אתרים שבהם מפעלי מים הנכללים בספר זה

¹

 

שלבים טכנולוגיים בהתפתחות האמות    🔗

מבוא    🔗

פרונטינוס, נציב המים הרומי בסוף המאה הראשונה וראשית המאה השנייה לספירה, סקר בגאווה ובסיפוק את מפעלי הספקת המים של רומא והכריז: ‘…את שורת המבנים החיוניים האלה, הנושאים מים כה רבים, השווה אם תרצה לפירמידות הבטלות או לבנייני היוונים שפרסומם רב, אבל מועיל בהם – אין’.² בקריאת תיגר זו המופנה כלפי הדורות הבאים, מעמיד פרונטינוס למשפט את ההישגים בתחום הספקת המים בתקופתו כנגד המפוארים שבהישגי העבר. כשם שהפירמידות מסמלות את תרבות מצרים ומקדשי השיש את תרבות יוון, כך מסמלים מוליכי המים, האקוודוקטים, את התרבות של רומא והאימפריה כולה. אלו ואלו מהווים סמלים לתרבות אנושית בשיא יכולתה. אולם שלא כמו מבני הקבר והפולחן בעבר, האמות בתקופה הרומית היו מבנים חיוניים, רבי שימוש, ועל כך גאוותו של פרונטינוס.

לכאורה, העקרון המונח ביסוד כל אמת מים הינו פשוט למדי. האמה מוגדרת כקו מוביל מים, בנוי או חצוב, שבו זורמים המים מן המקור לנקודת היעד. למרות זאת, נודע השימוש באמה לשם הספקה סדירה של מים רק בשלב מאוחר בהתפתחותה של התרבות האנושית. הגורמים המעכבים היו הקשיים הטכנולוגיים, שהתעוררו בעת התקנת האמה. בכדי שהמים יזרמו בשיפוע נוח נדרשים מתקנים מורכבים להכוונתם והובלתם דרך הרים ומעל עמקי נחלים. משום כך נאלץ האדם במשך תקופה ארוכה לשאוב מים בכוח שריריו, בעזרת הדלי והכד. רק בהמשך, תחת לחץ נסיבתי, או כתוצאה מהתרחבות האפשרויות הטכניות, התפתחה אמת המים.

חקר אמות המים מעלה, כי ראשית התפתחותן של האמות, על מרכיביהן השונים, היתה במסופוטמיה וביוון רבתי (כולל החופים המערביים של אסיה הקטנה). באזורים אלה נצטבר ונתגבש במשך תקופה ארוכה הידע הטכנולוגי הבסיסי הנדרש לבניית אמות מים. מהנדסי המים בתקופה הרומית שיכללו שיטות קיימות וקבעו להן דפוסי ייצור ותחזוקה אחידים. בתחום הספקת המים יש לראות את התקופה הרומית כשיא של התפתחות ממושכת והדרגתית, שראשיתה בעת העתיקה.

אמות המים בעת העתיקה    🔗

בעמקי הנהרות הגדולים (מסופוטמיה ומצרים) התפתחו מערכות השקייה מתוכננות בקנה מידה גדול, כבסיס לתרבות העירונית.³ תושבי המישור התקינו רשת תעלות, שראשיתן בגדות הנהר; התעלות הוזנו במי הנהר בעזרת מתקנים שונים, החל בדליים ובקילונים וכלה בבורג ארכימדס. המישור השטוח והנהר המבתר אותו מונעים התקנתן של אמות רגילות; אלו ניתנות להתקנה רק בשולי המישור, מקום בו ניתן לנצל את הפרשי הגבהים שבין האזור ההררי לבין השטח המושקה.

עדות קדומה המתארת את המעבר מהשקייה בדליים להשקייה סדירה באמות, מצויה ב’כתובת מארי', שנחקקה במצבת יחדונלים מלך מארי במאה הי"ח לפני הספירה. בכתובת נמנים מפעליו של המלך, והראשון שבהם: ‘בארץ המושב מנוחה הושבתי. התעלות פתחתי, דלי בארצי הסרתי…’.⁴ במלים ספורות אלו בא לידי מיצוי התהליך כולו. מארי השוכנת באזור הפרת התיכון, נהנתה ממעיינות שנבעו בהרים הסמוכים לה והזינו ככל הנראה את התעלות הנזכרות בכתובת.

ביטוי ממשי ועדות מרשימה לידע ההידראולי שנאגר בעמקי הנהרות, הן המערכות להספקת מים שנבנו באימפריה הניאו אשורית באלף הראשון לפני הספירה.

תבליט אשורי מארמון נינווה מתאר גן מושקה באמצעות אמה, ראשית המאה השביעית לפני הספירה

אמות מים באימפריה האשורית    🔗

יותר מכל מלך אשורי אחר, הצטיין סנחריב (704–681 לפני הספירה) בפעולות בנייה נרחבות ובעניין שגילה בבעיות טכניות מסוימות.⁵ בין מפעלי הבנייה של מלך זה היו אמות המים, שנועדו להשקות את גני הארמון. על כך מעיד סנחריב בכתובותיו: ‘להשבחת בוסתני, חצבתי והובלתי תעלה למישור סביב נינווה’.⁶ תעלה מעין זו הבנויה על גבי קשתות, מתוארת בתבליטים האשוריים שנתגלו בנינווה הבירה (איור 1).

אמת המים של נינווה. מיקומה של נינווה, במישור למרגלות ההרים, איפשר ניצול של הפרשי גבהים לשם בניית אמות מים. מערכת הספקת המים לנינווה, היטתה את מימי אחד מיובליו השופעים של החידקל לכיוון העיר. במערכת זו משולבים כמה מרכיבים:

סכר – שרידים של מרכיב חיוני זה נמצאו שקועים בתוך הנהר. הסכר נועד להטות חלק ממי הנהר אל פי האמה. האמה – אורכה הכללי היה 55 ק"מ, ונשמר בה שיפוע ממוצע של 1:80 – הישג ראוי לציון. בכתובת הקדשה שנחרתה על גבי סלע בפיתחת האמה, נאמר: ‘שפע מים העברתי מתוך הר טאש… עם אבנים ציפיתי תעלה ו"תעלת סנחריב" קראתי לה’.⁷

גשר קשתות – בחפירה הארכיאולוגית נחשף גשר קשתות ענקי. אורכו הכללי היה 300 מ' וגובהו כ־10 מ' מעל לפני הנחל הזורם בין הקשתות. המים זרמו בתעלה רחבה מאוד (12 מ'), בעלת דפנות בגובה 1.6 מ'. שחזור של גשר הקשתות עשוי לתת מושג כיצד היה נראה במציאות (איור 2).⁸

שחזור הגשר באמת המים של נינווה, ראשית המאה השביעית לפני הספירה

במפעל המים של נינווה נעשה, אפוא, שימוש במרכיבים העיקריים של הנדסת אמות המים – סכר, אמה בנויה על גבי הקרקע ואמה הנישאת על גבי קשתות (אקוודוקט). במפעל מים נוסף מתקופתו של סנחריב – אמת המים של אֶרביל – נעשה שימוש במרכיב נוסף – מנהרת פירים.

אמת המים של אֶרביל. אף זה היה מפעל מלכותי, שנועד לספק מים לארמון המלך האשורי בעיר ארביל. בכתובת הקדשה שנחקקה בפיתחת האמה, נאמר: ‘אני סנחריב מלך אשור חפרתי שלוש “תעלות” בהרי חַאנִי מעל העיר אֶרביל… וגרמתי [למים] להישיר מהלכם’.⁹ סקר וחפירה של שרידי האמה העלו תוצאות מפתיעות, המסבירות את פשר התפארותו של סנחריב על שהצליח להוליך את המים בקו ישר.¹⁰ מסתבר שהאמה עוברת דרך רכס גבעות המתנשא בין מקור המים ובין ארביל, בעזרת מנהרת פירים לא ישרה שאורכה קרוב ל־15 ק"מ. הפירים מקשרים את המנהרה עם פני הקרקע, במרחק קבוע של 40 מ' זה מזה. מנהרת פירים זו היא הקדומה ביותר הידועה לנו, וגילויה מעורר שתי שאלות עיקריות: האחת - טכנית כיצד נחצבה מנהרה באורך כה רב? והשנייה עקרונית, מהיכן שאבו מהנדסי המים של סנחריב את הידע הטכני הנדרש לביצוע מפעל בסדר גודל זה?

חתך סכמתי לאורך ניקבת קאנאת

התשובות לכך קשורות במרכיב אחר של הספקת מים הידוע כיום בשם ‘קאנאת’ (מלה ערבית, הנגזרת מהשורש הפרסי קני – ‘מוביל’). הקאנאת הינו ניקבה אופקית, המאחזת שכבה של מי תהום ומנקזת אותם החוּצה לתעלות השקייה. אופיינית לקאנאת היא שורה של פירים אנכיים, שנועדו לסייע בחציבת הניקבה ואחרי כן לאפשר תחזוקה שוטפת שלה (איור 3).¹¹ הקאנאתים, המשמשים עד היום במרכז אסיה (פרס, אפגניסטן), נפוצו בעולם העתיק בתקופת האימפריה הפרסית (מן המאה החמישית לפני הספירה ואילך).¹² קודמים להם הינם ה’קאנאתים' שנתגלו על ידי האשורים במסעותיהם לממלכת אוררטו, שמצפון לאשור. במסע שערך סרגון, אביו של סנחריב, נגד ממלכת אוררטו, מתאר המלך תרבות השקייה מפותחת למדי: ‘בהתאם לכשרונו הרב, אורסה [המלך האוררטי]… גילה את מוצאי המים. הוא חפר מוביל ראשי שנשא מים זורמים… שפע מים הוא הביא לידי זרימה, כנהר הפרת. חפירים ללא ספור הוא הוביל מפנימו [של ההר], והשקה את השדות’.¹³

לדעת חוקרים מתפרשים הדברים הללו כעדות על ראשיתה של המצאת הקאנאת באוררטו. המצאת הקאנאת בממלכה זו איננה מקרית. הבסיס לידע הטכנולוגי הנדרש לשם התקנת קאנאת, נרכש במכרות הנחושת שנפוצו באזור עוד קודם לכן. (הרעיון של ‘תפישת’ שכבה של מים, דומה ל’תפישת' מירבץ של עפרות מתכת).¹⁴ המלך האשורי סרגון תיאר את מערכות הקאנאתים, ואילו בנו, סנחריב, השתמש בהן לצרכיו, בין השאר במפעל המים של ארביל. דרך האשורים והפרסים הפכה המצאה זו – שיטה טכנולוגית לחציבת מנהרות – לקניין העולם כולו.

מפעלי המים באימפריה האשורית בתקופת סנחריב מהווים שיא בתרבות ההשקייה המסופוטמית וציון דרך בהתפתחות הטכנולוגית של אמות המים. מיקומה של אשור בגבול המישור ועוצמתה בתקופת סנחריב איפשרו את הקמתם של מפעלי מים גדולים ומורכבים. למעשה, מרבית המרכיבים הטכניים של אמות המים באים לידי שימוש כבר בתקופה זו. לא פחות חשוב היה חלקו של המזרח העתיק בהקניית הגיאומטריה ושיטות המדידה לעולם היווני רומי.¹⁵ סימוכין לכך יש בדברי הרודוטוס: ‘…[המצרים] המציאו את ההנדסה, ומשם באה ליוון; ואת אבן השעות, ואת צל המעלות, ואת שנים עשר חלקי היום, למדו היוונים מאת הבבלים’.¹⁶

במעבר מהאימפריה האשורית לאימפריה הפרסית, טמון שינוי היסטורי מכריע – העתקת מרכזי השלטון מעמקי הנהרות (מסופוטמיה ומצרים) למרכזים עירוניים הרריים (שושן, אתונה, אנטיוכיה ורומא).¹⁷ לפיכך, המאמץ שהושקע בעולם העתיק בהשקייה חקלאית, הופנה בעידן הקלאסי להספקת מי שתייה לריכוזי אוכלוסייה עירונית גדלה והולכת ולטיפוח הרווחה שבחיי העיר.

אמות המים בתקופה היוונית הלניסטית    🔗

בתקופה היוונית הלניסטית התפתח טיפוס של אמת מים יחיד ומיוחד: קו צינורות, מוסווה תחת סוללת עפר ואבן, או מוטמן במנהרות תת קרקעיות ועובר במסלול הקצר ביותר לעיר.¹⁸ אמות אלו נועדו להספקת מי שתייה לעיר, בניגוד למערכות ההשקייה החקלאית שהתפתחו באשור. תופעה זו – ראשיתה של מערכה שיתופית להספקת מי שתייה – אופיינית לתהליכי העיור ביוון בתקופה הפוסט־ארכאית (החל מן המאה השישית לפני הספירה ואילך). עם התרחבותה של העיר ומעבר השלטון מידי משפחת המלוכה באקרופוליס לידי אזרחי הפוליס, התעורר הביקוש להספקת מים. כוחה הצבאי של העיר נשען על אנשי המעמד הבינוני, שהיווה את מרבית הכוח הלוחם, אשר תבע את זכויותיו: הספקת מים סדירה לכל חלקי העיר.¹⁹

המאמצים שנעשו בכיוון זה, מתבטאים בקיומן של אמות מים עירוניות, בחלקן מרשימות למדי, אך רובן ככולן מוסתרות היטב. המגמה להסוות את אמות המים מתחת לאדמה ולהרחיקן מיד האויב, מקורה בשלבים המוקדמים של ההתפתחות האורבנית ביוון. החל מסוף האלף השני ואילך, התפתחה, לא רק ביוון, התיישבות סביב האקרופוליס, היא מצודת העיר, אליה נמלט העם בשעת סכנה. מאמצים כבירים נעשו על מנת לדאוג להספקת מים סדירה למצודה בעת מצור, אם בחציבת ניקבת גישה אל המעיין המפכה למרגלות התל, ואם בחציבת ניקבה המזרימה את מי המעיין אל תוך העיר.²⁰ תופעה זו מוכרת ביוון, בערים הגדולות כמו מקני, טירינס ואתונה; ובתחומי ארץ ישראל, בגבעון, חצור, מגידו וירושלים.²¹

הדגשת הגורם הבטחוני ושילוב האמה במערכת ההגנה של העיר כפו על מהנדסי המים היוונים את הצורך בהסוואתו של קו האמה. אמנם ניקבה החצובה בסלע האקרופוליס, היישר למעיין המפכה למרגלותיו, ניתנה להסוואה ולהגנה; אולם האמות המאוחרות, המגיעות לעיר ממרחק רב, היו פגיעות ביותר. נראה אפוא, שהיוונים ויורשיהם המשיכו להטמין את אמות המים שלהם בצינורות מכוסים ובמנהרות מתוך שמרנות גרידא.

מכל מקום, המרכיבים החשובים שפותחו במפעלי המים ביוון, הינם הצינור, המנהרה והגיחון.²²

הצינור – מרכיב עתיק, הידוע בתקופות קדומות במצרים ובכרתים בתרבות המנואית, בעיקר כצינורות שופכין.²³  

בתקופת יוון ורומי היה השימוש בצינור נפוץ למדי. על כך ניתן ללמוד מדבריו של פליניוס: 'הדרך הטובה ביותר להובלת מים מן המעיין היא באמצעות צינורות חרס (שתי אצבעות עוביים [=כ־6 ס"מ], המורכבים אחד בשני, כך שהעליון מותאם לתחתון ו[במקום החיבור] נמרח סיד חי מרוכך בשמן…²⁴

אמת המים של סמוס, חתך לרוחב המנהרה, ראשית המאה הששית לפני הספירה

המנהרה – מרכיב זה דורש ידע טכנולוגי מפותח, שהגיע ליוונים מן המזרח. המנהרה החצובה בקו ישר (כפי שנראה להלן בסמוס), תלויה בשיטות מדידה מתקדמות, שאותן הנחילו המצרים והבבלים ליוונים, ואילו המנהרה המפותלת (כפי שנראה להלן באתונה ובאולינתוס) נחצבה בשיטת הקאנאת, בדומה למערכת המים של ארביל (ראה לעיל).

הגיחון – תרומתה של תרבות יוון לטכנולוגיה של הספקת המים היתה הגיחון. הופעתו הראשונה בתחום הספקת המים היתה באסיה הקטנה במאה השלישית לפני הספירה.²⁵ מיתקן הגיחון העשוי צנרת, משתלב בטיפוס האמה המקובל בתקופה היוונית הלניסטית. זהו אמצעי להתגבר על מכשולים טופוגראפיים על מנת לספק מים לעיר בקו הקצר ביותר. עם זאת, מתעוררות במתקני הגיחון בעיות חמורות של לחצי עמודת המים בתחתית המיתקן. השיטות הטכנולוגיות שננקטו לפתרון בעיה זו מייחדות את אמות הגיחון שנבנו בעיקרן בתקופה ההלניסטית.

מן המקורות ההיסטוריים בתקופה היוונית הלניסטית ידוע מעט מאוד בכל הנוגע לתחום הספקת המים. הדוגמאות שלהלן, מחפירות ארכיאולוגיות שונות, משלימות את החסר ומייצגות את השימוש במרכיבים הטכנולוגיים השונים במערכות הספקת המים בתקופה זו.

סמוס. מערכת הספקת המים באי השוכן מול חופי אסיה הקטנה, נועדה לספק מי שתייה לעיר סמוס בראשית המאה השישית לפני הספירה.²⁶ לשם כך נחצבה מנהרה, שתוארה על ידי הרודוטוס במלים אלו:

דרך הר גבוה מאה וחמישים קנה [כ־270 מ'], דרך בו חצבו, בהתחילם ממטה ניקבה בעלת שני מוצאות; אורך הניקבה שבעה ריסים [כ־1000 מ'], קומתה ורוחבה כל אחד כשמונה רגל. לאורך כל הניקבה הזאת חצובה תעלה אחרת בעומק עשרים אמה ורוחב שלוש רגלים, דרך זה המים באים ממעיין גדול נמשכים ועוברים בצינורות אל העיר. בנאי הניקבה הזאת היה אֶאופְלינוס בן נאוֹסטרוֹפוֹס ממֶגָרָה.²⁷

אאופלינוס איש מֶגָרָה נחשב בצדק כמהנדס המים הראשון בהיסטוריה.²⁸ תיאורו של הרודוטוס מהימן ביותר. במנהרה שחצבו בני סמוס, ניתן להלך בקלות יחסית, שכן המים עצמם הוזרמו בצינורות חרס, אשר הונחו בתעלה במרכז המנהרה (איור 4).

אתונה. במערכת הספקת המים לעיר מן המאה השישית לפני הספירה הותקנה מנהרת פירים מהטיפוס של אֶרביל. שורה בת 60 פירים מציינת את קו האמה (המרחק בין הפירים 45 מ').²⁹ למעשה, חלק מהפירים היו בתחילה בארות, ורק בשלב מאוחר יותר קישרו ביניהם.³⁰ מערכת מים זו מדגימה את ההשפעה הטכנולוגית שהיתה למזרח על אמות המים הקדומות ביוון.

אמת המים של אולינתוס, קטע מצינור החרס של האמה כפי שנמצא בחפירה, המאה החמישית לפני הספירה

אולינתוס, שחזור של מזרקת מים עירונית, המאה החמישית לפני הספירה

אולינתוס. החפירה באולינתוס, בצפון יוון, חשפה עיר שלמה מהמאה החמישית לפני הספירה, על שדרותיה ורחובותיה, בתכנון אורתוגונלי משוכלל. מפעל המים באולינתוס מהווה חלק מהתכנון העירוני ומעיד על דאגתם של אזרחי העיר לרווחה החומרית ולהנאה האסתטית כאחד.³¹ האמה עצמה מייצגת את טיפוס האמה ביוון על פי הגדרתו המדויקת. צינור החרס בו זרמו המים, הוסתר למלוא אורכו (17 ק"מ); בחלקו היה מכוסה עפר ואבן, ובחלקו הוטמן בתוך מנהרה חצובה (איור 5). עם הגיעו לעיר התפצל הצינור למערכת של צינורות תת קרקעיים, אשר עברה תחת בתי העיר וסיפקה מים למזרקות ציבוריות (איור 6) ובתים פרטיים. הספקת מים סדירה לבתיהם של אזרחי העיר מציינת את הרווחה ששררה בתקופה הקלאסית וההלניסטית, העולה אף על זו שהיתה בתקופה הרומית.

אמת המים של פרגמון, חתך לאורך חוליות האבן כפי שנמצאו באתר, המאה השנייה לפני הספירה

פרגמון. במפעל המים של העיר מהמאה השנייה לפני הספירה הותקן הגיחון הגדול ביותר הידוע עד כה. התקנת הגיחון מהווה הישג טכנולוגי, ולצד יצירות האמנות שנוצרו בעיר זו, הוא מבטא את תפארתה של פרגמון בתקופה זו. מיתקן הגיחון נועד להעלות את מֵי האמה לעיר העליונה, המתנשאת לגובה של כ־200 מ' מעל לסביבתה. בשל כך נוצר בתחתית הגיחון לחץ של 20 אטמוספירות. הפתרון לכך היה כפול:

א. צנרת הגיחון היתה עשויה ברונזה (המתכת נאספה והותכה מחדש בתקופה הרומית, עת יצא הגיחון מכלל שימוש).

ב. נקודות החיבור של חוליות הברונזה חוזקו על ידי חוליות אבן (איור 7).³² מפעל יומרני זה העלה מים אל האקרופוליס בפעם הראשונה והאחרונה בתולדות העיר (האקוודוקט הרומי שימש במשך תקופה ארוכה יותר, אך הוביל מים אל העיר התחתונה בלבד).³³

מגנסיה שעל נהר סיפילוס. עניין נוסף קיים בבחינתו של מיתקן גיחון קונבנציונאלי מעין זה אשר שימש את אנשי מגנסיה להספקת מים למבצר שנבנה בסמוך לעיר בתקופה ההלניסטית. המבצר בנוי על כיפה מבודדת שגובהה כ־30 מ', והיא מחוברת אל שלוחת הרים גבוהה על ידי אוכף צר. המים למבצר הוזרמו דרך צינורות חרס, שנקבעו בתוך חוליות אבן (איור 8). קו המים כולו מכוסה ונתמך על ידי סוללה, שנשפכה לאורך האוכף עד לפסגת המבצר.³⁴ מיתקן זה מזכיר את הגיחון שנבנה כפי הנראה על ידי אלכסנדר ינאי במסגרת מאמציו לספק מים למבצר הקרוי על שמו בקרן סרטבה.³⁵

אמת המים של מגנסיה, חוליית אבן לחיזוק צינור החרס של האמה, המאה השנייה לפני הספירה

התקנת גיחונים ושילובם במערכות הספקת המים מאפיינת את מישטר המלוכה ההלניסטי, מסיציליה במערב ועד אסיה הקטנה במזרח.³⁶ תפוצתו של מיתקן זה הצטמצמה מאוד בתקופה הרומית, תקופה שבה שיקולים מעשיים, כגון עלות המפעל או אפשרויות התחזוקה, קבעו יותר מכל (להלן).

הדוגמאות שהובאו לעיל, מוכיחות בעליל עד כמה גדול היה המאמץ שהושקע על מנת לספק מים זורמים לאזרחי העיר היוונית. לעובדה זו יש סימוכין במקורות שונים. הרופאים היוונים קבעו בכתביהם, כי המים הכרחיים לבריאות הגוף, הן לשתייה והן לרחצה.³⁷ בתיאורים אמנותיים של חיי היום־יום נראה, כי היוונים נהגו להתרחץ מעשה שגרה (איור 9); ובערים, כגון אולינתוס ופריינה, הגיעו המים עד לבתיהם של תושבי העיר.

נשים יווניות רוחצות תחת קלוחי מים, תיאור על כד יווני, המאה השישית לפני הספירה

בעיר היוונית קלאסית התפתחו שני סוגי מבנים הקשורים בהספקת המים – בתי המרחץ ומזרקות הרחוב. מבנים אלה היו לחלק בלתי נפרד מן הנוף הארכיטקטוני של העיר היוונית רומית. בתי המרחץ (הבַּלַנֶאָה) נכנסו לשימוש ביוון החל מן המאה החמישית לפני הספירה, הן לשימושם הפרטי של עשירי העיר והן לשימוש הציבור בתשלום. בתי מרחץ אלה ניזונו מזרימה שוטפת של מים דרך מערכת צינורות חרס שעברה תחת רחובות העיר.³⁸

מזרקת הרחוב (הנימפיאון) היתה אחד מסימניה המובהקים של העיר היוונית רומית.³⁹ מבני הנימפיאון שילבו את יופיה של האדריכלות הקלאסית יחד עם תועלתם של המים והמולת המיפגש החברתי הסובבת אותם.

סיכום    🔗

הסקירה ההיסטורית של השלבים הטכנולוגיים בהתפתחות האמות לפני התקופה הרומית מעלה מסקנות אחדות:

א. מבחינה טכנולוגית מתברר, כי עד לתקופה ההלניסטית באו לידי ביטוי כל המרכיבים העיקריים המשמשים בבניית אמות המים. האמה הבנויה על הקרקע, האקוודוקט בעל הקשתות ומנהרת הפירים המפותלת פותחו באשור כבר במאה השביעית לפני הספירה. ניקבת המים התפתחה באזורי יוון וארץ ישראל בתקופות קדומות, ואילו המנהרה ישרת המסלול, צינור החרס והגיחון פותחו בתקופה היוונית הלניסטית.

ב. כמו כן מתברר, כי התפתחותם של מפעלי מים בקנה מידה גדול קשורה לתרבות ההשקייה במסופוטמיה. מפעלי המים של אשור מייצגים שיא של תרבות ממושכת, ולאחריו באה ירידה תלולה, בעקבות העתקת מרכזי התרבות מעמקי הנהרות לפרס ויוון. בתקופת יוון הקלאסית קשורה התפתחות האמות בהספקת מֵי שתייה לאוכלוסייה עירונית ולתרבות העיר בכללותה.

ג. מבחינה חברתית מתברר, כי פיתוח אמות המים קשור עם מישטר מרכזי חזק (כמו מישטר המלוכה באשור, או בעולם ההלניסטי), או תלוי בקיומו של מישטר חברתי המאפשר התארגנות ציבורית (כמו בחיי הפוליס ביוון). רק מישטרים כאלה הצליחו לרכז די משאבים לפיתוחם של מפעלי מים, דבר המעיד על האתגר הטכני שבהקמתם.

ד. בתחום הספקת המים, כבתחומים רבים אחרים, מהווה תרבות יוון חוליה מקשרת בין המזרח העתיק לבין האימפריה הרומית. מחד גיסא, מפעלים מהסוג של סמוס ואתונה לא יכולים היו להיעשות ללא הידע הטכנולוגי שבא מן המזרח, כולל ידע במדידות שטח וחישובי גבהים. מאידך גיסא, התרומה היוונית הלניסטית בתחום הספקת המים, כבתחומים אחרים, היתה יצירת נוסחות קבועות על בסיס רציונאלי. על כך עמד כבר ויטרוביוס, הארכיטקט הרומי בן המאה הראשונה לפני הספירה: ‘אישים מסוג בלתי מצוי כפי שהיו בעבר, אריסטרכוס איש סמוס… אפולוניוס איש פרגה… ארכימדס וסקופינס אנשי סירקוז, הורישו לדורות הבאים כלים טכניים וכלי מדידה רבים, שהומצאו בידם והוסברו בעקרונות מתמטיים’.⁴⁰

 

הספקת המים בעולם הרומי    🔗

החידוש החשוב שהכניסו הרומאים בתחום הספקת המים, הינו תפישת תפקידה של אמת המים כחלק בלתי נפרד מן הנוחות שבחיי העיר. הספקת מֵי שתייה, ניקוז ותחזוקה מסודרת של הרחובות, מבני רחצה ובידור הקשורים במים הוגשו כשירות עירוני, חינם, לכל אזרח. תפישה זו נתבססה ברומא בתקופת אוגוסטוס, עם הקמתה של מחלקת מים קבועה לבינוי ותחזוקה שוטפת של מערכת הספקת המים העירונית.⁴¹

חידוש עקרוני נוסף חל בעקבות הכרזת ‘השלום הרומי’ (Pax Romana) על ידי הקיסר אוגוסטוס. מהנדס המים הרומאי נשתחרר מן הצורך להסוות ולהסתיר את האמה, שהיה נהוג בגישה ההלניסטית. מתקופת אוגוסטוס ואילך היה האקוודוקט – אמת המים הנישאת על גבי קשתות – חלק חשוב מאפשרויות הבינוי, שנוצל בקצב גובר והולך. רושמם של האקוודוקטים הטביע את חותמו, והם מסמלים יותר מכל את יכולתו של מהנדס המים הרומאי.⁴²

במבני אמות המים הושקעו מיטב החידושים הטכנולוגיים של התקופה הרומית – הקשת, הקמרון והשימוש במלט (בטון). שילובם האורגני של הקמרון והקשת בארכיטקטורה השימושית היה מהפכה בשדה הבנייה. ‘הבטון הרומי’ נתגלה הודות למציאותם של עפרות געשיים בסמוך לרומא. ראשית ניצולו בבניית אמות המים חלה בתקופת אוגוסטוס, ומאז טרחו בהתמדה על שיפורו (הרומאים לא תפשו מלכתחילה את האפשרויות הטמונות בהמצאה זו).⁴³

בתקופת אוגוסטוס חל מיפנה משמעותי בהתפתחותם של מפעלי הספקת המים, הן בגישה ההנדסית והן בטכניקות הבנייה. עם זאת, בבדיקת הנושא מקרוב מתברר, כי ניצני החידושים האלה הופיעו קודם לכן, כבר בתקופת הרפובליקה. הפעילות הרומית בתחום הספקת המים, מראשיתה במאה הרביעית לפני הספירה ועד סוף תקופת הקיסרות, התמקדה בבירה, ברומא, וההישגים שהושגו נפוצו מעיר זו לרחבי האימפריה.

הספקת המים לרומא    🔗

העיר רומא היא המקור החשוב ביותר להכרת הספקת המים העירונית בתקופה הרומית, וזאת מכמה סיבות: תהליכי עיוּר נמרצים שחלו ברומא, הביאו בעקבותיהם פיתוח אינטנסיבי של מערכת הספקת המים. בנוסף לגידול הטבעי ולכוח המשיכה של העיר, הגיעו לרומא בראשית המאה הראשונה לפני הספירה המוני פליטים, כתוצאה ממלחמות האזרחים באיטליה. מספר תושביה עלה לכדי כמה מאות אלפים, ולפי כמה דעות, במאה השנייה לספירה היו בה יותר ממיליון תושבים.⁴⁴ קצב גידול זה תבע מאמץ מיוחד בתחום הספקת המים; ההתמודדות והפתרונות שהושגו ברומא על ידי מהנדסי המים, היו הישגים חלוציים ונהיו לנחלת האימפריה כולה.

בתקופת אוגוסטוס פעלו ברומא שני אישים, שתרמו רבות להתפתחותו של מפעל המים בצורתו הרומית – ויטרוביוס ואגריפה.

פוליו ויטרוביוס היה תיאורטיקן ואיש מעשה בשדה הארכיטקטורה. ספרו ‘על הארכיטקטורה’ מכיל עשרה כרכים, שהשמיני בהם מוקדש כולו לנושא הספקת המים.⁴⁵ ויטרוביוס דן הן בבעיות עקרוניות (כגון איכות מים, יתרונות וחסרונות של שיטות בנייה וכו') והן בבעיות מעשיות (כגון פירוט של כלי עבודה, תהליכי בנייה שונים וכו'). אולם חשיבותו העיקרית של החיבור הינה בהנחת הבסיס התיאורטי לתהליך שאירע במעבר מהרפובליקה הרומית לקיסרות – תהליך הריכוז במינהל. ובכך קשורה הדמות השנייה.

מרקוס ויפסאניוס אגריפה היה איש המעשה והמבצע של מרבית ההישגים המיוחסים לאוגוסטוס קיסר. לאחר תום המאבקים הפוליטיים ועם השכנת ‘השלום האוגוסטיאני’, נתמנה אגריפה למפקח העיר רומא – פרפקטוס אורבנוס – ונטל על עצמו את האחריות להספקת המים לבירה.⁴⁶ ביוזמתו הוכפלה מערכת הספקת המים לעיר על ידי שיפוץ האמות הקודמות ובניית אמות חדשות. הוקמו גופים קבועים לעבודות שוטפות בהספקת מים, שעמדו תחת פיקוחו האישי. תקנות אלו נקבעו בחוק הסנאט אחרי מותו, בשנת 9 לפני הספירה.⁴⁷

חידושיו של אגריפה בתחום הספקת המים היו בסיס לכל מפעלי המים שנבנו לאחר מכן, הן ברומא והן בפרובינקיות. שכן בתקופת הקיסרות נתקיימה זיקה הדוקה, בכל המישורים, בין המרכז ברומא לבין הפרובינקיות; שיטות טכניות חדישות עברו במהירות הן למערב האימפריה והן למזרחה.⁴⁸

מפעלי הספקת המים שהוקמו ברומא, זכו לתיעוד מקיף, השלם ביותר מסוגו, על ידי שני מחברים. הראשון הינו פרונטינוס, מי שהיה נציב המים של רומי בשנים 97–104 לספירה, בראשית שלטונו של טריאנוס. בספרו ‘על האקוודוקטים’ יש שפע מידע על הספקת המים לרומא.⁴⁹ בנוסף לספרו העוסק בסקר אמות המים ובבעיות חוק ומינהל, מזכיר פרונטינוס מפות ששרטט, כולל גשרים, מנהרות ומבנים תת קרקעיים; אלא שהן אבדו ואינן.

פרונטינוס כנציב מים וויטרוביוס כבונה מבנים מייצגים את טיפוס התיאורטיקן המעשי שהתפתח ברומי, אשר עמד בניגוד לתיאורטיקנים היוונים הלניסטים.⁵⁰ עובדה זו מקנה תוקף ממשי לתוכן ספריהם, המשמשים כלי עזר בידינו להבנת שרידים ארכיאולוגיים. פרונטינוס פעל ברומא כ־130 שנה לאחר ויטרוביוס, פרק זמן בו נבנו המשוכללים שבמפעלי המים של העיר. ספריהם מאפשרים אפוא לבדוק שינויים וחידושים בהתפתחות אמות המים בתקופה שהיתה אינטנסיבית ביותר.

המחבר השני הוא תומס אשבי – ארכיאולוג בריטי, שחקר את אמות המים של רומא, בשנות השלושים של המאה. ספרו ‘האקוודוקטים של רומי העתיקה’. משלים במפות ובתכניות את שאבד מעזבונו של פרונטינוס.⁵¹ מנהל מחלקת המדידות של לונדון, ברומהֵד, מציין, שבזכותם של פרונטינוס ואשבי ניתן לדעת על הספקת המים לרומא העתיקה, כפי שניתן לדעת על הספקת המים ללונדון במאה העשרים.⁵²

 

אחת עשרה אמות מים נבנו ברומא במשך תקופת הרפובליקה והפרינקיפאט

1. אקווה אפיה (Aqua Appia) – הוקמה בסוף המאה הרביעית לפני הספירה על ידי הצנזור אפיוס (מי שסלל את הדרך הראשונה לרומא שכונתה: ויה אפיה). אמה זו נחפרה מתחת לפני האדמה, על פי השיגרה ההלניסטית.⁵³

2. אקווה אניו וטוס (=הישנה) (Aqua Anio Vetus) – הוקמה באמצע המאה השלישית לפני הספירה, והיא האמה הראשונה שמשכה את מימיה מנהר האניו, ומכאן שמה. אורכה הכללי הוא 64 ק"מ, וברובה היא מנהרה תת קרקעית. קטע עילי של האמה בנוי לפני חומות העיר, וברומא עצמה מסתיימת אמה זו בגיחון.

3. אקווה מרקיה (Aqua Marcia) – הוקמה באמצע המאה השנייה לפני הספירה על ידי הצנזור מרקיוס ונודעה במימיה הזכים ובטיבם המעולה (אמה זו חודשה ושופצה במאה הקודמת והיא מספקת מים לרומא עד היום). אורכה הכללי הוא 93 ק"מ, והותקנו בה קטעי האמה הראשונים על גבי קשתות (‘אקוודוקטים’), דבר שרווח מאוחר יותר, בתקופת הקיסרות. גם אמה זו נסתיימה בגיחון, שהעלה את המים אל השכונות הגבוהות בעיר.⁵⁴ אמה זו משקפת שלב מתקדם בבניית אמות מים ומייצגת את שיא הטכנולוגיה של הספקת המים בתקופת הרפובליקה ברומא.

4. אקווה יוליה (Aqua Julia) – הוקמה על ידי אגריפה בשנת 35 לפני הספירה, לכבודו של יוליוס קיסר. אורכה הכולל היה 23 ק"מ, ולאורך כמחצית אורכה היא נישאת על גבי קשתות. האקוודוקט, שהותקן לראשונה באקווה מרקיה, יהיה מעתה ואילך סימן ההיכר של אמות המים בתקופת הקיסרות.⁵⁵

5. אקווה וירגו (Aqua Virgo) – הוקמה על ידי אגריפה בשנת 19 לפני הספירה וכונתה כך על שם נערה בתולה (בלאטינית: וירגו), שידעה להצביע על מקום המעיין בלב הביצה.⁵⁶ מקום נביעת המעיין הוקף בטון רומי, שהוכנס לשימוש באותה עת, והאמה סיפקה מים לבתי המרחץ הקיסריים שהקים אגריפה (וראה להלן).

6. אקווה אלסייטינה (Aqua Alsietina) – הוקמה בשנת 2 לפני הספירה ונועדה לספק מים לאגמים מלאכותיים, שבהם נערכו משחקי הנַאומכיה (משחקי קרבות ימיים) של הקיסר אוגוסטוס.

7. אקווה קלאודיה (Aqua Claudia) – הוקמה על ידי הקיסר קלאודיוס באמצע המאה הראשונה לספירה. אמה זו שאורכה הכולל 64 ק"מ, נתפרסמה בקשתות האבן החוצות את עמקי קמפניה בקטעים שאורכם הגיע ל־13 ק"מ. ה’אקווה קלאודיה' הובילה לרומא את כמות המים הרבה ביותר, ומהווה שיא טכני בבניית האמות (וראה להלן).

8. אקווה אניו נובוס (=החדשה) (Aqua Anio Novus) – גם אמה זו, בדומה ל’אקווה קלאודיה', הוקמה על ידי קלאודיוס, ושתיהן שומרות על תוואי אחד, לעתים זו על גבי זו. ה’אקווה אניו נובוס' מושכת את מימיה מחלקו העילי של נהר האניו. היא מצטיינת בגודלה – רוחבו של החלל הפנימי שבו זורמים המים (ספֶקוס), הוא 1.2 מ' וגובהו 3 מ'. מי הנהר אשר זרמו באמה זו, היו עכורים ובהגיעם לרומא שימשו למטרות השקייה ורחצה.⁵⁷

9. אקווה טריאנה (Aqua Traiana) – הוקמה בשנת 109 לספירה, בתקופת שלטונו של טריאנוס, בעיקר לשם ייצור כוח בטחנות קמח ובמפעלים שונים.

שתי אמות נוספות נבנו על ידי הקיסרים קרקלה ואלכסנדר סוורוס בראשית המאה השלישית לספירה, בעקבות בנייתם של בתי המרחץ המפוארים בידי קיסרים אלה.

שמונה האמות מתקופת הקיסרות ושלוש האמות שהוקמו בתקופת הרפובליקה, סיפקו לרומא הבירה למעלה מ־1,000,000 מ"ק מים ליום.⁵⁸ כמות מדהימה זו היתה מעל ומעבר ביחס למפעלי המים האחרים באימפריה, אפילו הגדולים שבהם.⁵⁹

חוק ומינהל. עד עליית אוגוסטוס לשלטון, אחרי שנת 30 לפני הספירה הותקנו אמות המים על פי התפישה והאופי שהיו מקובלים בעולם ההלניסטי. מצב זה מאפיין את תקופת הרפובליקה ברומא, ובעיקר את שלביה המאוחרים – במאה השנייה לפני הספירה.⁶⁰ בניית האמות הופקדה בידיהם של אֵדילים (‘משגיחים’), שהיו פקידים זמניים מטעם הסנאט הרומי. האחראי למפעל כולו, יוזמו ומבצעו, היה הצנזור השנתי.⁶¹ העבודה עצמה נמסרה לידי קבלנים פרטיים, ומוּמנה בתקציבים חד פעמיים (שלל מלחמה). האמות הוסוו מתחת לפני הקרקע מסיבות בטחוניות, על פי שגרת התפישה ההלניסטית, כפי שמוסר פרונטינוס.⁶²

בסוף תקופת הרפובליקה, במאה הראשונה לפני הספירה, נתערער המצב הפוליטי, והאיזון בניהול העיר הופר. בתחום הספקת המים הורגש חסרונם של אנשי מקצוע ותחזוקה קבועים לשמירה על האמות הקיימות. מסיבות אלו הוזנח מפעל המים לעיר במשך כמאה שנה, עד לתקופת פעילותו של אגריפה. בימיו של אגריפה חלו שינויים עקרוניים בתחום הארגוני. במקום הפקידים השנתיים נתמנו מפקחים קבועים – קוראטורִים (Curatores) – שהמשיכו בתפקידם שנה אחר שנה. לשינוי זה היתה חשיבות רבה, שכן נוצר מנגנון מקצועי לשירות הציבור, אשר הועמד לרשות הקיסר.⁶³

נים, דרום צרפת (גליה), אקוודוקט נישא על גבי גשר קשתות (פונט דה גארד), המאה הראשונה לספירה

בתחום הספקת המים יזם אגריפה את הקמת המסגרות המקצועיות, ובשנת 9 לפני הספירה קיבלו הסדריו תוקף רשמי על ידי חוק הסנאט הרומי.⁶⁴ החוק מטפל בתחום הארגוני מנהלי, ובעקבותיו נקבעו התפקידים השונים והמשרות של האחראים לנושא הספקת המים:

א. ‘נציב המים’ (Curator aquarum) – האחראי למערכת הספקת המים לרומא.⁶⁵ בהירארכיה הרומית היה זה תפקיד גבוה, אשר שימש ‘קרש קפיצה’ לתפקידים אחרים בסנאט. אגריפה עצמו היה נציב המים הראשון, ואילו פרונטינוס היה נציב המים ה־17 במספר.

ב. ‘מועצת המפקחים’ (קוראטורים) – רשות הביצוע האחראית להתקנה ולתחזוקה של מערכת הספקת המים. המועצה הורכבה מאנשי מקצוע, שנתחלקו לשני גופי מישנה:

1) הגוף המתכנן – צוותי מודדים, ובראשם ליברטור (Liberator), שהיתוו את מהלך האמה, בשיפוע הנכון, מראשיתה ועד סופה (וראה להלן).

2) הגוף המבצע – צוותי פעולה, ובראשם בעלי מקצוע, שהתמחו כל אחד בתחום אחר הקשור בבניית האמה: ויליקי (Villicii), האחראי על הצנרת באמות ובתוך העיר; קסטלרי (Castelarii), האחראי על התקנת מאגרי מים וחלוקתם; סירקוויטורס (Sirquitores), האחראי על תחזוקת האמות; סיליקרי (Silicarii), האחראי על סלילת דרכי עזר ופינוי פסולת סביב מבני האמות; מסון (Mason), האחראי על פעולות החציבה והבנייה של האמה, ועוד.

לרשותו של כל אחראי הועמד צוות פועלים מומחים, שכונו אקווארי (Aquarii). צוותי⁶⁶ האקווארי הראשונים מנו 240 פועל, ומומנו על ידי אגריפה מכספו הפרטי. אגריפה הוריש צוות זה לרשות המדינה, הוא הוגדל בימיו של קלאודיוס קיסר (אמצע המאה הראשונה לספירה) לכדי 700 פועל.

היקפה של ‘מחלקת המים’ ברומא, שמנתה מאות אנשים, מצביע על בעיותיה המיוחדות של עיר גדולה זו. אולם גם בערים קטנות יותר באיטליה ובפרובינקיות פעלו צוותי אקווארי בבניית אמות מים ובתחזוקתן השוטפת.⁶⁷

צוותי העבודה שהוקמו ברומא, יחד עם צוותי התכנון והמדידה, רשמו לזכותם בנייה של לא פחות מ־95 אמות מים במשך תקופת האימפריה, ברומא ומחוצה לה. בשנות העשרים של המאה הראשונה לפני הספירה הועבר צוות הפעולה של אגריפה לפרובינקיה של גליה (צרפת) והקים בה את אחד האקוודוקטים המרשימים ביותר עד היום – האקוודוקט של נים – המהווה סמל ליכולתו של מהנדס המים הרומי (איור 11).⁶⁸ למותר לציין כי צוותי האקווארי ברומא הבירה, בנו את שמונה אמות המים ה’אימפריאליות', מראשית תקופת הקיסרות ואילך.⁶⁹  

תחום האמה. חוק המים בסנאט הרומי דן בנושא שמירת האמה. נקבע, כי תחום האמה הוא ציבורי, ונאסר לגדל בו גידולים חקלאיים. תחום האמה נקבע כלהלן: אמה עילית מחוץ לעיר – 5 מ' מוגנים מכל צד; אמה עילית בתוך העיר, ובכלל זה אמה תת קרקעית – 1.6 מ' מכל צד. פרונטינוס מציין את גודל הקנס שנקבע למפר החוק – 10,000 סֵסְטֵרְצִיוֹת.

על מילויו של צו זה, שהיה הכרחי לקיומן של אמות המים, הקפידו השלטונות בתקופה הרומית ביזאנטית. עדות לכך מצויה בכתובת אבן שנתגלתה מדרום לירושלים (איור 12), וזה לשונה:

ירושלים, כתובת אבן ביזאנטית מסביבות עין ערוב ובה אזהרה לפוגע בתחום האמה, המאה השישית לספירה

פלביוס אניאס סילנטריוס [מודיע] לבעלים, לאריסים ולאיכרים: דעו שהמלך האלוהי האדוק ציווה, שאין רשות לשום אדם לנטוע או לזרוע במרחק של 15 רגל מן האמה [של המים], ואם מישהו ינסה לעבור על הצו, הוא צפוי לעונש מוות ורכושו יוחרם. מידת הרגל מצוירת למטה בדמות זו.⁷⁰

אורכה של ‘דמות הרגל’ הוא 31 ס"מ, ומכאן שתחום האמה בתקופה הביזאנטית נקבע ל־4.65 מ'.

תקציב. מפעלי המים היו כרוכים בהוצאה כספית עצומה. האקווה מרקיה שנבנתה בתקופת הרפובליקה. עלתה 180 מיליון ססטרציות, ומומנה משלל מלחמה.⁷¹ האקווה קלאודיה ואניו נובוס עלו לאוצר הקיסרות סכום בן 350 מיליון ססטרציות.⁷² סכומי עתק אלה לא מומנו על ידי משלמי מסים, כבימינו. שירותי הציבור ברומא נתפשו כחובת המדינה כלפי אזרחי העיר וסופקו חינם. מקורות המימון בתקופה הרפובליקה, כגון שלל מלחמה, היו זמניים; ועל כן עודד אגריפה, על ידי מתן דוגמה אישית, את מפקדי הצבא לתרום מחלקם האישי למימון המפעל. עשירי העיר נתבקשו אף הם לתרום כספים, ואילו צרכנים פרטיים חויבו בתשלום עבור המים (אולם אלה היוו מיעוט). לפיכך, לאוצר לא נותר אלא למלא את החסר על ידי גביית מסים מהאימפריה כולה, והדבר גרם להחלשת כוחן הכלכלי של הפרובינקיות.

בפרובינקיות, בניגוד לנהוג ברומא, נגבו מסים מצרכנים פרטיים למימון הספקת המים. הנוהג לקנות משרות פוליטיות על ידי תרומות, היווה מקור מימון נוסף.⁷³ יחד עם זאת, עלוּת הקמתן של אמות מים היתה לעתים מעבר לכוחן של הערים. מצב מעין זה בא לידי ביטוי בחליפת האגרות בין טריאנוס קיסר לבין פליניוס מושל בתיניה ופונטוס באסיה הקטנה בראשית המאה השנייה לספירה. במכתב 37 מתאר פליניוס את מוביל המים של העיר ניקומֶדיה, שבנייתו הופסקה בגלל בעיית תקציב. וזה לשון המכתב:

אנשי ניקומדיה, אדון, הוציאו לשם מוביל מים 3,318,000 ססטרציות: הבנייה נפסקה לפני סיומה והבינוי נהרס. אחר כך הקציבו למוביל אחר 200,000 ססטרציות; לאחר שגם זה נעזב יש צורך בהוצאה חדשה כדי שיהיו מים לאנשים אלה, אשר בזבזו כסף כה רב. בעצמי הלכתי אל המעיין, הזך ביותר, אשר ממנו צריכים להוביל את המים, כפי שניסו בתחילה בעזרת קשתות, כדי שהמים יגיעו לא רק אל חלקי העיר המישוריים והנמוכים. נותרו קשתות מעטות ביותר: אחרות אפשר להקים בעזרת האבנים המרובעות אשר פורקו מן הבניין הקודם. נראה לי, שחלק יהיה צורך לבנות מלבנים, דבר שהוא קל וזול יותר. אולם קודם כל נחוץ הוא שתשלח מהנדס מים או אדריכל לבל יקרה שוב אשר אירע. אנוכי יכול לאשר שהן התועלת שבמפעל הן יופיו יתאים ביותר לשלטונך.⁷⁴

מסתבר, כי לשם השלמת מפעל הבנייה נזקק הקונסול מהקיסר ברומא לא רק לסיוע כספי, אלא גם למומחה, מהנדס מים או אדריכל. וזו תשובת הקיסר (מכתב 38):

טריאנוס לפליניוס. יש לדאוג לכך שיובלו מים לעיר ניקומדיה. מאמין אני שאכן תיגש למפעל זה בתשומת הלב הדרושה. אולם חי האלים, מעניין לחקור, אשמתו של מי היא שעד עתה בזבזו אנשי ניקומדיה כסף כה רב, לבל יתחילו מובילי מים וינטשום תוך גריפת רווחים. את אשר תגלה הבא לידיעתי.⁷⁵  

קוניקולוס – מערכת אטרוסקית לניקוז ואיחוז מי תהום

שיטות ותהליכים בבניית האמות. בדברים שלהלן נסקור את התהליכים של בניית אמת המים הרומית ומרכיביה השונים. תוך כדי כך ייעשה נסיון לתארך את החידושים הטכנולוגיים בתחום זה, ברומא ובפרובינקיות. זאת מתוך הנחה, כי הטכניקה הרומית המתקדמת שימשה מכשיר עיקרי בתהליכי הרומניזאציה, הן במערב האימפריה והן במזרחה, וכי הידע הטכנולוגי הופץ במהירות מן המרכז היוצר ברומא לרחבי האימפריה.

בתהליכי בנייתן של אמות מים ניתן להגדיר שלושה שלבים עיקריים: קביעת נקודות ההתחלה והסוף – היינו, בחירת מקור מים מתאים, וקביעת נקודה למוצא המים בעיר; סימון של תוואי האמה בין שתי הנקודות על ידי סקרים ומדידות, וכן קביעת שיטת הבנייה בקטעים השונים – תעלה, ניקבה, אמה בנויה וכו'; בניית האמה עצמה, בקטעים השונים, בהתאם למתוכנן.

איתור מקורות מים ואיחוז מעיינות. ויטרוביוס הקדיש לנושא זה חלק ניכר מספרו. בארבעה פרקים מתוך שישה הוא מונה את השיקולים בבחירת מעיין מתאים – זה שמימיו צלולים ונקיים, הבוקע במקום נקי מטחב ושזרימתו קולחת. ויטרוביוס דורש ממהנדס המים, לערוך שורת בדיקות של טיב המים.⁷⁶

בהמשך נותן ויטרוביוס הוראות לאיחוז מי מעיינות – איתור שכבה נושאת מים בקרקע (אקוויפֵר) על ידי חפירת פירים קצרים, ואיחוז המים לנקודת מוצא אחת על ידי ניקבות אופקיות.⁷⁷ למעשה מתאר ויטרוביוס שיטות טכניות בעלות מסורת ארוכה, שהיו נהוגות עוד בימי האטרוסקים. בחבל קמפניה, מצפון לרומא, נתגלו מערכות של קוניקולי (cuniculi), שהותקנו על ידי האטרוסקים החל מן המאה הרביעית לפני הספירה ועד לראשית תקופת הקיסרות (איור 13).⁷⁸

שחזור סכמאתי של מערכות קוניקולי במרכז איטליה

אמת הקוניקולוס הינה מנהרת פירים הבנויה בשיטת הקאנאת; אך בניגוד לקאנאת, המאחז שכבת מים בבאר האם בלבד, הרי מנהרות הקוניקולי חצובות לאורך שכבות המים ומאחזות אותם לכל אורך המנהרה. תפקידן של מערכות הקוניקולי כפול: ניקוז שטחי קרקע להכשרה חקלאית, ואיסוף מי השקייה ושתייה (איור 14). הרומאים השתמשו בידע הטכני שנצטבר בידי האטרוסקים לצורכיהם – איסוף וריכוז מי שתייה, כפי שמתאר זאת ויטרוביוס.⁷⁹

חוקרי מערכות הקוניקולי, ג’דסון וקאהן, מציינים, שהשימוש בשיטה זו היה נהוג בקרב הרומאים בראשית תקופת האימפריה בלבד. לדבריהם, למן המאה הראשונה לספירה הולכת שיטה זו ונעלמת; ויש לכך חשיבות בקביעת תיארוכן של מערכות מים דומות. לשם דוגמה, ניקבת המים באמת ואדי ביאר, המהווה חלק ממערכת הספקת המים של ירושלים, נבנתה על פי מתכונת זהה לקוניקולוס הרומי. מדובר בניקבת פירים החצובה לאורך שכבת מי תהום, ומשמשת כמקור מים לכל אורכה.⁸⁰ השימוש בקוניקולוס – שיטה שהיתה נקוטה באיטליה עד ראשית הפרינקיפַאט בלבד – באחת מאמות המים של ירושלים עשוי לתארך אמה זו לימיו של הורדוס⁸¹.

סימון תוואי האמה. זהו השלב המקצועי ביותר בתהליכי הבנייה של האמות, שכן בכדי לסמן תוואי בשיפוע מתון לאורך עשרות קילומטרים, נדרש ידע רב במדידות. פעולת המדידה נעשתה על ידי צוותים מיוחדים, שבראשם הועמד ליברטור (liberator), המודד הראשי, וצוות עוזריו שנחלקו ביניהם לשתי קבוצות: גרומטיקים (gromaticii), צוות המפעילים של מכשירי המדידות השונים: ומנסורים (mensores), צוות האחראי לשיפוע המתון באמה.⁸² התכנון המדוקדק של הערים הרומיות, חלוקת השטח החקלאי ומפעלי המים בתקופה הרומית, מעידים על מומחיותם של מהנדסי מדידות אלה, אשר רק בתקופה המודרנית הגיעו למדרגת יכולתם.⁸³

הליברטור ועוזריו נחשבו לאומנים, ומקצועם עבר בירושה מאב לבן, או נלמד בבתי ספר מיוחדים לכך. תיאור כמעט ‘אינטימי’, נמצא על גבי מצבת קברו של ליברטור גאלי משנת 250 לספירה לערך, וזה לשון המצבה:

בנשמתו שאף קנדידוס, המשתייך לארגון מהנדסים, לפיתוח טכני, ידע מקצועי וגישה רצינית. מהנדסים גדולים כינוהו בתואר ‘המומחה’, ואכן, לא היה מלומד ממנו. הוא ידע להקים את מבני המים ולתכנן את הובלת המים, הוא היה ידיד נוח בחוג חבריו, בעל שיחה רבת היקף, פתוח לחידושי הטכניקה ובעל תכונות נעימות. את האבן הזו הכינה בתו, קוונטינה, לאביה העדין. ואשתו, מקסימינה, לבעלה האהוב.⁸⁴

צוותי מדידה הוצמדו לכל לגיון ולגיון, ועסקו יחד עם מהנדסים מתחומים שונים בהקמת מפעלי מים בכל האימפריה.⁸⁵ פעולה זו החלה עם הכרזת ‘השלום הרומי’, ובעזרתה הוחדרו הטכניקות הרומיות לפרובינקיות הנידחות ביותר: שכן לגיונות הצבא העמידו את צוותי הפעולה לרשות המושלים האזרחיים של הפרובינקיה, לבניית מפעלים שונים (עדות לכך ראה להלן בכתובת מסלדאה). המודדים הרומאים נעזרו במכשירי סקר ומדידה משוכללים יחסית, שהגיעו מידי היוונים.

גרומה – מכשיר המדידה העיקרי בתקופה הרומית
**גרומה** (groma) – מכשיר מדידת השטח העיקרי, שהשתמשו בו ביוון ואחרי כן ברומא. שחזור המכשיר נעשה על ידי השוואת תיאורו בכתביו של הרון, הממציא מאלכסנדריה בן המאה הראשונה לספירה, למכשיר גרומה שנמצא במשרדו של ליברטור בפומפיי.[^86] המכשיר מורכב מארבע זרועות ניצבות, הסבות על ציר אחד, עם אנכים לאיזון בעת המדידה (איור 15). זהו מכשיר ראייה בסיסי, אשר נועד ליישור קו וקביעת זוויות ישרות. בתקופה הרומית הוחלפה הגרומה במכשיר משוכלל יותר – הדיופטרה – אולם המפעילים המשיכו להיקרא 'גרומטיקי' (עובדה זו לכשעצמה מעידה על מוצא אומנות המדידה מיוון).

דיופטרה (dioptra) - מכשיר מדידה המהווה שכלול של הגרומה (איור 16). המצאתו מיוחסת להרון מאלכסנדריה, בראשית המאה הראשונה לספירה, אך הוא נזכר כבר אצל ויטרוביוס.⁸⁶ הדיופטרה מורכבת מלוח ראייה ומערכות גלגלי שיניים, המאפשרות תנועה וסיבוב מלא של מישטח הראייה.⁸⁷ איזון המכשיר נעשה בנפרד על ידי אנך ופלס מים. מישטח הראיה מצויד בזוג להבי ראייה, דרכם ניתן לאתר את הקו הישר, ולסמנו בעזרת מוטות מדידה. הדיופטרה נועדה למדידות אורך בקטעים ישרים ולחישובי גבהים (בעקרון דומה לתיאודוליט בימינו).

מוטות מדידה – למעשה, אין הבדל עקרוני בין מוטות המדידה בימינו (ה’ז’ילונים' וה’לָטָה') לבין מוטות המדידה בתקופה הרומית. המכשיר היה מצויד בדיסקית הזזה, הניתנת להתאמה אל סקלת המספרים שעל המוט (איור 17). לצד המוט מחובר אנך לאיזון. חבלי מדידה, או מקלות מדידה – רֶגולה – שימשו למדידת מרחקים בין מוט למוט.⁸⁸

דיופטרה - מכשיר מדידה רומי משוכלל

תהליך מדידת האמות. תהליך המדידה נעשה בשני שלבים: מדידה של המרחק והגובה בין העיר לבין מקור המים וסימון מדויק של תוואי האמה, ממקור המים לעיר.⁸⁹ בשלב ראשון היה צריך לקבוע את השיפוע הממוצע של האמה. לשם כך נמדדו המרחק האופקי בין העיר ומקורות המים במקביל לתוואי המתוכנן, ואת הגובה היחסי שביניהם. פעולת המדידה נעשתה בשלב זה מהעיר לכיוון מקור המים. לאחר קביעת השיפוע הממוצע של האמה החל סימון התוואי בשטח בעזרת הגרומה ומוטות המדידה. תהליך זה נמשך ממקורות המים ועד לנקודת הסיום של האמה.

מוט מדידה רומי

בניית האמה בחלקיה השונים. שלב הבנייה הופקד בידי קבוצות פועלים מקצועיים – אקווארי. יחידות האקווארי נחלקו לצוותי התמחות שונים:

אופּררי (operarii), הפשוטים שבפועלים – חופרים וחוצבים.

רודררי (ruderarii), מתמחים בחציבת מנהרות ובפינוי חומרי החציבה וניקוי האמות.

אקוודרטי (aquadratii), החוצבים והסתתים האחראים להכנת האבן הדרושה לבניין אמות ואקוודוקטים.

צמנטרי (caementarii), אחראים להכנת בטון הבנייה וחומרי הדיפון.

טקטורס (tectores⁹⁰), טייחים.

ארקווארי (arcuarii), צוותי מומחים להקמת גשרי אקוודוקטים בעלי קשתות אבן, וקמרונות לאורך האמות.

תיטורס (tectores), צוותי מומחים לבניית האמות באבן.

סיליקרי (silicarii), מומחים לריצוף פנים האמה ודיפונה.⁹¹

נטייה זו להתמחויות ספציפיות בבניית אמות מים, כבתחומים אחרים, הינה אופיינית לתקופה הרומית. האמות נבנו בשיטת הסרט הנע – קטעי האמה נבנו בו זמנית על ידי צוותי המתמחים, ולקראת סיום העבודה חוברו הקטעים לכדי אמת מים אחת רצופה. כל אמת מים מורכבת למעשה מרצף של קטעים שונים זה מזה באופיים. הדרך הפשוטה והזולה ביותר לבניית אמה, כפי שמציין ויטרוביוס, היתה התקנתה כתעלה מכוסה. הקירוי בעזרת לוחות אבן או קמרונות נועד להגן על המים מפני זיהום חיצוני.⁹² בשלב הבנייה האחרון, לפני דיפון התעלה וקירויה, נערכו בדיקות חוזרות של השיפוע, במטרה להבטיח שיפוע אחיד ומדויק ככל הניתן. לשם כך הוקם צוות מיוחד שפעל בעזרתם של שני כלי עזר עיקריים:

1. ליברה אקווריה (Libra aquaria), ‘פלס מים’ רגיל, הדומה עקרונית לפלס המשמש עד היום. 

2. כורובאטס (chorobates), מכשיר העבודה העיקרי, ששוחזר לפי תיאורו המפורט של ויטרוביוס.⁹³ הכורובאטס היה מורכב מקורת עץ באורך 6.5 מ', הנישאת על 4 רגליים (איור 18). הפילוס נעשה בעזרת ארבעה אנכים פינתיים ופלס מים השקוע במרכז הקורה. הכורובאטס לא שימש מעולם כמכשיר ראייה, כמו הדיופטרה, אלא נועד לצורכי פילוס בלבד.⁹⁴

כורובאטס – מכשיר לפילוס אמות המים

בעזרת הכורובאטס הצליחו הרומאים להשיג שיפוע מתון ביותר, המאפיין את האמות הרומיות (לדוגמה, באמה לליון נתקיים שיפוע ביחס של 1:14000, כלומר על כל 140 מ' ישנה ירידה של 1 ס"מ). מטרת השיפוע המתון כפולה – הפגת לחצים בקצה האמה, ושמירת גובה מפלסיהן של האמות שהובילו מים ממעיינות הנמצאים בגובה נמוך ביחס לעיר עצמה (אמות אלו מאפיינות ערים הבנויות במישור, דוגמת קיסריה בארץ ישראל).⁹⁵

ויטרוביוס ממליץ לעקוף את מכשולי הטבע על ידי אמת תעלה הנצמדת אל המדרון.⁹⁶ הנימוק העיקרי לכך הוא העלות הנמוכה יחסית של תעלה, בהשוואה להוצאות הנדרשות לשם בניית אקוודוקט או לשם חציבת ניקבה. לעומת זאת, ממליץ פרונטינוס, 130 שנה אחרי ויטרוביוס, על כריית מנהרות תת קרקעיות כדרך הטובה ביותר לבניית האמה.⁹⁷ השיקולים שהינחו את פרונטינוס היו בעיות התחזוקה של קטעי האמה שמעל לפני הקרקע.⁹⁸ האמות התת קרקעיות בתקופה הרומית היו מנהרות פירים שנחצבו בשיטת הקאנאת. ויטרוביוס ממליץ על חציבת פירים אנכיים (putei = ‘בארות’), במרחק של אקתוס אחד (=40 מ') זה מזה.⁹⁹ כמו כן ממליץ ויטרוביוס להתקין גומחות רגל בצדי הפיר. על מנת לאפשר את הירידה בו. המנהרה עצמה נחפרה בקווים ישרים מפיר לפיר.

שיפוע הקרקעית נמדד בעזרת הכורובאטס, או פלס המים. הדפנות הפנימיים של חלל התעלה (הספקוס specus) טויחו, ולעתים שולבה בנייה לחיזוק הדפנות, למניעת דליפות מים והתמוטטות. בעיה מתמדת במנהרות היתה משקעי הגיר הסידני שנצטברו עד כדי סתימת הספקוס. לפתרון בעיה זו היה אחראי צוות עבודה מיוחד – שתפקידו היה לפנות את משקעי הגיר החוצה דרך הפירים.

בחציבת מנהרה ישרה, החודרת בצדו האחד של הר ויוצאת בצדו השני, נמנעו מן השימוש בפירים. שתי קבוצות עובדים התקדמו זו מול זו בהתאם לנקודות שסומנו על ידי הליברטור ועוזריו. מכשירי המדידה ונסיונם של המודדים הביאו לידי דיוק מירבי, ותקלות אירעו אך במידה שנעשתה עבודת כרייה מרושלת.

על תקלה טכנית בכריית מנהרה נמסר לנו בכתובת אבן מן המאה השנייה לספירה. אגב כך מתארת הכתובת בצורה נאמנה את דרך עבודתו של המודד (ליברטור) הרומאי.

הכתובת נתגלתה חקוקה על גבי עמוד שיש בצפון אפריקה. העמוד הוצב לזכרון בפתחה של מנהרה, שהיתה חלק מאמת המים של העיר הרומית סַלדָאֶה שבמאוריטניה (אלג’יריה של היום). הכתובת מנציחה טעות שעשו כורי המנהרה, אשר בעקבותיה הוזמן מודד מיוחד לתיקון המעוות.

החלק הראשון הינו העתק של מכתב, שנשלח מאת מועצת העיר אל מפקד הצבא החונה בסמוך: ‘לאטרוסקוס מאזרחי סלדאה. אנו מבקשים ממך להאיץ בנוניוס דאטוס, שהוא וטרן של הלגיון השלישי וכן מודד מקצועי [ליברטור], שיבוא וישלים את מה שנותר מהעבודה’.

החלק השני הוא העתק מדיווחו האישי של המודד נוניוס דאטוס, עם השלמת המפעל: יצאתי משם [ממחנה הלגיון] והלכתי בין שודדים, ופצוע ועירום יצאתי מהם. הגעתי לסלדאה. פגשתי את המושל הרומי קלמנס, והוא הביאני אל ההר, אל המקום שבו החלה הניקבה [קוניקולוס], שנעשתה בעבודה מפוקפקת ומוזנחת. אורך הניקבות היה גדול מרוחב ההר ומכאן שמסלולו היה בטעות. נראה, שהם עשו טעות על טעות בקביעת התוואי, עד כדי כך שהחלק העליון פנה דרומה והחלק התחתון פנה צפונה. לכן שני הקטעים סטו ולא נפגשו. משמסרתי את ביצוע העבודה [מחדש], הגדרתי מי יעשה איזה חלק, וכך גרמתי לתחרות בין יחידות הצבא שביצעו את העבודה במהירות. אני, שהנני הראשון שהמציא את פלס המים [ליבראם], מדדתי את אמת המים. והקצבתי את חלקי העבודה בהתאם לסכמה הקודמת, אותה נתתי לפטרוניוס [מי שהיה המושל במקום לפני קלמנס. המדובר בתכנית הראשונה שנכשלה]. כעת המפעל הושלם, המים זורמים וקלמנס הקדיש את המפעל.

החלק השלישי של הכתובת הוא העתק ממכתב שנשלח מאת קלמנס, מושל המקום, אל מפקד הצבא שהואיל לשלוח את המודד:  לקריספינוס. יפה עשית ששלחת את נוניוס דאטוס כדי שיתקן את הטעון תיקון בעניין מפעל המים ההוא. ולכן, למרות לחץ הזמן, בדרכי לקיסריה [עיר הבירה של מאוריטניה הרומית], בכל זאת התעכבתי בסלדאה ובחנתי את אמת המים שהותחלה יפה, אך לא היה אפשר להשלימה ללא השגחתו של נוניוס דאטוס, שאכן הלך לשם וטיפל בעניין בתשומת לב ובנאמנות…¹⁰⁰

תוכנה של כתובת זו משקף באופן נאמן ביותר את אישיותם של המודדים ואת שיטות עבודתם. בנוסף להווי החיים המתואר בכתובת בחיות רבה, כדאי להדגיש מספר נקודות חשובות:

‘השאלת’ ידע מקצועי לבינוי האמה. מן הכתובת מתברר שהמושל האזרחי פונה אל מפקד הצבא על מנת ‘לשאול’ את מהנדס המים המקצועי. האמה נבנתה בידיהם של קבלן ופועלים מקומיים, אך תוכננה על ידי מהנדס מים רומאי (יתכן, שקשיי התקשורת בין המהנדס הזר, דובר הלאטינית, לבין הקבלן, דובר שפת המקום, היו אחד הגורמים שהביאו לטעות בכריית המנהרה הראשונה).

תרומתו של הצבא הרומי לא רק ב’יבוא' מהנדסים ושאר בעלי מקצוע, אלא אף בבנייה עצמה. בפעם השנייה מפקיד דאטוס את כריית התעלה בידי יחידות הצבא. למסקנה דומה הגיע אברהם נגב בחקר אמות המים של קיסריה. לדבריו, קו התפר המפריד בין חלקיה השונים של אמה זו, הוא הקו המפריד בין מלאכתן של היחידות השונות.¹⁰¹

הכתובת מבהירה את חשיבותו של שלב המדידה. דאטוס טורח לחזור ולמדוד מחדש את האמה כולה (ומציין בדרך אגב את יכולתו המקצועית הרבה). בנוסף לסימון המדויק של תוואי האמה, יש לשער שהוכנו תכניות ותרשימים מדויקים בכל אחד מקטעיה. רק לאחר כל אלה ניתן היה לגשת לעבודת הבנייה עצמה.

האמות העיליות מעל לפני הקרקע, היו חלק מהמהפכה הטכנולוגית של תקופת אוגוסטוס. אולם ראשיתה של מהפכה זו החלה קודם לכן, בשיאה של תקופת הרפובליקה, במאה השנייה לפני הספירה. באקווה מרקיה באים לידי ביטוי ראשון החידושים החשובים ביותר של הרוֹמאים בשדה הטכנולוגיה: שבירת המסורת ההלניסטית בבניית אקוודוקט גלוי, ושימוש באב טיפוס של הבטון הרומי שפותח מאוחר יותר.¹⁰²

שלב נוסף בהתפתחותן הטכנולוגית של אמות המים חל בימי קלאודיוס, בשנת 50 לספירה. בתקופה זו ניכרת העדפה של מנהרות ואקוודוקטים ישרי מסלול על פני התעלות הפתלתלות שהיו קודם, בתקופת אוגוסטוס. בבנייה עצמה ניכרת המגמה להקפיד על דגם אחיד, גם ברומא וגם באימפריה, עד שניתן לזהות ‘סגנון בנייה קלאודיאני’.¹⁰³

טיפוס האמה הקלאודיאנית – נקודת הצמיחה של הקשת מוסטת פנימה

סימן ההיכר הטכני של האקוודוקטים מתקופת קלאודיוס הוא הקשת המוסטת לאחור ביחס לאומנה, עד שנוצר מעין מדף ברוחב 40 ס"מ בערך (איור 19).¹⁰⁴ חידוש טכני זה מסייע לתיארוך אמות מים. בדיקת אמות המים ברומא ובפרובינקיות מעלה, כי אכן הכרכוב הבולט שבבסיס הקשת נכנס לשימוש מתקופתו של קלאודיוס ואילך. דוגמה נאה לכך הנו האקוודוקט של סֶגוביה בספרד, שנבנה באמצע המאה הראשונה לספירה.¹⁰⁵ לעומת זאת, באקוודוקטים שנבנו לפני כן, כגון נים בגליה או אפזוס באסיה הקטנה, חסר מרכיב זה כמעט לחלוטין.¹⁰⁶ כך גם בחלקה הקדום של אמת המים העליונה של קיסריה (שבה נבנו הקשתות לעתים עם מדף בולט בבסיסן ולעתים בלעדיו). יש בכך נתון נוסף לתארך את ראשית בניינה של אמה זו לימי הורדוס.¹⁰⁷

שיטת בנייתן של קשתות האקוודוקטים

אחרי שנבנו האומנות והובאו לידי מפלס גובה אחיד, ניתן היה לבנות קשתות מאומנה לאומנה. הקשת נבנתה על גבי פיגום עץ עגול למחצה, המונח בין כרכובי האבן, שנבנו בראשי האומנות במיוחד לשם כך (איור 20). עם השלמת הקשת על ידי הנחתה של אבן הראשה המרכזית, ניתן היה להסיר את פיגום העץ. 

קשתות האבן הנושאות את האמה נזקקו לתחזוקה ושיפוצים עקב בעיות דליפה מתמידות דרך סדקים במבני האבן. חיזוק המיבנה על ידי שימוש בבטון החל בימי אוגוסטוס, עת שופר הבטון הרומי והיווה תחליף מלא לבנייה באבן. אמנם איכותו בתקופה זו עלתה לעין ערוך על זו של החומר בו השתמשו לראשונה באקווה מרקיה, אולם רק בתקופת טראינוס (ראשית המאה השנייה לספירה) הגיע הבטון לשיא איכותו.¹⁰⁸

האמה עצמה, בראש האקוודוקט, היתה בנויה אבן עם קירוי שטוח בדרך כלל. השיפוע המדויק נקבע בעזרת הכורובאטס, שהועלה אל מרום הקשתות. הבטון הרומי שימש גם לציפוי החלל הפנימי ודיפונו (איור 21).

פרונטינוס מצביע על נקודות התורפה של האקוודוקטים: רגישותם לשינויים במזג האוויר והתמוטטויות הצריכו תיקונים בלתי פוסקים. לכן, בסופו של דבר, חוזר פרונטינוס וממליץ על המנהרה התת קרקעית הכרויה, במסורת ההלניסטית.¹⁰⁹ עם זאת, השימוש באקוודוקטים לא פסק. בנוסף להיותם אמצעי לחציית מכשולי טבע, ענו האקוודוקטים על שני צרכים נוספים: ראשית, שמירת גובה במקומות בהם היה הפרש גובה מועט יחסי בין המעיינות לבין העיר. שנית, האקוודוקט הביא את המים הישר אל חומת העיר, שעליה נקבע בית קיבול מיוחד – הקסטלום (וראה להלן). מבני אקוודוקט הוקמו ברחבי האימפריה הן בתקופה הרומית המאוחרת והן בתקופה הביזאנטית. אחת הדוגמאות היפות ביותר היא האקוודוקט של העיר פיליפופוליס (שובָּה), שנבנה בחורן באמצע המאה השלישית לספירה.¹¹⁰ ממיבנה האקוודוקט שרד קטע, שגובהו עולה על 7 מ'. לבניית האמה נעשה שימוש במלט עם ציפוי של אבני גזית מסותתות היטב. ראשיתה של האמה במעיינות הנובעים למרגלות ההרים, כ־18 ק"מ מדרום מזרח לעיר, וייעדה – מיבנה לאגירת המים (קסטלום) הצמוד למרחצאות העיר. מבני אקוודוקטים מרשימים לא פחות נבנו באסיה הקטנה במשך התקופה הביזאנטית.¹¹¹

חתך סכמאתי לרוחב אמת מים רומית

בניגוד לתקופה ההלניסטית, היה הגיחון נטע זר בשדה ההנדסה ההידראולית של התקופה הרומית. גם כאשר השתמשו בגיחון, נעשו בו מתקנים להפגת לחצי המים, שכן מהנדסי המים הרומאים נמנעו מהספקת מים בלחץ גבוה. הימנעות זאת תמוהה לכאורה, נוכח העובדה שלמהנדס הרומאי היו הכלים הטכניים להתקנתן של מערכות מים בלחץ גבוה. הבטון הרומי היה חזק דיו לעמידה בפני לחץ, ובכל זאת לא השתמשו בו אלא לבניית האמות ודיפון הספֶקוס.¹¹²

ההסבר לתופעה זו הינו כפול: ראשית, כדי להגיע ליצירת צינורות בטון עמידֵי־לחץ יש צורך בניסויי חוזק. הרומאים לא ערכו ניסויים מדעיים, וממילא לא תפשו כי הבטון שברשותם עשוי לעמוד תחת לחץ מים. שנית, מהנדסי המים הרומאים תכננו הספקת מים בלחץ נמוך בכוונה תחילה, בהתאם לשיקולים חברתיים. הספקת המים בעיר הרומית נועדה לציבור, ולא לצרכן הפרטי.¹¹³ התפישה המודרנית של העיר, הרואה בנוחיות הפרט את העיקר, מגישה לו שירותים וגובה ממנו את ההוצאות – לא הוכרה כלל ברומא. לפי גישה זו, לא היה צורך לספק מים זורמים לכל דירה, ולכן אין צורך ביצירת לחצים להזרמת המים בצנרת, אלא לצורכי העיר בלבד.¹¹⁴

כאמור, בתקופה הרומית הגיחון כלל אמצעים להפגת לחצים. עדות על כך ניתן למצוא בדברי ויטרוביוס¹¹⁵ ובמימצא הארכיאולוגי. מיתקן הגיחון של העיר ליון בפרובינקיה גליה מצביע על יישום קביעותיו של ויטרוביוס במציאות. האקוודוקט של ליון נבנה באמצע המאה הראשונה לספירה, והיו בו שלושה גיחונים.¹¹⁶ האחרון שבהם תוכנן כך, שיתגבר על הפרשי גובה של כ־50 מ' (היינו לחץ של 5 אטמוספירות). לשם הפגת הלחץ נקטו מהנדסי המים בשתי דרכים:

א. הותקנה מערכת בת 9 צינורות עופרת, שיצאו מתוך בית קיבול בקצה האמה (איור 22). פיצול המים בין תשעת הצינורות הפחית ממידת הלחץ (הצנרת העשויה עופרת ומוקפת בטון הינה אופיינית לתקופה הרומית).

ב. מערכת הצינורות ירדה בשיפוע עד למסד נמוך, שנשא אותם אופקית לאורך כ־150 מ', כפי שממליץ ויטרוביוס. אחרי כן עלתה הצנרת אל בית קיבול שני, ומכאן זרמו המים בזרימה חופשית אל העיר.

ליון, דרום צרפת (גליה), שחזור אמת המים והגיחון המורכב מ־9 צינורות עופרת, המאה הראשונה לספירה
מתקני הגיחון הרומיים נבנו החל מתקופת הרפובליקה, שבה היה הגיחון מעשה שבשיגרה. כך, למשל, באמת המים של אלטריום בדרום איטליה הותקן גיחון באמצע המאה השנייה לפני הספירה. גיחון זה הורכב מצינורות חרס משובצים בקוביות בטון. לעומת זאת, הגיחון שנבנה על ידי הקיסר דומיטיאנוס, בסוף המאה הראשונה לספירה, במטרה להעלות מים לארמון בגבעת הפלטין, היה עשוי מצינורות עופרת.[^118] בתקופה מאוחרת יותר, למן המאה הראשונה לספירה ואילך, נהגו לסתת צינורות מחוליות אבן. דוגמה אופיינית לכך הוא צינור הגיחון שהותקן באספנדוס במאה השנייה לספירה. הגיחון נבנה בין שני מגדלי לחץ. המים זרמו בצינור, שהורכב מחוליות אבן מרובעות (86 ס"מ כל צלע) ובו מעבר מפולש בקוטר של 28 ס"מ. בכל חוליה עוצבו בקצה תקע ושקע ליצירת החיבורים (איור 23).[^119] חוליות אבן של צנרת גיחון דומה נמצאו בסעיף של אקווה מרקיה, המתוארך לשנת 10 לספירה.[^120] חוליות אבן דומות נתגלו בארץ ישראל, בשלוש אמות מים – טבריה, סוסיתא וירושלים.[^121] לאחרונה נחשף צינור אבן דומה בחפירות שנערכו במרחצאות הרומיים של חמת גדר. הצינור שייך לשלב ייסודו של המיבנה, במאה השנייה או בראשית המאה השלישית לספירה.[^122] נראה, שחוליות אבן מטיפוס זה אופייניות לתקופה הרומית המאוחרת. הן שונות מהחוליות ה'הלניסטיות' בצורתן ובמידותיהן (השווה עם איור 8). זהו אפוא קריטריון כרונולוגי נוסף, אם כי לא מדויק במידה מספקת, העשוי לסייע בקביעת תיארוכן של אמות המים.
אספנדוס, אסיה הקטנה. חוליות אבן של האמה, המאה השנייה לספירה

חלוקת המים בעיר הרומית. חלוקת המים בערים גדולות מסוגה של רומא היתה מבצע מסובך לא פחות מאשר הובלתם אל העיר. באיזו דרך השתמשה האוכלוסייה העירונית במים, שזרמו ללא הרף? התשובה לכך מבהירה את משמעותה של מערכת הספקת המים ותפקידה בחיי העיר הרומית.

מתקנים לחלוקת המים. בראש וראשונה ננקטו אמצעים למניעת זיהום המים, בכדי לאפשר את שתייתם. האמות שהוליכו מים לשתייה היו מקוֹרוֹת.¹¹⁷ במהלך האמה, על פי רוב באמצע הדרך, נבנתה בריכה (פיסקינה piscina) להשקעת פסולת. היה זה מעין בית קיבול, שבו הואט קצב זרימת המים, דבר שאיפשר השקעת פסולת. דוגמה אופיינית הנה הפיסקינה שנחשפה באמת המים של קלן (איור 24).¹¹⁸ דוגמה נוספת באזור ארץ ישראל הינו בית הקיבול התת קרקעי שנתגלה באמת המים העליונה של ירושלים (אמת ואדי ביאר).¹¹⁹

קלן, גרמניה. מתקן להשקעת זהומים במהלך האמה, המאה הראשונה לספירה

בהגיעם לעיר נקלטו מי האמות בבתי קיבול מיוחדים שכונו קסטלום (castellum). מיבנה הקסטלום הורכב באופן סכמאתי מארבעה חדרים בשתי קומות (איור 25).¹²⁰ הפתחים בין חדרי הקסטלום איפשרו זרימה חופשית של המים. מטרתו של מיבנה הקסטלום היתה כפולה: ראשית, הוא שימש מיתקן להשקעת פסולת; ושנית, היה זה מיתקן לוויסות המים ולחלוקתם בעיר. השקעת הפסולת התאפשרה הודות לתנועה האיטית של זרם המים במיבנה. ויסות המים וחלוקתם נעשו באמצעות מערכת צינורות עירונית.

קסטלום – מתקן להצללה ולוויסות המים בעיר הרומית

מי האמות שזרמו עד לקסטלום בזרימה חופשית, נקלטו עתה במערכת צינורות שפעלה בלחץ נמוך. בכדי ליצור לחץ זה ממליץ ויטרוביוס למקם את הקסטלום על קצה החומה, בנקודה הגבוהה ביותר בעיר.¹²¹ מבני הקסטלום הבנויים על גבי חומות העיר, מוכרים החל מראשית תקופת הקיסרות ואילך. הדוגמה הקדומה ביותר הידועה עד כה נתגלתה באמת המים של מינטורנו בדרום איטליה. באמה זו, שנבנתה בסוף המאה הראשונה לפני הספירה, נבנה הקסטלום בראש השער המערבי.¹²² ממיבנה הקסטלום יצאו המים למזרקה שמתחתיו, ומשם לעיר עצמה. מיתקן הקסטלום במינטורנו מעיד על מהימנותו של ויטרוביוס, ודומה שהוא בנוי ממש על פי הנחיותיו. בארץ ישראל נשתמרו בקיסריה שרידיו של מבנה הקסטלום, אשר קלט את מי אמת המים העליונה של העיר.¹²³

בערים הרומיות הגדולות נבנו מספר מבני קסטלום לאורך קו האמה הנכנס לעיר. מבנים אלו היוו את הנקודות לחלוקת המים בתוך השכונות השונות בעיר. לשם הדגמה, מספרם הכולל של מבני הקסטלום ברומא היה 274; כך שאפשר היה לספק מים לרובו של שטח העיר.¹²⁴ קיומו של הקסטלום בחיי העיר בא לידי ביטוי בהלכות חז"ל, שקבעו: ‘קסטלין המחליק מים בכרכין, אם היה נקוב כשפופרת הנוד אין פוסל את המקוה ואם לאו פוסל את המקוה’.¹²⁵

אם האמה הגיעה אל העיר שלא על גבי אקוודוקט, נקטו אנשי העיר שיטות שונות על מנת להעלות את המים אל מבני הקסטלום. באוסטיה, למשל, נתגלתה משאבת מים ידנית, שנועדה להעלאת מים למיבנה קסטלום בתוך העיר.¹²⁶ בארסינואֶה שבצפון אפריקה השתמשו בגלגלי מים בכדי למלא את מבני הקסטלום בעיר.¹²⁷

מיתקן מיוחד שימש לחיבור הצינורות אל הקסטלום – הקליכס (calix = גביע) ופרונטינוס תיארו בפירוט.¹²⁸ מיתקן זה היה מתאם כמות, שאיפשר חלוקה צודקת ואחידה של המים. הקליכס הנו צינור קצר, עם פייה בצורת גביע. הקצה הצר של הקליכס פונה כלפי חוץ, ואליו מתחבר צינור העופרת בעזרת הלחמת בדיל (איור 26). לשם שימוש בקליכס כמתאם כמות, הוכנס תקן אחיד ומחייב – הקווינריה (quinaria). יחידת הקווינריה הינה רצועת עופרת שרוּקעה סביב גליל עץ ליצירת הצנרת. רוחבה של פיסה זו היה חמש אצבעות רומיות, ומכאן שמה (5 אצבעות הינן 9.2 ס"מ, ולפיכך קוטר הצינור היה כ־3 ס"מ). מידה זו נקבעה על ידי ויטרוביוס,¹²⁹ והיא מהווה בסיס לחישוביו המסובכים של פרונטינוס.¹³⁰ הצינור עצמו הורכב מקטעים קצרים, פיסטולה (fistula), שחוברו זה לזה על ידי הלחמות בדיל והוטמנו בדרך כלל תחת רצפות העיר.¹³¹

קליכס (=' גביע') – מיתקן ליציאת הצנרת מן הקסטלום

הקליכס וצינורות העופרת הוכנו בבתי מלאכה מיוחדים בשיטת הסרט הנע, ותחת פיקוח מועצת המים. קביעתו של הצינור בדופן הקסטלום נעשתה באישור נציב המים (הקוראטור אקוורום). בדרך זו הובטחה כמות מים אחידה במערכת הצינורות העירונית. עופרת כבסיס לייצור צינורות נכנסה לשימוש החל מתקופת הקיסרות ואילך. אמנם היתה מודעות לרעל הטמון בחומר זה,¹³² אך השימוש בעופרת היה נפוץ בשל מחירה הנמוך וקלות עיבודה.¹³³

ייצורם ההמוני של צינורות המים בשיטת הסרט הנע ובתקן אחיד הוא תופעה ראשונה בהיסטוריה האנושית, וממחישה את אופיה המיוחד של מערכת הספקת המים בתקופה הרומית. מפעל המים הרומי לא היה מבצע חד פעמי, כפי שהיה בתקופה ההלניסטית. היה זה מפעל בעל היקף, שהלך והתרחב עם הזמן, ועל כן נזקק להספקת חלפים מתמדת. הייצור ההמוני נועד לענות על דרישות אלה.

צרכני המים בעיר הרומית. הטבלה הבאה נועדה להמחיש את כמות המים העצומה שהוזרמה לרומא, ביחס למספר תושביה. הבסיס לחישובים – גודל האוכלוסייה וכמות המים שהגיעה לעיר – הינם אומדנים משוערים. הנתונים בטבלה מחושבים לפי מספר הליטרים שסופקו ביום לכל תושב:¹³⁴

כלומר, מערכת הספקת המים של רומא סיפקה לאזרח העיר בשנת 100 לספירה פי 2.5 מאשר לתושב ניו יורק, ופי 8 מאשר לתושב לונדון בתקופתנו. הבדל זה נעוץ בעובדה, כי מרבית כמות המים ברומא העתיקה הופנתה לשימוש ציבורי (ברור, כי אדם רגיל אינו צורך כמות של 1,350 ליטר ביום).

ויטרוביוס מתאר את חלוקתה של כמות המים בעיר הרומית לשלושה מגזרים עיקריים: שליש למזרקות ציבוריות ברחובות העיר; שליש למרחצאות ציבוריים בפיקוח הקיסר; ושליש לצרכנים פרטיים.¹³⁵ הצריכה הפרטית מובאת אחרונה על פי סדר החשיבות, ולמעשה ממליץ ויטרוביוס להפנות אליה את עודפי המים מן השימוש הציבורי.

באקוודוקט לעיר נים בגליה, אשר נבנה על ידי צוותי האקווארי של אגריפה, הותקן קסטלום אשר נעשה כביכול בהתאם להוראותיו של ויטרוביוס. מי האמה נקלטו בבריכה עגולה, שקוטרה 6 מ' ועומקה 1.4 מ' (איור 27). בשולי הבריכה הותקנו שלושה פתחי יציאה של המים אל מזרקות העיר. עודפי המים הופנו בעזרת עשרה פתחים נוספים אל מרחצאות העיר והצריכה הפרטית.¹³⁶

נים, דרום צרפת (גליה). תכנית הקסטלום ונקודות היציאה של הצנרת העירונית

גם פרונטינוס מציין חלוקה דומה של המים.¹³⁷ חלוקת המים בעיר הרומית אינה משקפת תפישה טכנולוגית כלשהי, אלא תפישה חברתית מובהקת – העדפת הציבור העירוני על פני הפרט תושב העיר; במלים אחרות, העדפת מזרקות הרחוב ובתי המרחץ הציבוריים על פני הספקת מים פרטית.

מזרקות הרחוב. מרבית כמות המים אשר זרמה באמות, הגיעה למזרקות הרחוב, שהיו מפוזרות בכל חלקי העיר. ברומא לבדה נמנו במאה הרביעית לספירה למעלה מ־1,350 מזרקות רחוב.¹³⁸ מי המזרקות סיפקו מי שתייה זורמים לציבור, מעין מעיינות מים חיים ה’נובעים' בשכונות העיר. אולם המזרקה היתה יותר מאשר מיתקן להספקת מי שתייה. הנימפיאון (המזרקה הציבורית) היתה נקודת מיפגש חברתית בחיי העיר כבר ביוון הקלאסית. תופעה זו הלכה ונשתרשה במרוצת התקופה הרומית, דבר הניכר בפאר הרב שהושקע בבניין המזרקה.

פילדלפיה (רבת עמון), שחזור הנימפיאון אדיר המימדים, המאה השנייה לספירה
במרבית הערים הרומיות דאגו יושביהן להתקין במרכז העיר, בדרך כלל בצמוד לרחוב הראשי, בית מזרקה מפואר. דוגמאות נאות של מבני מזרקה ניתן למצוא בסידה, אספנדוס, מילטוס, גרש, פטרה, סוסיתא ועוד. מבין אלה יוצא דופן במימדיו ובפארו היה הנימפיאון שנבנה ברבת עמון – פילדלפיה – במאה השנייה לספירה.[^145] על סמך הקירות ששרדו לגובה של כ־20 מ', הצליח בטלר לשחזר את מראה הנימפיאון (איור 28). היה זה מיבנה גזית, ובו קיר מרכזי בעל גומחת ענק (קוטרה 8.4 מ'), ומשני צדיו – קירות אלכסוניים היוצרים מעין אכסדרה מעוטרת על ידי מערכת של עמודים וגומחות. שישה עמודים בחזית הנימפיאון נשאו גגות גמלוניים המגינים על נקודות השתייה. גרם מדרגות רחב הוליך אל מפלס הנביעה של המים בנימפיאון. מבנה הנימפיאון של פילדלפיה היה ללא ספק מקור גאווה לבני העיר. פארם של מבנים מסוג זה נתפרסם בעולם העתיק, ובמקרים אחדים אף הוטבעה דמותם במטבעות הערים (איור 29).[^146] תיאור של חזית נימפיאון במטבע של העיר רומא, אלכסנדר סוורוס (222–235 לספירה)
 

מערכות ניקוז וסניטאציה. המים במזרקות זרמו ללא הרף, ועודפי המים הרבים מילאו תפקיד רב חשיבות בסניטאציה העירונית. בתי השימוש הציבוריים שימשו את מרבית האוכלוסיה העירונית, שכן בבתי המגורים המשותפים בעיר לא הותקנו שירותים צמודים (כפי שלא היתה הספקת מים פרטית).¹³⁹ לפיכך, הושקע מאמץ רב בבניית בתי שימוש ציבוריים. ברומא לבדה נמנו 154 בתי שימוש. היו אלה מבני שיש מפוארים, בהם נקבעו כ־40 מושבים מחוררים בחצי ריבוע או מעגל (איור 30), ומתחתם זרמו המים בלי הפסק בתעלות קטנות. מימיהם של בתי השימוש הציבוריים התנקזו אל מערכת הביוב העירונית.

אוסטיה, בית שימוש ציבורי למעלה

מרבית עודפי המים מן המזרקות הופנו לשטיפת רחובות העיר ולמערכת הביוב הגדולה – הקלואקה מקסימה (Cloaca Maxima). הקלואקה מקסימה של רומא, בצורתה הנוכחית (איור 31), הינה מתקופת אוגוסטוס, וראשיתה כבר במאה השישית לפני הספירה.¹⁴⁰ בתחום זה הגיעה ההנדסה הרומית להישגים מרשימים. לואיס ממפורד כותב בעניין זה: ‘לא לחינם המונומנט הקדום ביותר של ההנדסה הרומית הוא “הקלואקה מקסימה”, הביב הענק שהותקן במאה השישית לפני הספירה בקנה מידה כה עצום… עד שהוא מוסיף ומשמש בימינו’.¹⁴¹ אולם יש לזכור, כי מטרתן של מערכות הניקוז ברומא היתה ניקוזם של רחובות העיר בלבד. הספקת מים וניקוז לכל דירה, כפי שהם מוכרים בימינו, היו בתקופה הרומית נחלתם של העשירים לבדם. ‘במובן זה’, כותב ממפורד, ‘רומא עם כל עושרה ויכולתה ההנדסית נכשלה כשלון חרוץ בהנחת היסודות להגיינה הציבורית’.¹⁴²

פתחה של מערכת הביוב הגדולה (קלואקה מקסימה) של רומא

בתי מרחץ ציבוריים. כאמור, שליש מכמות המים הכללית הופנתה לבתי המרחץ הגדולים; עובדה המעידה על חשיבותם של מוסדות ציבור אלה. עבור בן תרבות רומא היו בתי המרחץ יותר מאשר מקום רחצה ונקיון. זה היה מעין ‘עולם קטן’, שבו נמצאו כמעט כל אותם דברים שהוסיפו נופך לחייו – גנים, חדרי התעמלות ועיסוי, מקומות מיפגש ואף ספריות ומוזיאונים. המרחצאות הציבוריים הראשונים הוקמו במאה השנייה לפני הספירה על ידי קבלנים פרטיים, ונוהלו תמורת דמי כניסה. במפקד שערך אגריפה, נמנו כ־170 בתי מרחץ מסוג זה. אחר כך התקרב מספרם ברומי בלבד לאלף. אגריפה היה גם הראשון שבנה מרחצאות ענק, שהוקדשו חינם לציבור. בכך חולל הוא מהפכה בחיי העיר רומא, שבה נהנה ההמון ממתן שירותים והטבות חינם במשך כל תקופת הקיסרות. מרחצאות הענק שהקימו קרקלה ודיוקלטיאנוס נמנו עם פלאיה של רומא העתיקה. המים הגיעו לבתי המרחץ בעזרת אמת מים ונקלטו במאגרים שנבנו במיוחד לשם כך (במרחצאות קרקלה היו 64 מאגרים). עודפי המים שנפלטו מבתי המרחץ, הופנו לצרכנים פרטיים תמורת תשלום – בעיקר לבעלי מלאכה ותעשיות הזקוקות להספקת מים מתמדת (טחנות קמח, בורסקאים וכו').¹⁴³

מבני ציבור אחרים שנהנו מהספקת מים היו מבני צבא ומשרדים. לארמונות המשפחה הקיסרית ברומא הגיעו מים בעזרת גיחונים, שהעלו מים זורמים לגבעת הפלטין. חלק אינטגרלי מבניית הארמונות החדשים של נירון ודומיטיאנוס, במאה הראשונה לספירה, היה התקנת מערכת מים סדירה בתוך הארמון.¹⁴⁴

צרכנים פרטיים. כמות המים שהופנתה לצרכנים פרטיים נתחלקה בין שני סוגי צרכנים – בעלי בתי המלאכה הזקוקים למים, ועשירי העיר ומקורבי המלכות. העובדה שתושבי העיר הפשוטים לא זכו מעולם להספקת מים פרטית, מסתברת מכמה נתונים. ראשית, לא נמצא בשום בניין חפור ברומא שריד כלשהו של צינורות, שהעלו מים לקומות העליונות (בהן גרו רוב יושבי העיר). שנית, הדבר מסתבר מתעודות ספרותיות, כגון הזהרתו של מפקד מכבי האש ברומא להכין דליי מים בבתים, המלמדת על חסרונם של ברזים.¹⁴⁵

כאמור, היחידים שנהנו מהספקת מים פרטית, היו עשירי העיר, שגרו בווילות או בדירות קרקע, אשר נתחברו למערכת הצינורות הכללית. לעתים התארגנו דיירי כמה בתים להקמת מאגרי מים משניים על חשבונם. בפומפיי הותקנו מיכלי עופרת על גבי עמודים בגובה 6 מ'. עמודת המים במיכלים יצרה לחץ, שאיפשר את חלוקתם לתושבי הסביבה הקרובה.¹⁴⁶

המים הגיעו לבתים פרטיים בעזרת הצנרת למזרקות קיר קבועות. מזרקות המים בבתי האמידים הרומאים היו חלק בלתי נפרד מתרבות הדיור, שכללה תעלות השקייה לגן, בריכות דגים ומפלים קטנים ששימשו לעיטור וקישוט גן (איור 32). שקשוק המים הזורמים ליווה את בן האמידים הרומאי משחר ילדותו, הן באיטליה והן בווילות שנפוצו בכל רחבי האימפריה.

מזרקת מים בגן של בית שועים רומי

סיכום    🔗

בתחום חלוקת המים בעיר קיים הבדל עקרוני בין התקופה היוונית הלניסטית לבין התקופה הרומית. בעיר ההלניסטית המים הוזרמו בדרך כלל למאגרים תת קרקעיים, ומשם לבתי מזרקה ונימפיאונים. שהיו מפוזרים בין חלקי העיר (מערכת המים של אולינתוס, שם הגיעו מים לכל גוש מבנים ולכל חצר פרטית, הינה דוגמה יוצאת דופן)·

לעומת זאת, בעיר הרומית התפצלה כמות המים העצומה למערכת של מאגרים עיליים ומאגרי מישנה, ומשם זרמו המים במערכת סבוכה של צינורות עופרת ותעלות אבן למתקנים הרבים הקשורים במים ולצרכנים הפרטיים. התפתחות זו חלה מתקופת הקיסרות ואילך, והיא באה לענות על הביקוש הרב צדדי למים בעיר הרומית. התלות העירונית במים הביאה לכך, שאמת מים (וכל הקשור בה) היתה מרכיב בסיסי וקבוע בכל עיר רומית, הן באיטליה והן בפרובינקיות.

בחינת המערכות השונות להספקת מים בתקופה הרומית מעלה מספר מסקנות:

א. הספקת המים הרומית הינה שיא של התפתחות ממושכת מתקופות קודמות. פרט להמצאת הקסטלום ולשימוש בשיטת הקוניקולי האטרוסקית לניקוז ואיחוז מים, לא נתגלו במהלך התקופה הרומית חידושים טכנולוגיים משמעותיים בתחום זה. גם בתחום המדידות הועבר המידע מיוון לרומי כמות שהוא. הדיופטרה והכורובאטס שהיו בשימוש בתקופה הרומית, אינם אלא שכלול מכשירי מדידה קודמים.

ב. החידושים של הרומאים בשדה הבנייה היו השימוש הנפוץ בקשת, בקמרון ובבטון לבנייה. אמנם אלה היו ידועים קודם לכן, אך רק בתקופה הרומית הוכנסו שיטות אלה לשימוש יום יומי בבנייה. בתחום ההנדסה ההידראולית הוכנסו חידושים אלה ב’אקווה מרקיה' מהמאה השנייה לפני הספירה, אך פיתוחם העיקרי והפצתם חלו מתקופת אוגוסטוס ואילך.

ג. החידוש הרומי היה בעצם תפישת השירותים להספקת המים כהכרחיים. חלוקת המים לשתייה, שירותים וסניטאציה בשכונות השונות היו חלק בלתי נפרד מחיי העיר הרומית. תפישה זאת הביאה לשימוש בקסטלום ובמערכת צינורות, דרכם זרמו המים אל בתי המזרקה, בתי המרחץ והשירותים שהיו מפוזרים בעיר.

ד. בהתפתחות האמות של רומא ניתן להגדיר שני שלבים: עד סוף המאה הראשונה לפני הספירה – תקופת פעילותו של אגריפה, שבימיו נקבעו המסגרות הארגוניות והחלו בבניית אקוודוקטים ארוכים בעלי קשתות אבן. בתקופה זו עדיין הועדפה אמת המים המתפתלת לאורך קו גובה בצדי ההר. מנהרות הקוניקולי האטרוסקיות שנועדו לאיחוז מים, עדיין היו בשימוש.

מהמאה הראשונה – בתקופת שלטונו של קלאודיוס קיסר נעשו שינויים בתחום הארגון, שהוליכו ליתר ריכוז סמכויות בידי המימשל. בתחום הבנייה היתה מגמה ליישר את תוואי האמות. לשם כך ניכרו מנהרות ארוכות וישרות, ובמקביל נבנו אקוודוקטים למרחק רב. קשתות האבן מתקופת קלאודיוס ואילך (מאמצע המאה הראשונה לספירה), היו בעלות כרכובי בסיס בולטים למדי. השימוש בשיטת הקוניקולי הישנה פסק.

חשיבותם של שלבים טכנולוגיים אלה טמונה בקשרים ההדוקים שהיו בין רומא לבין חלקי האימפריה. כך ניתן להשוות את האמות בפרובינקיות ודרך בנייתן לאמות ברומא, ולרכוש אמצעי עזר חשוב לתיארוך.

ה. במאה השנייה לספירה נפוצה התרבות הרומית לכל חלקי האימפריה. יחד עמה נפוצה תרבות הספקת המים העירונית, הן על ידי הצבאות והן על ידי הקיסרים עצמם. בימיו של הדריינוס, למשל, הותקנו אמות חדשות בכל רחבי האימפריה. אמות המים היו ללא ספק אחד מהישגיהם הטכנולוגיים המרשימים ביותר של בני התקופה הרומית. המחשה לכך הינם שרידי האמות בארץ ישראל, כפי שהם מתוארים בקובץ זה.