שתיים הן התכונות אשר חברו לחכמת המעשה ומלאכת ההתקנה של אמות המים בעת העתיקה. האחת היא ניצול מירבי של השגי הטכנולוגיה העתיקה. הצורך להעביר מים מן המקור המרוחק אל העיר, לרוב דרך אזורים הרריים ומבותרים, חִייב פעילות מסובכת למדי של מדידה, תכנון ופילוס, בניית גשרים וקמרונות ושימוש בטיח אטים ומיוחד. אין תימה כי דווקא בתקופה הרומית, שבה הגיעה דרגת ההנדסה האזרחית לשיא, התפתחה אומנות הספקת המים והתקנת האמות לעין ערוך מאשר לפנים, ואף פותחו אמצעי מדידה ופילוס שלא נודעו קודם לכן. ההשגים ההנדסיים אפשרו השגה של מה שקודם לכן לא נראה בגדר האפשר, והשגים אלה נפוצו לא רק מפי אומן לתלמידו, אלא גם בעזרת ספרות מקצועית. מבחינה זו חקירת אמות המים חורגת על כן מן התחום המוגדר של ענייני המים אלא היא במידה רבה חקירה של ההיסטוריה של הטכנולוגיה ושל תרבות החומר של התקופה.

אבל אימוץ הטכנולוגיה, אשר בעיקרה יובאה לארץ מאיטליה, לא היה בו כדי להספיק. חשיבות עצומה נודעה להכרות האינטימית של פני השטח ושל טבעו. אל המהנדס הצטרפו התושבים בני המקום; אלה שידעו על קיומם של המעיינות ואשר הכירו את טבע הארץ, שנהירים היו להם דרכי זרימת השטפונות וטיבם של הסלעים בהם חצבו את האמות ואת בורות המים. בזאת לא היה ייחוד לתקופה הרומית על פני התקופות האחרות, בני הארץ ויושביה ירשו מידע זה מדור לדור.

לא יפלא על כן כי גם החקירה והמעקב אחרי האמות העתיקות לא החלו דווקא בחוגי החוקרים המלומדים. קודם כל נבע המידע מפי האנשים החיים בשטח, ואשר מסתרי הארץ נהירים להם. תושבי הכפרים הערביים הם שהוליכו את החוקרים האירופים הראשונים אל האמות, וכמוהם הקדימו המתיישבים והסיירים היהודים את החוקרים אנשי המקצוע.

ראשית צמיחתו של הספר שלפנינו אף היא מעבודותיהם של סיירים ושל אנשי התיישבות, שקשרם הבלתי אמצעי אל הארץ הביאם בדרך הטבע אל גילוי מערכות המים ונטע בהם את הדחף לחוקרן ולתעדן. כינוס שנערך ביד יצחק בן־צבי לפני שנים אחדות וממנו עלה הכרך שבידנו הוקדש בעיקרו לדיווח על ידע מצטבר שאספו הסוקרים איש איש בסביבתו במשך שנים. ואפילו עורכיו של הספר, אשר כיום הם ארכיאולוגים בעלי שם ועתירי פרסומים עמדו אז בראשית דרכם המקצועית, ואיש איש מהם התמודד מול סודות השטח וחמקמקותן של תעלות המים, שעסק בחקירתן. בראשוניות זו טמון אולי סוד נשמתו היתרה של הספר. מיזוגה ברמה המקצועית הגבוהה, שהעורכים והמחברים חתרו אליה והשיגוה, מקנה לקובץ ערך רב. לא רבים הם החבלים בשטחה של האימפריה הרומית, אשר מפעלי המים תועדו בהם ונחקרו במידה כה רבה של דיוק ופירוט כפי שנעשו הדברים בארץ, וספר אמות המים תורם לכך תרומה גדולה.

חזותו ואופיו המדעיים של הספר אינם מסתירים את מידת החיוניות והקרבה של הנושא. הקוראים, בין אם חובבים או אנשי מקצוע, כאילו מוּבלים בשבילי הארץ אל המקורות הגלויים או הנסתרים של מימיה. כמו פוגשים את איכריה החרדים מן היובש וסכנת הבצורת; חוזים במצביאי המבצרים המתחכמים לאגור מים רבים בבורותיהם ‘כאילו הם יושבים על מי מעינות’ (כך מתאר יוסף בן מתתיהו את עושר מימי מצדה) ונוכחים במועצות המהנדסים ופרנסי הערים כיצד להשפיע על העיר שפע מים טריים וזורמים, אל הבורות והבתים ואל המזרקות הציבוריות ואל בתי המרחץ. המחברים והעורכים השכילו להביא בפנינו את המידע הארכיאולוגי ואת המקורות הכתובים ואת חכמת המעשה ההנדסית, ולהאיר את התמודדות האדם מול קשיי הארץ הצמאה.

פרופ' יורם צפריר