פתיחה

מצפות היו רגלינו לעמוד בתוככי ירושלים, ועינינו כלות למראה אבנייך, יקרת הערים. ואפילו גדלך מצער ורבים עזבוך, אינך נעשית עיר הנידחת, חס ושלום, שכולם שוחרי שלומייך, אם קרוב ואם רחוק, ואם כאם זקנה ואהובה מאוד, שאפילו בניה עזבוה, לבם תלוי בה יומם וליל, בלי הפוגות.

מעלות השחר הומה ורוגשת הכניסה בשער יפו. גבעות סגולות של חציל מתרפקות על אבני החומות. ערימות תאנים נוטפות דבש ובמאות ארגזים פורחת הגפן; עגבניות אדומות-לחי מציתות כל הרחבה כולה בלהבות-אש וכל השוק שלרגלי המצודה כסנה בוער ואיננו אוּכּל. ובין ציבורי פרי-הגן והשדה – ישוּבות בנות הרים ערביות, שמלותיהן השחורות רקומות חוטים אדומים, ועדיים של בדיל ונחושת על צוואריהן. גמל גבה רגליים ורחב-דבּשת, עמוס עצים חטובים, פוסע בגאווה, בביטול ובשאט רוח לכל הרוחש מתחת לבטנו הנישאה. אותה שעה מתלקח כל רחוב דוד באישה של הרחבה כולה וחנויותיו נפתחות, וכל טוב העולם מוצג כאן לראווה: צימוקים דשנים, אגוזים ובשׂר-כבשׂים שמן. מתפתל הרחוב ורוחש כנחש ססגוני עד בואך עיר דוד, מעבר לחומות קריה, שם ענני-בוקר יורדים מן ההרים ומלטפים כּפּותיה של ירושלים ורוחות נועם נפרחות ונושקות לגגותיה; שותות אבני הגזית מטל השמים, וצללי הרים קדושים רובצים במבואותיה. שערים דוממים ניבטים¹ נוכח עמק יהושפט ואל השילוח עטוף-העצים, המוציא מימיו כאיסר – תשבץ של שבילים מאפירים, שתי-וערב של גדרות הרוסות בשדות משופעים, משבצות של ירק בהיר ואדמה חריבה; צלעי הגבעות עטופות צל וענני שמים קלילים משוטטים בעמק לכאן ולכאן; הרי מואב נוטפים תכלת ומרעיפים טל כחול ודק כמשי, ועצי זית יתומים בשיפולי העמק עומדים דמומים וקופאים.

עטופת חלום עומדת העיר אחוזת החומות. ושונים החלומות ורבים; מהם גאים ורמים ומהם עצובים מאוד. ענן תפארת מרחף בשמים הגבוהים ומכאוב וצער פרושים בסתר המדרגה²…

והעיר שמחוץ לחומות רוחשת ומפכה כמעיין המתגבר. מחולייתה³ של העיר העתיקה, על סימטאותיה וקימוריה, נתמלאה העיר החדשה, גאה ושגיבה⁴ מאוד. ואפילו ירחב הלב למראה העיר המעטירה שמעבר לשערים, תועים געגועים כצללים יתומים והם שבים ומתדפקים על העיר שבין החומות, וחוזרים ומתלבטים בין אבניה, כיונה שלוחה מקן.

בתי כנסיות שנשמוּ

בתי תפילה עזובים, שקירותיהם עגומים וארונותיהם סגורים והאיזוב אוחז בפרצותיהם, – אין לך מראה עצוב מזה; שאין כאן עניין של אמונה בלבד, אלא מראה של תכלית שנשתבשה; כמו בניין של תיאטרון, להבדיל בין קודש לחול, שבלילה טובלים קירותיו בשלל אורות וחללו מלא צליל סומפניות – והנה כבה האור, נדמו הצלילים, ושוב אין זה אלא אולם ריק, דהוי ומרופט, פנה זיוו, פנה הודו – מקדש, כביכול, שנסתלקה ממנו שכינה. אמנם אצל אומות עולם מנהג הוא להראות בתי יראה עתיקים הסגורים על מנעול, ופעמים שהם מלאים אדם הבאים לבקר ולא לשפוך שיח לפני הבורא. אך אצלם כונסו בבתי-הכניסה מאוצרות האמנות, מיצירות אבות המכחול והאיזמל, וכל דרך בנייתם של בתים אלה – אמנות ותפארה. ואילו לבתי-כנסת של יהודים, שאין להם לא נוי ולא תפארת, מה להם קישוט יתר מתחנון של לחש בהתעטף הנפש בתפילה זכה, ומה נוי להם לבתי-כנסיות מאנקת לב כאוב ומייחל?… על כן עצוב כל כך מראה בתי-כנסיות הסגורים על מנעול גדול, שאין לבוא בהם אלא בחסדו של שמש המצפה לשכר-טרחה.

אך יותר שתלויה סיבתו של דבר בבני ירושלים היקרים, שכאילו סר מהם צלם אדונם, חס ושלום, תלויה הסיבה בדילדול היישוב בעיר שבין החומות; ואפשר כאן מקורו של העצב הטמיר למראה בתי-הכנסיות שנשמו.

ומן המפורסמות שבני ישראל בין החומות אדוקים בדת, שומרי מצוות העושים סייג לתורה, וסייג לסייג, ואין דוגמתם בכל פזורי העם. בחצות הם קוראים לתיקון על יד הכותל המערבי, וקול הקריאה מהדד באימה בשבילי הקימורים ובמבויים האפלים; ובטרם זרחה השמש, ועוד אבני הכיפות רטובות מנשימת הלילה, הם מעוררים לתפילה ולתשובה.

ואף-על-פי-כן אין הקומץ משׂבּיע את ארי⁵ בתי-הכנסיות שבעיר, ומשתבוא לפני הרחבה הקטנה של בית-הכנסת תפארת-ישראל, המתקרא ניסן ב“ק על שם מקימו, הוא בנו של המדפיס הראשון בירושלים, תצא לקראתך בתו של שמש ומפתח-מידות בידיה, והיא מציעה לפתוח לפניך שערי היכל שמם. ואמנם בניין מופלא הוא בית-כנסת זה של החסידים, תפארת לבוניו ומשׂגב עוז ליושבי הבתים הכושלים שמסביב. בניין גדול הוא, המושל בכיפתו על פני השכונה כולה, אותה כיפה שחותם של אגדה כבר דבוק באבניה. מעשה בר' ניסן ב”ק, שכבר השכיל להעמיד כל קירות בית-הכנסת ואפילו חנך הבית בתפילה ובעבודה, והנה נסתתמו המקורות ולא יכול להשלים גגו. עד שבא פרנץ-יוסף לירושלים; משביקר האורח הרם בבניין היפה רצה ביקר מיסדו ושאלו:

– ומה תבקש, אדוני היהודי?

לא הירבה ר' ניסן ב"ק לחשוב והשיב:

– בי, אדוני הקיסר, אם נא מצאתי חן בעיניך – בית-הכנסת הסיר כיפתו לפני הוד מלכותו…

תמה הקיסר לתשובה, אך משהרים עיניו וראה תכלת שמים פרושׂה על קירות בלא גג, נתקשרו שפתיו בחיוך ואמר:

– אני אחבוש לו כיפתו, אדוני היהודי…

וכך קמה ונבנתה הכיפה ההדורה של ארי בתי הכנסיות שבעיר.

ומנגד לאותו בית גדול – בית הקראים, שבתחתיתו שוכן בית-כנסת עתיק של העדה. וכמו שעדה זו גוועת באין תוחלת, כך גם בית-הכנסת חרב וצלם יהודי סר מן המקום וחיי הבית גדורים, בלא מגע ובלא משא עם רחוב היהודים. ובספר התורה העתיק שלהם אין קורא, ספר התורה מופקד עתה באחד הבנקים שבעיר.

בלכתך ברחוב היהודים יש ויאחז בשרוולך איש זקן ויבקש ממך תחנונים להצטרף למניין, שבית-הכנסת של ר' יהודה החסיד, המתקרא חורבה, ממתין לתפילה ולתשובה. ואפילו אין לבך פנוי אותה שעה לתפילה – איכה תסרב לזוג עיניים דהות המבקשות שלא תשבית קדושתו של מקום. בית-כנסת זה, שגילגולים רבים עברו על אבניו במשך מאות בשנים, הנשען על צריח בית-יראה של ישמעאלים, חודש עתה ושופץ; מעט מריח של רשמיות נודף מקירותיו; נברשות של חשמל משבצות את תקרתו וארון-פיתוחים מצויץ שובה עינו של מסתכל.

בסמוך לרחוב חב"ד, בקומה עליונה של בית משופע מעט, במעלה מדרגות שחוקות ונקיות, באים לבית-הכנסת של אור-החיים הקדוש. ומי הוא אור-החיים? בידוע שזהו ר' חיים בן-עטר, שבא לירושלים ממרוקו לפני כשתי מאות בשנים וקבע בבית זה את מושבו ובעלייה זו מקום תפילתו. קטן הוא בית-הכנסת, מקומר קימורי-חמד, מלא רזים וצללים מסתוריים. מנורות שמן רבות תלויות בכיפתו ופמוטות מזדקרים מכתליו; בית-הכנסת כולו כבית עקד ספרים⁶ מאוצר ספריו של בעל אור-החיים, ובין הרהיטים – רהיטיו והארון ארונו; כוך שהיה לומד בו בהתבודדות יומם וליל, והוגה בו בתורה בלא הפוגות – נסתם. ואף שאין בכוך פרצה כלשהי, שיחדור בה אור עולם – בוערת בו שלהבת בהירה שאינה כלה. ומניין שבוערת בו שלהבת בהירה, אם פרצה אין בו לבדוק שורשו של דבר? – אל תהיה מקטני-אמנה ובמופלא ממך אל תדרוש… ידות של זהב היו להם לספרי התורה בשעתו, והארונות מצופים היו כסף ומשובצים אבני-חן; אך בשעת פורענות ומלחמה גדולה, משפשה הרעב בירושלים ובני צ’רקסים מעבר הירדן היו מוכרים איפת קמח באפוד של זהב, שולחה יד בכלי הקודש היקרים – על פת לחם יפשע גבר…

ומתמיהות העיר העתיקה ומסיבלותיה, שאפילו מקומות קדושה של יהודים אינם ברשותם, ואף בית-הכנסת הקטן והחמוד של בעל אור-החיים, שאמר עליו הבעש"ט שיש בו ניצוץ מנשמתו של משיח, לא קם להם ליהודים לנחלה. ובשעה שהתחילו היהודים עוזבים אותה סימטא מחמת המציק ורק בקומה העילית של הבית נשאר אחד שומר-חומה נאמן, השכיר ההקדש הישמעאלי את הקומה התחתית לנכרי, רק בא הדייר החדש לשבת בחדר הנוגע במקווה שביסוד הבית, שהקדוש היה טובל בה לפני עלות השחר, מיד מתו שתי בנותיו. הבין הנכרי שנגעה בו רוחו של קדוש, הניח לקיטון⁷ שבכאן ונתגדר בקיטון אחר. כך גוננה רוחו של צדיק על השריד היקר.

בדרך למידן, על פני מדרגות זקופות, באים לבית הכנסת של המקובלים הספרדים, הנקרא בית-אל. חלון גדול קרוע בו אל הר הבית. זגוגיותיו שוחקות באור החמה השוקעת. פה נעשית התפילה בכוונות עמוקות ונסתרות; הוגים השם באותיותיו וסידור מיוחד לכך מונח על איצטבת הארונות. שקט רודם וקפוא עומד בפינות בית-הכנסת הקטן. על גבי ספסלים מכוסי-שטיחים סרוחים קצת זקנים, כגווילים בלים וקמוטים, ספק מנמנמים, ספק מרחפים בעולמות רחוקים. בפינה נתלה מקובל שקוע בתפילה, אין שפתיו נעות ואין גופו זע – קפאון ושלווה רדומה כבפלטין⁸ אגדה. ועל הדוכן ניצב בעל תפילה ישיש, אשכנזי בין ספרדים, עוף-פלא בעדה זרה, מין בשאינו מינו; שמעשה בבית-הכנסת העתיק בית-אל שמת עליו החזן הוותיק, ולא נמצא יודע לעבור לפני התיבה בנוסחם, ובא יהודי מליטא, מקובל בן מקובל, וקיבל נוסחם והריהו מכהן זה שנים באיצטלא⁹ של בעל-תפילה לספרדים. והנה ניצתו שמשות הבית בהיבהוב-השמש האחרון, הר הזיתים מבהיק כולו באבני מצבותיו, כאילו שיחקו כנגד אור השכינה. בעל התפילה מהגה הגיגים של קדושה, רחש שקט, המפעפע במעמקים, חולף על שפתי המתפללים.

ובסמוך לכאן, מתחת לפני הקרקע, שוכנים כבוד ארבעה בתי-כנסיות של ספרדים, האחוזים ודבוקים במבואות, והמובדלים בחנם ובסגולותיהם היקרות. זה הסטמבולי נרחב ואפל במקצת, בור של מים חיים בנבכיו, ובימה גדולה בטבורו; זה האמצעי – קטן, מחרוזת מנורות-שמן ורודות וגדולות מאירה בפתילותיה, ופרוכת ארגמן רקומת זגוגיות מקשטת ארונו. והשלישי, זה הקרוי על שמו של אליהו הנביא, זכור לטוב, צח ונקי וכיסא של קטיפה אדומה, המשמש בינתיים לבריתות, מצפה לבואו של התשבי. ואחרון אחרון יקר ומופלא – הוא בית-הכנסת של רבי יוחנן בן-זכאי, גבה-התקרה ורם החלונות. על אדנו של חלון קטן כד מלא שמן ושופר מוטל לצדו. מרוב קדושה ויראה אין נוגע בכלים והם אחוזים קורי-עכביש שקרני שמש שוחקות בהם באהבה. ועתיק הכד ועתיק השופר, ואין יודע ראשיתם; אך סופם, שעתיד אליהו הנביא לתקוע בשופר זה בבוא מלך המשיח ובשמן הכד יַסוּךְ את תלתלי ראשו. ואף שכבר כלוּ העיניים מצפּות ונאד הדמעות מלא – אין תוקע בשופר, ומלך המשיח לא בא, לא בא…

##שעה של תמיד

כּחול האוויר ושקוּף, יציב ולא ינוע. שלוות-זהרורים¹⁰ במערב ולהט-ערפל במזרח; שעה זו שבין השמשות עומד הזמן ממהלכו. כך שוקעת כאן חמה מעבר לחומות דור דור, מראש כל הדורות ועד סוף כל הדורות. מגדלים שׂגיבים, ארמנות-שן והיכלי שיש – בכולם היתה יד הזמן ויסודם נתקעקע¹¹ עד שהיו לעפר ואפר, רק דומייה זו שבין הערביים, שעה שחמה מזהיבה את אבני החומה ומאירה כיפות קטנות של בתים שחוחים, עשויי אבן גסה שידו של סתת לא היתה בה – רק דומייה זו קיימת עוד כבת קולו של נצח, שאין לו תמורה בזמן. בסימטאות מתחיל צל מושיט ידו לצל, ושלווה גדולה יורדת על הכול; נוֹחַם רב יוצא מן האבנים העתיקות ומלטף הלב וסועד יד רפויה. בבנייני העד ובמבצרי ענק שבעולם אין מבטח כבאלה הבתים הכושלים שראשם מגיע לשמים, כאילו בהם מפלט ביום רעה ומקלט מפגעי הזמן. ובשעה שמעריב היום על עיר שאין לה חליפין¹², מיישב¹³ מראה אבניה העצובות את אימת הלב הגדולה.

עיר זו השחוּחה, החריבה למחצה, שבתיה נסמכים זה בזה, הוא כבית-אבא עתיק, שאפילו עברו יובלות מאז עזבוהו בניו – הכול שמור בו לבן האובד, ובכל שעה של יום, ובכל אשמורת¹⁴ לילה מצפים הקירות לשובו. ברדת יגיעה על בנים בעולם המעשה ההומה הם שבים אל בין החומות למצוא שם מעט נוֹחַם וסעד הלב.

מעמק קדרון עולים צללים וכובשים לעיר הרמה. בין קברות עתיקים הם חומקים, הלחוּצים מדורות אל שער הרחמים, מתרפקים בשנתם הנצחית על חומת ירושלים הבצורה. עצי זית גידמים, עצוּבי-כתר, שפסקו לטעון פירות, עומדים דמומים, תמהים לנס השקיעה המתחדש עליהם תמיד.

ובהגיע הצללים לבין החומות הם נאחזים תחילה בתקרת הרחובות מכוסי הקימורים, שהפיח תלוי בטיחם אחוז האזוב ומקועקע¹⁵ הטחב. צמחים יבשים, שבנס היכו שורשם בסדקי האבנים הקרות, מרכינים ראשם באפילה.

ובשעה שכבר קבעה האפילה את ממשלתה בין החומות, ואפילו הר הזיתים שוקע באפרורית המטשטשת אבני מצבותיו, עודם שקועים הרי מואב שמעבר לים האחרון בחלום כחול, כאילו נתמשכה להם זהרה¹⁶ מאור שבעת הימים¹⁷.

ברחובות הצרים עוד נמשכים החיים כבששת ימי מעשה; נפחי נחושת יושבים תחתיהם והולמים בקורנסים של עץ על גבי קדירות צהובות, שיחת פטישים נסתרת, שתוכנה רצוף הד אגדות קדומות ומופלאות מאוד, על בן מלך שגלה מארצו ועל בת-מלכה שעורכת גלות, ומבקש בן המלך את בת המלכה בכל ארבע רוחות העולם ואינו מוצאה… סוס סומא סובב הולך בלא הרף בבית בד¹⁸ שבמערה חשיכה, וכובש זיתים בדחילו. המערה כולה ספוגה שמן ומן הקנקנים נושרות טיפות טיפות ומרטיבות הארץ. בקצה המערה, באשנב שבקימור התקרה, תלוי קרע שמים כחול-קטיפה, משובץ כוכבי מרום.

ומורחק מעט מצמדי הבתים, כמו בקרן בן-יין, בבית השעוּן אל החומה, יושב לו על דוכנו מוזג אילם. קנקנים וחביונות¹⁹ שכובים לצדו ופיותיהם סתומים. זר מראהו של המוזג, דומה איש אין גיל לו, אפשר הוא תינוק בן יומו, אפשר הוא זקן בדורותיו. דמוּם הוא יושב בין חביונותיו, לשונו אין בפיו, ורק עיניו תלויות לו בתמיהה רבה במראה הר הבית, כאילו היו רואות חזיונות פלאים שעין-זר לא תשוּרם. איש אינו בא כאן לבקש שימזגו לו כוסו, אפילו אין יודע אם יש לו יין בקנקניו; אך המוזג האילם אינו מש ממשמרתו, ישוב בין חביונותיו הוא ניבּט נכחו אל הר הבית, ותמיהה לוהטת בעיניו.

בסמוך לשעת חצות כבים אורות נידחים, ומכפר הישמעאלים שאצל השילוח נישאת נביחה עציבה ויללה רווּית-עגמה, כבכיו של כלב שתקפוהו געגועים על בעליו. והנה נדם הכול, הד חלף, קול ציפור בנקיק-סלע נאלם, אפילו אבן עוצרת נשימתה ואיזוב בקיר מחריש. אותה שעה עומד היקוּם מלכתו; שלווה גדולה פורשׂת כנפיה על הכול, ושעה של תמיד יורדה על העיר.

אך הנה חלפה שעת רחמים וכנפי לילה גדול מתבדרות. הר הצופים מחוויר, פרוכת שחורה מפשילה שוּליה ואור של שחרית מפציע, עוד מעט והרי מואב ניצתים בלהט ארגמן. אותה שעה נסים הצללים מעל הר הזיתים וחומקים לעמק יהושפט. שמש נורא-הוד נגלה בראש ההר ומיד נפרחים ענני-בוקר משמי רום כדי לכסות על אימת הדרו, מַצניפים²⁰ גולת האש בצעיפים אפורים-ורודים דקים ממשי, רקומים מחוטי אגדה קדומה, מהם יורדים לעמק, מהם עוטפים את נדבכי החומה ומנשקים לכיפות האבן.

מעט מעט צונחים צעיפי הערפל השזורים קרני האש, וכיפות הבתים נגלות ומרימות ראשיהן מעל לערפלים. לאט לאט נמוג הבל החלום מעל אבני העיר, ורק בעמקים עוד משוטט הערפל אנה ואנה. דממת הבוקר שרויה עוד בקריה, כאילו בקשה להוסיף על שעה של תמיד, אך מעבר למעיין השילוח מקשקש פתאום זוג של שׂה מוּדח…

##תיקון חצות²¹

בעיר חבוּקת-החומות נפגם האור במוקדם; שעה שחמה עדיין פרוסה על חומות ירושלים ומזהיבה שוליהן בחוץ – כבר מתכנסים צללים ארוכים בפנים ומשחירים קימוריהן כשולי קדרה. זיז נותן צלו לזיז, קירות מתעטפים בטלית אפורה ואבני חצרות נרבצות צללים עמוקים. כד של מים כּרסני עומד בקרן חצר, נבלע בחשכת הליל, וסימטאות מעוקמות, כסויות גג, טובלות בחשכה, ורק היבהובי אורות עששית מרמזים בחרדה על משכּני אדם.

בלילה אין דומה אשמורת לאשמורת. אשמורה²² תיכונה, הסמוכה לשקיעת החמה, חולין היא; אותה שעה מסיימים התושבים חיי המעשה ופותחים בחיי בטלה, בשיחה בטלה או בתפילת ערבית סתם, מצוות יהודים מלומדה. אך אשמורה בינונית כולה קודש, כולה רפודה מסתורין, מלאה אֵימתה ופחד.

לילה עמוק מושך עמו קינה וקולות מתהום זועקים לתשובה ותיקון. קרועה ומרוסקת מנסרת הקריאה בסימטאות הצרות והדה מגיע אל בית מרוחק כהתלבט כנף-יונה פצועה.

נאנחים, מעוכים ומהוּהים²³ כצורת מטבע שנשחק, קמים מתקני חצות לתעודתם, ודמומים ואבלים, כמי שמתו מונח לפניו, מתעוררים לשפוך בכוונה עמוקה שׂיחם לפני ריבון העולם. קווצות²⁴ פיאותיהם רטובות ממי-טבילה שבנבכי בית-הכנסת תפארת ישראל של ניסן ב"ק; מהם חבושי מגבעת שחורה עגולת שוליים, מהם מצנפת לבנה לראשם – הכול ממהרים בצינת הלילה היוצאת מן האבנים, איש למקומו ואיש למעמדו. בנהוג אצל אומות העולם, עת צרה – הכל אוחזים בקני-רובים ויוצאים למלחמת-מצווה. אולם תולעת יעקב²⁵, מה לה מלבד זעקה, מה לה מלבד תפילה על לב שבור לפני אדון עולם ­– יחיש גואלו מצרה ומשפלות של שעבוד…

שונות הדרכים המובילות אל תפילת תיקון ושונים מקומות התיקון, אך אחת כוונת הלב המבקש לקרב הגאולה. בפינות בתי-תפילה עתיקים ובחדרי חדרים, בפומבי ובכוך לפנים כוך, איש לנוסחו ואיש לסידורו, הכול מתקנים תיקונה של חצות.

ומופרש מכול, גא ושגיא, עטוף הוד נורא, עומד בדיממת הליל הכותל המערבי, רדום חלומות רחוקים, רב פנים, לאלה – שריד של עזוּז²⁶ וחרות, בעלות ישראל בחומה ורומח ומגן בידיו, ולאלה ­– אבן מקודשת ויקרה שהשכינה גנוזה בה ורוח אלוהים בוכה בנדבכיה. זה בא אצל אבניו לבכּות גבורתו שפסקה ותפארתו ששקעה, והוא נושא אמונה גדולה בלבו על יום בו יושלם הכותל על ארבע רוחותיו ויפרוץ קדמה וצפונה ונגבה, ושוב יהיה לאחד, מלא הוד-תפארת וכוח; וזה בא לתנות כאן עניהּ של שכינה שגלתה ולבו נושא תפילה ליום בו יוקטר כאן למי שאמר והיה העולם²⁷ והוא ישלוט תמיד. ומתעלות שתיים התפילות ונפגשות מעל לנדבכים, האמונה והתחינה הסוערות, מלבות קרועים וגופות שבורים, והן יוצאות יחדיו לבקש עקבו של משיח²⁸ לעם גולה ורדוף, משוּקץ²⁹ ומעונה, הנתון לטבחָה³⁰ באין מרחם – שׂה פזורה ישראל בין זאבי עולם…

רבות התפילות הנישאות כלפי אבניו בשקט הליל, אומה ויחיד מבקשים על נפשם, ופעמים אפילו נכרים יבואו מקצווי תבל, לשטוח לפניו שׂיחם, לבקש מזור³¹ לפצעיהם – והוא נענה בדומייה. נסתרים דרכי הכותל ואין חקר לפליאתו. מעשה וביום אֵיד³² לישראל נגלו דמעות גדולות בסדקי האבנים הקדושות והרוו הדמעות את הצמחים היבשים שבחרכיו, והוציאו בן לילה ציצים ועשו הציצים פרח גדול, אדום כדם, שפרח עדי רגע ונבל – עין בשר-ודם לא ראתהו… ושוב מעשה בראש ישמעאלים של עיר הקודש שנחלה בנו מחלה אנושה, והתחנן האב הדווי לפני המיילדת היהודית שתשלח מניין יהודים לבקש לפני כבודו של כותל על חיי בנו יחידו. נשא הכותל את התפילה בדומייה – והילד חיה. התקין האב סעודה לכל נכבדי היהודים, ולענייהם ערך שולחנות בחצר ואף עשה עמם צדקה גדולה. אך משגדל אותו תינוק שכח חסדו של כותל, והיה ראש לצוררי היהודים ושופך דמם בראש חוצות.

אך הנה קול נשמע בלהט, כבוש מעט מחמת הלילה, שעה שהאבנים דמומות וצל אל צל ילחש. בשרשרת, אחוזי ידיים, מדלגים ומנתרים חסידי ר' נחמן מברצלב, נישאים בריקוד של קדושה אל אבני הכותל בחצות הליל; כנפי חלוקיהם מתבדרות ושׂערות זקניהם סתוּרוֹת ברוח ועיניהם יוקדות בחביוֹן³³ לילה כלפידים באש. והלב פנימה קורן אור בהיר ושפתותיהם שרות ורגליהם מרקדות בשמחה ובדבקות בדרכם לכותל, לשפוך שם שׂיחם כלפי השכינה.

ברחבת הכותל, שעון אל הקיר העלוב שנוכח האבנים הקדושות עומד בצל איש צעיר ולא ינוע. מעיל של עור הוא לבוש ושולי חולצה לבנה מופשלים לו על צווארו, כובעו שמוט לו על ערפו כדרך הפועלים מן הכפר, והוא מחזיק כּפות ידיו בכיסי המעיל. שעה ארוכה הוא עומד כך בלא נוע ומבטו דבוק בכותל שנכחו. והנה זע האיש מקפאונו, ניתר ממקומו וניגש אל החומה, מעביר כפו על פני האבן כאילו ביקש לבדוק חסנו של כותל; פתאום הוא מפנה ראשו לכאן ולכאן, ובאין רואה הוא גוחן ומצמיד שפתיו אל האבנים, ואחר חומק-עובר מן הרחבה, ורק בקצה רחוב השלשלת הוא מאיט צעדיו ומקנח בשרוול-מעילו את עיניו…

בשקט, כאחוזי אימת קדושה, בא רבי בראש תלמידיו, צאן קדשים³⁴ שלא חטאו ופניהם אל הכותל. לפניהם מהלך נער מגודל ופנס של שמן בידיו, להאיר להם דרכם בלילה, והוא זורע בפנסו קימצוצי אור צהוב, חיווריין³⁵, המגביר את החשכה מסביב ומהלך אימת מסתורין. בבואם אל הכותל נוטל הרבי את הפנס מידי תלמידיו וקובעו בניקבה שבאבן קדושה. מאיר האור את שפת האבן העליונה ומשם הוא מתפצל ומבריח מעט את העלטה וחושׂף שולי אבנים גדולות, כבדות, שלא מעולם הדין³⁶; ומשם מרצד האור החרד ומאיר פני תינוקות תמהים, אחוזי פליאה³⁷ רבה וחרדה. הרבי שולח מכיס החזה של חלוק הפסים קיתון³⁸ קטן עם מי טהרה בשביל נטילת ידיים, עובר על פני תלמידיו ומטיף על אצבעותיהם כדי נטילה קלה. הפנס מאיר חלקו של כותל ושולי הרחבה. אור דהה וצל כבד מתנצחים זה בזה, פעם ידו של אור על עליונה ופעם ידו של צל, עד שהם קובעים גבולותיהם ומחלקים ביניהם השלטון. הנערים מכנסים ראשיהם בהילת האור³⁹ של הפנס, כעדרי צאן אצל השוקת, מפחדים מן העלטה שמסביב. הרבי מגביה ראשו ותולה מבטו מעל לנדבך⁴⁰ העליון של הכותל ושפתיו מרחשות תפילה כבושה. אז פותחים גם תלמידיו בתפילה ומחזיקים אחריו בדבקות ובאימה גדולה.

אך הנה נדמים קולות אחרונים ואור נידח כבה. כיפות שמסביב נמוגות בחשכה כלא-היו, ואפילו צלו החד של צריח ישמעאלי המצליף את רחבת הכותל נבלע בחביון לילה. נותר רק הוא לבדו, הכותל בהודו הנורא, שרוי בחיק דממה גדולה, עגום הגורל, שקוע בעמקי אדמה ומצפה לשעה של גילוי. כך הוא עומד בבדידות של אימה, עצוב-דורות, ואבניו הגדולות שותקות. ורק לפעמים, לפתע פתאום בדיממת חצות, בשעה שכל היקום מחריש, פוצה הכותל פיו – ואבן מקיר תזעק…

##חתימה

עיר זקנים, טעם קדומים טעמה וריח בית-אבא ריחה. יהודיה הדורי זקן, ומלבושיהם מלבושי חכמים, ארוכי-קפלים ורחבי אבנט. וברדת השבת על כיפותיה של העיר לובשים בתיה וסימטאותיה אור מתוק וטבעות הסיד שסביב הפתחים מבהיקות בזוהר של שלווה; ויושבי העיר חובשים מצנפות-שׂער ונותנים רגליהם בגרביים לבנים ותוקעים אותן בסנדלים קלים. יקירי הקריה מתאבלים על ירושלים ועיניהם כלות לראות בשמחתה; מצפּים לרגלו של משיח, יבוא גואל ממצוקה וישיב תפארת העיר, – אך עקבות המשיח איים?…

כל חלקה טובה, כל עץ רענן וכל גבעה רמה בירושלים העתיקה תפושים לאומות העולם; עם בוקר נישא הד פעמונים ממגדלי מנזרים ועם ערב קול קורא מעל צריח ישמעאלי, – ורק בבתי-כנסיות של יהודים דומייה עמוקה.

לפנים גזרו על גגות ופרדסות בירושלים, חוץ מגנות ורדים שהיו מימות נביאים ראשונים, – עתה אין אלה ואין אלה, וחרבה ירושלים העתיקה מעץ כסדום, ושוב אין מסיקים תנוריה מעצי קינמון, וריח של עשן ופיח נודף מארובותיה…

חלוף חלפה יקרת-תפארת, נמוגה וכלתה כענן בוקר, כמוץ עובר לפני רוח, כדרך אנייה בלב-ים שאינה משיירת סימן, ורק במעמקים רוחשים הגלים והומים בלא הפוגות.

כל תשעת קבי היופי שנטלה ירושלים לעצמה נגנזו באבנים הדוממות, החרבות; תפארתה רדומה בנדבכיה, עד שיקום לב האומה ויחמם לב האבן… אז תעיר ירושלים של לב את ירושלים של סלע, ותשקנה אשה לרעותה, ולא תהיה עוד כי אם אחת – זו חמדת הערים, ירושלים של זהב, עד סוף כל הדורות.

וכך הייתי סובב הולך בעיר לבקש באבן הדמומה שׂרידים של גדולה וחוסן, לסעד הלב, לניחומים ולתקווה גדולה… ומשחזרה דרכי לעיר שבין החומות, בן בבניה, צל בין צלליה, וביקשתי אבדתי שתחזור אלי, עלה על לבי זכר אבן טוען שהיתה בירושלים של קדם, וכל מי שאבדה לו אבדה נפנה לשם ומבקשה. זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנים ונוטלה… ואני, שסימני-אבדתי טמונים עמי בלב כאבוקה בוערת, חיפשתי בלהט את אבן הטוען בין אבני ירושלים – אך לשווא; לא נמצאה לי האבן היקרה, ואבדתי הגדולה לא כל שכן…

במרומי העיר הכחולים, מעל לכיפות הרדומות בהוד של קדושה, מתלבטות כנפי נשר פרושׂות; מעבר הר הרודיוֹן, הרודם בערפל רחוק, בא העוף, ונוצותיו מתלקחות בארגמן השקיעה. בתנופת מלכות הוא חג חוגו בשמי העיר ונפנה לעבר שער הרחמים שבחומה, מול הר הזיתים, הוא שער הזהב הסתום שמשיח מלכנו יבוא בו. שתיים, שלוש עושה הנשר כנפיו לנוכח השער – אך שער הרחמים סתום, סתום…

בירושלים עתיקת-האבנים, בסימטה שרויה באפילה, המכוסה קימורים קימורים המסתירים את עין השמש ביום ואת היבהוב הכוכבים בלילה; בשכונה שבתיה נסמכים זה בזה, שבה גג רוכב על גג ותקרתו של זה גזוזטרתו של זה – נמצא כוך צר ואפל שגובהו כקומת אדם ורוחבו אמה על אמה.

ובכוך מין ברייה מגודלת-עצמות וכחושת-בשר, שראשה כמעט נוגע בתקרה; ופני הברייה כפני אדם שעיניו פקוחות והן כשלוליות מים דלוחים; שער הראש נקלע בשער הזקן: מלבושיו צרים עליו, ומתוך מכנסי הבד הקצרים מזדקרות שתי רגליים גדולות, פשוקות מעט, העומדות על קרקע-האבן כתקועות בה. ושתי הידיים הגרמיות, הארוכות, שהשרוולים קצרים עליהן, צמודות אל ידית של גלגל ברזל, רחב וגדול, הממלא כל חללו של הכוך, מן הקיר המפויח ועד לפתח הכניסה שציריו מיותמים, באין עליהם דלת.

הידיים הגרמיות, הארוכות, סובבות הגלגל בלא חדווה ובלא דחף, אך בתדירות קצובה; סובבות וסובבות, כאילו היה אותו גלגל מוחלד אבר מן הגוף הגרמי והכחוש, לבוש הבגדים הבלים מכוסה השער הפרוע.

והגלגל מסובב מכונה חורקת ונאנחת. היא היחידה כאן בכוך המשמעת קול של אנקה, הכורעת תחת סבל העמל, שמלבדה אין איש נאנח כאן, אין איש מתלונן כאן.

המכונה טוחנת מיני גרגירים שריחותיהם מבריחים מעט את ריחו הראשון של הכוך, הוא ריח הטחב והצינה ונשימת האבנים העתיקות. ומשאוחזת היד בגלגל נזלף מיד ריח חריף של קהוה, שגרגיריו נטחנים ונשחקים, או ריח שחצן ומחוצף של פלפלים, המביאים שכרון על חושיו של אדם. כך תלויים הריחות במיני הגרגירים הנטחנים, ורק בשבות הגלגל שב אל הכוך ריחו הראשון, זה ריחם של הטחב והצינה ונשימת האבנים העתיקות.

פעמים שהכול מסביב מתעלם ואין אנקת המכונה בסבוכה ולא ריח הקהוה בהטחנו ואף לא נשימת האבן הכבדה שבכוך. הכול נסחף בריחות פלא נדירים, שנפרחים מימים שאבדו זה עידן. אותה שעה מתבשם הכוך מריחות רחוקים ושוב אינו כוך, אלא שוק של בשמים גדול, ספק של ממש, ספק של חלום, והברייה הגדולה, הגרמית, אינה משמעת קול ורק מטה אזנה ומחרשת בשפתיה.

מיד מסתלק דוק של ערפל שהיה פרוש על הימים הרחוקים ונחשפת העיר הרחושה על סימטאותיה הצרות, שמעבריה כמעבר חמור עמוס כדי חרס, ומדרגותיה הן הן רחובותיה, וכבשה פשוטת-עור, התלויה על פתחה של חנות מזה, כמעט שהיא נוגעת באשכול התמרים התלוי על פתחה של חנות מזה. זה שוטח שומים לפני פתחו וזה שוטח בצלים לפני פתחו, ובסמוך להם מתנשאת ערימת רימונים זהובים; והמוכרים טורחים לפני קוניהם, עושים רצונם בהתלהבות ומשבחים סחורתם בקול זימרה ובסלסול דק וערב, כאילו עמדו רגליהם בכיכר של שעשועים. פעמים שהם מתנצים זה עם זה, אם בשל פרוטת נחושת ואם בשל מלה זעירה של עלבון; ומתלהטים היצרים, חרון נדלק בפניהם, ומעיניהם ניתזים זיקי אש. אך מיד נמצאות ידיים המשימות שלום וברק הקינטור שבעיניהם מתעלם כלא היה, והעולם כמנהגו נוהג.

והנה שורה של בתי אוכל, וישמעאלים יושבים על כסאות נמוכים, נרגילות ארוכות בפיהם ועיניהם אחוזות חלום. עומד בעל האכסניה ומשרת את אורחיו וטורח לפניהם יפה, בוחש מיני זנים בצלוחית של זכוכית, ממלא צלחתו בליל עיסות, בוחשן באצבע ומעטרן במיני ירק וזורה עליהן קומץ צימוקים לנוי ולטעם, ומכריז על מאכל-התאווה בהטעמה ובקול גדול.

ובקצהו של מיצר אפל, ששמיו קימורי סלע, משתרע שוק הבשמים, שריחות עדנים מהלכים בו. שורשי בושם יבשים ושרף-עצים ותבלין כתושים בקדירה מפריחים מיני ריחות טובים, ואך מתחילה השמש שוקעת, נדלקים כאן אורות קטנים, חנות ואורה, חנות ואורה. ואף שאין באורות הללו כדי לפזר העלטה, דיים לקשט את השוק ולשבצו יפה כבכוכבים.

ואנשים מהלכים בין החנויות, ידיהם על גביהם, צעדיהם מתונים, ויותר שהילוכם לקניותיהם הילוכם להנאתם, שואפים מן הריחות העריבים של קנה יבש וקינמון, ופלפל אנגלי, וזנגביל נדיר, ונמצא, הם נהנים ומוכרי הבשמים אינם חסרים כלום.

ובין המהלכים לשאוף אווירם של בשמים, או ללגום לגימת קהוה חריף, נמצא אף הוא, רם קומה, גברתן, מתלה בעקבו וידיו בכיסי מכנסיו. ואף שלעתים מצפצפת לו הפרוטה בכליו¹, אין בכך כלום – העולם הוא צעיר מלא זהרה ואין חסרון הכיס יכול להקדירו. אמנם טפחו עליו הבריות רכילות הרבה, כגון שהוא מקל ראש בעסקי צניעות ונכשל בעבירה, ואפילו הלעיזו עליו קפדנים שראוהו בכך, ולמרבה המהומה הפיצו שמועה שהיה זה בדרך הקדושה לכותל מערבי… אך בנוהג שבעולם צעירות מכפרת עוונות ומה שעשה עשוי. עכשיו לבו מלא רגש אחר, טהור, שונה מבאותו לילה, כשראוהו עיניים צרות מהלך עם ריבה בסימטה אפילה המובילה למקום הקודש…

כך היה מהלך עם ערב בשוק הבשמים, כאילו רצה שגופו יספוג מריחותיו הטובים, מבקש שהבהובי אורותיו יבהירו מעט את נשמתו. ואז היה פונה בצעד מזורז אל אותו בית שברחוב היהודים, המסויד ומבהיק בלבנו, המתנשא על פני הבתים הדחוסים, כאילו גדר עצמו בעד שורת הבתים גדושי האוכלוסין; אין מדרגות של אבן הרוסות מובילות אליו ואין גזוזטראות דחויות יוצאות ממנו. מורחק מהמולת הבתים שבשכנותו עומד לו אותו בית נאה שרוי בשלום ובטובה, והנוי פרוס עליו מבחוץ והברכה פרוסה בו מבפנים – בית-טובים שבעיר העתיקה.

כיוון שהיה מגיע לאותו בית מיד עוזבתו הגאווה, צעדו הופך מורעד, כתפיו הזקופות משתפעות ולבו החצוף עליו נרעד. ולא בשל הבית חלה בו התמורה אלא בשל שוכניו, ולא בשל כל שוכניו אלא בשל בת הבית הזה, שהיה מתגנב לראותה בערבים. משהיה בודק את נפשו היטב בוש להודות שעיקר השינוי לא בא לו אלא בשל אחיה של נערה זו, שבהם, באחים, היה טמון מקור אותו פחד סתום, הם שרמסו גאוותו, הם שהשיחו קומתו. מאז נתקשרה נפשו באותה נערה הפכו לו אחיה שונאים. ולא שהתנכרו לו בגלוי; אדרבה, כאילו דבר לא נפל ביניהם והם ממשיכים הכירותם כמקודם. אלא שאיבתם המיושנה עוד הוסתה עתה באיבה החדשה. מאז ומתמיד היתה בהם אותה שנאה כבושה של קטן-הקומה ושחוח-הגב אל גבה-הכתפים, איבה סתומה של ראש מתקרח אל בעל צמרת סבוכה; קנאה אוכלת של טורח מתייגע אל מי שהכול ניתן לו בלא טורח ובלא יגיעה; ועתה נלווה על כל אלה פיעפוע של ארס בעיניהם, ומשהיו חולפים על פניו היו אותן עיניים שואלות לו: ואתה, מי אתה, בור ועם הארץ, שנתחשק לבך בבת טובים? אפשר יש לך אוצרות קורח שנתת עיניך באחותנו?!

כיוון שהיו פוגעות בו עיניים אלו היה חש עלבון צורב וייסורים, כאילו הקריבו ברזל מלובן אל לבו. כלום היתה עניותו מום עולם² שמנוולו לתמיד? הם, בני ביתה, נתעשרו בעסקי מרכולת, משבירים סחורה לכל שוק הבשמים ועסקיהם פורחים וכולם נתונים לפרקמטיה וכליהם מלאים זהב ואבנים טובות, והוא – מהו ומיהו?

והנה מציצים פני הנערה מן החלון המסורג שבקומה העלית והם מאירים לו ומחזירים לו את לבו. העזתו חוזרת אליו במקצת, שידע כי נפשה של הנערה תלויה בנפשו, על אפם ועל חמתם של אחיה. הוא מחכך את כפותיו הגדולות זו בזו, ושוב מזדקפת קומתו וראשו מתנשא כמקודם.

לילה אחד, כשהיו עומדים דחוקים בצל החומה, לחשה לו הנערה:

– אפשר אילו שנית דרכך ופתחת במסחר – היו נאותים לך.

כאילו שמע השם המפורש, שינה כל דרכיו; החליף בגדיו ועשה שערותיו, – הכול על דרך היישוב. ואז קבע דוכן בקצה שוק הבשמים, ועליו מיני תיבות ושקיקים וחפיסות, והוא עומד על גביהם, גבוה ורחב-כתפיים ומסדר הדברים פעם לכאן ופעם לכאן, פוזל לימין ופוזל לשמאל, רוצה לומר: אף שטרוד אני בסידורים הריני מוכן לשמש קוני באהבה.

אלא שהקונים לא רבו. היו שגיחכו בראותם קומתו העצומה גחונה על הדוכן: ראיתם שמשון בשוק הבשמים, חייכם, כלום ראיתם מימיכם שמשון בשוק של בשמים?… אך הוא לא שעה לדבריהם, שלבו היה רחוש ותקוותו הגדולה פרוסה לפניו כמישור. ואף ששאף בכל חושיו שקומתו הגרמית תצטמצם מעט ולוואי והוכתה ברזון, היה מעמיד פנים שאינו שומע גיחוכם של בריות, עד שהיה דמו מתרתח בעורקיו וקצות ידיו מתרעדות, והוא לוחש בלבו תפילה גדולה: אה, אילו ניתן לי לנקום מהם נקמתו של שמשון!…

בסוף הסכינו הבריות למראה שהיה תחילה מגוחך בעיניהם, והתחילו קונים אצלו צרכיהם: אישה נוטלת תבלין לשים בתבשילה, חנווני בא מרחוק להביא אל מקומו מעט בשמים. ואף שכדי פרנסה הגיע המיקוח, כדי עושר לא הגיע. היו בני הטובים אומרים, ספק בבדיחות הדעת, ספק כאמת של לבם: מה שעושים בשביל עושר אין עושים בשביל פרנסה סתם, והרי כמותו כרוכל של סדקית…

והחלום הגדול עדיין לא נתגשם.

היתה נפש אחת מצירה בצערו, זו נפשה של אם הנערה. ראתה שפני בתה נופלות, אין זאת כי הגעגועים אוכלים את לבה; חרדה לנערה והיתה משדלת את בניה המגודלים:

– מה לכם שנתעקשתם כחמורו של בלעם. אפשר כדאי שנקרב את הנער ונכניסו לעסק שלנו. הרי ראינוהו משנה מהלכיו, שקוד על דוכנו עוסק ביישובו של עולם.

צחקו לה הבנים בקול גדול ואמרו:

– עד שאנו מכניסים בר-נש זה לעסק ראוי לנו לפזר תחילה כספנו בשוק.

נתרעמה האם ואמרה:

– ואנו, כלום נולדנו עשירים? והרי לפני קופה של מעות אנו משתחווים.

העלו פניהם של הבנים אדמומית קלה ופתחו בדבר אחר:

– שמו הטוב הולך לפניו כנחל אפרסמון, הבה ונכניס בעל עורף אדום שכמותו בקרב המשפחה…

ראתה האם היבהוב רע בעיניהם ונסתתמו טענותיה.

התחילו דוחקים רגליו מתוך ביתם – תריס בפני מאווייו, והיה קשה עליו להזין עיניו במראה הנלבב של דמות הנערה. עד שקרה אותו מעשה שקרה.

הגיע חג פורים ונסתחף כל רחוב היהודים בשמחה ובצהלה; ובראש השמחה עומד אותו בית-טובים לבן שבעיר העתיקה ומנצח על העליצות. בוקעים ממנו קולות זמרה משולהבים, וקול רקיעת רגליים נישא בכל הסימטה. אנשים צפופים בפנים נתונים לריקוד ולשתייה, ואנשים צפופים בחוץ מציצים בעד החלונות, משתכרים מריחות היין ונהנים ממראה הריקוד.

ואף הוא עמד בקהל מבחוץ, תחילה מרוחק הרבה מן הפתח ואחר כך הולך וקרב, הולך ונישא וקרב, עד שגופו הגדול נזדקר מן הקהל הצפוף וכמעט שסתם את פתח הכניסה. ראוהו חבורת אברכים שהתהוללו בפנים, ואחיה של הנערה בתוכם. אמר אחד הבחורים, שהטיפה כבר הרטיבה את גרונו:

– בטובתך, הכנס נא פנימה, מה לך עומד בפתח? שהרי חג פורים לנו היום ומצווים אנו על השמחה ופניך אינם נוהרים כלל.

ניסה להשתמט ולהסוֹג לאחוריו, אלא שהבריות ניצבו מאחורי גבו כחומה. חלפה מחשבה במוחו: אפשר יראה את הנערה בפנים הבית והוא לא ראה פניה זה ימים – ומה איכפת… צעד פסיעה גסה וכבר נמצא בתוך חבורת העולזים. מיד ניצבו סביבו בחצי גורן עגולה גופו הגדול, הגשמי, כאילו בא כאן לתוך זירה לערוך לפניהם משחק.

נתנו כולם את לבם להקניטו ופתחו תחילה במלים בדוחות:

– נא, יקירנו, פסוק לנו פסוקך.

אך הוא נתן בהם עיניים בלוטות ומפוחדות כשל חיה עצובה בסורג, והחריש.

עומדים סביבו הבחורים ועיניהם מטכסות עצה, איך יוכלו לו לבחור מגושם זה, והתחילו משדלים אותו בדברים:

– אל תהא נחבא אל הכלים, יקירנו, שהרי אינך נראה חלילה כנפל. מיזגו לו כוס והגישו לו פּרפּראות ותתבדח עליו דעתו!…

חזרו הנערים בקול גדול:

– מיזגו לו כוס והגישו לו פרפראות ותתבדח עליו דעתו!…

אך משהגישו לו כוסו, נטלה בעמידה ושתה טיף-טיף ומן הפרפראות לא טעם.

כך עמד כשכוסו בידו וברכיו מקומרות, מביט לימינו ומביט לשמאלו, עלוב ומדוכא כשואל מניין יבוא עזרו. בינתיים וצהלת הבחורים עולה וצווחת הזאטוטים גוברת עליה שבעתיים.

ראו הבחורים שאינו זע, אמרו לו:

– הרי שמשון אתה, הראה לנו גבורתך.

השיב להם בלחש עצוב:

– אני, שמשון אני, אלא ששבע מחלפותי גולחו.

לא ראו בתשובתו מנותן טעם לשחוק והיו כמאוכזבים. בינתיים הועלו הנרות בפמוטות, ומנורות השמן הודלקו וגל השמחה ששקע לרגע עלה שוב. ראו המסובים שאין להקניט את אורחם, הסבירו לו פנים ואמרו:

– ועכשיו, שבוודאי כבר עייפת – שב-נא.

זרק סביבו מבט מבוהל, אך לא ראה כיסא פנוי. מיד נזדרזו מניין נערים שעמדו על מזימת הבחורים, הביאו לו כורסה גדולה, העמידוה בטכס רב ואמרו:

– שב-נא, בטובתך.

כיווץ גופו המסורבל והכאוב לישיבה ונפל אפרקדן, ראשו נחבט בקרקע.

לרגע קמה דממה, שלא כולם הבינו פשר דבר, אך מיד פרץ צחוק אדיר ונתרגשה מהומה, עד שמוסדי הבית נתרעדו. צחקו הנערים מנפילתו וקראו בקול צווחה:

– חי-חי-חי, שמשון הגיבור, ראיתם שמשון הגיבור?!

אך המוטל על הרצפה לא זע. נתעמעם הצחוק שבאולם והיה לדממה דקה. ואז נשמעו פתאום מלותיו השבורות מכאב:

– שמטתם הכיסא מתחתי – ניחא, אך למה זה כבּיתם המאור?

תמהו המסובים על דבריו, שעמד האור בחדר כמקודם, זולף מפמוטות הכסף הכבדים ושופע ממנורות השמן הגדולות. שארית הצחוק גועה על שפתותיהם; ברק ההתעללות הרע נעלם מן העיניים ותמיהה תפשה מקומו:

– מה הוא סח, מה הוא סח?…

פתאום זע, נתכווץ, ניסה להגביה גופו הכבד ושוב צנח. מיד הרים ידיו לעיניו ומחזהו נקרעה גניחה צעקה דוויה:

– אהה, מה עוללתם לי… מה עוללתם לי… עיני… עיני…

גחנו עליו בפחד, מיששו ובדקו בעיניו; הן היו פקוחות, אך מלאות בעתה מחרידה.

קמה מהומה, ושוב לא היתה זו מהומה של שמחה, אלא מהומה של מורא. פתאום נמצאו לו דואגים הרבה… נשים רחמניות השתדלו וטרחו למענו. הובהלו רופאים, הובילוהו על פני בתי חולים³, ערכו תפילות לשלומו על יד הכותל ותרמו לבתי הכנסיות נרות להבראתו. אך לשווא – דעת הרופאים נסתתרה ושערי-תפילה ננעלו. באו ושאלו לרופאים: משכו כתפיהם, נדו בראשם ואמרו: מעוצם הנפילה פקע עצב העיניים ולא תראינה עוד עד עולם. באו ושאלו לרבנים; פרשו כפיהם בתפילה, הגביהו מבטם ואמרו: ירחם השם.

משחלפה תקופת הבהלה והייסורים נצטננה גם להיטותם של הבריות הרחמנים והוא נשאר ערירי ובודד בצערו ועלבונו. וכך חזר אל דוכנו שבקצה שוק-הבשמים והיה עומד על גבו כפוף, שפתאום שחה קומתו הרמה, ונטלה ממנה גאוותה. היה מבלה ימיו בלא תנועה, הבריות משתמטים מלקנות אצלו, כאילו חששו להעירו מקפאונו, והיה עומד על דוכנו עד ששכן היה דחפו במרפק ואומר:

– די, שכני, כבר הגיעה שעה לנעול. הפנסים שבשוק כבר כבו.

לא יכול לכפוף גופו עד שנכפף מאליו. לא רצה ליטול מקל עד שמעדה רגלו ונטלו בעל כרחו. רק את דוכנו לא רצה לחסל בשום פנים, אף שהילדים היו גונבים מסחורתו בסתר וידו לא יכלה להשיגם, שעיניו אף שהביטו לא ראו כלום; היו הקונים נוטלים ממנו מנה גדושה ואף תוחבים פעמים לכפו מטבע שחוק שאינו עובר לסוחר, ואין בידו למנוע. ורק הריחות החריפים שהילכו בשוק הבשמים היו עוד מחזקים את לבו ומשיבים עליו זכר גאוותו.

כך נתגלגלו הדברים והוא הלך ונידלדל מיום אל יום. פעם אחת באה אם הנערה אל דוכנו שבשוק ונטלתו בזרועו. נרעד ושאל מבוהל:

– מי כאן, מי כאן?

הסתוּ ואמרה:

– אני, אני. עברתי בכאן ואמרתי אל נפשי: אלך לדרוש בשלומך.ז

הכיר את קולה אך לא השיב כלום.

החרישה אף היא, עד שאמרה:

– ועוד חשבתי, כיוון שאני עוברת בכאן, אבוא ואשאלך, אפשר תבוא אלינו לעבוד. צורך לי בזוג ידיים…

נענע בכתפיו בעוז, כאילו כוחו עוד אתו, והפסיקה בגסות:

– איני רוצה, איני צריך!

שמע את האישה בוכייה. אך הוא עמד בסרובו אף שלבו דאב על שהקניטה. משעמדה לילך שאל בהיסוס רך, כשואל את נפשו:

– והיא, היכן היא עכשיו?

קלטה אזנו אנחה חרישית ופסוק מקוטע:

– אתמול היתה החופה.

נתרתח וקפץ:

– כאן?!

– לא, לא. לא כאן. מעבר לחומה, בעיר, אחיה השיאוה לאחד בעל-בית ומיד יצאו למסעותיהם.

נרגע וחזר לקפאונו, והאישה עזבתו בלא שהעיזה ליטול ממנו ברכה, וידיה על עיניה.

אחר אותו ביקור של האם מכר דוכנו על כליו ועל סחורתו לשכניו הבשמים, והוא עצמו נעלם מן השוק ואיש לא ראהו שבועות על ירחים.

לא נודע היכן סבב כל אותו הזמן, עד שמצאוהו תשוש ומזה-רעב משתוחח על מפתן בית-הטובים הלבן שברחוב היהודים. מיד ראו את האם גחונה על אותו גוף גדול וגרמי, שלא היה עוד אלא כאגודת זרדים יבשים, מנסה להשיב במשקה ובאוכל את נפשו שפרחה ממנו.

אז נטל לידיו אותו גלגל-ברזל מוחלד, כי לא הסכים לקבל מיד האשה לחם חסד. משכבש לו את הגלגל דבק בו ושוב לא רצה לשמטו מן היד, אף שפעם הוצעה לו מלאכה אחרת שאין טרחתה מרובה. וכך הפך לו גלגל זה מרכז חייו החשוכים, יתד שנתלה בה בלילה שאין לו סוף.

ורק לעתים נדירות היתה היד שומטת את הגלגל, שהיה סובב עוד מאליו פעם וחצי פעם, נאנח וקופא בלא נוע. אותה שעה נפרחים בכוך ריחות של שוק הבשמים ופרוכת השחור של הלילה משתבצת כוכבים מאירים ונוצצים. כך היה קורה בעת שהנערה, שהיתה לאשה לאותו בעל-בית מעבר לחומה, באה לפקוד בית-אביה. מחרישה היתה עומדת בפתח הכוך, ובטרם פצתה פיה כבר היה יודע: שוב היתה אצלו… אז היה מושיט ידיו ששמטו את הגלגל, ידיים ארוכות וגרמיות המבקשות לאחוז בגוף שופע החום והריחות, אך הן נתקלות בפינכה של מזונות או בצרור מלבושים חדש, ואילו הגוף הצעיר כבר נעלם כחלום ורק ריחו המתוק עוד נשתייר.

אותה שנה בא השר משה מונטיפיורי בפעם הרביעית לארץ, שלא היה יכול לשהות שנים רבות בנכר בלא שיבקר את ארץ-הקודש. געגועיו גדולים היו כים ולא ראה חיים אלה באספקלריה של ארץ ישראל, והיא דמתה לו כיפה בארצות וירושלים היתה עולה על ראש שמחתו. כשבא לרכסי הסלעים שעליהם בנויה עיר-הקודש, וראה את החומה באבלותה, עצר בשיירה, ירד מעל גמלו, קרע את בגדיו, נפל על הקרקע ובכה בכי תמרורים. ביקשו מלוויו לנחמו במילים טובות ומרגיעות, אך הוא באחת: אם ירושלים בחורבנה – אין לי נחמה, אין לי נחמה…

אך משבא השר בין החומות וראה את צהלת בני-עמו שצהלו לקראתו, עבר ברחובותיהם שכובדו לכבודו ודרך בחצרותיהם שנוקו וקושטו לבואו – נחה עליו מעט דעתו והוא נדר בלבו שלא לשקוט למען ירושלים ולהקדיש לה את שארית חייו. ומששהה מעט בעיר וראה את העם בעוניו, את חצרותיהם החריבות, את מבואותיהם האפלים, את בתיהם הצפופים – נפל עליו לבו. הילדים היו חיוורים, הנשים נובלות והגברים שחוחי-גב; עיקר פרנסתם על מתת-יד, אחד בצנעה ואחד בפרהסיה; זה מוועד כולל פלוני וזה מוועד כולל אלמוני, וכמעט אין איש החי על יגיע כפיו. אדיר היה חפצו של השר להושיע את בני עמו הנמקים בעניים, אך כאן, בעיר שוממה זו, איך יוכל לעשות דבר? כבד היה עליו לבו של השר ומלא צער: היפרח מטה יבש?…

ראה השר שאין לפניו עצה אלא לפרוץ פרץ בחומות הלופתות את העיר ולבנות מחוצה להן בתי-דירה, להושיב שם מבני ירושלים ולתת בידם אומנות שתפרנס את בעליה בכבוד, שאין ברכה שורה אלא ביגיע כפיים.

קם השר וקנה נחלת קרקע גדולה מחוץ לחומה על דרך חברון, נוכח הר ציון, שהאוויר שם בריא ורוחות נועם נפרחים מן ההרים ומטהרים את המקום. היתה החלקה זרועת סלעים. חלקת הרים יפה; לרגליה השתרעה בקעת השוּלטן, מקרוב שגבה חומתה האפורה של ירושלים ומרחוק הכחילו ערפילי ים-המלח, שקופים ודקים כמשי. סבר תחילה השר ליעד החלקה לבניין בית-חולים, אך נמלך בדעתו, שאמר: לא החולים של בני עמי צריכים לרפאות אלא בריאים שבהם. התחיל מתכן תכנית לבניין בתי-מגורים ובתי-מלאכה, תנור לאפייה ובית-אריגה גדול, ואפילו ריחיים של רוח, שיושבי הבתים שיבּנוּ לא יהיו מוכרחים לכתת רגליהם לפנים החומות בשביל לטחון חיטיהם.

וגם איש יעד לו השר שיהא עוסק בטחנה שתיבּנה על הגבעה. ר' יעקב הטוחן היה האיש שהשר נטה אליו חסדו. לאמיתו של דבר לא היה ר' יעקב טוחן ממש, שלא היה כלל בעל-טחנה, אלא שנקרא כך על שום שהיה מביא חיטיהם של בני ירושלים לטחינה. בעת האסיף היו הבריות קונים חיטים בשוק התבואה ואוגרים תבואתם בבתיהם. היו צריכים לקמח, היו מובילים מן החיטים לר' יעקב הטוחן, שישב בחצר שבסימטת החנויות הגדולות ודירתו כּוּך לפנים כּוּך. כאן בחצר היה ר' יעקב ובני ביתו ואף נשים שכירות שוטחים את החיטים על טסי נחושת גדולים, מבררים, כוברים בכברה ושוטפים במים, לנקותן מכל אבק, ואחר כך שוטחים אותן על הגג לייבּשן. אז היה ר' יעקב עומס שק של חיטים על גב חמורו ומובילו לטחנת הסוסים של ישמעאלי, שהיה טוחנן בריחיים שלו ומחזיר הקמח הלא-מנופּה. היה ר' יעקב מנפה הקמח בביתו בשבע נפות, סולת לחוד וקמח לחוד ומורסן וסובין לחוד, ומשיב כל המינים לבעליהם. בר-לבב היה ר' יעקב ונקי-כפיים, עוסק במלאכתו באמונה, טוחן חיטיהם של עניים חינם וגומל חסדים בסתר. הוא היה חשוך-בנים וגידל בביתו נערה זרה. באורח מוזר באה הנערה לביתו, בעודנה תינוקת. כשפרצה המגפה הגדולה בירושלים והמוות עלה בחלונותיה, כל בתים נסגרו מפחד וכלתה רגל מן הרחוב, נתנדב ר' יעקב הטוחן להיות מן הבאים בבתים שנגע אליהם המוות, כדי להושיט עזרה לנפגעים. היתה הפורענות גדולה מאד. לא היה בית בלא חלל, עד שאנשי ירושלים לא היו מספיקים לקבור מתיהם. נכנס פעם ר' יעקב לבית-דירה ומצא ילדה קטנה קוראת חליפות: אבא, אמא; אבא, אמא. שני ההורים שכבו במיטותיהם ולא היו משיבים לקריאותיה של התינוקת. גחן עליהם ר' יעקב ומצאם מתים, ועל פניהם חרותים אותות המחלה האיומה. נזדעזע לבו של ר' יעקב ונטל את הילדה על זרועותיו לנחמה. ביקש לה מקלט לתינוקת ולא מצא, שהיתה המשפחה חדשה במקום, מקרוב באה מעבר לים וקרובים לא היו לה בירושלים; ואפשר היה מוצא אנשים רחמנים שיאספו היתומה הפעוטה לביתם, אלא שהכול פחדו מפני המגפה ולא אבו לתת דריסת רגל בביתם למי שיצא מבית המוות הנורא. רחץ ר' יעקב את התינוקת במים חמים, החליף כותנתה, גזז שערה ואספה לביתו.

– אפשר מן השמים הוא, – אמר לאשתו – שלעת זיקנה תהא לנו בת…

וכך נתגדלה הילדה בביתם והיתה לנערה יפה ובריאת גוף – נחמתו של ר' יעקב הטוחן. היא תלויה בו באהבה כבת והוא מפנקה ועושה רצונה כאב. בימי חול היתה טוחנת עמו חיטים ומרקידה הקמח בנפה, מנצחת על הנשים המערביות המבררות הגרגירים, שוטפת הרצפה ופיה אינו פוסק משירה. בשעת רצון נותן לה ר' יעקב פרוטה והיא שומרת עליה עד בוא העושים בלהטיהם לחצר הגדולה שעל יד שוק התבואה. כאן מתקבצים הצופים, משלשלים פרוטה לקופה, נכנסים בשער הברזל הגדול ועולים על הגגות השטוחים שמסביב לחצר. אחרי שכבר נאכלו הגרעינים וכל הבטנים פוצחו, מתחילים מעשי הלהטים: איש הולך על חבל מתוח מקיר אל קיר; אישה בולעת סכינים לתיאבון ומקנחת סעודתה בלהבות של אש, וילד מהלך על ידיו, ראשו למטה ורגליו למעלה – מעשי נסים איומים ונוראים, שהיו מלווים את חנה הילדה בשנתה לילות רבים. ובימי חול-המועד היה ר' יעקב נוטלה עמו בצאתו לפוש מחוץ לעיר; יוצא עם הנערה לשער יפו ויושב על גבעת סלעים. ר' יעקב מעיין בספר והנערה מקפצת מסלע אל סלע, כעז פרועה שיצאה מדיר אפל לאור גדול, והיא נכנסת בשיחה עם ישמעאלים שהיו מבריכים את גמליהם לפתח שערי העיר, עד שהיה ר' יעקב קורא לה עם שקיעת החמה לשוב לפנים החומות בטרם ייסגר השער עד עלות השחר. אך ראש שמחותיה של חנה היה הנסיעה לקבר רחל. פעמים בערב ראש-חודש היה ר' יעקב מרכיב את הנערה על חמורו ויוצא עמה לדרך אפרתה, ליד בית לחם, מיד אחר תפילת שחרית. לאיטם היו פוסעים, חנה רכובה על החמור ור' יעקב מחמר אחריה בכוונה ובלב מלא שמחה. העולם כחול ובהיר, השמש מברקת על הסלעים, ציפרים שרות בכרמי הזיתים שעל אם הדרך וריחות חריפים עולים מן האדמה. בדרך עוצרים על יד מנזר הנכרים, הקרוי על שמו של אליהו זכור לטוב, נוטלים ידיים באגן שהותקן לעוברי-אורח ומרווים הצמא במים המתוקים והצוננים; ומששבה החיות לגוף הלאה הם ממשיכים את דרכם לקבר הקדוש והיקר.

ר' יעקב איש תם היה, ישר-דרך, וכל תשוקתו רק להטיב עם הבריות ולגמול עמם חסד וטוב. פעם לפנות ערב, כשהיה ר' יעקב יושב על גג ביתו, נשען אל המעקה, שמע לפתע קול יבבה ובכי. מיהר לרדת לרחוב ומצא אישה ובתה משתוחחות, תולשות שערותיהן ברוב יאוש וטופחות על ראשיהן. שאלן לפשר דבר,השיבה לו האם המתייפחת: – מחצית הנפוליון, מחצית הנפוליון, כל חלקי לחודש זה, כל פרנסתי… אוכל לפי התינוקות ושכר דירה… הלכתי מקופת הכולל והיתה מחצית הנפוליון בידי. ככה, פה… והנה בעברי כאן מול החצר ואבד לי פתאום המטבע… אויה לי, כל הוני וכל אוני… מחצית הנפוליון, מחצית הנפוליון…

מיד באה אצלו חנה ושניהם גחנו וביקשו המטבע שאבד. הנערה היתה מגפפת ובודקת כל אבן ברחוב, כל כך אדיר היה חפצה להיות מוצאת האבדה; אך האבדה לא נמצאה.

אף שעדיין לא רד הלילה כליל כבר היתה הסימטה חשוכה, שקימוריה האפילו על האור. נכנס ר' יעקב לביתו, שהה שם שעה קלה והוציא פתילת שמן קטנה, סכך בכפו בעד שלהבתה וגחן על הקרקע. רק התחיל מחפש והנה קרא: – הרי מחצית הנפוליון! מיהרו אליו האם והבת, וחנה כמעט שדחפה את ר' יעקב בקפיצתה; בידו היה המטבע האבוד.

ביקשה האישה לנשק את כפות ידיו של ר' יעקב, אך הוא משכן בבהילות ומיד נכנס לביתו. האישה ובתה נתרחקו, כשפיהן מלא תודה ותהילה למוצא האבדה.

משחזרה חנה לביתה מצאה את ר' יעקב חורז במתינות אותיות גדולות על גבי דף תלוש מפנקס החשבונות; גחנה על כתפו וקראה: מי שמצא בכאן מחצית נפוליון ישיב המטבע ליעקב הטוחן ויקיים מצוות השבת-אבדה.

תמהה הנערה ושאלה:

– אבא, הרי כבר מצאת את המטבע?!

גער בה ר' יעקב ואמר:

– שטיה, אפשר אבד בכאן עוד למישהו מטבע של מחצית נפוליון? והוא חייך בגניבה לתוך זקנו המכסיף…

בשעת ביקורו זה הרביעי של השר, שפקד את עניי בני עמו וחילק להם מתנות לרוב, גונב לאזנו ממעשיו של ר' יעקב ומקורות חייו. נתרגש מאוד לבו של השר וקרא ברוב התפעלות:

– זה האיש ציפיתי לו! הוא ינהל את טחנתי ביושר, הוא יוזיל לעניים דמי הטחינה ואף יתן להם דין קדימה על עשירים, ויושיט ידו ליתום ולאלמנה – בו בחרתי להיות לי לטוחן!

ומשחזר השר לאנגליה ניגש מיד לבצע רעיונו על דבר טחנת-הרוח; קנה מכונות ושלחן לארץ בידי אומן מומחה, שיהא מנצח על המלאכה, יבנה את הטחנה וילמד את ר' יעקב את עבודתה. תלאות רבות עברו על המומחה ועל כליו עד שהגיעו לנמל יפו; ומשהגיעו לחוף תמהו איך יוכלו להעלות כל אותו משא על הררי ירושלים. אך לא אמרו נואש. שכרו מחנה של סבלים על גמליהם וחמוריהם וכך היו נושאים ימים רבים את הכלים הכבדים, אבני הריחיים וחלקי המכונה, צעד אחר צעד, בעמל וביגיעה רבה; עולים בשבילים ויורדים במשעולים צרים זרועי סלעים ומלאי טרשים, ולא היה קץ לפגעים, עד שזכו לבסוף לפרוק המטען הכבד על מגרש הטחנה בירושלים.

התחילו בונים את הטחנה, נדבך על נדבך, טבעות טבעות, עד שהקימו מגדל נישא, עשוי אבני גזית; הרכיבו על ראשו¹ כנפיים פרושות, כבדות ונרחבות, שהיו צריכות לקבל את הרוחות ולסובב את אבני-הריחיים שהושמו במגדל, זוג על זוג² – ארבע קומות.

מכל קצווי העיר באו לראות בפלא הבניין, יהודים וישמעאלים על נשותיהם וטפם. לא היה קץ לתמיהה ובלבות רבים אף רחשה הקנאה הרעה. אימה נפלה על בעלי-הריחיים הנכריים, שחששו פן תיכרת מפיהם פת הלחם. אמור אמרו להם שטחנה זו, שכוחה מרוחות השמים, תוכל לטחון לכל יהודי-העיר ואפילו ליתר יושביה, ומה תהא אחרית טחנותיהם? מיהרו והביאו קוסמים משלהם שיקללו את בניין הטחנה ולא יצלח לעבודה. קיבלו הקוסמים שכרם, עשו בלחשים ובהשבעות וארו את הבניין החדש. עתה הבטיחו לשולחיהם שלא תהא אחריתה של הטחנה טובה – רק יבואו רוחות החורף העזים ויפרוץ הסער בחומת המגדל, ישבור כנפיו ויפזר את שרידי הבניין לכל רוח.

אך למגינת ליבם של הקוסמים ולתמהון שולחיהם הושלם הבניין במהרה, ובבוא הרוחות ונגעו בטחנה זעו כנפיה האדירות והתחילו סובבות וגורפות עמן בעוז את אבני הריחיים, שטחנו את החיטים ברעש גדול ובחדווה. ומשראו הקוסמים שאף רוחות הסער אין להם שליטה בבניין הטחנה והוא עומד שגיב כבתחילה, גמרו אומר שאין זאת כי השטן עצמו מסייעו ברוב כוחו וכל הטחנה כולה אינה אלא מעשה-שדים.

כל אותו הזמן היה ר' יעקב שקוע במלאכה יומם ולילה. אמנם האומן האנגלי היה מנצח על העבודה והמוני פועלים ובעלי-מלאכה עמדו ועשו כל חפצו, אך ר' יעקב היה המכניס והמוציא, המדריך והמוביל; בלעדיו לא נעשה דבר והוא קיבל את כל הטירחה באהבה רבה, שלא בשביל השכר הסכים להיות טוחנו של השר, אלא בשביל שראה במעשה-הבניין התחלה של גאולה ואת השר כאחד שוע מימי קדם, שבא להקים הריסות הארץ, וכל שליחותו מצווה.

ובחצר החורבה, ברחבת בית הכנסת, היו יקירי ירושלים מסיחים במעשה הטחנה, אלה מהללים את פעלו של השר ואלה משתאים לפלא הבניין עצמו: אך נמצאו גם שלא היתה דעתם נוחה מכך, שהיה ר' יעקב ממעט עתה בתלמודו, אינו משכים ומעריב לבית הכנסת כבתחילה, ואינו מתחבר לשיחת חולין אחר התפילה, כנהוג. אף היו אומרים שלא נאה לו ליהודי ירושלמי, תלמיד חכם ובר-אוריין, שיהא שקוע ראשו ורובו בגשמיות ויהא עוסק במלאכה כל יומו. ומשבא ר' יעקב לתפילה בציבור, משכוהו בשרוול, כיעכעו בזהירות ואמרו לו:

– במטותא מכם, ר יעקב, אמרו חז"ל: ראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם ארעי…

כיעכע אף הוא והשיב להם במתינות ובלא כעס:

– במחילה מכם, מכובדי, קמח טחון אתם טוחנים; אמרו חז"ל: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים…

אך נשי ירושלים מילאו פיהן תהילה ולבן קנאה על המזל שנתמזל לו לביתו של ר' יעקב הטוחן: כלום יהא לה עוד צורך לזוגתו של ר' יעקב ללכת בעצמה עם מרדה אל האופה ולחכות לתורה עד בוש? וכלום יהא עליה לבקש בהקפה בשר במקולין כמותן? לא ישכח השר את עושי-רצונו ובוודאי ימלא שקיו של ר' יעקב כסף ואבנים טובות. ומשהיו מזדמנות אצל האופה או בחנות של מכולת היו מסמיכות ראשיהן זה לזה וממתיקות סוד:

– לא טחנת-רוח היא זו להם, אלא יונה של זהב, ממש יונה של זהב. אשרי אדם הקונה עולמו בשעה אחת – זה ר' יעקב הטוחן ובני ביתו; אכן מתרחשים נסים גם בימינו אלה…

ר' יעקב לא היה שומע כלום, כולו מסור לעבודה החדשה, וחנה טורחת על ידו בשמחה. עכשיו העתיקה המשפחה כולה את מושבה מן העיר אל מחוץ לחומות, לבית החדש שעל-יד טחנת-הרוח. בינתיים קם ישוב על המגרש שאצל הטחנה. בניינם של בתי-משכנות השאננים נגמר, ואף שלא במהרה נתרצו רבים לעקור דירתם מן העיר אל השכונה החדשה מפני חשש סכנה וטירחה – נמצאו בסוף עשרים משפחות מן האשכנזים ומן הספרדים שיצאו מן הסימטאות המעוקמות שבעיר הדחוסה וקנו להם שביתה בבתים החדשים. תחילה היו הדיירים החדשים מערימים; יוצאים ביום, שוהים בבתים החדשים שעות אחדות, ובלילה חוזרים ולנים בדירותיהם בעיר שבין החומות. ושוב עמדו הבתים החדשים ימים רבים שוממים מאין יושב, עד שהובטח לתת הדירות נחלה לצמיתות למי שיקבל עליו לגור בהן בתמידות. ענה הכסף את הכול וכיסו של השר נפתח; כל דייר קיבל תמיכה למחייתו והובטח לו שלא יוציאוהו מדירתו עולמית. התחילה החצר הגדולה הומה מרוב יושבים ושחוק של תינוקות גרש את שממת ההרים. שורת הבתים היפה, שקיר נסמך בה אל קיר וחלונותיה מסורגים שבכת-ברזל יקרה ומעקה גבוה עשוי עליה חריצים, כדוגמת חומת העיר שממול, משכה אליה המוני סקרנים שהיו מסתכלים במתיישבים בעין של תמיהה ובאבק של קינאה: אפשר באמת שיהא ישוב קיים אף מחוץ לחומות…

והטחנה התחילה עתה לנשום רוח חיים. לאט לאט הפכה מבניין אבנים סתם לטחנת-ריחיים ממש. המגרש המה מחמורים עמוסים חיטים ומאנשים הפורקים שקים; מעלים השקים לקומה העליונה של המגדל, עומד ר' יעקב ושופך החיטים ללוע שמעבירן לאבני הריחיים; נטחנים הגרגירים אחת ושתיים והופכים לקמח מעורב בסובין; בא תורן של הנפות והן עושות מלאכתן באמונה ואינן מניחות לקמח עד שנפרד לסולת ולפסולת לחוד, אם לפת נקייה ואם לפת קיבר, כבמתוקנה שבטחנות. ועד שיתמלא השק קמח אומר ר' יעקב פרקי תהילים, כך וכך פרקים לשק, כך וכך פרקים לשק; ואבק הקמח עולה ופורח, נאחז בקורות ודבק באבני הקירות, והשכבה הלבנונית הולכת ועבה והבניין הופך לטחנה ככל הטחנות. נבזק אבק הקמח גם בזקנו המלבין של ר' יעקב ובשערותיה השחורות של חנה, ואפילו עפעפיהם מכוסים אבקה לבנונית.

שנה ברוכה היתה שנתה הראשונה של הטחנה והשפע נאחז בכנפיה. כל אותה עונה היו רוחות טובים נפרחים מן הים, באים ומסובבים את כנפי הטחנה בלא הרף והבריות מביאים חיטיהם לרוב, אם מחמת כורח, שרחוק היה הדרך לעיר, אל טחנה של סוסים, ואם מחמת חידוש שמצאו בריחיים של רוח; בפרט שכאן, בטחנתו של השר, היה ר' יעקב מקבל חיטיהם של עניים בעין יפה, מוזיל להם מדמי הטחינה, מקדים תורם ואינו מקפיד עמם בזמן התשלום.

כיוון שהכול הלך למישרים ופרנסה ניתנה בריווח, נתן ר' יעקב דעתו על חנה. כבר הגיעה הנערה לפרקה, אבריה אברי אישה יפה, וסבר כי הגיע היום שידובר בה. לא היה קשה למצוא בשבילה חתן, אך ר' יעקב לא רצה לבחור אלא בבחור שיש בו תורה עם דרך-ארץ, כדעת חז"ל, ויהא עוסק ביראה ובמלאכה כאחת. גווה של חנה חזק להפליא; נוטלת שק של תבואה בזרועותיה ושופכת תוכו אל הריחיים – ולא רצה ר' יעקב שיהא חתנה מצומק כגרוגרת של ר' צדוק.

בראש-חודש היה ר' יעקב הולך לתפילה בעיר, לבית הכנסת של החורבה, כאשר הסכין כל ימיו. ראה שם בחור יפה וטוב שפאותיו מטופחות מעט, רכות וזהובות-שער. זה מקרוב בא הבחור מצפת, יתום מאביו ומאמו שנספו בעודנו תינוק ברעש האדמה הנורא שבעירם, כשנזדעזעו מוסדי הארץ ובתיהם של בני-צפת היו קבריהם. גונב לאזנו של ר' יעקב שעזב הבחור את עיר מולדתו כי לא רצה לחבוש כל ימיו ספסל של בית המדרש ובא לירושלים שתורה ומלאכה מרובות בה. לא יצא חודש וחנה היתה ארושה לו, למשה חיים הצפתי, והחתונה נועדה לזמן הקרוב.

כשברך ר' יעקב את חנה למזל טוב העמידה פנים סרבניות ואמרה שלא תלך לחופה אם לא תראה את חתנה פנים אל פנים. התחיל ר' יעקב משדלה בדברים רכים ומוכיחה שלא יעשה כן בירושלים עיר הקודש, – לשווא; הנערה עמדה בעקשנותה. לא הועילו גם איומיו של ר' יעקב עד שנעתר והבטיח בשפה רפה להתיר לה לראותו כהרף עין.

באחד הימים יצאה חנה עם אשת ר' יעקב למקום הטיול שבין רחבת מנזר הארמנים ושער ציון. לאיטן היו פוסעות, לבושות בגדי שבת, כשהן אחוזות התרגשות רבה. חנה מקמטת את שולי חולצתה, ממעכת הבד בכף ידה; וכשאשת ר' יעקב נוגעת בה להרגיעה – היא מתירה את הקמטים ומיישרתם. פתאום ראו בין המוני המטיילים את ר' יעקב עם בחור צעיר בעל קומה, שפאותיו זהובות, כשהם פוסעים במהירות ואינם נותנים דעתם על הסביבה. דפק לבה של חנה בחזקה והיא לחצתו בידה, כאילו עמד לקפוץ מסוגרו; עמדה רגע מלכת ונתלתה בכתפה של אשת ר' יעקב. עד שנתעוררה כבר חלף ר' יעקב עם חתנה ולא נראו עוד; ניסתה למשוך אחריה את אשת ר' יעקב ולהדביקם – לשווא; בכל הדרך משער ציון ועד רחוב היהודים לא מצאה עקבותיהם.

ויום החתונה קרב. קרא ר' יעקב לכלה ונתן לה כסף שתקנה לחתן שטריימל וטלית ושעון עם שרשרת זהב, כמנהג בנות ירושלים ביום כלולותיהן, וקרא לחתן ונתן לו כסף שיקנה לכלה שמלת חופה רקומת משי וזהב, כמנהג בחורי ירושלים ביום חופתם.

היתה השמחה גדולה ביום החופה, שהיתה זו חתונת יתומים ובידוע שמצווה לשמוח בשמחתם. הועמדו הכלונסאות ברחבה שאצל החורבה, ואילו הסעודה הגדולה נערכה מחוץ לחומה, בביתו החדש של ר' יעקב שאצל הטחנה.

שבעת ימי המשתה לבש החתן חלוק של משי ושטריימיל שקיבל מן הכלה, וביום השמיני הניח החלוק והשטריימיל ונכנס ראשו ורובו בעסקי הריחיים.

תחילה היו דרכיו של האברך הצפתי דרכי נועם ושלום; קיבל בכול מרותו של ר' יעקב, העביד עצמו בריחיים והיה עושה כל עבודה קשה; אך עד מהרה שינה מהלכיו והתחיל יוצא ממתינותו. לא עברה שנה והוא נטל שררה לעצמו, התערב בהנהלת העסק, לא היה נותן אימון במשקל החיטים ששקל ר' יעקב, והתחיל גובה בעצמו את דמי הטחינה. בזמן קצר הפך משה חיים הצפתי לגלגל הראשי בטחנה, ועל פיו יישק הכול. ר' יעקב לא היה ממחה בידו והחריש מפני דרכי שלום; הוא עסק במלאכתו כמקודם ועשה עצמו כאילו אינו רואה שחתנו מתנשא לשלוט עליו.

אך קרה דבר שהוציא את ר' יעקב מגדרו. משה חיים התחיל כותב לו בפנקס כל עבודה שנעשתה בטחנה; אפילו חיטים שהיה ר' יעקב טוחנן חינם, שהיו בעליהן עניים, או שלא השיגה ידם לסלק מיד דמי הטחינה – הכול רשם באותו פנקס מקומח, ארוך הדפים, שהיה מונח בתיבת-עץ נעולה ומפתחה קשור לשרשרת-הזהב שעל חזהו של משה חיים. יום אחד באו אליו לר' יעקב זקנים ואלמנות ויתומים, הרימו קול יללה ושפכו לפניו את מרי לבם: משה חיים חתנו בא לבתיהם ואיים עליהם שאם לא יסלקו המשך שבוע ימים כל חובותיהם לטחנה, יתבעם לדין, ירד לחייהם וירדפם עד חרמה. נתלקחו עיניו של ר' יעקב מבושה ומצער, יצא מגדרו ונתן קולו על משה חיים:

– מי ביקש ממך לתבוע חובותי מן העניים והאלמנות? איך מלאך לבך לעשות כדבר הזה בלא ששאלת תחילה את פי?!

נתן בו משה חיים עיניים רעות והשיב במתינות קרה ואויבת:

– זקנתם ר' יעקב, וכידוע אין אדם חי לעולם. לא לכם בלבד שייכת הטחנה, ואם לא אדאג אני לעסק בעוד מועד, תהיו מושלכים בחוץ ככלבים, ואפילו השר בכבודו ובעצמו לא ירחם עליכם…

חנה ניסתה להתערב וביקשה לשים שלום בין הגברים, אך בעלה לא הניח לה ועוד גער בה:

– אישה צריכה לשקוד על קדירותיה, ובעסקי גברים אין לה להתערב.

זה לא כבר ילדה חנה את בכורה, וידיה היו מלאות עבודה – ולא התערבה בסכסוך הדברים.

ובטחנה כאילו נהפכה הקערה על פיה. נתקיימה בו בר' יעקב אמרתם של רעיו בבית-הכנסת ולא יכול לעשות מלאכתו קבע, שהרוחות לא היו באות בקביעות כדי להניע גלגלי טחנתו. היו מביאים לו חיטים בשביל מצה שמורה והשעה היתה דוחקת – היו השמים שקטים מאוד ועלה בעצים לא זע. באו הרוחות – לא היו חיטים באסם, שהעבירון בינתיים הבעלים לטחנה של סוסים, כי ארך להם הזמן מאד.

בבית-המדרש היו מלעיגים עליו על ר' יעקב והיו אומרים:

– ר' יעקב – ריחיים על צווארו³, אם יש לו חיטים אין רוח, ואם באה רוח – אין לו חיטים…

כאילו מן השמים נלחמו בטחנה. באה שנת בצורת; הגשמים נעצרו ופסקו הרוחות, אפילו הבל קל לא נישא מן הים והשמים היו כחולים ושקטים עד יאוש. היה זה קיץ ארוך ומייגע; כבר עמדו באמצע עונת הגשמים וגשם אין. נתייבשו הבורות ואי אפשר היה להשיג נאד מים אפילו בדינר של זהב. בבתי המדרש עוררו לתשובה; בבית-הכנסת של החורבה תקעו בשופר בקול אדיר עד שזכוכיות החלונות נזדעזעו ועמן לבותיהם של המתפללים; אף ערכו תפילות אצל הכותל המערבי ועל הר הזיתים, והלכו לשטוח תחינתם על קבר רחל ועל קברו של שמעון הצדיק, ואפילו ישמעאלים הכריזו צום של שלושה ימים ולא היו טועמים כזית אלא משקיעת החמה עד זריחתה, – אך השמים לא נענו ונשארו כחולים ושקטים עד זוועה.

וכך עמדה הטחנה בלא נשימה, שקטה ומיותמת, וכנפיה אבלות. בלילות היה ר' יעקב קופץ מעל משכבו, ממהר אל החלון, שדימה פתאום בשנתו כי הרוח משחקת בסדקי הבית – אך לשווא; השמים היו שקטים כמקודם, שער הרחמים ננעל.

והזיקנה קפצה על ר' יעקב והשחיתה את גבו. שוב לא היתה חנה יקירתו טורחת על ידו כבימיה הראשונים של הטחנה. באשר פנה שם נפל צלו האפל של משה חיים הצפתי, החולש על מגדל הטחנה ומבואיו. לא היה עתה ר' יעקב אלא כאותה אבן-ריחיים פגומה שהושלכה לפינה, מאחר ששוב לא תצלח לטחינה.

וכשפסקה לבסוף הבצורת והארץ נתברכה בגשמי זעף וסופה, והרוח בא בכנפי הטחנה והפיח חיים באבניה –נתעורר גם ר' יעקב ונתמלא רוח חדשה. אך לא היה זה אלא היבהוב חלוש של פתילה בכלות השמן במנורה. באחד הלילות נשאר ר' יעקב במגדל הטחנה להניע את כנפיה עד אשמורת הבוקר, שנשבה רוח טובה והרבה חיטים חיכו אותה שעה לטחינה. משה חיים פנה כה וכה, נעל את הקופה בתיבת העץ והלך עם ערב לביתו.

מששב בבוקר למגדל מצא את ר' יעקב חובק שק של תבואה, כאילו ביקש להרימו; עברה שעה קלה ואין ר' יעקב זע. ניגש אליו לנענעו ומצאו בלא רוח חיים. כל אותו הלילה סבבו הכנפיים בעוז והניעו את אבני הריחיים; אך הן טחנו לריק…

כשטמנו את גופו של ר' יעקב באדמת הר הזיתים ונושאי המיטה ומלוויה האבלים שבו לבתיהם, נתחמקה חנה בחשאי ועלתה לקבר הרענן. שעה ארוכה התפלשה בעפר התחוח ולא יכלה לעזוב את קברו של מציל חייה ומיטיבה, מי שהיה לה טוב מאב רחמן. רק עם שקיעת החמה פרשה חנה מן הקבר, אבלה וכושלת; מעמק קדרון התחילו צללים ארוכים עולים וכובשים את שיפולי הר- הבית; כל העיר נאחזה בשלהבת השקיעה, הוצתו המגדלים המיתמרים, וכיפותיה המעגילות קרנו; כאילו שולחה אש באבני הקריה והיא בוערת בין חומותיה האפורות ואיננה אוכּלה.

לא עברו ימי האבל ומשה חיים הצפתי ניגש למלאכה, שאמר: כיוון שנושבת רוח אין להחמיצה. לא יכול לבלום את שמחתו שסוף-סוף בא הרגע שייחל לו בחשאי כל ימיו; עכשיו הוא אדון לטחנה ואין שני לו; הוא, משה חיים היתום הצפתי, שבנות טובים מאסו בו עד שהשיאו לו יתומה עלובה, עוד מעט ויראה להם לבני ירושלים עד היכן כוחו מגיע… וכשהיה מהרהר בכך – היתה ידו אוחזת בשרשרת הזהב שעל חזהו ואור זרוע על פניו.

ואף-על-פי-כן לא ראה בטוב. הטחנה היתה תלויה ברוח כמקודם והרוחות היו באים לרצונם; יש חיטים – אין רוח; יש רוח – אין חיטים, וחוזר חלילה. בינתיים נתרבו אף מחוץ לעיר טחנות-הסוסים, ואפילו פשטה שמועה שאחד עשיר עומד לבנות טחנה של קיטור והיא תקבור עד מהרה את כל הטחנות שבעיר. עשירים פנו לטחנות שטחינתן קבע ואינן תלויות ברוח, ועניים שוב לא היו פונים לטחנת-הרוח, שלא היו שועים⁴ כאן אל חיטיהם; מדמי הטחינה לא הופחת להם ושוב אי-אפשר היה לדחות את סילוקם כבימיה הראשונים של הטחנה, כשהיה ר' יעקב עושה בה כלבבו. וכך ירדו העסקים פלאים; למרבה הירידה נפגמו גם קצת מן הכלים והיה צריך לתקנם. משה חיים לא רצה להשקיע בעסק מכספו ודרש שהשר יחליף את הכלים בחדשים, מאחר שהטחנה היא רכושו ואין הוא, החוכר, חייב לשים משלו להחזקת רכושו של אחר. אך השר לא אבה להיענות לו, ששמע בינתיים על דרכו של משה חיים בטחנה ותלונות העניים הגיעו עד אזניו; ובכלל היה עתה השר סבור שאין לה תקנה לטחנה זו שבהרים, שאין הרוח מצויה בהם כל הימים כאצל הים, ואת הכלים לא תיקן.

אך משה חיים לא אמר נואש והיה מפריח שמועות שעוד מעט והשר יעשנו עושה דברו לא בטחנה בלבד אלא בכל בתי המשכנות כולם; ובינתיים היה סר לזלמן חלפן, השולחני שבעיר, שמושבו בקצה שוק הבשמים; בכוך צר שבחנות-אריגים, שקירותיו מעוטרים במיני מטבעות שנפסלה צורתן ושוב אינן עוברות לסוחר, היה זלמן חלפן יושב מבוקר עד ערב ועוסק בעסקי ממונות. אצלו היה משה חיים בא ולווה כסף בשטר, שעוד מעט וייפרע כביכול על ידי השר בכבודו ובעצמו. ומשפסק זלמן חלפן לתת בו אמונו וסגר בעדו את פתח כוכו – נעלם משה חיים מביתו ולא נודעו עקבותיו. נשארה חנה עגונה צעירה, ששני ילדים אוחזים בקיפולי שמלתה, ואלמנתו הזקנה של ר' יעקב תלויה בה בלחמה. משחלפו ימים ומשה חיים לא נראה, נסגרה על מנעול דלת-המגדל העשויה ריקועי-פחים, ובמרוצת השנים לא נודע אפילו מקומו של מפתח-הברזל הגדול והכבד, וכך אבד קול הריחיים מאצל הגבעה הנישאה.

חיים אחרים התחילו עכשיו בביתה של חנה. פתאום הוטל על כתפיה עול הפרנסה, ואין הפת מצויה ופרוטה אין לה לפורטה והחובות מעיקים, ואין היא יודעת מה תעשה. ולבד דאגת הפרנסה עוד בערה בלבה אש הקנאה והגעגועים על בעלה הצעיר, זהוב-הפאות, אבי בניה הקטנים, שנמלט מן הבית ולא שב. עתה יכלה להודות לפני עצמה: חייה לא היו קלים בביתו של משה חיים כל אותן השנים. ברגל גאווה משל בה, ומרה הטיל בה כל ימיו; אך היא סלחה לו. בשעות בוקר היה יושב לו ביחידות אל השולחן, פורס במתינות מלחם הסולת, מטביל פתו בתבשיל חם או במחבת של ביצים – ארוחה טובה משאכלו בני הבית; אך היא לא התרעמה עליו. בגדו היה טוב, עשוי אצל חייט יקר – טוב היה מבגדה; אך עינה לא היתה צרה בו. אדרבה, גאוותה היתה עליו, על בעלה היפה, זהוב-הפאות. הכול היתה מקבלת באהבה, כי נפשה דבקה בו; וכלום יתכן ששכחה מלב ועזבה? כתולעת כירסמה בה קנאה סתומה: האם לא ישוב, לא ישוב?… והוא לא שב, ושמועה פרחה באוויר שחמק לו האברך לאמריקה.

משהתחילה הדלות נאחזת בארבע כנפות הבית קמה חנה מאבלה, הבריחה מלבה כל מחשבותיה על בעלה, הטמינה בחוּבּה את צערה וחזרה לעיר שבין החומות. יצאו לקראתה ימי ילדותה הטובים, כשחצרו של ר' יעקב הטוחן היתה שופעת חמימות ובטחון; הסימטאות המקומרות, השוקעות ועולות עם ההר, יקרו לה עתה מאד. בסדקים ובארובות שבכיפות-האבן נתלה האיזוב, והעשבים היו עולים בנקיקי הסלע. פה ושם היו שיות קשורות מלחכות את העשב היבש. מעולם לא נתנה לבה על כך שהיא אוהבת מעבּרות נפתלים אלה, והיא פסעה באהבה על ראשי האבנים הפגומות ועיניה מלטפות כל קיר נטוי וכל חומה שקועה וכל זיו מוצנע בצל, ופיה מרחש בתחינה: יפה פה, טוב פה, מתוק פה…

חזרה חנה לפרנסתו של ר' יעקב בתחילתו; סובבת בחצרות ובבתים כמוהו בשעתו, מקבצת חיטים, מובילתם לטחינה בטחנות של אחרים ומחזירה הקמח לבעליו. ביגיעה ניתנה לה פרנסתה, שנשתנו בינתיים העתים והבריות היו קונים לעצמם קמח בחנויות של מכולת ולא רצו לטרוח בהכנתו כמקודם. אך חנה היתה קשת-עורף ולא הניחה מלאכתה, עד שלימים נתרגלו לה הבריות והיו נותנים לה חיטיהם מתוך שיגרה, וברבות הימים אף קראו לה על שם מלאכתה: חנה הטוחנת.

כשמתה אשת ר' יעקב עזבה חנה את הבית שעל-יד הריחיים וחזרה לגור עם בניה בעיר שבין החומות; קבעה את מושבה בסימטה מקומרת וחשוכה, שבסופה מבהיק פתח של אור והוא אחד משנים-עשר השערים שפונים למקום המקדש. קטנה היתה דירתה, כוך לפנים כוך, והיא שימשה לה בית מגורים ומקום מלאכה כאחד. מאין חצר נרחבת על-יד הבית היתה חנה מבררת את הבר ומנפה את הקמח בחדריה. רק לשבת היתה אוספת הבר בשקים ואוגרת הקמח בכדי-חרס גדולים, מכנסתם לפינת ביתה ופורשת עליהם סדין לבן; אף את מנורת השמן היא מדליקה – זו קערת הזכוכית החכלילית עם הפתילות הרבות התלויה בשלשלאות של נחושת – ומוסיפה מעט מים שיעלה בה השמן וידלוק בלא הפוגות כל שעות השבת. פעמים שהיא לובשת, לשמחתם הגדולה של בניה, את שמלת החופה היקרה, זכר לימים טובים, רחוקים. כך היתה עושה שבתה בצנעה ואינה מצטרכת לבריות.

חלפו שנים; בעמל ובטורח רב היתה חנה מביאה פת לחם לביתה; משחר עד לילה היתה סובבת עם חמורה בחצרות העיר כולה; לא היתה סימטה שהניחה, אפילו היה רוחבה כדי מעבר אדם ובהמתו בלבד. הכול ידעו את פניה, כיהודים כישמעאלים, ואפילו הנוצרים שברחוב הטריפה לא היו פוגעים בה לרעה ומניחים⁵ לה לעבור אצלם בשלום, שלא כמעלליהם בבוא יהודי בקהלם. ואם עברה אצל הכותל המערבי, היתה קושרת חמורה בסימטת המדרגות, פורשת ביראה אל אבני הקודש, מגפפת להן לאבנים היקרות, מלחשת שלושה פרקי תהילים, מנשקת לחומה ושבה מנוחמת לדרכה. ואם קרבה לסימטת הכותל והיתה לה השעה דחוקה – היתה מכוונת כל גופה לעבר אבני הקודש, פורשת לקראתן כפיה בתפילה ונושקת לראשי אצבעותיה בדבקות.

וביום של צרה ופגע היתה חנה הטוחנת מכתתת רגליה אל מחוץ לעיר, לגבעה של טחנת הרוח; כאן, לפני אבני הגזית של המגדל, היתה שופכת לבה העצב, מבקשת על חיי בניה ועל פרנסתם. בשעת ליאות גדולה ויאוש היתה נושאת עיניה אל כנפי הרוח – אך הן היו דוממות. שוממה עמדה הטחנה, אבלה באלמנותה, כמוה עצמה, נעזבה וחרבה, נשכחת מלב אדם.

כך עברו שנים וחנה חוסכת אוכל מפיה ואוגרת פרוטה לפרוטה; עד שקמה יום אחד לבקש לה מקום בשביל טחנת-סוסים. לא רצתה להיות סובבת בחצרות עד סוף ימיה ובכל לבה השתוקקה לרכוש לה טחנת-סוסים ולו גם קטנה שבקטנות. אך לשווא חיפשה בתחום העיר – לא היה כאן מקום פנוי ויפה לחפצה. בינתיים נבנו שכונות גדולות ויפות מחוץ לחומות וחנה מצאה את מבוקשה בקרן מאה שערים, בשכונה המפוארת שקמה זה לא כבר. ישמעאלי אחד, מחמוד אפנדי שמו, היה לו בית אצל השכונה החדשה ונתרצה להתקינו לטחנת-סוסים. אף לא ביקש כל התשלום מיד והסכים לחלק החוב לעשר שנים, והתחייבה חנה לסלק לו מדי שנה חמישים נפוליון, לבד דמי שכירה, כנהוג. נתנה לו השיעור הראשון בתורת דמי קדימה, והישמעאלי התחיל מתקין ביתו לטחנה. רק התחילו פועליו לסתור⁶ ולבנות באו אנשים לחנה ואמרו לה:

– אמת ששכרת את הבית אצל מחמוד אפנדי?

– שכרתי.

– וכבר שילמת לו חמישים נפוליון דמי קדימה כדי שיתקין לך טחנה?

– שילמתי.

– חבל על כספך, חנה, חבל מאד. מצווה היא להזהירך; כל הונך את מניחה על קרן הצבי, פשוט רחמנות עליך…

נזדעזעה חנה ושאלה בחרדה:

– למה, למה?

השיבו כמגלים לה סוד כמוס:

– בוודאי אינך יודעת שאברהם אמריקאי הזמין מכונות מפאריס ועומד לבנות טחנת קיטור גדולה הטוחנת מעצמה ואין כמותה בכל הארץ כולה. ואיפה יבנה אותה, את סבורה? כאן, במאה שערים דווקא!…

לא נתנה אימון בדבריהם, אך לבה לא ידע מנוחה. ומשתקפו עליה השמועות ואנשים רחמנים חזרו והתרו בה שלא תניח כספה על קרן הצבי, שכל טחנות-הסוסים שבעיר סופן שתעבורנה מן העולם בבוא אותה מכונת קיטור מפאריס – באה למחמוד אפנדי, דואבת ומדוכדכת, ואמרה לו שיפסיק ממלאכתו בבית, ששוב אינה יכולה לקבל טחנתו. הישמעאלי לא אבה להשיב לה את חמישים הנפוליון שנתנה לו ונתייאשה מהם. אך לתמהונה הגדול לא הפסיק מחמוד אפנדי את מלאכתו בבית, אלא סיים את הכנותיו והתקין בניינו לטחנת-סוסים גדולה; ואת טחנת הסוסים שכר אצלו – אברהם אמריקאי…

חזרה חנה לעיר שבין החומות ונפשה אבלה מאד. שבה לעסוק במלאכתה כמקודם, אלא שניטלה השמחה ממעשיה.

אחרי שנים, כשנוסדו טחנות קיטור בעיר ובשכונות החדשות שמחוץ לחומות, וטחנות-הסוסים כבר היו בבחינת שריד מימים רחוקים – עלה בידי חנה לחכור לעצמה טחנת סוסים במרתף שבמגדל-דוד. חלון צר וארוך, משורג בשבכת ברזל גסה, היה פונה לעבר שער יפו, והכניסה לטחנה היתה מן החצר הפנימית. היתה זאת טחנה עתיקה עמוסת שנים; כליה משומשים, אבניה פגומות וסוסיה תשושים מאוד. סוסים אלה כבר רגילים היו בעבודתם, ובשעת חילופי המשמרות, כשזוג אחד חוזר לאבוס מסיבוביו, כבר יודע זוג שני ששעתו הגיעה והוא עוזב את מקומו באורווה האפלה שאצל הטחנה ומוצא לו דרכו לקורה. וגם הבעלים כבר היו יודעים: כך וכך סיבובי הסוסים במעגל ונמלא שק של קמח.

אך משנתמלאה משאלת חייה של חנה וזכתה בטחנת-סוסים כבר היו כמעט כל בני ירושלים מוסרים חיטיהם לטחנות-קיטור, ולא ראתה ברכה האפלה שבמגדל דוד, שקורי-עכביש מקומחים היו תלויים בקימורי תקרתה. משהיו הבריות שואלים לפרנסתה היתה משיבה:

– לפנים היו הטחנות טוחנות מעט ומוציאות הרבה, ועכשיו הן טוחנות הרבה ומוציאות מעט…

לא יצאו שנים וטחנתה של חנה פסקה לטחון. הבנים שגדלו בינתיים פרחו להם מן הקן, כאביהם בשעתו, ונסעו למדינות הים. לשווא שפכה חנה את לבה לפניהם והתחננה שלא יעזבוה בודדה; תקיפים היו בדעתם שאין להם מה לעשות כאן בעיר השוממה, ואחת דעתם לעזוב את הבית ולעלות לגדולה במדינות רחוקות. עתה לא היה מי שיסייע לחנה בעבודתה. הכלים הישנים נשברו, קורות העץ נתמקקו וכלי הברזל העלו חלודה והיו מתפרכים ביד; והטחנות החדשות עוד הרבו לטחון מבתחילה, וכבר לא היתה שכונה שלא תהא בה טחנת קיטור; וכך לא ראתה חנה ברירה לפניה אלא להסתלק מטחנתה עתיקת-הימים, שזכתה לה אחר חיים ארוכים של צער ויגיעה.

עוד ניסתה לחזור למלאכתה כבראשונה, לקבץ חיטים בטחנות של אחרים, אך גווה שח, שריריה נתרופפו והזיקנה התחילה לתת בה אותותיה מרוב עמל ותלאות. ניטל ברק עיניה השחורות, שערותיה התחילו מלבינות, כאילו זורה בהם אבק של קמח – שוב לא היתה חנה הטוחנת אותה נערה בחצרו של ר' יעקב ואף לא אשת החמד הבריאה שאצל טחנת-הרוח של השר.

עתה התחילה מוכרת מכלי ביתה כדי להחיות את נפשה ובשביל לסלק חובותיה שחבה עם סגירת הטחנה. רהיט אחר רהיט ומצע אחר מצע היתה מוציאה לשוק הגרוטאות שבעיר – חפצים שהנפש היתה תלויה בהם באלפי נימים והלב התרפק עליהם בזכרונותיו. ומשלא נותר עוד דבר בביתה שיהא ראוי לעבור לסוחר, וכל הפינות נשמו יתמות אכזרית, המשיכה לבוא בחצרות העיר, אלא שבמקום חיטים לטחינה היו אנשים טובים נותנים לה כף תבשיל חם או פרוסת לחם לשבור רעבונה; תחילה עשו זאת בצנעה, שלא לביישה, אך עד מהרה הפך המתן-בסתר לנדבה בפרהסיה. שוב לא היה בכך מן המתמיה, ובני ירושלים נתרגלו שתהא חנה הטוחנת באה בבתיהם, אם לסעוד לבה הזקן ואם לקבל כסות לגופה הבלה, ופסקו לנוד לה כבתחילה. אפילו חנה עצמה הסכינה לכך במרוצת הימים ונתחלפו לה סיבוביה בעיר מלפנים, לשם קבלת חיטים לטחינה, בסיבוביה של עכשיו, כדי לקבץ נדבה. בחריצות מופלאה היתה מחזרת מבית אל בית, כאילו היתה זו מלאכה שאסור לה להבּטל ממנה אפילו שעה אחת.

ובמרוצת השנים באו חדשות גדולות לעולם, אך חנה לא ידעתן. מלחמה גדולה נתרגשה, חרב התהפכה על פני הארץ ורעב כבד בא על בני ירושלים וקשה היה לקבל פת לחם בבית נדיבים, – חנה לא נתנה כל כך לבה. צ’רקסים היו באים בימי הרעה מעבר הירדן לירושלים ומעט מזון בכליהם והם מוכרים המזונות בכלי כסף ובכלי זהב ובבגדים טובים של שבת – איפת קמח ברכוש גדול וצפחת שמן באבני יקר. אך לחנה לא נותרה למכירה אלא שמלת החופה רקומת חוטי-הזהב, – ואת השמלה לא מכרה.

והנה קרבה המלחמה עד שערי ירושלים. בהרים רעמו תותחים והדים עמומים של דהרות סוסים נישאו בחלל המסוער. התוגר גורש מן העיר; נעלמו הכובעים האדומים של החיילים ומגלבים לא נראו עוד בידי שוטרים; והכובש האנגלי עלה בחומות ירושלים, ורוד-פנים וגזוז-שפם, וכובע של פלדה על ראשו; מיד התחילו הכובשים משליטים סדריהם במדינה, וקול יצא שליהודים תהא הארץ הזאת – יבואו ויקימו הריסותיה.

כבירות מאוד היו החליפות והתמורות וחנה הטוחנת לא ידעתן. דומה ששוב לא הבינה דבר מן הנעשה סביבה, ורק היתה סובבת והולכת כגלגל על צירו שעודנו נע גם לאחר שפסקו להניעו.

הכול הלך ונשכח מלבה במרוצת השנים ורק זכר אחד רחוק דמה לפרנס את נשמתה ולחמם את גופה המצומק. מפקידה לפקידה היתה הזקנה באה לטחנת הרוח שעל הגבעה, סובבת המגדל ומלטפת את אבניו הקרות. היא קרבה לדלת רקועת הפחים, לוחצת על כף המנעול – אך הדלת היתה תמיד נעולה. לא היתה הישישה נותנת לבה על מה שנתרחש מסביב למגדל-הטחנה, לא השגיחה בשכונות המפוארות שקמו ונבנו בקרבת המקום, בחישוק בתי-המידות שהלך וסגר על מגרש הטחנה.

בשבילה היה קיים רק מגדל גזית זה, שריד נעוריה הרחוקים וגעגועי לבה היחידים והעזים. קרוב לא היה לה, גואל לא היה לה, רק הטחנה היתה קרובה וגואלה. דמויות חייה היו אופפות את הבניין ויוצאות לקראתה באהבה רבה וברחמים: ר' יעקב הטוב והמיטיב, ובעלה זהוב-הפאות, הצעיר והחשוק, שלא נמחה מלבה כל ימיה, ובניה הרחוקים ששכחוה; והיא היתה מתרפקת על האבנים עד כלות הנפש, מחממת בהבל פיה את צינתן בלילה ושותה הטל שעלה בהן, בטרם תזרח השמש.

וכשם שנשכחה ירושלים מלבה של חנה, כך נשכחה אף היא מלבה של ירושלים. דור הולך ודור בא; זקני העיר נסתלקו והלכו בדרך כל החיים, ויושביה מקרוב באו שוב לא ידעו את חנה הטוחנת. בהמוניהם עלו יהודים לגאול את ירושלים מחרפת חורבנה, והעיר שמחוץ לחומה שגבה מן העיר שבין החומות. בנייני-מידות נישאו למרומים, בתי מלאכה וחרושת המו מרוב עבודה. אך כל זה היה זר לה לישישה ואל השינויים בעיר לא שעתה. ורק טחנות הקמח משכו עוד את לבה והיא היתה פוקדת כל בתי-הריחיים שבעיר, אם של סוסים ואם של קיטור וחשמל. ריח של קמח אך עולה באפה, והיא רואה אבק לבן נאחז באבנים ובחלונות, מיד היא אוזרת כל כוחותיה, באה בשערי הטחנה כמעט במרוצה ולבה דופק בהתרגשות; מלטפת בידיה את הקירות המלבינים ואוספת אבק הקמח בידיה היבשות, וכשחוזרת הנשימה היא קוראת בקול רועד: – פּה, פּה, בטחנה הזאת קבורים חמישים הנפוליון שלי…

ומשהיו משיבים לה בצחוק-משובה, היתה מתרעמת וקוראה בתמיהה:

– לא פה הטחנה של מחמוד אפנדי?

כבר הכירוה בעלי הטחנות, ידעו למה מרמזת שאלתה, והיו משיבים לה:

– לא פה, לא פה. הרי רק אתמול היית כאן – אינך זוכרת?

אז היו עיניה המימיות של חנה מתמלאות צער וייסורים, מקבלות לרגע ברק של תבונה והיא משיבה להם:

– מה שהיה לפני שישים שנה אני זוכרת – מה שהיה אתמול איני זוכרת…

לזיקנה מופלגת הגיעה חנה הטוחנת. איש אינו יודע את מניין שנותיה ואפילו חלקה בטחנת השר נשכח מלב העיר. וכך היתה מהלכת עטופת מטפחת דהה המכסה על בלויי שמלה מעוכים, פניה כאתרוג של אשתקד שלא נותרה בו לחלוחית. איש אינו יודע היכן היא לנה בלילה ומי נותן לה צרכיה ביום; אבל נשרך צילה בחוצות ירושלים, צל ימים רחוקים, זכרון-קדומים שנשכח…

פעם בלילה של ירח, כשאורו הכסיף את גגות ירושלים והחיה את חומותיה וצללים כחולים נתמשכו מן הבתים כמרבדי קטיפה רכים – שירכה הישישה את דרכה לעבר טחנת-הרוח. באה אצל המגרש ומצאתהו גדור מארבע רוחותיו; לא ידעה הישישה שבני העיר הפכו בינתיים את חלקת הקרקע לגינת פרחים, ועצים ניטעו סביב למגדל הטחנה, שיהא להם מקום לפוש מיגיעם. מצאה הזקנה פישפש ברזל, נענעתו בכל כוחה ולא נפתח לה. אכולת רוגז סבבה את גדר האבנים, מרחשת בלא קול בשפתיה, ממששת בידיה כל סלע – אך לא מצאה שום פרצה, בשארית כוחותיה טיפסה ועלתה בגדרה, נאחזת ביגיעה רבה בכל אבן בולטת בקיר, ואחר גלשה ונפלה אל מעבר לחומת האבנים.

דוויה וכושלת נסחבה הישישה עד למגדל הטחנה וכשנשאה את עיניה למרום נראו לה הכנפיים הגדולות כפורשות כפיהן לקראתה. והנה באה רוח בכנפיים והן התחילו סובבות בזמזום; רעשו סיפי הטחנה וגלגליה המו. ואבק של קמח התחיל פורח מסביב וריחו כריח פרחים. שוב קמה הטחנה לתחייה כמקדם, צעירה וחמודה – כחנה הטוחנת עצמה. והיא גחנה אל קרקע המגדל ונשקה לאבן הגזית…

למחרת עם שחר מצא שומר הגינה אשה זקנה כפופה אל קרקע הטחנה וכמו אין בה רוח חיים. גחן מעליה, הסיר מטפחתה מעל ראשה והתיר את בלויי סחבותיה. מתחת לסחבות לבשה הזקנה שמלה דהויה, רקומה חוטי זהב… בדק השומר את לבה ושמעו דופק חלושות. נטלוה והעבירוה לבית מרפּא שבין החומות. איש לא הכיר את הזקנה והזקנה לא הכירה איש.

א

אותה שנה הייתי יושב בשכוּנה רחוקה של ירושלים, שסימטאותיה פתלתלות, בתיה כפוּפים כזקנים בעלי שׂיבה רעה¹, וכל יושביה עניים מרוּדים המחזרים על הפתחים בשביל פרנסה. שׂכרתי לי שם חדר קטן, רחוק מעיר והמונה, וקיוויתי למצוא בו מנוּחה מעטה לנפשי. אך כשהייתי שב מרחובות העיר ההומים אל חדרי הערירי, גורר בכבדות רגלי הלאות ונפשי עייפה עד מוות, היתה הבדידות יוצאת לקראתי, פורשׂת אלי כפיה ולופתת את חזי עד יציאת נשימה; אז הייתי שוּב ננער, אף שלא שכבתי על מיטתי הצרה כדי מנוחה מעטה, והייתי עוקר מן השכונה ורץ כל העיר ההוֹמה, כבורח ממקום רע.

באותם ימים שהיה חוסר-מנוחה רודף אותי מן העיר אל השכונה, והבדידות מגרשת אותי מחדרי ומחזירתי שוב אל העיר, מצאתי לי מחסה בבית-קפה קטן ולא נודע, בקרן רחוב שבמעלה העיר. היה זה בית-קפה מוּזר מעט, שאין בו מאווירו של בית-קפה כלוּם, לא מלצרים שחורי אפודה ולבני חזייה, לא מוסיקה של שעשועים ולא רעש ורחש המצויים במקומות של ציבור. בית הקפה שלי לא היה אלא סוּכּה קטנה דבוּקה מקרשים ישנים, צריף-עץ עתיק שנשתייר כאן משנות קדומים. הכניסה לצריף היתה בדלת קטנה, כמו כניסה לחנות רגילה, ובו היו נמכרים מיני מאפה, עוגות צנומות וגלוסקאות² של סולת. ומן החנות הקטנה היתה מובילה דלת אחורית, קטנה מאחותה, ובה נכנסים לגינה קטנה, ששולחנות אחדים עומדים בה בשביל הלקוחות הקבועים. באמת לא היתה אף גינה זו גינה פשוטה. זו היתה חצר קטנה, מוקפת גדר של אבן לא עשויה, כגדרות ירושלים הפרוצות, שבאחת מפינותיה היה גדל גזע מפותל ויבש של גפן-שדה, קליפתו נושרת מרוב ימים, אך הוא מוציא בדים³ רעננים רבים, המכוסים שפעת עלים שטרפיהם⁴ ירוקים והם מתפתלים וסוככים על כל החצר הקטנה כאדרת ירוקה, וכל יושב שולחן בדל מקהל כאילו ישב בסתר גינה. בימי עונה תלויים פירות בבדי הגפן, אשכלות ענבים דקים שלא הגיעו לכלל פרי בשל, וּשׂריגי הגפן לופתים את אבן הגדר ומתרפקים עליה בדבקות.

וכל אוויתי לי מקום זה לשבתי, וכל אימת שהיתה בדידות תוקפת אותי והגעגועים נוגעים עד נפשי, הייתי בודק באין רואים את המעות הקטנות שבכיסי, וכשנוכחתי שדי בהן כדי ספל קפה, הייתי בא לבית הקפה ויושב לי יחידי בסתר הגפן.

באי בית הקפה לא היו מרוּבים, אך כולם נחשבו כמו משפחה אחת. אמנם לא היו מברכים זה את זה לשלום, ולא כל שכן מדברים איש עם רעהו, ואף על פי כן היתה ביניהם איזו קרבה סמוּיה, כאילו היתה ברית אילמת כרותה ביניהם. בחנות הקטנה, מאחורי שולחן העסקים הצר, היתה יושבת בעלת הבית, אישה על סף הזיקנה ששׂערותיה הקדימו להלבין מכמישת פניה, מקבלת את רווחיה הקבועים בסבר טוב, בחיוּך אילם ונענוע של ראש מועט, אינה מדברת דברים יתרים ואינה מקפת את הבריות בשאלות, ורק עיניה מלווֹת את האורח בחיבּה מפּתח החנות ועד למקומו הקבוע בגינת הגפן. ואיש זר כי יבוא בחנותה, היא מקבלת פניו במבּע של צינה מנוּמסת, משמשת אותו בידיים מהירות, – נוח לה שיקנה צרכיו וילך לו לדרכו בשלום ובקהל אורחיה שבגינה לא יתערב, כאילו לא היו כלל עיניה נשׂוּאות לפדיון.

בשעה של בין השמשות הייתי תמיד רואה לימיני איש במיטב שנותיו, גבה קומה וצנום לחיים, שאפּוֹ אף של נשר, מוכים⁵ תקועים לו בשתי אזניו. הוא בא, מכוון פסיעותיו לעבר שולחנו הקבוע, וכשהוא מוצאו תפוש לאחר, הוא שוהה רגע תחתיו, אובד עצות כמי שספינתו נשבּרה בלבב ימים, עד שבאה המגישה והיא רואה את מבוכתו ומפנה לו מקומו הקבוע. נחלץ מצרתו הוא יושב אל שולחנו, שולה סיגריה מכיס החזה, מחלקה לשניים, ומשווה את שני הזנבות אם עלתה חלוקתם יפה. מחצית סיגריה הוא מניח על השולחן ומחצית סיגריה הוא מצית מיד, ואת הגפרור שראשו נאכל באש הוא מחזיר בקפידה לתוך קופסת הגפרורים שלו. כשעלה זנב הסיגריה כולו בעשן, הוא משקיע עצמו שעה ארוכה בגל של עיתונים המזומן לו תמיד על שולחנו, ומשסיים קריאתו הוא מסלק את הגל מעליו, מצית את מחצית הסיגריה השנייה ומבקש מאת המגישה לתת לו מנת הקפה שלו. אחרי שגמר לעשן, הוא גומר את הקפה עד טיפתו האחרונה, קם ומסלק בחשאי את פרוטותיו ויוצא מן הגינה בפסיעה קטנה ודקה, שלא לפי מידת רגליו הארוכות.

אצל שולחן אחר, בסמוך לפתח הכניסה, יושבת אישה לא צעירה, משקפיים עבי זגוּגית על עיניה, שקוּעה בהרהורים המצילים את פניה בעצבות רבה, אינה נותנת לבה על הנעשה מסביבה. פתאום היא ננערת, כאילו החזירה מבּטה ממראה רחוק, ומתחילה לכרסם בחפזה את עוגת הסהרון המונחת לפניה מתחילת בואה, ובעוד פירור המאפה האחרון בפיה, היא קמה מבוהלת ועוזבת את מקומה, כאילו אחרה לשבת שעה יתירה.

יש נכנס לגינה תלמיד מעל הר הצופים, חפיסת ספרים גדולה תחת בית שחיו; הוא פורשׂ לקרן זווית, מזמן עצמו לעיין בספריו הרבים, אך עד מהרה הוא מסלקם לצד, משלשל ידו לכיסו ושולה ממנו מכתב קטן, פיסת נייר מקופלת קיפולים רבים, והוא קורא וחוזר וקורא את הנייר המקוּמט בדביקות ובעיניים לוהטות, כאילו כתובה בו הבשׂורה הגדולה.

עתים נכנסות לכאן אחיות של בית-החולים הסמוך בלבושן הלבן; חבוּרות חבוּרות הן באות; צעירות שבהן חוטפות עוגת דבש ורקיקי ביצים, אוכלות בקול תאווה, כופפות עצמן זו על זו, לוחשות על האוזן סודות כּמוסים, ומיד הן נותנות קולן בצחוק דק וכבוּש כאגוזים המידרדרים, והן מכניסות לשעה קטנה באווירה השקטה של המקום רחש שלא מכאן. קשישות שבהן באות ויושבות במתינות על מקומותיהן, קובעות מבטן נכחן, כאילו צער האדם שהניחו לשעה בבית-הייסורים הלבן טבע על פניהן חותמו לתמיד, גרש מלבּן כל שמחה, ושוב לא תדענה לעולם צחוק משוּבה מה הוא.

עד מהרה הייתי גם אני לאורח קבוע במקום הזה, מקובל על כולם, המבקרים רואים את בואי בעין יפה, המגישה יודעת מבוקשי בטרם נתבקשה, ובעלת-הבית מקבלת אף אותי בסבר טוב ובחיוך שלו ומרגיע. עד מהרה נוכחתי לדעת, כמו יתר האורחים הקבועים, שמקום זה היה בית מעט לאלה שלא היה להם בית.

ב

פעם אחת ישבתי בערב בפינתי והייתי מביט באורות החשמל הקטנים הקבועים בענפי הגפן ומאירים את הגינה בחן. אף שהיו אותם ימים ימי קיץ, היתה צינה באה מהרי ירושלים ולוטפת את הבשר בנעימות. פתאום חשתי שהמגישה באה אל שולחני, מעמידה בו כלי-אפר⁶ ושוב מסירתו ממקומו, והיא מכרכרת סביבי כרכורים משונים שלא כמנהגו של מקום זה, שאין פונים בו לאורח, אלא אחר שהוא עצמו מבקש תחילה להקריב לו משקה או מאכל.

הבטתי במגישה תוהה, מבקש שורשו של דבר. מגישה זו אישה יפה היתה, עיניה עירניות, מרקדות מעט; זו היתה אישה בשלה, שתור עלוּמיה התמימים כבר נתרחק ממנה מרחק רב ורק אורו הרחוק עוד היה מבליח מעט בפניה. אווירו של מקום היה עושה שהיתה מתנהגת בצניעות שקטה, אינה מרקידה הרבה את עיניה ולא מנענעת עצמה במתניה יתר מן הראוי. אך פעמים, כשהייתי יושב בפינת הסתר שלי עד חצות ומקדים לצאת רק בשעה קטנה לפני המגישה הייתי רואה בחוּרים ממתינים לה בקרן הרחוב החשוך, ובצאתה הם משלבים ידיהם בזרועה ונעלמים במורד העיר. עתה סקרתי פניה בתמיהה, שלא הבינותי מה הביאה לידי התרגשות, וראיתי שהיו עיניה לוהטות באור מוּזר, שׂפתיה מרתיתות וכל פניה נגוּעים בהתעוררות רבה. כשראתה אותות התמיהה שבפני, נטלה מבט עיני והובילתו בעיניה לעבר שולחן קטן שעמד בסתר הגפן, כמבקשת לתרץ את תמיהתי.

ואמנם ראיתי מראה לא רגיל; אצל השולחן הקטן, המוצנע בין ענפי הגפן, ישב זוג צעיר; הגבר איש יפה, לבוש בגדים אפורים, ולעומתו, מעבר השולחן ישבה נערה, צעירה ממנו, לבושה חולצת-תכלת רקומה, צמות בהירות, ארוכות, תלויות לה ברישול נחמד על כתפיה, יופי של אישה וחן של ילדה עדיין מתנצחים בפניה הצעירים וּמשווים להם מראה לא רגיל. הם ישבו זה לעומת זו וידיהם אחוזות מעבר ללוח השיש, ומבט עיניהם טובל זה בזו. בלא ניע היו יושבים שקועים באור עיניהם, כרואים מחזות קסם. תום נפלא היה בישיבתם זו ובמבטם הלוהט, משב אגדה רחוקה מארמון של קסמים.

המגישה ציפּתה למראה פני במבט נצחון, מבקשת לומר שמעתה בוודאי אבין להתרגשותה; אך משלא ראתה בפני כל אות של הסכמה, כופפה עצמה עלי, עד שנגע חזה בכתפי, ולחשה לי על אזני בנעימה של לעג מר:

– מה תאמר, בימים שלנו, היתכן עוד בימים שלנו כדבר הזה?…

זכרתי אותה שעה את פגישותיה עם הגברים בסתר הרחוב, וידעתי שאילו היתה רואה את הגבר והנערה שלפנינו יושבים ומנשקים זה את זה ומגפפים זה את זה לעיניה, לא היו מעוררים את פליאתה; אך מפני שישבו מחרישים, אוחזים ידיהם בדבקות ומביטים זה בעיני זה במסירות חרישית כל כך, לא יכלה לשאת את מראה התום הנלבב. ריחמתי עליה, אפשר לא היו בלעגה השנון אלא קנאה סמוּיה וזכרונות מרים על אהבה ראשונה וגעגועים לוהטים על ימי עלומיה הרחוקים ששוב אינם חוזרים.

משנוכחה שאיני שותף לה בפליאתה, ושאין היא מצליחה לסחוט ממני אפילו סימן של הסכמה, פסקה לכרכר סביבי, נטלה שוב בתרעומת גלוּיה את כלי-האפר מעל שולחני ופנתה ממני בניענוע מתניים, ומבטה צונן כשל בת מלכה שנעלבה…

מיצר הייתי על שציערתיה שלא ברצוני, אך לא טרחתי לתקן את המעוּות. נשארתי עוד יושב במקומי שעה ארוכה וביקשתי לחשוב על דברים טובים שיש בהם להפיג מעט את מצוקת נפשי, אך מדי פעם הייתי מסב את ראשי שלא ברצוני, והייתי רואה בחשאי את זוג הנאהבים יושבים שקועים זה בזה כמקודם, אינם נותנים דעתם על כלום.

פתאום קם הגבר, הסיר בלא שהיות את מעילו מעליו ותלהו על כתפי הנערה, שחולצתה הדקה והשקוּפה לא היה בה די בשביל ערבי ירושלים הצוננים. כשנגע הבגד בגוף הנערה, הרתיעה כמתוך רעדה קלה, כתפיה שקעו מעט כהרף עין, כאילו נגעה בהן כּסוּת של אש, ובלא שהסירה פניה מפני הגבר, חייכו עיניה פתאום והאירו את פניה היפים והנבונים באור אהבה מופלא.

אותה שעה חשתי עצמי גלמוד עד חמלה; געגועים עזים נגעו בלבי; קמתי וסילקתי חובי לבעלת הבית, כשאני מבקש להשתמט ממבּט עיניה, יצאתי בחפזה מן החנות וברחתי מן העיר לשכונה הנידחת, כאילו ישוּעה גדולה מזוּמנת לי שם בחדרי הקטן והערירי.

ג

חלפו שנים אחדות וכמעט שנשתכחה מלבי אותה חנוּת העוגות שבמעלה העיר, עם גינת הגפן הקטנה שלה. שוב לא גרתי בחדר קטן שבשכונת העניים, וייסורים שנראו לי אז כבדים כהרים, דמוּ עתה בעיני קלים כנוצה, בחינת מצוקות חדשות נוטלות עוּקצן של ישנות. ואולם שוב הגיעו לי ימים בטלים, שהיו דומים מעט לאותם ימים שהייתי הולך בהם ערירי; ואיני יודע כיצד קרה הדבר, אך פעם אחת, אפשר מפני קישור סמוּי של הרגשות, עלה פתאום בלבי זכר בית הקפה הקטן, ובלא משׂים שמתי פעמי ובאתי במעלה העיר, עד מקומו של צריף-העץ העתיק.

בתים אחדים גבוהי-קומה נבנו כאן בזמן האחרון ודחקו את חנות המאפה לקרן זווית, אך הסוּכּה הקטנה וגדר האבן הדחויה השומרת על גינת הגפן שלה עדיין היו כאן כמקודם, דבר לא נשתנה. בעלת הבית ישבה כתמיד מאחורי שולחן העסקים הצר, וקיבלתני בעין טובה, אך בלא אות של חיבּה גלויה, כאילו רק אתמול עזבתי את חנותה, ורק באישוני עיניה הבהיק אור חולף, כמו ברכת אֵם חשאית לבן האובד. אף בחצר הגפן לא חלוּ שינויים. גזע העץ היבש מתקלף והולך וקליפתו נושרת, פרצי ענבים תלויים באשכּולות ירוקים, וקנוקנות משׂתרגות סביבם, ירוקות ורעננות כתמיד.

ישבתי על מקומי, שהיה פנוי אותה שעה, כאילו היה מזומן לי כל אותם ימים שלא הייתי כאן, ומיד ראיתי לימיני את האיש הרזה שאפּו אף של נשר, פניו רזים עתה עוד יותר, שקוע בעיתוניו, מחצית הסיגריה מונחת לו עדיין אצל כלי-האפר. שלוש אחיות צעירות ישבו לשמאלי וסיפּרו זו עם זו בהתלהבות רבה, כשהן מכרסמות מיני מאפה בשיניהן הבריאות.

מיד באה אצלי המגישה, הסתכלה בי שעה קטנה, כמבקשת לזכור את פני, ומיד הצהילה עיניה, שמעט קמטים דקים נוספו בזוויותיהן, וקראה בתמיהה מעורבת בתרעומת חבוּיה:

– אה, זמן רב לא היית כאן…

הבטתי בפניה בהכרת אשמה וביקשתי שתיתן לי ספל קפה. מאז ישבתי בבית קפה זה, נתרגלתי לשתות גם משקאות אחרים, אך כעת כאילו נמחו כל אותן שנים מחיי ושוב ישבתי כאן בפינתי כמו אז, לפני ימים רבים, כשהייתי בודק באין רואים את מעותי בכיסי – וביקשתי כוס קפה כמו לפנים.

כשישבתי וחיכיתי לקפה שלי, הסבתי ראשי לכאן ולכאן וביקשתי לראות את המקום ששימש לי לפני ימים פינת מחבוא לחלום בה חלומותי. האחיות גמרו בינתיים לכרסם את עוגותיהן, אך עדיין לא גמרו את שיחן, והן יצאו מן הגינה בעודן מספרות זו עם זו בהתעוררות רבה. כשהפניתי ראשי לקרן החבוּיה של הגפן, ראיתי אישה צעירה ויפה יושבת אצל שולחן ובוחשת לאטה את ספלה. השהיתי עליה מבטי ולבי פעם בחזקה. אף שהיו שערותיה קלוּעות עתה בתסרוקת גבוהה כדרך הנשים בעיר, הכרתי בה מיד את הנערה ארוכת הצמות, שישבה כאן לנוכח אהובה באותו ערב זכור לי היטב, ושיקעה מבטה בעיניו כקסומה. מן הערב ההוא והלאה הייתי רואה כאן פעמים, באה עם אותו איש שבוודאי היתה לו לאשה, יושבת עמו שעה קטנה אצל שולחן השיש, שותה קפה, מדברת דברים מעטים ושוב הולכת מכאן. אף היא ראתה אותי כאן באותם הימים, והיתה עמנו למשפחה אחת, עד שעזבתי את בית הקפה ושכחתי את כל באיו, עד היום הזה.

עודה בוחשת את ספלה בתנועה אטית, הגביהה עיניה ומבטינו נפגשו. עתה כבר היתה אישה גמורה, יפת תואר מאוד, חן הנערה שנעלם מפניה שייר אחריו יופי של אישה בשלה, עיניה החוּמות נבונות. איני יודע אם היה מבט עיני משוּנה מעט מפני הפגישה הלא-צפויה, אך נדמה היה לי שהיא הרכינה מעט ראשה לאות היכר. נבהלתי להשיב לה ברכת שלום, וטרחתי להסב ממנה את פני שלא להטרידה.

אף שאנסתי עצמי שלא לשים לבי לאישה היפה, ראיתי שנטלה ארנקה ושלתה מתוכו סיגריה, ביקשה גפרורים ולא נמצאו לה. חסרת עצה פנתה כה וכה, מבקשת אש להצית בה את הסיגריה. כיוון שהמגישה עדיין לא חזרה, והאיש הרזה לא שׂם כלל לבו לנעשה מסביבו, מיששתי בלא משׂים בכיסי, וכשנענו לי הגפרורים בקול דק, נחפזתי להגיש לה אש לסיגריה. היא קיבלה מידי את הגפרור הדולק באצבעותיה הדקות והארוכות, הודתה לי בענוות חן, מבקשת מחילה על שהטרחתני, ואמרה לי בקול נעים, מהסס מעט:

– דומני שלא ראיתיך כאן ימים רבים…

געגעתי במבוּכה והשבתי כבד-פה, שאכן כן הדבר, ימים רבים לא הייתי כאן. כשפניתי לשוב למקומי, הביטה לעבר שולחני, וכשראתה שריק הוא מכלים אמרה בלשון רפה:

– אם עדיין לא שתית, אפשר תשב כאן אצל שולחני…

מבוכתי גברה, והיא, בראותה את פזור נפשי, מיהרה והוסיפה:

– ואפשר אתה מחכה למישהו – תסלח לי, לא רציתי חלילה להפריע אותך…

אז נתבדרה מעט מבוּכתי והשבתי:

– לא, לא, איני מחכה לאיש, אלא – הייתי סבור… אפשר אַת המחכה למישהו, לא ראיתיך דומני אף פעם יושבת כאן לבדך.

היא חייכה חיוך עצוב, הזיזה מעט את הכיסא הפנוי שאצל שולחנה, כמזמינה אותי לשבת, ואמרה:

– כן, כן, יפה זכרת, רגילה הייתי לבוא לכאן תמיד עם בעלי…

שהיתי רגע מחריש ולא ידעתי מה לומר לה.

– ואולם הערב – המשיכה כשהיא מסננת את עשן הסיגריה בין שיניה – הערב אשב כאן לבדי – כמובן אם אתה תסרב לשבת עמי… – סיימה בבת צחוק קלה, שלא היתה אלא כסוּת למבוּכתה.

ישבתי אצלה על הכיסא הפנוי והבטתי בה בתמיהה שלא יכולתי להסתירה.

– הבה אומר לך במילים פשוטות – המשיכה ואמרה בנעימה חשאית אך נמרצת, כמבקשת לגלות לבה בבת אחת – השבוע נתגרשתי מבעלי…

הבטתי בה בהשתוממות ולא ידעתי כיצד להביע לה את צערי. אותה שעה באה המגישה, פנתה למקום מושבי הראשון וכשראתה שאיני יושב שם, הסבה ראשה כה וכה ופנתה בתמיהה למקומי החדש, כשטס הכלים בידיה. האישה שאצלה ישבתי הושיטה ידה ורמזה לה למגישה שתעמיד את ספל הקפה לפני כאן, על שולחנה. רגע שהתה המגישה בלא תנועה ואחר עשתה רצונה של האישה בלא אומר ודברים, העמידה לפני את הספל ופנתה מעמנו בתרעומת אילמת.

ד

המגישה הלכה ושוב נשארנו לבדנו. הצצתי בגנבה בפניה של האישה הצעירה וראיתי שהם לוהטים. נזכרתי שעדיין לא אמרתי לה כלום.

– כיצד, כיצד… והן נדמה שכל כך אהבתם זה את זה… – הבלעתי בנעימה, ולא ידעתי אם אמרתי דברים שצריך הייתי לאמרם.

היא אינסה עצמה לחייך, אך ראיתי שלבה נסער מאוד.

– בוודאי, בוודאי שאהבנו זה את זה מאוד – השיבה בנעימה עולה – אך הרי משום כך, משום כך דווקא הדבר כל כך נורא… ואולם עלי לספר לך הכול מתחילה – שאם לא כן, לא תבין מדברי המבולבלים כלום; ומי יודע, אפשר גם לאחר שאספר הכול, לא תבין כלום, כי איני יודעת אם אצליח להסביר לפניך את הדברים, שהרי אף אני עצמי לא הכול אני יודעת, ולא הכול אני מבינה. הדברים כל כך פרטיים, רגשות דקים, לא סיפרתי אותם אפילו לחברותי הטובות… כי קשה הדבר, אין שום דבר של ממש, שום מעשים ומאורעות שאפשר ליחד עליהם את הדיבור, רק רגשות, רק רגשות, וכיצד אוכל לספר? ואולם בכול זאת עלי לספר לפניך הכול, בלא בוּשה, הכול הכול אספר, מזמן אני יודעת מפי המגישה שאתה סופר, סיפורים אתה כותב, לא כן? והן הסופרים כמו הרופאים – אין אדם מתבייש לעמוד לפניהם בכל מערומיו…

עתה הפסיקה, כיבתה את שארית הסיגריה הדולקת וגמעה מעט קפה מספלה בתנועה נרגשת, ואני ישבתי לפניה מחריש, מבקש להשתיק את הלמוּת לבי. היא נרגעה מעט ופתחה בנעימה שקטה, כקוראה בזכרונות רחוקים.

– הכרתי אותו מיד אחר גמר לימודי בבית הספר. ערכנו אז לרגל הגמר נשף גדול בביתי, והזמנתי אליו את כל חברותי, בנות המחזור. הוסכם אז שכל אחת מאתנו תביא עמה לנשף בחור אחד בלבד, הן נחשבנו אז בעינינו לנשים גמורות, ורבות מאתנו כבר היו להן ידידים עוד משנות הלימודים. אף לי היו חברים רבים, אך לא אהבתי אף אחד מהם. בחרתי באחד החברם והזמנתיו לביתי, כדי שאהיה גם אני מקיימת מצווה של הבאת בחור אחד. סמוך לפתיחת הנשף באה אלי חברה, נרגשת ונבוכה מאוד: כבר היתה מוכנה לבוא לנשף, שמלה חדשה תפרה לה במיוחד לכך, וכבר עמד ידידה לבוא לקחתה מביתה, והנה נפתחה הדלת ובן-דודה מירושלים בא במיוחד אליה לתל אביב לברכה לרגל סיום בית הספר. ועכשיו דעתה מיטרפת עליה: מה תעשה? תבוא לנשף עם בחיר לבה – כיצד תשאיר את אורחה בבית? תקח אותו לנשף – כיצד תערב לה השמחה בלי ידיד נפשה? היינו אז תמימות מאוד וחשבנו שאמנם פורענות היא שירדה מן השמים ובילבלה את כל סדרינו. מקץ דיון ארוך ונרגש, הסכמנו שתביא את שני הבחורים כאחד, בתורת יוצא מן הכלל, ולא תחשובנה לה החברות את המעשה לחטאה.

ידיה שיחקו עתה בגדיל עור שהיה מעטר את ארנקה והיא מושכתו לכאן ולכאן, פעם מסבכות אצבעותיה את הרצועות הדקות ופעם הן מתירות את הסבך. פתאום הניחה לגדיל ואמרה כמבקשת להשתמט משפע הזכרונות שעטו עליה: – לא ארבה בדברים: בן-דודה זה שלח לי תחילה, לפני בואו, זר שושנים לבנות, ואחר שבא וראיתיו – שבה את לבי מן הרגע הראשון. איני יכולה לתאר לך את מראהו. אפשר שלא היה אלא בעל מראה שכיח. עיניו היו אפורות, קומתו טובה, השכלתו וחכמתו, נימוסו ודרכי הנועם שלו – אף אחד מחברינו הצעירים לא יכול היה להידמות לו – כל אלה קסמו לי והייתי כסהרורית. זו פעם ראשונה בחיי חשתי שלבי נזדעזע בקרבי, וכשהיה קרב אלי והייתי רוקדת עמו, היו ברכי כושלות מרוב התרגשות. פתאום עזבתני כל חכמתי – הייתי מוחזקת נערה חכמה, – כל שנינותי קהתה, ולא הייתי אלא נערה פתיה שנתאהבה בבחור למעלה ראש. שבוע שלם שהה בתל-אביב, וכל אותו שבוע היינו לשיח בפי חברותי. אפשר גם לעגו לי, שחקו לי, אך אני – לא היה איכפת לי כלום. כל הימים היינו מטיילים בכפרים הסמוכים, שטנו על הירקון ושוטטנו בצל העצים הגבוהים שעל שפת הנהר – בקיצור, ידי לא זזה מידו כל אותם הימים. וכתום ימי חופשתו חזר לירושלים והבטיח לכתוב לי מכתבים ארוכים.

כאן הפסיקה, צחקה צחוק כבוש ושוּב אחזה בגדיל העור, משכתו בריתחה ואמרה: – כיצד אספר לך? לא עבר יום מאז חזר לירושלים ונפשי יצאה אליו מגעגועים. לא מצאתי לי מקום וחיי לא נחשבו בלעדיו כלום, כאילו עשה לי קסם ושוב איני אדם חפשי. שוטטתי ברחובות כמוכת ירח ובלא משים הייתי מביטה במכוניות העוברות על פני. פתאום ראיתי אוטובוס גדול וכתבתו הבולטת נזדקרה לנגד עיני: לירושלים. לבי פרפר: זה האות! מיד רצתי הביתה, אמרתי לאמי שחברתי שבפרוור הרחוק חלתה פתאום, ועלי ללכת לבקרה, ואפשר אשאר אצלה כל הלילה, ואל תדאג לי אם לא אשוב אותו ערב הביתה. אחר יצאתי מן הבית וישבתי באוטובוס העולה לירושלים. ידעתי את כתבתו ומצאתי את ביתו על נקלה. כבר היתה שעה שבּין הערבּיים כשדפקתי על דלת הבית וחיזקתי את לבי כדי לשאול מפי הבריות על אותו דייר שבקשתי. אך למזלי פתח הוא עצמו את הדלת. עדיין זוכרת אני את אותות התמיהה הרבה כשראה אותי עומדת לפניו. “את?!” שאל, כאילו הייתי רוח עוברת ולא בשר ודם. “אני” השבתי. “טיול? נזדמנת לירושלים? – חזר ושאל בהשתוממות גוברת – יש לך כאן קרובים?” חייכתי בהתרגשות והשבתי: “לא, לא, לא נזדמנתי לירושלים, אין לי כאן קרובים, אני באתי במיוחד אליך, לראותך שעה קטנה…” “אלי?! – שאל כמעט בקריאה – לשעה קטנה? ואולם בשעה זו אין כבר אוטו שאפשר לחזור בו לתל-אביב!” סיים בחרדה גדולה. “ומה בכך – השבתי בשלווה מעוּשה – אשאר כאן, אולי יימצא אצלך מקום בשבילי…” עדיין אני זוכרת את מבוכתו הרבה כשהכניס אותי לחדרו והושיבני על כיסא. עיניו בערו באש וכל שלוותו נמוגה. הוא היה גר לבדו בחדר, חי חיי רווקים, ולא היתה לו בביתו אפילו כוס מים רתוּחים. אחר שישבנו שעה קטנה מחרישים ונבוכים, הוליכני לסעוד עמו. יצאנו והלכנו שעה ארוכה עד שבאנו לבית קפה קטן ומוזר, ושם ישבנו. זה היה המקום שאנו יושבים בו עכשיו. כאן בחצר הגפן הזאת, אצל השולחן הקטן הזה. פה ישבנו והחרשנו. בעצם אין לי מה לספר לך על ערב זה, אך לעולם, לעולם לא אשכח אותו. כבר אמרתי לך, שום מעשים מיוחדים לא קרו בחיי, ורק הרגשות, הרגשות… איני זוכרת כלום מאותה ישיבה כאן, ורק איזה חלום קסמים עולה בי לזכרו, כמו ענן פלאות. דומני שישבנו מחרישים ואחזנו זה בידי זה. מה חשבתי אז – איני יודעת, לא אוכל לומר כלום, ורק רגע אחד אני זוכרת, רגע פעוט ולא חשוב, אך איני יודעת למה, דווקא רגע זה חרות על לבי תמיד. הוא ישב מולי, בחליפתו האפורה, ואני הייתי לבושה בחולצת תכלת דקה ושקופה. בתל אביב היו ימים חמים ולא זכרתי לקחת שום לבוש חם, באמת לא לקחתי עמי כלום, אפילו לא בגדי שינה – אך בירושלים היו הערבים צוננים. אני לא חשתי כלום, אך פתאום קם ידידי מעל מקומו, הסיר מעליו את מעילו ותלה אותו על כתפי, על צמותי הארוכות – היו לי אז צמות בהירות ארוכות מאוד. רק רגע זה אני זוכרת מכל אותו ערב, כיצד נרעד לבי בקרבי ממגע הלבוּש שלו, ואז ידעתי לבטח שגבר זה נועד לי, רק לי… ואותו לילה נשארתי ללון עמו בחדרו.

ה

לא עברו ימים רבים ונישאתי לו. אמנם תחילה התנגדו הורי לנישואים; הם טענו שעדיין צעירה אני מדי, ולפי כשרונותי עוד ראוי לי ללמוד על הר הצופים, כמו שחשבנו מתחילה. אך אני לא השגחתי בדבריהם. אמרתי להם שכבר בגרתי די צרכי, אפשר יותר משהם משווים בנפשם, ואחשוב לי זאת למעשה לא מוסרי אם אתכחש לקריאת לבי. השקפותי בענייני מוסר מוזרות היו תמיד בעיני הורי וקרובי, ואמונותי לא היו נחשבות להם אלא כשגיונות של נערה; ואולם אני, תמיד היתה תשוקתי שלא להגרר אחרי המקובל אלא ללכת אחרי תביעת לבי. עד כה לא נתקלתי אלא בדברים של מה בכך וזו לי פעם ראשונה שעמדתי לפני שאלה חמוּרה, ואני החלטתי להלחם. כשראו הורי שאיני זזה מדעתי, נתפייסו לי, ואף שאיימו תחילה שלא יתנו הסכמתם לעולם, באו לטקס נישואינו ושמחו בשמחתנו מאוד. מה אומר לך? לא נתאכזבתי בו חלילה. כיום אני יודעת שהיה זה מעשב נועז ונמהר. לחיות עם גבר יומם וליל, באותו חדר, לאכול עמו מאותה קלחת⁷, לרחוץ עמו באותו חדר-הרחצה ולישון עמו במיטה אחת – לא, כל אלה אינם פגישה של ארעי במסיבה חגיגית. ואף על פי כן חייבת אני לומר לך שלא נתאכזבתי בו בבחיר לבי; אדרבה, הוא היה הטוב שבאנשים שידעתי. הוא אהב אותי, כל שעה פנויה מעבודתו היה מבקש לשהות במחיצתי, ופעמים שהיה לוקח אותי עמו למסעות בעסקי משרתו כדי שלא אשאר יחידה בביתי. היה לנו בית יפה, בית ישן, מאותם הבתים המצויים רק בירושלים: חצר מוקפה גדר עתיקה, שאזוב עולה באבניה, רחוקה מבתי השכנים; ובין עצי-זית עתיקים מאוד, עמד ביתנו; בית קטן ובו חדרים אחדים רחבים וגבוהים מאוד, בטעם הימים שעברו. שלווה רבה היתה פרושה בבית, הקולות הרחוקים שהיו מגיעים מן הרחוב היו עמומים וכבושים כבאים בעד מחיצה עבה, והדם הרחוק עוד היה מגביר את נועם הבדידות. ביום הייתי טורחת מעט במשק הבית הקטן שלי, קוראה בספר ומנגנת בפסנתר, ובערבים היינו יוצאים לפעמים לתיאטרון או לקולנוע, ובדרכינו הביתה היינו סרים לכאן, יושבים שעה קטנה אצל השולחן הזה, שותים קפה ואוכלים עוגה ומחייכים זה אל זה – לא היינו צריכים לדבר הרבה באותם הימים הטובים כדי להבין איש את רעהו. אוּכל לומר לך בשלוש מלים שכיחות: היינו מאושרים מאוד…

עתה שתתה בחטיפה מספלה עד גמירה. התרגשותה עלתה והיא סקרה אותי שעה קלה בעין לוהטת, כאילו השתאתה פתאום, למה היא מגלה לי כאן כל רזיה. ואולם אחר שהשפלתי את עיני המשיכה לדבר בקול נרגש:

– וכך בא אותו לילה. כן, אותו לילה. אך שוב עלי לומר לך, אל נא תחשוב שדבר מיוחד קרה בלילה הזה, מעשה נורא ואיום. לא, לא, אדרבה, לכאורה היה זה לילה רגיל, לילה ככל הלילות, ובכל זאת, איך אספר לך… לילה זה חתך את חיי, אף שלא קרה בו שום דבר של ממש, רק הלב, הלב… אך את לבי אין בכוחי לתאר לך, זוכרת אני רק את המראות החיצוניים, יפה אני זוכרת אותם, הם נחרתו עמוק עמוק בלבי, עד שאני מחליפה אותם לפעמים בגורמים עצמם, כאילו הם, הדברים שבחוץ, שגרמו למה שקרה אחר כך… אם כן, פעם בלילה נתעוררתי פתאום משנתי וכמו שיקרה לעתים, לא ידעתי בתחילה היכן אני נמצאת. הבטתי כה וכה ומיד נמשכו עיני לחלון שהיה מבהיק בחשכת החדר. היה לילה חשאי, אור הלבנה האיר את החלון באור עמום, מכסיף. כבר אמרתי לך שביתנו היה מוקף עצי זית עתיקים. עץ אחד עמד בסמוך לחלון ובדיו היו כמעט נוגעים בו. בלילה זה היתה רוח קטנה נושבת בבדים, והענפים הרכים היו מתנענעים, מתדפקים על החלון בתחינה ומתרפקים על זגוגיותיו. עלי הזית היו מלטפים את השמשות, פניהם העליונים מוארים באור הלבנה והתחתונים עטוּיי צל. וכך היו העלים מפזזים ומלטפים את השמשה, כבקשים לקרוא לי קריאה אילמת. צל דק נרקם על הקיר שמנגד, מואר אף הוא באור שבחלון, רקמת צללים רבת סוד. פתאום באה לי הארה והבינותי היכן אני נמצאת. הסתכלתי במיטתי, בעלי היה ישן אצלי ושנתו שקטה ונשימתו קצוּבה כתמיד. לא יכולתי להבחין בקווי פניו, כי אור הירח לא בא עליהם. אך פתאום נתמלא לבי השתוממות רבה ואיזו קולות עמוקים בקעו מקרבי, והייתי כולי תמיהה: מה אני עושה כאן, לצידו של האיש הזה, האיש הזר הזה… כל ימי הילדות קמו בי לתחייה וזכרתי אף את ימי עלומי ואיזה רגש משונה של נכר נגע בי פתאום… בעל, מה זה בעל?… לא יכולתי אותה שעה להבין בשום פנים מדוע קשרתי את כל חיי בגבר זה דווקא, בגבר זה דווקא… מפני תקיפות השאלות נתמלאתי אימה גדולה וכל גופי החל מרתית. גערתי בעצמי ואמרתי לנפשי שאיני אלא נערה פתיה, הן האיש הזה הוא בעלי ואהובי, וברית בשרים כרוּתה בינינו לעולם. משכתי את השמיכה על ראשי כדי שלא אראה את נענוע עלי-הזית על שמשת החלון, והייתי חוזרת לפני עצמי על אותן מלות גערה, אך הקולות לא נאלמו, ולא עוד אלא שהדם גבר בקרבי והיה מביאני לידי מורא ופחד, ולא יכולתי להשתיקו. נלחצתי אל בעלי וביקשתי אצלו מחסה בבדידותי הנוראה, אך למגינת לבי לא נתעורר, שנתו היתה חזקה וכמעט שלא הרגיש בי, רק ידו ליטפה אותי רגע, מצוות בעל מלומדה, ושוב שמטה ממני ושקע בתרדמה עמוקה. קולות הבהלה היו מרדפים אותי, נמשכתי בכוח קסמים אכזרי והייתי מביטה בחלון המוּאר באור המשונה, העמום, ורואה בו את פזיזת עלי הזיתים ורקמת הצללים שהיו מחרידים את לבי, עד שהוּעם אור הלבנה והרוח פסקה והלילה חוור – אז רק אז נרדמתי וישנתי שינה קשה וחסרת מנוחה, וכשפקחתי את עיני נמצאתי לבדי במיטה, בעלי לא היה בבית, כבר הגיעה שעתו ללכת לעבודתו.

פתאום פסקה לספר: הבטתי כה וכה וראיתי שהמגישה קרבה אלינו. היא באה בטס הריק, להסיר את הכלים מעל שולחננו. בתנועה מהירה נטלה את הספל הריק שלפני האישה הצעירה, בלא שתזכּה אותה אפילו במבט חולף, וכשהושיטה את ידה לספלי, שהתה רגע ואמרה בלעג, כאילו ביקשה לגלות קלוני ברבים:

– אה, כמה מפוּזר אתה היום, כל הזמן אתה יושב לפני ספל מלא, ועדיין לא נגעת בו כלוּם…

הבטתי בה משתאה, וכשירדתי לסוף דעתה, התאוששתי מעט וגימגמתי לפניה דברי התנצלות.

– כן, כן, עדיין לא שתיתי… חיכיתי שיהא צונן, איני אוהב קפה חם…

נטלתי את הקפה ושתיתיו בלגימה אחת עד תומו, והשבתי את הכלי הריק למגישה. היא נטלה את הספל, אספה אותו אל הכלים הריקים שבטס, שהתה תחתיה רגע קטן, הביטה בי במבט חושד, משכה בכתפה משיכה קלה, ופנתה מעמנו והלכה.

ו

כשנשארנו שוב לבדינו אמרה שכנתי, כשהיא עוקבת אחרי המגישה היוצאת בדלת הקטנה:

– איני אוהבת אישה זו…

פטרתי עצמי מתשובה בחיוך אילם שאינו אומר כלום, ואז המשיכה לספר:

– תחילה ביקשתי להתעלם מן הקול ששמעתי בלילה. השתדלתי לשכוח את המראות וטרחתי לטשטש את הרגשותי, אך לשווא היתה כל טרחתי. אותו רגש שאחז בי באישון לילה שוב לא הניח לי ואחז בי כמו רוח רעה. פתאום חל שינוי גדול בחיי, אך שוב, כמו שאמרתי וחזרתי ואמרתי לך, שום דבר לא קרה כלפי חוץ, הכול נתחולל בפנים, בפנים… איני יודעת אם אתה נשוי, שאם לא כן, אפשר יקשה עליך להבין את דברי. לכאורה לא נשתנה בחיינו כלום, ואף-על-פי-כן שוב לא היו חיינו מה שהיו בתחילה. אף פעם לא היינו מרבים בדברים, ואולם, כיצד אומר לך, השתיקה שלנו היתה תמיד מלאה, רבת תוכן; המעשים הפעוטים שהיינו עושים יום יום היו מלאי עניין ושופעים חדווה גדולה; כשהיו ידינו נפגשות על פי מקרה, כששנינו מבקשים באותו רגע לאחוז בקומקום שעל השולחן כדי למזוג לנו תה בשעת סעודה, היה איזה רגש סמוי עובר מגוף אל גוף כזרם חשמלי ופנינו היו פתאום מאירים… והנה עכשיו, אחר אותו לילה, נשתנו פני הדברים. השתיקה לא היתה אלא דממה מעיקה, כאילו גילינו בבוקר בהיר אחד שאין לנו מה לומר איש אל רעהו. מעשי יום יום הפעוטים לא היו באמת אלא דברים תפלים שאין בהם טעם כלל, ופגישת ידיים באקראי לא היתה אלא מגע של טעות, גופים מתים כמו חוטי ברזל קרועים מעל עמודי החשמל שפסק בהם זרם הכוח… וכשם שעד כה סגר עלי חוג הקסם של בית בעלי, כן נפקחו עתה פתאום עיני לראות דברים שכל ימי נישואי לא נתתי עליהם דעתי כלל. ראיתי עתה עולם גדול הומה ומהמה מחוץ לביתי, גברים צעירים הרבה, מהם יפים מבעלי, מהם מכוערים ממנו – אך כולם מושכים את עיני ומעוררים את סקרנותי. אך, בבקשה, אל נא תבין אותי שלא כהוגן, לא נשתוקקתי לפרוץ את חוג חיי כלל וכלל, ואילו פנה אלי מי מאותם הגברים, הייתי בוודאי פונה לו עורף בשאט נפש, ואולם עכשיו שוב אי אפשר היה לי להתעלם מן העולם ששטף מעבר לגדר ביתי, אם רציתי ואם לא רציתי – הוא היה קיים. וכך אבדה לי שמחת החיים וחשקי אל בעלי עבר. לא יצאו ימים רבים והוא חש בתמורה שחלה בי, והתחיל חוקר אותי לסיבת הדבר. ביקשתי לרמוז לו שחרדה אני לאהבתנו, שנדמה לי כי לא עלתה יפה. הוא הביט בי משתאה, אינו מאמין למשמע אזניו, ואחר התחיל מגחך, כאילו באתי לחמוד לי עמו לצון. אך במרוצת הימים הכיר בכל חומרת המצב והתחיל טורח להסיח את דעתי מעגמת נפשי, וביקש בכל כוחו לבדר מעט את רוחי. ואולם כל השתדלויותיו עלו בתוהו. הקול הפנימי היה תובע ממני לראות את פני הדברים כהוויתם – שוב לא היה לי בעלי אלא גבר זר, ומגע הבשרים שלנו – כמותו כמעשה פריצות. ביקשתי לומר לו, אולי ראוי לנו להפרד לזמן מה, אני אשוב להורי ואתבונן בנפשי ביחידות, אך הוא לא אבה לשמוע. האדם הטוב, עדיין האמין שהפצע יעלה ארוכה, אם רק לא אקרע את החוטים שארגנו מאז נישואינו. הוא התחנן לפני שאשאר בביתנו הנחמד והשקט, ואילו הוא יהא נוסע הרבה לרגל עבודתו – עד יחלוף הענן הרע. לא היה בי כוח להתנגד להפצרותיו ונעניתי לו. הוא היה כותב לי מכתבים ארוכים ממסעיו על פני הארץ, על אנשים שפגש ועל מעשים שעשה, ורק בעניין שהיה ציפור נפשנו לא נגע, לא היה מטריד אותי בשאלות ולא היה מבקש לעורר עליו את רחמי, לא כלום, לא כלום, – רק פרחים היה שולח לי כל ערב שבת, אף אם לא נמצא בירושלים, זר שושנים לבנות בכל עונות השנה, כמו אותן שושנים ששלח לי לפני שראה את פני… כל כך טוב היה, כל כך עדין-רגש, עד שעתים נדמה לי שמשגה היה בידי, וכל העניין הזה אינו אלא תעתוע של גורל, ואני אוהבת אותו כבתחילה. אך כשהיה חוזר ממסעיו וסר ליום אחד הביתה ומביט בי במבט של כּלב מוּכּה ומייחל למלה טובה מפי, מצפה לליבלוב של תקווה – אפשר שיניתי דעתי וכל מצוקת הנפש תחלוף כענן בוקר – אז היה פתאום הקול הנסתר עולה שוב ובוקע בקרבי וקורא לי, שאין הוא אלא איש זר, איש זר שאין אני אוהבת אותו, ואסור לי לחיות עמו בכפיפה אחת. איני יודעת כיצד אסביר לך את הדבר, אתה ודאי תחשוב שאין כל זה אלא קפּריסה של אישה שאין עליה דאגות פרנסה. אל נא תחשוב עלי כך, יודעת אני לבטח, הרגש שבא עלי בכוח כזה אינו יכול להיות דבר של קפריסה, והוא עלול לבוא על כל אישה, בלא שימת לב למעמדה; אך אפשר, אילו היתה האישה מטוּפלת בילדים ומזונותיה קשים, היתה אולי מוכרחה לדכא את הקול בלבה שלא יעלה אליה הדוֹ, אך יודעת אני לבטח שאותו קול היה כוסס את הלב במעמקיו כל ימי חייה… ואולם אני, כבר אמרתי לך – יש לי דעות משלי בענייני מוסר וביקשתי להיות נאמנה לקול לבי כבתחילה, כמו בשעה שדמי קרא לי ללכת אחר אהובי, ואני לא ביקשתי חשבונות רבים ולא השגחתי בכלום, לא בקול הורי ולא בדעת הבריות… כך גמרתי גם עכשיו בלבי ללכת מעמו כשנתקו החוטים הסמוּיים שהיו קושרים אותי אליו – רציתי ללכת אחר תביעת לבי עד הסוף ולהיאבק על הרגש השלם והאמיתי, במסירות ובנאמנות ולא להשגיח בכלום…

עתה קצרה לה נשימתה. היא שהתה רגע, ידיה מחליקות בעצבנות על שפת לוח השיש.

– כך עברו חודשים אחדים. נוכחתי שאין לנו תקנה אלא גירוּשים. למה יתענה האדם הטוב הזה, ומדוע אַשלה את לבו, ואני ידעתי לבטח ששוּב אין לאחות את הקרע. ואולם הוא לא רצה לשמוע על גט פיטורים. עדיין קיווה שהכל יתוקן ואין זו אלא רוח רעה השורה עלי. פעם אחת החלטתי לשים קץ למצב הקשה שנוצר, ובשובו הביתה הושבתיו אצלי ואמרתי לו במתינות ובלשון רכה: “ראה, יקיר, אנו אין אנו יכולים עוד לחיות ביחד, ולמה לא ננתק אחת לתמיד את הקשר החיצוני?” שוב נתקשרה לו אותה עצבות בפניו שלא יכולתי לשאתה, והוא קרא: למה, למה?!" אך אני חיזקתי את לבי בקרבי ואמרתי לו באכזריות: “כלום עיוור אתה מלראות למה? החושב אתה שאני יושבת כאן אבלה כאלמנה, בשעה שאתה נמצא מחוץ לבית? השכחת שאני אישה צעירה במיטב שנות עלוּמיה? הכל-כך תמים אתה עדיין שתשאלני – למה?” שיקרתי לו, שיקרתי לו! אך שמץ אמת לא היה בכל הדברים האלה. הוא היה אהובי ובשרי, ראשון ויחיד שבאתי עמו בברית אהבה, ולא בגדתי בו עד היום הזה, ורק הלב, הלב הוא שלא עמד בנסיון… כששמע את דברי המרים, נפלו פניו והחווירו מאוד. הוא ישב לפני מחריש ולא השיב כלום, רק יאוש גדול נשקף לו מעיניו. מאז לא התנגד לי יותר, ולפני ימים אחדים הלכנו יחד למשרד הרבנות לערוך בו את טקס הגירושים. למה אשבור שוב את לבי בזכרונות המרים, עדיין המכּה טרייה מאוד, אספר לך איפוא בקיצור, ולא אלאה אותך בדברים ארוכים… אם כן, הלכנו אל הרב, שנינו מעונים ושבורים, עיניו של בעלי היו כעיני שה מוּבל לטבח. באנו ואמרנו מה שאמרנו וחיכינו שעה ארוכה עד שנערך כתב הפיטורים. ישבתי בקרן זווית וחיכיתי, ובעלי היה עסוק באיזה משא-ומתן עם השמש. הטוב שבאדם, אפילו בשעה אחרונה זו טרח לחסוך ממני עגמת נפש. אז ניגש אלי פתאום הרב הזקן ואמר לי: “נו, אישה, אולי תשנוּ דעתכם ותחזרו בכם, עדיין יש לכם שהות…” הבטתי בו בתרעומת גלויה ואמרתי: “אילו יכולנו לשנות דעתנו לא היינו טורחים לבוא לפני כבודו”. הוא הביט בי בעיניים עצובות עד שעברה צמרמורת בגבּי. אז פנה ללכת, ורק הפנה עוד לרגע ראשו אלי ואמר בחשאי: “יודעת את, אישה צעירה, שאמרו חכמינו, כל המגרש את אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות…” מה יכולתי להשיב לו? חשתי פתאום כאב צורב ולבי נשבר בקרבי. אך כוס המרורות עדיין לא נמלאה על גדותיה. עוד חכתה לי השעה המרה של קבלת ספר הכריתוּת. בעלי עמד מולי חיוור והחזיק את הגט בידו, וכשהיה צריך להושיט לי את יריעת הקלף, עברוֹ פתאום רעד, אצבעותיו רטטו וכל גופו נזדעזע כאילן שהיכּה בו הרעם. נחרדתי כולי ורציתי לבוא וליפול על צוואריו ולנשק את פניו החיוורים, שידעתים כל כך טוב ושאהבתים כל כך הרבה, ולנחם אותו במילים רכות וטובות ולומר לו: אל-נא, יקיר, כל זה אינו אלא חלום רע, חלום רע… אך כבר היה מאוחר מידי. הוא כבש את חולשתו והגיש לי את ספר הכריתות, ואני נטלתי ברעדה את המגילה מידיו.

היא היתה פורכת את אצבעותיה הארוכות בריתחה, הביטה בי בעין לוהטת ושאלה במבט של תרעומת:

– אפשר סבור אתה שהייתי מאושרת אחר שהשגתי את מבוקשי ונתגרשתי מבעלי? לא, לא! מעולם לא היתה לי שעה מרה כאותה שעה… למה אסתיר לפניך, אמנם, אישה מודרנית אני, בת-חורין, חופשייה מדעות קדומות – ואף-על-פי-כן, עלי לומר לך את האמת כולה, חשתי אותו ערב שהוּתרתי לכל העולם, וכל גבר יכול לבוא אלי באין מפריע. כל זמן שלא נתגרשתי מבעלי, ואפילו בשעה שכבר לא חייתי עמו, היתה עלי איזו עין טובה, ולוּ גם מרחוק, הייתי שייכת למישהו, ולוּ גם בעיני הבריות בלבד, אך עתה, עתה פתאום עמדתי בעולם יחידה וגלמודה, מופקרת למבטי הגברים, כאילו הציגוני ערומה לעיני כול ואין עלי בעלות, והאדם היחיד שאהבתי – אני עצמי גירשתיו מלפני, אני עצמי גירשתיו מלפני…

קולה נשבר והיא ביקשה לעכב את הדמעות שחנקו את גרונה והיו פורצות מעיניה. לבסוף הליטה את פניה בכפות ידיה הדקות ולא סילקתם שעה ארוכה, ורק כתפיה הרתיתו כמו בעווית.

ז

עצרתי את נשימתי, צימצמתי עצמי וישבתי בלא ניע על מקומי, כדי לא לטרדה מהזייתה. מסביב גברה האפלה; המנורות הקטנות שביצבצו מבין עלי הגפן כבר כוּבו, ורק פינתנו עוד היתה מוּארה במנורה זעירה; יחידים נשארנו עתה בגינת הגפן. האיש הרזה בעל אף-הנשר כבר הניח מזמן את מקומו אחר שעישן את מחצית הסיגריה שלו; אורחים מעטים באו וכבר הלכו להם לדרכם. המגישה יצאה מן החנות פעם ושתיים, עברה את הגינה השרוּיה באפלה, שלחה אלינו עין זעוּמה ומשתאה וחזרה על עקבותיה, אך אל פינתנו לא העזה לקרוב. פעם אחת ראיתי אף את פניה של בעלת הבית, כופפת מעט חצי גופה מעל שולחן העסקים שלה, מפנה כהרף עין את ראשה לעבר דלת הגינה, מביטה בחשאי לפינתנו, ועיניה היגעות מלאות דאגה עצובה.

פתאום הרתיעה האישה הצעירה על מקומה, והיתה מספרת כמעלה הד דברים שבלבה, ואת פניה לא הפנתה אלי.

– חשבתי שעל ידי הכריתות שתעשה כחוק וכמשפט אנתק עצמי מן העבר, אסלק את כל חששותי ואתרץ את ספקותי, ושוב אהיה אישה בת חורין כמקודם – כך היתה הדעת נותנת… אך דווקא אחר המעשה התחלתי פתאום זוכרת כל עברנו בבהירות גדולה, ולבי נקרע בי לגזרים. עכשיו אני רואה, כיצד בא אלי אז לנשף, וכיצד באתי אני אליו לירושלים, ואיך דפק לבו בהתרגשות ופניו חוורו כשאמרתי לו שאיני חוזרת לתל-אביב ואשאר ללון אצלו אותו לילה… ועוד אני רואה את שנינו יושבים כאן אצל שולחן זה, והוא מכסה את כתפי במעילו האפור… יומם וליל אני רואה את תנועותיו, אני שומעת את קולו ורואה את ברק עיניו, כיצד הוא מחייך כשאני אומרת לו מלה של חיבה, והוא מושך עצמו כדרכו בתנוּך אזנו מרוב מבוכה, וכיצד היה אומר לי שאינו יודע במה זכה שבאתי לביתו ונשרתי לסלו כפרי-חמדה בשל, ואחרון אחרון מר כלענה – תמיד אני רואה לנגדי אותן עיניים עגוּמות העוקבות אחרי בכל אשר אלך, והן תובעות ממני מענה: כיצד קרה הדבר, כיצד קרה הדבר, והרי היית לי אחות והיית לי אוהבת…

עתה שמטה ידיה מעל פניה ופרשתן כמגישה לפני משפטה, ואמרה בהתרגשות גוברת:

– אדרבא, אמור לי אתה, מה אשיב לו? אנו האנשים הפשוטים, מה אנו יודעים? אין אנחנו אלא כמו אותם מחוגים של שעון המתרוצצים בלא הרף על לוח השעות אילך ואילך, ואין אנו יודעים בשביל מה… ואולם אתה, אמור לי, אמור לי, מה נעשה מאחורי לוח השעות, מה מניע שם את המחוגים! אמור לי, אמור לי, האם אנחנו רק חיות ההולכות אחר שוועת הדם העיוורת, וכל משחק האהבה אינו אלא בדיה יפה? אמור לי, אמור לי, למה הלכתי אחריו בתחילה כמוּכת ירח, ולמה מאסתי בו פתאום בלא טעם, ומדוע אכלתי את לבי אחר שניתקתי עצמי ממנו – אמור לי, אמור לי, על שום מה קרה כל זה, על שום מה!…

היא תפשה בידי שהיתה שעוּנה לה על לוח השיש ומשכתה אליה בריתחה. חשתי את ידה חמה ומרתתת, וזימנתי עצמי להשיב, כמו אותו תינוק שנתבע להשיב לפני רבו. ואולם כשזקפתי את עיני וראיתי את פניה לוהטים ועיניה בוערות באש, ריסיה מרעידים וגבותיה מצומצמות כקשת דרוּכה – חשתי שאיני יודע להשיב לה כלום, תליתי ראשי על חזי והחרשתי…

¹

א

יום בימים, מצא עצמו ר' משה יהושע ולבו ריק. מישיבת עץ־חיים שבחצר חורבת רבי יהודה החסיד הלך והנה אבדה לו התכלית ונתפתלו הסימטות ונשתבשה לפניו הדרך ולא ידע לאן יכוון רגליו. רגע דימה שאבד לו דבר, ולא יכול לזכור מה אבד לו; בין כה וכה וחובלה² נחת רוחו וכמו רוח נכאים באה במקומה ונשבה בלבו, ועדיין לא ידע מה היה לו.

ר' משה יהושע בא לירושלים מביאליסטוק, עיר בפולין של רוסיה, והוא עודנו בחור. יום אחד הציקה לו התשוקה לארץ־ישראל והרתיחה את לבו. הניח אביו ואמו, עזב תלמודו בישיבה הגדולה, הפר עצת רבו, שביקש לעשותו בקי בנגלה ובנסתר, כי היה הבחור הטוב שבתלמידיו, קם ועלה לירושלים.

שיכור התהלך על אדמת הקודש ולא ידע נפשו. הארץ כמו נקפצה לו לפניו; מקום המקדש, מול שער השמים, כותל המערבי, אשר לא זזה שכינה משם; וקבר רחל, בית־לחם אפרתה; ומערת המכפלה בחברון עיר הקודש; וקבר רבי שמעון בר־יוחאי במירון שאצל צפת; ומקום מנוחתם של רבי מאיר בעל־הנס ורבי יוחנן בן־זכאי אצל טבריה; כל כברת ארץ קדושה וכל אבן בשדה ראויה שילחכו עפרה בנשיקת שפתיים רוטטות וירווּה בדמעת לב צורבת. אהבתו עלתה כאש לוהטת, אווירה של ארץ־ישראל היה לו טל ברכה, השמים – אספקלריה מאירה והארץ עטתה לפניו תפארת קדומים, כפרוכת של זהב וארגמן.

אחר שעבר בארץ כולה ולא הניח קבר עתיק ולא אבן קדושה שלא יפקדם ולא ישתטח עליהם בכליון נפש, חזר לירושלים וישב עם לומדי ישיבת עץ־חיים שבחצר חורבת רבי יהודה החסיד, ללמוד תורה אף הוא. עד מהרה נתלקטה סביבו חבורת צעירים שהיו לומדים בחשק ובהתלהבות: ויותר מכולם שיקע עצמו משה יהושע בחכמה נסתרת³, שכבר היו ידיו רב לו⁴ בה ועתה באה ירושלים והעמיקה תורתו וצרפה את זהבה וזיככה מימיה ועוררה התלהבותו הקדושה, עד שנעשה ראש לחבורת לומדי קבלה בירושלים.

לא יצאו ימים קלים⁵ ואנשים טובים השיאוהו אשה, נערה יתומה וענייה שאביה זקנה תלמיד חכם והוא מטובי בני העיר. אף אשתו החדשה היתה לו חלק מאהבת ירושלים, וראשית נישואיו נסכה עליו גם היא שכרון חושים כימיו הראשונים בארץ ישראל, והיתה לו ישיבת הארץ אחד משישים של גן־עדן; דומה עליו נשמתו מרחפת בעולמות עליונים וגופו מתענג עינוגים שלא מעולם הזה.

שנים עברו מיום דרכו רגליו של ר' משה יהושע על אדמת הקודש ולבו נתרפּה. נדמה לו כאילו הוסרה פרוכת הזהב שהיתה פרוסה על ירושלים; עממו הכוכבים הגדולים שהאירו לו בבואו לעיר בראשונה, ועדיין לא הבין כיצד קרה הדבר. יום אחד ונדמה לו שהוא רואה עיר אחרת, לא זו שחזה בלבו וראה בעיני רוחו, אבניה מאירות ושביליה אומרים שירה ושכינה מייקרת בה כל עמק והר. פתאום כמו גזו החלומות, דוק הוסר מעיניו, וראה עיר קטנה ועלובה, גל של אבנים חרבות, בתיה פגומים, סמטאותיה משובשות, עזובה ושממה בכל חצרותיה. ויהודים מעטים יושבים כפופים וצפופים ועוסקים בתורה, בונים עולמות בדמיונם ומחריבים אותם כהרף עין; וכשהם יוצאים מסתר מחבואם עמידתם דלה והליכתם רפויה, העוני מנוולם והפחד נוטל זקיפותם, כל גוי נותן עליהם פחדו ואין עוצר. ארץ חמדה, ארץ תפארת העבר, כולה היתה לזרים ואך זעיר פה זעיר שם יושב מניין יהודים ומבכה חורבנה. נפשו בכתה במסתרים והיתה לו ירושלים של שעבוד כלענה מרה, צערה מחלחל בדמו כארס, ועלבונה כאש עצורה בעצמותיו, לא תיתן לו דמי. חזון לבו נבל וחלומותיו חוורו; לפתע נתמעטה לו הגאולה, שדימה כי באה לו בשערי ירושלים, והיה כעץ בכיר⁶ שהקדים להבשיל פריו, והפרי רך ועלוב ונושר שלא בעתו.

היה ר' משה יהושע הולך סר ושותק. אשתו מגביהה אליו עיניים שואלות, אך הוא אינו משיב. מה יכול לומר לה? היא אף היא שוב לא היתה אותה כלה נאה וחסודה שחן ירושלים נתמשך עליה ויפּה את עיניה. נולדו להם בנים ובנות והיה צריך פת לחם לפי התינוקות; ואף שאביה זקנה נפטר בשיבה טובה ושיעורו של הזקן בחלוקה נפל בחלקו של ר' משה יהושע – לא היה בו כדי פרנסת ביתו. קמה אשתו יום אחד והתחילה מוכרת קמח לבני העיר; קונה חיטים, שורה אותן בחבית של מים, משפשפת התבואה ומנקתה; ואחר שוטחת אותה על גבי מחצלת ומייבשתה בחמה, מובילתה לטחון בריחיים של סוסים ומביאה הקמח לביתה בשק, מנפתו יפה, מין במינו וסוג בסוגו, סובין וקמח וסולת; ואז היא אוספת צרורות קטנים מבעלי הבתים, בית וצרורו, מהם היושבים בעיר פנימה ומהם היושבים מחוץ לחומות, במאה־שערים ובבתי טורא, היא משכנות שאננים, ומשיבה לכל בית צרורו הקטן מלא קמח כחפצו, כאן לפת סולת וכאן לפת שעורים. ר' משה יהושע רואה את אשתו טורחת ויגעה, מביאה לחם ביתם בזיעת אפיה, ואין בכוחו לעזור. הצער על אבדן החזון רישל את כוחו וריפה את ידיו, והיה מהלך כאדם שניטלו ממנו חושיו.

מתחילה לא בא לו אלא נדנוד של ספק ולא נתן עליו דעתו. ואולם כשחזר לבו והעלה טינה יותר ויותר והבין שזו ירושלים שנתמעטה לו וזו הגאולה שנפגם טעמה ועדיין אינה גאולת אמת, נבהל בהלה גדולה, כאילו השגיח פתאום בתהום חשכה נפערת לו לרגליו. אך כדרך אדם שנבהל כשהוא מוצא רבב ראשון על בגדיו הטהורים, וכשבא רבב על רבב שוב אינו מרגיש, כן הרגיל עצמו ר' משה יהושע ליאוש וקבלו בשלווה נכאה, ואך לבו שבער תמיד באש אמונה נעשה ריק ונפשו שוממה והיה כאיש שנתפרק מעליו זינו.

ב

מעט קורת רוח בא לו לר' משה יהושע מקיוּם המצוות התלוּיות בארץ⁷. משראה שנפגמה רוּחו ועקת החיים גרשה שמחתו, נתן דעתו על עניין המצוות. וכיוון שלא היה איש מעשה, גילה חפצו לשמעון צבי חברו. ר' שמעון צבי, שהיה לומד עמו בישיבת עץ־חיים היה בו כשרון המעשה, מוחו חריף וידיו זריזות, ולא יצאו ימים רבים וכבר קם רעיונו של ר' משה יהושע והיה. במעלה מאה שערים חכר ר' שמעון צבי כברת ארץ פנויה. כל החברים כולם, מסיעת הלומדים בישיבה, סיקלו את הקרקע, חרשוה וזרעוה בדמעה, ובבוא ימי קציר קצרוה ברינה וקיימו מצוות לקט, שכחה ופאה, ככתוב, והפרישו תרומות ומעשרות כדת, ושמרו על התבואה אחר הקציר שלא ירדו עליה טל ומטר והיתה להם קמח למצה שמוּרה. וראשון לעולזים היה ר' משה יהושע. עד עליית נשמה⁸ היה מרקד ומזמר ומשבח לאל עליון שהביאהו לארץ לקיים מצוותה. ואף מצוות פטר חמור⁹ קיים. אתון קטנה קנה לו וגידלה בחיבה רבה והרביעה בבוא עונתה; וכשנולד לה זכר ראשונה, עייר רך ותמים, היתה שמחתו גדולה, ולימי חודש קישטוֹ בעדיים ובסרטי צבעונים והכניסו לבית בתופים ובמחולות; ר' משה יהושע מרקד בראש וכל חברת הרעים מרקדים בעקבותיו, ואחר הוא פודו בטכס גדול אצל כוהן, לקיים מצוות פטר חמור.

אך לא היו אלה אלא שעות מעטות של התעוררות, שגדולה אחריהן העצבוּת שבעתיים; שלא היו כל אלה מעשים של ממש, לא מעשה אילן מכה שורש באדמה, אלא צמח שתול בעציץ, שאין שורשו מגיע לארץ. ביתר שאת שיקע עצמו בספרים עתיקים, כצמא המבקש מים במדבר, וכמו תובע בריתחה מענה מן הגווילים, מה יעשה למען גאולה, למען ישועה קרובה כי תבוא; כבר נגעה הרעה עד נפש, ואם אין חלילה היום מציל למחר אפשר יהיה לאחר זמן.

יום אחד מצא בספר מספרים מובא משמו של רבי אליהו הגאון מווילנה, אם יעלו על הר הבית ויקריבו קרבן אפילו פעם אחת, הרי זה אחר מעשה. ימים ולילות היה חוזה חזון הקרבן ואף גידל שה תמימה שצמרה רך כשושנים, שחורה וברה מכל אחיותיה בעדר; מפיו אכלה ובחיקו ישנה והיה ר' משה יהושע מטפחה באהבה כבת זקונים, אך הקרבן לא נרצה. כשגילה אזנם של רעיו בחבוּרה נבהלו ממעשה הקרבן הנורא, בעוד בית המקדש חרב, וסילקו ממנו ידיהם מכול וכול. ואפילו ר' שמעון צבי, שהיה חפץ־מעשה ומהיר ידיים, לא אבה לתת ידו לקרבן. כי מלבד שיש כאן מורא שמים גדול, אפשר אסור להעיר ולעורר את האהבה עד שתחפץ¹⁰, עוד הסכנה גדולה, עם הישמעאלים מהיר חימה ואם יוודע חלילה הדבר ברבים ימיט המעשה שוֹאה על ישראל, שעבוד מלכוּיות כבד והחרב צמאה לדם, ועדיין לא הגיעה שעה. מאין עוזר נתיאש ר' משה יהושע ממעשה הקרבן, מכר בשברון לבו את השה התמימה הרחק מביתו, בשוּק מחוץ לעיר, שלא ידע מה עלתה לה לשה טיפוּחיו, ואת מחירה נתן צדקה אצל כותל המערבי, אינו רוצה ליהנות ממנו אפילו פרוטה אחת. משובר ונכא־רוח שב לביתו ועצבונו לא סר מעליו.

מן היום ההוא והלאה היה מוקיר רגלו מן הישיבה ושוהה רוּבי ימיו בחצר ר' אפרים נגיד שברחוב חברון, לא הרחק ממקום המקדש, שם היה בית דירתו. החצר היתה גדולה, גדושת אוכלוסים, זקנים וצעירים יחד. ובית כנסת היה שם, שהיה ר' משה יהושע יושב בו בודד, בין תפילה לתפילה, ספר פתוח לפניו, ואין לו נחמה. אשתו טרחה בעסקי פרנסה כמקודם. כיוון שהיתה דירתם בשני חדרים, לקחה אשתו חדר אחד לצרכי מסחרה, מלאתו שקים וצרורות של קמח, עד שהלכו הקירות ונתכסו מעט מעט אבק לבנוני; היה עתה החדר השני מלא כלי בית, מיטות ומצעות וכסאות, והילדים רוחשים בין הכלים וממלאים חלל הבית צווחה.

ר' משה יהושע לא היה שוהה בביתו אלא מעט. דכדוך נפשו דילדל את מעשיו ואף שאשתו נותנת בו עיניים עצוּבות, אינו מרגיש וכמעט שאינו בה עמה לכלל דיבור. ואמנם מעשיו של ר' משה יהושע לא היו רבים, אך הוא לא יכול להועיל כלום. היה כובש צימוּקים ועושה יין לפסח; טוחן בעצמו חיטים בטחנה זעירה של יד, אחר שליבן כל אבריה והעבירה באש שלא תהא בה חלילה טומאת שרץ, ומביא את צרור הקמח הטחון קמצוץ קמצוץ לביתה של הרבנית מבריסק, שלא אפתה לחם בשביל בעלה הרב אלא מטחינתו של ר' משה יהושע, ואפילו היה הקמח שלו עבה כסובים. וכששולחת אשת ר' משה יהושע את בכורם שיוביל על גבי החמור צרורות קמח לבעלי בתים של מאה שערים או של בתי טורא שמחוץ לחומה, הוא הולך אחר בנו פסיעה אחר פסיעה, אינו גורע ממנו עין בשובו משליחותו והחמור ריק מן המשא, שלא ירכב הנער על הבהמה בלא אוכף, ולא יבוא לידי חטא.

מאחר שמיעט עתה לבוא לחצר חורבת רבי יהודה החסיד והוא שוהה רוּבו של יום בחצר ר' אפרים נגיד ושעתו פנוּיה, נתן דעתו על הנדר שנדר בילדוּתו ועדיין לא בא לידיו לקיימו. מעשה היה לפני שנים הרבה והוא עודנו תינוק עם תינוקות של בית רבו בביאליסטוק, ושוטה משוטי העיר, בחוּר שדעתו היתה מעורבת עליו מאוד, חילל ספר חוּמש. בא הבחור השוטה לחצר בית המדרש, נטל באין רואים ספר מן הספרים, ביתק כריכתו וקרע דפיו לעיני הילדים וערך לפניהם משחק מגונה עם כל קרע מקרעי הספר הקדוש. הילדים שהיתה עליהם אימתו של השוטה תמיד, געו עתה בצחוק כשראוהו עורך לפניהם משחק, מעשה מוּמוּס ואינו פוגע בהם לרעה. ארכה השעה והוא משחק עם בתרי הספר, פושט יד ומגביה רגל, משרבב צווארו כמין נחש עקלתון, חורץ לשון ומקמץ עין ומבדח דעתם של הילדים העומדים רחוקים מעט ממנו מפני היראה, גועים בצחוק ויוצאים מכליהם מרוב תענוג. עד שבא רבם וראה את מעשה השחוק, נתרתח למראה עיניו, גרש את הבחור השוטה בהנף יד ואת הילדים השיב בגערה לתלמודם, נטל קרעי הספר ונשק להם לכל קרע בקרעים וטמנם מאחורי התנוּר, מקום גניזת השמות¹¹. כל אותו יום לא הזכיר להם הרבי לילדים את המעשה ורק עם ערב, כשפטרם לביתם, השהה אצלו את משה יהושע, נתנו בין ברכיו ואמר בהשפלת הקול:

− מילא הם, ילדים הם, תינוקות הם, הדיוטות¹² הם ויהיו להדיוטות, ואולם אתה, משה יהושע, אתה אף אתה עמדת מנגד בשעה שחילל השוטה את ספר הקודש וצחקת?…

פניו של משה יהושע האדימו כתולע ודמעות להטו בעיניו. כשהניחו הרבי, לא הלך לביתו ותעה עוד שעה ארוכה באפילת הערב, חושש שהכול רואים בו חרפתו, ולא שב לביתו עד אם נדר בלבו לאסוף ספרים פסוּלים ושמות ככל שידו תגיע, כדי לכפּר על העוון.

שנות בחרוּת מחקו רשמן של שנות ילדוּת, ולא נשאר לו ממעשה חילול הספר אלא זכר רחוק וקלוש. עתה זכר את הנדר וביקש לקיימו. לקח לו קיטון צר שהיה מעל לבית הכנסת שבחצר ר' אפרים נגיד. היתה זו מעין עליית קיר שבאים אליה במדרגות צרות וזקוּפות כסוּלם. המקום היה צר ואפל, רק חלון קטן קבוע בקיר אחד גבוה, והיה המקום ריק זה שנים, כי לא צלח למגורים. עכבישים טווּ בו קוריהם מקיר אל קיר וטחב פשה¹³ בקמרון התקרה. ר' משה יהושע ניקה קירותיו, טיהר את רצפתו, טיאטא הפסולת שנערמה בו מימים רבים, וקבע שם מקום לספרים פסולים, לדפים קרועים מספרי יראים שהיה אוסף ברחובות עיר ובחצרותיה וגונזם בקיטונו עד בוא יום קבורתם בהר הזיתים, יחד עם הגניזה בחורבת רבי יהודה החסיד. מעתה לא הניח ר' משה יהושע שום דף כתוב באותיות הקודש שלא אספוֹ לגניזתו, אפילו יהא של חול. בשנים אחרונות פסקו הבריות להקפיד בכגון זה, בעל החבצלת¹⁴ מדפיס כל שבוע מכתב־עתים¹⁵ בלשון הקודש ובן־יהודה מחרה מחזיק אחריו ומוציא את “הצבי” כמותו, והאנשים קוראים את מכתבי העתים ואחר משליכים הדפים ונותנים אותם לטבחוֹת ולרקחוֹת, כאילו היו דברים של חול, וקרעיהם מתגוללים בחוצות והרוח מנשאתם מקיר אל קיר. והיה ר' משה יהושע גוחן בדחילו ורחימו¹⁶ על כל דף מן הדפים, מנערו מן האבק, מצניעו בכליו וכונסו בגניזתו שבקיטון.

לימים נעשתה לו עליית הקיר חביבה מכל המקומות. אחר התפילה הוא מטפס ועולה לשם ומברר הספרים הפסוּלים. וכשיורדת עליו עצבוּת הוא מקרב תיבה לקיר שקבוע בו החלון הקטן, מטפס עליה ועומד על בהונות רגליו, שיהא ראשו מגיע לפתח הגבוה. מן החלון רואים את מקום המקדש, עצי ברושים עתיקים עומדים דמומים, אין אמיר זע בצמרתם, שערים ריקים מחכים לביאת הגואל ואין הגואל בא. עם שחר בא האור הבהיר ומזהיב את אבני החצר הגדולות, ובצהרי יום רדומה החצר הגדולה בחמה כעלופה¹⁷, ובין השמשות בא האור כמו בעד וילון של משי פרוש על כיפת הרקיע, רך ושקוף כאד כחלחל, כאבק של טל היורד על אשכלות ענבים שבכרם, מרפד את כיפות האבן ועוטף את אבני החצר ברכּוּת. בקרבת מקום קדוש הומה שוק ישמעאלים, ערבי מחמר אחר בהמתו, נשים הרריות נושאות מרכולתן על ראשן, רוכלים מרעישים את העולם, מקללים ומחרפים בלשון רעה ומלהגים¹⁸ ומצפצפים בבדיחות הדעת, וילדים עורכים משחקיהם בקולי קולות ועושים צרכיהם בציבור.

לבו של ר' משה יהושע נאחז כמו בצבת קרה, אך אינו יכול למוש ממקומו אצל החלון הקטן. הוא רוצה לצעוק חמס על העוול הגדול, על הצער המר שבו שרוּיה שכינה. כאן לעיניו, כמלוא תפיסת העין, אדמת קודש, טבורו של עולם, מדורת תבל שעליה נשרפו מלכים ונביאים ותנאים ואמוראים וצדיקים בכל דור, נשמת אומה, ציפור הנפש של עם עתיק יומין, שקיבל תורה מסיני; ובמקום נורא־הוד זה רוחשות הבריות, אינן מבינות היכן עומדות רגליהן, ואין דעתן מגעת להשיג מה מקום זה לישראל; אנשים נכרים שבאו מכל מקום רחוק, בני שבעת העממים, לבנים וצהובים, שחורים ושחרחרים, והם עושים כבתוך שלהם, פוסעים על אדמת קודש בשאט נפש, אינם חולים ואינם מרגישים כלום; איכה היתה נחלתם הפקר, זרים אוכלים טוּבה; עם סגולה בצער והעולם כולו בריווח. כל מידה של פורענות דבקה בעם בחירה והגזרות מתחדשות עליו לבקרים. והרי הם כמטבע פסוּלה שאין לה מהלכים¹⁹, והגלוּת היתה להם כמין מום עולם, לא יוכל להרפא, ואפילו הם יושבים על אדמתם משכבר הימים, הם בזוּיים ונקלים בעיני עם הארץ שתפש מקומם, וחייהם חרפה וקלון.

ועוד יותר דאבה נפשו בראותו כי אין נותן דעתו לקרב את הישועה, אין דורש ואין מבקש ואין שואל, איך יחישו פעמי גאולה, ואין נותן לבו על עקבות משיח. מתי המעט היושבים בציוֹן ועוסקים בתורה לפני השם נדמה להם שהצילו נפשותיהם ואינם מרגישים שאין גאולתם גאולה. אדרבה, הוא, ר' משה יהושע, חש כאן בעיר הקודש ירושלים יותר בשעבּוּד מלכוּיות מאשר בביאליסטוק, להבדיל. שהרי שם ידעו כי הם נתונים בגלוּת ולא להם טוּב הארץ לאכול, ואילו כאן מתלווה על מצוקת הגוף גם עינוּי הנפש, כמו רואים את המלכה בשביה והיד קצרה להציל, וגדול העלבון ועזים הגעגועים, והצער כים אוקיינוס.

כל העולם חיוור לו והוא עצמו ככלי שבור, ורק פעמים, בעתות של דכדוך נפש ושממון גדול, עודו מאמין כי בוא יבוא היום, בוא תבוא השעה ומישהו ידפוק על דלתו ויבשר לו בשׂורה גדולה, יתן לו אות גאולה, רמז קל ברמזים. כל שעה הוא מחכה, וכל אדם שבא לקראתו, נדמה לו אפשר הוא מבשרו דבר, איש דופק פתח ביתו, לבו קם לדממה²⁰, אפשר הוא מביא לו סימן ישועה קרובה, וכשאין לפניו אדם לתלות בו תשוקתו הסתומה, והוא שוהה בודד בקיטון שבעליית הקיר, רגליו עומדות על תיבת העץ, גופו הקטן מתוח וידיו נאחזות במסגרת החלון הגבוה מול הר הבית,

• הוא תולה עיניו הגדולות והלוהטות בשמים ומצפה לפלא כי יתרחש, אפשר יפול לו פתק מרקיע²¹, ולחש תפילתו לא נשמע.

ג

לפני ימי הפסח הלך ר' משה יהושע בשכוּנות העיר לאסוף מעות־חיטים לעניים. בחצר ר' אפרים נגיד ישבו משפחות מטובי בעלי בתים, אנשים צנועים שירדו מנכסיהם, ולא היה להם לצרכי פסח. ובסמוך לחצר האשכנזים היתה חצר של ספרדים ובה עניים מרובים ונוספו עליהם מבני תימן שבאו בהמוניהם בשנת תרמ"ב ואחריה לחונן עפר ירושלים, והוסיפו עניים על עניים. נמנו ר' משה יהושע מן האשכנזים וחכם ספרדי ומרי מן התימנים, סופר ספרי תורה ומזוזות, והלכו בשביל קמח של פסח לעניי חצרותיהם, שיוכלו לשמוח בחגיהם יחד עם כל ישראל.

לבש ר' משה יהושע קפּוטה של משי, ואף שנתנו בה השנים אותותיהן, עוד נודעה בה קדושת השבת; החכם הספרדי לבוש חלוק שחור, רחב שרווּלים, חובש כומתה אדוּמת קדקוד, אצבעותיו משחקות במחרוזת ענבר; והמרי התימני לבוש קוּפטאן לבן, מטפחת של צמר צחור מונחת לו על שכמו, רגליו היחפות תקועות בסנדלי עור אדום; וכך יצאו שלושתם לשליחות של מצווה, החכם הספרדי, גבה הקומה וישר הגו, מפסיע באמצע מתון מתון, ומשני עבריו הולכים עמו ר' משה יהושע והמרי התימני, שניהם דקי בשר ומצומקים, פסיעתם נחפזת וחטופה, זה זקנו מבודר²² ופאותיו נפזרות, וזה שערות זקנו כפלומה דקה, תלתלי פאותיו דקים ומסולסלים, משוּחים בחמאה מבושלת.

רוח של ניסן נשבה ובידרה חלוּקיהם, פיזזה בשערות זקנם וליטפה את פניהם בנעימות. ריח אדמה בא באפם. גשמים אחרונים ירדו זה לא כבר וליח הקרקע עוד לא נס²³. צינה לחה ונעימה עולה מלמטה ושמש רכה של אביב משפיעה חמימות מלמעלה; הצמחים צצים ועולים ופני הארץ ירוּקים, אין מקום פנוּי מעשב ומפרח, ואפילו הסלעים הזרוּעים על פני השדות טובלים בים של ירקוּת, והצמחים נותנים ריחם ומבשמים חללו של עולם.

בחצרות הבתים ניכרת תכונה רבה לקראת החג. ספסלים פיסחים כורעים תחת משא ספרי קודש, רוח אביב באה ומעלעלת²⁴ בדפיהם וקוראה בהם ברחש דק וחטוף כאילו דחקה לה השעה, ומטהרת אותם לפסח. ובעלות־בית עסקניות מהלכות בין הכלים הרבים, המגובבים בחצר כהר, מטפחות דהות כרוּכות להן על ראשיהן וידיהן חלוצות למלאכה. בשדות הפתוּחים שאצל בתי השכונות יושבים בני ישמעאל ומתקנים כלים לפסח, קערות וקלחות ופכים קטנים, מצפים אותם ציפוּי חדש, נערים עומדים עליהם בגורן עגולה ואינם גורעים עין ממעשה ידיהם.

הברכה שרתה במעשיהם של שלוחי מצווה; רוח טובה של אביב סייעה להם לשלושת תלמידי החכמים מבני השבטים השונים ולבם הרחמן של יושבי החצרות נפתח לפניהם, כל אחד תרם כמשׂג ידו²⁵ ונדבת לבו, ולא היה אדם שיפטור עצמו בלא כלום. הניחו אחריהם את בתי טורא, היא משכנות שאננים, ורוחם טובה עליהם. עברו אצל כרם זיתים עתיק, כתרי אילניו פורסים צל נעים על גבי הקרקע. ישבו תחת עץ זית לפוש מעט מטרחם וליהנות מרוּח בין הערביים שכבר באה ופיזזה בין הבדים. לבם היה טוב עליהם. שליחותם הצליחה בידיהם; עניי חצרותיהם מובטחים עתה במצוֹת וביין ובכל צרכי החג. האור עדיין לא לקה, אך הבהירות היתה מתוקה לעיניים, מבשׂרת דמדומי חמה. ר' משה יהושע תמך גבו בגזע הזית, עיניו נקשרות באור געגועים, ואמר באנחת רווחה:

• אהה, רבותי, כמה עלינו להודות, להלל, לשבח ולפאר את הקדוש ברוך הוא, שנתן לנו חיים בעיר הקודש ירושלים, אורו של עולם…

החכם הספרדי והמרי התימני לא השיבו כלום, ואך נתנו לו לר' משה יהושע כבוד ויקר בעיניהם. המרי התימני פנה כה וכה, שילשל ידו בכליו והוציא מהם מלוא היד מלפפונות ירוקים, שטחם לפני חבריו ואמר בענווה:

− התכּבּדו מכוּבדים…

− ודבר בעתו מה טוב. – לאט החכם הספרדי, פשט ידו האחת למלפפונות ובאחרת הוציא אולר מכיסו.

שלושתם ברכו בקול ואכלו בדומייה, והירק הטרי נתן קולו בין שיניהם, עיניהם תלויות בהרי מואב שהשיבו תכלתו של ים אחרון²⁶, אודם השקיעה כבר התחיל מצייר על גביהם כתמי זהב והשמים הכחולים העמיקו. עיני ר' משה יהושע היו מצועפות בדוק²⁷ של חלום והוא הרתיע²⁸ על מקומו ואמר:

• דווקא כשיש לי שמחה ונחת רוח אני חש יותר ויותר את צער השכינה שהיא בגלות ואפילו פה בירושלים, כביכול, בחינת מלכה שהיא שבויה בטירה שלה ואסורה בכבלים שבניה רקעו אותם בידיהם; ואפילו יש לי שמחה, הלב בוכה במיסתרים, עכשיו, ברוך השם, השעה טובה ומי יספר דבר שיהא לנו למשיב נפש?

תלה עיניו במרי התימני וזה פנה מרוב צניעות והביט בחכם הספרדי, מבקש למעט עצמו לעומתו. חזר החכם הספרדי והביט בו במרי התימני ואמר:

− אני מה יש לי לספר, אין חדש תחת השמש, אבל מי שעבר ימים ומדבריות, בוודאי שיש לו מה שיספר…

נצטרף ר' משה יהושע ותמך בדברי החכם הספרדי והשהה מבטו על פני המרי. אך זה השפיל עיניו במבוכה, פנה כה וכה ואמר:

− יכול שיש לי מה שאספר, אבל ראשו אולי ישיב נפש ואילו סופו בעוונותינו הרבים – דאבון לב…

אמר החכם הספרדי בניחות:

− אין לך דבר שמחה שלא יהא כרוך בו צער, דרך עולם הוא, כמו ירדו כרוכים משמים²⁹, והדברים עתיקים…

המרי התימני שהה מעט, אחר הביט שוב בשני חבריו, כמבקש לבחור אם ראוי לו לגלות לפניהם סתריו, ואחר פתח בקול נמוך:

− כבודכם יודעים שאני באתי מתימן לפני כמה שנה, אבל לא עם שיירה, רק אני לבדי באתי עם בני ביתי, ואני ראיתי בדרך דברים גדולים, דברים גדולים מאוד, ועדיין לא סיפרתי מהם לשוּם איש כלום, מפני האימה…

החכם הספרדי הרתיע על מקומו מרוב סקרנות וקרב למושבו של המרי, ואילו רבי משה יהושע נתלהט לשמע הדברים הסתומים וקפץ כמו שמע בשׂורה גדולה, אחז בידו של המרי התימני ולא הניחה מידיו עד שסיים בסיפור המעשה כולו.

סיפר לפניהם המרי התימני כיצד יצאו הוא ואשתו וילדיו מן העיר צנעא, בירת תימן, ובאו לחוּדידא השוכנת לחוף ימים וביקשו לילך לירושלים ולא היו ספינות של אש מפליגות באותם הימים מן הנמל מפני המגפה. אבל חשקו לירושלים גדל מאוד מאוד והוא צמא לקיים נדרו וכל שעה ארכה לו עד אין שיעור ולא רצה להמתין עד שיוכל לילך דרך אנייה בלב ים וירד בספינה קטנה עם תורן וּוילון, שהיא הולכת קרוב לחוף הים; והנה כשהפליגו והרחיקו במים נתקרבו אליהם שלוש ספינות קטנות ויצאו מהן שלושה אנשים בעלי קומה כבני הענקים, וגבו מס מן הספינה, שעוֹרים וחיטים ואורז וקטניות, והלכו להם בספינותיהם. ושאל את רב החובל, מה זה ועל מה זה, ואמר לו רב החובל כי אלה מבני היהודים הקדמונים, שאינם מתערבים עם בני הדת החדשה; וכל ספינה שהיא עוברת בגבולם אחת דינה להעלות להם מס, כופר נפש, שאם לא תעשה כן – לא תעבור. וכבר נצטער שלא ידע כל אלו הדברים מתחילה ועתה החמיץ את השעה, והנה עמדה לו זכות אבות ונתרגשה סערה גדולה ואחר כלו המים המתוקים מכליהם ועמדה ספינתם וירדו המלחים בדוגית לחוף והפציר בהם ועיוור עיניהם במתן בסתר ולקחו גם אותו עמם. והיה שם מעיין ושדה־אילן ויער גדול, והנה ראה לפניו בני שבט עז, כולם בריאים, כולם נושאי שלח³⁰, והם יושבים באוהלים, כי זה אורח חייהם מדור דור. נפלה עליו אימה גדולה, ופחד לגשת אליהם, אמרו לו: אל תירא, אחינו אתה. וסיפרו לו כי בני חורין הם ואין עליהם עול מלכות וקבלה בידיהם ומסורת קדושה שהם מתייחסים לבניו של יונדב בן רכב, ויש להם ספרי קודש כתובים על קלף והבנים לומדים מחצית היום תורה ומחצית שנייה הם לומדים מלחמה, כי יש להם מלחמות כבדות על כל סביבם וכוחם עז והם עומדים בפולמוס³¹ גדול עם שכניהם הפראים, וצריכים הילדים לשמור הצאן ולהגן עליה מפני השוללים³². ושאל על עשרת השבטים ועל הסמבטיון, אולי הם בסביבתם, והשיבו לו הן, ואם יישאר אצלם ייאספו עם ערב כל אנשי שבטם ויבחרו מהם את גיבורי החיל ועזי הרוח ויתיישבו בדבר³³ כיצד להביאו לנהר הנורא, כי לא דבר קל הוא, וילכו עמו ויראו לו אות השם על יום השבת. חשקוֹ בער בו להמתין עד שיוכל לילך עמם ויראה פלא הפלאים במו עיניו, ואולם המלחים האיצו בו, שאם יתמהמה, יניחוהו כאן ולא יגיע למחוז חפצו לעולם ועצמותיו יפלו במדבר, כי הספינה עומדת לפרוש מן החוף ועליהם לשוב אליה תיכף ומיד. זכר את אשתו ואת ילדיו שהם מחכים לו בספינה ובאו לו רחמים על אותה עלובה ועל אלה הצאן שלא חטאו ותקפוהו געגועים עזים על ירושלים, שאפשר לא יזכה לראותה עד עולם, ונשבר לבו בקרבו ולא הסכים להישאר. והנה הביאו לפניו סעודה גדולה, מצוֹת לחם וגבינה וחמאה וחלב, וסעד עמם בדמעת עין ונפרד מהם במצוקת נפש, ועוד נתנו לו לדורן³⁴ גדי עזים בשביל בניו לצחק³⁵ עמו. והלך מהם וישב בדוגית וחזר לספינה. והלך משם שלושה ימים עד ג’ידא ומג’ידא לסוּאץ ומסוּאץ לאלכסנדריה של מצרים, ומשם ליפו שהיא גבול ארץ־ישראל, ומשם לעיר הקודש ירושלים, תכון ותבנה במהרה בימינו אמן.

שעה קטנה שהה, עיניו מושפלות לארץ ואחר סיים באנקת לב:

− ומאז לבי נשרף בקרבי כל הימים ואני כמו כלי משובר, אפשר הייתי חייב להניח אישה וילדים וכל טוב העולם ולילך אחר קריאתם… אבל בעוונותי הרבים לא עמדתי בנסיון ורפה לבי והחמצתי שעה גדולה, והיום יש לי מזה צער גדול, צער גדול מאוד…

החכם הספרדי ניענע ראשו בתמיהה ואמר כמהסס:

− אבל, מחילה מכם, האם הם נאמנים בתכלית התכלית ואין להטיל חס ושלום ספק בסיפוּריהם?

אך ר' משה יהושע ניתר ממקומו, היסה את החכם הספרדי בהנף יד, ולא הניח לו למרי התימני שישיב לשאלתו. אחר משך את ידו, עיניו לוהטות באש והוא שואל בצעקה, נפשו צרורה בשאלתו³⁶:

− והשבט הנורא הזה חי וקיים ויש משם דרך לסמבטיון ממש ממש, ואפשר להגיע אליו בדרך הטבע?

− ודאי וודאי, - השיב המרי. – כך יוצא ממה שראו עיני וממה ששמעו אזני, והוא כמו כאן, מאחורי הכותל³⁷, לפנינו ובשכונתנו!

ר' משה יהושע קפץ וטפח יד ליד וקרא בהתעוררות גדולה:

− ואני ידעתי גואלי חי!

שני חבריו החרישו, אינם מבינים קריאתו. אך הוא קם, כאילו דחקה עליו פתאום השעה. הערב כבר התחיל מעלה צלליו ומכבּה את אור ההרים; אף הם קמו ופנו לילך, וכשהגיעו לרחובם כבר עטף הערב את בתיו. ראשון נשמט מהם ר' משה יהושע, אינו יודע נפשו. הוא לא שב לביתו ואף לבית הכנסת לא הלך, אלא טיפס ועלה לקיטונו, ישב על התיבה באפילה, דוחק עצמו לכותל, וראשו נתון בידיו.

ד

אש הוּצתה בכל עצמותיו. נפשו שהיתה מצומצמת ימים רבים, רחבה עתה וחיתה. העצב המר שהיה מכרסם את לבו עד שנתייאש מן החיים, סר ממנו ותחתיו באו תקווה חדשה וכיסופים. על סף היאוש ראה כי עוד נצפנו לו עתים³⁸. כמו גשמי ברכה באו ומלאו מעיינו החרב. לבו גאה ובאה לו התעוררות של מעלה³⁹. דברים רבים ורמזים ואותות שלא ייחד עליהם עד כה דעתו עלו וצפו והיו לו לנחמה גדולה, שפירנסה את לבו אמונה חדשה. כל הדורות זכרו את הנידחים, מלכוּת בני משה ועשרת השבטים והרכבים, שירד עליהם הענן וכיסה אותם והיו כלא היו. כל הדורות מצירים על החוסן והעוז שגלו מיהודה ונתייחדו לנעלמים, שהרי היה פעם כוחו של ישראל גדול, כמו שנאמר, מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין. ונתקיימה בהם מלוכה ועוצמה והם בני חורין, חונים על נהר סמבטיון שנתגלמה בו מצוות השבת, והוא מושך חול ואבנים בכל ששת ימי המעשה וביום השביעי ישבּוֹת ויינפש. ואפילו אם נוטלים מן החול שבנהר ונותנים בצלוחית, אינו פוסק לסעור ולגעוש ולסבּב כל ימי החול ובשבת הוא נח, ושמעוּ על כך הרמב“ם ז”ל ומנשה בן ישראל, איש איש מאביו מורו, שבימיהם הביאו מחול הנהר בכלי זכוכית, וראו את הפלא והשתוממו. והם מצפים לשעת גאולה כשיותרו אסוּריהם וישקוט עליהם הנהר ותנתן להם רשות לבוא ולגאול את ארץ־ישראל. כל דור ודור קיבל פריסת שלום רחוקה מן השבטים וממלכוּתם וידע לספר מנהגיהם ונפלאותיהם, ומהם אנשי יקר ומעלה שאין ספק של ספק באמיתות דבריהם, אלא שלא הוכשר הדור ולא מלאה הסאה והגאולה לא באה. אלדד הדני סיפר מראה עיניו, כיצד המשיך הקדוש ברוך הוא את נהר הסמבטיון וסגר עליהם. והנהר מושך חול ואבנים ומעלה רעש גדול ונשמע מרחוק, מהלך חצי יום, כל ששת ימי המעשה, ובשבת ינוח. ומיד תעלה אש מצד הנחל מערב שבת עד מוצאיה ולא יוכל אדם להגיע אל הנחל כמהלך מיל. ומלהטת האש כל מה שיצמח מסביב לנהר עד שמטאטאת הארץ. ואמר שהם חזקים ועורכים מלחמות על כל שכניהם. ובא הנוסע בנימין מטודילא ואישר הדברים מפי השמועה ואחריו בא רבי עובדיה ירא מברטנורא וכתב באיגרתו מירושלים על בני הרכבים אשר במדבר ערב, שהוא דבר מפורסם וידוע, באים אליהם דרך מדבר גדול ונורא והם עם גדול ורב כבני ענקים, ואיש אחד ירדוף אלף ומשא גמל ישא על כתפו האחת וביד האחרת מחזיק שלח להלחם, ומפורסם הוא שדתם דת יהודים. ואחריו בא לירושלים דוד בן שלמה הראובני, שר צבא ישראל, ששלחו אחיו המלך ממדבר חבור ואחר הלך לאיטליה ולפורטוגל ולפני שרים התייצב. ובזמנים החדשים באו מבני תימן ואישרו כל הדברים הגדולים והנוראים. ונתעוררו הפרושים תלמידי הגאון רבי אליהו שעלו לצפת ושלחו את ר' ברוך שליח לעשרת השבטים, ומנהיג הפרושים בצפת ר' ישראל משקלוב ערך איגרת קדושה והפקידה בידי השליח וגזר עליו שלא ישׂטה⁴⁰ ימין ושמאל ויכוון כל עצמו אך ורק לתכלית הקדושה. ויצא השליח לדרכו ובא לתימן וכבר נגע בהם מגע. אך השטן קיטרג ופיתה את לבו עד שנתפתה ובילבל לפניו את דרכו ולא שמע מצוות שולחיו ורב ריב לא לו ונסתבך בצרות ונאחז בסכנות ונהרג בחצר האימאם, ואל הנידחים לא הגיע. ואפשר כל הדורות לא עלה הדבר בידם שעדיין לא מלאה הכוס⁴¹, ואולם עתה צער השכינה גדול מכל הימים, מטבע היהודים נשחק והגלוּת החשיכה יומם. ואולי רמז הוא שנרמז מן השמים, אולי זה הפתק שציפה לו כל ימיו בתמצית נשמתו כי יפול לו מרקיע, ודרכי השגחה מי יבין… כל ימיו ביקש תשובה, רפוּאה למכּה אנושה, והנה באה לו אותה הליכה תמה בשביל מעות חיטים ושמע הסיפור שסיפר לפניהם המרי התימני, וממלכת הדמיון שכבר חשב כי מתה בלבו ללא שוב קמה ונתעוררה. חיים בלא כיסוּפים ובלא געגועים לא נחשבו לו חיים ועתה כאילו הושב לו טעמם. כשבא לארץ ישראל נראתה לו ירושלים טירה נפלאה, רמה ונשגבה, תוכה רצוף פלא גדול. ואולם כשראה מקרוב נוכח לדעת שהיא עיר חריבה ושוממה ואין בה פעמי גאולה והיה לו שממון לבו נורא מכל תלאות חייו. עתה שוב בקעה מבעד לערפל טירה נפלאה, ארמנות פאר ושכיות חמדה, גדולות ונפלאות שבעתיים, תקווה עזה לגאולה נשקפה לו מכל צריחיהם ומגדליהם ואש בערה בהם כמו השמש הציתה כל פתחיהם. ובאו לו ריגוש גדול והתלהבות כמו בימים הראשונים, כשדרכוּ רגליו ראשונה על אדמת ירושלים, ולא ידע לבו.

ראשית גילה דבריו לחברו שמעון צבי ואחר סיפרם בסתר לפני חברים בחברת אנשי המעמד ושומרי המצווה, שהיה לומד עמם לפנים חכמת הקבלה. קיטון הגניזה הקטן המה עתה מרוב אדם שהיו עולים ויורדים במדרגות הזקוּפות. ראשית הביאו לשם את המרי התימני וחקרו כל דבר מדבריו חקור היטב, וחזר לפניהם על סיפורו פעם ופעמיים ונמצאו כל דבריו מכוּונים ושקוּלים, נפשו תמימה ולבו זך, וכל מעשיו לשם שמים.

ר' שמעון צבי ייסד חברה חדשה שקרא לה דורשי כבוד חכמי התורה, ופנה משמה לעם קדוש היושב לפני השם בציון, וכתב מכתבים לכל תפוצות הגולה והדפיס קונטרסים וסיפר המעשה בהליכה בשביל מצוות מעות חיטים ומה סיפּר להם המרי התימני. ונמצאו כל דבריו ישרים וקדושים ועתה נמנו⁴² אנשי החברה החדשה וגמרו לקרב את הגאולה על־ידי קיוּם דברי הנביא: בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל⁴³, אלוּ עשרת השבטים שגלו לפנים מנהר סמבטיון, שעתידין גלוּת יהודה ובנימין לילך אצלם להביאם, כדי שיזכו עמהם לימות המשיח ולחיי העולם הבא; שיש אצלם סנהדרין, סמוכים מפי נסמכים, ויוכלו לבוא ולסמוך בארץ־ישראל, אשר התחלת גאולה תלויה בזה. ונאמר פעמים הרבה בזוהר הקדוש כי תלוּיה גאולה בלימוד ובמעשה, באומר ובפועל, היינו לימוד חכמת הקבלה, נפש התורה הקדושה ונשמתה, שגילה אליהו הנביא לרבי שמעון בר־יוחאי; ובפועל: שעתידים גלות יהודה ובנימין לשלוח שליחים לעשרת השבטים האבודים. והנה עתה כבר קיימו תנאי ראשון וחבוּרה קדושה שקועה בחכמת הנסתר כל ימיהם, במסירות הגוף והנפש, לומדים והוגים בה יומם וליל ועובדים את השם בכוונת האר“י ז”ל הקדוש. ועתה הם באים לקיים את המעשה ולשלוח שליחים לנידחים ולעוררם לגאולה, כמו שנאמר, שהכוונה וההשתדלות וההתעוררות צריכות לצאת מעמם. ועתה הם באים וקוראים לעם קדוש קריאה גדולה בזעקת הלב, שיבואו לעזרת אנשי החברה כל אחד לפי כוחו, שיהיה כל אחד או מן הנוסעים או מן המסייעים לנסיעה, כי למעשה הגדול דרושים דורן ותפילה ואל נא יאמרו חלילה אמירת העצל, כי ארי בדרך או שחל ברחובות⁴⁴. כבר נתלבּן ונתברר שהנהר היקר הזה הוא כמו על כף היד ואף שרבים המכשולים יש אליו מסילות בעזרת השם על דרך הטבע, וזכות גדולה היא שגילה הקדוש ברוך הוא בזמן הזה את פתח הדרך אליו ואם יקיימו ישראל את דבר השם, ישבו בארץ לבטח ויהיו מכוּבדים בעיני העמים ואויביהם ישלימו עמם ויזכו לישועת עולמים. בעלי הקונטרס קראו להתאזר בחיל וברוח לקראת הפעולה הנשגבה היוצאת ממעייני הישועה הטהורים, לחזק ידיים רפות ולאמץ ברכיים כושלות ולקרב עת דודים⁴⁵ ולפלס הדרך ולפנות המסילה למשיח אלהי יעקב, ולעמוד לימין אלה המוכנים למסור את גופם ואת נפשם להשיג ולמצוא את דרך המבוא לעשרת השבטים האבוּדים. ואל נא יאמינו, כי יעמיד להם מלך המשיח מרכבה לפני כל בית ויעלם לא“י בסערה או שיפרוש להם איבר כנשר ויגביהם בכנפיו ויביאם לירושלים עיר הקודש, כי אמונת פתאים היא. כי צריכה התעוררות לבוא מכל אחד ואחד ואם ישתדלו ויתאמצו יהא להם פתח גאולה, ואשרי מי שיוכל לומר כי יש לו חלק במעשה הגדול, ובזכות זאת ייגאל מחיים של נווּל וחרפה ויזכה להדליק נרות בהיכל מלך המשיח. וכבר באה על הדברים הסכמתם של כבוד קש”ת הגאון מוהר“ר⁴⁶ ר' שמואל סלאנט שליט”א⁴⁷ והחכם רפאל יצחק הראב“ד⁴⁸ הספרדי נ”י⁴⁹; ואחר הזהירו את קוראי הקונטרס⁵⁰ שלא יקבלוהו כדברי סיפור מכתבי העתים להבדיל, שלאחר שנקרא נותנים אותו לרקחות ולטבחות לעשות בו חפצן, כי דבר קדוש הוא, גדול ונורא מאוד שנכתב בטהרה ובקדושה; ובאו עליו חתומים בחותם מיוחד שעשו לצורך זה ועליו חרותות אבני כותל המערבי, עצי ברושים עומדים עליהן זקוּפים ושם החברה כתוּב מסביב באותיות גדולות, ומתחתה חקוּק שם ירושלים עיר הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.

עוד לפני שנתעוררה דעתם של הבריות על הכרוז החדש, כינס ר' שמעון צבי את כל חברי האגודה, מהם מצטופפים בקיטון הגניזה למעלה, לחוצים ודחוקים מאפס מקום, ומהם ממתינים בבית הכנסת למטה, אין להם מקום אחר. ר' שמעון צבי רוגש ורועש, רגע והוא למטה, מדבּר עם זה ולוחש דבר על אוזן זה, ורגע והוא נדחק ועולה לקיטון למעלה, דוחק את האנשים ופורץ לו דרך, ולבסוף הוא אומר בלשון רחבה:

− ועכשיו עלינו לכתוב את האיגרת!

− את האיגרת, איזו איגרת? – שאלו הרבים.

− איגרת יהודה ובנימין לעשרת השבטים!

דממה עמדה עתה בקיטון וכמו אימה ריחפה על פני הנאספים, עד שפתח ר' משה יהושע ואמר בחיל ורעדה:

− אמת ונכון הדבר, אבל מי יכתוב את האיגרת?

שהה מעט ר' שמעון צבי ואחר הגבּיה אצבע, פשטה כלפי ר' משה יהושע ואמר בקול חותך:

− אתה, אתה תכתוב את האיגרת!

− אני, אני?! – נחרד ר' משה יהושע ותפש עצמו בחזהו. – אני, אני? חס ושלום, מי אני ומה אני, חלילה וחס, חלילה וחס!

אך כולם נצטופפו סביבו והקיפוהו בטבעת ונתנו לו כבוד ויקר ואמרו לו שאין אחר בחבורתם, וכי לו נאה ולו יאה ותתגלגל הזכוּת על־ידי זכאי, הוא שנתגלה לו הרמז והוא שחלה והוא שהרגיש, והוא שיכתוב האיגרת והם יקראו את תוכה. ואף אלה שהמתינו בבית הכנסת למטה יצאו למסדרון לשמע הקולות ההומים, זקפוּ ראשיהם לפתח הקיטון ושאלו מה המהומה; וכששמעו במה דברים אמורים, רגשו והמו ורעשו אף הם ותמכו בדעת חבריהם למעלה ואמרו, אין להם מי שיהא ראוּי לכבוד זה יותר מר' משה יהושע והוא שיכתוב את האיגרת.

ור' משה יהושע עמד בקרב חבריו נרעש, אור מוזר נגה על פניו הדקים והוא הביט בהם תוהה, עד שנקוו הדמעות בעיניו וראשו שח על חזהו.

ה

אותו יום הקדים ר' משה יהושע לקום לפני עלות השחר, טבל במקווה קרה שבנבכי בית הכנסת של ר' ניסן ב“ק, התפלל לפי סודות המכוונים בתורת הח”ן, לא הסיר מעליו טליתו ועסק בתפילה ובתשובה

כל היום, צם והתענה וחזר וטבל במים קרים עד שקיעת חמה. אחר חזר לביתו וטרח שעה ארוכה וברר לו נוצת סופרים, גזר יריעת קלף ומילא צנצנת בדיו עפצים⁵¹. ואז עלה לקיטון הגניזה, הביא לביתו את המנורה הקטנה, דקת הפתילה, וטהרה, רחצה מפיח לילות ארוכים ונתן בה שמן בעירה מלוא הכלי. בכוונה רבה ובשקידה יתרה טרח בכל הכנותיו, עיניו מצועפות ומבטן רחוק, כמו טורח בדברים שהם למעלה ממלאכת ידיים.

אשתו נתנה בו עיניה מבעד לפתח שעל חדר הקמח והוא רואה מבטה מלא טרוניה חשאית, גערה שאין לה קול. יודע הוא בה כי היא רואה כל מעשיו כראות מעשה בטלן, איש אין בינה, שאינו נותן דעתו על אשתו ועל בניו ואין לבו אלא להבליו, חלומות של שטוּת ורעות רוּח. ואפשר יש לה על מה שתתאונן. הבנים גדלו ושוב אינם יכולים להלך בחוצות יחפים ולבושי בלויים. הבנות אף הן יצאו מגיל ילדות ומה יהא ביום שידוּבר בהן⁵². אף היא עצמה לקתה בגופה מחיי צער, מייסורים ומעבודה קשה, מקפחת בריאותה בעמל ימיה אצל הריחיים ובחדר הקמח כל היום כולו ורובו של הלילה, והיא חשה בכל עצמותיה, ואמרו לה השכנות שאין לה רפאוּת אלא טבילה בחמי טבריה; אך היא אין לה על מי שתשאיר את הבית ופרנסתו, והיא נמקה בחליה. ר' משה יהושע יודע כל אלה יפה, אפשר יפה משהיא סבורה, אך אין בידו להושיע. אילו השיגה דעתה לאן הוא נושא עיניו, אילו השכּילה להבין שאין גאולת הפרט אלא בגאולת הכלל, וכל עוד שכינת ישראל בצער לא ירווח לאדם מישראל ואין רפואתו אלא רפואה לשעה, רפואת אליל, מקסם שווא ולא יותר. הוא קרא במבטה האילם כל עוצר הטרוניה וראה בו עצבה הגדול, אך לא יכול לומר לה דברים של נחמה. למען גאולה שלמה חייב אדם להעשות אכזר על גוּפו ועל בניו ועל ביתו, שאם לא כן אינו זכאי שיתגלגל על ידיו מעשה גדול.

קונה נכנס לחדר הקמח ופנה בדברים לאשתו. ר' משה יהושע אסף את כליו, הקלף והדיו, נוצת הסופרים ומנורת המאור הקטנה, חמק בחשאי מן הבית ועלה לקיטון במדרגות האפלות. במתינות העלה את האור הקטן ופרש את כלי הכתיבה על גבי התיבה. ואולם רוחו היתה מסוכסכת עליו. חש בסייגים שדבקו בנפשו ועדיין לא נצרף מהם לעבודת הקודש. עצוּב ושפל רוח התחיל מתלבט מקיר אל קיר מבקש לחלוץ עצמו מן הדכדוך, אך האספקלריה נשארה עכורה. נדמה לו שעיני אשתו הולכות אחריו בעצבוּת ושאלתן האילמת טורפת את רוחו. העוני והדלוּת קצצו את כנפיו; הוא נוכח לדעת שבשעה זו לא יוכל להעלות על הקלף אפילו אות אחת, והיה אומלל מאוד. עצוב רוּח ישב שעה ארוכה, דחוק בקרן הקיטון, עיניו תועות בין קרעי הספרים הקדושים והדפים התלושים והאותיות הפורחות, ואין להן אחיזה. ואז קם, סילק מלפניו את כלי הכתיבה, הסמיך את התיבה לקיר החלון הגבוה, עלה בה ותלה ראשו בחוץ. כיפת הרקיע היתה גבוהה, הכוכבים רחפו מעל הר הבית, מבהיקים מאוד. אבני החצר הגדולה כמו השיבו אור לילה צנוע והשערים הריקים עמדו בטבורה, נטוּיים כבחלות. שלווה רבה היתה פרוסה מסביב, המגדלים והצריחים וכיפות האבנים היו עטופים בשנת, והאילנות הגדולים העומדים ביניהם בודדים לא זעו אף הם ודממוּ כאבן.

מעט מעט בא לו עינוּג של בדידות; הדר השלווה נפרש גם על נפשו ודכדוך רוחו חלף. נגעי לבו⁵³ נרפאו מעט, רוח החזון חזרה ונשאה את כל טרדות החיים וטורח המשפחה וצער ההוויה. חזות נפלאה חזה, געגועים לוהטים שטפוהו כנחל אדיר ומתיקות באה לו כמו תמיד בשעה שהיתה לו ממלכת הדמיון בית מנוס מצער החיים, מעוני ושממון. מעט מעט נעלמו מראות החיים וניטשטשו, חוורה דמות אשתו קשת הגורל ומרת הנפש, רחק מראה ילדיו העלובים, לבושי הקרעים, המבקשים לחם לפיהם; שכח את ביתו, שכּליו שבורים ודהויים, את החצר גדושת האוכלוסים, השקועה בעוני ובדלוּת, ואת העיר כולה, חרבה ועלובה, שאין בה תפארת מלוכה ולא זכר למשכן שכינה. ונדמה לו כמו בא פתאום נחשול גדול והגביהוֹ מעל כל אלה וסופת לבו השוקק נשאתו על ים גועש וסוער, שהיה סובב את קיטונו הגבוה, מכה על דפנותיו ומטלטלו בזעף לכאן ולכאן והוא מתעלה והולך, מתעלה והולך, דמיונו מתקלח בו ולהוט אש; ובאו לו ריגוּש גדול ולהיטות נפלאה, וכמו שתו⁵⁴ עליו מראות וחזיונות נפלאים, שאין להשיגם אלא בתשוקת הלב.

הנהר הנפלא סובב על כל גבוליהם, מקיף כחוט את כל הארץ אשר שם יחנו בני ישראל. ואין בו מים כי אם ימשוך חול ואבנים יקרות, וכל ששת ימי מעשה הולך וסוער ורותח וזורק אבנים גדולות וקולו ירעים כרעם נורא, כגלי ים הגדול בזעפו, וביום שבת קודש ישבּות וינוח ואש תלהט סביבות הנהר מערב שבת ועד מוצאיה, ואות השבת מרחף על הנהר כחותם הברית, ואז ישוב לאיתנו. ושבטי ישראל עם נועז ונפלא. אנשיהם יפי תואר ויפי מראה כבירי כוח ורמי קומה, עיניהם אש אהבים וזקנם יורד להם⁵⁵ על פי מידותיהם וראשם עטור קווצות תלתלים שחורות ככנף עורבים. והם לבושים בגדי תפארתם, כולם כבני מלכים, כלי לבן ותולעת שני, ומעולם לא ילבשו שחורים. וכולם טהורים ובריאים ואין בו מת על פני אביו, ושני ימי חייהם לפחות מאה ועשרים. והם שוכנים בבתים מפוארים, מתוקנים באבנים יקרות ומשופצים מגדלי שן, קירותיהם מצופים זהב שחוט⁵⁶ ורצפותיהם חתוכות בהט ושנהב. ובלילה אינם צריכים למנורת מאור, כי יש להם אבנים טובות הזוהרות שבעתיים מאור הנר. והם בני חורין ואין עליהם עול מלכות. ויש להם מלך גדול לעצמם ותחתיו הרבה מלכים, כולם יהודים, ואלפי שרים ושוֹעים וקצינים לרוב. והמלך כשהוא רוכב על סוסו רבבות גיבורי חיל רוכבים אחריו, כולם מלומדי מלחמה, נושאי מגן נחושת ורומח עם נציב מעץ אדום וקשת של זהב, וקולעים אל השערה ולא יחטיאו; וסוסיהם גדולים ונוראים ואף הם סוסי פלא, עזים כנמרים וקלים כנשרים ורואים פנים ואחור, יודעי מלחמה מטבע ברייתם, רומסים והורגים כל הקרוב להם, ומאכלם בשר מבושל נתחים נתחים ומשקם יין אדום מלוא השוקת; וכשאוכלים ושותים אין האדם יכול לעמוד במחיצתם, כי הסוס מרקד אז מרוב להיטות ותאווה וצונף צניפה נוראה, שאזני בשר ודם תצילינה מרוב גאונה. ולפני שיעלה עליו רוכבו עוקדים רגליו וקושרים לו עיניו במטפחת ובולמים פיו במתג וברסן וקושרים אותו לעמודים של ברזל, שלא יבעט; ומשעלה על גבו סוגרות רגלי הרוכב מתחת לכרסו של הסוס, שלא יפול בדהרה, והסוס ישא את הפרש שלושה ימים בלא מאכל ומשקה. והמלך כשבא לרכוב על סוסו האביר, מביאים לפניו סולם של זהב ולו שבע מעלות ונותנים על הסוס שק עם מיני בשמים טובים ופירות למאכל, שלא יצטרך לירד מעל גביו כשיבקש לסעוד לבו. ויש לו למלך אבן טוֹמפּזין⁵⁷ בגנזיו, נפלאה בגדלה וכלולה בהדרה, כמו כוכב שנתלש מכיפת הרקיע, והיא חבוּיה לו בגנזך עמוק שבע אמות בקרקע, וקודם שבּת מוציאים אותה ממחבּואה ותולים בארמונו ומאירה לילה כיום וכשמש בצהריים לאור, ואין יודעים כי בא השמש, וכל כך לכבוד שבת, שלא יצטרך להבעיר אש במושבותיו. ויש להם בארצם מיני פירות טובים ובהמה ועוף לרוב, כולם טהורים, אין המין הטמא מצוי בארצם כלל. ואף לא יזרעו שדם כי תצמיח מאליה, מטל השמים מעל ומתהום רובצת תחת, ותנובתה עצומה ואין צריכים להטריח עצמם ללקוט הפירות, כי אם יבשילו ישרו ארצה שלמים, התמר נוטף דבש והזית נובע שמן והענב יין, ויש להם כל הימים פירות לחים וטריים. והשונאים שעל גבולותיהם עינם צרה בארצם הטובה ובחסנם הנפלא ובחרוּתם שאין משלה, והם מבקשים להכחידם מפחד שמא יעברו את הסמבטיון ויעשו בהם כלה. אך יש להם, לבני ישראל, מגדלי־עוז על־גבולם, פרסה⁵⁸ ומגדלה, פרסה ומגדלה, ובחורי ישראל מקובצים בכל מגדל ומגדל, כולם גיבורי מלחמה ועזי רוח, נכונים לחרף נפשם על החירות. וכל אימת שעולה חשש על לבם הם מקדימים פני הסכנה ומעלים עשן ביום ואש בלילה לאות וסימן למגדל הסמוך, וכן יעשה כל מגדל ומגדל ומיד כולם ערוכים למלחמה. ואם תחלוף הסכנה מניחים נשקם ומצפים לאות הגדול כי יבוא. כי קבּלה בידיהם מדור דור שיבוא יום ויופיעו שלוחים משבטי יהודה ובנימין ויקראו להם לשוב לארצם. כי כל יקר מדינתם ורוב עשרם ורום תפארתם אינם כדאים להם אלא בשביל אותה שעה, כשיבואו שלוחי השבטים הנותרים ויקראו להם לבוא וליטול את ארץ ישראל בכוח הזרוע. וכל ימיהם העוברים עליהם בעושר ובכבוד אין שמחתם שלמה, כי על אדמת נכר הם יושבים, ותוגה נמסכת בלבם, אין המים מתוקים לחכּם ולא היין חריף, כל עוד שכינת ישראל בגולה. ויושבים בחורי החייל ונפשם כלה לאות הגדול, והאות איננו בא.

בעיצום⁵⁹ הלילה השיב ר' משה יהושע עיניו לקיטון, ומבטו המעולף החליק על כלי הכתיבה המגוּבּבים בקרן זווית, קורי החזון עוד נאחזים בריסיו. בחיל ורעדה ירד מן התיבה, נטל יריעת הקלף ופרסה לפניו, ואחר טבל נוצת הסופרים בצנצנת דיו העפצים, גהר⁶⁰ על תיבת העץ, הניח עיניו על היריעה וכתב.

ו

בעזרת השם פה עיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן. איגרת קודש שלוחה מאת שבטי יהודה ובנימין לאחיהם הנידחים לבני משה ועשרת השבטים וירושלים יצו ה' את הברכה לכבוד אחינו היקרים, יוסיף הקדוש ברוך הוא ימים על ימיכם וששון על ששונכם, ולא תדעו דאבה כל ימי חייכם ותזכו לראות בית מקדש תפארתנו על מכונו עומד בהר המוריה בעיר הקודש ירושלים. את אחינו האבודים אנחנו מבקשים.

באנו במגילה זאת לבקש מכם לחוס על כבוד שכינת עוזנו אשר היא בגלוּת ועל חורבן בית מקדשנו, שועלים הילכו בו, ליתן לנו תשובה על דברינו אלה וליתן לנו אות היכן אתם יושבים והאופן והדרך אשר נלך שם, כי אנחנו חפצים לשלוח שלוחים לקיים דברי נביאים וחכמים גדולים שנבאו ואמרו ורמזו שעשרת השבטים לא אבדו חס וחלילה אלא גלו לפנים מנהר סמבטיון ועתידים גלוּת יהודה לילך אצלם ולקרוא להם לבוא, ואז תתחיל הגאולה השלמה וקיבוץ גלויות וחידוש מלכות דוד מלך ישראל בארץ ישראל. כי ידענו נאמנה כי לא סר מאתכם שבט מושלים והוד מלכות ישראל נגה עליכם וכי יש בכם סנהדרין סמוכים מפי נסמכים שיכולים לסמוך, כי לכם העוז והכוח ותפארת המלוכה שגלו מעמנו בעוונותינו הרבים וחסרון הוא שרק על ידכם יוכל לתקון. וגילה לנו אדוננו התנא רבי שמעון בר יוחאי קודש הקודשים בזוהר קודשו כי בעקבות משיח יתגלו אחינו עשרת השבטים ויסייעו לנו בגאולה. ונזכה לראות בניין בית זבול⁶¹ תפארתנו על הר המוריה. אי לכן, תדעו ידוע, אחים יקרים, צדיקים וטהורים, רכב ישראל ופרשיו, כי בדם לבנו ובדמעות עינינו אנחנו כותבים שוּרות אלה, כי אין הפה יכול לתאר ולא העט לחרוט כל עוצר מצוקתנו בגלות המרה, שאפילו בארץ ישראל כבד עולה מנשוא, ועינינו כלות בצער ויגון. צרותינו רבות, אשר לא צמחו כמותם מאז, פנינו נמוכות ומושפלות, רגלינו נוקפות⁶² וברכינו כושלות, גוונוּ כפוף ולבנו שבור והיינו כצל עובר ולא נמצא מנוח לכף רגלנו. העולם מתנהג עמנו באפלה וכל עצמותינו קנקנים מרועעים⁶³ ועוד מוסיפים ומקישים עלינו מלילה עד לילה תמיד ואין בנו מתום⁶⁴. ולא תוכלו לשוות בנפשכם כל עוצר בדידותנו בעולם הזר, עמידתנו הדלה בים שנאת הגויים, עינם צרה אפילו בנשמת אפנו ומבקשים לשמוט מתחתינו אפילו מדרך כף רגלינו, ואין לנו עוזר ולא מושיע, וכלתה חס ושלום תקווה. כמה מזבחות וכמה עקידות נעשים מתמיד מגופותינו והרבה סייחים מתים ונעשים עורותיהם שטיחים על גבי אמותיהם⁶⁵, ואין מרחם. ולא נדע תכלית אחריתנו בגלות המרה הזאת, אשר אין הפה יכול לספר כמו, וסביבנו אימה גדולה כאימת תינוק בלילה אפל. אבל אין כל זה נחשב בעינינו כלום כנגד צער שכינת עוזנו; והקדוש ברוך הוא שואג בכל לילה כארי על חורבן בית מקדשו ועל גלות ישראל, ומשאגתו הנוראה מזדעזעים כל המקומות הקדושים, האבות הטהורים הקבורים במערת המכפלה נעורים משנתם ועינם יורדת דמעה, כותל המערבי, שריד מחמדינו מימי קדם, מרחף ומרתית כעלה נידף ברוח ואבן באבן מקישה ממורא גדול, וקול יבבה עולה מקבר רחל אמנו, בית לחם אפרתה, קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה. ולשמע הקינה הגדולה יורדת עצבות על ירושלים עד שברון הלב, עשב שרוי בצער, אבן בוכה ועץ מקונן על סילוק השכינה ממקום מקדשנו, ואפילו גרגר חול מלא געגועים כים. ואנו מרוב צער וייסורים על חורבן ירושלים דעתנו מיטרפת עלינו, לבנו מרחף, עולה שמים ויורד תהומות כאנייה סוערה בלבב ימים.

אי לזאת נתחזקנו ונתגברנו והרהבנו עוז בנפשנו, אנחנו אבלי ציון וירושלים, שחמדנו את הישועה ואת הגאולה ואת מלכות ישראל ערב ובוקר וצהריים, ושווענו לה מכל עצמותינו, נבקש רחמים לפני אחינו שהם בני חורין ומלכות לעצמם ונתנפל לפני כיסא כבודם ונתחנן על גאולת השכינה. אנא, אחינו היקרים, אל נא תאטמו אזניכם משמוע צער החורבן, בכי תמרורים של שכינת ישראל, ואף שפינו אילם יש התראה גם בלא דברים ויש זעקה בלא קול. מהרו ועלו להר ציון משכן קדשו ולא תתנו דמי⁶⁶ על חורבן ירושלים, למען כבוד ד', אשר יכונן ועד אשר ישים את ירושלים תהילה בארץ, כי בביאתכם להר ציון תלויה גאולתנו ובוא המשיח צדקנו ובזכותכם הגדולה ירחיב לנו השם כנפי חסדו וירחם על ישראל עמו ועל ירושלים עירו ויבנה ביתו במהרה בימינו אמן.

ואנו חותמים בדמעת עינינו ובדאבון לבנו ובמצוקות גוונו ובאנקת נפשנו, אחיכם יושבי ציון וירושלים, המסתופפים בחצרות קדשנו היא ירושלים עיר מחמדנו, אסירי תקווה⁶⁷, צמאי גאולה, שוקקי ישועה ורעבי אהבה. עינינו כלות ליום המוגבל כי מר לנו מר, ואף שגופנו חרב כמעיין אכזב⁶⁸, דמנו משווע ונפשנו יוצאת ולבנו עורג, ואנו מוכנים להקריב שארית נפשנו במורא ויראה וקדושה על ביאת הגואל. בואו, עושו, חושו, אחים טהורים, אחים גדולים, הדרת פני מנורות הקדושות, כי הגיעה שעה ומלאה הכוס.

ז

ואולם הישועה שהתה לבוא. הבריות קראו את קול־הקורא בעזרות בתי הכנסיות, והנגידים קיבלו את האיגרות ואת הקונטרסים שנשלחו להם, אך קולם לא נשמע ועולם כמנהגו נוהג. רק הילדים היו משתהים אצל הכרוזים הרבה, מדיינים בהם בהתלהבות, עיניהם לוהטות מאוד, ובעבור ר' משה יהושע בסמוך להם, הם משתתקים לשעה וכשהוא רחק הם מגביהים אצבע צנועה וקוראים אחריו:

− הנה, הנה סמבטיון…

ר' משה יהושע לא הקפיד עמם⁶⁹. תינוקות אלה יודעים מה שהם מדברים. אדרבא, אילו ניתנה לו תשוקת לבו היה מאושר על שהיה למשל בפי הבריות והסבו שמו בעיר, וקראו לו סמבטיון, על שראו בו המעורר למעשה הגדול. ואולם עתה, כשכל העניין היה תלוי ברפיון ואיש לא נקף למענו אצבע קטנה ואפילו נדבן אחד לא קם לומר: הנה אתן לכם בקשתכם ואתם חיזקו ואימצו למען קדושת שמו הגדול, − היה לבו עצוב ונפשו שפלה⁷⁰ והשם סמבטיון בפי התינוקות היה לו אך כמזכרת עוון. אש ההתלהבות שאחזה בו בימי כתיבת האיגרת התחילה עתה הולכת ודועכת, נפשו בוכה במסתרים על סילוק ההתעוררות, שבלעדיה אין תקווה לגאולה.

יום אחד בין הערביים ראה את ר' שמעון צבי חברו בא לבית הכנסת הקטן שבחצר ר' אפרים נגיד. נתן בו ר' משה יהושע עיניים מלאות עצבות, משכו לצד ולחש לו בניע שפתיים, כמו תוכחה מסותרת:

− נו, שמעון צבי, מה יהא בסופו של דבר? כבר עלינו לכבות בידינו את האש, חס ושלום, ושוב נהיה קרים וקפואים עד סוף הימים, עד סוף הימים…

נעימת הצער שבדבריו היתה כה רבה עד שנעשה לא נוח לר' שמעון צבי, והוא פנה ממנו, הגביה מעט קולו, כאילו ביקש לבדר את העצבות ביד רמה והשיב:

− כל כך אתה קצר רוח, משה יהושע, ואתה דוחק את הקץ… המתן, המתן מעט, לא בשעה אחת עושים מעשה כזה… אני יש לי עצה טובה מכל העצות שהיו לנו, וזכור: אל תבטח בנדיבים…

לשמע דברים אלה חיתה בו רוחו של ר' משה יהושע ועיניו הוצתו אש; ביקש לדעת דבר ברור, דבר שיוכל לתלות בו שוב תקוותיו שכמשו; אך חברו נשמט ממנו ודחה אותו בטענה שעוד מוקדם הוא לדבר דברים, אך לא יארכו הימים ויגלה לפניו שורשו של דבר.

ואמנם יום אחד בא ר' שמעון צבי, טיפס ועלה במדרגות הזקופות ונכנס בקיטון הגניזה. ר' משה יהושע ישב אותה שעה בין קרעי הספרים והדפים התלושים, וכשראה את חברו בא אצלו, קם ממקומו בבהילות, לבו דופק לקראת הבשורה. אך ר' שמעון צבי הניח לו כפו על כתפו והשיבו למקומו, ואף הוא ישב אצלו על התיבה בהרחבת הדעת. שעה ארוכה שהה בקיטון ודיבר עם חברו, פתח במתינות וביישוב הדעת, וככל שהמשיך לדבר נתחממו דבריו והיה מתלהב והולך, סוער והולך, כמו ביקש להחדיר את טעמיו בלב רעו ויתקבלו עליו. ור' משה יהושע ישב אצלו קצר רוח, נפשו שותה בצמא כל דבר היוצא מפיו, וככל שהוא שומע את הדברים, לוקה להיטותו והתלהבותו הולכת ושוככת, הולכת וכבה, עד שישב בסוף לפני חברו משמים ומדוכדך, כל עצמו ככלי שבור, עיניו כהות ועפעפיו שקועים וראשו נטוי על חזהו.

ר' שמעון צבי ראה שלא תצמח להם ישועה מן הכרוזים ומן הקונטרסים ולא יביאו להם ממון לנסיעה הגדולה כאשר ביקשו. עלה רעיון בלבו לשדל את הכוללים⁷¹ ולהכניס בלב גבאי הצדקה לשלוח אחד מהם משולח לארצות רחוקות, לקבץ מעות נדבה למוסדות החסד והתורה ולעורר נגידי עם לבוא לעזרת היושבים לפני ה' בעיר הקודש ירושלים ועוסקים בתורה ובמצוות. והיה אם יצא אחד מן החבורה למדינות נידחות, יוכל לחקור בעניין עשרת השבטים והסמבטיון חקור היטב. אמנם דורשים הגבאים שתהא תכלית המשולח לקבץ נדבות עיקר, ואולם אחר שיהא רחוק מהם, מאחורי ימים ומדברות, מי יאמר לו מה יעשה. ואף כבר לקח דברים עם הפקידים והאמרכלים⁷² של ישיבת עץ־חיים ועם הגבאים של בית־דין האשכנזים ועם הממונים של בית היתומים הגדול וגם עם הרב ר' שמואל סלאנט בעצמו, ונתנו כולם הסכמתם לשתף עצמם בהוצאת הדרך של המשולח על מנת שיקבץ תרומות, והרי הנסיעה מובטחת והיא כמו מונחת על כף היד. אלא ששאלה נכבדה היא מי ומי הנוסעים? ודאי שראוי הוא והגון הוא ר' משה יהושע להיות משולח יותר מכולם, ואין כלל אדם שישווה לו בתורה ובמעשים טובים. ואולם גבאי הצדקה והאמרכלים והסופרים והממונים אומרים כי אמנם יהודי יקר הוא, צדיק תמים, אחד מענווי הארץ, אבל הוא שוגה בחלומות יתר מן הראוי ואין בו כשרון המעשה והם חוששים מפני אדם שהוא שרוי בדמיונות; ובאמת דבריהם דברי שטות, אלא שרפיפות גופו ותשישות כוחו תהיינה לו באמת מכשול על דרך הטילטולים הרבים, שאין אדם יודע לאן היא מושכת, כמה הרפתקאות צפויות לו לאדם בדרך נוראה כזאת, ואסור להם ליתן לו לר' משה יהושע שיסע, מפני פיקוח נפש. על כן, באין ברירה נאות להם ר' שמעון צבי לגבאים שיהא הוא עצמו מיוצאי דרך, שנתן לו השם בחסדו בינה בהוויות עולם וגוו חזק לעמוד בתלאות דרכים; וכדי שלא יתבטל כל הרעיון הנשגב כולו, הסכים לשמש להם משולח לארצות הרחוקות, אבל באמת יהא כל לבו נתון לעניין הקדוש. ומכיוון שהדרך עוברת בארצות של מזרח, צריך שיסע עמו אדם מאותם מקומות. ובוודאי שטוב היה והגון ואף נעים לכבד בכבוד זה את המרי התימני שגילה לפניהם כל עניין הסמבטיון, שיהא הוא מן המלווים את המשולח. אך נמצא שהוא מצנועי תורה, עניו ושפל ברך, מן הנעלבים ואינם עולבים, איש בא בימים שאין תארו תואר משמשו של משולח, ולא יסכון למשימה זו. וכנגד זה נתנו את דעתם על צדוק התימני, אף הוא מבאי תימן, שכוחו עמו, בעל קומה ובעל הדר, זקנו השחור מלא, לא רבים כמותו בשבט התימנים, חריף ומפולפל, ערום ומזורז, וכבר סיגל לעצמו מנהג אשכנזים, מדבר בהברתם ויודע מנהגיהם, ואפילו מתפלל אצל הכותל המערבי בנוסח תפילת הפרושים, והוא יהא משמשו של המשולח בדרכו.

אף שהיה ר' שמעון צבי מבקש בכל כוחו להלהיב דעת חברו, אומר לו בלשון של פיוּס כי אין כל השליחות לקבץ נדבות אלא מסווה פנים, וכל מעייניו יהיו נתונים אך ורק לעניין הסמבטיון – היה לבו של ר' משה יהושע כבד עליו והוא מעלה נבואה סתומה שלא יצא דבר מן הנסיעה. רבים השד"רים והמשולחים למיניהם שיצאו לקבץ נדבות בשביל ישוב ארץ־ישראל והביאו עמם קצת שמועות ורמזים, אך איש מהם לא נתן כל חייו על ביקוש עשרת השבטים. על כן חשש אפשר גם נסיעה זו לא תהא חלילה לשמה ואף סופה חס ושלום מפח נפש. והוא חרד חרדה גדולה שלא יפרוט חברו את דינר הזהב למעות קטנות של כוללות.

ואולם מאחר שלא ראה לפניו ברירה, יושבי ירושלים וצפת וטבריה ערי הקודש לא נתעוררו, והגבאים והאמרכלים והפקידים והממונים לא נאותו לשלוח אנשים אחרים בשליחותם, נעתר מעט ר' משה יהושע והתחיל נותן דעתו על נסיעת חברו, שאפשר אין לו ההתעוררות הפנימית הגדולה וכיסופי נפש וייסורי גאולה כמותו, אך כנגד אלה יש בו חפץ התיור במקומות רחוקים ובארצות נפלאות, ואף זה לא דבר בטל.

ור' שמעון צבי כבר עמד בעצם ריתחת התכונה לנסיעה. תפר לו בגדים נאים ומצנפת חדשה, תחת כומתת הפרווה המהוהה והמקורחת, שיהא מכובד על פרנסי הקהילות שבהן יעבור ויפאר שמה של ירושלים בתפוצות הנידחות, ויהא מקובל על נגידים ושרים וראשי עם, ולא ימנעו ממנו עצה ותושייה. וספרים רבים נטל עמו בארגז, קשורים ברצועות של עור, מדפוסי ירושלים, וּוילנה ולמברג; וכתבי מליצה צרר עמו לרוב, שבאו עליהם חתומים בעצם ידיהם כל רבני ירושלים, מנהיגיה וגבאיה, פקידיה ואמרכליה; ואיגרות בקשה חתומות אף הן בשמם של גדולי העיר; ומכתבי כוללות, שבהם מבקשים כל יהודי ארץ־ישראל לעמוד לו למשולח היקר בהר הקודש בירושלים. ובראש האיגרות והמכתבים הניחו מקום פנוי שיוכל המשולח לכתוב בו שמות הגבירים האדירים בכל עיר ומדינה, כאילו נכתבה האיגרת עליהם מלכתחילה. ונוסחאות שונות של דרשות נטל עמו, שיהא דורש בכל מקום ובכל זמן את הדרשה המתאימה, ולא יבוא חלילה לידי בזיון וחילול שמה של ירושלים, שסופם הפסד ממון. ואתרוגים של יפו לקח עמו, כיוון שכבר קרבה עונת בישוּלם, עטפם באניצי פשתן בעודם ירוקים, חיתלם בזהירות כתינוקות רכים וארזם בתיבת עץ קטנה ודקה, סדקים עשויים בה בשביל האוויר.

ובעצם ריתחת התכוּנה, כשהיה ר' שמעון צבי משוקע כולו בטורח היציאה, בוחן הצרורות ובודק האיגרות ואוסף כלים קטנים שיהא צריך להם בנסיעתו, בא אליו ר' משה יהושע חברו, פסיעתו כבושה וחרדה ותפר לו בעצם ידיו את יריעת הקלף בשולי גלימתו היקרה, בין הקטיפה הכחולה ובטנת האטלס הלבן, איגרת הקודש השלוחה לבני משה ועשרת השבטים והרכבים בארץ סמבטיון, והוא אינו אומר כלום ורק שפתיו הדקות מרחשות וראשי אצבעותיו מרעידות.

כבר הגיעה שעת פרידה ומיטלטליו של ר' שמעון צבי הועמסו על גבי חמור והובאו לשער יפו, מקום חניית העגלות, כשזכר ר' משה יהושע דבר, התחיל בודק בכליו בבהילות, ואחר הניח את חצר חברו ופנה במרוצה לביתו. אשתו לא היתה אותה שעה בבית וילדיו ישבו בחדר הקמח ושיחקו בחלוקי אבנים, ממתינים לשוב אמם. אך השעה ארכה והיא לא שבה. ר' משה יהושע התחיל מרתית בכל אבריו מקוצר רוח והוא רץ אילך ואילך, אינו יודע נפשו, ילדיו מביטים בו בעיניים זרות ומבוהלות ואינם חוזרים למשחקם. לבסוף לא עצר כוח, פרץ מחדר הקמח והתחיל מהלך לפני פתח הדירה, פסיעתו חטופה וכושלת, מפנה ראשו לכל צד בריתחה, מצפה לשובה של אשתו. אך ראה מרחוק הילוכה המדדה מחמת חולי העצמות באה בשער החצר, רץ לקראתה בלהיטות: ואולם כשקרב אליה כדי פסיעה, עזבתו בהילותו ועמד לפניה ככלי מלא בושה. אף היא עמדה מלכתה ונתנה בו עיניים שואלות. השפיל מבטו והתחיל חוכך בלשונו:

− כלומר, רציתי לומר, בבקשה ממך, אפשר תתני לי מעות קטנות, פרוטות אחדות, רוצה לומר גמילות חסד, אך גמילות חסד…

− גמילות חסד? בשביל מי, בשביל מה? - שאלה אותו בקול שאין בו נעימה.

− כלומר, רציתי לומר, לא הרבה, שנים שלושה מטליקים, אשיב לך, אם ירצה השם, בראש חודש אשיב לך, צורך לי בדבר, בדחיפות, השעה דוחקת…

דבריו המובלעים והנרגשים לא עשו עליה רושם ופניה כמו ביקשו לומר שאין כל עסקיו אלא עסקי הבל. ואף על פי כן שלחה ידה למטפחת, התירה את שוליה במקום שהיו כרוכים לה קצת מטבעות, הוציאה שני מטליקים והושיטתם לו ברפיון בלא שתביט בו. ר' משה יהושע נטל את המטבעות, הפטיר אילו מלים שלא היה להם שחר, ונפטר מלפניה בריצה משונה ומבוהלת, כאילו ליהטה הקרקע מתחתיו.

מקום חניית העגלות שבשדה אצל שער יפו כבר היה הומה אנשים. רבים באו ליטול פרידה מן המשולח וממשמשו, בני ביתם הקרובים והרחוקים וגבאים ואמרכלים וסתם יהודים סקרנים שלא רצו להחמיץ מצווה שבאה לידיהם, וילדים הרבה שהניחו תלמודם ויצאו אל מחוץ לחומות העיר לראות בנסיעת המשולחים. המהומה היתה גדולה. ר' שמעון צבי וצדוק התימני כבר ישבו על מושבם, לבושים בגדי חמוּדות⁷³ הנותנים כבוד לבעליהם ומייקרים⁷⁴ אותם על הבריות; בני ביתם עומדים אצלם דחוקים ובוכים, והאפיטרופסים שנתמנו על המשפחות שנעזבו מאבותיהם היו מרגיעים אותם ככל שידם מגעת ומרבים מהומה על המהומה. ומסביבם מצטופפים כל יתר המלווים, עומדים בסיעה גדולה ומדברים בעסק גדול⁷⁵, בוחנים טיב מלבושיהם וסוקרים מראה פניהם המביעים הדר וכבוד כיאות למשולחים.

עמד ר' משה יהושע בשולי החבורה כמסמר תקוע ולא יכול לקרב לעגלה. לבו ההומה רפה בו. הוא שהרה כל רעיון הנסיעה והיה נושאו בקרבו כל ימיו, הוא שנצטער בדבר צער וייסורים כה רבים, עד כי כלתה נפשו ונמס לבו מרוב דאגה, עתה עמד לפני המון העם כמו זר, אורח לא קרוא לשמחה, ואיש לא נתן עליו דעתו, ואפילו ידידו ורעו כמו שכחוֹ מלב כמת. שעה ארוכה עמד כך מחריש, אך כשהבחין שהתכונה מסביב לעגלה גוברת והולכת, עוד מעט ויזועו הגלגלים ממקומם והוא עדיין מחזיק את שתי המטבעות לחוצות בכף ידו, עקר ממקומו ופרץ לו דרך בחזקת היד⁷⁶ ודחף את הקהל לצדדיו, נשחל ביניהם ועושה לו מעבר; הבריות הביטו בו בתרעומת גלויה על שהוא דוחק עצמו וקופץ בראש, ומהם אף ניסו לעכב בעדו, אך הוא לא השגיח בגערתם ואף לא במשלוח ידם⁷⁷ וכבר הגיע לטבור המעגל, קפץ על כבש העגלה, נפל על צווארי ידידו נשק לו על פניו, תקע בידיו את שתי המטבעות וקרא בפעימת לב, מדבר עמו תחנונים:

− אה, שמעון צבי, שמעון צבי, כרע כאח לי, אל נא תשכח, למען השם, אל נא תשכח עיקר המטרה הקדושה, אל נא תסיח דעתך אפילו שעה אחת לשם מה אתה נוסע, הא לך כאן שתי מטבעות, מעות קטנות, ותעשה לי שליחות של מצווה, אחת תיתן צדקה שם, לכשתזכה לדרוך על אדמתם, ואחת תשמור עמך ותיתן צדקה כאן ביפו, לכשתזכה לחזור מן הנסיעה הגדולה, ובזכות זה תגיע בשלום ותשוב בשלום, שלוחי מצווה אינם ניזוקים, והעיקר, למען השם שלא תסיח דעתך מן העיקר, אפילו יהא עליך לקבל יסורים בשביל התכלית הגדולה – שתקבל הכול באהבה! והאיגרת, האיגרת, יש לך?

רגע שהה ר' שמעון צבי מחריש, כמו נפתע מדבריו הנרגשים של רעו שבאו עליו כחתף⁷⁸, ואחר נתאושש, מבקש לזכור דבר רחוק והשיב בפיזור דעת, אין נעימת דבריו מחזקת את אמרי פיו:

− האיגרת? בוודאי, יהא לבך סמוך ובטוח, מה שייך לומר, הרי היא כאן, במקום שתפרת אותה…

והוא אחז בשולי גלימתו, מבקש לאשר את דבריו, אך דעתו כבר פנתה ממנו כדרך אנשים יוצאי דרך שעוד הם עומדים שעה אחרונה בקרב מלוויהם, מקשיבים כביכול לברכותיהם, אבל באמת כבר לבם נתון למקום שאליו יבואו ושוב אין דעתם שרויה במקום שהם מניחים.

באותו רגע נתן העגלון שוטו על שלושת הסוסים שהיו רתומים בעגלה, קולות הנאספים הלכו ורגשו, הלכו והמו, וקולו של ר' משה יהושע שוב לא נשמע. ר' שמעון צבי עיניו היו מצועפות, כמו מביטות למרחק והפקיע עצמו ממחיצת רעו, כאילו כבר הרחיק ממנו. בני משפחות השליחים דחקו את ר' משה יהושע מעם כבש העגלה ואף יתר המלווים ביקשו להרוס⁷⁹ בשעה האחרונה אל הנוסעים, ליטול מהם ברכת פרידה בפשיטת יד או לגעת בהם סתם, למצער⁸⁰, בשביל סגולה טובה, ופתאום מצא עצמו ר' משה יהושע מחוץ לסיעת המלווים, עומד יחידי הרחק ממקום העגלה.

בינתיים עקרה העגלה ממקומה, עוד רגע סערו הקולות ורגשו, המהומה גדלה לאין שיעור, ואחר שכך הרעש והיה לדממה. הקהל נתפזר והלך לו ור' משה יהושע נכנס אף הוא בשער העיר, משרך דרכו יחידי בין הסמטאות, הולך בלב כבד, מראה עיניו הרחוק של ידידו לא היה בו מנותן נחמה, וספקותיו כירסמו את נפשו. בקומה שחוחה כמו נושא נטל כבד עבר אצל תלמוד תורה, תינוקות של בית רבם שיחקו מאחורי חומה, מציצים מבין החרכים; רגע נראים פניהם הדקים ועיניהם מחייכות ורגע נעלמים הפנים ועיניהם כבות⁸¹. ופתאום הגיע לאזנו קול דק קורא מאחורי החומה:

− סמבטיון, סמבטיון…

ח

ירחים רבים היה ר' משה יהושע מצפה לאיגרת ראשונה מאת חברו המשולח. נפשו פירכסה בקרבו בציפייה לבשורה, עיניו כלות בצער; כל יום הוא הולך לבית הדואר האוסטרי ומשם לבית הדואר התורכי ומשם לסופר הכוללות, ובשורה אין.

ואולם אחרי ירחי צער וייסורים נתקבלה איגרת מאת ר' שמעון צבי והיא כתובה מעדן העיר השוכנת לחוף ים סוף. האיגרת היתה לוועד הכוללות ולכל החתומים על מכתבי המליצה שלקח עמו, ובה פרט כל מעשיו ועלילותיו, להיכן נטה ומה דרשה דרש; ועד מה הרך לבם של נגידים, וכדומה לאלה מעשי משולח להתפאר⁸². ואחר הודיע ששוב אין בדעתו לפנות משם לתימן, כאשר חשב תחילה, מחמת סכנת הדרכים ועניות היהודים שבאותה מדינה, שאין להם במה להחיות את נפשם, ויעצוהו בעדן שיסע להודו, שאף על פי שאין שם היהודים מרובים, הם גבירים אדירים ולא יקפצו את ידיהם לפני שליחה של ירושלים ולא יאטמו לבם מרחמים. ובשולי האיגרת זכר אף את רעו את ר' משה יהושע ופרש בשלומו וכתב לו דברי יקר והבטיחו נאמנה שלא הניח הרעיון הגדול אפילו שעה אחת, ואולם בעדן העיר נתחוור לו מפי אנשים מהימנים בתכלית, שאין טעם בהליכה למדבר ערב, שאין שם זכר לסמבטיון, מלבד מה שעתה העונה חמה, ממש כבשן האש, ואין שום אדם מן החוץ יכול לעמוד בשרפה הגדולה, והדרך בחזקת סכנה גדולה, זאבי ערב שודדים ורוצחים רחמנא ליצלן, ואין שום ילוד אישה יכול לעמוד כנגדם אפילו שעה אחת. ואולם כנגד זה שמע שמועות טובות ובשורות ונחמות על נהר הסמבטיון שהוא דווקא בסביבי סין ושם הרים גבוהים עד לב השמים ועדיין לא בא לשם איש, אך אנשי הסביבה היושבים באותם הרים סוחרים עמם ומהם באים גם להודו וגונב מפיהם דבר, וכשיהא אם ירצה השם באותם המקומות יחקור בדבר היטב.

והאיגרת השנייה לא היתה כתובה אליו במישרים. המשולח אך הודיע במכתבו הכללי כי הוא הולך לכלכותא שבמדינת הודו, ואחר שפרש רוב עשרם של נגידי העיר, הודיע שיש שם אותות ורמזים לנהר הסמבטיון, אך מה האותות ומה הרמזים סתם ולא פירש. באיגרות המעטות שבאו לאחר מכן שוב לא הזכיר את הסמבטיון בפירוש ופסק לכתוב אפילו על הרמזים, כמו הניח את רעיון חיפוש השבטים וכל מעייניו אך בקיבוץ הנדבות, ואת ידידו ר' משה יהושע לא זכר אפילו במלה. ואולם ר' משה יהושע לא נואש והיה בא וחוזר לסופר הכוללות תמיד, מרים עיניו בציפייה ושואל חרד:

− יש היום בשורה, אפשר יש היום בשורה?…

מתחילה היה הסופר נושא את פניו וקורא לו באיגרות שנתקבלו, אחר כך היה פוטרו בגיחוך רך ורק מספר לפניו בשפה רפה תוכנה של האיגרת, שאין בה רמז לסמבטיון, ולאחר זמן היה מקבל פניו בשוויון רוח וכמו מסיח ממנו דעתו, כאילו לא ראהו בא בלשכה ואינו יודע מי הוא ומה הוא מבקש, משתמט מלספר לו אפילו תוכן האיגרות שנתקבלו; ובסוף היה פוגש פניו בתרעומת, מוציא מכיס חזהו קופסת טבק, טובל בה שלוש אצבעות ונוטל קמיצה, שואף אותה ברוגז וברתחה וקורא:

− מה אתם סבורים, ר' משה יהושע, שאין לפני אלא מעשה הסמבטיון? הביטו וראו מה שנעשה כאן!

והוא פושט ידו ומראה לו על השולחן הגדול המכוסה במאות מכתבים וגליונות של קולות־קוראים, ציורי הכותל המערבי ומערת המכפלה קבועים בראשיהם לתפארת.

בקומה גחונה עזב ר' משה יהושע את לשכת הסופר. הספק המר שכירסם את לבו כל אותם הימים היה עתה לדבר של ודאי. עתה נעור מחלום ארוך, שמילא כל הוויתו תקווה ורחמים רבים, והנה לקו המאורות, מחזות הקסם דעכו והוא נמצא שוב בעולם של מעשה פיכח עד כדי אכזריות, וראה בבהירות שברו העלוב של החלום הגדול. פעמון הזהב עם מכוש של יהלום היה לשברי זכוכית המקישים זה בזה ונותנים קול. חשדותיו מלכתחילה נתאמתו עתה שבעתיים. רעו שמעון צבי פרט את הדינר לפרוטות. לבו פירכס בקרבו מעלבון ומצער. היתכן, היתכן שמכר רעו את הרעיון הגדול בשווה פרוטה ושכח כל חלומות הגאולה שתלה בנסיעה? היתכן, שיהא רעו מכשיל כל המעשה הקדוש והולך אחר תאווה קטנה! לבו לא נתן לו לתלות בו בשמעון צבי כל חששותיו והוא התחיל מלמד עליו זכות. אפשר בכל זאת לא ברעו תלוי הקולר⁸³, אלא ששוב קיטרג השטן כשם שקיטרג בכל דור ודור וסיכל כל מחשבה של גאולה. הסוד טמון במדבר חיבר וזה הולך לכלכותא. אין זאת כי מעשה שטן הוא שמרחיקו ממקום הגאולה ומורה לפניו מקום שווא כדי להגותו⁸⁴ מדרך גאולה. בכל דור ודור היה כך המעשה. שליח אלמוני מצפת שהגיע לפנים לעיר צנעא במדינת תימן כבר זכה לראות בבית הכנסת איש משבט דן, יפה תואר וגיבור חיל, תלתלים ארוכים תלויים לו על גבו והוא חגור חגורה ורקום עליה באותיות קדושות: יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח; וחרב גדולה תלויה לו על ירכו, ושאל שלום ירושלים. וסיפר לפניו השליח שוועת ארץ־ישראל, ובכה הדני ונפל לארץ וייבב יבבה גדולה וסיפר ששלחו הנשיא לדרוש שלום ירושלים, והסכים לקחת את השליח עמו למדינתם והבטיח להשיבו אחר זמן לצנעא, והסכים השליח ואחר ––חזר בו וניחם⁸⁵. ורגז הדני מאוד והלך לו מלא קצף; וכשביקשו השליח, שוב מסכים ללכת עמו אחריו למדינתו, לא נמצא הדני ולא נודע אן נעלם. והנה ר' ברוך מצפת, שליחם של הפרושים, שנסתבך בעסקי האימאם, אף שהתרוּ בו הרבנים שלא יסיח דעתו מן השליחות. מתחילה הלך מצנעא ובא לגבול המדבר ועמו בן לוויה מיקירי המקום, הדיין מרי יחיא אל־אביאץ, ובאו למקום ששמו חידאן, קצה היישוב, ומשם הלכו למדבר ופגשו ברועה אחד משבט יהודי ומסרו בידו האיגרת לבני שבטו, והבטיח להם הרועה להביא תשובה לחדיאן. וארכה לו השעה לר' ברוך וכשקרבו ימי ר"ה חזר לצנעא, אף שהפציר בו מרי יחיא שימתין. ובצנעא נתקבל כרופא של האימאם וריפא אותו מחוליו, והיה האימאם אוהבו הרבה והושיבו בחצרו. ונתערב ר' ברוך בעסקי המדינה ועורר קנאת השרים והסיתו בו את האימאם והוציאו לפניו דיבתו רעה, וירה בו האימאם בגנו בשעת טיול. וימים מעטים אחר שנהרג ר' ברוך באו לצנעא מיהודי חידאן וסיפרו כי הגיעו לשם שני רוכבים ושאלו לירושלמי, וכששמעו שחזר לצנעא, החזירו סוסיהם ושבו המדבר. לשמע דברים אלה נטל מרי יחיא את מקלו והלך לבדו ברוב צער ויאוש, לבקש עקבות הרוכבים והקריב נפשו והלך יחידי למדבר ואבדו פעמיו ולא חזר. ועוד היה חכם אחד צעיר מבני אשכנז יחזקאל אשע שמו והלך המופלא לבקש הנידחים ואבד שמעו ונשכח זכרו ואין יודע אם הגיע ולאן הגיע, עד היום הזה. מסכת פלאים היא ולא ידע אדם חקרה. אפשר נמנע מהם להגיע, דעותיהם מתערבות⁸⁶ וכוונותיהם –מסתבכות ודרכם מתפתלת לפניהם, והם אובדים במדבר? ואפשר יש מהם שהגיעו ומצאו את ממלכת השבטים ואת נהר סמבטיון ולא ניתן להם לשוב, והם חיים שם חייהם בנחת ובלא שמחה, כמו שבויים במצודה של זהב?

עתה היה שמעון צבי רעו קרבן התעתועים, אף בו נגע חזון המדוחים⁸⁷, ובוודאי יש מי מעכב בעדו לבוא עד סוד הגאולה. יאושו היה צורב ולבו מפרפר מצער. הוא רואה את רעו מוּבל ברוח עכור לכיוון הפוך, כמו מקסם שווא מרחף לנגד עיניו ומפתה אותו לילך אחריו למקום שאין בו תקווה. הלך ר' משה יהושע וסער ורצה להרעיש את העולם, נכון לתת נפשו על מנת לפקוח עיניים ולהראות להם היאך נפלו קרבן לתעתועי שטן, לשווא כל נסיעת המשולח ואין בה תכלית, ורק תעלולי הסטרא אחרא הם. אף ביקש לעכב את קריאת התורה⁸⁸ בבית הכנסת של חורבת רבי יהודה החסיד ולזעוק זעקה מרה שיתעוררו ויקראו עצרה ויעשו תשובה ויקרעו לבבם, אפשר יבטלו בתפילה ובתחנונים את גזר הדין ויסלקו המכשול ויבטלו העיכוב מן הדרך, אפשר יתעורר עליהם סיוע גדול ממרום וייכמרו עליהם רחמים וירחיב להם הקדוש ברוך הוא כנפי חסדו ותיפתח להם דרך הגאולה. אך כשראה את הבריות השקועים בהבלי עולם הזה ואת הפקידים והאמרכלים והגבאים והמשמשים למיניהם, שעיניהם רק לנדבות שיקבץ המשולח בארצות הרחוקות, − טפח באגרוף על לבו, רגע נענע בידיו, ואחר שיקע ראשו על חזהו והחריש.

ואחר אותה שבת נדם, כמו הטמין יאושו עמוק בלבו. כל העולם הפסיד את חנו בעיניו, צבעיו דהו ומאורותיו לקוּ. תכונתו הגדולה פסקה לפתע, בטלה חדות הציפייה והרוחות שככו. משובר יצא ממעשה השליחות ולבו קם לדממה.

ר' משה יהושע נאחז במחלוקת גדולה. אנשי ירושלים, שסברו כי כבר עבר ובטל מן העולם, נשתוממו על כוחו של הזקן ועל להיטותו שחזרו אליו כבראשיתו. שוב התחיל לוחם מלחמתו, אינו נרתע מפני איש. אלה משתוממים מעזוזו ואלה רוגזים על שהוא מטריח עליהם ומבקשים לטרדו ביד כזבוב. אך אשו חזרה ועלתה כלפנים, כשהיה לבו מלא אמונה, ולא נכנע. בתאווה וברתחה לחם בגבאים ובממונים, שביקשו להסותו בשנינה ובלעג ובדברים של גערה, ולא עלתה בידם.

כשנתעוררו לפני שנים מעטות יחידים מאנשי ירושלים וביקשו לשבת ישיבת כפרים, קנו את אדמת מלבּס שאצל הירקון אשר ביהודה, ובנו עליה את פתח־תקווה, לא ראו אנשי הכוללים דבר רע במעשיהם ואיש לא מיחה בידם. מהם שליווּ את המעשה הנועז בעיניים סקרניות ואמרו, אפשר יזכו אלה להאחז באדמת הקודש ויוכלו לבנות בתים, לחרוש ולזרוע שדה ולטעת כרם וכל עץ מאכל, ככתוב בתורה, ויקיימו כל המצוות התלויות בארץ, שהרי כולם יראי שמים ושלומי אמוני ישראל; ומהם שהיו עיניהם זעומות ואין להם אמונה במעשה והם אומרים, מה לנו להרבות דברים, נחכה מעט ויתבדה המעשה מאליו, שלא נוצרו אלה לעבודת איכרים ולא לשבת ישיבת כפרים ולעסוק ביגיעת כפיים כמו הגויים.

מתחילה נדמה כי יד המאמינים על העליונה. המתיישבים הצליחו להאחז בקרקע ולעשות לה פנים⁸⁹; השדות הוריקו ובא קציר וכינסו התבואה, והפרישו תרומות ומעשרות כדת וכדין; והעמיסו אותם על גמלים והעלו ירושלים והביאו לבית בבתי מאה שערים וחילקו אותם לכוהנים וללוויים לפי רצון בעליהם, והיתה השמחה גדולה וכל ירושלים שמחה עמם, וזעומי העיניים מחרישים, ואולם משחלפה עוד שנה, עלתה ידם של זעומי העיניים, ושעתם הגיעה. איכרי פתח־תקווה שנתיישבו על שפת הירקון, מקווים לשתות מימיו המתוקים ולשלות בהם דגים למאכל – היתה בהם מגפת הקדחת. עם בוא גשמי זעף גאו המים וערערו בתיהם והפילו גדרותיהם; וכשחלפו הגשמים וקלו המים ונסוגו, הניחו אחריהם ביצות גדולות ורחשו בהם קני יתושים, באה הקדחת, הפילה חללים במתיישבים ויתרם עזבו בתיהם, גופם לוקה ולבם דווי על חלום אדמתם שנכזב. אף יושבי הבתים הרחוקים מן הירקון היתה בהם יד הגורל והמחלה נדבקה אף בהם וסופם שכל פתח־תקווה נעזבה והיתה שמה ושוממה שבעתיים מבתחילה.

שנתיים שלוש עמדה פתח־תקווה בחורבנה עד שחזרו ונתאוששו להחיותה. ר' יחיאל מיכל פינס, מנכבדי ירושלים החדשים, שיגר לרוסיה ולפולין את שלוחו ר' אברהם קופלמן, אף הוא מאיכרי פתח־תקווה שניזוקו, והטיל עליו לעורר את העם לקנות להם כל אחד נחלה מנחלותיה של פתח־תקווה ולעלות ולרשת אדמתה. בא ר' אברהם קופלמן לביאליסטוק וקרב למלאכה בכל כוחו ובכל להט אמונתו; ועמדו לו רוחו העליזה ובדיחוּת דעתו שניחן בהם מטבע ברייתו והיה הולך ומגזם⁹⁰ בשבחה של ארץ־ישראל, מונה מעלותיה בלשון מופלגת המדברת גדולות. כי היתה שליחותו קשה מאוד. שמעה הרע של פתח־תקווה כבר בא לכל מקום, מגפת הקדחת נתנה פחדה והפסוק ארץ אוכלת יושביה נישא על שפתי כול. והנה הוטל על השליח לעורר חשקם לקנות את האדמה שהכזיבה ולעשותם נכונים לחסל עסקיהם בגלות ולמכור בתיהם, לארוז מיטלטליהם ולעלות לארץ ישראל, לחדש פניה של פתח־תקווה.

ר' אברהם קוֹפּלמן יכול להם לאנשי ביאליסטוק. הלהיב בהם דמיונם בסיפוריו על ארץ־ישראל זבת חלב ודבש, החיה בהם פסוקים מכתבי הקודש והוסיף עליהם טעם משלו, הוציא מלבם כל הספקות ונטע במקומם אמונה תמימה באדמה הטובה והמיטיבה, הצריכה רק אהבה כדי להוציא ממנה לחם, ואם יינתן לה צרכה, לא תמנע מהם טובה ותעלה ותפרח כבימים מקדם. לזה מספר על לימונים ותפוחי זהב וכל פרי הדר המציצים לו לאיכר בחלון ביתו; ולזה הוא יועץ שלא ליטול עמו את מגבעת הצילינדר המאירה, שראהו אורזה עם חפציו, כי האילנות בארץ־ישראל נוטפים כולם דבש וחלב ומטפטפים מיני מתיקה, וחבל על כלי יקר כזה שיסתאב; ולזה הוא מונה כל חן יפיים ועוצר גדלם של פירות ארץ־ישראל; יראו מפתח תקווה וילמדו על השאר: על שפת הירקון ששם אדמת פתח תקווה גדלים שדות אבטיחים ושיעורם עצום כל כך עד שדיו במחצית האבטיח להשביע בני משפחה כולה יום תמים; וכשנאכל תוכה של מחצית האבטיח יושבים בני הבית בקליפתה החלוּלה ומפליגים על מימי הירקון, אם כדי לצוד דגים, הדגים המתוקים של נהר הירקון, ואם לשם טיול סתם… אלא מאי, יש אומרים קדחת? ראשית ידוע ומפורסם לכל שאין הקדחת בגדר מחלה ואפילו כן – מה לו קדחת ומי לו קדחת! עתה יבנו ביתם רחוק משפת נחל, במקום נפלא, יהוּד שמו, שהיא עיר קדומה בנחלת דן ואווירה צח שפיים⁹¹, ודי לו לאדם שינשום בה נשימה עמוקה אחת ושתיים, וישבּע יום תמים בלא לחם.

ואולם בבוא אנשי ביאליסטוק אל הנחלה רחק הלך נפשו של ר' אברהם ממראה עיניהם⁹². יהוּד עדיין לא נבנתה, ואף לכשתיבנה אצל הכפר הערבי יהודיה, יהיה מקומה רחוק מן השדות; והשדות חרבים ובהמות אין לעבדם וכספם מועט, אין בו כדי לבנות כפר בכוח עצמם. מתחילה באו בטענות על ר' אברהם קופלמן, שאיחז עיניהם והיטה לבם ולא זה המקום שתיאר לפניהם ברוב הפלגה⁹³. אך הוא חייך להם בעין בהירה, חכך בגרונו ואמר, כלום לשקר התכוון, חס ושלום? וכלום ביקש סתם לבדות לפניהם סיפורי מעשיות על גן עדן עם גלוסקאות וכלי מילת⁹⁴? חס וחלילה! אלא שלא רצו לשמוע דברים שקולים שאמר להם כדבר אדם מן היישוב, והרי לא פעם ביקש לדבר עמם שפה ברורה⁹⁵, והם דווקא בלשון אגדה חשקו, והרי את אדמת פתח־תקווה כורח היה לגאול וליישב, ומה ברירה היתה לו? והוא אך הראה להם מה שהשתוקקו לראות ולא דברים בעולם, כמעשה בחמור להבדיל שאינו רוצה להכנס באורווה עד שמראים לו קומץ שחת; ואין המשל דומה לנמשל, שהרי הוא לא באורווה הכניסם, להבדיל אלף הבדלות, אלא לארץ־ישראל.

המעשה כבר נעשה ואין בוכים על שעבר, ושוב לא היה טעם להלין על השליח. אף היו בהם במתיישבים החדשים שהודו לו לר' אברהם כי כל שעשה בתומת לבו עשה ולא היתה לו מן הדבר שום טובת הנאה, חס ושלום, ידיו נקיות ולא בו תלוי הקולר. אך לא היה בכוחה של סליחה להושיע להם, והיה מעמדם בכל רע. וכשראו שלא יוכלו לעמוד בעצמם בבניין הכפר, פנו בקריאה לבני ישראל ברוסיה ובפולין לבוא לעזרתם בעת צרה ולחזק ידיהם ביישוב ארץ־ישראל.

ומכאן התחילה המחלוקת. ראשי הכוללים וגבאיהם שוב לא עמדו מן הצד למעשה ישיבת הכפרים והחרישו. קריאתם של אנשי פתח־תקווה החדשים, אף הם שומרי דת ומצווה, שקראו לראשי הגולה ונגידיה, שמהם באים להם רוּבי תרומותיהם לקופת הכוללים, עוררה חמתם של קנאי החלוקה. נמנו וערכו קול־קורא לכל רבני הגולה וגדולי התורה למקומותיהם ולהמוני העם סתם, יהודים כשרים ואמהות טהורות המעלות בכל ערב שבת לפני הדלקת הנרות תרומה לקופת ר' מאיר בעל הנס, וזעקו זעקה מרה. שומרי החומות עוררו את העם למעשה הקולוניות ותיארו לפניהם רעיון ישוב א"י כאש זרה⁹⁶ שבאה לחבל ולהרוס את כרם ישראל בציון, רעיון הבל שתפש זה שנים אחדות קצת לבות בני ישראל התמימים, והוא מביא לפרוץ גדר של ראשונים, ובעליו מקווים להתמלא מחורבנה⁹⁷ של החלוקה שנואת נפשם והם דורשים על פי שלוּחיהם וכתביהם שהחלוקה היא מנהג רע ומביש וצריך לבטלה מן העולם ולעקרה מן השורש, ובאמת הם בעצמם לוטשים עינם לקופה. ואולם נאמני החלוקה האמיתית קיימו ופירנסו תלמידי חכמים ובנו להם משכנות לגור בהם והקימו ישיבות לתפארת עיר הקודש ירושלים, ומה עשו הם? כבר נודע ברבים, כי כסף תועפות הוציאה החברה כל ישראל חברים על יסוד קולוניה⁹⁸ אחת⁹⁹ ללמד בה ילדי ישראל עבודת אדמה, חכמה שאינה צריכה בארץ הזאת כידוע, ואין בה שום טובת הנאה ולא תועלת קטנה לשום אחד בישראל, מלבד הנזק הגדול שהיא מביאה בלימוד חכמות חיצוניות¹⁰⁰ ולשונות הגויים. ואף סופה של פתח־תקווה כבר ראינו, שנהפכה עד ארגיעה¹⁰¹ והיתה לפתח חרטה, אנשיה הפכו עורף ומחללים את יום שבת קודש ועושים בו כל מלאכת כפרים כבימי חול, ויש בה חשש טבל ודמאי¹⁰², ובניהם מרדפים אחר דברים של הבל, ואין להם כל תקווה, ואף על פי כן עוד הולך הפעמון הגדול ומקשקש: הביאו נדבות ליישוב ארץ־ישראל ונבטל את החלוקה העלוקה המעצלת¹⁰³ ומרפה את בעליה ומביאה לידי בטלה ושעמום. אלה מעשי ישוב ארץ־ישראל החדש, שהתעו מנהיגיו להאמין בו. ועל כן להווי ידוע ומפורסם שאין ממש בכל הרעיון הזה ובל ישלה אדם עצמו ברעיונות שווא ומדוחים, לא זאת הנחלה שאליה יבואו בשלום, והיא אחיזת עיניים, הבל ורעות רוח, שאין כוונת בעליה אלא לקטף בעוללות ולזנב באשכולות ולעקור בגפנים, אלה תלמידי החכמים היושבים בישיבות ובבתי מדרשות ועוסקים בתורה לפני השם בהר הקודש בירושלים ומצפים לביאת הגואל, בעוד אלה משנאיהם מבקשים להביא את הגאולה בחזקת היד ולאחוז עיני העם בשיבת ציון, שאין לזה שום צד היתר עד ביאת גואל צדק, שאם יפנו זה תחת גפנו וזה תחת תאנתו, יישמו חס ושלום בתי המדרשות – ותורה מה תהא עליה?

אך בעוד בתי הדפוס שבעיר עובדים מבוקר עד ערב ומדפיסים את הקול־קורא, כדי לשלחו באלפיו לכל תפוצות הגולה, נתעורר ר' משה יהושע לתמהון הרבים וביקש לעכבו. מתחילה לא נתן עליו איש דעתו, יכול שיבוא אדם ויאמר על מעשה הכוללים מה שיאמר, לא יהא משגיח בדבריו. אך הוא לא הרפה ונתגבר כארי והיה הולך מגבאי לגבאי ומרב לרב ומממונה לממונה ומהם לסופרי הכוללות ומהם לבתי המדרשות ומקהיל קהילות ודורש לפניהן וטוען ומצעק שלא צדק הוא ולא יושר הוא לעשות כדבר הזה. ישוב ארץ־ישראל דבר אחד וקופת החלוקה דבר אחר, ואין עניין נוגע בעניין ולא מן הדין הוא ולא מן היושר לבוא ולשקץ שמם של עובדי אדמת ארץ־ישראל, יהודים כשרים הזהירים בכל המצוות, ולחרף ולגדף מערכותיהם ולבטל מעשיהם ולהכשיל כוונותיהם שכוונו לשם גאולת ארץ־ישראל.

ואולם קריאתו לא הועילה. האנשים האזינו לדבריו בחיוך של סליחה ומחילה, כמו צר להם על כבודו שמזדלזל בעיני הבריות, קמטו כתפיהם והלכו להם איש לביתו ואיש לעיסוקו. אך הוא היה הולך אחריהם ומדבר דברו בריתחה ובתקיפות ודורש שיבטלו את הקול־קורא. יש שדחו אותו במלים רכות מפני כבודו, ויש שביקש להלאותו בלך ושוב, ויש מהם שהתרעמו עליו וגערו בו והזהירוהו, ובסוף אף נעלו לפניו את הדלת ואמרו לו, אין שואלים פיו, ייכבד וישב בבית המדרש¹⁰⁴.

יום אחד בא לישיבת עץ־חיים בין מנחה למעריב ולא השגיחו בו בבואו. שמע דברי צעיר אחד עומד בין חבילת אנשים ומצעק:

− סמבטיון, סמבטיון, הא לך מעשה! תחילה תקע עצמו בעניין השליחות כשוטה, ועכשיו נעשה סניגור של ישוב ארץ־ישראל, הא לך מעשה!

מישהו ביקש למחות והשיב בשפה רכה:

− מילא, מילא, כלום לכבודו עשה מה שעשה או לכבוד בית אבא, הרי הוא יהודי כשר, תמים במקצת ומעט עובר בטל…

− עובר בטל, עובר בטל, - נתלהב הקול הצעיר ונכנס בדברי חברו. – זקן שוטה הוא, הוא שאמרתי! אם הוא מצדיק מעשיהם של אלה, בכבוד גדול, אדרבה ואדרבה, אין איש ממחה בידיו, אבל שלא יקח מן החלוקה. אם הוא מקצץ בידיו את הענף שעליו הוא יושב – אין לך חלק בפירות!

מישהו השגיח בנכנס והשתיק את הבחור. כל הקהל השיב ראשו לר' משה יהושע מבויש; אך הוא שהה להכנס, עמד על מקומו, ההתעוררות נסתלקה מפניו, רגע השפיל את עפעפיו ואחר פנה לאחוריו, שקט מאוד, ויצא בקומה כפופה, פסיעותיו דקות וכושלות.

מאותו יום ואילך רחק מן הבריות, סגר עצמו בקיטונו ולא יצא ממנו אלא לעתים רחוקות. את דמי החלוקה שהוריש לו אביה זקנה של אשתו שוּב לא רצה לקבל, אף שהפצירו בו שיקחם, וגם על אשתו אסר ליהנות מהם. עתה היה חי בקיטון הגניזה חיי נזיר, ישן על הארץ, אצל קרעי הדפים הקדושים, אשתו משגרת לו בידי אחד הילדים לחם וכוס קהוה פעם אחת ביום, שלא אווה לטעום יותר משבת לשבת. מסדר חייו הקודמים שרד לו רק איסוף קרעי הספרים. כשהוא מוצא דף כתוב באותיות הקודש אם מספרי יראים ואם מספרי חול, להבדיל, שהרבו עתה הבריות להדפיס בלשון הקודש כל דבריהם ואפילו הם של שטות, הוא גוחן לארץ מרים הדף, מנשקו בשפתיו ושמו בכליו, ואחר הוא עולה במדרגות הצרות, משחיל עצמו בדלת הקטנה ואוסף את המציאה בקיטון הגניזה.

ט

מגפה פשטה בעיר. בעיצומו של קיץ באה והחלה מפילה חללים לרוב. אין בית שאין בו חולה, ורבים המתים המחכים לשעת קבורתם ואין הקברנים מספיקים לחצוב להם בורות בהר הזיתים ולעשות עמם חסד של אמת, ואנקת אבלים נישאת מסוף ירושלים עד סופה. רעים היו ימי החמה. השרב נישא מן המדבר וליהט את כיפת הרקיע; המים בבורות אפסו, המעיינות שמסביב לעיר חרבו, וכל הטבע היה כמעולף. קולות ציפרים נדמו בין בדי העצים. כלבים שחורים, מלוכלכים ומוכי שחין, שרכו דרכם באור החמה הלבן, מזי רעב וצמאים; וחתולות תשושות יללו ובכו בלילות בכי תינוקות מחריד.

והמגפה הלכה וגברה, החולים מתים והבריאים חוששים כל שעה, אפשר כבר לקו במחלה, והיתה האימה גדולה מן הייסורים, וכל אדם חושש ממגע חברו, אפשר הוא שלוּחו של מלאך המוות. הרופאים המעטים שבעיר ידיהם לָאוּ ולא יכלו למגפה, ורבני ירושלים זעקו לשמים ולא נענו. משרבו החולים והמהומה גדלה, חרפה סיעת אנשים את נפשה למות ולא הכריתה רחמים מלבה. חבריה הולכים מבית לבית, טורחים עם הנגוּעים ועושים עם המתים חסד אחרון, ואינם חוששים. כאן תומכים באדם שנפל למשכב¹⁰⁵, אוספים הילדים לבית שעדיין לא ניכרו בו סימני מגפה; וכאן הם מוציאים את המת ונושאים אותו לחצר שוממה, שלא יהא שרוי במחיצת החיים עד אם תגיע שעת קבורתו. ואולם בני הסיעה מעטים והצרכים מרובים ואין קומץ הידיים יכול לעשות כל המלאכה הגדולה.

ר' משה יהושע עמד בקיטונו על תיבת העץ, אצל החלון הגבוה, הגביה עצמו על בהונות רגליו ותלה ראשו בחוץ. היתה שעת לילה והקולות נדמו, אך רחש האבל כמו הולך בשעה של חצות והיה מחריש את אזניו. סיעת האנשים הלכה באפלה, פנסיהם זורים אור עצוב, קומץ צללים נעים בהילה של אור חיוור, ההולך עמם ומרתית עם הליכתם. מיטות הם נושאים; אחת, שתים, שלוש מיטות הם נושאים. אפשר מתים הם נושאים, חללי המגפה, ועתה עושים עמם דרכם האחרונה להר הזיתים; ואפשר חולים הם, נגועי המגפה, ששעתם האחרונה קרובה.

בתחילה באה לו דחיפה לר' משה יהושע לקפוץ מעל גבי התיבה, לירד במדרגות קיטונו ולהתערב בהולכים. לבו הלם בקרבו. ירושלים בצרה והוא בריווח? אך תיכף לכן העלה זכר המחלוקת טינה בלבו והוא משך כתפו הדקה ברוגז ובתרעומת, ונשאר עומד על מקומו. הזעם התחיל שוב מחלחל בקרבו, על העלבון שעלבו בו ועל צרות עינם ועל שהיו קטני אמנה¹⁰⁶ ומאנו להיגאל וניתקו בידיהם פתיל הזהב, ואיבדו משעול הכסף שקצהו דרך גאולים, ועתה שוב נמוג השביל, נעלמה מהם הדרך, ואין איש יודע עד מתי. סיעת האנשים קרבה, צלליהם נתבהרו והילת פנסיהם גדלה. אף המיטות שנשאו עמם נתחוורו וכלי הלבן שלהם ניכרו בלילה. שוב התחיל לבו מהסס. ירושלים נגועה, והוא אינו חולה ואינו מרגיש? הבריות שעל גבי המיטות קמו ודפקו על דלת קיטונו וקראו לו בתרעומת אילמת: על מי אתה מניחנו, צעירים אנו, חולים אנו, נגועים אנו, בעוונותינו הרבים, אך חפצי חיים אנו, ואתה זקן אתה וכבר הוצאת רובי ימיך ואתה חושש? בוא, בוא, עמוד לנו בשעת צרה, יש שמים נפשם בכפם למען רחמי שמים, בוא אף אתה ועשה מצוותו! לשמע הקול הנאלם נתמעט לו שורש המחלוקת ותרעומתו חוורה. רגלו האחת כבר פסעה פסיעה, מבקשת לירד מעל גבי התיבה, אך האחרת עוד נשתהתה. הנדר שנדר בלבו לא לצאת מקיטונו ולא להתערב עוד בקהלם עד עולם עיכב בעדו, ותחושת העלבון עוד היתה בו חזקה ולא יכול להעביר על מידותיו¹⁰⁷.

שעה ארוכה עמד, נפשו חלוקה עליו, סיעת האנשים כבר הגיעה עד שער חצרו ואף עברה על פניו, עוד מעט תרחק ועוגת אורה תיבלע באפלת הלילה. ובעוד לבו נאבק עם עצמו, פעם התרעומת גוברת ופעם מידת הרחמים גוברת, יורדת רגלו האחת מעל התיבה, ואף השנייה מודה במקצת¹⁰⁸ ונענית, והוא פוסע מתון מתון, פושט ידו לכף המנעול בעצלתיים; והיד משתהית מעט ואחר לוחצת את הכף ופותחת את הדלת הקטנה בלאט. באפילה הוא יורד במדרגות הזקופות, שלווה גדולה פורשת לו כפיים בחוץ; אורות הפנסים עדיין לא רחקו הרבה, עוגתם מרקדת לפניהם פסיעה אחר פסיעה. הוא מזרז את צעדיו, מדביק את סיעת נושאי המיטות ומתערב בהם.

את כל נפשו מסר ר' משה יהושע לעבודתו החדשה. מתחילה לא האמינו כי טובה מרובה תצמח מטרחו, ואולם עד מהרה נוכחו לדעת כי טעות היתה בידם. מבוקר עד בוקר טרח עם החולים ועם המתים ולא מש מהם ביום ובלילה. צעירים שבסיעה טורחים שעות אחדות והולכים לפוש מיגיעה, והוא אינו מניח עיסוקו אלא כדי תנומה קלה ותפילה מעת לעת. הכול תמהים על הזקן, שיצא פתאום מהתבודדותו. מניין הכוחות הגדולים בגוף היבש והמצומק, אך לא עת דברים היתה זו, ורק מתחילה כשראוהו חבריו מתייגע וטורח כל היום, אמרו לו:

− די, ר' יהושע, עכשיו לכו לישון ותחליפו מעט כוח, העבודה רבה ואין חבר בסיעתנו רשאי לסכן עצמו, חס ושלום…

אך הוא השיב להם בלשון שקטה:

− חס ושלום, אנו פועלי יום אנו, ואין לנו רשות אפילו שעה אחת, האני אנוח? אין לי צורך במנוחה, כיצד השיב רב חסדא לבתו: הרי יבואו ימים ארוכים וקצרים ונישן הרבה, ואם נגזר שאנגף גם אני, עמי תיפסק המגפה…

חברי הסיעה נתנו עיניהם זה בזה והחרישו, ור' משה יהושע כבר הלך למקם ששם היו צריכים לו.

הימים הרעים זחלו בעצלתיים ואין המגפה נעצרת. בני הסיעה נתמעטו. מהם שלא פסחה המגפה גם עליהם וטרחו עמם חבריהם טרחם האחרון, כשם שטרחו הם כל הזמן עם המתים לפניהם, ומהם נלאו לסכן נפשם שעה שעה ופרשו. אך ר' משה יהושע נותר על מקומו ולא נלאה. בוקר אחד קם אחר שינה חטופה, בין ביקור חולים והלווית מת, וכל גופו טובל בזיעה. נזקף מבוהל, מבקש לבחון כוחו, ורגליו נאחזות בקרעי הדפים שבקרני קיטונו. אחז בקיר וחיזק מעמדו ואחר ירד לפעלו, גורר אחריו רגליו בכבדות. בני הסיעה כבר המתינו לו במקומם והוא לא סיפר להם כלום. אך חולשתו הלכה וגברה ולא יכול לעשות מעשיו בכל יום. הדם המה ברהטיו¹⁰⁹ ורקותיו הלמו. ראשו להט וכמו ביקש לנשור מעל כתפיו הדקות. לבו פירכס בקרבו בלא משטר וקצב, וברכיו נטו תחת כובד גופו המצומק. כל אבריו רפו ונדמה כי חיותו נתברחה כולה מגופו הדל ועודה מקננת אך בעיניו הגדולות, שלהטו עתה באש גדולה.

זו לו פעם ראשונה מאז יצא מבדידותו שנשמט מבני החבורה בשעת עבודתם והלך לכותל המערבי. געגועים אחזוהו למקום הקדוש והוא ביקש לראותו עוד פעם ולגפף את אבניו העתיקות. ביגיעה רבה בא למקום, שהה בו שעה קטנה וביקש לשוב. אך עדיין לא עשה כברת ארץ וחולשה רבה ירדה עליו והוא ביקש לתמוך גופו בחומה הסמוכה. ברכיו כשלו ורגליו לא נשאוהו והוא ישב במקום בו עמד ותמך גבו באבן קיר, דמות מחוקה ומטושטשת. מתחילה ריחפה לנגד עיניו פרוכת שחורה שהסתירה לו הכול. אך צינת האבן השיבה לו מעט כוחו והוא פקח את עיניו.

ראה עצמו כורע אצל קיר הקבצנים, הרחק מעט ממנו ישבה סיעת פושטי יד ועסקה במלאכתה. אשה צעירה עברה אצלו, עיניה אדומות ותפוחות מבכי, מסתירה את פיה בשולי צעיפה. והנה נשתהתה, כמו זכרה דבר, פשפשה בכליה, הוציאה מטבע, פנתה כה וכה, כמו נמלכת בדעתה עם מי תעשה צדקה. ופתאום ניגשה לר' משה יהושע והושיטה לו את הנדבה. הוא חייך במבוכה, הפשיק¹¹⁰ מעט את שפתיו החרוכות מחמה וניענע לשונו בפיו חסר השיניים, כתינוק המבקש לדבר, מלמל הברה רסוּקה, אך קולו לא נשמע ורק ראשו זע אילך ואילך. האשה נרתעה פסיעה קלה, שוב שלחה ידה לכליה, כפלה לו את המטבע, הניחתו בידיו ונתרחקה. שעה ארוכה החזיק את שתי המטבעות על כף ידו הפשוטה ואחר לפת סביבן את אצבעותיו וסגר עליהן בכפו.

נדמה שרווח לו עתה ואבריו קלו. כמו ניטל כובד גופו והוא מרחף באוויר כרוח מרום. דברים רבים חש עתה ומחשבות שונות באו לו שלא ידע טיבם. דברים רחוקים חשב בשעה אחת, נדמה דעתו קלועה מהרהורים רבים, אין הלב יכול לגלותם לפה. עתה ניטל ממנו הצער ושמחתו היתה שלווה. זכר את האש שנשרף בה לבו כל ימיו ואת התוחלת הגדולה שנכזבה, ואף על פי כן לא היה עצוב; משום מה נדמה לו עתה כי כל שעשה צריך היה שייעשה, ולא נעשה לשווא. אם נסתמה דרך גאולה אחר שכבר נרמזה לו, מסתמא יצא כך הרצון מלפני ההשגחה. ואפשר הירבה לשאול ואין קפיצת דרך¹¹¹ לגאולה והיא ארוכה ומייגעת, שגאולתם של ישראל קמעה קמעה, כמו שנאמר, ואם אין לפי שעה גאולה על דרך גילוי סמבטיון ועשרת השבטים, אסור להתייאש וצריך לבקש דרכים אחרות. רעיון בא לו, אפשר בעצם קיומו של יהודי בארץ ישראל יש משום נס של גאולה; שהוא בא ומכתת רגליו מן הגלות ודבק באבני ירושלים ומתאבק בעפרה, אלפיים שנה אחר חורבן הבית, והוא נושם כאן אוויר ואוכל לחם ונטמן באדמת ארץ ישראל. מאז בחרותו רבו היהודים בירושלים גם רבו. ואף ישוב ארץ ישראל כולו גדל. ויהודים מוציאים לחם מן הארץ ועושים פנים לאדמה¹¹². ואותו קול קורא שהוציאו אנשי ירושלים בשעתו, אף על פי שיצא נגדו חוצץ, לא הועיל כלום. החלוקה לא נתבטלה ויישוב ארץ ישראל לא חרב, חלילה. ופתח־תקווה נתקיימה ורחבה מאוד ורבות המושבות כמותה. ואפשר אף זאת השתדלות שצריכה לבוא מצד שבטי יהודה ובנימין עצמם, שהיא מקרבת את הגאולה. הם התחילו במעשים ועמלו וטרחו ככל שידם הגיעה כדי לקרב את הגאולה ועתה על הקדוש ברוך הוא לסיים פעלם. עתה זכר אותה הליכה רחוקה, כדי לקבץ מעות חיטים. כיצד אמר אז אותו מרי תימני על הסמבטיון, שהוא כמו מאחורי הכותל, לפנינו ובשכונתנו… כוונה עמוקה נצפנה בדברים אלה, כוונה עמוקה, שלא כפשוטה, ואפילו המרי עצמו לא ידע חשיבותה, כמו נזרקה נבואה מפיו, מאחורי כתלנו, מאחורי כתלנו… ואפשר באמת… אך לא סיים מחשבתו. כל אותן שנים היה לו מעשה השליחות משוקע עמוק בלבו כמו צער נסתר, כמו עלבון צורב במעמקי הנפש. ואולם עתה חש שהצער מתפוגג והולך ואף העלבון לא נחשב לו עתה כלום. נדמה לו כאילו עתה הגיע המסע הארוך לקצו והוא שב מבקשת הסמבטיון. סמבטיון קראו לו הבריות בלעג; ניחא, מוחל הוא להם כוונתם, אפשר הוא עצמו אילו שומה עליו לברור לו כינוי לא היה מוצא נפלא ממנו. עתה נח מטרחו, האבנים הרותחות שקטו והחול הסוער רגע, ובא לו פיוס גדול, סליחה ומחילה, עתה שקט ונח מזעפו בערב שבת, מכין עצמו לשבת העולם¹¹³.

עתה הגביה עצמו ביגיעה, עוצר בקרבו אנחה שלא תתמלט מפיו, פסע פסיעות אחדות והושיט את שתי המטבעות לעני שישב בסמוך לו; אחר עשה דרכו פסיעה אחר פסיעה, בא לחצרו, טיפס ועלה במדרגות ונכנס לקיטון הגניזה.

למחרת היום לא יצא ר' משה יהושע מקיטונו, וכששלחה לו אשתו את מנת יומו, פת לחם וכוס קהוה, נמצא מת בקיטון הגניזה, ראשו שח על חזהו ועיניו עצומות, חיוך דק, וכולו סוד נסוך על פניו השלווים. הקיטון היה מלא קרעי ספרים ודפים תלושים, זה שנים שלא נתרוקנה גניזתו. קרני הקיטון שוב היו אחוזות קורי עכביש כמתחילה, לפני שקבע בו ר' משה יהושע את הגניזה. המנורה הקטנה, בת הפתילה היתומה, עוד בערה באור חיוור, שלא ניכר מפני אור היום. בני הסיעה טרחו עם חברם המת טורח אחרון, כאשר טרח הוא עם האחרים עד שעתו האחרונה; אך עד מהרה הגיעה עבודתם לקצה. הקבר שחצבו לו בהר הזיתים כבר היה מאחרוני הקברים שכרוּ מפני הפורענות, כי עמו פסקה המגפה.