מאת דוד קורקוס

אגדיר – AGADIR

עיר נמל מארוקאית, שנוסדה על־ידי הפורטוגזים ושמה סאנטה־קרוז־דה־קאפ־דה־אגואה (Santa-Cruz-de-Cap-de-Agué). מיד עם ייסודה (1503) השתכנו כאן יהודים מספרד ומפורטוגל בהסכמת הכובשים ואף לפי בקשתם. נוסד בית־כנסת ונתפתחו יחסים עם אנוסים ממאדיירה, מאסור ומהאיים הקאנאריים. אגדיר אבדה לפורטוגיזים בשנת 1541. תחת שלטון המוסלמים נתפתחה הקהילה היהודית ושיגשגה מאוד. הסביבה נתכסתה מטעים של קני־סוכר, שניטעו בידי יהודי העיר. אגדיר היתה למרכז יצוא הסוכר לאירופה כולה, והעוסקים בכך היו יהודים. מן הצד השני נתפתח מאוד הסחר עם סאהארה והגיע להיקף עצום. כן הוקמו קשרי־מסחר עם ליוורנו, מארסיי, אמסטרדם, האמבורג ולונדון. אך המרידות שבדרום גרמו לשיתוק הפעולות האלה והקהילה נתפזרה שלוש פעמים: בשנים 1612, 1712, 1737. בימיה הטובים מנתה הקהילה 7,000 נפש. בשנת 1770 נצטוו להתרכז במוגאדור, שנוסדה אז, ואגדיר נתרוקנה כליל. באגדיר היו בתי־כנסת רבים – ביניהם מפוארים כבית־הכנסת של ר' כליף מלכה, מלומד בעל שם, שכינוהו ‘הקדוש מאגדיר’. רק בשנת 1936 פיתחו הצרפתים את אגדיר מחדש כעיר־מסחר. הקהילה הוקמה מחדש ונתפתחה, אך למעמדה הנכבד שבעבר לא חזרה עוד. בשנת 1952 מנתה הקהילה 1,600 נפש – כמחציתם ניספּו באותה השנה ברעידת־אדמה. הנותרים, כמעט כולם, עלו לישראל.

אוז’דה – OUJDA

העיר שבגבול הצפוני בין אלג’יריה למארוקו, נוסדה על־ידי האלמורידים בסוף המאה התשיעית. יש יסוד לסברה, כי היו שם חיילים יהודים, שהושמדו על־ידי האלמורידים כדרכם. במאה הי"ג, עם חדירת שבטי הברברים באו עמהם יהודים מן המזרח ומגבולה המזרחי של סאהארה. כל זאת אינו אלא בחזקת סברה. אך בוודאות ידוע, כי במאה הי"ד ישבו באוז’דה יהודים בחסותו של הסולטן, שגילה כלפיהם יחס אוהד. מאז נהנו היהודים שמוצאם מסאהארה ממעמד של בעלי זכויות־יתר, ובתקופה מסוימת הגיעו יהודי אוז’דה לעוצמה מסוימת. יהודי אוז’דה היו כולם סוחרים ועסקו בעיקר בסחר־חוץ. הקהילה היתה מורכבת מיהודים מארוקאיים ואלג’יריים. מראשית המאה התגוררו בשכונה מיוחדת. הקהילה מנתה בשנת 1954 3,000 נפש ויותר. רק היהודים ממוצא מארוקאי עלו לישראל ואילו היהודים האלג’יריים בחרו ללכת לצרפת. באוז’דה לא נשתיירו יהודים כלל.

אוראן – ORAN

בערבית אואהראן (Ouahran) הוא אחד הנמלים הגדולים בחופי הים התיכון. פליטי ספרד של שנת 1391 מצאו כאן מקלט ונפגשו עם בני־דתם בעלי מנהגים מוסלמיים, אשר עמרם מרואס אפרתי מוואלנסיה (Amram Marovas Ephrati) ניסה לעוקרם. הקיבוץ הזה נתחזק על־ידי גולי ספרד משנת 1492. בשנת 1509 כבשו הספרדים את העיר והיה להם עניין פוליטי לתמוך בקהילה היהודית ולטפחה. ואומנם נודעה לקהילה יהודית חשיבות רבה. אלא שהאינקביזיציה לא שקטה עד שהביאה לידי גירוש היהודים בשנת 1669. בשנת 1791 נפלה העיר בידי התורכים. הללו קירבו שוב את היהודים, נתנו להם אדמות במחיר נוח ואף הקצו להם שטח מיוחד לבית־קברות יהודי. מרדכי דרמון (צ’רמון), בנקאי ומלומד, בנה את בית־הכנסת הגדול, הקיים עד היום. עם בוא הצרפתים בשנת 1830 לערך מנתה הקהילה היהודית 2,000 נפש. בשנת 1957 היו כאן 27,000 נפש. אנשי העילית היו היהודים שבאו מתיטואן שבמארוקו, וביניהם ובין היהודים האלג’יריים היו מריבות שאינן פוסקות. משהוכרזה עצמאותה של אלג’יר, עזבו רוב היהודים את העיר. רק מעטים עלו לישראל.

אזמור – AZEMMOUR

הוקמה במאה העשירית, בימי הפריחה הגדולה של מארוקו. ראשיתה של פריחה זו בייסוד הנמל הגדול. בשלבי המאה הט"ו ישבו באזמור 2,500 יהודים, שבאו לכאן מפורטוגל לאחר שהמלך עמנואל הראשון כבש את העיר והעניק ליהודים זכויות־יתר שונות. השנים 1513–1541 היו ליהודי אזמור שנות שלום ושפע. כאשר שמו המוסלמים מצור על העיר, הועלו אזרחיה הבלתי־לוחמים של הקהילה על האנייה ארזילה, ועל־ידי כך ניצלו כשנכבשה העיר. בשנת 1780 חזרו היהודים. השכבה האמידה התיישבה במאזאגאן שבמרחק קילומטרים אחדים מן העיר. השאר עסקו במלאכות שונות, בייחוד בצורפות ובעשיית תכשיטים, יצא להם שם במארוקו כולה. באזמור לא הוקם מעולם איזור־מגורים נפרד ליהודים. היה כאן בית־כנסת עתיק מאוד, שעולי־רגל רבים היו פוקדים אותו. כיום אין כאן אף יהודי. כולם עלו לישראל.

איפראן – IFRAN

היא היום מקום־ירידים גדול של האיזור המרכזי הדרומי של האנטי־אטלאס, בעבר היתה זו עיר־מרכז חשובה ביותר למסחרה של סאהארה. לפנים ישבו כאן יהודים רבים, רובם אמידים ועשירים, היו כאן גם אישים בעלי השפעה. לפי המסורת בית־הקברות היהודי באיפראן הוא העתיק ביותר במארוקו. ואומנם מצויים כאן קברים עתיקים מאוד ובמספר רב. יחס של קדושה לקברים הללו נשתמר אצל יהודי מארוקו כולה בשל מאורע היסטורי משנת 1790. מוסלמי קנאי אחד הכריז על עצמו כשליט הארץ, ומשיצא לכבוש את חלקי־הארץ השונים גזר על היהודים העשירים של איפראן לעבור לדת האיסלאם, בכיכר המרכזית של העיר הועלתה מדורת־אש לאלה שיסרבו להמיר את דתם. ראש הקהילה, יהודה בן־נתן אפיית, החליט לשמש דוגמה לאחרים, הזדרז וקפץ לתוך להבות האש. אחריו הלכו רבים וקידשו את השם. המונים נהגו לפקוד תכופות את קבריהם של ‘גיבורי איפראן’ שבבית־הקברות הזה. ביום ל"ג בעומד היה בית־הכנסת העתיק והציורי מארח את עולי־הרגל מכל קצוות הארץ. לאחר האירוע הנ"ל עזבו רוב תושביה הוותיקים של הקהילה את העיר. בני משפחת אפיית הסתדרו במוגאדור. מקצתם היגרו ללונדון ושם יסדו את בית־המסחר שלהם, שנחשב במאה הי"ט לאחד החשובים של הסיטי הלונדוני. אך בשל קדושת המקום שוב־ושוב נמשכו לכאן יהודים מכפרי האנטי־אטלאס והתיישבו כאן. בשנת 1920 היו באיפראן 468 יהודים. בשנים 1936–1954 נע מספרם בין 122–141. כולם עלו לישראל. לאחר צאתם, החרימו השלטונות המוסלמים את בתיהם. את בית־הכנסת סגרו וציוו לשומרו, שמא עוד יחליטו היהודים לשוב.

אלג’יר – ALGER

(בערבית: ג’אג’ייר Djajair) – הנמל הגדול ביותר של אלג’יריה וגם בירתה. שם העיר העתיקה איקוסיום (Icosium). אין ביטחון, כי בעיר העתיקה חיו יהודים, אך ידוע, כי במאה הי"ד היתה אלג’יר למרכזם של כל יהודי האיזור, עד כדי כך שיהודים רבים מבארצלונה, ואלנציה ומאיורקה עברו לכאן ונשתקעו בעיר. הללו נתקבלו יפה על־ידי השלטונות המוסלמים. בזכות רבניה בעלי סמכות, כר' יצחק בן ששת (ריב"ש) ור' שמעון בן צמח דורן (הרשב"ץ) היתה אלג’יר גם למרכז רוחני יהודי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה. בימי שלטון התורכים עמד הצי הספרדי לכבוש את אלג’יר, אך זו ניצלה בדרך פלא (1516–1541). לזכר מאורע זה קבעו היהודים ‘פורים’ מיוחד שקיימוהו מדי שנה בימי ג’–ד' חשוון. בתקופה שבין המאה הי"ז עד לראשית המאה הי"ט הקימו כאן יהודים עשירים מליוורנו, מארסיי וכן מתיטואן ומסלי שבמארוקו לשכות למסחר בינלאומי ובפעולתם היו מגיעים לאמריקה מזה ועד לים השחור מזה. בראש הקהילה עמדו אישים כר' יהודה עייאש, בעלי זכויות מיוחדות. שאר היהודים שימשו מטרה לחיציהם של החיילים התורכים שהיו נוגשים בהם על אף החסות שהעניקו להם נכבדי העיר. בשנת 1805 נרצח ‘ראש האומה’ נפתלי בוסנאק ובעקבות הרצח פרעו פרעות כלליות. בשנת 1830 כבשו הצרפתים את אלג’יר מיד התורכים והביאו עמהם רוח דימוקראטית, שבעקבותיה הוענקה ליהודי אלג’יר אזרחות צרפתית (1870). אך הצרפתים הביאו עמהם גם אנטישמיות נוסח אירופה, אנטישמיות חבויה ופוליטית, שהגיעה לשיאה בימי שלטונה של ממשלת וישי, יהודי אלג’יר היו המסייעים העיקריים לפלישת צבאות־הברית לאפריקה הצפונית. במאה הי"ח נע מספר היהודים בין 3,000 ל־15,000 נפש. בשנת 1880 היה מספר היהודים 5,370, בש' 1900 – 10,800, בש' 1920 – 17,000, בש' 1941 – 25,000, בש' 1954 – למעלה מ־26,000. אחר עזבו היהודים את אלג’יר ורובם עברו לצרפת. עתה מצויות באלג’יר כמה משפחות יהודיות בודדות.

אסאקה – ASSAKA

כפר לרגלי האנטי־אטלאס במרחק של 20 ק"מ מזרחה מתיזנית. היהודים כאן ישבו מהימים הקדומים. אין לקבוע בוודאות את תאריך התיישבותם כאן. אך ככל היהודים שבעמק סוס נמנים יהודי אסאקה עם קבוצת הוותיקים ביותר של יהודי המזרח ושל הברברים המוסלמים, שעברו ליהדות. המלאח של אסאקה היה עלוב. היהודים עסקו במלאכות שונות: הם היו רצענים, רפּדים, סנדלרים ותגרנים. בשנת 1936 היה מספרם 53 בלבד, בש' 1951 – 40, בש' 1954 – פחות משלושים. כולם חיים כיום בישראל.

בנגארדאן – BENGARDANE

מרכז חקלאי ומסחרי זעיר במרחק של 80 ק"מ ממדנין. עד שנת 1914 כמעט לא היו כאן יהודים (כל האוכלוסיה לא מנתה אלא כאלף נפש). הכפר נתפתח עם בוא היהודים מפּנים־הארץ. התפתחותה של הקהילה נסתיימה בשנות הארבעים של המאה שלנו. בשנת 1946 מנתה הקהילה 675 נפש. כולם עסקו במסחר. מחציתם עזבו את המקום בשנת 1956 ונתפזרו בתוניסיה כולה. רבים עלו לישראל (כיום חיים כאן 50–100 משפחות).

גאבס – GABES

נמצאת במרחק של 250 ק"מ מקיירואן, 123 ק"מ מספאקס ו־80 ק"מ ממדנין. היא יושבת בתוך נווה־מדבר יפה ביותר. העיר מורכבת משלושה יישובים, שאחד מהם נמצא בתוך מפרץ־ים, ושם גרו היהודים. בשל יתרונות מצבה היתה גאבס למקום חשוב. מסחרה הימי והיבשתי היה כמעט כולו בידי היהודים. בשנת 1154 נהרסה הקהילה על־ידי האלמוהדים, אך נתחדשה ונבנתה מחדש במהירות; אלא שלמעמדה החשוב מבחינה חברתית ופוליטית שוב לא הגיעה. עד לתקופתנו נמצא שם מספר מסוים של חקלאים יהודים, שהועסקו כמנהלי מטעי־תמרים, ורבים מהם היו בעצמם בעלי מטעים, ביניהם סוחרים עשירים, בשנת 1946 מנתה אוכלוסיית הקהילה 3,210 נפש. מספר זה ירד עד 2,252 בשנת 1954. עתה לא נשתייר כאן אלא יישוב יהודי קטן של 200–250 משפחות – רובם בעלי רכוש גדול.

ג’רבה – DJERBA

אי היושב במפרץ גאבס שבדרום תוניסיה. בימי־קדם היה האי ידוע בשם מנינקס (Meninx) – מרכז מסחרי של הפניקים. היהודים התיישבו כאן בימים קדומים ביותר ומשום כך עטוף ראשיתו של היישוב היהודי אגדות לאין־ספור. מסופר בהן בין השאר, שהיהודים באן לכאן בימי שלמה המלך וייסדו את מה שקרוי היום ‘חרה כבירה’. משנהרסה ירושלים – כך מספרת אגדה אחרת – באה לכאן משפחה של כהנים, שהביאו עמהם אחד משערי בית־המקדש, קבעוהו ב’חרה זע’ירה' שבמרכז האי, והם עצמם התיישבו כאן התיישבות של קבע. יהודי ג’רבה עוסקים בחקלאות ומשווקים בעצמם את תוצרתם. לאחרונה יסדו בתי־דפוס והוציאו כמה וכמה דברי־דפוס. הם מצטיינים בפעילות רוחנית. יהודי ג’רבה אדוקים במצוות ושומרים על מנהגיהם המיוחדים, הנבדלים מאלה של יהודי תוניסיה האחרים. הם מהווים מעין כיתה דתית נפרדת בעלת השפעה בשל קיומו של בית־הכנסת ‘הגריבה’, שבו הוצב אותו ‘שער של בית־המקדש’. היהודים וגם המוסלמים מאמינים בדברי אגדה זו ו’הגריבה' קדושה בעיניהם בשל כך; עולי־רגל באים לכאן מתוניסיה ומטריפוליטניה. בשנת 1946 מנתה אוכלוסיית האי 59,000 נפש – מהם 4,924 יהודים, שמספרם ירד ועמד בשנת 1956 על 2,691. בשנת 1966 היו כאן 500 יהודים בלבד.

דמנאת – DEMNA

היהודים באו לכאן ארבעים שנה לאחר ייסודה של מאראכש (1062) – כך מספרת מסורת של איזור האטלאס הגדול. מאות בשנים חיו יהודי דמנאת בשלווה זאת עובדה מוכחת. העניינים החלו משתבשים מאז נתמנה מושל חדש, סאיד,(Caid), שהיתה בלבו טינה אישית על היהודים. הצהרתו של דאהיר (Dahir) לטובת היהודים, שהושגה על־ידי סיר משה מונטיפיורי, שימשה עילה לפרעות, שחוללו חוגים מבין אזרחי־חוץ שבעיר (1864). השלטונות, שנענשו על כך על־ידי השולטן של דמנאת, לא שינו את טעמם וגרמו פרעות חדשות בשנים 1884 ו־1891. אז החליט הסולטן להקים מלאח (1893). הוא בנה, על חשבונו, בתים טובים וכן חמישה בתי־כנסת והקיפם בחומת מגן. בפעם הראשונה הופרדו יהודי דמנאת מעמיתיהם המוסלמים. עם מותו של הסולטן פרצו מחדש מהומות. שני יהודים נרצחו ובנות צעירות נחטפו. רעב ומחסור של שנת 1944 גרמו, שכמעט מחצית האוכלוסיה היהודית עזבו את העיר. בשנת 1949 לא נמצאו בעיר אלא 1,852 יהודים. עתה נמצאים רובם בישראל.

דרעה – DRAA

זהו שמו של איזור עצום, המשתרע בעמק הנהר בעל אותו שם בדרום־מזרח של גבולה הדרומי של מארוקו. במקום שנהר גדול זה פורץ לו דרך צפונית־ מזרחית מצויה שורה של נאות עשירות מאוד ומיושבות ביותר. כאן חיו יהודים רבים. לפי המסורת נתקיימו כאן יישובים של יהודים כבר בימי קדם. אך בוודאות אנו יודעים, שנמצאו כאן יהודים במאה התשיעית. הם היו סוחריה היחידים של הארץ, השולטים על התחבורה הטראנס־סאהארית, בידם היה הסחר באבקת־זהב, שהיו מייבאים אותה מחופי ניגריה וסניגאל, וממנו בא להם עושרם. בתקופה החדשה היו הם הבעלים היחידים של שיירות גמלים, שעשו דרכם עד תאמבוקטו. עד לפני כעשרים שנה היו בידיהם רוב מטעי־התמרים החשובים ועשירי־היבולים. יהודי הנאות של דרעה (אסא, אקא, תאתא, פום־זגואיד, מהאמיד, תאגוניט, אמזרו וזאגורה – אם נפרט רק את השמות החשובים ביותר) היו אנשים חזקים שהיו מגינים על עצמם עם נשק ביד. ההיסטוריה מספרת על מלחמותיהם עם שבטים ערביים וברבריים. במשך הזמן נתמעט מספרם, ולאחר שנת 1850 גם נחלש כוחם. מעתה היתה כל משפחה יהודית נאלצת למצוא לה מגן מוסלמי (Sid), וכתמורה היו בני־המשפחה מבצעים בשביל ‘אדונם’ מיני עבודות קשות ומגישים לו מתנות לעת־חגים. עם זאת שמרו משפחות בודדות על עצמאותן זמן רב. בשנת 1880 לערך חיו בשמונים כפרי דרעה 1,172 משפחות ולהם כ־200 בתי־כנסת. אוכלוסיה זו, שקרנה הלך וירד, נתמעטה יותר ויותר עד שנעלמה כליל. המעטים ששרדו חיים היום בישראל.

זארזיס – ZARZIS

במרחק 65 ק"מ צפונית־מזרחית ממדנין, יושבת כמעט בתוך אי. זהו מרכז קטן, שהיה ידוע כבר במאה הי"ב, על חוף ים התיכון בסביבה של מטעי דקלים ועצי־זית, שמהם בא עושרם של תושביו. במרחק של 6 ק"מ מזארזיס של היום מצויים חורבותיה של ג’רג’יס (ג’רבה) העתיקה. היהודים התיישבו בסביבה זו בימים הקדומים ביותר, ואם כי התערבו ביהודים מבפנים הארץ ומג’רבה, בעיצומו של דבר שמרו תמיד על אופיים המיוחד. רובם בעלי־מלאכה מצוינים, העוסקים גם בחקלאות. רק לעתים רחוקות עסקו יהודי זארזיס במסחר. בשנת 1946 חיו כאן 200–300 משפחות יהודיות, שהתקשו לנטוש את אדמתם, עליה ישבו במשך דורות רבים.

מאזאגאן – MAZAGAN

בערבית ג’דידה. זוהי אחת מהערים, שנתקיימו כבר בימי־הביניים על חוף האוקינוס האטלאנטי. יהודים ישבו כאן, כנראה, מלפני המאה הט"ו, שכן ידוע, שיהודי בשם חואו דה מאזאגאן (Jao de Mazaguao) חי במאה הט"ו בליסאבון והיה רופאו של מלך פורטוגאל. במאה הט"ו, עם כיבוש העיר בידי הפורטוגיזים, השיגה הקהילה היהודית במאזאגאן זכויות מיוחדות, אך בשלהי המאה גירשה האינקביזיציה את היהודים מכאן. העיר היתה ללא יהודים עד לשנת 1769, כאשר נכבשה חזרה על־ידי המוסלמים. אך רק לאחר 1850 נתגבשה הקהילה, ומעתה התחיל שיגשוגה שנמשך כמה מאות שנים. משפחות רבות עסקו במסחר עם אירופה, בייחוד עם קאדיס שבספרד. מעולם לא היה מלאח במאזאגאן. היהודים ישבו מרוכזים מסביב לעשרים בתי־הכנסת והיה להם אירגון קהילתי מבוסס יפה. בראשית המאה העשרים היו כאן 5,000 יהודים ולמעלה מזה, שמספרם ירד עד 3,596 בשנת 1954. רוב רובם של יהודי מאזאגאן עלו לישראל ולא נשתיירו בעיר אלא מתי־מספר.

מאראכש - MARRAKECH

נוסדה בשנת 1062 ועלתה מיד לדרגה של בירה לממלכה עצומה, שנשתרעה מאלג’יריה עד אגאדיר ומסנגאל עד קאסטיליה, ישבו שם יהודים, אך ליהודי אטלאס אסור היה לבוא לכאן באיום של עונש־מוות. כאשר כבשו האלמוהדים את העיר, השמידו את כל היהודים שנמצאו במקום ולא השאירו מהם שריד ופליט (1147). בימי שלטונו של מושל סובלני יותר נתארגנה מחדש קהילה יהודית (1227 לערך). אך שוב היתה בה יד המורדים שכבשו את המקום (1232) ורצחו את כל תושבי המקום – היהודים והנוצרים. מאז נשתרר שקט עד לראשית המאה הט"ז. מתוך תעודות רבות מן הימים ההם מסתבר, כי היו כאן שתי קהילות נפרדות של יהודים, שבאו מספרד ומפורטוגל. מספר הנפשות הגיע לכדי 15,000 לערך. היה זה המרכז הגדול ביותר של יהודים גולי ספרד באפריקה הצפונית, וכן המרכז החשוב ביותר לאנוסים החוזרים ליהדות, שנמלטו מידי האינקביזיציה. בראש הקהילה עמד אברהם קאבסי. גם יועצו הרפואי של הסולטן היה יהודי. לאחר 1550 הגיעו היהודים למעמד כלכלי מכובד, הם שהיו הבאנקאים של הממלכה, סוחריה הגדולים, רוב־רובם של יצרני השעווה והסוכר. גם תעשיית הנשק היתה כולה בידי יהודים תושבי מאראכש. בשנת 1557 הקים הסולטן רובע מיוחד ליהודים, והוא המלאח של היום. כאן היה גם מקום מושבן של השגרירויות של המדינות הנוצריות. מאראכש, עם היותה עיר קטנה, נתפרסמה בשל קשריה עם האירופאים. גם ביהדות של מארוקו היה לה מעמד נכבד. כאן היה מקום מושבם של ממלא כהונת ‘הנגיד’ ליהודי הממלכה כולה. מפורסמים ביותר ביניהם היו אברהם בן יאיש ומשה פאלאש. היו בה למעלה משלושים בתי־כנסת. מצב זה נמשך עד לשנת 1650 לערך. לאחר־מכן באה תקופת שפל שנמשכה עד שנת 1754 שאז הגיעה שוב מאראכש למעמדה כבירה. באותו זמן היו היהודים מעלים לסולטן את המס הגבוה ביותר: 500 דוקאטים לשנה. הישיבה הישנה של מאראכש השיגה שוב את רמתה בראשות מורי־ההוראה כאברהם אזולאי, רבי יצחק דה לויה ור' אברהם בנבנישתי, ישיבה זו עלתה במשך הזמן למעלת סמכות רוחנית לכל קהילות אירופה המזרחית בראשותו של כהן דה לארם, שקבע מושבו באמסטרדאם. צרכיו הכספיים של הסולטן היפנו את רוב רובם של היהודים אל הנמל, ואילו למלאח חדרו יהודים מדרומו של האטלאס. במחציתה השנייה של המאה האחרונה היה המלאח של מאראכש ירוד ועני ביותר. בשל העוני והמחסור רבו המחלות ופשו מגיפות, שעשו שמות באוכלוסיה. בשנת 1905 היו במאראכש יותר מ־14,000 יהודים ובשנת 1950 היתה הקהילה בת 20,000 נפש. עם העלייה לישראל לא נשארו כאן אלא מתי־מספר יהודים.

מדנין – MEDENIN

היא במרחק 80 ק"מ דרומית־מזרחית מגאבס. המקום קיים רק כחמישים שנה, ומשמש כמרכז לאיזור מידברי נרחב, המתמשך מטריפוליטאניה במזרח ועד סאהארה בדרום. זהו המקום־שוק חשוב, שהיהודים היו מוכרים כאן את סחורותיהם ומוצרי מלאכתם. הקהילה היהודית נתלכדה מיהודים שבאו לכאן מתחומי סאהארה ומיישובי אפריקה הצפונית הוותיקים. בשנת 1946 היתה הקהילה בת 828 נפשות והיא נצטמצמה והלכה והגיעה בשנת 1954 כדי 460, בשנת 1956, ל־379, ובשנת 1966 ל־250 נפש.

מוגאדור – MOGADOR

בערבית סאוירה (As־Saouira) נוסדה בשנת 1760 מול אי קטן שרק בזמן האחרון נתגלו שם שרידים של יישוב פניקי עתיק. מוגאדור, ששמה הוא גלגול של השם אמגדול (Amgedoul), היתה בימי־הביניים אחד הנמלים של סוס (Souss). יש סימוכין לכך, כי במאה הט"ז נמצאו כאן יהודים, יצואנים וספּקי אניות המפליגות לאירופה. היהודים, שנשתיירו כאן לאחר שהפורטוגיזים עזבוהו בשנת 1541, הקימו להם מבצר בשם קאסטילו ריאל (Castello Real). מאז ייסודה של מוגאדור הנוכחית (1760) היו בסביבתה כפרים יהודים. לפי פקודת השלטונות התרכז תמיד כל סחר־החוץ של מארוקו במוגאדור, והנמל הפך על־ידי כך לראשון ולחשוב ביותר בממלכה כולה. כן ניתנה הוראה לעשר משפחות יהודיות ראשיות במארוקו, שיבחרו להם אחד מהם כנציגם. מסביב לגרעין זה נוצרה הקהילה היהודית של מוגאדור, שהיתה במשך כמאה־וארבעים שנה הקהילה העשירה והתרבותית ביותר במארוקו. בקהילה נתקיימו שני מעמדות נפרדים: בני המעמד הראשון גרו, בהרשאת הסולטן, בשכונות המכובדות והמפוארות ביותר, מקום מושבם של השלטונות ושל הקונסולים (יצוין, שרוב הקונסולים מבני־ישראל היו); ואילו בני המעמד השני התגוררו תחילה בשכנות עם המוסלמים בתוך ‘מדינה’; בשנת 1807 קבע להם המושל איזור־מגורים נפרד בצפונה של העיר, הוא המלאח של היום. עם התארגנות הקהילה היו לה בית־חולים משלה, בתי־ספר רבים ששפת הוראתם היתה בתחילה אנגלית (גם שפת הדיבור של הדור כולו היתה אנגלית עד לשנת 1905). לבתי־הספר הצרפתיים של כי"ח לא נמשכו מעולם אלא ילדי המלאח, שהיהודים העשירים דאגו להשכלתם ואף להזנתם, להלבשתם וכיו"ב. רוב־רובם של הילדים הללו היו לאחר שנים לרופאים ועורכי־דין ידועים. יהודי מוגאדור חיו תמיד בתנאים של שלום ועושר. רבים נמנו עם המשפחות, שהיגרו במרוצת הזמן ללונדון והיו שם לנציגיה המכובדים של היהדות הספרדית בעולם. בתקופת הפרוטקטוראט הצרפתי נשתנו פני הקהילה. את מקום המשפחות הוותיקות תפסו על־הרוב יהודים שבאו מערים אחרות, ומוגאדור קיפחה את מעמדה החשוב מבחינה איכותית וכמותית. במשך יותר ממאה שנים היתה מוגאדור העיר היחידה במארוקו, שלמעלה ממחצית תושביה היו יהודים. כ־12,000 יהודים ישבו כאן במשך רוב שנותיה של המאה הי"ט; אך בשנת 1950 חיו כאן לא יותר מ־5,460 יהודים בתוך אוכלוסיה כללית של 23,000 נפש. חשיבותה של הקהילה ירדה עוד יותר כשרוב־רובם של אזרחיה עלו לישראל.

מכנאס – MEKNES

אחת משלוש ערי המלוכה המארוקאנית והמעצמה הברברית (במאה העשירית). בתקופה בין 1394 עד 1465 היה כאן מושבו של בית־הדין הרבני הגדול ושל ה’נגיד’ – ראשם המדיני של יהודי מחוז פאס. קבוצת משפחות מבין גולי ספרד מצאה כאן מקלט (1492). בשנים 1672–1757 עלתה העיר לדרגת בירה של מארוקו, הקהילה נתפתחה והיהודים חיו בתוך היישוב המוסלמי, עד שציוום הסולטן (1682) להקים לעצמם איזור מגורים נפרד. השולטן מוליי יאזיד הוציא להורג אישים יהודים רבים שהגיעו בימי הסולטן שקדם לו למשרות רמות, לרבות של שרים. בדרך כלל, חיה הקהילה בתנאים של שקט – להוציא שנות הבצורת, שאז סבלו כמו שאר התושבים. היו להם כט"ו בתי־כנסת מסודרים יפה, וישיבותיה של מכנאס קנו להן שם בגלל גדולי־תורה שעמדו בראשן. במאה הי"ט חיו במכנאס כ־8,000 יהודים. בשנת 1947 היה מספר הנפשות 13,670. הוקמה מלאח חדשה. בשנת 1954 חיו כאן 12,500 יהודים, מהם נשתיירו 1,000 בלבד.

סאלי – SALÉ

ערבית סלה (Sla), ממוקמת ממול לראבאט, בחלקו של תחום היישוב הפיניקי העתיק סאלא, שהפך עם הזמן לעיר קרטאגנית ואחר לעיר רומאנית. כאן נתגלה קברו של יהודי הלניסטי מן המאה הראשונה לפני ספירת הנוצרים. אגדה מספרת, שהיו מגיעות לכאן אוניותיו של שלמה המלך לקנות זהב. מכל מקום אין ספק, שזוהי נקודת־יישוב של הגולה היהודית מהעתיקות ביותר. היישוב היהודי בסאלי לא נפסק, כפי הנראה, מעולם. במאה הי"ב נרדפו היהודים על־ידי האלמוהדים. החל מהמאה הט"ו היתה סאלי מן המקומות המועדפים על־ידי גולי ספרד, הנמל, במשך זמן רב החשוב בנמלי מארוקו, שימש גם בסיס לשודדי־ים במלחמתם באוניות הנוצריות, ובייחוד של הספרדים. הקהילה בסאלי היתה בין המאורגנות ביותר במארוקו, ועמדה בקשרים הדוקים עם הקהילות שבאירופה המזרחית. בסוף המאה הי"ח עמדו בראשה אישים מפורסמים. במשך המאות הי"ט והעשרים אבד לסאלי מעמדה זה; אך לא חדלה מלהיות מרכז יהודי, בייחוד ליהדות החרדית. בכוונה לשמור על נוסח־חיים חרדי יסדו אנשי סאלי את השכונה היהודית המיוחדת (1807) – המלאח, הקיים גם היום. היחסים בין היהודים והמוסלמים היו תקינים, פחות או יותר. הקהילה היתה בשעתה בת 6,000 נפש; אך בראשית המאה העשרים לא היו כאן אלא 3,000 נפש. רוב יהודי סאלי יושבים כיום בישראל.

ספאקס – SFAX

עיר ונמל של תוניסיה, שנוסדה במאה הרביעית על־ידי הערבים במקום שהיתה בו לפנים עיר רומאית. אין עדויות על מציאות יהודים שם אלא במאה הי"א, והחל משנת 1500 שוב אין נשמע דבר על הקהילה בספאקס. רק במאה הי"ח העתיקו כמה משפחות מג’רבה את מושבם לספאקס. בשנת 1870, לערך, חיו כאן 500 משפחות יהודיות, שמספרם גדל בהדרגה משבאו לכאן יהודים מאיטליה. מצבם של היהודים היה בימים ההם מצוין וסחר־החליפין שלהם עם תוניס, מאלטה ואיטליה היה מפותח מאוד. ראש הקהילה היה, אוטומאטית, גובה־המיסים מטעם הממשלה. בשנת 1910 חיו בקהילת ספאקס 5,000 נפש; בשנת 1946 – 4,200; בשנת 1954, לערך, היה מספרם 3,160; בשנת 1966 לא נשתיירו כאן אלא 150–200 משפחות.

פאס – FES

אחת הערים המפורסמות של האיסלם, נוסדה בשלהי המאה השמינית. בראשית המאה התשיעית (805) התיישבו כאן יהודים רבים, עסקו במסחר ששלוחותיו הגיעו מצד אחד לאירופה ומן הצד השני מזרחה עד להודו. עקב הצלחתם הכלכלית הרבה של יהודי פאס נתאפשרה התפתחות חוג אינטלקטואלים שדחק את רגלי קיירואן ונתן ליהדות אישים בעלי־שם כמו דונש בן־לברט, יהודה אבן־חיוג' ויצחק בן־יעקב אלפסי (הרי"ף). באורח יוצא־מן־הכלל לא נהרסה המדרשה הרבנית של פאס על־ידי האלמוהדים. הרמב"ם ישב בפאס עם משפחתו ובעיר זו כתב את חיבוריו הראשונים. בשנת 1165 החלו נגישות שגרמו לירידתה של הקהילה. בשלהי המאה הי"ג ובמשך המאה הי"ד נתחזקה הקהילה מחדש, מעמדה נשתפר ואישיה הגיעו למעמדות חשובים, בתוכם משפחת באנו־ואקאסא, שממנה יצאו שרים לממלכת מארוקו. שוב היו כאן אסטרונומים, מאתימאטיקאים ופילוסופים כמו יהודה בן ניסים איבן־מלכה. אך משגברה הקנאות המוסלמית במאה הט"ו היקצה השולטן ליהודים איזור־מגורים נפרד (1438) – הראשון במארוקו וזמן רב היחידי. השכונה הנפרדת נקבעה ב’פאס החדשה' וקיבלה את השם ‘מלאח’, שם שנתאזרח במהרה ברוב אזורי מארוקו, שישבו בהם יהודים. מלכה האחרון של השושלת הזמין את אחד מבני הקהילה, הציע לו לקבל את הנהלת ענייני המדינה ומינה אותו לראש ממשלתו. המהומות החברתיות והשערוריות שנתעוררו כתגובה על מעמדם הפוליטי של היהודים הביאו למרד אלים, שבו נרצחו המלך האחרון ועוזרו היהודי. זה היה אות להתפרצות אל תוך המלאח ולטבח כללי ביהודים. הקהילה היהודית לא יכלה להתאושש מן האסון הזה עד אשר באו מגולי ספרד בשנת 1492. בין הבאים היו אנשי כל המעמדות, מלומדים רבים וגם פשוטי־עם. מעתה היתה הקהילה מחולקת לשתי חטיבות: מכאן תושביה הוותיקים, ומכאן ה’קאסטיליאנוס', שחיברו להם ‘תקנות’ והתארגנו לפי נוסח ‘אלחאמה’ (אלחאמה=אלחאמות=קהילות) של ספרד ופורטוגל. בימים ההם הגיע מספר היהודים בפאס לכדי 10,000 נפש. למעלה ממחצית המאה (1500–1550) היתה פאס מרכזה של יהדות אפריקה הצפונית. מנהיגיה זכו להערכה רבה. היו ביניהם ששימשו בתפקיד של ‘נגיד’ ובו בזמן כיהנו כשרי־חוץ בממשלת מארוקו, ניהלו ועמדו בקשרי משא־ומתן עדינים עם חצרות הממלכות של אירופה. מעמדם זה של האישים היהודים איפשר להם להעביר אנוסים רבים מחצי־האי האיברי למארוקו, שכאן חזרו לחיק היהדות. חשיבותה החברתית והפוליטית של פאס ירדה בהדרגה באורח ניכר החל משנת 1550. העיר חדלה לשמש כבירה, שהועתקה תחילה למאראכש ולמכנאס ולאחר־מכן לראבאט. שמה הנכבד של הקהילה לא נשמר לה אלא בזכות עברה, תוך־כדי כך השתנה גם ההרכב הכלכלי־הסוציאלי של היישוב היהודי. רוב היהודים עסקו במלאכות והסתפקו במילוי תפקידים מישניים בתוך סביבתם הכללית. אף־על־פי־כן המשיכו לשמור על מסורתם הישנה ועל יחסם לתרבות וכיבוד תורה. בזכות כמה אישים רבניים בעל־שם־וסמכות שימש בית המשפט היהודי בפאס במאות י"ז וי"ח כבית־דין לעירעורים בשביל כל יהודי מארוקו, שנהנו מאוטונומיה מוחלטת בהנהלת ענייני הקהילות שלהם ומבחינת מעמדם האישי. רק בזכות כמה עשרות משפחות נכבדות נשתמרה לה לפאס יוקרתה במשך כאלפיים שנה, ופירסומה ויוקרתה איפשרו לה התחדשות מתמדת של קהילתה וגידולה. במאות האחרונות נע מספר הנפשות בקהילת פאס בין 6,000 ל־15,000.

קאזאבלאנקה – CASABLANCA

בערבית דאר־אל־באידה (דאר־אל־ביידה). בימי הביניים היה שמה אנפה Anfa וחיו בה גם יהודים. אך העיר נהרסה כליל בידי הפורטוגיזים במאה הט"ו. עד לראשיתה של המאה הי"ט כמעט לא היתה מיושבת. בשנים 1830, לערך, החליט הסולטן של מארוקו להחיותה. אז נתארגנה גם קהילה יהודית קטנה, אך זו הושמדה כליל במגפת החולירה, שהשתוללה כאן בשנת 1878. האנגלים והגרמנים מהאמבורג יסדו כאן סוכנויות־מסחר והללו משכו לעיר יהודים מראבאט, מתיטואן, מתנג’ה ומגיבראלטאר. וכך עלה מספר היהודים והגיע בשנת 1893 ל־4,500 נפש. בשנת 1907 הותקפה העיר לפתע על־ידי שבטים ערביים מן הסביבה, והיהודים, יחד עם התושבים האחרים, סבלו מנגישותיהם. עם הקמת ה’פרוטקטוראט' החליטה צרפת להפוך את קאזאבלאנקה לעיר נמל ולמרכז כלכלי. אלפי יהודים החלו באים לכאן מכל פינות מארוקו, אלג’יריה, תוניסיה ומאירופה. העיר גדלה והלכה והיא כיום בעלת אוכלוסיה של חצי־מיליון נפש ולמעלה מזה. בתוך האוכלוסיה היהודית נתקיימו שכבות סוציאליות־כלכליות אחדות: בני דלת־העם חיו בשכונה עלובה של העיר העתיקה; האמידים יותר השתכנו כמעט בכל אזורי העיר בתוך בתים נאים ונוחים; והחוגים העשירים בנו מיבנים מפוארים ברובעים המיוחסים; מספר היהודים במקצועות חופשיים, עורכי־דין, רופאים, מורים וכיו"ב – היה באופן פרופורציונאלי גדול ביותר. בשנות השלושים של המאה שלנו הגיעה האוכלוסיה היהודית כדי 60,000–80,000 נפש. קמעה־קמעה עלו היהודים, בייחוד בני השכבה הענייה, לישראל, את מקומם תפסו יהודים שבאו מן הכפרים, מההרים וממרכזים שבפנים הארץ, אך גם אלה נחפזו לעלות לישראל. תנועת־העלייה נמשכה שנים אחדות. עם זאת גם היום זוהי הקהילה הגדולה ביותר באפריקה הצפונית.

קונסטאנטין – CONSTANTINE

את שמה נתן לה הקיסר קונסטאנטין. שמה הקודם היה אואיאה (Oea). על מציאות יישוב יהודי בעיר קדומה זו מעיד בית־העלמין העתיק והאופייני, שנחשף בראשית המאה הנוכחית. בימי השלטון הערבי בימי־הביניים היתה קונסטאנטין מרכז מסחרי ורוחני, שתושביה הוותיקים תפסו בו מקום נכבד. נשיא הקהילה עמד בראש מעמד אבירים־לוחמים, שהחזיקו מעמד באיזור עד שנת 1870. מספר היהודים בקונסטאנטין היה רב והם חיו בתוך תוכו של היישוב המוסלמי, עד שבשנת 1820 הוקצה להם רובע מיוחד. בשנים שלאחר כך עזבו יהודים רבים את קונסטאנטין ואת מקומם תפסו הבאים מן הצפון. קהילה חדשה זו לא הגיעה אלא ל־3,500 נפש, לערך. אך במשך פחות ממאה שנה הגיע מספרם ל־12,000. בשנת 1930 היו בה 13,500 נפש, וזה היה מספרם גם בשנת 1954.

קיירואן – KAYRUAN

נמצאת במרחק 162 ק"מ דרומית מן העיר תוניס, נוסדה בשנת 670 על־ידי כובשיה הראשונים של אפריקה. למעלה משלוש מאות ומחצה היתה העיר בירתה ומרכזה הרוחני והכלכלי של ארץ עצומה – איזורה המזרחי רחב־הידיים של אפריקה הצפונית, שהשתרע מאלג’יריה ועד לגבולה של מצרים, בשלהי המאה השביעית, לערך, נוסדה כאן, במצוות הכליף עבד־אל־מליק, מושבה חשובה של קופּטים ויהודים מן המזרח. עד לשנת 1057, שאז הושמדה העיר ע"י שבטים בדווים שעלו ממצרים, נהנתה קיירואן משם שהלך לפניה כמעט בכל העולם היהודי. לבלובה המיוחד של קהילה יהודית זו, מעמדה, אירגונה החברתי, חייה הדתיים־הרוחניים, הגיעו לשיאם בתקופה שבין המאה התשיעית והאחת־עשרה. בימים ההם ישבו כאן מלומדים, פילוסופים, למדנים, תיאולוגים, משוררים יהודים, לרבות גדול הרופאים של הימים ההם ואחד מאבות הרפואה המודרנית – יצחק ישראלי ותלמידו האסטרונום דונאש בן תמיש. במאה השמינית תמו בה חיי הרוח והתורה של היהודים והיא הפכה לעיר קדושה לאיסלם. מעתה אסור היה ללא־מוסלמים לגור כאן. בשנת 1827 נתגלו שלושה יהודים במקום. הללו נאסרו ונשרפו חיים. עם הכיבוש הצרפתי (1881) הוקמה מחדש קהילה קטנה. מספר נפשותיה היה 168 בשנת 1946, והוא ירד ל־82 נפש בשנת 1956.

ראבאט – RABAT

נוסדה במאה הי"ב על־ידי האלמוהאדים מול העיר סאלי (Salé). מתוך תעודות עתיקות מסתבר שהיה יישוב יהודי בסביבה, אך אין מקור שיוכיח קיום יהודים בראבאט עצמה קודם שהגיעו לכאן גולי ספרד בשנת 1492. בימים ההם הפכה ראבאט לאחד הנמלים החשובים להורדת הגולים ליבשה. הבאים נתאזרחו כאן על אף שנתקבלו ברוח לא טובה על־ידי הגינואיים, שעד כה היה המסחר כולו בידם. שמה של ראבאט היה גם סאלי־החדשה, להבדיל בינה לבין העיר העתיקה סאלי, – סאלי־הישנה. בין שתי הערים נמשכו ניגודים. בראבאט הסתדרו היחסים בין היהודים למוסלמים מאנדאלוזיה, שבאו זמן קצר אחריהם, בכי טוב. הקהילה היהודית היתה מורכבת, בעיקרה, מסוחרים עשירים. קשריהם המסחריים, הרוחניים והמשפחתיים עם היהודים שבקהילות האמבורג, אמסטרדאם ולונדון היו תכופים והדוקים. רוב רובם של יהודי ראבאט היו לבושים לפי נוסח פלאמאנדיה; שפתם היתה קאסטילית. נוסח זה היה אופייני גם ליהודים שבנמליה האחרים של מארוקו כגון תיטואן, סאפי ואגאדיר. הללו היו בעלי רמה תרבותית ונוסח־חיים מעודן. יהודי ראבאט שמרו על נוסח־חיים דתי והיו בתוכם מלומדים. ר' אליעזר דה אווילה (R. Eliezer de Avila), אחד מן הדמויות הדגולות של היהדות הספרדית שבמזרח ובעל סמכות רבנית מוכרת, נולד בראבאט ומת כאן באמצע המאה הי"ח. בשנת 1790 סבלה הקהילה מנגישות קשות ובשנת 1807 חויבו היהודים להתרכז בשכונה נפרדת – המלאח הנוכחי. בשל הנגישות והגזירות עזבו משפחות רבות את העיר. חשיבותה הפוליטית והכלכלית של ראבאט ירדה באורח ניכר בייחוד עם ייסודה של מוגאדור בשנת 1760. משפחות יהודיות רבות התיישבו שם. משעלתה ראבאט למעמד של בירה פוליטית (1912) נמשכו שוב יהודים ממקומות אחרים ונצטרפו אל המעטים שנשתיירו כאן מקודם. מספר הנפשות, שהיה 6,000, עלה עד 20,000. ראבאט וקאזאבלאנקה הן שתי הערים, שבהן מרוכזים היום יהודי מארוקו.

תאהאלה – TAHALA

הוא כפר באנטי־אטלאס שבאיזור הנפלא של תאפראאוט (Tafraout) או אמלן (Ammeln). יש סברה, שתושבי האיזור רובם יהודים שנאלצו בשעתו, בכוח החרב, להתאסלם; ואילו הבלתי־נכנעים רוכזו בתאהאלה בשנת 1510 לערך. מאז חיו היהודים במעין סימביוזה מלאה עם הברברים, רובם היו צורפים וסוחרים זעירים. הם נבדלים לא בלבד מהברברים, אלא גם מבני־דתם האחרים. קומתם נמוכה ועורם לבן ביותר. נשותיהם הן יפות־מראה, שערותיהן בצבע ערמוני או אדום. הם מדברים ערבית (לא ברברית) מיוחדת משלהם, אך הם קוראים וכותבים עברית עתיקה. על אף היותם עניים, לא סבלו, בדרך כלל, ממחסור. בראשית המאה הנוכחית חיו בכפר תאהאלה 180 יהודים. בשנת 1942 הגיע מספרם ל־200 נפש ומספר זה לא השתנה באופן ניכר במשך עשר שנים ומעלה – אם־כי באופן מתמיד היו יוצאים מהם אל הערים. בשנת 1954 ירד מספרם עד 178, שכולם בחרו בדרך העלייה לישראל.

תאזרט – TAZERT

הוא מרכז מסחרי קטן במרחק קילומטרים אחדים מסידי־רחל (Sidi-Rahal) בתוך ההרים מזרחה ממאראכש. מרכז זה הוא כמעט כולו יהודי. בראשית המאה ה־20 היה מורכב משתי חטיבות ובהן שמונה־עשרה משפחות. בשנת 1954 ישבו כאן 180 יהודים ולהם תשעה בתי־כנסת; בחשוב שבהם היו שמורים כ־800 חיבורים עבריים – על־הרוב בכתב־יד. יהודי תאזרט עסקו במסחר זעיר. העניים יותר עסקו במלאכה. בקרבת הכפר נמצא בית־עלמין עתיק מאוד ובו קבר של אחד ‘קדוש’, שפוקדים אותו עולי־רגל רבים (גם מוסלמים), הבאים לכאן מרחבי מארוקו. לאחר 1955 בא קיצו של היישוב היהודי כאן. רוב רובם של יהודי תאזרט עלו לישראל.

תאטאון – TATAHOUINE

הנקראת גם פום־תאטאון (Foum-Ttahouine), משמשת תחנת־מעבר לשיירות הבאות מגאדאמה (Ghadamѐs) ומסודן המזרחית. בנאָה זו מצויים שטחי־מטע נרחבים, שמגדלים בהם טאבאק מן הסוג המעולה וכן פירות מעודנים. יהודי תאטאון מוצאם מקסורס, ששם התיישבו בימים קדומים ויש עדויות היסטוריות לכך שהם תרמו רבות לשיגשוגה של העיר. קדיחת בארות ושיטת השקאה הן פרי יוזמתם וכספם של יהודי קירנייקה במאה השנייה ושל תוניסיה הנוכחית. במאה החמישית נמצא חלק־הארי של סחר־המעבר מסאהארה בידי היהודים במשך זמן רב, עד שקופח מעמדם זה של יהודי קסורס במאה הט"ז עם התעוררות רוח הקנאות על־ידי כיתות מוסלמיות מבין תושבי הערים. מעתה לא היה להם ליהודים אלא תפקיד מישני של מתווכים; כמו־כן שלחו ידם במלאכות ובמיוחד בצורפות ובתעשיית תכשיטים, תכשיטיהם היו מפורסמים בדרום כולו. בשנת 1940, לערך, חיו בתאטאון כ־700 יהודים; בשנת 1954 נמצאו כאן 395 נפש בלבד. בשנת 1966 היתה זו קהילה זעירה של 60 משפחות.

תאנג’ה – TANGER

בערבית תאנג’ה – Tandja היא תינג’יס – Tingis העתיקה, שכבר ישבו בה יהודים. קהילה זו, העתיקה שבקהילות הגולה, לא פסקה מעולם. היא היתה ידועה לרומאים ואחר־כך לוויזיגוטים הקנאים. עם הכיבוש הערבי הראשון באו בעקבותיו יהודים מכל האיזור הסמוך לספרד. בימי־הביניים היו רובם סוחרים ובעלי־אוניות. בשנים 1541–1741 טופחה הקהילה על־ידי הפורטוגיזים, שגם הביאו קבוצות יהודים ממושבותיהם בא’זור ובסאפי של מארוקו. אך לאחר זמן גורשו הללו ‘רשמית’ בפקודת האינקביזיציה. משכבשו האנגלים את העיר שוקמה הקהילה, ומספר יהודיה היה 51. אולם היו בה אנוסים רבים והללו היו פעילים ועשירים מאוד. משנסוגו האנגלים מתאנג’ה בשנת 1684 היגרו יהודים רבים והתיישבו באמסטרדאם, בהאמבורג ובלונדון. תחתם באו אחרים עם המוסלמים ובודדים ביניהם עלו בשלב הסוציאלי. אחד מהם, בנאמור (Benamor), הגיע לגינואה כשגרירו של השליט מולאי אסמאעיל. אך מצבה של הקהילה בכללותה היה בכי־רע. רוב היהודים היו עניים, רובם בעלי־מלאכה ותגרנים. בראשית המאה הי"ט השתכנו כמה משפחות בסמוך לנציגויות של אומות אירופיות, שעשו את העיר למקום מושבם. בשנת 1844 הפגיזו הצרפתים את תאנג’ה. בדרך נס לא היו קרבנות בין היהודים. לזכר מאורע זה הנהיגו היהודים ‘פורים של הפגזה’ (Purim de los Bombas). מאז שנת 1080 היתה תאנג’ה למרכז פינאנסי. חלוצי הפעילות בתחום זה היו כעשרים משפחות יהודיות, שהביאו לשיגשוגה של העיר. כן חיו כאן אישים שגילו פעילות ציבורית ענפה, נתארגנה ‘ג’ונטה’ (Junta), מוסד להגנה על יהודי מארוקו הצפונית כולה. בשנת 1912 היתה תאנג’ה לעיר בינלאומית. את מעמדה זה קיפחה עם עצמאותה של מארוקו. בשנת 1954 היתה האוכלוסיה היהודית בת 15,000 נפש.

תוניס – TUNIS

בירתה של תוניסיה היא עיר עתיקת־יומין, והיא יושבת סמוך למקום שבו בנויה היתה העיר העתיקה קארטאגו הידועה. מתוך מיסמכים ותגליות ארכיאולוגיות ואפיגראפיות מסתבר, כי בקארטאגו היתה מצויה קהילה יהודית מבוססת. עם הכיבוש הערבי תפסה תוניס את מקומה של קארטאגו, שנהרסה בשנת 647. לפני המאה העשירית חיו יהודים רק באחד מפרבריה של תוניס, ששמה היה מלאסין (Melassine). מסופר, כי משפטן מוסלמי יסד כאן ‘חארה’ (שכונה יהודית), שכינוה בשם ‘אל יאהוד’. שכונה זו נכללה עם הזמן בתוך לבה של העיר, ששם הוקם בית־הכנסת הגדול. עם כיבוש תוניסיה על־ידי האלמאהדים העמידו הללו בפני היהודים והנוצרים את הברירה – להתאסלם או למות (1159). חומרת הגזירה לא ארכה זמן רב; היהודים הורשו לקיים את דתם, אך חויבו לשאת סימן־היכר מיוחד. רק משבאו לכאן יהודים נוספים, שנפלטו מהרדיפות בספרד (1391), נתרוממו יהודי תוניס משפלם המוסרי והרוחני. לאחר 1492 כתב כאן האסטרונום אברהם זכות את חיבורו המפורסם ‘ספר היוחסין’; משה אלשכר חי כאן זמן רב. בשנת 1535 כבש קארלוס החמישי (Charlos-quint) את תוניס ובהשפעתו פרץ פוגרום, שבו ניספו 70,000 יהודים, ואלה שנשארו בחיים נמכרו לעבדות. את מלאכת השמד של הקהילה השלימו אחר־כך התורקים, שבאו מאלג’יריה (1756). במאה השמונה־עשרה נתקיימו בתוניס שתי קהילות נפרדות לחלוטין – זו של הליבורנזים וזו של התושבים הוותיקים. הללו נתאחדו רק לאחר חמישים שנה. יהודי תוניסיה בני שתי הקהילות מילאו תפקיד נכבד בדיפלומאטיה ובכלכלה של הממלכה. בני העילית שלה היו ציונים נלהבים. בימי הכיבוש הנאצי היה מצב היהודים בכל רע, כל הנוער היהודי רוכז במחנות־עבודה, ששם קיימו מחתרת פעילה. יהודי תוניס רבים הוגלו ועונו למוות. בשנת 1946 היתה האוכלוסיה היהודית של תוניס בת 34,913 נפש; בשנת 1954 – 32,000. מאז נצטמצם מספרם בהרבה. רבים עלו לישראל.

תיטואן – TETUAN

בצפון־מזרחה של מארוקו במרחק קילומטרים אחדים מחוף הים התיכון. העיר הוקמה על־ידי משפחות רבות של יהודים ומוסלמים, גולי ספרד ופורטוגל, קרבנות הגירושים מן השנים 1492–1496. תמיד היתה כאן הקאסטיליאנית שפת־דיבורם של רבים. יהודי תיטואן עמדו בקשרים מתמידים עם עמיתיהם באירופה. פעילותם המסחרית היתה רבה. במאה הי"ח היתה תיטואן מקום מושבן של שגרירויות אירופיות, ויהודים רבים שימשו בהן כמזכירים ומתורגמנים; היו ביניהם גם קונסולים, הקהילה שיגשגה מאוד והצטיינה ברמה תרבותית גבוהה. יהודי תיטואן הרבו להגר והניחו יסוד כמעט לכל הקהילות היהודיות שבאמריקה הדרומית. ארבע פעמים סבלה הקהילה מנגישות מצד ההרריים, שהיו יורדים על העיר: בשנת 1667 הרסו הללו את בית־הכנסת של ר' יעקב ביבס והעלוהו באש; בשנת 1790, מוליי יאזיד (Moulay Jazid), ברוגזו על שהיהודים לא סיפקו לו את הכספים שדרש מהם, הפקיר אותם לחייליו, והללו בזזום לחלוטין; בשנת 1807 קם עליהם הסולטן החדש וציווה עליהם להתרכז בשכונה נפרדת, וכך נוסדה ה’ג’ודריה' (Judéria), הקיימת עד היום הזה; בשנת 1860, מיד לאחר שהספרדים כבשו את העיר במלחמתם עם מארוקו, עלו ההרריים על ה’ג’ודריה', בזזוה והשאירו אחריהם קרבנות־אדם רבים, בשנת 1900 חיו עדיין בתיטואן כ־7,000 יהודים; בשנת 1954 היה מספרם 4,300 בלבד, וזהו מספרם גם היום.

תיזנית –TIZNIT

כפר עני במרחק של כ־80 ק"מ דרומה מאגדיר. המקום הוקם בשנת 1882. השליט המארוקאי ציווה, מיד עם ייסוד הכפר, להקים ארבע שכונות ולהקיפן חומה; אחת השכונות הוקצתה ליהודים, אך לא נמשכו לכאן אלא יהודים מעטים, שבאו מכפרי סוס (Souss). בשנת 1936 חיו בכפר הקטן 357 יהודים ולהם 50 חנויות. אוכלוסיה זו גדלה עד 461 נפש בשנת 1951 ומאז לא ירד מספרם. רק מעטים מבין יהודי תיזנית עלו לישראל.

תילין – TILLIN

כפר קטן ומבודד בלבו של האנטי־אטלאס, סגור בהרים אדומים, גבוהים מאוד. בשנת 1954 לא היו כאן אלא 111 נפש יהודים – רובם בני משפחה אחת ושמה איפרגאן (Ifergan). זהו שבט זעיר, המצטיין בתווי־פנים אסיאתיים בולטים, גבוהי־קומה, בעלי לסת בולטת. שונים הם בהחלט מכל התושבים, והם משכילים יותר מתושבי כל הסביבה. מצויים בידיהם כתבים עתיקים רבים וכן כתבי־יד, והללו שמורים בתוך תיבות־עץ מצופות עור. מתוך השבט היהודי הזה יצאו רבנים לקהילות של הדרום. יהודי תילין היו תמיד צורפי־זהב מצוינים. הם היו מהגרים לעיתים רחוקות. בימינו עלו כולם לישראל.

תלמסן – TLEMCEN

היא עיר חשובה במרכזה המזרחי של אלג’יריה. במשך שנים רבות היתה זו בירתו של אחד ממחוזותיה הגדולים של הארץ והיהודים נמשכו לכאן מן הזמן הקדום. הקהילה היהודית של תקופתנו לא הגיעה למעמד המכובד שהיה לה בימי ייסודה, בשנת 1392, על־ידי ר' אפרים בן ישראל אנקאווה. רב מלומד זה נחשב עד ימינו כ’קדוש' וקברו משמש מקום לעלייה־לרגל ליהודים מאלג’יריה וממארוקו הצפונית. קהילת תלמסן היתה בשעתה עשירה ומשגשגת. במשך זמן קיומה עברו עליה שלושה זעזועים של נגישות – החמורות בהן זו של האלמוהדים (1146) ולאחר־מכן של 1442 ושל 1476, שבעקבותן עזבו מקצת היהודים וחזרו לקאסטיליה. גולי ספרד משנת 1492 הסתדרו כאן תחילה יפה, אך מושלו האחרון של המחוז הטיל עליהם הגבלות ואף פקד עליהם (1516) לחבוש תרבוש צהוב. בשנת 1830, עם בוא הצרפתים, עברו יהודי תלמסן לפאס ולערי מארוקו האחרות. אומנם, הוקמה הקהילה מחדש, אך אבדה לה חשיבותה ותחתה עלה קרנן ומעמדן של קהילות אוראן, אלג’יר ומאסקארה.

בשנת 1954 ישבו בתלמסן כ־5,000 יהודים. כיום אין בה יהודים כלל.