א

הן יפה מטה-השושנים אשר בגן, לולא החוחים הרעים, אשר פעמים רבות דקרו אותך עד זוב דם, בּשַלְחֵךָ יד לקטוף לך ציץ! “הוי למטה-השושנים הרע הזה!” קראת אז, ויש אשר לקחְתְּ מקל ספרדי והִכֵּית בו על המטה. אל נא תאמרי כזאת, מַקְסָה, לוּ יָדַעַתְּ על מה כֻסה מטה-השושנים חוחים מראשו ועד רגלו, כי אז ראית והבינות אשר לא רע הוא, כי אם טוב מאד.

העוד תזכרי את זְמִירַת-הלילה ואת שיריה בלילות האביב, בעוד הירח הגיה את אורו הבהיר והשושנים נתנו את ריחן ובערוגת הדשא נוצצו התולעים הלוהטים? יש אשר כמו קינה גדולה היתה השירה ויש אשר היתה כמתיפחת, עד כי לִבֵּךְ בקרבֵּךְ דָאַב עלַיךְ ואַת שָאַלְתּ אותנו: “מה זה היה לזמירת-הלילה הקטנה, כי ככה עצֵבות שירותיה?”

הבה ואגידה לך עתה את פשר הדבר, כי הנה אֹרךְ הערב היום והמועד אשר לפנינו גדול.

הָיֹה היתה פעם זמירת-ללילה, הלא היא האֵם-הזקנה אשר לכל זמירות-הלילה בארץ, וביניהן גם זמירות-הלילה אשר לנו. מארץ חמה אשר בארצות אפריקה באה, כי חם לה שם עד מאד, והיא באה לבקש לה מעון פה, במקום אשר יֵקַר לה מעט ואשר יהיה לה מעט צל. אז חִפְּשָׂה בין עצי היער ובנאות הדשא ובגנים הגדולים, אשר מאחרי הבתים, ותבקש לה עץ או שׂיח, אשר שם תוכל לבנות את קִנָהּ. כל העצים אשר מסביב האירו אליה פניהם ויהיו נכונים לתת לה ענף או נצר, וידברו על לבה, ויאמרו לה, כי רק טוב יהיה לה עמהם. כל עץ ועץ אִוָּה אותה לשכנה לו, כי מדי עוּפָהּ שוררה את שיריה העליזים, עד כי השתאו כלם לקולה היפה וחרש רָעֲשׁוּ עמה גם הם ולא עָיְפוּ משמוע לה.

וזמירת-הלילה בקשה הרבה ובקשה בכל-לב, רגע רבצה על העץ האחד ורגע על משנהו, פה מצאה כזאת ופה כזאת אשר לא מצא חן בעיניה, ובאחרונה בחרה לה את מטה-השושנים. המטה הזה לא היה גבוה מִדַי ולא שפל מִדַי, לא קֵרֵחַ ולא כְבַד-עפאים, וגם גָּרֵי-בַיִת אחרים לא היו לו זולתי זבובי-זהב אחדים טהורים ומחרישים, ואף גם היה המטה לבוש עֲדִי שושנים עד להפליא ועטוף כלו ריח מתוק. בימים ההם וחוחים לא היו לו עוד. גזעו היה חָלָק כלו, אשר יָכֹל יָכלְתְּ למַשֵׁש אותו ביָדֵךְ הֵנָה והלום ולא תִשָׂרֵטִי.

וזמירת- הלילה שמחה על המעון הטוב אשר מצאה לה, ובשמחתה הגדולה זִמרה והריעה בקול גדול, עד כי פֻתְּחוּ כל ציצי מטה-השושנים מרוב גיל וּבִן-לילה כֻסה כלו שושנים פורחות ונחמדות מרגלו ועד ראשו.

וזמירת-הלילה לא חכתה הרבה וַתָּחֶל לבנות קן לה, וַתִּבֶן את קִנָּהּ עגול ונהדר וגג מֵצֵל לו עשוי עלים ירֻקים-לבנים ושושנים גדולות אדֻמות-לבנות לפני החלונות הקטנים, וכאשר כלתה לרפד את הקן בטרפי עשב ובנוצות רכות, ותבוא וַתַּמְלֵט ביצים קטנות אחדות ותרבץ עליהן וַתִּדְגְּרֵן, עד כי הגיחו צאצאי זמירות-לילה קטנים, והם מתוקים ורכים ונחמדים למראה ועיניהם שחורות וראשיהם שחופים ומסֻלסלים וחרטומיהם צהֻבִּים ופתוחים תמיד לרוָחה

וזמירת-הלילה אִמָם לא ידעה מרוב גיל את אשר היה לה ותכלכל ותתן טרף לקטַנֶּיה – שלשה היו במספרם – ותשר להם את מבחר שירי הערש אשר לה. ומרחוק ומקרוב התעופפו צפרי-הלילה ותבאנה, ותשבנה על ענפי העצים הקרובים ותקשבנה לזִמרות האֵם הצעירה ותשתקשקנה בכנפיהן – כי ככה מוחאות הצפרים כף על-דבר אשר ידים אין להן.

ומטה-השושנים עָמַד קרוב לְבַיִת, אשר שם חתול שְׂחוּפַת-מראה, והיא חיה רעה ונמאסה עם עינים ירֻקות ועם שָׂפָם ארוך וקשה ועם צפרנים גדולות וחדות. והחתול חתול אשר היתה לצנינים לכל יודעיה מרוב תועבותיה ומרוב גנֵבותיה, עד כי יָרְאָה לנפשה מֵהֵרָאות לעיני רואים יומם, פן ישכו אותה הכלבים עד מות ונשי האכרים תשטופנה אותה במים חמים, ותשָאר כל היום במרתף אפל, ורק בהיות הלילה יצאה ל מלאכתה לעשות את נאצותיה הגדולות והקטנות.

והחתול הרעה מדי שבתה במרתף שמעה את שירות זמירת-הלילה ותתקצף מאד, כי כן משפט כל נפש רעה להתאנף תמיד בשמעה או בראותה דבר יפה. אכן שריקת העכברים, אשר אָרבה להם כל היום מחוריה, נעמה לאזניה שבעתים מכל התרועות הנחמדות ומכל שירי-הערש המתוקים אשר לאֵם הצפרים. אז הגיחה בסתר ממרתפה האפל, ותשתוחח ותזחל בתוך העשב ובסבך עד למקום אשר משם ראתה את מטה-השושנים, ותמצמץ בעינה הירֻקות ותרא את הקן ואת שלשת האפרוחים ואת אמם השומרת עליהם ברחמים ובדאגה, אז שאפה באפה ותדבר אל לבה ותאמר: “הוי לאספסוף הזה! הוי לערב הרב אשר בא הלום ואיש לא קרא לו! ראו נא, איך הם קוראים ורועשים כל היום, כמו יחידים היו על פני כל הארץ. חַכּוּ נא ואלמדכם בינה ותדעו מה לכם, כי תפריעו אנשים ישרים משנתם אחרֵי הצהרים!” אז עִקְמה את קצה זְנָבָהּ פעם בכה ופעם בכה וַתִּלָפֵת לארץ וַתָּשָב למרתפה ושם רבצה ותארב על הארץ עד כי חָשַך הַיום. אז התגנבה לצאת שנית ותבוא בלאט עד המקום אשר שם מטה-השושנים ותמצמץ בעינה ותבט למעלה.

וזמירת-הלילה עשתה כאשר תעשה כל הימים לפנות ערב, כי התעופפה מן הקן החוצה להביא לקטַניה את חֻקָּם בלילה: מעט תולעים רכים ומעט יתושים קטנים, אשר יתעופפו תחת השמים רק בערוב היום. בין כה וכה וצאצאי זמירת-הללה נשאו לבדם, והם מצפצפים ומהגים מרוב תענוגות איש אל אחיו, כי עוד מעט ואִמם תשוב ותביא להם כל טוב.

פתאם והנה על שפת הקן מלמעלה נראה ראש נורא למראה עם עינים ירֻקות ומלדאות זעם ועם שפם נורא למראה. כי הנה באה החתול הרעה, ותתגנב על הגזע החָלָק כגנב מלדה ומבטן ותתפש בו ותעלה ותתנפל בחמת רצח על הצפיעים הקטנים באין עוזר. והצפרים הקטנות התחלחלו ויחרדו חרדה גדולה, עד כי לא מצאו כח לקרוא גם לעזרה. ואולם חרדת מותם לא אָרכה, כי בטרם יצליח איש לספור שָלֹש והחתול הרעה תפשה את שְלֹש האחיות אחת אחר האחת בצוואריהן ותמיתן. אז השליכה בכפיה את שלשת החללים החמים מן הקן ותקפוץ אחריהם ותאכל אותם לרגל מטה-השושנים.

רק עורבים אחדים אשר יָשבו על אחד האלונים הקרובים ראו את הרצח בְּהֵעָשותו, ואולם בחפזון עשתה החתול את מעשיה, על הרוצחת בחֵמה שפוכה ויכו בה בחרטומיהם, עד הפילה את החללים מפיה ותעזוב אותם והיא נסה במרך לבה ותתחבא בסתר מרתפה והם לא יכלו עוד לרדוף אחריה.

בין כה וכה וזמירת-הלילה שבה וחרטומה מלא, ותשם את ראשה אל תוך הקן בעד הגג אשר מלמעלה המכֻסה טרפּי שושנים, ותרא כי הקן ריק ותחרד חרדה גדולה. אז הפילה מפיה את כל התולעים ואת כל היתושים ארצה ותתן קול והקול החריד את כל הערב אשר סביב למרחוק ותקרא: “בּנַי! אַיֵּכֶם? בּנַי!”

והעורבים באו מלאי רחמים ויסבּו אותה ויספרו לה מעט מעט ובחמלה גדולה את כל השואה אשר מצאה אותה, ולבה הקטן כמעט נשבר מרוב רע. אז התחננה אליהם ויביאוה אל המקום אשר שם הקטנים, ותכס אותם בכנפיה ותבַכּה אותם ולא חפצה להפרד מעליהם, עד אשר באו זבובי-החַפושית הקטנים, אשר קוראים להם קוברי-מתים, והם חפרו להם את הקברים. והכבודה ההולכת אחרי הפגרים היתה גדולה: כל הנמלים וזבובים רבים ומרבית הצפּרים אשר מקרוב, כל אלה נקבצו וילכו אחרי האורחה ויספדו ויילילו בקול. ואולם כל זאת לא נִחֲמָה את האֵם השכולה, וכשובה מאחרי הקבורה אל קִנהּ העזוב, אז התיפחה ואת מטה-השושנים שאלה בקול עצור לאמור: “הוי מטה-שושנים, מטה-שושנים, למה נתת לעשות את כל זאת, למה לא הֵיטַבְתָּ שבעתים לשמור את קְטַנָּי?”

ומטה-השושנים לא ענה דבר, כי אם התעצב אל לבו מאד, עד כי נשרו כל עליו מעָליו מרוב עצב, והוא חשב והגה וחִקֵר למצוא עצה למען אשר יוכל בבוא הימים לשמור על שכנו ועל בני משפחתו ביתר עוז. ופתאום – והנה באה חכמה בלבו. אז עָבַד כל הלילה חרש ובלי הרף, וכאור היום ויראו והנה כֻּסָּה המטה מרגלו ועד ראשו חוחים, והחוחים חדים ומרוטים ועקֻלים כצפרני החתול הרעה, ובקול רך דִבּר אל זמירת-הלילה אשר לא חפצה להִנָחם ויאמר: “שובי ועודדי את רוחֵך, זמירת-לילה טובה ונחמדה, שובי והמליטי את בֵּיצַיִךְ, רבצי עליהן ודגרין, ואַתּ דעי כי לא יאֻנה עוד להן כל רע, עתה לא תוסיף עוד כל חתול רעה להתנפל על קְטַנַּיִּךְ, כי חוחַי יהיו למשמר לך ולהן”.

וזמירת-הלילה לא יכלה נשוא עוד את שִׁבתה לבדד, ותָּשב ותרבץ על ביציה ותדגרן, וכאשר שבו להיות בקִנה אפרוחים אחדים קטנים ועגֻלים ומתוקים ולבושים נוצות רכות כעין השֵׂיבה, אז שבה לשיר את שיריה, ואולם שיריה לא היו עוד שירי תרועה וצהלה כקדם ולא צלילי חדוה וגיל כבראשונה, כי אם קולות נכאים נוגעי לב אשר לשמעם באו תמיד דמעותַיך. כי לא יכלה לשכוח את קטַנֶּיה הראשונים והיא פוקדת אותם בנכאים מתוקים עד היום הזה, אף כי שְלֵוָה היא מאד בעוליה החדשים.

מני אז לבוש מטה-השושנים את חוחיו וזמירת-הלילה מזמרת את זמירותיה העצֵבות, ואולם החתול לא תוכל עוד להתנפל על קִנה ברגע אשר תעוף החוצה ללַקט לקטַנֶּיה תולעים ויתושי ערב.

צפֹּרֶת-משי היתה ביער-האיתנים בברזיליה, אשר כמוה לא ראתה עוד עין ליֹפי, ותהיינה לה כנפים גדולות ונוצצות, והכנפים מזהירות פעם כעין הירֹק ופעם כעין התכלת הצחורה, והיה בעופפה לנֹגה ברק השמש, ולא יָדע איש, אם פרח נפלא למראה ואם לַבַּת אור מתעה ואם עֱדי-זהב משֻבּץ אני יְקָר צבועות עם פנינים מרַחף בתוך הרוח.

וביער ההוא יָשבוּ גם קוֹלִיבְריס קטנים וצבועים וחַפּושוית גדולות ונהדרות ותֻכִּיים נחמדים, ויהיו כל אלה לחבורה גֵאָה מאד, אשר רֵעוּ יחדו רק איש עם אחיו ועם הָאוֹרְכִידִיות הנחמדות, ויהיו באים יום יום אליהן לשוחח איש באחיו ולשובב נפשם בממתקים נחמדים. וביניהם זבוב-זהב מבני העשירים, כֻלו מצֻפה את הזהב. ויהי זבוב-הזהב הזה רֵעַ מנֹער לצפרת-המשי, והיא עלמה מבנות האצילים, ויהיו השנַיִם אוהבים איש את אחיו מאד, ויהיו מעופפים יחדו לשוח, ויהיו מחוללים יחדו לנגה השמש, ויהיו לוקחים לב כל רואה יפי זהרם ובשלל צבעיהם. אז יָצא הקול ביער, כי זבוב-הזהב וצפרת-המשי מְאֹרָשִׂים יחד ועוד מעט והתחַתּנו איש באחיו, ויהיו כל יושבי היער שפה אחת, כי אין כמוהם דבק טוב.

בעת ההיא ואיש מאֵירופָה נגלה ביער, אשר בִּקש אורכידיות יקרות. ויהי בפשטו על היער ועיניו ראו גם את צפּרת-המשי, ולא הוסיף עוד למן הרגע ההוא לשים לב אל הפרחים היקרים, ויהיו כל מעיָנָיו רק עוד בצפּרת הנפלאה אשר אין ערוך ליפיה. אז ישב כל היום למארב ויצפון לנפשה כל היום ויתנכל לה בכל אשר עופפה. והקופים ראו את הדבר ויהי להם לשיחה, והתֻּכּיים שמעו גם הם ויניעו ראש, ויבינו כלם כי לא טובה האחרית אשר תהיה לכל זה. וְהקוֹלִיבְרִים ראו וימצאו לטוב להזהיר את צפרת-המשי. ואולם האריכו להתמהמה, ויהי היום ויראו כי אין הצפרת באה למועד שִׂיחָם כדבר יום ביומו, אז מהר זבוב-הזהב ויקם ויחרד אל התמר, אשר שם בית יפתו, ולא מְצָאָהּ בבית, ויהיו כל חיות היער עוזרות אחריו לבקשה וכל עמָלם לשוא, וצפרת-המשי נעלמה ולא נראתה עוד בכל הגבול.

וזבוב-הזהב נעצב מאד ולא ידע נחמה, ויתחבא בעץ נבוב ולא אכל ולא שתה ופני איש לא חפץ לראות. אז באו אליו הקוֹלִיבְרִים, למען הקל מעליו את יגונו, וגידו לו את כל דברי השמועות אשר יעבירו ביער, וכי יש אשר אומרים כי התמכרה צפרת-המשי למבקש האורכידיות האירופי לבעבור, יגנוב אותה עמו, ולכן רק טוב יעשה אם לא יוסיף עוד לשים לב לנערה פתיה זאת אשר עיניה רק אל מכלוליה.

והקוליברים חשבו את הדברים לטובה, כי אָמרו לנַחם בַּאֲמָרִים כאלה את המתעצב מיגונו, ולא יָדעו כי רק מגדילים הם את כאבו. “אך מפיחי כזב אתם!” קרא בחמתו. "צנועה כלָתי ושומרת אֵמון ככל אשר היא יָפָה. בוטח אני בה כי לא לרצונה עזָבַתני, רק רשע ערום לכד אותה ברשתו וימשכנה אחריו בחֹזק ידו ואולי גם הָרֹג הָרַג אותה,ואַתם רק שקר עניתם בה. לכו לכם מזה,חפץ אנכי להיות לבדי.

וזבוב-עֲנָק ישר לב וחסַר מליצות שמע את הדברים. “רק נער לא יצלח אתה”, אמר הענק הכבד אל זבוב-הזהב הענוג. “אם באמת אוהב אתה לכלתך ובוטח באמון לבה, כי עתה מה לך להתחבא בְחוֹרְךָ והתיַפֵּח כלטאה זקֵנה ומקוננת. קום ומוּש מזה,עֲשֵׂה דבר, בקש את צפרת המשי בחירתך אולי תּמצָאֶנה”.

והדברים לה עוררו את זבוב-הזהב מעט מעצבו, ובהיות מועד השיחה הקרוב לנכבדי היער ויהי גם הוא בין הבאים כמשפטו תמיד. ויהי הוא שומע דברים טובים ונחומים מפי כל העדה מסביב על הרעה אשר מצָאַתהו, אז יספּר לאַחד התכיים החכמים את אשר הגיד לו זבוב-הענק וישאלהו לדֵעו גם הוא.

“רק צדקו דברי היצור הגס הזה”, ענה התּכּי “כי באמת לא לחכמה יחָשב לךָ להיות יושב באין מעשה עזוּב ליגונך ונואש. צעיר אתה לימים וחייך לפניך, עשיר אתה מאין כמוך, ואם תְּבַצֵע את מעשיך לפי כל יתרונך כמשפט, אז עשׂה תעשה וראית שנית ברכה”.

“מה יועיל לי כל עשרי?” התאונן זבוב-הזהב, “ואני בעשרי טרם אוכל לקנות לי את צפרת-המשי אחרי אָבדה ממני”."לא, ענה התֻּכּי, “ואולם לא יבצר ממך להתהלך בארץ לארכה ולרחבה, לצאת בעקבי כלתך עד כי תמצאנה, ושבתם להתחבר יחדו. אכן דבר לי להגיד לך: הנה יש פה עמָנו תכי צבוע מן התכיים היפים אשר אין כמוהם, והוא נוסע באחד הימים הקרובים לאירופה, כי נִתּן לו משמרת כהונה נכבדה באחד מִגַנֵי החיות הראשונים אשר בעולם הישן, קום וקח נא דברים עם הצבוע הזה, אולי תוכל ונסעת עמו יחד, והיה אם רק עבֹר תעבור את הים, וראית כי יתר האותות בוא יבֹאו”.

התֻּכּי בעל השפתים רק גַזֵּם גִזֵּם הרבה, כמשפט כל האוהבים להרבות להג. אמנם לא משמרת כהונה נכבדה נִתּנה לתּכּי הצבוע אשר אמר, כי אם שָבֹה שָבו אותו וישימוהו בכלוב, למען מכרו לאחד מגַני-החיות אשר באירופה. והכלוב תלוי באולם הבית אשר לאחת מאחוזות השדה על שפת יער האיתנים, עד בוא מועד נכון לשלוח את העוף היקר לעיר-החוף הקרובה. וזבוב-הזהב מצא אותו על נקלה, ויהי זוחל בעד קני-הברזל אשר לְשִׂבְכַת הכלוב לבוא אליו, וישאלהו, אם יש עם לבו לקחת אותו עמו במסעו לאירופה להיות לו לְחָבֵר בדרך!

והתּכּי הצבוע שמח מאד על הדבר ויהי נכון לקראתו, כי על כן יסע עם בן-ארצו יחדו אשר יוכל לדַבֵּר אליו כל היום. ואולם את עצתו נתן לזבוב-הזהב, כי יתנכּר מדי נסעו, פן יראו את עשרו והיה לשלל בדרך. והעצה היתה טובה, ואולם התכי הצבוע נָתֹן נתַן אותה רק בסכלותו, כי יָרֵא לנפשו, פן יבוא זבוב-הזהב ביפיו הנפלא והחשיך את שלל כל הצבעים אשר לנפשו הוא. אכן זבוב-הזה לא שָׂם לב אל המראה, ויקם ויקן לו מאת עַכָּביש מעיל צחור, אשר יתחיל אותו מִקְצֵה קרניו ועד אחוריו, ולא נראה עוד מזהבו הנוצץ מאומה. ויהי זבוב-הזה בלבושו הדל הזה לאיש אשר לא יֻכַּר מראהו ואשר לא ימשוך אחריו עין איש. וכאשר הוּצא התכי הצבוע בכלובו להיות מוּבא אל החוף, לא הכיר איש כי יש עמו גם חָבֵר נוסע, וגם המלחים אשר לקחו את הכלוב עם העוף הצבוע המרבה להג, להביא אותו אל האניה ולשימו באחד מירכתי המכסה, לא ראו או לא שָמוּ לב אל הזבוב היושב עָנּו בפנת הכלוב.

וזבוב-הזהב לא ראה נחת בדרך. הַדְבֵּק הדביקה אותו מחלת הים, וזבוב חולה את מחלת-הים איננו תאוה לעינים, ולוּ גם יהיה זבוב-זהב. והאניה הָמְתָה מפרעושים רבים אשר חָדרו לתוך הכלוב ויפרעו בו פרָעות רבות, וגם עד זבוב-הזהב הגיעו, אשר נבדל לפִנָתו בגֵאוּת לבו, ויתגודדו עליו ברב קִרְבָתָם עד לזרא, כמו יהיה מהם ומהמונם. והוא נשא באֹרֶך רוח את תעלולי האספסוף הזה אשר לעדת הקטנים והשחורים והנמאסים האלה הנותנים ריח רע, ולבו הוגה רק בצפֹרת-המשי המאירה, אשר למענה ישא את כל התלאה הזאת.

ומסע בים אָרַך שלשה שבועות, ומקץ הימים האלה באה אנית-הקיטור אל החוף, והתכי הצבוע הוּצָא אל היבשה ויביאו אותו אל גן-החיות, ושם נתנו לו מעון בתוך טבעת מתכת גדולה וּמוֹרָטָה עם שרשרת ברזל עשת דקה ברגלו בקרב עדת תְּכּים בעלי-מצנפת ותכּים אַרכי-זנב ותכּים מַכֵּי-גַלים השואנים ורועשים בקול גדול. וכאשר הריצוהו מן הכלוב, אז אמר לזבוב-הזהב: “עתה אנחנו נפרדים איש מעל רעהו, כי עלי לעלות למשמרת כהונתי החדשה. ועתה הנה באירופה אתה ולא יפלא ממך לקום עתה ולבקש את בחירתך. הנני נותן לך את ברכתי לדרכך כי תעשה וגם תצליח, ואם יש כי תחפוץ עצה ממני או כל דבר אשר יהיה, ובאת אל הגן הזה ושאלת למעון המלאך הבְּרַזִילוֹנִי אשר בבית התּכּיים”.

וזבוב-הזהב עזב את בן-ארצו, למען אשר יעמול לנפשו לבדו, ויפן כה וכה וירא והנה הארץ אשר לפניו איננה רעה. בימי החֹרף עזב את יערו בברזיליה, ולבו חשב כי חֹרף יהיה גם באירופה, ולכן השתאה בראותו כי הקיץ שפוך פה על הארץ, והוא לא יָדע כי קיץ באירופה בהיות חֹרף בברזיליה, וכן להפך. אז התהלך רגע אחד תועה לנפשו בנאות הדשא הנעים אשר בגן-החיות, ויפגוש בזבוב מעדת הרצים.

“עֲמוֹד נא אָחִי!” קרא לו מרחוק. "היש פה במקום הזה זבובי-זהב

והזבוב הרץ נחפז כמשפטו תמיד, והוא לא נעצר ברוצו, כי אם קרא לו מאחריו: “לֵךְ ובֶקש בקרב שיחי השושנים. ואולם דע נא, כי היום לא יחַלקו בקרב העם”. כי חשב את הזר הלבוש את מעילו הצחור לעני עובר אֹרח הקובץ על יד בבתי העשירים.

וזבוב-הזהב הלך לריח אפו וימצא ויבׁא עד לשיחי השושנים, אז אמר לחדור אל בין הענפים העבֻתּים, והנה זבוב-צְבי לקראתו עם קְרָנַיִם פתוחות ומפיצות אימה והוא קורא אליו קשות: “עֲמוֹד! לאן אתה הולך?”

אומר אני לדבּר שלום לזבובי-הזהב והלתוַדע אליהם".

“האמנם!” ענה אותו זבוב-הצבי בלעגו. “אין זה כי אם תאמר בלבבך, אשר יכֹל יוּכל נער משולח כמוך לבוא באין אֹמר ודברים להתיצב לפני אדונינו זבובי-הזהב. מהר וּשְטֵה מזה ולך לדרכך!”

“אבל קרוב אני לאדוניכם זבובי-הזהב, קרוב מאד”, ענה זבוב-הזהב והוא נבוך כלו.

“כן”, הוסיף זבוב–הצבי בהתקלסו, “קרובי עשירים רבים תמיד. ואולם ראֵה אנכי אומר לך, מַהר ועֲבור מזה ולך, פן אברא לך רגלים”.

וכאשר התמהמה זבוב-הזהב עוד רגע אחד, ויתפוש בו זבוב-הצבי בקרניו באפס נחת ויאמר להשליכו החוצה, ואולם באחזו בו בחזקה נקרע מעליו מעילו הצחור, וּקְצֵה צִפּוי כנפי הזהב המזהירות נראה החוצה. אז נבהל זבוב-הצבי מאד וירף ממנו, ויעמוד ויבט בו בעיניו הגדולות והשחורות, חָרֵד כלו, ויניע את קרָניו ביראה ויאמר: " סלַח נא לי בחסדך – הן נבצרה ממני לדעת – אחושה נא ואבַשׂר כרגע את בוא הוד כבודך –" וימהר וילך.

וזבוב-הזהב ראה כי אין עתה לפניו דרך אחרת בלתי אם להתוַדע אל אנשי משפחתו, וימהר ויפשוט מעל בשרו את מעילו כלו העשוי קורי עכביש. אז באו אחדים מעדת זבובי-הזהב, אשר

קרא להם זבוב-הצבי, למען אשר יברכו בשלום את דודם הזר הבא ממרחקים, ובראותם אותו,וישתאו וישתוממו למראהו ויעמדו רגע אחד מרחוק, כי תפארת אשר כזאת לא ראו עוד עיניהם מעודם. אכן קטנים היו זבובי-הזהב האֵירופִּיים ולא היה להם בלתי אם נקודות-זהב אחדות ודקות ומעט חריצי זהב ומעט גלגלי זהב על גַבָּם ועל קצות כנפיהם, תחת אשר הקרוב הגואל הלזה, הבא מאמריקה הדרומית, גדול מהם במדתו פי ארבעה וגוו כלו מצֻפּה זהב נוצץ וטהור מכף רגליו ועד קדקדו. אמנם נחשבו באירופה תמיד בָּעֲשירים האדירים מן הגדולים, אבל לעֻמת בעל המִליונים האמריקני הזה הלא רק דלים הם ורֵקים. ואף אמנם עורר האֹרח הבא את קנאתם המסֻתּרה, ואולם לא הראו את רוחם החוצה, כי אם חרדו לקראתו באהבה גלויה וישמחו עליו מאד, ויבקשו אותו לסור אליהם, וישימו לפניו טל-שושנים וישאלו לכל המוצאות אותו.

וזבוב-הזהב סִפּר באזנם, כי מיער האיתנים הברַזילוני הוא בא לאירופה ואת כלתו הוא מבקש, אשר גָנַב אותה מעמו אירופי רשע ורע. אכן ראה כרגע כי קרוביו האירופיים אינם בלתי אם אנשים קטנים מאד מאד, אם הַשוה נַשוה אותם אליו, ולא חָפץ לסַפּר לָרָשים הרעבים האלה את כל רב עשרו אשר לו בארצו ואת דבַר ארמונותיו העשוים תמרים ואת דבַר כל רֵעיו מקרב האצילים ואת דבר הקוליברים והאורכידיות והתֻּכּיים וזבובי-הענק אשר לו, לבלתי הכלימם, ואולם את כבוד כלתו סִפּר להם בכל תפארתה הגדולה ואת כל זיוה הרב הנוצץ כעין התכלת וכעין הירֹק, וישאל את דודיו, אם ראו או אם שמעו דבר על אדותיה.

וזבובי-הזהב הביטו איש אל אחיו. אכן ראו עין בעין כי עשר רב מאד לדודם זה אשר מעבר לים, ואולם בדבר כלתו האמינו, כי רק מְגַזֵם הוא. והאדיר מכלם ענה ואמר: “אם באמת יפה ונפלאה הגבירה הצעירה ככל אשר אתה, דודנו ואדוננו, אומר, כי עתה בן ראה או יָדע אותה איש מאנשי המקום הזה, ואולם רְאֵה, אין איש ממנו יודֵע על אדותיה קטנה או גדולה. אבל ליתר עֹז וליתר תקף נשאלה נא גם את פי הפרפרים אשר בזה”.

וכל העדה קמה וַתְּתַפֵּשׂ ותעל בענפי הצמרת אשר לשיח-השושנים, אשר שם מתעופפים תמיד פרפרים אחדים בל הרף. הפרפרים האלה לא היו בלתי אם בני אספסוף פשוטים, פרפרי-לְכִיסִים ופרפרי-צִיטְרוֹנים ופרפרי-שוּעָלִים, ויהי להם הדבר לכבוד גדול, אשר השפילו זבובי-הזהב את נפשם לבוא עמהם בדברים. ואולם בראותם את הברזילוני הַמֻּזְהָב כלו, ויחרדו חרדה גדולה מאד ולא ערבו את לבם לגשת. אך זבוב-הזהב הגדול דִבּר אליהם נעימות וברוח נכאה, וישאל אותם, אם לא ראו צפּרת גדולה עד להפליא הלבושה צבעים נחמדים והיא נוצצת כעין פנינים ואבני יְקָר.

“כן, אדוני, ידעתי את מי חשבת”, ענה פַּרְפַר-לָכִיס מְהיר-דברים אם באולתו ואם מחֶפצו להתפאר.

“מה אתה אומר, עלם נחמד, האם ראית אותה, את חמדת-לבי אשר אנכי מבקש? איה היא? מהר ובא, למען נחיש אליה!” קרא זבוב-הזה מדי האיצו בו.

“רק עוד רגע, אדוני הנעלה”, ענה פרפר-הלכיס, “אמהר נא לפניך, למען אבַשׂר בואך”.

והפרפר נחפז ויעף ויבא דרך ישרה עד לסבך-הַתּוֹת הקרוב, אשר שם יושבת צִפֹּרֶת-עֵין-טַוָּס ומתרחצת בנֹגה השמש. כי אמר הפרפר בלבו, אשר דברי זבוב-הזהב מקבילים כלם אל הצפרת הזאת, באין יפה ממנה בכל הככר מסביב.

“עלמה, עלמה”, קרא פרפר-הלכיס בקֹצר-רוח ובחפזה, “הנה זה בא בן-מלך אמריקני, אשר שָמַע את שֵמַע יָפְיֵךְ, והוא חפץ להתחתן בך”.

“בן-מלך אמריקני?” שאלה עֵין-הַטַּוָּס מִשְתָּאָה וּמִתְגָּאָה ותָּחל להניע את כנפיה העשירות בשלל צבעיהן.

“כן, עלמה נחמדה, בן-מלך המצֻפּה כלו מכף רגליו ועד קדקדו זהב נוצץ, והוא גדול ורם ונכבד בכל תנועותיו, אשר לא ראיתי עוד יצור כמוהו מעודי בעיר ובשדה. האוכל להביאו אלַיך?”

“כן, הביאהו נא אלי, בן-חמד”, ענתה עין-הַטַּוָּס ותִּכּוֹן ותשב קוממיות, אשר יֵרָאה כרגע כל הדר צבעיה.

ופרפר-הלכיס שב בחפזון עד שיח השושנים, אשר שם חכה לו זבוב-הזהב בקֹצר-רוח, ויקרא לו מרחוק: “בֹא, אדוני הנעלה, בֹא, כי העלמה הכבודה שׂמֵחה לראות את פניך”.

והדברים הפליאו מעט את זבוב-הזהב, כי חשב, אשר בשמוע כלתו כי בא, אז תתעופף אליו כרגע, ואולם לא התמהמה ויעף אחרי פרפר-הלכיס המעופף לפניו. ועדת פרפרים ואחדים מזבובי-הזהב נלוו אליהם, והברַזילוני קָרַב אל סבך-התות בכבודה גדולה, ועין-הטוס ראתה אותו מרחוק בבואו. ויהי בבוא פרפר-הלכיס עד לפני הצפרת היפה ויתיצב שם, וזבוב-הזהב לא התבונן אליה ולא ראה אותה ויפן כה וכה כמבקש וישאל בקצר-רוח: איה היא? אַיֶּהָ?"

“הלא היה יושבת לפניך בזה, אדוני הנעלה, האם לא תראנה?” ענה פרפר-הלכיס ויפָּלא, ועין-הטוס עושָׂה כה וכה בכנפיה, למען מְשוך את עין הארח הנעלה אליה.

עתה ראה זבוב-הזהב את הצפרת, ויקרא נואש: “מה זה עלה על לבך, עלם נחמד, הלא זאת איננה!”

“חשבתי כי היה ע לבך להתיצב לפני ולהתודע אלי”, אמרה עין-הטוס נכלמה.

“סלחי לי, עלמה כבודה”, ענה זבוב-הזהב, “רק משגה היה. קויתי למצוא פה את כלתי, צפרת-משי בת מולדתי, והיא הבריאה היפה והנעימה מכל אשר ברא אלהים להזהיר תחת השמש”.

“אכן אל צפרת-המשי אשר לך לא אוכל לְהִדַּמות!” ענתה עין-הטוס בלעגי שפה.

“את הדבר הזה לא תוכלי באמת”, ענה זבוב-הזהב בתם לבו ולא שם לב אל הדברים אשר הוא מדבר.

“רק אין זאת כי אם בעלי חן טוב בני-המלכים הברזיליונים כלם!” קראה עין-הטוס בחמתה ותפן את ערפה לזבוב-הזהב ולכל הכבודה אשר עמו.

והפרפרים וזבובי-הזהב עזבו את האמריקני לבדו, והם מאשימים אותו בכל לב על דרכיו אשר אין בהן נחת. “גם הנכבדות בכל צִפֳּרוֹתינוּ קטנות לו!” “מה זה שַׂק-הזהב הזה חושב בלבו!” “אם כה ואם כה הן לא נבצרה ממנו לדַבּר את דבריו בנחת מעט!” – כאלה וכאלה היו הקריאות אשר עברו בקרב המחנה, ולא היה איש אשר יצדק נפשו או אשר ישים אל לב את אמון רוחו ואת אהבתו לכלתו האובדת.

ועין-הטוס, אשר הכלים אותה, נשבעה להִנָּקם ממנו. אז התעופפה אל בית-המשמר אשר לזבובים-הַבַּלִיסְטְרָנִים היושבים תחת אֵלָה זקֵנה ונבובה, ותגד להם, כי בא בעל-מליונים זר מארץ נכריה והוא יושב בשיח-השושנים אצל זבוב-הזהב ואין קצה לאוצרותיו, והיה אם ילכדו את זהב והעשירו כלם עשׁר רב.

וזבובי-הבליסטרנים כלם עדה רעה וחטאה ומרי נפש, והם יושבים כל היום למארב, ואין שערוריה גדולה או קטנה אשר אינם נכונים לעשותה. אז קמה כל העדה ותמהר אל שיח-השושנים ויקיפו אותו, ויביטו את זבוב-הזהב כרגע, כי תפארתו הָרַבּה משכה את עיניהם. וזבוב-הזהב יושב על ענף במר-רוחו ומבקש עצות בלבו מה עליו לעשות עתה, ופתאם והנה קול רעש וקול זוָעה מתחת לו ובליסטרות עפות מסביב לראשו. אז הביט בחרדה כה וכה, וירא והנה עדת זבובים בליסטרנים עומדים לרגל שיח-השושנים והם מורים בו. וזבוב-הזהב לא הבין את הנעשה, ורק ידע כי שואה באה וכי מבקשים את נפשו, וימהר וַיִּדֹד את כנפיו ויהי נחפז להמלט מן המקום הזה ומפני השודדים המתנכלים לו.

אבל אל מי יפנה עתה? הלא רק אל התּכי הצבוע, להתאונן לפניו על כל הרעה אשר מצָאַתּוּ. בבואו וימצא את בן-ארצו מתוכּח בקול גדול ובהמולה גדולה עם עדת תכיים רבים, תכיים בעלי-מצנפות ותכיים ארכי-זנב ועוד תכיים אחרים ורבים, כלם יושבים בטבעות מתכת גדולות ומתנודדים ומדברים בלהג גדול, והתכי הצבוע מדבר בהמולה גדולה עד בלתי ראותו את זבוב-הזהב בבואו, ואולם רָאֹה רָאָה אותו היטב שומר גן-החיות, כי בא ברגע ההוא אל בית-התכיים לבעבור האכיל אותם, ובראותו את זבוב-הזהב, הנפלא, וימהר ויַשלך עליו את השק אשר בידו, ויפגע בו ויפילהו לארץ, ואחרי כן תפש אותו בידו ויריע תרועת שמחה. וזבוב-הזהב משוֹמָם כלו מן המכָּה וּמִנִּפְלו ולא נע ולא נד בכף השומר. והשומר מִהר וירץ עם שללו עד לפני נשיא הגן ולא דִבּר דבר ויניחהו לפניו על השלחן אשר עליו הוא כותב.

הלא זה זבוב ברזיליוני יקר!" קרא הנשיא בשמחה וישתאה. “אין זה כי אם נלוה אל התכי-הצבוע אשר לנו ויבא עמו יחדו. אמנם כאלה וכאלה תקרינה אותנו לפעמים לרגל כל משלוח אשר יִשָּלֵחֵ אלינו מעבר לים. הבה נא ונושיב אותו אל צפּרת-המשי אשר לנו”.

וזבוב-הזהב בשמעו את שֵׁם צפרת-המשי, וַתָּשָׁב אליו רוחו ברגע. אז שכח את כל התלאה אש מצאַתּוּ ולא שָׂם אל לב כי שבוי הוא ואולי חייו תלוים לו מנגד, ורק חשב בשמחה את המחשבה האחת, כי עוד מעט וראה את פני צפּרת המשי אשר לו. והוא לא הניד אבר ולא הניע כנף ולא נדד קרן בֶּאֱחוז בו הנשיא בכף ידו, להביאו אל המוזיאום לתולדות הטבע אשר עם גן-החיות. והאיש הביא אותו אל אולם גדול, ויגש לארון-זכוכית ויפתח את דלתיו. וזבוב-הזהב הביט רגע אל תוך הארון – והנה שמחה, והנה גיל: יושבת שם צפּרת-המשי אשר לו חיה וְאַמִיצָה וכנפיה פרושות, ורק נפלא הדבר, כי אין לה תנועה. וזבוב-הזהב בראותו אותה התאמץ פתאם כה וכה בעודו בכף הנשיא, ובעוד רגע והוא עָף ונמלט בטרם עוד יסגור הנשיא את ידו עליו. אז החלו הנשיא והשומר לרדוף אחריו כרגע בקנאה גדולה להשיגו, וימהרו פעם בכה ופעם בכה, אחת הֵנה ואחת הנה, ואולם לא ערבו את לבם להשליך אחריו דבר, מיראתם את הארונות ואת החיות הַמָּעֳמָדוֹת חפשי, לבלתי חַבֵּל בהם. ויהי הם מנופפים מרגע לרגע את רשתות-הפרפרים אשר להם, וזבוב-הזהב מתמלט כפעם בפעם במעופו הקל ומתנשא בהמולה גדולה עד לתקרת האולם הגבוהה, אשר שם לא תשיגנו עוד יד, ויעף ויעש במעופו גלגלים גדולים סביב.

בין כה וכה וארון-הזכוכית עם צפרת-המשי נשאר פתוח; ואת צפרת-המשי לא הושיבו אל תוך ארון-הזכוכית מֻדְבָּקה במחט, לבלתי חַבּל לה,כי אם הדביקו אותה בְלַכָּא קלה, ויחשבוה למתה. ואולם צפרת-המשי לא מתה, וכמשפט זבוב-הזהב בשמעו את שֵׁם צפרת-המשי, כן היה גם משפטה: קול ההמולה אשר למעוף זבוב-הזהב, עורר אותה מִתִּמְהוֹנָהּ, כי היה הקול הזה ידוע לה היטב, ותָשב אליה רוחה מעט מעט, ותבט כה וכה ויהיו לה כל הדברים בראשונה כמו חלום, ואחרי כן הבינה מעט מעט את כל הנעשה מסביב ותשמע את רעש הרודפים, ותכּר פתאם על פני התקרה ממעל את זבוב-הזהב מחמד לבה, ותחל להתאמץ בכל כחה להוציא לחפשי את רגליה מתוך הַלַכָּא אשר אליה דֻבּקוּ. והנשיא והשומר לא ראו ולא שמעו דבר, כי היו מחשבותיהם רק בזבוב-הזהב, ולא ראו ולא התבוננו בהתאמץ צפרת-המשי וּבְחָרְגָהּ וּבְעָמְלָהּ עד כי הצליחה לחַלץ את רגליה. אמנם הותירה את הרגל האחת בתוך הַלַּכָּא, ואולם ברגע ההוא לא שָׂמָה לב למכאוב ופצע, כי אם התעופפה והתרוממה ותעל עד המקום אשר שם זבוב-הזהב, והאנשים השנַים העומדים מתחת משתוממים אל המראה לראות את הצמד הנחמד אשר מברזיליה בשובם להיות לאחדים, אחרי אשר נפרדו איש מעל אחיו זמן רב.

וזבוב-הזהב וצפּרת-המשי עפו כחץ פתאם בעד הדלת הפתוחה אל תוך הגן החוצה וישבו על ראש אחד העצים הגבוהים. וזבוב-הזהב לא יָדע את נפשו מרֹב גיל, והוא רק מתרפק ומחבק בלי הרף את צפּרת-המשי. ואולם צפרת-המשי ענתה ותאמר: “מָה רַע תארי עתה! אָבד מִכְנָפַי כל זיוָן ואת רגלי האַחת עזבתי אצל בני-האדם הרעים באין מפלט אחר! ראֵה הנה ככה רָעַת-מראה אנכי ואתה מה יפית!”

“אַל נא תֵעָצְבִי אל הדבר הזה”, ענה זבוב-הזהב. פצעֵך ירפא לך וכנפַיך תשובנה להיות מזהירות כבראשונה וגם הנה יָפִית מכל יצור אשר על פני האדמה". ומדי דַבּרו את הדברים האלה החל לטאטא בכח את הזהב מעל פני בשרו ויזרע אותו על כנפי בחירתו, ועוד מעט ושבה צפרת-המשי להיות מְצֻפָּה זהב כֻּלָה ולהיות מראיה כמראה עֱדי יקר, וזבוב-הזהב נשאר חָלָק ואין-תאר ואין-צבע כִּדְבַר היותו במסעו בדרך בְּהִסָּתְרוֹ במעיל קורי העכביש.

וזרזיר-כנפים אשר קִנן בעץ ההוא ראה את כל הנעשה וישמע את כל הדברים ויקרב אליהם ויֵּשב על ענף, וירגיע את רוחם על דבר המחשבות אשר הוא חושב עליהם, ויבקש אותם לסַפּר לו את כל הקורות אותם. המה עושים את שאלתו, והדברים באו אל לב הזרזיר ער למעמקיו, וימהר ויתעופף בגן בין כל עוף וכל חיה יספר להם את הדברים הנפלאים אשר מצאו את הברזיליונים, את דבר הּפָּרדם באכזריות גדולה ואת שובם להיות יחדו בּפְלָאות רבות, ויבֹאו מכל עבר צפרים וקרני-אלונים ופרפרים וחַפּושיות, ויביאו להם איש איש מיץ דבש ככל אשר מצאו בפרחי הסתָו הדלים אשר באירופה ויתנו להם עצה לחוג פה את חג חתונתם.

ואולם לא חפצו השנַים בדבר הזה, בטרם שובם אל מולדתם, כי קר היה להם בארץ הזאת ורוחם ערגה אל יער האיתנים ואל הקוליברים ואל האורכידיות ואל התכיים ואל הקופים. ורעיהם החדשים המתיקו סוד יחדו ויתיעצו מה לעשות לפרפרים היפים האלה, ויהי זרזיר-הכנפים נכון להביא את השנים עד החוף הקרוב ולהושיבם באניה ההולכת לאמריקה. ובהיותם באניה הסתתרו השנים בחדר-הסבל האָפל ואת נפשם הסגירו ביד הפרעושים אשר יהיו לזרא, ואולם אחרי התלאות הגדולות אשר מצאו אותם לא שָׂמו לב אל התלאות הקטנו האלה, ויתחזקו עליהן עד אשר באו בשלום למחוז מטרתם.

בין כה וכה וזבוב-הזהב צִפָה את בשרו זהב חדש וצפרת-המשי שבה ותמצא את כל תפארתה הראשונה, ויִיפו שבעתים בשובם אל יער-האיתנים. וכל העדה אשר ביער חָרְדָה לקראתם בבואם וישמחו עליהם שמחה גדולה, ויהיו השנים לאחדים עתה ולא התפרדו עוד איש מעל רעהו. ולמועד השיחות ולמשתה המטעמים דבר יום ביומו בקרב עדת התכיים, לא יָגְעו ולא עָיְפו אנשי העדה מִתֵת אותם לסַפּר ולשוב לסַפּר כפעם בפעם את כל מצואותיהם הנפלאות ואת דבר מסעם האכזרי לארץ אירופה ואת דבר שובם בשלום לארץ מולדתם.

איש היה בארץ הקדם, והוא יושב בארמונו באחוזתו אשר ביער תמרים, ויהיה האיש גבור ציד בארץ, אשר יָצא כפעם בפעם לציִד על האיָלות ועל חזירי היער. ובהראות בהרים הסובבים את נחלתו עקבי חיות טרף, עקבי הדֹב והנמר ואף גם הארי, אז לא שקט האיש ולא נח עד אם גֵרֵש אותם מכל גבולו או הכה אותם עד להשמיד, ויטהר את הארץ מהם.

והאריות נראו בארץ באחד הימים ויטרפו מן הפרות ומן הצאן אשר לאכרים, ויבֹאו הנפגעים עד לפני ארמון אדוניהם ויצעקו אליו צעקה גדולה וישאלו עזר. ואדונֵי האחוזה מהר ויאסוף את אנשיו ויצא לרדוף אחרי המשחיתים, וימצאו במהרה על פני הארץ אותות לרֹב ויכירו כי היתה בזה משפחת אריות שלֵמה או שבט. אז רדף הוא ואנשיו אחרי השודדים בחמת רוח וידביקו אותם בבקעה אשר בין ההרים ויכתירום, ויראו והנה אריה גדול לפניהם, נורא ונערץ, ועמו אשתו הלביאה ושלשת גוריהם הקטנים ואליהם נלוה גם לביא ששי ורך, אָח לאריה הגדול או אחד מרֵעי המשפחה. והאריה הגדול ראה כי בא בין המצָרים, ויפן אל אשתו ויאמר: “מהרי המלטי-נא אתּ עם גוריך, ואני אפן אל פליטי אדם אלה פנים להתגרות בהם, ונמלטת אתּ בין כה וכה אל אחד המקומות לבטח, ואז אבוא גם אני אחריכם. ואם אפול במלחמה, וְגִדַּלְתְּ את גוּרַי והיו לאריות בני חיל”.

“רק אנכי לא אעזבך!” ענה הלביא הרך ויתיצב על יד אחיו הגדול ערוך למלחמה.

“לא”, קרא האריה הגדול כמפקד. “אתה תהיה למגן על אשתי ובָנַי בהמָלטם, ואני את מלחמתי עם האדם לבדי אלחם.”

והאריה הגדול פרץ בשאגה גדולה מסבכו וישתער לקראת רודפיו, ובזאת הטה את כל החצים ואת כל הרמחים לעֻמתו, וגם עדת הכלבים התנפלה עליו. בין כה וכה ורעו אשר הלך עם הלביאה וגוריה הצליח לעלות עמהם מן הבקעה אל העבר אשר מנגד, והציָדים המעטים אשר נצבו שם על המשמר נבהלו מפניהם ויטו הצדה, וכאשר ראו האריות כי חֶבֶל הציָדים כבר מאחריהם, וימהרו ויעלו בצעדים גדולים על ההר, כי ידעו כי מעבר ההר מזה בטוחים הם מֵרָעה.

והאריה הגדול אשר התיצב במלחמה הכה לארץ פעם ושתים בכף רגל חזקה את הכלבים הראשונים אשר מצאו את לבם לגשת אליו, ואולם בעוד רגע נפל שדוד גם הוא מרֹב חצים אשר פלחו אותו, ובעת מותו נתן קול שאגה גדולה, ותַּחרד השאגה את כל הבקעה ותעבור אותה ותבֹא עד אזני אנשי משפחתו הנמלטים ותהי להם כברכה אחרונה. והצידים ראו רק בשכבו על הארץ מובס בדמו כי יתר בני משפחתו נמלטו, ויביטו כה וכה ויראום על ראש ההר, וימהרו שנית בחמת רוח גדולה וירדפו אחריהם בקולות ובתֵקע שופרות ובנבחת כלבים. והלביאה והאריה ההולך עמה כבר הרחיקו דַיָּם וכבר היה הרֶוַח בינם ובין רודפיהם רב, אשר יוכלו להמלט לבטח, ואולם שלשת הַגּוּרים הרכים לא יכלו להחיש צעדיהם גם הם כמוהם ויפגרו מאחריהם, והצידים עם כלביהם קרבו בין כה וכה הלֹך וקרֹב והחצים כבר עפו ממעל לראשיהם, וייראו הקטנים יראה גדולה ויתנו קול יללה עזה, ותעמוד אמם מלכת.

“לכו ונלכה! לכו ונלכה!” שאג האריה המשַלֵחַ בחמת קצף.

“לא אתן לקטנַי לנפול ביד האדם”, ענתה הלביאה. אחר כן לקקה רגע אחד את פיותיהם ואת עיניהם ברחמים רבים ותאמר: “אין זאת כי אם עלינו לשאת אותם, אם נחפוץ כי ילכו עמנו”, ובפיה תפשה שנים מהם בעור גבם וְרֵעָהּ הנאמן נשא את השלישי גם הוא, ויוסיפו לרוץ. והלביאה רצה בצעדים גדולים מאד, כי אהבתה לפרי בטנה כָּפְלָה את כחה, ואולם האריה הצעיר לא יכֹל, כי לא הסכין לשאת עולל בפיו ויהי לו הקטן למשא, ובראותו כי הצידים קרובים ותתבלע בינתו בו ויַפּל מפיו את הפקדון אשר הָפְקַד אתו, למען יוכל לנוס בחפזה. ואולם בהיותו שוכח חובה לא הציל את נפשו, כי השיגו אותו הרודפים וישליכו את רמחיהם אחריו ויפול וימת גם הוא. והארי הקטן עמל לשוא לקפץ בכפות רגליו הרכות אחרי אמו, אשר כבר רחקה ממנו הרבה, וכרגע והנה עדת הכלבים עִטרתהו והם אמרו לעשות בו כלה, לולא אדוני האחוזה אשר בא אל תוך המחנה הנובח והצועק והשואף הזה וישיבהו לאחור, והוא תפש את הארי הקטן הנוהם והמתגרד וישימהו בשק, ויתקע בשופר לתת אות כי כלה הציד, כי ידע אשר נמלטה הלביאה מידו, וינחם בשני האריות אשר המית ובשלישי הרך אשר לכד חי. והלביאה ראתה כי חדלו הצידים מרדוף אחריה, ותשכב היא ושני גוריה על רבצם לנוח ותחכה אל הלביא עם בנה השלישי, ובראותה כי לא בא, ותקם ותחַזק את לבה ותָּשב על עקביה לבקשו, ותמצא רק את נבלתו אשר הפשיטו אותה, ואת בנה השלישי לא מצאה. אז נתנה קול שאגת יללה גדולה ותָּשב לאטה אל שני ילדיה אשר נשארו לה, כי גזל היום הזה ממנה את אישה ואת בנה וגם את רֵע ביתה, ותשָמע זעקת המות הזאת כל הלילה וַתְּמַלֵא את לב כל חיות היער מוראים ופחדים גדולים.

והארי הקטן הובא אל הארמון, ויאָספו עליו כל אנשי הבית וישתאו לו, כי נחמד היה למראה וגדלו כחתול-בית גדולה ועורו צהֹב ורך וציץ שחור לו בקצה זנבו. בימים הראשונים הלך בחמת קרי עם כל איש אשר נגש אליו להחליק לו ויבעט בו וַיִּשׁךְ, ואולם מעט מעט הסכין עם בני האדם ויָּחל לקרבה אליהם ויהי לבֶן-תרבות, כי בימי הילדות תשכח כל נפש במהרה את אשר עבר עליה ותסכין על נקלה עם כל חליפה וכל תמורה. עד מהרה נשכח מקרב לבו זֵכר אמו ואֶחיו וחיי החפש אשר ביער ובמדבר ולא ידע עוד בלתי את האנשים אשר נתנו לו את טרפו ביד רחבה ויתהלכו אתו באהבה, ויתן לכל הנגש אליו להתרפק עליו ויצהל לקראת כל בא, ויש אשר שלח את לשונו החדה ללקק לו, ויאהבוהו כל אנשי הבית מסביב. בחדר גבִרתו ישן על מרבדים רכים ובחצר הארמון שעשע עם הילדים, ובצאת אדוניו לשוח, ויהי רץ אחריו ככלב. ואנשי הבית קראו לו שמשון, והיה בקראם לו בשם, וימהר כפעם בפעם לבוא אליהם. אז חשב את נפשו לאחד מאנשי המשפחה גם הוא וידבק אחריהם בכל לבו.

ואולם יתר החיות אשר היו בחצר או בבית לא אהבוהו. הסוסים נָשְמו ויבעטו ברגליהם בסוּרו אליהם רגע אל רפתם או בגשתו אליהם על פני האחו אשר מאחרי הארמון, הכלבים נהמו ויַראו לו את שִניהם והתרנגולות שקשקו בכנפיהן ותצעקנה בקול ותברחנה מפניו. אכן באהבה נגש אל כלם, והם השיבו את פניו בשנאה. ורק החתול אשר בבית דבקה אחריו באמונה ותבקש את קרבתו תמיד, ותבט אליו בכבוד ותדבר אליו כשפחה. ובלכתו הלֹך וגדֹל ויהי לאריה צעיר ונבון, ותוכיח אותו על ארחותיו עם שכני הבית ותאמר: “לא לך, אדוני, להתהלך את האספסוף הזה אשר מן הסוסים ומן הכלבים!”

“מדוע?” שאל האריה. “האם לא תחת גג אחד נשכון? אם לא חברים אנחנו ורֵעים?”

“לא”, ענתה החתול. “בן-מלך אתה, והם תרבות זרע עבדים; אריה אתה, והם עדת אחשתרנים וחורצי לשון. רואה אתּה אותם כאחד מבני גילך, והם שונאים אותך וחושבים עליך רעה”.

“לזאת לא אאמין, החתול!” קרא האריה במר נפש.

“ואולם הלא הדבר כן הוא!” ענתה החתול באמונה. “וגם בהליכותיך עם האדם הן הטיבות אדוני לעשות לוּ הואלת לשַוֹת לנגדך תמיד, כי כְבוד-מלכים עמך. אַל נא תפתח לזרים את לבך. הן אחרי כל זאת ישלמו לך רק רעה תחת אהבתך”.

“עתה, ראי, כַּלי את דבריךְ!” קרא האריה בקצף. “אין אנכי נותן לך צדקה לדַבּר רע באנשי ביתי. אני להם והם לי, עצמי עצמם ובשרי בשרם, והמקום אשר נתנו לי בקרב משפחתם נאמן ואין דבר אשר יפריד בינינו”.

והחתול השתוחחה ותכָּנע ותתגנב ללכת בּיגון, כי הִפנה האריה את ערפו אליה.

ושמשון הלך הלֹך וגדל ויהי לאריה אדיר כאחד הגדולים אשר למינו, ואולם את טעמו לא שִנה: באהבה דבק גם עתה אחרי אדוניו ואחרי אשתו ואחרי ילדיהם, ולבו היה תמים עם כל החיות אשר בבית ובחצר. אכן האנשים אשר מסביב המה שִנו מעט מעט את טעמם: גברת הבית התאוננה, כי ריחו רע, ולא הוסיפה עוד לתת לו ללון בחדרה. ולבלתי העציב את רוחו אמרו לו, כי עתה גדל, ולא נאוה לגדול ללון בחדר המשכב אשר לגברתו. אז נתנו לו משכב באֻרְוַת הכלבים, ואולם הכלבים אמרו, כי זר הוא אשר מן החוץ בא, ולא אבו לאסוף אותו, וייראו האנשים פן יתגודדו עליו הכלבים עזי הנפש, וילכו ויתנו לו רפת לבדו. וגם הילדים התנכרו אליו מעט מעט ולא אבו עוד לשעשע עמו, אף, כי נשא את כל אשר הם עושים עמו ויהי מחליק להם ומלקק אותם גם בצבטם את בשרו או במרטם את שערותיו, ואולם בסתר לבם יראו מפניו. והיה כאשר ישאל מעמם לשעשע עמו או להתפלש בעפר יחדו בחצר כמשפטם, ושלחו את דבריהם ביד משרת ביתם ואמרו לו: אין עתם לפניהם, כי יושבים הם על למודיהם. וגם אדוני האחוזות אשר מסביב, בבֹאם אל הארמון כפעם בפעם ובראותם את האריה משוטט בחוץ חפשי לרוחו, נפל לבם עליהם, ויוכיחו את אדוניו על בטחונו אשר הוא בוטח בו “אשר אדם אשר לא יאמין בחיה רעה כזאת”, אמרו, “כי מי יודע אם לא יבוא יום והתפרצה פתאם שרירות לבו הרע”. ויהי כדברם אליו כדברים האלה יום יום, ויָּחל גם הוא לשים את הדבר אל לבו ויצו לאסור את שמשון בשלשלת, וכאשר נגשו המשרתים לעשות את מצות אדוניהם, ויתן האריה קול שאגה, ויחרדו כלם לאחור. אז הלכו ויגידו לאדוניהם, כי לא יתן האריה להביא את צוארו בשלשלת, ויקם אדוניהם ויצא אל האריה אל החצר ויאמר לו: “היֵה בן מקשיב, שמשון, ונתת לשים על צוארך את עֱדִי השרשרת הנחמדה הזאת”

“אבל מה זה ועל מה זה?” ענה האריה, “מֶה עשיתי רעה כי ככה אֵעָנֵש?”

“הן לא עֹנש הוא”, דבּר אליו אדוניו רכות, ויחנוף לו וישם את שלשלת הברזל הכבדה על רעמת צוארו. “רק אות כבוד הוא אשר אנכי נותן לך בזה. יומם תהיה לעֲדִי תפארה לחצר ארמוני ובלילה חפשי תהיה לרוחך”.

ושמשון הוריד את ראשו בענָוה ויתן לאדוניו לעשות בו כחפצו, ויהי שמשון לשבוי, וכל חבֵריו אשר בחצר התקלסו בו ויבזוהו. הסוס בעט בו בעברו על פניו, הכלבים חרצו לשון לעֻמתו ויעשו לו נֶאָצות וּכְעָסִים רבים בהיותם רחוקים מגבולות כפות רגליו, וגם התרנגולות גרדו ותקרקרנה לנגד עיניו בלב אמיץ ולא התבוננו כי לועו הנורא פתוח. ואולם שמשון לא שם לב ויהי כלא רואה, ויט את לבו להאמין כי לא בזדון ובמחשבה הם עושים את מעשיהם. “הסוסים בועטים, כי זה דרכם” אמר אל לבו, “וזה דרך הכלבים לחרוץ לשון ולעשות נאצות, והתרנגולות גם הן רק את הבטחון הגדול אשר הן בוטחות בי תַּרְאֶינָה בזה, בעשותן את מעשיהן לנגד עיני ולא תיראנה רע”.

מדי לילה בלילה פִתּחו אותו מכבליו, והוא סובב את חומת הארמון הלֹך וסבֹב עד אור הבקר, ויהי לשומר אשר לא ייעף ולא ייגע. אין אויב ואין פושע אשר יערוב את לבו לגשת אחרי הכירו את צלו העצום על החומה ועל ראשי המגדלים או אחרי שמעו את רעם שאגתו מן הלילה. וגם בימי ציד יפַתַּח אדונו אותו ממאסרו ולקח אותו עמו, ויהי שמשון לוכד לאדונו את חזירי היער ואת שוָרי הבר ואת הדֻבִּים ומביא בפיו את הציד עד הארמון ועושה את כל העבודה הקשה אשר יעשוה תמיד עשרים איש. וכאשר תִּשלם המלאכה, ושב בעליו ושׂם את השלשלת על צוארו, והוא ישא בדומיה, ועמד ולקק את פצעיו אשר הֻכּה במלחמותיו עם החיות האכזריות ובלבו ישמח על אשר יכֹל להיות לאדוניו למועיל.

אז תתגנב אליו החתול וּתדַבּר אליו לאמר: בן-מלך, ראה-נא את אשר יעוללו לך! עד מתי תשא בדומיה את כל הגורל הזה אשר לא נאוה לך?"

“גורל אשר לא נאוה? כי לקחו אותי לעֲדִי תפארה וישימו על צוארי שרשרת כבוד ויעמידוני בחצר על יד השער להתפאר?”

“הן לדבר הזה לא תאמין גם אתה, בן מלכי. אם חֻפּשה תנתן לך בימי הציד למען תשלול שלל, קח את החפשה הזאת לנפשך. השָּׁאר ביערותיך ואַל תשוב עוד! זכור כי שם מולדתך וכי שם אתה האדון!”

ואולם האריה התעבר ויקרא בקצף: “אל נא תדברי דבר עוד, פן אֹחַז בערפךְ ואפצפצךְ. בה בארמון הזה מולדתי, רֵעַ אנכי ואח לאדוני הבית, ואת להג שפתיךְ לא אחפוץ לשמוע עוד”.

ואמו זכרה אותו כל הימים ולא שכחה אותו. שנים של שנים התאבלה עליו ולא עזבה את גבולות המקום ההוא, כי קותה תמיד, אשר יבוא יום והיא תשמע דבר מכל אשר נעשה עמו אחרי נִפלו בידי האדם. וכאשר נפוצה השמועה בין החיות אשר ביער כי בצאת אדוני האחוזה לציד והלך עמו אריה, והוא עושה לא כחֹק ולא כאֹרַח לחיה, כי מתנפל הוא על כל חיות היער ועושה בהן שַמות שבעתים מן האדם, ובאה השמועה הזאת גם עד לאזני הלביאה, ותצהל מרֹב שמחה, והקופים והתֻכּיים והאיָלים המביאים את השמועה בעצב וברֹגז לב לא הבינו את אשר היה לה. ואולם הלביאה ידעה בלבה כרגע כי האריה היוצא לציד עם אדוני הארמון הוא בנה האובד, ותמהר ותצַו את אחד משני בּניה אשר נותרו עמה לצאת לרַגל את הארץ ולנסות לקרבה אל אחיו, אולי יוכל להשיב אותו אל אנשי משפחתו.

והאריה קם באחד הלילות בהיות החשך על הארץ וידהר בחפזה ויעבור את המדבר ואת ההרים ואת היער ויבֹא עד יער התמרים ויתגנב ויעבור אותו חרש גם הוא ויעמוד לפני החומה הסובבת את הארמון. ובעודו עושה כה וכה לאסוף את כל כחו לנסות לדלג על החומה, והנה קול נורא נשמע פתאם ברעם מעל החומה לאמר: “מי פה!” ושתי עינים גדולות ולוהטות האירו לנגדו.

והקול הזה אשר ימַלא חרדות את כל יצור חי מִלֵא את לב האריה הבא שמחה, יען אשר הכיר כי קול בן מינו הוא. “איש שלומך!” ענה ואת קולו השפיל מעט. “רד אלי אם חפשי אתה, וָלא – אעלה אליך ואוציאך לחפשי.”

“אמנם חפשי אני!” ענה האריה אשר על החומה בגאוה. “אבל מי אתה?”

“אריה אנכי כמוך, ויתר מזה: אחיך אנכי, עצמך ובשרך. ואני הנה באתי עתה להשיבך אל אמנו, אשר גזלו אותך בני האדם מעִמה בעודך קטן מאד והיא לא חדלה עד כה להתאבל עליך.”

“שקר אתה דובר!” קרא האריה אשר על החומה. “לא אריה אנכי, כי אם תושב מתושבי הארמון, בני בעל הארמון היו אַחַי ואַחים אחרים אין לי. הֵעָלֶה מזה פן מרה תהיה באחריתך!”

והאריה אשר מתחת התגעש. “בן בלי בשת!” קרא בחמתו. “אין בך נשמת אריה עוד. עבד אדם היית, ירא ורך לב. רק עוד הפעם אעידה בך: התחפוץ לשוב אלינו או מחה נמחה אותך מחברתנו?”

ושמשון השמיע קול שאגה נוראה, אשר ענו אחריה ההרים הרחוקים ותהי לחרדה. “סוב מזה אם יקרה נפשך בעיניך!” קרא ורעם שאגתו עורר את כל יושבי הארמון, הכלבים חרצו את לשונם, העבדים והשפחות קמו, קול נושקי נשק נשמע, קול דלתות עלה בהפתחן, והאריה העומד מתחת שמע את כל הרעש הזה ויבן כי רעה קרובה וכי טוב יעשה אם יעלה מזה. אז מִהר ויעבור את היערות ואת ההרים ויבֹא אל המדבר אל אמו ויגד לה את הדבר וכי לא הצליח במשלחתו.

והלביאה שמעה את דבריו ולבה בה התנודד. “עתה ידעתי כי עוד בני חי.– וזה לי ראשית. כי מזור היה לכלנו הן לא יפלא בעינינו. בני האדם בנכליהם הרעים הטו את לבו הרך. ואולם לא יכבד הדבר לעורר את קול הדם אשר בו אשר לא יחשה. אתה לא ידעת לכלכל את הדברים כמשפט. אלכה נא אליו אני ואדברה על לבו, ואתם תראו כי אביא לכם אָח אשר ישמח כי מצא את אֶחיו.”

והיא לא יכלה כמעט לחכות עד בוא הלילה ותקם ללכת אל הארמון, ושני בניה ואחדים משכֵניה ורֵעיה הולכים אחריה מרחוק, למען היות לה לעזר בבוא רעה פתאם. והאריה אשר על החומה שמר בלילה הזה בעינים פקוחות שבעתים מכל הלילות, ויראנה מרחוק בבֹאה ויַרעם בקולו ויקרא: “עִמְדִי!” בטרם תגש עוד עד רגל החומה.

ולב הלביאה חרד מאד בשמעה את הקריאה הזאת, כי הכירה בקול בנה את קול אביו. “הנה אמך באה להשיב אותך אליה, רֵד, בני! תנני נא ואלַקק את עור פניך המתוק!”

והאריה ענה עזות: “רק זרות תּדַבֵּרי, לא ידעתיך. אנכי שמשון רֵעַ האדם ואין לי דבר עם תרבות יצורים אשר כמוך. לולא אשה אַתּ, אשר פּנַיךְ אני נושא, כי עתה הראיתיךְ אשר לא לריק יחרף אותי זר ונִקה.”

“הככה אתה מדבר אל אמך אשר התאבלה עליך שנים על שנים?”

“השטן הוא בנֵךְ ולא אָני”, ענה שמשון.

“איך היתה כזאת!” התיפחה הלביאה. “מתנכר אתה לדמך ואת מולדתך תשכח וּתנַבּל זכר אביך הנחמד אשר למענך מת. את אמך תגרש מעל פניך ועבדת לאנשים אשר הרגו את אביך והם אויביך בנפש.–”

ואולם שמשון לא ענה אותה דבר כי אם שאג: “הכלבים החוצה! המורים צאו! פִּרצו באויב!”

והלביאה ראתה כי כל עמָלה לשוא ותָּשב אל מדברה בלב מר.

ואדוני הארמון נגש כפעם בפעם אל שמשון בבקר לאסור אותו ויגער בו ויאמר: “רק אין זה כי אם השטן בא אליך, כי בשני הלילות האחרונים הקימות קול זוָעות לעורר אותנו כלנו משנתנו.”

“סלח לי, אדוני” ענה שמשון בענוה, “ואולם דע לך כי אריות התחרשו בלילות האלה מסביב לארמון ויחשבו רעה, ואני רק את חובתי עשיתי בהיותי השומר.”

“אריות?” שאל האיש ויחקור את שמשון בעינו, כי חדל פתאם מהאמין בו.

“כן, אדוני”, ענה שמשון, “ואני הנני יועץ אותך טוב לבלתי התמהמה ולאסוף חֵיל ציָדים גדול לצאת על האספסוף הרע הזה, למען השמידו מעל פני האדמה”.

ואדון הארמון יצא אל מחוץ לשער ויחקור את סביבי המקום וירא והנה אמת נכון הדבר, נראו על פני האדמה עקבי אריות עד לאין מספר. אז קרא לשכניו ויבֹאו כלם הם וגדודי כלביהם אל חצר הארמון ויסעו משם בהמון גדול ובקולות ובשופרות ובנבחת כלבים ויצאו לציד.

ושמשון חכה לשוא, כי יפַתּחו גם אותו מכבליו, ובראותו את אדוניו עובר על פניו ויקרא: “ואני? האם לא אלך גם אני עמכם?”

“על האריות אנחנו יוצאים היום”, ענה אותו אדוני הארמון.

“הן לזאת צמאה נפשי ללכת עמכם, יען כי על האריות אתם יוצאים”, ענה שמשון.

“הלא אחֶיך הם”, אמר אדוני הארמון, "ואני אמרתי כי יֵצַר לך לראות – – "

ושמשון לא נתן אותו לכַלות את דבריו ויקרא: “אַחי? האם זה שכרי מלפניך כי ככה תכלימני? האם לא לך אנכי עוד? מה לי וְלָעֵרֶב הָרַב הזה? הנה נפשי בשאלתי כי תתנני לצאת עמך לציד. את הדבר הזה לא תוכל למנוע ממני”.

“אם זה חפצך אעשנו”, ענה אדוני הארמון בקול דממה וַיַּתֵּר אותו מכבליו בלי רצון.

ושמשון כמעט ראה כי חפשי הוא, ויתן קול שאגה אחת וגדולה, וימהר ויקַפץ קפיצות אדירים ויעבור את השער ויצא ויבֹא עד לפני המחנה. אז ירוץ לפני המסע בחפזון ולא יחדל רגע ואת המסע השאיר מאחריו הרחק מאד, ויאחז שעות על שעות באשורֵי הרגלַים אשר ראה פונים אל המדבר עד הַדביקו את הַאֲרָיִּים. ובראותו את עדת האריות בורחים מלפניו, ותצלח עליו רוח מלחמה חדשה וישתער אחריהם בחמת רוח אכזריה, ועדת הכלבים וגדודי הצידים לא יכלו עוד להחזיק אחריו. אז השיג את האריות לבדו, ויט רגע אחד מפניהם כחצי קשת נטויה ופתאם קפץ בקול שאגה נוראה וּבְלוֹע פָּעור אל תוך המונם. ברגע ההוא והמון האריות כִּתְּרוהו ויתנפלו עליו בחמה שפוכה ויכוהו בכפות רגליהם מכות גדולות מאד עד הַפִּילָם אותו לארץ, ואחרי כן החלו לרַטש את בשרו במלתעותיהם ובפרסותיהם, ואֶחיו עומדים בשצף קצף וקוראים “מָוֶת לַבּוגד!” אך בטרם ימצאו מועד להכותו מכה אנושה אשר תעשה עמו כָלה ואִמו הלביאה מִהרה ותתיצב עליו ותשאג: “סורו! סורו!”, ואל שמשון המתבוסס בדמו ומפיו יז קצף קראה: “שוב אל בני האדם אשר בחרת לך, אם בזאת מצאת טובה. היום הזה אבדת ממני שנית. לֵךְ! לֵךְ!” ולא הביטה עוד אחריה, ותמַהר להוסיף לנוס ולהמָלט, ויתר האריות רצים אחריה עד כי נעלמו מאחרי ההרים.

בין כה וכה ועדת הכלבים אשר נשארו מאחור הדביקו את שמשון, והם בחמת אִשם לא הכירוהו או היו כְּלֹא מכירים, וישתערו עליו כלם שואפי דמים. והאריה מכֹּבד המלחמה היה כנדהם עוד ובראותו פתאם כי רֵעיו גם המה התנפלו עליו עתה, ויהי משומם כלו ולא עשה קטנה או גדולה למען הלָחם על נפשו. ברגע ההוא ועשרה כלבי דם נאחזו בכל אחת מכַּפּותיו, ששה בזנבו ושמונה באזניו וברעמתו ובשפתיו, ולא יכֹל בלתי אם למַלט עוד קול זעקה חלושה, ויכרע ויפול מת במלתעות הכלבים הרבים הצמאים לדם. ואמו שמעה מרחוק את זעקת מותו, ותָּשב בלי התמהמה, למען עָזֹר לו. ואולם אִחרה לבוא למען הצילו, ולא יכלה בלתי אם לחַלק את גורלו עִמוֹ גם היא. ובבוא אדוני הארמון עד המקום, וימצא את שניהם מתים, ולא השיגה ידו בלתי אם להבריח את הכלבים מעליהם ולא יקרעו אותם לקרעים וישחתו את עורם.

ואדוני הארמון לקח את העורות ויעש את האחד לְמַצָּע לפני מטתו ואת השני לְמַרְבָּד על פני הרצפה, והיה בבוא אליו אורחים חדשים וְהֶרְאָה אותם בגאוה ובגֹדל לב את החפָצים הנחמדים האלה וסִפּר להם אחד אחד את דבַר האריות וכי לקח את האחד שבי בעצם ידו בעוד חייו תלוים לו מנגד ויעש אותו לו לעבד נושא שלשלת ואת השני המית הוא ואנשיו במלחמה. אז ישתאו השומעים לגבורותיו אשר עשה וִיהללו אותו על לבו האמיץ.

היֹה הָיָה יער-ברוֹשִים עבות וּבַיַּעַר בַּתָּוֶךְ קָרַחַת גדולה וּבַקָרחת בַּתָּוֶךְ ברֵכה גדולה ועמֻקה, אשר על שפתה גָאָה הסוּף ושושַנות-המים צפו על פניה. ובתוך הברֵכה אִווּ להן מושב בנות-מים רבות, הן הנִימְפּות, ויהי הן ישֵנות כל היום על מצע חול דק וכל שִׂיחַ רך, ובבֹא הערב תעלינה מן המים, למען שָאֹף רוח על פני היבשה. ובעלותן ותרבצנה על פני הדשא אשר בקרחת היער והן סורקות וקולעות את שערותיהן זהב ועוטות את צעיפיהן הנוצצים בצבעי הקשת וְעוֹדוֹת עֲדי פנינים ואבני יְקָר אשר הן לוקחות מתוך נרתיקי קְלִפּוֹת צַבּים ואוכלות פְּרִי ודבָש ושותות טל וַעֲסיס-פרחים ומשַׂחקות את שחוק הָ“עֵרָבוֹן” ואת “הפרה העִוֶּרֶת”. והיה בַשָׁבוּעות אשר יהיה שיר הזמיר על הארץ וגם בהיות לֵילֵי יָרֵח במלֹא נגהו, וְחָברו הנימפות כלן ועשו מקהלה גדולה ויָצאו במחולות כל הלילה ולא תחדלנה עד קְרֹא הגבר. ויש אשר יבֹאו גם הַגַּמָּדים מן ההרים הקרובים והתערבו בהן גם הם, ובהיות הגמדים ישרים ותמימים וכטוב לב הנימפות עליהן, וְיָכְלו גם המה לחֹל עמהן במחולותיהן ולקחת חלק בשעשועיהן, עד כי יֵאוֹר השחר וְהֵנִיס גם אותם למשכנותיהם. וְחֶלְקַת השדה אשר שם חוגגות הנימפות את חגיהן, כל המקום אשר תרַחֵפנה עליו כפות רגליהן הלבָנות מכסף בחוללן, שם ישגשג העשב פי שנים וְיִיפו הפרחים שבעתים. והאנשים היושבים במקומות הקרובים אשר מסביב, יָדעו מאז כי היתה הקרחת לנחלה לנימפות בנות הברֵכה לשעשועיהן, וַיִטו תמד מפניה ביראה גדולה וישָמרו לנפשם מִגֶּשֶת אליה, כי ידעו אשר בנות-המים היפות לא תשוֹמנה לב מעודן לבני האדם ולא תעשינה להם רעה, ואולם גדול יהיה קִצְפָּן מאד כאשר יבֹאו בני האדם להתגנב אליהן ולחקור את סודן או מקרה יהיה אשר יעברו על מחניהן פתאם למועד שעשועיהן.

ונער היה בכפָר עם שפת היער, אשר לא עשה כל היום דבר בלתי אם חשב מחשבות לעשות שערוריות שונות ונאצות רבות, גדולות וקטנות. עודו נער קטן בבית-הספר או בבית-הכנסת, ויהי לוקח לו זבובים רבים מן הגדולים ויקשור להם ברגליהם מַפּלי ניָר בחוטים ויהי מעוֹפף אותם על סביביו. וכאשר גדל מעט וילך ויקח לו מְגֵרָה ויגזור בה עד לשלשת רְבָעִים את רגלי הכסא האחרונות אשר יֵשב עליו מורו בבית-הספר, ובשֶׁבת המורה ויתמוטט הכסא תחתיו וישָבר ברעש גדול ויפול. וגם אחר כן בהיותו בחור צעיר ויקח לו כלבים וחתולים ויקשור את זנבותיהם יחדו זנב אל זנב, ובראותו אותם נִצִּים בחמה שפוכה, ויריע תרועת גיל. ואולם מעשהו אשר הוא עושה תמיד הלא זה אשר הָרַס כפעם בפעם את קִנֵּי הצפרים המזַמרות ואשר גָנב את פרי כל עץ. והפוחז הזה שָמע את שֵמע הנימפות אשר בבְּרֵכָה ואת דבר מחולותיהן על פני חלקת השדה בלילות הקיץ הבהירים ואת שעשועיהן עם הגמדים, ולא יכֹל עוד לשקוט עד אם יראה את כל הַמשׂושׂ הזה במו עיניו. ויהי בערב בליל תמוז צח למועד נֹגה הירח המלא, ויתגנב אל היער ואל הקרחת ויבֹא עד שפת הברֵכה אל המקום אשר שם צומח סוּף עבות ויסתתר בַּקָּנֶה לחכּות אל אשר יבוא ולבו בו מתפעם.

בשעות הראשונות אחרי בוא השמש לא שמע הנער דבר בלתי אם קול קרקור הצפרדעים הקרובות וצלצלי האנקות הרחוקות ולא ראה דבר בלתי אם ינשופים ולִילִיות מעופפים בחשֵכה הֵנָה וַהֲלום בדממה באין קול. ואולם כמעט בא חצות הלילה, ויעל הירח ויהי אור על פני הברכה ועל חלקת היער כמעט כאור יום, ופתאם ויחרד הנער חרדה גדולה וַיִבָּעֵת עד למות: כי על יד מחבואו אשר הוא שם נשמע פתאם קול צלצול שחוק כפעמון כסף, וברגע הזה נראו פני נימפָּה צעירה על פני המים והיא מַכָּה בקול גדול כף אל כף. כמעט רגע וַתֵּרָאֶינָה על פני הברֵכה עוד נימפות אחרות לעשָׂרות עשָׂרות, וַתְּסֻבֶּינָה את הנימפה הראשונה, ויהי הן מריעות תרועות גדולות מרֹב גיל ומחליקות במים עד היות קצף ומַזות בשרירות לב נטפי מים וזרמי מים אשה על פני רעותה, ואחרי כן מהרו וַתִּשֶׂחֶינָה אחת ושתים ושלש ותעלינה על היבשה אשה אחרי אחותה. ואף אין זאת כי שמלותיהן וְעֶדְיָן היו מְסֻתָּרִים בין הסבכים או במחִלות האדמה, כי מקץ רגע עלו מן הַקָּנִים והן לבושות צעיפים מתנוססים ומזהירים ונוצצים כאבני יְקָר, ותתפרצנה אל פני חלקת היער.

ובנות-המים הראשונות אשר עלו היו נערות בתולות, ואחריהן אִמות צעירות עם ילדיהן, ילדי נימפות, ויש מהם אשר כבר יָדעו לרוץ היטב ויש אשר כשלו ונפלו מדֵי אמרם להתעודד על רגליהם הקטנות, ויש אשר שכבו עוד בְּכִסְתוֹתֵיהֶן בזרועות אִמותיהן. והאִמות הצעירות אשר היו להן עולָלים בין שדיהן היניקו אותם וַתְּנַעֲנָה אותם בזרועותיהן עד כי נרדמו, ואחרי כן השכיבו אותם בתוך החציר הגבוה אשר על שפת הברֵכה ותמהרנה אל אחיותיהן להתערב גם הן בשעשועיהן ובמחולותיהן.

ואשה אחת מן הנימפות השכיבה את יַלְדָהּ בחִתּוּליו אל תוך הסוּף במקום אשר האורב נחבא, ויהי רק ככף-יד בינו ובן הילד למען קחתו. ופני הילד יפים כפני מלאך אלהים אשר במראות גן העדן, כאשר לא ראה עוד מעודו בקרב בני האדם. ואולם לא האריך הנער להתבונן לִיפי הילד, כי המראה אשר ראה עתה על פני חלקת היער לקח את עיניו שבעתים: יש מן הנימפות אשר שִעשעו שַעשועי “הפרה העוֶרת”, ויש אשר יצאו לרַדף אשה את אחותה, ויש אשר חוללו או הרקידו כדורי-נוצה, ואחרי-כן זִמרו זמירות במקהלות, והזמירות ערֵבות ומתוקות, אשר גם עיני הנער כבַד הלב מלאו דמעות לשמען, ובאחריתן רבצו על פני הדשא וַיָּחֶל המשתה והן שְׂמֵחות ומשַׂחקות ומַרבות לצון.

ובהגיע התור הזה נראו גם הגמדים, והם אנשים קטנים ונלעגים למראה וּזְקָנָם ארוך, ויקרבו וינועו כמרַקדים, והם נושאים אִתּם מטעמים וכל טוב. ובראות הנימפות אותם ותחרודנה לקראתם בקול צהלה גדולה, ולא מנעו מהם לשבת גם עם עמהן, אחרי אשר הביאו את חלקם יין מתוק מִגִּתּוֹ ופרי עץ נחמד. ושעירי המים ושעירי ההרים שִעשעו יחדו שעות אחדות, ורק יש אשר הנימפה האחת קמה פעם ושתים ותחפוז אל הילד השוכב על יד המארב אשר לנער, לראות אם ישן הוא. אז שלחו הגמדים את אַפּם החוצה וימצמצו בעיניהם איש אל אחיו ויורו באצבעם השמימה, כי נראה במזרח השמים הקו האדֹם הראשון, ויקדו וישתחוו לפני הנימפות שבע פעמים, ואחר כן דָלְגוּ משם והלאה וילכו ויעברו בחפזון נמרץ אל היער ויעָלמו. וגם הנימפות חשו את רוח הבקר ותקומנה ללכת.

ויד השטן היתה על הנער ברגע האחרון ויסיתהו לעשות לבנות-המים דבַר בליעל. אכן יָרֵא אותן בראשונה יראה גדולה ויחרד מפניהן עד לבלתי השיב רוח, ואולם כאשר הסכין עמהן מעט וירא את יָפְיָן ואת עליצותן, את חִנָּן ואת חַסְדָן, וַתָּסָר ממנו כל יראתו ולא האמין כי תוכלנה לעשות עמו רעה אז נֵעוֹר בו יֵצֶר לבו הרע מעודו. ויגיח אל הילד הישן על ידו שְנָת מתוקה וכפּות ידיו קפוצות בחָזקה, וימהר ויגזול אותו ויקחהו ויברח עמו מן הקָּנֶה בחפזון ככל אשר יָכלו רגליו לשאת אותו ויעבור את הקרחת ופניו אל שפת היער.

והנימפות ראו אותו כרגע בהתעודדו מן הסוף, ותצעקנה צעקה גדולה, אלה חרדו אל הברֵכה ואלה חפזו אל ילדיהן, למען היות להם לסתרה, וקול החרדה הגדולה אשר מסביב הגיע עד לאזני הבורח וידע כי הנימפה אֵם הילד התבוננה אל גזל פרי בטנה. אז הביט מאחריו וירא והנה נימפות אחדות רודפות אחריו, ויתן שחוק לעג גדול ויהי נחפז להגיע עד היער. ופתאם והנה קול רעש גדול נשמע ברוח וקריאות נוראות חרדו מתוך הקרחת ועל פני הברֵכה ושריקות זרות ומשֻנות הלכו הלֹך וקרֹב, אז הביט הנער שנית מאחריו וירא והנה עדת נחשים נוראים ואיומים פרצו מן המים והם מקַפצים אחריו קפיצות גדולות ועגולות ורודפים אחריו. אז נפלה חרדה גדולה עליו, וימהר ויַשלך את הילד ארצה ויָנס על נפשו, ויחשוב בלבו אשר אלפי צבאות שְאוֹל דבקו בעקֵביו. וִיצוּר-המים הקטן נפל על פני מצע דשא רך אשר ביער, ואולם מקול נפלו התעורר וייקץ ויָחל לבכות בכי מר. ברגע ההוא ותרנגול משכים אשר בכפר הרחוק הֵחֵל לקרֹא את קריאתו, ותען אותו זעקה קורעת לב מֵחֶלְקַת היער, ואחרי כן היתה דממה גדולה, והנער הרע רץ בכל כחו ולא עמד תחתיו רגע, עד צאתו מן היער וירא את כְּפָרו לפניו. אז שמח כי נמלט מן הנחשים ולא שָׂם עוד לבו אל ילד הנימפה אשר עזב בתוך היער.

וקריאת התרנגול עברה את רוח הבקר, בּטרם תשיג הנימפה את המקום אשר שם הילד, ולא יכלה עוד להתמהמה, וַתָּשָב ותֵּרד בִּיגוֹן-לבה אל הברֵכה ואת פרי-בטנה לא לקחה עמה. וישָאר הילד לבדו עזוב על פני החציר ויבך בקול גדול. וחיות היער נחפזו ויבאו מכל עבר, לשמרו, לחַממו וליַשנו. ויהי השפַנים רובצים על הארץ מסביב לו והצבָאים מקיפים אותו סביב וקרני האלונים מְכַשְכְּשות בּזנביהן, להבריח מעליו את הזבובים, וגם פִּרְאֵי-חתולים אחדים אשר נותרו עוד ביער שכחו מֵרוּץ אחרי חיות השדה לטרפן וַיָּלֹקו בלשונם הקשה את פני הילד ויזָהרו מאד בעשותם, לבלתי שוּף את העור הרך כמשי, וישמרו אותו מן השועלים ומן התּחָשים, ולא נְתָנום לגשת, וַאֲיָלָה באה ותֵּינק מֵחֲלָבָה את יליד-הנימפה ותאכילהו ותשביעהו ויישן.

ופני השמים אורו מעט מעט ויאדימו מִלַּהַט שחר, ושני כלבים נבחו בקול גדול וישתערו על המקום אשר שם הילד ישן. והחיות אשר צָבאו עליו מסביב נמלטו וינוסו מפני נִבחַת הכלבים, והכלבים רדפו אחריהן כִּברת ארץ, עד אשר שמעו קול קורא אליהם לעמוד ויעמֹדו. כי מִשנֵה-פְקיד-היער הצעיר, אשר יָצא עִמם לפנות בקר היערה, קרא אליהם לשוב, עקב אשר היה המועד מועד שַׁבָּתון מִצַּיִד, אשר לא יֵרָדף ולא יוּצָד ביער, בלתי אם חיות הטרף המשחיתות. והכלבים שבו ויריחו באפם ויבֹאו עד ילד-הנימפה ויעמדו, ויִטו עליו ויריחו בו שנית ואחרי כן הרימו את כפות רגליהם הקדמונות ומרגע לרגע השמיעו קול נבחה קטנה.

אז האמין משנֵה-פְקיד-היער כי מצאו ציד, וימהר ויבֹא, ויהי משתומם מאד לראות יונק ישֵן בֶּחָצִיר אשר אין כמוהו ליפי. ומִשנה-הפקיד חשב בראשונה כי אֵם הילד קרובה, וישלח את הכלבים מלפניו לְחַפְּשָׂהּ, וישובו הכלבים הערומים אליו מקץ מועד ולא מצאו נפש חיה. אז לקח משנה-הפקיד את הילד בזרועותיו וישאהו ברחמים רבים אל בית פְּקִיד-היער מַהֲלַךְ שתי שעות.

“מה הציד אשר הֵבֵאתָ בזה?” קרא פקיד-היער משתאה, בראותו את משנהו עם הילד בא הביתה. והמִשנה סִפּר את כל הקורות אותו ואת אשר מצא את הילד ביער בקרבת בְּרֵכַת הנימפות, וישאל לדעת את אשר יעשה עם הָאָסוּף.

ופקיד-היער בעל לאשה ידוּעַת מחלות ואב לבנים רבים ומעונו צר, וַיְעַוֶּה את פניו ויאמר: “אכן נחמד מאד הפגע הרע הזה ובחפץ לב אמרתי לגדלו עמי בבית, ואולם כמעט אשר לא יתָּכן הדבר, כי יש לנו שם דָי. ולכן אין עצה בלתי אם להסגיר את הילד אל בית-היתומים”.

וככלותו לדַבר אסַר את עגלת-היער אשר לו יסע עם הילד העירה ויתנהו לבית-היתומים, ובדרך בנסעו לא הביט אל הילד, פן יכבד לבו עליו בהפרדו מעמו.

ובבית-היתומים הכירו כי נערה היא, וישתאו אל יָפְיָה ואל חמדת גוָה ואל מעיליה וכִסְתוֹתיה ולבושיה וחִתוליה היקרים, ויאמר בלבם רק אין זאת כי אם מוצָאָהּ מבית אחד השוֹעִים הגדולים. ואולם בבית-היתומים לא הִפְלו בין ילד לילד ויהי משפט אחד וחקה אחת לכלם. ויקראו לילדה אִירֵינָה כשֵם הקדושה אשר ליום ההוא, ויסירו מעליה את לבושיה אשר היו כְּארֶג קרני הירח וילבישוה כתּונת ומעיל אשר נעשו בד צהוב ועב ויתנו לה דרְדַסֵּי צמר ומצנפת מקבילים אל אלה וישכיבוה במִטה קשה עם ילדה שניה יחדו.

ואירֵנה חשה את קְשִׁי הכתּונת העבה בעורה המפֻנק ויכאב לה ותָּחל לבכות בקול גדול, ואולם איש לא שם אליה לב, כי נתנו לילדים לבכות עד כי עָיְפו ויישָׁנו. אז ראתה גם אירינה כי בִכְיָהּ ללא-הואיל ותַּסְכֵּן מעט מעט עם הבד העב אשר היה לְמִגְרֶדֶת לבשָׂרה. וגם הסכינה מעט מעט עם דברים רבים ואחרים: אשר ייניקו אותה מתוך צלוחית תחת שַׁד-אֵם ואשר לא יטהרו אותה מחלאתה מעת לעת ואשר יניחוה לבדד לשעות רבות ואשר לא תגע אליה לעולם יד ענוגה ותְטַלְטְלֶנָה וּתניעֶנה ואשר לא תביט מעולם עין חומלת לתוך עיניה תכלת ברגע אשר הן מבקשות מָה והיא לא תדע מה הוא.

ושבועות וחדשים ושנים עברו ואירינה הלכה הלֹך וגדֹל כמשפט, ותהי עומדת והולכת ורצה, ורק יש אשר נפלה ותִּפָּצע במצחה או באַפָּה וַתָּזָב דם; והיא לומדת לדבר ולעשות לה צעצועים וּבֻבּות מן השבבים ומן הסחבות, כי לא היו צעצועים בבית-היתומים, ובטרם מלאת לה חמש שנים ותהי עליה שׂוּמה לעשות לשעות מזומנות כל מלאכה קלה אשר בבית, לָבוּר בגרעיני קהוה, לְקַלֵּף פול ועדשים ולנקות את הַיֶּרֶק מִפְּסָלְתּוֹ.

והשומרות והאומנות וילדי הבית השתאו תמיד לראות כי נֹגה נפלא לעיני אירינה, והיה שם כמראה לַהֲבת תכלת מתלקחת תמיד. ויחשבו את הנגה הזה למחלה, ויקראו לרופא-העינים. והרופא האריך להביט לתוך עיני התכלת המאירות, וינד בראשו, ואחרי כן כתב לה מֵי-עינים אשר לא יתנו ולא יוסיפו, ויאמר אשר ברב הימים וחדלה גם זאת, תגדל נא היַלדה וסר ממנה מוּמָהּ.

ואת מולדתה ואת בית אמה לא זכרה אירינה ברב או במעט כי עוד קטנה היתה מאד בִּגְזוֹל הנער השובב אותה, ולא ידעה את אשר יהגה לב האדם בהיותו שוכב בזרועות אֵם וכַפֵּי אֵם פרושות עליו ונשיקות-אֵם על שפתיו אבל בהתהלכה לרוח-היום למועד המנוחה בתוך החצר אשר לבית-היתומים והיא באה עד הגדר המבדילה בין החצר ובין הרחוב ועיניה רואות בחוץ נערות קטנות מוּבָלות בידי אמותיהן, אז יִמָלא לבה המון תשוקה נסתרה והיה כמחנק לצוארה ודמעותיה שוטפות מעל לחייה. ויתר הילדים אשר מצאו אותה פתאם בדמעותיה קראו לה “בעלת בכי”, והמשגיחה אשר על הבית הזהירה אותה, אשר תחדל מִבְּכות על לא דבר, פן תאסר עליה לצאת גם אל החצר, כי העוברים בחוץ יאמינו אשר רעה עושים פה עם היתומים ויָצא לבית הזה שֵם רע.

ועוד ערוַת דבר מצאו באירינה, אשר הִשִׂיאָה עליה נערות רבּות וגם עֹנש. כי ימעט יצאה את פתח הבית לשאף רוח בחצר או לשוח עם יתר היתומות, והצפרים וכל עוף השמים חרדו אליה מכל עבר: הפרגים והסנוניות והיונים והזמירים והקוראים, וגם צפרי-טֶרֶף קטנות, כמו האיה והנץ והאנפה, ויהיו כלם מעופפים ומרחפים מסביב לקדקד ראשה ומרפרפים רגע על פני אזניה והומים ונואקים חרש, והיה כִדְבַר סתר אשר יאמרו להגיד לה בחִפזון מדי עָברם, ולא יבריח אותם איש מעליה. ועדת הצפרים החרידה את לב הילדים מאד מאד וינוסו וימָלטו על נפשם. והשומרות אשר בבית הוכיחו את אירינה על פניה, כי האמינו בכל לבן, אשר בזדון תמשוך את כל העוף אחריה, ולא האמינו לה כין אין היא יודעת דבר למטוב ועד רע. ואירינה היתה בעיניהן כבעלת-שקרים ואוהבת מרמה, אשר בסתר למדה להטים שונים אשר אין להם שחר. והמשגיחה אשר על הבית הגידה יום אחד את מחשבתה, כי רק בת צוענים הילדה הזאת, אשר לב מין למינו, ולכן טוב כי יביטו אחריה בשבע עינים, פן תגדל והיה הנחש לצפע. והמורות לא האמינו לה והילדים אשר בבית שָׂטו מאחריה וייראו מפניה, וַיִשְׂטְמוּה כל אנשי הבית גם בכל יפיה ובכל חִנָהּ, ותהי בודדת תמיד ועזובה לנפשה.

ככה הגיעה אירינה לַשָׁנה השמינית לחייה והיא עודה גלמודה ולא ידעה גיל ולבה זר לאדם. אז הובאה לבית-היתומים נערה קטנה ושמָה אלישבע, אשר שנותיה כשנותיה, והנערה אין לה קרוב ומודע, כי גם אביה וגם אמה וכל אנשי בית אבותיה נִסְפּו ביום שואה, אשר בא על מרכבת-הברזל בנסעם בה, ותשאר היא לבדה מכל משפחתה.

ואלישבע הקטנה כבר השכילה דַיָּהּ להבין את הרעה אשר מְצָאַתָּהּ לכל נוראותיה. בת שעשועים היתה לאבותיה מעודה, אשר פִּנְקוה כל הימים, ועתה אין איש שם אליה לב. בטוֹבה עברו עליה ימיה עד כה, ועתה חֶסֶר על סביביה. תחת השמָלות היפות אשר לבשה, נתונים לה עתה מַדֵי בַד עבים אשר אין להם תֹּאַר. תחת ידי אמה המפֻנקות, אשר הלבישוה ואשר הפשיטו כפעם בפעם את בגדיה מעליה, שׂוּמה עתה עליה ללבוש ולהתפשט בעצם ידיה, והיא שומעת גערה על גערה, כאשר לא תצלח במלאכתה. אז בכתה הנערה בדממה ובלי מעצור, ולב אירינה נשבר בה למראיה. וכאשר תהיה אירינה זרה ונכריה לאחרים, כן תקרב וכן תתחבר לאלישבע הקטנה ותדבר אליה נעימות ותתחנן מלפניה כי תנָחם ותשוב למנוחתה. ואולם אלישבע תניד בראש ותתיפח: “לא אוכל, לא אוכל לנוח. למה לא הֻמַתִּי גם אָני? כי עתה הייתי עם אמי יחדו. בלעדי אמי לא אוכל לחיות!”

“יכל תוכלי!” ענתה לה אירינה. “רְאי, הנה אנכי את אמי לא ידעתי, ויש אשר אדַמה כי לא היתה לי אֵם מעודי – ובכל אלה אני חַיה!”

“אִם אֵם לא היתה לך מעודֵך”, השיבה אותה אלישבע ודמעותיה שטפו, “כי עתה לא תדעי את נפש האדם אשר השתעשעה בזרועותיה ולא תדעי עד מה יכאב לאדם כאשר לא תוסיף עוד להיות”.

"כן הוא, את זאת לא ידעתי – " ענתה אירינה ותֵּעָצב פתאם.

“ואולם אני ידעתי זאת”, קראה אלישבע וכאֵבה התלקח בה חדש, “ואני לא אחפוץ לחיות בלעדי אמי. למה לי חיים, אם אין נפש אוהבת אותי?”

“אני אני אֳהָבֵךְ!” קראה אירינה בחָזקה. ואלישבע הביטה בה בעיניה הרטֻבּוֹת ותפול על צואריה בחמת רוח גדולה.

את הדברים האלה דִברו השתים בחדר-המִטות, בטרם תבאנה הילדות לישון. והילדות אשר בבית ראו בנפול אשה על צוארי אחותה ותחבקנה, וממחרת היום בהיות מועד המנוחה נגשו אל אלישבע ויטוה הצִדה ויזהירוה מפני אירינה ומֵהתהלך עִמה באהבה. האחת קראה לה בעלת העינים החולות והשנית קראה לה שֵם המכשֵׁפה בעלת הצפרים והשלישית אמרה לה בת הצוענים. וכלן חרצו את משפטה, כי נפלאה היא בדרכיה וכל ארחותיה זרים, כי על כן היתה לצנינים בעיני כל המורות והשומרות. אמנם לא נתנה אלישבע למוציאות הדִבָּה הקטנות להתעות את נפשה, ואולם לא עצרה ברוחה ותלך ותסַפר לרעותה החדשה את כל הדברים, ודברי הדִבּה ושנאת חברותיה נגעו עד לב אירינה, עד בלתי יכֹלת לאכול ולישון, ותהי בוכָה כל היום, ובזאת נבצרה ממנה לעשות היטב את מלאכתה, מלאכת התפירה, אשר נתנו על ידה. אז ענשה אותה השומרת ותסגרנה בתוך חדר באפֵלה. ואולם אלישבע לא חפצה להפָּרד מעליה ותבך ותזעק בקול גדול, ויַכּו אותה בשבט ותסָגר גם היא. ובצאתה מכלאה ויצוו עליה לבלתי התרועע אל אירינה ולבלתי דַבר עִמה, ויזהירוה כי תעָנש קשה אם לא תשמע לקול המצוה הזאת.

בצאת אירינה מחֶדרה אשר באפֵלה ראתה את אלישבע בראשונה בחדר-המטות, ותחרד אליה ותפול על צואריה, ואולם אלישבע הפטירה לה בדממה על אזנה: “נִשָׁמר נא ונִזָהר, כי המורָה צותה עלי אשר לא אדַבר ולא אתרועע אליך, פן תענשני קשה. ואולם אנכי לא ארף ממֵך, ולוּ יענשוני שבעתים”.

“רק אַל נא תעָנשי בגללי”, ענתה אירינה ותלך מעמה ותבך חרש.

בלילה ההוא לא יָכלו שתי הנערות לישון מיָגון רב, וכאשר נרדמו כל הילָדות אשר בחדר, ותקם אלישבע בדממה ותלך חרש ותתגנב עד למטת אירינה ותרא והנה גם היה עֵרָה.

“לא אוכל להאריך עוד לשאת את כל זאת”, דברה אלישבע בדממה.

“גם אני לא אוכל”, ענתה אירינה בדממה גם היא.

אירינה, נקוּמה ונמָלט מזה".

לאָן, אלישבע?"

“לכל אשר ישאונו רגלינו, אחותי! בכל אשר נהיה ייטב לנו מאשר פה”.

“האם כרגע? באפלת הלילה הזה?”

“לא. עתה סגור הבית ואנחנו לא נוכל צאת, ואולם ממחרת בבקר אחרי לָבְשֵנו את שמלותינו, אז יהיה אור מסביב והדלת פתוחה ויכֹלנו להתגנב החוצה, כאשר רק נאכל את ארוחתנו בבקר. התחפצי, אירינה?”

“חפצתי, אלישבע”, ענתה אירינה. והנערות השתים חבקו אשה לרעותה באהבה, ואלישבע שבה אל משכבה במנוחה ואירינה התנחמה גם היא מעט וַתֵּרָדֵמְנָה שתיהן.

ואל הילדות אשר גדלו דַיָּן עד כי תלבשנה את בגדיהן בְּעַצְמָן לא ישים איש לב בבקר, ולכן לא כבד הדבר מאירינה ומאלישבע להתחמק בלאט מחדר הרחצה ולבוא אל החצר ומשם החוצה. ובהיותן על פני חוץ רצו שתיהן הלך ורוץ כל הדרך אשר לנֹכח פניהן, עד בלתי היות כמעט נשמה באַפּן עוד. והכלבים רצים אחריהן וחורצים אחריהן לשון, ובבואם עד לאירינה ויָרִיחו בה ויחפזו את זנבם וישובו. והנערות השתים הביטו אחריהן ותראינה כי העיר מאחריהן והן על פני השדה. ובראותן כי אין רודף אחריהן, ותלכנה לאִטן, למען השיב רוחן.

“הי אירינה” אמרה אלישבע, “מָה רעֵבה אנכי”.

“נבצרה ממני, אחותי, לתת לך את ארוחָתֵךְ”, ענתה אירינה ביגון.

ובדברן עמדו תחת עץ גבוה אשר שם קִננו עורבים רבים, ויהי כמעט דברה אירינה את הדברים האלה, והעורבים התעופפו בקול גדול לעֵבר פני העיר ויעָלמו. עוד הנערות לא הרחיקו ללכת, והנה קול משק כנפים וקול צוָחה וקול רעש גדול מעַל לראשיהן, כי שבו העורבים מן העיר, והם משליכים לרגלי הנערות צרורות צרורות, ובעוד רגע התעופפו וישובו אל עֵצם. ואלישבע שָחָה לארץ וַתָּרֶם מן הצרורות עֻגות לחם ותופינים קטנים וְדֻבְדְבָנִים מלאים עסיס, והיא לא השתוממה הַרְבֵּה, כי אם חלקה חֵלק כחלק עם אירינה, ותאכל וַתִּשְׂבַּע. אז הלכה משם והלאה, הלֹך והוסף הלֹך והוסף, השמש עלתה הלֹך ועלֹה, מועד הצהרים הגיע ואלישבע שבה ותתאונן: “הוי אירינה, חם לי מאד”.

“גם לי, אחותי”, ענתה אירינה.

"ואני רעֵבה ככה ועיֵפה! הוסיפה אלישבע.

“גם אני” השיבה אירינה.

“לא אוכל להוסיף ללכת עוד, אירינה”.

“שָם הנה יער, אלישבע, לכי נא עמי רק עד המקום הזה. אז נמצא לנו צֵל ונִנָפֵש מעט”.

ואירינה נתנה ידה לרעותה הקטנה ותתמוך בה ותוליכנה עד לשפת היער, אז התנפלה אלישבע בצל העצים הראשונים על העֵשׂב, ואירינה רבצה גם היא על ידה ותאמר: “לו באו אלינו העורבים גם עתה והביאו לנו עֻגות חלות ותופינים ודְבדבָנים!” – עוד הדברים על שפתיה ומאחרי סבכי העצים נשמע קול רעש וקול המולה, ויֵחָלקו ענפי הסבכים, והנה אֲיָלָה באה ותתיצב לפני אלישבע השוכבת. והנערה התעודדה ותחרד ותזעק, ואולם אירינה הרגיעה אותה בדברים: “אַל נא, אחותי, תיראי, החיות לא תעשינה עמנו רעה, כי טוב לבן מלב האדם”.

ואף אמנם לא עשתה האילה עמהן רעה, כי אם לקקה בלשונה הגדולה את פני אלישבע ותכרע ותשכב על ידה על פני האדמה וַתּוֹר את עטיניה המלאים אשר נטפי חָלב נוזלים מִדַּדֵּיהֶם. אז הבינה אלישבע כי הבהמה הנאמנה חושבת להריק לה את חֲלָבָה, ותינק הנערה את דדיה לרויה, וכאשר כלתה לָנֶקֶת, ותעש גם אירינה כמוה ותינק גם היא. ויהי הֵן שֵׂבֵעות מרֹב החלב המתוק ועיֵפות מן הדרך הרחוקה אשר לא הסכינו ומן החֹם ומן הנדודים בלילה, ותרבצנה על פני הדשא ותפול עליהן תרדמה גדולה.

וכאשרו פקחו את עיניהן, ותראינה והנה האילה עוד שומרת עליהן, והיא כורעת לפני אירינה ומתרפקת עליה, ותהי כמו קוראת לה לעלות עליה.

“רק אין זאת כי רעותנו הנחמדה חפצה לשאת אותנו” אמרה אירינה, “נעלה נא ונרכב, אלישבע”. ואחרי כן תמכה בידי הנערה הקטנה להעלות אותה על גב האילה, והיא עלתה אחריה גם היא, והאיָלה התנשאה כאשר ידעה כי הנערות יושבות עליה ותלך לאט, לבלתי העתיק אותן מִנְכון מושבן, ותפן אל היער.

“מה טוב שֶבת פה!” אמרה אלישבע ותאנח. “הן לא יכֹלתי עוד ללכת הלאה. הנה רגלַי כואבות לי מאד וכַפּוֹת רגלי בָּצֵקו!”

שעות אחדות יָשנו ולא ידעו, ועתה כבר החלה השמש לרדת והיום פנה. האיָלה חָדְרָה עמהן הלֹך וחדֹר אל היער, הרוח התקרר, הצללים העמיקו, ופתאם והנה הקרחת הגדולה אשר ביער לפניהן והברֵכה הרחָבה והחלָקה נוצצת לעיניהן. אז כרעה האילה על שפת הברכה וַתָּנוּעַ מעט, עד כי שָׁמְטו הנערות ותפולנה בנחת על פני הדשא, ואחרי כן התנשאה ותקַפץ אחת ושתים ושלש עד בואה אל היער וַתֵּעָלֵם.

“מה נעשה עתה?” שאלה אלישבע ולבה פג.

“לא ידעתי”" ענתה אירֵינה בקול דממה.

“מה ירֵאתי!” הוסיפה אלישבע וַתַּסְתֵּר את פניה בחיק רעותה הקטנה.

“מדוע?” שאלה אירינה אותה וַתַּחֲלֵק באהבה את שערות ראשה.

“הנה דממה פה ועזובה ומן המים עולה אֵד. עוד מעט והיה לילה מסביב ואנחנו פה גלמודות ביער פרא. מה יהיה קִצֵנו? מי יאכילנו מחר? ואיה נמצא לנו בית וּמִשְכָּב?”

“הרָגעי, אחותי. אולי באמת בת אנכי לצוענים, כאשר תאמרנה לי חברותי הרָעות, ואולם אנכי לא אִירָא את היער. בטוח לבי כי נעבור בשלום וחיות טובות תהיינה לנו לעֵזר”.

אכן אלישבע רגזה תחתיה ותבך. “מה אמללה אנכי, אחותי”, אמרה, “והחיים מה מרים. מי יתנני והייתי עם אמי יחדו!”

“בכל אשר תהיי, אהיה גם אנכי”, ענתה אירינה ותאַמץ אותה אל לבה.

וינשופים ולִילִיות החֵלו להתעופף בּדממה מעַל לראשי הנערות וַאֲנָקוֹת השמיעו את צליל פעמוני קולן.

“אירינה”, אמרה אלישבע, “קצרה נפשי מנשׂא עוד. רְאִי, הנה המים אשר לפנינו קרים ועמֻקים, על פני תְהוֹמָם מִרְבָּץ טוב, הנני אליהם, הבה ואֵרד”.

“כי עתה עִמֵך ארד גם אָני”, ענתה אירינה.

ושתי הנערות הקטנות קָמו ותִּשָקֶינה אשה לרעותה ותתנה יד יחדו ותַּחֲלֵקְנה משפת המים אל הברֵכה.

ברגע ההוא שקעה השמש ומן הברֵכה השוקטת עלו בקול המון רב עדת נימפות רבות אשר אחזו את שתי הנערות בנפלן וַתָּבֵאנָה אותן אל שפת הברֵכה.

“הנה בת-נימפה!” קראה האחת בראותה את עיני אירינה המאירות, ואירינה מביטה אליה משתאָה וחרדה.

"הנה בִתֵּך האובדת, ווֹגְלִינְדָה! קראה השנית. וברגע הזה התפרצה ווגלינדה הנקראה בזעקה גדולה, ותבֹא ותשתער על אירינה ותבט רגע בפניה, ואחרי כן משכה אותה אל לבה, ותשחק רגע ותבך רגע, ותשק לה אלף פעמים.

אז ידעה אירינה בפעם הראשונה את אשר ירחש האדם בזרועות אמו. הנה חם לו! הנה נחת בלבו! הנה אלפי נעימות! ומתוק הרגע אשר תפולנה הנשיקות על לחייו ועל עיניו ועל שפתיו ועל קדקד ראשו והוא מנַשק לאמו גם הוא. אז הבינה את מכאוב אלישבע הקטנה והאמללה, אשר ידעה כבר את כל אלה ועתה אבדו ממנה. וכאשר חלפו רִגְעֵי העדנים הראשונים בזרועות אמה הנמצאה, התחמקה ממנה בנחת ותאמר: “אמי יפתי, תניני נא ואלך לאחותי אלישבע, כי גלמודה היא”.

והנערה ישבה על שפת הברֵכה והיא רטֻבּה ורועדת כֻּלה ותבך חרש, ובנות-מים אחדות עמדו עליה מסביב משתאות לה ולא ידעו מה לעשות בה. אז חֲדְרָה אירינה אל בין ההמון ותמהר אל אלישבע ותחבק לה ותקרא: “מָה אֻשַרתי, אלישבע! שמעי והשתוממי, הנה מצאתי במים את אמי אשר אבדה לי”.

“למה לא מצאתי גם אָני?” התיפחה אלישבע ותבך בקול גדול.

“הרגעי אחותי”, ענתה אירינה ותנחם אותה. “ראי, הנה אמי תקח גם אותך לבַת לה והיו לה שתי נערות”.

‏והנימפה ווגלינדה שחקה בנחת וַתַּעֲבֵר את ידיה על לחיי בת-האדם הרטֻבּות, ותּעש כה וכה לפשוט גם מעליה וגם מֵאִירֵינָה את שמלותיהן הלחות, למען הלבישן צעיפי-נימפות מזהירים עם פנינים ועם אבני אֹדֶם ולמען האכילן דבש ונפת. והזמירים זִמרו והחגבים והנימפות עמדו מסביב משתאות ומשתוממות והגמדים באו ‏וינידו בראשם ובזקנם הארוך ורוחם נפעם למעשה הנורא הזה.

‏בין כה וכה וגם מְלֶכֶת הנימפות עלתה מן הברֵכה וכתר מלכות בראשה, ותבאנה נימפותיה להלביש אותה וְלַעֲדוֹתָהּ את עֶדְיָהּ, וַתְּסַפֵּרנה באזניה את כל אשר היה וכי שבה בת ווגלינדה אשר ‏גֻנְבָה ועמה עוד נערה אחת בת-אדם קטנה.

‏והמלכה צִוְתה וַתָּבֵאנָה את שתי הנערות לפניה, ותשק לאירינה באהבה ותדבר אליה בקולה אשר היה כצליל כסף ותאמר: “שלום לך, בתי, בשובך לגבולך. בהיכל אשר על פני התהום נכלכל אותך עד סור מעליך ריח האדם הרע אשר דבק בך. ואולם את בת-האדם הקטנה הזאת שַלַּח תשַלחי מֵעִמֵךְ ושבה אל אשר באה, כי לא נחפוץ אשר איש או אשה ממשפחת האדם יהיה בתוכנו”.

‏וכשמוע אלישבע את הדברים האלה החזיקה באירינה וַתְּלַחֵש לה באזנה: “הנני שבה.ללכת המימה. רק זה לי הטוב מִכֹּל”

‏אבל אירינה שָׂמָה את ידה על צוארי רעותה ותדבר אל המלכה ותאמר: “מאלישבע זאת לא אַרְפֶּה. אם לא יהיה לה המשפט לשבת עמנו, והלכתי אני עִמה, וגם אַתּ הלא תלכי עמנו, אמי יפתי, אם אין זאת?‏”

‏ופני ווגלינדה האדימו והלבינו חליפות ותהי המלחמה בלבה ופתאם התנפלה לרגלי המלכה ותתחנן: “מלכה ואֵם! עשִי נא חסד רק הפעם. תני נא רק הפעם את המשפט לִילוּד-אדם לשבת בתוכנו”.

“לא אוכל”. ענתה המלכה וַתָּרֶם את ווגלינדה מעל הארץ.. חק עולם הוא אשר הוא גם חֻקֵנוּ. לא יוכל יְלוד-אדמה לחיות בתוכנו. וביד בִּתֵּך נתון הדבר אם להפָרד מעל רעותה ואם לצאת מִקְּהַל בנות-המים".

‏“הנני יוצאָה”, קראה אירֵינה בקול גדול.

“וגם אני”, ענתה ווגלינדה אחריה ותאַמץ את שתי הנערות אל לבה.

‏וִילָלה ומספד גדול קם בין הנימפות וְהֶמְיַת נרגנים עלתה בין הגמדים, ואיש לא זכר בלילה הזה את המחולות והשעשועים וְהַמִשְתִּים. אז נסתה מלכת הנימפות לדַבּר על לב ווגלינדה, אולי תצליח להטות אותה מאחרי דְבָרָהּ, ואולם בראותה כי אחת נחרצה בלב הנימפה לבלתי אֱבֹד ממנה יחידתה גם בפעם השנית, ותצו את ‏הגמדים להביא לה שִלוּחִים. והגמדים שמעו בקול המושלת וימהרו וילכו וישובו מקץ רגעים אחדים ויביאו עמהם המון זהב ואבני יְקָר ובגדים יקרים וחדשים אשר ילבש האדם ומרכבה ושני סוסים אבירים, וישימו את כל האוצָרות על המרכבה, ותעלינה ווגלינדה ושתי הנערות על המרכבה, והמלכה נתנה לה את המשפט לבוא גם מהיום והלאה היא ובתה אל המשתים אשר יהיו בלילי הקיץ ורק את בת-האדם לא תביא עִמהּ.. ובטרם יעלה השחר ותִּשָקינה כל הנימפות בפעם האחרונה לווגלינדה ולבתה וַתָּשובנה אל הברֵכה נוגות ונכות-רוח.. ובהשָמע קריאת התרנגול הראשונה משכו הסוסים הערומים בעגלה ובעלות השמש באו עם שְלֹש הנוסעות עד ‏לפני היער. והסוסים הלכו באין ‏רסן ובאין שוט ויעברו דרך ישרה ויבֹאו העירה ויעמדו לפני בית יפה עם גן נחמד אשר אמרו בעליו למכרו. וַתִּקֶן ווגלינדה את הבית עם הגן בִּזְהָבָהּ, ובבֹאה לשכון בו ויבֹא כל עוף אשר בגן לברך אותה בשלום כּתוֹר הגברת, וגם כל עש וסס אשר בחדר המבַשלות והעכברים וכל יתר השרץ באו ביראה ויאמרו לְכַבְּדהּ, אבל בראותה כי יְרֵאָה אלישבע את כל השרץ וכל הרמש הרומש על הארץ, ותצו אותם לעזוב את הבית. והם שמעו ויעזבו את הבית כרגע.

ואוצרות הגמדים שָׂמו את ווגלינדה לאשה עשירה מאד, ובהיותה יפה ונכבדה למראה, ויחשבוה השכנים לנסיכה נכריה, אשר באה לגור בתוכם ויקראו לה לבוא אליהם ויתרועעו אליה, ולא ארכו הימים ותהי לַנִכבדה מכל נשי העיר אשר רַבּו מבקשי פניה. אז הובאה גם לחצר המלכות, ושם שַׂר מִשָׂרֵי המלך אשר אמר לקחת אותה לו לאשה. ואולם ווגלינדה שחקה חרש בשמעה את הדבר, וַתַּגד גלוי לכּל, כי אחת נחרצה ממנה לבלתי היות עוד אשה לאיש, כי אם חפצה לתת כל חייה לבנותיה לגַדלן ולחַנכן.

והתחברותה אל נכבדי המקום וְגָדְלָהּ נתנו לה ידים לבעבור תוכל לְחַפֵּשׂ את נער הַבְּלִיַעַל אשר גנב מעמה את בתה לפנים, וגם הצליחה במעשיה. בין כה וכה והנער היה לבחור צעיר אשר באה לו עת דודים והוא הוסיף לעשות בכפר מושבו כל תועבה וכל אָוֶן, ואֵם אירינה חרצה בלבה לענוש אותו ככל חטאתיו. אז באה בלילה לבדה אל חלקת השדה אשר ביער ותבקש מלפני המלכה לתת לה זהב מִשְׁנֶה, וילכו הגמדים ויביאו לה שנית משא זהב כבד, ותקח ווגלינדה את כל הזהב הזה ותטמנהו בגן בחצַר אשר אלמנה בכפר, אשר שמעה עליה כי היא אשת מדנים וסוֹרֵרה והומיה אשר אָלה מלאו שפתיה כל היום מאין עוד כמוה. והאשה המבישה הזאת מצאה את האוצר בבקר וַתָּרִיעַ עליו תרועה גדולה, וישמע כל הכפר ברגע אחד כי היתה האשה בן-לילה לעשירה מאין כמוה, וימהרו אליה אחדים מן הבַּחוּרים הנלבבים אשר לא ישובו מפני כֹּל ויאמרו להתחתן בה ולא שתו לב לִשְׁמָהּ הרע. וביניהם היה גם הנער הפוחז אשר אמר בלבו: הן גם לָךְ עוד יכֹל אוּכל. והאשה בכֱּרה אותו על פני יתר האנשים ותהי לו לאשה, ואחרי כן הכיר וירא כי אמנם קצרה ידו ממנה. ותהי האשה המושלת בבית ותלַמדהו מוסר ותּך אותו באגרוף ובמקל ותּציק לו יום ולילה, ותקצר נפשו למות. ויהי זה לו לעֹנש תחת כל עלילותיו ותועבותיו אשר עשה בנעוריו.

ואירינה ואלישבע הלכו הלֹך וגדֹל ותהיינה לנערות נחמדות ובהגיען לשנת העשרים ותהי בת-הנימפה לאשה לאחד מן האמנים הגדולים ואלישבע היתה לאשה לְבֶן-מלך, והיה ככל אשר יִתְאַו לב ווגלינדה לפעמים להיכל הנימפות אשר בברֵכה, כן תשמח בחלקה לראות בשלום בנותיה אשר אָהֲבה גם את שתיהן.

השפעה / מקס נורדאו, תרגם ראובן בריינין

האנושוּת איננה הולכת ומתקדמת בחיל צבאותיה הרבים ובשריהם ההולכים בראש. חלוצים אחדים בודדים עוברים בראש דרך סבכי היער, עושים חריצים על העצים, מציבים ציוּנים ומורים את הדרך; ההמון הולך בעקבותם, מתחלה קבוצות קבוצות קטנות, ואחר כן מחנות מחנות כבֵדים. כל צעד וצעד שהאנושות צועדת קדימה הוא פֹעל הגאון ( Genius ). הגאון חושב מחשבות, שופט, רוצה ועושה בעד האנושוּת; הוא מעַבֵּד את הרשמים לציורים-דמיוניים, הוא מגלה את החזיונות, הוא עונה על כל דחיפה והערה מבחוץ בתנועה מכֻוֶּנת לזה מבפנים, והוא מעשׁיר בלי חשך את תֹּכן הנפש. רוב בני האדם אינם עושים מאומה, אלא מה שהם מחקים את הגאון; הם חוזרים ועושים מה שכבר עשה הגאון. האנשים, אשר השכלתם והתפתחותם בריאות וטובות, ממהרים לחקות את איש-המופת, והחקוי לא יתרחק מאד מן המקור. את האנשים האלה יקראו בשם בעלי-כשרונות. והנחשלים שבכל דור ודור, העומדים למטה מהטפוּס-האנושי האמצעי של זמנם, מאחרים לבוא לידיד חקוּי זה וברוב עמל יגיעו אליו, וסוף חקוּי זה הוא גס ובלתי מדויק. אלה הם ההמוניים.

אבל באיזה אופן יפעל הגאון על ההמון? איך יבואו אלה האחרונים לחשוב את מחשבותיו ולעשות כמעשהו? השטחיות ממהרת לענות על השאלות האלה תשובה קצרה: “דוגמה! חקוּי!” ובמלים האלה היא מאמנת לבאר הכֹּל. אולם באמת אינן מגידות לנו מאומה; המלים האלו אינן משיבות לנו על השאלה, מדוע משתוקקים האנשים וגם החיות לחקות את אחרים, באיזו תחבולות יביא האחד את מרכזי-המוח ואת השרירים של רבים לעבוד בקֵרוב את אותה העבודה עצמה אשר יעבדו מרכזי-מוחו ושריריו הוא? הנה לפני איש, שהוא חושב או עושה דבר-מה; והנה לפני איש אחר, אשר בלבבו יחזור על מחשבתו ובידו על מעשהו. על כרחי הנני צריך לראות במחשבתו או במעשהו של הראשון את הסבה, ואת מחשבתו או מעשהו של השני כתולדה. הנני רואה את המופת והמקור, והנני רואה את החִקוי וההעתקה. אבל תהום עמוק מפריד ביניהם. ואני אינני רואה את הגשר המחברם. הננו עומדים פה כמעט לפני אותה החידה עצמה שבחכמת-התנועה, המחלטת כי ישנן תנועות בעולם והיא מוצאת בפחות או יתר דיוּק גם את חוקיהן, אבל מעולם לא נסתה לבאר לנו, איך עוברת התנועה מגוף אחד לשני ואיך עובר הכח מאטום זה דרך חלל המרחב הריק מכל חמר על אטום אחר ופועל עליו. שכלו של האדם אינו יכול לציר לו בשום אופן את העברת הכח או התנועה, שאינם חמריים, כי אם מצב ידוע של החמר, בין חלקי החמר דרך חלל האויר הריק. והדבר הזה היא הטענה היותר עצומה של השכל האנושי כנגד התורה האטומית (האומרת כי כל הגופים מורכבים המה מאטומים), השולטת מימות אנכסגורס בפלוסופיה ומונחת ביסודן של חכמות הכמיה והמיכניקה של היום. התורה הזאת היא היא אשר הכריחה את החוקרים לקבל את ההנחה התלויה על בלימה האומרת כי יש מין אויר דק מאד, אשר יקראוהו בשם אֶתֶּר ( Aether ), והוא כביכול ממלא את החלל הריק שבין האטומים. וההנחה הזרה הזאת הביאה את החוקרים העמוקים שבכל הזמנים וגם בימינו אנו לבַכֵּר את תורת אחדוּת החומר ותדיריוּתו על פני התורה האטומית.

כמדומה לי שחכמת-הנפש פותרת את שאלותיה הקשות באופן יותר קל, מאשר תעשה זאת חכמת-התנועה. הראשונה יכולה להִשֵּׁען על חזיון, אשר רק בעת האחרונה שמו אליו לב, אשר יש בידו לבאר את הדבר שאנו יודעים מן הנסיון, כי האנשים יפעלו איש על רעהו ברוח, כי האנשים מחקים זה את זה. החזיון הזה יקָּרֵא בשם השפעה ( Suggestion ).

הנני רוצה לבאר בדברים קצרים, בעד אלה מן הקוראים שאולי אינם יודעים בבירור מה מהותה וגדרה של ה“השפעה” בשפת חכמת-הנפש, את טיב החזיון הזה. אנחנו יודעים כי כל התנועות הן תולדות הרצון, והרצון מצַוֶּה להעצבים לעשות את שליחותו, אם על ידי ההתעוררוּת הבאה בכַוָּנה ולשמה, או על ידי ההתעוררוּת הבאה מאליה ובלי כל כונה מאת הרגש. והנה אם ההתעוררוּת הזאת, המביא את הרצון לידי פעולה, איננה יוצאת ממוחו של האיש עצמו, כי אם ממוחו של איש אחר, אם הרצון של איש אחד משעבד את עצמו לשכלו או לרגשותיו של איש אחר והוא מוציא לפעולה את ציוּרי-התנועה (בעוועגונגספאָרשטעללונגען), המעוּבדים במרכז-מערכת-עצבים של אותו האיש הזה, אז הננו אומרים כי מעשיו של האיש הזה המה מוּשפעים. אל חזיונות ההשפעה הננו יכולים להתבונן היטב וכראוי, בשעה אשר זאת האחרונה היא מופרזה ומעוּצמה עד למחלה. וחזיון כזה הוא מצב ההיפנוֹטיות. האיש שהוא נוֹח להֵהָפנֵט, נופל לתוך המצב המוּזר, והבלתי מבואר כראוי, הזה של מערכת-העצבים. האיש המפיל עליו את התרדמה ההיפנוטית, אומר לו: “מחר בשעה שמינית בקר תלך אל האדון פלטיאל ברחוב פלוני מספר אלמוני ותדקרהו בסכין, אשר תקח מחדר-המבשלות”. אחר כן יעירו את הנרדם וישלחוהו לביתו. הוא איננו זוכר מאומה מכל אשר נעשה אתו בשעת תרדמתו. את האדון פלטיאל לא ידע, אוּלַי גם לא היה מעולם ברחוב פלוני ומעולם לא נגע לרעה גם בזבוב על הקיר, ובכל זאת ללמחרת בבקר יקח סכין, ואם יש צֹרך בדבר יגנבהו בכל מקום שיהיה, והוא הולך לרחוב פלוני ובשעה השמינית הוא מושך הפעמון בפתח ביתו של פלטיאל ובודאי ידקרהו, אם לא הזהירוהו מראש. אז יתפשו את המהוּפנט, יקחו מידו את הסכין וישאלוהו על דבר מזִמתו. על פי רוב יודה מה היתה במחשבתו הרעה, ולפעמים ינסה מתחלה להכחיש את הדבר והוא מתודה על פשעו רק אחרי אשר יאלצוהו לזה. ואם ישאלוהו לאיזו תכלית עלתה במחשבתו להרוג את פלוני, אז יענה, אם שוטה הוא מטבעו, “הייתי צריך לעשות דבר זה”, או יעבור בשתיקה של קשיוּת-עֹרף על כל השאלות ולא יוציאו מפיו דבר. ואם הוא פקח, אז יבדה מלבו דברים נפלאים ומתמיהים, למען יבאר לעצמו ולאחרים את מעשהו הזר. הוא מתאר, במקרים כאלה, את פלטיאל כאויב וצורר מכבר הימים לבני משפחתו. הוא, פלטיאל, זמם לקחת את נפשו של האומלל בסתר; הוא הוציא עליו דבה, קפח את פרנסתו וכדומה. לעולם לא יעלה על דעתו, כי מזמתו הרעה היתה מושפעת מאחרים ולא רוחו הוא הולידה. ולא רק יום אחד הי אם, כאשר ראו בנסיון, גם ששה חדשים נשתמרה ההשפעה ולא אבד כחה ועֹצם פעולתה. אנחנו יודעים מקרה כזה: איש אחד הוציא לפעולה מזמה אחת, אשר השפיעוּה עליו במצב היפנוטי לפני ששה חדשים, ביום המיועד מקודם, מבלי אשר נולד בלבבו בכל העת הזאת, שבין ההשפעה והמעשה, אף חשד קל על אדות הרעיון אשר קבעו במוחו על כרחו ושלא בידיעתו. ההשפעה עושה את פעולתה לא רק על ידי פקודות מפרשות, כי אם גם על ידי רמז קל. אם המהַפְּנֵט מראה להמהוּפנט פנים עצובים ומדבר אליו, יהיו גם הדברים של מה בכך, בקול של בכיה, אז נופל זה האחרון תכף לתוך עצבוּת והוא מדבר את דבריו ועושה כל מה שהוא עושה כאיש אשר קרהו אסון גדול. אם יאמרו לו דרך אגב: “הנעים לך להיות איש-צבא?” אז תכף יחל להאמין בעצמו כי איש צבא הוא ויתנהג כבן-חיל לכל חקיו ומשפטיו: יחנך את ידיו ורגליו לקרב, יעדור המערכה ויפקד הצבא ואולי גם יקלל קללות נמרצות. יגישו לו כוס מים וישאלוהו: " הימתק יין זה לחכך?" והאיש מרגיש את טעם היין ואם יַדְעָן הוא יגיד את טיבו של היין הזה, את מינו ומספר השנים אשר עברו עליו וכדומה; ואם יתנו לו כוסות מספר מהנוזלים הצלוּלים האלה ישתה וגם ישכר. יכול הייתי להביא משלים מהמין הזה למאות. בצרפת כבר נכתבה ספרות לשמה על אדות ההשפעה, וחוקרים גדולים ומצוינים כשַׁרְקוֹ, ברנהיים, ליוּּס, דוּמוֹנְפַּלְיֶה ומֵנְיַן עוסקים ומטפלים בה.

כל המקרים המוּבאים המה באנשים חולי-עצבים. על איש בריא אין ההשפעה שולטת במדרגה כל כך גבוהה. אי-אפשר להשפיע על אדם בריא שיאמין שהוא שותה לא מים, כי אם יין, שיאמין שהוא רב בעת שהוא באמת רק שַׁמש, ולא נקל הוא הדבר לפעול עליו שימסור את הונו לזר, אשר גם את שמו לא ידע. אבל, בכל זאת, אין כל ספק כי גם עליו פועלת ההשפעה, אם גם במדה מצומצמה, את פעולתה; אין כל ספק שגם מחשבותיו ומעשיו של אדם בריא בגופו וברוחו הולכים ומוּשפעים, במדרגה ידועה, מאחרים.

ברצוני היה לבאר איך יפעל איש אחד על רעהו, איך יחקה האחד את מחשבותיו ומעשיו של השני, אבל עד כה לא עלתה בידי כי אם להחליף את המלים “מופת וחקוּי” במלה החדשה “השפעה”. אבל מה היא עצמוּתה של ההשפעה ובאיזה אופן תתהוה? התשובה אשר אשיב על שאלה זו היא רק השערתי, אבל כמדומה לי שהיא מספקת לבאר את החזיונות, ואין אחת מהעוּבדות הידועות לנו מהנסיון מתנגדת לה. ההשפעה היא, לפי השערתי, מסירת תנועות-המּוֹליקוּלַרִים של מוח אחד לאחר באותו אופן עצמו, שהנימים של איזה כלי-זמר מוסרים את זעזועיהם איש לרעהו הקרוב אליו, וכמו שימסור מטיל-ברזל מלוּבן באש את תנועות-המּוֹליקוּלַרִים שלו למטיל-ברזל הקרוב אליו. ואחרי אשר כל ציורי-הדמיון, משפטי-השכל והתרגשות-הנפש הם מעשי תנועות המוליקוּלרים, הנה מובן הדבר כי על ידי מסירת אותן התנועות יִמָּסרו גם הציוּרים, המשפטים והרגשות שהן מולידות.

ולמען יבואר יותר אופן המסירה הזאת עלי להוסיף עוד דברים אחדים. אנחנו יודעים כי לגופנו יש רק תחבולה אחת לעשות את מעמדי ידיעתו הפנימית, כלומר: ציורי-דמיונו, משפטי שכלו ורגשות נפשו, מוּרגשים לאחרים, – והתחבולה הזאת הן התנועות. מעמדים ידועים של הידיעה הפנימית מְסַבבים תנועות ידועות, שבהן הם מתגלים. הננו מרגילים את עצמנו לקשור את התנועות במעמדי-הידיעה המסובבים אותן וללמוד מן הראשונות על האחרונים. התנועה היא ציוּר יש או סמלי של מעמד-הנפש. אם יכה איש את רעהו באגרוף, אז נאמר כי תנועת-השרירים הזאת היא ציור ישר ממעמד-הנפש, הכולל בקרבו את הדמיון: “אני חפץ להכות”. ואם יורידו את הראש והעינים ארצה ויאנחו, אז נאמר כי תנועות הרירי הצואר והחזה האלה הן ציור סמלי למעמד-הנפש, אשר נקראהו בשם – תוגה ושממון. סמלי מעמדי-הנפש הם נחלקים לשני מינים: לטבעיים ולהסכמיים. הסמלים הטבעיים המה אלה, המקושרים בקשר אורגַני במעמדי-נפש ידועים. בעקבות האחרונים כרוכים תמיד הראשונים. הפּהוק והשחוק הם סמלים טבעיים של הלֵּאות ושל בדיחות-הדעת. תכונת גופנו גוררת את החזיונות האלה. בשעה שאנחנו עיֵפים ויגעים, כלומר: בשעת צבירת חמרי-הרקבון (למשל, מחמצת-החלב) ברקמת גופנו, הבאה על ידי העבודה, אז מרכזי-העצבים, המחַיִים ומנעימים את שרירי-הנשימה, הולכים ובאים לידי גרוּי ומסבכים את התכַּוצות אותם השרירים, אשר נקרא בשם פִּהוּק. ואחרי אשר גופי כל בני האדם, וגם חלק ידוע של בעלי חיים, שוים הנה בתכונותיהם העקריות, לכן גם הסמלים הטבעיים משותפים המה לכל בני האסם, וכלם, וגם מקצתם של בעלי-החיים העומדים על מדרגה גבוהה בסולם ההתפתחות, מבינים ויודעים את פתרונם, ועל פיהם ידעו את מעמדי הנפש שבהם המה מתגלים. הסמלים ההסכמיים המה אלה, שאינם מקושרים בקשר אורגני במעמדי-הנפש שאותן יביעו ואינם תולדות מחוּיָבות מהם, כי אם היו לאותות בין בני האדם על ידי הסכמה ביניהם. נענוּע הראש, רמיזת האצבעות המה סמלים הסכמיים של מעמדי-הנפש, הכוללים בקרבם את ציורי-הדמיון: “אני מסכים” או “בוא הנה”. רק על ידי הסכמה חפשית הננו נותנים להתנועות האלה הוראה כזו (אמנם חפשית לגמרי גם היא אינה, יען כי גם הסמלים ההסכמיים הם תולדות הטבעיים; אך לא פה המקום לבאר כל אלה), ולא בקרב כל העמים יש להן הוראה אחת. בני המזרח, למשל, אינם מנענעים את ראשם לאות הסכמה מלמעלה למטה, כמונו בני המערב, כי אם מימין לשמאל ומשמאל לימין. הדוגמה היותר מצוינה והיותר נכבדה של תנועה-סמלית הסכמית היא המלה, פרי עבודת השרירים בכלי-הדבור והנשימה. למען נדע את מעמד-נפשו של האדם על פי המלים היוצאות מפיו, צריך ללמוד לדעת את השפה שבה הוא מדבר. האיש היותר נבון לא יְשָׁעֵר כי המלה "פוּ " הוראתה אֹשר, אם לא למד את השפה הסִּנית.

תנועת-המּולקוּלים במוח המולידות מעמדים ידועים בנפש, מעוררות אפוא תנועות-השרירים. ואלה האחרונות מוּבאות במוח אחר בעזרת חושיו לידי הרגשה; וכל החוּשים יכולים למלאות תפקיד זה. תנועות ידועות ועקבותיהן, למשל הכתב, פונות אל חוש-הראות, תנועות אחרות פונות אל חוש השמיעה, ועוד אחרות – אל חוש המשוּש. החוש מקבל את הרושם, מוליכו הלאה, מְיַחֵד וקובע את המרכז אשר יהפוך את הרושם לציוּר דמיוני ומביא את הנפש לידי אותו מעמד עצמו, אשר התגלה בתנועת-השרירים המורגשה על ידי החוּש. ובכן, בעזרת השרירים מצד האחד, ובעזרת כלי החושים מצד השני הולך ונמסר באופן מיכני מעמדו של מוח אחד אל השני, וזאת היא ההשפעה.

ולמען יוכל מוח אחד לקבל באופן האמוּר את תנועות-המולקוּלים של המוח השני, כלומר: לחזור על משפטיו, ציוּריו, רגשותיו ודחיפות רצונו, אינו צריך להיות לגיא-חזיון של תנועות מוליקוליות בעלות צורה אחרת וחזרות כתנועותיו של המוח המשפיע או עוד יותר חזקות מהן. בקצוּר: המוח הוא עלוּל להיות מושפע ממוח אחר, אם הוא פנוי מכל עבודה נמרצה. כן גם המיתר הרועד יכול למסור את זעזועיו אל המיתר האחר ולהוציא ממנו את קול המיתו הוא רק אז, אם המיתר השני הוא שוקט או תנועתו היא יותר חלשה וקלה. כל מה שהמוח הוא יותר דל ומצער בבנינו האורגני, כן הוא עלוּל יותר להשתעבד אל התנועות היוצאות ממוח אחר; וכל מה שהמוח הוא יותר משוכלל וחזק, כמה מה שהתנועות הנעשות בו הן יותר מלאות חיים, כן יתר אמיצה התנגדותו להתנועות היוצאות ממוח זולתו. בתנאים מצויים משפיע האיש אשר מוחו משוכלל על האיש אשר מוחו בלתי משוכלל, אבל לא להפך. אולם יש אשר התנועות היוצאות ממוחות בלתי משוכללים כל כך מתחבורת ומצטרפות לסכום אחד, ועל ידי זה יעלה ויתעצם כחם עד כי ישעבדו גם את התנועות היוצאות ממוח שהוא משוכלל מאד. אם המונים המונים של אנשים ירגישו ויביעו רגש אחד בעת אחת, אז גם אנשים בעלי רוח כביר ובעלי נפש מקורית אינם יכולים לעמוד בפניו; אנוּסים המה להתרגש יחד עם ההמון, ולא יועיל להם אם גם יתאמצו להעסיק ולהעביד את מחשבתם בציורים ובענינים אחרים. נקל מאד להשפיע על אנשים מהוּפנטים והנסיון באופנים כאלה עולה יפה, יען כי בשעה שמערכת-העצבים נמצאת במצב כזה, אין המוליקולים שבמוח עושים מעצמם תנועות חזקות ונמרצות ואין שויוֹן-המשקל שורר בינים, לכן כל דחיפה קלה יכולה להביאן לידי תנועה, שהיא מתאמת לצורתה ולמדת חזקה של ההערה הבאה מן החוץ.

רשמי-החושים, אשר על ידם תמָּסר ההשפעה, יכולים להיות מורגשים בידיעתנו, אבל מאד אפשר הדבר כי תנועות המוליקולים במוח מתעוררות בלי חשך גם על ידי רשמים החודרים אליו בלי ידיעתו. החברה לחקרי חכמת-הנפש אשר בלונדון פרסמה דברים ברורים על אדות נסיונותיה: שני אנשים יושבים בחדר אחד. והנה אחד מהם רושם על לוח שחור ציוּרים העולים בדמיונו של השני. ושימו נא אל לבבכם, האיש הרושם את הציורים מהפך את גבו אל רעהו החושב, וזה האחרון איננו מדבר דבר ובכלל אין כל קשר, “מגע ומשא” מוחש ומורגש בין שני האנשים האלה. בנסיונות אחרים כתב האחד מלים, מספרים או אותיות, אשר עלו במחשבת השני. לפעמים עלו הנסיונות יפה, ולפעמים לא הצליחו. אך הראשונים עלו במספרם על האחרונים, ואי אפשר היה להעלות על הדעת כי רק מקרה הוא. חברי החברה הלונדונית המה כלם אנשים מצוינים בישרתם ומקצתם מפורסמים בעולם המדע. בתעתועי-הספיריטיוּת לא יטפלו, ואין לנו כל יסוד להקל ולזלזל בערך חקירותיהן. לא יקשה עלינו להודות שההשפעה יכולה להיות גם שלא מדעת, אחרי כי יכולים אנו לבאר אפשרות זו בבאוּר מספיק הנוסד על עוּבדות מקוּימות. כל ציוּר-דמיוני על דבר איזו תנועה (וציורים-דמיוניים אחרים אין, יען כי גם היותר מפשטים שבהם מחוברים סוף סוף מסמלי-התנועה), מולידה את התנועה הזאת עצמה בפֹעל, אף אם במדה היותר חלשה. השרירים, אשר עליהם לעשות את התנועה הזאת, מקבלים דחיפה קלה מאד, והדחיפה הזאת הולכת ונמסרת בחזרה, בעזרת חוּש-השרירים, אל ידיעתם של מרכזי המוח הגבוהים. עלינו לציֵר במחשבתנו את מהלך הדבר באופן כזה: אם הזכרון, השכל וכח-השופט יְעַבְּדוּ איזה ציוּר-דמיוני, אז יעוררו בזה גם את העצבים של אותם השרירים הנוגעים בזה. והציוּר מגיע לתקפו ובהירותו רק אחרי אשר תִּוָּדע התעוררות זו לכח-השופט. הפטולוג שטריקֶר בוינה הוא הראשון, אשר התבונן בדיוק אל החזיון הזה לראשונה ויכתוב על אדותיו את תוצאות מחקריו, אם כי גם רק על אדוֹת ציורי-הדמיון של הקול. החוקר הזה אומר, כי בשעה שאנחנו מצירים בדמיוננו את האות ב, אז יתעוררו על ידי ציוּר המחשבה העצבים שבשרירי השפתיים העוזרים להוציא את הקול של האות ב. ציור-המחשבה של האות ב היא אפוא באמת תבנית תנועת השפתים המוציאות את האות הזאת, והתנועה הזאת היא מורגשת בשפתותינו, אם כי רק הרגשה חלשה ורפה מאד. כל דברי שטריקר בנוגע לתנועת השרירים של כלי-הדבור, המה נכונים גם בנוגע ליתר השרירים. בשעה שאנחנו חושבים על אדות המרוּצה אז הננו מרגישים כעין התעוררות ותנועה בשרירי רגלינו, וכדומה. ומה שאין הציור-הדמיוני של התנועה גורר אחריו את התנועה עצמה, יבואר כל ידי זה, כי הדחיפה השלוּחה אל השרירים הנוגעים בזה מאת “תכנית-התנועה” בלבד, חלשה היא ואין בכחה להביא בהם הִתכַּוצוּת, ושנית הידיעה מוציאה במערכה את ציורי-העכבה לקראת מ ערכת ציורי-התנועה שלא צוה עליהם הרצון לצאת לפעולה. אם הציוּר הדמיוני הוא מלא רוח חיים, או אם הידיעה היא חסרת-אונים וחסרת-הרגל לעַבֵּד ציורי-עכבה אמיצים, אז מספיקים ציורי-התנועה לעורר, לכל הפחות, רשמים נכרים ומורגשים של התנועה עצמה. במקרים כאלה מוציא האדם בקול לחש את המלים העולות במחשבתו, הוא מדבר עם עצמו; והתנועות הנולדות בדמיונו מרומזות הנה בתנועות ידיו וכל אבריו. השיחה עם עצמו ותנועות הידים והאברים המלוות את הדבור, אלה הסגלות של האנשים המלאים רוח חיים או של הבלתי מורגלים למשול ברוחם, אבל הנִּראות גם באנשים מתונים ומחוּנכים אם תקף עליהם רגש חזק. – הסגלות האלה מאַשרות ומקימות את אמתותו וכלליוּתו של חק שטריקר על דבר “ציורי-התנועה”. אבל אותו החוק עצמו הפועל בהשיחה עם עצמו ובתנועות הידים והאברים שאנו רואים בעינינו ושומעים באזנינו, אותו החוק עצמו פועל בלי חשך על כל ציורי-הדמיון, אך במדרגה קלה שאין החוש שולט בה מדעתו. המלה העולה במחשבתנו הננו יוצרים בפועל בכלי-דבורנו; התנועה המצוירה בדמיוננו הנה היא מרומזה בפועל על ידי שרירינו. ואחרי אשר הנחנו חושבים רק בצורת מלים וציורי-תנועה אחרים, לכן רשאי אנכי להגיד, כי מביעים אנחנו את כל מחשבותינו במלים ותנועות. אמנם ע"פ רוב אין המלים ואין התנועות האלה נשמעות ונראות בעין ובאזן, אבל אין כל ספק שהיינו שומעים ורואים אותן ברור היטב, אלו היו לנו חושים דקים מאד או כלים מיוחדים, מעין הזכוכית-המגדלת והמיקרופון, אשר על ידם נוכל לראות ולשמוע היטב את התנועות היותר דקות של שרירי כלי-הדבור, האברים, הפנים וכדומה. ומי זה יגיד לנו, כי אין מרגישים את התנועות היותר חלשות האלה בשום אופן,לא אנו בחושינו המצויים ולא בעלי החושים המיוחדים במינם? אמנם הרגשה זו איננה חודרת לדעתנו הפנימית, אבל אין כל ראיה מזה שאיננה גם במציאות. יודעים אנחנו מן הנסיון, כי אין מרכז-ההרגשה מוסר אל ידיעתנו את רשמי החושים שאינם חזקים כל צרכם, וגם רשמים חזקים מאד אינם נכנסים אל תוך ידיעתנו, אם לא הקשיבה אליהם. אבל הרשמים האלה שאינם חודרים אל ידיעתנו מחמת מעוּט התעוררותה אינם הולכים לאִִבּוּד, כי מוחנו מְעַבדם מחוץ לידיעתנו בתור רגשות. לכן מאש אפשר הדבר כי רוחנו הוא מושפע תמיד מכל רוחות האנשים האחרים. ובכן הננו מרגישים בעזרת מרכזי-מוחנו, אף אם שלא מדעתנו, את דברי כל האנשים הקרובים והרחוקים ואת תנועותיהם המלַווֹת את כל הגה היוצא מפיהם; רִבו רבבות קולות של לחישה דקה, תנועות ורמיזות קלות מן הקלות מקיפים אותנו, מעיקים ולוחצים ודוחקים אותנו, ובכל הערבוביה והמבוכה הזאת אין אנו שומעים את קול דברינו אנו, אם אין בכחו להשביח את כל השאון הרב. דעת כל האנשים פועלת על דעתנו אנו, תנועות המוליקוּלים של כל המוחות הולכות ונמסרות למוחנו אנו במשקלם, אם אין בכחו להתנגד להן על ידי משקל ( Rhythmus ) יותר חזק וחַי. אולם גם משקל כזה משתנה, אם לא יתכשר ויסתגל סוף סוף אל המשקלים הזרים הסובבים אותו מכל עבר.

זאת היא ההשפעה שלא מדעת. נעזוב נא אותה ונשוב אל ההשפעה מדעת. זאת האחרונה איננה אולי הנכבדה שבהן, אבל על כל פנים היותר מוּבנת לנו. היא עושה את שליחוּתה באופנים שונים, שממדי-הנפש מתגלים בהם, אבל על פי רוב היא נמסרת על ידי הדבוּר והמעשה. הרעיון ההגוּי מעורר, על פי האופן האמור למעלה, במוח הקורא או השומע את אותו הרעיון עצמו, והמעשה העשוּי מעורר את הרצון הרואה לאותו מעשה עצמו. רק האנשים המקוריים, הגאונים, יכולים להשתמט לגמרי מפני ההשפעה הזאת. כל חנוּך, כל למוּד הוא רק אחד מאופני ההשפעה. המוח הרופף של הילד הולך ומשתלם ומקבל את צורתו על פי ההתעוררות הנמסרת לו מתנועות-המוליקולים של הוריו ומוריו. המעשים הטובים והרעים, הגאים והמגונים המה למופת להבריות ועושים את פעולתם על ידי ההשפעה שהמה משפיעים על הרואים. המון העם עושה מעשים שיש בהם אהבה, שנאה וקנאה, מעשים המעידים על תרבותו או בערותו, על נטיותיו האנושיות או הבהמיות, הכל על פי ההשפעה שהוא מקבל מהאנשים הגדולים והמצוינים שבתקופתו. וכל הדברים הנאמרים על אדות נפש האֻמה או האופי הלאומי רק מליצות ריקות הן. התכונה הלאומית הולכת ומשתנה ואחרת היא בכל דור ודור, ונפש-האומה מתחדשת ומתחלפת בכל יום ויום. ואם צריכים אתם למשלים, הנה הא לכם אחדים. האשכנזים של הדור העבר היו בעלי הזיה ותכונתם היתה רכה ורגשנית; ובדורנו אנו הנה הם קשים ובעלי מעשה, מתוּנים ומיוּשבים, עובדים הרבה ומדברים מעט, והמה יותר בעלי חשבון מבעלי דמיון. האנגלים היו בשליש הראשון של המאה התשע עשרה פרועים, מופקרים, זוללם וסובאים, רודפי זמה ומנבלים את פיהם ומקללים קללות נמרצות, ואת חטאיהם היו מְשַׁטְחִים לאור השמש; וכיום המה מתהדרים ומתיַפִּים, גדוּרים בהנאתם מן המשקאות המשכרים כמעט עד לנזירות וחסים על כבודם במדרגה היותר גבוהה. האידיאלים הלאומיים שלהם הוא יסוּד חברות לצמצוּם התאוות, להצלת נפשות אמללות ואובדות ודתִיוּת שיש בה יותר מקורטוב של צביעוּת; דבריהם כיום נקיים מבטויים גסים ובהתנהגותם אין כל פריצות וחציפוּת. ושנויים כאלה נעשו במשך זמן קצר, כשלשים או חמשים שנה. ואיך זה נוכל להאמין ולהעמיד על דעתנו, כי אופן מחשבותיו ומעשיו של העם הוא פרי סגלותיו הטבעיות המיוחדות לו לבדו? סגלות כאלה היו יכולות להשתנות רק מעט מעט במשך תקופות ארוכות מאד. חוקרי נפש העמים שאומנותם בכך לא שמו לבם לחזיון נכבד מאד בחיי ההמונים, והיא ההשפעה. האנשים הגדולים שבאומה משפיעים על בניה את אותם הדברים, מה שאנו קוראים בשם נפש-האומה ואופיה, ואשר נאמין שלא בצדק כי נצחיים וטבעיים המה ואינם נופלים תחת גדר התמוּרה, בעוד אשר באמת יעלה עליהם רוח המצוינים שבדור המפשיטים ומלבישים אותם צורות שנות. מתי מספר אנשים מצוינים עומדים לפני בני העם, כברנהיים לפני חולה-העצבים מהוּפנט, ומשפיעים עליהם מחשבותיהם, רגשותיהם ומעשיהם, ואלה האחרונים קולטים כל זה במוחם ומחקים אותם בלי כל מקֹרת והתנגדות, כאלו כל המחשבות, הרגשות והמעשים ילידי רוחם המה ולא זמורת זר. אם האנשים המצוינים משפיעים רוח צדקה וגבורה, אז יהיו בני העם המקבלים את השפעתם לצדיקים וגבורים; ואם המה משפיעים רוח רשע וכסל, אז יספרו לנו קורות הימים על אדות תקופה של נפילה וירידה, על אדות אומה המטובעת במצולת עונותיה וגם תקומה אין לה. קונפוציוס מחנך את בני עמו למוגי לב, ונפוליון הראשון – לאנשי חיל ולגבורים בקרב. הגאון יוצר את רוח אומתו בדמותו כצלמו. הרוצה לחקור את נפש האומה אל יפנה אל ההמון הגדול, כי אם אל מוחות מנהיגיו. סגולותיו הטבעיות, האורגניות, של העם הוא כח כשרונותיו ומדתם. אצנם את כל המחשבות והמעשים משפיע עליו רק מבחוץ, אבל אם הוא עם איתן אז ההשפעה פועלת עליו בכל תֹּקף, ואם עם חלש הוא – גם פעולתה עליו חלשה. ההבדל אשר בין שני עמים כאלה הוא כההבדל אשר בין מכונת קיטור של אלף כח-סוסים ובין מכונת-קיטור בעלת כח אחד : תכונתן, בנינן, צורתן, והכחות המניעים אותן הן בלי כל הבדל ושנוי, ואין בין זו לזו ולא כלום; אבל הראשונה מעתקת הרים ממקומם והשנית מניעה את גלגל מכונת-התפירה. וכן המה העמים. האחד הו אחזק ואמיץ גם בצדקותיו גם בחטאותיו, השני קל ומצער גם במעשיו הטובים וגם במעשיו הרעים; האחד משעבד לגאוניו כחות גדולים, והשני – כחות קטנים. אולם הרוח החיה והמניעה את הכחות והכשרונות האלה לעבר זה או לעבר אחר, היא ההשפעה הנובעת מהאנשים הגדולים. ובן אין כל יסוד לדבר על אדות נשמת האומה. לכל היותר רשאים אנו לדבר על אדות גוף האומה, אגרופה של האומה או קבת-האומה. אולם חושב אנכי, כי על כל פנים, כל אומה ואומה מסוגלה היא מטבעה להוליד גאונים רבים ולעתים קרובות או רק מעטים ולעתים רחוקות. באחד הפרקים הבאים אטפל בענין זה.

אחדות ההשקפות וההרגשות של אישי האומה איננה תולדת אחדות הסגולות הטבעיות של כל בני העם, כי אם תולדת ההשפעה הפועלת על כלם בבת אחת על ידי אותם המופתים של ההיסטוריה עצמם, על ידי אותם ראשי האומה חיים עצמם ועל ידי אותה הספרות עצמה. לכן הננו רואים כי צורה רוחנית אחת טבועה על כל יושבי הכרכים הגדולים, אך אם בני עמים ומפלגות שונים המה. לכל אחד מבני ברלין, מבני פריז, מבני לונדון יש סגלות נפשיות מיוחדות המבדילות אותו מבני הערים האחריות. האם יכולות הסגלות האלה להיות טבעיות ומיוסדות בנין הגוף והנפש? דבר שאי אפשר הוא. בני הכרכים הגדולים אלה הם ערב רב של עמים ולשונות שונים, הם בליל אנשים מכל המינים ומכל יסודות הגזע והחברה. אבל כלם מקבלים את השפעותיהם התדיריות ממקור אחד, ולכן בהכרח תֵּראה אחדות ידועה גם במעשיהם גם במחשבותיהם לעין כל מתבונן. רק על ידי חזיון ההשפעה יכולים אנו להבין ולהשיג את המגפות המוסיות, את זרמי השנאה או ההתפעלות הגורפים בשטפם עמים שלמים.

הנה ראינו כי המלה היא האמצעי הראשי, אשר על ידו ימסרו ציורי-הדמיון ממוח אחד למוח אחר. אולם המלה היא רק סמל הסכמי של אחד ממעמדי-הנפש, ודבר זה מעכב את הגשמת הציורים החדשים לגמרי. הגאון מעַבֵּד בקרב ידיעתו הפנימית ציור-דמיוני, אשר לא חֻבר עוד מעולם בקרב מוח אחר. איך ינסה להביע ולהגשים את מעמד-נפשו החדש והמקורי,למען ירגישוּהו גם אחרים? באיזה אמצעים יבחר? אין כל ספק, כי יבחר את המלה. אולם הוראת המלה ומשמעותה נקבעו כבר על ידי ההסכמה הכללית. המלה מגשמת את אחד ממעמדי הנפש הידוּעים מכבר, על כן היא מעוררת גם בלב השומע ציור ישן, הקשור בה מכבר הימים. ולמען תהיה המלה באזני השומע או בעיני הקורא לא כסמל של הציוּר שהיה קשור בה עד העת ההיא, כי אם כסמל לציור חדש ובלתי נודע כלל, צריך לבוא אתו לידי הסכמה חדשה. הגאון צריך להביא בלב השומע או הקורא את המושג החדש אשר בהמלה הישנה שהוא משתמש בה, על ידי השוָאוֹת דמיונים והפכים. את הדבר הזה יכולים להשיג רק בקירוב, אבל לא בשלמוּת. כמעט בכל מלה ומלה, בכל ניב וניב של שפתנו נכרים עוד עקבות היגיעה של האנשים המצוינים והמקוריים, אשר עמלו למסור למוח ההמון ציורים-דמיוניים חדשים בעזרת הסמלים הישנים. וזאת היא סבת הציוּריוּת של המבטאים. בעצם הדבר היה צריך כל גאון לשפה חדשה, שפה שהיא מיוחדת לו לבדו, למען יגשים את ציוריו ומושגיו החדשים בדיוּק. אולם יען אשר גם הגאון אנוס הוא להשתמש בשפה המקובלת מכבר, כלומר: בסמלים של ציורי-דמיון אנשים אחרים שקדמו לו, לכן יביא ערבוּב המושגים ובלבוּל הציורים במוחות בני האדם בתתו מובן חדש להמלים, אשר השומע הורגל לפרשם על פי הוראתם הישנה והמסוּרה. הגאון ממלא את הנאדות הישנים ביין חדש. ורע בזה שהמקבלים את הנאדות שופטים על היין על פי נבלו, מבלי יכֹלת לפתוח את זה האחרון ולטעום את הנתון בו.

וטבע הלשון וסגולתה זאת – הוא הערוב היותר גדול למסירת המחשבות הנולדות במוחו של הגאון למוחות ההמון. זה האחרון נוטה בהכרח להחליף ולערבב את ההוראה הציורית החדשה של המלח, אשר הגאון העמיקה וישתמש בה במובן מקורי, בההוראה הישנה ופשוטה. הציורים-הדמיוניים הישנים והנושנים מאריכים את חייהם בתוך החדשים והמה מטשטשים ומבלבלים את המושגים; ההמון בקראו את המלים “הארץ תסֹב על צירה” יצַיר לו בדמיונו את ציר הארץ בצורת ציר העגלה, ובקראו את המלים “זרם חשמלי” ישַׁוֶּה לעיניו איזה חמר נוזלי השוטף וזורם בתוך חוט הברזל כזרם של מים בתוך צינורות של עופרת. ובמקום שהגאון מאמין כי באר ופרש את כונתו ומחשבתו על ידי המלים אשר בחר בהן, הנה יקרה שלפעמים אך העיבן. במקום אשר רצונו לעורר ברוח האחרים את ציוריו ומושגיו הוא, הנה יש אשר יעלה בידו ההפך מזה: הוא מעורר ברוחם דוקא מושגים המתנגדים להם. אבל זה הוא עוד הפעם חסרון שלמותו של האדם, ואין ביכלתנו לשנותו. אולי עוד יתפתחו גופו ורוחו של האדם במדה גבוהה כזו, עד שלא יצרך עוד לסמלים הסכמיים למען יביע על ידם את מעמדי נפשו, כי הוא יעשה זאת בדרך ישר בלי כל אמצעי. אז לא יצרך עוד המוח המקורי לעזרת המלים, למען ימסור על ידן את התנועות המוליקוליות למוחות אחרים; אולי אז אפשר יהיה הדבר, כי דַּי יהיה להאדם לחשוב מחשבה ברורה ולהעלות ציורים בהירים ומוגבלים, למען ירחיבם, כקרני אור וכחשמל, בחלל המרחב ולהשפיע אותם על מוחות אחרים. אז לא יהיה עוד כל צֹרך להלביש את מחשבותינו וציורי-דמיוננו בבלויי-סחבות של השפה, המכרחת אותנו להגות את ציור-דמיוננו על אדות “כל העולם”, אשר אנחנו חלקיו, בעזרת המלה Natur ¹ ##, שהוראתה המקורית “יולדת”, והיא מעוררת בנו את ציור-הדמיון של אֵם עם כל מכשירי כלי-ההולדה של החיות ממין היונקים. אבל עד אשר נגיע אל השלמות האגדית הזאת, אנוסים אנחנו להסתפק במלים ועלינו רק להתאמץ באמת להבין איש את שפת רעהו עד כמה שאפשר הדבר²

הֶרברט סְפֶּנְסֶר אומר בספרו ע“ד תורת-החיים כדברים האלה (הנני מביא את הדברים בהעתקם מהמקור האנגלי, חלק שני עמ' 153): “פה הוא המקום הראוי לצַיֵּן את העובדה, כי החלק היותר גדול ממה שאנו קוראים בעולם הגופים בשם יופי, הוא תלוי באיזה אופן שיהיה ביחסי המינים. והדבר הזה הוא אמת לא רק בנוגע לצבעיהם וריחותיהם של הפרחים, כי אם גם בנוגע לנוצותיהן הנחמדות ולשירתן של הצפרים, אשר גם שניהן הן, לפי דעת דַרְוִין, תולדות ההזדַוְגוּת הטבעית; ויש לשער, כי זאת היא גם סבת הצבעים הנוצצים של השרצים. נפלא הוא הדבר בזה, כי אותן הסגלות אשר נולדו לרגלי היותן מועילות להולדת זרע טוב, ואשר הגופים המצוינים בהן נמשכים זה אל זה ומזדַוְגים זה עם זה, – כי אותן הסגולות עצמן תראינה גם בעיני כלנו כהיותר יפות, ואשר בלעדן לא יהיה להיערות והשדות אף החצי מאותו הקסם שיש להם בעינינו כיום. ראוי הוא לחקור באיזו מדרגה התפתח בדרך זה המושג ע”ד יופי האדם. הדעה הנשמעת יום יום, כי יסוד היופי הנובע מיחסי המינים הוא השליט גם בילדי השירה והזמרה, בחזיונות-הבמה, בספורים ובפיוט, – הדעה הזאת מקבלת ערך חדש, בשעה שאנחנו מתבוננים אל החִבור הזה בקרב החיות, העופות והשרצים”.

בשורות המעטות האלה, שהבאתי אותן בסגנונן הכבֵד, נכללת כל תורת-היופי הטבעית.

רוח האדם, גם רוח ההמון בכלל, יתרגל מעט מעט לחשוב כל מחשבותיו על פי תורת ההשתלשלות, כלומר: אותה התורה המלמדת אותנו לראות בכל חזיון רק פרק או חלק קטן אחד מהתפתחותו; החלק הזה, כשאנו מתבוננים אליו לבדו, איננו מובן לנו והננו נוטים לראות בו סודות וחידות, אבל הוא מתבאר ומתברר על ידי העבר שלו, על ידי דרך התפתחותו הקודמת. כשתגיע המחשבה האנושית למדרגה זו, אז תבין כי כל ההשקפות והבאורים והפרושים אשר תשמיע כיום תורת-היופי מעל הקתדרות של בתי מדרשי הרשות, אינם אלא שיחות בטלות, מלאות הבלים המעוררים רק שחוק.

עד העת האחרונה היתה חכמת הנפש רחוקה במחשבותיה מתורת ההתפתחות, היא התבוננה אל חזיונות חיי הנפש בצורתם של היום, ותבקש להשיגם, מבלי לשאול, איך נתהווְ, מה הוא הדרך אשר בו עברו מראשית צמיחתם בהיותם פשוטים ויסודיים עד אשר השתלמו בצורתם המורכבת עתה, מבלי לשאול איזו חלקים מהם הנם שרידים ההולכים וּמִתְנַוְּנִים, הולכים ומתים, ואיזו מהם מלאים לשד חיים חדשים, כח ולֵחַ.

גם עמנואל קַנט, בדברו על המאמרות ( Kategorien ), יחדל מהיות חוקר החושב מחשבות חריפות ובהירות כדרכו תמיד, והוא מדבר בשפת רזים, כי המאמרות הם צורותיה של המחשבה האנושית המעידות על יסוד רוחני שהוא למעלה מן האדם ומחוצה לו. בשפה יותר פשוטה וברורה יהיה פרושם של הדברים האחרונים כך: צורות המחשבה האנושית, כמו הזמן, המקום והסִּבִּיוּת ( Ursächlichkeit ), אינן מיוסדות על הנסיון, כלומר: הרגשת החושים של היחיד, כי אם הוא יביאן בהִוָּלדו מוכנות לעולמו מאיזה עולם אחר אשר מחוצה לו. וזאת יאמר קנט אחרי אשר כבר קדמהו דוד הומה ( Hume ) בבאורו אשר מצא להסברת, אם לא כל, הנה, לכל הפחות, אחד המאמרות האלה: הסִּבִּיוּת. זאת האחרונה נולדה על ברכי הנסיון של יום יום. האדם ראה יום יום כי החזיונות הולכים ובאים איש אחרי רעהו, זה אחר זה, ומעט מעט התרגל רוחו להאמין כי שלשלת החזיונות בלתי נפסקת וכרוכים ואחוזים הם זה בעקב זה ואיזה כח פנימי מאַחֵד ומקשר אותם. מה שנוגע לציורי דמיוננו ע"ד המקום, הנה הראו והוכיחו החכמים הבאים אחרי קנט – ביחוד החוקרים בֶּן, סְפֶּנסר ומִיל, – כי ציורי המקום במוחנו הם תולדות הרגשות תנועתנו אנו, המובלות לידיעתנו על ידי חוט-הַשְּׁרירים ( Muskelsinn ). ומה שנוגע לציורי הזמן, הנה עמלים חוקרי הלשון של העת החדשה להוכיח מהוראת שרשי המלים המצינות כיום את מושגי הזמן, כי בשפת האדם הקדמון היתה הוראת המלה “זמן” ומשמעתה רק יום, כלומר: משך העת, השעות, אשר יזרח השמש, אבל לא איזה דבר מופשט, דבר שיש להשיגו מן הקודם אל המאוחר, דבר שהוא מחוץ למערכת השמש, מעבר לגבול תקופות השנה, חליפת היום והלילה, דבר שהוא ישנו גם מעבר לגבול הטבע אשר בה מתחלפים הדברים ומשתלשלים זה מזה.

וכן הוא הדבר בנוגע אל המוסר. ביום בהיר אחד מצאו החוקרים את המוסר ( Moral ) נכון וקים, ויחליטו כי בהִוָּלד האדם יוָּלדו אתו גם מושגיו ע“ד הטוב והרע, ע”ד הצדקה והחטא, ואיש לא שאל, איך התפתחו המושגים האלה בדרך טבעי, כי אם בקפיצה אחת קבלו את ההנחה, כי המושגים האלה כמו שהם גמורים וסדורים הוא קול אלהים בלב האדם פנימה. כמובן, הננו יודעים כיום כי אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט, כלומר: מעשי האדם כשהם בפני עצמם אינם לא טובים ולא רעים, כי אם אותו ההכרח שהכריח את בני האדם לחיות בקבוץ, הוא גם אשר למדם מעט מעט לקרוא את המעשים המזיקים לעניני החברה – רעים וחטאים, ואת המעשים המועילים לאותם הענינים בשם – טובים וישרים.

גם האֶסתתיקה לא נמלטה מפח הפזיזוּת האנושית הזאת. אחרי אשר רגש היופי, בצורתו אשר יתגלה כיום בבני האדם, לא יבואר בתור תולדה ישרה היוצאת מפעולת התועלת ולא בתור תולדה של איזו פעולה אחרת אשר אנו יכולים להרגישה באחד מחושינו, מהרו הפלוסופים מאפלטון עד פיכטֶה, הֶגֶל, פישֶׁר וקאַריֶר להחליט ולקבוע הלכה פסוקה, כי גם הרגש הזה הוא אחד החזיונות הנסתרים והנעלמים המעידים כי יש בנו דבר מה שהוא למעלה מן האדם, אחת הצורות אשר בהן ישיג רוח האדם, שהוא בעל-תכלית, בהשגה כל שהיא את העצם שהוא בלתי-בעל-תכלית, כי הרגש הזה הוא מעין בת ההרגשה הנשגבה של העצם הרוחני המונח ביסוד כל החזיונות המוחשיים, ועוד צרופי מלים ריקות כאלה.

משל ההמון אומר: אל תראו להכסיל את הבית אשר עוד לא נגמר בנינו. זאת היא כפירה גמורה. דוקא להפך: אל יראו להכסיל בית בנוי; כי בראותו בנין גמור ומשוכלל, יפער את פיו וילטוש את עיניו, יתפלא וישתומם איך ובאיזה אופן נעשה הבית הזה לבנין כל כך גבוה ורחב וכל כך נהדר; להפך, אם יַראו לו את הבית בטרם שנשלם בנינו וירשו לו להתבונן אל עצם המלאכה, איך יניחו אבן על אבל, אריח על גבי אריח וקורה על גבי קורה, אז לא יקשה עליו להבין את התהווּתו ותכונתו, בנינו וגזרתו. מספרים, מעשה בגיאורג השלישי מלך אנגליה, אשר בלכתו לצוד צַיִד סר לאחת אחוזות השדה, וכאשר הגישו לו ארוחתו, קרא כאיש המעמיק לחקור: “לעזאזל, איך נפלו ובאו הדרמסקים לתוך כדורי-הבצק”. המיטפיזיקה שואלת את שאלותיה בנוגע לחיי-הנפש, כגיאורג השלישי ע"ד כדורי-הבצק הממולאים דרמסקים. אחרי כי אין להעלות על הדעת כי הדרמסקים יבואו בדרך הטבע לתוך הכדורים המסוגרים מכל עבר, אם כן אין לבאר את הדבר הזה בלתי אם על ידי כחות שהם למעלה מן הטבע ומחוצה לה. ובכן אין דרך אחרת כי אם להניח שציורי הזמן, המקום והסִּבִּיוּת יִוָּלדו יחד עם המחשבה האנושית והם, אם נדבר בלשון הפלוסופיה, “הסתכלות פנימית מן הקודם אל המאוחר”, המוסר הוא קול אלהים בלב האדם ורגש היופי הוא הרגשת האין-סוף. אולם פה תבוא תורת ההתפתחות ומלמדת אותנו את החכמה הפשוטה של המבשלת, כי אי אפשר לבאר ולהשיג את כדורי-הבצק בשעה שהם עולים מוכנים ומזומנים לסעודה על שלחננו; כי לא תמיד היו הכדורים האלה עגוּלים בלי ראשית וסוף כסמל הנצחיות, כי אם מתחלה היו בצורת גוש עיסה רכה אשר טמנו בה את הדרמסקים ויגלגלוה לכדורים, ובזה תפָּתר החידה ואין עוד כל סוד.

אם רוצים אנו להבין ולהשיג את מושג היופי, הנה אין אנו רשאים להתבונן אליו בצורתו השלמה של היום, כי אם עלינו לחקר ולדרוש איך היה למה שהוא עתה. עכשו הוא מרכב מהרבה חלקים, צבעים וגוָנים, אולם בראשיתו היה פשוט מאד. היום הננו קוראים לשורה שלמה של חזיונות שונים, הפועלים על חושינו השונים, יפים: מנגינות ותמונות; ניר ואשד נחלים; בית-מקדש וסערה על פני הים; יצירה פיוטית ותכשיטים של אבני חן. כן אנו קוראים להרגשות שונות ורחוקות זו מזו בשם אסתתיות, יפות: זְוָעת-העֹנג למראה שטף המים על פני הסלעים והתפוצצם לרסיסים נוצצים ובדיחות-הדעת למראה ציורי-התולים באחד העתונים; העליצות החרישית ושמחת הנפש בהביטנו אל הפסל וֶנּוּס מִמִּילאָ ורגש ההנאה שאנו מרגישים למראה בנין נהדר. תורת-היופי המיטפיזית התאמצה בכל כחותיה להראות ולהוכיח, כי כל ההרגשות האלה אינן שונות אשה מרעותה ורוח אחד לכֻלן. אבל לשוא היה כל עמלה. היא לא הוכיחה מאומה. למען מצוא דמיון בין המחזות השונים איש מרעהו, היה נחוץ לשלול מהם את סגלותיהם המיוחדות לכל אחד מהם לבדו, היה נחוץ לתת לאלה את אותן הסגלות שישנן לאחרים, ולהעביר מהאחרים את אותן הסגלות החסרות להראשונים. ואם גם העקיפים המזַיְפִים או המיַשׁרים את המחזות השונים לא הספיקו, אז נתנו לכֻלם יחד איזו הוספה בְדוּיָה מן הלב ועל ידי זה התחכמו להעמיד דמיון בין המחזות השונים, הנוסד לא על סמניהם הטבעיים כי אם על המלאכותיים. ננסה את כחנו לבאר בשטה יותר ישרה את החזיון הזה; לא נסכסך ולא נבלבל את יסודי החזיון המורכב ולא נפרש עליהם צעיף הסודיוּת, למען נטשטש עוד יותר את תָּוֵיהם המיוחדים ולא יֵרָאו השנויים וההבדלים שביניהם, כי אם ננסה להכיר ולהבדיל בין כל חלקי החזיון המורכב ולהשיב לכל אחד מהם את צורתו הראשונה.

הצד השוה שבכל ההרגשות האסתתיות, הסגולה המשותפה לכלן יחד במדה אחת הוא, כי הנה הפכן של הרגשות-הצער. אבל ההרגשות הנעימות, אשר יעוררו בנו מיני היופי השונים, נובעות ממקורים אורגניים שונים. בטרם אשר אדבר על אדותם את דברַי, הנני להגיד מלים אחדות ע"ד הרגשות העֹנג והצער עצמן. הרגשות-ענג הנה אלה, אשר תתעוררנה בקרבנו על ידי רשמים או ציורי רשמים המועילים באיזה אופן שיהיה לקיום האיש או המין. הרגשות-צער הנה ההפך. והדברים מובנים מאליהם. העצם החַי, אשר הרשמים המסוכנים והמזיקים לקיומו לא יעוררו בו רגשי צער, הן לא היה שומר את נפשו מפני הרשמים האלה ונופל שדוד תחתיהם, וממילא לא היה מקים דורות אחריו וכל זכר ושארית לא היה לו בעולם האורגנים כיום. להפך, העצם החי, אשר הרשמים המזיקים והמשחיתים יעוררו בו רגשי צער, יִזָּהר וישמר ויגן על נפשו מפניהם לבל יָרֵעו לו, ובזה יִכּוֹן את התפתחותו כמשפט ויקם זרע. אבל בזה לא די הדבר. למען יפרח הגוף ויפרה עליו לבקש תנאים לקיומו, אשר לא לבד שאינם מזיקים לו, לא לבד שאינם מעלים ואינם מורידים, כי אם גם מועילים לו. גוף כזה צריך להרגיש את הרשמים הטובים והמועילים כנעימים ונוחים, ועל כן גם לבקשם ולשאוף אליהם. וכל מה שהרגשות-העֹנג שלו, שהוא מקבל מן הרשמים המועילים, הן יותר חזקות, כן יתאמץ יותר להשיגם וכן תגדל יותר פעולתם הטובה על גִּדּולו והתפתחותו. הגופים הקימים עתה הם מִבְחַר בני האבות, אשר הרשמים המזיקים לקיומם היו מעוררים בהם את הרגשות-הצער היותר חזקות, והרשמים המועילים את הרגשות-העֹנג היותר חזקות. הא לכם רק משל אחד להסברת הענין. כל הריחות שוים כשהם בפני עצמם ואין בהם לא נעימים ולא רעים. צחנת הנבלה וריח הניחוח הנודף משושנים אין ביניהם, בעצמו של דבר, הבדל יותר גדול מההבדל שבין צבע התכלת לצבע הירוק, בין הקול היוצא מחצוצרה להקול היוצא מחליל. אלו היה בטבע מלבד חוש הריח עוד איזה מן חמר אשר הריח עושה עליו רושם, כאשר יעשה רושם על כסף הַחֲלוֹר ( Chlor ) או על כסף-הברום ( Bromsilber ), באופן שנוכל לעשות מכונה-לריחות כמכונת כתב-האור למראות האור, אז היינו יכולים להסביר בנקל גם להאנשים היותר רחוקים מהפלוסופיה, כי באֹש הרקבון כשהוא לעצמו ריח הוא ככל הריחות, ורק על חוטם האדם, בצורתו של היום, יעשה רושם לא-נעים. אבל ריח הרקבון נודף מהמרים הנוזליים והאויריים המתהוים מהפעולה האורגנית של הַחַיְדַקִים, כלומר, היצורים הקטנים מאד אשר יֵרָאו רק בזכוכית-מגדלת, המסוכנים מאד לקיומם של בעלי החיים העומדים על מדרגה גבוהה בסלם ההתפתחות, בעוד אשר הבֶּשֶׂם נוזל מהפרחים הצומחים במקומות יבשים, אשר השמש זורחת שם. בעלי-חיים המתיחסים במדה אחת להריחות הטובים והרעים ולא יבדילו ביניהם, או גם יתנו את היתרון לריח-הרקבון, לא היו בורחים מהמקומות אשר הפגרים מעלים שם סרחון; בעלי חיים כאלה היו שואפים לקרבם על ידי נשימתם אויר ארסיי, היו אולי, אוכלים חמרים רקוּבים המחזיקים בקרבם מְרוֹרַת-נְבֵלוֹת ( Leichengift ), הנקראה Ptomaine; היו באים במגע עם הַחַיְדַקִים שהיו מחוללים בקרבם מחלות שיש בהן סכנת-נפשות ומעט מעט היו נכחדים וכלים מעל פני האדמה. להפך, בעלי החיים שריח-הרקבון היה מעורר בקרבם הרגשות-צער וריח-השושנים – הרגשות ענג, היו מתרחקים מכל הרעות והמזיקים אשר במקומות הרקבון והצחנה, ומבקשים בתשוקה יתרה בימות האביב את המקומות היבשים, מקומות אשר האויר נקי והשמש זורחת ומחממת. בתנאים כאלה שהועילו לבריאותם הצליחו ויקימו זרע חי וקיָּם, אשר על ידי גבורתם ופוֹרִיוּתם היו צריכים לדחות ולהרחיק את זרע אותם בעלי החיים, אשר לא הרגישו צער בהריחם ריח-הרקבון או גם התענגו עליו. לכן הננו מוצאים כיום רק אנשים, אשר אם מערכת-עצביהם בריאה ירגישו צער בהריחם ריח-הרקבון ויתענגו על ריח השושנים. אולם בקרב אנשים חולנים ובעלי עצבים מקולקלים הננו רואים את ההפך מזה, ואהבתם היתרה אל הריחות אשר יעוררו געל נפש באנשים בריאים תכלה עוד יותר את בשרם. פעולת הריחות הטובים והרעים הולכת ומתגברת על ידי צרופי-הרעיונות אשר יעוררו. ריח-הרקבון מעורר בדמיוננו מראות המוֶת, כליון הגוף והתפרדותו ליסודותיו, וריח-השושנים יעורר את מראות האביב, אשר בו מצא האדם-הטבעי את מזונותיו בשפע רב, קרני השמש החמו את בשרו וחייו היו בכלל יתר קלים ויתר נעימים.

הכלל הזה, כי כל ההרגשות של צער ושל ענג היו בראשיתן מיוסדות על התועלת ועל הרעה, אשר יביאו אותם החזיונות מחולליהן להאיש או להמין, – הכלל הזה איננו סובל כל פרט ולא נאמר בו “חוץ”. המעשים לסתור, שיביאו המתנגדים לכלל זה, אינם מוכיחים מאומה, יען כי לא התבוננו אליהם כראוי, או נתנו להם באוּר שטחי. הא לכם רק דוגמה אחת. המשקאות החריפים והמשכרים מעוררים בודאי הרגשות נעימות בקרב השותה, ובכל זאת מזיקים המה במדרגה גבוהה לבריאותו ולחייו. דבר זה אמת הוא. אבל מדוע עושים המשקאות האלכוהליים פעולה כזאת? יען כי בטרם אשר יביאו רפיון ומהומה בקרב השותה, יעוררו את מערכת-העצבים לעבודה יתר עצומה, להרגשת כח-עצמו יתר חזקה, יגבירו את התעוררות רצונו, עליצותו וכח-השופט שבו. הא למדת, כי המשקאות החריפים מביאים בתחלה את האדם למעמד-נפשי, אשר בו ימָּצא בדרך הטבע, רק אם הוא נתון בתנאים שהמה נוחים וטובים לבריאותו ולחייו של האדם במדרגה גבוהה, –הלא המה: מִחְיָה טובה מאד, מנוחה במדה מספקת, בריאוּת שלמה, אויר שיש בו חמצן במדה מרובה, חברת רעים אהובים, עלוּמים, חיים שאין בהם דאגות ופחד וכדומה, האדם הקדמון ידע את אותה התרוממות הרוח, הקודמת לשכרון ובלבוּל החושים, רק כתוצאות התנאים הטובים האלה, ועל כן היתה צריכה, על פי החֹק שבארתי למעלה, לעורר בקרב האדם הרגשות-עֹנג. רק כעבור דורות רבים כאשר היתה שמחתו על התרוממות-רוחו לצֹרך גופני, המציא את היין ואת המשקאות המשכרים. ובכן מצא את האפשרוּת להגביר את עבודת מוחו ועצביו, עבודה שהעירה בקרבו רגשי ענג, על ידי תחבולה משחתת ומזקת. אך מיום שהמציא האדם את התחבולה הזאת עברו רק אלפי שנה אחדים, ובמשך הזמן הקצר הזה בערך לא יכלה התשוקה לשנות את צורתה, אשר נקבעה מעט מעט במשך של מאות אלפי שנה. אלו היה מוצא האדם את האלכוהל בטבע בלי כל הכנה ובלי כל עמל בכל אשר יפנה, כאשר הוא מוצא את המים ופרי העץ, ומיום שנברא על פני האדמה היה יודע את טעם המשקאות החריפים ואת פעולתם להגביר את עבודת המוח והעצבים, כי אז היו כל האנשים אשר מעמד נפשי כזה נעים להם ולכן גם משתוקקים אליו שותים וסובאים הרבה יין עד לשכרון. השכורים היו סובלים את כל התולדות הרעות של האלכוהליוּת והיו נשמדים מהרה מעל פני האדמה. ולא היו כיום בין החיים רק אנשים, אשר טעמם וריחם שׁל המשקאות המשכרים היו מעוררים בהם גֹעל נפש כנפט וכדֹמֶן, והתרוממות-הרוח, תולדת שתית האלכוהל, היתה מביאה להם רק רגשי צער.

רגשי העֹנג אשר יעורר בנו היופי, במובנו היותר רחב, נובעים מאותו המקור עצמו אשר כל יתר רגשי העֹנג נובעים ממנו. הדבר אשר אנחנו מרגישים כיום את יפיו היה בתחלה טוב ומועיל לקיומו של הפרט או הכלל, או אבותינו הקדמונים ידעו את הדבר הזה כשהוא מחובר ומקושר עם חזיונות אחרים שהיו נעימים ונוחים להם, והוא נלוה תמיד עם זכרון האחרונים.

החזיונות, אשר ירגישו בהם יופי, מתחלקים לשני סוגים גדולים, לפי התיחסותם אל קיומו של הפרט או אל כל המין. אל הסוג הראשון שַׁיכים החזיונות הנשגבים, המלאים חן והמכֻוָּנים לתכליתם. אל הסוג השני יחשבו החזיונות היפים, במובן יתר צר, והחזיונות הנחמדים. את חמשת האופנים האסתתיים האלה יחליפו, על פי רוב, זה בזה, בעוד אשר לרגלי הבדלם היה דרוש להפריש ביניהם ולגדור את כל אחד מהם בזהירות יתרה. נחקור נא את כל אחד מהם לבדו כסדרם ונשתדל להבין את הקשר אשר ביניהם ובין רגש שמירת-נפשו של הפרט ושל המין.

הנשגב הוא הרגשת רֹעַ הערך אשר בין האיש המרגיש ובין החזיון המוּרגש והיתרון המכניע אשר להאחרון על הראשון. כל דבר שהוא גדול מאד וחזק מאד עושה רושם נשגב. את הציור הדמיוני המונח ביסודה של הרגשת הנשגב יכולים אנו לבטא בדברים כאלה: “אם אדמה אל החזיון הזה הנני אַיִן ואפס, כחותי המה מהבל יחד. מה חדל אני, אם אלחֹם נגדו להכריעהו, אפול שדוּד תחתיו ותקומה לא תהיה לי". ההרגשה הזאת קרובה מאד לרגש הפחד והיא נבדלת ממנו רק בזה, כי יחד עם הכרת הרפיון הגמוּר תכיל בקרבה את ההכרה השניה, כי אין כל הכרחיות ללחום נגד החזיון האדיר וזה האחרון לא ישתמש ביתרון כחותיו הכבירים להכריע ולאַבֵּד את העצם המרגיש. מראה הכרך רומי האחוז באש יכול לעורר רגשות נשגבות בלב הרואה את השרֵפה האיומה מעל מעקת ארמון המלך, יען כי במקום הזה אין כל סכנה נשקפת להמתבונן. אבל אִלו עמד האיש הזה במקום המוקד והבערה, אז לא עורר בו החזיון הזה רגשות נשגבות, כי אם חרדת מות. משברי הים הם מראה נשגב בעיני העומדים על החוף; אבל בעיני האנשים אשר נשברה אניתם, והמה נלחמים עם הגלים וחותרים בשארית כחותיהם לשפת-הים יעוררו בלהת מות. חזיונות-הגוף המלַוים את הרגשת הנשגב יִדמו לאותם הקשורים ברגש הפחד: האדם מרגיש בשני האופנים האלה מועָקָה בנפשו, לבו לא ידפוק, נשימתו נפסקת והוא מרגיש בקרבו את כל סמני התרגשות של העורק-התועה ( Vagus ). בשני האופנים האלה ירגיש האדם רעד עובר בגבו, אבריו שותקים כאלו אחזתהו פלצות. בעלי ההרגשה הדקה יקפאו ויתאַבנו למראה דבר נשגב כמו למראה דבר המפיל עליהם אימה ופחד. מזה הננו רואים כי הרגשת הנשגב קשורה ואחוזה ברגש שמירת הנפש של הפרט, כלומר, בהרגלו לראות את עצמו בתור הפך מן העולם החיצוני, אשר בכל עת יוכל להתיצב כצר נגדו ועליו לשקול מראש מי מהם יהיה המנצח ומי המנוצח אם יתנגשו יחדו.

החן הוא הרגשה המתעוררת על ידי חזיונות, אשר במשך זמן ידוע יולידו בחושינו מספר רב של רשמים תכופים וסמוכים והמה מביאים את מרכזי ההרגשה, השכל והבינה, לידי עבודה מלאה התעוררות. מראה פני קיר חלק מביא את המסתַּכל בו לידי שעמוּם, יען כי הוא עושה רושם רק על כלי-הראות ואיננו מעורר את כלי המחשבה. קיר שהוא מקושט ומהודר מאד מעורר בנו רגשות חן, יען שהוא מחולל רשמי-רְאִיָּה בסקירה הראשונה במספר רב ויען שהוא מעורר את הרוח לבקש פתרונים ובאורים. הפשוּט יכול לעורר בנו בגדל כמוּתו את הרגשת הנשגב, אבל לעולם לא יֵרָאה בעינינו כמלא חן. רק החזיונות שהם מרוּבי הפנים והגוָנים יכולים לעורר בנו רגשות חן, ורק אז יחדלו לפעול עלינו פעולתם זאת, אם לא נוכל לתפוס אותם בסקירה אחת וקצרה דעתנו להבינם בלי יגיעה יתרה, כי המה מטריחים ומטרידים את מרכזי-המוח לבקש בעמל רב את הוראתם, להפרידם ולנתחם לחלקיהם. לכן החזיונות המסוכסכים, המבולבלים והמלאים עתרת פרטים לא יעוררו בנו הרגשת חן. מובן הדבר מאליו, כי החזיונות מרובי הפנים לא יעוררו רגשי חן בלבבנו, אם חלקיהם ופרטיהם בלתי נעימים לנו, ומטעם זה לא יעורר בנו מראה הקיר שהוא מלוכלך בכתמים רבים, גדולים וקטנים, רגשי חן, למרות היותו מנוּמר ומרוּבה הגוָנִים. היוצא מזה כי יסודה של הרגשת החן, הוא אותו רגש הנעימות אשר יִוָּלֵד בלב האדם המרגיש ויודע את הויתו. וידיעת-ההויה הזאת היא היא הרגשת הרשמים. לכן אותם החזיונות העושים עלינו רשמים רבים בבת אחת, מבלי הוגיע את מוחנו והרגשתנו יעמיקו וירחיבו את ידיעת הויתנו ויעשירו את הרגשת חיינו.

את החזיונות המכֻוָּנים לתכליתם הננו מרגישים לא בתור דברים יפים, כי אם בתור דברים רצויים לנו. אבל אחרי אשר גם הרִצוּי הוא רגש שיש בו עֹנג, לכן יחליפוהו בהרגשת-היופי. בשם חזיון מכֻוָּן לתכליתו הננו קוראים לדבר שהוא מובן לנו ושהוא מתאים למוּשגינו על אדות חוקיו. פירמידה של אבנים המוצבת ארצה על ראשה תֵרָאֶה בעינינו כבלתי-יפה, יען כי איננה מכֻוָּנה לתכליתה ויען כי בנינה ומערכתה מתנגדים לציורי דמיוננו ע“ד חֻקי-הכֹּבד וחקי שִׁוְיוֹן-המשקל הנגזרים מהם. אם נראה פירמידה מהוּפכה כזו מיד תבוא ההרגשה בלבנו, כי במצב כזה לא תעמוד זמן רב ונפוֹל תפול. רושם כזה עושה עלינו המגדל המשופע אשר בפיזה ( Pisa ). הוא עושה על אנשים טבעיים רושם בלתי יפה, הוא מעורר בלבם חשד וחשש ובכן רגש של צער. בית אבנים מוצק, בעל קומות רבות, העומד על עמודי ברזל דקים יראה בעינינו כבלתי-יפה, יען כי מערכתו איננה מכֻוָּנה לתכליתה. אם יתרגלו האנשים במשך של מאות שנה לראות יום יום בנינים, אשר הברזל והאבנים יהיו בהם מסודרים באופן כזה, אז יִוָּכחו מעט מעט על פי הנסיון התמידי, כי עמודי ברזל יכולים לשאת על גבם אבנים או עצים, אשר היקפם גדול מהם הרבה יתר. אז לא יֵרָאו עוד בתי האבנים העומדים על עמודי ברזל דקים כבנינים משונים ובלתי מכֻוָנים אל תכליתם ובכן גם כבלתי יפים, כאשר גם היום לא יֵראו בעינינו העצים רבי-הענפים ורחבי-הדליות כבלתי-יפים, אף כי המה מתרחקים מציורינו ע”ד הדברים העומדים הכן ומוצק שיסודם רחב וראשם צר, יען כי אנחנו יודעים שמצבת העץ אף כי צרה היא לא יכבד עליה משא העפאים, העלים והצמרת אשר היקפם גדול ממנה שלא בערך.

הפעולה האסתתית של הדברים המכֻוָּנים אל תכליתם קשורה היא בתשוקת האדם – להבין את החזיונות ולמצוא את חקיהם הנבצרים מחוּשינו. כל הדברים הבלתי ידועים ומוּבנים לו יֵראו בעיניו כזרים וכאויבים המטילים עליו אימה, והוא אין אונים לקום בפניהם. להפך, החזיונות הבהירים והמוּבנים לו יֵראו בעיניו כידידים נאמנים וכקרובים מקוּרבים. לכן החזיונות המכֻוָּנים אל תכליתם, כלומר, הדברים הנודעים והמוּבנים לנו, מעוררים בלבבנו רגשות נעימים, והחזיונות שהם בלתי מכֱוָּנים אל תכליתם – רגשי צער.

אנחנו ראינו כי החזיונות הנשגבים, החזיונות המלאים חן והחזיונות המכֱוָּנים אל תכליתם פועלים על ציוּריו היסודיים של האדם, שהוא מצַיר בדמיונו, את יחוסיו המתנגדים והצוררים להעולם החיצוני, כלומר, לזולתו, והמה מעירים בקרבו את רגשי שמירת נפשו. עתה נראה כי החזיונות היפים, במובן יתר צר, והחזיונות הנעימים קשורים בנטיתו של האדם לקיום-המין.

רושם יפה עושה על האדם כל דבר אשר יעורר במוחו, באיזה אופן שיהיה, אם ישר או על ידי קשורי-הרעיונות, את “מרכז-המין” היותר גבוה. הטפוס היסודי של היופי בעיני הגבר היא האשה שנתבגרה ושהיא ראויה לפריה ורביה, לאמר:צעירה ובריאה. מראה פניה והמחשבה על אדותה מעוררים “מרכז-המין” שלו בחזקה ומחוללים בקרבו את הרגשות-הענג היותר עצמות, אשר הראִיָה או המחשבה לבדן יכולות בכלל לחולל בקרבנו. ההרגל, שנהפך לבשרנו ודמנו, לאַחֵד בדמיוננו את מראה פני האשה עם מושג היופי ועם הרגשות-העֹנג המתעוררות על ידו, למד את רוח האדם להלביש את כל ציור מפשט, שהננו מרגישים את נעימותו או את יפיו, בצורת אשה. לכן יְסַמְלוּ ויגשימו את המושגים ע"ד ארץ-המולדת, כבוד ותהלה, רעוּת, רחמנוּת, חכמה וכדומה, בצורת אשה. אולם דמיונה של האשה הוא עולם אחר לגמרי, ולא עליו נאמרו כל הדברים. מראה פני בנות מינה לא תעורר בקרב האשה את “מרכז-המין” שלה בשום אופן: חותם תכנית היופי בעיניה היא הוא הגבר. ואם למרות כל אלה הננו רואים כי מושגי-היופי בקרב האשה הם הם כמעט של הגבר, הננו יכולים לבאר זאת על ידי ההשפעה שהגבר, בתור בן מין יותר חזק, משפיע ממושגיו ומהשקפותיו על האשה, בת המין החלש, והוא מנצח את השקפותיה היא המתרחקות משלו. ואמנם מושגי היופי של האיש והאשה הם רק “כמעט” דומים זה לזה, אבל אינם שוים שווי גמור בכֹל. אלו היתה האשה מסוּגלה ומוּרגלה להתבונן, התבוננות מדויקה, אל נפשה, לנתח את הרגשותיה ומוּשגיה ולתאר בציורים בהירים את מעמדי ידיעת-הויתה, כי אז היתה מעידה כבר בעצמה עדוּת נאמנה כי האסתתיקה שלה שונה היא בדברים רבים, שנוּי עקרי ועצמי, מהאסתתיקה של הגבר.

החזיון הנחמד הוא אשר יעורר בדמיוננו, אם ישר או על ידי קשורי הרעיונות, את ציוּר הילד והאהבה להעוללים, אותה האהבה שהיא אחוזה ברגש קיום-המין. נעימים הם בעינינו כל הדברים הקטנים, הנאוים, החלשים כילד-טִפֻּחִים, ביחוד התמונות והתבניות המקוטנות “באפא זוטרא” של הדברים הידועים, אשר במציאות גדולים המה הרבה יתר. תבניות מקוטנות כאלה יֵרָאו בדמיוננו ביחסם אל הדברים אשר בדוגמתם נעשו בזעיר אנפין, כיחס הילדים הקטנים אל האנשים הגדולים. בקרב העמים הפראים ובקרב הלשונות שלא התפתחו כל צרכן הננו מוצאים רשמים נכרים היטב מההשקפה הזאת. ההודים מאמינים באמת כי עגלת-היד היא בת עגלת-המשא, והאקדח ( Pistole ) יִקָּרא בשפת המדיַרים בשם בן קנה-הקלע ( Kölyök-puska ¹). הדברים הנחמדים (ניעדליכע) מעוררים בקרבנו אותן הפעולות החוזרות עצמן, אשר יעורר בקרבנו מראה פני הילד הנחמד. הנשים מוצאות כי הדברים הקטנים והנעימים ראויים לנשיקת פיהן הקטן; ובאמת יש להן לפעמים איזו התעוררות פנימית ותשוקה לחבק, לנשק ולהשתעשע את החפצים הזעירים והנחמדים כאם את עוּלה.

ישנם חזיונות, אשר בהעירם בנו קשורי-רעיונות וצרופי מחשבות רבות ושונות יפעלו יחד עם זה על רגש קיום-הנפש וקיום המין ועל בנות הרגש הזה השפלות במדרגתן, והננו מרגישים את יפים בתמונות ובאופנים שונים. האביב בשדה הוא, למשל, יפה, מלא חן ומכֻוָּן לתכליתו יחד. האביב מעיר בקרב האדם את געגועי האהבה, – או בלשון חוקרי הטבע: את מרכז-המין, – יען כי להאדם-הקדמון ואבותיו אשר עמדו על מדרגה נמוכה בסולם ההתפתחות האורגנית היה האביב עונת הפריָה, כי בחדשי השנה האלה בעלי החיים מוצאים את מזונותיהם ומִחיתם בשפע רב וכחות חייהם, תשוקותיהם ותאוותיהם מתגברים בהם. האביב הוא מלא חן ונעימות, יען כי הוא כולל בקרבו חזיונות רבים מאד, שכל אחד מהם בפני עצמו נעים הוא, מבלי אשר יביאו מבוכה במוח המתבונן אליהם; ולכן יעשירנו ויצליחנו במשך זמן ידוע ברשמי-חושים שונים ורבים. האביב הוא נאות לתכליתו, יען כי הוא מעורר בדמיוננו את ציורי התנאים הנוחים והמועילים לחיי האדם.

למעלה דברתי על אדות השנוי אשר בין האסתתיקה של הגברים ושל הנשים. וחלוקת העבודה ומהוּתה בקרב חברת האדם כיום מְחַיֶּבֶת את השנוי הזה. הגבר הוא בחברתנו כיום סמל האישיוּת, ההשתלמות המקורית והמיוחדת, ולכן במדה ידועה גם סמל אהבת-עצמו הדואגת רק לנפשה, או גם לאחרים במדה שהם דרושים ונחוצים לקיומו הוא; הגבר לוחם עם הטבע ועם בני מינו ובמלחמתו בעד המזון ובעד האהבה, עליו להתגבר בלי חשך על הסכנות הנשקפות לו, להסיר את המכשולים מעל דרכו ולהמציא בכל פעם תחבולות חדשות, אשר בהן יתנפל על שוטניו. ובכן מפוּתח אצלו הרגש של שמירת-קיומו במדרגה גבוהה, יען כי רק הרגש הזה לבדו מלמדו להִמָּלט מפני הסכנות ולנצח את אויביו. לכן יפעלו עליו גם החזיונות הקשורים ברגש שמירת-הנפש פעולה יותר חזקה מאשר על האשה. הגבר הוא יותר נח מהאשה לקבל ולהרגיש את רשמי הנשגב, החֵן והיופי; האשה היא, להפך, סמל סבל ריושת-אבות, ועקרה הוא – קיום-המין. היא איננה לוחמת, לכן איננה צפויָה כל כך לסכנות ואין היא צריכה להתפתחות מיוחדה של רגש שמירת-הנפש; אבל רגש קיום המין יתר מפותח בה והיא מרגשת יותר עמוק מהגבר את הרשמים הפועלים על רגשות האֵם והמין. ובכן היא מרגשת יותר את היופי במובנו הצר, כלומר: את נעימות הדברים הקטנים והנחמדים הנוגעים בנימי אהבתה להילדים הקטנים.

הרגשת היופי בתמונתה המקורית מתעוררת רק על ידי חזיונות טבעיים; האמנוּת יכולה להעיר בנו את ההרגשה הזאת, רק במדה שהיא מצלחת לחולל בדמיוננו את ציורי חזיונות טבעיים כאלה העושים עלינו רושם יפה; ותחבולותיה ואמצעיה המה החקוּי והסמליוּת. היא מעוררת את המחשבה והרגש על ידי ציורים דמיוניים ורשמי-חושים. כן יכולים אנו לעורר על ידי הדבוּר את הרגשת הנשגב, אם נעורר את ציורי-הדמיון של הכביר והאדיר, אשר אין קץ לגדלו ולכֹחו. למשל: אם נתאר במלים את שדי שגיא הכֹּח ונורא העלילות, אם נתאר את חזיונות הטבע הגדולים והעצומים, את המלחמות, מקרים ומאורעות מיוחדים בחיי האדם וכדומה. חכמת הבנין מעוררת את הרגשת הנשגב אם תקים בנינים כבירים, מגדלים והיכלים המצוינים בשיא חסנם, אשר הרואה אותם מרגיש בקרבו את התבטלוּתו לפניהם, את קטנו וחלישותו, כאלו עומד הוא לרגלי הררי האלף. מעשה ידי אמן, אשר אנחנו יכולים להבין את תכליתו וחֹק התהווּתו על פי צורתו החיצונית, עושה עלינו רושם של חזיון שהוא מכֻון לתכליתו. והדבר כזה יוכל היות, רק אם מעשה ידי האמן מזכיר אותנו חזיונות טבעיים שהם גלויים לנו, תכליתם נודעת לנו על פי הנסיון ואת אופן התהווּתם (על דבר הסבה הראשונה אין אנו מדברים פה) פתרנו ומצאנו. הצורות האורגניות של הצמחים והחיות, תבניות הגביש וְתִקְבֹּצֶת ( Gruppierung ) המון החמרים הנעשית על ידי השפעת החקים המיכניים המה חזיונות טבעיים גלויים ומובנים לנו, אשר מעשי ידי האמן צריכים להדמות אליהם, למען יֵרָאו בעינינו כמכֻונים אל תכליתם ולמען נרגיש את יפיָם. כל אמנות יחידה ומפורטת כשהיא לבדה איננה יכולה לתת בלבנו את כל רשמי היופי, היא נותנת לנו רק את אלה הרשמים שהם קשורים באותם החזיונות שיש בכחה לחקות אותם או לעורר את זכרונם בדמיוננו. הבנאוּת (ארכיטעקטוּר), למשל, איננה יכולה להעיר בקרבנו את רגש היופי במובנו הצר, כלומר: את תאות המין, כי אם בעזרת הפסלים והצלמים; אך אלה אחרונים הלא שַׁיכים המה להחִטוב ולא להבניה. הזמרה איננה יכולה להעיר בקרבנו את רגש החמדה², יען כי אין היא יכולה לחקות את הקוים היסודיים אשר בתכונת הילד, או להעיר את ציוריהם בדמיוננו על ידי צרופי-הרעיונות וכדומה.

אלה המה הקוים היסודיים של האסתתיקה הטבעית וההתפתחוּתית, ועתה, כאשר עיני הקורא רואות, אין לנו כל צרך בבאורים ופרושים המלאים סודות ורזים מהעולם שאחר הטבע, למען נבאר את הרגשת היופי. ואם יבוא מלומד סבלן, בעל שטות וכללים, ויקח את תמצית דעותי ומחשבותי בענין זה ויחפוץ לרקען ולשטחן ולמלא בהן ספר עב-הכרס, אשר יחלקהו לשלשה חלקים, אומר לו: יישר כחך!

היֹה היתה נערה קטנה ושמה אֶנְכֶן, והנערה יפָה מאד וטובת לב, ורק מהיותה מפֻנָקה ומעֻנָגה הרבה, לכן רַבּו מאד תנועותיה ותהי מְהִירַת חֵמָה, כי יחידה היתה לאבותיה, ואבותיה אנשים עשירים אשר לא מנעו ממנה דבר. ואֶנכן מאז היותה בת שנה העתירו עליה בכל עת צעצועים למשחק שונים ורבים. בראשונה נתנו לה חיות עשויות גומי, ואחרי כן בתים קטנים וגנים עם עצים ירֻקים, ואחרי כן דלִיוֹת וכבָרות וחרָטים למאפה עוגות ומגרפות לחפור באדמה, ואחרי כן סוסים מתנודדים וחמורים גדולים על פי גלגלים, ובאחרונה נתנו לה בֻּבּות, קטנות וגדולות, צהֻבּות ושזופות, מעשי-עץ אשר לא ישָברו ומעשי-פורְצִילַנָה אשר ישָברו מחר, לבושות חול ולבושות בגדי שבת ויום-טוב. ואולם יפה מכל אשר נתנו לה עד כה היתה הבּבּה אשר הובילה לה דודתה ביום מלאת לה חמש שנים.

והבּבּה היתה גברת נכבדה עד מאד, גדולה כמעט כאֶנכן ולבושה כמו בת-מלך, ויהי לה אדרת אטלס ושלמת-משי עם שולַים רבים ועם ווי זהב באפודתה ונעלים לבנות עשויות עור נוצץ ומכנסי רקמה ומגבעת נחמדה מעשה סַמָט עם רדידים ועם נוצת בת-יענה. ומֵנִיף עשוי קְלִפַּת-מרגלית תלוי לה בחגורתה ומחסה מִשֶמש נחמד מאד בידה, וגם צמידים היו לה על ידיה ועגילים על צוארה ונזמים באזניה – הלא הם הדברים היחידים אשר לא מצאו חן בעיני אֶנכן כרגע, כי אָמֹר אמרה לה אִמה, אשר רק הפראים במדבר נוקבים להם נקבים בתנוכי אזניהם או באפם או בשפתם למען שים בּהם עדיים. והשערות אשר לבּבּה היו ארֻכּות וצהֻבּות ועינן כעין המשי, ותהיינה מסֻלסלות ומקֻלעות למִקְלָעות ומצֻמָדות היטב במחטים ובמשרקות קטנים מעשי קלִפת-צב. והיה כאשר ישכיבו אותה, וסגרה כרגע את עיני התכלת הגדולות אשר לה בנעימות, וכאשר יושיבו אותה ושבה ופקחה את עיניה מהר ותהי מקיצה כרגע. וגם יָדֹע יָדעה היטב לקרוא אָב וָאֵם ולדבר עוד רבות ואחרות, ואולם החרישה כמעט כּלה, כחק לבָנות יודעות טוב טעם, ותדבר רק כאשר ילחצו לה על בשרה לתת לה אות, כי מחכים לדבריה. וגם לא ריקם באה אל אֶנכן, כאשה אשר אין לה דבר בלתי-אם אשר על בשרה, כי אם הביאה עמה כבוּדה רבה וגדולה: ארון מלא שמָלות וארגז מלא לְבָנים וְכֵן מלא כלי פורצילנה וכלי זכוכית וכלי מתכת ויריעות דַמָסט אשר יושם על השלחן.

ואֶנכן היתה נָבוכָה כֻּלה ברגע הראשון בהציגם לפניה את בת-שעשועיה החדשה. אכן לא יָכְלָה לקחת אותה על זרועותיה ולְנַטְלֶנָה אָנֶה וְאָנָה, כי גדולה וכבֵדה היתה ממנה. וגם צַוה צִוו עליה, אשר לא תפשיט מעליה את שמלותיה ולא תלבישנה, לבלתי שַחֵת את מלבושיה, ואולם הלא זה ראש-התענוגות אשר לכל נערה קטנה עם הבֻּבּה אשר לה, כי תפשיט וכי תלביש אותה כפעם בפעם. ותהי רק משתּאָה ומשתוממת לה על יפיה, ואולם לא אָהבה אותה בכל לבה ולא היתה לה לְרֵעָה קרובה, אשר לא מצאה גם את לבה לקרוא לה “אַתּ” ותקרא לה “גברתי”. ורק כאשר הסכינה עִמה יותר, אז גִלתה בה גם מום גדול וכבד: הבֻּבּה היתה רָמַת-לב מאד.

בראשית היה עם לב אֶנכן לקרוא לה מִינָה, כשם מֵינִקתה אשר היתה לה לפנים ואשר נשארה יושבת בבית יושבת בבית אבותיה גם אחרי הִגָּמֵל חילדה ואֶנכן אָהבה אותה בכל נפשה. ואלם הבֻּבּה לא חפצה בשם הזה ובקרוא לה כן לא שמעה. לא הפנתה את ראשה כאשר תקרא לה אֶנכן, כי אם תשב זקופה כמו עץ, והיא הן היתה עשויה ממיטב העור וממבחר הפורצילנה ותנועה לה בכל יצוריה לכל פרקיהם. אז קצפה אֶנכן קצף גדול על קשי-לבה זה, אשר לא יכלה עוד לעצור ברוחה וַתַּך את הבּבּה. ואולם הבּבּה ענתה בקצרה: “סלחי לי, גברתי, נפש כמוני לא תֻכֶּה”.

“אם לא חֶפצה הוא כי תֻכּה”, ענתה אֶנכן ותתעבר, “כי עתה תענה נא כאשר יקראו לה בשם”.

“מִינָה איננו שֵם לנפש כמוני”, השיבה הבּבּה ברוח קרה.

“ומָה אפוא השֵם אשר ייטב לה?” שאלה אֶנכן בתמהון.

“יקָרא נא לי לכל-המעט מַלְכַּת שְבָא”, ענתה הבּבּה בגאוה.

ברגע הראשון חשקה אֶנכן להכות אותה על לחיה ולהגיד לה: “השם אשר טוב היה למינקתי הנאהבה, טוב רב מדי לנפש פתיה ורמת-עינים כמוך”, ואולם עוז פניה עם קור רוחה הגדול הבהילוה, ולכן נאותה לה ותקרא לה את שם האצילים מלכת-שבא כאשר חפצה.

אכן גם מלבד זה היו לאֶנכן צרות שונות ורבות עם מלכת-שבא. שלש בּבּות היו לה והן היו למבחר שעשועיה. קטנות היו וקלות לתפוש אותן בכף, לבושות שִׂמלות חול ונפש אֶנכן דבקה אחריהן, כי זה ימים רבים אשר היו עמה בביתה והיא יָכֹל יָכלה לפשוט את בגדיהן ולהלבישן כנפשה שָׂבעָה. אכן נקל היה להכיר, כי ידי אֶנכן היו בהן הרבה מאד. שמלותיהן לא היו חדשות עוד ויש אשר נראה בהן תְּפָר פָּרוּם או כפתור נִסָּח ותלוי או גם קָרַע, וגם פניהן וידיהן לא היו מופת לנקיון, אף כי אֶנכן, אשר אָהבה מאד לקשקש במים, הרבתה יום יום להעביר אותן תחת הבורית והספוג והמגרדת.

ואֶנכן חפצה לכרות ברית שלום בין בֻּבּוֹתיה הקדמוניות ובין מלכת-שבא ותקרא את כלן למשתה הקַהוה, אז ערכה את השלחן ותשם את יריעות הַדַמָסט היקרות אשר למלכת-שבא ואת הכלים היקרים ותקרא לשלש הבּבּות. ואולם כמעט אשר ראתה מלכת-שבא את התמונות הקטנות והדלות ותתחזק ותשב זקופה כמו יתד ועיניה הגדולות והכחולות נטויות לפניה בעוז, ואת שלש הבּבּות לא ראתה ולא הביטה, כ היו לפניה כמו רוח.

אז הושיבה אֶנכן את שלש רעותיה על כסאות קטנים וגם למלכת-שבא אמרה לעשות כן, ואולם מלכּת-שבא מאנה לשבת. “לא הסכנתי” אמרה, “לשבת לשלחן עם כל דַלַת-העם”.

“האם לי לכל-המעט יֻתַּן הכבוד לשתות קהוה בחברתה הָרָמָה?” שאלה אֶנכן בבוז.

“כן”, ענתה מלכת-שבא בהשפילה את כבודה ותהי כלא שומעת את הלעג.

ואולם בּדַבּר הבּבּה כן באזני אֶנכן וַתִּמָלא המִדה. אז החזיקה בה אֶנכן בּשְׂעָרהּ ותאמר ללחוץ אותה בחָזְקה על הכסא, ואולם הבּבּה גִבְהַת-הלב זקפה את כל בשרה ובקשי-ערף ובקול רועש ענתה: “יכֹל כל גברתי לשַבּר אותי, אם דֵי כח לה, ואולם לא תוכל לאַלצני לשבת עם הנשים האלה לשלחן אחד”.

“אין אנחנו חפֵצוֹת לֶאֱכוף על הגברת הזאת את חבורתנו ביד חזקה”, ענו שלש הבּבּות בַּעֲנָוָה ותקומנה כאחת.

“אַל נא!” קראה אֶנכן, “שוֹבנה, ילדוֹתי, ושֵּבנה ואל הנפש הריקה הזאת עם רום עיניה לא נוסיף עוד לשים לב”. ובדַברה החזיקה במלכת-שבא בזרועה ותשלך אותה אל אחת הפִנות, אשר רָעש הקרקע לקול נִפלה.

“חן חן לגברתי על טוב טעמה ומעשיה הטובים עמי”, שבה מלכת-שבא להשמיע את קולה כאשר שבה מעט לאיתנה, “ואולם זאת בקָשתי, לבלתי שים מעצור לנפשכן ברב או במעט ולשתות מן הכלים אשר לי, כמו היו קִנְיַנְכֶן אַתֶּן”.

אכן עזים היו הדברים האלה במאד מאד, אשר נַעווּ שלש הבּבּות לשמעם. ככה לא דברה עוד בּבּה לגבִרתן. על קָלון אשר כזה לא תוכל אֶנכן להחריש. ואֶנכן מִהרה אל מלכת-שבא ותקרא: "הנח קץ לקצֹר רוחי, הכלים אשר לָךְ לי הם וגם אַתּ לי אַתּ, ואם לא תשמרי כרגע מחסום לפיך, אז עוף תתעופפי בעד החלון החוצה ואז תבקשי לך על פני הדומן חברה לנפשך, “הטובה לך”.

עתה שמעה מלכת-שבא ותָּבן כי עת לחשות, ואף אמנם החרישה ואת עיניה סגרה, למען הראות כי יש עם נפשה להיות נכריה לכל ולבלתי שים עוד לב לכל הנעשה פה. ואֵנכן לא שָׂמה לב ולא התבוננה אל תנועותיה ואל התרגזותה המלאה מרי ותעזוב אותה לנפשה בפִנתה, ותָּשם קהוה ועֻגות לשלש הבֻּבּות הָעֲנָווֹת, ויטעם להן מאד, ולמלכת-שבא לא נתנה גם נטף אחד או פְּרוֹר אחד.

בעת ההיא ואחותה לַחָלָב, בת מינִקתה אשר היתה לה, חלתה מאד ותֵּאָנֵש ורק בימים האחרונים החֵלה לשוב מעט מעט לאיתנה, והיה בכל הימים אשר היתה הרעה גדולה, לא יָכלה אֶנכן לבוא ולראות את פניה, כי לא נתנו לה, ורק עתה מקץ שבועות רבים וארֻכּים הובאה אליה בפעם הראשונה לבקר אותה בחדרה ולראותה. אז נפלו שתי הנערות הקטנות אשה על צוארי רעותה ותשמחנה מאד יחד.

ואחותה לחלב שמעה מפי אמה, כי נִתַּן לאֶנכן ליום הולדת אותה בּבּה נפלאה, ותחשק מאד מאד לראותה. אז מִהרה אֶנכן אל חדרה, ותקח ותמשוך אחריה את מלכת-שבא בעמל רב וַתְּבִיאֶנָּה לפני רעותה. ורעותה בראותה את הבּבּה וַתַּמְלֵט קול זעקה קטנה ותקרא" “אכן יפה היא מאין כמוה; לא האמנתי מעודי, כי יש בֻּבּות יפות כאלה בארץ”.

"האם באמת מצאה חן בעיניך? שאלה אֶנכן.

“עד לאין חֵקר”, ענתה אחותה לחלב, ועיניה עפו בתמהון ממגבעת הסַמָט עם הרדידים עד לאדרת הָאַטְלָס ומשמלת המשי עד הצמידים והנזמים אשר למלכת-שבא.

“האם חפץ חפצתְּ כי לָך תהיה?” הוסיפה אֶנכן לשאל.

אחותה לחלב לא ערבה את לבה לענות.

“הגידי אפוא אם חפצת בה”, האיצה אֶנכן ברעותה.

“אִי לך”, ענתה הילדה על המִטה חרש, “הן לא בתמים אַתּ דוברת את דברַיִך. נכבדה היא ממני הרבה מאד, וגם לא תתן לך גברתנו את הרשיון לתתה לי”.

“אמי נותנת לי את הרשיון לכל דבר אשר אני שואלת מעמה”, קראה אֶנכן ותרץ כחץ אל אמה, להגיד לה, כי יש עם לבה לתת את מלכת-שבא לאחותה לחלב ליום שובה לאיתנה.

אִמה נתנה לה את הרשיון, והיא שבה בשמחה גדולה אל הנערה הקטנה, למען תת לה את הבּבּה לצמיתות.

“הלא ידעַתְּ”, אמרה לה, “גם לפקוח וגם לסגור את עיניה יודעת הבּבּה וגם לקרוא אב ואם ועוד רבות ואחרות היא יודעת”. והיא חָפצה להראות לה את כל הלהטים, אשר יודעת הבּבּה לעשות ואולם מלכת-שבא סגרה את עיניה בעוז ולא דִבּרה דבר וחצי דבר.

“האם עֻוַּרְתְּ פתאם ונאלַמְתְּ?” קראה אֶנכן בקצר רוח, אחרי הַשְׁכִּיבָה אותה ואחרי שבה ותעודד אותה וַתְּנִיעֶנָה וַתְּנִידֶנָה וַתִּלְחָצֶנָה וַתְּעִיקֶנָה.

מלכת-שבא נאנחה תחת הידים הרודות בה בפרך, ובאחרונה השפילה את נפשה למַלט את הדברים: “נפש כמוני לא תנָתן לבת אחת השפחות”.

הדברים המכלימים האלה מִלְאו את הסאה בעיני אֶנכן. “עוד מעט ואלַמְדֵךְ וידעת להקְלות ככה את אחותי לחלב!” קראה ותּשלך את הבּבּה גבהת-הלב בכל כחה לארץ. קול נפץ גדול נשמע, הילדה אשר על המִטה זעקה, מלכת-שבא נָאקה בקול" “אמי!” והרעה הנה באה: נִפּץ הראש והשברים הקטנים עם השערות הצהֻבּות והיפות אשר דֻבּקו אליהם עפו על פני הרצפה ובמקום אשר שם אחורֵי הראש אשר למלכת-שבא נראה חור גדול ועמוק.

ואֶנכן לא יָדעה מוצא מן הרעה, בלתי אם לבוא לפני אמה ולהתוַדות על השואה אשר באה. ואמה התקצפה לשֵמע הדברים ותגער בה על רוחה העז; ותָּשם עליה עֹנש אשר לא יֻתַּן לה אפיקומן אחרי ארוחת הערב. אז בכתה אֶנכן וחמתה על מלכת-שבא גדלה שבעתים, כי בְּשֶׁלָהּ באה לה השואה אשר גם עֹנש ענשו אותה. ואת אמה שמעה מדבּרת, כי את הבּבּה הפצועה קשות יביאו אל רופא בּבּות, למען רַפּא אותה ממכותיה ולמען שים עליה ראש חדש, ואולם אֶנכן לא חפצה לשמוע ולדעת את כל זאת. “הלאה מן הבית הזה”, קראה, “לא אחפוץ להוסיף עוד לראותה”.

“מי יתן והיה כן”, נהמה מלכת-שבא, כי שמעה את כל הדברים אף כי נבהלו כל עצמותיה. “הן אם כה ואם כה לא אמצא בבית הזה בלתי אם תעלולי אספסוף”.

ואֶנכן ראתה כי גם החור בראש מלכת-שבא לא לִמְּדָהּ עוד עֲנָוָה,ולכן לא ענתה עוד דבר, כי אם לקחה אותה ותפשוט מעליה בן-רגע את עֶדיה, את מגבעתה ואת שמלותיה היפות ואת כתנתה, ואחרי היותה ערומה כלה קראה לאמָתה ותאמר לה: “השליכי את המפלצת הזאת אל ערמת האשפה”.

והאָמה עמדה ולא ערבה את לבה לעשות כן, ואולם אֶנכן רקעה ברגליה ותצעק: “הלא אמרתי לך: השליכי אותה אל ערמת האשפה”. אז שמעה האָמה בקול בת-פִּנוּקיה הנעקָשה ותקח את הבבה ותעבֵר אותה מלפני עיני הילדה.

ומלכת-שבא פקחה את עיניה, אחרי סגרה אותן בעקְשוּתה עד כה, ותרא והנה היא שוכבת בחדר-המבשלות בפִנה בערמת האשפה העמוקה בין עצָמות ומפלי פסולת ודומן, ויכאב לה הקלון הזה וימלא אותה תמרורים גדולים שבעתים מן החור אשר בגלגלתה, ובנפשה יָדעה כי נעשה לה עָוֶל גדול. הן פצעוה קשות, גזלו ממנה את כל אשר לה ובבוז השליכו אותה אל גל הרפש, ומדוע? הלא כי לא חפצה לשכוח את כבודה. “טוב”, הפטירה בשפתיה חרש, “לא יִפָּלא מכם לעשות עמי נאצות גדולות עם קטנות ומעשי רצח, כי חזקים אתם ממני, ואולם את אשר חפצתם לא יהיה, כי לא אתערב עם שפלים ממני ולא אתן ידי עם האספסוף”.

ממחרת בבקר, כעבור מְלַקט הסְּחָבות בעגלתו לפני הבית כפעם בפעם, אז באו הוא ואשתו החדרה לחַטט בערמת האשפה. והאיש בראותו את הבּבּה הגדולה קרא לאשתו: “ראי נא! הן מגואלה היא ונשחתה עד היסוד, ואולם עוד נתֹן יתן הקונה במחירה כסף-מָה”.

ואשתו הפכה את מלכת-שבא בידיה כה וכה ואחרי כן אמרה: “הן המחיר אשר יֻתּן לנו בה כמוהו כאפס, ולכן טוב כי נביא את זאת שי לבתנו הקטנה”.

וכן היה. בן-רגע השליכו את מלכת-שבא אל שַק הסחבות, והאשה נשאה אותו על שכמה, ויביאוהו אל הסֻכָּה אשר שם הם יושבים. אז הריקו את השק, כאשר יעשו כפעם בפעם, ואת כל אשר בו שָׂמו על קרקע הבית, והילדה הקטנה עמדה ותבט בתאוה אל כל דבר ודבר אשר מצאו בו. אכן חשה מלכת-שבא גוֹעַל בנפשה למראה האנשים האלה, אשר לקטו אותה מעל הערֵמה, ולמראה הסכה המתועבה, אשר הביאו אותה אליה, ולמראה הילדה המגואלה ולבושה סחבות, ואולם בגאות לבה אמרה, כי הילדה הקטנה הזאת תשתאה ותשתומם למראיה ותעמוד ותתפלא בה מרחוק ולא תערוב את לבה לגשת אליה, והמחשבה הזאת היתה לה לחנופה. ולכן השיגו אותה שפלות ומכאוב בראותה כי בת מלקט הסחבות לא נעה ולא זעה מפניה אף כמעט ולא ראתה בה כל נפלאות וכל גדולות. הנערה לקחה אותה בידיה ותהפוך אותה מצד אל צד ותרא את החור אשר בגלגלתה ואת הרפש בסבך שערותיה אשר נותרו לה עוד לפלטה, ובשאֹל אותה אמה, אם חפֵצה היא את הבּבּה ותאמר בבוז: “יהי אפוא”.

ובֻבּה היתה לילדה הקטנה, אשר עשתה לה בעצם ידיה, והיא נפלאה מאד, כי היתה עשויה פְקָק ארוך, אשר לקחה הקטנה מעל צלוחית יין האדום, והלבישה אותה מעטפות אחדות עשויות מַרְטוטֵי צמר וַקרעי גליונות מכתבי-עתים וחִזקה אותן בקציהן בפתיל חוט, ואחרי כן לקחה עט-עופרת ותעש ליצור הזה שתי עינים ואַף ופֶה. ואת המפלצת הזאת אָהבה הנערה, אותה אִמצה אל לבה ועמה הרבתה לדבר. והיה כאשר נתנו לה את מלכת-שבא, ותקחנה ותלך עמה עד פִּנת הסכה ותשכיבנה על הקרקע, ואחרי כן לקחה לה את בֻּבּת-הפקק אשר לה ותשק לה ותאמר אליה: “ראי והביטי נא את הצרה הארֻכּה אשר הביאו לי בזה! הלא ממנה יָפִית שבעתים! וגם הנה אהבתיך שבעתים ממנה. אקח נא אפוא אותה ואתננה לך, והיתה לך לשפחה. הן גדולה היא וחזקה, על זרועותיה תנַטְלֵךְ בלכתֵּךְ לשוח, ואת כל אשר תצַוִי לה, תעשה”.

אז הושיבה את מלכת-שבא ותשם את המפלצת הקטנה על זרועותיה. ואולם לא יָשַר בעיניה כי השפחה אשר לבת-שעשועיה ערומה, ותקם לעשות לבושים גם לה, ותלַקט לה צרורות מפלי סחבות וסמרטוטים וקרעי נְיָר, ואולם כל אשר מצאה היה רע ומעט מִמִדַת מלכת-שבא הגדולה. והיה כאשר תעמול עִמָה עת אֲרֻכָּה כה וכה ולא יכולה, ותקצר פתאם רוחה ותקרא: " אין עצה ואין תבונה כנגד פתַיָה אשר כזאת!" ובדַבּרה וַתַּךְ אותה בחָזקה אל הקיר ותשָברנה שתי רגליה. רגע אחד הביטה בה הנערה בחרדה, ואחרי כן התעוררה ותאמר: " עתה הנה מתה. לכו ונקבור אותה".

ומלכת-שבא חשבה כי בא רִגְעָה האחרון, וייטב בעיניה גם זה. “טוב לי”, אמרה בלבּה, “שְכֹב במעמקי האדמה מהיות שפחה לפקק נמאס אשר כזה”. אז סגרה את עיניה, לבלתי רְאות את הסְחי ואת המָאוס אשר מסביב, ותבקש מפלט לה לזכרונותיה הטובים, לזכור את יפיה לפנים ואת חמודותיה אשר גזלו ממנה ואת מולדתה הנעלה, ויהי נכון בעיניה כנכון היום, כי רק לגדולות נוצרה וכי אמנם עֻתְּדָה להיות רעיה ובת-שעשועים לבת מלך.

בין כה וכה והילדה האכזריה בת מלקט הסחבות קמה ותקח לה פה רקוע אשר לנרתיק סַרְדיניות ובשפתו החדה חפרה בור בגַל הדומן אשר מאחרי הסכה, ובעשותה את מלאכתה בא אחיה הבכור, וישאל לה ותגד לו, כי חופרת היא קבר לַבֻּבּה הרצוצה השוכבת פה קצוצת ידים ורגלים ועיניה סגורות, ואחיה אמר: “הן תקצר ידך לחפור קבר גדול אשר כזה לְמִדַּת הפגע הרע והארוך הזה, קומי ונשליך את הארורה הזאת המימה”.

אז נחפזו שניהם אל הגשר אשר לנחל הקרוב. “אחת ושתים ושלש”, קרא הנער וביד נטויה ורחבה השליך את מלכת-שבא מעל היציע והלאה, והנערה הקטנה עמדה ותבט אחריה בנפלה, ותאַמץ אל לבה באהבה את בּבּת-הפקק אשר לה ותאמר: " אין לי חפץ בבבה אחרת זולָתֵך".

ומלכת-שבא חשבה לה את כל זאת לטובה, אשר לא תקָבר חיה, כי אם יטביעו אותה במים, כי היה מות אשר כזה בעיניה מוֹת חפזון ובאפס מכאובים רבים. ומדי נפלה המימה ומדי רדתה כמעט עד התהום אמרה בלבה: “הנה בא הקץ. אכן לא היו בני האדם הרעים והחטאים שֹוִים בי, אשר נפש נדיבה כמוני תשכון בתוכם”.

ואולם לא בא הקץ. לא טבעה במים, כי אם שבה ותנָשא אל פני המים ממעל וַתָּשָט עם הזרם בנעימות. אז פקחה את עיניה, ועם החור אשר בראשה ועם יצוריה הרצוצים ועם כל עָנְיָהּ וְרִישָׁהּ החֵלה לשאף רוח חיים חדשים. ואולם פתאם חשה בנפשה כי שִנַים חדות החזיקו בה. כי הנה בא עכבר מעכברי המים ויאחז בה ברגלה וימשוך אותה בחזקה אל נוהו אשר על שפת הנחל עם עצם פני המים, אשר שם חִכּו לו תרבות המון עכברים רכּים, למען השתעשע על הבּבּה השטה על המים ולמען התעלל בה. אז יצאה כל העדה מִפֶּתח מַחְתַּרתם ויצבאו על הבּבּה אשר הביאה להם אמם ויתגודדו עליה, ומחשבה עברה את ראש מלכת-שבר הנקוב: " לא חפצתי לשַחק עם בת השפחה אשר בבית, ועתה הייתי למשחק לתרבות זרע עכברים!" והמחשבה הזאת הכאיבה לה עד כּדי התבלע בינתה והיא גועה ומתה.

והמוח בא לה ברגע הנכון, למען מנוע ממנה את הרעה מכל הרעות. כי הנה חפצה עדת העכברים למשוך אותה אל החור אשר להם, ולא יכולו, כי צר הפתח מאד, והיה בעשותם כה כה ובסחבם אותה אנה ואנה וכל עמלם לשוא, וירגזו ויתקצפו מאד ויחֵלו לפצפץ אותה בשִניהם. אז אכלו על קרבה ועל מעיה, ככל אשר מצאו בה עור וקש, ויתר חלקי הפורצילנה אשר לה מצאו להם קבר בתהום הנחל.

הנה זאת האחרית הרעה אשר באה על מלכת-שבא גבהת-העינים. ואולם שלש הבּבּות העֲנָוֹת אשר לאֶנכן ראו כל טוב בבית רעותן ותהיינה עמה עד היותה לעלמה גדולה ויפה, ואשר יצאה והיתה לאיש ותהי גם לה נערה קטנה, אז נתנה לה את שלש בנות-שעשועיה היקרות, למען תּתָּן גם לבתה הקטנה את כל התענוגות הרבים והטובים אשר נתנו לאִמָה בהיותה נערה קטנה גם היא.

ויהי היום ואנית קיטור יצאה מהמבורג לאמריקה הדרומית, והאניה אניה גדולה מאד, ותהי כרחוב אשר ששים בתים לה, ובאניה נסעו אנשים למאות: מַלָחים ומַשִׂיקים, יוצאים עניים וגבירים וגבירות עשירים, וביניהם גם נערה קטנה כבת חמש שנים אשר לה פנים עגֻלים ונחמדים מאד עם שתי צַמות שֵׂעָר. ושֵׁם הנערה ריקה, והיא בת לאנשים צעירים אשר לא ראו ברכה בעבודתם בארץ מגוריהם בְּמֶקְלֶנְבּוּרְג ויחרצו לצאת לארגנטינה, ויהי האב יושב על חבל מגוֹלָל בפִנת האניה לבלתי היות למפגע לַמַּלָחִים הנחפזים אָנֶה ואָנָה, והוא לומד מעל ספר את הלשון ההישפנית והאֵם יושבת וְטֹרֶדֶת בַּאֲחות ריקה הקטנה אשר היא מיניקה. וריקה לא סרה מעל אמה בִּשְנַיִם או בשלשת הימים הראשונים מאז יצאה האניה את חוף הָאֶלְבָּה, כי לא ידעה עוד הנערה את האניה ואת מוֹצָאיה ומבואיה וַתָּגָר מפני המכונות הרבות ומפני כל החפָצים החדשים אשר לא ראתה מעודה כמוהם ומפני כל האנשים הרבים והזרים, וגם חלתה הנערה מעט את חֳלִי הים ויהי עליה לשבת תחתיה במנוחה לבלתי הֵאָנש. ואולם כאשר רָוַח לה וכאשר הוסר כל העִזָבון אשר באניה לירכתיה וכאשר היו הסדרים נכונים והאניה באה עד תוך הים הפתוח, אז ערבה הנערה את לבה לסור מעל אמה למען התבונן אל סביבותיה ולכל הנעשה באניה.

אז עלתה לאִטה את סֻלם הברזל ותבֹא עד מכסֵה האניה, ותגש עד הקָּצה אשר מלפנים ותעמוד שם ואת עיניה הבהירות והכחולות נשאה בתאות נפש מן המים אל השמים ומן התרנים אל ארֻבּות העשן ואל אופַן-המשוט. ומלחי האניה לא שמו אליה לב, כי המלאכה אשר לפניהם היתה רַבָּה, ורק אחד המלחים הזקנים ראה אותה פתאם ויבט אליה בעֹז ויקרא: “אִי לך קטנה, מה אַתּ עושָׂה פה?”

“נוסעת אנכי – וזאת אניָתי”, ענתה באֹמץ לב.

והאיש הזקן נתן קולו בשחוק גדול ויספוק בכפיו על פני שוקָיו אשר צללו לקול המכה ויקרא אחת ושתים: “הביטו וראו-נא את הגֹמד הזה! יַלדה קטנה אשר כזאת ולה דרוש ככל האניה הגדולה הזאת לבעבור תסע בה!”

אחרי כן תפש בה בידה ויביאנה עד התֹּרֶן הקדמוני ויציגנה אל העץ, למען מָדֹד אותה. והנערה לא הגיעה גם עד טבעת הברזל אשר תקיף את התֹּרן ממעל לרגלו, כי לא היתה גבוהה מן הכֶּרַע אשר לנעל רוכב.

“האם לא הצחוק הוא עד להתנודד!” קרא המלח הזקן. והתֹּרן אשר ראה את כל זאת, החל להתנודד באמת וינוע כה וכה וינאק ויהמה, וְהַמִפְרָשׂ הקשור אליו בראשו נפנף ויתנודד גם הוא מרֹב עליצות, ושניהם סִפרו באזני אופן-המשוט בקול המון ובקול רעש גדול את דְבַר הנערה הקטנה הנוסעת באניה הגדולה. אז התגלגל אופן-המשוט ויתהפך בחפזון מרֹב שחוק, עד כי כמעט לא יכלו לו שני הַשָּׁטִים המנַצחים עליו לבעבור הרגיעו, ואופן-המשוט העביר את השמועה לוָוֵי הברזל אשר סירות ההצלה תלויות בהם מעל שפת האניה, וְהַוָּוִים העבירוה לַסִּירות, והסירות סִפְּרוּהָ באזני חזירי-הים העבים והעליזים אשר שָטו על יד האניה, למען חָטֹף להם טרף וחדשות, וחזירי-הים פטפטו הרבה ויפשקו שפתיהם, ויוָדע הדבר בכל גבולות הים לארכו ולרחבו, וישמע גם בעל הים ובנותיו, ויתאוו כלם תאוה לראות את הילדה הקטנה והנפלאה הנוסעת באניה הגדולה. ואולם שׂוּמָה היתה עליהם לחכות עד הלילה, כי טרם תשקע השמש אין הם עולים מן הים, יען כי אינם חפצים להֵרָאות אל בני האדם, ורק מפני הילדים לא יִזָּהֵרוּ.

בין כה וכה וריקה הקטנה לא ידעה כי היתה לשיחה במים וברוח וכי רבים יהגו רק בה, ותקם ותעזוב את המלח הזקן המביט אחריה בשחוק פיו ותלך משם והלאה למסעיה בכל פנות האניה. אז ראתה את ארֻבּות העשן הרחבות והגבוהות כמגדלים ותשתומם, ואל עמק המכונות הביטה אשר שם עמודי ברזל כענקים עולים ויורדים, עולים ויורדים, בקול רעש גדול ותחרד, ואל גשר המפַקד נשאה את עיניה אשר שם במרומי מרומים עומד איש לבוש מעיל שחור עם כפתורי זהב ומביט בשפופרת ארֻכּה למרחקים, ועד המקום באה אשר שם הסירות המכֻסות יריעות גֹפֶר ואחרי כן הגיעה עד לסֻלם באניה בּתָּוֶךְ ושלַבָּיו מכֻסים יריעה יקרה ויציע לו משני עבריו מֻזְהָבָה כֻלה.

רגע אחד עמדה הנערה ולא הרהיבה לגשת ואחרי כן נִלבְּבָה ותרד במעלות הסֻלם ותבֹא עד אולם גדול ונהדר אשר לא ראתה עוד כמוהו ליֹפי. וקירות האולם מראות להם מסביב ותמונות תלויות עליהם ועל הקרקע שטוחה יריעה עבה ורכּה, אשר לא ישָמע עליה קול ההולך והיה כהולך על מצע דשא, וּבְכִסְאות אשר ינועו ועל רפידות אשר משענותיהן מצֻפּות זהב יושבים גבירים וגבירות ומדברים איש אל אחיו או קוראים בספרים ובכתבי-עתים. וריקה עמדה תחתיה על-יד הדלת ותשתאה אל כל התפארת הגדולה וְהָרַבָּה אשר לא ידעה עד היום ההוא, ופתאם והנה איש נגש אליה לבוש בגדי שָׁרֵת ומראהו כמראה אחד המשרתים אשר באניה וישאל אותה קשות: “את מי תבקשי?”

“לא אבקש איש”, ענתה ריקה נכלמה.

כי עתה פנִי ולכי לך. רק האנשים הנוסעים בַּמַחֲלֹקֶת הראשונה יש להם המשפט לבוא הֵנה". כי אמנם ראה המשרת ויָבן אשר לא תסע הנערה במחלקת הראשונה, כי היו שמלותיה בכל-טהרן שׂמָלות ישנות ובלות.

וריקה לא הבינה ברגע הראשון את אשר חפץ ממנה המשרת הרע והצורר ולא שתה אליו לב ותוסף ותעמוד, אז אחז בה האיש הקשה בחָזְקה ויאמר להוציאה החוצה. והנערה לא הסכינה כי יתהלך איש עמה בקֶרִי, כי בהיותה יפה ונעימה וטובת טעם, לכן האיר אליה כל איש את פניו. ועל כן נתנה בבכי קולה ותקרא: “הרף ממני, הלא תכאיב לי!”

וגבירה באה בשנים היושבת על הרפידה ראתה את כל המעשה אשר נעשה ותקרא אל הילדה ותאמר: “גשי אלי, קטנה!”

אז לא יכול עוד המשרת להקשות את ערפו וירף ממנה, וריקה נגשה אל הגבירה, וַתַּחֲלֵק הגבירה בידה על קדקד ראש הנערה הַצָּהֹב ובמטפחתה היקרה העשויה רקמה מחתה לה את עיניה ואת לחייה ותשאל למולדתה ולבית אביה. וריקה לא נָבוכָה ברב או במעט ותען מפֹרש ובשכל על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ונוסעים עוד אחרים נגשו גם הם וישמחו על הילדה היפה ועל רוחה הָעֵר ויחפצו כלם לְשׂוחֵחַ אִתּה ולהשתעשע בה, וביניהם איש יליד ארגנטינה אדונֵי אחֻזה השָּׁב עם אשתו למולדתו, כי היתה להם גם הם בת קטנה ויחידה אשר מתה עליהם והם נסעו לארצות אֵירֻפָּה למען הַבליג על יגונם.

“אכן נפלא הדבר”, אמר הארגנטיני לאשתו הלבושה שחורים, “כי יש לאנשים העניים ילדים יפים ובריאים ככה ואנחנו העשירים ילדינו רפים וחולים וגם אותם לא נְגַדֵל”.

והאשה הלבושה שחורים לא ענתה דבר, ואולם לבה הגה בבתה המתה ועיניה מלאו דמעות, אז משכה את הילדה הקטנה אליה ותאמצנה אל לבה ותשק לה פעמים הרבה.

בין כה וכה חלפה כמו שעה, וְהוֹרֵי ריקה בראותם כי בתם לא שבה התחלחלו, ואביה קם לבקשה. אז שאל ימין ושמאל אם לא ראה אותה איש, ויֻגד לו באחרונה כי היא באולם אשר במחלֹקת הראשונה. והאיש ידע כי בהיותו עני הנוסע על פני המכסה לא יֻתּן לו מדרך כף רגל באולם ואף לא בַחֶלְקָה התיכונה, ויגש אל אחד המלחים וישאל מעמו להביא אליו את בתו, והמלח הגיד את הדברים לַמְּשרת הנרגן והמשרת הנרגן בא אל האולם ויקרא לריקה ויאמר: " לכי אל אביך, כי מחכה הוא לך על יד הפתח".

“מה צר לי הדבר”, ענתה האשה הבאה בשנים אשר קִנְאָה לה בראשונה.

“אכן הלא תמהרי ותבֹאי אלינו שנית כאשר רק תכַלי את אֲרֻחת הצהרים”, הוסיפה האשה הלבושה שחורים.

“אין לַקְּטַנה המשפט לבוא הלום; הפקודה הזאת קשה מאד”, ענה המשרת התַּקיף.

כמעט אשר דִבּר את הדברים האלה ותקם סערה גדולה בקרב הנוסעים, ומכֻּלם בקרב הנשים. “היֹה לא תהיה כזאת”, קראה האחת. “חפצנו בנערה הזאת אשר עמָנו תהיה”, חרצה השנית. “שלשה שבועות תמימים באין ילד – גדול הדבר הזה מנשֹא”, ענתה השלישית.

“כי עתה עליכן ללכת אל הילדה אל מכסה האניה או עליכן לדבּר על לב רב החֹבל”, ענה המשרת ויפן אל הנערה להוציא אותה אל אביה.

“הרף ממנה אתה” פקד אדוני האחֻזה הארגנטיני ויקח את ריקה בידו ויעל עמה אל המקום אשר אביה מחכּה לה, כי אמר לראות את משפט האיש, אז ראה והנה לפניו איש צעיר לבוש נקיים, וימצא חן בעיניו למרגע הראשון, וידבּר עמו ויַכּר וימצא והנה האיש צנוע נבון ומשכיל בכל דבר.

“מה מלאכתך”? שאל אותו.

“עובד אדמה אנכי”

“ומה אתה אומר לעשות בארגנטיניה?”

“אבקש לי פקודה באחת האחוזות להיות לסוכן עליה, והיה אם אצליח ואם אחשׂוך לי מעט כסף, אז אמרתי לקנות לי אחֻזה קטנה או לִשְׂכּור אותה לי”.

“אכן מקרה טוב הוא”, ענה אדוני האחֻזה הארגנטיני. “סוכן חרוץ דרוש לי עתה ואיש גרמני אבַכּר על פני כֹּל. כי תהיה לרצון לי, אז תלך על-יָדִי מחיל אל חיל”.

ואבי הנערה הקטנה קִבֵּל את המשמרת אשר אמר האיש בלב מלא שמחה גדולה. עתה יבוא הקץ לכל דאגותיו, ואף גם כי אמר לו האיש הארגנטיני לתת לו משׂכֹּרת גדולה הרבֵּה מאשר קִוָּה וגם בִּקש מעִמו לכתוב אֲמָנָה ולחתום עליה כרגע. אז חפץ למהר אל אשתו ולבַשר לה את כל הבשורה הטובה הזאת, ואולם אדוני האחֻזה עצר אותו מִלֶּכֶת.

“עוד דבר אחד. אשתי אשר עמדי חשקה נפשה בְּבִתּך הקטנה והיא חפֵצה גם זה עתה בעוד אנחנו באניה אשר תהיה הקטנה לפניה כל היום תמיד, ואולם לא חפצנו להפריד בינה ובין הוריה, לכן שׂוּמה עליכם כלכם לבוא לגור בתוכנו. ואתה הן לא תמנע ממני את ענוגי ותתני לקנות את כרטיסי הנסיעה במחלקת הראשונה לתתם מתנה לריקה הקטנה”.

ודבַר צאתם וְעָבְרָם מן המקום האחד אל המקום השני נעשה מהר עם רב החֹבל כמשפט, ואבות הנערה הקטנה באו לשבת בתא גדול ורחב ידים אשר צהַר עָגול לו הפונה אל הים, ולעת האֹכל בצהרים יָשבו כמו שרים אל השלחן אשר במחלֹקת הראשונה, וריקה יושבת על יד האשה הלבושה שחורים, והאשה נותנת לה על הקערה את מבחר המעדנים והמטעמים, ותהי מַרְבָּה מאד לָתֶת-לה, עד כי ראתה אמה לטוב לה להשגיח אליה היטב פן יבֻלע לה ברָב-האֹכל.

ואחרי הצהרים השתעשעו כל הנוסעים על הילדה, והילדה תתוַדע אל כל איש וְתֵלך מאיש לאיש וּתְדַבֵּר אל כל נוסע אשר את לשונו תשמע. ובין הנוסעים איש והוא ראש למוּזֵיאום לחֵקר העמים, אשר נסע לאירֻפּה לבעבור קָנֹה נפלאות וחדשות לְאֹסֶף החפָצים אשר לו. והאיש קרא לכל הקהל לבוא אליו אל התא להראותם את כל אוצרו הטוב, ויבָאר לפניהם את משפט כל חֵפץ, את דבר הנשק והכלים וְהָעֲדָיִים אשר לפעמים שונים מן העמים אשר ספו ומן העמים החיים, ומהיותו עָנָו הגיד ולא כִחֵד כי יש עמו גם חפָצים אשר לא יֵדע את תכונתם ועל-מה נעשו. ובדברו ויקח בידו חפץ זר עשוי שֵן אשר צורתו נפלאה וחרותים עליו ציורים שונים ויאמר: “הנה פה לפניכם דבר, אדונַי וגבירותי, אשר לא אדע מה הוא. אין זה כי-אם כף הוא או שַׁרְגוש לְשַׁגֵּש בו את המאכל ואולי אות-כבוד הוא לְמִשְׂרָה אשר לא נדע”.

וריקה נתנה קולה בשחוק גדול ותקרא: “הלא זה קרן נעל!”

“קרן נעל”, ענה ראש המוזיאום וישתאה. “דבר כזה לא יתּכן. האנשים אשר עשו את החפץ הזה לא יאָמן כי שָׂמוּ נעלים ברגליהם”.

“ובכל אלה אין חפץ זה בלתי אם קרן נעל!” קראה ריקה והנשים אשר מסביב אמרו גם הן כמוה. אז הניד ראש המוזיאום בראשו ויתבונן שנית היטב היטב אל החפץ ויבקש וימצא והנה שם ציור אשר לא שָׂם אליו לב עד היום, והציור ציור פרא אדם אשר נוצה בראשו ונעלים ברגליו מן הנעלים אשר לא ינעיל אותן איש בלתי אם בעזרת קרן נעל.

“צָדַקְתְּ בתי”, אמר. “ועתה אם ככה חָכַמְתְּ, אולי לא יבָּצר ממֵך להגיד לי גם את משפט הדבר הזה אשר ביָדי”, ובדַבְּרו הֶרְאָה בידו כלי עץ אשר תבנית לו כתבנית צְלָב וחריצים חרותים על פני אֲגַפָּיו.

“צלב הוא”, אמר אחד הנוסעים אשר לא יכול למשול ברוחו ולחכות רגע.

“דבר זה לא יתכן”, ענה ראש המוזיאום, “כי כּבּיר הוא שנות אלף מן הנצריות”.

וריקה לקחה את החפץ בידה ותתבונן אליו רגע אחד ותקרא: “הלא זה צלב של סורגים”.

“מה זה צלב של סורגים?” שאל ראש המוזיאום.

“ואת הדבר הזה לא ידעת? הלא זה הצלב אשר יחתלו עליו את חבל הצמר למען עשות ממנו פּקַעַת כי איך זה תאמר לסרוג בלעדיו?”

“שמרי את פיך וֶהֱיִי עֲנָוָה”, הוכיחה אותה אִמה על פניה, ואולם האיש המלֻמד שמח שמחה גדולה ויקרא: “תני נא לה, הלא צָדְקָה הנערה בלעגה לי מעט, יען כי נבערתי ככה ולא אדע”. ובפנותו אל ריקה אמר, “היי לי ברוכה, קטנה, על כל הַלִּמּודִים אשר לִמַּדְתִּנִי”.

אחרי ארֻחת הערב באו אל התא אשר להם, ויראו והנה יפה שם שבעתים מאשר היה על פני מכסֵה-האניה. והים שָקֵט והרוח צח, ולכן לא מנעה האשה מֵרִיקָה את שֶאֱלָתָהּ, לשום את ראשה אל תוך הצהר הקטן וְהֶעָגֹל ולהביט החוצה. ויהי כמעט אשר נראו פני הנערה בצהר, והנה קול קורא בחוץ: “הלא זאת הנערה הקטנה הנוסעת באניה הגדולה!”

והנערה הביטה כה וָכה בתשוקה ותרא את שר הים ואת זקנו הָאָרֹךְ, והוא קורא לבנותיו, אשר תעלינה מן המים וְתִראינה גם הן את הנערה הקטנה. אז נראו שלשה וארבעה וחמשה רָאשֵי נערות עולות מן הים, והנערות מניעות את שערותיהן הירֻקּות וארֻכּות וְלַחות וכפות ידיהן גם הן נראו על פני המים, וַתַּכֶּינה כַּף-אל-כָּף ותקראנה: “הנה זאת הנערה הקטנה והנאוה הנוסעת באניה הגדולה!”

“הבה וְנִתֵּן לה מתנות!” ענה אדונֵי הים.

“כן, כן, כן”, קראו נערות הים וַתֵּחָפַזְנָה וַתֵּרַדְנָה המימה, עד כי רָעשו המים להן, ועד מהרה שבו ותעלינה וַתִּתֵּנָה על-יד אביהן חפָצים שונים, ואביהן שָׂם את כל אלה על ראש דָרְבַּן הפנינים אשר בידו העשוי מעשה מזלג, ויושט אל הנערה אל תוך הצהר.

“אל-נא תירָאי”, אמר, “קחי-נא את אלה לזכרון מיד בנותי. גם הן היו נערות קטנות כמוךְ”.

ותהי המתנה אשר שלחה לה הנערה הראשונה קְלִפַּת-צְדָף, והשנית שלחה לה מַטֵּה-פנינים אדֹם, והשלישית– מרגלית, והרביעית – שֶׁן-לִוְיָתָן מקרין כפופה וארֻכּה, והחמישית שלחה לה חפץ אשר לא יָדעה מה הוא, אין לו תֹאַר ואין לו תבנית והוא נוזל מים כלו, ותזהם נפשה לגעת אליו בראשונה. ואולם שר-הים בַּדָרְבָּן אשר בידו העתיק את החֵפץ אל תוך האשנב, ואחרי כן נשמע בחוץ קול שחוק אדיר מִפִּיות רבים ואחרי כן שבה הדממה להיות כבראשונה ואדוני-הים ובנותיו לא נראו עוד.

ואבי ריקה מָשׁךְ את החפץ הנוזל בעד החלון ויתבונן אליו ויחקרהו, וירא והנה הוא עיר מְגוֹלָל אשר לחיה לא-נוֹדָעָה. אז גלל את העור לפני וישתאה אל ארכו ואל רחבו. והעור לו קשקשים והוא נָקוד ירֹק ושחור יחדו עד להפליא וקוצים אֲרֻכִּים לו על גבו וְכַרְבֹּלֶת אדֻמה בערפו ובקצה ראשו כעין הַחַרְטֹם אשר לְצָב. ויָשב ויגלום את העור ויחרץ בלבו להראותו את הנוסעים.

ויהי ממחרת והנוסעים שמעו כי היה שיח ושיג לשר-הים עם הנערה הקטנה וכי נתן לה מתנות יפות ושונות, ויחפצו כלם לראותן. ותהיינה הנשים משתוממות אל המרגלית היפה, ואולם כאשר גללו את העור, ויהי שם איש צעיר ויראהו ויפזז כלו יקפץ קפיצה אחת על רגלו מרב השתוממו ויקרא: “הנה נְחַש-הַיָּם! נחש-הים המהֻלל אשר לא האמין איש להיותו! ועתה הנה הוא בידינו! הידד! הנה נחש-הים בידינו!” והאיש הצעיר זה מלאכתו להיות חוקר הטבע והוא נוסע לאמריקה הדרומית לבקש שם חדשות ונפלאות ביערות האיתנים, כי חשקה נפשו להיות לפרופיסור, למען אשר יוכל לקחת לו לאשה את הנערה הצעירה אשר חפץ, ואולם אביה לא אבה לתתה לו עד-אם יֵצא שמו לתהלה והיתה לו משמרת גדולה ושֵׁם-כבוד. ואת כל הדברים האלה סִפֵּר לאבי ריקה וישאל מעמו, אשר ימכור לו את עור נחש-הים, כי כאשר יכתוב אותו וִיצִירֵהוּ בציורים ויוציא ספר על-אדותיו, והיה שמו מהֻלל פתאם בכל הארץ והיה לפרופיסור ולא יבָּצר מעמו לקחת לו את הנערה לאשה.

“קח לך את עור הנחש”, ענה אבי ריקה, "הנה אנכי נותן אותו לך למען תּאֻשָׁר.

והאיש הצעיר התאמץ לתת שִׁלוּמִים ממחיר העיר, ואולם אבי ריקה כמעט אשר התקצף בשמעו את הדברים. “בכסף אין אנכי מוכר את העור, ואולם חובת-אדם היא לעזור לרעהו בכל אשר יוכל”.

והאיש הצעיר ראה בחזון כי כבר היתה לו אהובתו לאשה ולא יכול להצפין את אשרו בלבו ויספר לכל אנשי האניה את דבר גורלו אשר הוטל פתאם ואת כל אשר עליו להודות את הנערה הקטנה הנוסעת עמהם. ושם איש אשר לא דִבּר עד עתה דבר ולא התרועע אל יתר האנשים, וימשוך גם הוא את ריקה אליו וַיַּחֲלֵק בידו את שערותיה הצהֻבּות ויאמר" “הלא תגידי לי, מֶה עלי לעשות כי תהיה גם לי נערה קטנה כמוך?”

האם אין לך כזאת שאלה ריקה.

“צר לי כי אָיִן”, ענה האיש.

“מדוע?” שָאלה ריקה.

“הלא אין לי אשה”.

"כי עתה קח לך אשה! קראה ריקה בקול גדול, עד כי שמעו כל האנשים מסביב ויצחקו כלם.

“אבל את מי אקח לי לאשה?”

וריקה הביטה כה וָכה וַתּוֹר באצבעה על עלמה היושבת בפנה בַעֲנָוָה ותאמר: “את זאת קח לך לאשה. הן יפה היא וטובה”.

ופני העלמה האדימו והאנשים מסביב שחקו, והאיש נגש אל העלמה ויתוַדע אליה וישאל מעִמה, כי תסלח לו על המהומה אשר המיט עליה והוא לא חשב כזאת. ויהי כְּדַבְּרָם וכהתרועעם איש אל אחיו, ויוָכח הדבר, כי האיש עשיר, כָּבֵד מאד בכסף וזָר בדרכיו, אשר לא היתה לפני כל מלאכה ולא יָדע את אשר לו לעשות בכספו הרב, ויהי נוסע מארץ לארץ בלי תכלית ואשה לא חפץ לקחת; והעלמה יתומה והיא נוסעת לברזיליה לאחת מדודותיה לבלתי היותה גלמודה בחיים. והיה כאשר הרבו לדַבֵּר וכאשר התוַדעו איש אל אחיו היטב, וימצאו חן איש בעיני רעהו, ומקץ שלשת ימים קרא האיש את הנערה הקטנה אליו ויאמר: “הנה שמעתי לעצָתֵך, ריקה, ואת העלמה היפה והטובה הנה אנכי לוקח לי לאשה”. אז רצה הנערה אל אבותיה ותּסַפּר להם את החדשה, וישמעו כל אנשי האניה את דבר הָאֵרוּשִׂים אשר בין האיש ובין העלמה, והאיש עשה משתה לכל המַּלָּחים ויהי שיר ומחולות ויתן להם מתנות, ותהי השמחה גדולה מאד בכל האניה וכלם ענו ואמרו: “עתה ידענו כי נערה קטנה נוסעת הפעם באניה הגדולה”.

והאשה הבאה בשנים, אשר חמלה בראשונה על ריקה הקטנה בֶּאֱמֹר המשרת הרע לגרש אותה מן האולם, היתה גם מאז והלאה לרעותה הטובה אשר לא נתנה אותה כמעט לסור רגע מעליה, והאשה הלבושה שחורים ראתה וַתֻּצַת בה כמו קנאה וַתְּדַבּר אליה בתמים ותאמר: “הלא טוב תעשי כי תתני גם לי מעט את הקטנה. בחברתה אמצא לי מעט נחמה תחת בתי היחידה אשר אָבדה ממני”.

“גם ממני אָבדה בתי היחידה” ענתה האשה הבאה בשנים בעצב.

ואשת בעל האחֻזה הארגנטיני שאלה מעמה לדעת את הדברים כלם, ואולם האשה השנית לא חָפצה בראשונה להגיד את כל לבה, ורק באחרונה פתחה את פיה ותספר לה את כל קורותיה. והנה אמת הדבר, היתה גם לה בת יחידה, והיא נערה גדולה, וגם אָבֹד אבדה ממנה, ורק לא המות האביד אותה. כי היתה הנערה לאיש למרות מצות אִמה אשר לא חפצה באיש ההוא להיות לה לחתן, ותתאַנף בה האשה ולא חפצה עוד לדעתה ותאמר בלבה וגם באזני כל איש, כי אין לה בת עוד, ואולם בלבה ידעה, כי לא טוב הדבר אשר היא עושָׂה וכי נפשה עורגת במסתרים אל בתה יחידתה אשר ענשה אותה כפלים ככל חטאתה. אמנם בבוא מכתב מעם בתה לא קבלה אותו ולא חפצה לדעת דבר אל אדותיה למטוב ועד רע, ובכל אלה שמעה כי יֻלְדָה לה נערה קטנה וכי היא יפה וּצהֻבּה ועינים תכלת לה, ויש אשר חִשְבָה, כי שנותיה עתה כשנות ריקה ואף אין זאת כי גם היא נאוה ונחמדה ולוקחת לב כמוה. והאשה הבאה בשנים הגתה בְנִכְדָּתָהּ הקטנה כפעם בפעם בראותה את ריקה לפניה ובדבּרה עמה ובהביטה אל שעשועיה, וכאשר אִמצה אותה אל לבה ותשקנה, חשבה כי את נכדתה היא מְאַמֶּצֶת אל לבה ולה היא נושקת.

וכשמוע האשה הלבושה שחורים את כל הדברים האלה, ותדבר על לבה לְהַשְלִים עם בתה במהרה, וריקה, אשר שמעה את הדברים ואת רֻבָּם הבינה, קראה גם היא: “כן, כן, סלחי לבִתֵּך כרגע והביאי את נכדתך הקטנה הֵנה, כי חפצתי לראותה ולהשתעשע עמה. הנני ואתן לה מתנה, את קְלִפַּת הַצְּדָף אשר לי או את מֶרְגָלִיתִי או את פְּנִינָתִי או כל אשר תשאל, ורק את שֶן-הלויתן המקרין אשר לי לא אתן לה, כי אין זאת אשר גדולה היא ממנה”.

והאשה הבאה בשנים באו לה דמעותיה מדי שמעה, ותאמץ את ריקה אל לבה ותאמר: צדקת מאד, ריקה הקטנה, הנני ואעשה את כל אשר שָאַלְתְּ".

“אבל כרגע?” קראה ריקה.

“הדבר הזה נבצר ממני לעשותו”, ענתה האשה ותשחק מתוך דמעותיה. “ואולם כמעט אשר נעלה אל היבשה אעשֶׂנו”.

וריקה הניחה את רוחה בזה והאשה הלבושה שחורים בֵּרכה את האשה הבאה בשנים על בתה האובדת אשר היא הולכת למצוא ולעל נכדתה הנחמדה אשר נוספה עליה, ואנשי האניה מסביב שמעו את דבר השלום אשר הוקם בין אֵם ובין בתה הנדחה והיחידה, והאיש השׂמֵח על כלתו היתומה אשר יקח לו לאשה דבּר אל ריקה ואמר: “הלא מלאך השלום היית בתוכנו! האם לא תחפצי לנַסות עוד הפעם ולעשות שלום עוד אחד?”

“מה הוא?” שָאלה הילדה בתשוקה.

“הֲרֹאָה אַתּ את האנשים השנַים אשר שם, האחד בַּפִּנָה אשר מימין והשני בַפִּנה אשר משמאל?”

וריקה הביטה אל המקום אשר אמר ותען: “כן”, והיא ידעה את האנשים זה ימים אחדים וגם התבוננה ותדע כי לא דברו האנשים האלה איש עם אחיו כל הימים וכי יָדעו תמיד לעשות את כל האולם לארכו או לרחבו לְרֶוַח ביניהם.

“ובכן דעי לך: האנשים השנים האלה שני פְּרֶזִידֶנְטִים הם לשתי רֶפֻּבְּלִיקוֹת באמריקה הדרומית”

“מה זאת?” שאלה ריקה.

“אכן יארכו הדברים עד מאד להבינם לך”, ענה האיש. “ואולם רב לך אם תדעי כי הארצות השתים אשר לשני האנשים האלה שונאות אשה לאחותה זה שנים רבות ועתה עוברת השמועה בארץ כי עוד מעט ותצאנה למלחמה אשה על אחותה. אז יִפָּצְעו ויוּמְתו אנשים רבים”.

“וגם נערות קטנות?” שאלה ריקה בחרדה.

“גם נערות קטנות”" ענה האיש. “ובכן מהרי ולכי אל האנשים והתחנני אליהם כי ייטיבו פנים ולא יעשו מלחמה וישלימו איש עם אחיו”.

וריקה לא חכתה רגע עוד ותמהר ותלך אל האחד מן השנים, אל האיש אשר נחשב לה צעיר מרעהו ועיניו מאירות מעט מרעהו וגם אשר האיר כבר אליה את פניו אחת ושתים, ותגד לו את הדברים ומה נורא המעשה לפצוע אנשים ולהמית, ואף כי נערות קטנות, וכי עליו לחדול מֵעֲשׂות מלחמה. וריקה דברה את דבריה גרמנית והאיש לא יָדע בלתי אם הישפנית, וישמע וישחק מעט וישאל את שכניו להגיד לו מה זה הקטנה היפה שׂאֶלת מעמו. וכרגע קם איש ויהי למליץ ביניהם ויתרגם באמונה את כל הדברים אשר דברה הנערה. אז החליק האיש השומע את לחיי ריקה ויאמר: “הגידי את כל הדברים האלה לַחֲבֵרִי אשר שם”.

וריקה החזיקה ביד האיש ותמשכהו אחריה, והוא התחזק בראשונה ולא אבה ללכת, ותביאהו בחָזְקה עד הפִּנה אשר האיש השני יושב, ותדבר גם באזני השני את כל הדברים אשר דבּרה באזני הראשון. והאיש השני הזה איש זקן וזועף, ובשמעו את הדברים וּבְתַרְגֵם אותם המליץ באזניו, וַיַּקְדֵּר את פניו. ואולם האיש הראשון בגשתו ברך אותו לשלום בַּעֲנָוָה, ותהי עליו להשיב את ברכתו גם הוא אם יאבה ואם ימאן, וריקה לא חפצה לסור מעליו עד אם תשמע מפיו דברים ברורים. ועיני כל אנשי האניה גם הם היו נשואות אליו, והיה אם לא יחפוץ להיות בעיני כל לעריץ או לאוכל בשר אדם, והיתה שומה עליו לדַבֵּר דבר-מה גם הוא, וַיַּעֲבֵר גם הוא את ידו על ראש הנערה ובשחוק נַעֲוָה אמר":

“אין נערות קטנות מבינות דברים כאלה”.

“אבל לא כן, לא כן”, התעקשה ריקה ותאחז ביד האיש הזועף ותשם אך כפו בכף האיש השני. אז החלו השנַים לדבּר איש באזני רעהו, בראשונה מן השפה ולחוץ ואחרי כן בלב שלם מרגע לרגע, ובאחרונה באו אל תוך התא אשר לאיש הזקן משניהם. מאז והלאה התרועעו הרבה יחד ולעת האֹכל יָשבו איש על יד אחיו, ומקץ ימים אחדים נפוצה השמועה כי השלימו השנַים ולא תצאנה עוד שתי הארצות למלחמה אשה על אחותה. ורב-החֹבל בשמעו את הדבר נתן פקודה, ויוֹרו מן הַקַּנוֹנוֹת הקטנות אשר עמו באניה יְרִיּות לאות שמחה ולאנשי האניה נעשה משתה שני ויֻתּן להם מתנות חדשות, וכל האנשים אשר באניה, הנוסעים והמלחים, יָדעו כי הנערה הקטנה היא הנפש החשובה אשר בכל האניה הגדולה.

והחרשים חרשו ויחטבו למען הנערה הקטנה אשר באניה תבנית אניה קטנה עם נערה גדולה בה, ומקץ ימים אחדים בבואם לאמריקה הדרומית אתה לה למתנה להיות לה לזכרון למסעה הראשון, אשר שם שִמחה את לב שר-הים ובנותיו והביאה את אביה למשמרת פקודה נאמנה ולִמדה את נשיא בית המוזיאום לדעת את פשר שרידיו הקדמונים ונתנה לאיש מלֻמד כָּבוד וכַלָה ומשמרת פרופיסור וכרתה ברית דודים בין רַוָּק זקן ויתומה יפה והשיבה לב אֵם על בת ועשתה שלום בין שתי ארצות צוררות אשה לאחותה. האם לא מסע נפלא היה המסע הזה?

נער היה בארץ ושמו מִיכַל, והוא טוב וִישַׁר לב. והנער היה יחיד לאמו האלמנה, אשר נשארה היא ושתי נערותיה הקטנות עִמָּהּ אחרי מות עליה אישה בלא עִתּוֹ. והאלמנה טִפְּחה את שלשת עולליה בעמל ובדאגה גדולה, ותכלכלם ותלבישם ותשמור עליהם ותשלחם לבית-הספר, ותהי אומנת אותם עד כי גָדַלו. ומיכל עוזר אחריה באמונה ככל אשר יכול מאז היותו בן עשר שנים. בראשית לִקֵּט מעל פני רחוב-השדה זֶבֶל וזבובי-חַפּוּשיות, ואנשי העדה אשר בכפר נתנו לו במחירם כפעם בפעם אגורות אחדות. אחרי כן היה לשומר על הצאן ולעוזר אחרי העובדים בהגיע זְמִיר פרי העצים, וגם במעדר עָדַר בבוא עת לחפור את פרי האדמה. ובהיותו בן שש עשרה שנים, אז בא לפני רַב-אִכָּרִים מאִכּרי הכפר וישָּׂכר לו לעבד, ומאז והלאה חִיָּה גם את נפשו וגם לאמו ולאחיותיו היה למשען רב. אז השיגה ידם מקץ שנים אחדות לתת את שתי הנערות לאנשים, את האחת לְחָרַשׁ-העצים אשר בכפר, והשנית הגדילה, כי לקח אותה לו מורה בית-הספר לאשה, כי בכל עָנְיָן הרב היו הנערות ידועות שֵׁם ונחשבות מאד בכל הכפר עקב תמָתן ויָפְיָן ושׂכְלן הטוב.

ואחרי אשר יצאה האחות הצעירה והיתה לאיש גם היא, בא מיכל לפני אמו באחד מִשַּׁבְּתוֹת השנה בהיות המועד ויאמר: “אמי, בן עשרים שנה ואחת אנכי היום ואני גדול וחזק וחרוץ בכל מלאכה אשר בשדה. התפארי עלי אם תמצאי כמוני עשר כברות-ארץ מסביב עבד יודע למשוך חרוץ באדמה ולהציב ישר ערֵמַת חציר, מלבד אשר ידעתי גם לקצור ולחבוט ולשמור על הבהמה”.

“את כל זאת ידעתי, בני”, ענתה האלמנה והיא משתוממת מעט לדברים האלה, “אבל למה זה אתה מסַפּר באזני היום את כל אלה?”

“יען כי חרצתי בלבי לעזוב את המקום הזה ולהתהלך מעט בארץ, למען אֵדָעֶנָה. נכון אנכי לצאת לדרך”.

“שְכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אמונה!” העידה בו אמו.

“הן מה תקותי פה כי אחַכה עוד?” ענה אותה מיכל. “ואולם בהיותי בַנֵכָר ולמדתי עוד שבע פעמים ככה וְחָשַׂכְתִּי לי גם כסף מעט, ואם יהיה אלהים עמי והייתי ברבות הימים לאכּר גם אני היושב על נחלתו ושליט בחצֵרו”.

“אכן יפה הדבר הזה”, ענתה אמו חרש. “ואולם לא קל הוא להשיגו”.

“אין דבר אשר יַקַל בעולם הזה ואף כי לאנשים כמונו”, ענה מיכל, “ואולם הלא אוכל לנַסות כחי גם אל הַקָּשֶׁה; כי על כן אוני בשרירי בשרי”.

ואמו לא יכלה לשית עליו חטא בגלל הדבר הזה, אם כי כבד עליה מאד להפָּרד מעל בנה הנחמד. אז עברה לגור בבית בתה אשת חָרַשׁ-העצים, לבלתי השָׁאר לבדה, ומיכל נשבע לה כי שלח ישלח אליה כפעם בפעם כסף מעט מן הנשאר לו. ואדונו רב-האכרים נתן לו שלש מטבעות זהב וגיסו המורה נתן לו יַלְקוט וספר-זמירות וגיסו חרש-העצים נתן לו מקל-יד עב ואמו נתנה לו את ברכתה בצאתו. ככה הִצְטַיֵּד בצאתו, ובהיות בקר יום קציר חם אז בכה על צוארי אנשי משפחתו ויפָּרד מעליהם ויעזוב את הכפר ואת כל אשר בו ויֵצא לעבור את הארץ לארכּה ולרחבה.

עוד הוא על אֵם הדרך, כמעט אשר עָבַר זְמָן-מָה, ויתרועע אליו עלם בחור ויברכהו לשלום וישאלהו: “מאין ולאָן? אי מזה מחוז אתה? מה מלאכתך ומה שמֶךָ?”

ומיכל ענה אותו בתם לב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ורק לאָן הוא הולך לא ידע להגיד. הולך הוא לאשר ישאהו הרוח. ובָרוּחַ בטוח לבו כי יֵדע את הדרך אשר לפניו.

והבחור נתן קולו בשחוק ויען: “אם ככה הדבר, הנני וְאָרַחְתִּי עמך גם אני. אכן יודע אני להנהיג יותר מן הרוח. מסַדר-אותיות אנכי ואת העולם ראיתי דֵיִּי ויודע אנכי את כל דבר לאשורו. ואתה, רֵעִי, דע לך, כי מִיַּד תורתי לי כל זאת. קונה האדם תורה מאחרי אַרְגַז-האותיות שבעתים מאשר יקנה מאחרי המחרשה”.

“כבוד ועֹז לתורתך”, ענה מיכל ויֵקמט את גַּבּות עיניו. ואולם את המחרֵשה הַנַּח לי. אין זאת כי לא יבוז לה איש בהיותה עומדת על-יד ארגז-האותיות אשר אתה אומר"?

“צדקת, אחי”, ענה מסַדר-האותיות. “מי איש עובד באמונה לא יתן לרעהו לשים במלאכתו דופי. האם כבר היית בעיר?”

“לא”, ענה מיכל.

“טוב” קרא המסַדר. “ואולם אני נאמן הנני בכל העיר ויודע את כל רחובותיה וחוצותיה וְאַרְאֲךָ את כֹּל. רק איש צולח אתה, כי נקרֹה נקריתי לפניך פה. כי הנה בבוא איש אל העיר והיה עליו להביט בשבע עינים על כל דרכיו ולהשָׁמר לנפשו היטב, פן יפול ברעה. הגידה לי, אחי, היש גם כסף בכיסך? כי בעיר עליך לָזול מכיסך זהב על כל מדרך כף רגל. רק המות שם חנם”.

ומיכל הוציא בתֻמו מכיסו את שלש מטבעות הזה ויַראן למסדר-האותיות. אז הוציא המסדר גם הוא מכיסו בחפזה אגורות כסף אחדות עם סמרטוטי נְיָר מעטים ויגישם רגע אחד לעיני מיכל ויקרא: “הנה זה כספּי, ואתה הלא ראית כי עשיר אנכי ממך”. ואולם באמת לא ראה מיכל היטב, כי לא הסכין מעודו לִסְפּוֹר כסף, והמסדר הוסיף: “קום, הבה לי את גלגליך ועָרַבנו את שקלינו יחדו והיה לנו כיס אחד. או-אז תהיה בטוח מפחד אַרְכֵי-האצבעות אשר בעיר וידעת כי איש לא יונה אותך”.

ומיכל שמע וייטב גם זה בעיניו, ויַפקד את שלשת האדֻמִּים אשר לו ביד מסדר-האותיות, ושניהם התעוררו וילכו בעֹז יחדו הלֹך ודבּר איש עם אחיו עד בואם אל העיר. אז באו אל בית-מלון אורחים וישתו שם מכל טוב ומכל יקר, ואחרי הצהרים הֶרְאה המסדר למיכל את כל נפלְאות העיר וכל יקרותיה ובערב הטיבו את לבם וישתו שֵכר ויאכלו צלי נקניקים. וכאשר אחרו לשבת בנשף, אז אמר המסדר: " עתה באה העת כי נקרא שַבָּתון. אנכי אבחר לי חדר לבדי, הן אין זאת כי אתה הסכן הסכנת להשכים קום בבקר, ואולם אני זה משפטי תמיד לאַחר על משכבי מעט אם אין דבר נוגשׂ בי, והיה אם נישן יחדו בחדר אחד והיית לי למפגע להעירני. ובכן שלום לך, מיכל אחי!"

וממחרת בבקר השכים מיכל כמשפטו תמיד עם עלות השחר ויבוא אל חדר-האורחים וימצא שם את אדון הבית, אשר קִדם גם הוא להשכים, ויאמר אליו: " אין זאת כי אם רֵעי עודו שוכב רובץ על המִטה?"

“אבל לא!” ענה בעל-המלון. “ממשכימי קום הוא שבעתים ממך. הן זה לו יותר מחצי השעה אשר קם ויצא לדרכו ואותי פקד לברך אותך בשמו לשלום”.

“מה!” קרא מיכל מרֹב חרדה. “האם חלף הלך?”

“עָף וַחֲלָף –ועד מעֵבר לים!” ענה בעל המלון.

“וכספי?” זעק מיכל ופניו הלבינו.

אל אדות הכסף לא יָדע בעל בית-המלון דבר.

ומיכל יסַפּר לו את אשר הִפְקִיד ביד מסדר-האותיות את כל רכושו, ובעל המלון כמעט אשר התקצף בו. “מי עוד פתי כמוך!” גער בו. “רק בצדק בָּאַתְךָ כל זאת; נואלת מִשֶגֶר עֵגֶל בן יומו. אכן כסף-לִמוּדים שִלַּמת עתה. מי יתן והיה לך זה לתועלת מעט לימים אשר יבואו. ואולם פה בביתי אין עוד מקום לך, אחרי אשר עזבוך כשַׂק ריק. אין אנכי נותן דבר באין מחיר”.

ומיכל לא יָדע עצה בלתי אם לצרור את ילקוטו, ובלי אָכֹל ובלי שָׁתֹה עזב את המלון ואת העיר.

הוא הולך בדרך עצב ומר רוח, ועיניו הביטו פתאם עץ אֲגָס מלא פְרִי בָשֵל, ואיש יושב תחת העץ על הארץ נשען אל הגזע והאיש אוכל וממַצץ בפיו את האגסים המלאים עסיס, אשר נערמו לפניו ערֵמה גדולה מאד. ומראה האיש יהיה תועבה לכל רואה, יחף הוא ולָבוש סחבות, לא שֹׁרַק ולא רֻחָץ. ואולם נפש מיכל רעֵבה ושוקֵקה מאד ופיו מלא את רירו, ויעמוד רגע אחד ויתיצב באשר הוא שם ולא יָדע בעָמדו.

“הֶחָפַצְתָּ לַחֲלוק עמי?” שאל היחף ויעַוה את פניו מדי שחקו מעט.

“בכל לבי, כי כל מאכל לא בא עוד היום אל פי”, ענה מיכל וישלח את ידו ויקח לו מן האגסים.

“אי מזה אתה בא ומה מלאכתך?” חָקַר אותו הרָש המשֻקָף.

ומיכל יסַפּר לו לתֻמו את כל הקורות אותו עם מסַדר-האותיות ואת אשר גָנב ממנו את כספו במעלו, ויתאונן באזניו, כי אין הוא יודע עתה את אשר עליו לעשות באין אגורה בכיסו.

וההלֶך פקח את אזניו היטב בסַפּר מיכל את דבריו ויהי מביט ומתבונן בו חרש מעבר פניו. “כסף חסרת – דבר לא חסרת”, ענה אותו בכלותו את דבריו. “ראה הנה הברכה הולכת היום לפניך, כי נקרית אֵלַי זה עתה ברגע אשר גם שנינו נוכל להעשיר עד מהרה. האם רואה אתה את הַתִּרְזָה אשר שם?” ובאצבעו הורה על עץ גבוה מאד אשר עלה מן הארץ בשפת הדרך לא-רחוק מן המקום אשר הם שם.

“אמנם כן. אך מה לך ולעץ הזה?”

“האם רואה אתה גם את קן העורבים הצבועים אשר בענפי צמרת העץ?”

מיכל חִפֵּש בעיניו רגע אחד ואחרי כן ענה: “גם אותו אראה”.

“ובכן: הנה זה גָנַב העורב הצבוע מאַחד הבתים שרשרת זהב גדולה עם אבני שֹׁהַם. רק זה מעט אשר ראיתי במו עיני בנשאו את הָעֲדִי הזה אל קנו, ועתה הוא טמון שם. אכן חפצתי כרגע לְתַפֵּשׂ ולעלות אחריו על העץ למען הַצילי את הגנֵבה מיָדו ואולם ראֵה הנה כל עצמותי מלאו חַלְחוֹלֶת מרֹב הלילות אשר לנתי על פני חוץ בשדה ולא לפי כחי המלאכה הזאת. אבל לך הן כל הדבר רק שעשוע-ילדים, קום אפוא קל מהרה ועלית על העץ וְהֵבֵאתָ את האוצר מן הקן”.

“שעשוע-ילדים – בזה עברת מעט מן הגבול והלאה”, הפטיר מיכל חרש ובעיניו מדד את גובַהּ העץ. “ואף גם זאת: השרשרת ההיא לא לנו היא ועלינו להשיבה לבעליה”.

“את הדבר הזה ידעתי כמוך”, קרא ההלך. “האם אפוא מראֵה גַנב פני? אכן את שְׂכַר-המוצאים הן דָרֹש נדרוש וגם זה איננו קטן לאנשים כמונו”.

ומיכל לא האריך עוד לפסוח על שתי סעִפּים. אז הסיר את ילקוטו מעל שכמו ואת מקלו סָמַךְ על העץ ויעש כה וכה לגשת אל התרזה.

“עֲמוד!”, קרא ההֵלךְ, “ככה לא תבוא למטרתך. הן עליך להתפשט גם את מעילך וגם את נעליך, כי לא תעלה כן על העץ”.

ומיכל ראה כי נכונים הדברים. אז שָלַף את נעליו הגבוהות והחדשות מעל רגליו ואת בגדו החדש והטוב פשט ויֵקפּלהו היטב ויתַקנהו כמשפטו תמיד, ויַנח את כל אלה על יד ילקוטו ויאמר: “שְׁמוֹר לי את כל אלה היטב, כי זה כל רכושי”.

“בטַח בי, אחי, בטַח בי”, קרא היחף וישפשף את ידיו המגֹאָלות ויעַוה את פניו בשחקו.

ומיכל אחז בסנסני התרזה וַיָּחֶל לעלות עליה, והוא מהיר במלאכה וחרוץ בכל מעשיו, ואולם המלאכה היתה כבֵדה. וכאשר הגיע באחריתו עד המקום אשר שם הקן, ויבט אל תוכו בתשוקה גדולה, אז יראה והנה ארבעה אפרוחים, אשר זה עתה החֵלו כנפיהם לְצַמֵחַ, רובצים צפופים איש על יד אחיו, והאפרוחים הרימו פתאם קול שאון גדול ויהיו מַכִּים בכנפיהם כה וכה בחמת רוח גדולה ושולחים את חרטֻמיהם הצהֻבּים לנשוך את כף ידו המְּחַפֶּשֶׂת אנה ואנה – ואולם אין אות ואין זכר לשרשרת זהב. אז בקש לו מקום בטוח על פני אחד הענפים לשבת רגע, ומשם קרא לארץ: “גש נא – אין זאת כי אם בחלום ראית שרשרת-זהב; ואני הנה המצאתי פה רק נוצות אפרוחים, ואולם לא שרשרת”.

ובראותו כי אין עונה, ויפַלג את הענפים ויבט לארץ, ופתאם חרד חרדה גדולה, כי ראה והנה נעלם ההלך ואת ילקוטו ואת מקלו ואת נעליו ואת בגדו לקח עמו. אז חִפֵּש בעיניו למרחוק וירא אותו לבוש את כל אשר לו, והוא רץ ונמלט על פני דרך המלך. ומיכל קרא בכל כחו: “תִּפשׂוּ את הגנב!” ויחָלק ויקפוץ מעל העץ בחפזון נמרץ, ויהי רק כפשע בינו ובין הרעה להיות ידיו ורגליו נשברות, ואולם על פני כל הככר מסביב אין נפש חיה; לא שמע איש את זעקותיו אשר זעק לעזרה ולא עצר איש את הגנב הנמלט, וגם לרדוף אחריו לא יכול, כי היה הדרך בינו ובין מיכל גדולה מאד, ועוד מעט וגם הרחוב נטתה הצדה ותחלוף, והרץ לא נראה עוד ויעָלם.

אז עמד מיכל האמלל והוא יחף ולבוש רק את כתנתו ואת מכנסיו, כי לא נותר עמו מכל חפציו דבר, לא מקלו ולא ספר-הזמירות אשר נתנו לו גיסיו ולא הכתָּנות לבשרו אשר צררה לו אמו בילקוטו – והוא לא ידע עצה. היוסיף לעבור מזה והלאה או ישוב בדרך אשר בא ושב אל בעליו הראשונים, אל רב-האִכּר, והיה לו לעבד שנית? ואולם נכלם משוב אל כְּפָרו בחֹסֶר כל, אחרי אשר רק זה עתה יצא משם מלא תקוות גדולות, ולכן חרץ לנסות לבקש לו עבודה באשר ימצא.

ובכן וילך הלך ונסוע, והוא סר ועָצֵב, ויבֹא עד לפני נחל שוסף, אשר מַעֲבָר לא-עמוק עובר בו, את קְצות מכנסיו, למען עָבור ברגליו את המים – ופתאם והנה קול בכי עולה באזניו כקול ילד בוכה. אז פנה כה וכה משתאה, ולא ראה דבר. ואולם קול הבוכה לא חדל, ומיכל איש טוב-לב מאד מאשר יוכל לעבור לדרכו בטרם יֵדע את שרש הדבר. אז קם וילך לעֻמת הקול העולה מתחת אחד הסבכים, ויבקש וימצא והנה איש נלעג למראה, קצר-קומה מאד אשר רק גֹמֶד ארכו וזקנו ארוך ולבן, והוא מבקש להסתתר מלפניו בתוך החציר הגבוה. ויגש מיכל ויקח את היצור הקטן מעל פני האדמה, וישָמר לנפשו לבלתי הכאיב לו בקחתו, וידבר אליו רכות ויאמר: “אַל נא תירא מפָּנַי, כי לא אעשה לך דבר. מֶה חסרת, כי הרימות קול יללה? הגידה לי, האם אוכל להושיע לך?”

והאיש הקטן מִהר ויקח מעל שכמו נרתיקו ויוצא ממנו מּשְקְפַיִם. אשר מסגרתם עשויה קרן ואשר זכוכיותיהם כעין התכלת, וגדולים הם כמלוא כל קומתו, ויחזיקם אל מול עיניו, כי לא יכול להרכיבם, מהיות אַפּוֹ קטן וצא להם – ויבט ויתבונן בהם אל מיכל. ואף אין זאת כי המַסה אשר נִסה בזה את מיכל הרגיעה את רוחו. אז שב ויַעבר את משקפיו מהר וישיבם אל נרתיקם בנחת ובקולו הדק צפצף ויאמר: " נחוץ לי הדרך לעבור את הנחל הזה ולא אוּכַל, כי עמוק הנחל ממני".

ומיכל הִתְאַוָּה לדעת את אשר עמו וישאל: “מה לך אפוא לבקש שם?”

“אכן יארכו הדברים מאד לספרם לך כלם”, ענה האיש הקטן, “ואולם זה לך בקצרה: מֵעַם הגַּמָדים אנכי, ופה במקום הזה ישבנו עד כה. אמנם הנה רעים בני-האדם מאד והם הולכים ורעים מיום ליום, ולכן נבצרה ממנו מֵהַאֲרִיךְ עוד לשבת פה, ובכן אפוא קמו אַחַי כלם ויעברו מזה ואת אניותינו לקחו עמם. ואני הנה אחרתי מעט את המועד, כי הייתי בשדה עם אשה דלה ועניה, אשר עשתה עמי טובות לפנים, ואהי עוזר לה בלַקטה טרפי עשה להיות לה לרפואות, ואַחי שכחו אותי ויעזבוני פה לבדי, ועתה אין אנכי יודע מה יהיה אחריתי”.

“אכן רואה אנכי”, ענה מיכל, “אשר גם אחיך הגמדים לא יעלו בטובם הרבה מאד על בני האדם, כי על כן לא שָׂמו אליך לב וישכחוך”.

“רק חטאי הוא”, התאונן הגַּמָד, “הן לא יכול עם כלו לחכות אל האחד”.

“הַאֶשָׂא אותך על זרועותי ואעבירך את המים?” שאל מיכל.

“לוּ הטיבות לעשות כדבר הזה והייתי נִצָּל, כי מֵעֵבר לנחל לא יבָּצר ממני להשיג את אֶחָי”.

“כי עתה בֹּא נא, הקטן”. ענה מיכל, ויקפל את קצות מכנסיו עד לברכיו, ואת הגמד לקח על זרועותיו ויעבור עמו ברגליו לאטו את הנחל הזועף, ובהיותו על פני שפת הנחל השנית וישאל את האיש הקטן: “האוסיף עוד לשאת אותך גם מזה והלאה? לא כָבֵד אתה עלי”?

“לא”, ענה הגַמד בחפזון, “רק הושיבני נא על פני הארץ כי את דרכי אמצא עתה לבדי”.

"ומיכל עשה כאשר פקד אותו הגמד, והגמד לקח את נרתיקו עם המשקפים מעל שכמו, וישם את כל אלה על כף יד מיכל ויאמר: “אם מצאתי חן בעיניך ולקחת את אלה ממני בתודתי. זהב וכסף אין לנו הגמדים, ואולם ראֵה הנה אנכי נותן לך את המשקפים האלה, והיה כאשר תשימם על אפך, ומצאת לקרוא בהם את כל מחשבות לב האדם ואת כל הנעשה בקרבו – ואתה הלא ידעת עד מה יועיל לאיש דבר אשר כזה”.

ומיכל התאפק מִקַחת את המתנה הנתונה לו. “אין זאת כי אם גם אתה עוד תמצא חֵפץ בהם” – אמר.

“קח נא אותם לך, קח נא”, ענה הגמד. “הן נוסעים אנחנו לארץ רחוקה, אשר שם נשב כלנו יחדו באין זָר עמָנו, ואנחנו הגמדים את אשר נחשוב, אותה נדבּר, ואת אשר נדבּר, אותה נחשוב, ולכן אין לנו חֵפץ עוד במשקפים אלה למקרא המחשבות. ואתה שָׂא נא את תודתי וֶהֱיֵה ברכה!”

ובטרם יעשה מיכל כה וכה והנה נעלם הגמד ולא נראה עוד. ויבקש אותו מיכל לשוא, כי חָפץ לדַבּר עמו מעט עוד, ולא מצא עוד אותו, ויהי כאשר פצתה האדמה את פיה פתאם ותבלעהו, אז שָׂם מיכל את המשקפים אל כיסו, ויעבור וילך לדרכו והוא סר וזעף כבראשונה. הוא הולך בדרך ויעבור על חלקת שדה זרועה לֶפֶת, אשר גדר מבדילה בינה ובין דרך המלך, והנה אנשים אחדים עומדים לפני הגדר, ופניהם כפני עובדי אדמה, ואיש אחד כְּבַד-בשר מאד חופר את הלפת מן האדמה והזֵעה יורדת מעל פניו. ומראה פני עובדי האדמה כלועגים לאיש כבד-הבשר, והאיש כבד-הבשר עובד את עבודתו בחמת רוח גדולה והיה כאומר לכַלות את כל חמתו בחלקת האדמה ובַלָפֶת. אז עמד מיכל רגע אחד באשר הוא שם, ויבט משתאה אל כל המראה, והנה האיש כבד-הבשר קורא אליו: " גש נא! החפצת להשתכר בזה אגורה או קשיטה, תחת עמדך פה בעצלתים משתאה ופיך פעור? כי עתה בֹא, הנה עבודה פה למכביר לכל איש".

ומיכל ראה כי פני העובדים זעפו פתאם והם מביטים בו בקצף, ויאמר בלבו: אכן יש בזה בדבר אשר איננו נכון! אז עלה על לבו, כי עתה בא הרגע לנסות את משקפי הגמד, וימהר וישימם על אפו. ויהי כמעט היו הזכוכיות עם עין התכלת אל מול עיניו, וירא והנה נהפכו ראשי האנשים אשר לפניו ויהיו שקופים וזכים כלם כזכוכית והוא יכול לקרוא את המחשבות בם כקורא בספר גדול עם אותיות גדולות וברורות.

והוא קורא את המחשבות אשר בראש האיש כבד-הבשר לאמר: “רואה אנכי כי איש אתה אשר כחו אִתּוֹ וללחם אתה רָעֵב ובטנך תחסר. ובכן סור אלַי, ויגעת תחתי ועמלת תחתי מאז הבקר ועד הלילה. את שכרך אמעיט ככל אשר אוכל, ולעדה הרעה והחטאה הזאת אשחק, אשר תמאן לעבוד בשכרי המעט ויעזבוני בעצם ימי הקציר. ואף אין זאת כי יקומו עליך עדת המרֵעים האלה ויטרפו לך זרוע עם קדקד, עקב אשר תשחית להם את כל עצתם הרעה, ואולם הדבר הזה נוגע רק אליך ולא אלי”.

ומיכל השתומם ויפן אל העובדים, וירא אותם זועפים ונגָשים אליו וידיהם נטויות עליו באימים ובאיבה גדולה, ויקרא גם בהם את מחשבותיהם לאמר: “מה זאת! האתה הזָר הבא משוט בארץ תאמר לָזול פה את מחירנו ולעבוד כמעט חִנם את העשיר הזה הגוזל דלים? הן כבר השגנו אותו בין המצָרים, אשר באין דרך לנטות אָמֹר אָמַר למלא את משאלותינו, ועתה הנה זה באת אתה להַשלות את כל חשבונותינו ואמרת לעמוד לימין יונק-דמנו נגדנו? כי עתה יֵרד נא הרעם משמים עליך”.

ומיכל יָדע דַיּוֹ. “אם באמת יש פה עבודה לכל איש למכביר” ענה את האיש עב-הבשר, “כי עתה קרובים האנשים האלה אליה ממני!” ובדברו את הדברים האלה פנה ללכת.

“גנב עָצל!” קרא אחריו האיש העב בקצפו.

“מה?” ענה אותו מיכל גם הוא. “אתה אומר לגנוב את עבודת יומי, ואני הנני הגַּנב העצל? בוש והִכָּלם, איש רושש דלים!”

והעובדים הריעו בתרועת שחוק גדולה כלם, והאחד נגש ויתן את ידו למיכל. “הבה את כף ידך, כי איש חיל אתה. בֹא ושתית כוס שֵכָר עמָנוּ”.

“בכל לבי”, ענה מיכל. אז נגשו כלם ויקומו ויעזבו את האיש עב-הבשר לבדו בְחֶלְקַת-הלֶפת, וילכו יחדו כלם עד קָרְבָם אל בית-המשתה אשר עם קְצֵה-הרחוב ויבאו בו. עודם בדרך והם ספרו באזני מיכל, כי האיש כבד-הבשר הזה הוא העשיר מכל אדונֵי האחוזות אשר מסביב והם מלחמה ולהם באיש הזה על דבר השׂכר אשר הוא אומר לתת להם ביד קמוצה, ומיכל הגיד להם גם הוא, כי אמנם דרוש לו השכר מאד כיום הזה, ואולם חלילה ממנו לחטוף את פִּתּם מפיהם. אז שאלו אותו לכל אשר לו, ויספר להם גם הוא את כל המוצאות אותו ומה הגיע אליו, כי הוא הולך יחף ולָבוש רק את כתנתו לעורו, והם נדו לו על דבר אשר נתן את נפשו להשלות אותו פעמַים ביד גנבים, ויהיו נכונים להשאיל לו בגד ונעלים עד אשר תשיג ידו להשיב במחירם, וכן חפצו לבקש לו עבודה באחד המקומות הקרובים. ומיכל שמח מאד על כל הדברים האלה, ואף כי בְדָרשו במשקפים הנפלאים אשר לו וימצא וירא כי כל מחשבותיהם טהורות ואין בהן שמץ מרמה.

ובבית-המשתה צוו עובדי השדה ויושם לפני מיכל מאכל ומשקה, ומן הארגזים והארונות אשר לבעל בית-המשתה צוו וַיֻּתַּן לו בגד ונעלים, וילבישוהו וינעילוהו, ולא יָסַף עוד להיות מראהו כהֵלֶך פושט על עוברי דרך. ומיכל אחרי אָכְלוֹ ואחרי לָבְשוׁ את בגדיו החדשים, ויפן כה וכה ויתבונן בחדר בית-המשתה, אז ראה והנה שלשה אנשים יושבים בחדר בקצהו של השלחן, והם מחרישים ומביטים מרגע לרגע איש אל פני אחיו ושותים את יינם השרוף בכוסותיהם הגדולות באין דובר דבר. ופני האנשים נוראים למראה; האחד נְלוֹז-עינים והשני עֲקוּם-אף והשלישי שפתים לו שסועות, ויהי מראיהם נורא מאד, אשר התפלץ מיכל בהביטו אותם, וימהר ויקח לו את מִשְקְפֵי-הגמד אשר לו, כי אמר לחקור מחשבות אנשים אשר ככה מתועב מראיהם. ואולם המחשבות אשר מצא בקרבם היו נוראות שבעתים מפניהם, כי חשבו כלם רק את התחבולה האחת: אשר בבוא הלילה, אז יתנפלו על הארמון הנִטש אשר איננו רחוק מבית-המשתה והרגו את הנסיכה הזקנה ואת בתה הצעירה ואת שתי שפחותיהן, היושבות שם לְבַדָן, כי הלך הנסיך בדרך לעמוד על משמרתו אשר בחצר המלך, ואחרי כן יָבֹזוּ את כל הכסף ואת כל הזהב אשר בארמון. ומלבד המחשבה הָרֹאשָה הזאת, אשר בָּלְטָה לנגד עיניו, קרא גם מחשבות קטנות ואחרות, אשר סֻתְּרוּ מעט ולא היתה תבניתן ברורה: נְלוֹז-העינים ראה ברוחו את דְבַר התנפלו בחרבו על הנשים בעודן כורעות לפניו על ברכיהן ומתיפחות אליו ומתחננות כי רַחם ירחם עליהן, וַעֲקוּם-האף ראה ברוחו בהיותו נטוי על ערֵמות הזהב וידו המגוֹאָלה בדם משעשעת ברצי הזהב. ושְׁסוּעַ-השפה חרץ בלבו לקום על שני רעיו, אחרי כלותם את הרצח, ולהתנפל עליהם בהיותם ישנים ולחנוק אותם ולקחת את כל השלל לו.

ומיכל בחרדת נפשו לא ידע את אשר עליו לעשות, למען סַכֵּל את הרצח ולמען הַסגיר את חֲפֵצֵי-הרצח ביַד עָנְשָׁם. האם יספר באזני עובדי-השדה את אשר קרא בלב שלשת הפוחזים? והם הן לא יאמינו לו וגם יחשבוהו למשֻׁגע. ואם אל בית השוטרים יבוא לְהַסְגִיר את הזדים בידם? ואותות ומופתים הן אין לו, למען יוכל להוכיח כי כין הוא, והיה אם יכַחשו, וחשבו השוטרים כי רק לץ הוא, אשר בא להשלות אותם בשוא. ולכן בהרבותו ובהאריכו לחשוב ויגמר בלבו כי הוא לבדו יעשה והתיצב בפני שלשת הפושעים.

אז הגיד לעובדי-השדה, כי ממחרת בבקר יבקש אותם פה בבית-המשתה, למען לכתו עמהם אל המקום אשר שם ימצא עבודה. ואחרי כן נפרד מעמם לשלום. וימהר וילך לנֹכח הדרך אשר שם אמר למצוא את מקום הארמון. ויהי הוא שואל את פי כל הרועים ואת פי כל נשי השוק אשר מצא בדרך, ויבֹא אחרי כן עד יער עבוֹת ויבט כה וכה וירא והנה בְקָרַחַת-היער עומד הארמון הישן עם חומותיו הבצורות ועם חלונותיו הקטנים.

ומיכל התדפק על הדלת הנצורה העשויה אֵלָה, התדפק והוסף, עד כי נפתחה הדלת מעט, ופני שפחה זקנה נראו מִבַּעַד לִבְקִיעַ הַפֶּתַח, ותשאלהו לחפצו, ומיכל אמר, אשר תביא אותו לפני הנסיכה, כי דבר לו אליה והוא נחוץ מאד.

אז נתנו לו לחכות הרבה לפני הפתח, ואחרי כן באה השפחה ותקרא לו ברגז קול ללכת אחריה. וילך ויבוא עד אחד מחדרי המגדל הקטנים וימצא והנה הנסיכה מחכה לו, ועם הנסיכה יושבת בתה, והיא צעירה ויפה כמלאך שמים ועיני התכלת אשר לה מצהירות אליו כיום בהיר, אז הם לו בלבו ויהי לו כקרן שמש אשר נבקעה אליו, ולא מצא את לבו להחריד את הנפש הנחמדה הזאת ולהגיד את דבריו, ויאמר אל הנסיכה, כי דבר לו רק אליה לבדה באין שני בחדר. והנסיכה פסחה רגע אחד על השעִפּים, ואחרי כן שִלחה את בתה ואת שפחתה ותצו את מיכל להגיד את אשר יגיד.

“גברתי הנסיכה” אמר מיכל, “ראי הנה שלשה זדים נועצו יחדו להתנפל בלילה הזה על ארמונֵך, להרוג את כל יושביו וְלָבוֹז את כל אוצרותיו”. ומיכל ראה כי פניה הלבינו פתאם, ולכן מהר ויוסף: “אולם אַל נא תירָאי, כי נכון אני להוָתר פה למען היות לך למחסה, והיה כל עוד הנשמה באפי לא יפול משערת ראשך ארצה”.

"אחד בפני שלשה – " נאנחה הנסיכה בדאגה.

“גם בפני חמשה אתיצב, אם רק יהיה נשק ביָדי”.

“אין מחסור בבית הזה בנשק”, ענתה הנסיכה, “אבל האם לא נטיב לעשות אם נמָלט כרגע העירה?”

“הדרך רחוקה והלילה קרוב והיער איננו בטוח”, ענה מיכל, “ואף גם זאת כי בנוּסֵך לא תצילי את הארמון מהיותו לשלל”.

והנסיכה ראתה כי צָדַק בדבריו, וגם אמיץ היה לבה מעודה וגם פני מיכל הרגיעו אותה מעט, אז נתנה לו נשק מֵחֲדַר-הנשק אשר לאישה, שתי פיסטוֹלות וחרב, ותצו ויגישו לו ארוחה שמֵנה, ואת בתה ואת שתי שפחותיה הקדימה לשַלח מעל פניה למען תשכבנה לישון, ואחרי כן באה היא ומיכל אל מְבוא הארמון לעמוד שם על המשמר, ומיכל נִסה לפַתּותה בדברים, לשוב אל חדרה אשר במגדל ולהתבצר שם ולסגור וּלהַבְרִיחַ את הדלתות אחריה, ואולם לא הועיל דבר מדבריו. “אם נזהרתי, אז אוּכַל להלָחם על נפשי”, ענתה דברים נמרצים, וכאשר דברה כן היה.

וכאשר קָרַב חצות הלילה לבוא, והנסיכה ומיכל מחכים מאחרי דלת הָאֵלָה ומקשיבים, וישמעו והנה כקול צעדי אנשים מתגנבים וקרֵבים, והאנשים מתלחשים ונועָצים בדממה על הדרך אשר בה יבאו אל נכון לתוך הארמון, ויהי הם יועצים עצות שונות וממאסים אותן, ובאחריתם חרצו אשר הֶחָרוּץ משלשת השודדים יעלה באבני החומה הבולטות ויבא עד החלון אשר עם היציע הראשונה ויקשור אל ידות החלון את החבל הקשור במתניו וימשוך בחבל את השנים אחריו.

“עתה הנה הם נתונים בידינו”. הפטיר מיכל בקול דממה דקה באזן הנסיכה, וימהר לפניה ויעל במעלות הבית, עד בואו אל החדר אשר אמר הזֵד לעלות בחלונו. אז הכין את נשקו כמשפט ויהיה מחַכּה בָאֹפֶל, ובְהֵרָאות קדקד איש עם סף החלון, וימשוך את יד הַקָנֶה פתאם קרוב אליו, ויהיה ברק ורעם וקול זעקה וקול נֵפל יחד ברגע אחד כלם. ושני השודדים העומדים מתחת ראו והנה איש-בריתם נופל לרגליהם פתאם, ויחרדו מאד ויקללו קללות נמרצות ויאמרו לנוס על נפשם, ואולם ברגע הזה יָרו בהם מיכל והנסיכה יחדו ויראו את שניהם בנפלם. אז הריע מיכל תרועה גדולה ויקרא “הֶאָח!” ולא נתן את הנסיכה לעצור אותו, וימהר וישתער אל המעלות וירד בהן ויפתח את הדלת וירץ החוצה, ובידו מנורה. ובהיותו בחוץ וירא והנה עֲקום-האף שוכב מת לרגלי החומה וגלגלגתו רצוצה, ועל ידו שוכב בדמו שְסוּעַ-השפה ולבו נִפָץ, ורק נְלוֹז-העינים לא מת עוד, כי נפצע ברגלו, והוא מנסה להתעודד ולפסוח ברגלו מן המקום הזה והלאה למען המָלט. ואולם מיכל השתער עליו מאחריו כרוח סערה ויפגעהו, אז פנה אליו השודד פתאם ויאחז בשַׂכִּינו וידקור בו את רודפו, ומיכל מָשך בנִשקו ברגע הזה וירא את האיש בנפלו, ואחר כן נפל גם הוא ארצה, כי בא להב השכין בלבו.

ובת הנסיכה ושתי השפחות, בשמען את קול היריות, ותתעוררנה מִשְנָתָן ותמהרנה גם הן לבוא, והן לבושות רק את שמלות-הלילה. והנסיכה קראה אליהן מרחוק, כי כבר עברה השואה, וארבעתן נשאו את מיכל הפצוע אל הארמון, ולא שמו עוד לב אל שלשת השודדים השוכבים בחוץ מתים או באין חוש.

וארבע הנשים נשאו את מיכל וישכיבוהו על אחת המטות, וחושיו גם הוא התבלעו. ואולם כאשר שב ופקח את עיניו, וירא והנה כבר עברו שעות אחדות מאז היות הַתִּגְרָה בלילה, ובהֵאור הבקר הביאה אחת השפחות את הרופא מן העיר, וגם הנסיך שב אל הארמון, כי שלחו אליו ציר להגיד לו את כל הנעשה וַיָשָב. ומיכל שמע בהגיד הרופא לנסיך, כי שלום יהיה לַחולה, וגם שמע בהַלל הנסיכה את גבורתו באזני הנסיך ברב דברים וכי רק מִיָּדו נִתְּנו לכלן חיים חדשים, אז אמר מיכל להתעודד ולהגיד כי קטן הוא מכל הַמְּהֲלָלִים האלה, ואולם כלם כאחד פקדו עליו להחריש וְלִשְׁכַּב על משכבו במנוחה.

וימים עברו עד הֵרָפֵא מיכל מפצעיו, והנסיכה ובתה כלכלו את מחלתו באהבה, ומיכל מצא שלום ונחת בנפשו בכל רגע אשר ראה את בת הנסיך יושבת לפני מטתו. אז הביט עליה בלי מעצור, וירא כי בִפְגוֹש עיניה את עיניו וכֻסּו לחייה אֹדֶם פתאם. אכן חָשק בכל נפשו לדעת את הנעשה בקרבה ואת מחשבותיה אשר היא חושבת, וישאל לְמִשְקְפֵי התכלת אשר לו ויבקש כי יביאו אותם לו. והנסיכה ובתה השתאו מאד לבקשתו, ותחפוצנה לדעת מה זה ועל מה זה הוא מבקש לנפשו משקפים כעין התכלת בחדר הקודר הזה אשר הצללים בו רַבּו. ואולם בראותן כי שונה הוא את שאלתו, ותעשינה את חפצו וַתָּבֵאנָה לו את המשקפים אשר אמר. ומיכל מהר ויתפוש במשקפים וישם אותם ביד חרֵדה על אפו ויבט בכל מאדו במצח הלבן אשר לבת הנסיך, אז קרא שם::על מה זה מביט הוא בי וְהַכָּרַת פניו נפלאה ככה בהביטו? האם השתגע הנער האמלל?" ומאחרי המחשבה הזאת התרוצצו עוד מחשבות רבות ושונות, לאמר: “חלילה לו: כי עלם נחמד ובן חיל הוא ולבו טוב עליו ככה, אשר חפץ חפצתי כי עד יומי האחרון יֵשב עמי פה”.

בקראו את המחשבות האלה באו לו דמעותיו בתוך עיניו, והוא מִהר ויָסר את משקפיו אשר עלה עליהם אֵד ולא דִבֵּר דבר. ואולם בצאת הנסיכה מן החדר והוא נשאר עם הנערה לבדו, אז אחז פתאם בכף ידה וידבר אליה וקולו חָרֵד בדַבּרו: בת-נסיך נחמדה, רק בן אִכּר עני אנכי, ואולם אהבתיך מאד מאד וגם ידעתי כי אֲהַבְתִּנִי גם אַתּ, ולכן ערבתי את לבי לשאל את פיך" הֶחָפַצְתְּ להיות לי לאשה?"

“כן, חפצתי”, ענתה חרש ותפול על צואריו. והנסיכה בשובה אל החדר מצאה אותם בהתרפקם איש על אחיו, אז הִתְעַבְּרָה הנסיכה מאד ותמאן לשמוע, כי לא חפצה אשר תהיה בתה היחידה אשה, לבן אחד האכרים. ואולם הנערה אמרה: “אותו חפצתי או לא אחפוץ איש, ואם לא תתנו אותי להיות לו לאשה ונשבר לבי”. והנסיכה ראתה כי אין עצה, וַתֵּאוֹת להם גם היא, וגם את הנסיך בקשה אשר יתּן את ברכתו לברית הזאת. ומיכל כמעט נרפא מֵחָלְיו כֻלו ולא עצרו עוד אותו מִדַבֵּר, אז ישאל הנסיך מעמו להגיד לו אֵי מזה יָדע את אשר יָזמו שלשת הרוצחים לעשות; בעת ההיא ומן השלשה כבר נקברו השנים המתים והשלישי שוכב פצוע בבית הכלא. ומיכל לא חפץ להסתיר דבר מן האיש אשר יהיה לו לחותן, ויסַפּר לו את כל המוצאות אותו עם הגמד ואת אשר נתן לו את המשקפים אשר מראיהם תכלת ומה משפַּט המשקפים הנפלאים האלה. והנסיך שומע את כל הדברים, וישאל לנַסות את המשקפים ולראות אם כאשר שמע כן הוא, ויחקור את הדבר וימצא כי לא הִשלה מיכל את נפשו ברב או במעט.

“אין זה כי אם עליך להביא את משקפי הגמד ולהראותם את המלך”, אמר הנסיך. ובקום מיכל מעל מטתו לקח אותן עִמו ויציגהו לפני המלך, והמלך שמע את הפלאות וישתאה אליהן מאד מאד, ואחרי כן לקח את המשקפים וישימם על אפן ויבחן בהם את כל שריו ואת כל יועציו הסובבים את כסאו.

"מלכי ואדוני הָרַחום! " עָרב מיכל לדַבר, “אם חפצת לקבל משקְפי-הגמד האלה מיָדי, הנה הם לפניך!”

והמלך הניד בראשו בלאט וַיַּעֲבֵר את המשקפים מעל עיניו וישב אותם למיכל. “לא”, אמר, “אין חפץ לי בהם. טוב לי שבעתים לבלתי קרא את מחשבות האדם אשר הם חושבים, כי לא יהיה דבר כזה לברכה לאיש. ואף גם זאת כי אנסה לשכוח את אשר קראתי זה עתה. ואולם אותך.אני מפקיד להיות לי לראש השופטים אשר בממלכתי, ובמשמרתך זאת יהיו לך משקפי-הגמד לתועלת גדולה”.

ומיכל היה לשׂר גדול, אשר יחמד אותו גם נסיך לתת לו את בתו לאשה. אז יביא אליו את אמו מן הכפר מֵחֲדַר-המלאכה אשר לְחָרש-העצים, וְחָגַג את חג חֲתֻנָּתוֹ עם בת הנסיך היפה ובא לשבת בהיכל רם ונשא בעיר המלוכה וְנִצַּח על משמרתו, משמרת ראש השופטים אשר בארץ, וּמִשְקְפֵי-התכלת על אפו.

ואיש מן העם לא ידע את הצפון במשקפים האלה, ואולם כל העם מִקָּצֶה יָרֵא אותם עד מהרה מאד מאד. כי בעד המשקפים האלה ראה מיכל את כל התכונה אשר בלב כל פושע מתעקש וכל איש-מרמה ערום; כל כזב לא יכול התיצב בפניו וכל סלף לא נסתר מנגד עיניו. לא חֻיַּב נקי במשפט ולא נחלץ עַוָּל מֵעֹנֶשׁ, ויהי בכל הממלכה רק חק ומשפט ישֶר. ומיכל היה לחרָדה לָרָעִים ולשמחה לַטּובים, ויהי שמו מהֻלל בכל הארץ ויחשבוהו לחכם מכל אדם, וכן היה עד יומו האחרון.

בלילות סיון היתה החדוָה על פני נְוַת-השדה אשר עם שפת היער גדולה מאד, כְּחֶדְוַת חתונת-אִכָּרִים או כלֵיל-הִלוּלִים. זמירות-הלילה חִללו בחליליהן, הַצֶּרְצְרִים נגנו בכנורותיהם, השורקים-במטר תופפו בתֻפּיהם, רוח-הלילה זִמֵּר את זמירותיו, וחַפּוּשֵׂי-אִיָּר זקנים וחַפּושֵׂי-סִיוָן צעירים רבצו בבתי-משתיהם אשר בתוך החציר ואשר בתוך הסְבָכִים ואשר בין ענפי העצים ויהיו שותים את הטל עד לְסָבְאָה, וגם חַפּוּשֵׂי-מרים הישרים, אשר אין חלקם מעודם עם פריצים, נִפְתּוּ הפעם לִמְפַתֵּיהם להתהולל יחד עם הסובאים. וכאשר יָרד הלילה כָלִיל, אז התרוצצו ששת התולעים המאירים, המתגוררים על פני נְוַת-השדה, ויזחלו מבתי-חָמְרָם אשר בתוך האדמה ויבעירו את מנורותיהם, ויהי פתאם אור גדול על פני כל המקום, והאור אור לבן-תכלת בהיר ונוצץ. והיה אחר כן, כאשר יקומו הסובאים המאַחרים בלילה לשוב הביתה, וּמָצְאוּ את הדרך אשר לפניהם על-נקלה ולבטח, כאשר יהיה בצהרים, ולא יתנגפו עוד רגליהם אל שרָשים ואל אבָנים ולתוך נִקְרות החפרפרות לא יפולו. ויש אשר בבואם עד לפני התולעים המאירים, והתיצבו רגע ונשאו את קולם הצרוד מרוב שְתֹה לשיר להם שיר-ברכה, שירת-תודה היא לאמר:

"תּוֹלָע, הַמֵּאִיר לְגִבּוֹרֵי הַגְּרוֹ

אֶת-כָּל דַּרְכָּם הָאָרוֹךְ,

בִּתְעוֹתָם הַבַּיְתָה וְכִבְדֵי שִׁכָּרוֹן –

הֱיֵה נָא בָרוּךְ, הֱיֵה נָא בָרוּךְ!"

והתולעים המאירים לא יענו דבר, כי אם יגיהו את אורם הרך והמתוק. אכן טובי-לב הם ולא יזכרו לעדת הוללי-לילה אלה את עון הוללותם הנעימה, כי אם ישמחו גם הם על עליזות החיים מסביב להם למועד החג הקצר הזה אשר בשנה.

ועל יד נְוַת-השדה אשר שם החדוָה, לא-רחוק ממנו, עמד ארמון ישן ומגדל גבוה בראשו. ועל פני המגדל קִננה משפחת ליליות נכבדה אשר לה עבדים ושפחות רבים מבני העטלפים. וגברת המגדל היתה לילית באה בימים גבירה מלֻמָּדה מאד, ויהי בן אשר חפצה לעשותו למלֻמד גם הוא, ואולם האדון הצעיר עצל ורודף תענוגות, ויחמוד לשוטט בחוץ מֵהֲגוֹת בלמודים. והיה בכל עת אשר יכול, ויעזוב את ספריו ויתגנב מן המגדל החוצה, למען התנפל על קַן כל עוף, לגזול צפרים או להתעופף עם עדת בחורים מבחורי הליליות בקִנִים הקרובים אשר מסביב ולצאת עמם יחדו לציד ארנבות או לצֵיד העכברים הצבועים.

ואמו התעצבה מאד אל לבה על כל הדברים האלה ותהי שוחרת אותו למוסר תמיד. “הנה עת הבחינה הולכת הלֹך וקורבה ואתה טרם תִּכּוֹן לקראתה בלמודיך. האם תאמר להביא עלי את החרפה הזאת, אשר לא תעמוד בַּמַּסָּה ונפל תפול בה?”

הבחור לא ענה דבר, כי אם הכביד את לבו פניו התקדרו.

“הלא תענה, בן מביש!” קראה הלילית באַפּה. “מה אעשה בך אפוא? כל אבותיך אשר מעולם היו תמיד מאורי כל חכמה וחברי האקדמיה כלם, ורק אתה לבדך תאמר להיות איש נבער וריק. אשר לא יֵדע בלתי אם הולֵלוֹת כל היום. האם לא תכָּלם אפוא?”

“לא חטאי הוא”, ענה הבחור בקֶרי.

“לא חטאך הוא?” שאלה הלילית ותשתאה. “ומי אפוא החוטא?”

“אבל אמי”, קרא הנער ורוחו התעודד, “הלא תביאי לב חכמה. מתי אפוא אוכל לשבת על למודַי? יומם עלי לישון, כמשפט כל בחור נכבד מנכבדי עדת הליליות, ובלילה הנה מלא החדר הצר והארור הזה חֹשך על פני כלו אשר לא אראה דבר. הנה קצר-ראי אני זה מאז, ואם אוסיף עוד ואוגיע את עיני על הספרים בחשכת האפֵלה הנוראה הזאת והייתי עִוֵּר כֻּלי.”

“מה אתה מַרבה להג פה?” ענתה הלילית קשות. "הן זה כמְאַת שנים אשר אנחנו יושבים פה ולא התאונן עוד איש ממנו על מעוננו זה. כלנו ידענו תמיד כי נעים לנו ועָרֵב פה. בלילות הַיָּרֵחַ הן כמעט אשר יהיה האור פה גדול מנושא, ובימים אשר הירח לא יגיה הן לנו עוד החתול אשר על הגג, ולאור עיניו הלא יכול תוכל לקרוא את קריאותיך ברוָחה.

ואולם הנער הוסיף להקשות את לבו. “סלחי נא לי, אמי”, ענה בְמִרְיו, “לילות הירח במלוא נגוהותיהם מעטים ככה, ועיני חתולנו אולי השפיקו באורן לאבות אבותינו, ואולם לא לנו אשר גֻדלנו בהיות על פני הארץ המאור האלקטרי. וגם הנה רַבּו עתה הלמודים שבעתים מאשר היו לפנים. ולכן זה הדבר אשר אֹמַר אלַיך: תני לי מאור טוב או חדלי מהתאונן אם לא אִכּוֹן לקראת בחינוֹתָי”.

ומבלי חַכּות לדברים אשר תענה אותו אמו נחפז הבן הסורר וימָלט בעד חור המגדל, למען בקש תענוגות עם חבריו יחד, כמשפטו תמיד ולעזוב את למודיו באשר הם שם.

ולילית אמו קראה לִזְקַן העטלפים אשר עמה בביתה ותשפוך בחיקו את מרי כל עָצְבָּה. “אכן אין עוד יְכלֶת לכלכל דבר עם העם הצעיר והסורר הזה. האם לא תאמין, אשר נעקש נעקש בני הפוחז להגיד לי ולא יחדל, כי רק באין דֵי אור לו במעוננו לכן לא ילמד?”

“רק תואנה היא, גברתי הרבנית”. צפצף העטלף.

“את הדבר הזה ידעתי כמוך”, ענתה הלילית. “ואולם אף תואנה אין לי להשאיר לבני להיות לו לכסות-עינים. מה עלינו לעשות אפוא, למען תת לעצל הזה אור נבחר?”

"אולי החתול אשר על הגג – " החל העטלף

“לא ישפוק”, קראה הלילית ולא נתנה לו לכלות את דבריו. “ואולם הלא אין זָר בתוכנו: האור אשר לנו הן באמת אור דל מאד ואני את נפשי אשאל, אם לא באמת הלכו עינינו הלֹך וכֵהות רק יען כי מצאנו שִׂפְּקֵנו בזֹהר עיני החתול. אכן באה העת אשר עלינו לבקש לנו אור חדש”.

העטלף חשב רגע אחד מחשבות. “מה אַתּ אומרת, גברתי הרבנית”, ענה, “אם ננַסה הפעם בתולעים המאירים? הן אורם אור צח ושוה תמיד, את הראש לא יחַמם ופגע שרֵפה אין בו”.

“המחשבה מחשבה טובה”, ענתה הלילית. “לֵךְ וְהָבֵא לי כרגע אחדים מהם”.

והעטלף משרת מקשיב ונכון תמיד לפקודות גברתו,ויתעופף כרגע נמהר אל נְוַת השדה אשר עם שפת היער, במקום אשר שם הגיעה עתה שמחת חג האביב עד למעלה ראש. מכל צַמְרות העצים ומן הסבכים ומן חֲצִיר העֵשב עלו צלילי כנורות וזמירות חלילים ונגינות שירי שתִיה, ובכל מקום נשמע קול מנגנים ומחוללים וסובאים, והתולעים המאירים מאירים בשמחה חרישית את כל ההולֵלות הָרַבָּה. ואולם העבד הנאמן אשר ללילית לא שָׂם לב לכל עדת החוגגים, כי אם חטף בּשִניו את אחד מן התולעים המאירים ויחָפז בעופו וימהר מאד וישאהו אל המגדל וישימהו על פני אחת הקורות. והתולע חרד מיראה בכל יצוריו ויכבה נרו כמעט כלו בחרדתו.

והלילית נגשה אל הרמש קרוב מאד ותבט בו היטב ולא מצאה רצון ותאמר: “אכן גם האור הזה איננו מן האור הנבחר”.

“לא, גברתי הרבנית”, ענה העטלף. “בחוץ על פני נוַת השדה הגיה האור הזה שבעתים ככה. אכן עם נפלא העם הזה: בהיותם איש איש לבדו לא יועילו הרבה, ורק כאשר יהיו רבים יחדו אז יחפצו עדת המרֵעים האלה להראות איש לרעהו את יתר עֻזו ואז יעשו את כל אשר בכחם ויָצא מהם אור אשר נמצא בו חפץ”.

“כי עתה לַךְ והָבֵא לי עוד אחדים”. צותה הלילית.

והעטלף קרא את אֶחיו וַיֵצאו יחדו לנאות הדשא וַיִשְבּוּ גם את חמשת התולעים המאירים הנותרים. ויהי כאשר יָשבו ששת התולעים יחדו בתוך המגדל על פני הקוֹרה, וישמחו מאד כי לא אֻנה להם כל רע וכי שבו לשבת כלם יחדו כבראשונה, וישכחו עד מהרה את כל פחדם וישיבו ויאירו את מנורותיהם בכל עֻזן. ויהיו קירות בית המגדל נוצצים פתאם ומזהירים כמו חֻפּו ברַצי כסף והבית בית משתה גדול, ויהי המראה מראה נחמד מאד אשדר גם בעיני העטלף מצא חן, אף כי אין לבו הולך אחרי תפארת ועֹשר.

“אכן נפלא האור”, אמר, “ורק כי מַכֶּה את העינים בסנורים. אין זה כי אם לא יכולתי להביט אור כזה לאֹרך ימים”.

“גם אנכי לא יכולתי”, ענתה הלילית וַתֵּאָנַח. “ואולם מה עלינו לעשות? הן רצון בני הנעורים הוא ואנחנו מה”.

וששת התולעים המאירים האירו בכל מאדם כל הלילה עד לפנות בקר, ולפנות בקר כִּבּו את מנורותיהם וירמשו על פני התקרה ויגשו איש אל אחיו עד כי קָרבו מאד, ויישנו כלם יחד בהיותם עיֵפים, ויחלמו ויראו בחלומם את מִשְתֵּה הַהֲלוּלִים, אשר לֻקחו משם בחזק יד לבעבור הבִיאם אל מגדל הלילות על משמרתם.

ובְהֵרָאות השחר על פני השמים, ויבוא גם בן-הלילית משוּט בחוץ וארנבת הביא עִמו, וַיַּנַּח אותה שַי לרגלי אמו ויברך אותה בשלום וכי תערב לה שנתה.

“רב לך, רב לך, הפוחז”, נִרְגְּנָה הלילית בטרם תעלה על יצועה, “ואולם היום בערב וראית דבר אשר לא פללת!”

ואף אמנם נגשה הלילית בהיות הערב אל משכב בנה האוהב שֵנות ותקרא לו באזנו: “קום לך, העצל, התעורר וגש אל העבודה”.

והנער פקח את עיניו ואולם כרגע שב ויסגור אותן מפני זהר האור הרב אשר פָגע אותו, כי ששת התולעים המאירים העלו כלם את מנורותיהם ויהיו מאירים בכל עֹז.

“עתה לא תוכל עוד לבקש תואנה”, הוסיפה הלילית לדַבּר, “כי לא תראה היטב. הנה הכינותי לך מאור, אשר תכלינה העינים למראהו, ועתה מהר קח את ספריך ורק אשר תלמוד עתה כמשפט”.

והנער ראה כי אין עצה עוד, ויקם באין חפץ וירחץ את פניו ויסעד את לבו ויֵשב על ספריו. ואולם היו הלמודים לו למשא, והוא רק חִכּה עד צאת אמו, היא ושתים ליליות מִשִפְחותיה, למען הָביא את צרכיה. אז נגש חיש אל התולעים המאירים ויאמר להם בקול דממה ובחָזְקה": “הוי אתם עַם האספסוף, עבדים נושאי מנורות! מה לכם תבקשו פה? מי קרא לכם כי באתם? אם אתם, בני בליעל ומשחיתי עינים, לא תעזבו את המקום הזה כרגע, אז אשַבר לכם את עצמותיכם כלן”.

והתולעים המאירים התחלחלו מאד ויכַבו נרם כמעט כלו, ויהי עוד רק אור לוחש מעט. ואולם העטלף ראה ושָמע את כל אלה מִפִּנָתו וימהר וישתער אל המקום ויצפצף! “חכה נא, אדוני הבחור, בשוב גבִרתי הנכבדה אסַפּר לה את כל הדברים, ואַתּם שובו כרגע והעלו לי את המנורות, ואם לא וידעתם את ידי.”

והתולעים המאירים לא יָדעו את אשר עליהם לעשות. מעבר מזה מְיָרֵא אותם בן הלילית, אם יאירו, ומעבר מזה העטלף הנותן עליהם את חִתּיתו, אם לא ישובו להעלות את נרותיהם כרגע. ואולם בִּין הבינו, כי קול העלם נחשב פה בבית הזה מקול העטלף, ויהי האַמיץ בין התולעים והוא עָרַב את לבו לגשת אל הנער הזועם העומד עם נוצתו הזקופה ועם עיניו המשליכות אימים ויאמר לו: “אדוננו הצעיר, הלא בכל נפשנו אמרנו לשמוע לך, לו רק יכולנו. ואולם לא לרצוננו באנו הלום, ורק עבדיך לקחו אותנו בחֹזק יד מארצנו ומחיק משפחתנו, ועתה איך זה נצא מן המגדל הרם והנורא הזה ואיך נגיע אל פני האדמה? את הדבר הזה אין ידנו משגת לעשותו עד עולם ועד. הֱיֵה נא לנו עתה לעזר, אדוננו הצעיר, ואנחנו נברך אותך על חסדך זה כל ימי חיינו”.

והנער נער קשה ופוחז, ואולם לבו היה לב טוב, ויחמול את התולעים האמללים ולא מצא את לבו לקחתם באין דבר ולהשליכם בעד חור המגדל החוצה. וגם את אמו יָרֵא, כי תבוא ותשאל להם.

אז הֵניס בעֻזו את העטלף עד אל פנָתו ואל התולעים המאירים אמר בקול דממה: ואתם פה עֲשו את כל אשר אנכי מצוה אתכם, בשוב אמי הביתה וחגרתם את כל כחכם והתפרצתם מפניה וקראתם שביתה. אכן אוהבת אמי לדַבּר קשות מעט, אבל כל רע לא תעשה לכם. רמש אשר כמוכם אין היא אוכלת, ולכן אין זה כי אם תקום ותגרש אתכם מפניה, ואש אקחכם ואביאכם אל ארצכם".

וכאשר דבּר, כן היה. בשוב הלילית הזקנה הביתה ותרא והנה כהה החדר וששת התולעים המאירים לא נראו בלתי אם כשש נקודות תכלת קטנות.

“מה זאת אפוא פה שנית?” קראה הלילית בקצפה. והעטלף אמר להשתער מִפִּנָתו, ואולם העלם חש אליו וילחש לו בזעמו: “שים מחסום לפיך, כי בן מות אתה!” ואחרי כן מִהר אל התולעים המאירים ויצפצף להם: “ועתה דַבּרו! הֱיו לבני חיל!”

והתולע אשר הרהיב לפנים את עֻזו לדַבּר, דִבּר גם הפעם: “יהי שלום בחֵילך, גבִרתּנו הנסיכה, אין אנחנו יכולים להאיר”.

“מדוע אין אתם יכולים, אַתּם עדת ריקים ומורדי עבודה?” גערה בהם הלילית.

“יען כי אין איש נותן לנו דבר לאכול ולשתות”, ענה התולע בלב אמיץ.

“האמנם?” ענתה הלילית והיא נבוכה מעט. הדבר הזה לא עלה עוד על לבה עד כה. וגם יפָּלא ממנה להגיד כי לא צדקו התולעים. “מה אַתּם חפצים?”

“ארבע ארוחות ליום, שנים עשר זבובי-ירק שמֵנִים לכל ארוחה וכוס טל משכים, כי כן הִסְכַּנו. מלבד זאת גם משְכָּב רך בָּאֵזוֹב ומעט ירק קצח בתוך הכר אשר למראשותינו, ופעמַים בשבוע ינָתן לנו דרור לצאת לשוח. אם לא ימָלאו לנו משאלותינו אלה, לא נאיר”.

טוב לי לראותכם פגרים מתים, אתם הזוללים, מִמַלֵּא את משאלותיכם!" קראה הלילית ותתקצף עד להֵחָנֵק. “קום וגש, עטלף,שְׁבור לנבלים האלה את עצמותיהם! אֱכוֹל אותם עד לא יוָתר מהם איש!”

“כַּבּוּ!” צפצף אליהם הנער חרש, בעוד אשר התעופף אליהם העטלף מהרה, למען עשות את פקודת גברתו.

והתולעים המאירים כִּבּוּ מהר את מנורותיהם ולא נראו כָליל עוד בחדר המגדל האָפֵל, אשר גם לעין חדה מעין העטלף, לא יֵקל למצוא את מקומם.

“הֵחָפזו! שבו לכם על צפרני פה, איש איש על הבֹּהֵן האחת”, צוה אותם חרש. והתולעים מהרו וירמשו ויעלו ויתַפְּשׂוּ ככל אשר יָכלו ויֵשבו על רגלי הנער, אחרי הֶעמיד הנער את רגליו על פני התקרה, וכאשר הבין כי עלו כלם וכי דבקו בו היטב ברגליהם הדקות והרפות, ויקם ויעף עִמם החוצה בעד חור המגדל באין רואה ובאין שומע.

ובהיותם בחוץ והתולעים ראו כי השואה כבר רחוקה מהם, ויתעוררו ויבעירו פתאם את מנורותיהם בכל עֹז, ויהי מראה בן-הלילית במעופו כמעוף רשף-כוכבים נפלא ונוצץ. ובהגיעם אל נְוַת-השדה אשר עם שפת היער, וינַער פתאם הנער השובב את צפרניו ויִפּל את אורחיו לארץ, כי היה לו לזרא לחוש באין מעצור את רגליהם הרַכּות והדקות על פני בהונותיו, ולא קרא להם גם שלום וימהר ויעבור לדרכו.

והתולעים המאירים נפלו לארץ באין-נחת ויכאב להם מעט בנפלם, ואולם מן הכאב גדלה שמחתם שבעתים בראותם כי שבו אל מולדתם ואל אחיהם. והצהלה אשר עברה את כל המחנה בשובם היתה גדולה מאד, כי חדלה כל שמחה מנוַת-השדה מיום אשר גָזַל העטלף את מנורותיהם החיות. מִשְתֵּי-לילות האביב חדלו, והסובאים נחפזו הביתה, ויטבעו רבים מהם בבצעי המים וימותו ורבים נכשלו על צורי אבנים ועל שרשים וישברו את רגליהם או את מתניהם ויהיו קולות צעקה וזועה ושבר אחרי קולות השירים העליזים. ולכן בראות עתה עדת ההוללים את בעלי המנורות בשובם והאור זרוע להם מסביב, וישובו ויריעו בזמירות על פי כנורותיהם וחליליהם, וְחַפּוּשי-אִיָּר זקנים וחַפּושׁי-סיון צעירים וצִרְצְרִים וְסוּסֵי-חָצִיר וגם חַפּוּשׁי מִרְיָם יושבי הבית התהוללו וירקדו מסביב לששת התולעים המאירים וישירו להם את השירה:

"מַה נֶּעְדַרְתֶּם, רֵעִים זַכִּים

עֵת הִלַּכְנוּ בַמַּחֲשַׁכִּים

וּלְנַפְשֵׁנוּ קָרַב קִצָּהּ,

כִּי טָבַעֲנוּ אֶל הַבִּצָּה.

אוּלָם עַתָּה אַתֶּם בָּאִים –

תְּשׁוּאוֹת חֵן לָכֶם, תּוֹלָעִים!"

וגברתנו הלילית אחר נסותה את נסיונה האחרון לא חפצה עוד לעשות את בנה למלֻמד, ותחדל ממנו ותתן אותו להיות לאיש ציד כרצונו, כי הלך לבו אחרי המלאכה הזאת ויחשק בה, ובאחריתו ראה את הברכה גם בעמלו זה, לשמחת לב אמו גם היא.

(הטוב והרע)

אתם חושבים את הפירַמידים אשר במצרים העתיקה, את הגנים התלוים באויר של המלכה שמירמית ומצבת-הענק אשר על האי רודוס ( Rhodus ) לאחד משבעת פלאי התבל? אולם אני יודע פלא עוד יותר גדול, אולי הגדול שבכל הפלאים אשר ברא רוח האדם עד היום, והוא הפֶּסימיוּת ( Pessimismus ); כונתי: אותה הפסימיוּת אשר תתבונן על העולם, על הטבע, על בני האדם והחיים ברוח כהה של מתרונן משכרון הבא אחרי שתִיַת עשרים וארבע כוסות שבר-שעורים.

הפסימיוּת האמתית מתחלקת לשני מינים: המדעית והמעשית. המדעית – מותחת בקרת מכחדת על כל מראות התבל. היא חורצת משפט קים, כי התולדה כֻּלָּה היא יצירה-מקולקלה, לא טובה מהיצירה הראשונה של אָמָן-אֱלִיל אשר לא עלתה בידו. היש תכלית לקיומה של הבריאה? הרואה עומד לפני המכונה הכבֵדה, רבת הגלגלים והאופנים, ומניע ראשו; לשוא יבקש איזה רעיון ומחשבה בתנועתה המִּשְׁתּוֹללת. ואם התולדה בכלל היא ערבוביה של תּהו ובהו בלי כל תכלית ובלי כל מחשבה, היש, לכל הפחות, לפרטי חלקיה איזה הגיון ואיזה חֹק? גם זה לא. המקרה העִוֵּר שולט בכל הטבע וגם בדבר המעסיק אותנו לכל היותר, בחיי האדם. אין כל מוסר אשר על פיהו יכינו המעשים הגדולים והקטנים את דרכם בתבל; הרע ינצח את הטוב; אהורמין מפיל את הורמיז מעל המדרגות והוא שוחק, מבלי הכלם, בהִשָּׁבר לזה האחרון רגל. ולמה תתקַים תבל אשר כזאת? האם לא טוב ולא נכון היה לוּ התפוררה עד היסוד ולוּ חזרה אל התּהו אשר ממנו נוצרה, – דבר הצריך עוד ראיה?

מה יהיר שופט כזה ועד היכן מגיעה אהבתו לעצמו! הוא חושב לדבר ודאי, שאיננו מטיל בו ספק כלל, כי דעת-האדם היא המדרגה היותר גבוהה ביצירת הטבע, כי יש ביכלתה להקיף ולתפוס את כל ההוה, וממילא אין דבר נמצא מחוץ לגבולה, וכי כל התבל משתעבדת לאותם החוקים עצמם אשר היא נכנעת לפניהם. רק מנקודת-ראות כזו יכולים אנו להבין את הבקרת המתוחה על כל מראות העולם.

אם רק נניח כי הדעת השולטת בטבע היא דומה לדעת-האדם, הנה אין כל ספק כי יוצדקו המתלוננים והמתאוננים על רֹע הנהגת העולם, יען כי תעבט ארחותיה: פעם היא פזרנית ופעם קמצנית, וכל מה שהיא עושה תעשה בלי חשבון ותכלית, בלי תכנית ומטרה; ומה טוב ומה נעים היה לו יכֹלנו להפקיד את השגחת-העולם בידי מורה לחכמת הפלוסופיה.

וכן הוא הדבר במה שנוגע לחציפות ההשגחה. אלו היה האפוטרופוס על מוסר העולם איש משכיל ונבון מבני דורנו, אשר פקידי מקומו נתנו לו תעודת-הכשר על טיב הנהגתו, אז לא היו שערוריות בתבל. אז לא תהיה עוד הצדקה לצעקה, והרשעה לא תרים ראש בגאון. ואמנם בכל עת אשר יברא משכיל כזה עולם לפי רוחו וטעמו, כלומר: אך יכתוב ספור או חזיון בעד התיאטרון, אז יתקן את עולמו זה במלכות הצדקה, והקהל החביב ירבה למצוא כף, אם על הדף האחרון או במערכה החמישית יבוא הצדיק על שכרו והרשע יֵענש כרשעתו. והרואה או הקורא חושב בלבבו: “כן היה צריך אמנם העולם להתנהג!”. אמנם יש בין הסופרים והמשוררים גם בריות משונות כאלה, אשר יתארו בספרים את החיים כהויתם בלי כחל ושרק: תמר לא תנשא לאמנון, אף כי יאהבנה בכל לבבו ונפשו, והיא בוחרת לאלוף נעוריה איש ריק ופוחז אשר יהיה בעוכריה כל ימי חייה; הכשרון יאבד יען כי לא ימצא תנאים נאותים להתפתחותו; והתקיף בעיר והשליט בעניני העדה ישאר על מקומו, אף כי הכל מרננים אחריו והכל יודעים איך עלה לגדולה. בספורים וחזיונות כאלה, אשר אין בהם אלא מה שבמציאוּת הערמה, לא ימצא הקורא או הרואה לקח טוב: המוסר יוצא וידיו על ראשו, והקהל סופק כפיו על עלבון כבוד הישר והצדק.

הרי הדבר ברור: הטבע איננה לא בעלת-יֹשר ולא בעלת הגיון, ולכן עליה או להיטיב את דרכיה ולתקן את חסרונותיה, או לשוב לתֹהו.

אבל מי הגיד לך, מבקר-שוטה, כי ההגיון שלך, שהוא אינו אלא אחד מחקי הטבע הפועלים בכלי-מחשבתנו, – כי ההגיון שלך הוא גם אותו ההגיון של התבל? מי נתן לך המשפט למוד על פיהו את ערכם של כל חזיונות העולם ומלואו? האם לא אפשר הדבר להניח, כי כשם שאין ביכלתנו לפתוח שערי ברזל סגורים במפתח קטן של שעון-הכיס, כך אין בידינו לפתור את חידות העולם וסבך חזיונותיו על ידי ההגיון האנושי? יכול היות כי אותם הכחות הפועלים בגופנו הם הם הכחות השולטים בכל התולדה, כאשר אין הבדל בין יסודות המלאכה אשר עליהם נבנה המנעול הגדול התלוי על בריחי שערי הברזל ובין יסודות המלאכה אשר עליהם נבנה השעון הקטן הטמון בכיסנו. ההבדל בזה – הוא רק בין הקטן במדה ובין הגדול לאין-סוף, בין הפשוט, בערך, ובין המרכב במדרגה היותר גבוהה. אין לנו כל מופת להוכיח כי הטבע היא משוללת הַכָּרָה-כּוֹלֶלֶת ( Allbewusstsein ), אשר קצרה דעתנו האנושית להשיגה. ראוי רק להעלות על לבנו את תורת שפינוזה: “הכל הוא אלהים!” או את תורת שופינהויר המיוסדה על “רצון העולם”. ואחת היא לנו מה הוא השם אשר נתנו הפלוסופים להכרה-הכוללת של הטבע. אחת הננו יודעים ברור: אנחנו רואים כי החֹמר בהִקבצו בצורת מוח-אדם, והכֹּח בהִגָּלותו בעבודת-עצבים יולידו את ההכרה. היסודות אשר מהם יורכב מוח האדם וגופו, – ואשר היותר חשובים שבהם המה, – מלבד הַחֶמְצָן, הַמֵּימָן, הַחֶנְקָן והפחמן, – ברזל, גפרית, זַרְחָן ( Phosphor ), שִׂידָן ( Calcium ), נַתְּרִית ( Natrium ), קַלְיוּם וחֲלוֹר ( Chlor ), – היסודות האלה נמצאים במַתְכֹּנֶת רבה מאד גם מחוץ לגוף האדם; הכחות המולידים את פעלות החיים, כמו הכחות הכימיים, המכניים, האיליקטרון ויתר מראות האנרגיה הבלתי נודעים לנו, – הכחות האלה פועלים גם מחוץ לגוף האדם. ומי זה יעיז בנפשו להבטיח אותנו כי היסודות האלה והכחות האלה יכולים להוליד את ההכרה רק בצורת מוח-האדם, רק בצורת רקמת-עצבים? האם אין להעלות על הדעת, והדבר הוא גם קרוב לאמת, כי צורת רקמת-העצבים הוא דבר מקרי ורק היסודות אשר מהם יורכבו והכחות הפועלים בהם הם הם העיקר, ואלה האחרונים יכולים להוליד את ההכרה גם בהתחברם באופן הרכבה ופעולה שהוא שונה לגמרי מאופן הרכבתם ופעולתם של הגופים הנודעים לנו כיום?

אבל אני מרחיק ללכת הלאה, והנני אומר: למען נִוָּכַח כי אין לנו הצדקה למד את חזיונותיו של כל העולם באמת-ההגיון-האנושי הקצרה, אין לנו כל צֹרך לקבל את ההנחה: הטבע היא בעלת-ידיעה המכרת את ישותה. למען נחליט כי אין כל דעת ותבונה בהנהגת העולם, צריכים אנחנו ראשית כֹּל להניח, כי יש לו איזו מטרה והוא שואף לאיזו תכלית; הן אין אנחנו יכולים להגיד על ההַלֶךְ, אשר אין אנחנו יודעים אם הוא הולך למחוז חפצו, או הנהו רק מתהלך לרוח היום למען הניע את גופו, – על הֵלֶךְ כזה הלא אין אנחנו יכולים להגיד, כי הוא בוחר ארחות עקלקלות, כי הוא עושה קפנדריה, כי הוא הולך בעצלתַּיִם! אבל ההנחה הזאת, כי יש תכלית ומטרה להעולם, הוא דבר שאין לו יסוד מוצק. הן אפשר הדבר כי התכליתיות ( Finalität ) כמו הַסִּבִּיוּת ( Kausalität ) הוא חזיון הקשור רק בפעלות גופניות, ומחוץ לגוף אינן כלל במציאוּת. הנסיון הורנו כי לא תִוָּלֵד אף פעולה אחת של מחשבה ורצון במוח האדם, מבלי אשר יקדם לה איזה שנוי במערכת-העצבים הבא מהתרגשות החושים; לכן הורגלנו לבקש סבה לכל מעשינו ולכל החזיונות העוברים בגופנו. וההרגל הזה יְלַוֵּנו ולא יעזבנו גם בבואנו לשפוט על חזיונות ומראות אשר מחוץ לגוף. אבל יען אשר חושינו לא יפעלו בלי התעוררוּת הבאה מן החוץ, יען אשר בלי גרוי לא יעשו את מלאכתם, יען אשר כל שנוי הבא בהם יש לו באמת סבה, יען אשר המה באמת נכנעים לחֹק הַסִּבִּיוּת, מזה אין עוד כל ראיה נצחת כי החֹק הזה שורר בחֹמר גם אז אם יִמְּצא בתנאים שהם שונים לגמרי מהתנאים אשר בהם ימצא בגוף האדם!

נניח נא כי רֵחַיֵי-הקַּהֲוָה המה עצם בעל ידיעה; האם לא יחשבו הרחיים כי יד האשה הוא תנאי הכרחי של כל תנועה ותנועה, ואם האשה לא תניע את יד האופן לא תצויר כל תנועה? ואלו היו רַחַיֵי-הקהוה המִּסכנים האלה רואים מכונה המתנועעת בכח החשמל בלי עזרת יד אדם, אז יֵראה החזיון הזה בעיניהן כחידה סתומה שקשה למצוא לה פתרון ולשוא תבקשנה אחרי חֹק הַסִּבִּיוּת, אשר במושגיהן התלבש בצורת יד אשה. רחיי-הקהוה יודעות מהנסיון כי אין תנועה בלי עזרת יד אשה, ודבר זה הוא מהוַּדָאיות הברורות והמקוימות בעיניהן. ובכל זאת יודעים אנחנו כי אין לְכַיֵּל את החק הזה. כי יש תנועות שאינן באות מיד האשה, אם גם ימצאו עגבנים נבוּבֵי-מוח אשר דעתם בזה תהיה כדעת רחיי-הקהוה. אין אני שוכח אף רגע אחד כי גם תנועת המכונה החשמלית יש לה סבה, כאשר יש סבב לתנועת הרחיים, אבל הדוגמה אשר הבאתי היא רק להראות, כי הנסיון היוצא ממעשים המסודרים במערכה ידועה לא יוכל היות לנו לחק כללי בפתרון חזיונות שונים ואחרים. ומה שקרה לרחיי-הקהוה המבקשים את הסביוּת יקרה למכונת-הקיטור, בעלת-ידיעה, אשר תבקש את התכליתיוּת. המכונה יודעת כי מטרת הקיטור הוא להניע את הגלגלים על ידי מוט-התנופה, ואלו היתה המכונה הזאת אוהבת לדבר בלשון קצרה, אז בודאי היתה אומרת בקול של בת-סמכא: “אין קיטור בלי תנועת גלגלים!” ומה תשתומם המכונה הזאת בראותה מַבּוּעַ מְזַנֵּק ורותח (מאותם הנמצאים באמריקה ובאיסלאַנד) ואת עתר ענן הקיטור הנודף מתוכו מבלי אשר יניע אף גלגל אחד! הדבר הזה יֵראה בעיניה כמתנגד לחקי השכל ויביא מבוכה וערבוביה במושגיה ע"ד פעולתו ותכליתו של הקיטור, ולא הייתי מתפלא כלל אם החזיון הזה, שאינו משתעבד אף לאחד מחקיה הידועים לה, היה מבלבל את דעתה. יוכל היות כי סבת השנויים הבאים בהחמר אשר מחוץ לגופנו מונחת בהחמר עצמו והשנויים האלה הם תכלית בפני עצמם ואין להם כל תכלית אחרת זולתה, ולכן רק לשוא נבקש סבה חיצונית ותכלית זרה להם, תכלית המכרחת אותנו להניח, שיש לה יחס אל קבוצת-חמר אחרת. באופן זה אין אנחנו יכולים לקרוא את הטבע בשם – פתיה, ואין לנו כל יסוד אשר עליו תשען בקרתנו שאנחנו מבקרים מעשיה לדעת: אם יש להם תכלית או אין להם כל תכלית. למען נבין את הטבע, למען נשיג את סבת חזיונותיה ואת תכליתם ולמען נשפוט עליהם בצדק צריכים אנחנו לעמוד במרכז, אשר משם יוצאים ונובעים כל החזיונות האלה.

וההתאוננות כי העולם מתנהג שלא במוסר היא עוד יותר דומה למחשבת רחיי-הקהוה. מנקודת-ראות המוסר שלנו מיוּסדה ההתאוננות הזאת; אבל מי נתן לנו המשפט להתבונן מנקודת-ראות זו אל הטבע ואל החיים? המוסר שלנו הוא תולדות תנאי המקום והזמן; המוסר שלנו פושט צורה ולובש צורה ומחליף את גִזרתו, כאשר יחליפו הבגדים והמגבעות את גזרתם. המוסר אשר בשמו ידברו ובמדתו ימֹדו את הנהגת התבל הוא המוסר של בני הגזע הלבן, המוסר של הנוצרים בני המאה התשע עשרה, רק שלהם ולא של אחרים. והמוסר הזה אנוס גם בתחומו הצר, אשר שם יש לו לכל הפחות ערך תוריי, לוַתֵּר על כמה דברים ולהשלים עם הפכים רבים: אם יקום איש אחד על רעהו והרגו – חטא מות הוא, אולם מלחמת עם בעם, אם יכינו מַטְבֵּחַ לרבבות אנשים – זה הוא דבר הראוי לתהלה ושבח; מרמה ושקר בדברים שבין אדם לחברו – חטא הוא, אבל מותר להשתמש בהם בעניני מדינה. המוסר של היום שונה הוא מהמוסר של העבר הקרוב אלינו, והמוסר אשר יקובל מחר בודאי יהיה לא כשֶׁל היום. המוסר הוא ספר המדות, המנהגים והחקים המסכימים ומתאימים לתנאי הקיוּם של המין האנושי בתקופה ידועה. עם התפתחותה של האנושות ישתנו תנאי הצלחתה וקדמתה ועמהם גם ההשקפה על המוסר ותביעותיו. והאם בקנה-מדה כזה כקנה-מדת המוסר שלנו, שאין לו שעור קבוע, חפצים אנו למד את חזיונות התולדה? והמוסר של היום, דבר אשר לא היה לו ערך גם בעיני אבותינו אנו, ומי יודע אם גם נינינו ונכדינו לא יקוצו בו, – האם דבר כזה יהיה לחֹק קבוע להטבע הנצחית? המתאונן והמתלונן על פריעת חק-המוסר ועל אכזריותה של הנהגת העולם לא יחכם ולא יצנע מאותה העלמה המתהדרת בשפעת צבעי בגדיה, והיא קובלת על השמים אשר עין תכלת להם תמיד ולא יחליפו את צבעיהם וגוניהם בכל פעם לפי צבע שמלותיה וסמרטוטיה אשר תתתיפה ותתקשט בהם.

מימי קופרניקוס חדלו להאמין וללמד לאחרים כי כדור הארץ הוא מרכז הבריאה והאדם הוא נזר היקום ותכלית היצירה. איש מאתנו לא יחשוב כיום כי הירח נברא להאיר את הלילה, וצבא הכוכבים למען ימשיל המשורר את עיני אהובתו אליהם. אולם בקרב הפלוסופים לא חדלו עד היום לאחוז לפעמים בדעות-בֹּסר כאלה, אשר כבר קהו בהן שִׁני זקנינו, ולמתוח דין קשה על מערכת-העולם, יען, כפי שיש לשער, יִכלו אוצרות גחלי-האבן בבטן האדמה, יען כי בעיר פלונית ואלמונית מצאו אלפי אנשים את קברם בעודם בחייהם על ידי רעידת-האדמה, יען כי שם נגף ופה דֶבר, פה ילדים מתים ושם יולדות מתות וכדומה.

נצייר נא בדמיוננו כי תולעי-הרקבון יודעים להתפלסף. האם לא תהיה השקפתם על העולם שחורה ועצובה מאד! מנקודת-ראותם הם יהיו כל התקונים, הסדרים והכלים הבאים לטהר את האויר ולהשבית את החלאה והזוהמה דברים נוראים משחיתים ומחַבלים, דברים שהם פורעים את המוסר עד לתועבה. המטאטא ומַטלית-השִּׁפשוּף, החמצן-הממית והמים הרותחים והקוצפים יחשבו בעיני היצורים האלה כאויבים בנפש, אשר עשו יד אחת להשמיד ולכלות את כל הדברים אשר היו יכולים להיות להם למזון ולמחיה. בעצם התעלסם באהבים יזרקו עליהם פתאם נטפי מחמצת-חריפה והיתה תְשׁוּאָתָם העליזה למחולות-המות, וגורל אחד לְחַיְדַק צדיק וּלְחַיְדַק רשע, – שניהם יתהוללו וישתוללו עד אשר יהיו כלא היו. אבל הדברים המביאים אותם בצדק ליאוּש ומרה שחורה, את אותם הדברים עצמם הננו מתארים בספרינו עבי-הכרס בתור אחד הנצחונות העצומים של תורת-הבריאות, נצחון אשר נשמח עליו בכל לב.

הנני משוה לנגד עיני זבוב, אשר לבו מבין במלאכת מחשבת. דמיוני זה איננו מופרז ביותר; נשי-החיל המקפידות על נקיון הבית יודעות למדי את אהבתם היתרה של הזבובים אל התמונות והפסלים. והנה נציֵּר נא בדמיוננו כי שרץ-העוף הזה, היודע להתענג על ציור אחת הדבורים, טס בטיסה אחת על פני הַפֶּסֶל-בַּבַרִיָה, אשר במינכן, המצוין בגדלו. הזבוב לא יראה הפעם בעיניו מצבת-פאר, עשויה בטוב טעם באומנות רבה וברוח מחשבת נעלה, כי אם עֲרֵמַת-מתכת בלי ראשית ובלי תכלית, בלי צורה ותבנית, בלי טעם ויופי. הזבוב יראה בעיניו בעברו על פני הפסל הכביר לארכו רק עמקים וגבנונים, פה שטח חלק ומישור ושם זיזים בולטים והדורים, מבלי דעת מדוע ולמה כל אלה הזויות, הקרנות וְהַמַּעֲקַשִּׁים המתפתלים ומתעקמים הנה והנה. ואלו נולד הזבוב הזה, אשר חֹנַן ברוח יופי, בחללה הפנימי של המצבה הגדולה הזאת, אז היה יכול לכתוב ספר מלא מרירות ע“ד החלל הריק הזה, אשר בעיניו היה נראה ככל העולם כֻּלו, אשר אין לו מטרה ותכלית. והספר הזה היה עושה בודאי רושם גדול על כל היתושים והיַבחושים האזרחים במַעֲמַקֵּי הפסל-בַּברִיָה. אבל הזבוב הזה לא היה מגיע בכל חקירותיו והתפלספותו ע”ד המצבה להכרת האמת, שהיה יכול להביא בלבו אחד המנהלים הפשוטים במינכן המראים להעוברים ושבים את סגלות העיר.

לא, ועוד הפעם לא. הפלוסופיה הפסימית איננה עומדת בפני הבקרת האמתית. הפסימיוּת הישרה, שאין בה אף צל צביעות, אינה אלא התאוננות על קֹצר כֹּח המשיג ועל עֹמק המושג. האדם רוצה להבין את סדר-העולם ואת רוח החיה הנוהג בו, אולם דבר זה נשגב ונבצר ממנו, לכן יָלֶן עליו ויתן בו דֹפי. כן גם ישליך פרא-האדם בחימה את תבת-המנגינות, אחרי אשר יעמול לשוא להבן את תכוּנתה. האדם יחשוב את עצמו לאדון הבריאה, ועל כל צעד וצעד אנוּס הוא להִוָּכַח כי רק אנוש אנוּש הוא וממשלתו לא רבה; על כן יִרגז, ואת רוחו הרעה יעשה לשטה ולתורה אשר יקראנה בשם פסימיוּת. הילד אשר יושיט ידו אל הלבנה להורידה אליו ואשר יתן קולו בבכי, בראותו כי לא נקל הדבר, גם הוא פלוסוף פסימי מבלי-דעת. אולם את רוחו הרעה נקל לרפא ברקיקי-דבש.

ואמנם חזיון מצוי הוא לראות כי גם בעלי שטת הפסימיות, המדקדקים ומחמירים בעיון בכל פרטיה, יודעים את ערכם של המעדנים ומשתה השמנים, וגם המה ישאו נשים ויולידו בנים ככל האדם, ולב להם לחוּש את כל מנעמי החיים. פלוסופיתם היא כעין בגדי-שרד אשר ילבשו הכהנים בחגים ומועדים להביא רגשי כבוד ויראה בלב המון העם; אבל אנחנו יודעים כי מתחת לבגדי-הכהונה יסתרו כלי פשתן פשוטים ומרֻוָחים, אשר ילבשו גם כל החַלונים.

מלבד הפסימיות המדעית, אשר לא תניא את לב הדבקים בה משמוח בחיים, יש עוד פסימיות מעשית, אשר פי העם יקראנה בשם “מרה-שחורה”. הפסימיות הזאת לא תעמיד את חזיונות העולם והחיים במשפט ולא תביא ראיות והוכחות להצדיק את רֹע גזר דינה שהיא גוזרת על היקום, אין לה לא שטה ולא תורה. הפסימיות הזאת גם לא תנסה את כחה לבאר מדוע תמאס ותבחל בעולם ובחיים. התבל ומלואה מעוררים בה רק גֹעל נפש ורעיוני הרס ואבדון. פסימיות מהמין הזה אי אפשר לבטל “ולענות את כחשה בפניה” על ידי ראיות והוכחות המתנגדות לה וסותרות אותה, כי אם לנתח אותה לחלקיה ולהתבונן אליהם. פסימיות זו הוא החזיון הַמְלַוֶּה את מחלת-המוח, כאשר כבר נתגלתה החוצה, או גם בראשיתה. שנים רבות בטרם הובא חולה כזה אל בית-המשוגעים ישכן על רוחו ענן כבד, והוא בורח מפני הבריות ושונא את בני מינו. אחד מחלקי כלי-המחשבה, אשר לא התפתח כל צרכו או נפגם ונתקלקל מאיזו סבה פנימית או חיצונית, מוכשר הוא לאסונו להכיר ולדעת את חורבנו ההולך הלוך וגדול. חולה כזה רואה בכל רגע את מפלתו הפנימית והריסותו הרוחנית, והחזיון הנורא הזה יבלע את כל חושיו ויאסרהו אל נקודה אחת, נקודת מחלתו המסותרה, עד כי לא יוכל לשום לב כראוי ליתר החזיונות שבחיים. מובן הדבר כי במוח כזה יֵרָאֶה העולם כבעין עִוֶּרֶת: כליל אֹפל וצלמות. כל המשוררים הגדולים של הצער-העולמי היו מְדֻכאֵי-הגוף. לינוי מת בשגעונו; ליאופַּרדי היה חולה במחלות-המין, הידועות היטב לרופא חולי-הנפש; הֵינה היה רק אז לנכֵא רוח, כאשר נגעה מחלתו, מחלת חוט-השדרה, עד מוחו. בַּירון היה בעל תכונה זרה ומלאה הפכים, אשר ההדיוטים יחשבוה לסמן של גאוניוּת, אבל רופאי-הנפש יראו בה אותות מחלת-הרוח. הפסימיוּת הזאת, אשר בראותה זוּג של נאהבים תספוק כפיה ובבקר בהיר ונעים בימי האביב תוריד דמעות כנחל בלי כל סבה, תבכה בלי הפוגה ותמאן להתנחם, – פסימיוּת כזו מחלה ארורה ומגונה היא. כל הבריא בגופו וברוחו יקוּץ בה.

ועוד יש מין “מרה-שחורה” שהיא אינה אלא עשׂויה וצבועה. הכסילים יתהדרו ויתקשטו בה, בהאמינם כי היא נאה ויאה להם, כי על ידה יֵחָשבו לאצילי-הרוח ויבדלו מהאספסוף. יש אנשים נַעֲוֵי-טעם אשר חִוְרוֹן המחשבה מוצא חן בעיניהם כחִוְרוֹן הפנים. האנשים האלה שופכים מְרֵרָתם על כל חזיונות העולם אשר יגעו בהם בלשונם, למען יעוררו את האמונה בלב שומעיהם כי ראו הרבה בחייהם והרפתקאות לאין מספר עדו עליהם. המה נאנחים וקוראים: “הכל הבל!” למען יאמינו כי המה נחשבים על העדה הקטנה של בחירי המין האנושי. עם בעלי “משרה-שחורה” מהמין הזה אין הדבר שֹׁוֶה להתוכח ולהתפלסף, כי אם להגיד להם: “לצים, עד מתי תתהוללו!”

אנכי קראתי את הפסימיוּת בשם “אחד משבעת פלאי התבל”, ובזה רציתי להגיד כי הפסימיוּת הוא נצחון כח הדמיון על המציאות וראיה נאמנה לכשרונו של האדם להלביש את הטבע, למרות מֶרְיָהּ, בגדים ככל העולה על רוחו. כאשר ידע האדם להכריח, בעזרת המספרַיִם ויתר התחבולות אשר בידו, את ענפי העץ, דָּלְיותיו ועָליהם לקבל בצמיחתם צורות שונות של חיות היער ובניני בעל שני הרגלים, כאשר ידע להכריח, על ידי צנורות, את המים לעלות, למרות טבעם, ההרה, כן ידע להוציא ממעשים ומקרים, היכולים אך להגדיל את תשוקת החיים ושמחת-ההויה, השקפה איומה על העולם. ובהשקפתו זו הוא מלביש את הטבע, המתנוססת בשלל צבעי פרחיה ושפעת גְּוָנֵי שושניה, שחורים וצללים עבים, והוא שומע קול יציאת נשמה ואנקת חללים בזמירת צפרים עליזות נצחון החיים.

והטבע משמעת באלפי קולות את שיר השירים של החיים, והקולות האלה חודרים לאזנינו גם אם נאטום אותם. הרגש הטבעי, אשר הוא יסוד היסודות לכל מחשבות האדם ומעשיו והשופך את ממשלתו על כל חייו, – הרגש הטבעי הזה היא האופּטימיוּת, כלומר: אהבה החיים והדבקות בהם. וכל נסיון לשָׁרֵש את הרגש הזה מקרבנו אך לשוא הוא, יען כי הוא אבן-פנת הויתנו ועצמותנו, ורק בכלות החיים יכלה גם הוא.

אם נתבונן היטב אל טענותיה הראשיות של הפסימיוּת, אז נִוָּכח כי מקורן הוא גֹדל לבב האדם והתאוננותה היא התאוננות העשיר על אוצרותיו אשר יביאו לו דאגות רבות. האדם יתאונן על העולם אשר אין לו תכלית ומטרה, או יותר נכון על אי-יכלתו להבין ולהשיג תכלית זו. אבל האם לא תעיד התאוננות זו עצמה על גֹבה המדרגה אשר הגיע אליה רוח האדם בהתפתחותו, והאם אין לנו יסוד לשמוח בזה שהשגנו? כמה כֹח ואון דרוש להמחשבה, למען אשר תתרומם לשאול את השאלה על דבר תכליתה ומטרתה של הטבע! כמה רֹחב דרוש לחוג-המבט של האדם, למען אשר יערב לבו לגשת אל פתרון החידה הנצחית! וכמה מקומות נחמדים ויפים, כמה פרחים נעימים ומרהיבי עין ראה האיש בדרכו עד אשר הגיע אל עֶמְדָתו הגבוהה, אשר שם יצא דֵי אֹמץ בלבו להעמיד לפניו את כל העולם בדין ולקרוא אליו, כאלו היה מנהיג הבירה ויש לו הזכות והמשפט לזה, – לקרוא אליו בקול נגיד ומצוה: “מחוּיָב אתה להתנהג על פי תכנית מסוימה; אל התכנית הזאת הנני רוצה להתבונן ולמתוח עליה מדת בקרתי!” החיות, גם היותר גבוהות בסֻלם ההתפתחות, אינן שרויות בצער-העולם, וגם אבותינו בני-דורם של דֻבֵּי-המערות לא הוגיעו את מוחם לבקש את מטרת האדם ותכליתו בימי חיי הבלו. האדם הקדמון אם מלא את בטנו לָשׂבַע אז השיג בזה, בלי ספק, את מטרת חייו ואם נשאר לו עוד איזה חפץ – בלי ספק החפץ לישון בלי מפריע. ואנחנו לא נאמר עוד די לנפשנו בנתח בשר צלוי ובשינה של תענוג; ככל אשר יגדל רכושנו הרוחני, כן תגדל תשוקתנו להרבות להעצים את אוצרותיו. ואחרי אשר עשינו חיל רב, לא נוכל עוד לשים שלום ברוחנו עם הרעיון כי גבול וחֹק הוּשם למעוּף שכלנו.

כן תתאונן הפסימיות בלי כל יסוד על יסורי הגוף ומכאוביו, כמה קֹצר-ראות, כמעט הייתי אומר: כמה כְּפִיַת-טובה יש בהתאוננות זו! אבל, אדוני הצעקנים, אִלו לא היו יסורים ומכאובים בעולם, הלא אז עלינו להמציאם! היסורים היא המתנה היותר טובה אשר נתנה לנו הטבע. ראשית לכֹל יעיד המכאוב, כי המרגישו הוא בעל מערכת-עצבים בריאה ומפותחה במדרגה גבוהה, שהיא התנאי הראשי לקבלת כל אותן ההרגשות הנעימות, אשר בלעדן החיים המה תפל מבלי מלח. בעלי-החיים השפלים אינם מוכשרים כלל להרגיש מכאובים חזקים, אבל עלינו לשער כי גם רגשי-תענוג לא ידעו כמונו, יען כי הרגשתם בכלל היא קהה וחלשה. והאם לא זר ונפלא היה הדבר, אלו היינו יכולים להתפעל ולהתרגש בחושינו הדקים ולהִמָּלֵא שכרון נעים מריח השושנה, ממנגינות ביטהוֹבֶן ומתמונותיו של הציר ליאונרד, ובכל זאת לא היינו מרגישים את ריח הנבֵלה, את שריקת הַמְגֵרָה בשִׁני הַמַּשּׂוֹר ולא היינו מזדעזעים למראה מכה טְרִיָה! שאלו נא את פי החולָה אשר אחזה השבץ והיא איננה מרגשת בפלג או בכל גופה, האם תשמח על אשר לא תחוּש מכאובים! העולם החיצוני לא יגרום לה מכאובים, אבל לא יביא לה גם רגשי-ענג. חולָה כזו תובעת מהרופא כי ישיב לה ההרגשה, למען תחוּש מכאובים. פעמים רבות שמעתי באזני את קול-השמחה, אשר הוציאה חולָה כזו מגרונה בהרגישה בפעם הראשונה את המכאוב אשר הסבה לה דקירת המחט. הכאב הוא המלאך הגואל אותנו מכל רע. הוא מזהיר אותנו מפני הסכנות הנשקפות לנו וקורא אותנו למלחמה עליהן, או להתרחק מהן. הכאב הוא אפוא ידידנו הטוב, שומר חיינו ומקור רגשי-הענג היותר חזקים. הכאב מעורר אותנו ליגיעה רבה להרחיק את סבתו, והיגיעה הזאת קשורה ואחוזה בהתאמצות כל כחותינו ובעבודת כל עצמיותנו המשביעה אותנו רצון אין קץ. לולא הרגשת המכאוב לא היינו יכולים להכיר ולדעת את הדברים המזיקים לבריאותנו ולהזהר מפניהם. מתקני-העולם מהמדרגה העליונה יכולים אולי להשיב על דברי, כי במקום המכאוב היתה יכולה הזהירוּת ופקיחוּת-העין להגן על בריאותנו; יסורי-הגוף אך למותר המה, אחרי כי גם רגש טבעי, שאין בו כל צער, היה יכול לשמור עלינו מפני המזיקים והסכנות. על זאת יש לענות: הזהירות-הטבעית הזאת או שתהיה רפוּיָה ולא יהיה בה די-כֹח לעורר אותנו להזדַיְנוּת במדה ראויה נגד אויבי-חיינו, ואנחנו נפול שדוד תחתיהם, או התביעה-הטבעית תהיה חזקה ועצומה ואז נרגיש אותה כמין מכאוב בעצבי-גופנו ולא יִבָּדל מהמכאוב, מְבַשֵּׂר-המחלה, אשר הננו מרגישים עתה.

וכמו שדרושה הרגשת המכאוב לקיום הגוף, כן דרושה ההתאוננות להרוח. אם רוחו של האדם איננו נוחה ממצבו ומכל הנעשה אִתו או אשר יעשה הוא והוא סובל צער מזה, אז יתאמץ בכל כחותיו לשנות או להיטיב את התנאים אשר הוא נתון בהם. המאֻשר לא יחשוב מחשבות-הרס על הסביבה אשר הוא חי בה ולא יבקש לברוא תנאים חדשים להוָּיָתוֹ; גם שמשון הגבור, אשר כל עבודה לא תכבד עליו, לא ינקוף אפילו באצבעו הקטנה בלי סבה מכרחת לזה. האדם לא ירפד את יצועות, אם לא ירגיש מתחלה כי לא נעימה לו השכיבה באשר הוא שוכב. ההתאוננות היא אפוא סבת ההתקדמות וההשתלמות, וכל האומר כי ההתאוננות הוא אסון בחיינו הרוחניים, והיה מוטב שלא נבראה משנבראה, עליו לערוב את לבו ולהודות בגלוי כי הוא נושא את נפשו לאנושות בלי שנוי ותמורה, בלי התפתחות והשתבחות, לסִינִיוּת ( Chineserei ) נצחית.

ואמנם ההתאוננות על התנאים השוררים, אשר האדם היחידי או עם שלם אנוסים לחיות בהם, – ההתאוננות הזאת איננה ראיה להפסימיוּת, כי אם, להפך, ראיה נצחת לדעה האומרת כי ביסוד מחשבתו של האדם מונחת האופּטימיוּת הבלתי-נכחדת. כל בקרת היא תוצאות ההשתווּת, אשר אנחנו משוִים את מצב הדברים במציאות למצב הדברים בעולם הדמיון אשר יצרנו ברוחנו ואשר נחשבם לשלֵמִים. ויסודה של כל בקרת כזו היא האמונה, אשר לא תבוטא בדברים ברורים, כי יש לשנות את תנאי הקיום לטוב, ואמונה כזאת הלא בודאי אופטימית היא! עוד יותר: בשעה שאנחנו מתלוננים ומתאוננים על המעמד השורר בעולם, בשעה שאנחנו חושבים מחשבות ברורות, או רק מרגישים בהרגשה בלתי ברורה, כי הדברים יכולים או איך יכולים המה להשתנות לטוב, – הנה בשעה ההיא כבר נעשה בכח השנוי לטובה. הדברים שאין רוחנו נוחה מהם בעולם המציאות כבר שֻׁנו לטובה ונתקנו בדמיוננו: עולמנו הרוחני, אשר יִבָּרֵא על ידי הצרופים השונים של עבודת תאי-מוחנו, יש לו, לכל הפחות בעינינו אנו, ממשות לא פחותה מאותו העולם החיצוני אשר הננו מרגישים אותו באמצעות חושינו. ובכן כל איש המתאונן על המציאות הוא מתקן או בורא עולם חדש ברוחו, עולם שהוא נמצא בראשו והוא כולל בקרבו כל התנאים הדרושים לאֹשר האדם. ואם הוא יודע לנתח את מחשבותיו ולהתבונן אל יצרי לבבו, אז יִוָּכח בנקל כי התאוננוּתו על העולם משביעה אותו בעצמו רצון רב והעֹנג אשר יתענג על עולמו הרוחני, העולם היפה אשר ברא בדמיונו הוא, לא פחות הוא, בכל אופן שיהיה, מהצער אשר הוא סובל מהעולם הממשי אשר מחוצה לו. והנני שואל את הפלוסוף-הפסימי הישר, האם לא ישבע נחת ועֹנג בשעה שעלתה בידו לתאר בצבעים שחורים ואיומים את רשעת העולם והבלי החיים? אם צלחה הרוח על חוקר כזה וכתב בספרו ע"ד רעות התבל וכליון ההויה דף אחד המצטַין במרירות משפטיו ושחור צבעיו, אז, אולי, יקפוץ ממקום מושבו אצל שלחן-הכתיבה וירוץ מרוב התפעלות לחבק את רעיתו. ואחרי אשר גמר לכתוב את ספרו יקרא לפני חבריו פרק ממנו והוא נהנה מזה הנאה מרובה, אשר גם בשבילה לבדה שוים הם החיים בעמק הבכא הזה.

ובכן הננו רואים כי התרגזותו של האדם על קצר השגתו את תכונת התבל ותכליתה, היא רק ראיה נאמנה לגֹבה התפתחותו של כח מחשבתנו, והיא משביעה אותנו רצון ונחת. הרגשת המכאוב בגופנו תעיד על בריאוּתנו ועל כח העבודה והחיים במערכת עצבינו, אשר לה אנחנו חיבים להודות על כל רגשי העֹנג. ההתאוננות היא מקור חזיונותינו ודמיונותינו הנעימים והעדינים. ואיך יכולים כל הדברים האלה להביא את שנאת החיים – מה שאנחנו קוראים היום “פסימיוּת” – זאת לא אוכל הבין.

אקוה כי איש לא יטעה בדברי ולא יחשבני לתלמידו של הפלוסוף פנגלוס ( Pangloss ). אינני אומר כי עולמנו הוא הטוב שבכל העולמות. מה שאנכי אומר, הוא דבר אחר לגמרי. אני אומר: יוכל היות כי העולם שאנו חיים בו הוא הטוב, הרע או הבינוני שבכל העולמות, אבל בזה אין כל ספק כי האנושות לא תחשבהו לרע. כשרון נפלא יש לו לאדם להתרגל להתרועע אל התנאים הטבעים אשר הוא נתוּן בהם ואשר אין בידו לשַׁנותם בשום אופן, ולא לבד כי ישא ויסבול את תנאי חייו אלה בסבלנות של תלונה, כי אם יראם כנעימים וכדברים שהם מובנים מעצמם וכן צריכים המה להיות. האדם מסתגל כל כך אל תנאי חייו הטבעים, עד כי אין בו כל חפץ להחליפם באחרים, אם גם הוא יכול לציר בדמיונו יותר טובים. והדבר הזה הוא אפשר, רק יען כי יסוד עצמיותו של האדם, אשר עליו ירקום הנסיון את תמונותיו וצִיציו המעציבים, הוא אהבת החיים.

היש צרך להביא משלים ודוגמאות לחזק את דעתי זו? הנה הם קרובים לנו. גם שונא-החיים המושבע מודה ביפי הטבע והוא מתענג ביום קיץ בהיר, בשעה שהחמה זורחת בשמי תכלת ואף עב קל לא יכסם, או בליל-תמוז חם בשעה שהוא רואה את הלבנה במלואה בין רבבות כוכבים נוצצים. והנה נשַׁוֶּה עתה בדמיוננו: אחד מיושבי הכוכב נֹגַהּ ירד פתאום אל ארצנו; האם לא יאמין כי יתעה במדבר, בישימון קר וקודר! הוא הורגל להאור הרב והמזהיר של כוכב-מולדתו ולהחום הבוער כתנור-אופה, לכן ירגיש קֹר בעצמותיו גם באֵזור-החם של כדור-ארצנו וצבעינו היותר בהירים ומבהיקים יֵרָאו בעיניו ככהים ועצובים, ואורנו היותר זך וצח – חִוֵּר ונוּגֶה. האם לא יֵראו שָׁמֵינו היפים, אשר רק יָרֵחַ אחד יָשוּט עליהם, בעיני יושב הכוכב שבתאי ( Saturn ), אשר עינו הורגלה לראות על השמים הנטויים על ראשו הוא שמונה לְבָנוֹת ושתי עטרות, ואולי עוד יותר, והיא מתענגת בזריחתן ושקיעתן, בחליפות מקום עמדתן ויחסן זו לזו עֹנג נפלא, אשר נבצר ממנו לתארו גם בדמיוננו, – האם לא יֵראו בעיני בן השבתאי הזה השמים הנטויים על ראשינו אנו שוֹמֵמִים ואיומים! אולם אנחנו, שוכני הארץ, איננו מתגעגעים על הדר השמש הזורח על הכוכב נֹגה ועל מחולת המחנים של הלבנות המלַוֹת את שבתאי, והננו מסתפקים בתכונת שמינו ומערכת-צבאיהם הדלה, כאלו היינו באמת מתאבקים בעפר רגלי פנגלוס ושותים בצמא את דבריו. אך למה לנו להגביה עוף למרחבי הרקיע ולבקש שם, בין כוכבי המרום, אותות ומופתים להאופטימיוּת הנטועה בלבות בני האדם? נביט נא אל צירי הארץ. שמה יושבים בני אדם אשר שמחתם בחיים הֵסבה עליה את עיני התרים-החוקרים. יושבי צירי-הארץ מתענגים על רב טובם: נאות-קרח וחשכת ליל-נצח. אלו היו להם משוררים, בודאי היו שרים את שיריהם על ערבות-השלג האיומות אשר בגרֶנלאַנד באותה ההתפעלות עצמה, אשר ישירו משוררינו אנו את שיריהם על הדר הכרמל והשרון, על ארזי הלבנון ואלוני הבשן. אגב אורחי הנני רוצה להעיר, כי הדבר הזה פותח לנו פתח תקוה לתקופת-הקרח העתידה לבוא על פני האדמה, אם רק אמת בפי השטה האומרת כי הארץ הולכת ומתקררת. בשעה שאנחנו משַׁוִּים לנגד עיני דמיוננו את ימי העתיד האלה, הננו רואים את האנשים האחרונים עטופים עורות כלבי-הים כשהם יושבים צפופים בזרעות צנומות ורזות פשוטות ממול גחלים לוחשות, שגם הן האחרונות, ועל פניהם שוכן ענן עצב ויגון כעל פני קוף מוכה-שחפת אשר בגן-החיות שבברלין. אבל התמונה הזאת שתאר לנו דמיוננו כוזבת היא. אם נלמוד מחיי האיסקימוסים על חיי זרע זרעינו אשר יחיו בתקופת-הקרח, הנה אין כל ספק בלבי כי המה יהיהו השמחים והעליזים בין ילדי-שעשועים. המה יכינו נשפי-חשק, חגי-קרח ויגרשו את הקֹר מגויתם על ידי מחולות ורקודים; המה ישתו שמן-דגים בלוית שירי זמרה ומצהלות מקהלות ויהיו שמחים בחלקם. וכאשר יקפא האדם האחרון מקֹר אז, כפי שיש לשער, תרחפנה שפתיו מצחוק ובידיו הנקפאות יחזיק את הגליון האחרון של עִתּוֹן הלצנות והבדחנות אשר יצא לאור בימים ההם.

אף כי המשורר אומר, כי לא החיים המה ראש האשר, בכל זאת הננו חושבים ומרגישים כי רק החיים המה מרום הטוב. הרעיון על דבר פסיקת דעת-נפשנו וע“ד כליון ה”אני" שלנו נורא הוא; אם ימותו עלינו הורינו, בנינו וכל אלה אשר אנחנו אוהבים אותם, אז נתאַבֵּל ונחוש בנפשנו את המכאובים היותר עצומים והיותר עמוקים. הברכה היותר טובה והיותר נעלה אשר בה נברך את רעינו הם המה חיים ארוכים. אבל מה חיים ארוכים? חיים ארוכים המה לכל היותר מאה, מאה ועשרים שנים; יותר מזה לא יבקש איש מאתנו. בנוהג שבעולם, אם יגיע איש למאה שנה אז רבים מקנאים באריכות ימיו, ואם ימות האיש באִבו, כשהוא בן עשרים, אז הכל בוכים לגורלו. כן יתנהג העולם וכן חושבים בני האדם ואיש מאתנו לא יתקומם נגד הסדר הזה ולא יבקרו, והלא הדבר הזה בעצמו מעיד על האופטימיוּת, אהבת-החיים הנטועה בלבות בני האדם. הננו אומרים די לנפשנו במאה שנה וגם בפחות מזה, יען כי דבר יקר הוא עד מאד לראות אנשים אשר חייהם עוברים את גבול הזמן הזה. אלו היו ימי האדם על הארץ, כימי העורב והפיל, שתים או שלש מאות שנה, אז היה חָפֵץ להאריך ימים עד שתים או שלש מאות שנה, ואם היה נודע לו כי נגזר עליו לחיות רק עד מאה וחמשים שנה אז היה לבבו נשבר בקרבו, אף כי עתה לא יחפוץ האדם לחיות יותר ממאה שנה. להפך, אלו היה נועד האדם, על פי מבנה גֵוו, לחיות כסוס לא יותר משלשים או שלשים וחמש שנה, אז לא היה חָפֵץ איש לחיות יותר משלשים או שלשים וחמש שנה, וכל המת בימי זקנה כזו היה נחשב למאֻשר, כאשר יֵחָשב היום לאומלל.

עוד יותר מזה: אלו נודע לנו רק מקרה אחד, כי אחד מילודי-אשה נמלט מידי המות האכזרי, אז לא היה איש חפץ למות, כל אחד היה מקַוֶּה, היה מִתְאַוֶּה וחולם את חלומו כי המקרה היחידי הזה יִשָּׁנֶה בו. רוב האנשים היו מביטים אז על המות כעל גזרה קשה ונוראה היוצאת מן הכלל, אשר רק לעתים רחוקות יגזרוּה על אחד האנשים, ואשר הכֹּל מתאמצים להנצל מידה. אבל אחרי אשר איש מאתנו לא שמע מעולם כי ימָּלט בן-אדם מידי המות, לכן ישלים כל אחד, בלי יגיעה יתרה וגם בלי יסורי הנפש, עם הרעיון כי סופו של האדם למות, רק יקוה כי יום המיתה ירחק חק. האם לא היה יכול האדם להאריך ימים על פני האדמה מאות-שנה אחדות או אלפי-שנה אחדים? אין אנחנו יודעים כל סבה מספקת, מדוע לא יוכל היות כדבר הזה. ובכל זאת אין אנו משתוקקים לזקנה מופלגת כזו, יען לא ראינו כזאת. האם צריך המות בכלל לשים קץ לההויה האישית? אין אנו רואים את הכרחיוּת הדבר, אף כי גֶתֶּה וחוקר-החיים וַיסְמַן התאמצו להוכיח כי המות הוא טוב מאד לתועלת המין. בכל זאת לא נחרד מפני יום המות, יען כי אין מפלט ממנו. לאשרנו הננו מקבלים על פי טבענו המיוחד לנו, את הרע ההכרחי בקרת רוח. ובזה הננו מבארים את האפשרות של בדיחות-הַצְּלִיָבה ( Galgenhumor ), את עליזותם והלצותיהם של החוטאים האומללים המוּבלים למַטְבֵּחַ. אנשים שיש לסמוך עליהם העידו על מקרים כאלה, והדבר נעלה מעל כל ספק. הנידון למיתה ישלים גם עם החרב המונחה על צוארו אם יִוָּכַח כי כל הצלה אָיִן.

ולהפך אם ישאר פתח תקוה, גם אם צר הוא כחודו של מחט, כי יש איזוֹ אפשרות שתהיה, גם אם רחוקה וקלה היא, לשנות אחד מתנאי חיינו לטוב, להרחיק איזו צרה ופגע מעלינו או להצליח באיזה דבר, – איך תתגלה במקרים כאלה האופטימיוּת הטבעית של האדם בכל תקפה ועוזה! אפשרות כל כך קטנה, שאין איש בריא ברוחו יכול להתערב עליה את רעהו ושאין להביאה גם בחשבון המקרים הרחוקים, – גם אפשרות כזו דיה להאדם שיבנה על יסודה מגדלי-אויר רמים ונשאים. הא לכם דוגמה מפליאה: בצרפת הוציאו ארבעה עשר מיליונים שטרי-גורל בני פרנק אחד; זכות-ההגרלה של השטר-הראשי עלתה לחמש מאות אלף פרנק. אם כן כל הקונה שטר-גורל כזה קנה לו איפוא חלק-אפשרות, שהוא אחד אחוז מן ארבעה עשר מיליון, כי יעלה בחלקו הגורל הראשי, ולהראות ערכו של החלק הזה הנני להביא משל אחד. מספר בעלי המיליונים באירופה עולה בערכך למאה אלף, ומספר האנשים שהונם מגיע לחצי מיליון עולה ליותר מחמש מאות אלף. נשכח נא את אלה האחרונים וליסוד חשבוננו נקח נא רק את מאת אלף המיליונרים. עתה נשער נא כי אחד אחוז מעשרה מיליונרים הוא עָקר וגם קרובים אין לו, או כי ישנא את בני משפחתו והוא מסוגל להנחיל את כל הונו הרב לאחד האנשים אשר התודע אליו במקרה ואשר מצא חן בעיניו. מספר יושבי אירופה עולה היום לשלש מאות ועשרים מיליון. ובכן מגיע, לפי חשבון זה, על שלשים ושנים אלף יושבי אירופה מיליונר אחד אשר יחכה רק למקרה אשר יבוא לידו להנחיל את כל רבבותיו לאחד משלשים ושנים אלף האיש. להאשכנזים או להאנגלים הנה היחס הזה הוא יותר טוב, יען כי מספר המיליונרים באשכנז ובאנגליה הוא הרבה יתר מאשר, למשל, בארצות רוסיה ואיטליה. לפי זה מגיעה אפוא האפשרות של כל אחד מאתנו, מבלי קנות שטר-גורלות, לרשת את רבו רבבותיו של איזה מיליונר, לכל הפחות, לחלק אחד אחוז מן שלשים ושנים אלף, והאפשרות הזאת היא אפוא גדולה ארבע מאות ושלשים ושבע פעם מאפשרותו של הקונה שטר-גורלות מן הַ Loterie des Arts לזכות בחמש מאות אלף פרנק. ואם נסתפק במועט ולא נבקש גדולות, הנאמר די לנפשנו אם נירש רק את הסך הקטן של חצי מיליון, אז תגדל האפשרות לקבל את הסכום הזה בירושה מאיזה נדיב-לב, קרוב-רחוק, עוד יותר רחוק מאיזה “דוד באמריקה” ובלתי נודע לנו,– אז תגדל האפשרות הזאת אלפַּיִם וחמש מאות פעם מאפשרותו של קונה שטר-גורלות לזכות בסך כזה. ובכל זאת אין איש מאתנו מקוה ומיַחֵל לירושה כזו. וראה זה: בארץ אחת נמצאו שנים עשר מיליון איש אשר שלמו פרנק אחד בעד חלק-האפשרות שהוא אחד אחוז מן ארבעה עשר מיליון, לזכות בגורל ויבנו עליו מגדלי תקותם, אף כי חלק-האפשרות הזה הוא קטן ארבע מאות ושלשים ושבע או אלפַּים וחמש מאות פעם מאפשרותנו אנו, – שלא שלמנו בעדה, לכל הפחות, אף פרוטה אחת, – לקבל הון עצום בירושה. אני חושב כי הטענה היותר נצחת ומכרעת, אשר אנו יכולים לטעון על שונאי-החיים המושבעים, היא לתת לידם שטר-גורל אחד מן הַ Loterie des Arts.

עתה נתבונן אל הדבר מן הצד השני. כל אחד מאתנו עושה מעשים שיש בהם חלק של סכנת נפשות בודאי יותר מן 1:14,000,000. במסלות-הברזל העוברות באירופה יֵהָרֵג, למשל, בכל שנה יותר מאיש אחד מבין ארבעה עשר מיליון נוסעים. האם יספיקו מקרי המות האלה להטיל אימה ויֵאוּש על אחד האנשים לבל יעבור במסלות-הברזל? אפשרות קלה ומצערה כזאת איננה מספקת, כפי הנראה, להביא מֹרך בלבבנו, אבל דַיָּהּ להעיר בקרבנו תקוות. רוחנו איננו נוח להתפעל מפעולה כל כך דלה וחלשה, אשר יפעלו עליו ציורים בלתי-נעימים, אבל קל הוא להתרגש מפעולה לא יותר חזקה, אשר יפעלו עליו ציורים נעימים. מדוע? יען כי רוח האדם נוטה מטבעו אל צד הטוב, ולא אל צד הרע שבחיים.

את החזיון הזה הננו רואים בדברים היותר גדולים, כמו בדברים היותר קטנים. מי מאתנו היה בוחר לו איזו מלאכה, איזו משמרת או משלח-יד לעשותם לתעודת חייו, לולא שהיינו אופטימיים, כלומר, אוהבי-חיים, בכל קַשְׁיוּת-ערפנו. בכל אחד מדרכי-החיים רק מעטים המה עד מאד אלה האנשים המגיעים עד המדרגה העליונה, וכיוצאים מן הכלל יחשבו. מחמשים פקידי-צבא יגיע רק אחד למעלת שר צבא; ממאה רופאים יִמָּנֶה רק אחד למורה בבית מדרש גבוה; השאר ישארו בחֹשך ולפעמים גם בעֹני ומחסור, ועד קץ חייהם אנוסים המה ללחום עם תלאותיה ופגעיה של המלאכה אשר בחרו לנפשם, מבלי אשר ילמדו לדעת אף את אחד מצדדיה הטובים, המְשַׂמְחים והמאירים. אבל בשעה שאנחנו בוחרים מלאכה לנפשנו הננו משַׁוִּים לנגד עינינו רק את האחד המאושר בקרב החמשים או המאה ולא את הארבעים ותשעה או את התשעים ותשעה הבלתי-מוצלחים, והננו בוטחים בטחון חזק, כי אנחנו נהיה אותו היחיד המאושר, אף כי כבד הדבר מאד ורבים המה המעצורים. וכן הוא הדבר בכל המעשים והעסקים. ההפסד הוא יותר מצוי ושכיח מהשָּׂכָר והחסרון מהכשרון. בכל זאת אנו מתחילים את עסקינו ומעשינו: להפסדם אין אנו חוששים, אבל בהצלחתם וברכתם הננו מאמינים. האופטימיות הנטועה בלבנו היא היא הלוחשת באזנינו ומבטחת לנו “הרים וגבעות”, והיא היא אשר תפרוש בקסמיה הרבים ערפל-זהב על פני המעשים והמכפרים.

בינו נא: כל הדברים האלה אמורים רק בנוגע לעצמנו ולענינינו. אולם אם יבקשו זרים עצה ומשפט מפינו על דבר המלאכה והתעודה אשר יבחרו בחייהם, או על דבר העתידות והתקוות הנשקפות לעסקיהם אשר התחילו או רוצים להתחיל, אז פקחים אנחנו. בדעה צלולה ומיושבת הננו שופטים וחושבים, שוקלים וטורים. הננו רואים מראש את המעצורים והמכשולים, הפגעים והמניעות אשר יפגשו על דרכם ואשר יוכלוּ להִוָּקש בהם ולהחטיא את המטרה, אשר אליה המה שואפים. בענינים הנוגעים לזרים, ולא לעצמנו ובשרנו, הננו רואים את כל הנגעים והננו נוטים לנבאות רע. מדוע? יען כי בענינים הנוגעים לזרים לא תבוא האופטימיות בתמונתה הטבעית ולא תְזַיֵּף את החשבונות אשר חשבנו בקרת-רוח ולא תטה את מאזני שכלנו. אנחנו רואים אמנם את אבני-הנגף הפזורות על דרך עניניהם, אבל אין אנו רואים יחד עם זה גם את כחם ותקותם של בעליהם המעוררים אותם להתגבר על כל שטן ומעצור. את הכֹּח הזה יחוש בלבו רק אותו האיש עצמו, אשר ערב את לבו להתחיל עסקו, ולכן ישפוט אחרת גם על דבר תוצאותיו מאשר ישפוט האיש הרואה את הדברים מן הצד.

שחוק מיטיב לב הוא לראות את אלה שונאי-החיים, בעלי “מרה-שחורה”, המאמינים כי אין עוד להם כל תקנה, – שחוק הוא לראות איך ירגישו הפסימיסטים האלה רגש של יראת-הכבוד לפני הזִּקְנָה והתפעלות של שמחה לפני היַּלדוּת. הַיָּשִׁישׁ הוא סמל החכמה ונסיונות-החיים בעיניהם, והיּוֹנֵק - האביב והתפתחות הכחות. והלא הילד, המשתעשע ומשחק על ברכיהם, אינו אלא חיה קטנה, בלי דעת ושכל, מטונפה ומלוכלכה, מתיפחת ומתפרפרת; והזקן, אם נתבונן אל גופו בעינים בלתי משוחדות בדמיון קדום, יֵרָאה כסמל הכליון והרִקבון, ההרס וההפרדות. ואם נתבונן בעינים כאלה לרוחו יֵראה כסמל אהבת עצמו עִוֶּרֶת העוברת כל גבול וחֹק, אהבת-עצמו שעניניה מעטים ומוגבלים מאד. הזקן מבקש ומקרב רק את הדברים הנוגעים אל עצמו ואל בשרו, לכבודו ולהנאתו, אוצרות שכלו, החלש והדל, המה שרידי שגיאות ישָׁנוֹת. משפטים קדומים שכבר העלו חלוּדה והמה סגוּרים וחתומים לפני נשיבת הרוחות החדשות, לפני הרעיונות הרעננים. ומדוע זה נהדר, אחרי כל אלה, את פני הזקן ולמראהו יִמָּלא לבנו רגשי כבוד? מדוע זה ימלא לבנו רגשי עֹנג ונֹעם למראה פני ילד, וככרוב קטן יראה בעינינו? יען כי מאושרים אנחנו בשעה שהננו יכולים להתמכר לחזיונות ודמיונות, ויען כי שחרוּת החֶלֶד וערבו, הפרק הראשון והאחרון בספר החיים, נותנים לנו את האפשרות למלא את הפרקים החסרים ככל העולה על רוחנו ולברוא בריאה שגיונית היפה בעינינו. להזקן אננו נותנים בדמיוננו עבר יפה ומלא חזיונות נשגבים, ולהילד – עתיד נאה ומלא משאות-נפש, אף כי ברוב המקרים היה הזקן הנכבד בבחרותו ובימי עמידתו אחד השוטים וההדיוטים המצויים, חסרונותיו ומעלותיו של אחד מן השוק, שאינם ראויים גם לשים אליהם לב, והילד הענוּג, “המלאך הקטן”, יהיה אחד הכסילים המִתְיַפִּים, אחד החנונים, אחד הבַּשָׂמים, אשר ידבר שקרים, יוציא דבה על רעהו וישפיל את נפשו לפני התקיפים ממנו, ככל אשר יעשו רוב בני האדם הרומשים בשוק-החיים, ואשר בשום אופן לא יעוררו בלבנו לא רגשי כבוד ולא רגשי עֹנג. אין אנחנו מודים במציאות המעשים הרעים, אלא אם נכשל בהם, וגם אז לא תמיד נעמוד עליהם. אבל במקום שנתנה הבחירה לדמיוננו, כמו בהמשלים שהבאתי על דבר הילד והזקן, למלא את חסרון הידיעות המדויקות, בנוגע לעבר ולעתיד, על ידי ציוריו, ציורים יפים או מכוערים, טובים או רעים, – במקרים כאלה אין אנו מפקפקים אף רגע אחד והננו נותנים את היתרון להראשונים על האחרונים. ובאופן הזה יהיו בעינינו הילד והזקן מבלי מחשבות יתרות ל“חצי-אלהים”, שהמה לעדים נאמנים על האופטימיות השוכנת עמוק בבתי נפשנו.

המסורה והאגדה, אשר בהן תתלבש דעת ההמון הפשוט והשקפתו על העולם, מעידות מאה פעמים על האופטימיות היסודית אשר בלב העם. למעלה הראיתי לדעת, עד היכן מגעת קרת-רוחו של האדם הפרטי בהתיחסותו אל הרעיון הנורא ע"ד המות. ההמון הגדול מרחיק ללכת: מעז יוציא מתוק. הוא בודה אגדה מלבו שפירושה הוא: המות הוא טוב מאד והחיים הנצחיים אסון נורא. כי זה הוא המוסר היוצא מהאגדה על דבר היהודי הנצחי, אשר יבקש המות כמטמונים וישאף אליו בכל עֹז יאוּשו, ולא ימצאנו. האם לא ידמה העם, אשר המציא את האגדה הזאת, אל השועל, אשר בראותו כי קצרה ידו להשביע נפשו השוקקה בענבי הגפן יודיע לכֹּל כי ענבי רוש המה? אין אנו יכולים להיות בני אל-מות, ובכן מאושרים ומבורכים אנחנו כי טפחות ימינו. והמוצא נחמה ברעיון זה יקרא: אכֹל ושתה, כי מחר נמוּת!

אמת הוא הדבר, כי האופטימיות הוא היסוד הראשי והעקרי של השקפת האדם על העולם והוא הרגש-הטבעי הַמְלַוֶּה אותו בכל ארחות חייו. מה שאנחנו קוראים אופטימיות היא היא הצורה, אשר בה יתלבשו כח-חיינו ואותן הפעלות החִיוּנִיוֹת העוברות בגופנו בהגיעם לדעת-נפשנו. האופטימיוּת היא אפוא שם-נרדף עם “כח-החיים”, היא היא הנותנת תֹּקף ועֹז להרגשת הויתנו. אנחנו חשים ומרגישים את פעולת-החיים בכל תָּא וְתָא ( Zelle ) מ“האנכי” שלנו, אותה הפעוּלה הפּוריה שהיא המעוררת אותנו לעבודה בלתי נפסקת ונותנת אותנו לטעום את טעמה מראש; אנחנו מאמינים בעתידותינו, יען כי אנחנו מרגישים אותן עמוק בכל עצמוּתנו; אנחנו מקַוִּים, יען כי הדעת שבנפשנו אומרת לנו, כי עוד נחיה, עוד נהיה. ורק כאשר תעזבנו הדעת הזאת יחד עם כח-החיים, אז יִכָּבה ויעלם גם הזיק האחרון של התקוה ושערי-האורה של העתיד יִנָּעלו, אבל אז תחשכנה גם העינים בארֻבותיהן ולא תראינה עוד את הצלמות. כשרונו של הגוף להסתַּגל אל התנאים שהוא נתון בהם, הכשרון אשר בלעדו אי אפשר לו כלל להתקים ואשר הוא הדוחפו ומכריחו להתפתח על פי תכנית ידועה, – הכשרון הזה הוא הוא היסוד החי של האופטימיוּת, אשר הכרנוּהָ בצניעותנו להסתפק במה שיש לנו ובמבטנו המלא-תקוה הנִּשא אל הימים הבאים. שאיפה עצומה למרום ההתפתחות, היכֹלת להגן בכל עז על עצמנו מפני כל אויבי-קיומנו, התנועה, הקִּדמה, התקוה, כל אלה המה רק שמות נרדפים של האופטימיוּת.

הרומי הזקן, אשר המציא את הפתגם: dum Spiro, spero (כל עוד שאני נושם, הנני גם מְקַוה), הביע את פלוסופית פעולת החיים במלים ברורות וקצרות.

בּעיר גדולה היושבת אל היָם, בבֹקר הַשְׁכּם אחרי ליל סערה, מצאו העובדים בחוף ילדה קטנה שוכבת על שפת הים, והילדה שכבה על פני החול, לבושה רק כתּנת לבד, והיא רטֻבּה כֻלה ממים ולא נִכּר בה אות חיים. ומן הים לא רחוק מן החוף נראה ראש תרן עולה מן המים, כי אניה גדולה עם כל אשר בה טבעה במקום הזה, ורק את הילדה הקטנה הציפו הגלים אל היבשה.

ואיש חומל מן העובדים לקח את הילדה ויגלום עליה את מעיל הפשתים אשר עליו, וימהר וישאנה אל הסֻכּה הקרובה אשר לאחד משומרי המכס, ויעבירו מעליה את כתנתה הלַחה וישכיבוה על המַּרְבֵּץ ויכסוה, ויהי כאשר יחם לה ותפקח הנערה את עיניה ותשא את קולה ותבך.

והאנשים אשר בסֻכּה השתוממו לִיפי הילדה ולתארה הנחמד וישתאו אל פניה הצחים אשר מראה שושנים להם ואל עיניה הגדולות אשר מראה התכלת להן ואל שערותיה הצהֻבּות אשר עינן כעין המשי. ויראו את הכתנת אשר לה והנה היא עשויה בד דק ויקר וכתר זהב מְרֻקָם בשוליה, ויבינו האנשים כרגע כי בת שועים לפניהם, נערה מזרע השרים הגדולים, אשר פֻּנְקָה ואשר עֻנְגה עד כה ועתה הקיאו אותה המים הזדונים אל חוף נכרי.

ויהי כאשר בכתה הנערה, ויחמלו עליה האנשים הנצבים עליה מאד מאד, ואולם לא ידעו להושיע, כי לא הבינו להתהלך לפני ילדים קטנים, וגם לא היה דבר תחת ידם, לבעבור מַלא את צרכי הילדה. והילדה לא היו עוד בפיה הקטן שִנֶיהָ כֻלן ולא ידעה בלתי אם לגמגם מלים אחדות בשפה נכריה.

והאנשים נועצו יחד וימצאו כלם ויחלטו כי אין זה בלתי אם רעֵבה הילדה ועליהם להביא לה בראשית מזון וכסות. ואולם בַּסֻכּה לא נמצא דבר בלתי אם יין שרוף נתעב, ויפנו וילכו אל חנות המלחים הקרובה, ויביאו מעט חָלב ומעט תֻּפִינֵי לחם רך, ותֵּשת הנערה ותאכל בתאוה. ויהי כאשר השיבה מעט את נפשה, ותחדל הנערה מבכות ותישן.

ושומר המכס לא יכול להוָתר עם הילדה הישֵׁנה, כי היה עליו לצאת למשמרתו, וגם העובד החומל אשר הביא את הילדה אל הסכה ראה כי עת לו לצאת לפעלו, כי עני היה וּבֶאֱבֹד לו יום עבודה אחד לא יהיה לבני ביתו ממחרת היום דבר לאכול. ואולם האיש לא מצא את לבו לעזוב את הנערה הקטנה והיפה, ויקח את הכתנת הלחה ויגולל אותה ויצרור אותה בלאט במטפחת הַכֻּתָּן אשר לו וישימנה אל כיס מכנסיו העמֹק, ואת הנערה הערֻמה לקח ויגלום עליה שנית את מעילו ומן השומר שאל לו שמיכה עשויה צמר ויַחבא בה את הילדה וישאנה אל ביתו. ויהי הוא הולך על פני חוץ בידים ערֻמות, אף כי נפשו ידעה מאד כי לא נאוה לעובד חרוץ אשר לו אשה ובנים להֵרָאות כן על פני חוץ.

ובבֹאו הביתה אמר אל אשתו: “ראִי הנה היית לי אַתּ תמיד הנותנת לי ילדים, ועתה הנה נסיתי הפעם ונתתי לך אנכי ילדה”.

והאשה הביטה את המתנה ותשתאֶה אליה ולא גדלה שמחתה עליה מאד, כי חשבה האשה בלבה אשר יִשְׂפְּקו לה חמשת ילדיה אשר עמה בבית עד למַדַי, ואולם כאשר ספר האיש באזניה את דבר הילדה ואת אשר מצא אותה עזובה על פני החול, ויֵעור לב האֵם בקרב האשה ותחמול על הילדה ותאמר: “אם יש מזון לחמשה, והיה גם לששי; תהי נא הנערה בביתנו כל הימים אשר לא יבוא איש לקחת אותה ממנו”.

ככה לֻקחה הילדה לבת אל בית העובד, וביום הראשון הקרוב עלה האיש אל בית הפקידות לרשום את שמה בספר הרשימות כחק. והפקיד חשב מחשבות על דבר השם אשר יקרא לנערה הנכריה, ויאמר בלבו: הן רוח צפון הביא את האניה אל החוף, לכן אין זאת כי אם מן הצפון היא, ואולם יש אשר אניה צפונית תבוא גם מן הדרום, ולכן יקרא לה שֵׁם אשר חציו יוָני, על שם הדרום, וחציו דֵיני, על שם הצפון, ויקרא לה מַרְגְּרִיטָה בּוֹלְגֵיבַּרְן, לאמר: מרגלית בת גלים. ואל העובד אמר, אשר מכל משמר ישמור את הכתנת עם רקמת כתר הזהב אשר בשוליה, כי מי יודע אם לא על פי הכתנת הזאת יצליחו למצֹא באחד הימים את אבות הנערה או קרוב או גואל.

ובליל הסערה טֻבעו אניות רבות מאד ולא יָדע איש עד עולם את האניה אשר בה באה הילדה הקטנה, וגם לא בא איש עד עולם לדרוש את הילדה, ותשָׁאר הנערה בבית האיש העובד ותגדל עם הילדים אשר שם. וריטה – כי ככה קראו למרגריטה בקצרה – הלכה מחיל אל חיל ותגדל ותיף, אף כי לא התענגה על רֹב טוב בית הזה, כי יש אשר פרש המחסור את כנפיו פה, ואם לא היה מאכל לחמשת הילדים דַּיָּם, ותהי על ריטה לחַכּות עד כלותם לאכול, אולי ישאירו לה מעט, ויש אשר לא נותר דבר והיא לא אכלה ותרעב. ואמנם לא אשה רעה היתה אִמה אומנתה, ורק העֹני הִקְשה את לבה, כי קרובים היו לה עצמה ובשרה מן הילדה האסופה, ותהיה נותנת לה מקום במעונה הדל, ורק כי לא תוציא כסף מכיסה לצרכיה, כי לאלה לא השיגה יד אישה. ותהי הנערה ישֵׁנה במטה עם שתי הנערות הצעירות אשר בבית, והנערות מושכות את השמיכה אשה אשה להתכסות בה, וריטה שוכבת ערֻמה ותקפא מִקָרָה בלילות החרף ותהי מתרפקת על אחיותיה להתחמם מעט, ויהי הדבר למֹרת רוח לאחיותיה, כי תעורר אותן משנתן, ותבעטנה בה ברגליהן ותמרוטנה את בשרה. וריטה לא התאוננה ותבך חרש בחשך ואיש לא ראה. וגם מלבושיה אשר לבשרה היו קרועים ובלוים, כי לבשה רק את הסחבות אשר השליכו אחיותיה מעליהן מבלתי יכלת ללבוש עוד אותן, ותהי כמעט ערֻמה ויחפה. ואף כי היתה כמפלצת בעיני כל רואיה, הכירו רואיה תמיד את יפיה הנפלא וישתאו אליו. כי היו רגליה היחפות שזופות שמש וכסויות חלאה, ובכל זאת היו כמעשה פסל אשר יצר האמן, ופניה היו צחים ורכים ונחמדים, ועיניה היו גדולות ועינן כעין התכלת ומביטות כמו חולמות, ותלתליה הרכים עופפו כקרני שמש מזהירות מסביב לקדקדה, והיה בכל אשר תלך, והתיצבו האנשים ויעמדו תחתיהם ויביטו אחריה, ותהי בלבם רק המחשבה האחת, כי בת מלכים היא אשר חמדה לה לצון ותתחפש ותהי לשפחה. ואחיותיה בראותן את יפיה וכי לוקחת היא את לב כל רואה באשר היא שם, ותקנאנה בה מאד ותעַנינה אותה ותַּראינה לה בכל רגע ורגע את ידן וכי רק אסופה היא מן החוץ ואוכלת לחם חסד, ותהיינה לה למצַווֹת ותשאלנה מעמה להיות להן לשפחה ולעשות את כל העבודה אשר בבית. ותהי ריטה מְטַאטֵאת את החדר יום יום ואחת בשבוע היא מקרצפת ומגרדת את הרצפה, בבֹקר בבֹקר היא מבעירה את האש בכירים ובערב היא מגהצת את הנעלים אשר לאבותיה ולארבע אחיותיה ואף גם לאחיה האחד, וגם בכל משלחת אשר בבית רק אותה ישלחו, ותהי היא באה אל כל חנות באין כסף ושומעת גערה על דבר אשר לא הביאה שִלּוּמים ומתחננת על נפשה להוסיף לתת לה בחשבון את אשר תשאל. וכל אשה מן השכנות בראותן את הסחבות אשר על בשרה ונתנו לה אשה אשה נעלים ישנות או שמלה או אפוד או מטפחת, ויש אשר תּכּרנה בה כי רעֵבה היא ונתנו לה גם פת לחם ומעט בשר או תפוח או פלח גבינה הולנדית. והנערה רכה וַעֲנָוָה ונעימה תמיד, לא תשמיע במרום קולה ולא תדבר און ולא תדע ריב, לכן תלעגנה לה אחיותיה תמיד ותקראנה לה: בת-מלך. כי יָדעו כלן את דבר הכתנת היקרה אשר לה עם רקמת כתר הזהב, וגם ראה ראו אותה במו עיניהן, אף כי הסתיר אביהן את הכתנת בארגז וישמרנה מכל משמר ולא הוציא אותה על נקלה להראותה לאיש. והיה כאשר יעלה על לבן, כי אולי באמת בת-מלך ריטה זאת, ותתרגזנה מאד, ורק בזאת התנחמו ותשמחנה לאידה, כי היתה בת-מלך זאת לשפחה לאנשים שפלים ממנה ולא יפָּלא מהן לצוות לה בכל רגע לעשות כל עבודה קשה בבית.

וכאשר גדלה ריטה מעט ותחל להבין את אשר לפניה, ותחשוב גם היא תמיד על דבר מולדתה ותהגה בהקיץ ובחלומות בתעלומות כתר הזהב אשר בכתנתה. אז התלקחה בלבה אש תאוה גדולה לראות בעיניה את הכתנת היקרה ולגעת אליה באצבעותיה, ואולם לא ערבה את לבה להשמיע את משאלותיה לאיש, כי כאשר התחזקה באחד הימים ותשאל מעִם אוֹמְנָהּ להראות לה את הכתנת, וימאן האיש ויען אותה קשות ויאמר: “חדלי לך מהגות בה, פן תמלאי את לבֵּך רק דמיונות ריקים ונבערים”.

ומעט מעט באו לה השמועות על דבר המקום אשר שם מצאו אותה אחרי הסערה, ותהי היא הולכת לפעמים אל החוף ותשב על פני החול ותבט הימה אל המקום אשר שם טבעה האניה אשר הביאה אותה הלום, ויש אשר שאלה את נפשה אם לא במקום הזה על פני תהום הים ינוחו גם אבותיה. אז יתקוף אותה פתאם כאב גדול ועיניה תמלאנה דמעות. ויש אשר יהיה עם לבה להתנפל המימה ולשקוע ולרדת עד למעמקים למקום שם אבותיה, למען הִוָּתֵר עמם יחד לעולם ולבלתי שוב עוד אל עָניה ואל מרוּדֶיה. ואולם לא לעֹשר ולחיי נחת צמאה נפשה, כי אם לאהבת אֵם –אשר תשלח אֵם אוהבת את ידיה וּתחֲבק לה והיא תתרפק עליה ועל זרועותיה וְתִשק לה כנפשה שָׂבעה עד בלתי קץ. ואת העֹנג הזה לא ידעה מעודה, ותקנא עליו באחיותיה אשר זולתו לא היה להן דבר לקַנּא בו.

ובהיותה בת ארבע עשרה שנים, ותהי שׂוּמָה עליה לצאת לעבודה למען הִשְׂתַּכֵּר. אז נתנו על ידה מחצלות חבלים לתפור אותן שקים לקהוה, ואולם מקץ ימים רק אחדים והמשגיחה על המלאכה אמרה לה לאמר: “רואָה אנכי, ריטה, כי גסה המלאכה הזאת ממֵך וכי יכֹל תוכלי לעשות מלאכות טובות מאלה”, ולא הגידה לאומניה דבר ותלך וַתָּבֵא אותה לבית חרושת למכלולים, ותלַמד שם את אצבעותיה לעשות מגבעות לנשים מעשה קש דק ומעשה אטון וְסַמָט ומשי עם קשורים ופרחים ונוצות, ותחַבר את כל אלה בדעת ובטעם טוב ויֵצא שמה לתהלה. ותהיינה הנשים באות והמגבעת אשר תשים בראשה תהיה להן למופת, וכל מגבעת אשר תהיה על ראשה תשא חן מלפני כל רואה, והנשים הגדולות והגבירות מרבות לקנות. אז תגדל משכֻּרתה ותלך הלֹך וגדולה מעת לעת, וריטה מביאה את משכרתה לאומַנתה כפעם בפעם, לא תחשוך לנפשה גם אגורה אחת, וַתָּחל אומנתה להיטיב עִמה מעט בגלל הדבר הזה.

וריטה היתה נערה שותקת תמיד ותאהב להיות לבדד כל היום, ואחיותיה אשר בבית ורעותיה אשר בבית-עבודתה חשבו לה את הדבר הזה לגאוה ותשנאנה אותה בלבן, ואולם לא צדקו הנערות במעשיהן, כי לא מגאוה רחקה מהן, כ אם מהיות לבה מלא מחשבות תמיד, יען כי לא סר מנגד עיניה אף רגע אחד זֵכר כתר הזהב וזֵכר האניה אשר על פני התהום וזֵכר האובדים והמתים אשר ינוחו שם, ותהגה בם תמיד. ובבוא יום שבּת או מועד, ותהי ריטה יושבת בפִנה לבדה וחולמת בהקיץ או מתהלכת לבדה על שפת הים או בשדה או ביער הקטן אשר על יד העיר, ואנשי ביתה לא שָׂמו אליה לב וישמחו את שמחת חגיהם ומועדיהם בלעדיה, ויהי לה זה לרצון מאד מאד.

ויהי היום, יום ראשון בשבת מִשַבְּתות הימים אשר אחר הפסח, והנערה יצאה היערה כפעם בפעם, למען התענג על האביב הרך. היא עזבה את הרחוב, כמעט באה אל בין העצים, והנה קרן-אלון לפניה מְשַעֲשַעַת בצמרת עץ, מפזזת מעָנף לעָנף ומבטת אליה בעיניה המזהירות ומקפצת מן העץ האחד אל העץ השני. והנערה הלכה אחרי קרן-האלון, כי לקחה הקרן את לבה בשעשועיה. וקרן-האלון מקפּצת מעץ אל עץ וריטה הולכת אחריה, הלך והרחק הלך והרחק, והיא לא שׂמה לב כי הרחיקה מאד בלכתה וכי באה עד לבין הסבכים אשר עם העצים העבֻתּים והמקום זר ונכרי אשר לא דָרכה עוד שם רגלה מעודה. ובנשאה את עיניה להביט אל קרן-האלון, ותרא והנה נעלמה קרן-האלון פתאם, ותבקשנה ולא יכלה למצֹא אותה, ויהי לה הדבר לפלא, כי לא הבינה לאָן באה פתאם. היא עודה מבקשת כה וכה בעיניה, ותרא פתאם והנה עץ לִבְנֶה גדול לפניה ולרגל העץ מערה מסֻתּרה מתחת לאזוב בין טרפי שיחים רבים. אז נזהרה מאד בלכתה ותגש עד המקום לאִטה, למען הבט אל תוך המערה, ופתאם נִתּק עפַר-הצמח מתחת לרגליה ויבָּקע, והיא נופלת ושוקעת, נופלת ושוקעת עד למעמקים, ותזעק זעקה גדולה. אז סגרה את עיניה ותחשוב כי קִצה הנה בא עתה. ואולם פתאם חשה בנפשה כי זרועות פתוחות שלוחות אליה והיא נופלת על פני לב חם. אז פקחה את עיניה– ואת אשר ראתה פתאם הפליא ככה את לבה, עד כי האמינה כי רק בחלום היא רואָה את כל אשר היא רואָה.

על מפתן היכל גדול ונִשא עמדו רגליה, וההיכל יפה ונחמד מכל אשר ראו עיניה מעודה ומכל אשר יוכל לב אדם לחזות לו בחזון. הקירות מצֻפּים טַפֵּיטֵי משי לבן, מנורות קָנִים אשר לא תסָפרנה מרֹב שופכות אור שבעתים והאור מתוק לעינים, על הקירות תלויות מראות לטושות עד להפליא וגדולות כענקים, הכסאות מסביב מֻזְהָבים ורפידותיהם עשויות משי לבן, השלחנות עשוים לוחות מוזַאִיקָה ממעל ותפושים אבנים יקרות והאנשים מסביב לא יסָפרו מרֹב ולבושים בגדי תפארה ומכלולים נפלאים. ואולם לא מצאה ריטה מועד לה להביט ולהשתאות אל כל אלה, כי על ידה עמדה אשה גדולה, רמת קומה ויפת תֹאר מאד והאשה הגדולה לבושה שמלת משי לבן עם רקמת כסף ועל פניה צעיף והצעיף מחֻבר לכתר אשר על פני שערותיה הצהֻבּות ויורד ממול ערפה עד לשפת שמלתה – והיא האשה אשר היו זרועותיה הפתוחות שלוחות לקראת ריטה מדי נפלה במעמקים. והאשה כרעה שלש פעמים ותשתחוה עד לארץ לפני ריטה, ואחרי-כן קמה ותאחז בידה וַתָּבֵא אותה אל תוך ההיכל.

וכאשר נִתּקו רגלי ריטה מן המפתן הריעו קולות נוגנים מסביב, ואחד מן המצביאים אשר גדלו כענק נתן קול פקודה וישָׁמע קול הַכַּשִׁילים מכים על פני הרצפה, ובין שני טורי אנשי חיל גדלי קומה מצבא המשמר הלבושים מכלול ועומדים כשתי חומות צעדה ריטה לאטה על יד האשה ההולכת עִמה ותעבורנה את כל ההיכל ותבאנה עד לכסא זהב אשר בירכתי האולם, והכסא עומד על פני במה מצֻפָּה זהב ואפריון לו ממעל, והאשה הלבושה לבָנים נתנה לריטה אות בידה, ותעל הנערה על הבמה בשלש מעלות ותשב על הכסא. אז חדל קול הנוגנים פתאם והאשה לקחה מעל פני שלחן קטן אשר על יד הכסא שמלת משי עם רקמת כסף ותַּלבש בה את ריטה ואדרת סַמַט תכלת כסוּיַת ארגמן שָׂמה לה על כתפיה וכתר זהב עם אבני יְקָר אשר גדלן כביצי יונים נתנה לה בראשה, ואחרי כן כרעה שנית לפניה ותדבר וקולה היה כצליל פעמון ותאמר: “גברתי ומושַלתי, היי שלום עתה בממלכתךְ”.

והאשה סרה הצדה. אז תבאנה נשים שָׂרות, כלן לבושות שׂמָלות יקרות ועדיים ואבני יקר,ואנשים באו, כלם לבושי מכלולים ובגדי יקר ואותות-כבוד וחרָבות על ירכם, ויבֹאו לתת יְקָר לריטה. והנשים נשקו את ידה למו פיהן והאנשים נגעו בשפתיהם אל שפת הארגמן, ויהי מספרם למאות. כלם באו לתת יקר לריטה.

וריטה ישבה רגעים אחדים ולא ערבה את לבה לפתוח את פיה. וכאשר כִּלו הנשים עם האנשים להשתחוות לפניה פנתה אל האשה הגדולה הלבושה לבָנים אשר לימינה ותדבר אליה ביראה ותשאל: “איה אנכי? מה כל המראה הזה אשר אני רואָה פה?”

“גברתי ומושַלתי”, ענתה האשה, “בארץ ממלכתֵּךְ אַת פה ועבדַיךְ הנאמנים יודו לאלהים את חסדו על דבר אשר לא מנע מהם הפעם לתת לך יקר”.

"לא אבין דבר מכל הדברים האלה " ענתה ריטה והיא כֻלה נבוכה. "רק שוגים אתם. נערה עניה אנכי העושָׂה מלאכה בבית עבודה למכלולים – "

“אַל נא גברתי ומושלתי”, ענתה האשה הלבנה, “את אשר יראו בך שם לעינים לא יתן ולא יוסיף, ואולם פה אַתּ מְלַכתֵּנו הצעירה והנשאה, ואַתּ גם אַתּ הלא ידעת את הדבר הזה היטב.”

"ובכן אפוא זה כתר הזהב אשר בכתנתי – "

“אות הוא לָך על כל גָדְלֵך המרומם, גברתי ומושלתי”.

"ואולם הגידי נא לי רק את האחת – מה זה היה לי – מי אַת – "

והאשה הלבנה נתנה אות. אז שבו אנשי הצבא מחיל המשמר למקומותיהם בירכתי האולם והרצפה רעשה לקולם, ושרי החצר והשרות סרו הצִדה ויתיצבו כחצי מַעגל, הנשים בטור הראשון והגברים מאחריהן, ותהי פתאם דממה חרישית בהיכל והאשה הלבנה ענתה ותאמר:

“גברתי ומושלתי, האשה הלבָנה אנכי, המלאך הממֻנּה על מולדתך ובית אביך, אשר עלי שׂוּמה לשמור על כל נצר אשר יפרח מן הגזע האדיר הזה. ואַתּ אַל נא תחשבי, כי לָך חטאתי ולא מִלאתי את משמרתי באמונה; ואולם אויבים אשר חזקו ממני היו לי לשטן ולא נתנו לי לעשות את אשר שומה עלי ואת אשר חפצתי. אכן דעי לָך כי בת אַתּ למלך ולמלכה מושלי ארץ תּוּלֵי ואַתּ היורשת את עֶצְרָם. הנה פה התמונות אשר לאבותַיך הנשאים; ממסגרותיהן אשר על פני הקירות פה הן מברכות בשלום את חָטְרָם הנחמד”.

והאשה הלבנה שלחה אצבע וַתּור על הקיר אשר מאחרי הכסא, וריטה מִהרה ותפן את ראשה ותרא והנה מימין ומשמאל לאפריון תלויות על הקיר שתי תמונות כמדת אדם, תמונת איש-מעלה לָבוש בגדי-מלכות וכתר בראשו ותמונת אשה נפלאה אשר מראיה כמראה מלאך אלהים, ולא יכלה הנערה להתאפק ותשא את קולה ותבך. והאשה הלבנה חכּתה לה בדבריה עד כי התחזקה, ותוסף ותאמר:

“עשר שנים מָשַל אביך בארץ תּוּלֵי לכבוד ולתהלה, ותהי ממשלתו חזָקה כממשלת אביו ואבי אביו ושלשים ושלשה אֲבות אבותיו אשר מָלכו שם לפניו זה אלף שנים, ואולם פתאם באה הרעה: עלה מלך הצפון על תּוּלֵי עם צבאות הגמדים בזויי-הנפש אשר לו ויקרא עליה מלחמה. ומלך הצפון איננו גבור, כי אם קוסם, אשר יצַוה על דֻבֵּי הקרח ועל התנינים בים, אשר יאמר והיה קֹר פתאם וקפא הרוח תחת השמים או יפקוד על אור הצפון ונתן לו מבְּרָקָיו והשחית את כל אשר נשמת חיים באפו. וצבאותינו יָכלו להתיצב בפני ברקים ודֻבֵּי קרח ורק אניותינו לא יכלו התיצב בפני התנינים והקֹר הנורא. אז לכד מלך הצפון את ארץ תּוּלֵי ויכבשנה, ואבותַיך לא מצאו עצה בלתי אם לקחת אוֹתָךְ, גברתי ומושַלתי, ואת כל אנשי החצר ולהמָלט על נפשם באניה האחרונה אשר נותרה להם. ואולם גם על פני הים לא הִרפה הקוסם הרע מהם וירדוף אחריהם, וַיָּקֶם רוח סערה גדולה ונוראה, והרוח נשאה את האניה עד כה והאניה חתרה למול החוף ותשָׁבר ומִשְׁבְּרֵי המים בלעו את כל אשר בה, ולא נתנו אותי האֵלים האבירים בלתי אם להציל אוֹתָךְ, גברתי ומושַׁלתי. הנה זה דְבַר השואה אשר באה על מולַדתך ובית אביך”.

והאשה הלבנה החרישה וגם ריטה לא דברה דבר, כי פג לבה לכל הדברים אשר ראתה ואשר שמעה. אך מקץ רגעים אחדים התעודדה ותשאל: “מה עלינו לעשות אפוא? האם לא תאמרי להביאני עתה לארצי לתוּלי?”

“לא”, ענתה האשה הלבנה, “הדבר הזה יבצר ממני לעשותו. בינינו פה ובין ארץ ממלכתך מפרידים שלשה יַמים וארבע ארצות גדולות עם צבאותיהן ומשמרותיהן ומצודותיהן וחמשה הרי קרח וששה מִדְבְּרות-שממה ושבעה נחלים שוטפים. וגם לוּ אמרנו: התגברנו על כל אלה ובאנו למחוז חפצנו לתולי, הלא נמצא שם את מלך הצפון והוא יחרוש עליך רע”.

“ובכן זאת היא אחריתי כי עד עולם פה אשב?” שאלה ריטה בדאָגה.

והאשה הלבנה לא ענתה דבר בלתי אם נאנחה.

וריטה לא ידעה את שעת היום, ואולם הבינה כי האריכה לשבת באולם ההיכל, יען כי הרעב החל להציק לה. והיא בושה בראשונה לשאַל דבר, ורק כי עִנה אותה הרעב ויגבר מרגע לרגע, אז אמרה בלבה: “הלא מלכה אנכי ולי הצדקה לצוות”, ולכן פנתה אל האשה ותאמר: “שרתי הטובה, האם לא תוכלי לתת לי דבר לאָכלה? הנה רעבה אנכי מאד מאד”.

“גברתי ומושלתי”, ענתה האשה הלבנה בעצב, “אין לנו פה דבר”.

“ואף לא פּת לחם”?

“אף לא פת לחם. אנשי חצרך וצבאות המשמר אשר פה לא ירעבו לנצח וגם אני שפחתך העומדת לשרת לפניך לא אֹכַל לעולם”.

“ובכן ברעב אמות אם אומר להוָתר פה?”

האשה הלבנה הורידה את עיניה ארצה כנכלמת ולא ענתה דבר.

“כי עתה” ענתה ריטה בעצב, “עלי לעזוב אתכם אפוא”.

ובראותה כי אין עונה דבר קמה מעל הכסא ותרד בלאט במעלות מן הבמה, וכאשר רק נגעה כף רגלה אל הרצפה והנה קול חצוצרות וקול מקרא נשמע וחיל המשמר עבר מירכתי האולם שנית אל האולם בתָּוך, ויהי הם מכים בכשיליהם על פני הרצפה ברעש ומתיצבים מסביב לריטה מצב-משְנה, והנוגנים גם הם החלו לנגן פתאם, והאשה הלבנה החזיקה ביד ריטה ותלך עמה, שרי החצר עם מַטותיהם הלבנים הולכים לפניהן והשרות לבושות שמלות סרוחות על הרצפה הולכות אחריהן, ויבֹאו כלם עד הפתח. שם נצבו כנטועים פתאם והאשה הלבנה עזבה מידה את יד ריטה ותקד ותשתחוה שלש פעמים.

“האם כלכם אתם אומרים להפרד פה מעלי?” שאלה ריטה בדאגה.

“כן שומה עלינו”, ענתה האשה הלבנה.

“ואף אין בכם אחד אשר ישלחני בדרך? ואם יחידה וגלמודה עלי לשוב אפוא עתה אל בית אומני?”

“לא נוכל לשנות מזה דבר”, ענתה האשה הלבנה בעצב.

וריטה נאנחה אנחה גדולה ותחבק לאשה הלבנה, והאשה הלבנה נשקה לה עד בלי ספורות והשרים והשרות כרעו לארץ ויגעו בשפתיהם בשפת האדרת, ואחרי כן קראה ריטה ותאמר: “שלום לכם כלכם!” ודמעותיה נראו בעיניה. אז נגשו שנים מן השרים לפתוח לה את הדלת והיא אמרה לעבור את הסף, והאשה הלבנה נגשה אליה שנית ותדבר אליה רכות ותאמר: “סלחי לי, גברתי ומושלתי”, ותעבֵר את הכתר עם אבני היקר מעל ראשה ואחרי כן פִתְּחה גם את הוָו אשר החזיק את הארגמן ותקח גם את אדרת המלכות היקרה מעל כתפיה.

“האף את אותות גדולתי אלה לא תוכלי לעזוב לי?” קראה ריטה.

“כן צֻוינו, ועלינו לשמוע”, ענתה האשה הלבנה ותסר מעליה גם את השמלה הנפלאה עם רקמת הכסף ועם המשי הלבן, וריטה שבה ותהי כבראשונה לבושה שמלת עֹני כאשר תלבשנה העובדות העניות.

“הנה בא הקץ לתפארתי”, קראה ריטה. “אינני עוד מלכה, כי אם הנערה האסופה מן החוץ מרגריטה בולגיברן.”

“לא כן, גברתי ומושלתי”, ענתה האשה הלבנה ברגש. “מלכה אַתּ ומלכה תהיי, ואין איש אשר יוכל לגזול את תפארתך זאת מידך. אמת כי האנשים אשר בקרבם אַתּ יושבת בארץ הזאת אינם יודעים את כבודך, ואולם בכל עת אשר יהיה רצון מלפניך לסור אלינו פה, אל המקום אשר שם יחכו לך עבדיך הנאמנים, וְנִתָּן לך כל יְקָר וכל כבוד אשר יאות לך ואַתּ בעיניך תראי כי מלכתנו הנשאה והאהובה אָתּ.”

וריטה עוד עומדת בסף, כי צר לה לעזוב את ההיכל הנפלא, ואולם דרך אחרת אין לפניה אם לא תאמר למות ברעב, ולכן אספה את שארית כחה ותתעודד ותעבור את המפתן. ברגע הזה החזיקה בה יד נעלמה ותאחזנה בציצת ראשה ותשאנה כשבֹלת סופה ותעלנה, ומקץ רגע אחד עמדה ריטה שנית על יד פתח המערה אשר לרגל הלִבְנֶה הגדול, ובהביטה כה וכה ראתה על אחד מענפי העץ את קרן-האלון פתאם והיא מקפצת מענף אל ענף ומעץ אל עץ, להורות לה את הדרך עד צאתה את היער.

החשך כִסה את העיר בשוב הנערה הביתה, ואנשי הבית אשר לא הסכינו לשום לב לצאתה ובואה דאגו הפעם הזאת לה, יען כי אחרה מאד מאד, ואומַנתה גערה בה על אַחֲרָהּ לנוד בנשף בחוץ. וריטה צִדְקה את נפשה בנחת ובדברים רכים – ואולם זכרה בלבה כי מלכה היא ושחוק חרש עָבר פיה למראה האשה הדַלה הזאת אשר באוַלתה תגער בה ולא תדע. אז זכרה את כסא מלכותה ואת ההיכל ואת שריה ושרותיה ואת חֵיל-המשמר ואת כתר המלכות עם האבנים היקרות, ויהי לה הדבר כמו לצון אשר חמדה לה עתה לשבת בבית עובדים עניים לשלחן ערוך באין מַפָּה ובאין יין, והארֻחה קטנה ורזה מאד, רק מעט לפת כבוש עם עדשים ולחם דגן ומים, ואחרי כן תעלה על משכבה הצר אשר איננו בלתי אם שק תבן.

וריטה נהפכה לאחרת מאז נגלו לה תעלומות חייה ומולדתה וכבודה, כי החרישה ותהי שותקת שבעים מבראשונה, ורק כי בחסד ובענָוָה גדולה התהלכה לפני כל איש אשר בא עמה בדברים. ואולם טוּבָהּ ומאור פניה כִּעֲסוּ את אנשי ביתה וירגיזום, כי חשבו לה את הדבר הזה לגאוה ולשעשוּע ריק, ויענו אותה דברים רעים ומרים וילעגו לה על כל דבריה הטובים. אך כאשר לא חדלה מִשַּׁנּוֹת את רוחה ותהי רַכּה ודורשת טוב לכל איש, ויכירו האנשים מעט מעט את ערכה ויָּחֵלו להביט עליה ביראה נפלאה. וגם בבית עבודתה הפליאה הנערה את רעותיה ואת כל הנשים הקונות בהדַר שִׂיאָהּ, ויש אשר אמרו הקונות לבעלת הבית במעט לצון ומעט אמת, כי הנערה היושבת לפניה להיות מְנַסָה את המגבעות איננה כאחת הנערות כי אם גֵאוּת תלבש כמלכה נסתרה עד כי כמעט לא תערובנה את לבן לגשת אליה ולצַוֹת אותה דבר.

ובימי שבתותיה ומועדיה לא באה עוד ריטה אל החוף, כי אם הלכה היערה אל הַלִּבְנֶה הגדול. שם ישבה על שפת המערה אשר בסתר השיח ותסגור את עיניה ותשמט ותצנח, ובִן-רגע אחָזוה שתי ידים שלוחות לקראתה. כפעם בפעם קדמו פניה הנוגנים בבֹאה ואחריהם כל קְהל שריה ושרותיה, והיא ישבה על כסא הזהב אשר לה לבושה מלכות וכתר האבנים בראשה והאשה הלבנה מספרת לה את כל אשר בקשה לשמוע: את דברי ימי אבותיה ואת דברי ימי אִמה אשר היתה בת מלך מארץ החוזים ואת דברי ימי אבות אבותיה ואת דברי ימי ארצה תּוּלֵי ואת דברי ימי עַמה עם מנהגיו ומשפטיו. ושרותיה מזמרות לה זמירות קדמוניות על עלילות בית אבותיה מקדם ועל חכמתם בימי שלום וגבורתם בימי מלחמה, וחכמי שריה נושאים באזניה משא על דברי ימי תּולי ומראים אותה פסלי עץ לבושי בגדי בני ארצה למען תדע ותמונות יַראו אותה למען תאר לעיניה את תבנית היכל אבותיה ותבנית ארמונותיה ועריה ושדותיה היפים אשר בגבולות ארצה, ותהי ריטה יודעת את תולי ואת כל אשר שם לכל פרטיה לא נעדר דבר, ותהי כמו ישבה שם כל ימיה ולא ראו עיניה ארץ אחרת מעודה. וכפעם בפעם בהיות עליה לעזוב את היכל המלכות ולשוב העירה למלאכתה ולבית אומניה, לא כָבַד עוד הדבר עליה כבראשונה, כי בחזון ראתה כל הימים רק את מלכותה ואת ארצה, ובימי שבתותיה וחגיה שבה והיתה למלכה בקהל שריה ושרותיה עם כל כבודה ותפארתה, וכל ימי השבוע נשאה בדומיה את סִבלה להיות יושבת כנכריה בין אנשים דלים ולהיות נחשבת כאחת מהם.

אך מעט מעט היה הדבר לפלא גם בעיני אנשי ביתה, בראותם אותה עוזבת את הבית כפעם בפעם בבוא יום הראשון בשבת כמעט אכלה את ארֻחת הצהרים, והיא שבה בערב ועיניה מאירות ומזהירות כאיש אשר ראה טובה שעות אחדות. ואחיותיה נוסדו יחד ותתחרשנה ותתלחשנה ותחשובנה עליה מחשבות אשר לא תהיינה לכבוד לה, ויהי כל חפצן לגַלות את סתרי הליכותיה אשר היא הולכת תמיד לבדה לשוח, ואחיה בן אוֹמנה חרץ בלבו להתגנב וללכת אחריה באשר תלך. אז יָצא אחריה מרחוק בלכתה היערה וילך אחריה ויבֹא גם הוא עד המערה אשר תחת הלִבנה, ואת קרן-האלון המקפצת מענף לענף לא ראה, כי היו עיניו נטויות על ריטה בלי מעצור, ואולם פתאם נעלמה הנערה מנגד עיניו ולא נראתה עוד, ובבֹאו אל המקום אשר שם אבדה ממנו וירא את המערה המסֻתּרה אשר מתחת האזוב וטרפי השיח וידע כי באה הנערה אל תוך החור, ואולם לא היה עם לבו לבוא אחריה שם גם הוא. אז יָשב על פני הדשא ויחכה. אך כעבור שעה ושתי שעות והיא לא שבה, ותקצר נפשו לשבת ויחַזק את לבו ויקם ויבֹא אל תוך המאורה ויָּחל לרדת, ואולם קירות המערה היו תלולים ונטוים מאד והאזוב ושיחי העשב אשר החזיק בהם נִתּקו והוא נפל ברעש גדול למעמקים ומטַר רגבי עפר ונפץ אבנים נופל אחריו.

והנער מְגֹאָל כלו וּכְסוּי פצעים וקְרוּעַ בגדים נופל על פני הדלת אשר מתחת והדלת נפתחה מקול הרעש הגדול בנפלו והוא מתגלגל עד לתוך אולם המלכות. אז השתער השר אשר על חיל המשמר בראותו את המתפרץ פתאם וימהר ויצו את אנשיו לתפשו, ואולם ריטה הכירה את הנער ותקרא “הרף!”. והשר נגש ויאמר לה, כי בן מות הנער הזה, ואולם ריטה קראה שנית: “אַל נא יפול משערת ראשו ארצה! המלכה אשר לכם צותה, ואתם שִׁמעו!” ואל הנער אשר התעודד כמעט ויספור את עצמותיו הכואבות ויבט משתאה ומשתומם אל כל סביביו אמרה: “הסכלת מאד, כי התגנבת לצאת אחרי. הפעם הזאת נשאתי לך ואולם אַל נא תשוב לאִוַלתך זאת, כי לא ינַקה אותך חיל המשמר אשר לי שנית”. אז נתנה אות לאשה הלבנה והאשה צותה את שר חֵיל המשמר, ויתפשו האנשים את הנער וישליכוהו אל מחוץ לדלת ההיכל, וישכב הנער שם. והנער החל בעמל וביגיעה לתַפש בידיו וברגליו ולעלות מן הבור ולא יכול, כי היו הקירות חלקים מאד, ויָּשב ויפול כפעם בפעם לאחור, אז חמלה האשה הלבנה עליו וַתָּקֶם את רוח הסערה אשר לה ותעלהו בן-רגע אחד למעלה.

והנער הולך צולע על ירכו ונאנק ומתיפח ממכאוביו ויתע פעמים אחדות ביער, ויהי לילה בבֹאו אל בית אבותיו. הוא בא וימצא את ריטה יושבת בית זה כמה, וריטה לא סִפרה דבר על אדותיו ואת אשר קרהו ותהי מִתְאַוָּה מעט לשמוע את אשר יסַפּר הוא. ואולם הנער בראותו אותה עִוָה רק את פניו ולא דִבּר דבר. רק אין זאת כי אם לא חפץ לגַלות דבר מכל אשר ראה בעוד הנערה בבית. ואולם אמו ראתה את בגדיו הצואים והקרועים ואת פצעיו אשר בידיו ותספוק כפיה ותקרא " אֵלִי בשמים, הביטו נא למראהו! מֶה עשית, נער? האם בקהל נערים נִצים היית?"

“לא”, ענה הנער בקֹצר רוח, “רק ריטה הנחמדה אשר לנו אשֵׁמה בזה עם דרכיה ומעלליה הזרים. אנכי חפצתי לדעת את המקום אשר היא הולכת אליו כפעם בפעם וִיהי מָה, ועתה ידעתיו. אל היער היא הולכת ושם היא מקַפצת אל תוך חור עמֹק והחור יורד אל תוך מערה גדולה. ואני קִפַּצתי אחריה, ואולם אין זאת כי אם מהירה היא ממני, כי כמעט הבאתי עלי שואה וכל עצמותי שִבּרתי. אין זאת כי אם יחדור מעט אור אל תוך המערה מבעד לאחד הבקיעים, ואולם חשֵכה וקרה ורטֻבּה היא על פני כֻלה. ושם מתהלכת ריטה אנה ואנה והיא מדַבּרת בקול אל נפשה. רק אין זאת כי אם מצַחקת היא שם צחוק שעשועים לנפשה, אשר בו תתחַפש לבת-מלך או למלכה, ולא תחפוץ בהיות זָר עמה ולא ישים אותה ללעג. אַל תירָאי, ריטה, לא אפריע עוד אוֹתָךְ בהבלַיך”.

“אכן טוב תעשה אם ככה חרצת”, ענתה ריטה בשחוק ובנעימות כמשפטה תמיד. ובכן אפוא לא ראה אחיה דבר, לא את ההיכל הנחמד ולא את השרים והשרות ולא את בגדי תפארתה ולא את כסא מלכותה. אמנם פלא הוא כי לא ראה דבר, ואולם טוב כי כן הוא וכי כמו זרה תהיה גם לימים הבאים, כי הן נערה עניה היא העובדת את עבודתה יום יום למען השתכר ללחם חֻקה.

אבל בעת אשר לא היתה ריטה בבית ולא שמעה סִפר הנער באזני כל אנשי הבית, כי אין זאת כי אם השתגעה הנערה מעט וכי שמע במו אזניו בהיותו בתוך הבור אשר לה באדמה באמרה כי מלכה היא וכי חיל משמר לה ועוד דברי תעתועים והולֵלות כאלה. ואמו שמעה את הדברים ותאמר: רק כתר הזהב אשר בכתנתה עשה לה את כל אלה. ואולם הן שגעונותיה לא ישחיתו ולא ירֵעו, ולכן חשבו כלם כי טוב יעשו אם יתנו אותה לעשות את כל אשר היא עושה גם בימים הבאים, ויהיו כמסתירים פניהם ממנה וכלא רואים.

ושָנים באו ושנים הלכו. בימי השבוע היתה ריטה נערה עובדת ענִיה ובימי השבתות והחגים היתה מלכה נאדרה, ולא התעצבה ולא חרה לה על כי רק היא לבַדה יָדעה את סודה. ובהיותה בת עשרים שנה ואחת והיא עוברת יום אחד את רחוב העיר, והנה איש צעיר ויפה תאר נגש אליה, אשר לא ראתה אותו זה פעמים אחדות מדי לכתה מביתה אל בית עבודתה ולא שָׂמָה אליו לב, והאיש השתחוה לפניה ויאמר: “אמצא נא חן בעיניך, עלמה נכבדה, וּנְתַתְּנִי לְדַבּר באזנַיך דברים אחדים”.

וריטה האדימה ותען דברים נמרצים כאשר לא הסכינה מעודה: “לא ידעתיך, שְׂטֵה מעלי!” ותלך לדרכה. והאיש הצעיר עמד באשר הוא שם ויבט אחריה ביגון. ואולם הנערה לא חדלה מהגות בו כל העת אשר לפני הצהרים וגם בהיותה זועפת על דבַר אשר נגש אליה לדַבּר אותה ברחוב העיר לא חדלה מהִתְאַות לדעת את אשר היה עם לבו להגיד לה. ובהיות הצהרים והיא שבה הביתה ותשתומם מאד בראותה את האיש הצעיר יושב בבית אומניה על יד אִמה. רגע אחד נשארה עומדת בַּסָּף, ואולם האיש הצעיר קם לפניה בכבוד מעל כסאו והאשה קראה אליה ותאמר: “מה זה תתמהמהי? בֹאי הבּיתה,הן לא יאכלֵך האיש הזה. תמים הוא עִמָךְ”.

אז החל גם האיש לדַבּר. “גבִרתי”, אמר, “יודע אנכי אוֹתָךְ זה חדשים אחדים, יום יום הלכתי אחורַיך בלכתּך ואַתּ לא התבונַנְתְּ. ועתה הנה ערבתי את לבי לגשת אליך ברחוב, כי אמרתי: זאת היא הדרך הנכונה מכל הדרכים. ואולם אַתּ צדקתְּ מאד בַּהֲשִיבֵךְ את פָּנַי, כי את אשר לא יֵעָשֶׂה עשיתי. לוּ עשיתי למבראשונה את אשר עלה על לבי רק זה אחרי כן, כי אז באתי לבית אבותַיך ראשונה – ולא היה בי חטא”.

“אבל מה שאלתך?” שאלה ריטה והיא נבוכה כֻלה.

“גברתי ריטה”, ענה האיש הצעיר, “אהבתיך וזה חפצי לקחתֵּך לי לאשה, האם תואילי ללכת אחרי?”

וריטה שמעה ולבה התפעם בה בחזקה ותורד את עיניה כי התבוששה. “לא ברגע אחד יעָשה דבר אשר כזה”, אמרה, "הן לא ידעתיך עוד – "

“אַל נא תקשי את לבך”, קראה אומנתה ולא נתנה אותה לכלות את דבריה. “איש נדיב האיש הזה והוא משורר”.

“משורר אתה?” קראה ריטה ונפשה התעוררה בה פתאם.

“יש כי אאמין כי כן הוא”" ענה האיש הצעיר בענוה. "כותב אנכי שירים ומוציאָם בספרים והאנשים קונים אותם בחפץ לב ואומרים לי, כי סבל חייהם יוקל מעליהם והעולם ייף בעיניהם שבעתים אחרי קראם אותם.

וריטה שקעה פתאם במחשבותיה ולא יספה לדבר עוד, והאיש הצעיר הוציא ספר קטן מצלחת בגדו ויתן על ידה ויאמר: “הואילי נא, עלמה נכבדה, וקחי את הספר הקטן הזה מיד. שירַי הם. יהיו נא אלה למליצים עלי ואַתּ תני לי ואסור מחר אליך ואשמע את אשר תעני אותי”.

ואחרי ברכו אותה בשלום ואחרי צאתו החֵלה האשה לדבר על לב ריטה ולעודד אותה ללכת אחרי האיש הצעיר והיפה הזה להיות לו לאשה, כי נדיב הוא וכי ברכה בו וכי טוב ממנו לא תמצא. וריטה ענתה: נכבד הדבר הזה מאד ולכן לא תוכל לבהל ברוחה עד אם תתבונן בו היטב. ואחרי כן סרה אל אחת הפִּנּוֹת ותחל לקרא בספר השירים. והשירים היו על האביב ועל אור השמש, על הפרחים הנותנים ריח ועל הצפרים המזמרות, על בני האדם האוהבים איש את אחיו והם נאמנים איש לאחיו בימי טובה ובימי רעה ועל כל רם וכל נשא אשר יהיה לברכה לבני אדם טובי לב. ובקראה את כל אלה חשבה כי שומעת היא את השירים הקדמונים אשר שָרו לה שׂריה ושׂרותיה ואת חָכְמות פי האשה הלבנה המדברת אליה, ותמָלאנה עיניה דמעות ולא יכלה עוד באחרונה לראות היטב את אותיות הספר.

כל המועד אשר אחרי הצהרים הגתה ריטה במשורר ובלילה לא יכלה לישון, וממחרת היום, כבוא האיש הצעיר לשמוע את אשר תענה אותו, יָצאו כל האנשים אשר בבית החוצה למען הַשְׁאִירָם לבדם, וריטה אמרה: “קראתי את שיריך והם מצאו חן בעיני מאד. אכן משורר אתה באמת, אולם האף גם ידעת מי אנכי?”

“היפה אַתּ והנחמדה אַתּ מכל הנערות אשר ראו עיני מעודי” ענה המשורר בכל לב, “ולו היה עם לבך להיות לי לאשה, כי עתה הייתי המבורך מכל בני האדם ולא חדלתי עוד מִדַבר ומכּתוב בשירי את פרשת כל הברכה הזאת”.

“אסופה אנכי מן החוץ ואין איש יודע מי היו אבותי”.

“יהיו אבותיך אשר יהיו ואַתּ הנךְ את אשר הנך”.

“עובדת עניה אנכי ואין לי מֹהר ואין לי מתן בלתי אם עורי זה אשר לבשרי”.

“אתּ לבדך לי אוצר נחמד אשר לא יערכהו כל זהב האדמה. עבֹד נעבוד שנינו ולא יחסר לנו צרכנו”.

“תן לי מועד להתבונן בדבר” ענתה הנערה רכות. “הן לא בן-רגע יחרץ גורל אשר כזה”.

“בזאת צדקת”, ענה המשורר. ואולם עד כלות המועד ההוא הן לא תמנעי ממני לבוא ולראות את פניך יום יום?"

“בֹּא” ענתה ריטה. והעלם נשק ידה למו פיו ויתן לה גליון כתוב שירים חדשים, אשר כתב למענה מתמול ועד היום, והם יפים שבעתים מכל השירים אשר כתב מעודו.

ובלב ריטה נלחמו מחשבות צוררות אשה את אחותה. אכן מצא המשורר חן בעיניה וגם נעים החבל להיות אשה לאשר כזה, ואולם בלבה הבינה כי לא תוכל ללכת אחריו עד אם תשאל בראשונה בעצת האשה הלבנה אשר היתה לה לרעותה האחת על פני כל האדמה ועד אם תגלה את סודה הנפלא גם לו. ונפשה קצרה מאד ולא יכלה לחכות עד הראשון בשבת, ותלך בחפזה היערה, וגם בבית עבודתה לא שאלה דבר למען יתנו לה ללכת, ובהיותה נחפזה בלכתה לא ראתה ולא התבוננה כי גם המשורר הולך אחריה מרחוק, כאשר הסכין לעשות בימים האחרונים כפעם בפעם בלכתה על פני חוץ ואולם העלם השתאה מאד בראותו כי אין הנערה הולכת אל בית עבודתה כמשפטה תמיד, כי אם ממהרת לבוא אל היער אשר מחוץ לעיר, ויהי הדבר בעיניו לפלא וימהר וילך אחריה למען דעת את אשר היה לה פתאם, ובראותו כי הולכת היא בחפזון וילך בחפזון גם הוא, ויבֹא עד מְקום הלִבנה הגדול ועד המערה המסֻתּרה תחת האזוב וטרפי השיחים, ופתאם ראה כי נעלמה הנערה מנגד עיניו, כי ירדה למעמקים, ויחשוב כי קרה אותה אסון, ויזעק זעקה גדולה, כי נבהל מאד, וימהר ויקפוץ גם הוא אל תוך הבור ולא התמהמה רגע. אז נפל על רגליו בירכתי הבור וכל רע לא אֻנה לו, וימשש כה וכה וירא לאור נֹגה מעט והנה דלת זהב לפניו ומבעד לדלת ישָמע קול רעש נשק וקול נוגנים, אז פתח בלב אמיץ את הדלת ויעמוד בתוך ההיכל באולם המלכות בין שרים ושרות ברגע אשר ישבה ריטה על הכסא והאשה הלבנה מלבישה אותה מלכות ואת הכתר תשים בראשה. ובראותו את המראה הזה מִהר ויעבור את גדודי חיל המשמר עד בואו למעלות הכסא ויכרע על הארץ ויגע במצחו ברצפת האולם.

וריטה בראותה את המשורר פתאם לא יכלה לעצור זעקה חרישית תחת לשונה, כי השתוממה מאד, וגם הפעם השתערו גדודי חיל המלואים ויאמרו להתנפל עליו ולתפשו, ואולם ריטה נתנה אות וַתְּצַוֵם להרפות ממנו, ומן הכסא ירדה וַתָּרֶם אותו מעל הארץ. אף המשורר נבהל מאד ולא ערב את לבו להביט בפניה ורק חרש דִבר: “הלא זה תמיד הגיד לי לבי כי הוד מלכות אַתּ. סלחי-נא לי, מלכה, בחסדֵך על זְדון-לבי ועל אשר השׁיאני לבי לאהבה אותך”.

“ובכן אתה רואה אפוא את כסאי ואת כתרי ואת אולם מלכותי ואת צבא השָׂרים והשָׂרות אשר לי?” שאלה ריטה.

והמשורר השתאה מאד למשמע הדברים האלה. “איך זה לא אראה?” אמר, "אכן הֻכֵּיתי כמעט בסנוֵרים למראה כל התפארת הזאת, ואולם עִוֵּר אינני.

וריטה פנתה אל האשה הלבנה ותאמר: “משורר הוא והוא אומר לקחת אותי לו לאשה. מה העצה אשר תאמרי לי?”

“גבִרתי ומושַׁלתי”, ענתה האשה הנאמנה, “איש לב הוא אשר טעמו בו. טהורות עיניו אשר את הנסתרות תראינה. נדיב הוא, כי הוא משורר. אם אהבתיהו, כי עתה היי לו לאשה”.

וריטה האדימה מאד וַתּוֹרֶד את עיניה, אז החזיקה האשה הלבנה בידה ותשם אותה ביד המשורר, והשרים והשרות קראו בקול גדול “תחי המלכה, יחי בחירה!” והנוגנים ענו אחריהם בנגינתם ותמונות המלך והמלכה התלויות על הקיר החלו להאיר פתאם. והפקיד אשר על החצר כרע על ברכו לפני המשורר ויאמר: “הוד מלכות, כי היית לגבִרתנו ולמושַׁלתנו הנשאה לאיש היית לנסיך שליט גם אתה אשר יאתה לך כבוד וגדולה.” אז פקד את אחד מנערי השרת ויבֹאו אחדים מעבדי החצר ויביאו כר ארגמן ועל הכר לְבוש-מלכות עם רקמת זהב ורָביד וחרב וְדָרְבְּנוֹת-זהב וישימו את כל אלה על הרצפה לפני הכסא, וריטה שאלה בשחוק נעים ותאמר: “היש עם לבך ללבוש את אלה?”

“לא אערוב את לבי – גדול הכבוד ממני – לא היום –” ענה המשורר והוא נבוך כלו. ואחרי כן הוסיף חרש ויאמר: "גברתי ומושלתי – ריטה חמדת לבי – כי עשית עמי את החסד הגדול מכל החסדים – כי הייתי לך לחתן – כי עתה אערוב את לבי לשאול מעִמך – "

“מה?” שאלה ריטה במאור פנים.

“שַלחי נא את שרַיך ושרותַיך מעל פנַיך – תניני ונהיה רגע אחד לבדנו – למען אשיש עליך בפעם הראשונה כמשוש חתן על כלה ולמען אחבק אותך.”

“אין למלכה בדידות”, ענתה ריטה. “קום ונלכה.”

וריטה קמה ותלך לימין חֲתָנָהּ עד פתח ההיכל, והשרים והשרות נותנים להם כבוד כמשפט, ותעזוב את לְבוש-מלכותה ואת עֶדְיָהּ ביד האשה הלבנה, ומקץ רגע אחד היתה היא וחתָנהּ בפתח המערה על פני האדמה. שם נפלה על צוארי המשורר ותשק לו בפעם הראשונה וְהַלִבְנֶה הזקן רָעַש וקרן-האלון הנאמנה הביטה.

והמשורר היה מַשְׁמִים לכל אשר ראה ולכל אשר שמע ביום ההוא, ואולם לא מצא את לבו לחקור את כלתו ולשאול. וריטה הבינה את אשר בלבו ובדרך בשובם העירה סִִפּרה לו את כל הדברים, ורק בַּקש בִּקשה אותו לשמור את הדברים בלבו ולבלתי דַבֵּר באזני זר, פן יהיו לשחוק.

ובבית אוֹמְנֵי ריטה עשו משתה ביום אשר אֹרְשָׂה הנערה לאיש ומקץ ימים אחדים חגו גם את חג החתֻנה, ויהי חַג מִשְנֶה גם בקהל הממלכה הנסתרה וגם בקרב האנשים אשר ברחוב ביתה. וריטה עזבה את בית עבודתה ותפתח לה חנות למעשה מגבעות, והמשורר כתב שירים נחמדים על כל הטוב אשר מצא ויהי למהולל בכל הארץ בשנה הראשונה לחתֻנתם באו מעת לעת היערה אל היכלם ויהי גם האיש הצעיר יושב על הכסא על יד אשתו לָבוש מלכות, ואולם מקץ שנה ילדה ריטה בן ולא יכלה לצאת שבועות אחדים החוצה והמשורר לא ידע אם יוכל לבוא לבדו אל ההיכל. מקץ ארבעה שבועות יָצאה ריטה שנית בפעם הראשונה וַתַּלְבֵּש את בנה את כְּתֹנת הבד עם כתר הזהב וַתָּבֵא אותו אל ההיכל אשר בממלכתה הנסתרה, למען הַרְאותו את השרים והשרות. ותהי שמחה גדולה מאד וכבוד ותפארת וגדולה, והאשה הלבנה לקחה את הילד בזרועותיה ותתרפק עליו וַתָּרֶק לו את ברכותיה, וכאשר שבו מעט לדממה קמה ריטה ותפתח את שפתיה ותאמר: “נדיבֵי שָׂרַי וְשָׂרוֹתַי, זאת לנו הפעם האחרונה אשר אנחנו רואים איש את פני אחיו, כי עבודתי ובני ובעלי דורשים מעמי את עתי ולא אוכל עוד להתלונן בצלכם חצי ימי. את עֲבָדְכֶם אותי באמונה אזכור ולבי ירעד, ואולם מה יועילני זה? קומו ושובו לכם לארץ תּוּלֵי, עֲשוּ שלום עם מלך הצפון וזכרו אותי בלבכם כאשר אזכרכם תמיד גם אָני. שלום שלום לכלכם!”

והשרים והשרות כרעו על ברכיהם וישאו את קולם ויבכו והאשה הלבנה התרפקה על ריטה ולא אבתה לעזוב אותה. ואולם ריטה התחמקה בנחת מזרועותיה ותָּשב ותקח את בנה ותתן את ידה באהבה לכל איש ואשה ותגש לאט אל הפתח. אז הביטה בפעם האחרונה על השרים ועל השרות ועל ההיכל ועל הכתר ועל לֵבוש-המלכות ותשק בפעם האחרונה לאשה הלבנה ובִן-רגע היתה בפתח המערה על פני האדמה.

ובעמדה תחת הלִבנה אמרה ריטה לאישה בעצב: “הנה הבאתי את הקרבן ועתה זה בא הקץ לתפארת מלכותי לעולם”.

“אַל-נא”, ענה המשורר ויכרע לפניה על ברכו. “לי אַתּ מלכה ולי תהיי מלכה לעולם ככל אשר היית וככל אשר חשבתיךְ בלבי עוד טרם הִגָּלוֹתֵךְ אלי בתפארת מלכותךְ וככל אשר תהיי לעולמי עולמים לכל זַרְעֵךְ אַחֲרָיִךְ”.

וכן היה. עַטְרות תהלה נִתּנו על יד המשורר והוא הניח אותן לרגלי אשתו. והאיש והאשה עשו עשׁר ויִכָּבדו מאד ויולידו בנים ובנות וַיגדלום ויהיו לאנשים ישרים, אשר נטעו בלבם אמונה כי עליהם להיות טובים מכל אדם, אף כי לא היו למלכים ולמלָכות, ויהיו נכבדים על פני כל העם, ואנשי עיר החוף חשבו מאד את שמם, ומקץ שנים רבות, במות ריטה, הקימו לה מצבת זכרון על פני שפת הים במקום אשר נמצאה לפנים הנערה הקטנה מרגריטה בּוֹלגֵיברן.

מנת חלקם של הגאונים, בחירי הרוח, הוא לחשוב מחשבות ולרצות; מנת חלקם של הבינונים, של ההמון – להלביש את המחשבות האלה והרצון הזה בצורת חזיונות ממשיים. וראה זה פלא, כי הראשונים, או החושבים כי יש בהם מעין גאוניות ורמז לרוח נעלה, מתנפלים על האחרונים, ממעיטים את דמותם ושוחקים להם. ההמון, יאמרו, הוא קשה-עֹרף ולא יבטל כל כך מהרה את רצונו מפני רצון הגאונים. אתם דורשים דבר זה לגנאי ואני, להפך, דורש אותו דוקא לשבח. קשיוּת-ערפו של ההמון, כבדוּתו, שִׁויוֹן-משקלו שלא כל כך נקל להשביתו, – כל הסגלות האלה מכריחות את אנשי הרוח להגביר חיָלים ולהעצים את כֹּחם. אמנם כבד הוא עד מאד להניע את החמר-השקט הזה ממקומו, אבל מַבְלִיגִתוֹ והתחזקותו של הגאון לפעול על ההמון יגבירו אונו, כאלו הוא עוסק בחלוּץ-עצמות ומלמד את ידיו להשתמש במַרְגֵּמָה. אם רעיון חדש לא ימשוך אחריו את לב ההמון, אז יהיה לנו הדבר הזה לאות כי הרעיון איננו חזק כל צרכו ולא יצלח, או עוד לא הגיעה שעתו. ואם עשתה המחשבה החדשה את הרושם הדרוש על הבינונים ואנשי-השוק, אז עמדה בנסיון הראשון, והדבר הזה נכבד מאד. אמנם אלה האחרונים אינם מוכשרים לבחון ולשפוט את רעיונותיהם של בחירי האנושות; אבל על ידי כח עמידתם ומתינוּתם המה מסוגלים להבדיל שלא מדעתם, ועל כן הבדלה זו היא עוד יותר נאמנה, בין המחשבות אשר התפתחו כל צרכן ואשר כח בהן לחיות ובין המחשבות שלא התבשלו ושאין להן ערך.

הדבר היה מובן לנו אלו היו ההמוניים מתאוננים זה על זה או לעגים זה לזה, כי באמת מה יעשו שני אנשים מקרב ההמון המצוי בהפגשם יחד; אין אחד מהם יכול לעורר בלב השני מחשבות או רגשות ואין איש מהם יכול לבַדח ולשעשע את דעת חברו; הפנים הקהים של כל אחד מהם המה כאספקלריה, אשר בה תראה טפשוּתו של השני; כשהם מזדמנים יחד הם מגהקים ומפהקים; דומית-רוחם, דלוּתם הפנימית וקפאון מחשבותיהם מטילים עליהם אימה מסותרה, והמה מרגישים את עצמם כאנשים אשר תושיה נדחה מהם. כן ירגישו בינם לבין עצמם כל אנשי-העדה, אם יעזבם הרועה אשר אליו הורגלו ואחריו ילכו. אבל האיש אשר רוח וכשרון בו, הלא עליו היה להלל ולברך את ההמוני. זה האחרון הוא הונו, שדהו, אשר מפריו יאכל. אמנם לא נקל הדבר לפלחו ולשדדו, אבל מה רבה תבואתו! צריך אמנם לעדור את הניר הזה מבקר עד ערב, לחרוש עמוק עמוק, לזרוע ולקצור, צריך לסבול את השרב ביום והקר בלילה, אבל אם הזרע בריא ומוכשר לצמיחה, אז יתן יבוּלו. כמובן, האיש הזורע גרעינים רקובים או חצץ לא יעשה קציר. לא דַי להגאון להיות בעל דעות רמות וגם פּוֹרִיות; עליו גם לדעת לבחור את שעת הכשׁר והמקום הראוי לגלוּי רעיונותיו. אם לא ישגה בבחירה זו, אז יענה ההמון את הזריעה. בכל עת אשר יתאספו הגאונים למשתה עליהם לשאת, על פי הישׁר והצדק, את כוסם הראשונה לחיי ההמונים.

ומה הוא חטאם הגדול של בני ההמון? חוטאים המה על כי ימצאו גם באשר לא יבוקשו, על כי מספרם רב מאד ועל אשר המה הכלל ולא הפרט. אולם אם נֹאבה פעם להתבונן אל ההמוני, מבלי הבט אל כמוּתו הרבה, אז נראה כי איננו כל כך איום ושפל, כאשר יתארוּהו בוזיו. פניו המה, על פי רוב, יותר יפים מפני הקוף, גם היותר נאה, אם גם יפים לא יגיע למעלת היופי של אפּוֹלוֹ מבילוידיר. גם פני זה האחרון היו נחשבים למצויים וזולים, לוּ היו כמוהם פני רוב האדם. ההמוני, אדם-השוק, הוא יותר מהיר וחרוץ גם מהכלב המלומד, אם גם לא יתחרה עם הלץ שבקרקס. גם זה האחרון היה נחשב לנרפה ומגושם, אלו היה יכול כל נער כפרי לעמוד על ראשו ולעשות כִּרכּוּרים באויר כמֹהו. ההמוני הוא, על פי רוב, חכם משַׁבלוּל וגם מפיל נבון, אם גם שכלו איננו עמוק וחד כשכלו של דַּרְוִין, אשר הפלוסופים הבאים לא יתנו בודאי לדעותיו ערך יותר גדול מאשר נערוך אנו כיום את תורת-החיים של פַּרְמֶנִיד או אריסטו.

יש רבים האומרים עם המשורר הוורַץ: הנני שונא את ההמון והנני מרחיקם מעלי. האנשים האלה מודיעים ומעידים בהטעמה מיוחדה, כי המה שַׁיכים להמוּעטים והמה מתגאים בזה. לפי דבריהם, כל רגשותיהם, מחשבותיהם ומשפטיהם המה שונים ואחרים משל ההמון – כלומר, האספסוּף בנוסחא יותר נמוּסית –, משל המרוּבים. אם יאמרו לִגְאֵיוֹנִים כאלה כי המה מן השכיחים והמצויים בחברת האדם, אז יחשבו זאת לעלבון כבודם שאין לו כפרה. קשה להם גם להעלות על דעתם, כי אין ביניהם ובין חילק ובילק ולא כלום. בפרק זה נחקור ונדרוש מֵאַיִן באה שנאה זו אל ההמון ואם צדקה באמת; אבל ראשית לכל נראה נא, אם יש איזה הגיון במחשבותיהם ומעשיהם של החשוּבים האלה המוֹחים נגד כל אלה אשר יחשבוּם לההמון. אלוּ היו כל מעשיהם בהגיון ובמחשבה תחלה, כי אז היה עליהם לצַיֵּן את ההבדל שביניהם ובין ההמון בכל הליכותיהם ולהבליט את מקוריוּתם על כל צעד וצעד, למען לא יערבבו אותם עם הרבים; אז היה עליהם ללבוש בגדים על פי גזרה מיוּחדה, להתנהג בנמוסים ומנהגים אחרים לגמרי, לבחור במושגי-מוסר שאינם לקוחים מן השוק ולבלי שים לב לכל אשר יאמרו וישפטו רוב הבריות. היעשו כזאת? לא; המה עושים דוקא את ההפך מזה. המה חושבים ל“טוב טעם” לבלי היות מתמיהים בעיני אחרים, לבלי הסב עליהם את דעת ההמון הבזוי, כלומר: לבלי היות מוּבדל ומוּפרש מהרבים המאוּסים. המה כורעים ומשתחוים לפני דעת הקהל, ואם זאת האחרונה מתנגדת להם אז ימלאו רגשי צער. הם המה העמודים המוצקים אשר עליהם נשענים חקי הארץ, – ומה המה החקים אם לא הסך-הכולל את השקפות העם, כלומר: הרבים, בצורת מצות ודִבְּרוֹת. המה עומדים לימין הפַּרְלמֶנטַריוּת, הנשענת על היסוד: “אחרי רבים להטות!” כלומר: על היסוד המכריח את המוּעטים להיות משועבדים וכפופים להרבים. במקרים ידועים יחלמו וגם ילחמו בעד זכוּת הבחירה הכללית (אללגעמיינע שטיממרעכט), כלומר: בעד הרמת ההמוֹניוּת, השוק והאספסוף, למעלת אלהוּת. לא נעלם ממני, כי על פי רוב ישחו עם הזרם לא משום שיתכַּוְנו להִנָּשא אתו הלאה, קדימה, כי אם משוּם שאין כח ואון ללחום נגדו. האיש אשר המציא את הפתגם: “הרוצה לחיות בין הזאבים ייליל כזאב”, חפץ ללַמד את תורת ההכרח ולא עלה עד דעתו לתת כבוד לשוחרי טרף. אבל יש פתגם אחר: “קול המון כקול שדי”, ובזה גמרו את ההלל על בן-השוּק וירימוהו לשמי ערבות. דבר שאין להכחיש הוא, כי גם הלועג להמון ובוֹזה לו מְכַוֵן בחשאי את מעשיו והליכותיו לרוח הרוֹב, ובסתר לבבו הוא מסכים כי השקפותיו של זה האחרון צודקות הנה וראויות בכללן לשים אליהן לב.

רק מתי מספר, אשר נער יכתבם, ערבו את לבם להיות נאמנים להגיונם עד הקצה האחרון. טרייטשקה נותן את היתרון לממשלת העריצוּת הנאורה, אשר לא תחשוב את הרוב והיא מוסרת את גורלם בידי מעטים, אשר להם הכֹּח והמשפט לעשות כהעולה על רוחם. קרליל (Carlyle) דורש, כי הרבים ישעבדו עצמם שעבוּד נאמן להיחיד הכביר והאמיץ והוא מטיף לעבודת-הגבורים (העראָיענדינסט).

מוֹנטֶסקיֶה מתלוצץ ואומר, כי בית-דין של מושבעים רק אז יש לו הזכות להתקיים, אם ישימו להם לחֹק: אחרי מעטים להטות, יען כי בין שנים עשר מושבעים רוּבם חמורים ומעוטם נבונים. אולם מונטסקיה שוכח דבר אחד, כי בין אותם המועטים, כלומר: אותם היוצאים מן הכלל ונבדלים מעל ההמון הרב, ישנם לא רק אנשים העומדים למעלה מעל הטפוס האמצעי, השכיח והמצוי, של האנוּשוּת, כי אם גם העומדים למטה ממנו ועדיו לא הגיעו. בין המוּעטים האלה ימצאו על יד הגאונים גם נבוּבי-מוח ועל יד המקוריוּת הבריאה גם זרוּת משוּנה ןחוֹלנית. חברי האקדמיה הם אמנם המוּעטים שבאומה, אבל הלא גם אזרחי בית-המשוגעים בטלים ומבוטלים הם במספרם לעומת ההמון הרב אשר מחוץ לקירות הבתים האלה. מונטסקיה שׂם נפשו בכפו לתת את היתרון והנִּצוח לחוקר אחד ושני הדיוטים על תשעה אנשים בינונים, ודבר זה הוא מסוכן מעט. הנני חושד בלבבי, כי גם קרליל וטרייטשקה לא יבזו כל כך את הרבים, כאשר יֵראה מן הסקירה הראשונה או גם כאשר יאמינו אולי בלבבם. עריצות נאורה! עבודת הגבורים! המ! הבה נראה: עריצוּת נאורה, האין זאת אומרת כי מושל גאון, אשר שאר רוח לו, מטה את לב ההמון לקבל את השקפותיו ודעותיו ולהסכים למגמותיו ושאיפותיו, ולהיות אתו בעצה אחת ולחשוב ולפעול כמוהו וברוחו? עבודת-הגבורים, האין זאת אומרת כי הגבור, כלומר, הפרט היוצא מן הכלל, חפץ ושואף כי ראובן ושמעון, גללי ומללי, פלוני ואלמוני יכירו ויוקירו את גדלו וערכו ויתרפסו לפניו? כמדומה לי ששאיפה זו אינה מתאמת אל הבוּז לההמון והלעג להשוּק. מה לו להאיש אשר יבוז לההמון ולמה שיאמרו ויחשבו הבריות הקטנות והמצויות? מה לו ולהסכמתן והשתוממוּתן? על פי תורת טרייטשקה היה מחוּיב הדבר, כי פֿרידריך הגדול או יוסף השני היו צריכים לוַתֵּר על כסא המלוּכה ולמסור את השרביט לאחד מבני משפחתם, לאיש פשוט, מצוי וישר, כי מה להם, הגדולים, ולצאן האדם, מה לרועים מיוחדים כאלה ולהעדר הגדול? למה היה להמלכים הנאורים האלה לגַיֵּר את השוטים על מנת שיקבלו עליהם את עֹל השכלתם, למה היה להם לפזר את פניניהם לפני החזירים! מנקודת הראות של קרליל, השפיל מיכל אנג’ילה את נפשו בהציגו את צלם משה ברחוב לרַאֲוָה לפני סקרנים בטלנים, וגֶתֶּה הסכיל עשות בתתו את החזיון “פויסט” לדפוס, למען ישתמשו בו בבתי-ספרי-הבנות הגבוהים. תחת לבקש ולשמוח על הסכמת ההמון והתפעלותו, היה עליהם להצטער על זה ולראות בהן סימן רע ליצירותיהם. עליהם היה לחזור על קריאת אותו הדברן, שהיה נאמן להגיונו: “ההמון מוחא לי כף – האם נתמלטו מפי דברי שטות?” פרידריך הגדול היה אפוא, לפי זה, מחוּיָב להתבודד בגנו ולפרוש את עצמו מההמון הרב, ועל גֶּתֶּה היה אפוא לנוּס המדברה או אל אחד האיים הרחוקים והשוממים מאדם ולקרוא את שיריו וחזיונותיו רק באזניו הוא. אז היינו יכולים לקרוא: יְחִי ההגיון!

בכל זאת הננו רואים נגוּדים והפכים, שאי אפשר להכחישם ולבטלם. מצד אחד יבוּזו לֶהמון, מהצד השני יתבוננו אליו ויכַוְנו את המעשים לפי רוחו. הן יאמרו: כי אין האספסוף מסוגל כלל לשפוט על יצירותיו של הגאון ולהבין את ערכן, ובכל זאת החלום היותר יפה של הגאון הוא שם תהלה ואַלמות, כלומר: הסכמת ההמון. הן יכחישו בבינת ההמון ובשכלו, ובכל זאת מוסדות-המדינה היותר נכבדים וחשובים, כמו בתי-מורשי העם, בתי-דינים של המושבעים ודעת-הקהל, כל אלה הלא נשענים המה על ההשערה כי הרבים לא לבד שהמה נבונים ויש לסמוך עליהם, כי אם גם אין השגיאה שכיחה אצלם. הן לקלון יֵחַשֵׁב להמנות על ההמון, ובכל זאת לא ימנעו מלהתפאר במאורעות גדולים כי יחשבו וירגישו כהרוב. הזקן הרומי לא מצא בשעת התרוממות רוחו תהלה יותר גדולה לנפשו מהדברים: “הנני אדם, וכל הנוגע לאדם לא זר הוא לי”. הוא היה משתומם בודאי, אלו קרא לו אחד המדברים החכמוֹנים מבני דורו: “הנך אומר כי אדם אתה ככל האנשים; אם כן אפוא הנך מתפאר בהמוניוּתך”.

הנני חושב, כי ביכלתי לבאר את מקור הנִּגוד הזה. ברור הוא בעיני, כי הנגוד הזה יש לו יסוד ביולוגי. הכח הנעלם המסדר את החמר לעצם-חי, מחולל בתחלה לא מינים, כי אם אישים. אין רצוני להתעסק במקום הזה בהשקפות השונות על אדות ראשית החיים, והנני מניח את השאלה במקומה, עם מי הצדק: אם צדקו אלה החוקרים הסוברים, – ואשר סברתם היא עתה השולטת, – כי באחת העתים נוצרה הדיוּקנה-הקדמאה (פראָטאָפלאַזמאַ) מהחמר הבלתי-חַי, או הצדק עם פְּרֵייֶר (Preyer )והחושבים כמוהו, כי החיים הם, כהתנועה וכהמשיכה, סגולה נצחית של החמר. דַּיָּהּ לנו במקום זה הידיעה, כי החמר מקבל כיום את הדחיפה ליצירת עצם-חי מבעלי חיים שקּדמו לו. בעלי החיים הנולדים כיום המה אפוא זרע בעלי החיים שכבר נבראו, אם גם לא נדע כיום את אופן יצירתם ומקורם של אלה האחרונים. החיים המה הרכבתם והפרדתם של צרופי-חנקן (שטיקשטאָפפֿערבינדונגען) חלבוניים בעזרת החמצן; יצירה כזו יכולה לקבל צורות שונות זו מזו לאין-קץ, ובכל פעם אשר הטבע עושה מלאכתה על האבנים לברוא בעל-חי (רק לשבר את האֹזן הנני משתמש במליצת בני-אדם זו), יש לה הברירה לתת לו אחת מבילליון או טרילליון הצורות האפשריות. אלו היתה יוצרת שנית את החיים מהחֹמר הקדמון, כי אז היה בודאי כל אחד מהם שונה מרעהו ולא היה ביניהם רק אותו הדמיון החלש, שהוא תולדת היותם כלם, סוף סוף, הגשמתו וחזיונו של חֹמר-יסודי כימי אחד וכלי יוצר אחד. והנה היום לא יִבראו, לכל הפחות עד כמה שאנו יודעים, בעלי החיים מחמר-קדמון מאליהם בלי כל מוליד. החמר, אשר ממנו יברא כיום בעל-חי, יקבל את צורתו בגוף הורים. אם כן הוא, החמר עובר מתחלה דרך דפוס קבוע ושם יטבעו בו רשמי חותם ידוע. אין כל ספק שאחת מסגלות החמר, או נדיֵק ונאמר הרכבותיו, הוא (אף כי אין אנו יודעים לבאר דבר זה) לשמור את הרשמים, את סדר התקבֹצת והצורות אשר קבל פעם אחת. על הסגולה הזאת נוסד כח-הזכרון ביחידים וחק-ההתנחלות (פֿערערבונג) אצל המין. בעל-החַי החדש שומר ואוצר אפוא בקרבו את הרשמים אשר קבל מבעל-החי אשר מחמרו נוצר ובדפוסו נברא, לכן גם ישתוה אליו. היוצא מזה כי שני חקים שונים פועלים עליו: חק-החיים המקורי, השואף לברוא גופים מיוחדים, שונים מאחרים ובלתי תלויים בהם, גופים שהם רק מוכשרים להרכבתם ולהפרדתם של צרוּפי-חנקן חלבוניים ולמלאוֹת תפקידם זה בצורה חדשה ומקורית, אחת מן הצורות האפשריות שאין קץ למספרן, ולא דוקא בצורה דוגמאית שכבר היא נמצאת בין הצורות החיות והקיָמות. החק השני הוא חק ההתנחלוּת, השואף לדמות את צורתו של היצוּר, של הגוף החדש, אל הוריו יוצריו.

לכן כל יצור הוא תולדת שלטון שתי נטיות: חק החיים המקורי וחק ההתנחלוּת. הראשון שואף לברוא צורות חדשות, המוכשרוֹת להמשיך את מלאכת החיים, והחק השני שואף לשוב אל התבנית הנמצאת מכבר, אל צורת ההורים. לפי דעתי אני, ואני מטעים ביחוד ובכל תֹּקף את השקפתי זו, הנטיה החפשית הבלתי מגבלת של הטבע לתת בכל פעם לעצם-החי שהיא יוצרת צורה חדשה ומקורית, שאיננה דומה אף לאחת הנמצאות, – הנטיה הזאת היא הראשונה והמקורית, אולם הנטיה לדמות את היצור ליוצרו, המגבלת את חֹפש בחירת הצורות, נוספה אחרי כן. רק הנחתי זאת עושה את שטת דַּרְוִין מוּבנת לנו. שטתו בלי הנחתי איננה מבארת, כי אם מַראה על המעשים.

ובאמת אלו היה הצדק עם דַּרְוִין ועם תלמידיו ומפרשיו החושבים, כי ההתנחלוּת מאבות לבנים הוא החֹק המקורי והיותר חשוּב המשפיע והשולט על ההתפתחות האישית, – אלו היה הצדק אתם, איך היה אפשר הדבר כי היצוּרים יטו לפעמים מדרך החֹק הזה או יבטלוהו מעיקרו? כל היצורים היו צריכים בכל האופנים והמעמדים להִדמות אל יוצרם, ואם התנאים החיצוניים עושים זאת לדבר שאי אפשר, אז היו הולכים לאִבּוּד בטרם אשר יראו את אור החיים. החזיון הגדול של ההסתגלוּת אל תנאי חיים ידועים, אשר אנו רואים בקרב בעלי החיים, אשר על פי דרוין הוא אחת הסבות הראשיוּת של התהווּת המינים, – החזיון הזה יהיה בלי הנחתי לחידה סתומה שאין לה פתרונים. אולם הנחתי פותרת את החידה הזאת. הגוף החי, הנני אומר, איננו קשוּר לצורה זו יותר מאשר לצורה אחרת; הוא צריך רק לאיזו צורה שתהיה, הנותנת לו האפשרות לשאוף את החמצן ולעַבֵּד את חמרי-הפרוטאין (Proteinstoff )¹ודוקא החפש המקורי והמוחלט הזה מַרְשֶׁה לו לקבל את הצורה, אשר התנאים החיצוניים מטביעים בו. ההורים נותנים לו את צורתו: טוב. הגוף הצעיר מקבל את צורת יוצריו. ואם התנאים החיצוניים, אשר הוא חי בקרבם, שואפים לשנות את צורתו, לבל ידמה ליוצריו: טוב. אז יפשוט מעליו את צורתו שקבל מהוריו וילבוש את אותה הצורה אשר תנאי-החיים שואפים להטביעה בו. על פי הנחה זו אין ההסתגלות מתנגדת אל חֹק-הירושה, כי אם דומה וקרובה לו.²

הביולוגיה, חכמת החיים, יודעת רק את הפרט, היחיד, ולא את המין. רק הפרט הוא דבר שישנו באמת במציאות, דבר בפני עצמו ומוגבל היטב מכל צד; המין הוא דבר שאי אפשר להגבילו בדיוּק. שני יצורים יחידים אינם מתערבים, אינם מתבוללים ואינם מתמזגים זה בזה בשום אופן שבעולם, גם אם מדובקים המה זה בזה כהתואמים מסיאַם. לא כן המה המינים. על אדותם לא נוכל להגיד כדברים האלה. המה הולכים ומשתנים, גם אם לאט לאט, וגבוליהם מטושטשים ונִגרים עד כי אי אפשר לסַמְנם היטב. המינים הולכים ומתפתחים ומקבלים בכל תקופה גיאולוגית צורות חדשות. המינים הנמצאים כיום שונים המה מאותם שהיו בתקופה הקודמת, ובודאי גם מאותם אשר יהיו בתקופה הבאה. הדבר שהוא מקשר את היחיד, הפרט, במינו הוא חֹק-הירושה, היא הסגולה המקורית של החֹמר לשמור את הצורה והסדוּר אשר קבל פעם אחת, עד אשר תבוא דחיפה חדשה, שהיא יותר חזקה מנטיתו אל התעמידה (פֿערהאַררען), ותכריחו לשנוֹתם. חסכון הטבע יודע היום את צמיחתם והתהווּתם של בעלי חיים רק מתוך בעלי חיים אחרים. במחשבתנו יכולים אנו אמנם לצַיֵּר, כי החיים הולכים ומתהַוִּים בכל פעם מתוך חמרים וגלמים שאין בהם רוח חיים. ואם אין אנו רואים כיום כחזיון הזה, הוא בודאי מפני שאין הטבע צריכה לבזבז כחות כל כך רבים על בריאת חַי מקרב גוף חַי כמו על יצירתו מתוך החמר-הקדמוני. הטבע, כידוע, היא קמצנית וחסכנית. אין דרכה להוציא ולאבד כחות רבים, במקום שהיא יכולה להגיע אל מטרתה בכחות מועטים ובהוצאה מצערה³. הרי אנו רואים בזה את השלשלת ההגיונית של חזיונות החיים: הצורה אשר בה המה מתלבשים ונראים לעינינו הוא היחיד ולא המין. ואם בכל זאת דומים המה היחידים איש לרעהו והמין שלו, עכ"פ למראית עין, כעין קביעות ידוּעה, הנה לזה יש שני טעמים: אחד, כי היום יִוָּלדו החיים, עד כמה שאנו יודעים, על ברכי החיים, והשני – חֹק-הירושה המבוּאר הזה. ההתיַחשוּת לגוף מוליד אחד היא סבת הדמיוןוהקשר הידוע אשר בין היחידים, וחק-החיים המקורי הוא סבת התבדלוּתם ועמידתם בפני עצמם. ובאמת אין שני בעלי-חיים בעולם שהם דומים זה לזה בכֹל, ובודאי שונה ונבדל כל עצם חי מרעהו, בפנימיוּתם ובמסתריהם של יסודות חלקיו על פי הרכבתם החימית ובנינם המיכני, הרבה יתר מאשר יבדיל מין אחד מהמין השני. ובזה נבין גם את סבת האנכיוּת, אהבת-עצמו, של כל יצור ויצור, ואלו היינו חושבים את המין לדבר מיוחד ומוגבל ולא כשם מפשט, שהוא המצאת רוח האדם, לא היינו יכולים לבאר לנו את סבת מציאותה של אותה האנכיוּת. כל עצם-חי מרגיש ראשית לכל את הויתו הוא, כאלו הוא יחידי בתבל ואין עוד מלבדו; ורק ההתפתחות הגבוהה של מחשבתנו נותנת את ההכרה בלבו, כי יש בינו ובין היצורים הדומים לו יחוסים הכרחיים וקשר ידוע וכי הדברים האלה יכולים להיות לו להועיל אם ישים לבו אליהם וישתמש בהם להנאתו. הרגש-הצבורי הוא אפוא לא נטיה טבעית או מקורית כרגש ההתבדלוּת או האנכיוּת, כי אם בינה יתרה הנקנית על ידי ההתפתחות וההשתלמוּת. הרגש הצבורי לא לבד שאינו מתנגד אל האנכיות (Egoismus )כי אם עוד יעמיקה וירחיבה. האדם יגיע למעלת הצבּוּריוּת והשתתפות הרגשות על ידי הִוָּכחו לדעת את תועלתן לנפשו הוא.

עתה נשוב אל דברינו הראשונים. חֹק הירוּשה מְחַיֵב את השכיחיוּת, וחֹק-החיים הקדמון – את המקוריוּת. התפקידים הפשוטים של הגוף, אשר הם המה היותר הכרחיים ועל כן גם היותר מצויים ואשר בודאי היו ידועים גם להאבות ואבות האבות, המה משועבדים לחק הירוּשה; אולם התפקידים הגבוהים, אשר רק לעתים רחוקות נחוצים המה ואשר אבות האבות לא הספיקו אותם מעולם או הספיקום רק פעמים אחדות, עד כי לא השאירו כל רושם עמוק בגופם באופן שיוכלו להמסר בירושה להבנים – התפקידים (פֿערריכֿטונגען) הגבוהים האלה המה מקוריים ומיוחדים להגוף המספיקם. הגוף עושה את צרכיו התמידים, שהמה משותפים לכל בני האדם, באופן מצוי ושכיח; אולם את הצֹרך אשר עליו להספיק בפעם הראשונה יספיקהו באופן מקורי וחדש, אם אין באפשריותו להשמט מזה בכלל. הגאון שבגאונים הוא שומע באזניו ואוכל בפיו כאשר יעשה זאת גם הצעיר שבחוטבי העצים. המשורר הצרפתי הביע את הרעיון הזה בדבריו: “כל הנוטע כרוב הוא רק מחקה מעשי אחרים”⁴. התפקידים שהמה שוים בכל בני האדם, ממלאים אותם כל בני האדם באופן אחר. אולם תכף יֵראה ההבדל בכל סמניו ופרטיו בעבודתם של שני אנשים, אשר ימסרו לידם ליַסד חברת-אדם באחת הארצות הרחוקות והשוממות או לכבוש עולם חדש ולבנות את הנהגתו וסדרו על יסודות חדשים. כל אחד מהם יעבוד ויעשה את מלאכתו בסגנון ובאופן מיוחד לו.

היצור אשר כח-חיים האצוּר בו הוא במדה ממוצעת, לא יבוא לעולם לידי ההכרח למלא את התפקידים הגבוהים; הוא הולך בדרך כבוש ולא יבחר בדרכים אשר לא דרכו בהם כבר אבותיו. ואם המקרה יביאהו למרות רצונו לידי תנאים ומעמדים חדשים, אשר לא אחזו בהם אבותיו ואשר גם הוא לא הורגל בהם, אז יתאמץ ראשית לכל להשתמט מהם, ואם הדבר הזה לא יעלה בידו, אז ינסה להתנהג ולעשות את מעשיו באופן שהורגל להתנהג ולעשות את מעשיו במעמדים ובתנאים שהם דומים במקצת אל התנאים והמעמדים החדשים. ואם גם התחבולות האלה לא תצלחנה בידו אז ינוצח ויכָּנע לפניהם ותקומה לא תהיה לו, אם אין בקרבו כחות צפונים, אשר בתנאיו המצויים לא נִתנה להם האפשרות להתפתח ורק ההכרח יעירם ויגבירם. איש כזה יִשָּׁאר תמיד במעגל-הקסמים של ירושת-האבות. הוא ירא וחרד לשנות ממעשי אבותיו ומנהגיהם אף כקוצו של יוד. לעולם לא יערב את לבו לנטות אף צעד אחד מהדרך אשר בה ילכו אחיו לבינוניוּת והוא גומר את חייו כמה שהחל וסופו כראשיתו: כל מעשיו, דרכיו ומנהגיו המה העתקה ממה שהיה לפניו וממה שמקיפו וסובבו מכל עבריו. אולם היצור אשר כחות-החיים האצורים בו יעלו על המדה המצויה, ישתוקק ויכסף למעמדים ולתנאים חדשים בחייו, ואם המקרה יעמידהו בהם אז יכניע אותם וישעבדם לצרכיו או יסתגל להם, מבלי אשר יאחז בדוגמאות ובדרכים שכבר הסכין בהם הוא או אבותיו. גוף כזה פורץ את גדר הירושה ומשחרר את עצמו מכבלי המסורה. ובהגיעו למדרגת-התפתחות גבוהה, אשר היצורים החלשים לא יגיעו אליה לעולם, אז גם צורת מעשיו ואופן עבודתו מקוריים המה, כי בראם בעצמו.

הקורא רואה אפוא מדברי אלה, כי המקוריוּת והבינוניוּת תלויות הן, לפי דעתי, במדת כח-החיים של היצור. מי שמדתו מספקת רק כדי הדרוּש לאחד הגופים של הטפּוס הזה, יעזור להמין לשמור את צורתו המקובלה. אולם מי שיש לו מדה מרובה, שפעת כחות החיים מתגברת אצלו על עצלוּת החמר, המכרחת אותו להשאר ולהתקַים בצורתו המקובלה בירושה. יצור כזה הוא חפשי ביצירתו ובמעשיו: הוא יוצר על פי תשוקתו הפנימית את הצורה אשר בה יתגלה ואת תכנית התפתחותו, עד כי יכולים אנחנו לאמר, כי יהיה לאב, למקור של סוג חדש במינו. החיים הם התפקיד היותר גבוה והיותר נעלה של החמר; מי שאוצרות חייו מלאים וגדושים הוא מעורר רגש כבוד טבעי בלב כל היצורים, כאשר יעורר העשיר ורב ההון את הרגש הזה בלב האנשים הדלים. ויען אשר המקוֹריוּת נוסדה על שפעת כח החיים, לכן יבכרוּה על הבינוניות, אשר בה יראוּ את סמל הרבית המועטה והמצומצמה של אוצר-חיים דל. לכן יבוזוּ את השכיחיוּת ומתאמצים להיות, או לכל הפחות, להֵראות כמקוריים. האיש שאיננו רוצה כי יחשבוהו לאחד מהאספסוף, הוא כאלו יחפוץ להֵראות כאחד מבעלי אוצרות-החיים הגדולים. הבוז לבני-השוק, להאנשים המצויים, הוא אחת הצורות של ההשתחויה לפני החיים. האדם מתגאה יותר להיות ראש בית אב מלהיות בן יורש הסמוך לשלחן הוריו; כל אדם רוצה להיות או להראות כספר מקורי, ולא נעים לו להחשב כספר מתורגם וכציוּר מועתק מאחרים; אבל יען אשר כל ראש בית אב הוא יחד עם זה גם בן ויש לו שורה ארוכה של אבות המגיעה עד אדם הראשון או עד הדיוּקנה-הקדמאה, לכן גם האיש היותר מקורי קשוּר הוא בכל המין, וגם מי שיש לו עתרת חיים במדה מרובה משועבד הוא בעשִׂיַת צרכיו הפשוטים להשכיחיוּת (Banalität ). ובזה יבואר הנגוד אשר בתכונת האנשים המצוינים, אשר מצד אחד המה מובדלים ומופרשים מהקהל ומצד השני המה במקרים ידועים מעורבים עם הבריות. האדם מן השוּק יוכל להתברך בלבבו, כי גם גֶּתֶּה או נפוליון בכבודם ובעצמם עם כל מקוריוּתם לא יכלו לבכות ולשחוק, לישון ולהתגלח באופן אחר מאשר הוא עושה זאת.

בקרב בעלי החיים המובדלים לשני מינים הננו רואים, כי הנקבה עניה בכחות החיים מהזכר. מדוע היתה כזאת לא אדע, אבל זאת היא עוּבדה מקוימה. דַּרְוִין בספרו “תולדות האדם” צבר על מאות אחדות דפים מעשים בודדים מחיי בעה"ח, אשר מהם יכולים אנו ללמוד, כי בקרב רוב עלי החיים שומרת הנקבה את טפוס המין, בעוד אשר הזכרים מתרחקים לפעמים מעליו רִחוּק חשוּב מאֹד. בקרב הנקבה שורר אפוא חֹק-הירושה, ובקרב הזכר – חק-ההתבדלות, אשר קראתיו בשם חק-החיים המקורי. כחזיון הזה אנו רואים גם בקרב המין האנושי. האשה היא כמעט תמיד טפוּסית, והגבר – מקורי; הראשונה היא בעלת צורה אמצעית, כלומר: צורתה משותפת לכל בנות מינה, והאחרון יש לו צורה מיוחדה. הדברים האלה אמנם מתנגדים לההשקפה המקובלת ברבים ועוברת בקרב ההמון, אבל השקפתם בלתי נכונה מעיקרה. היא נקבעה בלב על ידי קריאה בספורים ובשירים; והפיטנים מתארים את האשה לא על פי מראה עיניהם ונסיון החיים בלי כל משא פנים, כי שלא מדעת משוחדים המה ברגש המין. האשה מתוארה בקרב הספרות-היפה לא בידי חוקרי הטבע המבקשים את האמת והדיוּק, כי אם בידי גברים אשר הדמיון מלהיב את רוחם ומעַוֵּר את עיניהם ומוליך שולל גם את הפקחים שבהם. המשורר איננו רוצה לתאר את האשה, כי אם להתרפס לפניה ולדבר חלקות באזניה; אם הוא מדבר על אדות אחת מהן, אז לא ידבר כאיש שאינו נוגע בדבר, כי אם ברגש טבעי הוא מבקש אהבה ונטית חסד וחן. הדבר הזה מזַיֵף את ההסתכלות, ויכולים אני לאמר כי האשה מצוירה בספרי-הפיוט של כל העמים והעתים לא כמו שהיא באמת ובמציאות, כי אם כמו שתֵּראה בעיני אוהב הוֹזה. סבת הדבר הוא, כי הספרות-היפה היתה כתובה בתחלה רק בידי גברים. אלו היו הנשים אִמות שירי העלילה וההגיון ויוצרותיהם, כי אז היתה תמונת האשה בספרות בודאי אמתית, בלי כחל ושרק. כיום, אשר כתיבת הספרים היתה, לכל הפחות בארצות ידועות, למלאכת יד הנשים, חוזרות גם הסופרות על תמונת האשה הדמיונית, המצאת הגברים, המקובלה בספרות מכבר הימים, והֵנה עושות כזאת, יען כי אינן מסוגלות לנטות מדרכי המסורה ולברוא יצירה מקורית. “האשה היא בעלת גוָנים רבים כצבעי הקשת, עמוּקה כנבכי הים ואין חקר לרוחה”, אומר מתפלסף ומתחכם אחד; “מי יתהלל, כי הוא יודע את האשה!” קורא אחד המשוררים בהתפעלות רבה, ועיניו נשואות מעלה ורירו יורד מפיו ממתיקות ציורי-דמיונו; “כל אשה היא סוד חי וחידה סתומה ונפלאה, ואין אחת מהן דומה לחברתה”, מבטיחנו אחד המספרים, ולמען ירחיב ויעמיק את רעיונו זה יטוה על יריעה זו ספורי בדים, זרים ונפלאים, אמה אחרי אמה. אבל כל אלה הנה מליצות ריקות, אשר גם הנשים הפִּקחות תשחקנה עליהן ורק “האוזות הטפשות” נהנות מהן. ובאמת אין הנשים נבדלות ושונות זו מזו באותה מדה שהגברים שונים זה מזה. כל היודע אחת מהנשים,יודע כמעט את כלן. מחשבותיהן, רגשותיהן, גם חיצוניותן טפוסיות הנה ומשותפות כמעט לכֻלן. גריטכֿין, יוליה ואופיליה דומות הן כל כך אשה לרעותה, עד כי יש להאמין שאחיות הנה ואין בין זו לזו אלא שנוי קטן והבדל דק במזגן ובחנוּכן. ובזה הננו מבארים את סבת הדבר, מדוע הנשים מטפסות ועולות בסלם החברה בכל כך קלוּת ומהירות והן מוצאות את עצמן על כל מדרגה ומדרגה כעל מקומן הראוי ומיוּעד להן מכבר. שומר-הסוסים שהורם למעלת נסיך קורלנד היה ריח האֻרוָה נודף ממנו כל הימים. לא כן הנה הנשים. בתו של המתופֵף שהיתה לאהובת המלך לא נבדלה אחרי חדשים אחדים במאומה מכל השָּׂרות בחצר בנות השועים והרוזנים. אם סגלה האשה את הנמוסים והמנהגים של המדרגה החדשה, אשר אליה הורמה בחברה – ובכשרונותיה המיוחדים לחקות ולסגל את הדברים החיצוניים והקטנות שבחיים היא לומדת את כל אלה על נקלה ובזמן מועט – אז אין עוד הבדל בינה ובין הנשים העומדות על מדרגה זו מלידתן. בין בת המלך ובין הכובסת יש רק הבדל קטן ודק; האשוּת היא סגולתן העקרית של שתיהן, שאינן מתרחקות מטפוּס הנשים הקבוע.

אמנם יש גם נשים מקוריוֹת. אבל ההתרחקות מן הטפוס הקבוע סימן רע הוא לנשים. ההבדל בין אשה מקורית ובין אשה מצויה הוא כההבדל בין מוכה שחפת ובין איש בריא. ובמקום שהמקוריות של האשה לא תעיד על דְּוָיָה, אז בריאה מורכבת היא – חציה זכר וחציה נקבה. במקרים כאלה הננו רואים לפנינו גוף של אשה, אך אפיה, נטיותיה והשקפותיה של גבר, או להפך. אם האשה מתרחקת מהטפוס האמצעי של מינה, אז לא תכירו בה עוד את סגלות הנפש המיוחדות למין זה. ראיה לדבר: הנשים המקוריותֹת עושות, כמעט תמיד, רושם חזק על הגברים שאין להם עצמיוּת מיוחדה ושצורת אופיָם מטושטשת, אולם האנשים המקוריים באמת יש להם נטיה אל הנשים המצויוֹת. החזיון הזה הוא כל כך שכיח, עד כי כמעט למותר הוא להביא לדוגמה את השמות גֶּתֶּה, הינה, קרליל, בירן, ויקטור הוגה ואחרים שאהבו נשים כל כך מצויות ופשוטות. היוצא מזה: הגבר, אשר כחות-החיים האצורים בקרבו אינם מספיקים לבריאת צורות חדשות, יבקש על ידי יִחוּדו עם אשה, אשר כחות-חייה ומקוריותה גדולים משלו, למלא את הצרך-הגופני היסודי הזה. וכל זה הוא עושה ברגש טבעי, שלא מדעתו. אולם הגבר, אשר הטבע העניקה לו ממתנותיה בעין טובה וביד רחבה, אין לו צֹרך בזה; מקוריוּתו היא מספקת לו.

טבע הטפוסיוּת הקבועה של הנשים מְחַיֶבֶת את שכיחיוּת נטיותיהן. אמנם גבר בלתי מצוי, אם מצוין הוא במעלות גופו או רוחו, מעורר, ככל חזיון נפלא, את דמיון הנשים ומושך את לבן בקסם עז. אבל מה יוכיח לנו הדבר הזה? לא כלום, כי אם שהחדש פועל על הנשים, כעל כל בעלי החיים מהמדרגה העליונה, פעולה מעוררת וקוסמת. אבל תשוקתה היסודית והפנימית של האשה היא אל האיש המצוי והשכיח, אל האיש שאינו מצטַין בחכמה רבה ולא בטפשות יתרה, אל האיש היודע לדבר חלקות על פי הדוגמאות הטובות והיפות המקובלות בחברת הבינונים, היודע לדבר מתוך כֹּבד ראש על אדות רוח היום, היודע להתפעל ולהתלהב בדברו על אדות האידיאלים של תלמידי בתי ספרי העם, – ומחשבותיו כשרות וישרות כדעותיהם ומחשבותיהם של בעלי הבתים החשובים בעיר והוא “מתהלך לרוח העת” בכל הנוגע לגזרתה ולצבעה של עניבת-הצואר. גבר בינוני ומצוי כזה יוליך תועה תשעים ותשע נשים ממאה, והנה תבכרנה את אהבתו של זה על אהבת החכם המקורי, הגדול שבגדולים.

רק אחת במאות שנה תִּוָּלד אשה, אשר הטבע נטעה בלבה את רגש אהבת-הכבוד. הנני מבקש את הקורא לבל יחליף רגש חשוּב ונעלה כזה בהתפארות-שוא ובגאות-הבל המתחפשות באפר הראשון. הנשים השליטות בעזרת ערמומיותיהן ונכליהן, המשחקות והמתפתלות על הבמה, המטרונות המצוּפוֹת זהב בתכשיטים כפסל ומסכה וכל השואפות להתנוצץ ככוכבים בשמי החברה שוגות בלבבן להאמין כי אוהבות הן את הכבוד ורודפות אחריו, אבל טועות הן טעות גמורה. כל עמלן הוא לעשות רושם על הקרובים להן. הן רק מבקשות להספיק את תאותן השפלה: להֵחשב ולהֵראות כנאוֹת ויפהפיות, כעשירות ומהודרות תכלית ההידור בשמלותיהן ועדייהן וכחדות השכל ודקות ההרגשה. הן חפצות כי נשים רבות תקנאינה בהן, כי גברים רבים יכרעו ברך לפניהן, כי בעברן בחוץ יביטו ויתבוננו אליהן מכל עבר ובבית-החזיון תהיינה כמטרה לכל המשקיפים עליהן בדוּ-עינים (Binocle ). כל יגיעתן היא לשם החיצוניות ההבלית, לשם נוי עובר ונפסד ולשם פרסום בקן-נמלים. אהבת-הכבוד הוא רגש אחר לגמרי; זאת היא התשוקה להגשים את “האנכי” באיזו יצירה ובאיזה מפעל, אשר יאריכו את הויתו, את קיומו של היוצר גם אחרי מות גופו; זאת היא מלחמת תאוָנית לנגד החק הכללי של הכליון וההפסד והחפץ הנִּשא לשמור לעד את ההויה העצמית, אשר ירגישוה בכל תֹּקף ובהירות בצורתה המיוחדת לה, ולהכריח את הטבע בעצמה להגן עליה. זאת אשר יקראו בשם אהבת-הכבוד, נובעת היא מחק-החיים המקורי והיא היא התגלוּתו החיצונית. רגש אהבת-הכבוד הוא תולדת שפעת כחות החיים שאיננה מצויה כלל בנשים. לכן הנה חולמות אמנם על דבר נצחונות, אבל לא על אודות האַלמות. האשה מִתְעַנְיֶנֶת רק באותה החברה, אשר בניה יכולים ללחוש תכף ומיד באזניה את הפסוק הנעים: “גברת, הנני אוהב אותך!”; אבל אין עסק לעגבניוּתה (Koketterie )עם הדורות שעוד לא נולדו, אשר חלקותיהם וצרורות-פרחיהם לא יגיעו אליה בחייה. האשה אין לה כלל התשוקה הטבעית להתרחק מטפוסו של מינה ולהיות לאֵם למין חדש.

חק-הירושה השולט שלטת מיוחדה בגוף הנשים מבאר לנו גם את יתר סגלותיהן הרוחניות והמוסריות. האשה היא כמעט תמיד מתנגדת על פי טבעה ואופיה אל הקִּדמה, והיא העמוד התיכון אשר הנסיגה-לאחור (Reaktion ), בכל צורותיה ובכל המקצועות, נשענת עליה. היא מחזקת ותומכת בידי הישן והמסורה והיא חושבת כל חדש לבזיון ולעלבון כבודה, חוץ מהמוֹדה, אשר תאמין כי בידה להוסיף על חִנה ויפיה. בהיותה מטבעה חוזרת על כל המחשבות והמעשים שחשבו ושעשו בני האדם עוד בטרם באה לעולם, היא הופכת את הדת לאמונת-הבלים, סדרים מחוכמים וטובים לדברים חיצוניים של מה בכך, מעשים שיש בהם טעם ודעת – למנהגים רקים וטפלים, ונמוסים שבעקרם לא באו ונוצרו אלא לטובת הבריות והנאתם המשותפת – לחקי-חיים מעיקים ומציקים לכל המחזיקים בהם. האשה היא, על פי רוב, – ע"ד הפרטים היוצאים מן הכלל אין אני מדבר פה, – גֹּלם שכלי עשוי אפנים וגלגלים הסובבים והולכים ועושים את תפקידם, עד אשר יעמדו כלם מלכת בסור מעליהם היד הדוחפת אותם. מעצמם לא ינועו ולא יזוזו הגלגלים ממקומם, עד אשר תבוא נוצת-הדחיפה ותכריחם לזה.

עתה אחרי אשר בארתי את חזיון השכיחיוּת (Banalität )על פי יסודות תורת-החיים, תחויב מזה גם השקפתי על גבולותיה של המקוריוּת. כשאנכי לעצמי, הנני יכול להיות מקורי; אבל כשאנכי בא אל ההמון עלי להיות מעורב עם הבריות ולא בריה בפני עצמה. מחשבות ומעשים הנוגעים להאדם בעצמו ואין לזרים חלק בהם חפשים הם מהאפוטרופסות של המסורה; אולם מעשים הנכנסים לתוך חוג-החיים של אחרים צריכים המה לקבל עליהם מרוּתם של הכלל והמסורה. אמנם הודות לכח-החיים המקורי הנני נפש מיוחדה ואין אני תלוי באחרים, הנני מין בפני עצמי ואין אני דומה לכל עצם אחר בכל והנני מתפתח רק על פי חוקי האורגניים המיוחדים לי לבדי. אבל הודות לכח-הירושה הנני קשוּר בקשרים ידועים בכל המין, כלומר: עם הנפשות הדומות אלי על פי שרשנו וגזענו המשותף. והנקודות האלה שבשטחי אינן סרות למשמעתי הפנימית, כאלו נמצאות הן מחוץ לעצמיותי המקורית. ובדבר זה נמשל כל אחד מאתנו אל התואמים מסיאַם. כל ראש יכול לחשוב מחשבות אחרות בפני עצמו, עליזות או נוגות, מחוכמות או אויליות; אבל ללכת או לשבת צריכים שני הגופים יחד. השניוּת הזאת שבנפש האדם תומכת ומסיעת בידי ממשלת ההמון, היא מחַיֶבֶת את צדקת הרוב בעניני המדינה והצבור. חוג מחשבותי שַׁיך לי לבדי; בגבולי זה אין אני צריך לסבול כל דבר המפריע אותי, או אשר לא ימצא חן בעיני; אבל הרחוב, העיר, המדינה שיכות לכלנו; בדבר הזה הנך אח לי, המוני מכֻבדי, וחפצך יקר לי; ואם רוצה אנכי כי תעשה אתי חסד, אז חובתי הארורה היא להגיד לך זאת בשפה אשר תשמע ולהביא לך ראיות, בשביל לחזק את בקשתי, אשר תבינן.

לכן אין כל צרך בחכמי-מדינה, במחוקקים ומנהיגים מקוריים. כל מה שהם שכיחים יותר ובלתי מצוינים, יותר טוב להם ולבני עמם. מי שתעודתו לעשות תקונים וסדרים בעד ההמון הגדול, אשר יחיה בהם, עליו לכַוֵּן את מעשיו לרוח הרבים ולא המעטים. חיט-הגדוד תופר את הבגדים לפי מדה ממוצעת ולא לפי מדת אחד אנשי-הצבא המצוין בגזרתו ובקומתו. גורלה של החסידה הקרואה אל זבח משפחה אל השועל והאנוסה לאכול מרק מתוך הקערה ידוע מספר-המשלים. גם בלי בינה עמוקה ובלי סקירה חדה יכולים לראות ולהתבונן כי חותמה המיוחד של כל אספה רבה היא הבינוניוּת האומללה. אספו נא לאספה ארבע מאות גֶתֶּה, קַנט, הילמהולץ, שֶׁכְּספיר, ניוטון ודומיהם, והציעו לפניהם שאלות ידועות ומוגבלות, תנו להם לנאום ולדבר ככל העולה על רוחם ולהחליט החלטותיהם מבלי כל אונס מן הצד. ומה תראו? מדברותיהם – וגם זאת אין אני יכול להבטיח אתכם לנכון – אולי יצטינו מהמדברות שעל האספות הגליליוֹת, אבל החלטותיהם לא יצטיינו במאומה. מדוע? יען כי כל אחד מהם מלבד מקוריותו, גאוניותו ומעלותיו המיוחדות לו לבדו, יש לו גם סגלות-המין אשר באו לו בירושה מבני הדורות הקודמים שהן משותפות לו לא רק עם חברי-האספה, כי אם עם כל עובר ושב בחוץ. לכן אפשרית היא מפלגה של קצרי-דעת, אבל לא של גאונים. יש לבוא לידי החלטה על פי רוב דעות, אם יתוַכחו על אדות טעמו של כרוּב חמוץ, אבל אין לבוא לידי החלטה כזו אם יתוכחו ע"ד ערכן של השקפות-העולם. ואם יעמידון למנין הדעות, אז כמספר ההשקפות כן יהיה מספר הדעות וכמספר הדעות כן יהיה מספר ההשקפות.

ובאמת ההמוני הוא האדון, הרב והשליט בארץ והאיש המקורי, יהיה גם העקשן שבעקשנים, מחויב הוא לרקוד עם כל האספסוף בתוך המחול הכללי. סדרי החברה, מוסדותיה ותֹכן המדיניוּת אינם פרי עבודת הרוח של איזה יוֹהן סטוארט מיל או הרברט ספנסר, כי אם פרי המחשבה הדלה והצנומה, הקבועה והטבועה של אנשי השוק, של ההמון הגדול, שאינם מומחים יתרים למלאכת הכתב והקריאה. בשטף ההמון הנוהר אל קלפי הבחירות יֵעלם גם הגאון שבגאונים.

אך הצריך הגאון לוַתֵּר על רעיונותיו, שהם שונים ורחוקים מכל הרעיונות הידועים של כל הדורות, הצריך הוא לקבור אותם עמוק בלבבו ולבלי הודיעם ברבים, לבלי התאמץ להוציאם מכח אל הפועל ולהשרישם בלב ההמון? חלילה. לא לבד שאינו צריך לזה, אבל גם איננו יכול. הוִתּוּר והשתיקה הם למעלה מכחו. אנחנו ראינו כי תשוקה יסודית בוערת בלב כל איש מקורי, אשר תתקפהו להטביע את חותמו המיוחד על הכלל ולברוא אותו בצלמו כדמוּתו. מה שהגאון צריך בכל אופן לוַתֵּר הוא – לבלי הוציא מפיו את דעותיו בתור פקודות נמרצות ולבלי האמין כי צבאות ההמון ימהרו להִכָּנע מפניהן ולסור למשמעתן. עליו להטיף ולא לצוֹת. וההבדל בזה רב הוא מאד, כאותו ההבדל אשר בין שליח האמונה ובין נגיד הצבא. למעלה אמרתי, כי האדם ההמוני הוא שדהו של הגאון. הדמיון הוא כמדומה לי כל כך אמתי, עד כי ברצוני לשוב אליו עוד הפעם. החושב המקורי הוא אכר והפדגוג הוא גַנָּן. הראשון עבודתו גסה, כבדה וממושכה מאד, והשני לוקח ענפים מן המוכן, אשר צמחו על עצים גדלי הקומה, ומרכיבם על שתילים ונטיעים רבים. האדם ההמוני רוצה לרשת את רעיונותיו מאחרים ולא לקנות אותם בכחו ובמוחו. הרוצה לעשות את דעותיו לקנין כללי של הדור הבא ימסור אותן לדורו הוא. הציורים וצרופי-המחשבות אשר חיו בראשי האבות ואבות האבות ואשר נשנו בדורות רבים יהיו אחר כך לאחד מיסודות הגוף וחלקי הנפש. לחשוב את המחשבות האלה ולהעלות את הציורים האלה בדמיון לא יכבד על האיש יותר מההליכה, מהאכילה, מהשֵּׁנה, כלומר: מהספקת יתר צרכי הגוף האורגניים. אולם ציורים-דמיוניים וצרופי-רעיונות חדשים, אשר יופיעו בפעם הראשונה לפני האיש, יפריעו וישביתו את מהלך העבודה של מכונת-מחשבתו והמה דורשים מבעליהם מכשירים פנימיים חדשים, התגברות הרצון והתעוררות הידיעה והתאמצות ההכרה. כחזיון הזה אנו רואים בבית-האורגים. אם יטוו יריעות על פי דוגמה ישנה ונהוגה מכבר, אשר המכונה וכל מכשיריה מכֻוָּנים לה והפועלים רגילים במלאכתם זו, אז אין מעצור ועכוב: הכֹּל יעשה כמו מאליו. הפועל יכול לחלום חלומות בהקיץ, והאריגה הולכת וגדלה אמה אחרי אמה. אולם אם יש צרך לטוות את היריעות על פי דוגמה חדשה, אז דרוּש לכַוֵן לתכלית זו את מכונת-האריגה, לקשור פעמים אחדות את השרשרת, לתת מהלך אחר ליתד-הארג; המנצח על המלאכה צריך לטפל בעצמו בדבר הזה, הפועל צריך לשים לבו ועיניו אל עבודתו; בקצור: אין המלאכה נעשית עתה מאליה, כי דורשת היא את יגיעת המוח והידים. האנשים המצויים מוכשרים לחשוב מחשבות מסודרות מכבר, שהיו לחלק מעצמותם, ואין ביכלתם לחשוב מחשבות חדשות; חסרי און וחריצוּת המה להכשיר ולסַגֵּל את מכונת-האריגה לעשִׂיַת היריעות על פי הדוגמה החדשה. תעודתם של האנשים המצוינים היא לא רק להוציא דוגמאות חדשות, כי אם גם לשנות מעיקרן את מכונות-האריגה של בית-החרשת הגדול, הנקרא אנושוּת, שתהיינה מוכשרות לארוג במישור על פי הדוגמה החדשה, כאשר ארגו על פי הדוגמה הישנה. ההמון מתנגד להרעיונות החדשים, לא משום שאינו חפץ להעלות אותם על לבבו, כי אם משום שאינו יכול לחשוב מחשבות חדשות. הדבר הזה דורש מהם יגיעה יתרה ועבודה קשה, וכל עבודה קשה גורמת צער, ובטבע האנשים להגן על נפשם מפני הדברים הגורמים להם צער.

לכל הדברים האמורים פה תתנגד העוּבדה, כי ההמון רודף מטבעו אחרי החדשות ואוהבן. אבל הסתירה הזאת היא רק מדומה, כאשר אוכיח להלן אחרי חקירה קצרה.

להרגשתנו ולידיעתנו מגיעים רק השנויים שבמערכת-עצבינו. אם אלה האחרונים נחים ושוקטים, אז לא יקבל “האנכי” החושב והמרגיש כל ידיעה מבחוץ. אלו היה אפשר הדבר כי תחדל כל תנועה בעולם, כי הכֹּל ינוח ויקפא ויתקשה לגמרי, אז לא היה דבר אשר יפעל על עצבינו, אשר יעוררם ואשר יביא בהם איזה שנוי שיהיה, שיוכל לבוא לידי ידיעתנו הפנימית. עינינו לא תראינה, אזנינו לא תשמענה. אז לא תִוָּלֵד בקרבנו גם כל מחשבה ואפס כל רעיון ממוחנו וידיעתנו תהיה כישֵׁנה, תישן ולא תחלם. ההרגשה היא אפוא קבלת השנויים שיעשו באחד המקומות של מערכת-עצבינו על ידי שמצב פנימי אחד עובר לשני. משך הזמן הקצר, שמרוב קטנותו בלתי-נמדד הוא, של ההפסקה הדקה אשר בין קץ המעמד-הנפשי האחד ובין התחלתו שׁל השני הוא הוא, בעצם הדבר, התֹּכן הממלא את כל חללו של עולם-הרגשתנו. מזה יחויב, כי האדם צריך להתעוררות, למען יוכל לחשוב מחשבות, למען ידע ויכיר את ה“אנכי” שלו; אולם ההתעוררות באה על ידי פעולת השנויים, כלומר: על ידי איזה דבר חדש. ויען אשר הידיעה הפנימית של ה“אנכי” הוא התנאי הראשי של כל ההרגשות הנעימות, כי היא, ידיעת ה“אנכי”, גם כשהיא לעצמה היא רגש של עֹנג, ואולי גם היותר חזק מכל הרגשות, לכן החדש, השנוּי, אשר על ידי פעולתו על העצבים יהיה למקור הידיעה הפנימית, יוּרגש בעֹנג ובנעימות ועל כן גם ישאפו אליו. ולמען יעשה השנוי רושם נעים, אין השנוי צריך להיות פתאומי ועז. החדש, הפועל על העצבים ומעוררם, צריך להבדל מהישן, אשר היה לפניו, רק הבדל קל, רק במעלה (Grad) אחת, רק בגוָן אחד. החדש צריך להיות שכנו של הישן וההמשך ממנו. החדש שהוא שונה ונבדל לגמרי מן הישן מעורר רגשות בלתי-נעימים, היכולים להתגבר עד לגעל נפש, עד לִזְוָעָה ופלצוּת. חוקר-הנפש הגדול לומברוזו צִיֵּן את המעמד-הנפשי הזה במלה אחת מוצלחת: הוא קורא את גֹּעל-הנפש הזה, את הזְוָעָה הזאת בשם "Misoneismus ", כלומר: שנאה-להחדש, ואת השנאה הזאת הוא מוצא בלב בערים והדיוטים, בלבות הילדים וגם בקרב החיות. אשוב למשלי הראשון: אם ישנו רק את צבע החוטים בהאריגה ולא את כל תבניתה וציוריה, אז לא יכביד השנוי הקטן הזה לא על הפועל ולא על המכונה. שנוי צבע האריגה לא ידרוש מהאורג עבודה והתעוררות מיוחדה ומהמכונה סִדוּר המערכת בחלקיה ופרטיה באופן חדש. רק כאשר ישנו את תכנית האריגה על פי דוגמה חדשה לגמרי, רק אז תתרבה התכונה והעבודה. ובזה תבואר העובדה, כי ההמון אמנם אוהב חדשות והנה מוצאות חן בעיניו, אבל את החדש האמתי, שהוא שונה ונבדל מכל ציורי דמיונו השכיחים, ירחיק, ידחה מעליו, ולפעמים גם בחמה נוראה.

הנני נוטה להאמין כי השבטים הפראים הולכים וכלים מפני התרבות וההשׂכלה, יען כי השנויים הרבים מאד בכל תנאי החיים והקיום המקיפים אותם מכל עבר דורשים מהם יגיעת הרוח ועבודת המוח יתר מכפי המדה. הפרא הבודד אנוס הוא כיום לקבל את הרשמים החדשים, ובלי עזרת דרכי המחשבה שבאו לו בירושה עליו לחַבְּרֵם, לצרפם ולעַבְּדֵם לציורים דמיוניים ולרעיונות ולענות עליהם בהחלטות אִישִׁיוֹת (אינדיווידועלע) ובמעשים מתאימים לזה, וכל זה זר לגמרי לבנין גופו, ומוחו ועצביו אינם מכֻוָנים לזה כלל. זאת היא עבודה קשה מאד, שאין להאדם התרבותי אף מושג כל שהוא אדותה. להאדם התרבותי גם היותר מקורי, המצוין בין כל חבריו, יבוא המקרה רק לעתים יותר רחוקות לקבל רשמים חדשים לגמרי ולברוא צרופי-השקפות והחלטות חדשות מעקרן. ותנאי-החיים החדשים דורשים, פתאֹם ובלי חשך, מהפרא את העבודה היותר גבוהה של הגוף והרוח האנושי ובמדה היותר מרובה, לכן אין כל פלא אם הפרא רוֹבץ תחת המשא הכבד הזה, יפול ולא יוסיף קוּם. אלו היתה תרבות אחרת בעולם, שהיא גבוהה ורחוקה מתרבותנו אנו כגבוה תרבותנו מעל תרבותו של הפַּפוּאַ מגויניה החדשה (Neuguinea ), ואלו היתה אותה התרבות הגבוהה מתפרצת אלינו פתאֹם, בטרם אשר עִתַּדנו נפשנו אליה ובטרם נעשה כל הכנות לקראתה, אז יכרתו וישמדו מלפניה כל הפלוסופים היותר גדולים וחכמי המדינה היותר אדירים של האנושוּת הלבָנה אשר בימינו, כאשר יִשָּׁמדו הפראים מפני תרבותנו אנו.

מכל האמוּר בזה יראה הקורא עד כמה מתנגדת השקפתי אני על דבר יחסו של הגאון אל ההמון להשקפתו של קרליל על הדבר הזה. זה האחרון רואה את הגאון בקרב ההמון בצורת איזה פקיד צבא, למשל קוּק (Cook), שחתר ובא לאיזה אי רחוק אל הפראים והוא מפיל עליהם אימה ודורש מהם הכנעה ומשמעת בהראותו להם על כלי-נשקו, על כלי-התותח הכבדים, על האקדחים וקני-הרובים. אולם אנכי מביט על חיי בחירי האנושות לא כעל נסיעה רחוקה לאוקינוס הדרומי ועל כבוש אוכלי-אדם ערומים. לפי השקפתי אני אין כל משפט להגאון לדרוש מההמון, אשר ירש את מחשבותיו כמו שהן מדור דורים, עבודה רוחנית כעבודת מוחו המקורית והחפשית הוא, אשר בהיותו עשיר בכחות-החיים לא תִכבד עליו כלל. אם הגאון לא יאמר דַּי לנפשו בגדלוּתו הבודדות והוא משתוקק לפעול על אחרים, אם הוא שואף במלוא עצמת חייו ובשפעת כחותיו הפנימים להטביע את חותמו המיוחד בצורת החברה האנושית לימים ושנים לדור דורות, אז נטל עליו להפקיד את מקוריוּתו בידי המטרונה הנכבדה והמפוארה, ומרת “סבלנוּת” שמה. עליו להעמיס את רעיונותיו החדשים בלב ההמון לאט לאט ומעט מעט כאשר ילַמדו שפה זרה או נפתוּלי-הגוף: על ידי דוגמאות המופתים, על ידי שִׁנוּן ולמוּד בסדר ובשטה ועל ידי החזרת הדברים. בקצוּר: חובת הגאון היא להעמיס על ההמון את עֹל מחשבותיו ביד רכה ולא ביד חזקה, בארך-אפים ולא בקצר-רוח, לאט לאט ולא ברעש ושאון, למען ישא ההמון את עֻלו החדש בלי עמל ובלי יגיעת הרוח, כשהוא חציוֹ ישן וחציוֹ עֵר ומבלי אשר ירגיש כלל את לחיצתו ודחיקתו, כאשר נשא בנחת את העֹל הישן.

הקורא רואה כי אנכי מדבר פה על אדות מחשבות ישָׁנות וחדשות, ואינני מדבר כלל ע"ד מחשבות טובות ורעות, נשגבות ושפלות, – בקצור, הנני משתמט להשתמש בשמות-התואר, שיש בהם שבח או גנאי או אהבה לזה ושנאה לזה. כל מלחמתם החרישית או ההומיה של המקוריים המעטים נגד הרבים השכיחים אינה אלא השאיפה לטעת על מקום המחשבות הישנות, שבאו בירושה, מחשבות חדשות. המחשבות החדשות אינן צריכות כלל להיות דוקא טובות מהראשונות; סמנם המובהק הוא, כי חדשות הנה, כי אחרות הנה ואינן כהמסורות מימים עברו. את בני ההמון יקראו, כנהוג, בשם טפשים; ולא בצדק יעשו כזאת. בני ההמון כשהם לעצמם אינם טפשים כלל, הם אינם רק חכמים כהאנשים המצוינים והיותר נבונים שבדור. חכמת ההמון כיום היא חכמתם של הגדולים והמקוריים מאתמול. על מדרגת ההשכלה וההתפתחות שהאנשים המצויים עומדים כיום, על אותה המדרגה עצמה עמדו אתמול ראשי הדור. אמנם המצוינים של היום הרחיקו ללכת בדרך התפתחותם, אבל עד מחר יעבור גם ההמון את המרחק הזה, ולמען יהיה המשפט להגאונים של מחר לקרוא את ההמון של מחר בשם נחשלים צריכים יהיו להתרומם על הגאונים של היום באותה מדה עצמה שאלה האחרונים מתרוממים על ההמון של היום. המקוריוּת והבינוניוּת אין להן אפוא ערך מוחלט, כי אם מצטרף. הפרט (אויסנאַהמע) שואף להיות לכלל, והמקוריות – לטפוּס. השכיחיוּת (באנאליטאֶט) היא היא המקוריוּת שנתמעכה מרוב השימוש בה. הננו שוחקים כיום על המשורר אשר ימשיל את עיני אהובתו לכוכבים ולא ימצא דמיון יותר מקורי. אולם אין כל ספק כי כאשר השוה המשורר-הגאון, של התקופה היותר קדומה, בפעם הראשונה את עיני אהובתו אל הכוכבים עשה הדמיון הזה רושם עמוק ונעים על בני דורו. הדמיון הזה הוא עתה שכיח ומצוי ואיננו עושה עוד כל רושם. מדוע? יען כי מצוין ומובחר הוא. וזה הוא אשר היה ברצוני להגיד: השכיחיוּת של היום היא לא רק המקוריוּת סתם של אתמול, כי אם תמציתה, החלק היותר טוב והיותר נעלה של המקוריוּת הזאת, החלק שהיה ראוי להשמר לדורות, יען כי לפנים היה לא רק חדש כי אם גם אמת וישר. הבו גֹדל וכבוד להשכיחיוּת! השכיחיות היא אוצר כל יקר, אשר יצר רוח האדם עד היום.

זאת אשר יקראו בשם דעת-הקהל, כלומר: השקפת ההמון, איננה יכולה אמנם להיות לקַו-המדה בעיני בחירי התקופה וגדוליה. אבל ראויה היא דעת-הקהל כי ישימו לב אליה גם המצוינים שבדור, יען כי קול-ההמון הוא פרי כל ההתפתחות העברה של האנוּשוּת. ההמולה של אספת-עם מורכבת היא מקולות החושבים הגדולים, אשר חיו לפני אלפי שנה, המדברים מתוך גרונם הנִּחר, מרוב שתית שכר, של הסנדלרים והעגלונים. הפתגמים המנוקרים והניבים הנבובים אשר בפי עושי-המדיניוּת של היום, היו מְמֻחָיִים ומלאי תֹּכן גרעיני כשיצאו מפי יוצריהם הראשונים. הדברים הנשמעים כיום מפי הנואמים ההמוניים, ואשר יֵאָמר עליהם כי המה “עתיקים וידועים” או “קמח טחון”, – הדברים האלה עצמם היו כפרחי-תכלת, כמיטב המליצה וההגיון, דשֵׁנים ורעננים כשיצאו בפעם הראשונה מפיות הנואמים המזהירים בדורותיהם. כל הרגשות הטבעיות אשר בלב ההמון, כמו האהבה לאיזה דבר, השנאה, המשפטים הקדומים והמעשים שלא מדעת, הם פרי העבודה השכלית הכבדה של אנשים מצוינים. ההמון הוא, סוף סוף, הגשמת העבר והבחירים המעטים שבדור הם סמל העתיד. אריסטו, אבי רוב המדעים שבימינו, לו יקום מקברו לא יצלח בידיעותיו לקבל כיום תעודת-בגרות מידי המורים של איזה בית-ספר בינוני, ומי יודע אם היה עומד בנסיון גם בידיעת השפה היוָנית. הבלשנים החדשים היו בודאי מקַפחים אותו בהלכות ובכללים גם במקצוע זה, עד כי לא היה מוצא את ידיו ורגליו גם בתורת שפת אמו, אשר בה כתב את כל ספריו. תורת הַרְויי ע"ד מֵרוּץ-הדם בגוף החי, אשר היתה בעיני בני דורו כמרידה נוראה וככפירה איומה בכל האמתיות המקובלות מדורות עולמים, – את התורה הזאת ילַמדו כיום להתינוקות בבתי ספרי העם, ואין פוצה פה נגד הדבר הזה. הגאון הפורש את עצמו כיום מן הצבור הגדול והוא מתגאה בזה שמחשבותיו ורגשותיו רחוקות הנה בכל ממחשבותיו ורגשותיו של ההמון, אשר גם לא יבינו לרֵעו ודבריו המה כספר החתום בעיניהם, – גאון כזה אם היה יכול לשוב אל האדמה בעוד אלף שנה מה השתומם, אולי, לשמוע כי הילדים מפטפטים במהירות את מחשבותיו היותר מקוריות ואת דעותיו היותר מפליאות, כאשר יפטפטו הדברים היותר מצויים.

נשגב ממני להבין, כי המשַׁמְרים המגינים בכל עֹז על הסדרים השוררים והלוחמים נגד כל תקון מדיני חדש, – כי האנשים האלה הם הם אויבי הדימוקרטיה. אלו היתה מטרתם ברורה בעיניהם, אלו ידעו מה המה חפצים ואל מה המה שואפים, כי עתה היו כל המשמרים החסידים הראשונים של הדימוקרטים ומעריציהם בכל מאודם, כי עתה היו יועצים להשולטן להנהיג בתוגרמה את משפט הבחירה הכללית ולתת יתרון להחלטותיה של אספת עם על החלטותיו של בית מועצות המיניסטריום. בני ההמון המה תמיד משמרים ודבקים בישנות, יען כי המה משועבדים במעשיהם לשאיפות-המין הנמסרות בירושה ולא למחשבות אישיות חדשות, על כן גם נוח להם להתקַים בקרב תנאי-החיים הישנים וקשה, וכמעט אי-אפשר, להם למצוא מעמד כראוי בקרב תנאי החיים החדשים. המה אמנם יכולים לפעמים ללכת בעקבות רצון-היחיד הכביר, אשר יטם מני דרכם הכבושה והסלולה מדורות עולמים וינהיגם בדרכו החדשה, אבל מרצון עצמם, בחפצם הטוב, לא יתעו לבקש נתיבות חדשות ולא יעזבו דרך אבותיהם. המהפכות החברותיות הן תמיד מעשה ידי המעטים, היחידים, שאינם מוכשרים לחיות בתוך תנאי-החיים המסוּרים מדורות קדם ושאינם מכֻונים כלל לעצמיוּתם ומקוריוּתם הפרטית. הרבים מסתרבים ללכת אחרי המהפכים והמחדשים, בלתי אם הכשירום במשך של דורות אחדים להבין ולהרגיש כי הסדרים השוררים נתישנו ואין להם הזכות להתקַים, כי המה מזיקים ולא מועילים.

בדברי על אדות עניני המדינה, הנה המלה “שכיחיות” השגוּרה בפי נדרשת לשבח ולא לגנאי. תכלית המדיניוּת היא לברוא לההמון הגדול תנאי-קיום היותר נוחים והיותר טובים לו, וזאת מְחַיְבת לכַוֵּן את מעשיה ורוחה לצרכי הרבים. מחשבותיהם ורגשותיהם של אלו הנה גוֹלְמִיּוֹת, כלומר: על פי נוסח קבוע, מסוּר ומקוּבל שהיה לאחד מיסודות גופם ורוחם, לכן יש להם המשפט להתנגד אל מנהיגיהם הדורשים מהם עבודה-רוחנית אישית העוברת את גבול כחותיהם. על כן פירושה והוראתה האמתית של המדיניוּת (Politik )היא: ממשלת-הרבים, שכיחיות, מסוֹרה. הרגזנים אשר יראו בדברַי אלה אדישוּת יתרה יתרגמו את המלה “מדיניות”, אם הדבר מוצא חן בעיניהם, בשם “אכזריוּת-הבינוניוּת” ו“זחילת-הסרטן”. האיש הכביר, אשר עצמיותו המיוחדה מבדלת בינו ובין ההמון הגדול, מרגיש את הלחץ והדחק של תנאי החיים המצויים, שהמה המכֻוָנים והמסוגלים לרוב האנשים. אם הוא מרגיש כזאת אָכֵן רע ומר לו, אך זאת איננה נותנת לו הצדקה לתקוע את רגלי האנשים הקצרות במכנסיו הארוכים הוא. כל מוסד צבורי, שהוא מוצא חן בעיני הרוב, הוא הוא הטוב, לא כשהוא לעצמו, כי אם ביחוסו המצטרף אל תנאי החיים השוררים. ואחרת לא תוכל היות. נניח נא כי ההמון תועה והוא דורש חקים שהם מתנגדים להשכל הישר ולכל המושגים והדעות של מצויני הדור. מהרו נא ותנו להם לקבוע את החקים האויליים האלה! בני ההמון יִוָּכחו מהרה בעצמם כי החקים החדשים רק הרעו להם, ואז יבואו החכמים והרואים את הנולד ויַראו להם את מקור ענים וסבת רעתם, ואז ידרוש ההמון בעצמו את השנויים והתקונים הנחוצים. אולם אם ההמון אינו מרגיש את הרעה אשר הביא על נפשו והחקים אינם מעיקים ומציקים לו, אז יש לו המשפט להתהלך את החכמים, המתאמצים בכל כחותיהם להוכיח לו כי רק באִוַלתו הוא חושב את עצמו למאוּשר, כעם מורדים ומתקוממים. אם בני ההמון עוצמים את עיניהם מראות נכוחה ומתמרמרים אל הפקחים – תיסרם אִוַלתם, יכשילם עִוְרוֹנם. החכמים הרוצים לעבוד עבודה קשה, להשכיל את העם, להוציאו מבערותו ומחשכתו ולהרים את ההמון מעלה מעלה, – נאמר רק כי רוח נדיבה היא הסומכת אותם. אמנם הנני משתתף בכל לבבי בצערם של אלה החכמים המעטים האנוסים לשאת עליהם את עֹל החקים של האוילים הרבים, אבל היש להם הצדקה לשנות, אם גם היה ביכלתם, את כל החקים הל-ובים האלה? נציֵר נא בדמיוננו עיר שכל יושביה המה עורים גמורים, אולם בין כל סתומי העינים האלה יש רוֹאה אחד ששתי עיניו פקוחות והוא דורש מבית-המועצות כי יאירו בליל את כל הרחובות. הצעתו כשהיא לעצמה בודאי טובה; בלי כל עמל יכול הוא להביא צבא מופתים וראיות להוכיח עד כמה נחוץ הדבר להציב בכל החוצות והשוָקים פנסי-חשמל, בלשון למודים וגם בציורים מליציים יכול הוא לתאר מה נעים ומה טוב הוא האור המבהיק בחשכת הלילה. ואחרי כל אלה ידחו כל יושבי העיר העִורים את ההצעה הטובה הזאת, ומי מהנבונים לא יתן להם הצדק?

אני חושב כי ההמון יוכל לשבוע רצון מהמקום אשר יָעַדתי לו בתבל. הנני רואה בו חזיון נשגב: מצבת העבר, אם גם לפעמים פניה מקולקלים והטיח אשר עליה מתפורר. ההמון הוא העתקה ציורית מתמונות שערכן האמנותי רב מאד. ההמון הוא היורש של הגאון, וכל החיל והעֹשר אשר יעשה זה האחרון יפול לו לנחלה. אולם העולם הפנימי של הגאון סגור ומסוגר הוא לפני ההמון, ואף בסקירה שטחית לא יחדור אליו. העולם הזה שַּיך להגאון לבדו ואין לזרים, לרבים ולאחרים, חלק בו. פה תכלה ממשלת ההמון. הלך-נפשו והגיוני לבבו – זהו סודו של הגאון, הנצפן מיורשיו.

נערה היתה בארץ וּשְׁמָה מַקְסָה. ותהי הנערה יפת מראה ועַלִיזה תמיד וצמֵאה מאד לדעת כל דבר. והמלה אשר נשמעה מפי מקסה שבע ביום היתה המלה “מדוע?”, כי הנה בקשה הנערה לדעת מְקור כל-נעשה ואֵי מזה יבוא ומי עשה את כֹּל, ועל כלם חקרה למצֹא מי עשה את הפרחים ואת הצפרים ואת זבובי הזהב ואת החַפושיות הצבועות. והיה בראותה פרח וחפושית קטנה יושבת עליו או מַטֵּה-שושנים וצפֹרת-כרמים מרחפת עליו, אז תקרא בקול: “מי יתן ויכֹלתי גם אני לעשות כזאת!” ואולם אִמה הגידה לה: “כזאת לא יוכל אדם לעשות”.

ויהי היום, יום אביב, ומַקסה משעשעת לבדה בגן, ותשַלח את הגלגל אשר בידה וַתְּריצהו עד הגדר המבדילה בין הגן ובין השדה מחוץ, ובבֹאה עד הלום ותשא את עיניה ותרא פתאם והנה איש יושב בחוץ על כסא-יָד, אחוריו אל הגדר ופניו אל כַּן-עץ, ועל הַכַּן פרוש בד באין מסגרת סביב לו, והאיש מְצַיֵּר. והנערה לא ידעה פחד, כי בגן היא עומדת והאיש עומד על פני השדה בחוץ וביניהם גדר החרולים הָעֲבֻתָּה, ואף גם לא ראה האיש אותה ולא שׂם אליה לב. אז עמדה באשר היא שם, את גלגלה סמכה אל הגדר ואת פיה סגרה ותהי כפסל אִלם, ותעמוד וַתַּבֵּט.

והשדה גדול מאד ורחב ידים ובִצות לו פה ושם והרחק הרחק בקצהו חומה קטנה ולבָנה, ואולם במלִא רֹחַב כל השדה לא היה איש או נפש חיה, מלבד פרחי-החמאה המעטים אשר כִּסו את פני האדמה השזופה.

ועל פני הבד אשר לפני הַצַּיָּר לא נעשה עוד דבר, והוא רק עושה כה וכה לבעבור צַיֵּר את פני השמים, ובעוד רגע ומתחת למכחֹלו יצאה תכלת נהדרה אשר עבים אחדות צחורות וקַלות צָפות בה.

“אִי לך”, אמרה מקסה בלבה, “הדבר הזה איננו נכון. פני השמים צחו עתה מאד”. ואת עיניה נשאה השמימה לבעבור הַשְוֵה מראה למראה – והנה פלא: פני השמים אשר זה עתה זַכּוּ באין עב התקשרו פתאם בקציהם בעבים אחדות צחורות וקלות, ככל אשר עשה הַצַיָּר.

והצַיּר עומד ושוקד על מלאכתו במכחֹלו המהיר, ומקסה ראתה בְהֵעָשות השדה, ואולם בקצה השדה לא נראתה על פני התמונה החומה הקטנה והלבנה, כי אם נחל ירֹק, והשמש טובלת בו. ומקסה מִהרה ותבט אל המקום ההוא – מה-זאת? הן אמת נכון הדבר: נעלמה פתאם החומה הלבנה, אשר ככה יָדעה אותה מאז, ותחתיה שוטף שם נחל אשר לא ראתה אותו מעודה.

והנערה השתוממה מאד, ותוסף ותבט עתה אל המלאכה בעינים פקוחות שבעתים מבתחלה. והאיש מְצַיֵּר עתה על שפת הנחל טוּר בְּרושִׁים גבוהים – והנה אמת הדבר: התנשאו עתה שם במרחקים ברושים גבוהים. והאיש מפזר על פני תמונתו פרחים אדֻמים ופרחי תכלת, אשר לא יָדעה כמוהם, ובהביטה בחִפזון על פני השדה ותרא והנה גם שם צמחו פתאם מן הָאָחוּ מִבֵּינות לפרחי – החמאה פרחים אדֻמים רבים ופרחי תכלת רבים, והם מכַסים את כל פני האדמה השזופה.

וכאשר תוסיף להביט כן תוסיף להשתומם. ופתאם רואות עיניה והנה עושה הציר בקצה הבד אשר לפניו עדר רחֵלים צחורות עם שֵׂיות וביניהן רועה עם מצנפת רחבה בראשו ומקל אָרֹך בידו וכלב עָלֵז עם ראש לבן לפניו, וגם על פני השדה אשר לפניה נראה פתאם רועה אשר כזה עם מצנפת רחבה ומקל אָרֹך וכלב עלז ועדר רחֵלים ושֵׂיות צחורות – אז לא יכלה עוד להתאפק ותקרא בקול גדול: “הלא כל דבר אשר אתה מְצַיֵּר עולה וצומח כרגע גם מן האדמה!”

והצַיר מִהר ויֶפן את ראשו לאחוריו וירא אותה, אז אמרה הנערה לברוח מפני – ולא יָכֹלָה. היתה עליה יד נפלאה אשר לא נתנה אותו לעזוב את המקום הזה, והיא לא ידעה מה היא. עוד למבראשונה ראתה ותדע כי שערות ארֻכּות לו, ועתה התבוננה ותראה כי גם זָקָן ארֹך לו ועיני תכלת, והעינים מזהירות כזהר רבבות כוכבים בלילה.

“האמנם!” שאל, “הבאמת רואות עיניך כי כל אשר אנכי מְצַיֵר פה על הבד עולה וצומח גם מן האדמה?”

“אמנם כי כן! איך זה לא אראֶנו?”

“כי-עתה רק בַּת שַבַּת-קדֶש אַתּ הברוכה לאלהים”, ענה הַצַיָר.

“כדבריך כן הוא”, ענתה מַקסה, והיא יָדעה, כי אִמה סִפרה לה לא אחת ולא שתים, אשר הָבִיא הביאה החסידה אותה אליה ביום שבת קדש אחרי הצהרים.

“כן, כן”, הפטיר הציר בשפתיו ועיניו הביטו באהבה על פני הנערה הקטנה והנאוה, “ילידי השַבּת רואים תמיד מראות ודברים אשר לא יראו אחרים עד עולם”.

“ואתה”, שָׁאלה מקסה והיא עתה בטוחה מבראשונה ולבה קרוב אל האיש יותר, “מָה אתה?”

“אָמָן אנכי”.

“מה זה אָמָן? האם צַיָּר?”

והוא נתן בשחוק קולו: “לא כל צַיָּר אָמָן ולא כל אָמָן צַיָּר אָמָן אנכי אשר יְצַיֵּר”.

“אבל אתה לא רק צַיֵּר תְּצַיֵּר, כי אם גם תעשה נחל ועצים ורחֵלים לבָנות וגם רועה עם מצנפת ועם מקל ועם כלב. האמנם יש כל זה פה גם באמת?”

“יש באמת, אחרי ¹כי רואָה אַתּ את כל זה”.

“כי-עתה אתה הוא האיש העושה את הפרחים ואת הצפרים ואת זבובי-הזהב ואת החַפושיות הצבועות?”

“לא אנכי האחד העושה אותם, כי-אם עושה אותם גם אנכי. האָמן עושה את כל אשר הוא חָפֵץ, וכל אשר הוא עושה, זה יש באמת, אם חפָצים ואם פרחים, אם חיה ואם אדם”.

“וכל זה חי?”“חי אם יש בו נפש חיה, והוא מאריך לחיות מכל אשר נברא על פני האדמה ויפה הוא וצעיר הוא עד עולם, ככל אשר עשה אותו האָמן ביום עשותו אותו”.

אז מחאה מקסה כף אל כף ותקרא: “מי יתן ויכֹלתי גם אני לעשות כזאת! הוא אָמן נחמד, האין אתה חפץ ללמדני את המלאכה?”

והאיש עם הזקן הָאָרֹך הביט בה רגע אחד בעיניו המהירות ויחשוב מחשבות, ואחר-כן אמר:,לא ביד כל אדם היא ללמדנה, ואולם בת שבת-קדש אַתּ ועינים בהירות לך, לכן אנַסה-נא, אולי תוכלי ותלמדי. הבה, בתי, נלכה אל אִמֵך ונשאלה את פיה, אך תתן אותך ללמוד".

“אבל איך זה תעבור את הגדר הזאת והיא עבֻתּה כֻלה ונוקבת מאד?”

“לדבר הזה אַל תדאגי, בתי”, ענה האמן ויצחק. אז קם מעל כסא-היד אשר לו ויקרוץ בעיניו– והגדר נבקעה פתאם בתָּוך והוא עָבר בה. והכסא וְהַכַּן וארגז-הצבעים הלכו אחריו גם הם ככלבים נאמנים, ובהיותם כלם בתוך הגן ותָּשב הגדר וַתִּסָּגֵר. והמה הולכים כלם יחדו הלֹך וקרֹב אל הבית! האיש הגדול והנערה הקטנה הולכים בראשונה, אחריהם צועד הכַּן על שלש רגליו זקוף כולו ומלא גדֶל, אחריו פוסע הכסא על ארבע רגליו וארגז-הצבעים מנַתּר באחרונה הלֹך ונַתּר כצפרדע. וְהַפְּרָגִיות וְהַטְּרָדִים וְהֶעָגוֹרִים באים מקִניהם אשר בין העפאים ומזַמרים לפני הצַיר זמרת שלום בבואו, והוא עונה להם כברכתם ומניד את ראשו באהבה וְהָאַקַּצִיות והערמונים מפזרים לו את ציציהם אל בין שערותיו בעברו תחת ענפיהם, ורק החתול אשר התחממה לנֹכח השמש לפני פתח הבית קפצה פתאם ממקומה ותָּנס בחפזה, כי אין החתול מבינה דבר מכל הנעשה במקצֹע מלאכת המחשבת ותירא מפני הכַּן והכסא וארגז-הצבעים ותחשוב אותם לחיות טורפות.

והנערה רצה ראשונה ותבַשר לאִמה את בוא האורחים הנפלאים, כי חִשבה גם את הכן ואת הכסא ואת ארגז-הצבעים אשר דִלגו ואשר נִתּרו אחריהם גם הם. ואולם הצַיר עזב אותם בחוץ והוא בא לבדו הביתה, ויגד לאִמה כי חפצה הנערה ללמוד לְצַיֵּר, ואף אין זאת כי יש לה למלאכה הזאת העין הנכונה וגם בת שבת-קדש היא, ולכן יש תקוה כי תצליח, והוא נכון להורותה עד כי תדע את כל אשר הוא יודע. והאשה נֵאותָה לדבריו ורק חפצה כי לא ישאל האיש כסף במחיר הלִמודים, הלִמודים, וְהַצַּיָּר הרגיע על הדבר הזה את לב האשה המנהגת את ביתה בחשבון, ובזאת נחרצה כי תהיה מַקסה לָאָמָן לתלמידה.

“איה בית-מלאכתך?” שאלה האשה.

“בכל מקום אשר תאמרי”. ענה הצַּיר. “בתוך הגן אשר לך”.

“האם בחוץ תחת השמים?”

“לא. אם תתני אותי ואבנה לי בית שם”.

ופני האשה הפיקו פחד מעט. “האמנם”, אמרה “והדבר הזה הן ימָשך ימים וירחים עד הֵעָשׂותו, וכל עדת הבונים האלה ועושי המלאכה וחרשי העצים ושאונם והמונם ועם חֶלְאָתָם – –”

“אין דבר מכל אלה”, ענה הצַּיר ולא נתן אותה לכַלות את דבריה. “אַל לך לירֹא מפני סחי ורֹב פרעות, כי בעוד שעה אחת וכל המלאכה שָלְמָה ואני קורא לך לבוא לראות את הבנין”.

אז חשבה בלבה כי רק התל יהתל בה, ואולם לא היו פניו פני מהתל. “יהי כדבריך”, אמרה, “ואם לצון חמדת לך עמי, הן ראֹה נראה בעוד שעה”.

והאיש הלך ומקסה הלכה אחריו, כי חשקה הנערה לדעת בַּמָה ואיך זה יעשה את הדבר לבנות בית בשעה אחת.

והאיש בקש לו בגן בקרבת הגדר מְקום-אור באין עצים על פני חלקת הדשא, וַיֵשב על כסא-היד אשר לו, ויקח את ארגז-הצבעים ויוצא משם בד חדש ויחַזק אותו על פני הכַּן, ויחשבו מחשבות רגעים אחדים ואחרי כן החל לְצַיֵּר תמונת בית יפה להפליא, כֻּלו כסגולת מלך. וקירות הבית עשוים שיש ולפני הפתח חצובים עמודים מימין ומשמאל והגג עשוי נחשת ירֹק למראה ומבעד ללוחות הזכוכית אשר בַּחֲלונות הגדולים נראים וִילונֵי משי צהֻבּים. וכל אשר האָמן עושה על פני הבד, וקם כזה גם באמת, וכאשר שָלַם הבית אשר בתמונה, אז שָלַם הבית גם בגן, והאמן לקח את מקסה בידו ויביאנה אל תוך הבית ויֵשב שנית על כסאו וַיָחֶל לְצַיֵּר גם את כל הכלים הדרושים לבית הזה: טַפֵּיטֵי קיר יפים וישָנים עשוים משי וחוטי זהב, יריעות טורקיה על פני הרצפה רכות ומשוחות צבעים אשר פג עינם, רפידות שפָלות, כסאו רכים וּמָזְהָבִים. ארונות הָבְנִים מהֻקצעים ובתוך הפִּנות ובַמִקְצֹעת שׂריונות ברזל ופסילי בְרוֹנְזָה וְכַדֵּי פוֹרְצֶלַנָה גדולים. וגם את רעותו הקטנה לא שכח, ויציֵּר למענה שש בֻּבּוֹת, אשה אשה ובגדים אחרים לה, אשה יפה מאחותה, והיפה מכלן תבנית שְוִיצִית לה, צהֻבּה למראה ושרשרת כסף באפודתה. וכאשר ראתה מקסה אותה, ותריע תרועה גדולה מרֹב שמלה ותמהר אל הַשְוִיצִית ותתפוש בה ותקרא: את זאת ארוצה וְאַרְאֶה לאִמי"?

“לא” ענה הצַיר. “מִזֶה לא תוציאי דבר. רק בבית המלאכה הזה תוכלי לצחק עם בֻּבּוֹתיִךְ, ובבוא אִמֵך וראתה אותן”.

והצַיר טרם יכַלה עוד את המלאכה, ויקם ויצַיר לו גם שתי נשים כושיות צעירות, מְלֻבָּשות שמלות משי מְנֻמָרות ומטפחות אדֻמות בראשן, וכאשר שלם הַתָּו האחרון מן המכחל בתמונתן, ותהיינה שתיהן כמו חיות, ותגשנה עד לפני האמן ותשתחוינה לפניו ולפני מקסה עד לארץ.

“את אלה נתתי לך לשרת אותך”, אמר הצַיָּר. “בקולֵך תשמענה לכל אשר תצַוִין בשכל ובדעת. ואולם רק בעיניהן תענינה אותֵך, כי אִלְמות הן”.

“היבָּצר ממך לתת להן גם את הלשון?” שאלה מקסה.

“לא” ענה הצַּיר, “הדבר הזה נפלא ממני. לזאת עלי לבקש פני אָמָן, הוא המשורר. ואולם הדבר הזה רק למותר לַכּושיות האלה”.

והשעה טרם תּכלה, עוד לה רגעים אחדים, והצַּיר שב אל אֵם מקסה ויקרא לה לבוא לראות את ביתו אשר בגן עם חדר-מלאכתו, והאשה השתוממה ותשתאה אל המראה, אל היכל השיש וכל הכבוּדה והשפחות השחורות עם שמלותיהן הצבועות ושש הַבֻּבּות אשר למקסה, ותקרא: “רק איש חרוץ אתה במלאכתך. בידך אפקיד את מקסה שלי בלב נכון, כי ידעתי כי ממך תלמד דבר כמשפט”.

ומַקסה באה יום יום בבֹקר אל בית המלאכה, והיה כאשר יקדר היום בחוץ או כאשר תלבש רוח נכאה את האמן, אז ישלח אותה מעל פניו הביתה, אך כאשר ייטב לבו עליו והשמש בהירה וזורחת, ונתן לה את לקחו. והנערה נגשה בקנאה גדולה אל המלאכה, ויהי חפצה להחיל כרגע לעשות במכחֹל ובצבעים על-פני הבד, ואולם האמן לא נתן לה. “בראשונה עליך ללמוד לִתְוֹת היטב”, אמר לה ויתן לה רק נְיָר ועט עופרת. והנערה הִתְוְתָה ביד לא-אמונה תוים וקוים שונים למיניהם, ותהי מביטה בכליון עינים מעל לוח הַתָּוִים והלאה לראות אם כל אשר היא עושָׂה על-פני הניָר יקום להיות גם בחוץ, ותרא והנה לא קם דבר. אז השליכה מלפניה בקֹצר רוח את עט העופרת ותקרא: אם נבצרה ממני לברֹא דבר אשר יהיה, כי אז תקצר בי רוחי. קום ולמדני את מלאכתך אתה, כי אין לי חפץ במלאכה אחרת".

והאמן הביט בה בתם-לב ויען: “את מלאכת האמנים לא ילמד איש ביום אחד. ימים רבים מאד ובאֹרך רוח ילמד אותה”.

“וגם בהיותו ילד שבת-קֹדש?”

“גם בהיותו אשר כזה. הן אם לא יהיה יליד שבת-קדש לא ילמדנה עד עולם וכל עמלו יהיה לשוא. עִם-ראשית עליך להחל, כאשר הַחִלוֹנוּ כלנו. את ארגז-הצבעים אַל לך לפתוח עד אם ידעת היטב לעשות בעט העופרת. זכרי בתי ושימי אל לב, אם אתן אותך לצַיר ציורים בטרם תדעי את המלאכה לעשות אותה באין סלף, ואַת תעשי מפלצת אשר אין לה תֹאר והבריאה האמללה הזאת תעמוד לפניך חיה והיא מְעֻקָּשָה וּמְעֻקָּלָה וּקְלוּטָה, מה תּאמרי אז?”

אז יֵצַר לי הדבר מאד", ענתה מקסה בְּשֶפֶל רוח.

“אבל בזאת לא יִוָּשַׁע היצור האמלל. ולכן צַוֵּה צויתי עליך בחזקה לבלתי נָגֹעַ אל ארגז-הצבעים טרם תדעי לִתְוֹת בלי מגרעת”.

ומקסה היתה נערה משכילה וַתָּבֶן כי צָדַק האמן. ותהי הנערה עושָׂה את תויה ושוקדת על המלאכה בכל נפשה, והמלאכה היתה לה למשא בראשונה ואחרי כן מצאה בה תענוגות. כי חפצה הנערה להגיע אל המטרה בחפזון נמרץ, למען תוכל לבוא גם עד ארגז-הצבעים, ואולם קשה היה האמן ברוחו ורק הטוב מאד והנבחר מאד הניח את רוחו.

וחדשים רבים עברו והיא הלכה מחיל אל חיל, עד כי הגיד לה יום אחד: “עתה בא המועד”. אז אָדמו פניה מרֹב תענוגות ותשאל: “היָכֹל אוּכל עתה לקחת גם את ארגז-הצבעים?” והאמן הביט בה רגע אחד בדממה ובמחשבות רבות ואחרי כן אמר: “אולי – ננסה נא!”

והנערה קפצה ממקומה בשמחה ותמהר אל פנת הבית לבעבור קחת את ארגז-הצבעים, ואולם האמן מנע אותה ויקרוץ בעיניו. אז קם ארגז-הצבעים וינַתֵּר ויבֹא ושתי הכושיות הביאו מַקֵּל צַיָּרִים ובד ולוח-צבעים חדש ויכינו את כל אשר הכינו. והנערה לקחה את מכחֹל הקסם מן הארגז וַתַּטֵּף נטפי צבעים אחדים על-פני לוח-הצבעים מתוך השפופרות ותגש עד לפני הבד. ויד הנערה רָעֲדה מעט ולבה התדפק בה בחָזְקה ולפני עיניה הִלְּכו גלגלים. אכן רגע גדול הגיע! הפעם הזאת תהיה לָאֳמָנָה כמשפט אשר תעשה את פלא הבריאה.

והנערה הטתה את המכחל להגיע אותו על הבד, ואולם האמן תפש בה בידו. “חכי נא, בתי, רק אַל נא תֵחָפזי. מה אַתּ אומרת לְצַיֵּר?”

“נערה קטנה אני אומרת לצַיר” ענתה הנערה בלב בטוח.

והאמן שחק וַיָּנַע את ראשו. “לא, לא עוד. כבד הדבר הזה מִמֵּךְ. נַסִי-נא בראשונה וַעֲשִׂי דבר אשר אין בו רוח חיים”?

“אבל הלא חיים אנכי חפצה לברֹא!” קראה מקסה ותרקע בקֹצר רוח ברגלה על הקרקע.

“רק זה אשר לבו בטוח מאד כי יוכל ולא יכָּשל, לו הצדקה לברֹא חיים”, ענה האמן דברים נמרצים. “נסי-נא בראשונה את כחך בדבר אשר איננו חי”.

אז חלפה מחשבת-הולֵלות רגע אחד את לב הנערה, ותמהר וַתְּצַיֵּר במשיחות אחדות עֲנַן-עשן לבן על-פני הבד, ובעוד רגע וּמַשְׂאַת קיטור כבֵדה עלתה ותכַס את פני כל הבית והכושיות זוררו בקול בבוא העשן אל אַפָּן. והאמן שָׂחַק למראה הזה וימהר וימשח צבע על-פני העב כאשר היה הבד בראשונה, אז חדל העשן פתאם כאשר בא, ואת הנערה הוכיח הצַיר בדברים ויאמר: “רק אַל נא מעשה תעתועים, בתי, פן אשוב ואקח מִמֵךְ את ארגז-הצבעים. אכן יָקְרָה מלאכת הציָרים מהיותה ללצון”.

והנערה בקשה את פניו לסלוח לה וַתִּשָׁבַע להיות מהיום והלאה נערה טובה ומשכילה, ותאמר לגשת עתה אל המלאכה באמת ובלב תמים. “אֲצַיֵר נא בֻּבָּה”, אמרה, והדבר הזה מצא חן בעיני האמן.

ופלא הוא! הילדה מבנות האִכָּרים עם כנפי הַלֻּלָאָה הגדולה על ראשה הצהֹב, אשר עשתה הנערה, הלכה הלך וגדֹל מרגע לרגע, וכאשר גדלה תחת המכחֹל כן גדלה גם על-פני קרקע הבית. ובראות הנערה את קדקֹד הראש ואת הַגֵּו אשר לַבֻּבָּה שְׁלֵמִים לנגד עיניה, ותאמר להשליך את כלי המלאכה מלפניה ולמהר לְמַשֵש את הבבה באצבעותיה לראות אִם יֶשְנָהּ באמת, ואולם האמן לא נתן לה גם הפעם לעשות את חפצה. “על מקומֵךְ הִשָארי, נערה פּוחֶזֶת וקלת-ראש! אם החִלות, עלַיך לְכַלות. השלימי בראשונה את הבבה ואחרי כן תוכלי לצחק עִמָהּ?”

אז עשתה לַבֻּבָּה גם ידים וגם רגלים, ואולם בְּחָפְזָה עשתה את המלאכה, ולכן מעשה חִפָּזוֹן היו. וְדַרְדַּסִּים ונעלים לא עשתה לה, כי שכחה מרֹב בהלה, ותצא בת-האכרים הדלה יחפה. והאמן הניד מעט בראשו, ואולם לא מנע ממנה למהר אל בֻּבָּתָהּ ולאַמצה אל לבה באהבה. והנערה לא ראתה ולא שמה אל לב, כי יְצֻרֵי גֵוָהּ עֻקְלוּ ונעקשו וגם דַּקוּ מאד וכי לא יפה הבבה כשש הַבֻּבּוֹת אשר עשה לה האמן, כי מצאה הבבה הזאת חן בעיניה שבעתים, עקב אשר היתה מעשה ידיה.

והאמן נתן לה לצחק עם פֹּעַל כַּפֶּיה, ויסר את לוח-הצבעים ואת המכחֹל ויטמנם ואת ארגז-הצבעים שלח למקומו בפנת הבית ויאמר: “עתה יָדַעַתְּ את נפש האמן ואת אשר בלבו בהיותו בורא. מי אשר עשה כדבר הזה פעם אֶחַת, וְחָשַׁק האיש הזה לשוב ולעשותו ולשוב עוד עד לעולם. ואולם ראי הנה אנכי מְצַוֶה עליך בחזקה מנגֹע אל ארגז-הצבעים ברגע אשר לא אהיה בבית. רק בהיותי עִמֵך פה ובשבתּך לְפָנַי תוּכלי לעשות את המלאכה”.

ומקסה שוקדת לבוא יום יום אל בית המלאכה שבעתים מבראשונה וכל קרביה בה עָלְזוּ בְּהִנָתֵן מכחֹל-הקסם בידה לְצַיֵּר בו, והיא לא עָיְפָה מִמַּלֵא את כל הבית ציורים מעשי דמיונה. בראשית בראה צעצועים למיניהם ואחרי כן עשתה כדים וצורות פּוֹרְצִילַנָה ופסילי בְּרוֹנְזָה ואחרי כי עשתה גם טרפי עָלים ופרחים ובאחרונה נסתה לעשות גם את כל הרמש הרומש על הארץ ואת כל העוף המעופף בשמים ואת כל אשר רוח חיים באפו, ותעש את התולעים הצבועים ואת חַפּוּשִׁיוֹת-הזהב וחפּוּשיות-מִרְיָם ואת צִפֳּרוֹת-הכרמים לכל צבעיהן הנחמדים, ובראותה את כל הזבובים האלה הומים על הֶעָלִים ומעופפים ברוח, ותקרא: “ראֵה את אשר מצאה ידי! עתה אֲצַיֵר גם נפש אדם”.

“לא עוד” ענה האמן. “השמרי מגֹדל-לבב, כי הוא האויב הצר אשר לאמן”.

והיא לא שמה לב אל הדבר, ותדבר יום יום ותַּחנף בחלקות ותתחנן אל האמן, כי יתן לה לציֵּר ציורי אדם, והוא לא נעתר לדבריה. אז חרה לה על הדבר ותחשוב בלבה ותאמר:,חכֵּה-נא! הנני ואעשה לך דבר אשר בפתע פתאם יבוא לך וראית והשתוממת!" ותשב בחצר ותהי אורבת אל האמן עד צאתו, ואחרי כן התגנבה אל בית המלאכה ותשתער על ארגז-הצבעים ועל כל כלי העבודה. אז יָצאו לקראתה שתי הכושיות ותתיצבנה לפניה וַתַּזְהֵרְנָה אותה בחרדת עינים מֵעֲבוֹר את-פי האמן, והיא לא שמעה להן ותקרא: “גשי הלאה, עֵדה שחורה, פן אעשה לָכֵן כלב ונשך אתכן!” ובשמוע הכושיות את הדברים האלה ותִּבָּהֵלְנָה ותִּטינה מלפניה, ומקסה מהרה אל ארגז-הצבעים ותָּשם בד חדש וגדול על-פני הכַּן ותחשוב מחשבות רגע אחד ותעמוד ותּחל לצַיֵּר תבנית נערה צעירה.

והיא חרצה בלבה עוד מבראשונה את אשר עליה לעשות: נערה צעירה תעשה ככל אשר היא בנפשה שואלת להיות, גדולה ויפה עם שערות זהב פרועות ועם עינים אפורות ומזהירות ולבושה שמלה אדֻמָה וצחה עם סֶרַח סוֹרֵחַ על-פני הארץ. ואת משיחות המכחֹל הראשונות עשתה ביד אמונה ובדעת, ותעש את תבנית הראש בראשונה וכל מחשבותיה וכל לבה היו במעשה הזה. ואולם כאשר שָלְמָה תבנית הראש והוא טוב ונחמד כלו והעינים האפורות מזהירות מעל פני הבד, ולא יכלה עוד הנערה להתאפק ותבט מעל הַכַּן והלאה אל תוך בית המלאכה לראות את אשר יֵעָשֶׂה שם, ועיניה ראו פתאם והנה גם שם שתי עינים אפורות ומזהירות והן מביטות אליה ממרחקים בארשת אהבה ובכליון נפש עד בלתי תכלית.

ומראה העינים האלה נגע עד לבה כמו בזק פתאם וַיָּהָם את כל מחשבותיה, עד בלתי עָרְבָה את לבה להוסיף להביט עוד אל המקום ההוא, ותעש את יתר המלאכה בחפזון. ואולם ידה לא היתה בטוחה עוד, כי עיניה הלא ראו את המראה: את אשר הוציאה מתחת המכחֹל קם פתאם לחיים וכל משיחה אשר תמשח על פני הבד והיה זה חלק אדם חי, ועתה אם לא תצלח המלאכה, והיה יְצור-כפה לבעל מום לעולם. אז רגזה ידה תחתיה ותחשק פתאם להשליך את המכחֹל מלפניה, אבל התוכל לעשות כדבר הזה? הן יִבָּצר ממנה לעזוב את הנפש האמללה עשויה עד החֵצי ולא תשלם, מה נורא המראה לראות חֲצִי-אדם רובץ פה על הקרקע בבית-המלאכה! ובחשבה את המחשבה הזאת ותִּבָּהלנה כל עצמותיה ותמהר וַתְּצַיֵּר את התמונה בחזון ובאש קדחת. הלא יש גם אשר יבוא האמן בעוד רגע או בעוד רגעים אחדים. רק הַשְלִים – רק הַשְלִים – במהרה – במהרה –

ואולם מִבֶהָלָה לא יֵצא הטוב. גֵו הנערה הצעירה לא היה כמו ראשה, ויהי מעֻקל ונִפתּל וְהַכְּתֵפַיִם צרות ומַפלי השמלה האדֻמה עם הסרח הסורח על הארץ הראו כי מסתירים הם מן הרואה יְצֻרֵי בשר אשר נעקשו.

ומקסה ראתה וחרדתה גדלה מרגע לרגע, כי ידעה כי השחיתה את המלאכה, ותמהר ותבקש לתקן את אשר עִוְּתָה בחפזה, ופתאם והנה נפתחה הדלת והאמן בא.

ומקסה צָעקה צעקה גדולה ותברח אל מתחת ליריעה להתחבא שם, והאמן ראה כרגע את הנעשה וירא את תבנית הראש היפה ואת הגו הדל ואת הנערה האמללה והמעֻקלה הרובצת על הקרקע ואת הכושיות הנבהלות מפחד, ויקרא בקול נורא: מקסה, מה-זאת עשית!"

ומקסה יצאה ממחבואה ותְּשַטַּח אליו כפיה ותתחנן ותאמר: “סלח לי, האמן. לא יכֹלתי למשול ברוחי. יד היתה בי אשר המריצתני”.

“הביטי וראי את פֹּעל ידך אשר עוללת, הבּת לֹא-קַשָֹבֶת. הנה לך מפלצת חיה אשר ראשה יפה וִיצֻריה נפתלים”.

“תַּקן אתה את אשר עִוִּיתי”, העתירה מקסה אליו ותשא את קולה ותבך.

“כזאת לא אוכל”, ענה האמן ופניו מלאו קדרות. יצוּרֵך חי. לך הוא לבַדֵךְ. התחפצי לעשות כָּלָה בו ולברֹא אחד תחתיו?"

“לא!” צעקה הנערה מרה ותמהר אל הנערה הצעירה הרובצת על הארץ לסוכך עליה בכפיה מפני כִלָּיוֹן. והנערה הצעירה התעודדה מעט ותשם את ראשה בחיקה ותבט אליה בעצבת גדולה ומרה. ומקסה בהיותה ילידת שבת-קדש היתה חוזָה ובעלת מליצה גם היא והיא לא ידעה, ולכן לא נבצרה ממנה לתת לנערה הָאִלְמָה גם פֶּה ולשון, והנערה החֵלה לדבר ותתאונן ותאמר:

"הוֹי אִמִּי, מַדּוּעַ

גֵּוִי כֹה שָׂרוּעַ

וְלֹא יִיף כָּמֹךְ?

אִם-חַיִּים לִי נָתַתְּ,

כּי-עַתָּה אַתְּ

תְּנִי לִי גַם יֹפִי וְיִפְעָה וָרֹךְ".

ומקסה חִבּקה לה ותשק לה ותבקש לנחמה, ותדבר על אזנה בקול מלחשים ותאמר לה: לא בזויה היא כי אם יפה כשחר, ומי אשר יראה אותה ודבק לבו אחריה לאהבה אותה, וכי עשה תעשה לה שמָלות יקרות ותַעדה אותה עדי ואבן יקרה, ואולם הנערה הנידה בראשה ותען:

"לֹא אֶבֶן יְקָרָה

לֹא בגְדֵי תִפְאָרָה

יְשַׂמְחוּ אֶת-לִבִּי

הוֹי אִמִּי, תְּנִי חֵן לִי לִנְעֻרֵי שְׁנוֹת אִבִּי".

ומקסה בצרת לבה הגדולה פנתה אל האמן, והאמן עומד וידיו מְשֻׂכָּלות ופניו זועפים ועיניו מביטות עליה ועל הנערה המתאוננת. “הוי, אמן, אמן נחמד, הושיעה-נא רק הפעם. לא אוסיף עוד להיות סורֵרה עד עולם. לא אוכל לראות כי זאת אשר עשיתי לא תראה טובה. הושיעה אדוני או הרגני גם אותי וגם אותה”.

והאמן לא ענה דבר, כי אם התהלך בחדר המלאכה אנה ואנה פעמים אחדות ויחשוב מחשבות, ומקסה הביטה אחריו ביראה בכל מקום אשר פנה. אז עמד תחתיו פתאם ויאמר: “הנערה אשר עשית, כאשר עשית אותה כן תהיה, ואולם אנכי פה כל אשר בכחי לעשות אעשה למען הָבֵא עליה טובה”.

והאמן נִגש עד לפני הבד ויָחל לציֵר, ויעש תבנית בן-מלך צעיר, יפה כשחר, אשר קומתו כאַלון ועיניו מלאות נדיבות ועל שפתיו צחוק. והוא מביט באהבה אל הנערה הרובצת על הארץ ומשַטֵּח עליה את שתי כפיו. ופתאם והנה בן-מלך כמוהו עומד גם בתוך החדר ומשטח את כפיו אל הנערה, והאמן אמר: “אוהב הוא לך ונפשו חשקָה לקחת אותך לו לאשה והיה נאמן לך עד העולם אכן אִלֵּם הוא מְדַבֵּר, ואולם אַתּ הלא פי שנים תדבּרי. אם מצא חן בעיניך כי עתה תני לו את יָדֵך”.

ופני הנערה הצעירה האדימו ותקם ותלך אט אל בן-המלך, והיא צולעת מעט בלכתה, ואולם בן-המלך לא ראה ולא שם לב, ויהי מביט בצהלת נפש אל תוך עיניה האפורות והמזהירות, עד כי הורידה אותן ארצה, ויתרפק עליה ויאַמץ אותה אל לבו. והכושיות מחאו כף בשמחה ותצאנה במחולות מסביב לֶחָתָן וְלַכַּלָה, והַכַּן מְקַפֵּץ גם הוא ברגליו וארגז-הצבעים מדַלג ורק מקסה התעצבה עדו ותאמר:

“מה יושיע לה זה? הן לא יהפוך אותה החתן לעשותה יפה מבראשונה?”

“את זאת לא תביני”, ענה האמן. “כאשר יאהב איש את נפש אדם בכל לבו והיתה הנפש הזאת בעיניו יפה מכָּל אשר על הארץ. שַאלי את פי הכלה ותגד לך את אשר היא חושבת על הדבר הזה”.

ומקסה הביטה בפני הנערה ותבחן אותה בעיניה, ואולם הנערה התרפקה על בן-המלך ותצהל מטובה ותאמר:

"אֹהֵב הוּא לִי וּבְכָל-לִבּוֹ וּמְאוֹדוֹ –

לוֹ יָפָה הִוֵּנִי, לוֹ הִנְנִי הוֹדוֹ.

לִבּוֹ לִי נָתוּן, לִי נָתוֹן כָּל-טוּב,

לֹא אֶשְאַל עוֹד יֹפִי – יָפִיתִי לָרֹב".

ובן-המלך קורץ אליה בעיניו וישק לה, ומקסה אמרה: “הנה טוב! אם טוב הדבר בעיני שניהם כי עתה טוב הוא גם בעיני, ולך הָאָמָן אנכי נותנת את ברכתי ואת תודתי על כי הפכת את הכל לטובה”.

והאמן ענה: רק הפעם יכֹלתי להושיע ולא אוסיף. יהי נא הדבר הזה לך ללקח טוב, הנה גדול הכח אשר נתון לָאָמָן, ואולם אוי לו כי יתהולל בו וְיִרְדֶה בו בְפַחֲזוּת. שלום לך, אין לי דבר עוד להורות לך".

וטרם תוכל לענות אותו דבר והנה נעלם האמן וגם החתן והכלה והשפחות השחורות והכַּן וארגז-הצבעים ולא נותר דבר בלתי אם חדר-המלאכה וכל אשר בו וגם תמונת הנערה ותמונת בן-המלך נותרו, והיה בכל עת אשר תביט מקסה בתמונות האלה ומלא לבה מכאוב ונחת גם יחד, והיה המכאוב לה על דבר אשר נעלמה התמונה החיה, ונחת על דבר אשר ידעה בלבה כי טוב לה עתה עם בן המלך באשר הם שם. ומקסה גם היא הלכה הלך וגדֹל ותהי לנערה גדולה ופורחת, אשר יכיר בה כל רואה כי בת שבת-קדש היא, ותוסף לְצַיר גם מאז והלאה, ורק כי המכחֹל אשר לה לא היה עוד מכחֹל-הקסם – ותשמח גם לזאת. כי מי איש בוטח אשר תמיד תצלח מלאכתו בידו, ולכן רק דאגה בלבו, פן ישנה רגע, ונפש חיה תשא ותסבּול כל ימיה על כל שגיאה אשר הוא עושה.

לרגל הָר עֲנָק אשר ראשו מְכֻסֶּה שלג רבצה בִקְעָה שאננָּה, וּבַבִּקעה השתּפּך נחל פּוֹחֵז ושוקֵק. והנחל רחץ שרשי אֵלָה זקנה ופניה נשקפו מתוך מימיו, ובצל האלה שגשגו שרשי-מֹר אשר עינם כעין התכלת ופרחים אחרים ורבים וּבְצַמַּרְתָּהּ קִנֵּן עוֹרֵב חכם וזקן.

ויהי היום, יום קַיִץ בוער, ושרשי-המֹר כְּבָר קמו מִפְרוֹחַ ועלי צמרותיהם הענוגים החלו לקמול בַּחֹם, אז הביט אַחד הפרחים את שכנו אשר כבר נשרו עליו עד החצי, ויתאונן ויאמר: “מה דלים אנחנו הפרחים ומה מר גורלנו! רק פעם אֶחת נעלוז בחיינו לעת אביב קצר. מעט נשיקות שמש אביב, מעט לילות הלולים עם טל ועם נֹגה ירח, מעט חבּוק רוחות ערב, מעט אורחים מן החפושיות המָזהבות ומן הפרפרים הטהורים, מעט שירת צפרים, – וכל הגדֻלה חלפה ולא תשוב עוד לנצח. בטרם יהיה מועד לנו לשמוח בחיינו, והנה אחרית. אכן מאֻשָרה ממנו אלף אלפי פעמים זאת האֵלה, אשר צמַרתה רועשת פה ממעל לנו! דורות שרשי-מֹר לאלפים ראו עיניה בפרחם ובנבלם, והיא עודה חיה, ומי יודע אם לא אלפי שנים תחיה עוד ותתענג על נעימות האביב”.

והפרח החריש ויורד את תכלת ראשו הֶעָנֹג בעצב. ורוח חלפה בענפי האלה הזקנה ובקול צרוד והומה ענתה: “פתי קטן! כאשר תבין, כן תדבר. אכן אמת הדבר, מאריכה אנכי לחיות ממך, ואולם שגית מאד, אם תדמה, כי תוכל לקנא בי. שמש האביב תשק לך וּתְעִירְךָ כאֵם את עולה, באפס דאגה תעלה וכל רגע מרגעי חייך יהיה לך לנחת. אין אתה יודע בלתי אם את תענוגות האביב ונעימות הקיץ,ופגעי החרף הרעים יִמָנְעו ממך. אין לך שונאים ואין אתה יודע מה מלחמה ומה צרה, ועיניך תראינה בעולם רק יֹפי ותענוג. אבל אנכי – בימי נעורי הרעים היתה לי מלחמה מפנים ומאחור עם המון אויבים אשר התנקשו בנפשי. זבובים וחפושיות, רמה ותולעה התנכלו בי, ושן בהמות רועות היתה בי ופטריות רוש שלחו בי את חמתן הממאירה. וכאשר גדלתי וכאשר נצלתי מהם, מה היתה מנת גורלי? הסופה הניחה בי את חמתה, הסתוללה בי ותפָרק את כל עצמותי, ויש אשר שִבּרה אחת מהנה. את בשרי חלף הברק ויפַצל מעורי פצָלות גדולות ויך בי פצעים אכזרים. ראֵה-נא והביטה בי – כְּסוּי חַבּורות כֻּלִּי. ובבוא הסתו, ויקטוף ממני שנה שנה את כל עָלֵי והחֹרף בקָרָתו הנוראה אכל אותי עד הנפש. ובאביב כאשר כבר חַמוֹתָ אתה בשמש ונעימותיו, החלותי אנכי רק להתנער כמעט, ובענָפַי הנקשים עברו רחשי הלַח הראשון. וגם בַּשָׁבועות המעטים והנעימים, אשר צִיצַי המעטים היו לי לנזר תפארה, לא יכֹלתי לשמוח עליהם, כי דאגתי לחֹרף הבא ולמצוקותיו. מה לי אפוא כי אאריך ממך ימים? כאלף שנים היו יָמַי פה, ואם אביט לאחור, והיו כיום אחד. רגעי הטובה היו ספורים, ויתרם דאגה ועמל וצרה. כי אהבתי צפור אשר תשכון בין עפָאַי או פרח אשר יפרח לרגלי, אז ראיתי אותם במוּתם עלי ואני מתאבלת עליהם. ועתה זקנתי, קִרבּי נבוב, את שרשי תאכל התולעת, ענָפי מתים מעט מעט, מעט מעט יִבלֶה כרקב גופי הנלאה, ובבוא העת וכִליתי גם אני עד תֹּם. אכן קנאתי בך על יפיך אשר אין תמורה לו ועל חֶדְוַת חייך ועל אחריתך הנעימה אשר כחתף תבוא. אם זה גורלנו למות, כי עתה לא יתן ולא יוסיף אם נקדם מעט ואם נאַחר למות. לוּ לעולם זָקַנו ולו חיִינו לנצח כהר הענק הזה אשר ממעל לנו פה, כי אז צדקת! אמנם כן, אם יש כי אִוְתה נפשך גורל אחר, כי עתה בחר לך את גורל ההר הזה ולא את גורלי אָנִי!”

ודממה היתה מסביב רגע אחד ואחר כן עבר כקול שאון וכקול המולה את ההר הגדול, והוא מדַבּר בעצלתים, מִלה מִלה, לאט לאט, ורֶוַח ישים בין כל ענין וענין – לאמר: “אֵלָה, אֵלָה, לא חָכַמְתְּ גם אַתּ משרש-המר הקטן והכחֹל הזה. אִי לי ולנִצְחִי זה אשר אַתּ אומרת! גם אני החלותי פעם להיות, ופעם יהיה קץ גם לי. אין על פני האדמה דבר אשר יהיה לנצח. הן האדמה גם היא איננה לנצח. וגם השמש איננו לנצח. הרוח והמים אוכלים אותי. בכל קצוֹתי ילקקו ממני. הם הולכים הלֹך וגדֹל, אני הולך הלֹך וקטֹן. ויום יבוא ולא ישאר ממני שריד. ואז הן כלא-הייתי אהיה, ולוּ גם ארבה ימים כהֵנה וכהנה. אכן לא על זאת אדאב. מה בצע בהאריכי או בהמעיטי לחיות? אין בחיי חדוָה. שנה על שנה אני עומד פה ומביט מַשְמים אל תוך העולם. קיץ וחרף, יום ולילה – משפט אחד להם בעיני. אין דבר מעורר אותי, אין דבר מניע אותי. אין אני מקוה דבר, אין אני יָרֵא דבר. לא כמוך אנכי הולך הלֹך וגדֹל, הלֹך ורענן. אין אנכי משלחי שרשים צמֵאים כמוך לינוק כמוך את חֵלב האדמה בנעימות. ועלים אין אני מצמיח וציצים לא אַפריח. אין אני עושה פרי, וזרע אין אני מזריע. לא יקרני טוב ולא יקרני רע. אין אני חושב הרבה, חולם אני חלומות תהו, עתי תארך לי עד בלי תכלית ואין אני רואה כמעט את הנעשה מסביב לי. הל תהו ובהו, הכל יָגֵעַ ונבער. הוי, מה חפצתי להיות תחתיך! או גם להיות תחת שרש-המר ההוא. אתם הלא תראו חיים מעט, אך אני לא אראה מאומה”.

ברגע ההוא והעורב אשר בצמרת האֵלה צרח בקול גדול. “ראו נא!” קרא אל ההר ואל העץ ואל הפרח, ויור בחרטֻמו ובכנפיו על הנחל המפַכּה בתוך הבקעה.

ועל פני המים התנשאו ברגע ההוא יצורים קטנים בעלי כנפים באין מספר, ויתעופפו על פני המים כמו ענן עב. והיצורים האלה זבובי-יום המה אשר פשטו זה עתה. את כנפיהם הדַקות והזַכּות הרחיבו, שתו את הרוח הצח והמתוק וירחצו את גֵּוָם המעט והנחמד בקרני השמש החמות. ובהיותם שׁכוּרים מן האור ומן החם, שכוּרים מן הרוח, נרגשים בכל גידיהם מרֹב עֹנג, מסועָרים בכל שריגיהם מרֹב רגש, וַיָּחֵלו לרַקד. אחד אחד רקדו או שנַים שנַים או בהמון. והם מרַדפים איש את אחיו, סובבים איש את אחיו ומתהוללים יחדו, הֵנה והלום, למעלה ולמטה, ומפרפרים ברגליהם ומכים בכנפיהם. ועיניהם נוצצות מרֹב גיל. וַהֲמִיתם החזקה מביעה שירת נעימות אשר אין לה דברים. לא יָדעו רעב וצמא לא יָדָעו. רוח ונֹגה שמש השׂביעום ויַשקום. לא הגו בדברים אשר היו לפניהם ולא חקרו את אשר יהיה אחריהם. הנה הרגע הזה להם הוא והוא ישׂפוק להם. עתה הם חיים, עתה הם מתענגים על כל טוב אשר לעולם השמש ועתה הם שְלֵוִים שַלוה נִצחת. השמש עלתה עד הצהרים, השמש ירדה אל המערב והם לא ראו ולא שמו לב. פשטו כבראשונה, פִזזו כבראשונה, והם לוהטים בּרָב הוללות, נמוגים בּרָב חמדה, עד כי פנה היום וצלל. הערב החֵל לכַסות את הבקעה, אז באה עליהם מנוחה מתוקה ותאות שֵנָה ערֵבה השמידה את תשוקת המחול אשר בקרבם ותָּהָם את כל חושיהם. ברגע ההוא אספו את רגליהם, קִפלו את כנפיהם וירדו על פני הנחל. והזכרונות הנחמדים ליום תענוגות זה הנפלא אשר מִלאו את לבם הקטן נָמֵסו מעט מעט, מעט מעט נמוג כל אשר מסביב להם ובקרבם, והם יָשנו שנָת מתוקה שׂבֵעֵי גיל כילדים אשר שִעשעו עד כי עיפו. ואולם לא יָשנו, כי היו מתים.

וכאשר כִּסו פגריהם את פני הנחל אָמר העורב החכם אל ההר ואל האֵלה ולא פרח המֹר: “חיים ארֻכּים, חיים קצרים – דבר זה לא יתן ולא יוסיף, חיים יפים – הנה זאת כל הברכה!”

תַּמּוּ הָאַגָּדוֹת

“הוֹדָיָה לשעבר היא תקוה לעתיד” אומר המהַתל האנגלי. הוא האמין כי רק לעג מר וחדוּד בפיו, אבל באמת נקב וירד לתהום הרגש הזה. ביסודה של החזקת-טובה, אשר ירגישו האנשים הבריאים ברוחם למיטיביהם, מסוּתרה התוחלת החזקה או הרפה לקבל חסדים גם להבא. ואם אין כל תקוה להמשך הטובות או להתחדשוּתם, אז תחדל גם הכרת-הטובה וההודיה לבעל הצדקות. ואם בכל זאת לא תחדל, אז עלינו לראות את הכרת-טובה זו כתולדת ההרגל האורגני או כתולדות השנויים הבאים בחיי הרגש על ידי פעולת התרבות. הנני חושב עם הפלוסופים של תורת ההשתלשלות, עם דַּרוין, פנסר ובֶן כי מקורם של כל רגשות בני האדם הוא תועלתם והכרחיותם ליוּם הפרט והכלל. כיום הננו מרגישים, למשל, את האהבה כתענוג, ואת תוכחת דעת-הקהל על מעשינו כצער. מנקודת ראות תורת-ההתפתחות נקל לבאר את זאת. משני אנשים-קדמונים, אשר האחד התענג על מעשי האהבה בעת אשר בגוף השני לא עוררו רגש כזה, – הנה הראשון שאף בודאי להרגשות כאלה ויבקשן בקנאה יתרה, והשני לא היה להוּט אחריהן. האחד השאיר אחריו זרע רב, והשני לא הוליד בנים כלל, ואם הולידם רק מעט היה מספרם. הבנים יורשים, על פי חוק ההתנחלוּת, את הסגלות הגופניות של אבותיהם: תאבי-האהבה פרים ורבים, מספרם הולך הלוך וגדול, אולם מספרם של קרי המזג הולך הלוך ומתמעט עד כי יכלו מעל פני האדמה, ואת מקומם יניחו להאנשים אשר מעשי האהבה מעוררים בהם רגשי עֹנג. וכן הוא הדבר גם בנוגע לדעת-הקהל. האדם הקדמון אשר לא שם לבו לדעת בני שבטו, עשה בודאי מעשים אשר העלו עליו את חרונם או גם הזיקו להם; אין כל ספק כי השבט הפראי יסר את בניו המכעיסים אותו על פניו, או אשר יעשו מעשים המתנגדים לרוחו או למסורת אבותיו, ויגרש אותם מגוו ועל ידי זה קפח והרע את תנאי חייהם, או לא עשה בהם שְׁפָטים ארוכים וסבוכים, כי אם ענשם בדרך קצרה: הרגם. אולם הפרא, אשר התאים את מעשיו לרוח בני שבטו ולא הִמרה את נמוסיהם ומנהגיהם, התהלך בנחת ובשלום את בני שבטו ויקבל את תמיכתם וחסוּתם, ועל ידי זה היו תנאי חייו יותר נוחים ובטוחים וכל מעצור לא היה לו להוליד בנים רבים, אשר הנחילם את סבלותיו האורגניות. על כן הננו מוצאים כיום בחברתנו רק אנשים המשתעבדים לדעת הקהל והסרים למשמעתו, אנשים החושבים תמיד: מה יאמרו הבריות, והמחשבה כי מעשיהם לא ימצאו חן בעיני אחרים גורמת להם צער, והדבר הזה יש לו די כח להניעם מעשות מעשים היכולים להעיר משְׂטֵמָה להם. אבל היש לבאר את רגש ההוֹדיָה על פי היסוד של תורת ההתפתחות? בשום אופן לא. רגש ההודיה לא היה יכול להביא לפרא איזו תועלת שתהיה לשַׁפֵּר את תנאי חייו. ולהפך, חסרון הרגש הזה לא היה יכול להזיק לו. אם נתבונן אל הדבר בסקירה חדה, אז נראה כי הפרא אשר היתה בו נטיה להחזיק טובה לאחרים היה מצבו גרוע ממצב האנשים שהיו משוללי הרגש הזה; כי בעוד אשר הראשון בזבז את עתו על הִדור פני אנשי חסדו ואת כחותיו פזר על גמֻלות, אשר לא הביאו לו כל תועלת, השתמשו האחרים בעתם וכחותיהם להנאתם ולטובתם. רגש התודה לא הביא מעולם, וגם כיום איננו מביא כל תועלת לקיום הפרט והכלל בכל אותם המקרים, אשר הרגש הזה נקי מבצע ואהבת עצמו ואיננו שואף למשוך את לב המיטיב על ידי התרפסות, חלקות וחנופה לעשות חסדים חדשים. על כן לא היתה ההוֹדָיָה, כי יהללו וישבחו להאלילים על חסדם לבני האדם וגם קרבנות יקריבו להם, כי יתנו כבוד ויחזיקו טובה להאבות ולגבורי-השבט המתים? סבת הדבר היא רוח הבערוּת הגסה ותעתועיה. האנשים האלה חשבו את האלילים, האבות והגבורים המתים לעצמים חיים, אשר רב כחם להושיע ולהועיל להם. קרבנותיהם, תהלותיהם ושבחיהם לא היו הוֹדָיָה ורגשי החזקת-טובה לשעבר, כי אם בקשות נמרצות, תפלה ותחנה לחסד על להבא. עוד היום לא פסקה האמונה מקרב לב אנשים רבים, כי אלהים הוא בעל גוף ויש לו כל מכשירי הגוף וסגלות בני האדם וכי האנשים חיים גם אחרי מותם. ואמונת הבל זאת מניעה עוד כיום את בני האדם, אם כי רק לעתים רחוקות, להודות, להלל ולשבח בפרסום רב להמתים על חסדם להחיים, והיה בימים הבאים, בעתיד הרחוק כאשר תתנדף אמונת-הבל זו ממוח בני האדם ואף שארית לא תהיה לה, אז לא יהיה עוד זכר ל“עבודת-הגבורים” (העראָיענקוּלט) בצורתו של היום ואף עקבותיו בל יִוָּדע. אולי גם אז יקימו מצבות לאנשים הגדולים, יגינו על קברם ויחֹגו את יום זכרונם; אבל אז לא יעשו את כל הדברים האלה כתשלום גמול עד החסד אשר קבלו מהם, ולא גם למען הראות להם אותות אהבה ורצון, כי אם לתכלית אחרת תהיה בזה: לחנך את רוח העם על ידי זה, שעיניו תהיינה רואות תמיד את צלם אנשי-המופת ובחירי גבוריו ויתאמץ לחקות את מעשיהם הטובים והכבירים. לא עבודה זרה, לא דרישה אל המתים תהיה זאת, רק עבודה חיה ופוריה, למען האציל מרוח הגדולים ולהשפיע ממחשבותיהם ועלילותיהם על ההמון הרב. החברה האנושית תרגיש תמיד צֹרך להגשים את אותן הסגלות, אשר עליה לדרוש מאישיה במלחמת-קיומה, בצורות אנשי-רוח.

אם יש ערך ותכלית לההוֹדיה בעד פעל ידוע, אז היתה צריכה לבוא קודם שנגמר המעשה. אז היתה אולי יכולה להשפיע על אופן עשׂיָתו, על גדלו וטיבו. אבל איזו תועלת יש בה לאחר שכבר נעשה המעשה? הלא אז אין עוד ביכלתה לא לשנות, לא לתקן ולא לקלקל את הדבר העשוּי. ואל ישיבוני כי ההודָיָה או כפיַת-הטובה, אם גם קצר כֹּחן לפעול על המעשה שכבר יצא לפֹעל, יען כי הוא יִשָּׁאֵר לנצח נצחים מה שהיה וכמו שהיה, אם יברכוהו או יקללוהו, הלא יכולות הנה להשפיע במקרים ידועים על המעשים הבאים. הכבוד והיקר אשר יחלקו לפועל צדקות, אם גם כבר הלך ואיננו, השכר הזה הלא יוכל להיות למופת לבא אחריו, למען ילך בעקבותיו. וכפית-הטובה לשוכני-עפר ושכחת חסדם שעשו בימי חייה, הלא יַרפו את כנפי הרוח של הדורות הבאים לבל יקריבו את נפשם בעד אחרים אשר ימחו מזכרונם את כל מטיביהם. אבל באמת לא כן הוא הדבר. מי שהוא איש הרוח הוא עושה את מעשיו הגדולים והטובים לטובת האנושות, יען כי הוא צריך ומוּעב על פי טבעו לעשותם ואינו יכול אחרת. רוחו יציקהו ויאלצהו לעשות גדולות, ובזה הוא רק מספיק את צרכיו הפנימיים. אם לא יספיקם – יצטער ורוחו לא ישקוט. לא החפץ להיטיב לבני האדם ולהגדיל את אשרם הוא הדוחף והמניע את הגאון לעשות מ ה שהוא עושה, כי אם חֹק יצירת הפנימית, הנהר שוטף וזורם הלאה, יען כי חקי לחיצת המים דורשים זאת, אבל אחת היא לו אם יבנו על שפתו בתי-רחיים אשר ישתמשו בכח תנועתו, או לא יבנו.

מכל הדברים האמורים בזה ראה הקורא, כי אין אנכי מדבר על רגש התודה והחזקת-הטובה של איש לרעהו, של הפרט להפרט, יען כי אין הרגש הזה יכול להיות למופת בטהרתו ונקיונו מכל פניות ונטיות של אהבת-עצמו. אם יביע איש לרעהו את תודתו על הטוב והחסד שהוא עושה אתו, הנה הראשון אינו אלא עושה עסק יתר או פחות טוב: הוא מְקַוֶּה לקבל רבית הגונה מהקרן שהוא משקיע בהשתפכות-נפשו זו. ובכן אין ענין להודיה פרטית זו אל פלוסופית-המוסר, כי אם אל עניני משא ומתן. רק החזקת-הטובה של ההמון הגדול להפרט, אשר גם לא ידעוהו פנים אל פנים ואשר אולי כבר מת ואין להם כל תקוה לקבל ממנו טובת הנאה, – רק רגש כזה היה יכול להיות למופת מהמין הזה. אבל מופת מוכיח ממין זה, שנקי הוא מגאוה לאומית ומאמונת-הבל הבאה בירושה, לשוא תבקשו בתולדות ימי האנושות.

לא, ההמונים, העמים והאנושות לא ידעו ולא יכירו רגשי-תודה והחזקת-טובה וגם אינם יכולים להרגיש רגש זה, שאין לו כל יסוד אנתרופולוגי. הגאון, אשר מפרי עבודתו הרוחנית יהיה המין האנושי ובכחו יצעדו קדימה, הוא צריך לוַתֵּר על קבלת תודה. את שכר פעולתו עליו למצוא במקור יצירתו. במחשבותיו ומעשיו שהם הם התמצית חייו ונשמת נשמתו. ראש תענוגיו הוא הכרתו וידיעתו את סגֻליוּתו. רגש רצון יותר חזק מהרגשת ה“אנכי” אין גם לגאון הגאונים, כאשר איננו גם לקטֹן היצורים השורץ במים. הגאון משתעשע לפעמים בהדמיון הנעים של האלמות. אבל הוא שוגה. האלמות, אשר המשורר קלוֹפּשטוק יקראהו בשם “רעיון יפה”, הוא עוד פחות מזה. האלמות היא תמונת-ערפל בת הדמיון, צל האדם החי המשתרע על פני צעיף העתיד. כן ישליך גם העץ צל ארוך על פני המישור בשעה שהחמה שוקעת. ובאותו הרגע אשר כֹּרת העץ נעלם גם צִלו. תקות דמיונו של הגאון, כי שמו יחיה לדור דורים ולא יסוף, נובעת מאותו המקור עצמו, אשר ממנו יצאה האמונה-ההבלית באל-מות הגוף וכל מכשיריו. התקוה הזאת היא מחאת האדם החי לנגד אפיסת ההויה וכלות ידיעתו והכרתו, מלחמת-אין-אונים לנגד החֹק הכללי הגוזר מות לכל חי. התקווה הכוזבה הזאת היא עדוּת נאמנה, כי אין החושב והמרגיש את הויתו ועצמותו יכול לציֵר את עצמו בדמיונו כבלתי חושב וכבלתי הוֶֹה. האיש אשר ברא גדולות, אשר הצעיד את עמו או את כל האנושות קדימה, היה חפץ להיות בטוח כי לא יקפחו, לכל הפחות, את שכרו הדל והקטן והמצער מאד, כי יזכרו ולא ישכחו את שמו. רק את זאת ולא יותר. חפץ מתעתע ושאיפת הבל! זכרון האנושות איננו נוח לאצוֹר בקרבו את שמות האנשים הפריים ואת צורותיהם, וגם ז­ֹהר חלש וחִוֵּר מהויתם העצמותית לא יַשְׁאיר בעד הדורות הבאים. האם יאריכו ימים גם השמות היותר מהוללים? בזכרון בני האדם לא נשמר אף שם אחר עשרת אלפים שנה, ומה הנה עשרת אלפים שנה בחיי האנושות ומכל שכן בחיי גרמי השמים! רק אז יזכור ההמון שמות אנשים ידועים בזכרון טוב ולא ישכחם, אם ימצאו אנשים חיים בכל דור ודור אשר יפיקו תועלת חמרית וממשית מדבר זה. את שמות מיַסדי הדתות או את אבות משפחות-המושלים לא ישכחו, יען כי הכהנים והמלכים מצאו חפץ להניא את שכחת ההמון המצויה אצלו ואשר היתה במקרים אחרים לטבעו השניה. אבל במקום שאין חפץ כזה, שם ממהרת האנושות לשכוח את המתים, אם גם היו מטיביה היותר גדולים. מחזה מעורר עצב הוא לראות, איך יתאמצו החיים כנואשים להציל את צורתם העצמותית המיוחדה שלהם מתהום השכחה ומשני הכליון. האדם צובר אבנים גדולות להקים מצבות ענק, הוא מְאַנֵס את הנחשׁת לנצור את תָּוֵי תבניתו, הוא כותב את שמו על כל צד וצד בספר, הוא חורתו על לוחות שיש ומתכת, הוא קושרו בבתי צדקה וחסד, ברחובות ובערים. הארמונות והצלמים, המצבות והספרים לא יחדל ולהזכיר באזני בני הדורות הבאים את השם של האדם הגדול אשר חיה בימים עברו ואשר הוא ראוי לתהלה וכבוד. אך האבנים האִלְמות והספרים המתים, אשר עליהם השליך האדם את דאגתו לעשות לו זכרון עולם, לא יעשו את חובתם ימים רבים ולא ימלאו את תפקידם. ואם גם ימלטו מפני ההרס, יֵאלם מהרה קולם ולא יהגו את השם, אשר עליהם להשמיע ולחזור ולהשמיע באזני ההדורות היותר רחוקים. הארמון יהיה מקלט לאנשים, אשר יבדו אגדות מלבם על אדות מוצאו; להצלמים יתנו שם כטוב וכישר בעיניהם וגם בשֵׁמות הערים יעשו שַׁמּוֹת, בשנותם, למשל, את שם העיר קונסטנטינופול לסטַמבּוּל. בלי שים ימחו את עקבות האדם הגדול, כאשר ימחה ילד קטן באצבעותיו המשתעשעות את האותיות על לוח-אבן. ומי זה יחשוב את השכחה הזאת לחטא לבני האדם? רק זה שלא יבין את החזיונות והתנאים היותר ברורים של החיים האורגניים. הפרט יש לו ערך רק לעצמו, אבל אין לו ערך בטבע. ביחסו לזאת האחרונה יש לו רק ערך דפוּס, אשר בו מקבל החמר את תבניתו האורגנית; האדם הוא רק אחת החוליות בשלשלת הארוכה של התפתחות החמר מהבלתי-חַי לְחַי. אם נגמרה מלאכת התבנית, אז ישברו את הדפוס. לאחר שכבר נתרקמה החוליה וההתפתחות צועדת הלאה, אז השכחה שולטת בה. הדבר היחיד והמיוחד שאיננו עובר וכלה בחי ושהוא נועד להַוָיָה בלי קץ, הוא יסוד הפריה שלו, וגם זה יקָּרע ויפָּרד מעליו לחיות חיים חדשים ולעמוד ברשות עצמו, מבלי כל חבור וקשור אל הגוף אשר בו התהוה; הגוף המוליד הולך לאִבּוּד אחרי אשר חתך חיים להיוצא ממעיו, כאשר יִִשָּׁחת הפרח אחרי אשר התבשל ויגמל פריו. וכן הוא הדבר בנוגע לילדי רוח של האדם. אלה האחרונים יבדלו ויפרשו מעל הגוף ויהיו לחזיונות בפני עצמם, אשר לשלֵמוּתם אין כל צֹרך כי יזכרו את מולידם ומחוללם. אחרי אשר האציל הגוף מעליו את החלק היותר טוב שבי, אחרי אשר הוליד רעיונות ומעשים חיים, היכולים לעמוד ברשות עצמם ולהעיר בפעולתם חיים חדשים, אז פקודת כל החי יָּקד עליו: סופו למות. האגדה הישנה על אדות סַטוּרן האוכל את פני בטנו נוסדה על דמיון כוזב ודעה מוטעת. לא האב הוא האוכל את ילדיו, כי אם הילדים מכלכלים את נפשם בבשר הוריהם. החזיון הזה הוא איום ויפה יחד גם ככל מראות הטבע הנשגבים. על ידי זה שהילוּד מקבל מאת מולידו את זרע החיים ונושאו להדורות הבאים, – על ידי זה עצמו הוא מחדש את נעוּרֵי גוף הוריו, כלומר: את תמצית עצמותו. הגוף החדש מאבד כל כך כחות על שמירת אותה העצמותיוּת ומסירתו לדור הבא, עד כי לא ישאר מהם, מהכוחות, על שמירת דברים שאינם מן העיקר, כלומר: על שמירת צורת החיים האישית.

החֹק הגוזר על היוצר להניח מקומו ליצירתו, – החק הזה הוא כלל שאין בו ברט. כאשר אין איש בתבל, אשר יוכל לקרוא בשם את אבותיו ואבות אבותיו עד אדם הראשון, כן אין אף רעיון אנושי אחד, אשר יוכל להגיד לנו בבירור מי המה מחולליו עד יוצרו הראשון. מה אנחנו יודעים על אדות האנשים, אשר בעבודתם הרוחנית יצרו את כל תרבותנו והשכלתנו? מה גדול היה האיש, אשר נתן לנו לראשונה את האש! ומי מאתנו יודע את שמו? מי מאתנו יעלהו על זכרונו ויחזיק לו טובה, בשעה שהוא יושב בחֹרף לפני האח המבֹערת ומתענג על החם הנעים? מה גדולה היתה גאוניותו של האדם, אשר בלבבו נולד לראשונה הרעיון לעבוד ולזרוע את האדמה, ולבלי הִסָּמֵך על מציאת הסָּחִישׁ והגרגרים המפוזרים על הארץ! האם נברך את שמו, בשעה שנאכל את לחם חקנו מדי יום ביומו? היום הננו עוד יודעים את שמות האנשים, אשר המציאו את הטלגרף, את מכונת-הקיטור ואת מסלת-הברזל. אבל ההמצאות האלה הן רק מאתמול. חלק מהאנשים, אשר לעיניהם נעשו הנפלאות האלה, עודם בחיים. לא יעברו שנים רבות, וגם שמותיהם של הממציאים כזאֶמרינג, אֶרסטיד, אמפֶּּר גראהאם בִּיל ( Bell ) ואדיסון, פַּפין, אוּאַט ( Watt ) וסטיפינזון ישכחו וירדו בתהומות הנשיה, כאשר נשכחו שמות הממציאים הגדולים, או עוד היותר גדולים מהם, של האש המלאכותית ושל עבודת-האדמה. בני הדורות הבאים ישתמשו במדַברים-מרחוק (פערנשפרעכער) וברַכבות-חפזון, מבלי אשר יביאו להם מס תודה וברכה, אף במדה היותר מועטה ופחותה, מבלי אשר יזכירו גם את שמם, כאשר לא יזכירו את שם ממציאי האש והלחם. וגורלם של הממציאים הנוגע לזה איננו רע מגורלם של החוקרים והחושבים, של המושלים, של המחוקקים, חכמי המדינה והאמנים. אחד מהם כי יגלה את האמת, באיזה מקצוע שיהיה, תהיה לקנין כל האנושות, אשר כעבור איזה דורות לא תשים לב להמגַלֶה. המומחים לאיזה ענף מענפי המדע יודעים עוד היום מי ומי היו האנשים אשר עשו גדולות בחכמות ההנדסה, הטבע והתוכנה. אבל כמה אנשים ימצאו גם בין המשכילים ו“המשכילים מאד”, אשר ידעו להגיד בבירור את פעולתם והשפעתם של פיתגורס ואקליד, היפרכוס, הירא האלכסנדרוני ודיקרט, אריסטו, רוגיר בֶקון והרוי ( Harvey ), או גם את פעולתם והשפעתם של חכמים יותר קרובים לנו כלַמַרְק, יונג, ליסלי ביל י’ול ( Ioule ) וּשְׁוַן על ידיעתנו והכרתנו את הטבע ועל חשבונו של עולמנו? מי היו האנשים אשר יצרו את מוסדות המדינה ברומא, שהיו לאבני-פנה גם להממלכות של היום? מה שמם של המחוקקים (לא של המלַקטים) את משפטי הרומיים, אשר הוּנחו ביסודם של חקינו ומשפטינו כיום? הפֹּעל הנה הוא עומד וקַיָם, והיוצר נעלם או היה למוֹרשת האגדה. את שירי-הגבורים של הומיר יקראו עד היום, בכל אופן יקראום תלמידי הגימנזיון אשר לא ירבו להתענג עליהם, אבל המשורר נגוֹז ועבר עד שיכחישו כיום במציאותו בעת מן העתים, ויאמרו כי מעולם לא היה ולא נברא. אין אנחנו יודעים מי פסל את הצלם של אלילת-היופי וֶנוּס מִמִּילָא, כאשר לא נדע כיום את שם המפַסֵל אשר יצר את אליל-השירה אפוֹלו מבילוידיר.

לשוא ינחמו גאוני זמננו את נפשם, כי מעתה ישֻנה הדבר לטוב. הן, יאמרו בלבבם, תהלתנו חקוקה בעתונים ובספרים, בצלמי נחשׁת ואבן, ולא במהרה ישכח שמנו הנשא על כל שפה. אולם כל זה יסער הזמן ממקומו, כאשר ישא הרוח את אפר הגליון הנשרף. יעברו אלפי שנה אחדים והכל יהיה נשכח ונעלם, בעוד אשר האנושוּת תחיה ותתקים אולי אלפי אלפים שנה. שם ביסמרק ישכח, כאשר נשכחו שמות מיסדי המדינות העתיקות, גורלם של גֶתֶּה ושֶׁכּספיר יהיה כגורלם של מחבר ספר איוב ומחבר כתבי-הקדש של ברַמינים אשר אין איש יודע מי המה. אולם כל עוד אשר ימצאו אנשים על פני האדמה, אשר ישמעו את השפה האשכנזית והאנגלית יתענגו על חזיונות “פויסט” ו“איתיאל הכושי”.

“עקבות חיי על פני האדמה לא יאבדו לנצח”, מנחם פויסט את נפשו. במובן המלות הצדק אתו. עקבותיו, כלומר: פעליו ועלילותיו אם כבירים המה, לא יִמָּחו כל כך מהרה. אבל שוגה הוא אם יאמין, כי גם שמו, גם הציוּר-הדמיוני ע"ד צורתו האישית, יחיה ויִשָּׁמר בזכרונה של אנושוּת דורות לאין קץ. הוא קרע, למשל, כברת ארץ מעל הים? טוב. האנשים אשר התישבו עליה שמחים בחלקים, מתענגים על אור החיים והשמש. אבל היודו להאיש אשר עשה את הַשְּׂכָרִים להמים ואשר הכשיר את האדמה לעבודה פוריה? חלילה. התודה לא תרבה את יבוּל השדה ולא תפריח את הארץ. אין אונס להרגיש רגש תודה, ולכן אין גם איש אשר ירגישם.

תורת כלכלת-העמים קבעה את הכלל, כי מחיר הדברים הוא לא לפי ערך הכרחיותם לחיי האיש, אי אם לפי ערך העבודה הדרושה לעשיתם או יצירתם. האויר הוא הדבר היותר הכרחי לחיי האדם, ובכל זאת אין לו כל מחיר, יען כי האויר ימצא בכל עת, בלי עמל ויגיעה. יצירות הגאון הן כמתנות הטבע, שאין להן כל מחיר בשער הסחורות. לאחר שנגמרה ונשתלמה יצירת הגאון הרי היא כאחד מיסודות הטבע, הרי היא כאויר הנשימה, הרי היא כמים שיש לשאבם ולשתותם בלי טרחה יתרה, בלי מחיר וגם בלי נתינת תודה לי שיהיה. האמת אשר מצא ואשר השמיעה איש אחד, יש לכל האנשים חלק בה; היצירה הפיוטית של אמן אחד כמקור חיי נשמות היא לכל איש אשר רוח בו; ההמצאה, המוסד המדיני והצבורי, אשר עלו במחשבתו של איש אחד ורצונו של איש אחר הוציאם לפעולה, – את זה ימצאו כל האנשים בצאתם לאור עולם כבר מוכנים ומזומנים לפניהם, כאשר ימצאו מוכנות לפניהם את הארץ, אשר עליה יתהלכו, ותקופות השנה, אשר יביאו חליפות במראות החיים. מה שיקח האחר מהאמתיות, ההמצאות והמוסדים האלה ומהיופי הפיוטי הזה וישתמש בהם להנאתו לא ימעיט את כמוּתם, לא ישחית את איכוּתם ולא יגרע מחלקם של האחרים. ולכן המשפט לכל איש ואיש למצוא חפץ בכל הדברים האלה, מבלי אשר ישלם מחירם ומבלי היות אסיר תודה למי שיהיה.

והאנשים העובדים בעד ההמון אין להם, בכל זאת, כל יסוד להתאונן על כפִית-טובה, על אשר ישכחו אותם בעצמם ויזכרו רק את פעליהם ויצירותיהם. הגאון מחולל את יצירותיו, כאשר תמליט האם את פרי בטנה: הוא צריך להוציאן לאור עולם אחרי אשר התבשלו ויגמלו, ואין בכחו להצפינן עמוק בלבבו ולעשות את רוחו קברן. מלבד זאת הנה יקבל כל גאון גם בעד פעליו היותר עצומים את שכרו למפרע, עוד בטרם יתחיל את עבודתו. הוא משתמש בתוצאות עבודתם של כל הגאונים הקודמים לו, והוא מוצא חפץ בפרי רוחם של כל אותם האנשים, אשר גם שמם נשכח, אשר יצרו את השכלתנו ותרבותנו, את כל עשירותנו החמרית והרוחנית ואת כל נצחונותינו בשדה הטבע. הגאון אומד על כתפי הקדמונים, ולכן לא נגד הישׁר הוא אם הגבאים אחריו ירכבו על כתפיו הוא. כאשר עשה לאחרים, כן יעשו גם לו. תודתו של הגאון למנהיגי האנושות ומיטיבה הנשכחים היא בזה, שהוא משתמש באוצרותיהם אשר השאירו אחריהם להנאתו הוא, ובכן אין לו לחכות כי יורשיו ישיבו לו תודה אחרת. הקנינים הרוחניים אשר הגאון מוצא מוכן לפניו, ואשר מאוצרותיהם יקח את אשר הוא לוקח, – מעל הקנינים האלה כבר נמחה צורת יוצריהם ובעליהם והכל זוכים מן הַהֶפְקֵר הזה. מדוע אפוא לא ישלים הגאון עם הרעיון, כי גם הקנינים אשר הוא מחולל בעצמו יהיו לנחלת ירושה של האנושוּת ויגדילו את עשירוּתה?

הלא יָדַעַתּ את גורַל הזבובים בבוא הַסְּתָו. כמעט אשר תָּחֵל רוח קרה לנשוב בחוץ וְרָפוּ הזבובים ויָשבו להם על לוחות הזכוכית אשר בחלונים ורבצו שם, וגם כי תגעי אליהם בְּאֶצְבָּעֵךְ לא יוסיפו עוד לעוף, ובֹקר יום אחד וראית פתאם כי דבקו אל הלוחות ההם עד בלי נוע עוד והם פגרים מתים.

ובכן ויהי פעם זבוב גדול שזוף למראה ושמו זום-זום. ביום קיץ חם בהיות החלון פתוח התעופף ובא הזבוב הזה אל חדַר-המבשלות ולא יסף עוד לעזוב אותו, כי היה מקום נחמד מאד והוא מצא חן בעיניו מאד מאד. בתוך הארון מצא תמיד פּרוֹרֵי סוקר ועל פני השלחן שׂרידי חָלָב וקהוה, ויהי לו תמיד לאכול ולשתות לָשׂבַע. וברגעים אשר לא לקק ואשר לא זָלל, עמד הזבוב וינַקה ברגליו הקדומות את כנפיו ואת גבו, וברגעים אשר לא עשה את מלאכת הנקיון, עמד ויבט בתאוה אל מרים השפחה אשר בבית ואל מעשיה אשר היא עושה, וירא אותה בהעלותה אש על האָח וּבִשְׁפוֹתָהּ את הסירים ובשימה בהם מלח או בשֶם ובהניעה את הכף ובהסירה את הקצף, והזבוב התאמץ לָחוד ולדעת את משפט המאכל אשר יהיה ביום ההוא ואת המטעמים אשר ימצא לו, וברגעים אשר לא היתה מרים בבית-המבשלות, עמד הזבוב ויהי לו שיח ושיג עם הצרָצר המתגורר בַּחֲרִיץ בארֻבַּת העשן, אשר כרת עמו ברית ידידות עד מהרה. כי היה הצרצר מרַדֵף-אמרים ואוהב לדַבֵּר ולא יָעף ולא יָגע מִדַבֵּר ומִפַּטְפֵּט, מִשְׁאֹל ומִסַפֵּר. וגם אורחים באים לא חָסֵרו. כמעט אשר פתחה מרים בבקר את החלון ועדת זבובים הנה זה באה מן החוץ, עדת אחים ואחיות ודודות ושכנות, אשר באו לברך את זום-זום בשלום ולסַפר לו את כל הנעשה בחוץ, וזום-זום עָרך לפניהם שלחן כמשפט ויָשם להם קהוה ותופינים, כי הן כביר מצאה ידו. אכן חג נצח היו הימים, והימים האלה חלפו עברו חיש מהר, ובטרם יֵעָשה כה וכה והנה עבר הקיץ והסתו בא.

וזום-זום לא ראה ולא ידע, כי היה טוב לו עד בלי די. מה לו כי בחוץ יֵרֵד עתה הַכְּפור מדי לילה בלילה? הן פה בחדר-המבשלות החם נעימים ככה החיים ומתוקים. אכן מעט מעט ראה והתבונן, כי היתה בארץ תמורה מעט. מרים הוקירה ידיה מִפְּתוֹחַ את החלון עתה והקרובים והגואלים הוקירו את בואם מיום אל יום יותר. ואם יש אשר בא רֵע מן החוץ, ויהי תמיד יָגֵע ככה ולא נגע כמעט אל המטעמים אשר שם לפניו זום-זום ולא ענה בלתי אם בעצלים רבים על כל השאלות ועל כל הדברים, ויש אשר לחרדת זום-זום הגדולה נפל פתאם לארץ בעוד המלה על לשונו ולא יסף עוד לנוד ממקומו.

וזום-זום שאל את פי הצרצר לפֵשֵׁר החזיון הזה, והצרצר לא ענה דבר. אז שָׂם זום-זום את ראשו אל תוך החריץ אשר שם הצרצר יושב, וירא והנה שלח זה את שש רגליו מלפניו והוא יָשֵן. אכן בלי-הרף ישן עתה הצרצר, מן הבקר ועד הערב ומן הערב ועד הבקר. וזום-זום לא יכול לבאר לו את המראה הנפלא הזה, ורק נפשו עגמה עליו פתאם מאד. אז חכה עד צאת מרים החוצה לצרכיה, וַיָעף עמה גם הוא, למען יראה בעיניו ואת כל הנעשה, אולי ידע ואולי יבין, מדוע חדלו האורחים מבוא ומה שרש הדבר כי המעטים הבאים נוּגים ככה ורפים ועל-מה ירבו ככה לחלות ולמות מדי שבתם עמו בחדר-המבשלות ושותים קהוה.

ובהיות זום-זום בחוץ, אז היה רק כפשע בינו ובין שואה גדולה. כי טרם עוד יַשְׂפִּיק לראות, עד כמה שֻנּוּ פני כל האדמה וכל המראה מסביב, והקרה תקפה אותו פתאם בכל יצורי גוו, כנפיו כבדו ורגליו קפאו ועיניו חשכו, ולא נותר בו כמעט כח בלתי אם לרדת עוד על ראש מרים ולהִנָשא עמה הביתה. ולולא מרים שעמדה לו לעת הזאת, מי יודע אם בא זום-זום חי עד לחדר-המבשלות.

ומועד לא מעט עבר עד כי שב זום-זום לאיתנו כלו. מעט באו לו זכרונותיו לזכור את כל אשר ראה ברגעי נדודיו המעטים ואת כל אשר לא ראה. אכן מה רבה ומה נפלאה העזובה אשר עתה בחוץ! הן אמנם אין עתה עוד הסנוניות הנוראות, האורבות כל היום לחיי הזבובים האמללים, ואולם גם זבובים אין עוד ויתושים אין ואין צִרְעות ואין דבר מכל החיים העליזים אשר המו תמיד בחוץ למועד-הצהרים. אין פְּאַת-תכלת זאת אשר היתה ברקיע השמים, אין קרן שמש ואין עָלֶה ירֹק, ורק עצים חשופים ועבים צחורות ורוח עז וקר אשר יחתוך כמו שכין¹ בבשר החי העֵרֹם בלי מכסה. מה טוב חלקו כי יש לו פה חדר-המבשלות הלזה! פה אין החלונים הסגורים היטב נותנים לַקוֹר לחדור ועל פני הכירים טוב ונעים לשבת כמו במבחר יום קיץ לוהט; ורק ישָמר נא ויזָהר היטב מִלְקָרְבָה עד עצם האש; ומפני הדבר הזה שמר זום-זום את נפשו היטב ויזָהר עד למאד.

אמנם מפני שואה גדולה נמלט הפעם – את הדבר הזה הבין זום-זום היטב, וישמח מאד על הדבר וישפשף את כפיו הקדומות מרוב גיל. ואולם היה זום-זום הקטן בעל נפש טובה. לא את נפשו לבד זכר, כי אם זכר גם את רעיו, את אֶחיו ואחיותיו וּמְסָרְפָיו ודודותיו ושכניו וחבריו ומיודעיו, את כל העם אשר בימים טובים ועליזים עָלַז עמו ועופף עמו והָמָה עמו כל היום. איה עתה כל האנשים האלה? אין זאת כי אם מתו כלם, כי בלעדי זאת בָּא בָא האחד או השני לְהֵרָאות את פניו. ואולם איש לא בא. והדבר הזה העציב את זום-זום מאד גם בכל הטוב אשר מצא אותו לנפשו ויהי יושב דום בקצה פִנה ויאָנח הרבה ויתאבל אל המתים. ואולי גם בָּכֹה בָּכָה להם לפעמים, ואולם את הדבר הזה לא אוכל להגיד לך לנכון, כי דמעות זבוב קטנות מאד, אשר לא יראה אותן הרואה, בלתי אם בהתבוננו אליהן היטב.

וזום-זום אכל הרבה ושתה הרבה ויהי חם לו ויישן הרבה, ורק אשר יישן עתה רב מִדַי, עד כי שָׁמֵן וְעָצֵל, ויהי אוהב לשבת או לזחול רגע על פני הקיר ועל פני התקרה יותר מאשר אהב לעוף. אכן כבדה עליו מעט מלאכת התעופה. והוא משתאה ומשתומם אל הדבר, כי הוא, אשר היה מעודו קל ברגליו ומהיר, היה עתה כָּבֵד מאד בכל יצוריו. ואולם מעט מעט הסכין עם כל זאת. הן עם כל דבר יסכין איש, ואף גם עם הבדידות, ועם הבדידות קשה מכֹּל.

וימי החרף ארכו מאד, וגם בהיות הימים קצרים מצא זום-זום דֵי זמן לחשוב ולהגות בכל דבר. ויותר מכל חשב והגה, אם יש אשר תבוא עוד עת ושבו זבובים להיות על פני הארץ. כי הן נורא הדבר, לו יהיה הוא הזבוב האחד על פני כל הארץ לעולם ועד. אחד על פני כל הארץ טוב ממנו המות. כי המת איננו יודע את נפשו, ואולם החי יודע קצר-רוח ודאָבה. אכן יש לו עוד רֵעַ נאמן, הוא הצרצר, ואולם הן יָשֵׁן זה וְיָשֵׁן, ואין איש יכול לנסות אלי גדולה או קטנה. האם עוד ישוב זה וייקץ? וגם אם ישוב וייקץ – אמת כי רֵעַ נאמן הוא, ואולם אחרי כל זה הן נכרי הוא, וזה לא יהיה לנצח עצם מעצמיו ובשר מבשרו.

ובהגותו הגיונות מרים כאלה, אז צר לבו בקרבו וראשו כבד עליו וגם הסוקר² והתופינים והקהוה לא טעמו לו עוד כתמול שלום. מה בצע לאיש בכל עשרו הרב, אם אין לו אָח לתת לו מחלקו?

וימי החרף עברו גם הם והאביב בא, השמש שב להגיה את אורו הבהיר והחם כבראשונה, ועל פני הענפים היבשים אשר לשני העצים העומדים בחוץ בתוך הגן נראו אותות הָאִבִּים הראשונים.

ובאחד הימים בצהרים היה פלא. פתחה מרים את חלון בית-המבשלות וזרם רוח צח וחדש בא מן החוץ, אשר הרעיד את כל יצורי זום-זום ברגע הראשון, ואחרי-כן מסך בו חיים חדשים ונעורים חדשים. אז עָרַב את לבו מעט מעט לעזוב את פִּנָתו אשר בין התקרה ובין הקיר ולהתעופף עד החלון הפתוח – ואולם עודו על הסף, כמעט אשר הגיע אל פני חוץ, ואזניו שמעו מסביב קול-הֲמִית מתוק ונעים הקרוב מאד ללבו, אשר נעדר ממנו ואשר חִכָּה לו זה ימים וחדשים, ועדת זבובים צעירים ויפים, מזהירים ומאירים וקלי-כנפים משַקְשֶקת ומפַזֶזת וּמְשַׁעְשַעַת בזהר-השמש, וזום-זום השׂתער על העדה והוא כלו שכור-שמחה ויתנפל אל תוכה לפזז ולכרכר ביניהם גם הוא ואת כנפיו פרש וימהר אל האחד ואל השני מן הראשונים אשר פגש ויתאמץ להחזיק בו ולאַמצו אל לבו ולנשק לו ובקול חָרֵד קרא: “אחַי, הוי אחי היקרים! לא האמנתי כי אחיה לבעבור ראות עוד את פניכם!”

והזבובים נבהלו כלם לאחור ויהיו מקיפים אותו מרחוק ברעדה ומביטים אליו בתמהון. ואחרי כן קרא האחד: “בן מי זה השִקוץ המשומם הזה?” ואחריו צפצף השני: “ראו נא והביטו לשלומיאל העב אשר פה!” והשלישי לָעַג: “אדוני, שכח אדוני בחפזו לנקות מעט את כנפיו!” וכלם נתנו בשחוק קולם.

וזום-זום היה נבוך ויכאב לו. אז כבדה עליו להאריך לעוף ברוח ויֵרד ויֵשב על סף החלון ובמרי לב אמר: "האין בכם איש אשר יֵדָעַנִי? הלא אנכי זום-זום! ואחרי כן קרא בשמות את אֶחיו ואת אחיותיו הרבים ואת רוב דודיו ורעיו אשר עמו יחדו היו צעירים בשנה החולפת ועמו יחדו עלזו בחיים.

ואולם משפחת הזבובים החדשה לא ידעה מן השמות האלה אף אחד, וכאשר יוסיף זום-זום האמלל לקרוא בשמות רבים כן ירבו הזבובים הצעירים לראות בו מפיח-כזבים וכן תגדל האיבה בינם ובינו ואיש יהמה באזני אחיו: “הבו ונזָהר לנפשותינו, כי איש מרמה הוא!”

“אבל גשו נא אלי! האמינו לי כמעט רגע!” התחנן זום-זום באימים, “הן בשנה עברה היו אַחַי ורֵעי רבים מאד! אז היינו גם אנחנו עדה גדולה כמוכם עתה! ואני הייתי הפוחז מכלם. ואולם הנה בא הסתָו וכלם מתו, ואחרי כן בא החרף ואוָּתר אני לבדי ואאמֵן כי קץ כל העולם בא. אכן ראוּ הנה האביב החדש בא בא, ואני רואה את מְתֵי-סודי שנית והם עליזים והוללים מאין כמוהם, עד כי אשמח ככה כי ראיתיכם. מדוע זה תעמדו מנגד ותשטמוני ולא תחפצו בהיותי לכם לאָח?”

והזבובים הצעירים נגשו לבוא ויקשיבו לו ותמהונם גדל מרגע לרגע ויתנו לו לדַבּר עד כְּלוֹת מפיו הרוח והוא החל לְשַעֵל בחזקה. אז נגש אליו אחד הזבובים אשר עיני זהב וְאֹדֶם לו והוא הֶחָצוּף מכלם ויען: “אדוני, כל הדברים אשר אתה דובר פה הלא כלם רעות רוח, פתאים אנחנו בעיניך מעט יותר מאשר הננו באמת. ואולם דע לך, כי לא נִתֵּן להשלות את נפשנו. מה פשר המלים “השנה אשר עברה”? הן יודע כל זבוב, כי רק עמָנוּ נברא העולם. מלפנינו וזולתנו לא היה דבר. וגם מוּת לא מֵת עוד זבוב מעולם, זולתי אם יָרַד הַפָּרָג או הסנונית ואכלו. וסְתָו וחרֶף? את המלים האלה לא שומע איש מעולם. ככל אשר יזכרו הזבובים, היו הימים תמיד כאשר הם עתה. אכן חֲסַר-בֹּשֶׁת אתה, כי תאמר להתעות אותנו במַדּוּחִים כאלה”.

ויתר הזבובים הָמוּ ויקראו חֵן חֵן למשמע הדברים האלה ואחד קרא בקול: “האין אתם רואים, כי משוגע הוא? עזבו נא את פושק-השפתים הלזה ואתם הבו ונצא במחולות” וכלם הרעישו את כנפיהם המזהירות כעין הקלִפּות אשר לקונכיות ויתעופפו משם והלאה…

“אַחי, הו אַחי הנחמדים!” התחנן זום-זום בקול צרוד, ואולם איש מן הזבובים לא שמע לו והוא נותר בִּן-רגע ערירי יושב על סף החלון, בעוד המה מכרכרים במרחקים בִּזְהַב זֹהַר השמש.

וזום-זום יושב רגע אחד כמו נדהם ולא יכול להכיל את המחשבה, אשר ככה עשו לו אֶחיו הצעירים, והוא הן כל ימי החרף עָרַג עליהם ככה ויחכה להם. אז התעודד ויגמור בלבו לשוב אל בית המבשלות אשר לו ולראות אם כבר הקיץ הצרצר, למען יספר באזניו את הקורות אותו ולתנות לו את עָניו.

ואמנם לא ישן עוד הצרצר, כי אם הקיץ זה כבר, אבל בין כה וכה וצרצר שני בא אליו להיות לו לאורח ושניהם מַהְגִים איש עם אֶחיו ומצפצפים יחד, והיה בבוא זום-זום ושם את ראשו אל תוך החריץ והביט כה וכה משתומם ונבוך מעט, וקרא אליו רעהו הצרצר ברגז קול: “מה לך פה? האין אתה רואה כי אורח לי בבית? אין לי עת דברים אליך עתה!”

אז לא דבּר זום זום דבר עוד, כי אם שב למקומו הישן אשר בין התקרה ובין הקיר, ותהיינה כנפיו תלויות ויורדות והוא יושב דומם. אכן הנה זה באה שנית תמורה על הארץ והיא מלאה חיים חדשים. אבל מה יועילו אלה לזום-זום האֻמלל? רק הַזקֵן הִזקין זום-זום ולא יסכון עוד אל העולם החדש. “לוּ מַתִּי בּסתָו עם כל אַחַי יחדו!” ככה הָגה ברוחו המר ועיניו חודרות אל העשן הדק העולה מן הכירים ומתנשא אל הָאָח ומן הָאָח אל ארֻבּת-העשן, ומתאבך ומתגלגל למעלה למעלה ואל פני חוץ ויוצא אל הגג ואל פני הבית ממעל ואל תוך הרוח הצח ועד לתכלת-השמים. אז הביט אל עמוד-התכלת הזורם, ותשוקה נפלאה אחזה אותו לעלות גם הוא עם העשן וּלהִנָּשֵׂא בתוך הזרם החם והמלַטֵּף ולהתרומם למעלה למעלה ואל פני חוץ ולקראת הרוח הצח ועד לתכלת-השמים, ויזחל הלוך וזחול, הלוך וזחול, עד כי קָרַב מאד, ופתאם לא יכול עוד למשול ברוחו ויקפוץ אל תוך עמוד-העשן והעשן התאבך עליו ויעָלם בו. וזום-זום לא ידע את אשר היה לו, לבו תעה, חושיו חדלו והוא ירד ויהי בּן-רגע לגל אפר קטן על פני הגחלים הלוהטות על פני הכירים. ואולם מכאובים לא היו לו, כי היה בבלי-דעת באחוז בו האש.

ובתוך החריץ צפצץ הצרצר עם אורחו ולפני החלון פִּזזו הזבובים והנם ידעו בנפשם כי לנצח יחיו אם רק לא תאכל אותם הסנונית.

איך ובאיזה אופן משפיעים החיים על הספרות הפיוטית ולהפך? הנוסדה הספרות היפה על ההסתכלוּת וההתבוננות במציאות? או, אוּלַי, החיים לוקחים להם את הספרות למופת ולדוגמה, למען ידמו וישווּ לה? מה הוא מופת? מה חִקוּי? האם יקחו להם כותבי הספורים וכותבי החזיונות בעד הבמה את נפשותיהם הפועלות מתוך שוק-החיים? או ההמון מְכַוֵּן את מעשיו לרוח הספורים והחזיונות? בעיני אני לא יִפָּלֵא לתת תשובה על כל השאלות האלה בלי כל פקפוק. השפעת הספרות היפה על החיים היא יותר חזקה ועצומה שלא בערך מאשר להפך. ראשית לכֹל לא ישים המספר או החוזה את לבו אל המעשים ואל המציאות הסובבת אותו, כי אם יִמָּשך אחרי משחק דמיונו. ואם גם ישאב המשורר את רעיונו הראשי מתוך המציאות ינטה מפניה, ולא יאחז באותם המעשים המצויים ובאותן האמתיות אשר יֵראו לעין המתבונן היטב אל ארחות חיי ההמון השכיחים. המשורר בורר לו לא מעשים בכל יום, לא עלילותיהם של רוב בני האדם, כי אם דברים ומעשים היוצאים מן הכלל, אשר הביאם המקרה לעיניו, או אשר עשו עליו רושם חזק עֵקב סבות המונחות בעצמיותו ובבנין-חושיו המיוחד, וגם את הדברים ההם לא ימסור כהויתם, כי אם ישנֵם לפי רוחו הוא ויטביע בהם את חותמו הוא. זאת היא אפוא נקודת-המגע בין החיים ובין הספרות-היפה, שטח שגדלו היא כחודו של מחט. טפת-גשם קטנה ומברקת אשר ישא הרוח על כנפיו ממלאה בספרות-הפיוטית את מקום הים הגדול והעמוק, ים החיים. אם החיים בכלל משפיעים השפעה כל שהיא על הספרות-היפה, הנה לא גדולה היא ההשפעה הזאת מהשפעת המציאות על החלומות, אשר רשמי החוּשים החלשים פועלים גם עליהם במדה ידועה, אבל בעל החלומות מסכסכם ומבלבלם בתמונות ומראות, בחזיונות ומאורעות שרחוקים המה גם מצל המציאות. אולם פעולת הספרות-הפיוטית על החיים גדולה היא לאין שעוּר. הספרות-היפה משפיעה השפעה עצומה מאד על קוראיה, רעיונותיהם, רגשותיהם ומעשיהם.

נציֵּר נא בדמיוננו את תנאי חייהם של ההמון הגדול. חוג חייו של הפרט צר ומוגבל מאד. מלבד בני משפחתו הקרובים דל הוא מאד מספר האנשים, אשר ילמד לדעת מקרוב את ארחותיהם ותכונתם, ורק לעתים רחוקות מאד יביא המקרה לידו להתבונן אל מעמקי נפשו של איש זר ואל סתרי תהומותיה. האיש ההמוני לא ראה בעיניו את התאוות הגדולות והרגשות הכבירות, את המבוכות העצומות, הקטטות והמלחמות של האנושות; ואלו נשען רק על נסיונותיו הוא בחיים, אז גם לא היה משער כי שם מעבר לגבול בית-המבשלות, החנות וגם הלאה מגבול בית-התפלה, השוק ובית-הקהל יש עוד עולם מלא. אבל ההמון קורא בספורים, רואה בחזיונות על הבמה, ולפניו יעברו נפשות אשר מעודו לא הכירן במציאות: בני מלכים בדוּיִם ונשי-כבוד ותפארה אשר כוכבי אבנים טובות בשערותיהן, רודפי זמה, פושעים וחוטאים, אנשים טובים ונדיבים כמלאכי אלהים ואנשים רעים ומחַבלי עון כשדי שחת; ההמון מתבונן אל מעמדי-חיים מיוחדים במינם, אשר מעודו לא נמצא בהם, ויכיר את מחשבותיהם ורגשותיהם ומעשיהם של יצירי דמיון המשורר הנתונים באותם התנאים המיוחדים. לפי כל חקי הפסיכולוגיה לא ימָּנע הדבר, כי האיש אשר אין ביכלתו לחקר ולנתח את דעות המשורר והשקפותיו ולהבחין בהן בין טוב לרע, בין אמת לשקר על פי נסיונותיו הוא בחיים ועל פי הסתכלותו הוא במציאות, – לא ימנע הדבר כי איש כזה יאמין, בלי כל חשד, בהמשורר ובאמתת העולם אשר ברא, ואת מושגיו וציוריו על החיים ישאב מחזיונותיו והנפשות העושות בהם יהיו לו למופת, עד כי את משפטיהן, אהבתן ושנאתן יקח לקו ומעט מעט יסגלם לו. השפעתם של הספורים וחזיונות-הבמה היא יותר חזקה, ככל יתר השפעות-הרצון, בפעולתה על אנשים קלי-הדעת ודלי-הרוח, מאשר על אנשים שלמים ובריאים ברוחם וגופם. ובכן האנשים היותר מוּשפעים ונפעלים מהספרות-היפה המה בעלי-נוסח ( Schablonennaturen ), כלומר: אנשים העושים את כל מעשיהם והחושבים את כל מחשבותיהם על פי נוסחה מקובלת מאחרים, צעירים לימים, הנשים, בעלי מרה-שחורה, חלושי-הרוח וחולי-העצבים. בתור רופא חולי-הנפש יכולתי להתבונן בפריז, במשך של שנים רבות, אל החזיון הזה. הבת-הפַּריזית היא פֹעל ידי סופרי-היום וכותבי הספורים הצרפתים במלוא מובן המלה; כחֹמר ביד היוצר כן הנֶּהָ בידי אבירי-העט האלה, כן בגופה וכן ברוחה. היא מדברת, היא חושבת מחשבות, היא מרגשת הרגשותיה, היא עושה את מעשיה, גם את שמלותיה היא לובשת, מעמדת את פניה, הולכת ועומדת – הכֹּל כרצון הסופרים החביבים עליה ועל רעיותיה באותה שעה. כפסל-שעשועים היא בידיהם והיא נִשמעת, בלי כל התעקשות והתנגדות, לכל השפעותיהם. אחד הכתבנים סרי-הטעם, מנֻוָּל ורועה זונות, מתאר, למשל, באחד העתונים או הספרים את האשה שהיא משאת נפשו, נפש רקובה ונשחתה בסגנון כזה: הלוך וטפוף תלך, היא מדברת בקול דק כילד, עיניה פקוחות לרוָחה, ובשעה שהיא אוכלת תניע את קטון אצבעותיה באויר. ומיד תמהרנה כל הקוראות לחקות כקופות את תנועותיה והעויותיה של האשה המצוירה הזאת. אל כל אשר תשא עיניך תראה אך נשים, אשר צעדיהן צרים וכאלו הן מנַתרות על הארץ, בקול רם הן מצפצפות, את גבות עיניהן הן מרימות עד חצי המצח ואת אצבעותיהן הקטנות הן פושקות, כאלו אחזן השבץ, עד כי תהיינה לתועבה בעיני כל איש אשר לא נשחת טעמו. וגם ההתקשטות וההתיַפות הזאת איננה עשויה בדעת ובחשבון, ברצון ובכונה, כי אם כל זה הוא מעשה מכונה, הרגל שנעשה לטבע שני. וכחזיון הזה הננו רואים גם בארץ אשכנז. כל אחד מאתנו, אשר גם בבואו לחברת נשים לא תטרף עליו דעתו, יודע כי טפוסי-הנשים של המספר Clauren ושל המספרות Marlilt, Hillern היו למופת בעיני הנשים והעלמות באשכנז במשך דורות אחדים, ועל פיהן כוננו את הליכותיהן, תנועותיהן ומעשיהן. לאשרנו לא היו יוצרי הטפוסים הנודעים בשם “גאלדעלזען” ו“נייערוואלי”, אשר אותם חקו הנשים ביחוד, מנֻוָּלִים הממיתים את רוח העם וצורות הנשים, אשר העבירו לפני קוראותיהן להיות להן למופת; אף כי היו לא-טבעיות, חסרות טעם וחוטאות נגד האמת, בכל זאת לא היו, לכל הפחות, פרוצות ומשחיתות דרך. השפעת ספורי-האהבה וחזיונות התיאטרון על הגברים היא יותר פחותה וחלשה מאשר על הנשים, יען כי “המין החזק” איננו שטוף כל כך בקריאת ספרי-שעשועים; אבל גם הוא לא יִנָּצל כֻּלו מפני ההשפעה הרעה הזו. כאשר יצא לאור הספור Die Leiden des jungen Werthers של גֶתֶּה, מיד נתמלאה אשכנז אנשים, אשר לא רק למראית עין התאמצו להֵראות בכל הליכותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם כוֶרתֶּר, כי אם עשו זאת באמת, ויוכיחו על תֹּם חִקוּיָם במקרים רבים על ידי אבדת עצמם לדעת. אלו היו רק משַׂחקים השמים על פניהם את מסוה ורתּר ולא יותר, לא היו מנתקים את חוט חייהם בבקר בהיר אחד. בצרפת הוליד אחד גבורי-הספורים, אַנְטוֹנִי, קרבן האהבה והמזל-הרע, בדמותו ובצלמו דור שלם. בַּירון הוא האשם בזה, שבשנות השלשים להמאה שאנו חיים בה היה כל העולם-התרבותי מלא צעירים לימים בעלי תכונה דמיונית: לחייהם חִורות שערותיהם ארוכות, צַוְרוֹן-כֻּתָנתם רחב, מצחם מעונן ועיניהם מפיקות יגון נסתר. המשוררים והמספרים עומדים כיעקב אבינו לפני מעינות הרוח ומציגים בשקתות המים, כטוב וכישר בעיניהם, “מקלות לבנה לח ולוז וערמון”, אחרי אשר “יפצלו בהן פַצָלות לבָנות”, ועל ידי זה יועילו להביא בעולם דורות “עֲקֻדִּים, נְקֻדִּים וּטלֻאים”.

הצרה לא היתה גדולה, אלו הביאה הספרות-היפה לֶהמון רק יצירות בריאות, יפות ושלמות באמת, למען תהיינה למופת. אבל לא כן היא עושה. הספרות-הפיוטית כוללת בקרבה, מלבד פרטים קלים, שאין הדבר שוה גם לדבר עליהם, – רק דברים שהם נגד המציאות, נגד האמת ונגד הטבע. המקרים שהיא מתארת המה פרטים היוצאים מן הכלל, אשר מעולם לא קרו או יקרו רק לעתים רחוקות מאד; הנפשות הפועלות בה שיכות להמועט הקטן, אם יכולים אנו בכלל לציֵּר אותן במחשבתנו בתור בני בשר ודם; המחשבות, הרגשות, המעשים המצוירים בה מוגזמים המה תמיד לצד זה או לצד אחר בלי כל שעור, והמה שונים לגמרי מהמעשים, הרגשות והמחשבות של אנשים בינונים המאושרים בשִׁוְיוֹן-משקלם השכלי והמוסרי. הספרות הפיוטית היא אוצר ספורי מחלות, אשר רק אחדות מהן מתוארות בדיוק ובידיעת הענין, ידיעה לאמתתה; אולם רוב ספוריה המה פרי דמיון נורא או גס. הספרות-היפה היא רשימת נגעים, נגעי בני האדם, ארוכה לבלי קץ והיא כוללת בקרבה כל מַדְוֶה וכל חטא, מהיותר קל עד היותר כבד.

גם העתונים מטפלים רק בדברים היוצאים מן הכלל ובדברים מפליאים ומרעישים את הלב. החדשות אשר העתונים מספרים לקוראיהם הנה על דבר הרג ורצח, גזלה וחמס, ע“ד שרפות ומקרי אסון במסלות-הברזל, ע”ד שטף מים ורעידת הארץ – מעשים ומאורעות, אשר בארצות-התרבות אולי רק איש אחד ממאה ראם בעיניו פעם אחת בכל ימי חייו. והדבר זה גם הוא מובן. רוב בני האדם חושבים מדור דורות, כי החיים המצויים והשכיחים אינם שוים כי יודיעו על אדותם ברבים. האם יודיע מבשר החדשות בכתבי-עתים, למשל, כי רבי קרוב ערבה עליו שנתו בלילה, בבקר שתה כוס חמים, לפני הצהרים היה עסוק ב“סחר-ומכר” ואת ארוחתו, אם היתה לו כזו, אכל לתאבון? המודיעים ממהרים לפרסם בקהל רק את הבלתי מצוי, רק את הדברים היוצאים מן הכלל והמגרים את החשק והסקרנות. אלו קם לתחיה אחד מאבות אבותינו ישני-העפר, אשר לא ידעו ולא ראו מעולם לא בחלום ולא בהקיץ את אחד העתונים, – אלו בא זקן זה לביתנו וישם את עינו באחד הגליונות הארוכים הצבורים באחת הזויות, אז בודאי היה מושך את כתפיו ושואל בתמהון רב: "נכד יקר, הגד נא האם באמת כך הורע מזלו של העולם, כך השחיתו בני האדם את דרכם על הארץ, עד כי רק פשעים וחטאים יכסו את פניה? האם שִחֵת אלהים רחמיו וישלח את כל מלאכיו הרעים, כל מגפותיו ופגעיו ליושבי תבל? האין כל מחשבבה אחרת בלב העמים, בלתי אם להרוג ולהשמיד ולכלות אש את רעהו מעל פני האדמה? רק הידיעות הקצרות והמקוטעות והרשימות הארוכות משוק המסחר ומהבורסאות, רק המודעות הקטנות והגדולות אשר בראש הגליון ובסופו היו יכולות להרגיע מעט את מבוכת רוחו ולהוכיח לו, כי מלבד תועבות ורציחות, מהומות ובהלות ישנם עוד חיים מסודרים, חיים שיש בהם עבודה, משא ומתן.

גם כותבי ספורי-אהבים וחזיונות בעד הבמה מהמעלה העליונה בוחרים להם ענינים רחוקים וזרים, ענינים שיש בכחם להרעיש את הלב ולהלהיב את הדמיון. ספורי-הבל, הנמכרים בשוק לרבבות, מלאים מקרים חיצוניים, מהבילים ונוראים עד מאד, רציחות וגזלות בלתי מצויות כלל וסכסוכים מבולבלים ומטורפים. הספורים האלה נועדים בעד ההמון הגדול, בעד רוב קהל הקוראים. אולם גם הספורים הכתובים בידי חכמי חרשים וחושבי מחשבות, גם המה מתארים אנשים יקרי המציאות, אנשים שהם מיוחדים במינם, ומעמדי-נפש בלתי רגילים. אל הקורא הפשוט, שמדרגת השכלתו לא גבוהה, יבואו המסַפרים העובדים להנאתו ומספיקים לו מזון רוחני, בדם ואש ותמרות עשן, ברוחות מספרות ובכל יתר הנסים והנפלאות, אשר קנו להם זכות אזרח בספרות-השוק. ובאופן היותר טוב יבואו בעלי-מלאכת-העט האלה אל קוראיהם התמימים בספורי מעשיות על דבר התגלות ארצות חדשות, ע“ד עלילות ומזמות בקרב שודדי הים והיבשה וע”ד מקרים נוראים בשדה-המלחמות ובאניות נשברות. להקוראים המשכילים יגישו ספורים המתארים את התאוות ומלחמות-הנפש וכל יסוריה, אשר גם המה יחשבו כחזון יקר מאד בין החיים. במלים קצרות: התֹּכן של הספרות-היפה, בכל מדרגותיה, איננו לקוח מתוך החיים השכיחים והתדירים של רוב בני האדם. אמנם גם בדבר זה יש הבדל בין המשוררים הגדולים והמצוינים ובין המספרים הבינונים המחַקים כקוף מעשי אחרים. הראשונים מתרחקים ביצירותיהם הפיוטיות מן האמת רק במדה שהם מגזימים ומפריזים על מדת המציאות, או המה בוראים הנחות כטוב וכישר בעיניהם, אבל מסקנותיהן תמיד נכוחות. ואלה האחרונים בנסותם את כחם לתאר את תמונות החיים, הנה לא לבד כי ימשיכו ויאריכו את הקוים יתר מדי, לא לבד כי יעצימו ויכבירו את הצבעים, כי אם יַרבו שבושים גסים בעצם הציוּר ויקלקלו את פניו על ידי קֵהות מלאכתם. אבל מי הוא המשורר, אשר יש לו המשפט להגיד לרוב קוראיו, ולא לבחיריהם אשר ימצאם ברוב עמל, בעזרת העששית של דיוגנוס. – להגיד לרוב קוראיו את הפתגם העמוק של החכם ההודי: Tat twam asi! (הרי – אתה הנך!)? אנכי לא אדע אף אחד. כמה המה הספורים היכולים לאמר להאדם הבריא והשלם בגופו וברוחו יחד עם אותו הרומי הזקן: De te fabula narratur (עליך נִשָּׂא המשל הזה)? – נבקש נא יחד ספורים כאלה. בכל איש אשר הגיע למדרגה גבוהה בהשכלתו, יש בו ניצוץ מנשמת פויסט: תשוקה אל האמת והדעת ורגש של הכרת תכליתיוּתו, רגש אשר יאכל את הלב כרִמה; אבל כמה יש בינינו, אשר התשוקה הזאת מצערת אותם כל כך, עד כי יבקשו להשקיטה בסם-המות אשר “בצנצנת חמדת העינים”? רוב הבתולות מרגישות, בפרק ידוע מחייהן, מעין אותו הרגש שהרגישה יָעֵל ( Julie ) בלבה לרָם ( Romeo ) בחזיונו הידוע של שכספיר; אבל רק מעטות מאד מהנה תרדנה אחרי אהובן קברו. רבים המה הגברים אשר יקנאו את נשיהם, ולא מעטים המה ביניהם אשר סבת יסורי-רוחם וחשדם היא יותר מיוּסדת משל איתיאל הכושי ( Othello ). אבל, בכל זאת, לא יחנקו את הדיסדימונה שלהם גם אם בין רַבֵּי המדינה המועטים יחשבו. אנשי בעצמי ידעתי בחיי רק איש אחד, אשר נסה להוציא את השפעת שכספיר עליו מכח אל הפועל. אבל כל המקרה הזה קבל צורה של רחמנות, יען כי Othello זה, שהיה משרת בבית-מסחר גדול של קהוה, שתה לשכרון בטרם שגזר על פלג-גופו חניקה, ואחרי עשותו את מלאכתו הנקיה הזאת, מלאכת החניקה, רק למחצה שמוּהו בבית-האסורים, ושם לא רצה לזכור דבר. שימו נא על לב, כי יצירי הספרות שהבאתי לדוגמה המה היותר אמתיים והיותר אנושיים בספרות-העולם. אולם גם נרד מדרגות אחדות בסולם-הספרות, אז נשתומם עוד יותר למראה התהום העמוק המבדיל בין הכתוּב להעשוּי.

ואם תשאלוני: האין בכל הספריות אף יצירה פיוטית אחת שהיא לקוּחה ושאוּבה כֻּלה, מראשה ועד סופה, מתוך המציאות והחיים, שהיא כתובה לרוח כל בני האדם? אענה בתֹם לבבי: לא אדע יצירה כזו. גם Hermann und Dorothea של גֶתֶּה, זאת התמונה הפשוטה והנאמנה מחיי האזרחים האשכנזים בעיר קטנה, גם היא נוסדה על מקרים אשר רק אחת במאות שנה יבואו. רק לעתים רחוקות מאד יֵרָאו קהלות שלמות, הגברים והנשים עם טפם ומטלטליהם, העוזבים “הַכֹּל בַּאֲשֶׁר לַכֹּל” את ערי מולדתם וינועו מארץ לארץ; ולולא זאת הלא לא היה הירמן מזדמן את דורותּיה על שפת הבאר, כבימי אבותינו, ולא היה מביא את השפחה, היא כלתו, לבית הוריו. כל הנפשות המתנועעות הנה והנה בספורים ובחזיונות המוצגים על הבמה, הנה רחוקות ממנו כיושבי הלבנה, ואנחנו רואים בהן מיני בריות משוּנות אשר קרן במצחן, נשים אשר זָקָן להן, קוסמים ומכשפים, ענקים וגמדים, וכל אלה “יקרי המציאות”, אשר יראוּם להולכי-בטל בעד עשר פרוטות בימי השוק. אבל לשוא תבקשו בספרות את צורות אותם בני האדם, אשר אינם לא טובים מאד ולא רעים מאד, המתפרנסים בישׁר, מיגיע כפיהם או מוחם, “החיים בחשבון ומתים בוִדּוּי” ומצוים לביתם, אם יש להם מה להנחיל לבניהם אחריהם. צורות מצויות ושכיחות כאלה לא תמצאו בה.

מקוה אנכי כי איש מן הקוראים לא ינסה להכחיש את דברי, בהראותו באצבע על ה“טבעיות” ( Naturalismus ), אשר אחדים מהסופרים הצרפתים בני דורנו מתפארים כי היא המצאתם החדשה שבחדשות. יודע אנכי כי המספרים הטבעיים מתהללים, שהמה מתארים בספוריהם את האמת הערֻמה וכי המה כותבים מה שהם כותבים רק על פי “תעודות-אנושיות”, כלומר: המה נשענים רק על מעשים שהיו באמת. אבל כל הדברים האלה המה רק אחיזת עינים, שקר ותרמית. הסופרים הטבעיים ירשו את השטה הישנה מהסופרים הקודמים להם במשך שלשת אלפי השנה האחרונים; אבל יען אשר תכונת עתנו טבועה בחותם המדעים והמחקר, יען אשר הקהל יִתאַמר, או גם יאמין בעצמו, כי רק המעשים, אשר רכשום על ידי הסתכלוּת, רק נסיונות מדעיים יקחו את לבבו, לכן יתנו הסופרים לשטתם הישנה שמות חדשים כמו “טבעיות”, “ספורי נסיון”, “תעודות-אנושיות” וכדומה. הספור אשר יצא מעטו של זולא יִשְׁוִה, בעצמו של דבר לאחד הספורים אשר יצא מעטו של סִי, פריבו או סְקַרון ( Sue, Prefost, Scarron ); גם ספורו של זולא, כספורי האחרונים, אינו אלא חבוּר מעשים ומקרים שלא היו ולא נבראו אלא בדמיונו של הסופר. אם אחד הסופרים אוהב לחטט באשפה ולנקר בגלי-דֹמן, והשני נותן את היתרון למשכנות נקיון וטהרה, אם האחד מתאר בחשק את השכורים, הזונות וחסרי-הדעה, והשני בוחר בציוריו את העשירים, נשואי-הפנים, הצדיקים והישרים, – הננו רואים בזה רק את שנוי הטעמים והנטיות של הסופרים כשהם לעצמם, אבל לא את שִׁנוי השטות בספרות. “הטבעיות” רחוקה מהטבע ומהחיים, כמו שרחוקה מהם האידיאליות, או ההסכמיוּת ( Konventionalismus ). הספירה מלמדת אותנו, כי גם בהבירה היותר פרוּצה והיותר גדולה לא תמצאו יותר מנאַנה¹ אחת בין מאת יושביה, ויותר מבית-מרזח אחד בין חמשים דירות אזרחיה. המעשים המסופרים בְּ Nana וּבְ ² Assommoir המה דברים מוזרים וכיוצאים מן הכלל בעיני רוב בני האדם, ולכן אין לכל המעשים הרחוקים האלה כל חשיבוּת. ואלו גם היו נשים כנאַנה ובתי מרזח כ“בית-הטבחא” במציאות, ואלו גם היו מתוארים בידי זולא, מה שאין אני יכול להודות, בלי כל הגזמות והפרזות, בלי קלקולים ועִוֻּיִים, – גם אז לא היה ערכם גדול מערך אחד החפצים המסומנים אשר בבית-עקד תמונות המחלות, המעוררים השתוממות רבה, אבל בשׁום אופן אין להם ערך של “תעודות-אנושיות”, החשובות בעיני כֹל.

ומדוע זה מטפלת הספרות-הפיוטית, הטבעית כמו האחרות, רק במעשים שהם יוצאים מן הכלל, רק בחזיונות סחופים וּדְוֻיִם? הסבה לזה הוא, כאשר רמזתי למעלה. הקורא, הקהל איננו חפץ למצוא בספר שהוא קורא את הדברים הגלויים והידועים לו. קהל-הקוראים מבקש הרגשות חזקות, ואותן יכולים למצוא רק בהמעבר ממעמד-נפשי שאנו נתונים בו למעמד-נפשי חדש, שעוד לא ידענוהו, בחדול בנו רגש אחד ובהִוָּלד בקרבנו רגש אחר שונה מן הראשון. חושינו ודעתנו מתרגלים כל כך אל התנאים אשר אנו חיים בהם יום יום, עד כי לא נרגישם עוד יותר, כאשר לא נרגיש את לחץ האויר אשר מעל ראשינו ומסביב לנו. ולמען עורר את הקהל אנוס הוא הסופר להעביר לפני קוראיו אנשים ותנאי-חיים בלתי נודעים להם, ואותם, כאשר יחַיֵּב טבע הדברים, הוא יכול למצוא רק מחוץ לגבול ההרגל, מהלאה למחנה הגדול עם חוקיו ומשפטיו. הסבה השניה מונחת לא בהקורא, כי אם בהסופר עצמו. כותבי הספורים וכותבי החזיונות בעד הבמה המה בימינו, וכן היו במשך מאת-השנים החולפות, בני כרכים גדולים, אם שנולדו שם או יגורו שם רוב ימיהם, ואת אוירם השכלי והמוסרי המה שואפים ובולעים. הסופרים חיים בקרב חברת אנשים גרויים ורגזנים, ובמקרים רבים גם בקרב אנשים היוצאים לתרבות רעה. אל נשכח נא כי בני הכרכים הגדולים המה אחד מטפוסי-האנושות הנועדים לכליון ולאבדן. בתי-האבות של בני הכרכים הגדולים הולכים וכלים ולא יאריכו קיומם יותר משלשה ולכל היותר ארבעה דורות, אם לא יתחתנו בבני הכפר המכניסים בהם זרם דם חדש וכחות-חיים רעננים. גרוּי העצבים, הריסוּתם ומחלותיהם הם מהחזיונות היותר מצויים ושכיחים בחברה זו. אנשים לאין מספר מתנודדים שם על הגבול בין השכל הבריא ובין השגעון. והחזיון הזה מושך עליו בעת האחרונה את עיני רופאי חולי הנפש וחכמיה. חכמי-הנפש ורופאיה רואים לפניהם אנשים שאינם משוגעים לגמרי, אולם גם בריאים ושלמים ברוחם אינם לגמרי. מרכזי-מוחם לא יעבדו כראוי. אחד מהמרכזים האלה נרפה ונשחת, והשני נוח לגרוּי יתר מדי ועבודתו מרובה שלא בערך אל האחרים. האנשים האלה מרגישים, חושבים ועושים את מעשיהם שלא בדרך האנשים הבריאים והחזקים. כל נגיעה קלה מטלת בהם סער פנימי; רגשותיהם יהיו לתאות, שאינן נכנעות לפני כח-השופט. האנשים מהמין הזה המה בעלי התפעלות והתעוררותם פתאומית, באהבתם ובשנאתם לא ידעו גבול וחֹק, השקפותיהם מלאות זרות ותהפוכות ואין כל קשר הגיוני במעשיהם. אלה המה האנשים אשר הסופרים בני הכרכים הגדולים רואים תמיד על ימינם ועל שמאלם, אליהם ישגיחו ויתבוננו ועל פי רוב המה בעצמם מבני מפלגה זו. מובן הדבר כי בקבוץ אנשים כאלה ובחייהם מתעוררות שאלות חברותיוּת ונפשיות ומִתְהַוִים ענינים, שאינם יכולים להוָּלד בחברת אנשים פשוטים ושכיחים. יחסי האהבה והשנאה, התנגשיות ומלחמות פנימיות וחיצוניות, הסתבכות הענינים, חליפותיהם וחלופי חליפותיהם לטוב ולרע, לאסון ולששון, – כל הדברים האלה המה אחרים ושונים לגמרי מאותם הדברים עצמם בקרב אנשים בריאים, אשר הכֹּח המסַדֵּר והמיַשֵּׁר בחייהם הוא שלטון הטבע: זריחת השמש, המית הנחל, צל עצי היער והרוחות המנשבות במישור וכדומה. המשורר בן-הכרך-הגדול, בהיותו תמיד בסביבה של אנשים רגזנים ורגשנים, או קֵהים ובלתי מרגישים, חולנים ובעלי עצבים נטושים והרוּסים, חצי-גאונים וחצי-הדיוטים, אשר בכל ימי חייהם המה פוסחים ותועים הנה והנה בין ידי רופאים חולי הנפש ובין ידי השופטים והשוטרים המושטות אליהם, – סופר כזה יחדל להבין את האמת האנושית, וסוף סוף תתבלבל עליו דעתו ואין לו עוד כל מושג מאותו העולם אשר יֵראה בעין בהירה ובמוח בריא, שאין בו כל פגם וקלקול. בסביבה כזו ובתנאים כאלה יִכָּתֵבו ספורי זולא המיוסדים על רעיון ירושת מחלות-הרוח מאבות לבנים, או חזיונות מעין “הרוחות” של אִיבְּסֶן, וכן יכתבו כל יתר הספורים ע"ד האהבה, הקנאה וחלול הנשואים שיש בהם הוללות ושגעון, כל אלה המעשיות שהן מוזרות ובלתי מובנות לאנשים שהם בריאים בגופם וברוחם ככאב-הראש וכקורדייקוס, אשר יסבלו עניי-הדם ורפי-הכֹּח.

ואת התמונות האלה, תמונות התאוות השפלות והנתעבות, הזרות והתהפוכות, הפרת שִׁוְיון-המשקל השכלי והמוסרי, – את התמונות האלה יעבירו לפני הקורא בכל בלהותיהן והן משפיעות עליו ותהיינה בעיניו כעין “העולם-המצויר” ( Orbis pictus³ ), אשר על פיו ילמוד לדעת את התבל ויושביה. על פי התמונות האלה יתאר הקורא את חייו גם הוא! ובמה נלחם נגד הרעה הזאת? סופרי-השעשועים של שנות המאות הקודמות, אשר לא היו בני כרכים-גדולים ולא נחלו במחלות-העצבים, ספקו את תשוקתם של קוראיהם לדברים המעוררים את הלב בספורי-מסע, במעשיות מחיי הצידים וגבורי המלחמה, או באגדות ובספורי-בדים, אשר רק מִסכן כהמיוחש דון-קישוט היה יכול להאמין בהם. אולם בני דורנו לא יוכלו עוד התענג על חֹמר-קריאה כזו. המעשיות על דבר ההודים והכושים, הלודים והפוטים, ע"ד בן-המלך ובת-המלכה המכושפים מושכות כיום רק את לב הילדים שלא הגיעו עוד לשנת השתים עשרה. אין אני מוצא כל תחבולה להגן על דמיונם של הקוראים מפני סם-המות אשר בספרות היפה. לא נשאר אפוא, כי אם לאסור מטעם הממשלות על כותבי הספורים וחוזי החזיונות בעד הבמה לגור בכרכים גדולים ולהגלות אותם לכפרים שלֵוִים, למען יחיו בקרב עובדי האדמה הפשוטים והבריאים, או לפעול על הסופרים, שהספרות-היפה היא אומנתם, כי ירחיבו בקרב העם מעשי יום יום, מעשים מחיי ההמון הגדול הנוסדים על חכמת-הספירה, ולא מעשים זרים היוצאים מן הכלל, כי יתארו את חיי הנפש הבריאה, ולא את חיי חולי הרוח.

אבל ירא אנכי כי ספרים מועילים כאלה לא ימצאו מוציא-לאור אשר ידפיסם על הוצאותיו, אף לא קוראים אשר יקראו בהם.

היֹה היו אָח ואָחות, נער קטן ונערה קטנה, אשר אביהם ואמם אנשים דלים, כי היה אביהם מַסְגֵר העובד את עבודתו בבית מעשֵׂה מכונות ואמם צופיה על ביתה הדל וכובסת לאנשים זרים. ואביהם לא יבוא אל ביתו בלתי אם בימי הַשַׁבָּתות והחגים ואמם עובדת תמיד ולא יכלה להשגיח היטב אל בניה, ויהיו הילדים עזובים לנפשם ויגדלו כחרולים על תל שממה. והנער נער פרא ויהיר, אשר לא יחשוב איש לשמוע בקולו, ויהי יוצא יום ויום עד מחוף לעיר ומאַחֵר לשוב הביתה, עולה על העצים הגבוהים וקורע את בגדיו מעל בשרו, עושה מלחמות עם נערי האספסוף ושָׂם בהם חַבּוּרות עד זוב דם, ובבֹאו הביתה והביא עמו גם הוא בהרות וחַבּוּרות ופצעים, ויש אשר יהיה בכל-רע או אשר ישכוהו כלבי הכפר או אשר יבֹאו הצוענים לגנוב אותו או כי תבוא מרכבה מרקדה פתאם והפילה אותו לארץ ועברה עליו, לולא אחותו הקטנה אשר תהיה לו למלאך מושיע כפעם בפעם.

אכן צעירה ממנו אחותו הקטנה כִימֵי שנה, ואולם שבעתים תֶּחְכַּם ממנו, והיה בכל-עת אשר הוא עושה הולֵלות רבה והיתה אחותו על ידו להצילהו. והנער באהבתו את אחותו ישמע בקולה תמיד, ורק יש אשר גם אליה לא יקשיב והלך בשרירות לבו, אז תבוא עליו שואה ורק היא תושיעהו ממנה.

ויהי היום, יום קיץ בוער, והנער קם כפעם בפעם לפשוט בשדה וביער, וַיָּסֶת גם את אחותו ללכת עמו, ואולם אחותו לא אבתה לשמוע לו ותאמר: “צִוְתָה אמנו אותנו לבלתי הַרחיק ללכת מן הבית”.

“כי עתה לבדי אלך”, ענה השועל הערום ויעש כה וכה ויהי כאומר ללכת, והוא יָדע כי לא תתן לו אחותו ללכת לבדו.

רק הוֹלֵל אתה!" גערה בו אחותו, ובכל-זה חרצה בלבה ללכת עמו.

אז הלכו שניהם יחדו, ועוד מעט ותהי העיר מאחוריהם והם עוברים את דרך המלך בין חַצְרות אִכָּרִים וּמְשׂוּכות קוצים, וירוצו על פני נְאות שדה, אשר שם יגאה הדשא וציצי שלשת-עָלים, ויגנבו דֻבְדְּבָנִים מעל העצים ויקטפו פרחים ויצודו פרפרים לבָנים וכחולים. ככה באו שמחים וטובי לב עד היער, ומן היער עד קצהו ומשם עד לשפת נחל מים, שם עמדו רגע, כי הנה בא קץ לדרכם.

“עתה נשוב” אמרה הנערה הקטנה.

“לא”, ענה אחיה, “הנה יפה המקום הזה מאד!” ובדברו החזיק ביד אחותו וימשוך אותה אחריו על-יד שפת הנחל, ובנטות המסלה וירא פתאם והנה סירה קטנה קשורה אל אחד מֵעַרְבֵי הנחל. אז הצהיל קול משמחה וימהר ויקפוץ אל תוך הסירה, עד כי נעה תחתיו ותהי לחרדה.

“הלא תצא משם כרגע!” צעקה הנערה ותרעד.

“לא דִמִיתי ולא תהיה”, ענה הנער בנחת. “הן נוד תנוד הסירה תחתי לחדות נפש, עד כי נחשבתי בעיני כצפור בלב הרקיע. מַהרי ורדי גם אַתְּ, אחותי, ונִסע”.

“לא אמצא את לבי לעשות כדבר הזה”, ענתה הנערה הקטנה. “הן לא לנו הסירה, והיה כי יבוא האיש אשר לו היא וּתִפָשָׂנוּ, אז לא נחסר מַכּות עוד. וגם הנה צותה עלינו אמנו תמיד כי לא נרד המימה”.

“אין אמנו רואָה עתה דבר, ואַתּ רדי נא וָבֹאִי”, קרא הנער הפרוע וַיְפַתַּח את הסירה ממוסרותיה אשר אל הערָבה, ואחותו לא ראתה לפניה מוצא אחר בלתי אם לרדת אליו, פן תשָאר לבדה.

והנערה הציגה ביראה את כף רגלה האחת אל תוך הסירה ואחרי-כן את כף רגלה השניה, וַתִּפְעֶה מרגע לרגע בְּנוֹעַ הסירה תחתיה. ואחיה לעג לה וימשוך אותה אליו על פני הספסל ואחרי-כן חתר ביד חזקה במשוט לעומת שפת הנחל, ותט הסירה מעל שפת הנחל בנחת ואחרי-כן מִהרה מרגע לרגע, ובטרם יפנו הילדים כה וכה ויראו והנה הם בלב הנחל והזרם הולך הלֹך וְגָבֹר, ובעוד רגע והם עפו בחפזון גדול מאד וּגְדות הנחל עָפות לעיניהם. והמראות העוברים על פניהם משתַּנים הלֹך והשתַּנה לפי גְדות הנחל בנטותן: בראשונה והנה נאות שׂדֵי-פרחים ואחרי-כן יערות עבֻתּים ובאחרונה הרים גבוהים וההרים הולכים הלֹך והתחבר והיו לצל כבד על פני חלקת המים. ופתאם והנה בא הנחל אל בין מְצָרים ויהי נתון בין קירות תלולים מאד, קיר מזה וקיר מזה, והוא סואן ורועש וזועף בקול גדול וְדָכְיָו מתפרצים בקולות רעם גדולים אל פני הסלעים.

“מה נורא פה המקום”, אמרה הנערה הקטנה חרש.

“אין דבר”, ענה אחיה. “רק שוֹמֵם המקום הזה והמים מזַמרים זמירות נחמדות”.

“לאָן אנחנו נוסעים?” שאלה הנערה.

“את זאת לא ידעתי, כי על-כן יפה הדבר ככה”. ענה הנער. “נסגור נא את עינינו וְנִתֵּן לסירתנו לשאת אותנו אל כל אשר יהיה הרוח לשאת. הלא נבוא באחרונה אל אחַד המקומות אשר שם נצא”.

והנערה סגרה את עיניה, כי יָרְאָה את ההרים הגבוהים והקרובים, אשר אם ישלח איש את ידו ונגע בהם, ואת שְאון השבּלת הזועפת וסוערת. והנחל נטה גם בזה פתאם עד למאד, כי יָרְטו לנגדו הסלעים התלוים, ופתאם המליטו הנער ואחותו זעקה אחת וגדולה, והם לא יָדעו דבר בלתי אם כי קֻלְעוּ פתאם ביד חזקה מאד קֶלַע אחד וגדול והם נפלו על פניהם על הקרקע. אז פתחו את עיניהם הסגורות ויראו והנה היתה עליהם רוח אשר לא תֵרָאֶה והיא החזיקה בסירתם וַתַּשְׁלֵךְ אותה בפעם אֶחָת למעלה, והם התעודדו ככל אשר יכֹלו, ויראו והנה הסירה עם כל אשר לה אחוזה בתוך מכמֹרת גדולה העשויה חבלים עבים כַּעֲבִי יד-איש והמכמֹרת תלויה במוט ארֹך אשר גָּדְלוֹ כעץ גבוה. אז נשאו את עיניהם ויראו איש-מדה נורא מבני הנפילים או מבני הענקים מחזיק את המוט בידו, והוא יושב על פני גבעת אחד ההרים הגבוהים אשר על פני החוף ורגליו הארֻכּות כקומת עשרה אנשים יחדו יורדות עד המים ונעות. בעוד רגע אחד נמשכה המכמרת מן המים בחפזון וַתָּשְׁלָךְ בחזקה על פני גבעת הסלע, כד כי רגזה הסירה בכל דְבַקֶיה, ויד גדולה שלוחה אליה, אשר מָקום שם על פני כַפָּהּ השטוחה לכל הסירה ולכל אשר בה, ותאחז בה ותחַלץ אותה ואת שני יושביה מסְּבך קשרי החבלים הנפתלים וַתַּגֵּש אותה ואת שני יושביה עד לפני שתי עינים, אשר גדלו כשני אופַנֵי עגָלה, וּפֶה גדול נפתח כשער הַגֹּרֶן וקול כקול הֲמוֹת ים סוער רָעַם: “הפעם הזאת צֵידִי ברוך! מה תשמח נְוַת-ביתי על כל זה!” אז סגר את ידו על פני הסירה והילדים הביטו מבעד לאצבעותיו כמביט בעד הבקיעים אשר לְקֹרות מִגְדָל ויראו והנה קם הענק ואת המכמֹרת שָׂם על שכמו וַיָּחֶל ללכת, ויהי ראשו נִשָׂא מעל כל העצים הגבוהים וּמַהֲלָכוֹ נחפז מכל מסעי מסלות הברזל הנחפזים.

ולב הנער מת בקרבו מרב חרדה ויהי מיַבֵּב ומגמגם עד בלתי הָבין כמעט דבר לאמר: “אוי לנו! אוי לנו! עתה באה אחריתנו!”

ואחותו גם היא לא היה לבה טוב עליה עד למאד, ואולם את ראשה נשאה למעלה ותגער באחיה על בְּכִיתוֹ אשר אין בה תועלת. “ראֵה הנה אתה הבאת עלינו את כל הצרה הזאת”, אמרה, “כי עתה לכל המעט הרף מִגעות וָדֹם. הן לא כל בני הענק אוכלי-אדם המה”.

“אבל למה זה דִיֵּג אותנו מן המים אם לא לאכול אותנו חיים?” הִתְיַפֵּחַ הנער.

“אל אשתו הוא מביא אותנו”, נסתה הנערה לדבּר על לבו, “והיה כבֹאֵנו לפניה ונתחנן אליה בטעם ובשכל טוב לתת אותנו ללכת הביתה אל אמנו. ואני חושבת כי אין אשה עושָׂה רע לילדים אף כי היא מבנות הענקים”.

והנער נִחם נחמה שלמה ויתרפק על אחותו וישם את שתי זרועותיו על צוארה ויבך ויאמר: “הושיעי נא אחותי רק הפעם, ואני הנה נשבעתי לך כי לא אוסיף, עוד לעשות תועבה גדולה או קטנה עד עולם”.

והענק בּא מקץ רגעים אחדים עד לפני ביתו, והבית בנוי על פני הר גבוה והוא גדול מכל בתי הכנסיות אשר ראו עיני הילדים עד היום ההוא. ולפני פתח הבית עמדה אשת הענק והיא צוהלת אל אישה בראותה אותו מרחוק.

“הנה שַי אנכי מביא לך!” קרא מרחוק ברעם קולו וַיָּנַע את הסירה הֵנה והֵנה, עד כי חשכו עיני הילדים.

“מה זה השי הלז אשר אתה אומר?” שאלה האשה בתאוה ותבֹא בחפזון אל הבית.

והענק הולך אחריה הביתה וישם את הסירה על פני השלחן ואת הנער לקח בין בֹּהן ידו ובין אצבעו ויחזקהו לעיני האישה ויאמר: “ראי נא לך את הגֹּמד הקטן הזה! על פני המים אשר לנו שָט הוא עם הצעצוע השני הזה בתוך קלפּת-אגוז זאת שמחים וטובי לב, ואשלח ידי ואדוג לי את כל המאכל הזה”.

והנער מפרפר בידיו וברגליו בין האצבעות המחזיקות בו ושואג כְּתָקוּעַ בראש חנית ואת פניו עִוֵּת עד לחרדה, ואולם אחותו קוראת אליו: “אל נא תירא, אחי, אין אדונינו האלה אוכלים אותך עוד”.

“אין עוד, שועלי הערום, אין עוד”. ענה הענק וישחק בקול גדול.

ואשת הענק לקחה את הנער המפרכּס מיָדו ותציגהו על פני השלחן, ויפול הנער שנית על צוארי אחותו וַיַּסְתֵּר את פניו בְּחֻבָּה, והאשה עומדת ומתבוננת אל שניהם. ועיני האשה בכל גדלה ובכל איתנה הביטו בנדיבות בפני הילדים ופניה הפיקו חנינה ולב טוב – והנערה הקטנה ראתה את כל זאת. כי לא היו בנים לאשת הענק, ולכן התחמם בה לבה בראותה את שני בני האדם הקטנים האלה מקרוב.

“זה לי ימים רבים מאד אשר לא טעמתי בשַר אדם”, קרא הענק. “לכן הכיני לי את הקטנים האלה לארֻחת הערב. עֲשי לי אותם צָלִי, כי כן אהבתי”.

“לא”, ענתה אשת-הענק מהר וַתָּשׂך את כפה על הילדים. “אלה פה עוד דלים ומעטים מאד ולא יהיו לך בלתי אם על שן אחת. נֶאֱבוס נא אותם בראשונה, עד כי ישמנו מעט. ללילה הזה יש לנו עֳפָרֵי צְבָיִם שמֵנים ארבעה, תפוחי אדמה שני כורים וקנטר אחד דֻבְדְּבָנִיות, ואת הקטנים האלה הניחה נא לי עד-כה והיו לי לשעשועים”.

“יהי כן”, הָמָה הענק בקולו ויצא החוצה להצפין את מכמרתו.

ואשת הענק נותרה עם הילדים לבדה בבית אחרי צאת אישה, וַתּוֹשב אותם על השלחן ותתבונן בהם היטב היטב ולא דברה דבר, ואחרי-כן לקחה את הנער, כי הוא הגדול, ותדבר אליו בשפה רכה, אשר לא יאמין איש כי שפה רכה כזאת לאשה כמוה, ותאמר: “אל-נא תירא, עכברי הנחמד, אין אני עושָׂה לך דבר, רק הֱיֵה בן-חיל וֲחֲכַם-לב, השמעת?”

“הוי גבִרתי אשת הענק”, ענה הנער בקול בוכה וכל בשרו רָעַד. “הנני ואעשה את כל אשר בכחי לבעבור מַלא את כל משאלותַיִך. ואולם אחותי פה טובה ממני וַחֲכָמה ממני שבעתים”.

“הַאֲמֶת הדבר הזה, קטנה?” שָאלה אשת הענק.

“יהללך זר ולא פיך, גברתי אשת הענק”, ענתה הנערה ותִּרקע ברגלה על הארץ בהָדר וַתִּקֹּד.

ותשובת הנערה הקטנה וכל מנהגה לקחו את לב אשת הענק כֻּלו, ותצהל את קולה ותאמר: “עוד מעט ונראה מי משניכם הֶחָכָם. הנה אנכי שָׂמָה לפניכם שלש שאלות, והיה אם תענו עליהן נכונה, ושלחתי אתכם חָפְשים”.

והנערה הקטנה מחאה כפיה מרֹב שמחה ותתפוש באחת מאצבעות אשת הענק הגדולות והרחבות ותשק לה בראש האצבע, ואמנם היתה כִמְנַשּׁקֶת לקורת בית-הבד בְּקָצֶהָ, אך אשת הענק מצאה בזאת נחת.

“עתה שימו-נא לב”, קראה. “ובכן אתה הנער: למה זה אוכלים את פרי העץ אחרי הארֻחה ולא בראשיתה?”

“יען כי טוב הַפְּרִי ונחמד לחֵך!”, ענה הנער בחפזון.

ואשת-הענק הנידה בראשה. “טוב ונחמד הפרי גם בראשית הארֻחה ככל אשר הוא טוב ונחמד באחריתה. לא הטיבות לענות. האם תיטיבי אַתּ לדעת את הדבר, קטנה?”

והנערה הקטנה רקעה ברגלה על הארץ שנית ותִּקד ותאמר: “יען כי לא יוכל איש לאכול דבר עוד, אם בראשונה בעודו רָעֵב יַעֲטֶה אל הפרי ואָכל אותו”.

הדברים האלה נשמעים", ענתה אשת הענק,. “אבל נפן נא מזה והלאה. מדוע זה מציגים על ראש מגדל בית הפקידות תבנית תרנגול ולא תבנית תרנגולת?”

“יען כי התרנגול גדול מן התרנגולת”, ענה הנער בחפזו, “ועל כן יראו אותו למרחוק”.

ואשת הענק הנידה גם הפעם בראשה. “הן לא יבָּצר ממנו לעשות גם את התרנגולת גדולה. לא הטיבות לענות. התיטיבי אַתּ לדעת את הדבר, קטנה?”

והנערה לא חשבה הרבה ותען" “אין תרנגולת יכולה לשבת על ראש המגדל, כי בְהַטִילהּ ביצים ונפלו כלן לארץ ונשברו לאלפי שברים”.

“לא-רָעים הדברים”, ענתה אשת הענק, “ועתה הנה השאֵלה השלישית. חֲזַק וְהִתְחַזֵּק, הנער. מדוע זה שערות הנשים ארֻכּות ושערות הגברים קצרות או חסֵרות כלן?”

“כי עתה אין לי להתחזק הרבה”, ענה הנער ולא נכלם רגע. “יען כי נותנים הגברים לְקַצֵץ את שערותיהם והנשים לא תִתֵּנָה”.

ואשת הענק הנידה בראשה בשלישית. “אולי טוב עשית לוּ התחזקת מעט בכל-זה. כי למה זה לא תתנה הנשים לקצץ את שערותיהן גם הן? הלא זאת עצם השאֵלה. אכן הֲרֵעותָ לענות. נראה נא את תיטיב אחותך לענות ממך”.

והנערה זכרה ברגע הזה את הקריאה אשר שמעה מפי אמה כפעם בפעם בְּעָנְיָהּ, ותען גם היא כאשה זקֵנה ומבינה: “טוב לנשים להיות להן שערות ארֻכּות, למען אשר תוכלנה לָגוז אותן בַּעֲשׂות הגברים מַעֲשׂי אִוֶּלֶת”.

ושחוק גדול ואדיר התפרץ מפי אשת הענק לדברים האלה, עד כי רעשו סִפי-הבית לקולו, ותמהר אל אישה החוצה ותקרא לו, ותצו את הנערה הקטנה לִשְׁנות את דבריה, והנערה הגידה את הדברים שניית, וישחק גם הוא בקול גדול מאד וַיַּחֲזֵק בצלעותיו בשחקו, ואחרי-כן קרא: “כל אשה למינה, אם קטנה היא כְּזַיִת ואם גדולה כְּבַיִת”.

ואשת הענק בראותה כי לב הענק טוב עליו עתה, ותמהר ותאמר: “נעזוב-נא את הקטנים האלה לנפשם, הן אם כה ואם כה כמוהם כאין”.

“למענֵךְ צַדְתִּי אותם ואַתּ עֲשִׂי בהם כטוב בעינַיך”, ענה הענק וַיָּנַע בכתפיו ויפן ויצא אל עבודתו.

הוא עזב את הבית והאשה מִהרה ותקח את הנער ואת אחותו ותשם אותם בכף ידה ותמהר עמם החוצה ותעבור את היער ותּבֹא עד רגל ההר ותושיבם על הארץ ותאמר: “עתה מַהרו ועִזבו את המקום הזה בטרם ינָחם אישי. ואַתּ קטנה, כי חָכַמְתְּ ככה, לכן הנני נותנת לך מתָּנה”.

ובדַבּרה הוציאה מחיקה כּיס משי קטן ותתן לנערה ותאמר: “קחי-נא את זה ושִׁמרי אותו היטב, והיה בכל עת אשר רעיון טוב יעלה על לִבֵּךְ, וראית והנה בַּכִּיס הזה שקל זהב. ואני הנני מאמינה, כי תעשירי מאד מאד”.

והנערה בטרם עשותה כה וכה לבָרך אותה ולהודות לה על טוּבה, ואשת הענק נשאה את רגליה הגדולות ותפן ותלך וַתֵּעָלֵם בעוד רגע.

והילדים היו חָפְשים לרוחם וישמחו על חֻפְשָתָם, ואולם עזובים וגלמודים היו עתה ביער איתן במדבר נורא, לא ראו דרך ולא יָדעו איה הם ולאָן יפנו. והנער ישב על פני הדשא הגבוה וישא את קולו ויבך מר: “הוי אחותי! מה תהיה אחריתנו! אֵי זה דרך נבוא אל אמנו ואל ביתנו!”

והנערה רבצה גם היא על יד אחיה ותתאמץ לדבּר על לבו ולעודדו, ואולם קרובות היו הדמעות גם לה. ותשאל גם היא את נפשה ביראה ובפחד, אם לא עתה יבֹאו הזאֵבים לאכול אותם אחרי בני הענק אשר נמלטו מידם.

פתאם ראו עיניה בשמים והנה חסידה מעופפת. אז קראה בקול גדול: “חסידה! הוי חסידה!” ותתפרץ ממקומה וַתּור אליה באצבעה ותקרוץ אליה בעיניה, כי רעיון עלה על לבה. ברגע ההוא ראתה כי כיס המשי אשר החזיקה בידה ואשר רך היה עד כה נהפך פתאם ויהי מִקְשֶׁה כֻלו, ובפתחה אותו והנה שקל זהב נוצץ לנגד עיניה. אז ידעה כי הרעיון אשר עלה על לבה טוב.

והחסידה ירדה מן השמים לאִטה וַתֵּשֶב על עֲנַף-עץ קרוב וַתְּקַשְקֵש לאמר: מָה אַתּ קוראת לי? מָה אַת שואלת?"

“חסידה, הוי חסידה!” קראה אליה הנערה, “הן הֵבֵאת אותנו זה פעם אֶחָת אל אמנו, הביאי אותנו אליה שנית. תָּעִינו בדרך ואין אנחנו יודעים לשוב הביתה”.

“אין אנחנו מביאים ילד אל אמו פעמָים” קרקרה בעלת החרטם ותאמר לשוב ולעוף השמיכה.

“הן לא תעזביני פה לבדנו למות במדבר הזה!” צעקה הנערה בקול פחדים. “חסד, חסד עשי עמנו היום, ואַתּ תראי כי נאהב אותֵך עד עולם בכל לבבנו ובכל מאדנו”.

והחסידה חשבה רגע אחד מחשבות כמשפטה תמיד, ואחרי-כן השתקשקה פתאם: “הלא כבֵדים אתם לי מנשֹא, הכו-נא וְאָבֵא לי את חֲבֵרותָי”

וכמו חץ מקשת התנשאה וַתָּעָף, ולא ארכו בלתי-אם רגעים אחדים והילדים שמעו והנה רעש וקול משק כנפים גדול, ופתאם והנה שבע חסידות יורדות אל המקום אשר הם שם. וארבע חסידות תקפו את הנער בידיו וברגליו ושלש החזיקו באחותו בשמלתה ובחגורתה, ותעופנה משם והלאה תחת רקיע השמים על פני יערות ושדות, על הרים ועמקים, בחפזון בחפזון, עד כי נבצרה מן הילדים להביט על סביבם, כי תעה ראשם, ויסגרו את עיניהם. ככה עברה עליהם עת, ולא ידעו הילדים אם הרבה ואם מעט, ופתאם והנה קול רעש ונפֵץ ונֵפל, ובפקחם את עיניהם והנה הם שוכבים במִטת אמם, והחסידות מעופפות בעד החלון הנשבר החוצה.

ואמם אשר דָאגה להם מאד בכל העת ההיא, כראותה אותם ותצעק צעקת שמחה גדולה, ותִּשכח מֵעֲנֹש אותם כאשר אמרה בראשונה. וכאשר סִפּרה לה הנערה את דבַר הענקים וכאשר הראתה לה את המתנה היקרה אשר נתנה לה אשת הענק ואת שקל הזהב הראשון אשר מצאה שם בגלל הרעיון הטוב הראשון אשר עלה על לבה – אז סלחה להם בכל לבה.

“עתה הנה העשַׁרנו”, אמר הנער ולבו הָגה כבוד רב לאחותו, “הן יום יום יעלו על לִבֵּךְ רעיונות טובים אשר לא נוכל לספור אותם מרֹב”.

“גם אני ככה אחשוב”, אמרה הנערה בגאון מעט.

והנערה החֵלה לְרַדֵּף כל היום רעיונות טובים, ותתאמץ לדַבּר בלי הרף דברים ואמָרים מְסֻלְסָלִים וּמוּחָדים ¹אשר נחשבו בעיניה לחכמות גדולות, ומדי פעם ופעם שלחה את ידה באין רואה אל כיס המשי אשר בצלחת בגדה ותמַשש אותו, ולא מצאה את השקל, ויהי לה הדבר לפלא ולרֹגז לב, ותּנַחם את נפשה לאמר, כי רק התל התלה בה אשת הענק. ואולם בהיות עם לבה הרעיון על דבר החסידה הלא מצאה את שקל-הזהב, ואם כן לא יתָּכן כי רק לצון חמדה לה אשת הענק. והנערה העמיקה לחשוב מחשבות על הדבר הזה, ופתאם והנה רעיון בלבה לאמר: “האם לא יתכן כי כל אשר הגיתי ודברתי עד כה ואשר אמרתי עליהם בלבי כי חכמות נפלאות המה, לא היו חכמות נפלאות,כי אם דברי אִוֶּלֶת?”

ברגע ההוא ראתה והנה כיס המשי אשר בצלחת בגדה נהפך פתאם מִקְשֶה, ותפתחהו ברעדה ותרא והנה שקל זהב נוצץ לנגד עיניה. אז הבינה כי זה אפוא הרעיון הטוב הראשון אשר עלה על לבה מאז היה לה הרעיון על דבר החסידה.

למן היום ההוא והלאה שבה להיות עֲנָוָה כבראשונה ולא בקשה עוד רעיונות טובים במאמצי-כח, כי אם חִכּתה להם בבֹאם מאליהם, ויש אשר הרבו לבוא ויש אשר מעטו, ואולם בוא באו בכל עת ובכל זמן, ולא חסרו עוד לה שקלי הזהב הנוצצים ולא היה עוד על אביה ללכת אל בית מעשֵה המכונות, כי אם בנה לו בית-חרֹשּת לנפשו, ואמה לא הלכה עוד לבתי זרים להיות לכובסת ואחיה נפך ויהי לאיש טוב וּנְבון-דבר ורב חיל, ויהיו כלם ברוכים ומבורכים עד יום מותם.

א.

למען יהיו דברי בפרק זה ברוּרים ומדויָקים, הנני מוצא לחובה לענות קודם לכֹל על השאלות: מה היא הגאוניות? מה הוא הכשרון? התשובה הרגילה על השאלות הללו מורכבת היא משמות עצם שהוראתן – התפלאות והשתוממות, ומשמות-תאר שפירושם – תהלה וכבוד. אנחנו לא נאמר דַּי בזה. לא מליצות וחלקות הננו רוצים לתת להקורא, כי אם באורים נוסדים על המחקר והבינה. הנני מאמין, כי קרובים אנחנו להאמת אם נאמר: בעל כשרון הוא עצם העושה את הפעולות הרגילות, במדה כללית או רק במדה מרובה, באופן יותר טוב ובחריצות יותר נעלה מרוב בני מינו, אשר גם הם בקשו להשתלם בַּעֲשִׂיָתָן. הגאון הוא איש הממציא פעולות חדשות מעקרן, אשר לפניו לא היו, או הוא משתמש בהרגילות הישנה על פי דרכו המקורי המיוחד לו לבדו. במתכַוֵּן קראתי את בעל-הכשרון בשם עצם ואת הגאון בשם איש. הכשרון כמדומה לי איננו סגולה המיוחדת רק לבני האדם. הסגולה הזאת נפגשת גם בקרב החיות. הכלב-המסולסל, שהוא מסוגל יותר משאר הכלבים ללמוד מלאכות ושליחיות שונות, הרי הוא בעל כשרון; כן הוא גם חַכְלִילִי-הַגָּרוֹן המצטַין בשירתו בין יתר עופות המזמרים; אוּליַ גם זאב-המים הממהר לצוּד צַיִד, תולעת-יוחנא המתנוצצת יותר מהאחרות הרי הם בעלי-כשרון. הגאוניות היא רק בקרב האנשים, וגם זאת רק בקרב איש אחד. הגאון סולל דרכים חדשים, אשר לפניו לא הלך בהם איש. כזאת לא תעשה, עד כמה שההסתכלות האנושית מגעת, אחת החיות. הגאוניות יכולה להמָּצא רק בקרב כל המין של בעלי החיים. ומהלך ההתפתחות מתָּא-החי עד האדם מוכיח על זה. רשאים אנחנו לאמר, כי העולם האורגני בכלליותו הוא גאון. ההתפתחות והגאוניות הן שמות נרדפים, ותורת השתלשלות המינים לא באה אלא ללמד ולהודיע כי רוח הגאונויות שוררת בעולם האורגני. אין כל ספק כי גם חיות ידועות חפשיות הנה במדה ידועה בדרך התפתחותן והֵנה משתוקקות לנטות מהטפוס הקבוע של המין, כי אותם השנויים שאנו רואים אחרי תקופות ארוכות בבנין גופם ובארחות חייהם של המינים, הלא נתהווּ מתחלה בבעלי-חיים יחידים. אולם ההתרחקוּת מהטפוס הישן והשאיפה להחדש שבקרב בעלי החיים היחידים הן כל כך מצערות וקלות, עד כי אין אנחנו יכולים לתפוס אותן בחושינו. לוּ ראינו אחת הדבורים שהיא בונה את תאי-הדבש שבכַורתה לא בעלי שש צלעות, כי אם רבועים או בעלי שמונה צלעות, לוּ ראינו אחת הצפורים שהיא עושה את קִנה על פי תבנית חדשה, או שור אשר יתן את צוארו להורגים ולא יתנו בעֹל, כי אז היינו רואים ומודים שהמה גאונים. אבל העולם עוד לא ראה כזאת, בעוד אשר בקרב האנשים יראוּ נטיות כאלה מהדרכים והמעשים הנהוּגים והמקובלים מדור דורות.

מזה אנו רואים כי ההבדל בין הגאון ובין בעל הכשרון הוא לא כמותי, כי אם אֵיכוּתי. לא נעלם מנגד עיני שאם נחקור עמוק עמוק את הדבר, אז נראה ונוָּכח שההבדל הוא אמנם לא בעצם ולא במהוּתם הפנימית, כי אם במספר המדרגות והמעלות שהמה נבדלים זה מזה. נביא נא רק דוגמה אחת. להאיש הרוצה להיות פרופיסור לתורת דברי הימים באחד בתי מדרש המדעים הגבוהים, דרושות שלש סגֻלות: כח-הזכרון, כח-השופט וכח הרצון, הכל במדה ידועה ובשעור לא גדול יותר מדי. אבל כל הסגלות האלה כשהן מצורפות יחד עושות את בעליהן רק לאיש בינוני מוּצלח, ולכל היותר לבעל כשרון הראוי להתכבד. אבל אם כל הסגלות האלה הן במדה עצומה מאד ובשעור רב, אז יוכל בעליהן להיות לחכם-מדינה גדול, למנהיג האומה, למושל בבני האדם, והוא נותן אולי מהלך חדש לקורות הדורות ואנחנו צריכים להודות כי גאון הוא. אמנם כל ההבדל בין האחרון ובין הראשון הוא רק כמוּתי: להפרופיסור הבינוני נִתנו הסגלות רק במדה ידועה ולחכם-המדינה העליון נתנו אותן הסגלות עצמן במדה מרובה, אבל ההבדל הכמותי הוא פה כל כך גדול, עד כי שני האנשים האלה יֵרָאו כאלו הם נבדלים זה מזה על פי איכותם, עצמותם ומהותם הפנימית ואין כל קרבה ביניהם. ההבדל שבין המוֹנבלַן ובין גרגיר החֹל הוא רק במדת כמוּתם ולא עצמותם. ובכל זאת מספיק ההבדל העצום שבמדת גדלם לעשות משניהם, שבעצם הדבר אחר המה, חזיונות שונים ונפרדים זה מזה – הר-ההרים מונבלן וגרגיר חֹל.

––––––––

ב.

בהפרק “הרבים והמעטים” כבר בקשתי להוכיח, כי לא כל הגופים האורגניים מסוגלים לענות על הרשמים הבאים מן החוץ בפעולה חוזרת מקורית וחדשה, שאיננה בת-ההרגל מדורות קדם, של מערכת העצבים והשרירים, כלומר: במעשים ובמחשבות מקוריים. זאת יוכל לעשות רק הגוף האורגני שהוא משוכלל בבנינו שכלול מיוחד וכחות החיים האצורים בו הם עצומים מאד. הגאון, אשר סגולתו העקרית היא, לפי דעתי, לעַבֵּד בדרך מיוחד לו את הרשמים שהוא מקבל מן החוץ, הוא אפוא בעל גוף אורגני שהגיע למדרגת התפתחות גבוהה מאד. “שאר הרוח” ו“הנשמה היתרה” אשר להגאון המה דברים שאינם נקנים על ידי יגיעה ועבודה, שקידה וחנוּך. הסגלות האלה הן מתנת הטבע לבחירי יצוריה. גֶּתֶּה שם בפי אחד מיצורי שירתו את החרוז הזה: “חדרו נא לתוך חיי האדם המלאים!” הדברים האלה נשמעים לכאורה כתמימות יתרה, אבל באמת המה יוצאים מלב אדם המכיר את כל גדלוּתו הפנימית. המשורר דורש מאתנו רק דבר קטן וקל: לצלול בנבכי ים החיים ולדלות משם את כל האוצרות הטמונים והשפוּנים, - לא יותר. אבל לזה דרוש להיות גאון. האדם המצוי וגם בעל הכשרון לא ידע כלל איך יחדור אל החיים המלאים, איך יתחיל, איך יגש אל העבודה הזאת; ואם ישלח ידו אל מעמקי החיים והשיבה ריקם מבלי אשר יתפוש מאומה. האדם הבינוני, וגם את בעל הכשרון הנני חושב לסוג זה, איננו רואה כלל את העולם, כי אם את ציוּרו הנשקף מעיני הגאון. הוא רואה את “חיי האדם המלאים” לא בצורתם הממשית ולא כהויתם, כי אם בצורת צללים הנופלים על הקיר מעֲשָׁשִׁית-הקסמים של הגאון. ינסה נא האדם המצוי לתפוש את הצללים המפזזים והמנוּמרים האלה ככל אשר יחפוץ, - מאומה לא ישאר בידו. חזיונות החיים המה כחמר בלתי מעוּבד; האדם הבינוני לא ידע מה יעשה בו, ורק הגאון יברא ממנו דבר-מה, ואז ידע גם הראשון למצוא בו תועלת. אם האדם הבינוני רואה את העולם והחיים שאין להם סוף בצורת תמונות ידועות, הוא יען כי הגאון חבר את כל הקוים המפוזרים ברחבי האין-קץ לתבנית אחת ויעשה לה מסגרת. האדם המצוי מרגיש, חושב ועושה ככל אשר הרגיש, חשב ועשה לפניו הגאון בפעם הראשונה. האדם הבינוני עובר על מחזות החיים, אשר עוד לא עִבדם הגאון עִבּוּד אורגני, מבלי אשר יראֵם, מבלי אשר ירגישם ומבלי אשר יחשוב כלל על אדותם.

רק על ידי משל מהעולם האורגני הנני יכול להטעים ולהסביר את הדבר הזה. החמרים, הדרושים לכלכלת בעלי החיים, כלומר: הפחמן והחנקן, נמצאים על הארץ בכל מקום לרוב, אבל אין החיות יכולות להתפרנס מהם כשהם באותה צורה שהטבע מושיטה להן. במקום שהאויר רָוֶה מחמצת-פחמנית (Kohlensäure), במקום שהקרקע מכוסה גרגירי מלח המורכבים מחמצן ומחנקן, שם אין החיות יכולות להתקיים. רק הצמחים יכולים לעַבֵּד את החמרים האלה, את הפחמן והחנקן, ולהכשירם למזון, ולא כל הצמחים כי אם אלה המחזיקים בקרבם כלורופיל. הפחמן והחנקן מוכשרים לאכילת החיות רק אחרי אשר עֻבדוּ בגוף הצמחים. היחס הזה עצמו שורר בין הגאון ובין יתר האנשים ואף בעלי הכשרונות במשמע. להאדם המצוי קשה לעַכֵּל את חזיונות הטבע, להפכם לבשרו ודמו, ולקלטם במוחו ולעשותם לחלק מידיעתו הפנימית. הוא רואה אמנם את החזיונות אבל לא יקבל מהם כל תמונה; הוא אמנם שומע, אבל לא יבין את אשר ישמע ולא יבקש לו פתרונים אבל הגאון יש לו סגולה מיוחדה לברוא מחזיונות ציורים מעוּבדים, אשר גם האנשים השכיחים יכולים לאצור אותם בידיעתם הברורה.

הגאוניות היא אפוא פרי ההתפתחות הגבוהה של הגוף האורגני, והכשרון הוא פרי החנוך וההתמדה של ההכנה הטבעית, אשר לרוב בני השבט הבריאים והנורמלים. ואחרי אשר אני מחליט כי הגאון שונה בבנין גופו משאר בני האדם, הנה יש להקורא המשפט לשאול אותי, איזו רקמה היא המפותחה ביותר בגוף הגאון? אלו היו הגאוניות והכשרון חזיונות פשוטים, אז אולי לא היה קשה כלל לענות על שאלה זו; אז היו יכולים לפתור את הדבר הקשה הזה באופן פשוט מאד: הכשרון הוא פרי זכרון חזק מאד, הגאוניוּת היא פרי רצון כביר מאד; ובכן בעל הכשרון הוא האיש אשר מרכזי –מוחו הממונים על הזכרון מפותחים מאד, והגאון הוא האיש אשר מרכזי-מוחו הממונים על הרצון מפותחים מאד. איזה המה המרכזים האלה ואיה מקומם, לא ידעו עוד כיום בדיוק; אבל בודאי ימצאו אותם כעבור איזה זמן וכבר נגלו עקבותיהם של איזה מהם. כן היינו יכולים להשיב על השאלה הזאת, והבאור של חזיונות הרוח המיוחדים היה קל כשחוק ילדים. אבל אין הדברים פשוטים כל כך, ואין הבאור קל כל כך. הגאוניות והכשרון המה חזיונות מורכבים מאד; רק לעתים רחוקות הננו יכולים לבאר אותם על ידי יתרון רוחני אחד שהוא בולט ומצטין ביותר, אם גם על פי רוב הוא הוא המכריע בקרב מוחו של הגאון או בעל הכשרון, כאשר הוכיחו החקירות המדויקות. ביצירת הגאוניוּת או הכשרון משתתפים כמעט תמיד יתרונות וסגֻלות שונים, אף אם לא במדה אחת. על ידי אופני ההרכבות והצרופים והקשורים השונים של התלכדות אותן היתרונות והסגלות באיש אחד, תהיינה גם התוצאות שונות, עד כי קשה מאד למצוא את סבתן בחלקי המוח. היוצא מזה, כי הרוצה לחקור את נפש הגאון או בעל הכשרון ולעמוד על עקר מהותם, עליו לנתח בנתוח דק את כל אותם חזיונות הרוח אשר יֵרָאו בעינינו כשלמים ומאוחדים לחלקיהם היסודיים ולמצוא את מקורם בגוף.

––––––––

ג.

כל איש משכיל יודע כיום, כי מערכת-עצבינו המרכזית, כלומר: המוח הגדול והקטן, המוח המאוּרך וחוט השדרה, עצבי ההרגשה והתנועה, איננה אורגן מאוּחד בעל תפקידים פשוטים כמו הלב או הכליות, כי אם חבור של אורגנים רבים, אשר אף כי קרובים המה על פי בנינם, אך תפקידים שונים לכל אחד מהם. מעין היחוסים האלה הננו מוצאים גם בקרב מערכת כלי העכול. כל הקֶּרב והמֵּעַיִם מבית-הבליעה עד פי הטבעת עם כל השַּׁיך לזה הוא כלי אחד, אשר כל חלקיו עובדים לתכלית אחת: להכשיר את כל חמרי המזון המובאים לתוך חללו, על ידי שנויים מיכניים וכימיים, להחזקת הגוף, להתחדשותו ולקיומו. אבל מה שונים המה החלקים הפרטיים של הכלי המורכב הזה! אין כל דמיון וקרבה בין שקדי-הרוק שבפה (מונדשפייכעלדריזען) ובין שקדי הקבה הגדולים (Pancreas) או הכבד; בנין הקֵּבה הוא שונה מהמעי-הדק; שקדי הריר שבכותלי הקבה העוזרים לעכוּל המזון שונים המה בכל מבני המעים המדיחים את הפסולת מן הגוף, הללו מוציאים מיץ המהפך את העמילן (שטאֶרקעמעהל) לסוכר, ואלה מוציאים מיץ המתיך וּממסה את החלבון. רקמה זאת עוסקת במסע חמרי המזון, רקמה אחרת חוסמת את הדרך לפניהם ומכרחת אותם להעצר מעט, ועוד רקמה אחרת עוסקת במציצה. כן ממלאה מערכת-העצבים המרכזית את תפקידה לקשור את ה“אנכי” עם “לא-האנכי”, או, בשפה פחות פלוסופית, את הסרסורת בין העולם החיצוני ובין האיש, היא המהפכת את הרשמים הבאים מחוץ לידיעה פנימית והיא העוזרת להידיעה וההכרה לפעול ולענות על רשמי העולם החיצוני; אבל כל העבודה הזאת מתחלקת לפעולות פרטיות רבות ושונות זו מזו, שכל אחת מהן יוצאת מחלק מיוחד שבמוח או שבחוט-השדרה. הנני חפץ להסביר דברַי אלה רק על ידי דוגמה אחת. נקח נא, למשל, את הראות. מי שלא עסק במדעים חושב, כי דבר קל ופשוט הוא עד מאד לקחת עתון ולקרוא את הכתוב בו. אם יאמרו לו כי העִוֵּר בשתי עיניו לא יוכל לקרוא בספר, - זאת, אמנם, יבין תכף. אבל איך יתפלא וישתומם, אם יאמרו לו, כי עינים פקוחות לבד אינן מספיקות למלאכת הקריאה, כי לזה דרושה עוד עזרתם של אורגַנים רבים ושונים, שמקומם במוח האדם, ואם רק אחד מהם לא יעבוד כראוי אז אי-אפשר לקרוא. תפוח-העין בנוי כמו “חדר-אפל”, אשר על כותלו הפנימי ממול עדשת-הזכוכית נופל ציור מקוטן ובהיר מהעולם החיצוני. הכותל הפנימי הזה הוא עור-הרשת שבעין המקובץ מהחוטים הדקים הנפצלים של עצב-הראות, המוליך את הציור הנופל לתוך העין אל המוח. הרושם יורגש, כפי שיש לשער, באחד מחלקי המוח אשר מאחורי המקום הנקרא בשם: הקופסה-הפנימית (Capsula interna). באורו ופתרונו של הרושם, הבא על ידי העין, יוצא ממרכז אחד, אשר על פי חקירותיהם של קוּסְמוילס, ויסטפלס ואחרים יש לשער, וההשערה לא רחוקה היא מהאמת, מקומו בצדו השמאלי של המוח מתחת. העין מְצַיֶרֶת אפוא את העולם החיצוני, עצב- הראות מוליך את הציור אל הקופסה הפנימית; הקופסה הפנימית הופכת את הציור להרגשה חושית, וזאת האחרונה נמסרת אל הקליפה האמוצה של המוח ושם היא מקבלת צורה ברורה של הידיעה הפנימית. אם העין איננה מסוגלה לעבודתה, אז הקשר שבין ה“אנכי” ובין “לא-האנכי” על ידי חוש הראות יגרע לגמר. אם נפגם עצב-הראות, אז אמנם מצטיֵּר העולם החיצוני במקום הראוי, על עור הרשת, אבל אין הציור מגיע אל המקום שרק שם יורגש. אם נלקו אחוריה של הקופסה הפנימית אז אמנם מגיע הציור אל המוח, אבל אין שם מי אשר יקבל את הציור. אין הציור הנכנס אל המוח מורגש שם. ואם קרום המוח נפגם בצדו השמאלי מתחת, אז אמנם הציור מורגש, אבל איננו מובן ומבואר. העינים רואות, אבל האיש לא ידע מה הוא רואה. כן היא כל פעולה רצונית, כל רגש, כל ציור-דמיוני אשר יֵרָאו כפשוטים ומאוחדים, ובאמת מורכבים המה עד מאד. ביצירתם משותפים אורגנים שונים של מערכת-העצבים המרכזית.

האורגנים הפרטיים האלה של המוח ושל חוט השדרה יקראו בשם מרכזים ויחלקו לעליונים ותחתונים. מקומם על סולם החשיבות הוא לפי ערך תפקידם שהמה ממונים עליו. אולם את ערך תפקידם חשבו לא לפי חשיבותו להחזקת החיים, כי אם לפי מדת השתתפותו ביצירת עצמיותו המיוחדה של האיש. יש סגלות נפשויות שהן רק קנינו של האדם, למשל, המחשבה המופשטה או השפה; ויש בסגלות שהן משותפות לו ולהחיות, למשל, כח-הזכרון והרצון. ויש עוד סגלות אחרות שהן משותפות להאדם ולכל בעלי החיים, למשל, הכלכלה והפריה-ורביה¹.

חשיבותו של התפקיד, וממילא גם המרכז הממונה עליו, הוא בערך-המהוּפך להרחבתו בעולם האורגני ולנחיצותו לקִיוּם החיים. בלי פעלות-הכלכלה הגסות והדקות, כלומר: בלי עבודת העכול, הנשימה ומרוץ-הדם אין הגוף יכול להתקיים אפילו כהרף עין; ובכל זאת המרכזים הממונים על עכול המזון והמרכזים, אשר מקומם בהמוח המאורך, הממונים על עבודת שרירי-החזה והלב יֵחשבו להיותר שפלים. תנועות הידים והרגלים, כלומר: הסדור הנכון של התנועות האלה, אשר בלעדו אי-אפשר ללכת או לתפוש דבר-מה ביד, גם הן חשובות מאד להאדם, אבל הוא יכול להתקיים ולחיות גם בלעדן, ובכל זאת נחשבים המרכזים הממונים על תנועות השרירים ועל צרופן הנכון ליותר גבוהים. הזכרון, כח-השופט וכח הדמיון אינם דברים הכרחיים לקיומו של גוף האדם, כי אם מותרות נעימים, והאדם יוכל לחיות בתענוגים ימים ושנים גם בלי “סרח העודף” הזה, ובכל זאת המרכזים הממונים על הכחות האלה, אשר מקומם בקרום המוח האמוץ, נחשבים להיותר גבוהים.

סדר המעלות הזה איננו מקריי, כי אם מיוּסד היטב. כל אשר התפקיד הוא יותר כללי ויותר הכרחי לקיום הגוף, כן הכלי המיועד לזה הוא יותר פשוט ויותר גס; ובאותה מדה אשר התפקיד הוא יותר מקורי ויותר מפורט, במדה ההיא עצמה הנה גם הכלי, אשר בו יֵעשה, הוא יותר מורכב ויותר דק ועל כן יותר מעונג. הַמַּחֲרִשָׁה הוא כלי יותר הכרחי ויותר כללי משעון-הכיס, וזה האחרון הוא יותר הכרחי ויותר מנפרץ בקרב האנשים מכלי-מדידה מדוּיקת. המחרשה היא על כן יותר פשוטה ויותר גסה משעון-הכיס וזה האחרון הוא יותר פשוט וגס מכלי-מדידה מדויק. לא נקל הוא לשבור את המחרשה אבל השעון אם ישליכוהו הנה והנה ינופץ לרסיסים ולכן הוא דורש זהירוּת ידועה מידי המשתמש בו; וכלי המדידה המדויק יקולקל גם מנגיעה קלה שבקלות. כלכלת הגוּף היא עבודה גסה. היא היתה יכולה להֵעשות גם בלי אברים מיוּחדים לזה, כאשר יוכלו לעשות חריץ באדמה בלי מחרשת, כי אם בעזרת המקל, האבן וגם בידים ערומות, אם גם עבודה כזו היא קשה ביותר. הדיוקנה-הקדמאה (פראָטאָפלאַזמאַ) גם בצורת גוּש פשוט שבפשוטים יש ביכלתו לפרנס את עצמו, במובן היותר רחב של המלה הזאת, על ידי שהוא קולט וסופג לתוכו חמרים מוּצקים, נוזלים ואויריים, ובכן הוא מוכשר לעבודת העכוּל והנשימה גם אם אין לו סימן האברים הדרושים לזה. ואם האדם דורש לעבודה זו כלים מורכבים מאד, כמו מערכות כלי מרוץ-הדם, כלי העכוּל והנשימה, הוא יען כי תפקידי גופנו וצרכיו המה יותר מרכבים והוא מוכרח אפוא לחלק את עבודתו לאברים שונים. אין העת מספקת למזכיר-הממשלה לעשות עבודתו המדינית, לבשל את ארוחתו, לנקות ולטלות את בגדיו. המלאכות האחרונות יעשו המשרתים שעתותיהם בידיהם. גם פרנסת גופנו, אף כי הוא מורכב והתחלקות עבודתו עולה למדרגה גבוהה, היא מלאכה שפלה ופשוטה ומרכזי המוח הממונים עליה המה כל כך גסים, עד כי אין המחלות שולטות בהן באותה מדה שהן שולטות ביתר מרכזי המוח ובאמת ימותו לאחרונה. גם מרכזי התנועה המה שפלים במדה ידועה ועל כן גם הם אינם עלולים כל כך לכל מחלה ופגע. הגוף דורש מהמרכזים האלה, שמקומם בחוט-השדרה, רק מלאכה קלה ומועטה. כאשר יוָּדע להם על ידי עצבי-ההרגשה, כי איזה כח זר פועל על חלק ידוע מהגוף, אם נגיעה קלה היא או כאב עצום, אז מוטל עליהם להביא מערכי שרירים ידועים לידי התכַּוצוּת או למנוע אותם מזה ולעורר על ידי זה תנועה מכֻוֶּנת לתכליתה המגנת על הגוף מפני הכח הזר. תנועה כזו באה מאליה, בלי פקודה וגם שלא מדעתנו. תנועה כזאת עושה גם הצפרדע כרוּתת-המוח. מרכזי –התנועה המה הדיוטים, אם לא נאמר שוטים. המה בעצמם אין ביכלתם להכיר ולהבדיל את סבות ההרגשות המוּבאות להם. אם אין כל סכנה נשקפה להגוף מהכוח הזה, אז יצוה עליהם מרכז-גבוה לנוּח. ולהפך, אם על הגוף לרוּץ או לדלג למען הנצל מפגע רע, גם אז יבוא המרכז הגבוה ויצוֶה עליהם להניע את מערכי-השרירים הדרושים להתכַּוֵץ בשעת הריצה והדלוּג. ולסוף מרכזי המוח המחוללים את הרצון והידיעה הפנימית ואת כל תוכנה, המה היותר גבוהים, יען כי עבודתם היא מורכבת ומרובת הפנים ורק אנושית, והיא דורשת עזרתם של יסודות רבים ודקים מאד, עד כי הפעולות היותר חלשות וקלות יכולות לקלקל את הכלי דק-ההרגשה הזה ולהשביתו מעבודתו, או, להפך, לעוררו לעבודה. וכל מה שמעלתו של המרכז היא יותר גבוהה, כן תִּמָּשך יותר התפתחותו, כן יאחר זמן בשולו וכן יקדים להתמעך ולההרס. מזה אנו רואים כי סדר- המעלות של מרכזי- המוח הוא קבוע ביד הטבע עצמה.

––––––––

ד.

תורת-החיים (Biologie) הדרוינית החדשה רואה את גוף האדם ככנסיה, כמדינה שלמה של בעלי-חיים פשוטים, אשר לכל אחד מהם עבודה מיוחדה. כל תא (Zelle) חי הוא ראשית לכל גוף בפני עצמו עם כל התפקידים הדרושים לקיומו; התא יכול אפוא להתפרנס, לפרות ולרבות, על ידי התחלקותו, וגם להתנועע על ידי התכוצות הפרוטופלסמה שלו. אבל בהתאחדם למיליונים אין מספר לברוא גוף חיה או אדם המה מחלקים ביניהם את העבודות האלה. כל אחד מהם ממלא רק תפקיד אחד מיוחד לו ושוכח את יתר תפקידיו הראשונים, ולולא יתר התאים העושים בעדו את הצרכים הדרושים לקיומו היה נכחד ונשמד מהרה. כדורי-הדם האדומים והקטנים, למשל, יכולים לבלוע את החמצן ולמסור אותו לכל רקמות הגוף, אבל אינם מסוגלים עוד לתנועה, לפריה ורביה. חוטי-השרירים יכולים להתנועע בעצמם ולהניע גם את יתר אברי הגוף, אבל אינם יכולים למשוך אל קרבם מן החוץ חמרי-מזון בלתי מעובדים וכן אינם מוכשרים לפריה ורביה.

ואף כי בעצם וראשונה כל התאים, אשר מהם יורכב גופנו, או, כדמיון האמור, כל יושבי המדינה, שוים המה איש לאחיו וחקה אחת ומשפט אחד להם, בכל זאת הננו מוצאים בהם כיום את סדר היחוס וסולם המעלות. הגוף הוא חברה מקובצת של דלים, אזרחים ופקידים שליטים. הגוף כולל בקרבו את כל המדרגות השונות של התפתחות בעלי החיים. גופיפי-הדם (בלוּטקאֶרפעכען) וְתָאֵי-הַלֵּחַ (Lymphzellen) לא יעלו במדרגת התפתחותם על חיות-המתג (Bakterien) אשר ילחמו בם לעתים קרובות, ולפעמים יפלו גם שדוד לפניהם אף כי על הרוב המה, כדורי-הדם, החזקים. חוט השדרה של האדם איננו גבוה במעלתו משל הצפרדע; מרכז–ההרגשה של האדם התרבותי איננו גבוה במעלתו משל בן השבט היותר שפל. רק המרכזים היותר חשוּבים, מרכזי המחשבה וכח-השופט ירימו את הגוף על כל יתר בעלי-החיים ועושים אותו לא רק לעצם-חי סתם, לא רק לאחד מבעלי-החוליות (Wirbeltierre), לא רק לאדם סתם, כי אם לאיש יודע בעל תכונה מיוחדה שהוא מצוין בין חבריו ועולה על כלם אם המרכזים האלה מפותחים בו ביותר.

אם נתבונן אל המחזות העוברים בקרב גוף האדם, אז יֵראה לפנינו חזיון נפלא: מלחמה תמידית בין החלקים והיסודות, ורשאים אנחנו לקרוא את המלחמה הזאת בשם מלחמת ממשלת-העם לנגד ממשלת-האצילים. מהמרכזים השפלים אינם נוחים כל כך לקבל עליהם את מרותם של הגבוהים ולסור למשמעתם, והמרכזים הגבוהים מתאמצים לשוא להסיר מעליהם את העול האכזרי של השפלים מהם. מרכזי-המוח אינם יכולים להשבית את מלאכת מרכזי-הכלכלה, או, לכל הפחות, לעכבה או למהרה. תפקידי שקדי-הלֵּח וגופיפי-הדם אינם תלויים כלל בידיעתנו וברצוננו, ואינם מושפעים מהם כל עקר. רק בדרך לא-ישר יכולים מרכזי-המוח להוכיח כי הם התקיפים. הם יכולים לעצור את הבאת המזון אל הקבה והאויר אל הריאה ולעכב על ידי זה את עבודת שקדי-העכול וכדורי-הדם הקטנים. ולהפך, עבודת מרכזי-המוח הגבוהים תלויה במדרגה ידועה בעבודת המרכזים השפלים. כי הראשונים עושים את תפקידם וחובתם באופן היותר טוב, רק אם אלה האחרונים עובדים את עבודתם בלי כל מעצור, באופן מסודר וטוב.

הנטיות העממיות שוררות לא רק בקרב המפלגות התחתונות של הכנסיה אשר בגוף, כי אם כל הממשלה טבועה בחותם הדימוקרטי. אין לנו אף מרכז אחד אשר ימשול ממשלה בלתי מוגבלת על כל מרכזי הגוף. ישנם מרכזים רבים שערכם במדינת הגוף שוה ומעלתם אחת. ומהם, לכל הפחות, שלשה מרכזים שהמה המושלים על יתר אברי הגוף. המרכזים האלה הם של הידיעה הפנימית, של הזכרון ושל הרצון. (בעצמו של דבר רק השערתי היא, כי יש מרכזים הממונים על כל הפעולות הנפשיות האלה; אולם השערתי זאת לא הובררה עוד ולא נתאמתה על ידי הנסיונות והבחינות, ויוכל היות כי על ידי חקירה יותר עמוקה נבוא לידי ההכרה, כי הידיעה הפנימית, הזכרון והרצון המה לא חזיונות פשוטים, כי אם תפקידים מורכבים מיסודות שונים). שלשה המרכזים האלה פועלים ומשפיעים זה על זה, אבל אינם תלויים זה בזה וכל אחד מהם עומד ברשות עצמו. ולמען תהי פעולתם מועילה לגוף, צריכים המה להתאים את פעולתם ולעבוד שכם אחד. אך ההתאמה הזאת תחסר במקרי מחלות-המוח וגם אם למראית עין הרוח בריאה ושלֵמה. לפעמים יאבד הזכרון, אבל הידיעה הפנימית קַיֶמֶת ונשמרת. כן יאבד, במקרים ידועים, הרצון בעוד אש הידיעה לא חדלה ולא פסקה את עבודתה. ולפעמים הזכרון והרצון קַיָמים ונשמרים והידיעה הפנימית נעדרת. את החזיון האחרון הננו רואים בקרב הסהרוּרים ובמקרים ידועים של ההשפעה (היפנאטיזמוּס). וגם בשעה שכל שלשה המרכזים האלה עובדים כראוי וכתקונם דרכיהם נפרדים ונבדלים. הדרכים האלה יכולים אמנם להיות מקבילים איש לרעהו, - יכולים, אבל לא בכל עת יהיה כדבר הזה. יודעים אנחנו כי כח הזכרון איננו תלוי ברצון והוא עומד ברשותו המיוחד. הזכרון מעביר לפני ידיעתנו ציורים שונים ומעורר בקרבנו תמונות שונות, אשר לא בקשנום ולא חפצנו בהם. ולהפך, לפעמים הננו מיַגעים את מוחנו להעביר לפני עיני רוחנו ציורים ידועים השמורים באוצר זכרוננו, וזה האחרון מונע אותם מאתנו וכובש אותם במצפוניו כמו להכעיסנו. כן גם הרצון עומד ברשותו ואיננו תלוי בידיעתנו וכל תוכנה. הננו משתמשים בכל כחות שכלנו ומחשבתנו להוכיח לעצמנו כי איזו פעולה ידועה דרושה לנו ואנחנו צריכים, אנחנו חיָבים לעשותה ורק לטובתנו היא, ובכל זאת אין אנחנו עושים כלל את הפעולה הזאת. אנחנו יודעים ומכירים היטב את נחיצות הפעולה, אך הרצון לא יזוז ממקומו ולא יתעורר לדבר זה, ולהפך, הננו מַראים ומסבירים לנפשנו בראיות נצחות ובמופתים חזקים שאין להכריעם, כי עלינו להֵעצר מעשות איזו פעולה ידועה. והרצון שומע ומאזין את כל טענותיו של השכל ובכל זאת הוא עושה את הדבר, אשר ידיעתנו הפנימית מתנגדת ומתקוממת לו. המרכזים הגבוהים שבמוח האדם עומדים אפוא כל אחד ברשות עצמו, לפעמים יתחברו זה עם זה והשלום שורר ביניהם, ולפעמים המה מתנגשים איש באחיו ודוחפים זה את זה בשנאה. כל אחד מהם מתאמץ בכל ימי החיים שדוקא ידו הוא תהיה על העליונה בממשלת הגוף, והאחרים יסורו למשמעתו.

––––––––

ה.

כבר ראינו בהפרק “הרבים והמועטים”, כי המרכזים הגבוהים רק כשהמה מפותחים במדרגה גבוהה ומצוינים בשפעת כחות החיים, - רק אז המה מוכשרים לצרופי רעיונות חדשים, כלומר: לענות על הרשמים הבאים מן החוץ במחשבות ומעשים שלא הורגלו בהם ושלא היתה לפניהם כל דוגמה. אולם אם המרכזים האלה לא התפתחו במדרגה גבוהה אז יעבדו באופן המסור ומקובל מדור דורים. כל פעולה אשר יעשוּה ויחזרו ויעשוה פעמים רבות לתהיה לקשורה ואחוזה באברי הגוף; כלומר: היחס אשר צריך להיות בין תאי-העצבים למען יוכלו להוליד את הפעולה הזאת, - היחס הזה יהיה לקבוע ומוּקשה והפעולה הולכת ונעשית כמו מאליה.

למרות התנגדותו הנמרצה של הרברט ספנסר לכל המשלים והתמונות הבאים לבאר את חזיונות הנפש, הנני מוצא כי אין טוב מהם להסברת הענין הקשה הזה, למען יהיה מובן היטב גם להאנשים שאין החכמה אומנתם. ובכן לא אתמהמה להביא משל פשוט, למען יבואר היטב להקורא מה היא פעולה אורגַנית ומה היא פעולה לא-אורגנית. ההבדל בין פעולה אורגנית לבלתי אורגנית הוא כאותו ההבדל שבין מנגינת תיבת-עוגבים (Musikdose) למנגינת מנגן-אמן. ליבת-העוגבים מנגנת את השיר אשר קבעוהו ויערכוהו בגליליה, אופניה ויתדותיה כחֹק, אבל אין היא יכולה לנגן, כמובן, שיר אחר. לא כן המנגן-האמן. הוא ינגן כל שיר על פי תוי-הזמרה אשר ישימו לפניו, ואם בעל כשרונות מצוינים הוא אז יברא שירים חדשים שלא שערוּם ולא שררום ראשונים. מרכזי-המוח של בני ההמון הבינוני המה ככלי-שיר בנויים ועשוּיים בידי בעל מלאכה; המה מנגנים רק את אותם השירים החקוקים וחרוּתים בהם. מי היה המכונן אשר ערך את כליהם למנגינות ידועות? האבות נִגנו במשך של דורות רבים שירים ידועים תמיד באופן אחד, עד כי המנגינות הישנות והעתיקות האלה נחרתו סוף סוף במוחות של הבנים והמה מנגנים עתה מאליהם בלי מחשבה וכונה את כל אותן המנגינות המסוריות. אולם מרכזי-המוח של האנשים המצוינים המה כמנגנים-אמנים; המה יכולים לנגן נגונים חדשים שלא שמעה לפניהם אזן; רשימת-מנגינותיהם בלתי מוגבלה ומסוּיָמָה, כי אם היא מתחלפת ומשתרעת לבלי קץ. עתה נשאל את השאלה האחרונה: מדוע תהיינה הפעולות החוזרות ונשנות פעמים רבות לקשורות ואחוזות באברי הגוף? תשובתי יכולה להיות רק השערה, אבל היא מתאמתת אל כל אשר אנחנו יודעים על אדות חקי הטבע. החזיון הזה יבואר על ידי החֹק הכללי, כי הטבע מקמצת ככל האפשר בהוצאות כחותיה להשגת התכליות. מחשבות חדשות דורשות מהרצון או הידיעה הפנימית הוצאה מרובה של כחות-העצבים (Nerwenkraft). כל חלקי העבודה הזאת דורשים פקודה והשגחה יתרה מאת המרכזים היותר גבוהים. אבל מחשבות ישָׁנות, מסורות, מורגלות ועתיקות, מעשים שכבר נעשו פעמים רבות ותכופות אינם דורשים את ההוצאה מרוּבה הזאת. דַּיָה הערה קלה הבאה מרשמי-החושים, או פקודה הבא מהרצון או הידיעה הפנימית, להניע את כל גלגלי מכונת המחשבה, וכל המלאכה נעשית מראשיתה ועד סופה כמו מאליה, בלי השגחתם ובלי פקודתם של המרכזים הגבוהים. נטיתה של הטבע אל קמוּץ וחסכון העבודה והכחות על ידי שהיא מהפכת את הפעולה החפשית מעט מעט לפעולה גלמית, - הנטיה הזאת היא כל כך חזקה עד כי היא נגלית לא לבד בכל המין, כי אם תשאוף להגלות גם בכל איש ואיש, בכל יצור ויצור. ולמען תהפך איזו פעולה של מרכזי-המוח לאורגנית, האחוזה וקשורה בהם, לא דרוש זמן של דורות רבים; הדבר הזה יֵעשה בזמן קצר, שהוא פחות משנות חיי האדם. גם הגוף האורגני היותר עשיר בכחות החיים ואשר הגיע בהתפתחותו להמדרגה היותר גבוהה משועבד לנטית-הטבע הזאת: מקוריוּתו מתהפכת לאט לאט ומעט מעט לגלמיוּת, פעולתו החפשית – לאורגנית, ואם לעוּמת שאר הגופים יהיה תמיד מקורי ומיוּחד במינו, הנה בנוגע אל עצמו תחדל מקוריוּתו. גם הוא יהיה מעט מעט, כביכול, לתבת-עוּגבים, אשר תנגן ותשוב ותנגן את מנגינותיה היא. המנגינות אמנם שלה הן, ולא מן המוכן ומשל אחרים לקחה אותן, אבל אותן המנגינות שהיו בראשיתן חדשות ומקוריות, כאשר תשובינה להשָּׁמע פעם בפעם תהיינה חדשות ומקוריות, כאשר תשובינה להשמע פעם בפעם תהיינה לעתיקות. ובזה יבואר כי הגאון היותר נפלא במינו ישועבד סוף סוף למנהגיו ודרכיו במקצוע יצירתו, מבלי אשר ימציא לאחרונה חדשים ומקוריים. לא שגה הרבה אותו הסנדלר, אשר בראותו תמונה יפה ומצוינה הגיד, כי אמנם הרגל רב דרוּש להציָר למען עשות ציוּר כזה.

התפקידים הגלמיים של מרכזי-המוח הגבוהים יבואו לידיעתנו הפנימית לא בתור מחשבות, כי אם בתור רגשות ותנועות נפשיות בלתי ברורות. רק אותן הפעולות, אשר מראשיתן ועד סופן הן עוברות בידיעתנו, כלומר, תחילתן הוא אחד מרשמי-החושים, אשר הפך להרגשה, ההרגשה יודעת את סבתה ומקורה והיא נכנסת אל הזכרון ומביאה לידי משפט השכל (Urteil), אשר יִמָּסר להרצון להוציאו לפעולה, - רק פעלות כאלה ירגיש ה“אנכי” החושב בתור רעיונות בהירים ומתארים היטב. ולהפך, אותן הפעלות העוברות בלי השתתפותה הישרה של ידיעתנו והן באות מאחד המרכזים שבמוחנו, אשר בהתעוררו הוא חוזר באופן מכוני על מחזור של תנועות אשר היו לאורגניות, כאשר תחזור תיבת-העוגבים על מנגינותיה, - אותן הפעלות מורגשות בתור התנועות נפשיות כהות ומטושטשות. אל הההבדל הזה צריכים אנחנו לשים לב בחקירותינו הבאות. אין אנחנו צריכים לשכוח, כי זאת את אשר אנחנו קוראים בשם ידיעה פנימית איננה מתפשטת בכל הגוף; לא כל הגוף הוא היודע את עצמו בידיעה ברורה, כי אם אחד מאבריו, אחד ממרכזי המוח. כל אחד המרכזים הוא בעל ידיעתה המיוחדה לו לבדו, והמרכז היותר גבוה שבמוחנו, אותו המרכז שהוא יסודו של ה“אנכי” החושב שלנו ואישיותנו הרוחנית, מקבל מהן ידיעה מטשטשה מאד, או אינו מקבל מהן כל ידיעה. אין ה“אנכי” שלנו, כלומר: מרכז המוח היותר גבוה, יודע מאומה, או רק מעט מאד וגם זאת ידיעה בלתי ברורה, מכל הנעשה במרכזי חוט-השדרה ובמערכת-העצבים הסמפטית. ובכל זאת אין כל ספק, כי גם המרכזים האלה יש להם ידיעה פנימית, אם גם ידיעתם היא מוגבלה, צרה וממדרגה פחותה, ועל כל פנים יודעים המה באיזו פעלות ובאיזו פקודות להרקמות המשועבדות להם יבחרו, לענות על ההתעוררות הבאה אליהם מן החוץ. עלינו לצַיֵּר בנפשנו את הידיעה (בעוואוסטזיין) בתור עין פנימית, המבטת דרך מַשְׁקֵפָה מיוחדה על המרכזים ופעולתם. שדה-הראיה של המיקרוסקוף הזה הוא בערך לא-גדול; את המונח מעבר לגבול הזה לא תראה, כמובן, העין משגחת; היא איננה רואה לא את ראשיתם ולא את אחריתם של הציורים הארוכים משדה-ראיתה הצר והמוגבל. ידיעתנו הפנימית מרגשת אמנם את התוצאות האחרונות של פעלות המרכזים האחרים, אבל לא את ראשיתן ולא את התפתחותן. אם הזכרון מעביר את אחד הציורים דרך שדה-הראיה של ידיעתנו הפנימית אז תראהו; אבל אין היא רואה מֵאַיִן ואיך בא הציוּר הזה ולאָן הוא מתחמק ואיך יתמסמס. וכיוצא בזה אנו רואים במה שנוגע לחזיונות הרצון. הידיעה רואה את תוצאות הפעולה של מרכז הרצון, כלומר: את אחת התנועות המורכבות של השרירים, או שורה של תנועות תכופות המכֻוָנוֹת לתכלית ידועה; אבל באין הידיעה הפנימית רואה ומרגשת איך יִתְהַוֶה הכֹּח הזורם דרך מסלוּלי-העצבים והמעורר את השרירים להתכַּוֵץ. הידיעה מרגשת את פעולת עצמה ואת פעולת המרכזים האחרים, במדה שהיא נגלית בשדה-ראיתה הצר, באופנים שונים. את פעולתה עצמה שהיא מתחלת וּמְסַיֶמֶת והיא, הידיעה הפנימית, בעצמה מכנת את כל חלקי העבודה, - פעולתה זאת משבעת אותה רצון, כי תוצאותיה הם רעיונות בהירים. להפך, פעולות יתר המרכזים שאין הידיעה מרגשת אותן במלואן ובשלמותן ואין היא יכולה להשפיע עליהן השפעה ישרה, - את ראשיתן, התפתחותן וסופן של הפעולות האלה אין ידיעתנו רואה ואת חלקיהן לא תבדיל הבדלה ברורה, - פעולות כאלה מעוררות בידיעתנו הפנימית רגש של אי-רצון ושל תְּאוּנָה (Spannung). כמעט הייתי אומר רגש של התאמצוּת-העין, אותו הרגש שמרגשת עין האדם בחפצו לראות בדיוק רב את אחד הדברים הרחוקים, הקטנים מאד או המוּארים באור מועט וחלש ואינו יכול לראותו. הרגש הזה יש בו מעין הכרת גבולנו, הכרת החלישות והמגרעות שבטבע ידיעתנו הפנימית; הרגש הזה יש בו מעין סקרנוּת (Neugierde) ונדודים ותשוקה אל הרחבת הדעת. ההרגשה הזאת היא היא הנקראת בשפת-החכמים בשם: אֶמוציון (Emotion) המגעת אל ידיעתנו רק בתור רגש-כֵּהה, בתור געגועים, בתור התעוררות פנימית בלתי ברורה וחפץ בלתי מתֹאר כל צרכו. רק האנשים העשירים בכחות-החיים, המשוכללים יותר בבנין גופם, מסוגלים לעבודת המחשבה הברורה והמדויקה, לאותה העבודה של מרכז-הידיעה היותר גבוהה. בני ההמון, אשר מרכזי-מוחם עובדים עבודה גלמית, וצרופי-מחשבותיהם הם אפוא חלק מגופם וקשורים ואחוזים באבריו, - אין להם אלא רגשות-כהים. הרוב היותר גדול של האנשים אין להם בידיעתם הפנימית כל ימי חייהם אף מחשבה ברורה אחת, שהיא מוּארה היטב מכל צד. ידיעתם הפנימית אין לה עסק בכל ימי חייה אלא עם ציורים ערפליים ומטושטשים. האנשים האלה לא ידעו להגות כמו את כל העובר ברוחם, את כל אשר ירחש מוחם בשעה ידועה, ואם ינסו לעשות כזאת רק הבל וריק ידברו וכל מבטאיהם הוא באסימון, כמטבע עתיקה שנמחק צורתה. המה חיים חיי הרגש-הכהה. הוא אפוא נמסר בירושה, והמחשבה הבהירה נקנית ביגיעת המרכזים היותר גבוהים של המוח. הרגש הוא סגולת המין, והמחשבה הבהירה היא פרי רוחו של היחיד.

––––––––

ו.

הרגש-הכהה, למרות היותו מטושטש, למרות הרגיזו את הידיעה הפנימית, הוא יותר נעים להאדם. ושלשה טעמים יש בדבר הזה. ראשית, הרגש הוא יותר קל, כלומר: הוא איננו דורש בזבוז רב של כח-העצבים, יען כי העבודה הגלמית של מרכזי המוח היא יותר פשוטה ונוחה מהעבודה החפשית והנעשית בדיעתנו הפנימית, וְהַנּוֹחִיּוּת (Bequemlichkeit) היא תמיד נעימה; לא כן היגיעה והתאוּנה: האחרונות מולידות תמיד רגש של צער. שנית, דוקא אי-יכלתה של הידיעה הפנימית לחדור בסקירה בהירה אל פנימיות העבודה הגלמית של יתר מרכזי-המוח, כלומר: אל הִתהווּתו וצמיחתו של הרגש-הכהה, - דוקא אי-יכלת זו כוללת בקרבה מלבד יסוד ההתרגזות והאי-רצון גם יסוד הגרוי-הנעים וההתעוררות החיה. הידיעה הפנימית שואפת לפתור את החידה הסתומה לפניה, לדעת את אשר לא תדע, למלאות ולהשלים את הפגימות בהעצם שהיא רואה בראיה בלתי מוקפת ובלתי ברורה. פעולת הידיעה הזאת היא היא הדמיון (Phantasie), המתעורר לעבודתו על ידי הרגש-הכהה, או כאשר יִקָּרא בשפת-החכמים בשם אמוציון; והדמיון כידוע מן הנסיון, הוא עבודתה הנעימה של הידיעה הפנימית. שלישית – את ההוכחה הזאת הננו מוצאים גם אצל דַּרְוִין -, התפקידים והפעולות של הגוף היותר חשובים הם המה גם היותר מוּרגלים והיותר מצויים ומלוּמדים בו, לכן, על פי רוב, אותם התפקידים שהיו מעט מעט לגלמיים, הנעשים כמו מאליהם, הם המה גם היותר חשובים לקיום המין ולקיום היחיד. ואחרי אשר התפקידים האלה מגיעים אל ידיעתנו הפנימית רק בתור רגשות-כֵּהים, לכן ירגישם הגוף ביתר עז וביתר עמק. לא כן המחשבה הבהירה. היא איננה יכולה להיות נעימה לההרגשה, יען כי קשה ובלתי נוחה היא להגוף הבינוני, שנית, - היא איננה מעוררת את הדמיון ולהטיו העליזים, ושלישית – יען כי האדם לא יבין מסקירה הראשונה את חשיבתוה, אחרי אשר התקַים שנים רבות גם בלעדה. את חשיבותה ורב ערכה של המחשבה הבהירה, של כח-השופט, יבין האיש רק אחרי אשר נוכח בתועלתם ובנחיצותם לקיומו. ואם יוָּכח האדם מן הנסיון כי המחשבה הבהירה מועילה היא באמת והוא חוזר אליה כפעם בפעם, אז תשוב ותהיה מהרה גם היא לפעולה אורגנית וממחשבה בהירה תהפך לרגש-כהה, לאימוציון. ועל ידי השערה זו יבוארו חזיונות סתומים רבים. הרומנתיקה הנותנת את היתרון להישן ומבכֶּרת אותו על החדש, המוצאת את הפיוט דוקא בשנות-הבינים ולא בתקופתנו החדשה, אשר החורבה מעוררת בה הזיות יפות ונעימות בעוד אשר הבנין החדש, עם חדריו ואולמיו העשויים לדירה מרֻוָחה, מעורר בה רק זְוָעָה ופלצות, - הרומנתיקה הזאת מתבארת אפוא, באופן פשוט: הציורים הדמיוניים העתיקים, שבאו בירושה, מעוררים את הפעולה הגלמית של מרכזי-המוח, ובכן המה מורגשים בתור רגשות-כהים, בעוד אשר הציורים הדמיוניים החדשים דורשים יגיעת המוח וטרדת הידיעה הפנימית.

הָעֲגָלָה הישנה עם כל מחמדיה מעוררת בקרב בני הדור, אשר עוד השתמשו בה לצרכי נסיעותיהם, את הרגש-הכהה, את האמוציון, ומסלת הברזל – את המחשבה הבהירה. בני הדור של השנויים הכבירים בכל מכשירי המסע מוצאים אפוא את העגלה הפשוטה לפיוטית, ואת מסלה- הברזל לפרוזית ולבלתי נעימה. הפיוט ופעולתה נוסדו על ההבדל היסודי שבין פעולת הרגש-הכהה ובין פעולת המחשבה הבהירה. תכן הפיוּט הוא דברים, מעמדים, יחסים ותאות המשותפים לכל בני האדם, ובכן מעשים מלוּמדים ומרוגלים, שהיו לגלמיים ולמאורגניים. מן הרגש-הכהה לוּקח ונברא אפוא הפיוּט ואל הרגש הוא שב לפעול עליו. הפיוט שואל גם את מליצותיו וניביו מאוצר הציורים הדמיונים העתיקים, ולא במקרה הוא עושה זאת, כי אם טבע הדבר אונסו להלביש את הציורים העתיקים במחלצות עתיקות, ככל אשר ירשו אותם מהאבות בתבניתם וצורתם. לכן עוד כיום ישא הפייטן על שפתיו את שמות האלילים, השדים והרוחות; לכן ילביש את הטבע בצורת אדם; לכן יתן המשורר לגבוריו חצים וקשת ולא קני-רֹבה ואבק-שרפה; לכן יעביר לפנינו במחזה את הרוכבים על סוסיהם ולא את הנוסעים בעגלת-המטות של רכבת- הקיטור ולכן יש לו געגועים על התקופה-הילדותית של תרבותנו. הציורים הדמיוניים החדשים של זמננו אנו והשקפותינו אנו על העולם אינם עלוּלים להיות חֹמר ליצירותיו של הפייטן. כל זה הוא חדש יתר מדי; הציורים החדשים לא הספיקו עוד להיות לאחד מחלקי המוח הקשוּרים ואחוזים בו, להיות גלמיים; בקצור, המה לא היו עוד לרגשות כהים. אם חרזנים (Reimer) ידועים מנסים לברוא פיוט של מחשבות, מליצה רעיונית, ולהכניס אל שיריהם יסוד מדעי, - הנה יַראו בזה כי אין להם כל מושג ממהותו של הפיוּט. הפיוּט (Poesie) הוא הרגש-הכהה, האמוציון; וכל החפץ לעורר על ידו את המחשבה הבהירה, הוא כאלו יחפוץ להפוך את החלום למציאוּת ממשית חיה וקימה, מבלי אשר יחדול להיות עם זה גם חלום. אבל המחשבה הבהירה הולכת ונעשית ברבות הימים לרגש-כהה. הדבר שהוא חדש כיום, יהיה לאחר אלף שנה ישן. מה שהיום הוא קנין האיש הפרטי וסגולתו המיוחדת לו לבדו, יהיה לאחר זמן ידוע לקנין האנושות ולדבר הבא בירושה. אז תֵּרָאה תחנת מסלת-הברזל לפיוּטית ממש כחורבת-הבירה של שנות הבינים בעיני בני דורנו אנו; כלי-תותח של קרופ – כרמח וכידון; הרמיזה למכונת-חשמל או להבַּצִילוּס תהיה אז פיוטית כהדִּבּוּרים “כנפי השיר” “אנחות הזמיר” היום. לפנים גם הם חדשים כמו מסלת-הברזל וחכמות – הטבע של היום.

יש דורות, תקופות, עמים שלמים אשר הרגשות הכהים שולטים בהם יותר מהמחשבות הבהירות, ויד הראשונים תמיד על העליונה. הנשים, אשר מרכזי-מוחם הגבוהים לא יתפתחו לעולם באותה מדה שהמה מתפתחים ע"פ רוב בקרב הגברים, הנה יותר רגשניות מהגברים. הילד, אשר מוחו עדין רופס ומרכזיו עוד לא התפתחו, ובזקן, אשר מרכזי-מוחו הולכים ונהרסים, יש להם כמעט רק רגשות-כהים ולא מחשבות ברורות. בשעה שאדם הוא חולה או בשעה שהוא הולך ומתרפא, בעוד אשר הגוף, וכל מערכת העצבים המרכזית עמו, עדין חלשים, הוא רק מתרגש ואינו מסוגל למחשבות ברורות. הסמנים הראשונים של מחלות המוח הם חליפות רוחו של הנגוע: פעם ישחק, פעם ירגז ופעם יבכה ובקלות מיוחדה הוא עובר ממעמד נפשי זה לאחר, כלומר: הרגשות-הכהים שולטים בו שליטה מיוחדה. הסינים והרומנים של העת-החדשה המה עמים רגשניים, כלומר: מרכזי-מוחם עובדים עבודה גָלמית באופן המסור ומקובל מדור דורים ומעטים מאד המה האנשים ביניהם, אשר מחשבותיהם מקוריות וחפשיות מכבלי הירושה. תקופת-הבינים טבועה בחותם הרגשות הכהים והגעגועים הערפליים. המנהג והמסורה משלו ממשל רב, האדם הפרטי נתבטל ונתמזג בקרב המשפחה, האגודה והמפלגה. כמעט חצי אלף שנה עברו, מבלי אשר היה איש מסוגל למחשבות ברורות ומדוּיקות, לכן היתה כל התקופה ההיא רגשנית, דתית וסוֹדית.

הבאורים שנתתי עד כה נתרחבו יתר מדי, אולם דרושים המה להקורא שאיננו בקי בחכמת-הנפש. רק כעת יבין הקורא מה היתה כונתי באמרי, כי הגאוניות והכשרון הם פרי מעלת ההתפתחות של מרכזי המוח. אולם באיזה מחלקי המוח יש עלינו לבקש את כל אחד המרכזים, אשר התפתחותו המיוחדת הוא סבת אחד הכשרונות והסגולות הנפשיות, - את זאת לא נדע עוד כיום ברוב המקרים, אבל אין מן הנמנע, ואדרבה יש להאמין, כי על ידי החקירות החדשות, הבחינות והנסיונות בחלקי המוח, אשר חכמים גדולים יטפלו בזה, יגלו בדיוק את מקום המרכזים השונים.

––––––––

ז.

מה שנוגע לבאור הכשרון אין לנו להתעכב בענין זה הרבה. הכשרון איננו פרי התפתחות המיוחדה של מרכזי-המוח. בעל-הכשרון איננו מצטַין בין האנשים שאין להם כל כשרון לא באיכותו ולא בכמות-ערכיו. אני עוד מרחיק ללכת ואומר: בכלל אין כל כשרון (טאַלענט). ועל כל פנים, זאת מה שאנו קוראים בשם כשרון איננו סגולה מיוחדת, כי אם פרי הלמוּד והשקידה של בעליו. כל איש נורמלי, כלומר: מי שאיננו חולה, בעל מום שכלי, מי שאיננו הולך ומִתְנַוְנה ואיננו מן הנחשלים העומדים במדרגה יתר נמוכה על סולם ההתפתחות מהטפוס הבינוני של האנושוּת הלבָנָה, יש בו כל הסגולות הדרושות לכל עבודה כשרונית. עליו רק להקדיש את כל או את רובי עתותיו וכחותיו לעבודה זו. כל ילד-בינוני, שהוא בריא בכל כחותיו, מסוגל להיות משכיל ובעל כשרון בכל דרכיו, אם רק יחנכוהו, ילמדוהו ויגדלוהו שנים רבות באופן מסודר ובשטה מחוכמה. לא כבד הדבר לחנך ולגדל צבאות של אמנים, סופרים, דברָנים ומלוּמדים מקרב כל האנשים מבלי לבחור ולהבדיל ביניהם, וכל איש מהם יכול להגיע למעלת בעל כשרון במקצוע שלו. על היסוד הזה נשענת כל שטת-הלמוד בימינו. את כל התלמידים שבבתי-הספרים מלמדים על פי שטה אחת ועל פי סדר אחד, וגם חֹמר-הלמוד שוה לכלם. ואם בכל זאת הננו מוצאים תלמידים שבבתי-הספרים מלמדים על פי שטה אחת ועל פי סדר אחד, וגם חמר-הלמוד שוה לכלם. ואם בכל זאת הננו מוצאים תלמידים טובים ורעים, אז ההבדל ביניהם (אם לא קבלו לבית-הספר תלמידים חולים ובעלי מומים שכליים העומדים למטה מן הטפוס-הבינוני) מונח לא בעצם כשרונותיהם, כי אם במדת שקידתם התמדתם או במדת יכלתם להקדיש את עצמם יותר או פחות ללמודי בית-הספר. כמובן, לא יבראו ולא ימציאו צבאות המלוּמדים, הדברנים, המשוררים, הציָרים וכדומה ממין הזה בריאות והמצאות חדשות; לעולם לא ירחיבו את גבולות המקצוע שהמה עסוקים בו ולא יגביהו את מטרתו. אולם כל הבריאות וההמצאות שבראו ושהמציאו לפניהם המה מחקים בחריצות רבה ובאופן היותר טוב, וכל המוכשר לזה הלא יקרא בשם בעל כשרון. הננו יכולים להביא, לדוגמה, מספר רב של שמות אנשים אשר הצטַינו באמת במקצעות רבים ושונים כבעלי כשרון. הנני רוצה להעלות על לב הקּורא את בעלי הכשרונות הכוללים של תקפת-התחיה, והנני קורא בשם, למשל, את אוּרְבִּינאָ בּאַלדִי. הוא היה בלשן צַיָּר, מהנדס, רופא, משורר, מלוּמד בשש עשרה לשונות ומורה לחכמת הרפואה בהאוניברסיטה הפַּדואית, ובכל המקצועות האלה עשה חיל. בשנות המאות הקודמות היו בעלי כשרונות כוללים כאלה חזיון נפרץ, וגם כיום היו יכולים לגדלם במספר רב בכל אות הנפש, לולא חֹמר המדע שנתרבה בימינו במדה כל כך מרובה. עתה דרוש זמן יתר רב להרוצה לחקות כראוי את כל הדברים שכבר נבראו ונעשו לפניו. אולם זאת היא שאלת-הזמן ולא שאלת הכשרון הטבעי. לוּ יחיו האנשים מאתים שנה, כי אז היו יכולים אנשים ידועים להצטַין גם בימינו, כבימי התחיה, במקצעות מדעיים רבים ושונים זה מזה ולהֵחשב כבעלי כשרונות ומוּמחים בכל אחד מהם.

ואם ישאלוּני, הלא רואים אנחנו בעינינו כי יש לבני האדם מיַלדוּתם נטיות ידועות לעבודות ידועות? ילד זה חפץ, למשל, משנות חייו הראשונות להיות איש צבא, הילד השני – מנגן, והילד השלישי שואף להיות חוקר-הטבע, והרביעי – בנאי. והלא הדבר הזה יעיד, כי בכל ילד וילד יש כשרון מיוחד לאיזו עבודה, מה שיחסר לגמרי, או רק במדה ידועה, ליתר הילדים. אולם אני חושב, כי בכל המקרים האלה אין בקרב הילדים נטיה אמתית להעבודות האמורות, כי אם מדומית. על פי רוב שואף הילד לאיזו עבודה לא על פי איזו נטיה טבעית ופנימית המיוחדת לו, כי אם מפני שדברים חיצוניים פעלו עליו להביא את האהבה בלבו לעבודה זו ולא לאחרת. לבו של הילד נוהה אחרי איזו עבודה ידועה, אם מפני שהאנשים הקרובים אליו מחבבים אותה עליו במתכון או גם שלא במתכוֵּן על ידי שיחותיהם לתומם, אם מפני שספרים ידועים, אשר באו לידו במקרה, הרימו את ערך העבודה ההיא וישימו עטרת-זהר בראשה, או חזיונות ידועים על הבמה פעלו על נפשו. ודוקא מפני שאין להילד כל נטיה טבעית בלבו לאיזו עבודה מיוחדת שתהיה, ודוקא משום שמוכשר הוא מטבעו לכל העבודות במדה אחת, לכן דַּיָּה לו הערה קלה הבאה מחוץ, למען יבחר באחת מהן וידבק בה לאהבה. ובהמקרים המועטים שאין אנחנו יכולים לבאר את נטיתו של הילד לאיזו עבודה מיוחדת על פי הסבות האמוּרות, אז נצדק אם נאמר כי הנטיה של ילדים כאלה לאיזו עבודה מיוחדת לא על עצמה יצאה ללמד, כי אם עדוּת נאמנה היא שהילדים האלה מתעבים ומואסים בכל עבודה אחרת, ואין המה מסוגלים רק לעבודה אחת ולא לכל יתר העבודות האחרות, יען כי מרכזים ידועים במוחם לא התפתחו כל צרכם. ובמקרים האלה הלא יש לנו עסק עם אנשים שהם עומדים למטה מהטפוס-הנורמלי. ואני באמרי כי הכשרון אינו אלא למוּד וחנוּך, שקידה והתמדה במקצוע ידוע, לא היתה כונתי אלא על אנשים בריאים ושלמים, על הטפוס הבינוני והנורמלי. התבוננו נא היטב ותראו, כי בכל עת אשר התלמיד עוזב את בית הגימנזיום, או בכל עת אשר הצעיר לימים בורח מעבודתו באחד בתי-המסחר והמה בוחרים להיות אמנים או אנשי-צבא, אז המה עושים את הדבר הזה, לא מפני, כאשר יאמינו אחרי כן בעצמם, שיש להם תשוקה טבעית אל עבודת הצבא או לחכמת חרשים, כי אם מפני יראתם את חכמת-השעורים, או את הדברים-הקשים בבית-המסחר ומפני שהמה מקוים בסתר לבבם, כי העבודות החדשות תהיינה יותר קלות ויותר נעימות. איש כזה, אין לו נטיה מיוחדה להאמנות או למלאכת-הנשק, אבל חסר הוא את הכשרון ללמוד בשטח וסדר דברים המוגיעים את המוח, או חסר הוא את הסבלנוּת והמשמעת הדרושות להעובד בבית-מסחר.

ואחרי אשר הכשרון איננו, לפי דעתי, פרי התפתחותם המיוחדה של איזה ממרכזי-המוח, לכן אין אני יכול להעלות על הדעת, כי הכשרון הוא דבר הנמסר בירושה מאבות לבנים. את אשר יקראו בשם דברים הנראים בחוש, המעידים על ירושת הכשרון, וכן ספרו המהולל של גַּלְטוֹן, הנקרא שלא בדיוק בשם “ירושת הגאוניוּת”, לא יתעוני מני ארחי ולא ישַׁנו את השקפתי בנידון זה. אם יַראו לי כי הכשרון באיזה מקצוע ידוע הולך וחוזר בקרב אחת המשפחות, לא יוכיח לי הדבר הזה מאומה. היש דבר יותר טבעי, אם הילד, אשר אביו או דודו וכדומה יהיו לו למופת, יתן מהלך ידוע למחשבותיו. בנו של הרופא, למשל, רואה ושומע מילדותו כל הימים דברים הנוגעים לחכמות הרפואה והטבע. אם הילד איננו בעד, אז אין כל ספק כי הדברים יעסקו את מוחו ויעוררוהו לבחור בחכמת אביו או בחכמה הקרובה לו, ואם איש נורמלי הוא אז בודאי יעשה חיל במקצוע שהוא עוסק בו, כלומר: יהיה לבעל כשרון. אבל האם יכולים אנחנו לאמר, כי ירש כשרון ידוע מאביו? לא. כשרונו של הילד ללמוד ולהשתלם בכל העבודות של האדם התעורר, על ידי הדברים האמורים, ללמוד את עבודתו של אביו. וכן הוא הדבר בנוגע לבנו של שר הצבא, או לבנו של הציָּר, אשר גם הם יבחרו במלאכת אביהם וגם הם יצטַינו בה, אולם בכל המקרים האלה יגיעו האנשים בכשרונם רק עד מדה ידועה, אבל גדולות לא יעשו. וזאת שאנו רואים במשפחה אחת בעלי כשרונות במספר רב שכלם מצטינים במקצוע אחד, הנה לא לבד שאין הדבר הזה מוכיח את ירושת הכשרון, כי דוקא להפך, מזה אנו לומדים כי כל ילד שהתפתחותו היתה טבעית מסוגל הוא, בכל עבודה וחכמה אשר יאחז בהן, להגיע עד מעלת בעל כשרון, מבלי כל הכנה טבעית, כי אם על ידי פעולת הדברים והמעשים שהוא רואה ושהוא שומע בקרב האנשים הקרובים לו.

––––––––

ח.

לא כן הדברים בנוגע להגאוניוּת. האיש לא יהיה לעולם לגאון על ידי חנוּך, יגיעה ושקידה. הגאון הוא חזיון היוצא מכלל החזיונות שאנו רואים בקרב הטפוס-הבינוני. הגאוניות היא פרי ההתפתחות המיוחדה של אחד, ולפעמים גם של רבים או אף של כל מרכזי-העצבים. על כן עושה הגאון את כל עבודותיו, אשר מרכזי-מוחו המפותחים במדרגה גבוהה מאד ממונים עליהן, עבודה שלֵמה ומתוקנה במדה נעלה, במדה אשר לא יגיעו אליה בני הטפוס הבינוני אם גם יביאו את מרכזי-מוחם המתאימים עד מדרגת-ההתפתחות הגבוהה האפשרית להם. מנקודת-ההשקפה הפיזיולוגית היינו רשאים לקרוא בשם גאוניות כל התפתחות מיוחדה, העולה על המדה הנורמלית, של אחד ממרכזי-המוח או של אחת הרִקמות. איש חזק מאד, אשר יש בכחו לעבוד עבודה כבדה וקשה במשך זמן רב בלי כל הפסקה, אשר בריאותו לא תתמוטט אם גם יסבול ימים רבים קֹר ושרב, סער וסופה, אם גם יגזלו שֵׁנה מעיניו לחם מפיו ואם גם ילך בלי לבוש, - את איש כזה רשאים אנחנו לקרוא, מנקודת-ההשקפה הפיזיולוגית, בשם גאון כח-החיים, כי המרכזים היותר שפלים בגופו, הממונים על התפקידים היותר פשוטים וגסים ועל העבודות המיכניות והחימיות של התא-החי, המה מפותחים בו במדה גבוהה ובלתי מצויה. האיש מילו מקרוטון (Milo von Kroton) היה, במובן זה, גאון-השרירים. כן יכולים אנחנו לציר בדמיוננו איש, אשר חוש שמיעתו מפוּתח במדרגה גבוהה כזו, עד אשר מדי עברו בחוץ ישמע ברור היטב את השיחות וגם הלחישות של האנשים היושבים ספונים בחדרי בתיהם לפנַי ולפנים. גם את איש כזה היו רשאים לקרוא בשם גאון-השמיעה.

ובכל זאת אין אנחנו קוראים לאנשים כאלה בשם גאונים, יען כי הגאוניות הזאת היא לא רק נחלת אנשים בלבד. המרכזים השפלים של פעולות החיים ישנם בכל בעלי החיים, ואם נקרא את האיש החזק בשם גאון כח-החיים, אז המשפט גם הצפרדע החי מאות בשנים כשהוּא מעוּרה באבן, גם להחתול אשר לא ימות גם בהשארו סגור ששה שבועות בצנור של ברזל תחת פיח השרפה, - אז גם להם יש המשפט להִקָּרא בשם זה. הן גם האדם היותר חזק לא יעלה בכחות גופו על הפיל היותר חזק וגם מילו מקרוטון לא יכול להתחרות בדלוגיו וקפיצותיו גם עם הפרעוש המטיב לפַזֵּז, וגם גאון-השמיעה לא יתרומם על החיות, אשר אחד מהחושים מפותח אצלן במדה היותר גבוהה, שקשה לנו להשיגה, כמו חוש הראות אצל העופות-הדורסים ביום וחוש הריח אצל הכלבים. ישנן חיות ידועות שיש להן כשרונות המעידים על מרכז מיוחד במוחם, אשר יחסר כלל וכלל במוחו של האדם. הַצְּלוֹפַח-הַמַּרְעִיד (Zitteraal) מוציא מקרבו זרמים חשמליים; יונת-המכתבים עוברת מדינות רבות ובשובה תמצא את הַשּׁוֹבָךְ, הארובָה שלה; ישנן צִרעות האוכלות בשר, אשר הנה בקיאות בטיב הנתוח של היתושים ובחריצות מיוחדה עושות הנה דקירות נוקבות בגנגליוני-העצבים שבכל טבעות גויתם, מלבד הגנגליון שבראש. ובסבת הנתוח החרוץ הזה ישתתק כל הגוף של היתוש, אבל לא ימות ובהיותו עדנו חי יהיה לבָרוֹת לילדי הצִּרעות ולא ידחקם בקנס הצר על ידי תנועותיו. כל הכשרונות האלה אינם באדם, ואין לו גם צֹרך בהם, כי שכלו ממלא את מקומם ביתר שאת. הוא בונה לו מקורי חשמל יותר כבירים משל הצלופח. בעזרת המחט-הצפוני ומפות-הארץ ימצא לבטח את דרכו כיונת-המכתבים, ובחכמת-הנתוח ישתלם עוד יותר מהצרעה-הדורסת.

בשם גאוניות הננו קוראים רק את התפתחותו השלמה של אחד ממרכזי המוח היותר גבוהים שישנם רק באדם ואינם כלל ביתר בעלי-החיים.

גם אמנים כלִיסְט מַקַרְט ודַוִיזוֹן (Dawison) יקראו בשם גאונים. אולם הכנוי הזה הוא, על פי הגבלתי את השם גאוניות, שלא בצדק, כאשר לא יצדקו גם אלה אשר יקראו את גבור-השרירים בשם גאון. ולמען נוכיח דבר זה, כי כל שלשה האומנים האלה לא גאונים המה, כי אם אנשים אשר מרכזים שפלים מאד התפתחו בגופם במדה מרובה ולא יותר, - למען הוכיח דבר זה נטל עלינו לנתח ולהפריד ליסודותיו את החזיון היותר מורכב של מלאכת המנגן בפסנתר, של אמן-הצבעים ושל המשחק בבמה.

––––––––

ט.

נתחיל נא במנגינת הפסנתר. המנגינה יוצאת לפעולה על ידי תנועות האצבעות, פיסת-היד והזרוע ועל ידי דְחִיות פנימיות העושות את התנועות לחזקות או לחלשות, מהירות או לאיטיות, תכופות ומדודות או סירוגיוֹת. הדברים הדרושים אפוא להמנגן הם בסדר-היורד כזה: א) מרכז השולח דחיות-תנועִיּוֹת (בעוועגונגסאימפולזע) שונות זו מזו במדת חזקם ובתכונתם והבאות זו אחרי זו במהירות עצומה. ב) עצבים בעלי הרגש הדקה, אשר יש ביכלתם למסור את הדחִיות האלה במהירות ובדיוק היותר אפשרייים, באופן שלא יבוא גם שנוי קל שבקלים לא במדת חזקן ולא בתכונתן המיוחדה. ג) שרירי זרוע המתכוצים באופן דיוקי, עד כי התנועות מתאימות ומקבילות להדחיות בכל. אנחנו יודעים, כי פעולת התכוצות השרירים ותנועותיהם המכֻונות לתכלית ידועה יוצאת ממרכזים ידועים במוח, לכן רשאים אנחנו להניח כי הדחיות-המנגיניות תוּלדנה באחד ממרכזי-ההרגשה, אשר פעולתו הגלמית מעוררת על ידי רשמי חוש-השמיעה, או גם על ידי רשמי חושים ומרכזי-מוח אחרים, אם הרשמים האלה מתרועעים תמיד או לעתים קרובות לרשמי חוש-השמע. רשמים בלתי שמעיים (גיכטאקוסטישע), אבל הקשורים בהם על פי רוב המה, בשורה הראשונה, המשגליים (געשלעכטליכע). האדם הקדמון, כמו עוד היום חיות רבות, היה מְלַוֶה את תקופת-אהבתו בקולות, במצהלות ובשירים, ולכן נשאר עד היום במרכזי-מוחנו קשר אורגני בין פעולת מרכז-הפריה ובין פעולת מרכז-השמיעה. הרגשות-האהבה מעוררות אפוא את הדחיות-המנגיניות, ופעולת המרכז הממונה על הדחיות-המנגיניות מעוררת את מרכז-האהבה (הפִּרְיָה). אך הקשר הזה איננו היחידי. כל חזיון חיצוני יש בכוחו לעורר לא רק חוש אחד, כי אם חושים רבים בבת אחת. נקח נא למשל החזיון של בקר-האביב הבהיר. החזיון הזה פועל ביחוד על חוש הראות יען כי תכונתו המיוחדה הוא אור השמש ושפעת הצבעים בטבע. אבל יחד עם זה גם חוש-הריח מקבל את חלקו: ריח העשבים והשושנים, אד המים והאצון (Ozon); וגם חוש-המישוש משתתף בהרגשת החזיון הזה: הוא מקבל את רשמי הקרירוּת ומדה ידועה של רטיבוּת; וחוש השמע סופג אל קרבו את צפצוף הצפורים, המית הנחל וגעִיַת הבקר, קול עלים נדפים ורעידות ענפי האילנות. כל חזיון מורכב פועל על אחדים מהחושים או על כלם בבת אחת, ורשמי החושים האלה, שיש ביניהם חזקים וגם חלשים, הולכים ונאצרים בזכרוננו בתמונה מקובצת אחת, ואחר כן די לרושם חיצוני על אחד החושים לעורר גם ביתר החושים ומרכזי-המוח את הרשמים הקשורים בו. הקשר שבין פעולות מרכזי-המוח השונים יעשה שלא בידיעתנו והוא עומד מחוץ לתחומה של ההכרה הפנימית ולא יכנס לגבולה. הקש הזה יֵעָשה כמו מאליו עשִׂיָה גלמית (אויטאָמאַטיש).

הסגלות הדרושות אפוא להמנגן בפסנתר, למען יהיה מצוין בין בני אומנתו, הנה: מערכת-עצבים בעלת הרגשה דקה, המוכשרת לקבל ולמסור במהירות ובדיוק את הדחיות המנגיניות; מרכז-הרגשת הקול המתעורר בנקל, על ידי נגיעה קלה הפועלת על חוש-השמע או על יתר החושים, להוציא מקרבו דחיות שונות בעָצְּמן ובמהירותן ומרכז מְפַקֶּד ומאַחֵד שהוא מפותח במדה גבוהה מאד, מרכז שהוא מוכשר לצרף במהירות עצומה את תנועות שרירי-היד היותר דקות, היותר מדויקות והיותר מורכבות.

מעלתו המיוחדה של המנגן בפסנתר תלויה בהתפתחותו המיוחדה של אחד המרכזים במוחו. אם מרכז-המצַרף (Koordinations-Zentrum) מפותח בו ביחוּד, אז תהיה מנגינתו מצוינת בצד הטיכני שלה, אבל היא תהיה קרה ובלי נשמת חיים. אולם אם מלבד מרכז-המצַרף מפותח במוחו של המנגן גם מרכז-הרגשת-הקול במדה מרוּבה, אז תהיה מנגינתו מצוינה לא רק בטיכניוּתה המשוכללה, כי אם גם ברוחה, בחליפות רגשותיה ובנשמת חייה. ואם מרכז-הרגשת-הקול הוא מפותח בהמנגן במדה היותר גבוהה, אז יש ביכלתו להוציא מקרבו את הדחיות היותר עצומות ולצרפן באופן מקורי וחדש. בעל מרכז כזה היה ביטהובין (Beethoven). אולם מרכז-הרגשת-הקול שהוא מפותח במדרגה היותר גבוהה, אם יתרועע אליו גם מרכז-מצרף שהוא מפותח במדה הגונה עושים המה את בעליהם למנצח בנגינות שהוא מצוין בגאוניותו ויחד עם זה גם למנגן, במובן הטיכני, חשוב מאד, כמו שהיה מוצַרט. המנגן שמרכז-המצרף שלו מפותח בו במדרגה גבוהה, אולם מרכז-הרגשת-הקול שבמוחו מצוין הוא רק מעט ואיננו מתרומם הרבה על הבינוני, הוא יהיה לנגן מצוין ונפלא מצד הטיכני שבמנגינתו ומצד שלמות כשרון החקוי שבו, אבל בתור מנצח בנגינות, בתור בורא חדשות יהיה בינוני; כגון זה היה ליסט, אשר כינוהו שלא בצדק בשם גאון. הגאוניות ממין הזה היא פרי התפתחותו המיוחדה של המרכז המצרף, אבל המרכז הזה הוא מהשפלים ואיננו סגולת האדם לבדו התפתחותו המיוחדת איננה נותנת לבעליו את הזכות להקרא בשם גאון. עטרת הגאוניות שמורה רק לבחירי מין האנושי, אשר המרכזים היותר גבוהים המיוחדים רק להאדם מפותחים בהם במדרגה היותר רמה. לא חזון יקר הוא לראות גם בין החיות בעלות מרכז-מצרף שהוא מצוין במינו. מעטים המה האנשים אשר יתחרו את הקופים במלאכת הטפוס על העצים ובחריצות הגוף ונפתוליו הנוסדים על שויון-המשקל. אם רשאים אנחנו לקרוא את המנגן בפסנתר בשם גאון, אז הלא הוּרשה לנו אפוא לכנות גם את המחולל והרוכב המצוינים במלאכתם בשם גאונים.

––––––––

י.

עתה נתבונן נא אל מלאכתו של אמן הצבעים. הציור האמנותי הוא גם כן חזיון מורכב מיסודות רבים ושונים. הדברים העקריים בכל תמונת-מַחֲשָׁבֶת, הדורשים כי ישימו אליהם לב, המה שלשה: ראשית לכֹּל היא פעולת הצבעים, אחר כן התבנית ולסוף – התּכן, הרעיון. המרכז הממונה במוחנו על הרגשת האור יש לו סגלה טבעית: הרושמים של צבעים ידועים והרכבותיהם עושים עליו פעולה נעימה, והרושמים של צבעים אחרים והרכבותיהם עושים עליו פעולה בלתי נעימה. על מה נוסד הבדל ההרגשות האלה, מדוע הצבעים האלה נעימים והצבעים האחרים בלתי נעימים, לא אדע לבאר בבאור מדויק. הימלהולץ ובריקה (Brücke) הדפיסו ספרים יקרים במקצוע זה ועל פי חקירותיהם הנעלים יש לשער, השערה שיש לה על מה לסמוך, כי הפעולה הסוביקטיבית של הרכבת הצבעים או הקולות היא תולדת היחוסים אשר בין מספר הזעזועים או תנועת-הגלים, מרחקם ותבניתם, והיחוסים האלה שהמה מתיחסים זה לזה מסבבים, כנראה, את השנויים בכלי חושינו המורגשים לנו בתור צבעים או קולות. אך תהא הסבה מה שתהיה, אנחנו יודעים מן הנסיון כי יש צבעים, וכן הרכבותיהם, שהם נעימים ויש מהם שהם בלתי נעימים. מרכז-הרגשת האור כשהוא מפותח היטב מכשיר את האדם להרגיש את רשמי הצבעים בכל תקף, כלומר: להתענג מאד על לִוְיַת-צבעים המתאימים זה לזה ולחוש מעין גֹּעל נפש למראה הצבעים שאין זִווּגם עולה יפה. המרכז הזה כשהנהו מפותח היטב מכשיר את האדם לחַבֵּר בעצמו צבעים שונים באופן שיעשו את הרושם היותר נעים. המרכז אשר על אדותו אנו מדברים יֵחָשֵׁב, ככל מרכזי החושים, אל מרכזי-המוח השפלים. המרכז הזה איננו בשום אופן רק אנושי, יען כי הוא נמצא בכל בעלי-החיים גם בקרב העומדים על מדרגת התפתחות נמוכה מאד. רשאים אנחנו לשער כי גם להצפרים, לזבובי-הרקמה, להַחִפּוּשִׁית, להחסיל ולכל בעלי הכנפים הצבעונים לא יחסר המרכז הזה, כי לולא זאת לא נמצא כל באור נכון לתפארת הצבעים של החיות האלה. מימות דַּרְוִין יסכימו כמעט כל חוקרי הטבע, כי הצבעים היפים אשר בהם יתלבשו כל חיות-הרקמה התפתחו הודות לההזדַוְגוּת-הטבעית, כלומר: על ידי אשר הנקבות נתנו תמיד את היתרון להזכרים המתנוססים בשלל צבעיהם. האדם שיש לו רק חוש-צבעים, כלומר: שהוא מתענג למראה צבעים יפים, יתרומם על ידי זה רק למעלת חבר לעורב העמקים ולהַתֻּכִּי. התפתחותו של המרכז הממונה על הרגשת-האור מכשרת את האדם רק לעשִׂיַת תכשיטי בית שטחיים, כמו יריעות, שמיכות, מרבדים ומסכות-הקיר בעלי צבעים מותאמים היטב. אותם הציורים העשויים רק בעזרת המרכז הזה עושים עלינו, אולי, את הרושם, לכל היותר, של סדינים מצוירים מזרחיים, אבל המה עומדים למטה מהם בנוגע לערכם האמנותי, כי אלה האחרונים הם יותר שלמים במינם.

היסוד השני שהוא חשוב מאד בבואנו לשפוט על אדות איזו תמונה, היא התבנית. הציָּר מבקש לתאר לפנינו את הצוּרה החיצונית של הדברים, להתעות את עינינו כאלו אנחנו רואים את עצמם ולא את ציוּרם. האמצעים אשר הציָּר משתמש בהם להשגת תכלית זו המה: הצִּיוּר (צייכנונג) והצבעים. במציאות הננו רואים את כל דבר ודבר פעם בצורה זו ופעם בצורה אחרת, פעם במדה זו ופעם במדה אחרת, פעם כשהוא מוּאר באופן זה ופעם כשהוא מוּאר באופן אחר, הכל לפי מקומו, הכל לפי המרחק אשר בינו ובינינו ובין יתר הדברים, הכל לפי מצבו ביחוסו אלינו אם הוא למעלה או למטה או מן הצד. הכדור, למשל, יֵרָאה בעינינו לגדול, אם הוא קרוב לעינינו, ואותו הכדור עצמו יֵרָאה לקטן אם הוא רחוק מאתנו; פעם, כשהוא מוּאר היטב, נראה את מְלוֹא חֶצְיוֹ, וכשהוא במצב אחר נראה רק חלק ממנו גדול או קטן. את עִגוּלוֹ של הכדור הננו מכירים לא ישר, כי אם על ידי שאנו רואים שהחלק הגבנוני הבולט ממנו ביותר ואשר הוא יותר קרוב לעינינו, הוא מוּאר באופן אחר וצבעו שונה מאותם החלקים הנסתרים מנגד מבטנו. לראות את הדברים כמו להשיג את צורתם האמתית, כלומר: לבאר לנו את רשמי עור-הרשת, הורה אותנו רק הנסיון בעזרתם של יתר החושים ושל כח-השופט. במציאות הננו רואים רק ציורים שטחיים, המשתרעים על מִישוֹר אחד, אשר חלקיהם שונים זה מזה במדת גדלם, בצבעיהם ובמעלת האור השפוּך עליהם. כי השנויים האלה בגדל הדברים, בצבעיהם ובמדת האור השפוך עליהם מתאימים לשנויי המרחק של אותם הדברים, כי הדברים הנראים לנו כאלו המה מונחים במישור אחד מפֹרדים המה באמת במישורים שונים, - את כל זאת אנחנו יודעים רק על פי הנסיון.

הציָּר מחקה אפוא את הדברים לא כפי שהמה במציאות, כי אם כמו שהמה נשקפים מעל פני עור-הרשת, כלומר: ביחוּסי גדלם, צבעיהם והארתם המדומיים; ואם הוא מוסרם בדיוּק, אז נשמעים אנחנו להרגלנו והננו מבארים לנו את הציורים השטחיים האלה, כאשר נבאר לנו את התמונות-השטחיות שעל עור-הרשת שלנו, כלומר: אנחנו רואים בנקודה מצוירה בלתי ברורה, למרות קטנותה, בית גדול, ולמרות שהוא מחוּקה על הבד הרחוק מעינינו זרת אחת, יֵראה בכל זאת כרחוק מאתנו. ואף כי הבית מונח על שטח-הבד יחד עם יתר הדברים, בכל זאת יֵרָאה בעינינו כאלו מקומו הוא במישור רחוק מאתנו, מאחרי העצים ויתר הדברים העומדים בשורה הראשונה. והבאוּר הזה יֵעשה, כמובן, לא בתוך העין, כי אם בתוך מרכזי-המוח הגבוהים הממונים על הזכרון ועל כח-השופט; רושם-הראות הוא רק המעורר את הבאור הזה. ולמען העלות בידיעתנו את אחת התמונות דרוּש להציָּר להעביר לנגד עינינו רק את תבנית הדבר, או את צבעיו. את יתר סמני הדבר ואותותיו יְחַבר הזכרון מעצמו, יען כי הורגל לראות את הדבר במציאות בכל סמניו ואותותיו, בתבניתו וצבעיו. לכן נאמין, לפעמים לא רחוקות, לראות בעינינו על אחת התמונות דברים שאינם על הבד, ועינינו אינן יכולות אפוא לראותן כלל. סבת הדבר היא, כי מרכזי-מוחנו מוסיפם מעצמם את הדברים האלה בהשלימם את החלקים, אשר הציר רק רמז עליהם. הנני רוצה לבאר דבר זה רק עלי ידי משל אחד. כשאנו מתבוננים אל הזקן המצויָרה על התמונה הננו מאמינים לראות בה שערות בודדות, וכשאנו מביטים אל האילן אשר על הבד נאמין לספור את עליו. אבל הציר לא תאר לא את השערות ולא את העלים על הבד, כי אם את פעולת האור על שטח לא-ישר אדמדם או ירוק; ואחרי אשר ראינו פעולת-האור על שטח לא-ישר אדמדם או ירוק; ואחרי אשר ראינו פעולת-האור הזאת על זְקָנִים ועל ראשי האילנות ומן הנסיון נודע לנו, כי השערות או העלים הם סבת הפעולה הזאת, לכן יבוא הזכרון ויעביר לפנינו את השערות או העלים שהוא מקשרם עם הסבה הזאת, כאשר יהיה הדבר במציאות, אף כי על התמונה אינם כלל ואנחנו רואים במרכזי-מוחנו איזה דבר, אשר עינינו לא תראינה אותו. אמנותו של הציר היא אפוא למצוא את סמני הדברים ולחקותם באותה הצורה שהיא מורגשת לעור-הרשת. הוא מחקה ומוסר את כל הסמנים או רק אחדים מהם, אבל היותר עקריים. התבנית (Umriss) לבד מזכירה אותנו רק סמן אחד, את גבולות הדברים, עברי שטחם ופאתם, ומובן הדבר, שהציָּר הרוצה לעורר בקרבנו את ציורם המלא של המראות אשר הוא רואה רק על ידי תבניתם (אוּמריס) לבד, - מובן הדבר, שהוא דורש ממרכזי מוחנו עזר רב להשלים ולמלא את הציוּר, אשר הוא רק עוררו. רשומי-המרחק של הדברים נותנים לנו מושג ידוע על אדות יחוסם זה לזה במרחב, שאנו רואים במציאות. תאור שרטוטי-הצל על פני התמונה נותן להדברים המתוארים עוד סמן יותר מובהק, את הבדל ההארה, העוזר לנו להכיר את גדלם והמרחק שביניהם, ועל כן גם את תכניתם. והצבעים שעל התמונה נותנים לנו את הסמן האחרון, שנִּתן בכלל לחוּש-הראות להרגיש. על כן עושה התמוּנה שהיא אמתית על פי תבנית, על פי ציורי-המרחק, על פי חלקות האור והצל שעליה ועל פי מערכת צבעיה, - תמונה כזאת עושה על העין את אותו הרושם שיעשו עליה הדברים עצמם, כשהם במציאות ולא על הבד, עד כי להמרכזים הגבוהים שבמוחנו אי אפשר כלל להבדיל בין הרושם שתעשה עליה תמונתם, בין החִקוּי ובין המקור. מלאכתו של הציָּר היא הנתוח הדק, להפריד בדיוק רב בין חלקם של מרכזי המוח הגבוהים ובין חלקם של רשמי הראות, אשר השתתפו בציור דמיונו.

הנני שב אל משלי הראשון: כשהציר רואה לפניו עלי העץ, אז עליו לנתח את ציור-הדמיוני ולהכיר, כי בעיניו לא יראה את העלים הבודדים, כי אם שטח ירוק לא-ישר, המוּאר באופן מיוחד ורק על ידי זכרונו הוא מפריד ומבדיל בתמונה זו עלים בודדים; לכן אין לו, להציָּר, למסור במצבעו על הבד עלים בודדים, שלא יראם בעיניו, כי אם יצַיְרם בעזרת הזכרון בדמיונו, אבל עליו למסור את השטח הירוק המואר באופן מיוחד, אשר עינו מרגשת באמת.

האדם הפשוט אינו יודע מה שונה הוא אותו הדבר, שעינו רואה באמת מהדבר שהוא מצייר בדמיונו, בשעה שהוא מקבל רושם-ראיה ידוע; אבל הציר צריך אפוא לשים לבו במלאכתו רק אל הרושם שקבלה עינו ולא אל הציוּר שנולד מזה בדמיונו. וההבדל הזה יעשה בקרבו מאליו, כי הוא נוסד על כשרון האדם להביא חיים בשריריו, הבאים לידי תנועה בשעת הציור והרשוּם, על ידי מרכזו הממונה על קבלת רשמי האור, בלי עזרת מרכזי-מוחו הגבוהים, הממונים על כח הזכרון והשופט. היד יכולה אפוא לציר ולמשוח בצבע רק את אותם הדברים, אשר הרגישם מרכז-הרגשת-האור, כלומר: את אותם הדברים, שעינו רואה באמת, ולא את אותם הדברים שמרכזי-מוחו הגבוהים משלימים או משנים בהם. הקשר הישר, אשר בין מרכז-הרגשת-האור ובין מרכז הממונה על שרירי התנועה, - אותו הקשר, שהוא היסוד האורגני של כשרון הצירים איננו מוציא לגמרי את השתתפותם של מרכזי המוח הגבוהים. אלה האחרונים בוררים מתוך לחלקי הרושם, אשר קבל מרכז-הרגשת-האור מאחד הדברים, ואוצרים בקרבם רק את העקריים והראשיים שבהם. אשר אותם ימסרו על הבד או על הגליון. בעוד אשר יתרשלו לקלוט אל קרבם את יתר החלקים. הציָּר מעורר בקרבנו, במקרים ידועים, את ציוּר הדבר על ידי אחד הסמנים, על ידי קו-התבנית, על ידי פעולת-האור ועל ידי זה מתרוממת עבודתו מעבודת החושים והשרירים לעבודת הרוח. והדבר הזה הוא הנותן את היתרון לתמונת הציָּר על פני תמונת הצַלָּם. ובכל זאת עומדת העבודה הזאת על מדרגה נמוכה; רק מקצתה, חלקה הקטן והדל הוא פרי עבודת מרכזי המוח הגבהים וגם לא עליהם היא פועלת ולא אותם היא מעוררת. תוצאות העבודה הזאת ופריה הוא מעשה-אמן, אשר כל מעלתו היא האמת; אבל האמת זה שזאת איננה מעוררת בשום אופן את המחשבה ואיננה צורה את הנפש. האיש שיש לו כשרון למסור את רשמי-הראות שלו כמו שהם בלי הוספותיו ומלוּאיו של כח הזכרון וכח-השופט יש לאל ידו להגיע למדרגת ציָּר אמן, המוסר בדיוק את תבניתם או תמונתם של צנון, אבטיח, אַסְפַּרגוּס, דוּדי נחֹשת או מיני שבלולים. למדרגה גבוהה מזו לא יגיע לעולם.

––––––––

יא.

והנה עתה הגענו אל היסוד השלישי, אשר עלינו לשים אליו את לבנו בהתבוננו אל התמונות של הציָּר. היסוד הזה הוא התֹּכן הרוחני, כלומר: המחשבה והרעיון של התמונה. אותו כשרון הָאַנַליזה, שנתן את האפשרוּת להציָּר להפריד בין חזיון הדבר האמתי ובין ציוּרו הדמיוני ולתפוס מהחזיון את חלקיו, קויו ושרטוטיו העקריים ולמסור אותם אחרי כן בעט או במצבוע, - אותו הכשרון עצמו, אם מפותח הוא במדרגה גבוהה, נותן את האפשרות להציר לתאר את הדברים אשר נשמרו בזכרונו, מבלי אשר יראה אותם בשעת עבודתו לנגד עיניו. וכמו שאין אנו רואים בעינינו את כל עגוּלו של הכדוּר, כן לא נראה בעינינו את התנועה או את מעלות הרוח ורגשות הלב. באופן הראשון הננו רואים באמת רק עִגוּל שטחי מוּאר, ובאופן השני הננו רואים שורת תמונות הבאות תכופות זו אחר זו או את שרירי הפנים, הגוף, הידים והרגלים במצב ידוע. אבל הנסיון הורה אותנו לדעת, כי העגוּל השטחי, כשהוא מואר באופן ידוע, כדור הוא, וכן יודעים אנחנו מהנסיון, כי שורת תמונות שוות, הנראות תכופות זו אחר זו על עור-הרשת של עינינו ולמען תראינה כמו הן דורשות את תנועות שרירי עינינו וצוארנו, - כי התמונות האלה הן תנועות של הדבר הנִּראה, וגבות-העינים הקמוּטים וכפות היד הקפוצות אות הנה לקצפו של האיש. הציָּר תופס רק את האותות הנראים לעינים, המסַמְנים, למשל, את החמה, את השמחה, את היגון, ואם הוא מוסר לנו את האותות האלה בצבעים נאמנים, אז הוא מעורר בקרבנו את ציורי רגשות הלב ותנועות הנפש המוּבעוּת בהן.

מהדברים האמורים למעלה הננו רואים את גבולותיה של אמנות הציר. האמנות הזאת היא ראשית לכֹּל היסטורית, כלומר: ביכלתה לתאר רק את הדברים, המאורעות אשר כבר ראינו כמוהם או דומה להם, דברים אשר סמניהם הנראים לעין כבר ידועים לנו. אלו היה הציר מתאר דברים ומאורעות, אשר זרים המה לנו לגמרי ולא ראינו מעולם אף כדוגמתם, אז היינו עומדים לפני תמונה אשר לא נדע פתרונה כלל; עור הרשת של עינינו היה אמנם מקבל רשמים ידועים, אבל כח הזכרון וכח השופט שבנו לא היו יכולים להוסיף עליהם משלהם מאומה; והתמונה האמורה היתה יכולה לפעול רק על החושים, אבל לא להוליד בקרבנו ציוּרים דמיוניים, אשר אין ביד הציר לחוללם בתחבולות אמנותו, כי אם להעירם ולעוררם בקרבנו. עוד זאת, חכמת-הציּור איננה מסוגלה לתאר את מעלות רוחנו לפרטיהן, כי אם בכלליוּתן. אין בידה להביע, למשל, את הרעיון הזה: “אין רוחי נוחה מדרכי חיי במשך עשר השנים האחרונות וביחוּד מפרנסתי אשר בחרתי בה”, לכל היותר יש בידה להביע את הרגש:" אין רוחי נוחה"; מדוע? יען כי אי-הרצון בכלליותו יש לו סמנים חיצוניים שהמה נראים לעין, כלומר: תנועות הפנים והגוף, בעוד אשר ההתאוננות על הפרנסה או על תקופה ידועה מהחיים איננה מובעת בסמנים חיצוניים שהם נבדלים מסמני ההתאוננות בכלל. ועֵקֶב הגבולות האלה יש ביד חכמת-הציוּר לפעול רק על הרגש ולא על המחשבה. על כן קצר כחה של האמנות הזאת לתת לנו דברים חדשים לגמרי, דברים שאין להם כל יחס קשר עם הידועים לנו מכבר. גאוניותו של הציָּר הוא כזה, שהוא מוצא גם בדברים היותר מסוכסכים ומורכבים את סמניהם החיצוניים, שהם מיוּחדים רק להם לבדם ולא לאחרים, סמנים שהם נעלמים גם מהעין היותר בהירה וחדה ואת הסמנים המובהקים האלה הוא מוסר בדיוק רב ומלבד זה הוא בוחר לתאר מאורעות וענינים חשוּבים.

ובכן הננו רואים, כי גאוניוּתו של הציר מורכבת מהיסודות הפשוטים האלה: חוש-הצבעים, הכשרון להבדיל בין הדבר שראתה העין באמת ובין הנוסף עליו על ידי עבודת-הרוח, ולאחרונה, היכֹלת להכיר בחזיונות מורכבים את סמניהם החיצוניים הנראים לעין, המיוחדים רק להם לבדם והנותנים את האפשרות לבאר אותם מהרה באופן אמתי. שני הכשרונות הראשונים הם מהמדרגה הנמוכה והם אוטומטיים, כלומר: פעולתם נעשית מאליהם בלי עזרת המחשבה; מי שיש לו רק הכשרונות האלה אין לו המשפט לקחת לו את עטרת הגאוניוּת לא כן הכשרון השלישי. הוא דורש עזרתם של מרכזי המוח הגבוהים ועבודתו היא מקורית וחדשה: לגלות סמנים מובהקים הנראים לעין, אשר מקורם לא חשבום לעקריים. שלשת הכשרונות האלה לא תמיד המה מאוחדים ומפוּתחים במדה אחת באיש אחד. ועל פי הכרעתם של אחד מהם תשתנה גם תכונת הגאוניוּת של הציָּר. הכשרונות האַנַליטיים, כלומר: להבדיל בין הנראה באמת ובין המדומה, האמתיות וחוש הצבעים כשהם מפותחים ומושלמים, כמעט, במדה אחת יעלו את הציָּר למדרגת רפאל. הציָּרים מורילה (Murillo) ובילַסקיץ (Velasquez), אף כי הצטַינו בכשרון להרכיב את הצבעים באופן יותר נעים ובאופן יותר קרוב אל האמת והמציאות מאשר עשה זאת רפאל, לא היה ביכלתם לעורר רגשות עמוקות כזה האחרון, יען כי לא בקשו לפעול על ידי תמונותיהם היותר מצוינות על רגש המין ועל הסּוֹדִיות שבלב, על הרגשות האנושיות היותר חזקות, בבת אחת, כי אם נגעו בצבעיהם רק את הגעגוּעים הכמוסים בלבד או את הצד השטחי שבמאורעות החיים המעורר רק את התיְרָנוּת (Neurgierde) שבלב. הכשרון להשתמש בהצבעים באפון נעים ולמשוך עליהם חוט של חן, הכשרון לציֵּר את הדברים באופן אמתי בינוני והסגוּלה לעורר את הרגשות, לא את הרגשות האנושיות העמוקות, כי אם את הלאומיות ושל אהבת ארץ המולדת, יעלו את הציר למדרגת פאוֹלאָ וֶרוֹניז (Paolo Veronese). ומי שיש לו רק חוש הצבעים בלבד, ציָּר כזה יעלה באופן היותר מצוין רק למדרגת מַקַרְט, היודע לסדר את הצבעים הנעימים ולהניחם זה בצד זה כצפור-הצוארוני האוסטרַלי לפני סֻכתו יְפַת-הגוָנים, אבל אין הוא רואה את הדברים רְאִיָה אמתית, ראית ציָּר נאמן, ואין הוא מוסרם, במסירת המצבוע, כאמתתם, ומכש"ב שאין ביכלתו לתאר את המאורעות והחזיונות החשובים, על פי סמניהם הנראים לעין והעקריים, באופן כי יבינום, וציורם יעשה את הרושם ויעורר את הרגשות, אשר יעוררו המה בעצמם. רק אז נרשה לעצמנו לקרוא את מַקַרְט בשם ציָּר גאון, אם התואר הזה ינָתן גם להצפור-הצוארוני. אם עטרת הגאוניוּת הולמת את הראשון – תהלום גם את השני.

––––––––

יב.

על אדות המשחקים על הבמה לא יהיה עלינו להרבות אמרים. הכשרונות המיוחדים להעולל (Acteur) המה תולדות ההתפתחות של הסגולות האורגניות המשותפות לא רק לרוב האנשים, כי אם גם לרוב החיות העליונות. הסגולות האלה הנה כשרון-החִקוּי והפעולה החוזרת של הדמיון על תנועות אברי-הגוף ושל התנועות על הדמיון. למותר יהיה לי לבאר מה טיבו ומהותו של כשרון-החקוי. כל איש יודע מה הוא, ואת מקורו האורגני ועל מה הוא נוסד בארתי בהפרק “ההשפעה”. אולם עלי לבאר את מהוּתה של הפעולה-החוזרת האמורה. כל הרשמים החיצוניים הנמסרים על ידי עצבי-החושים אל חוט השדרה או אל מרכזי-המוח מעוררים בהם עבודה, המגעת אל הרגשת החושים בדמות דְּחִיָּה-תנועיית (בעוועגונגס-אימפולס). הא לכם דוגמאות פשוטות וברורות. עצבי-ההרגשה של האצבעות, אשר נגעו בבלי-זהירות בתנור בוער, יביאו אל חוט-השדרה ואל המוח רושם, אשר המרכז התחתון של חוט-השדרה ירגישהו בכלל בתור סכנה, והמרכז הגבוה של המוח ירגישהו בהרגשה יותר ברורה בתור מכאוב ולא כמכאוב סתם, כי אם בתור כְּוִיָה. מרכז חוט-השדה שולח את תשובתו על זה בתמונת דחיה-תנועיית אל שרירי-הזרוע, הפועלים על היד, כי תרתע לאחוריה, ומרכז-המוח שולח את תשובתו בדמות דחיָה-תנועיית אל שרירי-הפנים, הנשימה והגרון, ותולדתה צעקה והתכוצות הצורה המפיקה מכאוב. הרגשתה או ציורה הדמיוני של הַכְּוִיָה היו אפוא סבה לתנועות ידועות באברי הגוף. להפך, מעוררות אותן התנועות עצמן, כלומר: הרתיעה הפתאומית של היד, צפידת שרירי הפנים והצעקה המתפרצת על ידי התכוצותם של השרירים אשר בין הצלעות והפדר בשעה ששרירי הגרון מכֻוָּנים לזה, - מעוררות אותן התנועות עצמן במרכזי המוח הגבוהים ההרגשה או הציור הדמיוני של מכאוב פתאומי ביד. כל אדם יוכל לעשות נסיון כזה בו בעצמו: ראשית לכל, יחקור לדעת היטב מה המה הסמנים החיצוניים, אשר על ידם יֵרָאה לעין, למשל, יגון נפשו; אם על ידי קומה כפופה, על ידי תנועה ידועה בפניו, על ידי טעימה ידועה בקולו, על ידי אנחות, וכדומה לזה. אם יוָּדע לו דבר זה ינסה נא לעשות בדיוּק את כל התנועות האלה, שבהן רגיל יגונו להתלבש, ומהרה יִוָּכח, אולי לתמהונו, כי היגון חדר עמוק אל נפשו. אז יכיר, כי גם החזיונות המלַוים של היגון, כלומר: הדמעות, צרופי הרעיונות העכורים ותמונות הדמיון השחורות, שאי אפשר לחוללם כרצוננו, יען כי אינם ילידי התנועות של השרירים המשורטטים, - כי גם החזיונות האלה נלוו אל יגונו זה העשוי לדעתו.

עלינו לזכור תמיד, כי העצבים ההולכים מקצות אברי הגוף אל המרכזים, המרכזים עצמם והעצבים הנמשכים מהם אל מרכזים אחרים או אל השרירים, כי כלם יחד המה מכונה אחת מאוחדה ומהודקה, אשר קִשוריו מאוּרגנים, ואם יביאו את אחד מחלקיה לידי התעוררות ותנועה אז כל עבודתה של המכונה הזאת הולכת ונעשית מאליה מהחל ועד כלה. בעזרתה המכונה הזאת הולכת ונעשית מאליה מהחל ועד כלה. בעזרתה המכונה הזאת עושה המשחק על הבמה תפקידו, שתעודתו לתת צורה מוחשית למעמדי-הנפש של האנשים אשר הוא מחקה את דמותם. הוא עושה תפקידו זה בשני דרכים, מדעתו ושלא מדעתו. בדרך הראשון הוא מתבונן בעין חדה ובשום לב אל תנועת הפנים, תנועות אברי הגוף ואל נטיות הקול ונגינתו אשר על ידיהן יֵראו ויִשמעו מעמדי-נפש ידועים, כמו חֶדְוָה, הַזָיָה, חשד וכדומה לזה, של אנשים בעלי מזג ידוע, מתונים ורגזנים, מחונכים ומנומסים, גסים והדיוטים, המשַׂחֵק מחקה את כל מיני התנועות האלה רק בעזרת רצונו לבד. בדרך השני ישוה בדמיונו את מעמד-הנפש של האיש אשר הוא מחקה על הבמה, ועל ידי התנועות הנובעות מציורו הדמיוני יֵעזר בתפקידו זה. והתנועות האלה בפעולתן החוזרת על ציורו הדמיוני ימלאוהו רוח חיים, עד כי ישלח מאליו ושלא מדעתו את כל הדחיות-התנועיות (Bewegungsimpulse) שהוא רגיל בהן, הרצוניות והבלתי רצוניות.

הדרך הראשונה היא הקשה ביותר שאיננה בטוחה. היא דורשת מהמשחק את כשרון ההתבוננות החדה והמדויקה ואת כשרון נתוח החזיונות, אותן הסגולות שהכרנו את הכרחיותן אצל הציָּרים. המשחק המחקה מדעתו צריך אפוא להתבונן בפועל אל אותם מעמדי-הנפש של האנשים אשר הוא מתאר על הבמה; אין אף אחד מאותותיהם המוחשיים העקריים צריך להתעלם ממנו והוא אינו יכול להסתפק כהציר בהסמנים הנראים לעין בלבד, כי עליו לשום לב גם להקול ולכל נטיותיו ומעלותיו. אם יבגוד בו כח זכרונו ולא יעלה לפניו את המופת (Vorbild) אשר הוא רוצה לחקות, או אם לא התבונן אליו כראוי בסקירה חדה, אז יהיה חִקוּיו בלתי שלם ובלתי מדויָק ותפקידו מלא פגימות ולא יעשה על הרואים רושם של אמת. הדרך השניה היא, להפך, קלה ובטוחה. אחרי אשר מעמדי-הנפש ממין ידוע מתגלים המה בכל בני האדם באופן שוה (כמובן, בשנויים מעטים ודקים ע"פ ההסתגלוּת האישית הקלה של כל אחד ואחד מהם), ואחרי אשר גם המשחק אחד האדם הוא, לכן אם אך העיר בקרבו מעמד-נפש ידוע, או בלשון יותר ברורה: אם עשה את עצמו, למשל, ככועס, כמתאבל, כמתרונן או כמשתגע, אז יתגלו בו כל הסמנים החיצוניים המובהקים של אותו המעמד וזה יעשה כסדר את כל התנועות אשר יעשה בהכרח איש במעמד כזה, את כל התנועות, בלי יוצאת מן הכלל, ההכרחיות והרצוניות; אז יבכה, ישחק ירגז, יקרוץ בעיניו וירקע ברגליו וכדומה לזה. מלאכת החקוי של משחק כזה תשיג את מדרגת האמת האנושית. הדרך הזאת שדורשת מהמשחק רק אחת: מעט קלות דעת. מעמד-נפש קבוע, דעת חזקה ואישיות מיוחדה – הסגלות האלה אינן מזדַוגות יפה עם כשרון המשחק. אין עבודת המחשבה של מרכזי המוח היותר גבוהים צריכה להיות שלטת בו על רגשותיו ואין היא צריכה לעכב או להשפיע על עבודתן האויטומַטית. המשחק המצוין הוא נוח לעבור מרגש לרגש וכל רושם קל הבא מן החוץ יעורר בו את מעמד-הנפש אשר הוא רוצה לתארו על הבמה. ולדברים כאלה מוכשר רק אותו האיש, אשר מרכזי מוחו הגבוהים אינם בכלל טרודים ועסוקים בעבודה המיוחדת להם, ולכן מוכנים המה לענות על כל רושמי-החושים בציורים דמיוניים ובמעמדי-נפש המכֻוָּנים לזה. היש פה מקום לגאוניות?

כשרון ההסתכלות והחִקוּי העשוי בדעת מספיקים להמשחק, כי יתרומם רק עד המדרגה השניה ולא גבוה מזה. ולהפך דוקא המצוינים שבהמשחקים, העורכים על הבמה צורות של אמת ופעולתם על קהל הרואים עצומה, - דוקא עורכי החזיונות האלה צריכים להיות בעלי כשרונות ממדרגה יתר פחותה, בעלי דעת ריקה ובעלי אישיות חלשה ומרכזי מוחם צריכים להיות מסוגלים לעבור במהירות מיוחדה אל העבודה האוטומַטית. הלא יודעים אנו, כי יופי הגוף, קול נעים וטוב ופרק נאה, סגלות אורגניות שפלות, המה מהתנאים הדרושים להמשחק אשר יפעול על לבות הרואים! המשחק המצוין למה הוא דומה, על פי תכונתו הפסיכולוגית, לילד או לפרא: העבודה-העוצרת של מרכזי-הדעת (בעוואוסטזיינס-צענטרען) אינה משפיעה בו על העבודה האויטומַטית של המרכזים הממונים על התנועה. תעודתו של החנוך אצל האדם התרבותי הוא דוקא לפַתֵּח ולחַזֵּק את העבודה-העוצרת הזאת. מלמדים אותנו לבל נתן תוצאות לסערות רוחנו ולהתרגשות נפשנו ולבל נגלה על ידי דחיות-תנועִיות, צעקות, העוַיות-הפנים, נדנוּד אברי-הגוף, את כל הנעשה בקרבנו פנימה. זאת תורת התרבות. ואנחנו עושים בה חיל, אנחנו מגיעים, ע"י החנוּך, באמת למדרגה כזו שיכולים אנחנו לעכֵּב עִכּוּב שלם את העבודה האויטומַטית של המרכזים ואין אנחנו מגלים את העובר בנפשנו והנעשה בקרב לבבנו על ידי איזה אות חצוני שיהיה, אף גלוּי כל שהוא. המשחֵק אשר יגיע למדרגת-חנוך כזו יהיה עליו לרדת מעל הבמה, כי כבר פסקה באופן זה אומנתו.

––––––––

יג.

מכל הדברים האמורים למעלה הננו רואים, כי שלא בצדק יקראו להפורט על הפסנתר, להמרכיב צבעים נעימים ולהמשחֶק בכלל בשם גאון. הגאוניוּת היא מולדת ההתפתחות היותר שלֵמה של מרכזי-המוח היותר גבוהים, ושנמצאים רק בראש האדם, שעבודתם מתגלה בכוח-השופט והרצון. כח-השופט והרצון – אלה המה, סוף סוף, הכשרונות, אשר בהתחברם בפעולתם יחד ירוממו את האדם על בעלי-החיים, ואם הכשרונות האלה יתפתחו במדה מרובה ובלתי מצויה ירוממו את הגאון על פני יתר האנשים הבינונים, רק על ידי כח השופט או המשבבה והרצון, רק על ידם לבד, יהיה הגאון לגאון. מה הוא כח-השופט? הכח-השופט מְעַבֵּד ומפתֵּחַ את ציורי-המחשבה, שנולדו מרשמי-החושים או מעבודת-השכל הקודמת, לציורים חדשים ומקוריים. החמר אשר כח-השופט לוקח לו לעבודתו שאוב הוא מצד אחד מאוצר הזכרון, וזה האחרון שאבם מרשמי-החושים, ומצד השני מגנזי השכל המבאר את רשמי-החושים, החוקים, אשר על פיהם יעבוד כח-השופט, הם יסודי הדבר, אשר אנו קוראים בשם “הגיון” (Logik).

וככה הוא הסדר: מרכזי-ההרגשה מקבלים את רשמי-החושים, השכל מבארם, הזכרון אוצרם ושומרם, וכח-השופט יובא לאחרונה ויעַבְּדֵם, על פי חקים קבועים, חקי ההגיון, והפכם למושגים ולציורי –מחשבה חדשים, שאינם נשענים על הרגשות-החושים עצמן. על ידי משל שפוט מאד אסביר את הדבר גם להקורא שלא למד מעולם את חכמת-הנפש. חוּשַׁי, רגשי פני עשו עלי פעם רושם כזה: נטפי מים נופלים עלי והשמים לובשים קדרות. שכלי קשר את רשמי-חוּשַׁי השונים האלה ויבארם באופן זה: “הגשמים יורדים מהעבים”. זכרוני שומר את הרשמים ואת באוּרם. והנה פעם אחרת אני רואה העבים עולים ומתקבצים ושאר התנאים, הקודמים לירידת הגשמים, כמו מזג האויר, נטית הרוחות וכדומה לזה, הולכים ונשנים. אז יבוא הכח-השופט שבי ויברא מציורי מחשבתי אשר קבל מזכרוני ע"ד ירידת-הגשמים, שתנאיה הקודמים כבר קבע שכלי, על פי חקי ההגיון אשר הורהו הנסיון, כלומר: כי סבות שוות בתנאים שוים מולידות פעולות שוות, - אז יבוא הכח-השופט שבי ויברא ציוּר חדש: “מהרה ירדו גשמים”, ציור שאיננו פרי רושם-החושים, כי החזיון אשר עליו עוד לבוא אינו יכול לעשות רושם על החושים בהוה. כי גם הכח-השופט נוסד על פעולת אחד האורגנים על פעולת אחד מרכזי המוח, ואיננו חזיון העומד מחוץ לגבול החמר, כאשר יניח החוקר הגדול והעמוק וואונדט, יוכיח לנו דבר זה כי גם היא, עבודת הכח-השופט, ככל עבודת מרכזי המוח וחוט השדרה, על ידי הִשנותה פעמים רבות תהיה בהפרט, ועל ידי ההתנחלות בכל המין, לעבודה מאוּרגנת, כלומר: לעבודה אויטומַטית. אם נשוב למשלי הפשוט, אז נמצא, כי גם בעלי החיים העומדים על מדרגה נמוכה מאד בסולם ההתפתחות, למשל התולעים, מסוגלים לעבודת כח-השופט הרואה מראש. כי הגשמים מתרגשים לבוא, אם יבואו האותות המבשרים זאת, כי גם בעלי החיים העומדים על מדרגה נמוכה מאד בסולם ההתפתחות, למשל התולעים, מסוגלים לעבודת כח-השופט הרואה מראש, כי הגשמים מתרגשים לבוא, אם יבואו האותות המבשרים זאת, כי במקרים כאלה מתחבאים הם בעפר, מסתתרים וכדומה. וכל מה שמרכז-השופט (אורטיילסצענטרום) יותר שלם, פן יותר נקל לו לברוא ציורים חדשים מהחמר אשר יתנו לו החושים, הזכרון והשכל, וכן יתרחקו יותר המושגים והציורים החדשים האלה בבחינת הזמן, המקום והמין מרשמי-החושים אשר הם היו הסבה הראשונה לבריאתם.

יכולים אנחנו להסביר את היחס, אשר בין רשמי-החושים ובין הכח-השופט על ידי תבנית זו: עבודתו של כח-השופט באיש בינוני דומה לפירמידה, אשר הבסיס שלה הוא רושם החושים וראשה – הכח-השופט; אולם אצל הגאון נמשלה עבודה זו לפירמידה מהופכת, העומדת על ראשה של רושם-החושים והולכת ומתרחבת לבסיס של כח-השופט. מי שיש לו כח-שופט חזק מוכשר הוא להבין את קשור הדברים והיחס היותר מסובך של חלקיהם על פי רושם יחיד, על פי סקירה אחת, על פי הברה אחת ולראות את הנולד, על פי אותות הזמן, ולפעמים גם את העתיד הרחוק, להכיר על פי חזיון בודד את החוק השולט בו ולדעת מראש את תוצאות פעולת החזיונות זה על זה עוד בטרם תבֹאנה. כח-שופט כזה עושה את האדם מוכשר להכיר בבריות, לראות ללב האדם, להחזיק מעמד בחיים גם בקרב סופה וסער, להיות שולט ברוחו וגם ברוח אחרים, חכמה, עצה ומזמה וגם כח-ההמצאה.

כח-השופט, לפי הגבלתי עד עתה, נוסד על ההנחה של הסביוּת, כלומר: על ההנחה, כי לכל חזיון יש סבה, כי סבות שוות בתנאים שוים מולידות פעולות שוות וגדל הסבה עומד ביחוּס ישר אל גדל הפעולה. רק נשען על ההנחה הזאת ימצא כח-השופט חפץ בהחמר, אשר יתן לו הזכרון, ורק אז יוכל לברוא מציוריו של זה האחרון מושגים חדשים ורק אז יכול ללמוד מהעבר על העתיד, מהקרוב על הרחוק, מהמורגש בחוּש על הדברים אשר מעבר לגבולו.

למעלה אמרנו, כי מלבד הכח-השופט הנה גם הרצון הוא אחד היסודות העבריים של הגאוניוּת. מה הוא הרצון? בתשובתי על השאלה היסודית הזאת הנני מרהיב עז בנפשי לחלוק על דעת קַנט, אשר בכלל הנני מרהיב עז בנפשי לחלוק על דעת קנט, אשר בכלל הנני מרכין ראשי לפני גדלו, וגם על דעת ריבּו (Ribot), אשר הנני מודה בעֹמק שכלו וחקירותיו בכל לבבי. באורו של קַנט, כי הרצון הוא הַמְצַוֶּה, הוא החֹק והוא גם המצֻוֶּה, המקבל עליו את מרוּתו של החוק, - הנה הבאור הזה איננו מובן ומבורר. באורו של רִיבּו, כי הרצון היא הפעולה הנגדית של האנכי על הרשמים הבאים מהעולם החיצוני, - הבאור הזה הוא רחב יותר מדַּי והוא כולל ומקיף את כל ממשלתה של ההכרה-הנפשית, כי באותה מדה שהיא נוסדה על רשמי-החושים ואת כל תוכנה היא שואבת מרשמי-החושים, גם היא, כל הממשלה הזאת, אינה אלא “פעולה נגדית של האנכי על הרשמים הבאים מהעולם החיצוני”. על פי הבאור הזה צריכים אנחנו אפוא להניח, כי ההכרה-הנפשית והרצון דבר אחד הוא ואין ביניהם ולא כלום. וההנחה הזאת אינה יכולה להיות אמתית. מי ששופט את חזיונות-הנפש מבחינת חכמת-הטבע הוא יסכים לדברַי: הרצון הוא פעולת אחד המרכזים, אשר תעודתו היחידית בגופו של החַי, להסב את התכוצות השרירים, או, בלשון אחרת, להיות ממונה על הדחיות-התנועִיות.

מהבחינה הפלוסופית קרובה היא הגבלת הרצון, שנתתי בזה, להגבלתו של שפנהויר; כי שפנהויר קורא את אותו הדבר, הגורם את התנועות לא רק בקרב גוף החי, כי אם גם בקרב הדברים הבלתי אורגניים, בשם רצון, ואחרי שכל חזיון סוף סוף, אם ננתחו היטב לחקיו, אינו אלא תנועה או התנגדות לאיזו תנועה, כלומר: תנועה נפעלת, לכן הרצון הוא נשמת כל החזיוניות, כלומר: נשמת כל העולם. במדה זו אינני מרחיק אמנם ללכת. למרות הדמיון התִּאורי שיש בין נפילת האבן ובין צעדי האדם, יש לנו הצדקה להבדיל במעשה בין שתי התנועות האלו ולקרוא את הגורמים של נפילת האבן ושל צעדי האדם בשמות מיוחדים. בשם רצון נקרא רק את גורם הדחיות-התנועיות בקרב גוף החי. הרצון הוא תמיד אחד החזיונות המלַוִּים את החי. כי יש להסב התכוצות-השרירים לא רק על ידי הרצון, כי אם גם על ידי גורמים אחרים, כמו, למשל, על ידי זרם גַּלְבַנִי, הדבר הזה אינו סותר את הגבלתי. הן, ראשית מי זה יכחיש שלחזיון אחד יכולות להיות סבות שונות, ושנית, מי זה יוכיח לנו, שהרצון אינו גם הוא אחד מחזיונות החשמל? הן גם המבטאים “זרמי-העצבים”, “כח-העצבים” “נוזלי-העצבים” (Nervenfluidum) מחזקים בנו את המושג, כי מרכז-הרצון הוא מין סוללה-חשמלית והדחִיָּה-התנועית (בעוועגונגס-אימפּולס) הנמסרת אל השרירים הוא מין זרם חשמלי. יכולים אמנם להשיב על דברַי, כי הרצון מוליד גם חזיונות כאלה, שאין אנחנו יכולים לקרוא אותם דוקא בשם תנועת-השרירים. הן האדם אונס את רצונו להעלות בזכרונו איזה דבר נשכח, והזכרון הלא אינו נחשב כלל לעבודת-השרירים. על זה אשיב: הזכרון איננו משתעבד שעבוד שלם להרצון, ואני חושב, כי זה האחרון פועל על המרכז הממונה על הזכרון פעולה בלתי ישרה (אינדירעקט), כי הוא, הרצון, רק מסבב את התכוצותם והתפשטותם, כלומר: את תנועותיהם של השרירים החלקים, בהכלים המובילים את הדם אל מרכז-הזכרון. על ידי שפעת הדם השוטף אליו יתעורר האורגן הזה לעבודה יותר גדולה ועצומה ואז יש לו לפעמים היכלת להביא אל ההכרה-הנפשית את תמונת-הזכרון המבוקשה, דבר שאין בכחו למלאות כל זמן שהוא מקבל את הדם במדה יותר מועטה וכל זמן שעבודתו פחות חיה. עתה יש עוד להשיב על השאלות, איך מסבבות הדחיות-התנועיות הפשוטות היוצאות מאת הרצון את תנועות-השרירים המכֻוָּנות לתכליתן ואיך יתעורר הרצון בעצמו לעבודתו המיוחדה לו. את התשובה על השאלות האלה נמצא, אם נשים לנגד עינינו, כי החיים המה בכלל חזויון מורכב מאד וכל עבודה-חִיוּנִית (לעבענסטהאֶטיגקייט) גבוהה היא תוצאת הפעולה המורכבת של אורגנים שונים. הרצון מסבב רק את התכוצות השרירים; לא יותר. המרכזים-המסדרים (Koordinationszentren) מקבלים את הדחיה ומחלקים אותה לאותם השרירים, אשר עליהם להתכוץ. למען עשות את התנועות הרצויות והמכֻוָנות לתכליתן, למען עשותן לא רק בדמותן הרצויה, כי אם גם במדת חזקן הרצויה. אבל מי הורה את המרכזים-הסַּדרנים להכיר את השרירים אשר עליהם למען עשות תנועה ידועה באופן ובמדת-החֹזק המכֻוָנים? הנסיון הורה זאת, הנסיון של היחיד ושל כל המין מיום הִוָּלדם, הנסיון שהיה למאורגן והוא עושה עבודתו מאליו. ואיך יתעורר הרצון בעצמו לעבודתו המיוחדה? על ידי פעולת כל המרכזים האחרים עליו, על ידי האינדוקציון (הגִּרוי וההערה), הייתי אומר ומשתמש בשפת חכמת-החשמל (עלעקטריציטאֶטס-וויססענשאַפט). גם אחד רושמי-החושים בלבד יש בידו לעורר את הרצון, בלי עזרת ההכרה הנפשית, כי ישלח את דחיותיו-התנועיות; במקרה כזה תֵּעשה תנועה-ריפליקסית, אשר תקרא שלא בצדק בשם “אי-רצונית”. אי-רצונית (אונווילקירליך), כלומר: תנועה שנעשית בלי עזרת הרצון, כזאת בודאי איננה; אבל היא נעצרת שלא מדעתנו (אוּנבעוואוסט). העבודה האויטומַטית של המרכזים הגבוהים, כלומר: הרגשות, או, כמו שיקראו בלשון החכמה אימוציונים, גם הן מעוררות את הרצון. ההערה הזאת הגורמת את פעולת הרצון מגיעה אל ההכרה-הנפשית בתמונה בלתי ברורה, שהיא סגולתן של הרגשות, כאשר תארנו למעלה ולאחרונה יכולה גם העבודה החדשה, המקורית, הבלתי מאורגנת של ההכרה-הנפשית, כלומר: הכח-השופט,המחשבה, לסבב את עבודת הרצון. המחשבה בעצמה איננה “רוצה”; היא בוראת רק ציוּר של תנועה פשוטה או מורכבת או שורה שלמה של תנועות תכופות זו אחר זו, הנראות לה במעמד ידוע כמכֻוָּנות לתכליתן; אם גוף-החי הוא בריא, מפותח כל צרכו בהתפתחותו הטבעית ושווי-משקלו לא השבת, אז דַּי-הוא הציור הזה לסַבֵּב את מרכז-הרצון לשלוח את דחיותיו-התנועיות. כי התנועה שנעשית תוָּדע לההכרה-הנפשית על ידי הרשמים המובאים אליו. מחוּש-השרירים. וכך הוא הסדר: המחשבה בוראת לה ציורן של התנועות, הרצון נותן להן את דחיותיו, המרכזים-הסדרנים מחלקים את הדחיות האלה על פי תכליתן המכֻוָּנה וחוש השרירים מודיע להמוח על דבר התנועות שנגמר עשִׁיָתָן. אנחנו יודעים ומכירים רק את ראשיתו וסופו של מהלך הפעולה הזאת, אנחנו יודעים רק את ציור-התנועה, אשר עִבדה מחשבתנו, ואנחנו מכירים רק את הידיעה על דבר התנועה שנגמרה עשִׂיתה. אולם כל החוליות והפרקים המונחים בין הראשית והסוף נעלמים מהכרתנו-הפנימית. אין אנחנו יודעים איך היה ציור-התנועה לתנועה. אולם ההסתכלות הבלתי מדויקת האפיל-את המהלך הפשוט והברור של הפעלות האורגניות האלה. וסבת הדבר היא, כי אנחנו יודעים ומכירים בנפשנו את ציורי-התנועה ואת התנועות הנגמרות, לכן החליפו את הרצון בהכרה-הפנימית. והנסיון הלא יעיד, כי ציורי-התנועה היותר חיים אינם מכריחים וגוררים אחריהם את התנועה עצמה, ומזה הלא אנו רואים, כי לא הרי המחשבה כהרי הרצון ויש הבדל רב ביניהם. מי שעצביו חלוּשים וחולים, הרי רצונו משתחרר מהשפעת המחשבה. חולה כזה יכול אמנם לברוא במחשבתו ציור-תנועה אבל אין הוא מוציאם לפעולה. איש כזה יודע, למשל, כי דרוש לו לקחת ספר או ללכת ברחוב, אבל קצרה יכלתו להניע יד או רגל אף כי אבריו לא נשתתקו, והא ראיה, כי ישוב ביכלתו להוציא לפעולה את אשר יצוו עליו אחרים. החולה אומר במצבו זה: “אני רוצה, אבל אין אני יכול”. אבל הוא טועה. באמת חושב הוא על אדות התנועה, אבל אין הוא רוצה. מרכז המחשבה עובד את עבודתו, ומרכז הרצון שובת. אומרים על אנשים ידועים, כי רצונם חלש. אולם על פי רוב לא נכון הדבר. לא הרצון, כי אם מרכז-המחשבה חלש אצלם. זה האחרון איננו מוכשר, במקרים כאלה, לעַבֵּד ציור-תנועה ברורים כל צרכם, ומסבה זו אין גם רצונם יכול לעבוד עבודתו. אבל אם המחשבה של איש אחר חולקת להם ציורי-תנועה כאלה משלה, כלומר: יועצת או מצוָה להם, אז יעשו האנשים האלה את התנועות המוטלות עליהם בלי כל מעצור וכמשפטן. והדבר הזה הלא יעיד, כי רצונם חזק כל צרכו. את הדבר הזה עצמו יכולים אנו להגיד על אדות האנשים, אשר יאמרו, כי שתי רשויות שולטות ברצונם או כי שטופים הם בתאותיהם שלא ברצונם, הרשויות שולטות לא ברצונם, כי אם במחשבתם. לאנשים כאלה אין שני רצונים הלוחמים זה בזה, כי אם שני ציורי-מחשבה שאין אף אחד מהם ברור ומוגבל כל צרכו שיהיה ביכולתו להעיר את הרצון שישלח את דחיותיו. ואם רק אחד הציורים של המחשבה יתברר וְיִסְתַּמֵן כל צרכו אז יכניע ויכריע את האחרים ומביא את הרצון לידי פעולה. הַמְליט איננו חסר-רצון, כי אם חסר מחשבה ברורה. מחשבתו היתה חסרת–אונים לעַבֵּד ציור ברור ע"ד התנועות המכוָּנות לתכליתן אשר עליו לעשות. ואם יעשה האדם בתאותו דבר שהוא, כנראה, נגד השכל, אז לא “הרצון היה חסר-אונים”, כאשר יאמרו המליצים, כי אם העבודה האויטומטית של מרכזי-מוחו הגבוהים היתה יותר חזקה מעבודתם החפשית; ציורי-המחשבה הברורים והידועים לההכרה-הפנימית לא נצחו את הציורים הכהים, או שאינם ידועים כלל להכרתנו-הפנימית, תוצאות העבודה המאורגנת של מרכזי-המוח; הרצון קבל אפוא את הדחִיָה היותר חזקה מעבודת-המוח האויטומַטית ויוציא לפעולה את ציורי-התנועה שעֻבדוּ שלא מדעת, כי אם באופן מיכני ולא את-אותן הציוּרים שעִבְּרה מחשבתנו הברורה בהכרתנו-הפנימי. הרצון היה אפוא חזק כל צרכו; חלשה היתה רק המחשבה לעצור בעד העבודה האויטומטית של מרכזי-המוח הגבוהים ולפעול בעבודתה החפשית והמקורית על הרצון.

––––––––

יד.

מכל האמור בפרק הקודם הננו רואים, כי חלילה לנו להחליף את הרצון בהמחשבה. ואם אנו רואים איש שהן ולאו ורפה בידו, כי מפקפק הוא בדבר ופוסח על שתי הסעפים ואו שהוא עושה מעשים המתנגדים אל השכל בנחות עליו יד התאוה או ההרגל, אז עלינו להגיד, כי כח-השופט שבו ולא הרצון חלש הוא. רק אותו האיש הוא בעל רצון חלש, אם הוא בכלל בריא וציורי-התנועה של מחשבתו המה ברורים ומוגבלים כל צרכם אבל אינם יוצאים לפעולה, או המה יוצאים לפעולה אבל לא בשלֵמוּתם ובהתמהמהות רבה, וגם בהתלקח התאוה באיש כזה לא תצא מגבול הרגש, החפץ והגעגועים, ולפעולה איננה יוצאת. את אֹמץ הרצון יכולים אנו למוד רק על פי כשרונו להתגבר על המעצורים. לא השרירים המה המרחיקים את המכשולים, כי אם הרצון היא העושה זאת, הוא המעורר והמניע את השרירים. המשוגעים אשר רצונם החולה מלא התעוררות והוא שולח דחיות (Impulse) חזקות אל השרירים, מוציאים לפעולה מעשים, אשר קשה להאמין באפשרותם. זקֵנים חלשים או נשים רפות ישברו בריחי ברזל, ינתקו כבלים ומנצחים בהתאבקותם את השומרים לראשם, גם אם אלה האחרונים המה בעלי-אגרוף חזקים. אלו היו האנשים האלה עושים את כל המעשים האלה במצבם הטבעי, בשעה שהמה בריאים, היו נחשבים לאתליטים ולמתגוששים היותר חזקים בדורם. אבל המה אינם יכולים זאת, אף כי גם במצבם הטבעי יש להם אותה מערכת-השרירים עצמה אשר בימי שגעונם. מזה הננו רואים, כי גבורת הגוף תלויה הרבה יתר בחוזק הדחיה אשר ישלח הרצון, מאשר בהשרירים עצמם. המעצור הראשון אשר על הרצון להסיר הוא התנגדותם של רקמת-הבשר, העצבים והשרירים. וכל מה שמסלת-העצבים (Nervenbahn) היא יתר קצרה, כל מה שקבוצת-השרירים (מוסקעלגרופּפע), העומדת להתעורר, היא יותר מעונגה ומצערה, כן יתר חלשה היא גם ההתנגדות הבאה מצדם, כן יכולה דחיַת-הרצון, הדרושה לעשית איזו תנועה להיות יתר חלשה. השרירים המשורטטים היותר דקים, אשר בגופנו המה של הגרון, של העין, של חלל הפה, של הפנים ושל היד. גם רצון חלש מאד מספיק להאדם שיוכל להניע את השרירים האלה ולפטפט, ולעשות העויות, להביט בעינים מפיקות שמחה או חמה ולרמוז ביד. אנשים המצוים לא יעברו את גבול המעשים השכיחים האלה. אולם יותר כבד הוא לסבב את התכוְצותם של קבוצת–השרירים הגסים, ועוד יותר כבד הוא לסבב את תנועתם של שרירי הרגלים ושל הגוף. התכוצותם דורשת ממרכז-הרצון דחיה יותר חזקה, כלומר: עבודה יותר אמיצה.

לכן אנשים שהמה מוּגֵי-רצון באמת לא יְלַווּ את פטפוטיהם ותנועות ידיהם במעשה שהוא דורש מהם הליכה או יגיעת כפים. העבודה היותר כבדה להרצון היא לסַבֵּב תנועות אשר מטרתן היא להסיר את המכשולים החיצוניים, אם המה דברים שאין בהם או שיש בהם רוח חיים. במקרים כאלה על הרצון לנצח לא רק את המעצורים הפנימיים, המגיעים להכרת-דעתנו בדמות העצלות או אי-חפץ התנועה, כי אם גם את כחות-הטבע (למשל: כח-המושך) או את דחיותיו של רצון זר. הרצון צריך לשלוח במקרים כאלה דחיות חזקות, בכל אופן יותר חזקות מרצון המתנגד, אם המניח את המעצורים הוא אדם. אם הרצון איננו חזק במדה הדרושה לזה אז ציורי-המחשבה, אם גם ברורים ומוגבלים המה כל צרכם, אינם יוצאים לפעולה. האדם יודע במקרים כאלה ידיעה מדויקה מה עליו לעשות, אף יחפוץ בכל לבבו לעשות את הדרוש לו, ובכל זאת לא יעשה דבר זה. את אשר יקראו בשם קֹצר רוח, חסרון-סבלנות, מֹרך-לב הוא אינו אלא אחד החזיונות של רפיון-הרצון. יש אנשים, אשר ישליכו איזו מלאכה או עסק בטרם אשר הביאום לידי גמר, או גם ייראו להתחיל בהם, אם, מבלתי ידעם את המלאכה או העסק, יפריזו בדמיונם על העמל והתלאות הקשורים בהם, או המה חושבים, כי יבצר מהם הדבר ונשגב הוא מכֹּחם. בשני המקרים האלה יוצרת המחשבה את ציורי-התנועה יצירה מטשטשת, יען כי הזכרון מעביר לפני תמונותיו ממקרים, אשר בהם היה הרצון רפה-אופנים להתגבר על התלאות הדומות לאותן שהם פוגשים בהן עתה, אם פגישה אמיתית או רק מדומית. פשירות-הנפש (Lauheit) ומֹרך-הלב נובעים איפוא ממקור הנסיון, אשר נתנסו ברפיון-הרצון.

––––––––

טו.

התפתחותם החזקה של מרכזי המחשבה והרצון הם הם אפוא היסודות האורגניים של אותו החזיון, אשר יקראוהו בשם גאוניות. התפתחותו של מרכז הרצון בלבד איננה מספקת לעשות את האיש לגאון. ענקי-הרצון יעצרו אמנם כח להתגבר על כל המעצורים, אם המה מתלבשים בדמות דברים או אנשים, חקים או מנהגים ונמוסים, אשר המה פוגשים על דרכם להוצאת ציור-התנועה של דמיונם לפעולה; אבל המה יהיו חדלי-כח לעַבֵּד במחשבתם עצמם, בלי עזר מחשבת אחרים, ציורי –תנועה חשובים ומכֻונים לתכליתם. הירקוליס עושה שתים עשרה עבודות, אבל איריסתיאום (Euristheus) צריך להטילו עליו. מי שיש לו רק רצון חזק בלבד הוא יוכל להֵעשות, באופן היותר טוב, לשר-צבא ואחד מעוזריו ופקידיו של אלכסנדר מוקדון או של נפוליון; איש כזה יוכל להתרומם לכל היותר למעלת מיניסטר מהולל של מלך גאון, או, מה שהוא מצוי ביותר, למושל בן-אל-מות של מיניסטר גאון. באופן היותר רע יהיה איש כזה לבן בליעל, אשר תועבותיו תסופרנה לדור דורות, או לפושע-עריץ אשר יטיל אימה על כל בני דור. במקרה הראשון יהיה בעל הרצון הכביר לכלי תשמישה של מחשבה הנובעת ממוחו של איש זר, ממוחו של אחד הגאונים. הוא מוציא לפעולה את אשר הרה והגה מלב אחרים. ובמקרה השני הוא מוציא לפעולה את ההתעוררות-הרגשנית הכהה, או שאינה ידועה כלל להכרה-הפנימית, הנולדה במרכזי-מוחו הוא.

ההתפתחות המיוחדה והגבוהה של מרכז-המחשבה עושה את האדם, גם כשהיא לבדה, לגאון, אבל תכונתו מקבלת בכל פעם צורה אחרת, הכל לפי מדת חזק הרצון כאיש כזה, אם היא פחותה או מרובה. מי שהוא גאון-המחשבה בלי רצון כביר הוא יוכל היות חושב מצוין, פלוסוף, מהנדס ואולי גם חוקר-הטבע. הוא יוכל היות אחד מאלה, יען כי עבודתם של האמורים בזה דורשת רק התאמצות קלה מאד להתגבר על המעצורים הַדִּינַמִיִים, ודחיות חלשות דַּיָּן להתכוצות-השרירים הדרושה לתכלית זו; מחשבתם לא תדרוש לעַבֵּד ציורי –תנועה (בעוועגונגספאָרשטעללונגען) גסים, כי היא מראָה את גדלה ותקפה באופן אחר ובמקצוע אחר: היא גוזרת ציורים מפשטים, חדשים, אין-סופיים מרשמי-החושים, מהתבוננות במספרים פשוטים – את החשבון הנשגב וחשבון הפשיונות (דיפפערענציאַלרעכנונג); מנפילת תפוח – את חק כח-המושך; מתוכן ההרגשה של הידיעה הפנימית – את תורת-ההכרה (ערקעננטניסטהעאריע). אין אני יכול להסכים לדעת בֶּן הנותן להפלוסוף-הגאון מקום בראש סדר–המעלות (ראַנגאָרדנונג) של הגאונים. התיאוריה שלי מכרחת אותי לתת להחושב ולהחוקר העיוני המקום היותר נמוך בסדר-המעלות הזה, יען כי גדלם נוסד רק על מחשבתם לבד, והמחשבה כשהיא לעצמה, בלי עזרת הרצון, אין ביכלתה לעשות את הציורים אשר עִבדה, יהיו גם מצוינים ונפלאים, לחזיונות מוחשיים וממשיים. להביע את הציורים האלה בדבור או בכתב, לזה דרושה עבודת השרירים, כלומר: דחִיַת הרצון. אם יבצר מרצונו של גאון-המחשבה להביע את ציוריו הפנימיים בדבור או בכתב, אז ישארו בתוך נפשו כמעמדים סוביֶקטיביים של הכרתו-הפנימית, ואיש זולתו לא ידעם לעולם.

אם גאון המחשבה הוא גם בעל רצון מפותח במדה בינונית, אז יש בידו לעלות למדרגתו של אחד חכמי הטבע הגדולים המעשירים את אוצר החכמה בידיעות הנוסדות על הנסיונות, או של אחד הממציאים. כשרונותיהם של שניהם דומים בעצם הדבר זה לזה. חכם-הטבע הבוחן (עקספערימענטאַטאָר) כהממציא גוזרים חקים מהחזיונות וממציאים תנאים חמריים, אשר בהם יוכל להביא את החקים הנמצאים על ידו לידי פעולה כרצונו. ההבדל אשר ביניהם הוא לא תיאורי, כי אם מעשי. הראשון, הבוחֵן, מצרף ומחבר את הנסיונות והתנאים באופן כזה, שיַראו לו ב“אותות ומופתים” אם מתאימים רשמי-חושיו לציורי מחשבתו, אם החק אשר מצא במוחו מתאַמת ומתקַיֵּם בעולם-החזיונות החיצוני. והמטרה היחידית של השני, הממציא, כלומר: של נסיונותיו ובחינותיו – היא להגדיל את הָרְוָחָה (בעקוועמליכקייט) האנושית ולהעצים את טובם במובן היותר רחב. אבל עלינו להזָהר ולהמנע בדבר זה מהלכד בטעוּת. ההמצאה, התַּגְלִית (ענטדעקונג) אינה צריכה להיות תמיד דוקא פרי זווגם של המחשבה הגאונית עם הרצון שהוא מפותח במדה הראויה והמספקת. ההמצאה, או התגלית, היא לפעמים בת המקרה העור. הנזיר שְׁוַרְץ לא בקש את אבק-השרפה בשעה שהתפוצצה בהמַּכְתֶּשֶׁת תערובת הגפרית, הסַּלְפֶּטֶר והפֶּחָם, ועל דעת הפרופסור גַּלְבַנִי לא עלה כלל הרעיון, אף לא צל של רעיון, לבקש כח נעלם בטבע בשעה שתלה את שוק הצפרדע על וָו נחושת. אבל בכלל הנני חושב, כי שותפותו של המקרה בהמצאות ותגליות גדולות היא קלה. בכל אופן שיהיה דרושה מחשבה כבירה, כח-שופט חזק, להתבונן כראוי וכמשפט אל חזיון בלתי נודע ולהכיר מיד, כי אי אפשר לבארו בעזרת הידיעות השוררות בעת ההיא באור מספיק, וגם למצוא את סבותיו ותנאיו של אותו החזיון ולגזור מהם ציורי-מחשבה חדשים. המקרה יכול להוליד רעיון חדש רק בלב החושב מחשבות, האדם הבינוני, אשר מוחו עובד עבודה אויטומטית עומד כעִוֵּר וכגולם בלי רוח רעיון לפני החזיונות, שאין הוא מוצא להם באור בציורי-מחשבתו שבאו לו בירושה מאבות אבותיו. אלו היתה המכתשת של שְׁוַרְץ מתפוצצת לנגד עיני איש מצוי, אז, בלי ספק, היה עושה אות הצלב על חזהו, והיה מאמין, כי יד השטן בזה והלקח שהיה מוציא מהסתכלותו זאת, כי חלילה לו לנעֵר ולנענע במדוכה שיש בה גפרית וסַלְפֶּטֶר. את אבק-השרֵפה לא היה ממציא.

המקרים הפּוֹרִיִים עוברים יום יום לנגד עיני הבריות, אבל רק האיש אשר כח-מחשבתו כביר מוכשר הוא להבינם, למצוא את חקיהם ושמושם. כל החֹמר של החזיונות שהם הם גם יסודי תורת-החיים, הכימיָה, חכמות-הטבע, שהם הם גם יסודי ההמצאות מקצוע כח-הקיטור, החשמל, המכניקה, - כל החמר הזה עומד ומתקים מימות עולם, מששת ימי בראשית, בלי כל שנוי. האנשים של תקופת-האבן היו יכולים להתבונן ולהסתכל בו כמונו היום. אבל למען הכין את החזיונות האלה ולמשול בהם, היתה צריכה המחשבה להתפתח במדרגה רמה כזו, שהאדם-הקדמון ושל שנות-הקדם לא הגיעו אליה. אין כל ספק, שגם בימינו הננו מוקפים חזיונות מהמין היותר נפלא, ובכל זאת לא יעוררו במוחנו רעיונות גדולים ופוריים. ואין אנחנו מבקשים את חקיהם, יען כי אין בני דורנו אף איש אחד אשר כח מחשבתו הוא כל כך עצום, שיוכל לגזור מהרושם שהמה, החזיונות, עושים על החוּשים את ציוּרי סבתם ותולדותיהם האפשרית. אבל מאד אפשר הדבר, כי עוד יבואו גאונים אשר ישיגו דבר זה ואף ביגיעה רבה. הדורות הבאים אחרינו לא יוכלו הבין איך עברנו על פני החזיונות היותר נפלאים כעורים וכחרשים, כאשר לא נבין אנחנו היום איך לא המציאו האנשים שחיו עוד לפני אלפי שנה את החמרים –המתפוצצים, את מכונות-הקיטור ואיך לא ידעו להשתמש בכח החשמל. כל הנסיונות במובנו של בֶּקוֹן (Bacon), כלומר: “להציע לפני הטבע שאלות של חכמה”, שאלות שהשואל יודע ומבין מה הוא שואל והוא מצפה לתשובה שכבר שער אותה לבבו, כלומר: מעין העבודה המיטודית של רוברט מאיר, הילמהולץ, קוך, - כל הנסיונות האלה דורשים מחשבת-גאון ורצון מפוּתח כראוי. השתתפותו של מרכז הרצון נחוצה היא, יען כי ציוּרי-המחשבה של הבוחן (עקספערימענטאַטאָר) ושל הממציא צריכים לצאת לפעולה מוחשית, כי רק זה הוא העיקר בנוגע לדברים כאלה, ואין המה מקבלים צורה מוחשית אלא על ידי עבודת השרירים, שאין היא יוצאת לפעולה אלא על ידי דחיות-הרצון.

––––––––

טז.

אם מרכז הרצון מפותח גם הוא במדרגה בלתי מצויה כמו המחשבה, כלומר: אם יש לנו עסק בגאון המחשבה והרצון אז איש כזה מוכשר לשנות את מהלך קורות הדורות של האנושות. גאוניות המחשבה וגאוניות הרצון כשהן קשורות ומאורגנות כאיש אחד אז הנה מתגלות לא ברעיונות ודברים, כי אם במעשים. מחשבתו מחוללת ציורים חדשים ומקוריים ורצונו מלא התעוררות ויש לו די אמץ להוציאם לפעולה מוחשת ולמעשים ממשיים, למרות כל המכשולים והמעצורים הנצבים על דרכם.

גאון כפול כזה בוזה את האופנים הקלים של הגשמת ציורי-המחשבה, כלומר: על ידי אותיות וקולות, והוא שואף לאותם האופנים הדורשים נצחון העכובים והנגודים היותר גדולים. איש כזה אינו מסתפק בנאומים ודרשות, בכתיבת ספרים ומאמריים, כי אם הוא עושה מעשים, כלומר: הוא שולט באנשים אחרים ובכחות-הטבע והוא נוטם לפי הדרוש לציורי-מחשבתנו. גאון כזה יהיה בקרב הבריות את אשר הוא חפץ להיות ועושה את אשר הוא חפץ לעשות. הוא מגלה ארצות חדשות, הוא כובש מדינות, הוא חולש על בארחות החיים של אלכסנדר מוקדון, של מחמד, קרומביל, או נפוליון. האנשים לא יוכלו לעשות מעצור למעשיו וגבול לשלטונו, כי אם מי שהוא גדול כמהו או עוד גדול ממנו בכח המחשבה ובכח הרצון. רק כחות-הטבע האדירים וכבירים מכח רצונו הוא יכולים להכריעהו, או להרוס אשר יבנה הוא. סערה גדולה היתה יכולה להטביע את קולומבוס בלב ים; המחלה שתה קציר לאלכסנדר מוקדון; החרף הרוסי שם לאַל את מזמותיו של נפוליון. מרכז המחשבה יכול לנצח בציוריו את הטבע בעצמה, אבל מרכז הרצון יכול להתגבר רק על אותם הכחות, שהם חלשים מכחו הוא.

האורגניזַציָה המיוחדת של גאון המחשבה והרצון גורמת, כי לבו של איש כזה רֵיק במדה יתר או פחות גדולה, ובמקרים ידועים הוא ריק לגמרי, מאותו הרגש, אשר יקראהו בשם חוש-אֳמָנותִי, צרך-היופי והאהבה. מרכזי-מוחו הכבירים מהפכים את כל הרשמים לציורי-מחשבה בהירים וגוזרים מהם רעיונות ברורים כל צרכם. עבודה אויטומטית מוצאת בהם מקום לכל מרכזי הסדור (צענטרען דער קאָאָרדינאציאן) והמזון; אבל מרכזיהם הגבוהים עובדים עבודה חפשית ומקורית, ולא על פי תבנית קבועה. את הרגשות, ההתעוררות הכהות והערפליות כמעט לא יכירן ולא ידען הגאון וחפשי הוא מהן. הוא איננו רגשני (סענטימענטאַל) כלל, וזרה היא מדה זאת לרוחו לגמרי. פירושן האמתי של המלים האלה: בעל מחשבות ולא בעל התפעלות. האורגניזַציה המיוחדה והנפלאה של הגאון מְחַיֶבֶת, כי קשה לו לסַגֵּל מחשבותיהם של מוחות זרים ולעשותן לקנין נפשו הוא. מרכזי מוחו מסוגלים, ע"פ בנינם ויצריתם, לעבודה מקורית ולא לחִקוּיית.

פה מתעוררת לפני השאלה נוראה. אם הגאוֹניוּת היא פרי ההתמזגות של המחשבה עם הרצון שהתפתחו במדה היותר גבוהה והבלתי מצויה, אם עבודתו של הגאון היא לחולל ציורי-מחשבה חדשים, מפשטים ובהוצאתם אל הפועל והמציאות, אז מה יהיה משפטי על אדות גאוני-הרגש המשוררים והאמנים? האם יש לי אז בכלל המשפט להסכים, כי גם המשוררים והאמנים יכולים להיות גאונים? המשפט הזה הוא, באמת, דבר המוטל בספק. נזכור נא מה הנה הרגשות בעצמו של דבר. רשמי החושים מוּבאים אל מרכזי-החושים המותאמים להם, ואלה האחרונים מביאים לידי פעולה את מרכזי-החושים האחרים, כלומר: את אותם שהמה מקבלים רשמים ביחד עם הראשונים; המה מעוררים את מרכזי-הרצון והסדוּר ומסבבים ע"י זה תנועה ידועה, איזו שתהיה, בגוף כמו, למשל, איזה שנוי באותות הפנים, איזה שנוי בדפיקות הלב, קול צעקה וכדומה. הרגש מעורר בגוף את העבודה האויטומטית, שבאה בירושה מדור דורים והיתה להרגל מְאוּרגן העושה את תפקידו בלי עזרת המחשבה וההכרה הפנימית. זאת תורת הרגש, או כמו שיִּקָּרא בשפת-החכמה: אֵימוֹציָן.

הפיוּט, הזמרה, הציוּר והפִּסּוּל אין להם מטרה אחרת, כי אם לחולל בלבות בני האדם רגשות. כל אחת מהאמנויות האלה מבקשת בתחבולותיה לעורר בגופנו את אותן הפעולות עצמן הנולדות בקרבנו על ידי שורה שלמה של רשמי-חושים, ואשר אנחנו חשים אותן בתור רגשות. המשורר הַלִּירִי בדבריו, המנגן בקולותיו, הציָּר בצבעיו – כלם שואפים לעורר במרכזי-מוחנו את אותה העבודה, שהמה עסוקים בה, בשעה שהחושים מביאים להם את הרשמים המתקבלים, למשל, מהיֹּפי והנֹּעם של פני גבר או אשה, מסער מתחולל בטבע, מצערו של אומלל, מאחת מתקופות השנה וכדומה. וכל מה שהאמניות האלה מתארות ומחקות באופן יותר אמתי את הסמנים הרוחניים של החזיונות, את סמניהם הפועלים על העין או על האזן, כן יותר קרובות הנה הרגשות המתעוררות בנו על ידן אל הרגשות אשר יעוררו בנו החזיונות עצמם. השירים, הציורים וכדומה, אשר לא יעוררו בנו רגשות, אין אנחנו חושבים אותם ליצירות פיוטיות, למעשה ידי אמן, אם גם שכלנו יכיר ויודה, כי השירים והציורים האלה כתובים ומצוירים בדעה ובינה, ביגיעה רבה ובחריצות יתרה, ועל המשורר או הציר היה להתגבר על מכשולים ומעצורים עצומים. הרושם אשר היצירה הפיוטית עושָׂה עלינו נוסד על העבודה האוטומטית של מרכזי-מוחנו; ואלה אחרונים מתעוררים רק על ידי רשמים שהאורגַניזמים ושורה שלמה של אבותיו היו רגילים לקבלם. ומטעם זה אין היצירה האמנותית סובלת, ע"פ טבעה ומהוּתה, כל חִדוּש אמתי; למען עשות פעולה בלבות אחרים צריכה האמנות לבחור לעצם תוכנה רשמים ישנים, מצויים, מאוּרגנים. ואחרי אשר ראינו, כי הסגולה המיוחדה של הגאון הוא לברוא ציורי-מחשבה חדשים, שהמה רחוקים מהציורים הנודעים מכבר, ולהלבישם בחזיונות מוחשים, לכן מתעוררת השאלה מאליה איך מזדוגת הגאוניוּת, השואפת מטבעה לחדשות, אל האמניוּת החוזרת על הרשמים הישינים שהם קנין כל המין?

התשובה על שאלה זו מביאה אותי כמעט במבוכה, יען כי היא מכרחת אותי להתנגד אל ההשקפות השוררות בנוגע לדבר זה. אמת הדבר, כי גאון-הרגש איננו, בעצמו של הענין, גאון; אמנם הוא איננו בורא חדשות, הוא איננו נותן לההכרה הפנימית של האנושוּת תֹּכן יותר עשיר, איננו מוצא אמתיות בלתי-נודעות ואין לו כל השפעה על עולם המעשים, אבל בכל זאת יש לו סגולות נפשיות-גופניות המבדילות אותו מהאדם הבינוני ועושות אותו למין “בריה בפני עצמו” בקרב האנשים. המרכזים הממונים על עבודת הרגש צריכים להיות מפותחים בו במדה יותר עצומה מבקרב האנשים המצויים. התולדה היוצאת מזה היא, כי רשמי-החשים מעוררים בו לא רק את המרכזים העובדים עבודה אוטומטית לעבוד ביתר עז, כי אם גם את הכרתו הפנימית שתהיה מרגשת ביתר שאת את העבודה הזאת העוברת בו, כביכול, ביתר רעש ושאון. גם גאון-הרגש הוא ככלי-שיר מיכני, ולא כמנגן המנגן את כל העולה על רוחו החפשי. זה הוא אמנם אמת; אבל כלי שיר ויש כלי שיר; יש תיבת-שיר קטנה המוציאה קול רזה ונחר, אשר כמעט לא תשמע האזן, ויש עוגב מיכני המנגן מאליו, אשר ממיתריו יתמלטו קולות אדירים וכבירים. והתולדה היוצאת מהמיכניזמוס הכביר והעצום של גאון הרגש, כי הכרתו הפנימית לוקחת חלק יותר גדול בעבודת-מרכזיו המיכנית, מאשר בקרב שאר בני האדם. הכרתו הפנימית איננה משפיעה אמנם השפעה יצירית על העבודה הזאת, אבל היא מרגשת אותה. כח-השופט שבו איננו יכול לשנות לעשות שנויים, הגהות ותקונים בהעבודה האוטומטית של מרכזי-מוחו, אבל הוא יכול לראות ולהתבונן אל מהלך העבודה הזאת. בהמובן הצר הזה יהיה גם גאון-הרגש מחדש חדושים ידועים ועובד עבודה מקורית במדרגה ידועה, דברים שאני דורש מהגאוניות. הוא מחולל אמנם רק רגשות העוברות בירושה מדור לדור ו“שכבר אבד עליהן כלח”, אבל הוא מעורר אותן במדה יותר חזקה, מאשר יכלו לעשות זאת שאר בני האדם. עבודתו חדשה היא אפוא במעלתה, אם גם לא במינה.

––––––––

יז.

סדר-המעלות של הגאונים הוא לפי חשיבותן של רקמות-הגוף או של האורגנים, אשר התפתחותם ושלמוּתם המיוחדה הן יסודן של הגאוניוּת. כל סדר אחר, וכל מגלת-יוחסין אחרת בלתי טבעיים המה, אם גם יוכיחו את צדקתם בראיות חריפות, כאשר עשה זאת בֶּן (Bain). כל מה שמרכז-המוח הוא יותר אנושי, כלומר: שאנחנו מוצאים את דוגמתו רק בקרב בני האדם ולא בקרב שאר בעלי החיים, כן תגדל מרת-הגאוניות הנולדת מהתפתחותו המלאה והמיוחדה. התפתחותן של רקמות –העצמות (קנאָכענגעוועבע) איננה יכולה להוליד את הגאוֹניות, יותר גדולה לתנין-הים ולהשנהבים. כן גם התפתחותן המיוחדה של רקמות השרירים איננה יכולה להיות סבת הגאוניות, כי מי שיש לו שרירים חזקים כאלה יכול הוא להגיע למעלת איזה מתגושש בגיא-הזירה, אבל לעולם לא ירימוהו מעל המדרגה של חיה חזקה. גם מרכזי-החושים המפותחים במדה גבוהה לא יכשירו את האדם להיות גאון, כי הַדַּיָה מרחקת ומיטבת לראות מעין האדם היותר שלמה, ומה שנוגע לדקות חוּש השֵּׁמע לא יגיע האדם לעולם למעלתו של הדִּישׁון. גם המרכזים היותר גבוהים אינם סגולת האדם לבדו, אם שלמוּתם איננה עוברת את גבול הָאַבְטומַטּוּס. כי גם גופם של יתר בעלי החיים, העומדים על מדרגה גבוהה בסולם ההתפתחות, מוכשר הוא לפעולות-נגודיות אויטומַטיות שבאות כתשובה על הרשמים המגיעים אליו מחוץ, והפעולות-הנגודיות האלה מגיעות אל ידיעתן-הפנימית בדמות אימוציונים. הננו מוצאים גם בקרב הכלבים או הפילים את מעשי האהבה, השנאה, הנקמה, הפחד והחמלה, והחזיונות הגופניים המלַוים אותם כמו בקרב בני האדם, ומותר האדם מן הבהמה בבחינה זו הוא רק בזה, כי הרגשותיהם של בני האדם יכולים להתעורר גם על ידי חקויים מלאכותיים או על ידי סִמּוּלם של החזיונות הטבעיים, ורגשותיהם של החיות יכולים להתעורר רק על ידי החזיונות עצמם. מזה אנו רואים, כי בצמיחתם של רגשות בני האדם משתתפת המחשבה, כלומר: השכל והזכרון, הרבה יתר מאשר בקרב בעלי-החיים. רק המחשבה, במדה שהיא יוצרת ציורים מפשטיים, היא סגולת האדם לבדו, ואין לבעלי-חיים אחרים חלק בה. גם זאת, אין אנו מוצאים את הקשוּר האורגני אשר בין המחשבה והרצון שבאדם בקרב יתר בעלי-החיים הגבוהים. רק מרכזי-המחשבה והרצון כשהם מפוּתחים במדה גבוהה יולידו את הגאוניוּת האמתית של האדם שהיא ההגשמה היותר גבוהה של שלֵמותו האורגנית.

היוצא מזה, כי על המעלה היותר גבוהה עומדים אותם הגאונים המאחדים בקרבם את גאוניוּת המחשבה עם גאוניוּת הרצון. אלה המה אנשי-המעשה היוצרים את קורות בני האדם אלה המה האנשים, אשר העמים, בשרם ורוחם, בידים כחומר ביד היוצר ועתידותיהם בידים נתנו, אלה המה המחוקקים הגדולים יוצר-המדינות, מתקני החכרה האנושית, שמטרתם ברורה לעיניהם והמה משיגים אותה, גם לוכדי-ארצות, אם המה עושים את מעשיהם על פי ציוּרים ברורים ומוגבלים של מחשבתם המה, ולא ע“פ רגשותיהם הכהות והדחיות-הפנימיות, שאינן מגיעות בשלמותן אל הדעת וההכרה, או ע”פ השפעתם של אחרים. גאונים מהמדרגה הגבוהה הזאת משעבדים לרצונם ומחשבתם את מחשבתם ורצונם של עמים שלמים, או גם של כל האנוֹשוּת.

על המדרגה השניה עומדים גאוני-המחשבה שיש להם רצון מפותח כראוי, אבל לא גאוני. אלה המה החוקרים הגדולים, חכמי-הטבע הבוחנים ועושים נסיונות ומגלים חדשות והממציאים. המה עומדים על מדרגה יתר נמוכה מהגאונים ממין הראשון, יען שאין ביכלתם להפוך את האנשים החיים לחמר, שעל ידו יגשימו את ציורי מחשבתם במעשים קיָמים. המה מסוגלים להוציא אל הפועל רק ציורי-מחשבה שתכנם לקוח מהחמר שאין בו רוח חיים. רצונם הוא חזק במדה שיש בכחו להתגבר על מעצורים מתים, אבל לא חיים.

על המדרגה השלישית עומדים גאוני-המחשבה שאין להם רצון מפותח במדה מַסְפֶּקֶת. אלה המה החשובים, הפלוסופים. על ידי כשרונם וחכמתם לראות את הנולד ולהכיר את החזיונות שאינם מורגשים בחוש, הרחוקים במקום או בזמן יש להם הזכות להִמָּנוֹת על משפחת הגאונים, יחסני מין האנושי, אשר ממנה יצאו מיַסְדֵי המדינות והממציאים הגדולים. אבל נופלים המה מהאחרונים בזה, שציורי-מחשבתם, אשר עבדו בתפארת השלֵמות, ישארו במוחם ובאופן היותר טוב יגשימו אותם בדבור או בכתב. פעולה ישרה והשפעה בלתי ממוצעת על האנשים, או על הדברים שאין בהם רוח חיים – אין להם. בהעולם החיצוני לא יסבבו כל תנועה. למען יצאו ציורי מחשבתם לפֹעל בעולם החזיונות הממשיים. צריכים המה לעורר רצון זר למעשים ופעולות.

למטה משלשה סוגי גאוני-המחשבה, כובשי-האנשים, כובשי-החֹמר והחושבים-גרידא, עומדים גאוני-הרגש המצוינים בקרב המון האנשים הבינונים על ידי החזק המיוחד של עבודת-מרכזיהם האויטומטית, אבל לא ע“י התפתחותם המיוחדה. גאוני הרגש יכולים לתת לֶהמון רק רגשות כהים, רק צל רעיונות, אבל לא ציורי-מחשבה ברורים וחדשים ולא גם דחיות-תנועיות. בין גאוני-הרגש עומדים המשוררים על המעלה העליונה, יען כי המחשבה לוקחת חלק גדול בעבודתם ושנית יפעלו על לבות האנשים על ידי אמצעי, אשר הוא היותר מסוגל בין כל האמצעים להגשים את מעמדי ההכרה-הפנימית (בעוואוסטזיין-צושטאנדע), זה התוכן היותר נעלה של כל אֳמָנוּת, כלומר: הַדִּבּוּר. בעוד אשר הציר או המנגן צריך להסתפק בתפישתם ובמסירתם של סמנים מוחשיים כולליים, שבהם יצינו את מעמדי ההכרה-הפנימית, מבלי סַמֵּן את הקוים הפרטיים והתוים המיוּחדים להמעמדים הדקים האלה, הנה יש ביכלתו של המשורר לצַיֵּן אותם להגבילם בשרטוטים חדים ומדויקים ולְיַחְדם בפרטיות כזו, שכמעט קשה להחליפם במעמדי-הכרה אחרים הקרובים להם. רק המשורר הלירי יכול לוַתֵּר על עזרת המחשבה, מפני שהרשמים מעוררים את מרכזי-הדבור שלו לעבודה באופן אויטומַטי, מבלי אשר יעברו תחלה דרך הכרתו הפנימית. אולם בכל מיני היצירות הפיוטיות האחרות צריך המשורר לברוא במחשבתו ציורים ברורים, אשר יבדלו מציורי המחשבה של הפלוסוף רק בזה, שנושאיהם המה הגשמת הרגשות הנמסרות בירושה מדור לדור, ולא חקירות והשערות ע”ד היחוסים הבלתי מוחשיים שבין החזיונות.

רק סדר-המעלות הזה הוא לבדו הטבעי, יען כי הוא נוסד על הנחות אורגניות, כלומר: על ההבדל הטבעי שבין הגאונים. אולם רוב בני האדם רגילים לתת ערכים ומחירים אחרים להגאוניות, והם מהפכים לפעמים את הסדר הנאמר. בעלי מחשבה עורכים את הגאון על פי מדת התועלת שהוא מביא להחברה האנושית, אותה התועלת שהמה יכולים להשיגה בבינתם, ובעלי הרגש וההתפעלות יערכוהו על פי מדת החזק והנעם של הרגשות, אשר הוא יכול לעורר בקרבם. בקרב הקבוץ הקדמוני (אורשפרינגליכעס געמיינוועזען) יכובד איש המלחמה, אמיץ הלב וגבור הַזְּרוֹע על פני כל. בקבוץ כזה, אשר את חזק השרירים והרצון יחשבו למתנות האיש היותר יקרות ואשר יתנו להן כמעט כבוד אלהים, - שם לא יוכלו לדרוש החושבים הגדולים, החוקרים הפלוסופים, המהנדסים כי יכבדום ויוקירום. אלו נולד דיקרט (Descartes) או ניוטון (Newton) בקרב שבט בעלי העור האדום, אז היו בני שבטם חושבים אותם לבטלנים מְבַלֵי-עולם, ואת ציָּדי-הדובים המצליחים ואת אנשי-המלחמה אשר חלקו שלל אויביהם – לגבוהים מעל גבוהים עליהם. ומנקודת-ראות התועלת היה הצדק אתם, כי לא פלוסופיה, הנדסה וחכמת מה שאחר הטבע, כי אם בשר ושלום מפחד אויב דרושים לשבט ההודים במדרגת התפתחותו שהוא עומד עליה. שָׂרִיד מהשקפת הפראים והברברים הזאת הננו מוצאים גם כיום בארץ אשכנז, אשר בה יחלקו את הכבוד היותר גדול לבגדי השרד של אנשי הצבא, אשר יעמידום במעלה העליונה של סֻלם החברה. אין לו כל יסוד בחברתנו במדרגת התפתחות והשתלמותה עתה.

כן מבינים אנחנו מדוע יערכו בעלי הרגש וההתפעלות את הגאון על פי הרגשות שהוא מעורר בקרבם. הטבע מחַיֵּב דבר זה. אנשים כאלה אינם מסוגלים למחשבות מקוריות הנובעות מלבבם ורוחם הם, אבל עבודת מוחם האויטומטית יכולה להיות חשוּבה מאד. הכרתם-הפנימית מלאה לא ציורי-מחשבה ברורים ומסוּמנים היטב, כי אם תמונות כהות ומטושטשות, שבהן מתלבשת עבודת מרכזי-המוח האויטומטית בהגיעה אל הראשונה. הגאון האמתי, כלומר: גאון המחשבה, דורש ממרכזי מוחם הגבוהים של בעלי הרגש עבודה חפשית, בלתי מאורגנת שלא היתה עוד להם למורשת-אבות, ולעבוד במחשבתם עבודה חדשה כזו אין ביכלתם. אולם גאון-הרגש, גאון-אליל, מעורר את העבודה האויטומטית של מרכזיהם, לכן ירגישוהו ויאהבוהו. גאון כזה יהי לבעלי ההתפעלות למקור הרגשות, ואחרי אשר ימדו את החיים לפי תֹכן רגשותיהם, לכן יהיה לאנשים כאלה גם למקור חיים. ומסבה זו גדול בעיני הנשים (וגם בעיני הגברים הקרובים להם בהתפתחות רוחם) כבוד האמן מכבוד החושב והחוקר, ובין האמנים גדול בעיניהן כבוד המנגן, או המשורר, ויתנוהו עליון על פני כל יתר חבריו הפיטנים, הצירים, המפסלים וכדומה, יען כי הרגשות אשר תתן להן השירה והזמרה מעוררות בהן גם את מרכזי תאוות-המין, ולכן הן היותר עמוקות והיותר נעימות. גם את הציָּרים והאַקטורִים מכבדות הן מאד בלבבן, אם גם לא באותה מדה שהן מכבדות את המנגן, את הראשון יען כי אמנותו איננה דורשת מהן עבודת המחשבה ובלי יגיעת המוח יכולות הן ליהנות ממנה, ואת השני יען כי נוסף על הסבה האמורה תקח עבודתו, עבודת החִקוּי, את נפשן גם בגלל נפשו הוא. בעלי הרגש, וכמובן הנשים בשורה הראשונה, מכבדים ומוקירים את הפיטנים רק באותה מדה, שעבודתם פועלת על הלב והרגש, ולא על המוח ומחשבה, לכן גדול בעיניהם ערך המשורר שירי הגיון, המשורר הלירי, מערכו של המשורר שירי עלילה, או המספר; וזה האחרון גדול בעיניהם אם הוא מְתָאֵר את המעשים החיצוניים והמרעישים את הלב, מאשר יטפל בנתוח תנועות הנפש. כמובן, אין אנחנו יכולים לערוך את ערכם של הגאונים על פי קנה-מידה זה. אם גדלו של הגאון הוא לפי מדת חֹזק הרגשות אשר יעורר בלב אחרים, אז הלא צריך היה להֵחָשב הרעיה בעיני אוהבה, והאהוב בעיני אוהבתו גבוה מכל הגאונים אשר היו לפניו או לפניה על פני האדמה, כי אין כל ספק שֶׁיוּלי מעורר בלב רומיאו ( Romeo ) או אמנון בלב תמר רגשות יותר חזקות משֶּׁכְּספיר, או גֵּתֶּה, ביטהובן או מוצַרט ומכש"כ מקַּנט או לַפְלַס, יוליאוס ציזר או ביסמרק. ואני מאמין שאלו היו שואלים את הזווּגים הנחמדים האלה, אז בודאי לא היו בושים לענות, כי יולי או תמר שלהם הן הגדולות והמצוינות בין כל הגאונים אשר היו, אשר עכשו ואשר עוד יולדו על פני האדמה.

פעולתו של האיש על זולתו איננה יכולה אפוא להיות לקנה-המדה של גדלו וחשיבותו, כי הפעולה הזאת הולכת ומשתנית הכל לפי השתנות תכונת האנשים אשר עליהם היא נופלת, אם המה מפוּתחים, או חושבים מחשבות במדה מרובה או מועטה. גדלו האמתי של האיש הוא לפי מדת התפתחותהם של מרכזי-מוחו, שהם הנם היסוד לחזיונות נפשו. ואחרי אשר מרכז-המוח היותר גבוה והיותר אנושי, כלומר: המיוחד רק להאדם, הוא מרכז המחשבה, או כמו שיקרואוהו: מרכז כח-השופט, לכן רק ההתפתחות הגבוהה של המחשבה יכולה להוליד את הגאוניות האמתית, הדורשת גם את התפתחותו של הרצון במדה ראויה ומתאמת לזה, למען יוכל הגאון תת את האפשרות לאחרים ליהנות מפרי מחשבתו.

גאון-המחשבה הוא עד היום המדרגה האחרונה של ההתפתחות וההשתלמות האנושית. אם תעבור ההתפתחות האורגנית של האדם את גבולה היום, אם תוסיף ההשתלמות האנושית הזאת ללכת הלאה ואיזה דרך יבחרו להן? – על השאלה הזאת יוכל לענות רק גאון-מחשבה גדול הרואה את הנולד, ומהקרוב אליו ישפוט על הרחוק ממנו במקום ובזמן.

בּאַחד הימים יָצא בחור מבחורי בית המדרש העליון למסע קיץ לעבור את ארץ שְוִיצְיָה. ובהיותו מן הַגִּימְנַסְטִיקִּים הטובים היה גם מְטַפֵּס מהיר ואמיץ לב, ויהי מבקש לו כפעם בפעם בחפץ לב כל קיר נטוי וכל הר נִשׂא לעלות בהם. והבחור בחור טוב ויָשר, ורק באחת חטא, כי לא חמל כל חיה ולא חנן כל צמח ויהי מתעלל בהם כל הימים ולא שָׂם לב כי חיים גם הם כמונו ולאדם לא ירעו ולא ישחיתו. והדבר הזה יפָּלא שבעתים, עקב אשר היה הנער בן לִפְקִיד-יער, ואנשי היערות הן לבם דָּבַק תמיד בכל פרח אשר יפרח ובכל רמש אשר ירמוש ובכל עוף אשר יעופף, זולתי טרפי הרוש מן הצמח וחיות הטרף מן החיה. והיה בשוב הנער מימים ימימה אל בית אביו אשר ביער, ויהי הורג בקרני-האלונים ובַקוראים, וגם את הַקּוּקִיות ואת הַטְּרָדות לא נִקה ואת יתר כל העוף אשר מִלֵא את היער המחריש רוח חיים בשאונו והמונו העלז וברֹב זמרתו.

ובהיותו בשויציה חשקה נפשו מאד לשלוח יד ביעלים ומורמיטות, ואולם את היצורים הנחמדים האלה לא ראה ולא מצא בלתי אם בגני-חיות, ושם היו בטוחים תמיד מפני כלי חמסו, כי על כן הניח את כל רוחו בפרחים האמללים הנעזבים לנפשם. בבֹאו אל אחד מנאות השדה באַלְפִּים התהולל בפרחים כמלאך משחית. את כל אשר השיגה ידו קטף, ולא לבעבור שים אותם על מצנפתו לעדי ולא לקחת עמו הביתה ויִבּשָם והיו לזכרון לימי המסע הטובים ואף לא לבעבור הובילם שי למכיריו ורעיו, כי אם משרירות לב ומזדון. לעשרות ולמאות קטף את הפרחים עד היותם בידו לצרור גדול, ויהי נושׂא אותו עמו רגע קטן, ואחר כן היה לו פתאם למשא וישליכהו מלפניו בדרך.

ויותר מכלם הלך לבו אחרי שושני-האַלְפִּים ורגלי-האריות, ולא מהיותם יפים ונחמדים מכלם, כי אם מהיותם פורחים במקומות אשר לא על נקלה יגש אליהם איש, זולתי בהיותו גבור וחרוץ ואמיץ לב.

ויהי היום והוא עלה כפעם בפעם במקלו ובילקוטו אל ההרים ויבֹא עד הגבול אשר לשלג עולמים. מתחת לו זרועים היערות עם עצי הקוצים אשר להם והשדות הטבולים בשמש אשר הפרות רועות בהם ומצלצלות בפעמוניהן. והוא שומע מרחוק את קולות הפעמונים ואת הבהמה ואת השדה ואת סכות הרועים איננו רואה, כי ממעל לעבים יהלך אשר יסתירו את העמק ממנו. אז יראה והנה לפניו מורד תלול והוא זרוע שושני-אַלפּים כלו. פה ושם תשא גם רגל-ארי את כוכב המשי אשר לה ומפיצה את זהרה הכהה על פני הדשא הרענן. והעלם שלח את ידו ויקטוף את כל הפרחים אשר ראתה עינו, את הבודדים ואת העומדים איש עם אחיו יחדו, את השלמים אשר שָׁלמו לפרוח ואת הרכים אשר רק פֻּתּחו ציציהם, כל חללי הפרחים האלה הובאו אל הילקוט עד כי לא היה בו מקום עוד. ככה התהולל עת רבה, עד כי לא נראה פרח עוד בכל הככר. המורד התלול אשר דָמָה בראשונה למצע צבוע רקמת כסף וְאֹדֶם הפך עתה כלו לכר ירֹק אשר אין בו כֹּל.

והנער הביט כה וכה לראות אם לא ימצא לו קרבנות אחדים עוד, וירא והנה ממעל לו לא-הרחק מזה סלע גדול, אשר יהיה כמו אף יוצא מקיר ההר היורד הזה, והוא מכֻסה כלו רגלי-אריות נחמדות מאין כמוהן. אכן גדולות כמוהן ורכות כמוהן לא ראה מן הפרחים היפים האלה מעודו במקום אחד, ויהיו בעיניו כמו התמלטו פה למקום מפלט זה להיות בטוחים מפני האדם ויצר לבו. כי היה מקום עמדתם מקום אשר כמעט לא יֵעָלֶה אליו. הסלע התלול חֻבּר עם ההר רק על פי גב צר מאד העשוי מעשה גשר, וגם הַשּׁדֶר הזה היה זקוף וּמְבֻקָּע כלו אשר יִקֶּש גם מיעלי סלע לעבור אותו ולבוא אל ראש הצור.

“ראו נא!הנה זאת היא מלאכה הראויה לאיש כמוני!” צעק העלם בתרועה גדולה ויקם לנסות כרגע לעשות את המלאכה הנוראה לבוא עד שן הסלע, למען שַדְדו את רגלי האריות. ואולם כמעט הגיע עד הגב הצר, והוא זוחל על ידיו ועל רגליו לבוא למקום חפצו, והנה פתאם תבנית אשה לנגדו, והיא עומדת ושולחת אצבע למולו, למען הזהירו ולמען יָרֵא אותו, וקוראת אליו בקול גדול“:”עֲמוֹד!"

והעלם התעודד ויעמוד ויבט אל התמונה משתומם ומשתאה, אֵי מזה באה זאת? שאל את לבו. האם לא בדשא הגבוה שכבה פה והוא לא ראה אותה? אכן נפלאה היתה במראיה: תמונה נחמדה כֻלה, לא מלאה כי אם נאוה, לא גבוהה כי אם עדינה, ושמלת משי לבנה ומצהירה על פני כתֹנת וְרֻדָּה תדבק אל בשרה ורגליה הקטנות והנוצצות ערֻמות; על שערותיה הצהֻבּות ינוח זר עשוי פרחים, והפרחים פרחי הוד לכל צבעיהם הנחמדים, ופניה מאירים ונעימים גם בקצפה. וריח עולה מן התמונה כריח השושנים והחבצלות והליליות והפיולות גם יחד, ובא הריח הזה עוד למרחוק באף כל בא.

והעלם הבליג מהר על חרדתו ויצעד צעד אחד לפנים, ואולם הנכריה קראה שנית אליו: “עמוד! אַל תוסף ללכת!”

“מדוע זה לא אוסיף, עלמה כבודה?” שאל בחזק מצח. “או אולי לגברתי השדה הזה?”

“גש הלאה!” קראה ולא שמה לב לשאלתו. “אתה מה לך פה ומי לך פה!”

“אכן דרך אחוה בחרת לך, גברתי, בדברך אלי”, ענה בלעג, “כי על כן תאמרי אלי “אתה”. או אולי יודעים אנחנו איש את אחיו?”

“אנכי ידעתיך היטב”, ענתה הנכריה. “איש רע אתה ורוצה פרחים. הבט וראה את ילקוטך! מלא הוא את הפרחים אשר הרגת באכזריותך. ואולם לכל-המעט את רגלי-האריות האלה הניחה לי. מדוע אתה רודף אותן עד פה? האם גם פה ממעל לאדם ועולמו לא תמצאנה מפלט מכף ידך?”

"לא אומר אליך גם אני “אַתּ”, ענה הבחור שמח, “כי הסכנתי מעודי להתהלך בכבוד עם עלמות צעירות. ואולם אל המשא אשר נשאת באזני זה עתה לא אֵפן גם בכל חמודותיו. למען האדם נבראו הפרחים, ורגלי-האריות האלה הן שעשועי, ולכן אעשה בהן ככל אשר יהיה עם לבי.”

והוא שב לטפס ולזחול למקום חפצו, והנכריה נסוגה מפניו אחור ותקרא: “הן תנחם באחריתך!”, ואולם העלם צחק לדבריה, ומקץ רגע הגיע עד הסלע. אז ראה והנה האשה הצעירה עומדת בין רגלי-האריות, ורגלי-האריות מַפְנות אליה את ראשיהן מכל העברים ומתרפקות עליה כמבקשות מפלט בחיקה. “הנני מזהירה אותך בפעם האחרונה!” קראה, “אַל נא תחטא לי ולפרחי!”, והאיש הצעיר לא ענה דבר, כי אם קטף בחפזון פרחים אחדים מן היפים אשר ברגלי-האריות וישתחוה בלעג ויתן אותם על יד הנערה היפה והמתקצפת. ואולם הנערה הכתה אותו מכה אחת וקלה על כף ידו, ותהי בעיניו כמשק כְּנַף-צפֹרת עוברת, אפס כמו ברק חלף פתאם את ידו ואת זרועו עד לשכמו, ותיבש ידו רגע והצרור נפל ארצה.

“אתה הסבות בנפשך. לֵך! בטרם יפנה היום ימצאך עוֹנך”, דברה במרירות, ובטרם יוכל לענות דבר לה נעלמה ולא נשאר אחריה עָקֵב.

אז אחזה אותו פלצות פתאם, וילך בחפזון ככל אשר יכלו רגליו לשאת אותו, וירד מן המקום הנורא הזה ויבֹא עד השדה מתחת, אשר שם הפרות רועות באחו ופעמוניהן בצואריהן, ולא הוקל לו עד אם ראה את הרועה, וישאל מעמו מעט חלב להשיב את נפשו ויספר לו את דבַר האשה אשר ראה.

והרועה שמע בכל לב ויאמר: “הידעת מי היא זאת? הלא זאת מְלֶכֶת הפרחים!”

“האמנם? היש גם מלכה לפרחים בארץ שויציה החפשיה הזאת?” שאל העלם בלצון ולא מלבו.

“אל נא תלעג”, כִּהה בו האיש קשות. “אכן תַּקִיפָה היא מאד, ולא טוב לאדם להקציף אותה”.

והבחור חפץ להראות את עֹז לבו ויוסף ויאמר: “אכן פלא היא, כי האשה הגדולה הזאת הולכת יחף! האם לא צנים יאחזוה שם בדרך? או האם מתרַפאה היא על פי דרך הרופאים החדשים בלכתה יחף?”

והרועה הביט בו רגע אחד זָעֵף מאד, וימהר ויפן לו עֹרף ויבֹא אל סכתו, ואת הדלת סגר אחריו ברעש ובקצף. והעלם קם וילך לדרכו.

אכן לא האמין בלבו לַדברים אשר שמע בדבר המלכה וְתָקְפָּהּ הרב, ואולם הפחד הנסתר אשר היה בלבו לא עֲזָבוֹ כלו ויהי נזהר עתה ברדתו כאשר לא הסכין מעודו, וגם בא בשלום אל העיר הקטנה אשר לרגלי ההר, וימהר ויבֹא אל מלונו וישלך את היַלקוט עם הפרחים אל אחת הפנות ולא שם אליהם לב, ויקם ויחלף את שמלותיו ללכת לאכול את ארֻחת הערב.

הוא יצא מפתח חדרו לרדת אל אולם האֹכל, ופתאם עמד משתומם ומשתאה. כי הביטו עיניו מסביב בתוך היציע אשר הוא עומד שם נְוֵה-פרחים גדול אשר יקיף אותו כמו טבעת עשויה ערוגות והוא עומד בַּתָּוֶךְ. והפרחים עומדים צפופים איש אל אחיו והם שונים למיניהם: שושני-אַלפּים ורגלי-אריות, רגלי-תרנגולים ושרשי-מר, שושני-שלג ופיוֹלים, כל אלה אשר בפחזותו קטף אותם בלי חמלה, וגם ליליות גאות וגדולות ופרחי-חרב ופרחי-אישון ענוים ופרחי-מפתּח, וגם פרחי-יַסמין ופרחי-זהב נותני ריח ופרחי-דגן אשר אין להם ריח ופרגי-שדה, כל אלה אשר בלכתו בשדה ועל פני נוה עקר אותם או הכה בם במקלו ויפולו. אז העביר בידו על עיניו, רק אין זה כי אם מקסם עינים. הן לפנים לא ראה את אלה בתוך היציע! והוא אמר למשש בידו ולראות אם לא חלום הוא, ויצעוד צעד אחד לפניו וישלח את ידו לנגוע אליהם, והפרחים נסוגו פתאם מלפניו לאחור, אשר לא תוכל ידו לגעת בם. אז יפן הצדה, והיה גם פה כדבר הזה, נסוגו הפרחים לאחור וילכו מאחריו. ורק כאשר נִגף כמעט אל הקיר בפניו בגשתו חלפו הפרחים מנגד עיניו, ואולם בהיות להם ידים על פני הקרקע, להיות רֶוַח בינו וביניהם עד בלתי השיג אותם, נראו שנית לפי המערכה אשר היתה להם בראשונה. כאשר ילך תלך טבעת הפרחים אחריו, פעם בחפזון ופעם בלאט, ככל אשר ילך גם הוא, ובעמדו יעמדו גם הם, ורק כאשר יגיע אלֵי קיר או מִפְגָע אחר, ונפתחה הטבעת.

“רק להטים”, אמר אל לבו, ויפן כה וכה וירא כי חנו הפרחים מסביב לו כמצוד, והוא נתון בתוך המצוד אשר לא יזח מתוכו. אז חשב מחשבות רגע אחד ואחר כן הניד בכתפיו ויחשוב: “מה לי ולדבר הזה? הן להפך, טוב לאדם אם מחנה פרחים מלוהו בלכתו”.

ובלב אמיץ ירד מעל המעלות ויבֹא אל אולם-האֹכל אשר שם אורחים רבים, והוא בסתר לבו קוה כי רק הוא רואה את טבעת הפרחים ועיני יתר האדם לא תראינה אותו. ואולם עד מהרה ראה כי לא כן. כי כמעט בא אל האולם והפרחים מקיפים עליו, וכל האורחים אשר בחדר נבהלו ממקומם ויעמדו מאֲכֹל ויתמהו אל המראה. ויש אשר קמו מכסאותיהם למען היטיב לראות, ויש אשר עזבו את מקומם ויגשו הלאה, ונערה קטנה קראה: “אִי לפרחים היפים הבאים אלינו!” ותרץ אל מעגל הפרחים ותשלח את ידה לקטוף לה את אחת הליליות, ואולם כף ידה אספה רוח, ותמהר ותּשב אל אמה ותּסתר את ראשה בחיקה, כי יָראה מפני הפרחים הנפלאים האלה אשר קסמים בהם, כי תראה העין אותם והיד לא תוכל לנגוע בם.

והעלם היה כלא רואה את השאון אשר קם באולם, ויקרא אל המלצר לבוא. והמלצר בא ויבָּהל מפני הפרחים הסובבים את האורח ואת השלחן ויחרד לאחור, ויהי כאומר לעלות על הפרחים ולעבור אותם למען הגיע אל האורח, ואולם בעוד רגע שב ממחשבתו ולא שמע לקול הקריאות הנמרצות אשר האורח קורא לו, וימהר בחפזון אל המלצר העליון למען סַפר לו את דבר המראה הנפלא אשר ראה. והמלצר העליון ספר את הדבר לבעל בית המלון, ובעל בית המלון מהר ויסר הוא לבדו אל העלם אשר כל העינים הביטו אליו.

“אדוני” אמר האיש, “אין לנו חפץ פה במעשה להטים. הנני את פניך כי תחדל ממעשי התעתועים”.

“את הדבר הזה לא אתן להגיד לי”, ענה העלם בחמה. “אינני מתעתע כי אם תלמיד לבית המדרש העליון”.

“כי עתה שים קץ לקסם הפרחים”, קרא בעל בית המלון קשות.

והעלם משך בכתפיו ויען בדממה: “את זה לא אוכל”.

“אם כן הדבר” ענה האיש, “כי עתה עלי לדרוש מעמך לעזוב כרגע את בית מלוני”.

“טוב”, ענה העלם, “מחר בבקר אסע לדרכי. ואולם עתה תן לי דבר לאכול, כי טפסתי כל היום בהרים ואנכי רעב”.

“לא! לא אתן לך דבר וגם ללון עד הבקר לא אתן לך”, חרץ האיש וקולו נמרץ מאד.

אז ראה הבחור כי אין דרך אחרת לפניו בלתי אם לקום ולעזוב את אולם האכל, ובלכתו הלכו הפרחים אחריו ויהיו לו כצֵל תמיד. ובבֹאו אל חדרו ויאמר לצרור את צרור חפציו, וירא והנה ילקוטו ריק וכל הפרחים אשר מלא אותו בהם נעלמו.

והעלם לקח את צרור חפציו על שכמו, כי לא מצא עבד או סבל אשר יחפוץ ללכת בחוץ עמו ועם מעגל הפרחים המהלך על ידו. ונערים וגדולים רצו אחריו ויריעו תרועות גדולות, ובכל בתי המלון אשר בא לא קבלו אותו, כי ראו את מחנה הפרחים אשר עמו ואת ההמון הצועק ההולך אחריו. ולא יכֹל העלם למצֹא לו ארוחת ערב חמה או מקום ללון, וירא כי אין עצה בלתי אם לבוא עוד בלילה אל בית נתיבות רכב הברזל ולעזוב את העיר הסוררה הזאת.

וכמעט בא אל תא הרכב, וירא והנה נעלמו הפרחים. אז שאף רוח, כי חשב: נגאלתי הפעם מן המצוד אשר שמו לי הפרחים מסביב. מלכת הפרחים, חשב בלבו, לא תשפוך את ממשלתה בלתי אם על פני ההר לבדו ובעמק אשר לרגל ההר, אבל משם והלאה תקצר ידה.

ואולם שגה מאד. נעלמו הפרחים, יען כי בַתָּא הצר, אשר קירותיו קרובים וביד וברגל ימשש בם איש, לא היו ידים להם. אבל ממחרת בבקר, כאשר נעור הבחור משנתו אשר היתה לו למשיבת נפש וכמעט דָרכה רגלו על המסלה הרחבה אשר מתחת, והנה מעגל הפרחים מקיף עליו כבראשונה.

אז התלקחה בו אש עברות, וימהר וישלך את מטהו הארֹך אל בין הפרחים הרעננים העומדים עליו צפופים. ואולם הפרחים לא התפרדו, כי אם נטו מפניו הצדה, עד בלתי השיג אותם המטה. והעלם חרק את שִניו באין אונים וירם בלי חמדה את מטהו, והמעגל שב כרגע להיות כבראשונה. ברגע ההוא הבין כי כלה ונחרצה היא וכי לא יועיל לו בהתקצפו ובהתהוללו. מצוד-הפרחים נכון, אשר לא יוכל להמלט ממנו, ולא יועיל כי ירוץ וכי ידלג, כי ירקד וכי ישליך בו מטה או אבן. מהירים הפרחים ממנו, והרֶוַח אשר בינו ובינם אחד יהיה ולא ישֻנה.

ושנאה עזה התלקחה בו אל הפרחים, וְיָפְיָם היה בעיניו ללעג מר. אז יסגור את עיניו לבלתי ראות אותם, ואולם רחים עלה באפו עד להשכיר, ולא יכל להסיר את זכרם מלבו אף רגע ויגה רק בם. ולען המלט מפניהם לא מצא עצה בלתי אם לעשות כבראשונה: בא אל רכב הברזל, וכל העם אשר בבית הנתיבות משתאים ומשתוממים לו בראותם את המראה ההולך עמו לשלחו, והוא מהר ויבֹא אל אַחד התאים אשר לרכב ויסע בחפזון ובלי מעצור לשוב למולדתו ולבית אביו הפקיד אשר בבית.

והפקיד כראותו את פני בנו עם הכבודה אשר עמו, כבודת פרחים יקרים ופרחים הנמצאים לרֹב, פרחי-הרים, ופרחי-שדה, ויתחלחל מאד ולא מצא מלים לדבר, ורק בכבדות שאל: " מה זאת, בני?

והנער ספר לו את דבר מעגל הפרחים אשר צץ פתאם מסביב לו ואשר רק בבֹאו אל תא הרכב יעזבהו, ואולם את פרשת ההוללות אשר עשה בקרב פרחי-האַלפים ואת מראה מלכת-הפרחים אשר ראה לא הגיד לו.

“ועתה, אבי”, קרא “הושיעה-נא, עוצה-נא והורני את אשר אעשה למען הגאל מבית העבדים הזה, ממצוד-הפרחים, כי אם אינך מסיר מעלי את הצרה הזאת לא אוכל להיות בקרב בני האדם”.

והפקיד אשר על היער חשב מחשבות רגעים אחדים ואחר כן אמר: “לא ידעתי אף לא שמעתי כדבר הזה בלתי היום. ואולם אחת אנכי יודע: אין הפרחים בארצותינו פורחים בימי החרף, ועתה ראֵה, הנה החרף הולך וקרב, ולכן זאת איעצך, שֵב פה בבית היער בהחבא עד בוא הקֹר, אולי ימית הקֹר את פרחיך גם אתה כאשר ימית את הפרחים בכל מקום ומקום”.

אכן היתה המחשבה הזאת מחשבת גאולה: והעלם נפל על צוארי אביו החכם בשמעו את הדברים. הן אמנם מלמודיו יחדל עתה, כי לא יוכל לשוב אל עיר בית המדרש ולתת את נפשו לצחוק. ואולם על הרעה הזאת נחם ויסבול במנוחה. עוד מעט וארבעת החדשים חלפו, החרף קרוב לבוא והנגע יסור ממנו.

ולבלתי ראות תמיד במו עיניו את טבעת הפרחים בחר לשבת בעלית קיר קטנה ויסָגר בה, והעליה קטנה וצרה כארון קיר, אשר לא יוכל לשלוח יד או להרים רגל, ואולם בעיניו היתה טובה שבעתים ממעגל הפרחים המתהלכים. רק בלילות חשך ואפלה מצא את לבו לצאת ממחבואו, למען עודדו מעט ביער את יצרי גוו הנהלאים ולמען שאפו מעט רוח, ולא שם לב כי ינגף בעצים ובסבכי שרשים או כי יכשל בקוצים ובדרדרים, כי טובו בעיניו פצעים וחבורות ומכאובים מהיותו מוקף את מצוד-הפרחים תמיד. ואולם גם בלילות חשך ואפלה לא חדלו הפרחים ממנו חדלון שלם, כי את ריחם הֵריח בלי מעצור וגם יש אשר האירו פתאם כנגדו מן החשך ויצילו רגע כצבא תולעים לוהטים.

והעת ארכה לו מאד, ואולם גם היא חלפה והחרף בא. והחרף היה קשה וכבד מאד. השלג רבץ ביער על הארץ ויגבה כקומת איש. ובלילות טבת נשמע בחוץ קול הענפים מזעזעים מרֹב קר, אז נסה הבחור ויצא בבקר השכם החוצה. הוא עבר את מפתן בית היער, כמעט סגר את הדלת אחריו, ומעגל הפרחים שב להיות מסביב לו, אז בוסס את השלג הרב בצערו ובמר נפשו נהם בלעג: “חכו נא, עוד מעט ונפש ברכה כמוכם תְּדֻשָן פה!”, וישאר ביער עד כי קפא כמעט מקֹר. אפו היה כעין התכלת, אזניו נקשו, אצבעותיו סמרו, ואולם אל הפרחים לא נגעה הרעה ויהיו מציצים על קרקע השלג ומפיצי ריח ניחוח כמשפטם ביום אביב ביער. אז שב אל בית היער ושִניו בפיו משתקשקות ויאמר: “אבי, הקרח אותי ימית בטרם ימית את הפרחים הארורים”.

“כן, בני”, ענה אותו אביו ביגון, “הנה עתה באה גם חכמתי אל קצה. עֲשֵׂה אתה ככל אשר תעשה להסיר את הקסם הרע הזה מִמֶךָּ”.

והעלם שב להסגר בעליָתו הצרה וישב כל היום ויחשוב מחשבות על גורלו המר ויבקש עצה. אז תעלה על לבו המחשבה לאמר: "אין זאת כי אם עצת אביו טובה ונכונה, הקרח ימית את הפרחים, ורק כי הקרח אשר בארץ הזאת איננו גדול דַּיּוֹ. האם לא טוב יעשה כי יסע אל הציר הצפוני או עד הארצות הקרובות לו? אז יראה אם יתיצבו פרחיו גם שם בפני הקֹר.

וכאשר חשב כן עשה. בחפזון הצטיד את מעט הצֵּדה אשר לקח עמו ועוד בערב היום ההוא עזב את בית היער ויסע בחשכת הלילה עד העיר הקרובה לבוא שם אל מסע הרכב. אז יסע יום ולילה, יום ולילה, בלי מעצור לקראת הצפון, ככל אשר תהיה מסלת הברזל, ואחר כן יָרד באנית תנינים וינָשא בה על למעלה ים הקרח ולא שב לעזוב אותה עד כי הים הקופא לא נְתָנו עוד לעבור הלאה. ואולם כמעט הציג את כף רגלו על שדה הקרח הנורא, והנה שב צבא הפרחים לפרוח מן הארץ, רעננים ועליזים כלם כמו נשבו רוחות אביב בקרב עָליהם. ואולם העלם הקשה את לבו. אז הלך הלֹך וצעֹד ואת עגלת החרף עם מעט הצדה אשר לו משך אחריו, ובלבו שמח לאֵיד הפרחים, כי חשב אשר הקרח הצפוני הזה, העז והנורא, יכאיב להם. רק האורות הצפוֹנים לבדם האירו את חשכת הקרח אשר אין בו נתיב, דֻבּי הקרח השתערו עליו לפעמים ולא יכלו לו, כי ראו את שרשרת הפרחים ויבהלו ולא ערבו את לבם לגשת. שמונת ימים נשא את כל הפגעים הרבים אשר ללילות הצפון, את הקֹר ואת המסע על פני גושי הקרח, אז ראה כי הפרחים שלֵמים וצוהלים ויָבן כי לא יגע אליהם הקרח אף מעט, ותרפינה ידיו וידע כי לא זאת העצה. אז שם את לבו לשוב ולבקש לו אניה, וירא כי לא קטן הדבר הזה, ויבקש ימים רבים, וימצא באחרונה אניה וירד בה, ויָשב להסגר יום ולילה בתּא אשר נִתּן לו, ויסע עד המבורג.

אך מה יעשה עתה? את נוראות הקֹר יכלכלו הפרחים ולא יאֻנה להם כל רע; את הדבר הזה הוא יודע עתה. אולי יוכל להם בחֹם ובשרב. אז חרץ בלבו לנסוע מהרה עד מדבר סַהַרָה, אשר שם לא יחיה כל צמח. על היבשה ועל הים, במסעי רכב ובאניות עָבר ויסע לאפריקה ויחדור בחפזון אל תוך המדבר. ובראות הגמלים את צבא הפרחים המכתירים אותו, ויבֹאו מכל עבר ויגיחו עליהם כמשוגעים לבָער אותם, ואולם בלחכם אספו רק רוח, ויעמדו פתאם כנדהמים ופיהם פָּעור, אשר למראיהם יתן גם העלם בשחוק קולו, לוּ היה לבו טוב עליו ברגע ההוא, וגם הבּידוּאים נאספו על הנכרי וישתאו אל המראה הנפלא בפרוח פתאם פרחים על פני החול הצהֹב והלוהט, אשר לא ראו שם מעודם קָנֶה או עָלֶה ירֹק, ויפלו על פניהם וישתחוו לו, כי נחשב בעיניהם לקוסם נפלא. אז קראו לו לסור אל אהליהם ויתנו לו חָלב ותמרים וירמזו לו כי חפצים הם לשימו להם לראש.

והפרחים שׂגשׂגו בלהט המדבר ככל אשר שגשגו בקרח הצפון; את הדבר הזה ראה ויָבן היטב. ואולם פה לא היו לו לפגע כי אם לברכה, כי הסַבּו את כל הקהל אליו ויתנו לו כבוד ויתרון. אז השלים מעט מעט עם המחשבה, אשר פה בין הבּידואים יבַלה ימיו ויהיה להם לראש ולמושל, וּמצוֹד-הפרחים לא היה לו עוד לחגא ומלכת-הפרחים היתה לו ללעג. אכן כבד ממנו להפָּרד מעל מולדתו לנצח, ואולם הלא צעיר הוא לימים ומי יודע אשר יביא יום מחר.

אך שמחתו לא ארכה. מושל הבידואים אשר היה לפניו, ואשר העבירו אותו מן הממשלה בגללו, יָזם להרע לו, ויָסת את זקני השבט לדרוש מאבי הפרחים, אשר יעשה בחכמה ויברא בריאה במדבר ונפתח מן הארץ מעין מים ומן השמים יִפָּתח מְטַר גשם, והיו להם מים תמיד להשקות את חלוקת אדמתם. ויעשו האנשים כאשר שאל מעמם בעל המזמות הערום, כי במזמות עשה, עֵקב אשר הבין כי יִפָּלא מן הבחור לעשות כדבר הזה ונבאש באנשיו המאמינים בו. והבחור הבין את אשר הבידואים שואלים מעמו, אם כי לא יָדע ערבית אף מלה, וַיוֹדַע אותם כי לא יוכל לעשות את שאלתם, והאנשים לא האמינו לו, כי לא האמינו אשר יפָּלא מקוסם נפלא כמוהו, הבורא צבא שושנים יום יום מן החול הלוהט, לברֹא גם מעין ומטר לוּ חפץ, ואם לא יחפוץ, רק רשעת לב היא, ולכן ישיבו לו כרשעתו, ויקשרו עליו קשר להמיתו בלילה. אך אשה מן הבידואים חָמלה על הנכרי הצעיר ותזהירהו בעוד מועד ותעזור לו, ויברח בבוא הערב.

אז ראה כי בא שנית הקץ לנעימות חייו ויקם בצרתו לשוב לאירופה, ובבֹאו עד שפת הים התיכון שאל את נפשו באמת, אם לא טוב יעשה כי יתנפל המימה, למען הגאל ממצודת הפרחים לנצח. ובעשותו כה וכה למען הקים את מחשבתו, וקול בלבו דובר אליו לאמר: “אולי אוכל ואכפר פני מלכת-הפרחים. הן צעירה ונאוה היתה למראה, ולא יאָמן כי לא תֵעָתֵר לי”.

אז באה אליו רוח חדשה, ויקם ויסע יום ולילה, יום ולילה, בארץ ובים, ויבא לארץ שויציה עד רגל ההר אשר שם מצאה אותו הרעה. ויעל בהר, וילקוטו על שכמו וטבעת הפרחים מסביב לו, ויטפס בידיו וברגליו ויגיע עד יער הקוצים ועד השדה ועד ממעל לעבים ועד הנוה אשר במורד, ויכר את צוק הסלע עם המון רגלי-האריות אשר לו ויך לבו אותו ויתחזק ויעבור גם את הגשר אשר עם הגב הצר. הוא בא עד המקום, ומלכת-הפרחים עמדה לפניו פתאם ותבט בו בעז ותקרא: “האם באת עוד הפעם?”

ברגע ההוא ומעגל הפרחים נמוג והפרחים חרדו על גבִרתם ויקיפוה, והעלם ראה והנה חפשי הוא מן הפרחים גם בחוץ בפעם הראשונה מקץ ימים וחדשים. אז כרע על ברכו ויפרש את כפיו בענוה למלכת-הפרחים ויתחנן אליה ויאמר: “גברתי המלכה, אמרי למוסרך הרף, סלחי לעוני אשר חטאתי לך ולפרחיך כי נחמתי מקרב לבי העמֹק”.

המלכה החרישה רגע ואחרי-כן אמרה: “לא ישׂפוק לי בהנחמך, כי אם גם ברצותך את חטאתך”.

“במה ארצה את חטאתי?” שאל ולבו ירא.

“ראה הנה הנוה אשר במורד מתחת לנו, למצע צבוע דמה ביפיו בטרם שלחת בו ידך לרוששו, ועתה הפך כלו ירֹק, לא יעדה אותו פרח. ולכן זאת עשה: זרע אותו פרחים, והיה בשובו להיות כבראשונה, וסר ממך עונך וכֻפּר לך”.

והעלם חפץ לשאול את פיה כי תגיד לו את משפט המעשה אשר עליו לעשות, ואולם המלכה נעלמה פתאם מנגד עיניו ומעגל הפרחים שב לחנות עליו כבראשונה. אז שב אל הנוה אשר במורד וישב על הארץ ויחקור ויחשוב מחשבות לדעת את אשר יעשה למען נטעו את הפרחים, ופתאם חלפה כברק מחשבה בלבו, ויקפוץ ממקומו וישלח את ידו אל מעגל הפרחים, והנה פלא, לא נסוג הפעם המעגל לאחור וגם ידו לא אספה רוח, כי אם צרור פיולים גדול נשאר בכפו עם שרשיו ועם חוטיו. אכן לא קם פרץ בקיר הפרחים, כי תחת הפיולים הנלקחים עלו בו פרחים אחרים. ואולם העלם חפר באדמה באצבעותיו ובשכינו ויעש חור וישם בו את הפיולים, ואחר כן שב צעדים אחדים אחורנית, וירא והנה טבעת הפרחים הולכת אחריו ורק הפיולים לא היו עוד בה.

והעלם ידע דַיו. אז מהר וירד אל העיר ויקן לו כלי גנים שונים וגם אֹכֶל לקח עמו להיות לו להיות לו לימים אחדים וימהר וישב לנוה-המורד אשר ממעל לעבים. למן השחר ועד צללי הערב עבד בקנאה גדולה, ויחפור חור על חור, ויוצא פרח על פרח ממעגל הפרחים ויטעם באדמה, וישק אותם מים לרֹב מן המעין הקרוב, ולא נתן מנוחה לנפשו אף רגע אחד כל היום. ככה עבד שלשה וארבעה שבועות, וירא והנה שב הנוה בחלקו האחד להיות צבוע כבראשונה, מלא פרחים נחמדים, ובהביטו אל המעגל ויחרד מרֹב שמחה, כי ראה והנה לא צמחו בו פרחים חדשים תחת הפרחים אשר לקח ממנו. המעגל הלך מרגע לרגע הלֹך וקטֹן, אחר כן עלו בו פרצים, ויהי ממנו רק שלשה רבעים ואחר כן רק רבע אחד, בקחתו את הפרח האחרון ויטעהו באדמה, וירא והנה חלפה הטבעת, לא נותר ממנה שריד. אז כרע שנית אל ברכו ויקרא בקול: “גברתי המלכה, הטוב הדבר עתה בעיניך?”

ואולם המלכה לא נראתה עוד, ורק כמו רוח חלפה בפרחים הנאוים והנחמדים אשר על פני הנוה במורד ויהיו כלם כמנידים בראשיהם.

והנער שם את ילקוטו על שכמו וירד אל הבקעה. אז יעיף עיניו מרגע לרגע על סביביו כמתגנב, לראות את הנעשה בו, וירא והנה אמת הדבר, חדלה משלחת הפרחים ממנו והוא חפשי לרוחו כאחד האדם.

ואולם מדי עשותו את המלאכה על פני הנוה אשר במורד חשקה נפשו בעבודת הגנים, ויחרוץ בלבו להקדיש לה את ימי חייו, ויהי האיש במשך הימים לאחד הגננים המהוללים, ופרחים רבים למיניהם אשר הביא מארצות נכריות ויטעם בארצותינו נקראו עד היום הזה על שמו.

מִין לְמִינוֹ / מקס נודרוי, תרגם מגרמנית דוד פרישמן

נערה קטנה היתה, אשר נתנו לה ליום הולדת אותה מתנות יפות, רבות ושונות, וְדוֹדָהּ, אשר תמיד היה זר ונפלא מעט בכל מעשיו, נתן לה עכבר לבן. והעכבר היה נחמד מאד למראה, עורו הרך הזהיר ככסף ועיניו נוצצו כְאֹדֶם ושפמו היה זקוף למעלה ומלא גֵאוּת. אז הושיבו אותו בכלוב יפה וּמְרֻוָּח, אשר שם עשו לו רֵבֶץ רך על פני צמר צח וצחור, וטרף נתנו לו נחמד מאד, גרגרי דגן גדולים וֶאֱגוֹזֵי-סְבָךְ מפֻצּלים בשתי צלוחיות זכוכית, וגלגל שָׂמוּ לו אשר יִסַּב מבית ומחוץ, למען אשר יאחז בְחִשוּקָיו וינוע ויתגלגל בו כטוב לבו עליו.

והנערה הקטנה שמחה מאד לקראת העכבר הלבן, כי את החיות אשר לא תעשינה לה רעה אָהֲבָה, ולא יָראה הנערה מפני העכבר מעט או הרבה, כאשר יעשו יתר הילדים אשר יזעקו בקול בראותם עכבר אֻמלל רץ על פני הרצפה, כי-אם לקחה בחֹזֶק לב את העכבר בּיָדה וַתַּעֲבֵר עליו את כַּפּה וַתַּחֲלֵק לו. והעכבר נתן אותה לעשות בו ככל אשר יָשַּר בעיניה, ואולם אין זה כי לא שָׂמַח העכבר למעשיה עד מאד, כי הנה רעדה עברה אותו בכל עצמותיו ולבו הקטן הָלַם בו בחפזון עד בלתי יכֹלֶת איש לספור מִסְפָּר למהלומותיו.

שוב למנוחתך", אמרה הנערה הקטנה, “לא חתול אנכי אשר אָכֹל אֹכַלְךָ”, ובדברה השיבה את העכבר לנָוֵהו. “עוד ירא אתה ומפַחֵד תמיד, ואולם עוד מעט ואתה תסכון עמי. הן בכל לבי אֹהַבְךָ ואעשה עמך תמיד חסדים טובים, ואז תאהבני גם אתה והיית לי מרוב תודה לרֵעַ קטן ונאמן”.

והנערה לא נתנה לאיש לשָרֵת לפני העכבר, כי אם בעצם ידיה עשתה את כל המלאכה ותכלכל את העכבר הקטן יום ביומו. יום ביומו טִהֲרָה את ביתו, החליפה את צַמרו, מִלְאָה את צלוחיותיו טרף והציגה את הכלוב על פני החלון לְחֹם היום ועל אֲרֻבּוֹתָיו פֵּרְשָׂה יריעות קטנות וירֻקות, פן תבטנה העינים האדֻמות אל אור השמש העז וכָאַב להן. ומדי עשותה את כל הדברים האלה דבּרה אליו כפעם בפעם דברים רכים וטובים.

“מה טוב ומה נעים חלקך, עכברי הקטן”, דברה אליו. "לא עליך לשוטט בַּחוֹרים האפלים והצרים, אשר שם סחי ומאוס ורוחות נושבות ושם יקַננו העָשׁ והסָס. “הוי שמה ושאיה!” ובדבר רעדה מרוב פלָצות, “אבל אתה פה מה יפה הבית אשר לך, חום וטֹהר יסובבוך כמו בן-מלכים, מעדנים נתונים לך אשר מעודך לא ראית ולא שמעת ואשר השג ישיג אותם עכבר רק בימו מנפשו בכפו וּגְנבם: גרגרי ענבים מתוקים, צמוקים, אגוזים, לחם-חָלָב ונתחי חֵלֶב כסָלים. מורא חתולים לא יהיה עליך ומפני מַלְכֹּדֶת אַל לך לירוא! אכן רק ברוך אתה מכל העכברים!”

ואולם העכבר הלבן לא ראה ולא מצא את כל הברכה הזאת. סר וזעף היה כבראשונה ולא הפיק תודה לגבִרתו עקב כל הטוב והחסד. בהיות רגע והוא חשב, כי אין עין אשר תראה, אז השתַּעשֵּע בתענוגות על פני הגלגל או בצַמרו אשר בקִנו או נִקה או שָׂרַק את עורו בכפיו הקדומות בדאָגה רבה כאיש צבא בבוא יום פקודה. ואולם כמעט אשר נגשה הנערה הקטנה אל הכלוב, וְחָדַל העכבר פתאם ממלאכת טהרתו או משעשועיו ויהי מתחבא אל תחת צַמרו. וּבשַלַּח גבִרתו את כף ידה אל תוך הכלוב לחטוף אותו ולחבקו, והתמלט העכבר ככל אשר יכול, ובהתפשו בכפה, והשמיע קול שריקה דקה וקול נהמה מרוב פחדים והתאמץ בכל כחו המעט לחרוג מיָדה ולהמָּלט.

“הוי עכבר פותה!” אמרה הנערה הקטנה, ואולם רוחה לא קצרה בה. “הלא מעט מעט ונוכחת עד כמה אני חושבת את כל זאת לך לטובה!”.

אכן נפלא ממני להגיד אם נוכח העכבר באמת למצוא את כל זאת. אולי רק הַכֵּר הִכִּיר כי כל עמלו לשוא, ולכן לא הִמרה עוד. בֶּאֱחוז בו יד גברתו לא הוסיף עוד להלָחם על נפשו כבראשונה, ולכן האמינה כי הסכין וַיִּשְלָם. ואולם לא שמע העכבר לקול קורא לו “לְבֶן-שלג”, הוא השם אשר קראה לו הנערה הקטנה, ולא שעה בקרוא לו לבוא ולהשתעשע ויהי מתחבא סר וזעף בירכתי הכלוב בְּהַבִּיט בו עין זרה בעד שבכי ביתו הדקים. מעט מעט אָבדה ממנו גם תאות האכילה, וילך הלך ורזה, הלך ודל, ואחרי כן עזב גם את שעשועיו על פני הגלגל ויהי רובץ במר רוחו בפִנתו ולא יכול עוד כמעט להתהלך על רגליו מרוב רפיונו.

והנערה ראתה והדבר נגע עד לבה. אז רצה בחפזה לאמה ותקרא: “הוי אמי, בואי וראית את אשר היה לִלְבֶן-שֶלֶג פתאם. איננו אוכל ואיננו משתעשע והוא כלו קודר, ואני לא אדע עוד במה אצהיל את רוחו”?.

ואמה שחקה לה ותאמר: “מָה אַת עוֹשָׂה, למען הצהיל את רוחו?”

“מחליקה אנכי לו בכף ידי, באה אני עמו בדברים ואף גם את כל שִירַי היפים אנכי משוררת לו, אשר לשִׁמעם מַרבים אתם כלכם לנשק לי תמיד, ואולם לבן-שלג איננו שם לב לכל אלה. אין זה כי אם חולה הוא. הבה ונקח סם רִפְּאות ונָתן על פיו”.

“אבל כל זה לא יועיל”, ענתה אמה ותאמר: “אין זה כי אם קצרה בו רוחו, על כי בדד הוא תמיד”, “ואולם הלא אנכי עמו”" קראה הנערה הקטנה.

“אין זה כי אם חֶבְרָתֵךְ לא תִשׂפוק לו. אם לא אשגה, אז זה חפצו כי עכבר יתרועע אליו”?

אז הוּגַד לַדּוד הנפלא משפט כל הדבר, והוא מִהר וַיָּבֵא עכבר לבן עוד שני ויושיבוהו גם אותו אל הכלוב אשר ללבן-שלג.

ולבן-שלג שמח לקראתו שמחה גדולה. בקַן-הצמר אשר לו עשה לו מִרְבָּץ מְרֻוָּח בַּתָּוֶךְ, במקום אשר יֵרַךְ ואשר יֵחַם לו שבעתים, והוא בנפשו מצא שִׂפְּקו בקצה שפת הכלוב הצרה. את מבחר מטעַמיו הגיש לַזָר הבא, ואחרי אכלו ואחרי שתותו נָהַג אותו ויַראה לו את כל ביתו ואת כל אשר לו, וגם את הגלגל הראה אותו ויעל בּו וַיְתַפֵּש בו ויעש עליו להטים אחדים מבית ומחוץ, ואחרי כן יָשב ויָריח בו וילקק אותו, כאשר תעשינה אִמות הכלבים לבניהן. אכן נהפך כלו לאחר ולא היה עוד קודר, כי-אם שָׂמֵחַ, ויהי נחפז וחרוץ בכל מעשיו, כבעלת-בית מהירה בבוא לה אורח פתאם.

והנערה הקטנה ראתה וַתָּגֵל, ויהי עם לבה להתערב גם היא מקץ רגעים אחדים בשמחת העכברים השנים. אז שלחה את ידה כמשפטה תמיד אל הכלוב, למען תָּפְשׂם, ואולם העכבר החדש מִהר ויקפוץ בחפזה מן הקן ויברח על נפשו וימָלט אל הגלגל, ולבן-שלג התעורר מאד על המפריעה פתאם וַיִּשַׁם בקצפו ויִתנכל לה לתפשה ביָדה, ולולא מִהרה הנערה הקטנה להשיב את ידה, כי אז נָשַׁךְ לה באמת.

הנערה הקטנה אמרה ברגע הראשון להתקצף ולגמול רע ללבן-שלג, וגם הנה זה תפשָׂה את העט אשר לה, למען הכות בו את העכבר על פני עורו הלבן, ואולם הנערה הקטנה משלה ברוחה בעוד עת ותעזוב את העכבר לנפשו, אחרי אשר החזיקה בו בערפו, ואת העץ הַמַכֶּה הניחה על מקומו, אחרי אשר הרימה אותו לתת בו את הַמַּכָּה הראשונה.

“קום ולך וידי לא תהיה בך”, אמרה, “אין זה כי לא תבין להיטיב ולעשות מאשר אתה עושה. אכן יְצוּר רע ושוכח טובה אתה, ואולם רק מרוב אוַלתך היית כן, ולכן אסלח לך”.

כמעט כִּלתה הנערה לדַבּר את הדברים האלה אל לבה, והנה אשה יפה להפליא עומדת על ידה פתאם, אשר שערותיה צְהֻבּות ועינה תכלת ושמלתה תכלת-לבָנה עם כוכבי כסף מזהירים באין מִספר. והנערה לא מצאה מועד להשתומם על המראה ולחקור לדעת איך באה האשה היפה הזאת פתאם הביתה באין רואה, כי הנה דברה אליה האשה כרגע וקולה מתוק כקול שיר: “הטיבות אשר עשית הפעם, נערה נחמדה. טוב אשר יהיה האדם עובר על פשע וסַלָח לחַלָש ממנו. כי עשית כן, יהיה זה שְׂכָרֵךְ אשר בִּין תביני עתה את שפת העכברים הלבנים”.

ין זאת כי אם אחת מבְּנות-השמים אַת, גברתי?" שאלה הנערה הקטנה וַתִּכָּלֵם.

“אולי כן הוא”, ענתה האשה היפה ותשחק, ותט עליה ותשק לה לאט על מצחה, ופתאם נעלמה, והנערה הקטנה לא ראתה בהפָּתח הדלת ולא ראתה בצאתה. אז חשבה הנערה כי רק חלום חלמה, ואולם ריח השושנים המתוק אשר מִלא את כל החדר היה לה לעֵד כי בהקיץ ראתה את המראה וכי דברה עם בת-השמים באמת.

אז פנתה בחפזון אל הכלוב, למען תוָּכח, אם באמת מבינה היא את שפת העכברים, אולם לא שמעה ברגעים הראשונים בלתי אם קול הֲמות חרישית כקול הֲמות זבובים רחוקים ולא יכלה להבדיל בין מִלה למִלה. אכן כאשר תאריך להקשיב, כן תסכון אזנה מעט מעט עם השאון הקל, ובאחריתה – ראה זה פלא: שמעה אזנה מעט מעט שני קולות רכים מדברים צחות איש עם רעהו בהיכל ובדעת.

“הוי רֵעִי האמלל”, דבר הקול האחד.

“רק צָדק צדקת כי תנוד לי” ענה הקול השני, “רַע היה לי כל הימים מאין עוד כמוהו. הנה זה אשר אֹמַר לך במעט דברים: החיים אשר ראיתי פה – גם כּלְבֵּי אוֹיבַי לא אקלל אשר יראו כאלה”.

“אם לא אשגה הנה המאכל והמעון אשר היו לך לא היו רעים מאד”, נשמע שנית הקול הראשון.

“על אלה לא אתאונן” ענה השני, “ולו רק יכול יכולתי לשמוח רגע בחיי. אבל איך ישמח יצור חי אם בלי הרף יעַנוּ אותו ויציקו לו ויתעללו בו?”

הנערה הקטנה התעוררה ותַקשב קשב רב. מי זה ואֵי זה הוא אשר עִנה את לבן-שלג והציק לו והתעלל בו?"

והקול הרך הוסיף: הנה מפלצת נוראה משוטטת פה תמיד הֵנה והלום, והיא נוראה גם מן החתול. כפעם בפעם אשר תקרב, הבריאה האיומה הזאת אל ביתי, אחשוב בלבי כי בא לי רגעי האחרון. עצומה היא כְהַר, אשר לא תוכל לדַמות לך בחזונך.. כּפַּיִם לה והן גדולות, אשר גם אני וגם אתה ועוד שלשה וארבעה מאחינו ודודינו ימצאו להם מקום בהן. כל בֹּהֵן אָרְכָּה כמוני כֻלי מן הַפֶּה ועד הזנב. והצפרנַים רחבות ועבות כדלת הבית. והיא באה ובבהונות אלה הדומות לַקּוֹרוֹת תאחז בי, אשר יתבלעו כל חושַי בי ומרוב מכאובי וחרדָתי אזעק. אבל מה תועיל לי זעקָתי? ולב אין למפלצת זאת. במכאובי תעלוץ נפשה. את כַּפה, כף-הענָקים, היא מעבירה על גַבּי, אשר יאמין לבי כי מרכבה כבדה עברה עלי. אכן לא יבין לבי איך נמלטתי עד כה ולא שֻברו כל עצמותי תחת המועקה הנוראה ההיא. והמפלצת לוקחת ומרימה אותי עד לקדקד ראשה, אשר לא תאר לו ומלא מום, עגול הוא ומלפניו שטוח כלו, וגם שְׂריד פֶּה בולט אין לו. גם שפם אין לו, ותחת זה יש לו מלמעלה יער שערות צהֻבּות ומאוסות ועבֻתּות כמו עצים. ועינים למפלצת הזאת והן גדולות כראשי – חי אני כי לא שקַרתי. והיה כי תקחני ותקרבני עד לעינים האלה המביטות כפראים באין חמלה, אז תפער את לוֹעָה, לוֹעַ-הענקים, והמליטה קול שאגה נוראה, אשר יאמין לבי כי קץ כל בשר בא. או-אז ככלות המצוקות האלה ולקחה המפלצת והושיבה אותי על כני ועל נחלתי, ואולם אז קרוב לי המות מן החיים, כאשר תבין גם אתה, ומועד ומועדים יעברו לי עד כי אשוב מעט לאיתני. ואולם המפלצת לא תאריך לעזבני לנפשי, כי בעוד רגע והיא אוחזת בי שנית והחל שנית שבר העצמות ושאגת הרעם ומבט העינים הנוראות והעצומות אשר תבטנה בי בלי הרף; והיה זה גורל חיי תמיד לזכור ביצורי הכואבים את המִפְגע האחרון או להכּון ולירוא מפני המפגע הקרוב הבא".

“אבל מה החיה הזאת שואלת מעמך?” שאל הקול הראשון. “האם תשאל אפוא לֶאֱכול אותך?”

“לא אחשוב כי זאת שאֵלָתה”, ענה השני, “כי לולא זאת, הן אכֹל אכלה אותי זה כבר. אין זאת כי אם תשאל לעשות צחוק לה בי. הן שמחה אכזריה לה תמיד לעַנותני ולמותחני לאט במצוקותיה”.

“הוי אחי, מה גדולה היראה אשר אתה מְיָרֵא אותי”, ענה הקול הראשון. “האם זה יהיה גם גורלי אנכי?”.

“לא ידעתי”, ענה השני. “ואולם עתה הן אני לך ואתה לי, ויחדו יֵקַל לנו לשאת את עֱנוּתֵנוּ”.

והנערה הקטנה לא חפצה עוד להוסיף ולשמוע. בתמרורים רבים מִהרה אל אמה ותספר לה את כל הדברים ותתאונן באזניה על לבן-שלג אשר לא יֵדַע תודה ותקרא:" אם מפלצת אני ואם אצבעותי כעמודים אשר פּוֹר יפוררו אותו ואם קולי כשאָגה, לא אחפוץ עוד לשום אליו לב".

“רק טוב כי תעשי כן”, ענתה לה אמה. "מצאי שׂפְּקֵךְ בזה אשר תביאי לו את טרף חֻקו. מה בצע לעכבר בחברתֵךְ ובאהבתֵך ולו גם בהיותו עכבר לבן. עכבר הוא עכבר הוא עכבר וְשָלֵו כל יצור רק במצאו יצור כערכו.

באחד הימים ובחדר־ספרים ישן התגוררה חתול, ותהי מְמֻנָה שם על הספרים, לשמור אותם ואת צִפּוּיֵיהֶם העשוים עור מפני שִׁנֵּי העכברים. גם אבותיה וגם אבות אבותיה מדור דור כלם התגוררו בחדר־ספרים זה וכלם עמדו על הכהונה הזאת. והחתול היתה אֵם לחמשה חתולים קטנים ונחמדים, זכרים ונקבות יחדו. האחת שחורה ושמה פּוּעָה, האחת לבָנה ושמה נוּעה, האחד טלוא, כלו לבן ושחור, ושמו כרֵתי, האחד בּרוד, כלו שזוף וצהוב, ושמו פלֵתי, והאחד נקוד, שחור ושחוף כלו, ושמו יקטן – כל אלה חתולות שתים וחתולים שלשה. והחתולים הנה זה הגיע להם תור־למודים, ותהי אמם נותנת להם תורה פעמַים ביום, לפני ההרים ואחריהם. ויהיו הם יודעים זה־כבר את התורה לקפוץ ולחפוז זנב, לשרוק ולנהום, לכוף גו ולשלוח כף חלָקָה, להחליק איש את עורו ולרחץ איש את פניו בכף לַחָה. אז החֵלה אמם להכין אותם גם בחכמה העליונה, כי לִמדה אותם גם את מלאכת צֵיד העכברים. ואולם לא קלה התורה הזאת, כי מאחרי קִנֵּי הספרים ומתחתיהם רַבּוּ מאד הפרצים, ויהיו הפרצים האלה לעכברים למחבואים ולמסתורים, אשר לא תוכל לחדור להם כל חתול גדולה ואף לא החתולים הקטנים. ולכן היתה כל המלאכה רק על פני המגרש הריק אשר בתָּוך, ולא מצאו עצה אחרת בלתי אם להאריך נפש ולחכות עד אם יערב עכבר את לבו לצאת, ואז תשתער עליו החתול בפעם אחת פתאם בטרם יוכל להמָלט אל מחבואו. ולכן זאת היתה כל התורה, אשר ילמדו עשות בחפזון ולחטוף בן־רגע את אשר יחטפו, כי אם רק יתמהמהו עד ארגיעה ונמלט השלל.

ויהי יום לפני הצהרים והחתול נותנת את לִקחה כפעם בפעם, ותהי היא וילדיה רודפים בחמת־כח אחרי עכבר, ואולם נחפז העכבר על פני כרֵתי העב וימָלט מתחת לקַן ספרים, והנער הכבד לא מצא לעצור אותו. אז ענשה אותו אמו כיַד אוַלתו ותחַלק לו מכות אחדות על הלחי ואחיותיו פועה ונועה לעגו לו ותקראנה לו פתי לא־יצלח. אכן מקץ רגעים אחדים והעכבר אשר היה בראשונה או עכבר אחר שלח את פיו החד מן החור אשר מתחת לקן־הספרים ויבט על סביביו. והחתול המלַמדת הביטה אותו כרגע בעיניה החדות, ותרמוז לילדיה אשר לא ינועו ולא ינודו. אז החרישו כלם יחד, והעכבר בפחזותו או ברום עיניו עָרב את לבו לצאת החוצה כלו. ברגע ההוא והחתול הזקנה השתערה כמו ברק ותתיצב בין העכבר ובין קן־הספרים, ותגדור את דרכו מִשוּב. אז נתנה קול הֲמות לילדיה ותצו: “הֵחָלצו כלכם!”, ותָחל המלחמה. ויהיו כלם מקַפצים ומדַלגים וממהרים כמשוגעים, והעכבר לא מצא לפניו עצה בלתי אם לתַפֵּשׂ ולעלות בִּמְרום הספרים, והחתולים רודפים אחריו, ויהיו הם רודפים בחמת רוח ובקנאה גדולה, עד כי נעה מערכה אחת ממערכות הספרים אשר נערמה ברפיון־יד, ותִּנָטש ותפול בקול רעש וסאון גדול מעל פני הקֵן ארצה ויגָלה פתאם קן־עכברים, כי שרצו כעשרת עכברים קטנים איש תחת אחיו, והם נחפזים ונמלטים לנוס על נפשם בבהלה וכל עמלם לשוא. אז התנפלה עליהם החתול הזקנה וַתְּהִימֵם במהלומות כפיה בבהלה ובחפזון נמרץ, ואחרי כן חִלְקָה אותם בין ילדיה בעודם זָעִים ונַעוים, למען ישעשעו בהם בטרם ישלחו בם את שִניהם ואת צפרניהם להמיתם. והזוָעות אשר השמיעו העכברים הקטנים במוקשי מותם הגיעו עד לאזני אמם, ותבֹא ותתיצב מתחת למערכת־הספרים אשר נשארה לפלטה עוד, ואולם קצרה ידה גם היא מהושיע לעולליה ולא יכלה בלתי אם לתת קול זעקה נוראה. אך כאשר ראתה בעיניה את כל הבַּלָהות הבאות, ותקצר נפשה פתאם מראות ותהי כמשוגעה, ותשכח ותרץ עד העכבר הקרוב, אשר אחז בו זה־עתה כרֵתי בכַפיו הכבדות ויהלמהו פעם מימין ופעם משמאל, והיא לא ידעה כי רצה היא דרך ישרה עד בֵּינוֹת לצפרני החתול הזקנה. אז נשמע קול הֲמוּת צהלה גדולה וקול מהלומת־כף חזקה, ואֵם העכברים שכבה מתה על יד עשרת ילדיה המתים.

והחתול הציגה את כלם במערכה ותקרא לאדון חדר־הספרים, למען הראותו את כל שלָלה, ואחרי כן שִלחה מלפניה את עולליה, למען תת לנפשה מעט שֵׁנוֹת.

והעכברים¹ הרכים לא עשו כדבַר אִמם. לא הלכו לנוח גם הם, כי אם התקבצו באחת הפִּנות אשר בחדר־הספרים, ופועה החֵלה ותקרא: “הוי העכברים האמללים! הן באמת רק חיות קטנות ונחמדות מאד כלם!”

“הבֵל הבָלים!” הָמָה כרֵתי. “איך זה יוכל איש להוציא משפט כי נחמדים עכברים למראה!”

“רק פרא־מדְבר אַתה האוכל בְּשַׂר חי!” שרקה נוּעה בחמתה. “האם לא דָאַב לבך אף במעט למראה האֵם אשר חשה לעזרת עולליה ואת נפשה השליכה מנגד?”

כּרתי הוריד ראשו בחרפה ופלֵתי צפצף: “אמת הדבר. היתה האֵם כאחד הגבורים באמת. צר לי עליה”?

“ואני מגיד לכם”, ענה אחריו גם יקטן, “כי לא אתגאה אף במעט על הדבר אשר עשינו. הן אמנם רק כלִמה היא, כי אנחנו, אשר גָדַלְנו ככה ואשר חָזקנו ככה ואשר עָצַמְנוּ ככה ואשר שִנַים וצפרנים נתנו לנו והן נוראות למאד, ואנחנו הנה זה מתנַפלים על עדַת רפים וחלשים כזאת אשר לא יוכלו לעמוד על נפשם”.

“רק בוז לנו!” אמרה נועה.

ופועה שבה ותדבר לאמר: “הנה אנחנו כלנו פה ראינו את המראה, והמראה הזה ירדפני בלי הרף עוד ימים רבם. נָוֶה שאנן היה לפנינו, מְלא שלוה ושלום, שלֵוים ושקים יָשבו עשרת האחים יחד ויעלזו בחייהם הרעננים, ואהבת אִמם שומרת עליהם. פתאם באה הרעה: רצחנו והרגנו, ולא חמלנו. הֹרגה אֵם על בניה והקֵן שומם ונעזב. למה עשינו את כל האכזריות הזאת? מה לנו צדקה לעשותה? ולמען מָה?”

“חן חן! רק מלבי הוצֵאת את הדברים!” קרא יקטן הנרגש. ויקטן מכַבּד מאד את אחותו בלבו, כי באמת היתה החכָמה והמשכילה מכלם ובעלת־לשון מאין כמוה. אמנם לא לחנם נולדה בחדר־ספרים ותהי אמונה שם ולא לחנם יָצאה מחלצי אָבות וַאֲבוֹת אבות אשר היו מלומדים כלם. על כן נֶעֶלְתָה מאד על כל חתולי הגגות וחתולי המרתפים, ורבים נִבאו לה כי תהיה באחריתה לתפארת למשפחת החתולים כֻּלָּהּ.

“כי אזכרה את העכברים, אז תבאנה לי דמעותַי”, אמרה נועה.

“לא אשוב עוד לעשות כדבר הזה”, חרץ יקטן את דבָרו בשפה נמרצה.

“אבל מה נעשה אם אמֵנו תצַוה אותנו?” שאל כרתי.

“לא עוד ילדים קטנים אנחנו”, קראה פועה בעֹז ולא נתנתו לכלות את דבריו". “יש לנו הצדקה וגם שׂומה היא עלינו לעשות איש כלבבו. את הדבר הזה נגיד לאמנו מפֹרש”.

וגם אמנם היה כדבר הזה, ובהיות אחרי הצרים והחתול הזקנה באה ותקרא את ילדיה לבוא אל לִקְחָם, אז התיצב פועה לפניה בעֹז לב ותאמר: “אמי, אחת חרצנו לבלתי צוד עוד עכברים.”

החתול לא האמינה לאזניה. אז תפשוט אותן לרָוחה ותאמר: “אתם חרצתם? אמנם יפים הדברים האלה לכל שומע! רק אין זאת כי באמת טובה עצלות ממלאכה. ואולם רב לנו, בואו והֵחָלצו כרגע, פן אמטיר עליכם את מהלומותי”.

"ואולם פועה לא נתנה את אמה ליָרא אותה בדברים. “לא עצלות נבקש, ורק כי לא נחפוץ לעשות את החטאה הגדולה, להתנפל על משפחת כברים גדולה ונקיה וּלְרַצְחָהּ”.

“וּלְ־רַצְ־חָהּ!” ענתה החתול הזקנה אריה ודבריה לעו מרֹב תמהון. “האם אין זאת כי השתגעת פתאם?”

“מעודי לא זך שכלי בי מאשר עתה”, ענתה פועה במנוחה ובחֹזק־פה יחד, “ורק כי חרצנו לשבת מהיום והלאה בשלום עם העכברים יחדו. קדושים יהיו לנו חייהם עם כל קניָנם.”

והחתול לא חדלה בכל זאת מהשתומם. “האם פרי בטני אתם ואם ממזרים מן החוץ? כדברים האלה לא דִבְּרה עוד חתול באמת מעולם. הן לזאת נוצרנו, למען נצוד את העכברים, ואותה תעשו גם אתם, פן אַרְאֲכֶם את נחת כּפּי.”

“אכן הלא זה הדבר, כי לא אאמין למבראשונה, אשר לזאת נוצרנו”, ענתה פועה באֹמץ לבב. “אנחנו נוצרנו, למען נאהב איש את אחיו, אַחים לנו העכברים גם הם ככל נפש חיה אשר על פני הארץ ואשר בחיים תעלוז.”

“מָה אַתּ דוברת! העכברים יהיו לי לאַחים? כי עתה קץ כל בשר בא!” והחתול לא יכלה עוד להתאפק ותמהר ותקפוץ בפעם אֶחָת אל פועה ותאמר ליַסר אותה, ואולם החתול הקטנה נטתה מפניה ומפני תנופת כַּפה ותנס אל הפִּנה ומשם קראה בְמֶרְיָהּ: יחי היֹשר! תחי האחוָּה"

אז נסתה האֵם לדבּר רכות ולהתחנן. “ילָדַי, לַכּל זמן וגם ללצון הזה. אל נא תאבד לנו עת לשוא, קומו ונלכה אל העבודה! הנני ואגַדֶלכם ועשיתיכם לחתולים בני חיל, ואתם תהיו לציָדי־עכברים ידועי שֵם ככל אשר היתה אמכם וככל אשר היו אבותיכם ואבות אבותיכם מדור דור”.

“מה לנו ולדברים אשר עשו אבותינו מקדם!” ענתה פועה בקשי לב. “אכן מפירים אנחנו את הברית עם כל ישן ועם כל אשר היה, כי הנה חתולים אנחנו מן ההולכים לפנים”.

ואחֶיה ואחותה שמעו את הדברים ויהמו ברצון.

והזקנה הביטה בהם ועיניה מלאו זעם. “חתולים מן ההולכים לפנים! רק אין זאת כי המלה החדשה הזאת מצאה חן בעיניכם, פתאים. ואף גם זאת כי מתפארים אתם בלבכם, אשר חכַמְתם שבעתים מאִמכם הזקנה והנבערה. ואולם האם שאל שאלתם את נפשכם, מאין יבוא אָכלכם אם עכברים לא תצודו?”

“הן את העכברים אין אנחנו אוכלים”, ענה יקטן עזות אף הוא.

“כן הוא, כי יש לנו מזון אחר. אבל על מה יֻתַּן לנו המזון ההוא? הלא רק על דבר אשר צָדִים אנחנו את העכברים, ואולם אם נחדל מִצוּד, אז יחדלו מִזוּן אותנו וגם ממעוננו זה אשר בחדר־הספרים נְגֹרָש. או־אז נראה, איך תושיע ידנו לנו”.

“אין דבר”, ענתה פועה. “אל פני הארץ הגדולה והרחבה ערוך השלחן לַכּל”.

“אכן רב לי עתה!” זָעקה החתול בחמת קצף. "גשו ובֹאו כרגע – כי מרה תהיה אחריתכם!

וחמשת החתולים הרכים לא נעו ולא זעו. אז השתערה עליהם אמם ותקפוץ בפעם אחת, אך החתולים נמלטו כלם החוצה בעד הפתח הפתוח וירוצו הלֹך ורוץ, עד כי חדלה אמם מרדוף אחריהם.

אז באו לפאת־שדה אשר עם חצרות אחד האכרים ויעמדו.

“מהיום והלאה יפָתחו לנו חיים חדשים, יפים וטובים וישרים שבעתים מן החיים אשר עד כה”, אמרה פועה אחרי אשר שאפה העדה רוח מעט.

“כן”, ענה כרתי, “אבל בין כה וכה ואני רָעַבְתִּי ונפשי תשאל לה פַּת־ערבית”.

“אכן רק אל אָכלך לבך תמיד”, הוכיחה אותו נועה בדבריה.

ופלֵתי חש לאחיו לעזור אחריו. “בכל לבי אנכי מקדיש את חיי לאחוה וליֹשר, בכל לבי הנני חפץ להיות לחתול ההולך־לפנים, ואולם גם הבטן הלא דורשת את חֻקה”.

“צדקת”, ענתה אותו פועה. “ואולם חַכּו נא רק עוד מעט! אז תראו כי יש שכר לצדקתכם. בוטח לבי בדרך האמת אשר התיצבנו עליה, כי נלך ולא נראה רע. לכו אחרי!”

והעכברים שחקו מטוב לב. והאחד אמר: "אולי נבחר בעיניכם חֵלֶב־חֲזִיר – "

“חֵלֶב־חזיר! טוב ונעים! מַהֲרו ותְנו!” קראו חמשת החתולים כלם יחד ויזקפו בשמחה את זנבותיהם.

והעכברים הביאו בקנאה גדולה פְקִיעֵי חֵלב אחדים, והחתולים נפלו עליהם כלם בחפזון ובשערה גדולה, עד כי נבהלו העכברים וינוסו איש אל חורו. בן־רגע לא נותר מן המאכל אף צרור וכרֵתי קרא: “עוד!”

והעכברים הביטו בבהלה ויענו: “היתכן! הלא זה כל האוצר אשר חָשכנו לנו בימי כל החרף ואתם באתם וְזַלֹתֶם אותו במושב אחד!”

“שְמור את לשונך, פוחז!” קרא פלֵתי בזעם.

ופועה השביחה את שאונו ואל העכברים פנתה ותאמר: "אל נא יחר בעיניכם. הדרך הארֻכּה הרעיבתנו מעט, ואף לא אכחד כי רעֵבים אנחנו עוד גם עתה, אולי יש עם לבכם להגיד לנו את המקום אשר שם נמצא החֵלב היפה הזה – "

רגעים אחדים לא ענה איד דבר, והעכברים נוסדו יחד ויתלחשו בדממה, ואחרי כן ענה האחד: “הנה פה בבית־האכרים אשר אל מול פניכם רפת, והרפת מלֵאה כלה חֵלב־כסלים!”

“הֵחָפזו! קומו ונמהר שמה כרגע!” קרא כרתי.

“אַל נא”, ענה העכבר. “הדבר הזה לא יתכן. הן נבצרה מכּם לבוא אל הרפת פנימה, כי הנה הדלת סגורה. אנחנו חתרנו לנו מבוא אל הרפת מתחת לאדמה, ואולם צר יהיה לכם המבוא הזה”.

“כי עתה עֲשו נא עמָנו את החסד הזה והלכתם אתם והבאתם לנו משם מעט חֵלב”, אמרה פועה.

“חלילה ממנו”, קראו כעשר עכברים יחד. “שני חתולים רשעים מתהלכים ברפת ההיא, ואנחנו עורבים את לבבנו לבוא שמה רק אם יָצאו הרוצחים האכזרים האלה החוצה”.

והחתולים עִוּוּ את פניהם בשמעם את אשר ידֻבּר בקרוביהם.

ואחד העכברים ראה את הדבר וימהר ויאמר: “הנה אתם רואים את הכבוד אשר אנחנו נותנים לכם, כי חושבים אנחנו אתכם לעכברים שלֵמים כמונו כלנו, וכל דבר רע וקשה אשר ידֻבּר בחתולים אליכם לא יגיע, כי הן הפרתם את הברית עם הזֵדים הנבלים האלה”.

“כן”, ענתה פועה. “ואולם חשבתי כי למעננו תעשו ותבחרו לכם לשון רכה מזאת בדַבּרכם על דבר החתולים וידעתם כי לא כלם נבלים וזדים”.

“הן לא תאמרו להיות למליצים על עַם החתולים הנתעבים, אשר אתכם כִּבַּדְנוּ זה עתה ושׂמנוכם לעכברי־כבוד?” צעקו עכברים אחדים בקצפם.

ופועה ראתה כי הדברים אשר ביניהם הולכים הלֹך ומתלהמים, ותבחר להחריש. בין כה וכה והעכברים כלו לאכול, וישובו שׂמֵחים ושׂבֵעים לחוריהם ויקראו משם באזני החתולים שלום ללילה הבא. והחתולים נשארו בָאֹסֶם לבדם ויביטו איש אל פני אחיו וישתאו ויחלו לחשוב מחשבות כבדות ורבות.

ויקטן היה הראשון אשר פתח את פיו. “הלא תגידו, עכברי־כבוד נחמדים”, שאל בדממה, “מה משפט בני־עמנו החדשים בעיניכם?”

“חבֵרים כשרים”, ענתה נועה חרישית. “אהבתים עד לְאָכְלָה”.

וכרתי שחק ברגזו: “גם אני”. ופלֵתי הוסיף: “פועה, הלא אַת חָכַמְתְּ מכלנו, ואולם ירֵאתי כי היום נוֹאַלת מעט במעשַׂיִךְ”.

“הניחו לי”, נשפה פועה באפה. “אמנם נעים המהלך הישן שבעתים מכל צעד לפנים, ואולם עליכם לדעת כי הולכים אנחנו עתה בדרכים חדשים. מלאכת־חִנוך גדולה עמסנו על שכמנו, ולכן עלינו להאריך מעט את נפשנו ולא נֵרָגֵן במצא אותנו מעט פגעים רעים. הן העכברים הנדכאים האלה לבם טוב ורצונם נכון, ואם יש ביניהם אחדים אשר לא יכירו את טֹהַר לבבנו, לא יפָּלא הדבר הזה בעינינו. עוד מעט וגם זה יהפך לנו לטובה”?

“אבל בין כה וכה ובטני הריקה הומיה”, נָהַם כרתי.

“נלמד נא לכלכל נפשנו בדגן”, ענתה פועה ותתאמץ ותקח גרגרים אחדים ותשימם אל פיה ותחל ללעסם. ואולם בכל מַאֲמַצֶּיהָ לא יכלה לבלוע אותם ותָּשב ותָּקא אותם חרש.

בעת ההיא וגם בְּחורֵי העכברים לא היתה עוד המנוחה. והעכברים נועדו בכל החורים ובכל המחבואים וידברו איש עם אחיו בדממה ובקנאה גדולה על דבר המעשה הגדול אשר נעשה. והזקנים אשר בתוך המחנה לא מצאו רצון בכל הנעשה, ויש אשר אמרו: “לא תבוא אחרית טובה”, ויש אשר אמרו: “לא יחליף חתול עורו וגם אם מְאַת פעמים יִקָרא לו עכבר־הכבוד”, ויש אשר אמרו: “אולי מרגלים המה”.

ועכבר צעיר היה למליץ על בני־בריתו החדשים ויאמר: “הן אין זאת כי אם תודו כלכם אשר החתול העמדת בראש החתולים ההולכים־לפנים היא באמת נפש נחמדה”, ואולם מכל צד ופאה לא נתנו לו לכלות את דבריו ויקראו: “אם איננה בעלת־מזִמות ואם לא התגנבה אלינו למען הָקים את מחשבותיה הרעות אשר היא חושבת עלינו, כי עתה משוגעה היא”. ואחרים הוסיפו: “ואחֶיה כלם הלא פניהם פני מרצחים באמת, בני אספסוף הם הפושטים על הארץ, למען אשר נכלכל אותם. כל החֵלב אשר היה לנו כבר נָמֵס, אָפס ואין. לו רק מצאנו עצה לשַלח אותם מעל פנינו בשלום”.

ואחרי כן נרדמו העכברים גם הם כי היו שׂבֵעים ובוטחים, ואולם חמשת החתולים התהפכו מצד אל צד כל הלילה, כי היו רעבים ומשכבם קשה. אז זכרו את העור החם אשר לאִמם ואת מְזוֹנהּ הרב, ופועה שאלה את נפשה, אם שׁוֶה כל עַם העכברים הזה בכל המחסורים הרבים אשר הם מחַסרים את נפשם בגללם.

ובהיות הבקר והעכברים הגיחו מחוריהם אחרי נוּחָם כל הלילה ויחַלו לצאת איש איש לפעלו, ואל החתולים הזועפים לא שמו לב. ויש אשר פצלו להם גרגרי דגן להכין את ארוחת הבֹקר, ויש אשר הִתְיַפּוּ ויש אשר השתעשעו. ונוּעה הביטה אליהם ואל מעשיהם רגע אחד ונפשה קצרה בה ותשאל: “מָה אחרית כל זאת? האין לכם ארוחת־בֹקר לתת לנו?”

ואחד העכברים ענה קשות: “האם עלינו אפוא לנַטל אתכם בחיקנו ולתת את טרפכם על־פיכם, קטנה ואמללה?” והעם אשר מסביב שִׂחַק.

“שִׁמעו נא”, אמרה פועה בנחת, “הלא נחשבנו כמוכם, ואתם לא תוכלו לתת אותנו למות ברעב”.

"רק למשא הייתם עלינו! צעק אחד העכברים. “אם מאַסתם מֵאֲכֹל דגן, כי עתה לכו וגִנבו בשר מן האכר או צודו לכם צפרים על העצים ועל הגגות”.

“לא באמת ובתמים אתם מדברים ככה”, ענתה פועה. “הלא רָצֹחַ צפרים עון, ואנחנו הן חפצנו כי אחוָה ואהבה ויֹשר יבָּנה העולם”.

והעכברים שחקו בקול גדול. “הָמת עכברים רצח, ואולם צוּד צפרים איננו בלתי אם כלכלה ביֹשר”.

“הידד!” צעק יקטן בקול נורא ובפעם אחת השתער על העכבר אשר דבר את הדברים האלה וישכהו וימיתהו ויבלעהו כרגע, בטרם עוד תוכל פועה לעצור אותו. והעכברים נבהלו מאד וימָלטו לכל רוח, וכרֵתי ופלֵתי אחריהם ומביאים להם איש איש את שללו, בטרם עוד יוכלו להתחבא בחוריהם. וכאשר התחבאו העכברים בחוריהם לבטח, נתנו קולות גדולים ויקראו: “בוגדים! רוצחים! נוכלים! שודדים! מי יתן ותשָׁבר מפרקתכם! מי יתן ונגרפתם במים! מי יתן ונחנקתם לעינינו! אספסוף נבזה! תרבות זדים נבאשים!”

אז מלאה הסאה גם בעיני פועה, ותשתער בקצף גדול על החורים גם היא, ואולם לא מצאה ידה לחטוף עכבר. “לכו ונלכה”, קראה ותפן אל החתולים. “עם החיות הנבערות האלה אין אנחנו יכולים לעשות כל מעשה טוב”.

אז שבו ללכת אל חדר־הספרים אשר להם, והדרך דרך ארֻכּה מאד, ויבֹאו עיֵפים ורעבים ונכלמים ומדֻכָּאים. והחתול הזקנה חרדה לקראתם על המפתן ותקרא: " הנה הבורחים שבים ו באים! הַכְּבָר הפכתם לב אחר לעולם כלו לקבל את כל תקוניכם החדשים?"

“אמי, תני לנו לאָכלה, כי רעֵבים אנחנו למָּוֶת”, ענתה פועה בבֹשת־פנים. “אין העולם בָּשֵל עוד לכל מחשבותינו הגדולות, ואף כי עַם העכברים, אשר איננו בלתי אם תרבות עדת מרצחים, אשר עלינו להשמידו כלה. ראי הנה נשוב אל המלאכה לצוד עכברים, אשר תראינה עיניך ותעלוזנה!”

ויהי היום ובאחד מבָּתי העיר, אשר גן קטן נטוע לו מלפניו, התגוררה נערה קטנה וטובת לב, והנערה הקטנה הזאת אָהבה מאד את כל חיה ואת כל צמח. ואח היה לנערה הזאת, גדול ממנה, ויהי נער שובב ורודף הוללות רבה, כמשפט רוב הנערים מאז. והיה הנער הזה אוהב לתפוש זבובים ולעקור להם כנף או רגל, או לצודד זבובי-חַפּוּשִיוֹת ולתקוע להם מחט ביצורי גום או לקשור להם חוטים עם פִסות נְיָר בין רגליהם ולהעיף אותם עם המעמסה הזאת. והיה כאשר תראה אחותו אותו בעשותו את המעשים האלה, וַתָּנֵא אותו מאחריהם, והנער שמע בקולה, אף כי קטנה היתה ממנו, כי ירא פן תתקצף ותחדל מִדַבר אליו, ואת הדבר הזה לא יכול נשוא. אכן לא חפצה הנערה אשר יעשה אדם רע עם נפש חיה, עד כי לא נתנה לאחיה לרמוס לעיניה גם את תולעי העץ הנמאסים והחלקלקים, אם כי לחכו אלה את ציציה ואת פרחיה עד תֻּמם, כי אם צותה עליו אשר שום ישים אותם בנרתיק נְיָר וְיָבֵא אותם החוצה.

“ואולם הן מות ימותו על פני חוץ?” קרא אחיה.

“לא לנו לדאג לאחריתם ולאשר יקרה אותם בחוץ”, ענתה הנערה. “ידאגו נא אבותיהם להם או ידאגו הם לנפשם, רק אַל נא נמית אותם בידים”.

וארבעה עצים היו בגן אשר לפני הבית, ובענפיהם קִננו פְּרגִים רבים. אכן לא נעימים ולא נחמדים היו השכנים האלה! את הגדר אשר עם הרחוב טִנְפוּ ואת הדלת ואת הקרקע אשר מתחת לעצים, ותהי תמיד עבודת השפחה אשר בבית גדולה מאד להחזיק את מבוא הבית בטהרתו, ותהי מקללת את עדת הפרגים קללות נמרצות כל היום ופעמים הרבה אחזה במטאטא ותאמר להרוס באפה את קִנֵּי הצפרים ולהפיל אותם לארץ. וגם בהיות ימי החום בקיץ, ויהיו הפרגים מקיצים לפנות בקר בטרם יעלה השמש, והם מרעישים ומעלים שאון בקול גדול אשמוֹרה אחת עד להחריש אזנים, ויהיו מתהוללים ומתגעשים ומרקדים ועפים ומעופפים וקוראים לשלום וקוראים למהלומות ומצפצפים ומתעשקים, עד כי יאמין השומע כי הוא בבית-ספר אשר לילדים למועד המרגוע, והיה אבי הנער והנערה מתעורר כפעם בפעם לקול צפצוף הצפרים, כי שנתו היתה קלה, ויהי מתקצף מאד, עד כי אמר לקנות לו קנה-רובים ולהמית את עדת כל הפרגים הזאת בלי חמלה. וגם בהיות ימי האביב, כאשר יקציעו את גנְוֹת הדשא ואת ערוגות הפרחים, ויהיו הצפרים האלה אוכלים את כל זרע הירק ואת יתר הגרגרים מתום האדמה, ולא היה עצה לנגדם בלתי אם להקים מִפְלָצוֹת להרגיז את כל עוף מרחוק ולקשור חבלי חוט על פני יִתְדוֹת עץ תקועות בתוך כל האדמה הזרועה, למען שָׁמֹר על המִזְרָע מעט. והיה כל איש מאנשי הבית מוצא תנואות תמיד להתאונן על נאצה גדולה או נאצה קטנה אשר עשו לו הפרגים. והצפרים הדלים האלה לא היה להם בכל הבית כל אוהב וכל רֵע אשר ימליץ עליהם דבר טוב בלתי אם הנערה הקטנה, אשר באה כפעם בפעם לפני אביה או לפני השפחה להתחנן אליהם על הצפרים בהיות הקצף גדול עליהם.

והנערה לא מצאה שִׁפְּקהּ בזאת אשר דברה טובות על הפרגים באזני אנשי הבית והסירה את האף ואת הקצף אשר באו להם בצדקה, כי אם עשתה להם עוד חסדים רבים ואחרים. אכן בהיות הקיץ לא יָדעו הצפרים רע, כי בכל אשר פנו מצאו את שלחנם ערוך לפניהם. כמעט אשר יבואו החוצה או אל השוק והנה לפניהם מעדנים ומטעמים לרוב למלא בהם את בטנם הקטנה. ואולם בבוא החֹרף ויבוא עמו הרע. אז יש אשר יגדל הרעב מאד מאד, עד בלתי עצה עוד, רק אם להתעופף עד חלונות הבית ולהתדפק בחרטומם על לוחות הזכוכית ולהתיפח מר, אשר נתן ינָתן להם פרור לחם. אבל כאשר גדלה הנערה מעט, עד להבין את אשר חפצים הצפרים מדי הִלָחצם אל החלונות, ותהי מכלכלת אותם תמיד. אז תסיר בהיות החֹרף את השלג מעל אֶדֶן החלון ותזרה עליו פרורי לחם וגרגרים, ובימי החג תשים עליו גם פתותי תפוחים וצמוקים וממתקים, ואחרי כן תסגור את החלון ותתיצב לפניו ואת חָטְמה הקטן תלחץ אל לוח הזכוכית, למען הַבּט בבוא אורחיה הקטנים ובהתנפלם בכל לבם על המעדנים. וברבות הימים הסכינו הפרגים לראות את חלון חדר העבודה אשר לנערה הקטנה כראות שלחן ערוך לפניהם תמיד, והיה כאשר תשכח הנערה להכין רגע את טרפם לא יָראו ולא בושו מהתדפק בקצר רוחם גם על שמשות החלון ולשאל את אשר להם.

ואחיה בראותו את הדבר הזה ויהיו בעיניו למחֻצָפִים חסרי בשת. “הפרגים עזי המצח האלה”, אמר, “דורשים ממנו בחזקה, עד אשר יאמין איש כי מחויָבים אנחנו להם”.

“אמנם מחויבים אנחנו להם”, ענתה אחותו הקטנה, "כי אנחנו העשירים והם הדלים, אנחנו החזקים והם החלשים, אנחנו הגדולים והם הקטנים.

ואחיה לא נתן להוכיח לו את כל זאת. “אכן עָם הוא אשר אין מועיל בו”, נָהַם חרש.

“הן תאוה היא לעינים להביט אליהם בשעשועיהם”, דברה אליו אחותו, “ואף גם מי יודע אם לא יועילו לנו בבוא יום?”

והנערה הוסיפה לעשות טוב עם ילדי טִפוחיה הקטנים. ויש אשר בא אפרוח קטן מבני הפרגים, אשר עזב את קנו בטרם מועד, והוא רובץ בפִנת אֶדן החלון באין כח לשוב עוד, ותתן לו הנערה פרורי לחם מרֻכָּכים בחָלב ותשם אותם בחרטומו, ורֵבץ רך הכינה לו בנרתיק מרֻפּד בצמר, לבעבור שמֹר עליו מֵרעה ולהיות בטוח כלו עד בוא אליו אמו להשיב את הבורח הרך. ויש אשר אָרַב החתול אשר בבית על כרכוב החומה אשר עם אדן החלון, ובבוא הפרגים לקחת את טרפם, ויקפוץ בפעם אחת קפיצה גדולה ויתפוש את האחד בקצה הכנף, אז נסו הפרגים על וימָלטו בקול זעקת חרדה גדולה, והפרג האחוז התיפח בפי החתול ויאמן כי רגעו האחרון בא. ואולם הנערה הביטה בידה ותחזק בְּסַרְגול אשר לפניה ותך בו מכה עזה על כף החתול, ויהי החתול פותח פֶה לבעבור הַמליט נאקת מכאוב, וברגע ההוא מצא הפרג מועד לו לעורר את כנפיו ולעוף, ולא נותר עוד לפני החתול בלתי אם לזחול לדרכו כמתגנב, והוא מֻכֶּה ונכלם וצולע על ירכו. ויש אשר בפעם השלישית ונער שובב מנערי הרחוב בא וישלך אבנים על קני הצפרים אשר בתוך העצים אשר מאחרי הגדר, והנערה מהרה ותרץ החוצה ותגער בו בחָזקה על פחזותו, ויהי כאשר לא שמע הנער גם בקולה וילעג לה ויוסף להשליך אבנים, ותצעק הנערה בקול גדול לעזרה, עד כי באה השפחה מחדר-המבשלות וגם שוטר נחפז ויבוא מן הרחוב, והנער השובב נס וימָלט על נפשו.

ובהיות לנערה הקטנה שיח ושיג עם הפרגים יום יום, והיא מבטת אליהם ואל מעשיהם על פני אדן החלון ושומעת את להגם ואת צפצופם ואת דבר שעשועיהם ואת ריבותיהם, ותלמד מעט מעט את שפתם להבין אותה. אכן לא כבד הדבר הזה במאד מאד, כאשר יאמין איש ברגע הראשון, כי אין לפרגים מלים רבות והם מדַברים דברים פשוטים מאד, אשר אנחנו הגדולים כבר שכחנום לרוב ואשר עוד יודע אותם הילד היטב. והנערה הקטנה היתה שומעת להם מועד ומועדים שלמים, בשֶבת אחת הפרגיות ושולחת לשונה ברעותה או בהַללה את אפרוחיה כלם או בשפכה את לעגה על הפרגים הזקנים המתהללים בלבם כי חכמים הם מכֹּל או בסַפּרם איש לאחיו את דבר המעדנים אשר גנֹב גנבו מאת הנשים המוכרות פרי עץ בשוק. והנערה הקטנה נסתה לדַבּר גם היא בשפת הפרגים, למען קחת חלק גם היא בשיחתם ולשאל אותם לדברים שונים ורבים מאד, ואולם לא יכולה להוציא משפתיה את קולות הצפצוף וקולות הֶהָגות הגבוהים, ויהי עליה למצוא שִׂפְּקה בזה אשר הבינה לשמוע להם.

ויהי היום ואנשי הבית יצאו כלם אל מחוץ לעיר אל יום-השוק אשר נערך שם על פני ככר הדשא הגדולה. והכבוּדה אשר שם היתה גדולה ורבה מאד, כי רַבּו החנויות לחזיונות והחנויות לממכר ועם רב מאד נלחץ מסביב ללֵצים ולעושי הלהטים ולגלגלי סוסי-העץ ולמעגלי המסע ברוח. ורוכל נכרי לָבוּש מלבוש זר בטעם בני ארצות הקדם מתהלך ורץ מפִּנה לפִנה ומכריז בקולות נוראים על עוגות-הסוקר ¹אשר הוא מוכר, והעוגות צבועות לתאוה ונחמדות לעין, והנערה הקטנה בקשה בתחנונים אשר יקנו לה עוגה אשר כזאת, כי אהבה מעדנים. ואולם לא חפצה אמה לשמוע לה, כי פני הרוכל השחרחורים המפיקים ערמה לא מצאו חן בעיניה. ואולם אביה ענה ואמר: “רק אין זאת כי מַגְזֶמֶת אתּ ביראתֵך”, ויקן לבתו עוגה אחת וגם לבנו קנה, לבעבור מָנוֹע אותו מקנאה.

והנערה הקטנה כמעט אשר שלחה ידה להגיש את העוגה אל פיה, והנה פרג משתער עליה פתאם משמים ויורד ישר על כף ידה, עד כי חָרְדָה הנערה רגע וַתַּפֵּל את העוגה ארצה, אז הפרג על העוגה בטרם עוד תפול ויתפוש בה מהיר מאד ובִן-רגע התעופף עמה משם והלאה, והנערה עמדה ופיה פעור ולא ידעה את אשר היה לה. ואחיה נתן קולו בשחוק ויקרא: “עתה התיצבי וראי! הנה זה משפט פרגיך אשר ככה אֱהַבְתּם! רק עדת גנבים עזי מצח הם וזה כל משפטם!” ואולם הקטנה לא נתנה לאחיה לדַבּר דופי בילדי טִפּוחיה ותמהר ותחלט, כי רק אין זאת אשר היא בנפשה אשֵמה, כי לא החזיקה הָכֵן בעוגתה ולכן הפילה ואתה לארץ. והנערה שָאלה כי יקנו לה עוגה שנית, ולא יכולו, כי לא ידעו עוד את מקום הרוכל וההמון היה רב והמהומה גדולה מאד מהבקיע אליו. אז העמידה הנערה את פניה כפני בוכים, עד כי לא יכול אחיה לראות בצרתה ויתן לה את עוגתו אשר לו. ואולם כמעט אשר לקחה אותה בידה, והנה זה פרג יורד שנית פתאם על פני כף ידה ויִקור לה בחרטומו אחת ושתים באצבעה, עד כי זעה הנערה ותַּמלט קול זוָעה מרוב מכאוב. אז התנפל הצפור על העוגה בחפזון ויעָלם עִמה בן-רגע בטרם עוד תמצא הנערה הקטנה וכל בית אביה מועד להם להתעורר מתמהונם.

ואבי הנערה השתומם על עֹז-הפנים הגדול אשר לפרגים השוכנים בעיר, – ופתאם והנה קול זעקה גדולה נשמע בתוך ההמון ומכל קָצֶה נראתה תנועה גדולה ומרוצה רבה. אז שאלו לפשר הדבר, וַיֻגד להם, כי ילדים רבים מן הקהל חלו פתאם אחר אכלם מן העוגות המתוקות אשר מכר הרוכל הנכרי. כי היו העוגות צבועות צבע אשר רוֹש בו, ואלה אשר אכלו מהן נאנשו והם מתגוללים עתה במכאוביהם וחייהם תלוים להם מנגד. אז קם ההמון להתנפל על הרוכל האכזר ולהכותו ארצה, והרוכל נמלט ויברח, וההמון רודף אחריו בקולות ובזעקות גדולים, ותהי ההמולה גדולה מאד, ואבות הנערה הקטנה מתאמצים ככל אשר הם יכולים להִמָלט הם וילדיהם מתוך המהומה הזאת. אז נחפזו על פני הרחוב לבוא עד מקום אשר אין שם חנויות עוד ואשר ההמון הולך וקטן; ואולם הנערה הקטנה לא עצרה כח להקביל את צעדיה אל צעדי אביה ותהי רצה אחריו בחפזון ותִּנָגף אל אבן ותפול לארץ. ברגע ההוא מִהֲרָה אמה אליה להרימה מעל הארץ, ופתאם והנה קול זעקה נוראה נשמע מאחרי הילדה השוכבת ברחוב על הארץ ומאחרי אנשי ביתה המתגודדים על סביביה, ועוד מעט וסוס נבהל נראה רץ ושוטף בחֵמה גדולה וקרב אל המקום. עוד רגע וְעָבַר הסוס השוטף את עדת האנשים הקטנה הזאת ובוסס אותם לארץ ורמס אותם על ראשם ועל בשרם – וכל האנשים רואים עין בעין כי אין כל ישועה עוד. עוד אחת מעט ונשמת הסוס החמה אשר השתגע במרוצתו כבר נשבה על פני אבי הנערה הנדהם, ופתאם והנה פרג יורד מן השמים על פני הסוס ונוגע ישר אל עינו הימנית בחמת רוח גדולה ובסערה, אשר הצהיל הסוס את קולו בפחדים גדולים מרוב מכאוב ויעמוד על שתי רגליו האחרונות ויתגעש ויקפוץ הצדה ואחרי כן התהפך על צדיו ויתגלגל אל החריץ אשר בצד הרחוב, ואז יכלו הרודפים אחריו להשיגו ולכבוש אותו.

והנערה הקטנה בכל יראתה הגדולה ראתה היטב את כל אשר עשה הפרג ותאמר: “אכן יש עוד אשר יהיה הפרג למועיל ואתם לא ידעתם!” ואולם אבותיה ואחיה לא יכלו עוד להבליג על פחדם ולא ענו דבר. אבל משוש יום-השוק נהפך להם פתאם למשא, ויהי עתה כל חפצם לשוב הביתה. ואולם לבלתי לכת דרך רחוקה מאד ולא ישרה, לא מצאו לפניהם עצה אחרת בלתי אם לשוב שנית אל רחובות החנויות ואל ההמולה הָרַבָּה. והנערה הקטנה מד לכתה הביטה רגע אל התמונות הגדולות עם פני החיות הנוראות והנמרים והשנהבים התלויות על פתחי החנויות אשר עם החיות ותעמוד רגע ותשתאה אליהן, ואולם כאשר הביטה כה וכה, ותרא כי נפרדה פתאם מעל בני ביתה בתוך המהומה. אז חָרְדָה הנערה חרָדה גדולה, ותחָפז ותמהר לרוץ למען הַשג את האובדים, ואולם ההמון הגדול עמד לפניה כמו חומה ולא יכלה להבקיע אליו. אז התנגפה מרגע לרגע אל האנשים אשר נלחצה בתוכם והאנשים התנגפו אליה, ותשא הנערה את קולה ותבך מרה, כי יש אשר הכאיבו לה ויש אשר יָרְאָה לנפשה להיות עזובה ומשולחה בקרב ההמון הרב והזר. ברגע ההוא וכף יד אדם נגעה בכף ידה פתאם ותמשוך אותה בחָזקה ובמהרה מתוך ההמון הרב אשר לפני חנויות החיות, והנערה הקטנה נשאה את עיניה המלאות דמעות ותרא והנה אשה זקנה לפניה אשר פניה שזופות ושערותיה לבנות ומסֻלסלות ודמות לה כדמות הרוכל המלא ערמה, והאשה מדברת אליה בקול צרוד ובטעם זר ואומרת: “בואי, הקטנה, בואי עמי חיש מהר ואל תירָאי!”

“לאָן?” שאלה הנערה הקטנה ביראתה ותאמר להתיצב ולעמוד.

“בואי נא, בואי”, אמרה הזקנה שנית ומראיה כמראה מכַשֵפה, “רק מזה והלאה, רק מתוך המהומה והלאה. אחר כן אביאך לביתֵך. אל אבותַיִך אביאֵך”.

ובשמוע הקטנה את דְבַר אבותיה ותלך אחריה בחפץ לב. ואולם יש אשר נראה לה, כי אין הזקנה השזופה הולכת עמה אל העיר, כי אם אל העֵבר השני אשר מן העיר מנגד.

“אין אנחנו מתגוררים שם”, אמרה הנערה הקטנה, “כי אם בעבר השני מנגד”.

“ידעתי, ידעתי” ענתה הזקנה. “הולכים אנחנו עד העגלה אשר לי. הלא רחוקה הדרך אשר לא תוכלי ללכת ברגל, ולכן בעגלה נסע”.

מקץ רגעים אחדים באו עד לעגלה אשר עמדה בצד הרחוב, והעגלה עגלה ישנה ונפלאה במראיה, אשר גַּגָּהּ ירוק ועשוי בלויי סחבות טבולי גשם מאז, והוא רתומה לשני סוסים קטנים ודלי בשר, אשר עצמותיהם חודרות להם מקרב עורם. והנערה הקטנה לא חפצה לעלות, אז תפשה בה המכשפה השזופה בשכמה ותרם אותה כמו צרור קל ותשלך אותה אל העגלה, והיא מִהרה ותעלה אחריה. והנערה הקטנה קראה לעזרה בקול, ואולם העגלה מָלְאָה אנשים ונשים וילדים קטנים שזופים וערומים, וכלם הרימו קול שאון יחדו, עד כי לא נשמע עוד קול הנערה הקטנה בצַעקה. בעת ההיא והמכשפה הזקנה האיצה בסוסים הרעבים והעגלה המשתקשקת עפה בחפזון נמרץ בתוך עֲנַן אבק משם והלאה.

והנערה נפלה ביד להקת צוענים אשר גנבה אותה עמה. אז בכתה הנערה בקול גדול, והמכשפה הזקנה אמרה עליה: “החרישי, לא יאונה לך כל רע, רק טוב יהיה לך בקרבנו, וחיים אשר ימצאו חן בעיניך. מעדנים תאכלי ושמלה תלבשי עם נקודות זהב. במחולות תצאי ולנַחש תלמדי ולהגיד עתידות, והיו כל ימַיִך רק ששון ושמחה. ובכן הרָגעי נא”.

והנערה הקטנה לא ידעה להושיע לנפשה, ותסתתר בירכתי העגלה ותשב אט ותבך ותזכור את אבותיה ואת אחיה ואת יראתם הגדולה בבקשם אותה כל היום.

ולהקת הצוענים ראתה אל-נכון ברכה רבה במשלח ידם ביום-השוק, ולכן התהוללו עתה אנשים ונשים יחדו, וישתו יין וגם יין שרוף בבקבוקים גדולים ויזַמרו וישחקו ויצהלו בקול גדול בשפה נכריה, ואחרי כן באו בתוך היער ויעמדו, ויבעירו אש גדולה ויכינו להם מִרְבָּץ ללון הלילה. אז יביאו קַלָחות גדולות עם סירי נחשת ויבַשלו להם ארוחה גדולה, וגם לנערה הקטנה נתנו ממנה, ואולם הנערה לא חפצה לטעום מן המאכלים הזרים גם בכל רעבונה הגדול וַתַּדַּח אותם מלפניה ברוב גָעֳלָהּ. וכל האספסוף השזוף והפוחז אוכל ושותה ומיטיב את לבו, ואחרי כן רבצו על הארץ לישון, אלה מסביב למדורת האש ואלה מתחת לעגלה, ואת הנשים ואת הילדים השכיבו בתוך העגלה, וגם על הנערה הקטנה פקדו לעלות על העגלה ולישון, ותהי גם היא שוכבת בין הילדים. ואולם הנערה לא יָשְנה; ויהי בראותה, כי כלם נרדמו והם ישֵנים כפגרים מתים, ותקם לאט ותרד מעל העגלה ותתגנב לצאת מן המחנה אשר לצוענים השִׁכּורים הַמְנַחֲרים בקול, ותפסע על ראשם ותעבור אותם, ואחרי כן החֵלה לרוץ ככל אשר יכלו רגליה הרכות לשאת אותה, עד הַרְחִיקָהּ מִמִרְבַּץ הצוענים מבלתי ראות עוד את להט האש הבוערת. אז עמדה תחתיה רגע אחד לשאף רוח, ותרא והנה היא בתוך היער הָאָפֵל והיא איננה יודעת לאָן לפנות. ולא ערבה את לבה לקורא בקול, ותֵּשב תחת אחד העצים בתוך האזוב ותבך מרה.

פתאם והנה קול רך ודק נשמע קרוב אליה, והקול מדַבּר בשפת הפְּרָגִים אשר היא יודעת היטב, והוא מצפצף ואומר: " אַל נא תבכי, רעותי, קומי ולכי אחרי".

“מי אַתּ?” שאלה הנערה הקטנה פְרָגִית גם היא, ותתאמץ לדַבר מפורש, למען יבינו לה.

“הוי, מה נואלו בני-האדם כלם!” נשמע הקול העונה בעליצות גדולה. “האם לא ידעתיני? הלא אנכי שכֵנֵך ואַתּ מכלכלת אותי יום יום”.

“האמנם!” קראה הנערה הקטנה בשמחה ותמהר ותשלח את ידה אל רֵעָהּ בעל הכנפים.

ואולם העוף נחפז ויתעופף וימָלט. “רק אל נא תְפוֹש”, צפצף, “את הדבר הזה אין אנחנו יכולים לסבול. ואולם עתה הבי ונלכה הביתה. ראי הנה אנכי מעופף לפניך לאטי, ואַת אל נא תָסֵבִּי את עיניך מאחרי”.

והעוף מתעופף לפניה כמִדַת-ראש מלמעלה והנערה הקטנה הולכת אחריו בלב בטוח, ויש אשר נכשלה בחשכה ותנָגף אל אבן ויש אשר נפלה ויהיו לה פצעים עם חַבּוּרות אחדות, ואולם מקץ מועד מעט יצאה את היער ותבוא עד הרחוב הגדול ומשם והלאה הלכה את דרכה לבטח.

ובהיותה קרובה אל העיר וימצאנה שוטר וישתומם מאד לראות בלילה נערה קטנה יחידה על אֵם הדרך, ויפן אליה ויחקור אותה. והנערה סִפּרה לו את כל אשר ידעה, ותגד לו גם את שְׁמָהּ ואת מקום ביתה. והאיש החזיק בידה וַיִנְהַג אותה אל בית אבותיה.

ואבותיה בקשו אותה כל היום ויבואו גם אל בית-השוטרים, ואת עקבות הילדה האובדת לא מצאו, ולא עלו על משכבם גם בלילה, ויהיו יושבים אל השלחן בצרה גדולה ויתאמצו לנַחם איש את אחיו ולמצוא תקוה. ופתאם בהיות האשמורה הראשונה אחרי חצות הלילה, והנה השוטר בא ומצלצל בפעמון הבית ואת הנערה הביא עמו. אז היתה השמחה גדולה מאד, אשר לקולה התעוררו כל השכנים מסביב. והפרג אשר נִהג את הנערה יָשב על אֶדן החלון זה כבר ויבט אל הבית וישתקשק בכנפיו ויצפצף בקולו, ויהי לוקח חלק בשמחת אבות הנערה. ואבות הנערה לא חדלו מִנַשֵק את הנמצאה, הלֹך ונַשק הלֹך ונַשק, והילדה הנמצאה עיֵפה מאד והיא מבקשת רק את האחת, אשר יתנו לה לעלות על מטתה ולישון.

ואבי הנערה יָדע את אשר עשו הפרגים לבתו, בהצילם אותה ביום אחד שלש פעמים, ויחשוב להם את כל זאת לטובה, וממחרת בבקר עשה להם משתה. אז ישים לפניהם על אַדְנֵי כל החלונות אשר לבית תופינים וצמוקים ופרי ודבש, והפרגים באים ואוכלים וקוראים לכל רעיהם וקוראים מקרוב ומרחוק, ויהיה השאון גדול וההמולה רבה והצפצוף חזק והצעקות עלו עד לב השמים, ואולם איש לא כִהה בם. ומאז והלאה מצאו הפרגים, הם ורעיהם, תמיד את השלחן ערוך לפניהם בבית הזה, ויהיו בני האדם והפרגים לרֵעים נאמנים עד אחרית ימיהם.

שִׂיחַ הַשּׁוֹשַׁנִּים / מקס נורדאו, תרגם שמואל ליב גורדון

אַגָּדָה, אֲשֶׁר סִפֵּר מַקְסְ נָרְדּוֹ לְמַקְסָה בִתּוֹ הַקְטַנָה

בְּגַנּנוּ הַיָּפֶה יֵשׁ שִׂיחַ שׁוֹשַׁנִּים יָפֶה וְנֶחְמָד מְאֹד. אַךְ הַחוֹחִים הַמְנֻוֻּלִים צּוֹמְחִים עָליו סָבִיב שׂוֹרְטִים פַּעַם בְּפַעַם אֶת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ הַקְּטַנּוֹת עַד זוֹב דָּם, בְּשָׁעָה שֶׁאַתְּ רוֹצָה לִקְטֹף לָךְ מִמֶּנּוּ פֶּרַח אֶחָד קָטָן.

הוֹי, מָה רַע הוּא הַשִּׁיחַ הַזֶּה! – אַתְּ קוֹרְאָה בְּכַעַס, וּפַעַם אַחַת גַּם הִכִּית אוֹתוֹ בְּמַקֵּל קָטָן.

וְאוּלָם אַל נָא תְדַבְּרִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, מַקְסָה יַקִּירָה; לוּ יָדַעַתְּ מִמַּה זֶּה צָמְחוּ הַחוֹחִים הַדּוֹקְרִים הָאֵלֶּה עַל הַשִׂיחַ, הֲלֹא אָמַרְתְּ גַּם אַתְּ, כִּי לֹא רַע הוּא הַשִׂיחַ הַזֶּה, אַךְ טוֹב הוּא, בִתּי, טוב מאֹד.

הֲַזוֹכֶרֶת אַתְּ, קְטַנּתִי אֶת הָעֲרָבִים הַַיָּפִים בְּחֹדֶשׁ מַי, בְּעֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ כֻלָּנוּ בַּגָּן, וְהַיָּרֵחָ הֵאִיר עָלֵינוּ מִמִֵּעַל, וְהַשׁוֹשַנִים נָתְנוּ רֵיחַ כָּל כַּךְ נָעִים מִסָּבִיב, וּבָעֵשֶׂב הִזְהִירוּ תוֹלָעֵי יוֹחֲנָה הַקְּטַנִּים, וְהַזְּמִירָה שָׁרָה אָז עַל אַחַד הָעֵצִים? הֲזוֹכֶרֶת אַת אֶת הָעֶרֶב הַהוּא וְאֶת שִׁירַת הַזְּמִירָה הַהִיא?

וְהַזְּמִירָה שָׁרָה שֵׁירָה כָּל כַּךְ עַצוּבָה, כָּל כַּךְ עֲצוּבָה, כְּאִילּוּ הִתְאוֹנְנָה, כְּאִלּוּ בָכְתָה מַר; וְאַתְּ, שָׁמַעַתְּ, בִּתִּי, וַתֵּעָצְבִי מְאֹד, גַּם שָׁאַלְתְּ אוֹתִי בְּחֶמְלָה:

– מַה זֶּה הָיָה שָׁם לַצִפּוֹר הַקְּטַנָּה, כִּי שָׁרָה הִיא כָּל כַּךְ בְּעֶצֶב?

עַתָּה יֵשׁ לִי פְּנַי, בִּתִּי, הָעֶרֶב גָדוֹל; הָבָה אֲסַפְּרָה נָּא לָךְ אֶת הַכֹּל:

הָיֹה הָיְתָה זְמִירָה אַחַת יָפָה; הִיא אֵם אִמָּם הַזְקֵנָה שֶׁל כָּל הַזְּמִירִים וְהַזְּמִירוֹת אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הַזּאת. הַזְּמִירָה הַזֹּאת. הַזְּמִירָה הַזֹּאת הִתְעוֹפְפָה הֵנָּה מְאֵֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַחַמָּה. חַם מְאֹד הָיָה לָהּ שָׁם וַתִּבְחַר לָגוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת בְּצֵל וּבִקְרִירוּת נְעִימָה.

אָז הֵחֵלָּה הַצִפּוֹר הַיָּפָה לְבַקֵּשׁ לָהּ מָקוֹם לָשֶׁבֶת בּוֹ. וַתָּעָף לָה מֵעַל הָאָחוּ, וַתֵּרֶא בַיְעָרִים, וַתָּשָׁט בְּכָל הַגַּנּים הַגְּדוֹלִים לָתוּר לָהּ מָקוֹם טוֹב לַקֵּן, אֲשֶׁר חָפְצָה לִקְלֹעַ לָהּ. רָאוּ הָעֵצִים בַּיְעָרִים וּבַגַּנִּים אֶת הַצִּפּוֹר הַנֶּחְמָדָה הַהִיא, וַיִּשְׂמְחוּ לִקְרָאתָהּ וַיַּצִיעוּ לְפָנֶיהָ אֶת עָפָאֵיהֶם הָרַעֲנַנִּים.

בֹּאי נָא, זְמִירָה, בֹּאֵי וּשְׁבִי אִתָּנוּ! – קָרְאוּ לָהּ הָעֵצִים מִסָבִיב, – בְּצֵל עֲנָפֵינוּ תֶּחֱסִי, תָּנוּחִי וְיִטַב לָךְ.

כֻּלָּם חָפְצוּ, כִּי תֵשֵׁב הַזְּמִירָה אִתָּם, יַעַן כִּי שָׁרָה אָז שִׁירִים כָּל כַּךְ יָפִים, כָּל כַּךְ עַלִיזִים, עַד כִּי לֹא שָׂבְעוּ הָעֵצִים מִשְּׁמֹעַ וּמֵהִתְעַנֵּג עֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְהָעֶרֶב; לְקוֹל זְמִירָתָהּ הַנִּפְלָאָה הִתְלַחֲשּׁוּ הֶעָלִים דּוּמָםֹ-דּוּמָם וַיִרְעֲדוּ מֵרֹב עֹנֶג.

אַךְ הַזְּמִירָה לֹא בָחֲרָה בְּעַנְפֵי כָּל הָעֵצִים הָאֵלֶּה; בְּכָל אֶחָד מֵהֶם מָצְאָה אֵיזֶה חֶסְרוֹן, אֵיזֶה דָבָר אֲשֶׁר לֹא מָצָא חֵן בְּעֵינֶיהָ. וַתּוֹסֶף לְבַקֵּשׁ לָה מָקוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לָהּ.

לְסוֹף בָּאָה עַד שִׂיחַ הַשֹּוֹשַנִּים הַזֶּה אֲשֶׁר בְּגַנֵּנוּ. הַשִּׂיחַ הַזֶּה לֹא הָיָה גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מִדַּי, אַף לֹא שָׁפֵל יוֹתֵר מִדַּי; עֲנָפָיו לֹא רַבִּים אַךְ דֵּי צֵל לוֹ בַּעַדָהּ; כָּל עוֹף כָּנָף לֹא גָרָה עָלָיו מֵלְּבַד חֲסילֵי זָהָב קְטַנּים אֲחָרִים, אֲשֶׁר טִיְלוּ לָהֶם בִּמְנוּחָה עַל עֲנָפָיו. וְהַשִׂיחַ מְכֻסֶּה כֻּלּוֹ בִפְרָחִים נִפְלָאִים, מַרְאֵהוּ כָּל כַּךְ נָעִים, וְאַף חוֹחַ דּוֹקֵר אֶחָד לֹא הָיָה עָלָיו,­ אתְּ בִּתִּי יָכֹלְתְּ אָז לִשְׁלֹחַ אֶת יָדֵךְ אֶל כָּל פֶּרַח אֲשֶׁר בָּחַרְתְּ לָךְ וְיָדֵךְ לֹא נִשְׂרָטָה.

הַצִּפּוֹר שָׂמְחָה מְאֹד, כִּי מָצְאָה מָקוֹם כָּל כַּךְ טוֹב לְקִנָּהּ, מֵרֹב שִׂמְחָתָהּ הִשְׁתַּפְּכָה בְשִׁירָה כָּל כַּךְ עַלּיזָה, כָּל כַּךְ נְעִימָה וְנִפְלָאָה, עַד אֲשֶׁר הִתְעוֹרְרוּ כָּל הַגְּבִיעִים הָרַבּים וַיִּפְקְחוּ אֶת עֵינֵיהֶם הַיָּפוֹת; וּבִין לַיְלָה הִתְכַּסָּה הַשִּׂיחַ בַּהֲמוֹן שׁוֹשַנִּים וּפְרָחִים וַיְהִי לְפֶלֶא…

וְלֹא הִתְמַהְמְהָה הַצִּפּוֹר הַמְאֻשָּׁרָה, וַתָּחֶל לִבְנוֹת לָהּ אֶת קִנָּהּ עִל אֶחָד מֵעַנְפֵי שִׂיחַ הַשּׁוֹשַׁנִּים. וְלֹא עָבְרוּ שְׁנֵי יָמִים, וּבְצֵל הֶעָלִים הָרַעֲנַנִּים עָמַד הָכֵן קֵן קָטָן, עָגֹל וָרַךְ. וְהוּא רָפוּד כֻּלּוֹ מִבִּפנִים בְּנוֹצוֹת וּבַעֲשָׂבִים רָכִּים, מִסָבִיב נִשְׁקְפוּ אֵלָיו בְּאַהֲבָה שׁוֹשַנִּים חִוְרוֹתֹ-וְרֻדּוֹת נוֹתְנוֹת רֵיחַ נָעִים.

וְלֹא אָרְכוּ הַיָּמִים וּבַקֵּן הַיָפֶה הַזֶּה הָיוּ כְבָר בֵּיצִים קְטָנּוֹת, וְהַזְּמִירָה רָבְצָה יוֹם וָלַיְלָה, יוֹם וָלַיְלָה עַל הַבִּיצִים עַד אַשֶׁר יָצְאוּ מֵהֶן אֶפְרוֹחִים קְטַנִּים מְאֹד, רַכִּים כְּרֹךְ הַנּוֹצָה וְיָפִים כַּעֲלֵה פֶרַח, וְעֵינַיִם לָהֶם שְׁחוֹרוֹת וְחַרְטוּמִים לָהֶם כְּתֻמִּים, וְהֵם פּוֹעַרִים אֶת חַרְטוּמֵיהֶם וּמְצַפְצְפִים אַט אַט.

הָאֵם הַמּאֻשָּׁרָה הָיְתָה מְלֵאָה שִׂמְחָה וָגִיל לְמַרְאֵה אֶפְרוֹחֶיהָ הַקְטַנִים אֵלֶּה; שְׁלֹשָׁה הָיוּ אֶפְרוֹחֶיהָ, הַזְּמִירָה הָאֵם שָׁרָה לָהֵם שִׁירֵי הָעֶרֶש הַיּוֹתֵר נְעִימִים.

וּמִכָּל הַיְעָרִים וְהַגַּנִּים הִתְעוֹפְפוּ וְנִקְהֲלוּ כָּל הַצִּפָּרִים הַשּוֹנוֹת, וַתָּבֹאנָה וַתֵּשַּׁבְנָה עַל עַנְפֵי הַשִׂיחִים הַקְּרוֹבִים וַתִּתְעַנֵּגְנָה עַל זְמִירוֹת הָאֵם הַצְּעִירָה, וַתִּשְׁמַעְנָה וַתִּמְחֶאנָה כָנָף, כִּי כַפַּיִם אֵין לַצִּפָּרִים.

וְאוּלָם לֹא רָחוֹק מִשִּיחַ הַשּׁוֹשָׁנִּים עָמַד בֵּית חוֹמָה גָּדוֹל, וּבַבַּיִת הַזֶּה גָּרָה חֲתוּלָה אֱפוּרָה – חיָּה מְנֻוֶּלֶת, וְעֵינַיִם לָהּ יְרוֹקוֹת, וְשָׂפָם לָהּ אָרֹךְ וְדוֹקֵר וְצִפָֹרְנַיִם חַדּוֹת מְאֹד. כָּל יוֹשְבֵי הַבַּיִת שָׂנְאוּ אֶת הַחֲתוּלָה תַכְליִת שִׁנְאָה עַל גְּנֵבוֹתֶיהָ הָרַבוֹת וְעַל כָּל תֹּוֹעֲבוֹתֶיהָ. וְלֹא מָצְאָה הַחֲתוּלָה אֶת לְבָבָהּ לְהֵרָאוֹת בַּיּוֹם לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶש, פֶּן יִרְאוּהָ הַכְּלָבִים וּקְרָעוּהָ לִגְזָרִים, אוֹ פֶּן תִּפְגֹּשְׁנָה אוֹתָהּ הַמְשָׁרְתוֹת וְשָׁפְכוּ עָלֶיה מַיִם רוֹתְחִיםְ; עַל כֵּן יָשְׁבָה לָהּ כָּל הַיּוֹם בַּמַרְתֵּף הָאָפֵל, אַךְ בַּלֵּילוֹת הָאֲפֵלִים יָצְאָה מִשָּׁם לִגְנֹב וִלִגְזֹל וְלַעֲשׂוֹת כָּל דְּבַר תּוֹעֵבָה.

וַיְהִי בְּשֶׁבֶת הַחֲתוּלָה הָרָעָה הַזֹּאת בְּמַרְתֵּפָהּ וַתִּשְׁמַע אֶת הַשִּׁירָה הַנְעִימָה, אֲשֶׁר שָׁרָה הַזְּמִירָה בְּקִנָּהּ הַיָּפֶה וַתִּכְעַס מְאֹד; כִּי כֵן יִכְעֲסוּ הָרָעִים תָּמִיד, בְּשָׁמעָם אֵיזֶה דָבָר טוֹב. שְׁרִיקַת הָעַכְבָּרִים, אֲשֶׁר אָרְכָה כָל הַיּוֹם לְיַד מְאֻרוֹתֵיהֶם, נָעֲמָה לַחֲתוּלָה הַרְבֵּה יֶתֶר מִן הַשִּׁירָה הַנְּעִימָה וְהָרַכָּה, הַשִּׁירָה הַמְּלֵאָה גִיל וְאשֶׁר שֶׁל הֶזְּמִירָהֹ-הָאֵם הַמְיַשֶּׁנֶת אֶת אֶפְרוֹחֶיהָ.

וַיְהִי הַיּוֹם וַתִּתְגַּנֵּב הַחֲתוּלָה וַתַּעַל מִמַֹרְתֵּפָהּ; וַיְהֵי כַּאֲשֶׁר יָרְאָה פֶּן יִרְאוּהָ, וַתּזְחַל בְּתוֹךְ הָעֵשֶׂב הָרַעֲנָן אֲשֶׁר בַּגָּן, עַד בּוֹאָהּ לִפְנֵי שִׂיחַ הַשּוֹשַנִּים. אָז נָשְׂאָה אֶת עֵינֶיה הַיְרוֹקוֹת לַמָּרוֹם וַתֵּרֶא אֶת הַקֵּן הַקָּטָן וְאֶת שְׁלֹשֶׁת הָאֶפְרוֹחִים הַקְטַנִּים אֶת הָאֵם הַיָּפָה הַמְרַחֶפֶת עֲלֵיהֶם.

– הוֹ, הוֹ! – דּוֹבְבָה הַחֲתוּלָה לְנַפְשָׁהּ, – אֵלֶּה הֵם אֵפוֹא הָאורְחִים הַלֹּאֹ-קְרוּאִים הַהוֹמִים וְשָׁרִים פֹּה, כְּאִלּוּ אַךְ לְבַדָּם הֵם בַּתֵּבֵל! חַכּוּ נָא לִי, אֲנִי אֲנִי אֲלַמֶּדְכֶם דַּעַת וּמוּסָר וִידַעְתֶּם אֵיךְ לְהַפְרִיעַ מְנוּחַת יְשָׁרִים, לְבַל יוּכְלוּ גַם לִישֹׁן מְעַט אַחֲרֵי אֲרֻחַת הַצָּהָרָיִם.

וּבְלֵב חָרֵד מֵאוֹר הַיּוֹם שָׁבָה הַחֲתוּלָה אֶל מַרְתֵּפָהּ הָאָפֵל.

שָׁם שָׁכְבָה לָהּ בַּפִנָּה, אֲשֶׁר עַל יַד הַמָּבוֹא, וַתְּחַכֶּה לְחֶשְׁכַּת הַלַּילָה, לְמַעַן אֲשֶׁר תוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת מְזִמָּתָה הָרָעָה.

וַיְהִי עֶרֶבְ; וְהַחֲתוּלָה יָצְאָה שֵׁנִית בַּלָּאט מִן הַמַּרְתֵּף בִצְעָדִים קַלִּים, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׁמֵעוּ, קָרְבָה אֶל שִׂיחַ הַשּוֹשַנִֹים וַתַּבֵּט לְמָעְלָה. הַזְּמִירָהֹ-הַאֵם הִתְעוֹפְפָה לִפְנוֹת עֶרֶב, כְּדַרְכָּה תָּמִיד, לֶאֱסֹף תוֹלָעים קְטַנִּים וּזְבוּבֵי לַיְלָה לַעֲשׂוֹת מֵהֶם מַטְעַמִּים לְאֶפְרוֹחֶיהָ הָרְעֵבִיםְ; וְהֵמָּה יָשְׁבוּ בַקֵּן הָרך; וַיְצַפְצְפוּ בְשׂמְחָה אִישׁ אֶל אָחִיו עַל דְּבַר אֲרֻחַת הָעֶרֶב הַטוּבָה, אֲשֶׁר תָּבִיא לָהֶם אִמָּם בְּעוֹד רִגְעי מִסְפָּר. יוֹדְעִים הֵם, כִֹי לֹא תִתְמַהְמֵהַּ הַרְבֵּה, וְעוֹד מְעַט וְשׁוּב תַּשׁוּב אֲלֵיהֶם.

פִּתְאֹם וּמִפֶּתַח הַקֵּן נִשְׁקַף אֲלֵיהֶם רֹאשׁ גָּדוֹל וְנוֹרָא עִם עֵינַיִם יְרוֹקוֹת וּמַבְרִיקוֹת כְּאֵשׁ וְשָׂפָם גָּדוֹל וְנוֹרָא. זֹאת הָיְתָה הַחֲתוּלָה הָאֲפוּרָה, אֲשֶׁר טִפְּסָה לָהּ קַל מְהֵרָה עַל הַגֶּזַע הֶחָלָק שֶׁל שִׂיחַ הַשּׁוֹשַנִּים, וַתִתְנַפֵּל פִּתְאֹם עַל הָאֶפְרוֹחִים; וְהָאֶפְרוֹחִים הַקְּטַנִים נִבְעֲתוּ מְאֹד, עַד אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ גַם לִצְעֹק מֵרֹב פָּחַד. וּבְרֶגַע אֶחָד קָפְצָה עֲלֵיהֶם הַחֲתוּלָה הָרוֹצַחַת וַתַּחְטְפֵם אֶחָד אֶחָד בְּצַוְארֵיהֶם הָרַכִּים וַתִּמְלֹק אֶת רָאשֵׁיהֶם וַתַּשְׁלֵךְ אֶת שְׁלָשׁתָּם לָאָרֶץ. אָז קָפְצָה גַם הִיא אַחֲרֵיהֶם אַרְצָה וְהֵכִינָה אֶת עַצְמָה לְאָכְלָה שָׁם תַּחַת הַשִׂיחַ.

וְעוֹרְבִים אֲחָדִים יָשְׁבוּ אָז עַל הָאוֹג ¹הַקָּרוֹב אֶל הַשִׂיחַ וַיִּרְאוּ אֶת מַעֲשֶׂה הָרֶצַח; אַךְ הַדָּבָר הַנוֹרָא הַזֶּה נַעֲשָׂה כּל כַּךְ מַהֵר, עַד אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ לְהַפְרִיעֵהוּ. עַתָּה הִתְנַפְּלוּ בְקִרְקוּר גָּדוֹל עַל הָרוֹצַחַת וַיָּחֵלוּ לְהַכּוֹתָהּ בְּחַרְטוּמֵיהֶם בְּשֶׁצֶף קֶצֶף עַד אֲשֶׁר הָיְתָה אַנוּסָה לְהִמָּלֵט עַל נַפְשָׁ אֶל תּוֹךְ הַמַּרְתֵף הָאָפֵל; וְהָאֶפְרוֹחִים הַטְרוּפִים נִשְׁאֲרוּ עַל הָאָרֶץ תַּחַת הַשִׁיחַ.

עָבְרוּ רִגְעֵי מִסְפָּר וְהַזְּמִירָהֹ-האֵם שָׁבָה אֶל קִנָהּ – בְחַרְטוּמָה מַאֲכָל טוֹב לְאֶפְרוֹחֶיהָ. וּמַה מְּאֹד נִבְהַלָּה בִּרְאוֹתָהּ אֶת הַקֵּן רֵיק, אֵין בּוֹ אֲפִילּוּ אֶפְרוֹחַ אֶחָד. הִיֵא הִפִּילָה מִחַרטֻמָה אֶת הַצֵּידָה אֲשֶׁר הֵבִיאָה וַתִּקְרָא בְּיֵאוּשׁ מָר;

– יְלָדַי! אַיֵּכֶם? יְלָדָי!

הָעוֹרְבִים הִתְעוֹפְפוּ אֵלֶיהָ בְּחֶמְלָה רַבָּה, וּלְאַט לְאַט וּבִזְהִירוּת סִפֱּרוּ לָהּ אֶת הָאָסוֹן הַנּוֹרָא, אֲשֶׁר קָרָה אֶת בָּנֶיה. וְגַם הֶרְאוּ לָאֵם הָאֻמְלָלָה אֶת הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר הָאֶפְרוֹחִים הַטְּרוּפִים מוּטָלִים שֶׁם עַל הָעֵשֶׂב. וְהַזְּמִירָה הַנּוֹאָשָׁה יָרְדָה עַל הָאָרֶץ וַתְּכַס עֲלֵיהֶם בִּכְנָפֶיהָ וַתֵּבְךְּ בְּכִי מָר, וְכֹה יָשְׁבָה זְמַן רָב וְלֹא יַכְלָה לְהִפָּרֵד מֵהֶם, עַד אֲשֶׁר בָּאוּ הַחִפּוּשִׁיּוֹת הַטּוֹבוֹת, אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לָהֶן “קַבְּרָנִיּוֹת”, וַתִּשֶּׂאנָה אֶת הָאֶפְרוֹחִים הַקְטַנּים אֶל הַקְבָרִים אֲשֶׁר חָפְרוּ לָהֶן.

זֹאת הָיתָה הַלְוָיָה יָפָה: כָּל הַחִפּוּשִׁיּוֹת אֲשֶׁר בַּגָּן, כָּל הַנְּמָלים וְכֹל הַצִּפָּרִים אֲשֶׁר קִנְנוּ בַּכִּכָּר הַהִיא הָלְכוּ לְלַוֹּת אֶת הַמֵּתִים הַקְּטַנִּים וַתִּבְכֶּינָה אוֹתָם וַתִּסְפֹּדְנָה לָהֶם. אַךְ הָאֵם הַמִּסְכֵּנָה לֹא מָצְאָה נִחוּמִים בְּכָל אֵלֶה, וּבְשׁוּבָה אַחֲרֵי הַקְבוּרָה אֶל קִנָהּ הַשֹּׁמֵם וְהָרֵיק, הִשְׁתַּפְּכָה בִּבְכִי מָר, וּבְקוֹל נִפְסָק לִרְגָעִים קָרְאָה:

– אֲהָהּ, שִׂיחַ, שִׂיחַ הַשּׁןֹשַׁנִים! מַדּוּעַ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת אֶפְרוֹחַי הַנְּעִימִים?

וְשִׂיחַ הַשּׁוֹשַׁנִּים לֹא עָנָה דָבָר; אֲבָל גַּם הוּא הִתְעַצֵּב כָּל כַּךְ עַל הָאָסוֹן הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר קָרָה אֶת שְׁכֶנְתוֹ הַטּוֹבָה. עַד אֲשֶׁר נָבְלוּ כָּל פְּרָחָיו וַיִפְּלוּ לָאָרֶץ. וְהוּא לֹא יָדָע. כִּי חָשַׁב וְחָשַׁב הַרְבֵּה מַחֲשָׁבוֹת: אֵיכָכָה יוּכַל מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה לִשְׁמֹר יוֹתֵר טוֹב עַל שְׁכֵנָיו בַּעֲלֵי הַכָּנָף הַטּוֹבִים וְהַנְעִימִים. וְכֹה חָשָׁב וְחָשַׁב עַד אֲשֶׁר מָצָא עֵצָה מְחֻכִּמָה מְאֹּד. כָּל הַלַּיְלָה עָבַד הַשִּׂיחַ בַּלָּאט, אַבָל בִּשְׁקִידָה רַבָּה, – וּכְאוֹר הַבֹּקֶר הָיָה מְכֻסֶּה מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד רֹאשׁוֹ בְּחוֹחִים חַדִּים, בְּמִַדְקְרוֹת דַּקוֹת, חַדּות וּכְפוּפוֹת כְּצִפָּרְנֵי הַחֲתוּלָה הָאֲפוּרָה, רוֹצַחַת יַלְדֵי הַזְּמִירָה.

אז קָרָא הַשִּׂיחַ בְּקוֹל עָצֵב אֶל הָאֵם הָאֲבֵלָה:

זְמִירָתִי הַטּוֹבָה, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה! הִתְנַחֲמִי נָא הַפָּעַם וְהוֹצִיאִי אֶפְרוֹחִים חֲדָשִׁים מִבֵּיצִים חֲדָשׁוֹת; מֵעַתָּה לֹא יִקְרֵם אָסוֹן עוֹד. הַבִּיטִּי וּרְאִי, יַקִירָה, עַתָּה לֹא תוּכַל עוֹד שׁוּם חַתוּלָה בַּעוֹלָם לַעֲלוֹת וּלְטַפֵּס עָלָי. מַדְקְרוֹתַי אֵלֶּה, יָגֵנוּ עָלַיִךְ וְעַל אֶפְרוֹחָיִךְ.

וְהַזְּמִירָה נֶעֶצְבָה אֶל לִבָּהּ מְאֹד וַיֵּצֶר לָהּ לָשֶׁבֶת בָּדָד בְּקִנָּה בְּאֵין מְנַחֵם. אָז הֵטִילָה עוֹד בֵּיצִים קְטַנוֹת וַתִּרְבַּץ עַלֵיהֶן עַד אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵהֶן אֶפְרוֹחִים רַכִּים וְּקְטַנִים מְאֹּד. אָז הֵחֵלָּה הַזְּמִירָה שֵׁנִית לָשִׁיר שִׁירִים נְעִימִים. אַךְ שִׁירֶיהָ אֵלֶּה לֹא דָמוּ כְּלָל לְשִׁירֶיהָ הָרִאשׁוֹנִים. אֵין עוֹד הַצִּפְצוּפִים הָעַלִּיזִים, אֵין עוֹד שִׁירֵי הַשִּׂמְחָה וְהָאֹשֶׁר; הַזְּמִירָה מְשׁוֹרֶרֶת רַק שִׁירֵי עֶצֶב וְיָגוֹן, שִׁירֵי דִמְעָה וְגַעֲגּוּעִים הַנּוֹגְעִים עַד לְבָבֵךְ, בִּתִּי, בִּשָׁעָה שֶׁאַתּ שׁוֹמַעַת אוֹתָם. הַאִם לֹא תוּכַל לִשְׁכֹּחַ אֶת יְלָדֶיהָ הָרִאשׁוֹנִים וְהִיא זוֹכֶרֶת אוֹתָם בְּעֶצֶב נָעִים, אַף כִּי מְאֻשָּׁרָה הִיא בְּאֶפְרוֹחֶיהָ הַחַיִּים אִתָּהּ כַּיּוֹם.

וּמֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה מְכֻסִים שִׂיחֵי הַשּׁוֹשַנִּים בְּחוֹחִים דּוֹקְרִים. וְהַזְּמִירָה שׁוֹפֶכֶת נַפְשָׁהּ בְּשִׁירֵי עֶצֶב נָעִים; אֲבָל הַחֲתוּלָה לּא תוּכַל עוֹד לְהִתְנַפֵּל עַל קֵן הַזְּמִירָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא מִעוֹפֶפֶת לְבַּקֵשׁ אֹכֶל לְאֶפְרֹחֶיהָ הַקְּטַנִים.

תַּרְגוּם בֶּן-צִיוֹן.

בּהיכל יָשָן אשר על שפת הים ישבה לפנים מלכה יפה וּצעירה, וַתְּהִי המלכה עשירה ועצומה מכל הַמְּלָכות אשר על פני האדמה ואשר בְּאִיֵּי הים. ותהיינה לה אניות גדולות ורבות, והן מביאות לה כל יְקָר וכל סגֻלה מכל אפסי הארץ הרחוקים, וערים ומצודות היו לה ועדרי צאן וכל אשר ישאל לב אדם. בבָתּי היציקה אשר לה יָצְקו את הזהב אשר נחצב מהררי מַחֲצָבָהּ, בבתי הָרֵחַיִם אשר לה טחנו את הדגן אשר נאסף משדותיה, בתנוריה הבעירו באש את העצים אשר נחטבו מיערותיה, השׂמָלות אשר לעורה נִטְווּ אֵטון משי מתולעי המשי אשר לה ונארגו ארג צמר מִצֶמר צאנה, ואם בִּקשה להצהיל את נפשה בשמחה ויהי לה פתָאִים לרֹב בקרב ארצה לבדה, אשר תוכל לשחק עליהם ככל אשר תשאל נפשה. לא חסרה דבר בלתי אם בנים –ולוּ רק בן אחד או בת אחת. ואמנם אשה בעולת-בעל היתה זה שנים רבות, ורק ילד לא יֻלַד לה.

וכאשר עברה שנה על שנה וילד לא ילד לה, ותלך המלכה הצעירה הלֹך וְדַלָה ורוח ששונה אבד ממנה. אוצרותיה המאליפים לא הרנינו את לבה ואל הסגֻלות הנפלאות אשר הביאו לה אניותיה מן הארצות הרחוקות לא הביטה כמעט ועל פְּתָאֶיהָ לא שחקה גם בהרבותם הולֵלות וכל-דבַר לצון, ותלך ותסָגר בתוך המגדל התיכון אשר בהיכלה, ותהי מצַחקת עם הַבֻּבּוֹת אשר היו לה מימי בתוליה, ותפשוט מעליהן את שׂמלותיהן ותָּשב ותלבישן, ותרחץ אותן ותאַכילן, וַתְּנַעֲנַע אותן על זרועותיה וַתְּיַשְנֵן ותזַמר להן, או צותה ויביאו לה מן החוץ ילדים קטנים אשר עודם בְּחִתּוּלֵיהֶם, ותּתרַפק עליהם ותפַנקם וַתַּרְוֶה אותם נשיקות ודמעות בטרם תשוב לשלחם מעל פניה להשיבם אל בתי הוריהם.

והמלכה אין לה אֵם, כי אם רק מֵינִקְתָּה הזקנה, והיא אשה חֲכָמָה טובת לב. ויהי היום והמלכה שאלה את פי מינקתה לאמר: “הלא תגידי לי, מינקתי, האין יש כי תבוא החסידה גם עד לארצי?”

“יש ויש, מַלְכָּתִי היפה” ענתה המינקת. “אין זאת כי אם באה היא גם עד לארצנו בכל יום ובכל לילה”.

“אך מדוע אין היא סרה גם אל היכָלי?”

“הדבר הזה נבצר ממני לְדעתּו, שָׂרָתי יָפָתי, אף כי זָקַנְתִּי”.

“האם לא תחשבי כי יש אשר תשיג יָדי לִתְפּושׂ אותה מדי עוּפָהּ על פני היכָלי?”

והמינקת הנידה בראשה בדאגה ותאמר: “כזאת לא הייתי יועֶצֶת אותֵך. הן זה הדבר אשר יאמר פי העם: אם יבהיל איש את החסידה מדי עוּפָהּ, אז תפיל ארצה את הילד אשר בְּחַרְטֻמָהּ והילד ישַבּר את כל עצמותיו וימות, וגם לך וגם לָאִשָׁה אשר תחכה לו לא יהיה”.

על הדבר הזה לא מצאה המלכה מלים לענות. ובכל-זה לא עֲזָבַתָּהּ עוד המחשבה לארוב אל החסידה ולגזול ממנה ילד בּחזקה, יען אשר לא הביאה לה ילד ברצונה. אז צותה לְצַיָּדֶיהָ ולקחו את רשתותיהם ועלו מדי לילה בלילה על הגגות ועל ראשי המגדלים ועל ראשי ההרים ועל צַמְרות העצים, למען אשר ילכּדו את אחת החסידות בהיותה קרובה אליהם בְּעוּפָהּ, ורק הַזְהִיר הזהירה אותה המלכה לבלתי הבהיל את החסידה ולבלתי פָגֹעַ בה ומכל משמר ישָמרו לנפשותם לבלתי חַבֵּל את הילד.

והצַיָּדים שמעו בקול המלכה ויקומו ויעלו לילה לילה על צמרות העצים ועל ראשי ההרים ועל המגדלים ועל הגגות ויתיצבו אל הַמַאֲרב, ויהי הם רואים לפעמים באור הלבנה ובאור הכוכבים והנה חסידה מעופפת על פניהם וילד בחרטֻמה והוא עודו בְחִתּוּלָיו, ואולם לא קָרְבָה החסידה אליהם דַּיָּם, עד כי יוכלו להשליך עליה את רשתם וללכוד אותה, ויהי עליהם לעזוב כפעם בפעם את מַצָבָם הגבוה ולשוב בידים ריקות. והמלכה התאנפה בצַיָּדיה על כי נבצרה מהם להיות חרוצים במלאכתם, ואולם גם החסידות התמרמרו מאד אליהם, אם כי לא יָכְלו לעשות להן רעה. ותבאנה החסידות ותצעקנה חמס באזני שָׂרַת הילדים הממֻנָה על נשמות הילדים בשמים ותגֵשנה את משפטן אליה על-דבר אשר לא יתנו להן לעבור לדרכן בשלום בגבולות המלכה הצעירה, כי אם מבהילים אותן בקריאות ובצעקות שונות ומשליכים אחריהן רשת, עד כי עוד מעט והפילו מפיהן ארצה את הילדים אשר הָפְקדו ביָדן; וגם את הילדים מרגיזים מעשי-החמס האלה, והֵחֵלו לפעמים לצעוק מרה, והיה בפתחם את פיהם בַּקֹר אשר בלילה ובאה הרוח הקרה אל קרבם להָסֵב להם כל מחלה וכל פגע רע.

וְשָׂרַת הילדים שמעה את כל התלונות האלה אשר הלינו באזניה מַלְאָכֶיהָ-חסידותיה ויקדרו פניה, ותחרוץ בלבה לקום ולחקור בנפשה את שֹרש השערוריות האלה. ויהי בבֹא השמש, ותלך וַתִּלָוֶה אל החסידות היוצאות, ובְבֹאָן אל גבול הארץ אשר למלכה הצעירה והיפה, הֵן עודָן עִם הָרֵי היערות הראשונים, וַתֵּרָא והנה עֲדַת צַיָּדים גדולה בְּצַמרות העצים הגבוהים וּרְשָתות בידיהם והם אורבים אל החסידות. אז השתערה כמו נשר על אחד הציָדים ותחזק בידיה בשתי כתֵפיו ובקול נורא צעקה אליו לאמר: “בן אדם! מדוע אין אתה נותן לחסידותי לעבור פה בשלום?”

והציָד נבהל מאד לנפשו, ויהי רק מעט אשר יפול מעל העץ ארצה מרֹב בהלה, לולא החזיקה בו שָׂרַת-הילדים בידיה, ותפול רק הרשת מידו והאיש חרד מאד ויען: “כי כן צֻוֵיתִי!”

ובַחֲקור שָׂרַת הילדים את האיש חָקֹר והוסֵף, ויגד לה כי את מצוַת מַלְכָּתָם עושים הציָדים וכי גם התאנף תתאנף גבִרתם בהם בבֹאם בבֹקר להיכל המלכה אחרי לילה באין שֵׁנה ובידם אין חסידה ואין ילד.

וְשָׂרַת הילדים צותה את הַצַּיָּד הנבהל, אשר יעזוב כרגע את מַאֲרָבוֹ וישוב לביתו ואשר יגיד לחבריו כי לא יהינו עוד להיות למפגע לחסידותיה אם יָקְרו חייהם בעיניהם. והאיש עשה כאשר צותה עליו. וממחרת בבקר באה שָׂרַת הילדים תחת הצַיָּדִים אל חַדר המלכה הצעירה והיפה ותגש אליה באין ברכה ובאין שלום ותדבר אליה קשות: “מַה לָךְ כי צִוִּית על צַיָדַיִךְ ללכוד את החסידות נושאות הילדים מדי עוּפָן?”

והמלכה הביטה מִשְתָּאָה על האשה הנכריה, אשר קומתה גבוהה ושמלתה תכלת ועיניה מאירות ועל שערותיה הלבָנות מצנפת קטנה ולבָנה עשויה מעשה-גַבְלוּת, והמלכה ענתה בשִׂיא גָדְלָה ותאמר: “רק אין זאת אשר לא תדעי אל מי אַתּ דוברת, כי לולא כן לא עָרַבְתְּ את לִבֵּךְ –”

“רב לך!” ענתה אותה שָׂרַת הילדים נמרצות ולא נתנה אותה לכַלות את דבריה. "את רָמוֹתַיִךְ ונשגבותיך אלה הניחי, ברגע אשר אנכי נצבת עִמֵך בזה. ידעתי היטב כי אַתּ המלכה אשר על הארץ הזאת, אבל אין מלכה נחשבת בעיני מאומה. מְמֻנָּה אנכי על המשמרת הקדושה מכל משמרת: עתידות משפחת האדם הָפְקְדוּ ביָדי ואני שוקדת על זְרַע הדורות הבאים. רְאִי הנה שָׂרַת הילדים אנכי, השולחת את החסידות אל הָאִמות, ואני הנני פוקדת עלַיך לבלתי – – "

אבל שרת הילדים לא יָכלה עוד לכַלות את דבריה, כי בשמוע המלכה מי האשה העומדת פניה, ותשכח כרגע את כל גאותה ותתנפל לרגליה ותַּחזק בברכיה ותתחנן אליה ותקרא: “הוי שָׂרַת הילדים הרחמניה, תעשה נא עמי רק את החסד הזה ונתנה לי ילד!”

ושׂרת הילדים התבוננה אליה רגע קטן ותחשוב מחשבות, ואחרי כן הרימה אותה מעל הארץ ברחמים ותדבר אליה רַכּות מבראשונה ותאמר: “לא, מלכה נחמדה, את שְׁאֵלָתֵךְ לא אוכל לעשות?”

“אבל מדוע זה לא תוכלי, שָׂרָה יְקָרָה? מדוע יבָּצר ממני הטוב אשר לא ימָנע גם מן הַנִּקְלֶה בשפחותָי?”

“הילדים מביאים לפעמים לא רק את הטוב, מלכה נחמדה, כי-אם גם מכאוב”.

“הנני נכונה בכל-לב גם אל המכאוב, שָׂרָתי היקרה.”

“אין זאת כי לא יָדַעַתְּ, מלכה קטנה וטובה, אַתּ אשר את אומרת להעמיס עלַיך. הן יחלה ילד על נקַלה ואז יושבת אמו על מטתו לילות באין שֵׁנה ובעותי מות לא יסורו מנגד עיניה. או יש אשר ימות ילד בשחר טל ימיו ואז לא ישוב עוד לב אֵם לעלוז עד עולם. או יש אשר תְּאֻשַׁר אֵם ותגַדל את בנה עד היותו לאיש, והוא יקום אחרי כן וילך אחרי אשה ויקח אותה לו ואת אמו יעזו לבדה בימי זקנָתה.”

“כל אלה לא יחרידוני, שׂרָתי הטובה. תתן נא שרתי ילד לי, כי זאת שאֵלָתי אשר אנכי שואלת בכל לבי. בחלות הילד אכלכל אותו במחלתו, במותו אמות עמו גם אני ולא אאריך חיי אחריו ובצאתו ולקח לו אשה אשמח עמו גם אָני – רק זאת עשִׂי לי, שרָתי הטובה, ונתתְּ לי יָלֶד.”

ושָׂרַת הילדים חשבה רגעים אחדים מחשבות ואחרי כן קראה: “חַכִּי ואראה אם אוכל לעשות למענֵך דבר”, ובדַבּרה נגשה אל המלכה עד כי קָרְבָה מאד ותתבונן אליה ותבט בה בעינים פקוחות לרוָחה ותהי כמדַברת אל לבה ותאמר: “אכן יש לַקְּטַנָה הזאת חוט הלֵב ואנכי לא ידעתי. הן לא מצאתיו לרֹב בלב מלָכות”.

“מה זה חוט הלב?” שָׁאלה המלכה בתאומה גדולה וגם בדאגה מעט.

“האם לא רְאִיתִו מעודֵך?” ענתה שָׂרת הילדים.

“לא”, אמרה המלכה, “לא ידעתי אֶל מָה אַתּ חושבת”.

אז שלחה שָׂרַת הילדים את ידה וַתִּתפּושׂ דבַר-מָה ותחזק בו לעיני המלכה, והמלכה הביטה ותרא והנה חוט ארֹך אשר מראהו כְמַטְוֵה זהב דק כִּפְתִיל קור עכביש דק. והמלכה תפשה בו ותמשוך בו רגע בחָפְזָה, אז חשה פתאם מכאוב בלבה וַתַּמְלֵט זעקה קטנה וחרישית. אז ראתה וַתַּכֵּר כי מקרב לבה צומח ויוצא החוט, ותשאל את שָׂרַת הילדים אם כבר רַבּו הימים אשר יצמח החוט בקרבה.

“מאז ומעודֵך צָמח מקרב לִבֵּך”, ענתה שרת הילדים, “ורק כי לא התבוננת אליו, לכן לא רְאִיתִו. הנה אנכי שולחת לך ילד, וגם לו יהיה חוט הלב כמוך, ואַתּ קשרי את החוט ההוא בּחוּטֵך ואז לא יהיה עוד איש ולא יהיה עוד דבר אשר יוכל להפריד ביניכם עד עולם”.

והמלכה נשאה את קולה ותבך מרֹב שמחה בשמעה את הדברים, אך בטרם תמצא מלים להביע את דברי תודתה וברכתה, וְשָׂרַת הילדים התנשאה וַתָּעָף בעד החלון החוצה וַתַּעַל כעב תכלת אל מתחת השמים וַתֵּעָלם. אז קראה המלכה למינִקתה ותספר לה בעליצותה כי עוד מעט ובאה החסידה גם אליה. ובהיכל המלכה החלה התכונה הגדולה, ותהיינה ארבעים תופרות עושות את הכתָּנות לַיֶלֶד היִּלוד ושנים עשר חרשי זהב עושים בזהב ובכסף ובאבני יְקר את המִּטה הקטנה ומן ההרים הובאה מינקת צעירה ובריאה, ויהיו כלם מחכים בכליון נפש אל הבּא.

ואולם לא חִכּו ימים רבים, כי עוד בערב היום אחרי בוא המינקת אל ההיכל נשמע קול מַשַּׁק צפור בחלון המגדל. אז מהרו אל החלון ויפתחוהו, והנה חסידה גדולה ובפיה ילדה קטנה, והחסידה הטילה בעצם הרגע ההוא את הילדה אל ידי המינקת השלוחות אליה ותתעופף משם בחפזון. והמינקת מִהֲרָה עם הילדה אל המלכה אל חדַר משכבה, והמלכה בראותה אותה צעקה צעקת שמחה גדולה ותתרפק עליה ותשק לה ולא חדלה.

והילדה יַלדה נחמדה ויפה עד להפליא, צחה ואדֻמה וִיצֻרֵי גוה עגְלים ושערת ראשה צְהֻבָּה ועיניה תכלת. והמלכה מהרה וַתְּחַפֵּשׂ, והנה אמת נכון הדבר: מן הלב הקטן אשר ליַלדה יוצא חוט זהב דק מאד מאד, אשר יאמין הרואה כי רק בנגֹע אליו הרוח וְיִנָּתק, ואולם חזק הוא ואַמיץ, אשר לא יכלה המלכה בכל כחה לנַתּקו או לכרות ממנו במספרים ככל אשר יכרתו. והמלכה בראותה כי מן הנשים אשר על סביביה אין רואָה ואין מתבוננת, מִהֲרָה ותקשור את חוט לב הילדה אל החוט אשר עם לבה, וַתָּחָש בנפשה פתאם זֶרֶם חֹם נעים אשר זָרַם מלב הילדה אל לבה והחֹם נתן שמחה גדולה בלבה.

והמלכה לא עזבה מן היום ההוא את הנערה אף רגע אחד, ותקרא לה שֵם הִילְדָּה, ותהיינה שתיהן יחדו כל היום וכל הלילה. בימים הראשונים ושני חוטי הלב הקשורים יחדו היו קצרים מאד, אשר לא יכלה האֵם לִרְחוק מעל בתה אף כמלֹא שעל, ותהי הִילְדה הולכת אחרי המלכה בכל אשר הלכה, וכאשר פִּגְרָה המינקת הנושאת את הנערה מלכת מעט, והיה החוט מושך בלב המלכה בחָזקה, אשר צעקה המלכה ממכאוב פתאם ותעמוד תחתיה. ואולם כאשר הלכה הנערה הלֹך וגדֹל, כן הלך החוט הלֹך וְהַאֲרִיך. וכאשר החֵלה הנערה לרוץ ברגליה, ויהי החוט אָרֹך דַּיוֹ, אשר תוכל הנערה לנַתּר ולפַזֵז לבדה בכל אוּלמֵי ההיכל, והמלכה לא ידעה מכאוב; וכאשר מלאו לה שתי שנים, וַיֶאֱרַך החוט למן החדר אשר למלכה ועד אַפְסֵי הגן אשר להיכל, ותהי הִילדָה יכֹלה להתהולל על פני הדשא כאֲוַּת נפשה, ואִמה באשר היה שם לא ידעה ולא חשה; וּבְהַגִּיעָהּ לַשָנָה החמישית, ויהי אֹרֶך החוט רב מאד, אשר תוכל לשבת במר כבה רתומה לסוסים נחפזים ולנסוע דרך שלש שעות, והחוט גם לה וגם לאִמה לא הכאיב בְּהִמָּשְכוֹ. ואולם את הגבול הזה ומעלה לא עברה הִילדה, כי כאשר נמתּח החוט עד למאד, ויהי הכאב אשר בלבה גדול מאד ותשאל את נפשה בחמת רוח גדולה לשוב אל אִמָה.

והִילְדָה הלכה הלֹך וגדֹל והחוט הלך הלֹך והַאֲריך, ותהיינה המלכה ובתה נפש אחת, ורק למראה עינים היו כנפרדות אשה מרעותה. ויהי היום והמלכה ישבה בחֶדְרָהּ אשר במגדל והִילדה ומינקתה הלכו לשוח על שפת הים, ופתאם חשה המלכה מכאוב בלבה אשר לא חשה כמוהו מעודה, ותזעק זעקה גדולה ותמהר ותצא על המעקה לתור את בתה, כי משם ירָאֶה כל הגן אשר להיכלה עם החוף והים, ותרא והנה המינקת סופקת כף אל כף וגוזזת את שער ראשה ועל פני הים ספינה אשר מפרשׂיה פרושׂים והיא נחפזת וממהרת לברוח. והמלכה הכירה בתבנית הספינה כי ספינת שודדי-ים היא, כי באו שודדים ויגזלו את הַפְּרִינְצָה הִילְדָה ויקחוה עִמם לארצם הרחוקה.

והמלכה צָעקה מרה וַתַּזְעֵק את אַדְמִירָלֶיה וחֹבליה ומַלָּחיה, ויחרדו אליה כלם, כי נבהלו מאד, ותצַו אותם להביא את אֳנִי מלחמתה הגדולה מכל אניותיה ולצאת המימה. וַתִּכּון האניה בחפזון במהרה, ואולם בַּהֲרִימָה את עָגְנָהּ לא נראו עוד שודדי הים ואניָתם. והמלכה יורדת גם היא עם אנשיה אל היָם והיא יושבת על יד תופש המשוט, ובמשוך החוט נמשך גם לבה בה בחזקה ויכאב לה. ולכן ידעה להגיד אל-נכון על פי מֶשֶךְ החוט את עֵבֶר הדרך אשר תחתור אליו האניה בלכתה.

וָאֳנִי-המלחמה אשר לַמלכה גדולה ומהירה שבעתים מאנית השודדים, וישובו שודדי הים לְהֵרָאות הם ואניָתם שנית מקץ שתים שעות. והמלכה האיצה באנשיה לפרושׂ את כל מפרשׂיהם, ותהי אניתה הולכת בסערה בין גלי הים, וְהָרֶוַח אשר ביניהם הולך ודל ומשך החוט הולך ומעט והמכאוב אשר בלבה הולך ורפה, ויהי עוד מעט ויהיו קרובים אל אנית השודדים עד למאד, אשר יָכְלָה המלכה לראות את הִילְדָה במו עיניה בשִבתה על מכסֵה האניה בין שני שודדים, מזה אחד ומזה אחד, והיא בוכָה.

“הִכָּנֵעוּ!” קראה המלכה ביַד רב-חֹבלה על פי קְנֵה-הדִבּור באזני השודדים. “הּכָּנְעו ועשינו עמָכם חסד!”

אבל השודדים בשמעם את הדברים לעגו להם, וימהרו ויַחתרו בכל כחם ככל אשר יכֹלו, למען המָלט מרודפיהם. ואולם המלכה ואנשיה קָרְבו אליהם הלֹך וקרֹב, ויהי עוד מעט אשר יוכלו לְחַשֵׁב את מספר הרגעים עד הַדְבִּיקָם אותם. הֵמָה רחוקים מהם רק עוד כּבְרות ים אחדות, והשודדים תָּפשׂו את הפרינצה הִילְדָה ויטילוה אל הים. ואנשי המלכה בראותם את הדבר נבהלו מאד ויחרדו חרדה גדולה, ואולם המלכה לא חרדה ולא פחדה, ותעמוד קוממיות אצל כַּרכֹּב האניה וַתַּנַּע את זרועות ידיה למעלה ולמטה, לפנים ולאחור, ותהי כמושכת אליה דבר אשר לא תראֶנו עין. והאנשים אשר באניה האמינו כי קסמים קוסמת המלכה, כי לא ראו את הדבר אשר היא מושכת. ואולם משכה המלכה בכח גדול ובחפזון עצום בחוט הלב והפרינצה הִילדה נמשכה אחריו, ומקץ רגעים אחדים נראתה הנערה בצד האניה והמַּלָּחים מהרו וידיגוה מן המים ויקחוה וישימוה בזרועות אמה. ואנית המלכה התאמצה שבעתים מבראשונה ותרדוף אחרי השודדים, וכאשר הדביקו את אנית השודדים ויתנפלו עליה ויטביעו אותה ואת אנשיה יחדו במֵי הים, ולא יָספו עוד שודדים למן היום ההוא והלאה לפשוט על חֻפֵּי הארץ אשר לַמַלְכָּה.

ובשוב המלכה עם בתה המוּצָלָה אל היכלה עשתה משתה גדול לכל הָאַדְמִירָלִים והחֹבלים והמּלָּחים, והפרינצה הִילדה חלתה ותפול למשכב מרֹגז רב ומפחד ומן הקֹר אשר במים. והמלכה יָשבה על מטת בתה ולא סרה ממנה ותכלכל את חָלְיָהּ. ויהי בלילה וַתֵּרָדֵם, כי עָיְפָה מאד, והמות בא חרש ויאמר לקחת את הנערה עמו. הוא עודו עושה כה וכה ושולח את גָרְמֵי זרועותיו לתפוש את הנערה הקטנה, ועיניו ראו פתאם את חוט הלב העובר ממנה עד אִמה והוא נוצץ לאור המנורה כפתיל זהב כהה. אז נבהל רגע אחד, וינסה כה וכה לתפוש לאטו את החוט ויבקש לנַתּקו בתּוֶךְ, ואולם חָזַק החוט מכל כחו העצום ולא יכֹל המות לעשות קטנה או גדולה, ויהי כל מעשהו אשר עשה כי עורר את האֵם ואת בתה משנתן ותראינה אותו. והפרינצה הִילדה בראותה את המות החביאה את ראשה אל מתחת השמיכה, ואולם המלכה תפשה את שרביט הזהב הכבד אשר עמה בפנת החדר ותך בַּמָות מכה גדולה ותקרא בקול גדול: “צא מזה, משחית, צא מזה!” – והמות צֻוָּה לקחת רק את הִילדה לבדה, ולא את המלכה, וכאשר קצרה ידו מהביא את האחת בלעדי רעותה. לכן כלתה אליו הרעה לעזוב את הבית באין דבר, ויברח על נפשו מפני מכּות המלכה אשר הכתה אותו עד כי עצמותיו המשתקשקות חִשבו להִשָׁבר, וימָלט ויעָלם בחשכת הלילה.

והִילדה חָיְתָה מחָליה ותָּשב לאיתנה, ותלך הלֹך וגדֹל ותיף ותהי לנערה גדולה ופורחת, והמינקת הזקֵנה אשר לַמלכה ראתה ותאמר: “אכן בא המועד לתת את הפרינצה לאיש”. ואולם המלכה לא חפצה לשמוע ותזעף ותען: “עוד המועד גדול, מינקת, עוד המועד הגדול”. בעת ההיא ובן-מלך בא מאחת הארצות הקרובות לבַקר בהיכל המלכה, וירא את הִילדה ויהי כמשתולל למראֵה יָפְיָהּ הגדול ויקרא: “את הפרינצה הנחמדה הזאת אקח לי לאשה וִיהִי מה; רק היא או אין אף אחת”. וגם הוא מצא חן בעיני הִילדה, ובשאלו את פיה אם תלך אחריו, ענתה “אלך”, ושניהם באו לפני המלכה לבַקש מעִמה כי את בריתם תברך. ואולם המלכה ענתה: “לא, בתי, הדבר הזה יפָּלא מהיות!”

“מדוע?” שאלה הִילדה וַתָּרֶם קול בכי.

ואמה חבקה אותה בזרועותיה ותשק לה באהבה ותען בנחת ותאמר" " אַל תשאלי מדוע, ורק האמֵן האמיני לי כי יפָּלא הדבר הזה מהיות. שְׁבִי בשלום עמי ודעי כי אין מקום על פני האדמה אשר יגדל שם אָשְׁרֵךְ מִשִׁבְתֵּךְ בבית אִמֵךְ".

ואולם הִילדה לא האמינה בזאת. וכאשר האיץ בה בן-המלך לנוס עמו לארצו ולהיות לו שם לאשה, ויבֹאו הדברים בלבה ותשמע לו, ובהיות הלילה יָשבה על סוסו וימהרו שניהם לִרְכּוֹב. שעות אחדות רכבו יחדו בחפזון, ולבה לא הִכּה אותה על מִרְיָהּ אשר מָרְתָה באִמה. ואולם חוט הלב גם בהאריכו עד מאד לא היה אָרְכּוֹ עד בלתי קץ, ובחצות הלילה, המה הגיעו עד לגבולות הארץ אשר לאִמה, והחוט נִמתּח עד למאד ולא יכֹל להמָשך עוד. והִילדה חשה פתאם את מֶשֶךְ החוט בלבה עם מכאובים נוראים, ואולם אהבתה את בן-המלך חָזְקָה מאד, אשר הַבְלֵג הבליגה על מַדְוֶיה ותוסף לרכוב עמו, אף כי הלכו מצוקותיה הלֹך וגדֹל לכל צעד וצעד אשר צָעַד הסוס בדרכו.

ואולם גם המלכה בהיכלה חשה בִמְשוך החוט בלבה ותדע כי בּורַחַת בתה, ותקם בחשכת הלילה לרדוף אחריה מהר, כי לא יכלה לשאת את מכאוביה אשר בלבה. ותהי המלכה רוכבת כרוח סערה וכברק מעופף וכרכב אש, ולפנות בקר הדביקה את הבורחים, כי לא יָכלו לְהֵחָפֵז ברכבם בהיותם שניהם יושבים על הסוס האחד. “עִמדו, עִמדו”, קראה המלכה, וּבְהַגִּיעָהּ עם סוסה עד לעֻמת הסוס אשר לשניהם דִבּרה בקול תוכחה ותאמר: “הִילדה, הנה מצאת את לִבֵּךְ לעזוב את אִמֵךְ, תחת אשר אִמֵךְ לא היתה מוצאת את לבה מעולם לְעָזְבֵךְ אותֵךְ”.

“כן ארחות החיים”, ענה בן-המלך; “ואנחנו הנה ידענו נאמנה כי באחריתֵך תסלחי לנו, גבִרתנו המלכה”.

והִילדה ירדה מעל סוסה וַתַּסְתֵּר את ראשה בחיק אמה ותאמר בקול דממה: “לבי כָאַב בי מאד מאד ואלַיך מְשָכַנִי, ואולם מבן-המלך לא אוכל להרפות”.

והמלכה חבקה את בתה בזרועותיה ותען באהבה ותאמר": “אנחנו השתַּים לא נוכל להפָּרד אשה מעל רעותה. הן לא תחפצי כי אעזוב את ארצי ואת ממשלתי ואלך אחריכם, ולכן שובו אַתּם ושְׁבו עִמי, היי לבן-המלך לאשה ככל אשר תאַוה נפשכם ואחרי מותי יֵשב על כסאי אחרי וימלוך תחתי”.

ובן-המלך והפרינצה הִילדה חבקו איש את אחיו בשמחה ובקול צהלה ואת יד המלכה הטובה נשקו וישובו שלשתם יחדו, ובכל מקום אשר הגיעו באו יושבי המדינה ויצהלו לקראתם, ובבֹאם אל ההיכל החֵלו ימי משתה ושמחה בחצר המלכות ולכל העבדים ולכל יושבי הארץ, ויהיו ימי הַמִשְׁתִּים עשרים ואחד יום, ואחרי-כן היתה חתֻנת הפרינצה הִילדה ובן-המלך, ובַעמוד הפרינצה תחת חֻפָּתָהּ נפלה על צוארי אמה ותאמר אליה בקול דממה: “הן אשה אהיה לאיש, ואולם אותֵך לא אעזוב לנצח”.

ולנצח לא עזבה את המלכה ותאהבנה כימי היותה נערה קטנה ושוכבת בחיקה. וחוט הלב היה דק, אשר לא ראה אותו איש זולתי המלכה, ואָרֹך היה, אשר לא ידעה אותו הפרינצה הִילדה לעולם בהיותה בקרב הארץ, ובצאתה אל מחוץ לארץ ותצא אמה כפעם בפעם עמה יחדו ולא נתנה את החוט למרוט בו עד למכאוב.

והשָנים חלפו והמלכה הלכה הָלֹך וְזָקֹן, ותזקן מאד מאד עד היות חייה למשא עליה. אז קראה במו פיה לַמָוֶת, אשר גרשה אותו לפנים, ובבֹאו והוא יָרֵא וְחָרֵד מעט בהתיצבו לפניה ותאמר לו: “עמיתי המָּוֶת! עתה לא יבָּצר עוד ממך לקחתני. הנני נכונה”.

“וחוט הלב?” ענה המות. “הן לנַתּק אותו לא אוכל ולקחת את הפרינצה עמי גם היא לא צֻוֵּיתִי”.

אז באה מחשבה בלב המלכה העיֵפה למות לפנות גם הפעם לְשָׂרת הילדים אשר היתה לה לישועה לפני ימים רבים. ויהי בערב ותעל אל מגדל היכלה, ובהָחֵל החסידות הנושאות ילדים לעבור על פניה, ותקרא לאחת ותשאל מעמה, אשר תגיד לשָׂרַת הילדים כי המלכה קוראת לה וכי הדבר נחוץ.

והחסידה עשתה את דבר המלכה בשובה וממחרת היום באה שָׂרת הילדים ותתיצב לפני המלכה. ופני הַשּׂרָה לא שֻׁנו ברב או במעט, עוד קומתה גבוהה ועיניה מאירות ושערותיה לבנות ושמלתה תכלת ומגבעת קטנה ולבנה על ראשה, ורק המלכה לא היתה עוד אשה צעירה ויפה כאז, כי אם אשה יְשִׁישָׁה אשר פניה קֻמטו ועינה קמו ושערותיה כמו שלג. ושׂרת הילדים התבוננה אליה רגע אחד בחמלה גדולה ואחר כן החליקה בידה על קדקד ראשה הלבן ועל לחייה המקֻמטות ותשאל באהבה: “מָה אַתּ שואלת מעמי, בתי הנחמדה?”

“שׂרָתי היקרה”, התחננה המלכה אליה בקולה הרפה. “אֵיתָן הוה חוט הלב כל הימים ואולם עתה בא המועד לְנַתְּקוֹ, ואת הדבר הזה רק אַתּ לבדֵךֻ תוכלי לעשותו עשי-נא עמי את החסד הזה וְהִתַּרְתְּ אותו, למען אשר יבוא המות וישאני עמו למנוחה, כי עיֵפה אנכי”.

“בתי”, ענת שׂרת הילדים, “את חוט הלב לא יוכל איש לְנַתֵּק, לא אני ולא המות. ואולם לדבר הזה אַל נא תשיתי את לבך, לכי למנוחתך בשלום ובִטחי בי, כי לא יאֻנה לבתךְ כל אָון”.

“בָּךְ בטחתי”, ענתה המלכה ותשק את ידי השָׂרה למו פיה, ושׂרת הילדים נשקה לה גם היא אל מצחה וַתָּנָד בראשה ותֵּעָלם מעיניה.

ובחצי הלילה בא המות וידַבר קְצָרוֹת ויאמר: “הכל נכון, בֹּאי”. ובקר מצאו את המלכּה מתה על מטתה. והפּרינצה הִילדה היתה למלכה ותתאבל מאד על אמה, אך מעט מעט נִחֲמָה אחריה, כמשפט הילדים מאז במות עליהם אבותיהם. ואולם מהעת ההיא והלאה לא מצאה את לבה לעזוב את ארצה, כי כפעם בפעם בבֹאה עד הגבול הֵחֵל לבה לִכְאַב עליה עד להפליא ותִּמָּשֵׁך בחֹזק היד לבוא יום יום אל קבר השיש אשר לאמה. וכאשר זָקְנה מאד גם היא, וַתָּמָת וַתִּקָבר בקבר אמה וחוט הלב העשוי זהב אשר עין איש לא תראֶנו יָצא וַיְּרֻקָּם מלב האם המתה אל לב הבת המתה גם מאז והלאה עד עולמי עולמים.

מה היא התכלית האחרונה, אשר אליה ישאפו בתי-הספר, הלמוד והחנוּך? גלוי הדבר, כי תכליתם של כל אלה הוא אך להנעים את החיים על ידי העמקתם, העשרתם ויפּוּיָם. רק דעה אחת יכולה להיות בדבר זה. הפדגוגים האומרים כי יש תעודה אחרת לבתי-הספר עומדים בחצי הדרך, מבלי בוא עד המטרה הקיצונה. אם יאמרו, למשל, כי חובת בתי-הספר היא לתָאֵר את אָפיָם של הלומדים, אז נשאל פירושן של המלות האלה. מה כונתם בזה? הן תֵּאוּר האופי של התלמידים איננו תכלית בפני עצמה, ולא למען שַׂמֵּחַ ביפיו את עיני המבינים ייגעו המורים, המדריכים והמחנכים, כאשר ישַׂמחו, למשל, את העין על ידי טביעת פרוטומיות של בדיל-נְחֻשְׁתָּן, כי אם תכלית מועילה אחרת יש בזה. אופי מתואר, כלומר: מגמות קבועות, סבלנות בכל המעשים, תֹּקף הדעות, רוח נאמן ועשוי לבלי-חת, – זהו כלי-זין מנוּסה במלחמת הקיום. אופי מתואר נותן לבעליו את היתרון לנַצח את המתחרים אתו ואת אויביו הקמים כנגדו, ואם נגזר מן השמים כי ינצח הרע את הטוב, אז ימצא תנחוּמים בזה, שדוקא מעלותיו הטובות היו סבת מפלתו ויתגאה בה.

ויש אומרים כי תעודת בית-הספר הוא לתאר את הרוח, לחזק את הרצון ולהגביר את חוּש הטוב והיופי. ולמה על אלה? את הרוח יתארו למען ישיג את חזיונות הטבע והחברה, למען ירגיש את העֹנג להבין, לכל הפחות עד נקודה ידועה, את עצמותם וסבתם של דברים רבים, למען ימנע את עצמו מן הסכנה ולמען ידע להפיק תועלת מכֹּל. את הרצון יחזקו ויאמצו למען ירחיק את בעליו מפני כל הדברים המזיקים לו. מגבירים את חוש הטוב והיופי שבאדם, למען ירחיבו ויעמיקו את חוג-רשמיו הנעימים. ותכליתם של כל הדברים האלה, הוא – להנעים את קיומו של אדם.

האם נאמנים המה בתי-הספר של בני דורנו עם סדריהם ושטות-למודיהם לתעודתם זאת? אני כופר בזה. כמעט כל בני האדם שואפים אך למטרה אחת בתבל, והיא – ההצלחה החיצונית. בלי הצלחה (ערפאָלג) אין החיים יכולים להיות נעימים להם. אם יאמרו לבני האדם, כי ימתיקו את חייהם, אז יבינו את כונת הדברים שיָקלו מעליהם את השגת ההצלחה. ואם תקותם זאת לא תבוא, אז יאמינו כי הוליכוּם שולל. כן יחשבו וכן ישפטו תשע מאות ותשעים ותשעה איש מאלף. ויוכל היות כי מהספר האמתי של האנשים הדורשים מחייהם דבר אחר שהוא שונה לגמרי מההצלחה החיצונית, הוא עוד יתר פחות מאשר שערתי פה. אבל בתי-ספרנו מעַתְּדִים את תלמידיהם לכל דבר שבעולם, אך לא לההצלחה, למקור האֹשר היחידי של רוב בני האדם. האידיאלים של בית הספר המה שונים לגמרי, ועוד זאת כי יתנגדו להאידיאלים של החיים. תכנית הלמודים והחנוּך של בתי-הספר כאלו נוצרו במִתְכַּוֵּן לגַדל אנשים, אשר בבואם אל שוק החיים ולאזניהם תגיע ההמולה הבלוּלה ישנאו ויבזו בלבם את העולם ובני האדם, וינוסו מתוך המון המתגוששים בשביל הַמִּרְעֶה השמן בחברה ובמדינה להִמָּלֵט על נפשם בקרן חשכה ולחלום את חלומותיהם. ובלי כל מלחמה יניחו את מקומם לאחרים, להדיוטים, על סעודת-החיים. זה הוא העיקר. הדבר יֵראה, כאלו כל בתי-הספר הם המצאת אנשים ערומים,למען קלקל בעצם וראשונה את הקיבות הבריאות של בני הנעוּרים, אשר תיאבונם לאכילה יוכל להיות ברבות הימים למִפגע להם ולכל הכנופיה. הדבר יֵראה, כאלו המורים רואים בתלמידיהם את אויביהם העתידים ללחום אתם על כל נתח טוב, לכן יכרתו את צפרניהם, יַקהו את שניהם וישימו משקפים כחולות על עיניהם. בתי-הספר מכינים את תלמידיהם למלחמת-הקיוּם באופן כזה שיכינו את אנשי הצבא לשדה-קטל, אם ילמדום וישננו להם, כי כלי-זינם נתוּנים להם למען ישאירום בשעת המלחמה בביתם, כי חלילה להם לירות על ראשי אויביהם, אם גם אלה ימטירו עליהם כדורי-מות, כי את עמדתם הטובה יניחו לצורריהם הצרים עליהם, ובכלל טוב להיות מוּכים ומנוצחים מלהיות מנַצחים.

ההצלחה, אשר אני מדבר עליה בפרקי זה, פירושה קצר: למצוא חן וכבוד בעיני רוב הבריות…. את המטרה הזאת יכולים להשיג בדרכים ואופנים שונים. רוב הבריות מכבדים את העשירים או המתעשרים, את הנושׂאים על חזיהם פתילי משי מכל הצבעים ועליהם אותות-כבוד מכל המינים, את בעלי הכנויים הארוּכים, את בעלי המשרה והשלטון, את האנשים אשר קנו להם שם ופרסום כגדולים, כחכמים, כמלומדים, או כנדיבים ובעלי-צדקה. הכבוד מביא לבעליו פרי ותועלת, ופעולתו החוזרת היא באופנים שונים: לפעמים היא חמרית ולפעמים היא רוחנית או גם מעורבה מזו ומזו בשעורים שונים. מדה טובה יש לו לֶהמון להביע את ערך האנשים שהוא מכבד באותות ומספרים ממשיים. הרופא “הנודע בשערים”, חולים רבים דופקים על פתחו ומשלמים לו ביד רחבה. הסופר שהוא מפורסם, ספריו הולכים ונדפסים במהדורות רבות ומביאים לו ריוח טוב; מי שהוא מכובד על ההמון וחשוב בעיני רוב הבריות, יש לו אפוא האפשרות להרויח כסף רב ולהתענג על כל אותם הדברים שיש לקנותם בעמק-הבכא, בעד ממון. אלה מבעלי ההצלחה רואים את מרום תענוגיהם באכילה טובה, אחרים מהם – בכוס רוָיָה. אלה מהם – במחוללות, ואחרים, המשוּנים והמוּזרים שבהם, רואים, אוּלי, את מרום אשרם בתמיכת עניים מהוּגנים. אך מי יִמנה את נטיות בני האדם! הזכיות הבלתי-חמריות של ההצלחה (ערפאָלג) הן ממין אחר, ואף כי לפי דברת ההמון אי אפשר לסלק בהן חובות או לקנות במחירן דבר מה בשוק, בכל זאת יש להן בעיני רוב הבירות ערך גדול. אין חקר לרוח האדם! החנונִי, אשר לא יתן בהקפה לבעלי הזכיות האלה אף קֹמץ פלפלים, אם גם מעורבים המה בגרעיני זית, – אותו החנוני עצמו נכון לקנות את הזכיות הבלתי ממשיות האלה בכל מחיר, ולהקריב להן את עתו, סבלנותו, תאוותיו וגם את ממונו החביב עליו מגופו. והזכיות הבלתי חמריות האלה הן: כשהנך הולך בחוץ ירימו מעט לפניך את המגבעת לאות שאילת-שלום, או העתונים מזכירים לעתים קרובות את שמך ולפעמים יוסיפו עליו גם כנויי-חנף. הזכיות האלה מקבלות בקרב מפלגות-החברה צורות שונות: אלה מהן זוכים לשמוע במשתה-החצר איזו מלה או דבוּר מפי המלך או אחד הנסיכים, ואלה מהן זוכים כי יציגו את תמונותיהם לעין רואים באחד החלונות של בתי-מסחר-הספרים או ידפיסום באחד העתונים המצוּירים; אלה מהן זוכים, כי הנוסעים לְשֵׁם טִיּוּל וענג, הבאים מארצות וממדינות זרות, חושבים לחוב להם לבקר אותם בביתם ולראות את פניהם מדי עברם בעירם, ואלה מהם – מכתבי תפלה, מיופים בצעצועים ובסלסולים של כתב ולשון, מבני עירם או מבני ערים אחרות; אלה מהם זוכים כי המשרתים של בית המשתה שהמה ממבקריו הקבועים, יַראו להם אותות-כבוד מיוּחדים, ואחרים – כי יפנו אליהם בבקשה שיתנו גם הם את נדבתם להקמת מצבת-זכרון למבַשֵּל-בְּרִית מהולל, או המה זוכים כי יזמינוּם לארוחת הצהרים או הערב באחד הבתים החשוּבים. הרי לכם דוגמאות אחדות מהזכיות הבלתי-חמריות, כלומר: הרבית מקרן-ההצלחה. אמנם בשוּק אין להן מחיר ממשי, אבל בני האדם מתגאים ומתקשטים בהן עד מאד. לא בטעוּת מניתי את ההזמנה לסעודה בין הזכיות הבלתי חמריות, כי אם בכוָּנה עשיתי זאת. כי לא המאכלים הטובים המוּבאים אל שלחן הקרואים הם העיקר בזה, כי אם הכבוד בעצמו.

עתה נראה, אם יתנו בתי-הספר לחניכיהם ותלמידיהם את כלי הנשק הדרושים להשגת ההצלחה, ואם יורוּ להם את ראשי יסודות החכמה לרכושׁ את הקנינים החמריים והרוחניים המנוּיים למעלה. ראשית לכֹל עלינו להודות, כי אין אנו יכולים לערער הרבה על בתי-ספרי-העם (פאָלקסשולע). את התינוקות הלומדים בבתים האלה אי אפשר להורותם את חכמת-החיים, ואת הדרך אשר יבחרו להשגת ההצלחה, כי הלמודים האלה דורשים במדה ידועה התפתחות-שכלית ובגרוּת רוחנית. הילדים לומדים בבתי-ספרי-העם את הקריאה, מלאכת הכתב והחשבון והדברים האלה, ביחוּד צרופי המספרים, יכולים רק להביא תועלת בחיים. חכמת החשבון הוא דבר גדול להנותן, אם כי ערכה פחות חשוּב בעיני המקבל. גם הכתב והלשון הם סגולה יקרה בידי האנשים שלא ישתמשו בהם לרעה. גם האוניברסיטה איננה מביאה רעה כל כך גדולה לבני הנעורים, יען כי החברות והאגדות של התלמידים נותנות להם את האפשרות לפַתֵּח או לרכוש כשרונות אחדים שהמה נכבדים מאד בחיים כמו, למשל, להסב עליהם את דעת הגבוהים והגדולים על ידי נאומים ודבּוּרים מפוצצים וע"י עסקנות של הבל, או לכַוֵן אל הדעות השולטות בארץ ולדבר בשמן, גם להחליפן לפי הצֹרך ולפי השעה, או להתרפס לפני רַבֵּי-השלטון ולמצוא בעיניהם חן ושכל טוב. ההתבוננות בשים לב אל היחס השורר בין המורים מן המנין ושלא מן המנין, בין הדוצנטים והעוזרים של הקתדרות מעשרת את בעלי הכשרון בידיעות שיש להן ערך גדול בחיים. אוּלם לצערנו לא יצאו בתי-מדרש-המדעים הגבוהים את ידי חובתם לתלמידיהם בלקח הטוב, אשר יטיפו להם בקרב האגֻדות ולא יסתפקו לפעול על נפשות הצעירים, רק בהראותם להם את דרך המורים השואפים לעלות מעלה מעלה במשרתם ואשר ישתמשו לצֹרך זו בכל התחבולות, ולאו דוקא הכשרות והישרות, כי אם עוד יעמיסו על צוארי הבחורים את משא השעוּרים והחִנוּכים והעבודות בבתי-הנתוח, ההרכבה וההפרדה וכדומה. ואני מסופק מאד אם כל הדברים האחרונים האלה, מְיַגְעֵי הנפש ומבלבלי המוח, מביאים תועלת ממשית להצלחת התלמידים בחיים. ובתי הגימנזיון אינם שוים אף קליפת השוּם. המה מקלקלים ומשחיתים דוקא את אותם כשרונות תלמידיהם הדרוּשים למלחמת-הקיוּם. כל הלומד בהם מבלה את שנות נעוּריו לריק ולבהלה. הנני שואל, מה היא התועלת הממשית אשר יוציא הנער מקריאתו בספרי הוֹרַץ והוֹמיר? האם יהיו לו אחרי כן לעזר להבין על ידם יותר את השירה והפיוט של שער-האשפוֹת? או מה יתנו ומה יוסיפו לו הקריאה והלמוד בספרי גֶתֶּה ושילֶר? האם ימצא בהם חמר להלצות ולחדודים על דבר “התלמיד-העני”? בקצוּר: אין הנער לומד להגימנזיון דברים אשר ימצא בהם אחרי כן צֹרך בחיים, והדברים אשר הוא לומד שם יהיו לו אחרי כן למותר וגם למשא.

אכן בתי-ספרנו מלאים מגרעות וחסרונות, ואין דבר זה יכול וגם צריך להִמָּשך ימים רבים. ובחזון רוחי הנני רואה, כי עוד מעט ויקימו בתי-ספר, אשר תכלית אחת תהיה להם: להכין את בני הנעורים להצלחת-החיים. רק זאת תהיה מטרתם, ואחרי אידיאלים מפשטים לא ירדפו עוד. אמנם גם בימינו ישנם אנשים אשר ישיגו את ההצלחה, מבלי אשר למדו והכינו את עצמם בבתי-אולפנא כאלה. אבל אין הדבר הזה סותר את אמתת רעיוני. בימי החֹשך והבערות היו אמנם גם בארצות, שלא היה שם כל זֵכר לבתי-ספר, מלוּמדים וחכמים, בתור פרטים היוצאים מן הכלל, אשר קנו את ידיעותיהם רק בשקידתם על הלמודים וביגיעת נפשם בלי מורים ומדריכים, ובלי כל עזרה מן צד. אבל כמה עמל, כמה עבודה דורש למוּד בודד כזה! כמה זמן יאבדו מבלי כל הכרח ומבלי כל תועלת! כמה מכשולים ומעצורים, כמה שגיאות וטעיות ימצא הלומד מעצמו על דרכו! וגם באופן היותר טוב תורתו, שהוא ממית את עצמו עליה, בלתי שלֵמה ובלתי נקיה מחרוּלים וקוצים. אבל המורה ישים את המעקשים בדרך הלמוּד למישור; המסורה אשר בבתי הספר ודרכי התורה המעוּבדים וסלוּלים ישמרו את התלמידים מאבני נגף וצורי מכשול, מפח השגיאות ומרשת הפלפולים העקומים. האנשים אשר השיגו את ההצלחה בחיים כמלוּמדים-מעצמם, בלי עזרת מורים ובתי ספר, אם ישובו להביט על הדרך אשר עברו עד בואם למטרתם, יודוּ בעגמת הנפש, כי אלו נמצא להם בימי נוּדם מנהל ומורה, או אלו ידעו את המקום, אשר בו ידעו, לכל הפחות, ידיעה שטחית, כי אז לא התנגפו רגליהם, לא נוקשו ונלכדו, לא נכשלו ולא נפלו פעמים לאין ספֹרוֹת.

הנני מודיע מראש: בבית-ספר ההצלחה, אשר בניתי בחזון רוחי, לא תהיינה מחלקות לנערות. אין האשה צריכה למורים ושטות במה שנוגע לחכמת החיים וההצלחה. מטבעה היא מזוּיָנה בכל הידיעות הדרושות לתכלית זו. והערמומיות הקטנות החסרות לה במקצוע זה היא לומדת בזמן קצר מעצמה. רוב הנשים שבחברתנו האנושית שואפות כיום אך אל מטרה אחת: למצוא חן בעיני הגבר. ולמען הגיע אל מטרתן זו, דרוש להן רק להיות יפות או להתיַפות ולהתקשט. רק בעלי רוח הפכפך נפלו על הרעיון האומלל ליסד בתי-ספר גבוהים לבנות¹, אשר שם ילַמדו את הבריאות האמלָלות האלה לרשום (צייכנען), לפרט על הפסנתֵּר, להגריס שניהן בבטוּי שפות זרות ולהטעים את המלים בהטעמה משונה המביאה לידי שחוק ולהחליף את הזמנים ולסכסך את המאורעות של דברי ימי העולם. תכנית בתי-ספר כאלה היתה יכולה להִוָּלד רק במוח הבתולות הזקנות, הרגזניות והכעסניות, או במוח הגברים האמללים, מוּמֵי-הנשואים, אשר “ארורותיהן” מניפות עליהם יד ושוט. בני המזרח המה יותר פקחים בנוגע לחנוּך הבנות. בחכמתם המתנחלת מדור לדור המה מביטים על זה ביתר בינה ודעת. בנותיהן אינן לומדות כי אם לשיר שירים, לחול במחולות ולנגן בכנור, לספר אגדות, לצבוע את צפרניהן ולקרוע בפוך את עיניהן. היוצא מזה כי בנות הקדם לומדות רק את אותם הדברים המחבבים אותן על הגברים, רק את אותן הידיעות המטעימות את מחמדיהן וקסם יפין וחִנן ומושכות אחריהן את לב אלוף נעוריהן בחבלי נעם. אולם בנות-המערב המִּסכנות משועבדות לשטת-החנוך השוררת המעכבת אותן להִשען על נטיתן הטבעית, אותה הנטיה המגדת לנשים את תועלתן והעוזרת להן בהצלחתן הרבה יתר מכל המורים, בין שיש להם משקפים על עיניהם ובין שאין להם, של מכון-למוּדיהן. רק אחרי אשר השליכו אחרי גֵוָן את כל אשר רכשו בבתי-ספריהן, רק אחרי אשר שכחו את תורת מוריהן ומורותיהן ישמעו לקולן הפנימי ויפתחו על פי נטיתן הטבעית. אז תלמדנה מעצמן את החכמה להשתמש בכחל ובשרק ואת כל הסודות שבתורת התַּמרוקים והתלבֹּשת; אז תלמדנה מעצמן איך לשבת, איך לעמוד ואיך ללכת באופן שיבליטו בשמלותיהן את כל התובע את העין; אז הנה משיגות בלי כל מורה את המנוּת להשתעשע במֵנִיפן (פאָכער) בחֵן מיוּחד, להעיף את מבטן המלא געגועים הנה והנה, לעשות הַעֲוָיוֹת ותנועות בפניהן שהן רמז לאהבה וחבה, לתשוקה והמיַת הנפש ולצפצף ולפטפט כילדות תמימות, לחקות בקולן את הוללות הנערוּת ואת הנעימוּת העוקצת שבצניעוּת הטהורה. וכשהעלמות מזוּיָנות בכל התחבולות האלה בטוחות הנה, כי בכל מקום בואן תמצאנה עֵדֶר מְאַהבים, מחוללים, אנשים שואפים לצִלן בהזיה רבה וגם בעל הגוּן וראוי להן וכל יתר הדברים המיַפים והמנעימים את החיים. הנשים הנשואות תעקמנה, כמובן, את חטמיהן למראה פני הבתולות האלה, אשר גם בלבות הגברים הישרים והנבונים תעוררנה גֹעל-נפש. אלה האחרונים חושבים, כי חֵלֶב, כתמי-צבעים, אבק-קמח וכל מיני טיח נאים ויאים לפני האשה כאשר הם נאים ויאים, למשל, לשמלת-משי, כי כסתות הכתפים ומרדעת שמאחורי השמלה נותנות להאשה צורת גבנת ונגועות שחפת או צורת הוטנטוטית, והעגבנוּת וההתקשטות משחיתות את הוד צלמן גם של היפהפיות באמת. אבל מה לה להאשה ולבקֹרת קשה זו? היא איננה מבקשת למצוא חן בעיני בנות מינה, ואיזו תועלת תמצא בזה! ומה שנוגע להבקֹרת של הגברים לא תשים את לבה לאחד הבטלנים שלא יתן עליה את הסכמתו ויהפוך לה עֹרף, אם אך הצעירים והמהוּדרים מכלוּב חובבי-סוסים יביטו עליה בעיני חמדה. אין האשה יכולה בשום אופן להסתגל, במה שנוגע לתלבשתה ולהליכותיה ונמוסיה, לתביעותיו של איש-הטעם באמת. איש כזה הוא יקר המציאות, והאשה בחכמתה הטבעית מבקשת למצוא חן בעיני ההמון, בעיני הרוב הגדול, ולא בעיני האנשים שמעטים כמותם.

לא כן הגבר. לו דרוש ללמוד את חכמת ההצלחה. למען יגיע אל מטרתו, דרוש לו למצוא חן בעיני בני מינו הוא, ודבר כזה לא כך נקל. אמנם יש פרנסות ידועות, אשר על הגבר רק למצוא חן בעיני הנשים ודַיוֹ, כמו בתור “האוהב הצעיר”, בתור משורר על הבמה או בתור משרת בית-רכולת כלי נשים. אנשים מבעלי אומניות זו קרובים הם להצלחתם, אם גם לא קראו ולא שנו. אם הטבע היתה להם כאם רחמניה ותפזר להם את מתנות הגויה ביד רחבה, אז ירוצו ארחם, כאלו כֹּח-הקיטור דוחפם, ומהר ישיגו את מטרתם, אם גם לא התקינו את עצמם בבתי-ספר. התורה והעבודה לא יתנו להצעיר שפם דק ומסולסל המלא חן ולא גם קְוֻצות יפות, אשר חכמת-הגלב עושה בהן “נפלאות גדולות”. מי שהוא בחור כארזים, יפה עינים וטוב תֹּאר, הנה אין לו לדאוג על דבר הצלחתו בתבל. בחור כזה ילך מעלה מעלה וירום ממדרגה למדרגה. אם נער הוא בבית אדוניו ומקומו בבית המבשלות, יפתחו לפניו את הדלתות וסופו להיות הסוכן אשר על הבית. אם שרת הוא בבית-מלון, אז יביא אֹשר לו ולבעליו. הבנות, ואולי גם האמות הכבודות, תהיינה לו תמיד למליצות-יֹשר ותסוככנה עליו בכנפיהן הרקות והדקות. “ילד-שעשועים” כזה יזיק רק לנפשו, אם יחפוץ להוסיף על יתרונות גויתו גם את מעלות הרוח. אם ירבה לקרוא בספרים, אז רק ישחית את זיו עיניו וזהרן. אם יקנה חכמה ודעת, אז יבעת את הבנות ולא תהיינה עוד חפשיות ופרוצות בפניו, שכלו ישים רק מתג בפיהן הקטן ואסורים על תנועותיהן הטבעיות. מי שהוא יפה כאליל יוָני ושוטה כדג בנהר, יורש את גן-העדן של מחמד בארץ. אנשים מהמין הזה אין להם צֹרך בבתי-ספר, כאשר לא יצרך להם גם גאון הרוח.

אולם הגאון הוא פרט היוצא מן הכלל, והעולם נוהג כמנהג הבינונים והכל ערוּך ומסודר ומנוסח בתבל לפי רוח האנשים המצויים ושכיחים לרוב. ביטהובן יהיה למה שהוא צריך להיות על פי טבעו, אם גם לא ילמוד בבית-ספר לשירה וזמרה, אולם בהרבה גלגולים יתגלגל בן-החזן, בעל הכשרון המצוי, עד אשר יזכה להיות למנצח בנגינות. אלילי-היופי, הרוזנים אשר הכנסותיהם לשנה היא “חתיכה הראויה להתכבד” ובני העשירים האדירים אין להם לרדוף אחרי ההצלחה, כי ההצלחה רודפת אחריהם. בתי-ספרי להצלחה נועד רק לבני המון האומלל, אשר יִוָּלֵדו ערֻמים מכנוי-כבוד ומכנסות שנתיות, ובכל זאת יחלמו חלומות האֹשר והעֹשר. והנה הבינונים בודאי צרכים ללמוד בבתי-ספר את חכמת-האגרוף ותורת החטיפה ולהתקין את עצמם כראוי למלחמת-הקיום, למען לא יהיו בין הנחשלים והנופלים בחיים.

אלו היה בית-ספר ללמודי ההצלחה קים ועוֹמד, היה מנהלו חיָּב להגיד גלוי לכל אב המוסר את בנו על ידו כדברים האלה: “אדוני היקר, קודם לכל עליך לדעת ברור היטב מה אתה חפץ. אם רצונך שבנך יחיה בעולם אידיאלי, אשר רק הצדקה, הטוב והיופי שולטים בו ועקבות האולֶת, הרשעה והגאוה לא נודעו שם, או אם תאמין כי בנך יעשה הכל ביֹשר לבבו וכחובתו הפנימית, מבלי שים לב אל דעת ההמון ואל הסכמת אספסוף-השוק, אז אין לו מה לבקש בבית-ספרי. הוא לא ימצא בו את הדרוש לו. אז יקרא את שירי המשוררים הישָנים והחדשים, אז יתענג על ספרי חכמה ומדע וישים לבו לתורת מוריו. אבל אם חפצך כי בנך יהיה לבן-אדם-המעלה, אשר הכל משתחוים לפניו בחוץ, אשר יש לו מרכבות וסוסים והוא נוסע בקרונות של המחלקה הראשונה ומתאכסן בבתי-מלון מהמדרגה היותר עליונה, בקצוּר, אם הנך חפץ כי בנך יהיה לאיש עשיר, אשר דבריו נשמעים והוא בז להרעבתנים העניים ולבני בלי שם, אז תנהו על ידי למען ילמוד ויחכם בבית-ספרי”.

בית-ספר ללמודי ההצלחה צריך, כמובן, להיות בעל מחלקות תחתונות ועליונות ככל שאר בתי הספרים ללמודי חכמה ומדע, כאשר לא כל הרודף אחר הכבוד שואף להיות מיניסטר או לרשת מיליארדים. יש אשר יסתפקו במוּעט, והם צריכים רק לראשי יסודות הלמוּד. על פי זה יש אפוא מן ההכרח לחַלֵּק את בתי-הספר ללמודי ההצלחה לשלשה סוגים: לנמוכים, לבינונים ולגבוהים. הראשונים יהיו נועדים בעד אלה מהתלמידים הבוחרים להיות בעלי מלאכות, או סוחרים וכדומה. לַתלמידים האלה דרוּש לשַׁנֵן רק פסוק אחד, אשר חכמת-ההמון כבר חברה אותו, והוא: “היֹשר היא הערמומיוּת היותר מחוּכמה”. הסנדלר אשר יתפור נעלים חזקים ויפים ולא ירבה במחיר עבודתו, החנוני אשר ימכור להקונה המבקש סוּקר את הסחורה הזאת ולא חול תחתה הוא ימצא את דרכו בחיים, אם נפשו לא תלך בגדולות והוא מסתפק בארוחת בשר וירק בכל יום. ואף כי הבריות אומרים, כי הרחבת-הפה וקִשקוּש הלשון הוא אחד מחלקי האומנות והמסחר, אבל מי שיתבונן בדבר יִוָּכח, כי עליו להזָּהר מכלל זה. השקרים, הגוזמאות ורבוי-הדברים לא יכסו את המגרעות שבמלאכה ואת החסרונות שבסחורה, וגם הפקח שבאומנים והחרוץ שבחנונים לא יְעַוְרוּ את עיני הקונה, יהיה גם שוטה ופתי, פעמים רבות. לכן מה שנוגע להפרנסות האלה הננו יכולים לשפוט את טיבם של העוסקים בהן על פי הצלחתם ושכר עמלם שהמה רואים בחייהם, יען כי כל אחד בקי בדברים כאלה. אם הבגד הוא רחב או צר, זאת יִראה כל איש; אם חזקה היא המטה, או חוליותיה חורגות במסגרותיהן, זאת ירגיש כל איש, גם אם לבו לא ראה חכמה הרבה, וגם הרקחות והטבחות יודעות להבדיל בין דג מסריח לדג חי, בין חלב מזויף לחלב טבעי.

לא כן הדבר בנוגע להפרנסות מהמדרגה העליונה. מי שבוחר באחת מהן צריך הוא להִכון את עצמו כראוי בבית-הספר התיכוני ובבית-המדרש הגבוה, למען יהיה בטוח בהצלחתו העתידה. פה צריך לשַׁנֵּן להתלמיד כללים ופרקים אחדים, המתרחקים ומתנגדים לגמרי לאותם של שטת-החנוּך המצוּיה. פתגמי-ההמון כוללים לפעמים בקרבם גרעיני אמת. הא לכם, למשל, אחד מהם: “הענוה תפארת היא לבעליה, אבל הצלח יצליחו בלעדיה”². זהו כלל גדול בחיים. ובאמת הענוה הוא המכשול היותר גדול והיותר מסוכן על דרך ההצלחה בתבל. הֱיֵה משוּפר במעשים טובים וגדולים, הֱיֵה מלא כשרונות ויתרונות כרמון, מסור את נפשך על כל דבר נעלה ונשגב, אך אם להַותך עָנָו הנך, אז לעולם לא תבוא על שכר עמלך ולעולם יהיה מקוּפח. אולַי יקימו מצבה על קברך, אחרי אשר כבר יעלו עשבים בלחייך ורמה תאכלך; אבל גם דבר זה איננו יכול להבטיחך לנכון. בחייך בודאי לא תראה את עולמך: לא כסף ולא כבוד יתנו לך חֵלף עבודתך הקשה. הידעת את פירוּשה ופשוטה של המלה ענוה? אני אגיד לך. זאת אומרת: להִשּׁאֵר על יד הפתח ולהניח לאחרים את “המקומות הראשונים”; להתמהמה ולגשת במרך-לב אל השלחן, אחרי אשר האחרים כבר אכלו ושבעו והותירו רק שיָרים ופרורים; לחכות עד אשר יביאו ויתנו על פה פת-לחם, תחת לתבוע ולדרוש, אם לא לבקש ולהתחנן, להתקוטט, להתנגח ולהתגושש על מנה יפה, חתיכה הראויה להתכבד, מסעודת הכלל. האיש הרוצה ובוחר להיות ענו, עליו לדעת מראש כי יכולים לשכוח שהוא עומד אצל הפתח ועיניו נשואות אל חלקו הדל, כי יכולים לבער על השלחן את כל המאכלים עד תומם, מבלי הותיר שריד כמעט, מבלי שַׁיֵּר אף עצם קטנה לְלַקֵּק. “יהללוּך זרים ולא פיך”; חלילה! הבל הבלים! ההפך מזה אמת: לעולם תדבר על אדותך ומעלותיך, רק על אדותך, דַּבֵּר ואל תחדל! אל תשים לבך, אם השומעים לא ימצאו חפץ בדבריך. ראשית לכֹל דבריך מוצאים חן בעיניך אתה. ומלבד זאת, כל זמן שאתה מרבה לספר שבחיך ומעשיך, גבורותיך ונפלאותיך הנך מעַכֵּב לדבר על אדות אחרים, ואוּלי גם על אדוֹת שונאיך. וסוף סוף יִדבק דבר מה מדבריך בזכרון האנשים, גם אם נוֹח הוא לאבד את כל מה שאוצרים בו. כמובן תּזָהר מאש, לבל יכשילך פיך לספר אף שמץ דבר שיש לדרוש או למצוא בו רמז שהוא לגנאי לך. אל תציב גבולות לדבריך ואל תתנם לשעורים. שַׁבֵּחַ, קַלֵּס והלל את עצמך, ובדברך על אדות יתרונותיך תהיה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, וכל דבריך יהיו בהתפעלוּת והתלהבות. את מעשיך תרים עד לשמי שמים ואור רב תשפוך עליהם מכל צד ועבר. את נקיפת אצבעך הקטנה תרומם עד למעלת אחד המפעלים הכבירים שלתקופתנו, הבטח תבטיח לשומעיך כי כל העולם מתפלא ומשתומם על זה, ואם השעה צריכה לכך, אז חזור נא על התהלות אשר השמיעו באזניך, או אשר בדיתָ מלבך. אם תחזק בשטה זו ותלך בדרך זו תגבה ותרום מאד. החכמים אמנם ישחקו לך, או יתרגזו לשֵמע דבריך. אבל מה לך ולהם? החכמים המה מתי מספר ובטלים ומבוטלים הם בקרב ההמון הגדול ולא המה חולקים את הפרסים בחיים. גם שונאיך והמתחרים אתך יתנו בך דֹפי. אבל זו רק לטובתך! הקדם להם ואמור, כי רק הקנאה מדברת מגרונם, וזאת תהיה לך למופת חדש על גדלך. אולם הרוב הגדול, דוקא ההמון היוצר את ההצלחה, יאמין בדבריך ויחזור בפיו על התהלות שפזרת ביד רחבה לנפשך, גם יַפנה לך מקום אשר אליו שאפת. מרך-לבבם ועצלות מחשבתם של בני ההמון הם הם מקור ברכתך והצלחתך; המה לא ירהבו עז בנפשם להתנגד. אם יַזמינו אותך למשתה, אז תאמר גברת הבית “האיש הזה יש לו תביעות גדולות. כל הכבוד אשר יחלקו לו, מעט הוא בעיניו. מה לעשות? אין ברירה אחרת, כי אם להושיבו על יד ימיני, כי אם לא אעשה כדבר הזה יחשוב לו זאת לעלבון ויקום וילך מזה”. ואם בין הקרוּאים ימָּצא איש שהוא ראוי באמת למקום זה, אז אם ענו הוא יאמרו לו בנחת: “הן לא תשים לבך לקטנות כמו אלה, כי גבוה אתה מעליהם, ובודאי תסלח לי על אשר נתתי את היתרון להלז”. וכן תרגיל את האנשים לפנות לך את “המקום הראשון”, ואחרי עבור זמן-מה לא יעלה עוד על מחשבת איש, כי היה יכול להיות אחרת. עצלות-המחשבה של ההמון היא למגן לך. מעטים מאד המה האנשים אשר יש ביכלתם או שהמה מורגלים לברוא להם איזו דעה או השקפה מהעובדות הבלתי מעובדות, כלומר: לקבל את הרשמים, להתבונן בדיוק אל הנסיונות, להשווֹתם זה לזה, לבארם, לעַבְּדם ולהוציא מהם משפט קבוע; אבל כל האנשים יכולים להעלות גרה את המלים אשר שמעו מפי אחרים ולהיות להם כהד הרים. ההמון מקבל בנפש חפצה ובשמחת לבב דעות מוכנות ומזומנות; לא איכפת לו, אם הדעות האלה אינן מיוסדות ואם המעשים מטפחים על פניהן ומכחישים אותן. למען ראות את הנגוּד הצועק הזה, צריך ההמון לבחון בעצמו את המעשים האלה ולשפוט עליהם בהגיון ובדעה צלולה, דבר שאיננו מסוגל לו כלל. בדידי הוה עובדה מצינה כזאת. בתור רופא הייתי קרוא אל ילד חולה. רשמתי לו מי-דבש, כף קטנה מעת לעת. כעבור חצי שעה התפרצה אֵם החולה הקטן אל חדרי ברעש גדול ותקרא בקול: “הוי, אדוני הרופא, ילדי קרוב למות! אך בלע האמלל טפות אחדות מהסמים הארורים, ויקדרו פניו ויחל להשתעל כאלו הוּשם מחנק לצוארו הקטן. אוי לי, מה חריפים המה הסמים אשר נתן אדוני לילד!” לי היה ברוּר הדבר, בי בבלוע הילד את נטפי מי-הדבש הקדים הקנה לושט, “ותו לא מידי”, בכל זאת השיבותי בפנים עצובים: “ואמנם אין כל פלא בזה. אם יתנו סמים ארסיים כמי-דבש, אז גם הפעולה חזקה ונמרצה”. האשה ספקה כפיה ותוסיף לקרוא בקול מלא יאוּש: " איך יכולים לתת סמים ארסיי לילד קטן…." – התדעי, גברתי, – שאלתיה, – מאיזו יסודות מורכבים המה מי-דבש"

– לא!

– מי-דבש מורכבים מדבש וממים.

פני האשה התכוצו מרוב אימה, כאלו שמעה מפי שמי-דבש הם בליל “מחמצת-גפרית וארס-העכברים”. ואני הוספתי לדבר: “אם יתנו להילד סמים חריפים ונוראים כמים ודבש”… “כן, זה הוא אמת”, נאנחה האם ופניה הפיקו צער ויגון ועיניה הביטו אלי בכעס, על אשר סִמַּמְתִּי את ינק שדיה. וכאשה הזאת, כן הוא כל ההמון מבין את כל הדברים אשר יאמרו לו כפשוטם והוא חוזר עליהם באמונה, מבלי אשר יבדיל בין אמת לשקר, בין דברים הנאמרים בלב תמים ובין דברים הנאמרים בשחוק ולעג. וכן המה גם עמים שלֵמים. באמת המה בעלי חסרונות ומגרעות, אבל הבטח יבטיחו לאחרים, כי אין בהם אלא מעלות ומדות טובות. צרי עין המה, ובכל זאת יתאמרו לנדיבים ורחבי-נפש; באמת המה רודפי בצע ויקראו לנפשם שונאי-בצע; מה שונאים ובוזים בלבם ת כל העמים הזרים ומתגאים לעין כל התבל באהבתם ובאחוָתם לכל בני האדם; המה מתנגדים לכל קדמה, לכל צעד לפנים, ובכל זאת יקראו בקול כי על ברכם יִוָּלדו כל הרעיונות החדשים; המה נחשלים בכל מקצעות המדע ובכל זאת יאמרו תמיד, כי עומדים המה על מרום פסגת ההשכלה והולכים בראש העמים; בידיהם יכניעו וישעבדו עמים חלשים, יעשקו את חֻפשם וברגליהם רמסו את זכויותיהם, אך בפיהם ידברו רמות על משפט וצדק. אולם בני האדם לא ייגעו לראות את המעשים כמו שהם וכהויתם, כי אם ישמעו לקול הדברים ועל כל אשר ישמעו יחזרו בפיהם באמונה רבה. בתומתם לא יתבוננו כי ידי העמים מתנגדים לשפתיהם, כי המה רק נאה דורשים ולא נאה מקַימים.

ובכן, נערי חביבי, חלילה לך מהיות ענו, אם רוצה אתה להיות מוצלח בחייך! אם תִּכְּנַע לפני אחרים, אז יכניעוּך וישפילוּך. פנה דרך לרעך בראש, והרואים יאמרו כי אמנם ראוי הוא לזה. אם תמעיט דמותך, אם תקטין את ערך מעשיך וכשרונותיך, ימהרו השומעים לענות אמן. את דבריך הקשים שהטחת בעצמך כלפי כבודך ירחיבו ברבים, מבלי אשר יִוָּדע מקורם. אולם דע לך, יקירי, כי יש אשר גם הענוה העלוּבה חמדה גנוּזה היא לבעליה. יש שעה, אשר לא לבד שהיא איננה מזקת, אבל גם מועילה. והשעה הזאת בוא תבוא, אם כבר הגעת אל מטרתך. אם עמדתך כבר בצוּרה, אם הכל מודים כי מקומך ראוי לך וכל הכבוד והיקר אשר יחלקו לך מכל עבר נאה ויאה לך, ואין איש אשר יטיל בזה ספק, אז שים אֲפֵר הענוה על פניך. אז תוכל לעמוד על יד הפתח: על כפים ישאוּך אל הבמה. כאשר ידברו לך חלקות, אטום אזניך! כי אז ככל אשר תמאן לקבל דברי תהלה, כן יוסיפו להשמיעם באזניך עוד ביתר התפעלוּת ויתר התלהבות. אז תוכל לדבר בלב בטוח: “מי ומה אנכי”, – אותות-הכבוד אשר יגישו לך יכחישו את דבריך. אתה לא תרע אז לנפשך וצניעוּתך תהיה רוממה על כל לשון.

הא למדת כי לא להיות הוא העיקר, כי אם להֵרָאוֹת. שתה יין ככל אשר תאוה נפשך, אבל לאחרים תטיף כי ישתו רק מַיִם. לא יגָּרע מרעך מוסרך, אם גם חטמך יהיה אדום כלפיד אש ורגליך יכשילוּך.

הכלל השני אשר אליו תשים לבך: אל תהיה מושך חסד לרעיך או למכיריך ואת טובתם אל תדרוש! בדרך זה לא תשיג מאומה. המתחרים אתך יבוזו לך, שונאיך ילעגו לך והתומכים בימינך יחשבוך לאיש שאיננו כל כך חכם. יועצים קצרי-ראות ואוילים אוּלַי יאמרו לך: “הערמומיות היותר מחוכמה היא לדבר טובות על כל איש ולהלל את כל אחד ואחד, יען כי על ידי זה תפרוק מעל מתנגדיך את כלי זינם”. שקר הדבר! אם הבריות ידעו כי לא תגע באיש לרעה, אז יורו בך חצים מכל עבר בנפש חפצה. תהיה נא לשונך כתער מלוטש ולחישתך לחישת עקרב. יהיה נא פיך מלא זפת וגפרית בוערה, והאיש אשר תעלה על שפתיך יֵרָאה אחרי כן, כאלו היה שבוע ימים כבוּש ושלוּק בקַנְקַנְתּוֹם. הטל אימתך על סביביך, ואל תירא פן ישנאוּך. מוּגי-הלב, שהמה הרוב היותר גדול, ישתחוו לפניך, כאשר ישתחוו העמים הפראים להאלילים היוצרים רע; המה יתרפסו לפניך ויקטירו לך קטֹרת., למען לא יחרה אפך. אולי ימצאו אנשים, אשר יבקשו להשיב את גמוּלך בראשך, אבל כור נא מה רב יתרונך, אם תוכל לענות על דברי מגדפיך: “המסכן הזה מתאמץ לנקום בי את נקמתו. הלא יודעים אתם, רבותַי, את אשר חשבתי ואת אשר דברתי תמיד על אדות האומלל הזה”.

רק משפט-קדום הוא, כי עלינו להוקיר ביחוּד את דעת חברינו על אדותנו. חלילה לך להאמין באמתת הדברים האלה! חבריך המה צורריך. רוּבם שואפים כמוך אל ההצלחה ורק אל ההצלחה, והמה דוחקים את רגליך. אל תבקש מהם לא צדק ולא חסד. על חסרונותיך יפריזו וישמיעום ברבים, אולם על מעלותיך ויתרונותיך יעברו בשתיקה של ערמה. בקש נא למצוא חן רק בעיני ההמון הגדול ובעיני התקיפים והאיתנים, אשר בידם אוצרות הכבוד והמשרה והם יכולים להעלותך עָל. עליך להסתַּגל אל חקי הראִיָה-הכפוּלה: אם יביטו עליך מתחת תֵּראה כגדול, כענק וכאחד הנפילים, ואם יתבוננו אליך ממעל תראה כגמד, כננס וכאיש שאינו תופס כלל מקום. לא נקל הוא דבר זה, אבל מי שיש לו הכנה טבעית והוא מרגיל את עצמו לזה ישיג חריצות זו. המון צריך להאמין כי הנך גאון שבגאונים, גדול שבגדולים, אולם הפקידים הגבוהים מעליך במשרתם או הכהנים הגדולים של המקדש שאתה מְכַהֵן בו יראו בך אדם בינוני ומצוּי, מתמיד ושוקד על עבודתו, איש שאיננו שואף לגדולות ובנפשו יִכָּנע מפני הגבוהים מעליו ויקבל מרוּתם, איש אשר ישבע בשם מוריו וראשיו, ואת כבודם ותהלתם ירחיב בקנאה רבה ומוטב לו למות מאשר להעיבם על ידי בקֹרת או על ידי מפעליו הוא. ואם תשכיל להֵרָאות לפני הגדולים והקטנים ממך ממרכז-הראיה הנכון לזה, אז אין עליך לשים לב אל דעת חבריך, אנשים שכמותך. אתה תלך לפנים ועלית מעלה מעלה, וזהו העיקר. ואם העברת את חבריך ותרקב אל המטרה, ויש לאל ידך להועיל או להזיק להם, או אז תראה ותתפלא, איךְ נהפכו בין רגע גבותיהם לשבחים, תהֳלותיהם לתהלות, הדֹּפי ליופי, האיבה לאהבה, הקלון ליראת-הכבוד.

אל תזלזל, חלילה, בחיצוניות, ואל תתרשׁל בתביעותיה. רק איש עשיר מאד, אשר אוצרותיו ידועים לכֹל ואין מי אשר יטיל בהם ספק, יש לו הרשות להמעיט בהוצאותיו ולבלי לבזבז את כספו על מותרות, אבל לאיש כזה אין לו בכלל מה לבקש בבית-ספר ההצלחה. אולם כל מה שעניוּתו של האיש היא יותר גדולה, כן תגדל חובתו לעַוֵר את עיני הרואים בברק העשירות המדוּמה. בגדיך יהיו יקרים ומפוארים, דירתך תהי מרֻוָחה, נאה ומקושטה וחיֵה, כאילו הייתה איש אוצרות ורב הנכסים. והלא הדבר הזה דורש כסף? אמנם כן, כסף רב מאד. מתכת זו איננה מצוּיה, וֵאַין תמצא? אז לָוֹה תִלְוֶה ככל אשר תוכל, וכל המרבה ללוות ולהגדיל את חובותיו הרי זה משובח. – ללווֹת. – ברירה אחרת אין לך, חביב. החובות הן הסולם המוביל במהירות ובבטחה אל המטרות היותר גבוהות, ורק הקפדנים יוציאו עליהן דבה. שערוריה נוראה! חטאים רבים הננו יכולים לסלוח להמשורר הגאון הֵינה, אבל לעולם לא נכפר את עון חרוזו האיום: " Mench, bezehle deine Schulden " (בן אדם, פרע את חובותיך)! כמה קלוּת-דעת ופריצות יש בזה! אם תשמע לעצה זו, אז אבד תאבד. זכור ואל תשכח: מי ישים לבך אליך, אם תֹאחז במדת היֹשר של קטני-המוח וצרי-הלבב ותשלם הכל במזומנים? גם הבט לא יביטו אליך. לבש בגדים קרועים ובלוּיים, הִתכנס בעליה קטנה בפנת הגג, ארוחתך תהיה פת לחם יבש ובחובות, אפילו קטנות שבקטנות, אל תִּתגאל – אז ראה תראה אחריתך וגורלך: הכלבים יחרצו לך לשונם, השוטרים יביטו עליך בעין חשד ואנשים מהוּגנים יסגרו לפניך את הדלת על מדבֵּר-כפוּל. והחנוני אשר תקנה בחנותו את צרכיך ההכרחיים לא ינַדב לך גם מבט אחד, חרי אשר תשלם לו עד הפרוטה האחרונה את מחיר סחורתו; ואם תכרע ותפול לפני פתח-חנותו, אז רק ימהר להפנות את נבלתך הצדה, למען לא יֵחתם הדרך בעד הקונים. לא כן אם תקח הכֹּל בהקפה, אם לא תהיה אסטניס יתר מדי ותלוה כסף מידי כל, גם מידים מטונפות ומלוכלכות, אז ישונה הכל לטובה, כאלו נגע בך שבט-הקסם. ראשית לכֹל יהיו מוכנים ומזומנים לפניך כל אותם התענוגים, שהם כגן נעול ומעין חתום לפני האביון הבלען. אז תמצא לפניך חיל-משמרת הלוחמים בעד הצלחתך, אז תמצא לך עדת עוזרים אשר יתאמצו לפנות לפניך את הדרך. כל מַלְוֶה וכל נושה יהיה לך ידיד ורע, תומך ומחזיק. גם האב לא ידאג לבנו, כאשר ידאג המַּלְוֶה. וכל אשר יגדל הסך שאתה חיָב לו, כן יגדל עמלו לראותך מוצלח. הוא יעיר עליך, לבל יפול חלילה משערת ראשך ארצה, יען כי חייך הוא כספו. אם סכנה נשקפת לך, יחרד ויבהל יען כי מפלתך תכרה קבל לתביעותיו ולנשׁיו, אשר הוא נושה בך. אם יהיו לך, נערי נוֹשים רבים, יהיה גורלך בחיים בטוח. המה יבקשו לך אשה עשירה, משרה כבוּדה ויעשו לך שם טוב.

אלה המה בקֵרוב היסודות הראשיים של הלמודים אשר יטיפו להתלמידים בבית-ספר-ההצלחה. להתלמידים שהגיעו לשנות בגרוּת יכולים לגלות את סוד ההשקפה אשר עליה בנויה חכמת החנוּך של מכון-הלמודים הזה. וזאת היא תמציתה. ההצלחה בחיים נקנית בשני דרכים: אם ביתרונות עצמו, או בעזרת חסרונותיהם של האחרים. הדרך הראשון הוא קשה ביותר ואיננו בטוח כל כך, יען כי לא לכל אדם יש כשרונות ויתרונות, וגם מי שיש לו הדברים האלה לא יועילו לו, אם לא יכירוּם ולא יוקירוּם כראוי בעוד מועד, דבר שלא יקרה כמעט לעולם כאשר הורה הנסיון. אולם טובה מאד היא התחבולה להבָנות מחורבנם של החברים. והמורה היה יכול להטיף לתלמידו כדברים האלה: אל תיגע לעשות גדולות, ואל תאמר באולתך כי מעשיך יקרבוך ופעולתך תדבר בעדה; קולה חלש ושאון הבינוניוּת ההומִיָה יחרישה; שפתה נכריה ועמי-הארץ וההדיוטים לא ישמעוּה; אבל גם הם לא ינקפו לתועלתך באצבע קטנה, אם לא תהיה תמיד לנגד עיניהם. ותחת לבלות את זמנך בעבודה ישרה ופורִיה המפרכת את הגוף והנפש, טוב תעשה אם תקדיש את זמנך ללמוד ולחקור את חסרונותיו של ההמון ולהפיק מזה תועלת. לבני ההמון אין כל דעה, לכן כופין אותם עד שיקבלו את דעתנו אנו. ההמון הוא שטחי וראשו ריק, אין בו מחשבות, לכן הזהר נא להיות עמוק ולהוגיע את מוחו בעבודה רוחנית קשה. בני ההמון הם בעלי רגש קהה, לכן בקולות וברקים תגלה אליהם, למען ישמעו באזניהם האטומות ולמען יראו בעיניהם אשר הֻכו בסנוֵרים. בני ההמון לא יבינו רמזים דקים ומליצות חידות, לכן דבר אתם בשפה ברורה ומוּבנה על אדות מעלותיך ויתרונותיך אתה ועל אדות חסרונותיהם ומגרעותיהם של המתחרים אתך. ההמון הוא בעל זכרון חלוּש, לכן השתמש נא בכל הדרכים, למען תגיע אל מטרתך. ואם הגעת אליה, אז לא יזכור איש איך ובאיזה אופן השגת מה שהשגתָּ. אם תשמור את הכללים האלה, אז תעשר ותאֻשר בארץ.

ואם יעלה על דעת התלמיד, אשר גליתי לו את כל סודות ההצלחה, לשאול אותי בעזוּת פניו: “אם רבי ומורי יודע היטב את כל התחבולות והסגולות של ההצלחה, האם השיג בעצמו את הבוגדה החצופה הזו?” יביאני במבוּכה. על שאלה כזו אוכל רק להשיב: ראיתי איך אחרים משיגים את ההצלחה ותשבע נפשי. אם יעמדו בחדר המבשלות ויתבוננו אל הכנת התבשיל, יאבד התאבון לאכילה³

אין אנחנו מוצאים בטבע אף דוגמה אחת של שווי ערך, – או כמו שיאמרו הלועזיים Symmetrie, – בכל החלקים והפרטים, כלומר: אין מוצאים בטבע צורה, אשר קַויה, שרטוטיה, חלקיה, שטחיה, או אבריה משני עברי הקו התיכוני שהננו מצירים בדמיוננו שוים המה זה לזה שווי מלא ומדוּיָק. גם באותם החזיונות, שהאדם רואה בהם, בלי עמל רב, את חק שווי-הערך, כמו הגביש, הפרחים, הֶעלים בעלי שני הטּוּרים, החיות אשר צלעותיהן מתאימות, – גם באותם החזיונות עצמם אין אנו מוצאים שווי-ערך מלא באמת ובפועל, ואם נחלקם לשנים או לחלקים רבים, לא יתאימו החלקים זה לזה התאמה שלמה והנדסית. אין כל סדר מדויק ושווי-ערך בכל אותם הדברים שהננו מרגישים בחושינו. כל הדברים מתרחקים, באופן שאי אפשר לראות מראש פחות או יתר מהתכנית, אשר רוח האדם מבקש לקבוע ולטבוע בהם; כֻּלם מתקוממים ומורדים, מרידה יתר או פחות קשה, בהחֹק אשר אנחנו רוצים להכניעם לפניו. אין אף אחד בין גרמי השמים, אשר הוא עָגוּל עִגּוּל הנדסי, אף אחד ממסלוּלֵי-הכוכבים איננו מתאים בדיוק אל חשבונותינו המדעיים. אין אתה מוצא אף צורה אחת של אדם, אשר צדה הימיני שוה ודומה בכֹל אל צדה השמאלי, אין לך צפור אשר שתי כנפיה מתאימות ושוות. ואי-שווי-הערך הזה שורר לא רק בכל החזיונות הנראים לעין פשוטה ובלתי מזוינה בזכוכית מגדלת, כי אם גם בכל מסתרי פנימיות החמר, כלומר: בצרופיו האורגניים. העוּבדה, כי קרן האור בעברה דרך חמרים אורגניים מותכים, אשר כנראה לא יבדלו זה מזה בהרכבתם הכימית, תנטה בזויות שונות, פעם תֵּימין ופעם תשמאיל, – העובדה הזאת היתה לראיה בידי פַּסְטֶר, כי אין שווי-ערך בסדוּר האטומים של המוליקולים. וסבת החזיון רואה החכם הזה באי-שווי-הערך של הכחות הטבעיים, המסַבבים את תִּקְבֹּצֶת האטמים והמליקולים, כלומר: החֹם, האוֹר, החשמל, המושך וכדומה. פַּסְטֶר מְפַתֵּחַ יותר ויותר את ההשערה הזאת, עד כי יהין להחליט שהחיים המה, סוף סוף, אי-שווי-הערך ( Asymmetrie ), וכאשר יצלח בידינו להשתמש בהכחות חסרי הערך (אַסיממעטרישע קראֶפטע) של הטבע, אז יהי אפשר לנו לברוא בשפופרות-זכוכית בעלי חיים מיסודות-החמר הפשוטים.

הנני מודה, כי הרעיונות האלה קרובים בעיני יותר אל הקבלה, חכמת-הנסתר, מאשר אל הכימיה, המיכניקה ותורת-החיים (ביולוגיה). אין אני יודע היטב את פרושן של המלות: כחות או גורמים חסרי-הערך. אך תהי הסבה מה שתהיה, העובדה עומדת וקיֶמת, כי אין שווי-ערך בטבע, והעולם יאמר לא בי הוא. שווי-הערך, הַסִּימֶטריָה, הוא המצאת רוח האדם אשר מעולם לא ראה דוגמתו במציאות. האמנות מתנגדת על פי טבעה ומהוּתה להסימטריה, והיא מבקשת לחקות ביצירותיה הנעלות את העדר הסדר וחֹסר ההתאמה אשר בטבע. ובכל עת אשר האמנות סימטרית היא לא תמצא חן בעינינו. הנהר הטבעי ילפוֹת דרכו ויתפתל כנחש עקלתון במרוצתו, והתעלה אשר חפרוּה ידי אנשים, על פי תכניתם של חכמי חרשים, היא עשויה על פי צורה הנדסית ומראשה ועד סופה אין בה נטיות ועקלקלות. בעיר הננו פוגשים על כל צעד איזה דבר מַפְתִיעַ, ובכל אשר נפנה הננו מקבלים רשמים חדשים. הגן הצרפתי הנקרא בשם Le Nôtre הוא כשמיכה, אשר רִקמה אחת הולכת וחוזרת בה בכל אמה רבועה. אם יגללו ויפרשו שמיכה כזו לארכה ולרחבה, אז תֵּראה תבניתה עניה בעינינו, אף אם האמת הראשונה עשירה היא ברקמתה. טעמו של האדם מתענג על אי-שווי-הערך, והסימטריה מעוררת בו רגש של צער. אם הטעם הזה לא פג ולא נשחת, אז יבכֵּר גם ביצירות האדם את אותן הקרובות אל הטבע באי-שווי-הערך שבחלקיהן על פני הַסִּימֶטְרִיוֹת. הדרך העוברת ומתפתלת בהרים ובעמקים מוצאת בעינינו הרבה יתר חן ממסלת-הברזל המשתרעת כרצועה ישרה; הפרדס האנגלי עם פרעותיו ואי-סדריו המלאכותיים הוא יותר יפה בעינינו מהפרדסים הצרפתיים עם הסדרים והמשטרים, הקצב והמדה שבהם. יריעות-הקיר המצוירות והמרוקמות של מוֹריס, עם ציורי פרחיהם ועליהם המסולסלים ומסובכים זה בזה באיזה מן התרשלות נעימה, מושכות את עינינו הרבה יתר מניירי-הקיר בסגנון לואי החמשה עשר¹. הננו מתפלאים על התמונה שהיא מוסרת בדיוק את כל קמט וסלף, כל קו זר וכל תָּו היוצא מן הכלל אשר בצורת אדם ידוע, אולם בת-צחוק של רחמנות חולפת על שפתינו למראה תמונת-מודה, אשר ראשה מצוירה בהתאמה מדויקת על פי נוסח יופי מקובל וקבוע, אבל בלי כל רוח חיים. האמנות היַפַּנִית עשתה לה שם באירופה, עקב תכונתה המצוינת בחסר סימֶטריה. האמנות היַפַּנִית בהיותה שפחה חרופה להטבע ומחקה אותה חקוּי גמור, תלך בעקבות חזיונותיה שאין בהם, כמדומה, התאמה ושווי-ערך. היא איננה מכנסת את יצוּריה במטת סדום ולא תדחקם לתוך דפוס, אשר המציאוהו אנשים שחכמתם מרובה מהרגשת-היופי שבהם, חפשית היא כצפור דרור ואיננה מקבלת מרותם של מחוקקי המחשבת.

ואחרי אשר הסימטריה איננה יצירת הטבע ואיננה עושה עלינו רושם של יופי, הלא עלינו לשאול איך ובאיזה אופן בְּרָאָה רוח האדם, ואיזו צרכים היא מספקת.

את התשובה על שאלה זו נמצא בתכונתה המיוחדת והיסודית של המחשבה האנושית.

האדם מבקש סבה בכל חזיון, הננו משערים, כי מאחורי החזיונות שאנו מרגישים בחושינו מסתתר איזה יסוד בלתי-מוחשי, שאי אפשר להשיגו ולהרגישו בעזרת החושים. את היסוד הנעלם הזה הננו קוראים פעם בשם סבה, פעם בשם עילה ופעם בשם חֹק. הפלוסופים השונים קוראים אותו גם בשמות שונים. שופנהויר נתן לו, למשל, השם רצון, פרושהֶמיר ( Froschhammer ) קוראהו בשם דמיון, וכדומה. אין אף איש אחד אשר הרגיש במציאות את הסבה הזאת בתור סבה. האנשים ראו תמיד רק שלשלת חזיונות הבאים זה אחר זה, מבלי אשר יראו את הקשר המחברם. רק במחשבתנו בראנו חוט רוחני של סבות ותולדות המאַגדם יחד. אנחנו רואים את הברק ושומעים את הרעם. כן אנחנו מתבונניים שמשפטם לבוא זה אחר זה. אבל כי יצא חבל מהברק וימשוך אחריו את הרעם, זאת אין אנו רואים ואין אנו שומעים. זאת לא ילמדנו אף אחד מחושינו אשר על ידם נרגיש את חזיון הברק והרעם. הקשר שביניהם הוא המצאת מוחנו.

על ידי הרגלה של מחשבת האדם לבקש בכל חזיון סבה, או, נאמר, אב המולידו ומחוללו, באנו עד כֹּה, שאנחנו נותנים ערך יתר גדול ויתר חשוב להיסוד הבלתי-מוחשי והבלתי-מורגש שבחזיון, כלומר: להסבה בת-דמיוננו או כח השערתנו, מאשר להחזיון עצמו. והדבר מובן. תבניתו של החזיון הוא פרי מוחנו, והיא מוּרגשת לידיעתנו גם בלי עזרת החוּשים. לא כן החזיון עצמו, הוא עובר מחוץ לידיעתנו ואיננו תלוי כלל בעבודתנו הפנימית, והוא מגיע להכרתנו רק בעזרת החושים; ואין כל פלא אם התבנית, יצירתנו אנו, אשר קמה ונהיתה מראשיתה לנגד עיני רוחנו,– אם תבניתו של החזיון תֵרָאה בעינינו יתר ממשית, יתר עקרית ויתר חַיָּה מהחזיון עצמו, אשר ימָּצא מחוץ לגבול ה“אנכי” ואשר לעולם לא יוּשג באמצעות חוּשינו בכל מלוּאוֹ. לכן אם החזיון, כמו שהרגישוהו חושינו וכמו שמסרוהו לידיעתנו, איננו מתאים בכֹל אל תכניתו או אל חֻקוֹ, אשר יצר מוחנו, – אז הננו דוחים את החזיון מפני החק, הננו מְזַיְפִים את הראשון למען נציל את האחרון. הננו מאמינים בעבודתו הפנימית של מוחנו הרבה יתר מבחושינו והננו אונסים את הרגשותינו להסתגל אל משאת נפשנו.

הננו רואים, למשל, רגב גביש, פשוט, מְקֻבֶּה. שלש מצלעותיו ישרות, שלש האחרות בלתי ישרות. והננו ממציאים להחזיון הזה תבנית במוחנו. התבנית הזאת היא בעלת ששה שטחים מרובעים בני מדה אחת, שתים עשרה מִגְבָּלוֹת בנות אֹרך אחד ושמונה זויות נִצבות בעלות שלשה שטחים. הגביש המונח לפנינו איננו מתאים אל התבנית הבדוּיָה מלבנו. ובכל זאת אין אנו מפקפקים אף רגע אחד לתת את היתרון והצדק להאחרונה, והננו אומרים: “הגביש הזה היה עתיד להיות מתחלת בריאתו מעוקב, אולם החֹמר לא הספיק לצורה זו. ובכן הננו לעזור להחמר להתלבש בהצורה, אשר שאף אליה ולא השיגה”, ובכן הננו רואים בתמונה שהיא רחוקה במציאות מצורה מעוקבת, כאלו היא באמת מעוקבת, והננו מרוצים מדמיון זה,

עתה הגענו אל האָבנים המסוּתרות, אשר הרעיון עושה עליהן את מלאכתו, והנני מבקש מאת הקורא מעט סבלנות, למען אשר נתבונן היטב אל המלאכה הדקה הזאת. התנאי הראשי של עבודת נפשנו הוא העיוּן. והעיון יצויר רק על ידי שטף דם רב אל נימי עצבים ותָאים ידועים במוח האדם המביאם לידי עבודה יותר מהירה ועצומה, בעוד אשר הנימים והתאים האחרים, אשר לא יקבלו דם רב כל כך ואשר יזונוּ בצמצום, המה נחים מנוחה שלמה או עובדים בכבדות ובעצלתים. הרושם הבא מן החוץ על ידי אחד החושים, אם הוא יתר חזק, מְגָרֶה את נימי המוח ותאיו, המיועדים לקבל את הרושם הזה, גרוי יתר חזק ומרגיזם ומעירם ממנוחתם; אולם רושם יתר חלש מַרְשֶׁה להם להשָּׁאר בבטוּלם והתרשלוּתם. מזה אתה למד, שהרושם היותר חזק מעורר את עיוּננו ושימת לבנו והוא מגיע לידיעתנו הפנימית, והחלש לא יגיע אליה. בפרק “הגאוניות והכשרון” נראה, כי אנחנו מרגישים בדעתנו רק אותם היסודות של החזיונות, אשר יגרו ביותר את חושינו ובזה יעירו את עיוּננו. המשל, אשר הבאתי שם, היא תמונה המצוירה בצבעי-שמן; בחזיון-המורכב הזה הננו מרגישים ביותר את יסוד האור, יען כי הוא מגרה את חוש הראות בגרוי היותר חזק ומעורר העיון בקרבנו; היסודות האחרים של החזיון הזה, למשל, ריח-השמן, הם יותר חלשים; הם אינם מעוררים את החושים, למשל, את חוש הריח, במדה מספקת, ועל ידי זה לא יגרו גם את מרכזי-ההרגשה המתאימים כל צרכם למען יתעוררו מתרדמתם לעיון, ובאופן הזה לא יחדר לידיעתנו הפנימית אף אחד מהיסודות האחרים של החזיון – “תמונת-השמן”. וכאשר תציר לה ידיעתנו הפנימית ציור-דמיוני על דבר “תמונת-השמן”, אז היא מבלטת ומצַיֶּנֶת רק את רשמי-הראות והיא מטשטשת את רשמי יתר החושים אשר לא העירו את העיון במדה ראויה. וכן הוא הדבר בכל יתר החזיונות. בכל אחד מהם יש יסוד שהוא מתגבר ומכריע את יתר היסודות המתגלים במדה חלשה מאד, ועל ידי זה יעוררו גם את העיון במדה יתר פחותה. ובכן הננו עושים את היסוד הגובר של החזיון לעקרו ואין אנו שמים לב ליתר יסודותיו.

הגביש המעוקב במצבו הטבעי המעציב, למשל, מלח-האבן, גובר בו יסוד הצורה המעוּקבת. שטחים אחדים, צלעות וזויות, פחות או יתר ישרים, אשר בגביש כזה מעוררים אותנו לשוּם לב אליהם ביותר, עד כי הננו מסיחים את עיוננו מהנטיות שהוא נוטה מהצורה המעוקבת, מהשטחים המעוּקשים, מהמִּגבלות הבלתי שלמות ומהזויות החסרות. היוצא מזה, כי גביש-המלח חסר המדה והקצב מתרשם בדמיוננו לא כמו שהוא, בכל חלקיו ופרטיו, כי אם היסוד הגובר בו, צורתו הקרובה אל הרבוע, הוא הוא המוחק במרכזי-הרגשותינו את יתר הרשמים ותופס את מקומם. ובכל זאת הלא הדבר גלוי, כי גם יתר היסודות שבחזיון הגביש, נטיותיו ואי-שלמוּת בנינו, יש להם ערך וחשיבוּת בנוגע לאישיוּתו המיוחדה של גבי-המלח במדה לא פחותה מאותם החלקים המקרבים את צורתו לתבנית הרבוע.

צריכים אנחנו להודות, כי מוחנו הוא כלי בלתי שלם ומתוקן. אין נימיו ותאיו יכולים, על פי טבע בנינו, לקבל כלם בבת אחת את שטף הדם במדה מספקת לפרנסתם, למען יוכלו להתעורר כלם בבת אחת ולהגיע למדרגת העבודה הדרושה לעיון ולשימת לב. רק חלק אחד ממוחנו עובד תמיד את עבודתו השלמה, בעוד אשר החלק השני ינוח פחות או יותר. התולדה המוכרחת היוצאת מחסרון-השלֵמות הזה הוא, כי אין אנחנו שמים את לבנו במדה אחת אל כל יסודותיו של איזה חזיון ואין אנחנו יכולים להרגישם כֻלם במדה אחת, כי אם נתבונן אל היותר מצוינים שבהם, אשר יגרו את חושינו ביותר ואשר יוליכו את הדם המפרנס אל נימי המוח ותאיו המקושרים עם החוּשים הגרוּיים, ועל ידי זה יעוררו אותם לעיון. היסוד המגרה את חושינו ביותר יֵרָאה בעינינו כאלו הוא הוא כל החזיון בכלליותו. ולרגלי הדבר הזה הננו משנים את פני כל החזיון על פי התבנית אשר בראנו בדמיוננו לאחד מיסודותיו. ובזאת תבואר נטיתנו לתפוס את החזיונות במוחנו בתור תבנית מסוּמנה ומוגבלה וליסדה על הנחה פשוטה. כי מה היא התכנית? היא צורה נתונה מאתנו לאחד היסודות, שבחרנו כישר בעינינו, של החזיון, ולמסגרתה של הצורה הזאת הננו דוחקים את יתר יסודותיו על כרחם. הנטיה הזאת הוא חסרונה של המחשבה האנושית, אשר תבואר על ידי אי-שלמות-מוחנו הנזכרה. אם הורגלה מחשבתנו לבקש בכל את הסבה, אם בּוֹדים אנחנו מלבבנו לכל חזיון מורגש איזו הנחה בלתי מוחשית, אז הלא מְחַיֵּב ההגיון כי עלינו לבדות את ההנחה הזאת, כלומר, הסבה, לא רק לחזיונות בודדים, שבחרנו כישר בעינינו, כי אם לכל החזיונות.

אולם באמת אין חזיון אחד דומה בדיוק אל השני; ואם רק נניח כי הדמיון שבין שני חזיונות יש לו סבה, יש לו חק, הנה מחוּיָבים אנחנו לבקש סבה וחֹק גם להשנויים וההבדלים שביניהם, ובכן הלא עלינו להציע לכל חזיון לא רק תבנית אחת, צורה אחת, כי אם מאה תבניות, מאה צורות, תבנית מיוחדה לכל אחד מיסודותיו, רק לו לבדו ולא לזולתו.

נשוב להמשל שהבאתי ע"ד גביש-המלח. אם אנחנו רוצים לראות בָּרֶגֶב המונח לפנינו צורה מרובעה כפוּלה, אז הננו מְפַנִּים את דעתנו רק אל חלקיו הישרים והמהוקצעים והננו אומרים: “החלקים האלה קבלו צורה כזו, יען כי כל הרגב שאף להיות מעוקב. תבניתו של הגביש הזה היא אפוא מעוקבה”. אבל אין לנו כל משפט להקל בערכם של החלקים המתרחקים מהתבנית; עלינו לבקש סבה גם להם. והסבה המכלָה צלעות ושטחים אחדים בגביש, היא שונה, בלי ספק, מהסבה היוצרת צלעות ושטחים אחרים בצורה מעוקבת. ואמנם הגביש המונח לפנינו שאף להיות לא אבן מעוקבת לכל חקותיה ומשפטיה, כי אם להתלבש באיזו צורה אחרת. חדשה, שהיא שונָה מהצורה המעוקבת. הגביש שאף מתחלת יצירתו להתגַלֵּם דוקא באותה הצורה המיוחדת, שהננו רואים עתה, ולא באחרת. ובכן אין התבנית המעוקבת מתאימה כלל להחזיון הזה, וטעות היא בידינו אם נאמין לראות בגביש זה צורת מרובע-כפול. ואם בכל זאת טועים אנחנו בדבר זה הוא, יען כי אין אנו מסוגלים, על פי טבע מוחנו, להסב את דעתנו בזמן אחד אל החלקים הישרים שבגביש וגם אל חלקיו המעוקשים שאינם בולטים ומצוינים כל כך, ולכן אין אנחנו מתעוררים להמציא לבאורם סבה דמיונית.

כל נסיון לחלק את החזיונות למחלקות מסוּמנות ומצוינות, על פי תבניות שונות, אך שגיאה היא; כל נסיון למצוא דמיון וקרבה בין חזיונות שונים, אך שרירות לב הוא; כל נסיון למצוא את הפשיטות בחזיונות מרובי הפנים והגוָנים, הוא כעין הודאה שאנו מודים בקֹצר השגתנו. הטבע יוצרת רק אישים (Individuen ); אנחנו מאחדים אותם בדרך מלאכותי למינים, יען כי אין ביכלתנו לראות בעין בהירה ובסקירה חדה כל קו וקו בתכונתו של כל איש ואיש המיוחד רק לו לבדו, לערוך את ערכו האמתי ולמצוא את סבתו המיוחדה. אם ישנן בכלל סבות, הנה יש לכל חזיון לא סבה אחת, כי אם מאה, אלף סבות שונות, אשר רק פעם אחת יצטרפו זו לזו באופן כזה ולא יותר. ומטעם זה כל חזיון הוא “סך-הכֹּל” של פעלות אין מספר, אשר כלן שוות בערכן, יען כי החזיון ישנה את פניו ולא יהיה מה שהוא עתה, אם רק אחת הפעלות האלה תחסר, או תגלה באופן אחר. ואם אין סבות בכלל, הלא כל חזיון מקרה מיוחד ומובדל הוא ואין אנו רשאים להשוותו אל חזיון אחר, כי אם לשפוט עליו כשהוא בפני עצמו ולהתבונן אל צורתו האישית. התולדה ההגיונית מזה הוא, כי התבנית ( Schema ) הוא, בכל אופן שיהיה, חסרונה של מחשבתנו, המונע אותנו לראות ולהשיג את החזיונות כמו שהם באמת. הן אם ישנן סבות, אז הלא הסבה היחידה שהננו רואים בה את תבניתו של החזיון, – הלא הסבה הזאת מסתרת ומעלמת מעינינו את כל הסבות האחרות, אשר החזיון האישי הוא התולדה היוצאת מהן. ואם אין סבות, הנה התבנית המשוערה אשר הרכבנוה להחזיון על כרחו – רק חלום, רק דבר שלא היה ושלא נברא, שאין בינו ובין החזיון עצמו כל דמיון והשתווּת.

אבל אין לשנות את הדבר, ואם אין אנחנו רוצים לקבל את ההנחה, כי עוד ימים יבואו ומוחנו יגיע למדרגה יותר גבוהה בשלֵמוּתו האורגנית, עד כי יהיה מוכשר לעבוד בכל מלוא מדתו, בכל חלקיו ופרטיו, עבודת-עיוּן תמה, אז לא ישאר לנו בלתי אם להשלים עם ההכרח, כי גם באחרית הימים נרגיש בהחזיונות רק קו אחד בהרגשה יתר ברורה, ואת הקו היחידי הזה נחליף בכל החזיון כלו. להקו היחידי הזה נביא לקרבן את יתר קַוֵּי החזיון ואותו נרים למדרגת תבנית ( Schema ), ואת החזיון כלו נראה בתור הגשמת זאת האחרונה.

עתה נשאר לנו להתבונן אל הסגולה האחרונה והמיוחדה של עבודת המחשבה האנושית. באיזו אופנים ותחבולות ישתמש רוח האדם להמציא את התבנית הדמיונית, אשר את הגשמתה יראה בהחזיון? שטתו אשר הוא אוחז בה בעבודתו זו פשוטה היא מאד: הוא חוזר ושונה את הרושם, אשר בתור מצוין הסב עליו את דעתו ונתרשם בזכרונו ובידיעתו הפנימית. רוח האדם בורא לו את תבנית המעוּקב של גביש-המלח, על ידי שהוא חוזר ושונה את הצורות אשר עשו עליו רושם יותר נִכר, כלומר: השטחים הישרים והמִּגבלות, עד אשר יהיו לתבנית שלמה ומוגבלה. באופן הזה משלים וממלא רוח האדם את השטחים השקועים והשקערוּרים, מְיַשֵּׁר את הקוים העקוּמים, מעגיל את החוגים, מתקן ומשלים את הצורות המעוּכות והמרוּחות של הגביש, של הפרחים ושל הֶעלים וכדומה. מהלך העבודה הזאת במוחו של האדם הוא כזה: הננו מרגישים את אחד החזיונות באמצעות החושים, והוא מתרשם בזכרוננו; את הרושם היותר מצוין שבחזיון, או את רשמו שאיננו בולט ביותר אבל הוא חוזר ונשנה בו, הננו מרגישים בהרגשה יותר ברורה ועמוקה והמה נאצרים בזכרוננו ונשמרים בו, באותו האופן עצמו שרשמי הפנים נקבעים בתמונות-האור של משפחות שלמות העשויות על פי שטת גַלְטוֹן². אותם הקַּוִּים, ההולכים ונִשנים בצורות שונות של בני המשפחה, מצוינים על “התמונה האמצעית”, תמונת-המשפחה, הרבה יתר מהקוים שהם מיוחדים לצורה אחת, ורק פעם אחת תֵּרָאה לפני “הלוח-המרגיש” של מכונת כתב-האור. וכאשר יעלה הזכרון את אחד החזיונות לפני הידיעה הפנימית, אז יעלהו באותה צורה עצמה, אשר בה נשתמר בו: הזכרון מוסר לידיעתנו רק את הקו המצוין באותו החזיון, או את אותו הקו הנטבע בו יותר על ידי הִשָּׁנותו. אז יבוא הדמיון ויעשה מהקוים הבודדים המצוינים השמורים בזכרוננו חזיון שלם ומוגבל מכל עבריו, על ידי שהוא מַרְבֶּה ומכפיל את אותם הקוים ומעצים את מספרם עד כי יהיו לצורה מלאה כמשפט.

תנאי עבודת-רוחנו המתוארים בזה נותנים לנו השגה להבין, איך הגיע האדם ליצירת הסִּימֶטְרִיָה. בהיות האדם בלתי מוכשר להיות ער ומקשיב בכל חלקי מוחו בעת אחת, לכן ירגיש וישמור בזכרונו רק קוים אחדים בודדים מהחזיונות. ולמען יוכל אחרי כן להעלות את החזיונות על זכרונו ימלא את הפגימות והחסרונות שבהם, אשר נהיו לרגלי השמטת הקוים שלא הרגישום ועל כן גם לא אצרוּם בזכרון, – על ידי הכפלת הקוים הבודדים אשר קלטם במוחו. כל יצירה סימטרית של האדם היא אפוא הגשמת תבנית-הזכרון, אשר הדמיון מלא את פגימותיה ומגרעותיה. בה במדה אשר יתפתח האדם, כן יגדל כשרון רוחו לעיון והקשבה; אז יגדל מספר היסודות אשר הוא מרגיש בכל חזיון ותבניתם אשר הוא מטביע בזכרונו היא יתר מלאה, יתר בהירה ומצוינה; דמיונו איננו אנוס כל כך למלא את החלקים החסרים על ידי הכפלת הנמצאים. איש כזה רואה אפוא את הדברים יתר אמתים ויתר מדויקים, ואם הוא חפץ לציֵּר אותם, אז ימסור אותם בצורה יתר אישית, יתר פרטית ופחות כללית. כל אשר התבוננותו אל איזה דבר היא יתר שטחית ויתר הַעֻבָרִית, כן יגדל ערכיוּת ( Symmetrie ) זכרונה אשר תשאיר אחריה. אמת ונכון הוא הדבר הזה, כנודע לכל איש ואיש, לכל אומה ואומה ולכל גזע וגזע. הערכיות היא סימן מובהק להאמנות של העמים הנסוגים בהתפתחותם לאחור ושל תקופת הירידה והנפילה. תקופת הצמיחה והגִּדול והעמים הצועדים קדימה לא יסתפקו באמנותם למסור את תבנית הדברים הכללית, לא יחזיקו בהכפלת קוים בודדים לעשותם לתמונה שלמה, כי אם ישאפו לציֵּר ולמסור עד כמה שאפשר את האישיות המיוחדה של החזיונות.

הנטיה הזאת של רוח האדם למלא ולהשלים את ציוריו הדמיוניים בלתי-השלמים על ידי הִשָּׁנוֹת אותם החלקים הנשמרים בזכרונו, – הנטיה הזאת מובילה לא רק להערכיוּת, כי אם גם לחזיונות נפשיים אחרים. האגדות על דבר המלך הזקן-האדום (בַּרְבַּרוֹס), ע"ד המלך מפורטוגל סֶבַּסְטִיאַן נוסדות גם הנה על הנטיה האנושית להערכִּיוּת. חלק מחיי הגבורים האלה היה ידוע להעם ונחרת בזכרונו; את החלקים האחרים, הסוף, לא ידע העם מעיקרם, או שכחם מעט מעט; ויבוא דמיון העם ויַשלים וימלא את תמונות המלכים האלה, שהיו מלאות פגימות ומגרעות, על ידי השנות הדברים הידועים ויבדה המשך לעלילותיהם שהיו טבועות בחותם מעשיהם הראשונים, שהיו ידועים וגלויים להעם. האגדות האלה הן אפוא יצירות ערכיות (סימעטרישע). והנה מעידות נאמנה, כי האדם מבקש את שווי-הערך, מלאות ושלמוּת התמונה לא רק בדברים הגלויים לעין, כי אם גם בדברים המסורים ללב ולדמיון.

הערכיות מביאה את רוח האדם הבריא והמפותח לידי שעמום (Langweile ) ולידי רגשות אי-שמחה, יען כי אין היא מגרה את שכלו לעבודה יתר מהירה. אם ירגיש האדם איזה חזיון, תבוא בינתו ותבקש את החק אשר על פיהו נוצר ותבדה לתכלית זו איזו תבנית; הדבר הזה הוא חסרונה של מחשבת-האדם, אבל חסרון שמחשבתו הורגלה לו ולא תְוַתֵּר עליו בלי התנגדות. הערכיוּת שוללת ממנה אפשרותה של עבודה כזו; היא איננה מנחת מקום להשערות ולדמיונות. חֹק יצירתה? הערכיוּת מבארת זאת באריכות ובדיוק רב. ציורה-הדמיוני? העתקת הדמיון איננה שונה מהמקור עצמו ואין כל הבדל ביניהם. הערכיוּת אין לה קוים מצוינים אשר ישמרם ויקלטם האדם באוצר זכרונו, ואשר על ידי הכפלתם והִשנותם ישלים הדמיון את פגימותיה של התמונה השמורה בו. עבודה זו נעשית על ידי הערכיות בעצמה, בלי עזרתו של כח-הדמיון. הערכיוּת היא עבודת-הדמיון הקשה שהתלבשה בחמר מוּחש, ולכן לחרפה תחשב לו הגשמה זו. וכמובן, כי אותן הסבות המחוללות בלב איש-תבונות רגשות בלתי-נעימות למראה הסימטריָה, – אותן הסבות עצמן מחבבות אותה על בעלי המוחות המטומטמים והעצלים. מי שלא התבונן מעולם אל החזיון בהקשבה מספקת, למען ירגיש את כל, או רובם של רשמיו ולמען יכיר את צורתו המיוחדה רק לו לבדו, הוא ימצא ביצירת האדם הסימטרית את הגשמת הדברים אשר ראה בטבע. תמונות זכרונו מחוברות הן מקוים גסים ובודדים שהוכפלו ונצברו זה על גבי זה; ברוחו הוא יֵרָאה העולם כתבנית, אשר חלקיה ופרטיה שוים ודומים איש לאחיו.

נחת רוח הוא לאיש כזה לראות בעיניו כי יצירות האמן הערכִיוֹת מאשרות ומקַיְמות את הרגשתו השטחית, והוא מוצא בהן אות הסכמה ותהלה לקלוּת דעתו. ומפני טעם זה תהיה הערכיוּת לעולם תכנית-היופי בעיני ההמון, אשר עינים לו ולא יראה והוא מתעב את כל דבר המזעזע את מוחו ומרגיזו ממנוחתו. אולם האיש אשר רוחו עֵר ועיניו פקוחות הוא יראה בהערכִיוּת כעין לעג ושנינה לההרגל הרע של מחשבתו והוא יחרימנה מממשלת הרגשותיו.

“הוי אמי”, התיַפּחה הנערה הקטנה, “מָה רעֵבה אנכי!”

“הֵרָגעי, חמדת נפשי, הרָגעי נא”, השבּיחה אִמה אותה.

“אבל אמי”, החלה הקטנה מקץ רגע קטן לדבר שנית, “מדוע אין אנחנו אוכלים?”

“יען כי אין לנו דבר לאכול”, ענתה האשה.

אז החלה הקטנה לבכות מרה ואִמה לקחה אותה על זרועותיה ותבך עמה גם היא, וַתּנַטּל אותה ותלחץ אותה אל לבה ותשק לה.

והאשה אשה יפה וצעירה, אשר מת עליה אישה זה רק מעט, ותוָתר היא והילדה הקטנה לבדן באין קרוב ובאין מודע, ובאפס כסף או כל רכוש אשר יהיה, ותהי האשה עובדת עבודה רבה למען כלכל את נפשה ואת נפש הנערה הקטנה. והאשה אשה תופרת אשר ידה יד חרוצים והיא שוקדת מאד על המלאכה, ואולם לא תמיד מצאה עבודה, ויש אשר היתה הצרה גדולה מאד. כי גם האֹפה וגם הַטַבָּח וגם המוכר לא היו אנשים עשירים ולא יכלו לתת לה מתנות או להשאילה לימים רבים את אשר השאילו, והיה האיש אשר אין ידו משגת לשלם, ולא יֻתַּן לאיש הזה לא קהוה ולא סֻכָּר, לא בשר ולא לחם, לא תפוחי-אדמה ולא חָלב, ולא גחלים לתנור ולכירים ולא נפט למנורה.

ועתה הנה זה באו ימים רעים כאלה באין עבודה והאלמנה אכלה את שארית הכסף אשר חָשְׂכָה ¹לה, וזה לה שני ימים אשר לא בָערה אש בתנור, אם כי הימים ימי קֹר, ולא בא נפט בתוך המנורה, אם כי מְקַדֵם הלילה בימים האלה לבוא, והנערה הקטנה לא אכלה כל היום דבר ואמה הנה זה רָעֲבָה שני ימים תמימים.

“לא אוכל להאריך נפשי עוד” דִבּרה הילדה בקול רפה. “אם לא יֻתַּן לי פת לחם מות אמות”.

“לא”, קראה אמה וַתַּנַּח אותה מיָדה. “לא תמותי. בֹאי ואשכיבֵך על מטתֵך, למען תתחממי, ואחרי כן אלך ואָבֵא לך לחם”?

“כן אמי, עשִׂי כן”, לִחֲשה הקטנה בעוד אשר הפשיטה אמה את בגדיה מעליה ותשכיבנה על המטה. “ואולם מַהרי, מהרי נא”.

והאשה באה אל שׁכֶנְתּה היושבת ביציע הראשונה אשר בבית, ושכנתה אשה עשירה מאד ורק צָרַת עין וְחִזְקַת לב, וגם קַנא קנאה באלמנה הצעירה אשר בכל עָנְיָהּ היתה יפה וטובת תאר שבעתים ממנה.

“שכֶנתי הטובה”, התחננה האלמנה אליה, “הואילי נא לְהַלְוֹת אותי מעט כסף, רק אגורות כסף אחדות, ואני הָשֵב אָשֵׁב אותן לך מן הכסף הראשון אשר אראה בשכרי. או תני לי כל עבודה אשר תהיה. קופאים אנחנו בחדרנו מִקֹּר וזה לנו שני ימים אשר בתי הקטנה בּוכָה, על דבר אשר לחם אין לי לתת לה”.

האשה העשירה שמעה את הדברים בקֹצר רוח ותען לה ברֹגז: “רב לך, לא בית-מִלְוֶה הבית הזה, לוּ אֹמֵר לתת תמיד ולשוב ולתת, ונשארתי אני בנפשי באין מָה. וגם עבודה אין לי אליך. לכי בשם אלהים”.

“האוּכל לתת את הילדה לִגְוֹעַ ברעב?” קראה האשה וַתְּפָרשׂ בידיה.

“מדוע אין אַתּ נותנת דבר בּעֲבוט או מוכרת דבר?” שאלה האשה העשירה בחמתה.

“אין לי דבר עוד לתת בעבוט או למכור”, ענתה העניה.

“האמנם?” ענתה האשה העשירה וצחוק רב חופף על שפתיה. “הן עוד לך צַמּות שְׂעָרֵךְ הארֻכּות והצהֻבּות. למה זה לאשה דלה וחשֻכּה כמוךְ עתרת שׂעָר אשר כזה? במחיר הַשֵׂעָר הזה עוד תמצאי לך דֵי כסף בכל עת”.

האשה העניה הביטה רגע אחד בעינים פקוחות לרוָחה בפני שכנתה חִזְקַת הלב, ואחרי כן בֵּרְכָה אותה לשלום באין דברים ותצא.

ובאמת היו שערותיה נפלאות מאד למראה, והן ארֻכּות ועבות ורכות כמשי וצהֻבּות כעין הזהב הַמָּשְזָר; והיה כאשר פִּתְּחָה אותן,ותעטינה אותה כאדרת-מלכות, וכאשר קִלּעָה אותן במקלעת, ותהיינה כקרני שמש מתעופפות על הַמַשְׂרֵק ועל כף ידה.

וכאשר יעצה אותה שכנתה הַמְקַנְאָה את עצתה לגזוז את שערה ולהעביר מכל קדקדה את עֶדְיָהּ האחד הזה אשר אין לו חליפות, ותהי לה המלה הזאת רגע אחד כּמַדְקֶרֶת חרב בלבה. ואולם עתה בהיותה על פני חוץ והיא זוכרת את הילדה הרעבה אשר בעלִיַת הגג החשֵכה והקרה, ותגזור בן-רגע להביא את הקרבן הגדול הזה.

ובקרן הרחוב אשר בפִּנה פתוחה חֲנוּת-גַלָּבִים, ובחלון בַּמַרְאֶה מוצגים פסלי-אשה עשוים דונג עם מחלפות שערות שונות ויפות ופֵאוֹת נכריות שונות ורַבּוֹת-צבעים ובקבוקים קטנים שונים ונפלאים בתבניתם עם ריחות נִיחוח,ואל אחד הלוחות אשר בחלון מֻדְבָּק פס-נְיָר ועליו כתובים הדברים: “שֵׂעַר נשים צהוב או לבן יִקָּנֶה פה במחיר גדול”.

ואל החנות הזאת הלכה האשה הצעירה, ובגשתה אל הדלת ותעמוד עוד רגע אחד כמתמהמהה, ואולם לא האריכה, כי בעוד רגע התאוששה ותבֹא אל החנות פנימה.

“מה שאֵלָתֵךְ?” שאל אותה אֳמָן –השערות, והוא איש קצר-קומה וגִבּן ועינים לו שחורות ודוקרות.

“סלַח לי, אדוני הַסַּפָּר”, ענתה האשה בבשת פנים. “האין אתה קונה שער-אשה צהוב?”

"כן, אמנם כן. “היש לך למכור שֵׂעָר אשר כזה?”

“את שׂעָרי, אדוני הסַפּר, אם יש לך חֵפץ בו”.

“האמנם, האמנם”, הפטיר הגבן הקטן בשפתיו ואת עיניו הדוקרות נתן בה. “הראיני נא ואראה”.

אז הביא אותה אל החדר אשר מאחרי החנות, והאשה הוציאה בחפזון את יְתֵד-הַמַשְׂרֵק ואת מחטי-השערות אשר בראשה ותתן לשתי צמותיה העבֻתּות לנפול לארץ, ותגנה בקצותיהן עד לעקבי רגליה.

והגלב לא יכל למשול ברוחו ויַמלט קול קריאה, כי לא האמין למראה עיניו. “מה זאת! את הַצַּמות האלה אַתּ אומרת לגזוז?”

והאשה רק הנידה בראשה, כי היה לגרונה כמו מחנק ולא יכלה להוציא ממנו אף הגה. אז הפנתה את ראשה הצדה, למען הַעלים מעיני האיש הקטן את דמעותיה אשר באו לה.

“האף גם ידעת כי עד עולם לא תְצַמַחנה עוד שערותיך אלה אחרי הִגֹּזָן לשוב אל יָפְיָן הראשון?”

והאשה לא ענתה דבר, בלתי אם הנידה בכתפיה.

“אבל מדוע אַתּ עושָׂה את החטאה הגדולה הזאת לנפשֵׁך?”

“יען כי אין לי דרך אחרת”, ענתה ותחל לבכות מר. “יש לי בבית ילדה קטנה רעֵבה וְקוֹפֵאת מִקֹּר. אין לי כסף ואין לי עבודה ואין איש עוזר לי. הנה כן אין מוצָא אחר”.

“האמנם, האמנם”, הפטיר האיש בשפתיו שנית ואת עיניו הדוקרות נתן בה, לחדור לה לכל קרביה. רגע אחד היה כחושב מחשבות, ואולם בעוד רגע התעורר ויען קשות: “אם זה חפצֵךְ – אשׁלימֶנו. שבי לך פה. מָה אַתּ שואלת במחיר השֵׂעָר?”

“לא ידעתי את מחירו. בוטחת אני בך.”

“נראה איך יפול דבר”. והאיש חִפֵּשׂ רגעים אחדים בין הַמִסְפָּרַיִם ובין תערי-הגלבים אשר על שלחן השיש עם הקיר, ואולם לא לקח מהם דבר, כי אם פנה פתאם אל אחד הארונות ויפתח את אחד הקִנים בו ויוצא ממנה בחפזון דבַר-מָה, והאשה לא יכלה להבדילו מרֹב חפזון ולראות מה הוא, ויהי בידו רק כמו תיק עשוי עור וארוך למראה.

“סגרי את עיניך”, פקד עליה הגִבּן בקול מצַוה, והיא שמעה בקולו. ואולם גם בהיות עפעפיה סוגרים חשה בנפשה כמו נֹגה אור פתאם אשר חלף אותה כברק. ויהי לה כְּלַבַּת אש אשר עברה על פני קדקד ראשה, ותַּמלט קול זעקה גדולה ותתעלף.

וכאשר שב רוחה אליה ותרא והנה האיש הקטן עומד עליה וּמַזֶּה בפניה מֵי-קולוניה והוא נוהם: “חדלי נא מדבָרים אשר כאלה – למה תִוּאֵלִי?”

אז העבירה את שתי כפיה על קדקדה, ואולם הקדקד היה קֵרֵחַ וְחָלָק כֻּלו, ושתי צַמותיה שׂוּמוֹת על שלחן השיש ומהן יוצא כמו נֹגה אור. והגלב לקח את הצַמות וישם אותן על המאזנים, ועל פני הכף השנית נתן המון טַלְרֵי כסף, עד עמוד נפש המאזנים בַּתָּוֶךְ; ואולם לא הצליח עד אם נתן על פני כף המאזנים עשרים ושמונה טְלָרִים, כי היה משקל השערות ליטרא אחת ומעלה.

"מעט לך ומעט גם לי – ", אמר אחרי כלותו את המלאכה. “אמנם נכון הדבר, כי ישָׁקל השֵעָר הזה בזהב ולא בכסף, ואולם אראה נא הפעם גם אני שָׂכר מעט”.

אז שָׁקל על כַּפּה את שמונים וארבע הַמַרְקוֹת, ואחרי כן שב ויקח ממנה טָלֶר אחד מן הכסף אשר נתן, וכאיש אשר סודו עמו אמר: “את שלש המרקות האלה אני מְנַכֶּה לך בזה, ועל מה אני עושה ככה, אותה תדעי בוא עת”.

וכאשר שבה האשה ותעמוד על פני חוץ, ויהי ראשה סובב והולך עליה כגלגל והיא כמקיצה מחלום כבד. ואולם כרגע התבוננה אל הכסף הכבד אשר בכיסה ותדע כי לא בחלומות באה לה כל זאת.

ועתה הנה הֶעֱשִׁירָה ולא יבָּצר עוד ממנה לקנות לבתה את כל אשר יִקָּנֶה. אז באה אל החנויות הקרובות וַתִּקֶּן גם לחם וגחלים וקהוה וסֻכּר, ואף גם תופינים וחמאה וביצה. והיא לא ראתה ולא התבוננה, כי בכל אשר היא באה משתאים לה ומביטים אל קדקד ראשה הגלוח, כי נחפּזה מאד לדרכה. ובעברה עם מֶמְכָּרֶיָה ואיש נושא הגחלים הולך אחריה והם עולים במעלות הבית, ותרא והנה שכֶנתה העשירה עומדת על סף דַלתה ומביטה בה בקַלָּסָה גדולה. ושכנתה ראתה כרגע כי הוסר מעליה פאר שערותיה, ותקרא אליה בְרֶשַׁע מסֻתר ובצחוק מגֻלה: “הנה שמעת לקולי ומזה הטיבות לעשות, כי לא תאבד עִתֵּך לבהלה לשקוד על שערת תמיד ולשָׂרְקו”. ואולם האלמנה לא התיצבה לשמוע, ותעבור בחפזון הלאה, וכאשר באה עד עלית הגג לפני דלת חדרה, ותעמוד וַתַּנַּח רגע את צרורותיה מידה, ותקשור את מטפחתה לראשה, לבלתי רְאות הנערה הקטנה דבר.

והילדה עוד טרם תישן, כי לא הניח לה הרעב לישון, וכמעט אשר הביטה את אִמה בבואה, ותקרא: “אמי, האם הֵבֵאת עִמֵך לחם?”

“כן, חמדת לבי”, קראה אִמה, ובעוד רגע והיא נִצבת על המִטה וּמְכַסָּה את הנערה נשיקותיה. “וגם תוּפינים וגם חמאה וגם ביצה הבאתי, ועוד מטעמים רבים ושונים. ראי נא!” וכרגע נתנה לבתה פת לחם, והקטנה בלעה אותה בתאוה, והאלמנה השׂיקה את התנור ותעל אש במנורה ותבשל קהוה וַתָּכֶן את הביצה,וימָלא החדר הקטן אור וחֹם ונעימות, והילדה צהלה ותפשוק שפתיה באין מעצור – ולא צר עוד לאִמה עתה על דבר השֵׂער היפה אשר הקריבה. וכאשר אכלו שתיהן לשׂבע, ותישן הנערה וַתֵּרָדם במהֵרה, ואמה גם היא עלתה על המטה אשר היתה לשתיהן יחד.

ממחרת בבקר וקול הנערה הרענן הֵעיר אותה משנתה, כי השתוממה ותקרא: “אמי, למה לא קלעת הפעם את שערותיך למועד הלילה כמשפטך?” והאשה התעודדה כרגע והנה אמת נכון הדבר: שער ראשה עב וארוך ורק כמשי, כאשר יהיה תמיד, והוא זרוע על פני הכר אשר למראשותיה וְנִתָּךְ על פני כל המִטה. אז השתערה מעל משכבה ותמהר אל הראי הקטן והמְּעֻוָּר אשר על הקיר, למען הִוָּכַח, ואולם עד הראי לא נגשה, כי כמעט אשר עמדו רגליה על רצפת החדר, והיא נוכחה כרגע אשר אמת נכון הדבר וכי שוטפות שערותיה על כל סביביה כמשפטן תמיד ויורדות מקדקד ראשה ועד קצות רגליה והיא עוטָה אותן כלבוש מלכות מָשְׁזָר וזהב כלו. אז קלעה את צמותיה במהרה ותלבש את שמלותיה בחפזון ותמהר ותרץ אל הגלב.

“אדוני הַסּפָּר! מה זה היה לי? האם עושֵׂה להטים אתה? או קוסם?”

“הֵרָגעי נא”, ענה האיש הקטן והגבּן ועיניו החודרות חָדרו לה עד כליותיה ועד לבה. “פלאות לא תֵעָשֶׂינה בארץ. ואולם מֵי-ראש אנכי מֵכִין, אשר אין דומה להם. והיה כאשר יוּשַׂם מן המים האלה על ראש איש, וצִמחו שערותיו בן-לילה שנית והיו עבות ויפות שבעתים מבראשונה. במים האלה רחצתי את ראשך כאשר התעלפת, וזה הדבר אשר לקחתי ממֵךְ במחירם את הַטָּלֶר האחד. האם הבינות עתה?”

“בַּמָה אודה לך!” ענתה האשה בקול דממה ותאמר לתפוש את כף ידו לנשק לה.

“התחדלי?” גער בה הגלב בזעף וַיִּסֹּג לאחור. “פנִי ולכי לך. אין עת לי ומועד”.

וכאשר נגשה אל הדלת, אז קרא לה שנית לשוב. “עוד מִלה אחת, אשה נחמדה! אם יש אשר יבֹאו לך שנית ימים רעים, לא שׂוּמָה עָלַיךְ למכור את צַמוֹתיךְ, רק גֹזִי את קצות שערותַיך כמלֹא הכף, ואולם חלילה מִמֵךְ לגזוז יותר, הֲשָמַעַתְּ? ואותן שׂאי אל הצורף הקרוב העושה בזהב, וקנה את המעט הזה בכסף מלא, כי הוא זהב משזר טהור. וגם המעט הזה יצמח לך עד מהרה. ואולם את כל זאת תעשי רק אם לא תהיה לך עצה אחרת להושיע לך מן המצר. שימי נא את הדברים האלה אל לִבֵּךְ, ועתה לכי לשלום!”

והאשה יצאה מלפני הגלב ומחשבותיה הומיות מאד, ותפגוש במסדרון ביתה את שכנתה רעת-העין, היוצאת לעלות במרכבתה לשוח ברחוב כמשפטה יום יום, והאשה המקַנאה עמדה פתאם ותהי כמסמר נטוע ותפקח את עיניה לרוָחה ותקרא: “אבל שכֶנתי הטובה – האם אור עיני יַתְעֵנִי – האין זאת כי ראיתיך אתמול בלילה וצמותַיך קצוצות כָּלִיל?”

“כדבריך, שכֶנתי וגבִרתי, צמותי קֻצצו”, ענתה האלמנה הצעירה, “ואולם בן-לילה שבו ותצמחנה לי”.

“רק אין זאת כי אם אומרת אַתּ להתל בי”, נָהמה האשה קשַת הלב. “איך זה יתָּכן דבר אשר כזה?”

“האדון הגלב רחץ את ראשי הגזוז במֵי-ראש נפלאים ועזים, על כן צמחו לי שערותי חיש מהר, והן עבות וארֻכּות שבעתים מבראשונה”?

האשה הרעה לא ענתה דבר, כי אם העיפה את עינה הַמְשֻׁקָּה רעל בשכנתה, כי שבה שכנתה להיות יפה ממנה שבעתים, ותעזוב פתאם אותה במסדרון הבית באשר היא שם, ותרץ בחפזון אל הגלב הגִבּן.

“התקנה מעִמי את שערות ראשי?” שאלה בבואה אל החנות וטרם תברך איש בשלום.

והאיש הקטן והגבן הביט בה בקצף בעיניו השחורות והחודרות ויען: “אין שערותיך שוֹוֹת לי דבר, ואין אנכי יכל לתת לך דבר במחירן”.

והיא הסתירה את כעסה ותען: “אין דבר. הנני נותנת לך את שערותי חנם. גֹז נא אותן כרגע”.

“אבל למה זה?” שאל.

“הלא כי חפצתי אשר תצמחנה לי עד מהרה והיו ארֻכּות ועבות מבראשונה, כמשפט שכֶנתי תופרת-השמלות. אכן לא נכון הדבר, אשר תיף אשה דלה וחשֻכָּה כזאת מאִשה גדולה ועשירה כמוני”.

“האמנם!” הָמה הגִבֵּן הקטן. “אבל אם רצונֵךְ הוא ואעשֶׂנו!”.

אז הושיב אותה על הכסא, ואולם את הַתִּיק המסֻתּר לא הוציא מן הארגז, כי אם לקח מן הַמִסְפָּרַיִם אשר על שלחן השיש עם הקיר, ויתפוש בְּצַמָּתָה הקטנה והדלה, אשר צבע נכון אין לה והיא שחורה ושזופה יחד. חֳטָף וַחֲלָף – והנה זְנַב הַצַמָּה בידו והוא משליך אותו בבוז אל אחת הפִּנות. חֲטָף וַחֲלָף – והנה קדקד ראשה קֵרֵחַ וחָלָק כלו, אשר ישחק כל הרואה בהביטו אותה. “כִּלִיתִי” ענה נמרצות. “קומי ולכי!”.

ומֵי הראש?"

“מָה אלה מי-הראש אשר תאמרי?”

“הלא אלה אשר בִּרְחַץ איש בהם את קדקד ראשו, וצמחו לו שערותיו במהרה וְיָפוּ מבראשונה”.

“מֵי הראש האלה שמונים ואחת מרקות מחירם”, ענה האיש.

“רק קטן הדבר אלי”, ענתה בגִדל לב. “הלא יש לי רב!”.

והאיש לקח מעִמה בראשונה את הכסף אשר אמר, ואחרי כן פתח את אחד הבקבוקים וַיֵּז ממנו נְטָפִים אחדים על ראשה ויהי ריחם כריח הזפת והגפרית, ויבער בה וישרוט בעורה מאד, והיא נשכה את שפתה בשִנֶיה ותדום, כי אמרה: מעט מכאוב ומעט עמל, ואולם הלא באחריתי אִיף – ותלך ותָּשב לביתה שמֵחה וטובת לב, והסַּפָּר לעג לה בצאתה ואת הדלת סגר אחריה בחמת רוח.

היא באה הביתה, ואישה וכל משרתיה ספקו עליה כפיהם בראותם אותה. ואולם האשה ענתה אותם רק את האחת: " חכו נא אך מעט" ותבֹא לחדר משכבה ותעל ותשכב על מטתה כחולָה, ותהי שוכבת כל היום במנוחה, ובנשף ערב נרדמה ותישן, והיא יודעת בלבה נאמנה כי ממחרת בבקר והיה קץ לכל התלאה. וממחרת בבקר הַשכם הֵקיצה, כי לא נתן לה קֹצר רוחה לישון ויהי דְבָרָהּ הראשון לתפוש בשתי ידיה בקדקד ראשה – והנה חֲרָדָה! חָלָק קדקד ראשה וְקֵרֵחַ כלו כרגע צאתו מתחת המספָּרַיִם אשר לַסַּפָּר הגִבּן.

“אולי עוד קָצַר המועד”, חשבה בלבה ותשכב על המטה עוד יום תמים, יום אחד ולילה אחד. ואולם גם ממחרת היום השני והנה קֵרֵחַ קדקד ראשה וחָלק כבראשונה. אז לבשה את שמלותיה בקצף גדול ותלאט בצעיף ובמגבעת ותשתער אל הסַּפָּר הגִבּן.

“בן-אדם! הלא רִמִיתַנִי!” צעקה אליו.

“דברים אשר כאלה לא אתן לך להגיד לי!” ענה אותה קשות. “מה לך?”

“מי הראש אשר נתת לי אינם בלתי אם תרמית. שׂעָרי איננו שב לצמח לי”.

“היש לך ילדים? או אף רק ילד אחד?”

“לא”.

“הנה כן הוא, ומֵי הראש אשר לי יועילו רק בהיות האשה אֵם לבָנים. את הדבר הזה הלא בין תביני, ועתה קומי ולכי לך ועזבי את הבית”.

והאשה ראתה כי אין תשועה, והיה כח תחפוץ אשר לא תהיה לצחוק לכל רואיה ונמאסה כמפלצת, אז אין לה עצה בלתי אם לקנות פאה נכרית, ויען וביען לא שבו שערותיה לצַמֵח עוד, לכן לבשה את הבאה הנכרית עד יומה האחרון.

אבל האלמנה הצעירה ראתה למן היום ההוא רק ימים טובים וייטב לה מיום אל יום ותהי לה תמיד מלאכה רבה לעשותה, ותעזוב באחריתה את חדרה אשר בעלִיַת הגג ותשכון ביציע הראשונה, ולא היתה שומה עליה לגזוז את קצות הזהב אשר לצַמותיה, ותהי אומנת את בתה הקטנה, ותגדל ותיף ותהי לנערה בת עשרים שנה יפה ומשכילה וטובת לב, אז היתה אשה לאיש צעיר ובן חיל, ויולדו להם בנים ובנות שִׁלֵּשים ורִבַּעים, ואם לא מתו עדֶנה, הנה חיים הם עוד עד היום הזה.

האהבה – הרגש היותר נכבד לקיום המין –, מה שֻׁנו פניה על ידי השפעת הספרות הפיוטית! אין לך תאוה-יסודית אחרת באדם, אשר כֹה קִשטוה ושפרוה, אין לך חזיון-נפשי אחר, אשר כֹּה זִיְפוּהוּ וכה העיבוּהוּ, כאשר עשו לָאהבה.

ועד היכן הדברים מגיעים, הננו רואים מזה כי כיום לא עוד דבר קל הוא לחקור בדעה צלולה ובאופן-מדעי, שאין לפניו כל משוא פנים, את מהות האהבה, אופן הויתה, תכליתיותה, פעלותיה ואת חזיונות הנפש המלַוִּים אותה. כל בעלי ההזיה והחלומות, כל בעלי רגש והתפעלות, גם הגברים, גם הנשים, אשר הספרות-היפה, מזונם הרוחני היחידי, הביאה מבוכה במוחם החלש, – כלם ירימו קול צעקה על החוקר המנתח את רגש האהבה לחלקיו ומפרידו ליסודותיו וידרשו כי ירגמוהו באבנים. חמתם עליו לא תדע כל גבול. החוקר הזה הוא בעיניהם כאיש המנַבֵּל את פיו, כאיש אין-לב וכבעל-מום מוסרי, אשר הטבע מנעה ממנו את ההרגשות היותר עדינות והיותר נעלות. החוקר הקר הזה הוא חוטא ופושע, כבד עון המורד בהוד מלכותה של האשה ומחלל את קדש הקדשים של האהבה. בכנויי-כבוד ובתארי-חבה כאלה קראו את הפלוסופים שופינהויר וההולך בעקבותיו אֶדואַרד הארטמאַן; ובשמות כאלה היו עובדי אליל-האהבה קוראים בודאי גם לדַרְוִין, להרברט סְפֶּנְסֶר וּלְבֶּן ( Bain ), אלו היו רק קוראים את ספרי החוקרים האלה ומבינים מה שכתוב בהם. חלילה לחוקר לתאר את האהבה כמו שהיא בצורתה הטבעית, כי הכל חיבים לכרוע ברך לפני “בת-השמים” הזאת ולשיר לה שירי זמרה ותהלה. חלילה לאיש לגשת אליה בתור מתבונן ומסתכל, כי אם בתור אהוב. אבל סלחו נא לי, אהובי, הלא אתם גוזרים עלינו, החוקרים, גזרה שאין אנחנו יכולים לעמוד בה. הלא נִתנה לי הרשות לכתוב ע“ד הרעב, גם אם אינני רעב, וע”ד הפחד גם אם בעצמי אינני מפחד. רשאי אנכי לנתח בקר-רוח את החזיונות האלה, ואיש לא יחשדני חלילה שאין אני מסוגל כלל להבין את ערכה של סעודה שמנה, או שאין ביכלתי להבין את סערות נפש האיש אשר סכנה גדולה נשקפת לו והוא חדל-אונים להמָּלט מפניה. ומדוע זה לא יהינו גם לבקר ולחקור את האהבה בעין פקוחה ובהירה ובלי דעה משוחדת. מבלי אשר יאמרו על מבקר כזה שאיננו מסוגל כלל לחוש בלבו רגשי אהבה, ובכן אין בכחו גם להשיגה ולשפוט עליה? האם בשעת רעבונו, או בשעת פחדו, הלא איננו מוכשר כלל להתבונן בדעה צלולה אל רגש הרָעָב או הפחד, לחקור אותם היטב ולדין עליהם. הן אין אנחנו יכולים לדרוש מהרעֵב, כי יתאר לנו בדיוק מדעי את פעולת ציוריו הדמיוניים, בשעה שהוא רואה לפניו בשר צלוי הנותן ריח באפו, על מערכת עצביו. והאיש המפחד, אם פקח הוא, יחבל תחבולות להנצל מהסכנה אשר לנגד עיניו ולא יתהה באותה שעה על רגשותיו וטיבם. כן לא נוכל לדרוש מהשוגה באהבתו, כי ישפך אור על חזיונות נפשו ותנועותיה. את זאת יוכל לעשות רק המתבונן הבלתי-משוחד, אשר בשעה שהוא מדבר על האהבה לא יפול אפים ארצה, ולא ישא את עיניו השמימה לדבר גבהות, במליצות ובחידות. ודוקא משום שהאהבה הוא הרגש היותר חזק והיותר חשוב, על פי תוצאותיו, להאנושות, לכן דרוש ביותר להתבונן אליה במוח צלול ולהזָּהר מפני ההזיה וההתעוררות, לכן דרוש ביותר להתרחק מלשון הבאי בדברנו עליה, לבל נכסה את עצם המעשים במעטה של פרחים ושושנים.

האהבה איננה “בת-השמים”, כי אם בת “הבשר-והדם”, אף אם האוהבים והאוהבות אינם חפצים להודות באמתת הדבר הזה. במוחו של האדם יש מרכז-גבוה לתאות-המין, ולפניו יכנעו המרכזים השפלים אשר בחוט-השדרה, אשר גם המה מצדם משפיעים עליו, על המרכז הגבוה, מהתעוררותם הם. ובפרק החיים, אשר כלי-המין של האיש או האשה התבשלו כל צרכם, אז גם מרכז-המין (געשלעכטס-צענטרום) אשר במוחם נוח מאד לכל גרוּי. והגרוי הזה שופך את ממשלתו על כל העולם הפנימי של בעלי התכונה הרגשנית ושל האנשים החיים חיי בטלה, והוא כובש לפניו את כח-השופט, את הדמיון והרצון. הגרוי הזה מטביע את חותמו המיוחד על כל עבודת המוח, וימלאנו תמונות וציורים מחיי המין. האיש או האשה הנמצאים במצב כזה יחושו התעוררות פנימית וירגישו געגועי-אהבה, ואם יפגשו זה את זו, אז תתן הפגישה הזאת עצם מוחשי לההתעוררות הכהה הזאת ולהגעגועים הערפליים האלה והיו לאהבה. ואז יהיה נושא האהבה לתֹכן כל עבודת המוח, עד בלי השאר בו מקום למחשבה אחרת, והמוח שופט על הנושא הזה לא כמו שהוא, כי אם כמו שהוא מתאים לצרכי הגוף המיוחדים של עצם האוהב.

כל נפש אדם בריא, בין זכר ובין נקבה, מרגשת בהרגשה טבעית ובבלי-יודעים את אותן הסגולות הדרושות לנפש המין ההפוך, למען תתקַימנה ותתעצמנה, על ידי הזדַוְגות זו, סגלותיה היא בזרעה אחריה. וכל מה שהנפש הזאת עומדת על מדרגת השכלה יותר גבוהה, וכל מה שהנפש הזה יותר מקורית ויותר מובדלה ומסוּמנה, כן תתרבינה ותתעלינה הסגולות אשר העניק תעניקן לנפש המין האחר, אשר היא חפצה בה ואשר היא שואפת אליה. אם נִתנה הברירה לאדם לבחור לו נפש אחת מקרב רבות, אז יבחר לו בטח ובבלי-משגה את אותה הנפש שהיא קרובה ביותר אל האידיאל הגופני שלו, אשר יצר ברגע הגיעו לבַגְּרוּתוֹ. ואם אין ברירה בידו אז ידבק בכל נפש אדם, אם רק איננה רחוקה תכלית הרחוק ואם איננה שונה תכלית השנוי מהאידיאל שלו, עד כי אין ביכלתה לעורר את מרכז תאות-המין אשר במוחו, כאלו היתה מבני מינו הוא, או בהמה או דבר שאין בו רוח חיים.

וכל מה שהנפשות יותר קרובות זו לזו על פי האידיאל אשר יצרו להן, כן תמהר האהבה יותר את עבודתה הטבעית לזַוְגן; ואם הנה מתאימות בַּכֹּל אל האידיאל הזה, אז יברֹק הברק הידוע וכהרף עין יאהבו זו את זו. ברגע פגישתן תוָּלד אהבתן. והאנשים האלה מרגישים בנפשם, כאלו כבר ידעו ואהבו זה את זו. ואם יש שנויים ידועים בין האידיאל ובין “נושא האהבה”, אז יתאמץ האדם לעצום את עיניו ולבלי ראות את השנויים האלה, וככל האפשר יקרבם וישַׁוֵּם, את האידיאל עם “נושא האהבה”, ברוחו; במקרים כאלה עושה מלאך האהבה את שליחותו לאט לאט, מעט מעט, פחות או יותר מהרה, הכל לפי מדת היכֹלת לסַגֵּל, לחבר ולהתאים את נושא האהבה אל האידיאל הגופני, אשר יצר לו האיש מקודם. בעצמו של דבר אוהבים האנשים לא את זולתם, כי אם את האידיאל אשר יצרו בגופם הם. געגועי-אהבה היא השאיפה להגשים את האידיאל הפנימי, והאהבה היא אונאת-עצמו. בשעה שאנחנו אוהבים הננו מרַמים את נפשנו, כי מצאנו את אותה ההגשמה שאנחנו מבקשים, והנפש האהובה לנו היא התבנית והסמל של האידיאל שלנו. חיי האהבה של האיש, אם זכר הוא או נקבה, מתחילים יחד עם בגרוּתו ונמשכים עד אשר תופר הָאֲבִיוֹנָה; בכל העת הזאת ישאר האידיאל הגופני חי וקים; אם ימצא לו האידיאל הזה את ההגשמה המתאימה לו, או לא – אחת היא; הוא, האידיאל, עומד ומחכה לשעת הכשר להתגשם; אם לא ימצאו בפֹעל את נושא-האהבה, איש אשר יאהבוהו, יאהבו בכח, במחשבה, יאהבו את האידיאל עצמו. וככל אשר האידיאל הזה הוא יותר פשוט ויותר שפל, כן יותר נקל להאיש להגשים אותו. לכן לא קשה לאנשים פשוטים ופחותים להִתְאהב ולהחליף את נושא-האהבה האחד באחר. היום יכולים המה לאהוב את זו, ומחר – אחרת. לא כן המה בעלי נפש יפה ועמוקה; להם קשה למצוא בחיים את האידיאל שלהם, או את הקרוב אליו, ואם מצאוהו ואחר כן אבד להם, לא נקל להם למצוא ממלא-מקומו.

האהבה הבריאה והטבעית מטרתה תמיד ברורה לפניה. היא שואפת לאותה התאחדות הגופים, היכולה להביא אחריה דור חדש. האהבה נותנת להאנשים החזקים תקיפות הרצון לכבוש את כל רצון המתנגד להם ולהתגבר על כל המכשולים המונחים על דרכם. אולם לאנשים בעלי רצון חלש לא תתן את הכשרון הזה; תשוקתם איננה יוצאת לפועל. ובכן אין אנו רשאים למֹד את חֹזק האהבה של האיש על פי מאמצי-כחו להשיג את אהובת נפשו, כי גֹדל היגיעה תלוי בחֹזק רצונו ולא בעֹז אהבתו. אולם עלי להוסיף, כי האיש הבריא והחזק כל מרכזי-מוחו כמעט כלם מפותחים במדה אחת, והאנשים אשר רצונם חלש מי יודע אם יש להם במוחם מרכזים חזקים לתאות-המין. האנשים היכולים לאהוב בכל עֹז המה בכלל גם בעלי רצון חזק.

שנוי ערכם של הזכר והנקבה בדבר קיום המין מְחַיֵּב גם שנוי מתאים לזה בדרך אהבתם. ערכה של האשה בזה הוא היותר נכבד: עליה להביא את כל החֹמר הדרוש ליצירת העצם החדש, ואת החמר הזה עליה לגדל, לכלכלו ולפרנסו במעיה והיא חולקת לו מסגלותיה, אשר ירשה בעצמה מאבותיה. והגבר נותן להעבודה הממושכה והקשה הזאת, שיש בה גם גבורה, רק את השפעתו. על כן מרכז-המין ( Geschlechtszentrum ) הוא יותר מפותח באשה מבאיש, ועבודתו יותר חיה ויותר חשובה בעבודת המוח הכללית. האשה יוצרת לה אידיאל יותר ברור בדבר האיש הדרוש לגופה. היא איננה כל כך נוחה לוַתֵּר על האידיאל שלה ולהסתפק בחלופיו ותשלומיו הרחוקים ממנו. ואם מצאה האשה את האידיאל שלה בחיים, אז כמעט אי אפשר לה למחול עליו, ותשוקתה אל אישה מגרשת מבתי נפשה כל תאוה אחרת וכל חפץ אחר, כל רעיון ומחשבה, עד כי אין ביכלתה בלתי אם לאהוב. את רצונה, שכלה ודמיונה היא משעבדת לאהבתה, ולא תתן כל פתחון פה לכח-השופט המתאמץ לנצח את תשוקתה. האשה יש לה הרגשה טבעית השומרת עליה מעשות מדחה, כי תולדותיו של כל משגה רעות הן לה ולפרי בטנה, ולכן תזהר מאד מהלכד בפח. אולם אם הכירה האשה כי לא שגתה ותמצא את האיש הראוי לה, אז נכונה היא לתת את חייה מחיר אהובה. לא כן הגבר. הוא עלול יותר מהאשה לשגיאה, יען כי שגיאתו לא תביא אחריה כל שנויים בגופו. על כן צורת האשה אשר יברא בדמיונו מטשטשה מעט; על כן נקל לו לאהוב, בלי שהיות רבות, את האשה הראשונה אשר יפגוש בשוק; על כן גם חסרה לו התדירות באהבתו, אשר כנפים לה, ולא כבד עליו הדבר לאהוב כל פעם אשה אחרת, ועל כן גם יותר נקל לו לעזב את האשה אשר יאהב ולשכוח אותה. על כן יש מקום פנוי במוחו גם למחשבות אחרות מלבד הרהורי האהבה ולא יקצר כח שכלו לעצור בזאת האחרונה, להחלישה או גם לנצחה.

זה הוא קצורן ותמציתן של תולדות האהבה הטבעית, כפי אשר אנו יכולים להתבונן אל חזיונותיה בקרב אנשים בריאים ושכיחים, בני אדם ובנות חוה. אבל היש עוד מקום לאהבה פשוטה, אמתית ושואפת לתכליתה זו גם בקרב אותן מפלגות החברה, אשר מזונם הרוחני היא ספרות-השעשועים? הנני מסופק מאד בדבר הזה. אותו הדבר אשר יֵחשב בין בני המפלגות ההן לאהבה ואשר בשם זה יכַנוּה, אינו אלא חִקוּי של מעמדי-הנפש הרחוקים מן האמת ומן הטבע, אשר אותם יתארו כותביס ספורי אהבים וחזיונות בעד הבמה. הספרות הפיוטית, ביחוד בימינו, מתארת על פי רוב, או כמעט תמיד, את האהבה בצורותיה הבלתי טבעיות. סבת החזיון הזה מבוארת בהפרק הקודם. הסופרים המה בעצמם חלושי-העצבים, שקָּהוּ מרוב עבודה, או המה חיים בסביבה של כרך גדול והמה רואים, בכל אשר יפנו, רק אנשים אשר שויון-משקלם הגופני נהרס. ואם גם לא כל הנפשות המתוארות בהספרות-היפה חולות במחלת שגעון-האהבה, הנה על כל פנים כֻּלן עומדות על הגבול אשר בין הבריאות השלמה ובין מחלת-הרוח, כאשר הרחבתי מעט את דברי בזה בפרק הקודם. רופא-הנפש בקראו בספרות-שעשועים את ציורי האהובים והאהובות, את הליכותיהם, מעשיהם ורגשותיהם יכיר בהם סמני מחלות-הרוח הידועות לו היטב. הסמנים המובהקים הם אמנם רק מרוּמזים, אבל אלו היו מבליטים אותם מעט יותר היינו יכולים למצוא בספרות-היפה מופתים מוחשים של המחלות הידועות לרופאים בשמותיהן: שגעון העגבים, מַדּוּחֵי-ההתפעלוּת, תעתועי האמונה ויתר מחלות המוח, שאין לפרטן בספר שאיננו כתוב בעד לומדי חכמת הרפואה. הקורא המבין, וביחוד אם קרא ושנה בספרי חכמת הרפואה, יאמין בשעה שהוא מְטַיֵּל בספרות הפיוטית, כי רגליו עומדות בבית-חולים והוא רואה סביבו רק מנוגעים ואנשי מכאובות. הנה לפניך איש אשר למראה אשה תטרף עליו דעתו, תאבד בינתו ויתנהג כמשוגע; ושם אתה רואה איש, אשר אם יגע בנעל-יד הנפש האהובה עליו או באחד מפרחיה יתפעל ויתרגש עד מאד, יצהיל קולו או יוריד דמעות חרישות; פה מעוררת האהבה לחטאים ולפשעים, ושם תעורר עצב ויגון; פעם אחת יַראו לנו את המעבר המסופק מקרירות של שרירוּת הלב להתלקחוּת שלהבת האהבה הפתאומית, מדברים קשים ומרים לפטפוטים רכים ונעימים, ובפעם אחרת – את התבטלות הרצון ואפיסת השכל מתגרת יד התאוות. ואת כל השגעונות והשגיונות, את כל הזרות והתהפוכות, את כל ההתפעליות וההזיות, התשוקות והתאוות חסרות-האונים וכל הנבלות והשערוריות האלה מתארת הספרות היפה בחזיונות האהבה הטבעית והבריאה, מבלי רמז וחצי רמז כי הציורים האלה לקוחים מבית החפשית או המשוגעים ולא משוק החיים.

ספורי אהבה מטורפה כאלה עושים פעולה עמוקה ורעה עד מאד גם על הקורא הפשוט, ועל אחת כמה וכמה על הקורא אשר עצביו רפויים מעט ואשר אולי גם שִׁוְיון משקלו הרוחני החל להתמוטט, ויותר מכל על הנשים בנות הכרכים הגדולים. האשה נוטה מטבעה לראות את האהבה כתכליתם היחידה וככל תכנם של חיי האדם, ובהשקפתה זו, אשר אולי אמתית היא בנוגע לחייה היא, אבל איננה מתאמתת כלל בנוגע לחיי הגבר, – בהשקפתה זו היא הולכת ומתחזקת, בראותה כי הספרים, אשר מהם תשאב את ידיעותיה ע"ד החיים והתבל, מלאים מראשם ועד סופם רק עניני האהבה. המחזות המתארים את הריבות והמלחמות בגלל האשה ואת עליצות הנצחון יגדילו ויחזיקו את גאותה ורום עיניה עד לשגעון הגדלוּת ( Grössenwahn ), והיא מתחלת להאמין כי לקנות אותה הוא אֹשר שמַיְמִי שאין למעלה ממנו, ולא יסולא בחיי הגבר, בכל משאלותיהם, מטרותיהם וחפציהם. ערכו של הגבר הוא בעיניה רק על פי כשרונותיו לאהוב; האיסטניס האומלל, אשר דעתו קצרה וחלשה להתגבר על רגשות אהבתו וזרם תאותו ישטפנו ויסחבנו בלי אשר יעצר כֹּח להתנגד אליו אף במעט, – נבוּב-מוח כזה חביב על האשה והיא חושבת אותו לראוי לאהבתה. אולם את האיש הבריא והחזק, אשר שכלו ישים מתג בתאותו ורגשותיו והוא נמשך אחריהן רק כל עוד אשר לא תתנגדה לבינתו, – את איש כזה תתעב האשה כחסר-לב וקר רוח. מַחֲמָאות הפה, העויות ודמעות מעוררות רחמים תקבל כאותות מסירת-נפש ואהבה נאמנה. אולם האיש המושל ברוחו ומלוּמד בכבישת היֵּצר, האיש המכיר את ערך אהבתו הוא לא פחות מערך אהבתה של האשה, – איש כזה יֵראה בעיניה כגס ומגושם. רפיון-הנפש העושה את האיש לכדור-משחק בידי האשה ולקרבן תאוותיו ותשוקותיו יֵראה בעיניה כרוח גבורה אמתית. בדמיונה תתן לגבור האהבה את הסמנים המובהקים האלה: לחיים חִוְרות, עינים מפיקות תוגה ומצח של איש הוֹזֶה, אותות שאינם מעידים על גבורת הגבר. האהבה האמתית והעמוקה, תאמין האשה, איננה נְקִיָה משגעון והוֹללוּת והפרזה, וטועמיה יטעמו חיים של תענוגים ותפנוקי הגֵו והרוח עם כל קסמיהם ועקיפיהם. האשה תובעת מהאהבה: השתפכות הנפש בפרוזה ובחרוזים המלאים הבלים ושטות, אנחות, דמעות וסִפוּק כפים, מליצות מלאות סוד ורמז, המצאות ומעשים זרים ומשוּנים. אולם רגש חרישי ועצור בלב, רגש שאיננו מרבה לפטפט ולהעוות את הפנים, אשר לא ישלל את תאות-האֹכל, לא ימעיט את השֵּׁנה ושאין בו בטוּל תורה ובטוּל עבודה, רגש כזה לא יֵחשב לאהבה. זאת האחרונה צריכה להופיע בסופה ובסערה, בקולות וברקים; האוהב צריך להִגלות אל אהובתו דוקא כאלהי החזיזים בקול רעם בגלגל, וכל מי שלא יבוא ככה איננו האלהים המֻקֶּוה.

עוד זאת: ספרות-השעשועים מזקת להתפתחות הטבעית של רגשות-האהבה בלב הקורא הצעיר לימים, וביחוד בלב הקוראה הצעירה. כלל הוא בטבע, כי בהתבשל הגוף יתבשל בו גם מרכז תאות–המין ואז יעורר במוחו הרהורי עגבים. אולם בקרב בני הנעורים של מפלגת המשכילים הננו רואים אחרת. הספורים והחזיונות מעוררים בקרבם באופן מלאכותי ובלתי טבעי את רגשות-העגבים, ומביאים על ידי זה את מרכז-המין (געשלעכטסצענטרום) עוד בטרם שהתבגר לעבודה מפסדת. והתולדות היוצאות מזה הנה, כי הגוף לא ישמע עוד לקולות הטבע המתחלשים בו בסתר, כי אם יקשיב לקול המשורר המפתה והמסית; הדמיון יקבל את ציוריו ע“ד הנפש המחושקת לא מחֶביון מעמקי “התאים” ורקמת העצבים, כי אם מגליונות הספורים. הקוראת ספורי-אהבה או המבקרת את בית-החזיון באביב שנותיה לא תדע, אם האיש המתקרב אליה הוא הראוי והיאות לה, כי אין לה אידיאל אשר התפתח לאט לאט בגופה, כי אם זכרונות ע”ד גבורי האהבה, אשר יצרו הסופרים והחוזים. היא מחלפת את הרהוריה וחלומותיה בצרכי גופה האמתים, חִלוּף אשר ימרר את חיי האשה כל ימיה.

מה שיקראו בני מפלגות משכילים, ביחוד בכרכים הגדולים, בשם אהבה, איננה, בתשעים ותשעה ממאה מקרים, אהבה טבעית בת הגוף, כי אם פרי השפעת הסופרים. לולא קראו האוהבים והאוהבות ממפלגה זו ספורי אהבה ולולא ראו חזיונות מלאי רגש על הבמה, לא היו מרגישים וחשים בנפשם ורוחם את אשר המה חשים ומרגישים עתה, ואלו היו אוהבים באמת, כי אז היו רגשותיהם מתגלים במחשבות, בדברים ובמעשים אחרים לגמרי. האנשים האלה חוזרים ומשַׂחקים בקנאה רבה בטרקליניהם ובחדרי משכיותיהם את אותם חזיונות-ההתוּלים, אשר קראו בספורים או אשר ראו על במת התיאטרון ואשר תפשו את דמיונם. האיש אשר תאהבהו אשה שהיא בקיאה ספרות-הפיוטית, אל יתגאה ואל יתהלל באהבתה; כי באמת לא אותו בעצמו תאהב, ולא גם את האידיאל הנודע מעצמותה, ואשר האיש הזה קרוב אליו, היא אוהבת, כי אם איזה גבור בדוּי מלב אחד המשוררים והיא רק מבקשת איש אשר ילביש אותו, את הגבור הדמיוני הזה, בשר ועצמות.

הסופרים העובדים על פי נוסח ידוע תארו, במשך של דורות רבים, בכל השפות והלשונות את בנות-פריז כסמל החן וההוד, ככליל ה“שִׁיק” ( Chic ). והתולדות היוצאות מזה הן: גם השוטה שבעולם בשמעו את השם בת-פריז מפורש מיד מתמלא פיו ריר ומיד הוא קורץ בעיניו מרוב התפעלות, ומי יתאר את התלהבות שמחתו בשעה שהוא רואה אותה בעיניו ממש! ואם תשאלו את ההדיוט הזה, מה מצא, מה ראה בבת פריז זו, אז יגעה כעגל רק הברה אחת: Chic! Chic!. הוא רואה את הבת הפריזית לא בעיניו הוא, כי אם בעיני הסופרים אשר תארוה כתכנית חמדת נשים. גם להמשחקות על הבמה ולהרוכבות בזירה הועילה הספרות לפרסמן ותעשה להן ריקלמה (אין אני יכול לקרוא את הדבר בשם אחר), ולכן היו הנפשות האלה כסגולת הדמיון וכשכִיַת חמדת האהבה בעיני חניכי פקידי הצבא, בעיני תלמידי הגימנזיום ובעיני משרתי החנויות בעלי הנפש-היפה.

נחקור נא, אם לא כבד עלינו הדבר לעשותו, את חזיונות האהבה בקרב מכירינו אשר סביבותינו. נתבונן נא אל ראשית צמיחתה, גדוּלה והתפתחותה, עד אשר תוביל את הנאהבים לחופה וקידושין או לאסונות נוראים המרגיזים את הלב ומרעישות את החברה. בכלל רואים אנו את סדר המקרים והשתלשלותם בצורה זו: הגבר מוצא את עצמו מחויב על פי נמוסי החברה להודיע חבה יתרה אל האשה, אשר הוא יושב על ידה אצל שלחן הקרואים, או היוצאת עמו במחול, וכמובן ידבר גם מעט חלקות באזניה. זאת האחרונה מרוצה מאד מהרושם אשר עשתה עליו, וכנהוג תפריז בדמיונה על הפעולה הזאת. הכַּחש והחנופה מרכים את לבה כדונג, מעדנים ומפנקים את רגשותיה והיא נוטה את חסדה להגבר המפטפט בנעימה, אשר באהבתו לעצמו יכניס כונות זרות בכל לחישותיה הערבות ובכל תנועותיה העיפות או המהירות של האשה היושבת או הרוקדת בצלו. מעתה תחדל פעולת המקרה העִוֵּר ותחל מלאכת השפעת הספרות הפיוטית. “הוא” וגם “היא” התפעלו והתעוררו מעט; הדמיון מעצים וממשיך את ההתעוררות הזאת; הזכרון מעביר לפני עיני רוחם את תמונות כל זוגות הנאהבים המתוארים בספורים ובחזיונות, וכל שירי הרגש, מכתבי האהבה והוִּדּוּיים אשר קראו בספרים מתחילים להתנודד במוחם, והמה הומים ותוססים ומתפרצים לצאת החוצה בפה ובכתב. “הוא” ו“היא” יגביהו את רגשותיהם ויעמיקו לרדת בנבכי העגבים, אשר מתחלה רק השתעשעו בהם, וסוף סוף יכנסו לחופה ומעל ראשיהם ירימו להקת סופרים בלתי נראים את ידיהם לברך את הזווּג, אשר רק המה ולא אחרים הביאום במסורת הברית. ואם הזווג הזה לא עלה יפה, כברוב המקרים, אז יעלו על במת החיים חזיון אחר, שגם הוא מוּשפע מאחד הסופרים, וכל אחד מהם משחק בו באופן אחר: יש אשר יחללו את ברית הנשואים ויבגדו איש ברעותו, ויש אשר יבחרו לנפשם אחת מארבע מיתות בית דין; יש אשר יבחרו בנזירות ופרישות, ויש אשר יחזיקו בכל מיני ערמומיות וישימו סתר פנים להם. אך בכל האופנים האלה יש לנו עסק רק עם אהבה פונוגרַפית, אשר הזכר והנקבה חוזרים מלה במלה, כהמכונה של האמיריקני אֶדיסון, על אותם הדברים אשר ישימו הסופרים בפיהם.

אתם הסופרים, מְכַשְׁפֵי-האהבה, העוסקים במצוּי התאוות ובנתוח תעתועי הלב, מה רבה חטאתכם לנו!

---

כאשר הציע לפני ידידי וחברי־לָעֵט הסופר ראובן בריינין בפעם הראשונה לתרגם את הפרדוכסים עברית, נראתה הצעתו זו קצת תמוּיָה וכמעט זרה בעיני. כמעט ירֵאתי להעלות את הרעיון על לבבי, כי ספרי זה יִנָתן להקוראים העברים בשפת אבותינו. שאלתי את נפשי, לא בלי חרדה, אם ספרי זה הוא אמנם מסוגל להיות מזון רוחני לָרִבֲבוֹת ולמאה רבבות הקוראים, אשר אליהם יפנה ספר עברי? לא יראתי, חליליה, כי אַחַי בני עמי יושבי התחום לא יבינו דברַי ומחשבותי. יודע אנכי יתר מדי, מה רמה התפתחותם הרוחנית, ועד כמה מוכשרים המה לקלוט אל קרבם כל רעיון מדעי. השכל שהורגל מנעוריו לצלול בנבכי ים התלמוד ולשוּם דרך בין הרי הפלפול התלולים והמרוּכסים, לא יקשה עליו לחדור אל עמקי כל מחשבה. לפקפוקי בדבר התרגום העברי היתה סבה אחרת. אנכי שאלתי את נפשי: איך תפעול החליפה הפתאומית של חוג־ההשקפה על רוח הקוראים, שהיו שקועים כל ימיהם רק במקצוע אחד, בלמודי התורה וההלכה המסורים להם זה שנות אלפים? האם לא יביאו השאלות המדעיות, הזרות והמוזרות להם לגמרי, אשר ימצאון בספרי זה, מבוכה וערבוביה במוחותיהם? הילכו בעקבותי אני? האם ימצאו חפץ בחקירות המרחיקות אותם מארחות־הרוח הכבושות והמסורות להם? ואיך יתיחסו אל דרכי המחשבה המתנגדים נִגּוּד גמור לאותם הדרכים שהוּרגלו בהם? האמונה נשענת על הקבלה והמסורה וראיותיה והוכחותיה הנה “כמה שנאמר” “וכמה שכתוב”, ואני כופר בְּאַסְמַכְתָּאוֹת שאינן עומדות בפני כס המשפט של הדעת. התלמודיים, בעלי ההלכה, הסברא והאגדה לוקחים את אחד המקראות או אחת הסוגיות החמורות בגמרא ומפלפלים בהם בחריפות רבה, מוצאים בהם קושיות וסתירות, ואחר כן המה מְיַשְּׁבִים אותן, או רק חושבים, כי המה עושים זאת, ומיַשְׁרִים את כל המעקשים בהם. גם אנכי מבקש סתירות בהדברים המדעיים המסורים לנו, גם אנכי מבקש למצוא בהם את הכונה הנכונה הַמִּתְיַשֶּׁבֶת על הדעת, אבל דרך הגיוני הוא לגמרי אחר: אנכי מבקש הרבה יתר את הסתירות שבהם, ואין אני מתאמץ כלל לדבק את ההנחות וההשערות המכחישות זו את זו ולחברן על כרחן.

אבל דַּיָּהּ היתה לי סקירה אחת על הספרות העברית של השנים האחרונות להניח את דעתי ולהחליש את פקפוקי. ראיתי, כי סופרים רבים הקדימוני להרגיל את הקוראים, אשר השפה העברית הוא מקור־השכלתם היחיד, לדרוש ולחקור בכל שאלות הזמן. כבר נתנו להם ספרים ע“ד תולדות האדם הקדמון וע”ד תורת־ההתפתחות של דַּרְוִין, ע“ד תורת הכלכלה המדינית של מרקס וע”ד תורת הנפש והחיים. ולא זאת בלבד, כי אם גם ספורים טבעיים, ריאליים, ועוד יותר פורנוגרפיים, כלומר המלאים נבוּל־פה, המציאו להקוראים העברים, דברים שאוּלַי צרכם אין כל כך מורגש ושעולמנו היה יכול להתקיים גם בלעדם. המעט מכל אלה, כי גם את הפטפוטים הלוטים בערפל של ניטשה, המשוגע האומלל,¹ אשר התחיל את עבודתו הספרותית בהיותו כבר מבוּלבל ומטורף, וישים קץ לה אחרי אשר הוּעם בו זיק שכלו האחרון ובתקופת שגעונו כתב את ספריו המלאים הוֹלֵלוּת, אשר בעיני שכורי־ההשכלה שהתפרצו מבתי־הישיבה יֵראו כ“המלה האחרונה” של חכמת אירופה, – גם את הפטפוטים הסּוֹדִיִים האלה הכניסו אל הספרות העברית בחוצפה יתרה, כאלו השמיעו תורה חדשה וינבאו גדולות לעמם. ובראותי, כי הספרות העברית החדשה כבר מלאה מכל המינים והיא חִילוֹנִית לכל דבר, נחמתי ואמרתי בלבבי לא נורא הדבר אם גם יבואו ה“פרדוכסים” שלי ויתפסו בה קרן־זוית.

ואחרי שובי לחשוב בדבר נוכחתי, כי יש אמנם לשמוח על כי שפת אבותינו העתיקה מתחלת להיות כלי־תשמיש גם לרעיונות בלתי דתיים. קדש היא השפה הזאת בעינינו, לכן נוטים אנחנו, ע"פ רגש־טבעי, להאזין ולהקשיב אל כל אשר תאמר אלינו ביראת־הכבוד ולקבל את כל הגה היוצא מפיה בלי בחינה ובקֹרת. ובדבר הזה כרוכה סכנה גדולה לחיי הרוח של עמנו. אם קליפת־השפה מחנקת את גרעין הרעיון הצפון בה, ובכבודה וקדושתה החופפת עליה תגן על זה האחרון לבל תחלל אותו עין הבקֹרת בסקירתה הנוקבת ויורדת למעמקיו, – שפה כזאת, כלומר, הדברים הכתובים בה, מפלת תרדמה על שכלו של האדם, מַקְפָּה את חוּדה של המחשבה ומחנכת מעט מעט דור של אמני־הזכרון (געדֶאֶכטניססקינסטלער), החוזרים על פטפוּטי אחרים מלה במלה, מבלי הבין את כונתן ומבלי היות מסוגל לחשוב מחשבות בעצמם. כל העושה את המלה, הלבוש החיצוני של הרעיון, לאליל אשר אליו ישתחוה, הוא אוטֵם רוחו.

טוב אפוא הדבר, כי יִנָּטל מהשפה העברית טעמה הדתי. טוב אפוא הדבר, כי החלו להביע בעזרתה כל מיני מחשבות ורעיונות, גם כאלה שהם רחוקים מאד מקדושה, או מבינת האדם הישרה. על ידי הדבר הזה יתרגל העם העברי לבקש בבגדי השפה גם את גוף הכונה והוראת הדברים, על ידי זה יִוָלֵד החשד המועיל בלב הקוראים העברים אל הדברים שהמה קוראים “שחור על גבי לבן”, וילמדו להתנגד אל הרעיונות החדשים, אם גם מוּבעים המה בשפת ישעיה, איוב ונעים זמרות ישראל. על ידי זה ילמוד גם העברי לבלי וַתֵּר על זכות־האדם העליונה, על ממשלת הבקרת החפשית, לבקר בלי מעצור את כל התורות והשטות אשר יטיפו לו, אם גם כתובות הנה בשפת משה והנביאים.

רק בתנאים כאלה, כלומר: אם השפה העברית תהיה משמשת בחול כמו בקֹדש, יכולה היא להיות אוֹמֶנֶת לבני עמנו בדורנו אנו, כאשר היתה עוזרת לשמירת קיומם במשך שנות אלפים. ורק אז יכולה היא להיות לאומתנו בצדק ובמשפט לשפה קדושה: קֹדש תהיה לנו על ידי תעודתה הנעלה ומפעלה הנשגב, קֹדש על ידי הדעת וההשכלה שהיא מרחבת בתוך אחינו, קֹדש בתור מורָה דרך להעם העברי העולה מהעבר אל ההוֹה ואל העתיד, דרך המוביל מעולם החלומות והחזיונות אל עולם המציאות, מעולם הגעגועים, הזכרונות והתקוות אל עולם המעשים הממשיים. מעולם לא היתה השפה העברית יותר קדושה, מאשר בשעה שהיא עוזרת להבין את העם העברי לתעודתו הגדולה, אשר התפתחותו ההיסטורית מתחלת להתות לפניו. התפתחותנו ההיסטורית העלתה שאלות רבות על הפרק המחכות לפתרון, והשאלות הן שאלות הכלכלה־המדינית, שאלות־המוסר, שאלות חברתיות ומדעיות, ורק אותה האומה תוכל לפתור אותן, אשר מחשבותיה ורגשותיה הן לפי רוח הדור.

אל נא נשכח את אשר אנחנו יודעים ואת אשר למדנו מכבר הימים, אבל חלילה לנו להיות מן הנחשלים. נוסיף נא ללמוד את כל אותם הדברים הטובים, אשר אירופה המתקדמת יכולה ללַמֵּד אותנו. במוח העברי יש דֵי מקום להדעת הכפולה הזאת. נהיה נא גם להבא עם־כהנים בכל הנוגע לטהרת המדות, לארחות המוסר הגבוהה ובכל הנוגע לנקיון הלב והנפש, אבל נהיה נא יחד עם זה עַם העומד על מרום פסגת החכמה ושולט בכל אוצרות המדע. כל דבר הנוגע לאדם באשר הוא אדם אל יהיה זר לנו, נאמר נא בסגנון המשורר הרומי: נלמוד נא הכֹּל, אם גם בשביל זה, למען נוכל אחרי כן להשליך אחרי גונו דברים אחרים ולבזותם.

ואם ספרי זה יוכל להועיל אף במעט לקרב את עמי אל המטרה הזו, אז אֹמר לנפשי בעֹנג, כי יהודי טוב הייתי בעת שכתבתי את הפרקים האלה ובעת שנאותי לתת את הרשיון לתרגמם עברית.

פַּריז, 8 מאי, 1900.

ד"ר מכּס נוֹרדוי.

מכּס נוֹרדוי הוא עתה אחד ממנהיגינו הרוחניים, וכל מלה היוצאת מפיו או מעטו, אם הדברים נוגעים לישראל ולארצו, עושָׂה רושם ידוע, ולא קל, בעולמנו הקטן. אולם קהל הקוראים העברים, כונתי: הקוראים רק עברית, יודעים את נורדוי רק על פי דרשותיו שהוא דורש על הקונגרס הציוני וע“פ שנים שלשה ממאמריו, בנוגע לשאלת תחית האומה, שתורגמו עברית. אולם אין אחד מהם יודע את נורדוי החוקר השנוּן ואת אשר יצר, הגה וכתב במקצוע המדעים האנושיים. לכן גאותי לבקשת “תושיה” להציע לפני נורדוי, כי יתן לי את הרשיון לתרגם את “הפרדוכסים” שלו עברית. בתתי את הסכמתו המוסרית לתרגם את הפרדוכסים עברית לא נעלם ממני באותה שעה, כי יש פרקים בספר הזה שנתישנו מעט, וכי הענינים שהמה מטפלים בהם נתבררו באופן יותר מדעי או פלוסופי ובאופן יותר קרוב אל האמת ההגיונית בספרים שכתבו חכמי דורנו הגדולים בשנים האחרונות; לא נעלם ממני גם זאת, כי רבות מהשקפותי ודעותי מתנגדות אל ההשקפות והדעות המוּבעות בה”פרדוכסים“, אבל שמתי אל לבי, כי הספר הזה הוא הטוב והמובחר שבספרי נורדוי. ובתתי את תרגומו העברי הרי אני נותן לפני הקוראים את השקפותיו ודעותיו של המחבר על העולם והטבע, על השאלות היותר נכבדות בחכמת־הנפש ובחכמת־החברה. בספרו זה מתיצב נורדוי לפני הקהל העברי ואומר: הרי אני לפניכם כמו שהנני, בצורתי הטבעית. ה”פרדוכסים" הוא הספר היותר מדעי שכתב נורדוי, ואשר עשה לו שם בין חכמי אשכנז.¹

וה“פרדוכסים” יש להם ערך מיוחד לא רק מצד יחוס מחברם, שהוא עתה “נורדוי שלנו”, – כי אם מצד יחוס עצמם. אם יספר מצוין ונעלה, שראוי “לשנים מקרא ואחד תרגום”, הוא אותו המעורר בלב הקוראים מחשבות והגיונות במדה מרובה והמלמדם לעמוד ברשות שכל עצמם, אז יכולים אנחנו להגיד בצדק, שה“פרדוכסים” הוא אחד מאלה הספרים המצוינים והנעלים, המועטים גם בהספרות האירופית, שפעולתם על הקורא פורִיָּה מאד, ובמקרים ידועים תֵּחָשב למאורע רב־הערך בחייו.

עוד זאת: אני חושב, כי ספרותנו העברית צריכה לכלול בקרבה את כל הטוב אשר יצר הרוח העברי בכל מקצעות המדע והספרות, ומטעם זה יש לתרגם עברית את כל הספרים המצוינים, שכתבו בני עמנו בשפות שונות ובתקופות שונות. ויצירתו המדעית של נורדוי היא יצירת הרוח העברי, עברי שנתגדל מתחלה באהלי שם ועֵבר ואחר כן פנה להם עֹרף ויהיה, או חפץ להיות, אירופי גמור. הוא חפץ וגם השתדל להיות לא־עברי, אך לא עלה דבר זה בידו וישב אלינו תשובה שלמה, ותשובתו היתה לאות הזמן. ואע“פ שהענינים, אשר נורדוי מטפל בהם בה”פרדוכסים" אין להם נגיעה ישרה אל היהדות, במובנה הצר והגלותי, – כי נגיעה בלתי ישרה יש לכל עניני המדע והספרות אל היהדות והיהודים, – בכל זאת הננו מכירים גם בספר זה, ואולי דוקא בספר זה, את השפעת רוח עמו עליו: את אופטימיוּתו החזקה, האופטימיות היהודית הטפוסית, את התנגדות להזיוּף בכל צורותיו.

עתה הוא נורדוי יהודי ביודעים. הוא מטעים את יהדותו הטעמה מיוחדה, כדרך בעלי התשובה; אולם בה“פרדוכסים” הננו מכירים את נורדוי העברי בלא יודעים². זה האחרון לא האמין אז בעצמו בשרש נשמתו הישראלית, ואם האמין בה בסתר לבבו לא היה מגלה סוד זה ברבים. אולם כל מה שמתאמץ העברי להסתיר את יהדותו, כן היא נִכרת ביותר לעין מתבונן, כי גם ההסתרה וההכחדה הזאת עצמה היא ארכי־יהוּדית.

עתה מלים אחדות על אדות תרגומי. אנכי לא תרגמתי פסוקים כצורתם, מלה במלה, משפט במשפט, אבל תרגמתי את רעיונותיו של נורדוי וחַסְתִּי על אבוד הגוָנים, יהיו גם הדקים שבדקים, שבהם, ובמקום שסגנונו הוא מיוחד ומטביע חותם מיוחד על המחשבה שם עמלתי, במדה היותר אפשרית, לדבר בשפתו ובסגנונו הוא. עד כמה עלה הדבר הזה בידי, לא עלי לשפוט. אולם עיקר עמלי היה לתרגם את הספר באופן שיבינו הקוראים מה המה קוראים בלי קושי מיוחד ובלי יגיעה רבה. לתכלית זו וִתַּרְתִּי על איזה מהשקפותי בנוגע לחכמת התרגום (כי התרגום חכמה ולא מלאכה הוא, כפתגם הראשונים). פרקים אחדים בה“פרדוכסים” דורשים מצד נושאיהם ועניניהם עצמם התאמצות השכל והכנה למודית, כי המחבר מטפל בהם בדברים העומדים ברומו של עולם המדע. לכן נזהרתי לבלי הקשות הבנתם ולבלי האפיל כונתם על ידי שפה עמוקה ולשון כבדה. על כן הייתי במקומות ידועים של תרגומי זה קצת מסביר ומפרש, כדי להקל את ההבנה על הקורא, אך על פי רוב הייתי מדקדק לבלי גרוע ולבלי הוסיף דבר על דברי המחבר. במקומות ידועים ומעטים בחרתי לדבר בלשון קצרה, במקום שנורדוי מכפיל את הרעיון במלות שונות, כי לא הרי הקורא העברי כהקורא האשכנזי, ולפעמים בחרתי לדבר בלשון נקיה בענינים שאֹזן העברי איננה סובלת מבטאים גסים יתר מדי. אולם לפעמים הייתי אנוס, – הנני מדַיֵק בלשוני ואומר דוקא אנוס, – להשתמש בלשון שאניני־הדעת והאסטניסים היתרים אולי ימצאוה בלתי נקיה כל כך. דבר זה עשיתי, כלומר, אנוס הייתי לעשות, בתרגום הפרק: “צור נאַטורגעשיכטע דער ליעבע”. טבע הענין שבחר לו המחבר לבארו בדרך מדעי הכריחו וחִיְבו לדבר בלשון טבעית, ובזה חִיֵּב והכריח גם את המתרגם לנַבֵּל, כמו שיאמרו סריסי־השפה, את פיו. ואלו הייתי משנה בפרק זה את הלשון ועושה אותה לצנועה וחסודה הייתי מזַיֵּף את תמונתו הספרותית של נורדוי, ומעון כזה השתמרתי.

מעשה היה בלבוב, שראוי הוא לספרו במקום זה. אחד הציונים בהעיר הנזכרת, שהיה לו שם בין המשכילים העברים והוא עתה חכים וגם מסַפֵּר עברי וגם רבי יקרא, התרגש באחד הימים ויצעק צעקה גדולה ומרה, בראותו, כי חבריו תלו את תמונת משוררנו יהודה ליב גורדון על הכותל המזרחי בחדר החברה הציונית. מה יאמרו החסידים, מה יאמרו היראים ומה יאמר כל ישראל, – קרא הציוני שהוא אחד ממעריצי יל“ג, – הלא יאמרו, כי רבנו, כי משוררנו וסופרנו הגדול מגוּלח הוא, יהודי בלי זָקן! ובהתרגשותו מנה את החסרון. הוא לקח עט־עֹפרת ויעשה, על ידי הוספת קוים ושרטוטים תכופים על הסנטר, זקן ארוך, זקן של חסיד לתמונתו של יל”ג המגולח.

אני לא אדבק זקן לסנטרו של נורדוי. הרי הוא לפניכם, רבותי, כמו שהוא!

הפרק הנ“ל הוא מדעי, והמדע קורא בדיוק את כל דבר בשמו הראוי לו. החוקר מדבר בלשון טבעית, ולא שַׁיך לאמור על איש כזה: הוא מנבל את פיו. בלשון כזה השתמשו, משתמשים וישתמשו כל כותבי ספרי או פרקי חכמה. האמת איננה מתקשטת ואיננה מכסה את פניה במסוֶה. נורדוי איננו סופר צבוע ומתחסד, וזאת מעלתו העקרית. במחברנו זה יש, שלא מדעתו, ממדתם של נביאינו וחכמינו, זכרם לברכה, להשתמש ב”מלה חזקה" ולקרוא דברים ידועים, שבני האדם קוראים להם שמות בדויים המסתירים את הוראתם, בשמם האמתי והטבעי.

ה“פרדוכסים” מלאים מלים מלאכותיות ומבטאים מדעיים מכל מקצעות החכמה והפלוסופיה, ועל כל אלה מתובלים המה בפתגמים קצרים ולפעמים גם מְמֻחָיִם הלקוחים משוק־החיים, המלון המיוּחד של מומחים שונים למלאכות ולאומנויות שונות. ובבואי לתרגם את כל הדברים האלה עברית השתדלתי להמעיט, ככל האפשר, ביצירת מלים חדשות או מבטאים מחוּדשים, ועשיתי זאת רק במקומות שלא יכולתי בשום אופן להֵעָזֵר בדרך אחרת, וההכרח לא יגונה. בכלל, נתתי את היתרון למלה מלאכותית או ניב מדעי שהם מקובלים מכבר באיזה חלק מספרותנו העתיקה ושכבר השתמשו בהם גם רבים מהסופרים העברים במאת־השנים האחרונה על פני אלה “ההמצאות”, כלומר: המלים המחודשות תכלית החדוש, של האחרונים שבאחרונים, אם אינן מתקבלות על הדעת ואינן נוחות להטעם הספרותי, או שהקוראים יתקשו או לא יבינו כלל את הוראתן ופרושן. ובמקום שהייתי אנוס לברוא מלים חדשות או ניבים שלמים חדשים (ואנוס הייתי לעשות כזאת, אם מפני שלא מצאתי כלל וכלל מלים ומבטאים, לא ישנים ולא חדשים, שהיו דרושים לי בתרגומי, או שמצאתי אותם והם לא ישרו בעיני כלל וכלל, ולא יכלתי לצאת בהם ידי חובת מתרגם הרוצה שיבינו את דבריו), נתתי תמיד את היתרון למלים קלות ופשוטות, למען לא תכבד הבנתן על הקוראים המצויים. שויתי תמיד לנגד עיני: לא לכל הקוראים יש דֵי פנאי, דֵי רצון ודֵי סבלנות לחפש זמן רב בחדרי ספרותנו הרחבה אחרי פתרון איזו מלה שקדמונינו או אחרונינו השתמשו בה פעם אחת, ואין לה דוגמאות לא במקרא ולא במשנה, לא בספרות הרבנית ולא בספרות־ההשכלה. שופנהויר אומר במקום אחד: הסגנון היותר טוב הוא זה המביע במלים מצויות ופשוטות דברים בלתי פשוטים בלתי מצויים.

עוד עלי להעיר: את המלים התלמודיות כתבתי ע"פ האורתוגרפיה העברית, כדי לאַזְרחן על ידי זה בשפתנו. מלים זרות, ואף אלה השגורות מאד בעטם של סופרינו בעשריות השנים האחרונות, לא הכנסתי בתרגומי, ולא קל היה הדבר להמָּלט מידן, יען כי קשות הן לשפתנו, מקלקלות את פניה ומשחיתות את סגנונה. מיום החילי לכתוב עברית הייתי מתרחק מהמלים הלועזיות, וגם בתרגומי זה לא יכֹלתי ולא חפצתי לעבור על מדתי הספרותית הזאת. ויהי רצון מלפני הקורא, שלא יחשוב לי דבר זה לעון.

זאת היא אשר ראיתי להקדים לתרגומי.

ברלין.

ראובן בן מרדכי בריינין.

הרצאת ד"ר מ. נורדוי

מתוך “הפרוטוקול של הקונגרס הציוני הראשון”, ירושלים: ראובן מס, תש"ז

המרצים המיוחדים לכל ארץ וארץ יתארו לפניכם בפרטות את מצב אחינו במדינות השונות. כמה מהדינים והחשבונות שלהם היו מונחים לפני, השאר לא. אך גם על אותן הארצות שלא שמעתי עליהן מפי עוזרי מאומה, יש לי ידיעה כלשהי, במקצת מתוך הסתכלותי שלי ובמקצת מתוך מקורות אחרים, עד שרשאי אני, אולי בלי התגדרות, לקבל עלי לערוך לפניכם תמונה כללית של מצב היהדות בשלהי המאה התשע עשרה.

תמונה זו ניתנת להצטייר כמעט בצבע בעל גון אחד. בכל מקום אשר היהודים יושבים בין העמים במספר רב, שוררת שם צרת היהודים. אין זו הצרה השכיחה, הנראית כמנת גורלו של המין האנושי שלנו, זוהי צרה מיוחדת המוצאת את היהודים לא כבני אדם, אלא כיהודים, שהיו פטורים ממנה, אילו לא יהודים היו.

שתי צורות לה לצרת היהודים – אחת ענינית ואחת מוסרית. באירופה המזרחית, באפריקה הצפונית, באסיה המערבית, דוקא באותם המקומות המאכסנים את הרוב המכריע, קרוב ודאי לתשע עשיריות של כל היהודים, שם יש להבין את צרת היהודים פשוטה כמשמעה. זוהי מצוקה גופנית יום יומית. חרדה מפני כל יום הבא, מלחמה רבת יסורים לקיום החיים בלבד. במערבה של אירופה הוקלה ליהודים במקצת מלחמת קיומם. אף על פי שבזמן האחרון נראית הנטיה להחמרה אף כאן. שאלת הלחם וצל הקורה, שאלת בטחון הגוף והחיים מענה אותם פחות. כאן הצרה מוסרית. מתבטאת בדיכוי הגס של שאיפתם לספוקים נפשיים, שכל מי שאינו יהודי אין עליו להימנע משאוף אליהם.

ברוסיה, שמספר אוכלוסיתה היהודית עולה למעלה מחמישה מיליונות ושהנה מולדתם של יותר ממחצית כל היהודים, כפופים בה אחינו לכמה גזרות חוקיות. רק כת יהודית אחת דלת מספר, זו של הקראים, נהנית מאותן הזכויות של נתיני הצאר הנוצריים. לשאר היהודים אסורה הישיבה בחלק גדול של המדינה. מחופש התנועה נהנים רק סוגים מסויימים של היהודים, כגון סוחרים בעלי גילדה ראשונה, מוכתרים בתארים אקדמיים וכו', אולם כדי להשתייך לגילדת הסוחרים הראשונה צריך אדם להיות עשיר, וכאלה אך מעטים הם בין יהודי רוסיה ואף תואר אקדמי אין יהודים רבים ברוסיה יכולים לרכוש להם, כי בתי הספר הממלכתיים התיכונים והגבוהים מקבלים יהודים רק במספר מוגבל מאד, ותעודות חוץ לארץ אינן מקנות שום זכויות חוקיות. אסור ליהודים לעסוק בכמה עסקי פרנסה המותרים לכל הנוצרים הרוסיים. האנשים האומללים האלה נכלאו בכמה פלכים, שאין להם שם הזדמנות להפעיל את כשרונותיהם ורצונם הטוב. מקורות ההשכלה הממלכתיים זורמים למענם בצמצום, משלהם אינם יכולים לפתוח להם, כי עניים הם מדי. כל היכול עוזב את הארץ, כדי למצוא בנכר אור ואויר הנמנע מהם במולדת. כל שאינו צעיר או די אמיץ לכך, נשאר בעניו ומתנוון שם רוחנית, מוסרית וגופנית.

מרומניה עם רבע מיליון יהודיה הרינו שומעים, כי אחינו משוללי זכויות הם אף שמה. עליהם לגור רק בערים. הם מופקרים לכל שרירות לב של השלטונות ואפילו של הפקידים הנמוכים. מזמן לזמן הם נתונים לטבח בידי ההמון וחיים בתנאים הכלכליים הגרועים ביותר. המרצה המיוחד שלנו מרומניה אומד את מספר מחוסרי כל האמצעים לכדי מחציתם של כל יהודי רומניה.

מזעזע הוא המצב שהמרצה הגליצי חושף לפנינו – שבעים אחוז מ־772,000 היהודים שבגליציה הריהם, לפי עדותו של ד"ר זאלץ, קבצנים ממש, שהעניות אומנותם, המחזרים אחרי נדבות, בלי לקבלן, כמובן, על פי רוב. אינני רוצה להקדימו בשאר פרטי הרצאתו, לבל תרגישו פעמיים את הזועה שיעוררו בכם.

על המצב באוסטריה המערבית עם 400,000 יהודיה, אפיינית היא עדותו של ד"ר מינץ, ש־15,000 מתוך 25,000 בתי אב יהודיים בוינה אינם יכולים להחשב כלל בין משלמי המס לקהילה מחמת עניותם. מבין 10,000 החייבים במס שייכים תשעים אחוז לדרגת המס הנמוכה ביותר, אך אף מסוג זה, החייבים במס הנמוך ביותר, אין ביכלתם של שלושה רבעים למלא את חובתם. החוק הכתוב באוסטריה, אחרת מאשר ברוסיה ורומניה, אינו יודע כל הפליה בין יהודי לנוצרי. אך השלטונות מתיחסים אל החוק בקרירות, כאל אותיות מתות, ואורח החיים מקים שוב לתחיה את חרם היהודים, זה שהמחוקק הכריעו. הנידוי החברתי מקשה את פרנסת היהודים ובעתיד הקרוב תהא זו גם בלתי אפשרית.

מבולגריה מגיעה אלינו אותה זעקת היללה: חוק מתחסד שאינו יודע כל הבדלת זכויות בהבדלי דת, ובכל זאת השלטונות מתעלמים ממנו. איבה בכל החוגים, הדוחפת את היהודי מכל מקום. רוב היהודים המכריע נתון במצוקה ועוני באפס תקוה להרוחה. בהונגריה אין היהודים מתאוננים, להם זכויות האזרח המלאות. הם רשאים לעבוד ולרכוש ומצבם הכלכלי הולך וטוב. אכן מצב מאושר זה אינו נמשך עדיין למדי, כדי לאפשר לרוב היהודים לעלות מנבכי הדלות, ורוב היהודים לא הגיע עדיין אף בהונגריה אפילו לראשית אמידות. נוסף לזה מבטיחים יודעי המצב, שאף בהונגריה לוחשת שנאת היהודים מתחת לשטח ובהזדמנות הראשונה תתפרץ ותעשה שמות.

על 15,000 יהודי מרוקו ועל יהודי פרס, שמספרם אינו ידוע לי, אני מוכרח לקצר. העניים שבעניים אין להם כבר את הכוח להתקומם נגד ענים. הם נושאים אותו בהכנעה קהה. אינם קובלים, ומעוררים את שימת לבנו רק אז, כשהמון מתפרץ לתוך הגיטו שלהם, בוזזם, אונס ורוצח.

אותן הארצות שהזכרתין קובעות את גורלם של הרבה יותר משבעת מיליונות יהודים. כולן, פרט להונגריה, לוחצות את היהודים בהגבלת זכויות ובשנאה רשמית או חברתית ומורידות אותם למעמד פרוליטרים ולעניים, שהעניות אומנותם, בלי השאיר להם אפילו את התקוה להתרומם משפל המדרגה הכלכלית על ידי התאמצות יתירה של היחיד או הכלל.

אותם האנשים ״המעשיים״ הידועים, המסתלקים מכל ״הזיה בלתי פוריה" ומכוונים את שאיפתם אל הקרוב ביותר, סבורים כי ביטול הגבלת הזכויות יבער את עוני היהודים באירופה המזרחית. גליציה נוטלת על עצמה לסתור דעה זו, ולא גליציה בלבד. תרופת האמאנציפאפיה החוקית נבחנה בכל המדינות העומדות על דרגת תרבות גבוהה. נראה נא מה מלמדנו הנסיון. יהודי אירופה המערבית אינם מוגבלים בזכויותיהם, הם נהנים מחופש התנועה וההתפתחות, ממש כבני ארצם הנוצרים. התוצאות הכלכליות של חופש התנועה אף הן היו ללא ספק הטובות ביותר. התכונות היהודיות הגזעיות, השקידה, ההתמדה, הפכחנות והחסכנות הביאו לידי חיסול מהיר של הפרולטריון היהודי, שעלול היה בכמה ארצות להחסל לגמרי, אילו לא היה ניזון מההגירה היהודית מהמזרח. יהודי המערב שווי הזכויות הגיעו מהר, באופן יחסי, למעמד עשירות בינוני. על כל פנים, המלחמה על לחם חוקם אינה מקבלת אצלם את הצורות המחרידות המתוארות ברוסיה, רומניה וגליציה. אולם בין יהודים אלה גדלה והולכת צרת היהודים האחרת: המוסרית.

ליהודי המערבי יש לחם. אך לא על הלחם לבדו יחיה האדם. אין היהודי המערבי רואה עוד סכנה לגופו וחייו עקב שנאת ההמון, אך לא רק פצעי הגוף מכאיבים ושותתים דם. היהודי המערבי פרש לעצמו את האמאנציפאציה כשחרור אמיתי ונחפז להסיק ממנה את המסקנות האחרונות. הגויים מסבירים לו, כי לא יצדק בהיותו הגיוני ללא עיכובים כלשהם. החוק מורה מתוך נדיבות רוח את ההלכה של שווי הזכויות, הממשלה והחברה מכוונות את המעשה של שווי הזכויות. הללו עושות אותו ללעג, כמינויו של סאנשו פאנצואס למשרה המזהירה של המשנה למלך באי באראטאריה. היהודי אומר בתמימות: ״הנני אדם ואין דבר אנושי שאראהו כזר לי״, והוא שומע את המענה:״לאט לך, באנושותך יש להשתמש בזהירות, הנך חסר את מושג הכבוד האמתי, רגש החובה, המוסר, אהבת המולדת, האידיאלוּת, ועלינו איפוא להרחיקך מכל הביצועים, שהתכונות הללו הנן תנאים מוקדמים להם״.

מעולם לא ניסו לבסס את ההאשמות הנוראות הללו בעובדות. לכל היותר מצביעים מזמן לזמן בתרועת נצחון על יהודי בודד, חלאת עמו והאנושות, לדוגמה, ונגד כל חוקי ההגיון הנכון וההוכחה, יעיזו לכנותו אב לכלל כולו. ברם מבחינה פסיכולוגית הרי זה מבוסס היטב. כך דרכה של התודעה האנושית להמציא לבסוף נימוקים הגיוניים כביכול, למשפטים הקדומים, שהרגש מעוררם בקרבה. החכמה העממית הכירה עוד מזמן את החוק הפסיכולוגי הזה וניסחתו על פי דרכה המוחשית בצורות רבות הבעה: ״הרוצה להטביע כלב", אומר הפתגם, “יכריז עליו שנשתטה”. טופלים על היהודים כל חטא, כאשר רוצים להוכיח לעצמם, שמנבלים אותם בצדק, אך עצם העובדה הקיימת היא, שמנבלים את היהודים.

הנני מוכרח להוציא מפי את הדבר המכאיב: העמים שהעניקו ליהודים את האמאנציפאציה השלו את עצמם בנדיבות שמעל לרגשותיהם, למען תהא פעולתם שלמה היה עליהם להתאים את האמאנציפאציה במלוא ההתאמה לרגשותיהם טרם בוטאה בחוק. אך לא כן היה הדבר, אדרבה. תולדות האמאנציפאציה היהודית הריהי אחת הפרשיות המענינות ביותר בתולדות המחשבה האירופית. האמאנציפאציה היהודית אינה תוצאת ההכרה, שעיוותו קשה כלפי עם שלם וגרמו לו יסורי זועה וכי כבר הגיע הזמן לרצות את העול בן אלפי השנים. אין זו אלא מסקנה של דרך המחשבה הגיאומטרית ישרת הקו, ששלטה ברציונליות הצרפתית במאה הי"ח. רציונליות זו קבעה לה בודאות של חוק מתימטי כללים ועיקרים על יסוד ההגיון בלבד, בלי שים לב לרגש החי, ועמדה על כך, שיצורי הבינה הטהורה ימצאו להם מקום להתגדר בעולם המציאות. "מוטב שתאבדנה המושבות ובל יאבד עקרון אחר!״ אומרת הסיסמה הידועה המוכיחה על השימוש בשיטה הרציונלית בפוליטיקה. האמאנציפאציה היהודית מציגה כאילו שימוש אוטומטי אחר בשיטה הרציונלית. הפילוסופיה של רוסו והאנציקלופדיסטים הובילה אל ההכרזה על זכויות אדם. מתוך ההכרזה על זכויות האדם הסיק ההגיון הקפוא של אנשי המהפכה הגדולה את האמאנציפאציה היהודית. הם גזרו גזירה שוה על פי הכלל: לכל אדם זכויות מסוימות מאת הטבע. היהודים בני אדם הם. מכאן שליהודים זכויות אדם מאת הטבע. וכך הוכרז בצרפת על שווי זכויות היהודים לא מתוך רגש האחוה ליהודים, אלא משום שההגיון דרש זאת. אמנם הרגש העממי התנגד לזה, אך הפילוסופיה של המהפכה גזרה להעמיד את העקרונות מעל לרגשות. יסלחו נא לי על הביטוי, אין בו מאום מכפית הטובה: אנשי שנת 1792 קראו לנו דרור מתוך רדיפה אחרי עקרונות.

יתר חלקי אירופה המערבית חיקו את דוגמת צרפת. שוב לא תחת לחץ הרגש, אלא משום שהעמים התרבותיים הרגישו מעין כפיה מוסרית לסגל לעצמם את קניני המהפכה הגדולה. כשם שצרפת של המהפכה נתנה לעולם את השיטה המטרית של המידה והמשקל, כן יצרה מעין אב־מטר רוחני, שיתר הארצות קיבלוהו, בעל כרחן או ברצונן, כאמת מידה רגילה למוד בה את מצב תרבותן. ארץ שהתנשאה לעמוד על רמה תרבותית נאלצה להתקין לעצמה סדרים ומוסדות מסוימים שנוצרו, נתקבלו או נשתכללו על ידי המהפכה הגדולה, כגון נציגות העם, חופש העתונות, בית דין מושבעים, הפרדת השלטונות וכו׳. האמאנציפאציה של היהודים היתה, איפוא, אף היא אחד הרהיטים ההכרחיים במשק ביתה של מדינה בעלת תרבות גבוהה, כפסנתר, שמן הראוי שלא יהא חסר בטרקלין, אף כשאין איש מבני הבית פורט על המכושית. כן קורא דרור ליהודי אירופה המערבית לא מתוך לחץ פנימי, אלא מתוך חיקוי אפנת זמן פוליטית, לא משום שהעמים החליטו בלבם להושיט ליהודים יד אחים, אלא משום שהמנהיגים הכירו באידיאל ידוע של תרבות אירופית הדורש גם זה, שבספר החוקים תהא כתובה האמאנציפאציה של היהודים. רק על ארץ אחת אין הדבר חל. זוהי אנגליה. העם האנגלי אינו נותן לכפות עליו את התקדמותו מבחוץ, הוא מתפתח מתוך עצמו. האמאנציפאציה היהודית באנגליה – אמאנציפאציה של אמת היא. זו אינה רק בכתב אלא גם בחיים. היא גמלה בלבבות טרם אושרה בפירוש על ידי המחוקק. מתוך כבוד למקובל חוששים היו באנגליה לבטל רשמית את הגבלת הזכויות החוקיות של הנונקונפורמיים, בעוד שהאנגלים לא הבדילו באופן חברתי בין יהודים לנוצרים משך דור שלם. מובן מאליו, שעם גדול בעל חיי הרוח האינטנסיביים ביותר אינו יכול להדיר עצמו מכל זרם רוחני, אף מכל תעיה רוחנית בת זמנה, ולכן מוצאים גם באנגליה אנטישמיות במקרים בודדים, אולם אין מובנה אלא חיקוי האפנה היבשתית, שהפתאים מתלבשים בה מתוך טרזנות שבגנדרנות כבחידוש האחרון שהובא מהנכר, כמשהו שיש בו להתהדר. בכלל תמצאו כי הרצאת מר דה־האז העשירה כל כך בעובדות ובמספרים על מצב היהודים באנגליה היא המנחמת ביותר מכל אותן שתנתינה לפניכם.

האמאנציפאציה שינתה את טבעו של היהודי לחלוטין ועשתה אותו לבריה אחרת. היהודי חסר הזכויות, זה שמלפני תקופת האמנציפאציה, היה זר בין העמים, אלא לא חשב אף רגע להתקומם נגד היחס הזה, הוא הרגיש את עצמו כבן עם של גזע מיוחד מכל וכל, שאין בו שום דבר משותף עם יתר תושבי הארץ; הוא לא אהב את הטלאי הצהוב היהודי, שהיה מצווה לשאתו על מעילו, כי היה בזה משום הזמנת השלטון את ההמון למעשי פראות ומשום הצדקת המעשה למפרע מטעם הרשות, אך הוא עצמו הבליט מרצונו את מהותו המיוחדת הרבה יותר מאשר הכתם הצהוב יכול היה לעשות זאת. בכל אשר השלטונות לא סגרו עליו בחומות הגיטו, שם התקין לו בעצמו גיטו. הוא רצה לדור בכפיפה אחת עם אנשי שלומו ולבוא במגע עם תושבי הארץ הנוצרים רק בעניני המסחר. מהמלה ״גיטו״ עולות כיום בנות קול של קלון ושפלות, אך חוקר נפש העמים וכותב תולדות המידות מכיר כי בגיטו, תהי בו כוונת העמים מה שתהי, יהודי העבר לא ראוהו כראות בית כלא אלא כמקום מקלט. הדברים יהיו מכוונים לאמת ההיסטורית, אם נאמר שרק הגיטו נתן ליהודים את היכולת להתגבר על הרדיפות הנוראות של ימי־הבינים. בגיטו מצא היהודי את עולמו שלו, זה היה לו המקלט הבטוח ששימש לו כערך רוחני ומוסרי, כאן היו החברים, שבעיניהם רצו ואף יכלו להתכבד, כאן היתה קיימת דעת הקהל, שתהילתה היתה המטרה של רדיפת הכבוד, שזלזולה או התמרמרותה היה העונש על מעשה בלתי הוגן. כאן היו מכובדות כל התכונות היהודיות המיוחדות ועל־ידי התפתחותן המיוחדת ניתן לזכות להערצה, שהיא הדרבן החד של נפש האדם. מה איכפת לו, שמחוץ לגיטו בזים לזה, שמשבחים בתוך הגיטו? מה איכפת לו דעת העומדים בחוץ, הרי סוף־סוף אין זו אלא דעת אויבים נבערים. הם שאפו למצוא חן בעיני האחים. ומציאת החן בעיני האחים היה תוכן חיים חשוב. כה חיו להם יהודי הגיטו מבחינה רוחנית חיים גמורים. מצבם החיצוני היה בלתי בטוח, לעתים קרובות אף מסוכן מאד, אך מבפנים הגיעו לפיתוח עצמותם לכל צדדיה ולא היה בהם מאום מהקטוע. הם היו אנשים הרמוניים שלא חסר להם כלום מיסודות הקיום הנורמלי של אדם חברתי. הם אף הרגישו ברחשי נפשם את כל ערכו של הגיטו למען חייהם הפנימיים ודאגתם האחת היתה רק להבטיח את קיומו, בשפכם סביבו סוללה סמויה, שהיתה עבה וגבוהה עוד הרבה יותר מאותן חומות האבנים שסגרו עליהם ממש. לכל המנהגים וההרגלים היתה, בלא יודעים, רק אותה התכלית האחת – לקיים את היהדות על ידי התבדלות מהאומות, לטפח את האחדות היהודית, לשנן בלי הרף ליחיד מישראל, שהוא צפוי לכליה ואבדון, אם יוותר על עצמותו. יצר ההתבדלות הזה הוא־הוא מקורם של רוב הדינים הדתיים, שבעיני היהודי הפשוט הם מזדהים עם מובן האמונה עצמה ואף סימני הבדלה אחרים חיצוניים גרידא, לפרקים מקריים, בהלבשה ובהנהגה, כיוון שהתאזרחו כדבעי נתקדשו ליהודים בקדושה דתית לבעבור הבטיח את שמירתם. קאפוטה, פאות, מצנפת פרוה, ז׳ארגון – ודאי שאין להם כל שייכות אל הדת, אך יהודי המזרח מביטים בחשד ורואים כבר התחלת כפירה בעיקר, כשבן עמם לובש אירופית ומדבר באיזו שפה שהיא כתיקונה, כי הוא ניתק בזה את המוסרות המחברות אותו עם בני עמו, הם מרגישים שמוסרות אלו הן־הן הערובה לאותו החבור עם העדה, שבלעדה לא יוכל היחיד להתקיים זמן רב קיום מוסרי, נפשי ולבסוף גם חמרי.

זו היתה הפסיכולוגיה של יהודי הגיטו, והנה באה האמאנציפאציה. החוק הבטיח ליהודים, שהם אזרחים גמורים לארץ מולדתם. הוא גם עורר במידה ידועה את לבות אותם שנתנוהו ובירח הדבש שלו הביא את הצד הנוצרי להבעות נפש, שפרשו את החוק בתום לבבי. היהודי נחפז מתוך מין שכרון להרוס מיד את כל הגשרים מאחריו. מעתה מולדת אחרת לו, ואין לו עוד צורך בגיטו, חברה אחרת לו ואינו צריך עוד להיות כרוך אחרי בני דתו. יצר קיומו הסתגל מיד לחלוטין לתנאי הקיום החדשים. קודם היה יצר זה מכוון כלפי התבדלות חמורה ביותר, עתה שאף להתקרבות ולהידמוּת קיצונית. תחת ההתנגדות המצילה הופיעה החקינות היעילה. משך דור אחד או שנים, הכל לפי הארץ, עבר הכל בהצלחה רבה להפליא. היהודי היה רשאי להאמין שהוא אינו אלא גרמני, צרפתי, איטלקי וכו׳ ככל אחד מבני ארצו ושהוא שואב כמותם מאותו מקור העם את מנת החיים החברתיים ההכרחית להתפתחותו הגמורה של היחיד.

והנה לפני שתי עשרות שנים, בערך, אחרי תרדמה בת 30–60 שנה, פרצה שוב האנטישמיות באירופה המערבית מתוך נבכי נשמת העם וחשפה לעיני היהודי הנבעת את מצבו האמתי שכבר לא ראהו ועדיין רשאי היה להצביע בבחירת נציגי העם, אך ראה את עצמו מוצא, באדיבות או בגסות, מתוך אגודות בני ארצו הנוצריים ואסיפותיהם. היתה לו עדיין זכות התנועה החפשית, אך בכל מקום התקבל בכתבות המסבירות לו: “ליהודים הכניסה אסורה”. היתה לו עדיין הזכות למלא את כל חובות האזרח של המדינה, אולם הזכויות שמעבר לזכות הבחירה הכללית, הזכויות העדינות, שהן נחלת הכשרון והחריצות, זכויות אלו ניטלו ממנו בתוקף.

זהו מצבו של היהודי בעל האמאנציפאציה באירופה המערבית כיום. על תכונתו המיוחדת שלו ויתר, הגויים מסבירים לו, שאת תכונתם המיוחדת שלהם לא סיגל לו; מבני עמו התרחק, כי האנטישמיות המאיסתם בעיניו, בני ארצו דוחים אותו מפניהם ברצותו להידבק בהם; המולדת שבגיטו אבדה לו וארץ מולדתו מסרבת להיות לו מכוֹרה. אין לו קרקע תחת הרגלים, אין חברה שיוכל להספח אליה, שיהא רצוי בה, חבר בעל זכויות מלאות. לא על מהותו, אף לא על פעולותיו יצדק בעיני עם הארץ, וכל שכן לא יזכה ליחס אהדה. הקשר עם בני הארץ היהודיים אבד לו, הוא נתון להרגשה, שהעולם זועף עליו ואינו רואה שום מקום שבו יוכל למצוא יחס נפשי חם בחפשו אותו ובכמהו אליו.

זוהי צרת היהודים המוסרית, שהיא מרה מהגופנית, באשר היא נפרעת מאנשים מפותחים יותר, גאים יותר, רגישים יותר. היהודי בעל האמאנציפאציה חסר אחיזה הוא, בלתי בטוח ביחסיו עם אנשים אחרים; חששן במגעו עם זרים, חשדן אפילו לגבי רגשותיהם הטמירים של ידידיו. את מיטב כחותיו הריהו מכלה בהתאמצו לדכא ולהכחיד, או למצער להעלים את ישותו העצמית, יען כי חושש הוא, שישות זו תוכר כיהודית. אין לו כלל רגש הסיפוק להיראות כולו כמו שהוא, היות הוא עצמו בכל רעיון ורגש וכן בכל גון שבקול, בכל ניד עפעף, בכל תנועת אצבע. מבפנים הריהו נעשה בעל־מום, מבחוץ - מזויף, ועל כן תמיד מגוחך ומעורר גועל בעיני אנשים אצילי רוח אסטתיים, ככל דבר כוזב.

כל טובי היהודים שבאירופה המערבית נמצאים במצוקה הזאת ומבקשים הצלה והרוחה. חסרים הם כבר אותה האמונה המנחילה אורך רוח לשאת כל סבל, המכירה בזה את גזרת האל המייסר, אך האהוב עם כל זה. חסרים הם כבר את התקוה שיבוא המשיח וביום פלאות אחד יעלם לתפארת. קצתם מבקשים להנצל בבריחה מהיהדות. אמנם האנטישמיות הגזעית המכחישה את הכוח המשנה של הטבילה, מגלה סיכויים מעטים לתכנית הצלה זו. אין זו דוקא המלצה לבעלי המעשה, שברובם בלתי מאמינים הם – על המיעוט המאמין באמת אינני מדבר, כמובן – הנכנסים בברית העדה הנוצרית בשקר, שיש בו משום חילול השם. על כל פנים באופן כזה נוצרת אנוּסוּת חדשה, שהיא גרועה ללא דמיון מהישנה. לזו היה קו אידיאלי של געגועים טמירים אל אמתוּת, של מוסר כליות וחרטה שוברת לב, ולעתים מבקשת את כפרתה והיטהרותה במסירת נפש על קידוש השם מתוך כוונה ורצון. האנוסים החדשים עוזבים את היהדות בזעף ובהתמרמרות, אך בעמקי הלב, אם גם שלא מידיעתם, הם נוטרים שנאה אף לנצרות על השפלתם, על חוסר כנותם, על השנאה שכפתה עליהם את השקר. הריני מזועזע מפני התפתחותו העתידה של דור האנוסים החדשים הזה, שאין לו כל סעד מוסרי באיזו מסורת שהיא, שנפשם מורעלה בשנאה לדמם ובשרם שלהם כלשל אחרים, שכבוד עצמם מעורער על־ידי ההכרה המתמידה של שקר יסודי. אחרים מקוים לתשועה מהציונות, שאינה בשבילם קיום הבטחה אגדתית של כתבי הקודש, אלא הדרך לקיום, שבו ימצא לבסוף היהודי את תנאי החיים הפשוטים והראשוניים ביותר, המובנים מאליהם לכל מי שאינו יהודי בשני חלקי תבל: יסוד חברתי בטוח, חברה שתדרוש טובתם מרצון, האפשרות להביא לשימוש את כל כוחותיו האורגניים לשם התפתחות מהותו האמתית, תחת השימוש בהם לרעה לשם דיכויה של זו, זיופה, או התחפשות הורסת לבסוף. ישנם עוד אחרים המתקוממים נגד שקר האנוּסוּת, אך הללו דבוקים מדי במולדתם למען לא לראות את הויתור, שהציונות מכילה במסקנתה האחרונה, כקשה מדי ואכזרי. הללו מתנפלים לזרועות המהפכה הפראית ביותר ובלבם תקות סתר מפוקפקת, כי אחרי שכל הקיים יהרס ויבנה עולם חדש, אז לא תהיה אולי שנאת ישראל אחד מאותם הערכים שימליטום מתוך עיי החרבות של המשטר הישן למען העבירם אל החדש.

זהו מראה ישראל בשלהי המאה התשע עשרה. במלה אחת: היהודים ברובם אינם אלא גזע קבצנים מנודה, שקדן ומוכשר יותר מהאדם הבינוני באירופה, מכל שכן מהאסיאתים והאפריקאים העצלים. הרי היהודי נידון לעוני פרוליטרי קיצוני על שום שלא ניתן לו להשתמש באופן חפשי בכוחותיו. תפוס רעב להשכלה שאין להשקיטו, אחוז בולמוס השכלה קדחתני, הוא רואה את עצמו נהדף מאותם המקומות שהדעת נקנית שמה, טאנטאלוס אמתי של ההשכלה בזמננו הבלתי אגדתי. מחונן בכוח המראה עצום, אותו כוח החוזר ומעלהו תמיד מתוך יון המצולה שמשקיעים אותו בו ומבקשים לקברו, הוא מנפץ את גלגלתו אל מכסה הקרח העבה של שנאה ובוז הנטוי מעל לראשו. הריהו בריה חברתית מאין כמותה, הריהו בריה כה חברתית, עד שאפילו אמונתו רואה למצוה ולחן בעיני האלהים לאכול בשלושה ולהתפלל בצבור של עשרה. הוא הורחק מהחברה הנורמלית של בני הארץ ונידון לבדידות טרגית. מאשימים אותו בקפיצה בראש, והרי הוא שואף ליתרון רק משום שמונעים ממנו את השויון. מוכיחים אותו על אודות הרגשת השיתוף עם כל יהודי תבל – והרי אסונו הוא, שעם מלת האהבה הראשונה של האמאנציפאציה עקר מלבו את כל הסולידאריות היהודית ללא שריד, כדי לפנות מקום לשלטון היחיד של האהבה לבני ארצו. המום מברד האשמות האנטישמיות הוא נעשה מפקפק בעצמו ולעתים קרובות הריהו נוטה באמת לחשוב את עצמו למפלצת גופנית ורוחנית, כפי שמתארים אותו שונאיו בנפש. לא לעתים רחוקות הוא ממלמל לו, שעליו ללמוד משונאיו ולהשתדל להרפא מהמומים שהם מוכיחים אותו עליהם, ואינו משיב כלל אל לבו, שההאשמות האנטישמיות בלתי פוריות הן למענו לחלוטין ומחוסרות ערך, באשר אין בהם משום ביקוש אחרי ליקוי אמתי, אלא פרי אותו החוק הפסיכולוגי, שלפיו ילדים, פראים ואוילים זדוניים מטילים את אחריות מכאוביהם על בריות או דברים שנפשם סולדת מפניהם.

בזמן המגפה השחורה האשימו את היהודים בהרעלת הבארות, כיום מאשימים אותם החקלאים בהורדת שער התבואה, בעלי המלאכה מאשימים אותם בהשמדת התעשיה הזעירה, השמרנים מאשימים אותם בהתנגדות עיקרית לממשלה. במקום שאין יהודים, מציניים שם כאבות הקלקלה חלקי ישוב שנואים אחרים, לרוב זרים, לפרקים מיעוטים מקומיים, כתות או חברות. אנטרוֹפוֹמוֹרפוּת זו של רגש הבחילה אינה מעידה נגד הנאשמים, היא מעידה רק שמאשימיהם שנאוּם כבר אז, כשאך החלו לסבול ובקשו להם שעיר עזאזל.

התמונה לא תהא שלמה, אם לא אוסיף עוד קו אחד. אגדה אחת, שמאמינים בה אף אנשים רציניים ונאורים ולאו דוקא אנטישמיים, אומרת, שליהודים כל הכוח והשלטון, שבידי היהודים כל אוצרות תבל. הרוֹדים האיומים – היהודים הללו, שודאי מחציתם אין להם לא אבן להניח ראשם עליה ולא סחבה לכסות עורם! זהו הלעג הבא ומטיל ארס, אחרי שהשנאה הכתה ופצעה. ודאי שישנם מאות יהודים עשירים מופלגים, שמיליונותיהם המתריעים נראים למרחוק. אך מה לישראל ולבני אדם אלה? רובם – בחפץ לב הריני מוציא מיעוט מהכלל – שייכים לבריות השפלות ביותר בקרב היהדות, שבחירה טבעית יעדתם לאותם העסקים שבהם זוכים במהירות מיליונות ולעתים אף מיליארדים – אל נא תשאלוני רק כיצד! בחברה יהודית נורמלית ושלמה היו אנשים אלה תופשים את המדרגה התחתונה בהערכת העם, בשל תכונותיהם האורגניות, ועל כל פנים לא היו זוכים לעולם לאותם תארי האצילות ואותות הכבוד הגבוהים שציינתם בהם החברה הנוצרית. יהדותם של הנביאים והתנאים, יהדותו של הלל, של פילון, של אבן גבירול, של יהודה בן הלוי, של בן מימון, של שפינוזה, של היינה, זו אינה יודעת את אותם המתהללים בכספם, המזלזלים את זה שאנו מעריצים ומוקירים את אשר אנו בזים. בני אדם אלה הרי הם התואנה הראשית של שנאת היהודים החדשה, שביסודה הריהי כלכלית יותר מאשר דתית. למען היהדות הסובלת בגללם לא עשו מעולם מאומה, מלבד הנדבות שהם זורקים, שאינן קרבן לגבם כל עיקר ומוסיפים בזה חיות לנגע היהודי המיוחד – השנוררוּת. לשם מטרות אידיאליות אי אפשר היה להשיג את עזרתם מעולם וכן אי אפשר יהיה להשיגה לעולם. רבים מהם עוזבים את היהדות, ואנו הרינו מאחלים להם דרך צלחה ומצטערים רק שבכל זאת מוצאם מהדם היהודי, אם כי ממשקעו.

צרת היהודים מן הדין שלא תהא חסרת ענין לגבי שום אדם; לא פחות לגבי העמים הנוצריים מאשר לגבינו היהודים. חטא כבד הוא לנוון במצוקה רוחנית וגופנית עם, שאויביו הגרועים ביותר לא הכחישו את כשרונותיו. חטא הוא כלפיו וחטא כלפי המפעל התרבותי, זה שהעם היהודי רוצה ויכול להיות בו משתתף לא חסר ענין. הרי זה עלול ליהפך סכנה גדולה לעמים, אם על־ידי יחס בלתי הגון ימררו נפש אנשים בעלי רצון חזק, ששעור קומתם, לטובה כלרעה, הנו למעלה מבינוני ואם יעשום לאויבים למשטר הקיים על־ידי התמרמרות. המיקרוביולוגיה מלמדתנו כי יצורים זעירים, שהנם בלתי מזיקים כל עוד הם חיים באויר החפשי, נעשים לגורמי מחלות איומים בהנטל מהם החמצן, בההפכם, כפי שהביטוי המקצועי אומר, ליצירים אנאארוביים. על הממשלות והעמים להזהר מעשות את היהודי ליצור אנאארובי! הם עלולים להענש קשה, אם גם יעשו אז את הכל לבעבור הכחד את היהודי, שנהפך למזיק באשמתם.