המקור: הירחון “בית”ר", בעריכת פרופ' יוסף קלוזנר, ירושלים.

א

איני מאמין בהבדל בין הקומוניסמוס ובין כל שאר מיני הסוציאליסמוס המבוססים על השקפה מעמדית. לא כל מיני הסוציאליסמוס הריהם מיוסדים על אותה השקפה: אפשר להאמין בהלאמת כל אמצעי התוצרת בתור הפתרון הטוב ביותר לבעיות־החברה, ובאותו זמן לשאוף, שתיקון ייעשה לא על־ידי נצחונו של מעמד אחד על כל השאר, אלא על־ידי הסכם בין כל המעמדות; יש גם מפלגות כאלו, סוציאליסטיות, אך בלתי מעמדיות, אבל אין להם שום השפעה. תכונתו האופיינית של הסוציאליסמוס היא כתכונתו העיקרית של הקומוניסמוס: ורעיון התיקון החברתי יש רק נושא־דגל אחד, הוא מעמד הפועלים־השכירים, ובפרט פועלי־הזרוע; מסילת־התיקון היא נצחונו ושלטונו של מעמד זה על שאר המעמדות; והמעשה המכריע בכבוש זה ייקרא בשם “מהפכה סוציאלית” – כלומר לא הסכם, אלא מעשה־אלימות. איני רואה בזה שום צל או רמז של הבדל תמציתי מהלכות־הקומוניסמוס. ההבדל הניכר בין שני המחנות הללו הרי כולו בטמפירמנט, אלה נחפזים יותר ואלה יותר איטיים: “הבדל”, שאינו שווה את מחיר טיפת־הדיון הנצרכת כדי לתאר אותו בכתב. זה גם זה שואפים ליצור מצב, שבו ישתלט על הצבור אחד מן המיעוטים שבחברה, יתאים את סדרי החברה לצרכיו ולטעמו שלו, שלו ואך ורק שלו, וכל שאר חלקי הצבור יוכרחו להכנע.

ידוע לי, כמובן, שעל זה יענו סוציאליסטים רבים בתלונה חמורה מאד: דבריך הם מסירה פלילית. הרי הקומוניסמוס נמחשב למסוכן בעיני השוטר, ברוב הארצות רודפים אותו מטעם הרשות, ואתה רוצה, שירדפו גם את הסוציאליסטים. – איני רוצה, שירדפו מטעם הרשות אף מי שהוא מלבד גנב ורוצח; ועל כן אני מכריז וחותם, בעצם ידי ומתוך דעה צלולה ולפני עדים: המפלגות הסוציאליסטיות, ובפרט וביחוד אלו שבארץ ישראל הן נכנעות לממשלה ותומכות בממשלה, ושטות ענקית תעשה הממשלה, מנקודת־המבט של תועלתה שלה עצמה, אם תרדוף או תדכא ידידים נאמנים כאלה. – ברור די?

אבל העובדה קיימת: הקומוניסמוס אינו אלא תמציתו הטהורה של הרעיון המעמדי ל"פרולטריון"; כל שאר הביטויים של רעיון זה אינם אלא פשרות, ו"פשרה" היא יצור זמני, שסופו לעלות גם הוא (אפשר לאט ואפשר במהרה) עד למרום הביטוי הקיצוני והטהור, מי שנלחם בקומוניסמוס יילָחם ברעיון המעמדי; מי שמוכן להשלים עם הרעיון המעמדי (“בצורותיו המתונות” וכו' וכו') הריהו משלים עם הקומוניסמוס.

ב

כותב הטורים הללו אינו מאמין במעלותיו של המשטר הסוציאליסטי, ז. א. בעצם הרעיון של הלאמת אמצעי־התוצרת. אני בטוח, שמשטר זה, אם יווצר ויתבסס באחת מן המדינות או גם בעולם כולו, יתגלה כמשטר גרוע מאד, גרוע עוד יותר מן המשטר החברתי העכשווי. זוהי דעתי שלי; ואולם יש רבים, אף מבני מעמדי שלי, כלומר המעמד הבורגני, שלא יסכימו לדעתי זו, כי הם מאמינים או, לכל הפחות, מקוים, שאולי יימצא במשטר הסוציאליסטי יתרונות יותר מחסרונות. בויכוח זה לא אגע כאן. אולי טוב הוא התיקון הסוציאליסטי ואולי רע: כאן לא על מעלותיו אנו דנים, אלא אך ורק על ההשקפה המעמדית – על התורה האומרת, שתיקונו של עולם (ויהי תוכנו מה שיהיה) יתגשם על־ידי השתלטותו של מעמד הפועלים־השכירים על כל שאר המעמדות.

תורה זו היא תורה “ריאקציונית” במלוא משמעות־המלה. נוהגים בעולם לשחק בשמות מצלצלים בלא לחדור אל תכנם, ועל־כן אף למַה שקרה ברוסיה בסתיו 1917 קראו בתואר “מהפכה”. ואז, כמובן, כל מי שיקום ויילחם בתוצאותיה ועיקריה יקבל תואר של “מפיר מהפכה” (קונטרא־ריבולוציוני בלעז), ואפילו אם מגמתו של נלחם זה – להשליט ברוסיה חירות־הבעה, זכות־בחירה כללית ושווה וסודית, שויון כל האזרחים. – כינויים אלה אינם אלא פיטפוט, פרי של עירבוב- מושגים. שני מובנים לשם “מהפכה”: המובן התֶכני והמובן האידיאולוגי. במשמעות הראשונה – כל שינוי בסדרי־המדינה, שנעשה בדרך אלמות המונית, הריהו “מהפכה”: אם גרש, במדינת אפגאַניסטן, מלך פלוני את המלך האלמוני ומָלך במקומו, ואם ההתחרות בין שני המלכים הללו נתבטאה בשפיכות־דמים די־עשירה, אבל אין כל הבדל רציני בין המשטר הקודם והמשטר החדש, - הרי גם לזה קוראים השם “מהפכה”; אלא שזהו דוקא מה שאסור לנו, כדבר שעליו נאמר: “לא תישא שמי לשוא”. תוכנו האמיתי של המושג “מהפכה” (ריבולוּציה) הוא תוכנו האידיאולוגי. לא די שתארע “התקוממות” ושהיא תנצח: העיקר הוא מגמתו של המחנה המתקומם. התואר “מהפכה” הולם אך ורק את ההתקוממות המשחררת, ואין “שחרור” בלא חירות־ההבעה, חירות־הביטוי, חירות־ההתאגדות, החירות לכל אחד, שיבחר במשלוח־ידו ובמקום- מגוריו; אין “שחרור” בלי זכותו של כל אזרח ואזרח להשפיע על השלטון, להוריד שלטון אחד ולהקים אחר במקומו; אין “שחרור” בלי שויון־זכויות לכל האזרחים, בני כל גזע וגזע, כל דת ודת, כל מעמד ומעמד. זהו תוכנו האידיאולוגי של המושג “מהפכה”, זה ולא אחר. אחרת – הלא גם לנצחון של הפאשיזמוס באיטליה נוכרח לקרוא בתואר “מהפכה” (כנהוג בפי הפאשיסטים עצמם): ואולם אף המאורע ההוא ראוי יותר לשם “ריבולוציה” מאשר אותה התועבה המוסרית שברוסיה, כי הפאשיזמוס, אם הָפר הפיר את עקרון־החירות, לא פגע, לכל הפחות, בעקרון השויון.

הרעיון המעמדי קשור בריאקציה, קשור באופן אורגני, בקשר לא־ינותק; אין לו קיום לרעיון זה, אלא בעזרת כלי־זין של ריאקציה. שטות היא לצעוק, שמושלי רוסיה הסובייטית הם “אכזריים”, אוהבי־רצח הנהנים ממראה של בית־כלא או תליה. שטות ושקר: ברובם הגדול הם בני אותה האינטליגנציה הרוּסית, אשר לזרא היו לה מאז כל מושגי העינוי והאונס; מחלב־המינקת שאבו את שנאת־הדכאון, ועד היום הזה ישנאוהו בלבם, ואילו אפשר היה לשמור על המשטר המעמדי בלא בתי־כלא ובלא רציחות־בוטירקה, שמוח שמחו לא פחות מן האזרח הפשוט,. אבל אי־אפשר, באופן אובייקטיבי אי־אפשר, אם תרצו ואם לא תרצו – אי אפשר. אין בסיס אחר לשלטון מעמד. רק על הריאקציה יוכל להשען; כל מה שאינו ריאקציה – רעל הוא לשלטון המעמד, רעל וסכנת־מות. שויון אזרחים? הלא מתנגד הוא לעצם העקרון המעמדי. חירות־הבעה? – הלא דעת־הרוב היא נגד השלטון המעמדי, שהרי מעמד הוא מיעוט ולעולם לא יתהפך לרוב (בפרט המעמד של פועלי־הזרוע, אשר את תפקידו הכלכלי, מדי יום ביומו, הולכת־וכובשת המכונה יותר ויותר). חירות ההתאגדות? הלא פירושו – התאגדות הרוב האזרחי נגד המעמד המושל. אי־אפשר. אלמוּת, דכאון, כל אמצעי־הריאקציה – כאן אינם מקרה, אינם טעות, אינם תועבה סאדיסטית של פלוגות זאבי־אדם: הם הם תמציתו ועצם נשמתו של הרעיון המעמדי, ואין קיום למשטר מעמדי – ויהי אף במדינת־מלאכים – אלא אם- כן על הריאקציה יתבסס והודות לריאקציה יתקיים.

ג

אין זאת אומרת, שהשאיפה לפתור את בעית־העוני – השאיפה לבטל, לגרש מעל פני־הארץ את חזיון־העוני, – שזוהי שאיפה ריאקציונית. להפך: שאיפה זו היא שאיפת־קדמה, שאיפת־קודש וקודש –קדשים. כל הפַתוס של כתבי־קדשנו הרהו מוקדש, קודם כל, לשאיפה זו. מכל הטובות שעשה ישראל לאומות־העולם, אין, אפשר, טובה גדולה מזו: הוא לימד אותן לשנוא את חזיון־העוני, לחפש דרכים לביטולו.

אבל אין שום קשר ואין שום גשר בין שאיפה זו ובין ההשקפה המעמדית ה"פרליטארית". “אביון” ו"פועל" – אין זה אותו דבר. לא כל האביונים הם פועלים, ולא כל פועל הוא אביון. עברו וחלפו מכבר ימי קארל מארכס, שאז באמת עמד הפועל־השכיר כמופת ודוגמה לכל סבל: תריסר שעות־עבודה ביום, שכר למַטה מגבול־הרעב, איסור על השביתות, איסור על ההתאגדות, חוסר הגנה חוקית. בתנאים ההם – טבעית ומובנת היתה טעותו של מארכס, שקיבל את עניו של הפועל־השכיר כעין סמל לכל שאר מיני־העוני שבעולם, ובהצלתו של הפועל חלם להציל, “דרך אגב”, את כל האביונים בכלל. הימים ההם עברו וחלפו מכבר. בארצות הקדמה הכלכלית (והרי אלו הן מופת למַה שמוכרח לבוא בשארחלקי־עולם), בשנים האחרונות שלפני המשטר הנוכחי (והרי באלו צריך להסתכל, אם רוצים אנו לשקול את תוצאותיה של מלחמת דורות־הפועלים) היה מצבו של ה"פרוליטריון" – ההפך מ"אביונות": המוני־אביונים – אכרים, בעלי־מלאכה, סוחרים פעוטים, פקידי־ממשלה, פקידי מוסדות פרטיים, - היו מקנאים בפועל של בית־החרושת. עבודתו, שעוד בימי מארכס היתה עבודת־פרך, ז. א. התאמצות־שרירים יתרה בכל רגע ורגע, נהפכה עתה על־פי רוב לתנועה קלה של יד המניעה את המנוף או של האצבע הלוחצת על הכפתור; שעות־עבודתו הן כמחצה משעות־עמלו של איכר - גם משעות־עבודתה של בעלת־בית עניה, אֵם לששה תינוקות; הסתדרויותיו הן בעלות הון ציבורי ענקי, באנקים, מחסנים, בתי־חולים, עתונות, ספריות, מועדונים; השפעתו המדינית שקולה כנגד כל השפעה אחרת, ספרי־החוקים מלאים דיני־השגחה, שמגינים על זכויותיו; שכר־עבודתו מרשה לו גם לחיות בלא דוחק וגם לחסוך, והבאנקים שלו דוקא על החסכונות האלה צמחו ועלו לגדולה; ואם יבוא משבר וירעבו אכרים וסוחרים, ורופא צעיר, עורך־דין מן המתחילים, ואין עזר לאלה – אז הוא, הפועל־השכיר, יזכה לתמיכה מקופות- השלטון.

איני אומר, שמצב זה של הפועל הוא מצב אידיאלי; יש גם בו הרבה מגרעות. ועוד יש להלחם על תיקונים הרבה, אבל שקר הוא להחליט, בימינו שלנו, שהפועל־השכיר הוא “סמל לכל אביונות”. בקרב המון האביונים שבעולם, הפועל השכיר הוא, בדרך־כלל, העשיר מכולם והמוגן מכולם. בימי מארכס היה הוא המדוכא מכל המעמדות; בימינו זהו אחד מהמעמדות היחסנים.

שקר הוא, שקר וכזב, לטעון, שכל המתנגד לשלטון המעמד ה"פרוליטארי" – הריהו “מתנגד להצלת־האביונים”, “תומך במשטר המרעיב את העני”, “שוכח את מצוות־הרחמנות”… שקר וכזב. העולם שואף להלחם בעוני, ולא יחדל מלהלחם בו עד רדתו, עד שלא יוָתר על פני תבל זכר כל חרפת הרעב והקור והעדר־המכסה; ואולי- מי יודע – אולי דוקא תחית המדינה עברית, “מעבדה סוציאלית” לאותו הגזע, שרעיון התיקון הסוציאלי הוא פרי־גאונו – אולי היא היא שתכריע את הכף, היא שתראה לעולם, לאחר שתתבסס, את המופת האמיתי למשטר־החברה המיוסד על הצדק, משטר בלא אבינות ועוני. אבל אין אף חוט של יחס בין הצלת ה"אביונים" ובין הטענות של המעמד ה"פרוליטרי". לא כל הפרוליטארים" הם “אביונים”, בפרט, וביחוד לא בארץ ישראל; ולא כל ה"אביונים" הם “פועלים” – להפך, דוקא בימינו רבו האביונים שאינם פועלים ועלו, אפשר, עד כפלים מן האביונים והפועלים, ובפרט וביחוד אצלנו, בכל קצווי הגולה היהודית.

ד

עד כאן – “בכלל”, נסיון לנסח את היחס השלילי כלפי הרעיון המעמדי על שטח של השקפה צבורית כללית. מכאן ואילך על השטח המיוחד של הציוניות.

אין להשלים בין ציוניות ובין הרעיון המעמדי; שום תחבולה, שום פשרה לא תעזור: או שתחריב הציוניות ותחרים ותמית עד הסוף את השאיפה המעמדית בקרב הקהל העברי בארץ־ישראל לכל ימי־תקופת־הבנין – או שלא תתגשם הציונות.

התפקיד התֶכני של הציונות הוא לישב, על שטח מוגבל ובמשך זמן מוגבל, מספר יהודים מספיק כדי שיהיו לרוב המכריע בארץ בלא לנשל ממנה את תושביה הבלתי יהודים. בתנאי ארץ ישראל – זהו תפקיד של קולוניזציה איטנסיבית עד־מאד: איני יודע, אם יש דוגמה בדברי־הימים, שהצליחו מהגרים להתישב במספר כה־גדול על שטח כה־קטן, שכבר הוא מיושב בצפיפות כה־הגונה. – והצליחו במשך הזמן המותנה על־ידי ריבויו הטבעי של הישוב הקודם. התישבות ציונית, כלומר התישבות, שמביאה לידי יצירת הרוב העברי, היא, קודם כל התישבות מהירה: לא קולוניזציה רגילה, אלא קולוניזציה מיוחדת במינה, קולוניזציה יוצאת־מן־הכלל.

ואולם אף קולוניזציה רגילה היו חזיון “יוצא־מן־הכלל” – תהליך, שדורש תנאים מיוחדים, המתנגדים לסדר הנורמאלי המקובל במדינה נורמאלית. קולוניזציה “מהפכת את הסדר” ביחס לכל צדדי החיים הציבוריים. קודם־כל – ביחס לצד המדיני של החיים. בשטח המוקדש לקולוניזציה אין מקום, למשל, לפרלמנטריסמוס האמתי, מפני שיסודו של זה האחרון הוא שלטון־הרוב, בעוד שכאן ה"רוב" – רוב־ה"אזרחים", ז. א. כל אלה שיש להם הרשות להתישב- עוד לא הגיע לארץ. אבל “הפֵכת־הסדר” היותר עמוקה היא זו בנוגע לחיי המשק הארצי. הארץ נורמאלית – המשק “מתפתח מאליו”, באופן טבעי: מוסדות חדשים, צורות־כלכלה חדשות נבראים מתוך איזה שורש, שכבר הוא נמצא בקרקע, ואף אם יחליטו המנהיגים להחיש את ההתפתחות על־ידי “פיאטילֶטקה” – הלא גם זו אינה אלא התפתחות טבעית: צמיחה מוּמהֶרת, אבל צמיחה מן השורש הקיים, מתוך צרכיו (האמיתיים או המדומים, לא איכפת) של הישוב הנמצא על המקום והמתרבה באופן טבעי. קולוניזציה מפירה כל אופי זה של התפתחות טבעית: היא מכנסת “שורש” חדש. – המוני תושבים חדשים, בני תרבות יותר גבוהה, בעלי צרכים יותר מורכבים, - וכדי לפרנס אותם היא מוכרחת ליצור גם צורת־משק חדשות, בלא להמתין עד שיתפתח ה"צורך הטבעי" בתועפות הכלכליות הללו. הקולוניזציה מוכרחת לפתח את המשק באופן “מלאכותי” – קודם־כל להרחיב או ליצור שווקים (למכירת תוצַרתו של התושב החדש) על־ידי אמצעים “יוצאים מן הכלל”. עובדה זו מביאה לידי הבדל עיקרי בין המשק הנורמלי לבין המשק הקולוניזטורי: הראשון, אף המדינה הדלה ביותר, “חזק” יותר מן השני, יש לו “שורשים” יותר קבועים, אין לו אותו האופי של “נסיון”, שמסמן את מוסדותיו המשקיים של המתישב החדש.

אולי מותרות, אולי טובה היא “מלחמת־המעמדות” בתוך צבור נורמלי: ויכוח זה הוא מחוץ לתעודת מאמרי. דבר אחד ברור: אף אם יוחרבו, הודות לשביתות־העובדים או להסגר מצד המעבידים, מאה בתי־חרושת בגרמניה או באיטליה, או אלף, או כולם – גרמניה גרמנית תישאר ואיטליה איטלקית. אבל אם יוחרבו, מפני סבה כל־שהיא, בתי־החרושת העבריים בתל־אביב, - אז נפסיד מספר ידוע של עמדות להתישבות, ובזה תורחק, או תיהָרס לגמרה, תקוותנו להגיע לרוב העברי.

והמסקנה מכל אלה: אין מקום לשאיפה מעמדית בקולוניזציה. מי שרוצה להשתתף בבנין קולוניסטורי – צריך, קודם־כל, להסכים ל"מצב היוצא מן הכלל" ולהשלים עמו. הצלחת־הקולוניזציה, בתנאי־תקופתנו, שהיא תקופת המשק המסחרי ולא המשק הפאטריארכאלי, תלויה באפשרות למכור את תוצרתו של המתישב. ז. א. בשווקים; ואם כדי לכבוש את השווקים האלה, צריך למכור בזול – ז. א. גם לייצר בזול – אז אי אפשר להתחשב אפילו במסורת של 8 שעות עבודה או של השכר הגבוה – אף־על־פי שבטוחים ומשוכנעים אנו כולנו, שמסורת זו היא מסורת טובה ומתאמת לצדק וליושר. איני אומר, חלילה, שזהו המצב הנוכחי: עד עתה התקיימה והתפתחה תוצרתנו בארץ ישראל הלא להפיר את ה"מסורת". וכולנו תקוה, שכך יהא גם להבא; אבל העיקרון הוא נכון: צרכו של בנין־המדינה קודם לצרכו של מעמד זה או אחר ואם נעמוד מחר או מחרתיים בפני ברירה כזו – או לוותר על ה"מסורת" או לוותר על התקדמותה של ההתישבות. – נוותר כמובן, על הראשונה; והפועלים בעצמם יִכָּנעוּ להכרח זה, אם לא מתוך נאמנות כלפי הרעיון המדיני, אז מתוך הסבה הפשוטה, שהרס־תוצרתנו היה מהרס גם את קיומם שלהם ומגרש אותם מן הארץ.

או נקח את ההשקפה המעמדית ביחס לרכוש הפרטי עצמו. אילו אפשר היה לבנות את הרוב העברי על הבסיס של ה"קרנות", אפשר, היינו שמחים אנו כולנו; אבל אי־אפשר הדבר. והצלחת־הבנין תלויה, כידוע לכל, בהכנסת הרכוש הפרטי. טבעו של הרכוש הפרטי הרי גם הוא ידוע לכל: ילך למקומות, ששם יש לו תקוה לשאת “פרו”, מה שנקרא “רֶנטאביליטֶט” בלעז, ולמקום, שאין בו אותה תקוה, לא ילך. טבע זה, אפשר, הוא טבע מאוס וגרוע מאד, גם על זה לא נתווכח היום, אבל הוא טבע ונגמר. על־פי ההשקפה המעמדית של המארכסיסמוס, ה"פריון" של הרכוש הפרטי – מקורו אך ורק בניצול של העובדים, ועל־כן חובת־העובדים היא להלחם ב"פריון". ואולם ברור גם לתלמידי־מארכס הנלהבים ביותר, שאם יצליחו בהריסתו של ה"פריון" בארץ – יחדל הרכוש הפרטי מלזרום ארצה ותחדל ההתישבות. והנה רואים אנו חזיון מוזר: אנשי־התעמולה של ה"שמאל", כשהם פונים כלפי הרכוש הפרטי בגולה, הם מבטיחים לו גן־עדן של “פריון” אם רק יסכים להיות מושקע בשדמות המולדת; ובאותו זמן, כשהם פונים לצבור הפועלים, הם מטיפים לו על קדושת המלחמה ברכוש ו"פריונו" הבנוי על רֶשע. שקר הוא משני הצדדים, שקר שאין לו רגלים: או את הרכוש מרמים, או את הפועל; כי אין “מקף” בין השקפה מעמדית זו ובין המפעל הציוני. מי שרוצה לבנות את הרוב העברי בארץ – צריך הוא לתמוך ב"רנטביליטט" של הרכוש הפרטי. צריך הוא לשמור עליה כעל בבת־עינו; ולא – כלום צרו מרחבי־הגולה, כלום לא נשאר בה מקום למי שמשאת־נפשו העליונה היא המלחמה ברכוש?

ואף כאן אל־נא יבואו לפנינו צעקני־החמלה בטענות “רחמנות”: הלא להרעיב את הפועל העברי בארץ אתה רוצה, להשפילו עד כדי מדרגת בן־פרא?… – שקר. תמיד אמרתי וכתבתי, שלא בכסף יוצרים רוב חדש בארץ, אלא באנשים – בהמוני־אנשים, ו"המון" מעניים הוא מורכב, לא מעשירים. הרכוש אינו אלא אמצעי להתישבותם של המוני־העובדים. אם יחדל הפועל מלזרום ארצה. – אין התישבות ואין ציונות; וגם הפועל יחדל מלבוא אם ירעיבו אותו בארץ ואם ישפילו את ערכו האנושי. אני מצדד בעקרון של הבוררות הלאומית, שתגן גם על הרכוש וגם על הפועל, זאת אומרת, על התועלת העליונה של המפעל המדיני. אבל וגם דבר זה יש לזכור מי שעולה ארצה, לשם בנין המדינה העברית הוא עולה, לא לשם הטבת מצבו האישי ולא לשם הרמת־מעמדו. תודה לשמים, לעת עתה אין מצבו של הפועל העברי גרוע בארץ מזה של חברו בגולה; אבל איני בטוח, שגם תמיד יהא כך- לא כך היה בימי ביל"ו, לא כך היה בימי הפיאונירים, שבנו את אמרקה, וגם אצלנו עוד תבואנה תקופות, שתדרושנה קרבנות כבדים – קודם כל מן האדם ההמוני. זהו טבעו, זהו תמציתו של המושג “פיאוניר”, שתרגומו העברי הוא “חלוץ”: קרבה, ויתור, הסתגפות. ואין כאן שום מקום ל"רחמנות": איש לא הכריח אף אחד מכם לעלות ארצה, איש לא יכריח; מתנדבי־אל תתנדב, אם אינך מסכים לבנות אל המדינה אלא בתנאי כזה וכזה; אבל, אם התנדבת – דע, שתוכרח, אם כך תדרוש תועלת־המפעל, לוותר על הרבה מאותם היתרונות, שלא היית מוותר עליהם אילו היית נשאר בגולה.

ה

ועוד יש צד אחד בהשקפה המעמדית, שאינו אלא שקר בתנאים של המפעל הציוני: “פרוליטרים של כל האומות, התאחדו!”. בתור ליביראל בורגני משוכנע, ועוד יותר – בתור יהודי בן־בני־בניו של הנביא ישעיהו, אני מאמין, שיבוא יום ו"יתאחדו" כל הנבראים בצלמו ובדמותו של הבורא, וחלום זה הוא נהדר ונשגב מ"התאחדותם" הפרטית של פועלי־הזרוע, שיכניעו תחת עקבם את כל שאר האנושות. לא בכבוד: בבוז אני מתיחס לסיסמה זו של איחוד־החלק במקום איחוד־הכלל. ואולם יש בסיסמה זו, בתנאי מפעלנו הלאומי בארץ ישראל, צד אחד, שהוא עלול לעורר לא רק בוז, אלא דאגה לבטחון המפעל ולבטחון הישוב.

על נושא זה כתבתי זה לא כבר בעתוני־הגולה מאמרַי אלה תורגמו גם בארץ (“מגינים – ומגינים”), ולא אחזור כאן על הפרטים של הנושא העגום והמדאיב. אבל השאלה במקומה עומדת: התריס שבין הישוב ובין סכנת האלמות החיצונית נתון לעת־עתה, ברובו אם לא כולו, בידים המשועבדות לאותה הסיסמה. ובאותו זמן מתפשט במזרח שטפון־הסתה, שנובע ממוסקבה ומלמד את שונאינו תורה זו: כשעוד פעם “תתקוממו” ליהודים – אל־נא תשכחו להכריז, שרק בורגני העברי אתם מורדים, רק את ביתו שלו אתם רוצים להחריב או לרכוש; ולפועל היהודי תקראו: - “פרוליטרים של כל האומות, התאחדו!” – כך מלמדים אותם, והמורים מספרם רבבה, וגם כסף יש להם ל"זרז" גם את התלמיד המפגר. והאזנים הקשובות מי יִספרן?

רבותי, קלפים על השולחן, להשיב בגלוי, בפה מלא, בלא השתמטות של פחדנות מאוסה ומרמה נבזית: במקרה כזה – מה תעשו? עם מי “תתאחדו” ועל מי תגנו? אם באמת דגול לדגול ה"התקוממות" השניה בדגל ההוא של מלחמה ב"בורגני"; אם באמת – נניח לרגע – לא יגעו במושביכם שלכם, ורק על מושבות ה"רכושנים" יצורו, אתם מה תעשו?

אחת משתי אלה: אם פטפוט היא אותה הסיסמה והאידיאולוגיה הקשורה בסיסמה, אז שימו קץ לפטפוט, כי הוא מזיק, הוא מתעה, הוא “מבלבל את המוחות”, הוא עלול להטיל תקוות מסוכנות לתוך לבותיהם של שונאינו – והוא עלול גם להרעיל את הנשמות של התמימים שבכם ולהכניס ליקויים בשורתכם דוקא בשעת הצורך המכריע. אבל אם אין זה פטפוט אלא וידוי־אמונה – קלפים על השולחן, כדי שנדע את האמת, בטרם –

הערה:

הסקירה המוּגשת בזה אינה אלא תרגום של ארבעה קטעים מן ה"טיימס" הלונדוני – מס' 70.352 ואילך. לצערי, לא צוּינו, באשמת מזכירתי, תאריכי הגליונות הללו על גבי תיק־הליקוּטים; אך הקורא יוכל לקבוע את התאריכים בנקל – לשם כך אינו צריך אלא לקנות את ה"טיימס" מהיום ולהשוות את המספרים (למשל, ב־7 ביולי 1930 יצא גליון מס' 45.558).

הקטעים הללו מתחלקים לשני חלקים לא־שוים: החלק הראשון הוא המאמר הראשי, המספּר בקצרה את השתלשלוּת המאורעות, שהביאה, בימי ינקוּתם של ישישי זמננו, ליסוּד ה"רֶזֶרוַט באי טריסטַן דַה־רוּניָה; החלק השני כולל שלשה מאמרים מאת ג'. ו. פלֶצֶ’ר, כּתּבוֹ הקַפְּשְטַדְטִי של העתון הנכבד. המאמר הראשי מוּבא כאן בשלמותו; בתיאוּר הכּתּב חלוּ אי־אלו קיצוּרים, אך הללוּ פגעוּ רק בקצת מדעותיו והערכותיו האישיות ולא בגוף החומר העוּבדתי…

א. The Times No. 70.352

הדין־וחשבון של כתבנו בקפּשטדט על ביקוּרו באי טריסטן דה־רוּניה, שתחילתו מתפרסמת בגליוננו זה, יעורר בודאי ויכוח ערני. ברם, שאלה אחת בויכוח זה נראית בעינינו נטוּלת־ערך מראש. היא השאלה, עד כמה מתישבת הנסיעה ל"רזרוָט" (הסותרת בלי ספק את התקנות, שאוּשרוּ בהסכם הבינלאומי) עם חובתו של אזרח שומר־חוק. יש ויש מקרים, כאשר הדרך היחידה לתיקוּן חוק מיוּשן הוא הפרת־חוק נועזת… דבר אחד, על כל פנים, אינו מוּטל בספק – מיסטר פלצ’ר עשה שירוּת חשוּב לא רק לתושבי טריסטן דה־רוּניה, שקולמוסו המחונן מציגם לפנינו לראשונה, אלא לאנושוּת כולה, וביחוּד למדע הסוציולוגיה על כל ענפיו.

רק לפני חודש ימים, כאשר סקרנו את הדו"ח השנתי של בית־הדין הבינלאומי, ציינוּ (לא בפעם הראשונה) את הירידה המשמחת במספר פסקי הדין, הקרוּיים “טריסטניים”. שלשה מקרים בשנה האחרונה ושנים בשנה שלפניה – וזה מתוך האוצר העצוּם של שלשים ושש אוּמות גדולות וקטנות המוֹדוֹת בשפוּטו של בית הדין הבינלאוּמי. עצם אפסוּתם של המספרים הללו עשויה לעורר ספק, אם הרבּוּ קוראי דורנו לשמוע על האי טריסטן דה־רוּניה, ועל אחת כמה וכמה, אם בקיאים הם בתולדות הרעיון, שהוּנח ביסוד ההסכם על ה"רזרוָט".

פרופיסור רוֹמוֹלוֹ דזַנדרזַרֶלָה פירסם בשנת 1914 את ספרו בשם “II Delinquente Nato: un Manicomio Internazionale”. חיבוּר זה, שראה אור כחודש לפני פרוֹץ המלחמה הכל־אירוֹפית, נבלע ברעם התותחים ולא זכה לשום תשומת־לב בתקופה ההיא ואף זמן רב לאחריה. רק בעצם סופה של תקוּפת השיקוּם עלתה תכנית זו על הפרק בועידות של ברית הקרימינולוגים העולמית. תורתו של פרופ' דזנדזרלה ינקה בעצם מאותה אסכולה בחֵקר־הפלילים האיטלקי, שנוסדה על ידי לוֹמבּרוֹזוֹ, מצאה לה פרשנים מחוננים בפֶרִי וגַרוֹפַלוֹ, ולקראת סוף המאה הי"ט זכתה להשפעה ניכרת על חכמי הסוציולוגיה והמשפט גם־יחד. בדומה ללומבּרוזו ולאֶ. פרי – ובניגוּד לגרוֹפלוֹ – דגל פרופ' דזנדזרלה בהתנגדוּת מוּחלטת למיתות־בית־דין, בכל מסיבות שהן ובכל צורה שהיא – תהא זו גיליוטינה, חבל־תליה או כסא חשמלי. מאידך גיסא, קיבל בשלמוּת את תורתו של מיסד האסכולה האיטלקית על “פושעים מלידה” – על קיוּם יצוּרים מסוּימים בתוכנו, שבאורח אורגני לא יצלחו לחיי־החברה בזמננו. כקודמיו, נמנע המחבר מכל “הערכה מוסרית” לגבי יצוּרים כאלה והטעים את הרעיון (אשר בימיו לא היה עדיין לנחלת־רבים), שמבחינה מוסרית הפושע מלידה הוא לא “רע” ולא “טוב” אלא “אטביסטי” וחסל. לדברי פרופ' דזנדזרלה, יכלוּ רבים מנציגי הטיפּוּס הפלילי המתועב ביותר להיות אזרחים מועילים ואפילו “מתקדמים” ביותר – אילו נולדו, למשל, בתקופת־האבן. מכאן נבעה המסקנה, כי אי־כשרו של פלוני לחיי־החברה בזמננו אין פירושו אי־כושר לחיים בכלל. ברם, המחבר התנגד לא לעונש־מות בלבד אלא גם לאותן השיטות של תאי־בידוּד לאסירים, שנחשבו ל"הוּמַניות" בימיו, החל ב־ergastolo האיטלקי ועד ה־pen האמריקני. החברה חייבת, לדעתו, להעניק ל"טרוֹגלוֹדיט שאיחר להוָלד" אפשרוּת מלאה ליצור לעצמו, לבני־מינו ולצאצאיהם, “אורגניזם חברתי פּליאוֹנטוֹלוגי” ובו בזמן להבטיח מסכנה את עולם־התרבות ע"י ביטוּל כל מגע שהוא בין הוי האנשים בני־זמננו להוי ה"טרוגלודיטים".

השם ‎ “Manicomio Internazionale”² בכותרת־המשנה לספרו לא רמז כל־עיקר – ופרופ' דזנדזרלה פירש את הדבר בפרק מיוחד – שתכניתו מכוּונת להקמת מין מקלט לחולי־רוח. פרופ' דזנדזרלה (הראשון, עד כמה שידיעתנו מגעת) הציע לאנושות התקינה להסתלק מכל מחשבה לנהל את האַטביסטיים או אפילו לפקח על חייהם. אחד מפרקי ספרו הוּכתר בשם “Marooned” אשר אין לו תמוּרה בלשון האיטלקית (Marooned פירושו – מי שהורד לחוף על כרחו).

עיקרי־תכניתו הם שהוּנחו לאחר־זמן ביסוד ההסכם הבינלאומי. בשעת אימוּץ תכניתו, הוסיפו עליה הועידות ה־14 וה־15 של חכמי־הקרימינולוגיה רק תקנה אחת, הקובעת שכל פסק־דין של בית משפט לאוּמי על גלוּת מעולם־התרבות טעוּן בירוּר ואישוּר בועדת מומחים ליד בית־הדין הבינלאומי.

כאשר ניגש חבר־הלאומים לדיוּן מעשי בתכנית זו נפלה בחירתו כמעט מיד על האי טריסטן דה־רוּניה. לטובת בחירה זו נצטרפו שיקולים רבים: ריחוּק האי לא רק ממקומות־ישוב אחרים אלא גם מנתיבי־הימים הרגילים; מיעוּט־אוכלוסיה שכמוהו כאפס; והעיקר – העדר מתכות ופחם. הנימוּק האחרון היה המשכנע ביותר. מתנגדיו של פרופ' דזנדזרלה התריעו בשעתם על הסכנה, שעדת ה"טרוגלודיטים", אם יניחו לה להתפתח באורח חפשי, עלולה ליצור בהדרגה ציויליזציה טכנית, שתאַפשר לה, בסופו של דבר, ליצור מגע בלתי־רצוי עם העולם התקין. אך כל חשש לסכנה זו התבטל מאליו עם בחירת אי החסר מתכות לחלוטין. לעוּמת־זאת, האקלים המתוּן, הקרקע הפוריה ושפעת הדגה בנהרות האי ובאגמיו הקטנים הבטיחו מידת־מה של רוָחה כלכלית למתישבים המוּכשרים לעבודה קשה. עד כמה התאמתוּ כל הניחוּשים הללו, ילמד הקורא לדעת מסקירתו של מיסטר פלצ’ר.

הניסוּי באי טריסטן דה־רוּניה אין לו תקדים בדברי־הימים. אוסטרליה, סיביר, קלדוֹניה החדשה ידעו אף הן בזמנן מתישבים־מאוֹנס. אך סוּג זה נבלע עד־מהרה בזרם ההגירה החפשית. יתר־על־כן, אין ספק שתשעים למאה מן ה"גולים" באותה תקופה לא נמנוּ, משוּם בחינה, על הטיפוּס שאליו נתכוון פרופ' דזנדזרלה.

ההסכם ה"טריסטני" נתן לאדם האטביסטי, שלא נוצר בשביל חברתנו, את חברתו־הוא, חברת בני־מינו, המנוּתקת מכל מגע עם העולם החיצוני. כתוצאה מכך נוצר, כפי שרואות עינינו כיום, אחד משיעורי־ההסתכלות המאָלפים ביותר, שנפלו בזמן מן הזמנים בחלקה של האנושות. ומאידך, עשה ההסכם הזה שירות לא־יסולא־בפז לעולם כולו, באשר שחרר את המצפוּן התרבותי מן המתועב שבשרידי הבּרבּריוּת: מרצח האדם בידי המדינה.

ב. מַאֲמָרוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל מִיסְטֶר פְלֶצֶ’ר

מטעמים מוּבנים ישאר לפי שעה אופן חדירתי לאי טריסטן דה־רוּניה סוד כמוּס. אוּכל רק להוסיף שלא היוּ כאן לא אוירון ולא צוללת. שני אלה גם לא היו בגדר אפשרוּת – כנגד דרכי־גישה פשוטות כאלה מוּגן האי, כידוע, באורח הֶרמֶטִי. לא אוּכל, לצערי, גם לפרסם את שמות הידידים הנועזים, שסייעו בידי בהגשמת מבצעי; אך אבקש מהם לקבל בזה שוּב, בעילוּם־שם, את תודתי העמוּקה.

פרטי בואי, חליפות ותמוּרות הרשמים, הפגישה הראשונה עם המתישבים, ההשתוממוּת ההדדית, כל שלבי התוַדעוּתי המוּדרגת אל ההוָי שלהם – את כל אלה אין למסור ברדיוֹגרמה עתונאית. כאן אצטמצם בפירוּט קצר ויבש של עיקרי־העוּבדות. פירוּט זה – מוטב לחלקו לשלשה חלקים: בראשון תיסקרנה תולדותיה של מושבה מוזרה זו, בשני – מבנֶהָ החברתי, בשלישי – פרצופה הגזעי, הלשוני והתרבוּתי.

מספר האוכלוסים מגיע כאן כיום לארבעת אלפים נפש, כרבע מזה, נשים. מבחינת הרכב־הגילים דומה חלקה הגברי של המושבה לכל חברה אחרת בכל מקום שהוּא; אך שונה התמונה אצל הנשים. יותר ממחציתן – נערות עוּלות־ימים, לא למעלה מגיל חמש־עשרה. מניתי רק שבע נשים שכבר מלאו להן חמשים שנה ויותר. יתרן, ברוּבן המכריע, שייכות לקבוצת גיל־הבינַים, מעשרים וחמש עד ארבעים. האוּכלוסיה מפוּזרת, בצפיפות שוָה פחות או יותר, בכל רחבי חלקו הפּוֹרה של האי. כשליש מהם יושבים במפורד, כל חצר בפני עצמה, השאר מרוכזים בתריסר ישוּבים גדולים. את הוָתיק שבהם אפשר אולי להכתיר בשם עיירה; שמו הרשמי אַחוֹפּוֹליס, אך בלשון היומיומית קוראים לו צֶ’רקו. לפי מוּשגינו, צ’רקוֹ הוא כעין עיר־בירה, אם כי, לאמיתו של דבר, אין תואר זה מתישב עם היסודות שעליהם מוּשתת המשטר החברתי המקומי.

צ’רקו נוסדה ע"י קבוצת־הגולים הראשונה וראשית־קורותיה של המושבה כולה קשורה בישוב זה. מוּנח לפנַי העתק כתב־היד, המקיף את כל ההיסטוריה של טריסטן. זהו, בלי ספק, חיבוּר רב־ענין, ואת שם מחברוֹ, יוסף וֶרבָּה, אצטרך להזכיר בסקירתי לעתים קרובות. מלבד זאת, ליקטתי גם הרבה זכרונות בעל־פה בקרב מתישבים בודדים. כתב־ידו של יוסף ורבּה, שהוא עצמו ברוב־אדיבוּתו תירגמו לאנגלית, וכן כמה משאר הסיפוּרים יצורפו במלואם לספרי; אך את תמצית ההתפתחות, שעברה על המושבה בששים שנות קיוּמה, אנסה לתאר כאן.

לשש השנים הראשונות הייתי קורא תקופה טרוּם־היסטורית. מאורעות בולטים לא היו בהן. פרט לבואָן הקבוּע של קבוצות־גולים חדשות (בעת ההיא – פעמיים בשנה), עברוּ הימים ללא חליפות ותמוּרות. לפני המתישבים עמדה הבעיה, כיצד להשאר בחיים – והיא עמדה לפניהם בצוּרה אכזרית כזו, שלא עלתה על דעת אנוש מעולם, אפילו בימי שוכני המערות. לטרוֹגלוֹדיט היו בכל־זאת אי־אלה כלים, והעיקר – היה לו ההרגל המוּרש לייצר כלים ולהשתמש בהם. לגולי־טריסטן היו נותנים לדרך מנת־ביסקויטים לשבוּע־ימים, קופסת גלולות־חינין נגד קדחת, מכנסים וחוּלצת־בד, מעיל־חורף, מעדר־עץ ושני קיסמים, יחד עם הסבּרה, כיצד להפיק מהם אש. אף לא חתיכה של ברזל, של מתכת בכלל: אפילו הכפתורים היו עשויים מקרן. את האי, כידוּע, הפכוּ – פרט לדבר אחד – לשממה גמוּרה; בתי התושבים הקודמים נהרסו עד היסוד; ביחוד הקפידו על הרחקת כל דבר־מתכת, עד מסמרים ישנים ועד בכלל. הזכרתי יוצא־מן־הכלל אחד: ירוּשת־תרבוּת יחידה זו כללה כמה שקי זרעים ממינים שונים ובהמה מעטה – סוּסים, פרות, עזים וכבשים. לא היתה אף מחרשה, ואפילו לא גרזן או סכין, לכרות בהם ענף ולהקציעו לחוֹד־המחרשה.

יתר־על־כן, לה היה להם לגולים מן הקבוצה הראשונה, פרט לאיש אחד, שוּם מוּשג על חריש או על עדר. הניסוּי של החזרת אנשי־בראשית לסביבת־בראשית בוּצע בהם בדקדקנות מופרזת של הלכה פסוּקה. אך הוא באמת עקר מראשם את כל המחשבות מלבד אחת: להשאר בחיים! כאשר יופיעו בדפוס קורות מאבקם הראשון, המסופרות במו פיהם, עתידות הן, לדעתי, לדחוק לקרן־זוית את “רובינזון”, בהיותן דוגמה הרבה יותר מפתיעה למרץ האדם ולכוח־אמצאתו.

רק אחד מהם, מנצ’וּרי רוּסי, היה איכר. בהדרכתו עדרו במעדריהם את הדוּנַם הראשון שלהם; ואף זאת לא מיד, אלא לאחר שהתקיימו כמעט שנה על פירות, על דגים, ולפעמים על ציד־עוף. איש מהם לא ראה חץ וקשת מעודו, איש מהם לא יקש פח מימיו. ירחים על ירחים עברוּ עד שעלה בידם “להמציא” ולהתקין את כל אלה ללא מכשיר בידם להשחיז חץ, ללא לחתיכת חבל לפח־יוקשים או למיתר־הקשת. בסבלנות אין־קץ, אחרי כשלונות לאין מספר, התקינו לבסוף משהו מעין מחרשה – כי זריעתם הראשונה, ה"מעדרית", הביאה יבוּל זעוּם שכמוהו כאפס. וכך, לאט־לאט, עד סוף השנה השניה, כאשר הגיעה העֵדה למאה וחמישים נפש, הצטבר ברשוּתם אוסף שלם של כלי־עץ וכלי־אבן שונים.

הנסיון הקשה ביותר, שנתנסו בו, היה ענין הצאן. כבר ציינתי, שקבוצת־הגולים הראשונה כולה, פרט לאותו מנצ’וּרי, מוּרכבת היתה מילידי־ערים. הם לא ידעו, כבש מהו, הם הכירו רק בשר־כבש. בבולמוס הימים הראשונים לא עלה על דעתם שוּם דבר מחוּכם יותר מלעסוק בהפיכת הכבשים לבשר. ולא היה נשאר שריד ופליט מכל הצאן והבקר, אילולא התקומם האיכּר המַנצ’ורי ואילולא נכרת ביניהם הסכם – לא לנגוע בעדרים. מענין: פרק ראשון זה בגידול־צאנם קשוּר במקרה עונש־מות, היחידי במשך שתים־עשרה השנים הראשונות של דברי־ימיהם. אחד מהם, גיבּן גוּץ, נתפש עם גוית־עֵז (לאחר שובי לקפּשטדט, מצאתי בעתונים ישנים, שהגלוּהו בשל שורה ארוּכה של הרעלות שבוצעו ביד־אמן). הרגוהו בו במקום.

כדי לעמוד על הלך־רוּחם של המתישבים הראשונים הללו צריך קודם־כל, לדַעתי, לא לדַמותם לגיבוֹריה האהוּבים של ספרוּת־הילדים – לטרוּפי־הספינה הניצולים על אי שומם. הללו, אם נדוּן לפי הספרים, מורדים, ראשית־חכמה, ברב־החובל, זוללים בעצם היום הראשון את כל מלאי השימוּרים, שוברים חבית של רוֹם ומשתכרים; כללו של דבר, פותחים במעשי הפקרוּת. אף אם נכון הדבר, הרי הסברו בצדו: ליַמאים אלה יש תקוה לראות עשן או מפרש באופק. ואילו מתישבי טריסטן ידעו, כי האי הזה יהיה להם בית או קבר.

לא מצאתי באי שום ידיעות על טיב הפשעים, שהביאו הנה את ראשוני הגולים; אפילו הוָתיקים לא יזכרו עוד דבר וחצי דבר. והוא הדין בעברם הפלילי של דורות מאוחרים יותר. זה, אולי, אחד הקוים המענינים ביותר בפסיכולוגיה המקומית: העדר כל ענין בעברו של השכן מלפני הגלוּת. דבר אחד, על כל פנים, אינו מוּטל בספק: המתישבים הראשונים היו טיפּוּסים פליליים מן האכזריים ביותר. ואולם החיים בתנאים אלה נתגלו כיריב עוד יותר אכזרי, שדחפם אל עברי פי־פחת ואילצם לעמוד על נפשם. אומרים כי בשום צבא בעולם לא היתה עדיין משמעת שתשוה לזו השוררת בכנופית ליסטים הנתוּנים במצור ע"י נציגי החוק. במקרה שלפנינו התנהל המצור בשם האיום שבחוקים – הרעב.

במה שנאמר לעיל כבר הוּתווּ למעשה קויה הפשוטים של התפתחותם הכלכלית הבאה; אלא שסיבך אותם גורם אחד – אף הוא לא־ידוּע לאותם הספנים על האי השומם שבספר – היינו, משלוחי קבע של קבוצות־גולים חדשות. אמנם, גם רובינזון מצא לו את “ששת”, אך הלז היה עזר כנגדו, ואילו כאן היו פיות רעבים חדשים, ויתירה מזו, רובם ככולם בורים גמוּרים בעניני אדמה ובהמה. למתישבים הראשונים היתה ביאת הקבוצה השניה טרגדיה ממש. מרוב טרדותיהם בחדשים הראשונים שכחוּ, כנראה, כי אין מנוס מצרה זו. כעת כבר היו להם בתי־טיט, פטישים, קשתות, “רכוּש”, שהספיק בדוחק לצרכי עצמם – והנה לפתע הוּכפל מספר הנפשות. ואולם נתברר כי ה"מהגרים" עצמם לא חמדוּ כלל את רכוּשם הדל של ה"וָתיקים". הימים היו ימי אביב – והעיקר, היה להם לחדשים הרבה יותר נוח ובטוּח ללמוד מפי הראשונים, מאשר לסכן את עצמם בתגרת־ידים. מענין, אגב, שהחדשים לא השתקעו בצ’רקוֹ אלא הלכוּ כולם לקצה האי השני: כנראה, כבר הרגישו את עצמם כעין שבט נבדל. ברם, צ’רקו הוסיפה לשמש מרכז, מאותו טעם פשוט, שכל מבקשי עצה והדרכה נאלצו ללכת לשם, ובהדרגה חזרו כמחצית החדשים והשתכנוּ בסביבת צ’רקו.

למתישבים לא היה עדיין כל מוּשג, מתי עליהם לצפות לביאת הקבוצה השלישית; אך דבר אחד היה ברוּר להם – צרת המשלוֹחים החדשים היא בלתי־נמנעת. בחומר שאספתי מדוּבר במשהו מעין “עצרת־עם” של שתי הקבוצות; היא נתקימה, כמסוּפר, כשני חדשים לאחר ביאת הקבוצה השניה והוקדשה כולה לבעיה: מה לעשות כשיבואו גולים חדשים? כנראה, היה להם חוּש־קנין מפותח ביותר; מקצתם שאלו בחרדה: מה יקרה אם לא יהיה ל"חדשים" חשק לעבוד – ומספרם יהיה רב? נשמעה אפילו הצעה – לקדם את פניהם באַלות. אבל היא לא נתקבלה, ואפשר דוקא משוּם ש"הם" עלולים להיות רבים מדי – והקשת אינה מכונת־יריה. ואולם הכריע הנימוק, שבקבוצה השלישית יימצאוּ, אולי, אנשים מועילים: רוקח או מכונאי או נגר או – וזה העיקר – עוד כמה איכרים מלידה. הוחלט איפוא לא בלבד לקבלם בסבר פנים יפות אלא גם להקצות להם מראש מקום נוח לישוב.

אני כשלעצמי אינני נוטה להאמין באמיתותה ההיסטורית של ה"עצרת" ההיא. לפי הידיעות שבידי, נכללו בשתי הקבוצות הראשונות בני חמש־עשרה אומות, רובם ככולם אנשים חסרי השכלה. באיזו לשון יכלו לקיים את ויכוחיהם? אגדת ה"עצרת" אינה, כנראה, אלא הד של סידרת שיחות נפרדות. ואולם העובדה שהשאלות הללו נדונו ושהוחלט, לבסוף, כך ולא אחרת – איננה מוּטלת בספק.

אודה: אָפיה החיובי של החלטה זו הפתיעני. ובכלל, מפליא הדבר שבכל שנות קיוּמה של המושבה לא היה שום נסיון “לחסל” את המהגרים בשעת ירידתם לחוף. למהגרים, כידוע, לא ישמחו בשום ארץ, קל־וחומר בארץ עניה; ובסביבה, שממנה יצאו ה"וָתיקים", מעולם לא נחשב לחטא להקל על חלוּקת השלל ע"י הפחתת מספר היריבים… בזהירות, מתוך בקשת סליחה, הצגתי שאלה זו ליוסף ורבּה. הוא בעל השכלה גבוהה; הוא מכיר יפה את התורה, שלפיה נהפך האי זה למושבה “אַטביסטית” ומדבר על הטיפּוּס של פושע־מלידה בלי כל מבוּכה שהיא. לדעתו, טועים החושבים שטיפוּס זה חדוּר תמיד ובכל התנאים תשוקת אלימוּת. דרוּשה לו, בפשטוּת, מסגרת־חיים מתאימה, כלומר תנאי־קיום יותר קשים וסביבת אנשים בני־מינו. בעולם־התרבות תמיד נתקל האדם האַטביסטי ברכרוּכית ובחוסר־ישע של האדם הבינוני: דבר זה מגרה את יצרו, מפתהו לנצל את יתרונו, יתרון הכוח או הערמה. אך תנו לו שכנים כמוהו – ומיד יוָצר שיווּי־משקל יציב. “כמוהו כיתד־ברזל, התקוּעה בין שני גוּשי חלמיש” – אומר ורבּה.

יהיו הטעמים אשר יהיו, עד־מהרה נהפכה ה"הגירה" לתופעת־הוָי תקינה, שענינה את התושבים רק מבחינה אחת – שמא יימצאו בקבוצה החדשה “מוּמחים” מועילים: הצורך בטכנאים מאוּמנים גדל בלי הרף עם התפתחות חייהם המשקיים. ואולם, נתעוררה בעיה חדשה, ומסובכה הרבה יותר, שהביאה לידי מחלוקת חמוּרה. בעיה זו – ופתרונה המוּצלח – קשוּרים בשם מסוּים. אצלנו, בעולם התרבות, הוא לא נשכח עד היום הזה – ככינוּי לאחד הגילוּיים המתועבים ביותר של חיה בצוּרת אדם; כאן, באי, הוא נערץ ביראת־כבוד כשמו של מציל המולדת. השם הזה – שַרל לַנדרוּ.

על כל רבגוניוּתם של טיפּוּסי הפושעים, שמילאוּ במרוּצת הימים את האי הרחוק, על כל שפע ההבדלים ביניהם מבחינה גזעית, פיסית ושכלית, – האפיל הבדל אחד עיקרי, שהפריד, כקו־תחום בולט, בין שני סוגי־אדם. תחוּם זה נסתמן עד־מהרה משנפתרה שאלת לחם־חוקם. שני הסוגים הללו של ההתנוונות המוּסרית נהירים יפה למדע: יש פשעי אלימוּת ופשעי ערמה. קין – והנחש. ישנם, כמובן, גם טיפוסי־בינַים, תערובת שני היסודות, אך, כרגיל, אחד מהם – ידו על העליונה, ובמציאות הזעוּמה של האי פלטה חלוקה זו בבהירות ובחריפות יתירה. מבחינת הכמות גבר, כמובן, הטיפוס ה"פיסי" ונפוץ עשרת מונים. עצם תנאי חייהם, הסלקציה הטבעית של הסתגלוּת והחזקת־מעמד, היו נוחים להתרבּוּתוֹ של טיפוּס זה דוקא. כל תחבולות־השכל לא הועילו כאן ולא־כלום – כאן דרושים היו השרירים. יש לשער כי לא גולה אחד, שמסלוּלו הפלילי עמד, בעיקר, במזל נחש, נטש עד־מהרה את כל נכלי־ערמתו וגמר אומר לא להתחכם עוד אלא לסמוך אך ורק על נכסי־הבראשית של שריריו.

כזה דוקא היה שרל לנדרו. בתכנונן המפליא של שלש־עשרה רציחותיו, בשיטתיות בה הצליח לטשטש זמן רב את העקבות, ואחרון־אחרון – בסנגוריה העצמית המזהירה בבית־הדין, נתגלה בבהירוּת יתירה עידוּן־מוח על־אנושי (או, להפך, תת־אנושי?). ויחד עם זאת, היה זה אכסמפלר פיסי נהדר. עצם טיבם של פשעיו (הוא היה רוצח נשים שפּוּתוּ על־ידו, ומספרן היה שלש־עשרה, אם נאמין שכוּלן נתגלו), העיד על טבע של חיה רבת־יצרים. באי, בעמדו פנים אל פנים עם מלחמת־הקיום בכל מערוּמיה, גברה בו ה"חיה" הפיסית וגרשה בהדרגה את ה"חיה" האינטלקטוּאלית.

אך היו גם מקרים הפוּכים – היה מיעוּט, שיסוד־הנחש בלבו היה חזק מדי ויסוד־קין חלש מדי. סבורני, למשל, כי לטיפּוּס זה שייך אותו גיבן שהוּמת במשפט לינץ' על גניבת עז בשבועות הראשונים להתישבות. כנראה, היתה כל קבוצת גולים חדשה מביאה עמה נציג אחד או שנים מטיפוּס זה. הסיכוי של יגיע־כפים לא מצא חן בעיניהם מלכתחילה. ברם, בשנים הראשונות היתה ההתחמקוּת מעבודה מן הנמנע, פשוטו כמשמעו. אחר־כך, בהדרגה, התחילו המתישבים לצבור “רכוּש”, שיטות־העבודה נעשו מורכבות יותר והורגש הצורך בחלוּקת־עבודה מסוימת. הגיעו כמה מכונאים, נגרים, איזה משגיח על פועלי־בנין, אפילו סטוּדנט־רפוּאה אחד. כל זה הביא לידי התפצלות חברתית: מצד אחד התחיל להסתמן ההמון הפשוּט, מאידך – המארגנים או המפקחים יחידי־הסגוּלה.

וכאן הופיעו על הבמה ה"פילוסופים" (עד היום שגוּרה מלה זו באי כשם־נרדף למשתמט מתפקיד לא־ נעים). אנשים, שבשום מקצוע לא היתה להם זכוּת לתואר “מומחים”, פתאום התחילו לחלום על “משרות”. אבל משרות כאלו לא היו בנמצא; אם־כן – צריך היה ליצור אותן יש מאין. ה"פילוסופים" פתחו בדיבורים על ההכרח בארגון יציב ובמנגנון מתאים בעל סוּלם־דרגות מסוּים. אם לדבר בלשון פוליטית, היו אלה הקוֹנסטיטוּציונַליסטים של האי. הם רצוּ, בעצם, להפוך את המושבה ליחידה מוּניציפלית או אפילו מדינית.

ובזה היה עיקר־כוחם באמת. הטיפוס המוּבהק של פושע־מלידה אינו נוטה כלל למרי פוליטי. הוא בעצמו מפיר אמנם את החוק, אך מכאן אינו מסיק שום הלכה – שהחוק והשלטון אינם נחוּצים. אדרבא, הוא נוטה דוקא לחשוב את הפרת הסדר החוּקי לזכוּת אישית, המיוּחדת לו לבדו; אך, בדרך־כלל, ה"סדר" הכרחי בעיניו – וכמובן, אין סדר בלא שלטון. לכן, לא קשה היה לנטוע בלב המתישבים את הרעיון, שכעת הם עֵדה, לעדה דרוּש סדר, ולשם שמירת הסדר יש ליצור מנגנון של שׂררה. ה"פילוסופים" היו מעטים, לא למעלה מתריסר אנשים, אך כולם היו מלוּכדים וכמובן עלוּ לאין שיעור על ההמון כולו בהשכלה ובכוח־הדיבור. הם רכשו תומכים רבים, מקצתם ע"י הבטחת־"משרה" חשאית, אך בעיקר – פשוט, בכוח־השכנוּע של נימוקיהם. היו להם גם מתנגדים, אך הללו היו מפורדים, ללא מנהיגים וללא תורה מוּשלמת, המסוּגלת להתחרות בתורת הקוֹנסטיטוּציונליסטים. היתה להם רק תחושה עמוּמה, כי מַשהוּ אינו כשורה בהגיונם החָלָק של ה"פילוסופים"; כי הרפורמה אינה נחוּצה, לאמיתו של דבר; כי מטיפיה חותרים למשהו רע ובלתי־צודק. אך נימוקה העיקרי, המוּחשי ביותר, של האופוזיציה היתה, לדעתי, הקנאה הפשוּטה והבריאה, טינת־אדם רגילה כלפי כל הרוצה להגביה־שבת ממנו; רגש, שאפשר להגדירו כך: “הא, יחסן אתה בעיניך, רצונך למשול? ובכן, לאו דוקא, הא לך מעדר – ועדור!”. ואף־על־פי־כן, היו הפילוסופים נוחלים נצחון לוּלא שַרל לנדרוּ.

כאשר הגיע לאי, עמדה המושבה בשנתה השביעית. כחמש שנים חי נחבא אל הכלים ולא הצטיין בשום דבר, ולפתע נתגלה כמנהיג האופוזיציה נגד ה"פילוסופים", ולא עוד אלא כנואם ומארגן, העולה לאין־ערוך על יריביו. בניגוד לתורתם המדינית, הוא דגל בתורה אחרת. ודאי שאב אותה מן החוברות האַנַרכיסטיות או הסינדיקליסטיות, שהיו בגדר האָפנה בימי נעוריו: ואף־על־פי־כן, השתקף בה הלך־רוּחם האמיתי של מרבית המתישבים, שעד אז לא יצא מכלל הרגשה עמוּמה.

לנדרוּ הכריז לראשונה על העקרון, שעתה הוא בבחינת “אני מאמין” לכל אחד מהם: כי מושבת־הגולים באי טריסטן דה־רוּניה היא עולם טוב ונעלה מזה שנשאר מעבר לאוקינוס. ארגון וסוּלם־פקידוּת אינם אלא תרופות מלאכותיות, שרק חברה חולה או גוססת נזקקת להן, ואילו כאן יש לנו עֵדה בריאה ומלאת־חיוּת. הסדר נחוּץ, אך דרכו להתגבש מאליו, כי הוא־הוא מצב־הדברים הנורמלי; ומיטב הסגולה להבטיחו לעולם וָעד – לא לקלקלו ע"י מוסדות מלאכותיים. ואם תקרינה הפרות־סדר בודדות – תתקלנה בסם־שכנגד, בחושו הבריא ובאגרופיו הבריאים של הרוב, ואין כל צורך, לא לחוּש זה ולא לאגרופים אלה, בהדרכה מן החוץ.

כיצד עלה בידו להסביר כל זאת להמוני המתישבים, איני יודע. בעת ההיא (בשנה השתים־עשרה להתישבותם) כבר התחילה להתגבש בתוכם שפה משותפת, מיוחדת במינה, תערובת מרסיסי עשרים או יותר לשונות של אירופה, אסיה ואפריקה, אך מילוֹנה היה דל מדי בשביל רעיונות כל־כך מורכבים. ואף־על־פי־כן, פרק זה בדברי־ימיהם אינו אגדה אלא עובדה וַדאית. מאבקו של לנדרו נגד הנסיונות המדיניים ינק ממקור רעיוני, ורעיונותיו נקלטו באיזה־אורח־שהוא ע"י ההמון. כל הדברים על תקופה זו, הכלולים בחומר שאספתי, עושים רושם ברוּר של דברי־מקור.

המחלוקת נסתיימה בהתפוצצות מאותו סוג, שאליו דוקא נתכוון לנדרו כשדיבר על ה"סם־שכנגד" הטבעי. בהנהגתו האישית חוּסלוּ ה"פילוסופים" והמון רב של חסידיהם במשפט לינץ'.

כל משטרה הנוכחי של המושבה, מן הקצה אל הקצה, טבוּע בחותמו האישי של אדם זה. לנדרוּ לא היה מלכם, ולא נשיאם, ולא מחוקקם; לא היה אפילו “מוּמחה”, במוּבן שנתיחד למלה זו כאן באי. הוא היה חוטב־עצים ושואב־מים כמותם. אך כל ענף מענפי הוָים החברתי, יחסם לקנין הפרטי, מושגיהם על המשפחה ועל ה"נישואין", שיטת הקואופרציה שלהם, תכנוּן הישוּבים, אפילו הסגנון האדריכלי של בניני־הציבור בצ’רקו, – הכל (פרט לדבר אחד – בתי־הספר) נוצר בידי לנדרו.

את המשטר הזה אנַסה לתאר במאמרי השני.

ג. מַאֲמָרוֹ הַשֵּׁנִי שֶל מִיסְטֶר פְלֶצֶ’ר

כשאני חוזר וקורא את טיוּטת האוירוגרמה מאתמול, רואה אני כי לא עלה בידי כלל וכלל למסור את תכונתה העיקרית – אך קשת־ההגדרה – של המושבה באי טריסטן דה־רוּניה, והיא – זרוּתו המיוחדת במינה של עולם קטן זה. בהיותי באי נתקלתי על כל צעד ושעל בתופעות שחרגו לחלוטין משתי צורות ההוי המוּכרות לי – הוי עמי־התרבוּת בזמננו מזה והוי השבטים הפראיים־למחצה (המצוּיים עדיין במרכז־אפריקה) מזה. פני המתישבים, בגדיהם, לשונם, מבטאם, נמוּסיהם, מראה הרחובות, צורת כלי־הרכב והריתמה – כל אלה אינם דומים לשלנו, כל אלה מעידים על פסיכולוגיה ודרכי־מחשבה זרות ומפתיעות בשבילנו. על טיפוסם הגזעי ועל לשונם עוד ארחיב את הדיבור, אך ברור לי, כי רק קולמוסו של אמן מסוּגל לתאר כראוי את סגנונם היחיד ומיוּחד. ועלי להודות באזני הקורא: אפילו עתה, כשאני מעיין ברשימות ומכתיב דין־וחשבון, איני יכול להשתחרר מאיזו הרגשה של חלום־בהקיץ, ומוּכן אני לשאול את עצמי: וכי באמת קרה הדבר וראית את כל אלה במו־עיניך?

לא כל רשמַי משמחים במידה שוָה. הייתי שמח מאד, אילו יכולתי להצהיר: האי טריסטן דה־רוּניה הוא־הוא האוּטופּיה שנתגשמה. אך הוא איננו ארץ־אוּטופּיה כלל וכלל. זהו מיקרוקוסמוס מענין מאד, אך האם הייתי רוצה להשאר שם – זו שאלה בפני עצמה. זוהי ארץ של הרגלי־הוָי קשים וחריפים, ארץ של מושגים פשטניים ומנהגים פשוּטים העשויים לפגוע פגיעה בלתי־נעימה בעצבים מתוּרבתים. אך בדבר אחד אני בטוּח: לארץ פעוּטה זו נשקף עתיד מוּפלא.

כפי שכבר אמרתי, אין באי שוּם דבר, הדומה לשלטון כללי או מקומי. אסיפות־עם בהשתתפות כל הגברים היו מקוּבלות בפרק־זמן מסוּים – בתקוּפת הבינַים של קורותיהם, תקופת לנדרו ותיקוּניו. אבל אז היה הכרח בדבר בשל “עוּבדות חדשות”, כגון התרבּוּת הנשים, שכמעט המיטה עליהם שוֹאָה. ואילו בעשרים השנים האחרונות התפתחה המושבה בלי קפיצות ובלי אפתעות, כל יום חדש היה המשכו הטבעי של אתמול, שום בעיות אינן קיימות, וגם צורך באסיפות אַין. ה"תקנות" היחידות ממוצא תחיקתי פחות או יותר (ואף הן בבחינת חוק שבעל־פה) היו אלה שהנהיג אותן – או, ביתר דיוק, הטיף להן – לנדרוּ בין השנים השתים־עשרה והארבעים לספירתם. כל השאר אינו אלא נוהג רגיל: תערובת מענינת מאוד של מנהגים, השאוּלים מאוצר חכמתן של עשרים אוּמות וחמש דתות.

משטרם המשקי – אינדיווידוּאַליסטי בתכלית. האדמה מחוּלקת לחלקות, ואין שומעים כל תלונה על הסגת גבוּל וחרישת קרקע זרה, כנראה, מתוך פחד הדדי של עשיית־שפטים אכזרית. כל משק, אף זה של רוָק, מספק בעצמו את כל צרכיו; המתישב חייב בעצמו לבנות לו בקתה, להתקין לו כלים, לטווֹת ולתקן את בגדיו. המגמה לחלוקת־עבודה, שנסתמנה בשעתה, בטלה ונעלמה יחד עם ה"פילוסופים". אם משטר כזה בר־קיימא הוא, לא עלי לשפוט, כי איני כלכלן, אך סבוּרני כך: אם האוכלוסיה לא תעלה על מידת־הקליטה של האי (ולפי שעה אין כל סימן לכך), ואם “הסכם דזַנדזַרֶלה”, שניתק את האי מן העולם, יישאר בתקפו, אין כל סיבה שהמקלט האחרון הזה של הכלכלה הפּטריאַרכלית לא יוסיף להתקיים.

גורם שלילי אחד הוא משענתו העיקרית של המשטר הפּטריאַרכלי: העדר מתכות. הציוויליזציה של טריסטן היא ציוויליזציה בלי ברזל. האי הזה דוגמה חיה הוא להשפעת כלי־הייצור על כל מבנה החברה. כמה מכליהם מעידים על כוח־אמצאה בלתי־רגיל. בעינַי ראיתי מין “מכונת”־דיש, העשוּיה כולה מעץ; במאמרי הבא אציין את ה"מצפה" בהר־לנדרוּ ואת “בית־הדפוס” בצ’רקו. אך לכל כשרון־האמצאה הטבעי הזה הוּצב תחוּם צר: חסרים דוקא אותם החמרים, שהאדם שולט בהם שלטון בלי מצרים, שהוא יכול לחשלם וּליצקם כרצונו. בתנאים כאלה פשוּט לא כדאי ליגע את המוח בחיפוש שכלוּלים: ממילא לא תשיג כלום מלבד סיפוק מוסרי. לכן מתענין במקצוע־האמצאות רק חוג־משכילים קטן, שנוסד ע"י אלכסנדר אַחוֹ ועתה עומד בראשו יוסף ורבּה.

ואף־על־פי־כן, עתידה אולי טריסטן דה־רוּניה להיות ראָיה חותכת, כי עצם תלוּתה של התרבות בכלי־הייצוּר אינה מוּחלטת כל־עיקר. התגבש בי רושם יציב – ובמאמרי השלישי אנסה לשכנע בכך גם את הקורא – שמבחינת הישגי־הרוח תרחיק מושבה זו לכת ותעלה בזמן מן הזמנים לפסגות רמות – על אף פיגוּר שיטתם הכלכלית, שאין ממנו מנוס ואין לו תקנה.

כדי לסיים את פרשת הפיצוּל החברתי באי, ברצוני לציין עוד מסקנה אחת מפרי־הסתכלותי – אם כי כל המתישבים שגיליתיה באָזניהם, טענו פה אחד כי טעיתי. לדעתי, הולכת ומתגבשת בקרבם בפירוש – כאן אזדקק למוּנח מפתיע מאד – אריסטוקרטיה. לא רכוּשנית (מבחינה זו אין עדיין הבדלים גדולים) אלא יחסנית. הדבר עודנו סמוּי, כנראה, מעיני עצמם, אך מעמדו החברתי של אדם מראשוני המתישבים או של צאצאיו עולה לאין־ערוך על משקלו היחסי של תושב חדש, והמדוּבר לא בטירון “ירוק” בלבד אלא גם ב"חדש" כזה, שהגיע לפני עשרים שנה. סיבת הדבר, לדעתי, שבקורות האי בולטות במיוּחד שתי נקודות מכריעות: ראשית – טבח ה"פילוסופים", שנית – פרשת השנים, כאשר לנדרו עיצב את סדרי־הנישואין. הראשון בשני המאורעות קבע את המשטר החברתי והמדיני של המושבה הקטנה – אנארכיה מוּסדרת. המאורע השני יצר – מתוך תוהו־ובוהו, שממנו נשקפה ליושבי האי התנוונות עד כדי הפקרוּת בהמית – את אָשיות ההוָי המשפחתי שלהם. אלה שהגיעו לאי לפני חבלי־לידה אלה, שהניחו יסוד לאוּמה מוּזרה ופעוטה זו, וכמובן, גם צאצאיהם – מהוים, ולדעתי באורח הכרחי, את האריסטוקרטיה שבחברה; לא רק לעתיד לבוא, אלא כבר כיום. בצ’רקו, בחגיגת זימרה רבתי, ראיתי בהשתוממות, כי ההמון, השרוי במצב־רוח סוער למדי, הניח את שתי שורות־הספסלים הראשונות פנויות, אף כי לא היו שם שוּם סדרנים. מסביב ליתר השורות נדחק הקהל ללא נימוּסים יתירים, אך לא עלה על דעת איש לתפוס את המקומות הקדמיים. “בעליהם” הגיעו במאוּחר, בטוּחים, כנראה, שימצאו את ספסליהם פנויים: הם היוּ לבוּשים ככל השאר, צוּרתם אותה צוּרה כפרית, אך הליכותיהם העידו על הרגשת־יתרון מסוּימת. יש למעמד זה גם שם מיוּחד “נוֹאי”; לפי יוסף ורבּה, הוא נגזר מנוח אבי־אבותינו, אך נדמה לי, שבלשון אחד משבטי הכַּפרים שבאפריקה מכנים בשם זה את הנגידים.

בעית־המין בקורות טריסטן היא נושא, שקשה לכתוב עליו בעתון. בדברים רבים לא אוכל לנגוע אלא ברמז דק. בשביל המתישבים היה זה, כמובן, נסיון רב־יסוּרים, כמעט טרגי.

לא רק בימינו אלא גם לפני ששים שנה היו מעשי־פשע של נשים נדירים מאלה של גברים (אם־כי בין הפושעים האמיתיים, הפושעים “מלידה”, מצטמצם ההפרש במקצת). ההסכם הראשון על הפיכת טריסטן למקום־גלות לא הכיל שום תקנות מיוחדות ביחס לנשים. הבעיה נתגלעה והחריפה רק שנה לאחר שילוּח הקבוצה הראשונה, כאשר אישרה הוַעדה הרפוּאית של בית־הדין הבינלאומי פסק־דין מסוּג זה לגבי שתי רוצחות. שורה שלמה של ארגוּני־נשים באירופה ובאמריקה מיחוּ אז מחאה נמרצת והצהירו כי לא ייתכן להשליך שתי נשים בודדות, ותהיינה מי שתהיינה, לבין חמשים גברים, קל־וחומר גברים כאלה. הגליָתן נדחתה. מאידך גיסא, שום זכוּת לאהדת־הציבור לא היתה לשתי הגברות ההן: הן קיימו בשוּתפות משך שנים רבות מה שקרוּי “בית־חרושת למלאכים” – היו מקבלות לשם “טיפול” תנוקות בלתי־חוקיים או בלתי רצוּיים ומעבירות אותם בלי שהיות יתירות לעולם־האמת. בתשובה למחאות של ארגוּני־הנשים נשמעו גם דעות נוגדות (ואף הן, ברובן, מפי נשים): הללו דרשו לחדש את עונש־המות – מה שלא בא בחשבון, כמובן מאליו. אפילו מאסר לתקופה למעלה מעשר שנים בוטל, כידוע, לפי “הסכם דזנדזרלה”, כדי לתת לכל עבריין, שאינו פושע־מלידה, הזדמנוּת לחזור למוּטב.

הפולמוס הגיע למבוי סתום. והסבך נסתבך עוד יותר, כאשר שני מושבי הועדה הרפוּאית, בזה אחר זה, אישרו עוד שבעה־עשר פסקי־דין “טריסטניים” לנשים. שלש מהן היו צרפתיות; סניגורן, אחד מכוכבי־הפרקליטוּת הפריסאית, מצא את המוצא ההגיוני היחיד מן המיצר – הוא הציג את הקוּשיה ללקוחותיו עצמן. כל שלשתן חתמו על בקשה שיגלוּן לטריסטן דה־רוּניה. בעקבות הדוּגמה הפריסאית הלכו שאר הפרקליטים. מתוך תשע־עשרה הנשים סרבוּ רק ארבע לחתום על בקשה זו.

כתוצאה מכך בא תיקון מסוּים להסכם – תיקון המניח לנשים עצמן את הברירה בין טריסטן לבין צורות־עונש אחרות (פרט לעונש־מות), שתיקבענה בחוקי כל ארץ ואָרץ. נתקבל גם תיקון אחר: להוריד את הנשים לאי רק קבוצות־קבוצות, לא למטה ממספר מסוּים בכל פעם.

הנה כך אירע הדבר, שבמשלוח־הגולים הרביעי אשר הגיע לאי שנה וחצי אחרי הקבוצה הראשונה, נמצאו חמש־עשרה נשים. עוד קבוצת נשים הגיעה מקץ שנה.

אף הנסיון הזהיר ביותר לתאר את מה שהתרחש באי במשך כמה שנים לאחר־מכן, לא יהיה מקומו בטוּרי עתון הנועד לציבור הרחב. זה היה תוהו־ובוהו מתמיד. צד־החיוּב היחיד שבו – שעצם ההפקרוּת במוּשגי־המוּסר מנעה סכסוּכים: בתנאים אלה לא היה מקום לקנאה. ואף־על־פי־כן, מריבות, תגרות ואפילו רציחות נתרבו מאד בשנים ההן. בכל זאת לא הגיעו הדברים לידי טבח הדדי כללי.

לנדרו נתן את דעתו על מצב זה מראשית דרכו כמנהיג. בתחילת השנה החמש־עשרה לספירתם הסתכם המצב בקירוב כך: בסך־הכל הורדו לאי כאלף איש, מהם נשארו בחיים כשבע מאות, ואגב, כמעט כל המתים היו גברים. ואילו מבין מאה וחמשים הנשים היו כמעט כולן עדיין בחיים, ואפשר להסביר זאת בשלשה טעמים: הן היו אז פטורות מעמל, לא ילדו ילדים, וגילן הממוּצע היה הרבה למטה מזה של הגברים. באופן כזה, היתה באי אשה אחת לכל שלשה־ארבעה גברים.

לנדרוּ הבין כי פרופורציה זו פותחת פתח ליציאה מוּדרגת מתוהו לסדר; לפחות, עד כדי לאַפשר הופעת ילדים באי. ובכל־זאת היה, כנראה, צורך בכל כוח־השפעתו, בכל סבלנותו וגם בכל אכזריותו של שרל לנדרוּ כדי להגשים את הצעד הראשון בכיווּן זה. בחומר שאספתי מסופר על אסיפות־עם, על דו־קרבות, על תגרות המוניות, על כמה משפטי־לינץ'… אך, ככלות הכל, הוגשם התיקון בחיים.

זו היתה פּוֹליאַנדריה. בזמן הראשון אף פחות מזה: פשוּט – אם מותר לומר כך – הוגבל אזור־ההשפעה של כל אשה בשלשה או ארבעה מחזרים קבוּעים. אבל גם זה היה צעד גדול קדימה. לאט־לאט חל שינוי ביחסן של הנשים אל “אזורי ההשפעה” הללו: מנקבות בלבד נהפכו בהדרגה למשהו מעין שותפות־למפעל, התחילו להתענין בהצלחות ובצרות של “בעליהן”; “הן התחילו” – כותב יוסף ורבּה – “לתקן את בגדיהם, מה שהיה מן הנמנע בתקופה הקודמת”.

העריסות הראשונות הופיעו באי בשנה השבע־עשרה: עד־מהרה נעשו תופעה רגילה, אם כי לא תדירה. למותר לתאר את השפעת הדבר על הפסיכולוגיה של הנשים עצמן – לא של האמהות בלבד, אלא של כולן. כל לידה היתה אז מאורע חשוב דוקא לנשים חשוכות־בנים בכל פינות האי.

הצעד השני בא מאליו, בלי לחץ ישיר מצד לנדרוּ. בהדרגה נתגבש סדר, שלפיו האריכו רוב הנשים את שבתן באותה בקתה, ביחוּד אם נולד בינתיים תינוק. ושוב, לא בלי תגרות ורציחות נעשה הדבר, אך המנהג הכה שורש – ונתן ללנדרו את האפשרות לגשת אל השלמת תיקונו.

בשנת עשרים וחמש עורר לנדרו את הרעיון של נישואין מוֹנוֹגמיים לתקופה קבוּעה מראש. בפעולה זו היה לו לעוזר, או אפילו למדריך, איש מוּפלא אחר – סַנטֶרִי (אלכסנדר) אַחוֹ, פּסטור לשעבר, יליד פינלנד, שחוּקיה לא שללוּ שיטה זו אף בימים ההם. שוב נפתחה תקופה ארוּכה של אסיפות־עם ומריבות, אם־כי הפעם נתנה רוח־הזמן את אותותיה במיעוטן היחסי של תגרות־דמים. ברם, לכל המהפכות בלי שפך־דם יש חסרון אחד – כיבוּשיהן משתרשים באיטיוּת יתירה. הפעם נדרשו חמש שנים להגשמת התיקון, ועוד כעשר שנים ארכה פרשת הרצדיבים ושאר ההפרעות בהשלטת השיטה. ואף־על־פי־כן, מוּתר עתה לומר, כי זה עשרים שנה מחזיקה שיטה זו מעמד איתן – כמובן, חוץ מאותן הפרות, שמהן אין מנוס בשום חברה אנושית.

השיטה פשוטה בתכלית: “ברית־הנישואין” נכרתת לכל תקופה רצוּיה, אך לא למעלה משלש שנים. יש פרטים מענינים, אך בהם לא אוּכל לדון כאן. אודה בדרך־כלל, כי צד זה בהוָי המקומי השאיר בי רושם קשה ביותר. אך מסופקני אם יכול היה מישהו למצוא מוצא אחר מן המצב – הגון יותר ומציאוּתי גם יחד. כשדור ילידי־האי יהיה לרוב, בודאי תוּנהג אצלם מוֹנוֹגמיה שלמה – לפחות, “שלימה” באותה מידה כמו אצלנו.

אגב, הייתי חוטא לצדק, אילוּלא ציינתי תוצאה אחת משמחת ממיעוט הנשים: המתישבים הגסים הללו מגלים, על פי דרכם, תשומת־לב לרעיותיהם. אין ביחסם אליהן שום נימה רומנטית, עצם המלה “אהבה” אינה קיימת בלשונם, והמלה הצרפתית “אַמוּר” שגוּרה בפיהם רק בהוראה שפלה ביותר: בקרב הנוער בלבד אפשר, אוּלי, להבחין בסימני צמיחתו של יחס אציל יותר מבחינה זו, ואף־על־פי־כן את הנשים הם “מפנקים” כולם, אם־כי זוהי מלה מוּזרה מאד בתנאי חייהם הקשים. מפנה מפתיע למדי, אם נזכור כי רוב האוכלוסים מוצאם מברית האַפּאַשים העולמית.

אך האַפּאַשים לָקוּ גם במחלה אחרת, והיא משתוללת באי לא פחות מאשר בעולמנו התרבותי. לפי “הסכם דזנדזרלה” הושמדו כל כרמי־הענבים, אבל המתישבים למדו בהדרגה להפיק כוהל מדגן. אילו באה להם תגלית זו בשנים הראשונות, היה כל מהלך הדברים שונה בהחלט; אולם בשנים הראשונות לא היתה דעתם פנויה לניסויים חימיים. היי"ש הופיע לאחר זמן, ואגב, מילא תפקיד חשוּב בתעמוּלת ה"פילוסופים" – ובודאי גם בתעמוּלת־הנגד של לנדרוּ. בעינַי ראיתי שיכורים בצ’רקו, באמצע הרחוב. ברם, חטא זה רחוק מלהיות כללי, ויש לכך סיבה רצינית ואורגנית: חלק ניכר באוכלוסיה שייך לגזעים, שלא נתפסו לאלכוהוליזם – איטלקים, ספרדים, ערבים, טטרים. הדור השני, פרי תערובת־גזעים, יש לו סיכויים רבים לרשת את המגמה הפיכחת. התופעה האחרת, המחזקת תקוָה זו, היא העדר מוּחלט של בתי־מרזח; ואולם סיפרו לי, כי לפני חמש־עשרה שנה פתח איזה כושי מאמריקה, יחד עם אשה לבנה, מסבאה באחד הישוּבים ממדרגה שניה, והם רכשוּ להם מיד לקוחות למכביר, אך עד־מהרה התחילו מריבות בין הכושי לצרכנים – בגלל הקושי למצוא שיטת־תשלומים מדוּיקת באין מטבעות ושטרי־כסף; לא חסרו גם תגרות סתם בקרב הקהל. לכושי היתה מידה מספקת של ראית־הנולד כדי לנטוש את המוסד ולהמלט בטרם יעשו בו שפטים, והאשה הלבנה עברה, לפני המועד, לבעל חדש.

מקרה זה מביאנו, אגב, לבעית אָפיה הגזעי של המושבה, ובה אדוּן במאמרי השלישי.

ד. מַאֲמָרוֹ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל מִיסְטֶר פְלֶצֶ’ר

מבחינת הגזע אין המושבה באי טריסטן דה־רוּניה תערובת בלבד; זוהי תערובת שלא היתה כמוה. בין הגולים מיוּצגים, כמדומני, כל עמי תבל בלי יוצא מן הכלל. הדור שנולד באי הוא פרי זיווּגים בין כחמישים גזעי אבות וכעשרים גזעי אמהות.

סין ויפּן הצטרפו אל ההסכם במאוחר, וגם בהסתייגויות רבות – בארצות אלו רוֹוַחת עד היום תפישת ענשו של הפשע הפלילי כ"תגמול". לכן לא יוּצג הגזע הצהוב באי במספר ניכר. והוא הדין בגזע השחור. הועדה הרפוּאית ליד בית־הדין הבינלאוּמי לא אישרה פסקי־דין “טריסטניים” לכוּשים אלא לעתים רחוקות מאוד, כי סרבה ברוב־המקרים לראות את הנידון כפושע מלידה; עובדה זו אף גרמה בשעתה לפולמוס נרגז הן בארצות־הברית והן בדרום־אפריקה.

לעומת זאת, דומה הרוב הלבן עצמו למוּזיאון אֶתנוגרפי. מרוּבים ביותר בני הגזעים הקיצוניים – מקצה־הדרום ומקצה־הצפון. חלק חשוּב מהוים הסלבים; האנגלים, הצרפתים והגרמנים מוּעטים לעומת אחרים.

שוּם נטיה להתבדלוּת לא ראיתי כאן, ואומרים, שאף לא היתה מעולם. חשבתי כי אמצא חבוּרות מלוּכדות של בני מוצא משותף; אך הרכבם של כל שנים־עשר ישוּבי־האי מעיד על מגמה הפוכה בהחלט. בזמן הראשון, באין להם לשון משותפת, נטו, כנראה, המתישבים להתפלג לקבוצות לשוניות; ואולם עד־מהרה נעשה הדבר בלתי־אפשרי. כל “משלוח” חדש (שבתוכו קשה היה למצוא אפילו שלושה אנשים ממוצא משותף) נאלץ להתישב במקוּבץ במקום קבוּע מראש; לכן כוּונה ההתפלגות לפי הקו “ותיקים” – “טירונים”, ולא לפי קו הגזע והלשון. כנראה, ציפיתי למצוא כאן חטיבות לאוּמיות נבדלות אך ורק על סמך היקש מדוגמת ערי־הנמל הגדולות בעולמנו: הלבנים במזרח יוצרים בכל מקום “רובע אירופי”, ובניו־יורק יש עשר שכונות־נכרים או אף למעלה מזה. אך, כנראה, לא יתכן הדבר אלא במקום שגם הרוב וגם המיעוט חזקים למדי בשביל ליכוד. כאן באי לא היה שוּם רוב בכלל: כל אלה היו שברי־שברים של אוּמות שקצרה ידם מליצור כוח־משיכה מבפנים וכוח־דחיה מבחוץ, ביחוד בפני האיוּם המשוה את הכל – איוּם הרעב. מלבד זאת, לא הצטיין עולם־הפושעים מעודו בבררנות גזעית: אפילו במדינות־הדרום של ארצות־הברית, אפילו בדרום־אפריקה היתה חברת הפושעים הסביבה היחידה, בה לא מנעו הבדלי־גזע לא שיתוף־עסקים ולא קירוב־לבבות.

כשהופיעו נשים והחלה ההשתלשלוּת, שתוארה בסקירה הקודמת – מתוהו־ובוהו דרך פּוֹליאַנדריה אל הנישואין לזמן מוגבל – לא יכלה בחירה גזעית לבוא בחשבון; הנשים עצמן מעולם לא עוררו בעיה זו.

מכל אלה רוצה אני להסיק מסקנה אחת, החשוּבה מאד בעינַי להערכת סיכויי עתידותיו של האי. כעבור זמן מסוים, כשיגדל וישא נשים דור ילידי־האי, ואילו הגולים, שזרמם מבחוץ הולך ופוחת, יהיו למיעוט מבוּטל, – או־אז ייעשה הגזע של טריסטן דה־רוּניה למזיגה היחידה בעולם של כל גזאי־האנושוּת; ומבחינה פיסית טהורה תהיה זאת, אולי, מזיגת הדמים החזקים ביותר של כל הגזעים הללו.

איני טוען, כמובן, כי כל הגולים הללו נמנים על טיפוס “החיה הנהדרת”. יש כאן גם הטיפוס ה"אינטלקטואַלי" של הפושע, יורשי ה"פילוסופים", חלוּשים, צנומים ורובם גם מכוֹערים. אך הללו הם מיעוט זעיר, הרוב (כגברים כנשים) – בריא וחזק ביותר. לא אכנֵם, כמובן, יפיפים ויפיפיות: את פני הלבנים שבהם (ועל יָפיָם של האחרים לא אני השופט) מנַוולים לעתים קרובות אותות־התנַוונוּת, וביחוד ניכּר הדבר אצל הגולים החדשים. לעוּמת־זאת, ילידי האי (וכאן יש כבר ילדים, שאבותיהם ואמותיהם בעצמם נולדו באי; ראיתי אפילו נכדה כזו!) – מצטיינים בשלמות פיסית מפתיעה, ואפשר למצוא ביניהם פנים יפים מאד. למשל, הנכדה ההיא מתוצרת האי – יפת־תואר להפליא. צילמתיה צילוּם צבעוני כמזכרת למה שעלול לצמוח משלשלת שילוּבי־גזע בלתי־פוסקים. אפּה של ילדה זו – אַף רומי; בעיניה יש משהו מן הליכסון היפּני, אך צבען כחול. שערותיה בהירות, אך חָלקות כאצל אדומי־העור; צבע הפנים כאצל שוודית, או בדומה לזה. שרטוטן המוּצק של השפתים לא היה מבייש אף את בחירת־היפיפיות בסקוטלנד, אך במסגרת אותו שרטוּט תפוּחות השפתים בסגנון מזרחי מוּבהק. והרושם הכללי – בת־שש נחמודת.

עוד יותר מענין, אולי – הצד הלשוני של הוי האי. הגולים זוכרים, כמובן, איש איש את לשונו וברצון משׂיחים בשפת־האם עם מי שאפשר (יוסף ורבּה, צ’כי לפי מוצאו ובעל השכלה מעוּלה, דיבר עמי באנגלית מצוּינת; אם איני טועה, נחרץ פסק־דינו באמריקה). ואולם הצורך במין אֶספּרנטוֹ כללי התעורר ממש ביום הראשון להורדת ראשוני הגולים; אפשר לומר בלי גוּזמה, כי צורך זה היה דחוּף אפילו מן המחרשה הראשונה. מבחינה זו כבר מונה לשון־המקום ששים שנות־קיוּם, אך התפתחותה האמיתית החלה לפני ארבעים שנה, לאחר שהופיעו באי ראשוני־הילדים; והפיכתה מז’רגון ללשון־שבכתב היתה זכותו של פסטור אַחוֹ וחלה בשנות השלושים לספירתם.

לשונם קרוּיה בפיהם “אַנגַנַרי”; וֶרבּה סבוּר כי שורש השם צרפתי הוא, ופירושו, אגב, רחוק ממחמאה, אולם אינני בלשן; מוּטב, איפוא, שאביא קטע מספר קורות־האי שחיבּרוֹ יוסף ורבּה:

"הוָתיקים, שהיו עדי־ראיה ללידתו וצמיחתו של ה,אַנגנַרי' – זכוּת נדירה נפלה בחלקם. הם עצמם אינם משערים את גָדלה, אך כל בלשן היה משלם בעדה מחיר יקר: ניתנה להם דריסת־רגל, כביכול, באותה מעבדה טרוּם־ היסטורית, בה נוצרו הלשונות. חבל שגם הם, כאבות־אבותינו לפני חמישים אלף שנה, לא גילו כל ענין בתהליך זה. אך רבים מהם עודם עמנו ומתוך חקירה־ודרישה אפשר לפעמים, כמבעד סדק שבגדר, להבחין קוים בודדים מאותן השיטות המיסתוריות והקפּריסיות, בהן יוצרת, מקבלת או דוחה האנושוּת את המילים.

"העיקר, הקובע את מידת חיוּתן של מלים, צפוּן, כנראה, לא במה שמלה פלונית מדוּיקת וקולעת כשהיא לעצמה, אלא בתנאי לידתה – מי אמַרה, כיצד אמַרה, ובאֵילוּ מסיבות. מדוּע צירוף אחד של צלילים קולע למטרה, חודר לזכרון ומכה בו שורש, וצירוף אחר חולף עם הרוּח – אי־אפשר להסביר. ואולם אחת הסיבות (והיא מפתיעה למדי) נהירה לי – גורם חשוב ביצירת הלשון הוא, כנראה, חוש־ההוּמור. והרי שתי דוגמאות.

“הזקנים זוכרים עדיין את הזמן כאשר גדול־ישוּבינו נקרא בשם גֶ’ריקוֹ (“יריחוֹ”): כינוי זה ניתן לו ע”י אנגלי מבני המשלוח הראשון מטעם מוּבן למדי – שמה של עיר תנ"כית זו משמש בלשון האנגלית העממית כשם־נרדף לביטוי “מעבר להרי חושך”. כיצד צמח מזה צֶ’רקוֹ? התברר, כי לאחר שנים רבות הגיע לאי ספרדי אחד, טיפש מטופש, ומיד היה לצחוק בפי־כל. את הצליל ג' לא ידע לבטא, ולכן קרא לג’ריקוֹ “צֶ’ריקוֹ” או “צֵ’רקוֹ”. משוּם־מה הצחיק הדבר את הציבור. הכל התחילו חוזרים על השם המסורס, תחילה מתוך חמידת־לצון – ומקץ כמה שבוּעות יצא השם הקודם מכלל־שימוש.

“דוּגמה שניה – שם לשוננו. בשנת חמש־עשרה לספירתנו היא כבר היתה שגוּרה בכל רחבי־האי, וכמוּבן, לא עלה על דעת איש לתת לה כינוּי מיוּחד. ביום מן הימים הגיע לאי צרפתי אחד, מישהו פנה אליו באיזה ענין בלשון־המקום, הצרפתי לא הבין דבר וחצי־דבר, יצא מכליו וקרא: “ll me parle en canaille!”. ³ הדבר הצחיק ומשוּם כך “קלע” ומכאן צמח “אנגַנַרי”. נמצא, כנראה, איזה יוָני אשר – באופן מצחיק מאד – ביטא “נג” תחת “נק”; אחר־כך איטלקי אשר – שוּב, משום־מה, בצורה “מצחיקה” – שינה על פי דרכו את ה־l mouille, ויצא מפיו “אַנְגַנַלְיָה”; אחר כך יפּני, ואף הוא מצחיק דוקא, אשר החליף “ל” ב”ר", וכן הלאה. העיקר שכל אלה היו אנשים, שפעלו מדעת או שלא־מדעת על חוּש־ההוּמור. שרל לנדרוּ אמר לי באחד הימים כי מעולם לא עלה בידו להשגיר בלשון אף מלה חדשה אחת: הוא ניסה זאת לעתים קרובות, ואף היה זקוּק לכך בפעולות־התעמולה שלו – אך משום־מה מוּנחיו לא “קלעו”. סיבת הדבר, לדעתי, כי לנדרוּ לא היה “מצחיק” כלל וכלל. אגב, בתופעה זו השגחתי גם בעולם החיצוני – הקרוי בלשוננו “Addio”⁴ – ההורים, למשל, מתאמצים זמן רב להקנות לילדם ניבי־לשון מעוּלים – ומעלים חרס בידים; והנה ברחוב חרץ לעוּמתו לשון איזה פרחח וקרא מלה “מצחיקה” (ועל־פי רוב מגוּנה) – והילד חוזר על אותה מלה, עושה ממנה מטעמים וממאֵן לעקרה מפיו.

“גורם אחר וחשוב עוד יותר ביצירת הלשון – הילדים. אין ספק בעינַי, שבשנת 17–18, כאשר נולדוּ ראשוני־ילדינו, לא הכיל “אַנגנַרי” אלא כמה מאות מוּנחים בודדים, בלי נטית־שמות, בלי צוּרות זמנים, וכמוּבן, בלי מבטא קבוּע. שוּם מלוּמד בעולם לא היה מוצא כל צד שוה, כל קירבה או esprit de corps ⁵ בין רסיסים אלה של עשרות לשונות שונות. אך את כל אלה מצאוּ הילדים אגב משחק משוּתף ברחוב. הם תפסוּ בחוּש, במה וכיצד לבטא את יחס הקנין או “יחס שאליו”, כיצד להבדיל את פעוּלת־העבר מפעוּלת־העתיד, היכן להכניס במשפט את שם־התואר; ובלי שהרגישוּ בכך בעצמם, אף חידשוּ מלים רבות. גם בזה אין כל פליאה: דיבור־הילדים הוא תמיד לשון בפני עצמה. אך שם, ב”אדיוֹ", שוכחים הילדים עד־מהרה את לשונם, כי שם הם לומדים מפי המבוּגרים; ואילוּ כאן למדוּ המבוּגרים מפיהם".

הדקדוק והמילון, שחוּברוּ בידי יוסף ורבּה, יודפסוּ כתוספת לסקירתי המלאה על מסעי. לדעת ורבּה, הלשון היא אַרית ברוּחה, אך אין זה הרושם שלי: נטית השמות והפעלים נעשית בעזרת הברוֹת נוספות, ואין זו, לפי מיטב ידיעתי, תכוּנה אַרית. בעייני במילון, מצאתי הרבה שרשים אנגליים וספרדיים: שתי הלשונות הללו נפוצות םבערי־הנמל, שבהן נידון חלק ניכר מן הגולים. ואילו עגות־הגנבים (טוען ורבּה) זכו לנציגות דלה מאוד: כנראה, לא התאימו לצרכי החברה החקלאית.

ורבּה מרים על נס את ה"אַנגנַרי": לדבריו, לשון זו היא “פלא של הגיון ודיוּק”. מילונה היומיומי מתעשר במהירות יתירה. היא “מעכלת” בלי קושי יסודות שאוּלים מכל לשון ולשון. מקום־תורפתה, כמוּבן, באוצר־המוּנחים למוּשגים של חיי־רוח וחוָיות: אוצר זה דל מאד, ועצם לידתו חלה רק בשנות־הפעולה האחרונות של אַחו. אך ורבּה מאמין כי גם כאן תעמוד ללשון זכוּת הנוער שנולד באי: נוער זה חי. לדבריו, חיי־רוח דרוּכים למדי ומפתיעוֹ לעתים קרובות בניבי־לשון רעננים וקולעים.

אלכסנדר אַחו – “פּסטוֹר אחוֹ”, כשמו בפי אנשי חוּגו של יוסף ורבּה – היה, אוּלי, אישיוּת עוד יותר גדולה מלנדרוּ. הוא הגיע בשנת 20 בקירוב, וכבר אז היה איש בא בימים וחלוּש בגופו. מוצאו היה מפינלנד. אם אינני טועה, שמוּר לשמו עד היום פרסוּם קודר בצפון־אירופה, וקשוּרות בו אגדות רבות, בעל־פה ובכתב, שתכנן חמוּר ביותר. הוא באמת היה כומר; מלבד זאת היטיב לנגן בפסנתר ובכינור, הצטיין בידיעת הספרוּת העתיקה והחדשה, היה בקי בחימיה ובאַסטרונומיה – כללו־של־דבר, היה איש תרבוּת רחבה ומקיפה. אם ילדינו עודם קוראים את קוֹנן־דוֹיל, ימצאוּ אב־טיפוּסו של פסטור אַחוֹ בדמותו של דוקטור מוֹריאַרטי. הוא נתגלָה כראשה ומיסדה של חבוּרת־פושעים מאוּרגנת להפליא, שצפרניה וקרני־מישוּשה הקיפו ארצות רבות ושונות, ממכּסיקו ועד מצרים. אך עלי להודות, כי אין רצון בלבי לדבר על עברוֹ השחור של אדם, שפעלוֹ החברתי – במולדת החדשה – ראוּי לעמוד בשוּרה אחת עם הישגי האישיוּת הנערצה ביותר מבין נדיבי־הרוח שפעלוּ למען האנושוּת.

לוּ הקדים בואו בעשר שנים, בטוּחני כי היה נספּח אל ה"פילוסופים" ונהרג יחד עמם. אך הוא נקלע לאי באותן השנים, כאשר ראשוני־תיקוּניו של לנדרוּ כבר החלוּ לתת את פריָם – בדמוּת ילדים. אַחוֹ היה המורה הראשון באי. חובב־בלשנוּת נלהב, יליד ארץ, שאך זמן קצר לפני־כן החיתה בעצמה את לשונה והפכה אותה למכשיר־תרבוּת – הוא מיד נתמלא אמוּנה ב"אַנגנַרי", שלא היה ראוּי בימים ההם אף לתואר ז’רגון. היה עליו להתחיל מבראשית: מהכנת דיוֹ, מהשחזת קוּלמוס־קנה ראשון, מאַמצאת תחליפי־נייר. הוא סיגל לצרכי הלשון את האלפא־ביתא הלטינית, קבע את הכתיב. הוא חיבר מילון, ובו ציין בהקפדה יתירה כל וָלָד לשוני חדש. בזמן מאוּ חר יותר התחיל “להדפּיס” – תחילה על שכבת־זֶ’לַטין גסה, אחר־כך ברוֹטַטוֹר מוּרכב, שבו הסתנן הצבע דרך חורים, שנוּקבוּ על ידי קוץ בסרט משלפוחית־דג. הוּא עיבד תכנית־לימוּדים המוּתאמת להוי האי, שאינה דומה משום כך לתכניות בתי־הספר שלנו. ילדי חברה זו, שאינה יודעת מסחר, לא יצטרכו לעולם למנות דבר מלבד עגלים וביצים: אַחוֹ צמצם את כל תורת־החשבון שלהם בארבע פעולות־היסוד בגדר מספרים בני שתי ספרות. הוא הוציא מן התכנית גיאוגרפיה והיסטוריה: עולמם של הילדים הללו – תחילתו וסופו צריכים להיות באי, ובדברי־ימיו של האי מצטמצמת כל הכרוֹנולוגיה החשוּבה בשבילם. לא נצדק אם נאמר, כי כוָנתו היתה להעלים מהם את קיוּם העולם החיצוני – כל פעוּלתו הספרוּתית מוכיחה את ההיפך; הוא נשא את נפשו רק לכך, שבני הדור החדש לא יראוּ את עצמם כגולים נצחיים כאבותיהם – שהאי ירתק את כל מחשבתם והתלהבוּתם כבית־אָב ולא כבית־כלא. והוא לימד את הילדים להכיר את שמות הכוכבים, את מנהגי החיות והצפרים והצמחים והדגים; ילדים וילדות עזרו לו להפיק מלח וברומידים ממי־הים; הוא טיפח בקרבם את פוּלחן השירה בציבור, שמילא, כפי שמספרים, תפקיד כה חשוּב בתחיתה הלאוּמית של מולדתו הוא; והוא חיבר בשבילם תפילה, כדוּגמת תפילות בתי־הספר באמריקה – שתצלח במידה שוָה לנוצרים, למוּשלמים, ליהודים, לחסידי בּוּדהא ואף לעובדי־האֵש, לוּ נמצאוּ גם כאלה באי.

כבר בראשית שנות הארבעים (אני מקבל בכל הכבוד את ספירתו) התלכד סביבו חוּג־נוער הוגה־מחשבות. אליהם נספחו כמה גולים מן המשכילים שבהם, ובכללם יוסף ורבּה. עד־מהרה נתגלָה בחוּג רעב למזון רוּחני. או־אז קיבל עליו פסטור אַחוֹ תפקיד, שבעינַי אין דומה לו לאומץ – ודומני, גם לגודל הסיכוּיים הטמוּנם בחוּבו: לתת לאי את מיטב תמציתה של ספרות־העולם, – על פי זכרון.

והנה מה שהביאוֹ לידי מחשבה זו. ככומר לוּתרני, רגיל היה לחשוב שהוּא זוכר את ה"ביבליה" על־פה. על כן החליט להעלותה על נייר ולתרגמה. אך כבר בראשוני הדפים נוכח לדעת, כי, לאמיתו של דבר, לא נשתמרו בזכרונו אלא הקטעים העיקריים, הבולטים ביותר. מתחילה התאמץ “לאַלץ” את עצמו לזכור את השאר; ניסה אפילו למלא את החסר בנוּסחאות־חיקוּי משלו; אך במהרה הבין, כי הדרך הבטוּחה ביותר לתת את ה"מיטב" – הוא לתת דוקא את אשר עמד בפני השיכחה. ואמנם כך רשם כל מה שהעלה בזכרונו מן הברית הישנה והחדשה; וכאשר חזר וקרא את כתב־היד, נדהם בעצמו מרוב גדלוּתה, טהרתה ורוממוּתה של ביבליה זו, הביבליה של מנוּדה.

פּסטור אַחוֹ לַמד את הלקח. לפי אותה שיטה רשם ותרגם קטעים מהומרוס, ממילטוון, מקַלֶוַלָה בת־מולדתו, מדנטה, משקספּיר, מקוֹרנייל, מתוך פאַוּסט, מאגדת פריטיוֹף לטגֶנרֵ. ורבּה ועוד שנַים־שלושה גולים־משכילים סייעו בידו בהתלהבות. כל מי שישב בשעתו על ספסל בית־הספר זוכר שיר או עשר שוּרות של פּרוזה קלסית. עבודת־התרגוּם קשה עליהם מאד, אך נהגו ככל אוּמה צעירה – החלוּ לשאול או להמציא מלים חדשות. אחרי חמש שנות עבודה זו (אך ורק בערבים, אחרי יום של חריש או של חטיבת־עצים בגרזן־אבן ביער), ספק אם נשאר אפילו גאון אמתי אחד מגאוני כל הדורות והגזעים, שלא יוּצג לפחות על ידי דף אחד בספריה הקטנה של “אַנגנַרי”. ודוקא משוּם שהיה זה דף אחד בלבד, היה מן המעוּלים ביותר. מלבד זאת עברוּ אַחוֹ ועוזריו בכל רחבי האי וחיפשוּ בין הערבים, ההודים, הסינים, הרוּסים – מי זוכר אגדות או משלים, ששמע בילדותו מפי סבתא. אַחו חָלם על מלאכת־כינוס כזאת גם בתחוּם המוסיקה. אחרי מותו נמשכת העבודה בהדרכת יוסף ורבּה: הוא מגלה ענין מיוחד במוּסיקה דוקא; אגב, הוא בעצמו כנר טוב, אם כי “כינורו” אינו דומה ביותר לכינור.

לא הייתי רוצה שיאשימוּני בגוּזמאות; אך מה שאגיד נראה לי למעלה מכל ספק. כמוּבן, כל עם פותח את תחייתו הרוּחנית בתרגוּמים. אך תוך כדי כך הוא בולע תמיד הרבה יותר חומר קלוקל מאשר ספרוּת אמיתית; טעם ההמונים מתחנך בעיקר על פסולת סיגיו של הייצוּר הנכרי ולא על יקרי־נכסיו. כאן, באי, עומדת לנגד עינינו לראשונה דוּגמת הניפּוּי המוּחלט – בר נקי ורב־משקל ללא מוֹץ וָתבן. ביום מן הימים תתעורר גם היצירה המקורית באי (לפי שעה לא היו עדיין נסיונות מסוּג זה) ולדעתי מוּתר בהחלט לצפות לתוצאות בלתי־רגילות ממאמצי רוּחו של דור, אשר בעורקיו יזרום לא מעט מן הדמים החזקים והקדמונים שבעולם, ואשר שכלו יגוּבש בהשפעת מבחר שכזה מאוצר כל העמים.

הזכרתי את הביבליה של פסטור אַחוֹ. מוקדם, לפי שעה, לדבר על השקפת־עולמם הדתית של המתישבים: אין עדיין שוּם חזון אפייני בתחוּם זה. מענין שבתקופה הראשונה לקיוּם המושבה היתה כל הרגשה דתית כמו משוּתקת לגמרי. הרוֹבּינזוֹנים של ספרוּת ימי־נעוּרינוּ פרשוּ תמיד כפיהם למרום – אך הרי להם תמיד היתה תקוַת הצלה; ואילו כאן לא היה כל מקום לתקוה, ומכאן כל ההבדל. סיפרו לי כי בימים ההם אפילו המושלמים וההינדוּסים משכוּ את ידיהם ממצווֹת פּוּלחנם. התעוררוּת־מה נתגלתה בתקוּפת התיקוּנים, בעיקר בין המתישבים שבאו אל סף־הזקנה; אך גם היא לא התבטאה בנסיונות להקים כיתה כללית חדשה, אלא, בפשטוּת, הזקנים מבני אמוּנה אחת היו מתכנסים לפרקים להתפלל יחד. ילידי־האי הצעירים אינם מגלים לפי שעה שוּם נטיה בכיווּן זה. ואף־על־פי־כן שמעתי דעה, כי החוּש הדתי עוד יקוּם לתחיה בלבם באחד הימים, אך לאחר שיתעורר, לא יסתפק בשוּם “שולחן־ערוּך” מן המוּכן.

לסיוּם רוצה אני להביא את הדפים האחרונים מכתב־ידו של יוסף ורבּה – דפים, שבמיוּחד למעני נכתבוּ אַנגלית במקורם:

"אני מאמין באי שלנו: כמו שרל לנדרוּ ופסטור אַחוֹ, מאמין אני כי בסיכויי התפתחותו עולה הוא על כל שאר העולם.

"שלש סיבות לדבר:

"הראשונה כרוכה במוצאָם של יושביו. עוד יבוא יום, כשעל מוצא זה תהיה גאוַת צאצאיהם. שנים על שנים ברר העולם את נושאי חיוּתו העקשנית והראשונית ביותר והגלה אותם אל סלע זה, ומורשת חכמתם וכשרונם של כל שבטי־תבל כוּנסה כאן בכדוּריות־דמם של קומץ־אנשים – אדם וחוָה קיבוּציים – אשר כל צאצאם יהיה יורש כל הגזעים שיצרוּ את קַנט וסַקַימוּני, את נַפוליון וישעיהו, את פידיאַס ולינקולן וַהַיַותָא.

"יתרוננו השני – העדר מתכות. שורש כל רע בעולם – המתכת. אין כוונתי לחרבות־ברזל בלבד או לדינרי־זהב בלבד: אני מתכוון גם למכונת־יצוּר של ימי־שלום. סכנה רבה צפוּנה לאדם משלטון כה מלא, כה עריץ ביקוּם. דבר זה מנוּגד לטבע, וסוף העונש לבוא. האדם נוצר להיות בן לטבע ולא אדונו. הבן יכול לינוק משדי אמו ורשאי הוא לבקש ממנה חסוּת וטיפוּל: אך אם הוא הופך את האֵם לשפחה, סופו התנוונוּת בגוּף וברוּח. אין זו מליצה אלא אמת לאמיתה; והוא אשר הרגיש מכבר כל הוגה־דעות, שם מעבר לימים – באַדיוֹ.

"כיון שאין לנו מתכות, נשאֵר אנוּ לבדנו בעולם כולו עמלים עניים, שזיעתם היא זהבם היחיד, שחלומותיהם לא יחוּללוּ לעולם בכיסוּפי־עשירות. אני וכל שאר ילידי עולם־הברזל, נמוּת בקרוב; והדורות, שהורתם ולידתם באי הזה, לא ידעוּ לעולם את התאוָה החולנית למשש חדברים חדשים לבקרים, תאוה שהרעילה את העולם הישן. לכן יהיה בחייהם שיווּי־משקל יציב; להם לא יהיה נחוּץ משטר של שלטון, כשם שאינו נחוּץ לעצים ביער. אמת גדולה זו לימדנוּ לנדרוּ. שרל לנדרוּ, חוטא גדול בגלגולו האחד ומורה גדול בגלגולו השני, עומד כעת לפני בוראו. ומאמין אני כי הבורא יגיד לו “שַלַן” – מלת־ברכה, בה מקדם בן־איֵנוּ את חברוֹ, ופירושה ‘שלום’.

"יתרוננו השלישי הוא הבדידות – פרי רעיונו המבורך של הוגה־הדעות האיטלקי, אשר שלָחַנוּ לאי זה בעירום ובחוסר־כל וניתק את הצינור בינינו לבין אוירו המורעל של העולם הישן. בזכרון אחדים מאתנו ובדם כולנוּ שמוּרים גרעיני הישגיו; לא במהרה, רק בילדינו ינביטו הזרעים הללו את הנבטים הראשונים; אך אלה יהיוּ שיבלים ללא עשבים שוטים, יהלומים בלי תערובת חול. או־אז, עניים, פראים־למחצה, נמריא אל פסגות־הרוח הרוממות. כי שדה־הרוּח הוא השדה היחיד, בו רשאי האדם לכבוש כיבוּשים ולפרוץ גדר אחר גדר; הרוּח – ממלכתו של האדם, הרוּח ולא הטבע. ימריא ככל שימריא אל רקיעי הרוח – אין העזתו צפוּיה לשוּם עונש; ובלבד שלא ינַסה להפוך את הרעיון לחומר, לדוּנמים של קרקע, לכפתורים של שלטון. לנגד עיני נכדינו לא יעמדו שוּם פתיונות, שכדאי למענם לטבוע מטבעות של רעיון מזוּיף: מחשבתם תפעל רק לפי צו הרוּח המתעוררת. אנשי מחשבות מעטות יהיוּ האנשים האלה, אך מחשבותיהם תהיינה נאמנות, עמוקות ונהדרות.

“אין אנו יראים מפני אותם האורחים, עם שקים ואִתֵי־עץ בידם, אשר, לעתים רחוקות יותר ויותר, מורידה בלילות על חופנו צוללת־ההגליה: הללו – משלנו הם וסופם להתמזג עמנו. גם על ביקוּרך אינני מצטער, מיסטר פלצ’ר: אין לנוּ מה להסתיר. אך מסור־נא לעולמכם את בקשתנו הנאמנה: אַל תסירוּ מנעוּל וחותם מעל שערינוּ, השאירוּנוּ מנוּדים”.