מונחי יסוד    🔗

אחד מחומרי הבנייה החשובים בתקופה הקדומה היה הסיד, כלומר תחמוצת הסידן (CaO). הסיד הוא ‘חומר מינרלי בעל צבע לבן הנוצר על ידי שריפת גיר’,² והופק בכבשנים בהם ‘שרפו את אבני הגיר (פחמת סידן – CaCO3), הנפוצות בארץ³. תכונתו הבסיסית של הסיד ה’שרוף’ – התחברותו עם דו־תחמוצת הפחמן שבאוויר, באמצעות מים, והפיכתו שוב לגיר – איפשרה את שימושו הנרחב בבנייה כחומר לציפוי, חיבור ומילוט.

תהליך הפיכתה של מימת הסידן (₂[Ca[OH) לגיר מלווה בהקטנת נפח. כדי למנוע היווצרות סדקים במהלך התייבשות הסיד, יש צורך לערבו באגרֶגטים (Agregates), כמו חול, חצץ וחלוקים קטנים.⁴ לאגרגטים אין תפקיד פעיל בתהליך המילוט; הם משמשים כחומר־מילוי אינרטי (Inertic-Filler) שתפקידו הגדלת נפח התערובת ומניעת סדקים.

טיט סידי הוא תערובת פלסטית של סיד, מים ואגרגטים, ההופכת לחומר מוצק לאחר התייבשותה. לתערובת בסיסית זו אפשר להוסיף חומרים שונים, מינראליים או אורגניים, שמטרתם להשביח את התערובת ולהתאימה לצרכים מיוחדים (כמו מילוט, טיוח, אטימה וכו'); כל זאת לפי הידע שהיה בידי האומנים אשר עסקו בבנייה. במשך הזמן נוצרו מתכונים קבועים של מרכיבי הטיט הסידי, ואלה אף סוכמו בספרו של המהנדס הרומי ויטרוביוס.⁵

טיח הוא שכבה עליונה של טיט, המשמשת לציפוי ויצירת פני שטח אחידים, קשים ומעוצבים כרצון הבנאי. מתכון הטיח יכול להיות זהה לזה של הטיט המשמש בבנייה, או שונה ממנו. בשלב האחרון של פעולת הטיוח הודקו והוחלקו פני הטיח. בעת ההחלקה נדחקים פנימה האגרגטים שבטיט, ונוצרת שכבה חיצונית דחוסה של מימת סידן. לאחר התייבשות הטיח והשלמת התהליך של הפיכת הסיד לגיר נוצרים פני שטח חלקים, קשים ואחידים כנדרש.

 

סקירה היסטורית    🔗

הטיט הסידי כחומר בנייה וכחומר אטימה מוכר בארץ ישראל ובסביבתה מאז התקופה הניאוליתית הקדם קראמית (PPNB). השימוש בו נמשך בארץ מאז תקופת הברונזה התיכונה ב' (לפחות) בבניית קירות, רצפות, תעלות ובורות מים.⁶ השימוש בטיט סידי נעשה נפוץ יותר בתקופת הברזל ובתקופה הפרסית, עת שימש גם בבניית מתקנים לעיבוד תוצרת חקלאית נוזלית.⁷

מאז תקופת הברזל החלו לבנות אמות מים ארוכות, עם טיט וטיח סידיים כחומרים מלכדים ואוטמים. אמת המים לנינוה, שנבנתה במאה השמינית לפני הספירה,⁸ היא דוגמה מאלפת לעוצמת הבנייה והיכולת הטכנית בתקופת הברזל. הספקת מים סדירה לערים היווניות והרומיות, באמצעות אמות מים בנויות ומטויחות, היתה שלב נוסף בהתפתחות מערכות המים בתקופה הקדומה.⁹

אמות מים להספקת מים סדירה ליישובים עירוניים או לצרכים חקלאיים נבנו בארץ רק מאז שלהי התקופה ההלניסטית (תקופת שלטון בית חשמונאי). דומה, שגורמים רבים – כלכליים, תרבותיים, טכנולוגיים ופוליטיים – עמדו מאחורי ‘פיגור’ זה. בתקופת שלטון בית תלמי או בית סלווקוס לא היה גורם פוליטי או כלכלי שיהיה מעוניין ומסוגל לבצע מפעל הנדסי משוכלל כמו בניית אמת מים. להוציא מקרים בודדים לא התפתחו בארץ ‘פּולֵיס’ עצמאיות, כדוגמת אלה שביוון, אשר דאגו להספקת מים חיים לתושביהן, כאחד מהשירותים הציבוריים הבסיסיים של פוליס. רק לאחר התבססות שלטון בית חשמונאי וההכרות עם הציביליזציה ההלניסטית נוצרו התנאים לשימוש בהשגים טכנולוגיים, ידועים משכבר, לבניית אמות מים משמעותיות בארץ ישראל.¹⁰

 

טיח באמות מים    🔗

כאמור, השימוש באמות להובלת מים למרחקים משמעותיים החל בארץ ישראל בתקופה ההלניסטית. זו היתה השיטה המקובלת, בהתאם לידע הטכנולוגי ויכולת ניצולו, במשך יותר מאלפיים שנה. מאחר ששיטת ההולכה בכל התקופות היתה זהה – העברת מים בגרביטאציה בתוך תעלה פתוחה – הרי ההבדלים בבנייה הם מזעריים. גם חומרי הבנייה הבסיסיים – אבנים מלוכדות בטיט סידי – שימשו בכל התקופות.

בארץ ישראל מצויות אמות רבות שהובילו מים לשימוש עירוני, חקלאי או במשולב. תושבי הארץ ובוני האמות, אפילו אם ראו בהן מבצע הנדסי מיוחד במינו או מפעל בעל חשיבות היסטורית, כמעט שלא טרחו להנציח בכתובות תאריכי בנייה ושיפוץ של מערכות המים (או שאלו לא שרדו באתרן). לפיכך, ניצבת בפני חוקר אמות המים הבעיה של קביעת המסגרת הכרונולוגית לבנייה, שימוש ושיפוץ של אמת מים מסוימת. לדעתנו, מחקר הטיח עשוי לפתור בעיה זו, אם כי לא תמיד בצורה מלאה וחד משמעית.

פני הטיח באמות המים הוחלקו ונדחסו בקפדנות, כדי ליצור מישטח קשה וחלק.¹¹ מי המעיינות שהוזרמו באמות מכילים חומרים מומסים, ואלה שוקעים על דפנות התעלה בצורת ‘נטף נחלים’ (טרוורטין). הדפנות המוחלקים והקשים של אמות המים איפשרו להסיר בקלות יחסית את הטרוורטין ששקע בעת זרימת המים, כאשר נערכו בהן פעולות שיפוץ ותחזוקה.

בחינה מקרוב של הטיח באמות מים ששימשו במשך תקופה ארוכה, מלמדת כי במהלך עבודות שיפוץ ותחזוקה חודש הטיח באמה בקטעים נבחרים או לכל אורכה. מסתבר, שיש הבדל באיכות הטיח בשלבים השונים של השיפוץ, שמקורו במתכונים שונים של התערובת ממנה הוכן הטיח, ובשיטות בהן טויחו האמות. תהליך זה מאפשר ליצור כרונולוגיה יחסית בשכבות הטיח של אמת מים נתונה. השוואת טיפוסי הטיח באמות מים שונות מאפשרת ליצור סולם של כרונולוגיה יחסית בין טיפוסי הטיח. בדיקת הטיח באמות מים מתוארכות יכולה לקבוע גם כרונולוגיה מוחלטת לסולם היחסי של טיפוסי הטיח. לפי שעה, כמעט שאין בארץ אמות מים שאפשר לתארך את בנייתן באופן חד משמעי בעזרת כתובות החקוקות בהן או תעודות היסטוריות קדומות.¹² המידע מחפירות ארכיאולוגיות מאפשר לקבוע תאריך מוחלט (או מקורב) לבנייתה של אמת מים, או לשלב שיפוץ שנעשה בה,¹³ וכך לקבוע את הכרונולוגיה של טיפוסי הטיח.

 

מתכוני טיח ושיטות טיוח    🔗

את הטיח אפשר לתאר לפי שני הקריטריונים – המתכון ושיטת הטיוח.

א. המתכון – כאמור, החומרים הבסיסיים המרכיבים את הטיח הינם סיד, מים וחומרי מילוי אינרטיים. חומרי המילוי הראשוניים הם חול וחצץ דק גרגר, שמקורם בסביבה הקרובה למקום הבנייה. באזורי ההר ובקעת הירדן עיקר המילוי הוא חומר ואדי מסונן, ואילו במישור החוף חול וזיפזיף. אל המתכון הבסיסי אפשר להוסיף חומרים אורגניים או מינראליים. בארץ ישראל מקובלים בעיקר שני חומרים – חומר אורגני שרוף (אפר ו/או גריסים של פחמי עץ) וחרס אדום טחון (מחרסים או לבנים צרופות). חומרים אלה מקנים לטיח הבסיסי צבע אופייני, וההבחנה ביניהם יכולה להיעשות בעין בלתי מזוינת. ניתן להבחין בין ארבעה מתכוני טיח שונים:

1. טיח המורכב מהמתכון הבסיסי. הצבע השולט הוא הצבע הלבן של הסיד (להלן: טיח לבן).¹⁴

2. תוספת חומר אורגני שרוף מקנה לטיח צבע אפור; ככל שהוא רב יותר, יתקבל גוון כהה יותר, ולהיפך (להלן: טיח אפור).

3. תוספת של חרס טחון מקנה לטיח צבע אדמדם אחיד; ככל שהוא רב יותר, יתקבל גוון כהה יותר, ולהיפך. החרס במתכון זה טחון דק ומנופה, וגודל גרגריו קטנים מ־3 מ"מ (להלן: טיח אדום אחיד).

4. תוספת חרס טחון בלתי ממוין מקנה לטיח צבע אדמדם מנומר. החרסים במתכון זה הם בגודל משתנה – מגודל גרגר חול ועד כ־10 מ"מ (להלן: טיח אדום מנומר).

ב. שיטת הטיוח – מלאכת הגימור של הטיח נעשתה בכמה שיטות:

I. טיח חד רובדי: הטיח מורכב מאותו מתכון לכל עוביו, ורק פניו הוחלקו והודקו עד כדי יצירת מישטח חלק וקשה. לפי שעה, מוכר שימוש רק בשני מתכונים של טיח חד רובדי: במתכון הטיח הלבן (מס' 1) ובמתכון הטיח האפור (מס' 2). הטיח ממתכון 1 הוא קשה יחסית, בעוד שתוספת החומר האורגני הכהה במתכון 2 מקנה לטיח רכות יחסית, פלסטיות ואטימה טובה יותר.

II. טיח דו רובדי: הטיח מורכב משני רבדים, זה על גבי זה וכל רובד ממתכון אחר. בצירופים המוכרים רובד התשתית הוא תמיד של מתכון הטיח האפור (מס' 2) ועליו רובד חיצוני דק מאחד המתכונים האחרים (3,1 או 4). נראה, שהטייחים של אמות המים הקדומות רצו להשיג את היתרונות של הטיח הפלסטי ממתכון 2 ושל הטיח הקשה ממתכונים 3,1 או 4 על ידי ציפוי הטיח הפלסטי ברובד נוסף של טיח קשה. ההחלקה וההידוק של פני הטיח נעשו ברובד החיצוני.

III. טיח תלת רובדי: הטיח מורכב משלושה רבדים זה על גבי זה, וכל רובד ממתכון אחר. הצירוף הוא קבוע – רובד התשתית הוא ממתכון הטיח האפור (מס' 2), רובד הביניים הוא ממתכון הטיח הלבן (מס' 1) והרובד החיצוני ממתכון הטיח האדום אחיד (מס' 3 או 4). ההחלקה וההידוק נעשו ברובד החיצוני, כאשר הרבדים מתחתיו היו עדיין רכים קמעה וקיימת דחיסה של רובד אחד לתוך חללים וסדקים ברובד שמתחתיו.

תיאור מתומצת והגדרה של טיפוס טיח כולל מספר רומי (I, II או III) ומספר ערבי (1, 2, 3, 4), כעין נוסחה. המספרים הרומיים מסמלים את שיטת הטיוח, והמספרים הערביים מתייחסים למתכונים שתוארו לעיל. כאשר משתמשים ביותר ממתכון אחד לטיוח, הרי סדר המספרים מימין לשמאל מייצג את סדר הרבדים, מפני הטיח כלפי פנים. לדוגמה, טיפוס טיח III, 2–1–3, מכוון לטיח העשוי שלושה רבדים, בו הרובד ממתכון 3 הוא חיצוני, מתכון 1 הוא הרובד התיכון והרובד הפנימי ביותר הוא ממתכון 2. נוסחה מקוצרת זו תשמש להצגת הטיח באמות מים מארץ ישראל שיתוארו להלן.

אל הרובד החיצוני המוחלק של הטיח צמודה שכבת ‘נטף נחלים’ (טרוורטין). עוביה תלוי באיכות המים, משך הזמן שהאמה היתה בשימוש, ומידת הסרתו בפעולות אחזקה ושיפוץ. באמות מים ששימשו זמן רב ושופצו תוך מריחת טיח חדש, מפרידה שכבת טרוורטין בין טיח חדש לזה הישן יותר.

 

טיח באמות מים מתוארכות    🔗

אמת המים הגבוהה לקיסריה    🔗

אמת המים הגבוהה לקיסריה¹⁵ נבנתה בכמה שלבים. תחילה נבנתה האמה המקורית (A), ואליה הוצמדה אמה נוספת (B). מאוחר יותר נסתמה התעלה באמה B ומעליה נבנתה אמה חדשה (C), שהגיעה לקיסריה כ־2.5 מ' גבוה יותר מאמות A ו־B. האמה המקורית (A) שימשה במשך זמן רב ושופצה כמה פעמים. באחד השיפוצים הוחלף קטע מהאמה ששקע בקרקע הביצתית (ממערב לבית חנניה), בקטע חדש שנבנה בתוואי קשתי.¹⁶

הכתובות הלאטיניות שנחקקו באבני אמה B, מתארכות את בנייתה לימי הקיסר הדריינוס (117–135 לספירה).¹⁷ מכאן אפשר להקיש גם על תאריך בנייתן של אמות A ו־C. אמה A לא יכלה להיבנות לפני ייסוד קיסריה על ידי הורדוס (שהחל בבנייתה בשנת 22 לפני הספירה ונחנכה בשנת 10/9 לפני הספירה), ואפשר לתארך את בנייתה למועד כלשהו בין ימי הורדוס וימי הדריינוס. מאחר שאמה C נבנתה לאחר שאמה B פסקה לפעול, הרי שהיא מאוחרת לימי הדריינוס. כתובת יוונית שנמצאה ליד הקצה המערבי של אמת ‘הקשת’, לא באתרה, מתארת שיפוץ בשתי אמות מים שנעשה בימי פלאוויוס פלורנטינוס (כנראה שנת 385 לספירה).¹⁸

בדיקת הטיח בחתך שנוצר בדרום האמה הגבוהה (נ"צ 2132 1406), מלמדת על קשר בין סוגי הטיח וזמן הנחתם. הטיח באמה B הוא דו רובדי; תשתית אפורה כהה ועליה רובד טיח לבן¹⁹ בעובי 1–1.5 ס"מ (טיפוס II, 2–1). באמה A הובחנו ארבע שכבות שונות של טיח, זו על גבי זו, כשביניהן מפרידים שכבה של טרוורטין ובטון סידי. הטיח המקורי (A1) הוא דו רובדי; תשתית אפורה כהה ועליה רובד טיח לבן בעובי כ־1 ס"מ (טיפוס II, 2–1)²⁰. מעליו הונחה שכבת טיח חדשה (A2) דו רובדית; תשתית אפורה כהה ועליה רובד טיח אדמדם בעובי כ־5 מ"מ (טיפוס II, 2–3). שכבת הטיח השלישית (A3) היא תלת רובדית: רובד תשתית אפור ממתכון 2, רובד תיכון לבן ממתכון 1 ורובד אדמדם עליון ממתכון 3; טיפוס III, 1–2–3. עובי הרובד התיכון והחיצוני הוא 2–3 מ"מ כל אחד. שכבת הטיח החיצונית (A4) אף היא תלת רובדית, בדומה לשכבת A3 (טיפוס III, 2–1–3). שכבה עבה של טרוורטין מעל הטיח האחרון מלמדת על שימוש ממושך בתעלה A4. בתעלה C יש שתי שכבות טיח – המקורית C1, ושיפוץ C2. בשתיהן הטיח הוא תלת רובדי מטיפוס III, 2–1–3. טיח דומה אופייני גם לאמת ה’קשת' (טיפוס II, 2–3 או III 2–1–3).

מכאן אפשר להסיק, שהטיח התלת רובדי (טיפוס III, 2–1–3) הוא המאוחר ביותר, וזמנו בקיסריה לא מוקדם מסוף המאה הרביעית לספירה. הטיח הדו רובדי מטיפוס II,2–1 הוא הקדום ביותר בקיסריה והיה בשימוש עד ימי הדריינוס. הטיח הדו רובדי מטיפוס II, 2–3, (השכבה החיצונית עם אבקת חרסים) שימש בעת שיפוץ אמת המים הגבוהה בקיסריה, בתקופה המאוחרת לימי הדריינוס ולפני סוף המאה הרביעית לספירה.

אמת המים להרודיון    🔗

אמת המים להרודיון נבנתה בימי הורדוס,²¹ והיתה בשימוש עד המרד הגדול (66–70 לספירה) או מרד בר כוכבא (132–135 לספירה). הטיח המקורי באמת המים להרודיון הוא חד רובדי ממתכון הטיח האפור (I, 2), מכיל כמות גדולה של חומר אורגני שרוף, רך וצבעו אפור. מעל הטיח המקורי מצויים כמה שלבי תיקון בטיח מטיפוס I, 2 או II, 2–1.²² טיח מטיפוס I, 2 מצפֶּה גם את דפנות בריכת המים, שאליה מובילה האמה.²³

אמת המים לקיפרוס    🔗

הספקת המים למצודת קיפרוס (תל אל־עקבה) מורכבת משתי מערכות שונות:²⁴

א. אמה שריכזה את מי הנגר מהאזור שממערב למצודה (להלן: אמת הנגר).

ב. אמה מהמעיינות העליונים שבנחל פרת (ואדי קלט) – עיינות פרה, פג’ירה ופואר – שהובילה מים לשדות שבבקעת יריחו, מדרום לנחל פרת (להלן: אמת פרת דרום), בתוואי העובר למרגלות מצודת קיפרוס, עם שלוחה אל בורות המים הנמוכים של המצודה.

תוצאות החפירה הארכיאולוגית במצודה ומחקר מערכות המים²⁵ מאפשרים לתארך את בנייתה של אמת הנגר לתקופת החשמונאים, ואת הקטע המזרחי של אמת פרת דרום לימי הורדוס. אמת הנגר טויחה בטיח לבן חד רובדי (טיפוס I,1). על אמת פרת דרום ראה להלן.

אמת המים לאלכסנדריון    🔗

הספקת המים למצודת אלכסנדריון (קרן סרטבה) נעשתה על ידי אמה, שריכזה את מי הנגר מהאזור הקרוב. נקודת תורפה במערכת היתה אוכף עמוק המפריד בין הר סרטבה וראס קוניטרה שממערב לו.²⁶ תחילה נבנה כאן קיר גבוה, שנשא בראשו את אמת המים. זה הוחלף מאוחר יותר בגיחון (סיפון הפוך).²⁷ הטיח המקורי באמת המים, כולל זו שבראש הקיר; הוא מטיפוס I, 1. האמה שופצה בטיח מטיפוס I, 2; וזה גם הטיח בגיחון.

מצודת אלכסנדריון נבנתה על ידי החשמונאים, נהרסה בפקודת גביניוס²⁸ ושוקמה מחדש על ידי הורדוס.²⁹ מכאן, שאפשר לייחס את האמה המקורית לימי החשמונאים, ואת שיפוצה – כולל בניית הגיחון – לימי הורדוס.

אמת המים לחרבת אל־מפג’ר    🔗

הספקת המים לארמון ולאחוזה החקלאית בחרבת אל־מפג’ר היתה באמת מים מעיינות דֻיוק ונועימה. תוצאות החפירה הארכיאולוגית³⁰ במקום מלמדות, שהאתר, כולל מערכת המים, נבנה בימי החליף הישאם (723–742 לספירה). אמת המים טויחה בטיח תלת רובדי; תשתית אפורה כהה, רובד תיכון לבן ועליו רובד עליון בעובי כ־2 ס"מ של טיח עם חרסים לא ממוינים בגוון אדום מנומר (מתכון 4) – טיפוס II, 2–1–4.

[איור 1 (עמ' 72, קובץ 7): אמות מים באזור יריחו]

אמת פרת צפון    🔗

אמה זו העבירה את מי עין קלת לשדות שבבקעת הירדן, לאורך הגדה הצפונית של נחל פרת. האמה המקורית (A) שופצה פעם אחת (A1, A2) ונבנתה מחדש פעמיים (C,B), לאורך התוואי המקורי (איור 1). התעלה המקורית (A1) טויחה ברובד אחד של טיח ממתכון 1 – טיפוס I, 1. אמה זו שופצה על ידי מריחתה של שכבת טיח נוספת (A2) מאותו הטיפוס ומאיכות דומה (I, 1). אמה A הוחלפה באמה B, שנבנתה בתוואי זהה. היסוד לאמה החדשה נבנה לתוך התעלה של אמה A, ובאופן זה האמה החדשה יוצבה היטב. הטיח המקורי באמה החדשה – B1 – הוא חד רובדי ממתכון 2; טיפוס I, 2. חלקה המערבי של אמה B, מהמעיין ועד למנזר גיאורגיוס הקדוש (מר גִ’ירִיס), טויח מחדש בשכבת טיח מטיפוס II, 2–3. מאוחר יותר הוחלפה אמה B באמה חדשה (C), החוצה את נחל פרת מצפון לדרום על גבי גשר קשתות מרשים, כ־500 מ' ממערב למנזר, וממשיכה מזרחה בתוואי חדש, על המדרון הדרומי של הנחל. הטיח באמה זו הוא דו רובדי ממתכונים 4 (אדמדם מנומר) ו־2 (אפור) – טיפוס II, 2–4.

אמה A ואמה B1 מוליכות אל הארמונות שבמוצא נחל פרת (תלול אבו עליק) והאחוזה החקלאית שבקרבתם. החפירות הארכיאולוגיות באתר הראו, שהארמון נבנה על ידי החשמונאים (בשנת 100 לפני הספירה לערך) ושופץ על ידי הורדוס (37–4 לפני הספירה). הארמון נחרב ונעזב בעת מלחמת היהודים ברומאים (66–70 לספירה).³¹ נתונים אלה מתארכים את בניית אמה A1 לשנת 100 לפני הספירה לערך (ימי אלכסנדר ינאי?) ואת בניית אמה B1 לימי הורדוס. החלק המערבי של אמה B (B2) הוביל מים למנזר גיאורגיוס הקדוש, והסתיים בו. מאחר שהמנזר נבנה במאה החמישית לספירה אפשר להסיק, שהשיפוץ באמה B נעשה באותה התקופה. אמה C הובילה את המים לאחוזה גדולה מדרום לנחל פרת, שמרכזה היה בח’רבת מֻע’יפר, מהתקופה הביזאנטית והערבית הקדומה (בית אומייה – מאות שביעית­־שמינית לספירה).³²

אמת פרת דרום    🔗

אמת המים ממעיינות פרה, פג’ירה ופואר לבקעת הירדן שמדרום לנחל פרת, עוברת ברוב מהלכה לאורך הגדה הדרומית של נחל פרת (איור 1). בחלקה המזרחי היא עוברת ליד מבצר קיפרוס. בדיקות שנערכו לאורך האמה מלמדות, שחלקה העליון, עד בית ג’בר פוקאני לערך, נבנה בשיטה אחת, ואילו חלקה התחתון בשיטה אחרת. יש הבדל ברוחב התעלה ובמתכוני הטיח בין שני החלקים. באזור המעבר קיים שינוי הדרגתי בטיח ובמתכוניו. דומה, כאילו החלו את בניית האמה בתקופה אחת וסיימוה מאוחר יותר. הטיח בחלק המערבי הוא חד רובדי ממתכון הטיח הלבן (טיפוס I, 1). בחלק המזרחי הטיח חד רובדי ממתכון הטיח האפור (טיפוס I, 2). באזור המעבר יש קטעים בהם דפנות התעלה מטויחות בטיח ממתכון הטיח הלבן, ומאוחר יותר שופצה הקרקעית בטיח ממתכון הטיח האפור (מס' 2). התעלה שופצה בחלקה, קטעים נבחרים בלבד, בטיח דו רובדי מטיפוס II, 2–1. בכמה קטעים באזור המעבר שופץ בטיח זה רק המגע בין הטיח הראשוני (I, 1) והקרקעית המחודשת (I, 2).

מהחפירות הארכיאולוגיות במצודת קיפרוס והמחקר במערכות המים שלה³³ מסתבר, שהחלק המזרחי של אמת פרת דרום, בה הטיח הוא מטיפוס I, 2, נבנה בימי הורדוס. מכאן אפשר להסיק, שהחלק המערבי, בו הטיח הוא מטיפוס I, 1, נבנה בימי החשמונאים.

אמת פרת דרום שימשה בחלק מהתוואי בסיס לאמת מים מאוחרת הבנויה מצינורות חרס. בכמה קטעים, כקטע שממערב לבית ג’בר פוקאני,³⁴ התעלה פתוחה, והטיח בה הוא דו רובדי מטיפוס II, 2–4. אמת מים זו היא מהתקופה הערבית הקדומה.

אמת המים מעיינות דֻיוק לדרום    🔗

האמה הוליכה את המים מעיינות דיוק (נועימה, דיוק ושושה) להשקיית אחוזה חקלאית גדולה (מצפון לאחוזת ארמון החשמונאים שבמוצא נחל פרת). מגמתה הדרומית היתה ארמון החשמונאים, שם הצטרפה לאמה A מעין קלת שנבנתה בתקופה קדומה יותר (איור 1). האמה המקורית (דיוק 1) שופצה פעמיים על ידי מריחה של שכבות טיח חדשות (דיוק 2, 3). הטיח באמה המקורית (דיוק 1) ושל השיפוץ הראשון (דיוק 2) הוא חד רובדי ממתכון 1 – טיפוס I, 1. השיפוץ האחרון (דיוק 3) נעשה בטיח דו רובדי, בו התשתית היא ממתכון 2 (אפור) והרובד החיצוני הוא ממתכון 1 (לבן) – טיפוס II, 2–1..

החפירות הארכיאולוגיות בתולול אבו עליק³⁵ והמקורות ההיסטוריים מלמדים, שהאמה המקורית (דיוק 1) נבנתה בתקופת בית חשמונאי, מעט מאוחר מאמת פרת צפון A, כנראה במחצית הראשונה של המאה הראשונה לפני הספירה. שני השיפוצים באמה נעשו לא יאוחר משנת 66 לספירה.

אמת פצאל    🔗

אמת המים הובילה את מי עין פצאל ליישוב ולאחוזה חקלאית בבקעת הירדן. האמה המקורית (A) שופצה פעם אחת (B) ואחר נבנתה מחדש (C). התעלה באמה A מטויחת בטיח חד רובדי ממתכון 1 – טיפוס I, 1. אמה B נבנתה תוך כדי הגבהת דפנותיה של אמה A ומריחת שכבה חדשה של טיח מעל שכבת הטרוורטין שהצטבר בתעלה הישנה. לאמה B יש שלוחה לכיוון דרום מזרח, והיא שופצה פעמיים על ידי מריחה של שכבת טיח חדשה (B2, B3). מעל לכל שכבה של טיח השתמרה שכבה דקה של טרוורטין, והדבר מאפשר הבחנה ברורה בין שכבת טיח חדשה לזו הקודמת לה. הטיח של B1 ו־B2 הוא חד רובדי וצבעו אפור (מתכון 2) – טיפוס I, 2. שכבת הטיח העליונה, Β3, היא דו רובדית. התשתית עשויה ממתכון 2 והרובד החיצוני ממתכון 1 – טיפוס II, 2–1. אמה C נבנתה בתוואי דומה, אך נמשכה מזרחה מקודמותיה – דבר שהביא להגדלת שטחי השלחין. הטיח בתעלה הוא דו רובדי: רובד התשתית ממתכון 2 והרובד החיצוני ממתכון 4 – טיפוס II, 2–4. 

אמה B הובילה לחורבת פצאיל, היא פצאליס, אשר נוסדה על ידי הורדוס ונקראה בשם אחיו.³⁶ השיפוצים באמה – B2 ו־B3 – בוצעו לפני שנת 66 לספירה. אמה A, שהיא קדומה לאמה B, נבנתה בימיו של אחד מהשליטים לבית חשמונאי – ככל הנראה אלכסנדר ינאי או אשתו שלומציון – במחצית הראשונה של המאה הראשונה לפני הספירה.³⁷ אמה C משקה את החווה המזרחית בפצאל ואת הארמון (חורבת אל־דשה) הצמוד אליה. סקרים וחפירות שנערכו בחווה ובמבנה מלמדים, שהיא נוסדה בימי החליפים מבית אומייה (המאות השביעית־השמינית לספירה).³⁸

אמות נווה בוקק    🔗

בנווה בוקק יש שני מעיינות – עין בוקק ועין נואית – שמימיהם שימשו להשקיית שדות, ולכל אחד מהם היתה מערכת נפרדת. אמת המים מעין בוקק טויחה בטיח דו רובדי מטיפוס II, 1־2. מאוחר יותר נערך בה שיפוץ בטיח דו רובדי מטיפוס II, 3־2. אמת המים מעין נואית דומה במתכונת בנייתה וזהה בסוגי הטיח שלה לשלב הראשוני ולשיפוץ הקדום באמת עין בוקק.

מתוצאות החפירות הארכיאולוגיות בעין בוקק מסתבר, שאמות המים הקדומות, בעלות הטיח מטיפוס II, 2–1, נבנו בעת ייסוד הישוב במקום בתקופת בית הורדוס. השיפוץ בהן, בטיח מטיפוס II, 2–3, נעשה בעת חידוש היישוב בנווה ובנייתו של מצד בוקק באמצע המאה הרביעית לספירה.³⁹

 

סיכום    🔗

מהדוגמאות שהוצגו לעיל מסתבר, שלטיפוסי הטיח השונים יש משמעות כרונולוגית, וכי אפשר להשתמש במסקנות המחקר לתיארוך אמות מים שאין לגביהן מידע היסטורי או ארכיאולוגי כרונולוגי. להלן טבלת טיפוסי הטיח השונים לתקופותיהם:

טיפוסי הטיח לתקופותיהם

הטיח הקדום באמות המים בארץ ישראל הוא מטיפוס הטיח הלבן (I, 1). הטיח הזה אופייני לתקופה החשמונאית, אך מצוי גם בשיפוצים שנעשו באמות מים בתקופות מאוחרות.

מאז תקופת הורדוס החלו להשתמש במתכון הטיח האפור (מתכון 2) להכנת הטיח של אמות המים. נראה, שתוספת החומר האורגני השרוף לטיח הוזילה את מחירו והשביחה את תכונות האטימה שלו. ייתכן, שתוספת זו הונהגה בעקבות המגע הקרוב עם השגי הטכנולוגיה הרומית בתקופת הורדוס. מסתבר, שהטיח מטיפוס I, 2 היה רך מדי לצורכי הבנייה הקדומה, ולכן צופה ברובד דק של טיח ממתכון 3,1, או 4. בראשית השלטון הרומי מוכר רק מתכון הטיח הלבן כרובד ציפוי. אך מאוחר יותר החלו להשתמש גם במתכון הטיח האדום אחיד (מס' 3 מאז המאות השלישית־הרביעית לספירה). השימוש במתכון הטיח האדום המנומר (מס' 4), מוכר רק באמות מים מהתקופה הערבית הקדומה (בית אומייה).

ההבחנה בין טיפוסי הטיח ומתכוניו מאפשרת קביעת תאריך תחתון בלבד. מצויים מתכוני מעבר (בעיקר בין טיח מתקופת בית חשמונאי וטיח מתקופת הורדוס ובניו) וחזרה לשימוש במתכוני טיח ‘קדומים’ בתקופה מאוחרת יותר. ההבחנה בין טיפוסי הטיח למרכיביהם השונים כפי שהוצגו לעיל, יכולה לשמש כאינדיקטור כרונולוגי. מחקר נוסף ומידע מאמות ומתקני מים שתאריך בנייתם יתברר במהלך חפירות ארכיאולוגיות, יאפשרו שימוש מדויק יותר בטיח כמגדיר כרונולוגי.

 

מונחי יסוד במערכות להספקת מים בעת העתיקה    🔗

⁴⁰

א. מוביל המים לסוגיו    🔗

1. אמת מים, אקוודוקט (בלאטינית: Aqueductus) – מוביל מים בנוי או חצוב, שבו זורמים המים מן המקור לנקודת היעד.

2. מנהרה תעלה תת קרקעית החצובה דרך מחסום טופוגראפי – גבעה או הר – בה עוברים המים מצד לצד.

3. ניקבה תעלה תת קרקעית החודרת אל שכבה נושאת מים (אקוויפר) ומנקזת אותם החוצה.

4. ספקוס (בלאטינית: Specus) – החלל הפנימי של אמה או תעלה, שבו זורמים המים.

5. פיר שוחת בקרה (Manhole) – שוחה אנכית המשמשת לחפירת ניקבות ולהתקנתם של מפעלי מים תת קרקעיים ולתחזוקתם (בלאטינית: Puteum).

6. קוניקולוס (בלאטינית: Cuniculus) – ניקבה המנקזת שכבה נושאת מים (אקוויפר) למלוא אורכה (מערכות קוניקולי פותחו על ידי האטרוסקים באיטליה).

7. קנת, פוגארה (מלה ערבית הגזורה מהשורש הפרסי קני = מוביל) – ניקבה ארוכה המנקזת מי תהום עמוקים. ניקבת הקנת ניכרת דרך פירי החציבה האנכיים, ששימשו את חופרי הניקבה (מערכות קנתים פותחו בעיקר בפרס, אבל מצויות גם בארצות אחרות, כולל ישראל).

ב. צנרת    🔗

1. גיחון (תיקון למונח השגוי ‘סיפון’) – מתקן מים לחציית שקע טופוגראפי בעזרת צינור. מתקני הגיחון פועלים על פי חוק הכלים השלובים.

2. מגוף מתקן הידראולי לוויסות זרימת המים. בעת העתיקה היה מקובל השימוש במגוף חוצץ – לוח אנכי שהותקן בפתח התעלה, ואשר ניתן להרימו לפי הצורך.

3. סיפון ראה: גיחון.

4. צינור (בלאטינית: Fistula) – הצינור עשוי חוליות (Sections) וביניהן מחברים (Fittings). בעת העתיקה נעשו הצינורות מחוליות חרס, עופרת או אבן.

5. קאליכס (בלאטינית: Calix) – פתח מטובע בעל צורת גביע, שקוטרו מווסת את כמות המים. מיתקן זה פותח במערכות המים של רומא העתיקה.

ג. אגירת מים    🔗

1. בור חלל תת קרקעי, ללא צורה מוגדרת, המשמש בדרך כלל לאגירת מי גשמים (באנגלית: Cistern).

2. בריכה מאגר פתוח המנצל בדרך כלל תנאים טבעיים, בעזרת סכרים וסוללות (למשל, ‘בריכות שלמה’ מדרום לבית לחם). (בלאטינית: Piscina).

3. בריכת שיקוע בריכה שבה נקודת היציאה של המים מצויה גבוה ביחס לרצפה. בריכת הצללה (Settling Tank, בלאטינית: Piscina Limarea – מילולית: ‘בריכת בוץ’).

4. מאגר בעת העתיקה, חלל סגור בעל צורה הנדסית מוגדרת, המשמש לאגירת מים (בלאטינית: Lacus).

ד. חלוקת המים בעיר    🔗

1. מזרקת רחוב, נימפיאון מזרקה שבה קולחים המים בעזרת צינור (ביוונית: נימפיאון νυμφεϊον בלאטינית: Saliens).

2. קלואקה (בלאטינית: Cloaca) – מערכת הביוב העירונית, אשר ניקזה את מי האמות, השטפונות והביוב העירוני אל מחוץ לעיר. המפורסמת שבהן היתה Cloaca Maxima של רומא.

3. קסטלום (בלאטינית: Castellum) – מיתקן חלוקה של מי האמות בהגיעם לעיר, וכן מיתקן לאגירת המים ולהצללתם. מיבנה הקסטלום הבטיח את הלחץ, הכמות ואיכות המים לפני חלוקתם ברחובות העיר (מעין מגדל מים מודרני). מיקומו נקבע בדרך כלל על גבי חומת העיר ובמקומות שונים בתוכה (במקורותינו: קסטלין).

ה. מכשירים לפילוס האמה    🔗

1. גרומה (בלאטינית: Groma) – המכשיר העיקרי אשר שימש בעת העתיקה לצורכי פילוס וקביעת זוויות ישרות. מורכב ממוט, ובקצהו ארבע זרועות בצורת צלב סובבות על ציר. המוט היה מוצב על הקרקע ומפולס בעזרת אנכים התלויים על זרועותיו.

2. דיופטרה (לאטינית: Dioptra) – גרומה משוכללת, שבעזרתה ניתן לערוך מדידות אופקיות ואנכיות.

3. כורובאטס (לאטינית: Chorobates, על פי היוונית) – המכשיר העיקרי בתקופה הרומית לפילוס אמת המים. מורכב מקורת עץ אופקית באורך של כ־6 מ', הנישאת על גבי רגליים ומועברת ממקום למקום. על פני קורת הכורובאטס מצוי חריץ, שבו מוכנסים מים, המראים את מידת הפילוס של הקורה.

ו. תופעות לוואי בהובלת מים    🔗

1. דליפות הפסד מים על ידי חלחול. בכדי למנוע דליפת מים באמות ובמאגרים נהגו להשתמש בטיח אטים, עשוי כמה שכבות: שכבה פנימית בעלת כוחות אחיזה טובים, ושכבה חיצונית דקת גרגר ומוחלקת (טיח מסוג זה נהוג לכנות ‘טיח הידראולי’).

2. הלם מים בצנרת וגם בתעלות שבהן מופר קצב זרימת המים, ישנן תופעות של גלים עומדים, גלים חוזרים והלם מים (Water hummer). שינוי פתאומי בזרימת המים גורם לעליית לחץ קיצונית מצד אחד וליצירת לחצי יניקה מצד שני. בכדי למנוע עודפי לחצים נהגו להתקין בריכות או ארובות שחרור בנקודות קריטיות לאורך האמה.

3. חיכוך הפסד תאוצה כתוצאה מחיכוך המים בדפנות האמה. בכדי למנוע חיכוך נהגו להתקין את האמות בשיפוע מתון ולהחליק היטב את פני האמה.