך כלום… שוב הוטב לי.

מאיר: ואעפי"כ נכנסת לישיבה וגרשת במקל את התלמידים הלומדים, והרי אלה הם אנשים ולא דעות.

אלישע: הם אנשים בלי דעות כלל. כל אחד מהם רוצה להיות תלמיד חכם, חבר, צורבא מדרבנן, תנא, שיננא! והם יושבים ומשננים: דינים, הלכות, סיגים, פשטים, דרשות, רמזים, גימטריאות. מה תועלת בכל אלה? יעסקו במלאכה! יהיו חיטים, רצענים, נפחים, פועלים, ואל יהיו חובשי בית המדרש ועוקרי הרים וטוחנים זה בזה בסברא! למה יהיו למשא על העם?

מאיר: במחילה ממך, רבי, כלום כל תלמידי החכמים עוסקים רק בפלפול וסברא?

אלישע: זוהי חריפותך, מאיר. אתה יכול לטהר השרץ בקן טעמים, להטריף את הכשר ולאסור את המותר… זהו אמנם חד ומחודד מאד, אך מה יסכן כל זה לעם? אוי! (שוב הוא שם ידו על לבו).

מאיר: גדול למוד התורה לשמה. יהודי צריך ללמד ואם לאו – אינו יהודי. ישראל, רחמנא ואוריתא חד הוא. היהודים מחויבים לשאב כל תקוותיהם, נחמתם ומושגיהם על החיים מן המקור העברי כי על ידי כך לא יאבדו בארצות אויביהם. אין התורה מטרה לעצמה, אלא אמצעי לשמר על קיומו של העם מכליון.

אלישע: מטרתכם כשרה ואמצעיכם אינם כשרים (שם שוב ידו על לבו) אוי, מאיר, שמע: אני מרגיש את עצמי ברע. לבי נבא לי שאמות מיד…

מאיר (נבהל): מה? אלהים עמך! נדמה לך כך…

אלישע: אין אני מדבר מעולם בבטחון על דברים שבדמיון… מאיר, לא אחיה, כי אמות מיד…

מאיר: מרימי, מי שם? (קורא לתוך הבית) מהרו ובואו! הרבי ברע! (שב במרוצה) מורי ורבי, מה לך, האשלח לקרא לרופא? (בתיה, מרימי ושמעון באים).

כלם: מה? מה אירע?

בתיה (רצה אליו): מה לך, אלישע? מרימי, הביאי כר מהר! אויה לי! הביטו, כחותיו אוזלים (היהודי ועוד יהודים באים מן הרחוב. מניחים את אלישע על המרבד).

אלישע: אין לכם להבהל. הרגעו כלכם!… כל אלה רצו להמיתני בחיי ולא עלה בידם, שאהיה מת. עכשו אמות… (בתיה בוכה) בתי, אל תבכי. דמעות שאין בהן תועלת אין בהן ממש.

מאיר (אל היהודים): עזריה, יבוא לכאן מיד ראש הישיבה והזקנים. עלינו תחול החרפה אם הוא ימות מוחרם מאתנו והביאו מיד את אשתו לכאן!

היהודי: כהרף עין, אני חוזר לכאן, בי נשבעתי! (כל היהודים שבאו הולכים).

בתיה: הוא אינו מגלה מעולם את מכאוביו, ומחסוריו.

אלישע: אין דבר חסר לי עכשו, מלבד בתי. רציתי לראות עוד פעם אחת את בתי ואמות (סוגר עיניו).

מאיר: רבי חביבי, מפני מה אינך אומר מה לך?

אלישע: מה לי? אני עובר מן ההויה אל העדר ההויה. הה? אינכם שומעים? (מרחוק נשמע קול חלילו של טוביה) אביוני! כן, הוא. טוב שהוא בא. אני חובבהו. באדם החכם אפשר להכיר טיבו ותכונתו העשירים, אפילו בשעה שהוא עושה עצמו שוטה וחוזר על נדבות (קול החליל מתקרב) מי יודע, אפשר הביא לי ברכה מנעמי?

מרימי: כן, הוא נעלם באותו לילה כשהלכו מכאן לגיונות הרומאים.

בתיה (חרש): אין מי שיבין אהבתו לבתו.

מאיר (מתוך מחשבה): רבי ומורי. תיכף אשוב. (הולך). הם מחויבים לבוא, לתת לו לפחות את הכבוד באחרונה, את הכבוד ששללו ממנו בחייו. (הולך).

בתיה: אני רואה, שהוטב לך. אך חלי הוא ותשאנו. הוא יסור ממך.

אלישע: הוא יסור לכשאסור אנכי. שבור החליל ושמר את נגונו? הכל עובר ומשתפך אל חיק הנצח שאינו מושג (קול החליל נפסק. טוביה בא לבוש קרעים).

טוביה: שלום עליך, אחי! מה זאת? הה? שרפה היתה כאן?.. לא כלום, לא איכפת. אחרי השרפה נעשה האדם האביון עשיר יותר… ר' אלישע בן אבויה, מה לך? התאושש! פקח עיניך הגדולות והחודרות! הט אזניך ושמע – הבאתי בתרמילי דבר טוב.

אלישע: ידידי, אל תאריך בשיחה. הזמן קצר והדרך מרובה… היכן נעמי בתי?

טוביה: הלגיונות הלכו – ואני אחריהם. הלכו יום – אף אני כן; הלכו שבוע – אף אני כן. הוי, אסונו של האביון הוא, שנגרר אחריו תדיר עוד אביון אחד בעל תרמיל. לאביון ההוא קוראים רעב ולתרמילו – קיבה. הוי, אחי – ואביון שני זה עונה כל כך עזות!

אלישע: טוביה, היכן נעמי בתי?

טוביה: הוי, אחא. באותו ערב צעקת מרה: נעמי! נעמי! וצעקה זו דחפה אותי הלאה הלאה בדרכי. שהדי במרומים, שאמרתי להביא לך את בתך בחזרה. והלכנו ובאנו אל אחד מכרכי הים. השר המוכסן הגדול וכל גדוליו הפליגו בספינה הראשונה וכל השבויים נשארו להפליג בשניה. ואני נגנתי כל לילה בחלילי באזני החילים, נעשיתי מקורב להם ומצאתי בהם רבים משלנו. ושם נודע לי, שנעמי מתחרטת ונפשה יוצאת בדמעות ובגעגועים. מה הבינה בכל מה שעשתה? אך אחי היקרים, מה ארבה שיחה על כל ההרפתקאות דעדו עלי, על כל מיני לסטים שפשטו עתה על הדרכים? אבל מי עוד בטוח כאביון? איש לא חמס אותי, איש לא לסטם אותי. ר' אלישע בן אבויה! התאושש, אחי. חזק! חזרנו. נעמי חזרה גם היא. היא שלחה אותי לבקש מאתך, שתרשנה לכרע על ברכיה לפניך ולבקש סליחתך. הוי, שיה אובדת! כמה יסורים עברו עליה! (רץ אל הגן) נעמי, בואי נא, ילדתי. אבא רוצה לראותך (הוא מביא את נעמי חורת, חולה, לבושה קרעים, מכוסה אבק. היא מביטה בהשתוממות על הכל, סוקרת).

בתיה: נעמי מסכנה. לב מי לא ישבר לראותך בכך.

נעמי: אבא, כועס אתה עלי, הרי חזרתי אליך. עיני נפקחו מיד. אני התחרטתי. עוד בדרך בלילות כששררה דומיה מסביב, היה נדמה לי, שאתה קורא בתחנונים: נעמי, נעמי! דממה – וקול שמעתי, והייתי בוכה ובוכה… עצומים נעשו געגועי אליך ואל אמא… (בוכה) אבל כמה שהתרחקתי מכאן, כך הלכה אמא ונתקטנה בעיני, הלכה ונתקטנה, עד שנעלמה כלה. אתה, אבא, לא כך. ככל שהתרחקתי כן נעשית יותר גדול ועולה, עד שרק מראך חזיתי נגד עיני. ויהי הלילה ואשמע קולו של חליל… הכרתי מי הוא המנגן, ולבי הרגיש בברכה ששלחת לי (בוכה). אחר כך. דרך ארוכה‑ארוכה התהלכתי יחפה על גבי אבנים וסלעים, בגי ועל גבע ובתוך החול הלוהט… ובלילות עברתי בתוך יערות… גשם ורעב… הוי, אבא. מה טוב לבו של טוביה!

טוביה: דבר גדול? כמה פעמים נפלה גבורה זו בלי כח. חלילי, חלילי, הוא שהיה אתנו. כך אחים. כשיש מנגנים יש הולכים…

נעמי: הלכנו רעבים וקבצנו על יד… היערות היו לנו למסתר מפני לסטים, ובדמעות עמדנו על נפשנו מפני אנשים רעים. אבא, אינך אומר לי כלום – יודעת אני. גדול עוני מנשוא!

אלישע: בתי, חמה אין לי עליך, גשי אלי (נופלת על ידו ומנשקתה). אמת, בתי, שקראתי לך, לא פסקתי לקרא לך, והנה חזרת אלי, חזרת אל אביך העזוב והנדח… אחרת אמנם במקצת… אבל עוד יש די זמן… נעמי בתי, באת בדיוק למועד שאני הולך מכאן לנצח…

נעמי: להיכן? לא, איני רוצה! גם אני הולכת אתך!

אלישע: לא, בתי, לך לא הגיעה עוד השעה.

נעמי: הביטו וראו מה נשתנה!

אלישע: תחלה משתנים ואח"כ מתקטנים ואובדים, עד שעוברים אל חיק הטבע הנצחי! (הוא סוגר עיניו ונשאר שוכב במנוחה. הכל בוכים).

נעמי: אבא, וכי זה פללתי למצא בבית?

שמעון: בזמן שאבינו שבשמים קורא – חיב כל אדם להשמע וללכת. אלך ואעמד בתפלה בעד נשמתו החוטאת. (הולך אל הבית. ר' מאיר, ראש הישיבה, היהודי והזקנים באים).

אלישע: מי כאן, מאיר? אתה? קרב אלי!

מאיר: אני כאן, רבי.

אלישע: חושב אתה עצמך לידידי?

מאיר: רבי ומורי, אני מודיע בגאון בפני עם ועדה, שמימי לא אהבתי את אבי כשם שאהבתי אותך וכשם שאני אוהב אותך עכשו. מי שהבין אותך לא יכל לא לאהב אותך.

אלישע: אני מת ובתי נשארת יתומה לבדה בעולם הגדול. (בוכה) אל תעזבנה, מאיר!

מאיר (מגדיל את בכיו): רבי, אדאג לה כמו לאחותי, כמו לבתי…

ראש הישיבה: אומלל! המרגיש אתה כי הגיעה שעתך האחרונה?

אלישע: לא די שאני מרגיש… אני מבין… אני יודע זה…

ראש הישיבה: הה, ואם מרגיש אתה בזה, אל תמות כאיש אחר לנו. מות כיהודי.

אלישע: היהודי אינו חי ככל בני האדם, אבל מות ימות ככל בני האדם…

ראש הישיבה: אל תדבר כך. אל תחטא עתה לאלהים… חזור בך עכשו לאלהיך ולתורתו הקדושה.

אלישע: משל למה הקב"ה ותורתו דומים? למלך שהיתה לו צפור דרור ואמר לעבדו: שמר אותה, ואם לא והיתה נפשך תחתיה. ועומד העבד ושומר על הצפור בכל ימיו. עבד הוא שחייו אינם חיים ובמות אין הוא רוצה… אך אני, אני נטלתי הצפור ושלחתיה לחפשי…

ראש הישיבה: והנה אתה נותן את נפשך בעד הצפור.

אלישע: טועה אתה גם בכך. מת אני כבן אדם חפשי…

ראש הישיבה: חזור בך, כל עוד לא אחרת המועד. זכר את הצפוי לך בעולם הבא.

אלישע: כל זמן שאני חי הריני כאן, אמות – ואינני. וכי צריך אני לפחד מפני מה שיבא עלי כשאני לא אהיה עוד? ידידי! לא חייתי כשוטה ולא אמות כשוטה ( רטון בין היהודים).

בתיה (בלחש): הה, אלישע, באיזו מלכותא ובאיזה רקיעא תרחף שם תועה נשמתך העלובה? ואיככה תמצאנה שם נשמתי, אם אין אתה משלים עם אלהיך? הוי, אלישע! האינך רוצה להיות אתי שם?

אלישע (עיניו סגורות, קולו חלש מאד): שם – לא!

טוביה: אהה! הוא יוצא עתה נקי מנכסיו האחרונים, הוא מתפשט מגופו, ואפילו תרמיל לא יהא נצרך לו.

בתבורית (באה): מה היה פה? אמר, אלישע, למה עלה לך כל זה? (רואה את נעמי) נעמי פה! בתי! (נושקתה ובוכה) אוי לי, מה היה לך!

אלישע: אוי, עיני חשכות… נראה, שסופי מתקרב… (סוגר עיניו).

שמעון (נשמע קולו מן הבית):

נאמנים, חביבים עלינו יסורים

גאולת נפשנו בהם וכפורים…

(המקהלה שרה חרש עד ירידת המסך).

אלישע (מתעורר): שומעים אתם? עוד נשים משמיעות קול… בזכות נשים יבוא הנצחון… אבל אשמים אנחנו… אנחנו חשבנון לשפחות, לנשמות תועות. תורה ומצות גבאות ורבנות – הכל לגבר נתנו. ולאשה אמרנו אין לך חובות ואין לך זכויות… אצל הנזירים יש לאשה עבודה, יש לה אהבת אחות, זכויות אנשים… אצלם מוצאת האשה ספוק לנשמתה העדינה המרגישה, ואינה מכירה באבדן האם והנפש האהובה שבתוכה… חלשים ומדוכאים יהו בני הדור הבא, צאצאי נשים אלו. דורות יבואו – ויכבה נר הדעת והרעיון, והחשך יכסה ארץ. (בקול חלש) ואז ישפך דם, דם לרוב, פלגי נחלי דם של יהודים (סוגר עיניו).

ראש הישיבה: אומלל. הגיע הרגע האחרון שלך… חזור!

אלישע: עוד רגע אחד של חיים יש לי, האשאר עתה בדאי? אלישע בן אבויה לא אמר מימיו דבר שלא עמד על אמתו וחזר… נעמי, קרבי אלי! שלום לך, בתי. אל תבכי למותי. אין אני ראוי לרוב דמעות. מאיר, תקותי, כי את יתומתי תחיה… בתיה, לבי עליך. אני מת מתוך חיים ואת חיה בתוך מות… אני מת בלי שנאה, בלי קצף, בלי קללה… שלום! (מת. כל הנשים בוכות).

טוביה: אחא אלישע. עכשו נעשית לעשיר היותר גדול שבעולם! (מוחה דמעה אחת מעיניו).

נעמי: אבא! אבא! עכשו מצאתיך ועכשו אבדתיך!

בתיה (בלחש): אב הרחמן, תקותי לראותו שם אצל כסא כבודך.

בתבורית: ברוך דין האמת!

ראש הישיבה (שנועץ עם הזקנים עד כה): הוא חי כאחר ומת כאחר! לקבורת ישראל לא יבא. אבד! אבד! עכשו הוא בידי בית דין של מעלה!

יהודי: את נבלתו צריכים להשליך, קבורת חמור יקבר, בי נשבעתי! (הוא רוצה לגשת אל המת, הזקנים אומרים ללכת).

מאיר: עמודו! טעות בידכם! יהודי גדול נפל היום בישראל! וכבוד נשיא ינתן לו בקבורתו ( פושט גלימתו מעליו ושם אותה על גוית אלישע). רבי ומורי, הרי אני מכסך בגלימא, ויהא נסתר מעיני אלה זה שהעיר קנאתם וחרונם! רבי ומורי, קולי אזעק אל השמים ואשוע – הירשיעוך שם בלי משפט?! כן, שפט ישפטוך, אבל רק אלה, שהם ראויים להיות שופטיך! אך לא אנחנו! לא אנחנו! (נופל על הגויה. הכל בוכים ומיללים מרה. מן הרחוב נשמע קול חלילו של טוביה הנעצב. המקהלה שרה חרש‑חרש).


המסך יורד לאט


  1. “השארי” – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  2. “מלאת המות” – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  3. שורות אלו, שבכל אפן אינן נחוצות לבמה, הכנסתין בחצאי לבנה. – המתרגם.  ↩

המלצות קוראים
תגיות