מן הבחינה האישית היתה שנת 1939 אחת השנים המאושרות בחיי. הייתי כבן עשרים והיו לי שני חברים שאין על עפר משלם; שני אנשים שהשפעתם על חיי – ולימים, על חיי רבבות – היתה מכרעת: יונתן רטוש, ששב משנות לימודים בצרפת, ויצחק דנציגר, ששב משנות לימודים באנגליה. מתוך צירוף מקרים – שלא היה מקרי, כמובן – הביא אתו כל אחד מהם התגבשותו של חלום ארצישראלי.

אצל יונתן רטוש נפתר החלום במסכת אידיאולוגית, תרבותית ופוליטית, שברבות הימים העניק לה הממסד הציוני של הימים ההם את שם הגנאי “כנעניות”. מאוחר יותר נהפך הגנאי לשבח, למקור השראה, אף זכה לתחייה מסעירה בעצם ימים אלה, מקץ חמישים שנים.

אצל יצחק דנציגר נפתר החלום במערכת צורות, מקצבים ואופני־הסתכלות באדם ובנוף – כשהם באים על ביטויים באמנות הפיסול.

יונתן רטוש היה מודע עד למאוד – לדבר שאותו גילה והרה, ומוּדעוּת גבוהה זו פגמה לפעמים בכשרונו הפנומנאלי כמשורר: יש לעתים היסחפות הגוּתית, כמעט פובליציסטית, בשיריו. אבל אותם שירים שניצלו מן המוּדעוּת ונולדו לידה ספונטַנית הם מן הפנינים של השירה העברית החדשה.

יונתן רטוש היה איש מוּפנם, חש שלא בנוח כשהיה נושא דברו לפני ציבור גדול, וביחסיו עם אנשים גילה נוקשות מסוימת, שרק מי שפרץ את גבולותיה זכה לגלות חמימות, אפילו רוך, ובוודאי הרבה התלהבות וצימאון לקשר.

יצחק דנציגר היה איש נעים־הליכות, לכאורה חברותי מאד, מנומס וחייכני. רק מי שהכירו מקרוב הגיע אל החומה הפנימית, הסוגרת על בדידות, נֶתֶק והתכנסות מסתגרת.

יונתן רטוש יצר בעיקר מתוך גרעין הַלַבָּה הרותחת שבאישיותו. יצחק דנציגר שאב את השראתו מן המרכז הקר, המנותק־זמנית מן הרגש הסוחף, כדי לזקק את ההשראה ולהביאה לידי מיצוי כמו־מופשט, אסתיטי לעילא.

כשבאתי אל יצחק דנציגר עם בשורת ה“כנעניות” בפי – לא גיליתי לו שום דבר חדש. הוא אמנם לא ידע שהוא “כנעני”, אבל הוא היה כזה. בכוחות עצמו הגיע, בדרכים העקלקלות והנפתלות של ההסְמָלָה החזוּתית.

וכאשר הצגתי את דנציגר לראשונה לפני רטוש, היה זה מפגש בין אנשים שמכירים איש את רעהו שנים רבות. מכירים, אבל לא דומים. הם היו שני קטבים של אותו מזמור: שובו של הבן אל הבית.

אצל רטוש נסתמל הבית – שאליו שבים – כמערכת מופשטת של חברה חילונית שמנתקת קשריה עם היהדות, חותרת לגיבוש מהיר וחסר פשרות של דפוסי חיים מעוגנים במסורת האזור – אזור “הסהרון הפורה” באגן המזרחי של הים התיכון.

אצל דנציגר נצטייר אותו בית עצמו בצורת מערכות חזותיות, קונקרטיות, שיש להחיל אותן על בניינים, רחובות, תלבשות, ריהוט ונוהגי אכילה ובילוי. מטקסים קדומים של האזור נשאבו ההשראה והשגעון לטִיקוּס טוטַלי של המציאות.

ב־1939 – מן המאושרות שבשנות חיי – הייתי קם בבוקר ממיטתי, לוגם כוס תה עם כריך ונחפז במורד המדרגות של בית אמי שברחוב נחלת בנימין, פונה אל מעבר לפינה ומגיע תוך דקה אחת אל חצר בית־החולים של אביו של דנציגר, בפינת הרחובות גרוזנברג ויעבץ – מול רחוב שבזי הסמוך. עץ שקמה ענקי היה שתול במרכז החצר האחורית, ליד הכניסה למרתף, ששימש גם חדר המתים של בית החולים. בצינת המרתף הלח היינו מאכסנים את פסלי החומר שעליהם עבדנו, כדי שלא יתייבשו. ליד הפסלים ניצבו כמה כדי חרס מהם לגמנו מים קרים מדי פעם. מתחת לשקמה ניצב גוש אבן שבו היה יצחק דנציגר מכרסם בפטיש ובאיזמל, עד שכמעט לא נותר מאומה מן הגוש הענקי. אבן זו אמורה היתה לשמש מצבה לזכרו של דוּדוּ נשרי, חבר לכיתה שנרצח במאורעות 1936. דנציגר, הקפדן עד כדי אובססיביות, לא פסק מלכרסם באבן עד שהביא את ממדיה למחצית גודלה המקורי. באותו פרק זמן עצמו עבד על גוש אחר של אבן חול נוּבית. “נמרוד” היה שמו המיועד של הפסל, ואף על גוש אבן זה הניף דנציגר את פטישו ואיזמלו עד שבעליל נשקפה סכנה כי מן האבן ישאר רק בדל־ענף בעובי העפרון. הצייר והפסל שלום סֶבָא, שבאותו פרק זמן היתה לו השפעה מסוימת על דנציגר, גייס אותי כדי שיחדיו נעצור בדנציגר – פיסית ממש – ונאלץ אותו להפסיק ממלאכתו ולהכריז שהפסל “נמרוד” גמור. וכך ניצל “נמרוד” מהֵעלמוּת כמעט־גמורה (כפי שקרה למצבת דודו נשרי, בסופו של דבר) ומי שמתבונן כיום ב“נמרוד” מִגַבוֹ יבחין שפרק היד הצמוד לגב דקיק להפליא ונוטה להעלם. דנציגר היה מאלה שטענו, כי בשום זמן שבתהליך העבודה אין האמן מגיע לשלמות. תמיד יש מקום לחַדד ולגבש. מסתבר שהצדק היה עמו, אבל עובדה היא שיש יצירות אמנות בעולם, שעושיהן גמרו אומר להכריז כי מלאכתן נשלמה. דנציגר פעל בעולם האידיאות האפלטוני יותר משפעל במציאות הארצית, ומכאן מיעוטן המצער של יצירות שהותיר אחריו. אך כגודל ערטִילאִיוּתה של תפיסתו כן עוצמת המסירות והשלמות שבה חי את חייו כאמן.

צעיר הייתי ב־1939 ולכן מותר אולי לראות בתגובותי בימים ההם מעין יחס עֵרוֹם, חשוּף ושלם לתורה שלמדתי מפיו. והיחס הזה נתמצה באמונה תמימה ופשטנית: אדם שאיננו עוסק באמנות הפיסול הוא אדם פגום ואומלל.

כיום אני יודע, שגם מי שאיננו עוסק בפיסול יש לו זכות קיום; אבל אין פרושו של דבר כי מה שהאמנתי בו אז היה אמונת־הבל. גם כיום, כשאמן נִפנה אל מלאכתו, לא יעלה בידו להוציא יצירה של ממש אלא אם כן הוא מאמין – לפחות בשעת יצירה – כי מה שהוא עושה הוא הדבר החשוב ביותר בעולם.

כמובן שעד מהרה האמן מתפכח מן השכרון; אבל אם לא היה שיכור בשעת מלאכה, לא פעל מאומה. אמונה זו ריחפה בחללה של חצר בית־החולים כמו שזבובי־קיץ, או דבורים, מרחפים באוויר וממלאים אותו רחש של חיים וזמזום של שמחה ותחושת הריון ופרייה.

במשך עשרות שנים נעלם פסל “נמרוד” מעיני ולא ידעתי היכן הוא מצוי. בשנות שהותי הארוכות באנגליה פגשתי את דנציגר ושאלתיו למקומו של הפסל. הוא חייך ואמר שאיננו יודע בדיוק.

לפני כמה חדשים נכנסתי למוזיאון ישראל בירושלים לראות את ציוריו של שטרייכמן ולהפתעתי מצאתי את עצמי עומד מול “נמרוד”, שהוצב במרכזו של אולם. פרצתי לקראתו במרוצה, חיבקתי את הפסל ונשקתיו. רק לאחר מכן, מתרחק ומתבונן בו מבעד לחשרת דמעות, תהיתי על עצמי שנתפסתי בקלקלתי

ונכשלתי בעבודת אלילים ממש; שהרי נשקתי לפסל! האמנם הייתי כאחד מאותם מטורפים שנושקים לאדמה בעצרת פוליטית של מוכֵי־ירח משיחיים?

ובכן, כנראה שאמנם כך הדבר, בערך. כוח שהוא גדול משכלי, ואולי גם חכם ממנו, דחף אותי לתת ביטוי גופני, ארוטי, חסר מעצורים, כדי לחגוג את המִפגש המאוּחר עם רגע היסטורי, מכריע, מרכזי, רגע של ראשית־התחייה, רגע שהייתי עֵד רְאִיָיה ועֵד־חוויה לנביטתו: ב־1939, בין הרחובות שבזי, יעבץ, נחלת בנימין וגרוזנברג, נפגשו יצחק דנציגר ויונתן רטוש – ועימם סיעה של עדים, תלמידים, שוחרים והלומי־שמחה – ושם (בפרפרזה על דברי הרצל) הם יסדו – בין שאר מייסדים – פן אחד, מרכזי ביותר, של מדינת ישראל.

וזאת מתוך ההנחה, שמטרתם של מדינה – צידוק קיומה, ה־raison d’être שלה – אינה מגולמת בתותחים, במס־הכנסה, בפרלמנט, במשטרה ובפטפוטיהם של פוליטיקאים, אלא בתרבותה, בחייהָ הרוחיים, באמנות שהיא מולידה ובערכים שהיא מַקנה לחיי המוסר של הדרים בה.

את הרגע הרחוק והיפה ההוא נשקתי, בחבקי את "נמרוד. "

ואם זו עבודת אלילים – יהי כן.

מאחורי בית החולים של אביו מצויה חצר, חוסה בצל עץ־תות ענק ועב. מתחת לעץ התקנו כמה ארגזים כבדים והעמסנו עליהם גושי־אבן.

יצחק דנציגר היה שקוד על גוש אבן שגבהו שני מטרים, טורח טרחה עצומה להפיל ממרומיו כמה וכמה צרורות, עד שיטוהר המשטח לעבודת הפרטים הקטנים, כגון אוזן שארכה 25 סנטימטרים וכו'.

מן הצד, על גבי ארגז קטן, הייתי אני, התלמיד, מתעסק בגוש אבן קטן הרבה יותר: שכן לא נתנו לבו לבזבז עלי, המתחיל־באבן, יותר מרבע המטר המעוקב מן החומר היקר: היה זה פלח ריחיים, עשוי אבן־חול־נובית־אדומה.

מה אתה מקרצף שם? – שאל דנציגר ממרומיו.

תחכה ותראה, – אמרתי לו בגאוה.

השעה היתה שעת בוקר מוקדמת ואני אמרתי בלבי כי בצהריים אפתיענו בגוף־ערום, שמן וטוב, של אשה גדלת־דדיים, בעוד שהוא לא יספיק בוודאי לגרד אפילו בדל־אוזן בפסל הענק שלו. אטי וכבד־עבודה הוא דנציגר, ואילו התלהבות־המתחיל שבי עברה על כל גדותיה והאיזמל שבידי היה מתקהה והולך מרגע לרגע.

וכך היינו עובדים־והולכים תחת עץ התות כל שעות הבוקר, את הדממה קצבו הקשות פטישינו על גבי האיזמל, וקול טפטוף המים מן הברז שבחצר, תות־אחר־תות היה נושר למטה ונימוח בחול, וחומטים ריריים היו זוחלים על דפנות המלט של הגדר וניזונים ממי־השופכים העולים על גדותיהם.

בחדר המתים שבחצר בית החולים היה מוטל בר־מינן ואנשי החברה־הקדושה שבאו לטפל בו הטילו בנו מבטי זעם: “לא תעשה לך כל פסל” וכו'.

כשהוצא המת מן החצר ירד דנציגר מן הפגום שלו ואמר: – בוא, נלך לשתות משהו.

אך פתאום עצר בהילוכו, הסתכל לעבר האבן שהייתי טורח עליה כל הבוקר ואמר:

מה זה?

אני נעלבתי. לדעתי יכול היה כל חמור לראות כי עשיתי גוף אשה גדלת־דדיים.

– מה זאת אומרת ‘מה זה’? – שאלתי בזעם.

– מה עשית? – חזר דנציגר על שאלתו בנחת וקרב אל מעשי־ידי.

– שמע, בנימין, – אמר לי דנציגר – אני אתן לך אבן אחרת ומן הגוף הזה שעשית אני רוצה לעשות ראש.

– מה פתאום? איך אפשר לעשות ראש מהבטן הזאת ומהשדיים האלה?

– פשוט מאד. – מסביר דנציגר – כשראיתי את העסק הזה שלך, נצטייר אצלי פתאום בדמיון מין ראש שכזה: השדיים האלה יהפכו ללחיים שמנות. ומן הקורקבן שבטבור הבטן אעשה פה קטן וטפשי. ובמקום שאתה עשית את ה… אני אעשה סנטר, ומן הירכיים השמנות אעשה תסרוקת־שער או צואר שמן, או נראה, משהו אחר, אולי.

– השתגעת? – אמרתי אני.

– אולי, – אמר הוא. – אתה מסכים?

– מסכים. למה?

– להתחלף. אני אמשיך באבן שלך ואתה תקבל אחרת.

– לפתע נתברר כי לא אכפת לי כל כך. בחום התלהבותי, תוך כדי עבודה ראשונה על אבן נסתבכתי מעט בפרטים ומתוך להיטות לסיים מהר ולהדהים את המורה, לא כיוונתי יפה בהקשות־האיזמל ולא היה ברור לי מניין אקח אבן להשלים קצהו של שד שנשבר ונשמט.

הסכמתי, אפוא, לחליפין, אלא שדרשתי פיצויים:

– תתן לי אבן יותר גדולה? – אמרתי.

– קח מה שאתה רוצה, אמר דנציגר.

וכך זכיתי בגוש נאה שגבהו קרוב למטר ובמשך שבועיים הייתי שקוע בצורתו של פסל מצרי נפלא, מתוך ספרו של בריסטד.

בחרתי לי את הנסיך וו־איב־רא, מן הדינסטיה ה־26.

מקץ שבועיים, כשסיימתי את מלאכת ההעתקה והתקנתי צינור מים להזות על הנסיך שלי, כ[ד]י לשפשפו בקורבורנדום, אמר לי דנציגר:

– תן הנה את הצינור לרגע. צריך לשפשף אותה קצת.

ואז הסתכלתי: לפני ניצב הפסל המוזר ביותר מכל שראיתי עד אז.

היתה זו גולגולת אשה, כ־45 סנטימטרים גבהה, פחוסה, שטוחה, גסה בקוויה הכלליים ומעודנת בכמה פרטים: פה זעום הדומה לפיו של דג־גומא־אוויר, סנטר ענוג הנתמך בקפלי בשר. עיניים בוהות, אף דקיק שאינו תופס אף כמחצית השטח שנועד לו לפי חוקי “שביל הזהב” הקלסי.

במקום שער התנוססו על המצח הנמוך שתי שושנים, וראש משונה זה היה ניצב על צואר קצר ודשן שתמך את כובד הגולגולת בבטחון של גזע־עץ התומך בגבוהה שבצמרות.

– מה זה? – אמרתי לו.

– זוהי “שבזיה” – אמר דנציגר.

מי שמכיר את תל־אביב הישנה יזכור יפה את מקומו של רחוב יעבץ, במורד רחוב גרוזנברג, זה שבו עומד קולנוע “אופיר”. שם עומד גם בית־החולים הישן של דנציגר האב, בית־החולים מן הוותיקים, בנין כורכר בן 35 שנה. מרחוב יעבץ משתפל רחוב יצחק אלחנן, ומשם סמטאות בית־יוסף, תחכמוני, בואכה בית־הספר הדומה לאורוות־שלמה אשר במגידו. משם, במורד רחוב לילינבלום, אתה מגיע לקולנוע “עדן”.

וכל אלה אינם אלא נחלים המשתפכים לאגם הגדול, או ביבים הניקזים אל תעלה אחת. אגם זה – תעלה זו – הלא הוא רחוב שבזי המהולל.

מי שהיה עולה לקולנוע “אופיר” מן הדרום לחזות ב“בן־חור” היה לוגם כאן כוס של ברד. ומי שהיה יורד מן הצפון, לקולנוע “עדן” לראות את “בית־המסתורין” ב־24 המשכים היה מצטייד כאן בפיסטוקים.

מכאן, משבזי היו הכל מוצצים חיונה שלהם. ולכאן, לגבול שבזי, לנוף ילדותו, חזר לפני 11 שנים, יצחק דנציגר אחר שעשה כמה שנים בלונדון, בלימוד מלאכת הפיסול באקדמיה של אותה העיר.

כשחזר דנציגר לארץ לפני 11 שנים, חזר, בעצם, אל המזרח שממנו יצא ושאותו העמיק ללמוד ולאהוב בלונדון.

מאז עברו שנים. הפסל הוצג פעם בתערוכה כללית של אמני ארץ ישראל וזכה לכמה שורות של ביקורת, אם טובה ואם אדישה. אך על מלוא משמעותו דומה שעדיין לא עמד איש.

בין “עדן” ל“אופיר”, בין חוויות־ילדות ראשונות, תוך משחקים בסמטאות המרופשות, ספגה העין לראשונה דמות מגובשת של הווי: רחוב שבזי ביום השבת. רחוב שחנויותיו סגורות, טיח בתיו מתקלף ונושר, ואתו נושרות למרצפת קליפות פיסטוקים מפיותיהן של נשים שמנות ועייפות הרובצות לפתחי־הבתים ביום מנוחתן.

באמצע הרחוב מהלכים עלמים ששערותיהם נוטפות ברילנטין. הם מהלכים חבורות־חבורות וידיהם אחוזות זו בזו, זרת־ימין של האחד שלובה בזרת שמאל, של השני.

לב הבחורים יוצא אל העלמות אך הם עוברים על פניהן בגאווה ובאדישות. לב העלמות יוצא אל הבחורים אך הן קולטות פיסטוקים בשפתותיהן וניבטות בקהות אל הרחוב השוקט.

את תמצית אווירתו של הפרבר התל־אביבי קיפל דנציגר ב“שבזיה” שלו: שפע־הבשר־הרוגע ביום השבת, השושנים (עשויות־הנייר, לפעמים) בשער המבהיק, העין הגדולה, עין־העגל, שהמשל הערבי דימה אותה ברוב התלהבותו ל“זית שחור וגדול צף בקערת חלב”.

אך אם נסיח עינינו רגע מרחוב שבזי בצהרי־השבת ונגביה־מבט לעברם של זכרונות רחוקים יותר, כלום אין אזננו מתמלאת הדים המספרים על איזבל היפה, אשר “שמה בפוך עיניה” ונשקפה בעד החלון, לעגוב על הבא לרצחה נפש?

כלום אין זו, היושבת בתוך קמרון החלון והפתח – רחב אשר "בחומה היא יושבת״?

כלום אין זו אותה בתולה־יחפה וכמהה משבט בנימין אשר נרמז לה בשכבר הימים כי תצא לשדה לעת־ערב, ובחורים יבואו לחטפה ולארשׂה, פרי נקם ותגמול על דמי פילגש־בגבעה?

בהביטך אל “שבזיה” תראינה עיניך ראש אלילה ניצב, – עשוי באבן, מחוספס ונוקשה, וקרני השמש האכזרית אינן אלא מרככות אותו ומאצילות עדנה לאברים שעדיין לא באו על גמר טפוחם, אך ביוצרם היתה ערגה שהיא מעבר לאיסטניסות ומעל למושגי השיגרה על היופי.

כי אפילו יוצרם־של־כל־הברואים לא ביקש לכוון לטעמך ולטעמי דוקה, והעניק לכל ברואיו כמיהה ועדנה, כל אחד על פי דרכו. כך ממש נתן ליוצרים בינה להשרות רוח על מעשי־ידיהם, ויהיו גשמיים ומוזרים ככל שיהיו. לפיכך, בשביל מי שעשה את “שבזיה”, אין הבדל בדבר אם תתבטא הערגה בהגיית־יונים – או בנעירת חמורים, ובלבד שתתבטא.

אנחנו תוהים וחוזרים ותוהים: כיצד תקום לנו אמנות מקורית, עצמית?

האמנם אין התשובה רמוזה בהתרקמות זו של הלכי־רוח, בשבזיה? – אמנות כנען על רקען של מצרים ואור־כשדים והודו – דמויות רחב, דלילה ואיזבל. – רחוב שבזי, קולנוע “עדן” ו“אופיר” על רחוב יעבץ, סמטאות־הים, החצר ועץ־התות – זה רקע ההווי.

“שבזיה” אינה אלא הפרי שנקטף בידו של מי שעלה בשלבי הסולם הזה.

מי שחסר את אחד השלבים הללו – יעלה חרס בידו.

ומי שסבור אחרת – ינסה ויווכח.

רבים ניסו והעלו חרס, כי במסעם בין אור־כשדים לרחוב שבזי – נקלעו לפריס; אלא שפריס יש לה מזמור משלה וקסם משלה. ובתוך עושרה והמייתה הכבירה ראו והנה הם דלים ועלוב[י]ם וימהרו לשאול להם עדיים מארונה הפתוח לכל; וייתכן כי לא עמדו על כך שחינם העתיק ראוי לתשומת־לב לא פחותה מזה של פריס. או, יתכן, שלא היה בהם אותו חן עתיק. מכל מקום – נמחקה צורתם ההיולית־שבכוח, ובבואם לארץ, או בחזרם אליה, הביאו עמהם מה שמביא הלבנטיני מן המערב: גמגומי־לשון־זרה, עדיים וריקות־נפש.

יצחק דנציגר אולי היה לו מזל. הוא, כאמור, נסע ללונדון, ולשבחה של אנגליה, כבית היוצר לפסלים טובים, ייאמר רק זה: אנגליה עצמה לא נתברכה במסורת אמנותית־פלאסטית משלה. כשם שהקימה מתוכה כמה וכמה מעריצי־מוסיקה וכמעט אף לא מוסיקאי אחד בעל שעור־קומה עולמי, כך הריהי מחממת בחיקה חובבי־פיסול נלהבים. אבל אין היא לקויה באהבה־עצמית מופרזת בתחום זה; מי שלומד לפסל באנגליה, אין מפריעים לו להעריץ את הפיסול הטוב של ארצות אחרות מחוץ לאיים הבריטיים.

ומוריו של דנציגר לא ביקשו לכפות עליו שיהיה מתלהב מפיתוחי־העץ העבשים של הכנסיות האנגליקניות. הם הניחוהו לעבוד את פסלי מצרים והודו ולהעריץ את גילופי־הכושים.

ואולי לא מזל היה כאן. כי לאחר זמן עשה דנציגר גם בפריס. אבל בחזרו חזר הביתה. הביתה במלוא מובן המלה. רק החזקים, רק חדורי האמונה ביעודם יכלו לפריס, יכלו ללונדון ויכלו לעצמם.

ודנציגר חזר לרחוב הילדות, לרחוב שבזי, ול“שבזיה”.

בפנקסיו של המפקח הסאניטרי של עירית תל־אביב יירשם רחוב שבזי לדראון. בכך אין כל ספק. אבל גם בפנקסו של שר־האומה הממונה על האמנות יירשם הרחוב.

כי בה, בתעלת ניקוז זו של סמטאות פרבריה הדרומיים של תל־אביב, הוצקה לראשונה – בדמו של ילד קטן, שעתיד היה להעשות גדול הפסלים שלנו – הרגשת האהבה הבלתי־אמצעית אל נוף גידולו, והיא שמצאה לה פורקן ביצירת־פסל.

ביקשתי לספר בזה רק פרק סיפורי אחד, בחינת חומר לחוקר: כיצד נולד ובא לעולם ראש האבן, מעשה ידו של הפסל יצחק דנציגר; ראש האבן שנקרא שמו בקטלוג־התערוכה: שבזיה.

לדעתי יש בסיפור־מעשה זה כל החומר הדוקומנטרי, הדרוש כדי לקבוע שיש לנו כאן ענין בניצניה הראשונים של תרבות חדשה בתחום האמנות הפלַסטית, ניצניה הראשונים של התרבות שלנו.

• אפרת אפל
• מיה קיסרי