מרבית המאמרים בכרך זה מוגנים עדיין תחת זכויות יוצרים של המתרגמים. המאמרים המוגשים נכתבו במקור בעברית ע"י זאב ז’בוטינסקי עצמו. – הערת פרויקט בן־יהודה

פורסם ב"המשקיף" ביום 19.1.1940

לפנים כתב אנאקריאון (פייטן יווני מארץ לוּד העתיקה, שאסור לדקלם את שיריו בפני עלמות) כלהלן, או דומה לזה: “לבי דופקני לשיר את גבורת בית אגאמימנון, או את מפעלי קאדמוס אבינו, - ואולם איני מעז לשיר אלא שירי־אהבה”. ממש כמוני היום. אגאמימנון וקאדמוס, ועוד תריסר יחסנים מאותו הסוג, עומדים על סף לשכתי ותובעים את התור הראשון, כל אחד לעצמו, וכל אחד הצדק עמו; לכל אחד מהם אפשר היה וגם כדאי היה להקדיש מאמר מעניני־היום, טרי וחם כביציה שעודנה במחבת. אבל לא ישמע לקולם איש פיקח רב־הנסיונות: אף במלה לא יזכיר מפעלי־גבורה, מלחמות, עניני היום וכדומה, אלא לזיכרונותיו הפרטיים יפנה ובמטמונם יבקש לו נושא זהיר ומותר. למשל: מזכרונות אהבתי הראשונה, כדוגמת הפייטן היווני. ומי או מה היתה אהבתי הראשונה? הספרות הרוסית, כמובן: זאת אומרת – הספרות הרוסית הנושנה, מלפני תיקון האורתוגראפיה, מתקופת טורגיניב וגוֹנצ’ארוב, ספרות כשרה כזית על העץ במובן, שאין בה אף רמז למאורעות או לפרצופים שקרו או הופיעו אחר התיקון ההוא.

על־כן נסתכל־נא היום במעלות שני הסופרים הנזכרים זה עתה למעלה. אמנם פוחדני, שרק בקושי רב יגמגם הקורא החדיש את השמות גונצ’ארוב וטורגיניב: הדור הצעיר אולי אף מעולם לא שמע על הראשון, והדור האתמולי (יימחל לי הביטוי דל־הערך, אבל אדיב הוא מ"זקן") גם את השני כבר שכח. וכי אודה? דעתי היא, שאם אכן נשכח מלבנו טורגיניב, בצדק נשכח. לפני עשר שנים קראתי את רוב סיפוריו מחדש, והשתעממתי עד לפיהוק. אמנותו אמנות רמה, ועד היום אפשר להסכים לדברי מעריציו הצרפתיים, שכדאי ללמוד ממנו את סודות מלאכת הסיפור; אבל תוכו מת ולשדו נתאדה ואיננו. אם עוד נמצא בין הקוראים מישהו מחסידי טורגיניב, יקום ויענני: האם זכרת אחד מגיבוריו שעודנו “חי” – שעודנו מתהלך בדמות בשר־ודם על פני אותו המישור הענקי, המשתרע מהבאלטיקה ועד קאמצ’אטקה? אינסארוב איננו (…. זה גם בזמנו בולגארי היה ולא רוסי, אך גם בבולגאריה איננו), באזארוב איננו, לאווריצקי איננו; אף את תכונות פרצופם הרוחני קשה לתאר לפנינו היום, כי לא מצוּר ה"יש" הנצחי נחצבו גם ביום הוולדם, אלא מקורי העכביש נארגוּ – הקורים ש"תעו בחלל העולם ביום צח בסוף הקיץ", כלומר ביום דור אחר.

לא כן גונצ’ארוב: הוא חצב את פסלו משיש אל־מוות. " את פסלו" – לשון יחיד ולא רבים: הלא רק שלושה רומאנים כתב העצלן הגאוני הזה, אולי דוקא מפני שהעמיק חפור וחפור עד עצם לב הקרקע הרוחני של גזעו ומזוֹט המסתור הלאומי הוציא לו בול־שיש היולי, וממנו יצר את אוֹבּלוֹמוֹב.

ב

אין פלא, שצעירי עמים אחרים ספק שמעו על הסופר הזה וגבורו: הרי ברוסיה עצמה ספק אם עדיין זוכרים אותו כראוי. בעשר השנים האחרונות הגיע משם כמה פעמים אל אזנינו הד השופר החגיגי המריע לכבוד “תחיה” ספרותית זו וזו גם זו: בראשונה הכריזו על פולחנו של פושקין, אחר־כך על פולחן־טולסטוי, ניקראסוב, אותו טורגיניב, ואיני זוכר מי עוד, – אבל את השם גונצ’ארוב לא שמעתי. אני מבין למה: הם חשבו – הם שם ברוסיה – שתם ונגמר סופר זה ואין מה ללמוד ממנו. חיי רומאניסטן הרי תלויים בחיי־גיבוריו: דיקנס אינו קיים אלא בזכותו של מיסטר מיקובר ואפילו דיומא־האב – בזכותו של ד’ארטאניאן. הם ברוסיה בטוחים היו, שמת אובלומוב, מת ונרקב בקברו, ומעפריו, שזיבלו והדמינו את אדמת־מולדתנו, קם גזע חדש, חדש עד שלא להכיר, גזע יוצר ובונה ו…

סליחה, שכחתי בינתיים, שרוב קוראי, כאמור, אינם מכירים את אובלומוב. ואין טעם להמשיך את המסכת קודם שאציגנו לפני הקהל. אנסה, אף־על־פי שלא בנקל יעלה הדבר בידי. בנדוד בתפוצות הנכר המערבי אף־פעם לא נפלו בידי ספרי גונצ’ארוב: אני מתבייש להודות כמה שנים עברו כאן מאז קראתים באחרונה. ואף־על־פי־כן את האיש אובלומוב אני זוכר ומכיר עד היום הזה כאילו היה דודי אברהם, שבחצר ביתו חונכתי, אבל את עובדות־חייו, את הפרטים של סיפור־ימיו שכחתי. ואולם, מצד אחר, לא רבות היו ה"עובדות" בחייו, או יותר נכון – כמעט שלא היו בחייו שום עובדות בכלל, או (וזה עוד יותר נכון) לא איכפת אם היו או לא היו: כי בזה דוקא יסוד קסמו ועיקר סודו של האיש אובלומוב, שאין קשר ואין גשר בין אופיו ובין עובדות־החיים. כלומר – אף־על־פי־ששכחתי את העובדות, אין זה צריך להפריע בעד תיאור הדיוקן.

אולי אקל על עצמי וגם על הקורא, אם אתחיל לא מתיאור האיש, אלא מן הקצה התחתון של סולם בעלי־החיים, תושבי רוסיה: הדוב. אמנם, אין כל דמיון וכל גזרה־שווה בין זה לזה; אבל רציתי להישען על המוזרה והמעניינת ביותר מתכונות טבעו של דוב – על מנהג תרדמת־החורף, קרוב לזמן הדלקת נר־החנוכה הראשון יורד הדוב אל גובו לישון עד פורים, לישון בלי הפסקה, לא יאכל ולא ישתה וספק אם יחלום חלומות. כתום החורף – ייצא לאור והריהו שוב חיית־שדה כשאר החיות: ישוט ביערים, יתקיף, יתגונן, יתעלז, יתחתן, ויהלל את שם הבורא שלו כיאה לו לפי מקומו בהירארכיה של היקום. מה פירושו של חזיון זה מצדו המדעי איני יודע; מצידו הפילייטוניסטי היחיד שאני בקי בו, נראה לי חזיון זה כעין דו־חי, צירוף שני טבעים או שתי נשמות בגוף אחד: זו נשמת יצור שתעודת קיומו היא תנועה, וזו – שתעודתו קפאון. האם ברור? אם ברור, אנא לשער, שאתה סופר, ונצטווית לכתוב רומאן מחיי נשמת־הדוב השניה, אבל אך ורק מחיים אלה ולא מחייו הערים. וגם אסור לך להזכיר אף ברמז, שיש לו לדוב שטח־חוויה אחר מחוץ לתרדמה. אז, אם בעל־דמיון אתה, ובפרט אם נתברכת בכשרון־אמן ממרומים, אולי תדע להפיק תוכן דופק אף מדממת השינה. הרי יש בכוחו של אמן אמיתי ליצור איפופיאה, מלאת רטט של חיים, גם מצמיחתו הפנימית של בצל אחד. – אם כך תצווה, ואם תנסה ותצליח, ובמקום הדוב תקח לך בן־אדם לגיבור, אז ייקרא ספרך בשם “אובלומוב”.

גיבורו של גונצ’ארוב הוא הכהן הגדול למזבח־התרדמה. כמובן, בחסד הגורל ניתנו לו התנאים החיצוניים המאפשרים לו לקיים פולחן זה: נולד בן־עשירים, “בארין” בלעז, בעל־אחוזה ובעל־עבדים, לא יזרע ולא יקצור ולחמו אל פיו יוגש על צלחת־כסף בידים נכנעות; אבל העיקר הוא, שבחסד אלוהים ניתן לו כשרון התרדמה, ה"פאתוס" של התרדמה, ההתלהבות, החסידות, ה"דביקות" של תרדמה. מהי פסגת חזונו? – מחר כתמול. מהי מפלצתו? – שינוי. מה יאהב? – מרגוע; את ההדר הנגידותי של רובץ־לבטח על שפת אגם מנמנם, ועינו נהנית מנשימתם העדינה ומקול דממתם הדקה של המים, שאינם יודעים זרם מהו, שמשום מעין לא באו ומשום תהום לא ינהרו. כּי מה ישנא? – את כיעור החיפזון; כיעור שאון הפעולה. מי־השילוח ההולכים לאט הומים באזנו כמי הירדן הזורמים באון.

פעם אחת קצה נפשו בדירתו, דירת רווק ללא יד־נשים מטפלת, והתאונן על כך לפני זאכאר משרתו. ענה לו זאכאר: “הרי אפשר לשכור דירה אחרת”. אדונמו השתומם: כיצד? לעבור מדירה לדירה? להניע רהיטים, ארגזים, ארונות? וכי נשתגעת? – ענה לו זאכאר: “הרי עושים זאת אחרים”. וזה היה אחד המקרים המעטים, מאורע יוצא מן הכלל באמת, שאובלומוב נתרגז ורעם והואיל לגעור במשרתו – כי הכל יודע לסבול, אך עלבון זה לא יכול לשאת בשלוה: שישווהו ל"אחרים". כשבועיים אחר אותה שיחה מיאן להינחם ורגן ורטן: “אחרים… וכי לא תתבייש על מימרת־התועבה שביטאת? האינך יודע מי הם אותם האחרים? ברנש שתראהו ברחוב, הולך ברגל, רץ עם סרגל אחד ושתי כותנות בידיו, ואם תשאלהו לאן? ישיב לך: ‘אני עובר לדירתי החדשה’. זהו אחד מן האחרים שלך”. – ונשאר בדירתו הקודמת.

ואמנם (וזה חשוב מאד, את זה אסור לשכוח) פעם אחת התפרץ גם הוא במרידה, מרידה במובן המפואר ביותר של הביטוי: נתאהב באוֹלגה, קבע לה ראיונות־חרש בגן העירוני, מליצות־אהבים לחש אל אזנה, נתגלה בן־רגע כעלם חי וער, בעל מוח חריף ומבריק; ואנו, הקוראים, כבר לחתונתם ציפינו. – אך לבסוף – – – איני זוכר מה קרה לבסוף, אבל אולגה נישאה לאחר, לאחד מאותם האחרים דוקא: למהנדס ובעל בתי־חרושת, הבקי בבנין ארמונות או גשרים או מכונות (וגרמני דוקא, ושמו שולץ); ואובלומוב – אובלומוב נשא את המבשלת שלו, ואם לא יטעני זכרוני, הריהו חי עמה בשלום ושלווה עד שנאסף אל אבותיו שבע־ימים ושמח בחלקו.

….והם ברוסיה, במשך עשרים ושתיים השנים האחרונות הללו, חשבו שמת אובלומוב ואין לו יורשים, ונולד במקומו הרוסי החדש, ששמו שטולץ או בדומה לזה בתרגום רוסי והוא בונה גשרים ומניע מכונות, הוא כ"אחרים", ואינו ירא שינויים, אלא להיפך – הוא מטבעו דוגל בעקרון השינוי והקידמה וכו', עד אין סוף. בנה מצודת־חשמל על אשדות המידה שעוד לא היתה כמוה בגויים, ובכלל אין כמוהו לזריזות המוח והידיים על פני כדור הארץ; וירעדו כל עמי תבל, רטט של מגור אחז אותם, לא יעזו קום מפני הענק הצעיר, הגאון לארגון ולסידור, השליט על מכונות־אש וקיטור וחשמל, צבאותיו – רכבי־להבה על האדמה למטה וכנפי־אלומיניום ברקיע למעלה. יאפאן הרכינה ראש, אנגליה וצרפת ביקשו חסותו, ועל ננס כפינלאנד אף לדבר אין כדאי…

ג

איני יודע מתי יגיע מאמרי זה לידי הקורא, אבל כאן בלונדון הזכירו אתמול העתונים, שהנה כבר חלפו חמישה שבועות מיום פרוץ המלחמה בין רוסיה ופינלאנד. אין זה עסקי להציע פירושים על הצד הצבאי או המדיני של המאורע ועל הלקח שבו: הרי מאמר ספרותי טהור אני כותב, לא אתבונן אלא בלקחו הספרותי. הבעיה הספרותית המתעוררת על־ידי המאורע – זוהי: וכי באמת נפטר אותו אובלומוב ולא השאיר בארצו יורשים בצלמו וכדמותו?

או אולי מותר לנו לנסח את הבעיה הספרותית באופן קצת שונה, באופן הנוגע במקצת בגבולותיה של חכמת הזואולוגיה: - הייתכן שיחלום הדוב חלומות בזמן תרדמתו? למשל: הייתכן שיחלום, ששינה את עורו וטבעו ונהפך לבנאי זריז, למהנדס דייקני, לסדרן מובהק, והמיר את שמו ל"שטולץ" והנהו עתה כ"אחרים" ואף למעלה מכל ה"אחרים". ילחץ על כפתור – יתקדמו צבאות אמיצים, שלא יקום בפניהם הצר הנועז ביותר; ילחץ על השני – וירעמו תותחים וימריאו מטוסים ותחרד כל הארץ ותיכנע. הייתכן שאת כל אלה רק בחלום תרדמתו הרגילה חזה, ופתאום הקיץ והנה לא היה ולא נברא כל הנס הזה, ואין שמו שטולץ אלא אובלומוב כקודם – אותו אובלומוב, ידידנו החביב, שגם לתקוע מסמר בקיר מעולם לא הצליח בלא להכות בפטיש על ציפורן אגודלו, גם כוס תה לא מזג בלא להכוות את הגברת היושבת על־ידו משמאלו, וכל ימיו סמך על “מזל” במקום לסמוך על השכל המכון והמסדר.

פורסם בעתון “היינט” בשנת 1931 ובעתון “דואר היום” ביום 23.4.1931

הקדמה: מה שיבוא להלן אינו מחקר תורני על מינים שונים של שוטים, שאנו רואים בתבל, על מהותם ועל זכויותיהם. המחקר הוא עיוני בהחלט ואין לו שום שייכות לשאלות מדיניות. הקדמה זו נראית לי נחוצה, מפני שכבר נכשלתי כמה פעמים במחקרים עיוניים. נזכר אני בעיר אחת באמריקה, שהרציתי שם על היהדות והנוצרות; הרעיון המרכזי שבהרצאה ההיא היה מקורי מאד – היינו, שהיהדות מוצאת בעיני חן יותר מן הנצרות, אולם אחר האסיפה ניגשו אלי אי־אלה מן השומעים ושאלו: אמור לנו, בבקשה, בינינו לבין עצמנו – למי נתכוונת כשדיברת על פאולוס השליח – למר ליפסקי או למר בראנדייס? נראים הדברים, שאין הקהל יכול להאמין, שגם עסקן ציבורי מסוגל להשתקע לפעמים בהרהורים על ענינים צדדים, למשל, על דת, על ספרות, או על שוטים – להבדיל. זהו אי־צדק נורא. כלום אין גם אנו, העסקנים, כשאר בני־האדם? כלום אין אנו רשאים להשתחרר לרגע ממלחמות ומיעודים ומפרוגראמות כדי לרענן את הנשמה העייפה במרחץ־ים טהור של מטאפיסיקה עיונית? הפעם זה יהיה מחקר עיוני על שוטים סתם, בלא שום רמזים על אנשים ידועים. אגב, על מי יכולים אנו לרמוז כאן אף אם נרצה בכך? בקרב המחנה הציוני הרי יש לנו עסק, לצערנו, רק עם אנשים חכמים, על־פי רוב הם גם פקחים וערומים – אם רצונכם לדעת, הרי זה אחד מאסונותינו דווקה. – ובכן אל הענין.

בימים אלה נזדמן לי לקרוא, תוך כדי ישיבה ברכבת, סיפור קצר של סופר אנגלי לא מפורסם ביותר: פראנק הריס שמו, ושם הסיפור הוא “קדוש אנגלי”. זהו מעשה בשוטה. זהו אברך משי הגון, בנו של אבא עשיר, סטודנט באוכּספורד, אבל שוטה מסכן; בתחילת יציאתו למרחב העולם כבר יודעים הכל, שהוא טיפש. אבל במקרה מתאהבת בו – אהבה אפלטונית לגמרי – גברת אחת, ששנותיה מרובות משלו, והיא אשה חכמה דווקה; והיא מחליטה לעשות אותו לאיש. קודם־כל מלמדת היא אותו את החכמה הגדולה של שתיקה. זה פועל באופן נפלא; כשאדם יושב בחברה של פטפטנים ואינו מוציא מלה מפיו, הרי יש בזה בלבד עניין גדול – מי יודע, אפשר, הוא “מסתיר איזה סוד”, אפשר באה שתיקתו לכסות את עומק הרעיונות, שלבו אינו מגלה לפיו? אחר־כך היא מסדרת בשבילו מבחר פתגמים נוחים, על־פי רוב מספרי הברית הישנה והחדשה, פתגמים כאלה, שמשמעותם אינה ברורה, ואפשר להשתמש בהם גם לא לענין; ואולי כך דווקה? וכך הלאה. השיטה הפדגוגית של הגברת האוהבת אינה מענינת כאן, העיקר הוא בתוצאות המזהירות. האברך מתפרסם עוד בשנות לימודיו, אף־על־פי שכל אחד יודע, שאין הוא תלמיד־חכם גדול וגם אינו איש־הספורט. הנה כבר התחילו חושבים אותו לפארה של אוכספורד; אותם האנשים, שהיו הראשונים לגלות שהוא טיפש, מתחילים עתה לגמגם: ובכל זאת יש בו איזה דבר; נראה הדבר, שהרושם הראשון שלנו היה שטחי ביותר. אחר אוכספורד הריהו נעשה כומר; עכשיו עליו גם לדרוש ברבים, אבל הוא דורש קצרות ובאופן חדגוני, והשומעים מרגישים תיכף ומיד: “אדם זה אינו בא להשפיע עלינו, אינו בא להוכיח לנו כלום – אחת היא לו אם נבין אותו ואם נלך בדרכיו” – וזה דווקה עושה את הרושם הגדול. אחר־כך הוא נעשה בישוף וכל אנגליה רואה אותו כקדוש. וראוי לציון בעיקר, שעל החברה יש לו השפעה מוסרית גדולה דווקה על־ידי השקט והענוותנות שבו; דרשותיו הקצרות והמדודות מעוררות עניין, וכל אחד רוצה לדעת “למה נתכוון”; ועל־ידי עיון ודיון בדבריו מתעמק הקהל ממילא בבעיות החשובות והוא נעשה על־ידי כך יותר חכם – אף־על־פי שהוא נולד שוטה ונשאר שוטה.

מחמת זקנה נחלש זכרוני; שני ימים לאחר שאני גומר לקרוא ספר, אין אני זוכר עוד את הפרטים, ואם אני מנסה לספר את תכנו, אין זה בדיוק לפי תיאורו של המחבר אלא מתוך תערובת של ההשגות הפרטיות שלי. יתכן איפוא, שגם את סיפורו של פראנק הריס לא מסרתי בדיוק גמור – אבל אין זה חשוב ביותר. צריך הייתי להקדמה רק כדי להיכנס על־ידה לתוך הבעיה המסובכת של ניצול השוטים. אומרים, שהשוטים מהווים אחוז גדול של האנושות. אם כך, למה נביט עליהם כעל חומר שלילי? מנין לנו שהם חומר שלילי? ומדוע לא נשתדל, להיפך, לעשות מהם חומר חיובי ומועיל בתוך החברה, תפארת לאוקספורד ולעולם כולו? ולאו דווקה על־ידי זה שנהפוך אותם לחכמים, דבר שאין בידינו לעשותו? לא לראותם כשוטים דווקה, אלא ללטוש ולהקציע ולחנך את השטות שלהם עד שתיעשה לערך חיובי?

הגרמני אומר: “גם הטיפשות היא מתנת־אלוהים, אבל אין לנצלה יותר מדי”. יש בזה צלצול היתולי, אבל יש בפתגם זה רעיון רציני מאד; שגם הטיפשות מתת היא, ולא אסון או מחלה. אפשר טעות היא בידינו אם אנו רואים את הטיפשות כמינוס מאתמאטי, חסרון של אותו דבר, שאנו מכנים בשם חכמה. אפשר שהטיפשות אינה מינוס ואינה אבידה, אלא מצב מיוחד של המוח, שהוא טבעי ונורמלי לא פחות מן החכמה. וכשם ששיטות החינוך שלנו הותאמו לחנך בהן את ה"חכמה", אפשר שהעולם יבוא לידי החלטה, שגם את הטיפשות יש לחנך ולגדל על־ידי שיטות מתאימות לכך, כדי שגם השוטה יוכל לתפוס מקום של כבוד בתוך החברה?

ב

ברור, שקודם שיגשו לסידור שיטת־חינוך כזו, מן ההכרח יהיה לחקור את הפינומן בעצמו; מה זה שוטה וכמה מינים של שוטים יש בעולם, ואילו מהם מוכשרים לקבל חינוך.

עד כמה שאני זוכר, אין עוד בספרות שום נסיון של מיון שוטים. אבל מעניין הדבר, שאצלנו דווקה, עם השונא טיפשים בתכלית השנאה, נעשה נסיון זה. אני מדבר כאן על החלוקה הידועה של “טיפשי־חורף” ו"טיפשי־קיץ". איני יודע אם חלוקה זו כתובה באיזה ספר, או שמקורה נעוץ בפולקלור בלתי־ידוע; אבל זהו מיון מוצלח וחריף, שיכול לשמש בסיס בשביל חקירות מדעיות. אני מניח, שחלוקה זו ידועה לכל אחד, אבל יש בה אופי כזה של חריפות אנאליטית, שכדאי לחזור עליה.

ציירו לכם בדמיונכם ליל־חורף קר וסוער אי־שם רחוק, ברוסיה המכוסה שלג. יושב אתה ספון בביתך ובחוץ סובב־הולך הרוח, הגג מזדעזע, קירות ודלתות נאנחים, ונוסף לזה רועשת האש בכיריים, וגם המיחם שעל שולחנך משמיע קול. זהו קוֹנצרט של כל מיני רעשים. פתאום נדמה לך, שדופקים בדלת החיצונית; אבל אין אתה בטוח בזה; הרוח מן הסתם. שניים שלשה, חמשה רגעים עוברים עד שאתה נוכח, שמישהו דופק באמת בדלת. אומר אתה: “יבוא”. אבל הלז אינו שומע מחמת הרוח. מוכרח אתה לקרוא וחזור וקרוא עד שקולך מגיע אליו. ואז נפתחת הדלת ומשהו נדחק לאט־לאט פנימה. אותו משהו מקופל ומכורך בבגדי־חורף מרובים כל־כך, שאי אפשר להכיר בו אם הוא בן־זכר או נקבה. הברנש הוא נשאר על מקומו בפרוזדור האפל, מתנועע, מסיר מעליו את השלג, אחר־כך חולץ לאט־לאט את הערדליים, מוריד את הסודר, שהראש מכורך בו, מסיר מעל ראשו את כובע־הפרווה, וכך הלאה; תהליך ההתגלות נמשך עוד חמישה רגעים, לכל הפחות, ורק אז מופיע אורחך בחדר, ורק אז נוכח אתה שזהו טיפש. זהו טיפש של חורף. טיפש־הקיץ נכנס לחדרך מתוך טיסה, כצפור־דרור, והנה הוא לפניך.

כאמור, מחשיב אני מאד את נסיון המיון. כל אחד מאתנו יודע להבדיל בתוך חוג מכריו את אלה, ששיכים למין טיפשי־החורף, מאלה השייכים לטיפשי־הקיץ. אבל קשה עדיין להגיד איזה משני המינים מסוגל יותר להדרכה ולחינוך. כשאני לעצמי נוטה אני לטיפוס הקיצי; יש בזה תמיד איזה קסם ידוע – הוא תמיד צוהל, הוא אוהב כל איש ואשה, וקל לחיות עמו בצוותא; ובכלל מתיחס אני בכבוד לאיש, המתהלך בפאספורט שלו ומציג את עצמו תמיד בשמו האמיתי. מצד שני אסור לשכוח, שהטיפוס החרפי עולה לפעמים לגדולה; אל הטיפוס הזה מתייחסים מדינאים חשובים, פובליציסטים, ואפילו פילוסופים (כמובן, לא אצלנו, אני מדבר על הגויים).

נסיוני שלי במדע־הטיפשות אינו בעל־משקל כחלוקה הנ"ל של שני הסוגים האקלימיים; אבל יש גם בנסיוני חשיבות מעשית ידועה. לפי נסיוני יש בעולם־הטיפשים שני מינים ראשיים; טיפש־סתם – והטיפש הפעיל. טיפש־סתם יושב לו בפינתו שקט ודומם ואינו מפריע לך; כשהוא נשאל הוא עונה, ואז אתה רואה תיכף עם מי יש לך עסק; אבל הנח אותו לנפשו. ואז לא יגע בך. אולם הטיפש הפעיל – פועל ועושה. הוא משתדל שלא יסיחו דעת ממנו. כשהוא מסב עמך לשולחן, בחברת אנשים אחרים, עליו לספר לכם סיפור מנסיונותיו החיים בקשר עם כל דבר ודבר ומשמש לכם נושא לשיחה; והוא מספר את סיפוריו ביושר, בלא לפסוח על שום פרט; מתחיל מתיאורה של עיר־מולדתו, על־פי שהמעשה קרה בבית־חולים דווקה או בבית־סוהר או בכנסיה קאתולית. ואם קוראים את משהו מהמסובים אל הטלפון, אַל יקווה הלז, שהוא כבר נפטר מהמשך הסיפור; הטיפש הפעיל יחכה בסבלנות עד שהלז ישוב, ומה שיותר רע – הוא יגמור את המעשה בשביל המסובים הנשארים, וכשישוב אל השולחן זה שנקרא לטלפון, יחזור לפניו הטיפש על מה שדלג קודם. ויש לו לטיפש דעה משלו על כל ענין וענין, על־פי רוב יש לו עצה מן המוכן. בין שאתה שואל אותו ובין שאינך שואל. יוכיח לך שמה שאתה עושה – רע הוא, ושצריך לעשות את ההיפך, ולהתחמק מפניו אי־אפשר. אם גם עברו עשרים וחמש שנים מיום שראה אותך; הוא יכירך ברחוב, ולא “ימחל” לך את התענוג לחדש את הידידות. והוא עושה זאת באופן המיוחד לו; אין הוא מציג את עצמו, ואינו קורא בשמו ובשם המקום, שפגש אותך שם באחרונה – לא, הוא מסדר לך מין בחינה: “נו, אמור איפוא מי אני?” וכל זה אם הוא שייך לסוג המתונים; אבל אם הוא פעיל מאד־מאד, אין הוא מעמיד לך שום שאלות כי אין הוא יכול להניח כלל שאפשר לשכוח אותו; הוא מעמיד אותך אמצע הרחוב תופס בכפתור מעילך ומכבד אותך בעצה טובה.

מנקודת־השקפה של החינוך, מציע אני את הטיפוס הראשון, את ה"טיפש סתם". זוהי בכלל אחת התופעות האנושיות הנעימות ביותר. אלמלא הייתי יהודי, אילו הייתי שייך לעם, שיש בו לפעמים גם לא־חכם, הייתי בוחר לי סביבה של ידידים רק מתוך הסוג זה. מרגיש אני אל אלה מין קירבה נפשית; עם הזיקנה הקופצת עלי הולך ונעשה ברור לעיני־רוחי, שאותו הכוח הדוחף מישהו להיעשות לעסקן של ציבור או לעיתונאי, זאת אומרת, לאיש הנותן עצות, אינו באמת אלא מחלה, קדחת של טיפשות פעילה, ושמצבו של בשר־ודם פשוט, מצבו הטבעי והקדמוני בנוסח אדם־וחוה בגן־עדן, הוא להיות טיפש־סתם, שוטה וצנוע ושקט, היושב לו בפינתו, וכשהוא נשאל: “מי אתה?” הריהו עונה: “טיפש, בחסד אלוהים”.

“הכשרת הטיפשים”, כשהיא לעצמה, אין בה שום חידוש. מזמן צוין הדבר בספרות, שגם טיפש רשאי להיעשות גורם חשוב בתוך חברה. סֶרבנטס הזקן כבר השאיר לנו לתהילה שני שוטים, אחד – דון קישוט – בתור לוחם נלהב לזכויות, והשני – סאנצ’ה פאנסה – בתור נציב נפלא ושופט. גם דיקנס מתאר ב"דיוד קוֹפרפילד" שלו שני ראשי־חמור חשובים: אחד, שמו בקיצור הוא “מיסטר דיק”, שייך לסוג הצנוע והשקט, והשני, מיסטר מיקובר, שייך לסוג הפעיל. מר דיק אינו נותן עצות אלא אחר שנשאל לכך, אבל העצה שלו לא תסולא בפז (למשל,: כשדויד הקטן בורח מאיזה מקום והוא נע־ונד במשך כמה ימים ובא אל דודתו שלא הכיר קודם, והדודה אינה יודעת מה לעשות בילד, והיא שואלת בעצתו של מר דיק, הרי הלז עונה תיכף ומיד: “לרחוץ אותו במים חמים”. ומר מיקובר מסיים את חייו בתור שופט באוסטרליה והכל שבעים רצון ממנו.

בכלל נראה הדבר, שכבר נודע לאנשים, שביחסים המדיניים אין הטיפשות עיכוב גדול, להיפך – היא גם יתרון. הסבא קרילוֹב, מספר רוסי מפורסם של משלים וחרוזים, אמר בפירוש, שהמלך הטוב ביותר בשביל עמו הוא – בול עץ.

בימים אלה כתב סופר אמריקני – כרגיל, שכחתי את שמו – סיפור ארוך בשם “בונק”. זוהי מלה, שקשה לתרגמה: אפשר שזהו אותו דבר, שנורדוי קרא לו בשם “שקר מוסכם”. “בונק” הוא כל סמכות מוגזמת, כל קדושת־שווא, שנספחו למושגי־האנשים על מעשים שבעבר או על מעשים של היום. כשטוֹלסטוֹי, למשל, מתלוצץ בסיפורו “מלחמה ושלום” על התוכניות האיסטראטגיות, שמצביאים רושמים על־גבי הנייר (הפלוגה הראשונה מתקדמת"… “הפלוגה השניה מתקדמת”) – ולמחר מַתחלת המערכה האמיתית וכל התוכנית מתנדפת האוויר, - אחד ממיני ה"בונק", שגבּור הסיפור האמריקני רוצה לגרש, הוא המשפט הקדום, שיש חשיבות בחכמה. לדעתו אין חכמה אלא חסרון; חכמים, לדעתו, אינם מוכשרים לכלום. האנשים הטובים ביותר הם אלה השייכים למדרגה השניה. רצונכם במופת? “קחו את שרשרת־הזהב הארוכה של הנשיאים האמריקנים שלנו” (אני מביא כאן את דברי הסופר האמריקני; ואין אני מקבל עלי אחריות חהערכה זו). והוא מייסד הסתדרות לאומית של “אנשים ממדרגה שניה”, או, פשוט, הסתדרות של שוטים. הם מסודרים יפה כל־כך, והם מתגאים כל־כך בערך עצמם, שכשהם מגלים בתוך חבריהם מישהו שאפשר לחשוד אותו בחכמה, הם מוציאים אותו מהסתדרותם בלא רחמים, כי הם משוכנעים, שרק בכוחם של שוטים להציל את המולדת.

כבר לא נשאר לי מקום להתעכב על משלים יהודיים של פולחן־השוטים; נדירים הם, אבל הם קיימים. וכי מי אינו יודע, שהטובים שבארבעת המינים בהגדה הם ה"תם" ועוד יותר מזה שאינו יודע לשאול? והיכן תמצא בכל ספרותנו נגיד־רוח יפה מ"בונצ’ע השותק" של י"ל פרץ? אבל באמת לא נשאר לי מקום – ואולי יש בכך ממידת־הזהירות לקמץ בדברים על “שלנו” בשעה שמתגלגלים הדברים על שוטים.

פורסם בשבועון “רזסוויט” בשנת 1926 בחתימת Altalena ובעתון “חרות” ט"ו כסלו תשי"ב.

א

במחציתה המזרחית של אירופה יש שלוש נאות־מדבר מדיניות. אחת מהן היא לאטביה. השניה אסטוניה; אך מכיון שבאסטוניה אין כמעט יהודים, אין נוה מדבר זה בא בחשבון. בשאר הקהילות והממלכות של אירופה המזרחית, ובחלקן אף של המרכזית, קיבלה מלחמת הלאומים, יותר מבכל זמן אחר, צורות פראיות. רק בצ’כוסלובקיה ובלאטביה, דומני, יכול הזר להשאר כמו שהוא ולנשום ביחד עם זה אוויר הראוי למנגנון־הנשימה האנושי. ואף כאן לא נוח ליהודים. בשום מקום לא נוח לגזע מחוסר־מולדת. אולם כשאתה נודד על פני העולם ושומע תלונות בכל מקום, הרי אתה רושם היכן התלונות מרובות יותר. בלאטביה הן לדעתי פחותות אפילו מאשר בצ’כוסלובקיה. עם שאר הרסיסים שעליהם התפורר הגיטו הרוסי- אוסטרי העצום, לא כדי אף להשוות. “אוהבים אותנו כאן כמו בכל מקום אחר” – הסביר לי אדם בעל־נסיון מריגה – “אלא שבאוירה המקומית אינה קיימת אותה התעללות מאורגנת, אותו קשר כללי להעליב על כל צעד ושעל, המורגש לא רק במדינות נידחות, אלא אף בגרמניה”.

דבר זה מאשרים כל התושבים; וכדאי לרשום תופעה נדירה זו. בהכרח אתה חושש עכשיו להלל איזו ארץ; כולם עדיין זוכרים, כיצד הרבינו אנו, היהודים, להלל לפני כחמש שנים מדינה אחרת, ומה מעציב היה הסוף. מה יהיה מחר, לא ידוע לנו; אך היום – יש להודות על האמת. הלאטבים הראו את עצמם כעם ממלכתי רציני; המכונה שלהם פועלת בצורה חלקה, אין הם חוששים לה, ולכן כנראה אין בהם אותה קנאות היסטרית, להירתע באימה מכל תופעה זרה. תרבותם, אף אם עדיין צעירה היא, אין היא בכל זאת תינוק, שרק תמול נולד; חלק גדול מן האינטליגנציה שלהם כבר נגמל מזמן מן ההשפעה הגרמנית, ולהשפעה הרוסית לא הספיקה להסתגל בכלל; ולכן, מכיון שהם שקטים ביחס להתפתחותם הנורמאלית, הרי הם עונים לך באדיבות – בדואר, בתחנת־הרכבת, במיניסטריון וברחוב – בגרמנית או ברוסית ואף אינם צועקים על בגידה לאומית, כשצירי המיעוטים מדברים בסיים בלשון שלהם. בתי־הספר דל המיעוטים מקבלים תמיכה ממשלתית, קיים כמובן ויכוח, אם תמיכה זו מספקת היא, אך גם ויכוח זה מתנהל בצורה הוגנת, עם מספרים ביד, בלא פרץ וצווחה משני הצדדים.

התהליך הרגיל של דחייתם הכלכלית של היהודים מתנהל כמובן כסדרו, שהרי זהו “חוק ברזל של הגלות”. אלא שהיהודים עצמם מודים, שהוא מתפתח בכוח התפתחותו הכלכלית של הלאטבי, ולא בכוח הזדון והלחץ. כאן לא שמעתי, למשל, את התלונות האופייניות על כך, שמן היהודי מתחכמים לקחת מסים כפולים. פשוט: הלאטבי הוא סוחר כשרוני ובעל־יזמה כיהודי; ביחד עם זה הוא יותר דייקן ביחס לפרטים, זהיר ביחס להוצאות,וחוג הלקוחות האוהד לו באורח טבעי הוא גדול פי כמה. אלא שאף תהליך זה נמצא עדיין בתחילתו.

אני באתי ללאטביה בחורף 1923 ישר מברלין, אחרי שהיכו שם את היהודים ב"גרנדיר־שטראסה" וגידפו אותם בכל ה"שטראסות" האחרות. בסתיו 1925 הגעתי לריגה כמעט ישר מווינה. מקום שבו ראיתי תהלוכה בת אלפים רבים של אנשים לבושים נאה, ששרו במקהלה: “יודן ראוס!”. ייתכן שהרקע הזאבי של חיי מזרח־אירופה היה לו תפקיד מסוים בהתרשמותי הלאטבית. על כל פנים, הרשמים נהיו נעימים; ותודה על כך.

ב

לשֹנאיה של התנועה האקטיביסטית אני מייעץ לשנוא במיוחד את הקורפוראציה הסטודנטית הריגאית “חשמונאי”; ממנה באה כל המגפה. באוקטובר או נובמבר של שנת 1923 בא אדם לריגה והירצה הרצאה על האקטיביזם. למחרת היום הזמין אותי ה"חשמונאי" אליו ל"קומרש" במרטף והציג לו שם את השאלה הברורה: ומה הלאה? אסור להפיץ השקפות כאלו, לעורר את הנוער, אם אינך מתכוון לקרוא אותם לפעולות; או שתשתוק, או שתקים מפלגה. היה לזה צלצול הגיוני; האורח שלהם היה שייך לאותו סוג בלתי־מקובל בישראל, המאמין בהגיון. בשעה מאוחרת אחר חצות־הלילה נשבעו האורח וה"חשמונאי", מתוך קימה, להפשיל את השרוולים וליישר את התנועה הציונית. לידיעתם של שונאינו אני מודיע בגילוי־לב, שבמעמד זה נשתה יין ושיכר רב, הושרו שירים רבים, לא רק עבריים, אלא גם לאטבים וגרמניים; שלאישור השבועה הקיש ה"סניור" של הקורפוראציה, ה"בורש" ק.. שלוש פעמים בחרב על השולחן; וש"בורש" זה היה בן 22, שאר ה"בורשים" – בני גיל זה או פחות. וה"פוקסים" – הרבה פחות מזה אני מודיע זאת בגלוי־לב. יכולים אתם ליצור מחומר זה נימוק – באין נימוקים אחרים – שהאקטיביזם מורכב משיכרות, שירה זרה, שיקשוק חרבות ובני־נעורים. בבקשה.

ואמנם אמת הדבר; ה"חשמונאי" מורכב קודם־כל מבני־נעורים. תערובת מעניינת מאד של נוער בעל לשונות שונות, האופיינית לבאלטיקום שלאחר המלחמה. לפני עשרים שנה היתה האינטליגנציה היהודית של ריגה, מבחינה תרבותית, גרמנית. כעת ה"כרמנים" נם מיעוט, אף־על־פי שמביטים על עצמם כעל האצולה של החברה. הרוב (המדובר הוא באינטליגנציה) נעשה עכשיו “רוסי”. אך שבע השנים האחרונות כבר יצרו אי־פה אי־שם טיפוס חדש של נוער; השפעות התרבותיות הגרמנית והרוסית רק נגעו בו ונתנו לו את הברק החיצוני; אך כל הפאטוס של מהלך מחשבותיהם הוא כבר יהודי מובהק, כי בגיבושם ברוחני מוצא ביאליק ופרץ תפקיד יותר גדול, אף מבחינה כמותית, מאשר צ’יחוב והאופטמן. כל זה התערבב ב"חשמונאי" במידה כזו, שמן הצד לא תוכל להבדיל, מי מאין. בשעת ה"קומרשים" מנהל ה"סניור" את הנאומים, השירה והשתיה בלאטינית, ואת הערותיו הוא מעיר בגרמנית; ליד השולחנות נשמע הן דיבור גרמני, הן רוסי, והן עברי ואידישאי. אך מבנה־הקופוראציה הוא גרמנינובהק.

אני למדתי בארץ, בה לא היו קורפוראציות; חושבני, שבשביל היהודים שגדלו מחוץ להשפעה גרמנית, דבר זה יישאר תמיד זר; כשלעצמו, זה דבר מצוין. קורפוראציה אמיתית מחנכת לא רק למשמעת. היא יוצרת גם רגש של אחריות אח לאחיו. כל “בורש” אחרי ל"פוקס" שלו מכל הבחינות; אם הוא מבקר בדייקנות בהרצאות, אם הוא מתגלח כמו שצריך, אם הוא מתלבש בנקיון, אם הוא לומד את הלשון העברית, אם אין הוא מבייש את הקורפוראציה בפעולות לא הוגנות. אם סובל הקורפוראנט מאיזו צרה, מחלה, מקשיים עם התשלום בעד הלימודים – אין דבר יכול להצטמצם בהשתתפות בצערו, הקורפוראציה חייבת לעזור לו בצורה ממשית, ובכל מחיר. ראיתי תמונה כזו; אחד החשמונאים הגיע לתחנת־הרכבת עם שתי מזוודות, ולא היו סבלים. ברחבה עבר חשמונאי אחד, עם צעירה. הם החליפו מבטים; השני ביקש מיד סליחה מן הגברת, השאיר אותה על ספסל תחת עץ, והלך לסחוב את המזוודה; והצעירה היתה נחמדה… בזמני, באודיסה או ברומא, היה זה דבר בלתי־אפשרי.

כל הדברים האלה מקשרים את האנשים לכל ימי־חייהם. זהו קשר חזק הרבה יותר מ"ידידות" סתם. בגימנסיה היו לי תשעה חברים, באוניברסיטה – עוד יותר; אך זולת שניים או שלושה יוצאים מן הכלל, קורא אני להם עתה בשמות משפחותיהם – ובעצם, אף איני זוכר עוד את שמותיהם; ואילו הייתי פונה אל אחד הנשכחים האלה בשעת־צרה, היה חושב זאת לחוצפה. אבל בונדסברודר" ייענה כאח אף לאחר חמישים שנה. השפעתם ההיפנוטית של הצורה והמסורת היא דבר גדול מאד; אפשר, כל התרבות האנושית בנויה על כך.

ג

אני “בורש”־כבוד של ה"חשמונאי"; לכן איני רשאי לנסוע מתחנת־הרכבת למלון, אלא צריך קודם להתייצב במרטף הקורפוראציה. אני מתייצב, מתישב לי, ומודיע שאני מתכוון להישאר כאן הערב.

גם המרתף וגם ה"חשמונאי" גדלו מאד שמשך שנתיים אלו. במקום שלושים חבר – שמונים; ושמונים אחרים סירבו לקבל השנה – לא התאימו. היו נאלצים לשכור גם את המרתף הקרוב ולהפכו לחדר. במקום הראשי, לבוש סמוקינג, חבוש כיפה צבעונית, עם סאט על החזה וחרב ענקית על השולחן שלפניו, יושב “סניור” חדש. ה"בורש" י. ק. יושב לו עתה באיזה מקום באגף הימני וקופץ דוום כשהשליט החדש מעיר על התנהגותו הרועשת. אני מציג זאת כדוגמה מאלפת לקורפוראציה אחרת, הנקראת תנועה ציונית. אצלנו בציונות נחשבת החלפת ה"סניור" לעלבון איום. ה"חשמונאי" מחליף את מלכיו באורח עקרוני כל שנה – וזוהי כנראה אחת מסיבות גידולה.

ה"חשמונאי מורכב באמת מבני־נעורים. דבר טוב הוא זה – אם מבינים אותו כראוי. “נוער” – זהו תואר נעלה; כדי לזכות בו, לא מספיק ליוולד במאוחר. מספר קטן של שנים – עובדה חשבונית ושלילית בעיקרה – אינו נותן עוד את הזכות לתואר זה. יש להבדיל בין “נוער” לבין בלתי־מבוגרים סתם. “צעיר” הוא לא זה שעדדין לא הספיק להזקין;האביב אינו קיץ, שעדיין לא הבשיל – האביב הוא אביב, איזו ישות טבעית עצמאית, בעלת תפקיד משלה, שאינו מתאים לקיץ, ואף אינו לפי כוחותיו. בחיינו היהודיים הפוליטיים הופיע עתה דור צעיר מן הטיפוס של “תלמיד ראשון”; המחברת שלו נקיה, עם ספוג קשור בסרט, נשמתו צנועה, עיניו מופנות ישר לעבר עיני המחנך. “להעתיק” ממנו אין הוא מרשה, “ללחוש” לעצלן אינו רוצה, את חוקי בית הספר הוא חושב ל"תורה מסיני", הוא צייתן ומתמיד. אינו מחבב את המבקרים והמתמרדים, דבק בשלטונות העליונים – בלא לבדוק איזה מן שלטון הוא זה – ואין לו ולא־כלום אף נגד פולחן המליונרים. זה לא נוער. הנעורים הם כמחוג המאגנטי של המצפן; תלך הספינה למקום שתלך, הוא מראה תמיד היכן נוצץ הנעלה שבכוכבי־השמים. אוי לה, לספינה, שמחוגה איבד את חושו המאגנטי! הנעורים דןמים גם לגלג־התנופה של מכונה גדולה ומסובכת. כשחלקיו השונים של המנגנון נמצאים במצב במסוכן של שווי־משקל ויוצרים “נקודת־קפאון” – כשבמנגנון החברתי חל מעצור והזקנים מתלחשים בחוסר־אונים, שאמנם רצוי, אך קשה, ואמא אינה מרשה – הרי אז יש להניע את גלגל־התנופה – אם ישנו כזה… גלגל־תנופה כזה, שאינו נכנע לשיווי־המשקל, מצית כזה של דלק רטוב, מנוף כזה, הקובע בקאפריסה אחת, ללא משגה, אם יהו או לא יהיו חיים, עבודה, הוא הנוער.

ד

אני מתודה גם על חטא שני; שיכרות. ה"חשמונאי" יודע לשתות. נכרים יוכלו, כמובן, לשתות יותר מהם; רע ומר להם, לנוכרים. אך ליצחק אבינו היו שני בנים, ולא אחד; היה יעקב אך היה גם עשיו. אני מוכן להשאיר את הבכורה בידי יעקב, ויהיו מה שיהיו האמצעים, שבהם השיג אותה; אך בכל לבי עומד אני על קדושתו של עשיו. גם הוא היה נכד חוקי לאברהם; ואף־על־פי שצאצאיו הישירים התבדלו באדום, הרי עבר משהו מתאבונו הבריא בירושה גם לישראל. אף יעקב עצמו אהב נשים והתקוטט עם מלאכי־יה. יהושע בן־נון היה למחצה בנו הרוחני של עשיו; וכן יפתח, וגדעון, ושמשון, ושאול, ודויד, ומחבר “שיר השירים”, וקוהלת, והמכבים, ובר־כוכבא, ברגעי שמחה – אף יהודה הלוי והבעש"ט. איני יכול להיזכר מי מהקבוצה הספרדית שלנו כתב שיר מלא זעם על איזה משה, שהזמין אורחים והגיש להם מים במקום יין; את שמו שכחתי, אך את השיר אני זוכר: “וכי מה אני – צפרדע? שמא תצווה עלי לקרקר שיר־הלל למים?”. לא לשם כך נוטר שומר צעיר את כרמי ראשון־לציון, כדי שה"חשמונאי" יקרקר שיר־הלל לשקיפות חסרת־הצבע וחסרת־הטעם. ה"חשמונאי" אינו מקרקר, ה"חשמונאי" שר; ואחד משיריו הוא שיר רוסי לא מכובד ביותר; “השמעת על שלמה? מלך עתיק זה של ציון שחי חיי בזבוז; שאהב הלצות, אהב נשים וצחוק, והיה שותה שלשה דליים ליום – בערך”" כמובן, שרק בערך. הבכורה היא בכל זאת בידי יעקב.

וגם על החטא השלישי אתוודה: ה"חשמונאי" שר שירים נכרים. את הרוסי כבר גיליתי; אך מרובים הם הגרמניים. אמנם, אחדים מהם בעלי תוכן ציוני; אך לא הם העיקר. שירים נאים חיבר ה"בורש" הגרמני במשך מאות שנות משתאותיו – שירים מלאי עזות, שירים נוגעים ללב, ושירים בלתי־הגונים. בסודם מונחת הרגשת ייחודו של הווי הסטודנט, כמין מדינה בתוך מדינה, נאות־מדבר בתוך שממות העולם הזה, או פלאים של הנעורים; משהו מעין אותו מצב רוח, שהדיו נשמעים בשיריו של פשקין ליום־השנה של הליציאון; “כקודם אנו; כל העולם נכר הוא בשבילנו; מולדתנו היא צארסקוֹיה סילוֹ”.

אך הם שרים ייגם שירים יהודיים, בשתי הלשונות. אחד מאלה מצא חן בעיני במיוחד; הענין הוא בזה, שאני עצמי חיברתי אותו בשבילם, לפי הזמנה מיוחדת; וכעת בשמעי את המקהלה, לא יכולתי להתאפק מלסובב את קצות שפמי, עםכל הסימנים של שביעות־רצון עצמית. איני יכול אף עתה מלספר הפרוטרוט על מלאכת־מחשבת זו. זהו “שיר הדגל”, מה שנקרא אצל הגרמנים “פארבן ליד”. צבעיו של ה"חשמונאי" הם –תכלת, זהב ולבן. על המחבר המכובד הוטל להבהיר בחרוזים, במבטא הספרדי, מה מסמלים צבעים אלה. המחבר המכובד התחיל ממרחקים. אלו הן שלש טיפות, שנשארו מדמו של החשמונאי הראשון (מנקודת־ראות הביקורת הקרה משונה הוא הגבר – אין דם בעל צבעים שונים; אך אם חושב מישהו, שאני אגש ליצירה זו עם איזמל הביקורת הקרב, הוא טועה טעות מרה. שלש טיפות־דם צבעוניות, וחסל. והנה מה שהן מסמלות.

"והתכלת היא רקיע, גובה, אופק, עוז, מעוף.

לעולם תמריא, תגביה, רוח עבר מול אין־סוף.

לעולם תצמא נפשנו לדעת, יופי, טהרה-

ותצא מהר לקדשנו האמת שהיא תורה".

הטיפה הלבנה היא, לעומת זה, יותר פרוזאית.

"לבנה זיעת המצח, היצרת הבונה.

היא תזריע זרע־נצח בשדה ובגינה.

על החול תצמיח ארז, על סלעים יפרח כרמל.

היא תבנה מבוז והרס את מולדת ישראל".

ובנוגע לזהב –

"והפז הוא אור השמש, הבוקע את הליל.

לעולם יריב באמש ובעושק ישראל;

לאביו, לגר, לעבד, בכל ארץ, בכל דור.

את האור יביא זבד – אור הצדק, אור הדרור".

אך הן זה עוד הכל. בשלשה צבעים לא די; על כל פנים, אלה רק משלימים כאן, אך הצבע היסודי של הדם הוא אחר.

"אך יש עוד טיפה – יש אגל,

לא הכרנו עד היום; הוא איננו על הדגל,

הוא בלב – והוא אדום.

כי יפרוץ שונא מאֶרב, אז נקומה ונצביא;

חי הנוער, חי החרב, חי הדם המכבי".

אם לדון מבחינה אוביקטיבית, השיר הוא ארוך מדי בשביל המנון; אלא שאני מסרב במקרה זה לדון באופן אובייקטיבי. העניין הוא רק בזה, שאלה הם חרוזים שלי, שעליהם עמלתי שעות הרבה; נוסף על כך, זוהי גם אמונתי, שלי ושל ה"חשמונאי".

ה

בשעת ההפסקה נערך סיוף באחד מחדרי המרתף, שבו תלויה, דומני, תמונתו של אחד־העם; אלא שבשילוב־מקרים זה אין כל כוונה של התגרות. ב"חשמונאי" מקובלת השיטההבאלטית הרגילחה באותה המדינה: המתחרים עומדים במקום, בלא שיהיו רשאים להתקדם או לסגת: שניהם ערומים עד לחגורה, אבל חלק מן החזה והיד הימנית מכוסות ב"טקלז'“. זוהי שיטה טובה לאימון כוח־הסבל: לאחר קרב “של שלום” נפרדים השניים, מכוסים דם, בדרך כלל כדאי לו, ליהודי, להרגל לכך, שהמכה אינה דבר נורא. האמיץ ביותר בינינו, שאינו מפחד מכדור, לעתים קרובות אינו מסוגל מבחינה פסיכית להשלים עם המחשבה, שעוד מעט קט והוא יקבל מכה במקל, בחרב, או באגרוף. יש לזכור, שבתנאים הרגילים של ההגנה העצמית היהודית משמשת היריה רק אמצעי קיצוני אחרון; מכשיר ההדיפה הראשון והחשוב ביותר הוא – המקל דווקה, ויש להתרגל לתחושה זו. מנקודת־ראות זו מהווה ה”מיליציוזה" הבאלטית בית־ספר מצויון. אולם מבחינות אחרות יש לה חסרונות. בחיים אסור לעמוד בשעת התנגשות במקום אחד: זריזות הזינוק חשובה כמו היכולת להכות ולהדוף מכות. שנית, מלבד החרב החותכת יש לדעת להשתמש גם בסיף הדוקר. החרב מרגילה להדיפה הרגילה באמצעות מקל פשוט; זהו כאמור קו הגנה הראשון והפחות אכזרי. אילם ייתכן, שיהיה צורך גם בקו שני – במקל בעל קצה חד; כאן שיטת הסיוף דומה לזו של הסייף.

הסיוף הוא דבר נאה. לא בהתעמלות ולא בריקודים אין חן כזה. הריני ממליץ מאד ללמוד זאת, כל עוד צעירים אתם. לא תצטערו על כך – ואף ייתכן, שהדבר יהיה לתועלת.

ו

בערב כזה אנו לא רק שרים, שותים ומקשיבים לשיקשוק חרבות, אלא גם עושים סיכומים. אני מוסר להם על כך מה שנתהווה בעולם במשך שנתיים ואז הגפרור שהם הטילו בדלק הטחוב הציוני. בשמם מוסר דו"ח הד"ר ה.; את תפקידו קשה להגדיר – משהו מעין מאחורי הקלעים, הן בשביל ה"חשמונאי" והן בשביל “תרומפלדור”, שעליו נייחד את הדיבור בפעם אחרת. אחד ממתנגדי בריגה אמר לי: " לה, יש אופי לא נעים; הוא דוחה אנשים יותר משהוא מושך אותם". אותו דבר עצמו אומרים גם על חבר אחר שלנו, אף הוא מי שהיה קורפואנט, הנמצא עתה בארץ־ישראל. ייתכן, מפני שבריגה יש גם “חשמונאי” וגם “תרומפלדור” – ובתל־אביב מנצחים אנו בבחירות את המפלגות המושרשות והעשירות ביותר. – תוכן הדו"חות אינו נושא הרשימה הנוכחית. הנה תכנם בקצרה: לפני שנתיים התחלנו לבשל דייסה – ומשהו יצא מזה; כעת אנו מתחילים לבשל דוד שני – ונראה.

פורסם בעתון “הירדן” ביום 21.11.1934

ויכוח שקט על שביתות בארץ־ישראל קשה הוא מאד, משום ששוררת נטיה לראות בשביתה מין “דבר שבקדושה”, וב"הפרת שביתה" – מין חטא לאלהים ובני־אדם. צריך, איפוא, קודם־כל, להזכיר לקוראים, שזה מזמן אין כאן לא קדושה ולא חטא.

יחס סנטימנטאלי טהור זה לשביתות נוצר לפני הרבה, הרבה שנים, ברבע הראשון והשני של המאה התשע־עשרה (ובמזרח אירופה מאוחר הרבה יותר), ואז היה יחס זה צודק בהחלט. חייו של הפועל השכיר היו אז רעים מאד, הוא היה העני שבעניים, המדינה והחוק לא זה בלבד שהיו מנצלים אותו, אלא על־פי־רוב היו נגדו ועל צד מנצליו. האמצעי היחידי שלו להגן על עצמו נגד הניצול הבלתי־אנושי, להשיג עוד פרוסת־לחם בשביל ילדיו ועוד שעה חפשית בשביל כוחותיו המידלדלים – היה שמו “שביתה”. טבעי הוא הדבר, שבימים ההם היתה השביתה דבר קדוש בעיניו של כל אדם ישר, הפרת שביתה כזו – פשע מכוער. השקפה נכונה בהחלט – בימים ההם.

אולם כיום נשתנה מצב זה במידה מרובה בכל הארצות התרבותיות. בתקופה נורמאלית, כשאין משבר מיוחד, רחוק הוא הפועל השכיר מלהיות ה"עני שבעניים"; הוא חי חיים מרווחים ובטוחים יותר מהרבה חלקים אחרים של החברה – מחנוונים זעירים, מבעלי־מלאכה זעירים ומכל מיני “אנשי־אויר”. האינטרסים שלו מוגנים על ידי המדינה במידה, ששום מעמד אחר לא זכה לה. כשהוא נעשה חולה, או כשקורה לו, חלילה, איזה אסון בשעת העבודה, עוזרים לו; שאר העניים, שאינם פועלים שכירים, צריכים בעצמם למצוא להם עזרה במקרים כאלה. בשנות־השובע הטובות של השגשוג האמריקני היה הפועל משתכר יותר מעורך־דין או רופא, למשל, בעשר השנים הראשונות של עבודתם. העובדה, שבכל הארצות התרבותיות הם אף־על־פי־כן טובים מחיי אביונים "זעיר־אישורה בעובדה השניה: בכוחן ועשירותן של אגודותיהן המקצועיות ומוסדותיהן השונים.

העובדה, שבתקופה של משבר – חייו של הפועל בארצות התרבותיות הם אף על פי כן טובים מחיי אביונים “זעיר בורגניים” אחרים, היא עובדה ידועה כל־כך, שמיותר הוא לדבר עליה. כמה שלא תהא קטנה התמיכה, שמקבלים הפועלים מחוסרי־העבודה, הרי “הבורגנים הזעירים” מחוסרי הפרנסה אינם מקבלים גם אותה.

כאן יש להטעים גם את חשיבותו של הכוח הפוליטי. בכל מקום שיש פארלאמנט מצויה א מפלגת־פועלים חזקה. לעתים קרובות היתה מפלגה זו בארצות הרבה המפלגה החזקה ביותר.

משום כך מטעה מאוד אם נסתכל בחזיון השביתה באותה מידה של סנטימנטאליוּת, שבה היו נוהגים להסתכל בחזיון זה לפני שלושים או חמישים שנה. גם כיום אין מעמד־הפועלים מעמד של עשירים, אולם אין הוא מהווה אלא את אחד מן המעמדות העניים של החברה, שמצבו טוב בהרבה ממצבם של כמה מעמדות, שהם קרובים לו בסולם הסוציאלי. כשמעמד־הפועלים נלחם על זכויותיו, יש לראות בזה חזיון נורמאלי, לעתים קרובות חזיון צודק מאוד, אולם שטות היא לחשוב, שבמלחמה זו צפונה קדושה במידה מרובה יותר ממידת הקדושה הצפונה במלחמתם של החנוונים, שדורשים את הוזלת הרשיונות למסחר. אפשר להסתכל במנוחה בכל מקרה של שביתה, לנתח את המצב ולהחליט: שביתה זו- צודקת, ושביתה זו – לא.

ב

בארץ־ישראל כל שביתה אינה צודקת, זולת במקרים יוצאים מן הכלל. “צודקת” או “בלתי־צודקת” לא כלפי נותן־העבודה או העובד, אלא כלפי מפעל הבניין הציוני.

אמת הדבר, שבארץ־ישראל כמעט אינה קיימת כל תחיקה להגנת העובדים, אולם ידוע לכל, שהחברה העברית החדשה לא המתינה ליצירת חוקי־עבודה, כדי לקיים תנאי־עבודה אנושיים לפועליה, ומה שלא הבינה החברה העברית בעצמה, דבר זה ביארו לה הפועלים עצמם בעזרת דרישותיהם ובאמצעות תעמולתם. ודבר זה יש לציין כזכותן הגדולה של מפלגות־הפועלים בארץ (אני משתמש בלשון רבים, משום שבשנים שעברו היו בארץ מפלגות־פועלים שונות בעלות תכניות שונות). אולם כיום נמנה הפועל העברי השכיר בארץ עם הפועלים השכירים האמידים ביותר שבעולם, ואפשר זהו אף הפועל השכיר העשיר ביותר שבעולם.

אולם המשק העברי בארץ עדיין רחוק הוא מלהיות משק “אמיד”. רק תפוחי־הזהב מוגנים הם מפני ההתחרות מצדן של ארצות אחרות על ידי איכותן המצויינת. כל שאר הענפים, הן של המשק העירוני והן של המשק החקלאי יצטרכו עוד להילחם במשך תקופה ממושכת עד שיעמדו איתן על רגליהם. מבול־זהב, הזורם מכל העברים לארץ־ישראל, הוא חזיון נעים מאוד. אולם את המצב אין הוא משנה במאומה. המשק הוא מבוסס בשעה שיש לו קונים מרובים ולא כסף רב. ההתגברות העצומה של בניין הבתים אין פירושה הקמת משק. השאלה העיקרית היא מה תהא פרנסתם של אותם בני־האדם שעתידים לדור בבתים ההולכים ונבנים.

המשק שלנו בארץ־ישראל הוא דבר “עדין”. “עדין” באותו המובן, שאֵם נוהגת להשתמש בו, כשהיא הוגה בילד רך. אנו נצטרך לגדלו ולטפחו מתוך יסורים הרבה, וקודם־כל צריך לדאוג להקטנתן של הוצאות היצור של משקנו, אחרת עלול הוא לסבול במידה איומה מהתחרות זרה, אפילו בשעה שהממשלה תסכים לנהל פוליטיקה של מכסי־הגנה – ועל אחת כמה וכמה – אם לא תשנה את שיטתה הנוכחית. אולם מה שחשוב עוד יותר הוא, שמשק רך וצעיר זה תינתן לו האפשרות להתפתח בלא זעזועים פנימיים, זאת אומרת: בלא לוֹקאוּטים ובלא שביתות. הן הלוֹקאוּט והן השביתה מעיקים כאן מאה פעמים יותר מבכל ארץ אחרת, משום שבשאר הארצות סובלת מהם רק התוצרת, וכאן סובלת – העליה ( במידה שמתמעטים המפעלים – מתמעטים אף מקומות־העמידה לעולים חדשים). זאת אומרת, שסובלת האומה, וסובלות התקוות הלאומיות. משום־כך חשוב הוא ביותר לחקור כל שביתה בארץ־ישראל בקפדנות יתרה: כלום צודקת היא השביתה או לא?

כלום יכול המפעל לשלם יותר בלא לסכן על־ידי־כך את ההון היסודי. ובלא לסבול במידה מסוכנת מן ההתחרות של סחורות־חוץ? וכי באמת גרוע הוא מצבם של פועלי־המפעל במידה כזו שאסור להתיר את המשכתו של מצב זה? אם כך הדבר, ובו בזמן אין נותן־העבודה מסכים לבוררות, הרי השביתה היא צודקת. ולמרות מה שבארץ לא אירע עוד שום מקרה, שיבואו ו"יפרו" שביתה כלכלית טהורה רק מסיבה זו, שאין היא צודקת מבחינה כלכלית, ולמרות מה שאיני יועץ אף לאחד (מתוך רצון של שמירה על שלום־בית) לבוא ולתפוס את מקומות־העבודה של בני־אדם, העורכים שביתה שאינה צודקת במובן הכלכלי, הרי במובן תיאורטי אין בהפרת שביתה כזו שום עוול ושום חטא.

ג

השיטה הטובה ביותר להבחין בין שביתה צודקת ולבין שביתה שאינה צודקת היא הבוררות. אחת מוועידות הצה"ר קיבלה החלטה, שבארץ־ישראל יש להקים מוסד קבוע בלתי־מפלגתי ו"על מפלגתי" של בוררים חברתיים, ושלאחר יצירתו של מוסד זה יש להכריז על השביתה ועל הלוקאוט כעל פשעים לאומיים.

מתוך קשיים רבים ובאיטיות גדולה סלל רעיון זה את דרכו לתוך החברה הציונית, אולם סוף־סוף חדר לתוכה. כיום מדבר כמעט כל הישוב על"בוררות לאומית", כיום כבר מבינים, שפתרון זה אינו רק הטוב ביותר, אלא הפתרון היחידי לבירורם של סכסוכים, שמתרחשים בין נותן העבודה ומקבלה, ולא רק של סכסוכים, אלא אף של כמה בעיות קשות אחרות כשאלת לשכת־העבודה, למשל. כיום אין אף אדם, שירצה לסמוך על יושרו של השני. לשֹמאליים יש לשכת־עבודה משלהם, ולפועלים הלאומיים לשכת־עבודה משלהם. אולם מוסד עליון של בוררות מסוגל להקים לשכות ניטראליות, שהכלי והו בטוחים בהן.

אפשר יימצאו כמה נותני־עבודה שיתנגדו לבוררות הלאומית המחייבת. אומרים לי, שודאי יימצאו כאלה, וביחוד בין האיכרים, שיתנגדו בתוקף להסכם כזה. אפשר. אולם במקרה זה, כשחלק מנותני־העבודה יתנגד לדרישה זו, בשעה שהפועלים יודו בה, ייחתם ההסכם עם החלק הטוב של נותני־העבודה, והחלק השני, הגרוע, יישאר מבודד. האשמה תחול עליו, ופרצופו של החיזיון, ששמו, “שביתה”, יקבל באותה שעה דמות מוסרית אחרת. אולם בטוח אני, שפתרונה של שאלה זו נתון בידיהם של הפועלים, ה"שמאליים" דווקה, משום בהסתדרות־העובדים הלאומית תומכת מיום היווסדה בפרינציפ יון של הבוררות. בשעה שה"שמאליים" יוותרו על “קדושתה” של השביתה ויודו בלא שום כוונות נסתרות ובלא שום השתמטות ב"קדושתה" של הבוררות הלאומית, הרי אין ספק ש־90 אחוזים מנותני־העבודה יסכימו לפרינציפ יון זה, ובתוכם גם הרוב הגדול של האיכרים. אולם עד שנגיע להסכם כללי זה קיימת השאלה: כצד על הפועל בעל ההכרה הלאומית להתיחס לשביתה? מה עליו לעשות במקרה שבמפעל מסויים, שבו מצוי מיעוט של פועלים לאומיים, מחליט הרוב במורכב מ"שמאליים" על שביתה?

איני מתכוון כאן, וגם אסור לי לתת עצות, אולם מנקודת־הראות הציונית ברור הדבר. קודם־כל צריך מיעוט זה לפנות אל הרוב ולומר להם, שקודם שאתם מתחילים בשביתה, עליכם לדרוש מבעל־המפעל, שיסכים לבוררות, בוררות של אנשים פרטיים, מאחר שהבוררות הלאומית עדיין לא נוצרה. במקרה שבעל־המפעל דוחה דרישה זו, יש להסיק, שאינו צודק ושהצדק עם הפועלים, ומותר להתחיל בשביתה. אולם בשעה שהפועלים מסרבים למסור את הסכסוך לבוררות, יש למיעוט זכות להחליט על דעת עצמו, אם השביתה שעומדת לפרץ היא צודקת או לא. כשהשביתה היא בלתי־צודקת רשאי המיעוט להמשיך במנוחה את עבודתו ולמלא את מקומם של השובתים. כאן היא סכנה לשלום־הבית אפילו במקרה כזה, אולם המשכת העבודה ואי־השתתפות בשביתה, בשעה שהשביתה נחשבת לבלתי־צודקת, לא רק שאינה חטא ציוני, אלא זו היא מצווה ברורה של ההכרה הציונית.

בשעה שמעוניינים להימנע ממקרים כאלה וחושבים, שאין להרשות שבמפעל אחד ישבות חלק מן הפועלים והשאר יעבדו – נשארת רק עצה אחת: לכרות קודם כריתתו של ההסכם הגדול על הבוררות הכללית הסכם אחר בין שני הכיוונים הללו בתוך ציבור־הפועלים. לפי הסכם זה אסור יהיה במקום שיימצא מיעוט כזה להכריז שביתה בכלל עד שיוזמן נותן־העבודה לבוררות.

כיום מבקשים צורות שונות של “מוֹדוּסויואֶנדי”; סבורני שאת ה"מוֹדוּס ויואֶנדי" בשטח החברתי יש לבקש בכיווּן זה. מפני שדרישתו של הפועל הלאומי היא הצודקת, ואיני רואה כל נימוקים, שבעזרתם אפשר לסתור אותה.