ליהושע כהן ז"ל
חלוץ, לוחם ומחנך,
שנושאי ספר זה היו
קרובים ללבו ולמעשיו

שתיים הן התכונות אשר חברו לחכמת המעשה ומלאכת ההתקנה של אמות המים בעת העתיקה. האחת היא ניצול מירבי של השגי הטכנולוגיה העתיקה. הצורך להעביר מים מן המקור המרוחק אל העיר, לרוב דרך אזורים הרריים ומבותרים, חִייב פעילות מסובכת למדי של מדידה, תכנון ופילוס, בניית גשרים וקמרונות ושימוש בטיח אטים ומיוחד. אין תימה כי דווקא בתקופה הרומית, שבה הגיעה דרגת ההנדסה האזרחית לשיא, התפתחה אומנות הספקת המים והתקנת האמות לעין ערוך מאשר לפנים, ואף פותחו אמצעי מדידה ופילוס שלא נודעו קודם לכן. ההשגים ההנדסיים אפשרו השגה של מה שקודם לכן לא נראה בגדר האפשר, והשגים אלה נפוצו לא רק מפי אומן לתלמידו, אלא גם בעזרת ספרות מקצועית. מבחינה זו חקירת אמות המים חורגת על כן מן התחום המוגדר של ענייני המים אלא היא במידה רבה חקירה של ההיסטוריה של הטכנולוגיה ושל תרבות החומר של התקופה.

אבל אימוץ הטכנולוגיה, אשר בעיקרה יובאה לארץ מאיטליה, לא היה בו כדי להספיק. חשיבות עצומה נודעה להכרות האינטימית של פני השטח ושל טבעו. אל המהנדס הצטרפו התושבים בני המקום; אלה שידעו על קיומם של המעיינות ואשר הכירו את טבע הארץ, שנהירים היו להם דרכי זרימת השטפונות וטיבם של הסלעים בהם חצבו את האמות ואת בורות המים. בזאת לא היה ייחוד לתקופה הרומית על פני התקופות האחרות, בני הארץ ויושביה ירשו מידע זה מדור לדור.

לא יפלא על כן כי גם החקירה והמעקב אחרי האמות העתיקות לא החלו דווקא בחוגי החוקרים המלומדים. קודם כל נבע המידע מפי האנשים החיים בשטח, ואשר מסתרי הארץ נהירים להם. תושבי הכפרים הערביים הם שהוליכו את החוקרים האירופים הראשונים אל האמות, וכמוהם הקדימו המתיישבים והסיירים היהודים את החוקרים אנשי המקצוע.

ראשית צמיחתו של הספר שלפנינו אף היא מעבודותיהם של סיירים ושל אנשי התיישבות, שקשרם הבלתי אמצעי אל הארץ הביאם בדרך הטבע אל גילוי מערכות המים ונטע בהם את הדחף לחוקרן ולתעדן. כינוס שנערך ביד יצחק בן־צבי לפני שנים אחדות וממנו עלה הכרך שבידנו הוקדש בעיקרו לדיווח על ידע מצטבר שאספו הסוקרים איש איש בסביבתו במשך שנים. ואפילו עורכיו של הספר, אשר כיום הם ארכיאולוגים בעלי שם ועתירי פרסומים עמדו אז בראשית דרכם המקצועית, ואיש איש מהם התמודד מול סודות השטח וחמקמקותן של תעלות המים, שעסק בחקירתן. בראשוניות זו טמון אולי סוד נשמתו היתרה של הספר. מיזוגה ברמה המקצועית הגבוהה, שהעורכים והמחברים חתרו אליה והשיגוה, מקנה לקובץ ערך רב. לא רבים הם החבלים בשטחה של האימפריה הרומית, אשר מפעלי המים תועדו בהם ונחקרו במידה כה רבה של דיוק ופירוט כפי שנעשו הדברים בארץ, וספר אמות המים תורם לכך תרומה גדולה.

חזותו ואופיו המדעיים של הספר אינם מסתירים את מידת החיוניות והקרבה של הנושא. הקוראים, בין אם חובבים או אנשי מקצוע, כאילו מוּבלים בשבילי הארץ אל המקורות הגלויים או הנסתרים של מימיה. כמו פוגשים את איכריה החרדים מן היובש וסכנת הבצורת; חוזים במצביאי המבצרים המתחכמים לאגור מים רבים בבורותיהם ‘כאילו הם יושבים על מי מעינות’ (כך מתאר יוסף בן מתתיהו את עושר מימי מצדה) ונוכחים במועצות המהנדסים ופרנסי הערים כיצד להשפיע על העיר שפע מים טריים וזורמים, אל הבורות והבתים ואל המזרקות הציבוריות ואל בתי המרחץ. המחברים והעורכים השכילו להביא בפנינו את המידע הארכיאולוגי ואת המקורות הכתובים ואת חכמת המעשה ההנדסית, ולהאיר את התמודדות האדם מול קשיי הארץ הצמאה.

פרופ' יורם צפריר

ראשיתו של ספר זה ביוזמתם של חוקרים, רובם מאנשי ההתיישבות העובדת, שערכו לפני כעשר שנים כנס חוקרים על אמות המים הקדומות בארץ ישראל. יד יצחק בן־צבי עודד את היוזמה ונתן את חסותו לכנס שהתקיים ב’צריף הנשיא' בירושלים בב’–ג' בחשוון תש"ם (24–25 באוקטובר 1979).

לקראת הכנס עלתה המחשבה להכין קובץ מאמרים, אך מחמת קוצר הזמן הסתפקנו אז בקובץ מצומצם של תקצירי ההרצאות, שיצא במהדורה משוכפלת מטעם יד יצחק בן־צבי. מייד בתום הכנס, בעידודו ובברכתו של מנהל ה’יד' דאז, מר יהודה בן־פורת, ניגשנו להכנתו של ספר זה.

המטרה שהצבנו לעצמנו היתה לרכז את מירב החומר הקשור למפעלי המים הקדומים בארץ ישראל מימי בית שני ואילך, תוך עידוד החוקרים השונים העוסקים בתחום זה לסכם את מחקריהם ולפרסמם בקובץ. מספרם הרב של המאמרים יש בו כדי להעיד על התנופה לה זכה המחקר בתחום הנדון בשנים האחרונות. רובו של החומר המתפרסם כאן הינו חדש ורואה אור לראשונה; ומאמרים אחדים שכבר פורסמו בעבר, הורחבו ועודכנו בידי מחבריהם לצורך פרסומם הנוכחי.

כאמור, תחמנו עצמנו לתקופה המתחילה בימי בית שני, משום שבה התפתחו בארץ מפעלי המים המבוססים על אמות, שהובילו מים ממרחקים אל ערים, מבצרים ושדות שלחין. מפעלי המים של תקופת בית ראשון שונים באופיים ומהווים נושא לדיון נפרד. לספר שני חלקים: החלק הראשון כולל מאמרי מבוא, הפורשים את היריעה ונותנים רקע נרחב יותר להיבטים שונים הנוגעים לכלל האמות הקדומות. בחלק השני מובא תיאורן של האמות השונות. חלק זה ערוך בסדר גיאוגראפי, מן הצפון לדרום. כלולות בו אמות מים עירוניות, שהובילו מי מעיינות במשך כל ימות השנה ליישובים רבי אוכלוסין. באמות אלה מתגלים מיטב השכלולים הטכנולוגיים וההנדסיים. הערים הנדונות הן: עכו, צפורי, דור, קיסריה, טבריה, סוסיתא, שומרון, ירושלים, אמאוס ובית גוברין. בקבוצה זו ניתן לכלול גם את אמות המים לארמונות מימי מלכי החשמונאים והורדוס ביריחו. מערכת הובלת המים במרחצאות החמים של חמת גדר מייצגת את ההישגים אליהם הגיעו מהנדסי המים בתקופה הרומית־ביזאנטית.

אמות המים למבצרי המדבר – אלכסנדריון, דוק, קיפרוס, הורקניה ומצדה מהוות קבוצה לעצמה. בורות המים שנחצבו בצלעות התלולות של הגבעות עליהן הוקמו המבצרים, מהווים חלק בלתי נפרד של מערכות אלה. מהבורות העלו את המים אל הפסגות, שבהן היו מבני המבצרים, באמצעות אדם או בהמה. הקמתן ואחזקתן של אמות אלה (מלבד האמה לקיפרוס) הציבו בעיות שונות מאלה שהציבו האמות העירוניות מאחר שהן נועדו לקלוט מי גשמים היורדים במדבר בצמצום ובמשך פרקי זמן קצרים בלבד.

גם כפרים חוות ויישובים קטנים יותר, כגון כפר חנניה שבגליל, קומראן, עין בוקק ומנזר חריטון שבמדבר יהודה נהנו ממתקני מים משוכללים, המשלבים אמות, בריכות ובורות. מאמרים אחדים מתארים את הספקת המים לשדות וגני שלחין באזורים מדבריים: מנזר מארטיריוס שבמעלה אדומים, נווה קדש ברנע בגבול סיני והנגב. מערכות השקייה אלה הגיעו לשיא שכלולן בחקלאות הנגב, ולהן ייחדנו מאמר בפני עצמו.

קהל היעד שעמד לנגד עינינו בבואנו לערוך את החומר, כולל הן את החוקרים, אנשי הקהילה המדעית, והן את הציבור הגדל והולך של שוחרי ידיעת הארץ, המתעניינים בתולדותיה ובשרידי עברה. אנו תקווה, כי אלה כאלה יעשו שימוש בספר זה ויראו בו מענה הולם לחסר שהורגש עד כה בפרסום מקיף, ממצה ועדכני בנושא הנדון.

עבודת הכנת הספר ועריכתו התארכה מעבר למצופה ונמשכה זמן רב, מכיוון שנעשתה בעיקר בהתנדבות, בצד עיסוקיהם האחרים של העורכים; וכאן המקום להתנצל בפני הכותבים ובפני רבים שציפו לספר ונאלצו להתאזר בסבלנות.

סיועם הרב ועידודם של אנשי יד יצחק בן־צבי איפשרו את השלמת המלאכה והבאתו של הספר לאור. זכות נעימה היא לנו להודות ליהודה בן־פורת ולצבי צמרת, מנהלי יד יצחק בן־צבי בעבר ובהווה, שליוו את עבודתנו מראשית ועד אחרית.

פרופ' יורם צפריר, מורנו ורבנו, שימש כמנחה ויועץ מדעי לעבודת המערכת. נסיונו רב השנים בעריכה מדעית והתמצאותו הרבה בממצאי השטח תרמו תרומה חשובה לאיכותו של ספר זה. תודתנו לו על כל אלה, וכן על היענותו לבקשתנו להקדים פתח דבר לספר.

לתודה מיוחדת ראויים ארז כהן, ששירטט בכשרון רב את מרבית השרטוטים המלווים את דפי הספר, ואברהם פלדות מעצב הספר. לבסוף ייזכרו לטובה ד"ר שלום אילתי, אורית ורטהיים, שלומית משולם וחננאל גולדברג, שעסקו במסירות בהכנת החומר, בהתקנתו ובהבאתו לדפוס.

העורכים

               אתרים שבהם מפעלי מים הנכללים בספר זה

¹

שלבים טכנולוגיים בהתפתחות האמות

מבוא

פרונטינוס, נציב המים הרומי בסוף המאה הראשונה וראשית המאה השנייה לספירה, סקר בגאווה ובסיפוק את מפעלי הספקת המים של רומא והכריז: ‘…את שורת המבנים החיוניים האלה, הנושאים מים כה רבים, השווה אם תרצה לפירמידות הבטלות או לבנייני היוונים שפרסומם רב, אבל מועיל בהם – אין’.² בקריאת תיגר זו המופנה כלפי הדורות הבאים, מעמיד פרונטינוס למשפט את ההישגים בתחום הספקת המים בתקופתו כנגד המפוארים שבהישגי העבר. כשם שהפירמידות מסמלות את תרבות מצרים ומקדשי השיש את תרבות יוון, כך מסמלים מוליכי המים, האקוודוקטים, את התרבות של רומא והאימפריה כולה. אלו ואלו מהווים סמלים לתרבות אנושית בשיא יכולתה. אולם שלא כמו מבני הקבר והפולחן בעבר, האמות בתקופה הרומית היו מבנים חיוניים, רבי שימוש, ועל כך גאוותו של פרונטינוס.

לכאורה, העקרון המונח ביסוד כל אמת מים הינו פשוט למדי. האמה מוגדרת כקו מוביל מים, בנוי או חצוב, שבו זורמים המים מן המקור לנקודת היעד. למרות זאת, נודע השימוש באמה לשם הספקה סדירה של מים רק בשלב מאוחר בהתפתחותה של התרבות האנושית. הגורמים המעכבים היו הקשיים הטכנולוגיים, שהתעוררו בעת התקנת האמה. בכדי שהמים יזרמו בשיפוע נוח נדרשים מתקנים מורכבים להכוונתם והובלתם דרך הרים ומעל עמקי נחלים. משום כך נאלץ האדם במשך תקופה ארוכה לשאוב מים בכוח שריריו, בעזרת הדלי והכד. רק בהמשך, תחת לחץ נסיבתי, או כתוצאה מהתרחבות האפשרויות הטכניות, התפתחה אמת המים.

חקר אמות המים מעלה, כי ראשית התפתחותן של האמות, על מרכיביהן השונים, היתה במסופוטמיה וביוון רבתי (כולל החופים המערביים של אסיה הקטנה). באזורים אלה נצטבר ונתגבש במשך תקופה ארוכה הידע הטכנולוגי הבסיסי הנדרש לבניית אמות מים. מהנדסי המים בתקופה הרומית שיכללו שיטות קיימות וקבעו להן דפוסי ייצור ותחזוקה אחידים. בתחום הספקת המים יש לראות את התקופה הרומית כשיא של התפתחות ממושכת והדרגתית, שראשיתה בעת העתיקה.

אמות המים בעת העתיקה

בעמקי הנהרות הגדולים (מסופוטמיה ומצרים) התפתחו מערכות השקייה מתוכננות בקנה מידה גדול, כבסיס לתרבות העירונית.³ תושבי המישור התקינו רשת תעלות, שראשיתן בגדות הנהר; התעלות הוזנו במי הנהר בעזרת מתקנים שונים, החל בדליים ובקילונים וכלה בבורג ארכימדס. המישור השטוח והנהר המבתר אותו מונעים התקנתן של אמות רגילות; אלו ניתנות להתקנה רק בשולי המישור, מקום בו ניתן לנצל את הפרשי הגבהים שבין האזור ההררי לבין השטח המושקה.

עדות קדומה המתארת את המעבר מהשקייה בדליים להשקייה סדירה באמות, מצויה ב’כתובת מארי', שנחקקה במצבת יחדונלים מלך מארי במאה הי"ח לפני הספירה. בכתובת נמנים מפעליו של המלך, והראשון שבהם: ‘בארץ המושב מנוחה הושבתי. התעלות פתחתי, דלי בארצי הסרתי…’.⁴ במלים ספורות אלו בא לידי מיצוי התהליך כולו. מארי השוכנת באזור הפרת התיכון, נהנתה ממעיינות שנבעו בהרים הסמוכים לה והזינו ככל הנראה את התעלות הנזכרות בכתובת.

ביטוי ממשי ועדות מרשימה לידע ההידראולי שנאגר בעמקי הנהרות, הן המערכות להספקת מים שנבנו באימפריה הניאו אשורית באלף הראשון לפני הספירה.

תבליט אשורי מארמון נינווה מתאר גן מושקה באמצעות אמה, ראשית המאה השביעית לפני הספירה

אמות מים באימפריה האשורית

יותר מכל מלך אשורי אחר, הצטיין סנחריב (704–681 לפני הספירה) בפעולות בנייה נרחבות ובעניין שגילה בבעיות טכניות מסוימות.⁵ בין מפעלי הבנייה של מלך זה היו אמות המים, שנועדו להשקות את גני הארמון. על כך מעיד סנחריב בכתובותיו: ‘להשבחת בוסתני, חצבתי והובלתי תעלה למישור סביב נינווה’.⁶ תעלה מעין זו הבנויה על גבי קשתות, מתוארת בתבליטים האשוריים שנתגלו בנינווה הבירה (איור 1).

אמת המים של נינווה. מיקומה של נינווה, במישור למרגלות ההרים, איפשר ניצול של הפרשי גבהים לשם בניית אמות מים. מערכת הספקת המים לנינווה, היטתה את מימי אחד מיובליו השופעים של החידקל לכיוון העיר. במערכת זו משולבים כמה מרכיבים:

סכר – שרידים של מרכיב חיוני זה נמצאו שקועים בתוך הנהר. הסכר נועד להטות חלק ממי הנהר אל פי האמה. האמה – אורכה הכללי היה 55 ק"מ, ונשמר בה שיפוע ממוצע של 1:80 – הישג ראוי לציון. בכתובת הקדשה שנחרתה על גבי סלע בפיתחת האמה, נאמר: ‘שפע מים העברתי מתוך הר טאש… עם אבנים ציפיתי תעלה ו"תעלת סנחריב" קראתי לה’.⁷

גשר קשתות – בחפירה הארכיאולוגית נחשף גשר קשתות ענקי. אורכו הכללי היה 300 מ' וגובהו כ־10 מ' מעל לפני הנחל הזורם בין הקשתות. המים זרמו בתעלה רחבה מאוד (12 מ'), בעלת דפנות בגובה 1.6 מ'. שחזור של גשר הקשתות עשוי לתת מושג כיצד היה נראה במציאות (איור 2).⁸

שחזור הגשר באמת המים של נינווה, ראשית המאה השביעית לפני הספירה

במפעל המים של נינווה נעשה, אפוא, שימוש במרכיבים העיקריים של הנדסת אמות המים – סכר, אמה בנויה על גבי הקרקע ואמה הנישאת על גבי קשתות (אקוודוקט). במפעל מים נוסף מתקופתו של סנחריב – אמת המים של אֶרביל – נעשה שימוש במרכיב נוסף – מנהרת פירים.

אמת המים של אֶרביל. אף זה היה מפעל מלכותי, שנועד לספק מים לארמון המלך האשורי בעיר ארביל. בכתובת הקדשה שנחקקה בפיתחת האמה, נאמר: ‘אני סנחריב מלך אשור חפרתי שלוש “תעלות” בהרי חַאנִי מעל העיר אֶרביל… וגרמתי [למים] להישיר מהלכם’.⁹ סקר וחפירה של שרידי האמה העלו תוצאות מפתיעות, המסבירות את פשר התפארותו של סנחריב על שהצליח להוליך את המים בקו ישר.¹⁰ מסתבר שהאמה עוברת דרך רכס גבעות המתנשא בין מקור המים ובין ארביל, בעזרת מנהרת פירים לא ישרה שאורכה קרוב ל־15 ק"מ. הפירים מקשרים את המנהרה עם פני הקרקע, במרחק קבוע של 40 מ' זה מזה. מנהרת פירים זו היא הקדומה ביותר הידועה לנו, וגילויה מעורר שתי שאלות עיקריות: האחת - טכנית כיצד נחצבה מנהרה באורך כה רב? והשנייה עקרונית, מהיכן שאבו מהנדסי המים של סנחריב את הידע הטכני הנדרש לביצוע מפעל בסדר גודל זה?

חתך סכמתי לאורך ניקבת קאנאת

התשובות לכך קשורות במרכיב אחר של הספקת מים הידוע כיום בשם ‘קאנאת’ (מלה ערבית, הנגזרת מהשורש הפרסי קני – ‘מוביל’). הקאנאת הינו ניקבה אופקית, המאחזת שכבה של מי תהום ומנקזת אותם החוּצה לתעלות השקייה. אופיינית לקאנאת היא שורה של פירים אנכיים, שנועדו לסייע בחציבת הניקבה ואחרי כן לאפשר תחזוקה שוטפת שלה (איור 3).¹¹ הקאנאתים, המשמשים עד היום במרכז אסיה (פרס, אפגניסטן), נפוצו בעולם העתיק בתקופת האימפריה הפרסית (מן המאה החמישית לפני הספירה ואילך).¹² קודמים להם הינם ה’קאנאתים' שנתגלו על ידי האשורים במסעותיהם לממלכת אוררטו, שמצפון לאשור. במסע שערך סרגון, אביו של סנחריב, נגד ממלכת אוררטו, מתאר המלך תרבות השקייה מפותחת למדי: ‘בהתאם לכשרונו הרב, אורסה [המלך האוררטי]… גילה את מוצאי המים. הוא חפר מוביל ראשי שנשא מים זורמים… שפע מים הוא הביא לידי זרימה, כנהר הפרת. חפירים ללא ספור הוא הוביל מפנימו [של ההר], והשקה את השדות’.¹³

לדעת חוקרים מתפרשים הדברים הללו כעדות על ראשיתה של המצאת הקאנאת באוררטו. המצאת הקאנאת בממלכה זו איננה מקרית. הבסיס לידע הטכנולוגי הנדרש לשם התקנת קאנאת, נרכש במכרות הנחושת שנפוצו באזור עוד קודם לכן. (הרעיון של ‘תפישת’ שכבה של מים, דומה ל’תפישת' מירבץ של עפרות מתכת).¹⁴ המלך האשורי סרגון תיאר את מערכות הקאנאתים, ואילו בנו, סנחריב, השתמש בהן לצרכיו, בין השאר במפעל המים של ארביל. דרך האשורים והפרסים הפכה המצאה זו – שיטה טכנולוגית לחציבת מנהרות – לקניין העולם כולו.

מפעלי המים באימפריה האשורית בתקופת סנחריב מהווים שיא בתרבות ההשקייה המסופוטמית וציון דרך בהתפתחות הטכנולוגית של אמות המים. מיקומה של אשור בגבול המישור ועוצמתה בתקופת סנחריב איפשרו את הקמתם של מפעלי מים גדולים ומורכבים. למעשה, מרבית המרכיבים הטכניים של אמות המים באים לידי שימוש כבר בתקופה זו. לא פחות חשוב היה חלקו של המזרח העתיק בהקניית הגיאומטריה ושיטות המדידה לעולם היווני רומי.¹⁵ סימוכין לכך יש בדברי הרודוטוס: ‘…[המצרים] המציאו את ההנדסה, ומשם באה ליוון; ואת אבן השעות, ואת צל המעלות, ואת שנים עשר חלקי היום, למדו היוונים מאת הבבלים’.¹⁶

במעבר מהאימפריה האשורית לאימפריה הפרסית, טמון שינוי היסטורי מכריע – העתקת מרכזי השלטון מעמקי הנהרות (מסופוטמיה ומצרים) למרכזים עירוניים הרריים (שושן, אתונה, אנטיוכיה ורומא).¹⁷ לפיכך, המאמץ שהושקע בעולם העתיק בהשקייה חקלאית, הופנה בעידן הקלאסי להספקת מי שתייה לריכוזי אוכלוסייה עירונית גדלה והולכת ולטיפוח הרווחה שבחיי העיר.

אמות המים בתקופה היוונית הלניסטית

בתקופה היוונית הלניסטית התפתח טיפוס של אמת מים יחיד ומיוחד: קו צינורות, מוסווה תחת סוללת עפר ואבן, או מוטמן במנהרות תת קרקעיות ועובר במסלול הקצר ביותר לעיר.¹⁸ אמות אלו נועדו להספקת מי שתייה לעיר, בניגוד למערכות ההשקייה החקלאית שהתפתחו באשור. תופעה זו – ראשיתה של מערכה שיתופית להספקת מי שתייה – אופיינית לתהליכי העיור ביוון בתקופה הפוסט־ארכאית (החל מן המאה השישית לפני הספירה ואילך). עם התרחבותה של העיר ומעבר השלטון מידי משפחת המלוכה באקרופוליס לידי אזרחי הפוליס, התעורר הביקוש להספקת מים. כוחה הצבאי של העיר נשען על אנשי המעמד הבינוני, שהיווה את מרבית הכוח הלוחם, אשר תבע את זכויותיו: הספקת מים סדירה לכל חלקי העיר.¹⁹

המאמצים שנעשו בכיוון זה, מתבטאים בקיומן של אמות מים עירוניות, בחלקן מרשימות למדי, אך רובן ככולן מוסתרות היטב. המגמה להסוות את אמות המים מתחת לאדמה ולהרחיקן מיד האויב, מקורה בשלבים המוקדמים של ההתפתחות האורבנית ביוון. החל מסוף האלף השני ואילך, התפתחה, לא רק ביוון, התיישבות סביב האקרופוליס, היא מצודת העיר, אליה נמלט העם בשעת סכנה. מאמצים כבירים נעשו על מנת לדאוג להספקת מים סדירה למצודה בעת מצור, אם בחציבת ניקבת גישה אל המעיין המפכה למרגלות התל, ואם בחציבת ניקבה המזרימה את מי המעיין אל תוך העיר.²⁰ תופעה זו מוכרת ביוון, בערים הגדולות כמו מקני, טירינס ואתונה; ובתחומי ארץ ישראל, בגבעון, חצור, מגידו וירושלים.²¹

הדגשת הגורם הבטחוני ושילוב האמה במערכת ההגנה של העיר כפו על מהנדסי המים היוונים את הצורך בהסוואתו של קו האמה. אמנם ניקבה החצובה בסלע האקרופוליס, היישר למעיין המפכה למרגלותיו, ניתנה להסוואה ולהגנה; אולם האמות המאוחרות, המגיעות לעיר ממרחק רב, היו פגיעות ביותר. נראה אפוא, שהיוונים ויורשיהם המשיכו להטמין את אמות המים שלהם בצינורות מכוסים ובמנהרות מתוך שמרנות גרידא.

מכל מקום, המרכיבים החשובים שפותחו במפעלי המים ביוון, הינם הצינור, המנהרה והגיחון.²²

הצינור – מרכיב עתיק, הידוע בתקופות קדומות במצרים ובכרתים בתרבות המנואית, בעיקר כצינורות שופכין.²³  

בתקופת יוון ורומי היה השימוש בצינור נפוץ למדי. על כך ניתן ללמוד מדבריו של פליניוס: 'הדרך הטובה ביותר להובלת מים מן המעיין היא באמצעות צינורות חרס (שתי אצבעות עוביים [=כ־6 ס"מ], המורכבים אחד בשני, כך שהעליון מותאם לתחתון ו[במקום החיבור] נמרח סיד חי מרוכך בשמן…²⁴

אמת המים של סמוס, חתך לרוחב המנהרה, ראשית המאה הששית לפני הספירה

המנהרה – מרכיב זה דורש ידע טכנולוגי מפותח, שהגיע ליוונים מן המזרח. המנהרה החצובה בקו ישר (כפי שנראה להלן בסמוס), תלויה בשיטות מדידה מתקדמות, שאותן הנחילו המצרים והבבלים ליוונים, ואילו המנהרה המפותלת (כפי שנראה להלן באתונה ובאולינתוס) נחצבה בשיטת הקאנאת, בדומה למערכת המים של ארביל (ראה לעיל).

הגיחון – תרומתה של תרבות יוון לטכנולוגיה של הספקת המים היתה הגיחון. הופעתו הראשונה בתחום הספקת המים היתה באסיה הקטנה במאה השלישית לפני הספירה.²⁵ מיתקן הגיחון העשוי צנרת, משתלב בטיפוס האמה המקובל בתקופה היוונית הלניסטית. זהו אמצעי להתגבר על מכשולים טופוגראפיים על מנת לספק מים לעיר בקו הקצר ביותר. עם זאת, מתעוררות במתקני הגיחון בעיות חמורות של לחצי עמודת המים בתחתית המיתקן. השיטות הטכנולוגיות שננקטו לפתרון בעיה זו מייחדות את אמות הגיחון שנבנו בעיקרן בתקופה ההלניסטית.

מן המקורות ההיסטוריים בתקופה היוונית הלניסטית ידוע מעט מאוד בכל הנוגע לתחום הספקת המים. הדוגמאות שלהלן, מחפירות ארכיאולוגיות שונות, משלימות את החסר ומייצגות את השימוש במרכיבים הטכנולוגיים השונים במערכות הספקת המים בתקופה זו.

סמוס. מערכת הספקת המים באי השוכן מול חופי אסיה הקטנה, נועדה לספק מי שתייה לעיר סמוס בראשית המאה השישית לפני הספירה.²⁶ לשם כך נחצבה מנהרה, שתוארה על ידי הרודוטוס במלים אלו:

דרך הר גבוה מאה וחמישים קנה [כ־270 מ'], דרך בו חצבו, בהתחילם ממטה ניקבה בעלת שני מוצאות; אורך הניקבה שבעה ריסים [כ־1000 מ'], קומתה ורוחבה כל אחד כשמונה רגל. לאורך כל הניקבה הזאת חצובה תעלה אחרת בעומק עשרים אמה ורוחב שלוש רגלים, דרך זה המים באים ממעיין גדול נמשכים ועוברים בצינורות אל העיר. בנאי הניקבה הזאת היה אֶאופְלינוס בן נאוֹסטרוֹפוֹס ממֶגָרָה.²⁷

אאופלינוס איש מֶגָרָה נחשב בצדק כמהנדס המים הראשון בהיסטוריה.²⁸ תיאורו של הרודוטוס מהימן ביותר. במנהרה שחצבו בני סמוס, ניתן להלך בקלות יחסית, שכן המים עצמם הוזרמו בצינורות חרס, אשר הונחו בתעלה במרכז המנהרה (איור 4).

אתונה. במערכת הספקת המים לעיר מן המאה השישית לפני הספירה הותקנה מנהרת פירים מהטיפוס של אֶרביל. שורה בת 60 פירים מציינת את קו האמה (המרחק בין הפירים 45 מ').²⁹ למעשה, חלק מהפירים היו בתחילה בארות, ורק בשלב מאוחר יותר קישרו ביניהם.³⁰ מערכת מים זו מדגימה את ההשפעה הטכנולוגית שהיתה למזרח על אמות המים הקדומות ביוון.

אמת המים של אולינתוס, קטע מצינור החרס של האמה כפי שנמצא בחפירה, המאה החמישית לפני הספירה

אולינתוס, שחזור של מזרקת מים עירונית, המאה החמישית לפני הספירה

אולינתוס. החפירה באולינתוס, בצפון יוון, חשפה עיר שלמה מהמאה החמישית לפני הספירה, על שדרותיה ורחובותיה, בתכנון אורתוגונלי משוכלל. מפעל המים באולינתוס מהווה חלק מהתכנון העירוני ומעיד על דאגתם של אזרחי העיר לרווחה החומרית ולהנאה האסתטית כאחד.³¹ האמה עצמה מייצגת את טיפוס האמה ביוון על פי הגדרתו המדויקת. צינור החרס בו זרמו המים, הוסתר למלוא אורכו (17 ק"מ); בחלקו היה מכוסה עפר ואבן, ובחלקו הוטמן בתוך מנהרה חצובה (איור 5). עם הגיעו לעיר התפצל הצינור למערכת של צינורות תת קרקעיים, אשר עברה תחת בתי העיר וסיפקה מים למזרקות ציבוריות (איור 6) ובתים פרטיים. הספקת מים סדירה לבתיהם של אזרחי העיר מציינת את הרווחה ששררה בתקופה הקלאסית וההלניסטית, העולה אף על זו שהיתה בתקופה הרומית.

אמת המים של פרגמון, חתך לאורך חוליות האבן כפי שנמצאו באתר, המאה השנייה לפני הספירה

פרגמון. במפעל המים של העיר מהמאה השנייה לפני הספירה הותקן הגיחון הגדול ביותר הידוע עד כה. התקנת הגיחון מהווה הישג טכנולוגי, ולצד יצירות האמנות שנוצרו בעיר זו, הוא מבטא את תפארתה של פרגמון בתקופה זו. מיתקן הגיחון נועד להעלות את מֵי האמה לעיר העליונה, המתנשאת לגובה של כ־200 מ' מעל לסביבתה. בשל כך נוצר בתחתית הגיחון לחץ של 20 אטמוספירות. הפתרון לכך היה כפול:

א. צנרת הגיחון היתה עשויה ברונזה (המתכת נאספה והותכה מחדש בתקופה הרומית, עת יצא הגיחון מכלל שימוש).

ב. נקודות החיבור של חוליות הברונזה חוזקו על ידי חוליות אבן (איור 7).³² מפעל יומרני זה העלה מים אל האקרופוליס בפעם הראשונה והאחרונה בתולדות העיר (האקוודוקט הרומי שימש במשך תקופה ארוכה יותר, אך הוביל מים אל העיר התחתונה בלבד).³³

מגנסיה שעל נהר סיפילוס. עניין נוסף קיים בבחינתו של מיתקן גיחון קונבנציונאלי מעין זה אשר שימש את אנשי מגנסיה להספקת מים למבצר שנבנה בסמוך לעיר בתקופה ההלניסטית. המבצר בנוי על כיפה מבודדת שגובהה כ־30 מ', והיא מחוברת אל שלוחת הרים גבוהה על ידי אוכף צר. המים למבצר הוזרמו דרך צינורות חרס, שנקבעו בתוך חוליות אבן (איור 8). קו המים כולו מכוסה ונתמך על ידי סוללה, שנשפכה לאורך האוכף עד לפסגת המבצר.³⁴ מיתקן זה מזכיר את הגיחון שנבנה כפי הנראה על ידי אלכסנדר ינאי במסגרת מאמציו לספק מים למבצר הקרוי על שמו בקרן סרטבה.³⁵

אמת המים של מגנסיה, חוליית אבן לחיזוק צינור החרס של האמה, המאה השנייה לפני הספירה

התקנת גיחונים ושילובם במערכות הספקת המים מאפיינת את מישטר המלוכה ההלניסטי, מסיציליה במערב ועד אסיה הקטנה במזרח.³⁶ תפוצתו של מיתקן זה הצטמצמה מאוד בתקופה הרומית, תקופה שבה שיקולים מעשיים, כגון עלות המפעל או אפשרויות התחזוקה, קבעו יותר מכל (להלן).

הדוגמאות שהובאו לעיל, מוכיחות בעליל עד כמה גדול היה המאמץ שהושקע על מנת לספק מים זורמים לאזרחי העיר היוונית. לעובדה זו יש סימוכין במקורות שונים. הרופאים היוונים קבעו בכתביהם, כי המים הכרחיים לבריאות הגוף, הן לשתייה והן לרחצה.³⁷ בתיאורים אמנותיים של חיי היום־יום נראה, כי היוונים נהגו להתרחץ מעשה שגרה (איור 9); ובערים, כגון אולינתוס ופריינה, הגיעו המים עד לבתיהם של תושבי העיר.

נשים יווניות רוחצות תחת קלוחי מים, תיאור על כד יווני, המאה השישית לפני הספירה

בעיר היוונית קלאסית התפתחו שני סוגי מבנים הקשורים בהספקת המים – בתי המרחץ ומזרקות הרחוב. מבנים אלה היו לחלק בלתי נפרד מן הנוף הארכיטקטוני של העיר היוונית רומית. בתי המרחץ (הבַּלַנֶאָה) נכנסו לשימוש ביוון החל מן המאה החמישית לפני הספירה, הן לשימושם הפרטי של עשירי העיר והן לשימוש הציבור בתשלום. בתי מרחץ אלה ניזונו מזרימה שוטפת של מים דרך מערכת צינורות חרס שעברה תחת רחובות העיר.³⁸

מזרקת הרחוב (הנימפיאון) היתה אחד מסימניה המובהקים של העיר היוונית רומית.³⁹ מבני הנימפיאון שילבו את יופיה של האדריכלות הקלאסית יחד עם תועלתם של המים והמולת המיפגש החברתי הסובבת אותם.

סיכום

הסקירה ההיסטורית של השלבים הטכנולוגיים בהתפתחות האמות לפני התקופה הרומית מעלה מסקנות אחדות:

א. מבחינה טכנולוגית מתברר, כי עד לתקופה ההלניסטית באו לידי ביטוי כל המרכיבים העיקריים המשמשים בבניית אמות המים. האמה הבנויה על הקרקע, האקוודוקט בעל הקשתות ומנהרת הפירים המפותלת פותחו באשור כבר במאה השביעית לפני הספירה. ניקבת המים התפתחה באזורי יוון וארץ ישראל בתקופות קדומות, ואילו המנהרה ישרת המסלול, צינור החרס והגיחון פותחו בתקופה היוונית הלניסטית.

ב. כמו כן מתברר, כי התפתחותם של מפעלי מים בקנה מידה גדול קשורה לתרבות ההשקייה במסופוטמיה. מפעלי המים של אשור מייצגים שיא של תרבות ממושכת, ולאחריו באה ירידה תלולה, בעקבות העתקת מרכזי התרבות מעמקי הנהרות לפרס ויוון. בתקופת יוון הקלאסית קשורה התפתחות האמות בהספקת מֵי שתייה לאוכלוסייה עירונית ולתרבות העיר בכללותה.

ג. מבחינה חברתית מתברר, כי פיתוח אמות המים קשור עם מישטר מרכזי חזק (כמו מישטר המלוכה באשור, או בעולם ההלניסטי), או תלוי בקיומו של מישטר חברתי המאפשר התארגנות ציבורית (כמו בחיי הפוליס ביוון). רק מישטרים כאלה הצליחו לרכז די משאבים לפיתוחם של מפעלי מים, דבר המעיד על האתגר הטכני שבהקמתם.

ד. בתחום הספקת המים, כבתחומים רבים אחרים, מהווה תרבות יוון חוליה מקשרת בין המזרח העתיק לבין האימפריה הרומית. מחד גיסא, מפעלים מהסוג של סמוס ואתונה לא יכולים היו להיעשות ללא הידע הטכנולוגי שבא מן המזרח, כולל ידע במדידות שטח וחישובי גבהים. מאידך גיסא, התרומה היוונית הלניסטית בתחום הספקת המים, כבתחומים אחרים, היתה יצירת נוסחות קבועות על בסיס רציונאלי. על כך עמד כבר ויטרוביוס, הארכיטקט הרומי בן המאה הראשונה לפני הספירה: ‘אישים מסוג בלתי מצוי כפי שהיו בעבר, אריסטרכוס איש סמוס… אפולוניוס איש פרגה… ארכימדס וסקופינס אנשי סירקוז, הורישו לדורות הבאים כלים טכניים וכלי מדידה רבים, שהומצאו בידם והוסברו בעקרונות מתמטיים’.⁴⁰

הספקת המים בעולם הרומי

החידוש החשוב שהכניסו הרומאים בתחום הספקת המים, הינו תפישת תפקידה של אמת המים כחלק בלתי נפרד מן הנוחות שבחיי העיר. הספקת מֵי שתייה, ניקוז ותחזוקה מסודרת של הרחובות, מבני רחצה ובידור הקשורים במים הוגשו כשירות עירוני, חינם, לכל אזרח. תפישה זו נתבססה ברומא בתקופת אוגוסטוס, עם הקמתה של מחלקת מים קבועה לבינוי ותחזוקה שוטפת של מערכת הספקת המים העירונית.⁴¹

חידוש עקרוני נוסף חל בעקבות הכרזת ‘השלום הרומי’ (Pax Romana) על ידי הקיסר אוגוסטוס. מהנדס המים הרומאי נשתחרר מן הצורך להסוות ולהסתיר את האמה, שהיה נהוג בגישה ההלניסטית. מתקופת אוגוסטוס ואילך היה האקוודוקט – אמת המים הנישאת על גבי קשתות – חלק חשוב מאפשרויות הבינוי, שנוצל בקצב גובר והולך. רושמם של האקוודוקטים הטביע את חותמו, והם מסמלים יותר מכל את יכולתו של מהנדס המים הרומאי.⁴²

במבני אמות המים הושקעו מיטב החידושים הטכנולוגיים של התקופה הרומית – הקשת, הקמרון והשימוש במלט (בטון). שילובם האורגני של הקמרון והקשת בארכיטקטורה השימושית היה מהפכה בשדה הבנייה. ‘הבטון הרומי’ נתגלה הודות למציאותם של עפרות געשיים בסמוך לרומא. ראשית ניצולו בבניית אמות המים חלה בתקופת אוגוסטוס, ומאז טרחו בהתמדה על שיפורו (הרומאים לא תפשו מלכתחילה את האפשרויות הטמונות בהמצאה זו).⁴³

בתקופת אוגוסטוס חל מיפנה משמעותי בהתפתחותם של מפעלי הספקת המים, הן בגישה ההנדסית והן בטכניקות הבנייה. עם זאת, בבדיקת הנושא מקרוב מתברר, כי ניצני החידושים האלה הופיעו קודם לכן, כבר בתקופת הרפובליקה. הפעילות הרומית בתחום הספקת המים, מראשיתה במאה הרביעית לפני הספירה ועד סוף תקופת הקיסרות, התמקדה בבירה, ברומא, וההישגים שהושגו נפוצו מעיר זו לרחבי האימפריה.

הספקת המים לרומא

העיר רומא היא המקור החשוב ביותר להכרת הספקת המים העירונית בתקופה הרומית, וזאת מכמה סיבות: תהליכי עיוּר נמרצים שחלו ברומא, הביאו בעקבותיהם פיתוח אינטנסיבי של מערכת הספקת המים. בנוסף לגידול הטבעי ולכוח המשיכה של העיר, הגיעו לרומא בראשית המאה הראשונה לפני הספירה המוני פליטים, כתוצאה ממלחמות האזרחים באיטליה. מספר תושביה עלה לכדי כמה מאות אלפים, ולפי כמה דעות, במאה השנייה לספירה היו בה יותר ממיליון תושבים.⁴⁴ קצב גידול זה תבע מאמץ מיוחד בתחום הספקת המים; ההתמודדות והפתרונות שהושגו ברומא על ידי מהנדסי המים, היו הישגים חלוציים ונהיו לנחלת האימפריה כולה.

בתקופת אוגוסטוס פעלו ברומא שני אישים, שתרמו רבות להתפתחותו של מפעל המים בצורתו הרומית – ויטרוביוס ואגריפה.

פוליו ויטרוביוס היה תיאורטיקן ואיש מעשה בשדה הארכיטקטורה. ספרו ‘על הארכיטקטורה’ מכיל עשרה כרכים, שהשמיני בהם מוקדש כולו לנושא הספקת המים.⁴⁵ ויטרוביוס דן הן בבעיות עקרוניות (כגון איכות מים, יתרונות וחסרונות של שיטות בנייה וכו') והן בבעיות מעשיות (כגון פירוט של כלי עבודה, תהליכי בנייה שונים וכו'). אולם חשיבותו העיקרית של החיבור הינה בהנחת הבסיס התיאורטי לתהליך שאירע במעבר מהרפובליקה הרומית לקיסרות – תהליך הריכוז במינהל. ובכך קשורה הדמות השנייה.

מרקוס ויפסאניוס אגריפה היה איש המעשה והמבצע של מרבית ההישגים המיוחסים לאוגוסטוס קיסר. לאחר תום המאבקים הפוליטיים ועם השכנת ‘השלום האוגוסטיאני’, נתמנה אגריפה למפקח העיר רומא – פרפקטוס אורבנוס – ונטל על עצמו את האחריות להספקת המים לבירה.⁴⁶ ביוזמתו הוכפלה מערכת הספקת המים לעיר על ידי שיפוץ האמות הקודמות ובניית אמות חדשות. הוקמו גופים קבועים לעבודות שוטפות בהספקת מים, שעמדו תחת פיקוחו האישי. תקנות אלו נקבעו בחוק הסנאט אחרי מותו, בשנת 9 לפני הספירה.⁴⁷

חידושיו של אגריפה בתחום הספקת המים היו בסיס לכל מפעלי המים שנבנו לאחר מכן, הן ברומא והן בפרובינקיות. שכן בתקופת הקיסרות נתקיימה זיקה הדוקה, בכל המישורים, בין המרכז ברומא לבין הפרובינקיות; שיטות טכניות חדישות עברו במהירות הן למערב האימפריה והן למזרחה.⁴⁸

מפעלי הספקת המים שהוקמו ברומא, זכו לתיעוד מקיף, השלם ביותר מסוגו, על ידי שני מחברים. הראשון הינו פרונטינוס, מי שהיה נציב המים של רומי בשנים 97–104 לספירה, בראשית שלטונו של טריאנוס. בספרו ‘על האקוודוקטים’ יש שפע מידע על הספקת המים לרומא.⁴⁹ בנוסף לספרו העוסק בסקר אמות המים ובבעיות חוק ומינהל, מזכיר פרונטינוס מפות ששרטט, כולל גשרים, מנהרות ומבנים תת קרקעיים; אלא שהן אבדו ואינן.

פרונטינוס כנציב מים וויטרוביוס כבונה מבנים מייצגים את טיפוס התיאורטיקן המעשי שהתפתח ברומי, אשר עמד בניגוד לתיאורטיקנים היוונים הלניסטים.⁵⁰ עובדה זו מקנה תוקף ממשי לתוכן ספריהם, המשמשים כלי עזר בידינו להבנת שרידים ארכיאולוגיים. פרונטינוס פעל ברומא כ־130 שנה לאחר ויטרוביוס, פרק זמן בו נבנו המשוכללים שבמפעלי המים של העיר. ספריהם מאפשרים אפוא לבדוק שינויים וחידושים בהתפתחות אמות המים בתקופה שהיתה אינטנסיבית ביותר.

המחבר השני הוא תומס אשבי – ארכיאולוג בריטי, שחקר את אמות המים של רומא, בשנות השלושים של המאה. ספרו ‘האקוודוקטים של רומי העתיקה’. משלים במפות ובתכניות את שאבד מעזבונו של פרונטינוס.⁵¹ מנהל מחלקת המדידות של לונדון, ברומהֵד, מציין, שבזכותם של פרונטינוס ואשבי ניתן לדעת על הספקת המים לרומא העתיקה, כפי שניתן לדעת על הספקת המים ללונדון במאה העשרים.⁵²

 

אחת עשרה אמות מים נבנו ברומא במשך תקופת הרפובליקה והפרינקיפאט

1. אקווה אפיה (Aqua Appia) – הוקמה בסוף המאה הרביעית לפני הספירה על ידי הצנזור אפיוס (מי שסלל את הדרך הראשונה לרומא שכונתה: ויה אפיה). אמה זו נחפרה מתחת לפני האדמה, על פי השיגרה ההלניסטית.⁵³

2. אקווה אניו וטוס (=הישנה) (Aqua Anio Vetus) – הוקמה באמצע המאה השלישית לפני הספירה, והיא האמה הראשונה שמשכה את מימיה מנהר האניו, ומכאן שמה. אורכה הכללי הוא 64 ק"מ, וברובה היא מנהרה תת קרקעית. קטע עילי של האמה בנוי לפני חומות העיר, וברומא עצמה מסתיימת אמה זו בגיחון.

3. אקווה מרקיה (Aqua Marcia) – הוקמה באמצע המאה השנייה לפני הספירה על ידי הצנזור מרקיוס ונודעה במימיה הזכים ובטיבם המעולה (אמה זו חודשה ושופצה במאה הקודמת והיא מספקת מים לרומא עד היום). אורכה הכללי הוא 93 ק"מ, והותקנו בה קטעי האמה הראשונים על גבי קשתות (‘אקוודוקטים’), דבר שרווח מאוחר יותר, בתקופת הקיסרות. גם אמה זו נסתיימה בגיחון, שהעלה את המים אל השכונות הגבוהות בעיר.⁵⁴ אמה זו משקפת שלב מתקדם בבניית אמות מים ומייצגת את שיא הטכנולוגיה של הספקת המים בתקופת הרפובליקה ברומא.

4. אקווה יוליה (Aqua Julia) – הוקמה על ידי אגריפה בשנת 35 לפני הספירה, לכבודו של יוליוס קיסר. אורכה הכולל היה 23 ק"מ, ולאורך כמחצית אורכה היא נישאת על גבי קשתות. האקוודוקט, שהותקן לראשונה באקווה מרקיה, יהיה מעתה ואילך סימן ההיכר של אמות המים בתקופת הקיסרות.⁵⁵

5. אקווה וירגו (Aqua Virgo) – הוקמה על ידי אגריפה בשנת 19 לפני הספירה וכונתה כך על שם נערה בתולה (בלאטינית: וירגו), שידעה להצביע על מקום המעיין בלב הביצה.⁵⁶ מקום נביעת המעיין הוקף בטון רומי, שהוכנס לשימוש באותה עת, והאמה סיפקה מים לבתי המרחץ הקיסריים שהקים אגריפה (וראה להלן).

6. אקווה אלסייטינה (Aqua Alsietina) – הוקמה בשנת 2 לפני הספירה ונועדה לספק מים לאגמים מלאכותיים, שבהם נערכו משחקי הנַאומכיה (משחקי קרבות ימיים) של הקיסר אוגוסטוס.

7. אקווה קלאודיה (Aqua Claudia) – הוקמה על ידי הקיסר קלאודיוס באמצע המאה הראשונה לספירה. אמה זו שאורכה הכולל 64 ק"מ, נתפרסמה בקשתות האבן החוצות את עמקי קמפניה בקטעים שאורכם הגיע ל־13 ק"מ. ה’אקווה קלאודיה' הובילה לרומא את כמות המים הרבה ביותר, ומהווה שיא טכני בבניית האמות (וראה להלן).

8. אקווה אניו נובוס (=החדשה) (Aqua Anio Novus) – גם אמה זו, בדומה ל’אקווה קלאודיה', הוקמה על ידי קלאודיוס, ושתיהן שומרות על תוואי אחד, לעתים זו על גבי זו. ה’אקווה אניו נובוס' מושכת את מימיה מחלקו העילי של נהר האניו. היא מצטיינת בגודלה – רוחבו של החלל הפנימי שבו זורמים המים (ספֶקוס), הוא 1.2 מ' וגובהו 3 מ'. מי הנהר אשר זרמו באמה זו, היו עכורים ובהגיעם לרומא שימשו למטרות השקייה ורחצה.⁵⁷

9. אקווה טריאנה (Aqua Traiana) – הוקמה בשנת 109 לספירה, בתקופת שלטונו של טריאנוס, בעיקר לשם ייצור כוח בטחנות קמח ובמפעלים שונים.

שתי אמות נוספות נבנו על ידי הקיסרים קרקלה ואלכסנדר סוורוס בראשית המאה השלישית לספירה, בעקבות בנייתם של בתי המרחץ המפוארים בידי קיסרים אלה.

שמונה האמות מתקופת הקיסרות ושלוש האמות שהוקמו בתקופת הרפובליקה, סיפקו לרומא הבירה למעלה מ־1,000,000 מ"ק מים ליום.⁵⁸ כמות מדהימה זו היתה מעל ומעבר ביחס למפעלי המים האחרים באימפריה, אפילו הגדולים שבהם.⁵⁹

חוק ומינהל. עד עליית אוגוסטוס לשלטון, אחרי שנת 30 לפני הספירה הותקנו אמות המים על פי התפישה והאופי שהיו מקובלים בעולם ההלניסטי. מצב זה מאפיין את תקופת הרפובליקה ברומא, ובעיקר את שלביה המאוחרים – במאה השנייה לפני הספירה.⁶⁰ בניית האמות הופקדה בידיהם של אֵדילים (‘משגיחים’), שהיו פקידים זמניים מטעם הסנאט הרומי. האחראי למפעל כולו, יוזמו ומבצעו, היה הצנזור השנתי.⁶¹ העבודה עצמה נמסרה לידי קבלנים פרטיים, ומוּמנה בתקציבים חד פעמיים (שלל מלחמה). האמות הוסוו מתחת לפני הקרקע מסיבות בטחוניות, על פי שגרת התפישה ההלניסטית, כפי שמוסר פרונטינוס.⁶²

בסוף תקופת הרפובליקה, במאה הראשונה לפני הספירה, נתערער המצב הפוליטי, והאיזון בניהול העיר הופר. בתחום הספקת המים הורגש חסרונם של אנשי מקצוע ותחזוקה קבועים לשמירה על האמות הקיימות. מסיבות אלו הוזנח מפעל המים לעיר במשך כמאה שנה, עד לתקופת פעילותו של אגריפה. בימיו של אגריפה חלו שינויים עקרוניים בתחום הארגוני. במקום הפקידים השנתיים נתמנו מפקחים קבועים – קוראטורִים (Curatores) – שהמשיכו בתפקידם שנה אחר שנה. לשינוי זה היתה חשיבות רבה, שכן נוצר מנגנון מקצועי לשירות הציבור, אשר הועמד לרשות הקיסר.⁶³

נים, דרום צרפת (גליה), אקוודוקט נישא על גבי גשר קשתות (פונט דה גארד), המאה הראשונה לספירה

בתחום הספקת המים יזם אגריפה את הקמת המסגרות המקצועיות, ובשנת 9 לפני הספירה קיבלו הסדריו תוקף רשמי על ידי חוק הסנאט הרומי.⁶⁴ החוק מטפל בתחום הארגוני מנהלי, ובעקבותיו נקבעו התפקידים השונים והמשרות של האחראים לנושא הספקת המים:

א. ‘נציב המים’ (Curator aquarum) – האחראי למערכת הספקת המים לרומא.⁶⁵ בהירארכיה הרומית היה זה תפקיד גבוה, אשר שימש ‘קרש קפיצה’ לתפקידים אחרים בסנאט. אגריפה עצמו היה נציב המים הראשון, ואילו פרונטינוס היה נציב המים ה־17 במספר.

ב. ‘מועצת המפקחים’ (קוראטורים) – רשות הביצוע האחראית להתקנה ולתחזוקה של מערכת הספקת המים. המועצה הורכבה מאנשי מקצוע, שנתחלקו לשני גופי מישנה:

1) הגוף המתכנן – צוותי מודדים, ובראשם ליברטור (Liberator), שהיתוו את מהלך האמה, בשיפוע הנכון, מראשיתה ועד סופה (וראה להלן).

2) הגוף המבצע – צוותי פעולה, ובראשם בעלי מקצוע, שהתמחו כל אחד בתחום אחר הקשור בבניית האמה: ויליקי (Villicii), האחראי על הצנרת באמות ובתוך העיר; קסטלרי (Castelarii), האחראי על התקנת מאגרי מים וחלוקתם; סירקוויטורס (Sirquitores), האחראי על תחזוקת האמות; סיליקרי (Silicarii), האחראי על סלילת דרכי עזר ופינוי פסולת סביב מבני האמות; מסון (Mason), האחראי על פעולות החציבה והבנייה של האמה, ועוד.

לרשותו של כל אחראי הועמד צוות פועלים מומחים, שכונו אקווארי (Aquarii). צוותי⁶⁶ האקווארי הראשונים מנו 240 פועל, ומומנו על ידי אגריפה מכספו הפרטי. אגריפה הוריש צוות זה לרשות המדינה, הוא הוגדל בימיו של קלאודיוס קיסר (אמצע המאה הראשונה לספירה) לכדי 700 פועל.

היקפה של ‘מחלקת המים’ ברומא, שמנתה מאות אנשים, מצביע על בעיותיה המיוחדות של עיר גדולה זו. אולם גם בערים קטנות יותר באיטליה ובפרובינקיות פעלו צוותי אקווארי בבניית אמות מים ובתחזוקתן השוטפת.⁶⁷

צוותי העבודה שהוקמו ברומא, יחד עם צוותי התכנון והמדידה, רשמו לזכותם בנייה של לא פחות מ־95 אמות מים במשך תקופת האימפריה, ברומא ומחוצה לה. בשנות העשרים של המאה הראשונה לפני הספירה הועבר צוות הפעולה של אגריפה לפרובינקיה של גליה (צרפת) והקים בה את אחד האקוודוקטים המרשימים ביותר עד היום – האקוודוקט של נים – המהווה סמל ליכולתו של מהנדס המים הרומי (איור 11).⁶⁸ למותר לציין כי צוותי האקווארי ברומא הבירה, בנו את שמונה אמות המים ה’אימפריאליות', מראשית תקופת הקיסרות ואילך.⁶⁹  

תחום האמה. חוק המים בסנאט הרומי דן בנושא שמירת האמה. נקבע, כי תחום האמה הוא ציבורי, ונאסר לגדל בו גידולים חקלאיים. תחום האמה נקבע כלהלן: אמה עילית מחוץ לעיר – 5 מ' מוגנים מכל צד; אמה עילית בתוך העיר, ובכלל זה אמה תת קרקעית – 1.6 מ' מכל צד. פרונטינוס מציין את גודל הקנס שנקבע למפר החוק – 10,000 סֵסְטֵרְצִיוֹת.

על מילויו של צו זה, שהיה הכרחי לקיומן של אמות המים, הקפידו השלטונות בתקופה הרומית ביזאנטית. עדות לכך מצויה בכתובת אבן שנתגלתה מדרום לירושלים (איור 12), וזה לשונה:

ירושלים, כתובת אבן ביזאנטית מסביבות עין ערוב ובה אזהרה לפוגע בתחום האמה, המאה השישית לספירה

פלביוס אניאס סילנטריוס [מודיע] לבעלים, לאריסים ולאיכרים: דעו שהמלך האלוהי האדוק ציווה, שאין רשות לשום אדם לנטוע או לזרוע במרחק של 15 רגל מן האמה [של המים], ואם מישהו ינסה לעבור על הצו, הוא צפוי לעונש מוות ורכושו יוחרם. מידת הרגל מצוירת למטה בדמות זו.⁷⁰

אורכה של ‘דמות הרגל’ הוא 31 ס"מ, ומכאן שתחום האמה בתקופה הביזאנטית נקבע ל־4.65 מ'.

תקציב. מפעלי המים היו כרוכים בהוצאה כספית עצומה. האקווה מרקיה שנבנתה בתקופת הרפובליקה. עלתה 180 מיליון ססטרציות, ומומנה משלל מלחמה.⁷¹ האקווה קלאודיה ואניו נובוס עלו לאוצר הקיסרות סכום בן 350 מיליון ססטרציות.⁷² סכומי עתק אלה לא מומנו על ידי משלמי מסים, כבימינו. שירותי הציבור ברומא נתפשו כחובת המדינה כלפי אזרחי העיר וסופקו חינם. מקורות המימון בתקופה הרפובליקה, כגון שלל מלחמה, היו זמניים; ועל כן עודד אגריפה, על ידי מתן דוגמה אישית, את מפקדי הצבא לתרום מחלקם האישי למימון המפעל. עשירי העיר נתבקשו אף הם לתרום כספים, ואילו צרכנים פרטיים חויבו בתשלום עבור המים (אולם אלה היוו מיעוט). לפיכך, לאוצר לא נותר אלא למלא את החסר על ידי גביית מסים מהאימפריה כולה, והדבר גרם להחלשת כוחן הכלכלי של הפרובינקיות.

בפרובינקיות, בניגוד לנהוג ברומא, נגבו מסים מצרכנים פרטיים למימון הספקת המים. הנוהג לקנות משרות פוליטיות על ידי תרומות, היווה מקור מימון נוסף.⁷³ יחד עם זאת, עלוּת הקמתן של אמות מים היתה לעתים מעבר לכוחן של הערים. מצב מעין זה בא לידי ביטוי בחליפת האגרות בין טריאנוס קיסר לבין פליניוס מושל בתיניה ופונטוס באסיה הקטנה בראשית המאה השנייה לספירה. במכתב 37 מתאר פליניוס את מוביל המים של העיר ניקומֶדיה, שבנייתו הופסקה בגלל בעיית תקציב. וזה לשון המכתב:

אנשי ניקומדיה, אדון, הוציאו לשם מוביל מים 3,318,000 ססטרציות: הבנייה נפסקה לפני סיומה והבינוי נהרס. אחר כך הקציבו למוביל אחר 200,000 ססטרציות; לאחר שגם זה נעזב יש צורך בהוצאה חדשה כדי שיהיו מים לאנשים אלה, אשר בזבזו כסף כה רב. בעצמי הלכתי אל המעיין, הזך ביותר, אשר ממנו צריכים להוביל את המים, כפי שניסו בתחילה בעזרת קשתות, כדי שהמים יגיעו לא רק אל חלקי העיר המישוריים והנמוכים. נותרו קשתות מעטות ביותר: אחרות אפשר להקים בעזרת האבנים המרובעות אשר פורקו מן הבניין הקודם. נראה לי, שחלק יהיה צורך לבנות מלבנים, דבר שהוא קל וזול יותר. אולם קודם כל נחוץ הוא שתשלח מהנדס מים או אדריכל לבל יקרה שוב אשר אירע. אנוכי יכול לאשר שהן התועלת שבמפעל הן יופיו יתאים ביותר לשלטונך.⁷⁴

מסתבר, כי לשם השלמת מפעל הבנייה נזקק הקונסול מהקיסר ברומא לא רק לסיוע כספי, אלא גם למומחה, מהנדס מים או אדריכל. וזו תשובת הקיסר (מכתב 38):

טריאנוס לפליניוס. יש לדאוג לכך שיובלו מים לעיר ניקומדיה. מאמין אני שאכן תיגש למפעל זה בתשומת הלב הדרושה. אולם חי האלים, מעניין לחקור, אשמתו של מי היא שעד עתה בזבזו אנשי ניקומדיה כסף כה רב, לבל יתחילו מובילי מים וינטשום תוך גריפת רווחים. את אשר תגלה הבא לידיעתי.⁷⁵  

קוניקולוס – מערכת אטרוסקית לניקוז ואיחוז מי תהום

שיטות ותהליכים בבניית האמות. בדברים שלהלן נסקור את התהליכים של בניית אמת המים הרומית ומרכיביה השונים. תוך כדי כך ייעשה נסיון לתארך את החידושים הטכנולוגיים בתחום זה, ברומא ובפרובינקיות. זאת מתוך הנחה, כי הטכניקה הרומית המתקדמת שימשה מכשיר עיקרי בתהליכי הרומניזאציה, הן במערב האימפריה והן במזרחה, וכי הידע הטכנולוגי הופץ במהירות מן המרכז היוצר ברומא לרחבי האימפריה.

בתהליכי בנייתן של אמות מים ניתן להגדיר שלושה שלבים עיקריים: קביעת נקודות ההתחלה והסוף – היינו, בחירת מקור מים מתאים, וקביעת נקודה למוצא המים בעיר; סימון של תוואי האמה בין שתי הנקודות על ידי סקרים ומדידות, וכן קביעת שיטת הבנייה בקטעים השונים – תעלה, ניקבה, אמה בנויה וכו'; בניית האמה עצמה, בקטעים השונים, בהתאם למתוכנן.

איתור מקורות מים ואיחוז מעיינות. ויטרוביוס הקדיש לנושא זה חלק ניכר מספרו. בארבעה פרקים מתוך שישה הוא מונה את השיקולים בבחירת מעיין מתאים – זה שמימיו צלולים ונקיים, הבוקע במקום נקי מטחב ושזרימתו קולחת. ויטרוביוס דורש ממהנדס המים, לערוך שורת בדיקות של טיב המים.⁷⁶

בהמשך נותן ויטרוביוס הוראות לאיחוז מי מעיינות – איתור שכבה נושאת מים בקרקע (אקוויפֵר) על ידי חפירת פירים קצרים, ואיחוז המים לנקודת מוצא אחת על ידי ניקבות אופקיות.⁷⁷ למעשה מתאר ויטרוביוס שיטות טכניות בעלות מסורת ארוכה, שהיו נהוגות עוד בימי האטרוסקים. בחבל קמפניה, מצפון לרומא, נתגלו מערכות של קוניקולי (cuniculi), שהותקנו על ידי האטרוסקים החל מן המאה הרביעית לפני הספירה ועד לראשית תקופת הקיסרות (איור 13).⁷⁸

שחזור סכמאתי של מערכות קוניקולי במרכז איטליה

אמת הקוניקולוס הינה מנהרת פירים הבנויה בשיטת הקאנאת; אך בניגוד לקאנאת, המאחז שכבת מים בבאר האם בלבד, הרי מנהרות הקוניקולי חצובות לאורך שכבות המים ומאחזות אותם לכל אורך המנהרה. תפקידן של מערכות הקוניקולי כפול: ניקוז שטחי קרקע להכשרה חקלאית, ואיסוף מי השקייה ושתייה (איור 14). הרומאים השתמשו בידע הטכני שנצטבר בידי האטרוסקים לצורכיהם – איסוף וריכוז מי שתייה, כפי שמתאר זאת ויטרוביוס.⁷⁹

חוקרי מערכות הקוניקולי, ג’דסון וקאהן, מציינים, שהשימוש בשיטה זו היה נהוג בקרב הרומאים בראשית תקופת האימפריה בלבד. לדבריהם, למן המאה הראשונה לספירה הולכת שיטה זו ונעלמת; ויש לכך חשיבות בקביעת תיארוכן של מערכות מים דומות. לשם דוגמה, ניקבת המים באמת ואדי ביאר, המהווה חלק ממערכת הספקת המים של ירושלים, נבנתה על פי מתכונת זהה לקוניקולוס הרומי. מדובר בניקבת פירים החצובה לאורך שכבת מי תהום, ומשמשת כמקור מים לכל אורכה.⁸⁰ השימוש בקוניקולוס – שיטה שהיתה נקוטה באיטליה עד ראשית הפרינקיפַאט בלבד – באחת מאמות המים של ירושלים עשוי לתארך אמה זו לימיו של הורדוס⁸¹.

סימון תוואי האמה. זהו השלב המקצועי ביותר בתהליכי הבנייה של האמות, שכן בכדי לסמן תוואי בשיפוע מתון לאורך עשרות קילומטרים, נדרש ידע רב במדידות. פעולת המדידה נעשתה על ידי צוותים מיוחדים, שבראשם הועמד ליברטור (liberator), המודד הראשי, וצוות עוזריו שנחלקו ביניהם לשתי קבוצות: גרומטיקים (gromaticii), צוות המפעילים של מכשירי המדידות השונים: ומנסורים (mensores), צוות האחראי לשיפוע המתון באמה.⁸² התכנון המדוקדק של הערים הרומיות, חלוקת השטח החקלאי ומפעלי המים בתקופה הרומית, מעידים על מומחיותם של מהנדסי מדידות אלה, אשר רק בתקופה המודרנית הגיעו למדרגת יכולתם.⁸³

הליברטור ועוזריו נחשבו לאומנים, ומקצועם עבר בירושה מאב לבן, או נלמד בבתי ספר מיוחדים לכך. תיאור כמעט ‘אינטימי’, נמצא על גבי מצבת קברו של ליברטור גאלי משנת 250 לספירה לערך, וזה לשון המצבה:

בנשמתו שאף קנדידוס, המשתייך לארגון מהנדסים, לפיתוח טכני, ידע מקצועי וגישה רצינית. מהנדסים גדולים כינוהו בתואר ‘המומחה’, ואכן, לא היה מלומד ממנו. הוא ידע להקים את מבני המים ולתכנן את הובלת המים, הוא היה ידיד נוח בחוג חבריו, בעל שיחה רבת היקף, פתוח לחידושי הטכניקה ובעל תכונות נעימות. את האבן הזו הכינה בתו, קוונטינה, לאביה העדין. ואשתו, מקסימינה, לבעלה האהוב.⁸⁴

צוותי מדידה הוצמדו לכל לגיון ולגיון, ועסקו יחד עם מהנדסים מתחומים שונים בהקמת מפעלי מים בכל האימפריה.⁸⁵ פעולה זו החלה עם הכרזת ‘השלום הרומי’, ובעזרתה הוחדרו הטכניקות הרומיות לפרובינקיות הנידחות ביותר: שכן לגיונות הצבא העמידו את צוותי הפעולה לרשות המושלים האזרחיים של הפרובינקיה, לבניית מפעלים שונים (עדות לכך ראה להלן בכתובת מסלדאה). המודדים הרומאים נעזרו במכשירי סקר ומדידה משוכללים יחסית, שהגיעו מידי היוונים.

גרומה – מכשיר המדידה העיקרי בתקופה הרומית
**גרומה** (groma) – מכשיר מדידת השטח העיקרי, שהשתמשו בו ביוון ואחרי כן ברומא. שחזור המכשיר נעשה על ידי השוואת תיאורו בכתביו של הרון, הממציא מאלכסנדריה בן המאה הראשונה לספירה, למכשיר גרומה שנמצא במשרדו של ליברטור בפומפיי.[^86] המכשיר מורכב מארבע זרועות ניצבות, הסבות על ציר אחד, עם אנכים לאיזון בעת המדידה (איור 15). זהו מכשיר ראייה בסיסי, אשר נועד ליישור קו וקביעת זוויות ישרות. בתקופה הרומית הוחלפה הגרומה במכשיר משוכלל יותר – הדיופטרה – אולם המפעילים המשיכו להיקרא 'גרומטיקי' (עובדה זו לכשעצמה מעידה על מוצא אומנות המדידה מיוון).

דיופטרה (dioptra) - מכשיר מדידה המהווה שכלול של הגרומה (איור 16). המצאתו מיוחסת להרון מאלכסנדריה, בראשית המאה הראשונה לספירה, אך הוא נזכר כבר אצל ויטרוביוס.⁸⁶ הדיופטרה מורכבת מלוח ראייה ומערכות גלגלי שיניים, המאפשרות תנועה וסיבוב מלא של מישטח הראייה.⁸⁷ איזון המכשיר נעשה בנפרד על ידי אנך ופלס מים. מישטח הראיה מצויד בזוג להבי ראייה, דרכם ניתן לאתר את הקו הישר, ולסמנו בעזרת מוטות מדידה. הדיופטרה נועדה למדידות אורך בקטעים ישרים ולחישובי גבהים (בעקרון דומה לתיאודוליט בימינו).

מוטות מדידה – למעשה, אין הבדל עקרוני בין מוטות המדידה בימינו (ה’ז’ילונים' וה’לָטָה') לבין מוטות המדידה בתקופה הרומית. המכשיר היה מצויד בדיסקית הזזה, הניתנת להתאמה אל סקלת המספרים שעל המוט (איור 17). לצד המוט מחובר אנך לאיזון. חבלי מדידה, או מקלות מדידה – רֶגולה – שימשו למדידת מרחקים בין מוט למוט.⁸⁸

דיופטרה - מכשיר מדידה רומי משוכלל

תהליך מדידת האמות. תהליך המדידה נעשה בשני שלבים: מדידה של המרחק והגובה בין העיר לבין מקור המים וסימון מדויק של תוואי האמה, ממקור המים לעיר.⁸⁹ בשלב ראשון היה צריך לקבוע את השיפוע הממוצע של האמה. לשם כך נמדדו המרחק האופקי בין העיר ומקורות המים במקביל לתוואי המתוכנן, ואת הגובה היחסי שביניהם. פעולת המדידה נעשתה בשלב זה מהעיר לכיוון מקור המים. לאחר קביעת השיפוע הממוצע של האמה החל סימון התוואי בשטח בעזרת הגרומה ומוטות המדידה. תהליך זה נמשך ממקורות המים ועד לנקודת הסיום של האמה.

מוט מדידה רומי

בניית האמה בחלקיה השונים. שלב הבנייה הופקד בידי קבוצות פועלים מקצועיים – אקווארי. יחידות האקווארי נחלקו לצוותי התמחות שונים:

אופּררי (operarii), הפשוטים שבפועלים – חופרים וחוצבים.

רודררי (ruderarii), מתמחים בחציבת מנהרות ובפינוי חומרי החציבה וניקוי האמות.

אקוודרטי (aquadratii), החוצבים והסתתים האחראים להכנת האבן הדרושה לבניין אמות ואקוודוקטים.

צמנטרי (caementarii), אחראים להכנת בטון הבנייה וחומרי הדיפון.

טקטורס (tectores⁹⁰), טייחים.

ארקווארי (arcuarii), צוותי מומחים להקמת גשרי אקוודוקטים בעלי קשתות אבן, וקמרונות לאורך האמות.

תיטורס (tectores), צוותי מומחים לבניית האמות באבן.

סיליקרי (silicarii), מומחים לריצוף פנים האמה ודיפונה.⁹¹

נטייה זו להתמחויות ספציפיות בבניית אמות מים, כבתחומים אחרים, הינה אופיינית לתקופה הרומית. האמות נבנו בשיטת הסרט הנע – קטעי האמה נבנו בו זמנית על ידי צוותי המתמחים, ולקראת סיום העבודה חוברו הקטעים לכדי אמת מים אחת רצופה. כל אמת מים מורכבת למעשה מרצף של קטעים שונים זה מזה באופיים. הדרך הפשוטה והזולה ביותר לבניית אמה, כפי שמציין ויטרוביוס, היתה התקנתה כתעלה מכוסה. הקירוי בעזרת לוחות אבן או קמרונות נועד להגן על המים מפני זיהום חיצוני.⁹² בשלב הבנייה האחרון, לפני דיפון התעלה וקירויה, נערכו בדיקות חוזרות של השיפוע, במטרה להבטיח שיפוע אחיד ומדויק ככל הניתן. לשם כך הוקם צוות מיוחד שפעל בעזרתם של שני כלי עזר עיקריים:

1. ליברה אקווריה (Libra aquaria), ‘פלס מים’ רגיל, הדומה עקרונית לפלס המשמש עד היום. 

2. כורובאטס (chorobates), מכשיר העבודה העיקרי, ששוחזר לפי תיאורו המפורט של ויטרוביוס.⁹³ הכורובאטס היה מורכב מקורת עץ באורך 6.5 מ', הנישאת על 4 רגליים (איור 18). הפילוס נעשה בעזרת ארבעה אנכים פינתיים ופלס מים השקוע במרכז הקורה. הכורובאטס לא שימש מעולם כמכשיר ראייה, כמו הדיופטרה, אלא נועד לצורכי פילוס בלבד.⁹⁴

כורובאטס – מכשיר לפילוס אמות המים

בעזרת הכורובאטס הצליחו הרומאים להשיג שיפוע מתון ביותר, המאפיין את האמות הרומיות (לדוגמה, באמה לליון נתקיים שיפוע ביחס של 1:14000, כלומר על כל 140 מ' ישנה ירידה של 1 ס"מ). מטרת השיפוע המתון כפולה – הפגת לחצים בקצה האמה, ושמירת גובה מפלסיהן של האמות שהובילו מים ממעיינות הנמצאים בגובה נמוך ביחס לעיר עצמה (אמות אלו מאפיינות ערים הבנויות במישור, דוגמת קיסריה בארץ ישראל).⁹⁵

ויטרוביוס ממליץ לעקוף את מכשולי הטבע על ידי אמת תעלה הנצמדת אל המדרון.⁹⁶ הנימוק העיקרי לכך הוא העלות הנמוכה יחסית של תעלה, בהשוואה להוצאות הנדרשות לשם בניית אקוודוקט או לשם חציבת ניקבה. לעומת זאת, ממליץ פרונטינוס, 130 שנה אחרי ויטרוביוס, על כריית מנהרות תת קרקעיות כדרך הטובה ביותר לבניית האמה.⁹⁷ השיקולים שהינחו את פרונטינוס היו בעיות התחזוקה של קטעי האמה שמעל לפני הקרקע.⁹⁸ האמות התת קרקעיות בתקופה הרומית היו מנהרות פירים שנחצבו בשיטת הקאנאת. ויטרוביוס ממליץ על חציבת פירים אנכיים (putei = ‘בארות’), במרחק של אקתוס אחד (=40 מ') זה מזה.⁹⁹ כמו כן ממליץ ויטרוביוס להתקין גומחות רגל בצדי הפיר. על מנת לאפשר את הירידה בו. המנהרה עצמה נחפרה בקווים ישרים מפיר לפיר.

שיפוע הקרקעית נמדד בעזרת הכורובאטס, או פלס המים. הדפנות הפנימיים של חלל התעלה (הספקוס specus) טויחו, ולעתים שולבה בנייה לחיזוק הדפנות, למניעת דליפות מים והתמוטטות. בעיה מתמדת במנהרות היתה משקעי הגיר הסידני שנצטברו עד כדי סתימת הספקוס. לפתרון בעיה זו היה אחראי צוות עבודה מיוחד – שתפקידו היה לפנות את משקעי הגיר החוצה דרך הפירים.

בחציבת מנהרה ישרה, החודרת בצדו האחד של הר ויוצאת בצדו השני, נמנעו מן השימוש בפירים. שתי קבוצות עובדים התקדמו זו מול זו בהתאם לנקודות שסומנו על ידי הליברטור ועוזריו. מכשירי המדידה ונסיונם של המודדים הביאו לידי דיוק מירבי, ותקלות אירעו אך במידה שנעשתה עבודת כרייה מרושלת.

על תקלה טכנית בכריית מנהרה נמסר לנו בכתובת אבן מן המאה השנייה לספירה. אגב כך מתארת הכתובת בצורה נאמנה את דרך עבודתו של המודד (ליברטור) הרומאי.

הכתובת נתגלתה חקוקה על גבי עמוד שיש בצפון אפריקה. העמוד הוצב לזכרון בפתחה של מנהרה, שהיתה חלק מאמת המים של העיר הרומית סַלדָאֶה שבמאוריטניה (אלג’יריה של היום). הכתובת מנציחה טעות שעשו כורי המנהרה, אשר בעקבותיה הוזמן מודד מיוחד לתיקון המעוות.

החלק הראשון הינו העתק של מכתב, שנשלח מאת מועצת העיר אל מפקד הצבא החונה בסמוך: ‘לאטרוסקוס מאזרחי סלדאה. אנו מבקשים ממך להאיץ בנוניוס דאטוס, שהוא וטרן של הלגיון השלישי וכן מודד מקצועי [ליברטור], שיבוא וישלים את מה שנותר מהעבודה’.

החלק השני הוא העתק מדיווחו האישי של המודד נוניוס דאטוס, עם השלמת המפעל: יצאתי משם [ממחנה הלגיון] והלכתי בין שודדים, ופצוע ועירום יצאתי מהם. הגעתי לסלדאה. פגשתי את המושל הרומי קלמנס, והוא הביאני אל ההר, אל המקום שבו החלה הניקבה [קוניקולוס], שנעשתה בעבודה מפוקפקת ומוזנחת. אורך הניקבות היה גדול מרוחב ההר ומכאן שמסלולו היה בטעות. נראה, שהם עשו טעות על טעות בקביעת התוואי, עד כדי כך שהחלק העליון פנה דרומה והחלק התחתון פנה צפונה. לכן שני הקטעים סטו ולא נפגשו. משמסרתי את ביצוע העבודה [מחדש], הגדרתי מי יעשה איזה חלק, וכך גרמתי לתחרות בין יחידות הצבא שביצעו את העבודה במהירות. אני, שהנני הראשון שהמציא את פלס המים [ליבראם], מדדתי את אמת המים. והקצבתי את חלקי העבודה בהתאם לסכמה הקודמת, אותה נתתי לפטרוניוס [מי שהיה המושל במקום לפני קלמנס. המדובר בתכנית הראשונה שנכשלה]. כעת המפעל הושלם, המים זורמים וקלמנס הקדיש את המפעל.

החלק השלישי של הכתובת הוא העתק ממכתב שנשלח מאת קלמנס, מושל המקום, אל מפקד הצבא שהואיל לשלוח את המודד:  לקריספינוס. יפה עשית ששלחת את נוניוס דאטוס כדי שיתקן את הטעון תיקון בעניין מפעל המים ההוא. ולכן, למרות לחץ הזמן, בדרכי לקיסריה [עיר הבירה של מאוריטניה הרומית], בכל זאת התעכבתי בסלדאה ובחנתי את אמת המים שהותחלה יפה, אך לא היה אפשר להשלימה ללא השגחתו של נוניוס דאטוס, שאכן הלך לשם וטיפל בעניין בתשומת לב ובנאמנות…¹⁰⁰

תוכנה של כתובת זו משקף באופן נאמן ביותר את אישיותם של המודדים ואת שיטות עבודתם. בנוסף להווי החיים המתואר בכתובת בחיות רבה, כדאי להדגיש מספר נקודות חשובות:

‘השאלת’ ידע מקצועי לבינוי האמה. מן הכתובת מתברר שהמושל האזרחי פונה אל מפקד הצבא על מנת ‘לשאול’ את מהנדס המים המקצועי. האמה נבנתה בידיהם של קבלן ופועלים מקומיים, אך תוכננה על ידי מהנדס מים רומאי (יתכן, שקשיי התקשורת בין המהנדס הזר, דובר הלאטינית, לבין הקבלן, דובר שפת המקום, היו אחד הגורמים שהביאו לטעות בכריית המנהרה הראשונה).

תרומתו של הצבא הרומי לא רק ב’יבוא' מהנדסים ושאר בעלי מקצוע, אלא אף בבנייה עצמה. בפעם השנייה מפקיד דאטוס את כריית התעלה בידי יחידות הצבא. למסקנה דומה הגיע אברהם נגב בחקר אמות המים של קיסריה. לדבריו, קו התפר המפריד בין חלקיה השונים של אמה זו, הוא הקו המפריד בין מלאכתן של היחידות השונות.¹⁰¹

הכתובת מבהירה את חשיבותו של שלב המדידה. דאטוס טורח לחזור ולמדוד מחדש את האמה כולה (ומציין בדרך אגב את יכולתו המקצועית הרבה). בנוסף לסימון המדויק של תוואי האמה, יש לשער שהוכנו תכניות ותרשימים מדויקים בכל אחד מקטעיה. רק לאחר כל אלה ניתן היה לגשת לעבודת הבנייה עצמה.

האמות העיליות מעל לפני הקרקע, היו חלק מהמהפכה הטכנולוגית של תקופת אוגוסטוס. אולם ראשיתה של מהפכה זו החלה קודם לכן, בשיאה של תקופת הרפובליקה, במאה השנייה לפני הספירה. באקווה מרקיה באים לידי ביטוי ראשון החידושים החשובים ביותר של הרוֹמאים בשדה הטכנולוגיה: שבירת המסורת ההלניסטית בבניית אקוודוקט גלוי, ושימוש באב טיפוס של הבטון הרומי שפותח מאוחר יותר.¹⁰²

שלב נוסף בהתפתחותן הטכנולוגית של אמות המים חל בימי קלאודיוס, בשנת 50 לספירה. בתקופה זו ניכרת העדפה של מנהרות ואקוודוקטים ישרי מסלול על פני התעלות הפתלתלות שהיו קודם, בתקופת אוגוסטוס. בבנייה עצמה ניכרת המגמה להקפיד על דגם אחיד, גם ברומא וגם באימפריה, עד שניתן לזהות ‘סגנון בנייה קלאודיאני’.¹⁰³

טיפוס האמה הקלאודיאנית – נקודת הצמיחה של הקשת מוסטת פנימה

סימן ההיכר הטכני של האקוודוקטים מתקופת קלאודיוס הוא הקשת המוסטת לאחור ביחס לאומנה, עד שנוצר מעין מדף ברוחב 40 ס"מ בערך (איור 19).¹⁰⁴ חידוש טכני זה מסייע לתיארוך אמות מים. בדיקת אמות המים ברומא ובפרובינקיות מעלה, כי אכן הכרכוב הבולט שבבסיס הקשת נכנס לשימוש מתקופתו של קלאודיוס ואילך. דוגמה נאה לכך הנו האקוודוקט של סֶגוביה בספרד, שנבנה באמצע המאה הראשונה לספירה.¹⁰⁵ לעומת זאת, באקוודוקטים שנבנו לפני כן, כגון נים בגליה או אפזוס באסיה הקטנה, חסר מרכיב זה כמעט לחלוטין.¹⁰⁶ כך גם בחלקה הקדום של אמת המים העליונה של קיסריה (שבה נבנו הקשתות לעתים עם מדף בולט בבסיסן ולעתים בלעדיו). יש בכך נתון נוסף לתארך את ראשית בניינה של אמה זו לימי הורדוס.¹⁰⁷

שיטת בנייתן של קשתות האקוודוקטים

אחרי שנבנו האומנות והובאו לידי מפלס גובה אחיד, ניתן היה לבנות קשתות מאומנה לאומנה. הקשת נבנתה על גבי פיגום עץ עגול למחצה, המונח בין כרכובי האבן, שנבנו בראשי האומנות במיוחד לשם כך (איור 20). עם השלמת הקשת על ידי הנחתה של אבן הראשה המרכזית, ניתן היה להסיר את פיגום העץ. 

קשתות האבן הנושאות את האמה נזקקו לתחזוקה ושיפוצים עקב בעיות דליפה מתמידות דרך סדקים במבני האבן. חיזוק המיבנה על ידי שימוש בבטון החל בימי אוגוסטוס, עת שופר הבטון הרומי והיווה תחליף מלא לבנייה באבן. אמנם איכותו בתקופה זו עלתה לעין ערוך על זו של החומר בו השתמשו לראשונה באקווה מרקיה, אולם רק בתקופת טראינוס (ראשית המאה השנייה לספירה) הגיע הבטון לשיא איכותו.¹⁰⁸

האמה עצמה, בראש האקוודוקט, היתה בנויה אבן עם קירוי שטוח בדרך כלל. השיפוע המדויק נקבע בעזרת הכורובאטס, שהועלה אל מרום הקשתות. הבטון הרומי שימש גם לציפוי החלל הפנימי ודיפונו (איור 21).

פרונטינוס מצביע על נקודות התורפה של האקוודוקטים: רגישותם לשינויים במזג האוויר והתמוטטויות הצריכו תיקונים בלתי פוסקים. לכן, בסופו של דבר, חוזר פרונטינוס וממליץ על המנהרה התת קרקעית הכרויה, במסורת ההלניסטית.¹⁰⁹ עם זאת, השימוש באקוודוקטים לא פסק. בנוסף להיותם אמצעי לחציית מכשולי טבע, ענו האקוודוקטים על שני צרכים נוספים: ראשית, שמירת גובה במקומות בהם היה הפרש גובה מועט יחסי בין המעיינות לבין העיר. שנית, האקוודוקט הביא את המים הישר אל חומת העיר, שעליה נקבע בית קיבול מיוחד – הקסטלום (וראה להלן). מבני אקוודוקט הוקמו ברחבי האימפריה הן בתקופה הרומית המאוחרת והן בתקופה הביזאנטית. אחת הדוגמאות היפות ביותר היא האקוודוקט של העיר פיליפופוליס (שובָּה), שנבנה בחורן באמצע המאה השלישית לספירה.¹¹⁰ ממיבנה האקוודוקט שרד קטע, שגובהו עולה על 7 מ'. לבניית האמה נעשה שימוש במלט עם ציפוי של אבני גזית מסותתות היטב. ראשיתה של האמה במעיינות הנובעים למרגלות ההרים, כ־18 ק"מ מדרום מזרח לעיר, וייעדה – מיבנה לאגירת המים (קסטלום) הצמוד למרחצאות העיר. מבני אקוודוקטים מרשימים לא פחות נבנו באסיה הקטנה במשך התקופה הביזאנטית.¹¹¹

חתך סכמאתי לרוחב אמת מים רומית

בניגוד לתקופה ההלניסטית, היה הגיחון נטע זר בשדה ההנדסה ההידראולית של התקופה הרומית. גם כאשר השתמשו בגיחון, נעשו בו מתקנים להפגת לחצי המים, שכן מהנדסי המים הרומאים נמנעו מהספקת מים בלחץ גבוה. הימנעות זאת תמוהה לכאורה, נוכח העובדה שלמהנדס הרומאי היו הכלים הטכניים להתקנתן של מערכות מים בלחץ גבוה. הבטון הרומי היה חזק דיו לעמידה בפני לחץ, ובכל זאת לא השתמשו בו אלא לבניית האמות ודיפון הספֶקוס.¹¹²

ההסבר לתופעה זו הינו כפול: ראשית, כדי להגיע ליצירת צינורות בטון עמידֵי־לחץ יש צורך בניסויי חוזק. הרומאים לא ערכו ניסויים מדעיים, וממילא לא תפשו כי הבטון שברשותם עשוי לעמוד תחת לחץ מים. שנית, מהנדסי המים הרומאים תכננו הספקת מים בלחץ נמוך בכוונה תחילה, בהתאם לשיקולים חברתיים. הספקת המים בעיר הרומית נועדה לציבור, ולא לצרכן הפרטי.¹¹³ התפישה המודרנית של העיר, הרואה בנוחיות הפרט את העיקר, מגישה לו שירותים וגובה ממנו את ההוצאות – לא הוכרה כלל ברומא. לפי גישה זו, לא היה צורך לספק מים זורמים לכל דירה, ולכן אין צורך ביצירת לחצים להזרמת המים בצנרת, אלא לצורכי העיר בלבד.¹¹⁴

כאמור, בתקופה הרומית הגיחון כלל אמצעים להפגת לחצים. עדות על כך ניתן למצוא בדברי ויטרוביוס¹¹⁵ ובמימצא הארכיאולוגי. מיתקן הגיחון של העיר ליון בפרובינקיה גליה מצביע על יישום קביעותיו של ויטרוביוס במציאות. האקוודוקט של ליון נבנה באמצע המאה הראשונה לספירה, והיו בו שלושה גיחונים.¹¹⁶ האחרון שבהם תוכנן כך, שיתגבר על הפרשי גובה של כ־50 מ' (היינו לחץ של 5 אטמוספירות). לשם הפגת הלחץ נקטו מהנדסי המים בשתי דרכים:

א. הותקנה מערכת בת 9 צינורות עופרת, שיצאו מתוך בית קיבול בקצה האמה (איור 22). פיצול המים בין תשעת הצינורות הפחית ממידת הלחץ (הצנרת העשויה עופרת ומוקפת בטון הינה אופיינית לתקופה הרומית).

ב. מערכת הצינורות ירדה בשיפוע עד למסד נמוך, שנשא אותם אופקית לאורך כ־150 מ', כפי שממליץ ויטרוביוס. אחרי כן עלתה הצנרת אל בית קיבול שני, ומכאן זרמו המים בזרימה חופשית אל העיר.

ליון, דרום צרפת (גליה), שחזור אמת המים והגיחון המורכב מ־9 צינורות עופרת, המאה הראשונה לספירה
מתקני הגיחון הרומיים נבנו החל מתקופת הרפובליקה, שבה היה הגיחון מעשה שבשיגרה. כך, למשל, באמת המים של אלטריום בדרום איטליה הותקן גיחון באמצע המאה השנייה לפני הספירה. גיחון זה הורכב מצינורות חרס משובצים בקוביות בטון. לעומת זאת, הגיחון שנבנה על ידי הקיסר דומיטיאנוס, בסוף המאה הראשונה לספירה, במטרה להעלות מים לארמון בגבעת הפלטין, היה עשוי מצינורות עופרת.[^118] בתקופה מאוחרת יותר, למן המאה הראשונה לספירה ואילך, נהגו לסתת צינורות מחוליות אבן. דוגמה אופיינית לכך הוא צינור הגיחון שהותקן באספנדוס במאה השנייה לספירה. הגיחון נבנה בין שני מגדלי לחץ. המים זרמו בצינור, שהורכב מחוליות אבן מרובעות (86 ס"מ כל צלע) ובו מעבר מפולש בקוטר של 28 ס"מ. בכל חוליה עוצבו בקצה תקע ושקע ליצירת החיבורים (איור 23).[^119] חוליות אבן של צנרת גיחון דומה נמצאו בסעיף של אקווה מרקיה, המתוארך לשנת 10 לספירה.[^120] חוליות אבן דומות נתגלו בארץ ישראל, בשלוש אמות מים – טבריה, סוסיתא וירושלים.[^121] לאחרונה נחשף צינור אבן דומה בחפירות שנערכו במרחצאות הרומיים של חמת גדר. הצינור שייך לשלב ייסודו של המיבנה, במאה השנייה או בראשית המאה השלישית לספירה.[^122] נראה, שחוליות אבן מטיפוס זה אופייניות לתקופה הרומית המאוחרת. הן שונות מהחוליות ה'הלניסטיות' בצורתן ובמידותיהן (השווה עם איור 8). זהו אפוא קריטריון כרונולוגי נוסף, אם כי לא מדויק במידה מספקת, העשוי לסייע בקביעת תיארוכן של אמות המים.
אספנדוס, אסיה הקטנה. חוליות אבן של האמה, המאה השנייה לספירה

חלוקת המים בעיר הרומית. חלוקת המים בערים גדולות מסוגה של רומא היתה מבצע מסובך לא פחות מאשר הובלתם אל העיר. באיזו דרך השתמשה האוכלוסייה העירונית במים, שזרמו ללא הרף? התשובה לכך מבהירה את משמעותה של מערכת הספקת המים ותפקידה בחיי העיר הרומית.

מתקנים לחלוקת המים. בראש וראשונה ננקטו אמצעים למניעת זיהום המים, בכדי לאפשר את שתייתם. האמות שהוליכו מים לשתייה היו מקוֹרוֹת.¹¹⁷ במהלך האמה, על פי רוב באמצע הדרך, נבנתה בריכה (פיסקינה piscina) להשקעת פסולת. היה זה מעין בית קיבול, שבו הואט קצב זרימת המים, דבר שאיפשר השקעת פסולת. דוגמה אופיינית הנה הפיסקינה שנחשפה באמת המים של קלן (איור 24).¹¹⁸ דוגמה נוספת באזור ארץ ישראל הינו בית הקיבול התת קרקעי שנתגלה באמת המים העליונה של ירושלים (אמת ואדי ביאר).¹¹⁹

קלן, גרמניה. מתקן להשקעת זהומים במהלך האמה, המאה הראשונה לספירה

בהגיעם לעיר נקלטו מי האמות בבתי קיבול מיוחדים שכונו קסטלום (castellum). מיבנה הקסטלום הורכב באופן סכמאתי מארבעה חדרים בשתי קומות (איור 25).¹²⁰ הפתחים בין חדרי הקסטלום איפשרו זרימה חופשית של המים. מטרתו של מיבנה הקסטלום היתה כפולה: ראשית, הוא שימש מיתקן להשקעת פסולת; ושנית, היה זה מיתקן לוויסות המים ולחלוקתם בעיר. השקעת הפסולת התאפשרה הודות לתנועה האיטית של זרם המים במיבנה. ויסות המים וחלוקתם נעשו באמצעות מערכת צינורות עירונית.

קסטלום – מתקן להצללה ולוויסות המים בעיר הרומית

מי האמות שזרמו עד לקסטלום בזרימה חופשית, נקלטו עתה במערכת צינורות שפעלה בלחץ נמוך. בכדי ליצור לחץ זה ממליץ ויטרוביוס למקם את הקסטלום על קצה החומה, בנקודה הגבוהה ביותר בעיר.¹²¹ מבני הקסטלום הבנויים על גבי חומות העיר, מוכרים החל מראשית תקופת הקיסרות ואילך. הדוגמה הקדומה ביותר הידועה עד כה נתגלתה באמת המים של מינטורנו בדרום איטליה. באמה זו, שנבנתה בסוף המאה הראשונה לפני הספירה, נבנה הקסטלום בראש השער המערבי.¹²² ממיבנה הקסטלום יצאו המים למזרקה שמתחתיו, ומשם לעיר עצמה. מיתקן הקסטלום במינטורנו מעיד על מהימנותו של ויטרוביוס, ודומה שהוא בנוי ממש על פי הנחיותיו. בארץ ישראל נשתמרו בקיסריה שרידיו של מבנה הקסטלום, אשר קלט את מי אמת המים העליונה של העיר.¹²³

בערים הרומיות הגדולות נבנו מספר מבני קסטלום לאורך קו האמה הנכנס לעיר. מבנים אלו היוו את הנקודות לחלוקת המים בתוך השכונות השונות בעיר. לשם הדגמה, מספרם הכולל של מבני הקסטלום ברומא היה 274; כך שאפשר היה לספק מים לרובו של שטח העיר.¹²⁴ קיומו של הקסטלום בחיי העיר בא לידי ביטוי בהלכות חז"ל, שקבעו: ‘קסטלין המחליק מים בכרכין, אם היה נקוב כשפופרת הנוד אין פוסל את המקוה ואם לאו פוסל את המקוה’.¹²⁵

אם האמה הגיעה אל העיר שלא על גבי אקוודוקט, נקטו אנשי העיר שיטות שונות על מנת להעלות את המים אל מבני הקסטלום. באוסטיה, למשל, נתגלתה משאבת מים ידנית, שנועדה להעלאת מים למיבנה קסטלום בתוך העיר.¹²⁶ בארסינואֶה שבצפון אפריקה השתמשו בגלגלי מים בכדי למלא את מבני הקסטלום בעיר.¹²⁷

מיתקן מיוחד שימש לחיבור הצינורות אל הקסטלום – הקליכס (calix = גביע) ופרונטינוס תיארו בפירוט.¹²⁸ מיתקן זה היה מתאם כמות, שאיפשר חלוקה צודקת ואחידה של המים. הקליכס הנו צינור קצר, עם פייה בצורת גביע. הקצה הצר של הקליכס פונה כלפי חוץ, ואליו מתחבר צינור העופרת בעזרת הלחמת בדיל (איור 26). לשם שימוש בקליכס כמתאם כמות, הוכנס תקן אחיד ומחייב – הקווינריה (quinaria). יחידת הקווינריה הינה רצועת עופרת שרוּקעה סביב גליל עץ ליצירת הצנרת. רוחבה של פיסה זו היה חמש אצבעות רומיות, ומכאן שמה (5 אצבעות הינן 9.2 ס"מ, ולפיכך קוטר הצינור היה כ־3 ס"מ). מידה זו נקבעה על ידי ויטרוביוס,¹²⁹ והיא מהווה בסיס לחישוביו המסובכים של פרונטינוס.¹³⁰ הצינור עצמו הורכב מקטעים קצרים, פיסטולה (fistula), שחוברו זה לזה על ידי הלחמות בדיל והוטמנו בדרך כלל תחת רצפות העיר.¹³¹

קליכס (=' גביע') – מיתקן ליציאת הצנרת מן הקסטלום

הקליכס וצינורות העופרת הוכנו בבתי מלאכה מיוחדים בשיטת הסרט הנע, ותחת פיקוח מועצת המים. קביעתו של הצינור בדופן הקסטלום נעשתה באישור נציב המים (הקוראטור אקוורום). בדרך זו הובטחה כמות מים אחידה במערכת הצינורות העירונית. עופרת כבסיס לייצור צינורות נכנסה לשימוש החל מתקופת הקיסרות ואילך. אמנם היתה מודעות לרעל הטמון בחומר זה,¹³² אך השימוש בעופרת היה נפוץ בשל מחירה הנמוך וקלות עיבודה.¹³³

ייצורם ההמוני של צינורות המים בשיטת הסרט הנע ובתקן אחיד הוא תופעה ראשונה בהיסטוריה האנושית, וממחישה את אופיה המיוחד של מערכת הספקת המים בתקופה הרומית. מפעל המים הרומי לא היה מבצע חד פעמי, כפי שהיה בתקופה ההלניסטית. היה זה מפעל בעל היקף, שהלך והתרחב עם הזמן, ועל כן נזקק להספקת חלפים מתמדת. הייצור ההמוני נועד לענות על דרישות אלה.

צרכני המים בעיר הרומית. הטבלה הבאה נועדה להמחיש את כמות המים העצומה שהוזרמה לרומא, ביחס למספר תושביה. הבסיס לחישובים – גודל האוכלוסייה וכמות המים שהגיעה לעיר – הינם אומדנים משוערים. הנתונים בטבלה מחושבים לפי מספר הליטרים שסופקו ביום לכל תושב:¹³⁴

כלומר, מערכת הספקת המים של רומא סיפקה לאזרח העיר בשנת 100 לספירה פי 2.5 מאשר לתושב ניו יורק, ופי 8 מאשר לתושב לונדון בתקופתנו. הבדל זה נעוץ בעובדה, כי מרבית כמות המים ברומא העתיקה הופנתה לשימוש ציבורי (ברור, כי אדם רגיל אינו צורך כמות של 1,350 ליטר ביום).

ויטרוביוס מתאר את חלוקתה של כמות המים בעיר הרומית לשלושה מגזרים עיקריים: שליש למזרקות ציבוריות ברחובות העיר; שליש למרחצאות ציבוריים בפיקוח הקיסר; ושליש לצרכנים פרטיים.¹³⁵ הצריכה הפרטית מובאת אחרונה על פי סדר החשיבות, ולמעשה ממליץ ויטרוביוס להפנות אליה את עודפי המים מן השימוש הציבורי.

באקוודוקט לעיר נים בגליה, אשר נבנה על ידי צוותי האקווארי של אגריפה, הותקן קסטלום אשר נעשה כביכול בהתאם להוראותיו של ויטרוביוס. מי האמה נקלטו בבריכה עגולה, שקוטרה 6 מ' ועומקה 1.4 מ' (איור 27). בשולי הבריכה הותקנו שלושה פתחי יציאה של המים אל מזרקות העיר. עודפי המים הופנו בעזרת עשרה פתחים נוספים אל מרחצאות העיר והצריכה הפרטית.¹³⁶

נים, דרום צרפת (גליה). תכנית הקסטלום ונקודות היציאה של הצנרת העירונית

גם פרונטינוס מציין חלוקה דומה של המים.¹³⁷ חלוקת המים בעיר הרומית אינה משקפת תפישה טכנולוגית כלשהי, אלא תפישה חברתית מובהקת – העדפת הציבור העירוני על פני הפרט תושב העיר; במלים אחרות, העדפת מזרקות הרחוב ובתי המרחץ הציבוריים על פני הספקת מים פרטית.

מזרקות הרחוב. מרבית כמות המים אשר זרמה באמות, הגיעה למזרקות הרחוב, שהיו מפוזרות בכל חלקי העיר. ברומא לבדה נמנו במאה הרביעית לספירה למעלה מ־1,350 מזרקות רחוב.¹³⁸ מי המזרקות סיפקו מי שתייה זורמים לציבור, מעין מעיינות מים חיים ה’נובעים' בשכונות העיר. אולם המזרקה היתה יותר מאשר מיתקן להספקת מי שתייה. הנימפיאון (המזרקה הציבורית) היתה נקודת מיפגש חברתית בחיי העיר כבר ביוון הקלאסית. תופעה זו הלכה ונשתרשה במרוצת התקופה הרומית, דבר הניכר בפאר הרב שהושקע בבניין המזרקה.

פילדלפיה (רבת עמון), שחזור הנימפיאון אדיר המימדים, המאה השנייה לספירה
במרבית הערים הרומיות דאגו יושביהן להתקין במרכז העיר, בדרך כלל בצמוד לרחוב הראשי, בית מזרקה מפואר. דוגמאות נאות של מבני מזרקה ניתן למצוא בסידה, אספנדוס, מילטוס, גרש, פטרה, סוסיתא ועוד. מבין אלה יוצא דופן במימדיו ובפארו היה הנימפיאון שנבנה ברבת עמון – פילדלפיה – במאה השנייה לספירה.[^145] על סמך הקירות ששרדו לגובה של כ־20 מ', הצליח בטלר לשחזר את מראה הנימפיאון (איור 28). היה זה מיבנה גזית, ובו קיר מרכזי בעל גומחת ענק (קוטרה 8.4 מ'), ומשני צדיו – קירות אלכסוניים היוצרים מעין אכסדרה מעוטרת על ידי מערכת של עמודים וגומחות. שישה עמודים בחזית הנימפיאון נשאו גגות גמלוניים המגינים על נקודות השתייה. גרם מדרגות רחב הוליך אל מפלס הנביעה של המים בנימפיאון. מבנה הנימפיאון של פילדלפיה היה ללא ספק מקור גאווה לבני העיר. פארם של מבנים מסוג זה נתפרסם בעולם העתיק, ובמקרים אחדים אף הוטבעה דמותם במטבעות הערים (איור 29).[^146] תיאור של חזית נימפיאון במטבע של העיר רומא, אלכסנדר סוורוס (222–235 לספירה)
 

מערכות ניקוז וסניטאציה. המים במזרקות זרמו ללא הרף, ועודפי המים הרבים מילאו תפקיד רב חשיבות בסניטאציה העירונית. בתי השימוש הציבוריים שימשו את מרבית האוכלוסיה העירונית, שכן בבתי המגורים המשותפים בעיר לא הותקנו שירותים צמודים (כפי שלא היתה הספקת מים פרטית).¹³⁹ לפיכך, הושקע מאמץ רב בבניית בתי שימוש ציבוריים. ברומא לבדה נמנו 154 בתי שימוש. היו אלה מבני שיש מפוארים, בהם נקבעו כ־40 מושבים מחוררים בחצי ריבוע או מעגל (איור 30), ומתחתם זרמו המים בלי הפסק בתעלות קטנות. מימיהם של בתי השימוש הציבוריים התנקזו אל מערכת הביוב העירונית.

אוסטיה, בית שימוש ציבורי למעלה

מרבית עודפי המים מן המזרקות הופנו לשטיפת רחובות העיר ולמערכת הביוב הגדולה – הקלואקה מקסימה (Cloaca Maxima). הקלואקה מקסימה של רומא, בצורתה הנוכחית (איור 31), הינה מתקופת אוגוסטוס, וראשיתה כבר במאה השישית לפני הספירה.¹⁴⁰ בתחום זה הגיעה ההנדסה הרומית להישגים מרשימים. לואיס ממפורד כותב בעניין זה: ‘לא לחינם המונומנט הקדום ביותר של ההנדסה הרומית הוא “הקלואקה מקסימה”, הביב הענק שהותקן במאה השישית לפני הספירה בקנה מידה כה עצום… עד שהוא מוסיף ומשמש בימינו’.¹⁴¹ אולם יש לזכור, כי מטרתן של מערכות הניקוז ברומא היתה ניקוזם של רחובות העיר בלבד. הספקת מים וניקוז לכל דירה, כפי שהם מוכרים בימינו, היו בתקופה הרומית נחלתם של העשירים לבדם. ‘במובן זה’, כותב ממפורד, ‘רומא עם כל עושרה ויכולתה ההנדסית נכשלה כשלון חרוץ בהנחת היסודות להגיינה הציבורית’.¹⁴²

פתחה של מערכת הביוב הגדולה (קלואקה מקסימה) של רומא

בתי מרחץ ציבוריים. כאמור, שליש מכמות המים הכללית הופנתה לבתי המרחץ הגדולים; עובדה המעידה על חשיבותם של מוסדות ציבור אלה. עבור בן תרבות רומא היו בתי המרחץ יותר מאשר מקום רחצה ונקיון. זה היה מעין ‘עולם קטן’, שבו נמצאו כמעט כל אותם דברים שהוסיפו נופך לחייו – גנים, חדרי התעמלות ועיסוי, מקומות מיפגש ואף ספריות ומוזיאונים. המרחצאות הציבוריים הראשונים הוקמו במאה השנייה לפני הספירה על ידי קבלנים פרטיים, ונוהלו תמורת דמי כניסה. במפקד שערך אגריפה, נמנו כ־170 בתי מרחץ מסוג זה. אחר כך התקרב מספרם ברומי בלבד לאלף. אגריפה היה גם הראשון שבנה מרחצאות ענק, שהוקדשו חינם לציבור. בכך חולל הוא מהפכה בחיי העיר רומא, שבה נהנה ההמון ממתן שירותים והטבות חינם במשך כל תקופת הקיסרות. מרחצאות הענק שהקימו קרקלה ודיוקלטיאנוס נמנו עם פלאיה של רומא העתיקה. המים הגיעו לבתי המרחץ בעזרת אמת מים ונקלטו במאגרים שנבנו במיוחד לשם כך (במרחצאות קרקלה היו 64 מאגרים). עודפי המים שנפלטו מבתי המרחץ, הופנו לצרכנים פרטיים תמורת תשלום – בעיקר לבעלי מלאכה ותעשיות הזקוקות להספקת מים מתמדת (טחנות קמח, בורסקאים וכו').¹⁴³

מבני ציבור אחרים שנהנו מהספקת מים היו מבני צבא ומשרדים. לארמונות המשפחה הקיסרית ברומא הגיעו מים בעזרת גיחונים, שהעלו מים זורמים לגבעת הפלטין. חלק אינטגרלי מבניית הארמונות החדשים של נירון ודומיטיאנוס, במאה הראשונה לספירה, היה התקנת מערכת מים סדירה בתוך הארמון.¹⁴⁴

צרכנים פרטיים. כמות המים שהופנתה לצרכנים פרטיים נתחלקה בין שני סוגי צרכנים – בעלי בתי המלאכה הזקוקים למים, ועשירי העיר ומקורבי המלכות. העובדה שתושבי העיר הפשוטים לא זכו מעולם להספקת מים פרטית, מסתברת מכמה נתונים. ראשית, לא נמצא בשום בניין חפור ברומא שריד כלשהו של צינורות, שהעלו מים לקומות העליונות (בהן גרו רוב יושבי העיר). שנית, הדבר מסתבר מתעודות ספרותיות, כגון הזהרתו של מפקד מכבי האש ברומא להכין דליי מים בבתים, המלמדת על חסרונם של ברזים.¹⁴⁵

כאמור, היחידים שנהנו מהספקת מים פרטית, היו עשירי העיר, שגרו בווילות או בדירות קרקע, אשר נתחברו למערכת הצינורות הכללית. לעתים התארגנו דיירי כמה בתים להקמת מאגרי מים משניים על חשבונם. בפומפיי הותקנו מיכלי עופרת על גבי עמודים בגובה 6 מ'. עמודת המים במיכלים יצרה לחץ, שאיפשר את חלוקתם לתושבי הסביבה הקרובה.¹⁴⁶

המים הגיעו לבתים פרטיים בעזרת הצנרת למזרקות קיר קבועות. מזרקות המים בבתי האמידים הרומאים היו חלק בלתי נפרד מתרבות הדיור, שכללה תעלות השקייה לגן, בריכות דגים ומפלים קטנים ששימשו לעיטור וקישוט גן (איור 32). שקשוק המים הזורמים ליווה את בן האמידים הרומאי משחר ילדותו, הן באיטליה והן בווילות שנפוצו בכל רחבי האימפריה.

מזרקת מים בגן של בית שועים רומי

סיכום

בתחום חלוקת המים בעיר קיים הבדל עקרוני בין התקופה היוונית הלניסטית לבין התקופה הרומית. בעיר ההלניסטית המים הוזרמו בדרך כלל למאגרים תת קרקעיים, ומשם לבתי מזרקה ונימפיאונים. שהיו מפוזרים בין חלקי העיר (מערכת המים של אולינתוס, שם הגיעו מים לכל גוש מבנים ולכל חצר פרטית, הינה דוגמה יוצאת דופן)·

לעומת זאת, בעיר הרומית התפצלה כמות המים העצומה למערכת של מאגרים עיליים ומאגרי מישנה, ומשם זרמו המים במערכת סבוכה של צינורות עופרת ותעלות אבן למתקנים הרבים הקשורים במים ולצרכנים הפרטיים. התפתחות זו חלה מתקופת הקיסרות ואילך, והיא באה לענות על הביקוש הרב צדדי למים בעיר הרומית. התלות העירונית במים הביאה לכך, שאמת מים (וכל הקשור בה) היתה מרכיב בסיסי וקבוע בכל עיר רומית, הן באיטליה והן בפרובינקיות.

בחינת המערכות השונות להספקת מים בתקופה הרומית מעלה מספר מסקנות:

א. הספקת המים הרומית הינה שיא של התפתחות ממושכת מתקופות קודמות. פרט להמצאת הקסטלום ולשימוש בשיטת הקוניקולי האטרוסקית לניקוז ואיחוז מים, לא נתגלו במהלך התקופה הרומית חידושים טכנולוגיים משמעותיים בתחום זה. גם בתחום המדידות הועבר המידע מיוון לרומי כמות שהוא. הדיופטרה והכורובאטס שהיו בשימוש בתקופה הרומית, אינם אלא שכלול מכשירי מדידה קודמים.

ב. החידושים של הרומאים בשדה הבנייה היו השימוש הנפוץ בקשת, בקמרון ובבטון לבנייה. אמנם אלה היו ידועים קודם לכן, אך רק בתקופה הרומית הוכנסו שיטות אלה לשימוש יום יומי בבנייה. בתחום ההנדסה ההידראולית הוכנסו חידושים אלה ב’אקווה מרקיה' מהמאה השנייה לפני הספירה, אך פיתוחם העיקרי והפצתם חלו מתקופת אוגוסטוס ואילך.

ג. החידוש הרומי היה בעצם תפישת השירותים להספקת המים כהכרחיים. חלוקת המים לשתייה, שירותים וסניטאציה בשכונות השונות היו חלק בלתי נפרד מחיי העיר הרומית. תפישה זאת הביאה לשימוש בקסטלום ובמערכת צינורות, דרכם זרמו המים אל בתי המזרקה, בתי המרחץ והשירותים שהיו מפוזרים בעיר.

ד. בהתפתחות האמות של רומא ניתן להגדיר שני שלבים: עד סוף המאה הראשונה לפני הספירה – תקופת פעילותו של אגריפה, שבימיו נקבעו המסגרות הארגוניות והחלו בבניית אקוודוקטים ארוכים בעלי קשתות אבן. בתקופה זו עדיין הועדפה אמת המים המתפתלת לאורך קו גובה בצדי ההר. מנהרות הקוניקולי האטרוסקיות שנועדו לאיחוז מים, עדיין היו בשימוש.

מהמאה הראשונה – בתקופת שלטונו של קלאודיוס קיסר נעשו שינויים בתחום הארגון, שהוליכו ליתר ריכוז סמכויות בידי המימשל. בתחום הבנייה היתה מגמה ליישר את תוואי האמות. לשם כך ניכרו מנהרות ארוכות וישרות, ובמקביל נבנו אקוודוקטים למרחק רב. קשתות האבן מתקופת קלאודיוס ואילך (מאמצע המאה הראשונה לספירה), היו בעלות כרכובי בסיס בולטים למדי. השימוש בשיטת הקוניקולי הישנה פסק.

חשיבותם של שלבים טכנולוגיים אלה טמונה בקשרים ההדוקים שהיו בין רומא לבין חלקי האימפריה. כך ניתן להשוות את האמות בפרובינקיות ודרך בנייתן לאמות ברומא, ולרכוש אמצעי עזר חשוב לתיארוך.

ה. במאה השנייה לספירה נפוצה התרבות הרומית לכל חלקי האימפריה. יחד עמה נפוצה תרבות הספקת המים העירונית, הן על ידי הצבאות והן על ידי הקיסרים עצמם. בימיו של הדריינוס, למשל, הותקנו אמות חדשות בכל רחבי האימפריה. אמות המים היו ללא ספק אחד מהישגיהם הטכנולוגיים המרשימים ביותר של בני התקופה הרומית. המחשה לכך הינם שרידי האמות בארץ ישראל, כפי שהם מתוארים בקובץ זה.

הקדמה

עבודות ההנדסה הרומאיות שנוצרו ב’תור הזהב' של הבנייה הרומאית זוכות להערכה והערצה עד ימינו אלה. רבות מעבודותיהם המרשימות של הבנאים הרומאים מהוות עדות לכישוריהם ולמומחיותם. עם זאת נותרו פרטים רבים

בעבודותיהם של הבנאים האלה הדורשים מחקר נוסף. ספרו הקלאסי בן עשרת הכרכים של ויטרוביוס נותר כמקור החשוב ביותר לידע המצוי ברשותנו על הבנייה הרומאית. עדויות ארכיאולוגיות חדשות שהתגלו בארץ שופכות אור חדש על המפעלים להולכת המים שבנו הרומאים, כפי שבאו לידי ביטוי בכתביו של ויטרוביוס.

בספר השמיני בפרק ו' מתאר ויטרוביוס שלושה סוגים עיקריים של מובילי מים:

– מנהרות תת קרקעיות שנחצבו בסלע רך או קשה.

– תעלות על קרקעיות הבנויות על גבי קשתות.

– צינורות מעופרת, או מחרס.

שרידים משלושת הסוגים האלה פזורים ברחבי האימפריה הרומית העתיקה, ואחדים מהם נמצאים עדיין בשימוש. מנהרות תת קרקעיות מוזכרות כבר בתנ"ך (דברי הימים א, ה לב). אמות מים דומות נבנו גם על ידי היוונים והאטרוסקים. אמות המים הידועות ביותר הן אלה הבנויות על קשתות אבן ששרדו ברומא, פונט־דה־גרד, סגוביה, קונסטנטינופול ועוד. המיבנה הטכני של הצינורות הרומאיים מעורר התפעלות. ויטרוביוס בספרו, מבקר את השימוש בצינורות עופרת יקרים המזיקים לבריאות ומשבח את השימוש בצינורות חרס; שיטה שראשיתה באסיה התיכונה ובמסופוטמיה שמהן הובאה ליוון (בשנת 2000 לפני הספירה בקירוב). האקרופוליס באתונה, והיכלים נוספים אשר בנו היוונים ברחבי ממלכתם ובאתרים גבוהים מסביבתם, עוררו את בעיית העברת המים אליהם. משרידים שהתגלו במקומות שונים מתברר כי החומרים בהם השתמשו היוונים לבניית הצינורות היו חרס, אבץ ועופרת. כמו כן הם השתמשו בחומרים מיוחדים לאיטום חיבורי הצינורות על מנת שיעמדו גם בלחץ חזק.

חומרי ציפוי ואיטום למנהרות ותעלות

למרבה פליאתם של המדענים העוסקים בטכנולוגיית הבטון, בדרך כלל לא התגלו סדקים באמות המים העתיקות. תוך שימוש בחומרי בנייה פשוטים ובשיטות ידניות, הצליחו הבנאים הקדומים לפתח שיטות לציפוי האמות בחומרים עמידים בפני התייבשות והיסדקות, למניעת דליפת המים וחלחולם בעדן. בעת בחירת החומר המתאים היה על הבנאים להתחשב בעיקר בהשפעות אקלימיות.

תחתית התעלות נבנתה מבטון (concrete) המבוסס על תערובת של רסק לבני חרס וסיד (lime) ביחס של 3:1 או 4:1. קירות התעלה נבנו מאבנים מסותתות או מבטון. לשם עבודות הגימור – ציפוי ואיטום התעלה – היתה חשיבות רבה למציאת טיח (mortar) עמיד ואטום בפני חלחול, אשר אינו מתכווץ. דבר זה הושג על ידי מירוק של טיח רב שכבתי (multi-layer stucco plaster). ויטרוביוס ממליץ בספר השביעי בפרק ו': ‘צפה את הקיר החיצוני בטיח עשוי מרסק לבנים, ומעל זה טיח המכיל אבקת שיש’. הטיח העשוי מרסק לבנים היה צריך כנראה להבטיח את הקישור ההידראולי (איטום למים) והטיח המכיל אבקת שיש נועד למנוע כיווץ. את פני השכבות היה צריך לשפשף היטב ולמרק כמו ראי. 

חומרי איטום לצינורות הלחץ

לדברי ויטרוביוס, אחד הפרטים החשובים ביותר בבניית הצינורות, שהיו צריכים לעמוד בפני לחץ, היה השימוש בחומר איטום בחיבורים שבין חוליות הצינור. הוא המליץ על השימוש בתערובת של סיד חי (בלתי כבוי) ושמן. חומר דומה מומלץ להגנת רצפות בטון מפני כפור.

החוקים הנסיוניים של טכנולוגיית הבטון הקדום במבנים הידראוליים

הצלחתם של המתכננים הקדומים בטכנולוגיית החומרים היתה פועל יוצא של ידיעותיהם ונסיונם במבנה החומרים ועמידותם בהשפעת התנאים האקלימיים והסביבתיים. הפתרון הכללי לציפויין של המנהרות היה באמצעות השימוש בחומרים חלקים ועמידים בפני מים. באטמוספירה בעלת הלחות הגבוהה לא היתה סכנה של התכווצות והיסדקות הציפוי. לפיכך טיפול פשוט בפני הטיח סיפק הגנה מספקת. פתרון דומה, דהיינו ליטוש הטיח בלבד, נמצא גם בתעלות גלויות של אמות בנויות.

האמות הארוכות הבנויות על קשתות נבנו כמבנה רצוף ללא תפרי התפשטות. כאן היה צורך בתשומת לב רבה יותר להשפעה האקלימית על היסדקות הציפוי. ויטרוביוס המליץ על השימוש בטיח רב שכבתי משויף היטב.

הפתרונות המתוארים על ידי ויטרוביוס הם של טכנולוגיות קדומות שהתבססו על נסיון שהצטבר ונרכש בעבודת הבנאים והטייחים במשך מאות שנים. ויטרוביוס עצמו אינו דן בהסבר הטכני להצלחת השיטות הטכנולוגיות שאותן תיאר.

חקר החומרים

בחפירות שנערכו ברומא, בשרידי ההתיישבות האטרוסקית, התגלתה מנהרה תת קרקעית מהמאה השישית לפני הספירה. התעלה נחצבה בסלע; רוחבה 0.7 מ' וגובהה 1.70 מ'. רצפת התעלה היתה מצופה בטון שנעשה מרסק לבני חומר שרוף, בעובי 15 ס"מ. חלקו התחתון של הקיר צופה בשכבת בטון אשר הכילה רסק לבנים דק יותר, בעובי 7 ס"מ, ואילו החלק העליון טויח בטיח בהיר בעובי 3 ס"מ. תקרת המנהרה היתה מצופה בחלקה באריחי חרס (70x 70 7 x ס"מ) שנוספו כנראה בתקופה הרומית. בדיקה מדעית של חומרי הבנייה במעבדה העלתה כי חומר הקישור (binding) היה מבוסס בעיקרו על סידן־קרבונט. התגלו עקבות מועטים לנוכחות סידן־סיליקט, שהם כנראה תוצאה של ריאקציות כימיות בין הסידן ההידרואוקסידי, החול, ויתכן אף רסק הלבנים.

הבדיקות העלו, כי למרות צפיפותם וחוזקם הנמוכים של החומרים, עמידותם היתה גבוהה ויציבה. חלחול המים דרך משטחי הטיח המלוטש היה מועט ולא משמעותי. בדיקה העלתה כי תכונה זאת הושגה בעיקר הודות לליטוש המשטחים, כפי שהמליץ ויטרוביוס.

אמת המים הגבוהה בקיסריה

הקטע החשוב ביותר של אמת המים בקיסריה הוא התעלה הנישאת על קשתות הבנויות מאבן חול (sand stone) ברוחב 5 מ' ובגובה 2.5 מ'. הקשתות עשויות מפן חיצוני של אבני גזית ופנים של בטון המורכב ממלט אפור ושברי אבני כורכר. בטון זה הכיל כמות גדולה של חלקיקי פחם. גם התעלה הפתוחה נבנתה מבטון דומה וצופתה בטיח רב שכבתי. למרות שהבנאים לא השתמשו בתפרי התפשטות, לא נגרמו נזקים או סדקים כתוצאה מהתכווצות והתפשטות החומר בהשפעת השינויים האקלימיים.

שכבות הטיח היו כדלקמן:

– שכבה אפורה – הכוללת גרגרי פחם, בעובי 10–6 מ"מ.

– שכבה לבנה – עם שיש כתוש דק, בעובי 5־6 מ"מ.

– שכבה אדומה – עם רסק לבנים, בעובי 6–5 מ"מ.

– שכבה אפורה – עם גרגרי פחם, בעובי 3 מ"מ.

– שכבה לבנה – עם שיש כתוש דק, בעובי 3 מ"מ

– שכבה אדומה – עם רסק לבנים, בעובי 4 מ"מ.

בציפוי הרב שכבתי היוותה השכבה האפורה בסיס מקשר טוב לשכבות האדומות והלבנות. בניגוד לטיח האפור שהינו רך וחלש, הטיח האדום והטיח הלבן הנם חזקים וקשים ביותר. ראוי להדגיש כי השימוש בטיח הרב שכבתי בקיסריה מתאים למיפרט שהציע ויטרוביוס בספרו.

צינורות לחץ מאבן בבית לחם

כאמור, הבעיה העיקרית של צינורות האבן, היתה איטום החיבורים שבין חוליות הצינור. בצינור האבן שהתגלה בבית לחם הלחץ היה בן חמש אטמוספירות. חוליות האבן היו במידות חיצוניות של 90 x 90 50 x ס"מ, ובעלי קוטר פנימי של 38 ס"מ. המרווח ברוחב 2 ס"מ בחיבורים שבין החוליות מולא בחומר איטום לבן קשיח. המילוי כוסה בשני סוגי טיח: שכבה אפורה ורכה, ומעליה שכבה אדומה וקשה. הבדיקות הכימיות העלו כי המרכיבים העיקריים היו קלציט וארגוניט (calcite, aragonite). הכמות הגדולה של ארגוניט, הצפיפות וקשיחות החומר, מצביעות על אחוז גבוה של שיש טחון וסיד חי. לתערובת נוסף שמן כדי להבטיח מילוי נאות וצפוף של החיבורים.

החידה של טכניקת ההנדסה הקדומה

למרות שהידע של הבנאים הקדומים התבסס רק על נסיון והחומרים שהיו ברשותם היו חומרי בנייה פשוטים, הם הצליחו לפתור בעיות טכניות מסובכות והשיגו עמידות גבוהה של מפעלי המים שלהם. רק לחלק קטן מהשיטות והתהליכים נותן ויטרוביוס הסבר, כגון לתהליך שריפת הסיד ולהתקשות החומר באוויר. אך רוב השיטות שמתאר ויטרוביוס, כגון שיוף הטיח והחלקתו, יצירת הטיח הרב שכבתי. התקשות תערובת שמן וסיד, שיטת הבנייה של אמות עמידות ללא סדקים בלי תפרי התפשטות – נותרות ללא הסבר. נעמוד עליהן להלן.

השפעת המירוק על תכונות הטיח

שיפשוף ומירוק של הטיח הביא לסידור אופקי אחיד של חלקיקי השיש והסיד והקטין את גודל החלקיקים. הגדלת סך הכל שטח הפנים של החלקיקים, הקטין את הנימיות (הקפילריות) בשכבות האופקיות הדקות. הקטנת הנימיות גורמת כנראה לקרבוניזציה² נמרצת, לזרוז התקשות החומר, להגבלת הכיווץ והסידוק ולהגדלת עמידותו. טכניקה של שיפשוף ומירוק תוך תהליך ההתקשות נהוגה כיום ביציקת רצפות בטון.

חומר האיטום של צינורות ושיטת ההידוק

שיטת ההידוק של תערובת סיד ושמן לא הוסברה על ידי ויטרוביוס, אבל ככל הנראה היתה ידועה לו. מניתוח הכתוב בספרו נראה, כי החומר בו השתמשו היה תחמוצת סידן (סיד לא כבוי – CaO). השינויים המבניים המתחוללים בתערובת של תחמוצת סידן ושמן, הנתונה באטמוספירה יבשה, הם איטיים. לאחר הוספת מים בלחץ, חלק מן השמן מורחק מהתערובת, והחומר מתרחב הודות להפיכת תחמוצת הסידן להידרוכסיד הסידן (סיד כבוי – 2(Ca(OH) שנפחו גדל ב־40 אחוז. תהליך זה גורם למילוי מהודק של מרווחי החיבורים בין חוליות הצינור.

חידת תפר ההתפשטות

נושא אחד נותר עדיין ללא פתרון מניח את הדעת: כיצד בנו הרומאים אמות מים ארוכות על גבי קשתות ללא שימוש בתפרי התפשטות, ועם זאת מנעו סדקים אפילו באזורים בהם השינויים התרמיים גדולים? נביא כאן הסבר אפשרי לתופעה:

החומרים שמהם נבנו הקשתות נתונים ללחצים מרכזיים (centric pressure). לחץ זה מביא במשך הזמן לשקיעה מסוימת של כל קשת כתוצאה מהתכווצות ו’זחילה' במלט ובאבנים. כתוצאה מכך גדל הלחץ בחלק העליון של הקשת ובהמשך בתוך גוף התעלה העשוי בטון או אבנים ומלט. השימוש בבטון מהודק היטב ובטיח רב שכבתי ממורק בעל דרגת כיווץ נמוכה, הן הסיבות העיקריות לעמידות המבנה למרות העדר תפרי ההתפשטות.

מסקנות

הבטון הרומאי על יסוד סיד, הטיח הרב שכבתי, טכניקת המירוק וטכניקת בניית הקשתות הנם דוגמאות מרשימות ליכולת הטכנית הגבוהה של הבנאים הרומאים. הפתרון המוצלח לבעיות המסובכות של העברת מים, בהתחשב בתנאים האקלימיים, הם תוצאה של נסיון בן מאות שנים שהתבסס על מסורת וידע כללי שהיווה פיצוי לחסרון שיטות מדעיות. הטכנולוגיה הקדומה הוכיחה עצמה במשך שנים רבות של שימוש, אף שההסברים המדעיים לתהליכים המעשיים לא תמיד היו ידועים.

מונחי יסוד

אחד מחומרי הבנייה החשובים בתקופה הקדומה היה הסיד, כלומר תחמוצת הסידן (CaO). הסיד הוא ‘חומר מינרלי בעל צבע לבן הנוצר על ידי שריפת גיר’,² והופק בכבשנים בהם ‘שרפו את אבני הגיר (פחמת סידן – CaCO3), הנפוצות בארץ³. תכונתו הבסיסית של הסיד ה’שרוף’ – התחברותו עם דו־תחמוצת הפחמן שבאוויר, באמצעות מים, והפיכתו שוב לגיר – איפשרה את שימושו הנרחב בבנייה כחומר לציפוי, חיבור ומילוט.

תהליך הפיכתה של מימת הסידן (₂[Ca[OH) לגיר מלווה בהקטנת נפח. כדי למנוע היווצרות סדקים במהלך התייבשות הסיד, יש צורך לערבו באגרֶגטים (Agregates), כמו חול, חצץ וחלוקים קטנים.⁴ לאגרגטים אין תפקיד פעיל בתהליך המילוט; הם משמשים כחומר־מילוי אינרטי (Inertic-Filler) שתפקידו הגדלת נפח התערובת ומניעת סדקים.

טיט סידי הוא תערובת פלסטית של סיד, מים ואגרגטים, ההופכת לחומר מוצק לאחר התייבשותה. לתערובת בסיסית זו אפשר להוסיף חומרים שונים, מינראליים או אורגניים, שמטרתם להשביח את התערובת ולהתאימה לצרכים מיוחדים (כמו מילוט, טיוח, אטימה וכו'); כל זאת לפי הידע שהיה בידי האומנים אשר עסקו בבנייה. במשך הזמן נוצרו מתכונים קבועים של מרכיבי הטיט הסידי, ואלה אף סוכמו בספרו של המהנדס הרומי ויטרוביוס.⁵

טיח הוא שכבה עליונה של טיט, המשמשת לציפוי ויצירת פני שטח אחידים, קשים ומעוצבים כרצון הבנאי. מתכון הטיח יכול להיות זהה לזה של הטיט המשמש בבנייה, או שונה ממנו. בשלב האחרון של פעולת הטיוח הודקו והוחלקו פני הטיח. בעת ההחלקה נדחקים פנימה האגרגטים שבטיט, ונוצרת שכבה חיצונית דחוסה של מימת סידן. לאחר התייבשות הטיח והשלמת התהליך של הפיכת הסיד לגיר נוצרים פני שטח חלקים, קשים ואחידים כנדרש.

סקירה היסטורית

הטיט הסידי כחומר בנייה וכחומר אטימה מוכר בארץ ישראל ובסביבתה מאז התקופה הניאוליתית הקדם קראמית (PPNB). השימוש בו נמשך בארץ מאז תקופת הברונזה התיכונה ב' (לפחות) בבניית קירות, רצפות, תעלות ובורות מים.⁶ השימוש בטיט סידי נעשה נפוץ יותר בתקופת הברזל ובתקופה הפרסית, עת שימש גם בבניית מתקנים לעיבוד תוצרת חקלאית נוזלית.⁷

מאז תקופת הברזל החלו לבנות אמות מים ארוכות, עם טיט וטיח סידיים כחומרים מלכדים ואוטמים. אמת המים לנינוה, שנבנתה במאה השמינית לפני הספירה,⁸ היא דוגמה מאלפת לעוצמת הבנייה והיכולת הטכנית בתקופת הברזל. הספקת מים סדירה לערים היווניות והרומיות, באמצעות אמות מים בנויות ומטויחות, היתה שלב נוסף בהתפתחות מערכות המים בתקופה הקדומה.⁹

אמות מים להספקת מים סדירה ליישובים עירוניים או לצרכים חקלאיים נבנו בארץ רק מאז שלהי התקופה ההלניסטית (תקופת שלטון בית חשמונאי). דומה, שגורמים רבים – כלכליים, תרבותיים, טכנולוגיים ופוליטיים – עמדו מאחורי ‘פיגור’ זה. בתקופת שלטון בית תלמי או בית סלווקוס לא היה גורם פוליטי או כלכלי שיהיה מעוניין ומסוגל לבצע מפעל הנדסי משוכלל כמו בניית אמת מים. להוציא מקרים בודדים לא התפתחו בארץ ‘פּולֵיס’ עצמאיות, כדוגמת אלה שביוון, אשר דאגו להספקת מים חיים לתושביהן, כאחד מהשירותים הציבוריים הבסיסיים של פוליס. רק לאחר התבססות שלטון בית חשמונאי וההכרות עם הציביליזציה ההלניסטית נוצרו התנאים לשימוש בהשגים טכנולוגיים, ידועים משכבר, לבניית אמות מים משמעותיות בארץ ישראל.¹⁰

טיח באמות מים

כאמור, השימוש באמות להובלת מים למרחקים משמעותיים החל בארץ ישראל בתקופה ההלניסטית. זו היתה השיטה המקובלת, בהתאם לידע הטכנולוגי ויכולת ניצולו, במשך יותר מאלפיים שנה. מאחר ששיטת ההולכה בכל התקופות היתה זהה – העברת מים בגרביטאציה בתוך תעלה פתוחה – הרי ההבדלים בבנייה הם מזעריים. גם חומרי הבנייה הבסיסיים – אבנים מלוכדות בטיט סידי – שימשו בכל התקופות.

בארץ ישראל מצויות אמות רבות שהובילו מים לשימוש עירוני, חקלאי או במשולב. תושבי הארץ ובוני האמות, אפילו אם ראו בהן מבצע הנדסי מיוחד במינו או מפעל בעל חשיבות היסטורית, כמעט שלא טרחו להנציח בכתובות תאריכי בנייה ושיפוץ של מערכות המים (או שאלו לא שרדו באתרן). לפיכך, ניצבת בפני חוקר אמות המים הבעיה של קביעת המסגרת הכרונולוגית לבנייה, שימוש ושיפוץ של אמת מים מסוימת. לדעתנו, מחקר הטיח עשוי לפתור בעיה זו, אם כי לא תמיד בצורה מלאה וחד משמעית.

פני הטיח באמות המים הוחלקו ונדחסו בקפדנות, כדי ליצור מישטח קשה וחלק.¹¹ מי המעיינות שהוזרמו באמות מכילים חומרים מומסים, ואלה שוקעים על דפנות התעלה בצורת ‘נטף נחלים’ (טרוורטין). הדפנות המוחלקים והקשים של אמות המים איפשרו להסיר בקלות יחסית את הטרוורטין ששקע בעת זרימת המים, כאשר נערכו בהן פעולות שיפוץ ותחזוקה.

בחינה מקרוב של הטיח באמות מים ששימשו במשך תקופה ארוכה, מלמדת כי במהלך עבודות שיפוץ ותחזוקה חודש הטיח באמה בקטעים נבחרים או לכל אורכה. מסתבר, שיש הבדל באיכות הטיח בשלבים השונים של השיפוץ, שמקורו במתכונים שונים של התערובת ממנה הוכן הטיח, ובשיטות בהן טויחו האמות. תהליך זה מאפשר ליצור כרונולוגיה יחסית בשכבות הטיח של אמת מים נתונה. השוואת טיפוסי הטיח באמות מים שונות מאפשרת ליצור סולם של כרונולוגיה יחסית בין טיפוסי הטיח. בדיקת הטיח באמות מים מתוארכות יכולה לקבוע גם כרונולוגיה מוחלטת לסולם היחסי של טיפוסי הטיח. לפי שעה, כמעט שאין בארץ אמות מים שאפשר לתארך את בנייתן באופן חד משמעי בעזרת כתובות החקוקות בהן או תעודות היסטוריות קדומות.¹² המידע מחפירות ארכיאולוגיות מאפשר לקבוע תאריך מוחלט (או מקורב) לבנייתה של אמת מים, או לשלב שיפוץ שנעשה בה,¹³ וכך לקבוע את הכרונולוגיה של טיפוסי הטיח.

מתכוני טיח ושיטות טיוח

את הטיח אפשר לתאר לפי שני הקריטריונים – המתכון ושיטת הטיוח.

א. המתכון – כאמור, החומרים הבסיסיים המרכיבים את הטיח הינם סיד, מים וחומרי מילוי אינרטיים. חומרי המילוי הראשוניים הם חול וחצץ דק גרגר, שמקורם בסביבה הקרובה למקום הבנייה. באזורי ההר ובקעת הירדן עיקר המילוי הוא חומר ואדי מסונן, ואילו במישור החוף חול וזיפזיף. אל המתכון הבסיסי אפשר להוסיף חומרים אורגניים או מינראליים. בארץ ישראל מקובלים בעיקר שני חומרים – חומר אורגני שרוף (אפר ו/או גריסים של פחמי עץ) וחרס אדום טחון (מחרסים או לבנים צרופות). חומרים אלה מקנים לטיח הבסיסי צבע אופייני, וההבחנה ביניהם יכולה להיעשות בעין בלתי מזוינת. ניתן להבחין בין ארבעה מתכוני טיח שונים:

1. טיח המורכב מהמתכון הבסיסי. הצבע השולט הוא הצבע הלבן של הסיד (להלן: טיח לבן).¹⁴

2. תוספת חומר אורגני שרוף מקנה לטיח צבע אפור; ככל שהוא רב יותר, יתקבל גוון כהה יותר, ולהיפך (להלן: טיח אפור).

3. תוספת של חרס טחון מקנה לטיח צבע אדמדם אחיד; ככל שהוא רב יותר, יתקבל גוון כהה יותר, ולהיפך. החרס במתכון זה טחון דק ומנופה, וגודל גרגריו קטנים מ־3 מ"מ (להלן: טיח אדום אחיד).

4. תוספת חרס טחון בלתי ממוין מקנה לטיח צבע אדמדם מנומר. החרסים במתכון זה הם בגודל משתנה – מגודל גרגר חול ועד כ־10 מ"מ (להלן: טיח אדום מנומר).

ב. שיטת הטיוח – מלאכת הגימור של הטיח נעשתה בכמה שיטות:

I. טיח חד רובדי: הטיח מורכב מאותו מתכון לכל עוביו, ורק פניו הוחלקו והודקו עד כדי יצירת מישטח חלק וקשה. לפי שעה, מוכר שימוש רק בשני מתכונים של טיח חד רובדי: במתכון הטיח הלבן (מס' 1) ובמתכון הטיח האפור (מס' 2). הטיח ממתכון 1 הוא קשה יחסית, בעוד שתוספת החומר האורגני הכהה במתכון 2 מקנה לטיח רכות יחסית, פלסטיות ואטימה טובה יותר.

II. טיח דו רובדי: הטיח מורכב משני רבדים, זה על גבי זה וכל רובד ממתכון אחר. בצירופים המוכרים רובד התשתית הוא תמיד של מתכון הטיח האפור (מס' 2) ועליו רובד חיצוני דק מאחד המתכונים האחרים (3,1 או 4). נראה, שהטייחים של אמות המים הקדומות רצו להשיג את היתרונות של הטיח הפלסטי ממתכון 2 ושל הטיח הקשה ממתכונים 3,1 או 4 על ידי ציפוי הטיח הפלסטי ברובד נוסף של טיח קשה. ההחלקה וההידוק של פני הטיח נעשו ברובד החיצוני.

III. טיח תלת רובדי: הטיח מורכב משלושה רבדים זה על גבי זה, וכל רובד ממתכון אחר. הצירוף הוא קבוע – רובד התשתית הוא ממתכון הטיח האפור (מס' 2), רובד הביניים הוא ממתכון הטיח הלבן (מס' 1) והרובד החיצוני ממתכון הטיח האדום אחיד (מס' 3 או 4). ההחלקה וההידוק נעשו ברובד החיצוני, כאשר הרבדים מתחתיו היו עדיין רכים קמעה וקיימת דחיסה של רובד אחד לתוך חללים וסדקים ברובד שמתחתיו.

תיאור מתומצת והגדרה של טיפוס טיח כולל מספר רומי (I, II או III) ומספר ערבי (1, 2, 3, 4), כעין נוסחה. המספרים הרומיים מסמלים את שיטת הטיוח, והמספרים הערביים מתייחסים למתכונים שתוארו לעיל. כאשר משתמשים ביותר ממתכון אחד לטיוח, הרי סדר המספרים מימין לשמאל מייצג את סדר הרבדים, מפני הטיח כלפי פנים. לדוגמה, טיפוס טיח III, 2–1–3, מכוון לטיח העשוי שלושה רבדים, בו הרובד ממתכון 3 הוא חיצוני, מתכון 1 הוא הרובד התיכון והרובד הפנימי ביותר הוא ממתכון 2. נוסחה מקוצרת זו תשמש להצגת הטיח באמות מים מארץ ישראל שיתוארו להלן.

אל הרובד החיצוני המוחלק של הטיח צמודה שכבת ‘נטף נחלים’ (טרוורטין). עוביה תלוי באיכות המים, משך הזמן שהאמה היתה בשימוש, ומידת הסרתו בפעולות אחזקה ושיפוץ. באמות מים ששימשו זמן רב ושופצו תוך מריחת טיח חדש, מפרידה שכבת טרוורטין בין טיח חדש לזה הישן יותר.

טיח באמות מים מתוארכות

אמת המים הגבוהה לקיסריה

אמת המים הגבוהה לקיסריה¹⁵ נבנתה בכמה שלבים. תחילה נבנתה האמה המקורית (A), ואליה הוצמדה אמה נוספת (B). מאוחר יותר נסתמה התעלה באמה B ומעליה נבנתה אמה חדשה (C), שהגיעה לקיסריה כ־2.5 מ' גבוה יותר מאמות A ו־B. האמה המקורית (A) שימשה במשך זמן רב ושופצה כמה פעמים. באחד השיפוצים הוחלף קטע מהאמה ששקע בקרקע הביצתית (ממערב לבית חנניה), בקטע חדש שנבנה בתוואי קשתי.¹⁶

הכתובות הלאטיניות שנחקקו באבני אמה B, מתארכות את בנייתה לימי הקיסר הדריינוס (117–135 לספירה).¹⁷ מכאן אפשר להקיש גם על תאריך בנייתן של אמות A ו־C. אמה A לא יכלה להיבנות לפני ייסוד קיסריה על ידי הורדוס (שהחל בבנייתה בשנת 22 לפני הספירה ונחנכה בשנת 10/9 לפני הספירה), ואפשר לתארך את בנייתה למועד כלשהו בין ימי הורדוס וימי הדריינוס. מאחר שאמה C נבנתה לאחר שאמה B פסקה לפעול, הרי שהיא מאוחרת לימי הדריינוס. כתובת יוונית שנמצאה ליד הקצה המערבי של אמת ‘הקשת’, לא באתרה, מתארת שיפוץ בשתי אמות מים שנעשה בימי פלאוויוס פלורנטינוס (כנראה שנת 385 לספירה).¹⁸

בדיקת הטיח בחתך שנוצר בדרום האמה הגבוהה (נ"צ 2132 1406), מלמדת על קשר בין סוגי הטיח וזמן הנחתם. הטיח באמה B הוא דו רובדי; תשתית אפורה כהה ועליה רובד טיח לבן¹⁹ בעובי 1–1.5 ס"מ (טיפוס II, 2–1). באמה A הובחנו ארבע שכבות שונות של טיח, זו על גבי זו, כשביניהן מפרידים שכבה של טרוורטין ובטון סידי. הטיח המקורי (A1) הוא דו רובדי; תשתית אפורה כהה ועליה רובד טיח לבן בעובי כ־1 ס"מ (טיפוס II, 2–1)²⁰. מעליו הונחה שכבת טיח חדשה (A2) דו רובדית; תשתית אפורה כהה ועליה רובד טיח אדמדם בעובי כ־5 מ"מ (טיפוס II, 2–3). שכבת הטיח השלישית (A3) היא תלת רובדית: רובד תשתית אפור ממתכון 2, רובד תיכון לבן ממתכון 1 ורובד אדמדם עליון ממתכון 3; טיפוס III, 1–2–3. עובי הרובד התיכון והחיצוני הוא 2–3 מ"מ כל אחד. שכבת הטיח החיצונית (A4) אף היא תלת רובדית, בדומה לשכבת A3 (טיפוס III, 2–1–3). שכבה עבה של טרוורטין מעל הטיח האחרון מלמדת על שימוש ממושך בתעלה A4. בתעלה C יש שתי שכבות טיח – המקורית C1, ושיפוץ C2. בשתיהן הטיח הוא תלת רובדי מטיפוס III, 2–1–3. טיח דומה אופייני גם לאמת ה’קשת' (טיפוס II, 2–3 או III 2–1–3).

מכאן אפשר להסיק, שהטיח התלת רובדי (טיפוס III, 2–1–3) הוא המאוחר ביותר, וזמנו בקיסריה לא מוקדם מסוף המאה הרביעית לספירה. הטיח הדו רובדי מטיפוס II,2–1 הוא הקדום ביותר בקיסריה והיה בשימוש עד ימי הדריינוס. הטיח הדו רובדי מטיפוס II, 2–3, (השכבה החיצונית עם אבקת חרסים) שימש בעת שיפוץ אמת המים הגבוהה בקיסריה, בתקופה המאוחרת לימי הדריינוס ולפני סוף המאה הרביעית לספירה.

אמת המים להרודיון

אמת המים להרודיון נבנתה בימי הורדוס,²¹ והיתה בשימוש עד המרד הגדול (66–70 לספירה) או מרד בר כוכבא (132–135 לספירה). הטיח המקורי באמת המים להרודיון הוא חד רובדי ממתכון הטיח האפור (I, 2), מכיל כמות גדולה של חומר אורגני שרוף, רך וצבעו אפור. מעל הטיח המקורי מצויים כמה שלבי תיקון בטיח מטיפוס I, 2 או II, 2–1.²² טיח מטיפוס I, 2 מצפֶּה גם את דפנות בריכת המים, שאליה מובילה האמה.²³

אמת המים לקיפרוס

הספקת המים למצודת קיפרוס (תל אל־עקבה) מורכבת משתי מערכות שונות:²⁴

א. אמה שריכזה את מי הנגר מהאזור שממערב למצודה (להלן: אמת הנגר).

ב. אמה מהמעיינות העליונים שבנחל פרת (ואדי קלט) – עיינות פרה, פג’ירה ופואר – שהובילה מים לשדות שבבקעת יריחו, מדרום לנחל פרת (להלן: אמת פרת דרום), בתוואי העובר למרגלות מצודת קיפרוס, עם שלוחה אל בורות המים הנמוכים של המצודה.

תוצאות החפירה הארכיאולוגית במצודה ומחקר מערכות המים²⁵ מאפשרים לתארך את בנייתה של אמת הנגר לתקופת החשמונאים, ואת הקטע המזרחי של אמת פרת דרום לימי הורדוס. אמת הנגר טויחה בטיח לבן חד רובדי (טיפוס I,1). על אמת פרת דרום ראה להלן.

אמת המים לאלכסנדריון

הספקת המים למצודת אלכסנדריון (קרן סרטבה) נעשתה על ידי אמה, שריכזה את מי הנגר מהאזור הקרוב. נקודת תורפה במערכת היתה אוכף עמוק המפריד בין הר סרטבה וראס קוניטרה שממערב לו.²⁶ תחילה נבנה כאן קיר גבוה, שנשא בראשו את אמת המים. זה הוחלף מאוחר יותר בגיחון (סיפון הפוך).²⁷ הטיח המקורי באמת המים, כולל זו שבראש הקיר; הוא מטיפוס I, 1. האמה שופצה בטיח מטיפוס I, 2; וזה גם הטיח בגיחון.

מצודת אלכסנדריון נבנתה על ידי החשמונאים, נהרסה בפקודת גביניוס²⁸ ושוקמה מחדש על ידי הורדוס.²⁹ מכאן, שאפשר לייחס את האמה המקורית לימי החשמונאים, ואת שיפוצה – כולל בניית הגיחון – לימי הורדוס.

אמת המים לחרבת אל־מפג’ר

הספקת המים לארמון ולאחוזה החקלאית בחרבת אל־מפג’ר היתה באמת מים מעיינות דֻיוק ונועימה. תוצאות החפירה הארכיאולוגית³⁰ במקום מלמדות, שהאתר, כולל מערכת המים, נבנה בימי החליף הישאם (723–742 לספירה). אמת המים טויחה בטיח תלת רובדי; תשתית אפורה כהה, רובד תיכון לבן ועליו רובד עליון בעובי כ־2 ס"מ של טיח עם חרסים לא ממוינים בגוון אדום מנומר (מתכון 4) – טיפוס II, 2–1–4.

אמות מים באזור יריחו

אמת פרת צפון

אמה זו העבירה את מי עין קלת לשדות שבבקעת הירדן, לאורך הגדה הצפונית של נחל פרת. האמה המקורית (A) שופצה פעם אחת (A1, A2) ונבנתה מחדש פעמיים (C,B), לאורך התוואי המקורי (איור 1). התעלה המקורית (A1) טויחה ברובד אחד של טיח ממתכון 1 – טיפוס I, 1. אמה זו שופצה על ידי מריחתה של שכבת טיח נוספת (A2) מאותו הטיפוס ומאיכות דומה (I, 1). אמה A הוחלפה באמה B, שנבנתה בתוואי זהה. היסוד לאמה החדשה נבנה לתוך התעלה של אמה A, ובאופן זה האמה החדשה יוצבה היטב. הטיח המקורי באמה החדשה – B1 – הוא חד רובדי ממתכון 2; טיפוס I, 2. חלקה המערבי של אמה B, מהמעיין ועד למנזר גיאורגיוס הקדוש (מר גִ’ירִיס), טויח מחדש בשכבת טיח מטיפוס II, 2–3. מאוחר יותר הוחלפה אמה B באמה חדשה (C), החוצה את נחל פרת מצפון לדרום על גבי גשר קשתות מרשים, כ־500 מ' ממערב למנזר, וממשיכה מזרחה בתוואי חדש, על המדרון הדרומי של הנחל. הטיח באמה זו הוא דו רובדי ממתכונים 4 (אדמדם מנומר) ו־2 (אפור) – טיפוס II, 2–4.

אמה A ואמה B1 מוליכות אל הארמונות שבמוצא נחל פרת (תלול אבו עליק) והאחוזה החקלאית שבקרבתם. החפירות הארכיאולוגיות באתר הראו, שהארמון נבנה על ידי החשמונאים (בשנת 100 לפני הספירה לערך) ושופץ על ידי הורדוס (37–4 לפני הספירה). הארמון נחרב ונעזב בעת מלחמת היהודים ברומאים (66–70 לספירה).³¹ נתונים אלה מתארכים את בניית אמה A1 לשנת 100 לפני הספירה לערך (ימי אלכסנדר ינאי?) ואת בניית אמה B1 לימי הורדוס. החלק המערבי של אמה B (B2) הוביל מים למנזר גיאורגיוס הקדוש, והסתיים בו. מאחר שהמנזר נבנה במאה החמישית לספירה אפשר להסיק, שהשיפוץ באמה B נעשה באותה התקופה. אמה C הובילה את המים לאחוזה גדולה מדרום לנחל פרת, שמרכזה היה בח’רבת מֻע’יפר, מהתקופה הביזאנטית והערבית הקדומה (בית אומייה – מאות שביעית­־שמינית לספירה).³²

אמת פרת דרום

אמת המים ממעיינות פרה, פג’ירה ופואר לבקעת הירדן שמדרום לנחל פרת, עוברת ברוב מהלכה לאורך הגדה הדרומית של נחל פרת (איור 1). בחלקה המזרחי היא עוברת ליד מבצר קיפרוס. בדיקות שנערכו לאורך האמה מלמדות, שחלקה העליון, עד בית ג’בר פוקאני לערך, נבנה בשיטה אחת, ואילו חלקה התחתון בשיטה אחרת. יש הבדל ברוחב התעלה ובמתכוני הטיח בין שני החלקים. באזור המעבר קיים שינוי הדרגתי בטיח ובמתכוניו. דומה, כאילו החלו את בניית האמה בתקופה אחת וסיימוה מאוחר יותר. הטיח בחלק המערבי הוא חד רובדי ממתכון הטיח הלבן (טיפוס I, 1). בחלק המזרחי הטיח חד רובדי ממתכון הטיח האפור (טיפוס I, 2). באזור המעבר יש קטעים בהם דפנות התעלה מטויחות בטיח ממתכון הטיח הלבן, ומאוחר יותר שופצה הקרקעית בטיח ממתכון הטיח האפור (מס' 2). התעלה שופצה בחלקה, קטעים נבחרים בלבד, בטיח דו רובדי מטיפוס II, 2–1. בכמה קטעים באזור המעבר שופץ בטיח זה רק המגע בין הטיח הראשוני (I, 1) והקרקעית המחודשת (I, 2).

מהחפירות הארכיאולוגיות במצודת קיפרוס והמחקר במערכות המים שלה³³ מסתבר, שהחלק המזרחי של אמת פרת דרום, בה הטיח הוא מטיפוס I, 2, נבנה בימי הורדוס. מכאן אפשר להסיק, שהחלק המערבי, בו הטיח הוא מטיפוס I, 1, נבנה בימי החשמונאים.

אמת פרת דרום שימשה בחלק מהתוואי בסיס לאמת מים מאוחרת הבנויה מצינורות חרס. בכמה קטעים, כקטע שממערב לבית ג’בר פוקאני,³⁴ התעלה פתוחה, והטיח בה הוא דו רובדי מטיפוס II, 2–4. אמת מים זו היא מהתקופה הערבית הקדומה.

אמת המים מעיינות דֻיוק לדרום

האמה הוליכה את המים מעיינות דיוק (נועימה, דיוק ושושה) להשקיית אחוזה חקלאית גדולה (מצפון לאחוזת ארמון החשמונאים שבמוצא נחל פרת). מגמתה הדרומית היתה ארמון החשמונאים, שם הצטרפה לאמה A מעין קלת שנבנתה בתקופה קדומה יותר (איור 1). האמה המקורית (דיוק 1) שופצה פעמיים על ידי מריחה של שכבות טיח חדשות (דיוק 2, 3). הטיח באמה המקורית (דיוק 1) ושל השיפוץ הראשון (דיוק 2) הוא חד רובדי ממתכון 1 – טיפוס I, 1. השיפוץ האחרון (דיוק 3) נעשה בטיח דו רובדי, בו התשתית היא ממתכון 2 (אפור) והרובד החיצוני הוא ממתכון 1 (לבן) – טיפוס II, 2–1..

החפירות הארכיאולוגיות בתולול אבו עליק³⁵ והמקורות ההיסטוריים מלמדים, שהאמה המקורית (דיוק 1) נבנתה בתקופת בית חשמונאי, מעט מאוחר מאמת פרת צפון A, כנראה במחצית הראשונה של המאה הראשונה לפני הספירה. שני השיפוצים באמה נעשו לא יאוחר משנת 66 לספירה.

אמת פצאל

אמת המים הובילה את מי עין פצאל ליישוב ולאחוזה חקלאית בבקעת הירדן. האמה המקורית (A) שופצה פעם אחת (B) ואחר נבנתה מחדש (C). התעלה באמה A מטויחת בטיח חד רובדי ממתכון 1 – טיפוס I, 1. אמה B נבנתה תוך כדי הגבהת דפנותיה של אמה A ומריחת שכבה חדשה של טיח מעל שכבת הטרוורטין שהצטבר בתעלה הישנה. לאמה B יש שלוחה לכיוון דרום מזרח, והיא שופצה פעמיים על ידי מריחה של שכבת טיח חדשה (B2, B3). מעל לכל שכבה של טיח השתמרה שכבה דקה של טרוורטין, והדבר מאפשר הבחנה ברורה בין שכבת טיח חדשה לזו הקודמת לה. הטיח של B1 ו־B2 הוא חד רובדי וצבעו אפור (מתכון 2) – טיפוס I, 2. שכבת הטיח העליונה, Β3, היא דו רובדית. התשתית עשויה ממתכון 2 והרובד החיצוני ממתכון 1 – טיפוס II, 2–1. אמה C נבנתה בתוואי דומה, אך נמשכה מזרחה מקודמותיה – דבר שהביא להגדלת שטחי השלחין. הטיח בתעלה הוא דו רובדי: רובד התשתית ממתכון 2 והרובד החיצוני ממתכון 4 – טיפוס II, 2–4. 

אמה B הובילה לחורבת פצאיל, היא פצאליס, אשר נוסדה על ידי הורדוס ונקראה בשם אחיו.³⁶ השיפוצים באמה – B2 ו־B3 – בוצעו לפני שנת 66 לספירה. אמה A, שהיא קדומה לאמה B, נבנתה בימיו של אחד מהשליטים לבית חשמונאי – ככל הנראה אלכסנדר ינאי או אשתו שלומציון – במחצית הראשונה של המאה הראשונה לפני הספירה.³⁷ אמה C משקה את החווה המזרחית בפצאל ואת הארמון (חורבת אל־דשה) הצמוד אליה. סקרים וחפירות שנערכו בחווה ובמבנה מלמדים, שהיא נוסדה בימי החליפים מבית אומייה (המאות השביעית־השמינית לספירה).³⁸

אמות נווה בוקק

בנווה בוקק יש שני מעיינות – עין בוקק ועין נואית – שמימיהם שימשו להשקיית שדות, ולכל אחד מהם היתה מערכת נפרדת. אמת המים מעין בוקק טויחה בטיח דו רובדי מטיפוס II, 1־2. מאוחר יותר נערך בה שיפוץ בטיח דו רובדי מטיפוס II, 3־2. אמת המים מעין נואית דומה במתכונת בנייתה וזהה בסוגי הטיח שלה לשלב הראשוני ולשיפוץ הקדום באמת עין בוקק.

מתוצאות החפירות הארכיאולוגיות בעין בוקק מסתבר, שאמות המים הקדומות, בעלות הטיח מטיפוס II, 2–1, נבנו בעת ייסוד הישוב במקום בתקופת בית הורדוס. השיפוץ בהן, בטיח מטיפוס II, 2–3, נעשה בעת חידוש היישוב בנווה ובנייתו של מצד בוקק באמצע המאה הרביעית לספירה.³⁹

סיכום

מהדוגמאות שהוצגו לעיל מסתבר, שלטיפוסי הטיח השונים יש משמעות כרונולוגית, וכי אפשר להשתמש במסקנות המחקר לתיארוך אמות מים שאין לגביהן מידע היסטורי או ארכיאולוגי כרונולוגי. להלן טבלת טיפוסי הטיח השונים לתקופותיהם:

טיפוסי הטיח לתקופותיהם

הטיח הקדום באמות המים בארץ ישראל הוא מטיפוס הטיח הלבן (I, 1). הטיח הזה אופייני לתקופה החשמונאית, אך מצוי גם בשיפוצים שנעשו באמות מים בתקופות מאוחרות.

מאז תקופת הורדוס החלו להשתמש במתכון הטיח האפור (מתכון 2) להכנת הטיח של אמות המים. נראה, שתוספת החומר האורגני השרוף לטיח הוזילה את מחירו והשביחה את תכונות האטימה שלו. ייתכן, שתוספת זו הונהגה בעקבות המגע הקרוב עם השגי הטכנולוגיה הרומית בתקופת הורדוס. מסתבר, שהטיח מטיפוס I, 2 היה רך מדי לצורכי הבנייה הקדומה, ולכן צופה ברובד דק של טיח ממתכון 3,1, או 4. בראשית השלטון הרומי מוכר רק מתכון הטיח הלבן כרובד ציפוי. אך מאוחר יותר החלו להשתמש גם במתכון הטיח האדום אחיד (מס' 3 מאז המאות השלישית־הרביעית לספירה). השימוש במתכון הטיח האדום המנומר (מס' 4), מוכר רק באמות מים מהתקופה הערבית הקדומה (בית אומייה).

ההבחנה בין טיפוסי הטיח ומתכוניו מאפשרת קביעת תאריך תחתון בלבד. מצויים מתכוני מעבר (בעיקר בין טיח מתקופת בית חשמונאי וטיח מתקופת הורדוס ובניו) וחזרה לשימוש במתכוני טיח ‘קדומים’ בתקופה מאוחרת יותר. ההבחנה בין טיפוסי הטיח למרכיביהם השונים כפי שהוצגו לעיל, יכולה לשמש כאינדיקטור כרונולוגי. מחקר נוסף ומידע מאמות ומתקני מים שתאריך בנייתם יתברר במהלך חפירות ארכיאולוגיות, יאפשרו שימוש מדויק יותר בטיח כמגדיר כרונולוגי.

מונחי יסוד במערכות להספקת מים בעת העתיקה

⁴⁰

א. מוביל המים לסוגיו

1. אמת מים, אקוודוקט (בלאטינית: Aqueductus) – מוביל מים בנוי או חצוב, שבו זורמים המים מן המקור לנקודת היעד.

2. מנהרה תעלה תת קרקעית החצובה דרך מחסום טופוגראפי – גבעה או הר – בה עוברים המים מצד לצד.

3. ניקבה תעלה תת קרקעית החודרת אל שכבה נושאת מים (אקוויפר) ומנקזת אותם החוצה.

4. ספקוס (בלאטינית: Specus) – החלל הפנימי של אמה או תעלה, שבו זורמים המים.

5. פיר שוחת בקרה (Manhole) – שוחה אנכית המשמשת לחפירת ניקבות ולהתקנתם של מפעלי מים תת קרקעיים ולתחזוקתם (בלאטינית: Puteum).

6. קוניקולוס (בלאטינית: Cuniculus) – ניקבה המנקזת שכבה נושאת מים (אקוויפר) למלוא אורכה (מערכות קוניקולי פותחו על ידי האטרוסקים באיטליה).

7. קנת, פוגארה (מלה ערבית הגזורה מהשורש הפרסי קני = מוביל) – ניקבה ארוכה המנקזת מי תהום עמוקים. ניקבת הקנת ניכרת דרך פירי החציבה האנכיים, ששימשו את חופרי הניקבה (מערכות קנתים פותחו בעיקר בפרס, אבל מצויות גם בארצות אחרות, כולל ישראל).

ב. צנרת

1. גיחון (תיקון למונח השגוי ‘סיפון’) – מתקן מים לחציית שקע טופוגראפי בעזרת צינור. מתקני הגיחון פועלים על פי חוק הכלים השלובים.

2. מגוף מתקן הידראולי לוויסות זרימת המים. בעת העתיקה היה מקובל השימוש במגוף חוצץ – לוח אנכי שהותקן בפתח התעלה, ואשר ניתן להרימו לפי הצורך.

3. סיפון ראה: גיחון.

4. צינור (בלאטינית: Fistula) – הצינור עשוי חוליות (Sections) וביניהן מחברים (Fittings). בעת העתיקה נעשו הצינורות מחוליות חרס, עופרת או אבן.

5. קאליכס (בלאטינית: Calix) – פתח מטובע בעל צורת גביע, שקוטרו מווסת את כמות המים. מיתקן זה פותח במערכות המים של רומא העתיקה.

ג. אגירת מים

1. בור חלל תת קרקעי, ללא צורה מוגדרת, המשמש בדרך כלל לאגירת מי גשמים (באנגלית: Cistern).

2. בריכה מאגר פתוח המנצל בדרך כלל תנאים טבעיים, בעזרת סכרים וסוללות (למשל, ‘בריכות שלמה’ מדרום לבית לחם). (בלאטינית: Piscina).

3. בריכת שיקוע בריכה שבה נקודת היציאה של המים מצויה גבוה ביחס לרצפה. בריכת הצללה (Settling Tank, בלאטינית: Piscina Limarea – מילולית: ‘בריכת בוץ’).

4. מאגר בעת העתיקה, חלל סגור בעל צורה הנדסית מוגדרת, המשמש לאגירת מים (בלאטינית: Lacus).

ד. חלוקת המים בעיר

1. מזרקת רחוב, נימפיאון מזרקה שבה קולחים המים בעזרת צינור (ביוונית: נימפיאון νυμφεϊον בלאטינית: Saliens).

2. קלואקה (בלאטינית: Cloaca) – מערכת הביוב העירונית, אשר ניקזה את מי האמות, השטפונות והביוב העירוני אל מחוץ לעיר. המפורסמת שבהן היתה Cloaca Maxima של רומא.

3. קסטלום (בלאטינית: Castellum) – מיתקן חלוקה של מי האמות בהגיעם לעיר, וכן מיתקן לאגירת המים ולהצללתם. מיבנה הקסטלום הבטיח את הלחץ, הכמות ואיכות המים לפני חלוקתם ברחובות העיר (מעין מגדל מים מודרני). מיקומו נקבע בדרך כלל על גבי חומת העיר ובמקומות שונים בתוכה (במקורותינו: קסטלין).

ה. מכשירים לפילוס האמה

1. גרומה (בלאטינית: Groma) – המכשיר העיקרי אשר שימש בעת העתיקה לצורכי פילוס וקביעת זוויות ישרות. מורכב ממוט, ובקצהו ארבע זרועות בצורת צלב סובבות על ציר. המוט היה מוצב על הקרקע ומפולס בעזרת אנכים התלויים על זרועותיו.

2. דיופטרה (לאטינית: Dioptra) – גרומה משוכללת, שבעזרתה ניתן לערוך מדידות אופקיות ואנכיות.

3. כורובאטס (לאטינית: Chorobates, על פי היוונית) – המכשיר העיקרי בתקופה הרומית לפילוס אמת המים. מורכב מקורת עץ אופקית באורך של כ־6 מ', הנישאת על גבי רגליים ומועברת ממקום למקום. על פני קורת הכורובאטס מצוי חריץ, שבו מוכנסים מים, המראים את מידת הפילוס של הקורה.

ו. תופעות לוואי בהובלת מים

1. דליפות הפסד מים על ידי חלחול. בכדי למנוע דליפת מים באמות ובמאגרים נהגו להשתמש בטיח אטים, עשוי כמה שכבות: שכבה פנימית בעלת כוחות אחיזה טובים, ושכבה חיצונית דקת גרגר ומוחלקת (טיח מסוג זה נהוג לכנות ‘טיח הידראולי’).

2. הלם מים בצנרת וגם בתעלות שבהן מופר קצב זרימת המים, ישנן תופעות של גלים עומדים, גלים חוזרים והלם מים (Water hummer). שינוי פתאומי בזרימת המים גורם לעליית לחץ קיצונית מצד אחד וליצירת לחצי יניקה מצד שני. בכדי למנוע עודפי לחצים נהגו להתקין בריכות או ארובות שחרור בנקודות קריטיות לאורך האמה.

3. חיכוך הפסד תאוצה כתוצאה מחיכוך המים בדפנות האמה. בכדי למנוע חיכוך נהגו להתקין את האמות בשיפוע מתון ולהחליק היטב את פני האמה.

אמות המים לעכו

אמות המים לעכו

שלוש אמות שהוליכו מים לעכו, ואולי אף שרידיה של אמה רביעית ידועות כיום (איור 1). האמות מתחילות באזור כברי, שם ישנם ארבעה מעיינות: עין שיירה (עין באשא), שהוא הגבוה ביותר (75 מ' מעל פני הים); עין צוף (עין עסל); עין גיח (עין פוארה); ועין שפע (עין מפשוח), שהוא הנמוך אך השופע ביותר. מקומם וגובהם איפשרו הזרמת מים לעכו, שהיא העיר החשובה באזור, על ידי כוח הכובד.

אמת סלימאן פחה (1815 לספירה)

אמה זו נראית היטב עד היום ממזרח לכביש עכו–נהריה. עד מלחמת השחרור הוזרמו לעכו באמה זו מי המעיין עין שיירה (עין באשא). בסקר לא נמצאה כל עדות ארכיאולוגית לקיום אמת מים קדומה יותר בתוואי זה.²

האמה נבנתה על ידי סלימאן פחה בשנת 1815. לאורך מרבית אורכה זרמו מימיה בתעלה בעלת שיפוע אחיד. תוואי האמה מצוי לאורך רכס הכורכר שממזרח לכביש עכו–נהריה. האמה חצתה שלושה נחלים על גבי גשרי קשתות: נחל געתון, נחל בית העמק ונחל יסף. הגשר על גבי נחל יסף הינו מפואר במיוחד, ונעשה בו שימוש בסוגי אבן שונים, כדי להרשים את הנוסעים בדרך הסמוכה (איור 2). התעלה כוסתה בחלקה בלוחות אבן, כנראה באותם קטעים בהם חששו מזיהום המים או מגניבתם. לעומת זה, בקטעים הגבוהים התעלה נשארה לא מכוסה. כ־200 מ' מדרום לנחל יסף, בנקודת מיפגש בין קטע מכוסה מדרום וקטע פתוח מצפון, שרד קיר שנבנה על האמה בניצב לה, שתפקידו היה כנראה למנוע מאנשים ההולכים על הקטע המכוסה של האמה מלעבור אל הקטע הפתוח.

אמת סלימאן פחה, המעבר מעל נחל יסף

בחלקים רבים של האמה ניתן להבחין בסימני תיקון. קטע מעניין במיוחד הוא מדרום לנחל יסף, מקום בו קיר האמה התנשא לגובה של 13 מ'. כאן ניכרים שלושה שלבים: בשלב הראשון נבנתה אמה גבוהה ופתוחה. אמה זו התמוטטה ובמקומה נבנה ‘סיפון הפוך’ על קשתות נמוכות יותר. לבסוף, בשלב השלישי, נחסם הסיפון ההפוך ובמקומו נבנתה שוב אמה פתוחה בגובה המקורי.

בקטע האחרון לפני הכניסה לעיר זרמו מי האמה בצינורות שהונחו על פני הקרקע (איור 3). תחילה היו אלה צינורות חרס, ולאחר מכן הם הוחלפו בצינורות אבן. בוני האמה ניצלו את חוק הכלים השלובים, ובמרחקים קצובים הועלו המים לבריכות פתוחות בראשי מגדלים. בריכות ומגדלים אלה שימשו כ’שסתומי אוויר' ואיפשרו גם הוצאת מים מן הקו ללא איבוד לחץ. הסבר נוסף לפעולת המגדלים הוא מניעת הלם לחץ כתוצאה מהפסקה פתאומית בזרימה. מגדלים אלה נקראים בערבית ‘טאלע’ ובתורכית ‘סוּטְרָזִי’ (איור 4). שיטה זו מוכרת למן התקופה הביזאנטית. בארץ היא מופיעה בקיסריה³ ובאסיה הקטנה בסמירנה.⁴ גם באמות המים המאוחרות של קושטא השתמשו בשיטה זו.⁵ בעכו נעשה אפוא שימוש בשיטות שהיו מקובלות בקושטא, הבירה באותה תקופה.

אמת סלימאן פחה, ירידה מאמת קשתות בנויה לקטע צינורות

אמת סלימאן פחה, מגדל סיפון (‘סוטְרָזִי’)

בביוגראפיה של סלימאן פחה מופיע תיאור מעניין של בניית האמה:⁶

שנת 1230 [1814]: בשנה הרשומה עצמה עלה בדעת סלימאן באשא רעיון טוב להביא את [מימי] אלכבארי אשר מחוץ לעכו לעכו. וזאת משום שאלג’זאר העבירם בזמנו באמה מיוחדת והביאם לעכו ולאחר מכן נהרסה האמה בקטעים רבים והמים פסקו מלזרום בה ולא נותר ממנה דבר פרט למספר קטעים ולמספר קשתות. [וזאת משום] שכאשר הקים עלי באשא את הבוסתנים על [גדות] נחל אלמפשוח' [נחל געתון] והעביר לשם השקאתם את המים האמורים [מימי אלכבארי], ומתוך חשש שמא יעורר מהומות בגלל [אי] הכנסתם לעכו בשנית ובגלל חידוש שרידי האמה שהוזכרה, התאמץ למחות לחלוטין את שרידיה וכך שדד את אבניה והרס את רוב גשרי הקשתות שלה ובנה באמצעותם. במשך תקופת חייו שקד תמיד על הריסתה כדי לשמור על בוסתניו.

כאשר עלתה בדעת סלימאן באשא מחשבת צדקה זו, התייעץ על אודותיה עם עבדאללה ביך ואלמעלם חיים.⁷ אך הם היססו במידת מה לאשר את דעתו. עבדאללה באשא⁸ התרגז בגלל עניין זה, אך לא יכול היה לעשות דבר בגלוי אשר יביא לביטולו [של המפעל]. לכן נאלץ לפנות בערמה אל אלמעלם חיים, משום שהיה באפשרותו [של חיים] להניא את סלימאן מעניין זה הודות לדעתו ושיקוליו הוא, על ידי כך שיציג בפניו את הקשיים ואת ההוצאות המרובות זולת זאת. אלמעלם חיים נענה לבקשתו ועשה כמיטב יכולתו, אך לא הועיל ולא הניא את הווזיר מדעתו ומרצונו.

לאחר פרק־זמן הראה [סלימאן] נכונות להשלים עם החלטה זו. ומייד החל לצוות להכין את הציוד הדרוש לשם השלמת מפעל מועיל זה. בתחילה רכב ולקח עמו את ראשי הבנאים ומקימי האמות ופנה אל מקום נביעת אלכבארי. וערכו מדידות ובדקו את דרך העברת המים ונמצא שהדרך הטובה היא להוביל את המים באמה חדשה ולא באמה הישנה אשר הקים אלג’זאר. לכן הכין מייד את הצווים הדרושים אל הכפרים כדי להתכונן להכנת הסיד תמורת תשלום ולשם הכנת משלוח האנשים כדי לעבוד תמורת שכר. והוציא את סדנת עכו כולה ואת הבנאים ושאר הצרכים. ויצא בעצמו עם כל פמלייתו והחל בפעולה מועילה זו במרץ, והעסיק את גמלי פמלייתו, את פרדותיו וחמוריו בהעברת האבנים והסיד וה[…] להסקת התנורים. והפגין יוזמת מלכים לשם פעולה זו. ובתוך שנה, על אף כל הקשיים, הוביל את המים לעכו בדרך המרוחקת מעכו כדי שלוש וחצי שעות. בקטעים הנמוכים בנה גשרי קשתות גבוהים ובנה עליהם את האמה. ובשטחים הגבוהים בנה אמה רחבה. במרחק שליש שעה לפני הגעתה לעכו העביר את המים בצינורות חרס. קטעים מועטים העביר על גבי קשתות אל ג’זאר הישנות, לאחר שיקומן. וכך אזר את מיטב מאמציו. עד כדי כך שכל עשרים או שלושים יום נהג לבוא אל נשותיו למשך לילה אחד, ובבוקר היה חוזר ברכיבה. עוד קודם אסף אליו את המושלים ואת הנציגים של אזור צפת לשם הכנת הצרכים והאנשים כדי לעבוד בכל המרץ, וכל זאת תמורת שכר⁹ ולאחר הגעתם, כלומר של המים, אל שער עכו והקמת מגדלי הסיפון הדרושים בין האמה [כנראה חסר קטע] נכנס והחל בבניית מתקני השתייה (אסאביל) ובפתיחת התעלות למתקני השתייה ולבתי המרחץ. ובמהרה הכניס [את המים] והעבירם בתעלותיה, בבורותיה, במרחצאותיה ובמסגדיה. והגיעו הוצאות הכנסת המים האמורים לעכו ל־3600 כיס.¹⁰

אמת ג’זאר פחה

אמה זו נבנתה במאה הי"ח ונהרסה בידי צבא נפוליאון בשנת 1799, בזמן המצור על עכו. בין השנים 1799–1815 (היא השנה בה נסתיימה הקמת אמת סלימאן) עברו במקום נוסעים אחדים מאירופה, שתיארו את האמה ההרוסה של ג’זאר וסיפרו כי תושבי העיר נאלצו להסתפק במי גשם ובארות.¹¹

ידיעותינו על אמה זו שאובות בעיקר ממפות ויומנים של קציני צבאו של נפוליאון וממעט השרידים שנראו בשטח עד לפני מספר שנים. לעומת אמת סלימאן, הוזרמו מי אמת ג’זאר לרוב אורכה בצינורות ובמגדלי סיפון (סוטרזי, טאלע). שיטה זו איפשרה בניית תוואי כמעט ישר בין כברי לעכו, כפי שעולה מתוך מפת ז’קוטן (איור 5), שבה מסומנים בבירור שבעה או שמונה מגדלים. האמה הוליכה את מי עין באשא. רק מגדל אחד סומן במפת הסקר הבריטי ושמו טלעת אל בלאנה.¹² שניים מהמגדלים היו קיימים עד לפני שנים אחדות, וחלקי צינורות מתגלים עדיין מדי פעם בעת חריש באזור.

מפת ז’קוטן, בה מסומן תוואי אמת המים של ג’זאר פחה

במקום אחר¹³ הוסבר, כי בקטע האחרון שלפני עכו עברו שתי האמות באותו תוואי; תוואי שנכנס לעיר מכיוון צפון מזרח וחצה את קו החומה הצפונית כ־70 מ' מערבית לפינה. אולם מן המפות והתיאורים הצרפתיים מסתבר, כי אמת ג’זאר נכנסה לעיר ממזרח, בפינה הצפון מזרחית של חומת העיר העתיקה. בקטע שלפני המיפגש עם החומה הורמה האמה על קשתות, ובקטע הניגש אל חומת העיר היא נבנתה כנראה על קיר. תחת חיפויו של קיר זה ניסה צבא נפוליאון לתקוף את העיר, ונכשל.¹⁴

אל־עורה מציין בקטע שהובא לעיל, שסלימאן תיקן מספר קשתות של ג’זאר והשתמש בהן. האזור היחידי שבו שתי האמות עוברות באותו תוואי, הוא ליד יד נתן. באותו מקום מסומנת במפת ז’קוטן שורת נקודות, המסמלת אולי גשר קשתות, בדומה למצוין במפות אחרות.

סלימאן השתמש למעשה בשיטות בנייה הפוכות לאלה שנקט ג’זאר: בקטע הארוך השתמש ג’זאר בצינורות ובמגדלי סיפון, ואילו סלימאן בתעלה על גבי קשתות; ובקטע הקרוב לעכו היה המצב הפוך. בתיאורו של אל־עורה מסופר, שסלימאן החליט לשנות את התוואי, אך לא פורטו הנימוקים. כנראה שהזרמה בצינורות גרמה לפיצוצים ולסתימות, ולכן העדיף סלימאן להשתמש בתעלות בקטע הארוך.¹⁵

אמת המים ההלניסטית

בקיץ 1975 נתגלתה מנהרה בתוואי בין כברי לעכו. מיקומה ואופיה אינם מותירים ספק, כי מדובר באמה שהובילה מים לעכו. המנהרה נתגלתה בצדה המערבי של מחצבה, באדמות קיבוץ לוחמי הגטאות (נ"צ 2643 1616). עם הגילוי אפשר היה להכנס לתוכה למרחק של כ־70 מ'. בקיר הצפוני שלה ניתן היה להבחין בפתחיהם של שני פירים.

בחורף 1976/77 נערכה במנהרה חפירה חלקית¹⁶ ונערך חישוב על מקום הכניסה לפיר השני מעל פני השטח. הפיר נוקה וכמו כן פונתה המנהרה עד הכניסה אל הפיר השלישי, וכך ניתן לעקוב אחר מהלכה לאורך קטע הדרך שאורכו 120 מ' (איור 6). גובה המנהרה 1.75–1.85 מ' ורוחבה 50–90 ס"מ – מימדים מינימליים למעבר אדם בקומה זקופה (איור 7). שיפועה של המנהרה הינו מזערי. כיוונה מערב דרום־מערב (אזימוט 261°). מפלס רצפתה כ־9 מ' מתחת לפני השטח וכ־15.5 מ' מעל לפני הים. המנהרה איננה מטויחת.

האמה ההלניסטית, הקטע החצוב

הפירים נכנסים אל המנהרה בשיפוע מצפון, ויש בהם מדרגות (איור 8). בפיר השני, זה אשר נוקה, יש 33 מדרגות היוצרות זווית של 58° (איור 9). במדרגות ה־14, 16, 18, 24 ו־26 יש חורים, שנועדו כנראה לקביעת מעקה. בקיר המזרחי של הפיר, מול המדרגה השמינית, יש גומחה חצובה היטב, ששימשה אולי עבור פסל או חפץ אחר שמטרתו היתה לרצות את האלים. הפירים שימשו בעת הבנייה הן להוצאת חומר החציבה והן לאוורור; ובשעה שהאמה כבר היתה בשימוש, נזקקו לפירים לשם ניקוי, תחזוקה ואולי גם לשאיבת מים. הפירים הם משופעים ומדורגים ואינם רגילים בצורתם. בדרך כלל נהגו לחצוב פירים אנכיים, אשר איפשרו שימוש בחבלים וגלגלות כדי להעלות משא אל פני השטח. המרחק בין הפיר הראשון לשני הינו 53 מ' ובין השני לשלישי (לאורך המנהרה) 56 מ'. פירים משופעים אינם מוכרים ברומא¹⁷ והינם נדירים, אם כי לא בלתי מוכרים, במערכות מים קדומות יותר. דוגמה אחת של פיר מדורג קדום מצויה בקורינתוס.¹⁸ מעניין כי פירים זהים שימשו במנהרת סינדיאנה שבאמת המים לקיסריה,¹⁹ ובכך יש אפוא עדות למסורת בנייה מקומית.

האמה ההלניסטית, מדרגות בפיר השני

האמה ההלניסטית, תכנית וחתך של הפיר השני

פניות קלות בתוואי המנהרה המצויות 7 מ' מזרחית לפיר הראשון ו־10 מ' מזרחית לשני, מצביעות כנראה על מקומות המיפגש של קבוצות הפועלים, שעבדו בכיוונים מנוגדים. גומות מעוגלות החצובות בקירות המנהרה ברווחים של 0.4–1 מ', שימשו להצבת נרות שמן. הן נחצבו כך שיהיו מעל לכתף שמאל של החוצבים. הגומות שממערב לנקודת המיפגש נחצבו בקיר הצפוני, ואילו אלה שממזרח – בדרומי.

בנובמבר 1972, בעת חפירת יסודות למקלט בקיבוץ לוחמי־הגטאות (נ"צ 2634 1594), נחשפה מנהרה בנויה ומקורה בקמרון. ביולי 1977, בזמן חפירת יסודות למקלט אחר, במרחק של כ־200 מ' מדרום מערב לראשון, נחשף קטע נוסף של מנהרה זו (נ"צ 26315 15924). המנהרה בקטע זה נבנתה מאבני גזית (איור 10). שולי הרצפה, שאף היא בנויה, ואשר רוחבה הוא 1.14 מ', שימשו יסודות לקירות העשויים שמונה נדבכים (איור 11). גובה כל נדבך הוא 17.5–18 ס"מ. קמרון התקרה עשוי משבע אבנים, שאורכן היה כמעט אחיד: 0.50–0.53 מ', דהיינו כאמה אחת. רוחב המנהרה בגובה הרצפה היה 0.53 מ', אך במקומות מסוימים היה רוחבה 0.2 מ' בלבד. אין ספק, כי המנהרה היתה רחבה יותר בזמן בנייתה, אלא שנעשתה צרה יותר כתוצאה מלחץ האדמה על הקירות. גובה המנהרה הוא 1.6 מ', ומפלס רצפתה מצוי 4 מ' מתחת לפני השטח ו־13.5 מ' מעל לפני הים. מנהרה זו נמצאת במרחק של כ־2.9 ק"מ מדרום מערב למנהרה שנתגלתה במחצבה. אולם המיקום והגובה המוחלט מלמדים, כי לפנינו קטע נוסף של אותה אמת מים. מסתבר אם כן, כי באזור סלעי היתה המנהרה חצובה, בעוד שבאדמת סחף היתה בנויה אבן ומקורה בקמרון. השיפוע בין שני הקטעים הוא כ־0.67 פרומיל.

האמה ההלניסטית, המנהרה המקורה בקמרון

האמה ההלניסטית, קטע בנוי (חתך)

לעומת האמות התורכיות, ייתכן שאמה זו ניצלה דווקא את מי המעיין עין שפע, שהוא העשיר במעיינות הסביבה, אף שהוא גם הנמוך ביותר, וזאת משום היותה תת קרקעית. רוב המילוי במנהרה היה אדמה וחול, ללא כל חרסים; אך על רצפת המנהרה, מתחת למילוי, נמצאו שני נרות חרס הלניסטיים מטיפוס קדום. הנרות נתגלו באתרם, ולכן הם עדות לכך שהמנהרה איננה מאוחרת מהתקופה ההלניסטית. יתירה מזאת, סביר להניח שהנרות שימשו למאור בזמן פעולת החציבה עצמה.

החפירות האחרונות בעכו מלמדות, שהעיר ההלניסטית היתה גדולה ומרשימה. נרות השמן ואופיה של אמת המים מצביעים על כך, שהאמה נבנתה אף היא בתקופה זו. אמות מים יווניות והלניסטיות אמנם רחוקות מאחידות. ברבות מהן שימשו צינורות חרס, שהונחו לעתים במנהרות; באחרות זרמו המים בצורה חופשית, אך כמעט בכל המקרים האמות הן תת־קרקעיות. עמקים שהיו במהלכן נעקפו במנהרות, שהובילו לאורך קו גובה, או שהתגברו עליהם בעזרת סיפונים.²⁰ לתקופה הרומית אופייניות אמות מים במפלס גבוה. הן חצו עמקים על קשתות. תוך שימוש מינימלי במנהרות. אמת המים הראשונה מטיפוס זה שנבנתה ברומא עצמה, היא ה־Aqua Marcias (144 לפני הספירה).²¹ אך אמות מים קדומות יותר של העיר רומא – ה־Aqua Appia (312 לפני הספירה) וה־Anio Vetus (272 לפני הספירה)²² היו תת־קרקעיות כמעט לכל אורכן.

עומקה הרב של מנהרת עכו, שהיתה ודאי תת קרקעית ברובה אם לא לכל אורכה, הוא אפוא טיפוסי לתקופה ההלניסטית; והעובדה שהיתה תת קרקעית עשויה להסביר גם את מיעוטם של השרידים שנמצאו עד כה. עכו פתולמאיס, העיר ההלניסטית החשובה, שאף כובדה בשם שושלת תלמי, היתה מרכז בעל חשיבות ראשונה במעלה בתקופה ההלניסטית. אמת המים שלה היא כנראה האמה העירונית הקדומה ביותר שנתגלתה עד כה בארץ. אמת מים זו היא מטיפוס שעד כה היה ידוע רק מאזורים אחרים של העולם ההלניסטי.

אמות מים בנחלי הגליל המערבי

בשנים האחרונות נתגלו במסגרת הסקר הארכיאולוגי בגליל המערבי מספר קטעים של אמות מים בנחלים בצת, כזיב, געתון ובית העמק, בנוסף לאמות הידועות שהובילו מים ממעיינות כברי לעכו (איור 12). חלק מאמות אלה, שהינן אמות שדה ואמות טחנה, מופיעות כבר במפות הסקר הבריטי והמנדט.²³ החוליה יצאה במטרה מוגדרת לנסות ולאתרן, ולא תמיד עלה הדבר בידה. חלק אותר במסגרת סקר רגיל, וקטעים אחדים נתגלו באקראי, תוך כדי עבודות פיתוח וחציבה.

אמות הגליל המערבי, מפה כללית

נחל בצת

בקטע בין עיינות כרכרה (נ"צ 2758 1717) ועד מתחת לחורבת שרף (נ"צ 2747 1689) מצויים מספר קטעים של אמות מים המובילות אל ארבע טחנות, ששרידיהן מצויים מזרחית לחורבת כרכרה, ואילו ממערב לה ישנן מערכות של תעלות, ששימשו כנראה להשקייה (איור 13). בקטע המזרחי אפשר להבחין בשני שלבים שונים וברורים. כל שלב מיוצג על ידי שתי טחנות. הטחנה המזרחית ביותר (מס' 1) היא מהשלב הקדום, ושרידי האמה המובילה אליה מטושטשים מאוד על פני השטח. הטחנה השנייה של השלב הקדום היא בנ"צ 2755 1711 (מס' 3). מובילה אליה אמה הנראית בבירור, בחלקה חצובה ובחלקה בנויה בפשטות.

אמות נחל בצת

לשלב המאוחר שייכות שתי הטחנות האחרות (מס' 4,2). זו האחרונה הרוסה כולה כיום. ישנן ידיעות על בנייתן ובוניהן עם חומר מלכד, טיח מפנים ומחוץ, ואפילו מעין קישוט של שורות חלוקי נחל קטנים המשוקעים לתוך הטיח מבחוץ. במקומות מסוימים בנויה האמה הראשונה על גבי השנייה, דבר המעיד על כך שזו האחרונה קדומה יותר. בתחילת מאה זו ושיפוצן מאוחר יותר.²⁴ האמות המובילות לשתי טחנות אלה שונות באופן ברור בצורת בנייתן מאלה של השלב הקדום. הן בנויות על קירות תמך מאבנים החצובות באופן גס, ללא חומר מלכד ביניהן (איור 14). התעלות עצמן מטויחות היטב, רק מבפנים. כל האמות השתמרו עד היום במצב טוב.

נחל בצת, קיר תמך

את תחילת הקטע המערבי של מערכת האמות רואים לרגלי חורבת כרכרה בנ"צ 2756 1709 (מס' 4) שם תופסת תעלה, הבנויה באפיק משתי שורות אבנים גדולות החצובות באופן גס, את מי הנחל ומפנה אותם לתוך האמה. בהמשך רואים לסירוגין קטעים של האמה בגדה הצפונית. בפיתול הנחל, בנ"צ 2755 1704 (מס' 6), נמצאת תעלה על סוללה בגובה 2 מ' וברוחב 1.30 מ', הבנויה אבנים חצובות. בחתך התעלה ניתן להבחין בהגבהה שנעשתה לאחר סיום הבנייה המקורית. רוחבה 40 ס"מ, עומקה המקורי 30 ס"מ, ולאחר התוספת – 40 ס"מ. כחצי ק"מ במורד הנחל, בנ"צ 2754 1700 (מס' 7), נמצא סיפון המעביר את מי האמה לגדה הדרומית. הסיפון עצמו בנוי מצינורות חרס, ובמקום כניסת המים לצינור נראים שרידי קמרון קטן, שכיסה את הפתח. מעט מערבית למקום זה נראים שרידי אמה נוספת, נמוכה יותר, המופיעה מכאן והלאה במורד הנחל, לצד האמה הראשונה. מאפייניה הם בנייה מאבני גוויל.

בנ"צ 2753 1699 (מס' 8) בולט סלע גדול מקו המצוק, והאמה המאוחרת עוקפת אותו על ידי סיפון נוסף, העשוי אף הוא מצינורות חרס. הכניסה מהתעלה לצינור השתמרה היטב. במקום זה קיים שלב נוסף, כנראה מאוחר לשני הראשונים, המשתמש באמה המאוחרת עד הסיפון ומוציא ממנה מים בקטע הנמוך שלו, מבלי לעלות חזרה למפלס הקודם. הוא מוביל את המים לתוך תעלה, שבחלקה הגדול משתמשת בשלב הקדום. כ־300 מ' מערבה מכאן, בנ"צ 2751 1697; 2749 1697 (מס' 9) נראים שוב שלושה שלבי האמה (איור²⁵ 15). זו הקדומה חצתה כאן את האפיק צפונה, כנראה על גשר. זו המאוחרת חצתה אף היא בסיפון, ששרידיו נראים כ־25 מ' במורד הנחל, כולל צינורות חרס בתוך מצע של אבני גוויל עם חומר מלכד. נמצא גם קטע של צינור אבן בעל זווית, ששימש במקום בו היתה פנייה בצינור. האמה השלישית היא תעלה פרימיטיבית בתוך האפיק, בנויה שתי שורות של אבני גוויל גדולות. היא חוצה את קו הסיפון של האמה המאוחרת ונראה כי כאן תפסה את מי הנחל. הלאה מכאן אפשר לעקוב רק אחר שרידי האמה הקדומה, לאורך כ־700 מ' נוספים מערבה מכאן בגדה הצפונית, אך השרידים דלים. לאחר כקילומטר נוסף ניתן להבחין בקטע המערבי ביותר (מס' 10), שנתגלה מן האמה בנ"צ 2755 1680. הקטע הוא בגדה הצפונית של הנחל, קרוב לכביש שעולה לאדמית, וממנו ניתן ללמוד שהאמה סיפקה מים לחורבת בנאי ולשדות שמדרום לה.

נחל בצת, קטע של שלושת שלבי האמה

השלב הקדום ביותר השתמר באזור נקודה 7 ומערבה. בנייתה נמוכה, מאבני גוויל עם חומר מלכד ותעלה מטויחת היטב מפנים ומחוץ. היא מתחילה בגדה הדרומית וחוצה את האפיק צפונה, אולי על גבי גשר (מס' 9).

האמה המאוחרת דומה לאמות של הטחנות בחלק המזרחי של הנחל, וסביר שיש לייחסה לאותה תקופה, דהיינו לראשית המאה. אם כך, הרי שהשלב האחרון, הפרימיטיבי, נבנה מאוחר יותר. כאמור, האמה המאוחרת תפסה את מי הנחל מתחת לחורבת כרכרה (מס' 4).

תיארוך האמה הקדומה קשה יותר, אך לפי ידיעות על תקופות של פעילות אינטנסיבית בנחל, סביר כי היא נבנתה בתקופה הרומית המאוחרת או בתקופה הביזאנטית. אתרים גדולים בסביבה מהתקופות האלה הם חורבת כרכרה, חורבת רמח וחורבת שרף. בקטע הנדון ישנו עמק קטן (בין נקודה 8 לנקודה 9), שעובד בעבר על ידי מייסדי קיבוץ אילון. סביר, שעמק זה עובד גם בעבר הרחוק, ולהשקייתו הוצאו מים ממערכת האמות. גם מערבה יותר מנקודה 9 יש עמק גדול, שאורכו כ־1 ק"מ, בו מצוי כיום מטע של מושב יערה. נראה, שהאמות הובילו מים עד לעמק זה, אף נמשכו והישקו את שדות בקעת שפע, שגם בה ידועים שרידי תעלות מים.²⁶

הנקודה המזרחית ביותר בה אותרה האמה הקדומה נמצאת כ־1 ק"מ במורד הנחל. במקום זה הנחל צר במיוחד, ולפיכך קל מאוד היה לתפוס את המים בנקודה זו. סביר לכן, כי בתקופתה של האמה הקדומה הגיעו המים בזרימה חופשית בנחל עד לשם. שפיעתם הגדולה יותר של המעיינות בתקופה ההיא מסתברת מכך, שהאמה הקדומה ממשיכה מערבה עוד כ־2,400 מ' לאחר שמפסיקים להבחין באמה המאוחרת.

נחל כזיב

נחל כזיב הוא הנחל הגדול באזור ומוליך כמות גדולה של מים. מקורות צלבניים מציינים טחנות קמח אחדות בנחל,²⁷ ובמפת הסקר הבריטי מופיעה אמה ארוכה בגדה הצפונית. תעלה נוספת מופיעה במפות הסקר הבריטי והמנדט, אולם במקומות המצוינים במפות לא נמצאו שרידים; ובמקומות אחרים נמצאו שרידים מועטים בלבד. להלן נדון רק בקטע הנחל ממבצר המונפור ומערבה.

לרגלי המונפור מצוי קיר הנראה כשרידיו של סכר גדול,²⁸ ויש להניח שהיה קשור בטחנת קמח גדולה שהיתה צמודה למבצר. מכאן מערבה ישנם שרידים של שתי טחנות קמח מאוחרות, וכן מספר קטעי תעלות חפורות וחצובות בעזרת פיצוצים, ששימשו להשקיית חלקות שדה קטנות המצויות במקומות בהם מתפתל הנחל. רק במקום אחד התגלתה אמה בנויה היטב, הנראית קדומה יותר, ואשר שימשה אף היא לאותה מטרה.

בנ"צ 2717 1694, על הגדה הדרומית של הנחל לרגלי המדרון, נתגלו שני קטעים של אמות מים צמודות, האחת בנויה והשנייה חפורה. האמה הבנויה מטויחת מפנים ומחוץ, בדומה לאמה הקדומה בנחל בצת (איור 15), והיא כנראה הקדומה יותר. רוחבה 80 ס"מ, עומקה 45 ס"מ ורוחב הקיר החיצוני הגלוי (הצפוני) הוא 50 ס"מ. בטיח משולבים חרסים כתושים. חלק מהתעלה עדיין מקורה באבני־כיסוי גדולות, שמידותיה 50 X 150 ס"מ. האמה השנייה היא תעלה חפורה באדמה מצפון לזו הבנויה, כך שהקיר הבנוי משמש דופן דרומי לחפירה. נראה אפוא, שחופרי התעלה נתקלו בקיר ועשו בו שימוש, ולפיכך אמה זו מאוחרת יותר.

כמאה מטרים מזרחית מכאן, בנקודה בה יש בנחל פיתול חד, מצוי בגדה הדרומית קטע קצר של מצוק תלול. על מדרגה נמוכה של מצוק זה נמצאת תעלה חצובה בסלע, שרוחבה 55 ס"מ (קרוב לתעלה, אך לא מעליה, ישנם סימני קידוח חדשים, ששימשו להחדרת חומר־נפץ לפיצוץ הסלע, כנראה לצורך התקנת תעלה נוספת בתוואי זה). מימי האמה נועדו כנראה להשקיית העמק הסמוך שבמורד הנחל, הנקרא ג’זירת אל־בייד. מערבה מכאן קיימים שרידי טחנות נוספות²⁹ ושרידי תעלה מודרנית בשם קנת אבו ליזיק, שהיא תעלה רחבה חפורה באדמה (אפשר לראותה מימין לכביש הגישה למושב עבדון). תעלה זו שימשה עד לתקופה המנדטורית והובילה מים אל השדות שממערב לכביש כברי–שלומי; והיא, או סעיפיה, הגיעו עד שדות הכפר א־זיב (אכזיב). ידוע, שהיתה קיימת חלוקת מים לפי שעות בין בעלי הקרקעות, על פי שטח הבוסתן של כל אחד ובאחריות אנשים שמונו במיוחד לצורך זה.³⁰

בחורבת מנה הסמוכה נמצאו מתקנים מיוחדים, שחלקם הופעל בכוח המים. מתעודות צלבניות³¹ וממצאים במקום נראה, כי מדובר בטחנת סוכר. כאן ישנם גם שרידי אמה הגבוהה יותר מקנת אבו ליזיק, אך זו לא אותרה כלל מזרחה לחורבה. בנ"צ 2719 1672, באפיק הנחל, ישנם שרידי סכר ברוחב 5 מ', הבנוי אבני גוויל גדולות עם חומר מלכד. על פי מיקומו הטופוגראפי, ייתכן שסיפק מים לשתי התעלות הנזכרות לעיל.

נחל געתון

בנחל זה יש שתי קבוצות של מעיינות עשירים, עיינות געתון ועיינות כברי, אשר יחדיו מהווים את מקור המים העשיר באזור. עיינות כברי אף סיפקו מים לעכו (ראה לעיל). מקורות צלבניים מזכירים טחנת קמח ב־Ferge (מושב בן עמי של היום)³² וטחנת סוכר ב־Ianahia, היא ינוחיה, חורבה באזור נהריה.³³ ידועות גם תעלות מים רבות, שהישקו את האזור – בעמק געתון, בסביבות כברי ואף מערבה, בכיוון נהריה. תעלות אלה שימשו עד לתקופה המנדטורית והן מצוינות במפות מתקופה זו.³⁴

אמת נחל געתון

נוסף לאלה, נתגלו שרידי אמה מעניינת קרוב לנחל: בין נ"צ 2682 1646 לנ"צ 2682 1648, על ראש המדרון הדרומי של הגבעה עליה עומדת מצבת שיירת יחיעם, נמצאת אמת מים חצובה, שניתן לעקוב אחריה לאורך כ־170 מ' בכיוון מזרח מערב (איור 16). האמה עוברת תחילה בסלע קירטוני ואחר כך בסלע קשה יותר (נארי). הקטע הראשון ממזרח הוא מנהרה באורך של 11 מ'. לאחר מכן תעלה פתוחה באורך של 40 מ', שעומקה 3 מ' ורוחבה 2 מ'. ייתכן, שגם כאן היתה מנהרה, אלא שבקטע זה הקירות המקוריים התמוטטו. בהמשך יש קטעים של תעלה פתוחה ומנהרה, קטעי תעלות קצרים מאוד, שאפשר להגדירם כפירים וכן קטעי מנהרה קצרים מאוד. נראה, שאמה זו היא חלק ממפעל מים, שניצל את מי נחל געתון באופן שהמים הוטו לאמה כ־300 מ' צפונית מזרחית לקצה הנראה שלה. קשה להעריך, אם המים שימשו להשקייה בטווח הקרוב או שהוסעו למרחק.

נחל בית העמק

אמות נחל בית העמק

בשבעה מקומות בנחל נמצאו שרידים של תעלות מים (איור 17). תוך כדי חפירת בור סופג במושב עמקה חדרו החופרים לתוך מנהרה (נ"צ 2647 1657, מס' 1) שאפשר היה לעבור בה ללא חפירה לאורך של כ־60 מ' (איור 18). גובהה 1 מ' ורוחבה כ־70 ס"מ. כיוונה הכללי הוא מזרח מערב ושיפועה תלול יחסית (2%). יש בה פיר אנכי חצוב היטב, ומתוך המנהרה הראשית מסתעפות שתי מנהרות נוספות בכיוון דרום, שאחת מהן חותכת את הפיר, דבר המעיד על חציבתה המאוחרת יותר. לכל אורך המנהרה ישנן גומחות לנרות, בדרך כלל במקום שמעל כתפו השמאלית של החוצב. קרוב לבור הסופג ישנו פיתול גדול, שאולי מסמן את מקום המיפגש של החוצבים משני הכיוונים ומעיד כי שני קטעי המנהרה לא נחפרו בדיוק זה מול זה.

אמת נחל בית העמק, מנהרה, קטע א

שאר הקטעים נתגלו בעבודת סקר:

בקצה המזרחי של המושב עמקה, בצוק שמעל הבית השני של המושב, חשפה התמוטטות קטע נוסף של אותה מנהרה (נ"צ 2645 1664, מס' 2). במקום ההתמוטטות נפתחים פתחים לשני הכיוונים (איור 19): בכיוון מערב הפתח נסתם בסחף, אך בכיוון מזרח אפשר להעמיק לאורך המנהרה כ־8 מ', כאשר בצד ימין רואים גומחות לנרות (איור 20). גובה המנהרה במקום זה הוא 1.20–1.40 מ' ורוחבה 1.0–9.6³⁵ מ'. כ־27 מ' מזרחית למקום נמצא פתח סתום של מנהרה, שרוחבה 53 ס"מ וגובהה 1 מ'. ייתכן, שזהו המשך של קטע המנהרה הראשון או הסתעפות צפונה.

אמת נחל בית העמק, מנהרה, קטע ב

אמת נחל בית העמק, מנהרה, קטע ב. בצד ימין הגומחות לנרות

בנ"צ 2645 1664 נמצא קטע של שתי שורות אבני גוויל העומדות על צדן (מס' 3). אורך הקטע 6 מ' ורוחבו 30–40 ס"מ. השיפוע לכיוון מערב. בהמשך ניתן להבחין בשורה אחת של אבנים המגיעה כמעט עד לכביש הפנימי של עמקה, מול הבית השני ממזרח. בנ"צ 2645 1665 (מס' 4) על צלע הגבעה,ישנה מדרגת סלע חצובה ומפולסת לאורך של כ־5 מ' וברוחב מירבי של 40 ס"מ (איור 21).

בשלוחת הגבעה ישנם סימנים של שתי מדרגות מפולסות בהפרש גובה של כמטר אחד (נ"צ 2644 1666, מס' 5). כ־60 מ' מזרחה לשלוחה זו, על שלוחה נוספת, נמצאו שתי אמות חצובות (איור 22). העליונה היא מדרגה מפולסת; והשנייה, הנמוכה בכשני מטרים, היא תעלה חצובה ברוחב 30–40 ס"מ ובעומק 20 ס"מ (איור 23). במרכז השלוחה עוברת תעלה זו דרך בור, שעומקו לא ידוע ואשר לידו חצוב צלב. לתעלה זו גם הסתעפות העוקפת את הבור. נראה אפוא, שמדובר במיתקן המיועד למלא את הבור או לעקפו, בהתאם לצורך. בהמשך, עד נקודה 6, מצויים כמה קטעים של תעלות חצובות.

בנ"צ 2640 1675 (מס' 6) נמצא פתחו של פיר שמידותיו 1.15 X 1.50 מ' (איור 24). רוחב המנהרה שמתחתיו הוא 60 ס"מ, וגובהה 1 מ', וניתן לעבור בה כ־12 מ' בכיוון מזרח (איור 25). במורד, כ־30 ס"מ לצד הפיר, נמצא קטע של תעלה ברוחב 60 ס"מ, ומתחתיו קטע של תעלה נוספת ברוחב 30 ס"מ. בנ"צ 2640 1677 (מס' 7) למרגלות הגבעה, נמצא בור מים מלבני, שמידותיו 1.20 X 1.80 מ' ועומקו 4 מ'. אל הבור מובילה תעלה חצובה רדודה, כנראה ממערכת האמות. הבור מכוסה כיום בכיסוי בטון.

אמת נחל בית העמק, מדרגת אמה חצובה

אמת נחל בית העמק, תעלות חצובות, קטע

אמת נחל בית העמק, קטע 5

אמת נחל בית העמק, פיר של המנהרה ושתי תעלות חצובות, קטע 6

מיקומם וגובהם ההדדי של כל הקטעים תואם את ההנחה, שמדובר בקטעים של שתי אמות גלויות ומנהרה, שתפסו את מימי נחל בית העמק. הנחל הוא אכזב כיום, אך באזור ירכא נמצאים בו שרידים של שלוש טחנות. המעיין היחידי כיום הוא עין מג’נונה, הנובע באופן לא קבוע כ־7 ק"מ מזרחית למושב עמקה ואשר מימיו זורמים לסירוגין, אך בכמויות גדולות בחורף בלבד. כמו כן אותר שריד של סכר (בנ"צ 2637 1695), שייתכן כי כיוון את המים לתעלות. יש בשרידים אלו כדי להעיד על כך, שבעבר היה הנחל איתן, ואין להניח כי באזור גשום כגליל המערבי השתמשו באמות חורף בלבד. יעדן של האמות אינו ברור. ייתכן, שהובילו מים אל השדות שמסביב עמקה, ואולי גם אל תל עמק, אתר גדול מן התקופה הפרסית עד לתקופה הביזאנטית, דבר המתאפשר מבחינה טופוגראפית. אולי שימשו גם למילוי שלושה בורות גדולים הנמצאים במושב עמקה, החצובים בצורת אולמות עם עמודים וקשתות, ואשר הגדול ביניהם יכול להכיל מעל 500 מ"ק מים.

[איור 25 (עמ' 95 קובץ 16): אמת נחל בית העמק, קטע 6]

ייתכן, ששלוש האמות שימשו בעת ובעונה אחת. אך סביר יותר כי הן מתקופות שונות. גם כאן, כמו בנחלים בצת וכזיב, אופי השטח הוא שהכתיב תוואי זהה בכל תקופה. תמוהה העובדה, כי אחת האמות חצובה בצורת מנהרה, שהרי פני השטח נוחים ואין למעשה שום צורך במנהרה. אולם כאמור, הולכת מים במנהרות היתה שיטה מקובלת בתקופה הפרסית וההלניסטית במרחב כולו, וייתכן שיש להציע לתארך גם את מנהרת עמקה לתקופה קרובה. יש לציין שבניגוד למנהרה של עכו, שגובהה כקומת אדם, היא חצובה ישר ושיפועה מועט, הרי כאן גובהה כשל אדם כורע, פיתוליה רבים ושיפועה בקטע הנמדד תלול ביותר. ייתכן, שכל אלה מעידים על עבודה פחות מקצועית.

סיכום

המאפיין את אמות עכו הוא, שכל אחת מהן נבנתה בתוואי שונה ובשיטה שונה. האמה של סלימאן פעלה בשיטת התעלה הפתוחה ובחרה בתוואי ארוך כדי לנצל את רכסי הכורכר שממזרח לכביש עכו–נהריה. אמתו של אל־ג’זאר עברה ברובה בצינור חרס, דבר שאיפשר לו לנצל תוואי כמעט ישר. האמה ההלניסטית עברה במנהרה תת קרקעית, השיטה הטכנית המקובלת באותה תקופה. אולם מסקירתנו ניתן ללמוד, שהעברת מים באמות לא היתה זכות השמורה לערים הגדולות בלבד, וכל מקור מים חיים נוצל תוך שימוש באמות, מהן קצרות ובעלות אופי מקומי ומהן ארוכות ומשוכללות. בגיאיות הכתיבו פני השטח את מיקומן של האמות ואת שיטת ניצולם של המים, כך שבוני המערכות השונות חזרו והשתמשו באותם מעברים ולפעמים אפילו באמות שבנו קודמיהם.

צבי אילן

האמה שנסקור להלן,¹ קיבלה את מימיה מנחל צלמון, שניזון ממימי מעיינות פרוד ורמיאל, ובמהלכה שולבו מתקנים אשר הופעלו בכוח המים (איור 1).² מעיין פרוד נובע בנ"צ 2604 1904, ממערב לכביש עכו–צפת, ולידו בנוי עתה רהט ציבורי למי שתייה. את מימיו הוא מזרים לנחל צלמון הסמוך. כמות המים הממוצעת היא 30 אלף מ"ק בספטמבר ו־39 אלף מ"ק במארס.³

[איור 1 (עמ' 97, קובץ 18): אמות המים של עין פרוד וכפר חנניה]

נחל צלמון קיבל בזמנו גם מים מעין רמיאל שליד מושב שפר, שבמעלה הנחל. שפיעתו השנתית הממוצעת היתה מיליון וחצי מ"ק, ו־92 אחוז ממנה היה בחודשים ינואר–אפריל. אחת לחמש שנים השפיעה נפסקת לחלוטין. לאחר קום המדינה הונח על המעיין צינור. עם זאת. גם כיום מזרים הנחל מים בימי החורף, עת הוא מנקז את גשמי החלק הדרומי מזרחי של גוש הר מירון (בעונת החורף של שנת תש"ם ברוכת הגשם, למשל, עבר בנחל זרם חזק שנמשך חודשים אחדים). במהלכו יש שתי סדרות מפלים רחבים, שמימיהם נופלים מגובה 5–7 מ' לרגלי פרוד הקדומה. בנקודה זו ממוקמת בצלע הנחל מערת רועים גדולה, שעדיין ניכרים בה ריכוזי נטף נחלים (טרוורטין). צמח שערות שולמית הגדל בכתליה מלמד, כי בעבר היה הנחל רווי אף יותר מאשר בימינו. לאחר שהנחל יוצא מתחום פרוד ובאר שבע הגלילית הוא בא אל שלוחה צפונית של בקעת חנניה, ובין גבעות באר שבע וכפר חנניה יוצא אל תחום הבקעה עצמה.

כבר בימי קדם נוצלו מימי נחל צלמון ומעיין פרוד על ידי יישובי הסביבה, ובעיקר על ידי פרוד הסמוך ביותר למעיין. על פי שרידים שנמצאו במקום ובפרוד של ימינו, ראשיתו של כפר זה, הנזכר בתלמוד, היתה כבר בתקופה הכנענית. המים של מעיין פרוד נוצלו להנעת טחנות, בשתי סדרות של אשדות, הבנויות זו מתחת לזו וקשורות זו בזו באמה (איור 2).⁴

[איור 2 (עמ' 98, קובץ 19 למעלה): אמת הטחנות של עין פרוד]

האשד העליון נקודות 1–4 במפה

אמת הטחנות כוסתה בקטעים שונים על ידי אמת בטון מודרנית. הטחנה הראשונה מצויה סמוך למעיין, ממערב לכביש עכו–צפת. שרדו ממנה הקטע האחרון, שבקצהו פתח הארובה, ובצדה סימנים לזרימת המים. הטחנה השנייה חרבה לחלוטין. שרידיה פזורים לאורך כביש הגישה לקיבוץ פרוד, החל מהסתעפותו מכביש עכו–צפת מזרחה. נראים שם שרידי האמה והארובה שקרסה. הטחנה השלישית מצויה מדרום לכביש הגישה, ואמת המים הגבוהה שלה שרדה יפה, וכן נותרו חלקים מארובת הטחנה (איור 3). הטחנה הרביעית היתה נמוכה יותר, ושרידיה נמצאים במקום שהאמה הסתיימה במפל מים שגובהו מטרים אחדים. מכאן הוליכו המים אל נחל צלמון הסמוך, בוודאי תוך השקיית חלקות העיבוד של הכפר.

[איור 3 (עמ' 98, קובץ 19 למטה): אמת עין פרוד בקטע המוליך לטחנה השלישית]

האשד התחתון נקודות 5–8 במפה

המים להפעלת האמה הובלו ישירות ממעיין פרוד, או כדברי שמואל אביצור: ‘מתעלה שסיפקה בעבר מי השקייה לכפר [פרוד] נסתעפה בזמנה גם התעלה לאשדת טחנות זו’. לא איתרנו קטעים בנויים של האמה, אלא רק את אבניה, הנראות ליד דרך הרכב היורדת מכביש פרוד לנחל צלמון. שלוש הטחנות העליונות (אל הראשונה שבהן הוצמד מאוחר יותר מיבנה, העומד עדיין באתרו), הבנויות בציר מצפון לדרום, קשורות זו לזו במערכת של תעלות קטנות החצובות בסלע. בטיח הארובה התחתונה שבין השלוש משוקעים חרסים ביזאנטיים, אשר יש בהם כדי לרמז על התאריך המוקדם ביותר של המערכת או על תאריך תיקונה.

מקירבת הטחנה התחתונה מסתעף סעיף אמה מזרחה, אל טחנה שהוקמה בצלע הנחל. נותרו ממנה קיר הארובה והטיח שלה. ואילו בהמשך קו האשד דרומה, מעבר לדרך הרכב הנוכחית, מצויים שרידים של מבנים המשתרעים על פני שטח נרחב, שניכר כי החזיקו בהם מים. נראה, שהמים הגיעו לכאן מהטחנה התחתונה. השרידים שייכים למיתקן שמהותו אינה ברורה. ייתכן, שהיה זה מיתקן לחלוקת מים לשדות; או שמא מיתקן עיבוד, שבתהליך הפעלתו נזקקו למים. גם עודפי המים של האשד התחתון הוזרמו לנחל צלמון, ויחד עם מימי האשד העליון ומי עין רמיאל שימשו את האמה לכפר חנניה ולצורך השקיית השטחים בבקעת חנניה.

האמה לכפר חנניה

ראשיתה של אמת המים לכפר חנניה בגדה המזרחית של נחל צלמון (א במפה). דומה, שאפשר לראות במקום זה את שרידיו של סכר, אשר היה נטוי לרוחב הנחל (נ"צ 2598 1904). בהמשך מוליכה האמה בתוואי חפור וחצוב לסירוגין, ולעתים ניצלה את מדרגת הסלע הטבעית. האמה ניכרת בצומח הגדל בתוכה, ולאורך כמה מקטעיה ניצבים בצדה גושי סלע גדולים. בעשרות המטרים האחרונים של מהלכה (ב במפה) שולב באמה קטע של חוליות מסותתות, עשויות אבן גיר קשה (איור 4), אשר דומות להן נמצאו באמות הקדומות של פצאל, אמאוס ונחל פרת (ואדי קלט). דבר זה מעיד על קדמותה של האמה. אורכן של חוליות האמה נע בין 60 ל־80 ס"מ בממוצע (איור 5). מידות החלל שבו זרמו המים – 12 X 18 ס"מ בחתך. אורכה המירבי של האמה מגיע לכ־4 ק"מ.

[איור 4 (עמ' 99, קובץ 20 מימין): אמת כפר חנניה, חוליות אבן באתרן]

[איור 5 (עמ' 99, קובץ 20 משמאל): אמת כפר חנניה, שתים מחוליות האבן של האמה]

האמה מסתיימת בבריכת אגירה, המצויה למרגלות כפר חנניה (ג במפה). עודפי המים הוזרמו במערכת של צינורות אל שטחי העיבוד בבקעת חנניה. הבריכה חצובה ומדרגות מוליכות לתוכה (היא מסומנת במפה 1:20,000 משנת 1932 כעין א־שייח'). צורתה של הבריכה מיוחדת – יש בה שלוש גומחות חצי מעוגלות בקירות הדרומי, המזרחי והצפוני (איור 6). תפקידן של הגומחות היה, ככל הנראה, להגדיל את נפח הבריכה. לפי קטע של גג ששרד במערב הבריכה, נראה כי הבריכה היתה מקורה, וכי הגג התמוטט פנימה. מידותיה (בלי הגומחות הן 4 X 7.3 מ', ועומקה הנוכחי 3–5 מ'. החלל הפנימי של הבריכה טויח.

[איור 6 (עמ' 100, קובץ 21): אמת כפר חנניה, בריכת אגירה]

לכפר חנניה, הידוע כבר מימי המשנה, לא היה מקור מים קבוע משלו, ונראה כי עיקר מי השתייה וההשקייה שלו הגיע באמה מנחל צלמון. מקירבת הבריכה ואזור המתקנים החקלאיים של הכפר עולה גרם נאה של מדרגות חצובות בסלע אל מרכז הכפר. שם, מצפון מזרח לבניין ציבורי קדום (בית כנסת?), מצויה בריכה בנויה, שמידותיה הן 4.80 X 6.20 מ' (מקווה טהרה?). הבריכה מטויחת, ותא כניסת המים שלה שבקיר הדרומי מרוצף באבני פסיפס גדולות. מצפון לה יש מיבנה נוסף הנראה כבריכה. בקרבתו נתגלו חוליות אמה, שמידותיהן שונות מאלה של אמת נחל צלמון. ייתכן, שהמים לבריכות אלה, לשימוש יומיומי, הועלו במדרגות מבריכת האמה; אך אפשר גם, שהוליכה לכאן אמה, אשר אספה מי גשמים מהגבעה שבצלעה שכן כפר חנניה.

האמה במקורות

אמת פרוד–כפר חנניה נזכרת בשני מקורות קדומים. תלמידו האלמוני של הרמב"ן מציין בתחילת המאה הי"ד, כי אמת המים עוברת לפני קברו של נחום איש גם זו המצוי בפרוד (צריך להיות תנחום דמן פרוד. שמו השתבש בפי הנוסעים).⁵ המקור השני הוא דברי הנוסע ר' משה באסולה, המספר על סכסוך בין תושבי פראדיה וכפר ענאן (חנניה) על המים הבאים מפרוד, וזו לשונו:

…זה כארבעים שנה באה טענה בין הישמעאלים יושבי כפר ענן ובין יושבי פרדיא… על דבר המעין הבא מדרך פרדיא לכפר ענן. כל אחד אומרים, ‘לנו המים!’ והיו יושבי פרדיא רוצים לעכב את מרוצת המים היוצאים מגבולם ובא לכפר ענן וטענתם היתה חזקה כי ראש המעין יוצא בארצם ויושבי כפר ענן לא היה להם ראיה רק טענת חזקה שהחזיקו מימי קדם עד שהיו בני כפר ענן יוצאים מבית דין חייבים. ובא בחלום ר' אבא חלפתא ליהודי מכפר ענן ואמר לו ‘תחפשו בקברי ותמצאו תיבת נחושת ויש בה שטר כתוב איך קניתי המעיין מנחום איש גם זו ולא יוכל שום אדם לעכב מרוצת המים ולהשקות שדהו ועד אשר אשקה אני תחילה ואתם תקחו השטר ותראוהו למלך ואחר כך תחזירוהו למקומו’. וכך עשו. חיפשו בקברו ומצאוהו והובא הכתוב ההוא לפני מלך מצרים ונצחו בדין בני כפר ענן. בזה הכל מעידים שהוא אמת והרבה אנשים זוכרים זה המעשה.⁶

את דבריו כתב באסולה ב־1522 (רפ"ב), ולפיכך המעשה אירע בערך בשנת 1482.

לפי סיפורי יוצאי כפר ענאן, שהתיישבו בכפר רמה הסמוך, נמשכו סכסוכי המים והמשפטים אודותם בין שני הכפרים עד פינויים ב־1948⁷.

צביקה צוק

‘אמר רבי יהודה: מעשה באמת המים שהיתה באה מאבל לצפורי’

(בבלי, עירובין פז ע"א)

תולדות המחקר

אמות המים של צפורי נסקרו לראשונה בשנת 1872 על ידי אנשי הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (PEF)¹ הסוקרים מצאו את מקורות האמה בעיינות אמיתי ובעין גנונה בעמק שמצפון מערב להר יונה (איור 1, מס' 2). באזור המעיינות לא נתגלו מתקנים מיוחדים, ורק מדרום מערב למשהד (מס' 5) הופיעו לראשונה שרידי האמה. משם עקבו אחריה החוקרים לאורך כ־2 ק"מ. בקטע זה נסקר קיר מוגבה, שבעזרתו חצתה האמה גיא קטן (מס' 6). בהמשך נבדקו ארבעה בורות גדולים, שלדעת החוקרים היו פירים של מנהרה שהתמוטטה (מס' 13), ובעזרתה חצתה האמה את הרכס הארוך של נ"ג 300. עוד נזכרים בדין וחשבון קיר מוגבה באוכף שממזרח להר ידעיה (מס' 14), ומאגר המים התת קרקעי (מס' 17), המתואר בפירוט, על קירותיו, מידותיו, תכניתו ושכבות הטיח שלו (איור 2). הסקר שנעשה בחופזה, גילה אך מעט ממערכת המים. כך, למשל, לא מצאו הסוקרים את קטע האמה שבין המאגר וצפורי (מס' 18). לדבריהם, הקצה המערבי של המאגר ‘מסתיים במפולת עפר, אך ייתכן שהוביל לבור מים הנמצא בקרבת המגדל של צפורי’. סקר זה על כל פנים, הניח את הבסיס למחקר מערכת המים, ועיקרו גילוי אמת מים ממשהד לצפורי.

[איור 1 (עמ' 101, קובץ 22): מפת אמות המים של צפורי]

[איור 2 (עמ' 102, קובץ 23 למעלה): תכנית וחתך אורך של המאגר (על־ פי ה־PEF)]

בשנת 1931 נחפרה גבעת צפורי על ידי משלחת מאוניברסיטת מישיגן.² אנשי המשלחת הוסיפו ידיעות אחדות על אודות האמה. בסקר שערכו הגיעו מכיוון צפורי עד האוכף של הר ידעיה בלבד והסתפקו בקביעה, ש’האמה מתחילה אי שם במזרח'. לעומת זאת, הם גילו את הבריכה בקירבת העיר (מס' 16), וכן פירסמו תצלומים של המאגר, קיר האוכף והבריכה. חופרי צפורי לא הצליחו לאתר את האמה בתוך העיר.³

בשנת 1966 ערך עזריאל זיגלמן סקר, שתוצאותיו הוסיפו נתונים חדשים אודות אמות המים.⁴ מדרום למשהד נתגלה קטע נוסף של אמה (מס' 4), הנמצא מזרחית לקטע שנסקר על ידי משלחת הסקר הבריטי (איור 3). כן נחשף קיר עתיק ליד הכפר א־רינה (מס' 11), אשר בסמוך לו נתגלתה אמת מים. לפי זיגלמן, אמה זו לא הוליכה לצפורי, ולדעתו, רק אמה אחת הוליכה לעיר – זו של משהד. בהמשך סקר זיגלמן את חורבת אל־ג’יננה (מס' 1), הנמצאת בקרבת עין גנונה ועיינות אמיתי. לאור המקור התלמודי, הקובע שהאמה מתחילה באבל, ועל פי התאמת המימצא הארכיאולוגי בחורבה לתקופה האמורה. הציע זיגלמן לזהותה עם אבל.

[איור 3 (עמ' 102, קובץ 23 למטה): קטע אמה חצוב]

ראשיתו של הסקר החדש בשנת 1975. בעת סיור של כותב שורות אלו בצפורי נתגלה באקראי קטע אמה שהיה בלתי ידוע עד אז.⁵ גילוי זה ומיעוט הנתונים הקודמים הובילו לסקר כולל של אמות המים של צפורי, שנמשך עד שנת 1985⁶. בסקר נבדקו מקורות המים, מהלך האמות מהמקורות לעיר, שחזור הקטעים החסרים, מתקני אגירה ועוד, ובמהלכו נתגלו קטעי אמות שטרם נודעו. בעוכריו של הסקר היה הפיתוח החקלאי המואץ באזור, שבעטיו נהרסו או כוסו בעפר קטעי אמה שנתגלו בעבר. למרות זאת, נראה כי אפשר לקבוע את תוואי האמות ולשרטט את מהלכן מהמקורות לעיר.

מהלך האמות

מפעל המים של צפורי כולל שתי אמות: האחת, ראשיתה במשהד, והשנייה מתחילה בא־רינה. לאחר מהלך נפרד של כ־5 ק"מ הן מתחברות לאמה אחת. אחר כך, לפני הכניסה לעיר, הן מתפצלות שוב: האמה הצפונית מוליכה לבריכה (מס' 16), והדרומית – למאגר תת קרקעי (מס' 17).

אמת משהד

מקורות האמה הם בעיינות אמיתי ועין גנונה שבשוליו הצפוניים של הר יונה (מס' 2), ברום של כ־470 מ' מעל לפני הים. אלו מעיינות קטנים ודלים, הנובעים כיום לתוך גומות עפר ומנוצלים לחקלאות שלחין מקומית. באזור המעיינות אין להבחין בבנייה קדומה. מצפון למעיינות מצויה בראש גבעה (בנ"ג 500) חורבת אל ג’יננה שאותה, כאמור, הציע זיגלמן לזהות עם אבל.

כ־300 מ' מערבה מעיינות אמיתי, בנ"צ 2372 1812 (רשת ישראל), מופיעה האמה לראשונה, חצובה בסלע בגדה הצפונית של הגיא היורד מערבה ומטויחת בטיח אפור (מס' 3).⁷ בהמשך מתגלית האמה לאורך כ־200 מ' במקביל לעיקול ישן של הכביש הראשי (מס' 4). גם כאן חצובה האמה בסלע. חתך האמה ריבועי בקירוב (כ־26 X 24 ס"מ). היא נמשכת לאורך הגדה הצפונית של נחל צפורי, וניתן לעקוב אחריה למרחק של קרוב ל־2 ק"מ, כשהיא חצובה לסירוגין: קטעים חצובים, וביניהם קטעים חסרים שהיו בנויים. בנ"צ 2378 1801 (מס' 5) מצוי קטע חצוב בשני מפלסים במדורג. רוחב חלקו התחתון הוא 32 ס"מ ורוחב חלקו העליון – 47 ס"מ. נראה, כי המיפלס העליון שימש להנחת לוחות לכיסוי התעלה. אפשר להניח, שגם מי הבאר (עין גת חפר), הנמצאת כיום בתוך בוסתן שמצפון לקטע זה, שולבו במערכת מקורות המים של האמה. בנ"צ 2380 1793 (מס' 6) חצתה האמה יובל של נחל צפורי בעזרת סכר, ששרידיו ניכרים. לאחר מכן פונה האמה צפונה כאשר הקצה הצפוני הוא בנ"צ 2384 1787 (מס' 7). מעט צפונה מכאן, בנקודה שנהרסה (מיקום משוער: מס' 8), נפגשה אמת משהד עם אמת א־רינה. אורך האמה כ־5.3 ק"מ, ושיפוע אפיק הזרימה שלה בקטע הראשון (מס' 2–4) הינו 100פרומיל, בעוד שיפוע הקטע השני (מס' 4–8) הינו 16 פרומיל. השיפוע הממוצע הוא אפוא 37 פרומיל. בדיקות הטיח, איכות חציבת האמה, היות האמה הגבוהה מבין השתיים – כל אלו מעידים כי אמה זו היא הקדומה מבין השתיים.

אמת א־רינה

אמה זו שנסקרה כבר בתקופת המנדט, נחשבה עד לסקר זה כאמה מקומית.⁸ אולם יש הוכחות חותכות לכך, שהיא הובילה מא־רינה לצפורי. בנ"צ 2384 1785 נתגלה קטע אמה מקביל לאמת משהד, אך נמוך ממנה (מס' 12). הפרש גובה של כ־25 מ' בין שתיהן מוכיח, כי מדובר בשתי אמות. יתר על כן, גובהה של האמה בנקודה זו מתאים במדויק הן לגובה האמה בכפר א־רינה (מס' 11) והן לגובה המנהרה ההרוסה (מס' 13).⁹

מקורות האמה הם במעיינות א־רינה, בגובה של כ־345 מ' בגיא שמדרום מזרח לכפר א־רינה (מס' 9). המעיין הראשי – עין אל־קנה (נ"צ 2360 1803) – נובע בתוך בית מעיין תת קרקעי מהתקופה הרומית, הבנוי בניית גזית מעולה (איור 4). אחד מתושבי הכפר סיפר, כי מכאן נמשכה לאורך הוואדי ניקבה תת קרקעית בנויה אבנים גדולות; אורכה המוערך כ־150 מ'. מעיין נוסף (עין א־רינה) הקשור לאמה מצוי במיפגש הוואדי עם הכביש הראשי (מס' 10). מתחת לכביש מצוי בית מעיין שנבנה לאחרונה, כאשר נסלל במקום הכביש, אך סגנונו ויסודותיו קדומים. לאמה הובלו גם מי המעיינות הנוספים שבאזור, כמו ביר א־תחתני (מס' 9א) שבוואדי שממערב לכפר ואולי גם מעין רננים.

[איור 4 (עמ' 103, קובץ 24): עין אל־קנה, תכנית וחתכים של בית המעיין]

באמה מבחינים לראשונה בצפון הכפר, בנ"צ 2368 1791 (מס' 11). זהו קטע באורך של כ־350 מ', ברוחב 30 ס"מ ובעומק 25 ס"מ. האמה בנויה וחצובה: הפן המזרחי חצוב בסלע, ואילו הפן המערבי בנוי אבני גוויל קטנות ומטויח משני צדיו. בקצהו הצפוני של קטע זה מצוי גיא קטן, שבערוצו נחשף בעבר קיר בנוי בקפידה מאבני גזית מסותתות סיתות שוליים (איור 5).¹⁰ רוחבו כ־1.5 מ', גובהו כ־1 מ' ואורכו החשוף כ־3 מ'. קיר זה שימש קרוב לוודאי מסד לגשר. מכאן ועד לנקודה 12 טרם נתגלתה האמה, ונראה כי רובה ככולה נהרסה עקב הכשרת קרקעות. ניתן לשער, כי האמה חצתה את נחל צפורי בעזרת גשר קשתות. שם הנחל בקטע זה – ואדי אל־ג’יסר – אף רומז על הגשר שהיה כאן בעבר, ואשר בעזרתו חצתה האמה את הנחל.¹¹ בנ"צ 2384 1755 (מס' 12) מתגלה קטע אמה בנוי באורך של כ־100מ' (עובי הדפנות 30 ס"מ, רוחב האמה למעלה 30 ס"מ ו־15 ס"מ בקרקעית ועומקה 45 ס"מ). בהמשך חוצה אמת א־רינה אוכף (נ"צ 2387 1786, מס' 13) שבו נתגלו ארבעה בורות עגולים וגדולים, שהיו פירים של מנהרה שנהרסה. כאמור, נראה שבנקודה מס' 8 נפגשה אמת משהד עם אמת א־רינה. בהתאם לאופי הבנייה בהמשך, נראה כי אמת משהד הסתיימה כאן, ומן הראוי לקרוא גם לאמה הממשיכה בשם אמת א־רינה.

[איור 5 (עמ' 104, קובץ 25 למעלה): בניית גזית ביסודות האמה]

בהמשך אפשר לעקוב אחר האמה לאורך של כ־650 מ', החל מנ"צ 2392 1787 ועד לנ"צ 2393 1780 (מס' 14). האמה עוברת כיום בתוך יער אורנים. בחלקה המזרחי היא בנויה בקרקע (בחתך טרפזי במידות 28 X 15 ס"מ ובעומק של 28 ס"מ), אך כלפי מערב היא מוגבהת מפני השטח ובנויה על גבי מסד בנוי, שהשתמר עד לגובה של 1.5 מ', ואשר רוחבו 1.4 מ' (איור 6). במקום זה נתבקש שיפוע מתון כדי לחצות את האוכף של הר ידעיה. הקיר בנוי בנייה יבשה מאבנים גדולות, וביניהן אבנים קטנות יותר. במקומות בודדים אותרו שרידי מישקע גירי (טרורטין), המעיד על שימוש באמה. אורך האמה כ־5.2 ק"מ, ושיפועה בקטע הראשון (מס' 9–11) הוא 20.5 פרומיל, ובקטע השני (מס' 11–15) הוא 4.6 פרומיל בלבד. השיפוע הממוצע הוא אפוא 10.6 פרומיל בלבד.

[איור 6 (עמ' 104, קובץ 25 למטה מימין): אמת צפורי בקטע שממזרח להר ידעיה]

אמת הבריכה

באוכף שממזרח להר ידעיה (מס' 15) התפצלה האמה לשניים: סעיף אחד הוביל לכיוון המאגר התת קרקעי (מס' 17). והשני – לכיוון הבריכה הפתוחה (מס' 16). זה האחרון התגלה על ידינו במהלך הסקר בגלל תפנית מוזרה צפונה הבולטת בקטע האחרון של אמת א־רינה. תפנית זו משכה את תשומת לבנו ותוך כדי בדיקת המשכה נתגלה הסעיף המוליך אל הבריכה.

[איור 7 (עמ' 104, קובץ 25 למטה משמאל): קטע אמה בנוי ומקורה לוחות אבן]

קטע האמה השמור ביותר נתגלה בחלקו המערבי של האוכף (איור 7). ניתן להבחין באמה המכוסה בחמישה לוחות כיסוי, שאחד מהם הוא בעל מידות מרשימות (1.5 X 1.0 מ') ועוביו 40 ס"מ (איור 8), רוחב האמה כאן הוא 30 ס"מ ועומקה 52 ס"מ. הדפנות, שרוחבן 30 ס"מ כל אחת, בנויות מאבנים קטנות בגודל ממוצע של כ־15 ס"מ. הטיח בצבע לבן על אפור בהיר, ויש לתארכו למאות הראשונה–השנייה לספירה.¹²

[איור 8 (עמ' 105, קובץ 26 למעלה מימין): תכנית וחתך של קטע האמה המקורה]

האמה נמשכת לאורך של כ־350 מ' ולאחר מכן היא נעלמת, ולא ניתן להבחין בה עד לבריכה. חסר כאן קטע של כ־700 מ', בדיוק באזור בו מצוי בית הקברות (הנקרופוליס) המזרחי של צפורי. בבדיקה יסודית התברר, כי האמה כאן נהרסה במכוון, וייתכן כי יש לכך קשר עם בית הקברות. אורך האמה מן האוכף ועד לבריכה (מס' 15–16) הוא כקילומטר אחד, ושיפועה 7.1 פרומיל בלבד.

הבריכה הפתוחה שנתגלתה על ידי משלחת מישיגן בשנת 1931, היא בעלת צורה מלבנית (איור 9), ומידותיה הפנימיות 21 X 14.5 מ'. עובי הדופן הצפונית כ־5 מ'. קרקעית הבריכה מכוסה באדמה. העומק המירבי שנמדד הוא 2.2 מ'. בפינה הדרומית של הבריכה, במקום כניסתה של האמה, מצוי בור שיקוע, שמידותיו 2.38 X 1.48 מ'. פתח צר בעל חתך ריבועי של 7 X 7 ס"מ מחבר את בור השיקוע לבריכה. הפתח מצוי בחלק העליון של בור השיקוע, וכדי למנוע מהמים היורדים במפל להרוס את דופן הבריכה, הונחה בבסיס נקודת הנפילה שוקת קטנה מאבן, שניכרים בה שני שלבי בנייה.

[איור 9 (עמ' 105, קובץ 26 משמאל): בריכת מים ממזרח לצפורי]

עד כה טרם נמצאה יציאה מהבריכה לכיוון העיר. על פי מיקומה של הבריכה – בקירבת העיר ובגובה של כ־10 מ' מול האוכף – אפשר להניח, שסיפון הפוך או גשר קשתות הביאו את המים קרוב לפסגתה של העיר.

אמת המאגר

נקודת הפיצול של שני סעיפי האמה טרם אותרה, ומאחר שאזור האוכף נבדק בקפדנות, נראה כי מקום זה לא שרד ואפשר שנהרס על ידי דרך הייעור העוברת ממש באוכף. כ־100 מ' מדרום מערב לאוכף, בצמוד לצומת דרכי עפר, נמצאו שני קטעים קצרים השייכים לאמת המאגר. הראשון – קטע בנוי המקורה בשתי אבני כיסוי. רוחב האמה כאן הוא 27 ס"מ וגובהה 42 ס"מ. דגימת הטיח שנבדקה כאן (זהה לשכבה א' שבמאגר, וראה להלן) מורכבת מטיט אפור עם פחמים וטיח ורוד כהה. בהמשך קטע זה ובסמוך לו מצוי קטע חצוב, ששימש נדבך יסוד לאמה הבנויה (איור 10). אורכו של קטע זה הוא כ־3 מ' ורוחבו 92 ס"מ. במרכזו החציבה עמוקה בכ־2 ס"מ מאשר בצדדים, ובכך מתחלק הרוחב לשלושה חלקים כמעט זהים: 30 ס"מ, 31 ס"מ ו־31 ס"מ. קטע קטן זה משמש דוגמה ללימוד שיטות הבנייה של האמה. החלוקה של הרוחב החצוב כבר בנדבך היסוד מעידה על כך, שסימנו לבונים את מקום התעלה (במרכז) ואת שני הקירות הצדדיים כשיחידת המידה הנקוטה כאן היא 1 רגל ביזאנטית בקירוב.

[איור 10 (עמ' 106, קובץ 27 מימין): קטע אמה חצוב מזרחית למאגר]

לאחר כ־100 מ' נוספים לכיוון דרום מערב מצוי המאגר התת קרקעי, שהוא המפעל המעניין והמרשים ביותר בכל מערכת אמות המים (איור 2¹³). זהו מאגר ארוך וצר (דמוי נקניק). אורכו 189 מ', רוחבו 2.0–6.5 מ' ועומקו המירבי 7.9 מ'. המאגר חצוב בסלע הקירטון, וקירו הצפוני בנוי מסלע גיר קשה. קיים כאן ניצול מפליא של קו שבר גיאולוגי לצורך חציבת המאגר. התקרה הבנויה מנארי, התמוטטה בחלק המערבי. בחלק המזרחי מצויים שני קירות המפרידים את המאגר לבריכות. ונראה כי כאלו היו גם בחלק המערבי. אלא שהתקרה שקרסה כיסתה אותם (איור 11). לפחות בנקודה אחת במערב אותר קיר נוסף. בחלק המערבי מצוי מעין ‘מעי עיוור’ שייתכן כי יש להסבירו בחלל טבעי בסלע שנתגלה בעת חציבת המאגר.

[איור 11 (עמ' 106, קובץ 27 ימין למטה): החלל הפנימי של המאגר]

בדיקה של שכבות הטיח העלתה את הנתונים הבאים: לאורך המאגר קיימות בדרך כלל שתי שכבות טיח: שכבה א', התחתונה, מורכבת מטיט אפור בהיר עד כהה ועליו טיח בעל גוון ורוד בהיר ועליו שכבת טרורטין בעובי של פחות מ־1 מ"מ. על גבי שכבה א' נעשו במכוון חורים כדי ליצור מישטח מחוספס לשכבה ב'. החורים נעשו על ידי הקשות בעזרת כלים בעלי צורות שונות (עגול, מרובע ומשולש). שכבה ב', העליונה, מורכבת מטיט אפור בהיר (יותר מאשר בשכבה א') ועליו טיח בגוון ורוד כהה. שכבה ב' הונחה בעת שהמאגר הוגדל פי שניים ברוחב ובעומק (איור 12). במקומות בהם הורחב המאגר הונחה שכבה ב' על הסלע תוך כדי שימוש בשכבה של שברי חרסים אדומים מצולעים, שתוארכו למאה החמישית לספירה.¹⁴ בקצה המערבי של המאגר שוב נותרה התקרה. שקע על פני השטח שנחפר מלמעלה, איפשר לחשוף את פתחו המערבי של המאגר, אך רק בחלקו העליון. במקום זה נמצאו בין השאר חורים בסלע הקשורים, כנראה במתקן לוויסות המים במקום יציאתם מהמאגר (מקום זה ראוי לחפירה בעזרת כלי מכאני).

[איור 12 (עמ' 106, קובץ 28): חתכים לרוחב המאגר המדגימים את שלבי קיומו]

מפעל מים בעל מאגר דומה מצוי בעיר קאפיטוליאס (= בית־רישא), שנמנתה עם ערי הדיקאפוליס אשר בגלעד. כ־5 ק"מ מצפון לארביד.¹⁵ העיר נמצאת בראש גבעה ומוקפת חומה מכל עבריה. במדרון המערבי של העיר ולאורך קו הגובה מצוי מאגר הדומה במידותיו לזה של צפורי. אורך המאגר כ־290 מ', תקרתו מעוגלת וקרקעיתו ישרה. רוחבו 3.5–4.5 מ' וגובהו 7.3 מ'. הוא חצוב בסלע גיר ומטויח בטיח בעובי של 11.5 ס"מ, הכולל 7–8 שכבות שונות. מאגר תת קרקעי זה הוזן כנראה ממי גשמים והוא עובר מתחת לחומה הדרומית של העיר ומסתיים בבריכה קטורה בתוך העיר. לבריכה צורה מלבנית; ואורכה מצפון לדרום 49 מ', רוחבה 40 מ' ועומקה 8 מ'. בולט הדמיון הרב בין שני המאגרים. נראה גם, כי בשני המקומות שימשו המאגרים כמאגרי ויסות של העיר.

כניסת האמה לעיר

180 מ' מערבה למוצא המאגר, בנ"צ 2391 1884, מצוי המשכה של אמת המאגר לכיוון צפורי. נקודה זו (מס' 18) נמוכה בכ־2 מ' מהנקודה הנמוכה ביותר במאגר. האמה כאן בנויה מאבנים קטנות, ורוחב התעלה 26–30 ס"מ, עומקה 42 ס"מ, ועובי דפנותיה 30 ס"מ (איור 13). ניתן לעקוב אחר האמה לאורך של כ־400 מ', עד לנקודה הנמצאת במרחק של 700 מ' מהעיר. שיפוע האמה בקטע זה הוא 2.1 פרומיל בלבד, וברור שביקשו לשמור על שיפוע מתון. גובה האמה כאן מאפשר את כניסתה לעיר, ונראה שזו נועדה להגיע לרבעים שבמדרון הדרומי של גבעת העיר.

[איור 13 (עמ' 107, קובץ 29): קטע אמה בנוי מערבית למאגר]

תיארוך האמות

את אמות המים ניתן לתארך על פי המקורות ההיסטוריים והמימצא הארכיאולוגי. המקורות מזכירים את קיומה של האמה בימי רבי יהודה, הוא רבי יהודה בר אלעאי, שפעל באמצע המאה השנייה לספירה. אולם כדי לברר את זמן בנייתה של האמה יש להעזר בתולדותיה של העיר. ראשיתה עוד בימי אלכסנדר ינאי, בתחילת המאה הראשונה לפני הספירה. העיר נבנתה ועלתה לגדולה רק בימיו של הורדוס אנטיפס, בנו של המלך הורדוס (4–39 לספירה). סוג הטיח והחרסים שנמצאו בחפירות והקשר ההיסטורי לתולדות העיר מאפשרים לקבוע את ראשיתן של האמות לתקופה זו – ראשית המאה הראשונה לספירה.

נראה, שתחילה נחצבה האמה ממשהד. אמה זו גבוהה יותר והטיח שנתגלה בה אופייני לסוף המאה הראשונה לפני הספירה או תחילת המאה הראשונה לספירה. אמת א־רינה היא האמה הראשית במערכת ומציינת שלב נוסף בחיפוש אחר מקורות מים, שאותו יש לשייך לפרק הזמן שמסוף המאה הראשונה לספירה ועד למרד בר־כוכבא; שכן בעקבות המרד הגדול ומרד זה גדלה אוכלוסיית העיר באופן ניכר ונוצר צורך להגדיל את מקורות המים שלה. צפורי הגיעה לשיא בסוף המאה השנייה לספירה, עת ישב בה רבי יהודה הנשיא, ואז לבטח פעלה מערכת אספקת המים במלוא היקפה ובשיא עוצמתה.

כלי חרס מהמאה החמישית לספירה שנמצאו בטיח שבקירות המאגר, והרחבת נפחו פי ארבעה מורים על כך, שהאמה פעלה גם בתקופה הביזאנטית, בה ידעה העיר ימי שגשוג. נראה, כי בראשית תקופת השלטון המוסלמי, עת ירדה העיר מגדולתה, פסקו המים מלזרום באמות של צפורי.

טבלת סיכום של האמות