הוֹד לְךָ, אוֹר קָדוֹשׁ, יְלִיד שָׁמַיִם, רֵאשִׁית-אוֹנָם!

אוֹ קְרִינָה נִצְחִית אֲשֶׁר עִם הַנִּצְחִי

אֶקְרָאֲךָ, אַף לֹא אֶאְשָׁם? כִּי הָאֱלֹהִים הוּא אוֹר,

וְלֹא שָׁכַן בִּלְתִּי-אִם בְּאוֹר, בַּל גֶּשֶׁת אֵלָיו,

מֵרֹאשׁ וּמִקֶּדֶם – שָׁכַן אָז בְּתוֹכְךָ,

שֶׁפַע מֵאִיר מֵהֲוָיָה מְאִירָה, בִּלְתִּי נִבְרָא!

אוֹ, הַאִם בָּחַרְתָּ שְׁמוֹעַ: זֶרֶם-אֵיתֶר זָךְ,

אֲשֶׁר מַעְיָנוֹ מִי יַגִּיד? בְּטֶרֶם שֶׁמֶשׁ,

בְּטֶרֶם שְׁחָקִים, הָיִיתָ, וּלְקוֹל אֱלֹהִים,

כְּמוֹ בַּשַּׂלְמָה עָטַפְתָּ

אֶת עוֹלַם-הַמַּיִם הַגּוֹבֵר, אָפֵל וְעָמֹק,

נִכְבֹּשׁ נִכְבַּשׁ מִתֹּהוּ וָבֹהוּ, נֶעֶדְרֵי סוֹף.

פָּנֶיךָ אֲנִי שָׁב וּמְשַׁחֵר בְּכָנָף שִׁבְעָתַיִם עַזָּה,

אַחֲרֵי בָּרְחִי מִמְּצֻלַּת-שְׁאוֹל, אִם-כִּי רַבַּת שָׁהִיתִי

בַּמָּדוֹר הָאָפֵל הַהוּא. וּבְעֵת מְעוּפִי,

בְּהִנָּשְׂאִי דֶרֶךְ אֹפֶל תַּחְתוֹן וְאֹפֶל בֵּינוֹנִי,

בִּרְנָנִים, לֹא יְדָעָם כִּנּוֹר-אוֹרְפֵיאוּס,

שַׁרְתִּי עַל עִרְבּוּבְיָה וְלַיְלָה נִצְחִי;

כִּי לִמְּדַתְנִי שְׁכִינַת-הַשְּׁחָקִים לְהָעֵז רֶדֶת

אֶל מוֹרַד הַחֹשֶׁךְ, וְשׁוּב עֲלוֹת,

וְאִם יִקְשֶׁה וְיִפָּלֵא: אוֹתְךָ אֲנִי שָׁב וּפוֹקֵד בְּמִבְטַחִים

וּמְנוֹרָתְךָ – חִיּוּת וּמַלְכוּת – אַרְגִּישׁ. אֲבָל אַתָּה

לֹא תָּשׁוּב תִּפְקוֹד הָעֵינַיִם הָאֵלֶּה, שָׁוְא תִּתְגַּלְגֵּלְנָה

לִמְצוֹא קַרְנְךָ הַנּוֹקֶבֶת, וְלֹא תִּמְצֶאנָה שָׁחַר;

נֵטֶף כֹּה עָבֶה, שַׁלְאֲנָן, כִּבָּה אֶת כַּדּוּרֵיהֶן

אוֹ עִרְפּוּל כֵּהֶה אוֹתָם צֵעֵף. אַךְ לֹא בַּעֲבוּר זֵה

אֶחְדַּל נְדוֹד בִּמְקוֹמוֹת, שָׁם בְּנוֹת-הַשִּׁיר אוֹפְפוֹת

מַעְיָן צָלוּל, וְחֹרֶשׁ מֵצֵל, וְגִבְעָה לְפוּפַת-שֶׁמֶשׁ –

חוֹלֵה אַהֲבַת שִׁירָה קְדוֹשָׁה: וּבְרֹאשׁ

אוֹתָךְ, צִיּוֹן, וְהַנְּחָלִים גְּדוּיֵי-פְרָחִים מתָּחַת,

הָרוֹחֲצִים רַגְלַיִךְ-קֹדֶשׁ וּבְהֶמְיָה יִזְרוֹמוּ,

לַילָה-לַילָה אֶפְקֹד, וְכֵן לִפְרָקִים לֹא אֶשְׁכּחַ

אֶת הַשְּׁנַיִם זוּלָתִי, שָׁווּ לִי בְּגוֹרָל,

וּמִי יִתּןֵ וְשָׁוִיתִי לָהֶם בִּתְהִלַּת-שֵׁם,

הָעִוֵּר תַּמִּירִיס, וּמֵאוֹנִידֶס הָעִוֵּר,

וְטִירֶסְיַס וּפִינֵיאוּס, נְבִיאִים קְדוּמִים.

אָז מְזוֹנִי – הֶגְיוֹנוֹת אֲשֶׁר מֵאֲלֵיהֶם יָנִיעוּ

סְפוֹרוֹת הַרְמוֹנִיּוֹת; כַּצִּפּוֹר הָעֵרָה,

בַּחֲשֵׁכָה תָּשִׁיר, וּבְמַחֲבֵא-צְלָלִים נִסְתֶּרֶת,

תַּנְעִים מַנְגִּינַת-לָיְלָה. כֵּן עִם הַשָּׁנָה

מוֹעֲדִים יָשׁוּבוּ; אֲבָל לֹא אֵלַי יָשׁוּב

יוֹם אוֹ פַעֲמֵי-נֹעַם אֲשֶׁר לְעֶרֶב אוֹ בֹקֶר

אוֹ מַרְאֵה צִיץ רַעֲנָן אוֹ וֶרֶד-קָיִץ,

אוֹ עֶדְרֵי צֹאן אוֹ בָקָר, אוֹ פְנֵי-אָדָם אֱלֹהִיִּים.

תַּחַת אֵלֶּה, עָנָן וְאֹפֶל לֹא-יָמוּשׁ

יַקִּיפוּנִי, מִדַּרְכֵי-אֱנוֹשׁ עַלִּיזִים

נֻתַּקְתִּי, וְתַחַת סֵפֶר-הַדַּעַת הַיָּפֶה

מַתְּנָתִי הִיא רֵיקָנוּת כְּלָלִית

מִמַּעֲשֵׂי-בְּרֵאשִׁית, לִי נֶעֶקְרוּ וְנִמְחוּ,

וְחָכְמָה, שַׁעַר אֶחָד נָעוּל בְּפָנֶיהָ כָּלִיל.

עַל כֵּן, בְּיֶתֶר-עֹז, אַתָּה, אוֹר עֶלְיוֹן,

זְרַח מִבִּפְנִים, וְאֶת הַנְּשָׁמָה לְכָל כֹּחוֹתֶיהָ

הַקְרֵן. שָׁם טַע עֵינָיִם. כָּל אֵד מִשָּׁם

נַקֵּה וּפַזֵּר, לְמַעַן אֶחֱזֶה וַאֲסַפֵּר

דְּבָרִים, בַּל תְּשׁוּרֵם עֵין בֶּן-תְּמוּתָה.

מתוך “גן-עדן האבוּד”

מאת ג'"מ, ומיוחס לעתים לג’וֹן מילטוֹן

בְּהַהוּא מְבוֹךְ-סְפָרִים כַּבִּיר, פִּי נֶאֱנַח:

הֵן בֵּית-עָלְמִין הוּא זֶה, כָּל כֶּרֶךְ – קֶבֶר.

רְאוּ כָּל מֵת וָמֵת, בִּבְלוֹיֵי-קַנְבּוֹס מְתֻכְרָךְ,

מָאֳרָן בְּכוּךְ אֲפַל-תּוּגָה – טוּרִים טוּרִים בַּחֶבֶר, –

מַאֲכָל לַתּוֹלָע, רֵיחוֹ – אַדְמַת רָקָב,

מְשֻׂרְטַט צִיּוּן קָצָר, מוּעַם-זָהָב.

הָהּ תִּקְוָה מָזְהֳבַת-אוֹתִיּוֹת! הָהּ גְּזֵרַת-שֶׁבֶר!

וְאוּלָם בְּקֶרֶב זֶה הַמָּוֶת הַצִּבּוּרִי, שָׁם הַכֹּל קַר

וְגַאֲוָה מֻכַּת-סָס שׁוֹמֵמָה תִּתְגּוֹרָר,

אַלְמוֹתִים סַגִּיאִים מְעַטִּים מִנִּי קֶדֶם

בְּזֹהַר מִתְבַּלְּטִים – לֹא קְבָרִים כִּי-אִם מִקְדְּשֵׁי-עָז,

וּבָמוֹ, מִנָּזִיר אוֹ קָדוֹשׁ, גָּבַהּ, סְגֻלָּה תִּזַּל

אֲשֶׁר בְּקֶרֶב הַחַיִּים נִסִּים תִּפְעַל,

הָפֵץ רְכוּשׁ שָׂרִיד, עָשִׁיר מִמִּכְרוֹת-פָּז.

השיר המקורי הופיע בחיבור אנגלי בשם “A Collection of Recente and Witty Pieces by several eminente hands”, שהופיע בלונדון בשנת 1628. בעמ' 109 מופיעה הסונטה הזו, בחתימה ג'"מ, ובציון התאריך 1627. רבים ייחסו את השיר לג’ון מילטון הצעיר, ואפשר שכך הדבר, אך מרבית החוקרים המודרנים דוחים את הזיהוי של מילטון כמחבר הסונטה, ומהדורות מלאות של שירי מילטון אינן כוללות אותה. רגלסון, כשפרסם את תרגומו, מציין את ג’ון מילטון כמחבר הסונטה, ואין אנו יודעים מאיזה מקור מודפס תרגם את הטקסט, אך יש להניח שהסונטה יוחסה למילטון במקור.

הנה המקור האנגלי:

.ON THE LIBRARIE AT CAMBRIDGE

In that great maze of books I sighed and said,–

It is a grave-yard, and each tome a tombe;

Shrouded in hempen rags, behold the dead,

Coffined and ranged in crypts of dismal gloom,

Food for the worm and redolent of mold,

Traced with brief epitaph in tarnished gold–

Ah, golden lettered hope!–ah, dolorous doom!

Yet mid the common death, where all is cold,

And mildewed pride in desolation dwells,

A few great immortalities of old

Stand brightly forth–not tombes but living shrines,

Where from high sainte or martyr virtue wells,

Which on the living yet work miracles,

Spreading a relic wealth richer than golden mines.

J.M. 1627.

וּכְהַגִּיעָם כֹּה אֶל מְלוֹנָם הַמֵּצַל, עָמְדוּ שְׁנֵיהֶם,

פָּנוּ שְׁנֵיהֶם, וְתַחַת רְקִיעַ-מֶרְחָב הֶעֱרִיצוּ

הָאֵל אֲשֶׁר עָשָׂה רָקִיעַ, אֲוִיר, אֶרֶץ וּשְׁמֵי-שָׁמַיִם,

לְעֵינֵיהֶם גְּלוּיִים, וְכַדּוּר-זִיו שֶׁל יָרֵחַ

וְקֹטֶב כּוֹכָבִיִּי: – " אַתָּה גַם לֵיל עָשִׂיתָ,

עוֹשֶׂה כֹּל-יָכוֹל, וְיוֹם – אָתָּה,

יוֹם הֵתַמְנוּהוּ בַּעֲמַל-יֵעוּדֵנוּ,

שְׂמֵחִים יַחַד בְּעֵזֶר הֲדָיִי

וְאַהֲבָה הֲדָדִית, עֲטֶרֶת כָּל אָשְׁרֵנוּ,

זוּ מִנִּיתָ לָנוּ, וְזֶה מְקוֹם-הַחֶמֶד,

מִלְּמַעֲנֵנוּ גָדוֹל, אֲשֶׁר בּוֹ שִׁפְעֲךָ

לְנֶהֱנִים כָּמֵהַּ, וּבְאֶפֶס בּוֹצְרִים אַרְצָה יִפּוֹל.

אֲבָל אַתָּה הִבְטַחְתָּ מִשְּׁנֵינוּ זֶרַע

אֲשֶׁר יְמַלְּאוּ אָרֶץ, וְעִמָּנוּ יַחַד יְרוֹמְמוּ

אֶת חַסְדְּךָ אֵין-חֵקֶר, בְּעֵת נֵעוֹר

וּבְעֵת נְבַקֵּשׁ, כְּבַקְּשֵׁנוּ עָתָּה, מַתָּתְךָ שֵׁנָה."

כֵּן אָמְרוּ שָׂפָה אֶחָת, וְטֶקֶס אַחֵר

לֹא שָׁמְרוּ, מִלְּבַד עֲבוֹדַת-לֵב זַכָּה,

תִּיקַר לָאֵל מִכֹּל, וְיָד בְּיָד

אֶל אַפִּרְיוֹנָם הַפְּנִימִי הָלְכוּ, וּבִהְיוֹתָם פְּטוּרִים

מֵהִתְפַּשֵּׁט אֶת הָאֲפֵרִים הַמְיַגְּעִים, נִלְבְּשֵׁם אֲנַחְנוּ,

צֵלָע אֶל צֵלָע שָׁכָבוּ. וַאֲדַמֶּה כִּי לֹא נָטָה

אָדָם מֵעַל רַעְיָתוֹ הַנָּאוָה, אַף חַוָּה

לְגִנּוּנֵי-רָז אֲשֶׁר לְאַהֲבַת-נִשּׂוּאִין לֹא הִתְכֶּחָשָׁה.

יְמַלְּלוּ כַאֲשֶׁר יְמַלְּלוּ צְבוּעִים קְפֵדוֹת

עַל טָהֳרָה וּפְרִישׁוּת וְתֹם,

בְּגַדְּפָם כְּטֻמְאָה אֶת אֲשֶׁר בִּדְבַר-אֵל טָהָר,

וּפֻקַּד כְּחוֹבָה לְאֵלֶּה וְכִרְשׁוּת לַכֹּל.

פָּרֹה-וְרָבֹה צִוָּה עוֹשֵׂנוּ. מִי יוֹרֶה הִנָּזֵר

בִּלְתִּי-אִם מַשְׁחִיתֵנוּ, אוֹיֵב אֵל וֶאֱנוֹשׁ?

הוֹד לָךְ, אַהֲבַת-קִדּוּשִׁין, חוֹק טָמִיר, מָקוֹר נֶאֱמָן

לְצֶאֱצָאֵי אֱנוֹשׁ, רְשׁוּת-יָחִיד אַחַת

בְּעֵדֶן-גָּן, אֲשֶׁר שָׁם כָּל שְׁאָר דְּבָרִים הֵם קִנְיַן-כְּלָל!

עַל יָדַיִךְ גֹּרְשָׁה תְּשׁוּקַת-זִמָּה מִבְּנֵי-אָדָם,

לִרְעוֹת בְּקֶרֶב עֲדָרִים בַּהֲמִיִּים.

יְסוּדָתֵךְ בְּשֵׂכֶל, וְאַתְּ נֶאֱמָנָה, צַדֶּקֶת, תַּמָּה ­–

מֵאִתָּךְ קְרֵבוּת יְקָרָה, וְכָל רַחֲמֵי

אָב, בֵּן וְאָח, לָרִאשׁוֹנָה נוֹדָעוּ.

חָלִילָה לִי מֵאֶכְתְּבֵךְ חֵטְא אוֹ אַשְׁמָה

אוֹ מֵאֶחְשְׁבֵךְ בִּלְתִּי יָאָה לִמְקוֹם קֹדֶשׁ-שֶׁבְּקֹדֶשׁ:

מַעְיָן לֹא-יֶחְסַר לְמַנְעֲמֵי בָיִת,

אֲשֶׁר עַרְשֵׂךְ לֹא-חֻלָּלָה וְלֹא-נִכְתָּמָה תִּקָּרֵא,

בְּהוֹוֶה כְּמוֹ בֶּעָבַר, כְּמִשְׁפַּט קְדוֹשִׁים וְאָבוֹת.

פֹּה אַהַב, חִצָּיו זָהָב, יַדְלִיק

מְנוֹרַת-תְּמִידוֹ וִינַפְנֵף כְּנָפָיו אַרְגָּמָן.

פֹּה יִמְלוֹךְ וְיִתְעַנָּג; לֹא בְּבַת-צְחוֹק קְנוּיַת-אֶתְנָן

לְלֹא כִּסּוּפִים, לְלֹא חֶדְוָה, לְלֹא חִבָּה,

מִשְׁגָּל מִקְרִי; אַף לֹא בְּעַגְבִּיבֵי חַצְרוֹת-נְסִיכִים,

מָחוֹל מְעֹרָב, מַסֵּכָה מִתְהוֹלֶלֶת, אוֹ נֶשֶׁף-חֲצוֹת,

אוֹ מַנְגִינַת-לֵיל, יְזַמְּרָהּ הַחוֹשֵׁק הַמָּרְעָב

אֶל יְפֵהפִיָּתוֹ הַגֵּאָה, וְטוֹב כִּי יִמְאָסֶנָּה וְיִטּוֹשׁ.

וְאֵלֶּה הַשְּׁנַיִם, מָרְדְּפֵי רוֹן-זְמִירִים, חֲבוּרִים יָשְׁנוּ.

וְעַל אֶבְרֵיהֶם הַחֲשׂוּפִים גַּג-הַפְּרָחִים

הִמְטִיר וְרָדִים, בֹּקֶר אֶת חֶסְרוֹנָם יְרַפֵּא.

יִשְׁנוּ עוֹד, זוּג מְבוֹרָךְ! וְאַשְׁרֵיכֶם פִּי-כַמָּה

אִם לֹא תְּבַקְּשׁוּ אֹשֶׁר מֵעֵבֶר לְאָשְׁרְכֶם,

וְתֵדְעוּ לְבַל הוֹסִיף דָּעַת.