ממשפחה כְבוּדָה בכל בית יהודה אנכי, כי ממשפחת אבי הנני חֹטֶר מגזע בני אהרן הכֹהנים, אשר עוד יתר שאֵת לה בהיותה גם מראשי שָׂרֵי־קֹדֶש אשר לעשרים וארבע משמרות הכהנים¹ בבית ה‘, וממשפחת אמי הנני נצֵר גם משרשי מלכים, כי היא היתה ממשפחת החשמונאים אשר ממנה יצאו כֹהנים גדולים ומלכים אדירים. ואלה הן פרטי תולדותי כפי אשר מצאתי רשום בכתב אמת בספר יחושי: אבי זקני היה שמעון המכֻנה פזעללוס, והוא היה בימי הורקנוס הראשון בן שמעון הכהן הגדול. ושמעון פזעללוס זה הוליד תשעה בנים, ואחד מהם נקרא בשֵם מתתיהו המכֻנה אַפֿליאַס, והוא לקח לו לאשה את בת יוחנן הכֹהן הגדול וַיוֹלד בשנה הראשונה למלך הורקנוס את מתתיהו המכֻנה קירטוס, ובשנה התשיעית למלכה אלכסאנדריא הוליד את יוסף בנו, ויוסף הוליד את מתתיהו בשנה העשירית למלך אַרכֿילעאוס. ומתתיהו זה הוליד אותי בשנה הראשונה להקיסר קאַיוס קאַלליגולאַ. ואני הולדתי שלשה בנים, את הירקאַן בכורי בשנה הרביעית להקיסר וועזפאַסיאַן, את יוסטוס משנהו בשנה השביעית, ואת אגריפוס צעירי בשנה התשיעית להקיסר הזה. מתתיהו אבי היה נִכבד ונשוא פנים בירושלים, בגלל משפחתו הכבודה והנשאה, ויותר מזה בגלל צִדקתו ויָשרו, כי הוא היה צדיק בכל דרכיו וִישַר לבב בכל מעשיו. בימי יַלדותי בקחתי תורה מפי מורי ומלמדי, נִגלה טָהרת שִכלי וְעֹז כֹּחַ זִכרוני וְרֹחַב לבבי בלִמודים, עד כי הייתי מופת לכל הילדים אשר בגילי. ובהיותי כבן ארבע עשרה שנה, נודע שמי לתהִלה ולתפארת, וָאֱהִי מכֻבד וּמְרוֹמָם בבית יהודה, עד כי רבות פעמים נָהרו אֵלַי הכֹהנים והסופרים וראשי הַמוֹרִים לשאול ממני פֵשר דָבר בתעלומות דָת וָדִין וּבְמִסְתְּרֵי הֲליכות עולם. בהיותי כבן שש עשרה שנה, החִלותי להִתחקות על שרשי דְבַר הַפְּלַגוֹת אשר בבני עמֵנו, כי הם נפלגו לשלש פלַגות: לפרושים, צדוקים ואסיים, כאשר הודעתי כבר בספרי הראשונים². כי נפשי אִוְתה לראות איזה הדרך ישכון אור? ולמי משלש הפלגות אֶתֵּן צדק לדָבקה בה ולאחוז דרכיה כל ימי חיי? ועל כן הִשלכתי כל חמדות בני הנעורים וכל יְקַר תבל אחרי גֵוִי, וָאֶנָזֵר מתשואות חלד וָאָשִׂים לילות כימים לחקור ולדרוש ולמצוא את חֵשק לבבי, אפס כי כל עֲמַל נפשי וחִקרי לבי לא הִשקיטו את מבוכתי. והייתי עוד כמתעתע מבלי מְצוֹא דרך סלולה באמונות ודֵעות. ואז שמעתי את שֵמע הנזיר הנודע בשֵם בַענה (באַנוס), אשר עֲרָבָה ביתו וּמִשְׁכָּנוֹ ארץ מִדְבָּר, עֲלֵי עֵצים לבושו, וּמַלוּחַ ושרשי רתמים לחמו, ופעמים רבות ביום ובלילה ירחץ את בשרו במים קרים, וכל מַעְיָניו בחֵקר אֱלוֹהַּ ודעת קדושים. ובשמעי את שמעו, חשתי והִתחברתי אִתוֹ, והִתעניתי בכל אשר התענה הוא, וָאֶקַח מפיו לֶקַח בתורת ה’ ובהליכות סתרי פליאותיה. אך מקץ שלש שנים קַצְתִּי בחיי מרורים כהמה, ושבתי ירושלימה אל בית אבותי. ואז הייתי בן תשע עשרה שנה, ושמתי על לבי להתעָרב בעִניני ארץ מולדתי, להיות לה מָעוז ומחסה, לעָבדה ולשָמרה ככל אשר תשיג ידי. ומני אז אחזתי בדרכי הפרושים אשר בדברים רבים נִשְׁתְּווּ לתהלוכות הַשְׁטָאִים³ בארץ יָוָן (גריכֿענלאַנד).

לפי מְלֹאת לי עשרים ושש שנה לימי חיי, הרימותי פעָמי אל עיר רומא הבירה, וזאת היתה סִבַּת מַסָּעִי: פֶלִיקְס פַּחַת יהודה בימים ההם, שׂם עלילות דברים על חֶבֶר כֹהנים יראי ה' ותמימי דרך אשר נפשי קשורה בנפשם ועל לא חמס בכפם אֲסָרָם בכבלי ברזל וישלחם לעיר רומא לעמוד שם במשפט לפני כֵס הקיסר נערָא (נירון)⁴. ובשמעי את השערוריה הזאת, ובהִוָדַע לי עוד כי הכֹהנים הרצוצים ההם מחזיקים עוד באמונתם ביתר עָז גם בארץ שִבְיָם, ולא יאכלו רק תאנים ואגוזים להחיות נפשם, נָדרתי נדר לשאת את רגלי רוֹמָאָה ולהתאמץ בכל מאמצי כֹחי עד אשר אוציא מִמַסגר את האסירים ההם ואשיבם אל נָוֵיהֶם. אך בטרם הגיעי למחוז חפצי, היה כפשע ביני ובין המות: כי בבוא אֳנִיָתִי בלב ים הָאַדְרִיַטִי, הֵטִיל ה' סער גדול בים, והאניה צללה כעפרת במים אדירים, ואני עם עוד שש מאות איש אשר היו אתי באניה קפצנו אל גַלֵי הים הַסֹעֵר, וַנִפרוש כפֵינו לשחות כל הלילה בתוך קֶצֶף מִשְבְּרֵי מָוֶת וַהֲמוֹת יְלֵל סופה וסערה. לִפְנוֹת בֹקֶר שלח לנו ה' עֵזֶר מִקֹדֶש, כי אז עָברה אניה קירינית על פנינו, ואני עם שמונים איש היודעים לשחות במים יותר מכל אנשי אניתנו, אֻספנו אל האניה הקירינית ההיא וַנִנָצֵל. בעלותי היבשה, שמתי פעמי לעיר דִקֶאַרְכִֿיַא, והרומאים יקראו לה פֻּטֶאָלָא, ושם באתי במָסורת ברית הידידות עם איש יהודי אשר שמו אַליטורוס ואשר הוא נושא חן וחסד בעיני הקיסר נעראָ, ועל פיו נודעתי להקיסרית פּוֹפֶּאַ, ואתחנן אליה בעד הכהנים ההם הלקוחים בשִביה חִנם, והיא נֶעתרה אלי וַתְּחַל את פני הקיסר בעלה לשַלחם לחפשי, והקיסר שמע בקולה וישלח את הרצוּצים ההם חפשי. והקיסרית הִפליאה לי עוד חסדה וַתְּכַבְּדֵנִי בְמַתָּנות יקרות כיד מַלכה אדירה כמוה, ותשלחני עִם הכהנים אֲחֻזת מרעי אל ארצי ואל מולדתי.

ובשובי ירושלימה מצאתי ראיתי כי רבים מיושביה נועצו לב יחדו לפרוק עֹל הרומאים מעל צואריהם, וַיַעדו גֵאה וגאון וַיתהוללו ויתהללו כִמְפַתְּחִים בטרם היותם עוד חֹגְרִים. וַיֵרַע הדבר בְּעֵינַי רעה גדולה מאד, וְחָתַרתי בכל עֹז להשביח את שְאוֹן הפריצים ההם ולהפריע עצָתם הרעה, וְשִוִיתִי לנגדם גבורת הרומאים ותִגרת זרוע עֻזם, אשר ברעם גבורותיהם ירגיזו ארָצות, יַרעישו ממלכות, וכל יושבי חוג תבל ארצנו תֻּכּוּ לרגליהם וישאו עֻלם עליהם. העידותי בם כי אם ימרדו במלכות רומא, יהיהו נסִבה להריסות ארץ מולדתנו, לשִממות בית מִקדשנו, להוציא אל הֹרֵג שארית יהודה ולאָבדן יתר פליטתנו. יומם ולילה הִפחדתים והִזהרתים מבלי הפוגה כי ישובו מדרכיהם הרעים וממחשבות אוֹנָם, כי אני ידעתי מראשית אחרית הַמֶרֶד אם ימרדו היהודים ברומאים. אך לריק יגעתי! לשׁוא נִחר גרוני בקראי; כי הַשׁונים והפריצים היו שְׁכוּרֵי חֵמה עזה, הֶאטימו אזניהם משמוע, הכבידו לבם מהשכיל ויעצמו עיניהם מראות את הרעה הנוראה הנשקפת עליהם לרגלי המֶרד והמלחמה ברומאים, ובראותי כי לא אעצר כֹחַ לעצור ברוח עריצים ההם, יראתי לדַבר עוד אִתם קשות, לריב עמהם ולהוכיחם תוכחת מגֻלה, כי אמרתי פן ישטמוני בעלי חִצִים ההם, גם יתנוני לפני מְעַוֵל וּבֹגֵד בארץ מולדתי ואוהב את אויביה, ועל כן יתפשוני ויהרגוני בעֶברתם. ולהִנָצל מיד בעלי פרצים ההם, חשׁתי מִפלט לי ונסתרתי בְמִסְתְּרֵי בית המקדשׁ, אחרי כי הפריצים ההם לָכדוּ להם את מצודת אַנְטוֹנְיָה⁵. ואחרי אשר הֹרַג מְנַחֵם הפריץ עם ראשׁי גדודיו השודדים, עָרבתי את לבי ויצאתי ממחבואי להתהלךְ בחוץ ומהיום ההוא והלאה התחברתי עם הכהנים הגדולים וראשׁי הפרושים והסופרים שׁועי ירושלים ואציליה. אך אני וָהֵם פחדנו לילה ויום בראותנו כי המון בני עמֵנו שָׂמִים את אֲזֵנֵיהֵם עליהם וּמִתְעַתְּדִים להִלָחם ברומאים, וַנְהִי כֻלנו נִפעמי רוח ונבוכים ולא ידענו מה נעשה בעת רעה כזאת? ובראותנו כי אָזְלַת ידנו להשקיט רִגשת פריצי בני עמֵנו הַשֹׁאֲפִים נקם ומשַחרים למלחמה, הִתחפשנו וַנִתְרָאֶה לעיניהם כנותנים יד למעשיהם, רק יָעצנו להם לטמון מַחשבותיהם בחֻבם ולנוח ולִשׁקוט עד אשׁר ירימו האויבים את פעמיהם וילכו לדרכם, ובצפיתנו צִפִּינוּ כי עוד מעט וְיָבוֹא געסיוס פְֿלוֹרוֹס נְצִיב הקיסר עם חֵילוֹ הגדול וְיַשקיט את המֶרד הזה. אך לא כאשׁר דִמינו כן היתה! כי בשוב געסיוס פְֿלוֹרוֹס מדרכו ויתגר מלחמה ביהודים, לא עָמד על חרבו, מגֵפה גדולה היתה בחילוֹ הגדול, וגם הוא עִם מִבְחַר גִבוֹריו נפלו במלחמה לפי חרב היהודים, ויתר אנשׁי חֵילו נָסו מנֻסת חרב, והיהודים רדפוּ אחריהם ויעשו בם הֶרֶג רָב.

מַגֵפת פֿלורוס היתה סִבה לאָבדן נִיר יהודה וְהִזָרוֹתֵנוּ בארצות, כי הפריצים וכל חֲפֵצֵי קְרָבוֹת, הִתחזקו עוד אחרי הנצחון ההוא, ויבטחו על כֹחַ זרועם, וַיִשָעֲנוּ על גבורת ימינם, וַיַאַמינו כי יכניעו את כל הרומאים אשר בארצם, ויתנו חִתִּיתָם בלבם עד כי יעלו מעליהם ולא יוסיפו עוד לבוא בגבול יהודה. אבל עוד סִבה אחרת היתה לחמת היהודים והתמרמרם על הרומאים עד כי יצאו בחרב לקראתם: כי העמים היושבים בסוריא, תפשו את היהודים המתגוררים בעריהם, ויהרגו אותם ואת נשיהם ובניהם על לא חָמס עָשוּ, כי שלֵמים היו עִם העמים ההם, לא חָרשו עליהם רעה, ולא הִכעיסום מעולם, גם רוחם נאמנה את מלכות רומא, ולא עלה על לבם להתפרץ מפניה, ויותר מכֻלם הרעו לעשות יושבי הָעיר סְקִיטוֹפּוֹלִיס⁶. כי הם היו אחוזי מלחמה עִם יהודים הבאים מארץ אחרת להִלחם בם, ובראותם כי חִתְּתָה קשתותם ונָשתה גבורתם בִּשְׂדֵה קטֶל, הִכבידו את אַכְפָּם על היהודים היושבים בעירם, לעזור להם וללחום עם היהודים ההם כי גָברו מהם, ולנו תֵחָשֵב לחטאה גדולה לשאת חרב אֶל אַחֵינו בני עמֵנו, וּבעזרת היהודים ההם נצחו יושבי סקיטופוליס את אנשי מלחמתם ויחרימום. אך אחרי כי היתה להם הָרְוָחָה, שכחו הזֵדים ההם את הטובה אשר עָשוּ להם היהודים הגרים בתוכם, ויקומו עליהם וַיְרַצחוּם, אותם ואת נשיהם ובניהם וְטַפָּם ולא חִיו כל נשמה, והם היו במִספר רב ועצום. גם יושבי דמשק עוללו כֹה להיהודים המתגוררים בעירם, ויקומו עליהם בחרב זָבַת דָם וַיַּכּוּם וַיַכְּתוּם וַיוֹרִידוּם בדם שאולה על לא דָבר, כאשר הארכתי לסַפר זאת בספר מִלחמות היהודים⁷, ופֹה לא הִזכרתי זאת כי אם להוכיח ולערוך לעיני כל כי לא בְאַוַת נפשם שָאֲפוּ היהודים לְהִלָחם ברומאים, רק בגלל לַחצם אשר נִלחצו מכל עֲבָרִים, כי אָכפו עליהם צורריהם ללחום בעד חייהם וחיי נשיהם ובניהם.

והנה אחרי מגפת פֿלורוס אשר הִתנשׂאו אז הפריצים לְאַבֵּד כל זכר הרומאים מארצם, כל בני יהודה עָמדו הָכן למלחמה, אז יָראו שוֹעֵי ירושלים וראשיה על נפשם בהיותם בלי כל כלי נשק, ויפחדו פן יִתְקְפוּם הפריצים החמושים והתקיפים מהם, כאשר היתה זאת אחרי כן באמת. ובשמעם כי יושׁבי ארץ הגליל עוד לא סָגוּ יחדו, אך רבים וכן שלֵמים, שלמים הם ונאמנים עוד עם הרומאים, שלחו אותי עִם עוד שני כֹהנים ידועים ונשואי פנים, יועזר ויהודה, אל ארץ הגליל, לפקוח עין עליה, ולדַבר על לב החפֵצים קְרָבוֹת כי טוב להם להִתנצל את כלי מלחמתם מעליהם ולהניחם למשמרת בידי ראשי בני ארצם ונִכבדיה, וְלִהָשֵמר ולהשקט עד אשר יִוָדַע להם מחשבות הרומאים ועצתם –. ואני שמעתי בקול שׁוֹעֵי ירושלים וְשַמְתִּי לארץ הגליל פְּעָמָי. ובבואי שם, מצאתי כי יושבי העיר צפוֹרי⁸ ברעה גדולה, יען כי יושבי הגליל נוֹסְדוּ יחד להִלָחם על העיר הזאת ולהרסה על דבר אשר הם נאמנים בבריתם את הרומאים ושלֵמים עם סעניוס גאַללוס נְצִיב הקיסר בסוריא. ובהִוָדע לי זאת, עשיתי תחבולות לְהַשְבִּיחַ את חמת בני הגליל ולהשיב אפם מיושבי העיר צפורי, וחפצי בידי הִצליח לשמחת לבבי. ויושבי העיר טבריה⁹, חגרו כבר כלי מלחמה בטרם בואי עוד אַרצה הגליל. כי הם נִפלגו אז לשלש פלגות: מִפְלַגָה אחת היתה מראשי העיר והאיש יוליוס קאפעללא בראשם עם אחזת מרֵעיו, הלא הם: הורדוס בן מאַירוס, והורדוס בן גאַמאלוס, גם קוֹמפזוס בן קוֹמפזוס (אשר קריפזוס אחיו, פְּקִיד העיר הזאת בפקֻדת אגריפוס הראשון, היה אז על נחלותיו בעֵבר הירדן), וכל האנשים ההם יעצו עצת שלום להיות נאמנים לאגריפוס המלך ולהִכּנע תחת הרומאים, כי זוֹרעֵי מֶרֶד, מָוֶת יִקְצרוּ. ורק פיסטוס איש מדה ממרוֹם היחש, הפריע עצָתם בגלל יוסטוס בנו אשר קוָה להשתָּרר על יוֹשבי הגליל אם ימרדו ברומאים. מפלגה השניה היתה מִדַלת העם והאספסוף אשר בקִרבו, וְהַחֲשֻכִּים ההם חָפצו קרבות ונפשם אִוְתָה גם קִוְתָה לצבור כסף ולמלאות בתיהם כל הון יקר על ידי סערת המלחמה בהָמיר ארץ ובְהִתְהַפֵּךְ עִתּוֹתֶיהָ, ובמפלגה השלישית היה יוסטוס בן פיסטוס הרֹאש והנכבד. והוא אף כי הִתראה כְפוֹסֵחַ על שתי השעִפים אם לעשות מלחמה או שלום בארץ, אך בקרב לבו הִתאוה תאוה להתעָרב עִם שוֹנִים ולצאת לקראת נשק, בתקותו כי על ידי המֶרד יָצִיץ עליו נֵזֶר ממשלה למשל בארץ הגליל. ועל כן קם על רגליו בתוך קהל ועֵדה וַיַרְאֵם לדעת כי טבריה עיר מולדתם היתה מיום הִוָסְדָה על פי הורדוס הגדול בִירת כל ארץ הגליל, והעיר צִפורי היתה לה לבת וְסָרָה למשמעתה, והיתרון הזה היתה לה גם בימי אגריפוס הראשון, ועד היות פֿעליקס נציב ביהודה נחשבה עוד לעיר הבירה וְלִגְבֶרֶת העיר צפורי. אך מעת אשר נתן אותה הקיסר נעראָ לאגריפוס הצעיר לאחֻזת עולם, מני אז ירדה פלאים לָשֶבֶת בַחשֶך כיום הזה. כי אחרי אשר נכנעה צפורי תחת רגלי הרומאים, היתה היא שָׂרָתִי במדינת הגליל, ומעיר מולדתנו יצאו כל הודה והדרה ותהי עיר שְפָלָה.

אחרי דַברו את הדברים האלה ועוד רבות כאלה להעיר חמת העם על המלך אגריפוס, הוסיף עוד דַבֵר: כי עתה היא עת מְצוֹא להִתאזר עֹז, לחגור כלי מלחמה ולקרוא לכל אנשי הגליל לְעֶזרה, והם ימהרו יחישו לעזרתם, יען כי שונאים הם מתמול שלשום את העיר צפורי על דְבַר אשר הָשלמה להרומאים, ובחיל ובכח ידיהם ילחמו בה במלחמת תנופה עד רִדתה וְיִזרעוה מלח, ואז ישוב לטבריה שְשׂון ישעה, וְחֹסֶן תפארתה וכל מחמדיה אשר היו לה בימי קדם. ועל פי הדברים האלה אשר דִבר יוסטוס בשפת נאמנים ולשון למודים, הִטה את לבוֹת יושבי טבריה להתפרץ מאת אגריפוס מלכם ומאת הרומאים, ואת האנשים אשר מֵאנו לשמוע בקול דברו, פִתָּה בשִפתי חלָקות ולשון רַכָּה עד כי נספחו גם הם אליו. כי זה האיש יוסטוס היה דוֹבֵר צחות, נֹפֶת תִּטפְנָה שפתותיו, וידיו רב לו בלשון וסִפרי חכמי הַיְוָנִים, וכל חכמות הגוי הזה לֹא היו מוּזָרוֹת לו, ובחכמתו וצחות לשונו בָטַח לבו ויכתוב בַּסֵפֶר תולדות הימים ההם וקורות הזמן ההוא, אך הֵֶאציל מפיו דבר אמת, וַיַעַט בְּמַסְוֵה האמת את שְקָרָיו וכזָביו הרבים. אך את זדונו וְרֹעַ לבבו ואיך היה הוא ואחיו הנסִבה לְאָבְדַן נִיר ממשלת היהודים, יראה הקורא במרוצת דברינו. סוף דבר כי יוסטוס הֵסִית וְהִדִיחַ את הגָלילים למרוד במַלכם וברומאים. רבים מהם פִּתָּה בשפתי חלָקות, ועל רבים הִכביד את אכפו וימשכם אחריו בחֶזקת היד, וילך אתם וישרוף באשׁ את כל הכפרים אשר לעיר גדרה¹⁰ והיפפען על גבול טבריה וסקיטוֹפוֹליס.

ובעת אשר התפרצה טבריה ועשתה את השערוריה הזאת, היתה אז העיר גישאַלא (גוש חלב)¹¹ במַצב הזה: יוחנן בן לוי¹² ראה כי אזרחים רבים נוסדו יחדו לפשוע במלכות רומא, כי רוח עִוְעִים בקרבם, וַיַחתור בכל עז להשׁיבם מדרכיהם, דרכי מָוֶת, ולהשיב לבם אל הרומאים, אך לשוא היה כל יגיעו, ועמָלו נשאר מָעַל, כי הַשוֹנִים והקושרים הִכבידו אזנם מהקשׁיב, השׁמינו לבם מהשכל ולא שמעו לקול דברו. ובימים ההם באוּ העמים שְכֵנֵי הגליל היושבים בעיר גדרה, ובעיר גַבַרַא (תרנגולא)¹³ וטיריא, ויתנפלו בחיל רב על עיר גישאלא וילכדוה וישרפוה באש וישובו אל עריהם. ויחר אף יוחָנן על הזדים השודדים ההם וירק את אנשיו וילך וילחם בעמים ההם, ואחרי כן חדֵש את גישאלא וַיְחַיֶהָ מערֵמת עֲפָרה וַיִבֶן אותה ביתר הדר ויפי מבתּחִלה, גם הִקִיפָהּ חומה לְהִשָׂגֵב משׁכֵניה הרעים. ובכן פָּשְעָה גם העיר גישאלא ברומאים, כי צורריה העריצים אִלְצוהָ לעשות ככה. אך העיר גַמַלַא¹⁴ שׁמרה את אמונתה וברית שלומה לרומאים בגלל הדבר אשר נְסַפֵּר בזה:

פֿיליפוס בן יהויקים שר צבא המלך אגריפוס אחרי המָלטוֹ בארח פֶלא מתוך מְצוֹר מצודת המלך אשר בירושלים¹⁵ קרהו במנוסתו עוד אסון אחר, כי עוד מעט נפל ביד מנחם הפריץ וגדודיו השודדים, אך ביֵשע הבבלים¹⁶ קרוביו אשר היו אז בירושלים, הֵחיש מִפלט לו וַיִסָתֵר ארבעה ימים בעיר, וביום החמישי פָּרַע שערות ראשו ויתחפש לבל יכירוהו מבקשי נפשו ויברח מירושלים. ובבוֹאו אל כפר אחד מכפריו הקרובים לעיר גמלא, קרא אליו אנשים אחדים מעבדיו. ואז שלח לו ה' עוד פְדות לנפשו ויפדהו מֵרֶדת שחת. כי אז הֶחזיקתהו פתאֹם קדחת נמרצה, ועל כן שלח אגרת אל אגריפוס המלך ואל בערניקא רעיתו, אשר שניהם היו אז עוד צעירים לימים, ואת האגרת ההיא שלח ביד אחד מעבדיו אשר שְלָחוֹ לחפשי, וַיְצַוֵהו לְתִתָּהּ ליד פֿאַרוס אשׁר הִפְקִידוֹ המלך והמלכה לפָקיד בארצם בלֶכתם לעיר ביירוט (בארות)¹⁷ לְקַדֵם את פני געסיוס פֿלוֹרוֹס נְצִיב הרומאים בארץ יהודה. ויהי בבוא האגרת הזאת ליד פֿאַרוס, וַיִוָדַע לו כי פיליפוס עוד חי, הֵרַע לו רעה גדולה וַיָגָר מפני המלך והמלכה פן יסירוהו מפקֻדתו בשמעם כי פיליפוס שר צבאם עוֹדנו בחיים חיתו ושב אל ארצם. ועל כן התנכל פֿארוס וישם עלילות דברים על העבד אשר הֵביא את האגרת ההיא, וַיְבִיאהו במִשפט וַיַרְשיעהו בפני כל העם באָמרו כי הוא בֹדֶה מלבו מִכתבי שִטנה על פיליפוס, ומוציא עליו דִבה כי הוא בקושרים עם היהודים בירושלים, ולוחם ברומאים. ובגלל זאת חָרַץ עליו פארוס משפט מָוֶת וימיתהו. וכראות פיליפוס כי בושש מלאכו לבוא, ויחשוב בלבו אולי קרהו אסון בדרך, הוסיף שלוח עוד אגרת ביד אחד מעבדיו, ויצוהו לדרוש מה היה לְהַצִיר הראשון? ומה הִגיע אליו? ויהי בבואו, הִתעולל גם עליו פֿארוס עֲלילות ברֶשע, וַיָמֶת גם אותו. כי פֿאַרוס עדה אז גֵאה וגאון, ויאמין בדברי יושבי קֵסַרְיָה¹⁸ אשר העבירו קול כי המלך אגריפוס יהיה נָדוֹן בעירם וַיוּמָת בחרב הרומאים על דְבַר המֶרד אשׁר מָרדו היהודים אֶחָיו במלכות רומא, ועל כן קִוָה פֿאַרוס כי הוא ימלוך תחת אגריפוס, יען כי הוא מזרע המלוכה וְחֹטֶר מגזע זוֹפֶֿמוּס נְשִׂיא הלבנון וְעָרָיו לפָנים. והתקוה הזאת היה נסִבה כי הצפין את אגרות [פ]יליפוס מעיני המלך, ויעש תחבולות וַיַצֵב שומרים על כל מסלול ודרך לבל יתחמק איש להגיד למלך מכל אשׁר נעשה. גם הוסיף עוד להָרע ולהשחית ושְׁאול חָטָא, כי הִשׁמיד ויהרוג יהודים רבים ישׁרי לב ותמימי דרך לבעבור הָפֵק בזה רָצוֹן מאת יושׁבי קֵסַרְיָה אויבי היהודים וצורריהם. גם חָמַס מְזִמוֹת רֶצַח להרוג ולהשׁמיד את כל היהודים הגָרים בעיר עֶקְבַּטַנַא (אחמתא) הנקראים יהודי בבל, בעזרת הַטְרוֹכוֹנִים אשר בעיר בַּטֶנֶאַ (בתירה). ולהוציא את מחשׁבתו הרעה הזאת לפָעלה, קרא אליו עשרה יהודים מנכבדי העיר קסריה, ויצום ללכת אל עקבַּטַנא ולהודיע לאחיהם היהודים אשר שמה, כדברים האלה: פֿאַרוס שמע כי יש את לבבכם לצאת בחרב לקראת המלך (אגריפוס), אך יען כי הוא מְמָאֵן להאמין בדבר הזה, על כן שְלָחָנוּ אליכם לדבר על לבכם כי תסירו כלי נִשקיכם מעליכם, וזה יהי לו עֵד נאמן כי נאמנה רוחכם את המלך. גם תבחרו שבעים איש מראשי עדתכם והם ילכו אתנו להצטדק לפני פֿארוס ולהוכיח כי אך שקר טָפלו עליכם שונאיכם וּמְנַדֵיכֶם. כן צִוה פֿאַרוס לשנים עשר איש ההם, והם באו לעקבטנא וַיִוָכְחוּ כי אנשי שלום הם היהודים היושבים בתוֹכה, ולא עלה על לבם להלָחֵם במלך, אך בכל זאת הִטוּ את לבם לעשות את מצות פֿאַרוס, ויבחרו שבעים איש מאצילי העיר, והם הלכו עם שנים עשר השלוחים ההם לעיר קסריה להצטדק לפני פֿארוס. ויהי בהיותם בדרך ויפגשם פֿארוס, הוא ואנשי חיל אגריפוס, ויתפשם ויהרגם, את שנים עשר השלוחים עִם שבעים האנשים ההולכים אִתם. ואחרי כן אָחז פֿארוס עִם אנשי החיל את דרכו לעיר עקבטנא להשׁמיד ולהרוג את כל היהדים המתגוררים בתוכה. אך אחד משבעים אנשים הנִרצחים, נמלט מחרב רעה וינס ויבוא אל עקבטנא ויגד להיהודים אשר בתוכה ואשר סביבותיה, את כל אשר נעשה, וכי פֿאַרוס עם אנשׁי מלחמה עוֹלִים עליהם להשׁמידם. אז אָזרו היהודים את אֲזְנֵיהֶם ויברחו הם ונשׁיהם ובניהם אל מבצר גמלא, ויעזבו את בתיהם ואת הונם ורכושׁם וצאנם ובקרם לבז ולמשסה. ובהִשָׁמע זאת לפֿיליפוס, הֵחִיש גם הוא מפלט לו למבצר גמלא, והיהוּדים הֵריעו לקראתו תרועה גדולה וישׂמחו מאד בראותם אותו, ויבקשוהו להיות עליהם לסתרה ולהלחם להם עִם פֿאַרוס הצר הצורר ועִם בני סוריא אשר העבירו קול שקר כי המלך אגריפוּס הוּמת בעירם. אך פֿיליפוּס הִתאמץ להשביח את סערת חמתם בהַזכירוֹ להם את החסדים הנאמנים אשר הגדיל אגריפוּס לעשות עמהם, וּבְשַׁוֹתוֹ לנגדם את גבורות הרומאים ותעצומות עֻזם ואת הרעה הנוראה אשר תמצאם בהעירם את נקמת הגוי העז והנערץ הזה וברוב לִקְחוֹ וְשֵׂכֶל מִלָיו שָׁכַך את חמת היהודים וישמעו לו להיות נאמנים למלכם ולהרומאים. ובעת ההיא נודע לאגריפוס רשעת פֿאַרוס, כי הוגד לו כי הוא מִתְעַתֵּד להרוג ביום אחד את כל היהודים אשׁר בקסריה אשר הם במספר רב מאד. וישלח אגריפוס ויקרא לו ויוכיחהו בדברים על רעת לבבו, ויסירהו מפּקֻדתו, וישׁם את עֶקְוֻס מוֹדְיוּס תחתיו, כאשר ספּרתי בספר מלחמות היהודים¹⁹. ופיליפוס בחכמתו הֵשִׁיב את לב יושׁבי גמלא והכפרים אשׁר סביבותיה, אל המלך אגריפוס ואל הרומאים.

ואני בשמעי את דִברי הריבות והמהומות אשׁר בארץ הגליל, שׁלחתי אגרת אֶל הסנהדרים בירושלים, ושאלתי את פיהם איכה אעשה בעת רעה כזאת? והם השיבוני אמרים כי אֵשׁב בארץ הגליל וְאָשִׁית עיני ולבי על דרכי יושביה להשבית כל ריב וקֶשֶׁר ביניהם ולעשות שְׁלוֹם אמת בעריהם, ואם אֹבֶה ישֵׁבו עמדי גם שני הכֹהנים יועזר ויהודה הַנִלְוִים אלי בצאתי מירושׁלים. אפס כי הכהנים ההם אספו להם עשֶׁר גדול מהמעשר אשר נָתנו להם יושׁבי הגליל, וַיִתאמצו לשׁוב ירושלימה ולאכול שם בשמחה את לחמם, אך אנכי הִפצרתי בם לָשֶׁבת עמדי אך עד אשׁר אשים סדָרים לְהַצַלְמָוֶת אשר בגליל, וַיֵעָתְרוּ אלי. ואז יצאתי עמהם מעיר צפורי וָאָבוא אל בֵּית מָעֹז, עיר קטנה הרחוקה ארבע שטאדיען מטבריה. ומשׁם שׁלחתי אל הסנהדרים (סענאַט) אשר בטבריה ואל ראשי העיר, וחלִיתי פניהם לבוא אלי, והם שׁמעו לי ויבואו אל ביתי, ובתוכם היה גם האיש יוסטוס. ואנכי גליתי את אזנם כי אני ושני הכֹהנים היושבים לפָני, שֻׁלחנו אליהם בְמַלְאֲכות הסנהדרים אשׁר בירושׁלים וראשׁיה, לדבר על לבם כי יתנו אותנו להרוס ולנתוץ את היכל המלך הורדוס הראשון, יען כי הוא פֵאַר אותו בְצַלְמֵי אדם ובהמה ופסילים שׁוֹנִים אשר לא כדת תורתנו הקדושה.²⁰ והנה בתחִלה לא אבה קאפעללא ואנשיו לתת רִשְׁיוֹנָם לעשות כדבר הזה, אך אחרי דַברי על לבם דברים רבים, נֶעתרו אלי למלאות את מִשאלות ראשי ירושלים. אפס בטרם חָלוּ יָדַי בהיכל ההוא, הִקדימני יוֹשוּע בן סאַפיאַ, ראש לאניוֹת שודדים, וישרפהו באש. כי בְהִוָדַע לו מִִצות סנהדרי ירושלים, ובאוָתו למלאות חוֹרָיו זְהַב חמָסים, מהר הוא וגדודיו השודדים, וישלחו אש בהיכל המלך וַיָבֹזוּ את אוצר חֶמדתו וישללו את שללו וילכו להם. והדבר הזה הֵרַע לי רעה גדולה מאד, כי רק את ההיכל צֻוֵיתִי להרוס, אך לא לָבז את חסֶן יקרו ואת אוצר חֶמדתו –. ואחרי אשר התיעצתי על צפונותינו עם קאפעללא וראשי טבריה, הלכתי עִם שני הכֹהנים חבֵרי אל גליל העליון. ואז קם יושוע בן סאַפיאַ אשר זכרנו בזה, ויהרוג את כל היוָנים היושבים בטבריה, גם את יתר בני הנֵכר אשר בתוכה. וַיִחַר לי מאד על יושוע ואנשיו, ובאתי לטבריה והתאמצתי להוציא מיד השודד ההוא ומיד אנשיו את כל כלי חמדה אשר שדדו בהיכל המלך הורדוס והכלים היו מנורות קֹרנְטִיוֹת²¹, שֻלחנות יקרים מאד מעשה ידי אמן, גם גָלְמֵי כסף רבים אשר לא עֻבּד בם עוד. כל הדברים האלה לקחתי מידם בחזֶק יד למען השיבם אל אגריפוס המלך וקראתי לעשרה אנשים מיועצי העיר ואציליה, אשר גם קאַפֶעללא בן אַרטיללוס בתוכם, והִצפנתי בידם את כלי המלך המֻצלים ההם, וצוִיתים לבל יתנו אותם ליד איש אחר זולתי, כי חשבתי להשיבם אל אוצר המלך.

אחרי הדברים האלה הרימותי פּעמי אני ושני הכֹהנים הנִלוים אלי, וַנָבוֹא אל עיר גישאלא, ונֵלך לְשַחֵר את פּני יוחנן בן לוי בביתו, לבעבור חקור ודרוש את מחשבות לבבו, ובנקל נִגלו לי מזמותיו כי הוא שואף לחדשות ומתנשא להיות לראש ולקצין על יושבי הגליל. והאיש הערוּם והנוכל הזה שָאַל ממני רשיון למכור את תבואות הקיסר האצורות בגליל העליון, למען בְּנוֹת בכסף ההוא חומה בצורה סְבִיב גישאלא עיר מולדתו. ואני אשר בַּנתִּי לְרֵעוֹ מֵרָחוק, מֵאנתי לתת לו את שאלתו, ויהי את לבבי לחַשוך את אוצרות בר ההן בעד הרומאים, או בעד האנשים אשר ברגלי. ויוחנן בראותו כי השיבותי פניו, פנָה אל שני הכֹהנים אשר עמדי, ואשר טַח עינים מראות את הנולד, ולא ינערו כפיהם מתמוך בשוחד, והם נתנו לו את שאֵלתו לעשות בתבואות הקיסר כטוב וכישר בעיניו, כי השוחד יְעַוֵר גם עיני פִּקחים ומה גם את עיני קִצרי רְאוֹת כמוהם. ואני אשר לא יכולתי לַמְרוֹת פי שנים, נלחצתי למלאות את דבריהם לדאבון נפשי. אמנם עוד יותר גִלָה יוחנן את נִכְלֵי ערמָתו ותאוָתו לבצוע בצע ולהרבות לו כסף וזהב: כי הוא העביר קול כי היהודים היושבים בתוך חומת קֵסריה פֿיליפי על פי מצות המלך, חִלוּ את פניו כי יביא להם שמן טהור בכל עת, לבל יאכף עליהם פיהם לקנות שמן מאת היוָנים אשר לא כדת²². אולם אך זְאֵב מתחפש באדרת האמונה הוא האיש יוחנן הזה, כי כל ישעו וכל חפצו היו רק לצבור כחול כסף על ידי עָרמתו ומזִמתו. כי הוא ידע אשר בקיסריה פֿיליפי ימָכרו שתי מִדוֹת שמן בדרכמון, תחת אשר בגישאלא עירוֹ יִמָכרו שמונִים מִדות בארבעה דרכמונים. ועל כן שלח כל השמן אשר מצאה ידו לקסריה, ויעבר קול כי אנכי צויתיו לעשות ככה, ואני לא ברצוני נתתי לו רִשְיוֹנִי, כי אם מיראתי פן יסקלוני המון העם אם אֶמנעהו מחֶפצו זה, ועל פּי הערמה הלזו אסף לו יוחנן הון רב ורכוש גדול²³.

אחרי אשר שָבו שני הכֹהנים חבֵרי ירושלימה שַׂמְתִּי כל מַעְיָנַי וּמַבָּטַי להכין כלי נשק לרוב וּלבַצֵר את ערי הגליל. ושלחתי וקראתי אלי את האנשים החפֵצים קרבות והִכבדתי עליהם את ידי כי יתפשטו את אֲזֵנֵיהֶם עד עת מועד, אך הם נתנו כתף סוררת ולא אבו שמוע לי. על כן יעצתי לבני הגליל לתת מַשְׂכֹּרֶת להאנשים הַמְזֻיָנִים ההם מכספם, באָמרי אליהם כי טוב להם להאציל מעט כסף מהונם לבעלי זרוע ההם, למען יַשׂפיקו בשׁכָרם ולא ישַדדו את שדמותיהם ואת רכושם. ובני הגליל אָבוּ לעצתי ויעשו את שאֵלתי, ואת אנשי חַיִל ההם הִשבעתי בשבועת הָאָלָה לבל יקחו מכל אשר לאיש מאומה, ולבל יתגרו מלחמה ברומאים ובכל שכֵני הגליל, יען מגמתי היתה לעשות שלום בארץ ולהַמציא מנוחה לכל יושביה, ואשר על כן בראותי כי גם טוב לי לקנות את לב ראשי עַם הארץ אשר הם שבעים במספרם, משכתים אחרי בעבותות אהבה, ולקחתי אותם לי לְרֵעִים ומְתֵי סוֹדִי, ובכל המקומות אשר הלכתי לקחתי אותם עמדי, גם שמתי אותם לשופטים בארץ ועל פיהם חרצתי רוב המשפטים ודברי הריבות אשר בעם, ובכל זאת נִזהרתי מאד לבל יצא משפט מעֻקל אשר לא כתורה, גם לא לקחתי מתנות מיד כל אדם.

ואני הייתי אז כבן שלשים שנה, ובאתי בשָנים אשר אז יכבד מאד על בן אדם להיות נָקִי מִדִּבַּת מקנאים ומַלשינים אף אם יִנָּזֵר מכל חֶמדה נִמבזה, ומה גם אם אז יֵשב עוד האדם על גַפֵּי מרומי קרת וכִסא כָבוד יִנְחָל. ועל כן הִתעוררה גם עלי חמת הקִנאה בלִבות רבים מאנשי הגליל, וְתֹם דרכי וְישֶׁר לבבי וְנִקְיוֹן כפי לא עָמדו לי להסיר מעלי עִקשות פה ולזות שפתים. כי אנכי לא לקחתי מתנות מכל אדם, באָמרו כי לא יחסר כּל לי, גם לא קִבלתי את המעשרות אשר הֵביאו לי עשירי העם מתבואות שדותיהם ואשר עלי לקבלם עין כי כֹהֵן אנכי – ובכל זאת לא אֵבוש לתת תוֹדָה כי פעם אחת בהצותי את אנשי סוריא וַיִנָגפו לפָני, חלקתי שללם עִם אנשי חֵילי, ואת השלל ההוא שלחתי אל בית אבי ירושלימה –. ואף כי לכדתי שתי פעמים את העיר צפורי ברעש מלחמה, וארבע פעמים תפשתי את העיר טבריה, ופעם אחת את העיר גדרה, גם את יוחנן המבַקש נפשי לספותה אחזתי בידי, בכל זאת לא יסרתי למשפט את יושבי הערים ההנה, ולא שִלמתי להם כגמול ידם, וגם ליוחנן לא עשיתי מאומה ולא הִפלתי משערות ראשו ארצה, כאשר יראה הקורא במֶשך דברינו. ובכל לבי האמנתי כי יודע ה' דרך צדיקים, ועל כן גמלני אז כצדקי ויצילני מיד אויבי הרבים ההם, וגם אחרי כן חִלץ נפשי מחבלי מָוֶת אשר אפפוני פעמים רבות, כאשר אֲסַפֵּר בסֵפר הזה.

והמון עַם הגליל אֲהֵבוני אהבה עזה מאד, ולא נאנחו כֹה על עריהם כי נהרסו ועל נשיהם ובניהם אשר לֻקחו לעבדים ולשפחות, כאשר דָאגו לי לבל תאֻנה אלי רעה. ובגלל זאת קִנא בי יוחנן קנאה קשה כשאול כל הימים, ויתנכל וישלח אלי מכתב וַיְחַל את פני לְתִתּוֹ לֶכֶת לטבריה אל בית הרַחצה אשר שם לרחוץ את בשרו במים החמים²⁴, ואני אשר לא פִללתי כי שוּחָה הוא כֹרֶה לרגלי, מלאתי את שאֵלתו, גם צויתי לִפְקִידִי אשר הִפקדתי בטבריה, להכין בתי מִדוֹת ליוחנן ולאנשיו, וכל המחסורים אשר יחסרו להם. ואני הייתי שם בעיר קטנה הנקרא קָנָה²⁵, ויהי בבוא יוחנן לעיר טבריה, הֵסִית והדיח את יושביה להפר בריתם עִמי ולבוא אתו במָסורת ברית שלום. רבים מהם נִפתו לדבריו, הלא הם האנשים החושבים תמיד מחשבות אוֹנים לצאת בחרב לקראת הרומאים, ובראשם היה יוסטוס גם פיסטוס אביו אשר בשמחת כל לבב בגדו בי ויתחברו אל יוחנן. אך אנכי קִדמתי פניהם והֵפרתי עצָתם. כי האיש סילאַ אשר שמתיו לנָגיד ומצַוה בטבריה, שלח אלי מלאך קל ויגל את אזני כי יושבי טבריה בגדו בי, ויבקשני לבוא שָמה חִיש מַהֵר ולהשקיט רוח הבוגדים. ואני לקחתי מאתים איש אתי והלכתי עמהם כל הלילה, ושלחתי לְפָנַי צִיר מְמַהֵר להודיע ליושבי טבריה את בואי אליהם. לפנות בקֶר בהיותי קרוב אל העיר, יצאו לקראתי כל יושביה לקדם את פני בכָבוד, ובתוכם היה גם יוחנן, והוא אחרי דָרְשו את שלומי כאיש נִפעם ונָבוך, מִהר וישב אל ביתו מיראתו פן תִּגָלֶה רעתו וִיחַיֵב לי את ראשׁו. בבואי אל מסִלת־הרצים²⁶, הִרחקתי ממני את אנשי חֵילי שומרי ראשי, ולא הִצגתי עִמי רק אחד מהם עִם עוד עשרה אנשים חמושים, וָאֶתיצב שם על ראש הגבעה, ונשאתי מדברותי אל יוֹשבי טבריה, והוכחתים בשבט פי על פחזותם וקלות דעתם לבגוד בי, והודעתים כי בימים הבאים תְּיַסְרֵם עצָתם הנִמהרה והנִפתלה, וכל רב ושליט אשר יהיה עליהם יצדק מאד אם יְחַשְדֵם תמיד לבוגדי און ועוברי ברִית ומֵפירי אָלָה. אך בטרם כליתי לדבר, אמר אלי אחד מאנשי חילי לבל אוסיף עוד דַבר, כי שומע אין לי, ולא עת היא להטות את לִבות בני טבריה אלי, רק לעשות תחבולות להציל את נפשי ממות כי יוחנן בָחר מאנשי חֵילוֹ חרשי משחית וישלחם להתנפל עלי וּלְרַצח את נפשי, יען כי הוגד לו כי מכל אנשי אין איש אתי רק עבדים מעטים, ובאמת קֵרבו מלאכי מות ההם לבוא, וכבר שכנה דומה נפשי לולי מִהרתי אני ויעקב שומר ראשי וירדנו מהגבעה אשר עָמדנו עליה, ואחד מאנשי טבריה ושמו הורדוס היה עוזר לנו ויביאנו עד חוף הים²⁷, ושם מצאנו אניה וירדנו בה וַנִבְרַח אל עיר טַרִיכִֿיהַ. ויושבי העיר הזאת הִתְעַבְּרוּ מאד בהאזינם את אשר עוללו בני טבריה לי, ויתאזרו אֲזֵנֵיהֶם לעלות בראשם ולהלָחם בטבריה ולהשחיתה. גם העבירו קול בכל ארץ הגליל ויודיעו את המֶרד אשר מָרדו בי יושבי טבריא, ויבקשום להתאסף אל טַרִיכִֿיהַ עיר מושבם וללכת אתם למלחמה על טבריה. ומכל הערים והכפרים נָהרו המונים המונים חגורים כלי מלחמה וכֻלם חִלוּ את פני להקדיש מלחמת תנופה על טבריה ולהוריד עֹז מבטחה ולשומה כעפר לָדוּש ולכבוֹש את כל יושביה לעבדים ולשפחות. גם אוהבי ורעי אשר ברחו מטבריה ויבואו אלי, גם הם הִמריצוני לעשות כדבר הזה. אך אנכי לא אָביתי לעצתם ולא שמעתי בקולם, כי נפשי יָרעה לי להצית אש מלחמה בין האזרחים ולסכסך יהודים ביהודים, ומה גם ביָדעי כי הרומאים מצפים ליום הרֵגה כזה אשר תהי חרב איש באחיהו ובכֹח ידיהם יסלו כל אביריהם בקרבם. בדברי טעם כאלה הִרגעתי את סערת חמת הגלילים והשִכֹּתי עֶברתם מעל יושבי טבריה לבלתי שַחתָם.

וכראות יוחנן כי נבצרה מזִמתו לקחת את נפשי חָרד ופחָד על נפשו מפני תנופת ידי, וינס הוא ואנשיו מטבריה, וימלט אל גישאלא עיר מולדתו. ומשם שלח אלי מגלה עָפה וכתוב אליה שבֻעי שבֻעות כי הוא לא ידע מכל אשר נעשה בטבריה, ידו לא היתה בעמל ההוא, ועִם שׁונִים לא התערב, ויתחנן אלי לבל אשים אשם על נפשו ולבל אַחַר עליו אפי. ובדברים האלה האמין כי אנכי אאמין באמונתו ולא אֶזָהֵר עוד מפניו. אך אנשי הגליל אשר נִקבצו אלי מכל עֲבָרִים ואשר ידעו כי איש רע ובליעל הוא, וגם כי יחנן קולו שבע תועבות בלבו, הם הם הֵאיצו בי ויאלצוני לעלות על יוחנן למלחמה, וַיַבטיחוני כי ישחיתו את נפשׁו, וישימו את גישאלא עירו למדבר שממה ויחרימו את יושׁביה לפי חרב. ואני נתתי להם את תודתי ואת ברכתי על אהבתם ועל אמונתם, והבטחתים להשיב להם אהבה תחת אהבתם ולהפליא להם חסדי בכל עת מְצוֹא, אך גם חִליתי פניהם להשיב את חמתם מיוחנן ומעיר גישאלא, וְיִסְלחו לי אם בדבר הזה לא אשמע להם, גם דברתי על לבם ואמרתי אליהם כי אנכי אקים סערת הפריצים לדממה בלי חרב ומלחמה ובלי שפך דם.

אחרי הַרגיעי את לבב הגלילים באמרי פי, באתי אל העיר צפורי. אך יושביה הנאמנים את הרומאים פָחדו פחד פן יבֻלע להם לרגלי, כי אסב את לבות אזרחיה אחֹרנית מאת עַם רומא. ועל כן הִמתיקו יחדו סוד להביאני במבוכה ולהַשיגני בין המצָרים עד כי לא אשים לבי רק לחַלץ את נפשי, והם יֵשבו שלֵוים ושאננים כבראשונה. וישלחו מלאכים אל יוֹשוּע ראש גדוד פריצים במחוז פטוֹלעמאוס, ויבטיחו לו להרבות שְׂכָרוֹ מאד אם יַעַל עָלי הוא ואנשיו אשר מספרם שְמֹנַת אלפים איש, ויחטוף אותי במָשכו ברשתו עד כי לא אוסיף קוּם. ויושוע ראש הפריצים אשר נפשו אִוְתָה למלאות חוֹרָיו זְהַב חמָסים, מִהר לעשות את דברי אנשי צפורי, להִתנפל עלי פתאֹם בטרם אֵדע את אשר נֶחרץ עלי ובטרם אָכִין אֲנָשַי למלחמה. אך מהרה נִגלתה רִשעתו והֻפרה מזִמתו. כי בהיותו קרוב אל צפורי, ברח אחד מאנשיו ויבוא אלי ויודיעני מחשבות העריץ והפריץ הזה. וכשמעי את הדבר הרע הזה, יצאתי אל שוּק העיר וראש המִיוֹת והִצהלתי פָני כאִלו לא ידעתי שמץ דבר מהמוקש והפח אשר טמנו בני צפּורי לרגלי. אך בלכתי שם, לקחתי אתי אנשים רבים חמושים מאנשי הגליל, גם אחדים מאנשי טבריה ואיש כלי מלחמתו בידו. ואז צויתי להעמיד שומרים על כל מַסלול ודרך, ואת שֹׁעֲרֵי העיר צויתי לבל יתנו בוֹא בשערי העיר רק את יושוע ואת חֲבֵרָיו, אך את אנשי גדודיו לא יניחו לבוא העירה, ואם יתפרצו לבוא בחֶזקת יד, יגרשו אותם במכות חדרי בטן ומהלומות מקל חובלים. הַשֹׁעֲרִים שמרו את פקֻדתי ולא נתנו לבוא בשער רק את יושוע וראשי הגדוד הנִלוים אליו. ואני בראותי את פני יושוע, צִויתיו להסיר את כל נשקו מעליו, ואם אַיִן אסירה את ראשו כרגע. והוא נִבעת מפני אנשי חֵילי אשר סבוהו גם סבבוהו בכלי מלחמתם, וַיִתְפַּשֵט את כלי נשקו כִשְבוי חרב ביד תוקפהו. וכל אנשי גדודיו בשמעם כי נִשְבָּה נגִידָם, מִהרו וינוסו בשבעה דרכים במהומת מָוֶת. אך אנכי הִטיתי את יושוע הצִדה ואמרתי אליו כי לא נעלמה ממני מזמתו אשר זָמַם להשחיתני, גם אני יודע מי הם המֵסתים אשר הסיתוהו לעשות דבר בליעל כזה, ובכל זאת יש את נפשי לשאת לַעֲון חטָאתו ולשלחו בשלום אם אך יבטיחני נאמנה כי ייטיב את דרכיו ולֹא יוסיף עוד לחרוש עלי רעה חִנם ולבגוד בי. והוא נשבע לי להקים את דברי, ואז השיבותי לו את כלי נשקו ושלחתיו לחפשי, גם לא מנעתיו מֵאסוף אליו שנית את אנשיו. אך את יושבי צפורי הִפחדתי בדברים קשים ודברתי אליהם כי אם ישובו עוד לכִסלה וימרדו בי, יַסֹר אֲיַסְרֵם כמשפט מורדים ולא אשא עוד לפשעיהם.

בעת ההיא באו מארץ טְרוֹכוֹנִיָה שני אנשים נכבדים מעבדי המלך אגריפוס, לגור בארץ הגליל, ויביאו אתם את סוסיהם וַאֲזֵנֵיהֶם וכל רכושם. אך היהודים לא נְתָנוּם לְהֵאָחֵז וְלָשֶבֶת בארצם כי אם בְּהִמוֹלָם את בשר ערלתם. ובשָמעי זאת לא הִנחתי להיהודים להכביד על הגֵרים ההם את אכפּם ולהביאם במָסרות ברית הַמוּלוֹת בחֶזקת היד, באָמרי אליהם: כי לחטָאה תחָשב לנו אם לא נַנִיחַ לְבֶן הנֵכר לעבוד את ה' כפי חֶפצו ורצונו, ואם נִלְחָצֶנו בדברים הנוגעים אֶל הַדָת²⁸. ובלעדי זאת נֶחטא עוד לְרֵעֵינוּ אֵלֶה אשר באו לחסות בְּצִלֵנוּ אם נכביד עליהם את ידנו בדבר כזה. אחרי אשר שִנַתְתִּי לבני עַמִי את הַלֶקַח הזה, הֶענקתי לבני נֵכר ההם מִמֵיטַב כספי ומִשְמַנֵי הארץ, ונִחמתים ושִמחתים מיגונם. ובין כֹה וָכֹה שלח המלך אגריפוס את עֶקְוֻס מוֹדְיוּס עם אנשי חיל לצור את מבצר מַגְדַלַא וללכדו אך הם לא עצרו כח להוריד את עוז מִבטח המבצר ההוּא, וַיֵשבו על הדרכים וירגיזו את יושבי העיר גמלא. והאיש עבוטיוס שר עשָרות (דֶקַדַארְכִי) אשר בידו כִּכַּר השדה הגדול (גראָספֿעלד), שמע כי באתי אל סִימוֹנְיאַס, עיר קטנה על גבול הגליל ורחוקה ממקום תַחנותו ששים שטאַדיען, ויקם בלילה ויקח אתו מאה פרשים וכמאתים רַגְלִים וכל יושבי העיר גאַבאַ וילך עם אנשיו כל הלילה ויבוא אל הכפר ההוא אשר הייתי אני בתוכו. באמץ רוח יצאתי לקראתו והצבתי את אנשי חילי במערכות מלחמה, ואבוטיוס חפץ למשוך אותי אל ארץ המישור בְּהִשָעֲנוֹ שם על פרשיו גבורי החיל, אך אנכי הֵבנתי את מזִמתו ולא נִלכדתי בעָרמתו²⁹. זמן רב הִתגר בי מלחמה, ובראותו כי פרשיו לא יסכנו לו במחוז ההוא, שב אחור אל עיר גאַבא אחרי כי נפלו ממנו שלשה אנשים לפּי חרב, ולא הֵפיק את זממו. ואני רדפתי אחריו עם אַלְפַיִם איש והשגתיו על יד בַזַרַא, עיר בנויה על מחוז פּטולעמעאוס ורחוקה עשרים שטאדיען מגאבא. ושם הפקדתי שומרים לשמור את עֲקֵבָיו, לבל יִפֹּל עלינו פּתאֹם, ולבל יפריענו מקחת מעיר בַּזַרַא את אוצרות הפֵּרוֹת אשר נאצרו בתוכה על פי בעריניקא מהכפרים הרבים אשר לה סביבות העיר ההיא. אחרי אשר העמסתי חמורים ופרדים רבים מֵהַפֵּרוֹת ההם ושלחתים לארץ הגליל, יצאתי בחרב לקראת עבוטיוס. אך הוא פָחד מפּני תנופת ידי ואֹמץ לבבי, ולא קם רוח בו להתראות אתי פנים, וָאָסֹב מאתו ורדפתי בחרב אחרי האיש נֶאַפּוֹלִיטַנוס אשר שמעתי עליו כי הוא שסה את גרנות טבריה, ונאפוליטאנוס נעצר עם מפלגה אחת מפרשיו בעיר סקיטופוליס לשמרה מיד אויב, אך אנכי לחצתי אותו בחזקה והשגתיו בין המצרים עד כי אזלת ידו להרע עוד לטבריה ויעל מעליה. הנה כן היו עיני פקוחות לשמור את ארץ הגליל מכל רע ולבל ילחצוה אויביה.

וכשמוע יוחנן הצלחתי הגדולה, את האהבה העזה אשר יאהבוני הגלילים ואת החִתִּית אשר נתתי בלב משנאי, וירע לו רעה גדולה ויצר לו עד מאד. כי הוא חשב את הצלחתי כגזולה מאתו, ואת כבודי וְרב גָדְלִי כאלו נֶחמסו מידו. ובקנאתו ושנאתו התאמץ להסב את לב אנשי הגליל מנגדי, להדיחני משאתי ולהפילני במהמורות ומשואות נצח; ולא לשוא שָקד! כי בנִכלי מזמותיו הֵסִיר מאחרי את לבות יושבי צפורי וטבריה, וַיְקו כי גם העיר גברא תָּפֵר בריתה אתי, ושלש ערים אלה, הן הגדולות בכל ערי הגליל, ומהן תראינה וכן תעשינה גם הערים הקטנות מהן, ואז יסורו כל אנשי הגליל למשמעתו וישימוהו לשר ולקצין עליהם, כי יְפַתֵּם בחלקת לשונו כי הוא יַנְחֵם במעגלי ההצלחה וירכיבם על במתי הָאשֶׁר. אפס כי יושבי צפורי אף כי סרוּ מאחרי, לא אבו לסור למשמעת יוחנן, כי חָפצו וַיִנָהוּ להחסות בצל הרומאים. ויושבי טבריה מֵאנו לבגוד ולמעול בי מעל אף כי הבטיחו להיות אוהבים נאמנים ליוחנן. ורק אנשי העיר גברא כרתו בריתם עִם יוחנן לסור אל משמעתו, כי שמעון האזרח הנכבד ביניהם וְרֵעַ דָבֵק מֵאָח ליוחנן פִּתָּם וידיחם בשפתי חלקות לעשות כדבר הזה. אמנם לא ביד רמה ולעיני השמש בגדו בי ונֶהפכו לי לאויבים, כי יָראו מפני הגלילים המחזיקים באהבתי, רק במסתרים אָרבו לנפשי וַיְחַכּוּ לאידי וישמרו צלעי. ואני נוקשתי במוקשי מות על פי בנים כחשים ובוגדים באדם כמוהם, כאשר תשמענה אזניך בְמִסְפָּר הסִפור אשר לפניך:

בחורי אוֶן ועזי נפש ילידי העיר דַבַרִיטַנא ידעו כי אשת פּטוֹלעמאוס פְּקִיד המלך, הולכת ממדינת המלך לבוא אל ארץ ממשלת הרומאים, והיא תעבור עִם כל הוֹנָהּ ורכושה דרך הכִכר הנִקרא השדה הגדול, ורק רוכבים מְתֵי מִספר הולכים אתה לשָמרה בדרך. ועל כן נועדי בחורי און ההם יחד וְצָדוּ צעדיה, ויתנפלו בזרוע רמה על כל הַכְּבוּדָה אשר לה. אותה הִבריחו עד כי נָסה מנֻסת חרב למלט את נפשה, ואת כל הונה ורכושׁה העמיסו על ארבעה פרדים ויביאו אל העיר טַרִיכִיַה אשר הייתי אני אז בתוכה. ואני חפצתי להוציא את בִלעם מפיהם ולהשיב את הגזֵלה ההיא ליד פטוֹלעמאוס, יען כי הוא איש יהודי, ויען כי על פי תורתנו התמימה נאסר לנו לעשות ככה גם לאויבינו מבני הנכר. ועל כן אמרתי אל האנשים אשר הביאו את הגזֵלה לבל תִגע בה יד איש זולתי, ואני אמכור אותה בכסף ואשלחהו אל שועֵי ירושלים לחזק את בֶדק חומותיה ואת בקיעי עיר דוד כי רבו. וירע מאד בעיני הבחורים השודדים ההם, ויעשן בי אפם על אשׁר מנעתי אותם מקחת להם מאומה מכל אשר שסוּ למו. וילכו אל הכפרים אשר סביבות טבריה ויעבירו קול כי יש את נפשי להסגיר את ארץ הגליל בידי הרומאים, וכי רק בעָרמה דברתי לשלח את כסף הגזֵלה לבַצר את חומות ירושלים, והם יודעים נאמנה כי יש את לבבי להשיב את כל הכבודה ההיא ליד אדוניה. אפס כי בדבר הזה לא האצילו מפיהם דְבַר אמת, כי אחרי לֶכֶת הבחורים ההם לדרכם, קראתי אלי את דַסְיוֹן ואת יאַמעוס בן לוי, שני אנשי שֵם מראשי העיר ואוהבים נאמנים לאגריפוס המלך, וָאֲצַוֵם לקחת את הכבודה ההיא ולשלחה אל המלך, והזהרתים לבל יגידו את דברי זה לאיש אם אין נפשם לעבור בשלח. ויהי כשמוע כל אנשי הגליל כי חפץ אני להסגיר את ארצם ביד אויב, וַיִוָעֲצוּ לב יחדו לְיַסְרֵנִי משפט בֹגֵד ולהורידני דומה. ובני טַרִיכִיַה אשר האמינו גם הם בדִבת המלשׁינים, הדיחו בשפתי חלקות את שומרי ראשי ואת כל אנשי חֵילי אשר היו אז אתי, לעזוב אותי בעת אשר אשכבה ואישן, וִימַהרו לבוא אל מסִלת-הרָצים ושם ימתיקו יחדו סוד איך יקחו את נפשי. ויהי בבוא שומרי ראשי וכל אנשי חילי אל המסִלה ההיא, מצאו שם קְהַל אנשים רבים הקוראים פה אחד בקול גדול לשפטני משפט מות אחרי אשר סִגר אותי אלהים בידם. אך יותר מכֻּלם סִכְסֵךְ בי את המון העם, איש רע ובליעל אשר היה פְקִיד טבריה בעת ההיא, ושמו יושוע בן סאַפיא, אשר גָבה לבו ורמו עיניו להשתרר על בני הגליל, וכל מזמותיו למרוד באגריפוס המלך ובמלכות רומא, ואין בכל פריצי בני עמֵנו מָשְלוֹ. והוא לקח ספר תורה בזרועו ויתיצב בתוך כל הקהל ויקרא: הוי אזרחים! אם לא תשנאו את יוֹזִיפוּס על חֶפצוֹ הרע להסגיר את ארץ מולדתו בידי אויבינו, הלא עליכם המִצוה לשנוא אותו תכלית שנאה על דְבַר אשר הוא שונא את התורה הקדושׁה הזאת ועובר את מצותיה לעיני השמש! הלא יֵאות לכם לעשות שְפָטִים באיש כזה הַמֹרֵד בה ומֵפיר תורתו!" וכל שומעי דבריו הִתקצפו עלי קצף גדול, ויקראו: “בן מָוֶת הוא יוֹזִיפוֹס!” ואז לקח אתו יושוע אנשי מלחמה מזֻיָנִים, וַיֵדֶא כנשר על כנפי רוח קנאתו ונִקמתו, ויבוא אֶל ביתי להָרגני בשנתי. ואני ישנתי אז ושנתי עָרבה לי אחר עמָלי ויגיעי, ולא ידעתי מכל הסער הגדול המִתחולל על רֹאשי. והנה אחד משומרי ראשי אשר היה אתי ולא בָגד בי, ושמו שמעון, הֵעִיר אותי משנתי בראותו את ההמון ההולך וְסֹעֵר סביבות ביתי ויודיעני כי המונים נָסַבּוּ את ביתי לקחת את נפשי, וידבר אל לבי להתנפל על חרבי ולטרוף נפשי בְכַפִּי כיֵאות לשר צבא אמיץ לב וגבור חיל, ואם אתמהמה עוד מעט אֶפֹּל ביד מחללי וְיַכְבִּידוּ עלי אכפם כי אמית אותי בידי, או יַגִירוני הם על ידי חרב ויתעללו בי וימתוני מות בִזָיוֹן ודראון. אך אנכי מאנתי לְאַבֵּד את נפשי בידי והִפקדתי רוחי ביד ה' והתחזקתי לָרוץ כגבור ולבוא אל מסלת הרצים בתוך הקהל הגדול אשר נקהלו שם. וכרגע פָּשַטְתִּי את בגדי כבודי ולבשתי שחורים³⁰, ואת חרבי תליתי על צוארי³¹, והלכתי בדרך אחרת אשר שָערתי כי לא יפגשוני שם אויבי, ובאתי אל מסלת הרצים, אשר לא פִללו זאת כל הנקהלים שמה. וּבְהֵרָאוֹתִי מִהרתי וָאֶתנפל מְלוֹא קומתי ארצה, בכיתי מנהמת לבי בכי תמרורים ואת עֲפַר הארץ הֵמַסְתִּי בדמעות עיני, עד כי העירותי רגשי חמלה בלבות ההמון הרב ההוא. ובהִתבונני כי הפכתי רָגזם לרחמים, נסיתי להטות את לבבם אלי בטרם ישוב יושוע עם אנשי המלחמה מביתי הנָה, ואמרתי אליהם: אוֹדֶה על מעשי כי עשיתי דָבר אשר יֵחשב לעון בעיניכם, אך הִשבעתי אתכם אחַי ועַמי כי תשמעו אל אִמרי פי ואגידה לכם למה זה לקחתי את החפצים הגזולים אשר ידעתם ולא נתתים להבחורים ההם אשר גְזָלוּם, ואחרי דַברי אמותה בידכם במנוחת לבב." וכל העם צִווּ אותי לדַבר את כּל אשר בלבבי, ובין כֹה וכֹה שָבוּ אנשי מלחמה ההם מביתי, ובראותם אותי וירוצו להמיתני בידם. אך כל העם נתנו עליהם בקולם לבל ישלחו ידם אלי, בחשבם כי אנכי אתן תודה לפניהם כי היה את לבבי להשיב את החפצים הגזולים ליד המלך, גם אודה עֲלֵי פשעי כי חפצתי להסגיר את ארצם ביד הרומאים, ואז אחרי תִתִּי תודתי לפניהם אז ימיתו אותי במשפט ויאמרו כי פי הרשיעני ויחרוץ עלי משפט מות. אחרי אשר הֶחשוּ כל בני העם, הרימותי קולי ואקרא: שמעוני אַחי ועַמי! אני לא אגורה מפני המָות, ובמנוחת לבבי מַתִּי בידיכם אך אם ידעתי בי בן מָוֶת אנכי. אך יְהִי איך יֶהִי, אביע לכם קֹשְטְ אִמרי אמת בטרם אמות: בראותי כי העיר הזאת רחבת ידים היא, ואנשים רבים ינהרו אליה לגור בה ולאכול אתכם בכל הטוב אשר הֵיטִיב ה' לכם, נתתי אל לבי לִבְנוֹת חומה נִשגבה סביבה לבעבור תִּשָׂגֵב מפני האויבים אשר צרה עינם בהצלחתכם. אך קצר קצרה ידי להוציא את מחשבות לבי לאור, ובבוא החפצים ההם הֵנה, חשבתי למכור אותם ולהקדיש את כסף מחירם למִבנה החומה סְבִיב עירכם הגדולה הזאת, ובגלל מחשבתי הטובה הלזו התחולל עלי הסער הגדול הזה ויסער להפיצני. כשמוע אנשי טַרִיכִיַה את דברי אלה, הוֹדוּ לי בקוֹל גדול על המחשבה הטובה הזאת, גם עוד אנשים רבים מערים אחרות בֵרכוני על ככה, וַיְחַזְקו את לבי ויבטחוני כי לא תאֻנה אלי רעה. אך הגלילים ובני טבריה לא השיבו מעלי אפם, ועוד ידם נטויה להורידני דומה בדמי ימי, ותהי מריבה ביניהם ובין יושבי טַרִיכִֿיהַ ומרעֵיהם, אלה יפחידוני במשפט מות, ואלה יבטיחוני כי לא תִפֹּל משערת ראשׁי ארצה. אך בהבטיחי להקיף גם את טבריה בחומה גם יתר הערים הפרזות, קם סער לב ההמון לדממה, וישובו איש איש לעירו ובכן נֶחלצה נפשי ממות אשר לא האמינו כן כל יושבי הגליל, ושׁבתי עִם ידידי ועם עשרים אנשי חיל לבית מושבי.

אך ראשי הַמֹרדים אשר יָראו על נפשם כי אֲשַׁלם אשׁמם בראשׁם, התפרצו עם שש מאות אנשׁים חמֻשׁים וַיָסבּוּ את ביתי לְשָׂרְפו עלי באש. ואנכי מֵאנתי לנוס מפניהם, כי לא לכבוד הוא לשר צבא להיות יָרֵא וחרד מפני תנופת יד חֶבֶר בֹּגְדִים, וחֵרפתי נפשׁי ולא הִתרפיתי ביום צרה, רק צויתי לסגור את דלתות ביתי בעדי, ואני עליתי וָאֵשֵׁב על המַעקה אשר לגג הבית, ומשם נתתי אֹמֶר וקראתי לראשי המֹרדים ההם כי ישלחו אלי אנשׁים מקציהם, ואני אתן להם את מִכְסַת הכסף אשׁר על אֹדותיו הם מתדפקים על דלתות ביתי, ויהי בשלחם אלי אנשים אחדים הביתה, תפשתי בכף את העז והפריץ אשר בהם, וצויתי להכות אותו הכה וּפָצֹעַ וְלָדוש את בשרו בעקרבים וברקנים, ואחרי כן גדעתי את ידו האחת בחרב, ואת היד הגדועה תליתי על צוארו, והוצאתיו החוצה אל האנשים אשר שלחו אותו אלי. והם בראותם את המראה הנורא הזה, נבהלו נֶחפזו וימת לבם בקרבם וייראו פן אעשה כן גם להם אם לֹא ינוסו כרגע, כי האמינו כי אנשי חיל רבים עמדי בבית, וינוסו במהומת מות ולא נותר מהם עד אחד. ובתחבולה הזאת נִמלטתי שנית מיד מבקשי נפשי. אך עוד לא שקטה סערות לב המורדים, ויקומו ויסכסכו את המון העם לְאַלֵץ שנית את הגֵרים הנכבדים אשר דִברנו עליהם בזה ולהכביד עליהם אכפם כי ימולו את בשר ערלתם וְיִתְיַהדו, ואם ימָאנו וְיַמרו את פיהם מוֹת ימותו בידם. גם שָׂמוּ עליהם עלילות ברֶשע כי קוֹסְמִים ומכשפים הם ככל הרומאים, ובקסמים אשר בידם ישיבו אחור את ימין היהודים מהכניע את בני רוֹמא תחת רגלם. והמון עַם הגליל האמינו בדברי המורדים ההם ויתמרמרו על שני הגֵרים ההם, ויגזרו אֹמֶר להשמידם אם לא יבואו במָסורת דת משה וישראל. ובהִוָדע לי זאת, הוריתי עוד הפעם את בני העם כי לחטאה תחשב לנו אם נלחוץ את בני הנכר לְהִתְיַהֵד וּלְהִסְתַּפֵּחַ בדָתנו, וחטאנו לאלהים אם נְרַדֵף את הגֵרִים הבאים להסתופף ולבקש עזר בארצנו בצר להם, גם שחקתי לאמונת הֶבלם אשר יאמינו כי בני נכר ההם קוסמים ומכשפים המה ובקסמיהם ימנעו את היהודים מהתגבר על הרומאים. כי לוּ היתה כזאת מדוע יְפַזְרוּ שליטי רומא כסף כחול הים לְשַלֵם שָׂכָר לרבבות אלפי אנשי חיל? הלא על פי קוסמים מְתֵי מְעָט יש לאֵל ידם לְרַד לפניהם גוים ומלכים עצומים עד אפסי תבל? ובדברים כאלה קרעתי את סגור עיניהם לֵאוֹר באור האמת, וַיוֹדוּ לי על שֵׂכֶל מִלָי ועל אֲמָרַי הנכוחים וַיִנָחמו על מזמותיהם. אך כהפנותם שִכמם ללכת מאתי, נפתו שנית לדברי המורדים המסיתים והמַדיחים אותם, וישׁובו לכסלה, וּבַעֲבִי גַבֵּי מָגִנָם רצו אל בני נֵכר ההם להמיתם בחרב. וַיֵרַע לי רעה גדולה, וָאבוא עִם אנשי סודי אל בית הגֵרים הנכבדים ההם אשר בְטַרִיכֶֿיהַ, וסגרתי את דלתות הבית בעדם לשָמרם מחמת העריצים, וצויתי לחפור תעָלה מבית מגורם עד הים³² וישׁבתי אתם באניה והבאתים לגבול ההיפענים, ושלמתי להם בעד סוסיהם אשר לא יכלו לקחת אתם, וְחִלִיתִי את פּניהם כי יסלחו להאנשׁים אשר דִמוּ להם ויבקשו נפשם, ונפרדתי מֵעִמָם. ונפשי ירעה לי על אשׁר לא יכולתי לעצור ברוח הגלילים לבל יָרֵעוּ לבני נֵכר עבדי אגריפוס ההם אשר באו לחסות בְּצִלִי, ובכל זאת מצאתי טוב לי כי יומתו בחרב על ידי הרומאים אם לא יִסָלַח להם עונם, מאשר יפלו לפני בני עַוְלָה ההם הצמֵאים לדמי נקיים. אך הם לא הומתו בחרב, כי המלך אגריפוס נשא לעונם, ויעש עמהם חסד, וישבו בטח ושאנן מפחד רעה.

ובעת ההיא שׁלחו יושבי טבריה ספרים אל אגריפוס, ויבקשו את פניו כי ישלח להם אנשי חיל אשר יהיו עליהם לסִתרה מפני הַשוֹנִים והקושרים, ואז ישׁובו אליו להיות לו עבדים נאמנים כבתחלה³³, ואני הלכתי אז ואבוא לטבריה, ויושׁביה הֵאִיצוּ בי להקים את הבטחתי ולבנות חומה לעיר מושבם כאשר עשיתי לעיר טַרִיכִֿיהַ. ואנכי עשיתי את שאֵלתם וצויתי להסיע אבנים ולהביא לבנים וחמר למבנה החומה, והבונים הֵחלו לעבוד את עבודתם. אך מקץ שלשה ימים, אחרי לכתי מטבריה לטַריכִיַה הרחוקה ממנה שלשים שׁטאדיען נִראו רוכבים רומאים על יד טבריה, ויושביה האמינו כי אותם שלח להם המלך אגריפוס כאשר שאלו ממנו, וַיְהַללו את המלך ויברכוהו ואותי חֵרפו וַיְקַללו, וַיַחְפִּיאו עלי גִדֻפִים ודברי בָלַע. ואיש אחד מִהר ויבוא אלי ויגל את אזני כי יושבי טבריה מרדו בי ביד רמה. ואז שלחתי מעלי את אנשי חילי לשבות את יום השבת בבתיהם לבל ירגיזו לְטַרִיכִֿיַה, גם שומרי ראשי לא היו עמדי כל ימי שִבתי בעיר ההיא, כי ידעתי נאמנה כי יושביה נאמנים בבריתם אתי, גם לא יכולתי לקרוא אלי את אנשי חילי יען כי קדושת השבת קרובה לבוא, וביום הזה נאסר עלינו לחגור כלי מלחמה אף אם יציקו לנו אויבינו. כי על כל אלה נבהלתי מאד למשמע אזני ולא ידעתי מה אעשה בעת רעה כזאת אשר איש אין אתי זולתי ידידי ומתי סודי ושבעה אנשי מלחמה, ואף גם זאת כי יושבי טריכיה והגֵרים הגָרים בתוכה, קצרי יד ואין אוֹנִים הם לְהִלָחֵם עם יושבי טבריה הרבים והעצומים מהם. ובין כֹּה וָכֹה לא יכלתי שֶבֶת בשִפלות ידים מבלי עֲשוֹת מאומה. כי יראתי מפני אנשי חֵיל המלך פן יקדמוני ביום אידי וְיַכריעוני תחתיהם בתִגרת ידם. ועל כן עשיתי תחבולות מלחמה, וצויתי על פי ידידי הנאמנים לסגור את שערי העיר טַרִיכֿיהַ ולבלתי תֵּת לאיש בוֹא בשער. אחרי כן קראתי אלי את נכבדי העיר וראשיה, וצויתי להם כי כל אחד מהם יָבִיא אֳנִי שַיִט ומַלָח על הים, וכל האניות ההן עם מלחיהן ישוטו אתי עד טבריה. גם אני עם מְתֵי סודי ושבעה אנשי החיל אשר לי, ירדנו באניה וַנָשָט עִם כל האניות הרבות ההנה ונבוא עד העיר טבריה. ואנשי טבריה, אשר נודע להם כי המלך לא שלח את הרוכבים ההם לעזור אותם, ואשר שמעו כי אניות רבות כסו את פני הים, יָראו מאד פן יבֻלע להם ולעיר מולדתם, וַיֵצֵא לבם ושערו שער בחָשבם כי האניות ההן מלאות אנשי מלחמה הבאים להִלָחם בם. ועל כן שִנו את מחשבות אוֹנָם. וישליכו מעליהם את אֲזֵנֵיהֶם וכלי נשקם, ויבואו אלי עם נשיהם ובניהם וטַפָם, ויקדמו פני בתודה ובכבוד ותפארת, כי הם האמינו כי אנכי אינני יודע מכל אשר נעשה בעירם, ויחלו את פני לבוא העירה ולשבת איתם. ואני בְקִרְבָתִי אל העיר, צויתי להמלחים לעמוד עם אניותיהם ברחוק, לבל תראינה יושבי טבריה את אשר בתוך האניות, וְיַאמינו כי מלאות הן אנשי מלחמה. ואז קרבתי אל אנשי העיר ומִלאתי פי תוכחות והוכחתים על סכלותם וקלות דעתם אשר בלי כל נסבה בגדו בי וימעלו מעל וַיְשַקְרו באמונתם. ובכל זאת הבטחתים כי אסלח לעונם אם ישׁלחו לי עשרה אנשים מאציליהם וראשׁי עדתם. והם שמעו בקולי ועד מהרה שלחו אלי את האנשים ההם, ואני לקחתי אותם והורדתים באניות וצויתי להביאם אל טַרִיכִֿיהַ ולשום עליהם משמר. ועל פי התחבולה הזאת תפשתי בכף את ראשי הסנהדרים אשר בטבריה, ואתם יחד שלחתי עוד אנשים נכבדים ונשואי פנים כמוהם לטריכִֿיהַ.

ואנשי טבריה בראותם כי נפלו ברעה, בקשו אותי לְיַסֵר את האיש אשר הֵסב השָאון והבגד בעירם, ושמו קליטוס, עז נפש ופֹחֵז וקל דעת. אך אנכי מֵאנתי להמיתו בחרב, כי לעון פּלילי נחשב בעיני להמית איש מבני עַמִי, ורק העת והמקום המריצוני לעשות בו שפטים, למען יהי הוא מוסר תוכחה לכל המתפרצים והבוגדים, ועל צויתי לאחד משומרי ראשי ושמו לוי לעלות היבשה ולְקַצֵץ בחרב את יד קליטוס הפריץ. אך שומר ראשי נבעת לעשות כן בתוך ההמון הרב ההוא. ואנכי בְאַוָתִי להצפין את מֹרֶךְ לבבו מעיני בני טבריה, הרימותי קולי ואקרא אל קליטוס: יָדַע תדע כי בן מָוֶת אתה, אך אנכי אַטֶה אליך חסד ולא אמיתך, רק אקצץ את שתי ידיך. ואתה קבֵל ברצון את משפט צדק זה אם אין את נפשך לָרֶדֶת בִדְמִי ימיך דוּמָה. והוא התנפל לפני ויתחנן אלי לחוס עליו ולבל אכרית רק את ידו השמאלית ואחרי אשר מֵאנתי זמן רב לְהֵעָתֵר אליו, אמרתי אליו כי יַכְרִית הוא לבדו את ידו, והוא לקח את החרב ביד ימינו ויקצץ בה את יד שמאלו מיראתו פן אָקץ את שתי ידיו. ובתחבולה הזאת הִשקעתי את אש המֶרֶד אשר התלקחה בעיר טבריה.

כשובי לטריכיה, נודעה תחבולתי ליושבי טבריה, ויתפלאו מאד כי הִשקטתי את שְאון קָמַי בלי שְׁפָך דמים לרוב. ואני הוצאתי את אצילי טבריה ממאסרם, ובתוכם היה גם יוסטוס עם פיסטוס אביו, וקראתים אל ביתי לאכול אתי לחם. ובעת הָאֹכֶל הודעתים כי נפשי יודַעַת מאד גבורת הרומאים ותעצֻמות עֻזם אשר כל יושׁבי חוג הארץ כחגבים למולם נחשבו. רק יגורתי לגַלות זאת לְאֹזֶן קשבת מפני חמת הפריצים, ויעצתים כי יעשו גם הם כאשר עשיתי אני, ויחכּוּ עד עת מצוֹא, ולבל יזעף לבם על אשר הֻקמתי לשר הצבא בארצם, כי לא בנקל ימצאו איש אחר כמוני אשר יטה חסד גם לאויביו, ובתחבולותיו ידים סערת לבב פושׁעים ומורדים לדממה בלי שְפָך דָם. ואת יוסטוס הִזכרתי כי לפני בוֹאִי מעיר הקדוש ירושלים הגלילה, קָצצו בני הגליל את יְדֵי אחיו בהאשימם אותו כי הוא בָדה מִכְתְּבֵי עָמָל וַיְפִיצֵם בין הגלילים, ולא נשאו לעונו כאשר נשאתי אני לאלפי אנשים אשר דִמו לנפשי לספותה חִנם, גם הזכרתיו כי יושבי גמלא (אשר רָבו עם יהודי בבל אחרי לֶכֶת פֿיליפוס מאתם) המיתו בחרב את כרטיס שְאֵר בְּשַׂר פֿיליפוס, ואת יושוע אחיו בעל אחות יוסטוס יסרו למשפט, תחת אשר אנכי לא שלחתי ידי ולא עשיתי מאומה להמון רבה אשר הֶעֱוו דרכם יתר הרבה מהם. ואחרי דַבְּרִי את הדברים האלה, שלחתי כאור הַבֹּקֶר את יוּסטוס ואת האנשים אשר אִתו, חפשים לנפשם³⁴.

וימים מעטים בטרם נִקרו המעשים האלה, נסע פיליפוס בן יהויקים ממבצר גמלא על פי הנסִבה הזאת: כי כִּשְמועַ פֿיליפוס את הבגֶד אשר בָגד פֿאַרוס במלך אגריפוס, וּבְהִוָדַע לו כי מוֹדיוס עקווס ידידו ואוהבו מקדם, הוא מְמַלֵא מקום פֿאַרוס, שלח אגרת אל מודיוס עקווס זה, ויודיעהו את כל המוצאות אותו, גם חִלה את פניו לשַלח את המכתבים הלוטים בתוך אגרתו אל המלך אגריפוס ואל רעיתו הגבירה. ויהי כבוא האגרת ההיא אל מודיוס עקווס שמח בכל לבב כי פֿיליפוס עודנו חי, וישלח את המכתבים ההם אל המלך אגריפוס ורעיתו המלכה אשר היו אז בעיר ביירוט. והמלךְ אגריפוס אשר הָראה לדעת על פי המכתבים ההם כי שקר עָנוּ דוברי עתק על פֿיליפוס, וכי לבבו שלם אתו ואת הרומאים כבראשונה, שלח אחריו פרשים מאנשי חילו לקרוא לו ולהביאהו אליו. ובבואו אליו קִבלהו בפנים צֹהלים וַיְחָנֵהוּ ויעמידהו לפני שרי האלפים בני רומָא באמרו אליהם: “זה הוא פיליפוס אשר משנאיו בדוּ עליו כי הוא בָגַד ברומאים ונִלחם בם עם פּריצי בני יהודה יחדו.” וַיְצַוֵהו אז ללכת בראש גדוד רוכבים אל מבצר גמלא ולהוציא משם את האנשים הנאמנים אתו ומחזיקים בְמָעֻזוֹ, גם להשיב את יהודי בבל אל בַּטֶנֶאַ עיר מושבם, ולהיות עיניו פקֻחות על יושבי ארץ ממשלתו לבל יקשרו עליו ולבל יתפרצו מאתו. פיליפוס חש לעשות את מצות המלך, אך איש אחד ושמו יוֹזִיפֿוֹס אסף אליו המון בחורים מָרֵי נפש, וילך אתם וַיָסֶת את אצילי העיר גמלא למרוד באגריפוס המלך, ואת המון בני העיר הזאת הדיח באמרי פיו לחגור כלי מלחמה ולהלחם בעד חפשם להיות בני חוֹרִים. ויוסיפֿוס עם אנשי חילו משכו אחריהם המונים המונים בחזקת יד, ואשר מֵאנו ויתקוממו להם, הֵגִירו על ידי חרב. גם את כרטיס ואת יושוע אחיו, גם את אחות יוסטוס המיתו אז בחרב על אשר לא אָבו לתת יד אתם. ואותי בקשו יושבי גמלא לשלוח להם גדוד מאנשי חילי, גם בֹּנים וחרשים לבנות חומה לעירם, ואני שמעתי בקולם ועשיתי להם את שתי השאֵלות אשר שאלו ממני. אז תפשע גם כל מחוז גוילאניטיס³⁵ במלך אגריפוס, עד עיר סוֹלימַא. ואני בניתי חומה לעיר סעלייריא ולעיר סוֹגַנִים אשר מִטִבְעָן בצורות וחזקות הן, גם את כל הערים אשר בגליל העליון הבצורות מטבען ושוכנות בראשי סלעים זקופים, הקפתי בחומות נשגבות, ושמות הערים הגדולות אשר בניתי להן חומות, הלא הן: יַמְנִיא (יבנה), אַמעריטהאַ וכאַראַבע, טַרִיכִיהַ, טבריה וצפורי, ושמות הקטנות מהנה מערת ארבאל, בערסָבאַ (באר שבע), סֶלַמִית (שלם) יוֹטַפַּטַא (יודפת) קַפַּרַאט (כפירות) קוֹמוֹזוֹגַנַא, נֶפַּפְֿהַא והר אִטַבִּיר (טבור). ובכל הערים הבצורות ההן אצרתי אוצרות בר למדי, וחרבות וחניתות וכידונים וכל כלי יוּצָר וכלי מַפָּץ הכינותי בהנה ליום צר ומלחמה.

בימים ההם הוסיף עוד יוחנן בן לוי שְנוֹא אותי שנאה עזה כמות, ויקנא בי קנאה קשה משאול, בראותו כי שִבְתִּי על גַפֵּי מרומי הָאשֶׁר והכבוד, ובכל אשר אֶפנה אצליח, ויגזר אֹמֶר להכחידני מן הארץ ולהשׁבית מאנוש זכרי. ואחרי אשר בנה חומה נשגבה לגישאלא עיר מולדתו, שלח את שמעון אָחִיו ואת יונתן בן סיזעננא (שושן) עם מאה אנשי חיל מאנשיו, אל ירושלים הבירה, וַיְצַוֵם לבוא אל שמעון בן גמליאל ולדבר על לבו לאסוף את הסנהדרים וּלְפַתּוֹתָם בפיהו עד כי יְפֻתּוּ לו להדיחני משאֵתי ולהרסני מִמַעמדי ולהקים תחתי את יוחנן בן לוי הגישאלי. וזה האיש שמעון בן גמליאל היה יְלִיד ירושלים, חֹטֶר מגזע משפּחה רמה ונשאה מאד מִמִפְלֶגֶת הפרושים, וכל יושבי ירושלים כִבדוהו וירוממוהו, וכל יודעי שמו “קָדוֹש” יאמרו לו בגלל הַחזיקוֹ את חֻקי התורה בכל מאמצי כחוֹ כפי מַסורת הסופרים והפרושים. גם היה איש חֲכַם לבב ויודע מדע, וכל מעשהו בְשׂוּם לב ובראות את הנולד, ובחכמת לבבו ותבונות כפּיו חִזק כל בדק וַיִבֶן נֶהרסות בעיר הקדושה. אך אותי היה עוֹיֵן כל ימי מבוכה ההם וישנאני, ואת יוחנן אהב ויהי לו ידיד נאמן מימי נעוריו. ועל פי שאֵלת ידיד נעורים זה, דִבר על לב הכהנים הגדולים אשר היו בעת ההיא, הלא הם חנן ויושוע בן גמלא, גם על לב עוד אנשי נכבדים מִמְתֵי סודם ואנשי עצתם, להדפני מהיות שר צבָא בארץ הגליל ולהסיר המשרה הזאת מעל שכמי, ולהקים תחתי את יוחנן הטוב ממני. גם חִלה את פניהם להחיש ולמהר את מעשיהם אלה בטרם יִוָדַע לי הדבר הזה, פן אֲקדֵם את פניהם וְאַרְגִיז ליושבי ירושלים עם אנשי החיל אשר ברגלי. כהנה וכהנה דִבר שמעון בן גמליאל להדיח את פְעָמי ולהדיחני משאֵתי. אך חנן הכֹהן השיב לו אמָריו כי לפי דֵעוֹ לא יִתָּכֵן לעשות כדבר הזה, יען כי לפי דִבְרַת כֹהנים רבים ולפי עֵדות ראשי ירושלים אני נֹהֵג בחכמה ובצֶדק ובישרת לבב את אנשי הגליל, ולפי חֻקי התורה גם על פי ישֶׁר ומשפט נֶחטא לאלהים אם נרשיע צדיק וּנְעַוֵת את משפטו. כשמוע שמעון את דברי חנן הכֹהן הגדול, חִלה את פניו כי יסתיר את הדברים ההם מהמון בני ירושלים, והוא לבדו יתאמץ להסירני מפּקֻדתי בעוד ימים מעטים. ויקרא אליו את אֲחִי יוחנן וייעצהו לתת מתנות ושוחד לחנן ולאנשי סודו, ויבטיחהו כי בזה יְפַתֵּם ויט לבם לעשות את שאֵלתו. ובדבר הזה בִצע שמעון את מגמתו, כי חנן ואנשי סודו נטו אחרי הבצע ויקחו שֹׁחַד וַיַטוּ מִשפט בְהִוָסְדָם יחד עלי להפילני במַהמורות בל אָקום. ומַעשיהם היו במַחשך ובמִסתרים לבל יִוָדַע לאיש יהודה וליושב ירושלים, וייטב בעיניהם לשלח אל ארץ הגליל אנשי שֵם מגדולי היחש ובעלי זרוע רמה ונוכלים. בין האנשים ההם, היו שנים אשר איננם ממשפחת כֹהנים, שֵם האחד יהונתן ושֵם השני חנניה ושניהם היו ממפלגת הפרושים, והשלישי היה יועזר ממשפחת הכֹהנים גם ממפלגת הפרושים, ושמעון נֵצר מגזע כהנים גדולים, היה הצעיר ביניהם. והאנשים ההם צֻווּ כי בבואם אל ארץ הגליל יאספו אליהם את בני הגליל וישאלו את פיהם למה זה ועל מה זה דָבקה נפשם בי וְיִנָהוּ אחרי באהבה עזה? ואם אמר יאמרו בגלל אשר אנכי מבני ציון וִילִיד ירושלים, אז ישיבו להם אמָרים כי גם הם מילידי ירושלים כמוני; ואם יהַללו אותי בגלל גדֶל חִקרי לבבי בהליכות התורה, יאמרו להם כי לא נופלים הם ממני, וגם ידם רב להם בתורה כמוני; ואם יאמרו כי בעבור קדושת כהונתי הם אוהבים אותי, ישיבו להם כי גם ביניהם יֶשְנָם מבני אהרן הַכֹּהֵן. ואחרי אשר נִתְּנוּ בפיהם הדברים האלה, נתן חנן הכֹהן הגדול ואנשי עצָתו, מְאַת אלף שקלים מאוצר העֵדה ליהונתן ולאנשיו ההולכים אל ארץ הגליל. גם קראו אליהם את יושוע הגלילי אשר בא אז ירושלימה עם שש מאות איש, וישלמו לו ולאנשיו שָׂכָר בעד שלשה חדשים, וַיְצַווּ אותו להִתחבר עם יהונתן ויתר השליחים ולשמוע בקולם ולעשות ככל אשר יפקדו לו. גם שָכרו עוד שלש מאות אנשי מלחמה להיות זרוע ליושוע ולאנשי חילוֹ ולנסוע אתם יחד אל ארץ הגליל ולהיות סָרִים לְמִשְמַעַת יהונתן והאנשים אשר אִתו. אחרי הדברים האלה הֵרִימוּ השליחים ההם את פעמיהם הַגָלִילָה, ויקחו אתם את אֲחִי יוחנן עם עוד מֵאָה אנשי חיל, ובלבם צָפְנוּ את פקֻדת חנן ואנשי סודו אשר פָקדו עליהם לאמר: “אם יסיר יוֹזִיפוס את כלי מלחמתו מעליו ברצון, אז תאסרוהו בנחֻשתים ותביאו אותו חיים ירושלימה, אך אם מָאֵן ימָאן ויתקומם לכם לבלתי שמוע בקולכם, אֲזַי תמיתו אותו בלי חמלה ובלי נֹחַם, כי כן צֻויתם על פי הכֹהנים הגדולים ונשיאי ירושלים”. גם ספרים שלח חנן ואנשיו אל יוחנן וַיְעוררוהו לחגור הוא וּמְתֵי סודו את כלי נִשקם ולהלחם בי ולתפוש אותי בכפם, גם הבטיחו לו עוד לסכסך בי את יושבי צִפורִי, גברא וטבריא, והם יעזרו אחריו להכרית את שמי ולהשבית מאנוש זִכרי.

ככל הדברים האלה וככל חזות קשה הזאת הודיעני אבי במגִלת סֵפר כתוב אֵלי על פי דברי יושוע בן גמלא ידידי ור[עי] אשר היה בן אנשי חנן הכֹהן הגדול בהוסדם יחד עלי לקחת את נפשי, ואשר גלה זאת את אזני אבי. וַיֵרַע לי רעה גדולה, והטיב חָרה לי עד מָוֶת על יושבי הגליל הַמְנַכְּרִים וְנוֹשִים טוֹבָתִי, ובקִנאתם יִכְרוּ לי שוחה עמוקה ובאֵר צרה וִיבַקשו לרמוס לארץ חיי ולהשכן כבודי לעפר. וגם מִצְוַת אבי ירדה חדרי לבי, כי הוא צִוָה עלי במפגיע לשוב אליו וְלֵרָאות פניו, כי נכספה גם כלתה נפשו לראות את פני בטרם ילך בדרך כל הארץ. ויהי בְהֵאָסֵף אלי אוהבי ורעי גליתי את אזנם כי בעוד שלשת ימים אעזבה את ארץ הגליל ואשובה אל עיר מולדתי. ובשמעם את הדבר הזה, חרדו איש אל רעהו ויפלו פּניהם מאד. גם כל שומעי זאת התאבלו, בָּכוּ בכי תמרורים ויתחננו אלי לבל אשליכם מלפני כי אז תהי אחריתם להכרית. אך אנכי מֵאנתי להקשיב בקול תחנוניהם, כי חשבתי מחשבות להציל ממות נפשי. ואנשי הגליל פחדו פחד פן יתקוממו עליהם הקושרים והפריצים אחרי לֶכְתִּי מהם וישמידום מן הארץ, וישלחו מלאכים בכל ערי הגליל להודיעם כי אנכי גזרתי אֹמֶר לעזוב את ארצם. כשמוע אנשי הגליל את השמועה הרעה הזאת, נָהרוּ המונים המונים מכל הערים והכפרים וַיֵאָסְפוּ יחד הם ונשיהם ובניהם על הכּכָּר הנקרא שדה הגדול אשר אצל העיר הקטנה אַזוֹכִיס אשר הייתי שם בעת ההיא וכֻלם כאחד הִתחננו אלי ויתנפּלו לפני לבל אעזבם וְאֵשב בארצם כאשר עשיתי עד כֹה. אך לפי דֵעי נקבצו אלי מיראתם פן יבֻלע להם בְהִפָּרְדִי מהם יותר מאהבתם אותי ומחפץ לבבם כי אשֵב בארצם.

ובלילה אשר לפני היום ההוא, חלמתי חלום נִפלא, כי אחרי אשר נֶעצבתי ונִפעמתי מִבַּלְהוֹת מכתב אבי, עליתי על ערש יצועי, וכמעט אשר סֻגרו שמורות עיני נִגלה אֵלַי איש אלהים ויתיצב ממולי ויקרא באזני את הדברים האלה: “חֲדַל נא בְּנִי מֵהִתְיַפֵּחַ וּמֵהֵעָצֵב, אל תירא ואל תֵּחת! כי כל הרעות והתלאות אשר הִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ על צואריך, לטובות גדולות הֵן הֵנה לך בימים יֻצָרוּ, שמך יגדל מאד ותהי ברכה בקרב הארץ. ולא מהרעות האלה לבד, אך גם מגדולות ורבות עוד מהן תִּנָצֵל –. חזק ואמץ! הָכֵן וְהִכּוֹן לך כי גם עם הרומאים אדירי התבל תלחם במלחמות תנופה.” החלום הנִפלא הזה, הִרהיב בנפשי עז וחדוה, ובשמחת לבב ורוח גבורה נשאתי את רגלי ואבוא אל השדה הגדול. וכל אנשי הגליל אשר נקהלו שם עִם נשיהם ובניהם, נפלו לְפָנַי על פניהם בראותם את פָּנַי, ובבכי ובתחנונים בקשוני לבל אעזבם ולבל אֶתנם בידי אחיהם שונאיהם ומנַדיהם אשר יתגוללו ויתנפלו עליהם בלֶכתי ובשׂורי מהם. ובראותם כי אנכי אינני שומע בקול תחנוניהם, הַשְבֵּעַ הִשביעוני בשם ה' אלהי הצבאות לשֶבת עוד בארצם, ויחרפו ויקללו את יושבי ירושלים אשר צרה עינם לראות בטובת ארץ הגליל ובשלומה. ואני בשמעי את דבריהם, ובראותי את הָאֵבל הַכָּבֵד אשר לההמון הרב ההוא למעני, נכמרו נחומי עליהם, וְעִם לבבי אשיחה: הלא יקֵר דְמֵי אלפי אנשים מִדְמֵי איש אחד, וְיאות לי להשליך נפשי מנגד לבעבור הַצֵל נפשות עַם רב. ובכן הבטחתים לשֶבת בארצם, וצויתים להציג עמדי חמשת אלפים איש עם כלי מלחמתם ועם כל המחסורים, אשר יחסרו להם, ואת יתר העם שלחתי לעריהם ולבתיהם, ועם חמשת אלפי איש ההם ועוד שלשת אלפים רגלים ושמונים פרשים אשר היו אתי, הלכתי לעיר זבולון, עיר קטנה על יד גבול פטוֹלוֹמעיוס, ושם אספתי את אנשי חילי להראות לעיני כל כאִלוּ חפץ אחפוץ לְהִלָחֵם עם פלאַקידוס אשר שְלָחוֹ קעסטיוס גאַללוס עם שני גדודים רגלים וגדוד פרשים לשרוף את הכפרים אשר לבני הגליל על יד גבול פטולומעיוס. ובהִוָדע לי כי פלאקידוס תקע אֹהָלָיו וַיְבַצְרֵם בסוללות כמשפט הרומאים³⁶, תקעתי גם אני את אהלי במרחק ששים שטאַדיען מעיר פטולומעיוס, גם ערכתי פעמים רבות את אנשי חילי במערכות מלחמה, כאִלו אחפוץ להִלָחם עם פלאַקידוס; אך לא היתה מלחמת תנופה בינינו כי אם מלחמת תגרה (שאַרמיצעל), יען כי פלאַקידוס פָּחַד מפני תנופת ידי וְעז רוחי וְכֹסֶף נפשי ללחום אִתּוֹ וימנע בכל עת אנשי חילו ממלחמות תנופה –.

בעת ההיא בא יהונתן עם יתר השליחים מירושלים אשר שֻלחו בְמַלְאֲכות שמעון בן גמליאל וּמְתֵי סודו חנן הכֹהן הגדול להדיחני מִשְׂאֵתִי ולהשמיד את שמי. אך יהונתן יָרֵא לתפשני בכף לעיני השמש, וַיַערם סוד עִם אנשי חֶברתו ויכתוב אלי כדברים האלה: “יהוֹנתן וַחֲבֵרָיו מַלאכי ירושלים, נותנים את בִרכת שלומם לְיוֹזִיפוס! שָמֹעַ שמעו נשיאי ירושלים כי יוחנן בן לוי פֹרֵש רשת ליד מַעגליך וְיִצְפּוֹן לנפשך חִנם, וִישלחו אותנו הֵנה לְצַותוֹ בִשְמָם לבל יוסיף עוד להרגיזך, ומהיום הזה והלאה תהיינה אזניו קשובות לקול פקֻדתך וְיִכָּנַע תחת ידך. ואנחנו אשר יש עוד את נפשנו להתיעץ אִתך גם על הליכות ארץ מולדתנו בעת מבוכה כזאת, על כן אנחנו מְחַלים את פניך כי תמַהר תחישה לבוא אלינו הֵנה ויחדו נמתיק סוד, אך אל תביא אתך אנשים רבים, כי העיר הקטנה הלזו לא תכיל בקִרבה אנשים רבים.” כדברים האלה כתבו אלי יהונתן ואנשי סודו, וַיְחַכו, כי בזה יַעלוני בְחַכָּה וִיבַצְעוּ את מזמת נִקמתם בי. כי אם בוא אבוא אליהם אני בְגַפִי מבלי אנשי חילי, אזי יתפשוני בכפם, ואם אביא אתי אנשי חיל רבים, אז יַכּוּנִי בלשון ויאמרו כי שונא ארץ מולדתם אני ועל כן הנני נִזהר מפניהם ולא אאמין בם –. ואת המִכתב ההוא הֵביא אלי פָּרָש צעיר לימים ועז נפש מאד אשר היה לפָנים בין אנשי חיל אגריפוס המלך. בשעה השנית בלילה בשֶבת זִקני הגליל וִידִידַי בביתי, הודיעני מְשָרְתִי כי פָרָש יהודי בא אלי, וצִויתי להביאו הביתה. והוא בבואו לא בֵרַך אותנו בשלום כמשפט בני הארץ, ויתן אלי אגרת ויאמר: “האגרת הזאת שלוחה היא אליך מאת מלאכי ירושלים אשר באו הֵנה, ואתה מַהרה והשיבה להם דבר, כי נחוץ לי לשוב אליהם כאשר צֻויתי.” הזקנים היושבים לְפָנַי, רָעמו פנים על עזות פני הפרש ההוא, אך אנכי בקשתיהו לשֶבת על השֻלחן ולאכול אתנו לחם, ויהי במָאנו לשמוע אלי, אחזתי את האגרת בידי ולא פּתחתיה ודברתי עם מְתֵי אהלי דברים אחרים. אחרי כן קמתי ממושבי ושלחתי את יְדִידַי אֶל חֲדר המִטות לִישון, ורק ארבעה אנשים מאוהבי הנאמנים הִצגתי עִמדי. ואז צויתי להביא יין, ופתחתי את האגרת מבלי אשר רָאתה זאת עין, ואחרי אשר קראתיה בחָפזה וידעתי את תֹּכֶן דבריה, סגרתיה ואחזתיה בידי כאלו לא ראיתי עוד את הכתוב בה. ואל הפרש נתתי עשרים דרכמונים, ויוֹדֶה לי בשמחת כל לבב על מתנת ידי, ועל פי תודָתו הָראיתי לדעת כי אוהב כסף הוא, ועל ידי כסף אוציא מלבו מלים. על כן אמרתי אליו: אם תאבה ותשת אתנו יין, ונתתי לך בעד כל גביע אדרכמון כסף. וייטב הדבר בעיניו, וַיֵשְׁתְּ גביעים רבים לבעבור הרבות לוֹ אדרכמונים, וישת וישכר, וּבְהִתְכַּנֵס היין בתוכו, יצא הסוד הכמוס עמדו, ומבלי שָאֹל את פיו, הודיעני כי יונתן וַחֲבֵרָיו שֻׁלחו במלאֲכות ראשי ירושלים לצודד נפשׁי ולהכריתני מארץ החיים. ויהי כשמעי את דבריו, השיבותי לשלוחי ירושלים כדברים האלה: יוזיפוס שולח ברכת שלומו ליהונתן וליתר מלאכי ירושלים הנִלוים אליו! שמחתי בהִוָדע לי כי באתם בשלום אל ארץ הגליל, וכי מעתה אוכל לשוב ירושלימה עיר מולדתי אשר לבי ובשרי יִנָהו אחריה כל הימים, ואתם תמלאו את מקומי ותהיו שרי צבאות בארץ הגליל תחתי. ודעו נא כי בכל אַוַת נפשי אֹבֶה לבוא אליכם ולראות את פניכם, אך מה אעשה ופלאַקידוס יכביד עלי את ידו לבל אמוש מעיר זבולון? כי הוא עושה מזִמות להִתנפל דרך העיר הזאת בארץ הגליל, וְעָלַי להִתחקות על שרשי רגליו לבלתי תֵּת לו מִדרך כף רגל בעיר הזאת, ועל כן הואילו נא ובואו אֵלַי אתם אחרי קראכם את המכתב הזה. הֲיו בטוב!

כדברים האלה כתבתי אל יהונָתן וַחֲבֵרָיו, ונתתי את המכתב אל יד הפָרש להביאו אל שולחיו. ועם הפרש ההוא שלחתי שלשים איש מחסידי בני הגליל וצויתים לברך בשמי את מלאכי ירושלים בשלום, ויותר מזה לא ידברו אתם דבר; אך מדאגה בדבר פן לא ישימו מחסום לפיהם ויקחו עם יהונתן דברים, נתתי לכל אחד מהם איש מלחמה מהנאמנים והישרים אשר באנשי חילי, והם ימנעום מִדַבֵּר דבר עם יהונתן. ויהי בהִוָדע להשליחים ההם כי נכזבה תוחלתם להורידני דומה בפעם ההיא, כתבו אלי שנית לאמר: יהונתן וַחֲבֵרָיו מלאכי ירושלים נותנים את ברית שלומם ליוזיפוס: “אנחנו מצַוים אותך לבוא אלינו בעוד שלשת ימים, אתה לבדך בלי כל אנשי חיל, אל עיר גברא, לשמוע מפיך את תלונותיך ואת ריבות שפתיך אשר תלין ואשר תריבה עם יוחנן –.” אחרי שלחם אלי את הדברים ההם, ואחרי דברם שפת חלקות עם האנשים אשר שלחתי אליהם, הֵרימו פעמיהם אל העיר יָפוֹ הגדולה והבצורה בכל ערי גליל הקטנות ויושביה רבים מאד. ובבואם שמה יצאו לקראתם המונים המונים עם נשיהם ובניהם ויזעקו עליהם חמס לעבור מעליהם ולבל יקחו מעל ראשם את יוזיפוס נגידם ושר צבאם הישר באדם. ויהונתן ואנשיו התקצפו מאד על הקריאה הזאת, אך לא ערבו את לבם לפצות פה להשיב חורפם דבר, ויִתראו כאנשים רָמֵי הכבוד אשר חרפת יושבי יפו הנִקלים לא נחשבה בעיניהם להשיב מאומה, וילכו להם אל הערים האחרות. אך מכל הערים קראו יושביהן אחריהם מלא, ובקול אחד אמרו כי הם אינם אֹבים שר צבא אחר זולת יוזיפוס. והשליחים אשר נִבצרה מזִמתם לְהָסֵב את לב העם מאחרי, שבו ריקם אל עיר צפורי הגדולה בכל ערי הגליל. ויושבי העיר הזאת אשר רוחם נאמנה את הרומאים, יצאו לקדם פניהם, אך על אֹדותי לא דִברו למטוב ועד רע, ויחרישו ממני, ולכתם מצפורי ויבואו אל העיר אַזוֹכִֿיס, נתנו יושביה עליהם בקולם כיושבי יפו ולא נתנום שֶבֶת בקרבם. אך בפעם הזאת לא יכלו השליחים להתאפק ולטמוֹן זעמם בחֻבם, וַיְצַוו לאנשי חילם להכות במקל חובלים את האנשים הקוראים אחריהם מלא, ולהפיצם איש מרעהו, ויסעו משם ויבואו אל גדרה, ויוחנן עם שלשת אלפי איש קדמו את פניהם באהבה. ואני אשר לא נעלם ממני כי כל עצתם עלי לרעה, יצאתי מעיר זבולון עם שלשה אלפים אנשי מלחמה, ובאתי אל העיר יוֹטַפַּטַא (יודפת³⁷). וכתבתי אליהם את הדברים האלה: "אם יש את נפשכם כי אבוא אליכם להתראות פנים, בְּרוּ לכם עיר אחת מארבע מאות וארבע ערים הגדולות והקטנות אשר בארץ הגליל, ואני אבוא בה לֵרָאות פניכם, אך לא אבוא בעיר גברא או בעיר גישאלא, יען כי גישאלא היא עיר מולדת יוחנן אוֹיבי בנפש, גם עיר גברא נאמנת מאד אִתוֹ וברית שלום לה עִמוֹ. ויהונתן ואנשיו קראו את דברי המכתב ההוא ולא עָנו לי מאומה, ומני אז לא עָרכו עוד אלי מלים. אך הם ואנשי חילם התחברו עם יוחנן ואנשי חילו, ויתיעצוּ איך יוכלו לי ויתפשוני במצודתם. ויוחנן יָעַץ להם עצה נמרצה להריץ מכתבים אל כל הערים והכפרים אשר בארץ הגליל, ולאסף את שמות האנשים המתאוננים והמתלוננים עלי ועל הליכות דרכי, כי לא יִבָצֵר מהיות אחד בעיר ושנים במשפחה אשר ישנאוני בקנאתם בי ויתנו שמי לגדֻפים, ואת שמות האנשים ההם יכתבו בספר וְיִשְלְחוּ אל נשיאי ירושלים וראשיה, וראו כל יושבי ירושלים כי בני הגליל יתנוני לפני בן בליעל ובוגד וארצם, ויסירוני מפקֻדתי גם יְיַסְרוני על עון חטאתי, ואז יסורו מעלי גם יתר אנשי הגליל המַחזיקים בבריתי, מיראתם ופחדם לבל יבֻלע להם בגללי –. זאת העצה היעוצה מאת יוחנן, מצאה חן בעיני כל העֵדה הרעה ההיא. אך לי הֻגד דְבר בליעל זה בשעה השלישית בלילה ההוא, כי אישׁ אחד שמו זַכֶּאוּס (זַכַּי) ברח מפניהם וַיְגַל את סוֹדם אשר נוסדו עלי. ובראוֹתי כי אָץ לי הזמן, והשעה דֹחֶקֶת אותי מאד, צויתי ליעקב אוהבי הנאמן להעמיד מאתים שומרים על הדרכים אשר מעיר גברא אל הגליל, והם יתפשו את כל האנשים ההולכים בדרכים ההם, ומה גם את אשר יִמָצֵא בידו מכתבים יביאו אנשי המשמר אותם אלי. גם שלחתי את ירמיהו ידידי ורעי אל גבול ארץ הגליל עִם שש מאות איש, וצויתי להעמיד שומרים על כל הדרכים אשר מגבול הגליל עד ירושלים, והם יחפשו את כל עוברי דרך אם ימָצאו מכתבים בידם, ובתפשם אנשים כאלה, יאסרו אותם בכבלי ברזל וישימום במשמר, ואת המכתבים ישלחו אלי.

אחרי כן שלחתי מלאכים בכל ערי הגליל, וצִויתים להעביר קול פּקֻדתי לכל אנשי שלומי כי יכינו להם צידה לשלשה ימים ויחגרו כלי מלחמתם וְיֵאָסְפו כֻלם אלי ביום מחר לעיר גברא. ואני חלקתי את אנשי המלחמה אשר היו אתי, לארבעה גדודים, והנאמנים בהם שמתים לשומרי ראשי, ואשימה עליהם ראשים, וצויתים לבל יספחו אליהם איש מלחמה אשר לא נודע להם מי הוא. ביום המחרת בשעה החמישית בבואי אל העיר גברא, מצאתי ראיתי כי כל השדה אשר לפני העיר, מלא אנשי חיל אשר נקבצו באו אלי מכל עֲבָרִים כאשר צויתי להם, גם אנשים רבים מיושבי הכפרים נאספו שמה. ובעָמדי לדבר דברי אל האסֵפה הגדולה ההיא, קראו כֻלם פה אחד ויאמרו כי אנכי מושיעם, עֶזרם ומפלטם ומחסה לארץ מולדתם. ואני נתתי להם תוֹדָתִי וברכתי על אמונתם וישרם, גם יעצתים לבל יעשו לאיש מאומה ולבל יגעו בכל אשר לאנשי מַצוּתָם, אך ישבו תחתיהם במחנה ויאכלו את אשר הֵכינו; כי מגמת פָּנַי היתה להשביח שְאוֹן המתפרצים מבלי שְפָך דם. ביום המחרת מצאו השומרים אשר העמדתי על הדרכים, אנשים אשר בידם שלח יוחנן מכתבים. האנשים ההם אֻסרו בנחֻשתים כאשר צויתי, והמכתבים הובאו אלי, והם מלאים חרפות וגדֻפים שקים, ודברי בָלע על הֲליכותי. אז שמתי אל לבי להצפין את המכתבים מנגד עיני כל, ולהרים פעָמי אל שליחי ירושלים שוטני ואויבי בנפש. ויהי כשמוע יהונתן ויתר השליחים את דְבַר בואי אליהם, מִהרו ויקחו אתם את אנשי חילם גם את אנשי חיל יוחנן, ויבואו אל בית יושוע, בַיִת גדול ורחב ידים אשר עליו מִגְדְלֵי תלפּיות, ובתוך המגדלים הבצורים ההם הִסתירו גדוד אנשים חמושים, ואת כל דלתות הבית סגרו, ורק דלת אחת היתה פתוחה, וַיְחַכּוּ ליום בואי, ויצוו את אנשי חילם לבל יניחו הביתה כי אם אותי לבדי, ואת האנשים אשר יבואו אתי, לא יתנו לבוא הביתה. ובכן האמינו כי אֶפֹּל בידם ואין מציל. אך תוחלתם אבדה ועצתם לא קמה! כי אנכי ידעתי את ערמתם ומזמתם אשר יחמסו עלי. ובבואי העירה סרתי אל בית מלון אשר מול הבית ההוא, וָאֶשכב שם על המטה וסגרתי את עיני כאיש ישן, יהונתן וחבריו האמינו כי חבלי שֵנה נפלו על עיני באמת, וַיֵצאו השדה וַיְנַסו לפתות את ההמון הרב אשר נאסף שם, לבגוד בי ולעזוב אותי, יען כי איש רע ובליעל אנכי. אך כל ההמון הרב ענו ואמרו פה אחד כי חלילה להם לעשות נְבָלָה ודבר בָּלַע כזה לאיש חסדם ושר צבאם אשר הוא מָגֵן עזרם וחרב גאותם, ויהללו אותי ויברכו את שמי, ואת יהונתן וחבריו חֵרפו ויגדפו ויקללו על עוררם רוח המֶרד בארץ הגליל, ויתנו עליהם בקולם לעזוב את ארצם וללכת מעליהם. ויהי בשָמעי איך נשארה תקות השליחים מעל וידיהם לא עָשו תושיה, חשתי ואבוא אל השדה ההוא. ובבואי תקעו כל אנשי הגליל כף, ויריעו תרועת השמחה, וַיוֹדוּ לי על כל הטובות אשר הטיבותי להם כל ימי היותי שר צבאם. כשמוע יהונתן וחבריו את קול העם ברעו, ובראותם כי מכל עֲברים ירוצו אליהם אנשי חיל בעבי גבי מגנם, יָראו על נפשם מאד ויאבו לברוח ולמלט משחת חיָתם. אך אנכי צויתים לעמוד על עמדם ולבל ימושו ממקומם, והם בראותם כי ההמון סָגר עליהם הדרך ואין מקום מִפְלָט למו, נִצבו בבושה וכלמה משתאים ומחרישים מרעידים ומשתוממים. ואז התאמצתי להשקיט את סערת חמת העם וקִצפם, ופקדתי לאנשי שלומי לשמור את הדרכים לבל יתנפל עלינו יוחנן ואנשיו פתאם, ואת אנשי הגליל צויתי לחגור את כלי מלחמתם ולעמוד הָכֵן ברוח גבורה לקראת האויבים אם יתנפלו עלינו, ולבל ייראו ויפחדו מפניהם.

אחרי הדברים האלה הודעתי לאנשי הגליל את דברי המכתב אשר שלח אלי יהונתן וחבריו, אשר כתבו אלי כי הם שֻלחו במַלאכות ראשי ירושלים להשבית את דברי הריבות אשר ביני ובין יוחנן, ולצוות את יוחנן לשמוע בקולי לכל אשר אצַוֵהו, ובגלל זאת קראו אותי לבוא אליהם. ובדַברי זאת הוצאתי את המכתב ההוא מצלחתי והראיתיו לעיני כל לבל יכזיבוני השליחים וישימו לְאַל מלתי. אחרי כן אמרתי אל יהונתן וחבריו לאמר: שַוו נא לנגדכם כאִלו אתם שוֹפְטַי ואני עומד לפניכם לְהִשָפֵט, הלא אז לוּ העידותי שנים או שלשה עֵדים נאמנים להצדיק את נפשי, נתתם לי צדק על פי חֻקי התורה אחרי נַסוֹתְכֶם את העדים ומצאתם אותם דוברי אמת, ומה גם עתה אשר אני מֵעיד עלי את כל ההמון הרב והעצום הזה כי בישרת לבב וצדק ובמשפּט מלאתי את משמרת פקֻדתי מיום בואי הֵנה ועד היום הזה. ואתם חקרו נא ודרשו את העדים הרבים הנצבים עמכם בזה אם התהלכתי באמת ואמונה ובמעגלי ישֶׁר, ואם למדתי צדק וארחות חיים את אנשי החיל אשר ברגלי. השבעתי אתכם אנשי הגליל, השבעתי אתכם בשם ה' אלהי ישראל לבל תכחדו ולבל תעלימו קשְׁטְ דבר אמת! ענו בי נגד ה' ונגד מלאכי ירושלים האלה את מי עשקתי? את מי רצותי? ומיד מי לקחתי מאומה?…." עוד לא כליתי לדַבר, וכל העם קראו קול גדול כי אני משגבם ומנוסם ומפלטם וכי הם נשבעים בכל קֹדֶש כי זך וישר פעלי וכל מעשי באמונה, גם הם מתנפלים לפני ויתחננו אלי לבל אעזבם ולהיות שר צבאם כל הימים. וככלותם את דבריהם, קראתי באזניהם את דברי שני המכתבים אשר כתבו יהונתן וחבריו ליושבי ירושלים, ואשר הם מלאים חרפות וגדֻפּים, לשון שקר וכל דברי בלע ומלשינות אשר טָפלו ויחפיאו עלי בזדונם ורֹע לבבם. גם אמרתי כי הַצִירִים אשר בידם שלחו יהונתן וחבריו את המכתבים ההמה, הצירים ההם סִגרו את המכתבים אֶל ידי ברצונם הטוב, ואמרתי כן לבל יִוָדַע לאויבי כי העמדתי שומרים על הדרכים והם לקחו את המכתבים בחזק יד, ולבל יחדלו משלוח עוד מכתבים כאלה. ויהי כשמוע העם את הדברים האלה, וַיִחַר להם עד מות על יהונתן וחבריו, ובשצף קצף נסַבּו אותם להכותם נפש, ולולי התאמצתי לשכך את חמתם כי אז בִתקו אותם בחרבותם. וכשוך חמת העָם, אמרתי ליהונתן וחבריו כי אסלח לעון חטאתם אם יבטיחוני נאמנה כי ישובו ממחשבות אונָם ולא ישובו עוד לכסלה, ובשובם לירושלים יסַפרו לשׁולחיהם כי שקר ענו בי משטיני מקנאתם בי ושנאתם אותי חִנם. אחרי דַברי, שלחתי אותם לנפשם, אף כי ידעתי כי הם לא ישמרו את הבטחתם אשר הִבטיחו לי, אך כל בני העם התקצפו עליהם קצף גדול ויאיצו בי לענוש אותם קשה על אשר הִשחיתו הִתעיבו עלילה לענות בי סרה ולהכות אותי בלשון. ואני חתרתי בכל עז להציל את השליחים מיד מבקשי נפשם, יען כי ידעתי כי כל קֶשֶר ומריבה אש היא ועד אבדון תאכל ותכלה את הארץ ויושביה. אפס כי עז זעם העם ועֶברתם מאד קשתה, עד כי קצר קצרה ידי להשקיע את האש המתלקחת ההיא, וכלם כאחד רצו בחֵמה שפוכה אל הבית אשר שם יהונתן וחבריו נְחִתִּים. ואני בראותי כי לא אוכל לעצור את רוח חמתם, הֶערמתי מזִמה וָארכב על סוסי וצויתי להעם למהר וללכת אחרי אל עיר סוֹגַנַא אשר להערביאים והרחוקה משם עשרים שטאַדיען, ובדבר הזה הסירותי מעלי עקשות פי שוטני לבל יאשימוני כי אנכי הִצַתִּי שלהבת המלחמה בין התושבים.

ובבואי לעיר סוֹגַנא, צויתי להעם לנוח, והעידותי בהם לבל יהיו נוֹחִים לכעוס ולבל ימהרו לשפך גם דמי אויביהם. אחרי כן פקדתי למאה אנשים מנכבדיהם וזקניהם לשום לעיר ירושׁלים פעָמיהם, ושם ירשיעו את האנשים ההם המפריעים את שלום ארץ מולדתם. גם אמרתי אליהם: כי אם יטוּ יושבי ירושלים את אזניהם למו, אז יבקשו את פניהם לשלוח אֵלַי מכתב בשֵם כל עַם ירושלים כי הם מְעַתְּדִים אותי להיות נגיד ומצוה ושר צבא בארץ הגליל גם בימים הבאים, וליהונתן וחבֵריו יצַוו כי ישובו לארצם. וביום השלישי מהרו מאה אנשים ההם ללכת ירושלימה, ואנכי שלחתי אתם חמש מאות רוכבים לשמרם בדרך. גם שלחתי בידיהם אגרת ליושבי סַמַרְיא (שומרון) לפקוח עיניהם לבל תאֻנה אל אֲנָשַי רעה, וסמריא היתה תחת ממשׁלת רומא, וכל הולכי ארחות לבוא ירושלימה, עברו דרך עיר סמריא ויבואו בשלשׁה ימים לירושלים. ואני הלכתי עִם מַלְאָכַי ושׁלחתים עד גבול ארץ הגליל, והעמדתי שומרים על הדרכים לבל יִוָדַע לאיש דְבַר הליכותיהם. אחרי כן שמתי משׁכני בעיר יפו, אך יהונתן וחבריו שלחו את יוחנן לגישאלא בראותם כי לא הוציאו את מחשבות אוֹנָם לאור וידיהם לא עָשו תושׁיה. והם באו אל טבריה בתִקותם כי יטו את לב יושביה לכל אשר יחפצו, כי יושוע שר צבאם בעת ההיא, כתב אליהם כי הוא יְפַתֶּה את יושבי טבריה לקבל אותם בשמחת לבב ולהביא אותם במסורת ברית השלום אִתָּם. אך האיש סילאַס אשׁר הפקדתי אותו בטבריה למלא את מקומי שם, הודיעני זאת על פי מכתב, ויבקשני למהר ולבוא שמה ואנכי שמעתי בקולו וחשתי ואבוא לטבריה, ועל ידי הסִבה אשר אסַפר בזה, נלכדתי במצודה רעה וחיי היו תלואים לי מנגד: כי יהונתן הִטָה את לב אנשים רבים בטבריה, אשר היו למֹרַת רוחי תמיד, וַיַדיחם לְהִנָזר מעלי ולמעול בי מעל. והם בשמעם כי אנכי בא אליהם, נבהלו נחפזו מפני, ויצאו לקראתי ויקדמו פָּני בכל אותות אהבה וידידות, וַיְאשרוני וַיְברכוני באָמרם אלי כי אנכי שׁמש ומגן לארץ מולדתם, ויבטיחוני כי ישמח לבם על הודי וכבודי אשר הָנחלתי לי, כי כבודי נחשב בעיניהם ככבודם, ואָשרי כאָשׁרם, יען כי הם היו מורי ומלמדי³⁸, ואזרחים כמוני, גם אהבָתי אותם, יקרה היא להם יתר הרבה מאהבת יוחנן, ויחלו את פני כי אמהר ואשוב לביתי, והם יסגירו את יהונתן בידי. גם נשבעו לי שבועי שבועות גדולות ונוראות כי אך ישֶר לבם אמָריהם, ורק אמת יהגה חִכם, עד כי לא יכולתי לפסוח עוד על שתי השעפים, והאמנתי בדבריהם, ויוסיפו עוד לחַלות פני לִשְׁבּוֹת ביום השבת הקרוב לבוא, עם אנשי חילי, בעיר אחרת, לבל יַרגיזו אֲנָשַי לבני עירם. ואנכי מבלי חַסֵד אותם, נטיתי מעליהם עם אנשי החיל אשר ברגלי, ובאתי אל עיר טַרִיכִֿיַה, אך בכל זאת הִצגתי מאנשי סודי בטבריה לבעבור יתחקו על כל הדברים אשר ידברו אנשי טבריה על אֹדותי, גם העמדתי שומרים רבים על הדרך אשר מטריכיה עד טבריה, וַאֲנָשַׁי אשר בטבריה יודיעו להשומרים ההם את כל אשר נשמע בעיר, והשומרים יודיעו זאת איש אל רעהו הנצב אצלו, ובכן יִוָדַע לי בעת קצרה את כל החדשות אשר בטבריה, וביום המחרת נאספו כל אנשי העיר אל בֵּית התפִלה, בַית גדול ורחב ידים מאד אשר בטבריה. ויהי בבוא יהונתן בו, לא עָרַב עוד את לבו להשמיע רשעתו בקהל רב ולהסית את הֶהָמון לבגוד בי ולסור מאחרי, אך הִגיד להם כי לפי ראוֹת עיניו יֵאוֹת להם לשום עליהם ראש וקצין בָּחור וָטוב ממני. אך יושוע ראשׁ היועצים הֵעיז פניו, ובעוז רוחו דִבר אל כל הקהל: “שמעו נא אזרחי טבריה! ואנכי איעצכם כי טוב לכם לשמוע בקול ארבעתנו (ובדברו הורה באצבעותיו על יהונתן וחבֵריו) משׁמוע בקול איש אחד, יען כי אנחנו מבני מְרוֹם הארץ, ושמֵנו נודע לתהִלה ולתפארת”. וכשמוע יוסטוס את דבריו נתן לו צדק, וַיַסֵב אֶת לִבּוֹת אזרחים מעטים מאחרי, ויטם אל חפצו. אך כל העם לא הטו אזניהם לדבריו, ולולי הגיעה השעה הששית³⁹, אשר אז יאכלו היהודים לחם ביום השבת וַיֵלכו איש איש לביתו, לולי זאת כי אז היתה מהומת מלחמה בין האזרחים ודמים בדמים נגעו. ויהונתן וחבריו צוו להעם לְהֵאָסֵף ביום המחרת להמתיק עֵצה ולהתיעץ על צפונותיהם. ואני בשמעי כל אלה, שמתי על לבי ללכת בבקר לטבריא, וָאָבוא העירה בעת אשר הִתאספו כל בני העיר אל בית התפִלה, ואין איש יודע מה מטרת האסֵפה ההיא.

וכראות יהונתן וחבֵריו כי גם אנכי באתי אל בית התפלה ההוא, אשר לא פִּללו כן ולא עלה על לבם, נבהלו מאד מִפָּנַי. ויתנכלו וידברו אל העם במרמה ויאמרו כי פרשים רוכבי סוסים מחיל הרומאים התפרצו ויבואו אל מחוז הוֹמוֹנָאַ הרחוק שלשים שטאדיען מטבריא. ואנשים אחדים העידו כי אמת נכון הדבר, ואז אמר יהונתן ואנשיו כי לחטאה תחָשב להם אם לא יקומו לעזור לאנשי ארצם, ובלבם דמוּ כי אנכי אֵעָתר להם ללכת עִם אנשי חילי לעזור ליושבי מחוז הומונא, ואז יְפַתו הם את אזרחי טבריה לבגוד בי ולהשליך את עבותי מהם. ואני אף כי ידעתי את מחשבותיהם ומזִמות עלי יחמסו, בכל זֹאת עשיתי שׁאֵלתם לבל יֵאָמר לי כי לא אחוש לעזרת ארץ מולדתם. אך בבואי אל מחוז הומונא ולא מצאתי שם אף עִקבות סוס רומי, מהרתי ושבתי לטבריא. ובבואי שמה, מצאתי את כל העם והיועצים נעצרים בבית התפִלה. ויהונתן וחבריו הכוני בלשון לפני האספה ההיא, ויציאו עלי דִבתם כי אין עיני ולבי על אנשי החיל אשר ברגלי, רק אני מְבַלֶה יָמַי במִשׁתה שמָנים, משתה שמרים ותענוגות בני האדם. ומִדֵי דַברם דִברי בָלַע כאלה, הֶראו ארבעה מכתבים אשר שלחו אליהם יושבי גבול הגליל ואשר חִלו את פניהם להחיש לעזרתם ולהיות להם מחסה עֹז מפני הרומאים, גדודי פרשים וְרַגְלים ההולכים הָלךְ וקרוב אליהם, ובעוד שלשה או ארבעה ימים יָשֹׁסוּ את עריהם וְיָשִימו שַמות בארץ. ואזרחי טבריא אשר האמינו בקול דוברי שקרים ההם, הֵרימו קולם ויקראו אֵלַי וַיָאִיצו בי כי אמהר אחישה להרים פְּעָמַי עִם אנשי חילי להושיע לבני עַמָם וארצם. ואני הבנתי כי שוא ודבר כזב בפי יהונתן וחבריו, ובכל זאת אמרתי כי הנני הולך להושיע לבני ארצם כמצֻוה עלי מפי כל העם, אך יען כי לפי דברי המכתבים ההם התנפלו הרומאים על הארץ מארבע קְצָוֹת, על כן בקשתי את היועצים כי יְחַלְקוּ את כל אנשי חילינו לארבעה ראשים ויהונתן עם חבריו יהיו שרי צבאות עליהם, באָמרי כי לאנשי חָיל ואנשי לבב כמוהם, יֵאות לחגור בעז מתניהם ולרוץ גדוד להושיע את בני עַמָם ברצונם הטוב ובכל אַוַת נפשם גם מבלי פקֻדת היועצים, כי אנכי לא אוכל להיות מְפַקֵד צְבָא מלחמה כי אם על גדוד אחד ועצתי מצאה חן בעיני כל השומעים, ויהונתן וחבֵריו באו בין הַמְצָרִים וַיִמָשְׁכו בחֶזקת יד עצָתי לצאת בחרב לקראת האויב על גבול ארץ הגליל, וַיִהיו נבוכים ונִפעמים בראותם כי הֵפרתי את עָרְמָתָם בערמתִי ומזִמתם במזמתי הָרַבָּה והעמוקה. אך איש אחד מבני בליעל ושמו חנניה, איש מרמה ורע לב, יעץ לבני טבריא לקרוא צוֹם ביום המחרת לכבוד ה' אלהי מַערכות ישראל, וַיְצַו לכל יושבי העיר ולכל אנשי החיל לְהֵאָסֵף אל מקום ידוע בלי כל כלי נשק, להראות לעיני כל הקהל כי אם לא יֵצא ה' בצבאותיהם, שוא תשועת כלי מלחמה, וכל גבורות אדם הבל המה. אך הוא לא דִבר כן מיראת אלהים וְתֹם לבבו ואֵמונתו, רק למען תפוש אותי בכף עִם אנשי חֵילי בהיותנו בלי כלי קרב ומלחמה. העָרמה הזאת הִכריעתני, וַתַּכבד עלי אכפה לשמוע בקול חנניה לבל אֶחָשֵב בעיני ההמון כאיש לא אֹמֶן בו וְגוֹרֵעַ שִׂיחָה לפני אֵל. אחרי הדברים האלה שָבוּ העם לבתיהם. ויהונתן וחבריו שלחו מכתב אל יוחנן ויבקשוהו לבוא אליהם למחר בבקר ולקחת אִתו אנשי חיל רבים ככל אשר תשיג ידו, לבעבור תפוש אותי בכַפּם בלי כל עמל וְחֵרֶף נפש. אך אנכי צויתי לשני אנשים גבורי כחַ ונאמני רוּח לחגור חרבות קטנות בעלי פיפיות מתחת לְמַדֵיהֶם וללכת אתי אל מקום האסֵפה, למען נוכל לעמוד על נפשותינו אם יאבו אויבינו לשלוח יד בָּנוּ, ואנכי לבשתי שִריון נחשת וחרב חַדָה תחת מעילי לבל יֵרָאו החוצה, והלכתי אל בית התפלה. ויושוע אשר עמד על פתח הבית, הניח אותי ואת שני אנשי לבוא שמה, אך את יתר אנשי חילי לא נתן לבוא אל בית התפִלה. אחרי אשר שָפכנו שיח לפני ה' כפי חֻקי אבותינו, קם יושוע על רגליו, וישאל את פי איה איפה הם הכלים והכסף המֻצָלים משרֵפת ארמון המלך הורודוס? ומגמת פניו היתה להרבות אתי דברים עד אשר יבוא יוחנן אל בית התפלה. ואני השיבותיו דבר כי קאפעללא ועשרה אנשים מנכבדי טבריא לקחו את החפצים ההם וַיַחביאום עד עת מְצוֹא –. וקאפעללא עִם עשרה אנשים ההם הֵעִידו כי כֵנים דברי, והחפצים ערוכים ושמורים בידם. אז הוסיף עוד יושוע לשאול: מה עשיתי בעשרים שקלי הזהב אשר לקחתי בִמְחִיר רַצֵי הכסף הַנִצָלִים מארמון המלך? ואני עניתי כי את השקלים ההם נתתי להמלאכים אשר שלחתים ירושלימה, לשבור להם אֹכֶל וצידה לדרכם. “לא טוב עשית!” נתן עלי יושוע בקולו, “לא טוב עשית בְפַזְרֶך כסף הקהל למלאכיך.” וכל העם בשמעם את עלילות הדברים ההם אשר ישים עלי יושוע ואנשיו, עלה עשן באפם וַיִחַר להם מאד, ולבי ראה כי קרוב הסער לבוא, כי כל בני ההמון חפצים להתקומם בשאון ורעש על יהונתן ואנשיו, ואז שַמְתִּי אני עוד זפת וגפרית על אש חמתם, ואמרתי: אם עָוֶל עשיתי בתתי עשרים השקלים ההם אל מלאכי, אַל נא יזעף לבכם עלי, כי אנכי אשיב מכספי את השקלים לאוצר הקהל, אז הֶחשו יהונתן ואנשיו, ולא דברו עוד. אך בני העם הוסיפו עוד להתקצף עליהם בהִתבוננם עוד מה רבה רעת האנשים ההם אשר יתגוללו ואשר יתנפלו עלי על לא דבר. ויושוע בראותו כי שֻנוּ פני הדבר מאשר האמין בתחִלה, צִוה את העם לצאת מבית התפִלה ולשוב לבתיהם, ואת הסנהדרים בִקש לבל ימושו ממקום שִבתם, באָמרו כי שְאון העם יפריע את הדבר הגדול אשר להסנהדרים לבקש ולמצוא. אך כל העם קראו פה אחד כי לא יעזבו אותי לבדי בין המון שונאי ומבקשי רעתי. ואז בא איש אחד ויגל בסתר את אזני יושוע ואנשיו כי יוחנן ואנשי חילו קרובים אל העיר. הבשורה הזאת הִרהיבה בנפש יושוע עזות, ולא יכֹל עוד להתאפק (ואולי מאת ה' היתה זאת לבל אפֹּל ביד יוחנן), וישא קולו ויקרא: הֵרָגעו אזרחי טבריא, ודעו נא כי לא בגלל העשׂרים שקלי זהב ההם בן מָוֶת הוא יוֹזִיפוּס, רק בגלל אשר הוא מתנשא על קהל ה', ובחֶזקתו לקח לו קרני ברזל לנגח אפסי ארץ הגליל, ובערמת לבבו שם המשרה על שכמו אשר לא כדת. ובדַברו כן בקול רעמו הרִימו אנשיו את ידיהם להכות אותי מַכַּת מָוֶת, אך שני שומרי ראשי מִהרו ושלפו את חרבותיהם מִתַּערן, וַיְעוֹפְפוּ את לַהבותיהן על ראשי האנשים ההם, וַיַפחידום כי יְשַסְפוּם כרגע אם לא ירפו ממני, וגם כל העם הרימו אבנים לסקלם אם יגעו בי ביד, ובכן מִלטו את נפשי מיד מַצְמִיתַי. וברגלים מְמַהרות יצאתי מבית התפלה, ואָחזתי דַרכי בין הַמְצָרִים אשר ברחובות העיר טבריא כי לוּ הלכתי בדרך כל ההולכים, אז נפלתי בידי יוחנן ואנשיו, ובהגיעי אֶל חוף הים, מצאתי שם אנִיה וירדתי בה ובאתי אל טאריכיה, ואתמלטה באֹרח פלא גם בפעם הזאת.

ויהי בבואי לטריכיה, קראתי אלי את זקני הגליל וספרתי להם את כל הרעה אשר עשה לי יהונתן ויושבי טבריא על לא חמס בכפי, ועוד מעט והייתי טרף לשניהם. וכשמוע אנשי הגליל את כל אלה, הִתעברו מאד וחמָתם בערה בם ויַחִלוּ את פני להִלָחם על טבריא ולהוריד עז מבטחה, וגם הֵאיצו בי לְתִתָּם לערוך מלחמה על יוחנן הפריץ ועל יהונתן ואנשיו להכריתם מארץ החיים. אך אנכי לא נתתי אותם לבַצע את מעשיהם, ואמרתי אליהם כי טוב להם לְחַכּוֹת עד אשר ישובו מלאכי מירושלים ויגידו לנו את עצם יושבי ירושלים ואת מצותם על אֹדות מְתֵי אָוֶן ההם. ועל פי הדברים האלה השיבותים מחרון אפם וַהֲשִכּתִי את חמתם וישיבו חרבם אל תערן וינוחו. ויוחנן בראותו כי נִבצרה מזמתו ולא הֵפִיק זממו לתפשני בכפו, שב לגישאַלאַ עיר מולדתו.

מקץ ימים אחדים שבו מלאכי מירושלים ובשורה בפיהם כי יושבי ירושלים התקצפו מאד על חנן ועל שמעון בן גמליאל על אשר עָרבו את לבם לשלוח ביד מלאכיהם בלי עֲצת העם וידיעתם, להדפני מִמַצָבִי ולהדיחני משאתי מהיות עוד שר צבא בארץ הגליל. גם ספרו עוד המלאכים כי כֹה עלתה חמת עַם ירושלים על חנן ועל שמעון עד כי עוד מעט שרפו את בתיהם עליהם באשׁ. גם הביאו מכתבים אשר כתבו אלי ראשי ירושלים בשֵם כל העם כי הם מְחַלִים את פני לבל אעזוב את מִשמרת פקֻדתי בארץ הגליל מפני חמת המקנאים והמַלשינים, ואוסיף עוד להיות שר הצבא ונגיד ומצַוה כל הימים, ועל יהונתן וחבֵריו צִווּ בחֶזקת היד כי ישובו מַהֵר אל בתיהם ירושלימה. ובקבלי את המכתבים ההם, הלכתי אל אַרבֶלַא (ארבאל) העיר הקטנה, אשר שם נִקבצו באו אלי כל אנשי הגליל. ואז צויתי למלאכי השבים מירושלים לסַפר באזניהם איך חרה אף ראשי עדת ירושלים וכל העם על האנשים אשר יעצו עצה רעה להרסני ממעמדי ואיך התעברו ביהונתן ואנשיו על אשר יתנכלו להדפני ולהפילני במהמורות בקנאתם. גם יספרו להם כי ראשי ירושלים וכל יושביה צִוו עלי לבל אָסִיר המִשרה מעל שִכמי ולהיות שר צבא בגליל כל הימים, ואת יהונתן וחבריו פקדו לשוב עד מהרה לביתם ולא יזידו עוד לפצות עלי פיהם. ואחרי כן שלחתי את המכתבים ההם ליהונתן וחבריו, וצויתי למלאכי לשום עינם ולראות מה יעשו אז. ויהי כקרוא יהונתן ואנשיו את דברי המכתבים ההם נִבהלו מאד ורעדה אחזתם, וישלחו אל יוחנן ואל יועצי טבריא וזקני גברא, ויקראו להם לבוא אליהם ולהמתיק יחדו סוד. יועצי טבריא גמרו אֹמֶר להתרפס ולהכנע תחתי לבל אקדיש על עיר מולדתם מלחמה, אף כי אנכי לא הִפחדתים מעולם להניף עליהם חרב נוקמת. אך יוחנן לא אבה לעצתם, רק גזר אֹמֶר לשלוח שני אנשים ירושלימה ולהכות אותי בלשון לפני העם, ולהוציא עלי דִבה כי אני אינני מְפַקֵד את אנשי חילי בישרת לבב עד כי הִתְעַוְתוּ אנשי החיל וילכו שולל ושובב בשרירות לבם. ויוסף עוד יוחנן לדַבר באזני אנשיו ולהטות את לבבם אליו באָמרו אליהם כי העם היושב בירושלים יאמינו בדברי המלאכים הנכבדים והמלֻמדים אשר ישֻלחו אלימו, ומה גם כי לב העם ינוע תמיד כקנה במים ולא יעמוד על עֶמדה אחת ימים רבים. העצה הזאת מצאה חן בעיני רוב האסֵפה, ויחרצו משפטם לשלוח את יהונתן ואת חנניה אל עַם ירושלים, ושני השליחים חברֵיהם יֵשבו בטבריא עד שובם וליהונתן וחנניה נִלוו מאה אנשי חַיִל מזֻינים לשָמרם בדרך הליכתם. ויושבי טבריא צֻוו לחגור כלי מלחמתם ולהתחבר עם אנשי יוחנן לעלות עלי למלחמה.

ויהונתן עִם חנניה ושומרי ראשם הֵרימו פעמיהם ללכת ירושלימה. ויהי בהגיעם אל דַרְאַבִּיטטא, עיר קטנה על גבול הגליל הקיצון, הבנויה על הַכִּכָּר הנִקרא בשֵם “הַשָדֶה הגדול”, פגשו כחצות הלילה באנשי משמרתי אשר העמדתי שם לשמור ולספור את צַעדי אנשי חֵיל מְשַׂנְאָי. ואנשי משמרתי צִוו אותם בחֶזקת היד להתפשט את אֲזֵנֵיהֶם מעליהם כרגע, ואחרי כן אסרו אותם בנחֻשתים ויביאום אל המקום אשר יעדתי להם. וראש אנשי משמרתי ושמו לערי, שלח אלי מכתב ויודיעני את החדשה הזאת. ואני חִכִּיתִי שני ימים ולא הודעתי לאיש מכל אשר נעשׂה, וָאֶשלח מלאכים אל יושׁבי טבריא ויעצתים עֲצַת שלום להתנצל את כלי נשקם מעליהם ולשלח את אנשי חילם איש איש לביתו, אך הם האמינו כי יהונתן ואנשיו הגיעו כבר ירושׁלימה, וַיַענו למלאכי עזות, ויטפלו עלי חרפות וגדֻפים. ובכל זאת חשבתי מחשבות שלום להשיב את לבבם אלי בלי חרב ומלחמה, כי שַׂמְתִּי לי לחק לבלתי הִלָחֵם בבני עַמִי ולהכניעם תחתי רק במועצות ודעת ודברי שלום ואמת. ועל כן עשיתי תחבולות להעתיק מן העיר את שמעון ואת יועזר שני שלוחי ירושלים אשר נשארו בטבריא, ולהפרידם מעל יושבי העיר. כי חלקתי עשרת אלפים איש מאנשי חילי לשלש מַחלקות, וצויתים להסתתר בכפרים, ואלף איש החבאתי בכפר אחר הבנוי על ראש הר גבוה ורחוֹק ארבעה שטאדיען מטבריא, וצויתים לרדת משם מַהֵר בתתי להם אוֹת. ואנכי יצאתי מהכפר ההוא ואֶתיצב במקום רֹאִים. ובהִוָדע ליושבי טבריא מקום מַצָבִי, יצאו מהעיר ויחרפוני ויחפיאו עלי קללות ודברי בָלַע. ועוד הוסיפו סרה ויעשו להם אֲרוֹן איש מֵת וַיְפָארוהו בכל פְּאֵר, וַיַעמידוהו בפתח עינים, ויתיצבו סביב לו ויספדו כאִלו הייתי אני המֵת המונח בארון ההוא, ומספדם היה מלא הוללות ושחוק וקלון וחרפה וָבוּז. אך אנכי לא הִתעברתי עמהם, ובמנוחה והשקט התבוננתי במעשה תעתועיהם ופתַיותם. אולם בהיות מְגַמַת פָנַי ללכוד בעָרמתי את שמעון ויועזר, על כן שלחתי אליהם דברים ביד איש עִתִּי ובִקשתים לצאת מהעיר להִתראות אתי, ואם ירֵאים הם מִפָּנַי יקחו אתם אוהביהם ואנשי שלומם במספר רב להיות עליהם לסתרה; כי יש את נפשי לכרות אתם ברית שלום ולחַלק אתם את משמרת פקֻדתי על אנשי צבא הגליל. שמעון כי היה כסיל ואוהב בצע, נִפתה כיונה פתָה וַיֵצֵא לֵרָאוֹת פני, אך יועזר מיראתו מפני מְאָרְבֵי חֶרֶש, לא יצא מהעיר ולא האמין בי. ואני בראותי את שמעון וִידִידָיו, קִדמתי פניהם בכל אותות אהבה, ונתתי תודה לשמעון כי שמע בקול שאֵלתי. אחרי כן אָחזתי ביד שמעון והֶעתקתיו מֶרחק רב מאנשיו, באָמרי כי דבר סתר לי אליו, ואז הֶחזקתי בו בחזק יד והִסגרתיו לאנשי חילי וָאֲצוֵם להביאו אל הכפר הקרוב. וְאֶל גְדוּדַי אשר בכפר ההוא שַׂמְתִּי אוֹת לָרֶדֶת, וַיֵרדו מַהֵר ויבואו אֵלַי, ואני הלכתי אתם לטבריא. ועל יד שער העיר הִתלקחה פתאֹם שלהבת מלחמה עזה בין אֲנָשַי ובין בני טבריא, ועוד מעט וְגָבְרוּ בני טבריא, כי אנשי חילי נסוגו אחור ורבים נסו ולא הפנו מרפיון ידים, אך אנכי הִרהבתי בלבות הנותרים רוח גבורה למלחמה, וַיִתְאוֹשְשוּ ויתאזרו עז וָחַיִל וַיְגָרְשו את בני טבריא אל תוך העיר. ואנכי שלחתי גדוד לוחמים דרך הים אל העיר וצִויתים לְשַלַח באש את הבית הראשון אשר ילכדו בעיר. ובני טבריה בראותם את האש ואת תּמרות העשן המִתאבכים השמימה, האמינו כי נִלכדה עירם מקצה בסערת מלחמה, וַתִּרפינה ידיהם וישליכו איש איש את נשקו מעליו, ויתחננו אלי הם ובניהם ונשיהם לחוס על עיר מולדתם לבלתי שחתה, וָאֵעָתֵר להם, ועצרתי ברוח הלוחמים, וָאָשיב ידם מִבַּלֵעַ. אחרי כן הלכתי לאכל לחם להשיב נפשי, כי רַד היום מאד ואנכי עיף ויגע רעב גם צמא. גם קראתי את שמעון אתי ללחם, ובעת הָאֹכֶל נחמתיו ודברתי על לבו, והבטחתיו לתת לו צידה לדרך ושומרים נאמנים להביאו ירושלימה. למחר באתי עם עשרת אלפים איש חיל לטבריא, וְקִבַּצְּתִּי את זקני העיר ונכבדיה אל מסלת הרצים אשר בתוכה, וְשָם צויתים להסגיר בידי את הַשונִים ההם אשׁר סִכְסְכו בי את המון בני טבריא למרד בי. ואת השונים אשר הסגירו אלי אסרתי בזקים ושלחתים ביד פּשעם אל מבצר יוֹטַפַּטַא. את יהונתן וחנניה שלחתי לחפשי, ונתתי להם צידה לדרך וחמש מאות איש לשמרם בדרך, ושלחתי אותם ואת שמעון ויועזר ירושלימה. ויושבי טבריא באו שנית אלי ויתנפלו לפני לעבור על פשעם, ויבטיחוני נאמנה כי יהיו סרים למשמעתי ביתר שאת מבראשונה, ומחזיקים בברית שלומי ביתר עז מבתחלה. גם בקשוני להשיב את יתר הפליטה מִבִּזַת העיר לידי בעליהם, וָאַט לבי גם לשאֵלתם זאת, והעברתי קול בכל אנשי חילי להשיב את שלל העיר לידי בעליהם. אפס כי אנשי החיל מֵאנו זמן להוציא בלעם מפיהם ולהשליך מִשִנֵיהֶם טרף, עד אשר ראיתי את אחד מהם לבוש בִגדי יקר מאשר הִסכין ללבוש תמיד, וָאֶשאל איפה לקח את מלבושם, וכאשר ענני כי הִפשיטם בחָזקה מעל איש טבריה, צויתי להכותו על ככה, וכל אנשי חילי הפחדתי לענוש אותם וליסרם יתר הרבה מאד אם לא ישיבו את שלל העיר, ואז נאסף רוב השלל אֵלַי ואני השיבותיו לידי בעליהם.

אחרי הדברים והאמת האלה, לא אֶכלא שׂפָתי מֵהַטיף דברים קצרים על אֹדות האיש יוסטוס⁴⁰, אשר גם הוא כתב זִכרון בּסֵפר את כל דִברי הריבות והמלחמות ההן אשר היו בארץ יהודה, ואל אדות עוד אנשים כגילו אשר התאמרו גם הם לבוא בּקהל במגלת ספר כָּתוב אֵליה דברי הימים ההם, ולא שָתוּ לבם לדַבר דִברי אמת, ומשנאה או חנופה לא יֵדעו הַמְעַוְלִים ההם בשֶת ולא יִכָּלמו להפיח כזבים ולהביע שקרים לעיני השמש. האנשים ההם עֹשׂים מעשה תרבות אנשים חטאים בנפשׁותיהם הַמְזַיפִים שטרי כסף, אך הם לא יֵעָנְשו ולא יִשָפְטוּ משפט קשה כמוהם, ועל כן לא יגורו מפני איש לטפול שקר ולהרבות כזבים.

יוסטוס כתב בספר את כל הקורות אשר הִשתרגו על ארץ הגליל ועל כל ארץ יהודה, ואת כל המלחמוֹת אשר נלחמו היהודים ברומאים עד גלוֹת יהודה הָגלת שלמים. והוא חרץ לשונו ויתאמץ לפַתות את הקוראים דבריו כי אך אמת יהגה חִכּוֹ וכל סִפוריו נאמנו מאד, ולהתגולל ולהִתנפל עלי כי אנכי כתבתי כזבים בסֵפר מִלחמות היהודים, ולא דִברתי נכונה, אף כי נעלמו ממנו ולא ידע גם את הקורות אשר נִקרו בארץ מולדתו ובעיר מושבו. ועל כן נִלחצתי לָגֹל מעלי את האשמה אשר יאשימני האיש הזה חִנם, להוציא לאור צִדקתי, ולגַלות לעיני כל את הדברים אשר כִּסיתי עד היום הזה. והקורא המשכיל לא יתפלא על אשר הֶחשיתי עד כֹה ולא הודעתי את דְבָרַי אלה לפני ימים רבים, יען כי כל חֲכַם לב יודע כי כותב דברי הימים יֵאוֹת לוֹ לְהִזָהֵר לבל יַצל מפיו דְבַר אמת ולשקול כל אֹמֶר בפלס האמונה, אך בכל זאת לא נָאוה לו לחָרף ולשפוך כמים עֶברתו על מְתֵי אָוֶן ואנשי רֶשַע אף כי יש בפיהו נכונה, יען כי בזה יֵרָאֶה כמחרחר ריב ומשַלח מדִינים ומעלה אף. אפס כי בסִפרי זה לא אוכל עוד להתאפק מִלָרִיב את ריב חֶרפתי עם האיש יוסטוס, וַאֲשַו אותו כעומד נגדי, ואליו אשים דִברתי: הוי יוסטוס אשר תתאמר כי ראש כל סופרי דברי הימים אתה! התצדק בדבריך אשר דִברת כי אנכי ואנשי הגליל אשֵמים על דְבַר הַמֶרֶד אשר מרדו בני עירך במלכות רומא ובאגריפוס המלך? הלא לבך יודע כי ימים רבים בטרם שֻלחתי עוד להיות שר צבא בארץ הגליל, חגרת אתה וכל יושבי עירך כלי מלחמה וְנועזתם לְהִלָחֵם בדעקאַ-פּוֹליס (עשר ערים⁴¹) אשר בארץ סורִיא, ואתה בידך שלחת את כפריהם באש, ואחד מעבָדיך הוּמת על מֵאנו לשמוע בקולך ולהיות גם ידו עמך במעשה הרע הזה. ולא אנכי לבדי יודע זאת כי אם היא כתובה גם בספר זכרון אשר להקיסר וועזפאַסיאַן, וגם יושבי דעקאַ-פּוֹליס צעקו עליך חמס באזני הקיסר הזה בהיותו אצל פטוֹלומעאוס, ויבקשו פּניו לשפוט אותך משפט מָוֶת על אשר הֲסִבֹּתָ בכל הרעה הבאה עליהם, ואתה לא נצלת אז ממות לולי התחננה בעדך בעריניקי לפני אגריפוס אָחיהָ אשר אותו הִפקיד וועזפּאסיאן להמיתך בחרב, והוא נעתר לתחנוניה ולא המיתך רק אֲסָרך בכבלי ברזל וישימך במשמר ימים רבים. גם מבלעדי כל אלה נודעת לאיש מָשחת ורע מעללים בהסיתך את בני ארצך למרד ברומאים, כאשר אעידה לי עֵדים נאמנים במרוצת הדברים. ואתה רק אתה תַמריצני להרשיע בגללך את יושבי טבריא עיר מולדתך, ולהודיע לַכּל כי רוחם לא נאמנה להרומאים ולאגריפוס מַלכם.

מודעת זאת כי עיר צפורי ועיר טבריא (עיר מולדתך) הן הֵנה הערים הגדולות בכל ערי ארץ הגליל. צפורי יושבת בטַבור ארץ הגליל וסביבותיה כפרים רבים, ולוּ הואילה היתה לאֵל ידה להתקומם להרומאים, אך היא נודעה לקריה נאמנה אשר גָמרה אֹמֶר להיות נאמנת למלכה. וכֹה רָבתה אמונתה למלכות רומא עד כי גם לי לא נָתנה מִדרך כף רגל בתוכה, ואנשיה לא נִספחו אֶל אנשי צבא היהודים בעד כל הון ומַשְׂכּרֶת. ולבעבור הִנָצֵל מידי, ערם הֶערימה לדבר אלי טובות ולחַלות פני לבנות לה חומה בצורה סביב ואחרי בְנוֹתִי את החומה, שלחה מלאכי שָלום אל קעסטיוס גאללוס שר צבא הרומאים בסוריא, ותבקשהו לשלוח אליה גדודי רומא מאנשי חֵילו לשמור את שְלוֹם אנשיה מפני כל קושר ומורד, ואותי לא חָשבו ולא חרדו מפני אף כי היה לי אז חַיִל ועִזוּז וְחִתִּיתי בכל ארץ הגליל. גם בבוא ירושלים בַּמָצוֹר, ובית מִקדשה היה צָפוי אל אש הרומאים, גם אז לא שלחה העיר הנאמנה הלזו חֵיל עזר לאחיהם בני ירושלים, לבל יֵרָאו כי הם לוחמים עם הרומאים. אך עיר טבריא, עיר מולדתך, יוסטוס! הבנויה על חוֹף ים כנרת, ורחוקה שלשים שטאַדיען מעיר הִיפְּפּוֹ, ששים שטאדיען מעיר גדרה, ומאה ועשרים מסקיטוֹפּוֹליס עיר נאמנת למלכה, גם עיר יהודים לא היתה קרובה אליה, היא היא יכלה להיות קריה נאמנה למלכות רומא אם חָפצה, והיא עָצרה כחַ לעמוד לפני הקושרים והפריצים בהיותה מְלֵאָה נשק וכלי קרב למכביר. אפס כי אתה יוסטוס תאשימני בסֵפר מִלחמותיך ותאמר כי רק אנכי הייתי אז הַנְסִבָּה למֶרד העיר הזאת, ואני העירותי בקרבם רוח משחית למרוד במלכות רומא. אמנם אשאלך והודיעני מי הֵסב אחרי כן במֶרד העיר הזה? ואתה ידעת כי עוד לפני מְצוֹר ירושלים, נפלתי בידי הרומאים, והעיר יודפת ועוד ערים בצורות כבשו חֵיל רומא בסערת מלחמה, ואלפי אנשי גליל נפלו לפי חרב במלחמות רבות. ובעֵת ההיא היה לכם להשליך את כלי מלחמתכם מעליכם ולהשלים עם הרומאים, יען כי אז לא היתה עוד פחדָתי עליכם בנפלי ביד צָר, ואז יכלתם להתרפּס ולהרהיב מַלככם ושר צבא רומא, ולהצטדק לפניהם כי הייתם אנוסים עד כֹה למרד בם מפני תגרת ידי וְאַכְפִּי אשר הִכבדתי עליכם. אך אתם לא עשיתם כן, רק הקשיתם ערפּכם וְהִשמותם את לבבכם עד קְרוֹב וועזפאסיאן עם חילו הגדול אל חומת עירכם ואז הפלתם את נשקכם מידכם מיראתכם ופחדכם⁴², ולולי חִלה אז אגריפוס את פני וועזפאסיאן לבל ישת עליכם חטאת אשר נואלתם ואשר חטאתם, כי אז הָרס וועזפאסיאן את מבצר משגב עירכם בסופה ובסערת מלחמה. ממוצא דָבר ישכיל כל אדם כי לא אנכי רק אתם אֲשֵמִים במֶרד אשר מרדתם במלככם וברומאים. זִכרו נא כמה פעמים לכדתי את עירכם ולא שפכתּי דמי איש אחד מכם! לא כן עשיתם אתם, כי בהיות מריבה ביניכם הרגתם מאנשי עירכם מאה ושמונים וחמשה איש, לא בגלל חֶפצם להשלים להרומאים והמלך, כי אם מזדונכם וְרֹעַ לבבכם, ואני הייתי אז נָצור וסָגור במבצר יודפת. ומה אוסיף עוד דַבֵּר? הלא בעת מְצוֹר ירושלים, נפלו שני אלפים איש מאנשי טבריא בחרב או לֻקחו בשביה! אולם אתה, יוסטוס, אתה תכחש בדברי, ואמר תאמר כי אתה היית נאמן ולבבך שלם עם הרומאים, וְתביא עֵד כי נפלת אז אל המלך אגריפוס. אך אני מגיד לך כי רק מיראתך אשר יראת מִפָּנַי עשית כדבר הזה. אתה קרֵא לי בשם איש רע, וצדיק אתה בעיניך. אך הגידה לי אם כֵּנים דבריך למה זה אֻסרת אחרי כן פעמַיִם בנחֻשתים על פי אגריפוס אשר הוא הִצילך בתחלה מחרב וועזפאסיאן והרבה להיטיב לך? ומדוע גרש אותך המלך הזה פעמים רבות מארץ מולדתך? גם על מה זה נֶחתך עליך פעם אחת משפט מָוֶת במצות המלך, ורק בעריניקא אֲחוֹת המלך המליצה עליך וַתַּצִילך מֵעבור בשלח? וגם אחרי עשותך כל אלה, והמלך הִפליא חסדו לך וַיַשְלֵך אחרי גֵווֹ כל חטאיך וַיְרוֹמִמְךָ וַיקימך עָל לַאֲבִיר סופריו, גם אז הֲרֹעֵתָ לעשות והעמקת שחת, עד כי הִגלך המלך מעל פניו כל הימים ולא נתנך עוד לראותו ולעמוד לפניו, אך רב לי מֵחפוש את פשעיך כי הִתגברו ועונך כי רב הוא! ורק לזאת ישתומם לבי בקרבי איך לא תֵדע עַוֶל בוֹשת להגיד עם ספרךָ אשר כתבת, כי אתה רָשמת בכתב אמת את דברי הימים ההם מכל הסופרים הרבים זולתך, ואתה לא ידעת גם את אשר נהייתה בגליל ארץ מולדתך, כי בעת ההיא היית בעיר ביירוט (בארות⁴³) עִם המלך. גם נעלמו ממך ולא תדע לך את כל התלאות אשר מצאו את הרומאים בְּצוּרָם על העיר יודפת, גם את מנוסתם אשר נסוּ מִפָּנַי ואת רדפי אחריהם בחרב נטושה, גם לא תוכל לדעת את כל אשר עשיתי בהיותי נָצוּר במצודת יודפת, יען כי כל האנשים אשר היו אז בעיר הזאת נפלו לפי חרב ולא נותר מהם עד אחד להגיד לך מכל אשר נעשה בעיר⁴⁴. ואם לא ידעת את הקורות אשר נִקרו בגליל גם בעיר מולדתך, איך יכלת לדעת את כל אשר נִהייתה בעת מְצוֹר ירושלים, הלא אתה לא היית במקום המלחמה ההיא ועיניך לא ראו אותה, גם לא קראת את ספר דברי הימים להקיסר וועזפאסיאן, יען כי דברים רבים אשר כתבת בסִפרך סותרים וְיֵלכו מִנֶגֶד לסִפורי הקיסר הזה. ואם נפשך יודעת כי לא הצלת מפּיך דברי אמת, ויתר שאת לספרך על כל ספרי הסופרים זולתך, למה זה לא הוצאת את ספרך לאור בחיי וועזפאסיאן וטיטוס בנו אשר היו שרי צבאות במלחמת היהודים, ובחיי אגריפוס, קרוביו ומיודעיו, אשר הם היו חכמים בחכמות סִפרי היוָנים מכל בני דורם? הלא סִפרך זה כתבת עוד לפני עשרים שנה, ומדוע לא גִלית אותו בעת ההיא אשר חיו עוד כל האנשים אשר ראו את המלחמה ההיא, וְיָכְלו לתת עֵדיהם ולהַצדיקו? מדוע אֵחרת עד כֹה וַתַּצְפִּינהו עשרים שנה עד אשר מֵתו כל האנשים ההם וְתֵדע נאמנה כי הם לא יכזיבוך ולא ישימו לְאַל מִלתך? לא כן אנכי עם סִפרי! אנכי הוצאתי את ספר המלחמות לאור בחיי כל האנשים אשר ידעו ואשר ראו את הֲליכות המלחמה ההיא, ואנכי נתתי את סִפרי זה ליד הקיסר ושמתיו לעיני כל שריו ועבדיו, יען כי נפשי יודעת כי אך קשְׁטְ אִמרי אמת כתבתי, והקיסר נתן עֵדיו על ספרי זה כי כל דבריו נאמנים. גם להמלך אגריפוס ולאנשים רבים אשר עיניהם ראו את המלחמה ההיא, נתתי את סִפרי, וגם הם הֵעידו כי כל סִפוריו נאמנו יחדו. והקיסר טיטוס חפץ מאד בספרי עד כי אָבָה לבל ידלו כל סופרי דברי הימים את קורות מלחמות היהודים עם הרומאים, כי אם מספר המלחמות אשר כתבתי אני, ובגלל זאת כתב הוא בידו מכתב תעודה על סִפרי להעיד כי כֵנים דבריו, וַיְצַו להוציאו לאור על ידי העתקות רבות ולהפיצו בכל ערי ארצות ממלכתו. והמלך אגריפוס כתב אלי יותר מששים מכתבים אשר כֻלם יעידו ויגידו כי אך דברי אמת דברתי בספרי, וממכתבים הרבים ההם אעתּיק לך פֹה רק שנים, ותרא ובחנת כי כֵנים דברי ובצדק כל אמרי פי: (א): “המלך אגריפוס מבָרך את יוֹזִיפוס ידידו בשלום! את סִפרך אשר שלחת אלי, קראתי בעשתות שאנן ובשמחת לבב. לפי דֵעִי רָשַמְתָּ את קורות בני עמֵנו בכתב אמת, ויתר שאת לסִפרך זה על כל סִפרי מְלחמות היהודים אשר כתבו סופרים רבים בדור הזה. שלח נא אלי גם את יתר ספריךָ אשר כּוֹנָתְתָּה. חֲיֵה בטוב יוזיפוס ידידי!” (ב): “המלך אגריפוס שולח את בִרכת שלומו ליוזיפוס אוהבו! ספר המלחמות אשר כתבת, לא האציל מפיו דבר אמת, ואך למותר הוא לך לקחת מפי לֶקח בעִניני המלחמות ההן. אולם אם יש את נפשך לֵרָאוֹת פני, בוא נא אֵלַי וַאֲאַלֶפְך עוד דברים שונים אשר נעלמו ממך עד הֵנה.” ראה נא, יוסטוּס, ושים לבך לעֵדות המלך אשׁר הֵעִיד על קשְׁטְ סִפרי, ולפניו לא תבוא חנופה, כי מלך לא יעשה חֹנֶף, גם לא הֵתַל בי בדבריו (כאשר אולי יהגה לבך), כי דברי התולים לא תצמיד לשון מלך חכם וישר כמוהו, ורק באמת ובלב שלם נתן עדותו כאשר נתנו עֵדיהם עוד שלֵמים וכן רבים. אדַמה כי אֲמָרַי אלה ישפיקו לָגל מעלי את חרפת יוסטוס אשר חֵרפני ואת האשמה אשר טָפל עלי בזדונו וְרעַ לבבו. ועתה אשובה לספר את תולדות ימי חיי.

אחרי שומי סדָרים להצלמות אשר בעיר טבריא, אספתי אל ביתי את אוהבי ורעי ושאלתי את פיהם מה הם נועצים לעשות ליוחנן. וכֻלם כאחד יעצוני להריק את חניכי ולחגור את כל אנשי חילי כלי נשק ולצאת בחרב לקראת יוחנן ולשפוט אותו משפט פריץ ומורד. אך אנכי לא אביתי לעצתם, כי גזרתי אֹמֶר להשביח את שאונו והמונו בתחבולות מבלי שְפָך דם, ויעצתים לחקור ולדרוש את שמות האנשים בעלי ברית יוחנן וּמְתֵי סודו המחזיקים במעזו, ועצתי זאת קמה ונהיתה. ובידעי מי הם השונים והקושרים ההם, שלחתי מכתב גלוי לכל יושבי הגליל, והודעתי לכל המַטים עקלקלותם הנוטים אחרי יוחנן כי אנכי סולח לעונם וּבעֲבִי גַבֵּי מָגִינִי אָסך להם אם יעזבו את דרכיהם ומחשבותיהם, ונתתי להם ארוכה עשרים יום להתאושש ולשוב ממשובותיהם, גם הפּלתי עליהם בֶּהָלוֹת בהודיעי להם כי אם לא ישליכו מעליהם את אֲזֵנֵיהֶם וכלי מלחמתם, אשרוף את בתיהם באש ואת כל רכושם אתן לבז ולמשסה באין מציל. והם בשמעם את הקריאה הזאת, נִבהלו מפני, וארבעה אלף איש מאנשי יוחנן עֲזָבוהו ויתפשטו את כלי נשקם ויבואו אלי. ורק אזרחי גישאלא (עיר מולדת יוחנן) ועוד אנשים מעטים מעיר טירוס (צור), דָבקו ביוחנן, ומספרם כארבעה אלף איש. ומני אז אזלת יד יוחנן וַיִדל כבודו עד כי לא ערב עוד את לבו לצאת מקירות עיר מולדתו וחוצה.

ובעת ההיא הֵחלו יושבי צפּורי לחגור כלי מלחמה, יען כי בטחו על חומת עירם הבצורה, ומה גם בראותם כי סַבּוּנִי טִרדות וענינים רבים מבלי אשר אוכל לבוא אליהם ולהניא מעשיהם. ועל כן שלחו מלאכים אל קעסטיוס גאללוס פקִיד סוריא, ויבקשוהו להחיש ולבוא אל עירם, או לשלוח אליהם אנשי חיל לעצור ברוח הפריצים לבל יתפרצו מפני הרומאים. וגאללוס הבטיחם לבוא לעירם, אך לא הודיעם את יום בואו. ויהי בהאזיני זאת, חשתי ועליתי עליהם עִם אנשי חילי למלחמה, ולכדתי את עירם בחזק יד. ובני הגליל האמינו כי באה העת להִנָקם מיושבי צפורי ולכַלות בם את שנאתם הַיְשָנָה, להשמידם ולאבדם עם הגֵרים הגָרים בתוכם. ויתפרצו כפרץ מים ויבואו בבתיהם השוממים (כי יושביהם נָסוּ וַיסָגרו במצודה) וישרפו אותם באש, וַיָבזו בז וַיָשֹׁסוּ וישללו שָלל וישימו שַמות בכל העיר. נפשי ירעה לי מאד בראותי את מעשיהם הרעים, וצויתים לבל יוֹסיפו עוד סרה, וְיָשִיבוּ ידם מֵעשֶק וְגָזֵל, כי לַעֲוֹן חֶרב וְעָוֹן פּלילי נֶחשב הדבר הרע הזה בעיני, ולא יאבה ה' סְלוֹחַ לאשר יָרֵעַ וישחית וִיבַלַע את חֵיל בני עַמוֹ וְדָתוֹ. אך עֶברת הגלילים קשתה מאד, ושנאתם ליושבי צפורי עזה כמות, עד כי לא הקשיבו למצותי ולא השיבו ידם מִבַּלַע. אז עשיתי תחבולה והעברתי קול כי הרומאים עָלו כשואה על העיר מֵעֵבֶר השני, ובזאת קמה אַוָתִי, כי הגלילים חדלו מעשׁק ומשִסה, ויתגודדו ויתיעצו ויגמרו אֹמֶר לברוח מתוך העיר ולנוס מפני הרומאים, ומה גם בראותם כי גם אנכי שר צבאם חושב לברוח מהעיר ולהציל את נפשי, כי הִתְרָאתי כְיָרֵא וְחָרֵד ומפַחד מפני חרב הרומאים לבעבור תֵּת אֹמֶן להשמועה ההיא, ועל פי התחבולה הזאת הִצלתי את עיר צפורי לבל תִּשָאֶה שממה. גם את עיר טבריא הצלתי בתחבולותי, כי גם היא היתה כמעט בכל רע ולבז ולמשסה ע"פ הסִבה הזאת: כי ראשי יועציה כתבו מכתב אל המלך אגריפוס ויחלו פניו לבוא ולקחת את עירם תחת ידו. והמלך השיבם דבר גם הוא במכתב ויבטיחם לבוא אליהם. ויועצי טבריא שלחו את מכתבם ההוא ביד איש יהודי ושמו קריזפוס, אך בני הגליל הכירו אותו ויתפשוהו ויביאוהו אלי. וכל אנשי הגליל התקצפו מאד בשמעם את אשר עשתה טבריא וישימו את כלי מלחמתם עליהם. וביום המחרת נִקבצו אנשים רבים מכל עֲברים ויקהלוּ אל עיר אזוכיס אשר הייתי אז אני בתוכה, ויעירו קול המולה גדולה, ויקראו את העיר טבריא בשֵם עיר בֹּגֵדָה על כי היא נאמנת לאגריפוס מלכה, ויבקשוני לְתִתָּם לֶכֶת ולהכרית אותה לפי חרב, כי הם שנאו את בני טבריא כבני צפורי. ואני הייתי נבוך מאד ולא ידעתי איך אוכל הציל את טבריא מחרון אף הגלילים ועברות אפם. כי לא יכולתי כַחֵש את דְבַר המכתב אשר שלחו יושביה אל המלך ויבקשוהו לקחת את עירם תחת ידו, יען כי תשובת המלך הוכיחה כי אמת הדבר. אך אחרי חשבי מחשבות זמן רב, אמרתי אליהם: כמוכם כמוני יודעים כי הֵרעו יושבי טבריא לעשות, ואנכי לא אשיב אחור ימינכם מהִלחם בם ומקחת את כל רכושם והונם, אך איעצכם לבל תחפזו לעשות כפוחזים ונמהרי לב. כי לא הם לבדם, רק עוד רבים כמוהם מיושבי הגליל הֵפרו את ברית שלומנו אשר כרתנו עמהם לפרק את עֹל הרומאים ואגריפוס מעל צוארינו. על כן שימו נא מעצור לרוחכם עד אשר אחפש ואמצא את כל האנשים הבֹגדים בבריתנו כמוהם, ואז יפלו כֻלם כאחד בידכם ולכֻלם תעשו כטוב וכישר בעיניכם. בדברים האלה הֵקמתי סערת חמת הגלילים לדממה, וישובו איש איש לביתו בשלום. אפס כי את השליח אשר שלח המלך את מכתבו בידו, אסרתי בנחֻשתים לעיני כל ואחרי ימים אחדים אמרתי כי דרך נחוץ לי ללכת, ואת השליח ההוא הבאתי אלי בסתר ואמרתי אליו כי יַשְקֶה את שומרי נפשו יין לשָכרה ואז יברח וימלט וישוב אל המלך. הנה כי כן מִלטתי שנית את טבריא בערמתי ובתחבולותי.

ובעת ההיא נפל יוסטוס בן פיסטוס אל המלך בסתר על פי הנסִבה הזאת: בהָחל מלחמות היהודים עם הרומאים, נוסדו יושבי טבריא יחדו להִכנע תחת המלך ולעבוד את הרומאים באמונה. אך זה האיש יוסטוס אשר הִתאוה תאוה לחדשות, דִבר על לבם לחגור את כלי נשקם ולעמוד הָכן למלחמה, כי קִוה להתנשא ולהיות לראש על ידי המבוכות והמלחמות. אך תקותו נשארה מעל! כי יושבי הגליל שנאו מאד את בני טבריא, ועברתם שמרו נצח, כי לא שכחו עוד את כל התלאות אשר הֵמִיטו עליהם יושבי טבריא בטרם החלה עוד המלחמה, ולא אבו להקים עליהם את יוסטוס יליד טבריא לראש ומפקד צבא מלחמתם. וכאשר הודיעו לי יושבי ירושלים את הדבר הזה, עלה עשן באפי וַיִחַר לי עד מות, עד כי בחזקה התאפקתי מהוריד את יוסטוס שאולה, כי נלאיתי נשוֹא עוד את רעת האיש הרע והבליעל הזה. והוא מיראתו פן יבער אפי וַאֲכַלֵהו כרגע, ברח לו וַיִפל אל המלך בתקותו כי אז תמצא ידו לבַצע את מזמותיו ביתר עָז מבתחלה, גם לא יגור עוד מפני ולא תהיה פחדתי אליו.

ויושבי צפורי אחרי כי נמלטו שנית מהרעה הנשקפת עליהם, שלחו שנית מלאכים אל קעסטיוס גאללוס ויבקשוהו כי ימהר יחישה מַסָעו ויבוא אליהם להיות מָעֻזָם ומגנם מפני המורדים אשר בתוכם, או ישלח להם חַיִל וְעִזוּז אשר עז בידם לגרש כל אויב ואורב מעליהם. וגאללוס נעתר להם וישלח אנשי חיל רבים לעזור להם, והם באו בלילה העירה. ואני נסעתי אז עם חילי לעיר גַרִיזִימַא, להושיע את בני הגליל מיד הרומאים אשר הֵרעו מאד להמחוזות הקרובים אל מקום תחנותי. ובעיר גריזימא הרחוקה עשרים שטאדיען מצפורי, תקעתי אהלי. לעת לילה קרבתי עם אנשי חילי אל עיר צפורי, והרסתי את חומתה בכוֹבד מלחמה, כי אנשי חילי הרבים העפילו עֲלות עליה בסֻלמות, עד כי לכדתי החֵלק הגדול מהעיר. אך אחרי זמן לא־כביר נלחצנו לנסוג אחור, יען כי תוצאות העיר ומבואיה לא היו נודעים לאנשי חילי, ונפן ונצא מן העיר אחרי אשר נפלו שנים עשר רַגְלִים מֵחֵיל אנשי הרומאים ושׁני פרשים ואנשים אחדים מיושבי צפורי לפי חרבותינו, ומאנשי חילי לא נפל רק אחד. אחרי כן ערכתי קרב על מרומי שדה עם פָּרָשֵי הרומאים, וכרגע סבונו גם סבבונו הרומאים מכל עֲבָרִים, אך אנחנו קמנו ונתעודד ולחמנו בם זמן רב בזרוע נטויה ובמלחמת תנופה, עד כי לאחרונה נשתה גבורתי, ויד הרומאים רוממה, יען כי אנשי נבהלו נחפּזו ויפנו ערף וינוסו, ואז נהרג גם אחד משומרי ראשי הנאמנים ושמו יוסטוס אשר לפנים היה משומרי ראש המלך. ובעת ההיא נָהרו אל ארץ הגליל גם אנשי חיל המלך, רַגְלִים עִם רוכבי סוסים, ושר צבאם היה סיללא נְגִיד שומרי ראש המלך, והוא תקע את אהלו קרוב לעיר יוליאס כמהלך חמשה שטאדיען, והעמיד שומרים על הדרכים ועל כל המסלות העולות לעיר קָנָה ולמבצר גמלא לבל יהיה להם דבר עם כל יושבי הגליל. ויהי בשמעי זאת שלחתי שם עשרים אלף איש חיל תחת פקדת ירמיהו, וגם הם חָנוּ שם על יד הירדן לא רחוק מעיר יוליאס. אך מלחמת תנופה לא היתה ביניהם, כי אם מלחמת תגרה, עד אשר באתי אני אליהם נאזר בגבורות שלשה אלפים אנשי מלחמה. ביום המחרת שמתי אֹרֵב למחנה סיללא מאחריה בעֵמק עמוק מאד, וקראתי אותו למלחמה, ולאנשי חילי צויתי להפנות עֹרֶף לפני אויביהם ולהתראות כנסים מנוסת חרב ולמשוך אחריהם את רודפיהם עד מקום הָאֹרֶב. וכאשר יעצתי כן היתה. כי סיללא האמין כי אנשי חילי נגפים לפניו באמת, וירדוף אחריהם הוא וכל אנשי חילו, עד הגיעם אל מקום המארב. ואז קמו אנשי מן המארב ויתנפלו על מחנה סיללא, ויחרד כל העם אשר במחנה וְהִתְעַוְתוּ כל אנשי החיל ולא מצאו את ידיהם, ואני עם אֲנָשַי רדפנו אחריהם וזִנבנו בם את כל הַנֶחֱשָלִים אחריהם. וביום ההוא לא שַבתי מִרדף אחריהם עד כלותם, לולי קרה אותי מקרה לא טוב, כי סוסי כשל נפל ויפילני ארצה וְהֻכּיתִי מַכָּה רבה ופצעתי את ידי עד כי לא יכלתי נְשוֹא, והובאתי לכפר נעם להתרפאות מִמַכָּתִי. ואנשי חילי בשמעם כי אנושה מַכָּתִי, שבו מרדף את אויביהם ויבאו אלי וַיֵצַר להם בגללי. ואני דרשתי ברופאים, והם חבשו את ידי וישימו עליה חִתֻּל, והייתי שם כל היום ההוא, אחרי כן נִספחה גם קדחת נִמרצה אֶל שברי, ובלילה הבאתי בעצת הרופאים לעיר טַרִיכיה. וסיללא ואנשיו שמחו על שברי, שֶבר יוסף אויבם, וירהבו בנפשם עז, וישימו להם מארבים רוכבי סוסים בעֵבר הירדן, וכאור הַבקר הקדישו על אנשי חילי מלחמה, והם לא העבירו המועד, אחור לא נָסגוּ, אך אנשי האֹרב רוכבי הסוסים הגיחו ממקומם וַיִשְׂתָּעֲרוּ על אֲנָשַי ויפרידום וילחצום לנוס ויפילו מהם ששה אנשים. אפס כי לא רדפו אחריהם, יען כי הֻגד להם כי אניות מלחמה באו מטריכיה ליוליא, וייראו וישובו אחור.

ובימים מעטים אחרי כן בא וועזפאסיאן עם אגריפוס המלך לעיר צוֹר, ואנשי העיר הלשינו את המלך לפני וועזפאסיאן ויוציאו עליו דבה כי שונא הוא להם ולהרומאים מתמול שלשום, ויוסיפו עוד להחפיא עליו דברי בָלע באמרם כי הוא צִוה לפיליפוס שר צבאו לבגוד ברומאים ולהסגיר את ארמון המלך ואת מחנה הרומאים אשר בירושלים ביד היהודים המורדים והמתפרצים ממלכות רומא. כשמוע וועזפאסיאן את דבריהם, הִתראה כמתקצף על הדוברים על המלך ידיד רומא עתק וסרה, ובכל זאת אמר אל המלך לשלח את פיליפוס רומאה לתת דין וחשבון על מעשיו לפני כֵס הקיסר. אך בבוא פיליפוס לרומא, לא הובא לפני הקיסר נעראָ, כי טרדות רבות ומבוכות עצומות סַבוהו בימים ההם, ועל כן שֻלח פיליפוס לארצו וַיָשָב אל אגריפוס המלך.

בבוא וועזפאסיאן לעיר פטוֹלומעאוס, נִגשו אליו זִקני דֶקא־פּוֹליס אשר בסוריא, ויתאוננו בקול גדול על יוסטוס יליד טבריא, אשר שלח באש את כפריהם, ואשר לא נעשה בו משפט מָוֶת כמִצות שר הצבא וועזפאסיאן אשר צִוָה לאגריפוס להמיתו, והוא רק אֲסָרוֹ בנחֻשתים כאשר סִפרנו בזה. ואנשי צפורי קִדמו את פני וועזפאסיאן בתודה ובתרועת שמחה, והוא נתן להם אנשי חַיִל לשָמרם מידי הפריצים, ופלאקידוס היה שר החיל ההוא. ואני נלחמתי עם צפורי ועם פלאקידוס הרומי עד בוא וועזפאסיאן אַרצה הגליל⁴⁵. אמנם איך בא שר צבא הזה⁴⁶, איך נלחמתי בו בפעם הראשונה בעת הַמָצוֹר אצל העיר טַריכיה, איך נסתי משם אל מבצר יודפת⁴⁷, איך נלחמתי שם ברומאים⁴⁸ בעת המצור, איך לֻקחתי בשביה ואֻסרתי בכבלי ברזל⁴⁹, איך יצאתי אחרי כן לחפשי, וכל הקורות והתלאות אשר מצאוני כל ימי מצור ירושלים, הן כל הדברים האלה ספרתי כבר בספר מלחמות היהודים, ולא נשאר לי לספר בזה רק את הדברים אשר לא ספרתי עוד שם ואשר הם נוגעים לתולדות ימי חיי:

בנפול העיר יודפת ומצדתה ביד וועזפאסיאן, באתי בכף הרומאים והובאתי אל אֹהֶל שר הצבא הזה, והוא פָקד לאנשי חילו להתחקות על שרשי רגלי ולספור צעדי לבל אברח מפניהם, ובכל זאת כִבדני כבוד גדול, ועל פי פקדתו לקחתי לי אשה מבנות קסריה אשר לֻקחה בשביה במחוז ההוא. אך היא לא היתה עמדי ימים רבים, כי הלכה לה לאלכסנדריא בעת אשר שֻלחתי לחפשי והֻקמתי עָל להיות אחד מן השרים הרואים פני וועזפאסיאן. ובהיותי באלכסנדריא, לקחתי לי שם אשה אחרת, ומשם שלחני שר הצבא עִם טיטוס בנו לצור על ירושלים, ושם היו חיי תלואים לי מנגד פעמים רבות, כי היהודים הִתאמצו וַיַחְתְּרו בכל מאמצי כחם לתפשני בידם ולהמיתני, יען כי בכל עת אשר היתה בם מַגֵפָה ומַכַּת חרב בתגרת ידי הרומאים, הֶאמינו כי אנכי הֲסִבֹּתִי בכל רעתם בבגדי בם –. ועל כן קראו בלי חָשָׂךְ אֶל טיטוס להכריתני מארץ החיים ולהורידני דומָה באָמרם כי הבגֵד בְּעַמו ובארץ מולדתו, יבגוד בְּעַם אחר ובארץ אחרת ביתר עָז. אך טיטוס לא שמע אליהם ויוסף עוד לאהבה אותי ולכַבדני נגד כל שריו ועבדיו, ואחרי לָכְדוֹ את ירושלים בסערת מלחמה, אמר אלי פעמים רבות לקחת בידי מחרבות עיר מולדתי וּמֵחָסנה וִיקָרה ככל אשר תְּאַוֶה נַפשי, אך אנכי אשר לבי נשבר בקרבי על שֶבר בת עַמִי ועל הריסות ארץ מולדתי ושִממות מִקדש אֱלֹהָי, וכל חמדות החיים וסגֻלות התבל מאפס וָתֹהו נחשבו בעיני, אנכי לא נָגעתי בכל יְקָר וָחֹסֶן, רק חִלִיתי את פני טיטוס לְפַתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת אצילי בני יהודה, להציל חסידי ירושלים הלקוחים לַמָוֶת, ולפדות נַפשות צדיקים הַמָטִים לַהרֶג, וטיטוס נעתר אֵלַי ויעש את שאֵלתי זאת. גם הטה עוד חסדו לי וַיִתנני להציל את סִפרי הקֹדֶש האצורים באוצר היכל ה' בירושלים ולקחת אותם אֵלי. אחרי כן התחננתי אליו לשַלח את אָחִי וחמִשים ידידַי וְרֵעַי לחפשי, וַיֵעָתֶר לי גם לדבר הזה, ויתן לי גם את רִשְיוֹנוֹ לבוא אל בית המקדש ולהוציא משם הנשים והילדים הרבים אשר סֻגרו בתוכו וְהִתְעַתְּדוּ לַמָוֶת, ואשר מאה ותשעים מהם היו נְשֵי אלופי ומיודעי ובניהם וְטַפָּם, ועל פי בקשתי שֻׁלחו לחפשי מבלי כל כֹּפֶר וְשָבו אל אחֻזתם ונחלתם. ובשלוח אותי טיטוס עִם השר קעראַליס ואלף פרשים אל העיר הקטנה תקוע להתחקות על רַחבי מגרשיה אם יכילו את מַחנות הרומאים בתוכם, כי טיטוס חשב לתקוע יִתְדוֹ שמה, ובשובי משם מצאתי שבויים רבים אשר נִתְּלוּ על עֵצִים. ובתוכם ראיתי שלשה אנשים אשר לפָנים היו אוהבי וידידי הנאמנים, ומורשי לבבי נִתְּקוּ ונפשי ברעה התמוגגה למראה הנורא הזה, ובעינים זֹרְמוֹת דְמָעוֹת הלכתי אל טיטוס והראיתיו את המראה האיום ההוא, והוא צִוָה כרגע להורידם מעל העצים אשר נִתלו עליהם, ולהעלות להם ארוכה ורפאות תעלה, אך שנים מהם מתו תחת ידי הרופאים והשלישי שָב לֵאוֹר באור החיים. ואחרי אשר הִכניע טיטוס את ארץ יהודה תחתיו, וַיָקֶם את סערת הפריצים לדממה, התבונן כי נַחלות שַדמותי סביבות ירושלים לא ישאו לי פרי תבואה, כי נתונים נתונים הם בידי הרומאים אשר הִצִיגָם ביהודה לשמרה מִמֶרֶד וקשר, נתן לי שדות אחרים תחתיהם בארץ המישור לאחזת עולם. ובנסוע טיטוס אל רומא הבירה, כבדני וַיִקָחֵני לנסוע אִתו יחד באניתו אשר הוא ושריו הגדולים בתוכה, ובדבר הזה נכבדתי מאד בעיני הרומאים. ובבואנו רומאה, הפליא לי הקיסר וועזפאסיאן חסדיו הנאמנים, ויתן לי את היכל כבודו אשר ישב הוא בו בטרם ישב על כס מלכות רומא, ואת ההיכל הזה נתן לי לנַחלה כל ימי חיי, גם נתן לי את משפט האזרחים אשר לנכבדי רומא ואשר זאת אות יקר וגדולה, גם ארֻחה ומשאות נתן לי מאוצרו, ועד יום מותו לא חדל מתּת לי כבוד והדר יקר ותפארת, עד כי קִנאו בי אויבי ויחשבו מחשבות להדיחני משאתי ולהפילני במהמורות בל אקום. אחד מבני יהודה אשר שמו יוחנן, קָשַר על הרומאים קֶשֶר בעיר קיריני, ובעָרמתו מָשַך אחריו אלפים איש אשר אחרי כן יָרדו לַטֶבח. והאיש יוחנן הזה נשבה ביד פקיד קריני ויאסרהו בכבלי ברזל וישלחהו אל הקיסר, והוא הִכַּנִי בלשון לפני הקיסר באמרו כי אני נתתי לו כלי מלחמה וכסף לבעבור ימרוד ברומאים. אך הקיסר וועזפאסיאן לא הטה אזנו לדברי הפריץ הזה ולדברי אנשי און כמוהו, וישפטם משפט מָוֶת כגמול ידם. ועוד מַלשינים רבים ופריצי בני עַמִי, הִלשינו עלי לפני הקיסר, ויתאמצו בכל מאמצי כחָם ובכל תחבולות עָרמתם להבאישני בעיניו ולהורידני דוּמה, אך בישע אלהים לא אִנוּ אֵלַי רעה, גם לא הפילו אור פני בחצר הקיסר. כי הקיסר הטה עוד חסדו לי ויתן לי עוד אחזת שדות וכרמים בארץ יהודה. ובעת ההיא שלחתי את אשתי מעל פני ונתתי לה ספר כריתות, כי מצאתי בה דברים רעים, ולא כסיתי עונה אף כי היא ילדה לי שלשה בנים, אשר שנים מהם מתו ורק השלישי אשר שמו הורקנוס עודנו בחיים חיתו. אחרי כן לקחתי אשה חדשה מֵהָאִי קרעטאַ אשר אבותיה היו מִשוֹעֵי המחוז ההוא ומאציליו. והיא היתה בעלת נפש טהורה, ישרת מעללים ותמימת דרך. והיא ילדה לי שני בנים, שֵם האחד יוסטוס, ומשנהו שמעון המכונה אגריפוס, והם הם שעשועי בימי חיי הבלי.

אחרי מות הקיסר וועזפאסיאַן, הפליא טיטוס בנו חסדו לי, ויעש עמדי טובות כאביהו, ולא הִטָה אזנו לקול מלחשים ומלשני בסתר אשר הביעו והחפיאו עלי דברי בָלע. ואחרי מות הקיסר טיטוס, הוסיף עוד הקיסר דוֹמיטיאַן אָחיו לכבדני ולהגביר חסדו ואמִתו עלי. את המלשינים אשר הִכּוּנִי בלשון, עָנש ענֶש מות, גם הֵמית את אחד מֵעֲבָדַי, והוא איש סריס אשר הורה את בָּנַי לשון וספר, בגלל אשר נועז להביא עָלַי דִבָּה ולְהַלְשֵנִי לפניו. את אחזת שדמותי בארץ יהודה, שם חפשי מכל מַס וָכפֶר, וכן לא יֵעָשֶה רק להאיש אשר הקיסר חפץ ביקרו. גם רעיתו הקיסרית דוֹמיטיא עשתה עמדי חסדים נאמנים כל הימים.

אלה הם תולדות ימי חיי מיום היותי לאיש עד היום הזה, וכל קוראי דְבָרַי אלה יש להם צדקה לְשָפְטֵנִי ולהוכיח על פיהם את תכונות נפשי ואת עלילותי. ובזה אשים קִנצי למלים אשר עָרכתי אליך, עֶפַּפְֿרוֹדיטוּס יקירי! ואשר לשִמךָ ולזִכרך הִקדשתי גם את סִפְרי מלחמות היהודים.

* * *

מבוא מאת המתרגם

קשים ונוראים היו חבלי הגסיסה של היהדות המדינית בארץ-ישראל בסוף ימי הבית השני. נדמה, כי תוכה של יהדות זו כבר נאכל בשעת הזעזועים החזקים של מלחמות האחים במוצאי תקופת החשמונאים, כשנגלתה בכל-תֹּקף הסתירה היסודית שבּה: התהום העמֻקה שבין רוח האֻמה, זו שקבּלה צורה מֻבהקת בעונת שעבּוּד-מלכיות מתוך יחס של שלילה גמורה לכל הבלי העולם הזה – ובין תנאי המציאות של מלכות הארץ עם הכבוד והתאוה והשנאה והקנאה והזדון והבצע השולטים בהּ בהכרח, עם המלחמות המתמידות והתלאות המתחדשות לבקרים. וספר “תהלות שלמה” יוכיח על זאת. – נדמה, כּי לרצונו ותּר העם על החרות המדינית ועל מלכות הכהנים בני-אהרן שנעשו שונאי-שלום כעממים, כשבאו מאתים טובי ירושלים אל פומפיוס הרומאי להתחנן אליו על עמם, כי יפדהו משלטון החשמונאים, שנחשבו לו לאויבים, ויחדש את מצב שעבּוד-מלכיות ששלט לפנים, קֹדם גזרת אנטיוכוס – “ממלכת כהנים וגוי קדוש” תחת מקל-נעם של סרדיוטות רומאיים. נדמה, כי הקדֻשה של היהדות המדינית הלכה לעולמה, כש“פרשו” מורי-העם, החכמים והסופרים אשר מפיהם דרש את דבר האלהים, והתכנסו אל ארבע אמות של משנתם, והסיָגים לתורה וכל דקדוקי הדינים נעשו חביבים להם משׁאלוֹת החברה והמדינה, ואחת היתה להם, מי ישׁמש שבט-זעם בידי אלהים לרדות בעמו הנבחר כדרכי הגוים, אם חשמונאי מזרע אהרן, או אדומי ממשפחת אנטיפטרוס, או “חזיר מיער” רומאי. – ובכל-זאת שמר רֹב העם בקשׁי-העֹרף, המיחד לבית-ישראל, על הנאת הקנינים המדיניים, שנולדה בזמן הגבורה של מלחמות יהודה המכבי ואחיו; וכאשר פרש הנשר הרומאי את כנפי-העֹפרת שלו על הגוּף הלאמי הקטן של “עם היהודים”, לא עצר כֹּח לבלוע את טרפו מהרה, ומאה ושלשים שנה ויותר פרכּס הגוף הזה בצפּרני הנשר החדות עד שיצאה נשמתו למראה-עין. הרומאים הכירו את כל הערך הרב של נצחונם, ומסרו את תמונת בת-ציון הכורעת לארץ זכּרון לדורות על מטבּעות זהב וכסף, כמו שלא עשו לשום אמה אחרת, גם הקימו את שער-הנצחון של טיטוס להעיד על הגדולות שעשו ידיהם עד היום הזה.

ההתאבקות הגדולה בין היהודים ובין הרומאים היא עלילה היסטורית כבּירה ונשגבה לאין-ערוֹך. ואנו עומדים נרעשים ונפחדים לפני פרשת דברי-הימים המזעזעת הזאת – התנגשות שתי רשׁיות, שלא נתּן בידן להצטרף לאחת. מלחמת שני עולמות נגֹלה לנגד עינינוּ. בהרי יהודה והגליל, בערבות הירדן וים המלח, בנאות-השלום של גנוסר נאבק רעיון מלכות-שמים עם עבדוּת בשר-ודם; רגש הקדשה של עם אדיר-אמונה הצמא ליום שכּלו שבּת, עם החֹל הגדול שבמציאות בתקופת הזדון והפריצות ההיא; ממשלת תורת-אלהים, החתומה בברית לבבות, עם שלטון חקי אדם, הנשען על כֹּח הזרוֹע של שוטרי העולם. רק מעטים עזבו את מחנה המלחמה ונפלו אל שונאיהם לׁשׁם הנאת העולם הזה; רֹב העם ככלו הגן על הויתו מפני הכֹּח הזר והזד, שעמד עליו לכלות גופו ונשמתו יחד. אלה בכּרו את נשק-הרוח על “החיל והכּח” ואמרו לנצח את כֹּח החֹמר הגס בהתנגדות פנימית וחשאית, ואלה חשבו כי מתּר להם ללמד אמנוּת אויביהם לצֹרך השעה ולהגיע בעזרת החרב אל התכלית הקדושה. נגוד עתּיק שרר בין שתי שורות שומרי-ישראל אלה. אנשי-הרוח פחדו מפני בעלי-החרב, בהכירם מנסיון העבר, כי אמצעי הכֹּח הם להט החרב המתהפכת ודינם לההפך לתכלית על-נקלה. רעיון מצוה הבּאה בעברה נעשה מוּזר להם, ומתוך חסרון אמונה בכֹחות החמריים ובכֹחות הרוחניים של מסבּתם סרבו לקחת את משפטם בידם ולנסות את ימין עזרת האלהים. אולם אנשי החיל והכֹח בטחו בקדשת כּונתם וחשבו את אנשי-הרוח לנרפּים ולרכּי-לבב, וראו בחסר-אמונתם בכֹחות עצמם העדר-בטחון באלהים. בּין שני המשבָּרים האלה נטרפה אנית היהדות בים הסוער. השנאה וההתנכּרות גדלו משעה לשעה. לבסוף גברו אנשי-המעשה על אנשי-הסבל וקפצו אל אש המלחמה לשם “ארון הברית” ועם “ארון הברית”, כדי לשלם בדמם בעד עזוּתם ותֹקף אמונתם. הם כשלו ונפלו ובמפלתם סחפו את קניני-האמה הממשיים, הקדושים ביותר.

עוד היום יתחמץ לב היהודי לזכרון הפּרוד ששלט מבפנים וכלפי חוץ בשעה הגדולה ההיא, ומבּלי-משים ילמד זכות על אחד המחנות ויצדיק את הדין על המחנה השני – הכּל כפי נטיתו הפרטית וכפי הלך-נפשו. אולם המושל-ברוחו יעמוד דומם לפני המחזה העובר לנגד עיניו ברֶוח אלפּים שנה כמעט, ויבליג על התמרמרותו ולא יתן תִּפְלָה, הוא יעמוד ברגש-כבוד לפני המאורעות הגדולים של ההיסטוריה, שהם בבחינת “לית דין ולית דַּיָּן”.

היהדות המדינית הלכה מעט-מעט לעולמה, ושארית הפלטה של נשמת האמה נפלה בידי “אנשי-הרוח”. אלה סתמו את הגולל על בעלי-הכֹּח, אשׁר שחתו את מחמדי היהדות, על לוחמי-הקֹדש, שבָּלעו את הקֹדש. הכאב היה גדול מאד למראה הפּרענות והחרבּן והכליון. כלום יכלו לשבּח את מתנגדיהם, אשר הביאו במעשיהם לידי הכליון הזה, על אשר התערב אפרם באפר המקדש? הם זכרו את מעשיהם וגמול ידיהם – ולא יכלו לזכור את אמונתם ונדיבות רוּחם. במה נחשבו כל העלילות הכבירות ועבדות-האלהים הקדושה של התועים האלה כנגד הקללה הנוראה, אשר הביאו על עמם ועל ארצם? מנהיגי-היהדות היחידים – מעכשו – כבשו את הקללה המרה, קללת אין-אונים, ודנו את מתנגדיהם לגניזה עולמית, ובכונה כסו עליהם בצעיף השכחה. שמות אלעזר בן-חנניה, יוחנן מגוש חלב, שמעון בן-גיורא ואלעזר בן-יאיר, וזכר מעשיהם וגבורותיהם, אהבתם ושנאתם וקנאתם גם-יחד, נמחו מספר דברי-הימים של היהדות הרוחנית.

שנים-שלושה דורות עברו אחר החורבן – בינתים הספיקו החכמים לגנוז את זכר בר-כוכבא ומעשיו, והפעם הביאו כמעט לידי גניזה שלמה, כי לא נמצא גואל אחר לַגּבּור הזה למסור את פרשת גבורתו לזכרון – ומכּל המעשים הגדולים אשר קדמו לחרבּן-הבית לא נשאר אלא המון שיחות-חלין של חובשי בית-המדרש על-דבר קמצא ובר-קמצא, שלא נקראו שניהם אל הסעדה, ועל זכריה בן-אבקולס, ש“בענותנותו” בּטל את קרבן-הקיסר, ועל נקדימון בן-גוריון ובר כלבא שבוע ובן-ציצית-הכסת, שׁספּקו את צרכי המלחמה ברומאים – שיחות-חלין מקטעות, ששקעו במקרה בים התלמוד. והתמונה רבת-הצבעים של בת-יהוּדה הגוססת נתעלמה מן העין.

מתוך היאוש הגדול בהוֹה פנתה כנסת-ישראל עֹרף אל המציאות השפלה, ובטלה אותה על חליפותיה ותמורותיה. העינים היו מוּסבּות כלפּי פנים – אל העולם הנצחי של הנשמה החפשית ברקמת חלומותיה, ומפני זה אבּדו קנה-המדה כלפּי חוץ – הרגשת העובדות הממשיות המתחדשות בעולם-המעשה הקבוע בזמן ונתון בתנאי המקום. לדברים של מה-בכך נחשבו דברי ימי העבר הקרוב, אשר נגוזו ועלו כעשן הימים שבעי הרֹגז והתקוות הנכזבות, וכל מה שנעשה בידי אדם נדמה למרד כלפּי מעלה. וזרים נעשו ליהדות הרוחנית אלה שהסתכלו אל המציאות בעיני-בשר שראו את מאורעות העולם הזה העוברים ונפגעו מהם, שמצאו צֹרך למסור לזכּרון את התנועה הגדולה של הגלגל החוזר בזמנם ובימים שכבר עברו, ולא קפּלו את העלילות הגדולות, גם אחרי שצללו אלה בתהום-הנצח, אף לא זלזלו בערכּן, גם אחרי שהכירו בהן כי יצא שכרן בהפסדן.

אחד הסוקרים הגדולים האלה, שנגזר עליהם לראות מחזות נאדרים ונוראים וכשרוֹן יצירתם דחף אותם לתת צורה קַיֶּמת לחזונם האחד והמיחד שבהם, היה עד-הראיה של החרבּן השני יוסף בן-מתתיה, הכהן אישׁ-ירושלים. המנהיגים הרוחניים של עמו בדורות הבאים רחקו ממנו וחזונו היה נכרי להם, דבריו לא עשו עליהם רשׁם ודורש לא נמצא להם. מאות-שנים רבּות עברו עד שמצאו ספרי יוסף בן-מתתיהו – אחרי כמה גלגולים ובשנוי-צורה – דרך-תשובה אל עמם ואל מולדתם. “ספר יוסיפון” החיה את הסופר הגדול, שנשכח מלב אחיו, אבל תורתו נעשתה פלסתר: המדרש המאחר עוה את פניה וערב את פרשיותיה, ורק מעט נשאר בה מעצם מקורה.

ספרי יוסף בן-מתתיהו מצאו להם גואלים אחרים – בקרב הכנסיה הנוצרית. לא מהכרת ערך הסופר ולא מהערצת יצירתו שמרו הנוצרים על הספרים האלה, כּי-אם מכּוָּנה זרה למחבר: הם בקשו להקים את מקדשם הם על חרבות מקדש-ישראל העתּיק – ויוסף עד-החרבּן, המתאר את אחרית ירושלים, נחשב בעיניהם לעד-אמונים על צדקתם. עליו הטילו ללמד את התועים בינה, למען ידעו, כי מאס אלהים בעם הנבחר והחריב את מקדשו ונתן את ברכתו לבני הדת החדשה. הקנאה והשנאה ליהדות עוררו את הנוצרים לעשות מה שעשו ביצירת הסופר היהודי. אך אם הכּונה לא היתה רצויה – הנה המעשים היו רצויים, כי רק על-ידי זה נצלו ספרי יוסף בן-מתתיהו מן הכליון.

בספרו “מלחמת היהודים עם הרומאים” הציג יוסף בן-מתתיהו – כשכבר נעשה ליוספוס פלויוס – מצבה נפלאה על משוּאות ירושלים עיר-הקֹדש, לספּר לדור אחרון את פרשת האחרית של קרית-משוֹשנו, שדורות על דורות ראו בה בני-ישראל כסא אלהים ומשכּן-כבודו.

בשנות הכאב הגדול הקרובות לחרבּן, עוד טרם הספּיקה כנסת-ישראל להשיב רוח אחרי המכּה הנוראה, עוד טרם עצר העם כֹּח להקיף את הפּרענות הגדולה עם כל בלהותיה, ישב יוסף בן-מתתיהו, הוא הוא יוסיפוס פלויוס, בהיכל-מלכים ברומא, סמוך לשלחן אספסינוס וטיטוס מחריבי ירושלים והמקדש, וקסת-הסופרים בידו לרשֹׁם את המעשים הנוראים, אשר ראו עיניו ואשר שמעו אזניו. רבּים מן החוקרים בכל הדורות דנו את הסופר לכף-חובה על המעשה הזה, חשבו אותו לבוגד בעמו ובארצו, שלא סבל את מכאובי דור-החרבּן ונקל היה לו לתאר את הדברים והמאורעות הנוראים לפרטיהם בדיוק ובמתינות של ציָּר, שאינו נפגע מתֹּכן ראיתו. הם לא האמינו לדבריו שהעיד בראשית ספרוֹ, כי ידיו רעדו בעת כתיבתו את מגלת-החרבּן הארכּה ונפשו התעטפה עליו בחדשו את תמונות כל הבלהות. אך למי ולמה השקיע הסופר בספרו את הדמעות על חרבּן עמו, אשר הכרח להתנצל עליהן לפני הקוראים הזרים, שלא יכלוּ להבינן?

מה היתה תבנית הספר הזה ולשם מי חבּר? בלשון “אבותיו” כתב יוסף בן-מתתיהו את “מלחמות היהודים” ושלח את הספר אל היהודים היושבים מעבר לנהר פרת וגם ל“לועזים” (הברברים) השוכנים בארצות ההן. העשה את הדבר למען הרומאים, לספּר את גבורתם ונצחונותיהם, למען ידעו הגויים הרחוקים וייראו מפּניהם ולא יחרידו אותם מרבצם, כמו שגזר אחד מחוקרי ספרי יוסיפוס בשנים האחרונות? או למען אחיו הרחוקים, אשר בקשו לדעת את פרשת הפּרענות בכל פרטיה, כדי שימצאו שמינית שבשמינית של תנחומים מתוך הכּרת הדבר לאשורו, כדרך כּל הלוּמי שמועה רעה?

מי יוכל לענות על שאלות אלה כהלכה? הנה לא נודעו לנו דברי הספר הזה במקורו הראשון (בלשון “אבותיו” או “עמו” – ועדין החוקרים נחלקים, אם נכתב עברית או ארמית), רק בצורתו החדשה שנתן לו המחבּר כשתרגמוֹ יונית. לא קֹדם שנת 75 ולא אחרי שנת 79 למנין הרגיל – בין חמש לתשע שנים אחרי החרבּן – כּלה יוסיפוס פלויוס את ספר “מלחמת היהודים” בלשון היונית. במשך הזמן הזה עבר הרשׁם הראשון של החרבּן – והסופר התאבל על “שמועה רחוקה”. מפני זה לא מסר את רגשותיו הסמוכים למעשה, רק כּתב דברי-נהי כתוהה על הראשונות. אף מצא די מנוחה לרקום את התמונות הנוראות והנפלאות ולהבליג על מכאוביו בשעת הצֹרך. ולא זו היא הסבּה היחידה לַדּבר: הספר הכתוב יונית לא נועד לקוראים יהודים בעקרו, והסופר הכרח לשאת פנים לטעם הצבּור הנכרי. ולפיכך נטל עליו לכסות על רגשותיו הפרטיים, רגשות הלב היהודי, עד-כמה שנתּן הדבר הזה בידו, ולקרב את הדברים ואת התמונות אל שׂכל קוראיו. מובן מאליו, כי במעמד כזה היה מקום לחֹנף ולהתבטלות כלפּי העולם הזר; אך אם נבוא לדין את הסופר בדבר הזה, עלינו להגיע למקומו. מצבו הקשה בצלם של מחריבי-עמו גרם למגרעות שאנו מוצאים בספרו. בלי שום ספק היתה כוָּנתו רצויה – בגשתו למסור לזכרון-עולם את חזון אחרית יהודה וירושלים. אולם הספר הכתוב בלשון היונית הן מאליו עמד למשפט הקיסרים אספסינוס וטיטוס, והסופר לא מצא דרך אחרת לפניו, בלתי-אם להגדיל ולהצדיק את מפעלי שני מלאכי-החבּלה האלה – כמצוה ועושה. באֹפן אחר לא יכול לכתּוב את ספרו זה – הדבר גלוי ומובן לכל המעין בספר בלי פניה, בלי רגש חמה וכעס. הנתרעם על הסופר, כי מלאוֹ לבו לכתּוב את מגלת-החרבּן בכלא רוחני שכזה, כאשר הוטל עליו לחנק את רגשותיו הנאמנים ולנהוג מדת משׂא-פנים בּפּרענות הנוראה של עמו וארצו? הנקבּול עליו, כי התנדב ללמד סנגוריה על אותם האנשים, ששמותיהם הרתיחו את הדם בלב כל איש יהודי – ולכתּוב שׂטנה קשה על גבורי מלחמת-החרות ולקרֹא להם בשם שודדים שכחי אלהים? ואולי נֹאמר, כי הסנגוריה והשטנה היו כרוכות זו בזו – וצדקת אספסינוס וטיטוס נבנתה על רשעת הנלחמים בהם? אולם לא עלינו, השותים בצמא את דברי יוסף בן-מתתיהו בפרשׁת-החרבּן שלו, להוכיח אותו על אשר ערב את לבו לכתבהּ. ואם נגזור משפטנו, כי עמד הסופר לעת כתבוֹ את ספרו מן הצד לעולם הנשמה היהודית, וגדש בזאת את הסאה, הנה מכרחים אנו להודות כי הכיר את אחיו וידע אותם: מה היה גורל הספר שכתב בלשון אבותיו, ואולי גם נתן בו פנים אחרים להסבּרת המעשים והכֹּחות הפועלים? ואם נחליט, כי השנאה ליוסף בן-מתתיהו ה“נמכר לעקר” ה“בוגד בעמו” הביאה לידי גניזת הספר – איה ספר יוסטוס איש-טבריה, שונא יוסיפוס ומתנגדו, על מלחמת היהודים? גם הספר הזה נגנז, – כנסת-ישראל גלתה את דעתה, שאין לה ענין לדברי היסטוריה. אין אנו יודעים, אם “נביא” היה יוסיפוס, כמו שספּר לנו בספרו זה בתמימות טבעית או עשויה – אבל בודאי צפה וראה כבר בדורו את עתידות ספרו. אמות-העולם לבדן יכלו לשמור עליו, ובדרכּן ובסגנונן הכרח לכתּוב את הספר הזה.

והנה את הקנאים השפּיל יוסיפוס עד-עפר בספרו “מלחמת היהודים” – האמנם רק למען האדיר את הרומאים עשה את זאת? – יוסף בן-מתתיהו היה מסור לעיר אבותיו ולמקדשו וגם לעמו ולתורתו, ובספריו “קדמוניות היהודים” ו“נגד אפיון” הראה את אותות דבקותו החזקה ביהדות ובקניניה וספּר בחקי תורתו “נגד מלכים ושרים” בלי בושה – רק בגאוה ובאמונה. אולם הוא ידע את העולם ולא יכול למצֹא בו את הצדק והמשפט וגם לא נסים ונפלאות. הוא ראה את ממשלת הרומאים במרום-עֻזה ולא יכול לחבּר זאת עם רעיון שלטון-המוּסר. הוא לא הצדיק את הדין על עמו, כמעשה ירמיהו הנביא ויחזקאל בשעתם, אשר מבטח היה להם כי הִמרתה ירושלים לרשעה מכּל העמים אשר סביבותיה, ועל-כן לא חשב גם את אספסינוס לעבד-אלהים, הממלא את משפטו בעם הנדח מעל פניו, כמו שהכריז ירמיהו על נבוכדנאצר לפנים. שאלת חבקוק הנביא עמדה, אולי, גם לפני יוסף בן-מתתיהו בעצם תקפּה, אם גם – מסבּה מוּבנה – לא בקש לה פתרונים בספריו הכתובים יונית. רק דבר אחד היה ברור בעיניו, כי אותו למד מן המציאות הממשית: על-פי גזרה עליונה נולדה האמה הרומאית במזל טוב. לא בצדק ולא במשפט – אולם בהכרחיות השוֹלטת במציאוּת הדבּיר האלהים תחתיה את כל עמי-העולם. כל המוֹרד בממשלת הרומאים, הריהו בבחינת מנסה את האלהים. בקרב שכרון-החרוּת הסיחו הקנאים את דעתם מן המציאות הממשית. האמנם בידי אדם האמינו להתגבר על הענק, שפרש מצודתו על מחצית עולם-הישוב? לא רבּים היו התמימים, אשר אֹפק ראיָתם היה מצמצם עד כדי שלא להכיר את כֹּח-הברזל של ממשלת-העולם. רֹב לוחמי-החרוּת קוו לנסים ולנפלאות. האמוּנה במלכות-המשיח, שתרד על הארץ עם ענני השמים, חזקה את לבם להתנגח עם מלכות-הארץ. בקרב עם אדיר-אמונה כיהודים בדוֹרות ההם היה למניעים האלה ערך מעשׂי גדול. ואולי גם יוסף בן-מתתיהו בעצמו שגה רגע בחלום המשיחי הזה, אולי גם הוא קוה, בעמדוֹ בראש המוֹרדים בארץ-הגליל, כי יחדש האלהים את נפלאותיו שעשה בימי ישעיהו ויהודה המכבי. אך המעשים באו וטפחו על פניו. אמונת הגלילים לא עמדה להם לעת עלות הלגיונות הרומאיים על הארץ – הם נפוצו לכל עבר ונמלטו אל ערי-המבצר. לשוא נסו הקנאים את האלהים – הוא לא עמד בנסיון ולא רצה לצאת בצבאותיהם. חלום יוסף בן-מתתיהו חלף מהרה – ובלי אמונה ותקוה הגן על יודפת מפני השונאים. בשנאה-עזה לרומאים המציקים ובגבורת-יאוש נלחמו הגליליים ושמרו ברוח נכונה על שבועתם, שלא לקבּל עבדוּת בשר-ודם, ואולי קוו עד הרגע האחרון לישועת אלהים שתבוא כהרף-עין. והנה בא יום הפקדה, – קן-הסלעים של הגליל נפל בידי הרומאים, והמנצחים פשטו כזרם-מים ברחובותיו הצרים. הסופר המצביא עם מתי-מספר מחבריו הסתתרו במערה אחת. זה היה רגע מכריע בחיי יוסף בן-מתתיהו, – הוא עשה את חשבּון-הנפש שלו, וחלום החרוּת והגאלה נדף כליל. הוא נוכח לראות, כי כל הקרבנות הרבּים היו לשוא, כי האלהים עזב את מחנה היהודים וחזק את מערכות צריהם – ויחד עם-זֹאת הרגיש, כי הוא בבחינת עלה שנשר מן הענף – כי אין לו עוד מקום בשוּרות לוחמי-החרוּת. הפחד מפני נקמת הרומאים עוד חבּר אותו עם חבריו היושבים עמו במערה, והנה באו צירי הרומאים והבטיחו לו את נפשו לשׁלל, אם ימסור את-עצמו בידם. חבריו שמעו זאת ודרשו ממנו למות כראש-צבאות-ישראל, וגם לעצמם בחרו מות – אחרי אשר לקחו מאתם כל מחמדי-נפשם ומעוז-משגבּם נפל בידי השונא. ופה נתגלתה התהום העמקה בין האנשים הפשוטים והתמימים האלה ובין יוסף בן-מתתיהו. הם הרגישו, כי חייהם אינם עוד חיים – וברוח נדיבה מלאו את שבועתם ולא הכניעו את ערפם תחת עֹל השונאים. והוא הרגיש בקרבו “כֹחות נבואה”, מקור-חיים שלא נגלה לו עד-עתה, – ובחר בחיים. רֹב חוקרי ספרי יוסיפוס עד זמננו נוטים לדעת חבריו הגליליים וכמוהם הם שׂמים אותו לרך-לבב ולבוגד בעמו, ומוציאים משפט נחרץ כי ברגע מיחד כזה חקי המוּסר החברתי או הלאמי גוזרים על האדם לקבּל את המות ברצון – ומכיון שלא עשה יוסף כדבר הזה, הנה כסה בקלון על שמו. את כל הטענות האלה כבר ידע יוסיפוס בעצמו, ולא ירא מפני המשפט – ובאחת הפרשיות היותר נפלאות שבספר “מלחמת היהודים” ציֵּר את הנגוד הגדול שבינו ובין חבריו בכל עמקו, בשיחה שבינו ובין חבריו שׂם בפי הגליליים את הטענות של חוקרי זמננו בכל תקפּן וחזקתן ולא הניח להם מקום להתגדר בו כלל. הוא גלה לנו, כי באותו הרגע השתחרר מכבלי המוּסר החברתי והלאמי, כי הרגיש בקרבּו תעוּדה אישית רוממה. “דבר-אלהים” הכריח אותו לבחוֹר בחיים – הוא לא יכול למות בטרם ימלא את חובו הקדוש ויגלה את הדבר ברבּים. זה הוא מצע ה“פילוסופיה” שלו על-דבר החיים, שהשמיע באזני חבריו במערה במעמד ובתנאים שלא יכלו אלה להבין אותה כלל. ואמנם יותר קרוב הדבר, כי כלל ב“פילוסופיה” זו את הסנגוריה על-עצמו – ואינה אלא מעין ודוי-הנשמה. ועלינו לזכּור, כי לא קשט הסופר בפרשה זאת את עצמו. כסופר מבהק צריך היה להכיר, כי הרֹשם שיעשה הציור על הקורא הפשוט לא יהיה לטובתו. אוּלם הוא לא פחד מפני הרשׁם הזה – ומכאן ראיה, כי האמין בצדקתו אפילו באותו מעמד ובאותה שעה. והנה מעצמה מתעוררת השאלה: “הגם יוסף בנביאים, ומה הדבר אשר שׂם אלהים בפיו?” כאלו הוא מגלה פנים, שחש את תפקיד שליח-אלהים המבשר לאספסינוס המצר לישראל את מלכותו בעתיד. אנו מרגישים בבטחה גמורה, כי דברי יוסיפוס אלה לא נכתבו אלא לתפארת הענין ולמען הקוראים. בלי ספק כמונו עתה הכּיר גם הוא בזמנו, כי המשלחת הזאת אין בה כדי להצדיק את בחירתו בחיים. בודאי ידע, כי קרוב לבנין בית שני נחתמה הנבואה בישראל, ולא פעם ולא שתים גלה את דעתו הנכונה על-דבר “הנביאים” הרבּים, שהתעו את העם בשעת-החרום ההיא. אולם יורשי הנביאים על-פי השקפת היהדות היו אנשי כנסת-הגדולה והסופרים, והספרות לא היתה עדין מגבּלת בתחום הסיגים לתורת החקים. כשרון-הסופרים זה הוא כשרון-הנבואה של יוסף בן-מתתיהו – ואם גם נבואה זו לא היתה לעתיד, כי-אם לעבר. ואכן המעשים באו והוכיחו על צדקת הכרתו של יוסף, כי היה לו מה לצוות לדורות הבאים. אמנם – אומרים החוקרים – אם גם לנו השאיר יוסיפוס ברכה מרבּה על-ידי זה שנשאר בחיים, הנה המחיר ששלם בעד חייו היה גבוה מאד, – הוא שׁלם בכבודו. אולם הרגשת-הכבוד הוא דבר התלוי בזמן ובמקום, ויוסף בן-מתתיהו לא הכּיר בהלכות כבוד ודרך-ארץ מהמטבע של עמי אירופה בדורותינו אלה. ואם נערוך אותו אל יתר אנשי-השם שבזמן ההוא, לא נמצא בו דבר אשר הפלה אותו לרעה מהם. יוחנן בן-לוי מגוש-חלב ושמעון בן-גיורא בודאי היו בהוּלים על כבוד האמה – ומכּל-מקום לא מצאו די אונים בנפשם למות כראשי צבאות ישראל בהגיע עת הפקדה, אף כי שוּם כוכב לא האיר על דרכּם, כשנפלו חיים בידי השונאים, וידע ידעו כי מרה תהיה אחריתם. הם בחרו בחיי-שעה עד שהוציאו הרומאים את דינם לגרדום או למאסר-עוֹלם, כי כיוסיפוס לא רצו גם הם “להפריד בין שני הדבקים – הגוף והנשמה” – והשאירו את הדבר הזה לסרדיוט הרומאי. ובמה חטא יוסף יותר משני אלה, האם בערמתו שהצילה את חייו, או במזלו שהוֹציא אותו מן המהפּכה ונתן לו לשׁבת במנוחה על ספריו, או בכשרון-הסופרים שלו? לכל-הפחות נשאר לו חצי נחמה, כי בעוד זמן פנה עֹרף אל הלוחמים הנואשים ולא משך את אש הרומאים אל ירושלים ואל בית-המקדש. ואולי עוד חלם חלום בעת שנפל אל הרומאים, כי יוכל לעצור את קץ הפּרענות, ואם גם בדבר מעין זה הפריז במדת כֹּחותיו. יודעים אנו מספרו, כי כמה פעמים קבּל עליו לדבּר שלום אל הלוחמים אשר בירושלים בשעת מצור העיר, – האם רק למלא את רצון שולחיו הרומאים לבד עשה את הדבר, או גם באות נפשו להציל את עיר אבותיו ועיר מולדתו ואת מקדש האמה מן החרבּן העתיד, אשר צפה אותו בבטחה גמורה, מכיון שלא יכול לפקפק אף רגע כי יד הרומאים תהיה על-העליונה?

ואם נשׂים לב לדברים האמורים פה, הנה לא יפּלא בעינינו המשפט הקשה אשר הוציא יוסיפוס על לוחמי-החרוּת. הן גם הוא היה בחבורתם, אולם אחרי המשבּר הגדול, שעבר עליו במערה אשר ביודפת, הכיר כי חלום חלם בלכתּו אחרי שואפי החרוּת וכי המלחמה הביאה על העם קללה ולא ברכה. והקנאים אשר עמדוּ במרדם נחשבו בעיניו לשוטים שקלקלו, ומכיון שהם התעו גם את הצבּור אחריהם ברצון ובאֹנס, ראה בהם אנשים מסֻכּנים המשכילים להרע. ומכּל-מקום לא מדד בספרו באיפה אחת לכל קנאים וה“שודדים” – ורק על-פי תוצאות מעשיהם חרץ משפטו עליהם. הוא לא כסה על הרגשתו, כי גם הקנאים ולוחמי-החרוּת הם אחיו בית-ישראל, וחשב, כי אסור ליהודים להלחם אתם, ואפילו בספר הכתוב יונית גלה לקוראים את התמרמרותו כנגד יהודי בית-שאן, אשר התחברו עם היונים להגן על עיר-מושבם כנגד ה“שודדים” היהודים הצרים עליה, והצדיק בפרוש את הדין על שמעון בן-שאוּל, שקבּל את ענשוֹ מידי היונים על דם האחים ששפך. ובהגיעו לפרשת מצדה התחיל בגנוּת ה“שוגגים” וסים בשבחם, וציר בקוים מאירים וברגש חזק את הגבורה הנפלאה של אלעזר בן-יאיר וחבריו. רק הקנאים ואנשי-המלחמה אשר בירושלים היו שנוּאים עליו מאד-מאד, וכלועג-לאיד דבּר על סוף מנהיגיהם – ואמנם לא השנאה הפרטית ליוחנן מגוש-חלב קלקלה את שוּרת כתיבתו, כי-אם ההתרגזות הגדולה על התוצאות הממשיות של מעשיהם. והאם רשות בידינו לדין לכף-חובה את הסופר, שהיה מיחוסי כהנה ומיקירי ירושלים, ועיניו ראו ברעה הנוראה מכּל הרעות אשר מצאו את עיר-אבותיו האהובה ואת ההיכל הקדוש, בפרענות הקץ ובאבדן כל מחמדי הקדשה, כי מעֹצר כאבוֹ שפך את כל חמתו על החיבים בעיניו, שמבטח היה לו כי בשלהם באה הפּרענות האימה הזאת, וראה בעקר את הכעוּר שבמעשיהם ואפילו הצדיק עליהם את הדין? ואם לנו הצדקה לבוא עמו בטרוניה על אשר האמין, כי סוף המעשה הוכיח על תחלתו, על הכּוָנה הרעה של ראשי הלוחמים, וחשד ביוחנן בן-לוי בן ארץ-הגליל ובשמעון בן-גיורא יליד עבר-הירדן, כי לא נפלאה אהבתם לירושלים כאהבת בניה אשר ממנה יצאו, ותאות-שלטונם היתה קרובה להם מעניני עיר-הקֹדש ובית-המקדש, וגם דן על כל מעשיהם מתוך חשדנות זו? בכל הקוים הנוראים, שציר בהם יוסיפוס את דמות שני אלה וסיעתם, אין אף אחד, שנוּכל להטיל בו ספק אם נכתב על צד האמת הפסיכולוגית של הסופר.

האמת של יוסיפוס! בהקדמתו לספר מלחמת-היהודים הוא מגנה את הסופרים המליצים, שלא הקפידו על האמת, ומבטיח לתת לנו ספר שכּלו אמת לאמתּו, ובסוף הספר הוא כותב בקֹרת-רוח, כי כל כּונתו לא היתה אלא לשׁם האמת ולא הסיח דעתו ממנה אפילו שעה קלה. ואף-על-פי-כן גזרו רֹב החוקרים את משפטם, כי לא לאמת כתב מה שכתב, כי מצד אחד לא היה דיקן בכתיבתו, ומן הצד השני חבּר את ספרו מתּוך כּונה זרה, להצדיק את הבגד אשר בּגד באחיו ולהגדיל את הרומאים השליטים, שבקש למצֹא חן בעיניהם, ולפיכך זיף את “האמת ההיסטורית”, לאמר: סרס את המעשים ובדה דברים שלא היו, או יחס דברים נעשים למי שלא עשה אותם.

אשר לדיקנות שבכתיבת יוסיפוס, הנה אם נגש אליה באמת-המדה של המחקר המדיק שבזמן הזה, בודאי נמצא בה הרבה דברים אשר לא-כן. גלוי, כי מסר פה ושם דברי-נפלאות שלא היו ולא נבראו. אבל לגבּי זה הרי לא שׁקר ולא זיף, כי אין שום ספק, שהוא ורֹב בני הדור ההוא האמינו בנפלאות האלה אמונה שלמה ולא עלה על דעתם להרהר אחריהן ולנהוֹג בהן מדת בקֹרת. היקרא איש להרודוטוס בשם “בּדאי” על כל הדברים הזרים שהכניס בספריו באמונה ובתמים? אם גם הדברים האלה אינם אמת ממשית – מכּל-מקוֹם הם בבחינת אמת נשמתית של הסופר. מתּר לנו לחשֹׁב, כי ילדוּת נמצאה ביוסיפוס עם כל השכלתו היונית וידיעותיו את העולם. אבל אם רבּים ועצומים מסופרי היונים והרומאים בדורות ההם האמינו בחלומות ובקסמים ובכל מיני הבלים, עד שהגיעה שעתו על אפולוניוס איש-טיאנה – הנה איזו רשות לנו להוֹכיח את יוסף בן-מתתיהו על-פניהם, זה האיש אשר חי בתקופת זעזועים מדיניים ורוחניים נוראים, כשכּל איש ישראל חכּה לנס שיבוא מן השמים? כמה דברים מוזרים נמצאו גם בספרי פליניוס בן-זמנו, אף כי חוקרי זמננו נזהרים מאד בכבודו? גם מספּרים אחדים מגזמים הבאישו את ריח יוסיפוס בעיני החוקרים, עד שהחזק אצלם בּדאי, המספּרים הנפרזים של אוכלוסי ירושלים ושל חללי-הרעב אשר בקרבה. אם הביא יוסיפוס ראיה על יסוד מנין הטלאים, כי מספּר בני ירושלים והעוֹלים לרגל עלה פי-חמשה על מספּר יוצאי מצרים, בעוד אשר באמת המקום אינו מחזיק אפילו קנים כמספּר הזה – אם נשתמש במבטא התלמוד – הנה גם בדבר הזה היה יוסף קבוע בזמנו ובמסבּתוֹ. המספּרים הנפרזים בתורת-כהנים, בספר דברי-הימים ובתלמוד – כל פעם שהגיע הדבּור לאוכלוסי ישראל – מלמדים אותנו, כי היו היהודים נעדרים חוּשׁ-המספּר. זאת היא תכונה משׁתּפת לכל בני-המזרח. יוסף קבּל את הדבר מפי האומרים ולא בקר אחריו – אבל לא שׁקר “לשמוֹ ולשמהּ”. מצד שׁני יודעים אנו, כי מלבד המספּרים הנפרזים האלה בספר “מלחמת היהודים” הרבה יותר מספּרים מדיקים, שהוציאם המחבּר מתּוך ספרים או על-פי הסתכלות מקורית. גם בשמות הקדמונים לא דקדק יוסף פה ושם, אבל מי יודע אם היתה זאת פלטת-הקולמוס שלו, או שבּוּש-דבריו על-ידי המעתיקים? בכל הדברים האלה אין שום יסוד מכרח להשערה, כי קלקל יוסף את שוּרת-האמת מדעת ובכונה.

ועכשו נראה, מה הוא זיוף “האמת ההיסטורית” מתּוך כּונה זרה. יוסף רצה למצֹא חן בעיני הרומאים השליטים, על יסוד זה “הכרח” לסרס את המאורעות בידיעה שלמה. זאת היא בקרוב דעת חוקרים רבּים. אלו, למשל, נכתב ספר “מלחמת היהודים” על-ידי סופר רומאי או יוני, כי-אז לא היתה כשרותו של הספר בחזקת ספק. מכיון שכּתב אותו יהודי ולא חרף ולא גדף את הרומאים, מכאן ראיה, כי הוא ערוֹם ונוכל – ואין להאמין גם לפרטים רבּים של דבריו. יוצא מזה, כי יוסיפוס נרדף על-ידי החוקרים, מפני שהסיח את דעתו מההרגשה היהודית שלו, כלומר, השתדל לתאר את הדברים כמי שאינו נוגע בדבר באֹפן ישר. זה הוא באמת מעגל הגיוני: אלו כתב יוסף את ספרו בשנאה לרומאים, כי-אז היה חשוד בתור יהודי, שאהבתו לעמו קלקלה את שוּרת האמת; מכיון שכתב את ספרו בהערצה ובכבוד לרומאים, הנה הוכיח, כי בגד בעמו, ובתור בוגד החזק בּדאי! והנה יוסף בעצמו לא כסה על דעתו, והסבּיר לנו פעמים אחדות, כי עם כל הרעה אשר עשו הרומאים ועם כל אכזריותם הם טובים בעיניו מן השודדים, אשר רק אותם שׂם למחריבי עמו. יש פֹּה יותר מקורטוב של חֹנף, אך כלום זה הוא שקר גמור? כמה פעמים קראו טובי היהודים לרומאים להגן עליהם מפני אחיהם שונאיהם, האם לא מידם בקשו להוריד את מושליהם החשמונאים ובני משפּחת הורדוס? ומי יודע, אולי להם קוו יוסיפוס ועוד רבּים מן היהודים, כי לא יקחו מאת היהודים לאֹרך-ימים את נקמתם בעד ה“שודדים”, ואחרי אשר תשקוט הארץ – יתנו רשות לבנות את ירושלים ואת המקדש מחדש? לשם הרומאים “מכרח” היה יוסף לסרס את המאורעות – ככה כותבים חוקרים רבּים באין עדים אחרים להזים את עדותו. חושדים בו, כי בכונה הפך את טיטוס מחריב ירושלים לדורש שלום העיר והמקדש והביא ראיות כוזבות וספורי מעשים, שלא היו במציאות, כי חגר טיטוס את כל כֹּחותיו, שלא להרוס את בית-המקדש. מביאים ראיה מסופר מאֻחר, סולפיציוס סֶוֶרוּס, כי טיטוס צוה להחריב את בית-המקדש, כאלו הסופר הזה, ולא יוסף בן-מתתיהו, היה במחנה טיטוס באותו מעמד. מי לידינו יתקע, כי עם סורוּס הצדק ולא עם יוסיפוס? ספורי המלחמות בהר-הבית, המועצה של טיטוס וחרבּן בית-המקדש נכתבו בספר “מלחמת היהודים” בהכרח מעשי ופסיכולוגי שאין למעלה ממנו. זה היה רגע מיחד, שבּו נצח ההמון את היחידים העומדים בראשו, שבּו חרגו ממסגרותיהם היצר והכעס והנקם וצמאון הדם וההרס ולא הכירו חֹק וגבול. ההנהגה נשמטה מידי המנהיגים העומדים בראש – ואולי בושו בדבר הזה אחר-כך, ועל-כן יפּוּ בחשאי את כּח המסבּירים פנים לדבר, כאלו מהם יצא משפט בית-המקדש. אלו באמת גזר טיטוס בשעת-מעשה להחריב את בית-המקדש, כי-אז לא יכול יוסיפוס להודיע את הפך הדבר ממש בספר שהכריז בו אמתּותו היתרה והקריבו לטיטוס, וספק גדול, אם בקטֹרת החֹנף הזה היה כדי לכסוֹת על הבּדאוּת. ועדין מטל הדבר בספק, אם היה בחֹנף הזה כדי להפיס את רצון טיטוס, בשעה שקרא בספר תחת האמת, שהוא צוה להחריב את בית-המקדש, ומצותו קמה – שׁקר מפלג, כי הוא גמר להציל את המקדש, והצבא לא שמע לקולו ולא מלא את פקדתו. האם היה יוסף מעז פניו לפרסם את חֹסר-כֹּחו של טיטוס לשלוט בצבאו, לולא היה הדבר אמת? וכמו שאין לראות משּׂא-פנים בפרשה זו, כך גם ביתר הפרשיות של ספרו, שהפליג שם בשבח הרומאים. הוּא לא סרס את העובדות – את “האמת ההיסטורית” – רק נתן טעם לדבר.

עוד סימני שקרנוּת של יוסיפוס מגלים החוקרים בדבריו עצמם, שלדעתם הם סותרים זה את זה. מקשים מספר “מלחמת היהודים” על ספר “חיי יוסף” ועל ספר “קדמוניות היהודים” ישר והפוך. רֹב הקושיות הן דחוקות, החוקרים מדקדקים בדברי יוסיפוס כחוט-השערה ושוקלים בפלס כל מלה ומלה שכתב. אף אחד המקטרגים על כתיבת יוסף לא השיב אל לבוֹ, כי מעולם לא ספּר שום עד-ראיה על-דבר מעשה אחד שתי פעמים בלשון אחת, ואלו נבוא להעתיק בדיוק סטנוגרפי מלה במלה שני ספּורי אדם אחד על מאורע אחד, בלי-ספק נמצא שׁנויים ואפילו סתירות, עד כדי לבוא בקושיות ובפרכות ובתרוצים ובדקדוקי-עניות שונים, – אפילו אם נאמין באהבת-האמת של האיש ההוא בכל לבנו ונפשנו.

מה היא “האמת ההיסטורית”, שהפך אותה יוסף לפרקים על פיה – כלום המקרים כמו-שהם, שאין קץ לפרטי-פרטיהם, או התמצית שמוציא מהם האדם הסוקר, המספּר או הסופר? הכל מודים, כי מצוי המאורעות תלוי באישיותו של הסוקר והמספּר את הדברים, ואישיותו של זה קבועה בזמן ובמקום ובתנאי חייו המיחדים. כאמור, אין לגשת אל יוסיפוס בקנה-המדה, היפה למחקר זמננו. יודעים אנו בו, כי את התפיסה ההיסטורית קבּל מן הסופרים היונים, וכמוהם זוג אותה עם השקפת-עולמו. דברים רבּים בספרו בודאי אינם “אמת היסטורית” לפי משג זמננו, כלומר, אינם בבואה נאמנה של המקרים אשר במציאות, אולם אין הוא יחידי בדרך כתיבתו זו. נקח למשל את הנאומים, ששם בפי הנפשות הפועלות בספר “מלחמת היהודים”: אין אלה הדברים שיצאו מפיהן ממש, אלא “כמו שהיו הדברים צריכים להיות” – כפי שתּאר אותם יוסיפוס בדמיונו. ובזה לא שׁנה יוסיפוס מתּוּקידידס ומפּוֹליביוּס ומליויוּס ומיתר סופרי-ההיסטוריה המשׁבּחים של ימי-הקדם, אלה שאמתּותם נעלה מעל כל-ספק בעיני החוקרים המפקפקים בישׁר דברי יוסיפוס. והנה רֹב סופרי דברי-הימים בימי-הקדם לא היו מלֻמדים יושבי בית-המדרש, שעמדו מרחוק למאורעות, – כי-אם אנשים מדיניים ובעלי-מעשה, שלקחו חלק במאורעות עצמם וטבעו חותם אהבתם וקנאתם על ספריהם וגם השקיעו בהם את השקפתם האישית בכללים ובפרטים – וככה עשה גם יוסיפוס. אמנם האהבה והשנאה דרכן לקלקל לפרקים את שוּרת-האמת; אבל מכיון ש“האמת ההיסטורית” היא, כפי שהתברר, משג יחסי התלוי במקום ובזמן – הנה אלה המגנים את יוסיפוס, כי בכּר את האמת שלו, האמת הפסיכולוגית, על האמת שבמעשים, האמת האובּיקטיבית, ולא יצא מגדרו בשעת כתיבתו ולא כבש את רגשותיו האישיים, אינם קובלים עליו בלבד, כי-אם על הרֹב הגדול של סופרי-ההיסטוריה בימי-הקדם, שבתור אנשים מדיניים היו מקשרים את מדרשם במעשה ולא דמוּ לפּרופסורים הפורשים לקרן-זוית ומקימים את בנין ההיסטוריה בזעת-אפּם וביגיעת-מוחם. והן גם כותבי-ההיסטוריה בזמננו, ואפילו המלמדים גרידא, הרחוקים מן החיים, אינם חפשים לגמרי מרגשותיהם האישיים ונוהגים להכניס משלהם אל ההיסטוריה, שהם כותבים, יותר מנותן-טעם בלבד. עוד אריסטוטלס למדנו, שסופר ההיסטוריה הוא אמן ויוצר, ומי שאין לו שום יחס פנימי אל המאורעות, והא מוסר לנו את הדברים בקרירות-רוח של חוקר-הטבע, המבטל את-עצמו בפני ההופעות אשר לנגד עיניו, אינו מעלה בידו אלא עצמות יבשות. והנה סגנון היצירה שונה בזמנים ובתנאים שונים, וכמו-כן גם ההשקפות והאמונות והדעות, והרשות לנו לדין את יוסף רק כשנגיע לזמנו ולמקומו ולחוּליתו הרוחנית. אפילו אם נֹאמר, כי בתאוּר כמה מאורעות גלה פנים לצד הטפל והזניח את העקר מתּוך רגשותיו האישיים – הנה גם משּׂג הטפל והעקר אינו אלא יחסי, ולא הרי תקופה אחת כתקופה אחרת, ולא הרי סופר זה כהרי סופר פלוני. אם נמצא, כי גדש יוסף את הסאה, בהטותו את תמצית הדבר לצד הטפל עלינו שוב להחליט, כי “ילדות” היתה בו, או לקה בעורון מחמת אהבה או מחמת שנאה. אולי במקומות אחדים יצדק המשפט הזה ביוסיפוס, אולם כל זה רחוק מאד משקרנות. – על-כל-פנים אין שום יסוד להתגולל עליו, כי זיף לפרקים את המאורעות, כלומר, שהיה בבחינת יודע האמת, המתכּון למרוד בה לשׁם איזו תכלית שהיא.

יש לחשֹׁב, כי אלו נשמרו עוד ספרי מחבּרים אחרים על “מלחמת היהודים עם הרומאים”, ספרי הסופרים היונים או יוסטוס איש-טבריה, ואלו שמענו את טענות “הצד שכנגד” כפי שהיו בעין ולא כפי שהן נבנות עכשו במוח החוקרים החדשים, הרחוקים בזמן ובמעמד, כי-אז היה בידינו משפט הבּררה וידענו או חשבנו לדעת מה לקרב ומה לרחק, ובודאי היו החוקרים מתחלקים לכתות, אלה היו נותנים את הבכורה ליוסיפוס, ואלה היו דוחים אותו וסומכים על דברי יתר הסופרים, ואלה ואלה היו באים בראיות ובסברות ומטיחים השערות על-גבּי השערות, ותאות החדוש והנצוּח היתה עושה את שלה, – ואף-על-פי כן ספק גדול הוא, אם גם בתנאים כאלה היינו מתקרבים יותר אל עצם-הענין – זו “האמת ההיסטורית”. עכשו, כשאל יוסיפוס לבד עינינו נשואות, הרי “האמת ההיסטורית” כּלה שלו היא, ורק משלוֹ החוקרים דנים בשעה שהם מלמדים קטגוריה על כתיבתו. ובבואם לערער את הבנין שהקים יוסיפוס, אין להם כֹּח לתת לנו בנין אחר תמורתו, מלבד מגדלים פורחים באויר, קוּרי הדמיון והמוח של זמננו. אין פלא, כי בזמן החדש התחילה בקרב החוקרים תנועה “שׁיבה אל יוסיפוס”, והחלו לדין אותו לכף-זכות ולהאמין יותר לדבריו.

מה הוא בכלל ספר “מלחמת היהודים עם הרומאים” עם כל הדברים והאמת אשר בתוכו? אין זה ספר היסטורי סתם, כספרי “מלחמות היונים” של תּוּקידידס וּקסנוֹפוֹן או “מסעי אלכסנדר מוקדון” של אריָנוּס וקוּרטיּוּס רוּפוּס – ואין צריך לומר כספרי ההיסטוריה הכללית של פּוֹליביּוּס וטיטוס ליויּוּס ודיוֹדוֹרוֹס. זה הוא ספר מקדש לתולדות מלחמה אחת, אולם מלחמה שאין דומה לה. המחבר ידע, כי אין הכתיבה שלו דומה לכתיבת יתר סופרי דברי-הימים מצד הענין, שהיא מטפּלת בו. הוא לא בא כאן להכניס חוּליה סתם אל שלשלת דברי ימי העולם, כי-אם למסור לנו סיום היסטורי, להציג מצבה על חיים שנפסקו על-פי גזרת גלגל-ההיסטוריה. ואין זה סיום פרשה היסטורית רגילה, שאינה מעלה ואינה מורידה, כי-אם חתימת הפרשה הנאדרה והקדושה ביותר – משא אחרית ירושלים, העיר רבּתי בגויים ושׂרתי במדינות, “טבּור הארץ”, קֹדש-הקדשים לאלפי אלפים יהודים הפזורים בכל קצות העולם, וחרבּן בית-המקדש, ששׁמו היה גדול ונורא בגויים. אנו מאמינים לדברי יוסף, כי הרגיש בעֹמק לבו, שבימיו קרו מעשים גדולים ועצומים, המכריעים בכף-המאזנים את כל אשר עבר על עמים וערים ומדינות מימי-קדם. ההסתכלות במציאות כמו-שהיא למדה את יוסף להכיר, שאין דומה חרבּן-ירושלים בערכו ההיסטורי לחרבּן סירקוסי או קרתּ חדשה – וכל-שכּן שהרגיש את זאת מעצמו ומנשמתו. הן העיר החרבה היתה עירו, בית-המקדש השמם היה מקדש-אלהיו, על אמונתו וקדשי-קדשיו עלה הכוֹרת! חזון פּרענות עולמית היה החרבּן בעיניו ומתּוך הרגשה זה כתב את ספרו. על-כן לא יכול להבליג ברוחו ולמצֹא ספּוקו בתאוּר יבש של הפרטים, כי-אם הכניס אליהם את קול נשמתו. ולא רק בקינות ובהרהורים הנוּגים, שסמך להרצאת המאורעות במקומות שונים בספרו, בוֹלט חותם אישיותו במלֹא-קומתה, כי-אם גם בכל הספר כּלו אנו מרגישים את יד המחבר. והחותם האישי הזה אינו נותן לספר “מלחמת היהודים” טעם של פגם, להפך – הוא מאציל עליו הוד אנושי מרבּה, והוא שקרב את הספר אל נשמת הקוראים שבכל הדורות.

יוסף בן-מתתיהו ראוי היה לכתּוב את הפרשה ההיסטורית הנאדרה הזאת. הכּל מודים, כי היה בעל כשרון אמנותי רב-הגונים, ולא רבּים נמצאו כמותו בין סופרי דברי-הימים בימי-הקדם. אמנם הלשון היונית, שהשתמש בה בכתיבתו, אינה משׁבּחת ביותר – אין זו הלשון האַטית של תקופת-הזהב, ואף לא של מליצי אלכסנדריה המעֻלים. החוקרים מוצאים רשלנות וחֹסר-דיוק במבטאים ובבנין המשפטים, ויש מי שמתרעם על יוסיפוס בדבר הזה, ושוכח, כי לא היה מחבּר “מלחמת היהודים” יוני מלדה, ואף לא יהודי הלניסטי, ומן הצד השני לא רצה כלל להיות סופר יוני ולתפֹּשׂ מקום בתולדות הספרות היונית. הלשון היונית שׁמשה לו רק אמצעי מקרי לדבּר אל הקהל הרגיל בלשון זו – ואף כי לצֹרך זה סגל לו את ידיעות הדקדוק היוני ודרכי הכתיבה היונית, לא עלה על דעתו לקנא בסופרי-זמנו על לשונם הצחה, והסתפק רק במדת ההכרח. גם הסגנון שלו אינו נוצץ – יוסיפוס בעצמו גלה לנו, כי לא צורת הבטוי היא עקר, כי-אם התֹּכן, ומפני זאת התרחק מלשון-המליצה המקשטת את עניוּת התֹּכן בלהג רב, ואף-על-פי-כן הכניס לפרקים מליצות אל כתיבתו, כשהיה הענין ראוי לכך. אולם על-הרֹב השתמש במבטאים פשוטים גם בשעת התרוממות הרגש והמחשבה ולא רבּים הם מכשירי הדבּור הנאה, מעין מבטאים ציוריים וחלופי-תמונות למיניהם ויתר קשוּטי-הצורה – מלבד משׁלים – בספר “מלחמת היהודים”. לא בזה היה כֹח יוסיפוס גדול, כי-אם בחזון האמנותי, עם הדרגתו ותנועתו הפנימית. ומה רב ועשיר היה החזון הזה: יסודו היתה הסתכלות רחבה, כשרון סוֹקר, המבין אל כל פרטי הדברים, שנעלמו מעיני רבּים, וכוללם יחד. כל פרט בספר “מלחמת היהודים” הוא נאה לעצמו ועם זה הוא בא ללמד על הכלל. אולם עינו הבּהירה של יוסיפוס לא ראתה את ההופעות החיצוניות בכל עֹשר גוניהן לבד, היא חדרה אל תוך-תוכן של ההופעות והכירה “מה לפנים ומה לאחור”. החזון הנפלא שלו תפשׂ את המאורעות בהשתלשלותם ונבּא לרוח החיה שבהם, הוא קלט את מעשי בני-האדם ובחן את כליותיהם ולבם. הוא הציץ אל הרקמה הנפלאה של המניעים הרבּים, השוֹררים בחיי החברה ובחיי היחיד, והאיר את חוט-השדרה שבּה. הוא חשף את הקשרים המסבּכים שבהיסטוריה ומצא גם את דרך התּרתם המכרחת. בתור ציר-ההופעות ונשמת-ההופעות בבת-אחת יוסיפוס הוא סופר היסטורי יחיד במינו. בפשטות נשגבה, בשנים-שלשה קוים רשם לנו תמונות נפלאות בהקפן ובבליטתן ועוד שיר לנו להסתּכּל לתוך-תוכן של התמונות. בשרטוטים אחדים השכיל לסמן תהום של רגשות אנושיים, רגשות היחיד ורגשות הכלל. בכל הספרות ההיסטורית קשה למצֹא ציורים חזקים ומלאי-צבעים ומזעזעים את כל נימי הלב, כציור בֹּקר-הערפל, שבּו נלכדה יודפת עם השומרים הישׁנים והמחצצרים הרומאים הפורצים במבצר ועם יתר המראות הנוראים והקולות האיֻמים, שבהם גלם חזון יוסיפוס את כל שמחת המנצחים ויאוש המנֻצחים. דומה לזה הוא ציור חרבּן בית-המקדש עם לשונות-האש ונחלי-הדם וכל הבלהות שנעשו באותה שעה, או ציור הרגע הנורא, שבּו שלחו הרומאים אש בחוֹמת יודפת, והנה פנתה האש אל עבר פניהם – ואחר-כך הפכה ושבה אל המבצר. ואיזו הדרגה ציורית-פסיכולוגית נמצאה בספּור הקצר על המעשה הנורא של מריה מבית-אזוב!

מעולם המעשה והעלילות הגדולות בא יוסף בן-מתתיהו אל הספרות. בראשית המלחמה ברומאים היה אחד מראשי אנשי-המעשה, ומריבות קמו בינו ובין יתר אנשי-המעשה. הזאת היה הסבּה, כי חוש-העלילה שלו – ההרגשה הדרמטית – היה חזק מאד? הן גם ענין הספר “מלחמת היהודים” – ההתאבקות בין היהודים ובין הרומאים, עם כל המעלות והמורדות שבּה – הוא חזיון-עלילה גדול עם סיום טרגי. אך לא בה בלבד, כי-אם גם בכל מהלך ההיסטוריה, בחיי היחיד ובחיי הכלל, הרגיש יוסף את מניעי-העלילה, הפעלה וההתנגדות, התאבקות הכֹּחות. מי יודע – אלו נתּן בידו להקדים את מדת האמנות היצירתית למדת תאוּר המציאות הממשית, כי-אז אולי יצר את הטרגדיה הנוראה מכּל הטרגדיות שנכתבו מימות-עולם. אבל בספרו הרי נטל עליו למסור את המעשים שהיו וכפי שהיו בסדר המקדם והמאחר שלהם! – ומכּל-מקום בא הכשרון העלילתי על חשבּונו. בכל הופעה ובכל מאורע הבין יוסיפוס לגלות את המניע הדרמטי, את העלילה, את הפעלה והפעלה-שכנגד. הספר, שהוא כלו בבחינת חזיון-עלילה, הוא מלא פרשיות דרמטיות מיחדות. עלילה בתוך עלילה הוא ציור מלחמות-האחים בירושלים, עם כל ההגיון המיחד שבהן והדרגתן המכרחת, ובתוך העלילה המיחדה הזאת נמצאו פרשיות שהן חזיונות-עלילה בפני עצמן – וכמה השקיע בהן המחבר מכֹּח הסתכלותו החיצונית והפנימית! הנה לפנינו החזיון של האדוֹמים העומדים לפני שערי ירושלים הסגורים, ביום סערה וקולות וברקים, תחת מטר סוחף. הם רועדים מקֹר ומכעס. והנה אחד הכהנים הגדולים קורא אליהם מעל החומה ושואל אותם מי הם ומאין ולשם-מה באו ומוכיח אותם על המעשה הנמהר. הוא משׁחר את אזנם למוּסר, על אשר התערבו בעניני ירושלים, ודורש מהם להנזר משונאי ירושלים וממהרסיה ולשוב אל בתיהם לשלום – מבּלי להפר ברית-אחים. וגם מציע לפניהם, לכשירצו, להכּנס אל העיר בלי נשק ולשפּוט בין עם ירושלים ובין הקנאים המציקים להם. הישיבו האדוֹמים את הדבר אל לבּם, היראו בסערה ובקולות ובבּרקים את חרון אלהים על מעשיהם, או הכעס והרגז ינצחו, והם יבושו לשוב אל בתיהם בלי מעשה? והנה אחד מראשי האדומים משיב את הכהן הגדול דבר בכעס ובחמה – ומי יודע, כמה יש בתשובה הזאת ממצב-הנפש שלו באותה שעה – וגורר אחריו את ההמון. העלילה הזאת נמשכה רק שעה קלה, אך מה-גדול הנגוד בין הכֹּחות הפועלים! מצד אחד – האדומים הרטבּים ממטר והרועדים מקרה, שרבּים מהם בודאי שכחו באותו רגע את כל עניני הכּלל ודרשו רק כסות ומחסה ממטר ומקֹר – והם הוגים וחושבים ומדבּרים ככל מה שגזר עליהם האֹנס באותה שעה מן הצד השני – הכהן הגדול החרד לגורל ירושלים, שמסבּה מובנה שכח את המעמד הקשה הארעי של האדומים באותה שעה, והוא מדבּר אליהם, ככֹהן גדול, בכֹבד-ראש על דברים חשובים ומכריעים בחיי האמה. כלום יש במעמד זה מקום לפשׁרה – לאותה הפשרה, שאולי היתה עלולה לשׁנות את המחזור של גלגל-ההיסטוריה? המחבּר הרגיש, כי תוצאות המקרה שבפגישה הפסיכולוגית הזאת היו גדולות ועצומות לאין-חקר, והקורא בולע את הפרשה הזאת בקֹצר-רוח וחש באותה שעה, כי אל הכֹּחות הפועלים בחזיון אחרית ירושלים נדחף כֹּח מן הצד, שלא עלה בחשבּון כלל בתור מניע. בבחינת הנצח של דברי ימי עם-עולם מה ענין לצרת האדומים ברגע ההוא? – ואף-על-פי-כן נדמה לנו, כאלו המקרה הזה חותך. הקורא מצפּה לתוצאות הפגישה הזאת, ולעיניו נחתם גזר-דינהּ של ירושלים. ציורים מלאי עלילה והכרח פנימי כאלה נושאים בקרבם המון שאלות, שנתעוררו במקצוע ההיסטוריה רק בדורות האחרונים, במאה התשע-עשרה אחרי המאורעות ההם, והחוקרים עדין עומדים ונבוכים לפני החידות הרבּות האלה. – הנה, למשל, חזיון-העלילה, שכבר הזכּר למעלה: הפגישה שבּין המחבּר ובין חבריו במערה אשר ביודפת, ההתעצמות במדרש ובמעשה של שאלות החיים והמות. אנו מרגישים, כי שני הצדדים צריכים לנצח ואינם יכולים לנצח כאחד, וסוף-סוף הם מנצחים כל אחד ברשותו – בעזרת המקרה, שראה בו המחבר השגחה פרטית של האלהים – האם זה Deus ex machina של הטרגדיה היונית? נזכור את הרגע, שבּו קראו טובי ירושלים הנצלים מן הפּרענות לשמעון בן-גיורא להגן עליהם מיוחנן בן-לוי – הם כרתו ברית את שטן לפדוֹתם מיד שאוֹל, – והסיום הדרמטי של המעשה הזה, חרב שמעון בן-גיורא, שירדה עליהם; את המעמד הדרמטי של שמעון בן-שאול מבית-שאן בחורשה, אשר הדפו שמה היונים את היהודים, ועוד ציורים מלאי עלילה חזקה כמו זה. ואולי גלת-הכֹּתרת של כתיבת יוסיפוס היא התמונה הדרמטית הנשגבה של מעמד מגני מצדה בראותם את האש בחומת-מעֻזם, והסיום הנערץ שלה – המשא המלא רוח-הקדש של אלעזר בן-יאיר על המות הרצוי והראוי לגבורי מלחמת-הדרור, אשר לא חללו את שבועתם ועמדוּ על משמרתם עד-תֹּם – והסמיכה הנאדרה של המעשה למדרש.

גם הנאומים והדברים והטענות, שׁשם יוסיפוס בפי הנפשות הפועלות, עם כל ערכּם הפסיכולוגי כשהם לעצמם במעמדם – הם חלק בלתּי-נפרד של חזיון העלילה. עוד למעלה דבּר על הנאומים הנפרצים בספרות ההיסטורית המשׁבּחה של ימי-הקדם, כי אין לראות בהם הד המציאות פשוטו כמשמעו. המאמר היוצא מפי האדם נשכח, הרשׁם שלו נשאר, הרעיון, הענין שבּו, נכנס אל רשות ההיסטוריה. פה היתה בקעה רחבה לכשרון-הסופרים להתגדר בה. סופרי ההיסטוריה גלמו את הרעיון, הענין, בדבּור חדש וחי ככח-היצירה הטוב עליהם – ויחד עם-זה ידעו, כי הנאום, המאמר, ששמוּ בפי הנפשות הפועלות בהיסטוריה, הריהו אמת רק בתכנו האידיאלי ולא בצורתו, ועל-כן לא קבעו מסמרים בצורה. והנה די להשוות פרשת נאוּם אחד בספר “מלחמת היהודים” לכפל הפרשה הזאת בספר “קדמוניות היהודים” – למשל נאוּמים שונים של הורדוס והרצאת טענות שלוחי ירושלים לפני כסא הקיסר אוגוסטוס אחרי מות הורדוס – ומיד נראה ונוכח, כי לא נהג יוסיפוס קדשה בהרצאת הנאום, את התֹּכן מסר לנו בתמציתו, ואת הבּטוי חדש כפעם בפעם. ומה היא הכּונה של יצירת הסופר בנוגע לענין המדבּר? הוא השתדל לאסוף את כל הטעמים השכליים והנשמתיים הראויים לחזוק רֹשם הדבר במעמד שבּו יצא מפי המדבּר, כדי לגבּש את כל כֹּבד הוכחתו. אולם בכתיבת יוסיפוס אנו רואים זו ועוד אחת: עינו לא היתה נשואה רק אל המסבּה, שבּה נזרק הדבר, כי-אם גם כלפּי קוראי הספר, או כלפּי סוקרי החזיון, שנתן לנו עם הספר. יש אשר הוא מוסר לנו את הטענות של שני הצדדים ומעמיד כל צד וצד על תמצית הטענות כמו שהיו צריכות להיות – אלו יצאו באותו מעמד, מפיו, מפי מחבּר-הספר המרגיש את העלילה הגדולה והנגוד בכל תֹּקף החזון. אף כי במקומות שונים בספרו אין הוא מכסה מאתנו מה היא דעתו ומה היא הרגשתו, הנה דוקא בהרצאת הנאומים והטענות אינו עומד בּתּוֶך בין יצירתו, שגלם מתוך המציאות, ובין הסוקר בה, ואינו נותן טעם לפגם לצד אחד וטעם לשבח לצד השני, – להפך, כאלו הוא מלמד את בעלי-הדין להרצות את טענותיהם. הנאוּמים האלה ממלאים אפוא את תפקיד השיחות הוכּוּחיות והשיחות של היחיד שבחזון העלילה, הם מאירים לנו את נשמת העלילה, את הרוח החיה שבמאורעות ובמעשים; הם באים להראות לנו את הנגודים בכל עמקם והקפם, את החֹזק של הכֹּחות הפועלים בכל איכותו, ככל תֹּקף החזון המשיג אותם. לשׁם מי שׂם יוסיפוס את הנתוח הגדול של ממשלת הרומאים לחלקיה בפי אגריפס המלך המדבּר אל העם: לשם קהל השומעים את דבריו, שלא היה צֹרך לפנות אליהם בהרצאה גיאוגרפית תמורת מספּרים המאירים עינים – או לשם קהל-הקוראים, שיעמוד רגע על ההבדל הנורא שבּין שני הכֹּחות המתנגשים, עַם יהודה הננס והענק הרומאי? – המופתים ההיסטוריים הלאמיים, שׁשׂם המחבר בנאוּמיו ובנאוּמי אחרים, ושגדש בהם במקצת את הסאה, כלום לשם השומעים באותו מעמד לבד היו מכֻוָנים (ומה-נקל היה לאלה לסתור את טענותיו ולהראותו, כי גלה פנים במדרש דברי ימי ישראל שלא כהלכה!) – או גם לקוראי הספר, כדי להבליט לעיניהם את הנגוד הגדול שבּין אמונת-הפּלאות של העם, המיסדה על הערך הנשמתי של “שיחות מני קדם” עם חלומות מלכות-השמים והגאלה הבאה בנסים – ובין הממשיות של ההוֹה, המציאות הקשה עם כל נוראותיה?

כשרון-הציור והחוש העלילתי של יוסף בן-מתתיהו חבּרו יחד בכתיבתו – ולפיכך ספר “מלחמת היהודים” בכללו ובפרטיו מלא חיים ותנועה. יוסיפוס הבין את סוד-היצירה של מסירת החזון לקוראי ספרו – והקוראים עוברים ברגש על התֹּכן הרב והעשיר של הספר ולוקחים חלק בכל המעשים הנוראים והתמורות המפתיעות, כסוקרי מחזה-עלילה מרעיש בבית-חזיון. זהו כֹח האמן, שעבר הרבה את תחום דברי-הימים בכתיבתו!

קינה היא “מלחמת היהודים” ותהי לקינה. מתוך היאוש הנורא של החרבּן והאבדן אין המחבר רוצה לקבּל תנחומים. אף זיק-אור אחד אינו נראה באֹפק השחור של הספר. כל התפארת עברה ובטלה מן העולם עם אחרית ירושלים והמקדש וקץ החיים המדיניים של עם יהודה. האמנם עזב האלהים את בית יהודה, כמו שהוציא המחבּר משפתיו בתפלתו אשר קרא בלחש בהיותו במערה ביודפת? או הנמצא לו מקור של נחמה בהכרה, כי לכל ההוד וההדר והקדשה של האדם אין משפט הקיום מכֹּח הגזרה השולטת בעולם – או הוה אומר: ההשגחה – כמו שכתב יוסיפוס אחרי ספּרו על חרבּן בית-המקדש, או אין זו אלא נוסחה אחרת של אמונת ישראל: “ואתה צדיק על כל הבא עלינו”? האם באמת סתם המחבר את הגולל על עמו? איזו תקוה האירה לו את דרך חייו, כשנשאר יהודי גם בהתרחקו מעמו ומארצו, אחרי הפּרענות המכריעה, ומה היה קצוֹ כי האריך נפשו בתור בן-ישראל? ההאמין בביאת גואל-צדק, בבנין הבית השלישי – כמו שהאמין בתחית המתים? על השאלות האלה לא נתן יוסיפוס תשובה במגלת-הפּרענות שלו, וכסה בצעיף שׁחור על מסתּרי-נשמתו. את האמונה בביאת-המשיח לא יכול להכניס אל ספרו זה, שבּטל בו את אמונת קץ-הפּלאות הקרוב של הקנאים ולוחמי-החרוּת. זה היה מדור צנוע בנשמתו, שלא רצה להראות לקוראים שלא יצאו מישראל. אין אנו יודעים, מה כתב על זאת במהדורה הראשונה של ספר “מלחמת היהודים”, שחבּר אותה בלשון עמו. אולם גם בספר “קדמוניות היהודים” ובספר “נגד אפיון” – שגלה בהם המחבר את אמונתו החזקה בנצח ישראל ובנצח תורתו ואמונתו והחזיק בהם ברעיון-הבּחירה על אף הפּרענות של המציאות – לא דבר על-דבר אמונת-העתיד של היהודים, מלבד רעיון תחית-המתים. ואף-על-פי-כן מי יטיל ספק בּדבר, כי עמד יוסף ביהדותו בכל-הקפהּ ולבבו האמין בחשאי בגאלה שלמה?

* *

מצד התֹּכן ספרו של יוסיפוס פלויוס על מלחמת היהודים הוא בן שני חלקים, ואין חלקים אלה שקוּלים בספר. החלק הראשון הוא כעין שליש של כל הספר ומשׁמש מעין מבוא היסטורי לחלק השני, שהוא העקר ועצם ענין הספר, ומתּוך-כך חשוב הרבה יותר בעיני המחבר. תֹּכן החלק הראשון הוא סקירה על דברי ימי היהודים למן גזרת אנטיוכוס אפיפנס עד מעשי הרצח והשד שעשה הנציב הרומאי גֶסיוס פלורוס ליהודי ירושלים – המעשים שהיו בעיני המחבר סבּת המרד, שממנו השתלשלה מלחמת-היהודים האחרונה עם הרומאים. החלק הזה מעביר אפוא לפנינו תקופה היסטורית ארכּה, משנת ג אלפים תקצ“א לחשבּון ישראל (170 קֹדם מנין אמות-העולם) או תקצ”ג (168) – באמת חבּר יוסיפוס את המעשים שהיו בשתי שנים אלה וכרכם יחד – עד שנת ג תתכ“ו (היא 66 למנין א"ה). סוף החלק הראשון הזה, המבוא ההיסטורי לפרשת מלחמת-היהודים – כפי שהבין אותו המחבר בעצמו – מתברר מתוך ספר-הספרים שלו, הוא “קדמוניות היהודים”, שבּוֹ דן מחדש על דברי ימי היהודים בתקופה הנזכרת, והפעם לא היתה לו היסטוריה זו בבחינת טפל לפרשה אחרת, כי-אם ענין כשהיא לעצמה, ומתוך זה הרחיב בה את הדבּור בפרטות יתרה; כי את הספר הגדול הזה חתם יוסיפוס עם נציבות גסיוס פלורוס, והוסיף, כי יתר דברי ימי היהודים הם כתובים על ספרו הראשון שכתב בענין מלחמת-היהודים. מכאן אנו למדים, כי המבוא, הוא החלק הראשון של “מלחמת היהודים” – שמחמת מקומו בספר זה דן בו המחבּר בקצרה, ולאחר זמן הרגיש שלא יצא ידי חובתו כלפּי ההיסטוריה במלואה ותקן את המעות ב”קדמוניות" – מגיע עד אמצע הספר השני וחותם בפרק ארבעה-עשר בסוף פרשה ב.

והנה מתעוררת השאלה: מה ראה המחבר להקדים מבוא רחב כזה, שבתור פתיחה למה שיבוא אחריו הוא גדול מן המדה ובתור ענין היסטורי לעצמו אינו מפֹרט כל-צרכּו, לעקר דברי הספר, פרשת המלחמה האחרונה של היהודים ברומאים, זו שעם כל המאורעות אשר סמך אליה יוסיפוס מלפניה ומאחריה לא הקיפה אלא פרק זמן של שבע שנים? התשובה העקרית והרגילה על השאלה הזאת היא, שבּקש יוסיפוס לרדת לעֹמק סבּת המלחמה וחקר אחרי שרשיה ומצא כי נעוצים הם בכל ההתפתחות ההיסטורית המיחדה של היהודים, שהתחילה עם התקוממות החשמונאים, כשנעור חוש החרוּת המדינית בקרב היהודים אחרי שנרדם במשך ארבע מאות שנה ויותר של שעבוד מלכיות. כל דברי ימי היהודים בדורות הבאים עד המלחמה האחרונה, ועד בכלל, נחשבו בעיני יוסיפוס לגלוי החוש הזה בהשתלשלות היסטורית ארכּה. יוצא מזה, כי השכיל המחבר למצֹא לו מניע פנימי בקרב דברי-ימי-היהודים בסוף ימי הבית השני, והמניע הזה נכּר מתחת להרצאה המיכנית של דברי ימי העבר על-פי סדר המקדם והמאחר. ועוד סבּות העירו את המחבֹר להתחלה רחוקה אשר כזו: האחת, שהזכיר אותה בפתיחתו – שהוא רוצה להחל בדבריו במקום אשר נחתמו דברי החוזים – לאמר, לתת המשך ישר וקצר של ההרצאה ההיסטורית אשר בכתבי-הקֹדש. אמנם בין נחמיה ובין אנטיוכוס אפיפנס חוֹצץ רֶוַח היסטורי של מאתים וחמשים שנה בערך. אך הנה הרֶוח הזה לא היה אלא חלל היסטורי ריק, כמעט ישימוֹן, שהכניס בו המחבר בספר הקדמוניות רק ציוּנים מעטים מאד, ואולי לא ידע עוד בכתבו את ספר “מלחמת-היהודים” את הציוּנים האלה וסתם את החלל במחזות דניאל. עוד טעם מצא המחבר להתחלה היסטורית זו, כי זמן אנטיוכוס היה בקרוב גם זמן המגע ההיסטורי הראשון שבין היהודים ובין הרומאים – הברית שכרת יהודה המכבי עם זקני רומא היתה פתיחה נאה לפרשה היסטורית, שראה בה המחבר חלול הברית הזאת. ואולם גם בבחינת ערכּה ההיסטורי ההתחלה הזאת נאה לפרשת דברי ימי החרבּן. הרי גם מעשה אנטיוכוס היה חרבּן ירושלים ובטול-התּמיד, אלא שהתנערו העיר והמקדש במהרה משוממותם. המחבר בא כאן לספר לנו דברי ימי עמו במשך תקופה היסטורית מסימת, שבּין שני חרבּנות.

החלק הראשון הזה נכתּב בחפּזון ובלא דיוק; מצד אחד חסר המחבר הרבה ספרים, הראוּים לו לכתיבתו. ספרי-הקֹדש וגם ספרי המכבים לא נמצאו תחת ידו, את הדברים שהביא מהם כּתב, כנראה, על יסוד זכרונו – ומפני זה נמצאו סתירות בדבריו לדברי הכתובים האלה. רק בספר אחד אנו יודעים ברור, שנמצא בידי יוסיפוס ושׁמש יסוד לחלק הזה – הוא ספר ניקולאוס איש-דמשק בכרכיו האחרונים, המספרים על אחרית החשמונאים ומלכות הורדוס. מפני זה האריך במקום שמצא דברי ניקולאוס לפניו, וכשדלל המעין הזה – התחיל להסתפּק בספורים בודדים וקלושים. את דברי-ימי-עמו מזמן ארכילאוס והלאה כתב בקצרה, כנראה, על יסוד ספורי זקנים שהכירו את המאורעות; במות אגריפס הראשון היה המחבר נער בן-שש, ואת מעשי הנציבים פליכס והבאים אחריו ראה בעיניו כשכבר הגיע לבינה. ואף-על-פי-כן לא האריך גם בספורי המאורעות, שהיה בבחינת עד-ראיה להם עד שהגיע לעונת פלורוס. אין זאת, כי אם לא רצה להאריך בדברים שקדמו למלחמה. שלא להרחיב עוֹד את המבוא על חשבּוֹן החלק השני של הספר. ואנו עומדים ושואלים: מה ראה לפרט כל-כך את הדברים על הורדוס ועל כל הנכלים והמעשים המגנים שבחצרו, הרי לענין מלחמת-היהודים אין למעשי ארכילאוס מלך קפדוקיה ואיריקלס הלקדמוני ולכל המריבות שבּין נשי בית-הורדוס ערך כלל? אבל יוסיפוס אהב לספר על דברים כמו-אלה, שבהם נמצא תֹכן-עלילה רב, ודברי ימי התקופה נבלעו אצלו במאורעות הקטנים, שקרו בחצר המלוּכה. זאת היתה טעות יסודית של המחבּר, שׁחשׁב, כי אפשר להחליף את דברי הימים בדברי ימי המושלים. אולם הטעות הזאת מובנה מתוך הלך-הנפש של התקופה ההיא, תקופת השלטון העריץ והאבסולוטי והזדון של מושלי הרוֹמאים ועבדיהם מושלי המדינות הקטנות, כשכּל מוֹשׁל שׂם את-עצמו כאלהים, תמצאו חנפים במספּר הגון, שקבּלו עליהם להחזיק באלהותו, ועל-ידי-זה התיצבה אישיותו מבּלי-משים במרכז ההיסטוֹריה.

המחבר בעצמו הכיר את המגרעות שנמצאו בחלק הזה, ולפיכך כפל אותו בספר “קדמוניות היהודים”, ושם תקן את השגיאות שנפלו בפרשה ההיסטוֹרית הזאת, שנכתבה בעקרה כלאחר-יד. על-כן החלק הזה של “מלחמת היהודים” נופל הרבה, בתור מקור היסטוֹרי, מהקדמוניות, כי שם כתב המחבּר את הדברים לשׁמם, והשתמש בספרים רבּים שלא היו תחת ידו לעת כתיבתוֹ הראשונה. ואף-על-פי-כן נמצאו חוקרים בזמן החדש, הנותנים את משפט-הבכורה לספרו “מלחמת היהודים” ובאים בהשערות רחוקות ומקימים עליהן שיטה שלמה.

החלק השני והעקרי שׁל הספר הוא פרשת דברי ימי המלחמה עצמה, מראשית צמיחת המרד עד כבּוּשׁ מבצרי-היהוּדים האחרונים, ולבסוף הוסיף המחבר עוד מעשים שהתחוללו באפריקה הצפונית בתור תוצאות המלחמה לאחר-זמן. בתוך הרצאת מאורעות המלחמה ערבב המחבר פרשיות על-דבר מאורעות חשובים, שקרו אז בעולם בכלל, כמו פרשיות אחדות על מלחמות-האחים ברומי, על נצחון אספסינוס, ופרשיות אחרות על-דבר מרידות הגלים והגרמנים, וכמו-כן על עלית האַלַנים מהערבה שבין הים השחור והים הכספי ומלחמתם עם עמי ארמיניה והארצות הסמוכות, וגם על המעשים שהיו בין הנציב הרומאי בסוריה ובין אנטיוֹכוֹס מלך קומחי; כל הפרקים האלה הם פרפראות לפרשה העקרית, ואולי באו במחשבה להפיג קצת את צער הקוראים את מגלת הפּרענוּת. בתוך ההרצאה על המלחמה נמצאו גם פרקים על-דבר הליכות צבא הרוֹמאים – הלכות חשובות מאד לידיעת הארכיאוֹלוֹגיה הקלסית – וגם פרשיות מיחדות לתאוּרים גיאוֹגרפיים וטוֹפּוֹגרפיים; והחפירות בדורות האחרונים הוכיחו את צדקת דבריו של יוסיפוס בהרבה פרטים, שהחוקרים הקודמים הטילוּ בהם ספק.

השם המפֹרט של הספר, הרשום בכתב-היד המתקן ביותר, הוא: תולדת מלחמת היהודים (בדיוק: המלחמה היהודית) עם הרומאים, ביונית: ἱστορία Ἰουδαϊκοῦ πολέμου πρὸς Ῥωμαίους (בספרו “קדמוניות היהודים”, ספר כ, סוף פרק י"א): הספרים שכתבתי על מלחמת היהודים (על המלחמה היהודית) Περί τοῦ 'Ιουδαϊκοῦ πολέμου. אולם השתמש גם בכנוּיים מקצרים אחרים, ויש אשר קרא לספרו זה: “דברי (או: עניני) היהודים”, ביונית: 'Ιουδαϊκά (קדמוניות ספר י"ג, פרק ג, ג; פרק י, ו) אוֹ ספור מעשי היהודים 'Ιουδαϊκή πραγματɛία (קדמוניות, י"ג, ה, ט). השם השגור בפי החוקרים וקוראי הספר בכל הדורות הוא מלחמת היהודים, ברומית Bellum Judaicum. יוסיפוּס חלק את החבּוּר הזה לשבעה ספרים, ובהזכירו את דברי “מלחמת היהודים” בחבּוריו המאחרים צין לפרקים גם את מספּר הספר. אולם חלקת הספרים השונים לפרקים, והפרקים לפרשיות, כנראה, לא מידי המחבר יצאה, כי-אם מידי בעלי-אסֻפּוֹת מאחרים, שעסקו בספר בדורות המאחרים, ונעשתה כדי להקל את קריאת הספר ואת ידיעתו על הרבּים. בקצת כתבי-יד ובהוצאות נדפסות נמצא בראש כל ספר מן החבּור הזה (וכמו-כן גם מ“קדמוניות היהודים”) תֹּכן קצר של הדברים המספּרים בו (מה שנקרא ברוֹמית בשם היוני ( Perioche או Epitome) והוא נחלק לסעיפים עם סמן מספּר סדורי בראש כל סעיף. מספּר הסעיפים של התֹּכן הוא גדול ממספּר פרקי הספר, ואולי יש להוציא מזה, כי מחבּר התֹּכן לא מצא לפניו את החלקה הנהוגה של הספר לפרקים ולפרשיות ועשה לו חלקה אחרת לפרקים קצרים יותר, אלא שלא נתקבּלה חלקתו. בהוצאה הישנה של ספר “מלחמת-היהודים” במקורו היוני – במהדורה המתקנה שלה, מהדורת הַוֶרְקַמְפּ (ועל-פיה גם הוצאת אֹבֶּרְטְהִיר), וגם בהוצאה של דינדורף (פּריז, 1865) נמצאה החלקה המקבּלה לפרקים ולפרשיות, ויחד עמה התֹּכן הנזכר בראשׁ כל ספר וספר. לעמת זאת השמיט ניזה בהוצאתו המדעית של ספר מלחמת-היהודים את התֹּכן הקצר, הנמצא בראש כל ספר, מה שלא עשה בהוצאת ה“קדמוניות”, ששם השאיר את התֹּכן הזה. מלבד התֹּכן הקצר הכולל בראש כל ספר נמצאוּ בהוצאת הורקמפּ רשימות קצרות בראש כל פרק ופרק על-דבר הענין המספּר בו. גם התֹּכן הקצר של כל ספר, גם הרשימות שעל כל פרק נעשו על-ידי בעלי-אספּות מאחרים, שלא דקדקו ביותר בהתאמתה המדיקת של הרשימה לענין המספּר בספר או בפרק.

מלבד חלקת הספרים לפרקים ולפרשיות, הנהוגה עד היום הזה, הכניסה הוצאת ניזה חלקה חדשה של כל ספר לפסוקים. סדר הפסוקים נמשך לכל אֹרך הספר, והמספּרים הסדוריים אינם נפסקים עם הפרק או הפרשה. מפני זה נהגו רֹב החוקרים החדשים להשתמש במראה-מקומות ספרי יוסיפוס רק בציוּן הספר והפסוּק בלבד, ולהפּטר מן הציוּן הכפוּל של הפרק והפרשה, ועל-ידי-זה צמחה ערבוביה, ולא על-נקלה יוכל הקורא למצֹא את הדבר במהדורה אחרת של ספרי יוסיפוס מלבד הוצאת ניזה ונַבֶּר.

ספר “מלחמת-היהודים” התחבב על הקוראים עוד בדורות הראשונים. הסופרים הנוצרים, אבות הכנסיה, הרבּוּ להשתמש בדבריו; וכאשר נכרתה ידיעת הלשון היונית מפי משכילי ארצות מערב-אירופה, קם גואל לספר הזה ושמו רוּפינוּס איש-אקְויליה ותרגם אותו רוֹמית. בתרגוּם הזה התפּשׁט הספר בכל ארצות אירוֹפה, וגם בפי חכמי היהודים בארצות המערב בימי-הבּינים נקרא בשם “יוסיפון לרוֹמיים”. עוד מקֹדם עשה סופר רוֹמי אלמוני אחד קצור מן הספר הזה – ואת הקצור הזה יחסוּ בטעות ל“הֶגִסִפּוֹס” (הוא סופר שכתב על דברי-ימי-היהודים במאה השנית – ואולי גם בראשית המאה השלישית – למנין אמות-העולם, ומקצת דבריו הובאו בספרי אבות הכנסיה הנוצרית, ושאריתם אבדו). ספר הגספּוֹס נעשׂה לספר עממי וממנו תרגם גם מחבּר “יוסיפון” העברי (שנמצא גם במהדורה ערבית) את דבריו.

מלבד התרגום הרוֹמי נמצא עוד תרגום סוּרי קדום, והחלק הששי של הספר, המספּר על עצם מעשה חרבּן בית-המקדש וחרבּן העיר העליונה, עוד נשתּיר בתרגומו זה בסוף כתב-יד עתּיק, הכולל את התרגוּם הסוּרי לכתבי-הקֹדש (הפשיטתא). ויש חוקרים המשערים, כי לא מן המקור היוני נעשה התרגום הזה, כי-אם מן הנוסחה הראשונה של הספר, שכתב יוסיפוס בלשון-עמו (עברית או ארמית).

הספר תּרגם הרבה פעמים ללשונות אירופה שונות, כצורתו ובקצורים. תרגומים מדיקים ויחד עם זאת נאותים לרוח-הזמן נעשו במאת-השנים האחרונה. בלשון האשכּנזית יצאו לאור במשך שבעים שנה ארבעה תרגומים, האחד של פַּרֶט, השני של גִפְרֶרֶר, השלישי של קְלֶמֶנְטְץ, הרביעי של הכֹּמר הקתּוֹלי קוֹהוֹט, שהקדיש את ספרו לישו הנוצרי ולמרים הבתוּלה. בלשון הרוּסית נמצא תרגום חדש של הֶנְקֶל, בפוֹלנית – של נְיֶמוֹיֶבְסְקי, בּצרפתית – של רֵינַך וכו''.

הספר הזה, אשר הגאון רבי אליהו מוילנה בשעתו השתוקק לראותו מתרגם עברית יחד עם יתר ספרי יוסיפוס, יצא לאור גם בלשון העברית על-ידי המליץ הידוע קלמן שׁוּלמן (בשתי הוצאות: וילנה, תרכ“ב, גם תרמ”ד). הוא תרגם את הספר הזה “הכתוב בלשון יפת בידי אביר המליצים יוסף בן מתתיהו” – מן התרגום האשׁכּנזי מיסודו של פַּרֶט, ומלבד זה שלקח את הספר מכּלי שני, שכבר נמר בו ריחו המקורי, לא דקדק גם בדברי המתרגם האשׁכּנזי, ותרגם אותו “כפי הענין” ולא תמיד ירד לסוף הדברים, ועל הלשון הפשוטה והשוטפת של הספר כסה בהמוֹן מליצות ושברי-פסוקים, כדרך הכתיבה המיחדה לו, שהיא קלה ונפוחה כאחת, ולפרקים חוט של חן מתוח עליה, עם הגוזמאות וההפרזות המליציות שלו. ספר “מלחמות היהודים” של שׁוּלמן אינוֹ אלא מהדורה מליצית של ספר יוסיפוס, ולא פעם ולא שתים המליצה מאפילה על הענין המדבּר בספר.

בגשתי לתרגם את הספר הזה ממקורו היוני, עמדוּ לפני שאלות חמוּרות, שפתרונן גרם יגיעת-מוח מרבּה. ברצוני היה לתת תרגום מדיק כפי מדת האפשרות, אך, כמובן, לא כדרך מתרגמי ימי-הבּינים, שתרגמו את הספרים כמעט מלה במלה בלשון העברית ולא שׂמוּ לבם לדרכי הלשון ולאפני-השמוש המיחדים לה, רק הכניסו אליה בחֹזק-יד בניני-משפטים נכרים ושחתו את פניה על-ידי עבּוּר-צוּרה. דרך תרגום מעין זה אין הנפש היפה שבזמננו סובלתו. והנה הלשון היונית היא זרה מעצם מולדתה ללשונות השמיות, וללשון העברית בכללן, כי היא ילידת גזע רחוק מהגזע השמי ושונה ממנוּ בדרכי חייו ובתֹכן נשמתו; ובדרך התפתחותה בתנאי-החיים של העמים היונים התרחקה עוד יותר מלשונות המזרח. מה שנוגע לחֹמר הלשון – הנה כוֹלל עולם הנשמה של היונים המון מֻצָגים ומשׂגים שנבעו מתֹּכן חייה המיחדים ומצאו להם בטוי בלשון במלים שאין להן תרגום מדיק בלשונות אירופה החדשות והנוחות לחדושים, וכל-שכּן בלשון העברית העתיקה והחתומה בספרות המקבּלת, ואלוּ באתי לחדש מלים עבריות תמוּרת המלים היוניות הנזכרות, הייתי מכרח לסרס את הלשון הספרותית שלנו, בספר יוסיפוס, שהוד קלסי חופף עליו. – מלבד זאת הלשון היונית הספרותית כוללת המון מבטאים הנובעים מעֹמק חיי היונים בעבר ובדורו של הסופר, ומבטאים מעין אלה מובנים רק למי שקבּל חנוּך יוני והכיר את החיים היונים במקורם, ולא יאות להריק אותם אל לשון אחרת כצורתם, כי שום קורא לא יבינם. ובנוגע לבנין הלשון – הנה הלשון היונית הספרותית משׁעבּדת לכללי הכתיבה והמליצה של הסופרים האַטיים הקודמים, שאהבו לסלסל בדבּורם כדרך נואמי-הצבּוּר הפונים אל העם בשוקי אתּונה, להשתמש במשפטים ארכּים ומסבּכים, שלא נמצאה דוגמתם בלשון העברית, ואין הם מסגלים כלל להגיון המיחד של הלשונות השמיות. וכמו-כן בחרו הסוֹפרים להם כפעם בפעם את דרכי הדבּור ב“לשוֹן נסתר”, הוא הנקרא בפי המדקדקים “הדבּוּר המֻטֶה” Oratio obliqua ולא כל דבּוּר מטה רוח הלשון העברית נוחה ממנו. כל תכונות הלשון והסגנון האלה נמצאו באּפן הכתיבה של יוסיפוס, שסגל לו את ידיעת הספרות היונית והכיר מן החיים ומן הספרות את הנשמה היונית ודרכי-בטויה המיחדות, – והן מעצורים קשים בדרך מתרגם הספר לעברית. על המעצורים האלה מצד הלשון ואפני-שמושה נוספו עוד מכשולים מצד תכן הענינים, שמקצתם זרים לאוצר הספרות העברית, כמו תאוּרי-המלחמה המדיקים, ואפילו התאוּרים הגיאוֹגרפיים והטוֹפּוֹגרפיים במקומות שונים.

והנה השתדלתי לצאת ידי חובת שני דברים. מצד אחד רציתי למסור כאן תרגום מדיק כפי מדת כֹּחותי, לאמר, למסור את התֹּכן והצורה של דברי יוסיפוס כאחד, ובמקום שאי-אפשר היה לדיק בשני אלה, בקשתּי לדיק לכל-הפּחות במסירת הענין. מן הצד השני לא הסחתּי את דעתי מקורא הספר הזה, הנזקק ללשון העברית, ועל-כן התרחקתי ממבטאים ומדרכי שמוש-הלשון, שלא יוכל להבינם על-נקלה. בנוגע לחֹמר הלשון שמתּי לנגד עיני בקרוּב את התקופה שכתב בה יוסיפוס – תקופת ראשית המשנה, והכנסתּי אל הספר רק מלים וניבים מכּתבי-הקֹדש, ומאוצר לשון המשנה, ולא מאוצר לשון ימי-הבינים או מלים מחדשות (מלבד יוצאים-מן-הכלל מוּעטים). בדרכי נטית-הפעלים התרחקתּי מצורות נטית כתבי-הקֹדש, שכבר עבר זמנן בשעת כתיבת הספר, ועל-כן לא השתמשתּי ב“וו המהפך” כלל, אף כי במקומות רבּים גרמתי לעצמי קֹשי לרגל הדבר הזה. בשמוש-הלשון בחרתי לי דרך מיחדה: בשימי אל לבי, שיוסיפוס הוא מצד אחד סופר המחקה מופתים ספרותיים קלסיים, ומן הצד השני משׁפע מדרכי הדבּוּר הכללי κοɩ˅ή של זמנו, השתמשתי במקצת בשמוש-הלשוֹן של כתבי-הקֹדש, ובמקצת בשמוש-הלשון של המשנה, אלא שהשתדלתי לכבּשׁ את זה לתוֹך דפוּס קלסי, ויחד עם זאת לא הסחתּי את הדעת – במדת האפשרות – גם מבנין-המשפטים של יוסיפוס – לרבּוֹת “הדבּוּר המטה”. ועל-כּן הכרחתּי כפעם בפעם להאריך במשפטים וגם לשלב בהם משפטים אחרים, שלא כשמוש לשון המקרא והמשנה גם-יחד; אולם בכל מקום כּונתּי לקרב את הדברים אל הבנת הקורא, ועל-כן התרחקתּי ממיני צרופי-משפטים העלולים להאפיל על הבנה זו. לפרקים הכרחתּי לשאת-פנים לדרישות המליצה העברית, – את המליצות היוניות, שנתּנו להעתק כצורתן אל העברית, לא שׁניתי, אולם את המליצות הרחוקות מרוח הלשון העברית וגם מן הנשמה העברית החלפתי פה ושם במליצות עבריות, שנראו בעיני מתאימות אליהן מכּל צד; במקומות שבקש המחבר לחזק את רשׁם הדבר באמצעי הבטוי היוני, המיחדים לו לבדו, מצאתי לי דרך-החזוק הנובעת מנשמת הלשון העברית (למשל, כפל המלה: “בשׂמחה ובשׂשׂוֹן”, “באיבה ונקמה”, “באכזריות זדון”, וכדומה). ויש אשר ראיתי צֹרך לשמור את צורת הבטוי היוני והוספתי עליו בסוגרים מרובעים מלים אחדות, כדי להשלים את המובן בלשון העברית, או שהסבּרתּי אותו במלה אחרת בסוגרים. במקומות אשר המובן נשמע לשני פנים השתדלתּי להביא את שתי הנוסחות של הפּרוש, וגם שׂמתּי לב לשנויי-המובן התלויים בחלוף הגרסאות. ליסוד לקחתּי לי את הוצאת ניזה המדעית, ועל-הרֹב הבאתי את הנוסחה שלו בפנים והראיתי על הנוסחה האחרת בסוגרים או בהערה שבשולי הגליון. אולם לא תמיד השארתּי בפנים את הנוסחה של ניזה, בדעתי, כי לא העתּיק החוקר הזה את הנוסחה שלו מכּתב-יד אחד, רק לקט אותה מכמה כתבי-יד והעמיד אותה בכל מקום כפי סברת עצמו, שרבּוּ החולקים עליה. ועל-כן שׁיַרתּי לפרקים בפנים את הנוסחה העתיקה, של הַוֶרְקַמְפּ ושל דינדורף, ביחוד כשמצאתי לה סיוע בתרגום הרוֹמי העתּיק, שנזכּר כבר לעיל, הוא המיחס לרופינוס (עוד במאה הששית לא ידע קסיודורוס בברוּר, אם הוּא מעשה רופינוס, והעיר כי יש מיחסים אותו לאמברוסיוס או להירונימוס), או כשהברר בעיני, שהגרסה של ניזה – ואם גם נמצאה בכתבי-היד המשׁבּחים ביותר – אינה אלא טעות. מלבד המקור היוני בהוצאת הורקמפּ-אֹבּרטהיר (ליפּסיה, 1785), דינדורף (פריז, 1865) וניזה (ברלין, 1895) היה לעיני במשך כל עבודת התרגום גם התרגוּם הרומי הנזכר, ומלבד-זאת השתמשתי בתרגומים שונים בלשונות אירופה החדשות, אלא שהשתדלתּי לבקש לי מבטאים קרובים יותר לענין הספר משמצאתי בתרגומים השונים. בעקרו התרגום הזה מכון לקהל הרחב של הקוראים העברים, אולם מקוה אני, כי גם החוקרים העברים, שאינם נזקקים ללשון היונית, ימצאו בו חפץ, וגם היודעים את הלשון היונית יוכלו להשתמש בעזרתו בשעת הדחק מדי קריאתם בדברי המקור.

נזהרתי בחלקת ספרי “מלחמת היהודים”, המקבּלת לפרקים ולפרשיות, אולם השמטתּי את התֹּכן הקצר (הנזכר למעלה) שבראש כל ספר, כי אינו מעלה ולא מוריד. לעמת-זאת נהגתּי קדשה ברשימות שעל-גבּי הפרקים, שהכניסו בעלי-האספות גם בנוסח היוני וגם בתרגום הרומי, אף כי השמיטו אותן דינדורף וניזה ונַבֶּר בהוצאותיהם, – ולא החלפתּי אותן ברשימות חדשות ומתאימות יותר אל התֹּכן, כמעשה רבּים מן המתרגמים החדשים, רק נתתי אותן באותיות קטנות בראשי הפרקים. את סימני הפסוקים לא הכנסתּי, משתּי סבּות: האחת, כי החלקה הזאת היא מלאכותית במקור היוני – ועל אחת כמה וכמה בתרגום העברי, ויש שהיא מנתּקת את המשפטים; והשנית, כדי שלא לבלבל את הקורא ברבוי הסימנים. ואמנם רֹב המתרגמים החדשים (מלבד קוהוט) לא שמוּ לב לסימנים האלה.

ספר עתּיק מלא תֹכן חשוב וענינים רבּי-הגונים כספר “מלחמת-היהודים” זקוק לבאורים בכמה מקומות. את ההערות, שנראו נחוצות מאד בעיני, נתתי בשולי הגליון. אולם קמצתּי בהן מאֹד, כדי שלא לקלקל את רשׁם שלמוּת-הספר וגם שלא להאריך אותו יותר מן המדה. גם את ההערות שבסוף הספר קמצתּי וצמצמתּי כפי יכלתּי כּונתי היתה רק לבאר את הפרשיות הסתומות, אשר לא ירוץ הקורא בהן, ולהראות על הספק שבדברי יוסיפוס במקום שדבריו סותרים את דבריו שכתב בשאר ספריו, או מתנגדים לדברי סופרים אחרים, כדי להזהיר את הקורא, שלא יבוא ללמוד הלכה פסוקה ממשנת המחבר החטופה. את באורי השמות של האנשים והמקומות ועוד ענינים שונים, שנראו חשובים בעיני, שמתּי ברשימה שבסוף הספר, הערוּכה על-פי א"ב לתועלת הקורא, ולפיכך עברתּי ברשימה זו את התחום של “מראה-מקום” סתם. בכלל השתדלתּי להמעיט בטפל של הספר, כדי שיהי לדבר השוה לכל נפש.

בטרם אכַלה את דברי אלה, עלי להזכיר ברגש צער ואבל אבדה שאינה חוזרת, את נשמתו של אחד מבּני-עליה המוּעטים בדורנו ובספרותנו, הוא המעריץ הגדול של יוסיפוס פלויוס, ד"ר מיכה יוסף ברדיטצבסקי, שמרֹב חבּתו למחבּר הספר הזה קרא לעצמו “בן-גוריון” (בּן גריון) – על שם יוסיפוס במסוֹרת היהודים – , כי בשנה האחרונה לימי חייו, טרם שקעה שמשוֹ שלא בעונתה, חזק את ידי בעבודת תרגום הספר; הוא היה הראשון, שקרא את תרגומי זה בכתב-יד וברך אתי יחד על המגמר שעה קלה קֹדם לכתּו לבית-עולמו. אולם לא נגזר עלי להחזיק טובה לו בחייו – יהי זכרו לחיי-עולם!

המתרגם

שבט תרפ"ג

* * *

ספר ראשון

פתיחה

א. יען כי גדלה המלחמה, שקמה בין היהודים ובין הרומאים, מכל מלחמות דורנו, ולא מהן בלבד, כי־אם גם כמעט מכל המלחמות, שהתחוללו בין מדינה ומדינה ובין עם ועם ושלשֵׁמע אֹזן נודעו לנו – ואלה הסופרים, שלא ראו את המעשים בעיניהם ורק אספו את ידיעותיהם מן השמועה, כתבו עליה דברי דמיונות וספורים סותרים זה את זה, כמעשה המליצים המתחכמים¹ – ואולם חבריהם, שהיו באותו מעמד, זִיפו את המעשים בתוך משוא־פנים (לרומאים) או מתוך שנאה (ליהודים) וכתוביהם כוללים שטנה מזה ותשבחות מזה ואין בהם דברי הימים לאמִתָּם, – על־כן שמתי את לבי לתרגם יונית למען יושבי ארצות ממשלת הרומאים את הדברים, אשר חִבּרתי לפני זה בשפת אבותינו, ושלחתי אותם אל הלועזים² היושבים בארצות העליונות – אני יוסף בן מתתיהו מכהני ירושלים, אשר נלחמתי לראשונה ברומאים ואחרי־כן הייתי עד־ראִיה למעשים בעל־כרחי.

ב. כשפרצה התנועה הכבירה הזאת פשׂו נגעים בממשלת הרומאים מבַּית ואוהבי התמורות שבקרב היהודים הרימו ראש בעת השערורה ההיא וגם עָצמוּ במספרם ועשו חיל רב, והמהומה הלכה וגדלה, עד אשר קוו היהודים להשתרר על כל ארצות הקדם, ולעֻמת־זאת פחדו הרומאים, פן תאבדנה להם המדינות האלה. היהודים שמו מבטחם באחיהם היושבים מעבר לנהר פרת³ כי יצאו במלחמותיהם, בעוד אשר חלו הרומאים ממרד שכניהם הגַלִּים⁴, וגם הקֶלטים⁵ לא שקטו תחתם. – כי אחרי מות נירון מלאה כל הארץ מהומה ורבים ראו אז שעת־הכֹּשר לקחת להם את המלוכה, ואנשי הצבא שמחו לקראת התמורות בקוותם למצֹא שלל רב. ואני חושב, כי לא יתָּכן להעלים עין למראה האמת הנעדרה בדברים חשובים אלה. הן הפרתים והבבלים והערבים הרחוקים ואחינו היושבים מעבר לנהר פרת ובני חַדַּיב – כּלם יודעים מפֹרש מתוך עמל ידי את שֹׁרש המלחמה ואת כל פגעיה הרבים והנוראים ואת פרשת אחריתה, – ורק מעיני היונים והרומאים, אשר לא לקחו חלק במלחמה, נעלם דבר אמת, כי הם מוצאים לפניהם דברי חנופה או דברי פלסתר בלבד.

ג. ועדין הם מעִזים בנפשם לקרֹא בּשם “הִסטוריות” (קורות הימים) לספריהם, שאין בהם שום דברים של טעם, ולפי ראות עיני הם גם מחטיאים את מטרתם. הם מתכַּוְנים להראות את גדֻלת הרומאים ואת היהודים הם מגַנים ומשפילים תמיד. ואין אני מבין בַּמֶה יֵחָשבו לגדולים אלה שנצחו את הקטנים, – וגם לא יבושו הסופרים האלה מפני אֹרך המלחמה ולא מפני המִספר העצום של הרומאים, אשר נשאו את סבלה, ולא מפני גדֻלת שרי הצבא, אשר צרו בזֵעת אפם על ירושלים. – ואני חושב, כי לא לכבוד הוא לאלה, כשבאים להוריד ערך נצחונם!

ד. אין בדעתי להתקנא בסופרים המפריזים במעשי הרומאים ולהאדיר את מעשי אחי; רק אעביר בדיוק את מעשי שני הצדדים ובראש ספורי המעשים אקדיש דברים להלך־נפשי, ואתן ללבי הכואב לבכות על אסונות מולדתי. כי החריבה אותה מלחמה מחוץ, ועריצי היהודים משכו שמה את צבאות הרומאים בעל־כרחם, ויחד אִתּם את האש, שאכלה את ההיכל, כאשר יעיד על זה מחריב ירושלים בעצמו הקיסר טיטוס, אשר כל ימי המלחמה לא חדל מחמול על העם הסגור בידי המורדים, ופעמים רבות דחה בכונה את כבוש העיר והאריך את המצור לתת זמן לחיָבים לשוב בתשובה. ואם יבוא איש ללמד חובה עלי, כי הפרזתי בגנות העריצים ומעשי הרצח אשר עשו, או גדשתי את הסאה בקינותי על אסונות מוֹלדתי, ישא־נא פנים למכאובַי, אשר קלקלו את שורת ההסטוריה. כי נפלאה עירנו לפנים מכל ערי ממשלת הרומאים וזכתה לעלות למרום ההצלחה, ועתה הגיעה שעתה לנפול אל תהום היגון. ואם ישָׁקלו כל האסונות שהיו מימות עולם כנגד הפֻּרענות אשר עברה על היהודים, תכריע את כֻּלם. וגם לא ידי עם נכרי הביאו עלינו את כל הצרות האלה – ועל־כן קצר כֹּחי להבליג על אנחותי. ואם ימָצא שופט אכזרי, אשר יקשיח לבו מחמלה, הנה עליו לחשוב את ספורי המעשים לדברי הימים ואת הקינות לדברי הכותב.

ה. והן גם אני אוכל ליסר בצדק את סופרי היונים, שקרו בזמנם מעשים גדולים כאלה, המכריעים בכף מאזנים את כל מלחמות ימי קדומים – כי הם יושבים לכסא משפט ומשפילים את ערך הסופרים הראשונים, ולוּ גם יעלו על הסופרים ההם במליצת לשונם, הנה נופלים הם הרבה מהם בישׁר לבם. הם כותבים בידיהם דברי ימי אשור ומדי, כאלו לא הצליחו הסופרים העתיקים למסור אותם כמשפט. – והם רחוקים מאלה בכשרון כתיבתם ובידיעותיהם. הן כל אחד מהסופרים הראשונים השתדל לכתוב את מאורעות זמנו בלבד, וקרבתם אל המעשים הביאה לידי ישרת כתיבתם, כי לא לכבוד נחשב בעיניהם לשַׁקר במעמד עדי המאורעות. הסופר המשאיר לזכרון את הדברים אשר לא נכתבו לפניו, המוסר לדורות עולם את פרשת דברי ימי זמנו – הוא ראוי לשבח ועומד למופת, ולא כל המשנה את התכנית ואת הסדר בדברי אחרים נקרא זריז, כי־אם המסַפּר דברים חדשים ומוסיף על גוף ההסטוריה בנין משלו. ואני, אף כי נכרי הנני, לא חסתי על הוצאותי ועל יגיעותי להקדיש ליונים ולרומאים את זכר הגבורות ההן. כי אמנם סופריהם מקרב אחיהם ממהרים לפעור פיהם ולשלח לשונם כדי לקבל פרס או להתערב במחלֹקת, אבל בפרשת דברי הימים, כאשר הֻטַּל עליהם לסַפּר את האמת בלבד וללקט את פרטי המעשים בעמל רב, הנה הם נאלמים מיד ונותנים לחלשים ולחסרי־הדעה שבהם לכתוב על מפעלי שרי הצבא. על־כן עלינו לקנא לכבוד האמת שבדברי הימים, אשר לא נמצא לה דורש בקרב היונים.

ו. ואני חושב, כי לא פה המקום לכתוב על קדמות היהודים ומוצאם ולא על יציאתם ממצרים ועל ארצות נדודיהם וגם על הארץ אשר כבשו ואחרי־כן גלו ממנה. כי הִרבּו כבר יהודים לפנַי לכתוב את דברי ימי אבותינו באר היטב, ואחדים מן היונים תרגמו את הדבר בשפת אבותיהם ולא נטו הרבה מהאמת. על־כן אחל את חבורי זה מן הזמן, אשר בו פסקו דברי הסופרים האלה ונחתמו דברי נביאינו, ומכל המעשים האלה אבחר את מאורעות זמני לדבר עליהם בּפרוטרוט ובדיוק ככל אשר יש לאֵל־ידי, ועל כל הדברים אשר קרו לפני אעבור בקצרה ואספּר:

ז. כי אנטיוכוס הנקרא אֶפִּיפַנֶּס כּבש בחֹזק־יד את ירושלים ומשל בה שלש שנים וששה חדשים עד אשר גֹרש מן הארץ על־ידי בני חשמונאי, – ואחרי זמן רָבו יוצאי חלציהם של אלה (החשמונאים) ביניהם בדבר הממשלה ומשכו אל הענין את הרומאים ואת פומפיוס; וכי הורדוס בן אנטיפטרוס שׂם קץ לשלטון המשפחה הזאת בעזרת סוֹסִיּוּס. ואספר על מרד העם אחרי מות הורדוס בימי מלכות אוגוסטוס ברומא ונציבות קְוינְטִילִיּוּס וַרוּס בסוריה; ואחרי־כן על ראשית המלחמה בשנת שתים־עשרה למלכות נירון ועל כל הקורות בזמן צֶסְטִיּוּס, ועל המקומות אשר כבשו היהודים בחרבם בשעת הקרבות הראשונים.

ח. ועוד אדבר על המצודות, שהקיפו בהן היהודים את הערים מסביב, ואחרי־כן על־דבר הפחד אשר נפל על נירון לשֵׁמע מפלת צֶסטיוס, כי חרד לשלום מלכותו, ועל־כן הפקיד את אספסינוס על המלחמה, והוא פרץ עם בנו הבכור אל ארץ יהודה; – ועל תכונת הצבא הרומאי, אשר היה בידי אספסינוס, ועל מספר בעלי בריתו בעת החריבו את ארץ הגליל, ועל הערים אשר כבש בחֹזק־יד וברעש מלחמה, ועל הערים אשר לקח בברית שלום; – ואחרי־כן על־דבר הטכסיסים הטובים של הרומאים במלחמה ועל חִנוך־הקרב בלגיונות; ועל מדות שתי ארצות הגליל וטבע הארץ, על גבולי ארץ יהודה וסגֻלותיה ועל היאורות והמעינות שבה. ואחרי־כן אספר בפרוטרוט על הצרות אשר מצאו כל עיר ועיר. כי הייתי עֵד־ראִיה, או נמצאתי גם אני בצרה. וגם לא אכסה על פגעי אני, כי אני רוצה לדַבּר גם אל יודעי־המעשה.

ט. ואחרי־כן – כי בזמן שהיו כבר עניני היהודים יגעים, מת נירון, ואספסינוס, אשר מהר לעלות על ירושלים, לֻקח משם אחר כבוד לעמוד בראש הממשלה. וגם אדבר על האותות והמופתים, אשר קדמו לדבר, ועל־דבר המהפכות ברומא, וכי נקרא אספסינוס לקיסר בעל־כרחו על־ידי אנשי־הצבא; ועל־דבר מריבות־האחים, שקמו בין היהודים אחרי צאתו אל ארץ מצרים להכין את השלטון בידו, ועל העריצים אשר השתררו עליהם ועל המחלֹקת בין העריצים האלה.

י. ואוסיף לדַבּר על טיטוס, אשר עלה מארץ מצרים ופרץ אל הארץ שנית, ואיככה ואיפֹה הזעיק את צבאו ומה היה מספּר הצבא ומה הדבר אשר מצא את העיר בגלל המריבה, כאשר קרב טיטוס אליה; וכמה פעמים הרעיש את חומות העיר וכמה סוללות שפך עליה; וגם על גבולות שלש החומות המקיפות את העיר ומדותיהן; וחֹזק העיר ותכונת הר־הבית וההיכל וגם מדותיהם ומדת המזבח – כל אלה אבאר היטב. ועוד אדבר על מקצת מנהגי המועדים ועל שבע הטהרות ועל עבודת הכהנים המשרתים בקֹדש, וגם על בגדי הכהֻנה ותלבֹּשת הכהן הגדול ועל תבנית קדשי ההיכל, ולא אכסה דבר וגם לא אוסיף על הדברים אשר ידעתי כחֹק.

יא. ואחרי־כן אספר על אכזריות מעשי העריצים לאחיהם ועל רחמי הרומאים לעמים זרים, וכמה פעמים גלה טיטוס את רצונו להציל את העיר וההיכל וקרא על המורדים לשלום. ואתאר גם את צרות העם ויסוריו ואת כל הנוראות אשר עברו עליו מחרב המלחמה ומאש המחלֹקת ומזלעפות הרעב עד קץ מפלתו. ולא אמנע מלדבר על תלאות הפליטים ועל ענויי השבויים. ועוד אספר על שרפת ההיכל שלא ברצון הקיסר ועל כלי הקֹדש, אשר נצלו מן האש והיו לבז, ועל חרבן ירושלים כֻּלה ועל האותות והמופתים אשר בִּשרו את הפרענות מראש; ועל שבי העריצים והמון הנמכרים לעבדים ועל הפקֻדה אשר מצאה את כל אחד ואחד. ואיך כבשו הרומאים את שארית הפלֵטה אשר נצלה מן המלחמה והרסו את מבצרי הארץ; ואיך עבר טיטוס בכל הארץ והקים בה סדרים ושב אחרי־כן אל איטליה וקִדש את חג הנצחון.

יב. את כל הדברים האלה כללתי בשבעה ספרים ולא השארתי מקום לאיש מיודעי הדבר הזה ומאשר לקחו חלק במלחמה להתרעם עלי או ללַמד עלי חובה. כי כתבתי את הדברים למען אוהבי האמת ולא למקרא שעשועים. ועתה אחל את ספורי מן המקום, אשר קבעתי בראש סדר הפרקים.

פרק ראשון: על כבוש ירושלים ועשׁק ההיכל ועל מעשי המכבים מתתיהו ויהודה ועל מות יהודה.

א. בעת מלחמות אנטיוכוס הנקרא אֶפִּיפַנֶּס עם תלמי הששי על־דבר השלטון בכל ארץ סוריה⁶ נפלה מריבה בין תקיפי היהודים, כי שלטה קנאה ביניהם בדבר שלטון־העם וכל אחד מאנשי־המשרה לא רצה להכּנע לפני חבריו. חוֹניוֹ, אחד הכהנים הגדולים, התחזק וגרש מן העיר את בני טוביה, ואלה ברחו אל אנטיוכוס וחִלו את פניו להתנפל על ארץ יהודה והבטיחוהו להיות לו לעינים. המלך נעתר להם, כי זה מכבר זמם לעשות כדבר הזה, ומהר בעצמו לעלות על העיר בראש חַיל גדול וכבש אותה בחֹזק־יד והמית המון גדול מאנשי־שלומו של תלמי ונתן רשות לאנשי־הצבא לבֹז את העיר באין מעצור, והוא בעצמו בזז את היכל ה' והשבית את עבודת התמיד שלש שנים וששה חדשים. והכהן הגדול חוֹניוֹ ברח אל תלמי וקבל ממנו נחלה במחוז הֶלִיּוֹפּוֹלִיס ושם יסד עיר קטנה כדמות ירושלים ובנה בה היכל לה' כתבנית בית־המקדש. ועל־זה עוד נשוב לדַבר במקום הראוי.

ב. ועוד לא שב אף אנטיוכוס אחרי כבשו את העיר מבלי שקוה לדבר מראש, וגם לא מצא ספוקו במעשי השֹּׁד וברצח הגדול, כי בזדון יצרו הרע ובזכרו את התלאות אשר מצאוהו בשעת המצור, אִלֵּץ את היהודים לעזוב את חֻקי אבותיהם, להשאיר את ילדיהם ערלים ולהקריב בשר־חזיר על המזבח. וכאשר סרבו כל היהודים למלא את מצותו, נמסרו החשובים אשר בהם לטבח. ובַכְּחִידֶס ראש המצב, שנשלח בידי אנטיוכוס, הוסיף באכזריות יצרו הרע מעשי רִשׁעה על פקֻדות המלך הזֵד ולא נבצרה ממנו כל תועבה. הוא צוה לדוש את בשר היהודים נשואי־הפנים אחד־אחד וחִדש בכל יום לעיני השמש את מחזה כבוש העיר, עד אשר עורר בעצמת רשעתו את הסובלים להתאזר עֹז ולעמוד על נפשם.

ג. ומתתיהו בן חשמונאי מן הכהנים אשר בכפר מודיעין חגר נשק יחד עם בני ביתו – כי חמשה בנים היו לו – והמית את בכחידס במאכלת⁷, ובפחדו מהמון חיל המצב מהר לברוח אל ההרים. שם התלקטו אליו רבים מבני העם ויחד אִתּם התחזק וירד מן ההר ויצא לקרב על שרי צבא אנטיוכוס והִכּה אותם וגרשם מארץ יהודה. במעשה נצחונו זה הגיע לשלטון, כי אחרי גרשו את הנכרים קבלו אחיו היהודים את ממשלתו ברצון. ובמותו עזב את השלטון ליהודה בכור בניו.

ד. ויהודה הבין, כי לא ישב אנטיוכוס בחבוק־ידים, ולכן אסף את צבאות אחיו וגם כרת ראשון⁸ ברית עם הרומאים, וכאשר הוסיף אנטיוכוס להתנַפּל בחיל גדול על ארץ יהודה, הֻכּה מכּה רַבּה ופנה עֹרף. אחרי הנצחון מהר יהודה לעלות על חיל המצב השוכן בעיר, כי לא נשמד עוד, ונלחם אִתּוֹ ודחף אותו מן העיר העליונה אל התחתונה, וחלק העיר הזה נקרא בשם חַקרא (אקרה – מצודה). ואחרי־כן כבש יהודה את הר־הבית וטהר את המקום כֻּלו ובנה עליו חומה והכין כלים חדשים לעבודת השרת והביאם אל ההיכל, כי נטמאו כלי הקֹדש הישנים. גם בנה מזבח חדש והשיב את עבודת הקרבנות על מכונה. וכאשר קבלה העיר מחדש את מעמד הקדֻשה, מת אנטיוכוס ואת כסא מלכותו ואת שנאתו ליהודים יחד ירש אנטיוכוס (החמישי) בנו.

ה. והוא אסף צבא רגלים חמשים אלף וחמשת אלפים רוכבים ושמונים פילים ופרץ בגבול יהודה אל ארץ ההרים וכבש את העיר בית־צור ועל־יד המקום הנקרא בית־זכריה פגש אותו יהודה עם חילו במעבר צר. עוד טרם יצאו שתי המערכות לקרב, ראה אלעזר אחי יהודה את הגדול מכל הפילים המקשט במגדל גבוה ובצִנות מצֻפּות זהב, וחשב כי הרוכב על הפיל הוא המלך אנטיוכוס, ועל־כן מהר לרוץ מתוך מחנה אחיו ובקע לו דרך בין שורות האויבים והגיע עד הפיל. כראות אלעזר כי נבצר ממנו, מפני גֹבה הפיל, להשיג את האיש, אשר היה כאנטיוכוס בעיניו, דקר את החיה בבטנה, עד אשר נהפכה עליו, והוא נחנק תחת משאה ומת, ושכר לא היה למעשהו, מלבד זכרו הטוב, כי נשא את לבו לגדולות ובחר בשם־תהִלה מחיים. כי המפגיע את הפיל היה הדיוט (ולא המלך), ואלו היה זה אנטיוכוס בעצמו, גם אז לא הצליח אלעזר בעז־נפשו רק להראות, כי בחר לו דרך מות מתקוה קלה לנצחון גדול. והדבר הזה היה אות מבַשׂר רעה לאחיו על תוצאות הקרב כֻּלוֹ. כי היהודים נלחמו בגבורה זמן רב, אבל אנשי חיל המלך עלו עליהם במִספּר וגם השעה היתה משחקת להם. ואחרי אשר נפלו רבים מן היהודים במלחמה נמלט יהודה בראש שרידי צבאו אל נקפַת גוֹפְנָא. ואנטיוכוס נכנס אל ירושלים ונשאר שם ימים מספר, ואחרי־כן עלה משם, מפני מחסור הלחם והשאיר בעיר חיל־מצב, אשׁר היה בו די הצֹרך לדעתו, ואת יתר הצבא הוליך אל ארץ סוריה לימי החֹרף.

ו. אחרי צאת המלך מן הארץ לא ישב יהודה בחבוק־ידים, כי נספחו עליו רבּים מן העם וגם פליטי המלחמה נאספו אליו ובראשם התנפל על־יד הכפר חֲדָשָׁה⁹ על שרי צבאות אנטיוכוס, ואחרי אשר הפליא להראות את גבורתו במלחמה וגם המית מן השונאים, נפל חלל; וכעבור ימים אחדים מת גם יוחנן אחיו, כי נלכד בפח אשר טמנו לו אוהבי אנטיוכוס.

פרק שני: על־דבר יורשי יהודה: יונתן, שמעון ויוחנן הורקנוס.

א. יונתן אחי [הגבורים] האלה ירש את משרתם ונהל בזהירות את עסקי אחיו היהודים וחִזק את שלטונו בברית אשר כרת עם הרומאים, וגם עשה שלום עם בן אנטיוכוס. אבל כל הדברים האלה לא הועילו לו לשבת שאנן ובטוח. כי טריפון העריץ, שהיה אפיטרופוס לבן אנטיוכוס, זמם לקחת את נפש הילד ובתחלה נסה להמית את כל אוהביו ותפש במרמה את יונתן, שבא בלוית אנשים מתי מספר אל אנטיוכוס, ושׂם אותו בנחֻשתים ועלה למלחמה על ארץ יהודה. אבל גֹרש משם בידי שמעון אחי יונתן וברֹב כעסו על מפלתו הרג את יונתן.

ב. ושמעון נהג את משרתו בגבורה וכבש את גזר ואת יפו ואת יבנה ערי שכניו, וגם הרס את המצודה (חקרא) אחרי הכותו את המצב אשר בה; ואחרי־זאת כרת ברית עם אנטיוכוס¹⁰ בצורו על טריפון בעיר דֹאר, לפני צאתו למלחמה עם המדיים. אבל אף כי עזר שמעון למלך להמית את טריפון, לא מצאה ידו להשביעהו די תאות־בצעו. כי כעבור זמן קצר שלח אנטיוכוס חיל תחת פקֻדת קֶנְדֶּבַּיּוֹס שר־צבאו לשחת את ארץ יהודה ולשעבֵּד את שמעון. ושמעון היה אז זקן ובא בימים, אך נהל את המלחמה בכֹח עלומים. הוא שלח לפניו את בניו בראש גבורי הצבא ובעצמו לקח את שארית הצבא ועלה להִלחם מן העבר השני. ובמקומות רבים וגם בהרים טמן אורבים חזקים וכבש את כל המעברות. ואחרי נצחון מפֹאר הושם לכהן גדול והעביר את שלטון המוקדונים מארץ יהודה, לקץ מאה ושבעים שנה¹¹.

ג. אבל גם הוא מת בענין רע, כי נפל בפח יוקשים, אשר טמן לו תלמי חתנו בעת המשתה. ותלמי תפש את אשת שמעון ואת שני בניו ואל השלישי, הוא יוחנן הנקרא גם הורקנוס, שלח מרצחי חרש להמיתו. אבל העלם הקדים לשמוע על־דבר בוא הרוצחים ומהר אל ירושלים ובטח בעם, כי יעמוד לימינו, בזכרו את חסדי אביו ובשנאתו לתועבות תלמי. אמנם גם תלמי נסה להִכּנס אל העיר דרך שער שני, אבל גֹרש משם בידי העם, אשר קבל את הורקנוס למושל. ותלמי מהר לברוח אל אחת המצודות ממעל ליריחו הנקראה בשם דגון¹². הורקנוס ירש את הכהֻנה הגדולה, אשר היתה לאביו, והקריב זבחים לאלהים, ואחרי־כן מהר לרדוף אחרי תלמי למען הציל את אמו ואחיו.

ד. ובהַצותו על המצודה גבר הורקנוס במלחמה, אבל צרות לבו הנאמנות היו לו למכשול. כי מדי פעם בפעם כשקשתה המלחמה על תלמי צוה להביא את אם הורקנוס ואחיו על החומה למקום רואים ולדוש את בשרם לעיני השמש, וגם הילך עליהם אימים, כי ישליך אותם מראש החומה, אם לא יעזבהו יוחנן לנפשו חיש מהר. לשמע הדברים האלה כבשו רחמי הורקנוס ופחדו את כעסו ועברתו. ואמו לא שמה לב ליסורים ולאימת המות ופרשה ידיה אל בנה והשביעה אותו לבל יחת מהזדון הנעשה לה ולא יחמול על הרשע, כי ינעם לה מותה בידי תלמי מחיי נצחים, אם רק יתן הזד את הדין על כל הרעה אשר עולל למשפחתה. מדי השיב יוחנן אל לבו את אֹמץ רוח אמו ומדי שמעו את תחנוניה, מהר להתנפל על המצודה, אבל בראותו אותה לקויה ומרוטה שחה נפשו מעֹצם מכאוביו. על־כן ארך המצור זמן רב, עד אשר הגיעה שנת השמִטה, אשר בה שובתים היהודים אחת לשבע שנים, כדרך שבת השבוע, ובעבור זה נפדה תלמי מן המצור והמית את אחי יוחנן על אמם וברח לו אל זינון המכנה קוֹטִילָא העריץ, המושל ברבת־עמון.

ה. ואנטיוכוס התאנף על המגפה אשר נגף מפני שמעון ויצא להלחם בארץ יהודה וחנה מסביב לירושלים והביא את הורקנוס במצור. והורקנוס פתח את קבר דוד, אשר היה עשיר מכל המלכים, והוציא משם יתר על שלשת אלפים ככר כסף והטה את לב אנטיוכוס לעזוב את המצור בשלמו לו שלש מאות ככר. והוא היה הראשון במושלי היהודים, אשר שכר לו גדוד נכרים ושִלם לו מן הכסף הנשאר לו.

ו. וכאשר יצא אנטיוכוס למלחמה על המדיים המציא שעת הכֹּשר ליוחנן לקחת ממנו נקמה. הוא מהר לעלות למלחמה על ערי סוריה, בחשבו כי ימצא אותן עזובות מגבורי החיל. וכאשר קוה כן היה. הוא כבש את מֵידבא ואת סַמַּגָּא עם המקומות הקרובים ואת שכם ואת הר־גריזים¹³ לקח בחרבו וגם הכניע את עם הכותים, אשר ישב סביב לבית־המקדש כתבנית המקדש בירושלים, ומלבד־זאת לכד ערים רבות בארץ אדום ובכללן את אדורָים¹⁴ ואת מָרֵשה.

ז. הוא הגיע גם עד ארץ שמרון ובא אל המקום אשר נמצאה שם עתה סֶבַּסֶטִּי, העיר הבנויה בידי המלך הורדוס, ובנה עליה מצודים והפקיד את שני בניו אריסטובולוס ואנטיגנוס על מצור העיר. הם לא הרפו מעבודת המצור, ומפני זה חזק הרעב בעיר, עד אשר אכלו יושביה דברים אשר לא באו אל פיהם מימיהם. הנצורים קראו לעזרה למלך אנטיוכוס המכֻנה אַסְפֶּנְדִּיוֹס, והוא נעתר להם ברצון, אבל כרע במלחמה לפני חיל אריסטובולוס, וברח מפני האחים, אשר רדפו אחריו עד בית־שאן, ומשם שבו להִלחם ביושבי שמרון וסגרו את המונם עוד הפעם בחומת עירם ואחרי־כן לכדו את העיר והרסו אותה עד היסוד ואת יושביה מכרו לעבדים, וכה הלכו מחיל אל חיל ולא שבתו ממלחמה, עד אשר נגשו בראש צבאם עד העיר בית־שאן והשתערו עליה פתאם והחריבו את כל הארץ אשר מבית¹⁵ להר הכרמל.

ח. אך הקנאה בהצלחת יוחנן ובניו עוררה מחלֹקת בקרב היהודים ורבים התלקטו יחד ולא שקטו עד צאתם למלחמה גלויה, אבל כשלו ונפלו. ויתר חיי יוחנן עברו בשלום ואחרי אשר נהל את עסקי הממשלה בתבונה יתרה שלשים ושלש שנה מת והשאיר אחריו חמשה בנים. הוא היה מאֻשׁר באדם ובשום דבר לא יכֹל להתאונן על מזלו. כי הוא לבדו זכה לשלשה דברים העולים על כֹּל: למעלת השלטון בעם (כתר מלכות), לכהֻנה גדולה ולנבוּאה (לרוח הקֹדש). כי רוח אלהים (השכינה) היתה קרובה אליו ולא נעלם ממנו כל דבר העתיד לבוא. הוא צפה מראש ונבא, כי שני בניו הגדולים לא יאריכו ימים בשלטונם ונָאֶה לספר פה את דבר מפלתם, ועד כמה שֻׁנה גורלם ממזל אביהם המאֻשר!

פרק שלישי: על־דבר אריסטובולוס, הראשון ששׂם על ראשו נזר מלוכה ומלך שנה אחת ומת אחרי רצחו את אמו ואת אחיו.

א. אחרי מות יוחנן הפך אריסטובולוס בכור בניו את הנשיאות למלוכה והיה הראשון, אשר שם על ראשו את הנֵזר, כמלאת ארבע מאות ושבעים ואחת שנה ושלשה ירחים לשיבת גולת העם אל ארצה מעבדות בבל¹⁶. ומאחיו הבדיל לטובה את אנטיגנוס, הקרוב אליו בשנים ואהוב עליו למראה עין, וחלק לו מכבודו ואת יתר אחיו אסר והשליך אל בית־כלא. גם את אמו אסר בנחֻשתים על אשר חלקה עליו בעסקי השלטון, באמרה, כי עזב יוחנן בידה את הממשלה, וכֹה גדלה אכזריות הבן עד שנתן לה למות ברעב במאסרה.

ב. אך גמול מעלליו הרעים לאמו ולאחיו השיג את אחיו אנטיגנוס, אשר אותו אהב מאד ונתן לו חלק במלכותו – כי המית אריסטובולוס גם אותו על עלילות דברים ששׂמו לו אנשי בליעל מעבדי המלך. בתחלה מאן אריסטובולוס להאמין לדברי הלעז, כי אהב את אחיו וחשב את הלהג הרב לפרי הקנאה. אבל אנטיגנוס שב בהדר־נצחון למועד החג, שבו היהודים מקימים סֻכּוֹת לאלהים על־פי חֻקי האבות, ובמקרה נפל אריסטובולוס למשכב בעת ההיא. ולקץ החג עלה אנטיגנוס בלוית אנשי הצבא אשר עמו בעדי תפארה להתפלל אל האלהים בלב נאמן לשלום אחיו החולה. ובאותו מעמד באו אנשי הבליעל אל המלך וספרו לו על פאר אנשי הצבא ועל גאון אנטיגנוס, שאינו כדרך אחד־העם. והעידו עליו כי בא בחיל גדול למען המיתו, כי לא די לו בכבוד־מלוכה בלבד בעוד אשר יש לאל ידו לקחת את המלוכה לעצמו.

ג. כמעט בעל־כרחו נפתה אריסטובולוס להאמין לדברים האלה ונזהר לבל יַראה את חשדו בגלוי, וכדי להיות בטוח מכל צרה העמיד את שומרי ראשו במדור אפל מתחת לאדמה – כי הוא שכב על מטת חליו בבירה¹⁷ אשר הוסב אחרי־כן שמה לשם אנטוניה – ונתן להם פקֻדה לעזוב את אנטיגנוס לנפשו, אם לא יהיה מזֻין, ולהמית אותו, כאשר יעבור עליהם בכלי נשקו, ואליו שלח להודיעו, כי יבוא בלי נשק. אולם המלכה התחברה עם יועצי הרעה ושנתה את הדבר בערמתה, כי הסיתה את שלוחי המלך לבל ימסרו את דבריו, רק יאמרו לאנטיגנוס, כי שמע אחיו על כלי הנשק היפים ועדי המלחמה אשר הכין לו בארץ הגליל, אבל נעצר על־ידי מחלתו לבוא ולראות את כל אלה, ועל־כן ישמח מאד לראותו בפאר נשקו בטרם ישים (אנטיגנוס) את פעמיו לדרך.

ד. כשמוע אנטיגנוס את הדברים האלה – והוא היה בטוח באהבת אחיו ולא עלה על לבו לחשדו במחשבה רעה – יצא בכלי נשקו, כאלו אמר להתהדר בהם, וכאשר בא אל הפרוזדור האָפל, שנקרא בשם מגדל סטרַטוֹן, נהרג בידי שומרי ראש המלך. ומות אנטיגנוס היה מופת נאמן, כי לשון־הרע מנתקת את מוסרות האהבה וגם את קשרי־הטבע, וכי לא נמצאה בין מדות הנפש הטובות אף אחת שיהיה בכֹחה לעמוד בפני הקנאה לאֹרך ימים.

ה. ומי לא ישתומם לדבר הזה על איש אחד ושמו יהודה, אשר היה ממשפחת האֵסיים ומעולם לא נכשל ולא שׁקר בהגידו את האותיות. כי בראותו את אנטיגנוס עובר דרך הר הבית קרא בקול גדול אל אוהביו (כי תלמידים רבים ישבו לרגליו): „הוי, אמותה הפעם, כי נכרתה האמת מפי ואחת מנבואותי שבה ריקם. הן עוד חי זה האיש אנטיגנוס, אף כי נגזר עליו לֵהָרג היום ולמקום מותו נועד מגדל סטרטוֹן¹⁸ והוא רחוק מפה שש מאות ריס וכבר עברו ארבע שעות היום. הזמן הוביש את דבר נבואתי“. ככלותו את דבריו שקע הזקן במחשבותיו סר וזעף. ואחרי זמן קצר הגיעה השמועה, כי נהרג אנטיגנוס במדור מתחת לאדמה שנקרא גם הוא בשם מגדל סטרטון. והדבר הזה התעה את הרואה הזקן.

ו. מוסר הכליות על התועבה הזאת חִזק את מחלת אריסטובולוס. זכר הרצח לא נתן מנוחה לנפשו והוא התהלך כצל ולאחרונה התפרדו מעיו מעצמת יגונו והקיא דם רב. ואחד הנערים המשרתים הוציא את הדם ובגזרת אלהים נכשל במקום אשר נשחט בו אנטיגנוס ושפך את דם הרוצח על כתמי דם אנטיגנוס, אשר נראו עוד לעין. קול צעקה התפרץ מפי רואי הדבר, באמרם, כי בצדיה שפך הנער את הדם. והמלך שמע את הצעקה וחקר לסבת הדבר וכאשר לא נועז איש מהעומדים עליו לפתוח את פיו הפציר בהם מאד, כי נכספה נפשו לדעת את המעשה. וכאשר דִבֵּר אליהם קשות ואִיֵּם עליהם, גלו לו את הדבר, ואז זלגו עיניו דמעות ואנחה שברה את גופו ובשארית כחותיו קרא: „הן לא קמה מחשבתי להעלים מעין האלהים הגדולה את כל אשר עשיתי בזדון, ומהר השיגה אותי נקמת דם קרובי השפוך. ועד מתי, גוִיָּה נבזה, תעצרי את נשמתי הנחרפת לאחי ולאמי? עד מתי אסיך להם את דמי טִפּה טִפּה? יקחו את הכל בבת־אחת ואַל יוסיף אל זועם ללעוג לנסכי בני מעי!“ לדברים האלה גוע מיד, ומלכותו לא ארכה יותר משנה.

פרק רביעי: על מעשי אלכסנדרוס ינאי, אשר מלך עשרים ושבע שנה.

א. ואשת אריסטובולוס שלחה את אחיו לחפשי ממאסרם והקימה למלך את אלכסנדרוס אשר היה ראוי למשרה זו על־פי שניו ומדות נפשו. ובעלות אלכסנדרוס לשלטון המית את אחיו האחד, אשר חשב בלבו לעשות מלוכה גם הוא, ונשא את ראש אחיו השני, שבחר בחיי מנוחה והתרחק מן השררה.

ב. ומלחמה היתה בינו ובין תלמי המכֻנּה לַתּוּרוֹס. כאשר כבש את העיר כפר שיחין (אסוֹכיס) ואלכסנדרוס המית רבים מן השונאים, אך הנצחון נטה לצד תלמי. אבל אחרי אשר נרדף תלמי על־ידי אמו קלֶאוֹפטרה ושב אל ארץ מצרים, כבש אלכסנדרוס במצור את גדר (גַדַּרָה) ואת חמתא (אַמַתּוֹס), הגדול במבצרי עבר הירדן, שבו נמצאו מחמדי אוצרות תאודורוס וזֶנון. אבל תאודורוס בא עליו פתאם ולקח מידו את אוצרותיו וגם תפש את כבוּדַת המלך והמית מן היהודים כעשרת אלפים איש. בשוב אלכסנדרוס לאיתנו אחרי המַכָּה הזאת פנה אל ארץ החוף ולכד את עזה ואת רַפיה ואת אנתֵּדון, אשר נקראה אחרי־כן על־ידי הורדוס המלך בשם אָגרִיפִּיַּס.

ג. ואחרי אשר כבש המלך את הערים האלה ומכר את יושביהן לעבדים התקומם עליו עם יהודה בימי החג – כי רֹב המריבות פורצות בקרבם למועדי שמחתם – ויש לחשוב, כי לא היה בכחו להפר את העצה הרעה הזאת, לולא עזרו לו שכירי צבאו הנכרים מארצות פּיסִדיּה וקִילִיקיהּ (כי את בני סוריה לא אסף אל צבא שכיריו, בדעתו את שנאתם הגדולה לעם יהודה). אחרי אשר הכה אלכסנדרוס במתקוממים יותר מששת אלפים איש יצא להלחם בגבולות הערבים ולקח מהם את הגלעד ואת מואב ושׂם מס על יושבי שתי הארצות ואחרי־כן שב להַצּות על חמתא. תאודורוס נבהל לשמע נצחונותיו וברח מפניו והמלך מצא את המבצר עזוב וריק ותפש אותו באפס־יד והחריבו.

ד. ואחרי־כן נלחם עם עֹבְדַת¹⁹ מלך הערבים; המלך הזה הכין לו פח בארץ הגולן ואלכסנדרוס נפל במלכֻּדתו וכל חילו נשמד, כי נדחק לתוך בקעה צרה ועמֻקה ונרמס בפרסות הגמלים הרבים, המלך בעצמו ברח אל ירושלים ובגֹדל האסון אשר המיט על העם, העיר את שנאת הרבים הישנה אליו עד אשר קם מרד גלוי. גם הפעם היתה ידו על העליונה ובמלחמותיו הרצופות עם העם המית לא פחות מחמשים אלף איש מן היהודים בשש שנים, אבל לא יכֹל לשמוח בנצחונותיו, אשר כּלה בהם את כחות מלכותו. הוא נסה להפסיק את המלחמה ולדבר שלום אל נתיניו המורדים, אבל אלה הוסיפו עוד לשנֹא אותו על שרירות לבו ועל תהפוכותיו, וכאשר שאל אותם, מה היא סבת הדבר ובאיזה מעשה יוכל לשַׁכֵּך את חמתם, ענוהו האנשים, כי רק עם נבלתו יכרתו שלום, אף כי קשה לסלוח לעושה תועבות כאלה גם אחרי מותו. ויחד עם זה שלחו אל דימיטריוס המכֻנה אֵיקַיְרוֹס (נ"א אַקַּיְרוֹס²⁰) לעזרה, והוא נעתר להם, בקוותו לגדולות מאלה, ובא עם חילו אל הארץ ועל־יד העיר שכם התחברו אליו בני בריתו מן היהודים.

ה. ואלכסנדרוס קבל את פניהם באלף רוכבים ושמונת אלפים רגלים שכירי מלחמה. מלבד זאת נמצאו עמו עשרת אלפים יהודים נאמנים בבריתו. ומספר שונאיו היה שלשת אלפים רוכבים וארבעה־עשר אלף רגלים. ועוד בטרם יצאו שני האויבים לקרב נסו שני המלכים להעביר קול איש במחנה אויבו ולחולל שם מרד. כי דימיטריוס קוה להטות אליו את לב שכירי אלכסנדרוס, ואלכסנדרוס – למשוך אחריו את היהודים אשר במחנה דימיטריוס. אבל היהודים לא שבו מחמתם והַהֶלֶנים²¹ לא הפרו שבועתם, ועל־כן קראו שני המלכים לחרב לשפוט ביניהם. במלחמה היתה יד דמיטריוס על העליונה, אף כי הרבו שכירי אלכסנדרוס לעשות נפלאות באֹמץ לבם ובעֹז ימינם. אבל תוצאות המלחמה לא היו כאשר דמו שני המלכים בלבם. כי אחרי נצחון דימיטריוס לא הוסיפו היהודים הקוראים לו להחזיק בבריתו, כי חמלו על אלכסנדרוס במפלתו, וששת אלפים מן היהודים עברו אליו בברחו אל הרי יהודה. דימיטריוס לא עצר כח לשאת את התמורה הזאת והבין כי יחליף אלכסנדרוס כח למלחמה וכל העם יעבור אליו, ועל־כן פנה ועלה מן הארץ.

ו. אבל המון המורדים הנשאר לא שבת מריב גם אחרי צאת העוזרים מן הארץ, ואלכסנדרוס נלחם בו מלחמה קשה עד אשר עלה בידו להמית את רֹב השונאים ולגרש את הנשארים אל עיר בֶּמֶסֶּלִיס²² ואחרי־כן הפך את העיר והוליך את הפליטים בשבי אל ירושלים. וכגֹדל אפו ובחרונו עליהם הסיתוֹ יצר לבו הרע למעשי רשע. הוא צוה להוקיע שמונה מאות איש מהשבויים על צלבים בראש העיר, אחרי שחטוֹ לעיניהם את נשיהם וטפם. ולמראה הדבר שתה יין והתהולל עם פילגשיו. פחד גדול נפל על כל העם ובלילה ההוא ברחו שמונת אלפים יהודים מהקמים על המלך מעבר לגבולות יהודה ורק מות אלכסנדרוס שם קץ לגלותם. ככה הקים אלכסנדרוס את השלום במלכותו, אחרי עבודה קשה לקץ זמן רב (באחור זמן), ואימת החרב סרה מן הארץ.

ז. ועוד הפעם קמו מהומות [בארץ יהודה] על־ידי אנטיוכוס המכֻנה דיוניסוס, אחי דימיטריוס, והוא האחרון למלכי בית סיליקוס. כאשר יצא זה להלחם עם הערבים פחד ממנו אלכסנדרוס [פן יעבר בגבולו] וחפר חריץ עמֹק לאֹרך כל הארץ אשר בין ההרים בקרבת אנטיפטרס ובין חוף יפו, ועל־יד החריץ הקים חומה גבוֹהה ומגדלי־עץ בנה עליה לסגור את שערי הארץ. אבל בזה לא הצליח לעצוֹר את אנטיוכוס, כי הוא שלח את המגדלים באש וסתם את החריץ עפר ועבר עם חילו ביד רמה. הוא דחה לפי שעה את רצונו להנקם באלכסנדרוס על אשר לא נתן לו לעבור בארצו, כי מהר להביא מלחמה בגבולות הערבים. מלך הערבים נסוג אחור אל מקום אשר נוח למלחמה ואחרי־כן הפך פתאם את פני רוכביו, אשר היה מספרם עשרת אלפים, והתנפל על חיל אנטיוכוס קֹדם שהספיק להציג את צבאו במערכה. המלחמה היתה קשה מאד, וכל העת שנשאר אנטיוכוס בחיים החזיקו צבאותיו מעמד, אף כי עשתה בהם חרב הערבים שמות נוראות, כי חרף המלך את נפשו למהר עזרה במקום שנגפו אנשיו, עד אשר נפל שדוד ובמותו הפנו הסורים עֹרף ורֻבּם נפלו חללים במערכה או נהרגו בעת מנוסתם והפליטים שרדו אל כפר קנה ושם ספו כֻלם ממחסור לחם, ורק מתי מספר הצילו את נפשם.

ח. ואחרי הדברים האלה הביאו אנשי דמשק משנאתם לתלמי בן מינאי את חרתת [הערבי]²³ אל ארצם והמליכוהו על חילת סוריה. הוא עלה על יהודה והכה את אלכסנדרוס במלחמה, אבל כרת עמו ברית שלום ועזב את הארץ. ואלכסנדרוס כבש את פחל (פֵלָה) ועלה על גרש (גֵרַסָּה), כי חשקה נפשו לבֹז את אוצר תאודורוס שנית, ובנה על העיר דָיֵק משֻׁלש וכבש אותה בסערת מלחמה. ואחרי־כן החריב את ארץ הגולן ואת סיליקיה²⁴ ואת הבקעה הנקראה על שם אנטיוכוס ועל אלה כבש את גמלא, המבצר החזק, והוריד את דימיטריוס המושל בו משאתו, כי שמע תלונות רבים עליו, ואחרי־כן שב אל ארץ יהודה במלאֹת שלש שנים למלחמה הזאת, והפעם קבל העם את פניו ברצון, כי שמח על נצחונותיו. אבל בבוא קץ המלחמה החלה מחלה לענות את המלך וקדחת רביעית הציקה לו מאד. הוא חשב להתגבר על מחלתו בשובו אל עבודת המלחמה ועל־כן התמַכּר לצאת לקרב שלא בעונתו והכריח את גופו לטרוח ולעבוד למעלה מכחותיו, וכרע תחת כֹּבד משאו. הוא מת בעצם רעש המלחמה והימים אשר מלך היו עשרים ושבע שנה.

פרק חמישי: בתשע שנות מלכות אלכסנדרה נמצא השלטון בידי הפרושים.

א. הוא השאיר את מלכותו בידי אלכסנדרה²⁵ אשתו, בבטחו בה כי ישָׁמעו לה היהודים על־נקלה, יען אשר רחקו דרכיה מדרכי אכזריותו וגם התנגדה למעשה תועבותיו, ובזה קנתה את לב העם לאהבה אותה. ותקות המלך לא נכזבה. כי האשה הרפה השכילה להחזיק בידיה את השלטון וזכתה לתהלת מושלת ביראת אלהים. היא נזהרה מאד בחֻקי מסֹרת האבות והרחיקה מן השררה את הבועטים במצוות הקדושות. ומשני בניה אשר ילדה לאלכסנדרוס הקימה את הורקנוס, הוא הבכור, לכהן גדול, כי לו היה משפט הבכורה, ומלבד זאת היה רפה־ידים, ולא נועז לתבוע ממנה את הממשלה. ואת הצעיר, אריסטובולוס, אשר היתה לו נפש לוהטת, השאירה הדיוט.

ב. לעֻמת־זאת התערבו בשלטונה הפרושים, חבורה בקרב היהודים, שיצא לה שם, כי היא עולה על חברותיה ביראת אלהים ומרבה לדקדק מהן בבאור החֻקים. אלכסנדרה כִּבּדה את האנשים האלה יותר מן המדה, מיראתה את האלהים, ובידם עלה לגנוב מעט מעט את לב האשה התם, עד אשר היו הם המוציאים והמביאים את כל העם ורשות נתְּנה להם לרַחק ולקרב את הבריות ככל אַות נפשם, להתיר ולאסור כרצונם. ובכלל נהנו המה מכל הכנסות המלוכה וברכותיה, ואת ההוצאות והפגעים השאירו לאלכסנדרה המלכה. אמנם היא השכּילה מאד לעשות מלוכה, כי הגדילה את הצבא כל הימים עד הַכפּילהּ את מספרו וגם אספה אליה חיל שׂכירים רב ועצום, וככה הכינה בידה את הממשלה בעמה וגם הטילה את אימתה על המושלים בארצות נכריות. ידה משלה בכֹּל והפרושים משלו בה.

ג. הם המיתו את דיוֹגֶנֶס, איש נשוא־פנים ואוהב קרוב לאלכסנדרוס, בפקדם עליו את עונו, כי היה בעצה אחת עם המלך להוקיע את שמונה מאות האנשים. וגם הסיתו את אלכסנדרה לרדוף את יתר האנשים, אשר הפיחו את חמת אלכסנדרוס עליהם. המלכה מלאה את חפצם, ביראתה את האלהים, והם עשו משפט מות בשונאיהם כרצונם. ואנשי המעלה אשר נמצאו בצרה נמלטו אל אריסטובולוס, והוא העיר את לב אמו לשאת פנים למעמד האנשים האלה ולתת להם חנינה ולהרחיק אותם מן העיר, אם היא חושדת בהם, כי אינם נקיים מעון. כשנתנה המלכה לאלה האנשים את נפשם לשלל, נפוצו בכל הארץ. ואלכסנדרה שלחה צבא אל דמשק בטענה להציל את העיר מידי תלמי [בן מינאי]²⁶, המציק לה כל הימים. אך השיבה את הצבא בטרם עשה מעשה רב. וכאשר חנה טִיגְרַנֶּס מלך ארמֶניה על עיר עכו ושׂם מצור על קלֵיאוֹפַּטְרָה, שלחה אליו אלכסנדרה מנחה, לכרות עמו ברית. אבל הוא הקדים לעזוב את הארץ, בשמעו כי קמו מהומות בממשלתו מבית כשפרץ לוּקוּלוּס אל ארץ אַרמֶניה.

ד. בימים ההם חלתה אלכסנדרה ואריסטובולוס בנה הצעיר מצא לו שעת הכֹּשר להפיק זממו. ובעזרת אנשי שלומו – כי ידידים רבים היו לוֹ וכֻלם אהבוהו על אֹמץ רוחו – כבש את כל מבצרי הארץ ובכסף אשר מצא שם אסף לו שכירי מלחמה והכריז את עצמו למלך. וכאשר התאונן הורקנוס על הדבר הזה באזני אמו, חמלה עליו ושׂמה את אשת אריסטובולוס ואת בניו במאסר באנטוניה – היא המצודה הסמוכה להר־הבית מצד צפון, ונקראה לפנים, כאשר דברתי למעלה²⁷, בשם בַּרִיס (הבירה) ואחרי־כן קבלה את שמה החדש לכבוד המושל אנטוניוס, כדבר אשר נקראו לכבוד אוגוסטוס (סֶבַּסְטוֹס) ועל שם אגריפס²⁸ שתי ערים בשמות חדשים סֶבַּסטי ואגריפֶס. בטרם הספיקה אלכסנדרה לקרֹא למשפט את בנה, על אשר נסה להרחיק את אחיו מן השלטון, נאספה אל עמה, אחרי אשר נהלה את הממשלה תשע שנים.

פרק ששי: הורקנוס יורש אלכסנדרה מחל על המלוכה לטובת אריסטובולוס, ואחרי־כן נעשה למלך מחדש על־ידי חרתת בעזרת אנטיפטרוס ולבסוף קם פומפיוס לשפוט במריבת האחים.

א. אמנם ירֻשת השלטון היתה להורקנוס, כי בידו מסרה אלכסנדרה את המלוכה בחייה, אבל אריסטובולוס עלה עליו בגבורה ובתבונה. וכאשר פרצה ביניהם מלחמה על־דבר השלטון בקרבת יריחו, עזבו רבים את הורקנוס ועברו אל מחנה אריסטובולוס. הורקנוס מהר לברוח עם שארית חילו אל אַנטוניה ותפש את בני התערובות, למען יהיו לו לישועה. אלה היו אשת אריסטובולוס וילדיה. אבל בטרם הגיע הדבר לידי איבת־משחית השלימו האחים ביניהם, אריסטובולוס קבל את המלוכה והורקנוס מחל על הממשלה וקבל את כל ההנחות והכבוד כמשפט לאחי המלך. אלה היו תנאי הברית אשר כרתו ביניהם בבית־המקדש לעיני כל העם וחבקו איש את רעהו בברכת שלום ואחרי־כן החליפו את דירותיהם. אריסטובולוס הלך אל ארמון המלך והורקנוס יצא לגור בבית אריסטובולוס.

ב. פחד נפל על שונאי אריסטובולוס, כי נוחלה תקותם בהגיעו למלוכה, ויותר מכֻּלם התרגז אנטיפטרוס, שונא אריסטובולוס מימים. האיש הזה היה אדומי מלֵדה ובגלל יחס אבותיו ועשרו וכבוד ביתו נעשה לראש עמו, והוא עשה שני דברים: את הורקנוס פִּתּה לברוח אל חרתת מלך ערב, לרשת בעזרתו את המלוכה שנית, ועל לב חרתת דִבר לקרב את הורקנוס ולהשיבו לכסא שלטונו. כי הִרבּה לדבר סרה באזני חרתת על אריסטובולוס ועל מדותיו הרעות, והפליג בשבח הורקנוס והעתיר בדברים לקבל אותו ברצון, כי ככה יאות למושל אדיר במלוכה לתמוך בידי העלובים עשוקי המשפט, והן עוֶל גדול נעשה להורקנוס בהִלקח ממנו השלטון הראוי לו במשפט הבכורה. ואחרי אשר הצליח ביד אנטיפטרוס להטות את לב שניהם לחפצו לקח את הורקנוס בלילה וברח עמו מתוך העיר ובמנוסת חפזון נמלטו שניהם אל העיר הנקראה בשם הסלע, היא עיר המלוכה בממשלת הערבים. שם מסר את הורקנוס בידי חרתת והפציר בו בדברים וגם קנה את לבו במתנות רבות ויקרות לשלוח בידי הורקנוס צבא להשיבו לגדֻלתו. ומספר הצבא היו חמשים אלף רגלים ורוכבים. ואריסטובולוס לא יכֹל לעמוד בפני השונאים הרבים, כי עזבו אותו אנשיו לנפשו בַּקְרָב הראשון, ונדחף אל ירושלים, וכמעט נפל בשבי אויביו, הנלחמים בו ביד חזקה, לולא טרף עליהם סְקַוְרוּס שר צבא הרומאים את השעה והשבית את מצור ירושלים. כי הוא נשלח אל סוריה מארץ ארמֶניה במצות פּוֹמְפֵּיוּס מַגנוס, הנלחם עם טִיגְרַנֶּס²⁹, ובבואו אל דמשק, אשר זה מקרוב נכבשה בידי מֶטֶּלֶוּס ולוֹלִיּוּס, לרשת את משרות שניהם, שמע על הדברים הנעשים בארץ יהודה ומהר לעלות שמה כאדם הבא על שכרו.

ג. כשבא סקַורוס אל הארץ מהרו לבוא אליו צירי שני האחים, כל אחד בקש ממנו להיות בעזרו. אבל שלש מאות הככר אשר שלח אריסטובולוס הכריעו את שורת הצדק. כי סקורוס קבל את הסכום הזה והפיל על הורקנוס ועל הערבים את אימת הרומאים ופומפיוס, למען ירפו ממצור־העיר. חרתת נבהל ועלה מארץ יהודה אל רבת־עמון וסקורוס חזר אל דמשק. ואריסטובולוס לא אמר די בהמלטו מן הפח, כי אסף את כל חילו ורדף אחרי האויבים והשתער עליהם על־יד המקום הנקרא פַּפִּירוֹן והמית מהם יותר מששת אלפים איש ובכללם גם את פַּלִיּוֹן אחי אַנטיפַּטרוּס.

ד. ובראות הורקנוס ואנטיפטרוס, כי לא יוכלו הערבים לעזור להם, נשאו עתה את עיניהם אל שונאיהם (הרומאים). וכשבא פומפיוס אל ארץ סוריה וסר אל דמשק פנו שניהם אליו לבקש מחסה; הם לא כפרו את פניו במנחה, רק באו לפניו בחֹזק הטענות הצודקות, אשר בהן הטו את לב חרתת, וחִלו את פניו למאֹס במעשי זדון אריסטובולוס ולהשיב את אחיו למלוכה, כי לו יאתה על־פי מדותיו הטובות ומשפט הבכורה. אבל גם אריסטובולוס לא רצה להתמהמה, כי בטח לבו במנחה אשר נתן לסקורוס, ובא גם הוא אל פומפיוס בכל הדר תפארת מלכים. אבל יען אשר לכלמה נחשב בעיניו להתרפס כדרך עבדים, כי לא הסכין להשפיל את עצמו להנאתו יותר מן המדה. שב אל העיר דיון.

ה. לדבר הזה התאנף פומפיוס והטה אזניו לתחִנות הורקנוס ואנשיו ויצא להלחם באריסטובולוס ולקח עמו את כל צבא הרומאים ורבים מבני־בריתם בסוריה. הוא נסע דרך פחל ובית־שאן³⁰ ובא אל עיר קָרָוֵי³¹, אשר שם ראשית גבול ארץ יהודה כשבאים אליה בדרך היבשה, ושם שמע, כי נמלט אריסטובולוס אל אלכסנדריון, הוא מבצר חזק ונהדר בראש הר גבוה, ושלח אליו פקֻדה בלשון מושל עריץ לרדת מן המבצר. כמעט בחר אריסטובולוס לסכּן את נפשו מלמלא אחרי דבר הפקֻדה הזאת; אבל בראותו, כי לא קמה עוד רוח באנשיו, הטה את אזנו לעצת אוהביו, אשר דברו על לבו להתבונן ולזכור, כי איש לא יוכל לעמוד בפני כח הרומאים האדירים, וירד אל פומפיוס והִרבּה לדַבּר לפניו וללַמד זכות על עצמו, כי בצדק נאה לו המשרה, ואחרי־כן שב אל המצודה. וכאשר תבע אותו אחיו לעמוד לפני כסא פומפיוס, ירד מן המבצר עוד הפעם ודִבּר עמו על יֹשר משפטו, ושוב יצא ופומפיוס לא עצרו. וברוח נפעמה, בין תקוה לפחד, ירד עוד הפעם אל פומפיוס להַפּיל תחנתו לפניו, כי ימסור בידו את כל השלטון – ושוב עלה אל המצודה, לבל יתראה, כי הפקיר את עצמו לפני זמנו. אבל פומפיוס צוה עליו לעזוב את המבצרים, ובדעתו כי שרי המלך קבלו פקֻדה למלא רק אחרי דברי המלך הכתובים בידו, אִלֵּץ את אריסטובולוס לכתוב לכל אחד ולצווֹת עליו לצאת מן המבצר. אריסטובולוס מלא את הפקֻדה הזאת, אבל התרגז מאד ושב אל ירושלים והתכונן להלחם בפומפיוס.

ו. אולם פומפיוס לא נתן לו זמן להתכונן למלחמה ורדף אחריו מיד, כי החליף עוד כח לשמע הבשורה על־דבר מות מִתְרְדָת³², אשר הגיעה אליו בעמדו על־יד יריחו, הוא מקום משׁמני ארץ יהודה, ושם האדמה מגַדלת הרבה תמרים וגם צרי. את הצרי מוציאים, כשפוצמים בצורי אבנים את תחתית הגזע ומושכים דרך הפצימות את השְׂרף³³. במקום הזה לן פומפיוס עם מחנהו לילה אחד והשכים בבֹקר ומהר אל ירוּשלים. אריסטובולוס נבהל לדבר בוא פומפיוס ויצא לקראתו לדַבּר אליו תחנונים והפיס את דעתו בהבטיחו לתת לו כסף רב וגם למסור בידו את העיר. אבל מכל דברי הברית האלה לא קם אף אחד. כי כשנשלח גַבִּיניוס להביא את הכסף מאנו אוהבי אריסטובולוס להכניסו אל העיר.

פרק שביעי: ירושלים נמסרה בידי פומפיוס והוא כבש את בית־המקדש ונכנס אל קדשי־הקדשים, ויתר מעשיו בארץ יהודה.

א. פומפיוס התקצף לדָבר הזה ושׂם על אריסטובולוס משמר ואחרי־כן נגש אל ירושלים לתור לו מקום, אשר ממנו יביא מלחמה בשעריה. הוא ראה את חומות העיר הבצורות, כי לא נִתּנו להִכּבש על־נקלה, ואת פי התהום הנוראה לפני החומה ואת הר־הבית המֻקף מצודות חזקות, מעבר לעמק הצר, והבין כי יהיה למשגב חדש לאויביו, כאשר תפול העיר בידו.

ב. זמן רב לא ידע פומפיוס לשית עצות בנפשו, והנה פרצה מריבה בין יושבי העיר, כי אוהבי אריסטובולוס אמרו לצאת במלחמה ולהושיע את המלך, ואנשי שלום הורקנוס רצו לפתוח את שערי העיר לפני פומפיוס, ומספרם הלך הלוך וגדול, מפני הפחד אשר אחז את העם למראה טכסיסי הרומאים הנאדרים. כאשר נגפה כת אריסטובולוס, נסוגה אחור אל הר־הבית ושרפה את הגשר המחבר אותו עם העיר והתכוננה לעמוד בפני האויב עד כלות כחותיה. אולם הכת השניה הכניסה את הרומאים אל העיר והסגירה בידם את ארמון המלך ופומפיוס הפקיד על העיר את פִּיסוֹן, אחד משרי החיָלים, ושלח אותו שמה בראש צבאו. פִּיסוֹן העמיד חיל־מצב בכל פנות ירושלים וכאשר נבצר ממנו למשוך אליו בדברים את הפליטים אשר בבית־המקדש ולכרות אִתָּם ברית, הכין סביב הר־הבית את כל צרכי המלחמה, למען הבקיע אל המקום בחֹזק־יד ואנשי הורקנוס נהלו אותו בעצותיהם וגם עזרו לו במעשים.

ג. פומפיוס צוה לסתום את החריץ לצד צפון ואת העמק כֻּלוֹ, ואנשי חילו הביאו את כל החֹמר הדרוש לחפצו. אבל קשה היה למַלא את החלל, כי היה עמֹק מאד, והיהודים מעל החומה עצרו את עושי המלאכה בכל מאמצי כחותיהם. וכמעט לא עלה בידי הרומאים להשלים את עמלם, לולא שמר פומפיוס את מועדי השבתות, אשר בהם היהודים נזהרים מכל מלאכה על־פי חֻקֵּי עבודת אלהיהם, וצוה להגביה בימים האלה את הסוללה ומנע את אנשיו לצאת למלחמת־תנופה על היהודים, כי רק לשמור על נפשותיהם הם נלחמים ביום השבת. והנה נסתם פי העמק ופומפיוס צוה להעלות מִגדלים גבוהים על הסוללה והקריב את מכונות המלחמה המובאות מצוֹר ונסה להרעיש את חומות הר־הבית אחרי אשר גרשו הבליסטראות את היהודים העומדים לו לשטן על החומה. אבל מגדלי הר־הבית במקום הזה, הנפלאים בגדלם ובהדרם, החזיקו מעמד זמן רב.

ד. בשעת התלאות והרעות הרבּות, אשר מצאו את הרומאים הצרים על העיר, התבונן פומפיוס לדרכי היהודים והשתומם לאֹמץ־רוחם וכֹח־סבלם ועל כֹּל נפלא בעיניו, כי לא הרפו מעבודת אלהיהם בהתהלכם בין חצים מעופפים ואבני־קלע. כאִלו שלטה בעיר מנוחה שלמה מעברים הֹעלו קרבנות התמיד דבר יום ביומו ונעשו כל הטבילות ויתר מנהגי עבודת האלהים לכל פרטיהם ודקדוקיהם. וגם בעצם היום שבו נכבש הר־הבית לא הפסיקו הכהנים את קרבנות היום כחק לעבודת האלהים, אף כי נהרגו לפני המזבח. כי בחֹדש השלישי למצור עלה בידי הרומאים בקשׁי להרוס אחד המגדלים ולבקוע בהר־הבית. הראשון אשר מלאו לבוֹ לעלות על החומה היה פַוְסְטוּס קוֹרְנֶלְיוּס בן סוּלה³⁴ ואחריו עלו שני שרי מאות פוּריּוּס וּפַבִּיּוּס, ואחרי כל אחד מהם עלו אנשי גדודו והקיפו את הר־הבית מכל רוח והמיתו את אלה [מן היהודים] בעת מנוסתם אל ההיכל ואת אלה – אחרי עמדם על נפשם זמן־מה.

ה. ורבים מן הכהנים ראו את האויבים עולים עליהם בחרבות שלופות ולא חתו מפניהם ונשארו על עמדם לעבוד את אלהיהם. ובעוד הם זורקים את דם הקרבן ומתקנים את מעשה הקטֹרת נשחטו על זבחיהם, כי עבודת האלהים קדמה בעיניהם להצלת נפשם. רבים נהרגו בחרב אחיהם הקמים עליהם ורבים לאין־מספר הפילו את עצמם מראשי המגדלים. ומקצתם יצאו מדעתם למראה הפֻרענות ושלחו אש מסביב לחומה ונשרפו חיים. מן היהודים נהרגו שנים־עשר אלף איש, ומהרומאים נפלו רק מעטים חללים, אך גדול מהם היה מספר הנפצעים.

ו. אולם בעצם הצרות הנוראות האלה לא נגע שום אסון עד נפש העם כמעשה חלול חביון הקֹדש בידי זרים. כי פומפיוס נכנס יחד עם בני־לויתו אל ההיכל למקום, ששמה היה מֻתּר לבוא לכהן הגדול בלבד, וראה את המקדש לפני ולפנים, את המנורה ואת השלחן ואת כלי הנסכים ואת כלי הקטֹרת, כֻּלָם זהב טהור ואת סמי הקטֹרת הצבורים וגם את אוצר כסף הקֹדש, אשר הגיע לאלפַּים ככר. הוא לא שלח את ידו באוצר וגם לא ביתר כלי הקֹדש, ולמחרת יום כִּבוש הר־הבית צוה על משרתי ההיכל לטהר את המקדש ולהעלות את הקרבנות כחֹק. הוא הקים את הורקנוס לכהן גדול, בהכירו לו טובה על אשר התמכר למלא ברצון את מצוותיו בשעת המצור וגם הסיר לב רבים מעם הארץ מאחרי אריסטובולוס, כאשר בקשוֹ לבוא לעזרתו. בעבור הדבר הזה עשה פומפיוס מעשה שר־צבא מחֻכּם, למשוך אליו את לב העם מאהבה ולא מיראה. בין השבוּיים נתפש חותן אריסטובולוס אשר היה גם דודו³⁵. פומפיוס צוה לכרות את ראשי חַיבי המלחמה בגרזן ולפַוסטוס ולחבריו, אשר הראו את גבורתם במלחמה, נתן מתנות יקרות, וגם שׂם מס על הארץ ועל ירושלים.

ז. הוא קרע מגבול היהודים גם את ערי חילת־סוריה, אשר כבשו לפנים במלחמה, ושׂם אותן תחת פקֻדת נציב הרומאים וסגר את היהודים בגבולות נחלתם לבד. הוא בנה מחדש את גֶּדֶר, שנהרסה בידי היהודים, מאהבתו לדימיטריוס הגדרי, אחד עבדיו המשֻׁחררים. הוא שחרר מעֹל היהודים גם את הערים בתוך הארץ, שלא הספיקו להָרסן: את סוּסיתָא³⁶ ובית־שָׁאן³⁷ ואת פחל³⁸ ואת שֹׁמרוֹן ואת יַבנה³⁹ ואת מָרֵשָׁה ואת אשדוד⁴⁰ ואת ארתוסה. וככה עשה לערי שפת הים: לעזה ולדֹאר וגם לעיר אשר נקראה בראשונה מגדל סטרטון ואחרי־כן נבנתה מחדש ברב פאר והדר על־ידי המלך הורדוס ונקראה בשם חדש: קיסרי⁴¹. את כל הערים האלה השיב פומפיוס לתושבים השוכנים בהן וספח אותן על הנציבות הסורית. את הנציבות הזאת עם ארץ יהודה וכל הארץ אשר בין מצרים ובין נהר פרת נתן לסקַורוס לצוות עליהן והפקיד בידו שני לגיונות. ואחרי־כן מהר לנסוע אל רומא דרך ארץ קִילִיקִיָּה והוליך אִתּוֹ בשבי את אריסטובולוס עם משפחתו, כי שתי בנות ושני בנים היו לו. ואחד הבנים, אלכסנדרוס, נמלט בהיותם בדרך ואנטיגנוס הבן השני הוּבל אל רומא עם אחיותיו יחד.

פרק שמיני: אלכסנדרוס בן אריסטובולוס הנמלט משבי פומפיוס נלחם עם הורקנוס, אבל הֻכּה על־ידי גַבִּינִיּוּס ומסר בידו את המבצרים, אחרי־כן ברח אריסטובולוס מרומא ואסף אליו צבא, אך נֻצח בידי הרומאים והושב אל רומא. ויתר מעשי גבּיניוס וקרסוס וקַסיוס.

א. בימים ההם פרץ סקורוס בארץ ערב, אך נבצר ממנו להגיע עד הסלע מפני קשי הדרכים. הוא החרים את כל הארץ מסביב, אף כי תלאה קשה מצאה אותו: חיל צבאו התענה ברעב והורקנוס עזר לו בצרה ושלח אליו צידה בידי אנטיפטרוס. וסקורוּס ידע, כי אנטיפטרוס הוא איש־שלום לחרתת ושלח אותו לדבּר עמו כי ישלם לו כסף, והוא ישים קץ למלחמה. הערבי התרצה לשלם שלש מאות ככר, ואחרי זאת עזב סקורוס עם חילו את ארץ ערב.

ב. ואלכסנדרוס בן אריסטובולוס, אשר נמלט משבי פומפיוס, אסף מקץ יָמים חיל גדול והציק להורקנוס, כי עבר בכל ארץ יהודה וכמעט שׂם קץ לשלטונו, כי כבר ערב את לבו לגשת אל ירושלים ולבנות מחדש את חומתה, אשר נהרסה בידי פומפיוס. אך גבּיניוס, אשר נשלח אל ארץ סוריה לרשת את משרת סקורוס וכבר הראה את כחו במלחמות רבות, יצא לקראת אלכסנדרוס. ואלכסנדרוס ירא מפניו והִרבּה את מספר צבאו עד אשר היו לו עשרת אלפים רגלים וחמש מאות רוכבים, וגם בּצר את מָעֻזֵי הארץ ובנה את חומת אלכסנדריון והורקניה ומכוֵר⁴², אשר מול הרי ערב.

ג. גבּיניוס שלח לפניו את חלק צבאו בידי מרקוס אנטוניוס ונסע אחריו עם כל חילו וגם בחורי החיל אשר לאנטיפטרוס ויתר צבא היהודים ובראשם מַלִיךְ וּפֵיתּוֹלָאוֹס התחברו עם שרי החיָלים אשר למרקוס אנטוניוס ויצאו יחד לקראת אלכסנדרוס למלחמה, וכעבור זמן קצר בא גם גבּיניוס עם צבאו. ואלכסנדרוס לא התמהמה עד אשר יתחברו צבאות שונאיו למחנה אחד, ונסוג אחור מפניהם וכבר נמצא בקרבת ירושלים כאשר הדביקוהו האויבים ואִלצוהו להתגרות אִתָּם מלחמה. בקרָב הזה אבדו לו ששת אלפים מאנשי צבאו, כי שלשת אלפים נפלו בחרב ושלשת אלפים נלקחו בשביה ועם הנשארים נמלט אלכסנדרוס אל מבצר אלכסנדריון.

ד. גביניוס עלה על אלכסנדריון ומצא רבים מהיהודים חונים לפני המבצר. הוא נסה לדַבּר אִתּם שלום לפני הקרב והבטיחם להעביר את אשמתם, וכאשר לא רצו לקחת מוסר, המית רבים מהם, ואת הנשארים סגר בתוך המצודה. במלחמה הזאת הפליא לעשות חיל מכל חבריו שר הצבא מרקוס אנטוניוס, אשר אמנם הראה את גבורתו בכל המלחמות, אבל מעולם לא הִרבּה לעשות גדולות כמעשהו הפעם. גבּיניוס השאיר צבא לכבוש את המבצר, והוא בעצמו יצא להקים סדרים בערים אשר לא נחרבו עוד [בידי היהודים] ולבנות מחדש את הערים הנחרבות. במצותו נושבו הערים בית־שאן ושֹׁמרון ואַנְתִּידוֹן וְאַפּוֹלוֹנִיּה⁴³ ויבנה ורָפִיה וּמָרֵשָׁה וַאֲדוֹרַיִם וגבלא (נ"א גמלא) ואשדוד ועוד ערים רבות ויושביהן הראשונים נהרו אליהן ברצון מעברים.

ה. ואחרי הקימו את הדברים האלה שב גביניוס אל אלכסנדריון וחִזק את המצור, עד כי נואש אלכסנדרוס מתקותו ושלח אליו צירים לבקש ממנו חנינה והסגיר אליו את המבצרים הנשארים, את הורקניה ואת מכוֵר, ואחרי־כן מסר בידו גם את אלכסנדריון. את כל המבצרים האלה הרס גביניוס בעצת אם אלכסנדרוס, לבל תפרוץ משם מלחמה חדשה. כי היא באה אל גביניוס לפַיסו בדברים, בפחדה לשלום בעלה ויתר בניה השבוּיים ברומא. ואחרי־כן השיב גביניוס את הורקנוס אל ירושלים ונתן עליו את משמרת בית־המקדש ואת יתר עסקי השלטון מסר לטובי העם. הוא חלק את כל העם לחמשה בתי־דינים. את האחד הקים בירושלים ואת השני בגדר ואת בני הפלך השלישי שׂם תחת בית־הדין אשר בחמתא, ועל הפלך הרביעי נחשב חבל יריחו ובראש הפלך החמישי הוקמה צִפּוֹרִי⁴⁴ העיר אשר בגליל. והיהודים שמחו, כי נפדו משלטון היחיד, ומהיום והלאה ינהלו אותם טובי אחיהם⁴⁵.

ו. כעבור זמן קצר קמו מהומות חדשות בארץ על־ידי אריסטובולוס, אשר ברח מרומא וקרא למרד ויהודים רבים נלוו אליו, אלה – מתאוַת־מהפכה ואלה – מאהבתם הישנה אליו. בראשונה כבש את אלכסנדריון ונסה לבנות את חומותיה, אבל כאשר נודע לו, כי שלח עליו גביניוס למלחמה את הצבא אשר לסִיסִינה ולאנטוניוס ולסֶרְוִיָּנוֹס, מהר לעלות משם ופנה אל מכוֵר. הוא שלח מעליו את ההמון, אשר לא צלח למלחמה, ונהל עמו רק את אנשי הצבא המזֻיָּנים במִספר שמונת אלפים איש. ובכללם היה גם פיתולאוס סגן־הצבא בירושלים, אשר עבר אליו עם אלף איש. הרומאים רדפו אחרי היהודים והתנגחו אִתּם, אנשי אריסטובולוס נלחמו בגבורה והחזיקו מעמד זמן רב, אבל אחרי־כן לחצו אותם הרומאים וחמשת אלפים מהם נפלו בחרב ואלפים שרדו אל גבעה אחת ואלף הנשארים ואריסטובולוס בראשם בקעו להם דרך בין מערכות הרומאים ומהרו אל מכוֵר. ושם לן המלך לילה אחד בין החרבות וקוה, כי עוד יצליח בידו לאסוף חיל חדש, אם יתנו לו הרומאים להִנפש מהמלחמה, וגם חִזק מעט את המבצר ההרוס. כאשר התנפלו עליו הרומאים נלחם אִתּם בגבורה נפלאה למעלה מכחותיו ועמד בפניהם שני ימים ואחרי־כן נפל בשבי יחד עם אנטיגנוס בנו, אשר ברח יחד עמו מרומא, והובא אל גבּיניוס אסור בנחֻשתים וגביניוס שלח אותו עוד הפעם אל רומא. ומועצת הזקנים עצרה אותו ברומא ואת בניו שלחה אל ארץ יהודה, אחרי אשר הודיע גביניוס במכתב, כי הבטיח את הדבר הזה לאשת אריסטובולוס בשכר המצודות שנמסרו בידו.

ז. וגביניוס אמר בלבו לצאת למלחמה על הפרתים, והנה עמד לו תלמי לשטן⁴⁶, ולמענו שב מנהר פרת וירד אל ארץ מצרים והורקנוס ואנטיפטרוס הִרבּו להיטיב לו במסע־המלחמה הזה, כי אנטיפטרוס הביא לו כסף וכלי־נשק ולחם וגם חיל־עזר ומלבד־זאת פִּתּה את יהודי מצרים השומרים על המעבר בקרבת העיר סִין⁴⁷ לעזור לגביניוס, אבל הנה עברה רוח מרד בכל ארץ סוריה בצאת גביניוס ממנה, וגם אלכסנדרוס בן אריסטובולוס התקומם מחדש ואסף לו חיל גדול מאד ואמר בלבו לבָעֵר את כל הרומאים מן הארץ. לשֵׁמע דבר המבוכות מִהר גביניוס לשוב אל ארץ סוריה, וכאשר נודע לו מעשה אלכסנדרוס, ירא מפניו ושלח לפניו את אנטיפטרוס להטות לב חלק המורדים מאחרי אלכסנדרוס, והדבר עלה בידו. ואחרי כל זאת נשארו לאלכסנדרוס שלשים אלף איש וגביניוס גמר להתגרות בו מלחמה, ויצא לקרב והיהודים יצאו לקראתו. וכשנפגשו שני האויבים על־יד הר תבור⁴⁸ נפלו עשרת אלפים מן היהודים בחרב ושאריתם נפוצו לכל רוח. וגביניוס בא אל ירושלים וסדר את המדינה כרצון אנטיפטרוס ומשם עלה על הנבָטים והכה אותם במלחמה ושלח לחפשי בסתר את מִתְּרְדַּת ואת אוֹרסַן, אשר נמלטו מארץ הפרתים, ובמחנה הצבא הפיץ שמועה, כי ברחו האנשים שלא מדעתו.

ח. ואחרי הדברים האלה ירש קרַסוס את משְׂרתו בסוריה ובא אל הארץ. בצאת קרסוס למלחמה על הפרתים בזז את בית־המקדש בירושלים, בהוציאו ממנו את אלפַּים הככר, אשר לא נגע בהם פומפיוס, ואת כל יתר הזהב. וכאשר עבר את נהר פרת נִספה במלחמה, הוא וצבאו עמו יחד. ואין פה המקום לדבּר בזה.

ט. אחרי מפלת קרסוס מהרו הפרתים לפשוט על ארץ סוריה, אבל קַסיוס, שנמלט מחרב הפרתים אל גבול הנציבות (סוריה), גרש אותם משם. ואחרי השקיטוֹ את הארץ מהר לעלות על ארץ יהודה וכבש את טָרִיכי⁴⁹ ומכר שלשים אלף מיושביה היהודים לעבדים וגם המית את פיתולאוֹס, אשר הרים יד ברומאים יחד עם אוהבי אריסטובולוס. ובמעשה הרצח הזה היה אנטיפטרוס יועץ לקסיוס. אנטיפטרוס נשא אשה ממשפחה חשובה בערב ושמה קפְּרוס, והיא ילדה לו ארבעה בנים, את פצאל ואת הורדוס אשר היה אחרי־כן למלך, ואחריהם את יוסף ואת פְרוֹרא⁵⁰ ועוד בת אחת, היא שלֹמית⁵¹. ואחרי אשר הטה אנטיפטרוס אליו את לב התקיפים בכל המקומות באהבה ובמתנות, משך אליו את מלך ערב, כי התחתן עם משפחתו. ובצאתו למלחמה על אריסטובולוס שלח אליו להפקיד על־ידו את בנו. אחרי־כן הכריח קסיוס גם את אלכסנדרוס לכרות ברית ולשבת במנוחה, ושב אל נהר פרת לבלי תת את הפרתים לעברו, ועל זה נדבר במקום אחר.

פרק תשיעי: אריסטובולוס נהרג בידי אוהבי פומפיוס ובנו אלכסנדרוס בימי סציפיון. אנטיפטרוס גמל חסד עם ציזר והראה את גבורתו בעזרו למתרדת במלחמה.

א. וכאשר ברחו פומפיוס ואנשי המועצה⁵² מעבר לים יון וצֵיזר⁵³ כבש את רומא ותפש את השלטון, קרא דרור לאריסטובולוס ממאסרו ונתן בידו שני לגיונות ושלח אותו בחפזון אל סוריה, בקוותו כי על־ידי האיש הזה ימשוך את לב יושבי המדינה, ארץ יהודה וכל הארצות אשר מסביב, אבל קנאת אדם הֵפֵרה את מחשבת אריסטובולוס הטובה והובישה את תקות ציזר. כי הומת אריסטובולוס ברעל, אשר הגישו לו אוהבי פומפיוס, וימים רבים לא זכה להקבר בארץ אבותיו. כי גופתו נצפנה בדבש למשמרת עד אשר נשלחה בידי אנטוניוס אל היהודים להקבר בין עצמות המלכים.

ב. גם בנו אלכסנדרוס מת, כי סציפיון⁵⁴ התיז את ראשו בגרזן בעיר אנטיוכיה במצות פומפיוס, אחרי אשר תבע אותו לבית־דין בדבר הנזק אשר עולל לרומאים. ואת אחי אלכסנדרוס אסף אליו תלמי בן־מינאי, אשר משל בארץ כלקיס בהרי הלבנון, כי שלח את בנו פיליפיון אל אשקלון להביאם אליו והוא הוציא את אנטיגנוס ואת שתי אחיותיו בחזקה מידי אמם והביא אותם אל אביו. פיליפיון חשק באחת הבנות ולקח אותה לאשה ובגלל הדבר הזה נהרג אחרי־כן בידי אביו. ותלמי נשא את אלכסנדרה לאשה אחרי המיתו את בנו, ולרגל הנשואים האלה משך חסד רב לאחותה ולאחיה.

ג. ואחרי מות פומפיוס עבר אנטיפטרוס אל ציזר ושרת אותו. כאשר הוליך מתרדת איש פֶּרגַמוּס את צבאו אל ארץ מצרים⁵⁵ ונעצר על־יד מעבר סין והתמהמה באשקלון, הטה אנטיפטרוס את לב הערבים הנאמנים בבריתו לצאת לעזרתו וגם הוא בא אליו להושיעו עם שלשת אלפים אנשי צבא מזֻינים מחיל היהודים, ואף את לב תקיפי סוריה הטה לחזק את ידי הרומאים, כי משך אליו את תלמי היושב בלבנון ואת יַמְליכוּ⁵⁶, ואחריהם נתנו כל הערים ברצון את ידן למלחמה. ולמראה חיל העוזרים הרב, שהביא לו אנטיפטרוס, התאזר מתרדת עֹז ומהר אל מעבר סין, וכאשר לא נתנו לו בני העיר לעבור, שׂם עליה מצור. במלחמה על העיר הזאת עשה לו אנטיפטרוס שֵׁם בגבורים, כי מהר להבקיע את חלק החומה אשר נטל עליו לכבשו וקפץ ראשון אל תוך העיר עם אנשי צבאו.

ד. ככה נפלה סין. וכאשר עבר מתרדת את המקום סגרו בפניו את הדרך יושבי הארץ המכֻנה בשם חוניו⁵⁷, והם היו יהודי מצרים. אבל אנטיפטרוס הצליח לפתותם לבל יתיצבו בפני צבאו – ולא זו בלבד, כי הטה גם את לבם להספיק לחיל כל צרכיו, ועל־כן לא התגרו גם יושבי נֹף⁵⁸ מלחמה ברומאים, כי־אם נלוו ברצון על צבא מתרדת. והוא הספיק לעבור את הדלתה ויצא להלחם עם שארית המצרים במקום הנקרא בשם „מחנה היהודים“. בעת המערכה נמצא כל אגף הצבא הימני בצרה גדולה, ואנטיפטרוס הצילו מרעה בהקיפו את האויב מצד שפת הנהר. כי הוא עמד בראש האגף השמאלי וכבר הספיק להתגבר על הצרים העומדים לנגדו ואחרי־כן התנפל מאחור על הרודפים אחרי מתרדת והמית בהם רבים ולנשארים הציק מאד, עד אשר עלה בידו לכבוש גם את מחנם. ומכל צבאו נפלו רק שמונים איש ולעֻמת זאת אבדו למתרדת שמונה מאות איש בעת אשר פנה עֹרף לפני האויב. ככה נחלץ מתרדת מן המצר, אף כי כבר נואש כמעט מתקוה, ובלי קנאה העיד לפני ציזר על הגבורות אשר עשו ידי אנטיפטרוס.

ה. וציזר הִרבה להודות לאנטיפטרוס ונתן לו תקוה טובה, ובזה חִזק אותו בבריתו והעירהו לחרף את נפשו עליו ובכל המלחמות הראה אנטיפטרוס את אֹמץ לבו הגדול וגם נפצע פצעים רבים, עד אשר כסו אותות גבורתו את כל בשרו. וכאשר הקים ציזר את המנוחה ואת הסדרים בארץ מצרים ועלה אל ארץ סוריה נתן לאנטיפטרוס משפט אזרח רומאי ועשה אותו חפשי בארץ וכבד אותו כבוד רב ונשא את ראשו באהבה לעיני כֹל, עד אשר קנאו רבים בו. ועל ידי אנטיפטרוס הקים ציזר גם את משפט הכהֻנה הגדולה בידי הורקנוס.

פרק עשירי: ציזר הקים את אנטיפטרוס למנהיג ביהודה. אנטיפטרוס הקים את פצאל לשר־צבא בירושלים ואת הורדוס לנציב בגליל. לקץ זמן קצר נתבע הורדוס לבית־דין ונִצל מהמשפט. סקסטוס ציזר נפל בשחיתות בַּסוּס ואת משׂרתו ירש מוּרְקוּס.

א. בימים ההם בא גם אנטיגנוס בן אריסטובולוס אל ציזר ועזר שלא ברצונו לגדל את כבוד אנטיפטרוס, כי תחת אשר היה עליו להרים צעקת שבר על מות אביו, אשר הומת ברעל לרגל הסכסוכים בינו ובין פומפיוס, וכן גם להתאונן על הרשעה אשר עשה סציפיון לאחיו מבלי לחלל את בקשות הרחמים בדברי קנאה ושנאה – בא ללמד חובה על הורקנוס ואנטיפטרוס, אשר הפרו כל חֹק בגרשם אותו עם אחיותיו מנחלת אבותיהם, וטען עליהם, כי הם מרבים לרעוץ את העם בגאות זדונם, וגם בשלחם עזרה לציזר את מצרים לא עשו זאת מאהבה, כי־אם מיראתם אותו ורצו בזה למחות את זכר מריבותיהם הישנות עמו ולהשכיחו את אהבתם לפומפיוס.

ב. לדברים האלה קרע אנטיפטרוס את בגדיו מעליו והראה את פצעיו וקרא, כי למותר לו לדבר על אהבתו ואמונתו לציזר, כי גם אם יחריש למו פיו, הן יצעק קול דמי בשרו. ויחד עם זה אמר, כי נפלאה בעיניו עזות פני אנטיגנוס זה, אשר הוא בן איש צורר הרומאים ועבד הרומאים הבורח מפניהם, וגם בו דבקו מדות אביו, רוח פרצים ואהבת מריבה, ועוד הוא מנַסה להוציא דִבּה על אחרים באזני מושל הרומאים ומקַוה למצֹא טובת־הנאה תחת אשר עליו לשמוח כי נשאר בחיים, וגם הפעם אינו דורש את חלקו בממשלה להמלט ממחסור וממצוק, כי־אם להקים מריבות בין היהודים ולהפוך את חסדי הרומאים להם לקללה.

ג. כשמוע ציזר את הדברים האלה הוציא משפטו, כי הורקנוס ראוי יותר לכהֻנה גדולה ונתן לאנטיפטרוס לבחֹר במשרה כטוב בעיניו. אנטיפטרוס מסר את מדת המתנה בידי הנותן והוקם למנַהל (אפיטרופוס) בכל ארץ יהודה וגם קבל רשות לבנות את חומת ירושלים ההרוסה. ואת פרשת הגדֻלה הזאת צוה ציזר לחרוֹת על לוח במקדש הקפיטוליון להיות לעֵד צדקת אנטיפטרוס ולזכרון מעלותיו הטובות.

ד. ואנטיפטרוס שׁלח את ציזר בצאתו מסוריה ושב אל ארץ יהודה. וראשית מעשהו היתה לבנות את חומת ירושלים, אשר נהרסה בידי פומפיוס, ואחרי־כן עבר בארץ והשקיט את המהומה, כי הטיל את אימתו על כל אדם וגם נתן לו עצה טובה לדעת, כי דורשי טובת הורקנוס יחיו בעֹשר ובמנוחה ויהנו מנכסיהם וישמחו בברכת השלום. אבל האיש אשר ישמע לדברי מחרחרי הריב, ההולכים אחרי בצעם, וישא את נפשו לתקוות כוזבות, ימצא בו (באנטיפטרוס) רודה אכזרי תחת מנהיג־חסד ובהורקנוס שליט עריץ תחת מלך רחום והרומאים עם ציזר יהיו שונאים לאיש ההוא ולא מאַשרים ואוהבים, כי לא יתנו לקחת את השלטון מידי האנשים, אשר שמו אותם לראש. ועם הדברים האלה הקים אנטיפטרוס בלבדו סדר בארץ, ובראותו כי הורקנוס הוא איש נרפה ואין בו כח למלוך. את פצאל בכור בניו שׂם לשר־צבא בירושלים וסביבותיה ולהורדוס הנולד אחריו נתן את המשרה הזאת בארץ הגליל, בשלחו אותו שמה, אף כי היה עוד צעיר לימים.

ה. והורדוס היה בעל מעשים מתכונתו ומצא תכף חֹמר לפעֻלה, להראות את אֹמץ רוחו. הוא תפש את חזקיה ראש השודדים, אשר פשט בגדוד רב על המקומות הסמוכים בסוריה, והמית אותו ועוד שודדים רבים, ובדבר הזה משך את לבות הסורים לאהבה אותו מאד ובכל עריהם וכפריהם היה שמו מרומם על כל לשון, כי השיב להם את השלום והציל את רכושם. וככה הגיע שמו הטוב גם לאזני סקסטוס ציזר, הקרוב לציזר הגדול והנציב בארץ סוריה. ופצאל התחרה באחיו מקנאה טובה⁵⁹ והוסיף למשוך אליו את אהבת יושבי ירושלים, ואף כי שלט בעיר על דעת עצמו, לא רמו עיניו במשרתו ולא עטה חרפה על כבודו. ככה זכה אנטיפטרוס לתפארת מלכים בעיני העם ולכבוד גדול בכל הליכותיו כמושל עליון בארץ, ובכל־זאת לא הסיר חסדו ואת אמִתו מהורקנוס.

ו. אבל לא נִתַּן בידי האדם להמלט מקנאת הבריות בעת טובתו! עוד לפני זה אכלה קנאה את לב הורקנוס במסתרים לשֵׁמע מַהלל הצעירים, ויותר מכֹּל התעצב על מעשי גבורת הורדוס, והרצים התכופים, אשר באו לפרסם את שמו כפעם בפעם, היו לקוץ בעיני הורקנוס. ובחצר המלך חזקו את קנאתו הולכי־רכיל רבים, אשר חכמת אנטיפטרוס ובניו עמדה להם לשטן, והם דברו באזני הורקנוס, כי בעזבו את השלטון בידי אנטיפטרוס ובניו השאיר לו רק שם מלך לבד, אבל אין לו חלק בממשלה, וגם שאלו אותו, עד מתי יתן להוליך עצמו שולל ויגַדל מלכים לצנינים בצדיו? הן גם עתה אינם מסתפקים במשרת נציבותם, כי־אם נוהגים ממשלה ברמה, כאלו הורידוהו מגדֻלתו. ועל כן המית הורדוס אנשים רבים ועבר על חֻקי היהודים בזדון מבלי לחכות לפקֻדתו ומבלי לשאול את פיו ואם הורדוס אינו מלך, רק הדיוט בלבד, עליו לתת את הדין לפני הורקנוס על־פי חֻקי האבות, האוסרים להמית אנשים בלי משפט.

ז. לדברים האלה התלקחה חמת הורקנוס מעט מעט, ולמען הפיג את כעסו תבע את הורדוס למשפט. והורדוס שמע בעצת אביו ובטח במעשיו ונסע אל ירושלים, אחרי אשר העמיד חיל משמר בכל ארץ הגליל. הוא בא אל העיר בגדוד חזק – כי לא רצה להִכנס שמה בחיל עצום, לבל יֵרָאה בעיני הבריות, כי הוא אומר להוריד את הורקנוס ממשרתו, ובזה גלה לכל, כי לא באפס־יד יסגיר את נפשו בידי מקנאיו. וסקסטוס ציזר חרד לגורל העלם, פן ימצאהו אסון בהִלכדו בידי שונאיו, ועל־כן שלח אל הורקנוס להודיעהו דבר מבֹאר, כי עליו לפטור את הורדוס מדיני נפשות. והורקנוס התכַּוֵּן בעצמו לדבר הזה מאהבתו את הורדוס ושלח אותו לחפשי.

ח. והורדוס אמר בלבו, כי נמלט מהמשפט למֹרת־רוח המלך ויצא אל דמשׂק לעמוד לפני סקסטוס וגמר אֹמר לבל יוסיף לשמוע בקול הורקנוס כאשר יתבע אותו לדין עוד הפעם. ואנשי הבליעל לא חדלו להפיח את כעס הורקנוס, באמרם כי יצא הורדוס בחרי־אף לאסוף את צבאו ולעלות עליו למלחמה. והמלך האמין לדבר, אך היה אובד עצות, בראותו כי איש־ריבו גדול ממנו בכֹחו. וכאשר הוקם הורדוס על־פי סקסטוס ציזר לשר־צבא בכל ארץ חילת־סוריה ושמרון, ונוסף על חנו בעיני העם היה גם נורא בכח שלטונו, גדל פחד הורקנוס מאד־מאד, והוא חִכּה, כי עוד מעט יעלה עליו הורדוס למלחמה ברֹב חילו.

ט. ואמנם מגורת הורקנוס לא היתה לשוא. כי בחרונו על המשפט, אשר זממו לעשות לו, אסף הורדוס צבא ועלה על ירושלים להוריד את הורקנוס מגדֻלתו. וכמעט מִלא את מחשבתו, לולא יצאו לקראתו אביו ואחיו וכבשו את כעסו, בהשביעם אותו לצאת ידי חובת נקמתו באימה אשר הפיל על הורקנוס, בהעבירו לפניו את צבאותיו, ולחמול על המלך, אשר מידו בא לו כל החיל הזה, כי הן גם אם תקף עליו רגזו כאשר נתבע לדין, עליו להכיר טובה לאיש, אשר הצילו מרעה, ולא לשלם בעד העול הנעשה לו לבד ולכפות את טובתו על פדות נפשו. – ואם ישיב אל לבו, כי גורל המלחמה הוא בידי אלהים, יבין, כי לא יצליח העול ברב כח. ולכן אין עליו לבטוח בלבב שלם בנצחונו, כשהוא מתכּוֵּן להרים יד במלכו ואוהבו, שגמל לו חסד כפעם בפעם ומעולם לא הקשה ידו עליו, מלבד אשר הטה פעם אחת את אזניו לדברי יועצי רעה ועשה לו צל־עול. והורדוס נעתר לדברים האלה, בחשבו כי די בעבור תקוותיו לעתיד בזה, שהראה את כּחוֹ לעם ירושלים.

י. בימים ההם פרצה מהומה בקרב הרומאים השוכנים בגבול אַפַּמֵיה ומלחמת־אחים קמה ביניהם, כי צִיצִילִיּוּס בַּסוּס, אשר היה מאוהבי פומפיוס, המית במרמה את סקסטוס ציזר ולקח לו את שלטונו. ויתר שרי החילות אשר לציזר מהרו שמה עם צבאותיהם לקחת את נקמת הרצח. ובאהבתו לנרצח ולציזר החי גם יחד שלח להם אנטיפטרוס חיל־עזר בידי בניו. המלחמה נמשכה עד שבא מוּרקוּס מארץ איטליה וירש את משרת סֶקסטוּס.

פרק אחד־עשר: הורדוס הוקם לנציב בכל ארץ סוריה ומַלִיך ירא מפניו והמית את אנטיפטרוס. שרי האלף מסכימים להמית את מַלִיך.

א. בימים ההם קמה מלחמה גדולה בין הרומאים, כי קסיוס וברוּטוּס המיתו את ציזר במרמה, אחרי שעמד בראש הממשלה כשלש שנים ושבעה חדשים. לרגל הרצח הזה התחוללה מהומה גדולה והשליטים רבו ביניהם, וכל איש שעה בתקוותיו ונמשך אחרי המפלגה אשר אמר למצֹא בה חפץ. וקסיוּס בא אל סוריה להטות אליו את הצבא החונה ליד אפַּמֵיה. הוא הקים שלום בין בַּסוס ובין מורקוס ופדה את אפּמיה ממצור והתיצב בעצמו בראש הצבא ויצא להטיל מס על הערים ונגשׂ מהן את תבואות המסים בחֹזק־יד.

ב. כשנגזר גם על היהודים לשלם שבע מאות ככר, ירא אנטיפטרוס מאימת קסיוּס ומלא את ידי בניו ואנשים אחרים מהקרובים אליו לגבות את הכסף מהרה. ובכללם הקים לגובה־מסים גם את מַליך, אחד מאנשי־ריבו, כי השעה היתה דוחקת. הורדוס היה הראשון, אשר הפיס את דעת קסיוס, בהביאו לו את מכסת הכסף העולה בחלקו מארץ הגליל, מאה ככר, ובדבר הזה מצא חן בעיניו מאד. ועם הנשארים דִבּר קסיוס קשות, כי התרפו במלאכתם, וגם על הערים העיר את כל חמתו: את יושבי גוֹפנָא ואַמָאוּס ושתי ערים קטנות מכר לעבדים, והלך להמית את מליך על אשר לא מהר לנגוש את המס. אבל אנטיפטרוס פדה אותו ממות ואת יתר הערים מכליון, כי מהר לכפר את פני קסיוס במאה ככר.

ג. אבל בעלות קסיוס מן הארץ לא זכר מַליך את חסדי אנטיפטרוס וטמן פח לרגלי האיש הזה, אשר הושיעהו מצרה לא פעם ולא שתים, והתנכל עליו להמיתו על אשר עמד לשטן למעשי רשעתו. ואנטיפטרוס פחד מכּח האיש הזה וממזמות ערמתו והלך אל עבר הירדן לאסוף חיל ולשמור על נפשו מנכליו. ובראות מַליך, כי נגלה סודו, סבב במצח נחֻשה את בני אנטיפטרוס, את פצאל נציב ירושלים ואת הורדוס פקיד בית־הנשק, והִרבה להצטדק לפניהם וגם להשבע באזניהם והטה את לבם להקים שלום בינו ובין אביהם. ושוב נצל מַליך ממות בידי אנטיפּטרוס, כי הפיס את דעת מוּרקוּס, נציב סוריה בימים ההם, אשר בקש להמיתו (את מליך) על מחשבות־מרד.

ד. וכאשר קמה המלחמה בין קסיוס וברוטוס ובין ציזר הצעיר⁶⁰ ואַנטוֹניוס, אספו קַסיוס ומרקוּס צבא בסוריה ואחרי הוַכחם לראות, כי סִפֵּק להם הורדוס את רֹב צרכיהם, הקימו אותו לנציב בארץ סוריה ונתנו בידו חיל רגלים ופרשים וקסיוס הבטיחהו גם להקימו למלך ביהודה אחרי כלות המלחמה. אך גדֻלת הורדוס ועתידותיו היו בנפש אנטיפטרוס, כי מליך ירא את הדבר הזה ופתּה בשֹׁחד את אחד המשקים אשר למלך לתת רעל בכוס אנטיפטרוס, והוא גוע בשעת המשתה. ככה נפל לקרבן תועבת מליך האיש רב־הפעלים בעסקי המדינה וביתר הליכותיו, אשר השיב את השלטון להורקנוס וסמך אותו כל הימים.

ה. וכל העם חשד במליך, כי מידו בא משקה הרעל, והתקצף עליו, אבל הוא כחש בדבר והפיס את דעת העם, ועוד חִזק את מעמדו באספו לו אנשי־צבא מזֻינים, כי הבין אשר לא יֵשב הורדוס בחבוק ידים – ואמנם מהר הורדוס לעלות על ירושלים עם צבא רב לנקום את דם אביו. אבל פצאל אחיו יעץ לו לבל ירדוף אחרי האיש בגלוי, פן תקום מריבה בעם. לדברים האלה נתן הורדוס למַליך לבוא אליו וללַמד זכות על עצמו. וגם הסכים עמו בדברים להעביר מעליו את החשד ואחרי־כן קבר את אביו ברֹב תפארת⁶¹.

ו. ואחרי הדבר הזה פנה הורדוס אל שומרון, אשר קמה בה מהומה, והשיב את הסדר בעיר וכהתִמו את מעשהו שב אל ירושלים לימי החג ונהל אתו את הצבא. בעצת מליך, אשר ירא את דבר בואו, שלח אליו הורקנוס פקֻדה, לבל יביא את בני הנכר בשערי העיר, אשר התקדשו יושביה לחג. והורדוס לא שם לב לפקֻדה הזאת וגם לא נשא את פני המצַוה ונכנס בלילה אל תוך העיר. ועוד הפעם בא אליו מליך לקַדם את פניו והתאבל על אנטיפטרוס. בקֹשי כבש הורדוס את כעסו והתחפש לפניו, ויחד עם זה שלח מכתבים אל קסיוס שונא מליך מכבר והתאונן בהם על רצח אביו. קסיוס השיבהו, כי הוא מסגיר בידו את רוצח אביו ושלח פקֻדה בסתר אל שרי האלפים אשר לו לתמוך בידי הורדוס בעשותו משפטו.

ז. אחרי־כן כבש קסיוס את קסיוס את לוּדקיא⁶² ומכל עבר נאספו אליו השליטים והביאו לו מתנות וזרי־נצחון, ובמעמד זה מצא הורדוס שעת־הכֹּשר לקחת את נקמתו. ומליך היה אז בצור ולבּוֹ נבא לו רעה. הוא גמר בדעתו להוציא בסתר את בנו, אשר היה לערבון בידי יושבי העיר, והתכונן לברוח אחרי־כן אל ארץ יהודה. ובעוד הוא רואה, כי רחוקה ישועה ממנו, נשא מרֹב יאוש את נפשו אל גדולות ונפלאות. הוא קוה להקים מרד בעם ולפרק את עֹל הרומאים בעוד קסיוס טרוד במלחמתו עם אנטוניוס. – וגם ליַסד מלוכה ביהודה אחרי אשר יצליח בידו על־נקלה להוריד את הורקנוס ממשרתו.

ח. אבל הגורל לעג לכל חלומותיו. כי הורדוס צפה את מזמותיו וקרא אותו עם הורקנוס אל המשתה, ואחרי־כן שלח את אחד⁶³ העבדים העומדים עליו אל העיר, להכין את צרכי הסעֻדה למראה־עין, ובאמת למלא את פקֻדתו ולהגיד לשרי האלפים, כי יֵצאו מן העיר וישבו במארב. ושרי האלפים זכרו את פקֻדת קסיוס ויצאו חגורי חרבות חוצה לעיר על שפת הים, ושם הקיפו את מליך והמיתו אותו במדקרות רבות. הורקנוס נבהל מיד למראה הדבר הזה ומרֹב פחד נפל ארצה והתעלף. וכאשר שבה אליו רוח בינתו מהר לחקור את הורדוס, מי האיש אשר פקד להמית את מליך. ועל זה השיב אחד שרי האלפים: „מצות קסיוס“. וכשמוע הורקנוס זאת, קרא: „הנה כן הושיע קסיוס אותי ואת ארצי בהמיתו את האיש, אשר חרש רעה על שנינו יחד“. ואין יודע, אם בטא הורקנוס בזה דברים היוצאים מן הלב, או מרֹב פחדו המליט מפיו דברים אלה, כאלו הסכים לדבר הנעשה. ככה עשה הורדוס נקמות במליך.

פרק שנים־עשר: פצאל מנצח את הֶלִיכְּס והורדוס מתגבר על אנטיגנוס במלחמה. היהודים התאוננו על מעשי הורדוס ופצאל, אבל אנטוניוס סלח להם והקימם לטֶטְרַרְכִים.

א. אחרי צאת קסיוס מארץ סוריה קמה מריבה חדשה בירושלים; הֶלִיכּס⁶⁴ יחד עם צבאו הרים יד בפצאל, כי אמר לגאֹל את דם מַליך מידי הורדוס בהמיתו את אחיו. והורדוס ישב אז יחד עם פביוס הנציב בדמשק ורצה למהר לעזרת אחיו, אבל נעצר מפני מחלתו. בין כה וכה נצח פצאל בכֹח עצמו את הֶלִיכְּס ודִבּר עם הורקנוס קשות על כפית טובתו, כי חִזק את ידי הליכס וגם לא כִהה באחי מליך בעת תפשו את המבצרים. כי הרבה מבצרים כבש והחזק שביניהם היה מַצַּדָה.

ב. אבל כל הדברים האלה לא עמדו לו בפני גבורת הורדוס, אשר השיב את כל המבצרים אחרי שובו לאיתנו, אך נעתר לתחנוניו לשלוח אותו בשלום ממצדה. הוא גרש גם מארץ הגליל את מָרִיּוֹן העריץ השליט בצור, אשר הספיק ללכוד שם שלש מצודות, ולכל הצורים אשר נשבו במלחמה נתן הורדוס את נפשם לשלל ולאחדים מהם נתן מתנות ושלחם מעל פניו, ובזה הפך את לב יושבי העיר לאהבו ולשׂנֹא את העריץ. מריון קבל את העריצות מידי קסיוס בעת חַלקו את כל ארץ סוריה לעריצים שליטים. משנאתו את הורדוס עזר להביא את אנטיגנוס בן אריסטובולוס ובדבר הזה עשה גם נחת־רוח לפביוס, אשר כפר אנטיגנוס פניו במנחה והטה את לבו לעזרו בעלותו על הארץ. ואת כל הכסף הדרוש לדבר המציא תלמי בעל אחות אנטיגנוס.

ג. הורדוס יצא על שונאיו וערך מערכה למולם בקרבת שערי ארץ יהודה והתגבר במלחמה וגרש את אנטיגנוס, ואחרי־כן שב אל ירושלים וכל אחיו רצוהו על נצחונו, וגם האנשים, אשר בזו אותו בלבם לפנים, בקשו עתה את קרבתו, אחרי התחתנו במשפחת הורקנוס. כי בראשונה נשא לו אשה חשובה מבנות הארץ ושמה דוריס ועתה לקח לו לאשה את מרים בת אלכסנדרוס בן אריסטובולוס והיא גם נכדת הורקנוס, בת בתו, ונעשה קרוב למלך.

ד. וציזר ואנטוניוס המיתו את קסיוס על־יד פיליפי ואחרי הנצחון שב ציזר אל איטליה ואנטוניוס פנה אל ארץ אסיה. ובין צירי כל ערי הארץ, אשר באו לקַדם את פני אנטוניוס בביתוניה, נמצאו גם טובי היהודים, אשר התאוננו באזניו על פצאל והורדוס, כי לקחו להם את שלטון המדינה בחֹזק־יד והשאירו להורקנוס רק את שם הכבוד לבד. אבל גם הורדוס נמצא באותו מעמד והחניף לאנטוניוס במתנות יקרות ובזה משך את לבו אליו, עד אשר מאן לשמוע את דברי שונאיו. ככה יצאו האנשים בפעם הזאת את פניו [במפח נפש].

ה. ושוב באו מאה מראשי היהודים אל אנטוניוס לעיר דפני הקרובה לאנטיוכיה, כשכבר נלכד ברשת אהבת קליאופטרה. והיהודים מלאו את ידי הגדולים ביניהם במעלתם ובכֹח לשונם לבאר את תלונותיהם על האחים. ולעֻמתם עמד מֶסַּלָה⁶⁵ ללמד זכות עליהם. והורקנוס עזר לו מקרבת משפחה, ואנטוניוס שמע את טענות שני הצדדים ושאל את הורקנוס, מי מהם יצלח יותר לעמוד בראש העם. וכאשר ענה הורקנוס, כי הוא בוחר בהורדוס ובית אביו, שמח אנטוניוס, כי היה איש־שלום וידיד לאחים מימי חיי אביהם, אשר קבל אותו באהבה⁶⁶ לפנים, בבואו עם גבּיניוס אל ארץ יהודה, – ועל־כן שׂם את שני האחים לנסיכים (טֶטְרַרְכִים) ומלא את ידם למשול בכל ארץ יהודה.

ו. וכאשר נרגנו צירי היהודים לדבר הזה, צוה אנטוניוס לתפוש חמשה־עשר מהם ולהושיבם במאסר ואת הנשארים גרש מעל פניו בחרפה. לדבר הזה קמה מהומה גדולה בירושלים ויושבי העיר שלחו עוד הפעם אלף צירים אל צור, כשחנה שם אנטוניוס בדרכו אל ירושלים. הצירים האלה הרימו קול צעקה ושאון ואנטוניוס שלח עליהם את שׂר העיר צור וצוהו לעשות שפטים בכל הבא לידו, וגם פקד להכין את הממשלה בידי הנסיכים אשר העלה לגדֻלה.

ז. בטרם נעשה הדבר, יצא הורדוס בלוית הורקנוס אל שפת הים והִרבה לדבּר על לב האנשים, לבל יתחזקו במחלֹקת לבלי דעת ותבונה ולא יתחַיבו בנפשותיהם ולא יביאו מלחמה קשה על עירם. אבל לדברים האלה גדל עוד רגזם, ואנטוניוס שלח עליהם את אנשי־צבאו והמית רבים מהם ורבים כֻּסּוּ בפצעים. ועצמות המתים זכו לבוא לקבורה על־ידי הורקנוס, אשר דאג גם לרַפֵּא את הנפצעים. אבל גם הפליטים אשר נמלטו אל העיר (ירושלים) לא ישבו במנוחה, כי הקימו מהומה והרגיזו את אנטוניוס עד מאד, עד אשר צוה בגֹדל אפו להמית גם את האסורים.

פרק שלשה־עשר: הפרתים הביאו את אנטיגנוס אל ארץ יהודה ואסרו את הורקנוס ואת פצאל. מנוסת הורדוס. בזת ירושלים. יסורי הורקנוס ופצאל.

א. כעבור שנתים ימים כבשו בַּזַפְרַנּא האחשדרפן הפרתי ופַקּוֹרא בן מלך הפרתים את ארץ סוריה. לִיסַנִּיַּס אשר ירש את כסא אביו המת – הוא תלמי בן מינאי – דבר על לב האחשדרפן להושיב על כסא המלוכה את אריסטובולוס ולהוריד את הורקנוס והבטיחהו לשלם לו בעבור הדבר אלף ככר וחמש־מאות נשים. ופקורא נפתה לדבר הזה והסיע את חילו בדרך שפת הים ואת בַּזַפְרַנָא צוה להתנפל על יהודה בדרך היבשה⁶⁷. מיושבי החוף לא רצו הצורים לפתוח את שערי עירם לפני פּקורא, אולם יושבי עכו וצידון מסרו את עריהם בידו. הוא נתן חלק מרוכביו בידי אחד ממַשקי המלך, אשר נקרא פקורא גם הוא, וצוה עליו לפרוץ בארץ יהודה ולרַגל את מצב האויבים ולהפיק עזרה לאנטיגנוס בכל משאלותיו.

ב. כאשר השחיתו הפרתים את גבול הכרמל נהרו יהודים רבים לקראת אנטיגנוס והתנדבו לצאת במלחמותיו. הוא שלח אותם אל המקום הנקרא יער האלונים⁶⁸ לכבשו, ובמלחמה אשר פרצה שם הדפו אוהבי אנטיגנוס את שונאיהם ורדפו אחריהם עד שערי ירושלים, וכאשר גדל מִספּרם, בקעו להם דרך והגיעו עד ארמון המלוכה. הורקנוס ופצאל קדמו את פניהם בחיל עצום והמלחמה נטשה בחוצות ירושלים. ואנשי הורדוס הניסו בקרָב את צריהם וסגרו אותם בהר־הבית והעמידו בבתים הסמוכים ששים איש לשמור עליהם. אבל עם ירושלים התקומם על האחים (בני אנטיפטרוס) ושרף על השומרים את הבתים באש. והורדוס קנא לדם הנרצחים והתנפל על העם והמית ממנו רב; ומדי יום ביומו נהרו המונים המונים להלחם אלה באלה ולא היה קץ לרצח בירושלים.

ג. ובהגיע החג הנקרא בשם יום החמשים (שבֻעות) מלאו סביבות הר־הבית והעיר כֻּלה עולי רגלים, אשר היו מזֻינים בּרֻבּם. ופצאל הקים משמר על חומות העיר והורדוס אחיו עם גדוד קטן שמר על ארמון המלך. הוא התנפל על האויבים הנמצאים במגרש⁶⁹ העיר, אשר לא הספיקו לעמוד במערכה, והמית המון גדול מהם והבריח את כל הנשארים. אלה נמלטו אל העיר, ואלה אל הר־הבית, ואלה אל החֵל אשר מחוץ לעיר והורדוס סגר עליהם. בעת ההיא דבר אנטיגנוס על לב בני־העיר לתת לפקורא להִכּנס אליה ולהקים שלום בין הנלחמים. ופצאל נעתר אליו והכניס את הפרתי עם חמש מאות רוכבים לתוך העיר ונתן להם את ארֻחתם. פקורא טען, כי בא להשבית את המלחמה, אבל באמת כוֵן לעזור את אנטיגנוס. הוא טמן פח לרגלי פצאל ופתה אותו לצאת עמו אל בזפרנא במלאכות השלום. אמנם הורדוס הִרבה להזהיר את פצאל, לבל יעשה כדבר הזה וגם יעץ אותו להמית את איש־המזמה – ולא למסור את נפשו בפח מוקשו, כי הלועזים⁷⁰ הם אנשי־שקר מתכונתם ואין לבטוח בדבריהם. אבל פצאל לא שמע לדבריו ויצא מן העיר ואת הורקנוס לקח עמו. ופקורא אמר להרחיק ממנו כל חשד והשאיר בידי הורדוס מתי מספר מהרוכבים הנקראים חפשים ובשארית אנשיו יצא לשַׁלֵּח את פצאל.

ד. ובבוא פצאל והורקנוס אל ארץ הגליל ראו, כי מרדו כל יושבי הארץ וחגרו את כלי נשקם. ואחרי־כן התיצבו לפני האחשדרפן, אשר היה בעל ערמה יתֵרה והאיר להם את פניו, בכסותו על מזִמתו הרעה. הוא נתן להם מתנות, אך בצאתם את פניו הפקיד עליהם אורבים. כאשר הובלו אל מקום אחד על שפת הים, הנקרא בשם כזיב⁷¹, התבוננו כי רעה נגד פניהם. כי שם שמעו על־דבר אלף ככר הכסף, אשר אמר אנטיגנוס לשלם בעד המלוכה, וגם נודע להם, כי רֹב נשי ביתם נמצאו בין חמש מאות הפילגשים, אשר הגיש אותן לפרתים. הם ראו כי הלועזים מפקידים עליהם שומרים בכל לילה והבינו כי לא נמנעו הפרתים לשימם במאסר זה מכבר, לולא דחו את המעשה עד אשר יתפשו את הורדוס בירושלים, בפחדם פן יגֻנב אליו דבר ויזָהר מפניהם. והדברים האלה לא היו שמועה בלבד, כי בעיניהם ראו מרחוק את השומרים המָפקדים עליהם.

ה. ואוֹפֶליוס העתיר דברים על פצאל לברוח על נפשו, כי שמע את כל פרטי המזִמה מפי שַׂרַמַּלָּא, העשיר בכל הסורים בימים ההם. אבל פצאל מאן לעזוב את הורקנוס והלך אל האחשדרפן והוכיח אותו בפניו על מזמתו הרעה, ויותר מזה על אשר מלאוֹ לבו לעשות דבר־תועבה גדול כזה למען הבצע, וגם הבטיח להרבות בכֹפר פדיון נפשו על מכסת הכסף אשר ישלם לו אנטיגנוס בעד המלוכה. הפרתי בחר לו לשון ערוּמים והִרבה להצטדק לפניו והעביר מעליו את החשד בשבועות אמונים ויצא אל פקורא. ואחדים מן הפרתים הנותרים עשו כאשר צֻוו, ותפשו את פצאל ואת הורקנוס, אשר קללו אותם קללות נמרצות על חלול השבועה ועל מעשי מרמתם.

ו. ובעת ההיא נשלח שר־המשקים לצוד גם את הורדוס בחרמו והתנכל עליו למשוך אותו חוצה לחומת העיר ולתפשו בכף. אבל הורדוס לא האמין ללועזים מראש, וזה עתה הגיעה לאזניו בשורה, כי נפלה בידי אויביו אגרת אחת, המגַלה לו את כל הרעה אשר נגד פניו. על־כן מאן לצאת משערי העיר החוצה, אף כי הִרבה פקורא להִתַּמֵּם ולדַבּר על לבו, כי יצא לקראת נושאי האגרת, כי לא נפלה בידי האויבים וגם לא נמצא בה אף שמץ דבַר מזמה רעה, רק דברי המעשים אשר עשה פצאל, כי כבר שמע הורדוס מפי אחרים על מאסר אחיו וגם בת הורקנוס [מרים]⁷², חכמת הנשים, באה אליו ופצרה בו, לבל יצא מן העיר ולא יסגיר את נפשו בידי הלועזים, כי כבר גלוי הדבר ומבֹאר, שהם אומרים לשלוח בו יד.

ז. ובעוד אנשי פקורא מבקשים עֵצה למלא מזמתם במסתרים, כי נבצר מהם להתגבר ביד רמה על איש נאדר בגבורה כמוהו, הקדים הורדוס את הסכּנה ויצא בלילה עם בני־ביתו הקרובים אליו את פני העיר, ללכת אל ארץ אדום, והשונאים לא ידעו בצאתו, וכאשר נגלה להם הדבר, מהרו לרדוף אחריו. אבל הורדוס שלח את אמו ואת אחיותיו ואת הנערה אשר ארש לו לאשה עם אמה ואחיה הצעיר לעבור לפניו, והוא עם עבדיו עצר במנוחה את הלועזים, וכפעם בפעם התנגח אתם והמית רבים מהם, עד אשר הגיע אל מבצר מַצַּדָּה.

ח. ובעת מנוסתו היו היהודים קשים לו מן הפרתים, כי הקיפו עליו בלי הרף ובמרחק ששים ריס מירושלים התיצבו במערכה למולו ונלחמו אתו זמן רב. אך הורדוס גבר והמית רבים מהם לפי חרב. ואחרי זמן בנה עיר במקום ההוא לזכר נצחונו ופאר אותה בארמונות נהדרים וגם בירה בצורה מאד הקים בה וקרא לה הורדיון⁷³ על שמו. – בעת מנוסת הורדוס התלקטו אליו רבים מאנשי חילו ומספרם גדל מיום ליום. וכאשר הגיע אל העיר רֵיסָה⁷⁴, אשר בגבול אדום, יצא לקראתו יוסף אחיו ויעץ אותו לשלוח מעליו רבים מבני־לויתו, יען אשר לא תוכל מצדה לשאת את ההמון הגדול הזה – כי מספר אנשיו עלה על תשעת אלפים. הורדוס שמע לעצת אחיו ושלח מעליו את האנשים, אשר היה טרחם גדול משכרם, ללכת אל ארץ אדום ונתן להם צֵדה לדרך. ואת גבורי החיל השאיר לו ועם האנשים האלה הדרושים לחפצו נמלט אל מבצר מצדה. שם השאיר את הנשים אשר עמו והפקיד עליהן שמונה מאות אנשי־חיל לסתרה ונתן להם די צֵדה לזמן מצור, ואחרי־כן מהר לנסוע אל סלע־ערב (פֶּטְרָה).

ט. והפרתים עטו אל השלל בירושלים ופרצו בבתי הבורחים ובארמון המלך ומשכו את ידיהם רק מאוצר הורקנוס, אשר לא נמצא בו יותר משלש מאות ככר. וגם ביתר הבתים לא מצאו את מספר השלל אשר קוו לו, כי הורדוס צפה מזמן את מרמת הלועזים והעביר את חמדת אוצרו אל ארץ אדום, וכמוהו עשה גם כל אחד מהקרובים אליו. ואחרי אשר הוציאו הפרתים את שלל ירושלים עלתה משובת זדונם למעלה, עד אשר שמוּ דמי מלחמה בשלום ומלאו את כל הארץ חמס, – ככה הכו את העיר מָרֵשָׁה תּל שממה. ונקל היה בעיניהם להקים את אנטיגנוס למלך, כי הסגירו בידו גם את פצאל ואת הורקנוס האסורים להתעלל בהם. הוא בעצמו התנפל על הורקנוס⁷⁵ ונשך בשִׁניו את אזניו, למען אשר לא יוכל לקבל את הכהֻנה הגדולה לעת תמורה בארץ, כי רק לשלֵמים בגופם מֻתּר לשרת בכהֻנה גדולה.

י. אבל לעֻמת גבורת פצאל קצרה יד אנטיגנוס לעשות דבר. כי פצאל הקדים לנפץ את ראשו אל הסלע, כאשר לא נתנו לו לטרוף את נפשו בכפו או לנפול על חרבו. בדבר הזה הראה, כי הוא אח כשר להורדוס ועטה על הורקנוס חרפה. הוא מת מות־גִבּורים ובזה השלים לכבוד את מעשי הגבורה שעשה בחייו. אמנם יש עוד שמועה אחרת (לשון אחר): פצאל קם מן המכה, אבל הרופא השלוח אליו מאת אנטיגנוס לכלכל אותו במחלתו מלא את הפצע סם־מות ושׂם קץ לחייו. ואחת היא, אם תצדק השמועה הראשונה או השניה – כי בשתיהן יחד סבת מותו ראויה לשבח. אומרים, כי לפני צאת נפשו שמע מפי אשה אחת על־דבר מנוסת הורדוס וקרא: „רב לי, עתה יערב עלי מותי, כי חי האיש אשר יקח את נקמתי משונאי“.

יא. ככה מת האיש. אף כי לא מצאו הפרתים את הנשים, אשר להן השתוקקו ביתר שאת, נתנו את שלטון ירושלים בידי אנטיגנוס, ואת הורקנוס הוליכו בשבי אל ארצם.

פרק ארבּעה־עשר: הורדוס גֹרש מארץ ערב ומהר אל רומי ושם הוקם למלך היהודים בידי אנטוניוס וציזר יחד.

א. הורדוס נסע בחפזון אל ארץ ערב, כי עוד בחיי אחיו בקש לקחת כסף ממלך הארץ, בדעתו כי רק בכסף יוכל לכפר את פני הלועזים אוהבי הבצע ולפדות את פצאל. הוא אמר בלבו, שאם לא יזכור לו הערבי את חסדי אביו ויקפוץ את ידו מתת לו את הכסף במתנה, אז יקח ממנו את הסכום במִלוה וישאיר לו לערבון חלף כסף הפדיון את בן אחיו הנפדה, כי הוליך אִתּו את בן־אחיו והוא נער בן שבע שנים. הוא רצה לשלם שלש מאות ככר ומִלא את ידי הצוֹרים לשׂאת ולתת בדבר הזה. אבל בגזרת־האלהים היה כל עמלו לריק, כי פצאל מת ושכר לא היה לאהבת הורדוס את אחיו. אמנם גם את הערבים לא מצא נאמנים בבריתו, כי מַלְכוּ⁷⁶ מלכם שלח אליו וצוהו לעזוב את ארצו מהרה, בטענה כי הוא ירא את הפרתים, אשר שלחו אליו מלאכים לגרש את הורדוס מארץ ערב. ובאמת גמר בנפשו להחזיק בכל הרכוש אשר נתן לו אנטיפטרוס ובעזות מצחו לא רצה לשלם דבר לבניו הנמצאים בצרה חלף מתנותיו, ויועציו בדבר הנבלה היו מתי־און, אשר כמוהו בקשו גם הם למעול בפקדונות אנטיפטרוס. ואלה האנשים היו השרים הקרובים אליו והנכבדים בעיניו.

ב. כראות הורדוס, כי נהפכו לו הערבים לשונאים בדבר אשר ממנו קוה, כי יהיו נאמנים באהבתו, דבר אתם קשות ביד שלוחיהם ולא כסה על מרת נפשו ומהר ללכת אל ארץ מצרים. ובלילה הראשון לן במקום מִקדש אחד ליושבי הארץ ושם מצא את אנשיו, אשר עזבם לפני זה. וממחרת הגיע אל רינוֹקוּרוּרָהּ⁷⁷ ושם השיגה אותו הבשורה הרעה על־דבר מות אחיו. אף כי הוסיפה הבשורה מכאובים על צרות לבבו, רָוח לו מעט מדאגותיו והוא יצא לדרכו. אחר זמן נחם הערבי על מעשהו ושלח רצים ממהרים לקרֹא אליו את הנעלב. אך הם לא מצאו עוד את הורדוס, כי כבר הקדים לבוא אל סין. כאשר בא שמה לא רצו האניות העומדות בנמל להעבירו, והורדוס פנה אל הפקידים לעזרה. ובהוָדע להם שם האיש ומעלתו שלחו אותו בכבוד עד אלכסנדריה. כאשר בא הורדוס אל העיר קבלה קלֵיאופטרה⁷⁸ את פניו בתפארה וקותה, כי יהיה לראש־הצבא במלחמה אשר אמרה לקרֹא על אויביה. אבל הורדוס דחה את בקשת המלכה ולא פחד מהקֹר החזק בעצם החֹרף ולא מהמהומות השולטות באיטליה וירד באניה אל רומא.

ג. בקרבת ארץ פַּמְפִּילִיָּה נמצא בצרה גדולה (מפני סערת הים) ונצל מן הסכנה אחרי הטילו הימה את מרבית הכבודה אשר לו, והגיע בשלום אל האי רוֹדוֹס, אשר נחרב מאד במלחמה עם קסיוס, ושם קבלו אותו ידידיו תלמי וצפיניה. ואף כי חסר לו כסף, בנה לו אניה גדולה עם שלש שורות משוטים⁷⁹ ובה ירד עם ידידיו אל בּרוּנְדִיזִיוֹן ומשם מהר אל רומי ולראשונה פנה אל אנטוניוס, בזכרו את ברית אהבתו עם אביו, וספר לו את כל התלאה אשר מצאה אותו ואת משפחתו, עד אשר נטל עליו לעזוב את האנשים הקרובים אליו במצור וירד באניה בעצם החֹרף לבקש ממנו עזרה.

ד. התלאה אשר מצאה את הורדוס נגעה עד לב אנטוניוס והוא חמל עליו וזכר את ברית שלומו עם אנטיפטרוס, ובכלל שׂם את לבו למעלות האיש וגמר אֹמר להקים אותו למלך היהודים, תחת אשר שם אותו לפנים לנשיא. ולא האהבה להורדוס בלבד עוררה את אנטוניוס לעשות את הדבר, כי־אם גם איבתו לאנטיגנוס, כי חשב אותו לאיש־מדון ולשונא הרומאים. וגם לב ציזר היה נכון מאד עם הורדוס, כי זכר לו את מסע אנטיפטרוס ואת מלחמתו במצרים לישועת אביו⁸⁰ ואת הברית ואת האהבה הישנה, וגם ראה, כי הורדוס הוא גדל־עלילה. הוא הקהיל את המועצה (הזקנים, הסנט), וּמֶסַּלה ויחד עמו אַטְרַטִּינוּס הציגוּ את הורדוס לפני הזקנים וספרוּ להם על חסדי אביו ועל אהבתו לרומאים, ובכלל דבריהם באֵרו, כי אנטיגנוס הוא שונא הרומאים מכבר וזה עתה הוסיף להכעיסם, כי לקח את המלוכה מהפרתים ואליהם לא שת לבו. הדברים האלה עשו רֹשם על הזקנים, ואחרי־כן נגש אנטוניוס אליהם ואמר, כי מלכות הורדוס תביא ברכה לרומאים במלחמתם עם הפרתים. לדבר הזה הסכימו פה־אחד להקים אותו למלך. וככלות האספה יצאו אנטוניוס וציזר והורדוס בַּתָּוֶךְ, בין שניהם, ויחד עם יתר הפקידים עלו גם ראשי העם⁸¹ להקריב זבח ולהניח את פתשגן פקֻדת הזקנים בקפיטוליון. וביום הראשון למלכות הורדוס עשה לו אנטוניוס משתה.

פרק חמשה־עשר: אנטיגנוס צר על מצדה והורדוס שב מרומי והציל את המבצר ומשם מהר אל ירושלים וגלה, כי לקח סילון שֹׁחד.

א. בימים ההם שם אנטיגנוס מצור על מצדה. אמנם די לחם נמצא בידי הנצורים, אבל המים אזלו מכליהם, ועל־כן יעץ יוסף אחי הורדוס בלבו לברוח עם בני־ביתו, בשמעו כי נחם מלכו על העול אשר עשה להורדוס. וכמעט מלא יוסף את מחשבתו לעזוב את המבצר, לולא ירד גשם חזק בלילה אשר אמר לצאת לדרך, וכל מקוי המים מלאו על גדותיהם ולא היה עוד צֹרך לברוח. הנצורים הגיחו מן המבצר כפעם בפעם והמיתו רבים מאנשי אנטיגנוס, את אלה הכו במלחמה על מרומי שדה, ואת אלה השחיתו מן המארב. אבל לא בכל פעם היתה ידם על העליונה, ויש אשר נגפו לפני אויביהם ושבו בבֹשת פנים אל המבצר.

ב. ובימים ההם נשלח וֶנטִידיוּס שר צבא הרומאים לגרש את הפרתים מארץ סוריה ומדי רדפו אחריהם פרץ בארץ יהודה, באמרו כי הוא רוצה לעזור את יוסף ואת אנשיו, אולם באמת לקח שֹׁחד כסף מאנטיגנוס. ונטידיוּס חנה בקרבת ירושלים ואחרי קבלו כסף מלא סר מעל העיר עם רֹב צבאו והשאיר את סילון עם חלק החיל, כי לא רצה להסיע את כל הצבא משם, פן יגָלה מעשה בצעו לעיני כֹל. ואנטיגנוס קוה, כי עוד הפעם יבואו הפרתים להצילו, ועד עת בואם החניף לסילון בפחדו ממנו, פן יפר את עצתו (ויוביש את תקותו).

ג. והורדוס שב באניה מאיטליה אל עַכּו והוליך אתו צבא רב בני־הנכר והוהודים והסיע את חילו דרך הגליל להלחם באנטיגנוס. וֶנטידיוּס וסילון חזקו את ידי הורדוס, כי דֶליוס השלוח אליהם מאנטוניוס דבר על לבבם לצאת עמו ולהושיבו על כסא המלוכה. ונטדיוס הקים בימים ההם סדרים בערי סוריה, אחרי המהומות שקמו שם על־ידי הפרתים, וסילון עמד בארץ יהודה ולקח שֹׁחד מאנטיגנוס – ובכל־זאת לא נבצר חיל ועֹז מהורדוס, כי בבואו בגבולות הארץ הִרבה את מספר צבאו מיום ליום וכל ארץ הגליל עברה אליו, מלבד יושבי ערים מעטות, וראשית חפצו היתה לעלות על מצדה ולפדות את קרוביו ממצור, אבל העיר יפו עמדה לו לשטן בדרכו, ולראשונה היה עליו לבצר את רוח יושביה, אשר נהפכו לו לאויבים, לבל תקום לו מלחמה מאחור בעלותו על ירושלים. גם סילון התחבר אליו ברצון, כי מצא לו סבה הפעם לסור מעל ירושלים, והיהודים רדפו אחריו והציקו לו. אבל הורדוס חש לעזרתו בגדוד קטן והניס את היהודים והציל מצרה את סילון, אשר לא ידע לעמוד על נפשו.

ד. ואחרי־כן לכד הורדוס את יפו ומהר ללכת אל מצדה ולהציל את נפשות בני־ביתו. ורבים מעם הארץ נלוו אליו, אלה – מאהבתם הישנה לאביו, ואלה – לשמע גבורתו, ואלה אמרו לשלם לו טובה חלף חסדיו וחסדי אביו יחד, אבל רֹב העם נמשך אחריו בתקוה, כי הכּון יכּון כסא מלכותו בידו [ואז ישלם שכר לאוהביו]. ככה אסף לו הורדוס צבא עשוי לבלי חת, ואנטיגנוס שׂם לו מכשולים בדרך ובכל מקומות הכּשׁר צפן לו מארבים, אבל בדבר הזה כמעט לא עשה לו רעה. הורדוס אסף אליו על־נקלה את קרוביו היושבים במצדה וכבש את המבצר ריסה ועלה על ירושלים. ושם התחברו אליו חיל סילון וגם רבים מבני העיר, אשר חרדו מפני עצמת חילו.

ה. הורדוס תקע את מחנהו מערבה לירושלים, ושומרי העיר המטירו עליו חצים ואבני קלע, ורבים הגיחו מן העיר ונסו להתגרות עם חלוצי חילו. הורדוס צוה לראשונה להעביר קול מסביב לחומה, כי בא לדרוש טוב לעמו ולהושיע את העיר, ועל־כן לא יקח נקמה גם מאויביו, אשר רדפו אחריו בגלוי, רק יתן חנינה לאנשי־ריבו. אבל אנשי אנטיגנוס צעקו לעֻמת אנשיו להשתיקם ולא נתנו את העומדים לשמוע את הדברים ולא לנפּוֹל אל הורדוס. על־כן צוה הורדוס על אנשי חילו לגרש את האנשים מעל החומה, והם ירו בעומדים על החומה והבריחום מראשי המגדלים.

ו. באותו מעמד גלה סילון, כי לקח שֹׁחד. הוא פתה רבים מאנשי חילו לצעוק בקול על מחסור הלחם ולדרוש בחזקה כסף לכלכלתם וגם לבקש, כי יוליכו אותם אל מקומות טובים לנוח שם כל ימי החֹרף. ויען אשר היו כל המקומות מסביב לעיר לשממה, כי אנשי אנטיגנוס החריבו את כֻּלם, על־כן נטה סילון את מחנהו משם ונסה להסיע את חילו. הורדוס פגע בראשי החילות, שלישי סילון, ובהמון אנשי הצבא והפציר בהם, לבל יעזבו אותו, כי נשלח מטעם ציזר ואנטוניוס ובפקֻדת מועצת־הזקנים, וגם הבטיחם, כי ביום ההוא ירוח להם ממחסורם. ואחרי חלותו את פניהם מהר לשוט במקומות הקרובים והביא צדה למכביר, ובזה סתם את כל טענות סילון. והורדוס דאג גם לבל תשבת כלכלת הצבא בימים הבאים ושלח מכתבים אל יושבי שמרון, כי היתה העיר הזאת נאמנה בבריתו, לאסוף לחם ויין ושמן ובקר ולהוריד אל יריחו. כאשר נודע הדבר לאנטיגנוס, שלח בכל הארץ להניא את העצה הזאת ולהציג אורבים בדרך מוליכי הצדה. עם הארץ שמע לקול אנטיגנוס ובהמון רב נאספו אנשים מזֻינים ממעל ליריחו. הם רבצו בין ההרים וחכו למובילי הצֵדה. אבל הורדוס לא ישב בבטלה, כי לקח אִתּו עשרה גדודים⁸² – חמשה גדודי רומאים וחמשה גדודי יהודים, אשר נמצאו בקרבם גם שכירים, ורוכבים אחדים ומהר אל יריחו. הוא מצא את העיר עזובה, רק חמש מאות איש נשארו בה וישבו במצודה⁸³ עם נשיהם וטפם. הורדוס תפש אותם ושלח אותם אחרי־כן לחפשי והרומאים פשטו על שארית העיר והוציאו את אלה, כי מצאו את הבתים העזובים מלאים כל־טוב. המלך השאיר חיל־ מצב ביריחו וסר מעל העיר ושלח את הצבא הרומאי לשבת בימי החֹרף בארצות הנאמנות לו, אדום והגליל ושמרון. אולם גם אנטיגנוס קבל בשֹׁחד רשות מסילון לכלכל את חלק הצבא בעיר לוד, כי בזה אמר להחניף לאנטוניוס.

פרק ששה־עשר: הורדוס כבש את צפורי והכניע את השודדים יושבי המערות ואחרי־כן לקח נקמה ממַחַירַס, אשר היה לו כאויב, ויצא אל אנטוניוס הצר על סַמוֹסַטָּה.

א. והרומאים התפרקו את נשקם וישבו במנוחה ובשַׁלוה, והורדוס לא ידע השקט, כי־אם הציב בארץ אדום כאלפַּים אנשי־צבא רגלים וארבע מאות רוכבים ואת אחיו יוסף שלח שמה לשמור על הארץ, פן תפשע בו ותעבור אל אנטיגנוס. והוא לקח את אמו ואת כל בני־ביתו, אשר הוציא אותם ממצדה, והוליכם אל העיר שמרון והושיבם שם לבטח, ואחרי־כן פנה להכניע את שארית ארץ הגליל ולגרש משם את חיל משמר אנטיגנוס.

ב. בעת סופת־שלג עזה מאד הגיע עד העיר צפורי וכבש אותה באפס יד, כי חיל־המצב נמלט על נפשו עוד לפני בואו. בעיר הזאת השיב את נפש האנשים ההולכים אתו, אשר הציק להם הקֹר, כי צֵדה נמצאה לרֹב בקרב העיר. אחרי־כן יצא להלחם בשודדים יושבי המערות, כי הם פשטו בכל הארץ מסביב והִרבוּ להרע ליושביה מחרב המלחמה האוכלת. הורדוס שלח לפניו שלשה גדודי רגלים ולהקת רוכבים אחת אל כפר אַרבּל וכעבור ארבעים יום בא שמה עם שארית חילו. אבל האנשים לא פחדו מפני בואו ויצאו לקראתו בכלי נשקם, כי היו מלֻמדי מלחמה ומרי־נפש כשודדים. כשנפגשו במערכה הבריח אגף השודדים הימני את אגף חיל הורדוס השמאלי. אבל הורדוס מהר לבוא לעזרת אנשיו מן האגף הימני אשר עמד בראשו, ואחרי עצרו בעד מנוסת צבאו התנפל על הרודפים אחריו ושבר את זרוע גבורתם, עד אשר לא יכלו לשאת את כֹּבד המלחמה ופנו עֹרף.

ג. והורדוס רדף אחריהם עד הירדן בחרב אוכלת והמית מהם חלק גדול והנשארים נפוצו מעבר לנהר, עד אשר שקטה ארץ הגליל מחמת המציק, כי נשארו רק האנשים אשר הסתתרו במערות, והורדוס האריך להם אפו עד לעת מצֹא, על־כן שלם לראשונה לצבאו את שכרו, פרי־עמלו הקשה, וחָלק לכל איש מאה וחמשים אדרכמונים כסף ולשרי־הצבא מנה יתרה הרבה פעמים. ואחרי־כן שלח את חילו אל נאות החֹרף לנוח. ואת פֵירוֹרָא צעיר אחיו שלח לנַצח על כלכלת אנשיו וגם לבנות את חומות המבצר אלכסנדריון. ופירורא מלא את שני הדברים יחד.

ד. בימים ההם התגורר אנטוניוס באתונא. וֶנטידיוס שלח את סילון והורדוס להלחם בפרתים ובראשונה צוה עליהם להכין סדרים בארץ יהודה. הורדוס שלח ברצון את סילון מעליו ויצא להלחם בשׁוכני המערות. המערות האלה נמצאו בצלעות הרים תלולים ומכל עבר לא יכול הצבא לגשת אליהן, כי רק משעולים צרים ונפתלים הוליכו אל פי המערות, והסלע אשר מעבר פני המערות מלמעלה ירד אל תהום עמֻקה והיה זקוף על פי התהום. זמן רב לא ידע המלך לשית עצות בנפשו, כי נבצר ממנו להגיע עד המקום ההוא. ואחרי־כן מצא תחבולה מחֻכָּמה ומסֻכָּנה יחדו. הוא צוה לשלשל את בחורי צבאו בארונות (התלויים בחבלים) ולהציגם על פי המערות. והם שחטו את יושבי המערות עם טפם והשליכו אש על האנשים אשר אמרו לעמוד על נפשם. והורדוס רצה להציל אנשים אחדים ממות וצוה עליהם ביד שלוחיו לצאת אליו. אבל איש מיושבי המערות לא נעתר לדבריו ולא הסגיר את נפשו בידי הורדוס, ואלה אשר נתפשו בעל־כרחם בחרו במות מחיי שבי. גם נמצא שם זקן אחד, אשר אטם אזניו מצעקות אשתו ושבעת בניו, בחַלותם את פניו לתת להם כי יצאו בברית שלום, והמית את כֻּלם, וכן עשה את הדבר: הוא צוה עליהם לצאת אחד אחד ועמד על פי המערה והמית כפעם בפעם את הבן היוצא משם. הורדוס ראה את הדבר מרחוק ורחמיו נכמרו עליהם מאד, הוא פרש את יד ימינו מול הזקן והשביע אותו לחמול על נפשות בניו. אבל הזקן לא שעה אל דבריו, רק חרף וגדף את הורדוס, כי הוא בן חשֻׁכּים, והמית את אשתו על הבנים, ואחרי־כן השליך את החללים אל התהום וקפץ בעצמו שמה.

ה. ככה כבש הורדוס את המערות ואת היושבים בהן. הוא השאיר בגליל את חלק צבאו, אשר היה בו כדי לבצור כל רוח מרד מראש, והפקיד על המצב את תלמי⁸⁴ ואחרי־כן פנה עם חילו אל שומרון והוליך עמו שלשת אלפים רגלים ושש מאות פרשים להלחם באנטיגנוס. אבל אחרי צאתו סר פחדו מעל האנשים, אשר הסכינו לחרחר ריב בגליל, והם התנפלו פתאם על תלמי שר־הצבא והמיתוהו, ואחרי־כן החריבו את הארץ; והבצות ויתר המקומות הנשכחים מני רגל היו להם למסתור. וכאשר נודע להורדוס דבר המרד, עלה חיש מהר לעזרת אנשיו והמית המון גדול מהמורדים וכבש את כל המבצרים במצור והטיל על הערים לשלם מאה ככר כסף ענשים בעבור המרד.

ו. וכאשר גֹרשוּ הפרתים מארץ סוריה ופקורא נפל בחרב, שלח וֶנְטִידִיּוֹס במצות אנטוניוס לעזרה להורדוס אלף רוכבים ושני לגיונות, ואנטיגנוס שלח מכתבים אל מַחַיְרַס מפַקד הרומאים וחִלה את פניו לבוא לעזרתו הוא, והִרבּה להתאונן על רשעת הורדוס וגם הבטיחהו לשלם לו כסף. אבל מַחַירַס לא נועז לעבור על מצות שולחו, ומה גם כי נתן לו הורדוס מתנות יתרות, ועל־כן לא הטה אזניו לבגוד בו, אולם התחפש כאוהב אנטיגנוס ויצא לרגל את מחנהו בירושלים, ולא שמע לקול הורדוס, אשר מנעהו מעשות את הדבר. אבל אנטיגנוס הבין, כי מחשבת אוֶן בלב מחירס, ועל־כן סגר בפניו את שערי העיר ונלחם אתו כאויב מראש החומה, עד אשר שב מחירס בבשׁת פנים אל הורדוס לעיר אמאוּס, ומרֹב כעסו על משוגתו הכה לפי חרב את כל היהודים אשר פגש בדרכו ולא חמל על אנשי־שלום הורדוס, כי לא רצה לשים פדות ביניהם ובין אוהבי אנטיגנוס.

ז. לדבר הזה התאנף הורדוס ונשא את נפשו להלחם במחירס כאויב, אבל כבש את כעסו ומהר לנסוע אל אנטוניוס להתאונן על מחירס ועל העול אשר עשו ידיו. ומחירס השיב אל לבו, כי עשה מעשה תעתועים, ורדף אחרי המלך והִרבּה להפציר בו עד השלימו עמו. אולם הורדוס לא שב ממחשבתו לנסוע אל אנטוניוס. הוא שמע, כי חנה אנטוניוס בחיל גדול לפני סַמּוֹסַטָּה ונלחם עליה – העיר הזאת היא מבצר חזק בקרבת נהר פרת – והחיש את מסעו שמה, כי מצא עתה שעת־הכּשׁר להראות את גבורתו ולהגדיל את חִנו בעיני אנטוניוס. וכבוא הורדוס שמה שׂם קץ במהרה למצור העיר, כי המית רבים מהשונאים⁸⁵ ולקח מהם שלל גדול. ואנטוניוס, אשר זה מכבר השתומם על גבורת הורדוס, הוסיף יקר על כבודו וחזק אותו בתקותו לכסא המלוכה. ואנטיוכוס המלך הֻכרח להסגיר את העיר סמוסטה (בידי הרומאים).

פרק שבעה־עשר: מות יוסף נגלה להורדוס בחלום הלילה. הורדוס נצל בנס מצרה פעמים. הוא המית את פפוס רוצח אחיו ושלח את ראשו אל פירורא, ואחרי־כן שם מצור על ירושלים ולקח את מרים לאשה.

א. בין כה וכה הורע מעמד הורדוס בארץ יהודה. הוא עזב שם את השלטון בידי יוסף אחיו וצוה עליו לבל יתגרה מלחמה באנטיגנוס עד שובו, בדעתו כי לא יהיה לו מחירס למשען חזק, כאשר הוכיח כבר במעשיו. אבל בשמוע יוסף כי הרחיק אחיו ללכת מאד לא שם אל לבו את מצוותיו ויצא אל יריחו עם חמשה גדודים אשר שלח עמו מחירס. הוא ירד שמה לגזול את תבואת השדה בעצם הקיץ. אבל בהרים ובין המצרים התנפלו עליו האויבים, ויוסף נפל בחרב, אחרי עשותו גבורות במלחמה, וכל צבא הרומאים נכרת. כי הגדודים האלה היו צעירים (טירונים) מארץ סוריה ולא נמצאו ביניהם אנשי־הצבא הנקראים „ישנים“ (וֶטרנים, מלֻמדי מלחמה), אשר היה בהם כח להגן על במלחמה הצעירים אשר לא ידעו להלחם.

ב. ודעת אנטיגנוס לא התקררה בנצחון הזה. הוא העיר את כל חמתו על אויביו וגם התעלל בנבלת יוסף. כאשר תפש את גופות החללים צוה לכרות את ראש יוסף מעליו, אף כי רצה פירורא אחי יוסף לשלם כֹּפר גויתו חמשים ככר. – אחרי נצחון אנטיגנוס קם מרד חדש בגליל, ואוהבי אנטיגנוס סחבו את טובי אנשי שלומו של הורדוס והטביעו אותם ביאור (בים כנרת). גם בארץ אדום, אשר שם בנה מחירס את אחת המצודות הנקראה גִתָּא, עברו רבים אל אנטיגנוס. ואֹזן הורדוס לא שמעה דבר מכל הנעשה. אחרי אשר נפלה סמוסטה בידי הרומאים הקים אנטוניוס את סוסיוס על ארץ סוריה וצוה עליו לעזור להורדוס במלחמתו עם אנטיגנוס, ואנטוניוס בעצמו נסע אל מצרים, וסוסיוס שלח לפניו שני לגיונות אל ארץ יהודה, לעמוד לימין הורדוס, והוא עם שאר צבאו נסע אחריהם.

ג. וכאשר חנה הורדוס בדפני, אשר על־יד אנטיוכיה, נגלה לו בחלום־לילה בהיר, כי מת אחיו, וכשקפץ מעל יצועו בחרדה, באו אליו מבשרי האסון. זמן קצר התאבל הורדוס על הצרה הזאת ואת שארית אבלו דחה [עד עשותו נקמה ברוצחי אחיו], ומהר לעלות על האויבים, בהאיצו באנשיו לעבור מעברות גדולות למעלה מכחם. ובהגיעו אל חבל הלבנון לקח לעזרתו שמונה מאות איש מיושבי ההר וגם לגיון אחד מצבא הרומאים נלוה אליו במקום ההוא. עם הצבא הזה לא חכה הורדוס לאור היום, כי מהר להתנפל על ארץ הגליל והדף את אויביו היוצאים לקראתו אל המקום אשר הגיחו ממנו ותכף פשט אל המבצר ההוא. אבל עוד טרם הספיק הורדוס לכבוש את המבצר בסערה, והנה ירדו גשמים בזעף ואִלצוּ אותו ואת חילו לנוח בכפרים הסמוכים. כעבור ימים אחדים התחבר אליו הלגיון השני, השלוח על־ידי אנטוניוס, ושונאיו יראו את כחו הגדול ועזבו בלילה את המצודה.

ד. ומשם פנה הורדוס דרך יריחו להחיש את מעשהו ולמהר את נקמתו ברוצחי אחיו. ושם קרה אותו מופת, אצבע אלהים, כי נחלץ מצרה בהסח הדעת, ועל־כן יצא לו שם אהוב־אלהים. וזה הדבר: רבים משריו אכלו ושתו עמו בלילה ההוא וככלות הסעֻדה ואחרי צאת כל המסֻבּים מבית המשתה נפל הבית תחתיו חיש מהר, ובדבר הזה ראה הורדוס אות מבשר תלאה וישוּעה יחד לקראת המלחמה העתידה. הוא השכים בבקר והסיע את צבאותיו. וגם אויביו ירדו מן ההרים, כששת אלפים איש, ונסוּ להתגרות בחלוצי חיל הורדוס, אבל יראוּ להתנגח עם הרומאים בזרוע נטויה, ועל־כן עמדו מרחוק והשליכו עליהם אבנים וחניתות ופצעו רבים מן הצבא. וגם הורדוס נפצע בחנית בצלעו מדי רכבו במקום ההוא.

ה. ואנטיגנוס רצה להראות, כי לא באֹמץ־רוח אנשיו בלבד, כי גם במספרם הוא עולה על האויבים. על־כן שלח את פפוס, אחד מאוהביו, עם צבא אל שמרון להלחם שם עם מַחירס. והורדוס עבר בארץ שונאיו והחריב חמשה מקומות־ישוב והמית אלפים איש מיושביהם, כי שרף את בתיהם באש. ואחרי־כן שב אל מקום תחנותו, כי חנה עם חילו על־יד הכפר הנקרא קָנָה⁸⁶.

ו. ומדי יום ביומו נהרו אליו המונים רבים מהיהודים היושבים ביריחו ובשאר מקומות הארץ. אלה עברו אליו משנאתם את אנטיגנוס ואלה לשֵׁמע תהלת נצחונותיו ורבים באו אליו מאהבתם לתמורות מבלי דעת וחשבון. והנה נפש הורדוס נכספה להתנגח עם אויביו על שדה המלחמה וגם אנשי פפוס יצאו לקרב בחפץ־לב, כי לא חַתּוּ מגבורת חיל הורדוס ולא נבהלו מעֹז רוחו. וכאשר יצאו שתי המערכות לקרב, החזיקו אגפי צבא אנטיגנוס מעמד זמן־מה, אבל הורדוס חרף את נפשו, כי זֵכר אחיו הנהרג עורר אותו לעשות חיל, ונלחם בחמת גבורה, כאלו עמד לנֹכח רוצחי אחיו לשלם להם כגמול ידיהם, והתגבר על־נקלה על האגף העומד ממולו, ואחרי־כן פנה גם אל חלקי צבא השונא, אשר התעודד במערכה, והדף אותו ורדף אחריו בלי הרף. המטבֵּח היה נורא, כי אנשי חיל אנטיגנוס נדחפוּ כלם אל הכפר, אשר ממנו יצאו לקרב, והורדוס הציק למאסף אשר להם והֵצר את צעדיהם והמית אנשים לאין־מספר, ואחרי־כן הרס אל הכפר עם האויבים יחדו, וכל בית היה שם מלא אנשי צבא מזֻיּנים עד אפס מקום וגם הגגות היו מכֻסים המונות אנשי מלחמה. ואחרי אשר התגבר הורדוס על העומדים בחוצות צוה להרוס את הבתים ולהוציא את הפליטים ממחבואיהם, והמית המונות צפופים, בהפילו עליהם את קורות הבתים, ואת הנמלטים מחָרבות הבתים קדמו אנשי המלחמה בחרבות שלופות ופגרי ההרוגים נערמו תלים תלים, עד כי חסמו את הדרך בעד המנצחים. השונאים לא עצרו כח להתנער מהמכה הזאת. כשהתלקטו בהמון עוד הפעם, ראו את תלי החללים הגדולים בכפר ולא קמה בהם עוד רוח, והם נפוצו לכל עבר. כמעט ערב הורדוס את לבו בגאות נצחונו למהר ולעלות על ירושלים ולהבקיענה אליו, לולא עצרוהו גשמים חזקים. הדבר הזה לא נתן להורדוס לארות את כל פרי נצחונו ולהשלים את תבוסת אנטיגנוס, אשר כבר אמר בלבו לעזוב את העיר.

ז. לפנות ערב שלח הורדוס את אוהביו העיפים לחלץ את עצמותיהם, ובעוד הוא כֻלו מכֻסה זֵעה מעמל המלחמה הלך לרחוץ את בשׂרו כדרך אנשי־הצבא ורק נער אחד נמצא עמו. ועוד טרם הספיק לבוא אל בית־המרחץ והנה קפץ משם לקראתו אחד מאויביו חגור חרב, ואחריו השני, ואחריו השלישי ועוד רבים. האנשים האלה נמלטו משדה־המערכה אל בית־המרחץ מזֻיּנים בכלי נשקם וישבו שם נדהמים ונבהלים ובראותם את המלך רחפו עצמותיהם ממגור. הם החלו לרוץ ועברו רועדים מפחד על פני המלך, אשר כבר התפרק את נשקו, ופנו אל פתח הבית. במקרה לא נמצא אף אחד מן הצבא לחַפשׂ את האנשים האלה, והורדוס שמח, כי לא אֻנה לו רע מהם. וככה ברחו כלם ונמלטו.

ח. ביום המחרת צוה הורדוס לכרות את ראש פפוס שר־צבא אנטיגנוס, אשר נפל חלל במערכה, ושלח את הגלגֹלת אל פירורא אחיו לכֹפר נפש אחיהם המומת, כי פפוס היה האיש, אשר צוה להמית את יוסף. ולקץ ימי הגשמים עלה הורדוס על ירושלים והגיע עם חילו עד חומת העיר וכמלֹאת שלש שנים ליום אשר בו הוקם למלך חנה עם צבאו לפני הר־הבית. כי משם היה קל להלחם בעיר, וגם פומפיוס כבש לפנים את העיר מן העֵבר ההוא. הורדוס שׂם על אנשי־הצבא את עבודות המצור והחריב את מגרשי העיר וצוה על אנשיו להעלות שם שלש סוללות ולהקים עליהן מגדלי מצור ואחרי־כן הפקיד על העבודה את הזריזים מקרב חבריו ויצא אל שמרון לקחת לו לאשה את בת אלכסנדרוס בן אריסטובולוס הארוסה לו מכבר, כאשר דברנו למעלה, ובדחותו את עבודת המצור מפני נשואיו, הראה, כי הוא בז למערכות שונאיו.

ט. ואחרי חתֻנתו שב הורדוס אל חומת ירושלים עם חיל גדול מבראשונה, כי התחבר אליו סוסיוס בצבא עצום, רוכבים ורגלים, אשר שלח לפניו בדרך היבשה, והוא בעצמו נסע דרך הצידונים⁸⁷. וכאשר נאסף כל הצבא במספר אחד־עשר לגיונות אנשי־צבא רגלים וששת אלפים רוכבים, מלבד חיל־העזר שבא מארץ סוריה, וגם הוא היה עצום במספרו, חנו כֻלם בקרבת חומת ירושלים הצפונית. הורדוס סמך על פקֻדת מועצת־הזקנים, אשר הוקם למלך על־פיה. וסוסיוס מִלא אחרי דברי אנטוניוס, אשר שלח אותו עם צבאו לעמוד לימין הורדוס.

* * *

פרק שמונה־עשר: הורדוס כבש בעזרת סוסיוס את ירושלים בחוזק־יד. קץ אנטיגנוס. על קלֵיאופַּטרה ותאות בצעה.

א. בקרב העם היושב בעיר רבתה המהומה. המונות נקהלו לפני היכל ה' והחלשים אשר בהם בקשו את דבר־אלהים ואנשי הרוח קמו ביניהם להִנבא לזמן ההוא.⁸⁸ ומרי הנפש פשטו בגדוד והרבו שֹׁד וחמס והרבו לבֹז את הלחם במסִבּות העיר ולא השאירו מספוא לסוסים וצֵדה לאנשים. ואנשי המלחמה התיצבו במערכה להגן על העיר מפני המצור וגרשו את אנשי־הצבא שופכי הסוללות מקרבת החומה. ומיום ליום התחכמו להמציא מעצורים חדשים בעד מכונות המצור. ויותר מכֹּל עלו על שונאיהם בעבודת המחתרות, אשר חתרו תחתיהם.

ב. המלך הקים אורבים להניא את מעשי השֹׁד ובעזרתם מנע את השודדים לבל יגיחו מן העיר. וכנגד מחסור הלחם צוה להביא אֹכל מרחוק. אמנם גבורי היהודים נלחמו בעֹז־רוח לאין ערוך, אבל הרומאים חזקו מהם בדעת טכסיסי המלחמה, על־כן נשמרו הנצורים מהִלחם עם הרומאים פנים אל פנים, בדעתם כי בנפשם הדבר, רק הגיחו עליהם פתאם מן המנהרות – וטרם הספיקו הרומאים להרעיש חלק החומה, כבר מצאה ידם לבנות חומה חדשה. בכלל לא רפתה זרועם במלחמה ולא התבלעה עצתם; הם קבלו עליהם להחזיק מעמד עד הקץ. ועל אף החיל הגדול והעצום, אשר הקיף עליהם, עמדו היהודים על נפשם חמשה חדשים במצור – עד אשר עלו אנשים מתי מספר מבחורי חיל הורדוס על החומה והוסיפו אֹמץ להבקיע אל תוך העיר, ובראשם עמדו שרי מאות אחדים מצבא סוסיוס. לראשונה נכבש המקום מסביב להר־הבית, ומשם פרץ הצבא אל כל עברים כשטף זרם ברצח נורא, כי הרומאים התמרמרו מאֹד על אֹרך המצור והיהודים אשר בחיל הורדוס שרדו לבלי השאיר שׂריד לקמיהם. אנשים לאין מספר נדחפו אל המבואות הצרים ואל הבתים וגם אל היכל ה' ונשחטו שם, ואיש לא חמל על עוללים ועל זקנים ולא על נשים חדלות־כח. ואף כי העביר המלך קול בקרב הצבא ודרש לתת חנינה לאויבים, לא שמעו אנשי הצבא לקולו ולא השיבו ימינם אחור, כי־אם רצחו זקן ונער, כאִלו נטרפה דעתם. והנה ירד אנטיגנוס מן הבירה ושכח את גדֻלתו לפנים ולא שם לב אל מצבו הפעם, רק נפל לרגלי סוסיוס להתחנן על נפשו. אבל סוסיוס לא חמל עליו בצרתו וצחק עליו בזדון וקרא לו בשם „אנטיגוני“⁸⁹. אולם לא נהג בו מנהג אשה ולא שלח אותו לחפשי ממאסרו, רק צוהל שימו בנחֻשתים ולשית עליו משמר.

ג. ואחרי אשר התגבר הורדוס על אויביו נטל עליו לבצר את רוח בני בריתו הנכרים. כי המון הזרים מהר לראות את ההיכל בעיניו ולהביט אל קדשיו. המלך עצר אותם מעשות הדבר, בהרבותו לדבר על לבם וגם להגזים עליהם. וגם פגע בהם בכלי נשקו – כי חשב אשר יהיה לו נצחונו קשה ממגפה רעה, אם תחזינה עיני זרים את צפוני המקדש. הוא עצר גם בעד מעשי השֹׁד בעיר, בהציקו לסוסיוס בדבריו, כי שאל אותו הטרם יחשבו הרומאים להכין את כסא מלכותו בארץ ציה, בהפכם את ירושלים לעיר ריקה מיושב ובהוציאם ממנה את כל רכושה? ועוד אמר, כי הוא חושב למשפט, אשר גם שלטון כל העולם אינו שוה לו למצֹא כֹפר דם אזרחי ירושלים, הנשפך כמים. וסוסיוס השיבהו דבר, כי לצדק התיר את ידי אנשי הצבא לבֹז את העיר חלף עבודתם הקשה בעת המצור. ואז אמר הורדוס, כי ישלם בידיו לכל איש את שכרו מכספו הוא. ככה פדה הורדוס את שארית ירושלים וגם הקים את דברו, כי שלם בנדבת לב לכל איש ואיש מן הצבא את שכרו, ולשרי החילים נתן מנות כערכם, ואת סוסיוס פקד במתנות מלכים, ואיש לא יצא בידם ריקות. וסוסיוס הקדיש לאלהים זֵר זהב ואחרי־כן עלה עם חילו מעל ירושלים והוליך אתו בשביה את אנטיגנוס האסור. והאיש הזה דבק בחיים בכל נפשו ושגה בתקוות כוזבות עד בוא קצו, כאשר קדם את פניו הקרדֹם ושלם לו כגמול מֹרך־לבו.

ד. בשבת הורדוס על כסא המלוכה הִפלה בין יושבי ירושלים. לאנשי־שלומו הנאמנים נתן כבוד וחִזק את לבם לאהבה אותו, ואת אוהבי אנטיגנטס הכריע לטבח. וכאשר אזל הכסף מאוצרו, צוה להתיך את כל הכסף הנמצא בידו ושלח אותו למנחה לאנטוניוס ולקרובים אליו. אבל בדבר הזה לא הצליח הורדוס לפדות את נפשו מכל צרה, כי כבר נלכד אנטוניוס ברשת אהבת קליאוֹפַּטְרָה ובכל מעשיו היה לעבד תאותו. ואחרי אשר השמידה קליאוֹפטרה את כל בני־ביתה, מבלי השאיר שריד למשפחתה, צמאה לדם אחרים. היא הכתה בלשון את נגידי הסורים באזני אנטוניוס והסיתה אותו להכותם נפש, למען יקל לה לרשת את רכושם. ואחרי־כן פרשה את רשת תאות בצעה על היהודים והערבים וחבלה מזמות למגר למות את שני מלכיהם, את הורדוס ואת מלכו.

ה. ואנטוניוס נתן לה רק חלק שאלתה, כי לתועבה נחשב בעיניו להמית את שני האנשים הטובים האלה, את שני המלכים הנאדרים; אבל אל נמנע מהפר את בריתו עם אוהביו הקרובים האלה, כי קרע חבלים רבים מעל גבולותיהם, וביניהם את ארץ התמרים בחבל יריחו, אשר שם מרום הצרי, ונתן אותם לקליאופטרה וגם מסר בידה את כל הערים בדרום נהר אֶלַתֵּירוֹס, מלבד צור וצידון. וכאשר היתה לשַׁלֶטת בכל הארץ הזאת שלחה את אנטוניוס בצאתו להלחם בפרתים עד נהר פרת, ואחרי־כן באה את ארץ יהודה דרך אַפַּמֵיָה ודמשק. ושם עלה בידי הורדוס לשַׁכּך את כעסה במתנות רבות. הוא חכר מידי המלכה את המדינות אשר נקרעו מעל גבולו בעד מאתים ככר לשנה, ושלח אותה עד סין ברֹב כבוד ויקר. וכעבור זמן קצר שב אנטוניוס מארץ הפרתים והוביל אתו שי לקליאופטרה את אַרְתַּבַּז בן טִגְרָן, אשר נפל בשביה. את הפרתי הזה עם הכסף ועם כל השלל מהר אנטוניוס להקדיש לה.

פרק תשעה־עשר: אנטוניוס שמע לקול קליאופטרה ושלח את הורדוס להלחם בערבים. אחרי מלחמות קשות היתה יד הורדוס על העליונה. על־דבר הרעש הגדול.

א. וכאשר פרצה מלחמת אַקְטְיוּם⁹⁰, התכונן הורדוס לצאת לעזרת אנטוניוס, כי כבר הונח לו מן המהומות בארץ יהודה, אחרי כבשו את הורקניה, המקום אשר תפשה אותו אחות אנטיגנוס. אבל בערמת קליאופטרה נעצר הורדוס מלצאת במלחמות אנטוניוס ומהיות עמו יחד בצרה. כבר אמרנו, כי יעצה המלכה דבר־בליעל על שני המלכים והסיתה את אנטוניוס להפקיד את הורדוס על המלחמה בערבים, בחשבה למצֹא אחת משתי אלה: אם תהיה יד הורדוס על העליונה – אז תמשול היא בארץ ערב, ואם ינָגף במלחמה – אזי תשלוט ביהודה. ככה קותה להפיל את אחד השליטים בידי השני.

ב. אבל מחשבתה הרעה היתה להורדוס לישועה. בתחלה לקח ערבון (בני תערובות) מהאויבים ואחרי־כן אסף לו חיל רוכבים גדול והתנפל עליהם על־יד דְיוֹספּוֹלִיס⁹¹ והכה אותם במלחמה, אף כי עמדו על נפשם בגבורה. לשֵׁמע המפלה הזאת קמה תנועה גדולה בין הערבים, והם נאספו בהמון אין־מספר אל קְנָת, אשר בחילת־סוריה, לקַדם שם את פני היהודים. והורדוס הגיע שמה עם צבאו ובקש לעשות מלחמה בתחבולות וצוה לבצר בחומה את מקום תחנותו. אבל המון צבאו לא שמע בקולו, כי כבר זחה דעתו בנצחונו הראשון, והוא מהר להתנפל על הערבים והניס אותם בראשית הקרָב והחל לרדוף אחריהם. אבל ברדפו אחרי אויביו נפל הורדוס הפח, כי בגד בו אַתֵּינִיּוֹן, אחד משרי צבא קליאופטרה, אשר היה איש־ריבו כח הימים, ושלח עליו את יושבי קְנָת, להלחם בו. וכאשר קמו גם אלה על הורדוס, החליפו הערבים כֹּח והפכו את פניהם והתחברו במערכה המונים המונים במקום סלעים ולא־דרך והניסו את צבא הורדוס והכינו לו מטבֵּח נורא. פליטי המלחמה ברחו אל אָרְמִיזָה למקום המחנה, אבל הערבים הקיפו עליו ותפשו אותו עם כל האנשים הנמצאים שם.

ג. זמן קצר אחרי הפֻּרענות הזאת בא הורדוס בראש חיל־עזר, אך עבר את המועד. ואמנם סבת המגפה הזאת היתה, כי המרו שרי־החילים את פיו: הן לולא התחוללה המלחמה פתאם, כי אז לא מצא לו אתיניון שעת־הכֹּשר למלא את מזמתו הרעה. הורדוס מהר לעשות נקמה בערבים ופשט על ארצם כפעם בפעם וכה יסר אותם על נצחונם האחד פעמים הרבה. אולם בעוד הוא לוקח נקמה מאויביו, והנה נוספה לו פרענות חדשה, שבאה בידי שמים. כי בשנה השביעית למלכותו בעצם ימי מלחמת אקטיום רגזה ארץ יהודה תחתיה בראשית האביב והמיתה בהמה לאין־מספר, וגם שלֹשים אלף איש נהרגו. אמנם לצבא לא אֻנה כל רע, כי חנה בשדה, אך השמועה, אשר דרכה להפליג בדברי הנוראות, הגיעה אל מערכות הערבים והוסיפה להם אֹמץ. הם חשבו, כי נהפכה כל ארץ יהודה, ואמרו בלבם לרשת את הארץ הריקה מאין יושב, ומהרו לפשוט עליה ולפני צאתם זבחו לאלהיהם את צירי היהודים אשר נמצאו בתוכם. המון היהודים נבהל מפני המלחמה העתידה, כי לא קמה בו עוד רוח מעֹצם הפגעים, ־אשר התגלגלו עליו זה אחר זה, והורדוס אסף את אנשי־חילו ונִסה לחזק את רוחם, בדברו אליהם לאמר:

ד. „מוזר הדבר בעיני, כי אחזה אתכם פלצות כיום הזה. אִלוּ למראה נגעי האלהים, נפלה רוחכם בקרבכם, החרשתי – אך לא יאות לאנשי־חיל להִמוג מפחד בקום עליהם אדם. הן גם לדבר הזה אין את רוחי להֵחבא מפני האויב אחרי הרעש, כי מאמין אני, אשר למוקש שלחהו האלהים לפני הערבים, למען יתנו לפנינו את הדין. כי לא בכלי מלחמתם ולא בכח ימינם הם בוטחים הפעם, כי־אם באסון אשר קרה אותנו פתאם. אך לשוא היא תקות אנוש, אשר אין יסודה בחילו ובגבורתו, רק בצָרות אחרים ובפגעיהם. כי לא לעולם ימצא האדם פגע וצרה וגם לא לעולם חסן וישועה, וכל עין רואה צבא וחליפות בגורל האדם לטוב ולרע יחדו. בינו את הדבר מן המופתים אשר קרו אתכם. הן במלחמה הראשונה היתה ידנו על העליונה, ואחרי־כן, גברו עלינו שונאינו וקרוב הדבר כי הפעם יתָּפשו במזמותיהם אשר הם חושבים להכריענו. הן הבִּטחה היתֵרה לא תדע להזָהר והפחד מלמד עצה ותחבולה, ועל־כן גם מחִתַּתְכֶם מוסיפה לי אֹמץ ותקוה: כי כאשר העזתם פניכם לבלי־חֹק והעפלתם לעלות על האויב מבלי שמוע לקולי, הנה מצא לו אתיניון עת רצון לבגוד בגד. אך עתה הנני רואה אתכם מתמהמהים ושבורי־לב למראה־עין, והדבר הזה הוא בעיני עֲרֻבּת הנצחון. והנה עליכם להשאר במעמד הזה עד עת מצֹא, אולם בהגיע עת המלחמה תעוררו את רוח גבורתכם ותלַמדו את אנשי הבליעל להבין, כי רעת האדם אף פגע האלהים לא יעצרו כח להחליש את עזוז היהודים כל עוד נפשם בם! ואיש מכם לא יתן לערבי להיות למושל בביתו וברכושו, אחרי אשר תפש אותו בכפו כמעט לא פעם ולא שתים, ואל תחרֵדנה אתכם תנועות היסודות אשר אין בהם רוח־חיים, ואל תחשבו כי הרעש הוא אות ומופת לאסון חדש כי יבוא. כי חֻקי הטבע מושלים בפגעי היסודות ולא יוסיפו להביא שֹׁד על האדם, מלבד הנזק הצפון בהם. אמנם יש אשר יבוא איזה פגע קל כאות מבַשׂר רעב או דֶבר לעתיד, אולם לכל האסונות יש גבול אשר לא יעברוהו. ואף גם זאת, היוכל נצחון שונאינו במלחמה להזיק לנו יותר מאשר עשה הרעש? והנה יש לי אות חזק, כי יפלו אויבינו במלחמה, והאות הזה לא פגע ומקרה הוא וגם לא מעשה אשר בא להם מידי זרים. כי הם המיתו את צירינו באכזריות רשע, לעבור על כל חֻקי האדם, ואת הדבר הזה עשו למען עקוד אותם לקרבן לאלהים, להצליח את מלחמתם. אבל הם לא ימָלטו מעין האלהים הגדולה ומזרועו האדירה, ובמהרה יתנו לפנינו את הדין, אם עוד תפעם בלבנו רוח גבורת אבותינו ונקום בעֹז לקחת נקם מהם על אשר הפרו ברית ושבועה. ואל יצא איש מכם להלחם בעד אשתו ולא בעד בניו וגם לא בעד ארץ אבותיו הנמצאה ברעה, רק ילך לקחת את נקמת דם צירינו השפוך. וההרוגים יעברו לפניכם במלחמה ויפליאו לעזרכם משרי צבאותיכם החיים. וגם אני אצא בראשכם לקַדם את פני הסכנה, בדעתי כי לקולי תשמעו. הן יודעים אתם, כי לא יעמוד איש בפני עֹצם גבורתכם, אם לא תחפזו במעשיכם ולא תגרמו לעצמכם רעה“.

ה. בדברים אלה חִזק הורדוס את לב אנשי־צבאו, ובראותו כי שבה אליהם רוח גבורתם, הקריב זבחים לאלהים, ואחרי הקרבן עבר את הירדן בראש חילו וחנה על־יד רבת־בני־עמון⁹² בקרבת האויבים ונִצָּה אתם על־יד המצודה אשר נמצאה בין שני המחנות בתּוֶךְ, והתכונן למלחמה קרובה, כי גם השונאים שלחו לפניהם אנשים מתי־מספר לכבוש את המצודה. אבל חלוצי־הצבא, אשר שלח המלך, הדפו אותם מהר ותפשו את ראש הגבעה, ולמחרת היום עלה הורדוס עם חילו וסִדר אותו במערכה וקרא את הערבים לצאת אליו למלחמה. אבל איש מהם חא יצא לקראתו, כי חרדה גדולה נפלה על האנשים וגם ראש־הצבא אֶלְתֶּם⁹³ נמוג מפחד, ולכן נגש המלך והשחית את החֵל [הסוכך על מחנה האויבים]⁹⁴. ולדבר הזה באו הערבים במצוק ויצאו למלחמה בלי סדרים, ורגלִים התבוללו ברוכבים. ואמנם עלו במספרם על היהודים, אך נפלו מהם ברוח גבורתם, אף כי השליכו את נפשותיהם מנגד, בראותם כי רחוקה מהם ישועה.

ו. וכל העת אשר עמדו הערבים על נפשם, לא נפל מהם רב, אך כאשר הפנו את ערפם ספו רבים מהם בחרב היהודים, ורבים היו למרמס לרגלי אחיהם. חמשת אלפים נפלו מהם חללים בדרך מנוסתם, והנשארים נדחקו מבית לחֵל. והורדוס הקיפם ושׂם עליהם מצור וכבר היו עתידים להִכּנע לפני חרב הורדוס, והנה אזלו המים מכליהם והצמא החיש את מפלתם. במלך קבל את פני שלוחיהם בגאוה ובוז, ועוד הִרבה להציק להם, כאשר אמרו לתת לו חמש מאות ככר כֹּפר פדיון נפשם. וכאשר הוסיף הצמא ללהט בקרבם, יצאו המונים המונים והסגירו את נפשותיהם לרצונם בידי היהודים ובחמשה ימים נאסרו מהם ארבעת אלפים איש בנחֻשתים. וביום הששי נואש ההמון הנשאר מעזרה ויצא לקרב, והורדוס נלחם עמו והכה כשבעת אלפים איש בחרב. ובמכה העצומה הזאת נקם את נקמתו בערָב ובצר את רוח גאון אנשיה עד אשר נבחר גם לראש על־ידי העם⁹⁵.

פרק עשרים: הורדוס נמנה למלך מטעם אוקטַוִינוס הקיסר, כי הביא לו מתנות רבות, והוא שלם לו, בהשיבו לו את חלקי ארצו, אשר נקרע מעליה בידי קלֵיאוֹפטרה, וגם את חבל נחלת זֵינון.

א. תכף אחרי הנצחון הזה קִדמה את הורדוס הדאגה, פן תלָקח מידו הממשלה על אהבתו לאנטוניוס, אחרי שהיתה יד אוקטוינוס־ציזר על העליונה בסביבות אקטיום. אבל מגורתו הגדולה לא קמה, כי אוקטוינוס לא חשב אשר תבוסת אנטוניוס היא שלמה כל הימים אשר ישאר הורדוס נאמן עמו. ובכל זאת יעץ המלך בלבו לקַדם את פני הסכנה ונסע באניה אל רוֹדוֹס, אשר ישב שם אוקטוינוס בימים ההם, ובא אליו בלי נזר מלוכה, ודמה לאיש הדיוט במראהו ובלבושו, אולם למלך בגֹדל רוחו, כי לא כחד ממנו דבר אמת ודִבּר אליו פנים אל פנים: ציזר, בידי אנטוניוס הוקמתי למלך והנני מודה לפניך, כי בכל דרכי בקשתי להועיל לאנטוניוס, ואף בדבר הזה לא אכַסה את האמת תחת לשוני, כי גם במלחמה היו עיניך רואות את הכרת טובתי לאנטוניוס, לולא עצרוני הערבים. ובכל־זאת שלחתי אליו צבא־עזר כאשר היה לאל־ידי וגם המצאתי לו לחם וצידה הרבה רבבות כור. ואף אחרי המגפה על־יד אקטיום לא עזבתי את איש־חסדי, והייתי לו ליועץ נאמן, כאשר לא יכֹלתי עוד לעזרהו במלחמה, ואמרתי לו, כי באחת יוכל לתקון את אשר עִוֵת, – אם ימסור את קליאופטרה למָות. גם כסף הבטחתי לו וגם מבצרים להשגב בהם ואמרתי, כי אצא עמו יחד במלחמותיו אחרי המיתו את האשה הזאת. אבל דודי־קליאופטרה הכבידו את אזניו וגם האלהים עצר בעדו, כי בחר בך ונתן בידך את השלטון. אמנם נפלתי בנופלים עם אנטוניוס יחדו, ואחרי אשר בגד בו מזלו הנה אני מניח לפניך את הנזר. ואליך באתי, בבטחי כי צִדקתי תהיה לי לישועה ובתקותי כי תחקור לאמון־רוחי בבריתי ולא תזכור, מי האיש אשר דבקתי באהבתו.

ב. ולדברים האלה השיבהו אוקטוינוס: „שלום לך, והתחזק על כסא מלכותך. הן לך יאתה לנהל ממשלה ברבים, כי הראית את כל חֹזק אהבתך. ועתה נַסה־נא לשמור את בריתך לאלה אשר הצליחו בדרכיהם מאיש־חסדך, כי הנה גם אני מקוה ממך לגדולות על נדבת רוחך. ואף אמנם גמל לי אנטוניוס טובה כאשר שמע בקול קליאופטרה ומאס בעצתך, כי בשכר אוַלתו הזאת מצאתי את לבבך נאמן לפני, וכבר החִלות להיטיב לי, כי הנה כתב אלי דִידִיוֹס⁹⁶ בדבר העזרה אשר הספקת לו נגד המתגוששים⁹⁷. ועתה אוציא פקֻדה להכין את הממלכה בידך ואנסה גם אני לגמול לך חסד, לבל תתהה על חסדי אנטוניוס“.

ג. ככה דִבּר אוקטוינוס טובות עם המלך ושׂם על ראשו את הנזר והוציא כתב־פקֻדה להיות לעד על המתנה הזאת, ועם המכתב בִּשׂר ברבים את מהלל האיש בדברי־חן. הורדוס נשא את פניו במנחה ואחרי־כן בקש אותו לחמול על אַלֶכְּסָא, הוא אחד מאוהבי אנטוניוס, אשר בא להתחנן לפניו. אולם הקיסר לא יכול לכבושׁ את כעסו והִרבה לדבר קשות עם הורדוס המֵליץ עליו וגם השיב את פניו. ואחרי הדברים האלה, בנסוע אוקטַוינוס אל מצרים דרך ארץ סוריה, יצא הורדוס לקבל את פניו בפעם הראשונה בכל עשׁר מלכותו ורכב על־ידו בפקדו את צבאותיו בסביבות עכּו וגם עשה משתה לו ולכל אוהביו, ואחרי־כן נתן לכל אנשי־הצבא להיטיב את לבם ככל אוַת נפשם; ומלבד־זאת שקד להמציא מים לרֹב לאנשי־הצבא מדי עברם דרך ארץ הנגב עד סין וגם בעת שובם בדרך הזה, עד אשר לא חסר הצבא דבר ממזונותיו. ואקטוינוס וכל אנשי־הצבא הָראו לדעת, כי קטנה מלכות הורדוס הרבה מדי נדבת לבו. על־כן נשא אוקטוינוס את פני הורדוס בבואו אל ארץ מצרים אחרי מות אנטוניוס וקלֵיאופטרה ועשהלו יְקָר וגדלֻה וסִפּח על מלכותו את חבל הארץ אשר קרעה מידו קלֵיאופטרה והוסיף עליה מחוץ את גדר ואת סוסיתא ואת שומרון, וגם את הערים אשר על שפת הים עזה ואנתדון ויפו ומגדל סטרטון. ועוד נתן לו למנחה ארבע מאות גַּלִּים להיות שומרים לראשו, והם אשר היו לפנים נושאי כלי קלֵיאופטרה. אמנם סבת המתנות האלה, אשר העניק אוקטוינוס להורדוס, היתה נדבת לב המקבל.

ד. ואחרי האקַטְיַדה⁹⁸ הראשונה הוסיף הקיסר על מלכות הורדוס את חבל הארץ הנקרא טרַכוֹן⁹⁹, (חבל ארגֹב) וגם את ארץ הבשן הקרובה אליו ואת ארץ חַוְרָן, וזאת סבת הדבר: זֶנּוֹדוֹרוֹס החוכר את נחלת לִיסַנִּיס לא חדל לשלוח את השודדים מחבל ארגֹב על יושבי דמשק, ובני העיר ברחו אל וַרוֹן הנציב אשר בסוריה וחִלו את פניו להודיע את הקיסר על־דבר מצוקותיהם. וכאשר שמע הקיסר את הדבר שלח פקֻדה לבער את השודדים מן הארץ. וַרוֹן עלה עליהם עם צבאותיו וטהר את הארץ מהאנשים האלה ולקח אותה מזֶנּוֹדוֹרוֹס, ואחרי זמן פחד הקיסר, פן תֵּהפך הארץ עוד הפעם לקן השודדים הפושטים על דמשק, ומסר אותה בידי הורדוס. וכאשר בִּקר הקיסר בפעם השניה את האפַרכיה (נציבות סוריה) בשנת עשר [למלכותו] הקים את הורדוס לנגיד־ראש (אפיטרופוס, מפקח) בכל ארץ סוריה, עד כי לא יכלו נציבי הרומאים לשלוט בארץ מבלי שאֹל בעצתו. ואחרי מות זנודורוס נתן הקיסר להורדוס גם את כל הארץ אשר בין טרכון ובים ארץ הגליל (הגולן). ועוד גדול מכל הכבוד הזה היה בעיני הורדוס הדבר, כי אותו אהב הקיסר מכל האנשים אחרי אגריפס, ובעיני אגריפס יקר מכל האנשים זולת הקיסר. וכאשר הגיע המלך למרום הצלחתו, גדלה ועצמה רוחו הנדיבה והוא נשא את נפשו הגדולה אל מעשי צדקה.

פרק עשרים ואחת: על הערים אשר פאר אותן הורדוֹס והערים אשר בנה ועל יתר מוסדותיו, כי הראה את נדבת לבו גם לבני הנכר והצליח בכל דרכיו.

א. בשנת חמש־עשרה למלכו חִדש הורדוס את בנין היכל ה' והרחיב את החצר מסביב לו פי שנים ובנה עליה חומה והוציא על הדבר הזה כסף רב לאין־מספר ועשה את המלאכה בתפארת, אשר אין ערוך אליה. ועל הדבר הזה יעידו האולמים (האסתוניות) הגדולים מסביב למקדש והמצודה אשר עליו מצפון, כי את האולמים יסדו ובנו ידי הורדוס מחדש ואת המצודה הרחיב ופזר לדבר הזה הון עצום, עד אשר לא נפלה ביופיה מארמון מלכים, וקרא לה בשם אנטוניה לכבוד אנטוניוס. גם את בית המלכות אשר לו הקים בעיר העליונה – שני בנינים גדולים וכלילי־יפי, אשר גם היכל ה' לא דמה אליהם בהדרו, וקרא להם על שמות שני ידידיו, לאחד קיסריון ולשני אגרִיפֶּיוֹן.

ב. אולם לא רק בבתים אשר בנה חקק הורדוס את זכר אוהביו ואת שמותיהם, כי עוד הגדיל מזה לכבד אותם במבנה ערים שלמות. כי בארץ שומרון בנה עיר והקיף עליה מסביב חומה נהדרה באֹרך עשרים ריס והביא אל העיר ששת אלפים תושבים וחלק להם לנחלה אדמה פוריה, ובתוך העיר אשר יסד הקים היכל גדול ומסביב לו הקדיש ככר לקיסר שלשה חצאי ריס, וקרא לעיר בשם סֶבַּסְטֵי, וליושביה נתן משפטים נבחרים.

ג. ובאשר הוסיף הקיסר לתת להורדוס ארץ על גבולו, בנה שם היכל לכבודו על־יד מקורות הירדן, כֻּלו שיש לבן. ושם המקום הוא פַּנֵּיאַס (פַּמָּיִס). שם מתרומם אחד מראשי ההרים לגֹבה אין־חקר. ובצלע ההר מלמטה נפתח פי מערה מכֻסה, ובקרב המערה כמראה נקרת־צור תלולה, השוקעת אל תהום עמֻקה מאד, והיא מלאה מי־מנוחות, וחוקרי עֹמק־המים לא יכלו להגיע עד תחתית המצולה גם בחבל ארֹך מאד. מירכתי המערה הפונים החוצה פורצים מעינות, ושם מוצא הירדן לדעת אחדים. ועוד נבאר את זה לאשורו בדברים הבאים.

ד. ובעיר יריחו בין מצודת קפרוס ובין ארמון המלך הישן הקים המלך ארמון חדש וטוב מן הראשון ונוח ממנו למושב וקרא לו על שם שני אוהביו. ובכלל לא נוכל לאמר, כי נשאר בכל המלכות אף מקום אחד ראוי, אשר לא עשה בו כבוד לקיסר. ואחרי אשר מִלא את ארצו היכלות הוסיף לכבד אותו באפרכיה והקים קיסריונים (בניני תפארה לכבוד הקיסר) בערים רבות.

ה. הוא בחר לו על שפת הים עיר אחת אובדת, ושמה מגדל סטרטון, כי היתה יפת־נוף וראויה להתכבד, ובנה מחדש את כֻּלה אבנים לבנות וקשט אותה בארמון מלכים נהדר, ובו הראה לכּל את תכונת רוחו הגדולה, כי בכל חוף הים בין דֹאר ובין יפו, ששם נמצאה העיר בתָּוֶך, לא היה נמל לאניות, ועל־כן היו כל האניות היורדות בים מארף הצידונים (פיניקיה) אל מצרים מפליגות בלב הים, כי פחדו מרוח דרומית־מערבית, אשר גם בעת נשיבתה בנחת היתה מכה גלים אדירים אל סלעי החוף ומשברי הגלים היו מרתיחים את מצולת הים למרחקים. אך המלך לא חס על הכסף ועל העמל הרב ברצותו לכבד את אוהביו וכבש את איתני הטבע והקים במקום ההוא נמל גדול מנמל פּירֵיוֹס¹⁰⁰ ובירכתי הנמל שׂם מבואות עמוקים לאניות.

ו. ואף כי טבע המקום היה לו לשטן במעשהו, נלחם עם המעצורים הקשים וגם יכול להם, והקים בנין מֻצק, אשר לא עצר הים כח להרסו, וכלל אותו ביפיו כמעשה הדבר אשר יעָשה בלי עמל ויגיעה רבה. הנה כבר דברנו, כי קבע הורדוס את גֹדל הנמל במדה ושִׁלשל אבנים בעֹמק עשרים חבל¹⁰¹ לתוך הים, ולרֹב האבנים היה אֹרך השמים רגל וקומתן תשע רגלים ורחבן עשר רגלים, ואבנים אחדות גדלו עוד במדתן מאלה. וכאשר נסתם פי המצולה, צוה הורדוס להרחיב את חלק הסֶכר העולה מתוך המים עד מאתים רגל. ועל מאת הרגל החיצונית הקים שָׁתות לעצור את שטף גלי הים, והחלק הזה נקרא בשם „פּרוֹקֻמִּיָּה“ (עוצר הגלים), והחלק הנשאר היה ליסוד חומת־אבנים, המקיפה את הנמל. ובחומה התנוססו מגדלים גבוהים והגדול ביניהם ביפיו נקרא דרוּסִיּוֹן, כשם הבן החורג לקיסר (דְרוּסוּס).

ז. כִּפות רבות הוקמו שם למחסה לבאים באניות, והמרצפת המקיפה אותן בעִגוּל היא מקום רחב־ידים לטַיָּלים. ומבוא הנמל מצד צפון, כי רוח הצפון קלה במקום הזה מיתר הרוחות. ומשני צדי המבוא שלוש מצבות־ענק נטועות על עמודים. המצבות משמאל לבאים מן הים אל החוף נשענות על מגדל מֻצק והמצבות מעבר ימין עמדו על שני סלעים זקופים ומחֻבּרים העולים בחסנם גם על המגדל אשר ממולם. הבתים הקרובים אל הנמל נבנו גם הם מאבנים לבנות ומרחק אחד היה בין רחובות העיר המשתרעים עד החוף. ולמול פי הנמל מתנשא היכל הקיסר בראש גבעה, והוא נפלא בגדלו וכליל יֹפי. ובקרבו פסל ענק תבנית הקיסר, שנעשה כדמות פסל זֶוס אשר באולימפיה¹⁰² ואינו נופל ממנו במדתו. ועל־ידו פסל האלילה רומא¹⁰³, הדומה לפסל הֵירה אשר בארגוס¹⁰⁴. ואת העיר הזאת נתן הורדוס נדבה לאֶפַּרכיה (לנציבות סוריה) ואת הנמל ליורדי הים הסרים אליו ואת כל הכבוד המוסד נתן לקיסר, כי קרא לעיר „קיסריה“ (קיסרי, קיסרין) על שמו.

ח. ואת יתר הבנינים, את האמפיתאטרון ואת התיאטרון ואת השוָקים יסד הורדוס כמשפט לאיש אשר נקראה העיר על שמו. הוא תקן שם משחקים¹⁰⁵ אחת לחמש שנים וגם אותם קרא על שם הקיסר. ובפעם הראשונה קבע פרסים גדולים מאד למנצחים באולימפיַדה המאה ותשעים ושתים¹⁰⁶, ולא המנצחים במשחקים בלבד, כי־אם גם השניים והשלישים להם נשאו משאות כיד המלך. הוא בנה מחדש גם את העיר אנתדון, אשר חרבה במלחמה, וקרא לה בשם אגרפיון. ומִגֹדל אהבתו לידידו זה חרת את שמו גם מעל לשער אשר בנה להיכל¹⁰⁷.

ט. גם באהבתו לאביו ולאמו נפלא הורדוס מיתר האנשים. לאביו שׂם מצבת־זכרון בעיר אשר בנה בעמק היפה במלכותו, המלא נחלי מים ועצי חמד, וקרא להם בשם אַנְטִיפַּטְרִיס, וממעל ליריחו הקים מבצר נשגב בחסנו וכלול בהדרו והקדיש אותו לאמו בקראו את שמו קִפְּרוס. ולזכר פצאל אחיו בנה בירושלים מגדל על שמו ואת תכנית המגדל הזה ואת הדר גדלו עוד נספר בדברינו הבאים. וגם יסד עיר בעמק הצר מצפון בואכה יריחו וקרא לו פַצָאֶלִּיס.

י. וכאשר עשה הורדוס זכר עולם לקרוביו ולאוהביו, לא זלזל גם בזכר עצמו; על־כן בנה מבצר בהר הפונה אל ארץ ערב וקרא לו הורדיון (הֵירוֹדִיּוֹן) על שמו. ואף הרמה העשויה בידי אדם, במרחק ששים ריס מירושלים, אשר דמות לה כמראה שַׁד, גם לה קרא הורדוס בשם הזה וכלל את יפיה בכבוד וברוח נדיבה, כי את ראש הרמה הקיף מגדלים עגֻלים ואת כל הככר המֻקף מִלא ארמונות נהדרים, ולא רק מראה הבתים בפנים היה תאוה לעינים, כי־אם גם מחוץ היה עשׁר רב שפוך על הקירות והקרנות והגגות. המלך פִזר כסף רב למשוך ממרחק מים רבים עד ראש הרמה, ובשפוע הגבעה חצב מאתים מעלות שיש לבן צח, כי היתה הגבעה גבוהה למדי, אף כי כֻלה נעשתה בידי אדם. וגם בתחתית הגבעה הקים הורדוס בניני מלכים אחרים, בתי מסכנות לכלי בית המלך ובתי משכן לעבדיו, עד כי דמתה המצודה הזאת לכל חֻקיה לעיר שלמה בתחום ארמון־מלכים.

יא. ואחרי אשר יסד הורדוס את כל אלה הראה את נדבת רוחו גם לערים אשר מחוץ. הוא הקים גימנסיאות¹⁰⁸ בטריפוליס, בדמשק ובעכו, ותקן את חומת גבָל¹⁰⁹ ובנה אכסדרות¹¹⁰ ואולמים [אסתוניות]¹¹¹ והיכלות ושוָקים בבארות (בַּיְרות) ובצור. בצידון ובצור הקים הורדוס תיאטראות וליושבי לודקיה על שפת הים כרה תעלות להביא מים העירה ולאשקלונים יסד בתי־מרחץ וחפר בארות נחמדות, ומלבד אלה הקים שם אולמי־עמודים¹¹² נפלאים בפאר מלאכתם ובגדלם. ולערים אחרות נתן שדי־עצים ושדי־חציר, וערים רבות קבלו ממנו גם אדמה לנחלה כמשפט הערים הנחשבות על מלכותו. ובערים אחרות תקן משרות קבועות לראשי גמנסיאות ונתן להם את ארֻחתם שנה שנה ודרש מהם – כאשר עשה ליושבי האי קוֹס – שלא יחדלו הפרָסים כל הימים. וגם לחם הפיק הורדוס לכל שואל די מחסורו, וליושבי רודוס פזר כסף לרֹב כפעם בפעם, למען יתקנו את צי הים אשר להם. ואת היכל פִּתִּיּוֹן¹¹³ השרוף בנה מכספו והִרבה את הדרו מבראשונה. ומי יוכל למנות את כל המתנוֹת אשר העניק הורדוס ליושבי לֻקִיָּה וסַמּוֹס ולתַנות את נדבותיו לבני יוֹנִיָּה כֻּלה, לאיש ואיש כפי מחסורו, והאם האתונים והלַקֵּידימונים ויושבי נִיקוֹפוֹלִיס ופֶרְגַמּוֹן אשר במוּסִיָּה לא שבעו את ברכותיו?¹¹⁴ הן גם תקן את הרחוב הגדול בעיר אנטיוכיה אשר בסוריה, כי לא יכול איש לעבור בו מפני זֻהמתו, ורצף אותו באֹרך עשרים פרסה מרצפת שיש לבן ובנה אולם (סטיו) ארֹך על כל פני המרצפת למחסה מגשם.

יב. ואם יבוא איש ויאמר, כי בדברים האלה גמל הורדוס חסד לערים יחידות, הנה בטובה אשר עשה ליושבי אֵילִיס¹¹⁵ אָצל ברכה רבה לא לכל עמי יון בלבד, כי־אם גם לכל באי העולם, אשר הגיע אליהם שֵׁמע משחקי המתנצחים באולימפיה¹¹⁶. כי בראות הורדוס, אשר עוד מעט יחדלו המשחקים האלה מחֹסר כסף ובזה יאבד השׂריד האחרון ליון הקדומה, תקן פרסים למחזור חמש השנים, אשר בו סר אל אולימפיה בדרך נסעו אל רומא, ןהגדיל עוד לעשות מזה, בהכינו תרומת כסף למשחקים האלה לאֹרך ימים, ועל־כן לא יסוף זכרו לעולם בגלל הפרסים אשר קבע. ומי יוכל לפרוט את כל חסדיו, בקראו שמטה לחובות־כספים ולמסים, כמעשׂהו ליושבי פצאלס ובַלַּנִיָּה, וגם מעל יושבי ערי הפרזות בקיליקיה הֵקל את עֹל המסים שנה שנה. ונדבת ידו עוד גדלה ועצמה מזה, לולא פחד, פן יקנאו בו רבים ופן יאמרו, כי עלתה בלבו מחשבה זרה ללכת בגדולות ובנפלאות ממנו, בהִכָּבדו במעשי חסדיו בערים נכריות על־פני מושליהן.

יג. גם תכונת גופו דמתה לגֹדל נפשו. הוא היה צַיָּד¹¹⁷ מצליח כל הימים והפליא לעשות בעבודת הציד, כי היה משכיל לרכוב על הסוס. ביום אחד הכריע בצידו ארבעים חיה, כי הארץ הזאת מגדלת חזירים וצבאים ועיָרים נמצאו בה לרֹב. והורדוס היה גם גבור־חיל במלחמה, עד אשר לא יכול איש לעמוד בפניו. גם בעת משחקי המתאבקים פחדו רבים ממנו, בראותם אותו מטיל את החנית ישר אל המטרה, וקולע בקשתו את השערה. ונוסף על מעלות נפשו וכֹח גופו היה איש מצליח בכל דרכיו. ורק פעם אחת או שתים נגף במלחמה, וגם המכשֵׁלה הזאת לא מידו יצאה, כי־אם מבגד זרים או מפחזות אנשי חילו.

פרק עשרים ושנים: על מות אריסטובולוס והורקנוס הגדולים ומרים המלכה.

א. אולם כגֹדל אשר הורדוס מחוץ, ככה גֹדל היגון אשר נגזר עליו מבית. וראשית מזלו הרע היתה אשתו, אשר הִרבה לאהבהּ על פני כֹל. כי בהגיע הורדוס לממשלה שלח מעל פניו את אשתו הראשונה, אשר לקח בהיותו הדיוט, והיא אחת מבנות ירושלים ושמה דּוֹרִיס, ונשא את מרים בת אלכסנדרוס בן אריסטובולוס, ובגללה קמו מריבות בקרב ביתו בזמן הקרוב. ועוד גדלו ועצמו אחרי שוב הורדוס מעיר רומא. לראשונה גרש הורדוס מן העיר את בנו אנטיפטרוס, הנולד לו מדוריס, ושלח אותו מעל פני בני מרים, ואחרי־כן המית את הורקנוס אבי אֵם מרים, אשר בא אליו מארץ הפרתים, בהתגוללו עליו, כי זמם לקחת את נפשו. כי בַּזַּפְּרַנא לקח את הורקנוס בשביה בפשטו על ארץ סוריה, ואחיו היהודים היושבים בעבר נהר פרת חמלו עליו ופדו אותו ממאסרו. ולוּ שמע הורקנוס לקול היהודים האלה, כאשר יעצו אותו, לבל ישוב אל הורדוס, כי אז נצל ממות. אך נשואי בת בתו היו לו למוקש, כי בטח בדבר הזה והלך אל ארץ מולדתו, אשר נכספה נפשו לראותה. ואמנם לא היה לשטן להורדוס ולא בזה הכעיס את רוחו, כי־אם בדבר, אשר לו יאתה המלוכה במשפט.

ב. מרים ילדה להורדוס חמשה ילדים, שתי בנות ושלשה בנים. צעיר־בניה גדל ברומא ושם מת. ואת שני בניה הגדולים יעד הורדוס למלוכה, בעבור כבוד משפחת אמם ועל אשר נולדו לו אחרי שבתו על כסא מלכותו. ויותר מזה חִזקה אותו בדָבר אהבתו למרים אשתו, אשר בערה בקרבו כאש ועצמה ועצמה מיום ליום, עד כי לא חש את המכאובים אשר הביאה עליו אהובת נפשו. כי מרים שנאה את הורדוס שנאה זעה כאהבתו אשר אהֵבהּ. ולה היה המשפט לשטום את בעלה על מעשיו הרעים. ובבטחה כי דבק בה לב בעלה, היתה מיסרת אותו בדברים פנים אל פנים על תועבותיו אשר עשה להורקונוס אבי אמה ולאריסטובולוס¹¹⁸ אחיה. כי גם על הנער הזה ועל ימי עלומיו לא חמל הורדוס, ואחרי תתו לו את הכהֻנה הגדולה בהיותו בן שבע־עשרה שנה, צוה להמית אותו מיד. כי כאשר לבש הנער את בגדי הקֹדש ועלה לשרת על המזבח במועד החג., זלגו עיני העם דמעות. והורדוס קנא בנער הזה ושלח אותו אל יריחו בלילה, ושם טבלו הגַלים את בשרו בברֵכה עד אשר יצאה נשמתו, כאשר צוה עליהם המלך.

ג. על המעשים האלה דברה מרים קשות עם הורדוס ושפכה חרפות נוראות על ראש אחותו ואמו. אמנם המלך היה כמחריש מגֹדל אהבתו אליה, אבל את לב הנשים אכלה קנאה עזה. הן התמַכּרו להעלות את חמת הורדוס עליה עד להשחית והכו אותה בלשון לפניו, כי זנתה עליו, ובדו דברים רבים למען יאמין הורדוס לשטנתן, ובכלל דבריהם ספרו, כי שלחה מרים את תמונתה לאנטוניוס אל ארץ מצרים ובעצמת נאפופיה גלתה את יפיה מרחוק לאיש הזה, הנותן לנשים חילו, אשר בכחו לקחת אותה בחֹזק יד. כלהט ברק החרידה הדִבּה הזאת את הורדוס, כי האהבה הפיחה בקרבו קנאת גבר עזה והוא שׂם אל לבו את עלילות קלֵיאופַּטרה הנוראות, אשר הכריעו למות את לִסַנְיַס ואת מַלְכוֹ הערבי, וחרד מאד, פן תלָקח אשתו ממנו, וגם אימת מות נפלה עליו.

ד. וכאשר שׂם הורדוס את פעמיו לדרך רחוקה, הפקיד את אשתו בידי יוסף בעל שלֹמית אחותו, אשר היה נאמן בעיניו ואהוב לו מקרבתו אליו, ובסתר צוה עליו להמית את מרים, כאשר יוציא עליו אנטוניוס משפט מות. ויוסף גלה את הסוד למרים, לא במחשבת בליעל, כי־אם ברצותו להראותה את אהבת בעלה הגדולה אליה, עד כי גם המות לא יוכל להפריד בינו ובינה. וכאשר שב הורדוס מדרכו וישב עם אשתו יחד וברֹב שיחו הראה לה את תשוקתו העזה לה, כי לא יאהב עד עולם אשה זולתה, ענתה אותו מרים: „את כל עזוז אהבתך הראית בפקֻדתך אשר נתת בידי יוסף להמיתני“.

ה. וכששמע הורדוס, כי נגלה דבר סודו, יצא כמעט מדעתו וקרא: „יוסף לא נועז לגלות לך את דבר פקֻדתי, לולא פִתּה אותך מאחרי“. מכאב לבו אבדה רוח בינתו; הוא קפץ מעל משכבו ורץ בחמתו בבית המלכות אנה ואנה. ושלֹמית אחותו מצאה הפעם עת רצון להפיח כזבים ולחזק את קנאת הורדוס ביוסף. ומעצמת קנאת הורדוס נטרפה דעתו ומיד צוה להמית את שניהם (את יוסף ואת מרים). אולם כשוב אליו בינתו יסרוהו כליותיו על המעשה וכשֹׁך חמתו התגברה אהבתו עוד הפעם ואש תאותו התלקחה בקרבו, עד אשר מֵאן להאמין כי מתה מרים, ובנוח עליו רוח עִועים היה מדבר אליה כדַבּר אל החיים, עד אשר ארכו הימים והוא הכיר את כל האסון אשר קרהו, ואז גדל אבלו עליה כגֹדל אהבתו אותה בחיים.

פרק עשרים ושלשה: עלילות דברים על בני מרים. אנטיפטרוס קבל את משפט הבכורה עליהם. הם עומדים למשפט לפני כסא הקיסר והוא מקים שלום ביניהם ובין הורדוס.

א. והבנים ירשו את משטמת אמם ומדי העלותם על לבם את מעשה הנבלה אשר עשה אביהם חשבו אותו לשונאם בנפש. ככה עשו מימיהם הראשונים כאשר גדלו ברומא, ועוד הוסיפו לשנאו אחרי שובם אל ארץ יהודה, וכאשר הלכו הנערים הלוך וגדול בשנים, כן גדלה גם שנאתם. ובהגיע עת נשואיהם והאחד לקח את בת דודתו שלֹמית, אשר עמדה לפנים על־יד אמם לשִׂטנה, והשני נשא את בת אַרְכֵילַאוֹס מלך קַפּוֹדקיא¹¹⁹, ערבו האחים את לבם להראות את שנאתם לעינים. ובעז נפש הצעירים מצאו הולכי רכיל חפצם ואנשי בליעל אחדים דברו אל המלך יום יום, כי רעה נגד פניו משני בניו אלה, כי חתן ארכילאוס אומר לברוח אל חותנו למצֹא מחסה, למען יוכל אחרי זאת להתאונן על אביו באזני הקיסר. וכאשר שׂבע הורדוס את דברי המלשינים האלה קֵרב את אנטיפטרוס בנו, אשר ילדה לו דוריס, להיות לו למשען בפני אחיו, וגִדל את כבודו בכל הליכותיו.

ב. ושני האחים נלאו לשאת את התמורה הזאת, ובראותם את בן האשה ההדיוטית הולך וגדול, לא יכלו בגאון מולדתם להבליג על כעשׂם ולכל מקרה אשר עצָבם הראו את אפם וחמתם לעינים. מיום ליום גדלה משטֵמתם, ואנטיפטרוס מצא חפצו בדבר הזה לעלות למעלה. הוא הִרבה לדַבּר חלקות באזני אביו והתחכם לבדות על אחיו עלילות שונות, ופעם היה בעצמו מוציא עליהם דִבּה לפניו, ויש אשר שלח את האנשים הקרובים אליו לדבר עליהם רעות, עד אשר הִשׂכּיל להוביש את כל תקוות אחיו לירֻשת הממלכה. על־פי צוָאת הורדוס נעשה אנטיפטרוס ליורש הכסא וכן היה בעיני כֹל. בכבוד מלכים נשלח אל הקיסר, בעדי עדיים ועבֻדה רבה ורק הנזר לא היה על ראשו. לימים מצא אוֹן בנפשו להעלות את אמו על יצועי מרים. בשתים עשה מלחמה באחיו, בחנִפה ובדברי רכיל, ובערמתו פתה את אביו להשיא מות על בניו.

ג. הורדוס סחב אחריו את אלכסנדרוס אל רומא והתאונן עליו באזני הקיסר, כי התנכל להמיתו ברעל. בקֹשי מצא אלכסנדרוס כֹּח לשפוך את יגונו, בהכירו כי הקיסר הוא שופט נבון, המיטיב לבחון את לב אנטיפטרוס וגם חכם במשפטו מהורדוס. על־כן הצניע לכת ולא גלה על עונות אביו, אולם הפר בחזקת־היד את כל הדִבּה הרעה אשר הוציא עליו. וגם נקה מאשם את אחיו, אשר נמצא אתו יחד בצרה, ואחרי־כן התאונן על מזִמת אנטיפטרוס הרעה ועל החרפה אשר נעשתה לו ולאחיו. הוא בטח בבֹר לבבו, וגם כֹּח מליצתו היה לו לעזרה, כי היה מפליא לדַבּר מאד. וכאשר קרא אלכסנדרוס באחרית דבריו, כי טוב לו ולאחיו למות בידי אביהם, אחרי שהטיל עליהם אשמה אשר כזו, העיר את חמלת כל העומדים שם, עד אשר זלגו עיניהם דמעות, וגם מצא חן בעיני הקיסר מאד, והוא העביר מעליהם את כל דברי האשמה והקים שלום ביניהם ובין הורדוס והִתְנָה אתם, כי ישמעו לקול אביהם לכל אשר יצום, ולו המשפט לתת את מלכותו לנחלה לבנו הטוב בעיניו.

ד. ואחרי הדברים האלה שב המלך מרומא, ולמראה עין העביר את אשמת בניו, אולם לא חדל לחשוד בהם, כי אנטיפטרוס מפיח־המדנים הלך אתו יחדיו. אך לא גלה על שנאתו מיראתו את האיש, אשר הקים שלום ביניהם (הקיסר). וכאשר עבר הורדוס באניה אל ארץ קיליקיה וירד אל היבשה בּאֶלַיּוּסה, עשה לו ארכילאוס משתה־ידידים להודות לו על פדות נפש חתנו. ארכילאוס שמח לַשלום מאד, וכבר הואיל לכתוב אל אנשי־שלומו ברומא לעזור לאלכסנדרוס בריבו. הוא שלח את הורדוס עד זֶפירְיוֹן ונתן לו מתנות עד שלשים ככר.

ה. ובבוא הורדוס אל ירושלים הקהיל את העם והציג לפניו את שלשת בניו והצטדק על־דבר מסעו והִרבה להודות לאלהים וגם לשַׁבּח את הקיסר, אשר הקים את ביתו הנופל ונתן לבניו את השלום, אשר הוא דבר גדול מהמלוכה, והוסיף לדבר: „את השלום הזה אכין ביתר־עֹז, כי הנה הקים אותי הקיסר לאדוני הממשלה ונתן לי את המשפט לבחור ביורש כסאי. ובזה אני ממלא את רצונו הוא גם רצוני. את שלשת הבנים האלה אני מקים למלכים ומתפלל אל אלהים (כי יברכם) – ואחריו אני מבקש אתכם לשמוח בדבר הזה. הן לאחד תֵּאות המלוכה על־פי משפט הבכורה, ולשני אחיו בגלל יחש משפחתם, כי הנה הממלכה היא גדולה ותצלח לממשלת מלכים רבים. ועליכם להזהר לכבד את שלשת הבנים האלה, אשר חִבּר אותם הקיסר יחד ואביהם הקים אותך למושלים, ואל תתנו להם כבוד אשר לא יאות להן בצדק ובמשפט, כי־אם לכל אחד כפי מספר שניו. ואם יחשוב איש, אשר בהרבותו בכבוד אחד האחים ממדת שניו יתן שמחה בלבו, הן לא תשוה השמחה הזאת בכעס האח השני, אשר יגָרע מכבודו. וגם אני אגזור משפט, מי ומי ראוים לבוא בחברת שלשת בנַי אלה ולהיות להם לקרובים ולאוהבים, והם יערבוני את השלום. יודע אני היטב, כי מיצר לב חברים רעים תצא מריבה וקנאה, ואם יהיו להם חברים להועיל, – ישמרו דרכי אהבה (ושלום). ואמנם אני דורש מבָּני אלה וגם מכל שרי צבאות חילי, כי רק אלי תהיינה עיניהם נשׂוּאות כיום הזה. כי לא את המלוכה, רק את כבוד המלוכה לבד נתתי בידי בני, למען ישׂבעו מברכותיה, אולם כל כֹּבד (חֹזק) השלטון ישאר בידי, ולוּ גם יהיה בדבר בעל־כרחי. וכל איש ואיש יתן־נא אל לבו ויזכור את מדת ימי, את ארחות חיי ואת צדקתי לפני האלהים, הן עוד טרם זקנתי, כי אוָאש מחיי במהרה, ולא הלכתי אחרי חמדות־בשרים, אשר כּח להן לקצר שנות עלומים. וגם בעבודת־אלהים יצאתי ידי חובתי, ועל־כן אבטח, כי אאריך ימים הרבה. והאיש אשר יעבוד את בנַי בקוותו ליום חליפתי הוא יתן לפנַי את הדין גם על אשר עשה להם. כי לא מקנאה ביוצאי חלצי אני רוצה להרחיק מהם כל עבודת חנֻפה, כי־אם יודע אני, אשר הכבוד מלַמד את בני־הנעורים משובה וזדון. וכאשר ישיב אל לבו כל איש המתהלך לפני בנַי, כי בעשותו דבר להועיל ישא ברכה מידי חֵלף מעשיו, ואם יפיח מדנים – לא יראה שכר מדותיו הרעות גם מידי האיש אשר חפץ ביקרו – אז אבטח בדבר, כי כֻלכם תדרשו טובתי, והלא היא גם טובת בני, כי גם להם ייטב, אם תשָׁאר הממשלה בידי ושלום יהיה ביני וביניהם. ואתם, בני היקרים, זכרו לראשונה את חבלי הטבע הקדושים, אשר בהם תכּון האהבה גם בקרב חיות רעות. והשנית – זכרו את הקיסר, אשר הקים שלום ביניכם והשלישית – שימו לבכם אלי, אשר לי המשפט לצוות עליכם – ואיני עושה זאת ורק הנני מדבר על לבכם: שמרו ברית אחים! והנה אני נותן לכם בגדי מלכות ועבֻדת מלכים. ואל האלהים תפלתי, כי ישלים את עצתי הטובה, אם תחיו בשלום“. לדברים האלה חבק באהבה את כל אחד משלשת בניו ושִלח את העם. ורבים מן הקהל הנאסף התפללו גם הם, כי תצליח עצת־המלך. והאנשים, אשר נשאו את לבם לתמורות, עשו כאִלוּ לא שמעו דבר.

פרק עשרים וארבעה: תועבות אנטיפטרוס ודוריס. בגלל גלפירה יצאה דבה על אלכסנדרוס. פירורא נחשד במעשה זר וגם אשמת שלֹמית נגלתה, והמלך סלח לפשעיהם. הורדוס ענה את הסריסים ואלכסנדרוס נאסר בנחֻשתים.

א. השנאה הכבושה נשארה בלבות האחים והם נפרדו במחשבות רעות מבראשונה. אלכסנדרוס ואריסטובולוס נרגנו על אשר נִתּן לאנטיפטרוס משפט הבכורה, ואנטיפטרוס קנא באחיו על אשר היו לו למשנִים. אמנם הוא היה איש מזמות מתכונתו וידע לעצור במלים ובערמתו הרַבּה הבין לכסות את שנאתו לאחיו. אולם אחיו הגאים ביחש משפחתם היו מגלים בלשונם את כל מחשבות לבם. ואנשים רבים עמדו עליהם להגדיל את רגזם, ויותר מאוהביהם הנאמנים עשו זאת החנפים, אשר התגנבו אליהם לרגל את צפוניהם. וכל דבור אשר נזרק מפי אלכסנדרוס מצא דרכו מיד אל אנטיפטרוס ואחרי־כן נמסר עם תוסֶפת משֶׁלו אל הורדוס. וגם בדַבּר אלכסנדרוס דברים לתֻמו לא היה בטוח משוט־לשון, כי כל מוצא שפתיו שֻנה למצֹא בו מחשבה זרה, ומה גם כשדבּר ככל אשר עם לבו – כי נוספו על דבריו כזבים רבים והדבר הקטן נעשה לגדול מאד. ואנטיפטרוס שלח אליו כפעם בפעם אנשים מחרחרי ריב, למען יוכל אחרי־כן לסמוך את שקריו על איזה שׁרש דבר, בדעתו כי שמץ־אמת מחזק את האמונה בכל דברי להג. לעֻמת־זאת היו כל אוהבי אנטיפטרוס שומרי־סוד מתכונתם ועוד הוסיף להטות את לבם בכסף, לבל יגלו דבר מצפוניו. – אמת בפי האומר, כי כל חיי אנטיפטרוס היו תעלומת־רשע! גם את המועדים על אלכסנדרוס פִּתּה במתן שֹׁחד או בדברי חלקות, אשר התחכם בהם תמיד למצֹא את כל חפצו, למען יבגדו באדוניהם וימסרו לו את כל המעשים אשר עשה ואת כל ניב שפתיו. ואת כל דבריו עשה אנטיפטרוס בדעת ובחשבון כמעשה המשַׂחק בחזיון־עלילה ובתחבולה רבה מצא מסלות שונות לדברי שקריו אל לב הורדוס. הוא התחפשׂ כאח נאמן ושלח מלשינים אחרים אל אביו, וכאשר יצא דבר רע אל אלכסנדרוס במעמד אביו, היה אנטיפטרוס שׂם לו סתר פנים, כאלו בא במקרה ונכנס לתוך הדברים, בתחלה נִסּה להכחיש את השמועה ואחרי־כן חִזק כלאחר־יד את כל הדִבּה והעיר את חמת המלך. וכל הדברים נדרשו סמוכים למזִמת אלכסנדרוס הרעה, למען יֵרָאה, כי הוא אומר בלבו להמית את אביו. ואיש לא השׂכיל לחַזק את אמונת־המלך בעלילות השקר האלה, כאשר עשה אנטיפטרוס בעמדו על אחיו למליץ־ישׁר.

ב. והורדוס נרגז מאד לשמועות האלה ומיום ליום רפתה אהבתו לשני הצעירים, ובמדה הזאת הוסיף לאהוב את אנטיפטרוס. ויחד עמו רחקו מן האחים גם השרים והעבדים בחצר המלך. אלה נטו מעליהם על דעת עצמם ואלה עשו זאת במצות המלך, כמעשה תלמי הנכבד בין כל אוהבי הורדוס, וגם אחי המלך וכל בני ביתו. וכל הגדֻלה היתה לאנטיפטרוס. ועוד רע ומר מזה היה לאלכסנדרוס, כי גם אֵם אנטיפטרוס עלתה לגדֻלה יתרה, היא האשה אשר יעצה רעה עליו ועל אחיו וקשה היתה להם מכל אם חורגת, בשנאהּ אותם ביתר שאת, כי היו בני צרתה המלכה. וכל העומדים בחצר המלך שרתו את אנטיפטרוס, כי אליו נשאו את עיניהם, ויותר מזאת, כי חזקו עליהם דברי המלך ומצותו, לבל ידרכו כל אנשי המשרה על סף בית אלכסנדרוס ולא יבואו עמו בדברים. ואימת הורדוס היתה מוטלת על אוהבי אלכסנדרוס לא בארץ יהודה בלבד, כי־אם גם בארצות נכריות. כי לו נתן הקיסר תֹקף ועז מכל המלכים, עד אשר היה לאל־ידו להוציא את הבורחים גם מן הערים אשר לא סרו למשמעתו. והצעירים (בני מרים) לא ידעו מכל עלילות שוטניהם, ועל־כן לא נזהרו ונפלו בשחיתותיהם על־נקלה. כי לא הוכיח אותם אביהם פנים בפנים; ורק מעט מעט נגלה להם הדבר, בראותם יום יום, כי סר לבו מעליהם והוא מהיר לכעוס לכל שמועת עֹצב. אנטיפטרוס השׂכיל להעלות עליהם גם את שנאת דודו פירורא ןהִרבה לבקש את קרבת דודתו שלֹמית, כאלו היתה אשת נעוריו, וגם לסכסך אותה באחיו כל הימים. וגם גלפירה אשת אלכסנדרוס עזרה לו להפיח את חמת שלֹמית, כי היתה מרבה לדבר על יחשׂ משפחתה והתפארה, אשר לה המשפט להיות הגברת לכל נשי בית המלך, כי לבית אביה יצאה מגזע טמֶּנּוֹס¹²⁰ ולבית אמה ממשפחת דריוש בן וִישְׁתַּסְפָּא¹²¹; ולעֻמת־זאת הרבתה לחרף את אחות הורדוס ואת נשיו על בוז משפחתן וגם אמרה עליהן, כי לא בחר המלך בכל אחת מהן על יחש אבותיה, ורק על יפי־תארה לבד. ונשים רבות היו להורדוס, כי הֻתַּר ליהודים על־פי חֻקי אבותיהם להרבות נשים, וגם רבות מצאו חן בעיני המלך. וכל הנשים האלה שטמו את אלכסנדרוס על אשר דברה עליהן גלפירה בצואר עתק ושפכה עליהן בוז וחרפות.

ג. אריסטובולוס הפך את לב שלֹמית לשנֹא אותו, אף כי היתה חותנתו. זה מכבר קצפה עליו וחרונה גדל עוד בגלל גדופי גלפירה, – כי אריסטובולוס היה בז לאשתו כל הימים על אשר יצאה ממשפחת חשֻׁכּים, באמרו כי הוא נשא אשה הדיוטית בעוד אשר לקח לו אלכסנדרוס בת מלכים לאשה. ואשתו בכתה לפני שלֹמית אמה וגלתה לה את הדבר וגם הוסיפה לספר: „אלכסנדרוס והקרובים אליו מתפארים, כי אחרי הכינם את הממלכה בידם יתנו את אמות יתר אחיהם עם השפחות לשלוח בפלך את ידיהן ואת הבנים אחיהם יקימו לסופרים בכפרים, והם אומרים בלעג, כי לדבר הזה היו להם (לאחיהם) אומנים טובים“. לשֵׁמע זאת לא יכלה שלֹמית להתאפק וספרה להורדוס את כל הדברים האלה, והיא היתה נאמנה עליו מאד, בתתה דֹפי בחתנה. ועוד דִבה אחת נוספה אז והציתה כאש את חמת המלך, כי הגיעה השמועה לאזניו, אשר שני בניו מעלים תמיד על שפתיהם את שם אמם ומקללים את רוצחי נפשה, וכפעם בפעם מדי תתו בגדי מרים לנשיו, הנופלות ממנה ביחש משפחתן, הם מאַיְמים, כי תחת בגדי מלכות יתנו לבושן שק בזמן קרוב.

ד. לשמע הדברים האלה חרד המלך מפני הצעירים על רום לבם, ובכל־זאת לא נואש עוד מקוות להם, כי ישובו מדרכיהם. על־כן קרא להם לבוא לפניו, כאשר התעתד לנסוע אל רומא, וגער בהם מעט כמלך ויותר מזה דבר על לבם כאב והוכיח אותם בדברים לאהוב את אחיהם, וגם הבטיחם למחות את פשעיהם, אם ייטיבו את דרכיהם לעתיד. והם כחשו בכל העלילות אשר יצאו עליהם, בטענם כי שקר יסודן, וגם אמרו, כי יַראו את צדקתם במעשים, אבל גם עליו מֻטל להרחיק ממנו כל שפתי־שקר ולא להאמין להן על־נקלה, כי לא יחדלו אנשי בליעל לטַפּל עליהם כזבים, אם יטה לדבריהם אֹזן קשבת.

ה. בדברים האלה הניחו הבנים את דעת אביהם על־נקלה והרחיקו מהם את הסכנה באותו־מעמד, אבל הם הבינו, כי עוד ישׂבעוּ ממרורים בעתיד, בדעתם כי שלֹמית עוינת אותם וגם דודם פירורא רודף את נפשם, ושני אלה היו חזקים וקשים מהם, ומה גם פירורא, אשר היתה לו יד בכל עסקי המלוכה ורק הנזר הבדיל בינו ובין אחיו. ותבואת רכושו (שנה בשנה) היתה מאה ככר, כי לו היה פרי עבר הירדן כֻּלו, אשר קבל במתנה מאת אחיו. והורדוס הקים אותו לנסיך (טטרַרכוס) ואת המשרה הזאת השיג למענו מידי הקיסר, וגם כִּבּד אותו להתחתן עם בית המלך, בתתו לו את אחות אשתו לאשה. ואחרי מות האשה הזאת יעד לו הורדוס את בתו הבכירה ונתן לה שלוחים שלוש מאות ככר. אולם פירורא השתמט מלשאת את בת המלך, כי חשקה נפשו באחת השפחות. לדבר הזה קצף עליו הורדוס ונתן את בתו לאשה לבן אחיו, אשר נפל אחרי־כן במלחמה עם הפרתים. ולא ארכו הימים והורדוס השיב את חמתו מפירורא וסלח למחלתו (למחלת אהבתו).

ו. עוד לפנים, בחיי המלכה (מרים), הֻכּה פירורא בלשון, כי הוא מתנכל להמית את המלך ברעל, ועדים רבים גלו את אשמתו בימים ההם, עד אשר נפתה הורדוס להאמין לדברים, אף כי אהב את אחיו אהבה עזה. הוא צוה לעַנות רבים מהחשודים בדבר, והגיע לאחרונה גם עד אוהבי פירורא. אבל איש מהם לא הודה במזִמת פירורא הרעה, ורק נגלה הדבר, כי התכונן לקחת את אהובתו ולברוח אתה אל הפרתים, וקסטבר בעל שלֹמית, אשר נתנה לו המלך אחרי המיתו את בעלה הראשון בעון זמה, עזר לפירורא בעצתו ונתן לו יד לברוח. גם שלֹמית לא נִקתה מעלילת דבר. כי פירורא אחיה העיד בה, אשר באה במסֹרת הברית עם סוּלי¹²², המשנה לעֻבדת מלך הערבים, שונא הורדוס בנפש, ואמרה להינשא לו. ואף כי נלכדה שלֹמית באשמה הזאת, וגם צדקו יתר הדברים אשר ענה בה פירורא, בכל־זאת נתן לה המלך חנינה, וגם העביר את חטאת פירורא.

ז. והסערה אשר התחוללה בבית המלך פקדה עתה את אלכסנדרוס וחלה כֻּלה על ראשו. שלשה סריסים נכבדים היו בחצר המלך, אשר נשֹא את פניהם במשרות רמות: את האחד הִפקיד לתת את הכוס על ידו ואת השני להגיש את הלחם לפניו והשלישי היה מכין את יצועו וישן עמו בחדר. את הסריסים האלה פתה אלכסנדרוס במתנות רבות למלא תאותו. וכאשר נודע הדבר למלך, צוה לענותם ותחת סבל ענוייהם הודו על קרבתם לאלכסנדרוס וגם גלו לפניו את הדברים אשר הבטיחם אלכסנדרוס בעת פתותו אותם, כי אמר להם: „למה לכם לבטוח בהורדוס הזקן, אשר לא ידע להִכּלם, הצובע את שערותיו? – הבגלל הדבר הזה לצעיר תחשבוהו? פנו אלי, כי אני אירש את הממשלה בזמן קרוב, ברצון אבי או בעל־כרחו, ואז אעשה נקמות באויבי ואת אוהבי אשׂביע אֹשר ועדנים ואתכם אפקוד לטובה על פני כל“. והם הודיעו גם את המלך, כי כבר עובדים אילי הארץ במסתרים את אלכסנדרוס, ושרי החילים וראשי הגדודים מתאספים אליו בלאט.

ח. לדברים האלה התחלחל הורדוס מאד, עד כי לא מצא עז בנפשו לפרסם את דברי העדים האלה, רק שלח מרגלים יומם ולילה לחקור את כל הדברים הנעשים והמדֻבּרים ואת האנשים החשודים הסגיר תכף להורגים. וחצר המלך מלאה שערורה נוראה, כי מכעס או משנאה הלך כל איש רכיל ברעהו, ורבים מצאו חפצם בחמת המלך המשַׁכּלת להנקם מאנשי עברתם. וכל דבר שקר נאמַן מיד, והעֹנש בא סמוך לדִבּה חיש מהר. ויש אשר נאשם איש מיד אחרי ענותו רעה בחברו, ויחד עם האיש, אשר גלה את אשמתו, הובל גם הוא לטבח. כי פחד המלך לנפשו מאד ולא נתן לחקור ולדרוש, ורגזו תקף עליו, עד אשר לא עצר כח להביט במנוחה אל פני האנשים הנקיים מאשם, וגם על אוהביו הקרובים היתה ידו נטויה. על רבים מהם אסר לבוא בשער המלך הוכיח בדברים קשים את האנשים, אשר לא מלָאוֹ לבו ליסרם ביד רמה. בקרב הרעה אשר קמה על אלכסנדרוס נוסדו עליו אנטיפטרוס וקרוביו לאגֻדה אחת [להבאיש את ריחו בעיני אביו] ולא היה דבַר דִבּה אשר נבצר מהם. והמלך נבהל מאד מתעתועי אנטיפטרוס ומכזביו, עד אשר נדמה בעיניו, כי אלכסנדרוס עומד עליו בחרב שלופה להרגהו. על־כן צוה לתפוש אותו פתאם ולאפרו בנחֻשתים, ואת אוהביו עִנה להוציא מפיהם דבר. רבים מהם נשאו את יסוריהם במנוחה ומתו מבלי להעיד דבר־שקר, אבל נמצאו בקרבם אנשים, אשר עיפה נפשם מרֹב מכאוביהם וענו שקר באלכסנדרוס ובאריסטובולוס, כי הם זוממים לנפש המלך ומחכים לשעת הכֹּשר להמית אותו בעת הציד ולברוח אחרי־כן אל רומא. אמנם כַּחש הדברים ענה בפניהם, כי רק באֹנס נזרקו מפי העדים, אך המלך האמין להם בנפש חפצה, כי מצא לו כסות עינים להצדיק את מאסר בנו ולהראות כי לא עבר על חֻקי הצדק.

פרק עשרים וחמשה: ארכילאוס הקים שלום בין אלכסנדרוס ובין פירורא ובין הורדוס.

א. אלכסנדרוס ראה, כי לא יצלח בידו להפוך את מחשבת אביו, על־כן אמר בלבו לשלם לדורשי רעתו מדה כנגד מדה. הוא כתב ארבעה ספרים נגד אויביו ובהם הודה על מזמתו הרעה, אולם הראה, כי גם רבים מהאנשים האלה נמצאו אתו בעצה אחת, ויותר מכּלם הרעו לעשות פירורא ושלֹמית ועל האשה הזאת סִפּר, כי פעם אחת אִלצה אותו לעשות אִתּה זמה בלילה. הספרים האלה הגיעו לידי הורדוס וענו דברים רבים ונוראים בגדולי מלכותו, והנה מהר ארכילאוס לבוא אל ארץ־יהודה, כי חרד לנפשות חתנו ובתו, והיה להם לעוזר מחֻכָּם בהפרו בתחבולותיו את מחשבת המלך הרעה עליהם. כי בגשת ארכילאוס אל הורדוס קרא בקול גדול: „איה חתני הנבל? איפה אמצא את ראש רוצח־האב, למען אפוצץ אותו בידי? וגם את בתי אשלח אחרי בעלה הנאה. הן גם אם לא היתה אתו יחד במזמתו הרעה, כבר נטמאה כי היתה לו לאשה. מה יפָּלא בעיני אֹרך אפך למבקש רעתך, כי עוד חי הוא אלכסנדרוס. הן מהרתי לבוא אליך מקפודקיא, כי חשבתי, שכבר נשא את עונו, למען אחקר אתך יחד את בתי, אשר נתתי לו לאשה בנשאי פנים לכבודך. ועתה הנה אני רואה, כי עלינו להועץ על־דבר שניהם ואם ירך לבך, לב האב, מענוש את בנך הצודה את נפשך, נמסור איש את משפטו בידי אחיו וקנא כל אחד ממנו את קנאת השני“.

ב. בדברים האלה הניח ארכילאוס מעט את דעת הורדוס, אשר מאן להטות אליו אזנו לראשונה. הוא נתן בידו את הספרים אשר חבר אלכסנדרוס לבחון אותם ובראש כל פרק ופרק עמד והתבונן עמו בדבר. ועתה מצא ארכילאוס מקום להשלים את עצתו המחֻכּמה ומעט־מעט העביר את האשמה על ראשי האנשים הנקובים בספר ויותר מכלם – על ראש פירורא. בראותו את המלך שומע את דבריו באמונה, קרא אליו: „עלינו לחקור את הדבר, פן כרו אנשי הבליעל שוחה לרגלי הצעיר והוא לא התנכל אליך. כי אין אני רואה דבר, אשר יוכל להשיאו לעשות מעשה תועבה כזה. הן כבר שׂבע מכבוד המלוכה וגם קִוה לרשת את כסאך, ואולי פתוהו אחרים והטו את דעת עלומיו הקלה למעשים רעים לטובתם. והן לא צעירים בלבד נפלו בפח אנשי ערמה כאלה, כי־אם גם זקנים ונבונים, ומשפחות מהֻללות וממלכות שלמות הֻכּו בידיהם חֵרם“.

ג. הדברים האלה מצאו חן בעיני הורדוס וחמתו העזה על אלכסנדרוס שככה מעט, ורגזו קפץ על פירורא, כי עליו נשאו ארבעת הספרים את דבריהם. וכראות פירורא את זעף המלך ואת אהבתו הגדולה לארכילאוס, אשר לא יפָּלא ממנה דבר, הבין כי לא ימצא ישועה בדרך בדרך כבוד ובקש להציל את נפשו בהשפילו את כבודו. הוא הרפה מאלכסנדרוס והתרפס לפני ארכילאוס, אך האיש ענהו, כי אינו רואה דרך לבקש עליו רחמים. אחרי אשר רבו אותות אשמתו וברור הדבר, כי יעץ רעה על המלך ומידו קמה כל הרעה אשר מצאה את הצעיר, – רק אם ישמע לקולו ויעזוב את דרכי ערמתו ולא יוסיף עוד לכחש בדברים, כי־אם יודה על כל דברי האשמה ויבקש את אחיו ואוהבו לסלוח לחטאתו, ואם יעשה כדבר הזה, עזור יעזור לו גם הוא (ארכילאוס) בכל כחו.

ד. ופירורא שמע לעצת ארכילאוס והתקין את עצמו לעורר רחמים על נפשו ולבש שחורים ונפל בבכי לרגלי אחיו – כמעשהו זה פעמים רבות – ובקש ממנו להעביר את חטאתו והודה בפיו, כי הוא איש נבל ועשה את הדברים הנקובים בספר האשמה. ובכה על טרוף דעתו ועל שגעונו ואמר, כי סבת הדבר היא אהבתו לאשתו. וכאשר לִמד פירורא חובה על עצמו והעיד בפיו על אשמתו, קם ארכילאוס לעזרהו ובקש עליו רחמים מאת הורדוס לשכך את חמתו, בתתו לו מופתים אשר קרו בביתו. כי עוד הרבה יותר ממנו שׂבע צרות ומכאובים מאחיו, אבל בכש את כעסו ונקמתו, כי מאן לעבור על ברית אחים. כי הממלכות דומות לגופים גדולים, ותמיד חלקן שרוי בדלקת מפני כֹבד המשא, אבל אין לכרות את החלק הזה, כי־אם להעלות לו ארוכה בנחת ולרפאותו.

ו. ארכילאוס הִרבה עוד לדבר על לב הורדוס ולהעיר את רחמיו על אחיו, אולם לא שב מחמתו השפוכה על אלכסנדרוס, והודיע כי התיר את ברית נשואיו עם בתו והוא אומר להשיבנה אל ביתו. בדברים האלה הפך את לב הורדוס, עד אשר עמד לדבר לפניו טובות על הצעיר ולבקש ממנו, כי יתן את בתו לאשה לבנו עוד הפעם. למען יאָמנו דבריו ענהו ארכילאוס בערמה, כי הוא מפקיד את בתו בידו לתִתּה לאשה לכל אשר יחפוץ, זולת אלכסנדרוס, וגם הודיעהו, כי יקר בעיניו מכּל לשמור את חֹק קרבת משפחתם. אולם הורדוס השיבהו, כי למנחה מידו יחשב בנו בעיניו, אם לא יתיר את קשרי הנישואים, כי כבר נולדו בנים לצמד הזה והאשה טובה מאד בעיני הצעיר, ואם תשָׁאר לו, תשמור אותו מחטאים, ואם תלקח ממנו, אזי יִוָּאֵשׁ מכל חפצו. הן תענוגי־המשפחה מחלישים את זדון לב האדם. בקשׁי נרצה ארכֵילאוס לדברי הורדוס והשלים עם העלם וגם הקים ברית־שלום בינו ובין אביו ואמר, כי הדבר נחוץ לשלוח אותו אל הקיסר, כי כבר כתב אליו והודיעהו את כל הדברים האלה.

ז. ככה הצליחה תחבולת ארכילאוס להציל את חתנו. ואחרי־כן עשו משתה ושמחה לכבוד השלום. ובצאת ארכילאוס לדרכו נתן לו הורדוס למנחה שבעים ככר וכסא־זהב רצוף אבני־חן וסריסים וגם פילגש אשר נקראה בשם פַּנוּכִיס. ולרעי ארכילאוס נתן הורדוס מתנות לכל איש כפי מעלתו, ובמצות המלך נתנו גם קרוביו תשורות יקרות לארכילאוס, והורדוס וגדולי המלוכה שלחו אותו עד אנטיוכיה.

פרק עשרים וששה: אֵירִיקְלֶיס מבאיש את ריח בני מרים ולא הועילו להם דברי אֶוּרַטוּס הטובים.

א. כעבור זמן קצר סר אל ארץ יהודה איש אחד, אשר היה גדול במזמותיו מארכילאוס, והֵפֵר את השלום אשר הקים האיש הזה לטובת חתנו בחכמתו וגם המיט את אלכסנדרוס למות. האיש הזה היה לַקוֹני במשפחתו ושמו אֵירִיקְלֶס ובתאות בצעו רץ להרע אל מלכות יהודה, כי לא יכלה עוד ארץ יון לכלכל אותו עם צרכיו הרבים. הוא הביא אל הורדוס מתנות יקרות לצוד את לבבו וקבל חליפתן מתנות כפולות ומכֻפּלות, אולם נפשו מאסה במנחה טהורה, כי רק בדם אמר למצֹא שכרו במלכות. הוא סִבּב את המלך בחנֻפה ובחלקת־לשון ורומם את שמו בשפתי שקר וחיש מהר תִּכּן את רוח הורדוס והבין לשַׂמח את לבבו בכל הליכותיו ומעשיו ונחשב לאחד מאוהביו הראשונים, כי גם על מולדתו נשא הסְפַּרְטִיַּטִּי הזה חן וכבוד בעיני המלך וכל העומדים עליו.

ב. וכאשר הכיר אֵיריקלס את נגעי בית־המלוכה וידע את המריבות בין האחים ואת מחשבת המלך על כל אחד מבניו, נעשה לאוהב קרוב לאנטיפטרוס וגם התחפש כאוהב אלכסנדרוס, בסבבו אותו בכחש, כי הוא מודע לארכֵילאוס. על־כן ראה אלכסנדרוס את פניו במהרה כפני אוהב נאמן וגם הציג אותו לפני אריסטובולוס אחיו. ואיריקלס נִסה הרבה בימי חייו להתחפש ולשנות את פניו בדרכים רבים, אבל כבר נשכר מראש לאנטיפטרוס למַגר את אלכסנדרוס, והוכיח אותו (את אנטיפטרוס) על אשר לא ישים לבו לאחיו העומדים לשטן לתקוותיו (לכסא המלוכה) הראויות לו על־פי משפט הבכורה, ואת אלכסנדרוס היה מיַסר על אשר יתן לאחיו בן האשה ההדיוטית לרשת את המלוכה, והיא תֵאות רק לו, כי הוא בן מלכה וגם אשתו היא בת מלכים, ומה גם כי ארכילאוס יהיה לו למשען. ואיריקלס רמה את הצעיר, באמרו כי הוא אוהב לארכילאוס, עד אשר נחשב בעיניו ליועץ טוב. ועל־כן לא כִסה ממנו אלכסנדרוס דבר והתאונן באזניו על כל הרעה אשר לו אנטיפטרוס וגם אמר לו, כי לא יפָּלא הדבר אם יקח הורדוס רוצח נפש אמם את מלכותה מידו ומיד אחיו. איריקלס התחפש כאח לצרה ודִבּר על לבו לנחמו. ואחרי אשר הוציא גם מפי אריסטובולוס טענות כאלה ולכד את שני האחים יחדו בדברי תלונה על אביהם, יצא מלפניהם וגלה את סודם לאנטיפטרוס וגם הוסיף לדבר שקר, כי נוסדו אחיו עליו לקחת את נפשו ורק נשאר להם לקום עליו בחרב. חלף הדבר הזה קבל איריקלס כסף רב מידי אנטיפטרוס ויצא להלל אותו באזני אביו. ולאחרונה התמכר בשֹׁחד רב להכריע את אלכסנדרוס ואריסטובולוס, בעמדו לשטן עליהם לפני אביהם. הוא בא אל הורדוס ואמר לו: הנה אני משלם לך טובה תחת טובה ומציל את חייך חלף חסדיך הרבים ואת אור עיניך במחיר נדבותיך. הן זה מכבר הוחדה החרב לקחת את נפשך וימין אלכסנדרוס נטויה להמיתך, אולם אני מנעתי אותו להחיש את מעשהו, בסבבי אותו בכחש, כי גם ידי תכּון עמו. ככה דִבּר אלכסנדרוס: „המעט בעיני הורדוס, אשר מלך בארצות לא לו, בהמיתו את אמנו ובקחתו לו את מלכותה, – כי עוד הקים ממזר ליורש המלוכה ומסר בידי אנטיפטרוס המשחית את נחלת אבותינו? על־כן אקח נקם ממנו על דם הורקנוס ומִרים, כי בלי מעשה־רצח לא אוכל לקבל את המלוכה מידי אב אכזרי כזה. הן יום יום הוא משביע אותי רֹגז ובכל דבר היוצא מפי הוא מוצא דֹפי ומחשבה רעה. לזכר משפחה רמה זרה, אני נוחל קלון תמיד על לא דבר, בשמעי את קול אבי מדַבּר: „הן אלכסנדרוס לבדו הוא רם היחש, ועל־כן הוא מתעב את אביו על בוז משפחתו“. ובעת הציד אני מרגיז את אבי כשאיני פותח פי, ומדי הללי את אבי, הוא שומע לעג מתוך דברי, ותמיד הוא מקשיח את רחמיו ממני, כי רק את אנטיפטרוס לבד הוא אוהב. על כל הדברים האלה ינעם לי המות, אם לא תצלח המזמה בידי; אולם אם תמצא ידי להמית את אבי, אבקש לראשונה מחסה אצל קרובי ארכילאוס, כי נקל יהיה לי להִמלט אליו, ואחרי־כן אלך אל הקיסר, אשר לא ידע עד היום הזה את דרכי הורדוס. ולא אעמוד לפניו כבראשונה, רועד מפחד אבי הנצב ממולי, וגם לא אפתח את פי להעיד את הרעות אשר עשה לי בלבד, כי בתחלה אתַנה את צרות כל העם ואדבר על המסים המעיקים עליו עד כלות הנפש, ואספר מה הם מעשי־המותרות והזדון אשר כלה בהם הורדוס את הכסף, שנגשׂ מאת העם במצצו את דמו, ומי הם האנשים אשר עשו עשׁר מעמל ידינו, וכמה כסף הוציא להיטיב לערים נכריות. גם אדרוש שם את דם זקן־אמי ואת דם אמי ואודיע את כל התועבות אשר עשה אבי, ולא יֵעָשה לי כמשפט רוצח־אב“.

ג. כדברים האלה ענה איריקלס באלכסנדרוס והִרבה במהלל אנטיפטרוס, כי הוא לבדו אוהב את אביו, ועל־כן הוא עומד לאֶחיו לשטן במזמתם הרעה. והמלך לא שקט עוד מרגזו הראשון, ולשמע הדברים האלה עלתה חמתו עד להשחית. ואנטיפטרוס מצא הפעם שעת־הכּשׁר לשלוח אל המלך אנשים אחרים להעיד על אחיו, כי באו בסתר בדברים עם יוּקוּנדוּס וטִירַנּוֹס שרי הרוכבים למלך לפנים, אשר נדחו ממשרותיהם על מעשה־שגגה. ולדברים האלה התאנף הורדוס מאד וצוה מיד לעַנות את האנשים. אבל הם לא הודו אף באחת העלילות אשר יצאו עליהם, והנה הובא אל הורדוס מכתב אחד, אשר שלח אלכסנדרוס אל שר המבצר אלכסנדריון לבקשהו, כי יקבל אותו ואת אחיו אחרי המיתם את אביהם וגם יסגיר בידם את הנשק ויתר כלי המלחמה למצֹא בהם חפץ. אלכסנדרוס אמר, כי המכתב הזה הוא מעשה דִיּוֹפַנְטוֹס. דיופנטוס היה סופר למלך ואיש עז־נפש והבין לכתוב ככתב איש ואיש. הוא זִיֵּף כתבים רבים ואחרונה הומת בעונו זה. הורדוס צוה לענות את שר המבצר, אך המעֻנה לא הוציא מפיו דבר מכל אשר ענה בו עדי השקר.

ד. אף כי מצא המלך, כי אין עוד דברי העדים האלה מספיקים, צוה לשום משמר על בניו, אך לא אסר אותם בנחֻשתים, ואת איריקלס, אשר הביא את כל הקללה על ביתו ואשר חבל במזמותיו את כל מעשה התועבה, קרא בשם מיטיבו ואיש־חסדו ונתן לו חמשים ככר למנחה. ואיריקלס מהר לעזוב את ארץ יהודה בטרם יוָדע דבר־אמת ונסע אל ארץ קפודקיא והוציא כסף גם מידי ארכילאוס – בספרו לו בעזות מצח, כי הקים שלום בין הורדוס ובין אלכסנדרוס. ואחרי־כן שב אל ארץ יון ופזר את הכסף, אשר עשה לו במעשי רשעתו, למעשי־נבלה חדשים. שתי פעמים התלוננו עליו לפני הקיסר, כי הפיח ריב בארץ אֲכַיָּה ונִצֵּל את עריה, ולאחרונה הגלה אותו הקיסר, וזה היה דבר העֹנש אשר מצא אותו על דם אלכסנדרוס ואריסטובולוס.

ה. ונאה להציג פה מול הספרטיטי המביש הזה את אֱוַרֶסְטוֹס איש קוֹס, אשר היה אוהב קרוב לאלכסנדרוס בימי התגורר איריקלס בארץ יהודה, וכאשר חקר אותו המלך בדבר העלילה אשר הוציא האיש הזה, נשבע לו שבועת אמונים, כי לא שמע מפי הצעירים דבר רע. אבל הדברים האלה לא היו להועיל לאֻמללים, כי הורדוס היה נכון להטות אֹזן קשבת רק לדברי רעה, ואהוב היה לו נאיש, אשר האמין והתרגז עמו יחד [לעלילות השקר].

פרק עשרים ושבעה: בהסכמת הקיסר האשים הורדוס את בניו לפני בית־הדין בבארות, והם לא הובאו אל בית־הדין ונשפטו משפט מות, וכעבור זמן קצר נשלחו אל שמרון והומתו.

א. שלֹמית הגדילה עוד את סאת אכזריות הורדוס ואת כעסו על בניו. כי אריסטובולוס רצה למשוך אל הסכנה את האשה הזאת, אשר היתה דודתו וחותנתו, ושלח אליה להזהירה, כי תציל את נפשה מפני המלך המתכונן להמיתה, כי עוד הפעם הכו אותה בלשון על עוונותיה הראשונים, אשר היא אומרת להנשא לסולי הערבי בסתר ולגלות לאויב הזה את מצפוני המלך. הדבר הזה היה הגל האחרון, אשר דחף את הצעירים הטובעים לתוך המצולה, כי שלֹמית רצה אל המלך והודיעה את העצה היעוצה לה מאת אריסטובולוס. והמלך לא יכול עוד למשול ברוחו וצוה לאסור את שני בניו בנחֻשתים ולהפריד ביניהם, וגם שלח מהר אל הקיסר את ווֹלוּמְנִיּוּס ראש המחנה ואת אוֹלִמְפּוֹס ידידו, להביא לפניו את פתשגן כתב־האשמה ודברי העדים. והם נסעו באניה אל רומי ונתנו את מכתב המלך על־ידי אוקטַוינוס, הקיסר קצף על הצעירים מאד וחשב, כי לא יאות לו לקחת מהאב את המשפט בבניו כרצונו, ועל־כן השיב את הורדוס עם המכתב, כי הוא ממלא את ידו להיות שליט בדבר כטוב בעיניו, וגם חוה את דעתו כי ייטיב לעשות, אם יחקור את דבר־העלילה לפני אספת קרוביו ומשפחתו ושרי הרומאים בָּאֶפַּרְכִיָּה יחד, וכאשר ילכדו הבנים במחשבתם הרעה עליו – ימסור אותם להורג; אולם אם יגָלה הדבר, כי רק לנוס על נפשם לבד אמרו בלבם, עליו להקל ממדת ענשם.

ב. והורדוס שמע לדברים האלה לדברים האלה ונסע אל בארות, כאשר צוה עליו הקיסר, והקהיל שם את בית־הדין. ומשרי הרומים ישבו למשפט – כי כן כתב אליהם הקיסר –: סַטוּרְנִינוּס ופֶדַנְיוּס עם המשנים (הצירים הלֶגַטים) העומדים עליו ואתּם יחד ולוּמנִיּוּס הנציב – ואחריהם קרובי המלך ואוהביו וגם שלֹמית ופירורא. ומלבדם כל נכבדי ארץ סוריה, רק המלך ארכֵילאוס לא נמצא ביניהם, כי היה חשוד בעיני הורדוס מפני קרבתו לאלכסנדרוס. ואת בניו לא נתן הורדוס לבוא אל המשפט, כי הבין, אשר במראם לבד יעוררו עליהם את רחמי כל השופטים, ואם גם יפתחו את פיהם ללמד זכות על עצמם, יַרְאה אלכסנדרוס על־נקלה, כי בתהו כל יסוד האשמה. על־כן נשארו האחים במשמר בכפר פְּלַטַּנֵי אשר לצידונים.

ג. והמלך קם על רגליו להרשיע את בניו, כאלו עמדו לפניו. אמנם על־דבר מזִמת הרצח דִבּר בשפה רפה, כי לא יכול למצֹא אותות ומופתים עליה, אולם הִרבּה לדבר על גדופי הבנים ועל לעגם, על גאות זדונם ועל מעשי הוללותם הרבים אשר עשו לו והראה לשופטים כי קשים עוד אלה ממות. ובראותו, כי אין איש מן השופטים משיב־אותו על דבריו, החל לקלל את יומו, כי רע ומר לו לנצח הפעם את בניו וכמפלה נחשב הדבר לנפשו. וככלותו לדבר שאל לדעת כל אחד מהשופטים. סטורנינוס הוציא את משפטו ראשונה, כי יאות לו ליסר את הצעירים, אולם לא בעֹנש מות, כי לא ישר בעיניו הדבר להוציא משפט מות על בני איש נכרי בעוד שלשת בניו עומדים עליו. וכמוהו חוו את דעתם שני מִשְׁנים, ועוד שופטים אחדים החזיקו אחריהם. ווֹלומניוס היה הראשון, אשר דרש משפט אכזרי, ואחריו דנו גם יתר השופטים כּלם את הצעירים למות. אלה אמרו להחניף בדבר הזה להורדוס ואלה עשו זאת משנאתם אותו. ואף איש לא הוציא את משפטו מכעסו על הנאשמים. ועיני כל יושבי ארץ סוריה וארץ יהודה היו נשואות לתוצאות העלילה הזאת. אולם איש לא רצה להאמין, כי תגדל אכזריות הורדוס עד אשר יוציא את בניו להורגים. המלך סחב את בניו אל צור ומשם נסע באניה אל קיסרי ושת עצות בנפשו למצֹא את הדרך אשר בו ימית את הצעירים.

ד. ואיש־צבא זקן היה למלך ושמו טֵרוֹן ולו היה בן והוא אוהב נאמן וקרוב מאד לאלכסנדרוס. וגם האב אהב את הצעירים ומרב כעסו (לשמע משפטם) יצא מדעתו, וראש דברו היה לסובב בחוצות ולצעוק, כי נרמס הצדק ברגל זדון ואבדה האמת ונהפכו סדרי־בראשית והחיים מלאו חמס ועוד דברים אשר שׂם הצער בפי איש מר־לבב המואס בחיים. ולאחרונה העז פניו לבוא אליו אל המלך ולקרֹא באזניו: „הנה עיני רואות, כי אתה האֻמלל בין כל בני־האדם, כי על־כן תאמין לדברי אנשי בליעל על הנפשות היקרות עליך, ונאמנים עליך שלֹמית ופירורא, אשר פעמים רבות הוצאת עליהם משפט מות, בדברם סרה בילדים האלה. והן כל חפצם הוא להכרית את יורשי כסאך, אשר להם המשפט, ולהשאיר את המלוכה בידי אנטיפטרוס לבד, כי בו בחרו למלך, בחשבם להטותו אל כל אשר יחפצו. הטרם תראה, כי מות האחים יהפוך את לב אנשי־הצבא לשנֹא את אנטיפטרוס? כי אין איש אשר לא ינוד לצעירים האלה ורבים משרי החילים מגלים את כעסם לעינים“. בדברו את זאת נקב לפניו את שמות הנרגנים ומיד צוה המלך לתפוש אותם וגם אותו ואת בנו.

ה. והנה קפץ אחד הגלבים בחצר המלך ושמו טריפון, אשר רוח עועים עברה עליו להעיד עדות רעה בנפשו, וקרא: „הן גם אותי הסית זה האיש טֵרון להמיתך בתער הגלבים בעת גלחי את בשרך, וגם תשורות יקרות אמר לתת לי מידי אלכסנדרוס. וכשמוע הורדוס את הדברים האלה צוה לעַנות את האב ואת הבן ואת הגלב ולחקור מפיהם דבר. אולם טֵרון ובנו כחשו והגלב לא הוסיף על דבריו הראשונים. על־כן צוה המלך לדוש את בשר טֵרון ביתר עֹז. הבן חמל על אביו והבטיח את המלך לגלות לו את כל הדברים, אם יתן חנינה לנפשו. וכאשר מִלא הורדוס את בקשתו סִפר לו, כי שמע אביו לקול אלכסנדרוס ורצה לרצחו (את הורדוס) נפש. ויש אומרים, כי בדה (בן טֵרון) את הדברים האלה להניח לאביו ממכאוביו. ויש אומרים, כי דבר־אמת היה בפיו.

ו. והורדוס העמיד את אנשי־הצבא ואת טרון למשפט אספת־העם והאשים אותם והעיר עליהם את חמת כל העם. ומיד רגם ההמון אותם ואת הגלב בעצים ובאבנים. ואחרי הדבר הזה שלח הורדוס את בניו אל סבסטי (שמרון) הקרובה לקיסרי וצוה להמיתם בחנק. וכאשר נעשתה פקֻדתו צוה להעביר חיש מהר את גופות החללים אל מבצר אלכסנדריון ולקבר את עצמותיהם בקבר אלכסנדרוס אבי־אמם. זה היה דבר מות אלכסנדרוס ואריסטובולוס.

פרק עשרים ושמונה: אנטיפטרוס נעשה שנוא לכל. המלך אמר לשדך את בני ההרוגים עם קרוביו, אך אנטיפטרוס שנה את הזווגים. על נשי הורדוס ובניו.

א. ועתה היתה ירֻשת הממלכה לאנטיפטרוס באין מכלים דבר. והנה התעוררה עליו שנאת העם, כי כל האנשים ידעו, אשר הוא לבדו חבל את כל עלילות הרשע על אחיו. ומחִתּה גדולה נפלה עליו, בראותו את בני אחיו הנרצחים הולכים וגדלים. גלפירה ילדה לאלכסנדרוס שני בנים. את טגרן ואת אלכסנדרוס, ולאריסטובולוס נולדו מברניקי בת שלֹמית שלשה בנים: הורדוס, אגריפס ואריסטובולוס. את גלפירה השיב הורדוס עם שִׁלוחיה אל בית אביה בקפודקיא, אחרי המיתו את אלכסנדרוס, ואת ברניקי אשת אריסטובולוס נתן לאשה לדוד אנטיפטרוס, אחי אמו. כי אנטיפטרוס אמר להשיב אליו את לב שלֹמית, אשר התעברה בו, ותקן את הנשואים האלה. וגם את פירורא סבב אנטיפטרוס במתנות ונשא את פניו בכל עת ולאוהבי הקיסר ברומי פזר כסף רב. גם כל העומדים על הנציב סטורנינוס בסוריה שבעו ממתנותיו. אך במדה אשר הִרבה לתת להם, גדלה שנאתם אליו, כי לא פזר את כספו ברוח נדיבה ובאהבה, כי־אם באֹנס. וסוף הדבר היה, כי לא נקשרו האנשים, אשר קבלו את מתנותיו, אליו לאהבתו, ושנאת האנשים, אשר לא פקד אותם במנחותיו, גדלה ועצמה. מיום ליום הוסיף אנטיפטרוס מַתָּת, בראותו דבר אשר לא חכה לו – כי המלך שם עינו על היתומים ובחמלתו הגדולה עליהם הוא מראה, כי נחם על הרעה אשר עשה לבניו הנרצחים.

ב פעם אחת הקהיל הורדוס את קרוביו ואת אוהביו והציג לפניהם את הילדים ודבר אליהם בדמעות על עינים. „שטן אכזרי לקח ממני את אבות הילדים האלה ונוסיף על קרבתי אליהם עלי לצאת עוד ידי חובת החמלה על היתומים. על־כן אנסה, אולי יצלח בידי להיות אב־זקן מלא רחמים, אחרי היותי אב אֻמלל מאד, ואפקיד את אלה בידי האנשים היקרים לי מכּל. פירורא, את בתך אני מארש לבכור בני אלכסנדרוס, למען תהיה לו אתה לגואל ולמגן. ולבנך, אנטיפטרוס, אני נותן את בת אריסטובולוס, למען תהיה לאבי היתומה, ואת אחותה יקח לאשה בני הורדוס, הנולד לבת כהן־גדול. וכל היקרים בעיני ישימו את דברי אלה אל לבם ואל יפר איש מהם את עצתי. ולפני האלהים אפיל תחנתי, כי יחזק את הקשרים האלה לטובת מלכותי ולטובת יוצאי חלצי וישקיף על הילדים משמים בעיני חסדו וייטיב להם מאבותיהם“.

ג. וככלות הורדוס לדבר זלגו עיניו דמעות. הוא חִבּר את ידי הילדים וחבק כל אחד ואחד באהבה ושלח את הנאספים מעליו. ואנטיפטרוס התעצב לדבר הזה ומיד והכרת פניו ענתה בו, כי הוא סר וזעף. הוא חשב, כי כבוד היתומים בעיני אביו יוריד אותו מגדֻלתו וסכנה עתידה לשלטונו, אם מלבד ארכילאוס יהיה גם פירורא הנסיך לעזר לבני אלכסנדרוס. הוא השיב אל לבו, כי העם שנא אותו בנפש וחמל על היתומים וזכר את כבוד אחיו הנרצחים בחייהם על־פני כל היהודים ואת שמם הטוב אשר נשאר אחרי מותם. ועל־כן בקש לו דרך להתיר את הקשרים האלה.

ד. אנטיפטרוס פחד לסובב את אביו בנכלי ערמה, בראותו כי הוא איש קשה ונרגז עד להשחית לכל דבר חשד, ועל־כן לבש עֹז לבוא אל אביו ולהתחנן אליו פנים בפנים, לבל יעביר ממנו המשרה אשר נתן בידו ולא ישאיר לו את שם המלך בלבד, בתתו את תֹּקף השלטון בידי אחרים. כי לא יוכל להחזיק בשבט־הממשלה, אם יקבל בן־אלכסנדרוס על ארכילאוס אבי אמו גם את פירורא למגן. ולזאת חִלה את פני המלך לשַנות את הזווגים האלה, כי משפחת המלוכה היא גדולה ועצומה. כי תשע נשים היו להורדוס ושבע מהן ילדו לו בנים ובנות ואלה הם: אנטיפטרוס נולד לדוֹרִיס והורדוס למִרים בת הכהן הגדול. את אַנְטִפַּס וארכילאוס ילדה לו מלְתַּקִּי משמרון וגם בת נולדה לו ושמה אוֹלִימְפִּיַּס והיא היתה לאשה ליוסף בן אחי המלך. וקלֵיאופטרה מבנות ירושלים ילדה לו את הורדוס ואת פיליפוּס ומפַּלַּס נולד לו פצאל. ועוד שתי בנות היו לו ושמותיהן רֹקְסַנִּי ושלֹמית, האחת נולדה לו מפַאִידרָה והשניה מאֶלְפִּיס. גם שתי נשים עקרות היו להורדוס, האחת בת דודו והשניה בת אחיו (או אחותו). ומלבד כל אלה היו שתי אחיות לאלכסנדרוס ולאריסטובולוס ממרים. ויען אשר היתה המשפחה גדולה ועצומה, בקש אנטיפטרוס לשנות את הזווגים.

ה. והמלך קצף על אנטיפטרוס מאד, בראותו כי אין לבו טוב על היתומים. וכבר עלתה בנפשו מחשבה על־דבר הנרצחים, אולי היו חללי רעת אנטיפטרוס ועלילות שקריו. בפעם ההיא השיב את אנטיפטרוס דברים רבים בחרי־אף וגרשהו מעל פניו. אולם אחרי־כן הִטה אותו אנטיפטרוס בחלקת לשונות לשַנות את הדבר כרצונו והורדוס נתן את בת אריסטובולוס לו לאשה ולבנו נתן את בת פירורא.

ו. צא ולמד, מה גדול היה כח אנטיפטרוס למצֹא חפצו בחלקת לשונו, כי השיג מאת המלך דבר אשר נבצר משלמית להשיג מָשׁלוֹ. אף כי היתה שלֹמית אחות המלך והִרבּתה להתחנן אליו גם על־ידי לִיוְיָּה אשר הקיסר, כי יתן לה להנשא לסולי הערבי, נשבע לה הורדוס, כי לאויבת רעה תחָשב בעיניו, אם לא תחדל להוגיע אותו בדבריה, ולאחרונה נתן אותה בעל־כרחה לאשה לאחד מאוהביו ושמו אַלֶכְּסָא, ואת האחת מבנותיה נתן לבן אלכסא ואת השנית לַדוד אנטיפטרוס, אחי אמו. ומבנות מרים נִשאה האחת לאנטיפטרוס בן אחותו והשניה לבן אחיו פצאל.

פרק עשרים ותשעה: אנטיפטרוס נמאס בעיני כֹל. הוא נשלח אל רומי עם צואת הורדוס. פירורא מאן לגרש את אשתו ועזב את אחיו ומת בביתו.

א. אחרי אשר האביד אנטיפטרוס את תקוות היתומים ושִׁנה את הזווגים לטובתו חשב, כי הגיע בתקותו למלוכה אל חוף מבטחים והוסיף שלוה אל רשעתו, עד אשר היה לטרֹח [על כל הבריות]. בראותו, כי אין לאל־ידו להפר את שנאת הבריות, בקש למצֹא מנוחה בהפילו את אימתו [על כל סביבותיו], ופירורא החזיק בידו, בחשבו, כי כבר נכונה המלוכה בידו. מלבד זאת נוסדו הנשים בחצר המלך יחד להקים מבוכות חדשות. כי אשת פירורא עם אמה ואחותה התחברו לאם אנטיפטרוס והרבו מעשי עזות בקרב הארמון. ואשת פירורא ערבה את ליבה לחרף גם את בנות המלך, והורדוס שׂטם אותה מאד על הדבר הזה, ואף כי שנא המלך את הנשים, פרשו את מצודתן על יתר האנשים. רק שלֹמית לבדה עמדה להן לשטן ודברה רעות באזני המלך, על אגֻדתן, כי לא תצא ממנה טובה למלכותו. וכאשר נודע לנשים דבת שלֹמית הרעה, פחדו מכעס הורדוס וחדלו להתאסף ולהתרועע בגלוי והתחפשו במעמד המלך כאלו הן צוררות אשה רעותה, וגם רבו ביניהן. ואנטיפטרוס שִׁנה יחד אתן את טעמו ולמראה־עין התעבר בפירורא. אבל במסתרים היו מתאספים יחד בלילות ומטיבים את לבם, וכאשר הוסיף המלך לשמור את צעדיהם, כן חזקה אגֻדתם. ומעיני שלֹמית לא נעלם הדבר והיא גלתה את הכל להורדוס.

ב. וחמת הורדוס נצתה ויותר מכֹּל חרה אפו באשת פירורא, כי הרבתה שלֹמית לדבר עליה סרה. הוא אסף את קרוביו ואוהביו למועצה ושם על האשה הזאת חטאות שונות, והרבה לדבר על זדון לבה נגד בנותיו וגם ספּר, כי שכרה את הפרושים בכסף להתקומם עליו והפכה בתרופות שונות את לב בעלה לשנאו. ולאחרונה פנה אל פירורא ודבּר אליו לבחור באחת משתי אלה: בברית אחים עמו או באהבת אשתו. פירורא השיבהו, כי נקל יהיה לו לפרוש מן החיים מלעזוב את אשתו. והורדוס נבוך ולא מצא מענה ושׂם את פניו אל אנטיפטרוס וצוה עליו, לבל יבוא בדברים עם אשת פירורא, וגם לא עם בעלה ועם אחד האנשים הקרובים אליה. למראה־עין לא עבר אנטיפטרוס על פקֻדת אביו, אבל בסתר היה יושב אתם לילות רצופים. וביראת אנטיפטרוס את המרַגלת [שלֹמית] התחכם להשיג בעזרת אנשי־שלומו אשר באיטליה רשות לנסוע אל רומי. האנשים האלה כתבו אל הורדוס, כי עליו לשלוח את אנטיפטרוס אל הקיסר בזמן קרוב. והורדוס לא דחה את הדבר ושלח אותו עם עבֻדָּה נהדרה ונתן בידו כסף רב וגם שלח עמו את צואתו, אשר על־פיה הוקם אנטיפטרוס למלך, וליורש כסאו נועד הורדוס, הנולד למרים בת הכהן הגדול.

ג. גם סוּלִי הערבי, שלא מלא את מצות הקיסר, מהר לנסוע באניה אל רומי להתעצם עם אנטיפטרוס ולהצדיק את נפשו מהדברים אשר טען עליו מחדש ניקולאוס איש דמשק. מריבה קשה קמה בין סולי ובין אדוניו המלך חרתת על אשר המית את כל אוהביו וגם את שׂהֵם (סואימוס) התקיף בכל אנשי הסלע. סולי כִפּר בכסף רב את פני פַבַּטּוּס פקיד הקיסר וקוה לו, כי יחזיק בידו גם נגד הורדוס. אולם הורדוס הִרבּה לתת שחד לפבטוס מסולי איש־ריבו והסיר את לבו מעליו והטה אותו לנגוש את הכסף כמצות הקיסר. סולי מאן לשלם ועוד התאונן על פבטוס באזני הקיסר, כי לא נהג את משרתו לטובתו הוא (לטובת הקיסר), רק לטובת הורדוס לבד. לדברים האלה קצף פבטוס על סולי מאד, וכאשר הוסיף הורדוס לשאת את פניו ולכבדו, בגד בּסולי וגלה למלך את סודותיו, כי נתן שחד לקורינטוס, אחד משומרי ראשו, ועל־כן יהיה טוב למלך להזהר ממנו. המלך האמין לדברים האלה, כי אמנם גדל קורינתוס האיש הזה בחצר המלוכה, אבל היה ערבי מלֵדה. הורדוס צוה לתפשו מהר יחד עם שני ערבים אחרים אשר נמצאו בביתו, אחד – אוהב סולי והשני – זקן־שבט. האנשים עֻנו והודו על אשמתם, כי הסיתו את קורינתוס בכסף רב להמית את הורדוס. גם סטורנינוס הנציב אשר בסוריה חקר את האנשים ואחרי־כן נשלחו אל רומי.

ג. והורדוס לא חדל מהציק לפירורא, כי יגרש את אשתו, אולם לא מצא תחבולה להִנקם באשה הזאת, אף כי סבות רבות היו לו לשנאה, ולאחרונה עלתה חמתו עד להשחית ונאץ גם את אחיו בגללה וגרש את שניהם יחדו. ופירורא קבל באהבה את החרפה הזאת ונסע אל גבול נסיכותו ונשבע, כי רק מות הורדוס ישים קץ לגלותו – וכל עוד אחיו בחיים לא ישוב אליו. הוא לא רצה גם לנסוע אל אחיו בחלותו, כאשר הפציר בו לבקרהו. כי חכה הורדוס למות ובקש לצוות לפירורא דברים אחדים. אולם הורדוס נצל ממות אחרי הואשו מחייו, וכעבור זמן קצר חלה פירורא, והורדוס לא שלם לו כפעלו, כי־אם בא אליו לבקרו וסעדהו בחמלה על מטת חליו. אך פירורא לא יכול להתגבר על מחלתו ומת אחרי ימים מעטים. והורדוס אהב אותו עד יום מותו, ולא שם לבו לשמועה אשר יצאה על אחיו, כי אמר להמיתו בסם־מות. הוא צוה להביא את גופת פירורא אל ירושלים ופקד על כל העם לעשות לו אֵבל גדול וגם תקן לו קבורה נהדרה מאד. ככה בא הקץ על אחד רוצחי אלכסנדרוס ואריסטובולוס.

פרק שלשים: הורדוס חקר את דבר מות פירורא ומצא את סם־המות אשר הכין לא אנטיפטרוס, ואחרי־כן גרש את דוריס ומרים והעביר את בנו הורדוס מנחלתו.

א. ואחרי הדבר הזה השיגה הנקמה גם את אנטיפטרוס, ראש מחוללי הרצח. הנקמה החלה במות פירורא. כי אחדים מעבדיו המשֻׁחררים באו אל המלך סרים זועפים ואמרו, כי הומת אחיו ברעל, כי הקריבה לפניו אשתו מאכל, אשר לא הוכן כחֹק, ובטעמו מן המאכל הזה חלה מיד. כי הנה הביאו אמה ואחותה לפני שני ימים אשה אחת יודעת ברפואות מארץ ערב להכין שיקוי אהבה לפירורא, ותחת השיקוי הזה נתנה לו האשה סם־מות, כי סולי (הערבי) הסית אותה לעשות את הדבר.

ב. מחשבות רבות בִּעתו את המלך, והוא צוהל יסר בענויים את השפחות וגם בני־חורין אחדים. ואחת הנשים קראה בקול גדול מעצמת מכאוביה: „האל מושל הארץ והשמים ינָקם באשה, אשר הביאה עלינו את כל הקללה הזאת, באם אנטיפטרוס“. שיח האשה הזאת היה למלך לשֹׁרש דבר וממנו חקר ודרש למצֹא את האמת. והאשה גלתה לו דבר אהבת אם אנטיפטרוס לפירורא ולנשי ביתו, כי נאספו יחד במסתרים וגם פירורא ואנטיפטרוס שתו אתן כל הלילה אחרי שובם מחצר המלך ולא נתנו לאחד ממשרתי הבית וגם לא לאחת השפחות להמצא אתם בחדר. אשב בת־חורין גלתה את הדבר הזה.

ג. ואת השפחות הבדיל הורדוס וצוה לחקור אותן בענויים אחת אחת וכֻלן העידו פה אחד כדברי האשה וגם הוסיפו לספר, כי על־פי חוזה שעשו ביניהם נסע אנטיפטרוס לרומא ופירורא לעבר הירדן. הנה כפעם בפעם נדברו איש אל רעהו, כי אחרי אשר המית הורדוס את אלכסנדרוס ואת אריסטובולוס יכַלה את חמתו גם בהם ובנשיהם, כי האיש, אשר רצח את מרים ואת בניה, לא ישא פני אדם. ועל־כן טוב לברוח למרחקים מפני החיה הטורפת הזאת. הנשים הוסיפו לסַפּר, כי אנטיפטרוס היה מתאונן לפעמים באזני אמו, שכבר זרקה בו שיבה בעוד אביו מוסיף עלומים מיום ליום, ועוד מעט יקדם אותו המות, טרם יעשה מלוכה באמת. הן גם אם ימות אביו – ומתי יהיה הדבר הזה? – ישאר לו רק זמן קצר לשמוח בירֻשת המלוכה, כי הנה הולכים וגדלים ראשי התנין (ההידרה)¹²³, אלה בני אלכסנדרוס ואריסטובולוס. וגם תקותו להנחיל את המלוכה לבניו אחריו נגזלה ממנו בידי אביו, אשר לא כתב בצואתו את המלוכה אחרי מותו (אחרי מות אנטיפטרוס) לבניו, כי־אם להורדוס בן מרים. אולם בדבר הזה אבדה חכמת הזקן, כי הוא אומר בלבו, אשר צואתו תשאר בתקפה, והן הוא¹²⁴ ישים את לבו, כי לא ישָׁאר אחד מכל משפחתו בחיים. והמעט בעיני הורדוס, כי הוא מַרבּה לשנֹא את בניו מכל האבות האכזרים אשר היו מימות עולם – כי עוד יותר מהם הוא שונא את אֶחיו. על־כן נתן לו (לאנטיפטרוס) זה מקרוב מאה ככר, לבל ידבר עם פירורא דבר. וכאשר שאל פירורא: „ומה היא הרעה אשר עשינו לו?“ השיבהו אנטיפטרוס: „מה טוב יהיה אם אחרי הפשיטו אותנו ערֻמים יתן לנו להמלט בעור שִׁנינו! אולם קשה להמלט מחית־טרף כמוהו, – הן גם לאהוב איש את רעהו בגלוי לא יתן לנו. ועל־כן עלינו להתאסף במסתרים. אבל הדבר יעָשה בגלוי, אם נהיה לאנשי־חיל בעֹז רוחנו ובכֹח ידינו“.

ד. את הדברים האלה גלו הנשים תחת סבל ענוייהן, והוסיפו לסַפר, כי יעץ פירורא בנפשו לברוח אִתּן אל הסלע (פֶּטרה). והורדוס האמין לכל הדברים האלה בגלל דבַר מאה הככר, כי רק עם אנטיפטרוס בלבד דבּר עליהם. לראשונה העיר את חמתו על דוריס אם אנטיפטרוס והפשיט אותה את כל עדיה, אשר נתן לה במחיר הרבה ככר, ואחרי־כן גרש אותה מעל פניו. ולנשי בית פירורא שלח וצוה לרפא את פצעי ענוייהם. הפחד דִכּא את נפשו מאד ולכל חשד קל התרגז וצוה לעַנות גם אנשים רבים חפים מפשע, ביראו פן יפסח על אחד החַיָּבִים.

ה. בין כה וכה פנה הורדוס אל אנטיפטרוס השמרוני, אשר היה סוכן על בית אנטיפטרוס, ובעַנותו אותו הוציא מפיו דבר, כי שלח אנטיפטרוס מארץ מצרים סם־מות בידי אנטיפילוס, אחד מחבריו, להמית את המלך, ואת הסם הזה קבל תודיון, דוֹד אנטיפטרוס, ונתן אותו לפירורא, כי את ידו מִלא אנטיפטרוס להמית את הורדוס בעוד הוא (אנטיפטרוס) נמצא ברומא ורחוק מכל חשד. ופירורא נתן את הסם בידי אשתו. המלך שלח אחרי האשה הזאת וצוה עליה להביא לפניו את הפקדון מיד. היא יצאה מעל פניו להביא את הרעל, אולם הפילה את עצמה מעל הגג לקַדם את היסורים העתידים לה מאת המלך. נדמה כי היתה בזה יד אלהים, אשר רצה לשלם לאנטיפטרוס כגמול ידיו: האשה לא נפלה ארצה על ראשה, כי־אם על חלק אחר מגופה ונצלה ממות. כשהובאה אל המלך צוה להשיב את רוחה, כי התעלפה בעת נפלה, ושאל לסבת הדבר, אשר הפילה את עצמה, ונשבע לה כי לא יעשה בה נקמה, אם תגלה את האמת, אולם אם תכסה ממנו דבר – יצוה לשׁחוק את עצמותיה בכלי־הבלע, עד אשר לא ישאר שריד מגופה לבוא אל קבר.

ו. לדבר הזה החרישה האשה מעט, ואחרי־כן פתחה את פיה ואמרה: „ולמה עלי לשמור את הסודות אחרי מות פירורא ולהציל את אנטיפטרוס, אשר השיא מות על כֻּלנו? הקשיבה, מלכי, לדברי ויחד עמך ישמע האלהים ויהיה לי לעד צדקתי. כי מי יוכל להוליך אותו תועה? כאשר ישבת ושפכת דמעות על־יד מטת פירורא, קרא אלי פעם אחת ואמר: „אוי לי, רעיתי, מה שגיתי בדבר מחשבת אחי הטובה עלי, כי שנאתי אותו חלף אהבתו העזה וגם אמרתי לרצוח את נפש האיש, אשר הוא מרבה להָמר עלי עוד טרם בא מותי. אולם הנה קבלתי את שכרי על תועבת לבי, ואני מבקש ממך להביא את הרעל, אשר הביא אותו אנטיפטרוס והוא נמצא בידך למשמרת, ולכלות אותו לעיני כרגע, לבל אשא עמי אל השאול את נקמת האלהים“. ואני עשיתי כמצותו והבאתי את הרעל ואת רֻבּו שפכתי לעיניו על האש, אבל מעט ממנו שמרתי על כל צרה שלא תבוא, כי יראתי אותך מאד“.

ז. בדברה זאת הביאה את הקֻפּסה¹²⁵ אשר נמצאה בה עוד מעט מן הרעל. המלך צוה להקריב את כלי־הבלע ולענות את אחי אנטיפילוס ואמו, והם הודו, כי הביא אנטיפילוס ממצרים את הקֻפּסה עם הסם, אשר לקח מידי אחיו, איש רופא חולים באלכסנדריה. וכמו רחפו רוחות אלכסנדרוס ואריסטובולוס בחצר המלך לחקור ולדרוש ולגלות כל תעלומה, כי גם אנשים רחוקים מחשד נמשכו אל האשמה. ככה נגלה הדבר, כי ידעה מרים בת הכהן הגדול את המזִמה הרעה, ואחיה עֻנו בידי המלך והודו על הדבר הזה. והמלך פקד את עזות האם על בנה, כי מחה מצואתו את שם הורדוס אשר נמנה פני זה ליורש אנטיפטרוס.

פרק שלשים ואחד: בַּתּילוס הוכיח את אשמת אנטיפטרוס. אנטיפטרוס לא ידע דבר ושב מרומא והורדוס העמידהו למשפט.

א. בעת ההיא בא גם בַּתּילוֹס להוסיף על דברי העדים והוכיח באותות נאמנים את מזמות אנטיפטרוס. בתילוס היה אחד מעבדי אנטיפטרוס המשֻׁחררים והביא בידו עוד סם־מות, עשוי מראש פתנים ומחמת זוחלי־עפר אחרים, מוכן לפירורא ולאשתו, להתנקש בנפש המלך, אם יבָּצר מהסם הראשון להכריעו, ונוסף על האותות האלה, עדי המזמות אשר חבל אנטיפטרוס נגד אביו, הביא בתילוס את המכתבים אשר הכין אנטיפטרוס בערמתו לכרות שוחה לאחיו, כי ארכילאוס ופיליפוס, שני בני המלך אשר גדלו ברומא, היו כבר בחורים מלאי רוח עלומים, ואנטיפטרוס פחד מהם, פן יהיו לו למכשול בתקוותיו לעתיד, ובקש לאבדם. הוא שלח אגרות – אלה נכתבו בשקר בשם אוהביו ברומא, ואלה נכתבו בידי אנשי־שלומו, אשר נפתו לו בכסף – לשטנה על אחיו הצעירים, כי הם מַרבּים לדבר סרה באביהם, והם מבַכִּים את אלכסנדרוס ואריסטובולוס לעיני השמש וכועסים מאד על אשר קרא להם אביהם לשוב אל חצרו, כי הורדוס שלח אחריהם להשיבם אליו, ובדבר הזה הרגיז את אנטיפטרוס מאד.

ב. ועוד בשבת אנטיפטרוס בארץ יהודה, טרם ישים את פעמיו לדרך, השיג בכסף מכתבים כאלה מרומא להוציא דבה על אחיו, ולמען אשר לא יחשוד בו אביו עמד לפניו ללמד זכות על האחים, באמרו כי חלק הדברים הכתובים באגרות הוא שקר ושאריתם הם חטאות־נעורים. ועתה הִרבה לפזר כסף לכותבי השטנה על אחיו ונסה למחות את עקבות הדבר, בקנותו בגדים יקרים ומצעות־צבעונים, כוסות כסף וזהב ועוד חפצים יקרים למכביר, למען אשר יוכל לכתוב על חשבון מחיר הדברים האלה גם את יתר הוצאותיו. כי פזר מאתים ככר ולכסות־עינים היה לו הריב עם סולי. אולם העונות הקטנים הרבים האלה נמחו מפני אשמתו הגדולה¹²⁶, כי כל העדים הנחקרים ענו פה אחד בדבר מזמתו הרעה אשר יעץ על אביו, והמכתבים כאלו צעקו בקול, כי התמכר לרצוח את אחיו שנית. ואיש מהנוסעים אל רומא לא גלה את אֹזן אנטיפטרוס על־דבר המעשים אשר קרו בארץ יהודה, אף כי עברו שבעה חדשים למן היום אשר בו מצא הורדוס את סודו עד שובו אל הארץ. ככה שנאו כל האנשים את אנטיפטרוס! ואולי סתמו רוחות הנרצחים את פי האנשים אשר בקשו להודיעהו דבר. הוא שלח אגרת ובִשׂר לאביו, כי ישוב אל ארצו במהרה, וגם סִפּר על הכבוד אשר עשה לו הקיסר בשלחו אותו לשלום.

ג. והמלך שקד לתפוש בכפו את מבקש נפשו ופחד מאד, פן תגיע השמועה אל אנטיפטרוס וימָלט לנפשו. על־כן עשה גם הוא במרמה ודבר אליו ידידות עם המכתב והעיר אותו להחיש את בואו, כי במהרו לשוב ישים קץ למריבה עם אמו, יען כי לא נעלם מעיני אנטיפטרוס הדבר אשר עשה המלך בשלחו את אמו מעל פניו. כאשר הגיע אנטיפטרוס בדרכו אל טַרַס (טַרֶנְט), קבל מכתב וממנו נודע לו לראשונה מות פירורא. אנטיפטרוס התאבל מאד לשמועה הזאת, ורבים הרבו להללו על הדבר הזה, באמרם כי הראה את גֹדל אהבתו לדודו, אולם הרואה יראה, כי התעצב אנטיפטרוס אל לבו על אשר לא קמה מזמתו הרעה, ולא על מות פירורא דודו שפך דמעות, רק על אשר נלקח ממנו עוזרו לרעה. וכבר פחד בלבו על הדברים אשר אמר לעשות, פן יגֻלה הרעל [אשר הכין לאביו]. בבואו אל קיליקיה קבל את מכתב אביו, אשר דברנו עליו למעלה, ומהר לצאת לדרך. ובנסעו באניה אל קֶלֶנְדִּרִיס¹²⁷ עלתה בלבו מחשבה על־דבר המעשה אשר נעשה לאמו ולבו נבא לו רעה. הנבונים אשר בקרב חבריו יעצוהו, לבל יסגיר את נפשו בידי אביו בטרם יחקור היטב, איזו סבה היתה מאתו לגרש את אמו, כי הם פחדו, פן תדבק גם בו העלילה אשר יצאה על אמו. אולם הנמהרים בחברי אנטיפטרוס, אשר חשקה נפשם לראות את ארץ מולדתם, לא שמו את לבם לשלומו ולטובתו ויעצו אותו להחיש את מסעו, פן יביא את אביו לחשוד בו במחשבה זרה, ובזה יתן פתחון־פה לשוטניו [להוציא עליו דבה רעה]. הן גם עתה, אם באמת התחולל איזה דבר נגדו, לא נעשה רק באשר נמצא אנטיפטרוס בארץ רחוקה, כי איש לא יעֵז לקום עליו בפניו. על־כן לא יתָּכן הדבר להפסיד את הטובה הגלויה מפני חשד אשר לא ידע שחרו ועליו למהר ולהפקיד את נפשו בידי אביו, למען חזק את העטרה הרועדת מעל לראשו כשהוא (אביו) נמצא לבדו [בלי עוזר]. ואנטיפטרוס שמע לעצת האנשים האלה – כי יד אלהים עשתה זאת – ועבר באניה את הים עד בואו אל סבסטוס, הנמל אשר בקיסרי.

ד. לתמהון לבבו קדם את פני אנטיפטרוס שממון רב. כי כל האנשים רחקו ממנו ואף אחד לא נועז לצאת לקראתו. כי זה מימים היה אנטיפטרוס שנוא לכל, ועתה נִתּנה רשות להראות את השנאה ברבים. ורבים שטו מעליו, בפחדם את אביו, כי הלעז על אנטיפטרוס מִלֵּא את כל העיר ורק אנטיפטרוס לבדו לא ידע דבר מכל אשר נגזר עליו. מה גדל כבוד אנטיפטרוס בצאתו מרומא, ומה נקלה היתה קבלת־פניו [בשובו אל ארצו]! הוא השיב אל לבו, כי אסונות נכונים לו מבית, אולם בערמתו התנכר לעיני רואים ובעוד לבו מת בקרבו ממגור התחזק לבל ישַׁנה את עֹז פניו, כי כבר אבד מנוס ממנו ולא יכול להציל את נפשו ממסגרותיו וגם לא הֻגד לו דבר ברור מכל אשר עבר בבית אביו, כי ככה גזר המלך. ועוד נשאר לו שמץ תקוה לחשוב, כי לא קרה דבר רע, ואם גם נחקר שֹׁרש הדבר – אולי יעלה בידו להצדיק את עצמו בעזות מצחו ובנכליו, כי רק באלה לבד שם מבטחו להחלץ מן המֵצר.

ה. הוא התכסה בכלי המגן האלה והלך אל ארמון המלך בלי אוהביו, כי הם גֹרשו בחרפה לפני השער הראשון. ואז נמצא בבַּית וַרוס הנציב אשר בסוריה. אנטיפטרוס בא אל אביו החדרה וערב את לבו לגשת אליו ולחבקו. אולם אביו שלח את שתי ידיו לעצרו והטה את ראשו אחורנית וקרא בקול: „כן נאה לרוצח נפש אב, אשר דבקו בו אשמות גדולות כאלה, כי יאמר לנפּול אל צוארי! מות, ראש נבל־רשע, ואל תגע בי טרם תצטדק על כל אשמותיך. אני מציב אותך למשפט ונותן לך לדַין את וַרוס, אשר בא הנה בשעת־רצון. לך לך והכן סנגוריה עליך ליום המחרת, כי אני נותן לך זמן לחַבּל מזמות ערמה“. מרֹב הבהלה לא עצר אנטיפטרוס כח להשיב דבר ויצא את פני אביו. אמו ואשתו הלכו לקראתו וספרו לו את כל דברי העדים. והוא התנער ממבוכתו והחל חשב דברי זכות על עצמו.

פרק שלשים ושנים: אנטיפטרוס נאשם לפני וַרוס וראיות מֻבהקות הוכיחו את מחשבת הרצח. הורדוס דחה את ענשו עד שובו לאיתנו ושִׁנה את צואתו.

א. ליום המחרת אסף המלך את קרוביו ואוהביו למשפט וקרא גם לאוהבי אנטיפטרוס. והוא ישב בראש יחד עם וַרוס וצוה להביא את כל העדים ויחד אתם הובאו גם עדים חדשים מעבדי אם אנטיפטרוס, אשר נתפשו זה מקרוב ובידם מכתב שלוח ממנה אל בנה, לאמר: „הנה הגיעו כל הדברים ההם (הידועים!) לאזני אביך. הזהר מבוא אליו, אם לא תשיג עזרה מאת הקיסר“. וכאשר הובאו אלה האנשים עם יתר העדים יחדו, בא אנטיפטרוס החדרה ונפל על פניו לרגלי אביו ודבר אליו: „אני מפיל תחנתי לפניך, אבי, לבל תמהר להוציא דיני, ותהיינה נא אזניך קשובות לדברי צדקתי, ואני אוכיח, כי חף אני מפשע, אם יהיה לך הדבר לרצון“.

ב. אולם הורדוס השתיק אותו בגערה ופנה אל וַרוס ואמר: „אני מאמין, וַרוס, כי עיניך ועיני כל שופט צדק תחזינה מישרים, אשר אנטיפטרוס זה הוא בן משחית בכל דרכיו. אך ירא אני אותך, פן תבוז גם לי על גורלי המר ותאמר בלבבך כי בצדק באו עלי כל הרעות האלה, אחרי אשר הולדתי בנים מבישים וחטאים. אולם באמת יאות לנוד לי ולחמול עלי, כי הייתי אב אוהב ורחום לבנים נבלים כאלה. כי את בנַי הראשונים העליתי למלוכה בנעוריהם ואמנתי אותם ברומא, למען יהיו לאוהבי הקיסר, וגִדלתי אותם, עד אשר קנאו בהם מלכים אחרים, ובאחרונה מצאתי את לבם חורש און עלי. והם מתו בעונם בגלל אנטיפטרוס, כי לטובת הצעיר הזה, יורש כסאי, עשיתי את הדבר, למען תכּון המלוכה בידו בשלוה. אולם החיה הרעה והנבזה הזאת, אשר שבעה את אֹרך אפי, בעטה מרֹב טובה. הוא ראה אותי מאריך ימים – וזקנתי לא נתנה לו מרגוע. ולא עצר בנפשו לעשות מלוכה, מבלי יַסד אותה ברצח אביו. ואמנם צדק בעצתו אלי, כי למה השיבותי את הבן הזה המגֹרש מארץ ולמה מאסתי בבנים אשר ילדה לי בת מלכים, למען הקים אותו ליורש־כסאי? אני מודה לדבריך, וַרוס, אם אמור תאמר, כי נטרפה דעתי. הפכתי את לב הבנים ההם לשנֹא אותי, בהובישי את תקוותיהם הצודקות למען אנטיפטרוס זה. והאֻמנם גמלתי גם להם טובה, כאשר עשיתי לבן הזה? בעודני חי חִסרתי אותו מעט ממלך ולעיני כֹל כתבתי לו בצואתי את כסא המלוכה אחרי וחלקתי לו חמשים ככר, לכלכל את ביתו, ועוד פזרתי לו כסף לאין־מספר מאוצרי. הן בנסעו אל רומא נתתי על־ידו שלש מאות ככר ומכל בני־ביתי נשאתי את פניו לבדו לפני הקיסר, באמרי עליו, כי הוא גואל נפש אביו. ובמה נחשבה חטאת הבנים ההם מול עון אנטיפטרוס? ובמה נחשבו אותות אשמתם מול דברי העדים אשר ענו במרצח הזה? הנה רוצח האב נועז להוציא קול ומקוה עוד הפעם לכסות את האמת בנכליו. וַרוס! השמר לנפשך! הנה מכיר אני את החיה הרעה וצופה מראש, כי תשים עליה מסוה צדיק תמים ותשפוך דמעות־רמיה. הלא זה האיש יעץ אותי להִזהר מפני אלכסנדרוס בעודו בחיים ולבלתי הפקיד את נפשי בידי שום אדם! זה האיש אשר שמר עלי בעת שנתי ושקד עלי להרחיק ממני כל פחד ודאגה. זה האיש במתק אמרותיו בקש לנחם אותי מאבלי על בנַי הנרצחים, והוא גם חרץ משפטו בדבר אהבת אחיו החיים אלי, הוא המגן הסוכך עלי, הוא השומר לראשי. וַרוס, וַרוס! מדי העלותי על לבבי את ערמתו בכֹּל ואת כחו לאחוז את העינים, אחדל להאמין בנפשי, כי עוד חי הנני, ולפלא נחשב בעיני, כי עלה בידי להמלט מאיש המזמות העמֻקות הזה. והנה אם רוח רעה שמה את ביתי לשממה ומקימה לי לשונאים כפעם בפעם את האנשים האהובים לי מכל, לא נשאר לי רק להתאבל על הגורל אשר עִות משפטי ולבכות במסתרים על משואות ביתי. אולם איש מכל הצמאים לדמי לא ימַלט את נפשו, ולוּ גם תקיף האשמה את כל בני יחד!“

ג. ובדַבּר הורדוס זאת עצר במלים מצרת נפשו ורמז לניקולאוס, אחד מידידיו, לבאר את פרטי האשמה. והנה הרים אנטיפטרוס את ראשו – כי כל העת שכב על הארץ לרגלי אביו – וקרא בקול: „הנה אתה, אבי, למדת עלי זכות בדבריך. איך אִחָשב לרוצח־אב, אחרי אשר הודית בפיך, כי הייתי שומר לראשך כל הימים? את אהבתי אליך קראת בשם אחיזת עינים! והן אם הייתי ערום בכל הליכותי, איכה טח לבי מהבין, כי לא נקל יהיה לי לחבל תועבה כזאת ולהסתירנה מעיני אדם ולעולם לא אוכל להעלימנה מפני השופט הגדול היושב בשמים, הרואה כל דבר והוא נמצא בכל מקום? האם נסתרה מעיני אחרית אחי, אשר שלם להם אלהים על מזמותיהם הרעות? ואיזה דבר יכול להעיר את חמתי עליך? האמנם התקוה לכסא המלוכה? הלא כמלך נחשבתי! או הפחד מפני שנאתך? האם לא הייתי אהוב עליך? או היראה, פן ימשל בך איש אחר? הן בשמרי עליך הייתי נורא על כל סביבי. או מחסור הכסף? ובידי מי הספקת לפזר כסף יותר ממני? ואלו הייתי משחית את דרכי מכל בני האדם ונשמת חיה טורפת נמצאה בקרבי – הוי אבי, – האמנם לא היו חסדיך הגדולים כובשים אותי, אחרי אשר נשאת את ראשי – כאשר העידות בפיך – ובחרת בי מכל בניך הרבים והקימותני למלך ובהמון חסדיך שמתני לקנאת הרבים? – אוי לי על נסיעתי הארורה הזאת, כי נתתי שעת־כֹּשר למקנאי ועת־חפץ ארֻכּה למבקשי רעתי. והן למענך, אבי, עזבתי ארץ מולדתי לריב את ריבך, פן יעטה סולי חרפה על עטרת שיבתך. העיר רומא תעיד צדקתי, עדי הוא הקיסר, מושל העולם, אשר לא פעם ולא שתים קרא לי בשם „אוהב־אב“. קבל־נא, אבי, את האגרת הזאת אשר שלח אליך, כי נאמנים דבריה מכל דברי הולכי רכיל אשר עמך. תהיה היא לבדה למליץ ישרי ותתן עדיה על אהבתי הרבה אליך. זכור, כי בלי חמדה יצאתי באניה למרחקים, הן ידעתי את השנאה הכבושה אלי בכל הממלכה. רק אתה, אבי, הבאת עלי שואה מבלי הדעת, כי חזקה ידך עלי לתת למקנאי עת־חפץ לעלילות רשעתם. והנה באתי לעמוד לפני עדי אשמתי, אני רוצח־האב, אחרי אשר אֻנה לי רע מסכנת הדרכים בים וביבשה. אולם רואה אני, כי עדותי זאת לא תועילני. הן כבר יצא משפטי לחובה מאת האלהים ומאתך, אבי! אולם אם כבר נחתם דיני, הנה אני מבקש אתכם, כי לא תשימו מבטחכם בדברים, אשר הוציאו עדים זרים תחת סבל ענוייהם בלבד, – ועליכם להקריב גם אלי את המדורה. ירטשו כלי־הזעם את כל קרבי ואל יחמול איש על מכאובי גופי הנבזה בשמעו קול נאקתי, כי אם באמת רוצח־אב הנני, איני רוצה למות בלי יסורי ענויים“. את הדברים האלה קרא אנטיפטרוס באנחה וגעה בבכי ועורר את חמלת כל האנשים וגם את רחמי וַרוס. רק לב הורדוס חזק בקרבו ולא הוריד דמעה, כי ידע אשר נאמנו דברי עדי האשמה.

ד. לדברים האלה פתח ניקולאוס איש דמשק את פיו במצות המלך והִרבּה לספר על ערמת אנטיפטרוס ובזה הפיג את רחמי האנשים, אשר נכמרו עליו, ואחרי־כן קרא עליו שִׂטנה קשה ושם בראשו את כל דברי־השערוריה אשר נעשו בחצר המלך, ויותר מכֹל פקד את דם שני אחיו, בהראותו במופתים, כי הם חללי נכליו הרעים. ואחרי־זאת הוסיף ניקולאוס לדבר על הפחים אשר טמן אנטיפטרוס לאחיו החיים, בחשבו כי יהיו לו למכשול בירֻשת המלוכה. כי הלא הוא האיש, אשר הכין סם־מות לאביו – ומדוע יעצור ברוחו נגד אחיו? אחרי־כן זכר את האשמה בדבר הרעל והעביר את דברי העדים זה אחר זה, ומדי דברו הזכיר ברֹגז את פירורא, אשר גם אותו הפך אנטיפטרוס לרוצח־אחיו, וככה השחית את כל הנפשות היקרות בעיני המלך ומלא את כל ביתו תועבה. ועוד דברים רבים הוסיף ניקולאוס על אלה, להוכיח את האשמה, עד אשר כלה לדבר.

ה. וַרוס צוה על אנטיפטרוס ללמד זכות על עצמו. אולם הוא לא הוציא מפיו רק את הדבר הזה: „אלהים הוא עדי, כי לא נמצא בי דבר עול“, והחריש וישב על מקומו. וַרוס צוה להביא את הרעל ונתן לשתות ממנו לאחד האסירים, אשר נחרץ עליו משפט מות, וכאשר טעם האסיר ומת מיד ישב ורוס יחד עם הורדוס ודִבּר עמו בסתר וכתב אל הקיסר על־דבר המשפט. ולמחרת היום הלך לדרכו. והמלך אסר את אנטיפטרוס בנחֻשתים ושלח אל הקיסר צירים להודיעהו את האסון הזה.

ו. ואחרי הדברים האלה נתפש אנטיפטרוס במזמה אשר יעץ על שלֹמית. כי אחד מבני בית אנטיפטרוס בא מרומא ובידו מכתב מאחת המשרתות אל לִיוִיָּה¹²⁸ ושמה אַקְמִי. עם המכתב הזה שלחה אל המלך את אגרות שלֹמית, אשר נמצאו בין כתבי ליויה, והודיעה אותו, כי היא ממציאה אותן לידו בסתר מאהבתה אליו. באגרות נמצאו דברי שקוצים גדולים על המלך וגם שטנות קשות. את האגרות זיֵּף אנטיפטרוס ופתה בשחד את אקמי לשלוח אותן אל הורדוס. והדבר הזה נגלה מתוך האגרת אשר שלחה (אקמי) אליו (אל אנטיפטרוס). וככה כתבה אליו האשה באגרת ההיא: „עשיתי את הטוב בעיניך. כתבתי אל אביך ושלחתי אליו את האגרות ההן (הידועות) ואני מאמינה, כי לא יחמול המלך על אחותו בהוָדע לו הדבר הזה. ואתה תיטיב לעשות בזכרך את הדבר אשר הבטחתני, אחרי אשר ימלא כל חפצך לטובה“.

ז. ובהִגלות דבר המכתב הזה יחד עם דברי האגרות הכתובות בידי שלֹמית, החל המלך לחשוב, אולי חבּר אנטיפטרוס גם את האגרות נגד אלכסנדרוס, והתעצב אל לבו מאד בדעתו, כי כמעט הוריד גם את אחותו לשחת בעלילות הבן הזה. הוא לא רצה עוד לדחות את נקמתו בו על כל תועבותיו. אך בעוד הוא מתכונן לעשות שפטים באנטיפטרוס והנה תקפה עליו מחלה קשה. הוא הודיע את הקיסר במכתב על־דבר אקמי ומעלליה הרעים נגד שלֹמית ואחרי־כן פקד להביא אליו את צואתו ושִּׁנה אותה וצוה את מלכותו אחריו לאנטיפס בנו, כי מאס באחיו הגדולים ממנו ארכילאוס ופיליפוס, אשר הכה אנטיפטרוס גם אותם בלשון. ולקיסר כתב הורדוס בצואתו אלף ככר, מלבד מתנות אחרות. וגם לאשת הקיסר ולבניו ולאוהביו ולעבדיו המשֻׁחררים – קרוב לחמש מאות ככר. וליתר אוהביו חלק הורדוס אחֻזות גדולות וכסף רב. ובמנחות יקרות פקד גם את שלֹמית אחותו. ככה סדר הורדוס את צואתו.

פרק שלשים ושלשה: נשר הזהב השלך לארץ. אכזריות הורדוס לפני מותו. הוא נסה לטרוף נפשו בכפו וצוה להמית את אנטיפטרוס ומת אחרי חמשה ימים.

א. ומחלת המלך גברה עליו, כי רפיון הזִקנה וצרות לבבו חִבּרו עליו יחד להכריעהו. כבר היה כּבן שבעים שנה והאסונות אשר באו עליו מידי בניו דִכּאו את נשמתו מאד, עד כי גם בהיותו בריא בגופו לא יכֹל לשמוח בחייו. וגם הדבר אשר נמצא עוד אנטיפטרוס בחיים [היה לו למגנת לבו ו]חִזק את מחלתו. אולם הורדוס לא רצה להמיתו כלאחר־יד, ועל־כן דחה את הדבר עד אשר ירוַח לו מחליו.

ב. להוסיף על סאת מכאוביו קם בימים ההם מרד בקרב העם. שני חכמים¹²⁹ נמצאו בעיר אשר יצא להם שם, כי הם יודעים באר ביטב את תורת אבותינו, ועל־כן גדל כבודם מאד על־פני כל העם. שם האחד היה יהודה בן צפירא¹³⁰ ושם השני מתתיה בן מרגלא¹³¹, ורבים מבני הנעורים ישבו לפני החכמים האלה בדרשם את התורה ובכל יום ויום נאסף מסביב להם מחנה בחורים גדול. וכאשר נודע להם, כי המלך גֹוֵע מיגונו וממחלתו, נזרק דבר מפיהם בקהל תלמידיהם, כי הנה הגיעה שעת־הכּשׁר לקנא לכבוד אלהים ולהרוס את הפסלים, אשר הוקמו נגד חֻקי האבות. כי אסור על־פי החֹק לתת בבית־המקדש צלמים וחצאי־פסלים וכל הדברים העשויים כתבנית בעלי־חיים, והנה הקים המלך נשר זהב ממעל לשער הגדול, ואת הנשר הזה דרשו החכמים לנתֹּץ ואמרו, כי גם אם תצא סכנה מהדבר הזה, יהיה טוב ויפה למות על תורת האבות, כי נשמות האנשים, אשר מתו מות ישרים כזה, תזכינה לחיי עולם¹³² ואֹשר נצחים יהיה חלקן בנעימים. ורק האנשים השפלים, אשר לא קנו חכמה לנפשם, אינם מבינים במה ייטיבו לנפשם, ועל־כן הם בּוחרים למות על מטת חליָם ומואסים במות הגבורים.

ג. עוד הם מדברים והנה פשטה השמועה, כי מת המלך, והצעירים חגרו אונים ונגשו לבצע את מעשיהם ובעצם היום, למראה ההמון הגדול, הנמצא בהר הבית, הורידו את עצמם בחבלים ארֻכים מעל הגג ונתצו בקרדֻמות את נשר־הזהב. הדבר הזה הֻגַּד לשר־צבא המלך מיד והוא מהר בחיל גדול ותפש ארבעים צעירים והוליך אותם אל המלך. בתחלה שאל אותם הורדוס, אם הם האנשים, אשר נועזו לנפץ את נשר הזהב, והם הודו בדבר. אחרי־כן שאל אותם, מי הוא אשר צוה אותם לעשות את הדבר, והם השיבוהו: „חֻקי התורה“. ואחרי זאת הוסיף לשאלם, מדוע פניהם צוהלים בעת אשר הם הולכים לקראת מות, ועל זה ענוהו, כי אחרי מותם ישבעו רֹב טובה.

ד. לדברים האלה עלתה חמת המלך עד להשחית. הוא התגבר על כֹּבד מחלתו וקם ויצא אל העם הנאסף והִרבּה ללמד חובה על האנשים האלה, אשר חללו את הקֹדש, וגם שם עליהם עלילות דברים, כי החֹק הזה להם לכסות־עינים ובאמת בקשו להם גדולות מאלה, ודרש לדון אותם משפט מגדפי אלהים. ההמון פחד, פן ילָכדו רבים באשמה הזאת, ועל־כן בקש מאת המלך לענוש לראשונה רק את האנשים אשר עשו את המעשה בידיהם, ואחריהם את הנתפשים בעת המעשה, ולהשיב את חמתו מן הנשארים. בקֹשי נעתר המלך לדברי העם וצוה לשרוף באש את האנשים אשר הורידו את עצמם בחבלים, יחד עם עם החכמים, ואת יתר העצורים נתן בידי עבדיו להמיתם.

ה. ואחרי המעשה הזה אכלה מחלת הורדוס את כל בשרו והתהפך במכאובים רבים. אמנם הקדחת לא היתה קשה, אולם הגרב (יקוד) הכה את כל עורו, עד אשר נלאה כַלכּל וחבלים היו במעיו תמיד וברגליו פשׂו מכות טרִיּוֹת, כאלו חלה בהדרוקן, ודלקת קמה בבטנו, ובמבושיו עלה רקב והֵרֵם תולעים. ונוסף על זה לא יכול לנשום רק בזקיפה והנשימה היתה קשה לו מאד, ופלצות אחזה את כל אבריו. ואנשי הרוח אמרו, כי יסוריו הקשים היו עֹנש האלהים על דם החכמים השפוך. אולם בעוד הוא נלחם עם יסוריו הקשים הוסיף לאהוב את החיים וקוה כי ירוח לו מחליו ובקש למצֹא תעלה. הוא עבר את הירדן להתרפא בחמי קלרהי¹³³. המים האלה נופלים אל ים־המלח והם מתוקים וטובים לשתִיה. שם צוו עליו הרופאים לטבול את כל בשרו בשמן חם, אבל כשהושב בערֵבה (אמבטי) מלאה שמן, התעלף והפך את עיניו כמת. מהומה קמה בקרב המשרתים ולקול צעקתם שבה אליו רוחו. עתה נואש הורדוס מכל ישועה וצוה לחלק לאנשי־הצבא חמש מאות דרכמונים לאיש ואיש וכסף רב לשרי הצבא ולאוהביו.

ו. והורדוס שב אל יריחו וכבר גברה עליו מרה שחורה, עד אשר כמעט רצה להפיל את פחדו על המות בעצמו ולבו מִלא אותו לעשות תועבה נוראה: הוא צוה לאסוף את האנשים נשואי־הפנים מכל ארץ יהודה אל המקום הנקרא הִפּוֹדְרוֹמוֹס (מקום מרוץ הסוסים)¹³⁴ ולתתם שם על מסגר, וקרא לאחותו שלֹמית ולבעלה אלֶכְּסא ואמר אליהם: „ידעתי, כי יעשו היהודים חג ביום מותי. אולם יש לאל־ידי לתקן לי מספד – על־ידי אחרים – וגם לערוך לי קבורה מפֹארה, אם תרצו למלא אחר מצותי. כאשר תצא נשמתי – תמהרו לקחת את האנשים העצורים ולהקיף אותם באנשי־צבא ולהמיתם, למעם תתאבל עלי כל ארץ יהודה וכל בית ובית יבכה בעל־כרחו“.

ז. הורדוס צוה את הדבר הזה, והנה באו אגרות מאת הצירים, אשר שלח אל רומא, להודיעהו, כי אקמי הומתה במצות הקיסר ואנטיפטרוס נשפט למות [על־פי הקיסר] והם הוסיפו לכתוב כי הקיסר ממלא את ידי האב לענוש את בנו עֹנש גלות, אם ירצה בדבר. הבשורה הזאת נתנה שמחה בלב המלך עד אשר הבליג על מחלתו מעט־קט. אבל תכף הציקו לו מחסור המזון והשעול החזק, ובעצמת מכאוביו אמר לשלוח יד בנפשו, למען החיש את מותו. הוא לקח תפוח ודרש לתת לו שׂכין, כי כן היה מנהגו לחתוך את התפוחים ולאכלם, ואחרי־כן הביט לעברים, אם לא יהיה לו איש לשטן במעשהו, והרים את ימינו לתקוע את השכּין בלבו. אולם אחיאב בן־דודו קפץ אליו והשיב את זרועו אחור. ובחצר המלך קמה תכף מהומה גדולה כאלו כבר מת המלך, והשמועה הגיעה אל אנטיפטרוס והוא שמח ולבש עֹז וחִלה את פני השומרים עליו להתיר אסוריו ולשלחו לחפשי בכסף רב. אולם ראש השומרים לא שלח אותו לחפשי, רק מהר ורץ אל המלך ולסַפּר לו את הדבר. והמלך התחזק אל מחלתו וקרא בקול גדול לשלוח את שומרי ראשו ולהמית את אנטיפטרוס, ואת גופתו צוה לקבור בהורקניה, ואחרי הדברים האלה שנה את צואתו עוד הפעם והקים את בכור בניו (החיים) ארכילאוס אחי אנטיפס ליורש כסא המלוכה ואת אנטיפס לנסיך (טֶטְרַרְכוֹס).

ח. ואחרי רצח (אנטיפטרוס) בנו חי עוד הורדוס חמשה ימים. ולקץ הימים האלה מת; מן היום אשר המית את אנטיגנוס ותפש בידו את השלטון עברו שלשים וארבע שנה, ומיום אשר בו הוקם למלך בידי הרומאים מלאו שלשים ושבע שנה, ורק אנשים מעטים הצליחו כמוהו ועשו חיל בכל מעשיהם. אף כי היה הדיוט במשפחתו, הגיע למלוכה והחזיק בה זמן רב כזה, ואחרי מותו צוה אותה ליוצאי חלציו. ורק בעסקי משפחתו היה הורדוס אֻמלל מאד. בטרם נודע דבר מותו לאנשי־הצבא יצאה שלומית עם בעלה ושלחה לחפשי את האסורים, אשר צוה המלך להמיתם, באמרה כי נחם הורדוס על דברו – ונתנה להם ללכת איש אל ביתו. וכאשר יצאו האנשים האלה בשלום, הודיעו (שלומית ובעלה) לאנשי הצבא [את דבר מות הורדוס] והקהילו אותם עם יתר העם יחד לאספה באמפיתיאטרון אשר ביריחו. ושמה יצא אליהם תלמי, אשר בידו הפקיד המלך את טבעתו עם חותמו, וברך את זכר המלך ונחם את העם, ואחרי זאת קרא את המכתב אשר השאיר המלך לאנשי־הצבא ובו בקש מהם לשמור את הברית ליורש מלכותו. וככלות תלמי לקרא את המכתב הזה הסיר את החותם מעל צואת המלך הנוספה¹³⁵ וקרא אותה באזני העם. על־פיה קבל פיליפוס לנחלה את חבל ארגֹב (ארץ טרכון) והארץ אשר מסביב ואנטיפס נתמנה לנסיך, כדבר אשר אמרנו למעלה, וארכילאוס הוקם למלך, ואת ידיו מלא הורדוס להביא את טבעתו ואת תעודות הממשלה החתומות אל הקיסר, כי בידו העֹז והתֹּקף לקיֵם את צואת הורדוס כרצונו ועליו נטל לאשר אותה, וביתר הפרטים השאיר הורדוס את דברי הצואה הראשונה.

ט. בקול תרועה ברכו האנשים את ארכילאוס ואנשי־הצבא נגשו אליו גדודים גדודים ואִתָּם יחד כל העם, להבטיחהו כי יהיו נאמנים בבריתו, וגם התפללו אל האלהים לשלום מלכותו. ארכילאוס לא חמל על כסף והוציא את כל יקר המלוכה לפאר את קבורת המת. מטתו היתה כֻלה זהב, משֻׁבצת אבני־חפץ והמצע עליה נעשה תולעת שני, וממעל לו היתה גופת המלך מכֻסה ארגמן, ועל ראשה נזר הזהב ובימינה שרביט המלוכה. ומסביב לארון המת הלכו בני המלך והמון קרוביו ובראשם נושאי כליו (שומרי ראשו) גדוד התְּרַכִּים והגרמנים והגַלים, כֻּלם חגורי נשק כערוכים למלחמה. ולפניהם עברו יתר אנשי־הצבא בכל כלי נשקם, כֻּלם בסדר ישר, אחרי שרי הצבא וראשי הגדודים, ואתם יחד חמש מאות ילידי־בית הורדוס ועבדיו המשֻחררים נושאים קטֹרת בידם. גופת המלך הובלה כשבעים ריס עד הגיעהּ אל הורדיון¹³⁶, ושם נקברה כמצות המת. ובזה כלו דברי ימי הורדוס.

ספר שני

פרק ראשון: ארכילאוס עשה סעדת־הבראה לעם. מריבה גדולה קמה בקרב ההמון, והוא שלח עליהם את אנשי צבאו והמיתו כשלשת אלפים איש.

א. על ארכילאוס הוטל לנסוֹע אל רומא, ומן הדבר הזה יצאה מהומה חדשה. כי אחרי התאבלו על אביו שבעה ימים עשה משתה גדול לעם, לזכר קבורת אביו, כי הדבר הזה היה חֹק ליהודים ועל־ידו התרוששו רבים, אשר קצרה ידם לעשות כֵּרה להמון הרב ומלאו את הדבר בעל־כּרחם, כי העובר על החֹק הזה כמפר מצוה יחָשב. אחרי זאת לבש ארכילאוס בגדים לבנים ועלה אל בית־המקדש ושם קדם העם את פניו בברכות רבות, והוא ישב בראש בימה גבוהה על כסא זהב וממרום שבתו ברך את העם על הכבוד אשר עשה לו בעת הלוית אביו והודה אותו על אשר נשא את פניו כפני מלך אשר נכון כבר כסא המלוכה בידו; והוסיף לדבּר, כי יזהר מנהוג שׂררה וגם לא יקרא בשם מלך, עד אשר יקים הקיסר בידו את ירשת הכסא, כי הוא הנהו השליט העליון גם על־פי צואת אביו; ועל־כן לא קבל (ארכילאוס) את הנזר, אשר אמר הצבא לשׂים על ראשו בעיר יריחו. לעמת־זאת אמר, כי נכון לבו באהבה וברצון לשלם לאנשי־הצבא ולעם כגמול מעשיהם הטובים עמו, אחרי תת השליטים העליונים את הממלכה בידו, וגם יבקש בכל דרכיו להיטיב להם מאביו.

ב. לדברים האלה שמח העם ובקש תכף לתכּן את רוח ארכילאוס, בדרשו ממנו גדולות. אלה צעקו אליו להקל עליהם מהמסים¹³⁷, ואלה בקשו לבטל את המכסים¹³⁸, ורבים דרשו ממנו להוציא את האסירים לחפשי. ארכילאוס קבל ברצון את כל הבקשות האלה, למצֹא חן בעיני העם. ואחרי הקריבו את הזבחים היטיב את לבו בחברת אוהביו. ולעת נטות היום התאספו רבים מן האנשים, אשר נשאו את נפשם לתמורות (למרידות), להתאבל על אסונם, אסון הפרט, כי כבר כלו ימי אבל הכלל על המלך, והחלו להָמֵר על האנשים המומתים בידי הורדוס על נפצם את נשר הזהב אשר על שער המקדש. והמספד הזה לא נעשה במסתרים, כי הרימו האנשים קול יללה עד לב השמים וגעו בבכי כמצֻוים ועושים ותופפו על לבותיהם בכֹח עד אשר הקיפה הזעקה את כל העיר. ובדבר הזה אמרו לכבּד את אלה אשר הערו נפשם למות על חֻקי התורה וטהרת המקדש. הם צעקו בקול לגאול את דם הנהרגים האלה מידי האנשים אשר היו נשואי פנים בעיני הורדוס, ועל־הכל – להוריד את הכהן הגדול אשר הקימהו הורדוס ולתת להם לבחֹר באיש ירא־אלהים וטהור ממנו.

ג. לדברים האלה התרגז ארכילאוס, אולם דחה את עֹנש המורדים, כי מהר לצאת לדרך ופחד, פן יעצור מרד העם את מסעו, כי יתגרה אתו מלחמה. על־כן לא יצא תכף נגד המורדים ביד־רמה, רק נסה להשקיטם בדברים ושלח אליהם את שר־צבאו לדרוש מהם, כי יחדלו ממעשיהם. שר־הצבא בא אל הר־הבית ולא הספיק עוד לפתוח את פיו והנה גרשו אותו המורדים, בהשליכם בו אבנים. וככה עשו גם ליתר האנשים, אשר יצאו אליהם להטות למוסר את אזנם, כי ארכילאוס שלח אנשים רבים אליהם לדבר על לבם, ואת פני כֻלם השיבו המורדים בחרי־אף, ובזה הראו, כי לא יחבקו את ידיהם כאשר יתלקטו אליהם רבים מן העם. וכן היה. בהגיע חג־המצות, הנקרא בפי היהודים פסח¹³⁹, אשר בו הם מרבים להקריב זבחים לאלהים, נאסף מכל הארץ המון עולי־רגל לאין־מספר, והאנשים אשר הספידו את החכמים עמדו עליהם בהר־הבית להפיח בהם את אש המרד. ארכילאוס נבהל מפני הדבר הזה ועוד טרם פשטה מחלת המרד בכל העם שלח אל ההמון שר־אלף עם גדוד צבא לבצר בחֹזק־יד את רוח מחוללי המרד. למראה הגדוד התעבר העם מאד, וסקל רבים מאנשי־הצבא באבנים ושר־האלף נפצע ובקֹשי נמלט ממות. ואחרי־כן שב ההמון להקריב את הזבחים כאלו לא נעשה דבר. אולם ארכילאוס נוכח הפעם לראות כי בלי שפך־דם לא יוכל לעצור בעם, ושלח עליו את כל אנשי המלחמה. צבא הרגלים עבר חוצץ דרך רחובות העיר, והרוכבים נשלחו אל השדה ואנשי־הצבא התנפלו פתאֹם על מקריבי הזבחים והמיתו כשלשת אלפים איש, ויתר העם נפוץ אל השדה. ואחרי־כן באו צירי ארכילאוס וצוו על כל איש לשוב לביתו. וכל עולי־הרגלים עזבו את משוש חגם ויצאו מן העיר.

פרק שני: ארכילאוס יצא אל רומא עם להקת קרוביו. אנטיפטרוס קרא עליו שטנה לפני הקיסר וניקולאוס למד עליו זכות, והוא יצא זכאי.

א. ארכילאוס יצא בדרך הים בלוית אמו ואוהביו פּוֹפְּלַס ותלמי וניקולאוֹס והשאיר את פיליפוֹס למנצח על עסקי המלוכה ולפקיד בביתו. יחד עמו יצאו לדרך גם שׁלֹמית עם בניה ובני אחי המלך וחתניו ולמראה־עין התנדבו לחזק את ידי ארכילאוס בירשת המלוכה, אולם באמת שמו את לבם ללמד עליו חובה על המטבח הגדול אשר עשה בהר־הבית.

ב. ובעיר קיסרי פגש אותם סבּינוּס נציב סוריה, אשר עלה אל ארץ יהודה לשמור את כסף עזבון הורדוס. אולם וַרוס לא נתן לו לנסוע משם והלאה, כי הרבּה ארכילאוֹס לחלות את פניו בימי תלמי. בפעם הזאת נשא סבינוּס את פני וַרוס ולא מהר לעלות על המבצרים ולא סגר בפני ארכילאוס על אוצרות אביו ואמר, כי יֵשב במנוחה עד אשר יוציא הקיסר את משפטו, ונשאר בקיסרי. אולם כאשר פנו שני האנשים העוצרים אותו איש איש לדרכו, כי ורוס שב אל אנטיוכיה וארכילאוס יצא באניה אל רומא, מהר סבינוּס לעלות על ירושלים ותפש את ארמון המלך וגם קרא אליו את שרי המבצרים ואת גזברי המלך ונסה לחקור את חשבונות הכספים ולקחת בידו את המבצרים. אולם פקידי המלוכה לא עברו על פקֻדת ארכילאוס והוסיפו לעמוד על משמרתם באמונה, באמרם כי בזה הם עובדים את הקיסר ולא את ארכילאוס בלבד.

ג. בין כה וכה יצא גם אנטיפס לדרך, לריב [עם ארכילאוס], באמרו כי יפה כח צואת אביו הראשונה, אשר על פיה הוקם למלך, מכח הצואה הנוספת. ושלֹמית ועוד רבים מקרוביו הנוסעים עם ארכילאוס אל רומא הבטיחוהו עוד לפני צאתם, כי ידם תכון עמו. הוא הוביל אתו את אמו וגם את תלמי אחי ניקוֹלאוּס, אשר בטח בו, כי כֹּחוֹ גדול להכריע את הכף לטובתו, יען כי שמר לו הורדוס את אמונתו כל הימים והוא היה הנכבד בכל אוהביו. ועוד יותר האמין אנטיפס בנואם אֵירֵנַיוּס על כח מליצתו – ועל־כן מאס בעצת האנשים, אשר דברו על לבו לעזוב את המלוכה לארכילאוס, כי לו יאתה על־פי משפט הבכורה ותֹקף הצואה השניה. וברומא עמדו לו לעזרה כל בני בית אביו, אשר היו עוינים את ארכילאוס מאד. וראש דברים היה לבקש שלטון עצמאי (אבטונומיה), אשר ינצח עליו נציב רומאי, – ואולם אם לא יצליח חפצם זה בידם – אמרו בלבם לבקש את אַנטיפס למלך.

ד. גם סבינוס עמד לימינם בדבר הזה, כי כתב שטנה על ארכילאוס אל הקיסר והִרבּה עם המכתב להלל את אנטיפס. ושלֹמית ובניה אספו את כל דברי האשמה ונתנו אותם בידי הקיסר. לדברים האלה כתב ארכילאוס ראשי־פרקים להוכיח את צדקתו ושלח את טבעת אביו יחד עם הדברים האלה אל הקיסר בידי תלמי. והקיסר השיב אל לבו את טענות שני הצדדים והתבונן לגֹדל המלוכה ולמכסת תבואתה וגם למספר בני בית הורדוס, ואחרי זאת קרא את האגרות השלוחות אליו מורוס ומסבינוס, והקהיל את טובי הרומאים לאספה, ובראש האספה הושיב את גַיוּס בן אגריפס הנולד ליוליה בתו, אשר לקחהו הקיסר לו לבן, ומִלא את ידי בעלי הריב להגיש את עצומותיהם.

ה. לראשונה עמד על רגליו אנטיפטרוס בן שלֹמית ללמד חובה על ארכילאוס, כי הוא היה גדול בכח לשונו מכל אנשי־ריבו. הוא אמר, כי רק בדברי־פה בלבד נצב ארכילאוס לריב על ירֻשת המלוכה, כי במעשה־ידיו כבר התנהג כמלך, והמצחק הוא בדבריו הפעם באזני הקיסר, יען אשר לא חכה עד הוציאו משפטו בדבר נחלת הורדוס. הן אחרי מות הורדוס הכין לו אנשים בסתר לשים על ראשו את הנזר, וכבר ישב על כסא־מלכים ועשה מעשי מלך, בשנותו את סדרי הצבא ובהרימו את מעלות השרים, גם הבטיח למלא את משאלות העם הרואה את פניו כפני מלך וקרא דרור לאסורים, אשר שם אותם אביו בנחֻשתים על עונות קשים. ועתה בא אל השליט העליון לבקש ממנו את צל המלוכה, אחרי גזלו בידיו את עצם המלוכה, ובאמת הוא מקים את הקיסר לשופט בדבר שֵׁם המלוכה בלבד ולא בדבר השלטון, ומלבד זאת נשׂא אנטיפטרוס חרפה על ארכילאוס, כי גם את מספּד אביו הפך לצחוק, בבּקר היה שׂם עליו מעטה אֵבל ובלילה שתה לשכרה ועשה מעשי־תעתועים; ועוד הוסיף אנטיפטרוס לספר, כי המעשים האלה העלו את כעס ההמון והיו לסבת המרד. ועמוד־התוך, אשר נשען עליו אנטיפטרוס בדבריו, היה מספר החללים הרבים מסביב להיכל ה': „אלה האנשים באו אל יום טוב ובאכזריות רצח נשחטו על זבחיהם. ובחצר בית־המקדש נערמו הרוגים בהמון גדול, אשר כמוהו לא אכלה גם חרב שונאים נכרים במלחמת־פתאם. אמנם אבי ארכילאוס צפה את אכזריותו מראש, ועל־כן לא נתן תקוה בלבו לעשות מלוכה עד העת אשר קשתה עליו מחלת נשמתו מתחלואי גופו ונבצר ממנו לעשות את דברו בדעת ובחשבון ולא ידעה נפשו את מי הוא שׂם ליורש כסאו בצואה הנוספת, ומה גם שעשה את הדבר הזה מבלי מצֹא ערות־דבר באיש אשר כתב לו את המלוכה בצואתו הראשונה, בהיותו בריא בגופו ובעת אשר דעתו היתה עוד נכונה בקרבו. ואולם אם גם יחשוב איש, כי יפה כח המשפט אשר הוציא המלך בחליו, הנה עליו להודות, כי אִבֵּד ארכילאוס את המלוכה בידים בנאצותיו אשר עשה לנבל את מלכותו. ומה יהיה משפט המושל הזה אחרי קבלו את המלוכה מידי הקיסר, אם כבר ערך מטבח כזה בטרם נכונה המלוכה בידו?“

ו. כאלה וכאלה הוסיף אנטיפטרוס לדַבּר והעיד לו עדים נאמנים את קרוביו הרבים, העומדים עמו יחד לחזק כל פרט ופרט מדברי האשמה, ואחרי־זאת כלה את דבריו. ואחריו עמד ניקולאוס על רגליו להצדיק את ארכילאוס בריבו והוכיח בדברים, כי הרצח בהר־הבית נעשה באֹנס, יען אשר הרימו הנרצחים יד באיבה לא במלכות בלבד, כי־אם גם בקיסר, אשר מידו כל משפטה. ומלבד זאת הראה ניקולאוס לדעת, כי את יתר דברי האשמה עשה ארכילאוס בעצת האנשים, אשר באו עתה ללמד עליו חובה; וגם חרץ משפטו, כי בדבר הזה יפה כח הצואה הנוספת מכח הצואה הראשונה – על אשר מסר בה המת בידי הקיסר להכין את המלוכה בידי יורשו, והן האדם המבין להפקיד את שלטונו בידי מושל העולם לא יוכל לשגות במשפטו מי האיש אשר לו תֵאות ירֻשתו; אין זאת כי־אם במחשבה צלולה בחר הורדוס באיש הזה להעמידו בראש העם, בדעתו את האיש אשר יקימהו על נחלתו.

ז. וכאשר באר ניקולאוס את דבריו, נגש ארכילאוס ונפל לרגלי הקיסר מבלי דבּר דבר. והקיסר צוה עליו בדברי־חן לקום על רגליו וגלה את דעתו, כי הוא ראוי לשבת על כסא אביו, אולם לא הוציא משפט מבֹאר. ואחרי שלחו את הנאספים השיב אל לבו ביום ההוא את הדברים אשר שמעו אזניו ונמלך בדעתו אם להקים למלך אחד מבני הורדוס הנקובים בצואתו, או לחלק את מלכותו לכל בני משפחתו, בחשבו למשפט כי עליו להשׂביע רצון את הנפשות הרבות האלה.

פרק שלישי: מלחמה עזה קמה בין היהודים ובין צבא סבינוס, ומטבח גדול נעשה בירושלים.

א. עוד טרם הוציא הקיסר את משפטו בדבר הזה חלתה מַלְתַּקי אֵם ארכילאוס ומתה ואגרות באו מוַרוס הנציב בסוריה על־דבר מרד היהודים. כי ורוס צפה מראש את המרד הזה בבואו אל ירושלים אחרי צאת ארכילאוס באניה ובקש לבצור את רוח מחרחרי הריב. כל עין ראתה, כי לא יֵשב ההמון במנוחה, ועל־כן השאיר וַרוס בקרב העיר אחד משלשת הלגיונות אשר הביא אתו מסוריה ושב אל אנטיוכיה. אחריו בא סבינוס אל ירושלים ונתן במעשיו ליהודים תואנה לקום על נפשם, כי אִלֵּץ בחֹזק־יד את שרי המבצרים להסגיר אליו את המצודות וחקר בשרירות לבו למצֹא את אוצרות המלך. ובדבר הזה בטח לא באנשי־הצבא, אשר השאיר וַרוס בירושלים, בלבד, כי־אם גם בהמון עבדיו, אשר לכלם נתן כלי־נשק ועל־ידם בקש למצֹא בצע. ובבוא חג החמשים (השבועות), – כי כן קוראים היהודים לאחד ממועדי השנה אשר להם מקץ שבעה שבועות [לחג המצות] על־פי מספר הימים, – לא עלה ההמון אל ירושלים לעבוד את אלהיו כחֹק בלבד, כי־אם גם לשפוך את כעסו [על המעשים הרעים]. המון לאין־מספר נאסף מארץ הגליל ומאדום ומיריחו וגם מעבר הירדן, ועולי־הרגל הקרובים מארץ יהודה עוד עצמו במספרם ובנדבת רוחם מאלה. הם נפרדו לשלשה מחנות ונטשו בשלשה מקומות: האחד מצפון להר־הבית, השני – ליד מקום מרוץ הסוסים (האִפּוֹדְרוֹמִין) אשר לצד דרום והשלישי בקרבת ארמון המלך במערב. הם הקיפו את הרומאים מכל עבר ושמו עליהם מצור.

ב. וסבינוס ירא את ההמון הגדול הזה ואת עֹז נפשו ושלח רץ אחרי רץ אל וַרוס, לבקש ממנו עזרה חיש מהר מבלי התמהמה, פן יאבד כל הלגיון הרומאי. והוא עלה על המגדל הגבוה מכל חומת ירושלים, אשר קרא לו הורדוס על שם אחיו פצאל, הנהרג בידי הפרתים, ומשם נתן אות לאנשי־הצבא בני הלגיון להשׂתער על האויבים, והוא בעצמו נמוג מפחד ולא נועז לרדת אל אנשיו. אנשי־הצבא שמעו לקולו ובקעו להם דרך אל הר־הבית ושם פרצה מלחמה קשה ביניהם ובין היהודים. וכל העת אשר לא נלחם בהם איש מלמעלה גברו הרומאים למודי־המלחמה על המון היהודים, אשר לא נסו בקרָב. אולם כאשר עלו יהודים רבים אל האולמים (האסתוניות) אשר למעלה ומשם השליכו אבני־קלע על ראשי הרומאים, נפלו מהם חללים רבים, וקשה היה להם לעמוד בפני האויבים הזורקים עליהם אבנים מלמעלה וגם להתעודד בפני ההמון הגדול אשר שת עליהם והתגרה אתּם מלחמה.

ג. ובראות הרומאים, כי קמה להם המלחמה משתי רוחות, שלחו אש באולמים הנפלאים בגדלם ובהדרם ומיד הקיפו עמודי אש את היהודים הנמצאים שם, ואלה מתו בלהבה, ואלה קפצו למטה אל שונאיהם ומתו בחרבם, ואלה הפילו עצמם מעל החומה אחורנית אל התהום. וגם נמצאו אנשים אשר נואשו מישועה ונפלו על חרבם טרם יהיו למאכֹלת אש. ואלה אשר ירדו בחומה אל הרומאים נמוגו מפחד ושונאיהם הכריעום על־נקלה. ואחרי אשר נפלו חללים רבים מקרב היהודים ויתרם נבהלו ונפוצו לכל רוח התנפלו אנשי־הצבא על אוצר בית־המקדש העזוב וגזלו כארבע מאות ככר. ואת פלֵטת האוצר, אשר לא נגנבה בידי הצבא, אסף סבינוס אליו.

ד. הריסת הבנינים הנהדרים ורצח האנשים הרבים הרגיזו את היהודים מאד ואנשים רבים ועצומים ומלֻמדי־מלחמה התקוממו על הרומאים היושבים בארמון המלך והקיפום סביב. הם הזהירו אותם כי ימיתו אותם בחרב, אם לא ימהרו לעזוב את העיר, וגם הבטיחו את סבינוס, כי לא יגעו בו לרעה, כאשר יבחר לצאת עם הלגיון את פני העיר. גם רֹב צבא המלך נלוה אל הקושרים, אולם ראשי גבורי המלך, שלשת אלפים בני סבסטי (שמרון) ובראשם רוּפוּס וגרַטּוּס – גרטוס היה שר צבא־הרגלים למלך ורופוס היה שר־הרוכבים, – אשר כל אחד מהם נחשב גם מבלעדי צבאו למשען חזק במלחמה בגבורתו ובחכמתו, חזקו את ידי הרומאים. היהודים צרו על ארמון המלך בחֹזק־יד ונסו להרעיש את חומותיו ונשאו את קולם אל אנשי סבינוס כי יֵצאו משם ולא יהיו להם לשׂטן בדרכם, כי נושאים הם את לבם אל החֹפש אשר היה לאבותיהם ואשר נעדר מהם זמן רב. אמנם סבינוס היה נכון לעזוב את העיר. אולם לא האמין ליהודים המבטיחים אותו, בחשדו בהם, כי הם אומרים לטמון לו פח בדבריהם הרכים, ומלבד־זאת קוה לעזרת וַרוס, ועל־כן נשא את המצור.

פרק רביעי: זקני חיל הורדוס נלוו אל המורדים. יהודה הגלילי הִרבה שֹׁד בארץ. שמעון ואַתּרוֹנְגַיוֹס לקחו להם את המלוכה.

א. ובימים ההם קמו מהומות רבות בקרב הארץ (ארץ־ישראל) והרבה אנשים מצאו שעת־הכֹּשר לעשות מלוכה. בארץ אדום התקשרו אלפים איש מזקני צבא הורדוס ויצאו בחרב להלחם עם חיל המלך, אשר עמדו בראשו אחיאב ממשפחת המלוכה. ואחיאב נלחם אתם מתוך המצודות בלבד ונמנע מצאת עליהם לקרב בשׂדה. גם בצפורי אשר בגליל התקומם יהודה בן ראש השודדים חזקיה, אשר מלא לפנים את כל הארץ חמס, עד שנתפש בכף המלך הורדוס. והמון גדול נאסף אליו ויחד עמו פרץ בבית־נשק המלך ובנשק הנמצא שם חגר יהודה את חבריו להלחם בכל האנשים אשר נשאו את עיניהם אל הממשלה.

ב. ובעבר הירדן קם אחד מעבדי המלך ושמו שמעון, ובטח ביפי קומתו ובחסן גופו ושׂם על ראשו את נזר המלוכה. הוא אסף אליו המון שודדים ופשט בארץ מסביב ושׂרף את בית המלך אשר ביריחו וגם שלח באש אחֻזות־עשירים רבות, למען הוצֵא את שללן על־נקלה. וכמעט שׂם למאכֹלת־אש כל נוף יפה, לולא יצא לקראתו גרַטּוּס, שר הרגלים אשר למלך, בראש הרובים מארץ טרכון ואנשי המלחמה הטובים מבני סבסטי. וּבקרב הזה נפלו רבים מבני עבר הירדן חללים, ושמעון אמר להמלט דרך נקרה צרה, אולם גרטוס סגר עליו את הדרך והכה אותו בעת מנוסתו בצוארו מן הצד והמיתו. ועוד אנשים התקוממו בעבר הירדן ושלחו באש את ארמון המלך אשר בבית־הרם (בית־רמתה) בקרבת הירדן.

ג. גם רועה אחד ערב את לבו בימים ההם לריב על־דבר המלוכה, ושמו אַתְרוֹנְגַיוֹס. ואת תקותו למלוכה העירו כֹח־גופו ואֹמץ־רוחו, אשר לא ירא מות, וגם ארבעת אחיו הדומים לו בתכונותיהם חזקו את ידיו. לכל אחד מאחיו נתן גדוד חמשים ומנה אותם לשרי־צבא ואחשדרפנים ושלחם לבֹז בז. ואת עצמו חשב למלך ורק הדברים הגדולים באו אליו. הוא שׂם על ראשו את הנזר בימים ההם וימים רבים פשט על הארץ עם אחיו יחד. הם קבלו פקֻדה להמית את הרומאים ואת אנשי־שלום המלך (סיעת בית הורדוס), אולם גם כל איש יהודי לא נמלט מהם בעת נפלו בידם עם דברי חפץ. פעם אחת נועזו להתנפל גם על גדוד שלם נושא לחם ונשק מצבא הרומאים בקרבת העיר אמאוס והמיתו את שר־המאה אַרֵיוס עם ארבעים מאנשיו, וגם יתר אנשי־הצבא נמצאו בסכנת־מות, לולא חשו לעזרתם גרטוס ובני סבסטי והניסו את השודדים. ועוד רעות רבות עוללו האחים האלה ליושבי הארץ ולנכרים כל ימי עשותם מלחמה. אך לקץ הימים נתפשו שלשה מהם בכף, הבכור נפל בידי ארכילאוס והשנים בידי גרטוס ותלמי ולאחרונה הסגיר גם האח הרביעי את נפשו בידי ארכילאוס. אולם קצם זה בא אחרי־זמן. ובימים ההם (אחרי מות הורדוס) מלאו את כל ארץ יהודה מלחמה ושֹׁד.

פרק חמישי: וַרוס הכניע את היהודים המורדים והוקיע כאלפים מורדים על צלבים.

א. וכאשר קבל וַרוס את מכתבי סבינוס ושרי־החיָלים פחד, פן תאֻנה רעה ללגיון כֻּלו, ומהר לצאת לעזרתו. הוא לקח עמו את שני הלגיונות הנותרים ואת ארבע להקות־הרוכבים הנמנות עליהם ונסע אל עכו וצוה על המלכים השליטים לשלוח אליו שמה חיל־עזר. בעברו דרך עיר בארות אסף אליו משם אלף וחמש מאות אנשי־צבא. וכאשר הגיע אל עכו, באו אליו גם יתר צבאות הברית, וחרתת הערבי, השונא את הורדוס, הביא עמו חיל גדול רוכבים ורגלים. ורוס שלח את החלק הצבא אל ארץ הגליל הסמוכה לעכו ובראש החיל הזה הפקיד אחד מידידיו ושמו גַיוּס. גיוס הניס את כל היהודים אשר יצאו לקראתו ולכד את העיר צפורי ושלח אותה באש ואת יושביה מכר לעבדים. ועם יתר הצבא נסע וַרוס בעצמו דרך שמרון ולא נגע בעיר לרעה, בראותו כי לא מרדה בו בעת המהומה, אשר הקיפה את יתר המקומות. הוא חנה על־יד אחד הכפרים ושמו אַרוּס, אשר היה לאחֻזה לתלמי, ועל־כן בזזו אותו הערבים, בפקדם את חמתם גם על אוהבי הורדוס. ומשם נסע וַרוס אל כפר אחד מֻקף חומה ושמו צַפָּה¹⁴⁰ וגם אותו בזזו הערבים עם כל סביבותיו בעברם עליהן (נ.א.: עם כל אֹרחות־הצֵדה אשר מצאו בדרכם). וגם העיר אמאוס נשרפה, אחרי אשר ברחו יושביה ממנה, כי ככה צוה וַרוס להנקם בה על רצח אריוס ואנשיו.

ב. ומשם עלה וַרוס על ירושלים ולמראה צבאו העצום נפוץ מחנה היהודים לכל רוח. הם נמלטו על נפשם אל השדה, ויושבי העיר פתחו את שעריה לפני וַרוס ופרקו מעליהם את אשם המרד, באמרם כי איש מהם לא הרים יד ברומאים, ובעל־כרחם קבלו את המון עולי־הרגלים, אשר צר עליהם ועל הרומאים יחד, והם לא עזרו למורדים במלחמתם. גם יוסף, קרובו של ארכילאוס, ורופוס וגרטוס עם צבא המלך ואנשי סבסטי יצאו לקדם את פני וַרוס ואנשי הלגיון הרומאי עברו לפניו כמנהגם בכל עדי נשקם. וסבינוס לא ערב את לבו להֵראות את פני וַרוס ומהר לעזוב את העיר ולפנות אל חוף הים. וַרוס שלח את חלק הצבא לשוט בארץ ולתפוש את מחוללי המרד, ושבויים רבים הובאו אליו. את האנשים, אשר למראה־עיניו לא הרבו לעשות מרי, שׂם במשמר וּמראשי החַיָּבים הוקיע על צלבים כאלפים איש.

ג. לוַרוס הֻגד, כי בארץ אדום נשארו עוד כעשרת אלפים אנשי חיל מזֻיָּנים. הוא שלח מעל פניו את הערבים, כי ראה בהם, שלא נלחמו כדרך אנשי בריתו וכל חפצם היה רק לכלות את נקמתם, ומשנאתם הרבה להורדוס הרבו להשחית את הארץ מאשר עלה על רוחו. ואחרי־כן מהר יחד עם לגיונותיו ושם את פניו להלחם במורדים. אולם היהודים לא יצאו לעֻמתו למלחמה, כי שמעו לעצת אחיאב ומסרו את עצמם בידי הרומאים. וַרוס סלח לעון המון המורדים ורק את העומדים בראשם שלח אל הקיסר לעמוד לפניו למשפט. הקיסר העביר את חטאת האנשים ורק את בני משפחת המלך – כי היו בין המורדים אחדים מהקרובים אל בית הורדוס – שפט משפט מות, כי הרימו יד במלך, אשר היה גואלם הקרוב אליהם. ככה השיב וַרוס את המנוחה בירושלים והפקיד לשמור על העיר את הלגיון, אשר חנה שם לפנים, ואחרי־זאת שב אל אנטיוכיה.

פרק ששי: היהודים הרבו להתלונן על ארכילאוס ובקשו כי יֻתַּן להם נציב רומאי. הקיסר שמע את דבריהם וחלק לבני הורדוס את נחלת אביהם כרצונו.

א. ובעוד ארכילאוס יושב ברומי, והנה קם ריב חדש בינו ובין היהודים, אשר עוד לפני המרד, קבלו רשות מוַרוס לשלוח צירים אל הקיסר ולבקש ממנו את חֹפש עמם. מספר הצירים הבאים היה חמשים איש ואליהם נלוו יהודים מיושבי רומא כשמונת אלפים איש ומעלה. הקיסר הקהיל את פקידי הרומאים ואת אוהביו לאספה אל מקדש אפולון אשר בפַּלַטיון (הגבעה הפַּלַטּינית), הוא הבית אשר יסד אותו הקיסר וכלל את הדרו ועשרו עד להפליא – ושמה באו הצירים בלוית המון היהודים הרב ולעמתם נצבו ארכילאוס ואוהביו יחד. וקרובי ארכילאוס ואנשי שלומם עמדו מרחוק, כי לא מלאם לבם לעזור לארכילאוס בריבו משנאתם וקנאתם אליו, וגם בושו מפני הקיסר לשים את ידם עם שוטניו לעיני השמש. אל הקרובים האלה נוסף עתה גם פיליפוס, אשר שלח אותו ורוס באהבתו אותו אל רומא לעשות שם שני דברים: לחזק את ידי אכילאוס וגם לקבל מנחלת אביו את חלקו, אם יעלה על רוח הקיסר לחלק את נחלת הורדוס לכל יוצאי חלציו.

ב. ואחרי אשר צוה הקיסר על שוטני ארכילאוס לדבּר, החלו לפרט את התועבות הרבות אשר עשה הורדוס: „לא עֹל מלך נשאנו על שכמנו, כי־אם עֹל עריץ רשע ואכזרי מכל העריצים אשר קמו מימות־עולם. הוא הרג ואבּד עת רֹב העם והנשארים בחיים נמקו בעֹצר רעה ויגון, עד אשר קנאו במתים שנגזרו מידו. ונקל היה בעיניו לדוש את בשׂר נתיניו, כי גם על ערים שלמות עברה רעתו. הוא מצץ את לשד ערי מלכותו, למען פָּאר ערים נכריות ובדם היהודים אמר למצֹא חן בעיני עמים זרים. ותחת חֹסן־אֹשר העם לפנים וחֻקי האבות אשר חי בהם המיט עליו עֹני ופריצות עד אין גבול, והצרות אשר עברו על היהודים מידי הורדוס בשנים מעטות הכריעו בכף מאזנים את כל האסונות אשר התחוללו על אבותינו כל העת למן היום אשר שבו עולי הגולה מבבל בימי המלך אחשורוש¹⁴¹. וכה שחה רוח העם, וכה הסכין לפגעיו הרבים, עד אשר בחר לרצונו להיות עבד־עבדים על־פי משפט הירֻשה. על־כן נכון לבו לקרֹא בשם מלך לארכילאוס בן הרשע הגדול הזה אחרי מות אביו ויחד עמו התאבל על מות הורדוס והתפלל לשלום מלכותו. אולם ארכילאוס שקד להראות, כי איננו ילד זנונים להורדוס וחנך את מלכותו בדם שלשת אלפים בני ירושלים, ואלה החללים, אשר מִלא בהם את בית המקדש ביום חג, הם היו הזבחים אשר הקריב לאלהים, להכין את מלכותו בידו. ולכן צדקו האנשים, אשר הצילו את נפשם מן הרעה הזאת, בהפכם הפעם את פניהם לעמוד לקראת מכּיהם כמשפט המלחמה. והנה אנו מחלים את פני הרומאים, כי יחמלו על שארית יהודה ואל ישליכו את פלֵטתה לפני חיות־טרף אכזריות, רק יחברו אותה אל ארץ סוריה ויעמידו בראשה נציבים מקרבם. ואז יראו הכל עין בעין, כי היהודים האלה, אשר הוציאו עליהם שוטניהם קול, כי הם אנשי ריב ואוהבי מלחמה, יודעים לשמוע בקול נציבים ארכי־אפים“. בשאלתם זו כלו היהודים את דברי תלונתם, ואחריהם קם ניקולאוס ובטל את כל הטענות אשר טענו על המלכים, וקרא שטנה על העם, כי [הוא קשה־עֹרף ו]אינו מקבל עליו שררה ומתכונתו הוא ממרה את פי מלכיו, וגם נתן דֹפי בקרובי ארכילאוס, אשר היתה ידם עם שוטניו.

ג. ואחרי אשר שמע הקיסר את דברי כל בעלי הריב שִלח את הנאספים מעליו. וכעבור ימים מספר נתן את חצי המלכות לארכילאוס וקרא לו בשם נשיא־עם (אֶתּנַרְכוֹס) וגם הבטיחהו, כי ישימהו למלך, אם יראה במעשיו, כי יאות לו הכבוד הזה. ואת מחצית המלכות הנשארת חלק לשני חבלי נסיכים (טֶטְרַרְכִיוֹת) ונתן לשני בני הורדוס, את האחד לפיליפוס ואת השני לאנטיפס, אשר רב עם ארכילאוס על־דבר המלוּכה. לאנטיפטרוס נפלו לנחלה עבר הירדן והגליל עם מאתים ככר תבואות השנה. אולם הבשן וחבל ארגב (טרכון) וארץ חורן וחלק גבול זֵינוֹן בסביבות אינו (אִנַנוֹ)¹⁴² נפלו בחלק פיליפוס ותבואות נחלתו עלו למאה ככר. ועל ממשלת ארכילאוס נחשבו ארץ אדום וכל ארץ יהודה וארץ שמרון, אשר הנח לה מרביעית המס, כי לא מרדה יחד עם יתר המדינות. והערים אשר סרו למשמעת ארכילאוס היו: מגדל־סטרטון (קיסרי) וסבסטי, יפו וירושלים. ואת ערי היונים עזה, גדר וסוסיתא (הִפּוֹן) קרע הקיסר מעל הממלכה וספח אותן אל נציבות סוריה, ותבואות השנה בארץ נחלת ארכילאוס היו ארבע מאות ככר. ושלֹמית קבלה את כל אשר כתב לה המלך בצואתו וגם הוקמה לשליטה בערים יבנה ואשדוד (אַזוֹטוֹס) ופצאליס. ומלבד־זאת נתן לה הקיסר את בית המלך באשקלון ומכל אחֻזתה אספה ששים ככר תבואות השנה, אולם הקיסר העמיד את נחלתה תחת שלטון־הפלך אשר לארכילאוס. וגם ליתר בני בית הורדוס חלק הקיסר את המנות הראויות לתת להם על־פי צואת המלך. ולשתי בנות הורדוס אשר לא היו עוד לאיש הוסיף הקיסר על נחלתן חמש מאות אלף כסף (שקל, דינר) ונתן אותן לנשים לשני בני פירורא. ואחרי אשר הציב הקיסר את גבולות בני המלך, חלק ביניהם את אלף הככר אשר עזב לו הורדוס למנחה ובחר לו רק כלי־חפץ אחדים לא־יקָרים, למזכרת כבוד המת.

פרק שביעי: מעשה אַלכסנדרוס הרמאי. אַרכילאוס יצא בגולה. גלפירה מתה, וחלומות־נבואה גלו להם את הדברים מראש.

א. ובימים ההם קם איש אחד, יהודי מלֵדה, אשר גדל בעיר צידון בבית עבד רומאי משֻׁחרר, ושׂם עליו לשקר את שם אלכסנדרוס הנהרג בידי הורדוס, אשר היה דומה לו במראהו, ונסע אל רומא, בבטחו כי לא יענה כחשו בפניו. ואיש ימינו היה אחד היהודים היודע את כל הדברים הנעשים במלכות ומפיו למד האיש לספּר, כי עבדי המלך, אשר נשלחו להמית אותו ואת אריסטובולוס, חמלו עליהם ונתנו להם להמלט ותמורתם הביאו פגרי אנשים דומים להם במראיהם. בדברים האלה הטעה את היהודים יושבי כרתים (אי קרֵיטֵי) וקבל מהם מתנות יקרות ונסע משם אל מֵלוֹס¹⁴³. ובמקום הזה הרבה עוד לאסוֹף כסף, כי נאמנו דבריו מאד על היהודים התושבים, וגם משך את לב היהודים אשר אספוהו אל ביתם¹⁴⁴ ללוותו במסעו אל רומא. וכאשר ירד מן האניה בדִיקְאַרכיה¹⁴⁵ נתנו לו היהודים יושבי המקום תשורות רבות ואוהבי בית אביו (הורדוס) שלחו אותו אל רומא בכבוד מלכים. אמנם פניו דמו לפני אלכסנדרוס ובדבר הזה הטה את הבריות להאמין בו, כי גם האנשים אשר היטיבו להכיר את אלכסנדרוס פנים אל פנים נשבעו, כי זה הוא האיש, וכל היהודים אשר ברומא נהרו לראותו והמון לאין־מספר נאסף ברחובות העיר, אשר שם נשׂא האיש על כפים. כי היהודים אשר באו עמו ממֵלוס התהוללו מאד, עד אשר נשׂאו אותו באפריון וגם פזרו את כספם לתת לו עבֻדת מלכים.

ב. והקיסר היטיב להכיר את סימני אלכסנדרוס – כי העמיד אותו הורדוס [לפנים] למשפטו – ועוד לפני ראותו את האיש הבין, כי הוא מרַמה את הבריות בדמותו, אולם גם הוא נפתה להאמין מעט לתקוה הטובה ושלח את קֶלַדּוּס, אחד ממידעי אלכסנדרוס, וצוהו להביא אליו את הצעיר. וכאשר הביט קלדוס בפני האיש הכיר מיד, כי הם שונים מפני אלכסנדרוס, והתבונן אל בשרו, כי כֻּלו קשה (גס) כבשר העבד ונוכח לראות את תרמית הדבר, ועוד יותר הרגיזה אותו עזות פני האיש, כי בשאֹל אותו קלדוס לשלום אחיו אריסטובולוס השיבהו דבר, כי גם הוא נמלט ממות, אך נשאר בקפרוס, כי נשמר לנפשו מנכלי שונאיו. ואמנם יקשה הדבר לתפוש אותם, בהפרדם איש מעל אחיו. קלדוס משך את האיש הצדה ואמר לו: „נפשך תהיה לך לשלל מידי הקיסר, אם תגלה את שם האיש, אשר הסיתך לעשות דברי־תרמית כזה!“ האיש אמר, כי יודיעהו את שם המסית, והלך אחריו אל הקיסר וגלה לו את דבר האיש היהודי, אשר מצא חפץ בתאר־פניו למען בוא על שׂכרו, וגם הודה בפיו, כי קבל בכל עיר ועיר המון מתנות, כאשר לא קבל אלכסנדרוס כל ימי חייו. וקיסר צחק למשמע אזניו וצוה להושיב את המכזב, אשר קרא עליו שם אלכסנדרוס, לעבוד עבודת פרך בספינות, כי יאתה העבודה הזאת לכֹח גופו, ואת המסית צוה להמית. ולאנשי־מֵלוס לא עשה דבר, כי כבר שלמו במיטב כספם על מעשי תעתועיהם.

ג. וכאשר נכונה הממשלה בידי ארכילאוס בארץ נחלתו, זכר את המריבות הראשונות ורעץ באכזריות לא את היהודים בלבד, כי־אם גם את השמרונים. על־כן שלחו היהודים והשמרונים צירים אל הקיסר בשנה התשיעית לממשלת ארכילאוס [להתאונן על מעשיו] והוא נשפט על־פי הקיסר לגלות אל ויֶנָּה, העיר אשר בגַליה, וכל רכושו החרם לאוצר הקיסר. ועל ארכילאוס יֵאָמר, כי טרם נקרא לעמוד למשפט הקיסר ראה בחלומו כדמות תשע שבלים גדולות ומלאות, אשר אכלו אותן השורים. הוא שלח לקרֹא למנחשים (לפותרי חלומות) וגם לכשׂדים¹⁴⁶ אחדים (כַּלְדָאִים), ושאל מהם את פתרון הדבר. בעוד זה אומר בכה וזה אומר בכה הגיד שמעון ממשפחת האסיים כי השבלים הן שָׁנים והשורים הם אות לחליפות החיים, כי בחרשם את האדמה הם, משנים את פניה, ודבר החלום הוא, כי ימלוך ארכילאוס [תשע] שנים כמספר השבלים וימות אחרי בוא חליפות רבות בחייו. וארכילאוס שמר את הדבר וכעבור חמשה ימים נקרא למשפט הקיסר.

ד. ואני חושב למשפט להזכיר פה גם את חלום אשתו גלפירה בת ארכילאוס מלך קפודקיא, אשר היתה לראשונה אשת אלכסנדרוס, הוא אחי ארכילאוס, אשר עליו אנו מדברים, ובן להורדוס המלך והומת בידיו, כאשר הראינו למעלה. ואחרי רצח אלכסנדרוס היתה גלפירה לאשה ליובה מלך לוב (ליביה, באפריקא), וכאשר מת גם בעלה זה, שבה אל בית אביה וישבה שם באלמנותה, והנשיא ארכילאוס ראה את פניה וחשק בה מאד, ועל־כן מהר לשלח מעליו את מרים אשת חיקו ונשא את גלפירה. היא באה אל ארץ יהודה, אולם ימים מעטים אחרי בואה שמה ראתה בעיניה והנה אלכסנדרוס עמד עליה ומדבּר: „המעט היה לך להנשא אל ארץ לוב, כי קטנה עוד זאת בעיניך, עד אשר הוספת לשוב אל עיר נָוי ובחרת לך בעל שלישי, והוא אחי! אוי, עזת־המצח! אני לא אסלח לחרפתך זו ואסוף אאסוף אותך אלי בעל־כרחך!“ גלפירה גִּלתָה את דבר החלום הזה, אף כי האריכה רק שני ימים אחריו.

פרק שמיני: ארץ ממשלת אַרכילאוס נהפכה לנציבות. מרד יהודי הגלילי. שלש מפלגות היהודים.

א. וארץ ארכילאוס נהפכה לאפרכיה (נציבות רומאית) ואליה נשלח נציב ממעמד הרוכבים ושמו קוֹפּוֹניוּס, ובידו הפקיד הקיסר את כל השלטון, וגם נתן לו לדון דיני נפשות. ובימיו הסית איש אחד מהגליל ושמו יהודה את בני ארצו למרד [ברומאים], באמרו כי חרפה תהיה להם, אם יטו את שׁכמם לסבול וישלמו מס לרומאים, ומלבד מלכות השמים ישאו עליהם גם עֹל בשר־ודם. והחכם הזה יסד לו כת מיֻחדה, שלא דמתה ליתר הכתות [של היהודים].

ב. כי שלשה מיני חכמי הדת (פילוסופים)¹⁴⁷ נמצאו בקרב היהודים. על האחד נמנים הפרושים, ועל השני – הצדוקים, ועל השלישי – אלה הנקובים בשם אסיים, והם נוהגים חסידות. האסיים הם יהודים מלֵדה, אולם הם עולים על יתר היהודים באהבתם איש את רעהו. הם נזָּרים מתענוגי הבשר, בראותם בהם רעה, ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש את יצרם. גם חיי הנשואים נמאסים בעיניהם, אולם הם אוספים אליהם בני אנשים זרים בעודם רכים בשנים ונוחים לשמוע בלמודים, ומקרבים אותם באהבת־אבות וחורתים על לוח־לבם את חֻקיהם. אמנם אין הם רוצים בזה להעביר את נשׂואי האשה ואת נחלת־האלהים הקשורה בהם, אולם הם גודרים עליהם מפריצות הנשים, בהאמינם כי אף אחת מן הנשים אינה שומרת את אמונתה לבעלה האחד.

ג. הם מואסים בחיי עֹשר, ונפלא הוא שתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מֻפלג בנכסים. כי חֹק הוא להם, אשר כל הנלוה על חבורתם (שיטתם)¹⁴⁸ יפקיר את רכושו לכל החבורה (המסדר)¹⁴⁹, ולא נמצאה בהם חרפת העֹני, ולא גאות העֹשר, כי נכסי כל היחידים התערבו יחד ורכוש אחד לכֻלם, כאלו היו אחים מבטן. הם חושבים, כי השֶׁמן מטמא את הגוף, וכאשר נמשח אחד מהם בשמן בלי רצונו, מֻטל עליו למרק את בשרו. כי יפים בעיניהם מכֹּל העור אשר לא רֻכּך¹⁵⁰ והבגדים הלבנים. והפקידים על רכושם נבחרים בידי כל חבריהם וכן גם הממֻנים על כל דבר נבחרים על דעת כֻּלם¹⁵¹.

ד. לא עיר אחת היא נחלת האסיים, כי בכל עיר ועיר יושבים רבים מהם. ולאנשי חבורתם הבאים ממקום אחר הם מוציאים את כל רכושם לשלֹט בו כאלו היה שלהם, ואלה האורחים מתהלכים כרֵעים ומיֻדעים בבתי חבריהם, אשר לא ראו את פניהם עד היום ההוא. ועל־כן אינם לוקחים אִתּם דבר בצאתם למסעיהם, מלבד כלי־הנשק כנגד השודדים. ובכל עיר נמצא משגיח אחד מבני החבורה, אשר נבחר לנהל את האורחים בבגדים ובלחם. בענוַת הלוכם¹⁵² ובמראה¹⁵³ גופם הם דומים לילדים אשר מורא רבם שרוי עליהם, אינם לובשים בגדים ולא סנדלים חדשים בטרם נקרעו הישנים או בלו מרֹב זמן, אינם קונים דבר איש מעמיתו ואינם מוכרים דבר אחד לשני, וכל אחד נותן לחברו משלו את הדבר הדרוש לחפצו ולוקח ממנו את הדבר אשר יש לו צֹרך בו. וגם בלי שׂכר אין האחד מונע את חברו לקחת ממנו את הדבר אשר רצה בו.

ה. בדרך מיֻחדה הם עובדים את אלהים: לפני עלות השמש אינם מוציאים מפיהם דבר חֹל והם פונים אליו (אל השמש) בתפלות אשר קבלו מאבותיהם, כאלו הם מחַלים את פניו לעלות. ואחרי הדבר (עלות השמש) הפקידים שולחים אותם איש איש אל המלאכה, אשר הוא יודע אותה (רגיל בה), והם עושים את מלאכתם בלי הרף עד חמש שעות ביום, ואחרי־זאת הם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור־בד ורוחצים את בשרם במים קרים ואחרי טהרתם הם פונים כֻּלם למדור מיֻחד, ששמה אינם נותנים לבוא לאיש זר, אשר לא מחברתם, והם הולכים בטהרה כהולך למקום קדוש ובאים אל מקום הסעֻדה הזה. ובבואם שמה, הם יושבים במנוחה והאופה עובר עליהם ומניח לפני כל איש את לחמו בסדר והמבשׁל מגיש לכל אחד קערה עם תבשיל אחד. והכהן מתפלל לפני אכלם, וקֹדם התפלה אסור עליהם לטעום דבר. ואחרי כלותם את הארֻחה קורא הכהן תפלה שנית. ככה הם פותחים וגומרים את סעֻדתם בתפלה לאלהים המכַלכל חיים. ואחרי זאת הם פושטים את בגדי הקֹדש ושבים לעשות את מלאכתם עד ערב. וגם בסעֻדת הערב הם עושים כן. ובבוא אליהם אורחים (מבני חבורתם) הם סועדים אתם יחד. ואין קול וצוחה מחלל את הדממה בבית (בעת אכלם). וכל איש נותן לחברו לדַבּר בסדר, ובעיני העומדים מחוץ נחשבה הדממה אשר בבית לסוד כמוס. סבת השתיקה היא, כי אין המסֻבּים שותים יין לעולם והם מודדים את מאכלם ומשתם רק די שׂבעם.

ו. האסיים אינם עושם דבר מבלי אשר יצוו עליהם פקידיהם, מלבד שני דברים, אשר להם הרשות לעשותם על דעת עצמם, והם מעשי העזרה ומעשׂי הצדקה. הרשות נתונה להם להפיק עזרה לכל שואל די מחסורו וגם לפרֹשׂ לחם לרעבים ככל אות נפשם. אולם אסור להם להעניק לקרוביהם מבלי שׁאֹל את פי העומדים בראשם. והם אינם כועסים, רק כאשר נאה להם בצדק, וכובשים את רוחם ושוקדים לנצֹר אמונים ולהקים שלום [בין איש לחברו]. וכל דבר אשר יצא מפיהם חָמור בעיניהם מדבר־שבועה, והם נדרו עליהם לבלי הִשּׁבע, בחשבם כי הדבר הזה (שבועת אמת) קשה יותר משבועת שקר. והם אומרים, כי כבר נחתם דין האדם, אשׁר לא יאָמנו דבריו בלתי אם בנשׂאו את שם אלהים. והם שוקדים בכל כֹּחם ללמֹד את ספרי הראשונים ויותר מכֻּלם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם. ומהם הם חוקרים ודורשים את תכונות שרשי הצמחים המעלים ארוכה ואת כחות האבנים להסיר כל מחלה.

ז. וכי ירצה איש להִספח על חבורתם, לא יוכל להכנס מיד, כי הם נוטלים עליו להשאר מחוץ שנה אחת וללכת בדרכיהם, ולדבר הזה הם נותנים לו גרזן (מעדר) קטן ואת האזור, אשר בא זכרו למעלה, ובגד לבן. ואחרי אשר עמד האיש בנסיון כל העת והראה לדעת, כי הוא מושל ברוחו, והא מוסיף לקרוב אל מנהגי חייהם ולוקח חלק בטבילותיהם במי־טהרה, אולם טרם נִתְנה לו רשות לצאת ולבוא ביניהם ולהיות כאחד מהם, כי אחרי הראותו את כחו לכבֹש את יצרו הם בוחנים את מדותיו עוד שתי שנים, ורק כאשר הוכיח, כי הוא ראוי לדבר הזה, הוא מקבל רשות לבוא בסודם וטרם יגע בלחם החבורה הוא מוסר לפניהם שבועה נוראה, ראשונה, כי יעבוד את האלהים בצדקה, והשנית, כי ישמור משפט ומישרים לבני־האדם, ולא יעשה רעה לחברו על דעת עצמו וגם לא במצות אחרים, וישנא תמיד את הרשעים ויריב את ריב הצדיקים, וינצור אמונים לכל אדם ומה גם לשליטים, כי מבלי רצון האלהים לא תכּון הממשלה בידי אדם, וכי בהגיעו לשררה לא ירום לבבו במשרתו ולא יבָּדל מנתיניו בבגדים יקרים ולא בעדי תפארה, ויאהב את האמת בכל עת ויחרף את דוברי השקר על פניהם, וישמור את ידיו מגזל ואת טהרת נשמתו מכסף נמאס, ולא יסתיר דבר מאחיו בני חבורתו ולא יגלה את סודותיהם לזרים, ואף אם יעֻנה עד מות. ומלבד זאת נשבע האיש כי במסרו את דברי תורתם לא ישַׁנה מן הלשון אשר קבל בעצמו, וימנע מן השֹׁד¹⁵⁴, וישמור מאד על ספרי חבורתם ועל שמות המלאכים. בדברי השבועה האלה האסיים מזהירים את כל הנלוים אל חבורתם.

ח. ואת האנשים, שנתפשו על עונות חמוּרים, הם מגרשים מקרב חבורתם. ויש אשר ימות המגֹרש הזה ברעה וביגון, כי הוא אסור בכבלי נדריו וחֻקיו ולא יוכל לנגֹע בלחם זרים, ועליו לאכול את צמח השדה, עד אשר יכלה בשרו ברעב ויגון. על־כן רחמו (האסיים) על רבים מאלה ואספום אליהם כל עוד נפשם בם, באמרם כי חבלי־המות כפרו על עונותיהם.

ט. בדיניהם הם חוקרים היטב ושופטים בצדק, ולא יֵשבו למשפט כאשר ימעט מספרם ממאה איש, ואת גזר־דינם אין להשיב. ואחרי האלהים הם מכבדים מאד את שם המחוקק, ולאיש המחרף אותו הם עושים משפט מות. ולמִדה טובה נחשב בעיניהם למַלא את מצות הזקנים והגדולים בשנים. ובהאסף עשרה אנשים מהם אין האחד פותח את פיו בלי רצון התשעה. והם נזהרים לבל יירקו במעמד אדם ולא לצד ימין, ובימי השבתות הם מחמירים באסור מלאכה מכל היהודים. ולא די להם שהם מכינים את המאכלים לעצמם מערב שבת, לבל יבעירו אש ביום [הקדוש] ההוא, כי אינם נועזים להעתיק כלי ממקומו ולצאת־חוץ (להִפּנות לצרכיהם). וביתר הימים הם חופרים במעדר (ביתד) – וזה הוא הגרזן הקטן אשר הם נותנים לחבריהם החדשים – חור עמֹק רגל באדמה ומכסים אותו במעילם, לבל יכלימו את אור האלהים, ועושים את צרכיהם, ואחרי־כן הם מושכים את העפר התחוח לכסות את החור, ולמעשה הזה הם בוחרים להם מקומות שוממים. ואף כי הטלת הצֵאה היא צֹרך־הטבע לאדם, הם חושבים כי היא מטמאה את הגוף ונוהגים לרחוץ אחריה את בשרם במים.

י. ולפי ימי נזרם הם מתחלקים לארבע מעלות. והחברים הצעירים נופלים במעלתם מהזקנים עד כי בגעת אלה בהם יטבלו את בשרם, כאלו נטמאו במגע איש נכרי. והם מאריכים ימים, ורבים מהם חיים מאה שנה ויותר. ורואה אני את שֹׁרש הדבר בדרכי־חייהם הפשוטים ובסדריהם הנאים. והם בזים לכל צרה ומתגברים בעֹז־רוחם על כל מכאוב, ויקר בעיניהם מות כבוד ותהלה מחיי¹⁵⁵ עולם. המלחמה עם הרומאים חשפה את כֹּח נשמתם, אשר לא שב מפני כֹּל. כי כאשר נדוש בשרם בגלגל ונמתחו כל אבריהם, כאשר נשרפו חיים או נשחקו עצמותיהם וכל כלי־רצח עברו עליהם, ומעניהם נטלו עליהם לקלל את שם מחוקקם או לטמא את בשרם בדבר אשר לא יאָכל, עמדו בנסיון ולא עשו אף אחת מאלה, גם לא התחננו אל מעניהם ולא שפכו דמעות לפניהם, רק נשאו את יסוריהם באור־עינים ולעגו לאנשים אשר הקריבו אליהם את כלי־המשחית ובשמחה השלימו את נשמותיהם לאלהים, כי הוא ישיבן להם [לקץ הימין].

יא. הנה הם מאמינים באמונה שלמה, כי הגופות כָּלים,יען אשר אין חָמרם מתקַיֵּם, אולם הנשמות תשארנה לנצח ומות לא ישלט בהן, יען כי צמחו מהאור העליון (אַיְתֵּר)¹⁵⁶ ובלהטי הטבע נמשכו אל הגופות כמו אל בתי־כלא, ואחרי עזבן את מוסרות הבשר כאלו הן נמלטות לחפשי מעבדות ארֻכּה ומתנשאות בשׂמחה למרום. והם מכַונים לדעה אחת עם בני ההֶלֵנים, בהראותם, כי הנפשות הטובות חיות מעבר לים אוקינוס, במקום אשר אין גשם ושלג וחֹם שולטים בהן לרעה ורוח ים¹⁵⁷ מנשבת שם תמיד מים אוקינוס ומשיבה נפש. ונחלת הנשמות הרעות היא קרן חשכה, מקום סער וסופה ויסורי נצח. ואני חושב, כי גם היונים חשבו כדבר הזה, כאשר נתנו לנחלה לגבוריהם, אשר קראו להם בשם הֵרֹואִים (אדירים) והַמִתּוֹאים (חציי־אלהים – בני־אלהים), את איי המאֻשׁרים, ואת הנשמות השפלות הושיבו בשאול (הַדֶּס), בנחלת הרשעים, הן כה יאמרו אחדים בשיחות מני קדם (מִתּולוגיה), כי שׁם נושאים את עונם סִיסִיפוֹס וטַנְטַלּוֹס ואִכּסִיוֹן וטִיטִיאוֹס¹⁵⁸. ובזה הם רוצים להראות, לראשונה כי אין הנשמות כלות, ואחרי־כן להורות את האדם לבחֹר בטוב ולמאֹס ברע, כי הטובים עוד יתחזקו במעשי טובתם כל ימי חייהם, בקוותם לשכר אשר ימצאו אחרי מותם, והרעים יעצרו מלכת אחרי יצרם, כי גם אם ימָלטו מעֹנש כל ימי חייהם, הנה נצפנו להם יסורי נצחים אחרי מותם, וזאת היא גם דעת אלהים (תיאולוגיה), אשר האסיים מלמדים בדברם על הנשמה, והיא קסם, אשר הם מצודדים בו את נפש האדם, ולא ימָלט ממנו איש אשר טעם מפרי חכמתם.

יב. ובקרבם נמצאים אנשים המתאמרים לדעת את העתידות מראש. כי מילדותם שקדו ללמוד את ספרי הקֹדש וקנו להם דרכי־קדֻשה שונים. וגם התבננו בדברי הנביאים, וכמעט לא שגו מעולם בנבואותיהם לעתיד.

יג. ויש עוד כת שניה לאסיים, ואנשיה אינם שונים במנהגיהם ובחֻקותיהם מיתר אחיהם, ורק במשפטם על הנשואים נבדלו מהם, בחשבם כי האנשים, אשר אינם נושאים נשים, פורקים מעליהם חלק גדול מן החיים – את נחלת־אלהים. ועוד דבר גדול מזה: הן אם כל האנשים יחשבו זאת, יעבור זרע האדם מן העולם. אולם הם בודקים שלש שנים את הארושׂות ואחרי הכירם על־פי שלש טהרות, כי הן יכולות ללדת בנים, הם נושאים אותן לנשים. והם אינם נגשים אל נשיהם בעת הריונן, להראות, כי לא למלא את תאותם לקחו נשים, רק למען החיות זרע על האדמה. והנשים רוחצות את בשׂרן בסדין (בחלוק), בעוד אשר הגברים שמים עליהם אזור. אלה הליכות הכת הזאת.

יד. ומשתי הכתות הנשארות הפרושים הם האנשים, אשר יצא להם שם חכמים יודעים לבאר את החֻקים באר היטב, והם יצרו את הכת¹⁵⁹ הראשונה [בין היהודים]. הם אומרים, כי הכל תלוי בגזֵרָה (הֵימַרְמֵנֵי – ההשגחה)¹⁶⁰ ובאלהים, ורק מעשה הצדק (הטוב) והפכו (הרע) נמצא ברֻבּוֹ בידי האדם, אפס כי גם הגזרה מסַיעת לו בכל דבר. והם אמרים, כי כל הנשמות אינן כלות, אולם רק נשמות הטובים עוברות אל גוף שני (חדש)¹⁶¹, ונשמות הרשעים נדונות ליסורי עולם. והצדוקים, הם בני הכת השניה, כופרים בגזרה בכלל ואומרים, כי האלהים הוא רחוק ממעשה הרע¹⁶² ואינו משגיח אליו והם אומרים כי נִתּן לאדם לבחֹר בטוב או ברע וכל איש פונה אל אחד משׁני אלה על דעת עצמו, והם כופרים גם בנצח (השארת) הנשמה וגם בעֹנש ובשכר העתידים בשאול (הַדֶּס – כאן: בעולם הבא). והפרושים אוהבים איש את רעהו ודורשים שלום לכל העם. והצדוקים קשים גם לאחיהם (בני חבורתם) ומקבלים את פני חבריהם בכעס, כאלו היו נכרים להם. אלה הדברים היו לי לסַפּר על־דבר החכמים (הפילוסופים) בקרב היהודים.

פרק תשיעי: מות שלמית. הערים אשר בנו הורדוס ופיליפוּס. פילַטוס הביא לידי מרידות. טִבֶּריוס אסר את אגריפס וקַיוס הוציאוֹ ממאסרו והקימו למלך. גלות הורדוס־אנטיפס.

א. וכאשר נהפכה ממשלת ארכילאוס לנציבות הוסיפו שני האחים הנותרים, הנסיכים פיליפוס והורדוס, המכֻנה אנטיפס, למשול בנחלותיהם. ושלֹמית השאירה במותה את מחוז ממשלתה עם יבנה ומטעי התמרים אשר בפצאליס ללִיויה¹⁶³, אשת אוגוסטוס. וכאשר מת אוגוסטוס, אחרי עמדוֹ בראש הממשלה חמשים ושבע שנה וששה חדשים ושני ימים, עבר שלטון הרומאים אל ידי טִבֶּריוס בן ליויה, והורדוס ופיליפוס נשארו נסיכים בנחלותיהם. ופיליפוס בנה את עיר קיסריה בפַנֵּיאַס על־יד מקורות הירדן ואת עיר יוליס בארץ הגולן. והורדוס בנה את טבריה בארץ הגליל ובעבר הירדן יסד עיר וקרא אותה על שם יוליה (יוּלִיַּס).

ב. וכאשר נשלח פִּילַטוּס לנציב (ביהודה) על־פי טבריוס צִוה להביא בלילה בסתר אל ירושלים את צלמי הקיסר הנקראים סימנים¹⁶⁴, ולעת הבֹּקר קמה מבוכה גדולה בקרב היהודים לדבר הזה. האנשים אשר נמצאו מקרוב נבהלו למראה הזה, כי חֻללה תורתם, יען אשר נאסר עליהם לשים כל פסל וכל תמונה בעיר [הקֹדש]. ולשמע הרֹגז, אשר תקף את יושבי העיר, נהר גם עם־הארץ אל ירושלים מעברים. הם מהרו אל עיר קיסריה, להתיצב לפני פילטוס ולהתחנן אליו, כי יוציא את הסמנים מירושלים ויתן כבוד לחֻקי תורתם. וכאשר השיב פילטוס את פניהם, נאספו מסביב לביתו ונפלו לארץ וכה שכבו חמשה ימים וחמשה לילות ולא משו ממקומם.

ג. וביום הששי ישב פילטוס על בימה באצטדין (סטדיון) הגדול וקרא אליו את ההמון וסִבּב בכחש, כי הוא אומר להשיבו דבר, ונתן אות לאנשי־הצבא לעשות כאשר צוה עליהם מראש ולהקיף את כל היהודים בכלי־נשקם. ובראות היהודים, כי אנשי־הצבא עומדים מסביב להם בשלש שורות, נאלמו מפחד־פתאם, כי לא חכו למראה הזה. ופילטוס קרא אליהם, כי יצוה להמית אותם, אם ימאנו לקבל את צלמי הקיסר, ואל אנשי־הצבא נתן אות לשלוף את חרבותיהם. והיהודים נפלו כלם ארצה – כאלו נוסדו יחד לעשות את הדבר – והטו את צואריהם וצעקו בקול, כי טוב להם למסור נפשם לממיתים מעבור על חֻקי דתם. ופילטוס תמה מאד ליראת־האלהים האדירה הזאת ומיד צוה להוציא את הסמנים מירושלים.

ד. ואחרי הדברים האלה עורר פילטוס מהומה שניה, בפזרו את כסף הקדשים הנקרא בשם קרבן¹⁶⁵ (קֻרבנא), לחפור תעלת מים ממרחק ארבעים פרסה. לדבר הזה כעס העם מאד, ובבוא פילטוס אל ירושלים הקיפו בני העיר את הבימה [אשר עמד עליה] והרימו קול צעקה. אולם הוא צפה את המהומה מראש וצוה על אנשי־צבאו המזֻינים להתחפשׂ במלבושי בני העם ולהתערב בין ההמון וגם הזהיר אותם לבל יוציאו את חרבותיהם, רק יכו במקלות את היהודים הצועקים – ונתן להם אות מעל הבימה להחל את פקֻדתו. וכאשר הֻכּו היהודים במקלות מתו רבים מהם מן המכות ורבים נרמסו ברגלי אחיהם בדרך מנוסתם. ולמראה האסון אשר מצא את ההרוגים ירא העם ושקט.

ה. ובימים ההם הלך אגריפס – והוא בן אריסטובולוס, אשר המיתוֹ הורדוס אביו לפנים – אל טִבּריוס הקיסר, לדַבּר לפניו רעה על הנסיך הורדוס (אנטיפס). וטִבּריוס לא קבל את שטנתו, אולם אגריפס נשאר ברומא והחניף לאנשים נשואי הפנים יותר מכלם לגַיוס בן גֶרְמַנִיקוּס, אשר היה עוד כאחד העם (הדיוט) בימים ההם. ופעם אחת עשה לו משתה והִרבּה לדבר אליו דברי שלום ואהבה, ואחרי־כן נשׂא את ידיו בתפלה לאלהים, כי יתנהו לראות במהרה אותו (את גיוס) בגדֻלתו ובשלטונו אחרי מות טִבּריוס. ואחד ממשרתי הבית הודיע את הדבר לטִבּריוס והוא כעס על אגריפס ושׂם אותו במאסר וכששה חדשים עִנה אותו בחרפה בבית־כלא, עד יום מותו (של טִבּריוס), והוא משל עשרים ושלש שנה וששה חדשים ושלשה ימים.

ו. וכאשר הוקם גַיוס לקיסר צוה לפתח את אגריפס ממוסרותיו ונתן לו לנחלה את ארץ פיליפוס – אשר נאסף אל עמיו – וקרא לו בשם מלך. וכאשר עלה אגריפס למשרה הזאת, קנא בו הורדוס (אנטיפס) הנסיך והתאוה גם הוא למלוכה. כי אשתו הֵרוֹדִיַּס חזקה את תקותו לדבר הזה, בהוכיחה אותו בפיה, כי הוא רפה־ידים, ואלו רצה לנסוע אל הקיסר כי אז זכה גם הוא למשרה עליונה: הן בהקים הקיסר למלך את אגריפס, אשר היה איש הדיוט, נקל יהיה לו להרים אותו במעלתו, באשר הוא נסיך. הורדוס (אנטיפס) נפתה לדברים האלה ונסע אל גיוס, אולם הקיסר שפט אותו על תאות יצרו לגלות אל אספמיה (נ"א: אל גליה), כי [בעת צאתו אל רומא] נסע אחריו אגריפס לעמוד לו לשטן, ובידיו (בידי אגריפס) מסר גיוס גם את נשיאות אנטיפס (אחרי הגלותו אותו). גם אשת הורדוס (אנטיפס) הלכה עמו בגולה אל אספמיה (גליה), והוא מת בארץ ההיא.

פרק עשירי: גַיוס צוה להקים את מצבת תבניתו בבית־המקדש והדבר אשר עשה פֶּטרוניוּס בזה.

א. ולב הקיסר גַיוס רם באשרו, עד אשר נתן את נפשו כאלהים וגם בקש להִקרא בשם אלהים. ואחרי הסירו את עטרת ארץ מולדתו, בהמיתו את אנשי המעלה, פרש את מצודת רשעתו גם על ארץ יהודה. הוא שלח את פֶּטְרוֹנִיוּס עם צבאו אל ירושלים, להקים את מצבות פסלי תמונתו (האנדרטאות שלו) בקרב ההיכל, וצוה עליו להמית את האנשים המוחים בידו ולמכור את כל יתר היהודים לעבדים, אם לא ירצו לקבל את הפסלים. אולם לא כן חשב האלהים על הפקֻדה הזאת. פטרוניוס הסיע את שלשת הלגיונות אשר לו מאנטיוכיה ולקח עמו רבים מאנשי בריתו אשר בסוריה ועלה על ארץ יהודה. רבים מן היהודים לא האמינו לשמועה, כי הרומאים יוצאים עליהם למלחמה, והמאמינים בדבר לא מצאו עצה לעמוד על נפשם. אך במהרה נפלה אימה על כל העם, כי הגיע צבא־הרומאים אל עכו.

ב. ועכו נבנתה בחוף ארץ הגליל, בעמק הגדול, והרים סביב לה משלש רוחות. מרוח מזרח סוככים עליה הרי הגליל, הרחוקים ממנה ששים ריס, ומצד דרום הר הכרמל, כמרחק מאה ועשרים ריס וגבוה מאלה הוא ההר הסוגר עליה מצפון, הנקרא בפי יושבי המקום בשם “סֻלם הצוריים” (סולמא דצור), והוא רחוק מהעיר מאה ריס. במרחק שני ריסים מהעיר עובר הנהר הנקרא על שם בֶּלֵיאוֹס או בֵּל ואינו מאריך בשטפו, ועל־ידו נמצאה מצבת מֶמְנוֹן ובקרבתו ככר גדולה מאה אמה ונפלאה מאד, כי היא עגֻלה וחלולה ושם מקום חול הזכוכית, ומדי הוסיפו הספינות הקרֵבות שמה להוציא ממנו את כל החול, ככה יוסיף המקום להתמלא חול חליפות, כי כמצֻוים ועושים הרוחות גורפים אל המקום הזה את החול הנוצץ מעברים, ותכונת הבור משַׁנה את החול לזכוכית חיש מהר. ועוד נפלא מזה הוא הדבר, כי בשטוף הזכוכית על גדול החלל הזה ובהשפכה החוצה היא משַׁנה את מראה מחדש ונהפכה לחול כבראשונה. אלה תכונות המקום הזה.

ג. היהודים עם נשיהם וטפם נאספו בעמק אשר ממול עכו והתחננו אל פטרוניוס, כי יחוס על חֻקי אבותיהם ויחמול על נפשותיהם. הוא שׂם את לבו לֶהָמון העצום והטה את אזנו לתחנוניו והשאיר את הצבא ואת הפסלים בעכו, והוא הלך אל ארץ הגליל והקהיל את העם ואת כל נשואי־הפנים אל טבריה וספר להם את פרשת גבורת הרומאים ואת הדברים אשר צוה הקיסר להזהיר את היהודים. הוא הראה אותם לדעת, כי לא מחכמה הם מבקשים ממנו רחמים, כי כל העמים אשר נכנעו לפני ממשלת הרומאים הקימו בכל עיר ועיר את צלמי הקיסר על־יד פסלי אלהיהם, ורק הם לבדם ממאנים לשמוע בקולו וכמעט מתקוממים עליו בגאוה ובוז.

ד. וכאשר ענוהו היהודים בשם תורתם וחֻקי אבותיהם, כי אסור עליהם להציג תמונת סמל אלהים, ומה גם פסל דמות בשר־ודם, ולא בקרב ההיכל בלבד, כי־אם גם ביתר המקומות בארצם, השיבם פטרוניוס: „הן גם עלי לשמור את פקֻדת אדוני, ואם אעבור עליה בחמלתי עליכם, הלא בן־מות אהיה בצדק ובמשפט, ואמנם לא אני אלחם בכם, רק האיש אשר שלחני, והן גם אני נכנע למצותיו כמוכם“. לדברים האלה קרא העם קול גדול, כי הוא נכון לכל סבל על חֻקי האבות. אך פטרוניוס השתיק את צעקתו ואמר: „אם כן, מלחמה לכם בקיסר!“ היהודים השיבוהו, כי הם מקריבים פעמים ביום זבחים לשלום הקיסר ועם הרומאים, אולם אם ירצה להציג בהיכל את הצלמים, הנה מֻטל עליו לשחוט את כל עם היהודים לראשונה, כי ברצון ימסרו את נפשותיהם לטבח עם טפם ונשיהם. לשמע הדברים האלה השתאה פטרוניוס מאד על אֹמץ־לב האנשים האלה ועל יראתם את אלהים, אשר לא תשוב מפני כֹל, וחמל עליהם בראותו כי הם נכונים לקראת המות. ובפעם ההיא נפרדו מבלי אשר נעשה דבר.

ה. ובימים הבאים קרא אליו פטרוניוס את טובי היהודים, להוָעץ אתם בלבד, וגם הקהיל את כל בני העם לאספה והפציר בהם ודבר על לבם, ועוד יותר מזה הטיל אימתו עליהם ושִׁוה לנגד עיניהם את חֹזק־יד הרומאים ואת זעם הקיסר גַיוס וגם את הדחק, אשר נמצא בו הוא בגלל הדבר הזה. אולם בראותו, כי אין העם מַטה אֹזן לדבריו, ובשימו אל לבו, כי עוד מעט ותשאר הארץ לא־זרועה – כי היו הימים ימי הזרע וכבר עברו חמשים יום והעם הלך בטל כל העת – אסף את העם בפעם האחרונה ואמר: „אני נוטל עלי לסַכּן את עצמי, אולי יעזור אותי אלהים להשיב את מחשבת הקיסר, למען נשמח כּלנו יחד בישועתנו, – ואם יפקיד עלי הקיסר את חמתו, הנה אני נכון להקריב את נפשי כֹּפר כל העם הרב הזה“. ואחרי־כן שלח פטרוניוס מעליו את העם, אשר הרבּה לברכו על מעשהו זה, ולקח עמו את הצבא ושב אל אנטיוכיה, ומשם מִהר להודיע את הקיסר על־דבר מסעו אל ארץ יהודה ועל־דבר תחנוני העם, וכתב כי אין לו עצה אחרת, אם לא ירצה להכות את הארץ חרם עם יושביה יחד, בלתי־אם לתת ליהודים לשמור את חֻקי דתם ולהפיל את דברי הפקֻדה. וגַיוס לא ענה את פטרוניוס בנחת על דברי האגרת הזאת, כי איֵם עליו לעשות לו משפט מות על אשר התרפה למלא את פקֻדתו, אולם במקרה נעצרו נושאי אגרות הקיסר שלשה חדשים בסער־הים, וצירים אחרים, אשר הוליכו אתם אל פטרוניוס את בשורת מות גַיוס, נסעו בשלום. ועל־כן קבל פטרוניוס את הבשורה הזאת עשרים ושבעה יום טרם הגיעו אגרות הקיסר אליו.

פרק אחד־עשר: שלטון קלוֹדִיּוּס ומלכות אגריפס. מות אגריפס והורדוס (אחיו). הבנים אשר נשארו אחריהם

א. אחרי אשר מלך גַיוס שלש שנים וששה ירחים נהרג במזמות ערומים וקלוֹדִיּוּס הוקם למושל בעל־כרחו בידי הצבא העומד ברומא. אולם מועצת־הזקנים שמעה לקול שני היועצים העליונים (הקונסולים) סֶנְטִיוּס סַטוּרְנִינוּס ופּוֹמְפּוֹנִיוּס סֶקּוּנְדוּס ומִלאה את ידי שלשת הגדודים (קוהורטות) הנאמנים בבריתה לשמור על העיר. ואחרי זאת נקהלו הזקנים בהיכל הקפיטוליון והוציאו משפט להקדיש מלחמה על קלודיוס בגלל מעשי גַיוס ואכזריותו ולהעמיד בראש השלטון את טובי העם (אריסטוקרטיה), אשר בידם היתה הממשלה לפנים, או לבחור מדעתם מושל, אשר לו תֵאות המשרה.

ב. במקרה נמצא גם אגריפס ברומא בימים ההם ומועצת־הזקנים קראה אליו להועץ עמו בדבר, וגם קלוֹדִיוּס שלח לקרֹא לו, כי אלה ואלה מצאוהו דרוש לחפצם. ובראות אגריפס, כי היה יהיה קלודיוס לקיסר ברֹב חילו, מהר ללכת אליו. וקלודיוס שלח אותו למלאך אל מועצת־הזקנים, להודיע אותה את מחשבות לבו, כי אחרי אשר נמשך בעל־כרחו אחרי אנשי־הצבא, לא יצדק בעיניו הדבר לבַיש את נדיבות רוחם, וגם אינו מאמין כי שלום יהיה לו [אם ימשוך ידו מן השלטון], יען רעה נגד פני האיש, אשר נקרא [לפנים] בשם „מושל“. ומלבד־זאת הודיע את חברי המועצה, כי ינהג את משרתו כמושל־חסד ולא כעריץ, ודי יהיה לו כבוד השם אשר נִתּן לו ובכל הליכות הממשלה ישאל בעצת העם. הן גם לולא היה איש רך ומתון ביצרו, כבר ראה בעיניו את מות גַּיוס הרע, ובמופת הזה קנה לו מוסר חכמה.

ג. את הדברים האלה מסר אגריפס לזקני־המועצה והם ענו, כי הם בוטחים בצבא ובמחשבתם הטובה ולא ישלימו ברצון עם העבדות. כשמוע קלודיוס את דברי הזקנים שלח עוד הפעם את אגריפס, להודיעם את דברו, כי לא ימצא כֹח בנפשו לבגוד במבקשי טובתו, על־כן ילָחם בהם על אפו ועל חמתו, וטוב יהיה לבחור למלחמה מקום אחר מחוץ לעיר, פן תביא עצתם הנבערה אשם על כל העיר וגבעותיה תרוינה דם רצח אחים. ואגריפס שמע את דברי קלודיוס והגיד אותם לזקנים.

ד. בין כה וכה שלף אחד מאנשי־הצבא את חרבו וקרא בקול: „אחי, אנשי־הצבא, על מה ולמה אנו אומרים לשפוך את דם אחינו ולהתגרות מלחמה בקרובינו אשר במחנה קלודיוס, הלא הוא מושל־חסד, אשר לא מצאנו בו דֹפי ועול. היצדק מעשנו זה כנגד אחינו, אשר אנחנו אומרים לצאת עליהם בחרב?“ לדברים האלה קפץ אל תוך אספת־הזקנים ומשך אחריו את כל חבריו. ואימה חשכה נפלה מיד על טובי העם, כאשר ראו בעיניהם, כי נשארו עזובים. וכאשר הביטו מסביב ונוכחו, כי אין עוזר להם, מהרו ללכת אל קלודיוס בעקבות אנשי־הצבא. ולפני החומה יצאו לקראתם אנשים בחרבות שלופות, כי אמרו להחניף בזה לאיש אשר שחקה לו השעה. והזקנים העוברים בראש היו ברעה גדולה, כי טרם שמע קלודיוס על־דבר קנאת אנשיו, לולא רץ אגריפס אל הקיסר ואמר לו, כי רע ומר יהיה המעשה, אם לא יבצור את רוח האנשים, אשר פשטו על טובי העם, פן יאבדו לו האנשים הנותנים כבוד לכסא מלכותו, והוא ידמה למלך בארץ ציה.

ה. וכשמוע קלודיוס את הדברים האלה עצר את רוח אנשי־צבאו, וקבל את חברי המועצה אל מחנהו ודבר אתם טובות, וגם יצא אתם במהרה, להקריב זבחי־תודה לאלהים על שלום ממשלתו. ולאגריפס נתן מיד את כל מלכות אבותיו והוסיף עליה את טְרַכוֹן וארץ חורן, אשר נתן אוגוסטוס לפנים להורדוס. ומלבד אלה עוד מלכות שנית, הנקראה על שם לִיסַנִּיַס¹⁶⁶, והוציא דבר־פקֻדה גלוי לכל העם לקַיֵּם את המתנה הזאת, ועל פקידי העיר צוה לָחֹק את דבר נתינתו על לוחות־הנחֹשת ולהניחם למשמרת בקפיטוליון. גם להורדוס אחי אגריפס – והוא גם חתנו, בעל בתו בֵּרְנִיקֵי – נתן הקיסר למתנה את מלכות כַלְקִיס.

ו. בזמן קרוב נהר אל אוצר אגריפס עֹשר רב מתבואות ממשלתו הגדולה. אולם הוא לא פזר את הכסף לדברים קטנים, רק החל להקיף את ירושלים בחומה בצורה מאד, ואלו השלים את העבודה, כי אז לא היה שכר לרומאים [אחר־כך] בצורם על העיר. אולם בטרם הספיק אגריפס להרים את החומה למעלה קִדם אותו המות בעיר קיסרי. והימים אשר מלך [על כל ארץ יהודה] היו שלש שנים, ועוד לפני זה מלך שלש שנים בארצות שני הנסיכים. הוא השאיר אחריו שלש בנות, אשר נולדו לו מאשתו קִפּרוס, את ברניקי ואת מרים ואת דרוּסִילָה, ובן אחד ממנה ושמו אגריפס, אשר היה עוד צעיר מאד. על־כן עשה קלודיוס את מדינות המלך עוד הפעם לנציבות (אפרכיה) ושלח שמה לנציב את קוּסְפִּיוּס פַדוּס, ואחריו את טִבּריוס אלכסנדרוס ושניהם לא נגעו במנהגי יושבי הארץ ונהגו את העם בשלום ובמנוחה. ואחרי־זאת מת גם הורדוס מלך כלקיס והשאיר אחריו שני בנים, אשר נולדו לאשתו [השניה] ברניקי, והם בֶּרְנִיקְיַנּוּס והורקנוס וגם את אריסטובולוס הנולד למרים אשתו הראשונה. והאח השני לאגריפס, אריסטובולוס שמו, נשאר הדיוט עד יום מותו, והשאיר אחריו בת ושמה יוֹטְפֵי (יודפי). אלה השלשה היו בני אריסטובולוס בן הורדוס, כאשר דברתי למעלה, ואריסטובולוס ואלכסנדרוס נולדו להורדוס ממרים, ואביהם המית אותם. ובני משפחת אלכסנדרוס מלכו בארמֶניה הגדולה.

פרק שנים־עשר: מבוכות רבות בימי קוּמַנוּס. קוַדְרַטוּס שׂם קץ להן. אגריפס עזב את כלקיס וקבל ממלכה גדולה ממנה.

א. ואחרי מות הורדוס, המושל בכלקיס, הקים קלודיוס את אגריפס בן אגריפס למלך בנחלת דודו, וביתר חלקי הארץ (באפרכיה) ירש קוּמַנוּס את משרת הנציב אחרי אלכסנדרוס, ובימיו החלו מהומות ועוד הפעם נעשה מטבח ליהודים. כי למועד חג־המצות נאסף המון עולי־רגלים, ולמעלה מאולם (מסטיו) המקדש עמד גדוד הרומאים, כי כן היה דרכם לעמוד על המשמר מזֻינים כפעם בפעם בימי החגים ולשמור על המון הנאספים, לבל יצא ממנו דבר־מרד. והנה הרים אחד מאנשי־הצבא את בגדו והטה את גופו בקלון (כיוצא חוץ) והפנה ליהודים את אחוריו והוציא קול כדרך האדם הנזקק לדבר. כל העם התרגז מאד בראותו זאת ודרש מקומנוס בקול צעקה לענוש את איש־הצבא. אולם בני־הנעורים, אשר לא יכלו לכבוש את יצרם, והנרגנים בטבעם מקרב ההמון יצאו לקרב והרימו אבנים והשליכו אותן אל אנשי־הצבא. וקומנוס פחד פן ישתער עליו כל העם, ושלח אנשי־חיל רבים לעזור לאחיהם. וכאשר פשטו אנשי־הצבא באולמים, נפלה אימה נוראה על היהודים והם עזבו את ההיכל לברוח אל העיר. מבוכה גדולה קמה במוצאי הר־הבית, אשר שם נדחקו המוני הבורחים, וכעשרת אלפים איש נרמסו ברגלי אחיהם או נחנקו ומתו. ככה נהפך החג הזה לאבל כבד לכל העם ובכל בית היה נהי ואנחה.

ב. ואחרי הפֻרענות הזאת קמה מבוכה חדשה בגלל מעשה שֹׁד. כי בדרך המלך על־יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סְטֶפַנוּס, אחד מעבדי הקיסר, ובזזו אל כֻּלהּ. קומנוס שלח את אנשי־צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השֹׁד וצוה לאסור את יושביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עון על אשר לא רדפו אחרי השודדים לתפשם. ואחד מאנשי־הצבא מצא את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים וקרע אותו והשליכהו אל האש. מכל עברים חרדו היהודים, כאשר היתה כל ארצם לנגדם למאכֹלת אש. לבשורה הראשונה נזעקו כֻלם ברוח קנאתם הרַבָּה לקדשיהם וכחצים עפים מכלי־קלע רצו אל קיסריה, לחלות את פני קומנוס, לבל ימנע את מעשה־נקמתו באיש, אשר הרבה לחרף את אלהיהם ואת תורתם. הנציב הבין, כי לא תשקוט סערת העם עד אשר יפַיס את רוחו, ועל־כן גזר להביא את איש־הצבא ולהעלות אותו לגרדֹם בין מערכות המתלוננים עליו. והיהודים שבו אל עריהם.

ג. וכעבור זמן קצר פרצה מריבה בין בני הגליל ובין השמרונים. כי בקרבת הכפר גֶנָה¹⁶⁷, בעמק הגדול אשר בארץ שמרון, עברו יהודים רבים, בעלותם אל ירושלים לחֹג את חגם, והנה נהרג אחד הגלילים. ולשמע הדבר מהרו אנשים רבים מארץ הגליל לעלות למלחמה על השמרוֹנים. ונשואי־הפנים אשׁר בקרב השמרונים הלכו אל קוּמנוּס והתחננו אליו לקַדם את הפֻּרענוּת הגדולה ולנסוע אל ארץ הגליל, לעשות נקמה במחוללי הרצח, כי רק בדבר הזה יחדל ההמון להלחם. אולם קוּמנוּס דחה את תחנוּני האנשים מפני צרכי השעה ושלח את השואלים מעל פניו במפח־נפש.

ד. ובהגיע שמועת הרצח אל ירושלים סער לב העם מאד, ועולי־הרגל עזבו את חגם ומהרו אל שמרון, באין מפקד־מלחמה, ולא שמעו לקול טובי העם, אשר מנעום מעשות הדבר. ובקרב ההמון התערבו גם שודדים ומורדים ובראשם אלעזר בן דינאי ואלכסנדרוס. הם פשטו על השמרונים היושבים בקרבת מחוז עקרבים (עקרבתא) והמיתו אותם ולא חמלו על זקן וילד ואת כפריהם שלחו באש.

ה. וקומנוס יצא מקיסריה ולקח אתו להקת רוכבים, הנקראים בשם סֶבַּסְטִינִים, והושיע את השמרונים, אשר נהפכה ארצם שממה, ולקח בשבי רבים מאנשי חיל אלעזר ויותר מאלה המית בחרב. וכאשר אמר גם יתר ההמון הגדול לעלות למלחמה בשמרונים, לבשו ראשי ירושלים שקים ושמוּ אפר על ראשם ויצאו לקראת האנשים ודברו על לבם לשוב לבתיהם בשלום, לבל יעירו את חמת הרומאים, לעשות שפטים בירושלים על המעשים אשר היו בשמרון, רק יחמלו על העיר ועל ההיכל ועל טפם ועל נשיהם, אשר רעה נגד פניהם בגלל גאֻלת דם איש יחיד מבני הגליל. היהודים שמעו לדברים האלה וההמון נפוץ, אבל רבים מן העם פנו לשלוח ידם בגזל, באין מכלים דבר, וכל הארץ מלאה חמס ושֹׁד, ומרי־הנפש נסו להתקומם כפעם בפעם. טובי השמרונים הלכו אל צוֹר לבקש מאוּמִידִיּוּס קְוַדְרַטוּס, והוא נציב סוריה בימים ההם, כי יריב את ריבם ויִנקם במחריבי ארצם. אבל גם נכבדי היהודים ובראשם יונתן בן חנן הכהן הגדול באו שמה ואמרו, כימ את השמרונים יצאה המהומה הזאת ומידם בא הרצח, ובפשע קומנוס קרו המעשים הרעים, כי מאן לענוש את החייבים בדם הנרצח.

ו. קוַדרטוס הטיל על שני הצדדים לחכות עד אשר יבוא אל מקומותיהם ויחקור היטב את כל הדבר, ואחרי־כן בא אל קיסריה וצוה מיד להוקיע על צלבים את האנשים אשר נפלו בשבי קומנוס. ומשם נסע אל לוֹד ושם הטה אזנו עוד הפעם לתלונות השמרונים וצוה להביא אליו שמונה עשר מן היהודים, אשר שמע עליהם, כי לקחו חלק במלחמה, והתיז את ראשיהם בגרזן. ועל שנים מראשי היהודים עם הכהנים הגדולים יונתן וחנניה ובנו חנן ועוד אחדים מנשואי־הפנים בקרב היהודים צוה לנסוע אל הקיסר, וכמו כן שלח אליו גם את אנשי השם מבין השמרונים. מלבד־זאת פקד גם על קומנוס ועל צֶלֶר שר־האלף לנסוע באניה אל רומא, להצדיק מעשיהם לפני קלודיוס, וככלותו את הדבר נסע מלוד אל ירושלים בעצם חג המצות וראה את העם חוגג את המועד במנוחה, ושב אל אנטיוכיה.

ז. וברומא שמע הקיסר את דברי קוּמַנוּס והשמרונים וגם אגריפס (הצעיר) נמצא שם והתנדב לעזור ליהודים בריבם, בראותו כי רבים מגדולי הרומאים תומכים בידי קוּמנוּס. והקיסר הרשיע את השמרונים במשפט וצוה להמית שנים מראשיהם ואת קוּמנוּס הגלה בעונו ואת צלר שלח בנחֻשתים אל ירושלים וצוה להסגירו בידי היהודים, להתעלל בו ולסחוב אותו דרך כל העיר ולכרות את ראשו.

ח. ואחרי הדברים האלה שלח הקיסר את פֶלִיכְּס אחי פַּלַס¹⁶⁸ לנציב ביהודה ובשמרון ובגליל ובעבר הירדן. ואת אגריפס העביר ממלכותו אשר בכַלקיס ונתן לו ממלכה גדולה ממנה, כי מסר בידו את כל הארץ (אפרכיה), אשר היתה לפיליפוס לפנים, את חבל ארגב (טרכון) ואת הבשן ואת הגוֹלן, ועוד הוסיף על אלה את מלכות ליסניס ואת חבל הנסיכות (טטררכיה) אשר היה לוַרוס. קלודיוס מת אחרי עמדו בראש הממשלה שלש־עשרה שנה ושמונה חדשים ועשרים יום, ועזב את הממשלה בידי יורשו נירון, כי בנכלי אשתו אַגְרִיפִּינה הקים אותו על נחלת השלטון, אף כי היה לו בן יוצא ירכו, הוא בְּרִיטַניקוּס, אשר נולד לו ממֶסַלִינָה אשתו הראשונה, ובת היתה לו ושמה אוֹקטַוִיָה ואותה נתן לאשה לנירון. גם פַּיְטִינָה אשתו ילדה לו את אַנְטוֹנִיָה.

פרק שלשה־עשר: הקיסר נירון הוסיף ארבע ערים על נחלת אגריפס ושארית ארץ יהודה סרה למשמעת פלִכס. הסיקריים והקוסמים ונביא־השקר הקימו מהומות. ריב בין היהודים והיונים על־דבר העיר קיסריה.

א. הנה מעללי הקיסר נירון אשר עשה בגאות זדון, ברום לבו באשרו ועשרו, לנבּל את מזלו, ודרכיו [הרעים], ואשר המית את אחיו ואת אשתו ואת אמו יולדתו; ומהם העביר את אכזריות חמתו על טובי הארץ, ומעשי תעתועיו, אשר עולל באהלי (סקֵינֵי, סְצֶנָה)־משחקים ובבית־חזיון כאשר נטרפה דעתו – כל הדברים האלה היו לשיחה בפי כל הבריות, ועל־כן אפסח עליהם ואשים את פני אל הדברים אשר עברו על היהודים בימיו.

ב. על ארמניה הקטנה המליך נירון את אריסטובולוס¹⁶⁹ בן הורדוס ועל מלכות אגריפס הוסיף ארבע ערים עם מחוזיהן. והן אָבֵל ויוליַס בעבר־הירדן וטרִיכֵי עם טבריה בגליל. ועל שארית ארץ יהודה הקים את פֶלִכְּס לנציב. והוא לקח בשבי את אלעזר ראש השודדים, אשר מלא את הארץ חמס עשרים שנה, עם רבים מאנשיו ושלח אותם אל רומא. ולא היה קץ למספר השודדים הרב, אשר הוקיע פלִכּס על צלבים ולחברי השודדים האלה מקרב יושבי הערים, אשר גִלה את עונם ויִסר אותם קשה.

ג. וכאשר טהרה הארץ מהשודדים האלה צמח וגדל בירושלים מין שודדים אחרים, אלה הנקובים סיקריים. הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום ובראש חוצות העיר ובחרו להם להתערב ביום מועד בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תחת בגדיהם חרבות קצרות, ובהן המיתו את אנשי־חרמם, וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון, ועל־כן נחשבו לאנשי אמונים ואיש לא יכול לגלותם. יונתן הכהן הגדול היה הראשון אשר נשחט בידיהם ואחריו נרצחו אנשים רבים מדי יום ביומו. ועוד רע ומר מהאסונות היה הפחד אשר נפל על־פני כֹּל, כי כמו בעת מלחמה ירא כל איש, פן יבוא מותו פתאם, ומרחוק נזהר מפני אנשי ריבו, וגם חדל לבטוח באוהביו הקרובים, אבל בעוד האנשים נזהרים ושומרים את נפשותיהם – מצאה אותם פתאם חרב מרצחיהם. כה מהירים היו האורבים האלה במלאכתם וכה השכילו להֵעלם מן העין!

ד. ועל אנשי הדמים האלה נוספה עוד כת אחת, אנשי בליעל, אשר ידיהם היו נקיות מדם, אולם במחשבות לבם הִרבו עוד אשם ותועבה מאלה (מאנשי הדמים) וכמרצחים החריבו גם הם את שלות העיר. אלה היו אנשים תועים ומתעים, אשר התאמרו, כי הם עומדים בסוד אלהים וכל יצר לבם היה להקים מרד ומהפכות בקרב העם, ובדבריהם מסכו עליו רוח שגעון ומשכו רבים אל המדבר, באמרם כי שם יַראה להם האלהים את אותות הגאֻלה. ופלִכּס חשד בהם, כי ממעשיהם יצמח מרד, ועל־כן שלח עליהם אנשי־צבא רוכבים ורגלים והמית מהם המון רב.

ה. אולם עוד יותר מהמכה הזאת הִרבה נביא־השקר מארץ מצרים לעשות ליהודים רעה, כי בא אל הארץ קוסם אחד והטה רבים להאמין בו, כי נביא הוא, עד אשר אסף אליו כשלשים אלף איש והתעה אותם ללכת אחריו מן המדבר אל ההר הנקרא הר הזיתים, ומשם אמר לעלות על ירושלים בחֹזק־יד ולהתגבר על חיל משמר הרומאים ולהיות למלך (לעריץ, טירַנוס) על כל העם ולשום את האנשים ההולכים אחריו לנושאי כליו. אולם פלִכּס הפר את עצתו, כי יצא לקראתו עם צבא הרומאים (וגם כל העם היהודים) חִזק את ידו במלחמה. וכאשר החל הקרב נמלט המצרי לנפשו עם אנשים מתי־מספר, ורבים ועצומים מן האנשים אשר עמו נפלו בחרב או נתפשו חיים, ויתר המונו נפוץ איש איש לביתו להִסָּתר.

ו. אולם כדרך הגוף החולה, אשר הדַלקת עוברת בו ממקום למקום, ככה קמה להבה חדשה אחרי שׁקוע האש הזאת, כי המכשפים והשודדים התחברו יחד והסיתו רבים לצאת ביד רמה וחזקו את רוחם להלחם בעד חרותם והפילו אימת מות על כל הנכנעים לפני שלטון הרומאים, באמרם להוציא בזרוע נטויה לחפשי את האנשים, אשר קבלו עליהם ברצון את העבדות. הם נפרדו לגדודים ופשטו בקרב הארץ ובזו את בתי העשירים ואת בעליהם המיתו ואת הכפרים שלחו באש וברשע זדונם מלאו את כל ארץ־יהודה חמס. והמלחמה הזאת גדלה ועצמה מיום ליום.

ז. ועוד מהומה אחת קמה מסביב לעיר קיסריה, כי היהודים רבו שם עם הסורים, אשר ישבו בתוכם, וטענו, כי להם היא העיר הזאת, יען אשר יִסד אותה איש יהודי, הוא המלך הורדוס. והסורים הודו, כי בונה העיר היה איש יהודי, אולם אמרו, כי העיר נוסדה למען היונים, כי אִלו רצה הורדוס להקדיש אותה ליהודים, לא הקים בתוכה פסלים (אנדרטאות) ומקדשים (לאלילים). בגלל הדבר הזה רָבו אלה ביניהם וקנאתם גדלה מיום ליום, עד אשר לקחו חרב בידם, ועזי הנפש מבית היהודים והיונים יצאו לקרב מדי יום ביומו. כי לא היה לאל־ידי זקני היהודים לבצור את רוח אוהבי הריב אשר אִתּם, ולחרפה נחשב בעיני היונים להסוג אחור מפני היהודים. היהודים עלו על היונים בעשרם ובכח בשרם, אולם היונים נשגבו במעוז הצבא, כי רֹב אנשי־הצבא הרומאים במקומות ההם נאספו מארץ סוריה והיו קרובים ליונים יושבי קיסריה ונכונים לעמוד לימינם בכל עת. ושרי־הצבא שקדו להשקיט את המהומה ופעם בפעם תפשו את אוהבי הקרב ודשו את בשרם בשוטים וגם הושיבום בבתי־אסורים. אבל יסורי התפושים לא למדו את הנשארים לשבת מריב ולא הפילו עליהם אימה. ונהפוך הוא, כי חזקו עוד את רוח המריבה. ופעם אחת, כאשר גברו היהודים על שונאיהם בקרב, יצא פלִכּס בעצמו אל השוק להפיל עליהם את מוראו וצִום לעזוב את המקום. וכאשר לא שמעו היהודים לקולו, שלח עליהם את אנשי־צבאו והמית רבים מהם וגם נתן לבֹז את רכושם. אבל גם אחרי הדברים האלה לא חדלה המריבה, ועל־כן בחר פלִכּס את טובי־היהודים והיונים ושלח אותם לצירים אל נירון להגיש לפניו עצומותיהם.

פרק ארבעה־עשר: פֶסְטוּס ירש את משרת פלִכּס. ואחרי־כן בא אַלְבִּינוּס במקומו, ואחריו פלוֹרוּס, אשר הכריח באכזריותו את היהודים למלחמה.

א. פֶסטוֹס ירש את משרת הנציב מפלִכּס ושקד לשרש את הספחת, אשר הרבתה לפשות בארץ. הוא תפש רבים מן השודדים והמית מהם לא מעט. אולם אַלְבִּינוּס, אשר קם לנציב אחרי פסטוס, לא הלך בדרכיו ולא נבצר ממנו כל דבר־נבלה, ונקל היה בעיניו לנהג את משרתו בזדון ולמלא אוצרותיו כסף־חמסים, לגזול מכל איש את רכושו וגם להכביד על כל העם את עֹל המסים, כי עוד מלאו לבו לקרֹא דרור לאסורים, אשר נתפשו במעשי שֹׁד, בקחתו כֹּפר מקרוביהם. ורק האיש אשר קפץ את ידו מתֵּת כסף נשאר במאסרו כאחד הנבלים. לדבר הזה הוסיפו דורשי־המהפכה בירושלים אֹמץ והעזו פנים, כי אדיריהם הטו את לב אלבּינוס בשֹׁחד עד אשר נתן להם להפיח את אש המרד באין מכלים דבר. וחלק העם, אשר לא מצא חפצו בחיי־מנוחה ושלום, נטה אחרי הנרגנים האלה אנשי ברית אלבינוס, וכל איש נבל אסף לו גדוד והתיצב בראשו כראש־שודדים או כמושל עריץ ונושאי כליו עזרו לו לעשוק את האזרחים השקטים. ועל העשוקים הוטל לתת בעפר פיהם, תחת לצעוק חמס, כי האנשים, אשר לא פגעה בהם הרעה, פחדו, פן תהיה גם אחריתם מרה, והחניפו לרשעים אנשי־מות. ומחסום הושם לפי כל איש, לבל ידבר כאשר עם לבבו, ועריצים רבים רדו בזדון, וזרע החרבן העתיד נשלך אל האדמה.

ב. אף כי היה אלבינוס איש חמס אשר כזה, בא אחריו גֶסִיוּס פלוֹרוּס והראה לדעת, כי למולו גם אַלְבִּינוּס לצדיק גדול יחשב. כי אלבינוס עשה את מעשיו במשאון והצניע ללכת בדרכי רשעתו, וגסיוס התפאר בתועבותיו לעיני כל העם ועשה את מעשהו כתלין שלוח להוציא משפט החיָּבים ולא נבהל מכל שֹׁד ורצח ומכל עול וחרפה. במקום הרחמים היה רשע אכזרי ובמעשי הנבלה לא ידע בֹּשת. ואיש לא הבין כמוהו לכסות את פני האמת בשקריו ולמצא דרכי ערמה ומזמה למעשי נכליו. ונקל היה בעיניו לקחת בצע מאיש ואיש, כי נִצל ערים שלמות והשחית קהלות רבות וכמעט העביר קול בכל הארץ, כי הרשות נתונה לכל איש לגזול גזל כאַות נפשו, אם יקבל (פלורוס) חלק מן החמס. בתאות בצעו הֵשַׁם מחוזות שלמים ורבים עזבו את נחלת אבותיהם וברחו אל מדינות זרות.

ג. וכל הימים אשר ישב הנציב הראשי צֶסְטִיּוּס גַּלוּס בסוריה לא נועז איש לשלוח אליו צירים לצעוק חמס על מעשי פלורוס. אך בבוא גלוס אל ירושלים למועד חג המצות הקיפו אותו כל בני ההמון הגדול, אשר לא מעט מספרו משלש מאות רבוא¹⁷⁰ וחִלה את פניו לרחם על מצוקות העם וגם צעק לפניו על פלורוס, כי הוא מחריב העם. פלורוס היה באותו מעמד, כי עמד על־יד צסטיוס והקשיב לצעקות העם בצחוק לעג שאנן. וצסטיוס השקיט את סערת העם והבטיחהו, כי יהפוך את לב פלורוס לטובה עליהם בעתיד, ואחרי זאת שב אל אנטיוכיה. ופלורוס שלח אותו עד קיסריה, למען אחז את עיניו וכבר חשב בלבו להסית את העם למעשי־מלחמה, בהבינו כי רק בדבר הזה יוכל לכסות על עלילות רשעתו. הוא ידע, כי בעת שלום יהיה עליו להזהר, פן ילכו היהודים אל הקיסר להתלונן על מעלליו, אולם אם יעלה בידו להפיח מרד בקרבם, תשכיח הרעה הגדולה את אשמותיו הקטנות. ולמען סכסך את העם ברומאים העלה פלורוס את סאת מצוקותיו מיום ליום.

ד. ובימים ההם נצחו היונים אשר בקיסריה במשפט הקיסר נירון והביאו בידיהם את פתשגן כתב גזר־דין הקיסר, כי להם תֵּאות הממשלה בעיר, והדבר הזה היה ראשית המלחמה, בשנת שתים־עשרה לשלטון נירון, היא שנת שבע־עשרה למלוכת אגריפס¹⁷¹, בחדש ארטמיסיוס (אִיָּר), אם גם סבת המלחמה לא יאתה לצרות הגדולות אשר יצאו ממנה, וזה הדבר: ליהודים היושבים בקיסריה היה בית־כנסת במקום אחד, אשר אדוניו היה יוני מקיסריה. והיהודים בקשו כל הימים לקנות את המקום להם לאחֻזה וגם אמרו לשלם כסף יתר מדי שויו, אולם היוני השיב את פני היהודים בבוז ולמען הרעימם החל להקים בחצרו בנינים חדשים ויסד שם בתי־חרֹשת והשאיר ליהודים משעול צר, אשר קשה היה לעבור בו. לראשונה התנפלו קצרי־הרוח אשר בקרב היהודים על עושי המלאכה, להשבית את העבודה. אולם פלורוס מנע אותם בחֹזק־יד מהמעשה הזה. במבוכה הזאת פנו אל פלורוס ראשי היהודים ואִתּם יוחנן המוכס (חוכר המסים) והבטיחוהו, כי ישלמו לו שמונה כּכּרי כסף, אם יעצוֹר את המלאכה. פלורוס הבטיח אותם, כי ימלא את כל חפצם, אם יקבל את הכסף, אך כאשר הגיע הכסף לידיו עזב את קיסריה ויצא אל סבסטי והשאיר את בעלי הריב לעשות כטוב בעיניהם, כאלו מכר ליהודים בכסף את הרשות להלחם בשונאיהם ככל אות נפשם.

ה. ולמחרת היום, ביום השבת, כאשר נאספו כל היהודים בבית־הכנסת, יצא איש מחרחר ריב מקרב היונים יושבי קיסריה והפך סיר נפוח עם פיו למטה והציג אותו לפני מבוא בית־הכנסת וזבח עליו צפרים לקרבן. בדבר הזה חרף את היהודים מאד, כי חִלל את חֻקי תורתם וטִמא את המקום. נכבדי היהודים והמיֻשבים בדעת אמרו, כי עליהם לפנות בדבר המריבה הזאת אל הנציב. אולם רוח אוהבי־המחלקת ובני־הנעורים היתה כאש בוערת והם מהרו להלחם באויביהם. ולעֻמתם התיצבו היונים במערכה, כי את מקריב הזבח שלחו במחשבת ערומים לפניהם, וכמעט התחולל קרב בין שני המחנות. ויוקונדוס שר הרוכבים, אשר צֻוה לעמוד בפרץ, נגז אל המקום ולקח את הסיר ונסה להשבית את הריב. אולם עצתו הטובה שבה ריקם מפני זדון היונים יושבי קיסריה, והיהודים מהרו לקחת את ספרי התורה ולצאת אל נרבתא – היא אחת אחֻזותיהם במרחק ששים ריס מקיסריה. שנים־עשר מטובי היהודים ואִתּם גם יוחנן (המוכס) באו אל פלורוס לסבסטי והתאוננו על המעשים אשר נעשו ובקשו עזרה ממנו וגם הזכירוהו בלשון כבוד את דבר שמונת ככרי הכסף. וכשמוע זאת פלורוס שׂם את האנשים במאסר, בהתגוללו עליהם כי הוציאו את ספרי התורה מקיסריה.

ו. ולשמע הדבר הזה מרה נפש כל העם אשר בירושלים מאד, אולם עוד כבשו את כעסם הפעם. אך פלורוס התמכר להפיח את אש המלחמה. הוא שלח אל בית־המקדש והוציא משם שבעה־עשר ככר, בטענו כי הם דרושים לקיסר. מיד קמה מבוכה בקרב העם ומכל עברים מהרו המונים אל בית־המקדש ובצעקות עד לב השמים קראו בשם הקיסר והתחננו אליו להצילם מרשעת פלורוס, ואחדים מחפֵצי־המרד שפכו חרפות וגדופים על פלורוס והביאו סל (של צדקה) ובקשו פרוטות למענו, כי הוא עני ואביון. אבל לשמע הדברים האלה לא נטה פלורוס מדרך בצעו ועוד הוסיף להתעבר ולבקש כסף־חמסים. ותחת ללכת אל קיסריה ולכבות את אש המלחמה אשר יצאה משם ולבער את כל סבות המהומה – כי הלא קבל את שכרו על הדבר הזה – מהר לעלות על ירושלים בצבא רוכבים ורגלים, למצֹא שלל רב לעצמו בנשק הרומאים ולתת את פחדו ואימתו על־פני כל יושבי העיר.

ז. והעם אמר להפר את כעס פלורוס בעוד מועד ויצא לקראת אנשי־הצבא בברכה וגם רצה לקבל את פני פלורוס בכבוד רב. אולם הוא שלח לפניו את קַפּיטוֹן שר־המאה עם חמשים רוכבים וצוה את יושבי ירושלים, כי ישובו אל בתיהם ולא יעזו את פניהם לסובב בכחש אהבתם את האנשים, אשר זה לא כבר חרפו אותם בקלון ובוז. הן אם בעלי נפש הם – הלא יאות להם לבוז לו גם בפניו ולהוכיח לא באמרי פיהם בלבד, כי־אם גם בפֹעל כפיהם, כי הם אוהבים את החֹפש. ההמון נבהל לדברים האלה, וגם רוכבי קפיטון קפצו אל תוכו, והיהודים נפוצו טרם הספיקו לברך את פלורוס לשלום ולהראות לאנשי־הצבא את אֹמן רוחם. הם שבו לבתיהם והלילה עבר עליהם בפחד ובשברון־לב.

ח. ופלורוס לן בלילה ההוא בארמון המלך, ובבֹּקר הקים בימה לפני הארמון וישב עליה לכסא משפט. הכהנים הגדולים וראשי העם ונשואי הפנים אשר בעיר באו אליו ונצבו לפני הבימה ופלורוס צוה עליהם להסגיר בידו את חורפיו ואמר להם, כי יקח את נקמתו מהם, אם לא יביאו אליו את החַיָּבים. טובי העם הודיעוהו, כי העם הוא רודף שלום, ובקשו ממנו לסלוח לעון האנשים אשר לא שמרו לשונם, כי לא יפלא הדבר, אם נמצא בהמון רב כזה אנשים עזי־נפש אחדים וצעירים נבערים מתבונה, ואין לאל־ידם להבדיל את החַטאים, כי כבר נחם כל איש על אשמתו והוא מכחש בדבר אשר עשה, ואם הוא (פלורוס) דורש באמת ובתמים לחזק את השלום בקרב העם ולהציל את העיר למען הרומאים, עליו לשים לב לרבים הנקיים מאשם ולהעביר בגללם את עון המעטים ולא להרגיז את כל העם הגדול הרודף שלום באשמת נבזים אחדים.

ט. לדברים האלה חרה אף פלורוס מאד וקרא בקול אל אנשי־הצבא לבֹז את השוק העליון ולהמית את כל הנמצאים שם. באהבת בצעם שמחו אנשי־הצבא לפקֻּדת הנציב ובזזו את המקום אשר נשלחו אליו וגם פרצו בכל הבתים ושחטו את יושביהם, ברחובות העיר נחפזו האנשים לברוח והנתפשים נרצחו באכזריות חמה, ולא היה שֹׁד ורצח אשר לא עשו הרומאים ביום ההוא. אנשי־הצבא תפשו אזרחים אוהבי־שלום והביאו אותם אל פלורוס והוא צוה לדוש את בשרם בשוטים ולהוקיעם על צלבים. ומספר כל הנהרגים ביום ההוא, האנשים והנשים והטף, היה שלשת אלפים ושש מאות¹⁷² ואם סאת הפרענות הגדילה עוד אכזריוּת הרומאים, אשר לא נראתה עוד כמוה, כי נועז פלורוס לעשות דבר, אשר לא עולל עוד איש לפניו: הוא צוה להלקות לפני הבימה אנשים ממעמד הרוכבים ולהוקיעם על צלבים, אף כי האנשים היהודים האלה נשׂאו משׂרת כבוד בקרב הרומאים.

פרק חמשה־עשר: ברניקי התחננה אל פלורוס על היהודים לחנם. אש המרד שקעה, אולם פלורוס הפיח אותה מחדש.

א. ובעת ההיא נמצא המלך אגריפס באלכסנדריה, כי נסע שמה לברך את אלכסנדרוס¹⁷³, אשר שלח אותו נירון אל מצרים ומִלא את ידו להיות שם לנציב. אולם ברניקי אחות אגריפס היתה אז בירושלים ולבה חלל בקרבה למראה רשעת הצבא. פעם בפעם שלחה את שרי הרוכבים אשר לה ואת שומרי ראשה לבקש את פלורוס, כי יאסף את ידי המרצחים. אולם פלורוס לא שם לבו למספר הנרצחים הגדול ולא למעלת האשה, אשר שלחה אליו לבקש רחמים עליהם, כי רק אל בצעו לטש את עיניו, ולא שמע לקולה. וחמת זדון אנשי־הצבא נתכה גם על המלכה ונקל היה בעיניהם להתעלל ביהודים הנתפשים ולשחוט אותם לעיניה, כי גם אותה הכו נפש כמעט, לולא קדמה לברוח אל חצר המלך ושם ישבה כל הלילה יחד עם שומרי ראשה, בפחדה פן יפרצו אנשי־הצבא בבית. היא באה אל ירושלים לשלם את נדרה לאלהים, כי חֹק הוא לאנשים, אשר יצאו בשלום ממחלה רעה או מצרה אחרת, לקבל עליהם בנדר, כי שלשים יום בטרם יביאו את קרבנם ינזרו מן היין [ולא] יגלחו את שערם¹⁷⁴. ובשַׁלם ברניקי את נדרה עמדה יחפה לפני הבימה והתחננה אל פלורוס [על עמה], אך פלורוס לא בוש מפניה, וגם חייה היו תלואים לה מנגד.

ב. הדברים האלה נעשו בששה־עשר לחדש ארטֶמיסיוס (אִיָּר) וממחרת היום מהר כל העם אל השוק העליון והתאבל על ההרוגים בזעקה גדולה ומרה וקללות רבות נזרקו מפי ההמון כנגד פלורוס. וראשי העם יראו את הדבר הזה מאד ויצאו יחד עם הכהנים הגדולים וקרעו את בגדיהם והתנפלו לרגלי העם והפצירו בו לכבוש את כעסו, לבל יעלה את חמת פלורוס עד להשחית ולא יוסיף צרות חדשות על כל הרעה אשר מצאתהו. ההמון נפתּה במהרה למלא אחרי הדברים האלה, כי נשא את פני האנשים המפילים לפניו תחנוניהם וגם בטח, כי לא יוסיף פלורוס לעשות רשע.

ג. ופלורוס התעצב אל לבו, בראותו כי כבתה אש המרד, ובקש לו עצה להפיח אותה מחדש. הוא שלח לקרא לכהנים הגדולים ולחשובי העם ואמר להם, כי רק בזה יתנו מופת, כי לא יוסיף העם מעשי מרד, אם יצאו לקבל בכבוד את פני אנשי־הצבא הבאים מקיסריה, כי עוד שני גדודים (קוהורטות) עלו משם, בעוד טובי ירושלים מזעיקים את העם [למלא אחרי דברי הנציב] שלח פלורוס פקֻדה אל שרי־המאות אשר בשני הגדודים, לבל ידברו שלום ליהודים היוצאים לקראתם לברכם ויתנפלו עליהם בחרב, אם יחרפו אותו בפיהם. והכהנים הגדולים אספו את העם בהר־הבית ובקשו אותו לצאת לקראת הרומאים לשלום ולקַדם את פני הגדודים בברכה טרם תבוא עליהם רעה נוראה. אולם שוחרי המרד מאנו לשמוע בקולם ואחרי הרצח בירושלים נספח רֹב העם על מרי־הלב האלה.

ד. אז יצאו כל הכהנים ומשרתי בית ה' ונשאו לפניהם את כלי המקדש ואת בגדי הכהֻנה, אשר בהם היו משרתים בקדש, והמנגנים והמשוררים אשר במקדש לקחו אתם את כלי השיר וכלם התנפלו לרגלי העם וחלו את פניו לשמור על כלי הקדש אשר בידיהם ולבלי תת פתחון־פה לרומאים לבֹז את אוצרות־בית־האלהים. מה נורא היה מראה הכהנים הגדולים בשׂימם עפר על ראשם ובקרעם את בגדיהם ובחשפם את סגור לבם; הם קראו אל האנשים הידועים בנקבם שֵׁם כל אחד מהם, וגם התחננו אל כל העם, לבל יהיה הדבר הקטן הזה קל בעיניהם ולא יסגירו את עיר קדשם בידי הרוצים להחריבנה: „מה בצע יהיה לאנשי־הצבא הרומאים, כאשר יתנו להם היהודים כבוד? ובמה יונח לכם מהרעה אשר מצאתכם, אם לא תצאו לקבל את פניהם כיום הזה? אולם אם תקדמו בכבוד את פני הבאים כמשפט, הלא תסתמו בזאת את פי פלורוס, המבקש לו תֹאנה להקדיש עליכם מלחמה, וככה תהיה לכם עירכם לשלל ולא תוסיפו לשׂבוע מכאובות. הן מעשה כסל נורא יהיה, כאשר ישמע עם גדול כזה בקול מחרחרי ריב מתי־מספר, תחת לאַלֵץ אותם להודות בדברי הרבים“.

ה. כדברים האלה דברו הכהנים הגדולים על לב העם וגם השקיטו את רוח הנרגנים בדברי אימה וכבושים, ואחרי־כן יצאו בראש העם במנוחה ובסדר לקַדם את אנשי־הצבא, וכאשר קרבו אליהם ברכו אותם לשלום. אולם הרומאים לא ענו לברכתם ומריבי־פלורוס הרימו קול צעקה. והדבר הזה היה האות הנתון לרומאים: מיד הקיפו אנשי־הצבא את ההמון והכו אותו במקלות וגם רדפו אחרי הבורחים ורמסום בפרסות סוסיהם. רבים נפלו ביום ההוא ממכות הרומאים ורבים ועצומים מאלה היו למרמס לרגלי אחיהם. כי נורא היה הדחק בשערי העיר, כאשר רצה כל אחד לעבור את חברו ולהִמלט, והדבר הזה עצר את כל הבורחים. ונורא היה גם מות הכושלים במנוסתם, כי נחנקו ונרמסו ברגלי האצים אחריהם, עד אשר לא נכרו עוד פניהם ולא נשאר אף חלל אחד אשר ידעו בו קרוביו כי זה הוא, לקברו עם אבותיו. ואנשי־הצבא פרצו עם הפליטים יחד בשערי העיר והכו בלי הרף את האנשים אשר נפלו בידם ולחצו את ההמון דרך המגרש הנקרא ביזיתא¹⁷⁵ אל העיר ובקשו לבקוע להם דרך ולכבוש את הר־הבית עם הבירה (מצודת אנטוניה) יחד. כי פלורוס התאוה ללכדם, ועל־כן הוציא את אנשי־צבאו מחצר המלך ונסה להבקיע אל הבירה. אולם מזימתו הרעה לא קמה, כי התיצב העם לקרב לעֻמת אנשי־צבאו והשיב את ימינם אחור. רבים עמדו על גגות הבתים והמטירו משם אבנים על ראשי הרומאים וכאשר עיפה נפש אלה ממטר אבני הקלע מלמעלה וגם קצרה ידם לפלס דרך בין המונות האנשים, אשר סגרו את רחובות ירושלים, נסוגו אחור ושבו אל מקום מחנם אשר בחצר המלך.

ו. והמתקוממים יראו, פן יעלה פלורוס עוד הפעם דרך הבירה ויכבוש את הר־הבית, ועל־כן מהרו לעלות ולהרוס את האולמים המחברים את הר־הבית אל הבירה. ובדבר הזה התקררה תאות פלורוס ואהבת בצעו. כי כל מזמתו היתה לבֹז את אוצר בית־המקדש, ועל־כן השתוקקה נפשו להבקיע אל המצודה. ואחרי אשר נהרסו האולמים שלח לקרֹא לכהנים הגדולים ולמועצת־העם (הסנהדריה) ואמר להם, כי יצא את פני העיר וישאיר בה מספר אנשי־צבא כטוב בעיניהם. הם הבטיחו, כי יעשו ככל אשר לאל־ידם להקים את המנוחה ולהפר את עצת המרד, אם ישאיר להם גדוד (קוהורטה) אחד, רק לא את הגדוד אשר נלחם ביהודים, כי מרה עליו נפש כל העם על הצרות אשר עולל לו. ופלורוס הבדיל להם גדוד אחד למלא את משאלותיהם ושב עם שארית חילו אל קיסריה.

פרק ששה־עשר: צסטיוס שלח את נֵאַפוליטנוס שר־האלף לחקור את המעשים שקרו ביהודה. אגריפס נשא נאום לפני היהודים להפר את מחשבת המרד.

א. פלורוס בקש לו דרך אחרת להביא מלחמה בשערי ירושלים ושלח אל צסטיוס מכתב מלא כזבים על־דבר מרד היהודים והתגולל עליהם, כי התגרו אתו מלחמה, וגם סִפּר, כי מהם יצאה הרעה, אשר עשה הוא להם. אולם גם ראשי ירושלים לא חבקו את ידיהם, כי מהרו לכתוב אל צֶסְטִיּוּס – וברניקי יחד אתם – על כל התועבות אשר עשה פלורוס בירושלים. וכאשר קרא צסטיוס את דברי פלורוס ואת דברי היהודים נועץ את שרי צבאותיו, והם החליטו, כי יעלה צסטיוס עם צבאו על ירושלים, למען יעשה שפטים במתקוממים, כאשר יאמן הדבר, כי פרץ שם מרד, או יחזק את השלום עם היהודים, אם נשארו נאמנים בבריתו. אך צסטיוס בחר לשלוח אחד מחבריו, למען יחקור את המעשים אשר היו בירושלים ויתַכּן את רוח היהודים היושבים שם ויודיע אותו דבר־אמת, על־כן שלח אל ארץ יהודה את נֵאַפּוֹליטַנּוּס. אחד משרי־האלף. בקרבת יבנה פגש הציר הזה את אגריפס המלך בשובו מאלכסנדריה וספר לו על־דבר משלחתו ועל סבת הדבר.

ב. והכהנים הגדולים וראשי היהודים והמועצה יצאו לקראת המלך לברכו, אחרי תתם לו כבוד התאוננו באזניו על האסונות אשר מצאו אותם וספרו לו את מעשה האכזריות של פלורוס. אמנם אגריפס נרגז לדברים האלה, אולם בתחבולות פקד את אפו על היהודים, אשר חמל עליהם בלבבו, בבקשו להשפיל את רוחם ולהרחיק מהם כל מחשבת נקמה, פן יאמרו בלבם, כי סבלו על לא עון בידם. האנשים האלה היו בחירי העם, וכלם היו רודפי שלום, כי חסה עינם על רכושם, ועל־כן הבינו את מחשבת המלך הטובה עליהם. גם עם ירושלים יצא כששים ריס מן העיר לקבל את פני אגריפס ונאפוליטנוס, ולפני ההולכים עברו נשי ההרוגים בקול בכי תמרורים, ולשמע יללתן קשר כל העם מספד והתחנן אל אגריפס להיות לו לעזר בצרתו, וגם צעק אל נאפוליטנוס על כל הרעה אשר עשה להם פלורוס. ובהגיעם העירה הראה להם העם את השוק החרב ואת הבתים ההרוסים, ואחרי זאת פתו היהודים בעזרת אגריפס את נאפוליטנוס לעבור עם אחד מעבדיו בכל העיר עד השִׁלֹּה, למען יראה בעיניו, כי היהודים נכנעים לפני הרומאים, ורק את פלורוס בלבדו הם שונאים על תועבותיו הגדולות אשר עשה להם בעברת זדון. נאפוליטנוס סבב בכל העיר ונוכח לדעת, כי באמת היהודים אוהבים את השלום, ואחרי־כן עלה אל הר־הבית ושם הקהיל את העם והרבה להלל אותו על אמון רוחו לרומאים, וגם העתיר עליו דברים והעירהו לשמור את השלום, ואחרי זאת התפלל לאלהים בעזרת הנכרים¹⁷⁶ ושב אאל צסטיוס.

ג. והמון היהודים פנה אל המלך ואל הכהנים הגדולים ובקש אותם לשלוח צירים אל הקיסר נירון, להתאונן על מעללי פלורוס, כי הלא אם יחרישו היהודים למעשה רצח נורא כזה, יתנו לחשוד בהם, כי באמת היה מרד בקרבם, ואם לא ימהרו להוכיח מי החל להתגרות בהם, ירָאה הדבר כאלו הוציאו הם את החרב מתערה. גלוי היה, כי לא ישוב העם אל המנוחה, אם ימנע אותם איש משלוח את הצירים. אגריפס שם אל לבו, כי לאיש צר ואויב יחָשב, אם ימלא את ידי האנשים לכתוב שטנה על פלורוס, וגם הבין, כי לא טוב יהיה, אם יעלים את עיניו מתאות־המלחמה, אשר פשתה בקרב היהודים. על־כן קרא לעם להאסף אל לשכת־הגזית¹⁷⁷ ועמד במקום רואים על־יד אחותו לפני ארמון החשמונאים, הבנוי ממעל ללשכת־הגזית לעבר העיר העליונה, – וגשר חִבּר את המקדש אֶל לשכת הגזית. – ואלה הדברים אשר דבר אגריפס [לפני העם]:

ד. אלו ראיתי, כי כלכם נושאים את נפשכם להלחם ברומאים ולא הכרתי, כי יש בכם אנשים ישרים ומחֻכּמים, הבוחרים בשלום, לא באתי אליכם ולא ערבתי את לבי לתת לכם את העצה הזאת. כי למותר הוא לדַבּר על הדרך הישרה באזני האנשים, אשר נוסדו כלם יחד בעצה נבערה, והנה אני רואה את הנרגנים ביניכם, כי הם בני־נעורים, אשר לא הכירו עוד את כל תלאות המלחמה, או אנשים אשר לקחה לבם תקוה נבערה לחֵרות, וגם אוהבי בצע אחדים, האומרים למצֹא שׂכר בעֹשק החלשים בהתמוטט סדרי הארץ. ולמען יקנו האנשים האלה בינה וישובו מדרכם הרעה ולא יסָפו הטובים בעצת המעטים האלה הנבערה, הנה חשבתי למשפט לאסוף את כלכם ולדבר באזניכם לטוב לכם כאשר עם לבבי. ואל ירים איש מכם קול שאון, אם לא יערבו דברי לאזניו. הן האיש, אשר יבצר ממנו לכבוש את תשוקת המרד אשר בלבבו, יוכל להחזיק בדעתו גם אחרי עצתי. לעֻמת־זאת לא יהיה שכר לדברי גם בקרב הרוצים להקשיבם, אם לא ישקטו כל העומדים מסביב. הנה אני יודע, כי רבים מכם מתַנים בשפת־יתר¹⁷⁸ את רשעת הנציבים השליטים ומשמיעים שירי־תהלה לחֹפש. ועוד טרם אבוא לחקור, מי אתם ובמי אתם אומרים להלחם, אני רוצה לנתק את ארג טענותיכם. אם רק להגן על נפשכם מפני הרשעה אתם רוצים, למה לכם לרומם את החֹפש על שׂפתיכם? ואם אתם חושבים, כי קצר כֹּחכם לשׂאת את חיי העבדים, הלא למותר הן כל תלונותיכם על הנציבים, כי גם אם יהיו אלה אנשי־צדק, תשאר לכם העבדות לחרפה תמיד. התבוננו־נא בשני הדברים האלה יחדו וראו מה רפה שֹׁרש המלחמה. לראשונה אדבר על טענותיכם נגד הנציבים. הן מֻטל עליכם לכבד את הרָשות ולא לעורר את רגזהּ! אם על עונות קלים אתם באים עליהם בגדופים קשים, הנה רק לרעתכם אתם מגלים את רשעת האנשים אשר חרפתם, ותחת עשותם לכם רעה לפנים במסתרים ובבושה, מעתה הם מביאים עליכם שׁואה לעיני השמש! כי רק הסֵּבל מרפה את כח המכה. והעלובים הנושאים את עלבונם במנוחה משיבים את זרוע עולביהם אחור! אולם אם באמת פקידי הרומאים הם נוגשים קשים עד אשר קצר כח סבלכם, הנה במה חטאו לכם כל הרומאים והקיסר, אשר בהם אתם אומרים להתגרות מלחמה? הן לא במצותם בא אליכם נבל להציק לכם, כי מרחוק לא יראו יושבי המערב את המעשים אשר במזרח, ואף לא נקל להם לשמוע משם את הדברים האמורים פה. והן תסכילו עשות, אם תפקדו את עון האחד על הרבים ועל דבר קטן תצאו להלחם בעם רב כזה, אשר לא ידע גם את דבר החטאת אשר שמתם עליו. ואולי יהיה בזמן קרוב שכר לתלונותינו. הן הנציב הזה לא ישָׁאר בקרבנו כל הימים ויֵאות לנו לחשוב, כי במקומו יבואו אנשים טובים ממנו. ואם תעוררו הפעם את המלחמה, לא יקל לכם לשבות ממנה וגם לא להאריך אותה בלי אסונות ופגעים. ואמנם גם עבר הזמן לשנות באהבת החרות. – לפָנים היה מֻטל עלינו להלחם עליה לבל תלקח מידינו, כי רע ומר הוא גורל העבדים, ועל־כן נאה וישר הדבר להלחם בו טרם יבוא. אולם האיש, אשר נכנע פעם ואחרי־כן התקומם [למען הסיר את עֻלו מעל צואריו], הלא עבד מתפרץ הנהו ולא אוהב חֹפש. אז, בימים אשר עלה פומפיוס על הארץ, הֻטל על היהודים לחגור את כל כחותיהם לבלי תת לרומאים לבוא בשעריה. אולם אבות אבותינו והמלכים המושלים בהם, אשר היו גדולים וטובים הרבה ממנו בעשרם ובכח בשרם ובאֹמץ נפשם, לא עצרו כח לעמוד בפני חלק־מצער מחיל הרומאים. ואתם, אשר ירשתם מאבותיכם את הסבל ואשר קטן ודל כֹּחכם מחֹסן אבותיכם, שהטו את שכמם לסבול לראשונה, – התחשבו באמת ובתמים לעמוד בפני כל תּקף ממשלת הרומאים? הן גם האתּונים, אשר שלחו לפנים את עריהם באש למען חרות היונים, ובצאת עליהם אחשורוש (קסֶרקסֶס) היהיר, אשר נסע באניות בדרך היבשה ועבר ברגל ארחות ימים, ומי הים לא עצרו כח לשאתו ומרחבי הערב¹⁷⁹ צרו מהכיל את חילו העצום, שברו (האתונים) את קרן אסיה הגדולה על־יד סַלַמִיס האי הקטן, עד אשר ברח המלך מפניהם עם אניה אחת והם רדפו אחריו – גם הם עובדים עתה לרומאים, והעיר אשר משלה לפנים בכל ארצות־יָון (הֶלַס) שומרת את הפקֻדות הבאות מארץ איטליה. וגם הלקֵדימונים, אשר עשו גבורות על־יד תֶּרְמֹפִילֵי ועל־יד פְלַטִיָה ופרצו עם מלכם אַגֶסִילָאוּס בלב ארץ אסיה, נכנעו באהבה תחת עֹל האדונים האלה. והמקדונים, הרואים עד היום במחזה את תמונת פיליפוס, ועוד לא משו מעיניהם זכרונות הימים הראשונים, כאשר פשטו עם אלכסנדרוס יחד ליסד להם ממשלת עולם – גם הם נושאים דומם את חליפות הגורל ועובדים את האדונים, אשר אליהם עבר מזלם. ועוד עמים לאין־מספר, אשר לבם מלא אהבת הדרור על כל גדותיו – התרפסו לפני הרומאים, ורק אתם לבד תחשבו, כי לחרפה לכם לעבוד את האדונים, אשר נכנע כל העולם תחתיהם? ומה הצבא והנשק, אשר תבטחו עליהם במלחמה? ואי הצי האדיר, אשר תכבשו בו את הים מידי הרומאים? ואיה האוצרות אשר יספקו את צרכיכם? התחשבו, כי על המצרים או על הערבים אתם יוצאים למלחמה? הטרם תראו את גֹדל ממשלת הרומאים? והאמנם לא תדעו את מדת קֹצר כֹּחכם? והאם לא כשל כחנו פעם בפעם במלחמתנו עם העמים השכנים, – ואולם ממשלת הרומאים לא נמוטה בכל מרחבי העולם? ועוד הם מוסיפים לבקש להם גדולות מאלה. כי קטנו בעיניהם גבולות ממשלתם, נהר פרת במזרח ונהר איסטרוֹס¹⁸⁰ בצפון, וארץ לוּב בדרום, אשר תרו אותה עד קצה המדבר, וגדֵירה¹⁸¹ אשר במערב – עד אשר בקשו להם עולם חדש מעבר לים אוקינוס והביאו חרב מלחמה אל גבולות הבריטנים, אשר לא ידע איש את שמם עד היום הזה. ומה [תוכלו עשות]? האֻמנם עשירים אתם מהגַלים וגבורי־כֹח מהגרמנים וחכמים מהיונים ורבים ועצומים מכל גויי הארץ? ועל מה תבטחו במלחמתכם עם הרומאים? הן יאמר איש מכם: קשה עֹל העבדות מנשוא! אולם הן יותר מכם קשה הדבר ליונים, הנדיבים בכל העמים אשר נמצאו תחת השמש והיושבים בארץ רחבת ידים – ובכל־זאת הם כורעים לשש אגֻדות שבטים¹⁸². וככה עושים המקדונים, אשר יפה כחם מכחכם לבקש חיי־דרור. ומה דבר חמש מאות הערים אשר בעסיה?¹⁸³ הלא גם מבלעדי חיל־משמר בקרבם הם משתחוים לאדון אחד ולשבטי השופטים¹⁸⁴, ומה אדבר על ההֶנִיּוֹכים והקוֹלְכים ועל משפחות הטַוְרים, על הבּוֹסְפּוֹרָנים והעמים היושבים מסביב לים פוֹנטוֹס ולים מַיּוֹטִיס¹⁸⁵? הן לפנים לא הסכינו לשמוע אף בקול מושל מאחיהם, ועתה הם עובדים לשלשת אלפים אנשי־צבא, וארבעים אניות־מלחמה מספיקות להכין את השלום בים הזועף, אשר לפנים לא יכול אדם לעבור בו. ומה יוכלו לספר לנו על־דבר החרות יושבי בִּתּוּנִיָה וקַפּוֹדקיא, עם פַּמְפִילִיָּה והלוּקים והקִיליקים¹⁸⁶; אך כלם משלמים מס מבלעדי חרב־מלחמה. ועוד מה? הנה התְּרַכִּים, היושבים בארץ אשר רחבה דרך חמשה ימים וארכה דרך שבעה ימים והארץ קשה וחזקה מארצכם הרבה, והקרח הגדול עוצר בעד האויבים הבאים על הארץ, וגם הם נכנעים לפני אלפים איש מצבא משמר הרומאים. והאִילִירִים, היושבים על־ידם בין נהר אִיסְטרוֹס וגבול דַּלְמַטִּיָּה¹⁸⁷ – האם אינם נכנעים תחת שני לגיונות רומאים ועוזרים בידם לבצור את רוח הדַקִּים? והדַלְמַטִּים, אשר פעמים רבות התנערו להלחם על חרותם ואחרי כל מגפה ומגפה חגרו מחדש כח וגבורה להתקומם, הטרם ישקטו עתה תחתיהם, אף כי רק לגיון אחד נמצא בארצם? אבל אם יתעוררו עמים שונים למרוד באדוניהם, בשׂימם את מחסם במשגבי ארצם – הנה למי יאות הדרך הזה יותר מן הגַלים¹⁸⁸, אשר הקים עליהם הטבע מבצרי־חֹסן. כי ממזרח סוגרים עליהם הרי האַלְפּים ומצפון הנהר רֵינוס, מדרום ההרים הפִּירֵנַיִּים וים־אוקינוס ממערב, ואף כי נמצאו לגַלים מצודות מעוז כאלה והם עם גדול ועצום, אשר לו משלש מאות וחמשה שבטים, ואף כי מקורות הברכה – כאשר יאמר האומר – נמצאו בארצם מבית ובתבואת אדמתם הרַבּה יוכלו לכלכל את כל העולם, בכל־זאת הם נוטים שכמם לסבוֹל ומשלמים לרומאים מס ונותנים להם לשלוט בכל מגד ארצם. ולא באהבתם את השלום או ממֹרך־לב עושים הגלים את הדבר – הן שמונים שנה נלחמו בחֹזק־יד בעד חרותם – רק מיראתם את עצמת הרומאים וגם את מזלם, אשר הפליא לעזור להם מחרב עֻזם. ועל־כן עובדים לאלף ומאתים אנשי־צבא רומאים, אף כי המספר הזה הוא קטן ממספר עריהם כמעט. הן גם בצאת האִבֵּרים¹⁸⁹ להלחם על חרותם [ברומאים] לא היה להם להועיל הזהב, אשר חפרו מאדמת ארצם ולא המרחק הגדול שבין ארצם ובין הרומאים בדרך הים ובדרך היבשה ולא גבורת שבט הלוּסִיטַנים והַקַנְטַבְּרים¹⁹⁰ בעת הקרב, ואף לא ים־האוקינוס המציף את ארצם, אשר גם יושבי המקום יראים את משבריו מאד. כי הרומאים עברו בחרב מלחמה את עמודי הֶרַקְלֶס¹⁹¹ ופלסו להם נתיבות בין העבים המכסים את ההרים הפירניים והעבידו את כל העמים האלה. ודי לו ללגיון אחד לשמור על גבורי־החיל הרחוקים האלה. הנמצא בכם איש, אשר לא שמעה אזנו על המונות הגרמנים? הן בעיניכם ראיתם פעם בפעם את האנשים הגדולים והחסֻנים האלה, כי אל כל מקום שולחים הרומאים את אסיריהם. והנה העמים הרבים האלה, אשר אין קץ לגבול ארצם ואשר עֹז גבורתם עולה עוד על מדת קומתם, כי בכֹח רוחם הם בזים למות ובחמתם הם נוראים ואכזרים מחיתו־טרף – גם את רוחם בצרו הרומאים על הנהר רינוס ושבטיהם, אשר נפלו בידי הרומאים, היו להם לעבדים, ויתר העם ברח ונמלט [מפני המנצחים]. ואם בחומת ירושלים תשימו מחסכם – התבוננו אל מבצרי מעוז הבריטנים: הן ים־אוקינוס מקיף עליהם מכל עבר והאי, אשר עליו הם יושבים, אינו נופל בגדלו מכל עולם־הישוב, וגם עליהם באו הרומאים באניות ושמו אותם לעבדים, וארבעה לגיונות שומרים על האי הגדול הזה. והעוד עלי להרבות דברים ולהעלות על לבכם, כי הפַּרְתּים, גוי גבורי־מלחמה, הרודה בעמים אין־מספר ואין קץ לצבאות חילו, – גם הם שולחים בני־תערובות אל הרומאים ובארץ איטליה רואה כל איש את זרע מלכי ארצות הקדם עובד לרומאים למען השלום! והנה כמעט כל העמים תחת השמש משתחוים לרומאים, – והאם אתם לבדכם תעצרו כח להלחם בהם? הטרם תשימו אל לבכם את אחרית אנשי קרתחדשת¹⁹², אשר התגאו בחַנִּבַּעַל גבורם הגדול והתימרו בכבוד מוצאם מגזע הצידונים (הפיניקים) – וכרעו תחת גבורת ימין סקִפִּיוֹן (סציפיו). וגם יושבי קירֵיני, אשר יצאו מזרע הלַקּוֹנִים, והמַרמַרִידים, השבט היושב עד קצה המדבר והסִירְטִים, אשר נתנו את פחדם על כל שומעי שמם, והנַסַּמּוֹנים והמַוְרים ועמי הנודדים לאין־מספר¹⁹³ – כלם לא עצרו כח לעצור בעד גבורת הרומאים. הן גם את כל הארץ הגדולה, אשר היא שלישית עולם הישוב, ולא קל הוא למנות את העמים היושבים בה, היא הארץ אשר בין גבול הים האטלנטי ועמודי הרקלס ובין הים האדֹם (ים סוף), כבשו הרומאים על יושביה, הם שבטי הכושים (האֵתּיוֹפים), אשר אין להם מִספר. ומלבד חלק תבואת אדמתם די כלכל את כל יושבי העיר רומא שמונה חדשים בשנה הם משלמים עוד מסים שונים ונותנים בנפש חפצה את תרומתם לצרכי הממשלה, ואינם חושבים את פקֻדותיה – כמעשכם אתם – לדברי־חרפה, אף כי רק לגיון אחד חונה בקרבם. ואם עלי עוד להרבות דברים ולתנות לפניכם את עצמת הרומאים, הנה אזכיר אתכם על־דבר ארץ מצרים הקרובה אלינו, אשר היא משתרעת עד ארץ כוש וארץ ערב המאֻשרה (תימן) בואכה ארץ הֹדו, ומספר העם היושב בה שבעים וחמשה רבוא מלבד יושבי אלכסנדריה – על המספר הזה מעידה לנו מכסת מס הגלגֹלת – וגם היא אינה חושבת את ממשלת הרומאים לכלִמה, אף כי נמצא לה מרכז¹⁹⁴ מרד גדול בעיר אלכסנדריה בגלל המון יושביה הרב וחֹסן עשרה – הן ארכה שלשים ריס ורחבה אינו נופל מעשרה – והיא מרבה לשלם לרומאים בחדש אחד ממכסת המס אשר אתם משלמים בשנה מלאה, ומלבד הכסף היא מנהלה את כל עם רומא בלחם ארבעה חדשים בשנה. והן מכל עבר מקיפים מבצרים את הארץ הזאת, מדבּר שממה, אשר לא תדרוך בו רגל אדם, או ימים בלי נמלים או נהרות ובִצות. אולם כל המשׂגבים האלה לא עמדו בפני מזל הרומאים ובשני לגיונות המצב השוכנם בעיר (אלכסנדריה) הם רודים בכל ארץ מצרים הרחבה ובוצרים את רוח המקדונים הגאיונים. ואחרי אשר חזקה יד הרומאים על כל עמי־הארץ, איפה תבקשו לכם עוזרים במלחמתכם, האם בארצות לא־נושבות? או אולי יקוה אחד מכם למצֹא ישועה מעבר לנהר פרת או יאמין, כי אחיו היושבים בארץ חַדִּיֵּב (אדיבֵיני) יצאו עמו בקרב? הלא על דבר קטן כזה לא יסַכּנו את עצמם במלחמה קשה ונוראה, ואם גם ייעצו לעשות כדבר הרע הזה, לא יתנו אותם הפרתים להפיק רצונם, כי הם שוקדים מאד להכין את ברית המנוחה עם הרומאים, וכי יצא אחד העמים הנכנעים תחתיהם להלחם ברומאים, הלא תופר הברית הזאת. לא נשאר לכם רק לשים מחסכם בישועת אלהים, אולם הן גם הוא מחזק את ידי הרומאים, כי בלעדי עזרת אלהים לא היה לאל־ידם להקים ממשלה אדירה כזאת. השיבו אל לבכם, כי יקשה מכם למלא אחרי כל מצות האלהים כדת וכדין, גם אם תצאו למלחמה עם אויבים חלשים, – ולכן יהיה עליכם לעבור על החֻקים והמצוות, אשר בגללם אתם מצפים לישועת אלהים, ובדבר הזה תרגיזוהו עד הסתירו פניו מכם. הן אם תשמרו את חֻקי השבת ולא תעשו בה כל מלאכה, נפֹל תפלו בידי אויביכם על־נקלה, כאשר נפלו אבותיכם בידי פומפיוס בחזקו את עבודת המצור בימים אשר שבתו ממלחמה. ואם תאמרו לחלל את חֻקי התורה במלחמה, הן לא ישאר לכם דבר, אשר למענו תצאו למלחמה הזאת. הנה כל עמלכם ויגיעכם הוא לבל תעברו על מצוה קלה מתורת אבותיכם, ואיך תקראו לאלהים להלחם לכם, אם בזדון תעברו על חֻקי עבודתו. ואולם כל איש היוצא למלחמה בוטח באחת משתי אלה: בעזרת האדם או בישועת אלהים. ואם אבדה תקותו לשתיהן יחד, אינו יוצא לקרָב, רק בחפצו להסגיר את נפשו בידי אויביו. ומי מוחה בידכם להמית בידיכם את טפכם ונשיכם ולהעלות על המוקד את עיר תפארתכם? הלא בעשותכם מעשה־תעתועים כזה יהיה שכר לפעֻלתכם – כי תנצלו מחרפת המפלה לפני אויביכם. הן טוב ויפה הדבר, בהתכונן האניה לסערה העתידה עוד טרם תצא מן החוף, לבל תהיה פתאם לטרף לגלים ולא תרד תחתיות [בזעף הים]. ואמנם גם נאה לנו לרחם על נפש האיש אשר נפל בצרה פתאם בהסח הדעת, אולם הן לעג נלעֹג למִסת האנשים אשר הביאו שואה על נפשם בדעה צלולה. הנמצא בכם איש תמים, אשר יאמין בנפשו, כי הרומאים ילחמו בכם על־פי החוזה [שתעשו אתם], ובהיות ידם על העליונה יטו לכם חסד ולא ישרפו את עיר הקֹדש כמעשיהם בערי יתר העמים, ואף לא יכריתו את כל זרעכם? והן גם הנותרים בכם לא ימצאו מפלט, כי יד הרומאים מושלת בַּכֹּל ופחדם על־פני כֹל. ולא עליכם לבד תביאו רעה רבה, כי גם על היהודים היושבים בכל עיר ומדינה. הלא אין עם בעולם, אשר לא נדחו אליו פזורי אחיכם, ואם תקראו למלחמה, שחֹט ישחטו אויבינו את כֻּלם ובעון מזִמַּת אנשים מתי־מספר ישפך בכל עיר ועיר דם היהודים כמים, וכל שופכיו לא יאשמו. ואולם אם לא יֵעשה הדבר הזה (לא ישָׁפֵך דם היהודים) שׂום תשימו אל לבכם, כו דבר עוֶל עשיתם, בצאתכם למלחמה על אנשים ארכי־אפים אשר כאלה. ואם גם לא תעלה באזניכם צעקת נשיכם ובניכם, אנא חמלו על עיר אבותיכם זאת ועל האולמים הקדושים, חוסו על מקדשנו ושמרו על ההיכל עם קדשיו. כי לא יהיה מעצור לרוח הרומאים לעת תגבר ידם עליכם ולא יוסיפו לחמול על קדשינו, אחרי כפותכם טובתם. והנה אני מעיד בי את כל קדשיכם ואת מלאכי אלהים הקדושים ואת עיר אבותינו היקרה לנפשות כֻּלנו, כי לא מנעתי מכם דבר להצילכם מן הסכנה, ואתם הוָעצו בדבר, אם להחזיק בשלום, למען תהיה ידי עמכם – או ללכת אחרי אש קנאתכם ולסַכּן בעצמכם –ונפשי לא תבוא בסודכם“.

ה. וככלות אגריפס את הדברים האלה זלגו עיניו דמעות וגם אחותו בכתה עמו ובדמעותיהם עלה בידם לשַׁכּך את חמת העם. ההמון הרים קול, כי אין חפצו להִלחם ברומאים ורק בפלורוס לבד, אשר עשה לו רעה. ולדברים האלה ענה אגריפס: „אולם במעשיכם הן כבר הקדשתם מלחמה על הרומאים, כי לא הוספתם לשלם את המס לקיסר וגם הרסתם את אולמי הבירה. ורק בזה תסירו מכם את אשמת המרד, כאשר תחדשו את האולמים ותשלמו את המס. כי לא פלורוס הוא בעל הבירה ולא לו אתם משלמים את המס“.

פרק שבעה־עשר: היהודים החלו להלחם ברומאים. על־דבר מנחם.

א. העם שמע לדברים האלה ועלה יחד עם המלך ועם ברניקי אל הר־הבית והחל לבנות את האולמים ההרוסים. וראשי העם ואנשי המועצה (הסנהדריה) נפוצו בכפרים לגבות את המסים, ובזמן קצר אספו ארבעים ככר, כמספר אשר נשאר עוד לשלם. ככה דחה אגריפס את סכנת המלחמה לזמן קצר, ונסה עוד הפעם לדַבּר על לב העם להִכּנע תחת פלורוס, עד אשר ישלח הקיסר נציב אחר במקומו. אולם לדברים האלה התרגז העם וחרף את המלך וגם שלח אליו, כי יעזוב את העיר, ואחדים מסוד המורדים נועזו גם להשליך בו אבנים. וכאשר נוכח המלך לראות, כי לא יעלה עוד בידו לבצור את רוח חפֵצי המרד, ונלאה לשׂאת את כל החרפות אשר נשפכו עליו, שלח את ראשי העם וגדוליו לקיסריה אל פלורוס, כי יבחר מהם אנשים לגבות את המסים בקרב הארץ, והוא שב אל ארץ מלכותו.

ב. ובעת ההיא נוסדו יחד אנשים, אשר חגרו את כל כחם לעורר את המלחמה, ומהרו אל המבצר הנקרא מצָדָה (מַסַּדָּה) ולכדו אותו פתאם ושחטו את כל הרומאים אנשי־המצב והושיבו תמורתם במבצר את אנשי שלומם. בעוד הם עושים את הדבר הזה יצא בחור עז־פנים ושמו אלעזר, בן חנניה הכהן הגדול, והוא פקיד בבית־המקדש בעת ההיא, והסית את הכהנים המשרתים, לבל יקבלו זבחים מידי בני הנכר. והדבר הזה היה ראשית המלחמה ברומאים. כי בטלו היהודים במעשים האלה את קרבן הקיסר. ואף כי הרבו הכהנים הגדולים וחשובי העם לדבר על לבּם, לבל יפרו את החֹק להקריב זבחים לשלום המושלים, לא שמעו האנשים לקולם, בבטחם בגֹדל המונם, כי גבורי הכֹּח מקהַל חפֵצי המרד חזקו את ידיהם, ועיניהם היו נשואות אל אלעזר העומד בראשם.

ג. אז נאספו גדולי העם והכהנים הגדולים, ואִתּם גם חשובי הפרושים, להוָעץ יחד בדבר הסכנה, כי הגיעה הרעה עד מרום קצה. והם החליטו לנסות עוד הפעם לדַבּר על לב המורדים והקהילו את העם לפני שער הנחֹשת הפונה מחצר בית ה' הפנימית קדימה. ולראשונה הרבּו ליסר את הנאספים על עזות רוחם, כי מלאם לבם למרד ולהביא מלחמה נראה בשערי עיר אבותיהם. ואחרי־כן הוכיחו אותם בדברים על טענותיהם הנבערות, ואמרו: „הן אבותינו הִרבו לפאר את ההיכל במתנות בני הנכר וכל הימים היו מקבלים ברצון נדבות עמים זרים ולא עלה על לבם לבעט בזבחי איש ואיש – כי הדבר הזה הוא חטאה גדולה – ועוד הוסיפו לכבד את הנכרים, בהעמידם את מתנותיהם, אשר הקדישו לאלהים, בבית־המקדש סביב, ושם נשארו לעיני כֹל עד היום הזה. ואתּם רוצים להוציא את חרב הרומאים מתערה ומבקשים תואנה להתגרות בהם מלחמה וגוזרים חֻקים חדשים בדבר קרבנות בני הנכר. ויחד עם סכנת המלחמה אתם מביאים חטאת על העיר, כי ישָׁמע הדבר, אשר רק בקרב היהודים בלבד אסור לבן־הנכר להקריב לאלהים ולהתפלל אליו. ואִלו גזר אחד מכם חֹק כזה על אחד־העם (הדיוט), הלא קצוף קצפתם עליו, באמרכם כי הדבר הוא שנאת הבריות. ועתה אתם מחשים, כאשר הופרה ברית הרומאים והקיסר. אולם אנו יראים, פן ימָנעו האנשים, אשר בטלו את הזבחים לשלום הרומאים והקיסר, להקריב גם את זבחיהם הם, ופן תפר הממשלה גם את ברית עירנו, אם לא תחכמו לקחת מוסר ולהקריב את הזבחים מחדש ולהסיר את החרפה מעל ראש הרומאים בטרם יוָדע הדבר לנעלבים“.

ד. לדברים האלה הביאו את הכהנים יודעי ימי הדורות הראשונים והם בארו לעם כי אבותיו היו מקבלים תמיד את קרבנות הנכרים. אולם איש מחפֵצי המרד לא הטה אזנו לדבר. והכהנים המשרתים¹⁹⁵, אשר העירו את סערת המלחמה, לא היו באותו מעמד¹⁹⁶. וכראות טובי העם, כי לא יוכלו עוד לעצוֹר את המרד וכי סערת הרומאים תחול על ראשם לראשונה, שקדו להסיר את האשמה מעליהם ושלחו צירים אל פלורוס ובראשם את שמעון בן חנניה, וצירים אחרים אל אגריפס, ובראשם את שאול ואנטיפס וקוֹסטוֹבַּר, קרובי בית־המלך. הם בקשו את פלורוס ואגריפס למהר עם צבאותיהם אל ירושלים ולהכניע את המורדים, בטרם יקשה הדבר מאד. כבשורת נחומים היה הדבר באזני פלורוס ובאמרו להפיח את אש המלחמה לא ענה את הצירים דבר. ואגריפס חמל על היהודים וגם על הרומאים, אשר עליהם הקדישו מלחמה, ורצה להציל לרומאים את השלום עם היהודים וליהודים את מקדשם ואת עיר תפארתם, בדעתו, כי גם לו לא תהיה המלחמה להועיל, ועל־כן שלח לעם ירושלים לעזרה שלשת אלפים¹⁹⁷ רוכבים מארץ חורן והבשן וחבל ארגֹב תחת פקֻדת דריוש שר־הרוכבים ופיליפוס בן יקים שר־הצבא.

ה. ובבוא הצבא הזה אל ירושלים החליפו טובי־העיר כֹּח ויחד עמם הכהנים הגדולים וכל אוהבי־השלום אשר בקרב העם, וכבשו את העיר העליונה. אולם בעיר התחתונה ובהר־הבית התחזקו המורדים, מבלי הרף נלחמו אלה ואלה באבנים ובמיני־קלע וכל העת עפו חצים משתי רוחות. ולפעמים יצאו גדודים קטנים להלחם פנים אל פנים. והמורדים הפליאו לעשות באֹמץ רוחם, אולם אנשי חיל המלך עלו עליהם בדעת הקרב וחגרו כח לכבוש את הר־הבית ולגרש ממנו את מחללי ההיכל, ולעֻמתם נִסו המורדים תחת פקֻדת אלעזר לתפוש בחֹזק־יד גם את העיר העליונה על חלקי העיר אשר נמצאו בידם. ושבעה ימים נלחמו ביניהם ברצח ואלה ואלה לא משו מחלקי העיר אשר לכדו.

ו. והיום השמיני היה חג קרבן העצים¹⁹⁸, אשר בו נהג כל העם להביא עצים אל המזבח, לבל יחסר טרף לאש־התמיד ולא תכבה כל הימים. והמורדים לא נתנו לאנשי ריבם לקחת חלק בעבודת־אלהים. יחד עם בני העם החלשים נמשכו אל הר־הבית רבים מן הסיקריים – בשם הזה נקראו השודדים הנושאים חרבות קצרות תחת כנפי בגדיהם, ואותם ספחו המורדים אליהם והחליפו כח להשתער על שונאיהם, ואנשי צבא המלך נגפו לפניהם, כי נפלו מהם במספרם ובעֹז רוחם, ונלחצו לעזוב את העיר העליונה. והמורדים הבקיעו אותה ושרפו באש את בית חנניה הכהן הגדול ואת ארמונות אגריפס וברניקי, ואחרי־כן יצאו לשלח אש גם בבית גנזי הכתבים (הארכיונות), כי בקשו להשחית את שטרי־החובות לכל הלוים ולהשבית את גבית הכספים, ואמרו למשוך אחריהם את לבות האנשים הרבים השקועים בחובות ולקרֹא חֹפש לעניים, למען יתקוממו על העשירים. פקידי אוצר־הכתבים נמלטו על נפשם והמורדים הציתו אותו באש, ואחרי שרפם את המקום הזה, הוא עוֹרק העיר, יצאו להִלחם באויביהם. רבים מטובי העם ומהכהנים הגדולים ירדו אל המנהרות והסתתרו שם ורבים ברחו יחד עם צבא המלך אל חצר המלך אשר מעל לעיר העליונה ומהרו לסגור בעדם את השערים, וביניהם היו גם חנניה הכהן הגדול וחזקיה אחיו והצירים אשר נשלחו אל אגריפס. וביום ההוא הרפו המורדים מהם, כי הסתפקו בנצחונם ובשרפה אשר שרפו.

ז. אולם ביום המחרת, הוא יום חמשה־עשר לחדש לואוס (אב)¹⁹⁹, מהרו המורדים לעלות על הבירה (אנטוניה) ולשום מצור על אנשי־הצבא השומרים עליה. שני ימים צרו על הבירה וביום השלישי תפשו את האנשים והמיתום לפי חרב ואת המצודה שלחו באש. ואחרי זאת עלו להִלחם בחצר המלך, אשר ברחו שמה אנשי חיל אגריפס, ונפרדו לארבעה ראשים ונִסו להבקיע אל החומה. ומקרב העומדים מבית לא ערב איש את נפשו לצאת ולהלחם בשער עם ההמון הגדול הקם עליהם, ועל־כן עמדו על הצנות והמגדלים וירו משם בצריהם ושודדים רבים נפלו חללים. והמלחמה לא שבתה לילה ויום, כי המורדים בטחו, אשר יוָאשו הנצורים מישׁועה, כאשר יאזל הלחם מכליהם, והנצורים קוו, כי ייעפו הצרים עליהם מכֹּבד המלחמה.

ה. ובעת ההיא יצא איש אחד ושמו מנחם – והוא בן יהודה המכֻנה הגלילי, אשר היה חכם גדול²⁰⁰ ויִסר בימי קויריניוס את היהודים, כי הם עובדים את הרומאים על־פני האלהים – ולקח עמו את רעיו ומיֻדעיו ועלה על מצדה ושם פתח בחֹזק־יד את בית־הנשק אשר למלך הורדוס והוציא משם את כלי־הנשק וחלק אותם לעם־הארץ ולשודדים אחרים ושׂם אותם לנושאי כליו ובראשם בא בשערי ירושלים והתיצב בראש המורדים לנהל את המצור. אך למורדים לא היו מכונות־מצור וגם לא יכלו לערות את יסודות החומה לעיני הנצורים היורים בהם, על־כן חתרו מרחוק תחת אשיות אחד המגדלים וסמכו אותם על קורות עץ ואחרי זאת הציתו את הקורות באש ועזבו את המקום ההוא. וכאשר היו הקורות למאכֹלת־אש, נפל המגדל תחתיו פתאם, אולם מבית לו נראתה חומה בנויה חדשה, כי הנצורים צפו מראש את מזמת המורדים, ואולי כבר התמוטט המגדל בעת אשר חתרו תחתיו, ועל־כן מהרו לבנות עליהם מצודה שניה. והצרים, אשר כּבר אמרו בלבם, כי תפשׂו את האויבים בכפם, נבהלו למראה הזה, אשר בא בהסח הדעת. אבל הנצורים שלחו אל מנחם ואל יתר ראשי המרד לכרות אִתּם ברית ולצאת בשלום. והמורדים כרתו ברית לאנשי־צבא המלך וליהודים בלבד ונתנו להם לצאת בשלום וללכת לדרכם. ובמצודה נשארו רק הרומאים ורוחם נפלה בקרבם, כי לא עצרו כֹח לבקוע להם דרך בחֹזק־יד בקרב ההמון הגדול הזה ולחרפה היה בעיניהם להתחנן אל היהודים, כי יכרתו אִתּם ברית שלום, וגם לא האמינו בהם, כי יקַימו את הברית בכרתם אותה. על־כן עזבו את המחנה, אשר היה [לאל־ידם של השׂונאים] לכבשו על־נקלה, ונמלטו אל מגדלי ארמון המלך, הנקראים בשמות הִפִּיקוֹס, פצאל ומרים, ואנשי מנחם הבקיעו אל המקום, אשר ברחו ממנו אנשי־הצבא הרומאים, והמיתו את הנחשלים, אשר נפלו בידם, כי לא קדמו להמלט, ובזזו את כבוּדת הצבא ושרפו את המחנה באש. והמעשים האלה היו בששי לחדש גוֹרְפִּיאַיוֹס (אלול).

ט. ולמחרת היום נתפש הכהן הגדול חנניה, אשר הסתתר בצנור המים מסביב לחצר המלך, והומת בידי השודדים יחד עם חזקיה אחיו. והמורדים הקיפו את הגדלים ושמו עליהם משמר, לבל יברח משם אחד מאנשי־הצבא. ואחרי אשר כבש מנחם את המצודות והמית את חנניה הכהן הגדול רמו עיניו ואכזריותו גדלה מאד. הוא אמר בלבו, כי איש לא יוכל לעמוד לשטן לו בממשלתו, והיה לשליט עריץ עד אשר קצר כח הרבים לשׂאת את עֻלו ואנשי אלעזר התקוממו על מנחם ונדברו איש אל רעהו: „מה בצע, כי מרדנו ברומאים מאהבת הדרור אשר בלבנו, אם נפקיר את חרותנו לאיש מקרב אחינו ונשים אותו אדון לראשנו? הן גם מבלעדי מעשׂיו הרעים הוא נופל בגבורתו ממנו. ואם יֻטַּל עלינו להעמיד אדם בראש הממשלה, הנה תֵאות המשרה לכל אדם ולא לו“. הם נוסדו יחד והתנפלו עליו בעזרת בית־המקדש, כאשר עלה שם להתפלל לפני ה' כלול בהדרו בפאר בגדי מלכים ונהל אחריו את הקנאים המזֻינים. וכאשר רצו אליו אנשי אלעזר, נלוה אליהם גם יתר העם, בחרון אפו על מנחם, והוציא אבנים ורגם בהן את החכם²⁰¹, כי האמין, אשר במות האיש הזה יבוא קץ לכל המרד. זמן קצר עמדו אנשי מנחם על נפשם, אולם בראותם, כי כל ההמון משתער עליהם, ברחו איש אל אשר יכול לברוח, והאנשים אשר נתפשו הֻכּו נפש והעם התחקה גם אחרי עקבות המתחבאים. רק מתי־מספר נפדו ממות בנוסם בסתר אל מצדה ואִתּם יחד אלעזר בן יאיר, איש קרוב למשפחת מנחם, ואחרי־כן היה למושל במצדה. ומנחם ברח אל המקום הנקרא עֹפל, ושם הסתתר במֹרך לבו, עד אשר לכדו אותו אויביו והוציאוהו ממחבואו וענו אותו עד מות ביסורים קשים. וכדבר הזה נעשה גם לשרי־צבאו ולאבשלום, החשוב בכל עבדי העריץ.

י. והנה כבר אמרתי, כי עזר העם לדָבר הזה, בהאמינו, כי בזה יונח לו מהמרד כֻּלו. אולם אנשי אלעזר לא המיתו את מנחם בשקדם לשים קץ למלחמה, כי־אם למען יוכלו להלחם ביתר שאת. ואף כי הִרבּה כל העם לבקש את המורדים, כי יחדלו ממצור אנשי־הצבא הרומאים, הכבידו עליהם את ידם ביתר שאת, עד אשר קצרה רוח אנשי מֶטִילִיּוּס – כי הוא היה שר־הצבא לרומאים, – ושלחו אל אנשי אלעזר, לכרות להם ברית ולתת להם רק את נפשם לשלל, וחלף הדבר הזה אמרו להסגיר בידם את נשקם ואת יתר רכושם, והיהודים מהרו לשמוע לקול תחנוניהם ושלחו אליהם את גוֹרִיוֹן בן נִיקוֹמֵידֶס²⁰² ואת חנניה בן צדוק²⁰³ ואת יהודה בן יונתן, לִכרות אתם ברית ולהשבע להם. ואחרי הִכּרת הברית ירד מטיליוס עם אנשי־צבאו. כל העת אשר חגרו עוד הרומאים את נשקם לא נגע בהם איש מן המורדים ולא גלה על מזמתו הרעה, אבל כאשר מסרו כלם את מגניהם וחרבותיהם, למַלא אחרי דברי הברית, ופנו לדרכם בטוחים מפחד רעה, התנפלו עליהם אנשי אלעזר והקיפו אותם מכל עבר והמיתו אותם; והרומאים לא עמדו על נפשם ולא בקשו מהם רחמים, ורק הזכירו אותם בקול רם את הברית ואת השבועה. ככה נשחטו כֻלם מלבד מטיליוס, כי לו לבד נתנו היהודים את נפשו לשלל, בהתחננו אליהם ובהבטיחו אותם להתיהד ולמול את בשר ערלתו. והנה האסון הזה במה נחשב לרומאים? – הלא מהמונם הרב והעצום נפקדו רק מתי־מספר. אולם בעיני היהודים נדמה הדבר לראשית המפלה. הם הכירו הפעם, כי אחרי הדברים האלה לא יוכלו עוד למלט נפשם ממלחמה ושמו אל לבם, כי עיר קדשם נטַמאה בתועבה כזו, אשר לא תנָקה במשפט אלהים, גם אם לא יקחו הרומאים מהם נקמה, ואֵבל גדול קם בקרב העם והעיר מלאה מבוכה. וכל אחד מאוהבי השלום הלך סר וזעף, בדעתו כי גם הוא ישׂא את עון המורדים, ומה גם כי נעשה הרצח ביום השבת, הוא יום מנוחה ליהודים, אשר בו הם עובדים את אלהיהם בקדֻשה ובמעשים טובים.

פרק שמונה־עשר: צרות היהודים ומעשי הרצח בכל המקומות.

א. וביום ההוא ובשעה ההיא – כאִלו נעשה הדבר בגזרת אלהים – עשו בני קיסריה טבח גדול ביהודים היושבים אתם, עד כי נשחטו בשעה אחת עשרים אלף ויותר והעיר קיסריה שממה מיושביה היהודים. כי גם את הפלטים תפש פלורוס והוליך אותם בנחֻשתים לעבודת פרך בספינות. ולשמע המגפה הגדולה, אשר היתה בקיסריה, התעבר כל העם מאד ופשט על כפרי הסורים ועריהם הקרובות להחריבם. היהודים התנפלו על רבת־עמון (פילדלפיה) ועל חשבון ועל גרש (גֶרַסָּה) ועל פחל (פֶּלָּה) ועל בית־שאן (סְקִתּוֹפּוֹלִיס), ואחרי־כן גם על גדר (גַּדַּרה) ועל סוסיתא (הִפּוֹס) ועל ערי ארץ הגולן והרסו אחדות מהן ואת שאריתן שׂרפו באש ומשם פנו אל קֶדֶשׁ (קַדַּסָּה) אשר לצורים ואל עכו (פְּטוֹלֵמַאִיס) ואל גבע ואל קיסריה לשלח בהן אש. וגם הערים סֶבַּסְטֵי (שמרון) ואשקלון לא יכלו לעמוד בפני היהודים אשר הציתו אותן באש, ואחרי־כן הרסו את אַנְתִּידוֹן ואת עזה וכפרים רבים מסביב ושמו אותם לבז והכריתו את כל הגברים אשר נפלו בידם עד אין־מספר.

ב. אבל גם הסורים המיתו המון רב מן היהודים, אשר לא נפל ממספר חלליהם הם, כי שחטו בעריהם את היהודים הנופלים בידם, ולא משנאה בלבד עשו את הדבר, כמעשיהם לפנים, כי־אם גם בבקשם לקדם את הסכנה העתידה. כי מהומה נוראה קמה בכל ארץ סוריה וכל עיר נחלקה לשני מחנות אויבים וכל מחנה חשב, כי רק בקדמו להכריע את משנהו ימצא רֶוח והצלה. ואחרי אשר הִרבו [הסורים] לשפוך דם ביום, נדדה שנתם בלילה. כי גם אחרי הכחידם את כל היהודים היושבים בקרבם לא שקטו מאימת האנשים המתיהדים אשר בכל עיר ועיר, כי לא ערבו את לבם להמית את החשודים האלה אשר ביניהם וחרדו מהם כאלו היו יהודים מלֵדה. וגם האנשים, אשר נחשבו לרודפי שלום לפנים, נתעו הפעם באהבת בצעם לעשות טבח במריביהם, כי בזזו את רכוש הנרצחים באין פוצה פה ואספו את הבזה אל בתיהם כאסוף שלל הנופלים במלחמה. ושֵׁם האיש המרבה לאסוף שלל היה מהֻלל כשם גבור חיל, אשר נצח רבים. והערים היו מלאות פגרי אדם באין קובר, נבלות זקנים ועוללים וביניהן גם פגרי נשים ערֻמות כבעצם יום צאתן מבטן. וכל הנציבות (סוריה) מלאה תאניה ואניה, ונוראה ממעשי הרצח אשר בכל מקום ומקום היתה אימת השמועות הרעות על הדברים אשר עוד יעָשו.

ג. עד העת ההיא היו קרבות ליהודים רק עם בני הנכר, אולם בהצותם על בית־שאן ראו בעיניהם, כי גם אחיהם היהודים נהפכו להם לאויבים. כי היהודים אשר בבית שאן התיצבו במערכה יחד עם יושבי העיר [הנכרים] ובדרשם שלום לעירם לא זכרו ברית אחים ויצאו להלחם בבני־עמם. אולם אזרחי בית־שאן לא האמינו בנדיבות רוחם ופחדו מהם, פן יקומו עליהם בלילה מבית ויביאו עליהם שואה נוראה, למען יתרצו בדמם אל אחיהם, לכפּר את עון בגדם ועל־כן צִוו [האזרחים הנכרים] על היהודים לרדת עם כל בני ביתם אל החֹרשה אשר בקרבת העיר, כי בזה יחזקו את ברית השלום אתם יתנו מופת, כי נאמן לבם עם אנשים נכרים. היהודים מלאו אחרי הדבר בתם־לב ושני ימים ישבו בני בית־שאן במנוחה והוליכו את היהודים שולל, למען יאמינו לדבריהם. ובלילה השלישי תרו את מחנה יהודים וראו, כי לא שמו להם שומרים ורבים מהם נמו שנתם – ושחטו את כֻּלם במספר שלשה־עשר אלף איש ובזזו את כל רכושם.

ד. נאה לזכור פה את הרעה אשר מצאה את שאול בן שמעון, אחד נשואי הפנים בעיר. הוא היה איש־מופת בכח בשרו ובעֹז רוחו, ובשני אלה עשה רעות לאחיו בני עמו, כי יצא מדי יום ביומו אל השדה והמית רבים מהיהודים הצרים על בית־שאן, ויש אשר הניס את כלם והוא לבדו הכריע את הקרב כֻּלו. ועתה באה עת פקֻדתו, אשר יאתה לו על רצח אחיו. כאשר כתרו בני בית־שאן את היהודים בחֹרשה וירו בהם, הוציא האיש את חרבו מתערה, אך לא התנפל בה על שונאיו, כי ראה את המונם רב ועצום ממנו, רק צעק מעֹצר כאב לבו: „אזרחי בית־שאן! אני מקבל מידכם את הגמול הנאה לי על מעשי, אחרי אשר נתתי לכם אות אהבה ואמונה בדם אחַי הרבים. עלינו לקדם בברכה את בגד הנכרים, כי הרבינו לפשוע ולחטֹא לאחינו. מות ארורים נמות, בטרפנו את נפשותינו בכפנו, כי לא לנו יאות לנפול בחרב שונאינו. והיה לי הדבר הזה לכפר על הדם אשר שפכתי ולתנות את מהלל גבורתי ולא יוכל איש מאויבי להתפאר, כי הכריעני בחרבו והריע למפלתי“ – וככלותו דבריו הביט בעיני חמלה וזעם יחד אל בני משפחתו מסביב, כי אשה ובנים היו לו וגם הורים באים בימים. הוא משך את אביו בשערות שיבתו ודקר אותו בחרבו, ואחרי זאת שחט את אמו, אשר קבלה את המות באהבה, ועל אלה המית את אשתו ובניו וכמעט נפל כל אחד על חרבו ברצון, כי כלם שקדו למות טרם ישחטום השונאים. וכאשר המית שאול את כל בני ביתו התיצב על החללים במקום רואים והרים את ימינו למעלה לעיני כֹל ושחט את עצמו, בתקעו בבשרו את החרב עד הנצב. ומי לא ינוד לעלם הזה עם חֹסן גופו ואֹמץ רוחו? אולם בצדק נשא את עונו חלף אמון לבו לבני־נכר.

ה. ואחרי הרצח בבית־שאן קמו יושבי יתר הערים על היהודים אשר בקרבם. האשקלונים המיתו כאלפים וחמש מאות איש ויושבי עכו רצחו אלפַּים איש ושׂמו רבים במאסר, הצורים המיתו יהודים במספר גדול ורבים מהם אסרו בנחֻשתים והפקידו עליהם מִשמר. ויושבי סוסיתא וגדר עשו כמוהם והמיתו את היהודים עזי־הנפש בנחֻשתים ושׂמו משמר על החלשים. וככה עשו יושבי יתר ערי סוריה, כי אזרחי כל עיר ועיר שנאו את היהודים או יראו אותם. רק אזרחי אנטיוכיה וצידון ואפמֵיה חמלו על היהודים היושבים בקרבם ולא נתנו אותם למות וגם לא שמו עליהם מאסר, ואולי עשו זאת [הנכרים] יען אשר בטחו בגֹדל המונם ולא פחדו פן יקומו עליהם היהודים. אולם יותר מזה אני חושב, כי רחמו על האנשים, אשר לא הכירו בהם מחשבות מרד. גם בני גרש (גרסה) לא עשו רעה ליהודים היושבים בתוכם וגם שלחו עד הגבול את היהודים, אשר רצו לעזוב את עירם.

ו. גם במלכות אגריפס קמו עלילות רעות על היהודים. בנסוע המלך לאנטיוכיה אל צסטיוס גלוס, עזב את ממשלתו בידי אחד מרעיו ושמו נואֵר, אשר היה קרוב למשפחת המלך שוהים²⁰⁴. והנה באו אליו מארץ הבשן אנשים, כשבעים במספר, והם הידועים והנבונים בכל טובי היהודים היושבים שם, ובקשו ממנו לתת להם אנשי־צבא, למען יהיה לאֵל־ידם לבצור את רוח הקושרים כאשר יפרוץ מרד בגבולם. ונוֹאר שלח אליהם בלילה אנשי־צבא מארמון המלך והמית את כּלם. הוא נועז לעשות את הדבר הזה מבלי שאֹל את פי אגריפס, כי תאות בצעו היתה גדולה לאין־גבול והשיאה אותו לעולל דבר תועבה נוראה לאחיו ולהביא אשם על המלוכה. ועוד הוסיף לעשות רעה לעם בזדון לבו, עד אשר שמע אגריפס את הדבר, והוא לא מצא עֹז בנפשו להמית את האיש, בתתו כבוד לשוהים, אולם לקח מידו את המשרה, – והמורדים כבשו את המבצר הנקרא קפרוס, אשר ממעל ליריחו, ושחטו את חיל־המצב ואת המצודות החריבו עד היסוד. ובימים ההם קם גם המון היהודים היושבים במכור (מכירוס) ודרש מאת אנשי המצב הרומאים לעזוב את המבצר ולמסרו בידם, והרומאים יראו, פן ילקח המבצר מהם בחֹזק־יד, וכרתו עם היהודים ברית, כי יתנו להם לצאת לשלום, וכאשר נכרתה האמָנה, מסרו הרומאים את המבצר בידי היהודים ובני מכור השתררו על המצודה ושמו בה חיל משמר.

ז. ובעיר אלכסנדריה היה ריב בין היהודים ובן יושבי המקום כל הימים, למן העת אשר נשא אלכסנדרוס [הגדול] את פני היהודים המתנדבים לחזק את ידיו במלחמתו עם המצרים ונתן להם חלף אמון־לבם את הזכות לשבת בעיר ומשפט אחד עם היונים [האזרחים]. ובימי יורשיו (הדיַדוכים) נשארה ליהודים הזכות הזאת וגם חלקו להם המלכים מקום למשכן, למען יוכלו לשמור על חֻקי דתם ולא יתערבו בבני הנכר, ונוסף על זה נתנו להם רשות להִקרא בשם מקדונים. וכאשר כבשו הרומאים את הארץ הזאת, לא נתן ציזר הראשון, ואף לא אחד השליטים אשר קמו אחריו, לגרוע מזכיות היהודים, אשר נתן להם אלכסנדרוס. אולם הקטטות בין היהודים ובין היונים לא חדלו, וכאשר הוסיפו הנציבים לענוש יום־יום רבים משני העמים יחד, התלקחה אש המריבה ביתר שׂאת. ובימים ההם, בפרוע פרעות ביהודים היושבים ביתר הארצות, עלתה הלהבה באלכסנדריה למרום, ופעם אחת קראו האזרחים לאספת־עם להוָעץ בדבר משלוח צירים אל נירון ויחד עם היונים נהרו אל האמפיתיאטרון גם יהודים רבים. וכראות אותם אנשי ריבם צעקו בקול גדול, כי שונאים באו אליהם לרַגל את צפונותיהם, ואחרי זאת קפצו עליהם להרים בהם יד. רֹב היהודים נפוצו ונמלטו. אולם שלשה אנשים מהם נלכדו בידי היונים, אשר סחבו אותם לשרפם חיים, וכל היהודים התעוררו לנקום את נקמתם. לראשונה השליכו אבנים ביונים ואחרי־כן תפשו לפידים בידיהם ומהרו אל האמפיתיאטרון והגזימו על היונים, כי ישרפו את הבית על כל העם אשר בו. וכמעט מִלאו אחרי דברם, לולא בצר נציב העיר טִבּריוס אלכסנדרוס את רוחם. לראשונה לא רצה ללמדם מוסר בחרב שלופה, ועל־כן שלח אליהם את האנשים נשואי־הפנים לבקשם, כי ישבתו מריב, פן יעירו עליהם את חמת צבא הרומאים. אולם הנרגנים אשר ביניהם דחו בשאט נפש את עצת השלום וגם חרפו וגדפו את טבריוס.

ח. ובראות טבריוס, כי מבלעדי עֹנש קשה לא ישקטו המורדים, שלח עליהם את שני לגיונות הרומאים אשר בעיר ויחד אתם חמשת אלפים²⁰⁵ אנשי־צבא, אשר באו אז מארץ לוב לשבר היהודים ולאסונם, ונתן להם רשות להמית את היהודים וגם לבֹז את רכושם ולשרוף את בתיהם. ואנשי־הצבא מהרו ללכת אל המקום הנקרא דלתא²⁰⁶, כי שם היתה שכונת היהודים, ולמלא את פקֻדת הנציב. אולם הדבר לא עלה בידם בלי שפך־דם. כי היהודים התחברו יחד לעמוד על נפשם, ואת המזֻינים אשר בקרבם שלחו לפניהם במערכה וזמן רב עצרו בעד הרומאים. אולם כאשר פנו עֹרף, נפלו חללים לאין־מספר. והמטבח היה נורא מכל עברים: אלה הומתו בשדה (בחוץ) בחרב אויביהם, ואלה נדחפו אל בתיהם ושם עלו על המוקד, כי שרפו הרומאים עליהם את הבתים אחרי הוציאם את כל שללם, ולא חמלו על עוללים ויונקים ולא בושו מפני שיבה, ובערו בחרב משכלת את כל העם מקטן ועד גדול, עד אשר נהפך כל המקום למצולת־דם ובה נערמו חמש רבבות חללים, וגם היהודים הנשארים היו עדי אובד, לולא שמו את פניהם לבקש רחמים על נפשם. ואלכסנדרוס (טִבּריוס) חמל עליהם וצוה את הרומאים להרפות מהם. ואנשי־הצבא, אשר היה מנהגם לשמוע לקול מצַוה, אספו את ידם לאות הראשון, ואולם המון בני אלכסנדריה (הנכרים) לא יכול להשקט, כי גדלה שנאתו ליהודים, ורק בחֹזק־יד הפרידו אותם הרומאים מעל הפגרים.

ט. זה היה דבר האסון אשר מצא את היהודים באלכסנדריה. וכראות צסטיוס, כי קמה מלחמה על היהודים בכל מקום, לא רצה עוד להתמהמה. הוא לקח עמו מאנטיוכיה את הלגיון השׁנים־עשר כֻּלו ואלפים אלפים איש בחור ליתר הלגיונות ועוד ששה גדודי (קוהורטות) רגלים וארבע להקות (אַלות) רוכבים, ומאנטיוכוס²⁰⁷ לקח אלפים רוכבים ושלשת אלפים רגלים, כֻּלם רובי קשת, וגם מאגריפס קבל חיל רגלים כמספר הזה וכאלפים רוכבים, ומלבד אלה נלוה אליו שהים²⁰⁸ עם ארבעת אלפים איש, שלישיתם רוכבים ושאריתם רובי קשת. ובראש הצבא הזה בא צסטיוס ושם נאספו אליו עוזרים רבים מן הערים, והם לא היו למודי מלחמה כאנשי־הצבא, אולם בתאות־הקרב וגם בעֹז שנאתם את היהודים מלאו את חסרון הלמודים האלה. וגם אגריפס בא אל צסטיוס, להראותו את הדרך ולנהל אותו בעצה טובה. צסטיוס לקח עמו חלק מצבאו ויצא להלחם על אחת מערי הגליל הבצורות ושמה זבלון (נ"א: חבולון – היא כבול), ויה גבול ארץ היהודים מול עכו. הוא מצא את העיר עזובה מאדם – כי נמלטו יושביה אל ההרים – ומלֵאה כל טוב. וצסטיוס צוה על אנשי־צבאו להוציא את שלל העיר ולשרוף אותה באש, אף כי השתומם ליפי העיר, אשר בתיה נבנו כדמות הבתים אשר בצור ובצידון ובבארות. ואחרי זאת פשט בכל הארץ ובזז את כל המקומות הקרובים ושלח את הכפרים מסביב באש ושב אל עכו. וכאשר נפוצו הסורים – ובראשם בני בארות – לתת את הארץ לבז, ערכו היהודים את לבם לצאת ממחבואם, בשמעם כי עזב צסטיוס את הארץ, והתנפלו פתאֹם על הצבא הנשאר שם והמיתו בו כאלפים איש.

י. וצסטיוס יצא מעכו והלך אל קיסריה ואת חלק הצבא שלח לפניו אל עיר יפו וצוה עליו להציג מִשמר בעיר, אם יעלה בידו לכבשה פתאֹם, או לחכות עד אשר יעלה הוא עם כל חילו, אם יגלה דבר בואו ליושבי העיר. הצבא השלוח פשט על העיר משתי רוחות, החלק האחד בא מדרך היבשה והשני מדרך הים, ועל־כן נכבשה העיר על־נקלה ויושביה לא הספיקו להמלט וגם לא לעמוד על נפשם במערכה, כי מהרו הרומאים להתנפל עליהם והמיתו אותם לפי חרב עם הנשים והטף. ומספר ההרוגים היה שמונת אלפים וארבע מאות. גם אל מחוז נרבתא אשר בקרבת קיסריה שלח צסטיוס רוכבים רבים, אשר השחיתו את הארץ והכריתו חלק גדול מיושביה ובזזו את רכושם ואת הכפרים שלחו באש.

יא. ואל הגליל שלח צסטיוס את צֵיסֶנִיּוּס גַלוּס, מפקד הלגיון השנים־עשר, והפקיד בידו חיל רב במספר, כדי לבצור את רוח העם היושב בארץ. וצפורי הבצורה בכל ערי הגליל קדמה את פני ציסניוס בברכת שלום וגם יתר הערים עשו כעצתה הטובה ושקטו. וכל המורדים והשודדים אשר בגליל שׂרדו אל ההר, הנמצא בטבור הארץ והנשקף על־פני צפורי, הוא הנקרא הר עצמון. וגַלוס הוליך את חילו להלחם בהם. וכל העת אשר נמצאו המורדים במרום היה נקל להם לעמוד על נפשם בפני הרומאים העולים עליהם וגם המיתו מהם כמאתים איש. אולם כאשר סבבו הרומאים את ההר והגביהו לעמוד, כרעו המורדים לפניהם במהרה, כי לא היה להם נשק ולא עצרו כח לשׂאת את כֹּבד מלחמת אנשי־הצבא המזֻינים. ובדרך מנוסתם לא יכלו להסתתר מפני סוסי הרוכבים. רק מעטים נמלטו אל מקומות נשכחים מני רגל ואלפים איש ויותר נפלו חללים.

פרק תשעה־עשר: מעשי צסטיוס בארץ יהודה. הוא צר על ירושלים ועזב פתאם את המצור. התלאות אשר מצאוהו במנוסתו.

א. וכראות [ציסניוס] גַלוס, כי תמו המורדים מארץ הגליל, הפך עם צבאו אל קיסריה. וצסטיוס חִבּר את כל צבאותיו ועלה להצות על אנטיפטרס ובשמעו, כי במגדל (מצודה) אחד, הנקרא אֲפֵק, התלקטו היהודים בחיל גדול, שלח צבא שמה להִלחם. פחד הצבא הזה נפל על היהודים, והם נפוצו עוד טרם התראו אתו פנים. הרומאים מצאו את המחנה שומם מאדם ושלחו באש את הכפרים הקרובים. מאנטיפטרס עלה צסטיוס על לוד ותפש את העיר הריקה מאדם, כי כל העם עלו אל ירושלים לחֹג את חג הסֻכּות ורק חמשים איש פגש צסטיוס והמית אותם בחרב ואת העיר שרף ונסע משם לעלות על ירושלים. הוא עבר דרך בית־חורון וחנה במקום אחד הנקרא גבע (או גבעה) במרחק חמשים ריס מירושלים.

ב. וכראות היהודים, כי המלחמה הולכת וקרבה אל העיר הראשה (המטרופולין), עזבו את חגם ולקחו בידיהם כלי נשק, ובבטחם בהמונם הגדול הגיחו מן העיר בתרועת מלחמה בלי מערכה וסדר וגם לא שמו את לבם למנוחת השבת, אף כי נהגו תמיד לקדש את היום הזה בכל תֹּקף. אולם החֵמה העזה, אשר הסיחה את דעת היהודים מקדשי דתם, הוסיפה להם אֹמץ וגבורה למלחמה: הם התנפלו על הרומאים ברוח עצמה, עד אשר הבקיעו את מערכותיהם ופרצו בתוכם והרבו את חלליהם, ולולא מהרו הרוכבים לסובב את היהודים ולולא חש גם חלק הצבא, אשר לא נלאה עוד מכֹּבד המלחמה, לעזרה למערכת הרומאים השדודה, כי אז אבד כל צבא צסטיוס במלחמה. מקרב הרומאים נפלו חמש מאות וחמשה־עשר חללים ומהם כארבע מאות רגלים ושאריתם רוכבים. ומהיהודים נפלו בחרב רק עשרים ושנים איש. ויותר מכל היהודים הפליאו לעשות חיל שני קרובי מונבז מלך חדיב²⁰⁹, מונבז וכנדאי (קנדיאוס), ויחד עמם גם נִיגֶר איש עבר הירדן ושִׁילָא (סילס) הבבלי, אשר שרת לפנים במחנה המלך אגריפס ועבר אל היהודים. ואחר אשר נהדפו היהודים, הנלחמים עם הרומאים פנים אל פנים, ושבו אל העיר, התנפל שמעון בן גיורא בערף הרומאים, העולים בדרך בית־חורון, והפיץ חלק גדול מחיל המאסף ולקח ממנו הרבה בהמות־סבל והוביל אל ירושלים. שלשה ימים התמהמה צסטיוס בבית־חורון והיהודים הספיקו לתפוש את ראשי ההרים ושמו משמר על מעברות הארץ והראו, כי לא ישבו בחבוק ידים, כאשר יחלו הרומאים להסיע את מחנם.

ג. ואגריפס ראה, כי רעה נגד פני הרומאים מהמון השונאים הרב, אשר כבש את ארץ ההרים, ועל־כן נִסה לבוא בדברים עם היהודים, אולי יצליח בידו לפתות את כּלם, כי יחדלו מהִלחם, או לסכסך את הנבערים אוהבי הריב בצריהם [רודפי השלום]. על־כן שלח אל יושבי ירושלים שני אנשים נשואי־פנים וידועים להם מאד, את בָרקאי (בורקיוס) ואת פָיבּוֹס והבטיח אותם, כי יכרות צסטיוס ברית שלום עמם והרומאים יסלחו לכל פשעיהם, אם יפרקו את כלי נשקם מעליהם ויעברו אליהם. המורדים יראו, פן יעבור כל העם אל אגריפס, בהאמינו כי יכֻפּר עונו, ועל־כן מהרו להמית את שליחיו. הם רצחו את פָיבּוֹס נפש עוד טרם פתח את פיו ובָּרְקָאי כֻּסה בפצעים, אך הצליח להמלט. וכּאשר כעס כל העם [על מעשה התועבה הזה], התנפלו עליו המורדים והכוהו באבנים ובעצים וגרשו אותו אל תוך העיר.

ד. בעצם המהומה הזאת, אשר קמה בקרב יושבי ירושלים, מצא לו צסטיוס שעת־הכֹּשר להתנפל על העיר והסיע שמה את כל צבאו ורדף אחרי היהודים הנסוגים מפניו עד שערי ירושלים ושׂם את מחנהו במקום הנקרא צופים (סקוֹפּוֹס) במרחק שבעה רִיסים מן העיר. שלשה ימים לא השתער על העיר, ואולי האמין, כי יסגירו אותה יושביה בידו, – ושלח אנשי־צבא רבים לבֹז את הכפרים אשר מסביב לירושלים, וביום הרביעי, הוא יום שלשים לחדש הִפֶרְבֶּטַּיאוֹס (תשרי), הציג את הצבא במערכות מלחמה לעלות על העיר. אולם המורדים שמו עיניהם על העם היושב בעיר [לבל יפול אל הרומאים]. הם נבהלו למראה סדר מערכות־הרומאים ועזבו את חלקי העיר אשר מחוץ לחומה ונסוגו אחור אל תוך העיר ואל הר־הבית. וצסטיוס נסע אחריהם ושרף את חלק העיר הנקרא ביציתא (ביזיתא) וגם „העיר החדשה“²¹⁰ ואת המקום הנקרא „שוק הקורות“ (שוק העצים) וחנה מול ארמון המלך. ולוּ רצה צסטיוס ביום ההוא להרעיש בחזקת־יד את חומות העיר, כי אז לכד את ירושלים מיד וגם שם קץ למלחמה, אולם ראש מחנהו טוּרַנִּיּוּס פְּרִיסְקוֹס ורֹב שרי הרוכבים אשׁר לו לקחו שֹׁחד מידי פלורוס ופתו אותו לבל ישׂתער על העיר. ובגלל הדבר הזה ארכה המלחמה מאד ונגזר על היהודים לשׂאת עוד צרות נוראות עד בוא הקץ.

ה. ובעת ההיא נפתו רבים מטובי העם לדברי חנן בן יונתן וקראו את צסטיוס אל העיר ואמרו לפתוח לפניו את שעריה. אולם בגֹדל אפו לא שם לב לדברים האלה ולא האמין לאנשים האלה, עד אשר שמעו המורדים על־דבר הבגד וגרשו את חנן ואנשיו מעל החומה ודחפו אותם אל בתיהם וסקלו באבנים אחריהם. ואחרי־זאת עמדו בראשי המגדלים וירו משם בשונאים המעפילים לעלות. חמשה ימים נִסו הרומאים להרעיש את החומה מכל צד ולא יכלו להלחם עליה, וביום הששי לקח צסטיוס רבים מבחורי צבאו ואת רובי הקשת והשתער על הר־הבית מרוח צפון והיהודים נלחמו בהם מן האולמים (האסתוניות) ופעמים רבות גרשו את האנשים אשר קרבו אל החומה, אך לאחרונה תקף עליהם המון החצים ואבני הקלע, עד אשר נסוגו אחור וירדו מעל החומה. כי אנשי צבא הרומאים העומדים ראשונה במערכה סמכו את מגניהם אל החומה ואחריהם הדביקו העומדים בשורה השניה את מגניהם אל מגני הראשונים וכמוהם עשו גם יתר שורות הצבא, עד אשר הקימו את הסוכך, הנקרא בפיהם „צָב“²¹¹, וממנו נרתעו כל חִצי שונאיהם ואבני קלעם ושבו ריקם. ואנשי־הצבא יכלו הפעם לחתור תחת החומה, וכל רע לא אִנה להם, וגם התכוננו לשלח אש בשער הר־הבית.

ו. פלצות נוראה אחזה את המורדים ורבים מהם מהרו לברוח מתוך העיר, בחשבם כי תפול במהרה בידי אויביהם. הדבר הזה היה למשיב נפש ליושבי ירושלים, וכאשר הוסיפו המורדים להמלט מעל החומה, כן הוסיפו אלה להתקרב אל השערים ואמרו לפתוח אותם ולקבל את פני צסטיוס כפני מושיע וגואל. ואלו האריך צסטיוס את המצור עוד זמן מצער, כי אז לכד את העיר חיש מהר. אך מאמין אני, כי בעונות הנבלים הסתיר אלהים את פניו גם ממקדשו, ועל־כן לא נתן כי יבוא קץ למלחמה ביום ההוא.

ז. כי צסטיוס לא שם את לבו למפח־נפש הנצורים וגם לא למחשבת העם הטובה אליו ואסף אליו פתאם את אנשי־צבאו, ובלי פגע ומכה נואש מתקותו ונואל להסיע את מחנהו מן העיר. והשודדים, אשר לא חכו לדבר הזה, לבשו עֹז למראה מנוסת צסטיוס ורדפו אחרי המאסף אשר לרומאים והמיתו רבים מחיל הרוכבים והרגלים. ביום ההוא חנה צסטיוס במקום תחנותו הראשונה, אשר בגבעת צופים, וביום המחרת עלה משם ובה חִזּק את רוח שונאיו והם הצרו מאד את צעדי המאסף וגם התיצבו לשני עברי הדרך וירו על אגפי הצבא. והמאסף אשר לרומאים לא נועז להפנות את פניו מול שונאיו, אשר ירו בו מאחור, בחשבו כי אין קץ למספר רודפיו. וגם לא מצאו הרומאים כח לבצור את רוח המתנפלים עליהם משני עבריהם, כי היו עמוסים משׂא לעיֵפה ויראו פן ינתקו את שורות המערכה, ובעיניהם ראו את היהודים, כי אין סבל ומשא על שכמיהם והם קלים במרוצתם. לכן נטלו עליהם לסבול צרות רבות, מבלי יכֹלת לשלם גמול לשונאיהם. לכל אֹרך־הדרך נגפו הרומאים ורבים נפלו שדודים מתוך מערכותיהם ובמספר ההרוגים העצומים היו גם פְּרִיסְקוּס מפקד הלגיון הששי ולוֹנְגִּינוּס שר־האלף ושר להקת הרוכבים האֵימִילִית ושמו יוּקוּנְדוּס. בדי עמל הגיעו הרומאים אל מקום מחנם לפנים אשר בגבע, ורבים מאנשי־הצבא השליכו בדרכם את כל הנשק מעליהם, בגבע התמהמה צסטיוס שני ימים והיה כאובד עצות וביום השלישי ראה, כי עָצמו שונאיו וכל המקומות מסביב מלאים יהודים, והבין כי לרעתו התמהמה במקום הזה ואם יחכה עוד מעט יִוָּספו רבים על שונאיו.

ח. למען החיש את מנוסת הצבא צוה צסטיוס להשליך את כל הדברים אשר הם לטֹרח בדרך מסעו. על־כן המיתו הרומאים את כל הפרדים והחמורים ובהמות־המשא, מלבד הבהמה הנושאה את כלי־הקלע ומכונות המלחמה, כי בכלים האלה החזיקו לגֹדל ערכם, ומה גם כי פחדו, פן יפלו בידי היהודים, אשר יהפכו אותם מול פניהם, – ואחרי־כן הוליך אותם צסטיוס אל בית־חורון. והיהודים לא הִרבו להציק להם בארץ המישור, אך כאשר נדחקו הרומאים אל בקעה צרה במורד ההר, קדמו היהודים אותם: אלה סגרו עליהם את מוצא הבקעה, ואלה רדפו אחריהם ולחצו אותם אל תוך הבקעה. וכל ההמון הגדול התיצב במקום ההר התלול אשר ממעל למסלה וכסה את מערכות הרומאים בברד חצים ואבני־קלע. גם הרגלים נבוכו ולא מצאו תחבולה לעמוד על נפשם. והרוכבים נמצאו עוד בצרה נוראה מהם, כי נבצר מהם ללכת לדרכם בסדר תחת מטר אבני־הקלע וגם לא יכלו לעלות בסוסיהם על צוקי הסלעים ולהדוף את שונאיהם. ומן העבר השני נמצאו תהומות ופחתים, אשר נפלו שמה הרומאים, כאשר מעדוּ רגליהם, ומנוס אבד מהם ואפסה כל תקוה לעמוד על נפשם. ומגֹדל צרתם הרימו קול זעקה שבר ויללת נואשים. ולקול נאקתם ענו היהודים קול ענות גבורה ותרועת נצחונם, בחַזְּקם איש את אחיו. וכמעט השמידו היהודים את כל חיל צסטיוס, לולא כִּסה עליהם הלילה, ובחֹשך הספיקו הרומאים להמלט אל בית־חורון. והיהודים חנו עליהם מסביב ושמרו על מוצאי הבקעה.

ו. וצסטיוס נוכח לראות, כי לא יוכל לצאת משם לדרכו ביד רמה ובקש תחבולה לברוח מפני האויב [במסתרים]. הוא בחר מן הצבא כארבע מאות אנשים אמיצי־לב והציג אותם על החֵל [אשר לפני מחנהו] וצוה עליהם להרים על נס את דגלי משמרת המחנה, למען יתעו היהודים להאמין, כי שם נמצא כל הצבא. והוא לקח עמו את שארית הצבא במסתרים והקדים ללכת דרך שלשים ריס. לאור הבֹּקר הכירו היהודים, כי מקום המחנה ריק, והתנפלו על ארבע מאות האנשים, אשר הוליכו אותם שולל, והמיתו אותם בחִציהם במהרה ורדפו אחרי צסטיוס. אולם הוא הספיק בלילה להקדימם מהלך רב וביום החיש את מנוסתו, ומרֹב בהלה ופחד השליכו אנשי־הצבא בדרך את מכונות הרעש (אילי הברזל) ואת הבליסטראות ואת יתר מכונות המלחמה, והיהודים לקחו אותן לשלל ואחרי־כן נלחמו בהן עם הרומאים. היהודים רדפו אחרי הרומאים עד אנטיפטרס וכאשר לא הדביקו אותם במקום ההוא נטו מעליהם ואספו את מכונות־המלחמה ופשטו את החללים וקבצו את יתר השלל ומהרו לשוב אל ירושלים בקול תרועה. כי מהיהודים נפלו רק חללים מתי מספר ומהרומאים עם עוזריהם יחד מתו כחמשת אלפים ושלש מאות רגלים ושלש מאות ושמונים רוכבים. הדברים האלה נעשו בשמיני לחֹדש דיוס (מרחשון), שנת שתים־עשרה לממשלת נירון.

פרק עשרים: צסטיוס שלח צירים אל נירון. יושבי דמשק הרגו את היהודים אשר בתוכם. בני־ירושלים חדלו לרדוף אחרי צסטיוס ושבו לעירם והתכוננו למלחמה והקימו שרי־צבא רבּים וביניהם את כותב הספר. מקצת מעשי יוסף בגליל.

א. ואחרי האסון אשר קרה את צסטיוס עזבו רבים מנכבדי היהודים את העיר, אשר דמתה לאניה טובעת בים. גם האחים קוֹסְטוֹבַּרוֹס ושאול יחד עם פיליפוס בן יקים, שהיה ראש מחנה לאגריפס המלך, נמלטו מתוך העיר ובאו אל צסטיוס. רק אנטיפס, אשר היה לפנים אתם יחד בחצר המלך במצור, מאן לעזוב את העיר בימים ההם, ואחרי־כן נהרג בידי המורדים, ואת דבר מותו נספּר [למטה]. צסטיוס שלח את שאול ואת האנשים אשר עמו לארץ אֲכַיָה אל נירון, לסַפֵּר לו על־דבר מצוקתם ולשים את אשמת המלחמה בראש פלורוס, ובטח כי יקל לו מהסכנה, העתידה לו, כאשר יעיר הקיסר את כל חמתו על האיש הזה.

ב. ובעת ההיא שמעו יושבי דמשק על מגפת הרומאים והתעוררו להמית את היהודים היושבים בקרבם. עוד לפני הימים ההם חשדו אזרחי העיר ביהודים ואספו אותם אל הגמנסיון²¹² ושׂמו עליהם משמר, ועל־כן היה נקל להם לבצע את מזמתם, אולם הם פחדו מפני נשיהם, אשׁר כֻּלן – מלבד נשים אחדות – דבקו בדת היהודים, – ועל־כן שקדו בכל עֹז להסתיר מהן את הדבר. הם התנפלו על היהודים, אשר ישבו צפופים במקום צר ולא היו מזֻינים, ושחטו את כֻּלם בשעה אחת במספר עשרת אלפים וחמש מאות נפש²¹³, ואיש לא מחה בידם.

ג. ובשוב היהודים הרודפים אחרי צסטיוס אל ירושלים, משכו אליהם את אחיהם, אשר עוד היו נאמנים בברית הרומאים, את אלה בחֹזק־יד ואת אלה בדברי רצון, והתאספו כֻלם בהר־הבית והקימו שרי צבא רבים לפַקד במלחמה. יוסף בן גוריון והכהן הגדול חנן נבחרו לראשי השליטים בכל העיר ונטלו עליהם לחזק את חומת ירושלים. ואת אלעזר בן שמעון, אשר בידו היו כל בזת הרומאים והכסף שלקחו היהודים מצסטיוס וגם כסף רב מאוצר העם, לא שׂמו היהודים בראש הממשלה, בראותם כי היֹה יהיה למושל עריץ בעזרת הקנאים הנלוים אליו, נושאי כליו. אולם כעבור זמן מצער אזל הכסף מאוצר הצבור והפעם הצליח בידי אלעזר לצודד את העם בכשפיו, עד אשר נכנע תחת שלטונו.

ה. ועל ארץ אדום נתנו היהודים שני שרי־צבא, האחד יהושע בן צפא (סַפְּפַס), מן הכהנים הגדולים, והשני אלעזר בן הכהן הגדול חנניה. ועל ניגר, ראש אדום בימים ההם, אשר היה מילידי ארץ עבר־הירדן (פֶרַיָּה) ונקרא על שמה „איש עבר־הירדן“ (איש פֶרַיָּה), צוו להִכּנע תחת שני שרי־הצבא האלה. וגם מיתר חלקי הארץ לא הסיחו את דעתם: אל יריחו נשלח יוסף בן שמעון לשר־צבא, ואל עבר־הירדן – מנשה, ואל מחוז תמנה (תמנתה) נשלח יוחנן האֵסי וגם לוד ויפו ואמאוס נפלו בחלקו. ולמפַקד בחבל גופנא ועקרבים (עקרבתא) הוקם יוחנן בן חנניה, ועל שתי ארצות הגליל – יוסף בן מתתיה ועל גבול שלטונו נחשבה גם גמלא הבצורה בכל ערי הארץ הזאת.

ה. וכל אחד משרי־הצבא משל במדינה, אשר הפקד עליה, כפי נדבת רוחו וכפי כח תבונתו. ויוסף, אחרי בואו אל ארץ הגליל, בקש למצֹא חן בעיני כל יושבי הארץ, בדעתו כי בדבר הזה יצליח לעשות טובה רבה, אם גם ישגה ביתר הדברים. הוא ראה, כי ימשוך אליו את לב טובי הארץ בתתו להם חלק בשלטון, ואת לב כל העם – בשימו עליו אנשים ידועים ונבונים מילידי הארץ, על־כן בחר לו שבעים אנשים חכמים מזקני העם ושׂם אותם למושלים בכל ארץ הגליל. ובכל עיר ועיר שׂם שבעה שופטים, להביא אליהם כל דבַר ריב קטן, אולם את הדבר הקשה ואת דיני הנפשות צוה לשלוח אליו ואל שבעים הזקנים אשר עמו.

ו. ואחרי אשר שׂם יוסף משפטי צדק בכל עיר ועיר מבית, שׂם את פניו לחַזק את הארץ. ובדעתו, כי הרומאים יעלו על ארץ ישראל, דרך הגליל, בִּצר את כל משגבי הארץ, את יודפת (יוטפטי) ואת באר־שבע ואת צְלָמִין (סַלַמֵּין) ואת כפר־איכו²¹⁴ ואת יפה ואת סיגף²¹⁵ ואת ההר הנקרא תבור (אִיטַבִּירִיּוֹן) ואת טַריכֵי²¹⁶ ואת טבריה, ומלבד אלה בנה חומות על המערות אשר מסביב לים כנרת בחלק הארץ הנקרא הגליל התחתון, ובגליל העליון בנה את המקום הנקרא סלע עַכְבָּרָה ואת צפת²¹⁷ ואת ימנית (או יבנית) ואת מֵרון, ובארץ הגולן את סיליקיה ואת סגנה (סוגני) ואת גמלא. רק לבני צפורי בלבד נתן יוסף לבנות את חומות העיר על דעת עצמם, בראותו כי הם עשירים בכסף ונכונים למלחמה וגם באין מצַוֶּה עליהם. וככה בנה גם יוחנן בן לוי בעצמו את חומת גוש־חלב במצות יוסף. לעֻמת־זאת טרח יוסף בבנין יתר המצודות, כי בא אל כל מקם ונצח על העבודה. הוא אסף בארץ הגליל חיל רב, אשר עלה במספרו על עשר רבבות (מאה אלף) אנשים צעירים, ולכֻלם חלק כלי־נשק ישנים, כאשר מצאה ידו לאסוף, וזִיֵּן אותם.

ז. ויוסף ראה, כי כח הרומאים הגדול, אשר לא יעמוד איש בפניו, יסודו במשמעת הטובה ובשנוני²¹⁸ המלחמה אשר להם. אמנם מדֹחק השעה לא יכול יוסף ללַמד את אנשיו [את מלאכת המלחמה], אולם בהכירו, כי משמעת הצבא תלויה במספר הפקידים הרב, סדר את הצבא כדרך הרומאים ושם עליו שרי־צבא רבים. הוא חלק את אנשי־צבאו לקִבוצים שונים, ובראשם העמיד את שרי־העשרות ועליהם שרי־מאות וממעלה להם שרי־אלפים, ועל כֻּלם הקים מפקדים, לעמוד בראש חילות גדולים. הוא לִמד אותם את הדרך למסור את סִמני הפקֻדה (בעת מלחמה), ואת אותות החצוצרות, להסיע את המחנה או לאסוף את הצבא, ואת מעשי אגפי המערכה בעלותם על האויב או בהקיפם אותו, וגם הורה אותם, באיזו דרך יטה האגף המנַצֵּח במלחמה לבוא לעזרת הנִּגף במערכה, ואיך יחזקו אנשי־הצבא איש את אחיו לשאת את כֹּבד המלחמה. ותמיד הראה אותם, מה הם הדברים המחזקים את אֹמץ־הרוח ואת כּח הגוף. וביותר הִקנה להם את הליכות המלחמה, בבארו לפניהם את טכסיסי הרומאים בכל פרטיהם ובהזכירו אותם, כי נטלו עליהם להִלחם בגבורי החיל, אשר בחֹזק־גופם ועֹצם־רוחם כבשו את כל עולם הישוב כמעט. הוא אמר להם, כי ינסו את כח משמעתם במלחמה עודלפני צאתם לקרב ויראו אם יעצרו כח לחדול מדרכיהם הרעים, אשר הסכינו בהם, מדרכי הגנבה והגזל והעֹשק, ולא יוסיפו להונות את אחיהם ולא יבקשו שכר לעצמם בנזק האנשים הקרובים אליהם. כי סִמן טוב הוא לגורל המלחמות, אם כל אנשי הצבא היוצאים בהן נלחמים בלב טהור וישר²¹⁹, ולבני הבליעל מלחמה לא באויביהם בלבד, כי־אם גם באלהים.

ח. ככה הִרבּה יוסף לדבר על לב אנשיו כל הימים. ומספר העם, אשר נאסף אליו והיה מוכן למערכה, עלה עד ששים אלף רגלים ושלש מאות וחמשים רוכבים, ומלבד אלה היו לו ארבעת אלפים וחמש מאות שכירי מלחמה, אשר הִרבּה לבטוח בהם. ושש מאות בחורי חיל היו שומרים לראשו. ועל־נקלה כלכלו הערים את כל אנשי־הצבא האלה, זולת השכירים, כי כל עיר ועיר שלחה את חצי אנשי־החיל לעבודת הצבא ואת המחצית השניה – להמציא להם את לחמם וכל צרכיהם. ככה נחלק העם: אלה חגרו כלי־נשק, ואלה יצאו לעבוד בכל מלאכה, ואנשי המלחמה שלמו לאחיהם על הלחם, אשר נתנו להם, בסוככם עליהם מכל צרה.

פרק עשרים ואחד: יוחנן איש גוש־חלב ונכליו ומעשי יוסף להפר את מזמותיו. יוסף השיב אליו ערים אחדות, שמרדו בו.

א. ככה הוציא והביא יוסף את יושבי הגליל, אך איש־מזמות מעיר גוש־חלב ושמו יוחנן בן לוי קם לו לשטן. הוא היה ערום ונוכל מכל אנשי הבליעל, אשר קנו להם שׁם במעשי נבלה כאלה²²⁰. לראשונה היה יוחנן איש עני וימים רבים היה חֹסר־הכסף לשטן למזמות רשעו. הוא היה משכיל על־דבר שקר והבין לשים את חותם האמת על כזביו, והתרמית נחשבה בעיניו למדה טובה, ובה נהג גם בהליכותיו עם אוהביו היקרים. הוא ידע להתחפשׂ כאיש אוהב הבריות, אולם למען בצעו נקל היה לו לשפוך דם אדם כמים, ותמיד בקש גדולות לנפשו, ולמען השיג את משאת־נפשו עולל מעשי רשע נבזים. לפנים היה שודד יחידי, ואחרי־כן מצא לו חבר־משחיתים, אשר לא היו רבים במספרם בתחלה, אך גדלו ועצמו מיום ליום, ועינו היתה פקוחה, לבל יבוא בסודו איש, אשר יתָּפש בכף על־נקלה, ורק אנשים חזקים בכח גופם ואמיצי־רוח ויודעי־מלחמה אסף אליו, עד אשר התלקטו אליו ארבע מאות איש, ורֻבּם פליטי ארץ הצורים והכפרים אשר בה, ובראש האנשים האלה מִלא את כל הגליל חמס ונתן את פחדו על הרבים, אשר חכו באימה למלחמה הבאה.

ב. יוחנן בקש להיות שר־צבא (בגליל) ועוד הלך בגדולות מאלה, אולם מחסור הכסף לא נתן לו להפיק את מזמתו. ובראותו, כי יוסף אוהב אותו מאד על כשרון מעשהו, דִבּר על לבו למלא את ידו לבנות את חומת עירו, ובדבר הזה אסף כסף רב, אשר נגשׂ את העשירים, ואחרי זאת חבל עצת ערומים: בדעתו, כי כל היהודים היושבים בסוריה נזהרים מן השמן אשר לא נעשה בידי אחיהם, קבל רשות [מיוסף] לשלוח אליהם שמן אל הגבול. הוא שׁלם במטבע הצורים, אר מחירו ארבעה [דרכמונים] אַתּיקים²²¹ לכל ארבעה הינים ומכר במחיר חצי ההין, והנה ארץ הגליל היא ארץ זבת שמן, והשנה ההיא היתה שנת ברכה ויוחנן לבדו שלח שמן רב אל המקומות אשר היה שם מחסור, ועל־כן אסף לו כסף רב עד לאין־מִספּר. ומיד פזר מכספו לרעת האיש, אשר נתן לו לשלוח את ידיו בסחורה. הוא חשב, כי בהורידו את יוסף ממשמרתו יעלה בידו להשתרר על ארץ הגליל, ועל־כן צוה את השודדים אשר עמו להרבות מעשי חמס ושֹׁד, למען תרבה השערורה בקרב הארץ, ואז יוכל להתנפל מן המארב על ראש הגליל בצאתו לעזרת הסובלים ולהכותו נפש, או להבאיש את ריחו בעיני יושבי הארץ, אם לא ישים את לבו למעשי השודדים. ואחרי־כן הפיץ ממרחק את השמועה, כי יוסף אומר למסור את הארץ בידי הרומאים. ועוד עלילות רבות עשה, להוריד את האיש מגדֻלתו.

ג. ובימים ההם יצאו צעירים אחדים בני כפר דבתרתה (דַּבַּרְתָּה), מן הצופים אשר הציג יוסף בעמק הגדול (בעמק יזרעאל), ושׂמו אורב לתלמי, נאמן בית אגריפס וברניקי, וגזלו ממנו את כל הכבודה, אשר הוליך עמו, ובה היו בגדים יקרים למכביר וגביעי כסף רבים ושש מאות זהב. הם לא יכלו לחלק את הגזלה ביניהם בסתר והביאו את כל השלל ליוסף אל טריכי. הוא הוכיח אותם על מעשה החמס שעשו לאנשי המלך והניח את כל השלל בידי חנני, הנכבד בכל יושבי טריכי, ואמר בלבו להשיב את הגזלה לבעליה בשעת הכֹּשר. אולם הדבר הזה הביא על יוסף רעה גדולה. כי כאשר נוכחו החומסים לדעת, כי לא יקבלו חלק מן המלקוח, קצפו על יוסף מאד. וגם הבינו את מחשבתו, להשיב את יגיע כפיהם למלכים, להתרצות אליהם. על־כן ברחו החומסים בלילה אל הכפרים והודיעו את כל יושביהם, כי בגד יוסף בהם. והמהומה הקיפה גם את הערים הקרובות ולפנות בֹקר באו במרוצה כעשר רבבות אנשים מזֻינים אל טריכי להִנקם ביוסף. וההמון הגדול הזה נאסף במקום מרוץ הסוסים (האִפּוֹדְרוֹמִין), אשר בטריכי, והרים קול צעקה בחרי־אף: אלה צעקו להוריד את יוסף ממשרתו ואלה דרשו לשרוף את הבוגד באש. ואת חמת ההמון חזקו עוד יוחנן (בן לוי) ואיש אחד ושמו יהושע בן צפיא (סַפְּפיַס), ראש העיר טבריה בימים ההם. ואוהבי יוסף ושומרי ראשו נבהלו מחמת ההמון ונמלטו כלם אל נפשם, מלבד ארבעה אנשים. יוסף ישן עוד שנתו ונֵעור כאשר נגשו האנשים לשלוח אש בבית. וארבעה עבדיו הנאמנים יעצו אותו לברוֹח. אולם יוסף לא שׂם את לבו לדבר אשר נשאר עזוב באין מֵגֵן עליו וגם לא ירא את המון הקושרים הרבים. הוא קרע את בגדיו ושׂם אפר על ראשו והטה את ידיו לאחור וקשר את חרבו מגבו וקפץ אל ההמון. ולמראה הדבר הזה חמלו עליו קרוביו ואוהביו ואנשי טריכי יותר מכֻּלם. ואולם האנשים אשר באו מחוץ לעיר וגם האנשים הקרובים, אשר לא יכלו לשאת את יוסף הוסיפו לקלל אותו ודרשו ממנו להוציא אליהם כרגע את כסף הצבור ולהודות על הברית אשר כרת [עם שונאיהם] בבגד. כי בהביטם אל מראה יוסף האמינו, שלא יכחש בדברים אשר נחשד בהם. אחרי אשר עשה את הדבר לעורר רחמיהם, למען יסלחו לחטאתו. אולם באמת השפיל יוסף את עצמו בתחבולה, כי התחכם לסכסך את המתעברים בו איש באחיו למען הדבר אשר העלה את חרון אפם. הוא הבטיח אותם להודות על כל מעשיו, וכאשר נתנו לו האנשים לדבּר, קרא אליהם: „את הכסף הזה לא רציתי לשלוח אל אגריפס וגם לא אמרתי למצֹא בו חפץ לנפשי, כי לא יכֹלתי לחשוב את איש־ריבכם לאהוב־נפשי ואת נזק הכלל – לשכר לעצמי. למענכם עשיתי זאת, בני טריכי, בראותי כי אין לעירכם כל משגב ומחסֶה, על־כן אמרתי להוציא את הכסף הזה למבנה חומותיכם. ואמנם יראתי את יושבי טבריה ואת בני יתר הערים, פן ילטשו את עיניהם אל השלל, ובחרתי להסתיר אצלי את האוצר, למען אוכל לבנות את החומה. ואם לא ימצא הדבר חן בעיניכם, הוצא אוציא אליכם את הכסף המובא ואתן לכם לבז. והנה אני יעצתי טוב עליכם – ואתם צאו ועשו שפטים בשוחר טובתכם!“

ד. לדברים האלה הריעו יושבי טריכי לקראת יוסף בקול ברכה, אולם בני טבריה ויתר הערים החלו לחרף אותם וּלבַעֲתָם. אלה ואלה עזבו את יוסף לנפשו ורבו ביניהם. ויוסף התחזק עתה ברבות אנשי שלומו, כי מספר בני טריכי היה כארבעים אלף, והוא פנה אל כל הנאספים לדַבּר עמם כאשר עם לבבו, ויִסר אותם בדברים קשים על פחזותם והבטיח אותם, כי בכסף הנמצא יבנה את חומת טריכי וגם ישים את לבבו להמציא חסות ליתר הערים, כי לא יחסר כסף, אם תהיה עצת שלום ביניהם בדבר הוצאת הכסף, ולא ירגזו באיש המוצא להם מקור לכסף.

ה. וככה סבב יוסף את האנשים בכחש, ורֹב ההמון שב לביתו, אף כי היה סר וזעף. רק אלפים אנשים חגורי חרב אמרו להתנפל על יוסף, אולם הוא מהר להמלט אל ביתו, והם סבבו את הבית בדברי־אימים. נגד האנשים האלה חבל יוסף עצת מרמה חדשה. הוא עלה על גג ביתו והשקיט את השאון בתנופת יד ימינו וקרא אל האנשים, כי אינו מבין מה הם דורשים ממנו, כי בתוך הקולות והשאון אינו יכול לשמוע דבר, אולם הוא נכון למלא את כל משאלותיהם, אם ישלחו לו אנשים נבחרים אל הבית פנימה, לדַבּר עמו במנוחה. לשמע הדבר הזה באו אל הבית טובי האנשים וראשיהם. הוא משך אותם אל קרן פנת הבית ואחרי־כן צוה לסגור את שער החצר ולדוש את בשרם בשוטים, עד אשר נחשפו מעיהם. וההמון עמד מסביב וחשב, כי האריכו האנשים הבאים אל הבית בדברי עצומותיהם. ופתאֹם צוה יוסף לפתוח את שערי החצר ולהוציא משם את האנשים הטובלים בדמם. ולדבר הזה נבהלו האנשים הנותנים עליו את פחדם והשליכו מעליהם את נשקם ונמלטו על נפשם.

ו. אחרי הדברים האלה גדלה עוד קנאת יוחנן והוא טמן עוד הפעם פח לרגלי יוסף. הוא התחפש כאיש חולה ובקש את יוסף במכתב לתת לו להתרפא במימי טבריה. ויוסף לא הבין את מחשבתו הרעה וכתב אל פקידי העיר (טבריה) לקבל את פני יוחנן בכבוד ולספּק לו את כל צרכיו. יוחנן הפיק את רצונו מדבַר יוסף וכעבור שני ימים פּתָּה את אנשי העיר בדברי כחש ובשֹׁחד למרוד ביוסף. ושילא (סילס), אשר הפקידהו יוסף לשמור על העיר, שמע את הדבר ומהר לכתוב אליו על מעשה המזמה. וכאשר קבל יוסף את המכתב, יצא חיש ממקומו ונסע כל הלילה ולעת עלות השחר בא אל טבריה, וכל המון יושבי העיר יצא לקראתו, ויוחנן חשד ביוסף, כי למענו בא אל העיר, ובכל־זאת שלח אליו בידי אחד ממכריו, לכחש לו על דבר מחלתו ולאמר, כי הוא שוכב במטה, ועל־כן אינו יכול לצאת אליו ולכבדהו. וכאשר הקהיל יוסף את בני טבריה אל האצטדיון ונִסָּה לדַבּר אתם על השמועה אשר הגיעה לאזניו, שלח יוחנן שמה אנשי־צבא מזֻינים וצוה עליהם להמית את יוסף, וכאשר חשפו האנשים את חרבותיהם, ראה אותם העם והרים קול צעקה. ולשמע הצעקה פנה יוסף לאחוריו ובראותו את להבות החרבות השלופות לשחטו קפץ למטה אל החוף – כי עמד על תל גבוה שש אמות לדַבּר משם אל העם – וירד מהר אל אחת הסירות העומדות שם ונמלט עם שני שומרי ראשו אל תוך היאור (ים כנרת).

ז. ואנשי צבא יוסף לקחו את נשקם מהר ויצאו להִלחם במבקשי נפשו. ויוסף פחד, פן תתלקח לרגל הדבר הזה מלחמת־אחים, אשר תחריב את כל העיר בעון מתי־מספר, ושלח ציר אל אנשי־הצבא להודיעם, כי ידאגו רק להגן על נפשם ולא ימיתו גם לא יחרפו אחד מן החיָּבים. ואנשי־הצבא עשו כמצותו ושבו למנוחתם, אולם יושבי הארץ אשר מסביב שמעו על־דבר המזמה ועל־דבר יועץ הרע ונאספו להכות את יוחנן, והוא מהר להמלט אל גוש־חלב, עיר אבותיו. ומכל ערי הגליל נהרו אל יוסף רבבות אנשים מזֻינים והודיעו בקול, כי באו להלחם ביוחנן, החורש און על כל העם, ולשרוף עליו את העיר, אשר נתנה לו מנוס ומחסה בקרבה. ויוסף ענה אותם, כי הוא מקבל ברצון את אותות אהבתם, ושִׁכֵּך את חמתם, כי בחר לו לכבוש את אוהביו בחכמה ולא רצה להכותם נפש. ואחרי אשר נודעו לו שמות האנשים, אשר התקשרו עליו יחד עם יוחנן בכל עיר ועיר, – כי בנפש חפצה גלה העם את שמותיהם, – שלח אליהם צירים להזהירם, כי יצא לבֹז את רכושם ולשרוף את בתיהם באש עליהם ועל בני משפחתם, אם לא יעזבו את יוחנן בעוד חמשה ימים, ובדבר הזה הִטה מאחרי יוחנן חיש מהר כשלשת אלפים איש והם באו אליו ופרקו את כלי־נשקם והניחום לרגליו. וליוחנן נשארו רק כאלפַּים איש – וכֻלם פלטים מארץ סוריה, והוא שב להתנכל במסתרים אל יוסף אחרי אשר לא יכול לו לעיני השמש. הוא שלח בלאט מלאכים אל ירושלים להכות את יוסף בלשון, כי אסף לו חיל לרֹב, וגם הוציא קול, כי לא יארכו עוד הימים ויוסף יבוא בשערי העיר (ירושלים) להיות שם למושל עריץ, אם לא יֻתַּן עליו משמר. העם היושב בירושלים הבין את עלילות יוחנן ולא שׂם לב אל דבריו, אולם טובי העם, אשר קנאו ביוסף, ואחדים מראשי הממשלה (בירושלים) שלחו בסתר כסף אל יוחנן לאסוף לו שכירים ולהלחם ביוסף וגם נמנו וגמרו ביניהם להוריד אותו (את יוסף) ממשרת ראש־הצבא, ובראותם, כי בגזרת פיהם לבד לא ישיגו את חפצם, שלחו אלפים וחמש מאות אנשי־חיל מזֻינים ועליהם את יועזר בן נוֹמיקוּס ואת חנניה בן צדוק²²² ואת שמעון ויהודה בני יונתן, – כֻּלם אנשים מטיבים לדַבּר, – להטות את לב העם מאחרי יוסף ולדרוש ממנו דין וחשבון על מעשיו, כאשר יבוא אליהם ברצון, או גם להלחם בו, אם יַקשה את לבו להחזיק במשרתו. אוהבי יוסף [אשר בירושלים] כתבו אליו, כי נשלח צבא אל הגליל. אולם את שרש הדבר לא הודיעוהו, יען אשר נועצו שונאיו עליו בסתר. ועל־כן לא הקדים יוסף להִזהר. ארבע ערים פשעו בו ועברו אל מריביו, והן צפורי וגמלא (נ"א: וגברה) וגוש־חלב וטבריה. אולם בידו הצליח להשיב אליו את הערים בלי מלחמה ובתחבולות ערמה תפש בכף את ארבעת שרי החילים [השלוחים מירושלים] עם גבורי צבאם ושלח אותם לשוב אל ירושלים. וחמת העם בערה על האנשים עד להשחית, והוא רצה להמית אותם ואת כל הנלוים אליהם לשַׁלחם, לולא קדמו לברוח.

ח. ומן היום ההוא והלאה ירא יוחנן את יוסף ולא יצא מחומת גוש־חלב החוצה. וכעבור ימים אחדים פשעה טבריה ביוסף עוד פעם, ויושביה שלחו לקרֹא אליהם את אגריפס המלך. אמנם המלך לא הספיק לבוא למועד הקבוע, ורק רוכבים רומאים מתי־מספר באו אל העיר ביום ההוא, ולדבר הזה הודיעו יושבי טבריה, כי הפרו את בריתם עם יוסף. והשמועה על־דבר המרד הזה הגיעה לאזני יוסף בטריכי, כאשר שלח את אנשי צבאו לאסוף צֵדה, ולא יכול לעלות לבדו על המורדים וגם לא רצה להִשאר על עמדו, בפחדו פן ימהרו אנשי המלך לבוא בשערי העיר בעוד הוא מתמהמה, וגם לא יכול לדחות את מעשהו ליום המחרת, כי היה יום השבת, ועל־כן גמר בנפשו ללכוד את הקושרים בערמה. הוא צוה לסגור את שערי טריכי, פן יגלה שמץ מדבַר עצתו לאנשים הקמים עליו, ולאסוף את כל הסירות השׁטות בים כנרת – כי נמצאו אז שם מאתים ושלשים סירות ובכל אחת היו ארבעה מַלָּחִים ולא יותר. ובסירות האלה מהר יוסף להפליג אל טבריה, וצוה על הסירות להֵעָצֵר במרחק גדול מן העיר, עד אשר לא היה קל משם לראות, כי הן ריקות מאדם, והוא עם שבעת שומרי ראשו, אשר לא היו חגורי נשק, קרב אל העיר, עד אשר נראה לעיני יושביה. וכאשר ראו אותו מראש החומה אנשי־ריבו, אשר זה עתה המטירו עליו חרפות, נבהלו מאד, בחשבם כי כל הסירות מלאות אנשי־צבא מזֻיָּנים. הם השליכו את כלי־נשקם והניפו ענפי־זית, להתחנן אליו, כי יחמול על העיר.

ט. ויוסף הִרבה להפחידם וליסרם בדברים, על אשר הם מכַלים את כחם במלחמות אחים אחרי שקבלו עליהם להלחם ברומאים, ועושים מעשי תעתוּעים לשמחת נפש שונאיהם, ואחרי זאת הוכיח אותם, כי היו מבקשים את נפש האיש, השוקד על שלומם ושלוָתם ואינם בושים לסגור את שערי עירם בפני הבונה את חומותיה. וגם אמר אליהם, כי יקבל ברצון את האנשים, אשר יבואו להצטדק לפניו ויתנו לו ערֻבּה על אמון לב אנשי העיר. ולשמע הדבר הזה ירדו אל יוסף מיד עשרה אנשים מטובי בני טבריה והוא קבל אותם וצוה להוליכם אל אחת הסירות העומדות מרחוק. ואחרי־כן דרש, כי ירדו אליו עוד חמשים איש מראשי זקני המועצה, למען יקח גם את ערֻבּתם. ועוד מצא לו טענות חדשות להוסיף ולקרֹא אליו אנשים, למען יכרות אִתּם ברית. ואת החובלים (הקברניטים) פקד לתפֹּשׂ את האנשים ולנסוע אתם בחפזון אל טריכי ולאסור אותם בבית־הכלא. וככה אסף אליו את כל יועצי העיר שש מאות איש וכאלפים מטובי העיר וצוה להוליכם בסירות אל טריכי.

י. וכל האנשים צעקו בקול, כי ראש מחוללי המרד הוא איש אחד ושמו קלֵיטוֹס, ובקשו את יוסף לכלות בו את חמתו. אולם יוסף לא רצה להמית איש וקרא ללוי, אחד משומרי ראשו, וצוהו לרדת אל החוף ולקצץ את ידי קליטוס, אך לוי ירא לרדת לבדו אל המון שונאיו הרבים ומאן לעשות את הדבר. ובראות קליטוס את יוסף קם בחמתו בסירה, כאִלו הוא אומר להתנפל עליו ולעשות בו שפטים, התחנן אליו מן החוף להשאיר לו אחת משתי ידיו. ויוסף נעתר לו, אך דרש ממנו, כי יכרות את ידו בעצמו. קליטוֹס הוציא בימינו את החרב וכרת את שמאלו. כה נפל פחד יוסף עליו! ככה בא יוסף עם סירות ריקות ושבעת שומרי ראשו ולקח את עם טבריה בשבי והשיב אליו את העיר. ואחרי ימים מעטים ראה, כי התקוממו עליו בני העיר יחד עם יושבי צפורי, ומסר את העיר לאנשי־צבאו למשׁסה. וכאשר אסף אליו את כל רכוש האזרחים השיב אותו לבעליו. וככה עשה גם בעיר צפורי, כי כל חפצו היה ללַמד את האנשים מוסר אחרי הכניעו אותם ובהשיבו להם את כספם משך אליו את אהבתם מחדש.

פרק עשרים ושנים: היהודים התכוננו למלחמה. ושמעון בן גיורא הרבה שֹׁד בארץ.

א. ככה שקטו המהומות בארץ הגליל. וכאשר חדלו יושביה לריב ביניהם התמכרו להכין את הכל לקראת המלחמה עם הרומאים. ובעת ההיא בנוּ חנן הכהן הגדול וגדולי העם, אשר לא היו מאוהבי הרומאים, את חומת ירושלים והכינו מכונות רבות למלחמה. ובכל קצות העיר צרפו היהודים חצים וכל מיני קלע וכלי־נשק, והמונים המונים למדו בני־הנעוּרים את ידיהם לקרב בלי סדר, וכל העיר מלאה המֻלה ושאון. והאזרחים השקטים נבוכו מאד ורבים השכילו לראות מראש את הצרות העתידות לבוא וקראו לבכי ולמספד. גם אותות ומופתים היו אז [בשמים ובארץ] ורודפי השלום ראו בהם סִמן רע לעתיד, אולם אוהבי המלחמה הפכו אותם ופתרו אותם לטובה כאות נפשם. ומראה העיר לפני עלות הרומאים היה כמראה עיר נוטה למות. וחנן חשב בלבו להשבית מעט־מעט (או: לזמן קצר) את התכונה למלחמה, אולי יהפוך את לב המורדים ויָפֵר את העצה הנבערה, שיעצו המכֻנים בשם קנאים, למען ייטב לעם. אך הוא נפל שדוד בזרוע רמה, ובדברים הבאים נסַפֵּר, מה היתה אחריתו.

ב. ובמחוז עקרבים (עקרבתא) אסף אליו שמעון בן גיורא אנשי־ריב רבים ושׂם את פניו אל החמס. ונקל היה בעיניו לשוּם לבז את בתי העשירים, כי גם את בשרם נתן למַכּים ומרחוק הראה לדעת, כי יהיה לרודה עריץ בעמו. וכאשר שלחו חנן וראשי ירושלים צבא להלחם בו, לקח אתו את אנשיו וברח אל השודדים אשר במצדה, ואתם ישב עד אשר נרצחו חנן ויתר שונאי נפשו, ומשם פשט כל הימים על ארץ אדום. וכאשר גדל מספר ההרוגים בארץ ולא חדל השֹׁד והחמס, אספו ראשי האדומים צבא והקימו שומרים בכפרים. אלה הדברים אשר נעשו בימים ההם בארץ אדום.

* * *

ספר שלישי

פרק ראשון: נירון שלח את אספסינוס להלחם ביהודים

א. וכאשר הגיעה שמועת המפלות בארץ יהודה לאזני נירון, נפלו עליו חרדה ופחד במסתרים; אולם לעין רואים עטה גאוה וזעם, באמרו, כי לא מגבורת האנשים (היהודים) יצא הדבר, רק מקלות דעת שרי־הצבא (הרומאים). הוא חשב, כי נאה לכבוד תפארת שלטונו להביט בבוז על התלאות האלה ולהראות, כי נעלה היא נשמתו מכל הנוראות, אולם דאגתו ורגזו גלו את מבוכת לבבו.

ב. הוא התבונן בדבר, מי האיש, אשר בידו יפקיד את ארצות־המזרח הסוערות, למען ינָקם ביהודים על מרדם ויציל מידם את העמים מסביב, אשר גם בהם פשׂה הנגע הזה, – ומצא, כי רק אספסינוס הוא האיש הדרוש לחפצו והוא לבדו יוכל לקבל עליו את כֹּבד המלחמה הגדולה הזאת, כי הוא איש־מלחמות מנעוריו, ושיבה זרקה בו על שדה הקרב, וזה מכבר הקים שלום בארצות המערב, אשר החרידון הגרמנים ממנוחתן, ובחרב ימינוֹ הכניע את ארץ בריטניה, אשר לא נודע שמהּ עד היום ההוא, ובדבר הזה זִכה את אביו (של הקיסר) קלודיוּס בחג־נצחון בלי עמל וזֵעת אפים.

ג. במעשה אספסינוס אלה ראה הקיסר סִמן טוב לעתיד, בהכירו, כי טעם זקנים ונסיון מלחמה גם יחד נמצאו בו, וגם בניו יהיו לערֻבּה נאמנה על ישר לבו, וכח־עלומיהם יהיה למשען לתבונת אביהם. ואולי עשתה זאת יד אלהים, אשר סדר את הדברים מראש! כי שלח נירון את האיש הזה לקחת בידו את כל צבאות הרומאים אשר בסוריה, ולמען עורר את רוחו הִרבּה לדַבּר אִתּו חלקות ועשה לו כבוד גדול בשעת הדחק הזאת. מארץ אֲכַיָה, אשר נמצא שם אספסינוס יחד עם נירון, שלח את טיטוס בנו אל אלכסנדריה, להעלות משם את הלגיון החמישי והלגיון העשירי, והוא עבר את ים הֶלֶסְפּוֹנְטוֹס ונסע אל ארץ סוריה בדרך היבשה ושמה אסף אליו את צבאות הרומאים ורבים מחיל הברית, אשר שלחו מלכי הארצות הסמוכות.

פרק שני: היהודים נגפו מגפה גדולה על־יד אשקלון. אספסינוס נסע אל עכו.

א. ואחרי אשר הכו היהודים את צסטיוס גבה לבם בניצחונותיהם, אשר לא קִווּ להם מראש, ולא עצרו כח לכבוש את תשוקת המלחמה וכמו לִהֵט אותם מזלם להעביר את המלחמה למרחקים. כי כל אנשי־החיל מהרו להאסף ולעלות על אשקלון, היא עיר עתיקה לימים, רחוקה חמש מאות ועשרים ריס מירושלים, אשר איבת עולם היתה בינה ובין היהודים, ועל כן אמרו הפעם להגיח עליה ראשונה. ובראש המתנפלים עמדו שלשה שרי־חיל ואנשי־מעלה בגבורתם ובחכמתם, והם ניגֶר איש עבר־הירדן ושילא הבבלי ויחד אתם יוחנן האֵסי. ואמנם עיר אשקלון היתה בצורה למשגב, אולם כמעט היתה ריקה מאנשי מלחמה. כי רק גדוד רגלים אחד ולהקת רוכבים שמרו עליה ובראשם שר־הצבא אַנְטוֹנִיּוּס.

ב. והיהודים החישו את מסעם בזעף ועמדו לפני שערי העיר במהרה, כאִלו מקרוב באו. אולם מעיני אנטוניוס לא נעלם דבַר מסעם והוא יצא לקראתם עם רוכביו ולא חת מגֹדל המונם ולא מעֹז רוחם והחזיק מעמד בפניהם בעֹצם גבורה, כאשר השׂתערו עליו בפעם הראשונה, וגרש את המעפילים לעלות על החומה. כי המון אשר לא נֻסה בקרָב נלחם פה על גבורי חיל מלֻמדי מלחמה, ורגלים נלחמו ברוכבים ואנשים צפופים בלי סדר התנגחו עם צבא מחֻבּר במערכה והשׂתערו בכל נשק הבא לידם על אנשי־צבא מזֻינים מכף רגל ועד ראש, ומרי־נפש, אשר עשו מעשיהם בחמת אפם ולא בהשכל ודעת, ערכו מערכה נגד אנשי־צבא השומרים את פי מפקדיהם, אשר כוננו את כל צעדיהם לאות הנתון להם – על־כן כשלו היהודים באפס־יד. וכאשר התמוטטו שורות המערכה הראשונות, כי נלחצו להסוג אחור מפני הרוכבים, נדחפו אל תוך השורות האחרונות, אשר שתו גם הן אל החומה, וחרב איש היתה באחיו, ולאחרונה ברחו כל היהודים מפני דהרות הרוכבים ונפוצו על־פני כל העמק. ושם נמצא כר רחב לרוכבי הסוסים, והמקום עזר לרומאים להרבות את חללי היהודים. הרוכבים מהרו לעבור את הבורחים במרוצתם ולסגור עליהם את הדרך, ואחרי־כן הפנו את פניהם למולם והפיצו את הפליטים אשר התלקטו במנוסתם והכו בהם לאין־מספר. ורבים הקיפו את פליטי היהודים בכל המקומות אשר פנו שמה וצנפו אותם והמיתום ברמחיהם על נקלה. וגֹדל המון היהודים לא הועיל להם בעת צרתם והרומאים, אשר היו מתי־מספר, כמו עצמו ורבו בעשותם חיל במלחמה. והיהודים נִסו להלחם במזלם הרע ועמדו על נפשם, כי בושו ממנוסתם המהירה, וגם קוו להסב את גורל המלחמה, אולם הרומאים לא חדלו מעשות חיל. וכה ארכה המלחמה עד הנשף ועשרת אלפים מן היהודים נפלו בחרב וביניהם שני שרי־הצבא יוחנן ושילא והנותרים כֻּסוּ רֻבָּם פצעים ושׂרדו עם שר־הצבא הנשאר ניגר אל שעלית²²³, והיא עיר מצער לאדומים. ומן הרומאים נפצעו מתי־מספר במלחמה הזאת.

ג. אולם גם אחרי הצרה הזאת לא סר גאון היהודים, ונהפוך הוא, כי חִזקה עוד הרעה את עזות פניהם ולא שמו לבם להמון החללים המתבוססים לרגליהם, וזֵכר נצחונותיהם הראשונים השׁיאם להביא עליהם מגיפה שנית. הם לא חכו עד אשר ירָפאו פצעיהם ואספו את כל חילם ובשארית חֵמות ובהמון גדול מבראשונה מהרו במרוצה אל אשקלון. אולם גם הפעם מצא אותם כפגע הראשון, גמול חֹסר דעת הקרָב ויתר מגרעותיהם למלחמה. כי אנטוניוס טמן להם אורב במעברות הארץ והם נפלו אל הפח מבלי דעת, ועוד טרם הסתדרו במערכה הקיפו עליהם הרוכבים ועוד הפעם נפלו חללים שמונת אלפים איש ומעלה והנשארים נמלטו על נפשם ויחד אתם גם ניגר, אשר הפליא להראות את גבורתו בעת מנוסתו. כי נלחצו היהודים בידי רודפיהם אל מגדל־מבצר אחד בכפר הנקרא בֶּלְצֶדֶק (נ"א בֶּצֶדֶל, בֶּזֶדֶל), ואנשי אנטוניוס לא יכלו להתמהמה לפני המגדל, כי קשה היה לכבשו וגם לא רצו לתת לשר־הצבא הגדול מכל היהודים בגבורתו לצאת בשלום, ועל־כן שלחו אש בחומה, וכאשר עלתה הלהבה מן המגדל שבו הרומאים לדרכם וחשבו בלבם כי מת ניגר. אולם הוא קפץ אל תוך מערה עמֻקה בירכתי המצודה ונצל מן הלהבה. ואחרי שלשה ימים שמע את נהי האנשים, אשר חקרו למצֹא את עצמותיו ולקברו, וענה לקולם, וכאשר יצא בשלום נפעמה רוח היהודים ושמחו שמחה גדולה, כי מאת האלהים באה ישועת האיש הזה, אשר נועד להוציא ולהביא את צבאותיהם במלחמה העתידה.

ד. ואספסינוס פקד את הצבא בעיר אנטיוכיה, היא העיר הגדולה בארץ סוריה, ועל־פי גדלהּ וחֹסן אשרהּ היא שלישית במעלתה בכל חלק העולם הסר לשלטון הרומאים, ושם אסף אליו גם את אגריפס המלך, המחכה לקראת בואו עם כל חילו, ומִהר לנסוע אל עכו. ובעיר הזאת קדמו את פניו אנשי צפורי עיר הגליל, אשר הם מלבדם מכל יושבי הגליל דרשו שלום לרומאים, כי היטיבו לראות מאין יבוא עזרם וידעו את כל חֹזק הרומאים, ועל־כן מהרו עוד לפני עלות אספסינוס לתת את ערֻבּתם לצֵסֶניוס גַּלוס וכרתו עמו ברית וקבלו חיל־משמר, ועתה יצאו בברכת שלום לקראת המצביא [החדש] והבטיחוהו, כי בכל אות־נפשם יהיו נאמנים בבריתו גם נגד אחיהם. וראש־הצבא מִלא את שאלתם ונתן להם חיל רוכבים ורגלים, אשר תמצא ידו לשמור את שלום העיר ולהגן עליה משֹׁד בעלות עליה היהודים למלחמה, כי לא קל היה בעיניו הנזק אשר ימצא אותו בהלקח ממנו לפני המלחמה העתידה העיר צפורי, היא הגדולה בכל ערי הגליל, הבנויה במקום משגב והמֻקפה חומה, אשר תהיה לו למבצר לעֻמת העם היושב בגליל.

פרק שלישי: תאור ארץ הגליל, ארץ שמרון וארץ יהודה.

א. שתים הן ארצות הגליל: האחת מכֻנה בשם הגליל העליון והשנית בשם הגליל התחתון, ומסביב להן נמצאו ארץ הצידונים (פיניקיה) וארץ סוריה. וממערב שמש גבולות הארץ הם עכו עם בנותיה והר הכרמל, אשר היה לפנים לבני הגליל, ועתה הוא נחשב על גבול הצורים. ובקרבתו נמצאה גבע²²⁴ עיר הרוכבים, אשר נקראה בשם הזה, כי ישבו בה רוכבים מצבא המלך הורדוס, אשר נפטרו מעבודתם. וגבול הדרום הן ארץ שמרון ועיר בית־שאן עד מי הירדן. ומרוח קדם גבול הגליל הן ארצות סוסיתא (היפוס) וגדר וארץ הגולן, ושם נמצאו גם גבולות מלכות אגריפס. ומרוח צפון סובב הגבול על צור וארץ נחלתה. ואֹרך הגליל התחתון מעיר טבריה עד כבול (חבולון)²²⁵ בקרבת חוף עכו, ורחבה מן הכפר אשר בעמק הגדול ושמו כִּסָלות (כסלות־תבור) עד באר־שבע. ומשם רֹחב הגליל העליון עד כפר בקע (בַּקַּה), הוא קצה גבול ארץ הצורים. וארכּה מכפר תֵּלָה אשר על הירדן עד מֵרון (מירות).²²⁶

ב. ואף כי שתי ארצות הגליל קטנות במדה ומכל עברים הן מֻקפות ערי־נכר, בכל־זאת עצרו יושביהן בכל המלחמות את האויבים מעלות על הארץ. כי היו הגלילים אנשי־מלחמה מנעוריהם ועצומים במספרם כל הימים, ומעולם לא שלט מֹרך־לב באנשים ומעולם לא חסרה הארץ גברים [יוצאים לקראת נשק], כי כֻלה ארץ דשנה ואדמת־מִרעה וגם עצים שונים צומחים בה ועֹשר תנובת הארץ מושך גם את לב האנשים הרחוקים מאהבת עבודת־האדמה. וכל הארץ נזרעה בידי יושביה ולא נמצא בה אף חבל שומם אחד. ובגלל ברכת האדמה הטובה ערי־הגליל רבות והמון הכפרים מלאים אדם (מרֻבּים באֻכלוסים) וגם מספר יושבי הקטן שבכפרים הוא חמשה־עשר אלף.

ג. ואף כי ארץ הגליל נופלת במדתה מעבר־הירדן (ארץ פֶרַיָּה), הנה היא עולה עליה בחֵילה ובעשרה, כי כֻּלה ארץ זרועה ופוריה בכל מקום, וארץ עבר־הירדן, הגדולה מהגליל הרבה, היא אדמת רכסים שוממה, וקשה לגִדול עצי־פרי טובים – ואמנם גם פה החלקות הטובות מלאות מֶגֶד שדה, ובעמקים צומחים כל מיני עצי־פרי, ויושבי הארץ מגַדלים זיתים וגפנים ותמרים לרֹב; הפלגים היורדים מראשי ההרים משקים את האדמה לרויה, ואִתּם יחד מקורות נאמנים, השוטפים כל ימי השנה, גם בחרבוני קיץ בעת יֹבש הפלגים. ואֹרך ארץ עבר־הירדן ממכור עד פחל, ורחבּה מרַבּת־עמון עד הירדן. ועיר פחל האמורה היא גבול צפון והירדן גבול מערב. ומעבר לגבול הארץ בדרום נמצאה ארץ מואב, ובגבול המזרח הן ארץ ערב וארץ חשבון²²⁷ והערים רבת־עמון²²⁸ וגרש (גרסה).

ד. וארץ שמרון נמצאה בין הגליל ובין ארץ יהודה בתוֶך. ותחלתה מן הכפר הנקרא גנים (גיניה), אשר בעמק הגדול, וסופה בקרבת פלך עקרבים, ובתכונתה אינה שונה מארץ יהודה, כי שתיהן ארצות הרים ועמקים רבים והן טובות לעבודת האדמה ונותנות יבול רב, וגם עצים נמצאים בהן למכביר ועושים פרי־הַבָּר ופרי־הגנים. אמנם ארצות צמאון הן מתכונת אדמתן (אינן עשירות במוצאי מים), אך מי הגשמים מרַוים אותן לרֹב. מי הנחלים השוטפים פה הם נפלאים במתקם והמון המרעה הטוב מביא שפע ברכה לחלֵב הבּהמה, אשר אין כמוהו ביתר הארצות. ועֵד נאמן על מעלות שתי הארצות וברכת אדמתן הוא המון יושביהן הרב.

ה. הגבול בין שתי הארצות הוא הכפר עַנְוַת, הנקרא ברקאי, ומעבר הדרום למקום הזה היא ארץ יהודה – והכפר הזה הוא גבולה מצפון, וגבול הדרום לפי מדת ארכה הוא הכפר הסמוך לגבולות ערב הנקרא בשם יַרְדֵּן. ולרחבה ארץ יהודה משׂתרעת מנהר הירדן עד יפו ובין שני הגבולים בתוֶך מקום העיר ירושלים. על־כן קראו לה רבים בצדק בשם טבור הארץ. וגם אין ארץ־יהודה חסרה שפע־ימים, כי היא נמשכת לאֹרך שפת הים עד עכו. והארץ נחלקת לאחד־עשר חבל, ועל כֻּלם מושלת העיר ירושלים כקרית מלוכה, כי היא מתרוממת על כל סביבותיה כדמיון הראש המתרומם מעל לגוף. ויתר הערים נחלקות לפלכים²²⁹ הנקראים על שמן. גופנא הפלך השני ואחריו עקרבים (עקרבתא) ואחריו תמנה ולוד, אמאוס ופֶלֵי²³⁰ ואדום ועין־גדי, הורדיון ויריחו. ואחרי הערים האלה גם יבנה ויפו וסביבותיהן²³¹. ועל הארצות האלה נוספו מחוז גמלא והגולן והבשן וחבל ארגוב (ארץ טרכון) הם חלקי מלכות אגריפס. כי ראשית מלכות אגריפס היא בהרי הלבנון ועל־יד מקורות הירדן, ומשם היא נמשכת לרחבהּ עד ים טבריה (כנרת, גנוסר), וארכה מן הכפר הנקרא ערפה (ארפה) עד יולִיַס²³². והיהודים והסורים יושבים בה יחד. בדברים האלה הודעתי בקצור נמרץ את תכונות ארץ יהודה והארץ אשר מסביב.

פרק רביעי: יוסף התנפל על צפורי ונלחץ לשוב לאחור. טיטוס בא בחיל גדול אל עכו.

א. ואנשי הצבא, אשר שלח אספסינוס לעזרת בני צפורי, והם אלף רוכבים וששת אלפים רגלים, ובראשם שר־האלף פלַצידוס, חנו לראשונה בעמק הגדול ואחרי־כן נפרדו, הרגלים באו אל העיר לשמור עליה והרוכבים נשארו מקום תחנותם הראשון. ואלה ואלה יצאו כפעם בפעם ממקומם ופשטו בארץ והרבו לעשות רעה לאנשי יוסף היושבים במנוחה, כי בזזו את סביבות הערים והכו את האנשים הנועזים לצאת אל השדה. על־כן מיהר יוסף לעלות על צפורי וקוה לכבוש את העיר, אשר ידיו חִזקו את חומותיה, בטרם פשעה בארץ הגליל, ושׂמוּ אותה למשגב, למען יקשה לרומאים ללכדו, והדבר היה לו עתה למוקש, כי נכזבה תוחלתו לקחת את העיר בחֹזק־יד וגם נבצר ממנו להפוך את לב יושבי צפורי עליו לטובה. ובמסעו זה חִזק יוסף את המלחמה בקרב הארץ, כי הרומאים קצפו עליו על אשר התנפל פתאם על העיר ולא נתנו לו מנוח בלילה וביום, כי השחיתו את הארץ ושדדו את כל רכוש יושביה הנמצא בשדה, וכפעם בפעם המיתו את בחורי המלחמה ומכרו לעבדים את הזקנים והחלשים. וכל ארץ הגליל מלאה אש ודם, ולא נמצא מכאוב ויגון אשר לא עבר עליה, ורק מנוס אחד נשאר לעם הבזוז והשסוי – בערים אשר חִזק יוסף את חומותיהן.

ב. וטיטוס נחפז לעבור דרך הים מאכֵיה אל אלכסנדריה, אף כי היו אז ימי הגשמים, וקבל את הצבא כאשר פקד עליו אביו והחיש את מסעו והגיע במהרה אל עכו. ושם מצא את אביו וחִבּר את שני הלגיונות המהֻללים, אשר הביא עמו, והם הלגיון החמישי והלגיון העשירי, אל הלגיון החמשה־עשר, אשר בידי אביו. ועליהם נוספו שמונה־עשר גדודים (קוהורטות) ועוד חמשה גדודים ולהקת רוכבים אחת באו מעיר קיסריה וחמש להקות רוכבים מארץ סוריה. ועשרה גדודים היו בני אלף רגלים האחד, ובכל אחד משלשה־עשר הגדודים הנותרים היו שש מאות רגלים. וכל להקת רוכבים היתה בת מאה ועשרים איש. וגם חיל־עזר רב ממלכי הברית נאסף שמה (אל עכו), כי אנטיוכוס (מלך קומחי) ואגריפס ושׁהים (מלך חמת) הביאו כל אחד אלפַּים אנשי־צבא רגלים רובי־קשת ואלף רוכבים, ומלכו הערבי (מלך נבטו, היושב בסלע) שלח אלף רוכבים וחמשת אלפים רגלים, כֻּלָם רובי־קשת. וככה הגיע כל צבא הרומאים עם חיל המלכים עד ששים אלף איש, רוכבים ורגלים, מלבד משרתי הצבא אשר הלכו אחריו במספּר רב ועצום, וגם הם לא נבדלו בדעת הקרב מחבריהם יוצאי המלחמה, כי בעת שלום למדו את טכסיסי הקרב יחד עם אדוניהם ובעת מלחמה היוּ אִתּם יחד בצרה ואיש לא עלה עליהם בדעת הליכות המלחמה ובגבורה, מלבד אדוניהם.

פרק חמישי: צבאות הרומאים ומחנותיהם ויתר שבחיהם ומעלותיהם

א. ומי לא ישתומם לדברים האמורים על תבונת הרומאים, כי לִמדוּ את עבדיהם לא רק לשרת אותם לצרכי חייהם, כי־אם גם להועיל להם בעת מלחמה. ואם יתבונן איש ליתר טכסיסי צבאותיהם, יבין וידע, כי רק בתבונת כפיהם עשו להם הרומאים את הממשלה הגדולה הזאת ולא קבלו אותה למתנה ממזלם. כי אינם מחכים לעת מלחמה לאחוז את החרב, ולא רק בשעת דחקם הם שולחים את ידיהם לקראת נשק, למען אסוף אותן בזמן־שלום, כי־אם דמיונם כאנשים אשר נולדו עם כלי מלחמתם יחד, וכל הימים אינם שובתים מלשאת את משמרת עבודת המלחמה, ואינם חושׂכים את חרבם לשעת הכֹּשר. שנוני־המלחמה אשר להם אינם שונים ממלחמת־אמת, וכל אחד מאנשי־הצבא מתרגל בעבודת המלחמה מדי יום ביומו בכל אַות־נפשו כבעת צאתו לקרב, ועל־כן נקל להם להפליא בגבורה במלחמה. ואין מבוכה שולטת במערכותיהם, אשר הסכינו לסדרים, ואין פחד לנגד עיניהם, ואין יגיע המלחמה אוכל את כֹּחם; ועל־כן הנצחון רודף אחריהם תמיד, כי אין דומה להם בדרכיהם אלה. ואמנם לא ישגה אדם בקראו לשנוני־מלחמתם בשם מלחמה בלי שפך־דם ואת מעשיהם בעת הקרב שעשועי־מלחמה עם שפך־דם. וגם בהגיח עליהם האויב פתאֹם לא יקל בידו להפילם תחתיו. כי הרומאים הפורצים בגבול האויב אינם נגשים למלחמה בטרם יבַצרו את מחנם בחומה, וגם אינם שׂמים את מחנם בכל מקום או בלי סדרים, וגם לא כֻלָּם שולחים ידם במלאכה הזאת בערבוביה, כי במצאם מקום עקֹב הם הופכים אותו לראשונה למישור, ואחרי־כן הם מודדים את מקום המחנה רבוע, ולאחרונה באים עושי המלאכה עם כל כלי עבודתם.

ב. ואת הככר אשר מבית למצודת המחנה הם חולקים לאהלי הצבא. וחֵל־המצודה מחוץ הוא כמראה חומה, שעליה מתנוססים דגלים ברוָחים שוים. ובין המגדלים האלה הם מקימים את כלי־הקלע המהירים ואת זורקי־החצים (הקטפולטות) ואת הבליסטראות (רומי־האבנים, הבליסטות) ואת יתר מכונות הקלע, וכל הכלים האלה ערוכים לירות בהם. וארבע שערים הם מקימים בחומת המחנה לכל רוחות השמים, והשערים מרֻוָחים מאד, למען אשר יוכלו לעבור בהם עם בהמות־הסבל, ורחבים כדי יכֹלת אנשי־הצבא להגיח מהם במהרה [על האויב]. ואת חלל המחנה מבית הם מחלקים למגרשים וביניהם הם תוקעים את אהלי שרי־החַיָּלים ובטבוּר המחנה הם שׂמים את אהל המצביא הראש כדמות היכל, עד כי דמות המחנה כמראה עיר כמעט, עם שוק ומקום קבוע לבעלי־המלאכות וכסאות למושב המִּשנים וראשי־הגדודים, השפטים בכל דברי הריב בין אנשי־הצבא. עושי המלאכה הרבים משלימים את בנין המצודה וכל אשר בקרבה בחפזון נשגב מכח בינת אדם. ויש אשר הם מקיפים את המחנה בחריץ, אשר מדת עמקו ורחבו היא ארבע אמות.

ג. ואחרי כלות אנשי־הצבא את המלאכה הזאת הם חונים במנוחה ובמשטר איש על דגלו. ואת כל הדברים הם ממלאים בסדר ובבטחה, וככה הם מביאים את העצים ואת הצֵדה הדרושה להם וגם את המים על־ידי משמרות קבועים, כי אסור לכל אחד לאכול את סעֻדת היום (הערב) או פת־שחרית בעת אשר ימצא חפצו בדבר, רק כֻּלָּם אוכלים בבת־אחת, וחצוצרה נותנת להם אות לישן את שנתם או לעמוד על המשמר או להשכים ממשכבם, ואין הם עושים דבר מבלי פקֻדה. וכעלות השחר נגשים אנשי־הצבא אל שרי־המאות לברכם, ושרי־המאות הולכים לקַדם בברכת־הבֹּקר את פני שרי־האלפים, ואחריהם כל שׂרי החַיָּלים מתאספים לברך את המפקד הראשי. והוא נותן להם את הסִמן כחֹק היום ומוסר בידם את יתר הפקֻדות, למען יגַּלה אותן כל איש לאנשי־הצבא העומדים למשמעתו. וכן הם עושים גם במערכות הקרָב, וממהרים לפנות אל המקום הדרוש, וכאיש אחד הם יוצאים למלחמה ואוספים את ידיהם לאות הפקֻדה.

ד. והחצוצרה נותנת להם את האות להסיע את מחנם בעת הצֹרך. ואין איש נשאר במנוחה, כי לקול האות ממהרים הם כהרף־עין לפרק את אהליהם ולתקן את הכל למסע, ועוד הפעם נותנת להם החצוצרה אות להתכונן והם טוענים בחפזון את כל הכבודה על העיָרים ויתר בהמות המשא, ועומדים נכונים ומצפים כרצים מתחרים לפני מחיצת המעגל²³³. ואחרי זאת הם שולחים אש במצודת מחנם, בדעתם כי נקל יהיה להם להקימה מחדש במקום הזה וביראם פן ימצאו שונאיהם בה חפץ. והחצוצרות נותנות להם אות שלישי, להחל את מסעם, ומעירות את האנשים, אשר פגרו מסבת־מה, להחיש את מעשיהם, לבל יִפָּקד איש מכל הצבא, והכּורז העומד לימין ראש־הצבא שואל אותם שלש פעמים בלשון הרומית, אם הם מוכנים למסע, והם עונים שלש פעמים בקול רם ובלבב שלם, כי הם נכונים, ויש אשר הם מקדימים את פי השואל ומרימים ברוח מלחמה את קולם ונושאים למעלה את יד ימינם.

ה. ואחרי זאת הם יוצאים לדרך, וכֻלם צועדים במנוחה ובסדר, וכמו בעת מלחמה שומר כל איש את מקומו במערכה, והרגלים לובשים שריונות וקובעים וחגורים נשק פיפיות על שתי ירכיהם, החרב אשר משמאלם היא הארֻכּה והמאכלת אשר מימינם אינה עולה על גמד בארכּהּ. ובחורי הצבא הרגלי, השומרים לראש המפקד, נושאים חנית (לונכי) ומגן, ויתר אנשי־הצבא מזֻינים ברמחים ובשלטים ארֻכּים [רבועים], וכל איש נושא מַשׂור וסל, מעדר וגרזן, רצועות וּמַגַּל־יד. וצֵדה לשלשה ימים וכמעט לא נבדל איש־הצבא הרגלי מבהמת־משא. הרוכבים נושאים חרב ארֻכּה על ירך ימינם ובידם חנית ארֻכּה, ושלט ארֹך נטוי על צלע הסוס, ובאשפת הרוכבים כשלשה או ארבעה כידונים בעלי להבים רחבים ואינם קטנים במדתם מן החנית. ובקובעיהם ושריוניהם דומים הרוכבים לרגלים. וגם בחירי הרוכבים השומרים לראש שר־הצבא אינם שונים בנשקם מאחיהם העוברים בלהקותיהם. ובראש המסע הולך הלגיון, אשר נפל עליו הגורל.

ו. אלה משפּטי הרומאים בעת מסעיהם ובעת חנותם, וכלי־נשקם השונים. והם אינם יוצאים למלחמה בלי עצה (ישוב־הדעת) ובמקרה (באקראי), כי כל דבר נעשה תמיד במחשבה ולעת גזרם דבר הם ממלאים אותו מיד. על־כן כמעט אין הם שוגים במעשיהם, וכאשר יכָּשלו פעם, יתקנו את המעֻוָּת על־נקלה. והם חושבים, כי טוב להם אם יקרה אותם פגע בעשותם דברם במועצות ודעת מאשר תבוא עליהם טובה במקרה (בהסח הדעת), כי הטוב אשר הגיע לאדם פתאֹם משיא אותו לעשות דבריו בקלות־ראש. ולעֻמת־זאת תלַמד בחינת השכל את האדם – הבוש מתוחלתו – לבקש עצה ותחבולה לבל ישָּׁנה הדבר עוד פעם, כי הטוב הבא לאדם מבלי דעתו אינו פֹעל ידיו של המקבל, אולם בהתגולל עליו צרה בדבר הנעשה בהשכל ובדעת מצֹא ימצא תנחומים, בהכירו כי מִלא את דברו בכֹבד־ראש.

ז. ובשנוני־המלחמה הרומאים מחַזקים לא רק את גופם, כי־אם גם את רוחם. וגם האימה מועילה להם בדבר הזה. ואף כי חֻקיהם זוֹקקים עֹנש־מות לא על המנוסה מן המחנה לבד, כי־אם גם על עברות קלות מזו, – הנה אימת שרי־הצבא גדולה עוד ממורא החֻקים על פניהם. ורק בתתם כבוד רב לאנשי־הצבא המשֻׁבּחים, המפקדים שומרים על עצמם לבל יחָשבו כרשעים אכזרים בעשותם שפטים בחַיָּבים. וכה חזקה משמעת שרי־הצבא על־פני הרומאים, עד כי בעת שלום מראם נהדר מאד, ובמערכה כל אנשי־הצבא הם כבשר אחד. שורותיהם מה נצמדו יחד, תנועותיהם מה קלות, אזניהם מה נטויות להקשיב את הפקֻדה, והעינים מה לטושות להביט את האותות, והידים מה נכונות לקראת המעשה! ובהגיע שעת עלילה הם קצרי־רוח ובעת סבל הם ארכי־אפים, ובעמדם במערכה לא יכָּשׁלו לעולם מפני תחבולות שונאיהם ולא מפני מעצורי המקום וגם לא מפני גזרת הגורל, כי רצון הנצחון מתגבר בקרבם על פגעי הגורל. היפלא אפוא הדבר, כי העם, אשר העצה והתבונה עוברות בראש מערכותיו וצבא בעל מעשים כזה ממהר למלא אחרי העצה – הרחיב את גבולות ממשלתו עד נהר פרת במזרח וים אוקינוס במערב ועד משמני ארץ לוב בדרום והנהרות איסטרוס (דונה) ורינוס בצפון? הן כמעט יאמר האומר, כי אין הקנין שֹׁוֶה בקונהו.

ח. את כל הדברים האלה דרשתי פה, ויותר אשר רציתי להלל בהם את הרומאים אמרתי לנחם בהם את המנֻצחים ולהשיב את אוהבי המרד מדרכיהם. ואולי יוסיף ציור הליכות הרומאים דעת לאוהבי חכמה, אשר נעלם מהם הדבר. ועתה אשוב על הדברים, אשר נטיתי מהם הצדה למען זאת.

פרק ששי: פְּלַצִידוּס עלה על יודפת לכבשה ונִגף לפני היהודים, אספסינוס פרץ בארץ הגליל.

א. ואספסינוס וטיטוס בנו נשארו בעַכּו, לסדר את צבאותיהם. וּפלַצִּידוס, אשר פשט על הגליל, המית המון רב מן השבוים אשר בידו, והם הזקנים והחלשים, אשר עיפה נפשם להורגים, ובראותו כי אנשי המלחמה נמלטים כפעם בפעם אל ערי המבצר הבנויות בידי יוסף, מהר לעלות על יודפת, ראש מבצרי הארץ. כי חשב לתפוש את העיר על־נקלה, בהתנפלו עליה פתאם, וגם האמין, כי בדבר הזה יקנה לו שם גדול בעיני שרי־הצבא וגם יועיל להם הרבה בהליכות המלחמה, כי אחרי הִכָּבֵשׁ המבצר החזק בכל הארץ ייראו בני יתר הערים ויִכָּנעו תחת הרומאים, אולם מה מאד נכזבה תוחלת פלצידוס! לבני יודפת נודע דבר בואו והם קִדמו את פניו מחוץ לשערי העיר והתנפלו על הרומאים פתאם בהמון רב ומוכן למלחמה, והשליכו את נפשם מנגד כגבורי־חיל הנלחמים בעד עירם הנמצאת בצרה ובעד נשיהם וטפם, והניסו את שונאיהם חיש מהר, אחרי פצעם רבים מצבא הרומאים. ומספר ההרוגים היה רק שבעה אנשים, כי נסוגו הרומאים אחור בסדר ולהבת רודפיהם לא יכלה לפלח את בשרם המכֻסה שריון ומגן כֻּלו, וגם הרבו היהודים בנשקם הקל לירות ברומאים מרחוק מהתנגח אתם פנים אל פנים. גם מבין היהודים נפלו שלשה אנשים ונפצעו אחדים. ככה הבין פלצידוס, כי יִבָּצר ממנו לכבוש את העיר, ונמלט על נפשו.

ב. אספסינוס גמר לעלות בעצמו על ארץ הגליל ונסע מעכו וצוה על צבאו לצאת למסע כדרך הרומאים. את כלי־הנשק מחיל־העזר ואת רובי־הקשת צוה לשלח לפניו, למען יעצרו את האויב מהתנפל פתאם וגם יתורו את היערים החשודים, אשר יוכלו להסתתר בהם אורבים. ואחרי החלוצים האלה נסע גם חלק אנשי־הצבא כבדי־הנשק, רגלים ורוכבים, ואחריהם הלכו עשרה איש למאה (צנטוריה), אשר נשׂאו מלבד הכבודה גם חבלי־מדה למֹד את מקום מצודת המחנה, ויחד אתם סוללי הדרכים, אשר נועדו להסיר מכשול מדרך הצבא לישר את ההדורים וגם לחצוב את היערים העוצרים את הצבא במסעו, למען אשר לא ייעף הצבא מקֹשי הדרכים. ואחרי הסוללים האלה שלח אספסינוס את הכבודה אשר לו ולשרי־צבאותיו עם רוכבים לסוכך עליה. ואחרי הכבודה נסע הוא בעצמו עם בחורי הרגלים והרוכבים ונושאי החניתות. ואחריהם הלכו הרוכבים אשר לכל לגיון ולגיון, כי מספר הרוכבים הנלוים אל כל לגיון מאה ועשרים איש. ואחריהם נסעו הפרדים נושאי מכונות־הרעש (אילי הברזל) ויתר מכונות המלחמה. ואחריהם שרי־החילים וראשי־הגדודים (הקוהורטות) ושרי־האלפים עם שומרי ראשם מבחורי הצבא. ואחריהם סִמני (דגלי) הלגיונות²³⁴ עם צלם נשר בתוֶך, כי לפני כל לגיון רומאי עובר הנשר, הוא מלך כל העופות והחזק בכלם, אשר נחשב בעיניהם (של הרומאים) לסמל הממשלה ולאות, כי ינצחו את אויביהם בצאתם עליהם למלחמה. ואחרי קדשי הצבא האלה נסעו המחצצרים, ואחריהם כל מערכות הלוחמים מסֻדרות בשורות, ובכל אחת ששה אנשים לרחבה, ואחריהם הלך שר־מאה להשגיח על המערכה כחֹק. ועבדי כל לגיון ולגיון הלכו אחרי צבא הרגלים ונשאו אִתם על כתף פרדים ויתר בהמות־סבל את כבודת אנשי־הצבא. ואחרי כל הלגיונות נסע המון שכירי המלחמה, ואחריהם חיל־המאסף, רגלים מזֻינים ורוכבים רבים, להגן על הצבא מאחור.

ג. ככה נסע אספסינוס עם חילו ובא בגבולות הגליל ושׁם שָׂם את מחנהו ועצר את רוח אנשי־צבאו המשתוקקים לצאת לקרב, כי לראשונה חשב להפיל את אימתו על השונאים, בהראותו את כל עֹצם חילו, ולתת להם זמן להנחם ממעשיהם, אם ירצו לשוב מדרכם עוד לפני המלחמה. ויחד עם זה הכין את הכל לקראת מצור המבצרים. למראה המפקד הרומאי נחמו רבים על מרדם וכל יושבי הגליל נבהלו מפניו. והאנשים אשר חנו יחד עם יוסף לא רחוק מצפורי בגבול העיר הנקראה גרסיס (גריס) שמעו, כי המלחמה הולכת וקרובה אליהם ועוד מעט יתראו עם הרומאים פנים, ולא חכו לקרב הראשון, ועוד טרם ראו את האויב עין בעין ברחו ונפוצו לכל רוח. וליוסף נשארו מתי־מספר, ובראותו כי לא תמצא ידו לקַדם את פני השונאים בחיל קטן כזה וכי נפלה רוח היהודים ואם יאָמנו דבריהם בעיני הרומאים, יצאו המונים המונים לכרות אתם ברית שלום, על־כן ירא יוסף מאד לגורל כל המלחמה וגמר להרחיק מן הסכנה ולקח עמו את הנשארים ונמלט אל טבריה.

פרק שביעי: אספסינוס כבש את העיר גדר (נ"א גברה) ועלה על יודפת ואחרי מצור ממֻשך נפלה העיר בידו באשמת בוגד אחד.

א. ואספסינוס עלה על העיר גברה²³⁵ וכבש אותה מיד, כי מצא אותה עזובה מאנשי־מלחמה ובבואו בשעריה צוה להמית את כל בחוריה, אולם הרומאים לא שׂמו פדות בין זקן ונער, בשׂנאתם הגדולה ליהודים ובזכרם את התועבה אשר נעשתה לצסטיוס. ולא את העיר לבד שלח אספסינוס באש, כי־אם גם את כל הכפרים והערים הקטנות אשר מסביב; את אלה מצא ריקות מאדם, ובאלה מכר את היושבים לעבדים.

ב. ובבוא יוסף אל העיר, אשר בקש להִשָּׂגב שם מפני האויב, חרדו יושביה חרדה גדולה, כי אמרו אנשי טבריה אל לבם, אשר לא נמלט יוסף על נפשו לולא נואש כלה מתקות הנצחון במלחמה. ואמנם לא שגו האנשים במחשבתם על יוסף, כי כבר צפה את אחרית היהודים הרעה והבין, כי רק באחת יִוָשׁעו, אם יִנָּחמו על מעשיהם. ואף כי האמין יוסף, אשר יסלחו הרומאים לחטאתו, בכל־זאת נקל היה לו למות שבעתים²³⁶ מבּגֹד בארץ אבותיו ומִנַבּל את משרת שר־הצבא, אשר הפקיד העם בידו, כדי למצֹא רֶוח והצלה בידי העם, אשר נשלח להלחם בו. על־כן גמר אֹמר לכתוב אל ראשי הממשלה בירושלים ולהודיעם את הדברים לאשורם, מבלי להפריז במדת כח השׂונאים – פן יֵצא עליו שם רע, כי הוא רך־לבב – וגם מבלי להקטין את הסכנה – פן יבואו ראשי העם להתחזק במרדם, אחרי החִלם להנחם על מעשיהם. ועם המכתב הזה דרש יוסף מהם לענות אותו במהרה, אולי הם בוחרים לכרות ברית שלום עם הרומאים, או לשלוח לו צבא, אשר כח בידו לעמוד מפני השונאים, אם יגזרו משפטם להלחם ברומאים. ואת המכתב הזה נתן יוסף בידי רצים ממהרים להביאו אל ירושלים.

ג. ואספסינוס גמר לעלות על יודפת להשחיתה, בשמעו כי נמלטו לתוכה רבים מאויביו ובדעתו כי המקום הוא משׂגב חזק לבני הגליל. הוא שלח לפניו חיל רגלים ורוכבים ליַשר את הדרך העולה שמה, כי היתה דרך מלאה אבנים וקשה היה ללכת ברגל ורוכבי הסוסים לא יכלו לעבור בה כלל. לקץ ארבעה ימים כלו האנשים את עבודתם ובקעו מסלה רחבה למעבר אנשי־הצבא, וביום החמישי, בעשרים ואחד לחֹדש ארטמיסיוס (איָּר)²³⁷, מהר יוסף לבוא מטבריה אל יודפת ולחזק את לב היהודים אשר נפל עליהם. ואחד הפליטים הנופלים אל הרומאים הביא לאספסינוס את הבשׂורה הטובה, כי בא האיש הזה אל המבצר, ועל־כן החיש אספסינוס ועלה להלחם בעיר, כי אמר בלבו להכניע את כל ארץ יהודה בכבשו את המבצר הזה, אם יעלה בידו לתפוש את יוסף בכפו. הוא שמח לבשורה הזאת כמוצא אֹשר רב, בהאמינו, כי בגזרת האלהים נפל האיש הזה – אשר נחשב לגדול בחכמתו מכל שונאיו – בפחת אשר כרה לו בידיו, – ומיד שלח אלף רוכבים תחת פקֻדת פלצידוס ושר־העשרה אֵיבּוּטִיּוּס, איש גבור־חיל וחכם־לב, וצוה אותם לסגור על העיר, פן ימָלט יוסף ממנה.

ד. ולמחרת היום לקח אספסינוס אל כל צבאו ונסע גם הוא אחרי הרוכבים עד בואו לעת ערב לפני חומת יודפת. הוא חנה עם צבאו מצפון לעיר על גבעה רחוקה ממנה שבע פרסאות, כי בקש להראות לאויביו עין בעין את כל חילו העצום ולהפיל עליהם את פחדו. וכן היה, אימה וחשכה נפלה על היהודים, עד אשר לא מצא איש כח בנפשו לצאת משערי החומה. אולם הרומאים לא רצו להשתער על העיר בלילה ההוא, כי קצרה נפשם מעמל הדרך כל היום, על־כן הקיפו את העיר במערכה כפולה ועליה הציגו בשורה שלישית את הרוכבים לסגור על כל מוצאי העיר, אבל הדבר הזה הפיח בלב היהודים עֹז וגבורה למלחמה, כי ראו אשר אבד להם מנוס. כי אמנם האֹנס מפליא לגַבּר חילים במלחמה!

ה. וכעלות הבֹּקר התנפלו הרומאים על העיר, והיהודים החונים בשדה (לפני שער־העיר) החזיקו מעמד בראשונה לפני הרומאים. אך כאשר שלח אספסינוס את רובי־הקשת ואת הקלעים ואת כל היורים למיניהם וצוה עליהם לירות ביהודים, והוא העפיל לעלות עם חיל הרגלים על ראש הסלע התלול, אשר משם היה קל לתפוש את החומה, חרד יוסף לגורל העיר ויצא להלחם ברומאים בראש כל חיל היהודים. הם התנפלו בהמון על הרומאים וגרשו אותם מן החומה והגדילו להראות את גבורת ימינם ועֹצם רוחם. אולם מספר הנופלים מקרב היהודים לא קטן ממספר חללי שונאיהם. כי במדה שהוסיף היאוש גבורה ליהודים, ככה חזקה הבֹּשׁת (פן יִנָּגפו לפני שונאיהם) את רוח הרומאים, ואלה נלחמו בדעת הקרב ובכח ימינם ואלה באֹמץ לב ובחמת עֶברה, וכל היום ערכו מלחמה, ובלילה שקטו. והיהודים פצעו רבים מן הרומאים והמיתו בהם שלשה־עשר איש. ומהם נפלו שבעה־עשר חללים ושש מאות איש נפצעו.

ו. וביום המחרת יצאו היהודים עוד הפעם מן העיר לקראת הרומאים הנלחמים עליה והתנגחו אתם ביתר עֹז, כי החיל אשר עשו ביום אתמול, בעוד אשר לא קוו להחזיק מעמד – הוסיף להם כח ועצמה לעמוד אף הפעם על נפשם בפני הרומאים, אשר גם הם נלחמו בשארית גבורה, יען אשר בושו, כי לא עלה בידם לנצח את אויביהם חיש מהר ולמפלה נחשב הדבר בעיניהם, וחמתם בערה מאד. ועד היום החמישי השתערו הרומאים על החומה בלי־הרף, ובני יודפת יצאו לקראתם ונלחמו אתם לפני השערים. והיהודים לא חתו מעֹצם כח שונאיהם וגם הרומאים לא עיפו ממצור העיר הקשה.

ז. והעיר יודפת נמצאה כמעט כֻּלה בראש סלע תלול, המֻקף מעברים תהומות אין־חֵקר, ובנסות איש להשקיף למטה תחשכנה עיניו מעֹמק פי התהום, ורק מרוח צפון נמצאה דרך אל העיר, כי שם נבנתה בצלע ההר, ואת המקום הזה בִּצר יוסף בהקימו את חומת העיר, לבל יוכלו האויבים להגיע משם אל ראש ההר, המתנשא למעלה. ועוד הרים הקיפו את העיר מסביב, ועל־כן נסתרה מכל עבריה מעיני אדם בטרם הגיע אליה. זאת היתה תכונת יודפת הבצורה.

ח. אספסינוס אמר להתגבר על טבע המקום וגם על אֹמץ־לב היהודים המגִנים עליו וגמר לחזק את עבודת המצור. הוא קרא את שרי צבאותיו להוָּעץ אִתּם בדבר מלחמת התנופה במבצר, והם יעצו עצה לשפוך סוללה במקום אשר משם יוכלו לגשת אל החומה. על־כן שלח את כל הצבא להביא את החֹמר הדרוש, והם חצבו בהרים אשר מסביב לעיר ויחד עם העצים הביאו אבנים לאין־מספר. ולמחסה מן החצים העפים ממעלה מתח חלק הצבא מקלעת ענפים על משוכות עצים, ותחת הצפוי לא נזקו אנשי הצבא כמעט ממטר אבני הבליסטראות, אשר נִתּך עליהם מן החומה, ושפכו את הסוללה במנוחה, וחבריהם עדרו את התללים הקרובים והספיקו להם עפר לעבודה. ככה נחלק הצבא לשלשה משמרות בעבודה הזאת, ואיש לא הלך בטל. והיהודים השליכו מן החומה צורי־אבנים גדולים וכל מיני קלעים על צפוי אנשי המלחמה, ואף כי לא הצליחו לפלח אותו, החרידו בקול המֻלת מַפּצם את עושי המלאכה.

ט. אחרי־כן הציג אספסינוס מסביב את מכונות הקלע, ומספר הכלים היה מאה וששים, וצוה לנגח בהם את היהודים העומדים על החומה. זורקי החצים (הקטפולטות) הקיאו להבי־ברזל²³⁸ ואבנים גדולות בנות משקל ככר עפו מן הבליסטראות ולפידי אש וחצים נגרו בהמון ולא נתנו ליהודים לדרוך ברגליהם על החומה, ואף לצאת ולבוא בחוצות העיר. כי גם המון דורכי־הקשת הערבים וכל הרובים והקַלָעים ירו על העיר עם המכונות יחד. וכאשר נבצר מהיהודים להשיב מלחמה לאויביהם מראש החומה, לא חבקו את ידיהם, רק עשו כמעשה שודדים והגיחו מן העיר חבורות חבורות וקרעו את צפּוי בעלי־המלאכה והכו בהם, ומדי הניסם אותם הרסו את הסוללה ושלחו את המשוכה עם כל הקורות באש. לאחרונה הבין אספסינוס כי סבת הנזק היא פרוד חלקי הסוללה, וכי הרוָחים אשר בין החלקים נותנים ליהודים מקום לפרוץ בו, ועל־כן צוה לחבּר את כל המשוכות לאחת, ובזה התלכדו גם חלקי הצבא העובד במלאכה ולא יכלו עוד היהודים להבקיעם.

י. והסוללה הלכה הלוך וגדול וכמעט הגיעה עד מרום צנות החומה. ויוסף הבין, כי רעה נגד פניו, אם לא ימצא תחבולה לסַכּל את עצת הרומאים. ועל־כן אסף את הבונים וצוה אותם להוסיף על גֹבה החומה, וכאשר ענוהו האנשים, כי אין לאֵל־ידם לעשות המלאכה תחת מטר־החצים ואבני־הקלע, מצא תחבולה להגן עליהם. הוא צוה להקים מחיצת עצים [על החומה] ולשטוח עליה עורות בקר חדשים (לחים), אשר התכנסו בפני אבני־הקלע ועצרו אותן ויתר החצים והחניתות צנחו מעליהם ושבו אחור. וגם לפידי האש דעכו בלֵחָם. ותחת המחסה הזה עבדו הבונים במנוחה יומם ולילה והרימו את חומת העיר עשרים אמה. וגם הקימו עליה מגדלים רבים ושׂמו עליה צנה חזקה. והרומאים, אשר האמינו, כי עוד מעט תעמודנה רגליהם בקרב העיר, התעצבו אל לבם מאד על הדבר הזה, כי נבהלו מתחבולת יוסף ומאֹמץ לב בני העיר.

יא. וגם אספסינוס התרגז לתחבולת יוסף המחֻכּמה ולעֹז רוח אנשי יודפת, אשר החליפו כֹח למראה החומה הבנויה והגיחו משערי העיר על הרומאים ומדי יום ביומו התנגשו אִתּם בגדודים קטנים וחבלו עליהם מזמות ערמה כמעשה השודדים וגזלו כל אשר בא לידם, ואת יתר מלאכת הרומאים שלחו באש. עד אשר עצר אספסינוס את צבאו מהלחם וגמר לחנות מסביב לעיר ולכבשה בהכריתו לה משען לחם. הוא חשב, כי בבוא מחסור ומצוק יפנו אליו אנשי העיר לבקש חנינה, ואם יקשו את ערפם, יסופו ברעב. ועוד אמר בלבו, כי גם במלחמה יקל לו להכניעם, אם ירפה מהם הפעם ויתנפל עליהם לקץ ימים, כאשר יכשל כֹּחם. על־כן צוה לשמור על כל מוצאי העיר ומבואיה.

יב. ולחם נמצא בעיר לרֹב וגם יתר מיני מזונות, מלבד מלח. אולם מים חסרו שם, כי לא היו מעינות בקרב העיר ויושביה מצאו ספוקם במי־גשמים, ואין הגשמים מצויים בה בימות הקיץ, ויען אשר החל המצור בעצם הימים ההם, תקפה עצבת נוראה את לב האנשים, ביראם פן יגועו בצמא, וצערם גדל מאד, כאִלו כבר אזלו כל המים מכליהם. אך יוסף ראה, כי העיר עשירה בכל מיני אֹכל והאנשים בה גבורי חיל ורצה להאריך את זמן המצור, למען הכזיב את תקות הרומאים, ועל־כן חלק את המים במשׂורה לכל יושבי העיר. אולם הזהירות הזאת היתה קשה ליושבי העיר ממחסור, ובמדה אשר לא יכלו לשתות לרויה ככל אות־נפשם הלך צמאונם הלוך וגדול ונפשם היתה שוקקה כאִלו כבר התעלפה בצמא. ואמנם מחסור המים הזה לא נעלם מעיני הרומאים, כי בהשקיפם ממעל בעד חומת העיר ראו את האנשים נאספים אל מקום אחד ומחלקים את המים במדה, וכוננו אל המקום ההוא את כלי־הקלע המהירים והמיתו יהודים רבים.

יג. ואספסינוס האמין, כי לא ימָּשׁכו עוד הימים, עד אשר יאזלו כל מי הבארות והנצורים יסגירו את עירם בעל־כרחם. אולם יוסף אמר להכזיב את תקותו זאת וצוה רבים מאנשי העיר לטבול בגדיהם במים ולתלות אותם מסביב לצנות החומה, עד אשר נטפה כל החומה מים. לדבר הזה נפלה רוח הרומאים, כי נבהלו בראותם את היהודים – אשר אמרו עליהם בלבם, כי אין להם מים לשתות – מפזרים מים רבים למעשי תעתועים. על־כן נואש ראש־הצבא מתקותו לכבוש את העיר במחסור ובמצוק ופנה עוד הפעם להִלחם בה בחֹזק־יד, ולדבר הזה נשאו היהודים את נפשם, אחרי אשר אפסה כל תקותם להושיע את עירם ולהציל את נפשותיהם, כי בחרו למות בחרב מלגוע ברעב ובצמא.

יד. ואחרי התחבולה הזאת מצא יוסף עוד עצה טובה לעצמו. דרך נקרה צרה וקשה למדרך רגל, אשר לא שוטטו בה עיני הרומאים, בחלק העמק ממערב, שלח מכתבים בידי אנשיו אל היהודים הרחוקים כטוב בעיניו וקבל מהם מתנות, עד כי נמצאו לו מיני אֹכל רבים, אשר כבר חסרו ליושבי העיר. הוא צוה את שלוחיו לזחול על ארבע, בעברם על צופי הרומאים ולכסות את בשרם בעורות למען ידמו ככלבים בעיניהם. אבל לאחרונה גלו הצופים את ערמת יוסף וחנו סביב על הנקרה.

טו. יוסף נוכח עתה לראות, כי לא תוכל העיר להחזיק מעמד לאֹרך־ימים וכי קשה יהיה לו להציל את נפשו אם ישאר בעיר. ועל־כן נועץ עם טובי־העיר לברוח ממנה. אולם הדבר נודע לכל בני העיר והם נבהלו אליו בהמון וחִלו את פניו לבל יעזוב אותם, כי אליו לבדו נשואות עיניהם. הן אם ישאר בעיר, לא יחדלו מקוות לישועה, כי כל איש יֵצא למלחמה תחת פקֻדתו ברוח נכונה. וגם לא יאות לו לברוח מפני האויבים ולעזוב את אוהביו לנפשם, כי בזה יעשה כמעשה החובל הקופץ בעת הסערה מתוך האניה, אשר ירד אליה בעת מנוחת הים, ויפיל את עירם אל התהום, כי איש מהם לא יעצור כח לצאת לקרב לקראת האויב אחר עזוב אותם האיש, אשר בו עשו חיל.

טז. ויוסף כסה מהם, כי הוא מבקש לשים לדרך פעמיו, למען מַלֵּט את נפשו, והודיע אותם, כי רק לטובתם הוא מבקש לעשות את הדבר, כי בהשארו בעיר לא יועיל להם הרבה, אם יעלה בידם להחלץ מן המצר, ואם יפלו בנופלים, יאבד אִתּם יחד חנם. אולם אם יצליח בידו להמלט מן המצור, הנה יוכל לעשות להם ישועה גדולה, כי יאסוף את יושבי ארץ הגליל במהרה ויביא מלחמה חדשה על הרומאים וימשוך אותם לסור מעל העיר. והן גם אינו רואה, במה יוכל להועילם, אם ישאר אצלם – הלא נהפוך הוא, כי בזה הוא מעורר את חמת הרומאים לחזק את המצור, כי חשוב בעיניהם מאד לתפוש אותו בכפם, אולם כאשר ישמעו הרומאים, כי ברח מן המבצר, יוּנח לעיר הרבה מחרון־אפם. אבל בדברים האלה לא הניח יוסף את דעת האנשים ועוד הלהיב את רוחם להחזיק בו. הנערים והזקנים והנשים עם עולליהן השתטחו לפניו ביללה וחבקו את רגליו וכֻלם החזיקו בו וגעו לפניו בבכיה והתחננו אליו להשאר אִתּם יחד בצרה. ואין אני חושב, כי עשו זאת מקנאתם בו פן יִמָּלט מצרה, כי־אם בהאמינם אשר ממנו תבוא ישועתם. הם בטחו, כי לא תאֻנה להם רעה אם ישאר יוסף בקרבם!

יז. ויוסף הבין, כי רק אם תהיינה אזניו קשובות לדברי האנשים, ידברו אליו תחנונים, ואולם אם יתחזק בדעתו־ יתנו עליו משמר; וגם תשוקתו לעזוב את העיר רפתה מאד לשמע בכי העם – על־כן גמר בלבו להשאר בעיר, והתאזר בגבורת היאוש אשר תקפה את כל העיר וקרא אל העם: „הנה הגיעה השעה לצאת לקרָב, כי אין לנו עוד תקוה להמלט; וטוב יהיה, כי נקנה לנו שם טוב במחיר חיינו ולפני מותנו במלחמה נפליא לעשות גבורות לזכרון לדור אחרון“. ובדבּרו זאת פנה למלא אחרי דברו. הוא יצא עם גבורי המלחמה והפיץ את שומרי הרומאים והבקיע את מקום מחנם ונתק את העורות אשר התכסו בהם שופכי הסוללה ושלח אש במעשה ידם. וגם ביום השני עשה כדבר הזה, וככה עשה גם ביום השלישי ועוד ימים רבים ולילות רצופים לא נלאה להלחם באויב.

יח. והרומאים נמצאו בצרה מידי הגיחו היהודים מן העיר, כי בושו להסוג אחור מפניהם, וכאשר נטו היהודים מהם לא יכלו לרדוף אחריהם, כי פגרו מלכת תחת משׂא כלי־נשקם. והיהודים היו מחישים את מעשיהם כפעם בפעם ונמלטים אל העיר טרם מצאה אותם רעה. על כן צוה אספסינוס על אנשי־חילו לכבוש את כעסם ולבלי הלחם באנשים ההולכים למות, כי היאוש מפיח שארית גבורה בקרבם, אולם חמתם תשקע בהחטיאם את המטרה כדעוך אש קוצים, ולרומאים יאות לנצח בהשקט ובבטחה, כי אינם עושים מלחמה באֹנס, רק למען הרחיב את גבולם. ואת מושכי־הקשת הערבים והקלעים הסורים ורובי־האבנים שלח להרגיע את היהודים, גם המון כלי־הקלע הגדולים לא נח ולא שקט. והיהודים נטו מעל כלי־המשחית האלה, אולם לעת הצליחו לגשת אל שונאיהם מקרוב והחצים העפים למרחוק העבירו אותם, קשתה ידם על הרומאים, כי נלחמו ברוח עזה ושמו נפשם בכפם; וכאשר עיפו הלוחמים בשתי המערכות, מהרו חבריהם לבוא תמורתם.

יט. ככה ארך זמן המצור והנצורים הוסיפו להגיח משערי העיר, ואספסינוס האמין כמעט, כי היהודים שמו עליו מצור תחת מצור; וכאשר קרבו הסוללות אל מרום החומה, צוה להביא את האיל (איל־הברזל). האיל הוא קורה ארֻכּה כדמות תֹּרן [של אניה] ובקָצֶהָ נמצא מטיל־ברזל כתבנית איל, ועל־כן נקראה בשם הזה. ובתוֶך היא תלויה בחבלים – כעל מוט עגלה – על קורה שניה הנטועה משתי קצותיה על עמודים חזקים. ואנשים רבים מושכים את הקורה לאחור ואחרי־כן הם דוחפים אותה כֻּלם יחדו אל עבר פניהם והיא מנגחת את החומה במטיל הברזל אשר בקָצֶהָ. ולא נמצא מגדל נשגב או חומה עבה, אשר יוכלו לעמוד לאֹרך ימים בפני המהלומות האלה, וגם אם ישאו אותן בראשונה. ראש צבא הרומאים אמר לנסות את כֹּחו בדבר הזה, כי רצה הפעם לקחת את העיר בחֹזק־יד, בראותו אשר מצור העיר מביא נזק לרומאים, כי אין היהודים אוספים את ידיהם. הרומאים הקריבו אל העיר את זורקי־החצים (הקטפולטות) ויתר כלי הקלע, לגרש בהם את השונאים, אשר נִסו לעצור אותם מעל החומה, והחלו לירות ביהודים ויחד אִתּם קרבו רובי־קשת והקלעים. וכאשר לא ערבו עוד היהודים את לבם לעלות על החומה הקריבו אנשי־צבא אחרים את איל־הברזל, המצֻפּה כֻלּוֹ זמורות וממעל לצִפּוי נמצא עוד מכסה עור לסוכך על המכונה ועל האנשים אשר עליה. למגח הראשון הזדעזעה החומה, וצעקת יושבי העיר עלתה השמימה, כאִלו כבר נפלו בידי אויביהם.

כ. ובראות יוסף, כי הרומאים שולחים את כל מכותיהם אל מקום אחד ועוד מעט תִּבָּקע החומה, התחַכּם לעצור רגע קטן את כֹּח המכונה. הוא צוה להוריד שקים מלאים קש ומֹץ אל המקום אשר יראו את האיל נִשׂא שמה תמיד, למען יתעה במהלכו וגם למען יקבלו השקים הרכים את מגח האיל ויחלישו את כחו. בגלל הדבר הזה כִלוּ הרומאים זמן רב לריק, כי בכל מקום אשר כוננו אליו מכונת הרעש, שמה שלשלו האנשים את שׂקיהם ממעלה והשיבו את מגח האיל אחור, עד כי לא נפגעה החומה. ולאחרונה מצאו הרומאים תחבולה להפר את עצת היהודים, כי עשו להם מוטות ארֻכּים וקשרו בקצותיהם חרמשים ובזה כרתו את השקים. ומני אז החלה המכונה לנגח ביתר עֹז והחומה, אשר נבנתה זה עתה, התמוטטה תחתיה. על־כן מהרו אנשי יוסף להגן על נפשם באש. הם לקחו את כל חֹמר השרפה, אשר מצאה ידם, והגיחו מן העיר בשלשה ראשים ושרפו את מכונות הרומאים ואת מקלעות סֻכּותיהם ואת סוללותיהם גם־יחד, והרומאים לא עמדו על נפשם, כי נבהלו מעֹז אף שונאיהם ולא קמה בהם רוח, ובעוד הם מבקשים להעזר עלתה הלהבה למעלה, כי כהרף־עין לחכה האש את הכֹּפר והזפת והגפרית ואכלה סביב, וברגע אחד היו לבער כל בניני הרומאים, אשר הקימו בזעת אפם.

כא. ובאותו מעמד עשה איש אחד מן היהודים ושמו אלעזר בן שמי, יליד כפר סבא (או סב) בגליל, דבר־גבורה לשם ולזֵכר עולם, כי הרים אבן גדולה מאד והשליך אותה בכח גדול מראש החומה על מכונת הרעש, עד אשר התיז את ראש האיל, ואחרי זאת קפץ לתוך מחנה השונאים ולקח משם את ראש האיל ובמנוחה גדולה נשא אותו על החומה, וכל האויבים שׂמו אותו מטרה לחציהם והוא נתן את בשרו למכים, כי לא היה מכֻסה מגן, וחמשה חצים נחתו בו. אך אלעזר לא שׂם לב לדבר הזה, עד אשר עלה על ראש החומה. וכל האנשים ראו עין בעין את מעשה גבורתו. ואז קרס מעצמת מכאובי פצעיו ונפל למטה עם ראש האיל. ואחריו הפליאו לעשות גבורה שני האחים נטירא ופיליפוס, אנשי כפר רוּמָא, גם הם ילידי הגליל, כי קפצו אל תוך הלגיון העשירי והתנפלו בעֹצם־יד ובזרוע נטויה על הרומאים, עד אשר נתקו את שורותיהם, ובכל מקום אשר פנו שמה הפיצו את כל האויבים מפניהם.

כב. ואחרי הדברים האלה לקחו יוסף ויתר אנשיו עוד הפעם לפידי אש והניסו את הלגיון החמישי ואת הלגיון העשירי²³⁹ ושרפו את המכונות ואת הסוֹככים יחד עם הסוללה ויתר הרומאים קדמו את פני הסכנה והעלו מכסֵה עפר על המכונות ועל כל מלאכת העץ אשר להם. לעת ערב החליפו הרומאים כח והקריבו עוד הפעם את איל־הברזל לנגח את החומה במקום אשר התרועעה, ואז ירה אחד הלוחמים [היהודים] מעל החומה ופגע את אספסינוס בעקבו. הפצע היה קל, כי כח המכה רפה ממרחק המקום. אולם מהומה גדולה קמה בקרב מחנה הרומאים לדבר הזה, כי למראה דם המכה נבהלו העומדים מקרוב והשמועה עברה בכל הצבא, ורבים הרפו מעבודת המצור ורצו בפחד ובבהלה לראות את פני המפקד. ולראשונה מהר טיטוס לבוא, כי חרד לנפש אביו, והמון הצבא נמוג מאהבתו לראש־הצבא ובראותו את חרדת בנו. אבל אספסינוס מהר להשיב את נפש בנו המפחד ולהשקיט את סערת הצבא, כי הבליג על מכאוביו ושקד להראות את פניו לעיני כל האנשים, אשר פחדו לחייו. ובדבר הזה העירם לגַבּר חיָלים במלחמתם עם היהודים. כי כל איש מאנשי־הצבא שמח עתה לצאת לקראת הסכנה ולקחת נקמה בעד המפקד, ובקול צעקה חִזקו איש את אחיו ומהרו אל החומה.

כג. המונים המונים מאנשי יוסף נפלו חללים מחִצי האויבים ומאבני הקלע, ובכל־זאת לא משו מן החומה והמטירו אש וברזל ואבנים על שולחי האיל, אשר עמדו תחת מצפה הענפים. אולם כמעט לא עשו רעה לרומאים, בעוד אשר הם נפלו חללים בלי הרף, כי האויב היה רואה אותם והם לא ראוהו, יען אשר בלפידי האש האירו את פניהם ונעשו למטרה לחצי השונא, אשר ראה אותם כמו בעצם היום, ואולם הם לא ראו את מכונות הקלע למרחוק, ועל־כן היה קשה להם להשמר מפגעיהן. וכח כלי־הרובים המהירים וזורקי החצים היה חזק מאד, עד כי פלחו אנשים רבים בבת־אחת, והֹלם אבני הבליסטראות עקר את צנות החומה ופוצץ את קצות המגדלים, ולא נמצא המון אנשים גדול, אשר לא היה בכח מטַר האבנים הגדולות לנפץ את כֻּלו מבלי השאיר לו שריד. את כח המכונות האלה יבין כל איש מהמעשים אשר קרו בלילה ההוא, כי איש אחד מהעומדים על־יד יוסף נפגע באבן שלוחה [מאחת המכונות], והיא הסירה את ראשו וצנפה את גלגלתו במרחק של שלשה ריסים. ובבֹּקר נפגעה אשה הרה בבטנה בצאתה מפתח ביתה והילד הגיח מבטן אמו מהלך חצי ריס. כה גדול היה כח הבליסטראות! אולם עוד נורא מזה היה קול רעש המכונות ונפץ אבני הקלע. ותלי פגרים התגלגלו בהמֻלה מעל החומה, וצעקת הנשים בתוך העיר עלתה עד לב השמים ולקולן ענתה אנקת החללים מחוץ. ובמקום המלחמה נטפה כל החומה דם ועל ערֵמות הנופלים כמעט יכלו השונאים לעלות עד מרום החומה. ונורא מכל הפחדים האלה היה הד ההרים מסביב, אשר ענו לכל הקולות ולא היה קץ לבלהות הלילה ההוא על אֹזן שומעת ועין רואה. רבים ממגני יודפת מתו אז מות גבורים, ועוד רבים מהם נפצעו. אחרי יגיע רב נבקעה החומה לעת אשמרת הבֹּקר תחת מפּץ המכונות, אשר לא חדל אף רגע, אך בטרם הספיקו הרומאים להטיל את מכונות־העליה²⁴⁰ ולעלות בהן אל פרץ החומה, מהרו היהודים לכסות את שברם בכלי־נשקם ולבצר את מקום הפרץ.

כד. אחרי מנוחה קצרה מעמל הלילה אסף אספסינוס את צבאו לפנות בקר לכבוש את העיר בסערה, וברצותו לגרש מתוך פרצי החומה את היהודים, העומדים לו לשטן, צוה לגבורי הרוכבים אשר לו לרדת מעל סוסיהם ולחגור את כל כלי־זינם ולהתיצב בשלש שורות לפני פרץ החומה ולשלוח את חניתותיהם לפניהם, למען אשר יבקיעו לראשונה אל העיר, אחרי אשר יטילו את מכונות־העליה, ואחריהם הציג במערכה את גבורי הרגלים, ואת יתר הרוכבים ערך ממול החומה לאֹרך כל צלעות ההרים, לבל יוכל אחד הבורחים מן השבי להִסָּתר. ומאחוריהם הציג את רובי־הקשת וצוה עליהם לכונן חציהם על יתר, וכה אמר גם אל הקַלעים ואל המנצחים על המכונות ואת יתר אנשי־צבאו צוה לקחת סֻלמות ולהגישם אל חלקי החומה אשר טרם נבקעו, למען ינסו היהודים לעצור את השונאים האלה ויעזבו את משמר פרץ־החומה, בעוד אשר הנשארים יסוגו אחור מפחד החצים ואבני הקלע ויפַנו את דרך מבוא החומה.

כה. יוסף הבין את מחשבת אספסינוס, ועל־כן שלח את הזקנים ועיפי המלחמה אל יתר חלקי החומה, בהאמינו כי לא יקרה אותם פגע, ואל מקום פרץ־החומה שלח את גבורי צבאו, ובראש כֻּלם ששה ששה אנשים (לגדוד) על־פי הגורל, לעבור לפניהם, וגם הוא היה בין הששה. הוא צוה עליהם לאטום את אזניהם, לבל יבהלו מקול תרועת הלגיונות, ולכרוע על ברכיהם ולכסות עליהם בשלטיהם נגד החצים ואבני הקלע, וגם אמר להם להסוג אחור מעט עד אשר יריקו רובי־החצים את אשפותיהם, ולהיות עתידים לרגע, אשר בו יטילו הרומאים את מכונות־העליה על פרץ החומה, – למען התנפל עליהם ולצאת לקראת השונאים על הגשרים אשר להם: „היום הזה ילָחם כל איש מכם לא למען הציל את עירו, רק למען קחת נקם על חרבנה, על־כן ישים לנגד עיניו את מראה הזקנים והטף הנשחטים בידי האויב ואת פני הנשים העתידות לֵהרג במהרה ויאסוף את כל זעמו על הצרות הבאות וישפוך אותו על ראשי עושי הרעה“.

כו. ככה ערך יוסף את צבאו להִלחם משני עבריו. ובראות יושבי העיר אשר לא לקחו חלק במלחמה, הנשים והטף, כי העיר מֻקפה במערכה משֻׁלשת, – כי איש מהרומאים השומרים על מוצאי העיר מכבר לא נשלח להלחם [בפרץ החומה] – ועל־יד החומה הפרוצה עומדים אויבים וחרבות שלופות בידיהם, וההרים אשר ממעל לעיר נוצצים מרֹב נשק, והרובים הערבים דורכים את קשתותיהם, הרימו קול יללת נהי, כאלו כבר בא האסון אשר יראו ממנו. ויוסף ירא פן תרפינה הנשים את לב קרוביהן בבכין, וצוה לסגור אותן בבתיהן ולהפיל אימה עליהן, למען תשקטנה תחתיהן, והוא פנה אל מקומו בפרץ החומה, אשר עלה לו בגורל, ואל הרומאים המקריבים את סֻלמיהם מול יתר חלקי החומה לא שׂם את לבו, ובצפּיתו צִפּה אל רעם כּלי־הקלע.

כז. פתאם תקעו מחצצרי כל הלגיונות והצבא הריע לעֻמתם בקול ענות גבורה, ואור היום חשך בפני המון החצים ואבני הקלע, אשר עפו מכל עבָרים. אולם אנשי יוסף שמרו את פקֻדתו ואטמו את אזניהם, לבל ישמעו את קול הצעקה והשאון, וכסו את בשרם, לבל יפגעו בהם החצים, וכאשר הטילו הרומאים את מכונות־המעבר, קפצו היהודים על הגשרים טרם דרכו עליהם רגלי המשליכים אותם, והתנגחו עם העולים על הגשרים וגִלו את כל אֹמץ נפשם וגבורת ידם, ואף כי הגיעו מים עד נפש, שקדו בכל כֹּחם להראות, כי לא נופלים הם בגבורתם מצריהם הבטוחים מפחד רעה. הם לא הרפו מן הרומאים עד אשר נפלו חללים או הכריעו אותם. אולם מעט מעט עיפו מכֹּבד המלחמה ולא נמצאו אנשי־חיל חליפתם, בעוד אשר בצבא הרומאים באו כפעם בפעם אנשי־צבא חדשים למלא חיש מהר את מקום העיֵפים. על־כן חִזקו הרומאים איש את אחיו והתלכדו יחד והתכסו במגינהם עד היותם כגוף מֻצק אחד ובעבי המערכה כֻּלה לחצו את היהודים, וכמעט עלו על החומה.

כח. ובעת הצרה הזֹאת לִמד האֹנס את יוסף עצה טובה – כי כן הוא דרך האֹנס להפליא מזִמות לעת תקֹף היאוש – והוא צוה לשפוך שמן רותח על האויבים המתלכדים במגינהם. ואנשיו הביאו במהרה את השמן בהמון, כאלו כבר היה מוכן אצלם לדָבר, ושפכו אותו מכל עבר על הרומאים, ואחרי־זאת השליכו עליהם גם את כדי השמן הלוהטים מחֹם. השמן הקודח הזה לִהט את הרומאים והפיץ את מערכותיהם, ובמכאובים נוראים התגלגלו מעל החומה, כי על־נקלה חדר השמן דרך הנשק הסוכך עליהם והשתפך על־פני כל גופם מקדקדם ועד פעמי רגליהם ואכל את בשרם כאש להבה, יען אשר תכונת השמן להתחמם על־נקלה ולהתקרר רק מעט מעט מפני דשנו. והרומאים היו חבושים ואסורים בקובעיהם ובשריוניהם ולא עצרו כח להרחיק מהם את השׂרפה, על־כן קפצו למעלה וגם התעטפו מעצמת מכאובם עד אשר נפלו מעל הגשרים. ואלה אשר הפכו את פניהם מול אחיהם, המעפילים לעלות אחריהם, כרעו על־נקלה בידי היהודים, אשר הכו בהם מאחור.

כט. אולם גם בעצם התלאה הזאת לא כשל כח הרומאים – כאשר לא אבדה גם עצה מן היהודים. – ואף כי ראו אנשי־הצבא את צרת חבריהם הנכוים, הוסיפו לעלות אחריהם על היהודים שופכי השמן וכל אחד חרף את רעהו, כי הוא עומד לו לשטן בדרך גבורתו. והיהודים מצאו תחבולה חדשה, ושפכו קש יוני²⁴¹ מבֻשׁל על קרשי רצפת הגשרים, להכשׁיל את הרומאים, והם מעדו וצנחו למטה. ולא יכלו עוד אנשי־הצבא לעמוד על רגליהם ברצותם לפנות לאחור או לעלות על האויב; אלה נפלו אחורנית על הגשר ונרמסו ברגלי אחיהם ורבים נפלו על מכסה הסוללה ובמפלתם היו למטרה לחצי היהודים. כי כאשר כשלו הרומאים היתה הרוָחה ליהודים ולא הֻטל עוד עליהם להלחם בהם פנים אל פנים ומצאו שעת־הכֹּשר לירות בהם מרחוק. ואחרי הרעה הרבה, אשר מצאה את אנשי הצבא ביום ההוא, קרא אליהם ראש־הצבא למשוך את ידיהם בבוא הערב. רבים מהם נפלו חללים ועוד רבים מאלה נפצעו. ומהיהודים נפלו רק ששה חללים וכשׁלש מאות פצועים נִשׂאו ממקום הקרב. המלחמה הזאת היתה בעשׂרים לחֹדש דַיְסִיּוֹס (סיון).

ל. אספסינוס אמר לנחם את לב אנשי־צבאו אחרי הפגע הזה, אולם ראה, כי חמתם התלקחה מאד ואין הם דורשים תנחומים, כי־אם מבקשים לעשות מעשה, על־כן צוה להרים את הסוללות ולהקים שלשה מגדלים, חמשים רגל גֹבה האחד, ולצפּוֹת אותם ברזל מכל עבריהם, למען יהיו מֻצקים בכֹבד משקלם ולא תשלֹט בהם האש. ואחרי־זאת העמיד את המגדלים בראשי הסוללות והעלה עליהם את נושאי הרמחים ואת רובי־הקשת וגם הציג בהם כלי־קלע קלים ויחד אִתּם את הקַלעים החזקים. והרומאים, אשר לא נראו מפני גֹבה המגדלים והצִּנות, ירו בעומדים על החומה, אשר היו למול עיניהם. והיהודים לא יכלו לנטות הצדה על־נקלה מפני החצים ואבני הקלע, אשר עפוּ מעל לראשיהם, וגם לא יכלו להלחם באויביהם הנעלמים, ולמגִנת לבם ראו בעיניהם, כי אין ידם משיגה לשלח את הקֶלע עד מרום המגדלים, וגם אין האש שולטת בצפוי הברזל, על־כן ירדו מראש החומה ויצאו כפעם בפעם השערה לגרש את השונאים המעפילים לעלות. ככה החזיקו עוד אנשי יודפת מעמד, אף כי בכל יום ויום נפלו רבים מהם חללים ונבצר מהם לגמול לשונאיהם רעה, מלבד אשר עצרו אותם בהשליכם את נפשם מנגד.

לא. ובימים ההם שלח אספסינוס את טרַיָּנוס, ראש הלגיון העשירי, עם אלף רוכבים ואלפים רגלים על יפה, אחת הערים הקרובות אל ידפת, אשר התעוררה למרוד ברומאים, בראותה, כי בני יודפת עומדים על נפשם בפני האויב זמן רב, כאשר לא האמין איש מראש. טרַיָּנוס חשב, כי יקשה בידו לכבוש את העיר, אשר נוסף על משגב מקומה היתה מֻקפה חומה כפולה. בראותו, כי יצאו יושבי העיר לקראתו מוכנים לקרב, התנפל עליהם והניסם מהרה וגם רדף אחריהם. בהגיע הבורחים עד החומה הראשונה הדביקו אותם הרומאים ובאו יחד אִתּם בשעריה. וכאשר בקשו היהודים לבוא גם מבית לחומה השניה, סגרו לפניהם אחיהם יושבי העיר את שעריה, כי פחדו פן יפלו האויבים יחד אִתּם אל העיר. אכן אחת גזר האלהים למסור את יושבי הגליל בכף הרומאים להרג ולאבדן! האנשים עמדו בהמון גדול ודפקו בשערי העיר ונקבו את שמות אחיהם והפצירו בהם למַלט את נפשם, ועוד הם מתחננים, והנה נפלו חללים, כי את החומה הראשונה כבשו האויבים ואת השניה סגרו לפניהם אחיהם. הם נלחצו בין המצרים, בין שתי החומות בתוֶך ונדחקו יחדו, ורבים המיתו איש את אחיו או נפלו על חרבם, ורבים כרעו בחרב הרומאים, כי לא קמה בהם עוד רוח להלחם בהם ומלבד פחד האויבים דִכּא בגד אחיהם את נפשם. הם מתו במאֵרה על שפתיהם, ולא את הרומאים קללו, כי־אם את אחיהם, עצמם ובשרם. ומספּר כל הנופלים היה שנים־עשר אלף איש. טרַיָּנוס הבין, כי העיר ריקה עתה מאנשי־חיל, וגם אם נמצאו בקרבה אנשים, לא יעמוד לבם מפני גֹדל יראתם, אולם הוא קִדֵשׁ את כבוש העיר לראש־הצבא ושלח מלאכים אל אספסינוס לבקשהו, כי ימַלא את ידי בנו טיטוס להשלים את הנצחון [למען יִקָרא שמו עליו]. ואספסינוס אמר בלבו, כי עוד עבודה רבה נכונה לכובשי העיר, ועל־כן נתן בידי בנו חמש מאות רוכבים ואלף אנשי־צבא רגלים. טיטוס מהר לעלות על העיר והציג את צבאותיו במערכה והפקיד על האגף השׂמאלי את טרַיָּנוס, והוא עמד בראש האגף הימני. וכאשר הביאו אנשי־הצבא מכל עברים סֻלמות לעלות בהם על החומה, נלחמו הגלילים זמן קצר, ואחרי־כן עזבו את המצודה, ואנשי טיטוס קפצו אל תוך העיר וכבשו אותה במהרה. אולם כאשר נטשו הרומאים בתוך העיר, קמה עליהם מלחמה קשה, כי בחורי החיל התנפלו עליהם ברחובות והנשים השליכו עליהם מן הבתים כל דבר אשר בא לידן. וכשש שעות ארכה המלחמה הזאת, עד אשר ספו כל היהודים אנשי המלחמה ויתר העם נפל ברחובות העיר ובבתיה בחרב הרומאים, אשר לא חמלו על זקן ונער ולא חִיו כל נפש זכר, מלבד הילדים, כי אותם מכרו לעבדים עם הנשים יחדו. ומספר כל ההרוגים יחד עם הנופלים במלחמה הראשונה [בין החומות] היה חמשה־עשר אלף איש, ומספר השבויים אלפַּים ומאה ושלשים. הצרה הזאת באה על יושבי הגליל ביום עשרים וחמשה לחדש דַיסיוס (סיון).

לב. וגם השומרונים לא נחלצו אז מצרה, כי הם נאספו בהר גריזים, אשר למקום קדוש הוא נחשב בעיניהם, ונשארו במקום ההוא. אולם אספתם זו נתנה עֵדיה, כי למלחמה הם נושאים את נפשם, ולא לקחו מוסר מהרעה אשר מצאה את שכניהם [היהודים]. לשׁמע נצחונות הרומאים גדלה קנאתם, ולא שׂמו לב לרפיון כחם, רק חכו בקֹצר רוח לעת מהומה. אספסינוס יעץ לקדם את פני המרד הזה ולהפר את מזִמותיהם, כי אף אם נמצאו מִשמרי הרומאים בכל ארץ שמרון, בכל־זאת ירא מפני ההמון הגדול הנאסף והערוך למלחמה. על־כן שלח עליו את צֶרְאַלִּיס, ראש הלגיון החמישי, עם שש מאות רוכבים ושלשת אלפים רגלים. וכראות צֶרְאַלִּיס את השונאים הרבים העומדים בראש ההר, אמר בלבו, כי לא יוכל להעפיל ולעלות בשלום על ראש ההר למען יתגרה אִתּם מלחמה, ועל־כן עמד למטה ושמר על ההמון כל היום. ולא נמצאו אז לשמרונים מים די מחסורם, כי הימים היו ימי עצם הקיץ וההמון לא הספיק להִצְטַיֵּד, והשמש להטה מאד ביום ההוא, עד אשר גועו אחדים מן השומרונים בצמא, ורבים מהם ברחו אל הרומאים, כי בחרו בחיי עבדים ממָות אשר כזה. וכאשר שמע צראליס מפיהם, כי גם נפשות הנשארים התעטפו עליהם מהיסורים הנוראים, עלה על ראש ההר וערך את צבאו במעגל מסביב לאויבים ולראשונה קרא עליהם לכרות אִתּוֹ ברית ולפרק את כלי־נשקם, למען יתן להם את נפשם לשלל. וכאשר לא שמעו השמרונים לדבריו, השתער עליהם והמית את כֻּלָם יחד, אחד־עשר אלף ושש מאות איש. והדבר הזה נעשה ביום עשרים ושבעה לחדש דַיסיוס (סיון). אלה הרעות אשר מצאו את השמרונים.

לג. ויושבי יודפת חִזקו את לבם להביש את תקות הרומאים ולא שבו אחור מפני כל הנוראות. אולם ביום הארבעים ושבעה [למצור העיר] התרוממה סוללת הרומאים ממעל לחומת העיר, ואחד מבני העיר נפל אל אספסינוס ביום ההוא ובִשׂר לו, כי רק מתי־מספר נשארו להגן על העיר, וגם הם רפי־אונים, כי כשל כחם מלילות הנדודים התכוּפים ומכֹּבד הקרָבות הרצופים ולא יוכלו לעמוד על נפשם בפני הנלחמים אִתּם ביד חזקה. והאיש הוסיף עוד לדַבּר, כי גם בערמה ילָכדוּ יושבי העיר על־נקלה, אם ינסה איש להתנפל לעת האשמורה האחרונה )אשמֹרת הבֹּקר), יען כי אז הם אומרים למצֹא שעת מרגוע מהבלהות, ותרדמת שחרית נופלת על האנשים העיפים והיגעים, וגם הצופים נמים את שנתם. על־כן יעץ האיש להשתער על העיר בשעה הזאת. ואמנם אספסינוס לא הִרבה להאמין בדברי הפליט, בדעתו כי היהודים נאמנים בברית אחים ואינם פוחדים מכל יסורים. כי עוד לפני זאת נתפש אחד מפליטי יודפת ועמד בכל העִנויים הקשים, כאשר דשו האויבים את בשרו וגם שׂמו אותו באש, לחקור ממנו את הדברים אשר נעשו בעיר, והוא לא הוציא אף הגה מפיו וקבל באור־פנים את המות, כאשר הוקע על הצלב. אולם נדמה בעיניו (בעיני אספסינוס), כי שמץ אמת נמצא בדברי הבוגד, ואולי גם כל דבריו נאמנים, וגם הבין, כי בנפול הרומאים בפח לא תצמח להם רעה גדולה, על־כן צוה לשים משמר על הבוגד והכין את צבאו לעלות על העיר ולכבשה.

לד. ולמועד האמור עלו הרומאים חרש על החומה. ולראשונה עלה טיטוס עם דוֹמיטיוּס סַבּינוס אחד משרי־האלף, בראש מתי־מספר מן הלגיון החמישי והלגיון העשירי. הם שחטו את הצופים [הנמים] ובאו אל העיר ואחריהם עלו סקסטוס קַלִוַריוס (נ"א צראליס) שר־האלף ופלָצידוּס עם צבאותיהם. וכבר נכבש ראש הגבעה ורגלי הרומאים עמדו בתוך העיר, וכבר עלה השחר – ועוד לא חשו המנֻצחים, כי נפלו בידי הרומאים, כי רבים שקעו בתרדמה עזה אחרי עמלם הקשה. וגם הנעוֹרים משנתם לא ידעו דבר, כי במקרה פשט אז ענן־ערפל על העיר ועיניהם חשכו מראות. ורק כאשר פרצו כל צבאות הרומאים בתוך העיר, הקיצו האנשים, למען יראו בעיניהם את האסון אשר מצאם ויוָכחו ברגע מותם, כי נפלה עירם ביד צר. והרומאים זכרו את כל התלאות אשר עברו עליהם בעת המצור ולא נתנו חנינה לאיש ולא ידעו רחמים, רק לחצו את העם מראש העיר אל המורד בחמת רצח. גם האנשים אשר היה עוד בהם כח להִלחם, לא יכלו לעמוד על נפשם במקום הקשה ההוא (במורד). הם נדחקו ברחובות והתגלגלו במקומות המשֻׁפּעים, והמון הצבא הרומאי נשפך כזֶרם מראש ההר וכסה עליהם. והדבר הזה העיר רבים מבחורי חיל יוסף לטרוף את נפשם בכפם, כי בראותם אשר אין לאל־ידם להמית אף איש אחד מן הרומאים, מאנו למות בידי השונאים ונאספו יחד אל מקום אחד בקצה העיר ושלחו יד בנפשם.

לה. ואחדים משומרי העיר הספיקו להִמלט לשמועה הראשונה על־דבר כבוש העיר ועלו על אחד המגדלים בצפון העיר ועמדו על נפשם עת־מזער, וכאשר שתו עליהם המונות האויבים מסביב, פרשו אליהם היהודים את ידם לשלום, אך אחרו את המועד וברצון נתנו לרומאים העולים אליהם לשחטם. וכמעט יכלו הרומאים להתגאות, כי בקץ המצור לא נפל אף אחד מהם חלל, לולא נהרג אחד הרומאים בעת כבוש העיר, הוא אנטוניוס שר־המאה אשר נפל בפח. כי אחד האנשים הרבים והעצומים אשר נמלטו אל המערות, התחנן אליו להושיט אליו את ידו, לאות כי יציל את נפשו ויעזור לו בעלותו מן המערה, ואנטוניוס לא נזהר ושלח אליו את ידו, והיהודי מִהר לתקוע את החנית בין רגליו והמית אותו כרגע.

לו. ביום ההוא המיתו הרומאים רק את ההמון אשר ראו עיניהם. ובימים הבאים חקרו את המחבואים ושחטו את האנשים אשר הסתתרו במנהרות ובמערות, והמיתו זקן ונער, ורק לנשים ולעוללים נתנו את נפשם לשלל. ומספר השבויים היה אלף ומאתים, אך מספר המתים בעת הכבוש ובמלחמות אשר היו לפניו הגיע עד ארבעים אלף. ואספסינוס צוה להרוס את העיר עד היסוד ולשלוח באש את כל מצודותיה. ככה נפלה יודפת בשנת שלש־עשרה לממשלת נירון בראש־חֹדשׁ פַּנֵּמוֹס (תמוז).

פרק שמיני: אשה אחת גלתה לרומאים את מחבוא יוסף. – הוא אמר להסגיר את נפשו בידי הרומאים והתוַכּח עם האנשים העוצרים אותו מעשות את הדבר. הליכותיו עם אספסינוס, כאשר הובא אליו, והדברים אשר נעשו לו אחרי־כן.

א. והרומאים חִפּשו את יוסף בגֹדל חמתם עליו, ויותר מכֻּלם התמַכּר ראש־הצבא לתפשו בכף, בחשבו כי בדבר הזה יכריע את גורל המלחמה; הם בדקו אותו בין החללים ובקשו אותו בכל המחבואים. כאשר נבקעה העיר, התגנב יוסף בעזרת אלהים בין שורות האויבים וירד אל בור עמֹק המחֻבּר אל מערה רחבת־ידים, אשר לא נראתה לעיני העומדים ממעל. ושם מצא ארבעים אנשים נשואי־פנים, אשר הסתתרו גם הם, ואִתּם צֵדה די ארֻחת ימים רבים. ביום ההוא התחבא יוסף, בדעתו כי האויבים נחִתּים בכל העיר, ובלילה עלה מן הבור לבקש לו דרך להמלט מן העיר ורִגל את משמר הרומאים. ובראותו, כי שומרים נמצאו על כל הדרכים, אשר בקש להמלט בהן, ירד עוד הפעם אל המערה. שני ימים הסתתר שם, וביום השלישי נתפשׂה אשה אחת בידי הרומאים וגלתה להם את המקום, אשר נמצאו בו יוסף וחבריו, ואספסינוס שלח בחפזון שני שרי־אלף, את פּוֹלִינוּס ואת גַלִיצִיָּנוּס, לתת את בריתם ליוסף ולפתותו, כי יעלה אליהם.

ב. האנשים יצאו אל המקום ההוא וקראו אל יוסף והבטיחו אותו באמונה, כי תהיה לו נפשו לשלל, אולם לא עצרו כח לפתותו. כי ידע את משפט האיש, אשר עשה רעות כאלה [לרומאים], ועל־כן לא האמין לאנשים טובי־הלב הקוראים בשמו, בפחדו פן נשלחו למשוך אותו משם, למען יעשו בו הרומאים שפטים. ואז שלח אליו אספסינוס מלאך שלישי, את נִקָּנוֹר שר־האלף, אחד ממיֻדעי יוסף ואנשי־שלומו לפנים. ובהגיע נקנוֹר אל הבּוֹר סִפּר ליוסף את תכונות הרומאים להקדים רחמים לרֹגז, אחרי הכותם את אויביהם במלחמה, וכי שרי־הצבא מרבּים להשתומם למעשי גבורותיו מאשר הם שונאים אותו, וגם המצביא הראש לא שקד לשלוח אותו אליו לעשות בו נקמות, כי גם מבלעדי בואו אל הבור יכול למלא את הדבר הזה, ורק גמר בנפשו להציל את האיש גבור־החיל. ועוד הוסיף לדבּר אליו, כי אִלו חָרש אספסינוס עליו רעה, לא היה שולח אליו את אוהבו, לחַלל את מדת האהבה, הטובה בכל מדות האדם, במעשה בגד, הנבזה מכל המעשים שבעולם, וגם הוא (נקנור) לא היה שומע למצותו להונות את אוהבו.

ג. ואת הדברים האלה השיב יוסף אל לבו, והנה בערה עליו חמת אנשי־הצבא העולים עם נקנור, והם אמרו לשלוח אש במערה. אך שר־החיל השיב את ידיהם אחור, באמרו כי הוא רוצה לתפוש את האיש חי. ויוסף שמע את קול נקנור, המדבר אליו רכות, ואת צעקת אנשי־הצבא הרבים, המהלכים עליו אימים, ועל לבו עלה זכר חלומות הלילה, אשר גלה לו אלהים בהם את הצרות הבאות על היהודים ואת עתידות מלכי הרומאים. כי הבין יוסף לפתור חלומות וגם לבאר את חידות דברי האלהים (הנשמעים לשני פנים), בלמדו את הנבואות אשר בספרים הקדושים, כי היה כהן ויצא מזרע הכהֻנה. וברגע ההוא נחה עליו רוח ממרום, והוא שׂם לנגד עיניו את החזיונות הנוראים, אשר ראה בחלומו זה מקרוב, והתפלל אל אלהים חרש לאמר: „בורא ישראל, הנה הטוב בעיניך לשבור את קרן עמך ולהצליח את מעשי הרומאים כֻּלם, ובי בחרת לגלות את העתידות, ועל־כן אני תוקע את כפי לרומאים ברצון למען אחיה, ואתה עדי, כי לא בוגד אני בלכתי אליהם, רק עבדך, עושה רצונך“.

ד. ואחרי התפלה הזאת נעתר יוסף לדברי נקנור. וכראות האנשים אשר היו יחד עמו במחבואו, כי הוא שומע לדברי הקוראים אליו, הקיפו אותו כֻלם וצעקו בקול: „מר יבכו חֻקי אבותינו, אשר הוריד אותם אלהים²⁴², בבראו ליהודים נשמות אשר לא תיראנה מות. ואתה יוסף, חפץ חיים – האמנם תעצור כח לראות אור בכבלי עבד? מה מהרת להתכחש לנפשך! התזכור כמה אנשים פתית לצאת אלי מות בעד החֵרות? לשקר עשית לך שֵׁם בגיבורים. לשוא יצא שֵׁמע חכמתך, העל־כן תשא את נפשך הפעם למצֹא ישועה מידי האנשים, אשר נלחמת בהם בזרוע נטויה, – וגם אם תבטח בישועתם – התרצה בה? אולם אם הכה אותך מזל הרומאים בסנוֵרים, עד אשר שכחת את עצמך [ואת מעשיך הראשונים], הנה אנחנו נשמור על כבוד נחלת אבותינו. אנו מושיטים לך את ימיננו ואת חרבנו, ואם תבחר במות, תמות כראש צבאות היהודים, ואם תמאן, תמות מות בוגדים“. ובדברם זאת הרימו את חרבותיהם ואמרו להכותו נפש, אם יסגיר את עצמו בידי הרומאים.

ה. יוסף ירא פן תהיה בו יד האנשים וגם חשב, כי ימעל בפקֻדת אלהים, אם ימות בטרם יודיע את הבשורה השומה בפיו. ובצר לו פנה אל האנשים בדברי חכמה²⁴³: „מה זה ועל מה זה לנו, חברי, לשלוח יד בנפשנו? ולמה נפריד בין שׁני הדבֵקים היקרים, הגוף והנשמה? שמע אני את דבריכם, כי שֻׁניתי והייתי לאיש אחר – אולם הלא הדבר הזה ידוע גם לרומאים. טוב למות במלחמה – אתם אומרים, אמת ונכון, – אולם כמשפט המלחמה, לאמר: בידי המנצחים. ואִלו מחרב הרומאים ברחתי, היתה לי הצדקה למות בחרבי ובזרוע ימיני. אולם אם חסה עינם לחמול על האויב, הן לנו המשפט לחמול על נפשותינו ביתר־שאת! הלא נבער ונסכל בעשותנו בידינו את הדבר, אשר מנענו את ידיהם מעשותו במלחמה. „יפה למות בעד החרות“ – גם אני רואה את דבריכם – אולם רק למות במלחמה עם האויבים, הגוזלים את חרותנו. ועתה אין הרומאים יוצאים לקראתנו למלחמה ואינם אומרים להמיתנו. ולא רק הפוחד מפני המות בעת הצֹרך נחשב לרך־לבב, כי־אם גם הבוחר במות באין־אונס. והנה מה נירא בעלותנו אל הרומאים? האמנם את מר־המות? – אולם הבעבור הדבר הזה עלינו להמית את עצמנו בודאי מפני הספק, פן ימיתונו הרומאים? את העבדות אנו יראים – קרא האחד. אשרינו, מה טובה חרותנו ברגע הזה! מעשה־גבורה יעשה השולח יד בנפשו – יאמר השני. לא ולא! אין זה מעשה־גבורה, רק מֹרך־לב מאין כמוהו. וככה אחשוב למשפט, כי איש רך־לבב הוא הקברניט, אשר ירא את רוח הסערה והטביע את אניתו בים. הן בשלחנו יד בנפשנו נעבור על חֻקי הטבע, השולטים בכל היצורים, וגם נחטא לאלהים, הבורא אותנו. הלא אין בקרב היצורים אף אחד מאַבּד את עצמו לדעת, כי חֹק הטבע הנאמן גוזר על כֻּלם לבחור בחיים. על־כן נחשבים בעיניו לאויבים כל הקמים עלינו לגזול ממנו את חיינו לעיני השמש, וגם מהאורבים עלינו בסתר אנו לוקחים את נקמתנו. והטרם תבינו, כי יקצוף אלהים בראותו את האדם הבועט במנחתו? הן מידו קבלנו את רוח חיינו ובידו אנו מפקידים אותה לאָספה אליו²⁴⁴. אמנם הגופים כֻּלם עתידים למות, כי נעשו מחמר אובד (עובר, נפסד), אולם הנשמה לא תמות. רק תעמוד לנצח, יען אשר היא חלק האלהים השוכן בגופים. והנה אם יכלה (יבזבז) איש את הפקדון, אשר שׂם בידו אדם (בשר־ודם), או ישחית אותו (יקלקלנו), הן לנבזה ואיש־כזבים (רמאי) יחָשב, ועתה אם יזרה אדם מבשרו את פקדון האלהים, האמנם תחשבו, כי יסתר מעיני העלוב (הנִזָּק)²⁴⁵? הן לצדק נחשוב לעשות שפטים בעבדים הבורחים, ואם נמלטו מידי אדונים נבזים [הרודים בהם בפרך], ואנחנו לא נביא עלינו חטאת בברחנו מפני האלהים הטוב בכל האדונים? הטרם תּדעו כי הפורשים מן החיים על־פי חֻקי הטבע, המשלמים לאלהים את המִלוה אשר יקבלו ממנו במועד אשר בחר הנותן (בעל־החוב) להִפָּרַע מהם, אלה האנשים יזכּו לשם־עולם וביתם וזרעם יכּונו לאֹרך ימים ונשמותיהם הטהורות והישרות (יראות האלהים) תִּשְׁכֹּנָה בחבל גורלן אשר בקדש־קדשי השמים ומשם תרדנה אל גופות טהורים לתקופת דורות נצחים (לקץ־הימין). ואולם נשמות האנשים, אשר טרפו נפשם בכפם, תרדנה אל שאול (הַדֶּס, גיהנום) מקום צלמות, והאלהים אביהם (שבשמים) יפקוד על בניהם את רשע אבותיהם. כי את הדבר הזה שנא האלהים, והמחוקק החכם מכל אדם גזר עליו עֹנש. ועל־כן חֹק לנו להשליך את כל השולח יד בנפשו בלי קבורה עד בוא השמש, אף כי אנו חושבים לצדקה לקבור את אויבינו. ומחוקקי עמים אחרים גזרו גם לכרות את זרוע האיש, אשר עשה הדבר הזה, כי משפט היד המפרידה בין הגוף והנשמה להפּרד מן הגוף. על־כן, חברי, טוב לנו להישיר את מחשבות לבנו, לבל נוסיף על הרעות, אשר עשה לנו אדם, עוד מעשה רֶשע להכעיס את יוצרנו. ואם נראה לפנינו רֶוח והצלה, נפדה את נפשותינו; הן לא חרפה תהיה לנו, אם נוָּשע בידי האנשים, אשר הראינו אותם את גבורתנו במעשים רבים ועצומים כאלה, ואם נגזר עלינו מות – נמות תחת יד כובשינו. בינו זאת, כי לא אעבור אל מערכת האויבים למען אבגוד בנפשי (למות בידיהם), כי בדבר הזה הלא אסכיל עשות הרבה מהבורחים אשר נפלו אל האויב, כי הם עשו את הדבר להציל את נפשם, ואני אצא לקראת המות, – לקראת מותי אני! ובכל־זאת – מי יתן, כי יטמנו לי הרומאים פח. ואחרי תִתם לי את בריתם שלום, אני נכון למות בשמחה מידם, כי עוֹנם בחללם את השבועה, יהיה לי לנחמה גדולה משלל רב“.

ו. כאלה וכאלה הוסיף יוסף לדַבּר על לב חבריו, להטותם ממחשבתם הרעה לשלוח יד בנפשם. אולם מרֹב יאושם הכבידו את אזניהם משמוע, כדרך אנשים אשר זה מזמן הקדישו את עצמם למות. על־כן כעסו עליו מאד ומהרו אליו מכל העברים בחרבות שלופות וחרפו אותו על מֹרך־לבו וכל אחד הראה במעשיו, כי יכּה את יוסף בחרבו מיד. אולם יוסף קרא לאחד בשמו והביט על השני בעין מפַקד־מלחמה ואת השלישי אחז בימינו ואל הרביעי דִבּר תחנונים, כי בצַר לו מצא דרכים שונים לעורר את רחמיהם עליו וככה מנע את חרבות כֻּלם מדם. כי כדרך החיה, אשר כִּתּרוה הצַּיָּדים, הפך את פניו כפעם בפעם מול האיש הקרב אליו. וגם בתוך מצרי־המות פחדו היהודים את שר־צבאם והשיבו ימינם אחור, והחרבות נשמטו מידיהם, ורבים, אשר זה עתה הגישו את הלהבה אליו, הורידו אותה מבלי משים.

ז. וגם בעת המצוקה הזאת לא נבצרה מזִמה מיוסף; בהאמינו כי האלהים ישמור עליו מרעה, השליך את נפשו מנגד וקרא אל חבריו: אם אחת גזרתם למות, הבו ונפיל גורלות, מי ממנו ימית את חברו. והנלכד בגורל יפול בחרב הבא אחריו, וככה יהיה משפט אחד לכֻלנו, ולא יטרוף כל איש את נפשו בכפו, והן לא לצדק יהיה הדבר בהנחם איש ממחשבתו אחרי רצח אחיו, ונפשו תהיה לו לשלל“. הדברים האלה נאמנו בעיני האנשים והם נפתו לדבריו להפיל גורלות, וגם הוא אִתּם יחד. וברצון פשט הזוכה בגורל את צוארו ללהט חרב חברו הבא אחריו, בדעתו, כי עוד מעט ימות גם שר־הצבא. כי יקר מחיים היה להם למות עם יוסף יחד. לאחרונה נשאר אך יוסף עם חברו לבד, – אולי היה זה מקרה ואולי אצבע אלהים, – והוא לא רצה להִלכד בגורל ולמות, וגם לא לטמא את ידו בדם אחים, אם ישאר אחרון, ועל־כן פִּתּה את חברו לכרות ברית עם הרומאים ולחיות.

ח. ככה יצא יוסף בשלום ממלחמתו עם הרומאים וגם עם אחיו בני עמו, ונקנור הוליך אותו אל אספסינוס. וכל הרומאים מהרו מעברים לראות את פניו, ושאון גדול קם בקרב ההמון הרב הנדחק מסביב לשר־הצבא [היהודי]. אלה הריעו בשמחה על מפלתו ואלה צעקו למולו בקול פחדים, ואלה בקעו להם דרך בחֹזק־יד, למען יראוהו מקרוב. והעומדים מרחוק דרשו בקול רם לעשות שפטים באויב, והקרובים אליו זכרו את מעשיו ותמהו על תמורת גורלו. ומשרי־החילים לא היה אף איש, אשר לא שכח עתה את כעסו על יוסף ולא נד לו למראה צרתו. והיותר מכֻּלם רחם טיטוס יוסף בגלל כח סבלו הגדול בכל הרעות אשר מצאוהו, וגם חמל על שנות עלומיו. למראה האיש הזה, הנמצא עתה בידי אויביו, זכר את גבורתו הראשונה במלחמה, ושׂם אל לבו את מנת חיי האדם ואת הגלגל החוזר במלחמה, והבין, כי אין תקומה לכל מעשי איש. על־כן הטה את לב רֹב האנשים הקרובים אליו לחמול על נפש יוסף וגם היה לו למשען כביר לפני אביו לפדות את נפשו. אספסינוס צוה לשים משמר חזק על יוסף, באמרו לשלֹח אותו בקרוב אל נירון.

ט. וכשמוע יוסף את הדבר הזה שלח אל אספסינוס, כי יש לו דבר סוד לסַפּר לו לבד. אספסינוס הוציא מעליו את כל האנשים, מלבד טיטוס ושני אוהביו, ואז קרא אליו יוסף: „אתה חושב, אספסינוס, כי יוסף הנלכד בידך הוא שבוי־מלחמה לבד, אולם באמת אני ציר שלוח לדַבּר אליך גדולות. הן יודע אני את חֻקי היהודים ולא נעלם ממני איזוהי דרך־מות ישרה שיָבֹר לו שר־הצבא, [על כן לא באתי אליך] לולא שלחני אלהים. הנה אתה אומר לשלח אותי אל נירון, – למה הדבר הזה? העוד יאריכו ימים נירון ויורשי כסאו זולתך? אתה, אספסינוס, תהיה קיסר, הנה שליט־יחיד אתה, ועמך טיטוס בנך. ולא רק אדון לנפשי תהיה אתה הקיסר, כי־אם גם אדונֵי היבשה והים וכל זרע האדם. ואני נוטל עליך לחַזק עלי את המשמר, למען עשות בי נקמות בהגלות לך, כי דברתי תעתועים באזניך בשם אלהים“, בדַבּר יוסף את זאת לא רצה אספסינוס להאמין לו לראשונה, באמרו בלבו, כי בחר לו יוסף דרכי ערמה, להציל את נפשו, אולם מעט מעט התעוררה בו האמונה, כי כבר הטה אלהים את לבו לבקש לו את הממשלה והראה לו את שרביט המלוכה באותות ובמופתים אחרים, וגם שמעה אזנו, כי קמה נבואת יוסף בדברים רבים. ומאוהבי אספסינוס, אשר שמעו את הסוד, אמר האחד, כי הוא משתאה ליוסף, מדוע לא נִבּא גם על מפלת יודפת ולא צפה כי יפול בשבי הרומאים, הלא זה האות, כי בדה את דבריו, להסיר את החֵמה מעליו. ויוסף ענה, כי באמת נבּא ליושבי יודפת, אשר מקץ ארבעים ושבעה יום יפלו בנופלים והוא יִתָּפש חי. אספסינוס צוה לחקור את הדבר חרש מפי השבויים ומצא, כי כנים דברי יוסף, ומני אז האמין בנבואותיו. ואמנם לא פדה את יוסף ממשמר ולא התיר את אסוריו, אך נתן לו בגדי־כבוד והעניק לו דברי־חפץ שונים בעין יפה והאיר לו פנים מן היום ההוא והלאה, וטיטוס הִרבה גם הוא כבוד [ליוסף].

פרק תשיעי: יפו נכבשה וטבריה הסגירה את עצמה בידי האויבים.

א. וביום הרביעי לחדש פַּנֵימוס (תמוז) שב אספסינוס אל עכו ומשם נסע אל קיסריה, אשר על שפת הים, היא העיר הגדולה בכל ערי יהודה ורֹב יושביה הם יונים. בני העיר קדמו את צבא הרומאים ואת המפקד הראש בברכות נצחון ובתרועת ששון מאהבתם את הרומאים ועוד יותר משנאתם ליהודים המנֻצחים, והמונים המונים נוסדו על יוסף ודרשו לעשות לו משפּט מות. אספסינוס ידע, כי הבקשות האלה יצאו מפי המון נבער, ולא שם אליהן את לבו והיה כמחריש. ושני לגיונות הושיב אספסינוס בקיסריה לימי הגשמים, כי ראה את העיר נוחה לדבר הזה, ואת הלגיון החמשה־עשר שלח אל בית־שאן, לבל יהיה כל הצבא לטֹרח על קיסריה, כי בעיר הזאת, הבנויה בעמק על שפת הים, החֹם בימות הגשמים הוא נעים [ומשיב נפש] ובימות הקיץ הוא קשה עד למחנק.

ב. בימים ההם התקבצו אנשים רבים, אשר גֹרשו מן הערים לרגל המלחמות מבית ואשר נמלטו ממהפכת האויב, ובנו את העיר יפו ההרוסה בידי צסטיוס לעיר משגב להם. ויען אשר נבצר מהם לפשֹׁט על מקומות היבשה, אשר נלחמו עליהם האויבים, על־כן שמו את פניהם לשֹׂד הים. הם בנו להם ספינות שודדים רבות והרבו לעשות שֹׁד וחמס בדרך הים אשר בין סוריה וכנען (פיניקיה) ובין ארץ מצרים, עד אשר לא יכלה עוד אניה להפליג בים הזה מפחדם וממוראם. וכאשר הגיע שֵׁמע עלילותיהם לאזני אספסינוס, שלח על יפו אנשי־צבא רוכבים ורגלים, והם באו אל העיר בלילה, כי לא נמצא בה משמר, יען אשר שמעו בני העיר כי צבא הרומאים הולך וקרב ולא נועזו לעצור את שונאיהם ביד חזקה, רק ברחו אל אניותיהם ולנו שם, הרחק ממטחוֵי קשת.

ג. ולעיר יפו אין נמל טבעי, כי שפת הים היא שם כמעט שורת־רכסים ישרה, ורק משני קצותיה היא מתעקלת מעט. שתי הקרנות האלה הן צוקי סלעים גבוהים וראשי הסלעים בולטים אל תוך הים, ושם נראו עוד כבלי אַנְדְרוֹמֶדָה ומעידים, כּי ספור־הפלא (המִתּוֹס) הזה הוא עתיק לימים, ורוח הצפון סוער בכח לקראת החוף ומעלה משברים חזקים לפני הסלעים העומדים לו למעצור! ועל־כן קשה מפרץ־הים הזה ליורדי האניות מרחבי הים. במקום הזה עמדו הפעם אנשי יפו בספינותיהם, ופתאם קם עליהם רוח סערה לפנות בֹּקר, הוא הנקרא בפי יורדי הים הזה בשם „רוח הצפון השחור“' והטביע ספינות רבות בהתנגחן אשה עם רעותה, וספינות אחרות נִפּץ אל הסלעים. ורבים לא מצאו עצה בלתי־אם להמלט נגד הזרם אל לב הים, כי יראו מִצוקי הסלעים אשר בחוף ומהרומאים העומדים עליהם, ושם כסו עליהם גלי הים, אשר עלו למרום בסערה. הנמלטים לא מצאו מקום מנוס וגם הנשארים על עמדם לא הצילו נפשם, כי כח הסערה דחף אותם מתוך הים אל החוף, והרומאים הדפו אותם מן העיר. ונוראה היתה צִוחת האנשים בהתנגח הספינות בינהן, ונורא היה קול נֵפץ הספינות, ורבים מן ההמון הגדול מצאו להם קבר בגלי הים, ורבים נֻפּצו במפלת הספינות, ורבים נפלו על חרבם, כי קל היה להם המות הזה מרדת אל מצולת הים. אולם רֹב האנשים נסחפו בזרם הים ונֻפּצו אל צוקי הסלעים. עד אשר אדַם הים מדמם למרחוק, והחוף מלא חללים. וכאשר חתרו פליטים והגיעו אל החוף, קמו עליהם הרומאים והמיתום. ומספר הפגרים אשר הקיא הים, היה ארבעת אלפים ומאתים. ואחרי אשר כבשו הרומאים את העיר בלי מלחמה הפכו אותה לשממה.

ד. ככה נפלה העיר יפו בידי הרומאים שנית, אחרי עבור זמן קצר. ולמען אשר לא יתקבצו שודדי־הים במקום הזה שנית, הקים אספסינוס מחנה במקום מצודת העיר והציג שם חיל רוכבים עם רגלים. על הרגלים צוה להשאר במקום ההוא ולשמור את המחנה, את הרוכבים שלח לפשֹׁט על הכפרים הסמוכים וערי הפרזות מסביב ליפו להשחיתם. הם מלאו אחרי מצותו ופשטו יום יום על הארץ עד אשר הכריתו את יושביה והשַׁמו את כֻּלהּ.

ה. וכאשר הגיע אל ירושלים שֵׁמע האסון אשר מצא את יודפת, לא רצו רבים לראשונה להאמין בדבר הזה, כי נורא היה האסון מהכיל וגם לא נמצאו עדי־ראִיה לדבר. כי לא נשאר אף פליט אחד להביא את הבשורה הרעה הזאת, רק מאליה נפוצה השמועה על מפלת העיר, כדרך כל מעשה נורא, אך כעבור זמן קצר נגלתה האמת מפי בני המקומות הקרובים והיתה חזקה מן הספק (נעלה מכל ספק) בעיני כֹל. ועל המעשים שהיו עוד נוספו דברים אשר לא כן, והֻגד ליושבי ירושלים, כי גם יוסף נפל חלל בעת מפלת יודפת. ולשמע הדבר הזה היה אֵבל גדול בירושלים, כי על יתר ההרוגים בכו רק הקרובים אליהם משפחות משפחות, ואולם המִספד על שר־הצבא היה לאֵבל לכל העם. ובעוד אשר נשאו אלה נהי על אנשי בריתם, ואלה על קרוביהם ואלה על אוהביהם, בכו כל יושבי ירושלים על מות יוסף. והנהִי והאבל לא חדלו שלשים יום. ורבי שכרו להם מקוננים לענות בחלילים לקינותיהם.

ו. אולם ברבות הימים נגלתה כל האמת ונודעו הדברים הנעשים ביודפת לאשורם ויושבי ירושלים הָראו לדעת, כי שוא היתה השמועה על מות יוסף וכי חי הוא וגם גדול כבודו בעיני הרומאים מכבוד יתר השבוים. ועתה חזקה עברתם על יוסף החי, כחֹזק אהבתם הראשונה אליו בהחשבו למת בעיניהם. אלה חרפו אותו על מֹרך־לבו ואלה – על בגד־מעלו, וכל העיר מלאה גדופים וקללות, אשר נשפכו על ראשו. כי המכות הוסיפו עוד להרגיז את היהודים ומפלותיהם הציתו את חמתם עד להשחית. כי האסון, המלמד את האנשים הנבונים להִזהר לנפשם ולשמור עליהם לבל יפלו שנית בפח, היה ליושבי ירושלים למקור²⁴⁶ רעות חדשות וקץ צרה אחת היה להם לראשית צרה שניה. ועוד גדל כעסם על הרומאים, כי בקשו להִנקם גם ביוסף בעשותם בהם נקמה. אלה המהומות היו בירושלים בימים ההם.

ז. אספסינוס אמר לתור את מלכות אגריפס, כי המלך בקש מידו את הדבר, ברצותו לקבל את פני המפקד יחד עם כל חילו בביתו בכל עֹשר מלכותו וגם לרפא בעזרתו לנגעי ממשלתו. על־כן נסע אספסינוס מקיסריה, אשר על שפת הים, אל קיסריה, הנקראה על שם פיליפוס, ושם נתן מנוּחה לחילו עשרים יום והוא עשה משתה כל הימים וגם הקריב לאלהים זבחי תודה על נצחונותיו. בעת ההיא הגיעה אליו הבשורה, כי קם מרד בעיר טבריה וגם העיר טריכי התקוממה, – ושתי הערים היו חלק ממלכות אגריפס – ועתה מצא ראש־הצבא שעת־הכּשׁר לצאת עליהן למלחמה, באמרו להכניע כליל את היהודים בכל מושבותיהם וגם להקים שלום לאגריפס בשתי הערים האלה חֵלף נדבת רוחו. הוא שלח את טיטוס אל קיסריה [אשר על שפת הים], להביא את הצבא החונה שם אל בית־שאן, היא הגדולה בכל עשר הערים (דֶקַפּוֹליס) והקרובה אל טבריה, ושמה בא גם הוא ואסף אליו את בנו עם צבאו ויצא בראש שלשה לגיונות וחנה במרחק שלשים פרסה מטבריה במקום נראה לעיני המורדים ושמו צנבריי (סֶנַבְּרִיס). הוא שלח את וַלֶּרְיָּנוּס שר־העשרה עם חמשים רוכבים לדבּר שלום עם יושבי העיר (טבריה) ולהטות את לבם לבוא עמו בברית, בשמעו כי בני העיר רודפים שלום ורק מורדים מתי־מספר מושכים אותם להלחם בעל־כרחם. וַלֶּרינוס הגיע אל קרבת החומה וירד מעל סוסו וגם הוריד את הרוכבים הבאים עמו מעל סוסיהם, לבל יחשבו בני העיר, כי בא להתגרות בהם מלחמה. אולם עוד טרם פתחו הרומאים את פיהם, הגיחו עליהם מן העיר גבורי המורדים בכלי־נשקם, ובראשם עמד איש ושמו יהושע בן שפט (נ"א טופא)²⁴⁷, ראש גדוד השודדים. גם אִלו בטח וַלירינוס, כי ידו תהיה על העליונה, לא ערב את לבו לעבור על מצות ראש־הצבא ולהלחם, ומה גם הפעם, כאשר היתה רעה נגד פני אנשיו המעטים, אשר לא התכוננו להלחם בשונאים הרבים המוכנים לקרב, ומלבד־זאת נבהל מעֹז פני־היהודים, אשר לא עלה על לבו, על־כן עזב יחד עם חמשת אנשיו את הסוסים וברח ברגל. ואנשי יהושע הביאו את הסוסים העירה בתרועת נצחון, כאלו כבשום מהרומאים במלחמה ולא במרמה.

ח. זקני העם ונשואי־הפנים אשר בטבריה יראו את הדבר הזה וברחו אל מחנה הרומאים והלכו יחד עם המלך ונפלו לרגלי אספסינוס להתחנן על נפשם. הם חִלו את פניו, לבל יסיר חסדו מאתם ולא יפקוד את עון תעתועי אנשים מעטים על יושבי העיר כֻּלה, רק יחמול אל העם הדורש את שלום הרומאים כל הימים וינקם בחַיָּבי־המרד לבד. כי לולא שמרו המורדים על יושבי העיר עד היום הזה, אזי כבר מהרו אלה מזמן לכרות ברית עם הרומאים. ראש־הצבא הִטה את אזניו לדברי התחנוּנים האלה, אף כי חרה אפו בכל יושבי העיר לשמע שֹׁד הסוסים, כי ראה גם את אגריפס חרד מאד לשלום העיר. ואחרי אשר כרתו הזקנים האלה ברית שלום בין יושבי העיר ובין הרומאים, הבינו יהושע ואנשיו, כי לא יוכלו עוד לשבת במנוחה בטבריה וברחו על נפשם אל טריכי. וכעבור יום אחד שלח אספסינוס לפניו את טרַיָּנוּס עם רוכביו אל ראש הגבעה [ממול טבריה] להתבונן משם אל יושבי העיר, אם כֻּלם רודפים שלום באמת. וכראות טרַיָּנוס, כי נאמן העם בברית הזקנים אשר בקשו עליו רחמים, לקח עמו את צבאו ופנה אל העיר. ויושבי טבריה פתחו את שערי עירם לפניו ויצאו לקראתו בקול ברכה וקראו לו בשם מושיעם ומיטיבם. וכאשר נדחקו אנשי־הצבא הבאים אל העיר, כי היו מבואיה צרים מאד, צוה אספסינוס לפרוץ בחומת הדרום ולהרחיב את המבוא לאנשי־צבאו. הוא נשא את פני אגריפס וצוה על אנשי־צבאו לבל ישלחו ידיהם בבזה ולא יעשו רעה ליושבי העיר, ולמען אגריפס חמל על חומת טבריה ולא הרס אותה כליל, אחרי אשר עָרב המלך לפניו את יושבי העיר, כי ישמרו את ברית אמונתם לרומאים כל הימים. ככה השיב אספסינוס אליו את העיר הנדחת, אשר מצאו אותה צרות רבות.

פרק עשירי: כבוש טריכי. ציור הירדן וים גנוסר.

א. ואחרי הדברים האלה יצא אספסינוס את פני העיר וחנה בינה ובין טריכי בתוֶך. הוא צוה להקיף את מחנהו במצודה חזקה, בחשבו מראש, כי יתמהמה במקום הזה לרגל המלחמה. כי אל העיר טריכי התאספו כל המורדים, בבטחם בשגב העיר הבצורה הזאת וביאור הנמצא בקרבתה, הנקרא בפי יושבי המקום בשם ים גנוסר (ים כנרת). כטבריה, ככה גם העיר הזאת בנויה לרגלי הר וגם עליה סוכך היאור, ומכל עברים בצר יוסף את חומותיה, ורק טבריה היתה חזקה ממנה, יען כי את המצודה הסוגרת על טבריה הקים יוסף בראשית המרד כאשר היה לו עוד כסף וחיל למכביר, אולם טריכי קבלה רק את שיָרי נדבת לבו. ולבני העיר היו סירות (ספינות) רבות ביאור למצֹא שם מנוס כאשר ינגפו במלחמתם ביבשה וגם היו מוכנות למלחמת־הים לעת מצֹא. וכאשר בצרו הרומאים את מחנם לא נבהלו אנשי יהושע מפני המון־האויבים הרב ולא מפני טכסיסיהם הטובים ומהרו להלחם בהם, ובעלותם עליהם פתאם הפיצו את עושי המלאכה והשחיתו חלק ממעשה ידיהם; וכאשר ראו, כי אנשי־הצבא המזֻיָּנים (כבדי הנשק) מתאספים לצאת לקראתם, פחדו פן תמצאם רעה ומהרו לברוח אל אחיהם, והרומאים רדפו אחריהם ולחצו אותם אל הספינות. והם הפליגו אל מקום, אשר יכלו להשיג משם את הרומאים בקלעיהם ושם הטילו את עָגני ספינותיהם וסדרו אותן במערכה, להלחם מהן בשונאים העומדים על היבשה. וכשמוע אספסינוס, כי נאספו המורדים בהמון גדול במישור אשר לפני העיר, שלח שמה את [טיטוס] עם שש מאות מבחירי רוכביו.

ב. וטיטוס הכיר, כי חיל האויבים רב ועצום ממנו ושלח אל אביו לאמר, כי דרוש לו צבא גדול יותר. ובראותו כי רבים מרוכביו נושאים את נפשם להלחם עוד בטרם תבוא עזרתם, אבל נמצאו ביניהם מתי־מספר הפוחדים במסתרים מפני המון היהודים הרב, עמד במקום גבוה [למען יִשָׁמע קולו למרחוק] וקרא אל צבאו לאמר: „רומאים! בפתח דברי נאה לי להזכירכם את מוצאכם, למען תשימו אל לבכם מי אתם ובמי אתם עתידים להלחם. הן מזרוע גבורתנו לא נמלט אף אחד מגויי הארצות. רק היהודים האלה – ובזה נדבר בשבחם – לא חדלו להלחם בנו גם אחרי כל מגפותיהם עד היום הזה. ונורא יהיה הדבר, אם הם יתעודדו אחרי נפלם ואנחנו ניעף בנצחונותינו! אני רואה בשמחה את פניכם, המפיקים עֹז ותאות־מלחמה, אולם אני ירא, פן יפיל ההמון הגדול הזה את פחדו על אחדים מכם במסתרים. ואלה האנשים ישיבו־נא אל לבם עוד הפעם מי הם ולקראת מי הם עומדים במערכה. אמנם היהודים האלה מרי־נפש מאד ואינם יראים מפני המות, אולם הם נבערים מדעת טכסיסי מלחמה, כי לא למדו ידיהם לקרב, ועל־כן נאה להם שֵׁם אספסוף (אֻכלוס) משֵׁם צבא. והאם עלי להפטיר דברים באזניכם על דעת המלחמה אשר לנו ועל הסדר השולט במערכותינו? הן בעת השלום אנו לבדנו מלמדים ידינו לקרב, למען אשר לא נשקול בעת המלחמה את מספרנו כנגד מספר צרינו. ומה תועיל לנו עבודתנו בצבא כל הימים, אם חֵלק כחֵלק נלחם באנשים שלא עבדו בצבא? ושימו אל לבכם, כי אתם יוצאים למלחמה בנשק כבד נגד שונאים קלי־הנשק ואתם רוכבים על סוסים והם יוצאים לקראתכם ברגל ומפקדיכם נמצאים אתכם בקרָב והם באים בלי ראש ומנהל. וזכרו, כי המעלות הטובות מרבות את מספרכם כהֵנה וכהֵנה, ומגרעות שונאיכם ממעיטות את ערך מִספרם מאד, כי לא מספר האנשים – ואם גם כֻּלם בני־חיל – מכריע את גורל הקרָב כי־אם גבורת הלוחמים, אף אם הם מתי־מספר, כי קל להם לעמוד במערכה ולחַזק איש את רעהו, ואולם הצבאות הגדולים מַרבים להזיק לעצמם מאשר לשונאיהם. והנה עֹז־נפש ואֹמץ־רוח ויאוש יוצאים לפני מערכות היהודים והרגשות האלה מתחזקים בעת ישועה, אך בעת מכשול קטן ידעכו כליל. ואנחנו נלחם בגבורה ובמשמעת וברוח נדיבה, אשר תעלה למעלה בעשותנו חיל וגם לא תפול עלינו בעת כשלון. – ודעו גם, כי גדולות אתם מבקשים במלחמה הזאת מאויביכם היהודים. הם מחרפים את נפשם להלחם בעד חרותם ובעד ארץ מולדתם, ואנחנו – היש לנו דבר גדול מכבוד שמנו, פן יאמר האומר, כי אחרי אשר הכנענו את כל עולם הישוב אספנו ידינו מן היהודים, באשר הם אנשים כערכנו. והתבוננו, כי אין לנו לירֹא פן תהיה מכתנו אנושה. הן רבים באים לעזרנו והם קרובים אלינו, אולם עוד יש לאל־ידנו למהר ולארות את פרי הנצחון הזה ועלינו להחיש את מעשנו בטרם יבואו העוזרים, אשר שלחם אבי אלינו, למען אשר לא יתערב זר בנצחוננו ובזה יגדל שמנו ביתר שאת. ואני חושב, כי השעה הזאת היא שעת הדין לאבי ולי ולכם, כי היא תַראה, אם הוא ראוי לנצחונותיו הראשונים ואם אני ראוי להיות בנו ואם אתם אנשי־הצבא הראוים לי. הן דרך אבי להכות את שונאיו תמיד ואני לא אערב את לבי להֵרָאות את פניו בנוסי מהמלחמה. והאם לא תבושו גם אתם בהנגפכם לפני שונאיכם למראה עיני מפקדכם היוצא לפניכם במלחמה? דעו וראו, כי אחרף את נפשי לצאת לפניכם ואתנפל ראשונה על האויב. ואל־נא תשארו אתם מרחוק, בטחו בי, כי באלהים אגַבּר חֲיָלים והאמינו, כי רק על הדרך הזה תהיה תפארתנו ולא בהלחמנו עם אויבינו מרחוק!“

ג. וכדַבּר טיטוס את זאת נפלה רוח אלהים על האנשים, עד אשר התעצבו אל לבם בראותם, כי בא אליהם טרינוס עם ארבע מאות רוכבים לעזרה עוד לפני המלחמה, וחשבו כי בצאתו אתם יחד בקרָב ימעיט את ערך נצחונם. ומלבד טרינוס שלח עוד אספסינוס את אנטוניוס סִילון עם אלפים רובי־קשת וצוה עליהם לכבוש את ההר אשר ממעל לעיר ולגרש את העומדים על החומה. וסילון ואנשיו עצרו את היהודים אשר בעיר, האומרים לצאת לעזרת אחיהם את השדה, וטיטוס היה הראשון אשר קפץ על סוסו אל תוך מחנה אויביו, ואחריו מהרו כל אנשיו בצעקה ובתרועת מלחמה להתפשט לאֹרך המישור, אשר נמצאו בו האויבים, ועל־כן נדמו בעיני הרואים, כי גדלו ועצמו במספרם. והיהודים נבהלו מפני זעף הרומאים ומפני טכסיסי מלחמתם, ובכל זאת נִסוּ לעמוד על נפשם שעה קלה בפני האויב המשׂתער עליהם, עד אשר הפנו עֹרף מפני רמחי הרוכבים והֹלם עקבות סוסיהם הרבים. טבח גדול היה בהם בכל מקום והפליטים נפוצו וכל אחד מהר לברוח אל העיר כל עוד נפשו בו. וטיטוס רדף אחריהם, את אלה הכה מאחור והמיתם ואת אלה הפיץ בהתלקטם יחד ואת אלה הדביק והכם מִפָּנים. ורבים כשלו איש ברעהו והוא התנפל עליהם והמיתם וסגר על כֻּלם את הדרך במנוסתם אל החומה והשיב אותם אל השדה, עד אשר בקעו להם דרך בחזקת־היד בכח המונם הרב ונמלטו מידו אל העיר.

ד. ובקרב העיר קדמה את פניהם מחדש מריבה גדולה. כי אזרחי טריכי חמלו על רכושם ועל עירם ולא רצו להלחם ברומאים מבראשונה, ומה גם עתה אחרי המפלה. אולם המון הפליטים הזרים הכביד את ידו עליהם, ומספרם היה רב ועצום. וכאשר גדל האף ביניהם קמה צעקה גדולה ומהומה, וכמעט היתה חרב איש באחיו. והשאון הזה הגיע עד אזני טיטוס, אשר עמד קרוב לחומה, והוא קרא בקול: „הנה השעה היא שעת רצון, ולמה אתם מחשים, אנשי־צבאי, כאשר הסגיר אלהים את היהודים בידינו? צאו וקחו לכם את הנצחון, הטרם תשמעו את הצעקות האלה? מלחמת־אחים פרצה בין הפליטים, אשר נמלטו מידינו. לנו היא העיר, אם נחיש מעשנו! אמנם מלבד החפזון דרוש לנו עמל ועֹז־נפש – אך כל דבר גדול אינו נקנה רק על־ידי סכנה, ועלינו להקדים את המעשה בטרם ישלימו האויבים יחד – כי האֹנס יקים שלום ביניהם מהרה – ובטרם יבואו גם אחינו לעזרתנו, – למען אשר נוכל להתפאר, כי אנחנו המעטים הכּינוּ את ההמון הגדול הזה וידנו לבדה כבשה את העיר“.

ה. לדברים האלה עלה טיטוס על סוסו וירד למטה אל היאור וחצה את המים, להבקיע אל העיר ראשונה, ואחריו מהרו כל הרוכבים אשר לו. ופחד גדול נפל על שומרי החומה למראה עֹז־הרוח של טיטוס, ואיש לא עצר כח לעמוד בפני הרומאים ולהניא את מחשבתם. ואנשי יהושע עזבו את משמרותיהם, אלה ברחו דרך היבשה ואלה רצו אל היאור לקראת אויביהם ונפלו בחרב; אלה נהרגו בעלותם על הספינות ואלה בנסותם לשׂחות ולהדביקן אחרי הפליגן ביאור. וטבח גדול היה בקרב העיר, כי הזרים, אשר לא מצאה ידם להִמלט, נהרגו בעמדם על נפשם בפני השׂונאים, ויושבי העיר נרצחו, אף כי לא שלחו ידיהם אל החרב. כי הם קוו לכרות ברית עם הרומאים ובטחו בתם לבם, כי לא היתה ידם עם חפצי המלחמה, ועל־כן לא לקחו חלק בקרָב ועמדו מרחוק [ובכל־זאת הכו בהם הרומאים], עד אשר כלה טיטוס להמית את החיבים, וחמל על יושבי המקום והשיב את חרבו אל תערה. והבורחים אל היאור שמעו, כי נלכדה העיר, והפליגו במים רחוק מן השונאים מאד.#

ו. וטיטוס שלח רוכבים אחדים לבַשֵׂר לאביו את מפעלו. אספסינוס שמח על גבורת בנו ועל נצחונו והאמין, כי בדבר הזה בִּצע חלק גדול מהמלחמה, ובא אל העיר וצוה להקיף ולשמור את כל מוצאיה, לבל ימלט משם פליט, ונתן פּקֻדה להמית כל איש היוצא מן העיר. וביום השני ירד אל היאור וצוה לבנות ספינות־שַׁיִט, להלחם מהן עם הבורחים, והספינות נבנו במהרה, כי היו שם עצים רבים והמון אנשי־מלאכה.

ו. והיאור הזה נקרא גנוסר על שם הארץ הקרובה אליו (עמק גנוסר), ורחבו ארבעים ריס וארכו מאה וארבעים. ומֵימיו מתוקים וטובים לשתות, כי הם דקים (צלולים) ממי האגמים הגסים (העכורים) וגם טהורים (זכים), כי מכל עבריו מֻקף היאור חוף [יבש] וחול. ומֶזג המים השאובים הוא טוב, כי הם נוחים (חמים) ממי נהרות וממי מעינות ועם זה הם קרים תמיד ממי יאורות רחבי־ידים כיאור הזה. והמים הנשארים מגֻלים בחוץ קרים כמי שלג, וככה עושים יושבי הארץ [בשאבם את המים] בלילות הקיץ. ומיני הדגים השורצים בקרב היאור שונים בטעמם ובמראיהם מהדגים אשר בכל מקום. ומימי־הירדן חותכים את היאור בתוֶך. למראה־עין מקור הירדן נמצא על־יד פַּנֵיאַס (פּנֵיון, פַּמיס), ובאמת הוא פורץ מן הברֵכה הנקראה בשם הקערה (פיאַלי) ושוטף שמה (אל פניאס) מתחת לאדמה. והברֵכה הזאת נמצאה בואכה ארגב (טרכון) ורחוקה מאה ועשרים ריס מקיסריה והיא קרובה לדרך המלך מימין. ועל מראֶהָ מסביב נקראה הברֵכה העגֻלה קערה. ומֵי הברֵכה מגיעים עד גובה שׂפתה ואינם שוקעים למטה לעולם וגם אינם משתפכים על גדותיה, ואיש לא ידע לפנים, כי מן הברֵכה הזאת יוצא הירדן, עד אשר בא פיליפוס נסיך ארץ טרכוֹן וגלה את הדבר במופת. הוא זרה מֹץ על פני הקערה, ואחרי־כן מצא כי נסחף המֹץ אל פּניאס, אשר שם בקשו הראשונים את מקורות הירדן, ובמקום ההוא צף על־פני המים. ופניאס הוא מקום יפֵה־נוף, והמלך אגריפס הוסיף עוד תפארה על הדר תכונתו, כי קִשט אותו בכל עֹשר מלכותו. ומהמערה הנמצאה פה יוצא הירדן החוצה ונראה לעינים, ואחרי־כן הוא עובר את הבצות והאגמים על־יד יאור סמך („ימא דסמכא“ – סמטכוניטיס, עכשיו חוּלָה), ומשם הוא שוטף מאה ועשרים ריס, ובקרבת עיר יוליס הוא משתפך אל ים גנוֹסר וזורם בתוֶך, ובצאתו משם הוא עובר מהלך רב בערבה (ערבת הירדן) ונופל אל ים המלח (ים־הכֹּפר – אספליטיס).

ח. ולאֹרך יאור גנוסר משׂתרעת ארץ הנקראה גם היא בשם הזה (עמק, בקעת גנוסר) והיא נפלאה בתכונתה וביפיה. ואדמת הארץ הזאת שמֵנה, ועל־כן לא יחסר בה כל צמח האדמה ויושביה נטעו בה כל מיני מטעים, כי מזג האויר הטוב נוח לצמחים שונים זה מזה (בתכונתם). ופה צומחים לאין מספר אגוזים, הדורשים להם קרה יותר מכל הנטעים, ועל־ידם עולים תמרים, היונקים את להט השמש, ובקרבת אלה ואלה גדֵלים עצי־תאנים ועצי־זיתים, אשר יפה להם האויר הממֻצע, עד אשר יאמר האומר, כי הטבע חגר את כל כחותיו לחַבּר פה את כל המינים השונים הנלחמים זה בזה, וגם תקופות השנה מקַנאות אשה ברעותה וכל אחת רוצה לכבוש את הארץ לעצמה. ואדמת הארץ מצמיחה את הפֵּרות השונים האלה למיניהם בדרך נפלאה – ועוד יותר מזה – היא שומרת עליהם כל השנה. מלכי כל עצי הפרי, הגפן והתאנה, נותנים את פריָם תשעה חדשים רצופים בשנה ויתר פרי־העץ הולך ובשל אִתּם זה אחר זה כל ימי השנה. ומלבד מזג האויר הטוב, עוד מקור נאמן וחזק מביא ברכה לארץ, הוא הנקרא בפי יושבי המקום כפר נחום. ויש חושבים את המקור הזה לאחד מעורקי (גידי) יאור מצרים (נילוס), כי הוא מגַדל דג כתבנית עורב־המים אשר ביאור אלכסנדריה. והארץ הזאת משתרעת לאֹרך ים גנוסר שלשים ריס ורחבה עשרים ריס אלה תכונות המקום הזה.

ט. ואחרי אשר הוכנו כל ספינות־המלחמה הושיב בהן אספסינוס מִספר אנשי־צבא, אשר תמצא ידו להכות את הבורחים אשר על היאור. והיהודים אשר נדחפו אל הסירות לא יכלו עוד לחתור אל היבשה, למען המלט על נפשם, כי שם ארבו להם צריהם בכל מקום, וגם לא להִלחם עם שונאיהם פנים בפנים, כי סירותיהם היו קטנות כדרך סירות השודדים ולא היה בהן כֹּח לעמוד בפני ספינות האויבים, וגם האנשים מתי־המספר אשר בכל אחת הסירות פחדו לגשת אל הרומאים הרבים, אשר עמדו צפופים יחד. הם סבבו מרחוק את הספינות, ויש אשר קרבו אליהן מעט והשליכו אבנים ברומאים ממרחק או עברו עליהם, למען הכותם מקרוב. אולם בזה וגם בזה הִרבו לעשות רעה לעצמם. כי בהשליכם אבנים לא השיגו דבר, מלבד אשר צללו כלי־נשק שונאיהם כל פעם אשר פגעה בהם האבן, – ולעֻמת־זאת שׂמו עצמם למטרה לקלעי הרומאים, ואלה אשר נועזו לגשת אל הרומאים נפגעו בטרם עשו רעה לרומאים וטבעו עם סירותיהם יחד במצולה. וכאשר נסו היהודים לבקוע להם דרך בין האויבים נדקרו רבים ברמחיהם, ויש אשר קפצו הרומאים בחרב שלופה את סירותיהם, וגם הקיפו סירות אחדות ולקחו אותם בשבי על האנשים היושבים בהן. והטובעים הצפים על־פני המים נהרגו בחצי האויבים או נחנקו תחת כֹּבד ספינותיהם, וכאשר אחז איש אובד־עצה בקיר ספינת האויב, קצצו הרומאים את ידו או כרתו את ראשו. ורבים היו חללי היהודים אשר ספו בכל מיני מיתה, והנשארים נלחצו בדרך מנוסתם אל היבשה בידי הרומאים, אשר כִּתּרוּ את סירותיהם וסגרו עליהם את הדרך ודקרו רבים מהם בעודם בתוך היאור, ורבים הספיקו לעלות על היבשה והרומאים התנפלו עליהם והמיתום שם. וצבע היאור היה אדֹם מדם וכֻלו היה מלא חללים, כי לא נמלט איש. ובימים הבאים עלתה צחנה נוראה בכל הארץ מסביב, ואיֹם היה המראה לעינים. כי החוף היה מלא שברי ספינות מנֻפּצות וגם פגרי־אדם נפוּחים, אשר נשחתו מלהט השמש ונרקבו והשחיתו את האויר, עד אשר לא היתה הצרה הזאת לאבל ליהודים בלבד, כי־אם גם לזרא לרומאים. זה היה קץ מלחמת המים ומספר חללי היהודים יחד עם הנופלים בעיר לראשונה היה ששת אלפים וחמש מאות²⁴⁸.

י. ואחרי המלחמה ישב אספסינוס לכסא משפט בטריכי. כי הוא הִפְלָה בין יושבי המקום ובין ההמון הזר, אשר הבין, כי ממנו יצאה המלחמה, ושאל בעצת שרי־צבאותיו, אם לתת חנינה גם לזרים האלה. ושרי־הצבא אמרו, כי יגרום רעה לעצמו, בתתו להם את נפשותיהם לשלל, יען אשר לא יכלו האנשים הגולים ממשכנותיהם לשבת במנוחה אחרי צאתם לשלום, ובכל מקום אשר ימצאו מנוס יכבידו את ידם על האזרחים לשלחם [ברומאים]. גם אספסינוס ידע, כי לא יאות להציל את האנשים ממות, כי אחרי מנוסתם יקומו במציליהם, ובקש לו דרך להעביר אותם מן העולם. הוא ראה, כי בהמיתו אותם באותו מעמד יביא עליו מלחמה ביושבי הארץ, כי לא יוכלו להטות שכמם לסבול, בראותם ברצח המון גדול כזה המבקש רחמים, וגם לא מלָאוֹ לבו לשלח את האנשים בברית שלום ולהתנפל עליהם במעל. ואחרי־כן חזקו עליו דברי אוהביו, אשר אמרו, כי לא יאשם כל העושה תועבה ליהודים²⁴⁹ וכי יש את הבכורה לדבר המועיל על הדבר הנאה (היאה), אם לא יכּונו שניהם יחדו. בשפתי מרמה נתן אספסינוס לאנשים חנינה וצוה עליהם ללכת בדרך העולה אל טבריה לבד. האנשים האמינו לדבר אשר אליו נשאו את נפשם ויצאו עם רכושם בבטחה בדרך אשר צוה עליהם. אולם הרומאים כבשו את כל הדרך העולה אל טבריה ולא נתנו לאיש לנטות הצדה, וככה סגרו אותם בעיר. ואחרי־כן בא אספסינוס והציג את כֻּלָּם במקום המרוץ (האצטדין) וצוה להמית את הזקנים והאנשים אשר לא יצלחו למלאכה, ומספרם כאלף ומאתים. ומן הצעירים הבדיל את גבורי החיל, כחמשת אלפים איש, ושלח אותם אל נירוֹן לאִיסְתְּמוֹס²⁵⁰, ואת יתר העם, כשלשים אלף וארבע מאות איש, מכר לעבדים, מלבד האנשים אשר הפריש לאגריפס, כי נתן בידו את כל ילידי מלכותו לעשות בהם כטוב בעיניו. והמלך מכר גם אותם לעבדים. ויתר ההמון הזר היו בני ארגֹב (טרכון) והגולן וסוסיתא (היפוס) וגבול גדר (גדרה), רֻבּם מורדים ובורחים ואנשי־משחית, אשר מעשיהם הרעים בעת שלום השיאו אותם לצאת למלחמה. הם נתפשו בשמיני לחֹדשׁ גוֹרפִּיאַיּוֹס (אלול).

ספר רביעי

פרק ראשון: מצור גמלא וּמפלתה.

א. הגליליים, אשר התקוממו ברומאים אחרי מפלת יודפת, נכנעו לפניהם לשֵׁמע המפלה אשר היתה בטריכי, והרומאים כבשו את כל מבצרי הגליל מלבד גוש־חלב והר־תבור, אשר החזיקו בו היהודים. וגם העיר גמלא, אשר מעבר לים כנרת, מול טריכי, מרדה עוד ברומאים. העיר הזאת נחשבה על גבול אגריפס וכמוה גם ערים סוֹגַנִּי וסיליקיה, וכֻלן הן ערי הגולן, וסוגַני היא בארץ הנקראת הגולן העליון וגמלא – בגולן התחתון; וסיליקיה – בקרבת יאור סמך. ורֹחב היאור הזה שלשׁים ריס וארכו ששים והאגמים אשר לו משתרעים עד דַּפְנֵי, ושם ארץ מעינות מים, אשר מהם יוצא הנהר המכֻנה בשם הירדן הקטן, ומימיו נופלים אל הירדן הגדול בקרבת מקדש עגל־הזהב. ועם יושבי סוגני וסיליקיה כרת אגריפס ברית־שלום בראשית המרד. אולם גמלא לא נכנעה תחתיו, כי יושביה בטחו במשגב עירם, אשר היתה חזקה מיודפת. כי ממעל להר גבוה מתנשא שם צוק זקוף ובתוֶך הוא מעלה גבנוּן ומשתרע במישור למעלה ונוטה [תלול] לפנים ולאחור, והוא דומה בתבניתו לגמל²⁵¹, ועל־כן נקרא בשם הזה (גמלא), אף כי יושבי המקום אינם מבטאים את השם הזה מבֹאר כמשפטו²⁵². משתי צלעותיו וממול פניו מֻקף הסלע הזה תהומות, אשר אין איש יכול לעבור בהן, ורק מאחור, אשר שם הכֵּף מסתעף מן ההר, אין הדרך אליו כה תלולה. אולם גם במקום הזה חפרו יושבי המקום חריץ עמֹק מן הצד (באלכסון) לסגור על מבואי העיר. ועל הצלע הזקופה נבנו הבתים צפופים מאד, עד אשר דמתה כל העיר התלולה כתלויה על פי התהום וצונחת למטה. ופני העיר היו למול רוח דרומית, והצוק המתרומם לאין־חקר ממעל לעיר גם הוא נשקף לצד דרום, ועליו נמצאה מצודת העיר (מרום העיר, הצריח), ולמטה ממנה היתה צלע ההר הזקופה באין חומה, כי נפלה אל תהום עמֻקה. ומקור מים נמצא מבית לחומה בקצה העיר.

ב. ואת העיר הזאת, אשר ככה שָׂגבה בתכונתה, חִזק עוד יוסף במנהרות ובשׂוּחות. ואף כי ישובי המקום הִרבו לבטוח בתכונת חֹסן עירם גם מיושבי יודפת, נפלה גמלא מיודפת במספר אנשי המלחמה אשר בקרבה. ובהאמינם במעוז מקומם לא נתנו ללוחמים חדשים לבוא בשעריה בהמון, כי כבר מלאה העיר פליטים מהקרבות הראשונים, אשר בקשו מנוס במבצר הנשגב הזה, ושבעה חדשים שָׂגבה העיר בפני הצבא, אשר שלח אגריפס לצור עליה.

ג. ואספסינוס הסיע את חילו מחַמַּת (חמתן), אשר שם חנה בקרבת טבריה – אם נבאר את השם חמת, נאמר אשר הוא „חמים“²⁵³, כי נמצא שם מעין מים חיים המעלים רפואה – ועלה על גמלא. הוא ראה, כי לא יהיה לאל־ידו לשים חיל־משמר על העיר מסביב מפני תכונת המקום, ועל־כן העמיד צופים רק במקומות אשר מצאה ידו וכבש את ההר אשר ממעל לעיר. ואחרי אשר בצרו הלגיונות שם את מחנם, כדרכם במלחמה, החל אספסינוס לשפוך סוללה מאחורי העיר (בצפון) והפקיד על הסוללה בצד מזרח, אשר שם נמצא המגדל הגבוה בכל העיר, את הלגיון החמשה־עשר, והלגיון החמישי שפך סוללה על חלק העיר בתוֶך, ואת החריצים והבורות סתמו אנשי הלגיון העשירי. ובעת ההיא נגש אגריפס המלך אל החומה ונסה לדַבּר אל המורדים, כי יסגירו את עירם, ואחד הקַּלָּעים ירה בו אבן ופגע במרפקו הימני וקרובי המלך מהרו לסוכך עליו. והרומאים התעוררו לחַזק את עבודת המצור, כי קצפו על הדבר אשר נעשה למלך וגם חרדו לנפשם, באמרם, כי האנשים העושים רֶשע כזה לאחִיהם דורש טובתם לא ישובו מכל אכזריות־זדון בהצותם על אויבים זרים.

ד. ועבודת הסוללה שָׁלמה מהר, כי רב היה מספר הידים העוסקות בה, וכל אנשי־המלחמה היו מהירים במלאכתם והרומאים הקריבו את מכונות הרעש. וחרש ויוסף והאנשים הקרובים אליהם, הם טובי העיר, נבהלו מאד לדבר הזה, אך ערכו את אנשי־חילם המזֻינים למלחמה, בחשבם, כי לא יוכלו לשאת את המצור זמן רב, יען אשר לא נמצאו להם די מים ולחם וצֵּדה, על־כן אספו את האנשים ועלו על החומה וזמן מצער נלחמו באנשי־הצבא, המקריבים את המכונות, אולם מכונות־הקלע והבליסטראות הכו בהם וגרשו אותם אל העיר. והרומאים הביאו את אילי־הברזל והרעישו את החומה בשלשה מקומות ונשפכו דרך פרצי החומה [כזרם חזק] בתקיעת חצוצרות ובמשק כלי־נשקם וברועת נצחון אל תוך העיר והשתערו על יושביה. והיהודים עמדו על נפשם במבוא העיר בחֹזק־יד ולא נתנו את הרומאים לעבור, ואחרי־כן חזקה עליהם יד אויביהם הרבים והעצומים, הבאים עליהם מעברים, והם נסוגו אחור ועלו אל מרומי העיר. אך פתאם הפנו פניהם והתנפלו על האויבים, המעפילים לעלות אחריהם, ולחצו אותם אל מורד ההר התלול והמיתו בהם רבים, אשר לא מצאו מעמד במקום הצר והקשה הזה, כי לא יכלו הרומאים להלחם ביהודים העומדים מלמעלה ולא עצרו כח לבקוע להם דרך בקרב המון אחיהם, ההורסים לעלות על העיר אחריהם. ועל־כן בקשו להם מחסה על בתי האויבים, אשר היו שפלים לארץ. וכאשר נמלאו הבתים אנשים כרעו תחת סבל משאם ונהרסו, וכל בית נופל הרס את הבית העומד תחתיו, ומפלת הבית הזה הפכה גם היא את הבתים אשר מתחתיו והמון גדול מהרומאים נהרג. כי מרֹב מבוכתם קפצו רבים על הגגים, אף כי ראו אותם נופלים תחתיהם, ורבים נקברו תחת מפלת הבתים ורבים רסקו את חלקי גופם במנוסתם ועוד רבים מהם נחנקו באבק אשר כסה עליהם. ובני גמלא ראו בזה אות, כי אלהים עוזר להם במלחמתם ולא שמו לב אל פגעיהם ורדפו אחרי השונאים. הם דחפו אותם מעל הגגות והמיתו את הכושלים ברחובות התלולים ובלי הרף ירו ממעלה בשונאיהם הנופלים והכו בהם. כי מפלת הבתים הספיקה להם אבנים לרֹב ואת נשק הפיפיות המציאו להם החללים, כי הסירו את החרבות מעל הרומאים הנופלים ודקרו בהן את האויבים המטים למות. ורבים מן הרומאים התנפלו מעל הגגות הנוטים להשבר ומתו. וגם לבורחים לא היה קל להמלט, כי לא ידעו את הדרכים, וענן האבק לא נתן להם להכיר איש את פני רעהו והם נדחקו יחד וכשלו איש באחיו ונפלו.

ה. ויתר הרומאים מצאו ביגיע רב את מוצאי העיר ועזבו אותה. ואספסינוס נשאר כל העת עם אנשיו הנמצאים בצרה, כי התעצב אל לבו מאד בראותו את העיר נהפכת על אנשי־צבאו, ושכח להשמר לנפשו ועלה מבלי הדעת מעט־מעט אל מרום העיר ושם נשאר ברעה גדולה עם אנשים מתי־מספר, כי גם טיטוס בנו לא היה עמו יחד, יען אשר נשלח אל מוצִיָּנוס, נציב ארץ סוריה. ואספסינוס חשב, כי לא לישועה וגם לא לתפארת יהיה לו, אם יפנה ערפו לברוח מפני אויביו, וזכר את המלחמות אשר התענה בהן מימי נעוריו ואת מעשי גבורותיו, וכמו נחה עליו רוח אלהים. הוא התלכד עם אנשיו יחד וכֻלם חבּרו את כלי־נשקם (מגניהם) עד היותם כבשר אחד, ובזה התחזק אספסינוס בפני השונאים הנלחמים אתו מראש הגבעה ולא פחד מגֹדל המונם וגם מאבני־הקלע, אשר השליכו עליו, וכראות אנשי־הצבא את כח רוחו הנפלא הרפו מעט קט ממנו. וכאשר הונח לו מעט ממציקיו, נסוג אחורנית בשובה ונחת ולא הפנה את ערפו אל האויב עד הגיעו בשלום מחוץ לחומה. ורבים ועצומים מצבא הרומאים מתו במלחמה הזאת ובין המתים נמצא שר־העשרה אַיבּוּטִיּוּס, אשר הפליא לעשות גבורות לא במלחמה זו, שנספה בה, בלבד, כי־אם גם בכל הקרבות אשר לפניה, ורעות רבות ונוראות עולל ליהודים. ואחד משרי־המאות ושמו גַלוּס, אשר הקיפוהו שונאיו מסביב בעת המבוכה, הסתַּתּר באחד הבתים ושמע את שיחת בני־הבית בעת־הסעֻדה על הדבר אשר אנשי העיר אומרים לעשות לרומאים וגם לו ולאנשיו, והוא וחבריו היו סוריים [ועל־כן הבינו את שפת היהודים]. בלילה קם גַלוס ושחט את כל יושבי הבית ומהר עם אנשי־צבאו להמלט אל הרומאים.

ו. ואחרי המפלה נמס לבב הרומאים, בזכרם, כי לא קמה עוד עליהם פרענות גדולה כזאת, ועוד יותר מזה נכלמו אנשי־הצבא על אשר עזבו את המפַקד לנפשו בהיותו בצרה גדולה, ואספסינוס דִבּר על לבבם וכסה על התלאה אשר מצאה אותו, לבל יראה בעיניהם פתח־דברו כמוסר־תוכחת. וקרא אליהם לאמר: „הנה טוב יהיה, כי נשא שכם אחד במנוחת גבורים את פגעי המלחמה ונשיב אל לבנו, כי מעולם לא נקנה הנצחון בלי קרבנות־דם. דרך המזל לסֹב לאחרנית (גלגל חוזר בעולם), ואחרי אשר הכּינו את היהודים לרבבותיהם נגזר גם עלינו להקריב קרבן קטן לאלהים. והנה כאשר לא יאות לאיש־המעלה להתגאות בלי חֹק בעת טובה, ככה לא יאות גם לאיש־חיל להִוָּאש בשעת צרה, כי חליפות הטוב והרע ממהרות לבוא. ואיש־מופת הוא האדם, אשר לא זחה דעתו בעת אשרו, למען אשר יוכל לשאת במנוחת־רוח גם את פגעיו. הנה הרעות, אשר מצאו אותנו, לא ממֹרך ידינו באו לנו ולא מגבורת היהודים, רק תכונת המקום הרעה הביאה להם שכר ולנו נזק. ואולי יוכיח אתכם איש, כי לא משלתם ברוחכם. כי כאשר ברחו אויביכם מפניכם אל מרומי העיר היה טוב לכם לעזבם לנפשם ולא לרדוף אחריהם עד הראש ולבוא בצרה, כי בכבשכם את העיר התחתונה היה לאֵל־ידכם לצור על הבורחים האלה עד אשר ירדו אליכם להלחם, למען תוכלו לנצחם במנוחה ובבטחה; אולם אתם נחפזתם לקראת הנצחון באין מעצור לרוחכם ולא שמתם את לבכם להשמר לנפשותיכם. אך לא נאה לרומאים לצאת למלחמה בלי ישוב־הדעת ולהתהולל בעת הקרב, כי בתבונתנו ובסדרי מערכותינו גברנו תמיד על שונאינו – וזאת (הפחזות) היא דרך העמים הנכרים (הברברים) ודרך היהודים יותר מכֻּלם. על־כן טוב יהיה, אם נשוב אל דרכי המלחמה אשר לנו, ונתקצף על הרעה אשר מצאה אותנו ללא־צדק, ולא נתעצב אל לבנו, וימציא כל איש מכם נחמה נכונה בכח גבורות ימינוֹ, ואז יעלה בידכם לגאֹל את דם אחיכם הנהרגים ולקחת נקמה בהורגיהם. וגם אני אנסה לעשות הפעם, כאשר עשיתי עמכם בכל הקרבות עד היום הזה, ואהיה ראשון לצאת לפניכם ואחרון לעזוב את המערכה“.

ז. בדברים האלה חִזק אספסינוס את רוח אנשי־צבאו, ושמחת יושבי גמלא על נצחונם היתה עד ארגיעה, אף כי היה הנצחון ישועה גדולה, אשר באה להם בהסח־הדעת. כעבור זמן קצר שׂמו אל לבם, כי אפסה כל תקוה להציל את נפשם בברית עם הרומאים וגם אבד מנוס מהם, וכבר חסרה להם צֵדה, ועל־כן התעצבו אל לבם מאד ורוחם נפלה בקרבם. אך לא חדלו לבקש ישועה בכל מאמצי כחם, וגבורי־החיל אשר ביניהם התיצבו בפרצי החומה והנשארים שמרו על יתר חלקי החומה מסביב. כאשר חִזקו הרומאים את הסוללות ונִסו להתנפל על החומה מחדש, נמלטו רבים מיושבי העיר דרך הנקיקים הקשים לעבור ברגל, אשר לא נמצאו שם שומרי הרומאים, ורבים ברחו דרך המנהרות. והאנשים אשר נשארו בעיר, ביראם פן יפלו בידי האויבים בעת מנוסתם, ספו בחֹסר־כֹּל, כי כל הלחם הנמצא בעיר נאסף למען אנשי־המחלמה השומרים עליה.

ח. בכל הצרות האלה הוסיפו בני גמלא לעמוד על נפשם ביד חזקה. בעצם ימי המצור עשה אספסינוס כלאחר־יד מלחמה גם ביושבי הר־תבור (אִיטַבּוּרִיּוֹן). ההר הזה הוא בין העמק הגדול ובין בית־שאן בתוֶך, והוא מתרומם לגֹבה שלשים ריס בקֵרוב²⁵⁴, ורק מרוח צפונית עולה אליו דרך קשה, וראש ההר הוא מישור ומדתו עשרים וששה ריס מסביב, וכֻלו מֻקף חומה. את החומה הקים יוסף בארבעים יום, בהביאו את כל החֹמר מתחתית ההר וגם מים הביא עמו, כי יושבי המקום שותים מי גשמים לבד. כנגד ההמון הגדול הנאסף במקום הזה שלח אספסינוס את פלצידוס עם שש מאות רוכבים. ופלצידוס ראה, כי אין לאֵל־ידו לעלות על ההר, וקרא אל ההמון לרדת בשלום והבטיח לכרות אתו ברית. והיהודים ירדו אליו במחשבות ערומים לסַכּל את עצתו הרעה, כי פלצידוס דִבּר אתם רכות, באמרו בלבו לתפוש אותם בעמק, והם ירדו מן ההר למַלא למראה־עין את דברי הרומאים, ובלבם אמרו להתנפל עליהם פתאם לתֻמם. אולם ערמת פלצידוס נצחה את מזמות היהודים, כי כאשר התגרו אתו היהודים מלחמה, הוליך אותם שולל בנוסו מפניהם ומשך אותם לרדוף אחריו רחוק בעמק, ופתאם הפך את פניו והמית רבים מהם, ועל הנשארים סגר את הדרך העולה אל ההר. ורבים מן היהודים עזבו את הר תבור וברחו אל ירושלים. וכאשר לא היו עוד מים לשתות ליושבי המצודה, כרתו ברית עם פלצידוס והסגירו את ההר ואת נפשותיהם בידו.

ט. ומיושבי גמלא ברחו עזי־הנפש ונמלטו על נפשם, והחלשים ספו ברעב. ואנשי־המלחמה החזיקו עוד מעמד במצור עד יום עשרים ושנים לחֹדש הִפֶּרְבֶּרֶטַּיּוֹס (תשרי)²⁵⁵. כי ביום ההוא באשמֹרת הבֹקר התגנבו שלשה אנשים מן הלגיון החמשה־עשר בלאט אל המגדל הזקוף אשר ממולם וחתרו תחתיו. והצופים בראש המגדל לא ראו אותם בעלותם, כי חֹשך הלילה כסה עליהם, וגם לא חשו אותם בבואם. אנשי־הצבא נשמרו מכל המֻלה ובידם עלה לגולל חמש אבנים גדולות ולהִמלט. ופתאם נהפך המגדל תחתיו בקול שאון גדול והצופים התגלגלו אתו יחד אל התהום. והשומרים אשר על החומה נבהלו מאד ועזבו את משמרותיהם וברחו, ורבים נועזו לבקוע להם דרך בין מערכות הרומאים ונפלו בחרב, ואתם היה גם יוסף, אשר ירה בו אחד הקלעים בעת מנוסתו דרך פרץ החומה. לקול ההרס קמה מבוכה גדולה בין יושבי העיר ומחִתּה נוראה נפלה עליהם, בחשבם, כי כבר פרצו כל האויבים לתוך העיר. בקרב המבוכה גוע חָרֶש, כי שכב חולה על מטתו והפחד והמחלה חִבּרו עליו יחד להכריעהו. אולם הרומאים זכרו את תבוסתם הראשונה ולא באו בשערי העיר עד יום עשרים ושלשה לחֹדש הזה.

י. וטיטוס שב בעת ההיא והתאנף מאד על המכה אשר היתה בחיל הרומאים שלא בפניו, ובחר לו מאתים רוכבים וגם לקח עמו אנשי־צבא רגלים ובא בראשם בשערי העיר בלאט. אולם הצופים ראוהו בבואו והרימו קול צעקה ולקחו את נשקם בידיהם. ובהִוָּדע הדבר לאנשי העיר, כי באו הרומאים אל תוכה, תפשו אלה את נשיהם ובניהם וסחבו אותם אחריהם לברוח אתם יחד אל ראש ההר ביללה ובזעקה, ואלה יצאו להִלחם בטיטוס ונפלו חללים איש אחרי אחיו. והאנשים, אשר לא מצאה ידם להמלט אל ראש ההר, קפצו בצר להם מתוך העיר ונפלו בידי שומרי הרומאים. ונוראה היתה אנקת החללים בכל מקום, ודמם הציף את כל העיר ונשפך למטה במורד. ואספסינוס בא לעזרת אנשיו בראש כל חילו ועלה להלחם בפליטים אשר נמלטו אל ראש ההר. כי הגבעה התרוממה לאין־חקר והיתה מכֻסה אבנים מסביב וקשה היה לעלות עליה, ועתה היתה מלאה המון אדם ומורדותיה התלולים סוככו עליה. וכאשר העפילו הרומאים לעלות עליה, ירו בהם היהודים חצים וכל מיני קלע וגם גוללו עליהם אבנים גדולות והשחיתו בהם, תחת אשר חִצי הרומאים לא יכלו להגיע עד מרום מעמדם. אולם לאסון היהודים שלח אליהם רוח סערה אל עֵבר פניהם והיא משכה אליהם את חִצי הרומאים והשיבה את חציהם אחור או דחפה אותם הצדה. מפני כח הסערה לא יכלו היהודים להתחזק במורד התלול, כי לא מצאו שם מעמד לרגליהם וגם נבצר מהם לראות את השונאים העולים עליהם. והרומאים עלו על ההר והקיפו את היהודים והמיתו מהם את כל הלוחמים העומדים על נפשם וגם לא חמלו על האנשים הפושטים אליהם יד לבקש חנינה, כי זֵכר אחיהם הנִגפים בעת עלותם על העיר לראשונה הקשיח את לבם מאד. וכאשר נואשו היהודים מעזרה, תפשו רבים את טפם ונשיהם והתגלגלו אתם אל התהום, אשר פיה עמֹק מאד לצלע ההר. וזעם הרומאים היה קל יותר מקְּשִׁי־לב היהודים הנתפשים, כי מספר הנשחטים בידי הרומאים היה ארבעת אלפים ולעֻמתם נמנו חמשת אלפים חללים, אשר התנפלו מראש ההר. ואיש לא נשאר בחיים, מלבד שתי נשים בנות אחי פיליפוס, הוא פיליפוס בן יקים, איש נשוא־פנים ונסיך מטעם המלך אגריפס, וגם הן נצלו ממות בהצליחן להחבא מזעם הרומאים בעת מפלת העיר. כי ביום ההוא לא חמלו הרומאים גם על נפש עוללים ותפשו רבים מהם והשליכום מראש הגבעה. ככה נפלה גמלא בעשרים ושלשה להִפֶּרְבֶּרֶטַּיּוֹס (תשרי) והמרד החל בה בעשרים ואחד לגוֹרפִּיַּיּוֹס (אלול).

פרק שני: גוש־חלב נמסרה בידי הרומאים, ויוחנן ברח אל ירושלים.

א. רק גוש־חלב לא נכבשה עוד בימי הרומאים, היא עיר קטנה בגליל, אשר יושביה היו רודפי־שלום, כי ברֻבּם עבדו את אדמתם ומשאת נפשם כל הימים היתה ברכת השדה לבד. אולם לאסונם באו לגור בקרבם רבים מהמון השודדים והנגע פשׁה גם בחלק אזרחי העיר. והאיש, אשר עורר אותם למרד ונצח על קהלם, היה יוחנן בן איש אחד ושמו לוי, והוא בעל כשפים (איש מרמה) ורב־מזמות בכל דרכיו, אשר הלך בגדולות ובנפלאות ממנו תמיד והיה איש־מעשה חרוץ להשלים את תקוותיו וכל עין ראתה, כי הוא חפץ במלחמה למען ישלח ידו אל השלטון. את פקֻדת האיש הזה שמרו כל המורדים בגוש־חלב, ובגללם לא מהרו האזרחים לשלוח צירי שלום אל הרומאים ולפתוח את שערי עירם לפניהם, רק אמרו לקדם את פניהם במלחמה. ואספסינוס שלח עליהם את טיטוס עם אלף רוכבים ואחרי־כן הסיע את הלגיון העשירי אל בית־שאן, והוא עם שני הלגיונות הנותרים שב אל קיסריה לתת מרגוע לאנשיו אחרי עבודת המלחמה הקשה בלי הרף, וגם חשב לחזק את גופות אנשי־הצבא ואת רוחם בטוּב הערים האלה לקראת הקרבות העתידים, בהבינו מראש, כי עוד עבודה קשה נשארה לו בירושלים, אשר היא קרית מלכים והעיר הראשה לכל העם, יען אשר אליה נהרו כל פליטי המלחמה. כי משגב העיר הזאת מתכונתה וחֹזק חומותיה הבצורות נתנו דאגה רבה בלב אספסינוס, והוא ידע, כי גם בלי חומה ומצודה יקשה בידו לבצור את רוח הגבורים היושבים בקרבה. על־כן רצה לחזק את אנשיו לקרָב כדרך המתגוששים (אתליטים).

ב. וכאשר הגיע טיטוס עם רוכביו עד גוש־חלב, ראה, כי על־נקלה יעלה בידו להשתער על העיר ולכבשה, אולם ידע, כי בכבוש אנשי־צבאו את העיר ביד חזקה יערכו מטבח נורא ליושבי העיר. וכבר היה לו הרצח לזרא וגם חמל על המון האנשים, אשר יסִָּפוּ בלא משפט בעון הרשעים והמעטים. על־כן בחר לו להטות אליו את יושבי העיר בברית שלום ועמד לפני החומה המלאה המון אנשים, אשר היו ברֻבּם מחבר הפריצים (המקֻלקלים), וקרא אליהם: „נפלא בעיני הדבר, במה אתם בוטחים להשגב מנשק הרומאים לבדכם, אחרי אשר נפלו בידינו כל הערים, והלא עיניכם רואות, כי ערים חזקות ובצורות מעירכם כרעו תחת תנופת ידינו הראשונה, והערים אשר כרתו ברית עם הרומאים בטוחות ושאננות ונהנות מכל אשר להן. גם עתה אני נותן לכם את בריתי שלום ולא אפקוד על רום עיניכם. אמנם לתקות החֵרות יש סליחה, אולם עון המַקשים את ערפּם בדברים, אשר נשגבו מכחותיהם, לא יכֻפּר עד עולם. ואם לא תשמעו לדברי החנינה והרחמים („אהבת האדם“) האלה ולא תכרתו אִתּנו ברית־שלום, אנסה להכניעכם בכל עֹז כלי־נשקי, ועוד מעט תִּוָכחו, כי משחק למכונות הרומאים היא חומת עֻזכם, אשר בה שמתם מבטחכם, ואתם לבדכם מכל יושבי הגליל תראו לעיני כֹל כי שבויים עזי־מצח אַתּם“.

ג. אף אחד מאזרחי העיר לא יכול לענות לדברים האלה, באשר לא נִתּן להם לעלות על החומה, כי כל החומה נכבשה בידי השודדים; והם הציגו גם משמר בשערים, לבל יֵצא איש לכרות ברית עם הרומאים ולהביא את רוכביהם אל העיר. ויוחנן לבדו פנה אל הרומאים לאמר: „העצה היעוצה מצאה חן בעיני ויש לאל־ידי לדַבּר על לב המסרבים או למנעם בחזקת־היד. אולם עליך, טיטוס, לתת ליהודים לשמור את היום הזה כמשפטו, כי הוא יום השבת, ובו אסור לנו לצאת למלחמה וגם לדַבּר שלום אל האויב. הן לא נעלם מעיני הרומאים, כי חֹק לנו לשבות בכל יום שביעי, ואם תאלצו אותנו לעבור על החֹק הזה, תהיה אשמתכם, אתם המחטיאים, גדולה מאשמת האנוסים. ואמנם אם תדחה, טיטוס, את המועד, לא תאֻנה אליך רעה, הלא גם אם יאמר אחד מאתנו בלבו לברוח בלילה הזה, הן יש לאל־יד הרומאים לחנות סביב לעיר ולשמור על כל מוצאיה. אולם לשכר גדול יהיה לנו, אם לא נעבור על חֻקי אבותינו. ואמנם אם יפליא איש חסדו לתת את ידו לשלום לאנשים, אשר לא יחלו לדבר הזה ולפדותם מצרה, הנה נאה לו לכבד גם את חֻקי האנשים האלה“. בדברים האלה התחכם יוחנן לטיטוס, כי באמת לא היה ראש חפצו לשמור את השבת כהלכה, כי־אם להציל את נפשו. הוא ירא, פן יִתָָּפש בכף, אם תפול העיר בידי האויב מיד, ובקש לו דרך לברוח בלילה ולפדות את חייו. ויד אלהים היתה בדבר הזה, כי הציל את יוחנן, למען שַׁחת בידו את ירושלים, והוא נתן בלב טיטוס להאמין לדברי האיש, וגם להסיע את מחנהו רחוק מן העיר אל קדש (קוּדַסי), היא כפר חזק לצורים בגבול הארץ, ואיבת עולם ומלחמה בין יושביה ובין הגלילים, ומספר יושבי הכפר הוא גדול ומעוז המקום היה להם למשגב בהצותם על היהודים.

ד. ויוחנן ראה בלילה, כי אין משמר הרומאים מסביב לעיר, ומצא לו שעת־הכּשׁר לקחת את אנשי־צבאו וגם רבים מן האנשים השקטים יחד עם נשיהם וטפם ולברוח אתם אל ירושלים. פחד השבי ואימת־המות הוסיפו כח לאנשים האלה, לנהל אחריהם במרוצה נמהרה את המון הנשים והטף עשרים ריס, אחרי־כן פגרו אלה מלכת. ונוראה היתה יללת המון הנשים והילדים העזובים לנפשם, כי כאשר הוסיפו קרוביהם לרחֹק מהם, חשבו כי האויב הולך וקרוב אליהם, וכבר ראו בחזון את השובים העומדים עליהם, ועל־כן נחפזו במנוסתם בפחד; ולקול המֻלתם במרוצתם הפנו את ראשיהם לראות פן הדביקו אותם הרודפים, אשר הם בורחים מפניהם. ורבים תעו בלא־דרך, וגם בדרך המלך קמה מריבה ביניהם, כי כל אחד רצה לעבור את השני, והרבה נרמסו ברגלים. שבר הנשים והילדים היה אָיֹם ומחריד כל נפש, נשים רבות מצאו כח לקרֹא בקול רם בשמות בעליהן ולהתחנן אליהם ביללה לחכות להן. אולם מצות יוחנן חזקה על האנשים להציל את נפשם ולברוח אל המקום, אשר משם יקח מהרומאים גם את נקם בני ביתם העזובים, אם יפלו בשבי. ככה נפוץ המון הבורחים, כי כל אחד נחפז לברוח חיש מהר, ככל אשר לאל־ידו.

ה. וביום השני נגש טיטוס אל החומה לכרות את הברית עם יושבי גוש חלב, ואזרחי העיר פתחו לפניו את שעריה ויצאו עם בני ביתם לקראתו וקדמו את פניו בברכה וקראו לו בשם מיטיבם ופודה עירם ממשמר [העריץ]. הם סִפּרו לו את דבר מנוסת יוחנן וחִלו את פניו לחמול עליהם ולבוא אל העיר ולעשות שפטים בשארית המורדים. וטיטוס דחה את בקשת אנשי העיר עד עת מצֹא ושלח חלק רוכביו לרדוף אחרי יוחנן, והם לא יכלו להדביקו, כי כבר קדם להמלט אל ירושלים, אולם מן האנשים הבורחים עמו המיתו כששת אלפים נפש, וגם הקיפו את הנשים והטף כשלשת אלפים נפש, והביאו אל טיטוס. והוא קצף מאד, כי לא עלה בידו הפעם להנקם ביוחנן על מעשי תרמיתו, אך מצא נחמה בתוחלתו הנכזבה למראה ההרוגים והשבוים הרבים. הוא בא בשערי העיר לקול ברכת האזרחים וצוה על אנשי־צבאו להרוס חלק החומה כמשפט ללוכד עיר והשקיט את רוח מחרחרי־הריב, בהפילו עליהם את פחדו, ולא הִרבה לענשם. כי הבין, אשר רבים יכו בלשון את מריביהם הנקיים מעון כגֹדל שנאתם אליהם, אם יבוא לעשות משפט בחַיָּבים, ועל־כן חשב, כי טוב יהיה לו להשאיר את החַיָּב מֻטל בפחד מאשר להמית יחד אתו את הזכאים. כי בדבר הזה יקח הפושע מוסר ויפחד תמיד מן העֹנש וגם יבוש מפני האנשים אשר נתנו לו חנינה, תחת אשר עֹנש האנשים הנִספים בלא אשם הוא מעֻות אשר לא יוכל לתקון. הוא הציג מצב בעיר, לשמור על המנוחה ולעצור את אוהבי התמורות ולחזק את ידי רודפי השלום. ככה נכבשה ארץ הגליל כֻּלה, ובזעת־אפים רַבּה פִּנו להם הרומאים את הדרך אל ירושלים.

פרק שלישי: על יוחנן מגוש־חלב. על הקנאים וחנן הכהן הגדול והמריבות אשר ביניהם.

א. ובבוא יוחנן אל ירושלים חרד כל העם לקראתו ומסביב לכל אחד מהאנשים הבורחים עמו נאסף המון גדול לחקור את דבר הפגעים אשר [מצאו את היהודים] מחוץ. אמנם נשימת האנשים הקצרה והלוהטת ענתה בפניהם, כי נמצאו במֵצר, ובכל־זאת לבשו גאוה בצרתם והודיעו, כי לא ברחו מפני הרומאים, רק באו להִלחם בהם ממקום־מבטח. כי ללא חכמה וללא הועיל נחשב בעיניהם לחרף את נפשם במלחמה בעד גוש־חלב ועוד ערים קטנות, אשר אין בהן כח, תחת לשמור על כחותיהם ועל נשקם ולחשׂוך אותם לימי המלחמה בעד העיר הראשה. ואחרי־כן דבּרו על מפלת גוש־חלב וספּרו בלשון נקיה על־דבר נטִיָּתם מפני האויב, אך רבים הבינו, כי הנטיה הזאת היתה מנוסה, וכאשר הגיעה השמועה בדבר ההמון אשר נפל בשבי, אחזה פלצות את כל העם, בשומו אל לבו, כי אלה הם אותות גדולים מבשרי מַפּלה בעתיד. אולם פני יוחנן לא לבשו בֹשת לזכר האנשים אשר עזב אותם לנפשם. הוא חזר על בני ירושלים ובתקות כוזבות הֵעיר את לבם למלחמה, בסַפּרו להם, כי אין כח לרומאים, ובהרימו את ערך חיל היהודים, וגם לעג לאִוֶּלת התמימים [הפוחדים מפני המלחמה], באמרו, כי גם בעשותם להם כנפים לא יעלו הרומאים בחומת ירושלים אחרי כל הרעות אשר מצאו אותם על־יד כפרי הגליל, כי בחומות הכפרים האלה השחיתו את כל מכונותיהם.

ב. לדברים האלה נפתו רבים מבני־הנעורים והתעוררו לצאת למלחמה; אולם הנבונים והזקנים צפו כֻּלם כאחד את הרעה אשר תמצא אותם וספדו על העיר, אשר נגזר עליה להחרב. והעם נמצא במבוכה גדולה, אך בטרם קמה עוד בירושלים מלחמת־אחים כבר חָלק לב העם היושב בארץ. כי טיטוס פנה מגוש־חלב אל קיסריה, ואספסינוס יצא מקיסריה אל יבנה ואל אשדוד והקים את בריתו עם הערים האלה והשאיר בקרבן מצב ושב אל קיסריה והוליך עמו המון אנשים גדול, אשר נפלו בידו על־פי דברי הברית. ואז קמו מהומות ומלחמות־אחים בכל עיר ועיר, ובכל מקום אשר שאפו היהודים רוח תנופת יד הרומאים היתה יד איש באחיו, ומריבה קשה היתה בין חפצֵי־הקרָב ובין רודפי־השלום. ובראשיתה פגעה המריבה בבתים, אשר זה מכבר שלטה קנאה ביניהם, ואחרי־כן קמו גם האוהבים הקרובים איש באחיו וכל אחד התחבר עם האנשים אשר היו מחשבותיו כמחשבותיהם, והמונים המונים ערכו מערכה אלה לקראת אלה. והמריבה פשׁתה בכל מקום; אולם אנשי המרד ודורשי הקרב התגברו בכח עלומיהם ובעֹז נפשם על הזקנים והנבונים. ובראשונה פשטו אחד אחד לבֹז את יושבי הארץ, ואחרי־כן התחברו לגדודים ומִלאו את הארץ חמס. ובמעשי הזדון והרֶשע לא נבדלו בעיני אחיהם מהרומאים הזרים, ורבים מן העשוקים חשבו, כי עוד יקל להם בנפלם בידי הרומאים.

ג. והרומאים אנשי המצב אשר בערים לא יצאו לעזרת העשוקים או הושיעו להם רק מעט, כי יראו פן תמצא אותם רעה וגם שנאו את עם היהודים מאד, עד אשר שׂבעו ראשי להקות־השודדים בכל המקומות את החמס אשר עשו בארץ והתחברו יחד, וכל עדת־המרֵעים הבקיעה אל ירושלים. כי העיר הזאת היתה בעת ההיא בלי ראש ומושל ועל־פי חֻקי האבות קבלה אל שעריה כל איש מזרע היהודים מבלי להשמר מפניו ובימים ההם חשבו יושבי העיר כֻּלם, כי כל הגדודים הנוהרים אליה הם אוהבים הבאים לעזור להם. והנה בדבר הזה היה דַי להחריב את העיר גם מבלעדי מלחמת־אחים. כי המונות אנשים ריקים ובטלים, אשר לא הצליחו למלחמה, אכלו את הלחם אשר היה בו כדי למַלּא את סֵפק אנשי המלחמה, ונוסף על חרב האויב הביאו גם מלחמות־אחים ורעב בשערי העיר.

ד. ועוד רבים משודדי הארץ נאספו אל העיר והתחברו עם השודדים אשר מבית, הקשים עוד מהם, ולא נבצר מהם כל מעשה נורא. ונקלה היתה בעיניהם סאת רשעם וזדונם, בהרבותם שֹׁד וחמס ובפשטם את שמלות האנשים לעורם, כי שׂמו גם אל הרצח את פניהם, ולא עשו את דברם בלילה ובמסתרים וגם לא שלחו את ידם באנשים חשֻׁכּים, כי־אם בעצם היום ולעיני השמש יצא מעשה־הרצח, ובנשואי הפנים החלו. לראשונה תפשו את אַנְטִפַּס, אשר היה ממשפחת המלוכה וגם מגדולי העיר ובידו הפקיד העם את אוצר הצבור, ואסרו אותו בכלא, אחריו שׂמו במאסר את לוי, אחד מנשואי־הפנים, ואת צופא²⁵⁶ בן רעואל²⁵⁷, אשר יצא גם הוא מבית המלוכה, ואחריהם עוד אנשים מוּרמים מעם. ופחד גדול נפל על כל יושבי ירושלים וכל אחד בקש ישועה לנפשו, כאלו כבר הֻכּתה העיר במלחמה.

ה. אולם השודדים לא אמרו די בשימם את האסירים על מסגר, כי ראו רעה נגד פניהם בשמרם על אנשים תקיפים כאלה זמן רב, פן תמצא יד קרוביהם הרבים לבוא לעזרתם ופן יתרגז גם העם על מעשה התועבה ויקום עליהם ביד חזקה. על־כן יעצו עֵצה להמית את האסירים ושלחו אליהם את יוחנן, אחד מבני קהלם, איש מהיר במלאכת־הרוצחים, אשר נקרא בשם „בן האילה“ בלשון עם־הארץ, ויחד עמו באו עוד עשרה אנשים מזֻינים אל בית־הכלא ושחטו את האסירים. ועל התועֵבה הנוראה הזאת הוציאו עוד הרוצחים על האנשים שמועת שקר ואמרו, כי באו בדברים עם הרומאים להַסגיר בידם את ירושלים ובזה רצו לבגוד בחֵרות העם, והתפארו במעשי הנבלה לעיני כֹל, כי עשו חסד לעיר והושיעו אותה מצרה.

ו. לדברים האלה נפלה רוח־העם מאד והפחד גבר עליו, ובמדה הזאת הוסיפו האנשים האלה אֹמץ, עד אשר לקחו בידם את המשפט למַלא את ידי הכהנים הגדולים. הם בזו לבתי האבות, אשר מהם נבחרו הכהנים הגדולים חליפות במשפט הירֻשה²⁵⁸, והקימו להם כהנים בני בלי־שם וחשֻׁכּים, למצֹא בהם עוזרים למעשי תועבותיהם. כי האנשים, אשר הגיעו למִשרה העליונה ללא־צדק, נטלו עליהם למלא את רצון האנשים, אשר מִלאו בה את ידם. בלשון רכיל ודִבּה הפיחו מדנים בין ראשי העם, למצֹא חפצם בריבות האנשים העומדים להם לשטן, וכאשר מלאה סאת רשעת מעשיהם לבני־האדם, השיאם זדון לבם לנַבּל את כבוד האלהים ולבוא ברגליהם המטֻמאות [הרוחצות בדם] אל היכל הקֹדש.

ז. ולאחרונה קם העם בעושי התועבה, כי העיר את לבבו הזקן בקרב הכהנים הגדולים חנן [בן חנן], איש חכם באדם, אשר כמעט עלה בידו להציל את העיר, אִלו נמלט מידי מבקשי רעתו. והם (השודדים) שׂמו את היכל ה' למצודת משגַבּם ושמה נמלטו ממהומות העם, וכה נהפך להם המקדש למבצר עריצים. ועל מעשיהם הנוראים הוסיפו עוד לעג, להעציב את לב העם מכל עלילותיהם, כי נִסּוּ לתַכּן את פחד העם ולהראות את עֹצם ידם וערבו את לבם לבחור את הכהנים הגדולים על־פי הגורל, אף כי משפט הירשה היה רק למשפחות [הכהנים הגדולים], כאשר אמרנו. הם סמכו את המעשה הרע הזה על חֹק עתיק, כי גם לפנים נבחרו הכהנים הגדולים על־פי הגורל. ובאמת חשבו לבטל בזאת את המנהג ולתפוש להם את השלטון, בהקימם בידם את המשרה העליונה.

ח. על־כן קראו לאחת ממחלקות הכהֻנה הגדולה ושמה יָכין (נ"א: יקים)²⁵⁹ ובחרו להם כהן גדול בגורל. ובמקרה זכה בגורל – ובזה נראה כל גֹדל רשעתם – איש אחד ושמו פינחס²⁶⁰ בן־שמואל מכפר־חפתא²⁶¹, אשר לא יצא מהכהנים וגם לא הבין מה היא הכהֻנה הגדולה, כי היה אכר עובד־אדמה. אולם הם סחבו אותו בעל־כרחו מן השדה וכמעשה המשחקים בבית־החזיון קשטו אותו במסֵכה זרה והלבישו אותו את בגדי הקֹדש ולִמדו אותו את מעשה עבודתו לעת מצֹא. למעשה תעתועים ולצחוק ילדים היתה הנבלה הזאת בעיניהם. אולם עיני יתר הכהנים, העומדים מרחוק, זלגו דמעות למראה החֹק המחֻלל והם נאנחו על המשרה הקדושה הנרמסה ברגלים.

ט. ולמראה העזות הגדולה הזאת קצר כח סבל העם, ויושבי ירושלים מהרו כאיש אחד להסיר את עֹל הנוגש. והאנשים נשואי־הפנים בקרב העם, גוריון בן יוסף²⁶² ושמעון בן גמליאל, הקהילו את כל העם לאספה והעתירו עליו דברים וגם חִלו את פני כל איש ואיש להחיש נקמה בשונאי החֵרות ולטהר את בית־המקדש משופכי הדם. וגם אנשי־המעלה בין הכהנים הגדולים, יהושע בן גמלא וחנן בן חנן, הרבו להוכיח את העם על רפיון ידיו ועוררו אותו בעצרותיו לקום על הקנאים, כי בשם הזה קראו לעצמם אנשי־הזדון, באמרם, כי הם מקנאים למעשים טובים (לשם שמים), ולא כן הדבר, כי קנאו רק בעלילות רעות והתמַכּרו להוסיף עוד עליהן.

י. וכאשר נאספו כל יושבי ירושלים יחד וכֻלם קצפו על כבוש בית־המקדש ועל מעשי החמס והרצח, אולם איש לא ערב את לבו להתגרות מלחמה בעושי הרשע, בחשבו, כי יבצר ממנו להתגבר עליהם – וכן היה הדבר באמת – התיצב חנן בן חנן בקרב העם והביט כפעם אל עבר ההיכל ודִבּר אל העם בדמעות אל עינים, לאמר: „מי יתן מותי בטרם ראו עיני את בית־האלהים מלא את כל התועבות האלה, בטרם היו המקומות הקדושים, אשר לא יעבור בהם זר, למרמס לרגלי מרָצחים. אך הנה אני עומד לפניכם בלבוש הכהֻנה הגדולה ונושא את השם הגדול והנכבד בין כל שמות הכבוד²⁶³, חי אני ועלי לשמור את נפשי, ולא זכיתי למות בשם טוב לעת זקנתי. ואם גם יחיד נשארתי [כערער] בערבה, נכון אני לחרף את נפשי לבדי למען כבוד אלהים, כי מה יסכּון לי להאריך ימים בקרב עם אובד, אשר טחו עיניו מראות את הצרות ולבו מת בקרבו מחוש את יסוריו ומכאוביו. עשוקים אתם כל היום – ונוטים שכמכם לסבל! אתם מֻכּים ונמרטים, ונושאים את בשרכם בשִׁניכם ואין איש נאנח ברמה על דם הנרצחים. אוי לי על ממשלת הזדון הזאת! אולם למה עלי לחרף את הזדים? הלא באשמתכם ובאֹרך־אפכם גדלו ועשו חיל! הן בהוָסדם עליכם לראשונה, בהיותם עוד מתי מספר, ראיתם את מעשיהם ולא שמתם אל לב, החרש החרשתם ונתתם להם להרבות מספרם, וגם כאשר חגרו חרב, חבקתם את ידיכם והסבֹּתם את כלי מלחמתם למול פניכם. ותחת לבצור את רוחם בראשונה, כאשר שפכו בוז וחרפות על אחיכם (נ"א: על הנדיבים), לא התבוננתם אל פֹּעל ידיהם, ובזה השאתם את הנבלים לעשות חמס ושֹׁד, וכאשר שׂמו בתים לשַׁמה, לא פצה איש את פיו, ועל־כן היה נקל בידם לתפוש גם את אדוני הבתים, ואחרי זאת נסחבו אלה בראש חוצות, ועוזר לא היה להם. על־כן הוסיפו הנבלים אֹמץ לעַנות בבתי־כלאים את האנשים אשר בגדתם בהם. ולא אֹמַר לכם, מי הם האנשים ומה מִספּרם; אבל זכרו, כי איש מכם לא יצא להציל את אלה האסורים בלא עון ובלא משפט, והלא קל היה לראות מראש, כי יוצאו האנשים למות! ואחרי־כן ראינו גם את זאת בענינו, כי הייתם כעדר בהמות נבערות, בהלקח ממנו החיות הטובות לקרבן, ואיש מכם לא הוציא קול ולא הניף את ימינו. שימו אפוא בעפר פיכם ודֹמו למראה בית־המקדש הנרמס ברגלים, כי אתם הרחבתם את צעדי הפריצים האלה לספות זדון על זדון, ולא לכם המשפט להתאונן על רום עיניהם. כי עוד הגדילו במעשיהם. לוּ מצאו להם דבר גדול מבית־המקדש להחריבהוּ. והנה עתה הם מושלים במרום משגב העיר, כי לא שם מקדש יִקָּרא להר־הבית כיום הזה, כי־אם שם מצודה או מבצר. השליטים העריצים האלה בוטחים במשגב חומותיהם ואתם רואים את שונאיכם עומדים ממעל לראשכם. ומה היא עצתכם הפעם ובמה תרגיעו את רוחכם? הלעזרת הרומאים את נושאים את פניכם, כי יבואו הם לפדות את מקדשכם? הוי, ככה ירד מעמד עירנו וכה גדלה הרעה אשר מצאה אותנו, עד כי באמת ינודו השונאים לשִׁברנו! הוי, עניים אמללים! הטרם תתעוררו ותִלָפתו תחת סבל מכותיכם? ואיך לא תביטו אל מעשה בהמת השדה ולא תלמדו ממנה לעמוד על נפשכם בפני מכיכם? ואיך לא תזכרו את הרעות אשר שָׂבע כל אחד מכם, ואיך לא תשימו לנגד עיניכם את היסורים אשר נשאתם, ולא תגברו חיָלים להִלחם במציקיכם? אבד, אבד מכם יצר לב האדם הטוב והרגש הנעלה מכֹּל – רגש אהבת החרות. לעבדים נרצעים היינו ועינינו אל יד אדונינו, כאִלו העבדות מנת חלקנו ונחלה לנו מאבותינו. לא! אבותינו נלחמו מלחמות רבות ועצומות בעד החרות ולא הכניעו את ערפם לפני המצרים ולא לפני המדיים, כי מאנו לשמוע בקול נוגש. ולמה לי להַרבות דברים על מעשה אבותינו? הנה מלחמה לנו עתה ברומאים ולא אשפוט הפעם, אם טובה היא ומועילה, או רעה ומזיקה, אך על מה ולמה אנו יוצאים למלחמה הזאת? האם לא בעד חרותנו? ועתה, אם קצה נפשנו לשאת את עֹל מושלי העולם כֻּלוֹ, איכה נִכָּנע תחת שבט עריצים מקרב אחינו? הן אם יעבוד איש אדונים זרים, יוכל לתלות את הדבר במזלו אשר בגד בו; אולם להֵעָנוֹת תחת עֹל נבלים היושבים מבית – זה הוא חלק רכי־לבב, הבוחרים בעבדות. והנה הואלתי לדַבּר אליכם על הרומאים, ולא אכסה מכם את הדבר, אשר עלה על לבי בין יתר הדברים (תוך כדי דבור), כי גם אם נִפֹּל בידם – מי יתן ולא יקום הדבר אשר יָצא מפי (אל תפתח פה לשׂטן!) – לא תגדל צרתנו מהרעה אשר פקדו עלינו האנשים האלה. ואיך לא נבכה בראותנו את מתנות האויבים ההם, אשר הרימו לבית־מקדשנו, ועל־ידן את השלל אשר נפל בידי אחינו אלה בהמיתם את נדיבי עיר־הקֹדשׁ וברצחם נפשות אנשים, אשר גם השונאים היו אוספים ידם מהם בעת נצחונם? והנה הרומאים לא עברו מעולם את גבול העזרה המֻתּרה להם ולא בזו למצוותינו הקדושות ובחרדה היו מביטים מרחוק אל חומת המקדש, ואלה האנשים, אשר נולדו בארצנו וגֻדלו בחֻקי תורתנו, אלה הנקראים בשם „יהודים“ – מתהלכים בקרב המקדש בידים נוטפות דם אחים. ומי יירא עתה לצאת למלחמה עם שונאינו מחוץ? הלא הם נוחים לנו הרבה יותר, אם נדַמה אותם לאויבים האלה מבית! ואם יאות לקרֹא לכל המעשים בשמותיהם הראויים להם, הן יצדק האומר, כי הרומאים אנשי־ברית תורתנו, ואלה צרינו מבית הם אויביה. אולם אני חושב נאמנה, כי אתם הנאספים פה כֻּלכם נוכחתם לדעת מראש, אשר שונאי חרותנו אלה הם בנים משחיתים, ואיש לא יוכל למצֹא את העֹנשׁ הנאה להם כגמול תועבותיהם, ועוד לפני שמעכם את דברַי, נרגזתם על האסונות אשר מצאוכם מידם. אמנם רבים מכם יראים את המון האנשים ואת עֹז רוחם ופוחדים ממרום מִשכּנם. אולם הלא מידכם יצא הדבר הזה, בהעלימכם עיניכם מהם, ואם תתמהמהו הפעם – עוד ירבו ויעצמו, כי מספרם הולך וגדול מיום ליום, יען אשר כל איש נבל יעזוב אתכם וילך אל בני מינו, וגם זדון לבם יחזק, כאשר לא יעמוד לו איש לשטן, וממרום שבתם יחליפו כח וילחמו בנו בעבי מגִנם, אם נתֵּן להם זמן להשָּׂגב שם. אולם האמינו לדברי! אם נעלה להלחם בהם, יהיה מוסר עונם למכשול לפניהם וזֵכר מעשיהם יפיל את משגב חומותיהם. ואולי ילחם לנו האלהים, אשר נאצוּ אותו האנשים האלה, וישיב את אבני הקלע אל עבר פניהם והרשעים ימותו בחציהם השלוחים ולבם ימס כמים בראותם את פנינו. ואם גם יש סכנה בדבר הזה, הנה אשרי האיש אשר יפול חלל לפני שערי המקדש, בהשליכו את נפשו מנגד לא בעד אשתו ובניו, כי־אם בעד האלהים ומשכן קדשו! גם אני אצא לפניכם בעצה ובגבורה ולא יבצר ממני דבַר מזמה להצילכם, ועיניכם תראינה, כי לא אחמול על נפשי“.

יא. כדברים האלה דבּר חנן על לב העם לצאת לקראת הקנאים, אף כי לא נעלם מעיניו, אשר יקשה בידו להתגבר על האנשים הרבים האלה, המלאים כח עלומים ואֹמץ־רוח, אשר גם הכרת חטאתם הקשיחה את לבם, וגם הבין, כי לא ימסרו את עצמם בידי אויביהם עד צאת נפשם, בדעתם כי לא יכֻפּר להם עוון ידיהם. בכל־זֹאת בחר לצאת לקראת כל צרה (שלא תבוא) מהעלים עיניו למראה השערורה הנוראה הזאת. והעם קרא בקול, כי ילך אחריו אל כל אשר יצוֶנו וכל איש היה נכון לחרף את נפשו.

יב. ובעת אשר דבּר חנן אל העם ופקד את האנשים הראויים לקרָב, שמעו הקנאים את דבר עצתו, כי אנשי־שלומם, אשר נמצאו בכל מקום, גלו להם את כל אשר נעשה בקרב העם. הם התרגזו מאד בהמון ובגדודים קטנים מהר־הבית ולא חמלו על כל איש אשר פגשו בדרכם. וחנן הקהיל במהרה את אזרחי ירושלים והם עלו במספרם על הקנאים, אך נפלו מהם בכלי־נשקם וגם לא היו ערוכים למלחמה כמוהם, אולם תאות המלחמה מלאה את חסרונות אלה ואלה. כי חמת הנקמה, אשר בערה בבני העיר, חִזקה את ידיהם מכל כלי־נשק, והקנאים אשר בהר־הבית נלחמו בעֹז־נפש ולא שמו לבם לכל המון שונאיהם. כי בני ירושלים האמינו, אשר לא יוכלו עוד לשבת בעירם, אם לא יכריתו את השודדים ממנה, והקנאים הבינו, כי עתידים הם לכל מיני יסורים, אם לא יתגברו על אויביהם. אלה התנגחו באלה והכעס והשנאה יצאו לפניהם בקרָב. לראשונה המטירו איש על רעהו אבנים ברחובות העיר ולפני המקדש, וגם נלחמו בחניתותיהם מרחוק, וכאשר פנו בני המחנה האחד לאחור, רדפו אחריהם צריהם והכום בחרב. ורבים נפלו חללים מזה ומזה, ולא מעט היה גם מספר הפצוּעים, וכאשר נפצע אחד מבני העיר, אספו אותו קרוביו אל ביתו, אולם הנפצע מחֶבר הקנאים הובא אל בית־המקדש ודמו נשפך על אדמת הקֹדשׁ. ובצדק יאמר האומר, כי הדם הזה טִמא את הקדשים. כאשר נלחמו פנים אל פנים היתה יד השודדים על העליונה. אולם יושבי העיר נלחמו בזעם ועֶברה ומספרם הלך הלוֹך וגדול והעם חרף את הנחשלים, והעומדים מאחור, אשר נדחקו גם הם להלחם, לא נתנו לאחיהם לפנות עֹרף, עד אשר השתער כל העם על צריו, ואלה לא יכלו עוד לעמוד על נפשם בפני התקיפים מהם. ומעט מעט נסוגו אל הר־הבית, ואנשי חנן הבקיעו אִתּם יחד אל חצר המקדש. ורעדה אחזה את הקנאים, כאשר נלקחה מידם החומה הראשונה, והם נמלטו אל חצר בית ה' הפנימית וסגרו עליהם את השערים, וחנן נמנע להביא מלחמה בשערי הקֹדש, ומה גם כי ירו השונאים מלמעלה. הוא חשב, כי גם אם ינצח, יעבור על מצות התורה, בהביאו את העם אל שערי בית־המקדש בטרם יתקדש. על־כן בחר ששת אלפים אנשים מזֻינים בגורל והציג אותם לשמור על האולמים (האסתוניות), ואחרי־כן באו אחרים במקומם, כי על כל העם הֻטל לעמוד חליפות על המשמר. אולם ראשי העם פטרו רבים מאנשי־המעלה מעשות את הדבר ונתנו להם לשכור בכסף עניים ולשלוח אותם אל המשמר תחתם.

יג. אפס כי את כי האנשים האלה הכריע איש אחד, הוא יוחנן, אשר ספרנו על־דבר מנוסתו מגוש־חלב, כי היה איש־מרמה מאין כמוהו ונשא בלבו תאות־ממשלה באין מצרים וזה מזמן חבל מזמות לקחת לו את השלטון. ובימים ההם התחפש כאיש אוהב־העם ולא סר מחנן ביום, כאשר נועץ עם טובי העם וגם לא בלילה, מדי עברו לפקד את אנשי המשמר, ואחרי־כן גלה את סודותיו לקנאים וכל עצה אשר יעץ העם נודעה לאויבים על־ידו בטרם עוד התבררה והתלבנה; הוא שקד להרחיק ממנו כל חשד, ועל־כן הרבה להתרפס לפני חנן וראשׁי העם, אולם במַלאו פיו את תהלת האנשים השיג את הפך רצונו, כי החֹנף הרב הגדיל עוד את החשד. ויען כי היה דרכו ללכת אל כל מקום אשר לא נקרא שמה, יצא עליו הקול, שהוא מגלה סוד, כי בראות ראשי העם, אשר הקנאים יודעים את כל דברי מועצותיהם, לא מצאו איש כיוחנן חשוד לגלות את הדברים. אולם לא קל היה להם להפטר ממנו, כי היה איש־חיל במעשי רשעו, וגם לא יצא מקרב חשֻׁכּים ורבים מאנשי הסנהדריה²⁶⁴ סוככו לראשו. על־כן יעצו להשביע אותו שבועת אמונים, כי הוא דורש טוב לעם, ויוחנן נשבע בנפש חפצה, כי יֹאהב את העם ולא יגלה את עצתו ואת מעשיו לאויבים, וגם יעזור במחשבה ובמעשה לבער אחרי חורשי הרעה. ואנשי חנן האמינו בשבועתו ולא הוסיפו לחשוד בו ונתנו לו לבוא אל מועצותיהם, וגם שלחו אותו לציר־אמונים אל הקנאים, לדבּר על לבם לשבת מריב. כי התאמצוּ בכל כחם לבלתי טַמא את המקדש בידיהם ולבלתי שפך בו דם איש אחד מאחיהם.

יד. ויוחנן עשה מעשה, כאלו נשבע שבועת אמונים לקנאים ולא לראשי העם. כי הוא בא אל הר־הבית ועמד בין הקנאים אליהם לאמֹר: „לא פעם ולא שתים חרפתי את נפשי למענכם, פן יעלם מכם דבר מכל אשר יעצו אנשי חנן עליכם. והנה עתה רעה גדולה נגד פנַי ונגד פני כֻלכם, אם לא תהיה אתנו יד אלהים להצילנו. כי אין עוד חנן רוצה להתמהמה, וכבר פִּתּה את העם לשלוח צירים אל אספסינוס, למען יבוא במהרה ויכבש את העיר. וגם יעץ לתפושׂ אתכם בידו, כי צוה על כל העם להתקדש ליום מחר²⁶⁵, למען יבוא אל המקדש לעבוד את האלהים או יתגרה בכם מלחמה בזרוע נטוּיה. איני יודע, עד מתי תעצרו כח לעמוד בפני המשמר המקיף עליכם ולערוך מערכה למול המון גדול אשר כזה“. ואחרי זאת הוסיף לדבּר: „יד אלהים עשתה זאת, כי נבחרתי לציר־אמונים ונשלחתי לדבּר שלום אליכם. דעו, כי חנן אומר לסובב אתכם בכחש בדברים האלה, למען יוכל להתנפל עליכם בעת אשר לא תשָּׁמרו לנפשותיכם. ולא נשארה לכם רק אחת משתי אלה: להתחנן אל חיל־המשמר כי יתן לכם את נפשותיכם לשלל, או להמציא לכם עזרה מחוץ. ואם יש אתכם אנשים מתברכים בלבבם, כי ימצאו סליחה אחרי הִכּשלם בקרָב, הנה הם שוכחים את מעשי זדונם או שוגים במחשבתם, כי אחרי תשובת העושקים ישלימו אִתם העשוקים מיד. והן גם בעשותם תשובה לא ינָקו העולבים משנאה וחמת הנעלבים מתגברת בעשותם חיל; והנה אוהבי הנרצחים וקרוביהם אורבים לנפשותיכם, וגדולה היא חמת העם על אשר נאצתם כל חֹק ומשפט, ואם גם יחמול עליכם חלק האזרחים, כאין יחָשב לעֻמת ההמון הרב אשר יקשיח רחמיו מכם“.

פרק רביעי: הקנאים קראו לאדומים והם עלו על ירושלים מיד וחנו בשדה לפני השערים הסגורים. משא יהושע הכהן הגדול ומענה שמעון האדומי.

א. בנכלי השקרים האלה הפיל יוחנן פּחד על כל הקנאים, וטרם ערב את לבו לבטא בפיו מי ומי הם העוזרים מחוץ; אולם בדבריו רמז אל האדומים. ולהרגיז את ראשי הקנאים, למען ייראו לנפשם, סִפּר להם כזבים על אכזריות חנן והעיד עליו, כי הוא אומר לעשות שפטים בהם על פני כֹל. וראשי הקנאים היו, האחד אלעזר בן שמעון, אשר נאמן על הקנאים מאד, כי היה משכיל למצֹא עצה ותחבולה והבין למלא אחרי עצתו, והשני זכריה בן אמפיקלוס²⁶⁶, שניהם ממשפחות כהנים. וכשמוע האנשים האלה על־דבר הסכנה, העתידה לכל אנשיהם בכלל ולנפשותיהם בפרט, וגם כי חנן ואנשיו רוצים להכין את שלטונם וקוראים את הרומאים לעזרתם – כי גם בדבר הזה כזב להם יוחנן – נבוכו מאד ולא מצאו עצה, כי באו בין המצרים והשעה היתה דוחקת מאד. הם האמינו, כי אזרחי ירושלים נוסדו יחד להשתער עליהם בקרוב, למען החיש את הדבר ולהכרית מהם כל משען מחוץ, וגם יראו פן תכלה אליהם הרעה בטרם יִוָּדע שמץ דבר לאחד מבני בריתם, על־כן גמרו לקרֹא את האדומים לעזרה. הם כתבו אליהם אגרת קצרה והודיעום, כי חנן אומר לבגוד בעם ולהסגיר את העיר בידי הרומאים, והם, הקנאים, קמו להלחם בעד החֵרות ועתה הם נתונים בהר־הבית במצור, ורק זמן מצער נשאר להם לבקש ישועה, ואם לא ימהרו (האדומים) לבוא לעזרתם, יפלו בידי חנן ובידי מבקשי נפשם והעיר תִּכָּנע לפני הרומאים. ועוד הרבה דברים שׂמו הקנאים בפי מלאכיהם לדבּר אל ראשי האדומים, ולצירים נבחרו שני אנשים רבי־פעלים היודעים לכלכל דבר ולהטות לב אנשים למעשים אשר כאלה, וגם קלים ברגליהם – כי הדבר הזה היה נחוץ עוד יותר! הקנאים ידעו, כי האדומים יִפָּתו לדבריהם מיד, כי הם עם פריץ ואוהב מדנים, המחכה תמיד לעת מהומה ושמח לכל מהפכה, ואם ישמעו גם מעט דברי חֹנף ותחנונים מפי הצירים, יקחו את כלי־נשקם וימהרו לקרָב כהולך לקראת החג. ועל הצירים הֻטל להחיש את דברם, וככה עשו שני השליחים, אשר נקראו זה וזה בשם חנניה, כי התנדבו לרוץ אֹרח והתיצבו במהרה לפני ראשי האדומים.

ב. ראשי האדומים נבהלו מאד בקראם את האגרת ובשמעם את דברי הצירים, וכמשתוללים סבבו בקרב העם והזעיקו אותו למלחמה. עוד לפני המועד הנתון נאסף המון האדומים, כי כֻלם חגרו את חרבותיהם להלחם בעד חרות עיר־הקֹדש. כעשרים אלף איש חֻּרו במערכה ועלו על ירושלים, ובראשם ארבעת שרי צבאותיהם, יוחנן ויעקב בני סוסא, שמעון בן כתלא²⁶⁷ ופינחס בם קלוצות (קלוסות, קלושות).

ג. חנן ושומרי העיר לא ראו את הצירים בצאתם, אולם לא נעלם מעיניהם הדבר, כי האדומים עולים על העיר. כי חנן שמע את הדבר בעוד זמן וצוה לסגור את שערי העיר ולהציג משמר על החומה. הוא לא רצה להחל במעשי־איבה נגד האדומים, כי־אם לדבּר על לבם לפני המלחמה. ויהושע [בן גמלא], הוא זקן הכהנים הגדולים אחרי חנן, התיצב בראש המִגדל אשר ממול האדומים וקרא אליהם, לאמר: „אמנם מהומות רבות הקיפו את עירנו, אולם אף באחת מהן לא הרביתי לתמֹהּ על מזלה [הרע] כמו [היום הזה], בראותי, כי דברים שלא עלו במחשבה מסַיְּעים לנבלים האלה. אתם מהרתם הֵנה לחַזק ידי אנשי בליעל משחיתים ולהלחם בנו בנפש חפצה, ומי יתן, כי תחישו כה לקול הקורא לפדות את עיר קדשנו מידי אויבים נכרים! ואִלו ראיתי, אשר העומדים במערכותיהם דומים לאנשים הקוראים לכם, כי אז לא היה דבַר בואכם מוזר בעיני, כי אין דבר מחַזק את האהבה כמו קרבות המדות. הן אם יבוא איש לבדוק את האנשים האלה לאחד אחד, יגֻלּה לו, כי כל אחד מהם הוא בן־מות, אשר חיַּב את ראשו רבבות פעמים. כי הם חלאת כל ערי הארץ וצֵאָתן, אנשים פוחזים, אשר פזרו לראשונה את רכושם, ואחרי־כן למדו את ידיהם למעשי זדון בכפרים ובערים אשר מסביב, ולאחרונה התגנבו במסתרים אל עיר־הקֹדש. הם שודדים ומרצחים, המטַמאים בעצמת חטאותיהם את אדמת הקֹדש, וכל עין רואה אותם סובאים בבית־המקדש באין פוצה פה וממלאים מחמַס הנרצחים את כרסם, אשר לא תדע שָׂבעה. והנה אנחנו רואים אתכם בכל עדי נשקכם, כאשר היה לכם המשפט לבוא, אִלו קראו לכם אנשי העיר בעצה אחת לעזור להם ולהִלחם באויבים נכרים. והאם לא יאמר האומר, כי תעתועי הגורל לפניו בראותו עם שלם בא לעזרת חֶבֶר־נבלים. ואמנם כל העת נבצר ממני להבין, מה הוא הדבר, אשר הבהיל אתכם לבוא הֵנה חיש מהר, הם בלי סבה גדולה לא הואלתם לקחת אתכם את כל כלי־זינכם ולהִלחם למען השודדים באחיכם, עצמכם ובשרָכם. באזננו שמענו על־דבר הרומאים ועל־דבר מעשה בגד – הן דברים כאלה נזרקו זה עתה מפי אחדים מבני בריתכם בקול המֻלה – וגם כי באתם לפדות את העיר. מכל נאצות אנשי הבליעל נפלאות בעינינו מזמות השקר האלה. בדעתם כי זה דרככם לאהֹב את החֹפש, ועל־כן אתם נכונים בכל עת לצאת למלחמה על האויבים הבאים מחוץ, – לא מצאו להם עצה אחרת להעיר את חמתכם עלינו, בלתי־אם הוציאו עלינו שֵׁם, כי בגדנו בחֵרות, אשר אליה תאוַת נפשנו. אולם עליכם להתבונן, מי ומי האנשים המכים אותנו בלשון, ועל מי הוציאו את השם הרע, ולבָרר את האמת לא מתוך דברי השקר אשר טפלו עלינו, כי־אם מתוך דברי המעשים לאשורם. אֵי זה רוח עבר עלינו לקרֹא אלינו את הרומאים הפעם, תחת אשר היה בידינו לבלי מרֹד בהם בתחלה, או להִכָּנע מפניהם לעת ראשית המרד, בטרם היתה כל הארץ מסביב לשממה? והן עתה לא יקל הדבר בידינו גם אם נתמכר לעשותו בלֵבב שָׁלם, כי רמו עיני הרומאים אחרי כבשם את הגליל, וחרפה קשה לנו ממות לבקש את רחמיהם בעת אשר קרבו להלחם בנו. אמנם בעיני גדול השלום מן המות, אולם כבר יצאתי לקרָב ולקחתי חלק במלחמה – ועל־כן אבחר למות בשם טוב מהאריך ימים בשבי. ומה הוא הדבר אשר ענו בנו: האם אנחנו, ראשי העם, שלחנו אל הרומאים בסתר [לדבר שלום אליהם] או כל האזרחים גמרו לעשות את הדבר פה־אחד? אם אנחנו עשינו את הדבר – נקבו־נא בשמות אנשי שלומנו השלוחים, בשמות העבדים, אשר היתה ידם אתנו בבגד הזה. הנלכד אחד מהם בצאתו או נתפש בדרך שובו? וידי מי לקחו מהם את המכתבים? ואיך יכֹלנו להסתיר את מעשינו מעיני האזרחים הרבים, אשר בכל עת ובכל שעה אנו יוצאים ובאים ביניהם, ולמתי־מספר הנמצאים במצור, אשר נבצר מהם לרדת מהר־הבית אל תוך העיר – רק להם לבד נגלו דברי הסתר הנעשים בארץ?! והאמנם רק עתה נודעו להם הדברים לאשורם, כאשר הגיע הזמן לתת את הדין על כל מעשי זדונם – תחת אשר לפנים, בשבתם עוד לבטח בקרבנו, לא נחשד אף איש מאתנו על הבגד? ואם בראש העם שׂמו את האשם, הנה לא נאסף העם להִוָּעץ במסתרים ואיש לא נעדר ביום הקהל, ולוּ באמת ובתמים יעץ את העצה הזאת, כי אז מִהרה השמועה הנכונה להגיע אליכם בטרם הלשינו האנשים האלה עלינו. ומה הגיע אליכם? ואם גזר העם לכרות ברית עם הרומאים, הלא היה עליו לשלוח מלאכי־שלום, ומי הם האנשים אשר מִלא את ידיהם בזה? קראו־נא בשמותיהם! אולם לא כן הדבר! כל המעשה הוא תחבולת האנשים האלה, ההולכים למות, למען הרחיק את עת פקֻדתם הקרובה אליהם. ואם באמת נגזר על העיר להִסָּגר בבגד בידי אויביה, הנה אלה המלשינים לבדם יערבו את לבם למַלא את הדבר, כי תועבה אחת עוד נשארה, אשר לא נסו בה ידיהם, והיא – הבגד. ואם הואלתם לבוא הֵנה עם כלי־נשקכם, הלא יאות לכם מעשה טוב וישר – להלחם לעיר הקֹדש ולהכרית ממנה את העריצים, אשר בערו את המשפטים מן הארץ ורמסו ברגל־זדון את חֻקי תורתנו ושמו את החרב על כסא המשפט. כי תפשׂו בראש חוצות אנשים נקיים מעון, נכבדים ונשואי־פנים, ועִנו בכבל נפשם ולא שמעו לקול צעקתם ותחנוניהם והכו אותם נפש. ואם לא למלחמה עליתם עלינו, הן לא יִבָּצר מכם לראות בעיניכם, כי דברתי אליכם לאמונה, ועֵדַי יהיו הבתים, אשר החריבו האנשים האלה בחמס ידיהם, ונשי ההרוגים ומשפחותיהם, העוטות אֵבל, וגם יגיעו לאזניכם קול היללה והמספד בכל העיר, כי אין איש אשר לא טָעם את טעם פגישת הרשעים הרעה. וכה גדלה שרירות לבם, עד אשר נקל היה בעיניהם להעביר את דרכי זדונם ואת חמסם מגבולות הארץ ומן הערים אשר מחוץ אל עיר־הקֹדש, היא הפנים והראש לכל העם, – כי עוד הוסיפו לעשות בהעבירם את מדותיהם אלה מן העיר אל המִקדש, הוא היה להם למשׂגב ולמקלט וגם לבית־אוצר הנשק, אשר צפנו שם להלחם בנו. והמקום, אשר הוא בית־תפלה לכל עמי תבל ונכבד לשֵׁמע אֹזן גם לזרים יושבי קצות הארץ – היה למרמס (למדרס) לרגלי חיות רעות (פריצי אדם), אשר גדלו בקרבנו. ועתה, בראותם כי אפסה להם כל תקוה, הם עושים מעשי תעלולים לסכסך עמים בעמים וערים בערים ולגרות את העם, למען יתקע את חרבו במעיו. על־כן טוב ונאה לכם – כאשר דברתי אליכם – לבער את הרשעים האלה מקרבנו ולקחת מהם נקם על תרמית לבם; כי נועזו לקרֹא לכם לעזרתם תחת אשר היה להם לירֹא אתכם, פן תקומו לעשות בהם שפטים. ואם אתם בושים להשיב את פני הקוראים אליכם, הן יש לכם עוד דרך אחת: לפרק את כלי־נשקכם ולבוא בשערי העיר כמשפט אחינו וקרובינו ולעמוד בין בעלי־בריתנו ובין שונאינו בתוֶך, ושופטים תהיו לנו. שימו אל לבכם, מה גדול יהיה שכר האנשים ההם, כאשר יוכלו לעמוד למשפט על חטאותיהם הנוראות אשר עשו לעיני כל, תחת אשר לא נתנו לאנשי־שלומנו הנקיים לפתוח את פיהם למען הצדיק את מעשׂיהם. ורק למענכם תהיה להם הצדקה הזאת, כי הואלתם לבוא הנה. ואם אין את רצונכם לעזור לנו בנקמתנו וגם לא לשפוט בינינו, עוד נשארה לכם דרך שלישית: הרפו ממנו ומהם יחד, ואל תוסיפו על סאת צרותינו ואל תחַזקו את ידי המרֵעים היועצים רעה על העיר. ואם יש אתנו אנשים החשודים בעיניכם מאד על אהבת הרומאים, הלא תוכלו לשמור על מוצאי העיר וכאשר יתבָּרר במעשה, כי כֵנים דברי המלשינים, יהיה לאֵל־ידכם לבוא בשערי העיר ולעשות משפט בחַיָּבים, אשר נחקרה אשמתם. כי האויב לא יוכל למהר ולבוא אל העיר לפניכם – הם אתם חונים בקרבתה! אולם אם כל אלה הדברים אינם טובים וישרים בעיניכם, אל תתמהו על הדבר, בראותכם את השערים סגורים על מסגר, עד אשר תתנצלו את כלי־זינכם“.

ד. אלה הדברים דִבּר יהושע. אולם המון האדומים לא שׂם אליהם את לבו, יען אשר היטב חרה לו, בראותו כי לא נִתַּן לו לבוא העירה. ושרי צבא האדומים התרגזו מאד, בשמעם כי עליהם לפרק את נשקם ואמרו, כי זה דרך שבויי המלחמה להשליך את הנשק במצות אנשים [אחרים]. ושמעון בן כתלא, אחד מראשי האדומים, השקיט בכח את רגשת הצבא ועמד במקום גבוה, למען יִשָּׁמע קולו באזני הכהנים הגדולים, וקרא אליהם לאמר: „לא יפָּלא ממני הפעם, כי נסגרו חלוצי לוחמי הדרור בהר־הבית, בראותי כי נמצאו בקרבכם אנשים הסוגרים בפני העם את שערי העיר, אשר היא נחלת היהודים כֻּלם, ובעוד הם מתכוננים לקַבּל את פני הרומאים – ואולי גם לעַטֵּר את השערים לכבודם – הם מדַבּרים עם האדומים רק מראשי המגדלים ומצוים עליהם לפשוט את כלי־זינם, אשר חגרו למלחמת החרות, ואף כי אינם מאמינם לקרוביהם אלה ומסרבים להפקיד בידם את משמר העיר, הם שמים אותם לשופטים בריבם, ובעת אשר הם מתאוננים על אנשים אחדים, כי המיתו את אחיהם בלא משפט, הם בעצמם מוציאים משפט חרפה על עם כֻּלו. הנה סגרתם היום בפני אחיכם את שערי העיר, הפתוחים לכל בני־הנכר הבאים לעבוד את האלהים, ואחת אתם אומרים, כי מהרנו הֵנה לשפוך דם ולהקים מלחמות־אחים, תחת אשר חשנו רק לדבר אחד – לשמור על החרות למענכם. כי אמנם זאת היא גם אשמת הנצורים, אשר חטאו לפניכם. אני חושב, כי ככה נאמנות גם הטענות אשר מצאתם עליהם! רואה אני, כי כבדה ידכם על כל דורשי טובת העם מבית ושַׂמתם אותם במשמר וסגרתם את שערי העיר בפני כל בני עם־הארץ הקרובים אליכם וצויתם עליהם בגאון ובחרפה למַלא את פקֻדתכם. ואחרי כל אלה אתם אומרים, כי עריצים מושלים בכם, ובשם הזה אתם קוראים לאנשים, אשר בהם אתם רודים בזדון! ומי יוכל לשאת את לעג דבריכם, בראותו את המעשים מכחישים אותם (מטפחים על פניכם)? ואולי תאמרו, כי גם האדומים סוגרים בעדכם את שערי העיר – אלה האנשים, אשר אינכם נותנים להם לבוא אל מקדש אבותינו! והן בצדק נוכל להוכיח את הנצורים בהר־הבית, אשר התנדבו לבער את הבוגדים הנקראים בפיכם בשם נשואי־פנים ואנשים נקיים מעון – כי הם בני חברתכם ואנשי סודכם – ולא החלו את משפטם מכם ולא הכריתו את ראשי הבוגדים²⁶⁸. אולם אם האנשים האלה התרפו בעת צרה, הנה אנחנו האדומים נשמור על בית אלוהינו ועל עיר אבותינו ונצא להלחם בעדם כנגד האויבים הבאים מחוץ והבוגדים אשר מבית. וחמושים נשאר פה לפני החומה, עד אשׁר ילאו הרומאים לשים לב לכם או תשובו מדרכיכם ותלמדו לאהֹב את החֹפש“.

ה. לדברים האלה הריע המון האדומים קול גדול, ויהושע ירד מעל החומה סר וזעף, בראותו כי לא יקחו האדומים מוסר ומלחמה תהיה לעיר מפנים ומאחור. אפס כי גם דעת האדומים לא נחה עליהם, כי כעסו מאד על חרפתם בהִסָּגר שערי העיר בפניהם ובטחו בכח הקנאים, ועתה ראו, כי אין איש בא לעזרתם, והיו כאובדי עצות, ורבים נחמו על מסעם, ובכל־זאת בושו פן ישובו אל בתיהם מבלי שכר לפעֻלתם, והבּשׁת התגברה על מוסר כליותיהם, ועל־כן נשארו על עמדם אצל החומה, אף כי נמצא מחנם ברעה. כי בלילה התחוללה סופה עזה מאד, ורוחות חזקים סערו והביאו אִתּם מטר־סוחף, וברקים האירו זה אחר זה בלי הרף, ורעמים נוראים התגוללו וקול המון הארץ הרועשת היה לחרדת אלהים, ונראה כי נהפכו תחתיהם מוסדי העולם להביא שואה על האדם, ונדמה כי המופתים האלה [בשמים ובארץ] הם אותות לדבר גדול (המתרחש ובא).

ו. ומחשבה אחת עלתה בלב האדומים וגם בלב יושבי העיר. האדומים אמרו בלבם, כי קצף אלהים על מסעם ולא יהיה להם מנוס מזעמו על אשר עלו להלחם בעיר־הקֹדש. ואנשי חנן חשבו, כי נצחו מבלי לעמוד במערכה, וכי האלהים נלחם להם. ואלה ואלה לא היטיבו לראות את העתידות ונבאו לאויביהם את הדברים אשר נגזרו על עצמם. האדומים התלכדו יחד להחם איש את בשר רעהו וכסו במגניהם על ראשיהם, לבל ירבה הגשם להציק להם. וצרת נפש הקנאים גדלה מאד, ביראתם את הרעה אשר תמצא אותם, ועוד יותר מזה התעצבו אל לבם בפחדם לגורל האדומים, ונאספו יחד להִוָּעץ, אולי ימצאו תחבולה להגן עליהם, וחמי־הלבב יעצו לבקוע להם דרך בין חיל־המשמר בזרוע נטויה ולהתנפל אל תוך העיר ולפתוח את השערים לפני בני־בריתם ביד רמה. הם בטחו, כי יברחו אנשי המשמר מפניהם, אם ישתערו עליהם לפתע פתאם, כי רבים מהם אינם מזֻינים ואינם יודעים מלחמה, וקשה יהיה הפעם להקהיל את יושבי העיר, אשר נפלטו אל בתיהם מפני המטר; וגם אם הדבר בחזקת סכנה, עליהם לשאת כל רעה ואין להם להעלים עיניהם מן ההמון הגדול הזה ההולך למות באשמתם. ואלם הנבונים אשר בקרב הקנאים מאנו לבקוע להם דרך בחזקת היד, כי ראו אשר כל המקומות מלאים שומרים מזֻינים, ועוד יותר חזק המשמר בשערי העיר מפחד האדומים. הם ידעו, כי עיני חנן משוטטות בכל העיר ובכל שעה הוא פוקד את חיל־המשמר. וכן היה הדבר באמת בכל הלילות, רק לא בלילה ההוא. ולא קלות־דעת חנן עשתה זאת, כי־אם יד הגזֵרה אשר הכריעה אותו ואת המון שומרי העיר, היא הגזרה, אשר מסכה תרדמה על שומרי האולמים בנשף ההוא לעת זעף הסערה ונתנה בלב הקנאים לקחת את המַשׂורים אשר בבית־המקדש ולכרות את משקוף השער. ויללת הסופה וקול הרעמים המתגוללים בלי הרף עמדו להם, ולא נשמע קול ההמֻלה.

ז. הם יצאו בהֵחבא מהר־הבית והגיעו עד החומה ובמשורים אשר בידיהם פתחו את השער אשר למול מחנה האדומים. ובראשונה קמה מהומה בקרב האדומים, בחשבם כי אנשי חנן פתחו את השער להתגרות בהם מלחמה, וכל אחד שלח את ידו אל החרב להגן על נפשו, אך במהרה הכירו את האנשים היוצאים לקראתם ובאו יחד עמם בשערי העיר. ואִלו פשטו האדומים ברחובות העיר מיד, נקל היה להם להכרית את כל העם מקטן ועד גדול בלי מעצור, – כה גדלו כעסם וחמתם! אולם לראשונה מהרו האדומים לחלץ את הקנאים מן המצור, כי האנשים אשר קבלו אותם אל תוך העיר דברו אליהם תחנונים, לבל יתנכרו לבני־בריתם, אשר למענם באו, בעת צרתם, ולא יביאו עליהם שואה נוראה, רק יתפשו בתחלה את האנשים השומרים עליהם, ואחרי זאת יפנו אל העיר, כי הלא אם יחרידו את כל יושבי העיר, יִבָּצר מהם להתגבר על השומרים. כי לשֵׁמע הדבר יערכו מערכה עליהם יסגרו על מוצאי הר־הבית.

פרק חמישי: מעשי רצח האדומים בבואם אל העיר בעת הסערה, והנוראות אשר עשו הקנאים. מות חנן, יהושע וזכריה. האדומים שבו לבתיהם.

א. דברי הקנאים מצאו חן בעיני האדומים, והם עלו דרך העיר אל בית המקדש. והקנאים אשר כלו עיניהם מיחל אל האדומים, החליפו כח למראה בואם ויצאו לקראתם מחצר בית ה' הפנימית, ואחרי־כן התחברו אליהם והשתרעו יחד אתם על המשמר, ושחטו שומרים אחדים אשר נמו שנתם, ויתר השומרים הקיצו והרימו קול צעקה, וכל חיל־המשמר התעורר בבהלה ולקח את כלי־נשקו ומהר לצאת לקרָב, וכל העת אשר חשׁבו השומרים, כי מלחמה להם בקנאים לבד, נלחמו באֹמץ לב, כי בטחו בעֹצם מספרם, אולם בראותם, כי מחוץ נוהרים אויבים חדשים אליהם, הבינו, כי באו האדומים בשערי העיר ונמוגו מפניהם וזרקו את כלי־נשקם והחלו לבכות ולהיליל. רק צעירים מתי־מספר חגרו עֹז לעמוד על נפשם בפני האדומים וזמן רב סוככו על ההמון, אשר השיב את ידיו אל חיקו. צעקת האנשים גלתה את הדבר לכל יושבי העיר, אולם איש לא ערב את לבו לצאת למלחמה, בהִוָּדע כי הבקיעו האדומים אל העיר, וכל ההמון הגדול לא מצא עצה, רק ענה בקול צעקה ויללה לקול זעקת השומרים. ונהי בכי הנשים עלה למרום, כי לכל אחת היו קרובים בין השומרים הנמצאים בצרה. והאדומים והקנאים יחד הריעו לעֻמת אלה תרועת נצחון, והמון הגשם והסופה היה נורא מכל הקולות. והאדומים לא ידעו רַחם, כי נוסף על יצר לבם האכזרי התלקחה עוד חמתם על יושבי העיר, הסוגרים בפניהם את שעריה, לרגל התלאות אשר מצאו אותם בעת הסופה. הם לא שׂמו פדות בין המבקשים מהם רחמים ובין הלוחמים אתם, והכו בחרבותיהם גם את האנשים, אשר הזכירו אותם כי הם עצמם ובשרם והשביעו אותם לכַבּד את המקום הקדוש. ויושבי העיר לא מצאו מנוס ולא היתה להם כל תּקוה להִנצל מרעה. הם נדחקו יחדו ואיש אחרי רעהו הֻצעו חללים, וכאשר נלחץ ההמון אל מקום אשר לא היה שם דרך לנטות, ומרצחיהם הֵצִרוּ את צעדיהם, לא מצאו רבים עצה וקפצו מהר־הבית למטה אל העיר, ונדמה לי, כי המיתה, אשר בחרו לרצונם, היתה קשה מהרצח, אשר ברחו ממנו. ובכל חצַר בית ה' החיצונה שטפו נחלי דם ולפנות הבֹּקר נערמו שמונת אלפים וחמש מאות חללים.

ב. אולם בכל הרצח הזה לא שב אף האדומים. הם שמו את פניהם אל העיר ופשטו על הבתים ושלחו את ידם בבזה והמיתו כל איש הבא בידם. הם חשבו, כי יכלו את זמנם לריק, בהכותם את המון העם היושב בעיר, ובקשו את הכהנים הגדולים, ורֹב אנשיהם נטשו לחקור את מקום מחבואם. במהרה תפשו אותם ושחטום והתיצבו על החללים והתקלסו בחנן על אהבת העם אליו וביהושע על דבריו אשר דבר אליהם מן החומה. ובעצמת רשעתם לא נתנו לקבור את עצמות ההרוגים, אף כי חֹק ליהודים להזהר מאד בקבורת אדם וגם את התלויים במשפט בית־דין הם מורידים לפני בוא השמש וקוברים אותם. ואיני שוגה בדברי, כי במות חנן החלה מפלת העיר. כי התמוטטה חומת מעוז היהודים וכלתה אליהם הרעה ביום אשר ראו עיניהם את הכהן הגדול, העומד עליהם לישועה, נשחט בראש חוצות. כי היה חנן איש־מופת בכל מדותיו ורודף צדק מאין כמוהו, וממרום מעלת משפחתו והדר מִשׂרתו והכבוד אשר היה לו על־פני כי העם, אהב את השפלים והנדכאים ונתן להם כבוד אנשים כערכו. והוא אהב את החֵרות בכל נפשו וגם חשק מאד בשלטון־עם²⁶⁹, וכל הימים היה דוחה את טובתו מפני טובת הרבים (הכלל), והשלום היה יקר לו מכֹּל. והוא ידע, כי אין תקומה לפני הרומאים, ובכל זאת הכין בעל־כרחו את כל צרכי המלחמה, למען אשר יוכלו היהודים להצליח בה, אם לא יכרתו ברית־שלום עם השונאים²⁷⁰. ובאמת נוכל לאמר, כי לוּ נשאר חנן בחיים, השלֵם השלימו היהודים [עם הרומאים]. כי היה מפליא לדַבּר ולצודד את לב העם וכבר הכניע מפניו את האנשים העומדים לו לשטן, וגם אם נלחמו היהודים, היו מעבידים את הרומאים עוד עבודה גדולה, בעמוד בראשם איש אשר כזה. ונפש יהושע [בן גמלא] היתה קשורה בנפש חנן, ואך כי נפל האיש הזה במעלה מחנן, היה גבוה בערכו מכל העם. אני מאמין, כי האלהים, אשר גזר להחריב את העיר המטֻמאה ורצה לטהר [באש] את בית־מקדשו, הכרית את האנשים האלה העומדים לפניו בפרץ באהבתם את המקדש. ושני הגברים האלה, אשר לפני ימים מעטים לבשו עוד את בגדי הקֹדש ונצחו על עבודת אלהים בכל קצות העולם ואשר נכבדו על־פני כל יושבי תבל הבאים אל ירושלים, התגוללו ערֻמים בעפר לעיני השמש ובשרם היה למאכל לכלבים ולחיות השדה. אני חושב, כי גם כל מעלה טובה²⁷¹ בכתה על האנשים האלה וקוננה על הרעה אשר מצאתם. ככה מתו חנן ויהושע.

ג. ואחרי מות הכהנים הגדולים עלו הקנאים והמון האדומים על עם ירושלים ושחטו אותם כשחוט בהמה טמֵאה. וכל איש מדלת העם הומת במקום אשר נתפש בכף, ואת אנשי־המעלה ואת הצעירים הבדילו הרוצחים ואסרו אותם בבתי־כלאים, בהאמינם, אולי יפֻתּה אחד מאלה לעבור אליהם בטרם מותו. אולם איש לא שׂם לב לדבריהם, וכֻלם בחרו במות ולא רצו להתחבּר לסוד המרֵעים האלה לאבדן מולדתם, והם נשאו עִנויים קשים ונוראים על אשר מאנו [לעשות את דבר הנבלים], כי דשו את בשרם בשוטים ומתחו את אבריהם בכלי־משחית, עד אשר לא נשאר מתום בבשרם למעַניהם, ורק אחרי־כן זכו למות בחרב. והנתפשים ביום נרצחו בלילה ונבלותיהם הוּצאו והָשלכו על־פני השדה ופִנו מקום לאסירים חדשים. ומחִתָּה נוראה נפלה על כל העם, ואיש לא נועז לבכות לעיני רואים על החלל הקרוב וגם לא להביא אותו לקבורה, ורק במסתרים שפכו האנשים דמעות, בסגרם את דלתיהם, ובעוד הם נאנחים הביטו לעבָרים, פן יגיעו דבריהם לאֹזן אחד משונאיהם; כי תכף נעשה למתאבל כמשפט המת, אשר קשר עליו מספד. ובלילות היו יושבי ירושלים צוברים מעט עפר לכסות בו את בשר החללים, ורק המחרף את נפשו למות עשה זאת ביום. ככה נהרגו שנים־עשר אלף איש, בחורים מנדיבי העם.

ד. וכאשר נלאו האנשים לטבוח טבח לאין־קץ, עשו להם התולים והקימו בית־דין ומשפט. ובדרך הזה אמרו להמית את זכריה בן ברוך²⁷², אחד מאנשי־השם. הוא הרגיז אותם בנדבת לבו, כי שנא כל תועבה ואהב את החֹפש, וגם היה עשיר, ועל־כן קוו לשני דברים: למלא אוצרותיהם חמס, וגם להִפּטר מן האיש, אשר כּח בידו להפילם. על־כן הוציאו פקֻדה לאסוף שבעים איש מראשי העם אל בית־המקדש, ומסרו בידם – כמו בבית־חזיון – את דמות (תפקיד) השופטים, אשר אין להם כּח ושלטון, והעמידו לפניהם את זכריה למשפט ומצאו בו ערוַת דבר, כי אמר להסגיר את העיר בידי הרומאים ושלח צירים אל אספסינוס בבָגֶד. ואף עד אחד לא נמצא לענות בזכריה, וגם לא היה כל אות לעונו, אולם האנשים (הקנאים והאדומים) אמרו, כי הם בטוחים באשמתו, וחשבו, כי זה הוא אות נאמן על האמת. וזכריה ראה, כי אפסה כל תקוה להציל את נפשו, יען אשר נקרא במרמה אל בית־כלא ולא אל בית־הדין, ועל־כן לא רצה לפרוש מן החיים בטרם ידַבּר ככל אשר עם לבבו. הוא קם לפני השופטים ודִבּר בלעגי שפה על צדקת המלַמדים עליו חובה ובדברים קצרים בִּטל את כל דברי האשמה אשר יצאה עליו. ואחרי־כן פנה אל אנשי־ריבו וסִפּר את כל מעשי תועבותיהם, ועוד הִרבּה לדַבּר במר־נפשו על השערוריה הגדולה אשר בַּכֹּל. והקנאים התגעשו מאד, ורק בקשׁי כבשו את כעסם ולא שלפו את חרבותיהם, כי קִבּלו עליהם לשמור על דמות בית־הדין ועל צחוק־המשפט עד תֻּמו, וגם אמרו לנסות את השופטים, אם יזכרו את חֻקי הצדק בעת מצוקתם. אולם כל שבעכים השופטים הצדיקו את הנאשם פה־אחד, כי בחרו למות עמו יחד מהטות את דינו למות. וכאשר יצא זכריה צדיק בדינו, הרימו הקנאים קול צעקה וכֻלם קצפו על השופטים, כי לא הבינו את תֹּקף המשרה, אשר נִתּנה על שכמם לצחוק ולקלסה, ושני קנאים עזי־נפש התנַפּלו על זכריה והמיתוהו, בקראם אליו בלעג־זדון בעת נפלו שדוד: „הא לך גם משפטנו, אנחנו נותנים תֹּקף לצדקת־דינך“, ואחרי־כן השליכו את נבלתו מהר־הבית אל העמק אשר למטה, והפכו את פניהם אל השופטים והכו אותם בנצבי חרבותיהם בחרפה ובוז ודחפו אותם מחומת הר־הבית, ורק לדבר הזה פדו את נפשותיהם מרצח, למען אשר יפוצו בעיר לבַשׂר לכל יושבי ירושלים, כי היו לעבדים.

ה. והאדומים נחמו על בואם אל ירושלים, כי המעשים בעיר היו להם לזרא. אחד הקנאים בא אליהם בסתר והקהילם לאספה והודיע אותם כל תועבותיהם אשר עשו יחד עם הקוראים להם, וסִפּר להם את כל הרעה אשר מצאה את העיר מידם, לאמר: „הנה יצאתם אל המערכה, בחשבכם כי הכהנים הגדולים מוסרים את העיר בידי הרומאים, ואף כי לא נמצא שמץ דבר להוכיח על עלילת הבגד, ועתה עיניכם רואות את האנשים, אשר סבבו אתכם בכחש, למען תבואו להגן עליהם, והנה הם עושים מעשי שונאים עריצים, ועליכם היה למנוע אותם ממעשי־זדון למבראשונה. ואחרי אשר התחברתם להם לשפוך דם־אחים, עליכם הפעם לשים קץ לעלילותיהם הרעות, ואל תשארו פה להוסיף אֹמץ לרשעים, העוברים על חֻקי אבותיכם. וגם אם יש ביניכם אנשים, הכועסים עד היום הזה על אשר נסגרו שערי העיר בפניכם ולא נפתחו לרוָחה, למען תבואו בהם חמושים, השיבו אל לבכם, כי כבר עשיתם נקמות במנדיכם. כי חנן מת ובלילה אחד נשמד כמעט כל העם, ולא נעלם מכם, כי גם רבים מאנשי־שלומכם נחמו על הרעה אשר עשו, מדי ראותם את אכזריות האנשים, אשר קראו אתכם לעזרה. הם גם מפניכם אינם בושים, אף כי מידכם באה ישועתם, ועושים תועבות נוראות לעיני בני־בריתם. ועונותיהם יחולו על ראשכם, אַתּם האדומים, אם לא תעמדו להם לשטן או לא תבָּדלו מעליהם ומעל מעשיהם הרעים. גלוי וידוע לפניכם, כי דבר הבגד היה עלילת שקר, ואין איש חושב, כי יעלו הרומאים על העיר במהרה, וגם חיל חזק סוכך על העיר ולא באפס־יד יִשָּׁבר, ואתם שובו לבתיכם ולא תבואו עוד בסוד המרעים, ובזה תזכּו את נפשותיכם מכל עונותיכם, אשר כשלתם בהם בערמת האנשים האלה“.

פרק ששי: האדומים עזבו את העיר והקנאים הרבו מעשי רצח. הרומאים רצו לעלות על העיר ואספסינוס עצרם עד עת מצֹא.

א. האדומים הטו אֹזן לדברים האלה ובתחלה הוציאו לחפשי כאלפים מאזרחי ירושלים, אשר נמצאו במאסר, ואלה מהרו לברוח מתוך העיר ולבוא אל שמעון [בן גיורא], אשר עוד נדבר עליו בקרוב. ואחרי זאת עזבו האדומים את ירושלים ושבו איש לביתו. הם יצאו את פני העיר פתאם, ושתי המפלגות בירושלים לא חכו לזה. העם לא ידע, כי נחמו האדומים על מעשיהם, ושאף רוח לרגע קטן, בחשבו כי הוּנח לא מעֹל אויביו. והקנאים הוסיפו עוד גאוָה, כאִלו לא נעזבו מבני־בריתם, רק נחלצו מידי אנשים, אשר הביטו עליהם בעין צרה ובקשו למנוע אותם מאשם. כי עתה לא הֻטל עליהם עוד לדחות את מעשי רשעתם או להִמָּלך בדבר תחלה, ובחפזון גדול יכלו לחַבּל כל אחת ממזמותיהם הרעות והחישו למלא אחרי עצתם כהרף עין. הם הרבו להמית את גבורי החיל ואת נדיבי העיר, כי באלה קנאו על מעלותיהם, ומאלה פחדו, פן יקומו להם לשטן; הם האמינו, כי רק בהכריתם את כל אנשי־המעלה, מבלי השאיר להם שריד, יוכלו לשבת בֶּטַח. ככה נרצחו אנשים רבים וביניהם גם גוריון, איש רם המעלה והיחש, חובב שלטון־עם ומלא רוח אהבת הדרור מכל יתר היהודים, כי ישרת לבו ויתר מעלות רוחו הכריעו אותו לטבח. וגם ניגר איש עבר־הירדן לא נמלט מידם, הוא האיש, אשר הפליא גבורה במלחמותיו עם הרומאים. וכאשר סחבו אותו ברחובות העיר, צעק מרה וגלה את סִמני הפצעים [שקבל במלחמת החרות]. אולם כאשר הוּצא משערי העיר נואש מישועה והפיל את תחנתו לפני מרצחיו, כי תהיה לו קבורה, אולם הם הודיעו אותו, כי לא יורידו את גויתו אל האדמה, אשר ככה חשקה בה נפשו, ואחרי זאת מסרו אותו לטבח. ובעת מותו קלל ניגר את האנשים, כי יבואו הרומאים וינקמו מהם את דמו, וחרב ורעב ויתר מוראי המלחמה יחולו על ראשיהם, ועוד הוסיף לקללם, כי תהיה יד איש באחיו. והאלהים הביא את כל דברי הקללה הזאת על הרשעים ושִׁלם להם בצדק כגמול ידיהם: כעבור זמן קצר קמו מריבות ביניהם וכל איש טָעם את טעם שגעון חברו. כאשר נהרג ניגר בידם, הוּנח להם מפחדם, פן יבוא איש לשים קת לשלטונם, אולם לא נשארה מפלגה בקרב העם, אשר לא שׂמו לה עלילות דברים להעבירה מן העולם. ואחרי אשר מריבי הקנאים כבר ספו כֻּלּם, הגיעה העת למצֹא את אֲשַׁם אנשי השלום, אשר לא רבו עמהם. ככה באו בטענה על אחד העם, אשר לא דבק בהם בלבב שלם, ואמרו, כי הוא גבה־לבב (גס־רוח), והתגוללו על השני, אשר נספח עליהם מבלי לבטל את דעתו מפניהם, כי הוא בז להם, וגם האנשים, אשר החניפו להם ביתר שאת, נחשדו על מחשבה רעה. והם לא הבדילו בין אשמה גדולה ובין קטנה, ורק עֹנש אחד גזרו על החַיָּבים – הוא עֹנש המות. ואיש לא נמלט מן העֹנש הזה, מלבד העניים והחשֻׁכּים, אשר יצאו משפל המעלה ולא בֹרכו בנכסים.

ב. וכל שרי צבאות הרומאים שמחו על מריבות האחים בקרב שונאיהם כמוצאי שלל רב ורצו למהר ולעלות על העיר, וגם האיצו באספסינוס, בחשבם כי יצליח כל חפצו בידו הפעם, ודברו אליו, כי עתה האלהים נלחם להם, בסכסכו את אויביהם איש באחיו, אולם הגלגל חוזר מהרה, ואולי ייעפו היהודים ממלחמת־האחים או יִנָּחמו על מעשיהם וישלימו ביניהם. ולדברים האלה ענה אותם אספסינוס: „דעו, כי שגיתם מאד בעצתכם בפעם הזאת. אמנם משתוקקים אתם להראות את כח ידיכם ואת הדר נשקכם כדרך העומדים בבית־חזיון, אך הדבר הזה קשור בסכנה ואתם אינכם שׂמים לב לתועלתכם ולשלומכם. הן אם תמהרו לעלות על העיר מיד, תקימו בידיכם ברית־שלום בין שונאינו, ובעֹצם ימינם ישתערו עלינו. ואם תתנו להם אַרְכּה, ימעט אחרי־כן מספר שונאינו, כי תאכל אותם אש המריבה. כי האלהים מיטיב לערוך את המלחמה ממני, והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חנם ויתן את הנצחון לצבאותינו בלי עמל וסכנה. ובעוד האויבים הולכים וכלים איש בידי רעהו, כי קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת־אחים, טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים הולכים למות, הנלחמים ביניהם ברוח שגעון. ואם יחשוב איש מכם, כי לא יישר הנצחון בלי מלחמה, עליו להשיב אל לבו, כי ניטיב לעשות לנפשותינו, בהשיגנוּ את משאלות לבנו לבטח, מהכניס את עצמנו בסכנת מלחמה. דעו לכם, כי גם האנשים המפיקים את רצונם בארך־אפם ובתבונתם קונים להם שם טוב ותהלה כחבריהם, אשר השלימו את חפצם בתפארת ישׁע ימינם. והנה במדה אשר יהיו האויבים הולכים ודַלים יחליפו צבאותינו כֹח מעמלם הקשה וילכו הלוך וחזק. ואמנם גם אין השעה עת־רצון לאנשים השוקדים לעשות להם בנצחונם שֵׁם תפארה, כי אין היהודים דואגים עתה להכין להם נשק וגם לא לחַזק את חומותיהם ולאסוף להם חיל־עוזרים, למען יהיה לנו הדבר לרעה, בתתנו להם אַרְכּה, – רק חונקים הם איש את רעהו במלחמת־האחים ובמחלֹקת, וכל יום הם סובלים צרות ורעות נוראות, אשר גם בעלותנו עליהם ובכבשנו אותם לא נעשה להם כמוהן. ואם ירצה איש לשמור את נפשו, עליו לתת להם להמית איש את אחיו תֻּמם. ואם לתהלת הנצחון תשׂאוּ את נפשכם, הן לא תגדל תפארתכם בהתנפלכם על אויב כזה, אשר אכלה אותו חרב מבית, כי יֵאָמר בצדק, אשר לא מידיכם בא הנצחון, כי־אם מן המחלקת“.

ג. כל שרי החילים הודו לדברי אספסינוס. וכעבור זמן קצר נגלה הדבר, כי היתה עצתו עצה מחֻכּמה. כי מדי יום ביומו נפלו אל הרומאים אנשים רבים, אשר ברחו מפני הקנאים. אמנם קשה היתה מנוסתם, כי הציגו הקנאים משמר בכל מוצאי העיר ואת כל איש אשר תפשו שם שפטו משפט מות, באמרם כי אל הרומאים הוא נופל. אולם כל נותן שֹׁחד יצא לשלום, ורק האיש, אשר לא מצאה ידו לשַׁלם, נחשב לבוגד. על־כן קנו העשירים בכסף את המנוסה מן העיר, ורק העניים הבורחים נשחטו. וכאשר נערמו תלי הרוגים במסלות [על־יד מוצאי העיר] נחמו רבים, אשר יעצו לנפול אל הרומאים, ובחרו למות בקרב העיר, כי קוו להקבר בקברות אבותיהם ובזה רָוַח להם מעט מאימת המות. אולם הקנאים הרבו עוד תועבה באכזריות זדונם ולא נתנו לקַבּר את עצמוֹת הנרצחים בעיר ובשדה, כאִלו כרתו ביניהם ברית לחלל את חֻקי האבות (התורה) ואת חֻקי הטבע גם־יחד ולהוסיף עוד חַטאה לאלהים על כל הרעות אשר עשו לאדם! הם השאירו את הפגרים בחוץ להעלות בָּאְשָׁם תחת קרני השמש, ומשפט אחד היה לקובר עצמות קרוביו ולבורחים מן העיר – משפט מות! ועל האיש, אשר גמל את החסד הזה לאחיו המת, נגזר להשאר בלי קבורה. סוף דבר, בעת הצרה הזאת אבדו כל המדות הטובות – ומדת הרחמים יותר מכֻּלן. כי כל דבר מעורר רחמים הִרגיז את לבות הרשעים האלה, אשר העבירו את עברתם מן החיים אל הנרצחים והשיבו אותה מן המתים אל החיים, והנשארים בחיים נמוגו מפחד לבבם וקנאו באֹשר המתים, אשר נחו מצרותיהם, והאנשים, אשר עֻנוּ בבתי־כלָאים, חשבו גם את המתים המתגוללים בלי קבורה למאֻשרים באדם. כי כל חֻקי האדם נרמסו ברגל הזדים וחֻקי אלהים היו לצחוק ולקלס בעיניהם, ולחזיונות נביאים הלעיגו וקראו להם בשם להג מרמה. כי הרבו הנביאים לדַבּר על הטוב ועל הרע, והקנאים בעטוּ בתוכחותיהם ובזה קִימו גם את דברי הנבואה על קץ העיר. כי יצא דבר לפנים מפי האנשים (הנביאים), אשר תפול העיר ובית־המקדש יהיה למאכֹלת אש במלחמה, לעת תקום מריבת־אחים וידי היהודים תטמאנה את משכנות האלהים; ואף כי ידעו הקנאים את הנבואה הזאת, התמַכּרו לקַיֵם אותה בידיהם.

פרק שביעי: עריצות יוחנן. עלילות הקנאים במצדה. אספסינוס כבש את גדר. מעשי פלצידוס.

א. ויוחנן [בן לוי] אמר להיות לשליט עריץ וחשב, כי לא נאה לו הכבוד חלק כחלק עם חבריו, ומעט מעט משך אליו את הרעים אשר בקרב הנבלים ויחד אִתּם נפרד מעל המפלגה (מפלגת הקנאים). הוא מאן למַלא אחרי עצת חבריו תמיד וברוח מושל היה מוציא את פקֻדותיו, וכל עין ראתה, כי הוא שולח את ידו אל שלטון־יחיד (מונרכיה). אלה נכנעו לפניו מיראה ואלה מאהבה, כי הפליא לצודד את הלבבות במרמה וכחש. ורבים חשבו, כי היה להם הדבר לישועה בהִפּקד עון תועבותיהם על האחד ולא על הרבים. גם היה רב־פעלים במעשיו ובתחבולותיו, ואנשים רבים נעשו לו לנושאי־כלים (לעבדים). אולם עוד חלק גדול מחבריו עמד לו לשטן, אלה מקנאתם בו, בחשבם כי חרפה להם להִכּנע תחת ידי איש, אשר היה לפנים אנוש כערכם, ואלה משנאתם לשלטון־יחיד. הם הבינו, כי לא יעלה בידם להורידו מגֻדלתו על־נקלה, אחרי אשר יקח את השלטון בידו, וגם ירדוף אותם, בהתגוללו עליהם על אשר עמדו לו לשטן בממשלה. על־כן בחר כל אחד מהם לשאת כל צרה ופגע במלחמתו עם יוחנן מהיות לו לעבד ולהִמק בבית־שביו. וככה קמה מריבה בין האנשים האלה ובין צורריהם, אשר עמד יוחנן בראשם כמשפט מלך. אלה ואלה עמדו על המשמר מבית, אך טרם התנגחו בכלי־נשקם, או נלחמו ביניהם רק מעט, ולעֻמת־זאת חֻבּרו יחד להשחית בעם, ואיש התחרה ברעהו, כי ירבה לאסוף שלל מחמס יושבי ירושלים. ככה נפקדה העיר בשלשה שפטים רעים ונוראים: במלחמה [מחוץ] ובשלטון עריץ ובמריבת אחים, והמלחמה היתה קלה בכף מאזנים מיתר האסונות, על־כן ברחו רבים מפני אויביהם בני עמם אל השונאים הנכרים וקבלו מידי הרומאים את פדות נפשם, אשר נואשו ממנה בשבתם בקרב אחיהם.

ב. ועוד נגע רביעי נוסף אז להביא שואה על העם. לא רחוק מירושלים נמצא מבצר חזק, אשר בנו אותו המלכים, להפקיד בו את אוצרותיהם לעת תמורות מלחמה וגם להשָּׂגב בו לנפשם, ושמו מצָדָה. את המבצר הזה תפשו האנשים הנקראים סיקריים ולראשונה פשטו על המקומות הקרובים וגזלו שם את הצֵדה הדרושה להם בלבד, כי יראתם [מפני הרומאים] מנעה אותם להרבות חמס. אולם בשמעם, כי חיל הרומאים יושב במנוחה וכי קמו מריבות ושלטון עריץ ומלחמת־אחים בקרב היהודים אשר בירושלים, החלו לעשות תועבות גדולות. ולמועד חג המצות, אשר אותו עושים היהודים לזכר גאֻלתם בעת צאתם מעבדות מצרים ושובם אל ארץ אבותיהם, יצאו הסיקריים בלילה, בהתחבאם מעיני רואים, לבל יהיו להם לשטן, ופשטו על עיר מצער אחת ושמה עין־גדי. וטרם הספיקו אנשי־החיל אשר בעיר לקחת את נשקם ולהאסף, מהרו הסיקריים להפיצם ולגרשם מתוך העיר והמיתו את החלשים, אשר לא היה להם כּח לברוח, את הנשים והילדים, שבע מאות נפש ומעלה. ואחרי זאת הוציאו את כל שלל הבתים וגזלו את כל פרי הבכּורים ונשׂאוּ אתם אל מצדה, ואחרי זאת שדדו את כל הכפרים אשר מסביב למבצר והחריבו את כל הארץ, ומדי יום ביומו התרבה מספר המשחיתים, אשר באו אליהם מעבָרים. וגם ביתר קצות ארץ יהודה, אשר ישבו שם השודדים עד העת ההיא בחבּוק־ידים, התחוללו זוָעות, כדרך הגוף החולה, אשר קמה בו דלקת בחלק הראש והמחלה עוברת אל כל האברים. כי המריבה והמהומה בעיר הראשה התירו את ידי כל הנבלים אשר בארץ לעשות חמס, וכל אחד הוציא את גזלת כפר מגוריו אל המדבר. ושם התאספו יחד ונשבעו איש לרעהו והגיחו בגדודים, אשר היו קטנים במספרם מצבא־מלחמה וגדולים מלהקות שודדים, על מקדשים וערים, ובכל מקום, אשר פקדו עליו את חמתם, מצאה את האנשים רעה גדולה כצרת הנגפים במלחמה, והשודדים לא נתנו להם זמן להנקם בהם, כי מהרו לברוח עם הבזה אשר בידם. ולא נמצא מקום בארץ יהודה, אשר לא היה עדי אובד עם ירושלים יחדו.

ג. הדברים האלה נגלו לאספסינוס מפי הבורחים הנופלים אליו. אף כי שמרו המורדים על כל מוצאי ירושלים והמיתו את כל האנשים אשר נגשו אליהם, בכל־זאת הצליחו רבים להסתר מהם ולברוח אל הרומאים, והם דברו על לב ראש־צבא (הרומאי) להגן על העיר ולהציל את שארית העם. כי על אהבתם לרומאים הומתו רבים בחרב והנותרים נמצאים באימת מות. אספסינוס חמל עליהם בצרתם הפעם והסיע את חילו לצור על ירושלים למראה־עין ובאמת – לפדות את יושבי העיר ממצור. אולם בתחלה נטל עליו להכניע את שארית הארץ, לבל תקום לו מלחמה מאחור בעת צורו על ירושלים. הוא עלה על גדור (גדרה), העיר הראשה והחזקה בכל עבר־הירדן, וברביעי לחדש דיסְטְרוֹס (אדר) בא בשערי העיר, כי טוּבי העיר הסתירו את עצתם מהמורדים ושלחו אליו צירים להסגיר את העיר בידו, יען אשר חשקה נפשם בשלום וגם רצו לשמור על רכושם, כי עשירים רבים ישבו בגדור. ואנשי־ריבם לא ידעו על־דבר השליחים ורק כאשר קרב אספסינוס אל העיר נודע להם המעשה. הם נואשו מתקותם להתחזק לבדם בעיר, כי רבים היו שונאיהם מבית וגם ראו את הרומאים בקרבת העיר. על־כן תפשו את דוֹלץ (דוֹלֶסּוֹס), הגדול בין יושבי העיר במעלתו ובכבוד ביתו, אשר חשדו בו, כי הוא יעץ לשלוח את הצירים אל אספסינוס, ושחטו אותו, ובגֹדל חמתם התעללו בנבלתו, ואחרי זאת ברחו מן העיר. ולמחרת היום הגיע חיל הרומאים עד שערי העיר ואזרחי גדור קדמו את פני אספסינוס בברכה והוא נשבע להם להקים את בריתו אתם וגם נתן להם מצב רוכבים ורגלים לשמור על העיר, פן יעלו הבורחים עליה. כי יושבי גדור פרצו בידיהם את חומת עירם טרם דרשו הרומאים את הדבר, ובזה נתנו ערֻבּה, כי הם רודפי שלום, וגם ברצותם להלחם ברומאים לא יוכלו למלא חפצם.

ד. ואספסינוס שלח את פלצידוס עם חמש מאות רוכבים ושלשת אלפים רגלים לרדוף אחרי המורדים פליטי גדור, והוא עם שארית צבאו שב אל קיסריה. וכראות הפליטים פתאם את הרוכבים הרודפים אחריהם נדחקו לפני הקרָב אל כפר אחד הנקרא בית־נמרה²⁷³ ובו מצאו בחורים רבים והריקו חלק מהם לרצונם וחלק בחֹזק־יד והתנפלו יחד אתם על חיל פלצידוס. וכאשר הגיחו היהודים מן הכפר נסוגו הרומאים אחור מפניהם בתחלה והתחכּמו למשוך אחריהם את השונאים רחוק מן החומה ובהגיעם למקום חפצם הקיפו את היהודים וירו בהם, הרוכבים סגרו עליהם את הדרך והרגלים נלחמו בהם מקרוב והכו בהם. והיהודים חרפו את נפשם במלחמה ונפלו חללים ושכר לא היה לגבורתם, כי בהשתערם על האויבים העומדים במערכה, אשר סוכך עליהם נשקם כחומת מבצר, לא מצאו מקום לשלוח אליו את חציהם וגם לא עצרו כח לבקוע להם דרך בין שורות הרומאים, ולעֻמת־זאת הרבו חִצי השונאים לפלח את קרביהם, כי נדמו היהודים כבהמות נבערות, הקופצות על חרב הצַיָּד, אלה הֻכּו לפי חרב ואלה נפוצו ונרמסו בפרסות סוסי הרוכבים.

ה. פלצידוס אמר לסגור בעדם (בעד היהודים הבורחים) את הדרך אל הכפר, ועל־כן מהר עם רוכביו כפעם בפעם אל העבר ההוא, ואחרי־כן הפך את פניו וירה בבורחים. הקרובים היו מטרה לחציו והרחוקים יראו ושבו אחור; אך לאחרונה בקעו להם הגבורים אשר בחיל היהודים בחֹזק־יד דרך בין שורות הרומאים ונמלטו אל חומת הכפר. ושומרי החומה נבוכו מאד, כי לא יכלו לסגור את השער לפני פליטי גדור, יען אשר גם בינהם וקרוביהם נמצאו יחד עמם, וגם הבינו, כי יפלו בחרב, אם יתנו להם לבוא בשערי העיר. ומגורתם קמה: כי בעוד הפליטים נדחקים לפני החומה, כבר הדביקום רוכבי הרומאים וכמעט באו אתם יחד אל הכפר, לולא מהרו היושבים לסגור את השער. אולם פלצידוס השתער עליהם בגבורה ונלחם אִתּם עד הערב, ואחרי־כן הבקיע אל החומה ותפש את כל יושבי הכפר. ההמונים הנחשלים הֻכּו לפי חרב וגבורי החיל נמלטו על נפשם. ואנשי פלצידוס הוציאו את שלל הבתים ושלחו את הכפר באש. ופליטי הכפר נפוצו בכל הארץ מסביב והפליגו בדבר הצרה אשר מצאתם וגם אמרו, כי צבא הרומאים הולך וקרב, ובדבר הזה החרידו את כל יושבי המקומות הקרובים, ורבים נלוו אליהם בהמון וברחו אתם יחד בדרך יריחו, כי רק בעיר הזאת אמרו למצֹא רֶוח והצלה, בבטחם במשגב חומותיה ובהמון יושביה. ופלצידוס נשען על כח רוכביו וגם הוסיף אֹמץ בנצחונותיו הראשונים, על־כן רדף אחרי הפליטים עד הירדן והמית את הנופלים בידו כפעם בפעם, ולאחרונה לחץ את כל ההמון אל שפת הנהר, ושם נעצרו היהודים ולא יכלו לעבור, כי גאו מי הנהר (הירדן) מפני הגשמים, ופלצידוס ערך מערכה לקראתם. בעל־כרחם יצאו היהודים למלחמה, כי אבד מהם מנוס, והתיצבו בשורה ארֻכּה לאֹרך שפת הנהר, כמטרה לחצי האויב ולשטף סוסיו. והרוכבים המיתו רבים מהם והפילו אותם אך תוך הנהר. חמשה־עשר אלף נפש נפלו בחרב הרומאים, וההמון אשר נלחץ בחזקת היד לקפוץ אל הירדן היה לאין־מספר. וכאלפים ומאתים איש נלקחו בשבי ויחד אִתּם שלל כבד מאד, חמורים וצאן וגמלים ובקר.

ו. המפלה הזאת לא נפלה מיתר מפלות היהודים ועוד גדלה בעיניהם מן האסונות הקודמים, כי כל דרך מנוסתם היתה מלאה חללים, ומַעבר הירדן נסגר מכֹּבד הפגרים, ואף ים המלח מלא גויות אדם, אשר סחפו אליו מי הנהר בהמון. ופלצידוס הלך מחיל אל חיל ומהר אל הערים הקטנות אשר מסביב וכבש את אָבֵל (אבל־השטים, אבילה) ואת יוּלִיַּס (בית־הרם, או בית רמתה) ואת בית הישימות ואת כל הארץ עד ים המלח והשיב בכל עיר את אנשי־עצתו מן היהודים הנופלים אל הרומאים. ואחרי־כן הושיב את אנשי־צבאו באניות ותפש את הבורחים על־פני ים המלח. ככה נפלה בידי הרומאים כל ארץ עבר־הירדן בברית ובמלחמה, חוץ מהמבצר מכור שׂגב מהם.

פרק שמיני: אספסינוס שמע על המעשים אשר היו בארץ גליה ומהר לכלות את מלחמת היהודים. ציור יריחו והעמק הגדול. על־דבר ים המלח.

א. בימים ההם הגיעה אל אספסינוס בשורת המרד, אשר פרץ בארץ גַּלִיָּה, כי וִינְדֶּקס וגדולי עם־הארץ פשעו בנירון, ופרשת המעשים האלה כתובה על ספרי הזכרונות לאשורה. הבשורה הזאת העירה את אספסינוס להחיש את המלחמה, כי צפה מראש את מלחמות־האחים [ברומא] ואת הרעה אשר נגד פני הממשלה כֻּלָּהּ, ועל־כן אמר להקים שלום בארצות המזרח ולהקל בזאת את המוראים בארץ איטליה. וכל העת אשר עצרוהו הגשמים הכין את המנוחה במקומות הנכנעים והציב בתוכם משמר והקים שרי־עשרות על הכפרים ושרי־מאות על הערים, וגם בנה רבות מן הערים הנהרסות. ולראשית האביב לקח את מַרבּית חילו ונסע מקיסריה אל אנטיפטרס ושם ישב שני ימים והקים סדר בעיר וביום השלישי נסע הלאה והחריב ולהט באש את כל הארץ אשר מסביב. אחרי הכניעו את כל מחוז תִּמנה פנה אל לוד ואל יבנה, אשר כרתו אִתּוֹ ברית־שלום, והושיב בהן את היהודים אשר נכנעו לפניו ומצאו חן בעיניו, ומשם עלה על אמאוס וכבש שם את מעברות ההרים בדרך ירושלים, ושׂם במקום ההוא את מחנהו והקיף עליו מצודה והשאיר שם את הלגיון החמישי, ומשם פנה אל מחוז בית לפתפי (או בית לפתנפי) (או בית לפתנפי)²⁷⁴ ושלח אותה באש, וגם את כל הארץ מסביב לגבול אדום, ואחרי־כן צוה להקים מבצרים במקומות הכּשׁר וגם לכד שני כפרים גדולים בארץ אדום בתוֶך, את בית־גברֵי²⁷⁵, ואת כפר טבא, והמית עשרת אלפים אישׁ ויותר וכאלף נפש לקח בשבי ואת יתר העם גרש מנחלתו והעמיד בכפרים האלה מִשמר מאנשי־חילו, למען יפשוט על ארץ ההרים להחריבנה. והוא עם שארית חילו שב אל אמאוס ומשם נסע אל ארץ שֹׁמרון ועבר על העיר הנקראה בשם „עיר־חדשה“ (נאפוליס) ובפי יושבי המקום – מַבַּרְתָּא²⁷⁶, ומשם ירד אל קָרָוָה (קוריאי) ולן במקום ההוא ביום השני לחדש דיסיוס (סיון), ובמחרתו שׂם את פניו אל יריחו, ושם התחבר אליו טרַיָּנוס, אחד משרי־צבאו, אשר העביר את חילו מעבר־הירדן, כי כבר נכנעה כל הארץ ההיא לפניהם.

ב. המון גדול מיושבי יריחו מִהר עוד לפני בוא הרומאים לברוח אל ארץ ההרים מול ירושלים, ואנשים רבים נשארו ונפלו בחרב, והרומאים לכדו את העיר העזובה. העיר יריחו בנויה בעמק, אולם ממעל לה רמה ארֻכּה מאד, קרחה ושוממה. לרוח צפון היא נמשכת עד גבול בית־שאן, ולרוח דרום עד ארץ סדום (הסדומים) וקצה ים המלח, ומול הרמה הזאת נמצאה רמת עבר־הירדן, תחלתה על־יד יוליס (בית הרם) וצפונה לה, והיא נמשכת לרוח דרום עד סומורה הקרובה לגבול סלע־ערב. ובארץ הזאת נמצא גם ההר הנקרא בשם הר־הברזל, המשתרע עד ארץ מואב. והארץ בין שתי הרמות האלה בתָוֶך נקראה בשם „העמק הגדול“ (ככר־הירדן, ערבות הירדן), תחלתו על־יד כפר צנבריי, והוא מגיע עד ים המלח. ואֹרך העמק הזה אלף ומאתים ריס ורחבו מאה ועשרים והירדן עובר בקרבו בתוֶך דרך שני יאורות השונים בתכונותיהם, ים המלח וים טבריה (כנרת, גינוסר), כי הראשון הוא מלא מלח ולא נמצא בקרבו דבר, אשר בו רוח חיים, ומֵימי השני הם מתוקים ומגַדלים יצורים חיים. ובימות־החמה מראה העמק הזה כשרוף באש ומרֹב היֹבש האויר מחניק ומביא חליים. וכל העמק הוא ככר שוממה, חוץ מנחל הירדן, ועל־כן התמרים על שפת הנהר דשנים ונותנים פרים לרֹב, אולם הרחוקים ממנו הם רעים ושֹׁערים.

ג. ובקרבת יריחו נמצא מקור מים חיים עשיר, אשר מימיו טובים מאד להשקות את האדמה. המקור הזה נפתח בקרבת העיר הישנה, היא הראשונה בערי הכנענים, אשר כבש יהושע בן־נון, ראש צבא העברים, בחרב. ועל המקור הזה מסֻפּר, כי לפנים היה משחית את תנובת השדה ואת פרי העצים וגם מזיק לילודי אשה, ומימיו היו מביאים מחלה ומוֶת לכל הברואים, אולם אחרי־כן נרפאו המים ונהפכו להיות בריאים וּמַפְרים בידי אלישע הנביא, הוא אוהב אליהו ויורשו. כי הנביא הזה גר בתוך יושבי יריחו, אשר קדמו את פניו באהבה רבה, ושׁלם להם טובה תחת טובה ואָצל להם ברכה עומדת לעד, כי נגש אל המקור והשליך אל המים כלי חרשׂ מלא מלח, ואחרי־כן נשא את ימין צדקו לשמים והסיך נסך לכַפּר את פני הארץ ולכרות אִתָּהּ ברית ובקש ממנה לרַפֵּא את המים ולפתוח גידים מתוקים, ואל האלהים התפלל כי יותיר לטובה את יושבי הארץ בפרי אדמתם וברי בטנם ולא ימנע מהם את מֵי הברכה האלה כל הימים, אשר יחזיקו בתֻמם. ובתפלה הזאת, אשר הקדים לה הנביא מעשים בתבונות כפיו, רִפּא את המקור, ותחת אשר היו המים לפני משַׁכּלים ומביאים דֶּבר ליושבי הארץ, החלו מהיום ההוא והלאה להביא ברכה לפרי בטנם וליבול ארצם. כי גדול מאד כֹּח המים להרוות את האדמה, עד אשר בנגעם רק בפניה יביאו עליה ברכה גדולה יתר ממי מעינות אחרים, המשקים את הארץ לרויה. ותחת אשר שכר המעינות ההם אינו גדול גם אם ילקחו מהם מים רבים, הנה המועט במקור הזה מחזיק ברכה מרֻבּה²⁷⁷. ומלבד־זאת המקור מרוה ככר גדולה מיתר המעינות כֻּלם, כי אֹרך עמק יריחו הוא שבעים ריס ורחבו עשרים ריס, והוא מגדל פרדסים נחמדים צפופים, ובהם עולים עצי תמרים רבים, שונים בטעמם ובשמותיהם, והמינים הדשנים נדרכים [ביקבים] ומוציאים דבש לרֹב, אשר אינו נופל בטעמו הרבה מדבש הדבורים הרבות אשר בארץ הזאת. ושם נמצא עץ הקטף (עץ הצרי), היקר בכל פרי הארץ ההיא²⁷⁸, והכֹּפֶר ועץ המֹר, ובצדק יֹאמר האומר, כי הארץ היא גן אלהים, אשר בו גדלים העצים היקרים וכלילי היֹפי למיניהם למכביר. ואמנם הארץ הזאת היא מבֹרכה גם ביתר פרי האדמה ולא נקל למצֹא בעולם הישוב מקום אשר כמוה, כי האדמה משיבה את הזרע המָשלך אליה בברכה מרֻבּה. ואני חושב, כי חֹם האויר הרָוה ומזג המים הם סבת הברכה יחד, כי כח המים מצמיח את הנטעים ומשגשג אותם ולֵח האויר מחזק את שרשיהם באדמה ונותן להם כֹּח להתעודד בחרבוני קיץ. כי בימי־החמה הארץ הזאת היא כיקוד אש, ועל־כן אין איש יוצא ממקומו על־נקלה, אך המים השאובים לפני עלות השמש מַרבּים להתקרר בחוץ, ותכונתם היא הפך תכונות האויר אשר מסביב²⁷⁹. אולם בימי הקֹר המים מתחממים וטובים מאד לרחוץ בהם; אמנם גם מזג האויר הוא רך מאד בימים האלה, ועל־כן לובשים יושבי הארץ בגדי בד על בשרם בעת אשר יורדים שלגים בשאר ארץ יהודה. מיריחו עד ירושלים מהלך מאה וחמשים ריס, ועד הירדן ששים ריס, והארץ בין יריחו ובין ירושלים היא מקום ציה, מלאה אבני נגף. ובין יריחו ובין הירדן נמצא מקום מישור וגם הוא ערבה שממה וארץ לא־זרועה. ובזה ספרתי את כל מעלות ארץ יריחו המבֹרכה.

ד. ונאה לדבּר גם על תכונת ים המלח. הוא אשר אמרתי, כי מימיו הם מרים ואין בו נפש חיה, ומימיו הקלים²⁸⁰ נושאים על־פניהם את כל הדברים הכבדים ביותר המָשלכים אליהם, וקשה מאד לאדם לטבול במי הים הזה, גם אם ינסה לעשות זאת בכל מאמצי כחו. כאשר הגיע אספסינוס אל שפת הים, אמר לחקור את תכונותיו, וצוה לקחת אנשים, אשר לא ידעו לשׂחות, ולכפּות את ידיהם על אחוריהם ולהשליכם אל תוך המצולה, אך כֻּלם צפו על־פני המים, כאלו צנפה אותם רוח למעלה. ונפלאות הן חליפות צבע המים, כי שלש פעמים ביום הים משנה את מראה פניו לנֹגה קרני השמש ומופיע בעתרת צבעים שונים. במקומות רבים הוא מקיא מקרבו גושי מלח (חֵמָר, כֹּפֶר) שחורים והם נִשאים על־פני המים ודומים במראם ובגדלם לשוָרים כרותי ראש. עושי־המלאכה על־פני הים נגשים אל הגוּשים האלה ואוספים את הרגבים המדֻבּקים אל תוך ספינותיהם. וכאשר הם ממלאים את הסירות, לא נקל להם להוציא מהן את הרגבים, כי הסירה נדבקת אל הכֹּפר הנטפל אליה, ורק דמי־נדה או מי־רגלים עוצרים להפריד בין הדבקים האלה. והכֹּפר הזה הוא טוב למלא בו את סדקי האניות וגם מעלה ארוכה לגוף, ועל־כן מערבים אותו בסמי רפואה רבים. ואֹרך היאור הזה חמש מאות ושמונים ריס, כי הוא משתרע עד צֹער אשר בערָב למטה, ורחבו מאה וחמשים ריס. וסמוכה לים־המלח היא ארץ סדום, אשר היתה לפנים מבֹרכה במגד אדמתה ובכל טוּב עריה ועתה היא כֻלּה ארץ שרֵפה; על־כן יֵאָמר, כי ברקים להטו את הארץ הזאת בחטאות יושביה. ועוד עתה נשארו עקבות (רשמי) אש האלהים, ויש לראות שם צללי חמש²⁸¹ ערים. וגם האפר הולך ומתחדש בפרי המקום ההוא, אשר צבע קלִפתו דומה לצבע פרי עץ־מאכל, אולם בהִתָּלשו בכף הוא כָלה כעשן וכאבק²⁸². והמראה הזה מוסיף אמון לשיחות מני קדם (המִתּים) על־דבר ארץ סדום.

פרק תשיעי: אחרי כבוש גדרה (!) התכונן אספסינוס לצור על ירושלים, והנה הגיעה אליו בשׂורת מות נירון והוא שִׁנה את עצתו. שמעון איש־גרש.

א. ואספסינוס גמר להקיף את ירושלים מכל עבריה והקים מצודות למחנהו ביריחו ובחדיד ובשתיהן השאיר מצב מצבא הרומאים ומחיל עוזריהם. הוא שלח אל גרש²⁸³ את לוציוס אניוס ונתן בידו את חלק הרוכבים וחיל רגלי גדול. הוא עלה על העיר וכבש אותה מיד והמית אלף מבחורי היהודים, אשר לא מהרו לברוח, ואת בני־ביתם לקח בשבי ואת רכושם נתן לאנשי־צבאו לשלל. ואחרי־כן שרף את הבתים ויצא להלחם בכפרים אשר מסביב. אנשי־החיל נמלטו והחלשים הֻכּו בחרב והמקומות העזובים היו למאכלת אש. ככה נכבשו במלחמה כל ההר והעמק ונלקחו מידי יושבי ירושלים כל מוצאי העיר. והקנאים שמרו מאד על האנשים האומרים לנפול אל הרומאים, וגם מאנשי־ריבם, אשר לא השלימו עם הרומאים, אבד מנוס, כי סגר עליהם הצבא המקיף את כל העיר מעבָרים.

ב. ואספסינוס שב אל קיסריה והתכונן לעלות עם כל חילו על ירושלים, והנה באה אליו הבשורה, כי נהרג נירון, כעבור שלש־עשרה שנה ושמונה חדשים ושמונה ימים למלכו. כל דברי נירון ודרכיו הרעים, אשר נִבֵּל את כבוד שלטונו, במסרו את הממשלה בידי נבלים גדולים כנִימְפִידִיּוּס וטִיגֶּלִּינוּס ובידי נבזים מקרב עבדיו המשֻׁחררים, וגם דבַר קצו הרע, כאשר התנכלו האנשים האלה עליו להמיתו והוא נעזב מכל שומרי ראשו וברח עם ארבעת עבדיו המשֻׁחררים הנאמנים אל מגרש העיר ושם טרף את נפשו בכפו, והמורידים אותו מכסאו נשאו את עונם כעבור זמן קצר, וכן גם דבַר קץ המלחמה בגַליה, וכל דברי גַלְבָּה, אשר הוקם למושל יחיד (לקיסר) ובא אל רומא מארץ אספמיה, ואחרי־כן יצא עליו שם רע בקרב אנשי־הצבא, כי הוא איש שפל ונבזה והוא נהרג בראש השוק אשר ברומא, ובמקומו הוקם אָתּוֹן למושל יחיד, וכל דברי אָתּוֹן ומלחמתו עם שרי־הצבא אשר לוִיטֶלִיּוּס ומַפּלתו, וכל דברי המהומות בימי ויטליוס והמלחמה על־יד היכל הקפיטוליון, עד אשר הכו אַנְטוֹנִיּוּס פְּרִימוּס ומוּצִיָּנוּס אותו ואת כל לגיונות גרמניה לפי חרב, ובזה שׂמו קץ למלחמת־האחים [ברומא] – כל הדברים האלה אין אני רוצה לסַפּר פה לאשורם, כי המעשים האלה ידועים לכל ההמון, וגם נכתבו בספר בידי יונים ורומאים רבים. ורק למען השאיר את הקשר בין המעשים ולבלי נַתּק את שלשלת דברי הימים אזכיר בראשי־פרקים את הדברים: אספסינוס דחה לראשונה את המלחמה בירושלים ועיניו נשואות אל האיש, אשר יהיה למושל אחרי נירון. וגם בשמעו, כי היה גלבה לקיסר, לא רצה להחל את המלחמה, טרם אשר ימלא גם הוא (הקיסר החדש) את ידו בזה על־כן שלח אליו את טיטוס בנו לברכו ולקַבּל מפיו פקֻדה בדבר ארץ יהודה. ולדבר הזה יצא גם אגריפס באניה אל גלבה יחד עם טיטוס. הם עברו באניות גדולות (אניות־מלחמה) – כי הימים היו ימי החֹרף – על ארץ אֲכַיָה ושמעו, כי נהרגו גלבה אחרי מלכו שבעה חדשים ושבעה ימים, ואָתּוֹן נחל את שלטונו, כי לקח לו את הממשלה בחֹזק־יד. אגריפס גמר ללכת אל רומא ולא שׂם אל לבו את תמורת השלטון. ואת לב טיטוס העיר האלהים לנסוע מארץ יון אל סוריה והוא מִהר לשוב אל קיסריה לעמוד לפני אביו. ושניהם חכו בדאגה לעתידות הממשלה, כי שלטון הרומאים דמה אז לאניה מטרפת בים, ולא שתו את לבם למלחמת היהודים, כי חרדו לגורל ארץ מולדתם וחשבו, כי אין עתה שעת־הכּשׁר להלחם בעם נכרי.

ג. אולם מלחמה אחרת קמה על היהודים בעת ההיא. שמעון בן גיורא מילידי עיר גרש (גרסה) היה איש צעיר ונופל בערמתו מיוחנן המושל בעיר, אולם גדל ממנו בחֹזק־גופו ובעזות־נפשו, ובעבור זאת גֹרש בידי חנן הכהן הגדול מחבל עקרבים, אשר החזיק בו, ופנה אל השודדים המושלים במצדה. לראשונה היה חשוד בעיני האנשים ההם, ועל־כן צוו עליו לשבת עם האנשים, אשר הביא עמו בשפל העיר והם ישבו במרומי המקום. אולם אחרי־כן נגלה להם, כי הוא קרוב אליהם בדרכיו ונאמן בבריתם, ומני אז החל לצאת במלחמותיהם, בהגיחם מן המבצר, והחריב אִתּם יחד את המקומות מסביב. אבל בידו לא עלה להטות את לבם לדברים גדולים מאלה, כי כבר הסכינו לשבת במבצר ויראו להרחיק ממאורתם. אולם שמעון התאוה לעשות מִמשל עריץ ובקש גדולות לנפשו, ובהגיע אליו השמועה, כי מת חנן, פנה אל ארץ ההרים והעביר קול מסביב, כי יקרא דרור לעבדים ויתן שלל רב לבני־חורין, ולדבר הזה התלקטו אליו אנשי־בליעל מכל עבר.

ד. וכאשר אסף לו שמעון גדוד חזק, פשט על הכפרים בארץ ההרים, ומיום ליום הלך מספר אנשיו הלוך וגדול, עד אשר ערב את לבו לרדת גם אל ארץ המישור, וכבר נתן את פחדו על הערים, וגם רבים מגדולי העם ראו, כי עצמה ידו והוא עושה חיל בכל דרכיו, ונפתו ללכת אחריו וחילו לא היה עוד אספסוף עבדים ושודדים לבד, כי נמצאו בקרבו גם אזרחים רבים, אשר שמרו את פקֻדתיו כדבר מלך שליט. הוא פשט על נפת עקרבים (עקרבה) ועל כל הארץ עד אדום־רבּה. ובכפר אחד הנקרא עין (או: נעין) בנה חומה ועשה לו כתבנית מבצר לשבת בו לבטח ובעמק הנקרא פרעתֵי (או: פארן)²⁸⁴ הרחיב הרבה מערות, ורבות מהן מצא דרושות לחפצו ושָׂם אותן לבתי־מסכנות לטמון שם את אוצרותיו ולאסוף שמה את השלל, וגם הניח שם את פרי האדמה, אשר בזז, ורבים מגדודיו שכנו במקום ההוא. וגלוי היה, כי הוא מלמד את חילו לקרב ואוסף לו כלי־מלחמה, למען עלות על ירושלים.

ה. והקנאים יראו, פן יתנפל שמעון על העיר, ואמרו להפר את עצתו בטרם יתחזק מאד, ויצאו לקראתו בחרב בהמון גדול. אבל שמעון קִדם את פניהם במערכה, והמית רבים מהם לפי חרב, ואת הנשארים גרש אל תוך העיר, אך טרם ערב את לבו להשתער בחֹזק־יד על חומת העיר ונטה מעליה, ונסה להכניע לראשונה את ארץ אדום, ועלה על גבולה בראש עשרים אלף אנשי־צבא מזֻינים. ראשי האדומים הקהילו בחפזון את אנשי המלחמה בקרב הארץ, עשרים וחמשה אלף שולפי חרב, ושלחו רבים לשמור על ארצם מפני הסיקריים היושבים במצדה, ואחרי־כן יצאו לקראת שמעון אל גבול ארצם. שמעון התנגש אתם ונלחם בהם כל היום, ולא נגף לפניהם, אך לא עצר כח להכותם, ושב אל נעין, והאדומים הלכו לביתם. וכעבור זמן קצר עלה שמעון על ארצם בחיל גדול מבראשונה, וחנה על־יד כפר אחד שמו תקוע, ושלח את אחד מחבריו ושמו אלעזר אל המבצר הקרוב הורדיון לדַבּר על לב אנשי המשמר, כי יסגירו אותו בידו. השומרים קבלו את פני אלעזר ברצון, כי לא ידעו את סבת בואו, אולם כאשר פתח את פיו ודרש מהם למסור את המבצר בידו, שלפו את חרבותיהם, ואלעזר לא מצא מנוס והתנפל מראש החומה אל העמק אשר למטה ומת מיד. פחד נפל על האדומים בראותם את חיל שמעון הגדול, ועל־כן אמרו לשלוח מרגלים לפני המלחמה לתור את מחנה אויביהם.

ו. אחד מראשי האדומים, ושמו יעקב, התנדב לעשות את הדבר הזה ובלבו צפן מחשבת בגד. הוא יצא מאלוּרוֹס²⁸⁵, הכפר, אשר בו נאסף חיל האדומים, ומִהר לכרות ברית עם שמעון ולמסור בידו את ארץ מולדתו, ושמעון נשבע לו, כי תשאר לו מִשׂרת כבודו כל הימים, ואז הבטיח יעקב את שמעון, כי יעזור לו להכניע את כל הארץ, ואחרי־כן עשה לו שמעון כֵּרה גדולה בכבוד ויקר והבטיחהו להרים את קרנו ברב פאר, וכאשר שב יעקב אל אנשיו דִבּר אליהם שקרים להפליג במספּר צבא שמעון, ואחרי־כן היה דברו בלאט אל שרי־הצבא, וגם פִּתּה את ההמון אחד אחד לקבל את פני שמעון ולתת בידו את השלטון בלא מלחמה. ובעוד הוא עושה דברו, שלח מלאכים אל שמעון לקרֹא לו וגם הבטיחהו להפיץ את האדומים מפניו. וכן עשה: כאשר קרב חיל שמעון, קפץ יעקב ראשון על סוסו וברח יחד עם מתי־סודו. פלצות אחזה את האדומים וכלם נשמטו מן המערכה לפני הקרב ושבו איש למקומו.

ז. ככה עלה בידי שמעון לבוא בגבול אדום בלי מלחמה, כאשר לא קוה מראש. הוא התנפל פתאם על העיר הקטנה חברון ולכד אותה והוציא ממנה שלל גדול וגם גזל הרבה פרי האדמה. לדברי אנשי המקום חברון עתיקה לימים מכל ערי הארץ הזאת וגם נבנתה לפני מֹף (מנפי, ממפיס) אשר במצרים ומִספּר ימיה אלפים ושלש מאות שנה והם מספרים²⁸⁶, כי העיר הזאת היתה משכן אברהם אבי היהודים אחרי עלותו מארם נהרים (מסופוטמיה), ואומרים, כי משם ירדו בני אברהם מצרימה. וגם מצבות קברותיהם נראות בעיר הזאת עד היום הזה והן עשויות שיש יפה, לכבוד ולתפארת. ובמרחק ששה ריס מן העיר נראה שם אֵלָה גדולה, ולדברי האנשים האֵלָה הזאת עומדת מראשית בריאת העולם עד עתה. – ושמעון יצא מחברון ועבר בכל ארץ אדום והחריב את הכפרים והערים ושחת את כל הארץ, עד אשר לא יכלה עוד לנהל בלחם את המונו העצום, כי מלבד אנשי־המלחמה עלו עם שמעון עוד ארבעים אלף איש. אולם שמעון הוסיף להחריב את הארץ יותר מדי ספקו בזדון לבו ובעברתו על העם (האדומים), עד אשר נהפכה ארץ אדום למִדבּר ציה וכמראה היער, המכֻרסם כֻּלו אחרי הארבה, ככה נשארה ארץ אדום שוממה מאחורי צבא שמעון. כי שרף ונתץ ורמס ושׂם לבער את כל פרי השדה ואחרי צבאו היתה האדמה הפוריה נוראה מארץ מלֵחה, ובכל הארץ החרבה לא נשאר זֵכר, כי היתה לפנים עושה פרי.

ח. הדברים האלה החרידו את הקנאים עוד הפעם, והם לא נועזו לצאת לקראת שמעון ולהתראות אִתּו פנים, ורק שׂמו מארבים במעברות ההרים ולקחו בשבי את אשת שמעון עם רבים מעבדיה, ושמחו מאד לדבר הזה, כאִלו מצאה ידם לתפוש את שמעון בעצמו, ושבו אל העיר ואמרו בלבם, כי עוד מעט ויניח שמעון את כלי־נשקו ויתחנן אליהם על אשתו. אולם לא חמלה תקפה את שמעון לשמע העֹשק הזה, כי־אם חֵמה עזה, והוא נגש אל חומת ירושלים כחית־טרף פצועה, אשר לא עצרה כֹּח לתפוש את המכּה אותה וכלתה את חמתה בכל אשר מצאה לפניה, ואחז את כל האנשים החלשים והזקנים משערי העיר ללקט את ירק השדה או לקושש עצים ועִנה אותם וגם הכּם נפש ובכבד־אפו כמעט טרף את בשר החללים, אף תפש רבים וקצץ את ידיהם ושלח אותם העירה, באמרו להפיל אימה על השונאים וגם לסכסך את העם באנשים אשר עשו לו רעה. והוא צוה על קצוצי הידים להודיע בעיר, אשר נשבע שמעון באלהים המשגיח על כל יושבי הארץ, כי ירעיש את חומת העיר ויעשה לכל העם כאשר עשה להם ולא יחמול על נער וזקן ולא יבדיל בין הנקיים ובין החַיָּבים, אם לא תוּשב אליו אשתו חיש מהר. לדבר הזה נבהלו כל יושבי ירושלים וגם הקנאים חרדו מאד ושלחו אליו את אשתו, ואז שככה חמתו, ורגע קטן חדל לשפוך דם כמים.

ט. לא בארץ יהודה בלבד היו מחלֹקת ומלחמות־אחים, כי־אם גם בארץ איטליה. כי גלבה נהרג בשוק במרומי עיר רומא, ואָתּוֹן הוקם למלך ונלחם עם וִיטֶליּוּס, אשר שׂם גם הוא נזר מלכות על ראשו, כי בחרו בו הלגיונות אשר בגרמניה, וכאשר פגש אתּוֹן על־יד בֵּדְרִיָּקוֹן (נ"א: פְּרֵגְדיַּקּוֹן) בארץ גליה את וַלֶּנס וצֶצִינָה, שרי־צבא ויטליוס, התגבר עליהם ביום הראשון, וביום השני היתה יד צבא ויטליוס על העליונה. ואחרי אשר נשפך דם רב טרף אתּון את נפשו בכפו בעיר ברוכסלון, בשמעו על־דבר מפלתו, ושלשה חדשים ושני ימים עמד בראש הממשלה. וצבאותיו עברו אל מפקדי חיל ויטליוס, והוא (ויטליוס) נסע עם הצבא ‎אל רומא. – ובין כה וכה נסע אספסינוס מקיסריה בחמישי לחֹדש דַּיְסיוס (סיון) ויצא להלחם בארצות היהודים, אשר לא נכנעו עוד לפניו. הוא עלה על ארץ ההרים וכבש שני פלכים, את ארץ גופנא ואת ארץ עקרבתה (עקרבים), וגם את הערים הקטנות בית־אל ועפרים (עפרין), והציג שם משמר ורכב עד שערי ירושלים, ורבים מהנופלים בידו הומתו בחרב ורבים נלקחו בשבי. וצראליס, אחד משרי החילים, לקח עמו את חלק הרוכבים והרגלים והחריב את ארץ אדום העליונה ולכד פתאֹם את כפרתא, הנקראה בשקר בשם עיר, ושרף אותה, ואחרי־זאת עלה על עיר אחרת, הנקראה כפר־ביש (כַּפִּרַבִּיס), ושׂם מצור עליה. חומתה היתה חזקה מאֹד, וצראליס אמר בלבו להתמהמה בקרבתה זמן רב, והנה פתחו לפניו יושביה פתאֹם את שעריהם ויצאו לקראתו בענפי זית והסגירו את עירם בידו. צראליס הכניע אותם ועלה משם על עיר אחרת עתיקה מאֹד, היא חברון, הבנויה – כאשר אמרתי לפני זה – בארץ ההרים לא רחוק מירושלים. הוא כבש את מבואי העיר בחֹזק־יד וצִוה להמית את כל המון אנשי־המלחמה הנשאר בתוכה, ואת העיר שרף באש. וככה נכנעו כל המקומות בארץ יהודה, מלבד הורדיון ומצדה ומכור, אשר נתפשו בידי השודדים, ועיני הרומאים היו נשואות אל ירושלים.

י. וכאשר הציל שמעון את אשתו מידי הקנאים, שב עוד הפעם אל שארית האדומים והרדיף את העם הזה ממקום למקום ואִלץ את הרבים לברוח אל ירושלים, אולם גם שמה רדף אחריהם והקיף עוד פעם על החומה והכרית את כל היוצאים לעבוד בשדה מדי תפשו אותם בכפו. מחוץ שִׁכּלה חרב הרומאים וחרב שמעון הנוראה ממנה, ומבית הציקו לעם הקנאים, הקשים מהרומאים ומשמעון גם יחד, ועל כֻּלם עלה חֶבר הגלילים בחכמתו להרע ובמעשי זדונו. כי האנשים האלה העלו את יוחנן לגדֻלה, ומן היום, אשר עשה ממשלה, שלם להם גמול חסדם, ונתן להם לעשות כטוב בעיניהם. ובתאות שֹׁד וחמס, אשר לא ידעה שָׂבעה, בדקו הגלילים את בתי העשירים, ורצחו את הגברים והתעללו בנשים בזדון, ובעודם מגֹאלים בדם זבחיהם נתנו את הגזלה ביין ושתו לשכרה, וכשׂבע נפשם עוללו מעשי תעתועים, כי עשו את שערותיהם ולבשו שמלות נשים, ומשחו את בשרם בשמן המֹר, ולמען התיַפּות קרעו בפוך עיניהם. ולא רק את עדי הנשים שׂמו עליהם, כי גם עגבת נשים חמדו להם, ובעצמת זמתם בקשו דרכי אהבים אסורים. הם התגוללו בקרב העיר כמו בבית־זונות וטמאו אותה כֻּלה במעשיהם הנתעבים. ובפְנים כמראה נשים הרבו לרצוח בזרוע ימינם, ועוד הם הולכים הלוך וטפוף ברגליהם, נהפכו פתאם לאנשי־מלחמה, והוציאו חרבות מתחת בגדי הצבעונים, ודקרו בהן את כל הנמצא. וכאשר נמלט איש מידי יוחנן, קדם שמעון את פניו בתאות רצח, והבורח מפני העריץ מבית נפל בחרב העריץ אשר מחוץ. וכל הדרכים נסגרו בפני אנשי השלום, האומרים לנפול אל הרומאים.

יא. ועל יוחנן קמה מריבה מקרב אנשי חילו; כל האדומים, אשר היו ביניהם, נפרדו מהם וגמרו להתנפל על העריץ, כי קנאו בעֹצם ידו ושנאו אותו על אכזריותו. הם התנגשו עם הקנאים והמיתו מהם רבים והנשארים נדחפו אל חצר המלך הבנויה בידי גְרַפְטֵי, הוא קרוב אִיזט מלך חדְיַב. אולם האדומים הרסו אתם יחד אל המקום הזה וגרשו ממנו את הקנאים אל הר־הבית, ונטשו לבֹז את אוצרות יוחנן, כי מקום מושב העריץ היה בחצר־המלך ההיא, ושם צבר את כל הבִּזה אשר מצאה ידו. בין כּה וכה התלקטו כל הקנאים הנפוצים בעיר אל המקדש והתחבּרו לבורחים, ויוחנן התכונן לצאת אתם למלחמה לקראת האדומים ועַם ירושלים. אמנם האדומים לא יראו את תנופת יד הקנאים, כי היו גבורים מהם במלחמה, אך פחדו משגעונם, פן יתגנבו פתאם בלילה מבית־המקדש וימיתו אותם וישלחו באש את כל העיר. על־כן נאספו יחד ונועצו את הכהנים הגדולים למצֹא דרך ישרה להשָּׁמר מעלילות הקנאים. אולם האלהים בלע את רוח עצתם, עד אשר מצאו להצלתם רפואה מרה ממות. הם גמרו לקרֹא לשמעון, למען הסיר מעליהם את עֹל יוחנן, ולהביא בתפלה ובתחנה עריץ שני בשערי העיר. העצה הזאת נצחה, והם שלחו את מתתיה אל שמעון ובקשו את האיש הנורא הזה לבוא בשערי העיר; וגם פליטי ירושלים, הבורחים מפני הקנאים, הפצירו בשמעון, כי כלתה נפשם לשוב אל נחלותיהם. בעינים רמות נעתר שמעון לקול תחנוניהם לבוא ולהשתרר עליהם ובא אל תוך העיר לפדותה מידי הקנאים והעם קדם את פניו בברכה כפני מושיע ומגן. אולם בהגיע שמעון עם חילו אל העיר, נתן את לבו להכין את שלטונו, וגם הקוראים לו לעזרה נחשבו לאויבים בעיניו, כאנשים אשר נקרא להלחם בהם.

יב. ככה היה שמעון למושל ירושלים בשנה השלישית למלחמה בחֹדשׁ קְסַנְתּיקוֹס (ניסן). ויוחנן והמון הקנאים נסגרו בהר־הבית והפסידו את כל רכושם בעיר – כי חיש מהר היה לבז בידי אנשי שמעון – ולא ידעו מאין תבוא ישועתם. שמעון השׂתער בעזרת העם על הר הבית, אולם הקנאים התיצבו באולמים ועל צנות המגדלים וגרשו את המתנפלים עליהם. ורבים מאנשי שמעון נפלו חללים ורבים נפצעו, כי ממרום שבתם השכילו הקנאים לקלוע ולא החטיאו את המטרה. משׂגב המקום היה לישוּעה לקנאים, ועוד הוסיפו לבנות ארבעה מגדלים אדירים, ומהם הגביהו לשלח את חציהם אל האנשים. המגדל האחד הוקם בקרן מזרחית־צפונית, השני מעל ללשכת הגזית, והשלישי מן הקצה האחר למול העיר התחתונה, והרביעי נבנה על ראש לשכות בית־המקדש, במקום אשר שם נהג אחד הכהנים לעמוד בכל ערב שבת ולתקוע בחצוצרה לאות כי בא הלילה (ליל־שבת), וככה עשה גם ליום המחר בערב, כי האות הראשון למד את העם לשבות מכל עבודה, והאות השני – לשוב אל המלאכה. בראשי המגדלים האלה הציגו הקנאים את כלי־הקלע המהירים ואת הבליסטראות וגם את הרובים והקַּלָּעים אשר להם. על־כן לא הוסיף עוד שמעון להתנפל כפעם בפעם [עליהם], כי נפל לב רבים מאנשיו, ובכל־זאת החזיק מעמד בפני הקנאים בעֹצם ידו, אף כי אבני־הקלע, המתעופפות מן המכונות למרחוק, המיתו רבים מאנשי־המלחמה.

פרק עשירי: אנשי־הצבא הרומאים ביהודה ובמצרים קרו את אספסינוס לקיסר. – הוא פתּח את יוסף מן האזיקים.

א. גם את עיר רומא מצאו צרות נוראות בעת ההיא. וִיטליוס בא עם צבאו מארץ גרמניה ועוד הוליך עמו אספסוף גדול מלבד אנשי־הצבא, וכאשר צרו מקומות מחני־הצבא (הקסקרטין) מהכיל את ההמון הגדול הזה, הפך את כל העיר רומא למקום מחנה ומִלא כל בית ובית אנשי־צבא. והאנשים האלה, אשר לא ראו עשׁר ויקר מימיהם, הביטו בעיניהם אל כל חֹסן הרומאים ואל הכסף והזהב, אשר מצאו בכל מקום, וקשה‎‎‎ היה להם לכבוש את תאות בצעם, וכמעט שלחו את ידיהם בבזה והמיתו את העומדים להם לשטן. אלה הדברים היו בארץ איטליה בימים ההם.

ב. ואספסינוס כִּלה לכבוש את המקומות הקרובים אל ירושלים ושב אל קיסריה ושמע שם על־דבר המהומות בארץ איטליה וגם נודע לו, כי היה ויטליוס למושל יחיד. ואף כי הבין אספסינוּס כחֹק לשמוע מצות אדוניו ולהכנע, כהבינו להיות נגיד ומצוה, בכל־זאת נרגז לבשׂורה הזאת ולחרפה נחשב בעיניו לשמע בקול ההולל הפרוע הזה, אשר הפקיר את כל עניני הממשלה. הוא התעצב אל לבו מאד על הצרה הזאת ולא יכול להבליג על יסוריו, וגם לא לעשות מלחמה עם שונאים זרים בעת חרבן מולדתו. אולם במדה אשר בערה חמתו והִשִּׂיאה אותו לעשות מעשׂי־נקם, עצרה אותו רוח בינתו, בשומו אל לבו את המרחק הגדול ובדעתו, כי הגלגל החוזר בעולם יתנכל להביא עוד חליפות רבות, בטרם יגיע עד ארץ איטליה, ומה גם כי היה עליו להפליג בים בעת החֹרף. על־כן כבש את חמתו המתלקחת בקרבו.

ג. אולם שׂרי־החֲיָלות ואנשי־הצבא נועצוּ איש את רעהו להקים מהפכה וצעקו בכעס: „הנה אנשי־הצבא ברומא המתענגים על רֹב שלום, אלה מוגי־לב הנבהלים לשמע אֹזן על־דבר מלחמה, נותנים את השלטון בידי אנשי־שלומם כטוב בעיניהם, והם מקימים להם מושלים למלא את תאות בצעם, ואנחנו, אנשי־המלחמה, אשר עבדנו עבודה קשה, אנחנו, אשר כבר הלבינו שערותינו תחת קובע המלחמה, יושבים ומחשים ונותנים את הממשלה לאחרים, אף כי נמצא בקרבנו איש, אשר נאה לו לעשות ממשלה מכל חבריו? ובמה נגמול לו טובה חֵלף חסדיו אתנו, אם נאחר לעשות את הדבר למועד הזה? כי בצדק תֵּאוֹת הממשלה לאספסינוס ולא לויטליוס, ולנו המשפט להקים מלך ולא לאנשים, אשר המליכו את זה! כי המלחמות, אשר התעַנֵּינוּ בהן, אינן קלות ממלחמות הצבא העומד בגרמניה, ואין אנו נופלים בגבורת נשקנו מהאנשים, אשר הביאו להם עריץ משם. והן בלי מלחמה נצליח את מעשינו, כי מועצת הזקנים ועם הרומאים לא יתנו את משפט הבכורה למשובת ויטליוס על חכמת אספסינוס, ולא יבחרו להם לראש עריץ אכזרי תחת מושל־חסד, ואיש עקר – במקום אבי־בנים. כי ערֻבּה נאמנה לשלום המלכות היא נחלת־הכסא²⁸⁷ הכּשֵׁרה. אם יאתה הממשלה לבינת הזקנים, הנה נמצאה המדה הזאת באספסינוס, ואם כח העלומים נאה למלוכה, הנה נמצא אתנו טיטוס בנו, וזקנת האחד ועלומי השני שקולים יחד לטובת השלטון. ולא אנחנו לבד נִתּן כח לבחירינו במעֹז שלשת הלגיונות וחיל־עזר מלכי הברית אשר אתנו, כי־אם גם כל ארצות המזרח וגם ארצות המערב (אירופה), הרחוקות מפחד ויטליוס, תהיינה נאמנות בבריתנו, וגם בארץ איטליה נמצאו עוזרים לנו, הלא הם אחי אספסינוס ובנו הצעיר. והנה אל הבן הזה יִלָּוו רבים מהבוחרים בני־המעלה, ואחי אספסינוס הוא פקיד על משמר־העיר ובמשרתו זאת יהיה לנו לעזר לא מעט בכבשנו את הממשלה, אולם אם נשב בעצלתים, הנה תקים מועצת־הזקנים את הממשלה בידי האיש ההוא, הנבזה גם בעיני אנשי־חילו, השומרים על מלכותו“.

ד. ככה נדברו אנשי־הצבא איש אל אחיו, ואחרי־כן נאספו והתחזקו יחד וקרו את אספסינוס לקיסר, ובקשו ממנו להציל את הממשלה הנמצאה ברעה. ואף כי דאג אספסינוס מכבר לעתידות הממשלה, לא מִלא אותו לבו לקחת את השלטון לעצמו, כי בחר מנת הדיוט היושב במנוחה מפאר מלכות הקשור בסכנה. על־כן מאן אספסינוס למלא את רצון הצבא, אולם שרי החַילים הציקו לו מאד ואנשי־הצבא כִתּרוהו בחרבות שלופות ואמרו להמיתו נפש, אם ינער את כפיו מכבוד המשרה. הוא הפציר בהם והִרבה לדַבּר אליהם ולבאר, מדוע הוא מואס בממשלה, אך לא עצר כח לשנות את דעתם, ולאחרונה נדרש למשאלותיהם.

ה. מוּצִיֵנוּס וכל שרי הַחֲילים דברו על לב אספסינוס לנהג מנהג מושלים, ויתר הצבא דרש ממנו לצאת בראשו למלחמה על כל העומדים לו לשטן, אולם אספסינוס גמר להכין את שלטונו באלכסנדריה, בדעתו אשר ארץ מצרים היא מבחר חלקי ממשלת הרומאים, כי היא מנהלת את רומא בלחם, ועל כן האמין, כי רק בהשתררו על הארץ הזאת יוכל להוריד את ויטליוס ממשרתו, גם אם תהיה ידו על התחתונה במלחמה, כי לא יוכל המון עיר רומי לשאת את הרעב, ומלבד זאת אמר למשוך אליו את שני הלגיונות החונים באלכסנדריה, כי הִתאוה להשָּׂגב בפני כל תמורות הגורל בארץ הזאת, אשר קשה להבקיע אליה בדרך היבשה, ומעֵבר הים אין בה נמלים, כי ממערב סוככת עליה לוב, ארץ הצמא, וגבול הדרום לצד ארץ כוש הוא סוֵן (סיאֵני) עם משברי היאור, אשר נבצר מכל אני־שיט לעבור בהם, וממזרח משתרע הים האדֹם (ים סוף) עד קופטוס, וצודת הצפון היא הארץ, המשתרעת עד גבול סוריה, ויחד עמה הים הנקרא בשם ים מצרים, אשר אין בו אף נמל אחד. ככה ארץ מצרים מֻקפת חומה מכל עבריה. ואֹרך הארץ בין סין (פלוסיון) ובין סוֵן אלפים ריס, אולם דרך האניה מפְּלִינְתִּינִי עד פֶּלוּסִיּוֹן הוא שלשת אלפים ושש מאות ריס. והאניות המפליגות במימי יאור מצרים (נילוס) מגיעות עד העיר הנקראה על שם הפילים (יֵב, אלפנטיני), ושם עוצרים עליה משברי הנהר הנזכרים מנסוע הלאה. וחוף אלכסנדריה קשה לאניות גם בעת שלום, כי מבוא הים צר שם מאד, ונתיב האניות מתפתל מפני הסלעים, אשר מתחת למים. ועל חלק המבוא מצד שמאל סוככים שָׁתות עשויים בידי אדם, ומעבר ימין נמצא לפני המבוא האי פַּרוֹס, אשר כבר דברתי עליו, ובו מגדל גבוה, המאיר את דרך יורדי הים למרחק שלש מאות ריס, למען יוכלו להטיל את עגני אניותיהם מרחוק בעת לילה, כאשר יקשה מהם להגיע אל היבשה. וגם מסביב לאי הזה נמצאו שָׁתות גדולות, מעשי ידי אדם, וגלי הים מתפוררים לפניהם וגם לפני המצודות אשר ממולם, ומשבריהם הגדולים מרתיחים את מפרץ הים והם מסֻכָּנים מאד במקום הצר הזה. אולם מבית למפרץ הים חוף אלכסנדריה הוא חוף מבטחים, וגֹדל הנמל שלשים ריס. ודרך הנמל הזה באים אל מצרים כל הדברים החסרים לחֹסן הארץ, ומשם יוצא עודף חֹסן התושבים אל כל קצוי תבל.

ו. על־כן שׂם אספסינוס את לבו לשלוט בארץ הזאת ולהכין בזה את ממשלתו ומִהר לשלוח אל טבּריוס אלכסנדרוס, הנציב במצרים ובאלכסנדריה, ולהודיעו, כי התנדב הצבא לקרֹא אותו למלך, והוא נטל עליו בעל־כרחו את כל כֹּבד השלטון, וגם לבקש ממנו, כי יהיה איש־ימינו ועוזרו. וכקרֹא אלכסנדרוס את דברי האגרת, שמח מאד, ומִהר להשביע את צבאו ואת עם מצרים לתת את ידם לקיסר החדש. אלה ואלה שמעו לדבריו ברצון, כי ידעו את האיש ואת גבורתו וחכמתו למראה־עין. אספסינוס מִלא את ידי אלכסנדרוס להכין את ממשלתו, והוא ערך את כל הדברים לקראת בואו. כהרף־עין נפוצה השמועה על־דבר הקיסר, הבא מארץ המזרח, וכל עיר ועיר קראה חג לבשורה הטובה והקריבה זבחים לשלום אספסינוס, וגם הלגיונות במוּסִיָּה ובפַנוֹנִיָּה, אשר התקוממו זה מקרוב לשֵׁמע זדון לב ויטליוס, נשבעו בשמחה רבה להכיר את אספסינוס למושל. והוא הסיע את חילו מקיסריה והלך אל בארות, ושם קדמו את פניו צירים רבים מארץ סוריה וגם מיתר מדינות (אפרכיות) המזרח, ומסרו לו נזרים ומכתבי־ברכה מכל עיר ועיר. גם מוצינוס נציב סוריה בא אל בארות והודיע את אספסינוס, כי נכון לב כל עם הארץ בבריתו וכל עיר נשבעה לו שבועת אמונים.

ז. וכראות אספסינוס, כי השעה משחקת לו כרצונו וכבר הצליח בידו רֹב חפצו, השיב אל לבו, כי יד אלהים העלתה אותו לגדֻלה וגזרת הצדק המושל בעולם השלימה בידו את השלטון. הוא זכר את כל האותות – כי מופתים רבים בִּשׂרו לו את שלטונו העתיד – וגם את דבר יוסף, אשר ערב את לבו לקראו בשם קיסר עוד בחיי נירון, ונבהל בהעלותו על לבו, כי האיש הזה עודנו אסור תחת ידו, ועל־כן קרא למוצינוס וליתר שרי־הצבא ולאוהביו, וסִפּר להם את מפעלי יוסף ואת כל הרעה, אשר מצאה את הרומאים מידיו בעיר יודפת, ואחרי־כן את דבר נבואתו, אשר נחשבה בזמנה בעיניו לחזון־בדים, יליד הפחד, אולם עתה הוכיחו הזמן והמעשים, כי היא דבר אלהים, והוסיף לדבּר: „לחרפה יהיה הדבר, אם כמשפט העבדים יֵעָשה לאיש, אשר נִבּא לי את שלטוני וגלה לי את קול האלהים וחלקו יהיה כחלק יתר האסירים“. לדברים האלה צוה להביא את יוסף ולהתיר אסוריו. והחסד הזה, הנעשה לשבוי נכרי, היה אות לטובה לשרי־הצבא, כי גם להם ישלם אספסינוס ביד נדיבה. וטיטוס, אשר נצב לפניו אביו, קרא: „הן נצדק במעשנו, כאשר נגֹל מעל יוסף את חרפתו בחרב; אם לא נתיר את הכבלים, רק נרתק אותם, יהיה משפטו כמשפט איש, אשר לא נאסר מעולם – כי כדבר הזה יֵעשה לאיש, אשר נאסר על לא עון“. העצה הזאת מצאה חן בעיני אספסינוס, ובפקֻדתו יצא אחד מאנשי־הצבא וגדע את הכבלים בקרדֹם. ככה קבל יוסף בשכר נבואתו את כבודו הראשון, ומן היום ההוא והלאה נאמן לצופה עתידות.

פרק אחד־עשר: אחרי תבוסת ויטליוס ומותו מִהר אספסינוס אל רומא, וטיטוס בנו שב להלחם בירושלים.

א. ואספסינוס נדרש לכל הצירים במשאלותיהם והפקיד בכל עיר ועיר פקידים ישרים ובני־המעלה ונסע אל אנטיוכיה, ושם נועץ לאן יפנה, והוציא משפט, כי טוב לו למהר אל רומא מלנסוע אל אלכסנדריה, כי ראה את העיר הזאת בטוחה בבריתו, בעוד אשר בארץ רומא קמו מהומות על־ידי ויטליוס. על־כן שלח את מוצינוס אל איטליה ונתן בידו צבא גדול, רוכבים ורגלים. אולם מוצינוס ירא לנסוע בעצם ימי החֹרף בדרך הים, ועל־כך נהל את צבאו ברגל דרך ארץ קפודקיה ופריגיה.

ב. ובעת ההיא לקח עמו אַנְטוֹנִיּוּס פְּרִימוּס את הלגיון השלישי מן הצבא החונה במוּסיה, כי הוא היה הנציב בארץ ההיא, ומִהר להקדיש מלחמה על ויטליוס. ויטליוס שלח לקראתו את צֶצִינָה אַלֵּינוּס עם צבא רב, כי בטח באיש הזה, אשר השכיל לנצח את אָתּוֹן. צצינה יצא מרומא והחיש את מסע צבאו, עד אשר מצא את אנטוניוס בקרבת קרֵמוֹנָה העיר אשר בגַליה, והיא גם עיר הגבול לארץ איטליה. אולם בראות צצינה את המון אויביו ואת טכסיסי מלחמתם הטובים לא נועז להתנגש אִתּם, ובהבינו, כי לא יעלה בידו להִסוג אחור לבטח, גמר לבגוד באדוניו והקהיל את שרי־המאות ואת שרי־האלפים אשר לו ופתּה אותם לעבור אל אנטוניוס, בהשפילו את חֹסן ויטליוס ובהרימו למעלה את עֹצם ידי אספסינוס. הוא אמר להם: „הנה ויטליוס נושא רק שם מלכים, אולם כל תֹּקף המלוכה נמצא בידי אספסינוס. על־כן טוב לנו למהר ולהפוך את הצרה לרוָחה ולהפר בעצתנו את הסכנה, בטרם נכרע במלחמה. כי אספסינוס יעצור כֹּח לכבוש את שארית הממשלה גם זולתנו וּויטליוס לא יוכל להציל את כסאו אף בעזרתנו“.

ג. ככה הִרבּה צצינה לדבר על לבות אנשיו ועבר עם חילו יחד אל אנטוניוס. אולם בלילה ההוא נחמו אנשי־הצבא ממחשבתם, כי פחדו מחמת שולחם, פן תהיה ידו על העליונה. הם שלפו את חרבותיהם, ורצו להכות את צצינה נפש, וכמעט מִלאו את רצונם, לולא נפלו שרי־האלפים לרגליהם והתחננו אליהם על נפשו. אנשי־הצבא השיבו את ידיהם מהמית את צצינה, אך אסרו אותו בנחֻשתים והתכוננו לשלח אותו אל ויטליוס. וכשמוע אנטוניוס את הדברים האלה, ערך את אנשיו והוליך אותם להלחם במתקוממים, ואלה עמדו על נפשם מעט מזער ואחרי־כן פנו עֹרף ונמלטו אל קרֵימונה. פרימוס לקח עמו את רוכביו, וסגר על מוצאי המבצר, ואחרי־זאת הקיף את רֹב צבאם לפני שערי העיר והכה את האנשים לפי חרב ויחד עם פליטיהם הבקיע אל העיר ונתן אותה לאנשי־צבאו לבז, וסוחרים רבים מן הנכרים וגם רבים מאזרחי העיר נפלו בחרב ויחד אתם נשמד כל צבא ויטליוס, שלשים אלף ומאתים איש. אולם גם מאנשי־צבא אנטוניוס, הבאים עמו ממוסיה, נפלו ארבעת אלפים וחמש מאות חללים. ואחרי־כן הוציא פרימוס את צצינה לחפשי ושלח אותו אל אספסינוס לבַשר את דבר המעשה. ובבואו קבל אותו אספסינוס באור־פנים וכסה על חרפת בגדו בעשותו לו כבוד, אשר לא קִוָּה לו.

ד. וכאשר הגיעה הבשורה אל סַבּינוס, היושב ברומא, כי אנטוניוס הולך וקרב, התאזר עז ואסף את גדודי אנשי־הצבא, השומרים על העיר בלילות וכבש בעזרתם את היכל הקפיטולרון בלילה ובבֹּקר נלוו אליו רבים מנכבדי העם וגם דומיטיַנוס בן אחיו, אשר זו שמו מבטחם, כי יתגבר על האויב. ויטליוס לא שם לבו לצבא פרימוס, והֵעיר את כל חמתו על סבינוס והמתקוממים עמו, כי ביצר לבו האכזרי צמא לדם נדיבי העם ושלח את חלק הצבא, אשר בא עמו [מגרמניה], להשתער על הקפיטוליון. בגבורה רבה נלחמו אנשי־הצבא האלה, וגם צריהם העומדים במקדש למעלה, אך לאחרונה התגברו הלגיונות הבאים מגרמניה בעֹצם מספרם וכבשו את הגבעה. בדרך פלא נמלטו דומִיטִיַנוּס ורבים מראשי הרומאים, ויתר ההמון כֻּלו הֻכּה לפי חרב, וסבינוס הובא אל ויטליוס והומת. ואנשי־הצבא בזזו את קדשי ההיכל, ואחרי־זאת שלחו אותו באש. וכעבור יום אחד בא אנטוניוס עם חילו אל שערי העיר, ואנשי ויטליוס יצאו לקראתו להלחם ברחובות העיר והֻּכּו שלש פעמים ונשמדו כֻלם. ויטליוס יצא שכּוֹר מארמון המלוכה, כי הִרבּה לאכול ולהיטיב את לבו – כאלו ידע כי זאת היא סעֻדתו האחרונה – וההמון סחב אותו ברחובות העיר, והִרבּה ליסרו ולענותו בכל מיני ענויים, ושחט אותו בראש חוצות רומא. וימי מלכותו היו שמונה חדשים וחמשה ימים. ולוּ נגזר עליו להאריך ימים, כי עתה קצרו ממשלת רומא למלא את שׂפק תאותו. ומספר יתר החללים היה חמשים אלף ומעלה. הדברים האלה קרו בשלישי לחדש אַפֶּלַיוֹס (כסלו), וביום המחרת בא מוצינוס בראש צבאו אל רומא ומנע את אנשי אנטוניוס מבּוא עוד בדמים, כי הוסיפו לבדוק בבתים ולהמית רבים משׂרידי ויטליוס וגם מן האזרחים, אשר נחשדו בעיניהם כי ידם נכונה עמו, ובגֹדל כעסם לא רצו לחכות עד אשר יפֹרש הדבר במשפט. מוצינוס הביא את דומיטינוס והקים אותו למושל בעם עד אשר יבוא אביו. והעם הנפדה מכל צרותיו הריע תרועת שמחה וברך את שם הקיסר אספסינוס ושמח, כי נכונה הממשלה בידו וכי סר מעליו שבט ויטליוס.

ה. ואספסינוס נסע אל אלכסנדריה וקבל שם את הבשורה הטובה מרומא ושמה נאספו צירים מכל קצות הארץ לברכו. והעיר הגדולה הזאת, השניה לרומא בעולם, צרה מהכיל את המון הבאים. ואחרי אשר קמה ישועה לרומאים, שלא קוו לה מראש, וכל הממשלה נכונה בידי אספסינוס, שׂם אספסינוס את פניו להכניע את שארית יהודה. הוא גמר לשוב אל רומא לקץ החֹרף ואת בנו טיטוס שלח בראש צבא בחור לכבוש את ירושלים. טיטוס העביר את חילו אל נִיקוֹפּוֹלִיס, הרחוקה עשרים ריס מאלכסנדריה, ושם הושיב את צבאו באניות מלחמה ונסע דרך היאור (נילוס) בנפת מֶנְדֶּס עד העיר תמוּיִס, ושם הוריד את הצבא והסיע את צבאו ביבשה וחנה על־יד העיר הקטנה צֹען (טָנֵס, טַנִּיס) ובלילה השני לן בּהֵרַקְלִיּוֹפּוֹלִיס ובלילה השלישי בסין (פֶּלוּסיוֹן) ושם נתן מנוחה לחילו שני ימים, וביום השלישי עבר את מעברות סין (פלוסיון) ואחרי־כן נסע במדבר דרך יום אחד ושׂם את מחנהו בקרבת מקדש האל זֶוס קַסִּיּוּס, ובלילה שני לן באוֹסְטְרַקִּינִי, ובמקום תחנותו זה לא נמצאו מים, כי יושבי המקום מביאים שמה את המים ממרחק. אחרי־כן נח טיטוס ברִינוֹקוּרוֹרָה, ומשם הגיע אל רָפִיה (רפיח) ביום הרביעי, והעיר הזאת היא תחלת גבול סוריה. וביום החמישי שׂם טיטוס את מחנהו בעזה ומשם בא אל אשקלון. ואחרי־כן נסע מאשקלון וחנה ביבנה, ומיבנה נסע אל יפו. ומיפו בא אל קיסריה, ושם חשב לאסוף גם את יתר צבאותיו.

ספר חמישי

פרק ראשון: מלחמות הקנאים בירושלים והצרות אשר מצאו את העיר.

א. בדרך, אשר אמרנו למעלה, עבר טיטוס את המדבר הגדול אשר ממעל (צפונה) למצרים עד ארץ סוריה ובא אל קיסריה ושם אמר לפקד את צבאותיו [ולהלחם ביהודים]. אולם בעת אשר היה עוד טיטוס באלכסנדריה יחד עם אביו ועזר לו להכין את הממשלה החדשה, אשר הפקיד אלהים בידו, גדלה ועצמה מלחמת־האחים בירושלים, כי שלש מפלגות קמו הפעם וכל אחת רָבה בצרותיה, עד אשר יאמר האומר, כי היה הדבר הזה לחסד־מעט בקרב הרעות ולאות גמול אלהים [לרשעים]. כבר למעלה סֻפּר על־דבר זדון הקנאים נגד העם, אשר ממנו היתה ראשית מפלת העיר, וגם פֹּרש מאַין צָמח [הזדון הזה] ואיך פרח ועלה למעלה ודבַר כל הרעות אשר הביא לרגליו, ולא ישגה איש באמרו על המעשה הזה, כי הוא מריבה, אשר נולדה מתוך מריבה (מחלֹקת גוררת מחלֹקת), כדרך החיה הרעה, אשר חסרה את טַרפּה מן החוץ והחלה לאכול את בשר עצמה.

ב. כי אלעזר בן שמעון, הוא אשר סכסך לראשונה את הקנאים בעם והוליך אותם אל הר־הבית, התעַבּר בעת ההיא ביוחנן, באמרו, כי נלאה לשאת את תועבותיו יום־יום – כי לא חדל יוחנן משפוך דם – ובאמת, יען אשר לא רצה להכנע לפני עריץ הבא אחריו [להסיג את גבולו] והִתאוה לעשות ממשלה בעם ולקחת את השלטון לעצמו. הוא משך אחריו את יהודה בן חלקיה ואת שמעון בן חצרון²⁸⁸, שני אנשי־חיל, ויחד אתָּם את חזקיה בן חובר²⁸⁹, איש נשוא־פנים, ולכל אחד מהם נלוו קנאים רבים. הם תפשו את חומת בית ה' הפנימית ושׂמו את נשקם מעל לשערי הקֹדש נֹכח פני ההיכל. ולחם היה להם לשֹבע, כי כל מתנות הקֹדש נמצאו תחת ידי האנשים האלה, אשר כל אשם [ומעל בקדשים] כאין נחשב בעיניהם, ועל־כן גברו חֲיָלים. בכל־זאת לא נועזו להתנפל על צריהם, כי היו מתי־מִספּר, אך התחזקו במקום אשר תפשו בידם ועמדו במרדם. במדה אשר עלה עליהם יוחנן במספר אנשיו, נפל מהם בערך מקום תחנותו, כי השונאים עמדו ממעל לו ולא היה לו שכר בהתנפלו עליהם. ובכל־זאת לא הִרפּה יוחנן מהם בחמתו, אף כי בכל קרָב מצאו אותו רעות רבות יותר מאשר עשה לאנשי אלעזר, ולא שקט ולא נח. והקרָבות בין אלה ואלה לא חדלו ואבני־הקלע והחצים נזרקו כל הימים, וכל פנות המקדש רוו מדם הרוגים.

ג. ושמעון בן גיורא, אשר קרא לו העם לעזרו בצרתו, כאשר קוה אליו, כי ממנו תבוא ישועתו, והקים אותו לשליט עריץ לרצונו – משל עתה בעיר העליונה ובחלק העיר התחתונה והחליף כֹּח לקרָב עם אנשי יוחנן, בראותו, כי קמה להם מלחמה מלמעלה. אולם מדי התנגחו אִתּם היתה ידו על התחתונה, תחת אשר עצמו עליהם שונאיהם, העומדים על גביהם. וכאשר נלחם יוחנן מפנים ומאחור, היה מזיק ונִזק גם־יחד, כי במדה אשר נִגף לפני אנשי אלעזר, בהיות מצבו שפל מהם, ככה הצליח במלחמתו עם אנשי שמעון, כי הגביה מהם לשבת. הוא בכֹח ימינו עצר את הנלחמים בו מלמטה, ואת [הקנאים], המורים עליו מן המקדש ממעל, השקיט במכונות המלחמה. כי היו לו כלי־קלע מהירים וגם זורקי־רמחים ורומֵי־אבנים, ובכלי־המשחית האלה הֵגן על עצמו מפני אנשי מלחמתו, ועוד הוסיף לעשות בהמיתו רבים ממקריבי הזבחים. כי אף אשר היו הקנאים (אנשי אלעזר) פריצים עושים כל מעשה רשעה, בכל־זאת נתנו לכל הרוצה להביא זבח לבוא אל הקֹדש, והיו בודקים את בני העיר הבאים בחשד ובזהירות רבה, ואת הזרים היו חוקרים בלבד. וכאשר עלה בידי האנשים האלה לשַׁכּך את אכזריות הקנאים ולבוא בשערי המקדש, נפלו לקרבן מלחמת־האחים, כי אבני־הקלע השלוחות מן המכונות היו מגיעות עד המזבח ונופלות על הכֹּהנים ועל מקריבי הזבחים. ורבים, אשר עלו מקצות הארץ אל המקום המהֻלל והמקֻדש בקרב כל באי עולם, נפלו חללים על־יד זבחיהם והשקו מדמם את המזבח הנכבד גם ליונים ולכל הלועזים (הגויים), ונבלות בני העיר והזרים, הכהנים והעם התערבו יחד, ובכל קצות חצר־האלהים נאסף דם החללים לאגמים. הוי, העיר האֻמללה, האמנם גם מידי הרומאים הגיעו אליך נוראות כאלה, בבואם אל שעריך לטהר אותך באש משקוצי בניך? כי לא הוספת להיות עוד מִשׁכּן האלהים וגם לא יכלת להשאר חבל נחלתו אחרי אשר היית לבית־קברות לבניך ובית־מקדשך נהפך לשדה־מתים! ואולי עוד תשובי לראות בטובה, אם תעצרי כֹח לכפר את פני האלהים, אשר שָׂמֵך לשממה! אך משפט הכתב הזה דורש ממני להבליג על מרי־לבי, כי לא פה המקום לקונן על צרות עמי, רק לסַפּר את פרשת המעשים. ועל־כן אוסיף לדַבּר על הליכות מלחמת־האחים.

ד. ככה נחלקו עוכרי ירושלים לשלשה מחנות: אנשי אלעזר, השומרים על בכּורי הקֹדש, הִצו ברוח שכרון על יוחנן, ויוחנן ואנשיו בזזו את בני העיר ורָבו בשמעון ואנשיו. וגם לו היתה העיר לטֶרף במלחמתו עם צריו. ומדי היות מלחמה ליוחנן מפנים ומאחור, חצה את אנשיו להלחם לשני עברים: אלה ירו מן האולמים בשונאיהם העולים עליהם מן העיר ואלה הגֵנו על עצמם במכונות־מלחמה בפני המורים עליהם מבית־המקדש. וכאשר רָוח לפעמים ליוחנן מצריו העומדים למעלה, כי עיפו ממלחמתם או שתו לשכרה ושבתו מריב לזמן־מה, היה יורד בלב אמיץ עם רבים מאנשיו להלחם בשמעון ושולח אש בבתים המלאים צידה מכל המינים בחלק העיר אשר פנה שמה. וכדבר הזה היה גם שמעון עושה, מדי רדפו אחרי יוחנן לעת ברחו מפניו. ככה השחיתו שניהם את הלחם, אשר הכינה העיר לעת מצור, ובזה עשו טובה לרומאים, כי נתקו בידיהם את עורק כֹּחם. כי כל המקומות מסביב להר־הבית היו למאכֹלת אש ו[חלק] העיר אשר בין שני השונאים בתוֶך נהפך לשדה־מערכה שומם וכמעט כל הצידה הנמצאה בירושלים היתה לבָער – הצידה אשר היתה מַספקת את צרכי יושבי העיר למצור שנים לא מעט. ולאחרונה הסגיר הרעב את העיר בידי האויב – אמנם איש לא האמין, כי יקום הדבר הזה, – ורק ידי המורדים עשו והכינו זאת!

ה. ובעת אשר היתה העיר לשדה־מלחמה בין חורשי רעה ואספסוף ריקים ופוחזים, נדמה העם הסגור בין הלוחמים בתוֶך לגוף גדול הנכרת אברים אברים. הזקנים והנשים לא ידעו מאין יבוא עזרם והתפללו אל הרומאים ועיניהם כלו מיַחל למלחמה הבאה מן החוץ, אשר תפדם מכל צרותיהם מבית. בהלה נוראה ופחד נפלו על יושבי ירושלים, כי נסתרה מהם עצה לשַׁנות את מצבם ולא נשארה להם תקוה להשלים [עם הרומאים]. ומנוס אבד מאוהבי השלום; כי בכל מקום היו עיני השומרים צופיות ולמרות המריבות אשר ביניהם חשבו ראשי השודדים, כי האזרחים המדַבּרים שלום אל הרומאים והחשודים במחשבתם לברוח אליהם – הם שונאים בנפש לכֻלם יחד, ועשו להם מטבח. ואמנם רק בעצה הזאת השלימו ביניהם – להמית את האנשים הטובים הראוים לישועה. וקול צוחת הלוחמים לא נדם יומם ולילה, ונוראה ממנו היתה יללת הסובלים [במסתרים]. כי הצרות, אשר התגוללו עליהם מבלי־הרף, היו להם למקור דמעה תמיד. אמנם חרדתם סגרה בעד נאקותיהם: הם כבשו מגֹדל פחדם את מכאוביהם בחֻבּם ונאנקו דֹם – אולם אנחותיהם העצורות היו להם כענויי שחת. ואיש לא נשא את פני אחיו [ההולכים למות] בעודם בחיים ולא דאג להביא את ההרוגים אל קבר – וסבת שני הדברים יחד היה מפח־נפש האנשים, אשר נואשו מחייהם – כי אלה, אשר לא היה חלקם במלחמות־האחים, קבלו עליהם ברצון את כל הבא עליהם, בדעתם, כי הם בני־מות באין מנוס. והמורדים דרכו על החללים, אשר נערמו מסביב להם, והתנגחו איש את רעהו בשארית עֶברה, כאלו שאפו רוח עִועים מהפגרים המֻצעים לרגליהם. הם חבּלו מחשבות־רצח חדשות לבקרים ומִלאו אחרי עצתם הרעה מיד, ולא נבהלו מכל דרכי נאצה ורֶשע. ואף בעצי הקֹדש מעל יוחנן ובנה לו מהם מכונות־מלחמה. כי לפנים יעצו הכהנים הגדולים והעם לחַזק את יסודות ההיכל ולהרים אותו עשרים אמה, והמלך אגריפס פזר כסף לרֹב והביא מן הלבנון את העץ הדרוש לבנין, גזעי עצים נפלאים בהדר גזרתם ובגדלם. אולם המלחמה השביתה את העבודה, ויוחנן גזר את העצים והקים לו מגדלים, בראותו, כי אֹרך העצים יספיק כנגד הנלחמים אתו ממעלֵה המקדש. הוא אמר להקריב את המגדלים אל בית־המקדש ולהציגם מאחורי החומה למול האכסדרה במערב, כי רק שם יכול להעמיד אותם, תחת אשר שאר חלקי הר־הבית נפסקו על־ידי מדרגות למרחוק.

ו. ויוחנן קוה להתגבר על אויביו בעזרת המכונות אשר עשה, בחללו את הקֹדשׁ, אך אלהים הוביש את יגיע כפיו והביא את הרומאים על העיר בטרם הספיק להציג אף אחד מן המגדלים. כי טיטוס אסף את כל חלקי צבאו וצוה את אנשיו לעלות על העיר והסיע אותם מקיסריה. תחת פקֻדתו נמצאו שלשת הלגיונות²⁹⁰, אשר החריבו את ארץ יהודה לפני זה יחד עם אביו, וגם הלגיון השנים־עשר, אשר נִגף לפנים יחד עם צסטיוּס. ללגיון הזה יצא שם בגבורים, ועוד התמַכּר להלחם ביתר עֹז למחוֹת את זֵכר מפלתו. טיטוּס פקד על הלגיון החמישי לצאת לקראתו דרך אמאוס ועל הלגיון העשירי לעלות אליו דרך יריחו. והוא נסע עם צבאותיו הנשארים ואליהם נלוו גם חיל מלכי הברית, המון גדול מאד, ועוזרים רבים מארץ סוריה. גם את חסרון אנשי־הצבא בארבעת הלגיונות, כמספר אשר לקט אספסינוס ושלח עם מוצינוּס אל איטליה, מִלאו הפעם האנשים הבאים עם טיטוס. כי אלפים איש בחור באו אליו מן הצבא החונה באלכסנדריה ושלשת אלפים מחיל־המשמר אשר על נהר פרת. ועל כל ידידי טיטוס גדל טִבּריוס אלכסנדרוס ברוחו הנדיבה ובחכמתו, הוא אשר היה לפני נציב במצרים ועתה נלקח אחר כבוד להיות למצביא הראש חֵלף הדבר אשר עשה, כי היה הראשון אשר תמך בימינו את הממשלה החדשה בתחלתה ובאמונה רבה נקשר אליה על כל צרה שלא תבוא. והוא הלך אחרי טיטוס להיות לו ליועץ בדברי המלחמה, כי היה גדול מחבריו במדת שניו ובדעת זקנים.

פרק שני: טיטוס עלה על ירושלים ותר את המקום ונמצא בסכנה. מקום מחנהו. סוללי הדרכים.

א. בעלות טיטוס על ארץ שונאיו הלכו לפניו עבדי המלך²⁹¹ וכל צבא הברית ואִתּם יחד הסוללים ומודדי המחנה, ואחריהם נושׂאי כבודת שרי־הצבא, ואחרי אנשי־החיל המזֻינים הסוככים על אלה נסע טיטוס בעצמו עם בחורי הצבא ונושאי הרמחים (הלונכיאות), ומאחוריו חיל הרוכבים אשר ללגיונות; אלה נסעו בראש לפני מכונות־המלחמה ויחד אִתּם שׂרי־האלף עם בחורי צבאם ושרי הגדודים (הקוֹהוֹרטוֹת), ואחריהם דגלי הצבא (הסמנים) עם הנשר בתוֶך, ולפניהם המחצצרים הנותנים את האותות, ואחר אלה כל צבא המערכה מסֻדר בשורות, ששה ששה אנשים ברֹחב. ואחרי הצבא הלכו משרתי כל לגיון ולגיון ולפניהם כבודת הצבא, ומאחורי כל הצבא נסעו השכירים וחיל־המאסף השומר עליהם. ככה הסיע טיטוס את הצבא בסדר, כמשפט הרומאים, ועלה דרך ארץ שמרון ונכנס לראשונה אל גופנא, אשר נתפשׂה לפני זה בידי אביו, ובה נמצא מצב הרומאים, ושם לן לילה אחד והשכים בשחר ופנה קֵדמה ועבר עוד מעברה וחנה במקום הנקרא בלשון היהודים עמק הקוֹצים²⁹² בקרבת כפר אחד הנקרא גבעת שאול²⁹³, הרחוק כשלשים ריס מירושלים. ובבואו שמה לקח עמו כשש מאות מבחורי רוכביו והלך לתור את העיר מסביב ולבחון את חֹזק חומותיה ולתַכּן את רוח היהודים, אולי יִבּהלוּ בראותם אותו ויכנעו לפניו בטרם יתנגח אִתּם. לאזניו הגיע דבר האמת, כי העם, המדֻכּא בידי אנשי־הריב והשודדים, חושק בשלום, אבל אינו ממלא אחרי רצונו, כי כשל כֹּחו לקום על נפשו.

ב. כל העת אשר רכב טיטוס בדרך המלך העולה אל החומה לא יצא לקראתו איש משערי העיר. אולם כאשר נטה מן הדרך הזאת על־יד מגדל פְּסֶפינוֹס ונהג את גדוד הרוכבים הצדה, הגיחו פתאם אנשים לאין־מספר אצל המגדלים הנקראים מגדלי־הנשים מתוך השער אשר לנֹכח מזכרת (מצבת־הזכרון של) הילני והבקיעו את שורות אנשיו והתנגחו פנים אל פנים עם הרוכבים ההולכים בדרך המלך ולא נתנו להם להתחבר עם אחיהם הנוטים מעליהם וסגרו את הדרך על טיטוס עם רוכבים מתי־מספר. אלה לא יכלו עוד לעלות, כי הככר לפני חומת העיר נחרשה כֻּלה תלמים וחריצים מסביב לשׂדי בתי האילנות וגם גנים עברו בה לארכה ולרחבה וגדרות רבות הפרידו ביניהם. ומלבד־זאת ראה טיטוס, אשר לא יצלח בידו לשוב במרוצה אל אנשיו, כי האויבים נצבו ביניהם בהמון גדול, וכבר הפכו הרוכבים העולים בדרך המלך את פניהם [לשוב אל מחנם], כי רבים מהם לא ידעו את הרעה, אשר נמצא בה המלך²⁹⁴, וחשבו, כי גם הוא נסוג אחור, ונמלטו על נפשם. וכראות טיטוס, כי רק בגבורתו לבד יוכל למצֹא ישועה, הפך את סוסו וקרא אל חבריו אשר עמו ללכת אחריו וקפץ אל תוך המון אויביו לבקוע לו דרך ביניהם בחֹזק־יד ולשוב אל אנשיו. והפעם נגלה לעין מבין, כי מְסִבּות המלחמות ופגעי המלכים בידי האלהים המה: אף כי הרבו המורים לירות בטיטוס, אשר לא היה לו קובע ולא שריון – כי לא יצא להלחם, רק לתור [את מחנה האויב] – לא נגע חץ אחד בבשרו, כי כל החצים ואבני־הקלע פסחו עליו ושבו ריקם, כאִלו נשלחו להחטיא את המטרה. והוא גזר בחרבו בלי־הרף על ימין ועל שמאל ורבים, אשר נלחמו אִתּוֹ, הדף בפרסות סוסיו אל עבר פניו וגם רמס את הנופלים לארץ. למראה אֹמץ־לב הקיסר הרימו שׂונאיו קול צעקה וחזקו איש את רעהו להתנפל עליו, אולם בכל מקום אשר דפק שמה את סוסו, נסו אויביו מפניו והמונם נפוץ מעליו. חבריו, אשר היו עמו בצרה, דבקו אחריו, אף כי מטר חצים ואבני־קלע נתַּךְ עליהם מאחור ומשני צדיהם, ורק תקוה אחת נשארה להם להציל את נפשם, אם יגיעו למקום חפצם יחד עם טיטוס בטרם יקיפו אותם האויבים. רק שנים מהם הרחוקים [מטיטוס] נפלו חללים. את האחד הקיפו היהודים ברכבו על סוסו ודקרוהו בחנית, ואת השני המיתו בקפצו למטה ולקחו את הסוס. ועם הנותרים שב טיטוס בשלום אל המחנה. ככה עשו היהודים חיל בקרָב הראשון הזה והדבר עורר בלבם תקוה נמהרה, והשעה הקלה אשר שחקה להם נתנה להם אֹמץ־לב הרבה ובטחון בעתיד.

ג. ואחרי אשר התחבר בלילה הלגיון הבא מאמאוס אל צבאו, יצא הקיסר משם (מגבעת שאול) לפנות בֹּקר והגיע אל המקום הנקרא צופים (סקוֹפּוֹס), אשר שם מתגלה העיר לעיני רואים ובית־המקדש מופיע בכל גדֻלתו, ועל־כן נקראה בצדק הרמה הסמוכה לעיר מצפון בשם צופים. במרחק שבעה ריסים מן העיר צוה טיטוס על שני הלגיונות לחנות שם יחדו, ועל הלגיון החמישי – לחנות מאחורי אלה שלשה ריסים, כי קצר כֹּחוֹ מעמל המסע בלילה ועל־כן גמר טיטוס לתת לו מקום מנוחה, למען יוכל לבנות לו שם מצודה לבטח. וכאשר החלו הלגיונות להקים את המצודות, בא גם הלגיון העשירי מדרך יריחו, אחרי השאירו שם חלק אנשי־הצבא המזֻינים לשמור על המעברה, אשר לכד אספסינוס לפנים. הלגיון הזה צֻוה לחנות במרחק ששה ריסים מירושלים בהר הנקרא הר־הזיתים, אשר מפאת מזרח לעיר, ונחל עמֹק מפריד בינו ובינה, ושֵׁם הנחל קדרוֹן.

ד. והמלחמה הקשה מן החוץ, אשר התגוללה פתאֹם על העיר, הפסיקה בפעם הראשונה את מריבות האחים הנִצים ביניהם בּלי־הרף. בבהלה השקיפו המורדים על הרומאים החונים בשלשה מקומות, ונוסדו יחדו בעצה רעה ונדברו איש אל רעהו: „למה אנחנו מחשים ואיזה רוח עבר עלינו לשאת במנוחה את שלשת המצודים אשר נבנו עלינו לעצור את רוח אפנו? הנה אנשי מלחמתנו מוסיפים אֹמץ באין מכלים דבר – ואנחנו סגורים בחומותינו ואוספים את ידנו ומניחים את כלי־נשקנו ומביטים אל החזיון הזה, כאִלו דבר יפה היה ונעשה לטובתנו! גבורים אנחנו – צעקו בקול – להלחם בינינו בלבד, והרומאים יראו ברכה בריבנו ויתפשו את העיר באפס־יד“. כדברים האלה דברו בהתאספם יחד ותפשו את כלי־נשקם והגיחו במרוצה להלחם בלגיון העשירי. הם קפצו דרך הנחל והתנפלו בצעקה נוראה על האויבים הבונים את מצודת המחנה. והאנשים האלה נפרדו אז לגדודים רַבּים למלא את עבודתם ולרגל הדבר הזה פּרקו את רֹב נשקם, כי האמינו, אשר לא יערבו היהודים את לבם להתנפל עליהם, וגם אם יתנדבו לעשות כדבר הזה תפֵר מלחמת־האחים את עצתם – על־כן נבהלו עתה לדבר הבא עליהם פתאֹם ועזבו את מלאכתם, ואחדים נחפזו לברוח, ורֻבּם רצו לקחת את נשקם, אבל בטרם הסבּוּ את פניהם אל השונאים הֻכּוּ [בחרבותיהם]. כי היהודים התאזרו עֹז בראותם את נצחון חלוציהם ומספרם הלך הלוך ורב, והמונם גדל עוד הרבה פעמים יותר בעיניהם ובעיני השונאים, כי היתה השעה משַׂחקת להם. כי אנשי־הצבא (הרומאים) הסכינוּ לעמוד במערכה ישרה ולמדו להלחם בסדר על־פי הפקֻדה הנתונה להם, ומהומה גדולה היתה בהם הפעם, כאשר קמה עליהם מלחמה בטרם יכלו לערוך מערכה. על־כן נסוגו הרומאים אחור מפני השונאים המתנפלים עליהם פתאם, אבל מדי הפוך הנרדפים את פניהם אל היהודים המדביקים אותם, עצרו בעד מרוצתם וגם פצעו רבים מהם, אשר לא נזהרו בשטף רדיפתם. אולם מספר המגיחים מן העיר גדל כפעם בּפעם, והמבוכה רַבָּה בקרב הרומאים, עד אשר נדחפו ממקום המחנה. וכמעט היה כל הלגיון עדי אובד, לולא מהר טיטוס לעזרתו, בהגיע לאזניו שמוּעת הדבר. הוא הִרבּה ליסר את האנשים על מֹרך לבּם והפך את פני הבורחים, והתנפל עם בחורי הצבא אשר אִתּוֹ על אגף היהודים מן הצד, והמית בהם לא מעט וגם פצע רבים, וגרש את כֻּלם ודחף אותם אל הנחל אשר למטה. והיהודים נמצאו ברעה גדולה בהתגלגלם במורד ההר, אבל אחרי עלותם מן הנחל הפכו את פניהם אל הרומאים ונלחמו בהם מעבר לנחל, וכה ארך הקרב עד חצות היום, וכאשר ירדה השמש מעט מרוח דרום, הציג טיטוס במערכה את אנשי־הצבא, אשר באו עמו לעזרה, ועוד אנשים מן הגדודים למול המגיחים מן העיר, ואת שארית הלגיון שלח אל ראש הר־הזיתים להקים מצודה.

ה. ובעיני היהודים נדמה הדבר למנוסת האויבים, והצופה אשר עמד להם על ראש החומה הניף את מעילו, ולאות הנתון הזה פרץ המון חדש מתוך העיר בזרם חזק מאד, עד אשר דמתה מרוצתו למרוצת חיות־טרף, ובאמת לא עצר איש מהעומדים במערכה לשׂאת את כֹּבד גבורת היהודים וכאִלוּ נתּך על הרומאים ברד מכלי־קלע: הם נתקו את שורותיהם ופנו עֹרף ונמלטו אל ראש ההר. רק טיטוס נשאר עם אנשים מתי־מִספר במורד ההר. אמנם אוהביו, אשר בושו מפני ראש־הצבא ונשארו יחד עמו לא פחדו מהסכנה, הרבו לדבר על לבו, כי יסוג אחור מפני היהודים [מרי הנפש] ההולכים למות, ולא יחרף את נפשו בעד אנשי־צבאו, תחת אשר עליהם מֻטל להשאר ולהגן עליו, וגם ישׂים אל לבו את ערכו, כי הוא ראש־הצבא וגם מושל העולם, ולא עליו לעמוד במערכה כאחד אנשי־הצבא, פן יביא עליו שואה, והוא כתֹרן אשר הכל נשען עליו. אולם טיטוס לא הטה את אזנו לשמוע, והתיצב למול האויבים הרצים אליו ונלחם פנים אל פנים עם המעפילים לעלות והכה בהם, ואחרי־כן ירד מן ההר והבקיע אל המון היהודים והדף אותם. הם נבהלו מאד מאֹמץ לבו ומעֹצם גבורתו, אולם לא ברחו אל העיר, רק נטו מעליו לשני עברים ורדפו אחרי אנשי־הצבא הבורחים אל מרום ההר. וטיטוס התנפל על השונאים מן הצד ובצר את רוחם. בין כה וכה ראו אנשי־הצבא, בוני המצודה בראש ההר, את אחיהם הבורחים למטה, ועוד הפעם נפל עליהם פחד ומהומה קמה ביניהם, וכל הלגיון נפוץ, בחשבו, כי איש לא יוכל לעמוד בפני עֹצם רוח היהודים, וגם טיטוס בעצמו פנה עֹרף, כי לולא הדבר הזה לא יכלו אנשי־הצבא לברוח ולעזוב אותו לנפשו. וכאלו נפלה מחִתּת אלהים²⁹⁵ על האנשים: כי הסתובבו אנה ואנה, ופתאם ראו אחדים מהם את ראש־הצבא בקרב האויבים ופחדו מאד פן ימצאנו אסון, והרימו קול צעקות להודיע את הדבר בכל הלגיון. הבושה הפכה את פני אנשי־הצבא, והם החלו לחרף איש את אחיו על מנוסתם ועוד יותר על אשר עזבו את הקיסר לנפשו. ואחרי־כן התנפלו על היהודים בכל כֹּחם והבריחו אותם בפעם אחת ממורד ההר ודחפו אותם אל הנחל. לאט לאט פנו היהודים אחור ולא חדלו להלחם, אולם הרומאים גברו עליהם בגֹבה מעמדם והדפו אותם אל העמק. טיטוס מהר עם אנשיו לרדוף אחריהם, ואת הלגיון שלח לבנות את המצודה מחדש, והוא עם העומדים עליו בראשונה עצרו את השׂונאים. ואם עלינו להודיע דבר אמת, מבלי להפריז על המדה מתוך חֹנף וגם מבלי להקטין את הדבר מתוך קנאה, יֵצֵא מדברינו, כי הקיסר בעצמו הציל את כל הלגיון הנמצא בצרה פעמַים, וגם נתן לו להקיף ולבצר את מצודת מחנהו לבטח.

פרק שלישי: מריבת־אחים חדשה בירושלים. היהודים טמנו פח לרומאים וטיטוס יסר את הצבא על פחזותו.

א. וכאשר שבתה המלחמה לפני שערי העיר למִצער, התעוררה מחדש המריבה אשר מבית, כי הגיע מועד חג־המצות בארבעה־עשר יום לחֹדש קְסַנְתִּיקוֹס (ניסן), אשר הוא לדעת היהודים ראשית זמן צאתם מעבדות מצרים. ואנשי אלעזר פתחו את שערי המקדש וקבלו את כל בני העם הבאים שמה לעבוד את האלהים. ויוחנן עשה את החג כסות־עינים למזמתוֹ הרעה ושקד לשלוח את החשֻׁכּים מקרב אנשיו, אשר היו גם ברֻבּם טמאים, עם חרבות מתחת למדיהם, אל בית־המקדש לתפשו. ובבוא האנשים אל העזרה הפשילו את בגדיהם והראו פתאם את כלי־נשקם. מהומה גדולה קמה מיד סביב לבית־המקדש וצעקה עלתה למרום, כי בני העיר, שעמדו מרחוק למלחמת־האחים, חשבו, כי לנפשות כֻּלם אורבים המרצחים, והקנאים הבינו, כי עליהם לבדם נטשה החרב, ועל־כן עזבו את משמר השערים וקפצו אל צנות המגדלים בטרם השיבו מלחמה אל חיק שונאיהם, ונמלטו אל המנהרות אשר מתחת למקדש. ובני העם נלחצו אל המזבח ונדחקו סביב לבית־המקדש ונרמסו ברגלים וגם הֻכּו במקלות ובחרבות לאין־מספר, ורבים מן האזרחים השקטים נהרגו בידי אנשי ריבם משנאת חנם או מקנאת איש, כאלו נלחמו אתם בשער. וכל איש, אשר היה לו לפנים דבר קטטה עם אחד המרצחים ופניו הֻכּרוּ עתה בבית־המקדש, נחשב לאחד הקנאים ונסחב ליסורים קשים. ואחרי אשר עשו אנשי יוחנן נוראות באנשים הזכאים והנקיים, נתנו סליחה לחַיָּבים ושלחו לחפשי את היוצאים מן המנהרות, ותפשו בידם את חצר בית ה' הפנימית ואת כל הנשק הצבור שם והחליפו כח להלחם בשמעון. ככה נהפכה המלחמה המשֻׁלשת אשר לפני זה למלחמת שתי מפלגות.

ב. ובעת ההיא גמר טיטוס להעתיק את מחנהו מהר־צופים אל קרבת העיר ובחר לו מאנשי־צבאו רוכבים ורגלים כדי לעצור בעד היהודים לעת אשר יפרצו מן העיר, והציג אותם במערכה, ועל יתר צבאותיו פקד ליַשר את כל המקום עד חומת העיר. הם הרסו את כל הגדרות והמחיצות אשר הקימו יושבי המקום סביב לגני הירק ולשׂדי בתי האילנות, וכרתו את כל עצי־הפרי אשר נמצאו שם, וככה סתמו את כל השוחות והפחתים במקום ההוא, וגם את אבני־המכשול חצבו בקרדֻמים, והפכו למישור את כל המקום אשר בין הר־צופים ובין מצבות הורדוס הסמוכות לברכה הנקראה עין־התנין (עין הנחשים).

ג. ובימים ההם טמנו היהודים מוקש לרומאים, וזה הדבר: אמיצי־הלב מבין המורדים יצאו מחוץ למגדלים הנקראים „מגדלי הנשים“, כאִלו גֹרשו מן העיר בידי אוהבי השלום, ולמראה־עין חרדו, פן יעלו עליהם הרומאים והתלכדו יחד והתחבאו איש תחת כנפי רעהו, ובין כה וכה התיצבו חבריהם על החומה והתחפשו כבני עם ירושלים והרימו קול: „שלום, שלום“ ובקשו מהרומאים לכרות אִתּם ברית וקראו אליהם לבוא אל העיר והבטיחום לפתוח את שעריה, ובעוד הם קוראים כדברים האלה הִשליכו אבנים על חבריהם אשר יצאו מן העיר, כאִלו אמרו לגרש אותם מעל החומה. ואלה שׂמו להם פנים כאִלו הם רוצים לכבוש את מבוא העיר, ודברו תחנונים אל בני העיר, ומהרו מדי פעם בפעם אל הרומאים ושבו אחור כנבהלים²⁹⁶. ואנשי־הצבא הרומאים לא נמנעו מהאמין בדבר הערמה הזאת וחשבו, כי שונאיהם נסגרו בידיהם לעשות בהם נקמות וקוו, כי אנשי העיר יפתחו את שעריה לפניהם, ולכן מהרו לעשות מעשה. אולם בעיני טיטוס נחשד דבר הקריאה מן העיר, אשר באה לפתע פתאם, כי עוד לפני יום אחד קרא אל העיר דברי שלום ביד יוסף ולא מצא אזנים קשובות, על־כן צוה הפעם לאנשי־הצבא להשאר על עמדם. אבל אחדים מאנשי־הצבא המָפקדים לשמור על עושי המלאכה הקדימו לקחת את נשקם ולרוץ לקראת שערי העיר. והאנשים אשר גֹרשו מן העיר למראה־עין נסוגו מפניהם לראשונה, אך כאשר הגיעו אל המקום אשר בין מגדלי העיר מהרו במרוצה והקיפו את הרומאים והציקו להם מאחור, והעומדים על החומה המטירו עליהם חצים ואבני־קלע מכל המינים יחד, ורבים מהם נפלו חללים, ועוד יותר נפצעו, כי לא קל היה להם להמלט מחומת העיר בעת אשר לחצו אותם אויביהם מאחור. וגם הבושה על האִוֶּלת אשר עשו ויראתם מפני שרי־הצבא אלצו אותם להתחזק בעת מפלתם. על־כן עמדו על־נפשם זמן רב, ואחרי אשר קבלו מכות גדולות מן היהודים והשיבו אל חיקם כמספר המכות אשר הֻכּו, הצליח בידם לאחרונה להדוף את האויבים הסובבים אותם. הם נסוגו אחור והיהודים רדפו אחריהם ויֹרו בהם עד מצבת הילני.

ד. ואחרי אשר עלה הדבר הזה בידי היהודים, לבשו גאוה לבלי חֹק ושפכו את לעגם על מערכות הרומאים, אשר נפלו במלכֹּדת ערמתם, והניפו את מגִניהם ורקדו בתרועת גיל. ואת פני אנשי־הצבא השבים קדמו גערות שרי החילים ופני הקיסר הזועמים, כי דִבּר אליהם קשות: „הנה היהודים האלה, אשר היאוש לבדו הולך לפניהם במלחמה, עושים את כל דבריהם בעצת־מזמה ובאים עלינו בנכלים וטומנים לנו פחים, וגם מצליחים בעלילותיהם, כי הם שומעים לקול מפקדיהם ואוהבים איש את אחיו ושומרים ברית אמונים ביניהם, והרומאים, אשר כל הימים היו עושים חיל בטכסיסי מלחמתם ובמשמעתם לשרי צבאותיהם, נִגפו הפעם, כאשר נהפך לבם לעזוב את המדות האלה. הם נופלים, כי אינם יכולים לעצור את ימינם, ועוד חרפה גדולה מזאת – הם יוצאים במלחמה באין שר ומפקד, בעת אשר הקיסר נמצא אִתּם בקרָב“. וטיטוס הוסיף לדַבּר: „הן חֻקי המלחמה יאנחו במרירות ומה יגדל כאֵב אבי בשמעו את דבר המכה הזאת. הוא האיש, אשר שׂיבה זרקה בו על שדה־המלחמה וכל ימיו לא מצאה אותו מגפה אשר כזאת. והן חֻקי המלחמה גוזרים תמיד עֹנש־מות על דבר קל, אשר עשה איש־הצבא בעברו על סדרי המערכה, ועתה ראו עיני החֻקים האלה חַיל מלא עוזב את משמרתו. אולם בִּין יבינו הפעם עזי־הנפש אשר בכם, כי גם הנצחון מבלי פקֻדה לחרפה נחשב בעיני הרומאים!“ את הדברים האלה קרא טיטוס באזני שרי־החילים והראה לדעת, כי הוא רוצה לשפוט את האנשים בכל חֹמר הדין. ולבות האנשים חללו בקרבם בחכותם לעֹנש־המות, אשר יעשה להם כמשפט, אולם הלגיונות הקיפו את טיטוס והתחננו על אחיהם אנשי־הצבא וגם נפלו לרגליו וחִלו את פניו להעביר את אשם פחזות המעטים, בזכרו את משמעת כל הצבא הטובה, כי עוד ימחו האשֵׁמים את זֵכר מפלתם זאת במעשי גבורתם בעתיד.

ה. וטיטוס הטה את אזניו לבקשות האלה, כי גם הוא מצא חפץ בדבר, בחשבו, כי את היחיד החוטא יש לענוש בכל חֹמר המעשה, אולם את הרבים יאות ליסר רק בדברי תוכחת. הוא סלח לעון אנשי־הצבא, אחרי אשר הִרבּה ליסרם בדברים, כי יקנו חכמה לעתיד, ואחרי־זאת התבונן בדבר, איכה ינקום ביהודים על מרמתם. מקץ ארבעה ימים נהפך כל המקום לפני החומה למישור, וטיטוס רצה להעתיק את כבודת הצבא ואת ההמון הנשאר (נושאי הכלים) בלא פגע, ועל־כן הציג את מבחר גבורי צבאו למול החומה במערכה מרוח צפון לרוח מערב בעֹמק שבע שורות. הוא העמיד בראש המערכה את הרגלים, ואת הרוכבים מאחריהם, אלה ואלה היו שלש שלש שורות, והרובים התיצבו לאחרונה בשורה השביעית. המערכה הגדולה הזאת עצרה כֹח לשַׁבּר את זרוע היהודים המגיחים מן העיר, ועל־כן עברו בהמות־הסבל אשר לשלשת הלגיונות וההמון אשר לרגליהם לבטח. וטיטוס בעצמו שׂם את מחנהו במקום קרוב כשני ריסים אל העיר, מול קרן החומה אשר נמצא שם המגדל הנקרא פְּסֶפִינוֹס, אשר שם חוג החומה המשתרע לצפון העיר סובב לצד מערב. וחלק הצבא הנשאר חנה לנֹכח המגדל הנקרא הִפִּיקוֹס, וגם הוא במרחק שני ריסים מהעיר. רק הלגיון העשירי נשאר במקום תחנותו על הר־הזיתים.

פרק רביעי: תבנית ירושלים.

א. והעיר ירושלים היתה מֻקפה בשלש חומות בצורות מכל עבריה, מלבד המקומות אשר סוככו עליהם נקרות עמֻקות, אשר לא תעבור בהן רגל איש, כי שם נמצאה רק מצודה אחת. העיר נוסדה על שתי גבעות צופות²⁹⁷ ועמק מפריד ביניהן בתוֶך, והעמק הזה חסם בעד הבתים הצפופים משתי הגבעות האלה. האחת, אשר נמצאה עליה העיר העליונה, היא גבוהה הרבה מאחותה וגם ישרה ממנה בארכה. על חסנה נקראה הגבעה הזאת בשם „מצודת דוד המלך“, הוא אבי שלֹמה, בונה בית־המקדש הראשון, ובימינו נקראה בשם השוק העליון. הגבעה השניה היא הנקראה בשם חקרא (אקרא), אשר עמדה עליה העיר התחתונה והיא עקומה משתי רוחותיה²⁹⁸. ממול הגבעה הזאת נמצאה גבעה שלישית, אשר היתה לכתחלה שפלה מגבעת חקרא ועמק רחב הפריד בן שתיהן. אולם אחרי־כן בימים, אשר מלכו החשמונאים, סתמו את העמק הזה, ברצותם לחַבּר את העיר אל בית־המקדש ועִדרו את ראש חקרא והשפילו את קומתה, למען אשר יתרומם בית־המקדש עליה. והגיא הנקרא בשם עמק עושי הגבינה²⁹⁹, אשר אמרנו עליו, כי הוא מפריד בין העיר העליונה ובין הגבעה התחתונה, משתרע עד השִׁלֹח – בשם הזה אנו קוראים למעין מים חיים (מתוקים) חזק. ומחוץ מֻקפות שתי הגבעות, אשר נוסדה עליהן העיר, נְקָרות עמֻקות, ומפני מורדות־הגבעות התלולים מכל הרוחות אין לעלות אל העיר משום עבר.

ב. והנה משלש החומות האלה האחת היא החומה הישנה, אשר נוסדה על הגבעה המתרוממת מעל לנבכי התהום, וקשה היה להבקיע אליה, כי מלבד משגב המקום היה גם בנינה איתן, מעשה ידי דוד ושלמה, והמלכים המולכים אחריהם החרו החזיקו בעבודה הזאת. ראשית החומה הזאת היתה ברוח צפון על־יד המגדל הנקרא הִפִּיקוֹס ומשם השתרעה לעבר לשכת הגזית (הַקְסוּסְטוֹס) ומשם נגעה בבנין המועצה³⁰⁰ וכלתה בקרבת אולם־המערב אשר לבית־המקדש. ולעֶברה השני, מרוח מערב, החלה במקום ההוא ועברה דרך המקום הנקרא בית צוא³⁰¹ אל שער האסיים, ומשם נסבה לרוח דרום ועברה על מעין השִׁלֹח, ומשם סבבה עוד הפעם ונטתה לרוח מזרח אל ברֵכת שלמה, עד הגיעה אל המקום הנקרא עֹפל, ופגעה באולם־המזרח אשר להר־הבית. והחומה השניה החלה על־יד השער הנקרא גנת אשר לחומה ראשונה והקיפה את רוח הצפון לבד³⁰² והשתרעה עד מצודת אנטוניה. וראשית החומה השלישית היה מגדל הִפּיקוס ומשם לרוח צפון השתרעה עד מגדל פספינוס, ואחרי־כן ירדה אל מול מצבת הילני, היא שהיתה מלכת חדיב ובת המלך איזט. ומשם נמשכה לאֹרך מערות המלכים וסבבה את מגדל הפנה על־יד אבן הזכרון הנקראה מצבת הכובס³⁰³ ופגעה בחומה הישנה וכלתה אל נחל קדרון. את החומה הזאת הקים אגריפס על העיר שׁחֻבּרה לירושלים, אשר ישבה כֻלה פרזות, כי העיר צרה מהמון יושביה ומעט מעט פרצה מתוך חומותיה, ויושביה ספחו על גבול העיר את מורד הגבעה אשר מצפון להר־הבית, הרחיבו את העיר הרבה ובנו את הגבעה הרביעית הנקראה ביזיתא (בציתא), המתרוממת למול אנטוניה וחריץ עמֹק מפריד ביניהן. החריץ הזה נחפר במחשבה תחלה, פן יגעו יסודות אנטוניה בגבעה הזאת, ויֵקל להגיע אליהם וגם יקטנו בגבהם. ועֹמק החריץ הוסיף הרבה גם על גֹּבה המגדלים. חלק העיר הנבנה מחדש נקרא בפי יושבי המקום „ביזיתא“ ואולי יש לתרגם את השם הזה יונית: „העיר החדשה“. וכאשר שאלו יושבי העיר הזאת חומה להגן עליהם, החל אגריפס המלך – אבי המלך המושל עתה, הנקרא כשמו – לבנות את החומה, אשר דברנו עליה, אך ירא את הקיסר קלודיוס, פן יחשֹׁד בו, כי בבנין המבצר הגדול הזה הוא מכוֵּן לחולל תמורות ולקשור קשר – ועל־כן השבית את עבודת החומה, ורק את יסודותיה בלבד הציב. ובאמת נבצר מידי אדם לכבוש את העיר, אִלו הצליח אגריפס לכלות את מלאכת החומה אשר החל. כי אָשיות החומה חֻבּרו מאבני גזית, עשרים אמה ארכן ועשר אמות רחבן, ולא קל היה לחתור תחתיהן בכלי־ברזל, וגם מכונות־מלחמה לא עצרו כֹח לערער אותן. ועבי החומה היה עשר אמות וקומתה היתה עולה הרבה על עביה, לולא הופרה עצת המיסד הנעלה. אחרי־כן שקדו היהודים על מלאכת החומה הזאת, אולם לא יכלו להרים אותה אלא עד עשרים אמה, והצנות עליה היו גבוהות שתי אמות, ולמעלה מהן בַּחונים בני שלש אמות, עד אשר הגיע גֹּבה החומה כֻּלה עד עשרים וחמש אמה.

ג. וממעל לחומה התרוממו מגדלים, עשרים אמה רחבם ועשרים אמה גבהם, רבועים ומֻצקים כמו החומה בעצמה, ובטוּב דבק האבנים וביפין לא עלו עליהן כל אבני היכל, ועל יסודות המגדלים המֻצקים, אשר היו עשרים אמה, נבנו חדרים מפֹארים ועליות על גבם, ובהן אגנים למקוה מי־הגשמים ושלַבּים רחבים אל כל עליה ועליה. בחומה השלישית היו תשעים מגדלים כאלה ובין כל מגדל ומגדל רֶוַח מאתים אמה, ומגדלי החומה התיכונה היו ארבעה־עשר, והחומה הישנה נחלקה לששים מגדלים. וכל מעגל חומת העיר מסביב היה שלשים ושלשה ריס. והנה כל החומה השלישית הזאת היתה נפלאה בתכונתה, אך נפלא עוד ממנה היה המגדל פּסֶפינוֹס בקרן צפון־מערב, אשר על־ידו חנה טיטוס. כי גבהו הגיע עד שבעים אמה ולעת עלות השמש היו משקיפים מראשו על־פני ארץ ערב עד הים, קצה נחלת העברים. והוא היה בן שמונה קרנות. ממעל המגדל הזה נמצא מגדל הִפִּיקוֹס, אשר בנה אותו המלך הורדוס יחד עם שני המגדלים הסמוכים אליו, והם נפלאו בגדלם וביָפיָם ובחסנם בין מגדלי העולם כֻּלוֹ. כי מלבד רוח המלך הנדיבה וקנאתו לכבוד ירושלים כללו את הדר הבנינים האלה רגשות לב האדם אשר בו, בהקדישו אותם לזכרון שלש נפשות היקרות בעיניו מכּל, נפשות אחיו ואוהבו ואשתו, אשר על שמם קרא את המגדלים – הלא הם אשתו, אשר המית אותה מקנאת אהבתו – כאשר ספרנו למעלה, ואחיו ואוהבו, אשר אבדו לו במותם מות גבורים במלחמה. והנה מגדל הִפּיקוֹס, הנקרא על־שם אוהב המלך, היה רבוע, רחבו וארכו עשרים וחמש אמה וגבהו שלשים אמה, ולא היה בו מקום נבוב. ממעל למבנה־הסלעים המֻצק הזה נמצא מקוה למי הגשמים עמֹק עשרים אמה, ולמעלה ממנו בית שתי דיוטות גבוה עשרים וחמש אמה, אשר נמצאו בו חדרים מחדרים שונים, ועוד למעלה ממנו שני מגדלים גבוהים שתי אמות ובַחונים גבוהים שלש אמות, עד אשר הגיע גֹּבה כל המגדל לשמונים אמה. והמגדל השני, הנקרא על שם פצאל אחי הורדוס, היה שוה במדת ארכו ורחבו ארבעים, ארבעים אמה, וגם קומת יסודו המֻצק היתה ארבעים אמה, וממעל ליסוד הזה נמצא אולם על־פני כל המגדל גבוה עשר אמות ועליו סככו צנות ואַתּיקים, ובתוֶך נבנה ממעל לאולם מגדל שני, אשר נחלק לחדרים נהדרים, וגם מרחץ נמצא בו, עד אשר נראה, כי אין המגדל הזה נופל מבית מלכים. וראש המגדל היה מקֻשט בצִנות ומגדלים קטנים ממעל להן. וגֹבה כֻּלוֹ היה כתשעים אמה ובתבניתו דמה למגדל המאור אשר בפַרוֹס, המַנחה את הבאים לחוף אלכסנדריה, אולם עוד עלה עליו במדתו סביב. בימים ההם היה המגדל הזה למצודת נוגש לשמעון [בן גיורא]. והמגדל השלישי הוא מרים, הנקרא בשם המלכה, ויסודו המֻצק היה עשרים על עשרים אמה וגם קומתו היתה עשרים אמה. והעליות אשר על גבו עלו עוד בהדרן ובתפארתן על יתר המגדלים, כי חשב המלך, אשר נאה לפאר את המגדל הנקרא על שם אשתו יותר מהמגדלים האחרים, הנקובים בשמות הגברים, תחת אשר היו המגדלים האלה חזקים יותר ממגדל האשה. וכל גֹּבה המגדל היה חמשים וחמש אמה.

ד. זאת היתה מדת המגדלים. אולם למראה־עין עלו עוד יותר בגבהם בגלל תכונת המקום, כי החומה הישנה, אשר ממנה התרוממו, נוסדה על גבעה גבוהה והתנוססה ממעל לגבעה ככִפָּה גבוהה שלשים אמה, ועל־כן נוסף עוד הרבה על מדת המגדלים העומדים במרום החומה. ונפלא היה גם גֹּדל האבנים, כי לא מאבני השדה הוקמו המגדלים האלה, ואף לא מאבנים, אשר ישא אותן אדם בכתף, כי־אם מאבני־גזית, כֻּלָּן שַׁיִש לבן, ואֹרך האבן האחת היה עשרים אמה ורחבה וקומתה עשר, עשר אמות, והן חֻבּרו אשה אל אחותה, עד כי נדמה כל מגדל לעֵין רואה כבנוי כֻּלּו מסלע אחד, אשר חלו בו אחרי־כן ידי הסַתָּתים ונתנו לו את תבניתו ועשו מקצועותיו, ולא נִכּרו הסדקים בין האבנים המדֻבּקות. המגדלים האלה נמצאו בצפון החומה, ומבית חֻבּר אליהם ארמון המלך, אשר קצרה לשון אדם למנות את שבחו, כי היה כלול בהדרו ובפאר חסנו. ומסביב לו התנוססה חומה גבוהה שלשים אמה, אשר נמצאו בה ברוָחים שוים מגדלי־תפארה וחדרים גדולים לסעֻדה ויציעות־אורחים למאות. מי יוכל לתאר את מרצפת הבנינים האלה, אבנים מאבנים שונות ויקרות, אשר הובאו מכל הארצות למכביר. ומה נפלא היה סִפּוּן החדרים בגֹדל קורותיו המצֻפּות לתפארה, ולא היה קץ למִספר החדרים ולעֹשר תכונתם ושפעתם. וכל חדר היה מלא כלי־בית, ורֹב הכלים אשר בהם היו כסף וזהב, ואסטוָניות מסביב לחדרים השתרגו יחד ועמודים מעמודים שונים נמצאו בהם, וחלל האויר היה ירֹק כֻּלּוֹ, כי עצים מעצים שונים צמחו שם ובין העצים היו שבילים ארֻכּים לשוח ומסביב לאלה נמצאו ברֵכות עמֻקות ומקוֵי־מים מלאים ובכל מקום מזרקות־נחֹשת רבים מאד, אשר קלחו מהם מים, ומסביב לברֵכות היו מגדלים קטנים רבים, שובכים ליוֹני הבית³⁰⁴. אכן לא יוכל איש לפרש את כל הדר ארמון המלך כהלכה, ועד היום הזה מאדיב את הנפש זכרון השממה, אשר עשתה בו אש השודדים. כי לא הרומאים שלחו את הבנינים האלה באש, רק שונאי העיר מבית, כאשר ספרנו למעלה, כי בראשית המרד יצאה אש מן הבירה (אנטוניה) ועברה אל ארמון המלך ואכלה את עליות שלשת המגדלים.

פרק חמישי: תכנית המקדש.

א. כבר דברתי, כי נוסד בית־המקדש בראש גבעה בְצוּרָה ובראשונה נשא המישור אשר במרום הגבעה, בקֹשי את ההיכל והמזבח, כי מכל עבריה היתה תלולה על־פני התהום. המלך שלמה, הוא אשר בנה את ההיכל, הקיף את חלק המזרח חומה והעלה על הסוללה (הַסֶּכר) אולם אחד. וההיכל נשאר חשוף מיתר צדדיו. אולם בדורות הבאים אחרי שלמה הוסיף העם כל הימים להעלות עפר [מסביב להיכל], עד אשר התיַשר ראש הגבעה והתרחב, ואחרי־כן פרצו בחומת הצפון (של העיר) והוסיפו [על תחום המקדש] כמדה, אשר היה בה אחרי־כן כדי להקים חומה מסביב לכל המקדש. שָׁתות בנויים שלש מדרגות הוקמו על הגבעה מסביב, משרשיה למטה עד ראשה למעלה, ובזה בצעו היהודים מעשה גדול, אשר לא קוו אליו – אחרי אשר השקיעו בעבודה הזאת עמל דורות אין־חקר ופזרו את אוצרות הַקֹּדש, אשר הובלו מכל אפסי ארץ שי לאלהים – ואחרי־כן בנו את החומה העליונה ואת החומה התחתונה מסביב למקדש. ובמקום הַשֶׁפל נבנתה החומה על יסוד גבוה שלש מאות אמה ובמקומות רבים עלתה עוד קומת אָשיוֹתיה. אולם מוסדות הבנין לא נראו בכל עמקם, כי נִסְתַּם העמק [לרגלי החומה] הרבה, למען יַשֵּׁר את רחובות העיר. ואבני היסוד היו גדולות ארבעים אמה, כי עֹשר הכסף ורוּח העם הנדיבה חִזקו את מאמצי הַכּח במדה אשר לא תאֻמן כי תסֻפּר, והדבר, אשר לא נועז איש לפנים לצפות לו, תם ונשלם אחרי עבודה נצחת לקץ עִדָּן ועִדנים.

ב. והבנינים, אשר הוקמו על האשיות האלה, היו נאים למוסדיהם הנפלאים. כי כל האולמים (האסטוניות) היו כפולים (סטיו לפנים מסטיו) והעמודים אשר נשענו עליהם, היו גבוהים עשרים וחמש אמה, וכל אחד מהם היה אבן אחת, שיש לבן, ספונה בלוחות ארזים, ועֹשר תכונת העמודים האלה והדר פִּתּוחיהם וחֵן מזגם³⁰⁵ היו תאוה לעין־רואה, אף כי לא הוסיפו על התפארה הזאת מעשה צלמים (ציורים) ולא מעשי פסלים. ורֹחב האולמים היה כשלשים אמה. וכל אֹרך האולמים מסביב היה כששה ריסים, יחד עם אולמי אנטוניה (הבירה). וכל הככר מתחת לרקיע³⁰⁶ היה רצוף אבני צבעונים, אבנים מאבנים שונות. והעובר דרך הככר הזאת (הר־הבית, החצר החיצונה) אל המקדש השני הגיע עד מחיצת אבנים מסביב למקדש (הסורג), אשר היתה גבוהה שלש אמות וכלילת יֹפי במלאכתה, ובמחיצה הזאת נמצאו ברוָחים שוים עמודים המודיעים את חֻקי הטהרה (הקדֻשה), אלה בכתב יון ואלה בכתב רומא, לאמר, כי אסור לאיש נכרי לבוא אל הַקֹדש, כי המקדש השני (חצר בית ה' הפנימית, העזרה) נקרא בשם קֹדש ובארבע־עשרה מעלות עלו אליו מן המקדש הראשון (החצר החיצונה, הר־הבית) והוא היה רבוע ממעלה [למקדש הראשון] וגם לו היתה חומה מסביב. והחומה הזאת היתה גבוהה מחוץ כארבעים אמה, אך המעלות כסו את חלקה, ומבית היה גֹבה החומה עשרים וחמש אמה, יען אשר נשענה החומה בבנינה למקום גבוה יותר, ועל־כן לא נראתה בכל קומתה, כי כסתה עליה הגבעה. ובין ראש ארבע־עשרה המעלות ובין החומה נמצא רֶוַח עשר אמות כֻּלו מישור (החֵיל). ומשם העלו מדרגות בנות חמש מעלות אל השערים (שערי העזרה). ומספר השערים מצפון ומדרום היה שׁמונה, ארבעה בכל אחת משתי הרוחות, ושני שערים לרוח מזרח מפני הצֹרך, כי מהעבר הזה נמצאה עזרה מֻקפה חומה לנשים, למען תוכלנה לעבוד את אלהים, ועל־כן היה דרוש שם שער שני, אשר נחצב מול השער הראשון, וגם ביתר הרוחות נמצאו שער אחד בדרום ושער אחד בצפון לעבור בהם אל עזרת הנשים. כי נאסר לנשים לבוא ביתר השערים ולעבור את מחיצת העזרה אשר להן. והמקום הזה (העזרה) הֻתּר לנשי ירושלים ולנשי היהודים אשר מחוץ לתקן בו את עבודת אלהים. ובחלק [של המקדש השני, העזרה] אשר לרוח מערב לא היה שער, ובנין החומה היה מלא מהעבר הזה (בלי פרץ שער) לכל ארכה, והאולמים (האִסטוָניות) אשר בין השערים מבית לחומה³⁰⁷ השתרעו לפני הלשכות ונשענו על עמודים יפים וגדולים מאד. אף כי לא היו האולמים האלה כפולים, לא נבדלו במאומה – מלבד גדלם – מן האולמים אשר בשפל המקדש.

ג. ותשעה ממספר השערים היו מצֻפּים כֻּלָּם זהב וכסף, הדלתות והמשקופים [והמזוזות] גם יחד, ורק השער האחד, הוא השער החיצון אשר להיכל³⁰⁸, היה מצֻפּה נחֹשת מקורינתוס ובהדרו הרב עלה על השערים המכספים והמזהבים. ובפתח כל שער היו שתי דלתות, שלשים אמה גֹבה האחת וחמש־עשרה רחבה. פתחי השערים גדלו ורָחבו מבית למבוא לשני עבריו והיו לאכסדרות, אשר מראה מגדלים להן, שלשים אמה רֹחב האחת ושלשים אמה ארכה וארבעים אמה ומעלה קומתה, וכל אחת נשענה על שני עמודים וחוט שתים־עשרה אמה סבב את העמוד האחד. ומדה אחת היתה לכל השערים, מלבד השער אשר ממעל לשער הקורינתי (שער ניקנור), הוא אשר העלה מעזרת הנשים מרוח מזרח ממול לפתח ההיכל (האולם), כי הוא היה גדול יותר הרבה, רום קומתו הגיע עד חמשים אמה ודלתותיו היו גבוהות ארבעים אמה ובעֹשר תפארת עֶדיוֹ עלה על כל חבריו והיה מצֻפּה כסף וזהב סגור. ואת צפוי הזהב על תשעת השערים הנותרים עשה אלכסנדרוס אבי טִבּריוס³⁰⁹, חמש־עשרה מעלות העלו ממחיצת עזרת הנשים אל השער הגדול והן היו שפלות מחמש המעלות, אשר עלו בהן אל יתר השערים.

ד. ובית ה' (ההיכל)³¹⁰ נמצא בקרב מקום המקדש ובשתים־עשרה מעלות עלו אליו, ולעֵבר פניו היתה מדת קומתו שוה אל מדת רחבו, מאה אמה, ומאחור היה הבנין צר ארבעים אמה מהמדה הזאת, כי לעֵבר פניו פשטו לשתי צלעות הבית כדמות כתפות (אגפים), עשרים אמה האחת³¹¹. ופתח השער הראשון (החיצון)³¹² אשר לבית היה גבוה שבעים אמה ורחב עשרים וחמש אמה, ודלתים לא היו לו, כי היה מכֻון כנגד מרחבי השמים ואפסי־תבל, אשר אין להם גבול. ומעֵבר פניו היה הבית כֻּלוֹ מכֻסה זהב. ודרך הפתח הופיע הבית הראשון, הוא ההיכל אשר מחוץ (האולם), הגדול מאד וכל אשר מסביב לשער הפנימי (שער ההיכל לפְנָי, או ההיכל סתם) האיר את עיני הרואים בנֹגה זהבו. כי הבית הפנימי (ההיכל) נבנה עם עליה ממעלה (שתי דיוטות) ורק הבית הראשון אשר לפניו (האולם) לא נפסק בקומתו. והתרומם למעלה תשעים אמה, וארכו היה חמשים אמה ורחבו עשרים אמה³¹³. והשער מבעד לבית הזה (המוליך מן האולם אל היכל) היה כֻּלוֹ מצֻפּה זהב, כאשר אמרתי, וככה גם הקירות מסביב לו. וממעל לשער נמצאה גפן זהב, אשר ירדו ממנה אשכלות כקומת איש. והנה הבית הפנימי (ההיכל) נבנה עם עליה, ועל־כן נראה שפל בקומתו מהבית החיצון (האולם) ודלתות זהב היו לו, חמשים וחמש אמה קומתן ושש־עשרה אמה רחבן. ולפניהן נמצא מסך (פרֹכת) בבלי כמדה הזאת, עשוי מעשה חושב, תכלת ובוץ (שֵׁשׁ) ותולעת־שני וארגמן. ועבודת המסך היתנה נפלאה, כי תערֹבת המינים האלה לא נעשתה בלי דעת ותבונה, כי־אם להראות את צלם העולם, ועלה במחשבה לתת בתולעת־השני את סמל האש, ובבוץ את סמל האדמה, בתכלת את סמל האויר ובארגמן את סמל הים; אלה (תולעת־השני והתכלת) נבחרו לזה לפי דמות צבעיהם, והשש והארגמן על־פי מוצאם, כי את הראשון מצמיחה האדמה והשני בא מן הים. והפרֹכת היתה רקומה תבנית כל השמים וצבאם מלבד החיות (מזלות גלגל החמה).

ה. והעובר מבית לאלה (הפרֹכת ושער ההיכל) היה בא אל החלק התחתי אשר להיכל, גבהו ששים אמה וארכו ששים ורחבו עשרים אמה³¹⁴. וגם חלק ששים האמה נחלק לשנים. החלק הראשון, אשר נבדל ממנו, היה ארֹך ארבעים אמה, ובו נמצאו שלשת הדברים הנפלאים, הכלים אשר יצא שמם לתהִלה בקרב כל באי עולם, הלא הם: המנורה והשלחן ומזבח־הקטרת. הנרות רמזו לשבעת הכוכבים הנבוכים (הפּלַנֶּטים), כי זה היה מספּר הקנים היוצאים מן המנורה. ושנים־עשר הלחם, אשר על שלחן־השרת, רמזו לגלגל החיות (מזלות החמה) ולחדשי השנה. והמזבח, הנושא עליו שלשה־עשר סמי קטֹרת משפע הימים והמדבר והארץ הנושבה, הראה, כי תבל ומלואה היא מהאלהים ולאלהים. ההיכל אשר לפני ולפנים היה ארֹך עשרים אמה. וגם הוא נבדל בפרֹכת מחלק ההיכל אשר מחוץ לו. וכל דבר לא נמצא בו. ואסור היה לכל אדם להכנס ולנגוע ולהסתכל בו. הוא נקרא בשם „קדש־הקדשים“. מסביב לצלעות ההיכל התחתון נמצאו תאים רבים, תחתיים, שניים ושלישיים. ולכל אחד מהתאים האלה היה מבוא מעבר השער. והחלק העליון (העליה שעל־גבי ההיכל) לא היה מֻקף סביב, ועל־כן היה צר יותר. וגבהו היה ארבעים אמה והיה דל מהחלק התחתון. ואם נחבר את ארבעים האמה אל ששים האמה אשר להיכל התחתון, יצאו לנו מאה אמה קומת ההיכל כֻּלוֹ.

ו. ופני ההיכל מחוץ לא חסרו אף דבר אחד המרהיב את הלב והמצודד את העינים. כי בכל מקום היה מצֻפּה לוחות זהב כבֵדים ולעת עלות השמש היה זורע נֹגה כמראה אש לוהטת, וכאשר העפיל איש להתבונן אל ההיכל, אלץ אותה הנֹגה להסב את עיניו מנגדו, כאִלו עִורו אותן קרני השמש. ולזרים העולים אל ירושלים נראה למרחוק כדמות הר מכֻסה שלג, כי במקומות אשר לא צֻפּה זהב היה לבן־צח, ועל ראש כפתו היו נעוצים וָוֵי זהב מוּחדים, לבל ירד שמה עוף השמים ולא יזַהם את המקום³¹⁵. ומאבני ההיכל הגיעו אחדות למדת ארבעים וחמש אמה בארכן, וקומתן חמש אמות ורחבן שש. ולפני ההיכל נמצא המזבח (מזבח העולה), חמש־עשרה אמה קומתו, וארכו ורחבו חמשים אמה על חמשים אמה, בנין רבוע, ופנותיו היוצאות ממנו היו כדמות קרנות והמעלה על המזבח השתרע מדרום בשפוע קל (בכבש), וכל ברזל לא נגע בו מעולם. ואת ההיכל והמזבח עִטרה מחיצה בגֹבה אמה, עשויה מאבנים נאות, חמדה לעינים, והיא הבדילה בין הכהנים ובין העם. לזבים ולמצֹרעים היה אסור לבוא בשערי העיר כֻּלה, ולנשים דווֹת נאסר לבוא בשערי המקדש. אולם גם בעת טהרתן לא היה להן המשפט לעבור את הגבול, אשר דברנו עליו למעלה. ומן הגברים נעצר כל איש, אשר לא התקדש כליל מטֻמאתו, לבוא אל החצר הפנימית. וגם הכהנים, אשר לא הִטֶּהָרוּ, לא יכלו לבוא שמה.

ז. ובני משפחת הכהֻנה, אשר לא יכלו לשָׁרֵת בקֹדש מפני מום אשר בבשרם, היו באים לפנים מן הקלעים עם אחיהם הכשרים ומקבלים את חלקי הזבחים על־פי משפט הכהֻנה, אך לבושיהם היו בגדי חֹל. כי רק הכהנים המשרתים שׂמו עליהם בגדי קֹדש. ואל המזבח וההיכל קרבו רק הכהנים, אשר לא נמצא בהם פסול, בלבוש בוץ (שש), ונאסר עליהם באסוּר חמוּר לשתות יין מפני כבוד עבודת אלהים, פן יקרה להם מכשול בעת שרתם בקֹדש. גם הכהן הגדול עלה אִתּם יחד אל המקדש, אולם לא בכל ימי השנה, רק בשבתות ובראשי־חדשים, במועדי השנה הכתובים בתורה, וכן גם ביום עצרה לכל העם מימים ימימה. ובשרת הכהן הגדול בקֹדש היה לבוש אזור (מכנסי) בד על ירכיו עד מתניו וממתניו ולמעלה נשא כתֹנת בד על בשרו, ועל הכֻּתֹּנת מעיל כליל תכלת, היורד על הרגלים, עם שפה וגדילים עליה ועל הגדילים נעשו פעמוני זהב ורמוני זהב, פעמון ורמון. הפעמונים היו סִמן לרעם והרמונים סִמן לברק. והחֵשב (חֵשב האפוד), המהדק את המעיל אל החזה, היה רקום חמש רצועות חוטים שונים מָשזרים, מעשה חושב, זהב וארגמן ותולעת־שני ובוץ (שש) ותכלת, אלה המינים אשר ספרנו, כי מהם נרקמה הפרֹכת להיכל. גם האפוד נרקם מחמשת המינים האלה, אולם בו נמצא זהב יותר. ומראה הבגד הזה (האפוד) היה כתבנית שריון המכסה על הבשר. ושני שלטי זהב קטנים (כתפות) חִבּרו את האפוד ובהם שֻׁבּצו אבני־שֹׁהם³¹⁶ גדולות ויפות, ועליהן נחרתו שמות שבטי העם. ומהעבר השני (מעבר פני הכהן הגדול) היו תלויות שתים־עשרה אבנים יקרות אחרות, שלש שלש בארבעה טורים, ואלה הן: אֹדם, פטדה וברקת, נפך, יהלֹם וספיר, שבו, אחלמה ולֶשֶׁם, ישפה, שֹׁהם ותרשיש³¹⁷, ועל כל אחת מהן נכתב אחד משמות השבטים. ואת ראשו כסה הכהן הגדול במצנפת שש ומסביב לה פתיל תכלת, ועל הפתיל מסביב זר זהב, הנושא פתּוחי חותם הכתב הקדוש, אלה היו ארבע אותיות³¹⁸. אולם לא בכל עת נשא הכהן הגדול את הבגדים האלה, כי לבש בגדים פשוטים מהם (בגדי לבן) מדי בואו אל הדביר. רק פעם אחת בשנה בא לבדו אל המקום הזה, ביום אשר בו צֻוה כל העם לעַנות את נפשו לאלהים. ויתר דברי העיר וההיכל ומשפטיהם וחֻקיהם אכתוב לכל פרטיהם בפעם אחרת, כי עוד דברים רבים נשארו לסַפּר עליהם.

ח. והבירה (מצודת אנטוניה) נמצאה בקרן הפנה, אשר בה נפגשו שני אולמות המקדש הראשון (הר־הבית), האולם אשר לרוח צפון והאולם אשר לצד מערב. היא נבנתה בראש סלע גבוה חמשים אמה ותלול מכל עבריו ובנינה היה מעשה ידי המלך הורדוס, אשר הראה בה את תכונת רוחו הנדיבה ביתר שאת. לראשונה צוה לצפות את הסלע מן היסוד בלוחות אבן, למען יהיה כלול בהדרו וגם יצנח כל איש אשר ינסה לעלות עליו או לרדת ממנו, ולפני בניני המצודה נמצאה חומה, שלש אמות קומתה, ומבית למחיצה הזאת התרוממה המצודה (אנטוניה) בכל שׂיאה עד גֹבה ארבעים אמה. בשטחה ובתכנית בנינה דמתה המצודה מבית לארמון מלכים, כי נחלקה לחדרים רבים למיניהם, שונים במראיהם ובתכונתם, לאולמים ולבתי־מרחץ ולחצרות רחבי־ידים למחנה־הצבא, עד כי נמצא בה כל טוּב חמדות העיר והדר בית מלכות. כֻּלָּהּ היתה כתבנית מִגדל אחד, אשר מארבע פנותיו נפרדו ארבעה מגדלים אחרים וכֻלם היו גבוהים חמשים אמה, מלבד המגדל לרוח דרום־מזרח, אשר היה גבוה שבעים אמה, עד כי נקל היה להשקיף ממנו על כל הר־הבית. במקום אשר נגעה המצודה באולמי הר־הבית נמצאו מדרגות ממנה לשני הצדדים (לשני האולמות, הצפוני והמערבי), ובהן היו אנשי צבא המשמר יורדים – כי תמיד חנה בה מצב הרומאים – ועומדים חמושים באולמים למועד החג לשמור על העם, פן יפרוץ בקרבו מרד. כי כאשר היה הר־הַקֹדש למִצפה העיר כֻּלה, ככה היתה הבירה למִצפה בית־המקדש ובה שכן המצב השומר על כל שלשה אלה (העיר, המקדש ואנטוניה) יחד, ובעיר העליונה נמצאה מצודה לעצמה – הלא היא ארמון הורדוס. והגבעה ביזתא (בציתא) נפרדה מאנטוניה, כאשר ספרנו למעלה, והיא היתה רמה מכל הגבעות וחֻבּרה אל חלק העיר החדשה והיא לבדה כסתה על מראה הר־הבית מצפון. והנה אני חושב לדבּר באר היטב על העיר ועל החומה במקום אחר, ועל־כן יספיקו לי לעניני הדברים האמורים.

פרק ששי: על העריצים שמעון ויוחנן. בעת אשר סבב טיטוס את החומה נפצע נקנור וטיטוס התעורר לחזק את מלאכת המצור.

א. וזה מספר אנשי המלחמה מן המורדים אשר בקרב העיר. עשרת אלפים איש פקודי שמעון, מלבד האדומים. וחמשים שלישים על עשרת האלפים ושמעון היה שליט עליון על כּלם. והאדומים אנשי בריתו היו כחמשת אלפים איש, ועליהם עשרה שרי־צבא ונשואי־פנים, אשר בהם היו יעקב בן סוֹסא (שושא, צוצא) ושמעון בן כִתְלא. וליוחנן, אשר כבש את הר־הבית, היו ששת אלפים אנשי־חיל ועליהם עשרים שלישים, וגם הקנאים התחברו אליו הפעם אחרי שבתם מריב ומספרם אלפים וארבע מאות ועליהם אלעזר, אשר עמד בראשם לראשונה, ושמעון בן ארי³¹⁹. ובעוד הם נלחמים ביניהם – כאשר ספרנו – היו אלה ואלה מפילים גורל על העם היושב בעיר, וכל האזרחים, אשר לא חֻבּרו אתם במעשי רשעתם, היו לבז לשתי המפלגות המריבות. בידי שמעון נמצאה העיר העליונה והחומה הגדולה עד קדרון, ומלבד אלה גם חלק החומה הישנה, אשר נטה לצד מזרח וירד אל חצר בית מונבז, הוא מלך ארץ חדיב מעבר לנהר. ובידיו היה גם המעין (השִׁלֹח) וחלק חקרא (אקרה), היא העיר התחתונה, עם ארמון הילני אֵם מונבז. ויוחנן תפש את הר־הבית וחלק גדול מן הככר אשר מסביב ואת העֹפל ואת הנחל הנקרא קדרון. ואת המקום אשר בּיניהם בתוֶך שלחו באש, למען יהיה להם לשדֵה מלחמת־אחים. כי גם בעת אשר חנו הרומאים לפני חומת העיר לא שבתה המריבה מבית. רק למצער נרפאה משובת יוחנן ושמעון בהגיחם לראשונה יחד משערי העיר על השונאים, אולם אחרי זאת שבו אל סורם ולבם חָלק כבתחלה; הם נלחמו איש באחיו וכלכלו את כל דבריהם לשמחת לב הצרים על העיר. כי הרעה, אשר מצאה אותם מידי הרומאים, לא היתה קשה מהצרות, אשר עוללו איש לאחיו בידיהם, ואחריהם לא יכלה עוד שואה להוסיף על נגעי העיר. כי נוראים היו האסונות, אשר קרו את ירושלים לפני בוא מפלתה [מכל אשר מצא אותה אחרי המפלה] וכובשיה הגדילו לעשות בנצחונם, לאמר: המריבה כבשה את העיר והרומאים כבשו את המריבה, אשר היתה חזקה הרבה יותר מחֹסן חומותיה הבצורות. ובאמת נאה לנו לתלות את כל הנוראות ביהודים ולראות במעשי הרומאים משפט צדק; אולם כל איש ישים אל לבו את המעשים ויחרץ משפטו!

ב. אלה היו הליכות ירושלים בימים ההם. וטיטוס סבב בראש רוכבים בחורים את חומת העיר מחוץ ותר לו מקום, אשר ממנו ישתער על החומה. אולם בכל אשר הביט לא מצא חפץ, כי מעבר הנחלים לא נמצאה כל דרך אל העיר, ומן העבר השני נראתה לעיניו החומה הראשונה החזקה מאד והוא פחד, פן תִּשׂגב מפני כל מכונות־הרעש. ועל־כן יעץ להתנפל על העיר אצל מצבת־הזכרון ליוחנן הכהן הגדול, כי במקום הזה היתה המצודה הראשונה שפלה יותר והחומה השניה לא התלכדה בה, יען אשר לא שמו אנשי ירושלים את לבם לבצר את העיר החדשה גם במקומות אשר לא רב מספר יושביהם. ומשם היה נקל לצרים להבקיע אל החומה השלישית. בדרך הזאת אמר טיטוס בלבו ללכוד את העיר העליונה ואת הר־הבית יחד. ובעת אשר תר את החומה מסביב נפצע אחד מאוהביו ושמו נקנור בשכמו השמאלית, כי הוא נגש יחד עם יוסף קרוב אל החומה ונסה לדַבּר שלום אל העומדים עליה למעלה, אשר היה מיֻדָּעם מכבר. בדבר הזה הכיר הקיסר לדעת את חרון־אף היהודים, אשר לא עצרו כח לאסוף את ידיהם גם מדורשי שלומם הבאים להצילם, ובזה התעורר עוד יותר לעבוד במלאכת המצור ושלח את הלגיונות אשר לו להחריב את כל המקום אשר לפני העיר, וגם צוה עליהם לאסוף את כל העצים הדרושים לשפוך הסוללות. הוא פקד את צבאו בשלש שורות, למלא את העבודה, ובין הסוללות בתוֶך הציג את היורים ורובי־הקשת, ולפניהם את כלי־הקלע המהירים ואת זורקי־הרמחים (הקטפולטות) ואת מכונות רומי־האבנים (הבליסטראות), לעצור בעד האויבים מהגיח על עושי המלאכה ולגרש מעל החומה את האנשים, אשר יבקשו לעמוד להם לשטן. חיש מהר נחטבו העצים וכל המקום לפני חומת־העיר נהפך לשממה. ובעת אשר אספו הרומאים את כל הדברים הדרושים לשפך הסוללות וכל הצבא יגע בעבודה הזאת, לא ישבו היהודים בחבוק ידים. עַם העיר, אשר סבל את הַשֹׁד והרצח לבלי הרף, החליף הפעם כח, כי קוה לשאוף רוח מהיום והלאה, כאשר יהיו המורדים טרודים במלחמה מחוץ, וגם האמין, אשר יוכל לקחת שפטים בחַיָּבים (עושי התועבות) לעת אשר תהיה יד הרומאים על העליונה.

ג. ואנשי יוחנן האיצו בו לצאת בראשם למלחמה עם האויבים מחוץ לשערי העיר, אבל הוא שקט תחתיו, כי ירא את שמעון. לעֻמת־זאת לא חבק שמעון את ידיו, כי הוא היה קרוב יותר אל הצרים. הוא הציג על החומה את מכונות־הקלע, אשר גזלו היהודים לפנים מידי צסטיוס ומידי מצב אנטוניה, שנפל בידם, אולם בידי רֹב היהודים היו המכונות לבלי הועיל, כי לא נִסּוּ בהן. רק מתי־מספר למדו את הדבר מפי הבורחים (הרומאים), אשר נפלו אליהם, ואם גם לא היטיבו לירות מכלי־הקלע. לעֻמת־זאת המטירו על הרומאים אבנים וחצים וגם הגיחו אליהם בגדוד והתגרו אתם מלחמה מקרוב. ולאנשי המלאכה (הרומאים) היתה מקלעת הענפים הפרושה על מצודתם (משוכתם) למחסה, וכלי־הקלע עצרו בעד האויבים המגיחים אליהם. כי לכל הלגיונות היו כלי־קלע נפלאים, וביותר ללגיון העשירי נמצאו כלי־קלע מהירים ומזיקים מאד ובליסטראות גדולות, ולא לבד את הפורצים מן העיר הניסו המכונות האלה, כי־אם גם את העומדים על החומה, כי משקל האבנים אשר פלטו המכונות היה ככר, והן היו עפות במרחק שני ריסים ויותר, ולא רק הנפגעים על־ידן לא עצרו כח לשאת את כֹּבד נפילתם, כי־אם גם העומדים מאחוריהם. לראשונה נִסּוּ היהודים להזהר מפני אבני־הבליסטראות, כי היו לבנות, ולא שאונן בלבד בִּשֵּׂר את בואן, כי־אם גם מרחוק נִכּרו בצבען הנוצץ. וצופים היו ליהודים, אשר עמדו בראשי המגדלים וגלו להם את הדבר מדי פעם כאשר פערה המכונה את פיה והאבן הגיחה ממנה, בקראם אליהם בלשון עמם: „הבּן (בן הקלע)³²⁰ הולך!“ אז נפוצו היהודים, אשר אליהם כוננה אבן־הקלע, והשתוחחו לארץ, וכאשר נשמרו לנפשותיהם נפלה האבן ביניהם ולא נגעה בהם. ואחרי־כן התנַכּלו הרומאים להשחיר את האבנים השלוחות, ויען אשר לא נראו עוד האבנים מרחוק כבראשונה, הצליחו הרומאים בקלעם ובמכה אחת המיתו אנשים רבים. אולם היהודים לא שמו את לבם לפגעים הרעים ולא נתנו לרומאים לשפוך את הסוללה במנוחה, כי עמדו על נפשם בתחבולה ובאֹמץ־לב ועצרו בעד מעשי השונאים בלילה וביום.

ד. כאשר כלתה מלאכת הסוללות, מדדו הבונים הרומאים את המרחק ביניהן ובין החומה בפתיל פשתים עם משקֹלת עופרת, אשר השליכו מראשי הסוללות מהם והלאה, כי לא מצאו להם עצה אחרת נגד המורים עליהם מראש החומה, ובראותם, כי מעתה יהיה לאל־יד מכונות־הרעש (הכרים, אילי הברזל) להשיג את חומות העיר, הגישו את כלי־המלחמה האלה. וטיטוס הקריב את מכונות־הקלע אל חומת העיר, למען אשר לא יכשילו היהודים העומדים למעלה את הכרים, וצוה לנגח את החומה. פתאם נשמע קול רעש גדול, כי חומת ירושלים נֻגחה בשלשה מקומות, ולקול הרעש צללו אזני יושבי העיר וצעקה גדולה היתה בחוצותיה, וחלחלה אחזה את המורדים אנשי־המלחמה בראותם, כי רעה נגד פני כֻלּם, ועל־כן גמרו בנפשם להתחַבּר יחדו ולעמוד על נפשם. האנשים, אשר היו עד־עתה כאויבים, קראו איש אל אחיו: „הן כל מעשינו עד היום הזה היו כנפש שונאינו, וגם אם לא יתן האלהים עצת שלום בינינו לאֹרך ימים, עלינו לעזוב דרכי קנאת אחים ולצאת יד־אחת למלחמה על הרומאים“. ושמעון הודיע את האנשים אשר בהר־הבית, כי יתן להם לעלות לבטח על החומה ויוחנן מִלא את ידי אנשיו לעשות את הדבר, אף כי לא האמין לדברי שמעון. ואנשי־המלחמה אשר בעיר שכחו את שנאתם ואת מריבתם והיו לבשר אחד ועלו על החומה והשליכו מעליה לפידי אש רבים על המכונות וירו מבלי הרף על מניעי הכרים. ומרי־הנפש אשר בהם הגיחו גדודים גדודים משערי העיר וקרעו את הצפוי הסוכך על מכונות־המלחמה והתנפלו על אנשי־הצבא העומדים תחתיו, ואף כי לא היו מלֻמדי מלחמה, התגברו עליהם בעזוז רוחם. אך טיטוס מִהר כפעם בפעם לעזרת אנשיו הנמצאים בצרה והעמיד לשני עברי המכונות את הרוכבים והרובים להבריח את היהודים עם לפידיהם, וגם השיב אחור את היהודים המורים מעל החומה. ואחרי זאת צוה לחַזק את עבודת הכרים, אולם חומת העיר לא הזדעזעה מהֹלם הכרים. רק האיל אשר ללגיון החמשה־עשר העתיק מעט פנת מגדל אחד, אך לחומה בעצמה לא קרה כל רע, כי לא נפגעה מיד יחד עם המגדל, אשר היה בולט הרבה ולא עצר להרעיש עמו על־נקלה את חלק החומה הסובבת.

ה. זמן קצר ישבו היהודים במנוחה ולא הגיחו מן העיר, ופעם אחת הכירו, כי נפוצו הרומאים למלאכתם בקרב מחנם, בחשבם כי נסוגו היהודים מפניהם, באשר כשל כחם ופחד נפל עליהם, – ולמראה הדבר הזה פרצו המורדים בהמון רב מתוך מגדל הִפִּיקוֹס דרך השער הנעלם ושלחו באש את בניני הרומאים וגם העפילו להבקיע עד מצודות מחנם. לקול צעקת היהודים מהרו הרומאים הקרובים להתיצב במערכה והנמצאים מרחוק נהרו לעזרתם. אולם המורדים התחזקו באֹמץ לבם על טכסיסי הרומאים והצליחו להניס את העומדים במערכה, אשר פגעו בהם לראשונה, ויחד אתם גם את הנאספים לעזרתם. ומלחמה נוראה פרצה מסביב למכונות־המלחמה, כי היהודים בקשו לשרפן והרומאים התאמצו לסַכּל את עצתם. וצעקת הנלחמים הפרועה עלתה השמימה, ורבים מהעומדים ראשונים במערכה נפלו חללים. אולם היהודים נלחמו כנואשים וידם היתה על העליונה ואש נגעה במצודות הרומאים וכמעט עלו כֻּלן על המוקד עם המכונות יחדו, לולא עמדו על נפשם רבים מפקודי אלכסנדריה בשארית גבורה, כאשר לא קוו מראש, וקנו להם שם תפארה בקרָב הזה, ובזה נתנו זמן לקיסר לאסוף את גבורי הרוכבים ולהתנפל על האויבים. הוא המית בידו שנים־עשר מחלוצי היהודים, ולמראה הנגף הזה פנה ההמון הנשאר עֹרף, והקיסר רדף אחריו ולחץ את היהודים אל תוך העיר והציל את בניני הרומאים מאש. וגם אחד היהודים נתפש חי במלחמה הזאת, וטיטוס צוה להוקיע אותו על צלב לפני החומה, למען יראו הנשארים וייראו ויכנעו לפניו. ואחרי אשר נסוגו היהודים אחור נפגע גם יוחנן ראש האדומים, בדבּרו עם אחד ממכריו מאנשי־הצבא לפני החומה, כי אחד הערבים ירה בו חץ והמיתו מיד, ואסון גדול היה ליהודים³²¹ ואבל כבד למורדים במותו, כי היה איש גבור־חיל בזרוע ימינו וגם נשוא־פנים בתבונתו.

פרק שביעי: אחד המגדלים הבנויים בידי הרומאים נבקע ונפל תחתיו. הרומאים כבשו את החומה הראשונה ועשו מטבח גדול. טיטוס השׂתער על החומה השניה. מעשי לָנְגִינוּס הרומאי וקַסְטוֹר היהודי.

א. בלילה ההוא קמה פתאם מהומה גדולה במחנה הרומאים. כי טיטוס צוה לבנות שלשה מגדלים, חמשים אמה האחד, להציג על כל אחת הסוללות ולהניס מראשם את היהודים, ופתאם נהרס אחד המגדלים בעצם הלילה ולקול הנפץ הגדול נפלה חרדה על כל המחנה, והרומאים חשבו, כי האויבים השתערו עליהם, וכל אחד רץ לחגור את כלי־נשקו. ומהומה קמה בקרב הלגיונות ומבוכה, כי איש לא ידע להגיד את שרש הדבר, ובזה גדלה עוד מצוקת האנשים, וכאשר לא ראו את האויב לעיניהם, יראו איש את אחיו, וכל אחד שאל בבהלה את חברו העומד על ימינו לאות³²² הצבא, כאלו הבקיעו היהודים אל המחנה. הם היו כאנשים אשר נפלה עליהם מחִתּת אלהים, עד אשר חקר טיטוס את המעשה וצוה להודיע את הדבר בכל המחנה, ואחרי עמל רב שבתו הרומאים ממהומתם.

ב. והיהודים עמדו על נפשם בכח ועֹז, אולם מגדלי הרומאים הביאו עליהם רעות רבות, כי היו למפגע למכונות־הקרָב, אשר הוקמו בראשי המגדלים, וגם למטילי־החניתות ורובי־הקשת ורומי־האבנים. והיהודים לא יכלו להשיב מלחמה לשונאיהם, המגביהים לשבת מהם, וגם לא מצאו עצה ללכוד את המגדלים, כי נבצר מהם להפוך אותם מפני כֹבד משאם, וגם לא יכלו לשלח אותם באש, כי היו מצֻפּים ברזל, וכאשר נסוגו היהודים רחוק ממטחוי קשת, לא היה לאל־ידם לעצור את מהלֻמות הכרים, אשר נגחו את החומה בלי הרף ומעט מעט השלימו את חפצם. כבר הזדעזעה החומה מפני הניקוֹן – בשם הזה קראו היהודים בעצמם למכונת־הרעש הגדולה אשר לרומאים, כי היתה נוצחת בכל מקום³²³, והנצורים עיפו זה מזמן מכֹּבד הקרבות התכופים ולילות הנדודים אשר עמדו על המשמר רחוק מחלקי העיר הנושבים. וגם קלוּת דעתם עמדה להם לסַכּל את כל עצתם, עד כי חשבו למותר לשמור על החומה הראשונה, כי בטחו בשתי החומות הנשארות, על־כן הרפו רבים את ידיהם ונסוגו אחור. וכאשר עלו הרומאים בפרץ החומה, אשר הבקיע הניקון, עזבו כל היהודים את משמרותיהם וברחו אל החומה השניה. והרומאים באו מבית לחומה ופתחו את השערים והביאו שמה את כל הצבא. ככה כבשו הרומאים את החומה הראשונה לקץ חמשה־עשר יום (למצור ירושלים) בשביעי לחֹדש אַרְטֶמִיסִיּוֹס (אִיָּר), והרסו חלק גדול ממנה והחריבו את צפון העיר, כמעשה צסטיוס לפנים.

ג. וטיטוס העביר את צבאו אל המקום הנקרא בשם „מחנה האשורים“, אחרי כבשו את כל הככר עד נחל קדרון וקרב כמטחוי קשת אל החומה השניה להשתער עליה במהרה. היהודים נפרדו לשני ראשים והגֵנו על החומה ביד חזקה. אנשי יוחנן נלחמו בהם מן הבירה (אנטוניה) ומאולם הצפון אשר להר־הבית ולפני מצבת המלך אלכסנדרוס, וחיל שמעון התיצב במבוא העיר על־יד מצבת יוחנן הגדול וסכך על החומה עד השער, אשר משם באו המים אל מגדל הִפּיקוס. כפעם בפעם הגיחו מן השערים והתראו פנים עם האויבים, וכאשר נהדפו אחור, הוסיפו להלחם אִתּם מעל החומה. אמנם בהתנגחם עם הרומאים כשלו לפניהם, כי לא ידעו את טכסיסי מלחמתם, אולם בהלחמם אִתּם מעל החומה היתה ידם על העליונה. הרומאים נאזרו בגבורה ובדעת הקרָב והיהודים התחזקו בעֹז נפשם, אשר גדל עוד מפני הפחד, וגם כֹֹּח סבלם עמד להם. כי היהודים קוו להנצל והרומאים להחיש את נצחונם. אלה ואלה לא עיפו ולא יגעו, וכל היום השתערו הרומאים על החומה, והקרָבות על־יד שעריה נמשכו בלי־הרף, ולא נשארה צורת מלחמה אשר לא נִסּוּ בה. ורק בקשׁי השבית הלילה את המלחמה, אשר החלה לאור השחר, אולם כל לילה היה ליל נדודים ללוחמים משני העברים וקשה היה להם מאור היום, כי היהודים יראו, פן תפול החומה בידי אויביהם והרומאים – פן ישתערו היהודים על מחנם. על־כן לא פרקו מעליהם את נשקם כל הלילה והיו נכונים למלחמה לעת עלות עמוּד השחר. והיהודים התחרו איש באחיו לחרף את נפשם, למען הפיק את רצון שרי צבאותיהם, וביותר היה כבוד שמעון ומוראו על פניהם, כי כל אחד מפקודיו נקשר בו בכל לב, עד אשר היה מוכן לשלוח יד בנפשו לעת יצוהו. והרומאים גם הם גברו חילים, כי ידעו אשר הנצחון ירֻשה להם ולא הסכינו להנגף לפני אויביהם. גם מלאכת המלחמה כל הימים ושִׁנוני הקרב מבלי הרף וגאות גֹדל ממשלתם הוסיפו להם עָצמה, ויותר מאלה חִזק טיטוס את ידם, כי תמיד היו עיניו צופות את הכל בכל מקום. ונורא היה בעיני אנשי־הצבא להראות אותות מֹרך־לב במעמד הקיסר, ההולך אִתּם יחד בקרָב, בדעתם, כי עֵד־ראיה למעשה הלוחם המשכיל הוא הפעם האיש, אשר ישלם לו כגמול ידיו, וגדול יהיה שכר האיש, אשר יכיר בו הקיסר, כי הוא גבור־חיל. על־כן התנדבו רבים להפליא גבורה נשגבה מכחותיהם. בימים ההם ערכו היהודים פעם מערכה בחיל רב לעֻמת הרומאים לפני החומה, ובעוד אשר נלחמו שתי המערכות ממרחק קפץ לָנְגִּינוּס, אחד מרוכבי הרומאים, על סוסו לתוך שורות היהודים והתנפל עליהם והפיצם והמית שנים מגבוריהם, את האחד הכה בפניו, כאשר התיצב לקראתו, ואחרי־כן שלף את חנית האיש הזה והכה את השני בצלעו, בהפנותו עֹרף לפניו, ואחרי־כן שב במרוצה מתוך מערכת האויבים אל אנשיו, מבלי אשר נפצע בבשרו. האיש הזה קנה לו שם בגבורים ורבים קנאו במעשה גבורתו והתאוו אף הם לעשות כמוהו. גם היהודים לא שמו לב לפגעיהם וכל מחשבותיהם היו רק להשחית באויביהם, וקל היה המות בעיניהם, אם נפלו חללים אחר המיתם אחד משונאיהם. ובעיני טיטוס לא היה שלום אנשי־צבאו קל מהנצחון ולמעשה המעפיל להלחם בלי ישוב־הדעת קרא בשם שגעון. הוא חשב, כי הגבורה הנכונה קשורה בתבונת האדם הנזהר, כי לא יקרהו אסון, ועל־כן צוה לאנשיו להראות את אותות גבורתם מבלי לסַכּן את עצמם.

ד. טיטוס הקריב את מכונת־הרעש אל המגדל התיכון אשר לחומה הצפונית, ושם ישב במארב נוכל אחד מקרב היהודים ושמו קַסְטוֹר עם עשרה אנשים דומים לו במדותיהם, ויתר השומרים ברחו מפני רובי־הקשתות. זמן־מה רבצו קסטור וחבריו תחת חסות צנת המגדל, אך כאשר התנועע המגדל, קמו ועמדו תחתיהם, כל איש במקומו, וקסטור פרשׂ בידיו כמבקש רחמים וקרא בשם הקיסר וחִלה את פניו בקול תחנונים לחמול עליו ועל חבריו. בתם לבו האמין טיטוס לדברים האלה וחשב, כי החלו היהודים להנחם על מעשיהם, וצוה להפסיק את תנופת האיל וגם הזהיר את אנשיו מירות על המתחננים, ואל קסטור קרא לדבּר ככל אשר עם לבו. קסטור ענהו, כי הוא רוצה לרדת אליו בברית שלום, ועל הדבר הזה השיב טיטוס, כי מחשבתו הטובה מוצאה חן בעיניו, וגם ישמח מאד, אם יעשו כל היהודים כמעשהו, והוא נכון לתת את בריתו שלום לעיר ומעשרת האנשים אשר עם קסטור התחפּשו חמשה כאִלו הסכימו עמו בעצתו ובקשו גם הם רחמים, והנשארים צעקו בקול, כי לא יהיו לעבדים לרומאים כל עוד יש לאֵל־ידם למות מות בני־חורין. זמן ממֻשך רבו אלה עם אלה, וכל העת שבתו הרומאים מרעש החומה. וקסטור שלח אל שמעון להודיעהו, כי יוכל להִוָּעץ במנוחה בדבר אשר עליו לעשות נגד השונאים ההורסים אל העיר, כי עוד זמן רב יעצור לסובב בכחש את מפַקד הרומאים. ובעוד הוא שולח את הצירים שם לו כסות־עינים, כאִלו הוא מדַבּר על לב האנשים המַמרים את קולו לכרות ברית, והם התחפשו כאלו אינם אובים לשמוע לו, והרימו את חרבותיהם השלופות מעל לצנת המגדל ושלחו אותן בשריונותיהם, כאלו הם שוחטים את עצמם. תמהון הכה את לב טיטוס והעומדים עליו למראה קשי־לב האנשים: הם לא יכלו לראות מלמטה את הדברים הנעשים לאשורם, ועל־כן התפלאו מאד לאֹמץ־רוח האנשים ונדו לשברם. בין כה וכה ירה אחד האנשים בקסטור בחטמו, והוא מהר להוציא את החץ ולהראותו לטיטוס והתאונן על העוֶל אשר נעשה לו. הקיסר התאנף ברובה החץ ושלח את יוסף הנמצא עמו יחד לתת את ימינו לקסטור. אך יוסף אמר, כי לא יוכל ללכת שמה, בדעתו, כי אין נכונה בפי המתחננים, וגם עצר בעד אוהביו, אשר מלאם רוחם לעלות אל קסטור. ואחד הבורחים אשר נפלו אל הרומאים, ושמו אַיְנֶיַּס, הודיע, כי הוא נכון לעשות את הדבר, וכאשר קרא אליו קסטור, כי יקח אחד הרומאים גם את צרור כספו, מהר אַינֶיַּס לעלות על המגדל ולפרושׂ את כנף בגדו. אולם קסטור הרים אבן ורמה בו, ואמנם לא פגע באיש הזה, כי נשמר לנפשו [ונטה הצדה], אולם פצע את אחד אנשי־הצבא, אשר נגש שמה. כראות הקיסר את המִרמה הזאת, הבין, אשר חמלתו על האויב תהיה לו למחִתּה. כי רק איש קשה־לב לא יפול על־נקלה בפח ערומים. הוא כעס על אשר נלכד בערמה וצוה לחַזּק את תנופת מכונות־הרעש. וכאשר רעש המגדל תחתיו, שלחו אותו אנשי קסטור באש, ומוך האש קפצו אל אחת המנהרות אשר מתחתם ובזה התעו את הרומאים להשתומם עוד הפעם למעשה גבורתם, כי חשבו, אשר השליכו האנשים את עצמם אל תוך האש.

פרק שמיני: הרומאים כבשו את החומה השניה ושמו את פניהם לכבוש את החומה השלישית.

א. בזה כבש הקיסר את החומה [השניה] ביום החמישי אחרי כבשו את הראשונה, וכאשר ברחו היהודים מפניו, פרץ שמה, עם אלף חמושים ועם בחורי הצבא העומדים עליו, במקום, אשר נמצאו שם חנֻיות הצמר ובתי מלאכת הנפחים ושוק הבגדים אשר לעיר החדשה, והרחובות נטו באלכסון אל החומה. ואני חושב, אשר אִלו מִהר טיטוס להרוס את רֹב החומה הזאת, או החריב בכל חֹמר חֻקי המלחמה את העיר הנכבשה, כי אז לא התערב נזק בנצחונו. אולם הוא אמר בלבו, כי יבושו היהודים, בראותם, אשר הוא יכול לגמול להם רעה ולא עשה זאת, ועל־כן לא הרחיב את פרץ החומה, עד אשר יהיה נקל לו להסוג אחור [בעת הצֹרך], ובבואו אל תוך העיר נתן פקֻדה לאנשי־צבאו, לבל ימיתו איש מהתפושים ולא יציתו את הבתים באש, וגם הבטיח את המורדים, כי יתן להם לצאת במנוחה מן העיר ולהלחם בו כטוב בעיניהם, למען אשר לא יבֻלע לעם ירושלים, ואת יושבי העיר – כי ישיב להם את נחלתם ורכושם. כי יקר היה בעיניו מאד להציל את העיר למענו ואת בית־המקדש למען העיר. אמנם את לב העם מצא נכון למצותיו מני אז, אולם בעיני אנשי־המלחמה [שבין היהודים] נדמתה חבּת־הבריות אשר לו לאות חסרון־כח, והם חשבו, כי טיטוס פונה אליהם בדברים האלה, באשר קצרה ידו לכבוש את שארית העיר. הם אִיְּמו על אנשי ירושלים בעֹנש מות, אם יבטאו בשפתיהם למסור את עירם, וגם שחטו את כל האנשים אשר הרימו קולם לדרוש שלום, ואחרי־כן השתערו על הרומאים הבאים אל העיר, אלה יצאו לקראתם ברחובות ואלה נלחמו בהם מן הבתים, ואלה הגיחו מן השערים אשר ממעל ויצאו מחוץ לחומה, ושומרי החומה [הרומאים] נבעתו מפניהם וקפצו מעל המגדלים וברחו אל המחנה. והרומאים הנמצאים מבית לחומה צעקו צעקה גדולה, כי מכל עברים שתו עליהם היהודים, וגם העומדים מחוץ צעקו בקול, כי דאגו לאחיהם הנלכדים. ומספר היהודים גדל מרגע לרגע, ודעתם את הרחובות הרבתה להועיל להם, ועל־כן פצעו רבים מן הרומאים והדפום מתוך החומה. והרומאים נאלצו להשאר על עמדם זמן רב, כי נבצר מהם להִמָּלט בהמון דרך הפרץ הצר, וכמעט נפלו כל הבאים אל העיר בחרב, לולא החיש להם טיטוס עזרה. כי הוא העמיד בראשי הרחובות את דורכי־הקשתות והתיצב בעצמו במקום אשר נדחקו בו הרבים והשקיט את השונאים בחצים. ויחד עמו היה דוֹמִיטִיּוֹס סַבִּינוּס, איש־חיל, אשר הראה את גבורתו גם במלחמה הזאת. הקיסר נשׁאר במקום ההוא ולא חדל להמטיר חצים ולעצור בעד היהודים, עד תֹּם כל אנשי־הצבא לצאת [מן המצר].

ב. ככה גֹרשו הרומאים מן החומה השניה אחרי אשר לכדו אותה ואנשי־המלחמה אשר בעיר לבשו גאוה וברום לבבם על החיל אשר עשו האמינו, כי לא יהינו עוד הרומאים לעלות על העיר, וגם אם יעלו עליהם למלחמה, לא ינָּגפו הם (היהודים) לפניהם לעולם. האלהים התעה את רוח בינתם על כל תועבותיהם, ועל־כן טחו עיניהם מראות, כי חיל הרומאים הוא גדול לאין־ערך מההמון אשר גרשו מן העיר, וגם לא שמו לבם לרעב המתרגש עליהם. אמנם הם יכלו עוד לשׂבוע משֹׁד בני העיר ולשתות לרויה את דם יושבי ירושלים; אולם האנשים הטובים (אוהבי השלום) היו זה מכבר במצוק, ורבים גועו ממחסור־מזון. אך באבדן העם ראו המורדים רֶוַח והצלה לנפשם, בחשבם כי המשפט למצֹא ישועה (להשאר בחיים) הוא רק לשונאי השלום, אשר קבלו עליהם לחיות לרעת הרומאים, אולם ההמון הרב, אשר לא בחר בדרכי אלה, נחשב בעיניהם לנטל כבד, והם שמחו בראותם אותו פוחת והולך. אלה היו הליכותיהם עם היושבים בקֶרב העיר. וכאשר נִסו הרומאים עוד הפעם לבוא בקרב העיר, הזדַינו המורדים וסוככו בבשרם על פרץ החומה ושלשה ימים נלחמו ביד חזקה ברומאים ולא נתנו להם לעבור, וביום הרביעי השתער עליהם טיטוס ביתר עֹז ולא יכלו לעמוד בפניו; הם נגפו במקום אשר היתה שם תבוסתם לראשונה ונמלטו משם. וטיטוס כבש עוד הפעם את החומה [השניה] וצוָּה מיד להרוס את כל חלקה בצד צפון, ועל המגדלים אשר בצלע החומה מנגב העמיד צופים וחשב מחשבות לעלות על החומה השלישית.

פרק תשיעי: טיטוס הִרפּה מעט מעבודת המצור, ובראותו כי לא נפל רוח היהודים, חִזק את המצור מחדש ושלח את יוסף לדַבּר שלום אל אחיו.

א. טיטוס גמר להִנפש מעט מעבודת המצור ולתת בזה זמן למורדים להשיב את הדבר אל לבם, אולי יכָּנעו מפניו בראותם את הריסות החומה השניה או ביראתם מפני הרעב – באשר לא יספיק החמס את צרכיהם לאֹרך ימים. בזמן המרגוע הזה מצא טיטוס חפץ, כי הגיע יום השָׁלום, אשר בו היה חֹק לרומאים לשקול על־ידי אנשי־הצבא את משׂכֻּרתם. הוא צוה על שרי החַיָּלים לסדר את הצבא במקום נשקף לעיני האויבים ולתת לכל אחד את מכסת הכסף. ואנשי־הצבא עברו כחֹק עם חרבות שלופות מנדניהן וחמושים בכל כלי־נשקם, והרוכבים הוליכו את סוסיהם הערוכים למלחמה. והככר אשר לפני העיר הבריקה למרחוק מנֹגה הכסף והזהב [של כלי־הנשק], ולא היה כמראה הזה מחזה־שעשועים לרומאים [לשַׂמח את לבם] וחזון אימה לאויבים. כל החומה הישנה ורוח צפון אשר להר־הבית כֻּסו אנשים, אשר נהרו לראות במחזה. ומרחוק נראה, כי כל הבתים היו מלאים אנשים נטויי גרון, ונדמה, כי לא נמצא מקום בעיר, אשר לא כסו אותו המונות אדם. מחִתּה נוראה נפלה גם על אבירי־הלב למראה החיל הגדול הזה וברַק נשקו והדרת מערכותיו. ואני חושב, כי גם המורדים נִחמו על מעשיהם למחזה הזה, לולא זכרו את הרעה הגדולה, אשר הביאו על העם, ונואשו מתקותם לקבל חנינה מאת הרומאים. הם ידעו, כי ימותו מות נבלים, כאשר יכנעו לרומאים, וחשבו, כי ייטב להם הרבה המות במלחמה. וכה נגזרה גזרה, כי יסופו הצדיקים עם הרשעים, והעיר תחרב עם המורדים יחדו.

ב. בארבעה ימים כלו הרומאים לשלם לאנשי־הצבא אשר בכל לגיון ולגיון את משׂכֻּרתם, וביום החמישי ראה טיטוס, כי אין איש יוצא אליו מהיהודים לדַבּר שלום, וחצה את צבאו והחל לשפוך סוללות על הבירה (מצודת אנטוניה) ועל מצבת יוחנן [הכהן הגדול], כי מצד המצבה הזאת חשב לכבוש את העיר העליונה, ומצד הבירה את הר־הבית, – וכל עוד לא נפל הר־הבית בידו לא יכול להשתרר על העיר לבטח. בכל אחד משני המקומות האלה נשפכו שתי סוללות, אחת לכל לגיון. האדומים ואנשי־המלחמה, פקודי שמעון [בן גיורא], הגיחו מן העיר להשיב אחור את ידי עושי המלאכה על־יד המצבה, ואת העובדים על־יד הבירה עצרו אנשי יוחנן והמון הקנאים. ולא בקלע־היד לבד הפליאו להעזר ממרום שבתם, כי־אם גם במכונות־המלחמה קשתה ידם על הרומאים, יען כבר למדו ידיהם לעבוד עבודתן, כי בעשותם בהן יום־יום קנו להם נסיון. שלש מאות כלי־קלע מהירים וארבעים בליסטראות (רומי־אבנים) היו להם, ובאלה הכשילו את כֹּח הרומאים בשפכם את הסוללות. וטיטוס ידע, כי ישועת העיר תהיה לו לברכה וחרבּנה יהיה לו לקללה³²⁴, ובעוד הוא מחזק את עבודת המצור לא שב ממחשבתו לדבּר על לב היהודים, כי יקחו מוסר, ואל מעשיו צרף גם עצה טובה, ובדעתו, כי יש אשר הדבר [הנכנס אל הלב] מפליא לעשות מן החרב, פנה אל הלוחמים להסגיר בידו את העיר, אשר כבר נכבשה כמעט, וגם שלח את יוסף לדבּר אִתּם בשפת אבותיהם, אולי יטו אזנם לדברי אחיהם בן־עמם.

ג. יוסף סבב את החומה ותר לו מקום, אשר ישָּׁמע ממנו קולו ולא ישיגהו שם חץ שלוח, והִרבּה לדבּר תחנונים אל יושבי העיר לאמר: „חוסו על נפשותיכם ועל נפשות אחיכם, חוסו על עיר אבותיכם ועל מקדשכם, ואל תהיו קשים ורעים להם מהנכרים (האויבים). הן אין לרומאים חלק ונחלה ביניכם, ובכל־זאת הם מכבדים את מקדשי שונאיהם, ועד היום הזה לא שלחו בהם את ידיהם לרע, ורק אתם לבדכם, אתם שתילי המקומות הקדושים האלה, נושאים את נפשכם להחריבם, וגם אם תעמוד להם הצלה [לא מידכם תבוא]. הן עיניכם רואות, כי חומותיכם הגדולות והבצורות כבר נפלו, והחומה הזאת הנשארה היא רפה ודלה מהנכבשות. שימו אל לבכם, כי אין לעמוד בפני עזוז הרומאים, והן כבר משכתם בעֻלם מתמול־שלשום. אם גם טוב ויפה להִלחם בעד החֵרות – הנה הדבר הזה הוא נאה לכתחלה. אולם מי שכרע פעם אחת ונכנע זמן רב, ואחרי־כן הוא מנסה לפרק את העֹל מעל צואריו, עושה מעשה־מי שמתהפך בחבלי מות ולא מעשה אוהב החרות. אמנם יאות לנַבּל כבוד אדונים רפי־ידים, אבל לא להרים יד במושלים, אשר כל העולם עובד להם. היש ארץ בעולם, אשר נמלטה משבט הרומאים, מלבד מקומות השרב או הקרח, אשר אין בהם חפץ? בכל מקום עבר המזל אליהם (תפשו את השלטון) והאלהים השׂם חליפות לממשלות העמים עוזר עתה לשליטי איטליה. גם לחית הארץ וגם לבני־האדם נתן חֹק ולא יעבור, כי עליהם להִכּנע בפני התקיפים מהם והשליט בקרבם הוא אשר לו עצם הנשק. על־כן נכנעו גם אבותינו לפני הרומאים, אף כי היו גדולים וטובים ממנו ברוחם ובכח גופם ובכל חֹסן, ולולא ידעו, כי האלהים עוזר לרומאים, כי אז לא עשו כדבר הזה, ואתם אומרים להתחזק ולעמוד בפני הרומאים ובמה תשימו מבטחכם? הן כבר נלכדה העיר ברֻבּה, ואם גם נשאר עוד חלק החומה לעומדים מבית, הן מצבם קשה ממצב שבויי־מלחמה. כי לא נעלם מעיני הרומאים דבַר הרעב אשר בעיר, האוכל עתה את בשר העם, ולא יארכו הימים והוא יגע גם עד נפש אנשי־המלחמה. והלא אם יחדלו הרומאים להרעיש את חומת העיר ולא ישתערו עליכם בחרבות שלופות, הנה אויב נורא רובץ בקרבכם מבית, אשר לא תוכלו לו במלחמה, והוא הולך הלוך ועצום משעה לשעה. האמנם תקחו חרב בידכם להִלחם גם ברעב, ורק אתם לבדכם מכל בני־האדם תעצרו כח לכבוש את זלעפותיו? מה טוב יהיה לכם בהנחמכם על מעשיכם עד אשר לא יבוא קץ האסון, ותבקשו ישועה כל עוד יש לאֵל־ידכם להשיגנה. כי לא יזכרו לכם הרומאים את מעשיכם הראשונים, אם לא תקשו את לבבכם עד הקץ, כי מתכונתם הם מתונים בנצחונם ודרכם לכבוש את כעסם בפני תועלתם. הן לא יהיה להם הדבר לתועלת בכבשם עיר ריקה מאדם וארץ שאיה, ועל־כן רוצה הקיסר לתת לכם את בריתו שׁלום. אולם לא יציל ממות נפש־אדם, אם יכבוש את העיר בחֹזק־יד, ועל כֹּל יקשיח את רחמיו מהאנשים, אשר לא הטו אֹזן לקולו בדברו טוב אליהם בעת צרתם הגדולה. הלא מפלת שתי החומות הראשונות היא ערֻבּה נאמנה, כי בעוד זמן מצער תִּכָּבש גם החומה השלישית, ואף אם לא יצליח כל כלי־משחית לערער את מבצרכם, הנה הרעב ילחם בכם לרומאים.“

ד. בעוד יוסף מדַבּר את דברי התוכחות האלה התלו בו רבים מהעומדים על החומה ורבים שפכו עליו חרפות ובוז ואחדים ירו בו. כאשר ראה יוסף, כי לא הטה את לב האנשים בדברי העצה הנכוחים, פנה להזכיר להם את דברי ימי אבותיהם ונשא את קולו ואמר: „הוי בנים אמללים, אשר שכחתם מאין תבוא עזרתכם, האם בחרב ובזרוע תלחמו עם הרומאים? מי הוא האויב, אשר נצחנו אותו בדרך הזאת? האם לא האלהים בורא היהודים הוא שעשה בכל עת שפטים בעושקיהם? ואיך לא תסבו את עיניכם לראות את המקום, אשר ממנו אתם יוצאים למלחמה, ולא תכירו את עוזרכם, אשר חללתם את שמו? האמנם לא תזכרו את נפלאות האלהים בימי אבותינו ואת האויבים הרבים והעצומים, אשר השמיד לפנים במקום הקדוש הזה? רעדה תאחזני מדי דַבּרי על מעשי אלהים באזנים טמאות כאלה. אך הסכיתו ושמעו, למען תדעו, כי לא ברומאים לבד אתם עושים מלחמה, כי־אם גם באלהים. נכו³²⁵ מלך מצרים לפנים, הוא הנקוב גם בשם פרעה, יצא בחיל עצום וגזל את שׂרה המלכה, אמנו³²⁶. ומה עשה בעלה אברהם אבינו³²⁷? האם יצא להלחם בחרב עם הַזֵּד הבליעל, אף כי היו לו שלֹש מאות ושמונה־עשר שלישים³²⁸ ולכל אחד מהם נמצא חיל לאין־מספּר? או הטרם חשב, כי כל החיל הזה הוא כאפס, אם לא יהיה אלהים בעזרו, והרים את ידיו הטהורות אל המקום, אשר טמאתם אתם כיום הזה, לשחר את פני העוזר הגדול, אשר לא יפָּלא ממנו דבר? והאם לא הושבה המלכה לבעלה עד ערב היום הבא וכל רע לא אֻנה לה, והאם לא השתחוה המצרי [לאלהים] במקום הזה, אשר מלאתם אותו דם־אחים, וכֻּלו רועד מפחד חזיונות־לילה – ולא ברח [אל ארצו] אחרי כפּרו במנחת זהב וכסף את פני העברים אהובי אלהים? והאם עלי לספּר לכם על מושב אבותינו במצרים? הטרם התענו בעֹל מלכים זרים ארבע מאות שנה, ותחת לעמוד על נפשם בחרב נקמה ולהִוָּשׁע בכח ימינם הפקידו את נפשם בידי אלהים? ומי מכם לא ידע את העָרֹב, אשר מִלא את ארץ מצרים, ואת החלאים הרעים, אשר השחיתוה, ואת המאֵרה ביבול הארץ, כאשר אזלו המים מן היאור (נילוס), ואת עשר המכות, אשר ירדו רצופות, עד אשר שלחו [המצרים] את אבותינו ממצרים בלי שפיכת־דם ובלי סכנה ושמרו עליהם בדרכם? וכאשר גזלו הארמים (הסורים)³²⁹ את ארון־הקדש מידינו, האם לא הקיפה הצעקה את כל שדה פלשתים³³⁰ עם פסל דגון? האם לא עלתה צעקת כל עם הגוזלים [את הקֹדש] בעלות רקב במעורי בשרם ובצאת מעיהם יחד עם מאכלם – עד אשר השיבו ידי העושקים את הארון למקומו בקול צלצלים³³¹ ובתֻפּים³³² והביאו כל מיני קרבנות לכַפֵּר את המקדש? האלהים עשה את כל התשועות האלה לאבותינו, כאשר לא בטחו בזרועם ובחרבם והפקידו בידו את גורלם! וכאשר משך אחריו סנחריב³³³ את כל המונות ארץ אסיה וחנה על העיר הזאת, הֲבִידֵי אדם נשברה זרועו? הטרם השליכו [אבותינו] את הנשק מידיהם ופרשׂו אותן בתפלה [לאלהים] ומלאך־האלהים השמיד את כל החיל הזה, אשר לא יִמָּנה, בלילה אחד? וממחרת השכים מלך אשור ומצא מאה ושמונים וחמשה אלף פגרים וברח עם הנשארים אל ארצו, אף כי לא לקחו העברים חרב בידם ולא רדפו אחריו. הלא תדעו גם את עבדות בבל, אשר חי שם העם בגלות שבעים שנה ולא קם להשיב לו את חרותו, עד אשר התעורר כֹּרש לעשות את הדבר הזה למצֹא חן בעיני אלהים, ועל־ידו נשלחו [מגלותם] לעבֹד את האלהים, אשר כרת אתם ברית. בקצרה אֹמַּר לכם, כי מעולם לא עשו אבותינו גבורות בעז־ידם ומעולם לא בושו מתקותם, כאשר לא חגרו את כלי־נשקם ורק שׂמו מִבְטַחָם באלהים. מדי שבתם בארצם במנוחה עשו חיל ברצון השופט העליון, ולעת צאתם למלחמה כשלו תמיד ונפלו. כה היה הדבר, בעת אשר צָר מלך בבל על העיר הזאת, וצדקיהו מלכנו נלחם בו ולא שמע לנבואות ירמיהו, ונפל בשבי האויב ועיניו ראו בחרבן העיר וההיכל, אף כי היה טוב וישר הרבה מנשיאיכם אתם, והעם אשר עמו עלה בצדקתו על המונכם כיום הזה. הן כאשר קרא אליהם ירמיהו בקול, כי הרגיזו את האלהים בתועבותיהם, אשר עשו להכעיסו, וכי יכרעו [לפני האויב], אם לא יסגירו את העיר [בידו], לא שלחו בו המלך והעם יד! ומה אתם עושים עתה? אם גם לא אזכיר את מעשיכם בקרב העיר, כי תִלְאֶה לשוני לפרש את כל מעשי רשעתכם כהלכה – הן גם אותי אתם מנאצים וממטירים עלי חצים על אשר באתי לדבּר על לבכם למען הושׁיעכם, ואתם מתרגזים עלי מאד לעת שׂאֵתי על שׂפתי את זֵכר עונותיכם, ולטֹרח עליכם לשמוע את דברי המעשים, אשר אתם עושים יום יום! ועוד דבר: כאשר חנה על העיר הזאת אנטיוכוס הנקרא אֶפִּיפַנֶס, אשר הִרבּה לנבּל את שם אלהים, יצאו אבותיכם לקראתו בחרב, והם נפלו חללים במלחמה, והעיר היתה לבז בידי האויבים, ובית־המקדש שמם שלש שנים וששה חדשים! והאם עלי עוד להוסיף דברים? מי העיר את הרומאים לעלות על עמנו – האם לא אשמת יושבי הארץ? מתי החל זמן עבדותנו – האם לא במלחמת האחים בימי אבותינו? הלא שגעון אריסטובולוס והורקנוס והמריבה אשר ביניהם עוררו את פומפֵּיוס לבוא אל העיר, והאלהים הכניע לפני הרומאים את האנשים, אשר לא היו ראויים לחיי־חֹפש. אחרי מצור שלשה חדשים הסגירו את עצמם בידיהם, אף כי לא הרבו עונות לחלל את הקדשים ולהפר את החֻקים כמעשיכם היום, ואף כי הרבה הרבה עלו, גדלו מכם בחסנם ותכונתם למלחמה. ואיך לא נזכור את קץ אנטיגנוס בן אריסטובולוס, אשר בימי מלכותו שפט האלהים את העם החוטא למפלה עוד הפעם, והורדוס בן אנטיפטרוס הביא עמו את סוֹסִיּוּס, וסוֹסִיּוּס הביא עמו את חיל הרומאים, וששה חדשים נמצאו אבותינו במצור, עד אשר השיגם גמול אשמתם והם נפלו בשבי והעיר היתה לבז לשונאים? מעולם לא נִתַּן בידי העם להצליח בחרב, ותמיד היתה המפלה סמוכה למלחמה. על־כן אני חושב, כי נאה ליושבי ארץ־הקדש להפקיד את כל משפטם בידי אלהים ולמאוס בכח זרוע האדם, למען ימצאו חן בעיני השופט העליון. ואתם – המלאתם אף אחד הדברים, אשר צוה עליהם המחוקק את הברכה, או הנזהרתם אף באחד הדברים, אשר פקד עליהם את המאֵרה? עד כמה הרביתם לחטוא מאבותיכם, אשר נפלו בידי אויביהם חיש מהר! הן קל היה בעיניכם לעשות עוֹן במסתרים, לגנוב ולארוב ולנאף, כי עוד תתחרו איש באחיו במעשי רצח ושֹׁד, ואתם בוקעים לכם דרכי־רשעה חדשים ומוזרים, והמקדש נהפך למקוה כל [שודד ורוצח] ומקום משכן אלהים נטמא בידי בניו, המקום הקדוש, אשר גם הרומאים התפללו אליו מרחוק ורבים מהם עזבו מנהגי־עמם ודבקו בחֻקינו. האַחרי כל התועבות האלה אתם מחכים לעזרת האלהים, אשר חללתם את שמו? ואם גם אנשים ישרים אתם ובידים נקיות אתם מחַלים את פני אלהים, כבֹר ידי מלכנו בעת התפללו [אל האלהים] לעזרהו מידי מלך אשור – כאשר השמיד האלהים את כל החיל הגדול בלילה אחד – האם כמַעשה מלך אשור עשו גם הרומאים, ועל־כן לכם המשפט לקוות, כי יחדש לכם אלהים את עזרתו כקדם? האם לא לקח מלך אשור כסף מידי מלכנו לבלתי החריב את העיר, ואחרי־כן הפר את שבועתו ועלה לשרוף את ההיכל? ואולם הרומאים עולים עליכם לדרוש מידכם את המַס כחֹק להם, אשר שִׁלמו אבותיכם לאבותיהם, ואם יקבלו את המס, לא יחריבו את העיר ולא יגעו בקדשיה ויתנו לכם את כל נחלתכם, ובני־ביתכם ישארו בני־חורין, ואתם תמשלו ברכושכם כטוב בעיניכם, וגם את חֻקי־קדשֵׁנו ישמֹרו. הן תועי־לב אתם בחשבכם, כי יעשה אלהים לצדיקים האלה כמעשהו לרשעים לפנים. והלא דרך האלהים הוא להחיש את נקמתו בעת רצונו, ולכן השמיד את חיל אשור בלילה הראשון לחנותו על העיר, ואִלו באמת היה עמנו ראוי לחיי־חֹפש והרומאים היו ראויים לעֹנש, כי אז פגע אלהים בהם מיד, כאשר עשה לאשור, בעת אשר נלחם פומפֵּיוס בעמנו או אחרי־כן לעת עלות סוֹסִיּוּס על העיר, או בזמן אשר החריב אֶספַּסיָנוס את ארץ הגליל, או לאחרונה, כאשר נגש טיטוס אל העיר. אולם מַגְנוּס (פומפיוס) וסוֹסִיּוּס כבשו את העיר בחֹזק־יד וכל רעה לא מצאה אותם, ואספסינוס עוד עלה לגדֻלה אחרי הלחמו בנו וקבל את נזר המלוכה, ולטיטוס נפתחו מקורות הארץ בברכה רבה, אשר כזבו מימיהם לכם לפנים. הלא תדעו, כי לפני בוא טיטוס דללו מֵי הַשִּׁלֹּחַ ויתר המעינות אשר בקרבת העיר, עד כי הֻטל עליכם לקנות לכם מים במשורה (בכדים), ועתה כל המקורות האלה נותנים את מימיהם לרויה לאויביכם, לא רק דֵי צֹרך האנשים והבהמה, כי־אם גם די הַשקוֹת את הגנים. וכבר היה האות הזה פעם אחת לפני חרבן העיר, כאשר עלה מלך בבל, אשר דברתי עליו, להלחם בירושלים וכבש אותה ושלח אותה באש על ההיכל, אף כי אין אני חושב, אשר הרבו בני הדור ההוא מעשי־רשע כמוכם היום. על־כן אני מאמין, כי זה הוא אות, אשר עזב אלהים את המקדש ועבר אל מחנה צָרֵיכֶם, אשר אתם נלחמים בהם הפעם. הן כל איש ישר יברח מבית טמא, ונפשו תגעל ביושביו – והאמנם תחשבו, כי האלהים יִשָּׁאר אִתּכם אחרי כל מעשי תועבותיכם, הוא אשר עינו צופָה כל תעלומה ואזנו שומעת גם בעת אשר אתם מחרישים? והנמצא דבר, אשר עשיתם אותו בלאט ובמסתרים, אם יש אִתּכם סוד, אשר לא נגלה לאויביכם? הלא אתם עושים נבלה ביד רמה (בפומבי) ומדי יום ביומו אתם רָבים ביניכם, מי מכם יַרבה להרֵע, ונשאים את רשעתכם לעיני השמש, כאלו למעלה טובה נחשבה בעיניכם. ובכל־זאת עוד נשארה לכם דרך ישועה, אם תרצו בה, כי האלהים מרבה לסלוח למודים ועוזבים. הוי לבות־הברזל! פרקו מעליכם את נשקכם, עוררו רחמיכם על עיר אבותיכם, אשר נהפכה כבר למעי־מפלה, הביטו מאחריכם וראו את צבי־עֶדְיְכֶם, אשר אתם מפקירים בידיכם, את תפארת העיר, הדַר המקדש, יקַר מתּנות עמים רבים, ומי יערוב את לבו לשלח בכל אלה את האש? מי ירצה, אשר לא תוספנה עוד עיניו לראות את אלה? והיש לנו דבר יקר מאלה להצילהו? הוי, אבירי־לב, הקשים מאבן! אם לא תביטו על הדברים האלה בעיני־בשר, חמלו על משפחותיכם ותעבורנה לנגד עיני כל איש מכם תמונות בניו ואשתו והוריו, אשר יסופו במהרה ברעב או בחרב. יודע אני, כי יחד אתכם נמצאו בצרה גם אמי ואשתי, משפחתי נשואת־הפנים ובית־אבי המפֹאר מקדם, ואולי יֵרָאה בעיניכם, כי רק למענם אני נותן לכם את העצה הזאת. המיתו אותם בידיכם, ויהיה דם קרובי כֹּפר ישועת נפשכם, וגם אני נכון למָות, אם תקחו מוסר אחרי מותי!“

פרק עשירי: רבים מבני ירושלים מתאמצים לנפּוֹל אל הרומאים. הרעב והמצוקות הקשות, שעברו על הנשארים בעיר.

א. כאשר קרא יוסף את הדברים האלה בדמעות על עיניו, לא נכנע לב המורדים ולא האמינו, כי תהיה להם נפשם לשלל, כאשר ימסרו את עצמם [בידי השונאים]. אולם בני העיר התעוררו לנפֹּל אל הרומאים. אלה מכרו את רכושם בלא־כסף ואלה מכרו את תכשיטיהם היקרים ובלעו את מטבעות־הזהב, לבל תשיגם יד השודדים, ואחרי־כן ברחו אל הרומאים, וכאשר הוציאו את הזהב מקרבם, נמצא להם כסף די־מחסורם, וטיטוס שלח רבים לחפשי ונתן לכל אחד לבחֹר מקום־מושב לו כטוב בעיניו, ובדבר הזה חִזק עוד את היהודים אשר בעיר ברצונם לנפּל אליו, למען החלץ מכל צרותיהם, מבלי היות עבדים לרומאים. אולם חברי יוחנן ושמעון שמרו על מוצאי העיר בפני האנשים האלה יותר מאשר שקדו לסגור על מבואיה בפני הרומאים. וכל איש, אשר דבק בו צל חשד, נשחט בידיהם מיד.

ב. עשירי ירושלים תמו לגוע גם בהשארם בתוך העיר. המורדים שׂמו על רבים עלילות דברים, כי הם אומרים בלבם לנפֹּל אל הרומאים, והמיתום ולקחו את רכושם. וככֹל אשר כבד הרעב בעיר, כן חזק זדון המורדים ומיום ליום גדלו שתי הרעות גם יחד. וכאשר נעלם הלחם מעיני הרואים, פרצו המורדים בבתים ובדקו שם, ובמצאם לחם הִכּו את יושבי הבתים על אשר כּחשו בדבר, וכאשר לא מצאו לחם בבית, עִנו את בעליו על אשר השכיל לטמון את המזונות. והכרת פני האנשים ענתה בהם, אם נשאר להם לחם אם לא: אלה אשר היה להם עוד כח נחשדו, כי נמצאה להם צידה למכביר, ואלה אשר שֻׁפּוּ עצמותיהם שֻלחו לחפשי, כי לא לחכמה נחשב להמית את האנשים, אשר יגועו עוד מעט במחסור כֹּל. העשירים נתנו בסתר את כל רכושם באיפת־חטים והעניים הסתפקו במדת־שׂעורים, ואחרי־כן נסגרו בחביון פנות בתיהם ובגֹדל רעבונם בלעו את הגרעינים כמו־שהם או אפו את לחמם בחפזון, לעת אשר רָוַח להם מעט מהרעב ומהפחד. ובשום מקום לא נמצא שלחן ערוך, כי הוציאו הרעבים את המאכלים מן האש בטרם בֻּשלוּ דַּיָּם, ובלעום בעודם בכפם.

ג. מה עלובים היו מזונות יושבי ירושלים, ודָמֹעַ דָמעה כל עין לַמראה הנורא, כאשר תפשו להם התקיפים את המאכלים והחלשים מררו בבכי. כי דרך הרעב לדַכּא את כֹל רגשות האדם, ויתר על כֹּל הוא משבית את רגש־הבּשׁת. הנשים טרפו את הצידה מידי בעליהן, והבנים מידי אבותיהם, ועוד גדול מזה היה הכאב למראה האִמות, אשר הוציאו מפי עולליהן את לחמם, וכאשר התעטפו מחמדי־נפשן ברעב בעודם מֻנָחים בזרועותיהן, לא חמלו עליהם ולקחו מהם את רסיסי־חייהם [האחרונים]. ובאכלם ככה את לחמם לא נסתרו מעיני המורדים, אשר שוטטו בכל עבר, ולא נחלצו ממעשי חמסם. כי בראות המורדים בית סגור על מסגר, היה להם הדבר לאות, כי יושבי הבית מוציאים את לחמם לאכלו, ומהרו ושברו את הדלתות ופרצו אל הבית, וכמעט חנקו את האנשים להוציא את המאכל מגרונם. הם היו מכים את הזקנים המחזיקים את מזונם בידם, וסוחבים את הנשים בשערותיהן על הסתירן את הצידה בכפיהן, לא נשאו פני איש־שיבה ולא חמלו על נפש עוללים, כי היו מרימים את הילדים עם טרפם בין שִׁניהם ומשליכים אותם ארצה. וכאשר מהרו האנשים להקדים את פני החומסים ולבלוע את טרפם, הרבו השודדים ליסרם באכזריות חמה, כאלו נעשה להם דבַר־עָוֶל. הם מצאו דרכי ענויים נוראים לחקור את האנשים, אם נמצא מזון בידם כי סתמו את נקביהם בעדשים (באפוּנים) ודקרו את אחוריהם בשבטים חדים. תסַמר שערות איש לשֵׁמע דברי היסורים, אשר סבל כל אחד מיושבי ירושלים, למען יודה על פת־לחם אחת ויגלה קֹמץ־קמח אחד, אשר הניח במסתרים. ואת הדברים האלה עשו מעַניהם לא מתוך דחקם – הן לוּ היה כדבר הזה, לא היתה סאת אכזריותם גדולה כה, כי כִפּר עליה האֹנס – כי־אם למען הראות את זדון נפשם וגם לצבור להם מזון לימים הבאים. וכאשר יצאו אנשים בלילה והתגנבו בלאט אל מקום השומרים הרומאים ללקט אורות־שדה וירקות, וכבר חשבו, כי נמלטו מכף שונאיהם, פגעו בהם המורדים וגזלו מידם את כל אשר הביאו אתם, ואף כי הפצירו בהם האנשים וגם השביעום בשם אלהים הנורא להשאיר להם חלק המזונות, אשר אספו בנפשם, לא שמעו להם ולא השיבו להם דבר. ועל העשוקים היה לשמוח בחלקם, אשר רק טרפם נלקח מהם ונפשם היתה להם לשלל.

ד. ובעוד העניים סובלים את כל הנוראות האלה מידי נושאי כלֵי העריצים, הובלו נשואי־הפנים והעשירים למשפט העריצים עצמם. על אלה מצאו עלילת־שקר, כי יעצו בנפשם עצת־בליעל, והמיתום בעלילה הזאת, ועל אלה התגוללו, כי אמרו למסור את העיר בידי השונאים. ועל־הרֹב נמצאו עֵדי־שקר להעיד באנשים, כי אמרו לנפֹּל אל הרומאים. האיש אשר הֻצג ככלי־ריק בידי שמעון נשלח אל יוחנן, והנמלט בעור־שִׁניו מידי יוחנן נפל בידי שמעון. שניהם שתו חליפות את דם יושבי ירושלים והפילו גורלות ביניהם על נחלת האֻמללים. אמנם רָבו איש באחיו על־דבר השלטון, אולם דעה אחת היתה לשניהם בכל מעשי־רשע. וכאשר לא נתן האחד למשנהו לקחת חלק במעשי רשעתו, אשר עולל לאחרים, נחשב בעיניו לאיש מביש, והאיש, אשר נשאר מרחוק למעשה אכזרי, התעצב אל לבו, כאלו החמיץ מצוה גדולה³³⁴.

ה. אכן נבצר מכֹּח אדם לפרט את כל חטאות האנשים האלה לאחת אחת! סוף דבר: אף אחת מערי הארץ לא סבלה כסֵבל ירושלים, ואף אחד מדורות עולם לא הרבה לעשות רשע כאנשי־הבליעל האלה, אשר חרפו לאחרונה גם את גזע העברים, למען תקטן מדת חטאתם בעיני הנכרים³³⁵. ובזה הודו במו־פיהם, כי הם עבדים ואספסוף והמון ממזרים וחלאת־העם, וכן היה הדבר באמת. ידי האנשים האלה החריבו את העיר, הם אשר אלצו את הרומאים לתת את שמם על הנצחון הזה בעל־כרחם, וכמעט בעצמם סחבו את האש, אשר בידי הרומאים המתמהמהים, אל המקדש. במנוחת־נפש הביטו מן העיר העליונה אל המקדש הבוער ולא התעצבו אל לבם ולא שפכו דמעה, ורק נפש הרומאים דאבה לשרפה הזאת. אך על זאת נדבר עוד אחרי־כן במקום הראוי, כאשר נספר על המעשים ההם.

פרק אחד־עשר: היהודים נצלבו למול החומה. אנטיוכוס אֶפִּיפַנֶס. היהודים הרסו את בניני המצור אשר לרומאים.

א. והסוללות, אשר צוה טיטוס לשפוך על העיר עלו למעלה, אף כי הרבו היהודים אשר על החומה להשחית באנשי־צבאו. הוא שלח להקת־רוכבים וצוה עליה לארוב בעמקים לאנשים היוצאים מן העיר ללקט להם אֹכל. במספר המלקטים האלה היו גם אחדים מאנשי־המלחמה, אשר לא עצרו כח למצֹא להם טרף בחמס־ידם, ויתרם היו עניי־העם, אשר נמנעו לנפֹּל אל הרומאים, ביראם פן תמצא רעה את בני־ביתם, כי לא קוו אשר יעלה בידם להִסָּתר מן העיר בברחם יחד עם נשיהם ובניהם, וגם לא מִלא לבם אותם לעזוב את אלה בידי השודדים, פן ימיתו אותם על מנוסתם הם. הרעב הוסיף להם אֹמץ לצאת מן העיר, אבל כאשר יצאו ממנה בהחבא נגזר עליהם לנפּל בידי הרומאים. ובעת התּפשם בכף עמדו על נפשם מפני האֹנס, כי יראו את המות. ואחרי אשר עמדו במלחמה נדמה להם, כי עברה שעת־הכּשׁר לבקש רחמים. על־כן דשו הרומאים את בשרם ועִנו אותם בכל יסורי־מות וצלבו אותם למול החומה. אף כי חמל טיטוס על האמללים האלה – כי מספר הנתפשים הגיע עד חמש מאות בכל יום, ולפעמים עָצם מספרם יותר – לא ראה דרך אחרת לפניו, כי לסכנה נחשב בעיניו להוציא לחפשי אנשים, אשר נתפשו בחֹזק־יד, וגם לא יכול לשום משמר על רבים ועצומים כאלה, אשר נדמו כאלו הם שומרים לשומריהם. ועוד יותר לא מלאו לבו למנוע את הדבר, כי אמר לתת במחזה הזה מופת ליהודים אשר בעיר, למען ידעו, כי סופם יהיה כסוף האנשים האלה, אם לא יסגירו את עצמם בידו. בחמתם ובשנאתם ליהודים הרבו אנשי־הצבא להתעלל בנתפשים וקבעו את כל אחד בצלב בדרך אחרת, וכאשר עצם מספר הנתפשים, צר המקום לצלבים, אף לא נמצאו דֵי צלבים לגופות המוּקעים.

ב. אולם המורדים לא רצו להנחם על מעשיהם למראה הפרענות הזאת, ונהפוך הוא, כי התחכמו עוד לתת בזה לקח־חכמה ליתר העם. הם סחבו אל החומה את קרובי הבורחים ואת יושבי העיר, האומרים לכרות ברית עם השונאים, והראו את כל היסורים, אשר סבלו הנמלטים אל הרומאים, וספּרו להם, כי אלה המעֻנים באו להתחנן על נפשם ולא היו שבויי־מלחמה. בדבר הזה השיבו אחור ידי רבים, אשר היו עתידים לנפּל אל הרומאים, עד אשר נגלה דבר־אמת. כי גם אחרי כל אלה נמלטו אנשים רבים לקראת השפטים אשר חכו להם, בחשבם, כי המות בידי האויבים יניח להם ממצוקות הרעב. טיטוס צוה לקצץ את ידי רבים מהנתפשים, למען לא יחָשבו בעיני־בני העיר כפליטים, אשר נפלו אל האויב בשלום, ולמען יאָמנו דבריהם למראה מכאוביהם. הוא שלח אותם אל שמעון ואל יוחנן לדרוש מהם, כי ישבתו הפעם מריב ולא יאלצו אותו להחריב את העיר, ואם ינחמו על מעשיהם, יפדו בדבר הזה את נפשותיהם ממות ואת עיר אבותיהם הגדולה מחרבן ובבית־המקדש לא תדרוך רגל זרים. ויחד עם זה הלך וסבב טיטוס בסוללות והאיץ בעושי־המלאכה, להראות, כי ישקוד על דברו לעשותו. לשֵׁמע הדברים האלה קללו העומדים על החומה את הקיסר ואת אביו וקראו בקול: „בוז נבוז למָות ויקר הוא בעינינו מן העבדות, ועל־כן נוסיף להרע לרומאים בכל כֹּח־ידנו כל עוד נפשנו בנו. מה לנו ולעיר־קדשנו, אשר אומר אתה, כי חָרֹב תחרב³³⁶, הן יש לאלהים מקדש נעלה על ההיכל הזה³³⁷ – העולם כֻּלו. ואמנם גם ההיכל הזה ינצל בידי השוכן בו, ואם יהיה אלהים בעוזרינו, נצחק לכל מורָאיך, כי לא תמצא ידך לבצע את דברך. הן קץ כל מעשה הוא בידי אלהים“. ככה צעקו האנשים ועֵרבו את דבריהם בחרפות ובגדופים.

ג. בימים ההם בא אל מחנה הרומאים אנטיוכוס אֶפִּיפַנֶּס³³⁸ עם אנשי־צבא מזֻיָּנים רבים ועם גדוד שומרים לראשו הנקראים „מקדונים“, כֻּלם בני גיל אחד, גבוהי־קומה, אשר זה לא כבר יצאו משנות הילדות, מזֻיָּנים ומחֻנכים כדרך המקדונים, ועל־כּן נקראו בשם הזה, אף כי רבים מהם לא היו מבני העם הזה. מושל קֻמחי (קוֹמַגֵּנֵי), עד שבגד בו גורלו, היה המאֻשר בכל המלכים אשר תחת שלטון הרומאים; רק לעת זקנתו הוכיח גם הוא, כי לא יאות לאדם להקרא „מאֻשר“ עד בוא יומו. בן המלך הזה, אשר בא אל מחנה הרומאים בעצם עת גדֻלת אביו, הודיע, כי הוא משתומם מאד על אשר הרומאים מתרַפּים להבקיע אל החומה. הוא היה גבור־מלחמה ועז־נפש מאד מתכונתו, ורק פעמים מזער נכשל במעשי אֹמץ־רוחו. טיטוס צחק וענהו: „הן עבודה אחת לשנינו“³³⁹. ולדברים האלה מהר אנטיוכוס עם המקדונים אל החומה. בהיותו איש־חיל מלֻמד־מלחמה הצליח להזהר מחִצי היהודים בעת יְרוֹתוֹ בהם. אולם הצעירים אשר עלו עמו נגפו כֻּלם ורק מתי־מספר שָׂרדו מהם. הם בושו, כי הבטיחו [את הרומאים] על שקר, וחרפו את נפשם במלחמה, ואחרי־כן שבו מכֻסי־פצעים והוכיחו בזה, כי גם המקדונים האמתיים, הרוצים לנַצח את אויביהם, לא יצליחו בחפצם באין מזל אלכסנדרוס [הגדול] הולך לפניהם.

ד. והרומאים החלו לשפוך את הסוללות בשנים עשר לחֹדש ארטֶמיסיוֹס (אִיָּר) וכלו את עבודתם בעמל רב בעשרים ותשעה לחֹדש, אחרי יגעם שבעה־עשר ימים רצופים. ארבע סוללות גדולות שפכו הרומאים ושתים מהן כוננו למול הבירה, האחת היתה מעשה ידי הלגיון החמישי בתוך הברֵכה הנקראה בשם סְתְּרוֹטִיּוֹס³⁴⁰, והשניה – נעשתה בידי הלגיון השנים־עשר והיתה רחוקה ממנה עשרים אמה. רחוקה הרבה משתי אלה היתה הסוללה, אשר עשה הלגיון העשירי בצד צפון, במקום הנקרא ברכת־השקֵדים³⁴¹, ובמרחק שלשים אמה ממנה שפך הלגיון החמשה־עשר סוללה בקרבת מצבת הכהן הגדול. הרומאים הקריבו את כלי־הרעש (לנפץ את החומה), אך יוחנן חתר חתירה תחת יסודות אנטוניה עד מקום הסוללות וסתם את החלל המחתרת במוטות, ובהביאו שמה עצים משוחים בזפת ובגפרית, הציתם באש, וכאשר אכלה הלהבה את המוטות, נפלה המחתרת כֻּלה תחתיה, ובקול רעש גדול התפוצצה הסוללה ושקעה בתוכה. לראשונה התרומם רק עשן ואבק, כי כמעט נחנקה האש תחת מעי־המפלה. אולם כאשר היו גם עצי הסוללה השוקעת למאכלת־אש, פרצה הלהבה החוצה, ופלצות אחזה את הרומאים למראה הדבר אשר נעשה פתאֹם, וכאשר הכירו את דבר המזמה, נפל לבם בקרבם, כי נכזבה תקותם לעתיד אחרי המקרה הזה. הם חשבו, כי אך למותר הוא להם לעמוד עתה בפני האש, כי מה בצע בכַבּותם אותה, אחרי אשר היו הסוללות לבָער.

ה. וכעבור שני ימים השתערו אנשי שמעון גם על יתר הסוללות, אחרי אשר הביאו אליהן הרומאים את מכונות־הרעש והחלו לנַפּץ את החומה. טִפְתָּאי אחד מבני גַריס³⁴², העיר אשר בגליל, ומַגַּסַּרוֹס, מעבדי חצר־המלך, אשר היה משרת למרים, ואתם איש אחד מחדיב, בן נַבַּטָּאי, אשר נקרא במקרה³⁴³ בשם חגירא, לאמר: הַפִּסֵּח, לקחו בידיהם לפידי־אש והגיחו אל מכונות הרומאים. ומכל בני ירושלים לא נמצא אף אחד, אשר עלה בעֹז־רוחו על האנשים האלה ואשר היה כמוהם נורא על סביביו. הם עשו את מעשיהם, כאלו הלכו לקדם את פני אוהביהם ולא להתראות פנים בצריהם, ולא נמלכו בדעתם ולא נעצרו בלכתם, כי־אם קפצו אל תוך מערכת האויבים והציתו את המכונות באש. ואף כי המטירו עליהם הרומאים מכל עבר חצים ואבני־קלע והניפו עליהם את צורי חרבותם, לא זעו האנשים ממקום הסכנה, עד אשר אחזה האש את המכונות. וכאשר עלתה הלהבה למרום, מהרו הרומאים מכל מקומות מחניהם לבוא לעזרת אחיהם והיהודים עמדו להם לשטן, כי נלחמו בהם מראש החומה וגם התנגחו פנים בפנים עם השונאים, אשר נִסו לכבות את הבערה, ולא חמלו על בשרם ולא נשמרו לנפשותיהם. הרומאים משכו אליהם את מכונות־הרעש מתחת מכסה הזמורות הבוערות באש, והיהודים החזיקו במכונות בתוך הלהבה ותפשו את הכרים ולא הרפו מן הברזל הלוהט. משם עברה האש אל הסוללות, בטרם הספיק הצבא הסוכך עליהן להניא את הדבר. וכראות הרומאים, כי הקיפה אותם האש מסביב, נואשו מתקותם להציל את הבנינים האלה ונסוגו אל מחנם. והיהודים רדפו אחריהם, כי עצם מספרם מרגע לרגע על־ידי אחיהם הפורצים משׁערי העיר לעזרתם, ונצחונם הוסיף להם עֹז ועצמה, ואש קנאתם עברה כל חֹק. הם הגיעו עד מצודות מחנה הרומאים והתנגחו עם שומרי המחנה. כי לפני המחנה עומד משמר עד בוא חליפתו, וחֹק חמוּר לרומאים, אשר העוזב את משמרתו, מאיזו סבה שהיא – אחת דתו להמית. אנשי המשמר בחרו למות מות־גבורים ממות־נבל ונשארו על עמדם, ולמראה צרתם שבו רבים מהבורחים בבֹשת־פנים. הם העמידו על חֵל המחנה את כלי־הקלע המהירים ועצרו בהם את ההמון הפורץ מן העיר, אשר לא שׂם לב לשלומו ולא שמר את נפשו³⁴⁴. והיהודים התנגחו עם היוצאים להלחם אִתּם ולא נזהרו מנפֹל על צורי חרבותיהם, ובכֹבד גופם הכו את שונאיהם לארץ. היהודים לא הפליאו לעשות בכֹח ימינם, כי־אם נצחו באֹמץ־רוחם. והרומאים חָתּוּ מפני עֹז־נפשם ולא מפני הרעה אשר עוללו להם.

ו. וטיטוס מהר לבוא מקרבת הבירה, אשר הלך שמה לתור מקום למבנה סוללות חדשות, והִרבּה לחרף את אנשי־הצבא על מֹרך־לבם, אשר אחרי כבשם את חומות אויביהם, הביאו סכנה על חומותיהם הם ונשארו במצור, בתִתּם ליהודים להגיח אליהם כדרך הנמלטים מתוך כלא. טיטוס יצא בעצמו עם בחורי צבאו והשתער על השונאים מן הצד. אולם היהודים לא שׂמו לב לדבר, אשר היתה להם מלחמה גם מפנים, והפכו את פניהם אל טיטוס ונלחמו בו בזרוע נטויה. מערכות השונאים התערבו יחד, והאבק עלה למרום וכסה כל עינים, ולקול אנקת הנלחמים צללו כל אזנים, עד כי איש לא יכֹל להבדיל בין צָרוֹ ובין איש־בריתו. היהודים לא הוסיפו לבטוח בזרוע־עֻזם, ובכל־זאת החזיקו מעמד בגבורת־יאוש. והרומאים חגרו אונים בקַנאם לכבודם ולתהִלת חרבם, וגם מראה הקיסר היוצא לפניהם במלחמה עודד את גבורתם. ואמנם לוּ נמשכה המלחמה עד תֻּמה, כי אז השמידו הרומאים בעֹצם קנאתם את כל היהודים העומדים לקראתם, אולם היהודים לא חִכּו עד אשר יָכרע גורל המלחמה ומהרו לשוב אל העיר. אפס כי למראה חרבן הסוללות לא קמה עוד רוח ברומאים, בהכירם, אשר בשעה אחת היתה כל עבודתם הקשה לבָער, ורבים נואשו מתקותם לכבוש את העיר במכונות־המלחמה, כדרכם תמיד.

פרק שנים־עשר: טיטוס הקים חַל מסביב לחומות העיר. הרעב שׂם בתים ומשפחות חֵרם.

וטיטוס נועץ את שרי צבאותיו. הנמהרים שׁבהם אמרו להקריב את כל הצבא אל החומה ולנסות להבקיע אותה בחֹזק־יד, באמרם, כי עד־עתה נלחמו ביהודים רק גדודים גדודים ועל־כן לא הצליחו, אולם בעלות כל הצבא על העיר לא ישאו היהודים את תנופת ידו, כי החצים ואבני־הקלע יכַסום כנחל שוטף. המתונים שבהם דרשו לשפוך סוללות עוד הפעם והמתונים ביותר לא יעצו גם את הדבר הזה, כי־אם לחנות לפני העיר ולשמור על מוצאיה ולהכרית מיושביה כל משען־לחם, לשבות ממלחמה ולהסגיר את ירושלים בידי הרעב. כי אין להלחם באנשים נואשים, אשר כל חפצם הוא למות בחרב, כי מבלעדי החרב הם צפויים לרעה גדולה עוד ממנה. אך טיטוס גלה דעתו, כי לא יאות לו לשבת בחבוק־ידים עם חיל עצום אשר כזה וגם למותר יהיה לו להלחם עם שונאים, העתידים לאכול איש את בשׂר אחיו. גם הראה לדעת, כי יכבד ממנו לשפוך סוללות (חדשות) מפני חֹסר עצים ועוד יקשה מזה לשמור על מבואי העיר, כי לא יצלח בידו להקיף את העיר מפני גָדלה ומעצורי המקום, והדבר הזה יהיה לרעת הרומאים לעת אשר יתנפלו עליהם [היהודים מתוך החומה], וגם אם ישמרו הרומאים על מוצאי העיר הגלוים, יתחכמו היהודים למצֹא להם שבילים נעלמים בשעת־דחקם, כי מיטיבים הם לדעת את המקום, ואם יעצרו כֹח להמציא להם צידה במסתרים, ארוך יארך זמן המצור, ויש לירֹא פן ישפיל אֹרך הזמן את כבוד הנצחון, כי הלא ברֹב ימים ישלם כל דבר וחפץ, ורק הממהר לנַצח זוכה לשם טוב. על־כן יעץ טיטוס לרומאים להקיף בחֵל (בדָיֵק) את העיר מסביב, למען יוכלו להזהר בנפשותיהם וגם להחיש את דברם, כי רק בדרך הזה יסגרו על כל מוצאי העיר וליהודים לא ישָּׁאר בלתי־אם להִוָּאש מכל ישועה ולמסור את העיר בידיהם, או להתמוגג ברעב – ואז יִלָּכדו באפס־יד. מלבד־זאת אמר טיטוס, כי לא יַרפּה מיתר דרכי המלחמה, וגם ידאג לבנות את הסוללות מחדש, אם לא יוסיפו האויבים להרגיזם ביד־חזקה, ואם יחשוב איש, כי העבודה הזאת היא גדולה וקשה למלאותה, עליו להשיב אל לבו, כי לא נאה לרומאים לאחוז במעשים קטנים, ובלא עמל רב לא יִכּוֹן לאדם לעשות גדולות [בלתי לאלהים לבדו]³⁴⁵.

ב. עצת טיטוס טובה בעיני שרי־החַיָלות, והוא צוה להפקיד את העבודה בידי כל צבאותיהם. וכמו רוח אלהים נפלה על אנשי־הצבא, וכאשר חִלקו ביניהם את בנין הדָּיֵק התחרו הלגיונות זה בזה, וגם חלקי הלגיונות התנצחו ביניהם. וכל איש־צבא אמר למצֹא חן בעיני שר־העשרה, ושר־העשרה – בעיני שר־המאה, ושר־המאה – בעיני שר־האלף, ושרי־האלפים נשאו את נפשם להכּבד לפני ראשי הלגיונות, וקנאת ראשי הלגיונות עמדה למשפט הקיסר. כי בכל יום ויום היה סובב את המקום לא פעם ולא שתים ומתבונן אל כל המלאכה. ראשית הַחֵל היתה ממחנה אשור, אשר שם נמצא מקום תחנותו (של טיטוס), ומשם נמשך דרך נחל קדרון אל עבר הר־הזיתים, ומשם נָסַב דרומה והקיף את ההר עד הסלע, הנקרא „שובך היונים“ (פֶריסְטֵרֵאוֹן) ואת הגבעה הסמוכה לו, אשר ממעל לעמק בקרבת השִּלֹחַ, ומשם נטה הדָּיֵק מערבה וירד אל עמק (תּעלת) המקור הזה ועלה משם אל מצבת חנן הכהן הגדול ונקף את ההר, אשר חנה בו פומפיוס לפנים, ומשם נטה צפונה והגיע עד כפר אחד, הנקרא בית־עדשים (אפונים), ואחריו הקיף את מצבת הורדוס ופגע במזרח במקום מחנה טיטוס, אשר משם היתה תחלתו. ואֹרך הַחֵל הזה היה ארבעים ריס חסר אחד, ושלש־עשרה מצודות נבנו עליו מחוץ ומדת כֻּלן יחד מסביב עשרה ריסים. בשלשה ימים נשלמה כל העבודה הזאת, אשר לא נפלה בערכה מעבודת חדשים [רבים], בחפזון אשר לא יֵאָמן כי יסֻפּר. ואחרי אשר סגר טיטוס על העיר בַּדָּיֵק הזה ושׂם צבא־משמר במצודות, סבב באשמֹרת־הלילה הראשונה את הַחֵל לפקוד את המשמר, ובאשמֹרת השניה שלח את אלכסנדרוס, ובאשמֹרת השלישית סבבו ראשי הלגיונות על־פי הגודל. ועל־פי הגורל חלקו להם שומרי הַדָּיֵק את שעות הַשֵּׁנה וכל הלילה עברו הלוך ושוֹב בָּרֶוח אשר בין המצודות בַּתָּוֶך.

ג. ואחרי אשר נסגרו כל מוצאי העיר, נכרתה מהיהודים שארית תקוָתם להוָשע, והרעב המאמיר השמיד את העם לבתיו ולמשפחותיו. הגגות היו מלאים נשים ועוללים גֹוְעים, וברחובות נערמו פגרי זקנים. נערים ובחורים נפוחי־רעב תעו כצללים בשוָקים ונפלו לארץ באשר הדביקם המות. וקרוביהם, אשר תַּמוּ לגוֹע גם הם, לא מצאו כֹח להביאם אל קבר, וגם האנשים הבריאים משכו את ידיהם מהמון הפגרים הרב, ביראם מהביט אל פני הרעה, אשר תשיג גם אותם. כי רבים נפלו מתים על הפגרים, אשר אמרו לקָברם, ורבים נעו אל מקום קבורתם בטרם הגיעה עִתּם. ואיש לא הוריד דמעה בצרה ואיש לא ספד למתים, כי דִכּא הרעב כל רגשות אדם. בעינים יבשות ובשפתים נַעוות הביטו האנשים ההולכים למות אל חבריהם, אשר קדמו למצֹא שנת עולם. דממה עמֻקה הקיפה את כל העיר וליל־המות השחור כסה עליה. אך נוראים מהאימות האלה היו מעשי השודדים, אשר סבבו כמנַצלי קברים בבתים ופשטו את המתים וקרעו מעליהם את מכסיהם והלכו להם בצחוק־זדון. הם בדקו את צורי חרבותיהם בבשר המתים וגם דקרו את המתעלפים בעודם בחיים, לנסות את כֹּח חרבם. אולם כאשר דברו הגֹוְעים אליהם תחנונים לשלוח בהם את ידם ואת להב חרבם [ולשים קץ ליסוריהם], בזו להם והניחו להם להתעטף ברעב. וכל אחד מן הגוססים כונן את עיניו אל ההיכל וראה שם [בפעם האחרונה] את המורדים, אשר נשארו אחריו בחיים. לראשונה צוו המורדים לקבור את המתים בכסף הצבור, כי לא יכלו לשאת את צחנת הפגרים. וכאשר לא מצאה עוד ידם לשַׁלם, השליכו את המתים מעל החומה אל העמקים.

ד. וכאשר סבב טיטוס בעמקים וראה אותם מלאים פגרים והביט אל המֻגלה הרַבָּה השוטפת מקרב הנבלות המסריחות, נאנח ונשא את ידיו למרום ובקש את האלהים להיות עֵד־צדקו, כי לא ידיו עשו את הדבר הזה. כל אלה הדברים היו בקרב העיר ולא הוסיף עוד איש מן המורדים להגיח משעריה, כי לבם נפל עליהם, והרעב נגע גם עד בשרם. והרומאים התענגו על רֹב טובה, כי היה להם לחם למכביר וגם יתר המזונות, אשר הובאו מארץ סוריה ומהמדינות (האפרכיות) הסמוכות, ורבים מהם התיצבו בקרבת החומה והראו את המון מאכליהם הרבים, לחַזק את רעבון האויבים בשׂבע אשר להם. אולם גם האסון הזה לא הכניע את לב המורדים הקשה. וכראות זאת טיטוס, חמל על שארית העם ובקש להציל את הנותרים, ועל־כן החל עוד הפעם לשפוך את הסוללות, אף כי קשה היה להמציא את העצים הדרושים, כי כל האילנות אשר מסביב לעיר נכרתו לעבודת הסוללות הראשונות. ועל־כן הביאו אנשי־הצבא עצים חדשים ממקומות רחוקים תשעים ריס, ובידם עלה לשפוך על הבירה בלבד ארבע סוללות גדולות הרבה מהראשונות. והקיסר חזר כפעם בפעם על הלגיונות להחיש את העבודה למען הראות לשודדים, כי כבר נתפשו בכפו [ואבד מהם מנוס]. אולם בלבם כבר מת כל רגש־נֹחם על מעשיהם הרעים, וכאִלו נפרדו נשמותיהם מגוִיותיהם ואלה ואלה כזרות נחשבו להם. כל צרה לא הֵרַכּה את לבם וכל מכאוב לא נגע בבשרם. הם פשטו על העם החלל וקרעו את בשרו ככלבים, ומלאו את בתי־הכלאים אנשים נמֵקי־רעב.

פרק שלשה־עשר: הרג רב בירושלים וחלול הקדש.

א. ושמעון [בן גיורא] המית ביסורים קשים גם את מתתיהו, אשר בעזרתו כבש את העיר. הוא מתתיהו בן ביתוס מהכֹּהנים הגדולים, אשר היה נאמן ונכבד מאד על־פני כל העם; בעת אשר התענו יושבי ירושלים בעֹל הקנאים שכבר נלוה אליהם גם יוחנן, הטה מתתיהו את לב העם לקרֹא את שמעון, כי יבוא אל העיר לעזרה, ולא הביא אותו בברית־שבועה, כי לא חשב, אשר ידו תהיה בו לרעה. אולם כאשר בא שמעון אל ירושלים ועשה בה ממשלה, חשב את מתתיהו לשונא־נפשו כיתר בני העם ואמר, כי רק באוַּלתו יעץ עליו [להביאו אל העיר]. בימים ההם נתפש מתתיהו והוּעד בו, כי הוא דורש טוב לרומאים, ושמעון לא נתן לו ללַמד זכות על עצמו והוציא את משפטו למות עם שלשת בניו יחדו – כי בנו הרביעי הקדים להמלט אל טיטוס. וכאשר התחנן מתתיהו אל שמעון להמיתו ראשונה, לבל תראינה עיניו במות בניו, ודרש ממנו לגמול לו את החסד הזה חֵלף הטוב, אשר עשה לו בפתחו לפניו את שערי העיר – [לא שמע לקולו ו]צוה להמיתו לאחרונה. הוא הוּצא למול מחנה הרומאים ובניו נשחטו לעיניו, ואחרי־כן נשחט גם הוא, כי כה צוה שמעון על חנן בן בַּגַּדָּת³⁴⁶ האכזרי בכל נושאי־כליו, וגם לעג למתתיהו לאמר: אולי יֵצאו לעזרתו הרומאים, אשר אמר לנפול אליהם! אף לא נתן להביא את גויות ההרוגים אל קבר. יחד עם אלה נהרגו חנניה בן מַסְבַּל³⁴⁷ הכהן, איש נשוא־פנים, וסופר המועצה אריסטֵיוס איש־אמאוס ואתם חמשה־עשר מאנשי־המעלה בקרב העם. ואת אבי יוסף הושיבו [המורדים] בבית־כּלא ושׂמו עליו משמר והכריזו, כי איש מיושבי ירושלים לא ידבר עם חברו ולא יאספו יחדו לדבר הזה³⁴⁸, ואת כל המקוננים³⁴⁹ המיתו, מבלי לחקור אותם.

ב. את הדברים האלה ראה יהודה בן יהודה משרי צבא שמעון, אשר הָפקד על־ידו לשמור על אחד המגדלים. ובמקצת התעורר לבו לחמול על חללי הרצח האכזרי, ועוד יותר מזה רצה לשמור את נפשו, ואסף עשרה אנשים נאמנים בבריתו ופנה אליהם בדברים: „עד מתי נִשָּׂא את הרעות האלה? העוד יש לנו תקוה להִוָּשׁע, אם נשמֹר באמונה את ברית הנבל? הטרם הגיע הרעב גם עָדינו ועוד מעט ויבואו הרומאים בתוך העיר? והאין שמעון מחלל את בריתו גם עם אנשי־חסדו, ועלינו לפחוד פן יעשה בנו שפטים – בעוד אשר הרומאים נאמנים בבריתם? הבה נסגיר בידיהם את החומה ונמלט את נפשותינו וגם את העיר! ולשמעון לא יעָשה עול – הוא האיש, אשר כבר אמר נואש לנפשו – אם ימהר לתת את הדין“. כאשר הטו עשרת אלה אֹזן לדבר, שלח יהודה לפנות הבֹּקר את יתר האנשים אשר תחת פקֻדתו אל כל רוח, למען לא יִגָּלה דבר עצתו. ולעת השעה השלישית קרא אל הרומאים מראש המגדל [לבוא]. רבים מן הרומאים בזו לדבריו, ורבים לא האמינו להם והנשארים התמהמהו, בהבינם, כי לקץ זמן־מצער יכבשו את העיר באפס־יד. וכאשר רצה טיטוס לגשת אל החומה עם חמושיו, כבר נודע הדבר לשמעון, והוא מהר לכבוש את המגדל ואחז באנשים והמיתם לעיני הרומאים והתעלל בגויותיהם והשליכן מראש החומה.

ג. בעת ההיא סבב יוסף את החומה – כי לא חדל לדבּר שלום אל יושבי העיר – ואבן שלוחה פגעה ברֹאשו ומיד נפל לארץ והתעלף. למראה מפלתו הגיחו היהודים מן העיר וכמעט סחבו אותו אל העיר, לולא מהר הקיסר לשלוח אנשי־צבא להגן עליו. ובעוד אלה ואלה נלחמים, הורם יוסף שלא מדעתו מן הארץ, ורק שמץ לקחה אזנו מהדברים הנעשים מסביב, והמורדים הריעו תרועת־ששון, בהאמינם, כי עלה בידם להמית את האיש, אשר זממו לקחת את נפשו. הדבר נשמע בעיר, ולב ההמון הנשאר נפל עליו, בהאמינו, כי אמת נכון הדבר וכי מת האיש, אשר שׂמו בו מבטָחָם כל האומרים לנפול אל הרומאים. וכאשר שמעה אֵם יוסף בבית־הכלא, כי מת בנה, אמרה לשומרים: „מיודפת [ועד הנה] האמנתי זאת (כמת נחשב בעיני), כי לא יכולתי עוד לשמֹח בחייו“³⁵⁰. אולם בהיותה לבדה עם נערותיה בכתה על מותו ואמרה: „זה הוא שכר ברכת רחמי – כי לא אוכל לקבור את עצמות בני, אשר אליו קויתי, כי יביא אותי אֵלי קבר!“ אך שמועת השוא לא עצבה אותה זמן רב ולא הרנינה את לב המורדים. כי במהרה קם יוסף ממכּתו ונגש אליהם וקרא, כי לא יארכו עוד הימים והם יתנו לפניו את הדין על אשר פצעוהו, ואל העם קרא עוד הפעם לכרות ברית. למראה יוסף התאזר העם עֹז ובהלה נפלה על המורדים.

ד. ומן הבורחים אל הרומאים יש אשר קפצו בשעת־דחקם בחפזון מן החומה אליהם, ויש אשר יצאו למראית־עין להלחם באויבים ואחרי־כן נמלטו אליהם. אך פה מצאו אותם רעות גדולות, אשר היו קשות להם מכל התלאה אשר בעיר. כי הנה השׂבע אשר במחנה הרומאים השיא עליהם מות קשה ממוֹת־הרעב בירושלים, באשר באו אל מחנה הרומאים נפוחי־רעב ומראיהם כחולי־הִדְרוֹקָן, וכאשר מלאו את בטנם הריקה בהמון מאכלים, נבקעו מעיהם, – מלבד האנשים, אשר לקחו מוסר מהדבר הזה וכבשו את יצרם ורק מעט־מעט הביאו את המאכל אל הקבה, אשר לא הסכינה לקבּלו. וכאשר נחלצו האנשים מהצרה הזאת, קמה עליהם מכה אחרת. אנשי־הצבא הסורים מצאו את אחד הבורחים באספו זהב מפלֵטת קֵבתו, כי דרך הנמלטים היה לבלוע את הזהב לפני ברחם, כאשר אמרנו למעלה, יען אשר היו המורדים בודקים את כֻּלם. ובקרב העיר נמצא זהב בהמון רב, עד כי שלמו האנשים שנים־עשר אתיקים (דרכמונים) בעד חתיכת זהב, אשר מחירה היה לפנים עשרים וחמשה (אתיקים). וכאשר נגלה דבַר המזמה, אשר עשה הפליט האחד, עברה הרִנה במחנה הרומאים, כי כל הבורחים מִלאו את כרסיהם במטבעות־זהב, והמון הערבים והסורים בִּקעו את בטן הבורחים המתחננים על נפשם ובדקו את קֵבותיהם. אני חושב למשפט, כי גדול היה האסון הזה מכל הצרות, אשר מצאו את היהודים, כי בלילה אחד נבקעו בטני אלפַּים איש!

ה. וכאשר נודע לטיטוס דבר התועבה הזאת, כמעט אמר בלבבו להקיף את האשֵמים בגדוד רומאי ולהמית אל כֻּלם כרגע – לולא שָׂם לבו אל ההמון הרב של הנבָלים וראה, כי מספר חַיבי־העֹנש גדול הרבה מונים ממספר הנרצחים. הוא קרא לשרי צבאות הברית ולראשי הלגיונות – כי גם על אחדים מאנשי־הצבא הרומאים יצא שֵׁם רע בדבר הזה – ודִבּר קשות עם כל אחד מהם, באמרו, כי רע בעיניו דבַר התועבה הזאת, אשר עשו אנשים נלחמים תחת דגלו למען סָפק־בצע ולא בושו מפני כבוד כלי־נשקם, העשוּים גם הם כסף וזהב. ואת הערבים והסורים יִסר טיטוס על אשר הם חושבים בצאתם למלחמה שאינה שלהם, כי להם המשפט לעשות ככל אַוַּת נפשם הרעה, ואחרי־כן הם תולים את אכזריותם ואת שנאתם ליהודים ברומאים, וככה דבק השם הרע גם באנשים מקרב הצבא (הרומאי). הוא אִיֵּם עליהם, כי יעשה משפט מות באיש, אשר יוסיף לעשות דבַר תועבה כזאת, ועל אנשי־הצבא צוה לחקור אחרי הנחשדים ולהביאם אליו. אך נראה, כי חמדת־הכסף בָּזָה לכל עֹנש, ונוראה היא התשוקה הנטועה בלב האדם למצֹא שלל, ואין תאוה מעבירה אותו מן העולם כאהבת הבצע, כי ליתר תאוותיו יש מדה וגם היראה מכניעה אותן. ואמנם הדבר הזה היה אצבע אלהים, אשר שפט את כל העולם לכליון, והפך את כל נתיב־ישועה לדרך־מות. כי גם אחרי אשר אסר הקיסר לעשות את הדבר במוראי־מות עוד נועזו האנשים לשלוח יד בבורחים בלאט. עוד טרם הספיקו הנמלטים מתוך העיר להֵראות לעיני הרומאים, פגעו בהם הנכרים (הלועזים, הברברים) ושחטום, בהביטם כה וכה, אם לא יראה את מעשיהם אחד הרומאים, ואחרי־כן שסעו את החללים להוציא מהם את הבצע המגֹאל בדמים, כי מתי־מספר היו האנשים, אשר נמצא זהב בקרבם, ומרביתם היו חללי התקוה הכוזבת. האסון הזה עצר בעד רבים מן העם, אשר אמרו בנפשם לברוח ולנפול אל הרומאים.

ו. וכאשר לא השיגה עוד יד יוחנן לגזול (מאת העם), שׂם את פניו למעול בקדשים וצוה להַתּיך רבים מקדשי ההיכל והרבה כלי־שרת לעבודת אלהים, את הקנקנים והקערות והשלחנות, וגם על מזרקי־היין, אשר שלחו הקיסר אוגוסטוס ואשתו מתנה אל בית־המקדש, לא חמלה עינו. והנה מלכי הרומאים כבדו את ההיכל תמיד והוסיפו עליו פאר, ועתה בא היהודי הזה וגזל את מתנות הזרים, ואל העומדים עליו אמר, כי במלחמה לשֵׁם־שמים מֻתּר להשתמש בקדשי־שמים ולמגִני ההיכל המשפט לקבל ממנו את לחם־חֻקָּם. על־כן הוציא גם את יין־הקֹדש ואת השמן [הכתית], אשר שמרו אותם הכֹּהנים להקריבם על עולת־התמיד – והם נמצאו בבית־המקדש לפנים – וחִלק אותם לאנשי־המונו, ואלה משחו את בשרם בלי אימה בשמן־הקֹדש ושתו מיין־הנסכים [לרויה]. אמנם אין בכֹחי לעצור בדברים, אשר שׂם בפי יגון־נפשי! אני חושב, אשר לוּ פִּגרו הרומאים לקחת את נקמתם באנשי־הבליעל, כי אז פתחה האדמה את פיה ובלעה את העיר, או בא עליה מבול סוחף והציף אותה, או הברקים, אשר ירדו לפנים על סדום מן השמים, שׂמו אותה לבער. כי נמצא בקרבה דור רשע, אשר הִרבּה להכעיס את אלהים מהדורות החטאים, אשר נדונו בעֳנָשׁים האלה, ובשגעון הדור החוטא הזה נספָּה העם כֻּלוֹ.

ז. ולמה עלי לספר את כל הצרות לאחת אחת? בימים ההם נמלט אל טיטוס מנוח³⁵¹ בן אלעזר וסִפּר, כי דרך שער אחד משערי העיר, אשר הָפקד עליו לשמרו, הוצאו אחד־עשר רבוא וחמש אלפים ושמונה מאות ושמונים חללים מן היום, אשר בו שׂמו הרומאים את מחנם בקרבת העיר, הוא הארבעה־עשר לקסַנתּיקוס (ניסן) עד ראש־חדש פַּנֵמוֹס (תמוז), וכל ההמון הזה היו עניים בלבד. והנה האיש הזה לא עמד על הפגרים ברצותו למנותם, רק עשה זאת באֹנס, בשַׁלמו שכר [למוצאי הפגרים] מכסף הצבור. ואת יתר האנשים קברו בני־ביתם. ודרך הקבורה היה להוציא את המתים מתוך השער ולהשליכם למטה. ואחרי מנוח נמלטו רבים מנשואי־הפנים והודיעו, כי ששים רבוא מתים הָשלכו משערי ירושלים ומספר יתר חללי הרעב הוא לאין־חקר. כאשר כשל כֹּח האנשים להוציא את גוִיות המתים העניים, צברו אותן צבורים צבורים בבתים הגדולים אשר בעיר וסגרו על הפגרים. איפת־חטים אחת נמכרה בככר־כסף, ואחרי־כן, כאשר נסגרה העיר בדָיֵק, ולא יכלו עוד יושביה ללקט להם ירקות, גדל המצוק ועלה למעלה ראש, עד אשר בדקו את תעלות־השופכים וחפשו בגללי־הבקר להוציא משם דבר אשר יֵאָכֵל. והדברים אשר היו לגֹעל־נפש לכל רואיהם לפנים, נעשו עתה למאכל־העם. כשמוע הרומאים את הדבר הזה, נדו לאסון העם, אולם המורדים, אשר ראו את הדברים בעיניהם, לא שבוּ ממעשיהם, כי־אם החזיקו במרדם, עד אשר הגיעה הרעה גם אליהם. כי הגזרה, שנגזרה על העיר, אשר קרב לבוא קִצה, הכתה את עיניהם בסנוֵרים [ולא ראו ולא שׂמו אל לב].

* * *

ספר ששי

פרק ראשון: תלאות היהודים עברו כל מדה. הרומאים התנפלו על הבירה.

א. וצרות ירושלים עצמו מיום ליום, כי כאשר גדלו התלאות עלה גם רגז המורדים, והרעב אשר שת קציר לעם, כבר החל להציק גם להם. מראה ערמות הפגרים הרבים היה לזועה לעין־רואה, וצחנתם העלתה רוח־קטב, ותלי הגויות היו למכשול לאנשי־המלחמה בהגיחם מן העיר, כי היה עליהם לדרוך על חללים, כמעשה הלוחמים במערכה, הבוקעים להם דרך ביום הרג רב. אך גם בבוססם את הגויות לא סמרו שערותיהם ולא התעוררו רחמיהם, אף לא ראו אות מבשר רעה בּחרפה, אשר הביאו על המתים, ובידים מגאלות בדם אחיהם רצו משערי העיר להתגרות מלחמה באויביהם, כאילו אמרו ליסר את האלהים על אשר האריך להם במדת־דינו. כי לא תקוה לנצחון הוסיפה עוד להפיח עוז בלב המורדים, כי־אם היאוש מכל ישועה יצא לפניהם במלחמותיהם. ואף כי עבדו הרומאים עבודת־פרך בהביאם את העצים ממרחק, עלה בידם להשלים את עבודת הסוללות מקץ עשרים ואחד יום, אחרי חשׂפם – כאשר אמרתי למעלה – את כל הארץ מסביב לעיר במרחק תשעים ריס. ומראה הארץ עורר חמלה בלב כל רואה, כי בהגדע כל האילנות במקומות, אשר עטו לפנים עצי־פרי ופרדסים, נהפכה כלה לשאיה. וגם האיש הנכרי, אשר ראה לפנים את ארץ יהודה ואת מגרשי ירושלים כלילי־היפי והביט עתה אל המקומות האלה בחרבנם, לא עצר כּח למנוע קולו מבכי ולהבליג אל אנחותיו למראה המהפכה הנוראה הזאת. כי מחתה המלחמה את כל עקבות הדר העיר לפנים, ולוּ הגיע שמה פתאם איש, אשר ידע את המקומות האלה לפנים, כי אז נבצר ממנו להכירם, ובדרוך רגליו על אדמת ירושלים היה עליו לבקש את מקומה אַיוֹ.

ב. וכאשר תמה מלאכת הסוללות, באו ימי דאגה ומגור לרומאים וליהודים יחדו. כי היהודים הבינו, אשר נפל תפּל העיר בידי האויבים, אם לא יצלח חפצם לשרוף את הסוללות האלה, כמעשיהם אשר עשו לסוללות הראשונות. והרומאים חשבו, כי לא יעלה בידם לכבוש את העיר לעולם, אם גם הסוללות האלה תאבדנה, כי לא נמצאו עוד עצים [לעבודה חדשה] וכבר כשל כֹּח אנשי־הצבא מהעבודה הקשה, וגם רוחם השתוחחה בקרבם אחרי המפלות הרצופות. ואף התלאות אשר בירושלים המסו את לב הרומאים יותר מאשר דכאו את רוח אנשי העיר. לשוא קוו הרומאים, אשר הרעות תַּכשלנה את כֹּח צריהם במלחמה, כי היהודים הבישו כפעם בפעם את כל תקוותיהם: הם השחיתו את הסוללות בתחבולותיהם, ומכונות־הרעש לא יכלו להרעיש את חומות העיר המוצקות, וגם בזרוע נטויה לא עצרו הרומאים כּח לכבוש את העיר, כי התגברו עליהם היהודים בהלחמם בהם פנים בפנים, – ועוד יותר התעצבו הרומאים בשומם אל לבם, כי אחרי מלחמת־האחים בירושלים והרעב ויתר פגעי המלחמה וכל הנוראות אשר מצאו את היהודים, לא סר אֹמץ־רוחם, ועל־כן האמינו, כי איש לא יוכל לעמוד בפניהם בצאתם להלחם מלחמת־תנופה וכי גם הצרות לא תעצרנה להחליש את כֹּח־סבלם. הם חשבו בלבם: מה יבּצר מהאנשים האלה לעשות לעת תהיה השעה משׂחקת להם? הלא גם האסונות מוסיפים להם כֹּח ואיָל! על־כן שקדו הרומאים לחזק את משמר הסוללות מאד.

ג. ואנשי יוחנן המגנים על הבירה (אנטוניה) הכינו להם משׂגב לעתיד, לכשתּבָּקע חומת המצודה, וגם נסו להגיח אל הסוללות בטרם יספיקו הרומאים להציג עליהן את הכרים, אולם הפעם לא הצליחו במזמתם. כי בצאתם עם הלפידים, לא הספיקו לגשת אל הסוללות ופנו עֹרף. הסבה הראשונה לדבר היתה, כי לא עשו את הדבר בלב אחד ובהשכל ובדעת, ולא יצאו חוצץ כּלם, כי־אם בגדודים [קטנים], וגם אלה התפרדו ונזהרו [יותר מן המדה] ויראו לנפשם. סוף דבר: הם עשו את מעשיהם שלא כדרך היהודים. כי לא נכּרו בהם הפעם מעלות לוחמי עם־יהודה, עז הנפש וקנאת־הקרב, שטף המרוצה בהמון צפוף ושיבה מהירה בטרם תבוא רעה. ובצאתם על אויביהם בלא רוח נכונה כדרכם תמיד, מצאו את הרומאים חזקים מבתחלה, כי סוככו בבשרם ובכלי־נשקם על הסוללות בכל מקום, עד אשר לא מצאו להם היהודים נתיב להבקיע שמה ולהצית שם אש – וגם כל אחד מן הרומאים היה מוכן לבלתי עזוב את המערכה עד צאת נפשו. כי ידעו אנשי־הצבא, אשר כל תקוותיהם תאבדנה, אם תּשׂרף גם המלאכה הזאת באש, ומלבד זאת בושו מאד לנפשם, פן תכריע ערמת היהודים את גבורתם הם, ורוח היהודים הנואשה – את תֹּקף נשקם, וההמון הרב יתגבר על למודי־המלחמה – ויד היהודים תהיה בעֹרף הרומאים. גם כלי־הקלע היו לעזרה לרומאים, כי ירו ביהודים הקמים אליהם, וכאשר נפל בהם הנופל, היה למכשול לכל המעפילים לעלות אחריו. ואימת המות שברה את רוחם, ולא נועזו ללכת הלאה. והיהודים, אשר הגיעו במרוצתם אל האויב קרוב ממטחוי־קשת, נבהלו למראה שונאיהם, העומדים צפופים במערכות מלחמה, ולא ערבו את לבם להלחם בהם פנים בפנים, והנשארים נרתעו מפני החניתות הרבות [אשר לאויביהם] ונסוגו אחור במרוצה. לאחרונה שבו כלם במפח־נפש אל החומה, וכל איש חרף את רעהו על מרך־לבו. המלחמה הזאת היתה בראש־חדש פַּנֵמוֹס (תמוז). וכאשר נסוגו היהודים אחור, קֵרבו הרומאים את כלי־הרעש, והיהודים המטירו עליהם מראש המצודה (אנטוניה) אבנים ואש לוהטת וכל מיני קלע, אשר השיגה ידם בעת דחקם. אף כי הרבו היהודים לבטוח במעוז חומותם ובזו לכלי־המשחית, בכל־זאת נסו להניא את הרומאים מגשת אליהם. והרומאים האמינו, כי היהודים חוגרים את כֹּחם לבלי תת לכרים לנגח את הבירה, יען כי חומתה היא דלה ורפה, והיו בטוחים, כי התמוטטו אשיותיה, ועל כן התמכרו להלחם ביתרון־אונים. אמנם החומה לא הזדעזעה תחת מכת הכרים, אולם הרומאים לא נבהלו מפני היהודים היורים עליהם, ולא שמו לב לפגעים המוכנים להם מידי העומדים בראש החומה, והוסיפו לנגח את המצודה בחזק־יד. וכאשר כשל כּחם בעבודה הזאת, והאבנים השלוחות אליהם מכל־עבר הפיצו את שורותיהם, באו אנשי־צבא אחרים וסוככו על בשרם במגניהם וחתרו בידיהם ובדרבנותיהם תחת יסודות המצודה, ואחרי עמל רב עלה בידם להוציא משם ארבע אבנים. הלילה בא והפסיק את המלחמה ובלילה ההוא נבקע חלק החומה, אשר הרעישו אותו הרומאים באילי־הברזל, ונהרס פתאם במקום, אשר חתר בו יוחנן לפנים בהתנקשו לסוללות הרומאים, כי נפלה המנהרה תחתיה.

ד. אך מוזר היה הרשׁם, שעשה המקרה הזה בלבות היהודים והרומאים. היהודים, אשר היה להם להתעצב אל לבם לַשׁבר, אשר בא אליהם בהסח־הדעת, בטרם הספיקו למצֹא להם מבטח אחר, חגרו עז, כאלו נשארה עוד החומה בשלמותה. ושמחת הרומאים על פרץ החומה, אשר לא קוו לו, הופרה למראה החומה השניה, אשר הקימו אנשי יוחנן מבַּית למול החומה הפרוצה. אמנם למראית־עין נקל היה לכבּשׁ את החומה הזאת מאשר את החומה הראשונה, כי דרך פרצי ההרס היה קל לרומאים לעלות עליה, וגם חשבו הרומאים נכונה, כי החומה החדשה הזאת רפה הרבה מחומת הבירה הישנה, כי נבנתה בחפזון בשעת הדחק, ועל כן תהרס במהרה. אולם איש לא ערב את לבו לעלות בפרץ החומה, וכל אחד ירא להחל בדבר, בדעתו, כי הוא הולך לקראת המות בבטחה.

ה. וטיטוס הבין, כי בתקוות טובות ובדברים נכונים יוכל לחזק את רוח אנשי־המלחמה, כי דברים מעוררים והבטחות טובות משכיחים לפעמים את מוראי הסכנה, ויש אשר הם מביאים את האדם לבוז למות. על־כן צוה להקהיל את גבורי־החיל אשר בקרב אנשיו ונשא אליהם את דבריו לאמר: שמעו אלי, חבֵרי, היוצאים עמי במלחמה. לוּ בא אדם להעירכם לעשות דברים שאין בהם סכנה, היתה התוכחת הזאת לחרפה לכם ויחד עם זאת היתה גם לאות ולעד על מרך־לב המוכיח אתכם. אני חושב, כי יש לעורר את האנשים בדברים רק למעשים גדולים ומסֻכּנים, ואולם את הדברים הקטנים עליהם למלא מכֹּח עצמם. אני חושב כמוכם, כי יקשה מכם לעלות על החומה, ואולם עלי להוסיף, כי נאה מאד לאנשים מבקשי המעלה להלחם במכשולים, ויפה למות בשם טוב (שם גבורים), וגבורת האיש המחרף את נפשו ראשונה לא תשוב ריקם. בתחלה אעיר אתכם על דבר אחד, אשר רבים מכם נבהלים מפניו, – הוא ארך־רוח היהודים וכח־סבלם הגדול בצרותיהם. הן כדַי בזיון יהיה, אם אתם הרומאים – אתם אנשי־חילי, אשר למדתם את מלאכת המלחמה בעתות־שלום ומאז הסכנתם לנצח במלחמותיכם – תכרעו לפני כח זרוע היהודים או לפני עֹצם רוחם בשעה הזאת, לעת קץ הנצחון, אשר נתּן לנו בעזרת אלהים. הן כל מפלותינו אינן רק פרי שגעון היהודים הנואשים, אולם צרות היהודים הן מעשי גבורתנו, אשר גדלו ועצמו בעזר אלהים: מריבת האחים והרעב והמצור והחומה שנפלה תחתיה בלי רעש המכונות – האין אצבע אלהים, אות כעסו עליהם ואות ישועתו לנו? ולא לנו יאות לכרוע לפני החלשים ממנו, ועוד יותר מזה – לבגוד בברית אלהים. ואיך לא נכָּלם בראותנו את היהודים האלה, אשר לא יגדל קלונם בהכּנעם לפנינו, כי כבר למדו להיות עבדים – והנה הם בזים למות, למען לא יוסיפו להטות שכמם לסבל, וכפעם בפעם הם פורצים בתוך מערכותינו, ואמנם אינם מקוים להתגבּר עלינו, כי־אם באים להראות את גבורתם לבד. ואנחנו? הנה אנחנו מושלים בכל הארץ כמעט ובמרחבי הים, והלא אם [גם לא תהיה ידנו על התחתונה] רק לא ננצח את אויבינו – יחשב לנו הדבר לחרפה נצחת, ובכל־זאת לא נסינו אף פעם להשליך את נפשנו מנגד במלחמה עם צרינו – ואנחנו מחכים כל הימים, עד אשר יכרית אותם הרעב או במקרה יכרעו לפנינו, ויושבים בחבוק־ידים עם כל המון נשקנו הרב, אף כי נתּן הפעם בּידינו להשלים את הנצחון בּחרפנו את נפשנו מעט. אם נעפיל ונעלה על המצודה – והיתה לנו כל העיר. אין אני מאמין, כי תקום לנו מלחמה מבּית לחומה, אך לוּ גם יהיה כדבר הזה – הנה מרום־מעמדנו, אשר משם נוכל לעצור את נשימת צרינו, הוא ערֻבּה נאמנה לנצחון. ואני לא אבוא פה לזמר את תהלת מות־גבורים במלחמה ולא אדבר על חיי־הנצחים העתידים לאבירים, אשר נפלו חללים, כי־אם רוצה אני לברך את האנשים, אשר לא כמחשבותי מחשבותיהם, כי ימותו בשלום ממוֹתי־תחלואים ויחד עם גופם תּשָׁפט גם נשמתם לקבורת־עולם. מי מכם לא ידע, כי את נשמות הגברים הטובים, אשר הפרידה חרב המלחמה ביניהן ובין גויותיהן, יחבק היסוד הטהור בכל היסודות, הוא האתֶר³⁵², וירים אותן בין כוכבים, ומשם יופיעו הגבורים האלה בדמות רוחות טובים ואבירים הסוככים על יוצאי־חלציהם, ועל הנשמות הגוועות מגוף חולה, ולוּ גם תהיינה טהורות מכל דֹפי ומכל כתם, יכסה ליל־אפלה מתחת לאדמה, ותהום־נשיה³⁵³ תקדם את פניהן, כי עם קץ חייהן וכליון־בשרן יסוף גם זכרן? ואם נגזר על בני־האדם, כי בעל־כרחם יבוא קץ לחייהם, והחרב היא שליח שַׁמַש³⁵⁴ הגזרה הזאת, הנוח לאדם מכל מחלה, האמנם לכבוד יהיה לנו, אם לא נפרע לצרכינו את החוב, שמוטל עלינו לשלם אחרי־זמן לגורל בעל־כרחנו? והנה את כל הדברים האלה אמרתי, לכשלא יוכלו גבורי־החיל להושיע את נפשם. אולם הלא נתּן בידי המגברים חיָלים להציל את את חייהם גם בעת צרה גדולה. הן לראשונה לא יקשה מכם לעלות בפרץ הזה, ומלבד זאת יֵקל לכם מאד לכבוש את החומה החדשה. ואם רבים ועצומים מכם יחגרו עֹז לעשות מעשה, יחזק האחד את לב משנהו ויהיה לו לעזרה, ולמראה אֹמץ־לבכם יפּול לב שונאיכם במהרה. ואולי יעלה הדבר בידכם גם בלי שפך־דם, אם תחֵלו אותו הפעם. אמנם כאשר תעפילו ותעלו ביד רמה, הלא נסה ינסו האויבים לעצרכם, אולם אחרי אשר תעשו בלאט ותתחזקו [עליהם] פעם אחת, לא יוסיפו לעמוד בפניכם, גם אם תקדמו [אותם] במתי־מספר. ולי תהיה לחרפה, אם לא אשלם לאשר יעפיל לעלות על החומה לראשונה כגמול ידיו, עד כי יקנאו בו רואיו, וכי ישאר בחיים, יהיה נגיד ומצוה לחבריו, ואם יפול במלחמה, ישא משאת־כבוד אחרי מותו לזכר נשמתו".

ו. בדבּר טיטוס את הדברים האלה לא חדל ההמון הגדול לירֹא מפני גֹדל הסכנה. רק אחד מאנשי־הצבא אשר בגדודים ושמו סַבּינוּס, בן משפחה סורית, גלה הפעם, כי הוא עולה על חבריו בעז־ימינו ובכח־נפשו, אף כי האדם הרואה לעינים, שהביט אל מבנה גופו, לא יכול להאמין, כי איש־חיל הוא באמת, כי היה שחור בעורו, צנום ודל־בשר. אולם נשמת גבור נערץ שכנה בגויה הדקה, אשר צרה מהכיל את כֹּח הנפש הזה. הוא קם ראשון על רגליו ואמר: “ברצון אקריב לך את נפשי ואעלה לראשונה על החומה ואתפלל, כי מזלך הטוב ימלא אחרי אֹמץ־לבי ומחשבתי הנכונה, אך אם אבוש מתקותי, דע לך, כי לא תבוא מפלתי בהסח־הדעת, כי־אם בדעה צלולה אבחר במות למענך”. לדברים האלה הרים בשמאלו את המגן לסוכך בו מעל לראשו ובימינו שלף את החרב וקפץ אל החומה. הדבר הזה היה קרוב לשש שעות ביום. אחריו הלכו עוד אחד־עשר איש, אשר הם לבדם קנאו בגבורתו. והשומרים העומדים על החומה הטילו עליהם חניתות לאין־מספר וגם ירו בהם חצים מכל עבר. אולם סבּינוס רץ לקראת חניתות אויביו, ואף כי כסו אותו החצים, לא נעצר בשטף מרוצתו, עד אשר הגיע למרום המצודה והניס את האויבים. כי נבהלו היהודים מפני זרוע־עזו ותֹקף־נפשו וחשבו, כי יחד עמו עולים אנשים רבים ועל־כן פנו עֹרף. אך בצדק עלינו לחרף את הגורל המקנא במעלות האדם והבוצר את הרוח המפליאה לעשות חיל. כי כאשר השלים הגבור הזה את רצונו, מעדו רגליו בהכּשלו באבן אחת, והוא נפל מלֹא־קומתו ארצה בהמֻלה רבה. ולקול ההמלה הביטו היהודים מאחריהם ובראותם, כי הוא נופל לארץ ואין איש אתו, החלו לירות בו מעברים. הוא קם מעל הארץ וכרע על אחת מברכיו, ובסוככו על בשרו במגנו עמד על נפשו לראשונה וגם פצע רבים מהשונאים הנגשים אליו. אולם מרֹב פצעיו צנחה יד־ימינו, ועוד טרם יצאה נשמתו נקבר תחת המון חצים וקלעים – הוא הגבר אשר ראוי היה לקבל טובה יתרה על גבורתו. אולם מות־הגבורים היה נאה לגֹדל־רוחו. ומיתר הרומאים, אשר העפילו לעלות, המיתו היהודים שלשה אנשים, אשר הגיעו עד מרום המצודה, בפוצצם את עצמותיהם באבנים, ושמונת הנשארים נסחבו למטה [בידי חבריהם] מכֻסים בפצעים ונשׂאו אל המחנה. הדבר הזה היה בשלישי לחדש פַּנֵמוֹס (תמוז).

ז. וכעבור יומים נועדו עשרים איש מהשומרים הרומאים הסוככים על הסוללה, ומשכו אליהם את נושא־הנשר אשר ללגיון החמישי ושני אנשים מלהקות הרוכבים וגם את אחד המחצצרים, ובתשע שעות בלילה עלו בלאט על הבירה דרך פרץ החומה ושחטו את שומרי המצודה הראשונים הנמים את שנתם וכבשו את החומה וצוו את המחצצר לתת אות. לקול החצוצרה נעורו פתאם משנתם יתר שומרי המצודה ומהרו לברוח, בטרם הספיקו לראות את מספר האנשים הבאים. כי הפחד וקול החצוצרה הטעו אותם לראות בעיניהם כדמות המון־אויבים רב העולה עליהם למלחמה. וכשמוע הקיסר את קול החצוצרה, צוה להריע ולהזעיק את הצבא במהרה, ויחד עם ראשי־הלגיונות עלה בפרץ החומה בראש בחורי חילו. כאשר ברחו היהודים מפניהם אל הר־הבית, פרצו הרומאים גם במנהרה, אשר חפר יוחנן לסוללותיהם. המורדים משני המחנות הנפרדים, אנשי יוחנן ואנשי שמעון, עצרו בעד הרומאים ונלחמו בהם בשארית אונים והשליכו את נפשם מנגד במדה אשר אין למעלה ממנה, כי הבינו, אשר תהיה תבוסתם שלמה בבוא הרומאים אל הר־הבית – בעוד אשר הרומאים חשבו, כי הדבר הזה יהיה ראש נצחונם. מסביב למבואי הר־הבית התחוללה מלחמה עזה, כי הרומאים בקשו להבקיע בחזק־יד אל המקדש ולכבשו, והיהודים הדפו אותם אחור אל הבירה (אנטוניה). והחניתות והחצים לא היו הפעם ליהודים ולרומאים להועיל, כי שלפו את חרבותיהם ונלחמו פנים בפנים, ובהתלקח הקרב לא ידעו אלה ואלה איה מערכות לוחמיהם, כי התלכדו יחד ונדחקו במקומות הצרים, ובתוך הצעקות הנוראות לא נשמע קול המפקדים. ורבים ועצומים נפלו חללים מן היהודים והרומאים, והלוחמים רמסו את הנופלים ורסקו את אבריהם ואת כלי־נשקם. וכל העת נשמע במקום, אשר נעתק שמה כֹּבד המלחמה, קול ענות גבורה, תרועת העושים חיל, יחד עם קול יללת הפונים עֹרף, ולא היה מקום לכושלים לברוח ולא רוח לרדוף אחריהם. ובהתערב שתי המערכות יחד גברה יד האחת במקום אחד ויד השניה במקום אחר. והעומדים בשורה הראשונה לא יכלו בלתי־אם לנפול או להפיל את אויביהם באבֹד מהם כל מנוס, כי אלה ואלה נדחפו בידי חבריהם הנלחמים מאחוריהם ולא נשאר אף רֶוַח קטן ליוצאי הקרב. לאחרונה התגברו היהודים בעֹז קנאתם על הרומאים מלמדי־המלחמה, והקרב בא עד קצו, אחרי אשר נמשך מתשע שעות בלילה עד שבע שעות ביום. היהודים יצאו לקרב בכל המונם ועשו גבורות נפלאות, ביראם פן יפלו בידי אויביהם. והרומאים נלחמו רק בחלק צבאם, כי טרם הספיקו להגיע שמה הלגיונות, אשר בהם שׂמו הלוחמים מבטחם. על־כן שמחו הרומאים בחלקם, כי עלה בידם לכבוש את הבירה.

ח. ויוּליָּנוס שר־המאה מארץ ביתוּניה, איש מבני הנדיבים, עלה בדעת־הקרב ובכח־גופו וגם בעֹז־נפשו על כל האנשים, אשר ידעתי במלחמה הזאת. הוא עמד בַּבּירה על־יד טיטוס וראה את הרומאים, והנה הם נסוגים אחור ואין בהם כֹּח לעמוד על־נפשם, והגיח לבדו אל־תוך היהודים המנצחים והניס אותם עד קרן החצר הפנימית, אשר למקדש. הם ברחו כלם יחד, בחשבם כי עֹצם־ידו ועזוז־רוחו אינם דרך־אדם. והוא קפץ בקרב הבורחים הנפוצים מעליו אנה ואנה והמית את הנופלים בידו. והקיסר ראה את הדבר הזה ותמה מאד מאד ויתר רואיו שׂערו שׂער. אולם גם אחריו רדף הגורל, אשר לא ימלט ממנו בשר־ודם: על רגליו היו סנדלים מסֻמרים כחק לאנשי־הצבא והמסמרים היו צפופים וחדים, וברוצו על־גבי מרצפת־האבנים מעדו רגליו והוא נפל ארצה אחורנית. לקול שאון נשקו במפלתו הפכו הבורחים את פניהם אליו והכו אותו מכל עבר ברמחיהם ובחרבותיהם. אולם בעבי־מגנו השיב יוּלינוס זמן רב את חרב שונאיו אחור וכפעם בפעם נסה לעמוד על רגליו, אך המון המכים אותו השליך אותו לארץ. וגם בשכבו מחץ בחרבו רבים [מהמתנפלים עליו], ולא במהרה נפל שדוד, כי הקובע והשיריון סוככו על חלקי גופו הנוחים לדקירה, וגם כנס את צוארו (ערפו), ורק כאשר נקצצו ראשי יתר אבריו וראה, כי אין איש מחרף את נפשו לבוא לעזרתו, עיפה נפשו להורגים. ועצב נורא דכא את לב הקיסר בראותו איש גבור־חיל כזה נרצח לעיני חבריו הרבים. הוא רצה להחיש לו עזרה, אך לא יכל לעשות את הדבר ממקום עמדו והאנשים [הקרובים], אשר יכלו לעזרוֹ, נמוגו מפחד ולא משו ממקומם. ואחרי אשר נאבק יולינוס זמן רב עם המות ונלחם בממיתיו ופצע את כּלם מלבד מתי־מעט, נהרג בעמל רב והשאיר את שמו לתהלה לא בפי הקיסר בלבד, כי־אם גם בפי השונאים. והיהודים לקחו להם את נבלת המת, ואחרי זאת גרשו את הרומאים ולחצו אותם אל חומת אנטוניה. במלחמה הזאת הפליאו לעשות גבורות אלֶכּסא וגִפְתּאי מצבא יוחנן, ומאנשי שמעון מלכּיה³⁵⁵ ויהודה בן מֶרטוֹן, וגם יעקב בן סוֹסא ראש האדוֹמים, ושני אחים מקרב הקנאים שמעון ויהודה בני ארי³⁵⁶.

פרק שני: טיטוס צוה להרוס את הבירה ושלח את יוסף לדבּר עוד הפעם אל המורדים דברי־מוסר.

א. וטיטוס צוה על אנשי־הצבא אשר עמו להרוס את יסודות הבירה ולפתוח מבוא רחב ונוח לכל חילו. והוא שלח לקרא ליוסף, כי שמע אשר ביום ההוא, הוא יום שבעה־עשר לחודש פּנֵמוס (תמוז), שבת קרבן־האלהים, אשר נקרא בשם קרבן־התמיד, מחֹסר אנשים [הראויים להקריבו כהלכה] והעם התעצב על זה מאד. הוא צוה את יוסף לדבּר אל יוחנן עוד הפעם כדברים הראשונים לאמר: “אם תקף עליך יצרך הרע לעשות מלחמה, הלא יש לאל־ידך לצאת עם כל הרוצים להלחם, מבלי להחריב את העיר ואת ההיכל עמך יחד, ולא תטמא את המקדש ולא תנאץ את האלהים; והרשות נתונה לך לחדש את עבודת הזבחים הנפסקה בידי אנשים, אשר תבחר מקרב היהודים כטוב בעיניך”. ויוסף בחר לו מקום, אשר משם ישמע קולו לא באזני יוחנן בלבד, כי־אם גם באזני יתר היהודים, וקרא עברית את הדברים, אשר שם הקיסר בפיו, ועוד הרבּה תחנונים לרחם על עיר־האבות ולהפיץ את האש, אשר כבר לחכה את ההיכל, ולהקריב לאלהים את הזבחים. העם נכלם מדברי יוסף והחריש. והעריץ הרבה לחרף ולקלל את יוסף, ולאחרונה הוסיף, כי אינו ירא פן תפול העיר, אשר היא נחלת אלהים. ויוסף ענהו קול גדול, לאמר: “אמן ואמן! הן אתה שקדת על טהרת העיר הזאת למען אלהים ובית־המקדש לא נטמא בידיך, ולא חטאת לאשר אתה מקוה לעזרתו הפעם. והוא מקבל את לחם־אשו כחק. הוי, כבד־עון, הן אם יגזול ממך איש את לחם־חקך, חשוב תחשבהו לאויב לך, ואתה קובע את האלהים ועושק את קרבנות־ניחוחיו מימי עולם – ועודך נושא את נפשך אליו, כי יהיה לך לעזר במלחמה? ואיך תאמר לשית חטאת (חטאתך אתה) על הרומאים, אשר הם מכבּדים את דתנו עד היום הזה ומחזקים [את דבריהם עליך] להקריב לאלהים את הזבחים, אשר השביתו ידיך? ומי לא יאָנח ולא יתאבּל על התמורות המוזרות שהיו בעיר, בראותו את הנכרים והשונאים מבקשים לכפר על פשעיך, ואתה, איש [יהודי מבטן ומלדה], אתה, אשר גדלת על חקי התורה בועט בּחקים האלה, יותר מכל בני־הנכר, אולם גם לך, יוחנן, לא יהיה הדבר לחרפה, אם תשוב ממעשיך הרעים לעת אשר קרב הקץ. הואילה להציל את העיר! ויהיה לך יכניה מלך יהודה למופת נאה: הן כאשר עלה עליו מלך בבל למלחמה, מהר לצאת אליו בטרם תפול העיר בידי אויביו, ובחר ללכת בשביה יחד עם בני־ביתו, כי לא רצה לתת את המקומות הקדושים האלה בידי השונא ולראות את בית־האלהים בוער באש ועל־כן נשאר שמו לברכה בדברי־הקדש בפי כל היהודים וזכרו לא ימוש כל ימות עולם וכבודו יהיה חדש עמו, כי דור לדור יספּר תהלתו לנצח נצחים. מה נאה הוא המופת הזה, והן עליך לעשות כמוהו, גם אם ידוע תדע, כי בנפשך הדבר! אולם אני נותן לך ערֻבּה, כי תמצא חנינה בידי הרומאים. זכור, כי פי אחיך מדבּר אליך את העצה הזאת, כי יהודי אני, המבשר לך [את ישועתך], ועליך לשים אל לבך, מי הוא יועצך ומאין בא. כי לא בחרתי להשאר בחיים בשבי האויב, למען אתנכּר לעמי ואשכח את אבותיו. הנה אתה מחרף אותי עוד הפעם ומקלל אותי בקול גדול. אכן ראוי אני לענש גדול מזה, אשר באתי להוכיחכם בדברים, למרות הגזרה אשר יצאה עליכם, ונסיתי להציל את האנשים, אשר נחתּם גזר־דינם בידי אלהים! מי לא ידע את כתבי נביאינו הקדמונים ואת החזון אשר נשאו בימיהם על העיר האמללה הזאת? והנה דבר החזון נמלא הפעם! הלא הם, אשר ראו את העתידות, כי נפול תפול העיר הזאת, כאשר יחל איש לשפוך בה את דם אחיו. והטרם מלאה העיר יחד עם הר־הקדש חללי ידיכם? והנה אלהים, הוא ולא אחר, מעלה עליכם עם הרומאים את האש לטהר את המקדש ולכלות מעל־פני האדמה את העיר המלאה תועבות גדולות כאלה”.

ב. את הדברים האלה קרא יוסף בקול נהי ובדמעות על עיניו, עד אשר שׂם בכיו מחנק לגרונו ולא הוסיף לדבּר. הרומאים נדו לו בצרתו והשתוממו על מערכי־לבו. אולם אנשי יוחנן הוסיפו עוד רֹגז על הרומאים ותשוקתם בערה בהם לתפוש אותו (את יוסף) בכפם. אך דברי יוסף עשו רֹשם על נדיבי ירושלים. אמנם מקצתם לא נועזו עוד להמלט על נפשם, כי אימת משמרות המורדים היתה עליהם, ועל־כן נשארו בירושלים, אף כי היטיבו לראות מראש את אחריתם הרעה ואת אבדן העיר. אולם נמצאו בקרבם גם אנשים, אשר שמרו את שעת־הכֹּשר לצאת מן העיר לבטח, וברחו אל הרומאים. במספרם היו יוסף ויהושע הכהנים הגדולים וגם בני כהנים גדולים, הלא הם שלשה בני ישמעאל, אשר נכרת ראשו בקיריני, וארבעת בני מתתיהו, ובן אחד של מתתיהו אחר, אשר ברח אחרי רצח אביו, אשר המיתו שמעון בן גיורא על שלשת בניו כאשר סֻפּר למעלה. ויחד עם הכהנים הגדולים ברחו עוד רבים מנדיבי העם אל הרומאים. והקיסר האיר להם את פניו, ובדעתו, כי לא ינעם לשבת בקרב בני־הנכר, אשר דתיהם זרות להם, שלח אותם אל עיר גוֹפנא ויעץ להם להשאר שם ולחכות, עד אשר יוּנח לו מן המלחמה, ואז יקים את כל אחד מהם על נחלתו. העצה הזאת מצאה חן בעיניהם, והם יצאו אל העיר הקטנה הנתונה להם, לשבת בה בשלום ובטח. אך כאשר לא הוסיפו האנשים להראות העבירו המורדים קול, כי עוד הפעם נשחטו הבורחים, וגלוי היה, כי זממו בזאת להפיל אימה על יתר האומרים לברֹח. וגם הפעם הצליחו בערמתם זמן־מה, כאשר הצליחו לפנים, והיהודים יראו לנפשם וחדלו לברח אל הרומאים.

ג. וטיטוס צוה להשיב את האנשים מגוֹפנא ולהעבירם יחד עם יוסף מסביב לחומה, למען ירָאו פניהם לעיני כל העם, ומני אז הוסיפו רבים לנפול אל הרומאים. הבורחים התאספו כלם יחד והתיצבו לפני מערכות הרומאים והתחננו אל המורדים בבכי ויללה: “אנא, פתחו את שערי ירושלים לפני הרומאים והצילו את עיר־אבותינו, ואם תמאנו לעשות כדבר הזה – צאו כלכם מהר־הבית והשאירו את בית המקדש לפלטה, כי לא יערבו הרומאים את לבם לשרוף את המקדש, אם לא תחזק עליהם יד האֹנס”. אולם בדברים האלה רק העלו את חמת המורדים, ואלה חרפו אותם בקול גדול והציגו לפני שערי המקדש את כלי־הקלע המהירים ואת זורקי החניתות (קַטַפּוּלטוֹת) ואת הבליסטראות, עד כי נראה כל הר־הבית מסביב כדמות שדה־קברות מרב הפגרים. וההיכל דמה לבית־משמר־הקברות. הם קפצו אל הקדש ואל המקומות האסורים למדרך־רגל בכלי־נשקם, וידיהם מגֹאלות בדם אחיהם הנרצחים; וכֹה עצמו תועבותיהם, עד אשר עלה קצף הרומאים בראותם, כי הם מטמאים את קדשיהם בזדון, – כקצף אשר היו היהודים קוצפים על הרומאים, לוּ באו אלה לחלל את מקדשם. כי מאנשי צבא הרומאים לא נמצא אף אחד, אשר לא הרים את עיניו אל־בית־המקדש ברעד ולא התפלל, כי ישובו השודדים ממזמתם הרעה, טרם יבוא השבר האחרון.

ד. וטיטוס כעס מאד על הדבר הזה והרבּה לדבּר קשות אל אנשי יוחנן, בקראו אליהם לאמר: “הוי נבלים טמאים, האם לא הקימו ידיכם את הסוֹרג הזה מסביב לקדש? האם לא העמדתם בסוֹרג את העמודים האלה, אשר נחרת עליהם בכתב יוני ובכתבנו (רומית), כי לא יהין איש זר לעבור את המחיצה הזאת? והאם לא מלאנוּ אנחנו את ידיכם להמית את כל העובר על הדבר הזה, אף אם יהיה אזרח רומאי? הוי אנשי־בליעל! איכה תדרכו על החללים במקום הקדוש הזה, ואיככה תטמאו אותו בדם אחיכם ובדם בני־נכר יחד? מעיד אני עלי את אלהי אבותי ואת האלהים, אשר האיר פניו לפנים אל המקום הזה – ואמנם אני מאמין, כי עתה העלים עיניו מכם – מעיד אני עלי את צבאותי ואת היהודים אשר אתי, וגם אתם, אתם היוּ עדי, כי לא אני הקשיתי את ידי עליכם לטמא את המקדש הזה. ואם תרחיקו את מערכותיכם מן המקום הזה, לא יקרב איש רומאי אל מקדשכם ולא יחללהו, ואני שמור אשמור על ההיכל למענכם, גם על אפכם וגם על חמתכם.”

ה. וכאשר קרא יוסף לפני העם את הדברים האלה בשם הקיסר, בזו להם המורדים והעריץ, בהאמינם, כי לא מרחמי הקיסר עליהם יצאו הדברים, כי־אם ממֹרך־לבו. וכראות טיטוס, כי לא יחמלו האנשים על נפשותיהם ולא יחוסו על ההיכל, צוה בלי־חמדה לחדש את המלחמה. הוא לא יכול לעלות על המורדים בכל חילו הרב, כי צר המקום לשאת את כּל המונו, ועל־כן בחר לו את הטובים והגבורים אשר בכל מאה ומאה מאנשי־חילו, והפקיד אלף אלף איש מהם על־ידי שר־אלף, ובראש כּלם העמיד את צֵרֵאַליס וצוה עליו להתנפל על שומרי המקדש בתשע שעות בלילה. וגם הוא לא הסיר מעליו את נשקו ואמר לצאת במלחמה אתּם יחד. אולם אוהביו מנעו אותו מלמלא את חפצו מפני גֹדל הסכנה, וגם שרי־החיָלים הניאו אותו ממחשבתו, באמרם אליו, כי ייטיב לעשות בהשארו בבירה, לשפוט משם את מעשי אנשי־הצבא, מאשר ירד אל המלחמה וישים את נפשו בכפו. כי בראות עיני אנשי־הצבא את הקיסר בכל עת המלחמה, יתנדבו לעשות חיל. הקיסר הטה אזנו לדברים האלה והודיע את אנשי־הצבא, כי רק לדבר הזה ישאר ולא יצא אתּם להלחם, למען יוכל לשפוט למראה־עיניו את מעשי גבורותיהם, וכל איש גבור־חיל לא ישוב בטרם ישא משׂאת מאתּוֹ, והירא ורך־הלבב לא יפּטר מעֹנש, כי הוא יהיה שופט נאמן ועד־ראיה לכל הדברים אשר יעשׂוּ, הוא האיש, אשר בידו לענשם או לשׁלם להם בעד מפעליהם. בדברים האלה שלח מעל פניו את האנשים לקשור את המלחמה, והוא הלך אל מקום־צופים בבירה (באנטוניה) ומשם חכה בקֹצר־רוח למעשים העתידים לבוא.

ו. אולם אנשי־הצבא השלוּחים לא מצאו את השומרים ישנים, כאשר קוו מראש, ואלה קפצו עליהם בקול צעקה גדולה והחלו להכות בהם. לשמע הצעקה הגיחו המורדים מבַּית בהמונות צפופים. הרומאים עצרו את תגרת השורות הראשונות של אויביהם, והשורות הבאות אחריהן התערבו בקרב אלה ורבים לא הכירו את פני אחיהם ונלחמו בהם, כאילו היו שונאיהם. כי לצעקת הלוחמים היהודים והרומאים גם יחד לא שמע איש את קול חברו ובחשׁך הלילה לא ראה איש את רעהו לעינים. רבים הֻכּוּ בסנורים מעֹצם קנאתם, ועיני רבים חשכו מפחד. על־כן היתה יד איש בכל אשר פגע בו, מבלי לדעת מי הוא. הרומאים, אשר התלכדו במגיניהם והגיחו בשורות מחֻבּרות, לא נגפו הרבה מהעורון הזה, ומה גם כי זכרו כלם את המאמר, אשר היה לאות ביניהם³⁵⁷. והיהודים, אשר נפוצו כפעם בפעם והשתערו על האויב פנו ערף בלי משטר, נחשבו לפרקים כאויבים בעיני אחיהם, וכאשר נסוג האחד אחור, פגשו אותו חבריו בחשׁך כפני רומאי המגיח אליהם. על־כן הרבו היהודים לפצוע את אחיהם מאשר היתה בהם יד הרומאים, עד אשר עלה עמוד השחר, והנלחמים ראו איש את פני אחיו, אז נפרדו בקרָב והתיצבו כל אחד במערכתו וירו איש באויבו וגם הגנו על עצמם בטכסיסי־מלחמה. ואלה ואלה מאנו להסוג אחור ולא עיפו מכֹּבד המלחמה, כי הרומאים לבשו רוח־קנאות והתחרו איש באיש ושורה בשורה, בדעתם, כי עיני הקיסר צופות למעשיהם, וכל איש האמין, כי היום הזה יעלה אותו לגדלה, אם ילחם ביתר עז. אף קנאת היהודים גדלה, ביראם לנפשותיהם ובחרדם לגורל מקדשם, וגם העריץ עמד על־ידם ודבּר על לב הנחשלים, את אלה הכה בשוט ועל אלה הִלֵך אימים ועוררם לקרב. על־כן עמדה המלחמה כל העת במקומה, ורק מעט־מזער הכריעה אחת המערכות את אויבתה ובמהרה נלחצה לאחור, כי לא היה רֶוח לברח או לרדוף אחרי הכושל. וכל העת לא חדלה צעקת הרומאים מעל הבירה בעת תמורות המלחמה, בחזקם בתרועתם את ידי אחיהם המנצחים ובעודדם את הנחשלים, האומרים לפנות ערף. הדבר היה כמלחמה בבית־חזיון. ומעיני טיטוס והעומדים עליו לא נעלם כל דבר אשר נעשה בקרב. וכעבור ארבע שעות היום נפרדו מערכות הלוחמים, אשר החלו את המלחמה בתשע שעות בלילה, ונשארו על עמדן במקום אשר נפגשו זו את זו, ובידי אחת מהן לא עלה להכריע את צרתהּ והנצחון נשאר בין שתיהן בתּוֶך. רבים מהרומאים עשו חיל בקרב, ומן היהודים הפליאו להלחם: מאנשי שמעון יהודה בן מריות³⁵⁸ ושמעון בן יאשיה³⁵⁹, ומן האדומים יעקב בן סוֹסא ושמעון בן כָּתלא³⁶⁰. ומאנשי יוחנן גִפְתָּאי ואלֶכסא, ומן הקנאים שמעון בן ארי³⁶¹.

ז. בין כה וכה הרסו יתר אנשי חיל הרומאים את יסודות הבירה בשבעה ימים ופלסו דרך רחבה אל הר־הבית. כאשר קרבו הלגיונות אל החומה הראשונה, הסובבת את הר־הבית, החלו לשפוך סוללות. הסוללה האחת למול קרן חצר בית־ה' הפנימית אשר בפאת צפון־מערב, השניה למול האכסדרה אשר בצפון, ומשתי הסוללות הנשארות הֹעלתה האחת לעבר האולם המערבי בחצר בית־ה' החיצונה, והשניה – חוצה לה לפאת צפון. המלאכה הזאת התנהלה ביגיע רב ובזעת־אפים, כי היה על הרומאים להביא את העצים בדרך רחוקה מאה ריס, וכפעם בפעם מצאה אותם רעה מידי היהודים המגיחים עליהם פתאם. כי הרומאים, אשר ידעו, כי להם הנצחון, לא הרבּו להזהר, בעוד אשר היהודים, הנואשים מישועה, הוסיפו עז במר־נפשם. מדי צאת אחדים מרוכבי הרומאים אל השדה ללקט עצים או מספוא, היו שולחים רסן מעל־פני סוסיהם ונותנים להם לרעות בשדה, והיהודים היו מגיחים מן העיר בהמון רב וחוטפים את הסוסים האלה. ובהשָׁנוֹת המקרים כפעם בפעם חשב הקיסר, – וכה היה הדבר – כי קלוּת־דעת אנשי־צבאו גרמה לנזק הזה יותר מגבורת היהודים, וגזר אֹמר לענוש קשה את האשׁמים ולהעיר בזאת את לבות הנשארים לשמור על סוסיהם. הוא צוה להוציא להורג את אחד מאנשי־הצבא, אשר אבדו להם הסוסים, ובזה הפיל אימה על חבריו, והם החלו לשמור על הסוסים ולא נתנו אותם עוד לרעות בשדה, וגם יצאו לצרכיהם ברכבם על סוסיהם, כאילו חֻבּרו להם. ככה הוסיפו הרומאים לצור על הר־הבית ולשפוך את הסוללות.

ח. וכעבור יום אחרי עלות הרומאים [אל הבירה] התאספו רבים מן המורדים, אשר הטרף אל מכליהם והרעב הציק להם, והתנפלו על שומרי הרומאים בהר־הזיתים, קרוב לאחת־עשרה שעות ביום. הם חשבו, כי יעלה בידם על־נקלה לקבוע להם דרך בין שורות הרומאים, בעלותם עליהם פתאם לעת אשר הם [נחים מעבודת היום ו]נפנים לצרכי־גופם, אולם הרומאים הכירו את דבר בואם ונזעקו מהרה מכל המשמרים הקרובים ועצרו בעדם, לבל יעפילו לעלות על מצודתם ולהבקיע אל מחנם. בין היהודים והרומאים התלקחה מלחמה קשה ואלה ואלה עשו גבורות, כי הרומאים נלחמו בחזק־יד וגם דעת המלחמה עמדה להם, והיהודים חגרו שארית חמות, ואיש לא יכול לעמוד מפני זעמם. הבּשׁת חזקה את זרוע הרומאים הנלחמים, ואת גבורת היהודים חזק המחסור (האֹנס). כי לחרפה נחשב בעיני הרומאים לתת ליהודים, הנלכדים כבתוך רשת, להמלט מן הפח. והיהודים ראו לפניהם רק דרך ישועה אחת, בהבקיעם את חומת הרומאים. לאחרונה פנו היהודים ערף ונלחצו אל הנחל, ואחד מרוכבי הרומאים ושמו פֵּדַנִיוּס קפץ אליהם על סוסו הדוהר באלכסון, ובשטף מרוצתו תפש את אחד האויבים, והא עלם גבור־כח ומזֻין מכּף־רגלו ועד ראשו, באחזו אותו בעקבו, ומשך אותו למעלה. כה השכיל להטות את גופו מן הסוס בעצם מרוצתו וכה הפליא להראות את עֹצם תנופת ימינו וכֹח בשרו הרב וגם את גֹדל תבונתו במרכּב הסוס! כאדם אשר עלה בידו לגזול כלי־חמדה, מהר ונשא את השבוי אל הקיסר. וטיטוס התפלא לכֹח האיש, ועל התפוש הוציא משפט־מות על אשר נועז להרוס אל חומת הרומאים. והוא בעצמו שׂם את לבו לקרבות בהר־הבית והאיץ את עבודת הסוללות.

ט. בקרבות האלה מצאו את היהודים רעות רבות, ומעט מעט עלו וגברו נוראות המלחמה וכבר הגיעו עד ההיכל. על־כן עשו היהודים כמעשה האדם בגויה, אשר עלה בה רקב, לחתּוך את האברים, אשר דבק בהם הרקבון, לבל יעבור אל יתר הגוף. הם שלחו באש את האולמים לרוח צפון ולרוח מערב, אשר חבּרו את הר־הבית אל הבירה, ואחרי־כן פרצו באולמי הר־הבית עוד עשרים אמה. ככה החלו ידי היהודים לשרוף את המקדש. וכעבור שני ימים, בעשרים וארבעה לחדש האמור (פַּנֵמוֹס, תמוז), הציתו הרומאים באש את האולם (האסתּונית) הקרוב אליהם, ואחרי אשר אכלה בו הלהבה מדת חמש־עשרה אמה, קצצו היהודים את קורות האולם, כאשר עשו תחלה, ולא למען הפקיר את הבנינים האלה (האולמים) בפעם אחת³⁶², כי־אם למען הרוס את החלקים המחבּרים אותם עם הבירה. על־כן לא מנעו היהודים את הרומאים לשלוח אש באולם, אף כי היה הדבר הזה לאל־ידם, והשיבו את ידיהם אל חיקם למראה האש השלוחה, ונתנו לה טרף במדה, אשר היתה להם להועיל. והקרבות סביב המקדש לא חדלו וכל העת הגיחו גדודים מן הרומאים ומן היהודים ונלחמו אלה באלה.

י. ובימים ההם יצא ממחנה היהודים איש אחד קטן בגופו (גוץ) וחדל־אישים במראהו, בן חשׁכּים, אשר לא נמצאה בו אף אחת המעלות, ושמו יונתן, וקרב אל מצבת יוחנן הכהן הגדול והרבה לחרף בפה מדבּר עתק את מערכות הרומאים וקרא לגדול מקרב גבוריהם לצאת אליו למלחמה. רבים מאנשי־הצבא הרומאים, העומדים במקום ההוא, הביטו אל האיש בבוז, אלה חרדו למראה עיניהם, ואלה השיבו את הדבר אל לבם והשכילו להבין, כי לא טוב לצאת לקרב עם איש הולך למות. כי הנואשים מישועה הם מרי־נפש, אשר לא ישובו מפני כל ולא יבושו גם מפני אלהים³⁶³, ולא דבר־גבורה הוא, כי־אם מעשה עזות־פנים, לצאת למלחמה על אנשים כאלה, אשר מנצחם לא ימצא כבוד רב והנכשל בפניהם יגרום חרפה וגם רעה רבה לנפשו. זמן רב לא יצא אחד הרומאים אליו לקרב. והיהודי הרבּה לשפוך עליהם לעג ולחרפם על מֹרך לבם, כי היה בעל לשון מדברת גדולות ושונא הרומאים בנפש. לאחרונה קפץ אליו איש אחד מלהקות הרוכבים ושמו פוּדֶס³⁶⁴, כי חרה אפו בו על דבריו ועל עזות פניו, ולמראית־עין בז ליהודי הזה קטן־הקומה, מבלי חשוב את דרכו. ובצאתו לקראת יונתן היתה ידו על העליונה בכל דבר, אך [חיש מהר] התכחש לו מזלו, והוא נפל ארצה ויונתן מהר לרוץ אליו והמיתו בחרב, ואחרי־כן עלה ועמד על נבלתו ונופף ביד־ימינו את החרב המלאה דם וביד־שמאלו את המגן והריע תרועת נצחון למול־צבא הרומאים והרבּה להתפּאר במעשהו ולחלל ולגדף את הרומאים רואי המעשה. אך בעוד הוא מרקד [על החלל] ומפטיר בשפה, ירה בו אחד משרי־המאה, ושמו פּריסקוֹס, ופלח אותו בחץ. למראה הדבר הריעו הרומאים תרועת־שמחה והיהודים הרימו זעקת־שבר, ויונתן התעות במכאוביו ונפל על נבלת שונאו ומת, ובזה הראה, כי עד מהרה בא במלחמה הגמול לאדם, אשר גבה לבו בעשותו חיל.

פרק שלישי: היהודים טמנו פח לרומאים ורבים נשרפו באש. דברים חדשים על הרעב בירושלים.

א והמורדים אשר בהר־הבית לא חדלו להלחם פנים בפנים עם אנשי־הצבא העומדים על הסוללות מדי יום ביומו. וביום עשרים ושבעה לחדש האמור (תמוז) הכינו להם מוקש באולם המערב, כי מלאו את כל החלל אשר בין צפּוי הקורות ובין הגג זרדים יבשים ושׂמו בתוכם חֵמָר וזפת, ואחרי־כן התחפשו כאלו כשל כּחם ונסוגו אחור למראית־עין. ובראות הרומאים את הדבר לא נזהרו רבים מהם ומהרו באף ובחמה להציק את צעדי הבורחים והעמידו סלמות לפניהם ועלו בהם וקפצו אל האולם. אולם הנבונים במחנה הרומאים חשדו ביהודים, כי טמנו להם פח בהסוגם אחור פתאם. ובכל־זאת מלא האולם המון אנשים, אשר העפילו לעלות, ובין כה וכה שלחו היהודים את כל האולם באש. כאשר התנשאה פתאם שלהבת־האש למרום, נפלה אימה גדולה על הרומאים העומדים מחוץ, וחבריהם הנמצאים באולם היו אובדי־עצות, כי מכל עברים הקיפה עליהם האש. אלה הפילו את־עצמם למטה אל העיר, אלה צנחו אל האויבים, ורבים קפצו למטה אל אחיהם בקוותם לישועה ורסקו את אבריהם, ורבים מאד נשרפו באש בטרם מצאו עצה, ואחדים בחרו למות על חרבם מעלות על המוקד. והאש פשטה למרחוק ואכלה גם את האנשים, אשר מצאו להם מיתה אחרת. אף כי היטב חרה לקיסר על הנספים, כי עלו אל האולם בלי פקדה, נכמרו רחמיו עליהם, וכאשר נבצר מכֹּח איש להמציא עזרה לאובדים, היה להם הדבר הזה לנחמה בצרתם, בהביטם אל צער האיש, אשר למענו חרפו את נפשותיהם, כי כל אחד מהם שמע את צעקת הקיסר וראה אותו קופץ בבהלה ומדבר על לב האנשים אשר מסביב להמציא רוָחה לאחיהם ככל אשר יש לאל־ידם. ולשׁמע צעקות הקיסר ולמראה יגון נפשו מת כל אחד ברצון, כי היה הדבר בעיניו כאבל נהדר על מותו. ואחדים נצלו ממות־שׂרפה, בהסוֹגם אל קיר האולם הרחב. אולם היהודים שתו עליהם סביב, וזמן רב עמדו הרומאים הנפצעים על־נפשם עד אשר נהרגו אחד אחד.

ב.לאחרונה כרע למות עלם אחד ושמו לוֹנְגוּס, ומותו כאלו שפך הדר על המקרה הנורא הזה, כי הוא היה הגבור בכל האובדים ההם, אשר כּלם היו ראויים לשם־תהלה. גם היהודים השתוממו על חֹסן כֹּחו, וכאשר נבצר מהם להמיתו בדרך אחרת, קראו אליו לרדת אליהם לשלום. אולם ממחנה הרומאים קרא אליו אחיו קוֹרְנֶליוֹס קול גדול, כי לא יעשה כדבר הזה לנבּל את כבוד משפחתו ולעטות קלון על צבא הרומאים. הוא שמע לדברי אחיו ולעיני שתי המערכות שלף את חרבו ונפל עליה. ומאנשי־הצבא, אשר סבבה אותם האש, נצל ממות איש אחד ושמו אַרְטוֹריוֹס³⁶⁵ בערמתו, כי צעק בקול גדול אל חברו היושב עמו יחד באֹהל במחנה הרומאים, והוא אחד אנשי־הצבא ושמו לוּציוּס, לאמר: אני אשים אותך ליורש כל רכושי, אם תגש הנה לקבל אותי [בנפלי]“. לוּציוּס מהר אל המקום לקבל אותו ברצון, וארטוריוס קפץ אליו ונשאר חי, אולם חברו נלחץ מכֹּבד משאו אל מרצפת־האבנים ונפשו יצאה מיד. אחרי הפּרענות הזאת נפל לב הרומאים עליהם. ואף כי לא מצאו תנחומים בעת ההיא, הנה היה להם האסון להועיל, כי למד אותם להזהר מפני נכלי היהודים, אשר הרבו להרע להם, כי לא ידעו אנשי־הצבא את המקום ולא תּכּנו את רוח האנשים [הנלחמים בהם]. והאולם נשרף עד ל”מגדל יוחנן", הוא אשר הקים אותו יוחנן [בן לוי] בעת אשר נלחם בשמעון מעל לשער היוצא אל לשכת־הגזית. ואת החלק הנשאר הרסו היהודים אחרי אשר נפלו כל הרומאים העולים. וביום השני שרפו הרומאים גם את אולם־הצפון כּלוֹ עד אולם־המזרח, אשר חֻבּרו יחד בקרן הבנויה מעל לנחל קדרון, מקום נורא בעמקו. אלה הדברים נעשו מסביב לבית־המקדש בימים ההם.

ג. ומהאנשים הגוועים ברעב בקרב העיר מת המון רב לאין־מספר אחרי מצוקות וצרות, אשר עצמוּ מסַפֵּר. כי בכל בית קמה מלחמה לעת נראה שם צל דבר אשר יאכל. והאוהבים נצוּ יחדו בזרוע וטרפו איש מידי אחיו את הפרורים הדלים, למען החיות את נפשם. גם בגוועים לא האמין איש, אשר אין להם כֹּל, והשודדים התנפלו על הגוססים ובדקו בהם, פן טמן איש בכנף־בגדו דבר־מאכל והוליך אותם שולל בהתחפשו כנוטה למות. מגֹדל הרעב פערו האנשים את פיהם ככלבים שוטים, וכשכּורים מתהוללים בסבאם נפצו את הדלתות, ובאבוד מהם כל עצה פרצו בבית אחד שתים או שלש פעמים. המחסור אלצם לשׂום כל דבר בין שׁיניהם, והם אספו את הדברים, אשר בחלו בהם גם החיות הטמאות, ולא נמנעו ללעסם ולבלעם. לאחרונה לא משכו את ידיהם גם מהחגורות ונעלי־העור הישנות, אף קרעו את העורות מעל המגנים ולעסו אותם. מאכל אלה היה שארית חציר יבש, ואלה אספו גידים ומכרו את המדה הקטנה בארבעה אתיקים (דרכמונים). ולמה לי עוד לפרט את כל הדברים שאין בהם רוח־חיים, אשר לא בושו היהודים לאכלם בתגרת הרעב? רק אגלה מעשה אחד, אשר לא נשמע כמוהו בדברי ימי היונים והנכרים, דבר, אשר יסמר שערות ראש המספר, והשומע לא ירצה להאמין לו, ואני לא באתי להתהדר בספּרי מעשים זרים לדורות הבאים, ומה נעים היה לי לפסוח על המעשה הנורא הזה, לולא עדים אין־מספר על אמתּת הדבר, וגם לא רציתי להיות כפוי־טובה לעיר־אבותי בהסתירי דבר מכל הנוראות אשר מצאוה.

ד. אשה אחת מארץ עבר־הירדן היתה [בירושלים] ושמה מריה בת־אלעזר מכפר בית־אֵזוֹב³⁶⁶, בת משפחה נדיבה ועשירה. עם יתר המון הפליטים באה גם היא אל ירושלים ושם נסגרה במצור. והעריצים גזלו ממנה את כל רכושה, אשר הביאה אתּהּ מעבר־הירדן אל העיר, ואת שארית אוצרותיה ואת הצדה, אשר השׂכּילה להכין לה, היו חומסים ממנה חברי העריצים, אשר פרצו אל ביתה מדי יום ביומו. והאשה מלאה חמה וכפעם בפעם חרפה וקללה את השודדים, כי אמרה להרגיזם, למען יקחו את נפשה. אולם אף כי הרבתה להרעימם תמיד, לא חמל עליה איש לשום קץ לחייה, וכבר נלאתה להכין טרף לזרים, כי לא נמצא עוד לחם בכל פנות העיר, ומפני זלעפות הרעב חמרמרו מעיה ויבש לשׁדהּ, ומצוקות הרעב הוסיפו עוד להצית אש באפה, ובעת הצרה הזאת שמעה לקול זעמה לשׁכּח רחמי אם ולקחה את ילדה – והוא היה יונק־שדים – וקראה אליו: “הוי עולל אמלל! למי ולמה אשמור עליך הפעם? הנה השונא עומד מחוץ, והרעב וריב־האחים משׁכּלים מבית. הן בית־עבדים הוא נחלתנו בידי הרומאים, אם גם תהיה לנו נפשנו לשלל, והרעב ישית לנו קציר בטרם נעבֹד את אלה, והמורדים קשים לנו משני השפטים האלה יחד. מוּת! היה לברות לאמך ולרוח רעה לעריצים, וגם למשל ולשנינה בפי החיים, כי רק הדבר הזה נשאר למלא את סאת יסורי היהודים”. לדברים האלה המיתה את בנה ואחרי זאת צלתה אותו ואכלה את מחציתו, ואת הנשאר הניחה למשמרת. המורדים מהרו לבוא אל ביתה, כאשר עלה באפם ריח זבח הרצח הזה, ואימו עליה, כי ישחטו אותה מיד, אם לא תראה להם את הטבח אשר הכינה. היא קראה אליהם: “עוד השארתי לכם מנה יפה!” וגלתה לפניהם את שארית בשר עוללה. פלצות אחזה את בשר האנשים, עד אשר לא יכלו למוש ממקומם ועיניהם חשכו מראות, והאשה הוסיפה לדבּר: “הן לי הילד הזה, בשר מבשרי הוא, פרי בטני! אכלו – הלא אכלתי גם אני, אל ירך לבבכם מלב אשה ואל תוסיפו רחמים מרחמי אם, ואם את האלהים אתם יראים ובעוט תבעטו בזבחי, – ראו, כי כבר אכלתי מבשרו וגם הנשאר יהיה לי לאכלה”. לדברים האלה יצאו האנשים מן הבית אחוזי חלחלה, כי מֹרך־לבם לא נתן אותה לעשות את הדבר הזה לבדו, ועל־כן השאירו את המזון לאם השכולה. ושמע המעשה הזה פשט בכל העיר, וחזון־הבלהות לא מש מעיני איש ואיש, כאלו ידיו עשו את הדבר. ומני אז התחזקו הרעבים בכל תֹּקף לשים קץ לחייהם ושׁבּחו את המאשרים, אשר נאספו אל עמם בטרם שמעו או ראו נוראות כאלה

ה. המאורע הזה נודע במהרה במחנה הרומאים. אלה לא רצו להאמין לדברי השמועה, ואלה נדו לאמללים, אך רבים הוסיפו עוד לשׂנֹא את היהודים לדבר הזה, והקיסר הצטדק על המעשה לפני אלהים באמרו: “הנה דברתי שלום אל היהודים והבטחתי אותם לשמור את חרותם ולסלוח לכל מעשי זדונם, אולם הם בחרו במריבה תחת ברית־אחים ובמלחמה תחת שלום [עם השונא] ובכּרו את הרעב על השׂבע והשלוה, וידיהם החלו לשלח אש בבית־מקדשם, אשר שמרנו על כבודו אנחנו. על־כן נאים להם מאכלים כאלה, אולם אני אכסה עתה על תועבות רצח הבן הזה בחרבות העיר ולא אתן לשמש הסובב את כל העולם להשקיף על עיר, אשר האמות אוכלות בה את בשר בניהן. ואמנם הלחם הזה נאה יותר לאבות, הממאנים להתפרק את נשקם אחרי צרות רבות כאלה”. בדבּרו זאת חשב טיטוס על היאוש הנורא של אנשי ירושלים, וכי אנשים, אשר מצאו אותם כל המצוקות האלה, לא יוסיפו לקחת מוסר, אחרי אשר לא שׂמו את הדבר אל לבם בעוד מועד, בטרם באה עליהם הרעה הגדולה.

פרק רביעי: אחרי תוֹם מעשה הסוללות קֵרבו הרומאים את הכרים אל החומה ולא הצליחו. טיטוס צוה לשלוֹח את שערי המקדש באש. בזמן קצר נשׂרף הבית נגד רצון טיטוס.

א. וכאשר כלו שני הלגיונות לשפוך את הסוללות, צוה טיטוס ביום השמיני לחדש לוֹאוֹס (אב) לקָרב את אילי־הברזל אל האכסדרה המערבית אשר למקדש הפנימי³⁶⁷ (לעזרה). עוד לפני זה נגחה החזקה בכל מכונות־הרעש ששה ימים³⁶⁸ את החומה ולא הצליחה במעשיה, כי גם ממנה וגם מחברותיה עצמו האבנים הגדולות והדבק החזק ביניהן. אחדים מצבא הרומאים חתרו תחת שער־הצפון ואחרי עמל רב הוציאו את האבנים הראשונות, אולם נעצרו על־ידי האבנים אשר מאחוריהן והשער נשאר על מכונו, עד אשר נכזבה תקות הרומאים למצֹא חפצם במכונות ובכלי־המעדר, וקרבו את סלמותיהם אל האולמים. והיהודים לא עמדו להם לשטן במעשם זה וחכּו עד עלות הרומאים למעלה, ואז התנגחו אתּם והדפום והשליכום למטה אחורנית, פגשו אותם והמיתום, אף הכו בחרבותיהם רבים מן הרומאים, הקופצים מן הסלמות, בטרם הספיקו עוד להתכסות במגניהם, והרסו סלמות אחדים מלאים אנשי־צבא, בהפכם אותם ממעלה, והכינו לעומדים עליהם מטבח גדול. ונושאי־הנשרים נלחמו בחֹזק־יד להגן עליהם, כי לחרפה נוראה נחשב ביניהם, אשר יגזול האויב אותם, אך לאחרונה לכדו היהודים גם את הנשרים והשמידו את כל העולים. והנשארים ראו את המגפה, אשר היתה באחיהם, ויראו ושבו לאחור. מן הרומאים לא נפל אף אחד, בטרם עשה ככל אשר מצאה ידו, ומן המורדים הפליאו גבורה עוד הפעם הגבורים, אשר עשו להם שם בקרבות הראשונים, ועוד נוסף עליהם אלעזר בן אחי שמעון העריץ. כראות טיטוס, כי חמלתו על מקדשי נכרים הביאה רעה על אנשי־צבאו, צוה לשלֹח את השער (של המקדש, העזרה) באש.

ב. ובעת ההיא נפלו אל טיטוס חנן איש אמאוס, והוא אחד מנושאי כלי שמעון, אשר הרבּה לשפוך דם מחבריו, ואַרְכֵלָאוס בן מַגַדָת³⁶⁹. הם קוו למצֹא חנינה לפניו, כי ברחו אליו אחרי נצחון היהודים. טיטוס כעס על ערמת האנשים האלה וגם שמע על־דבר מעשיהם האכזרים, אשר עשו לבני־עמם, ונפשו אותה להמית את שניהם, באמרו, כי באו אליו בעת דחקם ולא ברוח נכונה, וגם אינם ראויים לחנינה, אחרי אשר התמלטו מתוך עירם, כשכבר עלתה על המוקד מרֹע מעלליהם. בכל־זאת שמר טיטוס את אמונתו וכבש את כעסו ושלח את האנשים לחפשי, אם כי לא נהג בהם כמעשהו עם יתר הבורחים. וכבר הגישו אנשי־הצבא את האש אל השערים, וכאשר נמס הכסף אחזה האש את חלקי העץ, ומשם יצאה להבה גדולה אל האולמים. וכראות היהודים את האש אשר מסביב להם, כשל כּחם ונפל לבם עליהם ופלצות נוראה אחזה אותם, ולא עצר איש כֹּח לעמוד על נפשו ולכבות את הלהב, כי כלם עמדו נדהמים והביטו אל הבערה. אולם גם בעצם יגונם למראה האולמים הנשרפים, לא לקחו המורדים מוסר להציל את שארית מקדשם, ועוד התלקחה חמתם ברומאים, כאלו כבר היה גם ההיכל למאכֹלת־אש. והאש להטה את האולמים כל היום ההוא וכל הלילה אחריו, כי הרומאים עצרו כח להצית את האולמים באש רק אחד אחד ולא את כּלם יחד.

ג. וביום השני צוה טיטוס על חלק מאנשי חילו לכבות את האש ולישר מסלה רחבה על־יד השערים ללגיונות, ואחרי זאת הקהיל אליו את שרי־צבאותיו. ששת גדולי־השרים נאספו יחד והם טבּריוס אלכסנדרוס מפַקד כל הצבא, וסֶקסטוס צֵרֵאַליס ראש הלגיון החמישי. ולַרַציוס לֶפּידוס ראש הלגיון העשירי, וטיטוס פּריגיוס ראש הלגיון החמשה־עשר, ופרונטון ליטֶרניווּס³⁷⁰ ראש מחנה שני הלגיונות אשר מאלכסנדריה³⁷¹ ומרקוס אנטוניוס יולינוס נציב ארץ יהודה³⁷², ויחד אתּם נקהלו גם יתר הנציבים ושרי־האלפים, וטיטוס נועץ אתּם בדבר ההיכל. אלה יעצו לעשות בו ככל חמר משפט המלחמה, כי לא יחדלו היהודים ממחשבות־מרד כל העת אשר יהיה ההיכל על מכונו, הוא המקום, אשר אליו הם מתאספים מכל עברים. ואלה יעצו להציל את בית־המקדש, אם יעזבו אותו היהודים ולא יוסיפו להניח בו את כלי־נשקם, ולשרוף אותו רק כאשר יעלו עליו היהודים לעשות משם מלחמה, כי בעשותם זאת, יהפך למבצר־אויב ולא יוסיף עוד להיות בית־אלהים, ולא על הרומאים יפול האשם הזה, כי־אם על היהודים, אשר אלצו אותם לעשות את הדבר. אולם טיטוס גלה את דעתו, כי לא יאות לקחת נקמה מהבית הזה, אשר אין בו רוח־חיים, על חטאות אדם ולהשחית באש את הבנין הנהדר, אם גם יעלו אליו היהודים להלחם משם, כי הדבר הזה יהיה נזק הרומאים, ואם ישאר ההיכל על מכונו, יתנוסס כאבן־נזר בכתר־מלכותם. דברי טיטוס נתנו אֹמץ בלב פרוֹנטוֹן ואלכסנדרוס וצראליס, והם הסכימו לדעתו. אחרי זאת שלח טיטוס מעליו את הנאספים וצוה על שרי־החילים לתת לאנשי־הצבא להנפש ולהחליף כֹּח למלחמה העתידה, ואל בחורי הגדודים אמר לבקוע דרך בין החרבות ולכבות את האש.

ד. ביום ההוא תקפה הבהלה על היהודים ולא מצאו בנפשם כֹּח להלחם. אולם למחרת היום אספו את כל חילם והתאזרו עֹז והגיחו בשתי שעות ביום דרך שער הקדים אל הרומאים, השומרים על חצר בית־ה' החיצונה. והשומרים קדמו את פני המגיחים ביד חזקה וסוככו על עצמם במגניהם אל עבר פניהם והתלכדו יחד במערכה, עד אשר דמוּ לחומת־עֹז. ובכל־זאת נגלה הדבר, כי לא יוכלו להחזיק מעמד זמן רב וכשול יכשלו לפני המון צריהם ועֹז קנאתם. אבל הקיסר, אשר הביט אל המלחמה מראש־הבירה, לא נתן את מערכותיו למוט ומהר לבוא לעזרה בראש בחורי הרוכבים. היהודים לא עצרו כֹח לשאת את תנופת יד הרוכבים, וכאשר נפלו מהם העומדים בשורות הראשונות, פנו הנשארים עֹרף. אולם כאשר אמרו הרומאים לשוב מן המערכה, חזרו אליהם להצר את צעדיהם, ואז הפכו גם הרומאים את פניהם ועוד הפעם נמלטו היהודים על נפשם. ובחמש שעות ביום נלחצו היהודים אל חצר בית־ה' הפנימית ונסגרו שם.

ה. וטיטוס שב אל הבירה והחליט להשׂתער ממחרת היום כעלות השחר על ההיכל בראש כל חילו ולכבשו. אולם האלהים כבר גזר מימים ראשונים לתת את היכלו למאכֹלת־אש והנה בא יום־הדין לקץ העתּים, הוא היום העשירי לחודש לוֹאוֹס (אב), אשר בו נשרף גם בית־המקדש הראשון בידי מלך בבל. ומידי היהודים יצאה האש לראשונה ומעמם היתה הסבּה. כי אחרי שוב טיטוס ממקום המלחמה, שאפו המורדים רוח מעט ויצאו עוד הפעם להלחם ברומאים. שומרי ההיכל התנגחו עם השונאים המכבּים את הבערה (בחצר בית ה' הפנימית), ואלה הניסו את היהודים ורדפו אחריהם עד ההיכל. ואחד אנשי־הצבא לא חכה לפקדת המצביא ולא נבהל מהמעשה הנורא אשר אמר לעשות, כאלו צֻוָה למלא את הדבר מפי הגבורה, ותפש בידו לפיד בוער מתוך האש, ואחד מחברי האיש הרים אותו למעלה, והוא שלח את האש אל חלון־הזהב, אשר בקרבתו היה המבוא מצד צפון אל הלשכות הסובבות את ההיכל. וכאשר התלקחה הלהבה, הרימו היהודים קול צעקה נוראה, בהכּירם את גֹדל האסון, ומהרו מכל עברים לעצור בעד האש ולא חסו על חייהם ולא חמלו על כֹּחותיהם, בראות עינם באבדון מקדשם ובית־חייהם, אשר למענו שמרו את נפשותיהם.

ו. ואיש אחד רץ לבשׂר את הדבר לטיטוס, אשר נח באהלו מעמל המלחמה. הקיסר קפץ כמו־שהוא מעל משכבו ומהר במרוצה אל ההיכל לעצור את האש, ואחריו הלכו כל שרי־הצבא, ואחריהם הלגיונות, אשר חרדו מרבצם. וצעקה נוראה וקול שאון גדול עלו למרום, כאשר התנועע החיל הרב והעצום הזה בלא סדרים. והקיסר נשא את קולו והרים את יד־ימינו לתת אות לנלחמים, כי יכבּו את האש, אולם שומע לא היה לו, כי לצעקה הנוראה צללו אזני אנשי־הצבא ולא שׂמו לב לאות, אשר נתן להם בידו, כי תקפה על אלה סערת המלחמה ועל אלה – קנאת הנקמה. וגם דברי־תוכחה, וגם דברי־אימים לא יכלו לעצור בעד רוח הלגיונות בהרסם אל ההיכל, כי זעמם ועברתם הלכו לפניהם, והם נדחקו במבואי בית־המקדש, ורבים נרמסו ברגלי חבריהם, ורבים נפלו בתוך חרבות האולמים הלוהטות והעשנות, ותלאות המנֻצחים מצאו גם אותם. וכאשר קרבו אנשי־הצבא אל ההיכל, הכבידו אזניהם משמוע את מצוות הקיסר וקראו אל העומדים לפניהם להוסיף עוד אש על המוקד. והמורדים נואשו מתקותם להציל את המקדש, בראותם את חרב המות מקיפה אותם מעברים, ופנו עֹרף לפני האויב. ומרבית הנמצאים בהיכל היו בני העם, אנשים רפי כֹח, בלי נשק בידם, והרומאים שחטו מהם את כל הבא לידם. ומסביב למזבח נערם המון חללים ועל מעלות ההיכל נגרו נחלי דם, וגויות הנשחטים למעלה התגלגלו מהן.

ז. וכראות הקיסר, כי אין לאל־ידו לכבוש את כעס אנשי־צבאו המתהוללים והאש מוסיפה לאכול סביב, בא עם שרי צבאותיו אל הבית לפני ולפנים והביט אל דביר ההיכל ואל כל אשר בו וראה, כי גדול הרבה הדר בית־המקדש מן השמועה אשר בפי הנכרים, ובצדק מתגאים בו היהודים ומרבים בשבחו. בראותו, כי לא נגעה עוד הלהבה עד ההיכל לפנים, רק אכלה את הלשכות הסובבות אותו לבד, עלתה בלבו מחשבה נכונה, כי עוד יוכל להציל את הבנין, ומהר החוצה ונסה בעצמו לדבּר על לב אנשי־הצבא, כי יכבּו את האש, וצוה את לִבֵּרַליוּס שר־המאה, מנושאי־הרמחים השומרים לראשו, לחבוט במקלות את הממרים לקולו ולגרשם. אולם חמת אנשי־הצבא ושנאתם ליהודים גברו על הכבוד, אשר כבדו את הקיסר, וגם על יראת העֹנש מידו, ורוח קנאתם במלחמה לא ידעה מעצור. רבים נמשכו אחרי תאות בצעם, באמרם בלבם, כי היכל הבית מלא אוצרות מפה אל פה, אחרי ראותם אותו מחוץ, והנה הוא מצפּה זהב כּלו מסביב. וכאשר יצא הקיסר לבצור את רוח אנשי־הצבא, מהר איש אחד מאחריו להניח אש במחשך בין צירי השער. ובהראות הלהבה פתאֹם גם בבית מבפנים, נסוגו הקיסר ושרי־הצבא, ואיש לא עצר עוד את העומדים מחוץ להוסיף אש על הלהבה. ככה היה בית־המקדש למאכֹלת אש על אף הקיסר ועל חמתו.

ח. מי האיש אשר לא ירבּה להָמֵר על חרבן הבית הזה, הוא הנפלא מכל הבנינים, אשר ראו עינינו ואשר שמעו מהם אזנינו, והנעלה מכּלם בגדלו ובהדרו ובתפארתו לכל חלקיו וגם במהלל כבוד קדשתו? אך דבר אחד יהיה לו לנחמה גדולה, בשומו אל לבו, כי מקרה אחד לכל אשר בו רוח־חיים וגם לבנינים [הנהדרים] ולמקומות [הקדושים], וכלם לא ימלטו מפּני הגזרה אשר יצאה עליהם³⁷³. ומי לא ישתומם על מועד החרבן הנכון לתקופת הזמנים? כי הגזרה על הבית השני חכתה – כאשר אמרתי למעלה – לחודש וליום, אשר בהם נשׂרף הבית הראשון בידי הבבלים. ולמן בנין הבית הראשון – הוא הבית, אשר הקים המלך שלֹמה – עד חרבן הבית בימינו, אשר היה בשנה השנית למלכות אספסינוס, מלאו אלף ומאה ושלשים שנה ושבעה ירחים וחמשה־עשר יום. ומבנין הבית השני, הוא מעשה ידי הנביא חגי בשנה השניה למלכות כֹּרש, עד חרבנו בידי אספסינוס נשלמו שש מאות ותשע ושלשים שנה וארבעים וחמשה יום³⁷⁴.

פרק חמישי: צרות היהודים הנשרפים בבית־המקדש. על נביא־השקר ועל האותות, אשר בשׂרו את האסון מכבר.

א. ובעת אשר בער ההיכל באש, גזלו הרומאים כל דבר הבא לידם וערכו מטבח נורא לכל היהודים אשר פגעו בהם, ולא חמלו על עוּלים ומלאי־ימים ולא הדרו פני שרי־קֹדש, כי־אם המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכהנים יחד, וחרב האויב אכלה את כל משפחות העם מסביב, וגם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם נשחטו בלא חמלה; וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים. ומפני גֹבה הר־הבית וגֹדל הבנין הלוהט באש נדמה לעין רואה, כי כל העיר בוערת. ואיש לא יוכל לשער בנפשו דבר נורא ואיֹם מקול הצעקות במעמד ההוא. כי קול תרועת הלגיונות הרומאים השוטפים ואנקות המורדים, אשר הקיפו אותם האש וחרבות השונאים, ויללת העם העזוב העומד מלמעלה, אשר נדחף בבהלה אל תוך האויבים לקראת המות, ונאקות השבר – כל אלו חֻבּרו יחד. ולקול הצעקות העולות מהר־הבית ענתה צעקת העם אשר בעיר, כי אנשים רבים, אשר כּלה הרעב את כֹּחם ולשונם דבקה אל חכּם, ראו את האש אשר בבית־המקדש ומצאו כֹח בנפשם לקשור מספד־תמרורים וגם להרים קול צעקה. והד הרמה אשר מעבר לנחל³⁷⁵ וההרים שמסביב לעיר חזק את הצעקה הנוראה, אולם הכאב היה גדול ונורא מכל הצעקות האלה יחד. לעין הרואה נדמה, כי הר־הבית בוער כּלו מתחתית שרשיו, כי מכל פנותיו יצאו להבות־אש. אולם נחלי־הדם גברו עוד על להבות־האש, ומספר הנשחטים היה רב ועצום ממספר שוחטיהם, ובכל מקום לא נראתה־האדמה תחת מכסה החללים, ואנשי־הצבא דרכו על תלי פגרים ברדפם אחרי הבורחים. בעמל רב הדפו השודדים את הרומאים ונמלטו אל חצר בית ה' החיצונה, ומשם אל תוך העיר, ושרידי העם ברחו אל האולם החיצון. ואחדים מן הכּהנים הוציאו לראשונה את השפודים³⁷⁶ אשר על גג ההיכל עם קרקעיותיהם העשויות עופרת והשליכו אותם אל הרומאים, וכאשר לא היה שׂכר לפעלם זה והאש התנשאה למרום והגיעה עדיהם, עלו על קיר ההיכל הרחב שמונה אמות ונשארו שם. ושני טובי הכֹּהנים ראו לפניהם שני דרכים – לעבור אל הרומאים ולהציל את נפשם, או להשאר למעלה עד אשר ימצא אותם גורל הנשארים, ובחרו להפיל את עצמם אל תוך האש ולהשרף יחד עם ההיכל. אלה היו מאיר בן בִּלְגָה ויוסף בן דלָיָה³⁷⁷.

ב. והרומאים חשבו, כי למותר הוא לרחם על הבנינים אשר מסביב אחרי שרפת ההיכל, והעבירו את הכּל באש: את שרידי האולמים ואת השערים – מלבד שׁנַים, הם אחד משערי המזרח ושער הדרום, וגם את השערים האלה הרסו לאחר זמן. הם שרפו גם את לשכות בית־האוצר, אשר נמצא שם המון כסף לאין־מספר ובגדים וכלי־חפץ, אשר לא ימנו מרֹב. בקצרה, שם נערם כל עשׁר היהודים, כי הניחו שם העשירים את כל כבוד ביתם. משם עברו הרומאים אל האולם הנשאר בחצר בית ה' החיצונה, ושמה נמלטו מבני־העם נשים וילדים וערב רב כששת אלפים נפש. ואנשי־הצבא לא חכו עד אשר יוציא הקיסר את משפט השרידים ושרי־החילים יתנו להם פקדה, כי־אם מהרו אל האולם בחמת־נקם ושׁלחו בו אש. הקופצים מתוך האש [נפּצו עצמותיהם ו]מתו והנשארים נשרפו חיים ואיש לא נצל מהם. נביא־שקר אחד השיא מות על האנשים: הוא קם ביום ההוא והעביר קול בין יושבי העיר, כי האלהים מצוה לעלות אל המקדש ולקבּל את אותות הישועה. והנה נביאים רבים נשלחו בימים ההם בידי העריצים אל העם לחזק את לבו ולהודיעו, כי עוד מעט תבוא ישועת אלהים, למען ימעט מספר הבורחים הנופלים אל הרומאים, וגם האנשים, אשר לא יפחדו מאימת השומרים [על מוצאי העיר], יתעוררו להשאר בעיר בתקותם זאת. בעת צרה מאמין האדם לכל דבר על־נקלה, ובבוא אליו נוֹכל להבטיח לו רֶוח ופדות ממצוקותיו הקשות, יהפוך הסובל לעבד נרצע לתקוותיו.

ג. כדברים האלה דברו מתעים נוכלים, בנשאם את שם אלהים לשוא, והוליכו את העם האמלל שולל, כי נפתה אחרי דבריהם ולא שׂם את לבו לכל האותות והמופתים המבשׂרים לו את החרבן בעתיד ולא האמין בהם. ככה עמדו היהודים כהלומי־רעם, אשר טחו עיניהם מראות וטפש לבם מהבין, ולא הקשיבו לאותות אלהים, ואלה היו האותות: האחד, כי נראה ממעל לעיר כוכב במרום, אשר היה לו מראה חרב, וגם דרך כוכב שביט³⁷⁸ בשמים ולא מש משם שנה שלמה. והשני, כי בהתאסף עולי־רגלים לחֹג את חג־המצות, עוד לפני המרד ותנועת המלחמה, ביום השמיני לחדש קסַנתּיקוס (ניסן)³⁷⁹, עלה בתשע שעות בלילה אור גדול והגיה את המזבח ואת ההיכל, עד אשר נראו כמו בעצם יום בהיר; והמראה הזה ארך חצי שעה. והנה בעיני האנשים, אשר לא למדו חכמה, נראה, כי הדבר הזה הוא סימן טוב. אולם המבינים בכתבי־הקֹדש דרשו מיד את הדבר על המעשים אשר היו אחר זמן. ולמועד החג ההוא המליטה פרה אחת עגל, כאשר הוליך אותה איש³⁸⁰ לשחוט אותה לקרבן בתוך חצר בית ה‘. וגם שער הקדים להיכל לפנים, אשר היה עשוי כלו נחֹשת³⁸¹ וכבד מאד, עד כי בעמל רב מצאה יד עשרים איש לסגרו בערב, ואשר נשען במסגרותיו על קורות מצפּות ברזל ועל בריחים נעוצים עמֹק אל הסף העשוי כלו אבן אחת – נראה פתאֹם פתוח לרוחה מאליו בשש שעות בלילה, ושומרי המקדש רצו להודיע את הדבר לפקיד המשמר, והוא עלה למעלה, ורק אחרי עמל רב ועבודה קשה עלה בידו לסגור את השער. וגם בדבר הזה ראו ההדיוטות אות לטובה, כי יפתח להם האלהים את שערי הברכה. אולם המשכילים הבינו, כי חלפה פתאם שלות ההיכל, והשער הסגור נפתח למען האויב, והודיעו, כי האות הזה הוא מופת גלוי לחרבן. לא עברו ימים רבים אחרי חג־המצות ההוא, והנה נראה בעשרים ואחד לחדש ארטמיסיוס (איָר) מראה אלהים, אשר לא יאמן כי יספּר. אמנם לספּור־בדים יראה בעיני רבים הדבר אשר אספּר, לולא היו עדי־ראיה להצדיק את דברי, וגם הפּרענות הבאה מלאה אחרי המופת הגדול. וזה הדבר: לפני בוא השמש נראו במרום בכל הארץ כדמות מרכבות־מלחמה ומערכות אנשי־צבא מזינים, המפלסים להם דרך בין העבים ומקיפים את הערים מסביב, ובעת החג הנקרא בשם יום החמשים (חג השבועות) עלו הכהנים בלילה אל חצר בית ה’ הפנימית לשרת בעבודת הקדש כחק, וספּרו, כי שמעו קול רעש ואחרי־כן קול המון רב: “נסעה ונלכה מזה” (נעברה מזה). ועוד דבר נורא מזה: ארבע שנים לפני המלחמה, בעוד נמצאה ירושלים בשלותה והתענגה על רב טובה, בא אכר הדיוט אחד ושמו ישוע בן חנניה³⁸² אל העיר למועד החג, אשר בו חק לכל היהודים להקים סכּות לכבוד אלהים, והחל פתאם לקרֹא בקול רם בחצר בית ה': “קול ממזרח, קול ממערב, קול מארבע רוחות. קול על ירשלים וההיכל, קול על חתן וכלה, קול על כל העם”. ואת הדברים האלה הוסיף לקרֹא ביום ובלילה בסבבו בכל רחובות העיר. ואחדים משועי העם קצפו עליו בדבר הקללות האלה ותפשו את האיש והרבו להכותו וליסרהו. אולם הוא לא הרים את קולו לבקש על נפשו ולהשיב דבר למכּיו, ולא חדל להשמיע את הקריאה אשר קרא. וראשי העם חשבו לצדק, כי רוח אלהים נמצאה באיש הזה והוליכו אותו אל נציב הרומאים, והוא צוה לדוש את בשרו בשוטים, עד אשר נחשׂפו עצמותיו. אולם האיש לא בקש רחמים ולא הזיל דמעות, ובשארית כּחו הרים קול יללה לכל מכה ומכה: “הוי, הוי, ירושלים!” וכאשר שאל אותו אלבּינוס – כי הוא היה הנציב בימים ההם – מי הוא ואי מזה בא, ועל מה ולמה הוא קורא את הקריאה הזאת, לא ענה על אחת משאלותיו ולא חדל להוציא מפיו את הנהי על העיר, עד אשר גזר אלבּינוס, כי נטרפה עליו דעתו, ושלח אותו לנפשו. וכל העת עד בוא המלחמה לא פנה ישוע אל אחד מיושבי ירושלים, ולא נראה בדבּרו עם בן־אדם, כי־אם הוציא נהי מפיו ברגש רב, כאלו התפלל לאלהים, [את המלים:] “הוי, הוי, ירושלים” מדי יום ביומו, ומעולם לא בטא בשפתיו דבר קללה למכּיו המתעללים בו יום יום, וגם לא ברך את האנשים הנותנים לו לחם לאכול, כי רק מענה אחד נמצא בפיו, והוא המשא הנורא [על ירושלים], ויותר מכֹּל הרבה לצעוק במועדי השנה. ואת הדברים האלה קרא שבע שנים וחמשה חדשים, ולא נחר גרונו, ולא עיף ולא יגע, עד אשר בא מצור ירושלים וראה בעיניו, כי קמו דברי נבואתו, ואז נאלם לנצח. כי פעם אחת סבב בחומה וקרא בקול איֹם: “הוי, הוי על ירושלים ועל העם ועל ההיכל”, ולאחרונה הוסיף: “אוי, אוי גם לי”, כי אבן אחת שלוחה מכלי־קלע פגעה בו והמיתה אותו מיד, ובעוד הוא קורא בקול את נבואתו יצאה נפשו.

ד. אם ישים איש אל לבו את הדברים האלה, ימצא, כי עין אלהים פקוחה על האדם, והוא מגלה לבני־אנוש את דרכי הישועה, ורק מסכלותם ומרע מעשיהם הם בוחרים להם דרכי־מות. ככה עשו היהודים את מקדשם רבוּע אחרי אשר נהרסה הבירה אף כי נמצא כתוב בספריהם, כי יבוא חרבן העיר וההיכל גם־יחד, כאשר יהיה בית־המקדש רבוע. והדבר, אשר הרבה להעיר את לבם למלחמה הזאת היה גם הוא דבר חזון סתום, אשר נמצא בכתבי־הקדש, כי בימים ההם יקום מארצם איש, אשר ימלוך בכל העולם. הם דרשו את החזון הזה על אחד מאחיהם, ורבים מן החכמים נבוכו בפתרון הנבואה, ולא הבינו, כי היא מראה על מלכות אספסינוס, אשר נקרא לקיסר בארץ יהודה. אפס לא נתּן לאדם להמלט מגזר־דינו גם בצפותו אותו מראש. על־כן דרשו היהודים את חלק דברי הנבואה לטובתם, ולשאריתם לא שׂמו לב, עד אשר בא חרבן עירם וקצם הרע הוכיח על סכלותם.

פרק ששי: הרומאים העלו את נשריהם אל הר־הבית וקדמו את טיטוס בהדַר כבוד. הדברים, אשר קרא טיטוס באזני היהודים המבקשים רחמים, ומענה היהודים, אשר העיר את חמת טיטוס.

א. אחרי אשר ברחו המורדים אל העיר, והיכל ה' וכל אשר מסביב לו בערו באש, העלו הרומאים את דגליהם (הנשרים, הסימנים) אל מקום המקדש והציגו אותם למול שער הקדים וקראו את טיטוס בתרועת־ברכה למושל מנצח (אימפּרטור). ואנשי־הצבא הרבו לגזול ולמלא את ידיהם חמס, עד אשר נמכר בארץ סוריה משקל זהב בחצי המחיר אשר היה לו לפנים. והכהנים אשר על קיר ההיכל החזיקו עוד מעמד, ונער אחד מהם צמא למים והתחנן אל השומרים הרומאים לתת לו את בריתם, וספּר להם, כי הוא צמא מאד. השומרים חמלו על הנער הנמצא בצרה ונתנו לו את בריתם שלום, והוא ירד ושתה מן המים וגם נתן אל הכד אשר הביא עמו, והלך לו וברח ועלה למעלה אל אחיו, ואיש מן השומרים לא עצר כּח לתפשו, הם חרפו אותו על אשר חלל את אמונתו, והוא ענה להם, כי לא עבר על הדבר אשר הבטיחם, יען שלא כרת אתּם ברית להשאר אצלם, כי־אם לרדת ולקחת את המים, והנה עיניהם רואות, כי מלא את שני הדברים באמונה. ואנשי־הצבא, אשר הוליך אותם הנער שולל, השתוממו על ערמתו הרבּה, העולה על מידת שׁניו. וביום החמישי אלץ הרעב את הכהנים לרדת מעל המקדש, והשומרים הוליכו אותם אל טיטוס. הם בקשו ממנו לתת להם את נפשם לשלל, אך הוא השיבם דבר, כי כבר נסגרו בפניהם שערי הרחמים, יען חרב ההיכל, אשר למענו היה חומל עליהם למשפט, וגם נאה לכהנים לסוּף יחד עם מקדשם. ואחרי־זאת צוה להמיתם.

ב. וכראות העריצים והאנשים אשר אתּם, כי נגפו במלחמה בכל מקום, וחומת האויב הקיפה עליהם, עד אשר אבד מהם מנוס, שלחו אל טיטוס לקחת עמו דברים. והקיסר, אשר היה אוהב הבריות מתכונתו, אמר בלבו להציל את העיר, וגם אוהביו החזיקו אחרי עצתו. בחשבו, כי יכּנעו השודדים מפניו הפעם, עמד בקצה המערב לחצר בית ה' החיצונה, אשר שם נמצאו השערים הפונים אל לשכת־הגזית, בקרבת הגשר המחבר את הר־הבית לעיר העליונה, והגשר היה בתּוֶך בין העריצים ובין הקיסר. ומסביב לכל אחד עמדו אנשיו בהמון רב. היהודים העומדים עם שמעון ויוחנן קוו בכליון־עינים למצא חנינה, והרומאים הסובבים את הקיסר חכּו למוצא פי היהודים. טיטוס צוה על אנשי־צבאו לכבוש את כעסם ולבלתי ירוֹת באויבים, והציג את המליץ (התֻּרגמן) לפניו ופתח בדברים לאות, כי הוא המנצח, וכה אמר: “הנה כבר שׂבעתם את הרעות, אשר מצאו את עיר־אבותיכם, אתם האנשים, אשר לא השיבותם אל לבבכם את כל עֹז חילנו ואת כל רפיון־כֹּחכם, ובקנאה נבערה וברוח־שגעון הבאתם את הקץ על עמכם ועל עירכם ועל מקדשכם. ואמנם הצדק היה לי לכלות אתכם מעל־פני האדמה, כי למן הימים הראשונים, אשר כבש אתכם פומפיוס בחזק־יד, לא חדלתם ממעשי־מרד, עד אשר יצאתם למלחמה על הרומאים ביד רמה. ובמי בטחתם, כי עשיתם את הדבר הזה? האם בגֹדל המונכם? הנה חלק מצער מחיל הרומאים הספיק להכריעכם! או בעזרת בני־בריתכם? היש עם מחוץ לגבול ממשלתנו, אשר יעלה על לבו לבחור בברית היהודים מברית הרומאים? ואולי נשענתם על כֹּח זרועכם? הן יודעים אתם, כי גם הגרמנים [אדירי הכֹּח] עובדים אותנו. או בעֹז חומותיכם הבצורות שמתם מחסכם? האם יש חומה נשגבה ממעוז ים־אוקינוס הסוכך על הבריטנים, אשר נכנעו גם הם לפני חרב הרומאים? או אולי בטחתם באֹמץ־רוחכם ובתחבולות שרי־צבאותיכם? הלא ידעתם, כי גם בני קרת־חדשת כרעו לפנינו. אין זאת, כי העירה אתכם נגד הרומאים אהבת הבריות אשר לרומאים. כי בראשונה נתנו לכם למשול בארצכם כטוב בעיניכם והקימונו עליכם מלכים מקרב אחיכם, ואחרי־כן שמרנו על חקי תורתכם ונתנו לכם לחיות כאשר עם לבבכם, לא רק בארצכם, כי־אם גם בקרב עמים אחרים, ועוד הוספנו להיטיב עמכם, כי מלאנו את ידכם להרים תרומה לעבודת אלהיכם ולאסוף נדבות כטוב בעיניכם, ולא יסרנו בדברים את נושאי המתנות ולא עמדנו להם לשטן, למען תּרבּו עשׁר לרעתנו ובכספנו אנו תתכוננו להלחם בנו. מרב טובתנו שמנתּם ובשׂבע נפשכם בעטתם באנשי־חסדכם וכדרך נחשים, אשר אין להם לחש, תקעתם את עקציכם בבשר המתרפקים עליכם. בזיתם את נירון בלבכם על קלות־דעתו, ותחת אשר שקטתם תחתיכם במחשבות־זדון זמן רב, כדרך המכות והחבלים העצורים בגוף עד אשר יתגלו בבוא עליו תחלואים קשים, הראיתם הפעם את כל יצר לבכם הרע, ולא בושתם לשאת את נפשכם לתקוות גדולות לבלי־חק. ואחרי־כן בא אבי אל הארץ הזאת, והוא לא עלה עליכם לעשות בכם שפטים על הדבר אשר עשיתם לצסטיוס, כי־אם למען שׁחר למוסר את אוזניכם. כי לוּ בא להכרית את עמכם, הלא היה עליו למהר ולעקור את שֹׁרש הזדון ולהחריב את העיר הזאת מיד, אך הוא לא עשה כזאת, כי־אם השחית את ארץ הגליל ואת סביבותיה, ונתן לכם זמן להנחם על מעשיכם. אולם אהבת־הבריות הזאת היתה בעיניכם לאות רפיון־כֹּח, ואֹרך־אפינו חזק את עזות־לבכם. ואחרי מות נירון עשיתם כמעשה הנבלים, כי בקוּם מלחמות־אחים בקרבנו הוספתם אֹמץ, וכאשר יצאתי עם אבי אל ארץ מצרים, מצאתם לכם שעת־הכּשׁר להרבות תכונה למלחמה, ולא בושתם להחריד את מנוחת האנשים העולים לכסא־המלוכה, אשר ידעתם בהם, כי היו שרי־צבא אנשי־חסד. ואחרי־כן מצאה כל הממשלה מחסה בנו, וכל הארצות נחו ושקטו, וגם העמים הנכרים שלחו אלינו מלאכים לברכנו, ורק היהודים לבדם היו לנו לאויבים, ואתם שלחתם את ציריכם מעבר לנהר פרת להקים מרד, והעליתם מצודות חדשות על חומותיכם, ומריבות וקנאת־עריצים ומלחמות־אחים השחיתו בכם, כמשפט לאנשי־בליעל, – ורק להם לבד! – ואחרי־זאת עליתי על העיר הזאת, ואבי נתן בידי פקדה נוראה על אפו ועל חמתו. והנה שמעתי, כי העם רוצה להשלים אתנו, ושמחתי, ועוד לפני המלחמה קראתי לכם לשבות מריב, וזמן רב חמלתי על האויבים הנלחמים בי, ונתתי את בריתי לנופלים אלי, ושמרתי אמונים לבורחים, ורחמתי על רבים משבויי־החרב, וענשתי את המתעללים בהם עֹנש קשה, ובלי חמדה הקרבתי את מכונות־המלחמה אל חומותיכם ועצרתי בעד רוח אנשי־צבאי וחמת־רצחם עליכם כל היום, ואחרי כל נצחון עשיתי כמעשה הנגף במלחמה ודברתי אליכם שלום, וכאשר קרבתי אל המקדש, הואלתי עוד הפעם לעזוב את חקי המלחמה וקראתי אליכם לרחם על קדשיכם אתם ולהציל את ההיכל למענכם, וגם הבטחתי אתכם להוציאכם בשלום ונשבעתי לכם לפדות את נפשותיכם, וגם נתתי לכם לבחור במקום אחר ולהלחם אתנו משם כטוב בעיניכם. אולם אתם מאסתם את כל דברי, וידיכם שלחו אש בהיכל. ואחרי כל אלה – הוי טמאים נבזים! – באתם כיום הזה לדבּר אלי דברים! ומה תוכלו עוד להציל, אחרי אשר אבדו לכם הקדשים האלה? ובמה נחשבה בעיניכם פדות נפשכם אחרי אבדן ההיכל? והן גם עתה עודכם עומדים בכלי־נשקכם, ובהגיע מים עד נפש אינכם רוצים להתנכּר ולדבּר תחנונים. הוי, עלובים! במי עוד תשימו מבטחכם? עמכם חלל־חרב, היכלכם – שׁמה ושאיה, ועירכם – מרמס לרגלי, ובידי רוחכם ונשמתכם! אולי תחשבו לכם את הדבר לגבורה בלכתכם לקראת המות? אך לא אוסיף לדון עוד ברוח שגעונכם! אם תפרקו את כלי־נשקכם תסגירו את עצמכם בידי – אתן לכם את נפשכם לשלל, וכבעל־בית ארך־אפים אעשה שפטים באשר אין לו תקנה, ואת הפלטה אציל למעני”.

ג. לדברים האלה ענו המורדים, כי לא יוכלו לכרות עמו ברית, יען נשבעו לבלתי עשות את הדבר הזה לעולם. ועל־כן בקשו ממנו, כי יתן להם לצאת דרך החומה עם נשיהם ובניהם, למען ילכו להם אל המדבר ויעזבו את העיר בידו. לשׁמע הדבר הזה חרה אף טיטוס באנשים האלה, העתידים לנפול בידו בקרוב, כי מלאם לבם לדרוש ממנו דברים, כאלו נצחו במלחמה, וצוה להודיע אותם, כי לא יוסיפו לנפול אליו ולקוות, אשר ישמור להם את הברית, כי לא יחמול על נפש איש, ועל־כן עליהם להלחם בכל כֹּחם ולהושע בזרוע־ימינם, אם יעלה הדבר בידם, ומן היום הוא והלאה יעשה להם ככל חֹמר משפטי המלחמה. ועל אנשי־הצבא צוה לשרוף את העיר (התחתונה) ולהוציא את שללה. אנשי־הצבא שבתו ביום ההוא, וביום השני שרפו את הארכיון (בית־הפקודות) ואת המצודה (חקרא) ואת בית־המועצה ואת העֹפל, והאש הגיעה עד ארמון היליני, הבנוי בתוך המצודה. גם הרחובות והבתים המלאים חללי רעב היו למאכֹלת־אש.

ד. וביום ההוא שלחו בני המלך איזט ואחיו וגם רבים מטוּבי ירושלים, אשר נאספו אתּם יחד, להתחנן אל הקיסר, כי יכרות אתּם ברית. ואף כי היטב חרה לטיטוס על כל שארית העם, לא כבש את יצרו הטוב, וקבּל את פני האנשים בשלום ונתן אותם במשמר, ואחרי־כן אסר את בני המלך ואת קרוביו והוליך אותם אל רומא, למען יהיו לו לבני־תערובות.

פרק שביעי: מעשי המורדים, צרותיהם ויסוריהם. טיטוס כבש את העיר התחתונה.

א. והמורדים מהרו ללכת אל ארמון המלך, אשר רבים מבני ירושלים בטחו במשׂגבּו והניחו בו את רכושם, והניסו את הרומאים משם והכו נפש את כל העם הנאסף שם, כשמונת אלפים וארבע מאות נפש, וגזלו את כל הכסף. ושנים מן הרומאים נתפשו חיים, האחד מחיל־הרוכבים והשני מן הצבא הרגלי. את הרגלי שחטו היהודים מיד וסחבו את נבלתו אל העיר. והרוכב אמר, כי יוכל לגלות ליהודים דבר, אשר יהיה להם לישועה, והובל אל שמעון. ואחרי אשר לא נמצא דבר בפיו, נמסר על־ידי ארדַלא, אחד משרי־הצבא, לעשות לו משפט־מות. ארדַלא עקד את ידיו לאחוריו וכסה את עיניו והוציאו אל מול מחנה הרומאים להמיתו. אך בעוד היהודי שולף את חרבו מתּערהּ, מהר השבוי לברוח אל הרומאים. ובהמלט האיש מפני השונאים, לא צוה טיטוס להמיתו, אבל חשב, כי אין מקום בצבא־הרומאים לאדם, אשר נתפשׂ חי בידי שונאיו. על־כן לקחו הרומאים ממנו את כלי־נשקו וגרשו אותו ממחנה צבאם. והדבר הזה נחשב בעיני בעל־נפש לעֹנש קשה ממות.

ב. וביום השני גרשו הרומאים את השודדים מן העיר התחתונה ושלחו באש את כּלהּ עד השלֹח. ואף כי שמחו למראה העיר הבוערת, הנה נואשו מתקותם לשאת את שללה, כי כבר הספיקו המורדים לנצל את כּלה ויצאו עם הבז אל העיר העליונה. הם לא נחמו על מעשיהם הרעים גם בפעם הזאת, ועוד התפארו כדרך אנשים העושים טובה רבה. למראה העיר היוקדת אמרו באור־פנים, כי הפעם יערב להם מותם, אחרי אשר נשמד כל עם ירושלים ובית־המקדש נשרף והעיר בוערת באש, ולא נשאר דבר לאויביהם. אולם גם בהגיע הצרה למרום־קצה לא חדל יוסף מלבקש מהם רחמים על שארית העיר והרבּה ליסר אותם על אכזריותם ועל חטאותיהם וגם להורותם דרך ישועה, אך שׂכר לא היה לדבריו, כי־אם לעג וקלס. ויען אשר לא נאותו המורדים להסגיר את נפשם בידי האויב ולהפר בזה את שבועתם, אף לא עצרו כֹח לצאת על הרומאים למלחמה ולקוות לישועה, כי היו סגורים כמו בכלוב, וגם לא יכלה ימינם להשאר במנוחה, אחרי אשר הסכינה לשפוך דם כל היום, – על־כן פשטו לפני העיר וארבו בין החרבות לנפשות האנשים האומרים לנפול אל הרומאים. רבים נתפשו בכף, והם שחטו את כּלם, כי מרב המצוק לא היה כח לאיש להשמט מידם, ואת נבלותיהם השליכו למאכל לכלבים. אולם בעיני אלה היתה כל מיתה קלה ממות־רעב, ועל־כן בחרו גם לנוס אל הרומאים, אף כי נואשו כבר מתקותם למצֹא חנינה, וברצון נפלו בידי המורדים המרצחים. ובקרבת העיר לא היתה אף כברת־ארץ ריקה, כי בכל מקום נמצא אחד מחללי הרעב או המרד – או היה מלא המונים של חללי הרעב והמרד יחד.

ג. עוד צל תקוה נשאר לעריצים ולחבר השודדים אשר אתם, כי יעלה בידם להמלט דרך המנהרות: הם בטחו, כי לא יוכלו הרומאים למצאם בברחם שמה, ואמרו בנפשם להתחבא שם, עד אשר יחריבו הרומאים את העיר כליל ויסורו מעליה, ואז יוכלו גם הם להמלט על נפשם. אולם תקותם זאת היתה חלום, כי לא נגזר עליהם להסתר מעיני האלהים וגם מעיני הרומאים. אך עד בוא פקדתם בטחו במחסה הנקָבות אשר מתחת לאדמה, והרבו לשרוף בעיר יותר מהרומאים, ואת הבורחים מן השרפה אל המחתרות המיתו בהמון ושללו את רכושם. וכאשר מצאו בידי איש פת־לחם, גזלו אותה ובלעוה בעודה טבולה בדם [בעליה]. וגם בקרבם כבר פרצו מריבות־אחים בגלל השלל אשר גזלו, ולולא מהרה מפלת העיר לבוא, כי אז החלו לאכול גם את בשר המתים בחמת־יאושם.

פרק שמיני: הקיסר שפך סוללות על העיר העליונה וקרב את כלי־הרעש וכבש את העיר.

א. וכראות הקיסר, כי העיר העליונה היא תלולה מכל עבריה ולא יוכל לכבשה בלי סוללות־מלחמה, חלק את העבודה הזאת בין אנשי־חילו ביום עשרים לחדש לוֹאוֹס (אב). וקשה היה להביא את כל העצים הדרושים, כי נחשׂפו, כאשר אמרתי, כל המקומות מסביב לעיר במרחק מאה ריס למען הסוללות הראשונות. ארבעת הלגיונות הקימו את בניני־המלחמה ממערב לעיר, למול חצר המלך, והמון צבא־הברית ויתר החיל שפך סוללה על לשכת־הגזית ועל הגשר ועל מגדל שמעון [בן גיורא], הוא אשר הקים אותו למשגב בעת מלחמתו עם יוחנן.

ב. ובימים ההם נאספו שרי־צבא האדומים בסתר ויעצו עצה להסגיר את עצמם בידי הרומאים ושלחו חמשה אנשים אל טיטוס ובקשוהו לכרות אתּם ברית. טיטוס קוה, כי גם העריצים יכּנעו מפניו, בסור מעליהם האדומים, אשר נטלו חלק במלחמה בראש. אחרי המָלכו זמן רב בדעתו הסכים לאחרונה ושלח מעליו את האנשים. והאדומים התכוננו לעזוב את העיר, והנה נודע הדבר לשמעון והוא מהר להמית את חמשת האנשים, אשר יצאו לדבּר עם טיטוס, ואת ראשי האדומים עם יעקב בן סוֹסא נשוא־הפנים ביניהם תפש ואסר בכלא, ואף צוה לשמור על המון האדומים, אשר היו כאובדי־עצות בהלקח מהם נשיאיהם, ולהציג על החומה אנשי משמר זריזים. אולם נבצר מכֹּח השומרים לעצור בעד הפליטים הרבים, הנופלים אל השונא, ואף כי גדל מספר ההרוגים, רבּו ועצמו מהם הנמלטים, והרומאים קבלו את כּלם, כי טיטוס בטוּב־לבו לא נזקק לפקדותיו הראשונות, וגם אנשי־הצבא כבר שׂבעו מדם ולא הוסיפו להמית את הבורחים, ועוד קוו לבוא על שׂכרם, כי רק את אזרחי־העיר שלחו לחֹפש, אולם את יתר ההמון עם הנשים והטף מכרו לעבדים ולא הרבו במחירם, כי גדל מאד המון הנמכרים ומספר הקונים היה מצער. ואף כי העביר טיטוס קול, לבלי יפול אליו איש בגפו, למען יצאו אליו האנשים לבתיהם ולמשפחותיהם, בכל־זאת קבל גם את היחידים בחסד והקים בית־דין להבדיל מהם את הראויים לעֹנש־מות. והנמכרים לעבדים היו לאין־מספר, ורק בני ירושלים, ארבעים אלף נפש ויותר, נפדו מעבדות, כי שלח אותם הקיסר ללכת אל כל הטוב בעיניהם.

ג. ובימים ההם יצא אחד הכהנים, ושמו יהושע בן תֵּבוּתי, אשר נשבע לו הקיסר להציל את נפשו, אם ימסור בידו חלק מכלי־הקֹדש, והוציא אליו מקיר ההיכל שתי מנורות־זהב כתבנית מנורות ההיכל ושלחנות ומזרקים³⁸³ וקערות, כּלם זהב סגור וכבדים במשקלם מאד. מלבד זאת נתן לו גם את הפרֹכת ואת בגדי הכהנים הגדולים עם אבני־החן ועוד רבים מכלי עבודת־הקדש. גם שומר אוצר־המקדש, ושמו פינחס, נפל בידי הרומאים וגלה להם את מקום כתנות הכהנים ואבנטיהם, גם הרבה ארגמן ותולעת־שני, אשר נצבר שם לצרכי הפרֹכת, ומלבד זאת הרבה קנמון וקציעה והמון בשמים (סמים) אחרים, אשר בללו אותם והקריבו קטרת לאלהים יום־יום. ונוסף על אלה מסר הרבה מיתר כלי־המקדש וגם מעדי־הקדש ואף כי נתפש בחֹזק־יד, עשה לו טיטוס כמשפט בורחי־המלחמה ונתן לו את נפשו לשלל.

ד. וכאשר כלתה עבודת הסוללות לקץ שמונה־עשר יום בשביעי לחדש גורפִּיאַיוֹס (אלול), יקרבו הרומאים את מכונותיהם אל החומה, ורבים מן המורדים נואשו הפעם מתקותם להציל את העיר, אלה עזבו את החומה ועלו אל המצודה ואלה ירדו אל המנהרות. ורבים התיצבו על החומה ונלחמו בשׂונאים המקָרבים את מכונות־הרעש, אולם הרומאים התגברו עליהם בגֹדל המונם ובכֹח־ידם, ומה גם כי נלחמו ברוח גבורה עם שונאים, אשר נמס לבבם וכשל כֹּחם, וכאשר נבקע חלק החומה ואחדים מן המגדלים כרעו תחת הכרים המנגחים, מהרו מגני העיר לברוח. וגם על העריצים נפלה מחתּה נוראה וגדולה עוד יותר מהצרה אשר מצאתם; כי עוד טרם נסוּ הרומאים לעלות על החומה, נמוגו אלה מפחד ובקשו להם מנוס. ואלה האנשים, אשר הרימו לפנים למרום קרנם והשתבּחו במעשי תועבותיהם, שחו עתה לארץ ועצמותיהם רחפו ממגור, עד אשר נדו כל רואיהם לתּמורה הזאת ושכחו, כי הם נבזים מאדם. הם אמרו לרוץ אל החל [אשר הקימו הרומאים] ולהדוף את השומרים מפניהם ולהבקיע להם דרך ולהמלט. אולם בהביטם כה וכה ראו, כי אין אתּם אנשיהם הנאמנים בבריתם מתמול שלשום, כי נמלט כל איש אל אשר מצאה ידו בצרה הזאת. והנה מהרו אליהם אנשים והגידו, כי כבר נבקעה כל חומת המערב והרומאים פרצו בתוך העיר, ואלה ספּרו, כי מבקשי נפשם הולכים וקרבים, ואנשים אחרים, אשר עיניהם ראו זרות מגֹדל פחדם, אמרו, כי נראה כבר האויב עומד בראש המגדלים. לשׁמע הדברים האלה נפלו העריצים על פניהם ובכו על תעתועי־לבבם, וזמן רב לא עצרו כח לקום ולברוח, כאלו נתּקו עורקיהם. וגם בדבר הזה יראה כל איש את יד־האלהים הקשה על הרשעים ואת מזל הרומאים, כי העריצים שדדו את מבטחם בידיהם וברצונם הטוב ירדו מן המגדלים³⁸⁴, אשר שם לא יכלו האויבים לתפשם ביד חזקה לעולם, בלתי־אם ברעב. והרומאים, אשר עבדו בזעת־אפים לכבוש את החומות הרפות, כבשו באפס־יד את המגדלים, אשר נבצר מהם ללכדם בכלי־מלחמה, כי שלשת המגדלים אשר תארתי את צורתם למעלה, שׂגבו מכל מיני מכונות שבעולם.

ה. העריצים עזבו את המגדלים – ונכון הדבר, כי בידי אלהים השלכו משם – וברחו אל העמק אשר מתחת השלֹח. וכאשר השיבו רוחם מעט ורָוח להם מפחדם, מהרו לרוץ אל החל הקרוב שמה, אולם לא מצאו בנפשם די־עֹז בצרתם הגדולה, כי הפחד והאסונות הכשילו את כֹּחם – ובידי השומרים עלה להדפם ולהפיצם, ואחד אחד נמלטו אל המנהרות. וכאשר כבשו הרומאים את החומה, הקימו את נסיהם בראשי המגדלים ומחאו כף בקול־תרועה ופצחו פה בשירת־נצחון, כי סוף המלחמה היה קל להם מתחלתה, ובלא שפך־דם עלו על החומה האחרונה. הם לא האמינו כמעט למראה עיניהם, ובהביטם סביב ואין איש מן האויבים, נדהמו ונבוכו. ואחרי זאת פרצו כנחל ברחובות, והכו בחרב את כל הנופל בידם, והמיתו אנשים לאין־מספר, ושרפו את הבתים באש על הנמלטים בתוכם. ואחרי אשר הרבּו להרוס ולנתּוץ את הבתים, באו בתוכם לשלוח ידם אל הבזה, ומצאו את החדרים מלאים חללי רעב, ושׂערו שׂער למראה ויצאו בידים ריקות. אך אם גם נרתעו אנשי־הצבא מפני המתים האלה, הנה לא חסה עינם על החיים, וכל הנמצא נדקר בידיהם. הם הקימו תלי חללים ברחובות והציפו את כל העיר במצולת דם, עד אשר כּבּה הדם את הלהבה במקומות רבים. לעת ערב השיבו הרוצחים את ידיהם ובלילה פשׂתה הלהבה, וביום השמיני לחדש גוֹרפּיאַיוֹס (אלול) עלה השחר על מוקד ירושלים, היא העיר, אשר כה רבּו צרותיה ומצוקותיה בימי המצור, ולוּ ראתה טובה בכל ימי היותה כמדת צרותיה אלה, כי אז קנא קנאו כל באי־עולם באשרה. ורק עוֹן אחד הביא עליה את כל האסונות האלה, כי הצמיחה דור [נבל ומשחית] אשר כזה, ומידו בא עליה הקץ.

פרק תשיעי: פקֻדות הקיסר אחרי בואו אל העיר. מספר השבוּיים וחללי המלחמה. על־דבר הפליטים, אשר שׂרדו אל המנהרות, ושמעון ויוחנן בכללם.

א. וטיטוס בא אל העיר והשתומם עליה מאד ובפרט על חֹזק חומותיה ומגדליה, אשר עזבו אותם העריצים בשגעונם. בראותו את גבה־המגדלים המצק ואת גדל סלעי הבנין ואת הדבק המכוָון ביניהם וגם את מדת עבי המגדלים וקומתם, קרא: “האלהים נלחם לנו – כי רק יד האלהים החזקה גרשה את היהודים מן המצודות האלה, כי מה תעשינה ידי אדם ומכונותיו למגדלים אשר כאלה?” הוא הרבּה עוד לדבּר עם אוהביו, ואחרי־כן שלח לחפשי את אסירי העריצים, אשר נמצאו עצורים במצודות, וצוה להרוס את שארית העיר ולהפיל את חומותיה, והשאיר רק את המגדלים האלה (השלשה) לזכר מזלו הטוב, אשר עמד לו במלחמה ומגֵר לפניו את העיר הבצורה, אשר נבצר מידי אדם לכבשה.

ב. וכאשר עיפו ידי אנשי־הצבא מכֹּבד הרצח, נראה בעיר המון רב יושביה, אשר נצלו מן המטבֵּח. והקיסר צוה להמית רק את המזיָנים העומדים על נפשם ולקחת את יתר העם בשבי. ואנשי־הצבא עשו כמצותו ועוד הוסיפו להמית גם את הזקנים ואת החלשים, ואת הבריאים והאנשים, אשר מצאו בהם חפץ, דחפו אל הר־הבית וסגרו אותם בעזרת־הנשים. והקיסר הפקיד את אחד עבדיו המשׁחררים לשמור עליהם, ואל פרונטון אוהבו אמר לעשות משפט כל איש ואיש. פרונטון צוה להמית את כל המורדים והשודדים, אשר גלה מהם איש את תועבות רעהו, ומקרב הצעירים הבדיל את הגדולים בקומה ואת יפי־התֹאר וחשׂךְ אותם לחג הנצחון³⁸⁵, ומיתר העם אסר כל בחור מבן שבע־עשרה ומעלה ושלח אותם לעבוד בסבלות מצרים³⁸⁶. ורבים מהם נתן טיטוס למנחה למדינות שונות להעבירם בבתי־חזיון, למען ימותו איש בחרב אחיו או במלחמה עם חיות רעות. והקטנים מבני שבע־עשרה נמכרו לעבדים. ובעוד פרונטון שׂם פדות בין הנתפשים, והנה גועו מהם כאחד־עשר אלף איש ברעב, כי מנעו מהם השומרים את לחמם מגֹדל שנאתם אליהם, וגם רבים מהם מאנו לנגוע בלחם אשר נתּן להם. ואמנם לא נמצא די־לחם להמון השבויים הרב.

ג. ומספר השבויים, אשר נתפשו בכל עת המלחמה, היה תשע רבבות ושבעת אלפים, ומספר המתים בכל עת המצור היה מאה ועשרים רבוא. רבּם יהודים, אך לא ילידי המקום (ירושלים). כי מכל עברים נאספו אנשים אל ירושלים למועד חג־המצות, ופתאֹם סגרה עליהם המלחמה. ובאשר צר המקום לשאתם, פרץ ביניהם לראשונה דֶבֶר־הווֹת, ואחרי־כן בא הרעב והרבּה את חלליהם. ואמנם לא נבצר מירושלים להכיל המון עצום כזה, והדבר הזה נגלה, כאשר מנה צסטיוס את היהודים. כי ברצות צסטיוס להראות את תפארת ירושלים לקיסר נירון, למען אשר לא יבוז לעם היהודים, בקש את הכהנים למצֹא את מספר העם הגדול, אם יש הדבר לאל־ידם. והנה הגיע החג הנקרא פסח (פסחא), אשר בו היהודים מקריבים זבחים מתשע שעות עד אחת־עשרה שעה, והחבורה הנמנית על קרבן אחד לא מעטה מעשרה אנשים³⁸⁷, כי לא יכול אדם לאכול מבשׂר הקרבן לבדו – ורבים הצטרפו גם לחבורות בנות עשרים איש – והכהנים מנו את הזבחים ומספרם היה עשרים וחמשה רבוא וחמשת אלפים ושש מאות, והמקריבים אותם היו אנשים טהורים, אשר התקדשו לחג, כי למצֹרעים ולזבים ולנשים דווֹת וליתר הטמאים היה אסור לאכול מבשׂר הזבח, וגם בני הנכר [הערלים] הבאים אל ירושלים לעבוד את האלהים לא לקחו בו חלק.

ד. והנה רֹב העם, אשר נמצא אז בירושלים, נאסף מכל הארץ, כאלוּ נגזרה גזרה על כל העם להסגר כמו בבית־כלא. וכאשר התלקחה המלחמה מסביב לירושלים, היתה העיר מלאה המונות אדם; על־כן עצם מספר החללים ממספר המתים בכל מגפה רעה הבאה בידי אדם או בידי שמים. – ואחרי אשר המיתו הרומאים חלק האנשים היוצאים אליהם ואת שאריתם לקחו בשבי, חקרו למצֹא את האנשים המסתתרים במנהרות וקרעו את שכבת האדמה אשר על־גבן ואת הנופלים בידם הכו לפי חרב. ובמנהרות נמצאו כאלפּים פגרים, מהם פגרי אנשים, אשר טרפו את נפשם בכפם, ורֻבּם חללי רעב. ונוראה היתה צחנת הפגרים, אשר עלתה באף הרומאים הפורצים במנהרות, ורבים מהם מהרו לעזוב את המקום. אך נמצאו גם אנשים, אשר תאות בצעם השיאתם לרדת ולפלס להם דרך על ערמות הפגרים. כי הרבה כלי־חפץ נגלו במחתרות, ואין דרך אשר לא תישר בעיני חומד־כסף. הם הוציאו רבים מאסירי העריצים, כי גם בבוא צרתם עד קצהּ לא חדלו ממעשי־רשעתם. ואמנם אלהים שלם לשניהם יחד כגמול ידיהם. כי יוחנן, אשר התענה ברעב יחד עם אחיו בקרב המנהרות, פנה כדל שואל אל הרומאים לתת לו את בריתם, אשר בעט בה לפנים לא פעם ולא שתים. וגם שמעון, אשר נלחם זמן רב עם המצוק, הסגיר את עצמו בידי השונאים, כאשר נספּר עוד למטה. הוא הושׂם במשמר והקדש להרגה ביום חג־הנצחון. ויוחנן נשפט למאסר־עולם. – הרומאים שרפו את כל קצות העיר ונתצו את החומה.

פרק עשירי: ירושלים נפלה לפני זה חמש פעמים בידי אויביה, ועתה חרבה בפעם השניה. קורות העיר בקצרה.

א. ככה נפלה ירושלים בשנה השנית למלכות אספסינוס בשמיני לחדש גוֹרפּיאַיוֹס (אלול). וכבר לפני זה נכבשה חמש פעמים [בידי אויביה] ועתה חרבה בפעם השנית. אַסוֹכַיוֹס מלך מצרים³⁸⁸, ואחרי אנטיוכוס, ואחריו פומפּיוס, ואחרי אלה סוֹסיוס יחד עם הורדוס – כבשו כלם את העיר, אולם השאירו אותה על תּלהּ. ועוד לפני אלה כבש מלך בבל את העיר והחריבהּ במלאת אלף וארבע מאות וששים ושמונה שנה וששה חדשים ליום הוָסדהּ. והראשון, אשר בנה את העיר, היה מושל הכנענים, אשר נקרא בלשון אבותינו “מלך צדיק” (מלכי־צדק)³⁸⁹ וכשמו כן היה, כי הוא הראשון אשר כּהן לאלהים והוא אשר בנה את המקדש³⁹⁰ לראשונה וקרא שׁם ירושלים לעיר, אשר היה שמה שׁלם בתחלה³⁹¹. דוד מלך היהודים גרש את עם הכנעני מירושלים והושיב בקרבה את אחיו ואחריו, לקץ ארבע מאות ושבעים ושבע שנה וששה חדשים, חרבה העיר בידי הבבלים. ומימי דוד, הוא מלך היהודים הראשון, אשר משל בירושלים, עד חרבן העיר בידי טיטוס עברו אלף ומאה ושבעים ותשע שנה. ומראשית הוָסדה עד חרבנה האחרון עברו אלפים ומאה ושבעים ושבע שנה³⁹². אולם כל קדמות העיר וכל עשׁרהּ הגדול והמון בניה הרבים והנפוצים בכל אפסי תבל וכל גֹדל תהלת עבודת־האלהים בקרבה, –– כל אלה לא עמדו לירושלים בהגיע קצהּ. אלה דברי אחרית מצוֹר ירושלים.

ספר שביעי

פרק ראשון: ירושלים נהרסה כליל מלבד שלשה מגדלים. טיטוס הקהיל את אנשי־הצבא והִללם על גבורתם ונתן להם מתנות ושלח רבים לבתיהם.

א. וכאשר לא השיגה עוד יד אנשי־הצבא לטבּוח ולבֹז בז, כי לא נשאר להם דבר לכלות בו את חמתם, – כי הן לא ידעו [הרומאים] חמלה ולא היו מושכים ידיהם, לוּ מצאו דבר להשחיתו, – צוה טיטוס עליהם להרוס את כל העיר עם ההיכל עד היסוד ולהשאיר רק את המגדלים העולים על חבריהם בשׂיאם, הם פְּצָאל, הִּפִּיקוֹס ומִרים, ואת חלק החומה הסוגר על העיר ממערב, למען יהיה שם מקום־מחנה לחיל־המשמר הנשאר בירושלים, והמגדלים יספּרו לדורות אחרונים את פרשת העיר הגדולה עם מצודותיה החזקות והבצורות, אשר הכניעו הרומאים בגבורת ידיהם. ואת יתר חלקי החומה הגיעו הרומאים לארץ והפכו (את ירושלים) למשואות, עד אשר לא יאמין העובר (על תּל־שממונה), כי היתה במקום הזה לפנים עיר נושבה. זה הקץ, אשר הביאו המורדים ברוח־שגעונם על ירושלים, העיר המעטירה, אשר התברכו בה כל בני־האדם.

ב. והקיסר גמר להעמיד שם למשמר את הלגיון העשירי ועמו להקות אחדות מחיל־הרוכבים וגדודי־רגלים מספר. ואחרי אשר כלה טיטוס את כל מעשי המלחמה, חשקה נפשו לברך את כל הצבא על נצחונותיו ולחלק את המתנות הראויות לגבורי־החיל. על־כן צוה להקים לו בימה גדולה במקום־תחנותו הראשון בתָּוֶך, ועמד עליה יחד עם שרי־צבאו וקרא באזני כל הצבא, לאמר: „היום הזה יש עם לבי לברך אתכם על חסדכם ואמתכם אתי כל הימים. והנה אני מודה לכם על משמעתכם במלחמה, אשר חֻבּרה אל גבורתכם בכל הסכנות הרבות והעצומות. הן בזה הגדלתם את חֹסן ארצכם ונתתם אותו מופת לעיני כל הגויים, כי המון האויבים הרב ומשגב חומותיהם הבצורות ועֹז נפשם אשר אין לו חקר וכל חמת־רוח הצרים, הפראים כחיות־השדה, – כל אלה לא יוכלו לעמֹד בפני גבורת הרומאים, ולו גם תהיה פעמים רבות השעה משחקת לשונאיכם. הנה שׂמתם אחרית טובה למלחמה, אשר ארכה ימים ושנים. והן גם בצאתכם לקרָב לא פללתם, כי תפליאו לעשות מאשר השיגה ידכם כיום הזה! ועוד הוספתם לעשות לכם שם כבוד ותפארת, כי השׂכלתם לבחֹר מקרבכם מושלים ושליטים בכל מלכות הרומאים ונתתם את המשרה בידם, ושלחתם אותם אל ארץ־אבותיכם וכל העם קבל אותם בלבב שלם ונכנע למשפטיהם והחזיק טובה לכם על אשר בחרתם בהם. והנה כֻלכם עשיתם גדולות ונפלאות, ואני שמח בכם ויודע, כי אין מכם איש, אשר קצרה נדיבות־רוחו מכֹּחותיו. אולם לאלה האנשים, אשר הושיע להם כח ימינם הגדיל להלחם ביתר עֹז, לאלה, אשר פארו במעשי־גבורתם את דרך חייהם וגם השכילו לעטר את צבאותי הוד והדר בנצחונותיהם – אני רוצה לתת כבוד ויקר חֵלף גבורתם, ולא אקפח את השׂכר הראוי לאנשים, אשר התנדבו לעשות גדולות מחבריהם. ואמנם יקר בעיני מאד לשקֹד על הדבר לעשותו, כי יערב עלי לשלם ללוחמים את שׂכר גבורתם מאשר לענשם על משוגותיהם.“

ג. ומיד צוה טיטוס על האנשים הממֻנים לדָבר לפרוט את שמות האנשים, אשר עשו גבורות במלחמה. הוא קרא את האנשים אחד אחד לגשת אליו והלל את נצחונותיהם בשמחה רבה, כדרך האדם השׂמח במעשה־ידיו, ועִטר אותם בזרי־זהב וקשר להם שרשרות־זהב על צואריהם ונתן להם חניתות־זהב ארֻכּות³⁹³ ודגלים עשויים כסף ואת כל אחד מהם גִדֵּל במעלת משׂרתו. וגם משלל המלחמה הרים להם זהב וכסף ובגדים יקרים ויתר הבָּז ביד רחבה. ואחרי אשר נשא טיטוס בעצמו את ראש כל הנזכרים לכבוד ולתהלה, ברך את כל הצבא, ולקול תרועה גדולה ירד מן הבימה והלך להקריב את קרבנות־הנצחון. לפני המזבחות עמדו פרים בהמון רב, והוא צוה לשחוט את כֻּלם ולחַלק את בשׂרם לאנשי־הצבא, למען ייטיבו את לבבם, והוא עם שרי־הצבא עשה משתה שלשה ימים, ואחרי־כן שלח מעליו את כל צבא־הנכרים ונתן לכל איש ללכת אל המקום הטוב בעיניו. וללגיון השנים־עשר זכר את חרפתו, כי נִגף לפנים לפני היהודים, כאשר עמד צֶסטיוס בראשו, והֶגלה אותו מארץ סוריה אשר שם היה מקום־תחנותו לפנים ברַפַּנֵּיאָה³⁹⁴, ושלח אותו אל הארץ הנקראה מֶלִיטֵינֵי אשר על נהר פרת, בגבול ארמיניה וקפודקיה, ושני לגיונות כִּבֵּד להשאר עמו עד בואו אל ארץ מצרים, הם הלגיון החמישי והחמשה־עשר. אחרי־כן ירד עם הצבא אל קיסריה אשר על שפת הים ושם הניח את המון השלל הרב וגם צוה לשום משמר על השבוּים, כי קֹר ימי הגשמים לא נתן לו לנסוע באניה אל איטליה.

פרק שני: טיטוס ערך חזיונות בקיסריה, אשר בנה פיליפוס. על־דבר שמעון העריץ, אשר נתפש בכף ונשמר לחג־נצחון הרומאים.

א. ובימים, אשר חנה טיטוס לפני ירושלים ושׂם מצור עליה, הלך אספסיונוס באנית־משׂא ועבר מאלכסנדריה אל רודוס³⁹⁵ ומשם נסע באניות־משׁוֹט³⁹⁶ וירד אל החוף בכל הערים, אשר עבר עליהן, ויושביהן קבּלו את פניו בברכה. כה הפליג בַּיָּם מיוֹניה³⁹⁷ אל ארץ הֶלַס³⁹⁸, ומשם דרך אי קֶרקירה³⁹⁹ אל קרן ארץ יַפִּיגִיָּה⁴⁰⁰ ומשם הלאה בדרך היבשה. – וטיטוס נסע מקיסריה אשר על חוף הים אל קיסריה הנקראה על־שם פיליפּוס, ושם ישב ימים רבים וערך חזיונות־שעשועים שונים. ורבים מן השבוּיים מתו – אלה הָשלכו לחיות רעות ואלה נאלצו להלחם איש באחיו עד מות. ובעיר הזאת הֻגד לטיטוס, כי נתפש שמעון בן גיורא. וזה הדבר:

ב. שמעון היה בעיר העליונה בעת מצור ירושלים, וכאשר לכדו צבאות הרומאים את החומה ופרצו בתוך העיר והחלו להחריבה, לקח עמו את רעיו הנאמנים ואִתּם יחד סַתָּתים עם כלי־ברזל הדרושים לעבודתם וגם צֵדה די סִפּוּק צרכיהם ימים רבים, ועם כל אלה ירד אל אחת המנהרות הנעלמות. הם הגיעו עד קצה הנִּקבה (המחתרת) הישָׁנה ומצאו אדמת־סלעים והחלו לחצוב בה בקַווֹתם, אשר אחרי האריכם את החפירה יעצרו כֹח לעלות לבטח על־פני הארץ ולהמלט. אולם כאשר נִסּוּ למלא אחרי עצתם, נוכחו במהרה לדעת כי נכזבה תוחלתם, אחרי אשר בעמל רב הצליח בידי החוצבים לצעוד הלאה מעט מעט, ואף כי אכלו את לחמם במשורה, ראו, כי עוד מעט יאזל מכליהם. ואז אמר שמעון בלבו, כי יעלה בידו לבַעת את הרומאים ולהוליכם שולל: הוא לבש מכנסי־בד לבנים ועטה מעיל ארגמן ועלה פתאם מן האדמה במקום אשר היה שם המקדש לראשונה. כאשר ראו אותו הרומאים, אחזה אותם רעדה ובראשונה לא יכלו למוּש ממקומם, אולם אחרי־כן ערבו את לבם לגשת אליו ולשאלו מי הוא. ושמעון מאן לגלות את שמו להם וצוה לקרֹא לשר־הצבא. הם מהרו לרוץ אל שר־צבאם ושבו יחד עם טֶרֶנְטִיּוּס רוּפוּס, הוא אשר השאירהו טיטוס לראש על הצבא. וכאשר גִלה לו שמעון את כל הדבר באמונה, צוה טרוטיוס לאסרו והודיע את טיטוס, כי נתפש בכף. ככה שִׁלם אלהים לשמעון כגֹדל רשעתו ליושבי ירושלים, אשר השׂתרר עליהם בעברת־זדון – בהסגירו אותו בידי צריו ושונאיו בנפש, ולא בהלחמו בזרוע נטויה נפל בידיהם, כי־אם לרצונו הפקיר את עצמו לאויביו, למען יעשו בו שפטים, תחת אשר לפנים המית הוא רבים באכזריות־חֵמה על עוֹן אשר כזה, בשׂוּמו להם לשֶׁקר עלילות־דברים, כי אמרו לנפול אל הרומאים. אכן לא תמלט הרִשעה מעברת אלהים וימין־צדקו לא תקצר, וגם אם יאריך אפו לפושעים בו, נַקה לא ינַקם, ועוד יפליא את נקמתו ברשעים, אשר יתברכו בלבבם, כי נמלטו מעֹנש, בראותם, כי לא מצאה אותם יד הדין מהרה! ומבשׂרו חזה זאת שמעון הפעם בעת נפלו בידי הרומאים אנשי־עברתו. ואחרי אשר עלה שמעון מתחתית האדמה, נגלה המון מורדים רבים, אשר ירדו גם הם אל המנהרות. – והקיסר שב אל קיסריה אשר על שפת הים, ושמה הובא אליו שמעון אסור בנחֻשתים. וטיטוס צוה לשמור עליו, כי חשׂך אותו ליום חג־הנצחון ברומא.

פרק שלישי: טיטוס עשה חגים ומסר יהודים רבים לטבח. על־דבר הצרה אשר מצאה את יהודי אנטיוכיה בעלילת המומר אנטיוכוס ורשעתו.

א. בשבת טיטוס בקיסריה אשר על שפת הים עשה חג ליום הולדת אחיו ברֹב פאר ולכבודו הקדיש רבים מן היהודים לטבח. מספר היהודים, אשר ספו בהאבקם עם חיות רעות ואשר נשרפו על המדורה ואשר מתו איש בחרב אחיו, עלה על אלפים וחמש מאות. אולם כל זה לא שָׁוָה לרומאים, וכל המיתות המשֻׁנות, אשר נעשו ליהודים, היו לעֹנש קל בעיניהם. אחרי זאת נסע הקיסר אל בארות⁴⁰¹, היא עיר אשר לרומאים בגבול הצידונים, וגם שם התמהמה ימים רבים וחגג בהדר רב את יום הולדת אביו וערך חזיונות מלאי־תפארת והוציא כסף רב לכל מיני שעשועים, וגם התּיר המון רב מהשבויים לטבח, כאשר עשה בחג הראשון.

ב. ובימים ההם יצאה עלילה רעה גם על שארית היהודים באנטיוכיה וצרת־מות מצאתם, כי בני אנטיוכיה הקימו מהומה גדולה בעיר לרגל שמועת־שוא, אשר הוציאו מלשינים על היהודים, וגם בגלל המעשים, אשר היו לפני זמן־מצער. ואמנם מוטל עלי לספּר את פרשת המעשים בקצרה, למען אוּכל לבאר ביֶתר־ענין את הדברים, אשר קרו אחריהם.

ג. היהודים הם עם מפֻזר ומפֹרד בכל קצוות תבל בקרב גויי הארצות, ועל כֹּל גדל מספר היהודים היושבים בסוריה, כי היא הארץ הקרובה אליהם (אל ארץ־ישראל), ויותר מכֻּלם עצמוּ המונות היהודים בעיר אנטיוכיה, כי המלכים, אשר מלכו אחרי אנטיוכוס, נתנו להם לשבת בעיר לבטח. אמנם אנטיוכוס, הנקרא אֶפִּיפַנֶּס, עשה שַׁמות בירושלים ונצל את ההיכל, אולם אלה, אשר נחלו אחריו את המלוכה, השיבו ליהודים את כל כלי־המקדש העשויים נחשׁת, להעמידם בבית־הכנסת אשר להם, וגם נתנו להם חֹק אחד ומשפט אחד עם היונים היושבים בעיר. וגם המלכים, אשר ישבו אחריהם לכסא, הלכו בדרכיהם וגמלו טובה ליהודים, ועל־כן עצמו עלה במספרם והִרבּו את תפארת מקדשם בכלי־חפץ ובמתנות יקרות, וגם משכו אחריהם תמיד אל עבודת אלהיהם (אל דתם) המון גדול מן היונים וספחו אותם עליהם⁴⁰². ובהגיע שמועת המלחמה אל אנטיוכיה, כעבור זמן־מצער אחרי בוא אספסינוס באניה אל ארץ סוריה, התלקחה המשטמה ליהודים בלב כל יושבי העיר, ואז קם אנטיוכוס, אחד מראשי נכבדי־היהודים בגלל אביו, אשר היה ראש קהִלת היהודים באנטיוכיה, והלך אל אזרחי־העיר הנאספים בבית־החזיון והכה לפניהם בלשון את אביו ואת יתר היהודים וקרא עליהם שׂטנה, כי הם אומרים לילה אחד להצית אש בכל פִּנות העיר, וגם הסגיר בידי האזרחים אורחים יהודים אחדים, בהעידו בהם, כי לקחו גם הם חלק בעצה הזאת. לשֵׁמע הדברים האלה לא עצר עם אנטיוכיה כֹּח לכבּוש את כעסו וצוה להביא אש ולהעלות את האנשים האלה על המוקד, והם נשרפו כֻּלם כרגע בבית־החזיון. ואחרי־כן מהר ההמון לרוץ אל שכונת היהודים ולהחיש נקמות בהם, כי אמרו להציל בזה את עירם. ואנטי וכוס הוסיף לחַזק את חמת האזרחים, וברצותו לתת אות נאמן, כי נהפך לאיש אחר ולמד לשׂנֹא את דת־היהודים, עמד להקריב זבח כחֹק היונים, וגם צוה לאַלץ את יתר היהודים לעשות כמעשהו, למען אשר המסרבים למלא את הדבר יגלו במעשיהם, כי הם חורשי־הרעה. ובני אנטיוכיה נִסו לעשות כדבר אנטיוכוס, ורק יהודים מספר נפתּו למלא את מצותם, ואלה אשר המרו את פיהם הֻכּו נפש. ואנטיוכוס לקח אנשי־צבא מהנציב הרומאי והִרבּה להציק לאזרחים היהודים אשר באנטיוכיה ולא נתן להם לנוח ביום השבת, כי־אם הקשה ידו עליהם לעשות בו כל מלאכה כמו ביתר ימי השבוע. וכֹה הכביד את הלחץ על היהודים, עד כי בטלה מנוחת השבת לא באנטיוכיה בלבד, כי בהפתח משם הרעה פשטה גם אל יתר ערי סוריה לזמן־מצער.

ד. ואחרי הרעות האלה, אשר מצאו את יהודי אנטיוכיה בימים ההם, קמה עליהם עתה צרה חדשה, אשר רצינו לדבּר עליה ועל־כן הקדמנו את הדברים האלה. כי הנה פרצה אש באנטיוכיה ואכלה את השוק הרָבוּעַ ואת הארכיון (בית־שלטון־העיר) ואת בית־גנזי־הכתבים ואת הבַּסיליקוֹת, ורק אחרי יגיעה רבה שקעה הלהבה, אשר חשבה לשרוף את כל העיר. ואנטיוכוס קם והתגולל על היהודים, כי מידיהם יצא הדבר הזה, והנה גם לולא היתה שנאה כבושה בלב יושבי אנטיוכיה ליהודים, נקל היה להם להאמין לדבַר הַדִּבּה הזאת בסערת לבבם על המעשה, ומה גם אחרי הרעה אשר עוללו ליהודים לפנים. ועל־כן מצא אנטיוכוס אזנים קשובות וכל האנשים האמינו, כאִלו ראו עיניהם את היהודים בשלחם בידיהם את האש, וכמֻכּים בשגעון מהרו כֻלם בעברה־וזעם להתנפל על האנשים, אשר יצאה עליהם הַדִּבּה. רק בעמל גדול עלה בידי הצִיר הרומאי נַיוּס⁴⁰³ קוֹלֶגה לכבּוש את כעסם, בדרשו להודיע לראשונה את הקיסר את דבר המעשה, כי כבר שלח אספסינוס את צֶסֶניוּס פֵּיטוּס להיות נציב בסוריה, אולם זה לא הספיק עוד לבוא אל אנטיוכיה. ואחרי־כן חקר קוֹלֶגה ודרש היטב וגִלה את דבר האמת, כי אף אחד מהיהודים, אשר שׂם אנטיוכוס בראשם את האשם, לא לקח חלק בדבר, וכל המעשה יצא מידי אנשים נבזים אחדים, אשר הציקו להם נושיהם, ועל־כן האמינו, כי בשלחם אש בשוק ובבתי־הקהל יִפָּטרו מכל חובותיהם. אולם כל העת אשר ארכה חקירת האשמה הזאת כלו עיני היהודים מיַחל למשפטם ועצמותיהם רחפו מפחד וממגור.

פרק רביעי: קבלת פני אספסינוס ברומא. הגרמנים התקוממו על הרומאים ונכנעו מיד. הסַרמַטים פשטו על ארץ מוּסיה וגוֹרשו אל גבול ארצם.

א. וכאשר הגיעה אל הקיסר טיטוס הבשורה על־דבר אביו, כי חשקו בו כל ערי איטליה אשר עבר עליהן, ומה גם כי קִדמה עיר רומא את פניו באהבה רבה ובתפארה, שׂמח שמחה גדולה ונפשו עלזה מאד, כי הוּנח לו מכל הדאגות אשר דאג לאביו. כי בעוד אספסינוס נמצא במרחקים דבקו בו לבות כל אנשי איטליה, כאִלו כבר בא אליהם, וכֹה ערגה נפשם אליו, עד אשר נדמה בעיניהם, כי הוא שוכן בקרבם. ואהבתם היתה נקיה מכל אֹנס. כי חברי המועצה זכרו את כל הצרות, אשר מצאום בהמיר הארץ מושליה, ועל־כן התכוננו לקַדם בברכה את פני המושל הזקן ונשוא־הפנים, המפֹאר בכל יקר מעשי־גבורתו במלחמה, וכלם ידעו, כי ישא את נפשו רק להכין את שלום נתיניו. והעם, אשר כשל כחו במלחמות־האחים, עוד הוסיף לערוג אל הקיסר, כי קִוה, אשר הפעם תהיה לו פדות שלמה מכל צרותיו, והאמין, כי יחד עם המנוחה תבוא עליו הברכה. ויותר מהם נשאו אנשי־הצבא את עיניהם אל אספסינוס. כי היטיבו לדעת את כל גֹדל נצחונותיו במלחמה, אחרי אשר שׂבעה נפשם את חֹסר־דעת יתר מפַקדיהם ואת מרך־לבּם, ועל־כן חפצו לגֹל את חרפתם מעליהם ויִחלו לקבל את פני האיש, אשר רק ידו תמצא להושיעם ולעטרם בתפארה. למראה האהבה הזאת, אשר רחש לב כל בני־העם, לא יכלו אנשי־המשׂרה נשואי־הפנים להתאפק, כי־אם מהרו לצאת לקראתו מרחק רב מעיר רומא. וגם יתר בני־העם לא עצרו לדחות את קבלת פניו, וכזרם מים נשפך המון־אדם [משערי העיר], כי טוב ונעים היה לכל איש לצאת מן העיר מהִשָׁאר בקרבה. וזאת היתה הפעם הראשונה, אשר ראתה העיר בנחת־רוח, כי נותרו בה רק מתי־מעט, יען אשר קטן מספר הנשארים בעיר ממספר היוצאים ממנה. וכאשר באה הבשורה, כי הקיסר הולך וקרֵב, והאנשים, אשר מהרו לעבור, הודיעו, כי האיר את פניו לכל איש ואיש היוצא לקראתו, רץ גם ההמון הנִשׁאר עם האנשים והטף אל דרכי העיר לראות את פניו, ובכל מקום אשר הגיע שמה הקיסר מדי עברו, הריע העם תרועת שמחה לחין־מראהו ולמאור פניו, וכל איש קרא בקול, כי הקיסר הוא המֵיטיב והוא המושיע, ולו לבדו יאות להיות מושל ברומא. וכל העיר מלאה זרי־פרחים וענני־קטֹרת. רק בעמל רב בקע לו אספסינוס דרך בין ההמון הגדול העומד עליו, ובא אל ארמון־המלכים ושם הקריב לאלֹהי־העיר זבחי־תודה על אשר שׁב בשלום, וכל ההמון הגדול יצא להיטיב את לבו. לשבטיהם⁴⁰⁴ ולמשפחותיהם ולשׁכניהם⁴⁰⁵ עשו בני־העיר משתה ושמחה והתפללו אל אלהים וחִלו את פניו להכין את ממשלת הקיסר אספסינוס ברומא לאֹרך־ימים ולהקים את השלטון בידי בניו ובני־בניו אחריו לדורות־עולם באין שטן ומכשול. ככה קבלה העיר רומא את פני אספסינוס בשמחה, ועוד הפעם עלתה מעלה מעלה ברֹב אָשרה.

ב. זמן־מה קֹדם לכן, כשנמצא עוד אספסינוס בגבול אלכסנדריה וטיטוס בנו חנה סביב לירושלים וצר עליה, התעורר חלק גדול מהגרמנים למרֹד [ברומאים], ובעצה אחת עם המורדים היו גם רבים ועצומים מן הַגַּלִּים, ויחדו הלכו בגדולות וקוו לפרוק מעליהם את עֹל שלטון הרומאים. וראשית הדבר, אשר השיא את הגרמנים להרים יד ולמרֹד, היתה תכונת רוחם [הסוערת], כי לא הסכינו לעשות מעשיהם במחשבה צלולה, והיו מוכנים תמיד לשׂום את נפשם בכפם על כל תקוה קלה. ומלבד זאת עָצמה שנאתם לנוגשׂיהם, בדעתם, כי מכל העמים השׂכילו הרומאים לבד להעבידם ביד חזקה. אולם יותר מכֹּל אזרה אותם שעת־הכּשׁר הזאת בגבורה. הם ראו בהמוט הממשלה ברומא מפני חליפות המושלים הרבות ושמעו, כי כל ארצות הישוב, אשר נכנעו לפניה, חלות ורועדות תחתיהן. על־כן חשבו, כי בקרב צרות הרומאים ומריבותיהם ימצאו להם עת רצון וברכה. ויועצי העצה, אשר עודדו אותם בתקוותיהם אלה, היו קלַסִּיקוס וצִיוִילִיוּס⁴⁰⁶, שנים משרי־צבאם, אשר גִלו במעשיהם, כי זה מזמן נשאו את נפשם לַמרד הזה, אבל רק עתה ערבו את לבם להשלים את רצונם לעיני השמש, כי שעת־הכֹּשר הפיחה בקרבם רוח־גבורה. הם אמרו לנסות את הדבר בעזרת המוני הגרמנים, אשר היו שואפי־מרד בכל נפשם. וכבר היה חלק גדול מן הגרמנים אתם בעצה אחת בדבר הזה, וגם הנשארים לא שִׁנו מהם במחשבותיהם. והנה, כאִלו מאלהים יצא הדבר, שלח אספסינוס מכתב אל פֶּסִּילִיוּס צֵרֵאַלִּיס, אשר היה לפנים נציב בגרמניה, ושׂם משרה עליונה על שכמו וצִוה אותו ללכת אל ארץ בריטניה ולמשול בה. ובצאת צֵרֵאליס לדרכו, כאשר צֻוה, שמע על־דבר מרד הגרמנים, כי כבר התלקטו יחדו, וערך לקראתם מלחמה והמית רבים מהם בקרָב ואִלץ את הנשארים לעזוב את משובתם ולקחת מוסר. ולוּ לא מִהר צראליס לעלות על מקומות המורדים, גם אז היה קרוב עֹנש הגרמנים לבוא. כי בהגיע השמועה הראשונה על־דבר המרד אל רומא ודוֹמִיטִיָּנוס שמע את הדבר, לא עשה כמעשה בני־גילו – כי היה עוד צעיר לימים מאד – ולא התמהמה לקחת עליו את העבודה הכבירה הזאת, כי מבטן ומִלֵּדה שכנה בקרבו רוח גבורת אביו, וגם היה מלֻמד־מלחמה יותר ממִדת שנותיו. על־כן מִהר מיד לצאת למלחמה על הפראים. וכשהגיעה אליהם השמועה, כי הוא הולך וקרב, נמס לבבם, עד אשר נכנעו לפניו לרצונם ומגֹדל חרדתם חשבו להם לטובה רבה, כי בלי צרה ויסורים שבו למשוך בעֹל כבראשונה. ודוֹמיטִיָּנוס השאיר גדודי־צבא בכל המקומות אשר מסביב לגַליה, לשמור עליהם לבלתי יוסיפו עוד יושביהם להקים מהומה על־נקלה, ושב אל רומא מעֻטר כבוד ותהלה על מעשי נצחונותיו, אשר היו נעלים ממִדת שנותיו ונאים לבן איש גבור־חיל כאביו.

ג. בימים ההם, כאשר פרץ המרד הנזכר בארץ גרמניה, נועזו גם הסְּקִתִּים להתנפל על הרומאים. כּי שבטי הסקִתּים, הנקראים בשם סַרמַטים והם המון גדול ורב, עברו בלאט את נהר איסְטְרוס⁴⁰⁷ ובאו אל ארץ מוּסיה⁴⁰⁸. בכֹח גדול השתערו על הרומאים ופגיעתם היתה קשה, כי לפתע פתאם עלו על הארץ, ועל־כן הצליחו להמית רבים מחיל־המשמר, וכאשר יצא לקראתם הציר, אשר היה שופט לפנים⁴⁰⁹, (פוֹנְטֵיוס) אַגרִפּס, המיתו אותו אחרי מלחמה קשה, ואחרי־כן פשטו בכל המדינה, הסרה למשמעת הרומאים, ונהלו אתם [את האנשים והבהמה] ונשאו את כל אשר בא לידם. וכשמוע אספסינוס את הדבר, כי ארץ מוסיה היתה לבז ולשממה, שלח את רוּבְרִיוּס גַּלּוּס לעשות שפטים בסַרמַטים, והוא המית רבים מהם במלחמותיו, והנשארים ברחו בחרדה אל ארצם. בזה שם שר־הצבא קץ למלחמה ושקד להקים את המנוחה במדינה ולהגן עליה לימים הבאים. הוא חִזק והִרבּה את חיל־המשמר במקום ההוא, לבל יוכלו הפראים לעבור את הנהר מן היום והלאה. וכה בא קץ המלחמה אשר בפוסיה חיש מהר.

פרק חמישי: על־דבר נהר־השבת, אשר ראה טיטוס בדרך עברו בסוריה, בני אנטיוכיה באו אל טיטוס לדבר רעה על היהודים, ולא שמע אליהם. על דבר תהלוכת הנצחון של טיטוס ואספסינוס.

א. והקיסר טיטוס ישב ימים רבים בבארות, כאשר דברנו למעלה, ואחרי־כן הסיע את צבאו משם. ובכל ערי סוריה, אשר עבר עליהן, ערך חזיונות־שעשועים בעשׁר רב, ושלח את השבויים היהודים לשַׂמח את הרבים במראה מותם. ובדרך עברו ראה טיטוס נהר אחד, אשר שוֶה הדבר להגיד את תכונתו. הוא נמצא בדרך בין עַרְקה⁴¹⁰ אשר במלכות אגריפס ובין רֵפַנֵּאָה, ויש לו תכונה נפלאה: הוא מלא מים בעת שטפו ואינו מפגר בזרמו. אחרי־כן הוא נעלם ששה ימים רצופים לכל ארכו עד מקורותיו ושטחו נראה יבש כֻּלו. אולם ביום השביעי הוא שולח את מימיו עוד הפעם, כאִלו לא חלה בו כל תמורה. וכבר נחקר הדבר, כי את חֻקיו אלה שומר הנהר באמונה כל הימים ועל־כן קראו לו „נהר השבת“ (סַבַּטיקוס) על שם היום השביעי הקדוש ליהודים.

ב. וכשמוע אזרחי אנטיוכיה, כי טיטוס הולך וקרֵב, שמחו שמחה גדולה ואיש לא רצה להשאר בביתו, כי־אם כֻּלם מהרו ללכת ולקדם את פניו ויצאו לקראתו משערי העיר דרך שלשים ריס. ולא הגברים בלבד, כי־אם גם הנשים יחד עם הטף נהרו אליו מן העיר, ובראותם אותו מרחוק, התיצבו לשני עברי הדרך ופרשׂו אליו את ידיהם וקראו לו לשלום ובעתרת ברכות הפכו את פניהם ולִוּוּ אותו העירה. אך בין המון הברכות נשמעו כל העת דברי־בקשה לגרש את היהודים מתוך העיר. טיטוס לא השיבם על הבקשה הזאת ושמע את דבריהם והחריש. ופחד גדול נפל על היהודים, כי לא ידעו את אשר טיטוס חושב עליהם ואת אשר הוא אומר לעשות. וטיטוס לא נשאר הפעם באנטיוכיה, כי מהר למסעיו עד בואו אל זִיגְמָה⁴¹¹ אשר על נהר פרת, ושם יצאו לקראתו צירים שלוחים מאת ווֹלוֹגֶז מלך הפרתים והביאו לו נזר־זהב לכבוד נצחונו על היהודים, והוא קבל את התשורה ועשה משתה לצירי המלך, ומשם שב אל אנטיוכיה. ויועצי העיר ואזרחי אנטיוכיה הפצירו בו ללכת אל בית־החזיון, אשר שם נאסף כל עם־העיר לקבל את פניו, והוא נעתר להם ברֹב חסדו. אולם כאשר הוסיפו להציק לו בדבריהם ולדרוש ממנו בלי־הרף, כי יגרש את היהודים מן העיר, ענה אותם בדברים נמרצים, לאמר: „הן עיר־אבותיהם חרבה ולא אוכל להגלותם שמה. ואֵי זה המקום, אשר ירצה לקבלם?“ ואנשי אנטיוכיה הניחו את בקשתם הראשונה ופנו אל טיטוס בבקשה שנית, כי ישבּר את לוחות־הנחֹשת, אשר נחקקו עליהם משפטי (זכיות) היהודים. אולם גם בדבר הזה לא נענה להם טיטוס, כי־אם השאיר ליהודי אנטיוכיה את כל משפטיהם, אשר היו להם בארץ הזאת מכבר, ואחרי־כן נסע אל ארץ מצרים. בדרך מסעו עבר על ירושלים, ובראותו שממת צלמות מסביב, שִׁוָּה לנגד עיניו את הדַר העיר לפנים, והעלה על לבו את זֵכר בניני־ההדר, אשר נהרסו עד היסוד, וכל התפארת, אשר היתה פה מימי־קדם, ונאנח במרירות על אבדן העיר, ולא גבה לבו על אשר מצאה ידו לכבוש עיר גדולה כזאת בכֹח ובעֹז, כי־אם קלל פעמים רבות את מחוללי המרד, אשר הביאו על העיר את הפֻּרענות הגדולה הזאת, וככה הראה לעינים, כי הוא ממאן לעשות לו שֵׁם גבורה באיד השונאים חללי־ידו. ומעשׁר העיר הרב נגלה עוד חלק גדול בתוך החרבות: הרבה מצאו הרומאים בעצמם, ועוד יותר גִלו אחרי־כן על־פי עדות השבוים, זהב וכסף ויתר כלי חפץ ויקר, אשר טמנו בעליהם באדמה בעת המלחמה, כי לא ידעו מה ילד יום.

ג. וטיטוס נסע אל מצרים, כאשר היה עם לבבו, ועבר את המדבר במהרה והגיע עד אלכסנדריה. וגמר לצאת באניה אל איטליה. ואת שני הלגיונות אשר נסעו עמו השיב אל המקומות, אשר באו משם: את הלגיון החמישי אל ארץ מוסיה, ואת החמשה־עשר אל ארץ פַנּוֹנִיָּה. ומן השבויים לקח עמו את שמעון ואת יוחנן, ומן הנותרים הבדיל לו שבע מאות בחורי־חמד, העולים על חבריהם בקומתם וביפי־מראֵיהם, וצוה להובילם בחפזון אל ארץ איטליה, למען יעביר אותם לפניו בתהלוכת־הנצחון. וטיטוס בצע את מחשבתו, ונסע באניה והגיע בשלום אל מחוץ־חפצו, והעיר רומא חרדה לקראתו וקבלה אותו בשמחה, כאשר עשתה לאביו. ועוד גדל כבוד טיטוס, כי גם אביו יצא לקראתו לקדם את פניו. ולב עַם־רומא פחד ורחב למראה שני המושלים בשבתם יחד, כראות פני אלהים. וכעבור ימים מצער גמרו אזרחי־רומא לערוך חג אחד לכבוד שני המנצחים יחדו, אף כי המועצה הוציאה משפט לעשות חג לכל אחד בפני עצמו. והיום הנוער לחג־הנצחון נודע לעם מראש. ובבוא היום ההוא לא נשאר בביתו אף אחד מכל המון יושבי־העיר, הרבים לאין־מספר, כי כֻלם יצאו וכבשו את כל המקומות, אשר יכלה כף־רגל לעמוד שם, והשאירו רק מעבר צר [לתהלוכת־הנצחון].

ד. בעוד לילה פקדו שרי־הלגיונות את כל הצבא הנמצא בעיר לגדודיו ולמערכותיו והציגו אותו בסדר לפני השערים, ולא על־יד ארמון המלכים אשר בעיר העליונה, כי־אם בקרבת מקדש אִיסִיס⁴¹², אשר שם לנו שני השליטים בלילה ההוא, וכאשר החל עמוד־השחר לעלות, יצאו אספסינוס וטיטוס בעדי זֵרי־דפנים ובלבוש־ארגמן, כחֹק לרומאים מימי־קדם, ונכנסו אל אולמי אוֹקְטַוִּיָּה, כי שמה נאספו היועצים והשרים ראשי־העם וגם נשואי־הפנים ממעמד־הרוכבים וחִכּו לבואם. ולפני האולמים הוקמה להם בימה, ועל הבימה עמד כסא־שן כפול. על הכסא הזה ישבו שני השליטים בעלותם על הבימה, ואז הריע הצבא לקראתם בקול תרועת־ברכה, וכל איש הִרבּה לתַנות את פרשת מעשי־גבורתם. אנשי־הצבא לא חגרו את כלי־נשקם, כי־אם לבשו כתנות־משי ועִטרו את ראשיהם בדפנים, ואספסינוס קבל את ברכותיהם ורצה להשיבם דבר ונתן להם אות להחריש. וכאשר קמה דממה גדולה מסביב, עמד על רגליו והליט את רֹב ראשו באדרתו וקרא את התפלה כחֹק, ועמו יחד התפלל גם טיטוס. ואחרי התפלה דבּר אספסינוס אל כל הנאספים דברים קצרים ושלח את אנשי־הצבא לאכול את לחם הבֹּקר (אריסטון), אשר הכינו להם המושלים כמשפט־היום, והוא הלך אל השער, אשר בו עברו תמיד תהלוכות־הנצחון, ועל־כן נקרא על שם חג־הנצחון⁴¹³, ושם סעדו שניהם (הוא וטיטוס) את לבם ולבשו את בגדי־הנצחון והקריבו לאלהים על המזבחות, אשר נבנו בשער, ושלחו לפניהם את התהלוכה לעבור דרך מקומות החזיון (תיאטראות), למען יֵקל על ההמון לראותה.

ה. קשה לפרוט כהלכה את המון שכיות־החמדה הרבות ואת תפארת כל כלי־היקר למיניהם, ולפרש את יפי־מלאכתם ואת חין־ערכם ואת נפלאות־תכונתם – כי לא נעדר שם דבר, אשר יעלה במחשבת האדם, כי כמעט כל הברכה, אשר צברו לפנים ידי בני־אדם מאֻשרים, כלים מכלים שונים, וכל נפלאות עמים רבים וחֹסן עשרם – כל אלה חֻבּרו יחד ביום ההוא ונתנו עֵדֵיהם על גֹדל ממשלת הרומאים. כסף וזהב ושן בכל צורה ותבנית ובכל מעשה־חושב נִשׂאו בהמון רב, ולא נִכּר, כי הם עוברים בתהלוכה, כי היו בעיני רומאים כנחל שוטף. בגדים עשויים ארגמן יקר ושמלות מרֻקמות מלאכת־הבבלים, אשר דָמוּ באמת לציורי־צבעונים, אבני־חן מגֻוָָּנוֹת, משֻׁבּצוֹת בנזרי־זהב ובמסגרות אחרות, העברו לאין־מספר, עד אשר אמר הרואה בנפשו, כי לחנם נחשבו לכלי־יקר. גם פסלי־אלים נִשׂאו לפני התהלוכה, פסלים נפלאים בגדלם וביפי מלאכתם, אשר לא נעשתה כלאחר־יד, וכֻלם מחֹמר יקר מאד, ואחריהם בעלי־חיים רבים למיניהם, כל אחד בעדיוֹ המיֻחד. וגם המון האנשים נושאי הכבודה הרַבּה הזאת היה לבוש שָׁני עם רקמת־זהב. אולם אלה, אשר נבחרו לצאת בעצם התהלוכה, עלו על הכֹּל ביקַר תפארת־עדיָם והכו את כל רואיהם בתמהון. גם קהל השבויים העוברים בין אלה נראה בעדי־עדיים, בבגדי־רקמה והדר־צבעים, אשר כסו על הרזון אשר עלה בבשרם מעצמת צרותיהם. ונפלאה מכֹּל היתה מלאכת הבנינים הצוענים הנִשּׂאים בכתף. כי גדלם הפיל אימה על האנשים, פן יכרעו תחת משאם, כי רבים מהם היו בני שלש עליות וגם בני ארבע עליות⁴¹⁴ ולב רואיהם פחד ורחב למראה עתרת עשרם. רבים מהם היו עטופים יריעות רקומות זהב ובכל־מקום היו מצֻפּים זהב ושֵׁן מעשה־חושב, ובהמון תמונות נראתה המלחמה עין בעין לכל חלקיה השונים. כי פה נגלה מראה נוה שאנן הנהפך לשממה, ושם נראו מערכות אויבים רבים נופלים בחרב, אלה בורחים ואלה הולכים בשבי, וגם דמות חומות מתנשאות למרום הנבקעות במכונות־מלחמה, ומצודות נשגבות נלכדות, וערים מלאות־אדם מֻקפות חומות חזקות, אשר עלו הרומאים למרומיהן, ומראה הצבא הנשפך כנחל אל העיר מבית לחומה ועושה מטבח מעבָרים, ודמות החלשים הנושאים את ידיהם לבקש רחמים, ובית־המקדש הבוער באש, והבתים שנעשו קברי יושביהם, ומחזה נהרות השוטפים בארץ ציה וצלמות ולא באדמת זרע, אשר אינם מרוים את האדם והבהמה, כי עוברים הם דרך ארץ־שרפה מסביב. – כל אלה הפגעים, אשר הביאו היהודים עליהם במלחמה הזאת. מלאכת הבנינים האלה וגדלם תארו את כל הדברים האלה לעיני האנשים, אשר לא ראו אותם, כאִלו היו באותו מעמד. כי בכל אחד מהמגדלים הצוענים הֻצג ראש־העיר הנלכדה, כמו שהיה בשעת־מעשה (בעת נפלו בשבי). ואחרי־כן עברו גם אניות רבות ואחריהן שלל המלחמה לאין־קץ, ומכל השלל נפלאו ביותר הכלים, אשר לֻקחו בבית־המקדש בירושלים: שלחן־הזהב, אשר היה משקלו הרבה ככרים, והמנורה העשויה גם היא זהב טהור. ואמנם שָׁנתה מלאכת המנורה הזאת מדרך כל המנורות אשר בידינו. כי מן הבסיס התרומם הגזע (העמוד, הירֵך) בתָּוֶך, וממנו נִטשו ענפים דקים, אשר דמו בצורתם לקלשון שלש־השנים⁴¹⁵, ובראש כל קנה מלמעלה נר־נחשׁת. ומספר הקנים היה שבעה לכבוד שבעת ימי השבוע אשר ליהודים. – וכמאסף לכל השלל עבר ספר תורת היהודים, ואחרי השלל עברו אנשים רבים הנושאים בידיהם צלמי ניקֵי⁴¹⁶ עשויים כֻּלם שֵׁן וזהב. ואחריהם נסע אספסינוס ראשונה ואחריו טיטוס, ודוֹמיטיָנוס רכב על סוסו ליָדם, וגם הוא לבש עדי־עדיים ומראה סוסו היה נחמד לעינים.

ו. וקץ התהלוכה היה בקרבת היכל יופיטר הקַפּיטולי⁴¹⁷. ובהגיע העוברים שמה עמדו, כי חֹק עתיק היה לרומאים מימי־קדם לעמוד במקום הזה, עד אשר יודיע המבשׂר, כי מת ראש צבא־האויבים. ושמעון [בן גיורא] היה האיש [אשר נגזר עליו למות], אחרי עברו בתהלוכה עם יתר השבוים. עתה הפילו חבל על צואריו וסחבו אותו אל מקום אשר ממעל לשוק, והמובילים אותו דשו את בשרו בדרך [עד בואם אל המקום, אשר] חֹק לרומאים להמית שם את עושי־הרעה הנדונים למות. וכאשר הגיעה הבשורה, כי בא קצו (של שמעון), הריע העם תרועת־ששון, ואז החלו [השליטים] להקריב את הזבחים. ואחרי אשר נעשו הזבחים כחֹק וכמשפט ועלו לרצון, הלכו אספסינוס וטיטוס אל ארמון־המלך וקראו אל המשתה רבים מן העם. ולנשארים נערכו בבתיהם שלחנות מלאים כל טוב. כי ביום הזה חגגה עיר רומא את חג נצחון צבאותיה על השונאים, וגם את אחרית מלחמות־האחים בקרבּה ואת תחלת תקוותיה הטובות לימים הבאים.

ז. ואחרי חג־הנצחון, כאשר הכין אספסינוס את ממשלת הרומאים, צוה לבנות מקדש לאיריני⁴¹⁸. מלאכת המקדש שָׁלמה במהרה ועבודתו היתה למעלה מכל מחשבת־אנוש. כי פזר אספסינוס את עשרו הרב ברוח נדיבות נעלה והעלה עוד את תפארת המקדש במעשי הצַּיָּרים והפַּסָּלים, שלל־הנצחונות מימי־קדם, והניח במקדש כל שכיות ארצות רחוקות, אשר הוטל לפנים על בני־האדם לכתּת את רגליהם ולעבור כל קצוי־עולם, מדי חָשׁקם לראות את החמֻדות הפזורות אלה בכֹה ואלה בכֹה, גם הניח שם את כלי־הזהב מבית־מקדש היהודים, כי נכבדו בעיניו מאד. ואת ספר תורת־היהודים ואת פרֹכת־הארגמן אשר לדביר הניח בארמון־המלך וצוה לשמור עליהם.

פרק ששי: על־דבר המבצר מָכוֹר והדרך אשר בה כבשו הרומאים אותו ואת יתר המבצרים.

א. ואל ארץ יהודה נשלח הציר⁴¹⁹ לוּצִילִיּוּס בַּסּוּס וקבל את הצבא מידי צַרֵאַלִּיס וִיטֶליָנוס, והכניע בשלום את מבצר הורדיון עם היושבים בו, ואחרי־כן אסף את כל צבא מַצַב־הרומאים, אשר נחלק לגדודים רבים ונפוץ בארץ, וגם לקח את הלגיון העשירי והחליט לעלות על מָכוֹר ולשים עליו מצור, כי נחוץ היה מאד לכבוש את המבצר, פן יתעוררו רבים לשוב ולמרוד, בבטחם במשׂגַּב חומותיו. ואמנם תכונת המבצר חִזקה את תקות היושבים בו להציל את נפשם והפילה מגור ופחד על העולים להלחם בו. כי חומתו סגרה על ראש סלע המתרומם עד לב השמים, ועל־כן היה קשה להבקיעו; עם זה לא נתנה תכונת המקום לגשת אליו, כי מסביב הקיפוהו תהומות נעלמות בעמקן מעין־רואים ולא נקל היה לרגל לעבור בהן, אף נבצר מיַד אדם לסתּום אותן. כי העמק החוסם את מכור מצד מערב נמשך ששים ריס עד ים המלח, ואל העבר הזה שולחת גבעת מכור את מרום־קַרנה. ואף כי העמקים אשר בצפון ובדרום נופלים במדתם מהעמק הזה, הנה גם הם לא נתנו לגשת אל המבצר למלחמה. רק הבקעה לצד מזרח, אשר מדת עמקה אינה קטנה ממאה אמה, נעצרה על־ידי ההר הנשקף ממול מָכוֹר.

ב. אלכסנדרוס מלך היהודים היה הראשון, אשר התבונן אל תכונת המקום הזה ובנה בו מבצר, ולקץ הימים הרס אותו גַבִּינְיוּס במלחמתו עם אריסטובולוס⁴²⁰. ובשבת הורדוס על כסא המלוכה נכבד בעיניו מכֹּל לשים את עיניו אל המבצר הזה ולחזק את חומתו ביתר שאת, כי קרוב הוא אל גבול הערבים ונשקף ממרום־מכונו כמגדל־צופים על ארץ ערב. על־כן לקח אחֻזת ארץ גדולה והקיף אותה חומה ויסד שם עיר, ומן העיר הזאת עלתה דרך אל מרום הגבעה וגם על ראש הגבעה למעלה שׂם חומה מסביב והציג מגדלים בכל קרניה, ששים אמה גֹבה המגדל. ומבית לחומה הקים בית מלכים בתָּוֶך, בנין נהדר בחדריו הגדולים וכלילי־הַיֹּפִי, ובמקומות, אשר מצא בהם חפץ, חפר בארות לאסוף בהם את מי־הגשמים, למען יִמָּצאו לָרֹב. ככה התחרה הורדוס במעוז תכונת המקום, ועוד הוסיף על משׂגַּבּו הטבעי מצודות עשויות בידי־אדם. גם המון חצים ואבני־קלע ומכונות־מלחמה הניח במבצר והשׂכיל להמציא ליושביו את כל הדברים דֵי־מחסורם, למען יוכלו להתחזק ימים רבים לעת מצור.

ג. ובחצר המלך צמח פִּגָם (פיגן) נפלא בגדלו, כי לא נפל מכל עצי־תאנים בגבהו ובעביו, ועליו סִפּרו, כי עמד מימי הורדוס ועוד היה עומד ימים רבים מאד, לולא כרתו אותו היהודים, אשר תפשו את המקום. ובעמק החוסם את העיר מצד צפון נמצא מקום אחד ושמו בעֵרה⁴²¹, ושם גדֵל שֹׁרש, הנקרא גם הוא בשם הזה. צבע השֹׁרש הזה דומה לאש, ולפנות ערב הוא מפיץ זֹהר, וכאשר יגש אליו איש וירצה לתפשו ביד, לא יקל הדבר בידו, כי ישמט השֹׁרש מידו ולא יעמוד במקומו, עד אשר יביא איש מי רגלי אשה או דם־נדה ויַזה עליו. אך גם בהעשות הדבר הזה בן־מות הוא כל הנוגע בשֹׁרש, אם לא ישא את השֹׁרש כשהוא תלוי למטה בידו. אולם יש גם דרך אחרת ללכּוֹד את השֹׁרש בלי פגע, וזה הדבר: חופרים באדמה מסביב לו עד הִשָׁאר רק מעט מצער ממנו בקרקע, ואחרי־כן אוסרים אליו כלב, וברצות הכלב ללכת אחרי בעליו יעקור את השֹׁרש על־נקלה. אמנם הכלב ימות במהרה, כאִלו נתן את חייו כֹּפר האיש, האומר לתלוש את השרש, אולם מעתה לא יהיה כל פחד לנגד עיני הנוגע בו. והנה האנשים חומדים את השרש הזה ואינם שבים אחור מפני הסכנה הגדולה, כי כֹּח נפלא נמצא בו לגרש במהרה את כל אלה הנקובים בשם רוחות⁴²², לאמר: נשמות בני־בליעל, הנכנסות בקרב האנשים החיים והממיתות אותם, אם לא ימהרו להמציא להם עזרה ולהקריב אליהם את השֹׁרש. ובמקום הזה נוזלים מעינות חמים רבים ושונים בטעמם מאד: מהם מעינות נושאים מים מרים ומהם מקורות מים חיים נעימים ומתוקים מאין כמוהם, וגם נחלים קרים שוטפים שם ממקורות מקבילים, היוצאים למטה בעמק. ולא זה בלבד, כי נמצא שם דבר, אשר הוא לפלא לעיני כל רואה: בקרבת המקום מתגלה מערה, אשר חללהּ אינה עמֹק וממעלה מכַסה עליה סלע זקוף. ומעל לסלע כשני דדים קרובים זה לזה, ומתוך האחד פורץ מעין קר מאד, והשני פולט מקרבו נחל חם, ובהתבולל מֵי שני המקורות יחד, יוצא מרחץ נעים מאד ומעלה ארוכה לכל מחלה, ועל כֹּל – למחלת העצבים. וגם רגבי גפרית ומלח סדומית⁴²³ נמצאו שם.

ד. בַּסוֹס תר את המקום מסביב וגמר להבקיע אליו בסתמו את העמק אשר ממזרח, ונגש אל העבודה ושקד בכל עֹז למהר ולהגביה את הסוללה, למען יֵקל לו בדבר הזה להביא את המקום במצור. והיהודים הסגורים במבצר נבדלו מן הזרים⁴²⁴, אשר היו כאספסוף בעיניהם, וגזרו עליהם לשבת בעיר התחתונה ולהיות ראשונים לפֻּרענות, והם תפשו את המבצר אשר למעלה וישבו בו, כי התחזקו במעוז המקום וגם קִוו מראש למצֹא ישועה, כי האמינו, אשר ישלחו אותם הרומאים בשלום, אם יסגירו בידיהם את המקום. אולם בתחלה בקשו עוד לנסות דבר, אולי יעלה בידם להחלץ מן המצור. על־כן הגיחו מן המבצר מדי יום ביומו והתנגחו עם שופכי הסוללות ורבים מהם נפלו חללים, וגם המיתו רבים מן הרומאים. כי אלה ואלה עשו חיל לעת אשר ידעו לכַוֵּן את השעה. היהודים השכילו לנצח את הרומאים בהשתערם עליהם פתאם, בטרם הספיקו להזהר, ויד עושי הסוללות היתה על העליונה, כאשר הקדימו לראות את היהודים היוצאים לקראתם וקבלו את פניהם בעֲבִי־מגִנָּם. אולם לא הקרבות האלה נועדו לשים קץ למצור העיר, כי־אם מעשה אחד, שהיה במקרה ולא עלה במחשבה תחלה, אִלֵּץ את היהודים למסור את מבצרם. בקרב הנצורים היה עלם אחד אמיץ־לב ונאדר בכֹח־ימינו ושמו אלעזר, אשר מדי הַגיח היהודים מן העיר עשה נפלאות והֵעיר לבות רבים לצאת עמו יחד ולהפריע את עבודת הסוללות, ובעת אשר נלחם עם הרומאים פנים בפנים הִרבּה להשחית בהם ובקע דרך רחבה לכל המתנדבים להגיח עמו על האויב וגם סוכך עליהם בעת הסוגם אחור, למען יוכלו לשוב אל העיר בלי פגע. ופעם אחת, כאשר כלה הקרָב ושתי המערכות נטו האחת מעל רעותה, בז אלעזר לאויבים וחשב, כי איש מהם לא יחדש את הקרב הפעם, ונשאר עומד מחוץ לחומה ודבּר עם העומדים למעלה ושׂם את כל לבו אליהם, והנה מִהר אחד ממחנה הרומאים, שמו רופוס והוא איש מצרי, וקפץ פתאם, בטרם עלה הדבר במחשבת איש, אל העלם והניף אותו תנופה יחד עם כלי־נשקו, ובעוד הבהלה אוחזת את העומדים על החומה למראה הדבר, מצאה ידו להעביר את אלעזר אל מחנה הרומאים. וראש־הצבא צוה להפשיטו ערֹם ולהקים אותו במקום נראה לעיני יושבי העיר ולדוש את בשרו בשוטים. ורחמי היהודים נכמרו מאד אל העלם הנמצא בצרה, והצעקה הקיפה את כל העיר ויושביה הִרבּו לבכות לשברו מהָמֵר על היחיד. וכראות בַּסּוּס את צרת לב האנשים, מצא חפצו בדבר וחִבּל תחבולת־ערמה להרבות את עצבונם ולאלצם, כי יסגירו את המבצר בידו, למען הציל את נפש אלעזר, ותקותו לא נכזבה. הוא צוה לחצוב צלב, למען הוקיע עליו את אלעזר מיד. וכראות אנשי העיר את הדבר הזה עצמוּ מכאובי־לבם, והם קראו בקול יללה גדולה, כי גדול הכאב מנשׂא. וגם אלעזר חנן אליהם קולו, כי לא יתעלמו למראה מותו הקשה, וטוב יותר כי ימהרו להציל את נפשם בהכּנעם לפני זרוע הרומאים ולפני מזלם, אחרי אשר גברה ידם על הכֹּל. לשׁמע דבריו נפל לב בני־העיר עליהם, וכאשר הפצירו בהם רבים ובקשו רחמים עליו, כי היה אלעזר בן משפחת נדיבים גדולה ועצומה מאד – כבשו רחמיהם את יצרם, והם שלחו בחפזון צירים אל הרומאים לדבּר אליהם, כי יסגירו בידם את המבצר, אם יתנו להם לצאת בשלום יחד עם אלעזר. והדבר ישר בעיני הרומאים וראש־צבאם. ההמון הזר, היושב בעיר התחתונה, שמע על־דבר הברית הזאת, אשר נכרתה עם היהודים בלבד, וגמר לברוח חרש בלילה. כאשר פתחו את שערי העיר, הודיעו אלה, אשר כרתו את הברית, את בַסוס על־דבר מחשבות האנשים האלה – מי יודע, אולי שנאו אותם וקנאו בהם, ואולי פחדו פן יפקדו הרומאים עליהם את עון הבורחים. גבורי־החיל מבין היוצאים מן העיר (הזרים) מהרו לבקוע להם דרך ולהמלט, ומן הנשארים בעיר הומתו כל הגברים, כאלף ושבע מאות נפש, והנשים והילדים נמכרו לעבדים. אך תחת זה קבּל עליו בַסוס לשמור את דברי הברית לאנשים, אשר הסגירו את העיר בידו, ושלח אותם לשלום והשיב להם את אלעזר.

ה. אחרי אשר כִּלה בַּסוס את מעשהו זה, מִהר להסיע את צבאו אל היער הנקרא בשם יַרדֵי, כי הֻגד לו, אשר נאספו שם רבים מן הבורחים, שנמלטו לפנים ממצור ירושלים וגם ממָכוֹר. ובהגיעו שמה נוכח לדעת, כי אמת היה דבר השמועה, וצוה לראשונה על הרוכבים להקיף את כל המקום מסביב, לבל יוכלו היהודים מרי־הנפש לבקוע להם דרך במחנה השונאים, מפני הרוכבים, ואחרי זאת שלח את הרַגלים לכרות את כל עצי היער, אשר נמלטו אליו השרידים. היהודים לא ראו אפוא כל דרך לפניהם בלתי־אם להלחם בשארית־גבורה. הם קפצו בהמון ובקול צעקה והשתערו על הרומאים המקיפים אותם, ואלה קדמו את פניהם בחֹזק־יד. היהודים נלחמו בנפש מרה וביאוש והרומאים ברוח־קנאות, ועל־כן ארך הקרָב זמן רב. אולם אחרית המלחמה לא היתה שוָֹה לשתי מערכות הלוחמים, כי מקרב הרומאים מתו שנים־עשר בחרב ומתי־מספר נפצעו, וממערכת היהודים לא יצא אף אחד בשלום, כי כֻלם נפלו חללים – ומספרם לא מעט משלשת אלפים – ויחד אִתּם שר־צבאם יהודה בן ארי, אשר ספּרנו עליו למעלה, כי היה ראש־גדוד בעת מצור ירושלים ואחרי־כן ירד אל אחת המנהרות ונמלט על נפשו בסתר.

ו. ובימים ההם שלח הקיסר אל בַּסוס ואל לִבֶּריוס מַקסימוס, אשר היה נציב (אפוטרופוס) בארץ, וצוה עליהם למכּור⁴²⁵ את כל ארץ היהודים. כי לא בנה הקיסר שם עיר, כי־אם השאיר את כל הארץ למענו (לקחהּ לו לנחלה), זולת המקום אשר נתן למושב לשמונה מאות אנשי־חיל הנפטרים מעבודת־הצבא, הוא הנקרא אמַאוס, דרך שלשים ריס מירושלים. ועל היהודים בכל מקומות מושבותיהם שׂם הקיסר מס שני דרכמונים לגלגֹלת, להרים אותו מימים ימימה תרומה לקַפּיטוליון⁴²⁶, כמשפטם לפנים לשַׁלם לבית־המקדש בירושלים. זה היה מצב היהודים בימים ההם.

פרק שביעי: על צרות אנטיוכוס מלך קֻמחי (קומַגֵינֵי)⁴²⁷, ועל האַלַנִּים, אשר הרבו שֹׁד בארצות מדי וארמיניה.

א. בשנה הרביעית לשבת אספסינוס על כסא הממשלה מצאו צרות רבות את אנטיוכוס מלך קֻמחי עם כל בני ביתו. וזה הדבר: צֵיסֶנִּיִוּס פֵּיטוּס, אשר הוקם בימים ההם לנציב בסוריה, עשה מעשה, אשר לא נגלתה סבּתו כהלכה – אולי היה בו שֹׁרש דבר־אמת ואולי לא היה בלתי־אם פרי שנאת הנציב לאנטיוכוס. הוא שלח מכתבים אל הקיסר והודיעהו, כי אנטיוכוס ובנו אֶפִּיפַנֶּס יעצו עצה למרוד ברומאים וכרתו ברית עם מלך הפַּרתּים, וטוב יהיה למהר ולתפשם, בטרם יחלו לעשות מעשיהם ויביאו מהומת־מלחמה על כל ממשלת הרומאים. כאשר הגיעה השׂטנה (ההלשנה) הזאת אל הקיסר, לא יכול להעלים עיניו ממנה, בדעתו, אשר גבולות שני המלכים הם סמוכים, ומן הנכון אפוא להזהר מאד, כי הנה מקום שִׁמְשַׁת (סַמּוֹסַטי), העיר הגדולה בארץ קֻמחי, הוא על נהר פרת, ולוּ זממו הפרתים באמת להתקומם, היה קנל להם לעבור את הנהר במקום הזה והעיר היתה להם למשגב חזק. על־כן נאמנו דברי פֵיטוס [בעיני הקיסר] והוא קבּל רשות לעשות ככל הטוב בעיניו לשלום הארץ. והנציב לא התמהמה, ובטרם עוד לקחה אֹזן אנטיוכוס ואנשיו שמץ דבר, פרץ בארץ קֻמחי בראש הלגיון הששי ועוד גדודים שונים ולהקות־רוכבים אחדות, ויחד עמו יצאו למלחמה גם אריסטובולוס, מלך הארץ הנקראה כַּלְקִידִיקֵי⁴²⁸, ושׁוֹהֵים, המושל במדינה אשר שמהּ חֲמָת (אֶמְסָה). ובבוא פֵיטוס בגבולות הארץ לא עמד איש בפניו, כי אף אחד מבני־המדינה לא רצה להרים יד [ברומאים]. ובהגיע השמועה הזאת אל אנטיוכוס לפתע פתאֹם, לא עלתה בלבו מחשבה להלחם ברומאים, כי־אם אמר לעזוב את כל המלוכה כמו־שהיא ולקחת את אשתו ובניו ולברוח אִתּם יחד. בדבר הזה קוה להראות לרומאים, כי נקי הוא מכל העלילה אשר שׂמו עליו. הוא יצא והרחיק מן העיר דרך מאה ועשרים ריס ותקע את אהלו בשדה.

ב. פֵּיטוס שלח אנשי־צבא ללכוד את שִׁמְשַׁת ועל־ידם הכין את ממשלתו בעיר, ועם שארית צבאו יצא אל אנטיוכוס להלחם בו, אך גם בעת הצרה הזאת לא ערב המלך את לבו להרים יד ברומאים, כי־אם בכה על גורלו וחכה לכל התלאה אשר תמצא אותו. אולם בניו הצעירים מלֻמדי־המלחמה ומלאי כֹח־העלומים לא יכלו לקבל את הפֻּרענות באהבה מבלי לעמוד על נפשם. אֶפִּיפַנֶּס וקַלִינִיקוס החליטו להעָזר בגבורת־ימינם. ומלחמה קשה פרצה וארכה כל היום, והם הראו את עצמת גבורתם, וזרועם לא כשלה, ולפנות ערב נפרדו האויבים. אך גם אחרי אשר כלה הקרָב בדרך הזה, לא מלא לב אנטיוכוס אותו להשאר על עמדו, כי־אם לקח את אשתו ובנותיו וברח אתן אל קיליקיה, ובמעשה הזה הֵמס את לב אנשי־צבאו. הם חשבו, כי הפקיר את מלכותו, ועל־כן קמו ועברו אל הרומאים, ונראה היה, כי כֻלם נואשו מתקותם. אֶפִּיפַנֶּס ועוזריו נאלצו למלט נפשם מידי האויבים, בטרם יֵעָזְבו מכל עוזריהם, והוא ועשרה רוכבים עמו צלחו את נהר פרת, וכאשר הוּנח להם מפחד האויב, נסעו אל ווֹלוגֵז מלך הפַּרתּים, והוא לא קבל את פניהם כּפני פליטי־מלחמה, כי־אם נתן להם כבוד רב, כאלו נמצאה עוד בידם משׂרתם הישנה.

ג. כאשר הגיע אנטיוכוס אל טַרְסוּס אשר בקיליקיה, פקד עליו פֵּיטוס שר־מאה אחד לאסרו בנחֻשתים ולשלחו אל רומא. אולם אספסינוס לא נתן להביא אליו את המלך בבגדי־אסירים, כי זכר לו את אהבתו הישנה ולא ישר בעיניו לנצור לו חמה בדבר עלילת־המלחמה, אשר לא נחקרה כל־צרכה. על־כן צוה להסיר את הנחֻשתים מעליו בעודו בדרך ודחה את זמן בואו לרומא ונתן לו לשבת בלַקֵּדֵמוֹן עד עת־מצֹא, וגם חִלק לו תרומת כסף רב, לא די מחית־ביתו לבד, כי־אם גם דֵי חיי־מלכים. וכאשר נודע לאֶפִּיפַנֶּס ולאחיו, אשר חרדו מאד לגורל אביהם, רָוַח להם מדאגותיהם הגדולות והקשות וגם תקוה קמה להם להשלים עם הקיסר, בשלוח אליו ווֹלוֹגֵז מכתבים לדבּר טוב עליהם. כי אמנם ראו טובה רבה [בחצר מלך־הפַּרתּים], אך לא עצרו כֹח להשאר לאֹרך ימים מחוץ לגבול ממשלת הרומאים, וכאשר נתן להם הקיסר חנינה, שבו אל רומא וגם אביהם מִהר לבוא אליהם מלַקֵּדֵמוֹן והם ישבו שם בכבוד גדול.

ד. ועַם־הָאַלַּנים, אשר כבר ספּרנו עליו למעלה, כי הוא אחד משבטי הסקִתּים היושבים על נהר טַנַּיִּס⁴²⁹ ועל ים מִאוֹטִיס⁴³⁰, נשא את לבו בימים ההם לפשוט על ארץ מדי⁴³¹ והמדינות הקרובות לבֹז בז. לדבר הזה כרתו האלנים ברית עם מלך ההורקנים,⁴³² השליט במעבר, אשר סגר עליו [לפנים] המלך אלכסנדרוס [מוקדון] בשערי־ברזל⁴³³ וכאשר נִתַּן להם לעבור, יצאו בהמון רב והתנפלו על בני מדי השוכנים לבטח, ושׂמו לבז את הארץ רבת־העם והמלאה כל מיני בקר ומקנה, ואיש לא נועז לעמוד בפניהם. כי גם פַּקוֹרא מלך הארץ נבהל מהם וברח אל מקום נשכח מני רגל והפקיר את הכֹּל בידי השודדים, ורק בעמל רב מצאה ידו לפדות מהם את אשתו ואת פלגשיו אשר נפלו בשבי, בשַׁלמו כֹּפר נפשן מאה ככר. ככה קל היה מאד לאלנים להוציא את שלל הארץ באין פוצה פה, ואחרי־כן פנו אל ארץ ארמיניה ושׂמו גם אותה לבז. וכאשר נִסה תִּרְדָּת⁴³⁴, המושל בארץ בעת ההיא, לצאת לקראתם למלחמה, כמעט נתפשׂ חי בידם בעת הקרָב, כי אחד האלנים השליך חבל ואמר למשוך אותו אחריו, אך יד המלך מצאה לפסוק את הרצועה ולהמלט. המלחמה הוסיפה עוד לעורר את חמת האלַנים, והם הפכו את כל הארץ לשממה, ואחרי־כן יצאו עם שלל גדול, שֹׁד שתי הארצות, ושבו אל גבולם.

פרק שמיני: על־דבר מְצָדָה ועל הסיקריים אשר ישבו בה. סִילְוָה עלה להלחם במבצר. נאום אלעזר.

א. ואחרי מות בַּסוּס ירש פלַוִּיּוּס סִילְוָה את משׂרתו והיה לנציב ביהודה. וכל הארץ נכנעה במלחמה, רק מבצר אחד עוד החזיק במרדו. על־כן הקהיל סִילְוה את הצבא המפֻזר בכל המקומות ויצא להלחם במבצר הזה. ושֵׁם המבצר מְצָדָה וראש הסיקריים, אשר כבשו את המבצר, היה אלעזר, איש־חיל ונשוא־פנים, מנכדי יהודה, אשר ספּרנו עליו למעלה, כי פִּתּה יהודים רבים לבלתי תת [את הרומאים] לפקוד את העם בעת אשר נשלח קְוִיריניוּס המעריך אל ארץ יהודה. וגם בימים ההם נוסדו הסיקריים יחד על כל האנשים, אשר בחרו להכּנע לפני הרומאים, וכאויבים הציקו להם באשר יכלו, גזלו את רכושם ושׁבו את בקרם ושלחו אש בבתיהם, באמרם, כי אין לשׂום פּדות בין השונאים הנכרים ובין האחים האלה רכי־הלב, הבועטים בחֵרות, אשר העם מחרף את נפשו עליה, והמודים בפיהם, כי בחרו להיות עבדים לרומאים. אולם הטענה הזאת היתה רק כסות־עינים על אכזריותם ותאות־בצעם, והמעשים באו וטפחו על פניהם. כי פגיעתם היתה קשה גם על האנשים, אשר חֻבּרו אליהם והרימו יד ברומאים אתם יחד. ומדי שמוע הסיקריים דברי־תוכחה על תרמית־לבבם, הוסיפו עוד לרדוף בעברת־זדון את המוכיחים, העונים בפניהם רשעתם, כי חרה להם על צדקת דבריהם. ובעת ההיא פרח הזדון למעלה בכל ארץ יהודה ולא היה דבר־תועבה, אשר לא נעשה, וגם אם יתחכם אדם לגלות דרכי־רשע חדשות, יבּצר ממנו להוסיף על המעשים ההם. כי דבק הרקב בַּכֹּל ואכל את היחיד ואת הצבור, וכל אחד נצח את חברו בחטאותיו לאלהים, ואיש ברעהו התחרה להרבות עָוֶל לאחיו הקרובים אליו. כי התקיפים לחצו את המון העם, וההמון שקד לאַבֵּד את התקיפים. אלה התאוו תאוה למשול ממשל־עריצים, ואלה השתוקקו לעשות חמס ולבֹז את הון העשירים. והסיקריים היו הראשונים, אשר החלו לעשות רשע וקמו באכזריות־רצח על אחיהם, ולא נבצר מפיהם כל דבר־חרפה ומידיהם כל מעשה־תועבה לאבדם ולכַלותם (את אחיהם). ואחריהם בא יוחנן והראה, כי הסיקריים היו עוד מתונים במעשיהם, ונקל היה בעיניו להמית את כל דורשי הישׁר והטוב, בעשותו בהם מעשים אשר יעשו לנבלים ולשונאי העם בנפש, כי מִלא גם את עיר־הקֹדש נאצות נוראות, כמעשה האיש אשר נועז לנַבּל את כבוד האלהים, ועל שלחנו העלה מאכלים אסורים ובטל את חֻקי הטהרה, מצוות התורה ונחלת אבותינו. ועל־כן לא יפָּלא בעינינו, כי לא שמר האיש הזה את חֻקי החמלה והאהבה לרעהו, אחרי אשר עבר ברוח שגעון על חֻקי יראת אלהים. ובבוא אחריו שמעון בן גיורא – הנשאר דבר רע, אשר לא עשו ידיו? או הנמצא בוז וקלון, שלא הביא על האזרחים החפשים, אשר הקימו אותו לעריץ? הזכר ברית־אהבה, הזכר רחמי־אחים, בהוסיפו אֹמץ במעשי־רצח מיום ליום? הם חשבו, כי דרך איש נבזה ונבל היא לעשות רעה לזרים, ורק השופך את חמתו על אחיו נותן אות לנדבת־לבו. ולשגעון האנשים האלה חֻבּרה הוללות האדוֹמים, כי אלה הטמאים המבישים שחטו בידיהם את הכֹּהנים הגדולים, למען תכבה הגחלת האחרונה, אשר נשארה מיראת האלהים, ואחרי־כן הכריתו את השריד האחרון לסדרי המדינה, ועל מקומו הקימו ממשלת־זדון מאין כמוה בכל העיר. ובקרב השערורה הזאת פרח זרע הנקרא קנאים, אשר כשמם כן היו מעשיהם, כי כל מעשה רע היה להם למופת ומכל התועבות, אשר נעשו לפנים ונשארו לזכרון, לא היתה אף אחת, אשר נמנעו מִקַּנא בה ומעשות כמוה. אמנם הם קראו לעצמם בשם הזה, באמרם, כי הם מקנאים לדברים טובים (לשם שמים), ולא נודע, אם צחוק עשו להם בעשוקים מתוך יֵצר לבם האכזרי כחית־טרף, או כל רֶשע ואון למעשה טוב היה בעיניהם. ואולם כל אחד מהם מצא באחריתו את הגמול הראוי לו, כי האלהים שלם לכֻלם את שׂכר פעֻלתם, וכל היסורים, אשר יוכל לשאת אדם חי, כֻּלם עברו עליהם, עד בוא הקץ לחייהם, ונוראים ומשֻׁנים היו ענוייהם במותם. ובכל־זאת יצדק האומר, כי סבלותיהם לא הגיעו עד מדת מעשיהם הרעים. הן באמת לא נמצא [בעולם] גמול־צדק למעלליהם. אולם לא פה המקום לספֹּד כהלכה לחללי אכזריותם, ועלי לשוב אל החלק אשר נשאר לי עוד מספור המעשים.

ב. שׂר צבא הרומאים יצא עם חילו להלחם באלעזר ובסיקריים היושבים עמו במְצָדָה וכבש במהרה את כל הארץ מסביב והעמיד חיל־משמר בכל מקומות־הכּשׁר, גם בנה דָיֵק על כל המבצר מסביב, למען אשר לא יקל לאחד הנצורים לברוח, וקבע משמרות על הַדָּיֵק. והוא חנה במקום, אשר מצא בו חפץ לצור משם על המבצר, כי שם היו סלעי המבצר קרובים אל ההר אשר ממולו, אף כי קשה היה לנהל את הצבא דֵי־מחסורו במקום הזה. ולא הלחם בלבד הובא ממרחק ביגיעה רבה בידי היהודים המֻּפְקדים על הדבר, כי היה עליהם גם להוביל (על כתף בהמות־סבל) את המים, אחרי אשר לא נמצא בכל המקום ההוא אף מעין אחד. וכאשר הכין לו סילוה את כל צרכיו, שׂם את לבו לעבודת המצור, אשר דרשה תבונה רבה ויגיעה קשה, כי חזק היה המבצר מאד וזאת היא תכונתו:

ג. מכל עברי סלע רחב־ידים וגבוה מאד נמצאו מורדות תלולים, השוקעים למטה אל תוך תהומות, אשר אין חקר לעמקן ולא תעבור בהן רגל כל חיה. רק בשני מקומות משֻׁפּע הסלע מעט, ושם נמצאים משעולים אליו, וגם הם לא רחבים. שתי הדרכים האלה, אחת עולה ממזרח־שמש, מעבר ים־המלח, והשניה ממערב, ונקל יותר לעבור בה. הדרך הראשונה נקראה בשם הנחש, כי היא צרה ומתעקלת בלי־הרף כנחש, כי ראשי הצוקים הגבוהים סוגרים עליה והיא פונה לאחור פעמים רבות, ואחרי־כן היא מתארכת מעט ומתקרבת בקשׁי אל קצה. העולה בדרך הזאת צריך להתחזק על עמדו באחת מרגליו חליפות, כי המות נשקף לקראתו, באשר משני עבריו פוערות תהומות עמֻקות את פיהן, ולאימת מראֵיהן לא יעמוד גם לב איש־חיל בקרבו. וההולך שלשים ריס בדרך הזאת מגיע עד כִּפת הגבעה, אשר אין ראש הצוק חד, כי־אם מישור רחב על גבה. יונתן הכהן הגדול הוא אשר בנה לראשונה מבצר במקום הזה וקרא לו מְצָּדָה, ואחרי־כן שקד המלך הורדוס ימים רבים לחזק את המקום. הוא הקים חומה מסביב לכל ראשי ההר, שבעה ריס ארכה, כֻּלה עשויה אבן לבנה, קומתה שתים־עשרה אמה ועביה שמונה אמות, ובנה על החומה מלמעלה שלשים ושבעה מגדלים גבוהים חמשים אמה, ומן המגדלים האלה היה מבוא אל הבתים הבנוים מבית לחומה לכל ארכה. ואת ראש ההר, אשר היתה אדמתו דשנה ופוריה מכל שדה־זרע, יעד המלך לעבודת האדמה, למען אשר לא יגועו ברעב כל החוסים במבצר הזה בהִכּרת להם משען לחם מחוץ. וגם בית־מלכים בנה לו הורדוס במבצר במורד המערב, מתחת לחומה הסוגרת על ראש ההר, והארמון נשקף לצד צפון. וחומת הארמון היתה גבוהה ובצורה מאד, ובארבע קרנותיו היו מגדלים גבוהים ששים אמה. ותכונת חדריו אשר בקרבו והאולמים והמרחצים היתה רבה ועשירה, ובכל מקום התנשאו עמודים עשוּים אבן אחת (שלֵמה) והקירות וקרקע הבתים נרצפו אבני־צבעונים. ובכל מקום אשר היה בו משכן־אדם, בעיר העליונה ומסביב לבית־המלך ולפני החומה, חצב הורדוס בין הסלעים ברֵכות למקוֵה המים, ובזה התחכם להשקות את יושבי המקום, כאִלו נמצאו להם מי־מעיָנות. ומסִלה חצובה בסלעים עלתה מארמון המלך אל ראש ההר ולא נראתה לעיני העומדים מחוץ. אך גם בדרכים הגלויות לא עצרו האויבים לעלות על־נקלה. כי תכונת דרך המזרח לא נתנה לעבור כאשר דברנו למעלה. ואת דרך המערב גדר המלך במגדל הבנוי במקום צר, במרחק אלף אמות ויותר מראש הגבעה, ולא קל היה לפסוח על המגדל או לכבשו, וגם לעוברי־דרך ההולכים לבטח קשה היה לעבור במקום ההוא. ככה שֻׂגב המבצר הזה בידי שמים ובידי אדם גם־יחד נגד האויב העולה עליו למלחמה.

ד. ועוד נפלא מאלה היה חֹסן אוצרות הצידה, אשר נצברו בקרב המבצר ונשמרו ימים רבים. כי לחם רב נמצא פה די־צֹרך הנצוּרים וגם יין ושמן למכביר. ומלבד זאת נערמו שם מיני קטניות שונים ותמרים. וכאשר תפשו אלעזר והסיקריים את המבצר בערמה, מצאו שם את כל הצֵידה, והנה היא טובה ורעננה וכמעט לא שֻׁנתה מפרי חדש אשר הֻנח זה מקרוב, אף כי מן העת אשר הֻנחה למשמרת עד אשר נפל המבצר בידי הרומאים עבר זמן מאה שנה. – ואף הרומאים ראו את הצידה והיא לא נשחתה עוד. ואמנם לא ישגה איש באמרו, כי סבת הדבר, אשר נשאר הפרי בתקונו, היא טהרת האויר ברום המצודה הזאת, כי נקי הוא מכל אֵדים עכורים, המרחפים [בשפל] בקרבת האדמה. – במבצר נמצא גם המון כלי־נשק, אשר השאיר שם המלך די עשרת אלפים חמושים, גם ברזל מֻצָּק ונחשׁת ועופרת. והנה סבה גדולה היתה לכל הכבודה הזאת, כי אומרים, אשר הכין הורדוס את המבצר הזה למענו, למצֹא שם לעת־מצֹא מנוס מפני הרעה הכפולה אשר היתה נגד פניו. כי רעה אחת נשקפה לו מעם־היהודים, פן יוריד אותו מכסאו וימליך עליו איש מבית המלכים אשר היו לפניו. והרעה השניה והקשה עוד מן הראשונה היתה אימת קלֵיאופּטרה המולכת במצרים, אשר לא כסתה על מזמותיה וכפעם בפעם אִלצה את אנטוניוס בדבריה ודרשה ממנו להמית את הורדוס ולתת לה את מלכות יהודה למנחה. ומה נפלא הדבר, אשר לא שמע אנטוניוס למצוותיה, אף כי נלכד בשחיתות אהבתה לאין־מרפא והיה לה לעבד, ואיש לא פלל, כי ימנע ממנה את אשר שאלה. אך הדאגות האלה העירו את הורדוס להכין את מבצר מצָדה, ובזאת השאיר לרומאים עבודה לעת קץ המלחמה ביהודים.

ה. ואחרי אשר בנה שר צבא הרומאים דָיק על המקום מסביב, כאשר אמרנו כבר למעלה, ושקד להאביד מנוס מן הנצורים, החל את עבודת המצור ומצא לפניו רק מקום אחד, אשר יוכל לשפוך עליו סוללה. מאחורי המגדל, הסוכך על הדרך העולה מפאת־מערב אל ארמון־המלך, ומשם עד ראש־ההר נמצאה רמת־סלעים רחבה למדי ובולטת, והיא כשלש מאות אמה למטה מגֹבה מְצָדָה. לרמה הזאת קראו בשם „הלבנה“. סילוה עלה על הרמה וכבש אותה וצוה על אנשי־הצבא לשפוך שם סוללה. בנפש חפֵצה מלאו אנשי־הצבא את מצותו והרבה ידים עסקו בעבודה הזאת, עד אשר העלו סוללה חזקה ברוּם מאתים אמה. ואולם גם הבנין הזה לא היה מוצק כהלכה, וגם נראה, כי קצרה מדת גבהו להיות בסיס למכונות־המצור. על־כן הוקמה עליה במת אבני־גזית גדולות, חמשים אמה רחבה וחמשים אמה קומתה. ומעשה המכונות היה כמעשה כלי־המלחמה הראשונים, אשר המציאו לפנים אספסינוס ואחריו טיטוס בתבונת־כפיהם. מלבד זאת נבנה עוד מגדל גבוה ששים אמה, מצֻפּה כֻלו ברזל, ומראש המגדל הזה הרבו הרומאים לירות מכלי־הקלע המהירים ומהבליסטראות וגרשו על־נקלה את העומדים בראש החומה ולא נתנו להם להרים ראש (להציץ). ובין כה וכה הקים לו סילוה כר גדול וצוה לנגח את חומת־המבצר בלי־הרף, ואחרי עמל רב עשה פרץ בחומה והרס אותה במקום ההוא. אולם הסיקריים הקדימו לבנות להם בחפזון חומה שניה מבית, אשר אמרו בלבם, כי תחזיק מעמד גם בפני המכונות, כי בנו אותה מחֹמר רך, למען תוכל לעצור את הֹלם הכרים. וזה מעשה החומה: הם רבדו שורות קורות גדולות אחת על השנית וחבּרו אותן בקצותיהן, וככה עשו להם שני דפנים מקבילים ורֶוַח ביניהם כעבִי־חומה, ואת הרֶוח הזה אשר בתָּוֶך מִלאו עפר. ולבל יִשָּׁפך העפר בהעלותם את גֹבה הסוללה, חבּרו את קורות־הַשְּׁתִי בקורות־עֵרֶב (כלונסאות), עד אשר היה כל הבנין כמראה בית. והכרים בהלמם נעצרו על־ידי החֹמר הרך ושבו ריקם, ובנַגחם את העפר התחוח הפכו אותו לחֹמר מוצק. כאשר הכיר סילוה את הדבר הזה, שׂם אל לבו, כי יֵקל בידו לכבוש את החומה הזאת באש, וצוה על אנשי־הצבא ליַדות בה לפידים בוערים בהמון. חיש מהר אחזה האש במצודה, אשר נבנתה עץ ברֻבּה, וגם לִהטה במחִלות־העפר עד היסוד ושלחה להבות גדולות למרחוק. והנה בראשונה נשב רוח מצפון (מצפון־מזרח) והפיל אימה על הרומאים, כי הרים את הלהבה למעלה וסחף אותה על פניהם, עד שכמעט נואשו ממכונות־המלחמה, בחשבם, כי תהיינה למאכלת־אש. אולם אחרי־כן נהפך הרוח פתאם והיה לרוח דרום (דרום־מערב) – כאִלו עשתה זאת יד־אלהים – ונשב בחזקה אל העבר השני ונשא את הלהבה אל החומה והרס את כֻּלה עד היסוד. והרומאים ראו בדבר הזה אות ומופת, כי האלהים נלחם להם, ושבו בשמחה אל מחנם וגמרו להבקיע אל אויביהם ביום מחר, ובלילה חִזקו את השומרים והזהירו אותם, פן יברחו אנשים מן המבצר ויִמָּלטו.

ו. אולם אלעזר לא חשב להמלט על נפשו. וגם לא עלה על לבו לתת לאחד מאנשיו לעשות כזאת. ובראותו, כי החומה שרופה באש וכי נסתרה ממנו כל דרך־ישועה וכל עצת־גבורה, שִׁוה לנגד עיניו את כל אשר יעשו הרומאים לו ולאנשיו ולנשיהם ולטפם לעת תגבר ידם עליהם, וגמר בנפשו למות הוא וכל אשר עמו, בחשבו כי זאת היא הישרה מכל הדרכים במעמד הזה. הוא הקהיל את בעלי־הנפש אשר בקרב חבריו ועורר אותם לעשות את המעשה, בדבּרו אליהם לאמר: „הוי אנשים גבורי־החיל! הן מני־אז קבלנו עלינו לבלתי עבֹד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את אלהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק. והנה הגיעה השעה המצַוָּה עלינו להשלים בפֹעל־כפינו את משאת־נפשנו ואל נַעטה בשעה הזאת קלון עלינו. ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי־עבדות עם שפטים נוראים – והן זה יהיה חלקנו מאת הרומאים אם נפֹּל חיים בידם. כי הנה אנחנו היינו הראשונים להרים יד בהם, ואנחנו נשארנו האחרונים להלחם אתם. והנה אני חושב, כי צדקה עשה אתנו אלהים בתִתּו בידֵנו למות מוֹת גבורים בני־חורין, כאשר לא היה לאֵל־יד אחינו, אשר באה מפלתם כחֶתף. והנה גלוי וידוע לפנינו, כי מחר יבוא אֵידֵנו, אך הרשות נתונה לנו לבחֹר מוֹת־גבורים, אנו ומחמדי־עינינו יחד. הן יִבָּצר מן האויבים להניא את עצתנו זאת, אף כי כל חפצם הוא לתפשנו חיים! וגם ממנו יבָּצר לנַצח אותם במלחמה. ואמנם מתחִלה, לעת אשר קמנו להלחם בעד חרותנו ותלאות רבות מצאונו מידי אחֵינו, ועוד גדולות מאלה מידי אויבינו, – אולי אז היה עלינו לתַכֵּן את רוח אלהים ולהבין, כי חתם את גזר־דינו על זרע היהודים אשר אהב לפנים. כי לוּ הוסיף להאיר את פניו אלינו או רק רגע קטן קצף עלינו, כי אז לא הסתיר את פניו מֵראות את האבדן הגדול הזה ולא הסגיר את עיר־קדשו לאש ולהריסות האויב, ואנחנו – האמנם נדַמה בנפשנו להנצל לבדנו מכל זרע היהודים ולשמור על חרותנו כאִלו לא חטאנו לאלהים ולא דבק עָול בידינו – תחת אשר לִמַּדנו גם אחרים להָרֵע? התבוננו וראו! הנה הראה לנו אלהים, כי כל בטחוננו היה הבל ותֹהו, בהביאו עלינו צרה נוראה להוביש את תקוותינו הטובות. כי תכונת משׂגב המבצר לא היתה לנו לישועה, ועם כל הלחם הנמצא בידינו לשׂבע והמון הנשק הגדול וכל הכבודה הרבה והעצומה בושנו מכל תקוותינו ולא נוכל להציל נפשנו, – אין זה כי־אם יד אלהים עשתה זאת! הן לא במקרה הפכה האש הנטויה לקראת האויב את פניה אל החומה, אשר הקימו ידינו. רק אות עבֵרה הוא, גמול חטאותינו הרבות, אשר חטאנו במשובה ובזדון לאחינו בני־עמנו. ואמנם על הדברים האלה לנו לתת דין וחשבון לא לפני הרומאים אויבי־נפשנו, כי־אם לפני האלהים, ונוח יהיה לנו משפטו ממשפט השונאים. על־כן תמותנה־נא נשינו בטרם נִטמאו, ימותו־נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות. ואחרי־כן נגמול איש לרעהו חסד־גבורים, ומה טוב ומה יפה יהיה בנשאנו את חרותנו אֵלי־קבר, ולפני מותנו נשחית באש את הרכוש ואת המבצר. ויודע אני נכונה, כי יתעצבו הרומאים אל לבם, אם לא יתפשונו חיים, ויבוֹשו מתקותם למצֹא שלל רק את הצידה נשאיר להם, למען תהיה לעֵדה אחרי מותנו, כי לא סַפנו ברעב ובמחסור, כי־אם בחרנו במות מחיי־עבדות, כאשר קבלנו עלינו מראש.“

ז. אלה הדברים אשר דבר אלעזר. אך דבריו לא נכנסו אל לבות כל העומדים עליו. אמנם רבים מהרו לשמוע לעצתו, וכמעט נגשו בתאות־נפש למַלא אחריה, בחשבם, כי טוב ויפה יהיה להם המות. אולם רכי־הלב בהם התעוררו לחמול על נשיהם וטפם ושִׁוו לנגד עיניהם את המות העתיד לעצמם, והביטו זה אל זה ודמעות עיניהם ענו בהם, כי אין דעתם נוחה מהמחשבה הזאת. ואלעזר ראה את מֹרך־לב האנשים, אשר לא קמה בהם רוח לשמוע לעצתו הכבירה, וחרד פן ימסו באנחותיהם ובדמעותיהם את לב גבורי־החיל־אשר הטו אֹזן לדבריו, ועל־כן לא חדל לדבּר על לבם, כי־אם עמד על רגליו מלֹא־קומתו בלב נכון וברוח אדירה ודבּר אליהם דברים נשגבים על נצח נשמת האדם⁴³⁵, וקרא אליהם בקול גדול וחזק, בנעצו את עיניו בּבוֹכים: „מה מאד נכזבה תוחלתי! אמֹר אמרתי בלבי, כי אני יוצא למלחמת החרות ואִתּי אנשים גבורי־חיל, אשר קבלו עליהם לבחֹר בחיי־כבוד או במות, והנה לא נבדלתם מכל החשֻׁכּים בגבורתכם ובעֹז־רוחכם, וירֵאים אתם את המות הזה הבא לפדוֹתכם מצרות נוראות, תחת אשר היה לכם לקבלו מבלי התמהמה ומבלי חכות לעצתי. הן מאז, מן היום אשר הגענו לבינה, למדונו חֻקי תורתנו, תורת אלהים, וגם אבות־אבותינו הראונו זאת במעשיהם ובגֹדל נפשם, כי אסון האדם הוא החיים ולא המות⁴³⁶. כי המות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לשוב אל נוה הטהרה, אשר שם ביתן, לבלתי תוספנה עוד לדַאבה; וכל העת אשר הן אסורות בגוִיה הבָּלה⁴³⁷ ושבֵעות רֹגז יחד עמה הן באמת חשובות כמֵתות. כי לא יכּון הקשר בין חלק האלהים ובין החלק הבָּלה. ואמנם הנשמה חושפת את כֹּחה הגדול בעודה אסורה בגוף, כי היא עושה אותו לכלי מקבל רשמי החושים, וגם היא מניעה אותו באין רואה ומגדלה ומרוממה אותו במעשים מעל לתכונתו הכָּלה⁴³⁸; אולם אחרי אשר תפָּטר הנשמה מהסבל המושׁך אותה אל האדמה, הדבק בה, ותגיע אל משכן נחלתה, רק אז תחליף כֹּח־נצחים ותִגבּר אונים באין־מעצור מעברים, ולא תֵרָאה עוד לעיני אדם, כי תהיה כאלהים. והן אין רואה אותה גם בעודה בגוף, כי היא נסתרה מן העין בבואה אליו ונעלמה בצאתה ממנו. ורק תכונה אחת לה – כי אין כליון שולט בה, והיא סבת כל התמורות אשר בגוף, וכל אשר תגע בו הנשמה יחיה ויפרח, וכל אשר תרחק ממנו יִבלה וימות. כה גדול חלקה בַּנֵּצח! השֵּׁנה תהיה לנו למופת נאמן על צדקת דברינו, כי בעת השֵּׁנה אין הגוִיה מושכת אחריה את הנשמה, והשעה היא שעת מנוחה נעימה לנשמות העזובות לנפשן, והן באות בסוד אלהים, הקרוב אליהן, ומשוטטות בּכֹּל וצופות עתידות רבות. ולמה זה נירָא מות – תחת אשר אנו אוהבים את המרגֻּעה בעת שנתנו? והלא אִוֶּלת היא בלבנו לרדוף אחרי החֵרות בחיים (בעולם־הזה), בעוד עיננו צרה בחֵרות־נצחים (בעולם־הבא). והנה אם נלך בדרכים, אשר למדנו מאבותינו, עלינו לתת מופת לרבים ולקבל את המות באהבה, ואם נבקש עֵדי־אמת בקרב הנכרים, נתבונן אל דרכי אנשי הֹדו, השׁוקדים על דרכי החכמה כל ימיהם. האנשים המשכילים האלה נושאים את עֹל חיי־הבלם בלי־חמדה, כי חלדם נחשב בעיניהם לעבודה זרה, אשר נגזרה עליהם מידי שמים, וכל ישעם וחפצם להתיר את הנשמות ממאסר הגוִיות, ובאין צר ומצוק ולחץ נגד פניהם, רק מעֹצם תשוקתם לחיי־נצחים הם גולים את אזני חבריהם, כי עוד מעט ילכו ואינם, ואין איש מניא את עצתם, כי־אם כל האנשים מתברכים בהם, וכל אחד נותן בידיהם פקֻדות (בשׂורות) לאֶחיו [המתים], והם מאמינים בלבב שלם, כי חיי הנשמות יחד הם נצח ואמת. ואלה (ההולכים למות) שומעים את דברי הפקֻדות, ואחרי־כן הם נותנים את בשרם לאש, למען אשר תצא הנשמה בטהרה מן הגוף, ומתים לקול שירה וברכה. ונוח לאוהביהם לשלוח אותם לקראת המות מאשר ליתר האנשים לשלוח את בני־עירם לדרך רחוקה, והם (החיים) בוכים על מנת־חלקם ומהללים את המתים, כי זכו לעמוד במערכות הכתובים לחיי־עולם. ואיך לא נבוש ונכָּלם, אם נפֹּל ברוחנו מההֹדים, ובמֹרך־לבנו נעטה חרפה רבה על חֻקי תורתנו, אשר קנאו בהם כל בני־האדם? ולוּ גם למדנו למבראשונה את הפך הדבר הזה, כי החיים הם תכלית הטוב לאדם והמות הוא אסון נורא, הנה השעה מצַוה עלינו ודורשת ממנו לשאת את המות בלב נכון, כי רצון אלהים הוא, ולא נוכל להמלט מן הגזרה. ורואה אני, כי מימי־קדם הוציא אלהים את המשפט הזה על כל זרע היהודים⁴³⁹ ואין לנו עצה למצֹא ישועה ממנו, אם נמאן הפעם לפרשׁ מן החיים. ואל תלַמדו חובה על עצמכם ולא זכות על הרומאים, כי במלחמתנו אִתּם אבדנו כֻלנו. הן לא יד גבורתם עשתה זאת, כי־אם כֹּח נעלה מהם היה סבּת הדבר ונתן להם להתיַמר בנצחון. האם בנשק הרומאים נפלו היהודים היושבים בקיסריה? הן לא עלה על לבם למרוד ברומאים, ובעוד הם מקַדשים את יום־השבת קפץ אליהם המון אזרחי קיסריה ושחט אותם עם נשיהם וטפם, בטרם הספיקו לעמוד על נפשם, ולא שׂם את לבו לדברי הרומאים בעצמם, אשר הודיעו, כי רק אנו המורדים לאויבים נחשבים בעיניהם. ואולי יאמרו, כי יושבי קיסריה היו אנשי־ריב כל הימים לשכניהם היהודים ומצאו הפעם שעת־הכּשׁר לכַלות בהם את חמתם הישנה, אך מה נדבר על־דבר היהודים בבית־שאן? הן אלה ערבו את לבם להלחם ליוָנים בנו, ולא זכרו ברית־אחים לנו במלחמתנו עם הרומאים; ואמנם הרבה הועילה להם אהבתם ואמונתם לאלה (ליוָנים)! הם נרצחו בידיהם בענויים קשים עם כל בני־ביתם יחד, וזה היה שׂכרם, אשר קבלו חֵלף אמונתם בברית. והרעה, אשר לא נתנוּנו לעשות לאלה (ליונים), נִתּנה בראשם, כאִלו הם זממו לעשותה. הלא תדעו, כי אין אף אחת בכל ערי סוריה, אשר לא המיתה את היהודים היושבים בקרבה, אף כי היהודים האלה היו לנו שונאים קשים ורעים מהרומאים. ככה עשו יושבי דמשק, אשר לא ידעו אף לבדות איזו עלילה שיש בה טעם, ומִלאו את עירם רצח תועבה, בשחטם שמונה־עשר אלף נפש, יהודים ונשיהם יחד. וגם שמעו אזנינו, כי מספר היהודים, אשר מתו מוֹת־ענויים בארץ מצרים, עלה על ששים אלף נפש. אמנם היהודים האלה מתו ככה, כי ישבו בארץ לא להם ולא יכלו להשיב לשונאיהם אל חיקם – אולם מה היה לאחינו היושבים בארץ נחלתם, לכל אלה אשר קראו מלחמה על הרומאים? הנבצר מהם דבר, למען חַזק את לבם בתקוה נאמנה לנַצח את שונאיהם? הן נשק נמצא בידם למכביר וחומות ומצודות נשגבות היו להם ורוח נערצה עוררה אותם למלחמה בעד החרות, ולבם היה לב־גבורים אשר לא ישוב מפני כֹל, וכל אלה יחד עודדו אותם למרד. אבל רק למצער הועילו להם כל אלה, ובנַשאם את תקוותינו למעלה נהפכו והיו למקור תלאות נוראות. נפלו, נפלו כל משגביהם! כלם כרעו לפני האויבים כאלו הוכנו לפאר את נצחונם, ולא להיות לישועה לכל החוסים בהם. ועלינו לומר: אשרי הנפולים בקרָב, כי מתו בהלחמם בעד חרותנו ולא במכרם אותה [לאויבים]. ומי לא ינוד לגורל ההמון הרב, אשר נכנע תחת ידי הרומאים? ומי לא ימהר לבחֹר במות, בטרם ראו עיניו ברעה אשר מצאה אותם? אלה כרעו למות תחת כלי־המשחית, אלה נשרפו באש, אלה נפחו נפשם תחת שוטי מציקיהם ואלה – נאכל חצי־בשרם בשִׁני חיות רעות, ועוד נשארו בחיים ונקדשו לסעֻדה שנית להיות להן לטרף, לשעשע את לב השונאים ולמַלא פיהם שחוק. אולם מאמין אני, כי יש עוד אמללים מאלה – כל אלה אשר נשארו חיים, המתפללים כל היום למָות ואיננו! ואיה העיר הגדולה, עיר ואם לכל זרע היהודים, עם חומותיה הרבות והבצורות עם כל חֹסן מצודותיה ותפארת מגדליה הנאדרים, היא אשר צרה מהכיל את כל הכבודה הרבה הערוכה למלחמה, ולא היה מספר לרבבות האנשים המתנדבים להלחם למענה? איה הקריה הנאמנה, אשר אמרנו, כי אותה אִוה אלהים למושב לו? עד היסוד נהרסה, נהפכה משֹׁרש, ורק זֵכר אחד נשאר לה – מרבץ מחריביה על משואותיה! הזקנים יגיעי־כח מתאבקים באפר הר־הבית ונשים אחדות מסתּופפות בה, אשר השאירון השונאים בחיים להתעלל בהן בחרפה ובכלִמה. וכי ישיב אחד ממנו זאת אל לבו – היעצור כֹּח להביט אל אור השמש, אף אם לא יהיו חייו תלואים לו מנגד? מי האיש, אשר מלאוֹ לבו לשנֹא את עיר אבותיו, מי האיש רך־הלבב החפץ חיים, אשר לא יתמרמר בלבו, כי עודנו חי כיום הזה? הוי מי יתן מוּתנו כֻּלנו, טרם ראו עינינו את העיר הקדושה ההיא נהרסה בידי האויבים, ואת היכל־הקֹדש מחֻלל ונִתּץ. והנה שעשעה נפשנו תקוה, הנאה לאנשי־חיל, אולי תמצא ידנו לקחת מאויבינו את נקמת ירושלים, ואחרי אשר נכזבה תוחלתנו והשאירה אותנו לבד בצרה גדולה, נמהר לבחֹר לנו מיתה יפה. נרחם על נפשותינו ועל נפשות עוללינו ונשינו בעוד לאל־ידינו לרחם עליהם. הן למות נולדנו ולמות הולדנו את צאצאינו, ומן המות לא יִמָּלטו אף המאֻשרים בבני־האדם. אולם חיי חרפה ועבדות ומנת הרואה בקלון אשתו ובניו – כל אלה הרעות לא נגזרו על האדם מברִיָּתו, ורק מִמֹרך־לב נושאים האנשים את סבל הנוראות האלה, כי סרבו לבחֹר מות בשעת הכּשׁר. והנה בגבורה וברוח נדיבה מרדנו ברומאים, וכאשר קראו לנו זה מקרוב להכָּנע בפניהם ולהציל את נפשותינו, לא שמענו לקולם. ומי בקרבנו לא יבין את עֹצם עברתם, כאשר תמצא ידם לתפֹּשׂ אותנו חיים? אוי לבני הנעורים, אשר יפרכו היסורים הרבים את כֹּח עלומיהם, ואוי למלאי־הימים, אשר יִכְשׁל כֹּח זקנתם לשאת את הצרות. ראֹה יראה האחד בהלקח ממנו אשת־נעוריו לחרפות ושמוע ישמע את קול בנו המשַׁוע לעזרת אביו – וידיו תהיינה אסורות ולא יהיה לו כֹח להושיע! לא ולא! עוד ידינו לא אסורות והן מחזיקות בשלח, תהיינה לנו לישועה הפעם! ומוֹת נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני־חורין נִשָּׁאר בעזבנו את ארצות החיים, אנחנו, נשינו ובנינו! ככה צוו עלינו חֻקי תורתנו, על זאת מתחננים אלינו נשינו ובנינו! האלהים פקד עלינו את הגזרה הזאת, והיא העצה היעוצה על אף הרומאים ועל חמתם: יראים הם, פן ימות אחד ממנו, טרם ילך שבי לפניהם. נמהר־נא במעשינו ותחת שמחת השונאים על שברנו, אשר אליה הם נושאים את נפשם, נשאיר להם מבוכה ותמהון, בראותם את גבורת־לבנו.“

פרק תשיעי: היהודים אשר במבצר שמעו לדברי אלעזר ושלחו יד בנפשם, חוץ משתי נשים וחמשה ילדים.

א. עוד טרם כלה אלעזר לדבּר על לב אנשיו, הפסיקו כֻלם את דבריו ומהרו לעשות מעשה, כי מלאו רוח גבורה, אשר נלאו להכיל. וכמו חזקה עליהם יד אלהים, יצאו כֻלם, ורבים בקשו לעבור במרוצתם את רעיהם, בהאמינם, כי בזאת יַראו את גבורתם ונדיבות־לבם, כשלא יהיה חלקם עם האחרונים. ככה גדלה תשוקתם לשחוט את נשיהם, את בניהם, ולשלוח יד בנפשם! וכאשר נגשו לעשות את דברם, לא נפל לבם עליהם – כאשר יחשוב החושב – ולא מָשה מהם הרוח, אשר צלחה עליהם לשֵׁמע דברי אלעזר. אמנם רחמיהם נכמרו על קרוביהם מחמדי־עיניהם, אולם המחשבה, כי יעצו טובה על הנפשות היקרות להם, חִזקה את לבם. הם חבקו את נשיהם באהבה רבה ולחצו אל לבם את הילדים ונשקו להם בדמעות על עיניהם בפעם האחרונה, ויחד עם זה השלימו את עצתם, וידיהם כנכריות נחשבו בעיניהם למעשה הזה. ובהשיבם אל לבם את הרעה, אשר תמצא אותם בנפלם בידי הרומאים, מצאו את נחמתם בצרת הרצח הזה. ולא היה אף איש ביניהם, אשר נבצר ממנו אֹמץ־לב לעשות את הדבר, וכֻלם שחטו את בני־ביתם. אוי לאמללים האלה, אשר לקלה בכל הרעות נחשב בעיניהם לשחוט בידיהם את נשיהם ואת בניהם! ואחרי כַלותם את הדבר הזה, לא יכלו עוד לשאת את מכאוביהם וחשבו, כי חטא יחטאו להרוגים, אם יִוָּתרו בחיים אחריהם אף שעה קלה. על־כן מהרו לאסוף את כל רכושם אל מקום אחד ולשלוח בו אש. ואחרי זאת בחרו בגורל עשרה אנשים מתוכם, אשר ישחטו את כֻּלם. וכל אחד השׂתרע על הארץ ליד אשתו ובניו ההרוגים וחבק אותם בזרועותיו ופשט ברצון את צוארו לשחיטה בידי האנשים, אשר מִלאו את המעשה הנורא הזה. והאנשים האלה שחטו את כֻּלם בלֹא־רעד, ואחרי־כן הפילו גורל ביניהם, למען ישחט הנלכד בגורל את תשעת חבריו, ואחרי המיתו את כֻּלם יטרוף את נפשו בכפו. וכֻלם בטחו איש ברעהו והאמינו, כי אף אחד מהם לא ישַׁנה אחרי המשפט אשר יצא עליו לשחוט את להִשָּׁחט. לאחרונה מסרו התשעה את עצמם לשחיטה, והאחד, אשר נותר אחריהם, בדק את המון השוכבים על הארץ, פן נשאר מהמטבח הגדול ויבקש ממנו לשלוח בו יד. וכאשר נוכח לדעת, כי כֻלם מתו, הצית אש בכל פִּנות ארמון־המלך, ובכל עֹצם ידו תקע את חרבו בבשרו עד הנִּצב ונפל מת על־יד קרוביו [הנשחטים]. ככה מתו כֻלם באמונה, כי לא השאירו אחריהם נפש חיה למשוך בעֹל הרומאים. בכל־זאת נסתרו מפניהם אשה זקנה אחת ואשה אחרת ממשפחת אלעזר, אשר נפלאה מיתר הנשים בתבונה ובלמודים [בהשכלתה], ואִתּן יחד עוד חמשה ילדים, כי התחבּאו בצנורות המוליכים את המים אל העיר, בעת אשר יתר האנשים שׂמו את כל לבם לשחוט את קרוביהם. ומספר ההרוגים היה תשע מאות וששים נפש והנשים והטף בכלל. הדבר הנורא הזה נעשה בחמשה־עשר לחדש קסַנתּיקוֹס (ניסן).

ב. והרומאים אמרו בנפשם, כי עוד תהיה להם מלחמה, ולבשו את נשקם לעת עלות השחר והקימו גשרים על המעברות אשר בין הסוללות ובין פרצי החומה והבקיעו אל העיר. ובראותם, כי אין איש מקרב האויבים ורק שממון נורא בקרב הארמון ודממה מסביב, נלאו להבין את דבר המעשה, ולאחרונה הרימו קול־סְאוֹן, כאִלו אמרו לשלח אבן־קלע. וכאשר שמעו הנשים את הסאון הזה, עלו מן המנהרות וספּרו לרומאים את כל הנעשה, והאשה השניה היטיבה לבאר את הכֹּל ולתאר את המעשה לפרטיו. אך לא נקל היה לרומאים להבין את דבריה, כי לא יכלו להאמין לאֹמץ־הלב הגדול הזה. הם פנו לכבות את האש ובמהרה בקעו להם דרך בקרבּה עד בואם אל ארמון המלך. וכאשר מצאו שם את המון ההרוגים, לא שמחו הפעם על אשר ראתה עינם באויביהם, כי־אם השתוממו על רוחם הנדיבה ועצתם הנאדרה, אשר צחקה למָות ולא שבה אחור מהמעשה הגדול הזה.

פרק עשירי: הסיקריים הבורחים אל אלכסנדריה הביאו תלאה על רבים, ולרגל זה נהרס (נסגר) שם ההיכל, אשר בנה לפנים חוניו הכהן הגדול.

א. אחרי אשר נכבש המבצר בדרך הזאת, השאיר בו שר־הצבא חיל־משמר ושב עם צבאו אל קיסריה. ולא נותר אף אויב אחד בכל הארץ (ביהודה), כי כֻלה נכנעה במלחמה הארֻכָּה, אשר פגעה גם ברבים מן היהודים הרחוקים, כי קמו בקרבם מהומות והביאו עליהם שואה. וגם אחרי כלות המלחמה ספו בגללה רבים מהיהודים היושבים באלכסנדריה של מצרים, כי נמלטו שמה סיקריים מתוך המהפכה, והמעט היה בעיניהם להציל את נפשם, כי עוד נשאו את נפשם למעשי־מרד חדשים ופִתּו רבים מהאוספים אותם אל בתיהם לקום ולהלחם בעד החרות ולהאמין, כי אין הרומאים טובים מהם (ראויים למשול בהם), ולקבל את עֹל מלכות אלהים לבדו. וכאשר יצאו אחדים מטובי היהודים להפר את העצה הזאת, המיתו אותם הסיקריים ואִלצו בדברים את יתר היהודים לעשות מעשה־מרד. וכראות ראשי הזקנים את משובת האנשים האלה, הבינו, כי תכלה אליהם הרעה, לכשיעלימו עיניהם מן הדבר, וכנסו את כל היהודים יחד וגִלו להם את העצה הנבערה, אשר יעצו עליהם הסיקריים, והראו אותם לדעת, כי יד אלה הביאה את כל הרעה [על ארץ יהודה], והוסיפו לדבּר: „גם הסיקריים הנמלטים אינם יכולים לבטוח בישועתם, בדעתם, כי בני־מות הם לעת יגַלו אותם הרומאים, על־כן הם מושכים אל העֹנש הנאה להם את הנקיים, אשר לא חטאו עמם“. ועוד הרבו הזקנים לדבּר על לב העם, למען יזָּהר ממוקשי־המות, אשר טמנו לו הסיקריים, ויתרצה אל הרומאים, בהסגירו בידם את האנשים האלה. וכאשר נוכח העם לראות את גֹדל הצרה, הטה אזנו לדברים האלה והתנפל על הסיקריים בחֹזק־יד וסחב אותם אל משפט הרומאים. שש מאות איש נתפשו מיד, והשׂרידים, אשר נמלטו אל ארץ מצרים [העליונה] ואל העיר נֹא, נלכדו אחרי זמן־מצער והובאו אל אלכסנדריה. וכל רואיהם תמהו ונבהלו על כֹּח־סבלם הכביר ועל תכונת רוחם, אשר האחד יקרא לה בשם מרי־שגעון והשני בשם עזוז־אמונה. כי מעַניהם התחכּמו להביא עליהם כל מיני יסורים נוראים וקרעו את בשרם לגזרים, בדרשם מהם רק אחת – כי יודו במו פיהם, אשר הם מקבלים עליהם את עֹל מלכות הקיסר, ובכל־זאת לא נכנע לבם, ואיש לא הוציא הגה מפיו, כי־אם כֻּלם התחזקו בדעתם והתגברו על יסוריהם הנוראים, כאלו לא חשו את מכאובי בשרם, וכמעט בשמחת־נפש קבלו את ענוייהם ואת להט־האש. ועוד יותר הכּו הנערים הצעירים את כל רואיהם בתמהון, כי גם מהם לא נכנע אף אחד לבַטא בשפתיו, כי הקיסר אדון לו. ככה נצח עֹז־הרוח את רפיון־הבשר!

ב. לוּפוּס היה נציב באלכסנדריה בימים ההם ומִהר להודיע את הקיסר על־דבר התנועה הזאת. וכראות הקיסר, כי לא יחדלו היהודים מחַבּל מזִמות־מרד כל הימים, ירא, פן יתאספו המורדים בהמון עוד הפעם על מקום אחד וגם ימצאו להם עוזרים, וצוה את לופוס להרוס את מקדש היהודים בארץ הנקרא על שם חוניו. בית־המקדש הזה נמצא בארץ מצרים ונבנה בידי חוניו ונקרא בשמו, וזה הדבר: חוניו בן שמעון, אחד הכֹּהנים הגדולים בירושלים, ברח מפני אנטיוכוס מלך סוריה בעת מלחמתו ביהודים ובא אל אלכסנדריה, וכאשר קבל אותו תלמי באור־פנים משנאתו לאנטיוכוס, הבטיחהו הכהן הגדול, כי יביא את עם היהודים עמו בברית, אם יטה המלך אֹזן לדבריו. והמלך הבטיח את חוניו לתת לו את שאלתו ככל אשר לאל־ידו, ואז בקש ממנו הַכֹּהן הגדול, כי ימַלא את ידיו לבנות בית־מקדש בארץ מצרים ולעבֹד שם את אלהים כחֻקי האבות, כי לדבר הזה יחַזק לב היהודים [היושבים בארצו] להלחם בשארית חֵמות עם אנטיוכוס, אשר החריב את בית־המקדש בירושלים, וגם תגדל אהבתם לו (לתלמי) ורבים יתלקטו אליו, למען עבֹד את אלהיהם לבטח.

ג. ותלמי שמע לדברים האלה ונתן לחוניו אחֻזת־ארץ דרך שמונים ריס מעיר נֹף (מֶנפי) במדינה הנקראה על שם הירוֹפוליס. וחוניו בנה שם מבצר והקים לו היכל אשר לא דמה במראהו להיכל ירושלים, כי היה כתבנית מגדל עשוי אבנים גדולות, ששים אמה קומתו. אולם את המזבח הקים כתבנית המזבח בירושלים, וככה עשה גם לכל כלי־הקֹדש, מלבד צורת המנורה. כי לא עשה לו מנורה עם כַּן, כי־אם נברשת־זהב מעשה צורף, השולחת את קרניה לעברים, ותלה אותה על שרשרת־זהב. ואת חצר־המקדש הקיף בחומת־לבֵנים ואת דלתות השערים עשה אבן. והמלך נתן לו גם נחלת־ארץ גדולה לאכול את פריה, למען ימצאו הכֹּהנים את לחם־חֻקם לשׂבע ועוד תשאר תרומה גדולה לעבודת אלהים. אמנם חוניו לא עשה את הדבר הזה בלב טהור, כי אמר להכעיס את היהודים אשר בירושלים, בשמרו להם עֶברה על אשר גֹרש משם, ועל־כן בנה את המקדש להדיח מהם את העם. בזה קם דבר חזון עתיק, אשר מלאו לו אז שש מאות שנה ושֵׁם ישעיהו נקרא עליו, כי הוא נבּא לבנין המקדש הזה במצרים לקץ הימים בידי איש יהודי. זה דבַר בנין המקדש ההוא.

ד. וכאשר קבל לופוס נציב אלכסנדריה את מכתב הקיסר, נסע אל המקדש והוציא משם חלק מכלי־הקֹדש וסגר את שערי ההיכל. ואחרי זמן־מצער מת לופוס ופוֹלּינוס ירש את משרתו, והוא לקח את כל כלי־הקֹדש ולא השאיר דבר, כי הרבה ליָרא את הכֹּהנים ואלצם להוציא אליו את כל הכלים ולא נתן את האנשים לגשת אל מקום המקדש ברצותם לעבֹד את אלהים, כי סגר את כל השערים ולא יכול עוד איש לבוא בהם, ולא השאיר אף זֵכר לעבודת אלהים במקום הזה. ובעת אשר נסגר ההיכל הזה מלאו שלש מאות וארבעים ושלש שנה⁴⁴⁰ לבנינו.

פרק אחד־עשר: על־דבר יונתן, אחד הסיקריים, אשר הקים מהומות בקירֵינֵי והוציא דבה רעה.

א. כמחלה רעה פשטה משובת הסיקריים גם אל קירֵינֵי. כי הנה טֻלטל שמה יונתן, איש נבל ונבזה, אשר היתה מלאכתו עבודת האורגים, והוא פִתּה רבים מדלת־העם ללכת אחריו והוליך אותם אל המדבר והבטיחם לתת להם אותות ומופתים, ואמנם נסתר מעיני הרבים במעשי תעתועיו ובתרמיתו. אך הטובים והנכבדים בקרב יהודי קיריני שׂמו לבם אליו וספּרו על־דבר מסעו ותחבולותיו לקַטּוּלוּס הנציב בחמש ערי לוּב⁴⁴¹. והוא שלח אנשי־צבא רוכבים ורגלים אחריו ונצח באפס־יד את היהודים, אשר לא היו מזֻינים, ורבים מהם הומתו מיד, ומתי־מספר נתפשו חיים והובאו אל קַטולוס. ויונתן, הראש לכל דבר המזִמה הזאת, נמלט על נפשו, אך הרומאים שלחו אחריו לבקשהו בכל הארץ ושקדו הרבה על הדבר. עד אשר נתפש בידם והובא אל הנציב. ובעמדו לפניו התחכם להסיר מעל ראשו את חרב נקמת הרומאים, בתתו לקַטולוס פתחון־פה לעשות מעשי־רשע. הוא דבּר שקר על עשירי היהודים, כי הם הורוהו לעשות את המזמה הזאת.

ב. וקטולוס קבל את דבר הדִבּה בנפש חפצה והפך את המעשה לעלילה גדולה, בהוסיפו עליו דברים נוראים רבים, למען ירָאה גם הוא כגבור מנצח את היהודים במלחמה, והרשיע לעשות מאד, כי נוסף על אמונתו הנמהרה לדבַר הדבּה לִמד עוד את הסיקריים להפיח שקרים. הוא צוה על יונתן לנקוב לפניו בשם אלכסנדרוס, והוא אחד היהודים, אשר זה מזמן התעבּר בו קַטולוס ולא כסה על שנאתו. וגם את בֵּרֵנִיקֵי, אשת אלכסנדרוס, משך קַטולוס אל העלילה והמית אותה עם בעלה לראשונה. ואחרי־כן המית את כל האנשים המצֻינים בעשרם כאלף⁴⁴² איש. חשוב חשַׁב, כי יוכל לעשות את זאת באין מכלים דבר, אחרי אשר החרים את רכוש הנרצחים אל אוצר הקיסר.

ג. וקַטולוס ירא פן יפרסמו היהודים היושבים ביתר המדינות את מעשי־רשעתו, ושלח את שקריו למרחוק ופִתּה את יונתן ועוד אחדים מהאסורים עמו לשׂים את עון המרד בראש טובי היהודים אשר באלכסנדריה וברומא, ובמספר האנשים, אשר הוציא עליהם את עלילת השקר הזאת, היה גם יוסף כותב הספרים האלה. אפס כי נכלי קַטולוס לא הצליחו, כאשר היה עם נפשו. כי הוא עלה אל רומא והוליך עמו את יונתן עם אנשיו האסורים באזִקים, והאמין בלבבו כי איש לא יחקור את דברי השקר אשר העידו לפניו, כאשר צוה אותם. אולם המעשה לא ישר בעיני אספסינוס, והוא חקר למצֹא דבר־אמת, ובהכירו, כי שקר הוא יסוד האַשמה, אשר יצאה על האנשים (טובי היהודים), נִקה אותם מפשע, כי גם טיטוס דבּר טוב עליהם, ועל יונתן פקד את מעשה־ידיו. הוא נשרף חי, אחרי אשר דשו את בשרו בשוטים.

ד. וקַטולוס יצא אז בשלום, כי בחסדי שני המושלים לא נגזר עליו עֹנש קשה, מלבד אשר יסרו אותו בדברים. אולם כעבור זמן־מצער אחזה אותו מחלה קשה, והוא התהפך על משכבו ולא מצא מזור, עד אשר מת במכאובים רעים. לא גופו בלבד לקה, כי עוד קשים ממכאוביו היו יסורי נשמתו. חזיונות נוראים בּעתוהו, ובלי־הרף צעק, כי הוא רואה בעיניו את צלמי חללי־ידיו עומדים לפניו. ולא יכול לעצור ברוחו וקפץ מעל משכבו, כאִלו הגישו אליו מעַניו כלי־משחית ואש ללַהט את בשרו. ומדי יום ביום רבו מכאוביו ורקב עלה במעיו, עד אשר יצאו מבשרו, וככה קִדם אותו המות ונתן מופת נאמן, כי עין־אלהים צופיה בַכֹּל והוא עושה שפטים ברשעים.

ה. ובזה הגיע הקץ לדברי הימים, אשר מסרנו אותם בעצם הדיוק לכל הרוצה לדעת את הליכות מלחמת הרומאים עם היהודים. והנה בדבר דרך מִדְרָשִׁי⁴⁴³ יוציאו הקוראים משפט. אבל בדבר האמת – אבטח ולא אפחד לאמֹר, כי רק אליה לבד כִּוַנתּי בכל הכתובים האלה.

הערות ובאורים

ספר ראשון: מגזרת אנטיוכוס עד מות הורדוס

[משנת ג“א תקצ”א עד תשנ“ז – 170 עד 4 לפני מנין או”ה]

פתיחה. א. מדברי המחבר כאן אנו למדים, כי עוד קֹדם כתבוֹ את הספר במהדורה היוָנית (בין 75 ובין 79 למנין הנהוג – בין שנת ה' לשנת ט' אחרי החרבּן) כבר נכתבו ספרים אחדים על מלחמת היהודים על־ידי סופרים (יוָנים, רומאים). רק שֵׁם האחד נודע לנו – הוא מרקוס אנטוניוס יוליַנוס, מי שהיה נציב בארץ יהודה בשנת חרבּן ירושלים ונמצא במחנה טיטוס בשעת מצור העיר. המלֻמד האשכנזי שְׁלַטֶר בא לידי השערה מוזרה, כי ספר „מלחמת היהודים“ של יוסיפוס אינו אלא ספרו של יוליַנוס, שהכניס אליו יוסיפוס קצת שנויים והוספות (בספרו Zur Topographie u. Geschichte paläst. 1893, עמ' 97–119). באמת אין לדעת עד־כמה השתמש יוסיפוס בדברי הסופרים הקודמים. – ב. מרד היהודים התחיל עוד קֹדם מלחמות האחים ברומא והמרידות של הַקֶּלטים והגרמנים, אולם מכיון שנמשך המרד הזה שנים אחדות, ובינתים התחוללו גם המהומות הנזכרות, הביא המחבר את המאורעות האלה בקשר יחד. – היהודים הרבּים שישבו מעבר לנהר פרת היו בימים ההם גורם מדיני חשוב, בכל ארם־נהרים (ביחוד באדֶסה ובנציבין) ישבו יהודים בהמון, ובארץ חַדַיִב (Adiabene) על נהר חדקל, במקום מדינת אשור העתיקה (בתחום שני הנהרות הנקראים בשם זַב) הפיצו היהודים את דתם בקרב העם היושב שם, והמלכה הילני ושני בניה המלכים איזט ומונבז התיהדו, ואִתּם יחד רבים משרי המדינה. לכל היהודים והגרים האלה נשאו לוחמי־החֵרות שביהודה את עיניהם, ובאמת הגנו בני איזט מלך חדיב ואחיו על ירושלים וחזקו את ידי הקנאים עד בוא הקץ (עַיֵּן להלן, ספר ששי, פרק ששי, ד). – ה. בפרשה זו מלגלג הסופר על סופרי היוָנים של זמנו, שהתעצלו לחקור את המאורעות שהיו בזמנם בכל־דיוק, וטפּלו בדברי ימי־קדומים, בהעתיקם את דברי הסופרים הקודמים בשנוי לשון וסדר, וכסו בלהגם ובמליצתם על חֹסר־מקוריותם. – ו. כנראה, התכַּוֵּן המחבר בפרשה זו לדברי התורה והנביאים, ויחס את תרגומם יוָנית ליוָנים! – ז–י"א. תכנית הספר בראשי פרקים, ובתכנית זו הזכיר המחבר גם דברים שנגע בהם בספר רק כלאחר־יד („מקצת מנהגי המועדים, שבע הטהרות, עבודת הכהנים המשרתים בקֹדש וכו’“). ואולי כתב ומחק אחר־כך את הפרשיות מחמת חֹסר ענינן לקוראים נכרים. – בכלל לא דִיֵּק כאן הרבה בלשונו. ככה כתב, כי אנטיוכוס אפיפנס כבש בחֹזק־יד את ירושלים ומשל בה שלש שנים וששה חדשים, – והכַּונה אינה כאן לממשלתו בעיר, כי־אם לבטול עבודת־התּמיד, כמבֹאר להלן, פרק א, א.

הפרקים הראשונים המסַפּרים על־דבר החשמונאים, נכתבו בחפּזון ובלי דיוק; יש בהם סתירות בפרטים לדברי שני ספרי המכבים (ביחוד, הראשון), שהשתמש בהם המחבר אחר־כך בספרו „קדמוניות היהודים“. המקור הראשי לדבריו הם, כנראה, ספרי ניקולאוס איש דמשק. אולי מהמקור הזה הכניס יוסיפוס את היסוד האנקדוטי, שהוא מרֻבּה כאן לפי הערך; ביחוד חבב המחבר את הספורים שיש בהם חֹמר דרמטי (מעשה אלעזר אחי יהודה המכבי, מצור יוחנן־הורקנוס על תלמי גיסו, המיַסר את אמו לעיניו, רצח אנטיגנוס על־ידי אחיו אריסטובולוס הראשון, וקצו המר של הרוצח וודויו).

פרק ראשׁון. א. חוניו הנרדף על־ידי בני טוביה נהפך כאן לרודף; וכנראה, ערב אותו המחבר באחיו יסון, שגֹרש בתחלה ממשרתו על־ידי מנלאוס, ואחר־כך שב וגרש אותו לזמן קצר (עַיֵּן מכבים ב, ה). חוניו שברח אל מלך מצרים הוא בנו של חוניו הנזכר (קדמוניות, י"ג, ג, א). – המספָּר של שלש שנים וששה חדשים, שקבע המחבר כאן לזמן בטול התמיד, מתנגד לדברי מכבים א (פרק ד, נ"ד) ומכבים ב (פרק י, ה) שבטול התמיד נמשך שלש שנים בדיוק. יסוד מִספּר יוסיפוס כאן הם דברי ספר דניאל (ט, כ"ז): „וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה“. לעֻמת־זאת תקן את המספּר על־פי ספרי המכבים ב„קדמוניות“, י"ב, ח, ו, ושם הוֹדיע בפרוש, כי בזה נתקַימה נבואת דניאל, ולא שָׂם לב להבדל של חצי שנה. – ב. גם כאן ערוב פרשיות, כי בכחידס לא עלה על ירושלים אלא בימי דימיטריוס, כשכבר בטלה גזרת אנטיוכוס (מכבים א, ז, ח). ובכלל כל הפרק אינו מדֻיק.

פרק שני. ב. יפו נכבשה עוד בימי יונתן (מכבים א, י“ב, ל”ג–ל"ד) על־ידי שמעון. – ד. מעשי יוחנן־הורקנוס נכתבו על „ספר דברי ימי הכהֻנה הגדולה שלו“ (מכבים א, ט“ז, כ”ד). אין אנו יודעים, אם נמצא ספר זה בידי יוסיפוס, או שהשתמש בדברי סופרים (ניקולאוס איש דמשק ואחרים). – ו. אנטיוכוס השביעי לא יצא להלחם עם המדיים, כי־אם עִם הפרתים, שמשלו בארצות המדיים הקדמונים (קדמוניות, י"ג, ח, ד). – ז. המלחמה הנזכרת כאן אינה אלא המריבה שבין יוחנן ובין הפרושים (קדמוניות, י"ג, י, ה–ו) שהָזכּרה גם בתלמוד (קדושין, ס“ו, ע”א, ושם בא „ינאי המלך“ במקום יוחנן הורקנוס). סוף הפרק מתאים מלה במלה לסוף „קדמוניות“, ספר י"ג, פרק י, וכן גם הפרק הבא.

פרק שלישי. תֹּכן הפרק הזה דומה בתכנו וגם בלשונו ל„קדמוניות“, ספר י“ג, פרק י”א. – א. במקום המספר „ארבע מאות ושבעים ואחת“, נמצא ב„קדמוניות“: „ארבע מאות שמונים ואחת“.

פרק רביעי. ב„קדמוניות“, ספר י“ג, פרקים י”ב–ט“ו, הרחיב המחבר את הדבּור על אלכסנדרוס (ינאי). – ג. פיסידיה וקיליקיה הן שתי מדינות בדרום־מזרח אסיה הקטנה. – ו. רצח הפרושים וגם חכמי התורה הָזכּר גם בספרות התלמודית („כדקטלינהו ינאי מלכא לרבנן“. סנהדרין, ק“ז, ע”ב. נשמט בדפוסים). לפי מסֹרת היהודים היה יהודה בן טבי (או יהושע בן פרחיה רבו) אחד החכמים שברחו אל אלכסנדריה של מצרים מפחד המלך. – ז. אנטיוכוס דיוניסוס, הוא אנטיוכוס השנים־עשר, האחרון בין מלכי בית־סיליקוס שמשלו מכֹּח עצמם. יוסיפוס אינו חושב לפי־זאת למלך את אנטיוכוס השלשה־עשר (הנקרא אסִיטיקוס) שהמליכוֹ פומפיוס הרומאי לזמן קצר. המעשה המסֻפּר כאן קרה בשנת 84 או 83 קֹדם מנין א”ה. העיר אנטיפטרס נקראה כאן בשמה המאֻחר, שנתן לה הורדוס (עַיֵּן להלן, פרק כ"א, ט). לעֻמת־זאת קרא בספר „קדמוניות“ (י“ג, ט”ו, א) למקום הזה „כפר־סבא“, בשמו העתיק, שהיה לו בימי ינאי. – ח. תלמי־מינאי, או תלמי בן מינאי (מיניאוס), המושל בכלקיס אשר בלבנון, כבש את דמשק אחרי מפלתו ומותו של אנטיוכוס דיוניסוס, אולם יושבי העיר גרשוהו והמליכו את חרתת הערבי (מלך הערבים הנבטיים אחרי עבדת הנזכר לעיל, פרשה ד), ובשנת 83 יצא טיגרנס מלך ארמניה ולקח את דמשק מידו. ובזה השתמש ינאי המלך להרחיב את גבולו בעבר הירדן.

פרק חמישי (קדמוניות, ספר י“ג, ט”ז). בהרצאתו על־דבר מלכות אלכסנדרה בספר „קדמוניות“ השתמש המחבר במקור היסטורי הקרוב לרוח הצדוקים, ולא שָׂם את המלכה לאשה תמימה ורכּה, כי־אם לרודפת־כבוד ושואפת־שלטון, „שלא דבקה בה חֻלשת־מינה“, ותלה בה את סבּת כל הפגעים שמצאו את העם אחרי מותה; גם הפרושים מנהיגי העם מתֹארים שם ברוח איבה ובלעג, בבחינת „הצבועים שמעשיהם כמעשה זמרי ודורשים שכר כפינחס“ – כפי שסמן אלכסנדר־ינאי לפני אשתו סיעה ידועה של הפרושים, לפי עדות התלמוד (סוטה, כ“ב, ע”ב). על־דבר המריבות שבּין הפרושים ובין הצדוקים בימים ההם נמצאו גם זכרונות אחדים בדברי חז“ל, ושם מבֹאר, כי מנהיג הפרושים באותו זמן היה שמעון בן־שטח, אחיה של המלכה שלמינון (אלכסנדרה). מדברי חז”ל יוצא גם, כי שמעון בן־שטח הִרבּה לָדִין דיני־נפשות; והמשנה מספּרת עליו, שתּלה שמוֹנים נשים כשפניות באשקלון (סנהדרין, ו, ו). על־כן לא יפָּלא בעינינו, כי מנהיגי הפרושים בימים ההם הרבו להנקם בשונאיהם. – ג. קלאופטרה הנזכרת כאן נקראה גם סיליני, היא אשתו של אנטיוכוס העשירי ואמו של אנטיוכוס הי"ג, שבקשה להמליך את בנה על ארץ סוריה והתבצרה בעיר עכו, וטיגרנס צר עליה, ו ב„קדמוניות“ באר המחבר את הדבר.

פרק שׁשׁי (קדמוניות, ספר י"ד פרק א – עד ד, פרשה ב). בספר „קדמוניות“ נמצאו ספּורים מפֹרטים יותר על מלחמת האחים החשמונאים, ושם גם המעשה על־דבר החזיר ששלחו אנשי הורקנוס לאנשי אריסטובולוס לשם קרבּן, שהובא בתלמוד, וכמו־כן גם הספור היפה על־דבר חוני המעגל. – א. לפי דברי „קדמוניות“ (י"ד, א, ב) נעשה הורקנוס לכֹהן־גדול (ולא למלך! כנראה רצה בזה להפיס את דעת הפרושים, שחשבו את החשמונאים לעושקי המלוכה הראויה רק לבית־דוד) בשנת ג' לאולימפּיַדָה קע“ז, היא שנת ג”א תרצ“ד – 67 לפני מנין א”ה. ב„קדמוניות“, ספר ט“ו, פרק ד, מבֹאר, כי הורקנוס משל שלשה חדשים, עד שגרשהו אריסטובולוס ונעשה למלך (כי נשען על הצדוקים שהכירו ברעיון המלוכה החשמונאית). – ב. על־דבר יחוס משפּחת אנטיפטרוס (שנקרא גם אנטיפס, כשם אביו, שהיה אדומי מִלֵּדה ובימי אלכסנדר־ינאי ואלכסנדרה היתה לו הנציבות באדום) כתב יוסיפוס ב„קדמוניות“, י”ד, א, ג, ושם (ד) מבֹאר גם, שהבטיחו הורקנוס ואנטיפּטרוס לחרתת הערבי להשיב לו שתים־עשרה ערים אשר כבש אלכסנדר־ינאי מידי הערבים; בעוד אשר כאן לא הביא המחבר את הדבר, כי, כנראה, לא מצא אותו בספר ניקולאוס איש דמשק, שכתב את ההיסטוריה ברוח חֹנֶף למשפחת הורדוס וכסה על הבגד המדיני הזה של הורקנוס ואנטיפטרוס. – ד. גם בפרשה הזאת נכּר חותם ניקולאוס איש דמשק (הורקנוס ואנטיפטרוס באו רק בטענות־צדק ולא בשֹׁחד), ועל־כן לא הָזכּרו כאן צירי היהודים שבקשו את פומפיוס לגרש את שני האחים יחדו (קדמוניות, י"ד, ג, ב), כי ניקולאוס עבר עליהם בשתיקה. בספר „קדמוניות“ השתמש יוסיפוס עוד במקורות אחרים, שלא החניפו לבית הורדוס.

פרק שביעי (קדמוניות, י"ד, ד, ב, עד סוף הפרק). הפרק הזה חשוב מאד לברור השקפתנו על הצדוקים, בני סיעתו של אריסטובולוס, ויחוסם אל דיני התורה. מפרשה ג רואים אנו, שהצדוקים לא ותּרו בשום אֹפן על קדֻשת השבּת, אפילו בשעת הדחק של המלחמה, ולא מצאו שום תחבולה להתּיר את חלול השבּת, כדי להפר את עבודת המצור של הרומאים – מפני שבאותה שעה לא היה משום פקוח־נפש. מפרשה ד אנו למדים, כי הכהנים הקרובים לצדוקים חשבו שגם פקוח־נפש אינו דוחה את עבודת־בית־המקדש. מזה יש להוציא, כי שמרו הצדוקים על מצוות התורה בכל חֹמר, אך כנראה לא הוציאו שום הלכה למעשה מדברי הנביאים, ועל־כן לא הודו בברית שכָּרת אלהים עם בית־דוד לבד, וחשבו את החשמונאים למלכים כשֵׁרים. מכּל־מקום אין צריך להעלים עין מזה, כי לא ה„צדוקים“ לבד, בתור סיעה מצֻמצמת, חִזקו את ידי מגִני בית־המקדש, כי־אם גם כל אוהבי־החֹפש שבקרב העם. ב„קדמוניות“, י“ד, ה, ג, סִפּר יוסיפוס, כי על יראת־האלהים הנפלאה של היהודים והמנוחה שהלכו בה לקראת המות בשעת מצור הר־הבית וכבּושו העידו הסוֹפרים היוָנים סטרַבּון, ניקולאוס איש דמשק וגם הסופר הרומי טיטוס ליויוס; אולם ספרי ניקולאוס אבדו כֻלם, וכמו־כן גם ספרי־ההיסטוריה של טיטוס ליויוס, המדברים על התקופה הזאת. ובספר סטרבּון (גיאוגרפיה, ספר ט"ז, פרק ב, פרשה ג) נמצא: „הוא (פומפיוס) כבש (את עיר ירושלים), כמו שאומרים, בשמרו את יום הצום (השבת!) שבּו היהודים שובתים מכל מלאכה, ומלא בו את החריץ והקריב (אל החומה) את הסלמים והגשרים“. – ז. ב„קדמוניות“, י”ד, ד, ה, הָזכּרה בין פחל ובין שמרון גם העיר דִּיּוֹן (בעבר הירדן, מקומה בדיוק לא נודע), שקרע אותה פומפיוס מעל גבול יהודה. המעשים האלה היו בשנת ג' תרצ"ח – 63.

פרק שמיני (קדמוניות, י"ד, פרק ה–ז, סוף פרשה מ). ה. גביניוס מִלא את רצון טובי העם ליסד שלטון אריסטוקרטי בארץ יהודה, ולהשאיר להורקנוס רק את הכהֻנה הגדולה; וכנראה, נמשך המצב הזה עד שבּא ציזר ומסר להורקנוס שוב את השלטון המדיני בעם (אתנרכיה). – ח. על־דבר הנבָלה שעשה קרסוס בבית־המקדש ספּר המחבר בפרוטרוט ב„קדמוניות“ ספר י“ד, ז, א. המעשה הזה היה בשנת ג”א תש“ח – 53 לפני מנין א”ה.

פרק תשׁיעי (קדמוניות, י"ד, פרק ז, פרשה ד, עד פרק ח, סוף פרשה ג). ההרצאה היא כאן על־פי ניקולאוס איש דמשק: כל התועלת שהביאו היהודים לרומאים ולציזר היתה רק מעשה אנטיפטרוס. לעֻמת־זאת הביא המחבר ב„קדמוניות“ (י"ד, ח, ג) מאמר סטרבּון שבשם אסיניוס פוליון הרומאי: „כאשר נסע מתרדת יחד עם הכהן הגדול היהודי הורקנוס אל ארץ מצרים“. מכאן ראיה, כי הורקנוס היה אז ראש המדברים. ולא מחסדי אנטיפטרוס (כמו שכתוב כאן בפרשה ה) חִזק ציזר את הממשלה בידו.

פרק עשירי (קדמוניות, י“ד, ח, פרשה ד', עד סוף פרק ט, גם י”א, פרשה א). גם ב„קדמוניות“ הדבר מסֻפּר על־פי ניקולאוס איש דמשק; אלא ששם הוסיף המחבר את המסֹרת הלאֻמית על־דבר משפט הורדוס בסנהדריה, כי כל חברי בית־הדין פחדו מפני הנדון, מלבד השופט הצדיק שמעיה, אחד מראשי הפרושים, שנבּא, כי הורקנוס וחברי הסנהדריה יֵענשו למיתה על־ידי הורדוס ברבות הימים, ונבואתו קמה. – ח. על־פי ניקולאוס מסֻפּר כאן, כי הורדוס מצא חן בעיני העם, – והכַּונה, כמובן, לסורים היושבים מסביב לארץ־ישראל, שפּדה אותם הורדוס מאימת „השודדים“ היהודים. בספר „קדמוניות“ (י"ד, ט, ה) מוסיף המחבּר, כי את משׂרת שר־הצבא (או נציב־משנה) בארץ חילת־סוריה קנה לו הורדוס בכסף מאת סקסטוס ציזר. בספר „קדמוניות“ מרבה המחבר לדבּר על הזכיות שנתן ציזר ליהודים; ובספר י"ד, פרק י, א–ח, הוא מביא שורה של פקֻדות ששלח ציזר ליושבי צור, צידון ואשקלון בדרישה לחרות אותן על לוחות נחשׁת ולהציב את הלוחות במקדשי העָרים, וכמו־כן פקֻדה אל היוָנים יושבי פרוס. בכל התעודות האלה הָזכּר שֵׁם הורקנוס בן אלכסנדרוס הכהן הגדול לבד.

פרק י"א (קדמוניות, י“ד, י”א, עד סוף פרשה ו). ב. לפי דברי המחבר ב„קדמוניות“ פדה הורקנוס (ולא אנטיפטרוס!) את נפש מליך במאה ככר! – ג. ב„קדמוניות“ מבאר המחבּר, כי מליך התכַּון להמית את אנטיפּטרוס לטובת הורקנוס, כדי לחזק את שלטונו. – ד. ב„קדמוניות“ מהלל המחבר את אנטיפּטרוס על צדקתו, ישׁר־לבו ואהבתו לארצו, אולם אינו כותב כי סמך את שלטון הורקנוס! – ה. ב„קדמוניות“ לא כתב המחבר כלל על התרגזות העם לשֵׁמע מות אנטיפטרוס, רק על כעס פצאל והורדוס.

פרק י"ב (קדמוניות, י“ד, י”ב, ב – עד פרק י"ג, סוף פרשה ב). ה. בספר „קדמוניות“ כתוב שתי פעמים על־דבר המתּנות שנתן הורדוס לאנטוניוס. היהודים קוו עכשו, כי ינצלו משלטון בני אנטיפטרוס, שנתנו אחרי מות ציזר את ידם לקסיוס. אולם הורקנוס והורדוס הבינו למשֹׁך אליהם את חסדי אנטוניוס, בהראותם על הצרות שעברו עליהם משלטון העריץ קסיוס – ועוד יותר בכסף רב, שהיה דרוש לו כדי לשלם לאנשי־צבאו המנצחים. מפני זה מחל להם אנטוניוס את עֲוֹן בגדם באנשי־שלום ציזר ועוד הכיר טובה להם ושלח פקֻדות אל ערי היוָנים להוציא לחפשי את היהודים שמכר קסיוס לעבדים (קדמוניות, י“ד, י”ב, ג–ה).

פרק י"ג (קדמוניות, י“ד, י”ג, ב, עד סוף הפרק). המאורעות הנזכרים כאן היו בשנת ג' תשכ“א – 40 לפני מנין א”ה. אנטוניוס נמצא אז במצרים, וּבארצות־המזרח התקוֹממו שרידי המפלגה הרומית הרפובליקנית ופנו לעזרת הפרתים, וכבשו יחד אתם את כל ארץ סוריה וחלק אסיה הקטנה. – ג. ארמון המלוכה הנזכר כאן הוא בלי־ספק ארמון החשמונאים.

פרק י"ד (קדמוניות, י“ד, י”ד, עד סוף פרשה ה). ד. הרומאים הקימו את הורדוס למלך בשנת ג' תשכ“ב – ראשית 39 לפני מנין א”ה.

פרק ט"ו (קדמוניות, י“ד, י”ד, ו, עד פרק ט"ו, סוף פרשה ג). ה. ב „קדמוניות“, י“ד, ט”ו, ב, מבֹאר שאנטיגנוס צוה לקרֹא מחומת העיר אל סילון, כי לא יאות לרומאים להקים את הורדוס על כסא־המלוכה, באשר הוא הדיוט ואדומי ו„חצי־יהודי“, ועל־פי חֻקי היהודים רשות המלוכה רק לבני משפּחת־מלכים, הם החשמונאים.

פרק ט"ז (קדמוניות, י“ד, ט”ו, ד–ט). ז. המעשה על־דבר גבורת הורדוס על־יד סמוסטי, העיר הראשית של מלכות קומחי (קומגיני) על נהר פרת העליון (מצפון לסוריה), שמלך שם בימים ההם אנטיוכוס הראשון. מצור העיר היה בשנת ג' תשכ"ג–38.

פרק י"ז (קדמוניות, י“ד, ט”ו, י, עד סוף הפרק). ה. מכיון שהורדוס הוקם למלך בראשית שנת 39, הנה עברו שלש שנים לימי מלכותו בראשית שנת 36. בדבר הזה סותר יוסיפוס את דברי הסופרים הרומאים, שמהם אנו מֻכרחים להוציא, כי מצור ירושלים וכבּושה על־ידי הורדוס היו בשנת 37 (כי אז שמשו הקוֹנסולים מרקוס אגריפס וקניניוס גלוס, שאותם הזכיר יוסיפוס ב „קדמוניות“, י“ד, ט”ז, ד, על שנת כבוש ירושלים). ואמנם יש לנו עוד ראיה שניה, כי חשב יוסיפוס שהיה כבוש ירושלים בשנת 36, מכיון שהודיע כי מכבוש פומפיוס עד כבוש הורדוס עברו כ"ז שנה בדיוק (כלומר, משנת 63 עד 36 לפני מנין א"ה). סתירה שניה אנו מוצאים בדברי יוסיפוס (להלן, פרק ל"ג, ח) על־דבר מספּר שנות מלכות הורדוס.

פרק י"ח (קדמוניות, ספר י“ד, ט”ז וכו'). בספר „קדמוניות“ האריך המחבר בתאור ההתנגדות העצומה של היהודים בירושלים לרומאים ולהורדוס בשעת המצור. – ג. הבוז לאנטיגנוס המבֻטא בסוף הפרשה הזאת לקוּח מדברי ניקולאוס איש דמשק. בספר „קדמוניות“ מדבּר המחבּר על אנטיגנוס – בשם מקור אחר – בלשון של כבוד, ביחוד בספר ט“ו, פרק א, ב, ששם הוא מוסר בשם סטרבּון על־דבר האהבה היתרה של היהודים לאנטיגנוס. – ד. מכאן ואילך אין עוד סדר הדברים בספר „מלחמת היהודים“ מקבּיל לסֵדר הדברים בספר „קדמוניות היהודים“ (מראשית ספר ט"ו ולהלן), כי בספר „קדמוניות“ מצא לו המחבּר מקור אחר, ששם המעשים מסֻדרים באֹפן אחר, והשתמש בעִקר במקור הזה, בעוד אשר ב”מלחמת היהודים“ המשיך את כתיבתו על־פי ניקולאוס איש דמשק. על־כן נמצאו ב„קדמוניות“, דברים רבּים, שלא הָזכּרוּ כלל כאן. המעשים המסֻפּרים כאן נמצאוּ בשנוּי־נוסחה ב„קדמוניות“, ט“ו, פרק א, ב, ושם, פרק ד, א. קליאופטרה המיתה את אחיה הצעיר תלמי ואת אחותה ארסינואי, וגם את ליסניס (בן תלמי מינאי) מושל כלקיס (שהָזכּר לעיל, פרק י"ג, א) ועוד אחדים מנסיכי סוריה על־ידי אנטוניוס. – ה. (קדמוניות, ט"ו, ד, א–ד). ארתבז הַמָּזכּר כאן לא היה מלך הפרתים, כי־אם מלך ארמיניה, שבּו נקם אנטוניוס את מפלתו לפני הפרתים, בשנת ג' תשכ”ה – 36. בשנה זו נתן לקליאופּטרה את חלק נחלת הורדוס, ביחוד את עמק יריחו.

פרק י"ט (קדמוניות, ט"ו, ה). ד. הנאום של הורדוס לפני אנשי־צבאו נמצא ב„קדמוניות“ (ט"ו, ה, ג) בלשון אחרת ובסדר אחר, והָזכּרו שם פרטים שונים, שלא הובאו כאן (על־דבר מאתים ככר, ששלם הורדוס לקלאופּטרה בעד הערבים ועוד).

פרק כ. א. המעשה המסֻפּר כאן עד פרשה ג הובא גם ב„קדמוניות“, ט“ו, ו, ו–ז ומקֹדם, בפרשיות א–ה, מסֻפּר שם על־דבר רצח הורקנוס בידי הורדוס (עַיֵּן למטה, פרק כ"ב, א), ומבאר כי המית הורדוס את הזקן, השריד האחרון לבית החשמונאים, קֹדם לֶכתּוֹ אל אוקטוינוס, מפּחד שמא יפקוד עליו המנצח הזה את עֲוֹן אהבתו לאנטוניוס וימית אותו ויקים במקומו למושל בארץ יהודה את החשמונאי, שהיה ראוי לממשלה מחזקת אבותיו, וגם כבר היה נשיא בארץ מטעם יוליוס ציזר, אביו־אוֹמנוֹ של אוקטוינוס. שם הביא יוסיפוס את ספור־המעשה על־פי ספר „דברי הימים (או הזכרונות) למלכות הורדוס“, כי המית המלך את הורקנוס על משא־ומתּן שהיה בינוֹ ובין מלכו מושל הערבים הנבטיים, איש־מלחמתו של הורדוס, בראותו בדבר הזה מעין בגד מדיני. ואחר־כך הוסיף, כי כל הבגד הזה אינו אלא שמועת־שקר, שהפיץ הורדוס, כדי להצדיק את מעשה־הרצח, ובאמת לא עשה מה שעשה אלא מפני הקנאה בחשמונאי האחרון ומפני הפחד. אולם כאן השתמש המחבר, כנראה, בדברי ניקולאוס איש דמשק, שרצה לכַסות על מעשי הרשע של הורדוס, והשמיט את ספור־המעשה הזה כאן, במקומו ההיסטורי, והביא אותו כלאחרי־יד במקום אחר, והמחבר, ששמר את סדר ניקולאוס, הכניסוֹ בקצרה בפרק כ”ב, א, – כי המית הורדוס את הורקנוס בטענה שהתנכּל לנפשו. ובדעתו כי היתה זו טענת־שקר, הוסיף על דברי ניקולאוס, כי לא ההתנקשות היא הסבּה, רק פחד הורדוס מפני הזקן, אשר לו משפט הממשלה. – ג. מתּנות אוקטוינוס־קיסר להורדוס הנזכרות כאן הובאו ב„קדמוניות“, ט“ו ז, ג. – ד. המתּנות שנתן הקיסר להורדוס מנחלת זנודורוס, שמשל בארץ לִיסַניס (כלומר, במדינות שבעבר הירדן שסרו למשמעת ממשלת כלקיס אשר בלבנון), הָזכּרו ב„קדמוניות“, ט”ו, י, א–ג. בקור הקיסר בסוריה בשנת עשר למלכותו חל בשנת י“ז למלכות הורדוס, כמבֹאר ב„קדמוניות“ שם, הַינו, בשנת ג”א תשמ“א – היא 20 קֹדם מנין א”ה. במדינת טרכון ובבשן הושיב הורדוס באחרית מלכותו יהודים שבאו מעבר לנהר־פרת, אנשי מלחמה רומי־קשת, ויסד להם בארץ־הבשן מבצר מיחד הנקרא בתירא (קדמוניות, י"ז, ב, א–ב). אגריפס הנזכר כאן הוא מרקוס ויפסניוס אגריפס, ידידו ואיש־ימינו של הקיסר אוקטוינוס־אוגוסטוס, ובעל בתו יוליה. ב„קדמוניות“, ט"ז, פרק ב, מסֻפּר על בקורו של אגריפס בארץ יהודה ושם, וגם בפרק ו, על הטובות אשר עשה בהשתדלות הורדוס ליהודים היושבים בארץ יוניה, אסיה וקיריני. המהלל של הורדוס בסוף הפרק הוא על־פי ניקולאוס.

פרק כ"א. על־דבר בנין המקדש של הורדוס, שהָזכּר לשבח גם בתלמוד, דִּבּר יוסיפוס כאן רק מעט, כי לא מצא, כנראה, יותר בדברי ניקולאוס. לעֻמת־זאת הרחיב את הדבּור ב„קדמוניות“, ט“ו, פרק י”א. במקום מספּר השנה, ט“ו למלכות הורדוס, המובא כאן, נמצאת שם שנת שמונה־עשרה להורדוס (ג' תשמ“ב – 19 קֹדם מנין א”ה) ומן קשר הדברים בספר „קדמוניות“, ששם באו כל מעשי הורדוס בסדר הַמֻּקדם והמאֻחר, יוצא ברור, שהַמִספּר הנזכר שם הוא הנכון. – ב. העיר סבַסטֵי נבנתה בתחום עיר שמרון העתיקה ונקראה על הכנוי של הקיסר (אוגוסטוס = הנערץ, הנאור) בתרגומו יוָנית (סבסטוס=εβαστόςΣ), כמו שבאר גם סטרבּון („שמרון שקרא לה הורדוס בשם סבסטי“), ועַיֵּן „קדמוניות“, ט”ו, ח, ה. – ג. ההיכל שבנה הורדוס לכבוד הקיסר („קיסריון“) בפניאס הָזכּר גם ב„קדמוניות“ (ט"ו, י, ג) ושם מבֹאר שנבנה תכף לבקור הקיסר בארץ סוריה (בשנת 19 קֹדם מנין א"ה). – ד. מצודת קפרוס הָזכּרה להלן, בפרשה ט. – ה–ח. על־דבר בנין קיסריה מסֻפּר ב„קדמוניות“, ט“ו, ו, ושם מבֹאר כי בנין העיר נמשך שתים־עשרה שנה. אולם במקום אחר („קדמוניות“, ט"ז, ה, א) כתב המחבר, כי גמר המלך את בנין קיסריה בשנה העשירית ליסודה, ועשה את חנֻכּת העיר בשנת כ”ח למלכותו (ג“א תשנ”א 10 קֹדם מנין א"ה), והיא באולימפיַדה קצ“ב (כמו שהובא גם כאן בפרשה ח). יוצא מזה, כי תחלת בנין קיסריה היתה בשנת ג”א תשל“ט (22) או תשמ”א – 20, כלוֹמר, סמוך לבקור הקיסר אוגוסטוס בארצות המזרח. – ט. „אנטיפטריס“ הָזכּרה כבר למעלה בימי אלכסנדר־ינאי, ובספר „קדמוניות“ מבֹאר כי נקראה לפנים כפר־סבא, – כל הפרשה הזאת נמצאה כמעט כצורתה ב„קדמוניות“, ט“ז, ה, ב, ושם מבֹאר כי בבנין עיר פצאליס בערבות הירדן הפך הורדוס את הנחלה השוממה ההיא למקום־ישוב. – מבצר הירודיון בגבול שבין ארץ יהודה וארץ הערבים הנבטיים הוּבא רק כאן, ומקומו לא נודע בדיוק. לעֻמת־זאת הָזכּר המבצר השני, הירודיון בקרבת בית־לחם, שנבנה במקום ששם הכה לפנים הורדוס את היהודים המתנפלים עליו בעת מנוסתו מפני אנטיגנוס (לעיל, י"ג, ח), גם בספר „קדמוניות“ (ט"ו, ט, ד). – י"א. על־דבר הבנינים, שהקים הורדוס בערי היוָנים, דבּר המחבר ב„קדמוניות“, ט”ז ה, ג, ושם לא פרט את חסדיו לכל הערים הנזכרות כאן, מלבד בנין היכל פיתיון, שהקים ברודוס (כדמות היכל אפולון שבדלפי), ובניניו בניקופוליס והאולמים אשר באנטיוכיה, והפרסים בשביל משחקי אולימפיה אשר באֶליס. הנה בעיר אתּונה נמצאו במאת־השנים האחרונה לוחות־אבן שהקימו יושבי העיר לזֵכר חסדי המלך הורדוס אוהב־הרומאים והטוֹבה אשר גמל לאזרחי אתּונה, וכן נמצאו כתובות לכבוד נכדיו אגריפס וברניקי (שהָזכּר שבחה, כי היא מלכּה בת מלכים גדולים ועושי חסד לאתּונאים). – י"ב. הפרשה הזאת, עם השבח הגדול שבסופה, נכתבה כֻלה על־פי ניקולאוס מכַבּד הורדוס. לעֻמת־זאת ב„קדמוניות“, ט"ז, ה, ד, גלה לנו המחבר את דעת עצמו על בניני הורדוס בערי הנכרים, ודן אותו לחובה על אשר הטיל מסים קשים על היהודים ולחץ אותם בזדון, וגם הסביר את דבר נדיבות הורדוס לעמי הנכר וקמצנותו הגדולה כלפּי היהודים, שאותם הכריח לשלם בעד כל החסד שעשה לזרים, בטעמים פסיכולוגיים נאים ונכונים. בלי־ספק צדקו שליחי עם ירושלים בטענותיהם ובדבריהם הקשים על שלטון הורדוס (עַיֵּן להלן, ספר ב, ו, ב).

פרק כ"ב. א. בפרשה זו ובבאות אחריה מסר המחבר, על־פי ניקולאוס, סקירה כוללת קצרה על מעשי־הרצח של הורדוס לשרידי בית־החשמונאים, בעוד אשר ב„קדמוניות“ הפריד בין המעשים על־פי סדר הזמן. עַיֵּן לעיל, בהערה לפרק כ, א. – ב. גם בפרשה זו הוסיף המחבר קצת משלוֹ על דברי ניקולאוס (למשל: כי בצדק שנאה מרים את הורדוס). על־דבר רצח אחי מרים סֻפּר כאן כלאחר־יד. המעשה הזה קדם עוד לרצח הורקנוס, ובספר „קדמוניות“ תאר אותו המחבר בהרחבת הדבּור (ט"ו, ג, א–ד). – על־דבר הבנים אשר ילדה מרים להורדוס עַיֵּן בשלשלת היחש למשפחת הורדוֹס בסוף הספר. – הגלים הַמָּזכרים כאן הם שכירי הורדוס השומרים לראשו. – ד. המעשה המסֻפּר כאן נמצא בהרחבת הדברים ב„קדמוניות“, ט"ו, ג, ה–ט (אחרי שהמית הורדוס את אריסטובולוס), אולם שם מבאר אחר־כך, כי רק את יוסף גיסו המית הורדוס ולא את מרים. – ה. מות־מרים לא היה על־פי ספר „קדמוניות“ (ט"ו, ז, א–ז) אחרי ששב הורדוס בשלום מאת אנטוניוס כי־אם אחרי שובו מאת פני אוקטוינוס. כי בלכתו אל אוקטוינוס ובפחדו ממשפט־מות, עשה הורדוס עוד פעם מה שעשה כבר בלכתו אל אנטוניוס – הפקיד את מרים על ידי אחד הקרובים אליו, שומי היטורי, ודרש ממנו להמית אותה מיד כשֶיִּודע לו כי הוציא אוקטוינוס את דינו למות. וכששב הורדוס אחר־כך בשלום, שמע, כי נגלה הסוֹד למִריָם, ובנכלי שלמית אחותו צוה להמית את שומי וגם את מרים דן למות. פרשת הורדוס ומרים מסֻפּרת כאן על־פי ניקולאוס איש דמשק, שהתכֵּוֵּן להצדיק את הורדוס ולתלות את כל האשם במרים וגם בשלמית. אולם ב„קדמוניות“ צִיֵּר המחבר את תמונת מרים בכבוד ובאהבה. – לפי אגדת העם, טמן הורדוס את מרים אחרי מותה בדבש שבע שנים (בבא בתרא, ג, ע"ב).

פרק כ"ג. (קדמוניות, ט"ז, ג–ד). ג. ב„קדמוניות (ט"ז, ד, ג) נמסר כל נאום־הסנגוריה שקרא אלכסנדרוס על עצמו ועל אחיו באזני הקיסר. – ה. תֹּכן הנאום הזה נמסר ב„קדמוניות“ בקצרה.

פרק כ"ד. ראוי לחשֹׁב, כי את הספּורים על־דבר הורדוס ושני בניו ממרים החשמונאית לקח המחבר מספר ניקולאוס איש דמשק, אולם שִׁנה את ההרצאה במקצת, ועוד יותר עשה זאת בספר „קדמוניות“, ט“ז, ז, וכו'. ושם (בפרק ז, פרשה ב) גלה את דעתו על כתיבת ניקולאוס, כי האיש הזה, שחי במלכות הורדוס והיה קרוב למלך, כתב את הדברים למצֹא חן בעיני הורדוס ולהחניף לו ועבר על שורת־האמת בכמה מספוריו, עד אשר הודיע כי זנתה מרים המלכּה באמת וגם שני בניה התנקשו בנפש הורדוס. – ו. המעשים המגֻנים של פירורא ושלמית מתֹארים ברחבה ב„קדמוניות“, ט”ז, ז, ג, עד סוף הפרק. – ז–ח, „קדמוניות“, ט"ז, ח, א–ד.

פרק כ"ה. תֹּכן הפרק הזה מסֻפּר בקצרה (בלי האמצעים הדרמטיים המיֻחדים לספר „מלחמת היהודים“) ב„קדמוניות“, ט"ז, ח, ה–ו.

פרק כ"ו. גם הפרק הזה הפסיד הרבה מהתֹּכן הדרמטי שבּו בהרצאת המחבר ב„קדמוניות“ (ט"ז, י, א–ד).

פרק כ"ז. א. ב„קדמוניות“ נמצאה עוד שורה שלמה של פרטים (ט"ז, י, ה–ז), שלא הָזכּרו כאן. – תֹּכן הפרק הזה נמסר בפרטות יתרה ב„קדמוניות“, ט“ז, י”א, ובסופו באה הערכת המעשה הזה על־פי דעת המחבר. הוא שואל, שמא לא היתה במעשה זה אלא יד ההשגחה. ובסוף מוציא את משפטו, כי היה הורדוס איש אכזרי ושואף־רצח מאין כמוהו.

פרק כ"ח. תֹּכן הפּרק הזה נמסר בשנוי־לשון קצת ב„קדמוניות“, י"ז, פרק א.

פרק כ"ט. (קדמוניות, י"ז, ב וג). ב. ב„קדמוניות“, י"ז, ב, ד, מסֻפּר על־דבר מעשי פרושים אחדים, שנתנו את ידם לאשת פירורא והבטיחוה, כי בניה יעשו ממשלה ביהודה וגם פִּתּוּ אחדים מסריסי המלך. הורדוס צוה להמית את הפרושים וגם את הסריסים.

פרק ל. (קדמוניות, י"ז, ד, א–ב).

פרק ל"א. (קדמוניות, י"ז, ד, ג). אחרית הפרק. בקצרה, ב„קדמוניות“, י"ז, ח, א–ב. – ה. אשתו של אנטיפטרוס היתה בתו של המלך החשמונאי האחרון אנטיגנוס, ואולי חשב את־עצמו על־ידי כך ראוי לכסא־המלוכה בארץ יהודה מיתר אֶחיו (קדמוניות י"ז, ה, ב).

פרק ל"ב. (קדמוניות, י"ז, ה, ג–ו, א). הנאומים של הורדוס ושל אנטיפטרוס נמסרו כאן באמנות יתרה מאשר ב„קדמוניות“. לעֻמת־זאת הזכיר כאן המחבר את נאום הקטגוריה של ניקולאוס רק בקצרה, תחת אשר ב„קדמוניות“ מסר לנו חלק גדול ממנו.

פרק ל"ג. (קדמוניות, י"ז, ו, ב–ח, ג). ב–ג. הספּור על־דבר שבירת הנשר בא בספר „קדמוניות“ בפרטות יתרה ומתֹאר ברגש־כבוד לחכמים ולתלמידיהם. הוא מסַפּר, כי בבוא שר־צבא המלך עם הצבא ברחו כל העם על נפשם, ורק ארבעים צעירים (מתלמידי שני החכמים) עמדוּ על נפשם ונתפשו בידי הצבא, וגם החכמים לא רצו לברוח והובאו אל המלך. הורדוס צוה לאסרם בנחֻשתים ולהוליכם אל יריחו, ושם אסף את טובי העם בתיאטרון, ופנה אליהם מן המטה אשר שכב עליה ויסר אותם על כפית־הטובה שנעשתה לו. – והנאספים יָראו את כעס המלך והתרַצו לשפוט את החַיבים בעֹנש קשה. הורדוס צוה לשרוף את החכם מתתיהו עם אחדים מתלמידיו (על־דבר מות יהודה, החכם השני, לא נמצא כאן דבר). – ו. על המעשה המסֻפּר כאן הוסיף יוסיפוס ב„קדמוניות“ משפט קשה בדבר אכזריות הורדוס הנוראה. – ח. מות הורדוס היה, כנראה, זמן קצר קֹדם הפסח בשנת ג“א תשנ”ז – 4 לפני מנין א“ה. במספר שנות מלכות הורדוס, שנמנו כאן וגם ב„קדמוניות“, י”ז, ח, א, נמצאה סתירה לדברי המחבר, שמהם יוצא כי נעשה הורדוס למלך בשנת 36, באמצע הקיץ – (עַיֵּן למעלה, הערה לפרק י"ז, ה) – או לפי חשבונות סופרי הרומאים, שמהם יוצא, כי נעשה הורדוס למלך בשנת 37, ואם כן היה הורדוס מלך ביהודה ל“ב או ל”ג שנה חסרות חדשים אחדים. ודבר זה צריך עיון.

ספר שני: (ממות הורדוס עד מלחמת אספסינוס)

[משנת ג“א תשנ”ז עד ראשית האביב ג“א תתכ”ז – 4 לפני מנין א“ה עד 67 למנין א”ה]

פרק ראשׁון. א. (קדמוניות, י"ז, ח, ד). מן הפרשה הזאת אנו למֵדים עד־כמה היה המנהג העתּיק, לעשות כֵּרה לכבוד נשמת המת (ירמיה, ט“ז, ז–ח; יחזקאל, כ”ד, י"ז), מְשׁרָש בקרב העם בימי הבית השני. בתלמוד (כתובות, ח, ע"ב) הָזכּרו הכוסות, שתּקנו חכמים בבית־האֵבל, וגם ההוצאות המרֻבּות של כבוד המתים („בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו“). – ב. הכהן הגדול הנזכר כאן הוא יועזר בן משפּחת ביתוס, שהקים אותו הורדוס לכֹהן־גדול אחרי דחותו את מתתיה בן תאופילוס ממשרָתו מחמת המהומה שקמה בבית־המקדש על־ידי החכמים. כנראה, חִזק הכהן הגדול הזה את ידי הורדוס במשפט אשר עשה לחכמים שפּוצצו את הנשר, ועל־כן נִשְׂנָא על העם מאד (עַיֵּן קדמוניות, י"ז, ו, ה). אחר־זמן דחה אותו ארכילאוס מכהֻנתו (שם, י“ז, י”ג, א). – ג. „קדמוניות“, י"ז, ט, א–ג.

פרק שני (קדמוניות, י"ז, ט, ג, עד סוף הפּרק). – א. פופלַס, שיצא יחד עם ארכילאוס, לא הָזכּר ב„קדמוניות“. תלמי, שבידו הִפקיד הורדוס את טבעתו ואת חותמו ואת צַואתו, נסע אל רומי לא לדבּר טוב על ארכילאוס, כי־אם למסור את הַצַּואה ואת תוספת הַצַּואה בידי הקיסר. אף כי היה אחי ניקולאוס הנוטה אחרי ארכילאוס, חִזק הוא את ידי אנטיפס. – ד. הקיסר לא שלח את טענות בני הורדוס אל מועצת־הזקנים, כי־אם קרא לבית־דין של משפחתו ואוהביו להחליט דבר. – ה. עד־כמה היה אנטיפטרוס בן שלמית צבוע ואיש־מרמה אנו רואים מזה, כי האשים את ארכילאוס על קראוֹ דרור (לפי המסֻפּר למעלה, לא היה זה מעשה ארכילאוס – אלא מעשה שלמית אמו של אנטיפטרוס!) לאסירי אביו – ב„קדמוניות“ מבֹאר כי אלה הם טובי היהודים שאסר הורדוס באצטדין אשר ביריחו והקדישם להרג – ויחד עם זאת שפך דמעות על הרצח שעשה ארכילאוס לעוֹלי הרגלים. – גם הטוב וגם הרע, שעשה ארכילאוס, נדרש על־ידי שונאיו לגנוּתו! ניקולאוס ענה אותם כהלכה – כי באמת לא היו יתר בני הורדוס טובים מארכילאוס.

פרק שלישי (קדמוניות, י"ז, י, א–ג).

פרק רביעי (קדמוניות, י"ז, י, ד–ח). א. לפי דברי המחבר ב„קדמוניות“, בקש יהודה הגלילי לקחת לו את המלוכה. – ב. לפי דברי ה"קדמוניות“, שרפו המורדים את ארמון המלך אשר על־יד אמתוס (חמת) בעבר הירדן; אולם הגִּרסה בית הרם (בית־רמתה=ליויס או יוליס), שנמצאה כאן, היא קרובה יותר לשִׁקּוּל הדעת.

פרק חמישי (קדמוניות, י"ז, י, ט–י).

פרק ששי (קדמוניות, י“ז, י”א). א. לפי המסֻפּר בספר „קדמוניות“, בחר כל העם חמשים זקנים ושלח אותם אל הקיסר, לבקש ממנו חֹפש ושלטון־עצמי (אבטונומיה). אין לדעת את הסבּה, מה ראה וַרוס, שהיה אוהב ארכילאוס, כמבֹאר להלן, לתת רשות לצירים האלה ללכת אל הקיסר ולהרצות לפניו את טענותיהם נגד ארכילאוס. מ„קדמוניות“ (י“ז, י”א, א) נראה קצת, שהאמין הנציב הזה, כי הקיסר יחלק את נחלת הורדוס לכמה חלקים, וקצתם יתן בידי בניו, וחלק אחד – עם ירושלים – יתן לעם לשלוט בו תחת חסות הרומאים. הצירים היהודים לא רצו לדבּר על חלֻקת הממלכה, רק דרשו לשחרר את כל עם היהודים משלטון בית־הורדוס. – ב. טענות היהודים נמצאו ב„קדמוניות“ באריכות יתרה. – ג. לפי „קדמוניות“ (י“ז, י”א, ד), היתה תבואת השנה של ממשלת ארכילאוס שש מאות ככר (ולא ארבע מאות, כמו שכתוב כאן), ויחד עם הכנסות אנטיפס לפיליפוס ושלֹמית עלתה תבואת כל נחלת הורדוס (מלבד הערים עזה, גדור וסוסיתא, שקרע הקיסר מעל גבול יורשיו) לתשע מאות וששים ככר. בימי אגריפס היו הכנסות כל הארץ הזאת אלף ומאתים רבּוא אדרכמונים (דרכמות), – שהם אלפַּים ככר אטיקה (קדמוניות, י"ט, ח, ב).

פרק שׁביעי (קדמוניות, י“ז, פרק י”ב וי"ג). ד. יובה היה מלך בנומידיה אשר באפריקה (והמחבר קורא לארץ זו בשם הכללי לוב, שנקראה בו אפריקה הצפונית ממערב למצרים) והיה מפֻרסם בהשכלתו בדורו ונחשב גם לסופר בעל־כשרון. ארכילאוס נשא את גלפירה שלא כדין ישראל, כי היתה אשת אחיו, שהשאיר בנים, ואסורה לו על־פי התורה. אולם באסור־עריות לא הקפידו בני הורדוס. וככה נשא גם אנטיפס את אלמנת אחיו הירודיה, אף כי ילדה בת לבעלה הראשון. בסוף ספורי המעשים האלה מוסיף יוסיפוס ב„קדמוניות“, שֶׁסִּפּר את עניני החלומות הנבואיים של ארכילאוּס ואשתו, יען כי מצא בהם מופת מוּחש לנצחיות הנשמה וגם להשגחה הפרטית של האלהים. – עם ראשית הפרק הזה נפסק המקור של יוסיפוס, ספר ניקולאוס איש דמשק.

פרק שׁמיני (קדמוניות, י"ח, א). ב„קדמוניות“ מסֻפּר גם על־דבר קויריניוס הנציב אשר בסוריה, שבּא יחד עם קופוניוס, הנציב שהוקם בארץ יהודה, אל הארץ לשאת את ראש התושבים ולהעריך את רכושם (לעשות רשימה. ביוָנית: אפוגרפי; ברומית: צֶנסוס). הרשימה הזאת הָזכּרה גם באוַנגליון של לוקס, ב, א–ה, אלא שכאן הקדים את זמנה לערך י“ב שנה (מדבריו יוצא, כי המעשה הזה היה בסוף ימי מלכות הורדוס). לשם הרשימה הזאת הֻכרחו היהודים ללכת איש לעירו (למקום מולדתו) ולעמוד שם ברשומים. – את הרשימה הזאת הביא יוסיפוס ( ב„קדמוניות“) בקשר עם צמיחת כת קנאי החֵרוּת. לפי דבריו, לא רצו היהודים בתחלה למלא את רצון הנציב, עד אשר חזקו עליהם דברי מי שהיה כֹהן־גדול, יועזר בן ביתוס, ואז התרַצו כֻלם לעמוד על הרשימה. אולם יהודה הגולני יליד עיר גמלא יחד עם הפרושי צדוק הסיתו את העם להתקומם לשלטון הרומאי, בהעירם את לבו, כי קבּלת עֹל הרומאים במנוחה היא עבֵרה על דין־התורה המפֹרש („כי לי בני ישראל עבדים“). רעיון שני החכמים האלה היה, כי אין עבדוּת בשר־ודם יכולה להיות בכפיפה אחת עם עבדוּת שמים. הם יסדו את „הכת הרביעית“ (נוסף על הצדוקים, הפרושים והאסיים), היא כת הקנאים. מזה נראה, שיהודה בן ארץ הגליל, כמו שהוא נקרא כאן, המיסד של כת הקנאים, לא היה יהודה בן חזקיה הגלילי, שהקים מרד בראשית שלטון ארכילאוס (למעלה, פרק ד, א; קדמוניות, י"ז, י, ה), כי־אם חכם אחד מעיר גמלא אשר בגולן, וכאן נקרא בשם הגלילי, כנראה, מפני שפעֻלתו היתה בגליל, או מפני שגמלא, – עיר שכֻּלה ישראל בקרב מדינה שאוכלוסיה היהודים היו מועטים לפי הערך, כמו הגולן, – נחשבה סניף למדינת הגליל שמעבר לים גינוסר, – וכמו־כן קבּל יוסף בן מתתיהו, כשהוקם לנציב בגליל מטעם הממשלה הלאֻמית שבירושלים, גם את העיר גמלא אל משמעתו. יהודה הגלילי (ולא הגולני!) הָזכּר גם ב„ברית החדשה“ בספר מפעלי הצירים (ה, פסוק ל"ז): בשעה שעמדו האַפוסטולים הנוצרים פטרוס וסיעתו למשפט הסנהדריה בירושלים, קם על רגליו אחד הפרושים, הוא „גמליאל מורה־התורה“ (רבן גמליאל הזקן), למצֹא להם צד זכות, וספּר על תודס משיח־השקר. ואחר־כך הוסיף: „ואחריו קם יהודה הגלילי בימי הרשימה והמריד את העם הנוטה אחריו; הוא נהרג וכל השומעים לו נפוצו“. יוסיפוס לא ספּר כאן וגם לא ב„קדמוניות“ על־דבר רצח יהודה הגלילי על־ידי הרומאים. אולם הדבר מובן מעצמו. כמוהו נהרגו גם שני בניו (עַיֵּן קדמוניות כ, ה, ב). כת הקנאים, שיסד יהודה, נטתה בכל עניני הדת אחרי הפרושים (כפי שבאר יוסיפוס בקדמוניות, י"ח, סוף פרק א), ורק בזה שנו הקנאים, כי רעיון מלכות־שמים היה קשור אצלם ברעיון החֵרוּת המדינית, וסרבו לקבּל מלכות בשר־ודם. לשם החֵרוּת הלאֻמית הקדושה בעיניהם עמדוּ בכל הנסיונות ולא פחדו משום ענויים, וגם הקשיחו רחמיהם מקרוביהם ואוהביהם כשנראו אלה בעיניהם לבוגדים בחֵרוּת העם (קדמוניות, י"ח, א ו). – ב. מפּרשה זו ואילך מדַבּר יוסף על האסיים, הכת המיֻחדה, שמספּר חבריה היה בזמנו ארבעת אלפים איש (קדמוניות, י"ח, א, ה), וברֻבּם ישבו במדבר – לאמר, במדבר יהודה (בקרבת עין־גדי). יוסיפוס בקש בימי עלומיו להכיר את הכת הזאת ואת מנהגיה ושִׁמש את אחד האסיים היושבים במדבר, ושמו בָנוס (חיי יוסף, פרשה ב). אולם ימי שבתו בין האסיים לא ארכו, ובהיותו בן תשע־עשרה שנה כבר נחשב על כת הפרושים. יוצא מזה, שלא הגיע יוסיפוס אל מעלת החברים הגמורים שבמסדר האסיים, ולא ידע את סודותיהם ואף לא את מנהגיהם על־בֻּריָם, ובתור עומד מבחוץ אינו נאמן לנו ביותר בעדותו על־דבר האסיים. ואף־על־פּי־כן הדברים האמורים כאן הם המקור העִקרי לידיעת האסיים, ובספר „קדמוניות“ כתב המחבר רק דברים קצרים ומועטים על חיי המסדר הזה, אחרי שהעיר, כי כבר דבּר על זה ברחבה בספרו „מלחמת היהודים“ (קדמוניות, י"ח, א, ב). מלבד יוסיפוס ספּר על האסיים גם פילון איש אלכסנדריה בספרו הנקרא „כי כל צדיק הוא בן חורין“ (ברומית: Quod omnis probus liber פרשה י“ב וי”ג, וגם בספר אחר, שאבד, וקטעים ממנו הובאו בספר איסיביוס איש קיסריה הנקרא Praeparationes evangelicae, ספר ח, א. גם הסופר הרומי פליניוס, שמת בימי הקיסר טיטוס, וכתב את דבריו בעונה אחת עם יוסיפוס, או קֹדם לו, הזכיר בספרו „תולדות הטבע“, ספר חמישי, י"ז, את האסיים בדברים אלה: „הם עַם שאין בו נשים והוא נִזר מתענוגי הבשר, וגם כסף אין לו, והוא עַם נצחי, שבקרבּו אין אדם נולד“ (הכַּונה: אף כי אין האסיים מתרבים באֹפן טבעי, מכּל־מקום אינם עוברים מן העולם, כי חברים חדשים נלוים עליהם בכל דור). וגם ספּר עליהם, שהם יושבים במדבר (יהודה) אשר במערב ים־המלח. בספרות המשנה ובתלמוד לא נמצא שֵׁם האסיים, מלבד – אולי – מקום אחד (ירושלמי, יומא, פרק ג, הלכה ז), שהָזכּר שם „אסיא“ אחד, שידע את סוד השם המפֹרש, וקצת חוקרים חושבים, כי אסיא זה אין הוראתו רופא סתם, רק אסי. בשֹׁרש השם „אסיים“ החוקרים חלוקים: יש מי שאומר, כי היא המלה „אסיא“ – רופא בארמית, מפני שידעו האסיים את סגֻלות הצמחים ונחשבו לרופאי הגוף וגם הנפש; בקשר עם־זה הם מביאים גם את השם „תרפֶבְטים“, הנמצא בספר פילון בתור כנוי האסיים (אמנם למלה „תרפבטים“ ביוָנית שתי הוראות: א) העובדים המשרתים, גם עובדי־אלהים, והוראה זו עקרית; ב) הרופאים); ויש מי שאומר, כי „אסיים“ זו היא המלה הסורית „חָסַיָּא“ (ה„ח“ נהפך ל„א“ בלשון היוָנית), שהוראתה „קדושים“. – על יסוד דברי יוסיפוס ופילון בנדון האסיים צמחו בקרב החוקרים השערות רבות על־דבר מקור הכת הזאת. חוקרי ישראל ברֻבּם חושבים, כי האסיים אינם אלא חבורה מיֻחדה שהתבדלה מקרב הפרושים ונהגה חֻמרות יתרות בחיי הדת, ביחוד בדיני השבּת ובדיני הטהרה; אולם רבּים מחוקרי אֻמות־העולם נוטים לראות בהשקפות האסיים השפעת דעות שבאו מחוץ ליהדות. אלה מוצאים בחיי האסיים מנהגים ודעות, שהתגלגלו אליהם מהשקפת־העולם הפרסית עם האמונה בשתי רשֻׁיות וביחוד בשלטון האור; אלה מרחיקים עוד ללכת ומוצאים את מקור השקפת האסיים בדעות ההֹדִּיים (ומוצאים סמוכים בהרצאת נאום הסיקרי אלעזר בן יאיר – להלן, ספר ז, פרק ח, פרשה ז, – כי ידעו היהודים את מנהגי ההֹדִּיים); אלה מבקשים להשקפת האסיים מקור מצרי או סורי – ואחדים (ובעִקר צֶלר) רואים ביסוד דעות האסיים רעיונות של הפילוסופיה או המיסטיות מיסודם של הפִּתַּגוריים החדשים, וגם בזה היה להם יוסיפוס למופת, כי הִשוה פעם את האסיים לפִּתַּגוריים (קדמוניות, ט"ו, י, ד). – אם גם בספרות העברית הלאֻמית לא הָזכּרו האסיים בשמם, הנה רשמי השקפתם וגם זכרונות על־דבר בני חבורתם נמצאו בכמה מקומות. עוד בספר „קֹהלת“, המלא ספקות וסתירות, באו דעות שונות, שאנו מוצאים אותן אחר־כך אצל האסיים (על־פי דברי יוסיפוס ושאר הסופרים). ההשקפה השלילית על האשה נמצאה גם־כן בספר קֹהלת (ז, כ"ו): „ומוצא אני מר ממות את האשה… טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה“. יוצא מזה, כי עוד בימי קֹהלת נמצאו אנשים, שמנהגיהם דמו למנהגי האסיים המאֻחרים. מחבּר „קהלת“ בעצמו שׁנה אחר־כך את דעתו: „ראֵה חיים עם אשה אשר אהבתּ… כי הוא חלקך בחיים“ (קהלת, ט, ט) – מחשבה זו קרובה יותר להשקפת הפרושים. בספרות המשנה הָזכּרו „ותיקין“, „חסידים הראשונים“, „טובלי שחרית“ (ביוָנית נקראו אלה: הֶמֶרוֹבַּפְּטִיסְטִים (Ἡμεροβαπτίσται) ויש יסוד להשערה, כי בשמות אלה נקראו האסיים או הקרובים אליהם במנהגיהם. – ג. שתּוף הרכוש היה הצד המיֻחד ל„מסדר“ של האסיים, עם חֻקיו הקבועים. גם אצל הפרושים נמצאו „חבורות“ (ועל־כן נקראו בשם „חברים“), אלא שכנראה, לא היה סדרן מֻצק כל־כך. הסיכה, שאסרו האסיים על עצמם כל הימים, היתה אסורה לפרושים רק בימות הצום (הנזירים הנוצרים העתיקים קבּלו את אסור הסיכה מן האסיים, ויש מהם שהרחיקו עוד ללכת ואף לא רחצו את פניהם במים!). כמאמין למחצה וכופר למחצה בדעוֹת האסיים כתב בעל קֹהלת (ט, ח): „בכל־עת יהיו בגדיך לבָנים ושֶׁמן על ראשך אַל יחסר“. – ד. יחס האסיים לאורחים הבאים אליהם מובן מתוך רעיון שתּוף־הרכוש. הכנסת אורחים נחשבה גם למצוָה גדולה בהשקפת הפרושים. יוסף בן יוחנן לִמד: „יהי ביתך פתוח לרוָחה, ויהיו עניים בני־ביתך“ (אבות, א, ה). על יסוד מאמר זה והשלמתו: „אל תרבה שיחה עם האשה“ חשב יֶלינק בשעתו את יוסף בן־יוחנן לאסי, ובכלל מצא במסכת אָבות הרבה דעות מיסודם של האסיים. – ה. התחלת הפרשה הזאת היא חשובה מאד, כי היא נוגעת ביחס האסיים אל השמש, שהביא לידי מחלֹקת בין חוקרי זמננו. הלשון של יוסיפוס כאן אינה מדֻיקת. בתרגומי הלכתי אחרי רב המתרגמים החדשים. יש מי שרצה להוציא מזה ראיה, כי היו האסיים מעריצים את השמש, נותנים לה כבוד־אלהים ופונים אליה בברכות ובתפלות, – הַינו, ראו בשמש את שכינת האלהים; ומן האמונה הזאת דרשו סמוכים למנהג שהיו האסיים נזהרים בצאתם חוץ, שלא לבַיֵּש את אור השמש. וחוקרים שונים מצאו בזו עקבות אמונת הפרסיים עובדי האור (מחכמי ישראל: יה"ש ב„החלוץ“, ספר ה, עמוד 15; מחוקרי הנוצרים אלה הַמֻּזכּרים אצל שירֶר בספרו הגדול Volkes im Zeitalter Jes. Chr. Geschichte d. jüd. (II, 573–574), וגם המחבר בעצמו, שם, עמוד 584). גם מאמר הכהנים בשעת נסוך המים בבית־המקדש: „אבותינו שהיו במקום הזה, אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה ומשתחוים קדמה לשמש ואנו ליה עינינו“, שהובא במשנה (סֻכּה, ה, ה; בבבלי, דף נ"א, עמוד ב), נדרש על־ידי חוקרים אחדים בתור מבטא מכֻוָּן כנגד האסיים. אולם מדברי יוסיפוס: „הם פונים אל השמש בתפלות אשר קבּלו מן האבות (בפנים תרגמתי: „מאבותיהם"; אבל בכנוי – „הם“, שלא הָזכּר בדיוק במקור, יש כדי לעַרפּל את ההבנה, כאִלו היו התפלות האלה מקֻבּלות רק מאבותיהם של האסיים – ולא משאר היהודים, בעוד אשר ביוָנית לאו דוקא), כאלו הם מחלים את פניו לעלות“ – אין להוציא דבר ברור, שהיו האסיים מכַונים את פניהם לשמש ועוברים על אסור חמוּר שבתורה, שהָזכּר אפילו בעשרת הדברות. המקור היותר חשוב של החוקרים הנוצרים, להראות על עבודת־השמש של האסיים, הם דברי אפיפנִיּס בספרו על הדעות (Haereseis), כ, ג, כי „שארית האוסיים (Ὀσσαὶων) אינם עוד יהודים רק התערבו בשמשיים (Sampsites, כת שמשמה נראה שהיתה עובדת את השמש), היושבים תחתם מעבר לים המות (המלח)“. אולם אפיפנִיַּס בעצמוֹ הבדיל בין האסיים (Ἐσσὴνοἷ) ובין האוסיים, ומלבד זאת דברי הסופר הזה, שחי במאה החמישית, אינם נאמנים כלל, ודברי־שטוּת רבּים נזרקו מפיו על הפרושים למיניהם – ואין איש מאמין להם. – יותר קרוב לחשֹׁב, כי בין תפלות האסיים ובין תפלוֹת הפרושים לא היו הבדלים גדולים. אלה ואלה קבּלו את התפלות (קריאת שמע וברכות יוצר אור, המאיר לארץ ואהבה רבּה שלפני שמע) מאבותיהם, ובזה נבדלו האסיים, כי השכימו קֹדם הנץ החמה והודו ליוצר המאורות לפני צאת השמש, וכאִלו השביעו בזה את השמש לעלות – כמו שבּטא זאת המחבר. זאת היא דעת רֹב החוקרים היהודים – ולפי זה האסיים הם ה”ותיקין“ שהָזכּרו בבריתא (ברכות, ט, ע"ב), שהיו גומרים קריאת שמע עם הנץ החמה. אפילו במבטא שהיו האסיים „פונים אל החמה בתפלות“ אין ראיה ברורה, שהיו משַׁנים ממנהג יתר היהודים – הַמֻּזכּר בספר דניאל, ו, י“א – לכַוֵּן את הפנים בשעת התפלה לצד ירושלים ובית־המקדש, והופכים פניהם לצד מזרח שמשם השמש עולה. בכלל בספור יוסיפוס על תפלות האסיים אין לבקש דוקא מנהגי האסיים גרידא. מכיון שכתב על מנהגי היהודים ודעותיהם בשביל קוראים שאינם יהודים, סִפּר להם דברים שנראים פשוטים מאד בעינינו, ובדבּרו על דעות האסיים ומנהגיהם לא השמיט גם את הדעות והמנהגים המשֻׁתּפים להם עם כל היהודים, ביחוד הפרושים, ועַיֵּן בהערה לפרשה י, י”א. – מדברי יוסיפוס נראה, כי בהשכמתם הסתפקו האסיים בנטילת ידים לבד, ולא היו טובלים לתפלה, רק קֹדם הסעֻדה. לפי־זה קשה להחליט בברור, שהאסיים הם טובלי שחרית (המֻזכּרים בבריתא, סוף מסכת ידים) שאמרו לפרושים: „קובלים אנו עליכם, פרושים, שאתם מזכירים את השם בשחרית בלא טבילה“. דבר זה צריך עיון. הטבילה הראשונה, הַמֻּזכּרת כאן, היא לסעֻדת הבֹּקר. בסעֻדותיהם נהגו האסיים כמנהג הכהנים האוכלים את החֻלין על טהרת תרומה או טהרת הקֹדש (עַיֵּן משניות טהרות, פרק ב, ב, ו, ז; בבלי, חולין, דף ל“ג–ל”ה). וגם רבּים מן החברים, הפּרושים, הרגילו את־עצמם בטהרות (עַיֵּן בכורות, ל, ע"ב), אף כי לא היו כהנים, כמו יוחנן בן גודגדא הַמֻּזכּר במשנה (חגיגה, סוף פרק ב). האסיים והפרושים־הַמִּטהרים הנזכרים חשבו, כי השלחן דומה למזבח (על יסוד מדרש הפסוק בספר יחזקאל, מ“א, כ”ב); והמחבר מסַפּר לנו, כי הכהנים הבקיאים בהלכות טהרה היו מברכים על השלחן. ב„קדמוניות“ מבֹאר, שכּל העוסקים בצרכי הסעֻדה בחבורת האסיים – ואולי גם הממֻנים שלהם בכלל – היו כהנים. גם בשתית היין נהגו, כנראה, האסיים אִסור, כמצֻוה על הכהנים בשעת עבודתם (ויקרא, י"א, ט) על־כן תרגמתי כאן ή δίηνεκής νηφις (בדיוק: „הפכחוּת התמידית“), „שאינם שותים יין לעולם“, אף כי חוקרי הזמן החדש מימי לוציוס (בספרו Der Essenismus, עמוד 56 וכו') הטילו ספק בדבר ורצו להביא ראיה על ההפך מסוף המשפט של יוסיפוס: „והם מודדים את מאכלם ושתִיָּתם (בזה בקש לוציוס לראות דוקא יין, – אף כי היו עוד משקים שונים, שאינם משַׁכּרים, בארץ־ישראל) רק כדי שׂבע“. סופר הכנסיה הנוצרית הידוע הירונימוס הוציא מדברי יוסיפוס אלה, כי הזירו האסיים את־עצמם מן היין ומן הבשר (בספרו Adversus Jovinianum, ב, י"ד). כנראה, דרש את זאת על יסוד דברי „קדמוניות“ קדמ את זאת על יסוד דבריונימוס הוציא מדברי יוסיפוס אלה, כי הזירו האסיים את-עצמם מן היין ומן הבשר. ובדברו על דעות האסיים ומנהביג, י“ח, א, ה, שלא היו האסיים שולחים קרבנות אל בית־המקדש, רק מתּנות לבד. – מזה אין להוציא משפט, כי נמנעו האסיים משתית יין־מצוה (על דעת הפרושים). – באסור שתית יין, כנראה, אחזו האסיים בדרכי הנזירים והרֵכָבים. – המנוחה בשעת הסעֻדה גם היא אינה שתיקה גמורה, – כי בפֵרוש הודיע המחבר, שכּל אחד נתן לחברו לדַבּר על־פּי הסדר, – כי־אם דבּור במתינות ובכֹבד־ראש ובקול נמוך. חכמי המשנה דרשו לאמר דברי תורה בשעת הסעֻדה. – ו. אסור השבועה גם הוא אחד מעִקרי השקפת האסיים. מחמת האסור הזה נמנעו מלהִשבע שבועת אמונים להורדוס (קדמוניות, ט"ו, י, ד) [וכמו־כן השתמטו גם מנהיגי הפרושים אבטליון ושמאי משבוּעה זו – אף כי הפרושים לא נהגו אסור בשבועה – כנראה, מפּני שלא יָכלו להכיר את הורדוס למלך־ישראל על יסוד הדין המפרש של התורה: „מקרב אחיך תשים עליך מלך“, דברים, י”ח, ט“ו]. סבּת אסור השבוּעה היה, כנראה, מדרש הפסוק: „לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא“ (שמות, כ, ז) או „ונוקב שם ה' מות יומת“ (ויקרא, כ“ד, ט”ז). כי בכל שבועה (בשם ה') חשש שבועת־שוא. הנביאים הקדמונים (ביחוד ירמיהו ויחזקאל) הרבו בשבועות, ואפילו חשבו את השבועה בה' לבטוי העִקרי של האמונה בה' (עַיֵּן, למשל, ירמיהו, ט“ז, י”ד–ט“ו; מ”ד, כ“ו; ישעיה, י”ט, י"ח). מחבּר „מלאכי“ דורש משפט רק בשביל שבועות שקר (ג, ה). בפעם הראשונה שמענו על־דבר נגוד לשבועה בספר קהלת (ט, ג: „הנשבע כאשר שבועה ירא“), ומכיון שנסמך זה למנהגים אחרים הידועים לנו מהשקפת האסיים (לטהור ולטמא, ולזובח ולאשר אינו זובח) – גלוי, כי אבותיהם הרוחניים של האסיים חיו כבר בזמן ההוא, כפי שבארתי למעלה. גם את הנדרים אסרו האסיים על עצמם, כנראה, ועל־כן לא היו שולחים שום קרבנות־נדר אל בית־המקדש, רק נדבות לבד. וגם להשקפה זו יש סמך בקהלת (ה, ד): „טוב אשר לא תדֹר משתדור ולא תשלם“. הקמת השלום בין אדם לחברו, שהיתה מדת האסיים, נחשבה גם היא למדת הכהנים בני אהרן (בעקר על יסוד במדבר, ו, כ“ו; כ”ה, י"ב; מלאכי, ב, ה, ו), שבחרו האסיים ללכת בדרכיהם. – ז. האזור אשר לבשו האסיים (המחבר קורא לו ביוָנית „פריזומה“) היה, כנראה, גם־כן ממלבושי הכהנים (כמו הבגדים הלבנים, בגדי־בד שנהגו בהם); יש אומרים, כי זהו „כנפים“ שהָזכּרו בבריתא (תוספתא, דמאי, פרק ב: „הבא לקבל דברי חברות… מקבלין לכנפים ואחר־כך מקבלין לטהרות“). ועַיֵּן גם בכורות, דף ל, ע”ב. על הדבר הזה כבר עמד גרֶץ בספרו הגדול באשכנזית, חלק ג, ציוּן י (בהוצאה שלישית), או י“ב (בהוצאה רביעית). יה”ש שער, כי „בעל הגוף הנקי“ שנקרא בשם „אלישע בעל כנפים“ היה גם הוא אחד האסיים (התלמוד כבר לא הבין את הוראת הכנוי הזה. שבת, מ"ט, עמוד א. עַיֵּן „החלוץ“, ה, עמוד 15 ולהלן). הגרזן (המעדר) הקטן, סמל טהרת האסיים, היה היתד המֻּזכּרת בתורה (דברים, כ“ג, י”ג), שהשתמשו בה בצאתם חוץ, כדי לכסות את הַצֵּאה. הם דרשו את דין התורה (הנוהג במחנה ישראל) בכל זמן ובכל מקום. שנות הבּחינה בשביל הנכנסים אל חבורת האסיים דומות במקצת לימי הבּחינה של ה„חברים“ (תוספתא, דמאי; בבלי, בכורות. עַיֵּן לעיל), אלא שאצל ה„חברים“ היתה מדת הימים קצרה יותר. – מדברי יוסיפוס כאן אנו למדים, כי השבועה היחידה של האסיים, שנשבּעו בהכּנסם אל החבוּרה, טרם נעשו לחברים גמורים, היא שבועת האֵמון לחבורה, כללה בקרבּה גם את ההכנעה לממשלה (כי אין שלטון מבלעדי רצון אלהים). רמז לזה נמצא, אולי, גם בקֹהלת, ח, ב: „אני פי מלך שמֹר ועל דברת שבועת אלהים“. ואמנם זו היא גם דעת רבי חנינא סגן הכהנים (אבות, ג, ב) – ואף־על־פי־כן השתתפו גם האסיים במלחמת־החֵרוּת שבין היהודים ובין הרומאים, כמבֹאר כאן בפרשה י, ויוחנן האסי היה אַחד מנהיגי המורדים (למטה, פרק כ, ד). מלבד זאת יוצא מכאן, שלא התרחקו האסיים מן השררה (ואולי יש לראות נגוד לזה בפתגם שמעיה: „שׂנא את הרבנות ואל תתוַדע לרשוּת“). – הסודות של האסיים היו, כנראה, תורת־סוד מיֻחדה, מעין „מעשה בראשית“ או „מעשה מרכבה“, ואולי גם ידיעת סגֻלות הצמחים והאבנים ודרכי־הרפואה בהם, שהָזכּרו בסוף פרשה ו, נכנסו אל תורת הסוד. דרישת האסיים, שלא ימסור אדם את דברי תורתם בשנוי לשון, מזכרת במקצת את דברי רבי אליעזר בן הורקנוס: „ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם“ (סֻכּה, כ“ח, ע”א). יש חושבים, כי „מגלת חסידים“ או „משנת חסידים“, שהָזכּרה בירושלמי ובספרי, דברים, מ“ה, וגם במדרשים שונים, היא מתורת האסיים. שמות המלאכים הָזכּרו במספר רב בספר־חנוֹך. – ח. לאסיים היה מֻתּר לאכול רק את המאכלים שנעשו על טהרת הקֹדש (בידי כהנים או תחת השגחתם), ומפני־זה היה כל העוזב את חבורתם והרוצה לקַיֵּם את נדרו מֻכרח לאכול דברים בלתּי־מבֻשלים. – ט. על־פי דין המשנה בית־דין של עשרים ושלשה חותך במשפטי נפשות. סבּת הדבר, שדרשו האסיים בית־דין של מאה (הגדול אפילו מסנהדריה גדולה), לא נודעה לנו בברור. וכמ־כן גם סבּת משפט־מות, שנעשה למחרף את משה רבנו. אִסור היריקה במעמד אדם הָזכּר גם בתלמוד („על כל נעלם… שמואל אמר: זה הרק בפני חברו“, חגיגה, ה, ע"א). בדיני שבת החמירו האסיים מאד; וכנראה, לא שמו לבם לתקנות ההלכה שהתכַּונה להקל על אסור ההוצאה והיציאה. את הפסוק „אל יצא איש ממקומו“ דרשו גם במובן „בצאתך חוץ“. – י. גם במשנה, חגיגה, סוף פרק שני, הָזכּרו מדרגות אחדות בקדֻשה (עם הארץ, פרושין, אוכלי תרומה [אוכלי] קדש, אוכלי חטאת – בשלש המעלות הגבוהות לא כהנים דוקא, כי־אם האוכלים על טהרת תרומה וכו'). – האמונה, כי האלהים ישיב את הנשמות לגוִיות, לא היתה מיֻחדה לאסיים בלבד. זו היא אמונת תחית־המתים שהחזיקו בה הפרושים ורֹב העם על יסוד הדברים הנזכרים בסוף ספר דניאל. ועַיֵּן להלן, בפרשה י”ד. – י"א. האמונה בנצחיות הנשמה („השארת־הנפש“, חיי הנשמה אחרי המות) יש בה סתירה פנימית לרעיון תחית המתים. (שהרי אם הגוף נחשב לכלי מלא בושה וכלמה, והנשמה לבת־השמים, אין צֹרך לחבּר אותם שנית). אולם בסוף ימי הבית השני האמינו היהודים – ולא האסיים בלבד – גם בזו וגם בזו. דמדומי רעיון השארת־הנפש נמצאו כבר בספר קֹהלת אלא שמחבּרו מטיל בו ספק (ג, כ"א). לחנם הכניס יוסיפוס את הרעיונות האלה במדור שקבע לאסיים, כי גם הפרושים והקנאים (להלן, ספר ג, ח, ה; ספר ז, ח, ז) האמינו בהם. (ואולי יש ללמוֹד מכאן גזרה שוה, כי תפלות השחר עם הנץ החמה, הנזכרות למעלה, לא היו מיֻחדות לאסיים). גם הרעיון, כי חיי עולם הזה הם עבדות הנשמה וחיי עולם הבא הם העִקר, היה לנחלה לפרושים (עַיֵּן מאמר רבי יעקב באבות, פרק ד, משנה כ“א–כ”ב), וכבר בקֹהלת נמצא רמז, שהחיים אחר המיתה טובים מחיי המציאות (ז, א: „טוב… ויום המות מיום הולדו“, ששם זה מבטא בצורה פרדוכסית קצת). ואולי יש לראות גם במאמר: „והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנהּ“ (שם, י"ב, ז) את הרעיון הזה. – ציור מדור הנשמוֹת הטובות (גן־עדן) ומקום הנשמות הרעות (גיהנום), שנתן יוסף בפרשה זו, חשוב מאד לידיעת תמונת העולם הבּא, כפי שהצטַירה בדמיון היהודים של סוף ימי הבית השני, אף כי המחבר חשוד בעיני החוקרים החדשים, שֶׁשִּׁנה מעט את התמונה כדי לשַׂבּר את אֹזן הקורא היוָני, – כנראה מסמיכת הפרשה הזאת לספורי המתּוֹלוגיה היוָנית בדבר נשמות הגבורים העתיקים השוכנות באיי המאֻשרים ונשמות חבריהם הזדים שנדונו ליסורי־נצח בהַדֶּס, הוא הגיהנום של היוָנים. הוא הזכיר בשם סיזיפוס הגבור העתיק, מלך קורינתוס, שעשה לפי דברי האגדה מעשי שֹׁד וחמס וגם גלה את סודות האֵלים, ועל־כן נדון בהַדֶּס לגולל כל הימים אבן על ראש ההר, ועד שהיא עולה למעלה היא מתגלגלת תכף למטה. טנטלוס היה לפי האגדה בן זֶוס אבי האֵלים ואשה מבּנות האדם, ונכבד לשבת בסוד האֵלים ולסעוד על שֻׁלחנם, וכדי לנסותם גלה את סודותיהם, וגם זבח את בנו פֶלוֹפס והקריב את בשרו להם, ועל־כן מנת חלקוֹ בשאוֹל לשׂחות עד צַואר במים מבּלי יכֹלת לרוות את צמאונו ולראות לפניו עץ־פרי באין כֹּח לקטוֹף את הפֵּרות כדי להשקיט רעבונו. אִכְּסִיון מלך תֶּסַלִּיָּה נסה לפַתּות את הֵירָה אשת זֶוס ונדון בהַדס להיות קשור כל הימים אל גלגל־של־אש החוזר. טיטיאוס, אחד הענקים, בקש לעַנות את לֵיטוֹ, אֵם האֵלים אפולון וארטֶמיס, ועל־כן נגזר עליו בהַדֶּס לתת את בשרו המתחַדֵּש תמיד למאכל לנֵץ. יוסיפוס אינו מאמין בדברי־אגדה אלה, כי־אם דורש אותם – כמו שעשו גם סוקרטס ואפלטון וסיעתם – בדרך־משל להוציא מהם כללי מוּסר־השכּל בשביל החיים. – י"ב. את הדברים האמורים כאן על האסיים סִפּר יוסיפוס גם על עצמו (להלן, ספר ג, ח, ג). על נבואות האסיים ספּר במקומות שונים בספריו: למעלה, ספר א, ג, ה (נבואת האסי יהודה), ובפרק הקודם (ספר ב, ז, ג, נבואת שמעון האסי), וכמו־כן ב„קדמוניות“, ט“ו, י, ה (נבואת מנחם האסי להורדוס). – י"ג. על־דבר הכת השנית של האסיים, שהתּירה את הנשואים, לא שמענו במקום אחר. רואים אנו, כי הכת הזאת הכניסה גם את הנשים אל חבורתה ונתנה להן לקחת חלק בטבילות. – י"ד. על־דבר הפרושים והשפעתם על העם ספּר לנו יוסיפוס בכמה מקומות בספרו „קדמוניות“. בספר י”ח, א, ג, הוא כותב עליהם, כי „הם חיים בצמצום גדול ואינם נכנעים לַיֵּצר, רק הולכים אחרי המדה הישרה, שלמד אותם שקוּל־דעתם, ויותר מכֹּל נחשב בעיניהם לשמור על הדברים אשר הוכיחה אותם רוח בינתם, ואת הזקנים הם מכבּדים ואינם מעִזים פנים להמרות את פיהם. ודעתם היא, כי על־פי הגזֵרה (הידיעה, ההשגחה) נעשים כל הדברים, ויחד עם זאת אינם כופרים ברשׁוּת רצון האדם לקבּוֹע את מעשיו (בחירה חפשית), באמרם כי זה הוא משפט אלהים, אשר ברצונו וברצון האדם יחד יסתּימו מעשי הטוב והרע (זה מתאים לדברי המשנה, אבות, ג, י"ט, המיֻחסים לרבי עקיבא: „הכּל צפוי והרשות נתונה“), והם מאמינים, כי סגֻלת הנשמה היא שלא ישלט עליה כליון, וכי תחת האדמה (אחרי המות) יש עֹנש ושכר למעשי הטוב והרע אשר היו בחיים (בעולם הזה), וכי הנשמות החוטאות נשלכות למאסר־עולם, והנשמות הטובות תזכינה לקום לתחיה (לקץ הימים) ובגלל הדבר הזה נאמנים הם מאד על הצבּור (בפנים כתוב בלשון רבּים – לאמר, על כל קהלות היהודים), וכל התפלות לאלהים וכל מעשי הקדֻשה (חיי הדת) נחתכים על־פיהם. וזאת היא מעלתם הגדולה, כי כל הערים (ערי היהודים) נותנות עדוּת על כַּונתם הטובה בהליכות חייהם ובדברי תורתם“. [על הצמצום שנהגו הפרושים בחייהם מעידה גם הבריתא (שיסודה, בודאי, ישן מאד) שבפרק „קנין תורה“ (אבות, ו, ד) על הליכות תלמידי החכמים: „כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עוֹשה כן, אשריך וטוב לך: אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא“. ובאבות דרבי נתן, פרק חמישי, נמצא: „הצדוקים היו משתמשים בכלי כסף וכלי זהב, לא שהיתה דעתם גסה עליהם, אלא שהיו אומרים: מסֹרת הוא ביד הפרושים שהם מצערים את עצמם בעולם הזה, ובעולם הבּא אין להם כלום!“]. ב„קדמוניות“, י“ג, ה, ט, ספּר יוסיפוס, כי התפלגוּת היהודים לשלש כתות היתה כבר בימי יונתן הכהן הגדול הראשון לבית החשמונאים. ובאר את חלוקי־הדעות שביניהן: הפרושים אומרים, כי קצת מעשי האדם נחתכים על־פי הגזֵרה (ההשגחה), אבל לא כֻלם, כי חלק המעשים נתּן בידי האדם לעשותם או להמנע מהם. והאסיים אומרים, כי כל מעשי האדם נגזרו מראש על־פי ההשגחה, ואין הוא עושה כלום על־פי בחירה חפשית. והצדוקים כופרים בגזֵרה (בידיעה) בכלל, באמרם כי אינה במציאות, וכל המעשים נתּנו בידינו. על־כן מידינו הוא מעשה הטוב ומסכלותנו יוצא מעשה הרע. – ב„קדמוניות“, י”ג, י, ו, כתב המחבר: „הפרושים הם ישיבה אחת („הירסיס“ – שיטה, השקפה) בקרב היהודים, וכֹחם גדול מאד בקרב ההמון – ואפילו בשעה שהם מטיחים כלפי המלך או הכהן הגדול, – דבריהם נאמנים מיד בעיני העם“. ושם, בפרשה ו, גלה דעתו, כי הפרושים מטבעם מקִלים בדיני ענשים, והוסיף לספּר, כי הפרושים מסרו לעם חֻקים שקבּלו אותם בירֻשה מאבותיהם, והחֻקים האלה לא נכתבו בתורת משה (הכַּונה להלכה, לתורה שבעל־פה), והצדוקים כופרים בחֻקים האלה ואינם שומרים את מסֹרת האבות, ועל־כן יש בין אלה ואלה דברי וִכּוּחים ומחלֹקת, ורק העשירים לבד נוטים אחרי הצדוקים, אולם בידי הפרושים תומך כל העם. – לעֻמת־זאת כתב המחבר בזלזול קצת על־דבר הפרושים (שהשפעתם גדולה ביחוד על הנשים) ב„קדמוניות“, י“ז, ב, ד, והחוקרים הרגישו את הסתירה הזאת ביחס יוסיפוס אל הפרושים, והוציאו משפט, כי הפרשה הזאת המדברת בגנוּת הפרושים נלקחה ממקור זר, שהֶעתּיק יוסיפוס את דבריו כלשונם (אם גם, כנראה, לא מדברי ניקולאוס איש דמשק). תרגמתי את דברי המקור: „הפרושים הם האנשים אשר יצא להם שֵׁם חכמים יודעים לבאר את החֻקים באר היטב“. כמו־כן כתב המחבר למעלה, ספר א, ה, ב: הפרושים הם חבורה בקרב היהודים הנחשבת לגדולה ביראת האלהים מיתר העם, וגם הם מבארים את החֻקים „ביתר דיוק“. יש חושבים, שהתכַּון יוסיפוס כאן לסיָגים שעשו החכמים לתורה. אין לאמר, כי הדיוק הזה הוראתו חֻמרה יתרה, כי כן ידענו, שהצדוקים היו מחמירים במצוות התורה כשהן לעצמן, והפרושים עם הסיָגים שלהם לא תמיד החמירו, כי־אם גם במקרים רבים החלישו את כֹּח המצוה. – כמו בדבריו על האסיים (שהשוָה אותם לפילוסופים מישיבת פִּתַּגורס, ככה גם במשפטו על הפרושים חשוד יוסיפוס במקצת על הכנָסת רוח זרה אל תחום היהדות – הוא נתן לכתות הדתיות טעם פילוסופי, ובזה שִׁנה את טעמן המקורי, וכל זה לא עשה אלא כדי „להראות העמים והשרים את יפיה“ של היהדות ולקָרב אותה אל שכל הקוראים הנכרים. ב„חיי יוסף“, סוף פרק ב, לא נתקררה דעתו עד שגזר, כי הפרושים דומים לפילוסופים היוָנים מישיבת הסטואה. – ביחוד הטעים כאן המחבר את אמונת הפרושים, כי כל הנשמות אינן נפסדות, אולם רק נשמות הטובים תשובנה לגוִיות (לאמר: רק הצדיקים יקומו בתחית המתים) ונשמות הרשעים לא תזכינה לתחיה, רק תשארנה בנחלתם אשר בגיהנום. יש מכאן מעֵין סתירה לפשוטו של הכתוב בדניאל, י”ב, ב: „ורבּים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם“, ואולי הדעה הזאת רוצה לצרף את דברי דניאל עם דברי ישעיה, ס“ו, כ”ד. בכלל יש כאן ערוּב פרשיות – השארת־הנפש (כמו שקורא המחבר לשכר ועֹנש שאחרי המיתה בגן־עדן ובגיהנום) ותחית־המתים. אך גם בספרות המשנה והתלמודים נמצא ערוב זה. דעת יוסיפוס כאן מוצאה סמוכים בדברי המשנה הישנה (סנהדרין, פרק „חלק“, א–ב), כי מכּלל ישראל שיש להם חלק לעולם הבּא יצאו חוֹטאים ופושעים מכמה מינים – הכופרים בעִקרי הדת. בכלל, תורת „העולם הבּא“ היא קרן חשֵׁכה בתורת היהדות של סוף ימי הבית השני. – השקפת הצדוקים מבֹאֶרת גם מדברי המחבר ב„קדמוניות“, שהובאו למעלה. הם כפרו בהשגחה ובהשארת־הנפש עם השכר והענש שלאחר מיתה וגם בתחית המתים (כי לא נזכרו אלה בתורה שבכתב, ודברי הנביאים והכתובים לא נחשבו בעיני הצדוקים לענינים חֻקיים), וכמו־כן גם בתורה שבעל־פה, ואת כל החיים הדתיים סמכו על התורה שבעל־פה⁴⁴⁴, ודקדקו והחמירו במצוותיה לפי פשוטן. את הבחירה החפשית של האדם בודאי הוציאו הצדוקים מאותה הפרשה שבתורה (דברים, ל, י"א–כ), שהיתה גם אבן־הפנה להשקפת רב סעדיה גאון והרמב“ם על היהדות. אהבת־הבריות ואהבת־השלום של הפרושים ידועות לנו מפתגם הִלל: „הוֵה מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקָרבן לתורה“ (אבות, א, י"ב). גם שמאי הקפדן צוה „לקבּל את כל אדם בסבר פנים יפות“ (שם, משנה ט"ו). הנגוד שבּין הפרושים והצדוקים ביחסם אל הבּריות מתֹאָר בבריתא הארמית שבּבבלי יומא, ע”א, ע“ב, על־דבר המעשה שהיה לשמעיה ואבטליון עם הכהן הגדול (הצדוקי). המשפט הנפרז קצת, כי הצדוקים קשים לאחיהם ומראים פנים זועמים לחבריהם (כנראה, כלל שנבנה על איזה פרט), נמצא ב„קדמוניות“, י”ח, א, ד, בשנוי צורה: „הצדוקים חושבים למִדה ישרה את המחלֹקת על דברי רבותיהם המלמדים אותם את תורתם“ – לאמר: מורים הלכה בפני רבותיהם, – בזה ראה יוסיפוס מדת כעס ואיבה, בנגוד לפרושים שכבּדו את הזקנים ולא המרו את פיהם ולא דבּרו בפני הגדולים מהם בחכמה ובמנין. המחבר הוסיף שם, כי תורת הצדוקים היא נחלת מוּעטים, אוּלם הראשונים במשׂרה (טובי העם ועשיריו), ושום דבר שיש בו ממש לא נעשה על־ידי הצדוקים (בעולם היצירה הדתית); וכשהם מגיעים לשלטון, הם על־כרחם, מחמת האֹנס, מבטלים דעתם מפני דעת הפרושים (בעניני משפט), כדי שלא תקוץ בהם נפש העם.

פרק תשׁיעי (קדמוניות, י"ח, מראשית פרק ב עד סוף פרק ז). הפרק הקצר הזה מסַפּר לנו דברי ימי תקופה ארֻכּה שלשים וארבע שנה (משנת ג“א תשס”ו עד ת“ת – 6 עד 40 למנין א”ה) – וכלל אותם בשתים־שלש ידיעות מקֻטעות. גלוי הדבר, שלא נמצאוּ למחבר שום מקורות ספרותיים לתולדות היהודים בתקופה הזאת, ומן המסֹרת לא קבּל שום דבר הראוי לזכרון. הידיעות המדֻיקות על־דבר מספּר שנות מלכות אוגוסטוס וטיבריוס נלקחוּ, כנראה, מדברי ימי מלכי רומא (האנַלים של הקיסרים הראשונים). הידיעה על־דבר בנין הערים (יוליַס, טבּריה, קיסריה של פיליפוס) היא מן המפֻרסמות שבימים ההם. מן הנציבים ששמשוּ בארץ יהודה הזכיר כאן המחבר (מלבד הנציב הראשון קופוניוס, שהָזכּר בפרק הקודם) רק את פילטוס לבד, הוא המפֻרסם לגנאי גם מספרות האוַנגליון. פילטוס היה רשע מפֻרסם ושמו נשאר לקללה, נציבותו נמשכה משנת ג' תשפ“ו עד תשצ”ו (26 עד 36), כלומר, קרוב ללדת יוסיפוס (שהיתה בשנת תשצ"ח – 38). בודאי שמע המחבר את פָּרָשת מעשי פילטוס מעדי־ראִיה שהיו באותו מעמד, ואף־על־פי־כן יש כאן סתירות קלות לדברי המחבר ב„קדמוניות“, שנכתבו על יסוד מקורות ספרותיים. ב„קדמוֹניות“ האריך המחבר בדברי ימי התקופה הזאת וכלל אותם בששה פרקים, והביא פרטים רבּים שלא נזכרו כאן ובזה מִלא את החלל ההיסטורי. – ד. פילטוס התכַּוֵּן להספיק מים לירושלים ממעין רחוק מן העיר ארבעים ריס (בפנים התרגום נדפס בטעוּת „פרסה“ במקום „ריס“). ב„קדמוניות“, י“ח, ג, ב, כתוב כי המעין הזה היה רחוק מירושלים מאתים ריס. וזהו בודאי גוזמה. – ה. נסיעת אגריפס אל רומא מתֹאֶרת בספר „קדמוניות“ בפרטות יתרה (ושם לא נכתב, שמטרת אגריפס בנסיעתו זו אל רומא היתה להבאיש את ריח דודו וגיסו אנטיפס בעיני הקיסר טיבריוס; ורק בזמן מאֻחר, כשנסע אנטיפס אל רומא לבקש מלוכה מקליגולה, שלח אחריו אגריפס ציר אחד להכות אותו בלשון לפני הקיסר החדש הזה), וכמו־כן גם פרשת חיי אגריפס ברומא ומאסרו ויציאתו לשלום. – ו. גיוס (קיוס) קליגולה ישב על כסא־מלכותו בשנת ג' תשצ”ז (37) ובה בשנה נתן לאגריפס את נחלת פיליפוס וקרא אותו למלך. גלות הורדוס אנטיפס אל עיר לוגדונום (עכשו Lyon) אשר בגַליה היתה, לפי דברי „קדמוניות“, בשנה הרביעית לקליגולה (ג' ת"ת – 40) ובה קבּל אגריפס על נחלתו גם את הגליל ועבר־הירדן (פרַיה).

פרק עשירי. (קדמוניות, ספר י"ח, ח, ב–ט). על־דבר גזרת הקיסר גיוס קליגולה, להציג את צלמו בבית־המקדש, ספּר גם פילון איש אלכסנדריה בספרו „המלאכוּת אל גיוס“, פרשה ל, ולהלן. הסבּה לַדָּבר היה כעס הקיסר על אשר הוציאוּ יהודי אלכסנדריה את צלמי תבניתו מבתי־כנסיותיהם, ששם הציגו אותם היוָנים יושבי העיר למען הרעימם (פילון בספרו „נגד פלַקוס“, ובספר הנזכר. קדמוניות, י"ח, ח, א), וכמו כן גם הריסת המזבח, שהקימו היוָנים בעיר יבנה לכבוד הקיסר, על־ידי היהודים יושבי המקום (פילון, המלאכוּת, שם). גם טציטוס הזכיר את הגזרה הזאת (בספרו Historiae ה, ט). על־דבר מעשי הוללותו של קליגולה, בשימוֹ את־עצמו לאלהים, הִרבּה לסַפּר סויטוניוּס ב„חיי קליגולה“ (פרשה כ"ב): „הוא נתן פקֻדה להביא מארץ יוָן את פסלי האֵלים הנפלאים והקדושים בעיני הרבּים, ובכללם את הפסל הידוע של זֶוס אשר באולימפּיה (מעשה ידי אביר־הפסלים פידיַס), ולקצץ את ראשיהם ולהציג עליהם את תבנית ראשו. הוא נכנס פעם אל המקדש של הדיוסקורים (קסטור ופולוקס) וישב לו בין שני האחים־האֵלים וצוה לקהל הבא אל המקדש להקטיר לו, וגם נקרא בשם „יֻפּיטר אלהי לַטיום“. גם ברומא צוה לבנות מקדש מיֻחד לכבוד אלהותו ולהקים שם עבודת־התמיד ולהפקיד עליה כהנים מיֻחדים. – א. ב„קדמוניות“ כתוב, כי לקח עמו פטרוניוס שני לגיונות, והמספר שם נכון יותר, כי גם פילון מסַפּר כדבר הזה (עַיֵּן שׁירֶר בספרו הגדול, חלק ראשון, 503, הערה 178). – ב. על־דבר הנהר בֵּל או בליאוס בקרבת עכּו ספּר גם פליניוס הרומי במקומות שונים, וכמו־כן גם על תעשית הזכוכית שם (חול הנהר הזה היה טוב מאד לעשית הזכוכית). גם טציטוס מסַפּר, כי במקום ההוא גלו הצידונים את הזכוכית לראשונה (Hist. ה, ז). ממנון, הנזכר כאן, נחשב במסֹרת היוָנים לאחד מלכי כוש העתיקים, שהשתתף במלחמת טרוֹיה. היוָנים בקשו לראות בפסלי־ענקים (קולוסים) שונים בארץ מצרים את תבנית הגבור הזה. ההופעה הטבעית הנפלאה בככר־הזכוכית שבקרבת עכּו אינה נכּרת עוד בזמננו. כנראה, היה החֹם גדול במקום ההוא עד כדי להתּיך את החול לזכוכית. – ג–ה. הפּרשה הזאת מסֻפּרת ב„קדמוניות“ בפרטות יתרה, ויש שם קצת שנוי בהרצאת המשא־ומתּן שבּין פטרוניוס ובין היהודים. בין טובי היהודים, שהפצירו בפטרוניוס שלא ימלא את מצוַת הקיסר, נחשבו גם אריסטובולוס, אחי המלך אגריפס, וחלקיה „הגדול“, אשר הקים אותו אגריפס אחר־כך לנציב. – המעשים האלה היו בראשית שנת ג' תת"א, סוף שנת 40.

פרק י"א. הפרק הזה מקיף זמן של שבע שנים (ג' תת“א–תת”ח, 41 עד 48). ב„קדמוניות“ הקדיש המחבר לתקוּפה הקצרה הזאת – למאורעוֹת שָׁקָּרוּ בימי ילדותו – ספר שלם (הוא ספר י"ט) ועוד פרקים אחדים של הספר הבּא אחריו (כ עד פרק ה, ב), והכניס שמה גם את פרשת מלכי חדיב, שקבּלו את דת ישראל, ואת כל המוצאות אותם. – א. בטעות נדפס בפנים, שֶׁמָּלך גיוס (קליגולה) שלש שנים וששה ירחים – במקום: ושמונה ירחים, שבמקור היוָני המתֻקן. המספּר הזה נמצא גם ב„קדמוניות“, י“ט, ב, ה. לעֻמת־זאת ספּר סויטוניוס הרומי, כי הקיסר הזה מָשַׁל שלש שנים ועשרה חדשים ושמונה ימים (קליגולה, פרשה נ"ט). הוא נהרג בראשית שנת 41 (ג' תת"א) בתשיעי לפני הקלנדה של חֹדש פברואריוס = 24 ינואריוס (שם, פרשה מ"ח). הספור על־רצח הקיסר ותפקיד אגריפס בשעת מַעבר הממשלה אל קלודיוס הובא בספר „קדמוניות“ בפרטות יתרה. – ה. על־דבר הארצות שנתן הקיסר קלודיוס למלך אגירפס כתב יוסיפוס ב„קדמוניות“ (י"ט, ה, א). „הוא קִיֵּם בידו את הממשלה אשר נתן לו גיוס ועוד הוסיף עליה את כל יהודה ושמרון אשר היו בידי הורדוס אבי אביו, את המדינות האלה קבּל אגריפס על־פי חֹק הירֻשׁה. אולם קלודיוס נתן לו עוד משלוֹ את אָבֵל (אבילה, לרגלי מול־הלבנון) אשר היתה נחלת ליסַנִיס לפנים, ואת הארץ אשר בהר הלבנון“. הנוסחה הזאת נאה יותר מהמובאה כאן, שנתן הקיסר קלודיוס לאגריפס את „כל מלכות אבותיו והוסיף עליה את טרכון וארץ חורן שנתן אוגוסטוס להורדוס“ (אם־כן גם אלה הן נחלת אבותיו! – והנה המדינות האלה היו ראשית מלכות אגריפס בימי קליגולה). פקֻדת הקיסר, שנחקקה על לוחות נחֹשת, לא היתה לעיני יוסיפוס ברומי גם בשעת כתיבתו את ספר „קדמוניות“, ולא הכניס אותה בכלל יתר התעודות של הזמן ההוא שפרסם ב„קדמוניות“ י”ט, ה, ולהלן. – ו. המחבר קִצר כאן מאד בדברי ימי מלכות אגריפס, כי כנראה, כבר היה לו המבוא ההיסטורי הארֹך לטֹרח ומִהר לעבור אל גוף ענין הספר. לעֻמת־זאת מסר לנו הרבה פרטים ממלכות אגריפס ב„קדמוניות“, ספר י“ט. יחוסי משפּחת אגריפס נמצאו גם ב„קדמוניות“, י”ח, ה, ד, ושם מבֹאָר, כי אשת אריסטובולוס אחי אגריפס היתה יוטפי בת שמשיגרם מלך חמת (אֶמֶסָה), וילדה לו בת וּשמה גם־כן יוטפי והיא חֵרשת; אשתו של המלך אגריפס, קפרוס, היתה בת פצאל (בן פצאל אחי הורדוס) מאשתו שלום־ציון (סלמפסי) בת המלך הורדוס ממרים החשמונאית. אשתו הראשונה של הורדוס השני, מלך כלקיס (אחי אגריפס), היתה מרים בת יוסף (בן יוסף אחי המלך הורדוס) מאשתו אולימפיס בת הורדוס מאשתו מלתקי השמרונית. בני אלכסנדרוס (בן הורדוס ומרים החשמונאית) מאשתו גלפירה היו אלכסנדרוס (הצעיר) וטיגרנס, שעזב את דת ישראל ונעשה למלך בארמניה, וכמו־כן גם טיגרנס השני, בן אלכסנדרוס הצעיר, היה למלך בארמניה ועזב את דתו. – על־דבר הנציבים הראשונים אחרי מות אגריפס, קוספיוס פדוס וטיבריוס יוליוס אלכסנדר, ששמשו משנת תת“ד עד תת”ח, 44 עד 48, כתב יוסיפוס כאן מעט מאד, והאריך ב„קדמוניות“, ספר כ, פרק א ופרק ה.

פרק י"ב (קדמוניות, כ, ה, ג, עד סוף פרק ו). א. את מספר ההרוגים במוצאי בית־המקדש מסרתי בפנים על־פי ההוצאה הישנה של ספר „מלחמת היהודים“. בהוצאת ניזה בא מספּר מֻגזם, שלשים אלף, ב„קדמוניות“ (כ, ה, ג) – עשרים אלף. מכיון שבמאורעות מעין אלה מֻרגשת תמיד נטיה להפריז במספָּרים, בחרתי לי את הקטן שבהם. – ב. אנשי־הצבא השומרים על הסדרים בארץ יהודה היו ברֻבּם מן היוָנים ובני הנכר אשר בסבסטי ובקיסריה, ואיבת־עולם שלטה ביניהם ובין היהודים. את שנאתם ליהודים הראו גם ביום־טוב שעשו להם בהִודע דבר מות אגריפס הראשון, כי שתו ושכרו ועשו נאצוֹת גדולות בצלמי אגריפס ובנותיו. הקיסר קלודיוס צוה על הנציב קוספיוס פדוס להִפּרע מבני הנכר אשר בסבסטי ובקיסריה על מעשי־הנבלה האלה, ולהגלות את פקודי הצבא בני המקומות ההם אל ארץ רחוקה ולהביא תמורתם צבא אחר אל ארץ יהודה; אולם החַיבים הבינו לכפּר את פני הקיסר ונשארו בארץ יהודה, ושם עוללו רעות רבות ליהודים, משנאתם הגדולה להם, ומהם היו גם הגדודים שהרגיזו את היהודים בימי פלורוס והביאו לידי המרד. אספיסנוס הגלה אותם מארץ יהודה (קדמוניות, י"ט, פרק ט). מן הצבא הזה יצא האיש שנבּל את כבוד המקדש, וחברו שקרע את ספר התורה. – ג. ממשמעות לשון המחבר כאן יוצא, כי טובי השמרונים בקשו את קומנוס ללכת אל הגליל ולעשות משפט בחַיָּבים (הַינו, בשמרונים עצמם, שהמיתו את עולי־הרגלים!). לעֻמת־זאת ב„קדמוניות“ (כ, ו, א) מבֹאָר, שטובי הגליל פנו אל קומנוס לבקשו, כי יגאל את דם אחיהם הנהרגים מידי השמרונים, אולם קומנוס לקח שֹׁחד מהשמרונים ולא שעה לדברי היהודים. ההרצאה הזאת היא יותר קרובה לאמת. – יונתן בן חנן הכהן הגדול, שעמד בראש צירי היהודים שבאו אל הנציב קוַדרטוס לעיר צור, לא היה הכהן המשָׁרת, כי־אם מי שהיה כהן גדול לפנים (בימי הנציב ויטליוס, קדם מלכות אגריפס, בשנת ג“א תשצ”ז, 36–37 למנין א"ה), והיה אחד מגדולי ההשפעה בארץ יהודה גם אחרי שנדחה ממשרָתו. – ו. קוַדרטוס שלח את מי שהיה כהן גדול יונתן ואת הכהן הגדול המשרת חנניה בן נדבאי ואת בנו חנן אל רומא, וגם את קומנוס וראשי השמרונים לעמוד למשפט הקיסר קלודיוס. ב„קדמוניות“, כ, ו, ב, הָזכּרו רק חנניה הכהן הגדול וחנן הראש (כנראה, הפקיד בבית המקדש, ולא נחשב שם לבנו של חנניה הכהן הגדול) עם אנשיהם, שנאסרו בנחֻשתים (ולא התברר אם רק הקרובים אליהם נאסרוּ, או גם הכהן הגדול וחנן) ונשלחו אל רומא. המחבר השמיט שם את יונתן הכהן הגדול, אולם במקום אחר ב„קדמוניות“ (כ, ח, ה) מבֹאָר, שיונתן הכהן הגדול בקש את הקיסר להקים את פליכס לנציב ביהודה – ומכאן ראיה שניה, כי היה ברומא באותה שעה. והנה ב„קדמוניות“ ספּר יוסיפוס, כי בעזרת אגריפינה אשת הקיסר, שנשא אגריפס הצעיר חסד לפניה, יצאו היהודים זכאים במשפטם. – יש להוסיף עוד, כי טציטוס בספר Annales, י“ב, נ”ד, כתב כי בו בפרק היה קומנוס נציב בשמרון, ופליכס – בגליל, ואז פרצה מריבה בין היהודים ובין השמרונים, ושני הנציבים היו אשמים בשפיכות הדם, אלא שרק קומנוס נשלח אל הקיסר למשפט, ופליכס נבחר להיות אחד הדַּינים. רֹב חוקרי דברי־הימים נותנים להרצאת יוסיפוס, שהיה עֵד־ראיה למאורעות ההם (בשעת ג“א תתי”ב – 52, יוסיפוס היה אז בן ארבע־עשרה), את משפּט הבכורה. יש לחשֹׁב, כי רצח עולי־הרגלים על־ידי השמרונים היה בזמן חג־הַסֻּכּות תתי“ב (51), והמלחמה שבין היהודים ובין השמרונים היתה בחֹרף תתי”ב (51–52), קודרטוס בא אל ירושלים בחג־המצות אחרי שלחו את שני הצדדים אל רומא. המשפט היה באביב תתי“ב (52), ואז הוקם פליכס לנציב בכל ארץ יהודה והגליל ועבר־הירדן, ובשנה הבאה (תתי"ג – ראשית שנת 53), נתן הקיסר לאגריפס השני את ממשלת הבשן וטרכון ואבֵל אשר בעבר־הירדן ולקח ממנו את כלקיס שהיה שם מלך ארבע שנים (משנת תת"ח – 48). – ה. על־דבר נציבות פליכס ביהודה ספּר לנו גם טציטוס במקום הנזכר ובספרו Historiae, ה, ט, ששם הוא מעיד עליו כי „בעֹצם אכזריותו ומשוּבתוֹ עשה משפט מלכים בגסות־רוח של עבד (המגיע למלוכה)“. גם סויטוניוס ב„חיי קלודיוס“, פרשה כ”ח, כותב על הקיסר הזה, כי נתן כבוד רב לפליכס והקים אותו לראש גדודים ולהקות רוכבים והפקיד אותו לנציב על ארץ יהודה, והוא נשא לנשים שלש מלכות (בנות מלכים). רק שתי נשי פליכס נודעו לנו, האחת היתה נכדתו של אנטוניוס מזרע אהובתו קליאופטרה מלכת מצרים (טציטוס), והשנית דרוסילה בת המלך אגריפס הראשון. – קלודיוס מת בשנת י"ד למלכותו ביום השלישי לאִידים של אוקטובר – י”ג אוקטובר שנת 54. מספּר ימי מלכותו הַמָּזכּר כאן מדֻיק מאד.

פרק י"ג (קדמוניות, כ, פרק ז, עד פרק ח, ח). על־דבר הרעות שעשה פליכס לא ספּר לנו יוסיפוס כאן בפרוטרוט, ב„קדמוניות“ הרחיב את הדבּור ומסר לנו כי עשה הנציב לפרקים יד־אחת עם השודדים, כדי לנצל את העשירים, וגם הסית אותם להמית את הכהן הגדול יונתן, אשר הוכיח אותו על מעשי אכזריותו. וגם נאמנה עלינו עדות טציטוס על רשעו ואכזריותו של פליכס. לעָוֹן היותר גדול חשב יוסיפוס, כנראה, את המעשים שעשה בעיר קיסריה, אם גם הִצדיק את מעשהו מצֹרך השעה. אהבת־הבצע של הנציב הָזכּרה גם ב„מפעלי השליחים“, כ“ד, פסוק כ”ד, ולהלן. שם מסֻפּר, כי לא המית הנציב את השליח פּולוס (כמו שעשה לבעלי־הנסים ולנביא־השקר), רק שָׂם אותו בנחֻשתים, למלא את רצוֹן היהודים, – ושם נחשב פליכס לאוהב היהודים, שגם אשתו דרוסילה היתה יהודית. – ג. את הסיקריים של זמן פליכס קרא יוסיפוס ב„קדמוניות“ בשם לסטים סתם. המלה סיקריים אינה יוָנית, כי־אם רומית. הוראת המלה Sica מאכלת, סכּין עקום של רוצחי חרש. Sicarii נקראו ברומית רוצחים, ביחוד רוצחי חרש. המלה נמצאה גם במשנה בצורת „סיקריקון“ (צורה יוָנית שנגזרה מן המלה הרומית) והוראתה: הענינים הנוגעים במעשי רוצחים ושודדים. בּמה נבדלו השודדים האלה מהשודדים הַמָּזכּרים לראשונה, בני סיעתו של אלעזר בן דינאי, לא גלה לנו המחבר. באמת אלה ואלה, וכמו־כן גם בעלי הנסים במדבר ונביאי־השקר, לא היו אלא סיעות שונות של חולמי מלכות־שמים ואוהבי־החֵרות, שמספָּרם הלך ורב בתקופת הנציבות השנית, עם התחזקות כֹּח הזדון והתרַבּות השערוריה בארץ. – ד. האמונה בנסים ובנפלאות התחזקה מאד בתקופת מלכות־רשע זו, והעם המאמין בדברי הנביאים חכּה בכליון־עינים לגאֻלה הבּאה בדרך־נס. כל דברי הנביאים שלא התקַימו נכנסו אל עולם התקוה המשיחית, ועוד המון נסים ונפלאות שבאו בסוף ספר דניאל ובספרים הגנוזים. במעמד זה נמצאו הרבה אנשים בעלי־הזיה, ששגו בחלומות והתעו את העם אחריהם; אלה התאמרו לעשות מופתים בשמים ובארץ, ואלה חשבו לקָרב את ביאת הגואל, והיו גם מי שחשבו את־עצמם לגואלים. המהומות המשיחיות לא התחילו בזמן פליכס, כי כבר קֹדם הנציב הזה, בימי קוספיוס פדוס (בשנת ג' תת“ה או תת”ו – 45 או 46), בא „רמאי“ אחד אל ירושלים, ושמו תודוס (Theudas), וקרא עצמו לנביא והבטיח לעם לבקוע את מי־הירדן (כמעשה יהושע, אליהו ואלישע) וקהל המאמינים בו לקח אתו את כל רכושו והלך אחריו עד הירדן. פדוס שלח צבא על מאמיני־הנפלאות האלה, שנחשבו בעיניו למורדים במלכות, והמית המון רב ואת תודוס לקח בשבי וכרת את ראשו והביאוֹ אל ירושלים (קדמוניות, כ, ה, א). כאן השמיט המחבר את ספור המאורע הזה, אולם מכּלל דבריו (למעלה, פרק י"א, ו), שפדוס והנציב הבא אחריו טיבריוס אלכסנדרוס נהגו את העם בשלום ובמנוחה ולא נגעו בקדשיו – שומעים אנו, כי יִשר יוסיפוס את כֹּח פדוס במעשה הזה, וכמו־כן חשב לטיבריוס אלכסנדרוס לצדקה, שהמית את ראשי אוהבי־החֵרות יעקב ושמעון בני יהודה הגלילי. – ה. ב„קדמוניות“ (כ, ח, ו) מסֻפּר, כי מספַּר המאמינים בנביא המצרי, ההרוגים בידי פליכס, היה כארבעת אלפים, ומאתים נלקחו בשבי. – ז. הטענה של היוָנים (הסורוהֶלֶּנִים) היושבים בקיסריה באה ב„קדמוניות“ (כ, ח, ז) בשנוי נוסחה: אמנם הורדוס בנה את העיר – אולם כבר זמן רב קֹדם הורדוס נמצאה על מקומה עיר סורית מגדל־סטרטון, בטרם דָּרכה שם כף רגל יהודי. היהודים והיוָנים נחלקו אפוא על־דבר זכיות האזרחים בעיר הזאת. – בין אלה ואלה פרצה מלחמה בחוצות העיר וחללים נפלו משני הצדדים, אולם יד היהודים היתה על־העליונה, עד אשר התערב פליכס בדבר ודרש מהם לשקוט תחתם, וכשסרבו היהודים למלא את הפקֻדה, שלח עליהם אנשי־צבא ואלה המיתו אחדים מהם ובזזו את רכושם.

פרק י"ד (פרשיות א–ג – קדמוניות, כ, ח, ט, עד סוף הספר). א. פֶסטוס היה נציב בארץ יהודה כשתי שנים (תת“ך–תתכ”ב, 60 עד 62). הוא שָׂם את לבו לבער את כל „השודדים“ מן הארץ, ומפני־זה זכה לשבח בפי המחבר. ב„קדמוניות“, כ, ח, ט, מבֹאָר, שתֵּכף אחרי בואו אל ארץ יהודה נתן ליהודים לשלוח צירים אל רומא, כדי להתאונן על מעשי הַשֹּׁד שעשה פליכס בארץ, אולם פַלַּס אחי פליכס הִמליץ עליו בפני הקיסר נירון ולא ענש אותו. וצירי הסורים אזרחי קיסריה שחדו את בורוס, מורו וסופרו של הקיסר, להבאיש בעיניו את ריח היהודים יושבי העיר, והקיסר נפתה לדברים האלה ושלל מיהודי קיסריה את משפט האזרחים. – ממעשי פסטוס מסר יוסיפוס רק אחד – שקם בימיו מתעתע חדש ובקש להוליך את העם אל המדבר ולהבטיח לו את הגאֻלה, והנציב הכריע אותו ואת כל המאמינים בו לטבח. לעֻמת־זאת פשה נגע הסיקריים בארץ והיא מלאה כֻלה שֹׁד ורצח. פסטוס לא מִלא אפוא בשלמות את הכַּוָנה „הטובה“, שֶיִּחס לו המחבר וחשב אותה למעשה. בימי פֶסטוס הקים אגריפס השני עלִיה גדולה על־גבּי ארמון החשמונאים והציץ ממנה על עבודת בית־המקדש, וטובי ירושלים והעם חשבו, כי הדבר הזה הוא מעשה אשר לא יעָשה, ועל־כן הקימו חומה גבוֹהה על האולם המערבי של בית־המקדש, ובזה הסתירו את החצר הפנימית מעיני המלך וגם מעיני הנציב הרומאי המשגיח על עבודת בית־המקדש בימי־מועד. המלך וגם הנציב כעסו מאד על הדבר הזה וצווּ להרוֹס את החומה, אך היהודים שלחו עשרה צירים ואִתּם את הכהן הגדול המשרת ישמעאל בן פיאבי ואת חלקיה, אשר על אוצר המקדש, אל רומא לבקש את הקיסר שֶׁיַּרשה להשאיר את החומה על מכוֹנה. סבּינה פופיה אשת נירון עוררה אותו למלא את רצון היהודים, אולם עכבה את ישמעאל ואת חלקיה – בתור בני־תערובות – בעיר רומא. (קדמוניות, כ, סוף פרק ח). הדבר הזה היה, כנראה, בשנת תתכ“ב – 62, קרוב למות פֶסטוס. ב„מפעלי השליחים“, פרק כ”ה–כ“ו, מסֻפּרים הדברים שעברו בין הנציב הזה ובין השליח פולוס הטרסי בעיר קיסריה, בשנת תת”ך או תתכ“א (60 או 61). – הנציב אלבינוס שִׁמש משנת תתכ”ב (62) עד תתכ“ה (סוף 64). ב„קדמוניות“ (כ, ט, ב) המתּיק המחבר הרבה את גזר־הדין, שהוציא כאן על הנציב הזה, וכתב, כי בבואו אל ירושלים השתדל בכל כֹּחותיו להשיב את השלום בארץ ולהקים בה סדרים וצוה להמית המון גדול של סיקריים. אולם מי שהיה כהן גדול חנניה ויתר הכהנים הגדולים וקרובי אגריפס קוסתובר ושאול הרבו שֹׁד וחמס בארץ והרגיזו את הסיקריים, ואלה תפשו את בנו של חנניה כהן גדול, את סופר־המקדש אלעזר, ואסרוהו והכריחו את אביו לפדות כֹּפר־נפשו עשרה אנשים מבני חבורתם, שהיו אסורים תחת ידי אלבינוס (שם, פרשה ג). קֹדם מסרוֹ את הנציבות לגסיוס פלורוס צוה אלבינוס להמית את מנהיגי „השודדים“ העצורים בבתי־כלאים ולשחרר את כל „השודדים“ שנתפסו על עווֹנות קלים, בקבּלו כסף פדיון נפשם, ובזה נתרוקנו בתי־הכלאים, אולם כל הארץ מלאה שודדים ורוצחים (שם, פרשה ה). – ב. גסיוס פלורוס היה יליד עיר קלזומיני באסיה הקטנה (לא רחוק מעיר סמירנה), ואשתו קליאופּטרה היתה ידידתה של סבּינה פופיה, אהובת הקיסר נירון, ועל־ידה הגיע למשרַת נציב ביהודה (קדמוניות, כ, י"א, א). הנה כי כן הביאה סבּינה פופיה אוהבת־היהודים את הצרה הגדולה והנוראה על ארץ יהודה! פלורוס נעשה לנציב בסוף שנת 64 (ג' תתכ"ה), ובשנה הבאה (ג' תתכ"ה – 65) מתה סבּינה פופיה (לפי דברי סויטוניוס ב„חיי נירון“, פרשה ל"ה, המית אותה הקיסר בידיו), ואז הֻתּרה הרצועה, ופלורוס יכול לעשות מעשי זדון ככל העולה על רוחו. – ג. עד־כאן כפל יוסיפוס את הרצאת המאורעות ב„קדמוניות“. – צסטיוס גלוס הוקם לנציב בסוריה עוד בשנת ג' תתכ”ג (63), כנראה מדברי טציטוס (Annales, ספר ט“ו, כ”ה) הוא בא אל ירושלים לחג־המצות תתכ“ו (66), כי, כנראה, הקשיבה אזנו שמץ דבר־תלונה על מעשי פלורוס ונסע אל ארץ יהודה לבקר אחריו. – ד. לפי דברי יוסיפוס ב„קדמוניות“, כ, ח, ט, הוציא נירון קיסר כתב־פקֻדה ליַפּות את כֹּח היוָנים (הסורים) יושבי קיסריה על־פני היהודים בני העיר סמוך לפטורי פליכס (בשנת תת"כ – 60), אולם דבר־הפקֻדה הזה נעצר קרוב לשש שנים – ואולי היתה יד הקיסרית אוהבת־היהודים באמצע, אבל אחרי מותה עלתה סוף־סוף בידי הסורים להשיג את פתשגן הכתב. – ה. יש מי שחושב, כי התכַּונו היוָנים להרעים את היהודים בהקריבם קרבּן־עוף, כמנהג המצֹרעים שבקרב ישראל, ובזה רמזו להם, שהם בני מצֹרעים (מימי מניתון המצרי חשבו היוָנים, כי היהודים יצאו מגזע המצֹרעים המנֻדים מארץ מצרים). המעשה הזה והפרעות הראשונות בירושלים קרו בחֹדש איָר תתכ”ו (66). – ח. ארמון המלך שבּו לן פלורוס הוא, כנראה, ארמון הורדוס ממערב לארמון החשמונאים בעיר העליונה. – ט. השוק העליון נמצא, כנראה, גם הוא בעיר העליונה, והיה מקום מושב עשירי העיר. – על־פי החֻקים הנקראים על שם קַטון הזקן (leges Porciae) היה אסור לנציבים הרומאים להלקות ולצלוב אזרחים רומאים בכל המקומות. העֹנש היחיד הַמֻּתּר על־פי החֹק היה עֹנש גלות. כמובן, לא הקפידו הנציבים בחֹק הזה – ביחוד מימי מלחמות־האחים ברומא. מעמד „הרוכבים“ (equites) נחשב ברומא לשני במעלתו למעמד הזקנים חברי־המועצה (senatores). הם ענדו טבעת־זהב ושמלה עם פסי־ארגמן צרים (tunica angusticlavia).

פרק ט"ו. ה. כל כַּוָּנת פלורוס בדרישתו המשֻׁנה, לקבּל את פני שני הגדודים, מתבררת מתוך פרשה זו. הוא רצה להסיח את דעת עַם ירושלים ממנו, כדי שיוכל בינתים להתנפל עִם הצבא, שנמצא עמו בארמון המלך, על בית־המקדש ולשלול את האוצר, וחשב כי הקטטה שתפרוֹץ בין העם ובין הגדודים, הבּאים אל העיר מחָדש, תשכיח את הנבָלה שעשה. אולם חפצוֹ לא הצליח בידו, כי היהודים שנדחקו אל הבּירה ואל הר־הבית היו רבּים במספרם, עד כדי לעצור בעד הרומאים המתנפלים עליהם משני צדדים, מן הצפון (ביזיתא) ומן המערב (חצר המלך), וליתר בטחון הרסו עוד את האולמים המחַבּרים את הבּירה עם הר־הבית. כשנוכח פלורוס לראות, כי גם בתפשו את הבּירה לא יוכל לבקוע אל הר־הבית, נואש מחפצו. עכשו הבין פלורוס, כי גדש את הסאה והוא צפוי לענש על הרצח שעשה בירושלים, ועל־כן נסה להפיס את דעת העם.

פרק ט"ז. ג. הסבּה, שלא רצה אגריפס לשלוח צירים אל הקיסר להתאונן על פלורוס תכף ומיד, לא נודעה לנו בברור. יוסיפוס כותב, כי דבר כזה נחשב למעשה־איבה – כלפּי מי? כנראה, לא רצה אגריפס להחיש את הדבר עד אשר יוציא צסטיוס גלוס, אשר למשמעתו סר פלורוס, את משפטו. גם הנסיון המר, שתּלוּנות היהודים על פלורוס במעמד צסטיוס (לעיל, ט"ו, ג) הביאו לידי כל הפֻּרענות הזאת, הכריח אותו לחכות עד אשר יוּסר פלורוס ממשמרתו על־ידי הקיסר ולא יוכל עוד להרשיע. – ד. הנאוּם של אגריפס בצורתו זו הוא, כנראה, יצירת המחבר, ונכתב כמו „שצריך היה להיות“. יש מי שחושב, כי עוד מטרה אחרת היתה ליוסיפוס בנאוּם הזה – להטיל את מורא הרומאים על עמי־המזרח הקוראים את ספרו (המשפּט הזה הוא צודק, בתנאי שיהיה ברי בידינו, כי גם במהדורה הראשונה – הארמית – של ספרו הכניס את נאוּם אגריפס בצורה שנמצאה כאן). אולם הרבה חוקרים נוטים לדעה אחרת וחושבים, כי הנאוּם, כפי שהוא מסור כאן, קרוב בתכנו ובצורתו לדברי אגריפס השני כמוֹ שנאמרו באותו מעמד. המלך הזה היה מצד אחד איש־תהפוכות ורודף־תענוּגים (רֹשֶם זה עושים עלינו הדברים המסֻפּרים ממנו בספר קדמוניות), אולם מצד שני גם איש משכיל ויודע פרק בהליכות העולם. הוא נחשב בדורוֹ גם לגָדול בידיעת תורת־היהודים והלכותיה. ב„מפעלי השליחים“ (כ"ו, ב–ג) מסֻפּר, כי פולוס השליח פנה אליו (בערך שנת תת"כ – 60) בדברים אלה: „אשרי חלקי שזכיתי לעמוד לפניך, מלכי אגריפס, כדי להצטדק על כל דברי האשמה שהוציאו עלי היהודים. כי הנה חכם גדול אתה בכל מנהגי היהודים ושאלותיהם (שאלות הדת)“. אגריפס בִּקֵר פעמים רבוֹת את העיר רומי והיה קרוב לחצר שני הקיסרים קלודיוס ונירון, ונכבד בעיניהם. ולפיכך יש לחשֹׁב, שידע ידיעה ברורה את כל הליכות הממשלה הגדולה הזאת, את גבולותיה הגיאוגרפיים הרחוקים, את מדינותיה הרַבּות ומספַּר עריהן, את גֹדל הצבא השוכן בכל מדינה ומדינה לשמור על הסדר, ואת המסים השונים שהוּטל על כל אחת לשלם לרומאים. הידיעות הממשיות הנמצאות בנאום הזה הן מקור חשוּב לידיעת שלטון־הרומאים והליכותיו, וחוקרי דברי־הימים והארכיאולוגיה הרבו להשתמש בהן (כמו שהשתמשו חוקרי קדמוניות צור וצידון בפרק כ"ז שבספר יחזקאל). שאלה אחרת היא, אם באמת הֵריק אגריפס את ידיעותיו אלה במעשה ההוא. ואמנם נמצאוּ דברים בנאוּם זה, שקשה קצת להסבירם מצֹרך השעה ההיא. למָשָׁל, התּוֹכחה כלפי העם, לבטל את הטענות על הנציבים הרומאים, שהקטינה מאד את ערך המעשים הרעים שעשה פלורוס – עם התרעֹמת על היהודים, שתחת לכבּד את הרָשות הם באים עמה בטרוניה על עווֹנות קלים ומסרבים להיות נעלבים שאינם עולבים – היא מוזרה קצת באותו מעמד, בטרם נסתם הגולל על חללי פלורוס הרבּים, שבכללם לא היו קנאים בלבד, כי־אם גם נכבדים וטובי־העם, אזרחים רומאים בני מעמד הרוכבים, ולכאורה היו הדברים האלה עלולים להחליש את רֹשֶם דברי אגריפס ולהשיג את הפך כַּונתוֹ. יותר קל להבין דברים אלה, לכשנראה בהם קשוט מליצי של מחבּר הספר, פרי השקפתו – השקפה על המאורעות לאחור – ומחשבותיו על היחסים שבין היהודים ובין הרומאים קֹדם החרבּן, כי באספקלריה המאֻחרת לפֻּרענות הגדולה בטלו בפניה כל הנוראות והרעות שקדמו לה. – הטענה, שהעם המשֻׁעבּד המתקומם להסיר את עֻלו מעל צואריו אינו אלא עבד מתפרץ, היא זרה בעינינו, אולם בודאי היתה לפי רוח טובי העם ומנהיגיו רודפי השלום עם הרומאים, וגם ברוח הפרושים, שדרשו להכּנע תחת שלטון הארץ בתקוה לישועת אלהים אשר תבוא בנס מן השמים ולא בכֹח אדם. הרעיון, שאבות אבותיו של העם היו טובים ומאֻשרים ממנו, קרוב לנשמת היהודים, שהסכינה להעריץ את הדורות הראשונים („אם ראשונים כמלאכים – אנו כאנשים, ואם ראשונים כאנשים – אנו כחמוֹרים“). המשָׁלים מדברי ימי אתּונה וספרטה (לַקידימון), שהשתמש בהם אגריפס כדי להראות ליהודים, שעמים אוהבי־החֹפש לפנים מושכים במנוחה בעֹל הרומאים, היו בוַדאי ידועים למשכילי היהודים. כבר בימי הכהן הגדול יוֹחנן־הורקנוס באו בני אתּוּנה אל ארץ יהודה בתור סוחרים ונתקבלו שם בספר פנים יפות, ומועצת אתּוּנה והעם התּיכו לכבוד הכהן־הגדול היהודי זֵר־זהב כמעשיהם למיטיבי העיר. הדבר היה בימי הארכון אגתוקלס (קדמוניות, י"ד, ח, ה. ועַיֵּן שִׁירֶר בספרוֹ הגדול, חלק שני, עמוד 43, בהערה). עם בני ספרטה באו היהודים במשא־ומתּן, לפי דברי ספר־המכבים הראשון (פרק י“ב ופרק י”ד), בימי יונתן ושמעון החשמונאים; וּלפי המסֹרת – עוד קֹדם זמן החשמונאים, בימי חוניו הכהן הגדול (השלישי), באו צירי ארֵיוס מלך ספרטה אל ירושלים לכרות ברית עם היהודים (שם). הגוזמאות המסֻפּרות על־דבר מסע אחשורוש אל ארץ יוָן נמצאו בדברי ימי מלחמת הפרסים והיוָנים של הרודוטס.⁴⁴⁵ – העיר אתּוּנה היתה המושלת בערי היוָנים אחרי הנצחונות על הפרסים עד המלחמה עם שבטי פלופוניסוס (במאה החמישית לפני מנין א"ה). – על־יד תּרמופילי הראה מלך ספרטה ליאונידס (בשנת 480 לפני מנין א"ה) גבורות גדולות ונפל חלל על מרומי־שדה, ועל־יד פלטֵוה⁴⁴⁶ (בביאוטיה אשר ביוָן התיכונה) נצח מלך ספרטה פוסניס את הפרסים בשנת 479. אגסילאוס מלך ספרטה חָדר עם חילו אל לב אסיה הקטנה (בשנות 396–395 קֹדם מא"ה). אולם האתּונאים ויתר שבטי יון התחברו יחד לשבּור את קרן הלקידימוֹניים השנואים עליהם ושכר לא היה לנצחונותיו. פיליפוס המקדוני הוא המיסד את גדֻלת המקדוניים, כי הכניע את כל ארצות יָוָן ובזה הכין לבנו אלכסנדרוס הגדול את הבסיס לכבּושיו הרבּים בארצות אסיה ואפריקה. – הבוז למצרים ולערבים יסודו בשפלות המדינית של שני העמים הלאה. ממשלת מלכי בית־תלמי במצרים ירדה מאד מסוף המאה השלישית לפני מנין א“ה. הערבים הנבטיים היושבים בארץ אדום העתיקה (עם העיר הראשה „הסלע“ – פטרה) ובעבר־הירדן, שלפנים נלחמו עם היהודים לא פעם ולא שתים, היו עכשו משֻׁעבדים לרומאים לגמרי ושולחים להם צבא עזר בכל מלחמותיהם. נהר איסטרוס (גם דנוביוס, בעברית של ימי־הבֵּינים דונא, גם טונא) היה קצה גבול ממשלת הרומאים מצפון, לפי הבנת הגיאוגרפים של הזמן ההוא. רק בימי טְרַיַּנוס (אחרי שנת 98 למנין א"ה) עברו הרומאים את הנהר הזה וכבשו את ארץ הַדַּקּים (רומיניה של זמננו). – היוָנים העתיקים חשבו, כי מצפון לנהר הזה אין שום בריה יכולה לעמוד מחמת הקֹר (הרוֹדוֹטס). גם אגריפס הזכיר במשך נאוּמו את הקרח הגדול שבארץ תרַכיה (שהיא מדרום לנהר הזה). על כל־פנים הרומאים כבר ידעו, שאין כאן קצה עולם־הישוב. – בשם ארץ לוב נקראה כל ארץ אפריקה הצפונית ממערב למצרים עד קצה המדבר הגדול הנקרא צחרא (סַחַרָה). ארץ בריטניה נגלתה בפעם הראשונה על־ידי יוליוס ציזר, שנסע שמה עם חילו שתי פעמים, אך לא החזיק שם מעמד. כבּוּשׁ הארץ הזאת התחיל בימי קלודיוס ונגמר בזמן מאֻחר – בימי אספסינוס. את האי בכל הקפוֹ לא כבשו הרומאים מעולם. ועל־כן לא ידעו את גְבוליו עַל־בֻּריָם ונטוּ להפריז במדתם. ארץ עסיה (אסיה הקטנה), וביחוד חלקה המערבי, היתה מְרֻבּה באוכלוסים מאד. בערים הרבות ישבו גם יהודים במספר גדול, ומכסת התרומות לבית־המקדש מן הארץ ההיא היתה גדולה מאד. ההניוֹכים והקולכים ויתר עמי הים השחוֹר נכנעו לרומאים אחרי מפּלת מתרדת מלך פונטוס וטיגרן מלך ארמניה, ביחוד בימי פומפיוס והבאים אחריו. הים השחור היה ידוע בזעפו עוד בימי הקדם, ועל־כן נקרא בשם הים „השונא אורחים“ (פונטוס איכסינוס) ובלשון סגי־נהוֹר „ים מכניס אורחים“ (איכסינוס). כבּוש הַתרַכים נשלם בימי הקיסר קלודיוס, הלגיונות הרומיים השומרים על הארץ נמצאו מצפון־מערב לה, בארץ מֶסִיָּה, שחבּר כאן המחבר עם איליריה. הדלמטים, שישבו בארץ הנקראה על שמם עד היום הזה, נכנעו בימי אוגוסטוס קיסר. מספַּר השבטים של הַגַּליים (כאן שלש מאות וחמשה) אינו שוה אצל כל הסופרים. קץ כבּוש הגַּליים היה בימי יוליוס ציזר. מני אז שקטה הארץ ויושביה נעשׂוּ לאנשי שלום (רק בקצה הצפון, בארץ בַּטַביה ובלגיה, פרצו עוד מרידות), ועל־כן הסתפקו שם הרומאים במצב קטן מאד, אלף ומאתים איש שחנו בעיר לוגדונום (ליאון), היא העיר הראשה. הלוּסיטַנים, שישבו בארץ הנקראה עכשו פּורטוגל, נכנעו לבני הרומאים אחרי מלחמות קשות בשנת 137 לפני מא”ה, הקנטברים אשר בצפון חצי־האִי הפּירינאי – בימי הקיסר אוגוסטוס. גבוּל גרמניה היה בימים ההם הנהר רֵינוס (אחרי המפּלה של וַרוס בשנת 9 למנין א"ה), ושם חנו ארבעה לגיונות שלא הָזכּרוּ כאן (הם הלגיונות שעמד בראשם ויטליוס, מי שנקרא אחר־כך לקיסר). גם הפרתים נחשבו כאן לנתיני הרומאים, כי בשנת 63, שלש שנים לפני מרד היהודים, בא המלך הפרתי תרדת⁴⁴⁷ אל רומא וקבּל את הַנֵּזר מידי נירוֹן קיסר. אמנם ההכנעה הזאת לא היתה אלא דבר חיצוני בלבד, ושום מס לא שלמו הפרתים לרומאים. – סקיפיון הַמָּזכּר כאן ממשמעות הענין אינו סקיפיון הבכור (אפריקנוס), שהכה את חניבעל על־יד זמה בשנת 202 לפני מא“ה, כי־אם סקיפיון הצעיר אמילינוס (הנקרא גם נומנטינוס) שהפך את העיר קרתּחדשת לתל־שממה, אחרי שכּל יושביה נפלו באש ובחרב, בשנת 146 לפני מא”ה. – היוָנים היושבים בקיריני היו מן השבט הדורי. מלכי בית־תלמי כבשו את ארצם, ויהודים רבּים התישבוּ שם. אחרי נצחון אוגוסטוּס על אנטוניוס וקליאופטרה, נכנעה ארץ מצרים יחד עם קיריני תחת יד הרומאים. המרמרידים ישבו מדרום־מערב לקיריני ונכנעו גם־כן בימי אוגוסטוס. בשם סירטים (= שׂרטוֹנים) ונסמונים נקראו הארצות לחוף הים שבּין קיריני ובין ארץ קרתּחדשת (טוניס), ושם הים עמֹק מאֹד ומסֻכּן לאניוֹת. המורים או המורטַנים הם יושבי קצה מערב אפריקה הצפונית עד הים האטלנטי, בארץ הגדולה, „שלישית עולם הישוב“ היא כל אפריקה הצפונית שבּין חוף הים ובין המדבר, ויושביה נקראו כאן בשם כולל „כושים“ (אתיופים). בזמננו קוראים להם „בֶּרְבֶּרים“. – על־דבר היהודים אשר בארץ חדיב עַיֵּן ספר ראשון, פתיחה, ב (בהערות). מלכי חדיב היו נכנעים למלכי הפּרתים. – ההשקפה, כי כל שלטון ארצי תלוי ברצון האלהים ובגזרתו, היתה לאסיים וגם לפרושים. זוהי גם השקפת ירמיהו הנביא בשעתו. – בלשון־ערומים השתדל אגריפס להשפיע גם על רגש־הדת של שומעיו. באמת מצאו כבר החכמים הנוטים לדעת הקנאים תחבולות להַערים על חֻקי השבּת במִלחמה (שמאי היה אומר: „עד רדתּה, אפילו בשבּת“). אגריפּס כִּוֵּן לדעת אלה, שלא נקל היה בעיניהם לחשֹׁב את מלחמת הַחֵרוּת למלחמת־מצוה. – האִיום של אגריפס כי היהודים בכל ארצות הגולה יספו בעֲוֹן אחיהם המוֹרדים בארץ־ישראל, לא היה מחֻסר יסוד, כפי שאנו רואים מן הפרקים הבאים. מנאוּמו של אלעזר בן יאיר במצדה לומדים אנו, כי לוחמי החֵרוּת בארץ־ישׂראל היו שנוּאים על רֹב יהודי הגולה יותר משנשנאו על הרומאים, והסבּה מובנה מאליה. – גם אגריפס בעצמו נמצא במצב קשה מאד, בתור מלך יהודי, בשעת מלחמת אחיו ברומאים. דברי אגריפס, כי פזורי היהודים נמצאו בקרב כל העמים ובכל ערי הישוב, אינם צריכים חזוק. דוגמתם מצאנו בהרבה מקורות של הזמן ההוא. בספר „קדמוניות“ (י"ד, ז, ב) הביא יוסיפוס קטע מדברי הסופר היוָני הידוע סטרַבּוֹן איש קפודקיא, שמת יותר מארבעים שנה קֹדם מרד היהודים, על דבר ישובי היהודים במצרים ובקיריני, שהגיעו שם לתֹקף ממשלה והמריצו רבּים מעמי הארץ להתיהד, ובכלל דבריו: „היהודים נמצאו כמעט בכל ערי האדמה, וקשה למצֹא מקום בעולם, שאין העם הזה שרוי בתוכו“. כמו־כן נמצא גם ב„מפעלי השליחים“, ב, ה: „ויושבי ירושלים היו יהודים אנשים יראים (יראי אלהים) מכּל העמים“. בצער גדול כתב הפילוסוף הרומאי סֶנֶקָה, צורר היהודים (הוא רבּו של נירון קיסר ונהרג על־ידו), על היהודים, כי הצליחו מאד, עד אשר נתקבלו בכל הארצות. אמנם לא בכל מקום היו אוכלוסי ישראל מרֻבִּים במספרם – האוכלוסים הצפופים ביותר היו במצרים ובקיריני, בסוריה ובאסיה הקטנה – וגם מעבר לנהר פרת. – השבּעת העם ב„מלאכי האלהים הקדושים“ מסמנת את אמונת היהודים בסוף ימי הבית השני. בוַדאי „מלאכי אלהים“ כאן אינם הנביאים (כמו שהיו עוד בדברי הימים, ב, ל“ו, ט”ו–ט"ז), כי־אם הפמליה של מעלה. עוד בספר־קֹהלת נחשב המלאך למתַוך בין האדם ובין האלהים (ה, י"ב:⁴⁴⁸ „ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא וכו’“. אמנם יש חושבים, כי „המלאך“ כאן טעות־סופר). עוד יותר מפֻתּחת האמונה במלאכים בספר־דניאל, ומה־גם בספר־חנוֹך. אמונה זו היתה חביבה בעִקר על האסיים, אולם גם הפרושים נטו אחריה – אף כי, כנראה, השתדלו לצמצם אותה מחמת סכנה לטהרת הדת ולאמוּנת היחוד, – בעוד שהצדוקים התרחקו ממנה. ה. מדברי אגריפּס אלה אנו למדים פרט אחד, שהשמיט אותו המחבר בהרצאה הספורית – והוא, שסרבו היהודים לשלם את המסים לממשלה. מתי? האם עוד קֹדם שֹׁד ההיכל של פלורוס (למעלה, פרק י"ד, ו), ולפי־זה הַשֹׁד קשור בסרוב הנזכר, או אחרי יציאת פלורוס חדלו היהודים לשלם את המסים?

פרק י"ז. א. נאום אגריפס והשפעתו ותוצאותיו באו כאן בהכרח פסיכולוגי. כשדרש אגריפס הכנעה תחת יד הרומאים בכלל, מצא עוד אזנים קשובות לטענותיו הנמרצות ועדַין היה בידי טובי־ירושלים כֹּח לעצור בעם ולהטותו לרצון המלך. אולם כשהזכיר המלך גם את שם פלורוס הארור, מיד הפך את הקערה על פיה ורֹשֶם דבריו חלף לגמרי – ועכשו מצאו שואפי החֵרות שעת־הכֹּשֶׁר למשֹׁך אחריהם את כל העם, שקפץ רגזוֹ על המלך. אגריפס נחשד בעיני העם והֻכרח לעזוֹב את העיר. יוסיפוס לא הודיע לנו את הזמן המדֻיק של הדבר, אך ראוי לחשֹׁב, שזה היה סמוך לחצי חֹדש סיון. – ב. המחבר לא באר לנו, מי היו כובשי מצדה מידי הרומאים. מן פרשה ה' נראה, שאלה היו הקנאים (או ה"סיקריים“) מסיעתו של מנחם בן יהודה הגלילי. על־כל־פנים היה רצח המצב הרומאי במצדה מעשה מרד. בירושלים התחיל את המרד אלעזר בן חנניה הכהן הגדול, שהיה פקיד בבית־המקדש. פקיד הבית היה אחד מטובי הכהנים ומשרָתו היתה אחת החשובות ביותר. התחברות אלעזר לקנאים היא מאורע מכריע. כי עמו עברו בלי־ספק רבּים מן הכהנים המיֻחסים ויושבי ירושלים האמידים אל המורדים (תוצאות רצח פלורוס בירושלים). אלעזר לא היה לכתחלה מבּני ברית הקנאים, – להפך, בימי הנציב אלבינוס נתפש בידי הקנאים, אשר דרשו כפרוֹ מאביו פדיון עשרה אנשים מבּני חבורתם שהושיב הנציב בכלא (קדמוניות כ, ט, ג, ועַיֵּן למעלה בהערה). גם אחר־כך היה איש־מלחמה לסיקריים ולחלק הקנאים. אִלו רצינו להשתמש במשָׁלים מתולדות המהפכה הצרפתית, היה עלינו לחשֹׁב את אלעזר בן חנניה לאחד מאנשי ה„ג’ירונדה“. בתור פקיד בבית־המקדש בִּטל את זבח־התמיד לשלום הקיסר ובזה עשה פֻמבי גדול לפריקת עֹל הרומאים. בתלמוד (גיטין, נ“ו, ע”ב, גם בירושלמי) מסֻפּר בלשון־אגדה, שמבַטל קרבן הקיסר נקרא זכריה בן אבקולס, הוא בודאי זכריה בן אמפיקלוס מן הכהנים שהָזכּר להלן (ספר ד, ד, א) בתור אחד מראשי הקנאים. המסֹרת התלמודית יש לה אפוא ערך היסטורי, כי בודאי היה לכֹהן הקנאי הזה גם־כן חלק בתקנת־המרד הזאת. על־כל־פנים בזה חָדר המרד גם אל היכל ה‘. – ג. בראש הכהנים הגדולים, שהתנגדו למעשה הנמהר הזה, עמד אביו של אלעזר עצמו, הוא חנניה הכהן־הגדול, או חנניה בן נדבאי, שהָזכּר כבר לעיל, בפרק י“ב, ו. הוא הוּקם על־ידי הורדוס מלך כלקיס לכהן־גדול, כנראה, בשנת תת”ח – 48, והאריך ימים במשרָתו עד שנת תתי"ט – 59 (מה שלא זכה שום כהן־גדול אחר בדורות ההם). גם אחרי שמסר את משרָתו לישמעאל בן פיאבי ולבּאים אחריו, היה בעל השפָּעה מרֻבּה מאד בירושלים. בימי הנציב אלבינוס היה חנניה ראש־המדַבּרים בירושלים והבין להלוך עם הנציב ועם טובי העם. הוא היה אוהב כסף, ועבדיו עשו קנוניה עם כל מיני חמסנים ובעלי־זרוע, כדי להוציא את המעשר מן הגרנות אל אוצר אדוניהם, ובזה גזלו את חֹק הכהנים הפשוטים, שלא היו להם הכנסות אחרות. כמוהו עשו גם יתר הכהנים הגדולים בימים ההם ומִלאו את ירושלים שֹׁד וחמס וקפּחו את הכהנים העניים. מצד זה מובנה שנאת הכהנים האלה לכהנים הגדולים, ואין פלא, כי נהרו מהם רבּים אל מחנה הקנאים, שהבטיחו אותם להושיעם מידי הרומאים ומידי אחיהם התקיפים יחדו. עם כל הכבוד שרחש יוסיפוס לכהֻנה הגדולה ולנוֹשאיה – לא יכול להעלים עיניו מהמעשים המגֻנים של חנניה בן נדבאי ותאר אותם בלי כחל ושרק ב„קדמוֹניוֹת“, כ, ט, ב–ד. יש מי שמשער, כי חנניה זה הוא הכהן הגדול יוחנן בן נדבאי הַמֻּזכּר בבריתא (פסחים, נ“ז, ע”א; כריתות, כ“ח, ע”א). הבריתא הזאת היא אגדה עממית על־דבר הצוָחות שצוחה העזרה וביניהן: „פִּתחו שערים ויכּנס יוחנן בן נדבאי תלמידו של פינקאי וימלא כרסו מקדשי שמים“. עם כל העֹקץ הסטירי שבפתגם הזה – רואים אנו כאן יחס של כבוד אל הכהן הגדול הנזכר, שלא גרשה אותו העזרה, כמו שעשתה לבני עלי וליששכר איש כפר ברקאי. מפָרשי הבריתא הזאת ספּרו נפלאות על כֹּח־האכילה של הכהן הגדול הרעבתן הזה, ועליו אמרו, שכּל ימיו לא נמצא נותר בעזרה. בתור אדם קרוב לשלטון הרומאי, זקן בעל־נסיון ויודע הליכות־עולם וגם בתור עשיר גדול, היה, כמובן, חנניה הכהן הגדול אחד מראשי המפלגה הדורשת שלום לרומאים, ועכשו צָמח נגוד גדול בינו ובין בנו אלעזר, שהתחבר עם הקנאים. שאר הכהנים הגדולים, שנמצאו אז בירושלים, היו יוסף בן קמחית, חנן בן חנן, יהושע בן דמנאי, יהושע בן גמלא (או גמליאל) ומתתיה בן תאופילוס, הכהן הגדול המשרת; כֻּלם רצו בשלום וחשבו את בטול הקרבן לחיי הקיסר לאסון גדול, שתוצאותיו תהיינה קשות מאד. יחד עמם התנגדו גם הפרושים למעשה אלעזר בן חנניה, כי ראו בו דבר שהוא כנגד המנהג המקֻבּל וגם חששוּ מתוצאותיו. בתלמוד נשאר זֵכר לנגוּד זה בספּור המחלֹקת שבין „רבנן“ (החכמים הפרושים) ובין זכריה בן אבקולס (גיטין, נ“ו, ע”א). מן הראוי לחשֹׁב, שהפרושים האלה היו מתלמידי בית־הלל, ובראשם רבן שמעון בן גמליאל הזקן ורבן יוחנן בן־זכאי. לעֻמת־זאת היו הפרושים אנשי־המעשה מתלמידי בית־שמאי (אלה שהתאספו בעלית חנניה בן חזקיה בן גרון ונעצו חרב בבית המדרש) קרובים יותר אל הקנאים, אם גם אין יסוד להשערת גרֶץ, כי במקום חנניה בן חזקיה עלינו לגרוס: אלעזר בן חנניה בן חזקיה, והוא אלעזר ראש המוֹרדים (כי יוסיפוס הודיענו בפֵרוש, שאבי אלעזר היה חנניה הכהן הגדול והוא בן נדבאי). – ד. אין לדעת, מי היה שמעון בן חנניה שנשלח אל פלורוס השונא לבקש עזרתו נגד הקנאים ואנשי־שלומם. יש מי שמשער שזהו בן חנניה הכהן הגדול, – ולפי־זה קרא האיש הזה לפלורוס הרשע זעוּם נפש אֶחיו להִלחם באחיו בן אביו. השערה זו קשה לקבּל. שאול וכוסתובר קרובי המלך אגריפס כבר נודעו לנו ממעשי הַשֹּׁד והחמס שעשו בירושלים בימי הנציב אלבינוס על־ידי גדודי פוחזים שנשכרו להם בכסף להעשירם על חשבּון טובי־העיר (קדמוניות, כ, ט, ד). עכשו נהפכו החמסנים הגסים האלה לעמודי השלום ולדורשי שלוַת ירושלים. אנטיפס היה גם הוא מבית־הורדוס, אולם במדותיו נבדל לטובה משני קרוביו הנזכרים, ועוד הָזכּר בספר הזה שתי פעמים (על־דבר מותו עַיֵּן להלן, ספר ד, ג, ד). – דרויש שר הרוכבים היה, כנראה, גם הוא מזרע היהודים הבבליים (הבאים מעבר נהר פרת), שהושיב אותם הורדוס בשעתו בארץ הבשן, כדי שיחַזקוּ את ממשלתּוֹ בפני בני־הנכר הרבּים היושבים שם, וגם נתן להם את עיר בתירא לנחלה. פיליפוס בן יקים היה, בודאי, מזרע הבבליים האלה. הוא היה חשוב מאד בעיני אגריפס ומפַקד צבאותיו בארץ הבשן והגולן. יוסיפוס הקדיש לו פרשה שלמה בספר „חיי יוסף“ (י"א), וסִפּר שם על־דבר ישיבתו במבצר גמלא. גם אחותו ישבה עם משפחתה במבצר הזה (להלן, ד, סוף פרק א). – ה. ביאת חיל אגריפס אל ירושלים הביאה לידֵי מלחמות־אחים. הנגוד בין הכהנים הגדולים (ביחוד חנניה) ובין הקנאים התחזק מאד. הכהנים הגדולים וטובי העם התחזקו יחד עם חיל אגריפס והגדוד הרומאי השוכן בעיר ובקשו לגרש את הקנאים ואנשי־שלומם מהר הבית. מלחמת־האחים הזאת – הראשונה בשעת המרד הגדול ברומאים – החלה, כפי שמתבאר מהחשבון הבא להלן בפרשה ו’ וז‘, ביום השמיני (או השביעי?) לחֹדש אב (תתכ"ו – 66), כלומר, ארבע שנים מכֻוָּנות, קֹדם ששלח טיטוס את איל־הברזל לנגח את חומת העזרה וחָדר אל חצר המקדש; נפלא הדבר, כי יוסיפוס, אשר אהב להטעים את הימים שהָכפּלה בהם פֻּרענות, לא שָׂם לבו לדבר הזה. – ו. הקנאים ואוהבי־החֹפש הרבו להשתמש באספות־הקֹדש לצרכים מדיניים (עַיֵּן למשל, למעלה, פרק א, ובמקומות אחרים), ועל־כן חִזקו הרומאים תמיד בשעת המועד את המצב אשר בירושלים (בבירה). המעילה המדינית בקדֻשת ההיכל הדתית הביאה לידֵי חשדנות גדולה מצד הרומאים, ששמחו בדיעבד לחרבּן בית־המקדש ולא נתנו לבנותו מחָדש. – בימים הראשונים היתה הנהגת המרד בידי אוהבי־החֵרות מיקירי ירושלים, שבראשם עמד אלעזר בן הכהן הגדול חנניה. אחר־כך נלוו אליהם הקנאים הקיצוניים, הסיקריים, שהתיחסה אליהם, כנראה, סיעתו של אלעזר באיבה ובפחד, כי ברֻבּם היו אנשים נקשים ובעלי־זרוע ושונאים נמרצים לבעלי הרכוש. ההכרח בפני המתנגדים להם חבּר אותם יחד, וההתחברות הזאת הביאה לידֵי נצחון על חיל אגריפס, שהֻכרח לעזוב את העיר העליונה ולהִמלט אל חצר המלך – אל מצודת ארמון הורדוס, ששם נמצא הגדוד הרומאי (הקוהורטה) שהשאירהו פלורוס בירושלים (עד־עכשו עמדוּ, כנראה, הרומאים האלה מרחוק למלחמת האחים). אולם, כמו בכל מרידה ומהפֵּכה, עלו עכשו לגדֻלה הסיעות הקיצוניות, שלא נבהלו משום אמצעים המביאים אל התכלית. ההמון הגס נִצח את המיֻשבים בדעת, והשנאה המעמדית של העניים אל העשירים הביאה לידֵי מעשי הריסה ושֹׁד. בית חנניה הכהן הגדול וארמנות אגריפס ובירניקי נפלו לקרבן על מזבח השנאה הגדולה של העם. המרידה הביאה לידי מהפכה חברתית, שגם לה היה מנותן טעם של „מלכות שמים“ לפי השקפת הקנאים הקיצוניים. שרפת הארכיונות כִּונה להפקעת החובות. בַּדָּבר הזה משכו אליהם הקנאים את דַּלת־העם וכל השקועים בחובות – אולם הוסיפו להרחיב את הפּרץ שביניהם ובין בעלי־הרכוש. טובי העם נבהלו מפני המעשים האלה ומשכו את ידיהם מן הריב ושקטו תחתם – ובמסתרים נשאו את עיניהם לעזרת הרומאים, אוהבי ה„סדר“. רק חנניה הכהן הגדול, שהקדיח את תבשילו מאד, לא מצא דרך להשלים עם המוֹרדים והֻכרח לברוח עם צבא המלך. אולם בקרב לוחמי־החֵרות קמו עכשו בהכרח סכסוכים גדולים. אלעזר בן חנניה הפסיד לפי־שעה את השפעתו, ולא יכול להציל גם את נפש אביו, וכל הנהגת המרד עברה לידי הקנאים הקיצוניים והסיקריים. – ז. אחרי הנצחון על חיל אגריפס פנו הקנאים להלחם על הבּירה, כי לא נמצא עוד מי שימחה בידם ויתנפל עליהם מאחור. מי היו מגִני הבּירה – אם רומאים או אנשי חיל אגריפס – לא התברר לנו. – ח. ראשית פרשה זו אינה, כנראה, אלא כֶּפל הפתיחה של פרשה ב’ (עַיֵּן למעלה). מנחם היה אפוא ראש הקנאים שכבשו את מצדה ושחטו את המצב הרומאי שם, ולקחו להם את הנשק שטמן הורדוס במבצר. הוא היה בן יהודה הגלילי, מי שהיה „חכם גדול“ (בתורה), לפי דברי יוסיפוס. מכיון שהופעת יהודה הגלילי (עַיֵּן למעלה, פרק ח, א ובהערה) היתה בשנת 6 למנין א“ה, ובֵינה ובין המעשה הזה עברו כששים שנה, היה מנחם בלי־ספק בן־זקונים למיסד של כת־הקנאים ומנהיגהּ הרוחני. גם מנחם נקרא בשם „חכם“, כלומר, אדם נושא כתר־תורה, ויחד עם זאת בעל־מעשים. יחוסו וחכמתו ומדותיו עמדו לו להִכּבד בקרב הקנאים הקיצוניים ולהחליש את השפעת אלעזר בן־חנניה מאד. בידיו עלה להקים פרוד בין אנשי צבא אגריפס, שהיו יהודים מארץ הבשן, ובין אנשי הצבא הרומאי, בני הנכר. הוא נתן ליהודים לצאת בשלום מן העיר ולשוב בשלום אל ארץ הבשן, והרומאים נשארו לבדם בארמון הורדוס. לא מאהבת היהודים עשה מנחם את הדבר הזה – הן את חנניה הכהן הגדול הכריע לטבח! – ט. רֶצח הכהן הגדול חנניה נעשה, לפי דברי יוסיפוס, בז' אלול ג' תתכ”ו (66). הקנאים לא פחדו ממעשה כזה, כי כבר עשו כן בשעת נציבוּת פליכס ליונתן הכהן הגדול. לפי שיטתם מֻתּר היה להמית גם את ידידיהם וקרוביהם, שנחשבו בעיניהם לשונאי החֵרות המדינית (קדמוניות, י"ח, א, ו). הכהן הגדול חנניה היה שנוּא על רֹב העם, ומכּל־מקום עורר הרצח הזה התרגזות גדולה בירושלים, כי הן היה הנרצח בשעתו נושא המשרה הקדושה ביותר: – לא רק אוהבי־השלום וטובי־העם בלבד, כי־אם גם כל בני ירושלים התמרמרו מאד על מנחם, בן־הגליל, שבּא אל עיר־הקֹדש והקים עצמו שם לשופט ולא נבהל מרצח מי שהיה כהן גדול! בנגוד הטבעי הזה השתמשו אלעזר בן־חנניה והקנאים המחזיקים בימִינו, כדי להפּטר ממתנגדם המסֻכּן, אשר הוציא מתחת ידם את הנהגת המרד. אוהבי־השלום שבירושלים עזרו בידו ושמחו, שעלה בידם להביא לידי מריבות־אחים בקרב לוחמי החֵרות, וקוו שעל־ידי זה יחלישו את אלה ואלה ויכרתו ברית־שלום עם הרומאים. בידי סיעת אלעזר ועם ירושלים הצליח לנצח את אנשי מנחם ולהמית את החכם ואת מתי־סודו. נפלא, כי בכל הפרשה הזאת והקודמת לא קרא המחבר למנחם ולסיעתו בשם „סיקריים“, רק בשם „שודדים“, „מורדים“ סתם. לעֻמת זאת שמענו בספר ז' (פרק ח, א), כי הקנאים האלה הם „סיקריים“. בכנויים השונים של לוחמי־החֵרות משתמש יוסיפוס בערבוביה, ואין להוציא מזה מסקנות ברורות על־דבר חלֻקת המפלגות השונות בקרב המורדים. – י. אחרי רֶצח מנחם נעשה שוב אלעזר בן חנניה לראש המנהיגים בירושלים, אולם גם המעשים הנוראים של הקנאים וגם רֶצח אביו וּמשפּחתו ושרפת ביתו על־ידי לוחמי־החרות הקיצוניים לא העירו אותו להִוָּאֵש מן המרד ולהטות את הדברים בחשאי לצד השלום עם הרומאים. הרי כאן אות מֻבהק עד־כמה הכה רעיון השחרור המדיני שרשים חזקים בקרב העם היושב בירושלים, ביחוד בקרב הצעירים, – כי אפילו תעתועי הסיקריים לא עצרו כֹח להחלישו. בשנאה לרומאים נשתוו כל אוהבי החֵרות, וגם אלעזר בן חנניה הכהן, שלפי מעמדו ומסֹרת משפּחתו היה צריך להקפיד במצוות התורה, התּיר לחלל את השבּת לשם הנקמה ברומאים, וגם עָרב את לבבו לחלל את הברית הכרותה אתם! כמה ימים עברו מיום ט“ו באב עד אשר בִּערו לוחמי־החרות את שארית האויבים מן העיר – לא נודע לנו בברור. על־כל־פנים לא ארכו הימים הרבה, כי הרי בראשית תשרי כבר נלחם צסטיוס גלוס בארץ הגליל, כי בחג הַסֻכּוֹת הספּיק לכבּשׁ את העיר לוד. במגלת־תענית רשום על כ”ה סיון: „אתנטילו דימתנאי מיהודה וירושלים“, ועל י"ז אלול: „אתנטילו רומאי מיהודה ומירושלים“. אם נחשֹׁב, כי המאמר האחרון מכֻוָּן למעשי אלעזר בן חנניה, יצא בידינו, כי רבים מן החכמים (זקני בית־שמאי) יִשרו את כֹּחו וקבעו את יום הנצחון שלו ליום־זכרון, שאין להתענות בו. אולם על־ידי־זה יצטמצם מאד זמן המאורעות הרבּים שקרו אחרי המעשה הזה, המפֹרטים בתחלת הפרק הבא.

פרק י"ח. א. רֶצח היהודים בקיסריה, שקרה בו ביום שהמיתו היהודים אשר בירושלים את שארית המצב הרומאי, היה תוצאה ישרה של המרידה. כי בראות היוָנים הסורים היושבים בקיסריה שנבאשו היהודים בפלורוס, והרומאים לא יוסיפו לעמוד לשטן למעשה נקמתם, מהרו למלא את מחשבתם הרעה על היהודים היושבים בקרבּם (גלות היהודים אל נרבתא הַמֻּזכרת לעיל, פרק י"ד, ה, – לא היתה, כנראה, רק העתקת בית־הכנסת שלהם, אשר טמאו אותו היוָנים). יוסיפוס פטר את המאורע הנורא הזה, רֶצח עשרים אלף איש מישראל, במלים מועטות ולא הודיע אותנו, אם נסו היהודים, שעד־עכשו היו יוצאים תמיד ביד רמה כנגד היוָנים, לעמוד על נפשם. מובן, כי גם הצבא הרומאי החונה בקיסריה עזר ליוָנים במטבח הזה, אחרי שהתּיר פלורוס את דם יהודי העיר הזאת מרֹב כעסו על מפלתוֹ בירושלים. – בזמן מאֻחר צמחה קהלה יהודית חדשה בקיסריה, ומשם יצא גם האמורא הידוע רבי אבהו, תלמיד רבי יוחנן. אולם העיר הזאת נשארה לסמל־שנאה ליהודים, אשר זכרו תמיד, שהסיגה את גבול ארץ־ישראל ושכּלה את אוכלוסי ישראל! רבי אבהו הנזכר דרש עליה: „ועקרון תעקר – זו קסרי בת־אדום, שהיא יושבת בין החולות, והיא היתה יתד תקועה לישראל בימי יוָנים“ (מגִלה, ו, ע"א). חכם אחר גלה דעתו: „קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן – אל תאמן! ישבו שתיהן – אל תאמן! חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי – האמן! שנאמר: אמלאה החרבה; אם מלאה זו – חרבה זו, מלאה זו – חרבה זו“ (שם). דברי יוסיפוס על מעשי הנקמה, שעשו היהודים בערי היוָנים שבארץ־ישראל, אינם מדֻיקים כלל. אפילו אחת מהערים הנזכרות כאן לא נהרסה על־ידי היהודים – בפרשה ה' נפרטו הערים האלה ברֻבּן מחָדש בתור עומדות על תלן – בודאי לא נחרבה העיר עזה – וראיה לדבר, שזמן קצר מאד אחרי המאורעות האלה הטבּיעה עיר זו מטבּעות (בשנים 69–75 למא"ה. עַיֵּן שירֶר, II, עמוד 88), ואף לא העיר אשקלון, – שאלמלי היה כך, הרי לא הֻצרכו היהודים לשלוח אחרי חדשים אחדים צבא גדול להלחם בה (עַיֵּן להלן, ספר ג, פרק ב). גם השרפה בערים האלה לא היתה גדולה; כנראה, שלחו היהודים באש והחריבו רק את המקומות אשר מסביב לערים. אולם לא עצרוּ כֹח להרעיש את חומותיהן. ב. – שנאת הסורים ליהודים היתה גדולה עוד מראשית ימי החשמונאים – ואולי מימים קדומים יותר – ואף־על־פי־כן לא נמנעו רבּים מהם לקבּל את תורת ישראל. על־כן נמצאו בכל ערי סוריה מלבד היהודים גם „מתיהדים“ (ἰουδαϊζοντες) במספר גדול, גֵּרים־למחצה שנקראו גם בשם „יראי ה' מקרב הגוֹים“, שהָזכּרו כמה פעמים בספרות האֶוַנגליונים, ואולי הם הם חסידי־אֻמות־העולם שהובאו בדברי חז“ל. בקרב הגרים־למחצה האלה מצא השליח פולוס בקעה רחבה להפיץ שם את תורת הנצרות. המאורעות הנזכרים כאן, בודאי, היו סמוכים לשמועה על־דבר מרידת היהודים, באלול של שנת המרד (ג' תתכ"ו, קיץ 66). וגם היהודים היושבים בירושלים, בגליל ובעבר־הירדן חגרוּ נשק ויצאו בגדודים לנקום את דם אחיהם ולהתנפל על הערים והכפרים של הנכרים. – ג–ד. המעשה שהיה בבית־שאן מסֻפּר כאן באריכות, מפני שֶשִּׁמש ענין לחוש הדרמטי של המחבר. הוא ראה כאן מוּסר אלהים. ההשקפה המבֻטאה כאן מתנגדת להשקפתו הכּללית של המחבר: הוא רואה ביהודים – שכרתו ברית עם היוָנים כנגד אחיהם, שלא נלאה להמטיר עליהם חרפות וגדופים, נגד ה„שודדים“ והלסטים והמורדים – בוגדים שהפרו ברית אחים. דוקא מפני־זה פרשה זו חשובה מאד לחֵקר נשמת יוסיפוס פלויוס. כאן נזדמן לו מעשה, כשלא היו הרומאים נוגעים בדבר, ועל־כן נִתּנה בידו רשות לדַבּר ככל אשר עם לבבו, ולא כסה על רגשותיו ונטיותיו. רואים אנו כי את היוָנים הסורים היושבים בארץ־ישראל שנא המחבר לא פחות מששנאוּם הקנאים. – ה. פה מסַפּר המחבר על פרעות ביהודים בערים, שקֹדם ספּר לנו עליהן, כי נשרפו או נהרסו (עַיֵּן למעלה, פרשה א). זה חֹסר דיוק בהרצאה ההיסטורית! בני אנטיוכיה, שהגנו עכשו על היהודים, נהפכו להם לאויבים ומציקים כעבור שנים מועטות (עַיֵּן להלן, ספר ז, פרק ג ופרק ה). – ו. הספור על־דבר מעשיו הרעים של נואר, או וַרוס, שהפקיד אותו אגריפס לנציב במלכותו בשעה שנסע אל צסטיוס גלוס לעיר בארות, הוא סתום במדה מרֻבּה, וגם ב„חיי יוסף“, פרשה י”א, אינו מובן כל־צרכּו. מן הכתוב כאן נראה קצת, שנחשב נואר ליהודי או לגר, אף כי שבע תועבות היו בלבו. ב„חיי יוסף“ מבֹאָר, כי רצה להחניף לסורים יושבי העיר הראשה של אגריפס, היא קיסריה של פיליפוס, שהיו שונאים את היהודים לא פחות מהסורים אשר בקיסריה שעל שפת הים, וקוו כי לרגל מרד היהודים יחלצו ממלכּם אגריפס היהודי וגם נתנו תקוות בלב נואר שיהיה להם למלך. כנראה, ראה האיש הזה סכנה למזמות־רשעתו במעשי היהודים הבבלים יושבי בתירא (ב„חיי יוסף“ נקראה עיר זו בשם אקבַתנה), ובא עליהם במחשבת שטן. הוא צוה לקרֹא אליו שבעים מנשואי־הפנים אשר אתם, ופקד להמיתם בלאט בדרך אל קיסריה. כשנודע הדבר לאגריפס, הסיר אותו ממשׂרתו. – מה ראו המורדים להחריב את המבצר קפרוס, אשר בערבות הירדן, אחרי כבשם אותו מידי הרומאים? הסבּה לא נודעה לנו – על־כל־פנים לא שִׁמש להם אחר־כך למשגב בפני הרומאים. – ז. היוָנים אזרחי אלכסנדריה קראו לאספת־עם בכַוָּנה לשלוח צירים אל נירון־קיסר – כפי הנראה, אמרו לבקש את פניו לקחת מהיהודים את זכֻיות אזרחי־העיר, אחרי אשר הגיעה אליהם הידיעה, שעשק הקיסר הזה את זכיות יהודי קיסריה. השעה היתה עכשו משחקת להם, כי מרידת היהודים בארץ־ישראל השניאה גם את אחיהם בני־הגולה על הרומאים. מפני־זה קל להבין גם את ההתרגזות הגדולה של יהודי אלכסנדריה, שישבו בעיר זו בשלוָה מאות שנים ופתאם הרגישו בהתמוטטות מצבם המדיני והחברתי. – ח. בפרשה זו ובפרשה הקודמת רצה המחבר ללַמד במקצת סנגוריה על מעשיו הנוראים של הנציב הרומאי באלכסנדריה, טיבריוס יוליוס אלכסנדרוס, ולא עלתה בידו, – כי אין הקוראים יכולים למצֹא שוּם צד־זכות על רצח חמשים אלף יהודי אלכסנדריה מטעם השליט הרומאי המשגיח על הסדרים. את הַסִּבּה עלינו לבקש, כנראה, במצב המיֻחד של הנציב הזה, שהיה בעצמו בן ראש היהודים באלכסנדריה, מי שהיה יהודי נאמן לעמו וצִפּה את שערי בית־המקדש זהב – ועל־כן צריך היה לעשות פֻּמבּי לדבר, שעזב את עמו בלב נאמן ונפש חפצה והוא דוֹרש רק את שלום הרומאים. כדי שלא יבואוּ לחשֹׁד אותו במשׂוא־פנים ליהודים – עשה המומר הזה את התועבה הנוראה והכין מטבּח שלא היה עוד כמוהו ליהודים היושבים במטרופולין של מצרים, שדודו הפילוסוף פילון שָׂם את נפשו בכפּו לפנים, כדי להצדיקם בריבם עם היוָנים לפני כסא הקיסר קליגולה. – ט. הקשר בין הפרשה הזאת ובין הקודמות אינו מחֻוָּר מן הצד ההגיוני. עליתו של צסטיוס גלוס על ארץ יהודה הֵחלה לכל המאֻחר בראשית תשרי (ואולי עוד בחֹדש אלול), זמן קצר אחרי נצחון המורדים בירושלים. מה הוא יסוד התּוכחה הכבושה של המחבר, כי רק אחרי שמעו על־דבר הפרעות ביהודים לא רצה עוד להתמהמה? כנראה, התרעם יוסיפוס על צסטיוס גלוס, שלא התערב לכתחלה, תּכף אחרי צאת פלורוס מירושלים, בעניני היהודים, ולא שלח עזרה לגדוד הרומאי הנמצא בצרה וליהודים אוהבי השלום. באמת היה גם צסטיוס אחד מראשי האשֵׁמים במאוֹרעות שקרו בירושלים, כי לא שָׂם את לִבו כראוי לטענות העם כנגד פלורוס, בשעה שסר אל ירושלים בחג הפסח. ולפיכך פָּחד הנציב הזה, פּן יתבע אותו הקיסר למשפּט, והשתדל לתלות את כל האחריות בפלורוס – בעוד אשר הלז תלה, כנראה, את הקלקלה בצסטיוס, שלא מהר לשלוח לו עזרה, אף כי ידע, שלב העם בירושלים סוער. והנה גם יוסף גזר, כי אֵחר הנציב את הזמן בבואו לתקן את הַמעֻוָּת. את מספר הצבא שלקח עמו גלוּס אפשר לשער בקֵרוב: הלגיון הרומאי היה על־הרֹב בימים ההם בן ששת אלפים אנשי־צבא, מלבד חיל־העזר (auxilia). הלגיונות החונים בסוריה, שהיתה מדינת־הספָר המגיעה עד נהר פרת, גבול הפרתים, היו ארבעה במספר (טציטוּס, אַנַלים, ד, ה). הנציב יצא למלחמה עם לגיון שלם ועם אלפּים איש לכל אחד הלגיונות הנשארים, לאמר, עם שנים־עשר אלף בחורי הלגיונות, ומלבד־זאת לקח עמו ששה גדודים (קוהורטות) חיל־עזר וארבע להקות רוכבים – קרוב לששת אלפים איש. כל אלה היו אנשי־צבא רומאים. נוסף על הצבא הרומאי משך אליו את חיל המלכים העוזרים, כארבעה־עשר אלף איש במספר, וביניהם יותר מחמשת אלפים רוכבים. לפי־זה הגיע הצבא של צסטיוּס גלוּס למספר שלשים ושנים אלף איש, מלבד עבוּדת הצבא. עם כל החיל הזה בא צסטיוס אל עכוֹ (שתי תבות אלה נשמטוּ בטעות בספר בפנים) ושמה נאספו אליו עוזרים רבּים מערי סוריה, ביחוד בני בארות. אחרי ששלח צסטיוס את צבאו לפשֹׁט על ארץ הגליל, מִהר להמשיך את מסעו לאֹרך שפת הים אל קיסריה, ומשם פנה אל יפו. כאשר הגיע צסטיוּס אל ארץ יהודה, מרדו הגליליים בעֹרף צבאו ונגפו את חיל־המצב שהשאיר שם – בּרֻבּו חלוצי ערי סוריה. – י. הרצח שעשו הרומאים ביפו מוכיח על כעסם הגדול כנגד היהודים, שעוררם לבלתּי תת חנינה לנשים ולזקנים. – י"א. כשמוע צסטיוס על־דבר המגפה שנגפוּ היהודים את צבאו בגליל, שלח שמה חיל חדש תחת פקֻדת צסטיוס גלוס, וזה נלחם עם היהודים ליד הר עצמון. אין זה הגבוה בכל הרי הגליל, הוא ההר הנקרא עכשו בשם ג’בל ג’רמק, בקרבת צפת, כי־אם הר אחד בקרבת צפורי, כמבֹאָר כאן. המורדים נמלטו, כנראה, אל המערות, שנזכרו למעלה (ספר א, ט"ז, ד).

פרק י"ט. מן הראוי לחשֹׁב, כי מלחמות צסטיוּס בגליל היו במחצית הראשונה של חֹדש תשרי שנת ג' תתכ“ז (בחֹדשׁ ספטמבר–אוקטובר שנת 66). – א. אל לוד הגיע צסטיוּס בעצם חג הַסֻּכּות, כשעלו יושבי העיר אל ירושלים לרגל. העליה לרגל לא חדלה גם בשעת חרום ומלחמה; כנראה, בטחו העולים בדברי הכתוב: „ולא יחמֹד איש את ארצך“. – ב. ירושלים היתה מלאה עולי רגלים, ובודאי התּירו להם חכמי הקנאים (ואולי גם תלמידי בית־שמאי) להלחם באויבים בשׁבּת, והם יצאו בהמון רב לקַדם את פני הרומאים אל הגבעה והכוּ בהם מכה רבּה, אךְ אחר־כך הֻכרחוּ להסוג אחור. הדבר היה בשבּת (כנראה, בחול־המוֹעד סֻכּות, או בשמיני־עצרת). שלשה ימים התמהמה צסטיוּס בגבעה (בפנים נדפס בטעות: בבית חורון). ובעת ההיא הספיקו היהודים לתפֹשׂ את ראשי ההרים בעֹרף חילו (במעלה בית חורון). – ג. כנראה, רצה המחבר להחניף לאגריפס, בהראותו את מסירת נפשו לרומאים. כאשר תפשו היהודים את ראשי ההרים בדרך הקשה המוליכה מלוד אל ירושלים (היא דרך בית־חורון תחתון ועליון). בגבעון, שנקראה כאן גבע־מקום, שבּו נגפו אויבי ישראל פעמים רבות (כמו האמורי בימי יהושע, הפלשתים בימי שאול, והסורים בימי יהודה המכבי פעמַים), נמצאו הרומאים בסכנה, כי נסגרה הדרך שבּה עברה כבוּדת הצבא, ורעב ומחסור נשקפו לחיל צסטיוס. צריך לחשֹׁב, כי צסטיוּס התמהמה בגבעה עד כ”ד אוֹ כ“ה לחדשׁ תשרי (הפרברטיוס) ואחר־כך העתיק את מחנהו במתינות אל צופים. מסע הצבא העמוס הרבה, שצריך היה להִזהר, פּן יפיץ את שורותיו והמאסף יפּול בידי היהודים הנלחמים בעֹרף הרומאים, נמשך יום שלם או יומים. ואם־כן בא צסטיוס אל צופים בערך כ”ו–כ“ז תשרי וחנה שם שלשה ימים – גם־כן מפני זהירותו, לבל תקום לו מלחמה מפּנים ומאחור. וביום השלשים לתשרי עלה להלחם על ירושלים, וכבש את העיר החדשה, שנואשו היהודים מהגן עליה. צסטיוּס עלה על העיר מצפון מערב (ולא מצפון, כמעשה טיטוס שבא משמרון־שכם, ולא מלוד), לפיכך היתה העיר החדשה לשמאלו, והעיר העליונה מימינוֹ. פלורוס לא רצה שיכבּשׁ צסטיוס את העיר, לבל יגָּלה הדבר כי המרד היה רפה מאד. – לפי דעת יוֹסיפוס, כִּוֵּן פלורוס בכל מעשיו למרידה גדולה, כדי לכַסות על כל תועבותיו. – ה. חנן בן יונתן הזה הוא, כנראה, הנזכר למעלה, פרק י”ב, ו, ואם־כּן יש שם לתקן במקום „את הכהנים הגדולים יונתן וחנניה ובנו חנן“ – „יונתן ובנו חנן ואת חנניה“. צסטיוס הִרעיש את חומת ירושלים חמשה ימים, וכנראה, יום כבּוש־העיר החדשה (ל' תשרי) בחשבון, אם־כן – עד יום ד' חשון ועד בכלל, וביום הששי, הוא ה' חשון, כמעט עלה בידו לכבּשׁ את הר־הבית באפס יד, אחרי שהמורדים נפלו ברוּחם – לפי דברי יוסיפוס – ואוהבי השלום בקשו לפתּוח את שערי העיר לפני הרומאים. – ז. מנוסת צסטיוס בה בשעה שכמעט השתרר על הר־הבית היא מעשה מוזר מאד, ולא לחנם תלה אותו יוסיפוס בגזרת אלהים. לא כך היו ראשי הרומאים עושים. את הסבּה אין לדעת בברור. כנראה, אזל הלחם והרומאים פחדו מאד מפּני היהודים העומדים מאחוריהם. עוד יותר מוזר, מה ראה הנציב הרומאי לבחוֹר לו את הדרך המסֻכּנה אשר בה בא, ולא פּנה אל דרך שכם, שאינה כל־כך בחזקת סכנה, ואם גם ארכה יותר מדרך בית־חורון. בודאי העלים המחבר פרטים חשובים ממעשי המורדים היהודים אשר במדינה, שסגרו את הדרך הצפונית על הרומאים. צריך לחשֹׁב, כי עוד ביום ההוא בא צסטיוס אל צופים ומשם יצא ביום המחרת (ו' חשון) אל גבע או גבעון, והקנאים אשר בירושלים רדפו אחריו וגם משני אגפיו התנפלו עליו היהודים. בגבע התמהמה צסטיוס גלוס שני ימים (ו' וז' חשון), אחרי שרבּים משרי צבאותיו ואנשי חילו נפלו בחרב היהודים הרוֹדפים אחריהם. – ח. הדרך מגבעון אל בית־חורון עליון היא ישָׁרה למַדי, אולם מבית־חורון עליון מַתחילה הנקרה המוליכה אל בית־חורון תחתון בשפּוע ההר, והדרך הצרה הזאת (מוֹרַד בית־חורון), שארכּהּ הוא רק קרוב לקילומטר אחד, היא המקום המסֻכּן ביותר בכל הדרך שבין ירושלים ובין לוד, ופה הספיקו היהודים להקיף את הרומאים מכל צד. בשטח הקטן הזה כמעט הצליחו היהודים להשמיד את כל חיל צסטיוס גלוס, – אלמלא בא הלילה לעזרת הרומאים, ובחשׁך נמלטו אל בית־חורון תחתון. – ט. (בפנים בטעות: ז). מתי הספיקו הרומאים לבצר את המחנה בבית חורון אחרי שבאו שמה בלילה – לא נתבאר לנוּ. אפשר כי נמצאה שם מעין מצודה מן הזמן שעבר שם גלוס במסעוֹ אל ירושלים. גם הדרך מבית־חורון תחתון עד אנטיפטרס עוברת בקרב הרים, ועל־כן פָּחד המצביא הרומאי מפני היהודים הרודפים אחריו, ומה־גם כי נפל לב אנשי צבאו אחר המגפה שהיתה בהם, ועל־כּן צוה להחיש את המנוסה והשאיר את כל מכוֹנות־המלחמה לשלל לאויביו. פרט היום – השמיני לחֹדש מרחשון (דיוס) – מתאים למספָּרים הקודמים, אם נחשֹׁב, כי זה הכַּוָּנה ליום מנוסת צסטיוס אל בית־חורון, הוא יום המגפה העִקרית, בלילה הבּא הצליח להתחמק מרודפיו וביום־המחרת המשיך את מנוסתו דרך אנטיפטרס, כנראה, אל יפו. – שנת שתים־עשרה לנירון התחילה באוקטובּר שנת 65 למנין א"ה. אם־כן היה הדבר הזה בתקופת השנה הזאת (שנגמרה בחֹדש מרחשון, שבּו הכו היהודים את צסטיוּס).

פרק עשרים. א. מן הפרשה הזאת אנו למדים, כי פיליפוס בן יקים לא היה בסוד אנשי־הצבא של אגריפס, שכרתו את הברית עם מנחם ויצאו בשלום מירושלים (לעיל, פרק י"ז, ח). בספר „חיי יוֹסף“ (י"א) מבֹאָר, כי מנוסת פיליפוס לא היתה אחרי מפלת צסטיוס, כי־אם חדשים אחדים קֹדם לה, בשעה שהיה עוד מנחם בחיים, – מנחם רצה להמיתו, אולם בבליים אחדים מאנשי־שלומו הצילו את פיליפּוס ממות, והוא התחבא ארבעה ימים, וביום החמישי התחַפּשׂ בשׂומו פאה נכרית על ראשו וברח מירושלים ופנה אל גמלא. יש כאן אפוא סתירה גלויה. – רֶצח אנטיפס, מי שהיה ממשפחת המלוכה (בית־הורדוס) ונאמן על אוצר הצבּור, מסֻפּר להלן, ספר ד, ג, ד–ה. – שאול וכוסתובר קרובי אגריפס, שלפנים היו מראשי החמסנים בירושלים, נשלחו עכשו אל ארץ אכיה (יָון), ששם התגוֹרר נירון בראשית שנת 67, להתאונן לפניו על פלורוס ולהציל את צסטיוס מעֹנש. – סויטוניוס הרומאי מסַפּר על היהודים (חיי אספסינוס, פרשה ד), כי המיתו את הנציב (praepositus), וכאשר התנפל עליהם המשנה (לגטוס) אשר בסוריה, מי שהיה קונסול, גרשו אותו ושללו ממנו את הנשר. הידיעה הזאת אינה נאמנה, מכיון שבודאי לא היה יוסיפוס מעלים את הדבר, אִלו המיתו היהודים שר גדול כזה. על־דבר סופו של פלורוס, מי שהביא לידֵי המרד הגדול, לא נודע לנו כלום. כנראה, ענש אותו נירון ענש־גלות. – ב. את רֶצח היהודים בדמשק לא כלל המחבר בתוך יתר הרציחות שהיו ביהודים (שנפרטו בפרק הקודם). מכאן ראיה, שהיה המאורע הזה מאֻחר בזמן – לא בחֹדש אלול וראשית תשרי, כי־אם באמצע מרחשון. נשי הגויים שדבקו בדת־ישראל הָזכּרו גם בספרוּת „הברית החדשה“. ככה מסֻפּר על־דבר הנשים „יראוֹת אלהים“ בעיר אנטיוֹכה של פיסידיה (באסיה הקטנה) ב„מפעלי השליחים“ (י"ג, נ). הנשים האלה מִלאוּ את רצון היהודים והעירו את בני העיר לגרש משם את השליחים פולוס ובר־נבא. כמו־כן הובא שם (י"ז, ד) על־דבר הנשים היוָניות יראות־האלהים שבעיר תסלוניקי (כַּיּוֹם: סלוניקי). – ג. חֹדש מרחשון תתכ“ז הוא המכריע בדברי ימי מרד היהודים. אחרי הנצחון על צסטיוּס נבאשו היהודים בעיני הרומאים. אוהבי השלוֹם יכלו עכשו לקנות את ברית הרומאים רק בדם לוחמי־החֵרות, שמספָּרם הלך הלֹך וגדֹל, ולדבר הזה לא יכלו רֻבּם להסכים. מאֵין ברֵרה הֻכרחו לתת את ידם למרד, אף כי לא האמינו בתוצאותיו. מצד שני מובן גם־כן, מדוע השתדלוּ טובי־העם, שנטו עד־עכשו לבקש את שלום הרומאים, לקחת בידם את הנהגת המרד. כי רק הם יכלו לעשות את הדבר בחשבּון ודעת וגם לכַוֵּן את שעת־הכּשֶׁר, שבּה תמצא ידם לכרות ברית־שלום עם הרומאים (אין לחשֹׁב, כי טובי־העם, שנתנו עכשו את ידם למרד, לקחו חלק גם בשכרון־הנצחון ושגו בתקוות משיחיות, כמעשה הקנאים המאמינים בנסים). יוסף בן גריון, שנבחר לראש ממשלת־העם בירושלים, היה אחד מראשי אוהבי־החֹפש, כנראה, מיקירי ירושלים, אין ספק שהוא הוּא גריון בן יוסף שהָזכּר אחר־כּךְ בספר ד, ג, ט, ושם, ו, א (נהרג אחר־כך על־ידי הקנאים), אולי הוא אחיו של נקדימון בן גריון הידוּע מאגדת התלמוד, שגם הוא, כנראה, נהפך לגריון בן ניקוֹדמוס (או ניקומדס), כאן בפרק י”ז, י. חנן הכהן הגדול היה בן חנן (להלן, ספר ד, ג, ט), שהיה גם־כן כהן גדול, ואחיו של יונתן הכהן הגדול שנהרג על־ידי הסיקריים (למעלה, פרק י"ג, ג). הוא היה בן משפּחה רמה, שיצאו ממנה כשמונה כהנים גדולים, הַמֻּזכרים בספר „קדמוניות היהודים“ בכמה מקומות, וגם בספרות האוַנגליונים. המשפחה הזֹאת נקראה בתלמוד „בית־חנין“ („אוי לי מבית־חנין, אוי לי מלחישתן“ – פסחים, נ“ז, ע”א. מכאן נראה, שהיו „לוחשים“ על היהודים באזני השלטונות הרומאים). אבי המשפחה הזאת חנן, או חנין, או חנה (Anna – זה הוא שמו באוַנגליון) בן שתי (או שת) הוקם לכהן גדול על־ידי קויריניוס, אחרי אשר הָגלה ארכלאוס אל ארץ גליה (בשנת ג' תשס“ו – 6 למנין א”ה), ושִׁמש במשמרת־הקֹדש עד ימי הנציב גרטוס, שהוקם על־ידי טיבריוס (קדמוניות, י"ח, ב, א–ב), לאמר, עד שנת ג' תשע“ד או תשע”ה (14–15 למנין א"ה). אחר זמן קצר הקים גרטוס לכֹהן גדול את אלעזר בן חנן בחיי אביו, והוא כִהן רק שנה אחת (שם), ושוב אחרי זמן קצר את יוסף הַקַּיָּף (Kajaphas. שם), שהיה חתן הכהן הגדול חנן (אֱוַנגליון, יוחנא, י“ח, י”ג). בימי כהֻנת יוסף היה עוד חנן בחיים ואחד מראשי המדברים בסנהדריה ובהנהגת העם, ואליו נשלח ישו הנוצרי, לפי מסֹרת האֱוַנגליוֹן של יוֹחנא (שם, עד פסוק כ"ד), לחקרו ולדרשו, ואחר־כך אל הכהן־הגדול יוסף הקַּיף להוציא משפטו. יש מי שהיו מונים את השנים לשני הכהנים הגדולים האלה יחדו (למשל, שנת חמש־עשרה למלכוּת טיבריוס היא ג' תשפ“ח־תשפ”ט, 28–29, נמנתה על שני הכהנים הגדולים חנן וְהַקַּיָּף, אֱוַנגליוֹן, לוקא, ג, ב). יוסף הַקַּיָּף האריך ימים במשמרת־הקֹדש עד שבּא הנציב אשר בסוריה ויטליוס אל ארץ־ישראל (בשנת ג“א תשצ”ו – 36) והקים לכהנים־גדולים זה אחר זה את שני בני חנן הכהן הגדול, את יונתן (הנזכר לעיל) ואת תאופילוּס. מתתיהו הבן הרביעי לחנן היה כהן גדול בימי אגריפס הראשון, וחנן הבן הצעיר, הנזכר כאן ולהלן – שִׁמש בכהֻנה גדולה שלשה חדשים בימי הנציב אלבינוס (בשנת ד' תתכ"ב – 62) ונדחה ממשרתו על אשר נועז לדין דיני־נפשות בלי הסכמת אגריפּס והרומאים. הכהן הגדול האחרון, שהוקם על־ידי אגריפס השני, היה מתתיהו בן תאופילוס (בן חנן). (עַיֵּן על כל זאת בקדמוניות י“ח, ד, ג; שם, ה, ג; י”ט, ו, ד; כ, ט, א; שם, ט, ז). מלבד הכהנים האלה נזכר עוד במשניות אליהועיני בן הַקַּיָּף (פרה, ג, ה), כֹּהן גדול, שבימיו נשרפה פרה אדֻמה, ורֹב הַחוקרים חושבים, שזהו הכהן הגדול שקרא לו יוסיפוס (אם־כן – בטעות) אליהועיני בן קנתּרס (בתלמוד, פסחים, נ“ז, ע”א, נקראה משפּחה זו בית־קתרוס) ב„קדמוניות“ י“ט, ח, א. – על־כן חשב יוסיפוס את חנן הכהן הגדול (בן שתי) לאחד האנשים המאֻשרים, יען שהוא וחמשת בניו היו כֻלם כּהנים גדולים (קדמוניות, כ, ט, א), לעֻמת־זאת ספּרה הבריתא על שבעת בני קמחית, שהיו כֻלם כהנים גדולים (יומא, מ“ז, ע”א), בעוד שיוסיפוס ידע רק על שני כהנים גדולים מבית קמחית. מכיון שהבריתא מסרה את הדברים, כנראה, משמועה רחוקה (היא חושבת את השם „קמחית“ לשם אשה, בעוד שאצל יוסיפוס „קמיתוס“ הוא שם זָכר), הנה כנראה, החליפה את בית־חנן בבית קמחית. לפי דעת דרנבורג בספרו Histoire de Paléstine etc. בציוּן ח, העביר חנן הכהן הגדול את הסנהדריה מלשכת הגזית אל ה„חנויות“ סמוך לשנת תש”צ (30 למא"ה), כארבעים שנה קֹדם החרבּן, כפי שהָזכר בבריתא (שבת, ט“ז, ע”א; סנהדרין, מ“א, ע”א) ובתלמוד בשם רבי ישמעאל בן רבי יוסי, בשם אביו (מחבּר סדר־עולם), (עבודה זרה, ח, ע"ב). ועל־כן נקראו החנויות גם בשם „חנויות בני חנן“, והחנויות האלה חרבו שלש שנים קֹדם חרבּן בית־המקדש, בשעת מריבות־האחים בירושלים. – אחרי מות חנן הכהן הגדול נבנתה מצבה גדולה על קברו (מחוץ לירושלים) והמצבה הָזכּרה כאן, בספר ה, י“ב, ב, ו. (עַיֵּן לוח משפּחת חנן בסוף הספר). – כנראה, נחשבה משפּחת חנן על הצדוקים, ובפֵרוש שמענו זאת על חנן בן חנן (קדמוניות, כ, ט, א). יוסיפוס ספּר על האיש הזה ב„קדמוניות“ (שם), שהיה אביר־לב ואכזרי, וב„חיי יוסף“ (פרשה ל"ט), – שהיה לוקח שֹׁחד; לעֻמת־זאת כאן (בספר ד, ה, ב) צִיֵּר לנו המחבר את תמונתו בקַוים מאירים מאד ולא יכול לגמור עליו את ההלל. הסתירה הזאת היא מוזרה מאד. על־כל פנים היה חנן בן חנן אדם בעל כשרונות נפלאים, איש רצון חזק ורב־פעלים, אדם המבין את רוח־ההמון ומוצא מסִלות אל לבות הרבּים, בעל כשרון־נואם נפלא. בשעת־הדחק יכול היה למלא גם משמרת מפַקד עליון על הצבא בהשכל ודעת. כל הכשרונות האלה הקימו אותו בראש הממשלה הלאֻמית בירושלים, אף כּי בחירתו לראש היתה, בודאי, למֹרת רוח הקנאים, שלא האמינו באהבת־החֵרות שלו, וביחוד נשנא על ראשי הקנאים, שכבר עשו להם שֵׁם במאורעות הקודמים ונכווּ מחֻפּתוֹ – כמו אלעזר בן שמעון, אחד מראשי הקנאים שנצחו את צסטיוּס גלוס, שהיה גם הוא משפּחת כהנים. – ד. הממשלה בירושלים בקשה להקים מעין „ממשלת כהנים“. לכל־הפחות שלשה מהנציבים שהקימה היו כהנים. יהושע בן צפא לא היה „מן הכהנים הגדולים“, כי־אם, כנראה, ממשפחת כהנים גדולים. לפי דברי המחבר כאן, נשלח האיש הזה אל ארץ אדום יחד עם אלעזר בן חנניה (שרצתה, כנראה, הממשלה החדשה שבירושלים להפּטר ממנו ושלחה אותו אל המדינה). והנה בפרק הבא, פרשה ג, הָזכּר יהושע בן צפיא ראש האזרחים בטבריה והוא הנקרא בספר שלישי, ט, ז, יהושע בן שפט (ויש עוד שנויי נוּסחאות בשם אביו), שעמד בראש לוחמי־החֵרות בטבריה ואחר־כך ברח אל טריכי וגם שם נלחם ברומאים וכנראה נפל במלחמה. ואולי זה איש אחד. אלעזר בן חנניה הָזכּר כאן בפעם האחרונה, והמחַבּר לא הודיענו מה היה סופו. ניגר איש עבר־הירדן הצטַין במלחמה עם צסטיוס גלוס (למעלה, י"ט, ב), ועַיֵּן עליו עוד להלן, ספר ג, ב, ועל־דבר מותו בידי הקנאים – ספר ד, ו, א. בשם ארץ אדום נקרא כל החלק הדרומי של ארץ־יהודה (מרשה, אדורה, בית־גוברין, חברון, בית־צור). הארץ הזאת לא היתה מרֻבּה באוכלוסיה, ועל־כן נפלא הדבר, שנשלחו שמה שלשה ראשי־צבא: ארץ יהודה מצפון וירושלים יחד עם חלק הר־אפרים, שנכבש בימי החשמונאים, הוא הנקרא בספרות המשנה והתלמוד בשם הר־המלך, נחלקה על־ידי הממשלה החדשה בירושלים לשני פלכים (מלבד הפלך המיֻחד בככר הירדן עם יריחו): המערבי מתִּמנת עד חוף הים (עם לוד ואמאוס ויפו), והמזרחי – גופנא ועקרבתא (עקרבתא היתה הגבול בין יהודה ושמרון. עַיֵּן להלן, ספר ג, ג, ד). על־דבר שלשת שרי־המדינות יוסף בן שמעון, מנשה ויוחנן בן חנניה (אולי אחי אלעזר בן חנניה, ובן הכהן הגדול הנהרג) לא שמענו יותר בספר הזה. יוחנן האסי הָזכּר עוד למַטה, ספר ג, פּרק ב. – יוסף בּן מתתיהו הוא מחַבּר הספר הזה, אלא שבּמסֹרת היהודית המאֻחרת (יוסיפון) התחלף ביוסף בן גריון, ראש הממשלה בירושלים. את יחוסו לבית אבותיו פרט יוסף בן מתתיהו בספרו „חיי יוסף“, פרשה א, ועל־דבר קורות חייו עד שנעשה שר־צבא בגליל עַיֵן שם, פרשה ב ולהלן. העיר גמלא נחשבה כאן לאחת מערי הגליל (הבצורה שבכֻלן) ואף כי מקום גמלא הנזכרת כאן הוא בארץ הגולן (עַיֵּן למטה, ספר ד, א), בעבר־הירדן הצפוני. כבר בארתי למעלה, פרק ח, פרשה א, בהערות, כי העיר הזאת נחשבה על הגליל, ולפיכך נקרא גם יהודה, מיסד כת־הקנאים יליד העיר הזאת אשר בגולן, בשם „הגלילי“. הנה באמת נמצאה גם עיר בגליל ממש וּשמה גמלא, היא הנזכרת בבריתא המבארת את דברי המשנה, ערכין, ט, ו, על „בתי ערי חומה (כלומר: הערים הַמֻּקפות חומה, לפי המסֹרת, מימי יהושע בן־נון) כגון קצרה של צפּוֹרי וחקרה של גוש־חלב ויודפת הישנה וגמלא וגדור וחדיד ואונו וירושלים“, לאמר: „גמלא בגליל וגדור בעבר הירדן“ (בבלי, ערכין, ל“ב, ע”א). ורבא האמורא ידע להבדיל בין גמלא שבגליל ובין גמלא שבשאר ארצות (שם, ע"ב). גמלא שבגליל נמצאה, על דעת החוקרים, בהר הנקרא עכשו ג’בּל ג’מלא בצפון הגליל העליון לא רחוק מנהר ליטני ומגבול צוֹר (עַיֵּן על זה מאמרו של הד“ר ש. קלֵין בכה”ע Monatsschrift für Gesch. u. Wissensch. d. Judent. 1917, עמוד 139). הדבר הזה הביא לידֵי ערבוביה במחקר החדש. אולם נאמנה עלינו עדותו של יוסיפוס בפרשה הסמוכה לזו ולהלן, ספר ד, א, ב, כי גמלא שבספרו היא העיר אשר בגולן. את גמלא שבגליל לא הזכּיר יוסיפוס בשום מקום בספריו (ואולי היתה גמלא זו בימים ההם מחוץ לגבול היהודים), ולהפך גמלא שבעבר־הירדן לא הָזכּרה בספרות חז”ל (אם לא נאמר כי המשנה שבערכין רמזה לגמלא זו אלא שהבריתא טעתה בפֵרושה הגיאוגרפי). – ה. בארץ הגליל הקים יוסיפוס, לפי דבריו, סנהדרין גדולה (של שבעים), מעין זו שהיתה בירושלים. על־פי דין המשנה היו „הסנהדראות לשבטים“ בנות כ“ג ולא יותר (סנהדרין, א, א וכו'). בימי גביניוס הנציב הרומאי כבר היתה סנהדרין מיֻחדה בגליל (למעלה, א, ח, ה, וביתר־ענין בקדמוניות י"ד, ה, ד), כנראה, של שבעים. – בית־דין של שבעה, שהקים יוסף בן מתתיהו בכל אחת מערי הגליל, הוא מוסד משפטי, שלא נודע לנו מספרות חז”ל. – ו. על־דבר יודפת עַיֵּן להלן, ספר ג, פרק ו וכו'. צלמין (או: צלמוֹן) הָזכּרה במשנה (כלאים, ד, ט: יבמות, ט"ז, ו), עַיֵּן קלֵין Beiträge zur Geogr. u. Geschichte Galiläa’s )ליפציג 1909), עמוד 87–89, והיא בגליל התחתון לא רחוק מעיר כבול, עכשו: כ’רבת סלמה. כפר איכו – יש חושבים שהוא כפר־עכו הַמֻזכּר במשנה. אולם ב„חיי יוסף“, פרשה ל“ז, בהוצאת ניזה, הגרסה היא כאן: כפרת־קומוס (לעֻמת־זאת בהוצאה ישָׁנה – כמו כאן). וצריך עיון. יפה – עַיֵּן להלן, ספר ג, ז, ל”א. סיגף – ב„חיי יוסף“, שם, הוצאה ישָׁנה: סיגו; ובהוצאת ניזה שם לא נמצא כלל. מקום בלתי־נודע. הר־תבוֹר – מקום אספת שבטי הגליל במלחמת ישראל עם סיסרא (שופטים, ד); עַיֵּן עוד למטה, ספר ד, א, ח. טריכי – עַיֵּן להלן, ספר ג, י, א. טבריה נבנתה על־ידי הורדוס אנטיפס בנחלת נפתלי על שפת ים־כנרת, לפי מסֹרת היהודים – על חרבוֹת העיר הישנה רַקַּת. יוסיפוס ספּר ב„קדמוֹניות (י"ח, ב, ג,), שנוסדה העיר – לכל־הפּחות קצתה – על מקום קברים ישנים, ולפיכך הָחזקו יושביה לטמאי מתים, ואניני־הדעת התרחקו ממנה ורק אספסוף ועמי הארץ וקבצנים, שהיו ספק־עבדים, ויתר שפלי־יוחסין התישבו שם. אולי בדברים אלה קלקלה שנאת יוסיפוס את השוּרה, היא השנאה לטבריה, המבצבצת גם בספרו „חיי יוסף“. אמנם טֻמאת המקום של טבריה הָזכּרה גם בספרות התלמודית. המערות בארץ־הגליל הָזכּרו כבר למעלה, בספר א, ט“ז, ד, ומבֹאָר שם (ב), שהיו סמוכות לכפר אַרְבֵּל, על־כן נקראו גם „המערות של הארבֵּלים“ ב„חיי יוסף“, ל”ז. עַיֵּן קְלֵין Beiträge (52–55). עכברא – בגליל העליון בקרבת צפת. הָזכּרה גם בתלמוד (ירושלמי, ערובין, פרק ח. – דף כ“ה, ע”א, בדפוס קרוטושין). ימנית או יבנית – ב„חיי יוסף“, ל“ז, יַמְנִיָּה (כשם יַבנה אשר בשפֵלה), חושבים שזוהי העיר יבנאל העתיקה שבגבול הצפוני של נחלת נפתלי (יהושע, י“ט, ל”ג). וכמו־כן נקראה גם יַבנה שבשפלה בשם יבנאל – עכשו: כ’רבּת בנית או אבנית, כשעה אחת צפונה לצפת (Thomsen בספרו Loca sancta, עמוד 70). מרון – בפנים בהוצאת ניזה: Μηρώ. וב„חיי יוסף“, ל”ז: Ἀμηρὠθ, המקום הידוע בקרבת צפת (מירון), שנמצא שם, לפי המסרת, קבר רבּי שמעון בן יוחאי. על־דבר סיליקיה וסוגני שבארץ הגולן, עַיֵּן להלן, ד, א, א. אמנם היה עוד מקום בגליל ושמו סוֹגנה, עַיֵּן „חיי יוסף“, נ“א–נ”ב (שם מבֹאָר, שהוא רחוק עשרים ריס מגברה, ולא פֹּרש אם בגליל העליון או התחתון, כי שתֵּי גברה היו) ויושביו התנפלו על גוש־חלב (שם, פרשה י). – על דבר בנין חומת גוש־חלב בידי יוחנן בן־לוי עַיֵּן „חיי יוסף“, י, גם ל"ח, שמשם מוּכח, כי בנה יוחנן את החומה על דעת־עצמו, כדי שיהיה לו מבצר להִשגב כנגד יוסיפוס – ולא על־פי רצונו של זה. מספַּר חלוצי יוסף בגליל (מאה אלף, כֻּלם מזֻינים בכלי־נשק ישן) נפרז הוא בעיני רֹב החוקרים. – ז. בפרשה זו רואים חוקרי דברי יוסיפוס נחת־רוח יתרה של המחבר, שהחזיק טובה לעצמו על הדברים הגדולים שעשה בגליל וגדש את סאת זכיותיו. בודאי עלֵינו לנהוג כאן מדת־בקֹרת במסֻפּר. יוסיפוס מתפאר, שֶׁלִּמד את הגליליים להלחם כדרך הרומאים, וכל הדבר הזה נעשה על רגל אחת – בשעה שהיה יוסיפוס טרוד במריבות ובסכסוכים עם בני טבריה וטריכי וצפורי ועם יוחנן מגוש־חלב וסיעתו ועם הצירים שנשלחו מירושלים להורידו ממשרָתו. יוסף בעצמו לא היה איש־צבא ולא יכוֹל לדעת את טכסיסי־המלחמה של הרומאים מן הנסיון. אולי עמדו לו לעזרה יהודים, ששמשו לפנים בצבא הרומאים (היהודים האדוקים נמנעו מהכּנס אל הצבא הרומאי, ורק עברינים, שזלזלו בדיני השבּת ובשאר מצוות, מצאו שם מקום – ומִספּר אלה לא היה רב) או בחֵיל אגריפס. הערים הגדולות השתמטוּ מלקחת חלק במלחמת־החֵרות, ואנשי צבא יוסף בן מתתיהו בּרֻבּם לא היו, כנראה, רק בני דַלת־העם, בורחים ופליטים ושאר נִקשים ומרי־נפש, שהסכינו – לפי עדות עצמו – לדרכי גנבה וגזל ואונאת הרבּים. יוסיפוס השתדל לתת להם חנוּך מוּסרי – והחזיק טובה לעצמו על הדבר הזה. אולם הערך של חנוּך־המלחמה הזה נראה בעליל לעת בוא אספסינוס אל הארץ, וכל החיל הגדול שאסף יוסף לא נועז לקַדם את פּני הרומאים על מרומי־שדה ונמלט אל ערי המבצר. – ח. מספּר אנשי הצבא (ששים אלף) סותר את המספר שהובא בסוף פרשה ו, ואם נרצה לדקדק עם המחבר, עלינו להחליט, כי ארבעים־אלף „ישבו על הכּלים“. בכלל היו כל המספָּרים האלה יחסיים, כי בשעת המלחמה לא חשו כל החלוצים לקול הקורא.

פרק כ"א. א. בין דברי יוסיפוס על יוחנן מגוש־חלב כאן ובין דבריו ב„חיי יוסף“, פרשה י, יש למצֹא סתירה. שם סִפּר – כמסיח לפי־תֻמו – שיוחנן בן לוי לא היה עני ושודד בתחלה, כי־אם אחד מטוּבי גוש־חלב ומרודפי־השלום, וגם העיר את בני עירו לשמור את הברית עם הרומאים ולבצור את רוח אוהבי־החֵרות אשר אתם; ורק כשהתקבצו בני הערים הסמוכות (ולא התבאר, אם יהודים הצרים את בני גוש־חלב, או בני־הנכר) ועלו על גוש־חלב ושלחו אותה באש והרסו את חומותיה, קִנא יוחנן לעירו ואסף גדוד אנשי־חיל ופשט על שונאי עירו לעשות בהם נקמות, וגם בנה את חומת עירו למשגב גדול מבראשונה. ושם, בפרק ל“ח, הסבּיר לנו יוסיפוס, כי היה יוחנן מודע ואוהב ישן למנהיג הפרושים רבן שמעון בן גמליאל – וגם להלן, ספר ד, ג, י”ג, כתב המחבר – כאִלו בפליטת־הקולמוס – שהיה יוחנן מבּני נדיבים. יש מי שמשער, כי בשעת כתיבת יוסיפוס את „מלחמת היהודים“ היה עוד יוחנן בחיים במאסר הרומאים, והמחבר עוד פָּחד ממנו, פן יזיק לו בעיני הרוֹמאים – כמו שעשה ליוסיפוס אחד משרידי הקנאים בקיריני (להלן, ז, י"א, ג) – ועל־כן הִרבּה לדבּר בגנוּתו, וביחוד לשים אותו לרודף שקר וכזב, המבין לשים על כל דברי־נכליו מַעטה־אמת, כדי לפסול את עדותו למפרע. אולם בשעה שכתב יוסיפוס את ספרו „חיי יוסף“ (סמוך לשנת 96 למנין א"ה) כבר מת יוחנן, ועל־כן לא היה עוד צֹרך למחבר למַעֵט את דמותו האישית. אך הרוצה ללמד סנגוריה על המחבר, יוכל למצֹא טעם אחר לדבר: בשעה שכתב את „מלחמת היהודים“ היו עוד הצער והזעם על החרבּן חדשים, ושנאת המחבר לחַיבי החרבּן (על־דעתו) קלקלה את השוּרה. כעבור עשרים שנה כבר עברה קנאתו במקצת, ולפיכך עצר כֹּח לדבר על יוחנן מגוש־חלב בלא עֶברה יתֵרה. הפליטים, שנצלו מן הפרעות שבערי הגוים, היו מסֻכּנים מאד, בתור אנשים נִקשים ומרי־נפש, ושנאתם הגדולה לרומאים וליוָנים־הסורים, שהטרידו אותם מנחלתם, כבשה את יתר רגשותיהם, הם היו עכשו השאוֹר שבעִסת המרד והכריחו את יושבי הגליל, שֶׁקִּיְּמוּ בהם מצוַת הכנסת־אוֹרחים, להלחם ברומאים ולקחת מהם נקמה. – ב. מהספור על־דבר מסחר־השמן של יוחנן, שהיה, כנראה, בימי הגשמים ד' תתכ“ז (66–67), יוצא, שלמרות המרד ברומאים והפרעות ביהודים בערי סוריה, לא נפסקו עוד יחסי המסחר בין ארץ־ישראל ובין ארצות־השכנים. לפי דברי המחבר ב„חיי יוסף“, י”ג, מכר יוחנן את השמן ליהודי קיסריה של פיליפוס, ואלה, כנראה, המציאו אותו אל קהלות היהודים שבסוריה. אִסור שֶׁמֶן הנכרים היה מנהג נפרץ בקרב היהודים בסוף ימי הבית השני. ככה ספּר לנו יוסיפוס (בקדמוניות, י"ב, ג, א), כי ליהודים שלא רצו להשתמש בשמן הנכרים נתן בערים שונות כסף תמורת שמן הצבּור (שֶׁשִּׁמש לסיכה במרחצאות) ובשעת המלחמה האחרונה רצו היוָנים יושבי אנטיוכיה לקחת מהיהודים את הזכות הזאת, אולם הנציב מוצינוס עכּב בידם. במשנה (עבודה זרה, פרק שני, ז) נאסר השמן של הגויים (עם הוספה, שרבי – יהודה נשיאה – ובית־דינו התירוּהו), אולם לא באִסור הנאה (ומכאן ראיה, שאותם היהודים היושבים בגולה, שנהגו אִסור בשמן המרחצאות, היו מן המהדרים ודרשו סיכה שהיא כשתיה), אך מקור האִסור לא נודע, והתלמוד (בבלי, עבודה זרה, ל“ה ע”ב; ל“ו, ע”ב) הטיל ספק בדבר, אם אִסור השמן נעשה על־ידי דניאל, או היה משמוֹנה־עשר דבר שנתחדשו בעלית חנניה בן חזקיה בן גרון, ועל־כל־פנים לא פשט האסור ברֹב ישראל. – ג. דַּבַּרַתָּה במחוז צפורי, בקרבת הר תבור, פוגעת בעמק הגדול, הוא עמק יזרעאל – המקום שנקרא בכתבי־הקֹדש הַדָּבְרַת (יהושע, י“ט, י”ב) ועכשו בפי הערבים דבוריה. המעשה בבני דבּרתּה והגזלה שהוציא יוסף מתחת ידם מסֻפּר ב„חיי יוסף“, פרשה כ"ו, בשנוי־נוסחה קצת. שם מבֹאָר, כי מִהר יוסף למסור את האוצר לידי שני אנשים נכבדים ונאמנים על המלך אגריפס ובקש מהם להשיב את הגזלה אל תלמי, שהיה יהודי, וסבב בכחש את האנשים, כי הוא אומר לשלוח את הכסף אל ירושלים לחזק את חומותיה. אוּלם האנשים לא האמינו לדבריו. שם מסֻפּר עוד, כי בבוא ההמון הגדול אל טריכי להתנפל על יוסף, והוא ישן אז את שנתו, לא נשאר לו רק אחד (ולא ארבעה) משומרי ראשו, ושמו שמעון, ונתן לו עצה לקבּל עליו מות גבּורים, כדי שלא לנפּוֹל בידי ההמון הסוער. – ה. גם המעשה המסֻפּר כאן נמצא ב„חיי יוסף“ בקצת שנויים (פרשה ל). – ו. המעשה הזה מסֻפּר ב„חיי יוסף“ (ט“ז–י”ח) קֹדם מעשה־הגזלה של בני דבּרתּה. מֵימי טבריה הם חמי־טבריה הידועים, שעל שמם נקראה העיר הקרובה לטבריה (לרַקַּת) כדי תחום־שבת בשם חַמַּת (יהושע, י“ט, ל”ה). כשגדלה העיר טבריה חֻבּרה יחד עם חמת לעיר אחת (תוספתא, ערובין, פרק ז, בריתא ב). – ז. לפי סדר דברי המחבר ב„חיי יוסף“ (ס"ו), הזהיר את יושבי הגליל לסוּר מאחרי יוחנן מגוש־חלב אחרי אשר השיב את צירי הממשלה הירושלמית בבֹשת־פנים (בעוד שכאן נשתנה סדר הפרשיות), וּליוחנן נשארו רק אלף וחמש מאות אנשים, ורֻבּם בני עירוֹ, ורק מעוטם יוצאי צור (פליטים). – המלאכים ששלח יוחנן בן לוי אל ירושלים היו, לפי דברי יוסף שם, אחיו שמעון (בן לוי) ויונתן בן סיסינה. הצירים האלה באו בדברים עם רבן שמעון בן גמליאל, ידיד יוחנן מנעוריו, והוא העיר את חנן בן חנן להוריד את יוסף ממשׂרתו, וחנן שלח ארבעה צירים אל הגליל לקחת את השלטון מידי יוסף. הדברים שעברו בין יוסף ובין צירי הממשלה בירושלים, המסֻפּרים כאן בקצור נמרץ, תופשים שם עשרים ושש פרשיות (ל“ט–ס”ד), ושמות הצירים באו שם בשנוי. ב„חיי יוסף“ נעמוד על הדבר בפרוטרוט. – ח – י"א. הדברים המסֻפּרים כאן באו ב„חיי יוסף“ (ל“ב–ל”ד) לפני ענין צירי ירושלים.

פרק כ"ב. בקצרה ספּר כאן המחבר על ההכנות למלחמה. האותות הרעים נפרטו אחר־כך בספר ו, פרק ה. – א. בפעם הראשונה הזכּר פֹּה השם קנאים (זלוטים). (אמנם בהוצאת ניזה נמצא גם השם הזה למעלה, י"ז, ט) ועַיֵּן עוד למטה, בספר ד, ג, ט ולהלן, ובספר ז, ח, א. הצורה העברית של השם הָזכּרה באבות דרבי נתן, פרק ד: „וכשבּא אספסינוס קיסר להחריב את ירושלים, בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש“. השם „קנאים“ (אבל לא במובן כת מדינית) הָזכּר גם במשנה (סנהדרין, סוף פרק ט). – ב. שמעון בר גיורא כבר הראה את גבורתו במלחמה עם צסטיוס גלוס (למעלה, פרק י"ט), אולם הממשלה בירושלים פּחדה מפניו, – ואולי היה מן החשֻׁכּים, ושם אביו מעיד עליו, ועל־כן לא נחשב בעיני טובי־העם המושלים, שהיו כֻלם מבּני נדיבים. – ולא הקימה אותו לשר־צבא, על־כּן עבר שמעון אל כת הקנאים הקיצוניים („השודדים“) והחל להלחם עם טובי העם ולגזול את נחלותיהם, עד שהֻכרחה הממשלה אשר בירושלים להלחם בו, כדי להשיב את הסדרים. הוא ברח אל מצדה, משגב הסיקריים, שהיו כבר לכתחלה שוטני הממשלה הלאֻמית, שעמדוּ בראשה כּהנים גדולים ונדיבי־עם.

ספר שלישי: המלחמות בגליל

(קיץ תתכ"ז – 67)

פרק ראשון. א. נירון נמצא אז באכֵיה (יוָן. עַיֵּן לעיל, ספר ב, כ, א), כי שמה נסע בשנת תתכ“ו, או בראשית תתכ”ז (סוף 66), וישב בתחלה באיסתמוס (קורינתוס), ששמה שלח אליו צסטיוס גלוס את צירי היהודים. בּכתֹבת אחת משעת שִׁבתּוֹ בקוֹרינתוס נמצא הפרט כ“ח נובמבּר (שנת 66); עַיֵּן נִיזה Römische Geschichte, הוצאה ג (מינכן 1906), עמוד 284 בהערה. הוא התעכּב שם קרוב לשנה. – ב. מפּרשה זו שומעים אנו, כי גם העמים מסביב ליהודים רגזוּ בימים ההם, ולא נודעוּ לנו הדברים בפרוטרוט. אספסינוס (שמו הרומאי: טִיטוס פְלַויוס וֶסְפַּסיָנוס) היה בן פלַויוס סַבִּינוּס (מי שהיה זמן רב פקיד על המסים במדינת עסיה – היא אסיה הקטנה – והצטַין בישרו) ואשתו וֶסְפַּסִיָּה פוֹלָה (ועל שמה נקרא). הוא נולד בכפר פַלַקְרִינֵי במדינת הַסַּבִּינים (באיטליה התּיכוֹנה) בליל ט”ו דצמבּר, בשנה החמישית לפני מות הקיסר אוגוסטוס (9 למנין א“ה – ג' תש”ע). עוד בימי מלכות קליגולה הגיע למעלה חשובה ובראשית ימי קלודיוס נשלח בתור ראש־לגיון אל ארץ גרמניה ומשם אל ארץ בריטניה. בארץ הזאת נלחם שלשים פעם עם האויבים על שדה־קרב, והכניע שני שבטים חזקים, היושבים באִי, ויותר מעשרים ערים; בתחלה עמד למשמעת הנציב אשר בבריטניה, ואחר־כך למשמעת הקיסר עצמו. על מעשי גבורותיו של אספסינוס זכה הקיסר לחג־נצחון ברומי, ואספסינוס בעצמו קבּל אותות־כבוד. אחר־כך נעשה לשופט (קוֹנסול), ובהשלימו את כהֻנתו זו נשלח בתור נציב אל מדינת אפריקה, ונהל את שלטונו שם בכבוד ובצדק, אולם נשקע בחובות עצומים. כאשר נסע נירון אל ארץ אכֵיה, היה וספסינוס מבּני־לויתוֹ, אך פעם אחת התנמנם בשעה שנתן הקיסר את קוֹלוֹ בשיר, וזה כָּעס עליו מאד. אספסינוס ברח אז אל עירה קטנה להֵחבא עד יעבור זעם הקיסר – והנה קבּל נירון את הידיעה על־דבר המרד בארץ יהודה ושלח את אספסינוס בראש הצבא הרומאי, להלחם ברומאים⁴⁴⁹ (סויטוניוס).

פרק שני. א. המרחק בין ירושלים ובין אשקלוֹן נפרז קצת. – ניגר איש עבר־הירדן היה נציב באדום (בנגב יהודה), הקרובה לגבול אשקלון, יוחנן האסי היה נציב ביפו, וכנראה – עלה על אשקלוֹן לאֹרך חוף הים. להקת־רוֹכבים רומאית היתה בימים ההם על־הרֹב בת חמש־מאות איש, ואולי נוספו עוד על רוכבי הרומאים מקצת רוֹכבים מחיל העזר. על־כל־פנים מספר הרומאים היה מעוט קטן כלפּי היהודים הבּאים להִלחם. – ב. העיר שעלית בגבול האדומים היא, כנראה, שעלים (Σααλειμ) הַמֻּזכרת אצל איסיביוס. היא נמצאת במרחק שבעה מילין רומיים למערב בית־גוברין (אליתרופוליס). עַיֵּן טוֹמסן Loca sancta, עמוד 100. לעֻמת־זאת משער בוהל (Geographie d. alt. Paläst., ע' 196), כי זו היא החרבה הנקראת עכשו קלוס, בקרבת תמנה, אולם המקום הזה רחוק מאשקלון. – ג. בֶּלְזֶדֶק או בֶּלְצֶדֶק – מקומו לא נודע. – ד. העיר אנטיוֹכיה היא שלישית במעלה לרומא ולאלכסנדריה של מצרים (עַיֵּן להלן, ספר ד, י"א, ה). על־דבר צפּוֹרי והברית שכרתה עִם הרומאים לפני עלית אספסינוּס סִפּר המחבר ב„חיי יוסף“, פרשה ס“ז וע”א, ושם הוא מסַפּר, כי שתי פעמים כבשׁ את העיר (אולם לא את המצודה שבמרומה) ואחר־כך עזב אותה.

פרק שלישי. א. הגליל העליון והגליל התחתון הָזכּרו גם בספרות המשנה (למשל, שביעית, פרק ט, משנה ב) ובבריתא (עַיֵּן סנהדרין, י“א, ע”ב, שמותיהם בארמית: גלילאה עֵילָאָה וגלילאה תּתָּאה). – באר־שבע המֻּזכּרת כבר לעיל (ספר ב, כ, ו) היא אפוא עיר־הספָר בין הגליל התחתון והגליל העליון. מפני־זה חושבים, כי זהו המקום שבּו נמצאה עכשו החרבה הנקראת אבו־שבע, לא רחוק מכפר־חנניה, ועכשו: כפר־ענן, שהוא הגבול בין הגליל העליון והגליל התחתון לפי דברי חז“ל, במשנה שביעית ט, ב. (עַיֵּן בוהל בספרו הנ"ל, עמוד 222). מקום בקע ותּלה לא נודע. – ב. לפי דברי המחבר ב„חיי יוסף“, סוף פרשה מ”ה, היה מִספּר הערים והכפרים בגליל מאתים וארבעה. מכאן ראיה, כי דברי המחבר, שאוכלוסי הקטן שבכפרים היו ט“ו אלף, אינם אלא גוזמה מֻפלגה (שהרי בשום אֹפן לא יכול מספּר הגליליים להגיע לשלש מאות רבּוא ויותר!). – ג. עבר־הירדן (פָרֵיה) נחשבה שניה לארץ יהודה, ואחריה בא הגליל (משנה שביעית, ו, א; כתובות, י"ג, י); מכור, המבצר הידוע (עַיֵּן להלן, ספר ז, פרק ו), נמצא לא רחוק מנחל־ארנון, הוא הגבול שבין עבר־הירדן לבין מואב (מואביטיס). פחל היא המושבה המקדונית הידועה לעבר־הירדן, שנקראה על שם העיר הראשית של מקדוניה (פֶּלָה ביוָנית). עכשו חרבות פחל לא רחוק מן הירדן בין ודי אל־יביס (בדרום) וּודי אל־חמאם בצפון. סמוך לעיר פחל היו מַעינות חמים, שנקקראו בירושלמי חמתא דפחל. – רבת־עמון היא העיר שנקראה בימים ההם פילדלפיה על שם מלך־מצרים השני למשפחת תלמי. גרש (גרסה), צפונה לחלק העליון של נחל יבּוק (עכשו: נהר אל־זרקא), עיר יוָנית חשובה, שחרבותיה המפֹארות נשארו עד היום הזה. ארץ ערב הַמֻּזכרת כאן היא החלק המזרחי של עבר־הירדן הסמוך למדבר (חמאד), שנמצא בימים ההם בידי הערבים הנבטיים. ארץ מואב בארץ חשבּוֹן – כאן שמות גיאוגרפיים ישנים. המקוֹמות האלה היו בזמן יוסיפוס בידי הערבים הנבטיים. – ד. גנים או גיניה הוא המקום החשוב בדרך המובילה מירושלים אל דמשק, עכשו ג’נין, על מסלת־הברזל ירושלים–אלפולה (ומשם לדמשק או לחיפה). מלך עקרבים הַמֻּזכר כאן או עקרבתה היא הארץ מדרום לשכם (שבּה נמצאה העיר העתיקה שילֹה, כפי עדות איסיביוס – בספרו הנקרא Onomastikon, הוצאת קלוסטרמן, ליפציג 1904, ע' 14, שורה 8; שם, ע' 156, שורה 28 וכו'), והיא החלק המזרחי של הר המלך (עַיֵּן למעלה בהערה לספר ב, כ, ד). שם נמצא גם היום כפר הנקרא עקרבא (בוהל, בספרו הנזכר, עמוד 100, 178). וראוי להבדיל בין ארץ עקרבתה זו ובין מעלה עקרבים, הוא שורת הרכסים לדרום־מערב ים־המלח, גבול ארץ־יהודה הדרומי, וגבול הדרום של ארץ־ישראל בכלל, לפי דברי התורה (במדבר, ל“ד, ד; יהושע, ט”ו, ג, ועַיֵּן גם שופטים, א, ל"ו). יש חושבים כי בספר ב, כ”ב, ב, כִּוֵּן המחבר לארץ עקרבים הדרומית זו. – ה. ענות־ברקאי על דעת בוהל (שם, 175) היא החרבה הנקראת עכשָׁו ברקית, צפונה־מזרחה לכפר לֻבַּן, מקום העיר העתיקה לבונה (שופטים, כ“א, י”ט), מצפון לשילה, בדרך בית־אל–שכם. הכפר ירדן הוא אוּלי המקום יער־ירדס, שהָזכּר בספר ז. טבור־הארץ – הָזכּר בספר יחזקאל, ל“ח, י”ב (ועַיֵּן גם שופטים, ט, ל"ז), וכנראה כבר בזמן יוסיפוס נדרש השם הזה על ירושלים, כמו שנמצא גם אצל חז“ל (נדרש על בית־המקדש, סנהדרין, ל"ז), וכמו־כן פרשו גם אבות הכנסיה הנוצרית (הירונימוס בפרושו שם). המחבר כתב, שארץ יהודה השתרעה (בזמנו) לאֹרך שפת הים עד עכו, ומכאן ראיה שחשב את רצועת החוף של עמק־השרון מיפו עד הר הכרמל לחֵלק ארץ יהודה (ולא של ארץ שמרון). אולם חז”ל חשבו את העיר אנטיפטריס לגבול שבּין היהודים ובין השמרונים (כנראה מן הבריתא המובאה בבבלי יומא, ס“ט, ע”א). הפלכים של ארץ יהודה היו לפי דברי יוסיפוס כאן: א) ירושלים, ב) גופנא (צפונה לירושלים בדרך שכם), ג) עקרבתה (צפונה לגופנא), ד) תמנה (או: תמנתה) מערבה לעקרבתה, ה) לוד (דרומה לתמנה). ארבעת אלה (פלך לוד, כנראה, רק בחלקו) נחשבו על „הר המלך“, ו) אמאוס, מדרום ללוד וממערב לירושלים, ז) פלי, כנראה בית־לחם־נטופה, מדרום לירושלים, ח) אדום, מדרום לפלך הנזכר, ט) עין־גדי, ממזרח לאדום, י) הורדיון, מדרום־מזרח ירושלים, י“א) יריחו, מצפון־מזרח ירושלים. יוסיפוס מנה אפוא את הפלכים בעגולה מסביב לירושלים. על־דבר חלֻקה אחרת עַיֵּן בפנים הספר, עמוד ק”פ (הערה ג). – על שלש ארצות היהודים הוסיף המחבר גם את ארץ אגריפס, אף כי אוכלוסיה היו מעֹרבים יהודים ונכרים. ערפה, גבול האֹרך (כאן: גבול המזרח) של מלכות אגריפס, היא על דעת פוּרֶר וגוטֵי (Kurzes Bibelwörterbuch, ליפציג 1903, עמוד 538) העיר רָפון שבעבר הירדן, הנזכרה בספר המכבים, א, ה, ל"ז (עַיֵּן טומסן, בספרו הנזכר 27, 99).

פרק רביעי. א. פלצידוס הנזכר כאן כבר התנפל על העיר צפורי קֹדם בוא אספסינוס על הארץ (חיי יוסף, ע"א). המצביא החדש השתמש בידיעות־המקום שלו. יוסף עלה עכשו על צפורי בפעם השלישית (עַיֵּן בהערה למעלה, פרק ב, ד). – ב. הלגיוֹן החמישי והלגיון העשירי הם שהיו באלכסנדריה והכינו את המטבח הגדול ליהודים יושבי העיר (למעלה, ספר ב, י"ח, ח). מן המספר הכללי (ששים אלף) בסוף הפרק רואים אנו, שמנה יוסיפוס את אנשי־המלחמה (מלבד משרתי הצבא) שבכל לגיון במספר עשרת אלפים. משרתי הצבא, עבדים משֻׁחררים או בלתּי־משֻׁחררים של אנשי המלחמה, היו גם הם משתתפים (לפרקים) בקרָב בימים ההם, אולם הם לא נחשבו על הלגיונות, כי־אם סֻדרו לגדודים מיֻחדים.

פרק חמישי. א. שִׁנוני־המלחמה של הלקוחים לעבודת־הצבא (הטירונים) של הרוֹמאים נעשו שתי פעמים ביום, ודמוּ ללמודי־המלחמה בזמן הזה. אנשי הצבא התחנכו לצעוד במערכה, לקפּוץ, לטפּס, לרוץ אֹרח, לרכּוֹב, לצלוח נהרות, להתנפל על המערכה שכנגד, לירות, להקים מצודות, לשפוך סוללה וכו'. – ב. אֹהל המצבּיא נקרא בשם praetorium וקרוב לו נמצא השוק (forum), שבּו ישב המצבּיא עם ראשי הלגיונות לָדין את אנשי־הצבא על עבֵרות חמוּרות, ובעברות הקלות היו דנים ראשי הגדודים. הַמִּשנים הם ראשי הלגיונות (legati). ראשי הגדודים – הם שרי האלף, שמספּרם היה ששה בכל לגיון (ביונית: כיליארכים, ברומית: tribuni), ושרי המאות (centuriones). עושי־המלאכה הרבּים שבצבא הרומאים עמדוּ תחת פקֻדת שר־צבא מיֻחד (praefectus fabrum). יחד עם הפועלים הַמֻּמחים האלה עסקו בהקמת המחנה כל אנשי הצבא, ועל־כן נשלמה העבודה במהירות. – ג. הַסִּמן (signum – בזמן מאֻחר נקרא גם tessera על שם לוח רבוע קטן, שעליו היתה חרותה התבה ששמשה לאות בין אנשי הצבא ביום קבוע) הוא מה שנקרא עכשו (Losung) Parole. – ה. השריונות של אנשי הצבא הרַגלים היו עשויים שני עורות, שכּסוּ על בשרם מגבּם ומצד פניהם. הקוֹבָעים היו עשויים גם הם עוֹר, לפרקים עם שכבת מתכת מלמעלה (ברומית: galeae). החרב הארֻכּה (gladius) היתה מגיעה כמעט עד הקרסֻלים. – החנית (הקצרה) של הרגלים שומרי ראש המפַקד היתה להבת־ברזל ארֻכּה (cuspis) עם יד של עץ. המגן היה קטן (ברוֹמית: clipeus, parma), עָגֹל עם צפּוּי נחשֶׁת ועם בית־קבּוּל לזרוע השׂמאלית. הרֹמח של אנשי־הצבא הרגלים נקרא ברומית hasta, השלט הארֹך – scutum. החנית הארֻכּה היתה עם להבות משתי קצותיה (contus). הכידון, שהיה הרוכב מטילו באויב, נקרא ברוֹמית pilum. – דבַר יוסיפוס, שאיש הצבא הרוֹמאי לא נבדל מבהמת־משא, מוצא לו חבר בתור אחד הסופרים הרומאים, כי אנשי־הצבא של מַרִיוס (הוא שעשה את התקונים הגדולים בכל טכסיסי־המלחמה של הרומאים, שִׁנה את כלי־הזין ואת סדרי־הצבא והגדיל את מספּר אנשי־הצבא אשר בלגיון) נקראו בשם „הפרָדִים של מריוס“. – ז–ח. בפרשיות אלה מרבה המחבר בשבח הצבא הרומאי ומזהיר בפֵרוש את כל העמים מהתגָּרות מלחמה ברומאים. על־כן חשב אחד החוקרים החדשים (Laqueur), שבּין מניעי ספר „מלחמת היהודים“ נמצאה גם הכַּונה לפרסם את גדֻלת הרומאים ועֹצם גבורתם בעיני הגויים הרחוקים (וביחוד הפרתים), כּדי שלא תקום בהם עוד רוח להרגיז את מנוחת הרומאים.

פרק ששי. א. פלצידוס הוא הנזכר למעלה, בתחלת פרק ד, וכבר עמד בראש המצב הרומאי השוכן בעכּו, שהתנפל מדי פעם בפעם על ארץ הגליל, קֹדם בוא אספסינוס (עַיֵּן למעלה בהערה). – ב. מספּר הרוכבים הנמנים על הלגיון הוא כאן קטן מאד. בימים שקֹדם מַריוס נחשבו על הלגיון שלש מאות רוכבים. אפשר, כי בארץ־הגליל שהיא ארץ־הרים לא היה צֹרך לרומאים במחנה־רוכבים גדול, ועל־כן לקחו אתם רק את חלק הרוכבים, – וכל־שכּן שהמלכים העוזרים שלחו להם רוכבים בהמון רב. אולם יתָּכן גם, כי נכנסה כאן טעות, וצריך להיות „ארבע מאות ועשרים“ במקום מאה ועשרים – ג. יוסף עם צבאו חנו בעיר גריס, שהיתה רחוקה מצפורי עשרים ריס (ולא התבאר, לאיזו רוח). עַיֵּן „חיי יוסף“, ע"א. כשנפוץ צבא יוסף מעליו, נחתם גזר־דין הגליל במלחמה זו: היהודים ירדו אל המבצרים, והרומאים החלו לצור על אלה ולכבשם אחד אחד.

פרק שביעי. – א. העיר גברה אשר בגליל כבר הָזכּרה למעלה, ספר ב, כ“א, בסוף פרשה ז, ששם הגרסה הזאת היא עִקר (כנראה מצד הענין) ולא „גמלא“ הנזכרת ברֹב כתבי־היד. גברה הָזכּרה גם ב„חיי יוסף“, כ”ה, מ, נ“א, ושם מבֹאר שהיתה עיר חשובה. היא נקראה גם גברות (שם, מ“ה, מ”ז). יושביה נלחמו לראשונה ביוחנן מגוש־חלב (שם, ט"ו) ואחר־כך השלימו אתו וחִזקו ידיו כנגד יוסף בן מתתיה. אף כי הגרסה „גברה“ נמצאה כמה פעמים ב„חיי יוסף“ (גם בתרגום הרומאי העתּיק), הנה לא מצאו רֹב החוקרים את שם העיר הזאת במקור אחר ונבוכו בדבר. מכיון שנמצאה גם גרסה אחרת (ב„חיי יוסף“) גרבה או ערבה, שִׁער אֶהְלֶר (ועַיֵּן טומסן Loca sancta, עמוד 23), שזו היא עיר ערב מצפון לבקעת בית־נטופה (עכשו: עמק בטוף, חלק הצפון של עמק זבֻלון), הַמֻּזכרת בתלמוד. עיר זו נמצאה בחלק הצפוני של הגליל התחתון (וכפי השערת רֹב החוקרים, היתה במקום הנקרא בימֵינוּ ערבת אל־בטוף), מרוח צפון־מזרח ליודפת. – ג. כנראה, עזב יוסף את טבריה בפחדו, פן יתרַצו בני העיר אל אספסינוס בנפשו. – ז. היער יודפת הָזכּרה במשנה (יודפת הישנה, ערכין, פרק ט, ו). בבריתא נקראה גם בשם יטבת (בקעת יטבת. תוספתא, נדה, פרק ג, י"א), ומן הבבלי (נדה, כ, ע"א) מבֹאר, שזוהי יודפת. רבי עקיבא הִלל את אדמתה השמנה של בקעת יודפת (שם). המבצר הזה נמצא בקצה צפון בקעת בית־נטופה (או בקעת שיחין – אסוכיס – אצל יוסיפוס), שהוא, לפי ההשערה, גיא יפתחאל הַמֻּזכר בכה”ק (יהושע, י“ט, י”ד, כ"ז), הגבול בין נחלת זבֻלון ובין נחלת אָשר. עכשו: תל ג’פת. בחרבות המבצר נתגלו בורות־מים, שרידי מגדָּלים. גם מערות רבות נמצאו במקום ההוא. – ט"ו. ספור יוסיפוס על־דבר מזמתו לברוח מיודפת בעצם זמן־המצור הוא בלי שום ספק דבר־אמת. מכיון שנואש מישועת העיר, רצה להציל את נפשו על־ידי מנוסה בעוד־זמן, כפי שהודה בעצמו. אולם לבסוף בטל את דעתו מפני דעת הרבּים. בפרשה זו מגלה המחבר את מֹרך לבו, והיא עדות נאמנה, שלעתים עצר המחבּר כֹּח לסַפּר גם על קלקלתו (ועל־כן לא השמיט את המעשה הזה, אף כי חסרונו לא היה כאן מֻרגש כלל). יט. איל־הברזל הַמֻּזכר כאן הוא מכוֹנת־רעש, שהיתה ידועה כבר לעמי הקדם, ביחוד לאשורים. בספר יחזקאל (ד, ב; כ“א, כ”ז) הָזכּר „כר“ בתור כלי־מלחמה (=איל), מן התרגום ותרגום־השבעים גלוי, כי הקדמונים כבר חשבו שכִּוֵּן הנביא לאיל־הברזל. כמו־כן קרא יחזקאל לכלי הזה בשם „מחי־קבל“ (כ"ו, ט). – כ"א. כפר סבא, יש אומרים שהוא כפר שעיב מצפון לצפורי, ויש אומרים שהוא כפר שבתי או שובתי הנזכר בתלמוד, עכשו: סבת. כפר רומא, עכשו: כ’רבת רומא, מצפון לצפורי, בעמק זבֻלון. – ל"א. העיר יפה כבר הָזכּרה למעלה (ספר ב, כ, ו), היא נמצאה בגבול הדרום של הגליל, קרוב לעמק יזרעאל, על מרום גבעה, מדרום לעיר ארבל עם מערותיה הידועות. עד־היום נמצא שם כפר הנושא את השם יפה. ממשמעות הלשון פה נראה, כאִלו השלימה העיר הזאת (אשר בנה יוסף את חומותיה) עם הרומאים ואחר־כך מרדה בהם. בכלל, יש להרגיש בציור־המלחמה כאן מעין התפּארות צנועה של המחבר, שנמצא אז ביודפת: לוּ היה בידו לעמוד בראש מגִני יפה, כי־אז לא באו לידֵי קלקלה זו. על־כל־פנים ההבדל בין תבונת מגִני יודפת ובין סכלות מגִני יפה הוא בולט לעין. – ל"ב. מכאן אנו רואים, כי תאוַת־החֵרות עברה מן היהודים גם אל השמרונים, אויביהם הגדולים, – השמרונים חגרו נשק על כל צרה שלא תבוא, כדי להגן על עצמם מפני הרומאים וגם מפני היהודים, כשתגיע המלחמה אל ארצם. – ל"ג. מן הפרשה הזאת יוצא, שֶמְּצוֹר יודפת נמשך ארבעים ושבעה יוֹם, ומכיון שהפּליט היהודי הראה לרומאים את הדרך אל העיר בערב ראש חֹדש תמוז (ל' סיון), ממילא היתה התחלת המצור בי“ג או בי”ד לאִיָּר (בהתאמה לדבר אם היה החֹדש חסר או שלם). – ובזה סותר יוסיפוס את דבריו (למעלה, פרשה ג), כי בא אל יודפת ביום החמישי למצור, הוא כ“א לחֹדש אִיָּר (יוצא מזה, שהֵחל המצור בי"ז אִיָּר), ועוד יוצא משם, כי יוֹם זה לא היה חמישי למצור ממש, כי־אם ליום שבּו התחילו הרומאים ליַשר את הדרכים מסביב ליודפת, ואספסינוס עם כל חילו הגיע לפני שערי יוּדפת רק „ביום המחרת“ לְבוֹא יוסף אל העיר, כלומר, בכ”ב אִיָּר. ליַשב את הסתירה הזאת אפשר בשתי דרכים: או לתקן כאן „שלשים ושבעה“ במקום ארבעה ושבעה⁴⁵⁰ (לפי־זה מנה יוסף מכ“ב אִיָּר עד היום האחרון לסיון ל”ז יום, וזה אפשר רק אם היו שני החדשים חסרים – אם לא נוסיף עוד לתקן ל“ח או ל”ט יום), או לתקן למעלה „י“ב אִיָּר“ במקום כ”א אִיָּר – ולפי־זה עלה אספסינוס על יוּדפת ביום י“ג אִיָּר ולכשנחשֹׁב אִיָּר חסר וסיון מלא (על־פי דרכי הקביעות של הלוח המאֻחר) יצאו לנו ארבעים ושבעה יום מראשית המצור עד הרגע המכריע, שבּו גלה הבוגד לאספסינוס את הדרך שבּה יכבֹּש את המבצר. אך יותר נכון, כי במספר ארבעים ושבעה הימים כלל המחבר גם את היום אחרי בוא הבוגד – לאמר, היום שבּו הרעיש אספסינוס את המבצר, הוא ראש חֹדש תמוז, – אלא שלא השכיל לבאר את הדבר כהלכה. ועַיֵּן להלן, פרק ט, ט. – מעשה־הגבורה המסֻפּר כאן על־דבר אחד מפּליטי יוּדפת, שנפל בידי הרומאים ונשא את כל הענויים הנוראים במנוחה ולא בָגד באֶחיו – בנגוד גדול לבוגד הנזכר כאן מתחלה, שֶׁלִּמד את הרומאים לכבֹּש את המבצר – הוא חזיון רגיל אצל הקנאים ואוהבי־החֵרות, שאפילו הילדים שבהם היו אדירי־אמונה ונשאו באֹמץ־לב את כל יסוריהם (עַיֵּן להלן, ספר ז, פרק י, א). על־דבר כֹּח־הסבל הגדול של היהודים על דתם ועל קדוּש אלהיהם ועִקרי אמונתם דבּר המחבר גם לעיל, ספר ב, ח, י; „קדמוניות“, י”ח, א, ו; „נגד אפיון“, ספר א, פרשה ח; ספר ב, ל, ל"ב ובמקומות אחרים. – ל"ו. מספּר אלף ומאתים השבויים (נשים ועוללים) קטן מן המדה ביחס למספר ההרוגים (ארבעים אלף). ויש רואים גוזמה במספר ההרוגים, אף כי בוַדאי היה מספַּר מגִני יוּדפת עולה לעשרות אלפים, מכיון שנלחמו זמן רב נגד שלשה לגיונות רומאים.

פרק שמיני. א. בהנאה עצמית – נפרזה בלי שום ספק – סִפּר כאן המחבר, כי הוא היה אחד מעמודי־המלחמה החזקים ביותר, וכה נחשב בעיני הרומאים. (עַיֵּן גם למעלה, פרק ז, ג). מכּל הפרקים הבאים למדנו, כי מפּלתו לא הכריעה עוד את גורל המלחמה. – ב. נקנור שר־האלף היה כבר מקֹדם איש ידוע בירושלים ואיש־שלום לטובי היהודים (עַיֵּן למטה, ספר ה, ו, ב). כנראה, שִׁמש גם בצבא הרומאי שעמד בעיר שנים אחדות קֹדם המרד. – ג. כאן מסַפּר לנו המחבר על־דבר חלומות־נבואה, שראה מקֹדם, וביחוד חלום אחד, שעלה זכרו לפניו באותה שעה. הוא מתאמר לפותר־חלומות וליודע דעת־עליון, שלמד את חזון־העתיד מתוך ספרי הנבואה, בתור כֹהן ובן־כהנים. מצד אחד נראה לנו המחבר כרוצה לאחוֹז את עיני הקוראים התמימים (ידיעת הכהנים את ספרי־הנבואה מוטלה בספק. עַיֵּן במשנה, יומא, בבלי, י“ח, ע”ב), אך מצד שני יודעים אנו, כי הכהנים היו צופים את העתידות על־פי האפוד והאורים־ותֻמים בימי בית ראשון, וגם בימי הבית השני נחשבוּ ליודעי דעת־עליון בתור בני המשפחה הקדושה לאלהים, הזהירה בחֻקי־הטהרה והיודעת את סוד השם המפֹרש החקוק על הציץ, והכהן הגדול היה קורא את השם המפֹרש עשר פעמים ביוֹם־הכפורים (יומא, ל“ט, ע”ב, בבריתא), וגם יתר הכהנים היו מברכים את העם בשם המפֹרש. על־כן האמין העם, כי רוח־הקֹדש שרתה על הכהנים לפרקים – „והיו משמשים בבת־קול“ (עַיֵּן סוטה, ל“ג, ע”א). כל הקלקלה של הכהנים בסוף ימי בית שני לא היה בה כדי לערער לגמרי את קדֻשת הכהנה המצֻוָּה בתורה. – ד. „חֻקי האבות שהוריד אותם אלהים ליהודים בבראו להם נשמות שאינן יראות מפני המות“. אמנם התנאים צמצמו מאד את המצוות שהן בגדר „יֵהרג ואל יעבור“ (עַיֵּן סנהדרין, ע“ד, ע”א), אבל יחד עם זו אנו מוצאים בתוספתא (שבת, סוף פרק ט"ו): „בשעת הגזרה אפילו מצוה קלה שבקלות אדם מוסר נפשו עליה“, ואפילו שלא בשעת גזרה אמר רבי יוחנן: „לא אמרו (התנאים) אלא בצנעה, אבל בפרהסיה אפילו מצוה קלה יֵהרג ואל יעבור“. אין פלא אפוא, כי בסוף ימי הבית השני חשבו היהודים, שצריך אדם למסור נפשו על כל המצוות – ומה־גם על השבועה שלא לעבוד את הרומאים, שקבּלו עליהם לוחמי החפש. – ה. הנאום שנשא יוסף באזני חבריו במערה על־דבר האִסור לאבּד עצמם לדעת, נמסר פה כמו שצריך היה להיות, ויש בזה מעין נטיה לשבּר את אֹזן הקוראים הנכרים. – במעמד שבּו קרא יוסף את הדברים עוֹשה הנאום רֹשֶׁם מוזר קצת, ואת העִקר הבליע בו – את גורל־העבדוּת הצפוי מאת הרומאים לו ולאנשיו שנשבעו לחיות ולמות כבני־חורין, ומפני־זה לא עשה הנאוּם רֹשֶׁם, למרות הטענות שיש בהן טעם, כי אסור לאדם לשלוֹח יד בנפשו, וכי חיי האדם הם פקדוֹן מידי אלהים (רעיון שנמצא גם בספרות התלמודית, בספּור הידוע על־דבר ברוריה ורבי מאיר). הרעיון שהאדם המאבּד עצמו לדעת התחַיֵּב כרת (–וערירי) בדין־שמים, והאלהים יפקוֹד על בניו את חטאתו, לא נמצא בצורה זו בספרות המשנה (כריתות); והמנהג להשליך את גופת החוטא הזה בלי־קבורה היה נפרץ אצל הרומאים. משפט הרוצח את הנפש (וכנראה, זהו דין־שמים גם במאבּד נפשו) היה בדין ישראל – הֶרג (סַיף), ולא סקילה (משנה סנהדרין, ט, ב), ומדברי יוסיפוס למדנו שהיו מניחים אותו בלא קבורה עד בוא השמש – עֹנש מיֻחד, שלא הָזכּר בספרות התלמודית ושאין לו סמוכים בתורה (דברים, כ“א, כ”ב אינו ענין לכאן). מאמונות העם הזכיר יוסף בנאומו זה את השארת־הנפש (השכר והעֹנש שאחרי המיתה), וגם את תחית־המתים (הנשמות הישרות תרדנה אל גופות טהורים לקץ הימין). – ז. תחבולת יוסף היתה מסֻכּנה מאד, אך כה היה דרכו לנסות את מזלו בשעת הצרה הגדולה, כשלא היתה לו ברֵרה אחרת, ולמצֹא לו דרכי ערמה לבטל את הגזרה הרעה (עַיֵּן למעלה, ספר ב, כ"א, ג, במעשה שהיה בטריכי, ועוד). כמובן, לא היה בתחבולה הזאת להציל את נפשו בבטחה, אלא אם טָרף בקלפי באֹפן מיֻחד, שהוא ישאר אחד האחרונים, באֹפן זה נפלא הדבר, שחבריו האמינו לו. ועדַין אין אנו יודעים מי סִדר את הגורל. על־כל־פנים ספור יוסיפוס, שבמקרה אוֹ בהשגחת אלהים יצא שמו בגורל לאחרונה, יש בו כדי לעורר חשד, והמאמין יאמין. – ח. מסַמנת את דרכי הכתיבה של יוסיפוס העובדה, כי לא הסיח דעתו מהדברים הנעשים מסביב גם בשעת הסכנה הגדולה לחייו. ציור כניסתו אל המחנה הרומאי הוא בלי־ספר אמתּי בפרטיו. השרטוט של נדיבות לב טיטוס נעשה בכַוָּנה. המחבר היה באותו מעמד עוד צעיר בן כ“ט, כי נולד ג' תשצ”ח – 38. – אף כי הבטיחהו אספסינוס לתת לו את נפשו לשלל, קשה היה לו להיות קַיָּם בדבּורו, כי על־פי משפט המלחמה היה עליו לשלוח את שר־הצבא השבוי אל הקיסר, כדי להרות ליושבי המטרופולין את גֹדל הנצחון, וספק היה אם הקיסר ההולל יחַיה את נפש יוסף. – ט. יוסף לא רצה לנפּול בידי נירון, ובחר להִשאר אצל אספסינוס שהבטיח לו את חייו. ענין הנבואה, שאספסינוס יהיה בקרוב לקיסר, מסֻפּר בתלמוד (גיטין, נ“ז, ע”א) על רבן יוחנן בן זכאי. אולם אין להטיל ספק כלל באמתות דברי המחבּר, שהרי לא היה מסַפּר מעשה בדוּי בספר שנתן בידי אספּסינוס עצמו! גם סויטוניוס הרומאי מסַפּר ב„חיי אספסינוס“, פרשה חמישית: „אחד מטובי שבויי היהודים, ושמו יוסף, קרא בקול, בשעה ששמוּ אותו בנחֻשתים, כי מֻבטח הוא שבזמן קרוב יפָּדה מן הכבלים בידי אספסינוס עצמו, כשכבר יהיה לקיסר“. כמובן, היה הדבר הזה עלול להביא צרה גדולה על ראש יוסף וגם על ראש אספסינוס, שמא יִוָּדע לקיסר, שראש הצבא חושב לעשות מלוכה. אולם, להצלחת יוסף, נפלו דבריו על לב שומע. אספסינוס נטה להאמין בכֹח נבואתו (האמונה בנבואת עתידות היתה נפרצה בקרב הרומאים). על־דבר הסמנים שקדמו לבשר את מלכות אספסינוס ספּר טציטוס בכמה מקומות (Historiae, א, י; ב, ד; ב, ע"ח) וגם סויטוניוס (במקום הנזכר). אביו סבינוס שאל פעם בכָבֵד ואחר־כך הודיע את אמו הזקנה, שנכדהּ יהיה לקיסר. בנחלת אבותיו נעקר פעם אילן מן הַשֹּׁרש בלי סבּה כלל, וביום השני הזדקף האילן הזה והצמיח עלים ירֻקים מבראשונה; ועוד בהיות אספסינוס באכֵיָה בקרבת נירון ראה בחלום הלילה, כי בהֵעָקֵר אחת מִשִּׁני נירון תחל שעת־אֹשר לו ולבניו אחריו. ביום־המחרת בא רופא הקיסר אל האוּלם והראה לו שן עקורה; ועוד סמנים כאלה. – כיון שסמך יוסף את נבואותיו – לפי דבריו על כתבי־הקֹדש, מתעוררת שאלה, איפה מצא סמך להן בכתובים? יש מי שאומר, כי סמך על הפסוק שבדניאל: „והקֹדש ישחית עם הנגיד בּא“ (דניאל, ט, כ"ו) ודרש את זאת על הרומאים עם שר־צבאם שיהיה להבּא נגיד, או קיסר. – רבן יוחנן בן זכאי דרש זאת, כידוע, מן הפסוק „והלבנון באדיר יפּול“ (ישעיה, סוף פרק י) – „ואין לבנון אלא בית־המקדש ואין אדיר אלא מלך“. המעשה, שנבּא יוסף לבני יודפת, כי בארבעים ושבעה יוֹם יפּלו בידי הרומאים, הוא כנראה, אמת ומבֻסס על החלומות שהזכיר למעלה, פרשה ז. גם בפרק הקודם, פרשה י"ז, ספּר, שהמלחמה ביודפת לא היתה אלא מלחמת־יאוש, כּדי למכּור את המבצר לרומאים בדמים יקרים. – אספסינוס הסתיר, כנראה, את יוסף ולא הודיע לקיסר כי תפש את „ראש צבאות היהודים“, אלא הפחית בערך השבוי, כדי שלא יצטרך לשלוח אותו אל רומי.

פרק תשיעי. ב. היהודים נחשבו בעיני היוָנים לשודדי־ים מֻמחים; על דעת סטרַבּוֹן היוָני, קבּלוּ היהודים ממשֶׁה את התורה ומן העריצים החשמונאים את מנהגי הַשֹּׁד והגזל. בארץ מרֻבּה באוכלוסיה ורובצת תחת עֹל מסים קשים כארץ־ישראל של הזמן ההוא נמצאו הרבּה אנשים נקשים ומרי־נפש, חסרי־כֹל, שלא בעטו בשום דבר כדי לכלכּל את נפשם. והשעה היתה שעת מלחמת־הקֹדש בשונאים, ועל־כן נחשב גזל האניות הנכריות של סוחרי הסורים והיוָנים למצוָה. ג. העיר יפו לא היתה בידי ישראל בימי הבית הראשון. בכתבות מלכי־אשוּר נחשבה לעיר צורית, ובכתבי־הקֹדש היא סמוכה לנחלת דן (יהושע, י“ט, מ”ו), אולם מחוץ לגבול ישראל (עַיֵּן גם שופטים, א, ל"ד). היא נספּחה בפעם הראשונה על גבול היהודים בימי יונתן הכהן הגדול החשמונאי על־ידי שמעון אחיו (ספר החשמונאים, א, י“ב, ל”ג). פּומפּיוס קרע אותה מעל נחלת היהודים, וציזר השיבהּ להורקנוס הכהן הגדול. הריסות העיר על־ידי צסטיוס הָזכּרה למעלה, ספר ב, י“ח, י. – ג. הסופרים העתיקים כתבו, שהעיר יפו היא אחת הערים הקדומות שבעולם. לפי דברי פליניוס (תולדות הטבע, ה, י"ד), נבנתה עיר זו קֹדם המבּול, שהציף את הארץ. אנדרומדה היתה בת קיפֵיוס מלך כוש (איתיופיה) ואשתו קַסיוֹפֵיה – לפי דברי האגדה היוָנית העתיקה. – ואביה הֻכרח למסור אותה בידי התנין אשר בים, שאסר אותה אל סלעי חוף הים, עד שבּא פרסֵיוס מלך ארגוס על סוסו המעופף פגסוס והתּיר אותה מכּבליה ונשא אותה לאשה. אחרי מותם נהפכו אנדרומדה ובעלה פרסיוס ואבותיה קיפיוס וקסיופיה והסוס פגסוס למזלות (קבוצוֹת כוכבים) בשמים. זהו תֹכן האגדה היוָנית, וגם סטרַבּון ופליניוס (במקום הנזכר) ספּרו, כי אנדרומידה נאסרה אל הסלעים בקרבת יפו, ושם נראו עוד רשמי הכבלים בימיהם. מסֹרת זו צמחה, כנראה, במאה השלישית לפני מנין א”ה, כשיושבי יפו העתיקים (הצוריים והפלשתים) קלטו את התּרבּות היוָנית. יוסיפון העברי אף הוא מסר את האגדה הזאת (בפרג ע"ג) על־פי המסֻפּר כאן. – ה. מדברי יוסיפוס יוצא, כאִלו תקנו לו יושבי ירושלים אֵבל־מלכים (שלֹשים יום!) בבוא השמועה הַכוזבת על־דבר מותו. ויש רואים הפרָזה בספור זה. – ז. הערים טבריה וטריכי חֻבּרו אל מלכות אגריפס בראשית מלכות נירון־קיסר (למעלה, ספר ב, י"ג, ב), אולם לא נאמנו בברית המלך, כי יושביהן נטו לפרקים אחרי אוהבי־החֵרוּת (הקנאים), שהשפעתם היתה גדולה ביחוד על הצעירים, ואלה דרשו לפרוֹק את עֹל הרומאים ואת עֹל אגריפס איש־שלומם. – עשר הערים (דקפוליס) הנזכרות כאן הן בעִקרן הערים ההֶלֶּניסטיות לשני עֶברי הירדן מדרום לים־כנרת, שקרע אותן פּומפּיוס מעל גבול מלכות היהודים והחזירן לבעליהן הראשונים והוא וגביניוס בנוּ את הנהרסות שבהן (למעלה, ספר א, ז, ז; ח, ד). בין הסופרים העתיקים שלטו חלוקי־דעוֹת בדבר שמות הערים האלה. פליניוס כתב (תולדות הטבע, ה, י“ח, ע”ד): „חבל עשר הערים“ (Decapolitana regio) נקרא על מספּר הערים, שלא כל (הסופרים) מסכימים בהן לדעת אחת, אולם רֻבּם מונים את דמשק, פילדלפיה (רבת־עמון), רַפנה (Raphana, עיר שלא הֻבררה), סקיתופוליס (בית־שאן, שהיא לבדה מכּל עשׂר הערים נמצאה במערב הירדן), גדרה (גדר), היפוס (סוסיתא), דיון, פֶלה (בספרות התלמודית: פחל), גלסה (נשתבש במקום: גרסה, היא גרש) וקנתה (Canatha, חושבים שהיא קנָת, ועכשו נקרא המקום קַנַּוָאת). התוכן וחוקר־הארץ הגדול קלודיוס פטולומיוס (תלמי) בחבּוּרוֹ הגדול על הגיאוגרפיה (ספר ה, ט“ו, כ”א–כ"ב) הביא גם הוא את הרשימה הזאת והשמיט ממנה את העיר המסֻפקה רַפנה, ותמוּרתה הכניס תשע ערים אחרות, כֻּלן במחוז דמשק (עַיֵּן על זה בפרוטרוט: שירֶר בספרו הגדול, חלק שני, הוצאה ג, עמוד 116). שירֶר הוסיף על תשע הערים (בלי רפנה) של פליניוס עוד את אָבֵל (Abila) שבעבר־הירדן ואת קנת (ביונית: Kanata), שהבדיל בינה ובין קנתה הנזכרת, והביא את השערת אחד החוקרים, שהיא היא המקום הנקרא עכשו אל־כרך (קיר־מואב), ויצאו לו אחת־עשרה ערים (שם, עמוד 126–130). שירר חשב את דמשק על „עשר הערים“ – אולם אין זה נראה מדברי יוסיפוס, כי אִלו היתה לו דמשק אחת מעשר הערים, בודאי לא היה כותב, שבּית־שאָן היא הגדולה שבכֻלן. ויש עוד ראיה, שבכל הערים הנזכרות נתגלו מטבּעות שהטביעו הערים, ובכֻלן נמצא הפרט על־פי „חשבּוֹן פּומפּיוס“ (Aera Ponpei), לאמר: הן מנו לשנה שבּה שִׁחרר אותן פומפיוס מעֹל היהודים (רק בגרסה לא נמצאו מטבּעות כאלה), בעוד אשר במטבּעות דמשק נשאר הפרט של חשבּון מלכי בית־סיליקוס (מנין־שטרות). כנראה, טעה פּליניוּס. – צנבריי או סנבראי (Sennabris ויש עוד גרסה שניה להלן, ד, ח, ב: Ginnardis) היא עיר מצעָר מדרום לים־כנרת במקום שהירדן יוצא ממנו ושם מתחילה הערבה של הירדן (שנקראה עכשו אלגור בפי הערבים), כפי שהעיר המחבר להלן (ספר ד, ח, ב). המרחק בינה ובין טבריה שלשים ריס (נדפס בטעות: שלשים פרסה). בספרות התלמוד והמדרשים הָזכּרה עיר זו יחד עם העיר הסמוכה לה בית־ירח או בית־אריח („כנרת… סנבראי ובית ירח“. בראשית רבה, פרשה צ“ח. – „עד ים כנרת, שני גוניסריות היו… כגון בית ירח וצינבריי“. ירושלמי, מגלה, פרק א, בדפוס קרוטושין, דף ע, ע”א. ועַיֵּן קלֵין: Beiträge zur Geogr. u. Gesch. Galiläas, עמוד 90, הערה 7). סנבראי נקראה עכשו בפי הערבים סן־אל־נברה.

פרק עשׂירי. א. העיר טריכי (ביוָנית Ταριχέαι הוראתה: מקומות מליחת הדגים וחבישתם) הָזכּרה כבר פעמים אחדות (ועַיֵּן מה שכתבתי בספר א, עמוד כ"ז, הערה ג). העיר הזאת היתה רבת־עם כבר בימי קסיוס, שמכר שלשים אלף מיושביה לעבדים (שם). מקומה היה על חוף ים־כנרת, במרחק שלשים ריס מטבריה (חיי יוסף, ל"ב). יוסיפוס לא פֵרש, אם לרוח צפון או לרוח דרום; אבל פליניוס כתב (תולדות הטבע, ה, ט“ו, ע”א), שהעיר נמצאה מדרום לים־כנרת, אם־כן בחוף הים כנרת, לדרומה של טבריה, ומכיון ששלשים ריס מדרום לטבריה על חוף ים־כנרת נמצאה צנבריי, על־כן בקשו החוקרים את מקום טריכי בתחום צנבריי והחליטו כי היא היא העיר בית־ירח הסמוכה לה (עַיֵּן בהערה לסוף הפרק הקודם), עכשו כֶרַך (להבדיל בינה ובין כֵּרַך בדרום עבר־הירדן = קיר מואב). כה חשבו חוקרים רבּים (למשל: רובינסון; שירר בספרו הנזכר, חלק א, הוצאה ג, עמוד 614, הערה 44; בוהל Geogr. Paläst., עמוד 227). אולם ממשמעות דברי יוסיפוס קשה להסכים לדעה זו, כי ראשית אינו מזכיר שהעיר סנבריס היא סמוכה לטריכי, וגם בלתּי־מובן הדבר, שאספסינוס חָנה – בהצותו על טבריה – בסנבריס שהיא סמוכה לטריכי (בפרק הקודם, ז), ולא פחד, שמא יתנפלו עליו מאחור הקנאים אשר בטריכי; וכמו־כן מוזר מאד הדבר, שפנה אספסינוס מבית־שאן ישר אל טבריה ופָסח על העיר טריכי הבצורה הנמצאת בדרך, ולא הזדרז לכבשהּ. וכמו־כן קשה להבין, איך מצאה יד יהושע בן־צפיא ואנשיו לברוח מטבריה לצד דרום (למעלה, פרק ט, ה), אם לא נֹאמר, כי בקע לו דרך בין שורות הרומאים – דבר שלא ספּר לנו המחבר. על יסוד כל אלה שִׁעֵר גרֶץ, כי טעה פּליניוס הרומאי, – שכנראה לא ראה את ארץ־ישראל, רק מסר את הידיעות עליה מדברי סופרים ומפי השמועה, – בבֵרור הגיאוגרפי של המקום הזה, כמו שטעה בברור מקומות אחרים בארץ־ישראל, ובאמת העיר הבצורה הזאת, שעל שפת ים־כנרת, מקומה מצפון לטבריה במרחק שלשים ריס; ולפי זה יתלבנו לנו גם דברי יוסיפוס על מסע המלחמה של אספסינוס. הוא פנה מבית־שאן לצפון וכבש את טבריה ואחר־כך המשיך את מסעו אל טריכי. על יסוד השערה זו אין טריכי אלא המקום הנקרא בפי חז“ל מגדל, מגדלא, גם מגַדל נונָיֵה (לאמר: מגדל הַדַּיָּגים – ושֵׁם זה דומה בהוראתו לשם היוָני טריכי), ועכשו: מג’דל (כפר קטן). בדעת גרץ זו החזיקו אֶהלר וטומסן (בספרו Loca sancta, עמוד 110) וגם קלֵין (בספרו Beiträge, עמוד 76 ולהלן) ועוד חוקרים חדשים. רק הרמן גוטֵי, שסבר לכתחלה כגרֶץ, חזר מדבריו אחר־כך ונטה לבקש את מקום טריכי בדרום. – המלחמה עם העיר הזאת נחשבה בעיני אספסינוס לדבר גדול, על־כן הקים את מחנהו במרחק מסֻים מן המבצר (ט"ו ריס) ובנה מצודה חזקה על כל צרה של תבוא. – ב. על־דבר תפקיד טיטוס בכּבוש טריכי ספּר גם סויטוניוס ב„חיי טיטוס“, פרשה ד: „ממשׂרת קוֶסטר הגיע למעלת מפַקד־לגיון והכניע שתי עשרים נשגבות מאד בארץ יהודה, הלא הן טריכי וגמלא“. – מכּל־מקום נראה, כי פרכּס קצת המחבר את מעשיו של טיטוס בספור הבא כאן ולהלן, כדי לשבּח את גבורתו. – ה. לפי דברי המחבּר, התנפּל טיטוס עם רוכביו על העיר מן הצד, שלא נמצאה שם חומה – כלומר, מעֵבר היאור (ים־כנרת). זה היה מעשה־עזות ומסֻּכן מאד, כי כל־עוד לא נכבשה החומה בידי הרומאים נמצאו טיטוס ואנשיו לבדם בקרב המון גדול של אויבים, וגם המורדים אשר בספינות על היאור נלחמו בהם. יש חושבים, כי העלים כאן המחבר פרט אחד, כדי לפאר את טיטוס. – ז. ים כנרת או כנרות שבמקרא נקרא בימי הבית השני בשם ים גינוסר, או גונסר או גינסרית (זהו שמו בספרות האֱוַנגליונים), גם ברבּוּי גונסריוֹת (השם גיניסר נמצא כבר בספר המכבים, א, י“א, ס”ז: מי גיניסר, ונראה שגם בספרות חז"ל צריך להיות גיניסר במקום גינוסר או גונסר). ויוסיפוס באר לנו כאן, כי ככה נקרא היאור על שם הבקעה הסמוכה לו מצפון־מערב (עַיֵּן בפרשה הבאה). המחבר הפריז קצת במדת אֹרך היאור ולעֻמת־זאת הפחית את רחבּו. מי היאור עכשו אינם מתוקים כמו בימי־הקדם, כי נבלע בהם קצת מלח, ומכּל־מקום הם עדַין נוחים לשתיה. כמו בימי יוסיפוס ככה גם עכשו עשיר היאור בדגים שונים למיניהם. – מקורות הירדן הם שלשה, כי שלשה פלגים (חצבני, לָדן ובניאס) יוצאים מהרי החרמון ואחר־כך הם מתחברים לנהר אחד. כאן כִּוֵּן המחבר לאותו המקור, שעד־היום רואים בו הערבים את המקור העִקרי של הירדן, – שממנו יוצא נהר בניאס. הפלג הזה פורץ מחור שבכֹתל אחד ממורדי החרמון, ובצדק קראו חז”ל לחור הזה בשם מערה („מערת פּמייס“ הָזכּרה במשנה פרה, ט, י“א. ובכתבי־יד מתֻקנים נמצאה מערת פניס, או פניאס, וכמו־כן בבריתא המובאה בבבלי, בבא בתרא, ע”ד, ע“ב, ובכורות, נ”ה, ע"א: „ירדן יוֹצא ממערת פמייס“). רֹב החוקרים חושבים, כי יאור הקערה (פיאלי) הַמֻּזכר כאן הוא הבְרֵכה הנקראת עכשו ברכת־רָם (או: רָן), במרחק שתי שעות מבניאס (פניאס העתיקה) לצד מזרח בנטיה קצת לרוח דרום; ואם צדקה השערה זו, טעה המחבר בשני דברים: הוא הפריז במרחק שבּין היאור ובין פניס כמעט פי־שלשה, וגם הודיע שנמצאה מימין לדרך־המלך, בעוד שבאמת היא משמאל לדרך זו. – הבּרֵכה הזאת היא עגֻלה, כי אינה אלא מקוֵה־מים שבגביע הר־געש עתיק, – ברֵכה עגֻלה שנית נמצאה בקרבת מזַירִיב אשר בבשן (תַּחנה חשובה של מסלת־הברזל החג’זית) ויש מי שחושב, כי עֵרב יוסיפוס את שתי הבּרכוֹת יחד. – על־כל־פנים אין נכונה בדברים המסֻפּרים כאן על דעת חוקרי זמננו, ושוּם מְחִלָּה אינה מחַבֶּרת את הברֵכה הנזכרה עם המערה שבפַנִיס. כנראה, היה נסיונו של פיליפוס מֻטעה. יאוֹר סמך, נקרא בבריתא גם ים סיבכי (שנוי מבטא של סמכי, סמכא): „ירדן יוצא ממערת פמייס ומהלך בימה של סיבכי ובימה של טבריה (כנרת, גנוסר)“ (בבא בתרא, ע“ד, ע”ב). זהו יאור חולה של זמננו (ורבי יוחנן הבדיל בין ימה של סיבכי ובין ימה של חילת ובית ימה של חילתא, וכנראה, חשב את הבִּצוֹת והאגמים בארץ חולה ליַמים מיֻחדים. עַיֵּן בגמרא, שם). על־הרֹב חושבים, כִי יאור סמך זה הוא מי־מֵרום הנזכרים במקרא (יהושע, י"א ה), וספק בדבר (עַיֵּן בוהל, עמוד 113). ח. עמק גנוסר (עכשו: גֻוַיְר) היה מפֻרסם בפוֹריותו הגדולה. הפֵּרות שלו נחשבו למבחר פרי ארץ־ישראל: „פֵּרות גנוסר“ (פסחים, ח, ע“ב, ועַיֵּן גם מגלה, ו, ע”א ובמקומות אחרים), וכבר דבּר יוסיפוס על זה למעלה, ספר ג, ג, ב. – המקום כפר־נחום נקרא כאן על שם המקום הקרוב אליו (כפר־נחום ידוע ביחוד מספרות האֱוַנגליונים). והנה יש הרבה מקומות בקרבת המקום הזה (עכשו חרבות תל־חום, שנמצאו ביניהן גם חרבות בית־כנסת גדול ונהדר ממאות־השנים הראשונות שאחרי החרבּן), והחוקרים נוטים לדעה, שכאן מכֻון למקום הנקרא עכשו אל־טביגה (בוהל, 114). – הדג („עורב המים“) הַמֻּזכר כאן הוא שחור וארֹך ואין לו קשקשים, לאמר: דג טמא. ט. מספר ההרוגים בכל המלחמות הקשות מסביב לטריכי ועל היאור אינו גדול כל־כך (בהשוָאה למספר ההרוגים במלחמות על־יד אשקלון, למעלה, פרק ב). אולם ממספר השבוים הרב (קרוב לארבעים אלף) יוצא, שעיר טריכי היתה בזמן ההוא המרכז הגדול של לוחמי־החֵרוּת בגליל (עַיֵּן בפרשה הבאה), ולא לחנם נחשב כבּוש העיר לנצחון גדול בעיני הרומאים. – י. מעשה הבגד של אספסינוס כנגד השבויים היהודים, שבתחלה הבטיחם לתת להם את נפשם לשלל (וגם לתת להם חֻפשה) ואחר־כך המית חלק מסֻים מהם, וחֶלקם שלח אל הקיסר להקדישם למאכל לחַיות רעות או לקרבוֹת בעלי־חרבות (משחקי גלַדיַטורים) ואת רֻבּם מכר לעבדים, אינו נותן כבוד לרומאים ולדרכי־המלחמה שלהם. אף כי המחבר, כנראה מכּלל כתיבתו, אינו קושר מהמעשה הזה כתרים לרומאים, מכל־מקום הריהו מצדיק את הדין על היהודים האלה וכותב, שברֻבּם היו אנשים רעים וחטאים שֶׁחִיְּבוּ את רֹאשם כמה פעמים, – ואינו מתרגז על הנבָלה שנעשתה להם, תחת אשר שפך את כל חמתו על סיעתו של אלעזר בן חנניה בחללה את הברית הכרותה לרומאים הנצורים בארמון הורדוס (למעלה, ספר ב, י"ז, י). האויבים מבַּית היו שנואים ליוסיפוס יותר מן האויבים מחוץ. – גם אגריפס נהג בשבויים, שנתן אספסינוס בידו, מנהג נכד כשר של הורדוס, כי מכר אותם לעבדים, בעוד שמנהג ישראל היה לפדות את השבויים. – על־דבר סופו של מנהיג המורדים יהושע בן־צפיא לא הודיענוּ המחבר דבר. –

ספר רביעי: כבּושׁ שארית הגליל, עבר הירדן וארץ יהודה. מלחמות־האחים והמהפכה הגדולה בירושלים

(ראשית ג' תתכ“ח – 67 עד סוף החֹרף ג' תת”ל – 70)

פרק ראשון. א. הגליליים שהתקוֹממו ברומאים היו יושבי הערים שחזק יוסף את חומותיהן (למעלה, ב, כ, ו), שלא השלימו עד־עכשו עם השונאים. – העיר גמלא, לפי המבֹאר כאן, היא בארץ הגולן (עַיֵּן למעלה, ב, כ, ו, בהערה) מעבר לים־כנרת ומול טריכי. על־כן חשבו חוקרים רבּים, שהעיר היתה סמוכה לים־כנרת ומקומה הוא קלעת־אל־חֻצן („עיר המצודה“) שנכּרים שם שרידי מבצר עתיק (וגם השם מעיד על הדבר). אולם כמה פרטים שמסר יוסיפוס על־דבר תנאי המקום (הטופּוגרפיה) של גמלא מכחישים את ההשערה הנזכרת. דעת רֹב החוקרים החדשים נוטה, שגמלא נמצאה לפנים על שפת הנהר הנופל אל ירמוך, הנקרא עכשו רֻקַד – בעוד אשר אל־חֻצן אינו אלא שריד העיר העתיקה סוסיתא (היפוס) – וקבעו אותה בראש הגבעה הנקראת עכשו ראס־אל־חאל, במרחק מאה ריס (בערך) מים כנרת, שנמצאו שם חרבות מצודה עתיקה, והכפר שבקרבתה נקרא היום ג’מלי (בוהל, 245; טומסן, 49). – סוגני וסיליקיה בגולן, ערים בממשלת אגריפס, היו גם הן מקומות־יהודים במדינה הזאת, ועל־כן בִּצר יוסף את חומותיהן, כדי שתקחנה חלק במרד (למעלה, ב, כ, ו), אולם שתיהן לא נאמנו בבריתו והשלימו עם מלכּן. סיליקיה נכבשה ונחרבה לפנים על־ידי אלכסנדרוס־ינאי, שכבש גם את גמלא (למעלה, א, ד, ח), היא מקום בגולן העליון, הנקרא גם עכשו סלוקיה. סוגני היתה, לפי עדות המחבר, גם־כן בגולן העליון ומקומה לא נודע; ואינה סוגני שבגליל, שהזכיר יוסיפוס במקום אחר (חיי יוסף, נ"ב. ויש חושבים, שזו היא כבר־סיכנין או כפר־סכניא הַמֻּזכר בתלמוד). בשם הירדן הקטן קרא המחבר לנהר הנקרא עכשו נהר־אל־לדָן (על שם העיר דן העתיקה) הקרוב לנהר בניאס הנחשב לירדן הגדול. מכיון שהוא עובר על עיר דָּן העתיקה כתב המחבר שהוּא נשפך אל הירדן הגדול בקרבת „מקדש עגל־הזהב“ (הַכַּונה למקום שׁבּוֹ הקים לפנים ירבעם עגל־זהב: מלכים־א, י“ב כ”ט, וְעַיֵּן עמוס ח, י"ד). והאמורא שכתב, כי לֶשֶם (היא דן: ידושע, י“ט, מ”ז) זו פמייס (מגלה, ו, ע"א) – עֵרב, כנראה, את הירדן הקטן בירדן הגדול הקרוב אליו. – ב. על־דבר המעשים בגמלא בראשית המרד עַיֵּן „חיי יוסף“, י“א, ל”ו, ל“ז. זמן רב היה שָׁם פיליפוס בן־יקים ראש ומפַקד, והוא עבד נאמן לאגריפס ולרומאים. אחר־כך התגברו שם אוהבי־החֵרוּת, ובראשם יוסף בן המילדת, והפיחו את אש המרד. הפליטים שהתלקטו אל העיר הזאת היו, כנראה, בורחים יהודים מן הערים הקרוֹבות, שרֹב יושביהן היו יוָנים (סוסיתא ועוד) וכבר בשעת מעשה־התעתועים של נואר או וַרוס בקיסריה של פיליפוס (למעלה, ב, י"ח, ו) שָׂרדו יהודים רבּים משם אל גמלא (עַיֵּן חיי יוסף, שם). – ג. יש חושבים, שמחנה אספסינוס בקרבת חַמַּת (שהיא מדרום לטבריה) הוא המחנה שנזכר למעלה (ג, י, א) „בין טבריה ובין טריכי בתוך“. ולפי דעה זו יש כאן סתירה להשערת החוקרים, הקובעים את מקום טריכי מצפון לטבריה (באל־מג’דל). אך, כנראה, אין שום הכרח בדבר, כי אפשר שהעתיק אספסינוס (לעת רדפו אחרי יוצאי טריכי) את מחנהו אל חַמַּת, שהיא נוה יפה, והמחבר השמיט את הדבר. החמים של חַמַּת הם חמי טבריה הידועים בספרות התלמודית. כשהתרחבה טבריה בזמן מאחר, חֻבּרה חמת אליה עד שהיו לעיר אחת (עַיֵּן קלֵין Beiträge עמוד 91). – ד. השם חָרֶש (Chares. במשנה הָזכּר רבי מתיא בן חרש) היה שגור בגמלא. מלבד חרש, שנזכר כאן בתור אחד מנהיגי מפלגת־החֵרות, נמצא שָׁם עוד איש נושא שֵׁם זה בזמן ההוא, גיסו של יוסטוס איש־טבריה (הידוע מספריו, שחָלק בהם על יוסיפוס), והוא נחשב על אוהבי־השלום ונהרג על־ידי ראש מפלגת־החֵרות יוסף הנזכר כאן תכף אחר חרש (השני), והוא יוסף בן המילדת, כמו שנקרא ב„חיי יוסף“, ל”ז. תמונת המלחמה בחוצות עיר גמלא משֻׂרטטת כאן יפה. ואף־על־פי־כן קשה לנו לתאר אותה באֹפן מספּיק, כיון שאין בידינו תכנית נאמנה של המבצר (שעדַין לא התברר בדיוק מקומו הגיאוגרפי), ויש כאן מקום להשערות שונות. – הבתים הקטנים והצפופים הנטועים בכֹתל ההר התּלול שורות זו למעלה מזו (עַיֵּן בפרשה א) לא היו חזקים, כי לא עמדו יסודותיהם במישור (רק בשפוע), ולפיכך קרסו על־נקַלה תחת משא אנשי־הצבא הרומאים שקפצו על גגותיהם, ובמפלתם למטה סחפו אחריהם את הבתים הבנוים תחתם במדרון ההר והתגלגלו אתם אל התהום. – ה. שר־העשרה איבוטיוס כבר הָזכּר למעלה, ג, ז, ג. – ח. על־דבר פלצידוס עַיֵּן למעלה, ג, ד, א (ושם בהערה), גם ו, א. – הר־תבור, החוסם את עמק יזרעאל מצפון נחשב על הגליל. בתור רָמה גבוהה וּתלולה נודע למשגב כבר בימי־קדם, כשהיה שם מקום המחנה של ברק בן־אבינֹעם (שופטים, ד, ו). ואז היה הגבול בין נחלת זבֻלון ונחלת נפתלי שבצפון והיה נחלת יששכר שבדרום (יהושע, י“ט, י”ב; כ“ב, ל”ד). לפי מסֹרת הזמן המאֻחר, נמצאה שם עיר שנחשבה על נחלת זבֻלון ונתּנה למושב ללוִיים בני מררי („את תבור ואת מגרשיה“ – דברי־הימים א, ו, מ"ב). – בימי אנטיוכוס השלישי (הגדול) מלך־סוריה נמצאה עיר בצורה בראש ההר, לעת מלחמותיו הראשונות עם תלמי הרביעי (פילופטור) מלך מצרים. ההיסטוריון היוָני פוליביוס מסַפר, כי אחרי שכבש אנטיוכוס את העיר פילוטריה (שלא נודע מקומה) שעל ים־כנרת („היאור שאליו נופל הנהר הנקרא ירדן“) פָּנה אל העֵמק ולכד את העיר המכֻנה על שם הסקיתים (בית־שאן) ואחר־כך „עבר את ארץ־ההרים והגיע עד תבור (Atabyrion) אשר בראש גבעה שמראֵה דד לה, ומעלֵה הגבעה דרך חמשה־עשר ריס, ומצא לוֹ דרך ערמה ותחבולה לכבּשׁ את העיר. הוא משך את יושבי העיר להלחם עמו ונסוג אחור מהלך רב מפני האויבים המתנגשים אתו, ואחר־כך הפך את פניו ושב להלחם בהם מלחמת־תנופה והמית מהם רבּים ורדף אחריהם והחרידם מאד וכבש ברעש־מלחמה את העיר“ (פוליביוס, דברי הימים, ספר ה, פרק ע, פסוקים ו–ט). בימים ההם היה המקום בידי הצוֹריים והארמים (כנראה). הוא נכבש על־ידי החשמונאים (לפי ההשערה, בסוף ימי יוחנן הורקנוס) ונחרב, ואחר־כך צמחה בראש ההר מושבה יהודית. פלצידוס כבש את המקום הזה באותה תחבולה עצמה שכבר השתמש בה אנטיוכוס. – הכבּוּש הקל מראה, כי לא היו למורדים שבמקוֹם הזה מנהיגים ראויִם לאותו מעמד, וגם לא הצליחו לאסוף מי־גשמים במדה מספּיקה. – בראש הר־תבור נמצאו עד־היום שרידי המצודות העתיקות – אבני־גזית גדולות. – ט. המגדל שחתרו תחתיו הרומאים הוא הפּונה לצד מזרח, שהָזכּר למעלה בפרשה זו. כשהצליח בידי הרומאים להרוס את המגדל, נחתם גזר־דין גמלא. שני ראשי המוֹרדים מתו ביום אחד. – י. תפקיד טיטוס בכבּוּש גמלא הָזכּר גם אצל סויטוניוס (חיי טיטוס, ד). – בפרשה זו מסַפּר לנו המחבר שוב על הופעה טבעית, שהיתה בעוכרי היהודים והפּילה אותם בידי הרומאים העולים אחריהם על הגבעה הזקופה, – הסערה ששלח אלהים אל־מול פני היהודים (דומה להופעת הערפל, אשר הסתיר מעיני היהודים את הלגיונות הרומאים שנכנסו אל יודפת, (למעלה, ג, ז, ל"ד), – כְאִלוּ הוא מכַוֵּן להראות, כי מאת ה' היתה מפּלת היהודים. בהמשך ספּורו הביא עוד הרבה אותות ומופתים. – על־דבר אבדות הרומאים הגדולות בשעת המלחמה הראשונה בחוצות גמלא ואחריה בשעת כבּוּש המבצר לא מסר לנו המחבר שום מספָּרים (כדרכו במקומות אחרים), אבל מכּלל דבריו לומדים אנו, כי רבּים ועצומים נפלו מן הצבא הרומאי, עד שהֻכרח אספסינוס להפסיק את המלחמה ולהחל את עונת החֹרף במֻקדם (עַיֵּן בפרק הבא). כבּוש גמלא היה במוצאי סֻכּות ג' תתכ“ח (אסיף 67), והמרד החל בה בכ”א לאלול, ואין לדעת בברור ממָּתַי מונה יוסיפוס את התחלת המרד בגמלא: אם מראשית מרידת היהודים בכלל (שגם גמלא לקחה בה חלק), ויהיה זה מכ“א אלול תתכ”ו (66), או מראשית מצור המבצר, ויצא מזה שחָנה אספסינוס על גמלא בכ“א אלול תתכ”ז (67) והמצור נמשך חֹדש שלם. ההשערה השניה מתקבלת על הלב, כי כן ספּר לנו המחבר, שכבּוש טריכי נגמר בשמיני לאלול (בסוף ספר ג).

פרק שני. א. העיר גוש־חלב נמצאה בגליל העליון מצפון לצפת ולמירון. מצודת העיר (שנקראה במשנה ערכין, ט, ו, „חקרה של גוש־חלב“ – זוהי המלה היוָנית Akra) נחשבה לעתיקה מאד – למֻקפת חומה מימי יהושע בן־נון. עכשו נקרא המקום בפי הערבים בשם אלג’יש. על־דבר יוחנן בן לוי וערמתו הרַבּה ומזמותיו הרעות כבר ספּר המחבר למעלה, ב, כ"א, א' וכו'. ועַיֵּן שם בהערה. אספסינוס שלח את הלגיון העשירי (שהיה לו רק תפקיד טפל בשעת מצור גמלא, כמבֹאָר למעלה, פרק א, ג, ומפני־זה לא הָזקק להִנפש תֵּכף במעונות החֹרף) אל בית־שאן, כדי לעלות משם ולהלחם על גוש־חלב בשעת הצֹרך, ואת טיטוס שלח לפני הלגיון, אולי יצליח ביד רוכביו להרעיש את המצודה. – ב. בפרשה זו וכן גם בפרשה ח ובמקומות אחרים מהלל המחבר את אהבת־האדם („פילַנתרופּיה“( של טיטוס, שהיה לפרקים מקדים רחמים לרֹגז במלחמה עם אויביו. גם הרומאים הִללו את טוּב לב טיטוס ואת נדיבות רוחו וקראו לו בחֹנף בשם „עֹנג המין האנושי“ (Deliciae generis humani) כפי עדות סופרי הרומאים (סויטוניוס: חיי טיטוס א). כמובן, העריכו אותו היהודים באֹפן אחר לגמרי וקראו לו בשם „טיטוס הרשע“ –על תפקידו הרע בדברי ימי ישראל. ג. הכפר קדש הנזכר כאן נמצא קרוב לחמשים ריס מצפון־מזרח לגוּש־חלב. הוא העיר העתיקה קדש, שנפלה בחבל נפתלי (יהושע, י“ט, ל”ו), ועל־כן נקראה קֶדֶש־נפתלי (שופטים ד, ו), ומשם יצא ברק בן־אבינֹעם. בחלקֵי כתבי־הקֹדש המאֻחרים נקראה העיר גם בשם קדש בגליל (יהושע כ“א, ל”ב; דברי־הימים א, ו, ס"א) ונחשבה לאחת מערי־המקלט (שלא הָזכּרו בתורה, רק בספר יהושע). לפי דברי יוסיפוס (קדמוניות, ה, א, י"ח), היתה עיר זו לא רחוק ממרוֹת (= מי־מרום) אשר בגליל העליון, ששם נלחם יהושע עם מלכי הכנעני. אחרי שנלכדה העיר על־ידי תגלת־פלאסר מלך אשור (מלכים ב, ט“ו, כ”ט) לא שבה עוד אל רשות ישראל. בימי הבית השני נחשבה לכפר צוֹרי, על־כן פשטו עליה הקנאים בראשית המרד והחריבו את מסבּותיה (למעלה ב, י"ח, א). – ד. המנוסה של יוחנן ואנשיו הרבּים אל ירושלים דרך הגליל התחתון, ששם היו הרומאים נחתּים, וגם דרך שמרוֹן ויתר המקומות שיושביהם היו צוררי היהודים, היא מעשׂה אֹמץ־לב גדול, ולא לחנם כתב יוסיפוס, לשיטתו, כי „יד אלהים היתה בדבר להציל את יוחנן ולהחריב בידו את ירושלים“. – על מספַּר הבּוֹרחים הרב אפשר לָדין על־פי מספּר האנשים שפִּגרו מִלֶּכת והומתו או נשבּו בידי הרומאים רוכבי טיטוס – שהגיע, לפי דברי המחבר, לתשעה אלפים. הלגיון הרומאי החונה בבית־שאן לא הפריע את היהודים במנוסתם. – ה. בסוף פרשה זו מטעים המחבר את קְשִׁי המלחמה בגליל, שלא דמתה למלחמות הַקודמות (בימי וַרוס וצסטיוס), כשנלכדה הארץ במהירות גדולה.

פרק שלישי. הפרק הזה הוא אחד החשובים ביותר בכל הספר, כי נמצאה בו פרשת ראשית מלחמות־האחים בירושלים, שאמנם היא מסֻפּרת בסגנונו המיֻחד של יוסיפוס, בשנאה עזה לקנאים ולאנשי־שלומם, – אך מכּל־מקום אנו יכולים להציל ממנה את המניעים היסודיים, שכֹחם היה גדול באותה שעה. – א. הפרשה הזאת כתובה בלעג מר. המחבר שָׂם בפי יוחנן וחבריו את המבטא שהם „נטו“ מפני האויב, שבּו הסכינו גם שרי־הצבא הבורחים מפני האויב עד זמננו זה להאפיל על מפלתם. גם כל דברי־הגאוה של יוחנן נכתבו בלשון־לעג, – ההגיון וכֹח־ההוכחה שבדברים האלה הם מוזרים מאד בעינינו – אם נדין על הדבר מתוך כתיבתו של יוסיפוס גרידא – כי הרי עלולים היו רק להָמס את לב העם. אנוּ יכולים להבין את רשֶׁם דברי יוחנן, כי הוא ואנשיו הפקירו את הגליל כדי לבוא אל ירושלים ולהגן עליה מפני האויבים – רק אם נשׂים לב לאמונה הגדולה של העם בגאֻלה העתידה ובחזון העתיד של הנביאים, ביחוד הנבואה של זכריה (י“ב–י”ד), ש„ביום ה’“ תבוא ירושלים במצור, אך האלהים יִלָּחם לה בגוֹיִם, ואז תתחיל הגאֻלה הגדולה. על השפּעת הנבואה הזאת מעידות הופעות „נביאי־השקר“, שבקשו לבקוע את הר־הזיתים (לעיל, ב, י"ג, ה) כדבר זכריה (י"ד, ד). גם נבואת יואל (פרק ג–ד, וביחוד סוף הנבואה) הבטיחה את העם, שירושלים לא תחרב. התנועה המשיחית הגדולה, המסמנת את המלחמה הממֻשכה עם הרומאים לא רפתה אחרי כבּוש הגליל, ואולי התחזקה עוד יותר. אין לדעת אם כבר אז כללה תורת קץ־הימין (האסכטולוגיה) את חרבן הגליל בידי מלכות רומא, את מות משיח בן יוסף (עַיֵּן סֻכּה, נ“ב, ע”א), הבא מן הגליל, בידי „ארימילוס“, בתור תנאי קודם לגאֻלה הבאה בידי משיח בן דוד (בפעם הראשונה שמענו על־דבר ארמילוס בתרגום המיֻחס ליונתן, ישעיה, י"א, ד, – אולם האמונה במשיח בן יוסף אפשר שהיא עוד קודמת בזמן ישוע הנוצרי, שספּור חייו בנוי על אמונה זו במקצת, – הרי הוא לפי אמונת תלמידיו משיח בן יוסף הבא מן הגליל), אולם דמדומי השקפה זו נוגעים בלי־ספק בתקוּפה ההיא. איך שיהיה, עוד נמצאו בירושלים חולמי־גאֻלה במספר מסֻים, שחזקו את ידי אנשי־המעשה הנלחמים ברומאים מתוך שנאה ויאוש. מובן מאליו, כי הזקנים והמיֻשבים בדעת לא רצו לנסות את האלהים במעשה ידיהם, ומפּלת לוחמי־החֵרות שבגליל לִמדה אותם להכיר את אפיסת כֹּחוֹת היהודים ולבקש דרכי־שלום. – ב. אספסינוס חזק את שלטונו בכל רצועת החוֹף ועזב את ארץ ההרים של יהודה לנפשה. – תוצאות הדבר היו מלחמת־אחים חבויה או גלויה בכל עיר ועיר. מלחמה זו היתה רוויה גם מעינים חברתיים – נגודי מַעמדות שונים הביאו לידי מעשי־איבה, – ומכּל־מקום לא נִתּן לנו להבין את הטעם ההיסטורי של מריבות־האחים אם לא נקח לעזרה את תקות הגאֻלה שפּעמה בלבות רבּים. אוהבי החֵרוּת לא שבו אחור מכּל אמצעים המועילים למלחמה, ואפילו ממעשי גזל־אחים וחמס „לשם שמים“, כדי להכין את הכּל למלחמה האחרונה עם הרומאים. – ג. הרוֹמאים אנשי־המלחמה החונים בערים, אשר כרתו אתם ברית שלום, לא התערבו במריבות האלה מסבּה פשוטה, שלא רצו לסַכּן את־עצמם, וגם מצאו חפץ בהתפשטות המריבות האלה. „להקות השודדים“ – כמו שקרא המחבר מתוך השקפתו הוא לכל שואפי החֵרות – נמשכו אל ירושלים, אל קֹדש היהודים ומקום המלחמה האחרונה שתהיה התחלת הגאֻלה. – ד. כשנאספו קנאים רבּים מן המדינה ופליטי הגליל וארצות הַספָר אל ירושלים, התגברה המפלגה הקיצונית של קנאי ירושלים „הקשים עוד מהם“, ושלחה את ידה אל השלטון, כי ממשלת־העם המתונה שנצחה עד־עכשו על העיר היתה כבר מקֹדם חשודה על הקנאים, שהיא ממלאה את תפקידה בלב ולב, ושנואה עליהם מסבּות אישיות ועל חלק גדול של ההמון מתוך הנגוד החברתי, – ואחרי חרבּן הגליל גדלוּ עוד החשדנות והשנאה, כי בלי ספק כבר בקשו להם ראשי העם ויקירי ירושלים דרכי תשובה אל הרומאים בחשאי, – ודבר כזה היה מסֻכּן לרֹב הקנאים, שפחדו פן בדמם הם יתרצו מנהיגי ירושלים אל השונאים, ואמנם היה להם יסוֹד לפחד מפני הדבר הזה: ברגע הסכנה היה הפרוד לפרקים חזק מאד בקרב היהודים, זקני טבריה בקשו למצֹא חנינה אצל אספסינוס והפקירו בידו את המורדים (למעלה, ג, ט, ח) וכה עשו גם אזרחי טריכי (שם, י, ד, והלאה) ואזרחי גוש־חלב (למעלה, פרק ב, ה). מובן, כי פליטי הגליל שהכירו את הדברים האלה רצו לקַדֵּם את הסכנה הזאת וחִזקו בחשאי בקרב אוהבי־המלחמה שבירושלים את רגש החֵרות ואת הפחד מפני „הבוגדים“ – הרוצים למסור את העיר עם אנשי־המלחמה בידי השונאים. ואחר־כך החלו הקנאים לבער מן העיר את האנשים, שהיו חשודים ביותר, את קרובי משפּחת אגריפס. אנטיפס הנזכר כאן היה לפנים מאוהבי־השלום הותיקים, וקרא לחיל אגריפס אל העיר, כדי לבצור את רוח הקנאים (למעלה, ב, י"ז, ד), ואף־על־פי־כן לא נקמו בו הקנאים אחרי נצחונם הראשון על הרומאים, כי היה בלי־ספק אחד מחשובי העיר, וחביב על הרבּים – ועל־כן נשאר בירושלים גם אחרי שעזבו אוהבי־השלום את העיר (שם, כ, א), ובידו היה אוצר הצבּוּר, כנראה, מטעם הממשלה החדשה שבירושלים, למֹרת רוח ראש־הקנאים אלעזר בן שמעון (שם, כ, ג). מובן, שאין לא האמין בו, שנהפך לאוהב־החֵרות, ועכשו הגיעה השעה להפּטר ממנו ומאנשי־שלומו. – ה. רצח אסירים מדיניים מסַמן את כל תנועות המהפכה, ונעשה גם בימי המהפכה הגדולה בצרפת, וכמו־כן גם ברוסיה ובגרמניה בשנים האחרונות. השמועה שהוציאו ה„שודדים“ על האסירים הנרצחים, שבקשו להסגיר את ירושלים בידי הרומאים ולבגוד בחֵרות העם, בוַדאי היה לה על מה שתסמוך, אם גם – כיוצא מדברי יוספוס – לא נמצאו שום ראיות ממשיות לדבר. הרצח הזה נעשה בעִקרו על־ידי קנאי ירושלים, בסיוע הפליטים וקנאי המדינה. – ז. התחלת פרשה זו באה שלא במקומה (עַיֵּן להלן, ט–י) והיא מנתקת את הקשר שבין הפרשה הקודמת ובין המשך הענין, – וערבוביה כזו אינה מצויה בכתיבת יוסיפוס. – התרגזות המחבר על חלול המנהג הישן של בחירת הכהנים הגדולים מובנה מצד קדֻשת המסֹרת, שבודאי יש לה מקום לגבּי משרה קדושה כזו; אולם מצד שני מובנה גם השנאה של הקנאים לכהנים הגדולים בני המשפּחות המיֻחסות שלא התנהגו כבני־אהרן, ועשו מעשים מגֻנים, אשר גם יוסיפוס בעצמו לא יכול לכַסות עליהם (עַיֵּן ביחוד קדמוניות, כ, פרק ט), והיו נבזים ושפלים על העם (רשֶׁם הבּוּז הזה נשאר בשיר הלעג שמסר אבּא שאול בן בטנית (פסחים נ“ז, ע”א). רעיון הבחירה של הכהן הגדול על־פי הגורל מסַמן את ההשקפה, כי כל ישראל הם שקוּלים, וגם היה בו כדי להטות אחרי הקנאים חלק גדול של הכהנים הפשוטים. – פנחס בן שמואל הכהן מכפר חבתא או חפתא הָזכּר פעמים אחדות בספרות חז“ל. בספרא, פרשה כ (ויקרא, כ"א, י) כתוב: „אמרו עליו על פנחס איש חבתא שעלה גורלו להיות כהן גדול והלכו אחריו גזברין ומרכולין (אמרכלין) ומצאוהו חוצב ומלאו עליו את המחצב דינרי זהב“. על־פי נוסח אחר – היה סתּת וגם אכּר (כדברי יוסיפוס), ועל־כן אמר רבי חנניה בן גמליאל (הוא בן בנו של רבן שמעון בן גמליאל הנשיא הַמֻּזכר להלן בפרשה ט): „וכי סתּת היה – והלא חתננו היה, אלא מצאוהו כשהוא חורש“ (תוספתא, יומא, פרק א; ספרא, שם, ועַיֵּן תוספות, נדה, ח, ע"ב). – ט. זכות בחירת הכהן הגדול, – נושא המשרה העליונה בקדֻשתה, – שנטלו לעצמם הקנאים, אלה שלא נחשבו כלל למבינים בעניני קדֻשה, הפכה את הקערה על פיה. חברי הממשלה והמועצה הראשית נוסדוּ יחד עליהם. מלבד ראשי הממשלה יוסף בן גריון וחנן בן חנן (עַיֵּן עליהם למעלה, ב, כ, ג, בהערה) הָזכּר כאן שמעון בן גמליאל, הוא הנקרא בשם רבן שמעון בן גמליאל הזקן, אחד ממנהיגי הפרוּשים. החכם הזה לא התפרסם בספרות התלמודית כמו אביו רבן גמליאל הזקן (שעליו אמרה המשנה, סוטה, סוף פרק ט: „משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התוֹרה ומתה טהרה ופרישות“, והוא תקן תקנות שונות, – משנה גיטין, ד, ב, ג, – וגם ידוע הוא לנו מן „הברית החדשה“ – מפעלי השליחים, ה, ל"ד, וכו': „ויקם אחד מן הסנהדריה והוּא פרושי ושמו גמליאל, חכם נכבד בעיני כל העם“, ולמד זכות על שליחי ישו, לפטור אותם מעֹנש מות, והשליח פולוס היה תלמידו שישב לרגליו, – שם, כב, ג) וכמו בנו רבן גמליאל דיבנה, ורק תקנה אחת במשנה אפשר ליחס לו (משנה כריתות, סוף פרק א; עַיֵּן „דרכי המשנה, עמוד 63). יוסיפוס הרבּה לסַפּר בשבחו (חיי יוסף, ל"ח), ונאמנים עלינו דבריו, יען כי לא היה לו כל יסוד לאהוב את החכם הפרושי הזה שהתנגד למשרָתו בגליל. מספר „חיי יוסף“ מבֹאר, שהוא היה אוהב ישן ליוחנן מגוש־חלב. ואף־על־פי־כן מאס עתה במעשי הקנאים והחל לסכסך בהם את העם. – יהושע בן גמלא הכהן הגדול היה בעלה של מרתא בת ביתוס, ונחשב על משפּחת בית־ביתוס – שהתיחסה על הכהן הגדול הידוע, חותנו של הורדוס הראשון, ומכֹּח יחוסו זה מִנָּהוּ המלך (אגריפּס השני) להיות כהן גדול (משנה יבמות, ו, ד). לפי דברי התלמוד, קנתה מרתא אשתו את הכהֻנה הגדולה בשבילו מאת המלך (בגמרא נקרא המלך הזה בשם „ינאי מלכא“, זוהי טעות גלויה – ויסודה רִחוק זמן המסַפּר, האמורא, מעצם המאורע) בתרקבי (שנים או שלשה קבים) דינרי זהב (יומא, י“ח, ע”א; יבמות, ס“א, ע”א). מרתא זו היתה אלמנה כשֶׁנִּשאה ליהושע (לפי ההשערה, היה זה סמוך לשנת ג' תת"כ – 60), כמבֹאר במשנה, והיה לה בן (כנראה מבעלה הראשון, שהיה בודאי גם הוא ממיֻחסי כהֻנה) שמסֻפּר עליו (על יסוד בריתא שלא הגיעה לידינו), כי „היה נוטל שתי ירֵכות משור הגדול שלקוח באלף זוז ומהלך עקב בצד אגודל – ולא הניחוהו אחיו הכּהנים לעשות כן“ (סֻכּה, נ“ב, ע”ב). האגדה על מיתתה של מרתא בשעת הרעב בזמן מצור־ירושלים מסֻפּרה בבבלי, גיטין, נ”ו, ע"א, ובמקומות אחרים. ב„קדמוניות“, כ, ט, ד, ז, נקרא אחד הכהנים הגדולים, שנתמנו על־ידי אגריפס השני, בשם יהושע בן גמליאל, ואין ספק שזהו בן־גמלא, וכמו־כן קרוב לודאי שהוא בן־גמלא, שעשה את הגורלות של שעירי יום־הכּפורים (שהיו לפנים מעץ אשכרוע) זהב, כמובא במשנה, יומא, ג, ח. על הכהן הגדול הזה סִפּר לנו האמורא רב, שתִּקן להושיב מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר (בבא בתרא, כ“א,ע”א, ועַיֵּן שם בדברי רש"י ובתוספות). – יהושע בן גמלא היה אוהב נאמן למשפּחת מחַבּר הספר (חיי יוסף, מ"א). הרגע, שנוסדו בו הכהנים הגדולים ואתם יחד יוסף בן גריון וחכם הפרושים רבן שמעון בן גמליאל על הקנאים, היה חשוב מאד ומכריע בדברי ימי ישראל, כי בו התחדשו מלחמות־האחים בירושלים, שהביאו לידי החרבּן. בלי־ספק כִּונו חברי הממשלה וחברי הסנהדריה לשני דברים: להפּטר מן הקנאים ומן הסכנה הגדולה הצפויה מהם (כי אחרי שלקחו להם הקנאים את הכהֻנה הגדולה והמיתוּ את אנטיפס ואנשי־שלומו – לא רחוקה היתה השעה שיפּלו גם חנן בן חנן וסיעתו בחרבּם, – שהרי רֶצח כהנים גדולים לא נחשב בעיני הקנאים לעבֵרה כשהשעה היתה צריכה לכך. עַיֵּן למעלה, ב, י"ז, ט) ולהתרצות בראשי שונאיהם אלה אל הרומאים, כי כבר נואשו מתקות הנצחון אחרי חרבּן הגליל ולמראֵה תהפוכות הקנאים. חנן בן־חנן נשא זה־כבר את נפשו לשלום עם הרומאים, לפי דברי המחבּר (למעלה, ב, כ"ב, א). רבן שמעון בן גמליאל חזר אל הפרושים אוהבי־השלום הגמורים מסיעתו של רבן יוחנן בן זכאי, ובתור איש־מעשה קרא את העם להלחם בקנאים. – י. נאוּמו של חנן בן חנן בצורתו ובתכנו הוא אחד הנאוּמים המשֻׁבּחים ביותר שבספר „מלחמת היהודים“. הוא הבין לעורר בדברים נמרצים וקולעים אל המטרה את כעס העם היושב בירושלים כנגד הקנאים וכל מיני „רוצחנין“, כמו שנקראו במשנה (סוטה, ט, ט) הקיצוניים שבלוחמי־החֵרות, להטות את יצר־החֵרות לצד השחרור משלטון בעלי־הזרוע ובעלי־החרבות, שהשתּררו עכשו בירושלים שלא מדעת אזרחֶיה, ולהשתמש גם ברגש הדתי ובחבּת בית־המקדש כנגד לוחמי־החֵרות שהפכו את הר־הבית למצודת שלטונם – ומצד שני הכין גם את הלבבות לרעיון השלום עם הרומאים, שמעשׂיהם מתֻקנים יותר ממעשי האחים־השונאים האלה; – רוֹאים אנו, כי הדברים עשו רשׁם. – י"ב. מצוות הדת שהקפידו בהן יושבי ירושלים יותר מהקנאים מרי־הנפש ובעלי ההשקפה, שהתכלית מקדשת את האמצעים – היו להם הפעם לשטן בדרך הנצחון הבטוח על צריהם. חנן בן חנן היה צדוקי וקדֻשת ההיכל היתה יקָרה לו מן החיים, וכדי שלא לטמא את החצר הפנימית וִתּר על פרי הנצחון. כבר בימי תלמי הראשון מלך מצרים (נגד אפיון, א, סוף פרשה כ"ב) ועוד יותר בימי פומפיוס (למעלה, א, ז, ג–ד) הראו היהודים, כי מצוות התורה גדולות בעיניהם מכל ערכי חיי היחיד והצבּור). – י"ג. ביוחנן מגוש־חלב תלה יוסיפוס את כל הצרות שמצאו את ירושלים. מדבריו יוצא, כי יוחנן התחפש כּאִלוּ איננו נוגע בענין מריבות־האחים שבירושלים, והדבר הזה לא היה קשה לו, כי בא מרחוק (מן הגליל) והיה איש־שלום לחנן בן חנן, שחִזק לפני־זאת את ידיו נגד יוסף בן מתתיהו, – וידיד ישן של רבן שמעון בן גמליאל (חיי יוסף, ל"ח), מצד שני נאמן גם בעיני הקנאים על יסוד מעשיו הראשונים ושנאתו הגדולה לרומאים. אפילו אם נחשֹׁב, שהפרזה מרֻבּה נמצאה בדברי יוסיפוס על־דבר מעשי־השטן של יוחנן, מכּל־מקום תפקידו בשעת מלחמת־האחים הוא חשוב מאד. – הוא רצה להִבּנוֹת מחרבּנן של שתי המפלגות יחד. – י"ד. הדברים שקרא יוחנן באזני הקנאים נכתּבו פה, כמו שצריך היה האיש הערום הזה לדַבּר על־פי דמיון המחבר (הן לא עמד המחבר בסוד הקנאים באותה שעה, וספק אם בא אחר־כך בקשר עם אנשים שלקחו חלק בשמחה זו); התֹּכן הפסיכולוגי של הדברים הוא מֻכרח מאליו – זהו אחד המקומות הדרמטיים המיֻחדים שבספר הזה.

פרק רביעי. א. מן הספור יוצא, שהקנאים חשדו קצת בדברי יוחנן, שמא נמצאה בהם כַּוָּנה זרה. הם לא שמחו לעצתו, כי פחדוּ שמא ירצו עוזריהם האדוֹמים להשתרר עליהם, או שמא כבר כרתו אלה ברית בסתר עם יוחנן להקימו לראש. אך מאֵין ברֵרה הֻכרחו להכּנע לעצת יוחנן. – ב. האדוֹמים האלה הם בלי־ספק בני הגרים שהכניס לפנים יוחנן הכהן הגדול החשמונאי בחזקת־היד בדת ישראל, כשכבש את ארץ „אדום“, כמו שנקרא בימי בית שני חלק הדרום של ארץ יהודה עם הנגב. עריהם החשובות היו אדורה ומרֵשה, ערי יהודה לפנים (לעיל, א, ב, ו). – ארץ אדוֹם נחשבה לאחד מאחד־עשׂר הפלכים של ארץ יהודה (למעלה, ג, ג, ח). – ג. הנאוּם של יהושע הכהן הגדול (קרוב לוַדאי, שזהו בן־גמלא הנזכר לעיל, פרק ג, ט, ואם גם היה באותו מעמד עוד מי שהיה כהן־גדול יהושע בן דמנאי, הוא שהיה לפנים איש־ריבו של בן גמלא או בן־גמליאל, ושניהם שלחו את עבדיהם להלחם בזרוֹע בחוצות ירושלים, עַיֵּן קדמוניות, כ, ט, ד, ועל הכהן הגדול הזה עַיֵּן עוד להלן, ספר ו, ב, ב) אינו מתֻקן בצורתו ובתכנו כאותו של חנן בן חנן שבפּרק הקודם. המבוא הוא אָרֹך ומסֻלסל יותר מן המדה. מלבד־זאת נמצאו בו דברים, שלא היו עלולים לעשות רשֶׁם טוב על האדומים באותה שעה; וכה היה באמת, כי חשו השומעים מעֵין כחש פנימי בדברי הכהן הגדול הקורא אליהם. – ד. על־דבר הערך העלילתי של נאוּם יהושע ותשובת המפקד האדומי (שמעון בן כתלא; ויש חושבים, שראוי לכתּוב בן קטלא, ומוצאים בשם הזה מעֵין דמיון ל"בן הרצחן“ המוּבא במשנה סוטה, ט, ט) כבר דבּרתּי במבוא. – ה. גם בפרשה זו ובבאות אחריה נראה עצם הכשרון של סופר־עלילה גדול. המחבּר אינו ממהר להתּיר את העלילה, כי־אם מוסיף עוד הרבה פרטים, שיש בהם כדי לסבּכהּ עוד יותר, ובזה הוא מראה את כל כֹּח הגזֵרה שיצאה על ירושלים והביאה בהכרח לידי הקץ הנורא. – יש לחשֹׁב, כי המאוֹרע הזה היה בסוף עונַת־הגשמים של שנת תתכ"ח (ראשית 68) בחֹדש שבט או אדר, שהסוּפות מצויות אז בארץ־ישראל. – ז. בפרשה זו לא התברר, מאיזה צד הגיעו האדומים אל שערי ירושלים. הנה מצד הדרום לא יָכלוּ להכּנס אל העיר, כי הצד הזה היה רחוק מאד ממקום הקנאים. המקום היותר קרוב אל הדעת הוא צפון־מערב ירושלים, ואולי הַמִּגדל אשר למול מחנה האדומים הוא מגדל פספינוס (או היפיקוס?). באֹפן זה הגיעו בתחלה אל העיר החדשה (בי־זיתא).

פרק חמישי. [המהפכה הגדולה בירושלים] א. ציור המלחמה במורד הר־הבית הוא אַחד החזקים ביותר בכל הספר, והאכזריות של מלחמת־אחים מתגלה לנו כאן בכל נוראותיה. – ב. המאורע המסֻפּר כאן הוא נקֻדת הגֹבה של המהפכה. הכהנים הגדולים מנהיגי העם היו הראשונים לפֻרענות. יוחנן מגוש־חלב לא יכול, וכנראה, גם לא רצה להציל את חנן בן־חנן, איש חסדו לפנים, מכּעס האדוֹמים וממשובתם; בעצם הדבר זכה יוחנן, שנעשׂתה מלאכתו על־ידי אחרים. מכּל־מקום חשובה היא העובדה, שמחבּר הספר זקף את המהפּכה בירושלים ואת רצח הכהנים הגדולים על חשבּון האדומים לבד (עַיֵּן למטה, ספר ז, ח, א). על־דבר חנן בן־חנן כבר דבּרתּי למעלה, בהערה לספר ב, כ, ג, ובארתּי, כי בספר „קדמוניות“ העיד המחבר עליו, שהיה איש אכזרי ושואף־דם, וב„חיי יוסף“ – כי היה לוקח שֹׁחד, בעוד אשר כאן אינו מוצא די מלים לתַנות מַהלליו. אכן מותו הטרַגי של ראש ממשלת־העם הוא הוא שגרם לאספּקלריה המאירה, שבּה ראה יוסיפוס את תמונת מגן־ירושלים ומְעוּז־היהודים הזה, – וביחוד בשעה שהֻכרח להשוות את הכּהן הגדול הזה למרַצחיו ולאנשי־שלומם. כנראה, היה חנן בן־חנן אַחד האישים המצֻינים ביותר בפרק הזמן ההוא – וגם מגרעות נפשו לא מעטוּ את דמותו הגדולה, – ובמותו נשארו בני ירושלים בלי מנהיג ונמסרו בידי ראשי הקנאים ומלאכי־החבּלה, שבּאו מן המדינה. רֶצח הכהנים הגדולים האלה – שהיו חביבים על הרבּים יותר מחנניה הכהן הגדול, שנהרג על־ידי מנחם וסיעתו, – עשה רֹשֶׁם חזק. בעיני יוסיפוס היה הדבר מעֵין „יכָּרת משיח“ (דניאל ט, כ"ו), התנאי הקודם של „והעיר והקֹדש ישחית עם נגיד הבא“ (שם). – הפראות של השנאה נראה בעליל בנאצה הגדולה שנעשתה לגופות הנהרגים האלה. – ג. אחרי שפּדו האדומים את הקנאים מצריהם החשובים ביותר, הֻתּרה הרצועה, ובשעת־הכֹּשֶׁר הזאת השתמשו הקנאים כדי לבַער – על־ידי האדומים – את כל מתנגדיהם ואת כל החשודים בעיניהם מתּוך העיר. מובן, כי המעשים האלה לא היה בהם כדי לחַבּב את לוחמי־החֵרוּת על המון יושבי ירושלים, שלא נתנו ידם לשום מפלגה, וכֹח־המשיכה של הקנאים חלש מאד – על־כן בקשו לכפּות את ההר כגיגית על מתנגדיהם, אולם שנאת שרידי יקירי־ירושלים התחזקה מאד, ועל־כן עמדוּ בכל מיני יסורים וסרבו למַלא את רצון הקנאים. – ד. גם סנהדריה גדוֹלה – מעֵין „בית־דין של מהפכה“ – תקנו הקנאים, אולם לא נועזו למנות לשופטים את בני־סיעתם, והשופטים שבחרו בהם הקנאים שמרו את דבר הכתוב „כי המשפט לאלהים“, ולא רצו לעַות את הדין, כדי להשׂבּיע את שולחיהם רצון. בזמן שלטון בעלי־הזרוע זהו סמן אֹמץ־לב בלתּי־מצוי. – ה. יוסיפוס סתם את פשוטה של הפרשה הזאת, ונתן לקוראים רשות לשער, כי בלשון־ערוּמים דבּר הקנאי הזה אל האדומים, לפתּותם שיעזבו את ירושלים, מכיון שלא היה עוד צֹרך לקנאים בשֻׁתּפים האלה – ולא רצו לתת להם חלק בממשלה. האדומים שמעו לעצת הקנאי, ורֻבּם עזבו את ירושלים, ומכּל־מקום נשאר עוד מספָּר מסֻים מהם בתוך העיר (עַיֵּן למטה, ט, י"א).

פרק ששי. א. גוריון שנהרג בידי הקנאים אחרי צאת האדומים מן העיר הוא, כנראה, יוסף בן גוריון, או גוריון בן יוסף הנזכר לעיל (פרק ג, ט, ועַיֵּן שם בהערה שבפנים הספר). ניגר איש עבר הירדן הוא מי שהיה שר־צבא היהודים במלחמה על־יד אשקלון (עַיֵּן למעלה, ג, ב, ג, ובהערה שם). בתור אדם קרוב לחברי הממשלה הנרצחים ואיש גבור־חיל היה שנוא לקנאים מאד, כי פחדו שמא יעמוֹד בראש עַם ירושלים ויקח מהם נקמה בשעת הכּשֶׁר. רֶצח גבור־מלחמה, שהצטַיֵן במלחמת־החֵרות, הראה את כל משובת הקנאים – על־כן יש מַשוִים מהפכה זו לפרשה השניה של המהפכה הצרפתית הגדולה – כשהמיתו היעקובינים את כל אנשי הג’ירונדה. – ב. ממעשה אספסינוס אנו רואים, כי לא נקל היה אז לרומאים לכבּשׁ את ירושלים ולשים קץ למלחמה, ומכאן ראיה, כי טענות הקנאים על מחשבות־הבגד של בני ירושלים לא היה עוד בהן ממש, ואם גם התכַּונו חנן בן־חנן ואנשי שלומו לכרות ברית עם הרומאים, הנה לא נועזו עוד לעשות מעשה, בדעתם את שנאת יושבי ירושלים לרומאים ובפחדם שמא בדבר הזה יהפכו את הקערה על פיה ורבּים מאנשי־שלומם יעברו אל שורות הקנאים, ואף־על־פי־כן לא נתן אספסינוס כבוד לצבא הרומאי בהאריכו את המלחמה ובפחדו מפני מצור ירושלים, אף כי היו תחת ידו ארבעה לגיונות רומאים. – ג. דבר הנביא, שאליו רמז המחבר, לא נודע לנו בברור.

פרק שביעי. א. בתור אדם ערום ובעל־תחבולות עמד, כנראה, יוחנן בן לוי מן הצד בשעת המטבח הגדול בירושלים, כדי שיחשבו יושבי ירושלים שהוא נוח להם מן הקנאים, וכשמצא לו שעת הכּשֶׁר, הקים מריבות במחנה הקנאים ומשך אליו המון רב ובקש להיות מושל יחידי. בפרשה זו גלה לנו המחבר, ששנא את יוחנן יותר מאשר את יתר הקנאים. – ב. על־דבר כבּוש מצדה בידי הסיקריים האלה (שהיו עכשו אנשי־ריב גם למפלגת העם בירושלים וגם לקנאים היושבים שם ולא התערבו במלחמות־האחים שקמו בעיר) כבר ספּר לנו המחבּר (למעלה, ב, י"ז, ב, ח). בתחלה פחדו הסיקריים מפני חנן בן חנן והממשלה בירושלים, אולם אחרי המהפכה החלו לעשות מעשים. סבּת הַשֹּׁד והרצח שעשו הסיקריים בעין־גדי הקרובה אל מצדה לא נודעה לנו בברור. על־כל־פנים לא שלחו ידם בגזל מחמת מחסור־לחם, כי, כפי עדות המחבר, נמצאה במצדה צֵדה רבּה מאד, שהניח לפנים הורדוס במבצר, ועוד עמד בה טעמה (להלן, ז, ח, ד). עין־גדי היא נוה יפה במדבר יהודה, על שפת ים־המלח, מקום מפֻרסם בכרמיו ובמטעי תמריו, וגם בצרי נחשב לפלך מיֻחד של ארץ יהודה (למעלה, ג, ג, ה). מועד הפסח, שבּו פשטו הסיקריים על העיר (כנראה, עלו רבּים מן הגברים אז אל ירושלים לרגל, ועל־כן היה קל לתפֹּשׂ את המקום – ולא נתקַים בבני עין־גדי הפסוק „ולא יחמד איש את ארצך“), הוא זמן ראשית בכדורי הצמחים ופרי השדה בארץ החמה שבּערבות הירדן ועל שפת ים־המלח. – ג. אספסינוס לא מהר למלא את בקשתם של פליטי ירושלים, כי לא האמין לחֹזק מפלגת־השלום בעיר. הוא בחר לו לחכּוֹת עד שיכַלו היהודים את כל כֹּחותיהם בריבי המפלגות, ופנה תחלה לכבּשׁ את עבר־הירדן ואת שארית ארץ יהודה. גדור (או גדר, גדרה), אשר בעבר־הירדן הדרומי (מדרום לנחל יבּוק), היתה מרכז יִשוב היהודים בארץ פֶרַיָה – היא ארץ „עבר־הירדן“ (הדרומי), שנשארה בידי היהודים גם אחרי שהוציא פומפיוס מתחת ידם את כל עבר־הירדן הצפוני, ונחשבה לאחת מ"שלש ארצות“ (משנה כתובות, י"ג, י; שביעית, ו, א, ט, ב). גדור (?) היתה מקום סנהדריה בימי גביניוס (למעלה, א, ח, ה). הָזכּרה במשנה ערכין, ט, ו, בתור עיר מֻקפת חומה מימי יהושע בן־נון, ובבריתא המובאה בבבלי שם (ערכין, ל“ב, ע”א): וגדור בעבר הירדן. החוקרים החדשים מימי שלַטר משערים, שבמקום גדור נמצאה עכשו העיר אל־סַלְט (עַיֵּן בוהל, 263; טומסן, 47, סמן 3, תחת אשר הראשונים חשבו כי סַלְט היא רמות־גלעד), שנמצא בקרבתה מקור הנקרא ג’דור. צריך להבדיל בין גדור (או גדר, גדרה) זו שבעבר־הירדן הדרומי (הנקרא עכשו בלקא) ובין גדר (גדרה) שבעבר־הירדן הצפוני (הנקרא עכשו עג’לון), מדרום לנהר ירמוך, עיר יוָנית חשובה, שנכבשה ונחרבה על־ידי ינאי ואחר־כך נבנתה על־ידי פומפיוס והושבה ליוָנים, שהָזכּרה כבר פעמים אחדות בספר הזה (עכשו: ג’דור אֻם קיס). מלבד־זאת נמצאה עוד גדור בארץ יהודה (יהושע, ט“ו, נ”ח), לא רחוק מבית־זכריה, שחרבותיה נקראו עד־היום ג’דוּר (בּוהל, 165), בית־גדר ביהודה (דברי הימים א, ב, נ"א), גדרותים וגדֵרה ביהודה ועוד. על־כן אמר רבא: גדור בעבר הירדן לאפוקי גדור בשאר ארצות (ערכין, ל“ב, ע”ב). – ד. פלצידוס הוא הַמֻּזכר למעלה כמה פעמים (עַיֵּן למעלה, פרק א, ח). שר־רוכבים גבור־חיל ובעל תחבולות, שהפקיד אותו אספסינוּס על מלחמות־הרוכבים. הוא עשה עכשו לבורחי גדור מה שעשה כבר ליהודים היושבים בהר־תבור (למעלה, שם): נסוג אחור מפניהם ומשך אותם אל הערבה והקיפם שם ברוכביו. – כפר בית־נמרה היה בתקופת המקרא עיר בנחלת גד (במדבר, ל“ב, ל”ו) ונקרא גם נמרה (שם, פסוק ג). בקרבתו נמצאו מי נמרים (ישעיה ט“ו, ו; ירמיה מ”ח, ל"ד). בתוספתא הָזכּרה כותבת של נמרין (יומא, פרק ח) ובתרגום יונתן בן עֻזיאל על התורה נמצא במקום בית־נמרה: כרכא תקיפא דבית נמרין. – עכשו: תל נמרין ועל־ידו ודי נמרין. – ו. הערים אָבל ובית־הרם או יולִיס (היא יולִיַּס הדרומית, שנבנתה על־ידי הורדוס אנטיפס – לעיל, ב, ט, א) – הן ערים בעבר־הירדן בנחל השטים, במעבר אל הגלגל. בית־הרם (או הרן) נמצאה גם במקרא (במדבר, ל“ב, ל”ו; יהושע, י“ג, כ”ז) סמוכה לבית־נמרה. אָבֵל (אבילה) הוא אבל השטים בערבות מואב על הירדן, המחנה האחרון של ישראל במדבר (במדבר, ל“ג, מ”ט), שמשם עלה משה על הר העבָרים, אשר על־פני יריחו (מצד עבר־הירדן), ומשם עבר יהושע את הירדן (יהושע ג, א). בית־הישימות (במוקר: בֶסִימֵי) הָזכּרה יחד עם אבל שטים במקרא (במדבר, ל“ג, מ”ט). על־דבר המבצר מכור עַיֵּן למטה ספר ז.

פרק שמיני. א. וינדקס יצא ממשפחת מלכי גליה העתיקים והיה נציב הרומאים בארץ גליה הדרומית. והוא מרד בנירון ואמר להמליך את גלבה, – אולם הצבא הרומאי החונה בגבול גרמניה יצא עליו למלחמה וּוינדקס נֻצח וטרף את נפשו בכפו. כל המעשים האלה היו בראשית האביב תתכ“ח – 68. אנטיפטרס שנבנתה על־ידי הורדוס במקום כפר־סבא (?) היתה, כנראה, עיר בעלת אוכלוסים מעֹרבים, יהודים ויוָנים, ועל־כן לא לקחה חלק במרד. מאנטיפטרס פנה אספסינוס אל ארץ שלשת הפלכים (הר אפרים הדרומי או הר המלך), שלא רצו להכּנע לפניו, ועל־כן החריב ושרף באש את המקומות. בשעה שיוסיפוס מספּר על שרפת המקומות השונים הוא לפרקים מפריז בדבריו (עַיֵּן למעלה, ב, י"ח, א, ומה שהעירוֹתי שם). גם העיר לוד נשרפה, לפי דברי המחבר, על־ידי צסטיוס גלוס (למעלה, ב, י"ט, א) ועכשו כרתה ברית־שלום עם אספסינוס. יוצא מזה, כי השרפה לא השחיתה את כל העיר, או שהספיקו בינתים היהודים לבנותה מחָדש – והמחבר לא הודיע לנו את זאת (תחת אשר כתב על יפו בפֵרוש, שנבנתה מחָדש על־ידי היהודים, למעלה, ג, ט, ב). העיר לוד נקראה בכתבי־הקֹדש המאֻחרים (בספרי הנביאים לא בא זכרהּ) בשם לֹד (בחולם וחסר וָו) והָזכּרה בספר עזרא, ב, ל”ג (ובכֹפל הפרשה נחמיה, ז, ל"ז), ובספר נחמיה, י“א, ל”ה, נמנתה בין הערים שהתישבו בהן עולי בבל. בדברי הימים א, ח, י“ב, מסֻפּר, שנבנתה העיר לפנים על־ידי אלפעל משבט בנימין, ועל־כן לא נחשבה על הערים הַמֻּקפות חומה מימי יהושע בן־נון במשנה ערכין, ט, ו, אולם האמורא רבי יהושע בן לוי מִלא אחרי דברי המשנה, שהיתה כבר בימי יהושע וחרבה ונבנתה על־ידי אלפעל מחָדש (מגלה, ד, ע"א). קֹדם ימי החשמונאים לא נחשבה על גבול ישראל – כי־אם על נחלת השמרונים, עד שכבש אותה יונתן הכהן הגדול (בשנת ג, תרט“ז – 145 קֹדם מנין א”ה). מני־אז נעשתה לעיר חשובה בארץ יהודה ולראש פלך (למעלה, ג, ג, ה) והָזכּרה במשנה על הר המלך (שביעית, ט, ב). מכיון שכרתה העיר ברית־שלום עם אספסינוס, יצאה בשלום מן הפֻּרענות הכללית ואחר חרבּן בית־המקדש נעשתה למטרופוֹלין של שארית היהודים שבארץ יהודה, והחכמים דרשו עליה שהיא משנה לירושלים (מדרש פסיקתא רבתי, ח). בעיר זו קבעו ישיבתם רבי אליעזר בן הורקנוס (עַיֵּן משנה ידים, ד,ג; בריתא סנהדרין, ל“ב, ע”ב) ורבי טרפון (משנה תענית, ג, ט; בבא מציעא, ד, ג, ועוד). גם יתר החכמים היו מתאספים שם לעתים תכופות ומתיעצים על ענינים חשובים (ביחוד רבי עקיבא וחבריו – עַיֵּן על־דבר האספה בעלית בית נתזה בלוד, (קדושין, מ, ע“ב; סנהדרין, ע”ד, ע"א). לוד נהפכה אחר־כך למושבה רומאית ונקראה בשם דיוֹספוליס, אולם גם במושבה החדשה התישבו יהודים רבּים, והעיר לוד שנקראה סתם דרום בימי האמוראים (עַיֵּן מבוא הירושלמי לרבי זכריה פראנקל, ה, ע"ב ולהלן), נחשבה עוד בימי הקיסר דיוקליטינוס (בסוף המאה השלישית למנין אֻמות־העולם לעיר שכֻּלה ישראל (עַיֵּן איסיביוס במהדורה הסורית של „תולדות הקדושים“ בהוצאת Cureton, לונדון 1861, עמוד 28; בכלל דבריו: „יש עיר אחת גדולה ומרֻבּה באוכלוסיה בארץ פלסטיני וכל תושביה יהודים, היא הנקראה בלשון ארמית לוד וביוָנית נקראה דיוקיסריה“). רק בראשית המאה הרביעית התרבו בה הנוצרים ובנוּ שם מנזר לכבוד סירגיוס קדושם, ואחר־כך נִדלדלה מאוכלוסיה היהודים. – יבנה אשר בשפלה בגבול פלשתים (בספר דברי־הימים, שחֻבּר באמצע ימי הבית השני – ב, כ"ו, י, נחשבה עיר זו על ארץ פלשתים) היתה עוד בימי יהודה המכבי עיר של עובדי אלילים (ספר המכבים ב, י"ב, ח; מ), אך מיום שנכבשה על־ידי אלכסנדר ינאי התישבו בה יהודים במספר רב ונעשתה לעיר של ישראל, וגם פומפיוס, שקרע אותה מעל גבול יהודה, לא גרש את יושביה היהודים. אחר־כך נחשבה על גבול מלכות הורדוס ועברה בירֻשה אל אחותו שלֹמית (למעלה, ב, ו, ג) ואחרי מותה אל הקיסרית ליויה ולבנה הקיסר טיבריוס (שם, ט, א). לפי עדות פילון איש אלכסנדריה (המלאכות אל קיוס, פרשה ל), היו בה אוכלוסים מעֹרבים, אולם רֻבּם יהודים, והיוָנים שונאי היהודים בקשו להרעימם והציגו בבתי־כנסיותיהם את צלם הקיסר קליגולה; מספּר יושבי העיר ומסבותיה היה גדול, כפי עדות הסופר סטרַבּון (בידיעות הארץ שלו, ספר ט“ז, פרק ב, פרשה כ”ח), עד כדי ארבעים אלף גברים שולפי חרב. אספסינוס, שכבר כרת ברית עם העיר הזאת ועם אשדוד הקרובה אליה (שכנראה היתה גם היא עיר מרֻבּה באוכלוסי ישראל, אף כי לא הָזכּרה בספרות התלמודית; החפירות החדשות במקום הזה גלו עקבות בית־כנסת עתיק), הושיב עכשו ביבנה רבּים מבורחי ירושלים ומהיהודים אשר השלימו אתו, ואחר־כך היה לעיר הזאת תפקיד חשוב מאד בדברי ימי היהודים, כי עָבר שמה „בית הדין הגדול“ – מרכז היהדות הדתית. – משם פנה אספסינוס אל ארץ ההרים וסגר עליה בכבשו את המעבר שעל־יד אמאוס (ככה כתב הירושלמי, שביעית, ט, ב: מבית חורון ועד אמאוס הר, מאמאוס ועד לוד שפלה, מלוד ועד הים –­ עמק) ואחר־כך פנה דרומה־מזרחה אל פלך בית לחם–נטופה או בית נטופה ומשם אל פלך אדום, וכבש את בית־גוברין (עכשו כפר גדול בית־ג’ברין), שנקראה אחר־כך מימי הקיסר ספטימיוס סוֶרוס בשם אליתרופוליס = עיר החורים, או בני־החורין, – נראה כי שם היוָני הזה אינו אלא תרגום השם בית־גוברין – ואולי נקראה גם בית־חורים או חורין; כי כן נמצא בבראשית רבה, פרשה מ”ב, „ואת החֹרי“ זה אליתרופוליס, לפי גרסת הערוך, וגם הירונימוס באר כך בפרושו למקרא, עובדיה, א: ארץ אדום או שעיר היא הארץ הנקראה עכשיו גבלנה, ובגבולה נמצאה אליתרופוליס שישבו בה לפנים החורים (Horraei); אולם שם, בפסוק באר, כי כל הארץ אשר מאליתרופוליס עד סלע ואילת מלאה מערות (=חורים), ומכאן ראיה שידע גם את הוראתו הנכונה של שֵׁם העם היושב שם (יושבי החורים, המערות, ולא בני־חורין). כפר טבא – מקומו לא נודע (כפר טבי הַמֻּזכר בתלמוד אינו זה, כי, כנראה, הוא כפר־טב בקרבת לוד. עַיֵּן טומסן, 81). אחרי שסגר אספסינוס על ארץ ההרים שמסביב לירושלים מצפון, ממערב ומדרום, פנה אל ערבות הירדן, כדי לסגור על העיר גם ממזרח; מעיר שכם, שהחריב אותה לפנים יוחנן הורקנוס ועכשו נקראה מעברתא או מברתא (יוסיפוס מזכיר גם את שמה נאפוליס, שנאמר לה עד היום: נבלוס. והנה ידוע, כי אספסינוס הקים מושבה רומית על מקום שכם וקרא לה: עיר חדשה של פלביוס = Flavia Neapolis, – ויש לחשֹׁב, כי כשכתב יוסיפוס את הספר, כבר נמצאה המושבה הזאת, ועל־כן הכניס את שמה אל הספר, אף כי היה עוד קֹדם זמנה. כנראה, היה בנין נאפוליס בשנת תתל"ג או 73 בערך), פנה אל קרוה או קרוי (ככה נקראת עד היום Koreai של יוסיפוס, אשר בקרבת המקום שבּו משתפך הנהר ודי־פרע – שיש חושבים בו שהוא נחל כרית הַמֻזכר במקרא – אל הירדן) ומשם – אל יריחו. – ב. הרמה אשר ממעל ליריחו היא המורד התלול של הרי ארץ־ישראל המערבית לצד הירדן. ולמול הרמה הזאת נמצאה גם במזרח־הירדן רמה תלולה לצד הנהר, היא רמת עבר הירדן המתחלת על־יד יולִיַס (הצפונית אשר בגולן, שבנה פיליפוס במקום בית־צידא העתיקה, ולא יוליס הדרומית בנחל השטים, שנבנתה על מקום בית הרן על־ידי אנטיפס, כמו שנכתב בטעות בפנים) וסופה על־יד סומורה הקרובה לגבול סלע־ערב (יש מתקנים עמורה, ולא נראה). – הר הברזל הָזכּר גם במשנה (סֻכּה, ג, א) – הוא החלק הדרומי של שלשלת הרי עבר־הירדן מצפון לנחל ארנון. הדקלים שצמחו עליו היו דלים וכחושים ונקראו בשם „צינים“. צנבריי הָזכּר לעיל (ג, ט, ז). – ג. הספור על־דבר הנס שעשה אליהו הנביא למי יריחו (מלכים ב, ב, י"ט, כ) מסֻפּר כאן עם הוספות, כדי לשבּר את אזני הקורא שאינו רגיל להאמין בנסים. – עמק יריחו הָזכּר גם אצל סטרַבּון (ספר ט“ז, ב, מ”א; ואלה דבריו: „יריחו היא עמק מֻקף הרים מסביב בעגול. ושם נמצא התמר, ואף כי גם יתר עצי־פרי רבי־תנובה גדלים פה, הנה התמר עולה על כֻּלם, ואֹרך העמק מאה ריס וכֻלו ארץ משקה ומרֻבּה באוכלוסים, ובעיר נמצא ארמון מלכים וגם פרדס הצרי… והצרי הוא יקר מאד וגדל רק בארץ הזאת, ומין אחד של תמרים צומח שם, אשר דמיונו נמצא רק בבבל, ותבואת הארץ הזאת גדולה מאד“. בפי חז“ל נקרא עמק יריחו: שם „דָּשנה של יריחו“ (ספרי במדבר, י, ל“ב; דברים, י”ב, ה, ועוד). – הפרדסים של יריחו הָזכרו בספרות התנאים (תוספתא ערכין, פרק ב), ובשם עיר התּמרים נקראה יריחו כבר במקרא. על דבש התמרים המשֻׁבּח של יריחו עַיֵּן גם פליניוס „תולדות הטבע“, י”ג, ט, ושם ו. דבש הדבוֹרים של ערבות הירדן שִׁמש מאכל ליוחנן המטביל (אוַנגליון של מתיא, ג, ד) עץ הקטף או עץ הצרי, שנקרא גם עץ אפרסמון בספרות חז"ל (אפרסמון = אופובלסמון), הגדל ביריחו הָזכּר לשבח אצל כל סופרי ימי־הקדם. סטרַבּון כותב, כי הצרי מעלה ארוכה לכאב הראש ולשאר מחלות. על־דבר הצרי כבר סִפּר לנו יוסיפוס למעלה א, ו, ו. בכתבי־הקֹדש מפֻרסם יותר הצרי של העמק אשר ממול לעמק יריחו בעבר־הירדן נחל השטים), ועל־כן נקרא הצרי הטוב במקרא על שם גלעד (ירמיה, ח, כ"ב). אולם מן הגמרא למדנו, שהיו מלקטים אפרסמון מעין גדי ועד רמתא (בית־הרם, שבנחל שטים, שבת, כ“ו, ע”א). הכֹּפר – נקרא על שם אי כֹפר או קפרוס – הוא צמח בעל פרחים כדמות ענבים (על־כן כתוב: „אשכל הכפר“, שיר השירים, א, י“ד; הרבוי „כְּפָרים“ – שם, ד, י”ד) מפיצי ריח נעים, ועלים אדֻמים מסביב לפּרחים, שמהם עושים צבע אָדֹם. – עץ המֹר – מפֵּרותיו (כדמות אגוזים) עושים שמן מיֻחד שאין לו ריח, אולם הוא מעַדן את הבשר מאד. – ד. ים המלח נקרא אצל יוסיפוס תמיד יַם־הכֹּפֶר (הגושים השחורים) או החֵמר (אספלת). על הים הזה הרבו לדבּר הסופרים העתיקים (דיודורוס, פליניוס, טציטוס ועוד). הכֹּפר שבים־המלח הוּצא באמצעות דמי נדה – על הדבר הזה נמצא גם אצל טציטוס (היסטוריה, ה, ו), – זהו דבר שטוּת ואמונת־הבל של העם שנמסרה גם למשכילים. פליניוס (ה, ט"ו) מסַפּר על־דבר רומאים עשירים, ששלחו אל ארץ־ישראל לקנות בדמים יקרים את מי ים־המלח לצרכי רפואה.

פרק תשיעי. א. חדיד נמצאה בקרבת לוד ונחשבה גם היא לעיר מֻקפת חומה מזמן יהושע. – ב. נירון אבּד את־עצמו לדעת, כשנעזב מכּל אוהביו, ביום 9 יוני שנת 68 (סוף סיון או ראשית תמוז תתכ"ח). זמן מלכות נירון בכל כתבי־היד הוא שלש־עשרה ושמוֹנה ימים. וניזה הוסיף „שמוֹנה חדשים“ ועל־פיו תרגמתי – באמת משל נירון י“ג שנה וח' חדשים חסרים ד' ימים. סרויוס סולפיציוס גלבה (Galba) היה בן משפחה רומית חשובה וקרובה לבית הקיסרים ובימים ההם היה נציב בארץ אספמיה (ספרד). וינדקס, הנציב בגליה (שנזכר לעיל), פתה אותו לשלוח ידו אל הממשלה ולמרוד בנירון השנוא לרבּים, וגם אחרי מות וינדקס לא נואש מחפצו, וידידי נירון שבגדו בו, נימפידיוס וטיגלינוס הנזכרים כאן, נתנו את ידם לגלבה, ואחרי מות נירון בא הקיסר החדש אל רומי, אולם לא עברו ימים מרֻבים וגלבה הראה סימני קמצנות וקפח את שכר גדוד הצבא הראשי, שומרי ראש הקיסר, שהיו בימים ההם ראשי המדברים במטרופוֹלין של העולם, ועל־כן חשבוהו אנשי הצבא ל”שפל ונבזה“ ובחרו באותון הנבזה לקיסר והמיתו את גלבה במרום עיר רומי. – כשנודע לאספסינוס דבר תמורת הממשלה, דחה את המלחמה ביהודים, כי רצה להיות מוכן עם הלגיונות שלוֹ ללכת לרומי. וכנראה כבר אז חשב בחשאי על־דבר הממשלה הראשית. – ג. על־דבר שמעון בן גיורא, שהצטַיֵּן בשעת המלחמה עם צסטיוס גלוס והמעשים שעשה זה מכּבר בחבר עקרבים, עד אשר שלח חנן בן חנן צבא מירושלים לגרש את אנשיו, כבר דֻבּר לעיל (ב, י“ט, ג; כ”ב, ב). כאן מסֻפּר, שהיה שמעון בן גיורא מילידי העיר גרש (ואין זו גרש הנזכרה למעלה בפרשה א, שהיא על דעת רֹב החוקרים תֵּבה משֻׁבּשת שם), היא העיר היוָנית החשובה בעבר הירדן (גֶרַסָה), והשם „בן גיורא“ יוכיח, שיצא הגבור הזה ממשפחת גרים. כמו הסיקריים היושבים במצדה היה אף הוא איש־ריב גם לממשלת העם וגם לקנאים שבירושלים, ועל־כן נתנו לו הסיקריים – למרות חשדנותם בו, שמא יאמר להשתרר עליהם – מקלט במבצרם. אחרי המהפכה הגדולה בירושלים מצא לו עת־רצון לעשות מעשה ולקט לו גדוד חדש, ועם הגדוד הזה פשט על כל הארץ מסביב. – ד. בחיל שמעון נמצאו אזרחים רבים, הכַּונה לפליטי ירושלים שהוציאו אותם האדומים מן המאסר קֹדם עזבם את העיר שמספּרם היה כאלפּים איש, ומפּחד הקנאים נמלטו כֻלם אל שמעון בן גיורא (למעלה, ו, א). שוב התנפל שמעון על חבל עקרבים (עַיֵּן למעלה, ב, כ"ב; ג, ג, ד, בהערה), מכיון שיוסיפוס משתמש כאן במבטא „נפת“ (או פלך) עקרבים, למדנו שזוהי קצה צפון־מזרח של ארץ יהודה, שהוא רחוק ממצדה. חבל הארץ הזה נשאר עוד בידי היהודים אחרי שכבשו הרומאים את קרוה (לעיל, פרק ח, א) ורק בשנה הבאה כבשו אותו הרומאים (למטה, פרשה ט). באֹפן כזה צריך היה שמעוֹן לעבוֹר בין מצב־הרומאים השוכן ביריחו (למעלה, פרשה א) ובין ירושלים. מלבד־זאת המבטא „על פלך עקרבים ועל כל הארץ עד אדום רבּה“ אינו מחֻוָּר כל־צרכּו, כי הרי זה אֹרך כל ארץ יהודה! על־כן שער בוהל (עמוד 88 בהערה), כי במקום פלך עקרבים (הצפוני) צריך להיות כאן ארץ עקרבים או מעלה עקרבים (הדרומי). בדרום־מערב ים המלח, בנגב יהודה, הארץ הזאת היא קרובה הרבה יותר למצדה וגם לאדום רבה, שהיא כנראה כאן הארץ מבאר־שבע עד חברון. הכפר הנקרא עין או נעין הוא לפי זה, אולי, המקום העתיק מעון, לא רחוק מכרמל אשר לדרום חברון (שמואל א, כ"ה ב), גם עמק פרעתי או פארן יהיה לפי זה מדבר מעון (שהָזכּר שם, כ“ג, כ”ד; כ"ה) הנקרא גם מדבר פארן (שם, כ"ה, א) ומבֹאר שהוא בקרבת מצדות עין גדי (שם, כ"ד, א). ולשיטת החוקרים, החושבים שמחוז עקרבים הנזכר כאן הוא הצפוני, צריך לשער, כי עמק פרעתי זה הוא נחל הפרה, מצפון־מזרח לירושלים, במערב נחל יריחו. – להשערת בוהל יש סמוכים בזה, שבאמת נמצאו הרבה מערות בכל הארץ מדרום חברון, וכי המקומוֹת ההם היו מימי־קדם מקלט לכל גדודים הפושטים על ארצות הישוב, וכבר דוד ואנשיו הסתתרו שם. – ה. הקנאים הביטו בפחד על מעשי שמעון בן גיורא, כי יראו שמא ישלח ידו אל הממשלה בירושלים, אולם לא הצליחו לפזר את גדודו. ושמעון יצא להלחם עם האדומים. סבּת שנאתו לאדומים לא הֻבררה כאן, אפשר כי פליטי ירושלים הסיתוהו להתנפל עליהם כדי לקחת מהם נקמת המטבח אשר עשו בירושלים. – אולם מצד שני הֻכרח שמעון לפרנס את גדודו מן הגזל – ולטש את עיניו למסבות חברון הפוריות. באיזה מקום היתה המלחמה הראשונה בין שמעון ובין האדומים לא נודע לנו, כי לא התברר מאיזה צד עלה שמעון על ארץ אדום, מצפון־מזרח או מדרום־מזרח. – וכמו כן קשה לדעת, מאיזה צד הגיע אחר־כך אל תקוע, שהיא בודאי העיר העתיקה, קצה מדבר־יהודה מצפון מערב, מקום הנביא עמוס. – ז. העיר העתיקה חברון ירדה מגדֻלתה במשך הזמן, ובימי בית־שני הָזכּרה רק מעט. יהודה המכבי שרף את חברון אשר לאדומים (מכבים א, ה, ס"ה). את ספורי התורה מוסר כאן יוסיפוס בצורת „שיחות הבּריות“ – והדבר הזה נפלא מאד, כי מספרי יוסיפוס המאֻחרים רואים אנו שהאמין בתורה מן השמים, שכל דבריה אמת. בכלל נכּר פה חסרון ידיעות מדֻיקות בספורי התורה. כּכה הוא כותב, כי נבנתה העיר חברון קֹדם נֹף (מנפי שבמצרים) תמורת צֹען־מצרים של המקרא (במדבר, י“ג, כ”ב), ומיד הוא סותר את דברי עצמו באמרו שחברון נבנתה לפני אלפּים ושלש מאות שנה, בעוד שנֹף היא עיר עתּיקה, שכבר עברו עליה עד ימי יוסיפוס לכל־הפחות שלשת אלפים וחמש מאות שנה (אם־כן המעיט מספּר השנים, תחת אשר דרכוֹ תמיד להפליג במספָּרים!); אולם צֹען נבנתה באמת, לדעת החוקרים, בסוף האלף השלישי קֹדם מנין א“ה. ב„קדמוניות“ (א, ח, ג) תקן המחבר את הדבר על־פי התורה: „חברון נבנתה שבע שנים לפני טניס (צֹען) של מצרים“. – מצבות השיש על קברות האבות הן, כנראה, בנין מסביב למערת־המכפּלה, שהיה כבר בימים ההם, אם גם לא נודע מי היה הבונה. יש חושבים, כי היא החומה מאבני־גזית גדולות מסביב למערה, שהיא קַימת עוד בזמננו, שאולי בזמן יוסיפוס היו קבועים בה לוחות־שיש. – האלה הגדולה על־יד חברון הָזכּרה גם אצל הסופרים הנוצרים, ולפי דברי הירונימוס בפרושו לירמיה, ל”א, ט“ו ולזכריה, י”א, ה, נמצא שם שוק־עבדים גדול, שמכרו שם הרומאים את השבויים היהודים הרבּים אחרי מפלת בר־כוכבא (עַיֵּן שִירֶר בספרו הגדול, חלק א, הוצאה ג, עמוד 698). – האלה הזאת אינה האלון המשֻלש הידוע מצפון לחברון, שלפי מסֹרת התושבים הוא „אלוני ממרא“. – נפלא הדבר, שהאדומים לא נטרו שנאה לשמעון בן גיורא על החרבּן הגדול של ארצם, ובחרו להלחם תחת פקֻדתו בשעת מצור ירושלים. כנראה, היה יוחנן בן לוי שנוא עליהם יותר ממנו. – ח. הספור הרומנטי הזה מסַמן את כתיבתו של יוסיפוס; מצד שני אנו רואים בו את הדאגה הגדולה של קנאי ירושלים. – ט. גלבה נהרג ברומי ביום 15 ינואר 69 (תתכ"ט), וזמן מלכותו – שבעה חדשים ושבעה ימים (למעלה, פרשה ב) – נמסר אצל יוסיפוס בדיוק גדול (הוא מחשב את יום עליתו על הכסא וגם את יום מותו). – אותון נקרא לקיסר ברומי, אך בינתים הספיקו כבר הלגיונות החוֹנים בגרמניה להמליך את מפַקדם ויטליוס, ויצאו עמו אל ארץ איטליה. באביב פרצה המלחמה בין צבא ויטליוס ובין צבא אותון בקרבת בדריקום לא רחוק מקרמונה, ואותון נֻצח ואִבּד את־עצמו לדעת. ביום 19 לחֹדש אפריל 69 (סוף ניסן תתכ"ט) נקרא ויטליוס לקיסר ברומי. – אספסינוס ישב בעיר קיסריה שנה שלמה בחבוק־ידים, כי בקיץ שנת תתכ“ח הפסיק את המלחמה ושלח את טיטוס בנו לקבל פקֻדה חדשה מאת הקיסר גלבה, ועד ששב טיטוס הגיעה עונת הגשמים. ובאביב הבא שמע אספסינוס על־דבר מלחמות־האחים שברומי וחכה לתוצאותיהן, – אולם עוד טרם קבּל את הידיעה, שויטליוס נִצח ונעשה לקיסר ברומי, חִדש את המלחמה בסיון שנת תתכ”ט (ראשית יוני 69), כי כנראה פחד, פן תעורר הבטלה שלו חשד ברומי, שהוא לוטש עין לממשלה. על־דבר שנת הבטלה הזאת הודיע גם טציטוס (היסטוריות, ה, י): שתי שנים נלחם אספסינוס בארץ יהודה, ובשנה הבאה (השלישית) חִכּה לתוצאות המלחמה מבית (ברומי), ושנה זו עברה במנוחה בארץ יהודה. – אספסינוס יצא מקיסריה בחמישי לסיון לכבֹּש את הר־המלך אשר מדרום לשכם, הוא כבש את שני הפלכים גופנא ועקרבים (עַיֵּן למעלה, ג, ג, ה) ואת עפרים (שגם היא חֻבּרה לארץ יהודה על־ידי יונתן הכהן הגדול החשמונאי) ואת בית־אל (שתי ערים אלה הָזכּרו בסמיכות גם בדברי הימים ב, י“ד, י”ט), שירדה מגדֻלתה בימי הבית השני. אדום העליונה היא, כנראה, אדום רבה הנזכרת, – ארץ ההרים מסביב לחברון. לפי הענין היו כפרביס וכפתרא, הנזכרות פה, בקרבת חברון; אחרי הכניע הרומאים את ארץ אדום, הקיפו את ירושלים מכל צד – רק הדרך אל הורדיון ומשם אל מצדה ואל ים־המלח נשארה פתוחה. – י. המעשים המגֻנים של אנשי יוחנן המסֻפּרים פה הם, כמובן, דברי גוזמה; נראה, כי יוסיפוס עשה את הפרט לכלל. – אמנם הזמן ההוא היה זמן השחתת המדות, ולא רק „הרוצחנין“ התרבו אז, כי־אם גם המנאפים, עד שבִּטל רבן יוחנן בן זכאי את המים המרים (משנה סוטה, ט, ט). – י"א. גרפטי זו היתה גיורת ממשפחת מלכי חדיב, שבנתה לה ארמון בירושלים בקרבת הר הבית, והקנאים תפשו את הארמון הזה ויוחנן מגוש־חלב קבע שם את דירתו. סבּת מרידת האדומים בקנאים לא הֻבררה, על־כל־פנים התחברו עכשו עם שארית הכהנים הגדולים, לאמר: עם מנהיגי מפלגת אזרחי ירושלים, והם החליטו לקרֹא לשמעון בן גיורא. המחבר, עם כל שנאתו את יוחנן מגוש־חלב, חושב את הדבר הזה – מחמת תוצאותיו הרעות – לאִוֶּלת מדינית. אמנם נמצאה בו תהפוכה היסטורית גדולה: הכהנים הגדולים, בני המפלגה שהטרידה לפנים את שמעון בן גיורא מפלך עקרבים והכריחתו להסתתר במצדה, והאדומים, אשר העריץ הזה החריב את ארצם והפך אותה למדבר־שממה – פנו עכשו אליו „בתפלה ובתחנה“, שיבוא בשערי ירושלים ויפרֹשׂ עליהם את כנפיו. „הכהנים הגדולים“ שהיו עוד בחיים הם יהושע בן דמנאי, שהיה כהן־גדול בשנת תתכ“ב (62), ויוסף בן קמחית או קבי, הכהן הגדול של שנת תתכ”א (61). ספק הוא אם היה אז מתתיהו בן תאופיל הכהן הגדול של השנים תתכ“ה–תתכ”ח (65 עד סוף 67) בחיים. בשעת מצור ירושלים ברחו שני הכהנים הגדולים הנזכרים לראשונה ואתם בני מתתיהו הכהן הגדול, כי בפֵרוש שמענו עוד על כהן־גדול או בן כהן־גדול ושמו מתתיהו בן ביתוס, שנהרג על־ידי שמעון בן גיורא יחד עם שלשת בניו (למטה, ה, י"ג, א), ובנו הרביעי ברח יחד עם הכהנים הגדולים מירושלים בשעת המצור (למטה, ו, ב, ב). מתתיהו, שנשלח אל שמעון בן גיורא, הוא, כנראה, מתתיהו בן ביתוס (עַיֵּן למטה, ה, י"ג, א) ולא בן תאופיל, (כמו שחשבו גרֶץ וחוקרים אחרים). – י"ב. שמעון בן גיורא נכנס אל ירושלים בחֹדש ניסן תתכ“ט (69), עוד קֹדם שיצא אספסינוס להלחם בצפון ארץ יהודה, – ואחרי שהיו הקנאים ויוחנן מגוש־חלב אדוני ירושלים יותר משנה. הקנאים שהתחזקו בהר־הבית הקימו ארבעה מגדָּלים להגן עליהם מפני שמעון, האחד מצפון־מזרח כנגד העיר החדשה (מצפון מערב הֵגֵנה הבירה או מצודת אנטוניה על בית־המקדש). שלשת המגדלים הנותרים נשקפו לצד מערב – אל העיר העליונה ולצד דרום־מערב אל העיר התחתונה. הגזית, בשם הזה אני מתרגם את המלה היוָנית Ξυστός (קסוסטוס, עַיֵּן שירר בספרו הגדול חלק ב, הוצאה ג, עמוד 211). ה„לשכה“, ששם היה מושב הסנהדרין, היתה בחלק המערבי של הר־הבית לצד העיר העליונה, ונשקפה על־פני הגזית (קסוסטוס), ועל־כן נקרא אצל חז”ל בשם לשכת הגזית. מן הבריתא (יומא, כ“ה, ע”א) למדנו שלשכה זו היתה כמין בסילקי גדולה. הגזית )קסוסטוס) נמצאת מול הלשכה הנקראה על שמה, מעבר לנחל המפריש בין הר־הבית ובין העיר, וחוץ לחומת העיר העליונה, וגשר חבּר את הגזית עם הר־הבית (עַיֵּן למעלה, ב, ט"ז, ג; שם וגם פה צריך לתקן „הגזית“ במקום „לשכת הגזית“). לפי דברי המשנה (סוף מדות), היתה לשכת הגזית בדרום העזרה (והיא הלשכה השלישית מדרום, לצד מערב), לאמר: בקֹדש. וכבר תמהו האמוראים על הדבר, ואביי יִשֵּׁב את הענין, שחצי הלשכה היה קֹדש וחציה חֹל (יומא, שם). אפשר כי המגדל הזה, שבנה יוחנן מעל לגזית (לאמר, היה נשקף ממעל על־פני הגזית אשר ממולו), היה נטוע על לשכת הגזית. – המגדל השלישי היה מצד דרום־מזרח למגדל הזה, והרביעי היה, כנראה, מצפון למגדל השני, במקום שמשם נשמע הקול יפה גם בעיר העליונה וגם בעיר החדשה, מעל ללשכות (ביוָנית פסטופוריות), שלא נתבארה מהותן, משם היה כהן אחד תוקע בערב שבת עם־חשכה, שהגיעה עונת השבת (לפי דברי המשנה סֻכּה ה, ג, הוסיפו בערב שבת שש תקיעות: שלש להבטיל את העם ממלאכה, ושלש – להבדיל בין קֹדש לחֹל. ועַיֵּן שבת, ל“ה, ע”ב).

פרק עשירי. ב. מכיון שויטליוס נעשה לקיסר ברומי סמוך לחצי חֹדש אפריל, נפלא הדבר שבחֹדש סיון (יוּני) לא ידע עוד אספסינוס כלום מזה, ורק בשובו – לכל הַמֻּקדם בסוף סיון – קבּל את הידיעה! גם המאמר „כי היה עליו להפליג בים בעת החֹרף“ אינו מובן כל־צרכּו, כי הרי הדבר היה עוד קרוב לתחלת הקיץ! וכמבֹאר אצל טציטוס, כבר בראש חֹדש יולי נשבעו טיבריוס אוליוס אלכסנדרוס והלגיונות אשר במצרים למלכות אספסינוס (טציטוס Histor., ב, ע"ט). – ה. מוצינוס היה אז נציב סוריה (עַיֵּן למעלה, פרק א, ה), בתור יורש משׂרת צסטיוס גלוס, שירד מגדֻלתו אחרי מפלתו בידי היהודים. – סְוֵן ועיר הפילים (אלפנטיני) הן ערים ידועות בדברי ימי הפזור היהודי אשר במצרים, ושם נתגלו האפיפורין הידועים. אֹרך ארץ מצרים מסין עד סוֵן, על־פי חשבונות סופרי ימי־קדם, הוא לכל־הפחות ארבעת אלפים ריס, ויוסיפוס טעה במספריו כאן. – ו. מצרים נכנסה בברית אספסינוס בראשית יולי (עַיֵּן לעיל). ז. יוסף נחשב לשבוי־מלחמה והיה אסור בכבלים שתי שנים רצופות. – „כבודו הראשון“ שקבּל יוסף – הוא משפט אדם בן־חורין.

פרק אחד עשר. בדברי ימי מלחמת־האחים באיטליה העלים המחבר מקצת דברים, שהיה בהם כדי להטיל צל על ראשית מלכות אספסינוס. למשל, הפרעות הנוראות שעשו אנשי־צבא אנטוניוס פרימוס בקרימונה, ושרפת העיר על־ידם, גם הברית שכרת סבינוס אחי אספסינוס עם ויטליוס ועוד, – ועל הכּל המטבח הנורא ויתר מעשי הנבָלה שעשו המנצחים ברומי עצמה. אפילו שרפת המקדש העתיק והעליון של הרומאים, היכל הקפיטוליון, נחשבה בעיני סופרים רבּים למעשה צבא אספסינוס (ולא – ויטליוס). הקפיטוליון חָרב ביום 19 דצמבר 69 בחֹרף שקֹדם חרבּן הבית השני. ומכאן למדנו, כי זה חל בימים ההם בראשית כסלו (אם נחשֹׁב, כי גם כאן החֹדש העברי כסלו נקרא בשם המקדוני אַפֵליוס, כמו שעשה המחבר בכל הספר). יוצא מזה, שחל אז הראשון לינואר שנת 70 ביום ט“ו כסלו ד' תת”ל – דבר שלא יוכל להיות על פי החשבּון שלנו, אפילו בשנה שאחרי העבּור, ואולי צריך להיות אודִינַיּוּס (טבת). וכבר התחבטו בזה חוקרים רבּים. – ה. העיר ניקופוליס („עיר הנצחון“ לזֵכר נצחון אוגוסטוס קיסר על־יד אקטיום) היתה רחוקה, לפי דברי סטרַבּון, שלשים ריס מאלכסנדריה. נפת מֶנְדֶּס היא בחלק המזרחי של יאור מצרים (דלתה). מעיר תמויס פנה טיטוס בדרך היבשה אל סין ועבר על צֹען־מצרים, שהיתה עתה עיר־מצער, ומשם עבר מעברה עד הרקליופוליס (הקטנה), וביום הבא הגיע עד מצר סין (סואֵז). – מקדש זֶוס קסיוס נמצא מעבר למיצר מצרים בקרבת היאור הנקרא סירבון מצד אחד וים־סוף מצד שני. שם היה קבר פומפיוס. – אוסטרקיני נמצאה מצפון מזרח למקום הנזכר. – רינוקורורה היא הגבול בין פלשתים ובין מצרים (עַיֵּן למעלה, א. י"ד, ב) על נחל מצרים. משם נסע טיטוס אל רפיח, שהיא על דעת יוסיפוס ראשית גבול סוריה. מרפיח נסע טיטוס לארך שׂפת הים עד קיסריה. הצבא שהוליך עמו טיטוס היה, כנראה, רק חיל־מלואים, כי שלשת הלגיונות הרומאים (שהֻפחתו על־ידי זה שהבדיל מהם אספסינוס רבּים ושלחם אל מוצינוס) חנו בקיסריה ובאמאוס ובבית־שאָן (ועַיֵּן למטה, ה, א, ו).

ספר חמישי: מצוֹר ירושלים וכבּוש החומה הראשונה והחומה השניה והעיר החדשה. בנין הדיֵק על העיר ומצוקות הרעב

(מראשית ניסן עד ראש חֹדש תמוז תת"ל, הקיץ של שנת 70)

פרק ראשון. – א. המעשה המספֻּר כאן קרה עוד בחֹרף ד' תת"ל, כמבֹאר כאן, חדשים אחדים קֹדם הפסח. – ב. אלעזר בן שמעון מן הכהנים, מנהיג הקנאים, כבר הָזכּר למעלה (ב, כ, ג; ד, ד, א). הקנאים שהתקוממו ליוחנן בן לוי תפשו את חומת בית ה' הפנימית – כלומר, את חומת העזרה. השערים שהָזכרו כאן הם שערי העזרה, שהיו עשרה במספר (עַיֵּן למטה, פרק ה, ב–ג). בלשכות העזרה נמצא לחם לרֹב. יוחנן מגוש חלב, שמשל בחלק העיר התחתונה, שלט גם בחצר בית ה' החיצונה (בהר־הבית) ובידו היתה החומה החיצונה. הוא צר על אלעזר בן שמעון מכּל עבריו, אולם אלעזר בן שמעון ואנשיו נמצאו במקום גבוה יותר, כי החצר הפנימית היתה למעלה מן החצר החיצונה. – ג. כלי־הקלע ויתר מכונות־המלחמה, שנפלו בידי לוחמי־החֵרות אחרי נצחונותיהם על הרומאים, הֻצגו בחומת החצר החיצונה (למעלה, ד, ט, י"ב), ועל־כן נשארו בידי יוחנן מגוש־חלב. אבני־הקלע, שהמטירו אנשי יוחנן על הקנאים, עפו ממעל לחומת העזרה אל החצר הפנימית והמזבח. – ד. בכּורי הקֹדש, שנפלו בידי הקנאים אשר בעזרה, הם בכּורי האדמה ותרומות הכהֻנה שהיו מֻנחות בלשכות האוצר שבמקדש. על־דבר שרפת אוצרות־התבואה שבירושלים בשעת מלחמות־האחים ספּרה גם הגמרא (גיטין, נ“ו, ע”א), וגם טציטוּס (בספרו Historiae, ה, י"ב) כותב: „מלחמה ונכלי רצח ומאכֹלת־אש עברו בין יושבי ירושלים, ולחם רב נשרף“. – ה. הכהנים הגדולים והעם נמנו וגמרו להרים את בית־המקדש עד שיהיה גבהו מאה ועשרים אמה, כמו שהיה בימי הורדוס (ואחר־כך שקע בקרקע כעשרים אמה). הדבר הזה הָחלט בימי הנציבים האחרונים. אמנם דבר שקיעת הבנין באדמה עשרים אמה הוא ספּוּר מוזר (כי בתנאים כאלה בלי־ספק היה ההיכל נהפך ונהרס), אך על־כל־פנים שמענו, כי החליטו בזמן ההוא להרים את הבית עשרים אמה. אגריפס השני בתור המשגיח הראש על בית־המקדש צוה להביא עצים מן הלבנון, ובודאי נערמו בחצר המקדש החיצונה ויוחנן השתמש בהם לצרכי מלחמתו עם הקנאים המורדים בו. האכסדרה שבמערב של חומת העזרה וחומת החצר הפנימית היתה המקום המסֻכּן ביותר בשביל יוחנן, כי שם היתה החצר החיצונה צרה מאד ומעבר לחומה החיצונית נמצא הגשר המוליך אל העיר העליונה, שהיה כנראה בידי אנשי שמעון, על־כן נמצא יוחנן כאן במֵצר בין שני אויבים. עוד מקֹדם בנה במקום הזה שלשה מגדלים נשקפים אל העיר כנגד שמעון (למעלה, ד, ט, י"ב, בהערה), ועכשו רצה לבנות עוד מגדלים (הפעם מגדלי־עץ) פונים לצד החצר הפנימית. – ו. חיל טיטוס היה גדול בלגיון אחד (השנים־עשר) מחיל אספסינוס בשעת עליתו על הגליל (למעלה, ג, ד, ב). לעֻמת־זאת, כנראה, לא נמצאו בידו שמונה־עשר הגדודים שנללוו על צבא אספסינוס, על־כל־פנים לא הודיע אותנו המחבר את הדבר וגם לא פֵרש את מספר הצבא הרומאי. ראוי לחשֹׁב, שגם עכשו היו לטיטוס לכל־הפחות קרוב לששים אלף איש (וחיל מלכי הברית והערים בכלל), מלבד עבדי הצבא והעבדים המשֻׁחררים, שבמצור עיר גדולה בהקפהּ, כמו ירושלים, היה גם להם תפקיד חשוב. – טיבריוס יוליוס אלכסנדרוס עזב את נציבותו במצרים ויצא עם טיטוס לעמוד בראש הצבא. הוא היה המפַקד הראשי במעשה, וטיטוס – מפני הכבוד ומפני אהבת הצביא אליו.

פרק שני. א. טיטוס נסע מקיסריה דרך ארץ שמרון (שכם)־גופנא, שנכבשה בשלום על־ידי אביו (למעלה, ד, ט, ט). – גבעת־שאול היא לדעת רֹב החוקרים במקום תֻלַיְל אלפול, לא רחוק מירושלים לצד צפון. במקום מרחק המקום מירושלים – שלשים ריס – בא בספר „קדמוניות“ (ה, ב, ח) עשרים ריס (בוהל, עמוד 171, גם טוֹמסן, 46). – ב. על־יד מגדל פספינוס, שהיה בקצה צפון־מערב החומה החדשה (למטה, ג, ה; ד, ג), נטה טיטוס על סוסו לצד מזרח ועבר על מגדלי הנשים. סמוך לשער דמשק של זמננו קפצו היהודים משער הצפון על רוכבי טיטוס. הם התנפלו מן השער אשר למול מצבת הילני, כנראה, זה הבנין הגדול של שלש פירמידות, שהקימה הילני מלכת חדיב הגיורת בחייה ושם נקברה אחר־כך יחד עם בנה איזַט המלך. הבנין הזה נמצא במרחק שלשה ריסים מירושלים בצפון (קדמוניות, כ, ד, ג), ורֹב החוקרים הסכימו, שמצבת הילני, שנהרסה ברבות הימים, היתה נטוּעה על הכוכים הנהדרים הנקראים עכשו בשם „קברות המלכים“ (או „קברי מלכי בית דוד“, בטעות), שנמצאו בהם פתּוחים ופסלים בסגנון יוָנִי־רומאי. – על הגבורות שעשה טיטוס במלחמת־רוכבים סִפּר גם סויטוניוס (חיי טיטוס, ד). לפי דבריו, כרע פעם סוסו של טיטוס תחתיו בשעת הקרָב, והוא מִהר וקפץ על סוס אחר ששרוכבו נפל חלל. לפי משמעות הדברים שם נראה, כי היה זה בשעת המצור על טריכי או גמלא. אִלו קרה הדבר בשעת מצור ירושלים, בלי ספק לא דלג עליו המחבר. – הלגיון החמישי חנה באמאוס (למעלה, ד, ח, א), וכנראה ישב שם כל העת, ועכשו מהר לצאת לקראת טיטוס ולהתחבר עם צבאו. קֹדם נמצא בידי טיטוס רק הלגיון הט“ו, שעמד בקיסריה, והלגיון הי”ב, שבּא מסוריה, יצא כנראה עם טיטוס יחד מקיסריה. צופים כבר הָזכּר למעלה (ב, י"ט, ד) בתור מקום מחנה צסטיוס גלוס בהצותו על ירושלים, ושם מבֹאר שהוא רחוק שבעה ריסים מן העיר (לצד צפון). המקום הָזכּר גם במשנה (פסחים, סוף פרק ג): „מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשׂר קֹדש, אם עבר צופים – שורפו במקומו“ (ורש“י פרש, שהוא שם כפר, אולם התוספות נחלקו עליו על יסוד דברי התוספתא, שהם סתומים בכלל. בבלי פסחים, מ”ט, ע"א), ועוד לא באו החוקרים לידי הסכם איזה מקום מצפון ירושלים ראוי לשם זה, ודעת הרֹב היא, שהוא בקצה הדרום של הרמה הנקראת עכשו אל־שעפאת במרחק קילומטר וחצי מצפון לשער דמשק, וצפונה למקום הזה נמצא על הרמה הנזכרת המקום הנקרא לפנים מצפה, או המצפה (בוהל 96, 171). – הר הזיתים (גם „הר המשחה“) הָזכּר כבר למעלה תדיר, הוא הגבעה מעֵבר לנחל קדרון, מול הר־הבית. – ד–ה. בכַוָּנה הטעים המחבר את גבורות טיטוס במלחמה הכפולה על הר הזיתים, שברחו בה הרומאים פעמים מפני היהודים.

פרק שלישי. א. נראה מזה שהיתה המלחמה בהר הזיתים עוד קֹדם י“ד ניסן תת”ל (70). אף כי הקיפו הרומאים את ירושלים מכל עבר, לא יכלו לעצור בעד עולי הרגלים מבּוא עם פסחיהם לירושלים (עַיֵּן למטה, ו, ט, ג–ד). כשנפתחו שערי המקדש לפני מקריבי הפסחים מצא יוחנן שעת־הכֹּשר להכניע את שונאיו הקנאים, – בכַוָּנה ספּר לנו המחבר, שנלחץ העם אל המזבח ואל המקדש, כלומר, אנשי יוחנן הכריחוהו לעבור את הגבול המֻתּר לזרים, ושפכו דם בקֹדש בשעת הקרבת הזבחים. הקנאים ברחו אל המנהרות, הן המחִלות שתחת המקדש (בריתא פסחים, פ“ו, ע”א. מחִלה או מסבה אחת הלכה מבית־המוקד תחת לבירה אל בית־הטבילה ונרות היו דולקים שם. משנה תמיד, א, א; מדות א, ט). בזמן החדש נגלתה אחת המנהרות האלה. – ב. עין התנין הוא, כנראה, השם העברי של ברֵכת הנחשים שהזכיר כאן המחבר (עכשיו „ברכת הסולטן“ בדרום־מערב העיר). טיטוס יִשר אֵפוא את כל המקום מצפון לירושלים וממערב לעיר מעבר לנחל. – ג. מגדלי הנשים ומצבת הילני כבר הָזכרוּ בפרק הקודם. שדה־הקרָב בין היהודים וּבין הרומאים האצים לעלות על העיר היה אפוא ארֹך שלושה ריסים. – ה. בשבע שורות סִדר טיטוס את צבאו, למען עצוֹר בעד היהודים הנלחמים מן החומה, והרגלים (תחת צפּוי מגניהם) התיצבוּ בראש, בקרבת החומה. תחת חסות הצבא הרב עברה כבודת הרומאים וגם נבנו מצודות למחנה הלגיונות. טיטוס חנה מצפון־מערב לעיר, כנגד קרן החומה החדשה, – וחלק צבאו חנה ממערב לעיר מול ארמון הורדוס.

פרק רביעי. תכנית ירושלים שבפרק הזה עומדת במרכז חקירת קדמוניות ירושלים. מן הספרות הגדולה והרחבה במקצוע זה ראוי להזכיר ביחוד את הספרים השלמים:

באנגלית:

Palestine Exploration Fund: The recovery of Jesusalem, ed. By W. Morrison לונדון 1871.

The survey of Western Palesine: Warren and Conder Jerusalem לונדון 1884.

בצרפתית:

De Sauicy: Jérusalem פריז 1882. Guérin: Jérusalem פריז 1889.

בגרמנית:

Robinson: Palästina הלֵי 1841–1842, חלק א (בסוף) וחלק ב (כמעט כֻּלו).

Tobler: Topographie von Jerusalem, שני ספרים. נדפסו 54–1853.

Spiess: Das Jerusalem des Josephus ברלין 1881.

ספר זה מֻקדש לחקירת קדמוניות העיר על־פי מחבּרנו.

Schick: Baugeschichte der Stadt Jerusalem הופיע במאסף Zeitschrift des deutsch. Paläst. Vereines, שנה ט“ז ושנה י”ז. מחקר חשוב מאד.

מלבד זאת:

Karl Kürkert: Die Lage des Berges Sion פרַיבורג 1898.

ויש חלוקי־דעות רבים בין החוקרים. – א. הגבעה הגבוהה יותר היא המערבית, והמחבר אומר, שהיא נקראה בשם „מצודת־דוד“. הדבר הזה גרם קֹשי רב לחוקרים. יש אשר התעצמו לקַיֵם את דברי המחבר ושערו כי באמת מקום מצודת ציון, מצודת דוד או עיר דוד (שמואל ב, ה, ז) הוא הגבעה המערבית, ובית־המקדש נמצא צפונה־מזרחה לה בהר־הבית או הר המוריה, ויש שסמכו על סברת השכל ועל תוצאות החפירות, שמצודת־ציון אינה אלא הגבעה שבדרום־מזרח הקרובה יותר אל ההיכל, שבימי הבית השני נקראה בשם חקרה (Akra) היא מצודת־הנוגשים של מלכות אנטיוכוס ושלטון המתיַונים. החוקרים הנוטים לדעה זו מחליטים, שטעה המחבר בהגדרה הטופוגרפית של עיר־דוד (אם גם דבר זה רחוק מן השכל, שהרי היה המחבר בן־ירושלים), או שבמשך הזמן נתחלפו שמות המקומות, וכשקבלה עיר־דוד העתּיקה התחתונה את השם היוקני „חקרה“ עבר השם „עיר־דוד“ אל הגבעה המערבית, שעליה נמצאה העיר העליונה. גבעה זו נקראה בשם „פרוק העליון“ גם במשנה (שקלים, ח, א) ושם מבֹאר, שלא היה מקום זה בחזקת טהרה כשאר כל חלקי העיר, ויש לחשֹׁב שישבו שם נכרים רבים מימי הורדוס (עַיֵּן גם לעיל, ב, י"ד, ט, ששם נקרא בשם זה רק חלק העיר העליונה). – הגבעה השנית ממזרח לגבעה הראשונה היא המצודה חקרה (היא היא מצודת ציון או עיר־דוד לפנים, על דעת רֹב החוקרים) וּשמה נשאר לה גם אחרי שנלכדה על־ידי החשמונאים בימי שמעון (מכבים א, י“ג, נ–נ”ב). לפנים הבדיל עֵמק רחב בינה ובין הגבעה השלישית אשר מצפון לה, היא הר המוריה או הר הבית (שבראשה נמצא לפנים גֹרן ארֵונה או ארנן, מקום המזבח וההיכל), ובתחלה היתה מצודת היוָנים שעל גבעה זו גבוֹהה מחומת בית־המקדש, עד שהֻכרח יהודה המכבי להרים את החומה מדרום למקדש, כדי שלא יעמדו היוָנים לשטן לעבודת־האלהים המחֻדשה (מכבים א, ד, ס), ואחרי שכבש אותה שמעון הרים עוד יותר את חומת המקדש (שם, י“ג, נ”ב), ומני־אז שמוּ החשמונאים את לבם להשפיל את גֹבה המצודה ועדרוּ את ראש הגבעה וגם סתמו את העמק שבינה ובין הר־הבית. – עֵמק טורופויון החותך את העיר הישנה אינו עובר ישר מצפון לדרום, כי־אם נוטה מזרחה ומגיע עד מַעין השלֹח (גיחון, שנקרא בפי הנוצרים בשם „מעין מרים“) – הנקרות העמֻקות מצדי העיר הן נחל קדרון וגיא־בן־הנם המגיע עד ברֵכת הנחשים (או ברכת־עין־תנין, עכשו ברכת הסולטן). – ב. החומה הישנה היתה קַימת כבר בחלקה (בלי ספק) קודם כבוש ישראל. בתקופת תל־אל־אמרנה היתה ירושלים עיר־חוֹמה, ורק בקֹשי כבש דוד את מבצר היבוסי – מצודת ציון (שמואל ב, ה). דוד ושלמה חִזקו את החומה ואחר־כך הרבו מלכי יהודה לבַצֵר אותה, ביחוד יותם (על־פי ספר דברי הימים; במלכים נזכר רק שער בית ה' העליון) וחזקיה (ישעיה, כ"ב, ח) ומנשה (דה“י ב, ל”ג, י"ד). בימי הבית השני בנה נחמיה את חומת העיר ההרוסה ואחריו חִזק אותה שמעון הצדיק (בן־סירא, ג, ד–ה: „אשר בימיו נבנה קיר, פנות מעֹז בהיכל מלך. הדואג לעצמו מחתף ומחזק עירו מִצָּר“). החומה הישנה הזאת הקיפה את שתי הגבעות (העיר העליונה והעיר התחתונה או חקרה) ובצפון הפרידה בין העיר הישנה ובין העיר החדשה של ימי בית ראשוֹן („המשנה“). תחלתה היתה על־יד מגדל הִפּיקוס (עַיֵּן להלן, פרשה ג) ומשם נמשכה לאֹרך הצפון עד הגיעה אל מצודת הר־הבית המערבית, ולאֹרך המערב עברה על בית צוא (במקומו של זה התחבטו החוקרים; על־כל־פנים הוא רחוק משער האשפות) והגיעה אל שער האסיים, שהוא מעין ציר חומת העיר בדרום־מערב, משם נמשכה לאֹרך הדרום (צפונה לגיא בן־הנֹם), עד מעין השלֹח ומשם נמשכה למזרח ירושלים ועברה על ברכת שלמה והגיעה עד העֹפל. עֹפל הוא סתם קיר מצודה עם מגדל, וביחוד נקרא בשם זה חלק המצודה ממזרח לירושלים, שהֵגן כנראה על הזוית הצפונית־מזרחית של חקרה. בספר מיכה, ד, ח, הָזכּר „מגדל עדר עֹפל בת־ציון“. בישעיה, ל“ב, י”ד, הָזכּר „עֹפל ובֹחן“ ובספר דברי הימים ב הובא, כי יותם המלך בנה בחומת העֹפל (כ"ז, ג) ומנשה בן־חזקיה חִזק והגביה חומה זו (ל“ג, י”ד). משם הגיעה החומה הישנה עד מצודת הר־הבית המזרחית. הנה כי כן נשענה משני קצותיה על חומת הר־הבית. – החומה השנית נשענה בקצה האחד (הדרומי־המערבי) על החומה הראשונה ובקצה השני (הצפוני־מזרחי) על מצודת הבירה (אנטוניה) שמצפון למקדש, ועברה מצפון לחומה הישנה (בנטיה מדרום־מערב לצפון־מזרח). כנראה, נבנתה גם היא בימי בית ראשון וסוככה על החלק החדש של העיר, הנקרא בשם המשנה (מלכים ב, כ“ב, י”ד; צפניה, א, י). – שער גנת נמצא, כנראה, מדרום לשער יפו של זמננו, ומזרחה לו, ואולי היה פונה צפונה (אל העיר החדשה או המשנה), ויש אומרים שהוא שער הפּנה. הַגִּרְסָה הישנה, שחוֹמה שניה זו הקיפה את רוח הצפון של המצודה (Akra), אינה מובנה. ואולי במקום „אקרה“ צריך היה להיות שם „ארקטוס“, כלומר, הקיפה מרוח צפון את החלק הצפוני של העיר ובהוצאת ניזה נשמטו המלים „של המצודה“ (שאפשר כי אינן אלא כפל־כתיבה (דיטוגרפיה). – החומה השלישית נבנתה בימי אגריפס הראשון (אמנם גם קֹדם לו היו שם נסיונות לעשות מצודה, אך לא הצליחו. עַיֵּן קדמוניות, י"ט, ז, ב). מערות המלכים נמצאו ממזרח ל“מגדלי הנשים“, קצתן מבית לחומה וקצתן מחוץ לחומה. מגדל הפּנה כאן בצפון־מזרח העיר החדשה, ומשם פנתה החומה לצד דרום. מצבת הכובס או הרוגל נמצאה גם היא בקרן צפונית־מזרחית לעיר. הגבעה הרביעית ביזיתא או ביציתא (ששם נמצאה העיר החדשה של ימי הבית השני, צפונה ל„משנה“) אינה אלא המשך הגבעה שעליה נמצא המקדש (הר המוריה) וגבוהה קצת ממנה ואין נחל מפריד ביניהן. על־כן הָכרחו היהודים לעשות חריץ מלאכותי בין גבעת ביזיתא ובין הבירה, כדי שלא יקל לכבוש את המצודה הזאת מצד צפון. פֵּרוש השם „בי־זיתא“ – „עיר חדשה“ תמוה מאד, ויש מתקנים בי־חדתא. אולם קשה לקבל את התקון הזה. על־דבר בנין החומה השלישית בידי אגריפס הראשון ספּר המחבר ב„קדמוניות“, י”ט, ז, ב, ושם באר גם את סבת הדבר שלא יכול המלך להשלים אתת מעשהו – כי קפץ עליו רגזו של הנציב הרומאים שבסוריה ויביוס מרסוס, אשר חשד בו, כי הוא בונה את החומה בכונה מסֻתּרת למרוד ברומאים. – ג. במספר מגדלי החומה השלישית והרֶוח שביניהם נכנסה טעות או גוזמה. אם נחשֹׁב את אֹרך יסוד המגדל עשרים אמה ואת הרֶוח שבינו ובין המגדל הקרוב אליו מאתים אמה ונכפיל את סכום האֹרך הזה בתשעים (לפי מספר המגדלים) – יצאו לנו כעשרים אלף אמה בקֵרוב אֹרך החומה השלישית, ואם נוסיף על האֹרך הזה עוד את חלק החומה הראשונה המשלים את הקף העיר ונשער כי נמצאו בו כארבעים מגדלים (מששים הנזכרים על החומה הישנה, אם נגרע אפילו עשרים מגדלים בשביל כֹתל החומה הצפוני החותך את העיר) ונחשֹׁב גם את המגדלים האלה ואֹרך יסוד כל אחד ואחד והרֶוח שבין שני הקרובים כמספר הנ“ל, יצאו לנו עוד כתשעת אלפים אמה, באֹפן שכל הקף החומה מסביב לעיר היה לכל־הפחות קרוב לכ”ט אלף אמה – או כחמשה־עשר קילומטרים, שהם על־כל־פנים יותר משבעים וחמשה ריס – בעוד אשר לפי דברי יוסיפוס היה אֹרך הקף החומה לא יותר משלשים ושלשה ריס (והמדה הזאת היא קרובה אל האמת, כפי שנתגלה על־פי החפירות והמדידות של הארדיכל שיק). על־כן יש מתקנים במקום מאתים אמה: ששים או שבעים אמה רֶוח בין שני מגדלים – ועדַין הדבר צריך עיון. – המגדל פספינוס נמצא בקצה צפון־מערב (עַיֵּן לעיל) בקרבת הבנין הנקרא בזמננו קלעת ג’אלות (טירת גֻּלְיַת). שם באמת המקום הגבוה ביותר שבכל ירושלים (בזמננו 790 מטרים) ומראש המגדל היו משקיפים בשעת עלות השמש „על פני ארץ ערב ועל כל קצות נחלת העברים עד הים“ (כן צריך להיות בפנים), הכונה, כמובן, לים הגדול התיכון. המראה מראש מגדל פספינוס למערב ולדרום דמה אפוא למראה מראש פסגת הר נבו (דברים, ל"ד, ב). – המגדל הִפיקוס בקצה צפון־המערב של העיר הישנה, הציר של החומה הישנה והשלישית, נמצא, לדעת האדריכל שיק ויתר חוקרי ירושלים, על־יד שער יפו, ונשמר עד היום הזה (כי לא החריבו טיטוס. עַיֵּן להלן, ז, א, א). מדת עביוֹ קטנה קצת מאותה שהביא כאן המחבר. – לדעת החוקרים היה כבר המגדל הזה בימי הבית הראשון, ונחמיה בנה אותו מחדש וקרא לו בשם מגדל התנורים (נחמיה נ, י"א). הורדוס חִזק ובִצר אותו ביתר שאת וקרא לו על שם ידידו: הִפּיקוס. וראוי עוד להוסיף כי בשם הזה („מגדל פיקוס“) קרא תרגום הנביאים המיֻחס ליונתן בן עזיאל את מגדל חננאל הנזכר בכה"ק (ירמיה, ל“א, י”ח; זכריה, י"ד, ז), ודבר זה צריך עיון („מגדל חננאל“ הָזכּר גם בספר נחמיה, ג, א, ואינו מגדל התנורים). – מגדל פצאל (גם הוא נוסד, על דעת שיק, עוד בימי עזיה מלך יהודה) נשאר גם הוא עד היום והוא הנקרא בשם „מגדל דוד“ (ממזרח למגדל הִפּיקוס בכֹתל הצפון של החומה הישנה) והוא מפליא גם בזמננו את כל הרואים בגדלו ובחסנו. כמובן חלו בשני המגדלים האלה ידי הדורות המאֻחרים, שחִזקו ובצרו אותם (בתקופות שלטון הרומאים, הערבים, נוסעי־הצלב). מקום מגדל מרים לא נודע בברור. שלשת המגדלים האלה אשר בחומה היו סמוכים לארמון הורדוס הנשען על החומה. דברי יוסיפוס, שבראשית המרד יצאה אש מן הבירה ואכלה את עליות המגדלים, נוגעים, כנראה, במלחמות שבין המורדים ובין הרומאים אשר בירושלים (ב, י"ז, ו). כמובן רק חלק העץ של המגדלים נשרף, ועל־כן יכלו עוד הרומאים להתבצר שם זמן־מה. – לוחמי החֵרות לא בנו את העליות האלה מחדש, אף כי שִׁמש מגדל הִפּיקוס למקום מושב לשמעון בן גיורא – כנראה, לא היה צֹרך בדבר, כי לא שמשו העליות אלא לנוי. –

פרק חמישי. פרשת מעשה בית־המקדש בפרק הזה היא היסוד למחקר צורת הבית השני, שניה לה היא פרשת בית־המקדש ב„קדמוניות“ (ט“ו, י”א, ג–ה). בין שתי הפרשיות יש סתירות קלות. מלבד זאת יש בהן דברים משלימים – ועוד יותר מאלה: דברים סותרים – את תאור בית־המקדש במשנה (מדות). – אמנם תאור בית־המקדש במשנה נעשה בעִקרו על־פי השמועה והמסֹרת, מכל־מקום יש שם פרטים חשובים, שרבים מהם מסכימים לדברי יוסיפוס, וגם במקום המחלֹקת לא תמיד שִׁקול־הדעת מכריע כדברי מחבּרנו. – א. בפרשה זו מסַפּר המחבר בגאון על מעשי הדורות הראשונים. כי ראש הר המוריה היה צר ולא יכול לשאת אפילו את המזבח עם ההיכל, אולם בעבודת דורות רבים השכילו היהודים להרחיב את המישור בראש הגבעה על־ידי שפיכת סוללות גדולות ומֻצקות בשפועי הגבעה התלולים, עד שבנו מסביב למזבח ולהיכל את העזרה הגדולה עם אולמיה הרבים, ומלבד זאת חצבו בשפוע ההר וסתמו במקומות רבים עד שהצליחו לכלול עוד מישור רחב מתחת לראשון, שבּו נמצאה חצר בית ה' החיצונה עם החומה הגדולה המקפת עליה, וככה נעשה הר המוריה לבנין ענקי ונהדר העשוי מדרגות. יסוד חומת בית־המקדש הגיע מצד מזרח לגבה ארבע מאות אמה (קדמוניות, ח, ג, ט; כ, ט, ז), וזה היה עוד בימי שלמה! החוקרים התחבּטו בשאלה קשה זו, אולם החפירות של האנגלים (בהנהלת Warren), שגלו מקצת יסודות המקדש, הראו את הַגֹּבה הענקי של בנין בית־המקדש, שהתרומם בראש סלע גבוה (עַיֵּן ביחוד בספרו של הארדיכל שיק: Die Stiftshütte, עמוד 315–321). – מכיון שנסתם העמק בחלקו הדרומי והמערבי, נשאר פרי עבודת היהודים, שנמשכה דורות רבים, חבוי באדמה. – ב. האולמים הנהדרים של חומת החצר החיצונה היו כפולים, מלבד האולם הדרומי שנקרא בשם אולם־המלך והיה משֻׁלש (קדמוניות, ט“ו, י”א, ה). – מדת החומה מסביב (ההקף) של הר־הבית אצל יוסיפוס היא קטנה ממדתה האמתית. ב„קדמוניות“ הודיע המחבר, כי הקף הר־הבית היה ארבעה ריסים, ריס אחד מכל צד (ט“ו, י”א, ג), וכאן הוסיף עוד שני ריסים על חשבון הקף הבירה (אנטוניה). לעֻמת זאת, לפי דברי המשנה (מדות, ב, א), הר־הבית הוא חמש מאות על חמש מאות אמה – כלומר, כל עבר הוא ריס וחצי. לפי דעת רֹב החוקרים, תחום הר־הבית מתאים לתחום הככר הקדושה עכשו למֻסלמים – הנקראה בשם חרם אלשריף, והקף הככר הזאת הוא כדי שמונה ריסים. ויש חושבים, כי תפש לו יוסיפוס כאן מדת ריס משֻׁנה וגדולה יותר מן הבינונית, והחוקרים התחבטו הרבה בדבר. – הסורג היה גבוה, לפי דברי המשנה (מדות, ב, ג), עשרה טפחים. ספק אם היה מכל ארבעת הצדדים, או רק משלשה צדדים (ולא במערב, ששם לא נמצא שער אל העזרה). בשנת 1871 מצא המלֻמד הצרפתי קלרמון־גַּנּוֹ (Clermont-Ganneau) אחת הכתבות שהיתה לפנים על הסורג הזה בלשון יונית וזה תכנה: „שום נכרי אל יעבור מבעד לסורג של המקדש והחומה, ואם יִתָּפש יתחַיב בנפשו כי מות יומת“. – במקום ארבע־עשרה המעלות מבעד לסורג עד ראש החיל באו במשנה (שם) שתים־עשרה מעלות. בשם חיל (חֵל) נקרא השטח הגבוה לפני החומה (בלשון המלחמה בזמננו Glacis) והמלה הָזכּרה בכתבי־הקֹדש (שמואל א, כ, ט“ו; ישעיה, כ”ו, א, ואיכה, ב, ח, בצרוף עם חומה, – ובלי ספק גם בנחום, ג, ח: אשר חֵיל ים מים חומתה, ובתהלים, קכ"ב, ז: יהי שלום בחֵילֵך שלוה בארמנותיך), מישור עשוי בידי אדם, שכסה את תחתית החומה. הוא נמצא, כנראה, גם־כן משלשת עברי העזרה. מדתו היא גם במשנה עשר אמות. ההבדל בין תחתית החֵיל ובין רום קרקע העזרה חמש־עשרה אמה (ארבעים פחות חמש ועשרים), שנחלקו לתשע־עשרה מעלות (ארבע־עשרה עד ראש החיל וחמש משם עד העזרה) אינו מדֻיק. מעלות אלה הן גדולות מן המדה – ובמשנה (שם) מבֹאר, כי רום כל מעלה היה רק חצי אמה, ומכיון שהמשנה מונה רק שתים־עשרה מעלות – היה החיל גבוה שש אמות מ„הר־הבית“ סתם או החצר החיצונה. בזמננו זה הבדל גֹבה החצר הפנימית והחצר החיצונה הוא שמונה אמות, ומזה נראה כי צדקו דברי המשנה מדברי יוסיפוס, כי שתי האמות הנותרות עולות על חשבון חמש המעלות מראש החיל אל העזרה, שלא הָזכרו במשנה. מבית לחיל נמצאה העזרה, או בית־המקדש הפנימי הַמֻקף חומה. לפי דברי המשנה (מדות, ב, ו; ה, א), היה החלק המזרחי של העזרה „עזרת־נשים“ מרֻבּע של קל“ה אמה על קל”ה אמה, ומערבה לו נמצאה העזרה סתם, שכּללה גם את ההיכל, וארכה (ממזרח למערב) קפ“ז אמה ורחבה (מצפון לדרום) קל”ה אמה. אם כן, היה הבית הפנימי שכ“ב על קל”ה אמה. ועל זה צריך עוד להוסיף את עבי החומה ואת רֹחב החיל משלשה צדדים. עכשו המישור העליון של חרם אלשריף אינו מרֻבּע שוֵה הצלעות. הצלע הקצרה (הדרומית) ארכּהּ קרוב למאתים ושבעים אמה, והארֻכּה (המערבית) קרוב לשלש מאות וחמשים אמה והצלעות בצפון ובמזרח הן קצרות מזו מעט. מספר שערי העזרה (ועזרת נשים בכלל) היה עשרה. לפי דברי המחבר כאן, מהם שלשה אל עזרת נשים (אחד ממזרח, אחד מצפון ואחד מדרום) ושבעה אל העזרה (עזרת ישראל והכהנים) ומהם שלשה שלשה מצפון ומדרום ואחד ממזרח, ובמערב לא היה שום פתח. סתירה לזו נמצאה בדברי המחבר ב„קדמוניות“ (ט“ו, י”א, ה), כי בחומת המקדש הפנימי היו שלשה שערים בצפון, שלשה בדרום ואחד במזרח, שבו היו נכנסים היהודים הטהורים עם נשיהם. את הסתירה הזאת מיַשבים החוקרים בדֹחק, באמרם כי – מסבה בלתי ידועה – חשב יוסיפוס ב„קדמוניות“ רק את שערי עזרת ישראל בלבד, ואת עזרת הנשים לא מנה על המקדש הפנימי, והנה לשני המספרים של יוסיפוס גם־יחד נמצאו סמוכים במשנה (שגם בה שלטו חלוקי דעות). פעם אחת הָזכרו שבעה שערים בעזרה, הלא הם: שער נקנור במזרח, שער הניצוץ, שער הקרבן ו[שער] בית־המוקד בצפון, ושער הדלק ושער הקרבן (שני) ושער המים בדרום (מדות, א, ד–ה), כמו בספר „קדמוניות“ (והנה גם המשנה מבדילה בין עזרת הנשים ובין העזרה סתם. „כל העזרה“ – שם ב, ו – אינה כוללת את עזרת הנשים, כמבֹאר שם, ה, א. ולפיכך אפשר, שלא מנה את שערי עזרת הנשים כאן). ובפעם השניה הָזכּרו ארבעה שערים בצפון העזרה, ממערב למזרח: שער יכניה, שער הקרבן, שער הנשים, שער השיר, ובדרום העזרה ממערב למזרח גם־כן ארבעה שערים: שער העליון, שער הדלק, שער הבכורות ושער המים (שם, ב, ו). אולם המשנה הזאת השנויה בשקלים, ו, ג–ד מוסיפה עוד שער משֻׁלש (הוא שער נקנור) במזרח ושני שערים במערב, בעוד שיוסיפוס הודיע בפֵרוש, שלא היה שום שער במערב. קשה לדעת את הדבר כהויתו מן הידיעות הסותרות הללו. – ג. השער החיצון אשר להיכל – או שער העזרה החיצון ממזרח נקרא בפי המחבר „שער קורינתי“ סתם, מפני שהיה מצֻפּה נחשׁת מקורינתוס, כלומר, נחשׁת מעֹרבת בזהב ובכסף ונוצצת מאד. לפי זה יאות לחשוב, שהוא הוא שער ניקנור, שהעיד עליו המשנה: „כל השערים נשתנו להיות זהב חוץ משער נקנור מפני שנעשה בהן נס, ויש אומרים מפני שנחשתן מצהיב“ (מדות, ב, ג), ממש כמו המחבר. הנס שנעשה לדלתות שער נקנור הָזכּר ברמז במשנה, יומא, ג, י, ובפרטות בתוספתא, יום־הכפורים, ב, ובבבלי, יומא, ל“ח, ע”א. אולם קצת סתירה לדבר נמצאה במשנה, סוטה, א, ה: „שערי מזרח (או: המזרח) שעל פתח שערי נקנור“, ורש“י פרש שם (ז, ע"א), כי שער המזרח הוא החיצון להיכל והוא ממול שער נקנור, שהוא שער העליון. ואולי יש ליַשב, שרש”י טעה ושערי המזרח שעל פתח שער נקנור הם שני הפשפשים הנזכרים במשנה, מדות, ב, ו; שקלים, ו, ד. – מדת כל שערי העזרה (באין יוצא מן הכלל) היא במשנה גֹבה עשרים אמה ורֹחב עשר אמות, ויש בזה סתירה כפולה לדברי המחבר, שהוא מגזים במדת כל השערים ומוציא מכללם שער אחד הגדול מכל חבריו. בנוגע למדה יש חושבים, שהמחבר מנה כאן אמות קטנות מן המדה הרגילה. והסתירה השניה עומדת בתקפה. השער אשר ממעל לשער הקורינתי הוא מעזרת הנשים אל העזרה, נקרא במשנה, סֻכּה ה, ד, בשם „שער העליון“ (כבר בבית הראשון נמצא שער העליון, שנבנה על־ידי יותם, מלכים ב, ט“ו, ל”ה). את צפוי הזהב על תשעת השערים (בפנים כתוב עוד בטעות: הנותרים) העלה אלכסנדרוס אבי המומר טיבריוס יוליוס אלכסנדרוס הַמֵּצֵר לישראל, הוא אחי פילון איש אלכסנדריה, מי שהיה אלברכוס או ארברכוס (משׂרה רמה הקשורה בעשירות מֻפלגה) במצרים וידידו של הקיסר קלודיוס ומחֻתנו של המלך אגריפס (קדמוניות י"ט, ה, א). האב קִשּט את בית־המקדש, והבן היה מפקד־הצבא שהחריב את בית־המקדש! חמש־עשרה המעלות מעזרת הנשים אל העזרה (שעל־יד שער העליון) הָזכּרו במשנה (מדות, ב, ה; סֻכּה ה, ד) ומבֹאר שהיו כנגד ט“ו שירי־המעלות ועליהן עמדו הלויים בכנורות ובנבלים ושרים, ומעלות אלה לא היו „טרוטות“ אלא מֻקפות כחצי גֹרן עגֻלה (ורבנו שמשון משנץ בפרוש המשנה שִׁעֵר, כי היו המעלות האלה קטנות יותר מיתר המעלות – כמו שכתב יוסיפוס). – ד. „בין האולם למזבח“ היו י”ב אמה ובי“ב מעלות עלו משם אל האולם של ההיכל (מדות, ג, ו). לפי דברי המשנה היה האולם מאה אמות גֹבה על מאה אמה רֹחב (מצפון לדרום) וההיכל מאחוריו מאה אמות גֹבה (מבחוץ) על שבעים אמה רֹחב (מצפון לדרום) וכתפות האולם היו חמש עשרה אמה האחת (מדות ד, ז); ויש בזה סתירה לדברי המחבר (שמנה ששים אמה רחב ההיכל ועשרים אמה לכל אחת מכתפות האולם). פתח השער הראשון הוא „פתחו של אולם“ (שם, ג, ז), ולפי דברי המשנה היה גבהו ורחבו כפלים על מדת שערי העזרה, ארבעים אמה על עשרים אמה, ושוב רואים אנו גוזמה אצל המחבר, ואולי השתמש במדה אחרת של האמה. עֹמק האולם (ממזרח למערב) היה לדברי המשנה (שם, ד, ז) י”א אמה, ועבי כתלו החיצון חמש אמות, ועבי הכֹּתל המבדיל בינו ובין ההיכל שש אמות – בסך־הכּל כ“ב אמות. השער שבפנים ההיכל (במובן כללי), המביא מן האולם אל ההיכל לפני, נקרא בצדק בשם פתח (פתחו של היכל) במשנה (מדות, ד, ה), ומדתו היתה כמדת שערי העזרה, עשרים אמה על עשר אמות – לפי זה המספרים של המחבר הם גם פה מֻפלגים. במשנה מבֹאר, שהיו לשער זה ארבע דלתות, שתים לצד האולם ושתים לצד ההיכל, והדבר מובן מצד עֹבי הכֹּתל (שש אמות), הפרֹכת התלויה מבעד לפתח זה לא הָזכּרה במשנה, לעֻמת זאת מסַפּרת המשנה (שם, ג, ח): „גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל ומודלה על־גבי כלונסות, כל מי שהוא מתנדב עלה או גרגיר או אשכול מביא ותולה בה“. אחד התנאים סִפּר, כי פעם נמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה, והאמוראים הרגישו, כי זהו לשון הבאי (חולין, צ, ע“ב; תמיד, כ”ט ע"א). כמובן, גם ה„אשכלות כקומת איש“ הוא לשון הבאי. – ה. החלק התחתי של ההיכל – הוא החלל היותר נמוך שלו, שהגיע רק לגֹבה ששים אמה מבפנים (כי היתה עליה על גבו). לפי דברי המשנה הבדיל טְרַקסין של אמה בין ההיכל הפנימי ובין קֹדש־הקדשים. התאים מסביב לצלעות ההיכל השלימו את רחבו (מצפון לדרום) עד ששים אמה. רחב התאים משני הצדדים עם עבי הכתלים היה בסך־הכל ארבעים אמה. החלק העליון של ההיכל היה צר יותר ודל יותר. והמחבר לא הסביר לנו למה שמש. לפי דברי המשנה (מדות, ד, ג) היו גם למעלה מן ההיכל תאים שונים ומספר כל התאים שמצדי ההיכל ועל גבו „חמשה על־גבי חמשה וחמשה על גביהן“ מצפון ומדרום ושלשה על־גבי שלשה ושנים על גביהם ממערב (מאחורי קֹדש־הקדשים!) – ו. במדת אבני ההיכל הפליג המחבר, וכמו־כן גם במדת המזבח הפריז כלפי המשנה (מדות, ג א), שהמזבח היה ל”ב על ל"ב – ושוב חושבים כי מדד המחבר באמה אחרת וקצרה יותר (ולפי זה היו לו שתי מדות שונות במדידת בית־המקדש, שהרי במדת האולם הסכים לדברי המשנה). המחיצה מסביב למזבח ולהיכל היא המבדלת – לפי דברי המשנה – בין עזרת ישראל ובין עזרת הכֹּהנים, ונעשתה מאבנים קטנות (פספסין, רבוי המלה היוָנית פסיפוס – אבן קטנה) ועל־כן נקראה בשם „ראשי פספסין“ (מדות, ב, ו). לדעת רבי אליעזר בן יעקב היתה שם מדרגה קטנה של מעלה אחת גדולה ושלש מעלות קטנות – בגֹבה שתי אמות וחצי ועל המעלה הגדולה היה „דוכן“ הכהנים, שממנו ברכו את העם (שם). המחיצה הזאת נקראה במשנה (זבחים, ה, ה; ו, ב ועוד) „קלעים“, שהוראתם, כנראה, אבנים (עַיֵּן דברי הימים ב, כ“ו, י”ד ועוד), ולא כפי הפֵּרוש המקֻבּל (שהקלעים היו רק במשכן והם יריעות). – ז. על־פי המשנה (יומא, ב, א) היה הכהן הגדול מחֻיב לעסוק בעבודה רק ביום הכפורים ובשבעת הימים שלפניו. ביתר הימים (בשבתות וכו') היה הדבר רשות ולא חובה, אולם כנראה היה מנהג קבוע לכֹּהנים הגדולים לעסוק בעבודת הקרבנות במועדי השנה ולהֵרָאוֹת לעיני העם בבגדי זהב (עַיֵּן משנה יומא, סוף פרק ז). – ח. הבירה (מצודת אנטוניה) היתה סמוכה להר־הבית ונחשבה על גבולו. ויש מחלֹקת בדבר, אם נגעה באולמי הר־הבית או חֻבּרה אליהם על־ידי פרוזדור. גם היא לא נבנתה לכתחלה על־ידי הורדוס, כי כבר היתה קדם זמנו, והמלך הזה חִזק אותה וכִלּל את יפיה. המגדל בדרום־מזרח נעשה בכונה לשמש מצפה על הר־הבית. – דברי המחבר, שגבעת בי־זיתא היתה גבוהה מיתר הגבעות של העיר, אינם נכונים. היא היתה רק גבוהה מהר־הבית.

פרק ששי. א. בפרשה הזאת מוסר לנו המחבר מִספּרים חשובים מאד. ומדבריו יוצא, כי מספר כל אנשי־המלחמה המגִנים על ירושלים לא הגיע עד עשרים וארבעה אלפים, כל־כך הָחלשו הקנאים במלחמות־האחים. החומה הגדולה היא, כנראה, החומה השלישית (החדשה). המבטא: „חלק החומה הישנה“ אינו מחֻור, כי מכיון שהיתה בידי שמעון העיר העליונה, הרי היה לו רֹב החומה הישנה. מונבז מלך חדיב – הָזכּר לברכה במשנה יומא, ג, ט; ובתוספתא פאה, פרק ד, מסֻפּר על מעשהו הטוב שעשה בשנת בצֹרת ועל פתגמו היפה: „אבותי גנזו אוצרות למטה, ואני גנזתי אוצרות למעלה“ (עַיֵּן גם בבא בתרא, י“א, ע”א). מכאן אנו רואים, כי מונבז המלך היה נאמן בדת ישראל וחובב ירושלים כאמו המלכה הילני וכאחיו איזט, שנקברו בירושלים, והיה לו בית או ארמון בירושלים, שלא נודע מקומו. – ב. מצבת־הזכרון של יוחנן כהן־גדול היתה, כנראה, מצפון לחומה הישנה ולא רחוק ממנה, ונמצאה בפנה, ששם התקרבו קצות כל שלש החומות. המחבר שִׁנה כאן במספרים הסדוריים של השמות וקרא לחומה החדשה (השלישית בזמן) בשם הראשונה (במקום), ולחומה הישנה (הראשונה בזמן) בשם השלישית (במקום, הרחוקה ביותר מהרומאים, הבאים על העיר מצד צפון). – נקנור, שנגש עם יוסף לדבּר שלום אל יושבי ירושלים, הוא בלי־ספק שר־האלף שנשלח מאספסינוּס לפנים לדבּר שלום אל יוסף, כשישב זה במערה ביודפת (למעלה, ג, ח, ב–ד). – ג. מדברי המחבר יוצא, שנמשכו עוד מריבות האחים כל העת שעסקו הרומאים בעבודת הסוללות, ויוחנן פחד לעזוב את הר־הבית ולהלחם ברומאים, פן ישתמש שמעון בן גיורא בזה ויתפֹשׂ את הר־הבית. כשנגמרו הסוללות הכריחה הצרה המשֻתּפת את שני האויבים להתחבּר כנגד השונא אשר מחוץ (להלן, פרשה ד). המחבר לא גלה לנו את המקומות, שבהם שפכו הרומאים את שלש הסוללות על החומה החדשה. חומה זו, שנוסדה על־ידי אגריפס ונשלמה בחפזון על־ידי המורדים, היתה על־כל־פנים חזקה עד כדי לעצור את הֹלם הכּרים זמן־מה. – ה. גם סויטוניוס מסַפּר (חיי טיטוס, ה), שהמית טיטוס בקשת שנים־עשר יהודים במלחמה על־יד ירושלים. – יוחנן ראש האדומים לא הָזכּר בראשית הפרק הזה בין שׂרי צבא האדומים; לעֻמת־זאת בא שמו למעלה, ד, ד, ב ומבֹאר שם, שהיה אחי יעקב בן סוסא הַמֻּזכּר כאן בתחלת הפרק, הוא, כנראה, אותו יעקב, שבגד בחבריו וכרת ברית עם שמעון בן גיורא (למעלה, ד, ט, ו).

פרק שביעי (כבוש החומה הראשונה). – א. מכיון שגֹּבה החומה הראשונה (החדשה) היה כ“ה אמה (למעלה, ד, ב), התרוממו מגדלי הרומאים הגבוהים חמשים אמה עליה הרבה. – ב. מחמת רחוּק החומה הראשונה מן העיר לא חגרו היהודים את כחותיהם לשמור עליה. יוצא מזה, שמגרש בי־זיתא, וביחוד חלקו הצפוני, לא היה אז מקום ישוב, וכנראה לא הספיקו היהודים לבנותו מחדש אחרי ששרף אותו צסטיוס גלוס (למעלה, ב, י"ט, ד). אפס כי גם בימי צסטיוס הפקירו היהודים את המגרש, כנראה, מפני שלא נשלמה עוד חומתו. בעִקר עזבו היהודים עכשו את המגרש, מפני שלא רצו לפזר את כחותיהם בהגנה על החומה הרחוקה הארֻכּה, אולם בהפקירם את החומה חתמו גם את גזר־דין החומה השניה, שלא היתה חזקה ביותר. – מסוף הפרשה יוצא, כי מנה המחבר את התחלת מצור ירושלים מיום כ”ב ניסן, אולם להלן, י“ג, כ, כתב, כי חנו הרומאים לפני העיר ביום י”ד ניסן, ולמעלה, פרק ב, ד–ג, א, מבֹאר שהמלחמות בהר הזיתים היו עוד קֹדם היום הזה. גלוי, כי כאן חושב יוסיפוס את התחלת המצור מיום ששׂם טיטוס את מחנהו במרחק שני ריסים מירושלים (למעלה, סוף פרק ג), וזה היה אפוא בכ“ב ניסן. – ג. מחנה האשורים הוא, כנראה, המקום שבו חנה לפנים רבשקה שר צבא סנחריב, בעלותו על ירושלים, והוא ב„תעלת הברֵכה העליונה אשר במסלת שדה כובס“ (מלכים ב, י“ח, י”ז). חושבים שברֵכה זו היא ברכת ממל או ממילה (של ימי־הבינים) אשר ממול לשער יפו, היא המפֻרסמת על־ידי המטבח הגדול שערכו בה הפרסים לנוצרים בשעת כבוש ירושלים בשנת 614 למנין א”ה. התעלה המוליכה מן הברֵכה הזאת נמשכה אל תוך העיר מצפון לשער יפו, והיא כנראה תעלת חזקיה (מלכים ב, כ"א, כ). מחנה האשורים היה אפוא בקצה המערב של העיר החדשה. – מצבת המלך אלכסנדרוס (ינאי) היתה כנראה מצפון־מזרח להר־הבית. השער, שמשם באו המים אל מגדל הִפּיקוס, היה כנראה לא רחוק „מברֵכת חזקיה“ (שהֻזכרה גם במלכים, שם). יוצא מזה שטיטוס עלה על ירושלים מאותו צד שעלה עליה רבשקה לפנים, עכשו התחילו מלחמות קשות בין היהודים ובין הרומאים לפני החומה השניה. הרומאים השתדלו לכבוש חומה זו ברעש מלחמה, כי לא רצו להתמהמה (לפי עדות טציטוס בספרו דברי־הימים, ה, י"א, חשקה נפש טיטוס למהר אל רומי ולהנות מממשלתו החדשה ולהתעלס בתענוגים, ועל־כן רצה לכבוש את העיר מיד, כדי שלא לדחות את מאוייו לאֹרך ימים). על־כן לא שפכו סוללות (שזו עבודה קשורה בהפסד זמן), רק נגשו אל החומה תכף עם כלי־המפץ, והיהודים התעוררו להניא את עצת הרומאים בכל תֹּקף, בדעתם שלא תוכל החומה השניה להתעודד בפני כרי הברזל, ועל־כן רצו לגרש את מנגחי החומה (לפי דברי דיון קסיוס, ב“דברי ימי רומי“, ספר נ”ו, ד, עצרו היהודים בתחבולות שונות את הכרים, שלא יגיעו עד החומה). מלחמות קשות אלה נמשכו ארבעה ימים, עד שעלה ביד הרומאים להדוף את היהודים. – ד. החומה השניה היתה מרוח צפון לבד (למעלה, ד, ב), על־כן נקראה כאן צפונית. מקום המגדל התיכון לא הֻברר. קסטור נקרא כאן „גואיטיס“ (איש־מרמה, גם מכשף, האוחז את העינים, אחיזת עינים היתה קפיצתו אל האש).

פרק שמיני (המלחמות בין החומה השניה ובין החומה הישנה). הכבוש הראשון של החומה השניה היה לפי החשבון ביום י“ב אִיָּר, ובו ביום התחילו הרומאים לשפוך סוללות על העיר (לאמר, על החומה הישנה. עַיֵּן להלן, י"א, ד). הסוללות האלה נשפכו בקצות החומה השניה, ששם נסמכה לחומה הישנה, על־יד הבירה ועל־יד מצבת יוחנן, כהן גדול; לא שבתה העבודה גם בשעת המלחמות, שסִפּר עליהן המחבר בפרק הזה, כי המקומות ההם נפתחו לפני הרומאים תכף אחרי כבוש החומה הראשונה (החיצונה). – החנֻיות ובתי־המלאכה ושוק־הבגדים, הנזכרים כאן, לא התברר, אם היו לפני החומה השניה מחוץ או מבית. טיטוס מהר להכּנס אל תוך העיר („המשנה“ של ימי הבית הראשון) בקוותו, שבדבר הזה יַפּיל את פחדו על כל יושבי ירושלים ויכּנעו תחתיו בשלום. המורדים השתמשו במצב הקשה של הרומאים הפורצים אל העיר, שנמצאו בין החומותים, במקום צר, והתנפלו עליהם מכל צד והכריחום לעזוב את העיר. כנראה היתה מגפה קשה בצבא הרומאים (דומה למגפה ברחובות גמלא, שהָזכּרה למעלה, ד, א, ד–ה). – לפי החשבון כאן יוצא, שטיטוס כבש את החומה השניה בפעם השנית כבוש שלם ביום ט”ז אִיָּר.

פרק תשיעי. (מנוחה קצרה ונסיון דברי־שלום). א. הַנֹּפש של הצבא נמשך ארבעה ימים – ואם נסמוך אותו אל החשבון הקודֵם, יוצא שהיה זה בימים י"ז – כ אִיָּר. סבּתו היתה בודאי, שלא הספיקו הרומאים להכין עוד את כל החֹמר הדרוש לשפיכת הסוללות. על־כן החליט טיטוס להעביר לפני מגִני ירושלים את כל צבאותיו ולהטיל אימה עליהם, ואחר־כך, בראותו שהמורדים נלחמים באנשיו ומפריעים את עבודת המצור – נסה לדבר אליהם דברי שלום. – ג. בדברי יוסף נמצאו הרבה נמוקים, שהשתמש בהם אגריפס בשעתו (למעלה, ב, פרק ט"ז). מובן, כי השתדל הנואם להָמס את לב הלוחמים אפילו בדברים בלתי־נכונים (למשל, כי החומה הישנה, שנמצאה עוד בידי המורדים, היא רפה ודלה מיתר החומות), שהיו עלולים להשפיע באותה שעה. אבל עִקר נאֻמו היה להראות, שהמשך המלחמה יביא לידי חרבן העיר והמקדש ואבדן העם, כי טיטוס לא יחמול על איש, אם יכבוש את העיר בחרב – והכבוש הזה הוא קרוב, מפני שגם הרעב אשר בירושלים הוא עוזר חזק לרומאים – אולם יכרות ברית־שלום, לכשיכּנעו בני ירושלים לפניו בעוד־זמן. בלי־ספק צדק יוסיפוס על־פי השקפתו הוא, באמרו שעצתו היתה טובה ונכוחה. – ו. בעיני הקנאים היה יוסף בוגד ושונא־עמו והמשטמה אליו הביאה לידי התּוּלים וגדופים ומעשי אלמוּת. הוא נסה עוד הפעם להראות ב„שיחות מני קדם“ (על־פי דרך תהלים, ע“ח, ק”ה, ק"ו ועוד), כי אין למורדים שום זכות מוסרית להעמיד את העיר בסכנה. נראה, כי מופתים היסטוריים כאלה היו מקֻבּלים בעיני הרבים. גם החשמונאים הראשונים פנו אל הלוחמים בזכרונות היסטוריים (מכבים א, ב, נ, וכו‘; מכבים ב, ח, כ"ב, וכו’). כמובן, קשט יוסף את ספורי ההיסטוריה, עד שיהיה להם כח־הוכחה חזק, ואפילו השתמש במניעים נאֻמיים היפים לשעתם (הוא הִשוה את־עצמו לירמיה הנביא, שדבּר בשעתו שלום אל ירושלים – והראה כי צדקיהו המלך, שנתן את הדין, לא היה משחת כמורדי ירושלים עכשו – שהם רוצים לסתום את פיו). הרעיון היסודי בנאֻם השני הזה הוא, כי כֹח־ישראל הוא כֹח־הסבל ולא הפעֻלה, רעיון הקרוב אל רוח הפרושים וגם אל רוח יהודי הגלות. הנואם הטעים, כי אספסינוס עלה לגדֻלה אחרי כבשו את הגליל („כל המצר לישראל נעשה ראש“) וגם טיטוס קבל אות חסד אלהים, כי מעין הַשִּׁלֹּח, שדלל קֹדם, התחיל מחדש להזיל מים, – והנס הזה כבר קרה לנבוכדנאצר בצורו על העיר (הכונה בדבר היא, שהאלהים עוזר למחריבי ירושלים!) – מקור המסֹרת ההיסטורית האחרונה לא נודע. בסוף נאֻמו דבּר יוסף דברים מעוררים אל רגשות האדם שבמורדים, וגמר את נאומו בפַתּוס.

פרק עשירי (הציור הראשון של הרעב בירושלים). הפרק הזה הוא תמונת־בלהות נוראה, המסַמנת את עֹצם הכשרון הציורי של יוסיפוס. – ה. אנשי הבליעל אשר חרפו את גזע העברים הם, כנראה, שמעון בן גיורא וסיעתו והאדומים. המחבר לא ספּר לנו אחר־כך, שהאנשים האלה כחשו בעת נפלם בידי הרומאים במוצאם העברי, ומפני זה פרשה זו סתומה. כמובן, יש גוזמה מֻפלגה בדברי המחבר, שהמורדים הבורחים אל העיר העליונה ראו בשויון־נפש את המקדש הבוער באש, אולם הגוזמה הזאת מובנה מתוך דעתו הכללית של יוסיפוס.

פרק י"א. א. המחבר השתדל פה להציל את כבוד טיטוס מן הרֹשם הרע, שעשו מעשי אכזריותו הַמֻפלגה. – כי הרי היה לאל־ידו לשלוח את הנתפשים אל מקומות אחרים. אולם מכיון שמאן לשחרר אותם, וגם לא רצה לטרוח בשמירתם – החליט להפָּטר מהם בהוקיעו אותם על צלבים. בתור „כותב דברי הימים לאמִתּם“ לא רצה יוסיפוס להעלים את המעשה – ואנו רואים, כי הזכות שהוא מלמד על טיטוס אינה אלא דבר היוצא מן הפה לבד. – ב. באכזריות טיטוס השתמשו ראשי המורדים – שחשוב היה בעיניהם כי לא ירבו הבורחים מן העיר ולא יפילו על־ידי־זה מחִתּה גם על אנשי־הצבא – והראו ליושבי ירושלים, שרשעת הרומאים גדולה מנוראות הרעב. מקריאת המורדים אל טיטוס מבצבצת השנאה העזה לרומאים, הקשורה באמונת־נסים ובתקוה משיחית. העולם כֻּלו (ביונית: קוסמוס), המקדש הנעלה בעיני האלהים מההיכל שבירושלים – הוא, כנראה, עולם־הבא. – ג. על הפרענות שמצאה אחר־כך את אנטיוכוס מלך קומחי ספּר המחבר להלן (ספר ז, ז, א–ג). – ד. אחרי כבוש החומה השניה צרו הרומאים על הבירה (אנטוניה) משתי רוחות, מצפוֹן וממערב. ראוי לחשוב, שהסוללות נשפכו מצד צפון, מכיון ששתי הסוללות לפני הבירה היו קרובות זו לזו, הפסיק יוחנן להרסן על־ידי מחתרת אחת. הדבר הזה היה, כנראה, בראש חֹדש סיון, או ביום שלאחריו. – ה. שמעון שלח את אנשיו כנגד הסוללות שנשפכו לפני העיר העליונה. – העיר גריס או גרסיס שבגליל, לא רחוק מצפורי, היתה מקום מחנה יוסף לעת עלות אספסינוס על הגליל (למעלה, ג, ו, ג). מרים הנזכרת כאן היא, לפי ההשערה, אחותו של אגריפס הראשון (קדמוניות, י"ח, ה, ד), או בתו השלישית (שם, כ, ז, א וג). – ברגש כבוד מספר כאן המחבר על גבורת היהודים הנפלאה, שהשחיתה את עבודתם הקשה של הרומאים. ראוי לחשוב, שהנצחון הזה היה ביום ג או ד סיון.

פרק י"ב. (בנין הדיק והציור השני של הרעב). א. לב טיטוס נטה בחשאי, בלי־ספק אחרי עצת הנמהרים בשרי צבאותיו, שבקשו להרעיש את החומה ביד חזקה. אולם, כנראה, לא נועז להוציא פקֻדה כזאת לאנשי־צבאו בעת מפח־הנפש ששלט אחרי שרפת הסוללות. על־כן צוה לבנות חֵל או דיק על העיר – זהו סכר־עפר גדול, שהָשקעו בו גם אבנים עם יסודות חזקים (שלא יִשָּׁפך על נקלה) ומצוֹדוֹת וחרמים של זמורות וענפים – שהשתמשו בו כבר האשורים והבבלים (יחזקאל, כ"ו, ח), וגם הרומאים בשעת מצור ערים גדולות, כדי להכרית מהן כל משען־לחם. במקומות אחדים הֹעלו גם מגדלים וצריחים להגן כנגד האויב המתנפל על הדיק להשחיתו. – ב. בנדון המקומות, שעבר עליהם הדיק, יש חלוקי־דעות רבים. מצבת חנן הכהן הגדול (הזקן) נמצאה מדרום ירושלים, ומערבה לו, מדרום לגיא בן־הִנם. „ההר שחנה בו פומפיוס לפנים“ – הוא הנקרא בפי הנוצרים הר המשחית או הר העצה הרעה, על מעשה שהיה. – מקום בית־עדשים לא נודע. אֹרך הדיֵק מתאים למדת הקֵפהּ של ירושלים. – הדיק נשלם, כנראה, ביום ז או ח סיון. המשמר שהקים בו טיטוס דאג, שלא יתגנבו בחשאי פליטים מן העיר ויקפצו דרך הדיק וימלטו לנפש. – ג. הציור השני של הרעב מסַמן עליה דרמטית כנגד הציור הראשון (בפרק י). – ד. טיטוס קוה, כי בנין הדיק יָמס את לב יושבי ירושלים ויכּנעו לפניו, ולא על צרות חללי הרעב הצטער, כי־אם על אשר נכזבה תקותו. בראותו, כי לא יצליח בידו לעורר את המורדים לתשובה, הָכרח לשפוך מחדש סוללות על העיר, אף כי הדבר הזה היה קשור בהפסד זמן מרֻבּה עוד מן הראשון. הוא רִכּז הפעם את כל ארבע הסוללות מסביב לבירה (אנטוניה) והרפה ממצור העיר העליונה, שסגר עליה בדיק. בזה שכִּנס טיטוס את ארבעת הלגיונות במקום הצר שעל־יד אנטוניה, רואים אנו, שחשב עוד, כי יצליח בידו להרעיש את החומה בחֹזק־יד – אוּלם הלגיונות שלו לא היו מזֻמנים למעשה רב כזה, הקשור באבדות קשות מאד.

פרק י"ג. א. על־דבר מתתיה עַיֵּן למעלה, ד, ט, י"א. – להלן, ו, ב, ב, כותב המחבר, שבנו הרביעי של הכהן הזה לא הקדים לברוח אל הרומאים, אלא נמלט אליהם אחרי מות אביו. – חנן בן בגדת נקרא להלן (ו, ד, ב) חנן איש אמאוס ועמו יחד הָזכּר ארכלאוס בן מגדת או בגדת. בני משפחת יוסף נמצאו בירושלים (למעלה, סוף פרק ט) והמורדים הושיבום במאסר. – ב. צונץ שער השערה מוזרה, כי המעשה שהיה ביהודה בן יהודה ועשרת אנשיו שִׁמש מעֵין יסוד לאגדת עשרה הרוגי מלכות (Synagogale Poesie d. Juden, עמוד 141). – ג. המחבר לא ספר לנו בשום מקום על־דבר המוצאות את אבותיו אחרי מעשה זה. – ד. הרומאים הפיצו קול על היהודים הנופלים אליהם, שהם משחיתים את המים אצלם וממיתים בלאט כל רומאי הבא לידם (דיון קסיוס, ס"ו, ה). – ו. דברי המחבר על עֹשק כלי המקדש בידי יוחנן סותרים במקצת את דבריו למעלה בפרשה ד, שהזהב היה בזול בירושלים ועל־כן לא היה צֹרך כלל למעול בקדשי ההיכל ולהתיכם (אם לא נאמר, שכּל הזהב נמצא רק בידי בני ירושלים שהתנגדו בחשאי למורדים). יותר מובן היה מעשה יוחנן, אִלו התיך את כלי הנחֹשת שבמקדש, כדי לעשות מהם נשק; אולם הכלים המפֹרטים כאן היו, כנראה, כלי זהב או כסף. ההתרגזות הגדולה של המחבר על המעילה בקדשי ההיכל (שעל־דעתו היא זוקקת מבול או עֹנש קֹרח ואנשיו או מהפכת־סדום!) מסמנת את השקפת־העולם של הכהנים, שעליהם נמנה יוסיפוס. – ז. מספר חללי הרעב שבירושלים (ששים רבוא, שהָשלכו משערי העיר בלבד!) מֻגזם מאד. לפי דברי טציטוס היה מספר כל יושבי ירושלים, לרבות הנשים והטף – כששים רבוא בשעת המצור (Hist. ה, י"ג), וכנראה גם המספר הזה נפרז. – מכל־מקום היה מספר חללי הרעב – ובכללם מתי כל התחלואים שבאו בעקבות הרעב – גדול מאד.

ספר ששי: כבוש העיר וחרבן הבית

(ראש חֹדש תמוז עד ח אלול ג תת"ל – 70)

פרק ראשון. (כבוש הבירה וראשית המלחמות על הר־הבית.) א. קשי־המצח של המורדים הכריח את הרומאים להשלים בזֵעת אפים את הסוללות החדשות. חרבן סביבות ירושלים היה חרבן לדורות. ירושלים והמקומות הקרובים אליה לא שבו לשלותם הראשונה עד היום הזה. סבּת הדבר היתה השחתת האילנות מסביב לירושלים והפחתת המים על־ידי זה. – ב. על השתוחחות רוח הרומאים הצרים על ירושלים מדַבּר גם דיון קסיוס, שכתב את ספרו הגדול „דברי ימי רומי“ כמאה ושלשים שנה אחרי יוסיפוס. בספר ס“ו, ה, הוא מספר, כי אמונת היהודים, שהאלהים לא יתן את העיר והמקדש בידי האויבים, דבקה גם במקצת אנשי הצבא הרומאי, עד שעברו אלה אל מחנה היהודים ונלוו על לוחמי החרות, ואלה סִפּקו להם את צרכיהם, אף כי רעב גדול היה בעיר. – ג. יש לחשוב, כי עבודת הסוללה הרומאית נמשכה מיום ח–ט עד כ”ט–ל סיון, ויוחנן לא רצה לחכות, עד אשר יטעו הרומאים את הכרים לנגח בהם את חומת העיר, ואמר לעשות כמו שעשה לפני זאת שמעון בן גיורא (למעלה, ה, י"א, ה) – להתנפל על הרומאים ביד רמה ולהשחית את סוללותיהם. כמובן, היתה עבודה זו למעלה מכֹּחותיו, כי על ארבע הסוללות סוככו כמעט כל בחורי הצבא הרומאי, ומספר אנשי יוחנן היה קטן לאין־ערך ממספר הרומאים („ההמון הרב“ הַמֻּזכר כאן אינו אלא לתפארת המליצה). ההשתערות הזאת על הרומאים לא היתה אלא מלחמה של יאוש, שלא הצליחה. לפי דברי המחבר, היה פחד היהודים סבת מפח־הנפש הזה. אִלו הצליחו אנשי יוחנן להבקיע אל מקום הסוללות, אפשר שהיו מטילים אימה יתרה על הרומאים – כמו שהיה כבר הדבר לא פעם ולא שתים. – חומת הבירה כרעה במקום שיסודותיה נהרסו לפנים על־ידי יוחנן, תחת כלי־מפץ הרומאים. – ד. כשהופיעה לעיני הרומאים החומה השניה, פחדו לעלות בפרץ, פן ימצא אותם האסון, שמצא אותם בגמלא ובשעת כבוש החומה השניה. – ה. פרטים אחדים מן הנאֻם שנשא טיטוס לפני אנשי־צבאו מזכירים את דברי יוסף לחבריו במערה ביודפת, „שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד“ – אותו „העולם הבא“, שהבטיח יוסף לחבריו בתנאי שיבחרו בחיים, הציע טיטוס לאנשיו בעד חרוף־הנפש. „חיי הנצחים“, לאמר, חיי הנשמה אחר מות הגוף, הם דעה יוָנית, שנכנסה אל אמונת היהודים בזמן ההוא (עַיֵּן גם למעלה, ב, ח, י"א) וגם אל אמונת הרומאים. אך אין שום דבר מסַמן את ההבדל בין השקפת היהודים ובין עולם הנשמה הרומאית כתֹכן המעשים הטובים המביאים לידי עולם־הבא. לפי השקפת היהודים (למעלה, ג, ח, ה) תכלית האדם היא להִכּנע תחת חֻקי האלהים, ולפי השקפת הרומאים – להראות את כֹּח הזרוע וגבורת־החרב, ומי שאין לו חלק בזה – אין לו „חלק לעולם הבא“ – ואפילו אם הוא איש צדיק וישר. – ו. מֹרך רוח הרוֹמאים, אחרי שנכזבו תקוותיהם לכבוש את העיר על־נקלה, היה גדול, ודברי טיטוס לא עשו רֹשם על כל הצבא, מכּל־מקום נמצא איש גבור־חיל אחד, שהשליך את נפשו מנגד ונתן בזה מופת לרבים. – ז. הרומאים כבשו את אנטוניה בהשתערות־פתאם בעת הלילה, אור ליום ו תמוז תת"ל. המחבר לא גלה לנו את סבת הדבר, שלא שמרו היהודים על המקום המסֻכּן הזה. יש לראות מכאן, שהחומה החדשה, אשר הקימו ידי יוחנן, לא מִלאה את תפקידה כלל. ביחוד היתה המנהרה, שחפר לפנים יוחנן כדי לחתור משם תחת סוללות הרומאים (למעלה, ה, י"א, ד), עכשו בעוכרי היהודים, כי שם נבקע מבוא שני לרומאים ההורסים לעלות אל הבירה. לפי דברי המחַבּר, שלחו המורדים בשעת מלחמות־האחים הראשונות את מצודת הבירה באש (ב, י"ז, ז). כנראה לא רצו, שתוסיף לשמש מצודת נוגש לבית־המקדש. אולם המחבּר לא גלה, באיזה חלק המצודה הדברים האלה אמורים, כי הרי כל החומה עם המגדלים הפונים החוצה נשארו ושמשו מבצר חזק ליוחנן מגוש־חלב כנגד הרומאים. – כבוש הבירה היה נצחון מכריע, כי בזה הגיעו הרומאים עד קרן חוֹמת הר־הבית. בשעת הכבוש היה מעמדם, כנראה, גבוה מהר־הבית, ובדבר הזה רצו להשתמש, כדי ללכוד את המקדש בסערה. האולמים המחברים את הבירה עם הר־הבית, הם האולם הצפוני (־המערבי) והמערבי (־צפוני) של חומת חצר בית ה' החיצונה (עַיֵּן למעלה, ה, ה, ח), נהרסו בחלקם לפנים על־ידי המורדים במלחמתם עם פלורוס (למעלה, ב, ט"ו, ו). אולם בפקֻדת אגריפס השני החלו היהודים לבנותם מחדש (שם, י"ז, א), ובודאי נשלמו על־ידי חנן בן חנן וסיעתו, ואחר־כך היו חשובים מאד בשביל יוחנן מגוש־חלב, כדי לחזק את מעמדו בהר־הבית ובבירה. מכיון שכבּוש הבירה בידי הרומאים היה לפתע־פתאם, יכלו הרומאים לכבוש את האולמים האלה ואת כל החומה החיצונה, אולם מספר הרומאים הכוֹבשים לא היה עוד גדול – כי טרם הספיקו הלגיונות לבוא לעזרת החלוצים והשומרים לראש טיטוס, ומלבד־זאת לא שׂמו הרומאים לב, כנראה, לחומה החיצונה ולאולמים, כי־אם אמרו להשתמש בנצחון הפתאומי הזה ולכבוש את המקדש הפנימי, ומהרו דרך הפרץ אחרי שומרי הבירה הבורחים מפניהם ובקשו לקפוץ אל העזרה ולכבוש גם את ההיכל. אולם בעודם יורדים ועולים, השיבו היהודים הנדהמים רוח, ושמעון בן גיורא בא לעזרת יוחנן, ובידי היהודים הצליח לסגור על האולמים של החומה החיצונה וגם נלחמו עם הרומאים המעפילים לעלות וגרשו אותם בחֹזק־יד אל הבירה. – ח. יולינוס שר־המאה נלחם יחידי עם היהודים בחצר החיצונה, שהיתה רצופה אבנים קטנות (למעלה, ה, ה, ב). המלחמה הנוראה בהר־הבית היתה, לפי החשבון הנזכר לעיל, ביום ששה לתמוז.

פרק שני. (המלחמות בהר־הבית ובטול התמיד). בפרק זה נמצא עֵרוב פרשיות. כי כבר בפרשה הראשונה מדלג המחבר על עשרה ימים רבֵּי־עלילה ועובר מיד אל שבעה־עשר בתמוז. מצד שני המשך ראשית פרשה א בראשית פרשה ז ולהלן מראה לנו, כי בשבעה־עשר בתמוז כבר הספיקו הרומאים לערות את יסודות הבירה ולפַלס שם מסלה רחבה לכל הלגיונות הרומאים. על יסוד זה ראוי לחשוב, שסדר הַמֻּקדם והמאֻחר לא נשמר בפרשה זו כהלכה, ו„היום ההוא“ הנזכר בפרשה א, הוא י“ז בתמוז, הריהו מאֻחר להריסת יסודות הבירה, שנמשכה שבעה ימים, ואינו יום התחלת ההריסה. ומהלך המאורעות היה לפי סדר זה: כשראה טיטוס, שקשה יהיה לכבּוש את הר־הבית בהשתערות חזקה – כי סגרו היהודים על האולמים עד קרן הבירה, והאולמים היו מכֻסים, ועל־כן היה קשה להרסם אפילו ממגדלי הבירה הגבוהים מהם, – ואנשי־צבאו יראו להלחם עם היהודים פנים בפנים וללכבוש מידם את חומת הר־הבית צעד אחרי צעד, – החליט לעשות עוד הפעם מה שעשה כבר על החומה החדשה ועל חומת הבירה – לשפוך סוללות ולהרעיש את חומת הר־הבית והעזרה במכונות־מלחמה, ועם זה לא נואש מתקותו לכבוש את הר־הבית פתאם, בשעת הכּשׁר, כמו שכבש את הבירה. כדי לשפוך את הסוללות דרוש היה לישר את סביבות הר־הבית, ועל־כן צוה טיטוס להרוס את הבירה עד היסוד ולפלס שם מסלה רחבה ללגיונות וגם להכין בסיס בשביל הסוללות. ההכנות האלה נמשכו שבעה ימים, ואחרי־כן נמשכה, כנראה, עלית הלגיונות עוד זמן־מה, בינתים שלמו עשרה ימים לכבוש הבירה והגיע יום שבעה־עשר בתמוז, שבו התחילו הרומאים לשפוך את הסוללות החדשות. מכיון שידע טיטוס, שהעבודה תמשך שבועות אחדים, ונפשו אִוְּתה לדחוק את הקץ, נסה עוד הפעם לדבּר שלום אל היהודים, והשתמש בזה, שבטלה עבודת התמיד ביום י”ז בתמוז, וגם במראה הלגיונות שלו העומדים על תל הבירה, כדי לעורר את המורדים לתשובה. – א. החוקרים שאינם רוצים להסכים לעֵרוב פרשיות בפרק הזה, משערים, שיום בטול התמיד היה ביום ז בתמוז (וכך צריך להיות במקום י"ז). אולם גם המשנה מספרת, שבשבעה־עשר בתמוז בטל התמיד (תענית, ד), והבריתא (תוספתא תענית, ד, ובבלי תענית, כ“ח, ע”ב) מספרת, כי ב„שניה“ הָבקעה העיר בשבעה־עשר בתמוז, ונראה בזה, שחשבה הבריתא את עלית הלגיונות הרומאים אל הר־הבית לראשית הבקעת העיר. – חשוב מאד, שהודה המחבר, כי בטול התמיד נעשה מחסרון אנשים (כי עם התחלת המלחמה על הר־הבית הָכרחו הכהנים שלא היו בעלי־מומים לקחת חלק במלחמה ולא נמצאו די אנשים לעסוק בהקרבת התמיד המסֻבּכה מאד עם כל עבודת הקדש הקשורה בה, המעסקת הרבה אנשים), ולא מחסרון כבשים. מכאן ראיה, שגם בשעת המצוק והרעב הנורא ביותר לא נגעו המורדים בבהמת הקרבן ובמזונותיה. – נאֻם יוסף היה מכֻוּן למצב שבאותה שעה: הרומאים מציעים לפני הלוחמים לעזוב את בית־המקדש – כדי שתחֻדש עבודת הזבחים. מלבד זאת השתדל יוסף להראות ליוחנן מגוש־חלב, כי במסרו את בית־המקדש בידי הרומאים יעשה צדקה גדולה כיכניה המלך בשעתו, שלפי מסֹרת חכמינו נקרא אחד משערי העזרה על שמו (עַיֵּן לעיל בהערה לספר ה, ה, ג), ודבּר אליו דברי חנֻפּה, לעורר את רגשותיו. בנאֻם זה שלב יוסף גם הצטדקות על מעשיו הראשונים שעשה, ודחה את טענות המורדים, שהוציאו עליו שֵׁם, כי בגד בעמו וגם המיר את דתו. – ב. קרוב יותר לחשוב, שהאנשים הנזכרים כאן ברחו מירושלים עוד קֹדם שבעה־עשר בתמוז, בימים שבין כבוש הבירה ובין המאורעות הנזכרים להלן. יוסף הכהן הגדול הוא, כנראה, בן קבי או בן קמחית (עַיֵּן למעלה, ד, ט, י"א בהערה), יהושע הוא בן דמנאי (עַיֵּן שם, כי בן גמלא הומת זה מכבר על ידי האדומים), ישמעאל הכהן הגדול הוא בלי ספק ישמעאל בן פיאבי (וספק אם הוא הוא שכתוב עליו במשנה סוטה, פרק ט, שבמותו בטל זיו הכהֻנה, כי היה עוד ישמעאל בן פיאבי אחד, בימי הורדוס), שנסע, בשנת תתכ“ב (62) לערך, אל רומי להצדיק לפני הקיסר נירון את מעשי כהני המקדש, שבנו את החומה בחצר־הקֹדש, כנגד אגריפס השני, והמלכה פופֵיה עצרה אותו ואת חלקיה הכהן להיות בני־תערובות. מכאן לומדים אנו, שנתגלגל אחר־כך אל קיריני ושם הומת בהתזת־הראש, ואין לדעת, אם היה זה עוד קֹדם סוף ירושלים (אולי בראשית המרד נקמה בו הממשלה את דם הרומאים שנפלו בחרב היהודים), או אחר החרבן (בשעת הרדיפות על יהודי קיריני, שהָזכּרו להלן, ז, י"א, ב) והמחבר קרא לו כאן – בעודו בחיים – על שם סופו. רצח ישמעאל כהן־גדול זה הוא בלי־ספק יסוד המסֹרת הישנה על־דבר מות רבי ישמעאל כהן גדול, שנחשב לאחד מהרוגי־מלכות יחד עם רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל. – ואולם הבריתא הכירה גם שני חכמים אחרים בשם שמעון וישמעאל שנהרגו על־ידי המלכות בדור שאחרי דור החרבן, ושמואל הקטן צפה קֹדם מותו את קצם הרע (תוספתא סוטה, י“ג; סנהדרין, י”א, ע"א). על־דבר שני הכהנים הגדולים הנקראים בשם מתתיהו ובניהם עַיֵּן למעלה, ד, ט, י”א בהערה, וגם ה, י“ג, א. – טיטוס שלח את הבורחים אל גופנא – לשבת שם עד שיקים סדרים בירושלים. – ד. על־דבר הכתבות הרומיות והיוניות על הסורג של בית־המקדש עַיֵּן לעיל, ה, ה, ב, ובהערה. התרגזות טיטוס על הדבר, שבמקום שהיה אסור לפנים לאזרחים הרומאים להכנס שמה בעֹנש מות – עכשו המורדים עושים כל מה שלבם חפץ, מובנה מאליה. – ה. יש לחשוב, כי הנסיון השני של טיטוס לכבוש את המקדש ביד רמה נעשה סמוך לשבעה־עשר בתמוז, טרם החל טיטוס להקים את הסוללות או בראשית המעשה הזה. הוא שלח את בחורי הצבא ובראשם הציג מפקד גבּור־חיל, שהצטַין כבר במלחמות אספסינוס (עַיֵּן למעלה, ג, ז, ל"ב; ד, ט, ט). – ו. הנסיון לכבוש את המקדש בהשתערות־פתאום (כמו שכבשו הרומאים את הבירה) לא הצליח. בקרבות קשים פנים אל פנים הצליח בידי היהודים הנלחמים בגבורה יתרה לעצור את אנשי־הצבא הרומאים, והדבר הזה עכּב את הקץ. טיטוס הָכרח לשפוך סוללות על הר־הבית ועל העזרה. – ז. בנין הסוללות התחיל לא קֹדם י”ד תמוז, שתי סוללות הוקמו כנגד החומה החיצונה של הר־הבית ושתי סוללות הוקמו כנגד העזרה. האחת מול פנת המקדש בצפון־מערב, והשניה למול האכסדרה אשר בצפון, שהיתה בין שני השערים (מלים אלה נשמטו בטעות בפנים). הפרשה הזאת היא סתומה, כי קשה להבין איך יכול טיטוס לשפוך סוללות בבת־אחת על החומה החיצונה ועל העזרה הפנימית? על יסוד הדבר הזה ועוד ראיות מחליטים חוקרים אחדים, שהבירה נגעה באולמי החומה, או אפילו חתכה אותם בקרן צפונית־מערבית, ועם כבוש הבירה נכבשה גם קרן חומת הר־הבית ונתּצה על־ידי טיטוס בכלל הבירה כֻּלה, ובפרץ הזה הקים שתי סוללות על העזרה. אולם גם לפי סברה זו הדבר קשה להלמו, כי מכיון שהספיק הפרץ כדי להקים שתי סוללות, בודאי היה רחב מאד, ונפלא שהמחבר עבר בשתיקה על הריסת חלק גדול כזה של החומה החיצונה; ואולי היו הסוללות גם ארבעתן על החומה החיצונה, אלא שאחת מהן היתה בשורה ישרה למול קרן צפונית־מערבית של החצר הפנימית, והשניה בשורה ישרה למול האכסדרה הצפונית של העזרה, ועל־כן כִּוֵּן המחבר את מקומן על־פי יחוסן לעזרה, בעוד אשר את השלישית הגדיר על־פי מקומה ביחס לחומה החיצונה, וברביעית לא גלה את המקום המדֻיק כלל. – מעשה גזלת סוסי הרוכבים הרומאים על־ידי היהודים הוא קשה קצת, כי הדעת נותנת, שרעו הסוסים בשדה מחוץ לדָיֵק, ואיך יכלו היהודים להגיח בהמון רב מן העיר ולעבור את הדיק? כמובן, הדברים אמורים ברוכבים הרומאים, ששמרו על הדיק במערב העיר ובמזרחה, כי במקום הבירה לא היה, כנראה, מקום לרוכבים. – ח. היהודים אשר היו במזרח הר־הבית ובעיר התחתונה התנפלו על שומרי הרומאים בהר־הזיתים, הדבר הזה היה לא קֹדם ט“ו תמוז, ואולי ימים אחדים אחריו. בחרף־נפש נלחמו היהודים והבקיעו את הדיק והגיעו קרוב למרום ההר. הם נמצאו כמו בתוך רשת, כי מצד אחד סגר עליהם הדיק ומצד שני מצודת המחנה. אולם בגבורת היאוש נסו לבקוע להם דרך בקרב המחנה הרומאי ולברוח. אך חפצם זה לא הצליח, מכל־מקום עלה בידם להסוג אחור (שוב דרך הדיק) מבלי פגע. כל המאורע הזה היה רחוק משדה־המלחמה שבהר־הבית, ואין לו דבר עם עצם המלחמה על המקדש. – ט. כשנשפכו סוללות הרומאים נמצאו האולמים המכֻסים של חומת הר־הבית החיצונה בסכנה, כי ממרום הסוללות יכלו הרומאים, לקפוץ על גג האולמים ולהַצות משם על העזרה, על־כן מהרו היהודים לשלוח באש את האולמים הקרובים אל הסוללות שבצפון (־מערב) ובמערב (־צפון) להר־הבית, לאמר, את פנת הר־הבית בצפון־מערב, כי שם היה חבּוּר הר־הבית עם הבירה והמקום הקרוב ביותר לרומאים. ראשית שרפת אולמי בית־המקדש היתה, לפי החשבון, כאן, בכ”ב תמוז, ונעשתה על־ידי היהודים. מדוע לא הקדימו הרומאים לעשות את הדבר הזה, לא נודע לנו: נראה, שלא נִתן בידם עד אז להצית את הסוללות או שלא רצו להתחיל בשרפת המקדש, – ולפי זה צדק המחבר במשפטו, שטיטוס והרומאים בקשו לחמול על בית־המקדש, אך מכיון שהתחילו היהודים בשרפת האולמים, לא רצו הרומאים עוד להזהר ובכ"ד תמוז הציתו גם הם חלק של אולם אחד, כנראה, חלק אולם הצפון. זה היה ראשית חרבן המקדש – בצדק הִשוה המחבר את התחלת שרפת האולמים לכריתת אבר שנכנס בו רקב. – י. גם למעשה הגבורה של יונתן, במערב ירושלים, אין שום ענין למלחמות שבקרבת הר־הבית.

פרק שלישי (המשך הקרבות באולמי הר־הבית. נוראות הרעב). א. המורדים הפקירו את כל הצפון והמערב של החומה החיצונה לגמרי והשתדלו עכשו למכּור את המקום לרומאים בדמים יקרים. הם נסוגו מאולם המערב והרומאים מהרו לכבוש את האולם אחריהם, אולם היהודים שלחו אש לכל אֹרך האולם. והרומאים הָכרחו לקפץ בצפון־מערב לצד מחנה הרומאים או במערב – לצד העיר (מקום הגזית) או לצד מזרח – אל היהודים אשר בחצר בית־המקדש, וחלקם שׂרדוּ אל כֹּתל האולם (אולי החלק הדרומי של האולם המערבי). – ב. ראוי לחשוב, שהאולם המערבי נהרס עד המקום ששם פגש בחומה הישנה (עַיֵּן למעלה, ה, ד, ב). מגדל־יוחנן היה, כנראה, מצפון למקום הזה (עַיֵּן למעלה, ד, ט, י"ב). – הרומאים גם הם שלחו באש את כל אולם הצפון. ככה נחשׂף הר־הבית משתי רוחות ושתי הסוללות שהקימו הרומאים למול האולם המערבי של החומה החיצונה (למעלה, ב, ז) נעשו מיֻתּרות, או שיכלו הרומאים להלחם מהן אל העזרה. – ג. זהו הציור השלישי והנורא ביותר של הרעב בירושלים. – ד. שם האשה הנקובה כאן Maria, וכתבתי מַרְיָה, ולא מרים, שהוא Mariame אצל מחבּרנו. האִמות אכלו את ילדיהן גם בשעת מצור שמרון לפנים (מלכים, ב, ו, כ"ח) ובשעת מצור ירושלים על־ידי נבוכדנאצר (איכה, ד, י). בשתי התוכחות שבתורה הָזכּרה אכילת הבנים בתור עֹנש אלהים, וגם הנביאים השתמשו באיומים אלה (ירמיה, י"ט, ט; יחזקאל, ה, י).

פרק רביעי (כבוש העזרה ושרפת ההיכל). א. עבודת הסוללות נמשכה שוב כעשרים יום או יותר עד היום השמיני לחֹדש אב. בכלל הפרשה הזאת סתומה ומניחה מקום לפֵרושים שונים. אולי כבר הרעיש טיטוס קֹדם השמיני לאב את האכסדרה הצפונית של העזרה, שלעֻמתה נשפכה הסוללה, ששה ימים רצופים (כי אחרי שנהרסו אולמי הצפון נעשה הדבר קל יותר), ולא היה שכר לפעלו – ועל־כן נסה גם להקריב את הסוללה המערבית – שהיתה לכתחלה ערוכה כנגד החומה החיצונה, אולם אחרי שנהרס האולם אפשר היה להַצות משם על העזרה – יותר אל האכסדרה המערבית, כי שם היה המקום צר, וכבר השתמש בו יוחנן בהלחמו עם אלעזר בן שמעון והקנאים אשר עמו (למעלה, ה, א, ה). וביום ח אב התחיל לנגח את חומת העזרה מרוח זו – אולם עוד בו ביום נוכח לראות, כי גם האכסדרה הזאת חזקה מאד ולא תֵהָרס על־ידי מכונות־הרעש – וכראותו שגם בחתרם תחת יסודות השערים לא יצליחו הרומאים להפיל את החומה, נסה לכבוש את העזרה ברעש־מלחמה. כנראה, קוה, שהמורדים יעזבו את העזרה והרומאים יכבשו אותה על־נקלה ובית־המקדש הפנימי ישאר על מכונו. אולם יוחנן ושמעון והקנאים נלחמו ביד חזקה ברומאים העולים והפכו את הסֻלמות והמיתו את כל העולים, וגם המיטו קלון על הצבא הרומאי, בקחתם ממנו את הנשרים והדגלים. טיטוס נרגז מאד לדבר הזה וחדל לחמול על המקדש וצוה לשלוח את שערי העזרה באש. – ב. כשנגשו הרומאים אל העזרה באש, נפל לב רבים מלוחמי החרות, ושני חבריו של שמעון בן גיורא, שהִרבּו לשפוך דם טוּבי ירושלים, בגדו בו ויצאו אל הרומאים ומסרו את־עצמם בידי טיטוס. – בינתים התפשטה האש מן השערים המצֻפּים כסף וזהב אל האולמים של העזרה. – חרדת היהודים למראה שרפת העזרה, שהיתה כֻלה קֹדש, מובנה מאליה; זה היה אות, כי עזב אלהים את המקדש. האולמים הנשרפים היו, כנראה, כֻּלם בצפון העזרה (במערב לא היו שערים). – ג. ביום התשיעי לאב צוה טיטוס לכבות את האש וליַשר על־יד שערי האולמים מסִלה רחבה בשביל הלגיונות. צריך היה לפַנות את עיי המפלה הבוערים, והדבר נמשך, כנראה, כל היום ההוא וגם ביום שלאחריו, הוא יום עשרה באב. – ואחרי צַוותו ליַשר את המסלה, קרא טיטוס לאספה את שריו ויועציו, לדון עמם בדבר גורל בית־המקדש, והם הסכימו עמו לחמול על ההיכל, גם אם ישתמשו היהודים בו להלחם משם עם הרומאים. רבים חשדו במחַבּר, שספּר על טיטוס דברים בלתי־נכונים, כי באמת טיטוס הוא שצוה לשרוף את ההיכל, וסמכו על דברי סולפיציוס סֶורוס (שחי יותר משלש מאות שנה אחרי יוסיפוס), שכתב בדברי־ימי־העולם שלו (ספר ב, ל), כי טיטוס החליט לשרוף את ההיכל, כדי לבער בזה אחרי שרשי דת היהודים ודת הנוצרים גם־יחד – ועַיֵּן מה שכתבתי על זה במבוא. – ד. ביום ט באב היו עוד היהודים נבהלים מאד משרפת העזרה, שהתחילה בח באב, כנראה, אחר חצות היום ונמשכה כל הלילה, וכנראה גם טרחו הרבה לכבות את חלק השרפה – בעוד שגם הרומאים כבו את האש במקומות אחרים ועשו שם מסלה ללגיונות. אולם ביום השני נִסו עוד הפעם להלחם ברומאים ויצאו דרך שער הקדים, ששם לא שלטה עוד האש בעזרה, להלחם ברומאים השומרים על החצר החיצונה. מכיון שגם החצר וגם האולמים של החומה הראשונה במזרח היו בידי היהודים, נראה כי סבבו היהודים משער הקדים דרך החֵיל לצד צפון והתנפלו על הרומאים בחצר החיצונה (ברוח צפון הסמוכה למזרח), ואולי רצו להקיפם ולהשתער מאחור על הרומאים העובדים בעזרת הצפון; מכיון שאספו היהודים את כל חילם, גלוי שרצו לעשות מעשה רב, – אולם על־כל־פנים לא לעזוב את המקדש (אִלו התכַּונו לדבר זה, כי אז יכלו לברוח דרך האולם הדרומי של הר־הבית, שהיה עוד בידי היהודים, אל העיר התחתונה והעליונה). המלחמה נמשכה משתי שעות ביום עד חמש שעות ביום, ואחר־כך שבו היהודים אל החצר הפנימית. – ה. ההיכל היה חשוף לגמרי מצד צפון, ועל־כן חשב טיטוס להשתער ממחרת היום עליו בכל חילו ולכבשו, אף כי בודאי נשקפה לו מלחמה קשה מאד, – לפי דברי המחבר רצה אפוא טיטוס למלא את דבר העצה אשר יעץ עם שרי צבאותיו – לכבוש את בית המקדש ביד רמה ולהצילו מכליון, – ממחרת היום ההוא, ביום האחד־עשר לאב. אולם „האלהים הניא את עצת טיטוס, כי כי כבר גזר מימים ראשונים“ (כנראה, נזכר כאן המחבר שוב בדברי הכתוב, איכה, ב, י“ז; דניאל, י, כ”ו) להחריב את ההיכל באש, בו ביום, שהיה יום מוכן לפֻרענות, כי הוא העשירי לחֹדש אב, שבו שרף לפנים נבוזראדן את הבית הראשון, לפי דברי הכתוב בירמיה, נ“ב, י”ב; והנה במלכים ב, כ“ה, ח, נמצא, ששרף נבוזראדן את הבית בשבעה באב, ועל־פי מסֹרת החכמים והעם (כנראה, כבר בימי הבית השני) היה החרבן הראשון בתשעה באב, והתנאים עמדו על הסתירה הזאת והשתדלו לישבה, כי בשבעה באב פרצו הבבלים אל ההיכל והיו „מקרקרים“ (או מקלקלים) בו שלשה ימים וביום התשיעי לחֹדש עם־חשכה הציתו בו את האש „ונשרף בעשור לחֹדש“ (בריתא דסדר־עולם, פרק כ“ז, ובשנוי לשון קצת בבלי תענית, דף כ”ט, ע"א). אולם האמורא רבי יונן גלה דעתו: „אלמלי הייתי באותו הדור, לא קבעתיו (את הצום על החרבן) אלא בעשירי“. ב„קדמוניות“ (י, ח, ה) נמצא בקצת נוסחאות פרט ראש חֹדש אב בשביל חרבן הבית הראשון, אולם אין ספק, כי הפרט „עשירי באב“ החזיק גם המחבר. שאלה אחרת היא בדבר יום חרבן הבית השני, כי הנה על דעת המשנה (תענית, ד, ו) היה יום החרבן – תשעה באב ולא העשירי באב, כדברי המחבר פה. חוקרים אחרים בקשו לקפל את המאורעות המסֻפּרים כאן ולהחליט, כי „ביום ההוא“, שבראש פרשה ד, מסַמן לא את „היום השני“ אחרי ששלחו הרומאים אש בעזרה, שהָזכּר בראשית פרשה ג, – כי־אם את „היום ההוא“ של שרפת העזרה, שהתחילה בח באב, ולפי זה „יום המחרת“, שהָזכּר בפרשה ד ונמשך בפרשה ה, אינו אלא תשעה באב, והמחבר כתב כאן בפרוש „העשירי באב“, מפני שסמך את שרפת ההיכל, שבודאי בער עוד כל הלילה אחרי היום שהטילו בו אש – ליום הבא אחריו, כדי לכַוֵּן את פרט חרבן בית שני לפרט חרבן בית ראשון. – מצד שני, אפשר, כי המשנה חשבה את שרפת המקדש עם ראשית שרפת העזרה, שהתחילה בח באב ונמשכה כל הלילה שלאחריו – לאמר: ליל תשעה באב (למעלה, סוף פרשה ב), והדין המפֹרש שבמשנה (שם), כי גם בשמיני באב ראוי לנהוג מנהגי אֵבל, מכֻון לראשית שרפת העזרה, שכנראה התחילה קרוב לשקיעת החמה. – „מידי היהודים יצאה האש לראשונה“ – בדברים האלה כִוֵּן המחבר, כנראה, להתחלת שרפת האולמים (למעלה, ב, ט), והוסיף, כי גם הפעם היתה הסבה מידי היהודים, כי התגרו שומרי ההיכל עם הרומאים המכבים את חרבות שערי העזרה, ואלה הניסום לתוך ההיכל, שבינו ובין העזרה לא נמצאה שום מחיצה, ורדפו אחריהם והגיעו עד ההיכל. כמובן, השתדלו היהודים להגן על ההיכל מצד כניסתו – ממזרח – למול המזבח, – ששם היה פתחו של אולם החסר דלתים. בזה השתמש אחד מאנשי־הצבא הרומאים, ומבלי לקבל פקֻדה מאת שר־הצבא קפץ וזרק אש אל אחד מחלונות ההיכל בצד צפון־מערב, הוא „חלון הזהב“, שמבעד לו נמצא פרוזדור־כניסה אל לשכות (תאים) אחדות. הדבר נעשה כאלו „צֻוה איש־הצבא למלא את הדבר מפי הגבורה“, כי נפלה האש אל מקום, שמשם פשטה במהירות לצדדים ומצאה חֹמר־שרפה רב בבגדים, במאכלים וביתר הדברים שנערמו בלשכות. כאשר ראו היהודים את להט האש, מהרו מכל עברים לכבותה, אולם מצד שני קפצו, בודאי, גם אנשי־צבא רומאים, שנמצאו בקרוב, אל המקום ההוא למראה השרפה, כי חשבו לבֹז בז. – טיטוס קבל את הידיעה בעוד זמן והספיק עוד למהר אל מקום השרפה עם שרי־הצבא, – אך השמועה נמסרה כבר ללגיונות ובלי פקֻדה רצו אנשי הלגיונות אל המקום דרך שערי העזרה, שכבר פִּנו אותם הסוללים מעל הדרך, ודרך החרבות הבוערות של העזרה, שטרם הספיקו הרומאים לכבותן. בקרב הדחק הגדול, כמובן, נרמסו ונשרפו רבים באש, אך המון גדול פשט על כל הככר הצרה שלפני ההיכל והגיע יחד עם טיטוס אל המקום שבין המזבח וההיכל ועלה על המעלות (י"ב במספר, עַיֵּן לעיל, ה, ה, ד). ה„מורדים“ פנו עֹרף מפניהם והספיקו ברֻבּם להִמלט אל העזרה הדרומית, שלא נשחתה עוד וטרם נפלה בידי הרומאים, אף כי גם שמה נהרו בודאי המונות רבים מן הלגיונות. – במקדש נשארו רק הנחשלים שבקרב לוחמי היהודים והמון זקנים וילדים, והרומאים המיתו את כֻּלם. – ז. טיטוס נסה עוד להציל את ההיכל וצוה לכבות את האש שבלשכות, כדי שיהיה לכל־הפחות ההיכל הפנימי והאולם לפלֵטה. אולם לא יכול לעצור את רוח אנשי־הצבא הסוערת – וכאשר נכנס אל ההיכל ויצא משם, מהרו הרומאים להצית אש גם בפנים ההיכל. – „בין צירי השער“ – הכַּוָּנה, כנראה, ל„פתחו של היכל“. – ח. המחבר עצר בתאור נוראות החרבן, ומסר את הגיגי לבו, מעין צִדוק־הדין ברגש מר, שאין לשנות אחרי מעשה הגזרה. דברי המחבר, כי בית־המקדש היה הנעלה מעל כל הבנינים „אשר ראו עינינו ואשר שמעו מהם אזנינו“ בגדלו ובהדרו ובתפארתו ובכבוד קדֻשתו – הם בלי־ספק פרי אמונתו החזקה, שלא רצה לכסות עליה גם בפני הקוראים הנכרים. ראוי להשוות לזה את דברי חכמינו: „מי שלא ראה בית־המקדש בבנינו לא ראה בנין מפֹאר מעולם“ (סֻכּה, נ“א, ע”ב). עד כמה הדברים האלה צודקים במובן אֹבּיֶקטיבי, – אין אנו יכולים ואין אנו רשאים לדון. אולם מה שנוגע ל„כבוד הקדֻשה“ של הבית השני – הנה בלי־ספק עלה בו על כל מקדשי הגויים – כשחרב מקדש הקפיטוליון ברומי, כמעט לא דמעה עין על חרבנו (עַיֵּן לעיל, ד, י"א, ד בהערה). – החשבונות של יוסיפוס הם ענין קשה לענות בו – בלי־ספק נכנסו בהם טעֻיות רבות על־ידי מעתיקי כתב־היד (היוָנים נהגו לסַמן את המספרים באותיות האלפא־ביתא שלהם, וכאן הוא מקור לטעיות מטעיות שונות), ועל־כן אין בהם שום סדר ואחדוּת, וסתירות על־גבי סתירות נמצאו בין חשבונות המחבר במקומות שונים, ואפילו במקום אחד – ואין לנו רשות לתלות בו את הקלקלה. המלֻמד דסטינון הקדיש ספר לחשבונות יוסיפוס (Die Chronologie des Josephus, קיל 1880) והעלה בידו השערות שונות, כדי ליַשב את הסתירות, אולם אין לקבוע בדבריו מסמרים. בדרך כלל מתאים מִספּר ימי הבית השני כאן למספר ימיו בספר „קדמוניות“, כ, י, ג–ד, כי שם הוא מונה מבנין בית־המקדש וכהֻנת יהושע בן יהוצדק עד אשר הוריד המלך אנטיוכוס החמישי אאופטור את חוניו, הנקרא מנלאוס, מן הכהֻנה הגדולה ארבע מאות ושתים־עשרה שנה (בהוצאת ניזה; ארבע מאות וארבע־עשרה) ואחר־כּך כִּהן אלקימוס ג שנים, ואחריו עברו שבע שנים בלי כּהן גדול, ואחריו כִּהן יוחנן החשמונאי שבע שנים, ואחריו שמעון אחיו שמונה שנים, ואחריו יוחנן כהן גדול ל שנה (ניזה: ל"א שנה), ואחריו אריסטובולוס שנה אחת, ואחריו אלכסנדרוס כ”ז שנה, ואחריו הורקנוס תשע שנים ואחריו אריסטובולוס שלש שנים ושלשה חדשים, ואחריו הורקנוס שוב כ"ד שנה, ואחריו אנטיגנוס שלש שנים ושלשה ירחים, ואחריו הקים הורדוס כהנים גדולים, ומראשית ימיו עד החרבן עברו מאה ושבע שנים, סך־הכּל שש מאות וארבעים ואחת שנה וששה חדשים (ולפי ניזה שש מאות וארבעים וארבע שנה וששה חדשים), ומכיון שבמספרים המפֹרטים – ביחוד כשצרפם המחבר אחר־כך – נחשבו השנים הבלתי־שלמות – לשלמות, יצא סך־הכּל גדול קצת מסך־הכּל כאן, שהוא שש מאות שלשים ותשע שנה וארבעים וחמשה יום. אם נוסיף על הסכום הבא כאן שבעים שנות גלות בבל (לפי מחשבת המחבר) ונגרע את הכּל מסכום אלף ומאה ושלשים שנה ושבעה ירחים וחמשה־עשר יום – ישארו לנו ארבע מאות ועשרים שנה וששה חדשים ימי הבית הראשון. לעֻמת־זאת קבע המחבר ב„קדמוניות“, י, ח, ה, ארבע מאות ושבעים שנה וששה חדשים ועשרה ימים לימי הבית הראשון, ושם, כ, י, ב, הוא מונה מראשית כהֻנת צדוק (שזה, כנראה, מתאים לבנין הבית הראשון) עד חרבן הבית ארבע מאות ששים ושש שנה, ו' חדשים וי' ימים. הנה כי־כן במנין ימי בית שני חשבון המחבר כאן מסכים עם חשבונו ב„קדמוניות“ ובמנין שנות הבית הראשון יש הבדל (ועַיֵּן בהערה להלן, פרק י).

פרק חמישי (ציור בעֵרת ההיכל – האותות אשר בשרוּ את החרבן). א. ציור בערת בית־המקדש הוא נאדר ואיֹם כאחת. מן הראוי להביא גם את דברי דיון קסיוס על גבורת היהודים בבית־המקדש: „היהודים חשבו להם לאֹשר גדול אם יפלו במלחמה לפני ההיכל ובעד מקדשם. על־כן התיצבו בני העם למטה בחצר, וחברי המועצה (הסנהדריה) על המעלות והכהנים בהיכל הפנימי. ואף כי מספרם היה קטן מאד למול השונאים הרבים והעצומים, בכל־זאת לא נכנעו עד אשר היה חלק ההיכל למאכֹלת אש, ואז קפצו בכל לבם ונפשם על צור חרבות שונאיהם, וקצתם המיתו איש את אחיו וקצתם הטילו עצמם לתוך האש, וכֻלם חשבו כי אין זו מיתה, רק אֹשר וברכה, בהקברם תחת חרבות היכלם“ (דברי ימי רומא, ס"ו ו). לוחמי־החרות מהרו לברוח דרך האולמים אשר בדרום ובדרום־מערב ורבים מהם בקעו להם דרך בין שורות הרומאים ונמלטו אל העיר. – לעֻמתם נהרו גם יהודים רבים מן העיר אל המקדש לכבות את הבערה ולחרף את נפשם בעד ההיכל, ועל־פי זה מתבאר המספר ההרוגים, שאמנם לא הודיע אותו יוסיפוס באֹפן מדֻיק, אולם הרבה בו בתמונות־הפרזה. – בלגה הוא המשמר הידוע, שנענש משום מעשה שהיה (משנה סֻכּה, סוף פרק ה, ועַיֵּן בתוספתא סכּה, סוף פרק ד, ובבבלי, דף נ“ו, ע”ב). – ב. האולם הנשאר לא נתבאר אם הוא המזרחי או הדרומי של החצר החיצונה. המעשה בנביא־השקר מסַמן את תֹּקף האמונה המשיחית, שלא זזה גם ביום חרבן הבית. – ג. בפרשה זו מספר לנו המחבר על־דבר שורה של מופתים „בשמים ובארץ“ (על־פי יואל, ג, ג), שקדמו ליום־הדין הגדול (בספרות המשנה אנו רואים יחס של בטול לאמונה במופתים ובאותות, על יסוד ירמיה, י, א, אולם מכל־מקום היתה האמונה בהם חזקה בקרב העם. (השוֵה את המשנה של ברכות, פרק ט, וגמרא שם). גם אצל הרומאים – לרבות הסופרים המשֻׁבּחים שבהם – היתה האמונה במופתים (prodigia, omina) מפֻתּחת מאד, ויוסיפוס עשה כאן מטעמים לקוראיו כאשר אהבו, וגם טציטוס השתמש בדבריו והעתיק ספורי מופתים אחדים (היסטוריות, ה, י"ג). רֹב המופתים הם הופעות טבעיות היוצאות מגדר הרגיל, שהודיע המחבר את זמנן בדיוק, ומכאן ראיה, כי הדברים היו מקֻבּלים לרבים, וכבר בשעת המופתים רשמו הרואים את השעה. מובן, כי בדבריו, שהנֹגה שעלה בליל ח ניסן (שנת תתכ“ה או תתכ”ו, 65 או 66) האיר את המזבח וההיכל כמו בעצם יום בהיר, יש הפרזה גדולה, אולם ההופעה (הפינומֶן) היא בודאי מעשה שהיה, וכמו־כן המעשה, כי פרה אחת (הרה), שהוליך איש אחד להקריבה לזבח, המליטה כבש בחצר בית ה' (כך צריך להיות במקום „עגל“, שבא בטעות בפנים), בודאי נוסד על לֵדה בלתי־רגילה (עֻבּר שהיה במראהו דומה לכבש). המעשה בשער הקָּדים שהעתיק אותו גם טציטוס, הזכּר בבריתא בין שאר מופתים: „ארבעים שנה קֹדם חרבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהם רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו: היכל, היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד להֵחָרב, וכבר נתנבּא עליך זכריה בן עדוא: פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך“ (יומא, ל“ט, ע”ב). ההופעה הטבעית של כ“א אִיָּר נתנה ענין רב לחוקרים לענות בו; כמובן, קשט דמיון הרבים את המראה הזה מאד. המעשה בישוע בן חנניה, שהיה „משֻגע לאותו דבר“, לא נמצא בספרות חז”ל וגרץ בקש לסמוך אותו אל מאמר אבא יוסף בן חנין (או: יוחנן) איש ירושלים: אוי לי מבית־ביתוס וכו' (תוספתא מנחות, י“ג; בבלי פסחים, נ”ז, ע"א), ואין הנדון דומה לראיה. הוא החל לקרֹא את דברו בחג הסֻכּות תתכ“ג (62 למנין א"ה) והמספר שבע שנים וחמשה חדשים אינו מתאים כל־צרכו, כי מצור ירושלים החל ז שנים וששה חדשים אחרי סֻכּות תתכ”ג, ואוּלי יש לתקן: שבעה חדשים. – ד. אין אנו יודעים את מקור הנבואה, שעתיד ההיכל (והעיר) להחרב כשיהיה המקדש רבוע. הנסיון לסמוך את הדבר על כתובים ידועים לנו לא הצליח, – כנראה, השתמש יוסיפוס בספרות (גנוזה) ובמדרשים שלא הגיעו לידינו. דברי יוסיפוס, כי היהודים חשבו, שהימים אינם אלא ימות המשיח (זהו פֵרוש הדבר: כי בימים ההם יקום מארצם מלך בכל העולם), נעתקו גם בספר „היסטוריות“ של טציטוס (ה, י"ג), וגם הוא סמך את הנבואה לעלית אספסינוס. מספרות האונגליון רואים אנו, כי גם סמוך למות הורדוס חשבו היהודים, שהגיעה שעת לֵדת המשיח. – סויטוניוס כתב (חיי אספסינוס, ד): „בימים ההם פשטה בכל המזרח דעה ישנה ומֻחזקה, כי עוד מעט יכבשו יוצאי יהודה את ממשלת העולם; ואת הנבואה הזאת, שנאמרה על הקיסר הרומאי, כאשר הוכיח סופה על תחלתה, תפשו היהודים לעצמם ומרדו ברומאים“.

פרק שׁשׁי. א. הכהנים שברחו אל קיר ההיכל עמדו במקום ההוא, כנראה, עד י“ד או ט”ו באב, ואחר־כך ירדו אל טיטוס והוא צוה להרגם, וכל החוקרים ראו בדבר הזה בצדק אכזריות גדולה. – ב. המקום שעמדו עליו המורדים היה מעבר לגשר טירופיון המחבר את המקדש עם העיר העליונה, בקרבת הגזית (קסוסטוס). טיטוס קרא באזני המורדים תוכחת מוסר על מעשיהם הראשונים, שהחרידו את הרומאים ממנוחתם וגרמו להם מלחמה קשה והביאו לידי חֻרבּן המקדש, והציע להם למסור את־עצמם בידו בלי שום תנאי, ואפילו לא הבטיח לפטור מעֹנש את ראשי החַיָּבִים. – ג. המורדים לא יכלו לקבל את התנאים שהציע טיטוס, כי רבים מהם היו צפויים לעֹנש־מות, ועל־כן דרשו מטיטוס, שיעשה להם מה שהציע כבר אחרי כבוש הבירה (למעלה, פרק ב), אך טיטוס מצא, כי התנאים האלה אין להם ערך אחרי חרבן הבית. טיטוס צוה לשרוף את העיר אשר מחוץ לחומת העיר העליונה, ואנשי־הצבא שרפו את בית המועצה, כנראה, בית הסנהדריה („לשכת הגזית“) ואת הארכיון, שנמצאו, כנראה, בקרבת בית־המקדש, בצד דרום־מערב. והשרפה הזאת נעשתה ביום המחרת; ובפרק הבא, פרשה ג, המשיך המחבר את ספור המעשה. – ד. על־דבר בני איזט מלך חדיב ( ב„קדמוניות“, כ, ד, ג, מבֹאר, שכ"ד בנים היו לו והרבה אחים) עַיֵּן למעלה, ד, ט, י בהערה.) רבים מהם נלחמו ליהודים ברומאים ונפלו עכשו אל טיטוס, והוא נתן להם את נפשם לשלל ושלחם לרומי.

פרק שביעי. (סוף חרבן העיר התחתונה). א. ארמון המלך הנזכר כאן אינו אלא ארמון הילני מלכת חדיב, שהיה בעיר התחתונה ולא נשרף עוד כליל, או ארמון גרפטי קרובתה (עַיֵּן לעיל, ד, ט, י), או חצר מונבז מלך חדיב (למעלה, ה, ו, א). אחרי שברחו משם בני המלוכה וטוּבי העם, התנפלו המורדים על המון הנשארים, שחשדו בהם, כי הם רוצים לנפול אל הרומאים, והמיתום באכזריות יתֵרה. המספר (שמונת אלפים ויותר) הוא, כנראה, נפרז. – ב. המורדים נמלטו דרך נחל טירופיון אל העיר העליונה, שהיתה לה, כנראה, גם חומה מצד מזרח. חשוב הדבר, כי גם כאן מספר יוסיפוס על־דבר שבועת המורדים, שלא להכּנע לרומאים לעולם. מפני־זה לא הסגירו את־עצמם בידי השונאים עד הקץ. – ג. מנהרות רבות נמצאו מתחת לאדמת ירושלים, ובמשנה פרה, ג, ב, כתוב: חצרות היו בירושלים בנויות על־גבי סלע ותחתיהם חלול מפני קבר התהום.

פרק שׁמיני (כבוש העיר העליונה). א. גם אחרי כל הפרעניות הרבות לא נואשו עוד המורדים לגמרי ונלחמו בגבורה, ולפיכך לא נועזו הרומאים לכבוש את העיר העליונה עם מצודותיה הבצורות בסערה ובחרו להתמהמה שמונה־עשר יום עד אשר ישפכו סוללות על העיר. רק עשרה ימים אחרי שרפת ההיכל נגש טיטוס לעבודת הסוללות. סוללה אחת הוקמה, כנראה, מצד הר־הבית כנגד הגזית והגשר. מגדל שמעון הָזכּר פה בפעם הראשונה, וכנראה הגן על העיר העליונה כנגד אנשי יוחנן, שהצו עליה מהר־הבית, והיה לפי זה מדרום־מערב להר־הבית בקרבת הגזית – יתר הסוללות נבנו ממערב, בקרבת מקום הסוללות הראשונות, שהשחית אותן לפנים שמעון בן גיורא. – ב. יעקב בן סוסא הוא מנהיג האדומים, שהָזכּר למעלה, ה, ו, א ובשאר מקומות. – ג. את אזרחי ירושלים אשר נפלו אל הרומאים משפחות משפחות, במספר ארבעים אלף איש, לא כלל כנראה המחבר במספר השבויים (להלן, ט, ג), ואולי המספר הזה נפרז. על־כל־פנים לא יכלו או לא רצו המורדים עוד לשמור על מוצאי העיר – אם הצליחו המונות רבים כאלה להמלט, ודברי המחבר, שה„עריצים“ לא נתנו לצאת מן העיר לגמרי, הם נפרזים. – ד. יש לחשוב, שפרֹכת־השרת נשרפה עם ההיכל, והפרֹכת שמסר הכהן הנזכר כאן בידי טיטוס היא פרֹכת אחרת, שנשמרה באוצר ההיכל לשעת הצֹרך. לפי מסֹרת המשנה (שקלים, ח, ה) נעשו שתי פרכות בכל שנה. – ה. המחבר לא סִפּר מאיזה צד הבקיעו הרומאים את החומה, וגם לא באר את שמות המגדלים שנמצאו שם העריצים וברחו משם. כבוש העיר היה ביום השביעי לאלול תת"ל (70). והעיר בערה כל הלילה והיום הבא (ח אלול).

פרק תשיעי. א. המגדלים שהשאיר טיטוס לפלֵטה הם פצאל, הִפִּיקוס ומרים, כמבֹאר להלן, ז, א, א. – „השבויים“ – אלה הם האנשים, שלא הקדימו לברוח אל הרומאים ונפלו בידם אחר כבוש העיר, וטיטוס עשה בהם כטוב בעיניו. – עזרת הנשים נצלה משרפת ההיכל ועכשו נעשתה למאסר בשביל השבויים. אפשר, כי רבים לא נגעו בלחם הרומאים, שהיה טמא בעיניהם, ומה גם במקום הקדוש שנאספו בו, – עד שגועו מהם ברעב אחד־עשר אלף איש! – ג. „בכל עת המלחמה“, כנראה, במלחמה על ירושלים (מספר שבויי הגליל ועבר־הירדן ויתר ארץ יהודה לא עלה בחשבון כאן). – כמובן מספר המתים – מאה ועשרה רבוא, מלבד הפליטים והשבויים, – הוא נפרז קצת (לפי דברי טציטוס – היסט' ה, י"ג – היה מספר כל הנצורים בירושלים שש מאות אלף). המעשה המסֻפּר כאן על־דבר מנין היהודים בשעת עליה לרגל בחג המצות נמצא גם בבריתא: „פעם אחת בקש אגריפס המלך לידע כמה מנינם של אוכלוסין. אמר להן לכהנים: הפרישו לי כוליא אחת מכל פסח ופסח! הפרישו לו שש מאות אלף זוגות של כוליא כפלים כיוצאי מצרים, ואין כל פסח ופסח שלא היו עליו [יותר] מעשׂרה מנויין, חוץ ממי שהיה בדרך רחוקה או טמא“ (תוספתא פסחים, פרק ד), ועל־פי נוסחה אחרת אמר אגריפס לכהן־גדול: תן עיניך בפסחים, ונטל כוליא מכל אחד (פסחים, ס“ד, ע”ב). אגריפס זה הוא בלי־ספק אגריפס השני, שמסר את בקשת צסטיוס גלוס לכהן הגדול. כמובן הַמִּספר שבבריתא – וגם מספר יוסיפוס, הקטן הרבה מן הראשון, – הוא נפרז מאד. – ד. יוחנן פנה „כדל שואל“ אל הרומאים לבקש רחמיהם – בזה חלל את השבועה הנתונה ברגע האחרון, הוא לא מצא די אֹמץ בלבו לנפול על חרבו במעשה אלעזר בן יאיר – ונדון למאסר עולם.

פרק עשירי (תולדות ירושלים בקצרה). בדבּרו כמה פעמים נכבשה ירושלים, שכח המחבר את כבוש יהואש מלך ישראל (מלכים ב, י“ד, י”ג) ואת כבוש נבוכדנאצר הראשון (שם, כ“ד, י”ג) ואת כבוש תלמי הראשון מלך מצרים (קדמוניות, י“ב, א; נגד אפיון, א, סוף פרשה כ”ב) ועוד. – אין לדעת אם מצא המחבר מדרש לפניו, כי מלכי־צדק היה בונה ירושלים, ועל־ידו נקראה העיר שלם בשם ירושלים („שלם הקדושה“ או „שלם של הכּהֻנה“), או חִדש את הדבר על דעת עצמו. הַמִּספר ארבע מאות ושבעים ושבע שנה וששה חדשים מזמן כבוש דוד עד חרבן בית ראשון, בהתאם למספר הקודם, שחרבן העיר היה אחרי אלף תס“ח שנה וששה חדשים לבנינה, מראה, כי כבש דוד את העיר בתשע מאות וכ”א שנה לבנינה, אולם משני המנינים הבאים אחר־כך – אלפים וקע“ז שנה לבנין העיר, שהן אלף וקע”ט שנה לכבוש דוד, יוצא, כי עברו בין בנין העיר ובין כבוש דוד, על דעת יוסיפוס, תשע מאות וצ“ח שנה. מכאן ראיה, שצריך לתקן אחד המספרים וזהו המספר תע”ז שנה וששה חדשים – ובמקומו לכתוב ארבע מאות ושבעים שנה וששה חדשים (אמנם זהו המנין שמדד בו המחבר את זמן בית ראשון ב„קדמוניות“, י, ח, ה, וכנראה ערבּב שם את ירושלים בבית־המקדש). ואם נגרע מזה ת“כ שנות הבית הראשון, על־פי חשבון המחבר למעלה, ד, ח, יוצא, כי כבש דוד את ירושלים נ שנה קֹדם בנין המקדש, לאמר, שחשב המחבר את כל מלכות דוד עם עשר שנות שלמה הראשונות לאֹרך הזמן מבנין ירושלים עד גמר בנין המקדש, בעוד אשר בשמואל ב, ה, ו, כתוב, כי רק ל”ג שנה מלך דוד בירושלים. אמנם טעות זו מובנה. – בין החרבן הראשון ובין החרבן השני עברו, לפי חשבונו של המחבר כאן, אלפים וקע“ז שנה פחות אלף תס”ח שנה וששה חדשים, הַינו, תש“ח שנה וששה חדשים, ואם נגרע מזה שבעים שנות הגלות הראשונה – ישארו לנו תרל”ח שנה וששה חדשים, וזהו פחות חצי שנה ומ"ה יום ממספר ימי הבית השני – למעלה, ד, ח, – אם כן, יש בזה טעות קלה. – מובן, כי כל החשבונות האלה אינם אלא על חזקתו של המחבר, וחוקרי ההיסטוריה לא ימצאו בהם חפץ.

ספר שביעי: אחרי כבוש ירושלים

סוף שנת ד תת“ל – עד תתל”ג (תתל"ה) – 70 עד 73 (75)

פרק ראשון. א. עַיֵּן למעלה, ו, ט, א. חומת המערב עם המגדלים שמשו עכשו מקום־משכן לצבא הרומאי. שנים מן המגדלים האלה נתקימו עד היום הזה (עַיֵּן למעלה, ה, ד, ג ובהערה שם). – ב. מקום־תחנותו הראשון של טיטוס הריהו כאן, כנראה. „מחנה האשורים“.

פרק שני. א. המחבר אינו מזכיר, אם היה אגריפס המלך בקיסריה של פיליפוס, כשחגג שם טיטוס את חגי נצחונו ומגר את השבויים היהודים לחרב אחיהם או לטרף לחיות רעות. – ב. המחבר לא כבש את רגשות נקמתו על הפרענות של שמעון בן גיורא.

פרק שלישי. א. יום הולדת דומיטינוס אחי טיטוס היה כ“ה לחֹדש אוקטובר (סויטוניוס: חיי דומיטינוס, א) – כנראה, בראשית חשון שנת תתל”א. – מלבד שעשועי התגוששות בעלי־חרבות (מִשחקי גלדיאטורים) והתאבּקות עם חיות רעות ערך טיטוס עוד שעשועי־אש, שנשרפו בהם שבויי היהודים – מעין האוטו־די־פה של האינקויזיציה המאֻחרה. מספר הנהרגים במשחקים האלה – אלפים וחמש מאות – הוא רב ועצום מאד. בבארות חגג טיטוס את יום הולדת אביו (ביום י“ז נובמבר, סוף חשון או תחלת כסלו תתל”א) וערך עוד הפעם שעשועי־דם. – ג. לפי דברי המחבר ב„קדמוניות“ (י"ב, ג, א), נתן כבר סיליקוס הראשון (ניקטור) משפט אזרחים ליהודים בעיר אנטיוכיה, שיסד סמוך לשנת ג ת“ס – 300 לפני מנין א”ה. – אנטיוכוס הנזכר כאן דמה בהרבה למומר שני, טיבריוס יוליוס אלכסנדרוס, שהיה גם הוא בן ראש קהלת היהודים (באלכסנדריה). הוא היה בן מביש, שענה שקר באביו להפקיר את דמו וקנא במעשה המלך אנטיוכוס אפיפנס (שעל שמו נקרא) ובקש להכריח את היהודים בחזקת היד לעבור על דתם, – וביחוד קשתה ידו עליהם לחלל את יום השבת. זהו מעשה מיֻחד במינו, שקרה בראשית עלות אספסינוס על הארץ בחֹרף שנת תתכ“ז (67/66). – ד. הצרה הזאת מצאה את היהודים, כנראה, בזמן המלחמה על ירושלים בשנת תת”ל – 70.

פרק רביעי. ב. בספור מרד הגרמנים (יושבי בַּטַּוִּיָּה) יש סתירות בין דברי המחבר ובין דברי הסופרים הרומיים. ביחוד השתדל המחבר להאדיר את מעשי דומיטינוס, שהיה אוהב לשמוע דברי חֹנף ותשבחות חסרות כל יסוד. לפי דברי טציטוס (היסט. ד, פ"ה כו'⁴⁵¹) לא עשה דומיטינוס שום מעשה גבורה, רק בקש לפתּוֹת את המנצח צראליס להתקשר עמו יחד על אביו אספסינוס ואחיו. לפי דברי סויטוניוס (חיי דומיטינוס, א), נסע דומיטינוס אל גליה וגרמניה למרות עצת אוהבי אביו, כדי לקנות לו שֵׁם תהלה בגבורים כאחיו (הצר על ירושלים). – ג. הסרמטים ישבו בערבות אירופה המזרחית, והגיעו עד הנהר דנוביוס, הם התנפלו עכשו – בשעה שהיו הרומאים טרודים בכמה מלחמות – על נחלת הרומאים ובזזו אותה.

פרק חמישי. א. על נהר השבת ספּר גם פליניוס הרומי ב„תולדות הטבע“, ל“א, י”ח. ולפי דבריו נמצא הנהר בארץ יהודה, וששה ימים בשבוע הוא נעלם ושוטף ביום השבת. זהו יסוד האגדה הידועה על־דבר נהר סמבטיון, שבאגדת ישראל נהפך לזורק אבנים (הכונה: יבש ומפני זה מלא אבנים) בכל ימות השבוע ונח ביום השבת (כלומר: שוטף במנוחה). – ב. היוָנים אשר באנטיוכיה השתמשו בנצחון טיטוס על היהודים כדי להפטר מהיהודים אשר בקרבם; אולם טיטוס הראה הפעם, כי אינו רוצה להנקם ביהודי הגולה על מרד אחיהם אשר בארץ־ישראל וענה את בני אנטיוכיה תשובה נמרצה. – ה. בתאור האֶפּי של תהלוכת הנצחון יש הרבה מתאורי הקשוטים של מגן אכילס בשירת הומירוס, וכנראה הכיר המחבר את הָאִילְיַדָּה והשתמש בסגנונה. השלחן וספר־ התורה נמצאו גם על קשת הנצחון של טיטוס ברומי, שנשארה עד היום, אלא שכנראה הכניס הפַּסָּל אליהם שנויים וקשוטים שלא היו בהם. חג הנצחון הזה היה בחֹרף תתל“א – בראשית שנת 71 למנין א”ה. ז. בנין המקדש לאלילת השלום (Irene, Pax) היה בשנת תתל“ה – 75 למנין א”ה – (דיון קסיוס, דברי ימי רומא, ס"ו, ז), ומכאן ראיה, שכתב המחבר את ספרו במהדורה היונית לא קֹדם השנה הזאת. – מלבד זאת חִדש אספסינוס את מקדש יֻפּיטר הקפיטוליני, שחרב בשעת מלחמת־האחים ברומי (המחבר הכניס את המעשה הזה שלא בזמנו).

פרק ששי (כבוש מכור ויער ירדֵּי). א. צריאליס ויטלינוס (נ"א וֶטילֶנוס ויש עוד גרסאות), ראש הצבא בארץ־ישראל אחרי טרנטיוס רופוס (הַמֻּזכּר לעיל, ב, ב), לא הָזכּר קֹדם. צריך לחשוב, כי הוא נתמנה למפקד הלגיון העשירי וגם לנציב בארץ יהודה, ויש חושבים, כי זהו צראליס, שהיה קֹדם מפקד הלגיון החמישי (עַיֵּן לעיל, ג, ז, ל"ב; ד, ט, ט; ו, ב, ה; ד, ג). כנראה, בשנת תתל“א–71 בא במקומו נציב חדש, לוציליוס בַּסוס – הוא הכניע את המבצר הורדיון (Herodeion). והנה שני מבצרים נבנו על־ידי הורדוס ונקראו בשם הורדיון, האחד במקום שלפנים נצל הורדוס מידי היהודים הרודפים אחריו בברחו מפני אנטיגנוס (למעלה, א, י“ג, ח; כ”א, י) ושם נקבר הורדוס (א, ל"ג, ט), ומכיון שהוא רחוק ששים ריס מירושלים, הרי הוא מצפון לתקוע, ובלי־ספק הוא המצודה הירודיון, שנמצאה בידי האדומים ושמעון בן גיורא לא יכול לכבשה (למעלה, ד, ט, ה). המבצר הזה היה קטן למדי ונקרא בשם מצודה. לפי דעת החוקרים נמצא במרום הגבעה הנקראת עכשו גֶ’בִל אַל פְּרַיְדִס, בקרבת הכפר תקוע, ושם נשארו עוד שרידי המגדלים העגֻלים שהזכיר המחבר (א, כ"א, י. – עַיֵּן שירר, בספרו הגדול, חלק ב, הוצאה ג, ע' 390). המבצר השני שנקרא בשם הורדיון נמצא בדרום ארץ אדום (או בעבר הירדן?), בהרים הסמוכים לגבול ערב, ומקומו לא נודע. שירר חשב בצדק, כי המבצר ששגב בפני אספסינוס (למעלה, ד, ט, ט) ונכנע עכשו בשלום לפני בַּסוס (בשנת תתל“א–71, או בראשית האביב תתל”ב–72) הוא המבצר הנזכר ראשונה, בקרבת תקוע. אולם טומסן חשב (כנראה, בטעות) שזהו המבצר הדרומי (Loca sancta) עמוד 65, סימן 2. המצודה הורדיון היתה גם העיר הראשה בפלך מיֻחד שביהודה (למעלה, ג, ג, ה. גם פליניוס, תולדות הטבע, ה, י"ד). – המבצר מכוֹר (כפי שמנקדים על־הרֹב), או יותר נכון: מְכַוֵּר או מַכְוֵר, גם מַכְבֵּר, שהָזכּר כבר פעמים אחדות, נמצא בדרום עבר־הירדן אשר ליהודים, בהרים שבגבול ערב (ארץ הנבטיים. עיין קדמוניות. י"ח, ה, א). המקום הָזכּר גם במשנה (תמיד, ג, ח): „אמר רבי אלעזר בן דגלאי עזים היו לאבא בהר מכוור“ (במשנה שבבבלי תמיד, ל, ע“ב, נמצאה גִרסה משובשה: „בערי המכוור“, ובבבלי יומא, ל”ט, ע"ב: בהרי מכמר) ובשם כייר או מכמר בתוספתא ראש השנה, ב. – בתרגום יונתן על התורה (וכן גם בתרגום ירושלמי) נקרא יעְזֵר בשם מַכְוֵר (מְכַוֵּר. במדבר, ל“ב, א; ג, ל”ה) או מַכְבֵּר (מְכַבֵּר. שם כ“א, ל”ב), ואין זה מדֻיק, כנראה. ביונית נקרא: Μαχαιρούς. ונמצאה גם גרסה Μαχαβέρως ברומית Machaerus, גם נמצאה גרסה Machaveron (עַיֵּן שירר, חלק ב, עמוד 638 בהערה). לפי דברי פליניוס (תולדות הטבע, ה, ט“ז, ע”ב): „מכירוס הוא המבצר השני של ארץ יהודה (בחשיבותו) אחרי ירושלים“. החוקרים החדשים הסכימו ברֻבּם, כי זה המקום הנקרא עכשיו בפי הערבים מֻכַּוֵר, בין נהר ודי זרקא מעין (בצפון) ודי אל מוג’ב (הוא נחל ארנון, בדרום). אולם לא כל דברי המחבר מתאימים למקום הזה (שהוא קרוב יותר אל הים מדרך ששים ריס), ויש מבקשים את המקום הזה בהר הנקרא ג’בל עטרוס (הר עטרות, שהָזכּר במקרא יחד עם יעזר. במדבר, ל"ב, ג) מצפון־מזרח למקום הראשון. – ב. אלכסנדרוס הוא המלך ינאי. הריסת מבצר מכור על־ידי גביניוס (במצות פומפיוס) הזכרה גם אצל סטרבון בספר הגיאוגרפיה שלו, ט”ו, ב, מ. – ג. המקום בעֻרה הָזכּר גם אצל איסביוס, שהוא בקרבת קריתים שבמקרא (במדבר, ל"ב, ג), על נחל זרקא־מעין מצפון, צפונית־מזרחית לחמי־קלירהי, שהוא קורא להם בשם חמי־בעל־מעון (במדבר, ל“ב, ג; ירמיה, מ”ח, כ"ג). עַיֵּן בוהל, עמוד 123. – המעשה בשֹׁרש הזה (יש רואה בו מעין שֹׁרש דודאים – מנדרגורה) מסַמן את אמונת ההבלים של הזמן ההוא (כנראה נכבש המבצר בקיץ תתל"ב – 72). – ה. יער יַרְדִּי הוא אולי על־יד הכפר הנקרא יַרְדֵּן (למעלה, ג, ג, ה), בדרום הארץ. יערים עבֻתּים לא נמצאו בנגב – וכנראה, לא היה זה אלא חֹרשה. – יהודה בן ארי (או בן יאיר), אחי שמעון בן ארי, אחד מראשי הקנאים, הצטַיֵּן במלחמות שבהר־הבית (למעלה, ו, א, ח). – ו. ליבריוס מקסימוס היה עוזרו של בסוס ופקיד על מסי המדינה. הפקיד הזה נעשה אחר־כך נציב במצרים. – הקיסר צוה למכור (או להשכיר) את הקרקעות שלא היו להם בעלים, וכנראה היו הקונים או החוכרים ברֻבּם יהודים, ועל־כן שוב צמח במשך שני דורות ישוב גדול של יהודים בארץ יהודה ההרוסה. – המקום אמאוס במרחק שלשים ריס מירושלים אינו העיר הידועה, שהיתה ראש פלך ביהודה, כי־אם מקום אחר וקרוב יותר אל ירושלים; עכשו נקרא המקום עוד בשם הרומי קַלָּנִיָּה (=קולוניה). עַיֵּן שירר בספרו הגדול, חלק א (הוצאה ג), עמוד 640 וכו'. המס ליֻפּיטר הקפּיטולוני הָזכּר גם אצל דיון קסיוס, „דברי ימי רומי“, ס"ו, ז, ושם מבֹאר, שהיה שני דינרים לגלגֹלת.

פרק שׁביעי. א. השנה הרביעית לאספסינוס החלה בסוף שנת 72 למנין א“ה (בחֹדש חשון או כסלו תתל"ג), ואפשר כי מנה כאן המחבר עוד מאמצע הקיץ הקודם, כשקראו הלגיונות את אספסינוס למלך. המעשה המסֻפּר כאן קרה אפוא לא קֹדם סוף הקיץ של שנת ד תתל”ב–72. פַּיְטוּס (Paetus) הנציב נשלח אל סוריה בקיץ שנת תת"ל (עַיֵּן למעלה, ג, ד). אנטיוכוס מלך קומחי ובנו אפיפנס כבר הָזכּרו למעלה (ה, י"א, ג וכו'). – ד. האלנים היו שבט חזק ממשפחת עמי הערבה, שהגיע סמוך לראשית מנין אֻמות־העולם אל ארץ הסקיתים אשר בערבות אירופה המזרחית (עַיֵּן למעלה, פרק ד, ג). – גם סופרי הארמֶנִים והגיאורגיים (הגורזיים) מַרבּים לספּר על־דבר שערי הברזל שהקים אלכסנדרוס הגדול לסגור את מעברי הרי קוקז הרמים כנגד הנודדים הבאים מן הצפון. – בימי־הבינים האמינו היהודים והערבים, כי אלכסנדרוס מוקדון סגר בשערי ברזל על גוג ומגוג, ובשעת יום־הדין יפרצו העמים האלה את השערים.

פרק שׁמיני (מצור מצָדה). א. בַּסוּס מת, כנראה, בסוף שנת 72 (תתל"ג) ועל מקומו בא נציב חדש. אלעזר הנזכר כאן הוא הוא אלעזר בן יאיר (קרובו של מנחם הסיקרי, שהומת על־ידי לוחמי־החרות בירושלים), שברח אל מצדה (למעלה, כ"ב, א, ט). על־דבר מעשי אנשי אלעזר כבר שמענו בספר ד, ז, ב (הם התנפלו על עין־גדי וערכו שם מטבח והוציאו את כל השלל). מהאמור כאן אנו למדים, שיושבי העיר הזאת נחשבו בעיניהם לרודפי שלום, שהֻתּר דמם וממונם. המשפט שהוציא המחבר על התקופה ההיא אינו שׂם פדות בין טובי העם ובין ה„שודדים“ – אלה ואלה השחיתו דרכם וכֻלם הביאו לידי הפֻּרענות הגדולה. על־דבר הקנאים ושֹׁרש הכנוי הזה עַיֵּן למעלה, ב, י“ז, ט, בהערה. – ג. המבצר מְצָדָה (ביונית מַסַּדָּה) נמצא בקצה דרום־מזרח של מדבר יהודה, יותר נכון, במזרח הנגב בקרבת חוף ים המלח, וכל החוקרים החדשים הסכימו, כי זה הוא המבצר שהתנשא לפנים בראש גבעת־הסלעים התלולה הנקראה עכשו אל־סֶבָה. והנה בארץ שבין זיף ומעון במערב ובין עין־גדי במזרח נמצאו גבעות שנקראו בימי קדם בשם מְצָדות ושם היה מקלט לכל מרי־נפש ופליטים (שמואל א, כ“ג, י”ד; י“ט; כ”ד; כ"ד, א). ומכאן לומדים אנו, כי גם הסלעים התלולים מדרום־מזרח למקום הזה נקראו גם הם מצָדות, והאחד המיֻחד שבהם הוא הסלע הגבוה והרחב, שהוקם עליו המבצר המכֻנה מְצָדָה. החוקרים שׁתִּיְּרו את המקום הזה במאה האחרונה השתוממו על הדיוק שבדברי יוסיפוס בנוגע לתנאי המקום. באמת מצד מזרח גבעת מצדה היא זקופה מאד, ויש במראה הנפתח למטה כדי להחשיך את עיני המסתכל בו. עקבות הדרך העולה למעלה בנפתולים, היא „הנחש“, עוד נִכּרות עד זמננו (בוהל, עמוד 185), ויותר ממנה נִכּרת הדרך השניה, שהוליכה אל ראש הגבעה ממערב – או מצפון־מערב. בדרך זו עלו רֹב התַּיָּרים אל ראש הגבעה ויש מי שמצא את הדרך קשה מאד. הקף הגבעה קרוב לשבעה ריסים, כדברי המחבר, ובראשה נמצאו עוד חרבות ארמון המלך הורדוס עם מרצפת אבני צבעונים קטנות ויפות מאד ובורות־מים רבים וברֵכות גדולות – ד. האויר של מצדה הוא אויר יבש מאד, ועל־כן לא התקלקלו המזונות הצבורים במשך מאה שנה. וגדולה מזו ראינו בקברות המצרים העתיקים, ששם נשמרו גרעיני החטים ארבעת אלפים שנה ויותר, אם גם פסקה חיוניותם. – ה. את הרמה, שקרא המחבר בשם „הלבנה“, גלו החוקרים התַּיָּרים במורד המערבי של גבעת מצדה. – אלעזר ואנשיו לא עצרו כֹח להפריע את עבודת הסוללות של הרומאים, כי היו מתי־מעט, כמו שבאר המחבר למטה, בעוד אשר שר הצבא הרומאי יצא עם לגיון שלם מלבד גדודי־עזר למלחמה על המבצר. – ו. אלעזר בא לעורר את אנשיו בדברי כבושים, שיראו בשׂרפת החומה אות נקמת אלהים ויקבלו עליהם את דינו וימותו מות בני־חורין. – ז. כראות אלעזר, כי דבריו לא עשו את הרשׁם הרצוי על כל חבריו, פנה אליהם בתוכחת קשה. דברי אלעזר על חיי הנשמה בגוף קרובים לדעות האסיים (ב, ח, י"א) ולמחשבות הפילוסופים היוָנים המאֻחרים מבית־מדרשו המחֻדש של אפלטון. אפשר, כי המחבר קשט אותם במעטה יוָני („חלק האלהים והחלק הנפסד“, תּפקיד־התנועה של הנשמה בגוף וכו'), כי יש בה מגיעים אחדים מהוִכּוח הידוע של אפלטון „פידון“. הרעיון, כי הנשמה משתחררת מן הגוף בשעת הַשֵׁנה ובאה בסוד אלהים, הוא גם קרוב להשקפת ישראל העתיקה, כי האלהים נגלה לאדם בחלום הלילה (ביחוד החלום הנבואי של יעקב. בראשית, כ“ח, י”ב וכו'). – גם הסופרים היונים והרומאים ספרו על־דבר הפילוסופים ההודיים הנקראים בשם קַלנים או גימנוֹסוֹפִיסְטִים, שמסרו עצמם ברצון למות שרֵפה, כדי לעזוב את הבלי העולם הזה. – היהודים אשר בקיסריה נהרגו ביום השבת, כי ביום שהמיתו לוחמי־החֹפש שבירושלים את שרידי המצב הרומאי, (עַיֵּן לעיל, ב, יז, י; י"ח, א), ומכאן אנו למדים, כי התנפלו עליהם היונים פתאֹם והמיתום, טרם יכלו להגן על עצמם; בודאי עזר פלורוס ליונים במקרה הזה ולא נתן ליהודים לעמוד על נפשם. על רצח היהודים בבית־שאן עַיֵּן ב, י”ח, ג–ד. בדמשק נהרגו, לפי דברי המחבר, רק עשרת אלפים (וחמש מאות) יהודים (עַיֵּן ב, כ, ב) ובאלכסנדריה של מצרים – חמשים אלף יהודים (שם י"ח, ח), ואפשר כי גם ביתר ערי מצרים נהרגו יהודים רבים. – נאֻמי אלעזר, הראשון והשני גם־יחד, הם מכלל הנאֻמים היותר נפלאים בספר „מלחמת היהודים“. אמנם המחבר לא נמצא בצבא הרומאים החונה על המצדה – כי אלמלי זה, היה בודאי מודיע את הדבר. אולם דוקא הפרטים על־דבר המבצר הזה הם מדויקים מאד, ומכאן ראיה, שקִבּל את הדברים מפי עדי־ראִיה משכילים ונבונים. את תֹּכן נאֻמי אלעזר קבלו הרומאים מפי האשה החכמה, קרובתו של אלעזר, ששמעה את הדברים היוצאים מפיו (עיין להלן, ט, א–ב), ועדי־הראיה מסרו את הדברים למחַבּר, על־כן, כמובן לא רשם את הנאֻמים כפי שיצאו מפי אלעזר מקרוב, אלא על־פי עד מפי עד ומסר אותם „כמו שצריכים היו להיות“. על־כל־פנים הנאֻמים של אלעזר בלי־ספק נאמרו באותה שעה, ואם גם לא בצורה זו, והמעשה הרב של מגִני מצדה מוכיח על הרֹשם הגדול שעשו דברי אלעזר.

פרק תשיעי (קץ גבורי מצדה). א. בפרשה זו – כמו בפרק הקודם – מתאר המחבר את הדברים ברגש ובכשרון אמנותי גדול. הוא מעביר לפנינו לא את המעשים בלבד, כי־אם גם את המניעים הנשמתיים של גבורי מצדה; הַצַּיָּר־האמן שבמחבר לא יכול לוַתּר על פרשה דרמטית ופסיכולוגית כזו מבלי להכניס אליה מכֹּח היצירה שלו. מעצמה עולה לפנינו הסתירה שבין רוח הפרשה הזאת ובין רוח הפרשה על־דבר המעשים במערה ביודפת (למעלה, ג, ח, ד–ז). ארבעים האנשים שהיו עם המחבר במערה בקשו אותו הפתרון ממש, שמצאו אותו אלעזר ואנשיו – אולם בעיני המחבר נדמו לא לגבורים, כי־אם לשוטים ולחַטאים. אז היה הוא בעצמו נוגע בדבר – ולא רצה במות, ועכשיו בתור סוקר העומד מן הצד, לא יכול לכסות על ההתפעלות למראה הנאדר הזה ותאר אותו בחִבּה מסֻימה. – כבוש מצדה היה בט“ו–ט”ז ניסן, ורֹב החוקרים הסכימו, ששנת המאורע היתה ד תתל"ג – 73 (ויש מי שחושב, כי היה הדבר בשנת תתל"ב – 72).

פרק עשׂירי (מהומות באלכסנדריה של מצרים וסגירת בית־חוניו). א. המאורעות בארץ־ישראל הביאו לידי תוצאות רעות גם בשביל יהודי הגולה, אף כי בדרך־כלל לא רצו הרומאים להנקם ביהודים האלה (שמסבה מובנה שנאו את המורדים בארץ־ישראל עוד יותר מן הרומאים, כפי עדות אלעזר בן יאיר (למעלה, פרק ח, ז) על מעשי אחיהם שבארץ־ישראל. בקרב היהודים האלה שלטה התרגזות גדולה על חרבן בית־המקדש, ובדבר הזה השתמשו פליטי הקנאים שנדחו לכל רוחות השמים ובכל מקום רצו לעורר מרידות כנגד הרומאים. ואמנם המעשים שהיו בימי טרינוס (משנת ד תתע“ה, 115 למנין א”ה, ואילך) מראים לנו, כי היה הקרקע מֻכשר בשביל מרידת יהודי הגולה במקומות שישבו בהמונות צפופים. אולם בזמן שהמחבר דן עליו לִמד הנסיון המר של המרד ביהודה את כל יהודי הגלות לכבוש את כעסם. ואף־על־פי־כן ערבו פליטי הקנאים את לבם להפיץ את רעיון עבודת־אלהים הקשור עם סרוב לקבל מלכות בשר ודם בקרב יהודי אלכסנדריה, ובזה הביאו עליהם סכנה גדולה. הם השתמשו – לפי דברי המחבר – באמצעים המנֻסים בארץ־ישראל והמיתו את מתנגדיהם בלאט, עד שנאספו עליהם כל היהודים שבאלכסנדריה ומסרו אותם בידי הרומאים. כאן מודה המחבר, כי לא היו אלה „שודדים“ ו“מורדים“ סתם, כי־אם אנשים גבורי־אמונה וקנאים לדעותיהם, ותחת סבל הענויים היותר נוראים לא בגדו באמונתם. – ב. אספסינוס נוכח לראות, כי המרכזים הדתיים דינם לההפך בזמן מן הזמנים למרכזי תנועות מדיניות, ועל־כן גמר בדעתו לסגור את מקדש היהודים במצרים, הנקרא במשנה „בית חוניו“ (מנחות, י"ג, ט) ובנוסחאות שונות „בית נחוניון“ (עַיֵּן במשנה של הירושלמי, הוצאת W. H. Lowe, קמברידג' 1883, עמוד 163). על־דבר חוניו בונה הבית הזה סִפּר לנו המחבר ברחבה בספר „קדמוניות“, י”ג, ג, ושם מבֹאר, שהיה חוניו זה בן חוניו השלישי, אחיו של חוניון־מנלאוס (עַיֵּן שם, י"ב, ה, א; ט, ז; ועַיֵּן עוד שם, כ, י, ג), כלומר, לא בנו של שמעון, כמו שכתוב כאן, אלא נכדו של שמעון הצדיק. אולם למעלה, א, א, א, כנראה חושב המחבר, כדבריו כאן, שהיה חוניו בנו של שמעון. גם בבריתא המובאה במנחות, ק“ט, ע”ב, מבֹאר, כי חוניו שהלך לאלכסנדריה של מצרים היה בנו של שמעון הצדיק ונדחה מן הכהֻנה. – ג. העיר המצרית הליופוליס במצרים התחתונה, שהיתה עיר הכהנים ומקום מקדשי מצרים ומצבות מפֻרסמות, נקראה במצרית „און“ (בראשית, מ“א, ג; יחזקאל, ל, י”ז), אולם כבר בימים קדמונים נקראה גם לכבוד אלהי השמש, שעבודתו היתה שולטת שם, בשם „בית־שמש“ (ירמיה, מ“ג, י”ג), וזאת היא גם הוראת השם היוני. – חוניו בנה את המקדש בקרבת עיר האריות (לאונטופוליס) שבמחוז בית־שמש. – המנורה לא היתה אלא נברשת. – בתור כהן ירושלים התיחס יוסיפוס בבטול אל בית־חוניו (עַיֵּן גם „קדמוניות“, י"ג, ג, ב). נבואת ישעיה שהזכיר המחבר כאן היא הפסוק ישעיה, י“ט, י”ט. הקיצוניים שבחוקרי הזמן החדש שערו, כי הפסוק הזה נכתב רק אחר בנין בית חוניו ולפי זה המעשה המסֻפר על־ידי המחבר ב„קדמוניות“, י“ג, ג, א–ב, הוא בדוי. אולם מיום שנתגלו האפיפורין של יֵב (אלפנטיני) הסכימו החוקרים, שהפסוק הזה והסמוכים לו נוספו בספר ישעיה בראשית ימי בית־שני. כנראה קראו בני דור חוניו והבאים אחריו במקום „עיר ההרס“ המֻזכּרה בישעיה, י”ט, י“ח – עיר החֶרֶס (לאמר, עיר השמש) ופֵרוש הפסוק בדרך זו היה ידוע גם לבעלי התרגום ולחכמי התלמוד, וכן כתוב בגמרא מנחות, ק”י, ע“א: „מאי עיר החרס יאמר לאחת? – כדמתרגם רב־יוסף: קרתא דבית־שמש דעתיד למחרב“ (הוא רצה אפוא לקַיֵם את שתי הגרסאות). – ד. שעת סגירת מקדש חוניו היא כנראה ד תתל”ג–תתל“ד, 73 למנין א”ה. זמן מות הנציב לופוס לא נודע בדיוק.

פרק י"א. א–ב. המעשה המסֻפּר כאן הוא סתום במקצת. אין אנו יודעים את הסִבּה שהביאה את הנציב הרומאי לחשוד ביהודי קיריני כי הם רוצים למרוד ברומאים. אמנם ב„חיי יוסף“ ספר המחבר, שהצליח הסיקרי יונתן להתקשר על הרומאים עם אלפים מיהודי קיריני – ופה מבֹאר, שהאנשים לא הזדַּינו בכלי־נשק. – לפי דעת המחבר רצה הנציב של ארץ קיריני, קטולוס, להראות לקיסר, כי גילה קשר גדול כנגד הרומאים, שלקחו חלק בו לא יהודי קיריני לבד, כי־אם גם טובי יהודי יתר מקומות הגולה. הנציב לא רדף בזה אחרי הבצע, כי לא לעצמו, רק לקיסר החרים את נכסי הנאשמים, אולם רצה להתפרסם בתור מושיע ארצו ומחַזֵּק השלום. הספור מטיל אור על הליכות הזדון והרצח של הנציבים הרומאים, – אחרי שהמית הנציב שלשת אלפים מעשירי היהודים, אנשים נקיים בלי משפט – פטר אותו הקיסר מלתת את הדין. – ג. כדי להצדיק את מעשהו ביהודי קיריני רצה הנציב להראות, כי הקשר היה גדול מאד וגם יהודי יתר הארצות השתתפו בו. על יוסיפוס העליל – על־ידי יונתן הסיקרי – שפזר מכספו להכין נשק למורדים. לפי דברי המחבר ב„חיי יוסף“ (לעֻמת־זאת מבֹאר כאן, שלא היה שום נשק ליהודי קיריני). אולם הקיסר לא רצה לשפוך עוד דם נקי כדי לכסות על תועבות הנציב ועל־כן עשה חקירה ודרישה ופטר את כל הנאשמים. – הדבר הזה היה, כנראה, בשנת תתל"ד – 74. הדם השפוך בקיריני לא נשכח בקרב היהודים, ובימי טרַינוס – אחרי ארבעים שנה – קראו למרידה גדולה כנגד הרומאים במדינה הזאת. – ה. המחבר חתם את הספר במהלל תכנו (מצד האמת שבו) כדרך רֹב המחברים היונים. על־דבר האמת הזאת דברתי בארֻכּה במבוא הספר.

לוח מאורעות המלחמה: על־פי ספר מלחמת היהודים

שמות החדשים המקדוניים בהתאמה לחדשים העברים

קְסַנְתִּיקוֹס	ניסן	לוֹאוֹס	אב	אַפֶּלַיּוֹס	כסלו
אַרְטֶמִיסִיּוֹס	אִיָּר	גֹרְפִּיאַיּוֹס	אלול	[אַוְדִּינַיּוֹס	טבת]
דַּיְסִיּוֹס	סיון	הִפֶּרְבֶּרֶטַיּוֹס	תשרי	[פֶּרִיטִיּוֹס	שבט]
פַּנֶּמוֹס	תמוז	דִּיּוֹס	חשון	דִּסְטְרוֹס	אדר

ג“א תתכ”ו – 66 למנין אֻמות־העולם

קֹדם הפסח	בא צסטיוס גלוס אל ירושלים ושמע את התלונות על פלורוס, ב, י"ד, ג.
בתחלת אִיָּר (אַרְטֶמִיסִיּוֹס)	זכו היוָנים (הסורים) שבקיסריה במשפט הקיסר וזאת היא התחלת המלחמה, ב, י"ד, ד.
" " ביום השבת	עשו היונים נאצה בחצר בית־הכנסת בקיסריה, ויהודי העיר ברחו עם ספרי־התורה אל נרבתא, ב, י"ד, ה.
" " (היום לא נודע)	שלח הנציב פלורוס לקחת כסף מאוצר המקדש והקים מהומה גדוֹלה בירושלים, ב, י"ד, ו.
ט"ז אִיָּר	רצח גדול בירושלים וחרבן השוק העליון על־ידי פלורוס [ב, י“ד, ט], ב, ט”ו, ב.
[י"ז אִיָּר]	בקשו טובי־העם להשקיט את סערת הלבבות בירושלים, ב, ט"ו, ב; פלורוס דרש מאת היהודים לקבל בכבוד את פני הגדודים הבאים לירושלים, שם, ג.
סמוך ליום ההוא	העליבו הגדודים הרומאים הנכנסים אל ירושלים את היהודים במצות פלורוס, וקמה מהומה ומבוסה גדולה בשערי ירושלים. פלורוס בקש לכבוש את הר־הבית ולא הצליח ועזב את ירושלים, ב, ט"ו, ה–ו.
זמן קצר אחר־כך	באו אגריפס השני ונֵאַפּוליטנוס אל ירושלים. אגריפס נסה להשקיט את היהודים והצליח בתחלה, ב, ט“ז, ד–ה; אחר־כך הָכרח לעזוב את ירושלים, ב, י”ז, א.
ביום לא־ידוע	בטל אלעזר בן חנניה את הקרבנות לשלוֹם הקיסר, ב, י"ז, ב; המורדים כבשו את מצדה, שם.
זמן קצר אחר־כך	שלחו טובי־היהודים אל אגריפס השני והוא שלח להם ג אלפים רוכבים, וקמה מלחמת־אחים בירושלים, ב, י"ז, ד.
[ז–י"ג אב]	מלחמות קשות בין טובי־העם וצבא אגריפס ובין המורדים, ב, י"ז, ה.
י"ד אב (לואוס)	יום קרבן העצים. התגברו המורדים על חיל אגריפס ודחפו אותו אל ארמון המלך ושרפו את בתי אצילי־ירושלים, ב, י"ז, ו.
ט“ו אב [„יום המחרת”]	עלו המורדים על הבירה (אנטוניה) וכבשו אותה אחרי מצור שני ימים, ב, י"ז, ז (על־דבר היום עַיֵּן ב„הערות ובאורים“.
ו אלול (גֹּרְפִּיאַיּוֹס)	עלה מנחם ראש־הקנאים לכבוש את ארמון הורדוס ושלח את היהודים אנשי־חיל אגריפס בשלום, ושארית הרומאים נמלטו אל שלשת מגדלי הארמון, ב, י"ז, ח.
[ז אלול] (יום המחרת)	נהרגוּ חנניה כהן גדול ואחיו חזקיה בידי המורדים, ב, י"ז, ט.
זמן קצר אחר כך	נהרג מנחם הגלילי בידי אנשי אלעזר בן חנניה, ב, י"ז, ט.
ביום לא־ידוע. – יום השבת	כרתו אנשי אלעזר בן חנניה ברית עם הרומאים הנצורים במגדלי ארמון הורדוס, והמיתו אותם להפר את הברית, ב, י“ז, י. באותו יום נרצחו 20 אלף יהודי קיסריה בידי היוָנים, ב, י”ח, א, ופלורוס מכר את הנשארים לעבדים, שם.

ג תתכ“ז – 66–67 למנין א”ה

[בראשית תשרי]	רציחות נוראות ביהוּדים בערי סוריה ובאלכסנדריה של מצרים, ב, י"ח, ב ולהלן.
[בחדש תשרי]	עלה צסטיוס גלוס על ארץ יהודה, ב, י"ח, ט.
בחג הַסֻכּוֹת	שרף צסטיוס גלוס את לוד, שיושביה עלו לרגל לירושלים, ב, י"ט, א.
" " בשׁבת	יצאו יהודי ירושלים לקראת צסטיוס גלוס אל גבעון והמיתו רבים מחילו, ב, י"ט, ב.
[כ“ז–כ”ט תשרי]	חָנה צסטיוס גלוס בהר־צופים, וקוה שבני ירושלים ימסרו את העיר בידו, ב, י"ט, ד.
ל תשרי (הִפֶּרְבֶּרֶטַיּוּס)	נכנס צסטיוס גלוס אל העיר [החדשה] ועמד לפני חומת הר־הבית והעיר הישנה, ב, י"ט, ד.
חמשה ימים	צר צסטיוס גלוס על הר־הבית, ב, י"ט, ה.
ביום הששי [ה חשון?]	עזב צסטיוס גלוס את מצור ירוּשׁלים ופנה אל הר־צופים, ב, י"ט, ז. (עַיֵּן „הערות ובאורים“).
ביום המחרת [ו חשון?]	פנה צסטיוס גלוס אל גבעון, ב, י"ט, ח. (עַיֵּן „הערות ובאורים“).
ח חשון (דִּיוֹס)	ברח צסטיוס גלוס מגבעון ואחרי מגפה גדולה בחילו נמלט אל בית־חורון ואל אנטיפטריס [ב, י“ט, ח], ב, י”ט, ט.
סמוך לזמן ההוא	נלוו כל אזרחי ירוּשׁלים אל המורדים והקימו ממשלת־חרות ובראשה את יוסף בן גריון ואת חנן בן חנן, ומִנו שרי־מדינות, ב, פרק כ.
אחר־כך	שלח נירון קיסר את אספסיָנוס להכניע את היהודים.
[י"ז–כ אִיָּר]	סוֹלל אספסינוס דרך לחילו עד חומת יודפת, ג, ז, ג.
כ"א אִיָּר (אַרְטֶמִיסִיּוּס)	בא יוסף בן מתתיהו מטבריה אל יודפת, ג, ז, ג. (על־דבר פרט היום הזה עַיֵּן ב„הערות ובאורים“ לספר ג, ז, ל“ג, גם ל”ו).
[כ"ב אִיָּר] („יום המחרת“)	החל אספסינוס את מצור יודפת, ג, ז, ד (עין ב„הערות ובאורים“ במקום הנ"ל).
כ"ה סיון (דַּיְסִיּוֹס)	כבש טרינוס את העיר יפה אחרי מטבח נורא בגלילים, ג, ז, ל"א.
כ"ז סיון	כבש פלצידוס את הר גריזים ועשה טבח גדול בשמרונים, ג, ז, ל"ב.
[ביום האחרון של סיון, יום מ"ז למצור יודפת]	גִלה אחד מפליטי יודפת לרוֹמאים תחבּולה לכבוש את המבצר, ג, ז, ל"ג.
א תמוז (פַּנֶּמוֹס)	נכבשה יודפת על־ידי הרומאים [ג, ז, ל“ד–ל”ה], ג, ז, ל"ו.
אחר־כך	כבש אספסינוס את יפו והחריבה, ג, ט, ג–ד; נח עשרים יום בעיר קיסריה של פיליפוס, ג, ט, ז; כבש את העיר טבריה, שם, ח.
ח אלול (גֹּרְפִּיאַיּוֹס)	גמר אספסינוס את כבּוּש טריכי אחרי מלחמות קשות ועשה שפטים במורדים היהודים הרבים שנפלו בידו, ג, י, י.
כ"ד אלול	מרדו יושבי גמלא באגריפס השני וברומאים, ואספסינוס עלה עליה עם חילו, ד, א, י.

ג תתכ“ח – 67–68 למנין א”ה

ביום לא־ידוע [בחֹדש תשרי]	מגפה נוראה של הרוֹמאים הפורצים אל גמלא, ד, א, ד–ה.
" "	כבּוּש הר־תבור על־ידי פלצידוס, ד, א, ח.
כ"ג תשרי (הִפֶּרְבֶּרֶטַיּוֹס)	נכבשה גמלא על־ידי הרוֹמאים אחרי מלחמה קשה וממֻשכה, ד, א, י.
אחר־כך	כבש טיטוס את גוש־חלב, ד, פרק ב.
בחֹרף של שנה זו ובקיץ שלאחריו	מלחמות־אחים בירושלים (בין הקנאים ובין אזרחי העיר), ד, פרק ג; האדומים באו אל ירושלים והמיתו את הכהנים הגדולים, שם, פרק ד ולהלן; שלטון הקנאים בעיר, שם, פרק ו; אחר־כך נעשה יוחנן בן־לוי לעריץ בעיר, ד, ז, א.
ד אדר (דִּסְטְרוֹס)	עלה אספסינוס על עבר־הירדן וכבש את גדור, ד, ז, ג.
אחר־כך	מגפה גדולה של המורדים על שפת הירדן, ד, ז, ד–ו; כל עבר־הירדן נכבש על־ידי הרומאים.
בחג הפסח	עלו הסיקריים היושבים במצדה על עין־גדי והמיתו את יושביה ושללו את רכושם, ד, ז, ב.
באביב	עלה אספסינוס על תמנה, לוד ויַבנה וכבש אותן, ד, ח, א; אחר־כך החריב את חלק ארץ אדום, שם.
ב סיון (דַּיְסִיּוֹס)	חנה אספסינוס בְּקָרָוָה, ד, ח, א.
[ג סיון]	עלה על יריחו וכבש אותה, ד, ה, ב.
בקיץ	נכבשה העיר גרש (או: גזר?) על־ידי הרומאים, ד, ט, א; אספסינוס שב אל קיסריה והשבית את המלחמה לשנה אחת, ד, ט, ב; שמעון בן גיורא וגדודיו פשטו על ארץ אדום, ד, ט, ג ולהלן.

ג תתכ“ט – 69 למנין א”ה

בחֹדש ניסן (קְסַנְתִּיקוֹס)	נכנס שמעון בן גיורא אל ירושלים והחל להלחם ביוחנן בן לוי ובקנאים בתוך העיר, ד, ט, י"ב.
ה סיון (דַּיסיוס)	יצא אספסינוס מקיסריה וכבש את גופנא ואת עקרבתא ואת ארץ אדום, ד, ט, ט.
בקיץ	נבחר אספסינוס לקיסר על־ידי אנשי־צבאו והלגיונות בסוריה ובמצרים, ד, י, ד–ו, ובעיר בארות צוה לפתוח את יוסף בן־מתתיהוּ ממוסרותיו, שם ז.

ג תת“ל – 70 למנין א”ה

בחֹרף	מרדו הקנאים ביוחנן בן לוי ושלש סיעות נללחמו זו בזו בירושלים, ואסמי התבואה נשרפו, ה, פרק א.
[בחֹדש ניסן]	החל טיטוס להלחם במסבּות ירושלים, ה, פרק ב.
י"ד ניסן (קסנתיקוס)	התגברו אנשי יוחנן מגוש־חלב על צריהם הקנאים בעת הקרבת הפסחים והכניעום; רצח גדול בעזרה, ה, ג, א.
בו ביום	עזב טיטוס את מקום תחנותו בהר־צופים וחנה סמוך לחומת העיר [ה, ג, ב], ה, י"ג, ז.
[כ"ג ניסן]	נחשב בעיני המחבר ליום הראשון של מצור ירושלים על־פי דבריו, ה, ז, ב. ועַיֵּן ב„הערות ובאורים“, שם.
אחר־כך	שפכו הרומאים סוללות על החומה החדשה, ה, ו, ג, והחלו להרעיש את החומה בכרים, שם, ד; כמעט הצליחו היהודים להרוס את הסוללות, שם, ה.
ז אִיָּר (אַרְטֶמִיסִיּוֹס)	כבשו הרומאים את החומה החדשה, ה, ז, ב.
י"ב אִיָּר	החלו הרומאים לשפוך סוללות על החומה הישנה, ה, י"א, ד. עַיֵּן ב„הערות ובאורים“.
[י"ב איר]	כבשו הרומאים את החומה השניה ואחרי מלחמה קשה גֹרשו משם, ה, ח, א.
ארבעה ימים אחר־כך	שִׁלם טיטוס לצבאו את משכֻּרתּו, ה, ט, א.
ביום החמישי [י"ט או כ איר?]	שלח טיטוס את יוסף בן מתתיהו לדַבּר שלום אל יושבי העיר, ה, ט, ב–ד; הרעב התחזק בירוּשׁלים, ה, פרק י.
כ"ט איר	נגמרה עבודת הסוללות הרוֹמאיות על החומה הישנה, ה, י"א, ד; יוֹחנן בן לוי הרס (ביום ההוא או למחרתו) את הסוללות שעל הבירה על־ידי חתירה, שם.
שני ימים אחר־כך [ב סיון?]	הרס שמעון בן גיורא את הסוללות שעל העיר העליונה ביד רמה, ה, י"א, ה.
אחר־כך	בנה טיטוס דָּיֵק על העיר בשלשה ימים, ה, י"ב, ב, והרעב גדל עוד יותר בעיר, שם.
[סביב לי סיון]	החל טיטוס לבנות סוללות חדשות על הבירה, ה, י"ב, ד; וגם ו, א, א. עַיֵּן ב„הערות ובאורים“.
ראש חֹדש תמוז (פַּנֶּמוֹס)	המחבר מסר את מספר חללי הרעב בירוּשׁלים שהָשלכו דרך אחד משערי ירושלים עד היום ההוא, ה, י"ג, ז.
[סביב לראש חֹדש תמוז]	נשלמו הסוללות החדשות שנשפכו על הבירה, ו, א, א.
סמוך לאותו יום	התנפל יוחנן בן לוי על הסוללות החדשות ולא יכֹל להן, ו, א, ג, וטיטוס צוה להרעיש את חומת הבירה, שם.
ג תמוז	הרסו אחדים מבחורי חיל הרומאים לעלות על הבירה ונפלו חללים, ו, א, ו.
[ה תמוז]	נכבשה הבירה על־ידי הרומאים ואלה רצו להבקיע את הר־הבית ואחרי מלחמה קשה נהדפו משם, ו, א, ז–ח.
אחר־כך	החלו המלחמות הקשות על הר־הבית. (עין ב„הערות ובאורים“, ו, ב, א).
י"ז תמוז	בטלה עבודת התמיד ויוסף בן מתתיהו נשלח לדבּר שלוֹם אל יוחנן בן לוי, ו, ב, א; רבים מטובי־ירושלים נמלטו אל הרומאים, ו, ב, ב. עַיֵּן ב„הערוֹת ובאורים“.
[כ"ב תמוז]	שרפו היהודים את האולם הצפוני־מערבי של הר־הבית, ו, ב, ח.
כ"ד תמוז	שרפו הרומאים את האולם (הצפוני?) של הר־הבית, ו, ב, ח.
כ"ז תמוז	משכו היהודים את הרומאים אל האוּלם המערבי ושרפו אותו עליהם, ו, ג, א.
[כ"ח תמוז]	שרפו הרומאים את כל האולם הצפוני של הר־הבית, ו, ג, ב.
ח אב (לוֹאוֹס)	נשלמו הסוללות ששפכו הרומאים על העזרה, ו, ד, א; הרומאים נסו לעלות על העזרה בסערה ונגפו מגפה קשה, שם; טיטוס צוה לשלוח אש בשער העזרה (אחד שערי הצפון), שם.
[ט אב]	צוה טיטוס לכבות את האש בעזרה ונועץ את שריו על־דבר גורל ההיכל, ו, ד, ג.
י אב	היהודים התנפלו על הרומאים שומרי הר־הבית ונגפו לפניהם וברחו אל ההיכל, ו, ד, ד, אבל תכף פרצה תגרה חדשה בין היהודים ובין הרומאים ואחד מחיל הרוֹמאים שלח אש בהיכל. שרפת ההיכל, ו, ד, ה–ז.
אחר־כך	שרפו הרומאים את שארי המקדש, ו, ה, ב.
אחר־כך	החריבו הרומאים את העיר התחתונה.
[י"ט אב]	החלו הרומאים לשפוך סוללות על העיר העליונה [ו, ח, א], ו, ח, ד.
ז אלול (גֹּרְפִּיאַיּוֹס)	נשלמו סוללות הרומאים ונכבשה העיר העליונה, ו, ח, ד.
ח אלול	השחר עלה על מוקד ירוּשׁלים, ז, ח, ד.

ג תתל“ב או תתל”ג – 72 או 73 למנין א"ה.

ט"ו ניסן (קְסַנְתִּיקוס)	המיתו מגִני מצדה את עצמם, שלא יפלו בידי הרומאים, ז, ט, א.
[ט"ז ניסן]	נכנסו הרומאים אל מצדה, שם.

קדמות היהודים נגד אפיון

מאת יוסף בן מתתיהו הכהן מירושלים

נגד אפיון המצרי מאלכסנדריה.

מתורגם עברית מאת הרופא החכם כו' כו' כהר"ר

שמואל שולם זצ"ל

ונדפס בעיר קושטאנדינא בשנת שכ"ו.

וליוקר מציאותו הנה יוצא לאור שנית בהגהות והערות ע"י מוציאי לאור את המגיד ליק

בשנת תרי“ח לפ”ק.

המחברת נגד אפיון

הקטנה בכמותה אבל לא באיכותה, לכל איש ישראל החובב עמו ואלהיו; היא כתובה וערוכה מהמזכיר הנעלה ומצוין, יוסף בן מתתיהו הכהן מירושלים, הוא יוסף השליט (גווערנער), ועורר מערכה במלחמת הרומים האחרונה, בחלק הגליל ע“פ פקודת הסנהדרין יושבי לשכת הגזית. ואחרי נפלו שבי ביד מחריבנו, חכמתו עמדה לו להושיבו בהיכלי מלך בעיר רומה. אבל גם המונה של העיר העליזה הזאת, ומלא חפנים כבוד ממלכיה¹ האדירים, לא הסבו את לבבו אחורנית, מעמו המשפילים שבת בחרפה ובוז ע”י לוכדיהם. אך ממכון שבתו זה שם פניו אל הר ישראל הנופל, לגולל מעליו כל משטמה וכבד עון, אשר חשבו מנאציו להכבידו במו, למען הגדל מפלתו ושברו. לתכלית היקר והנשגב הזה, חבר את ספריו² המאירים עד היום, למבארי כתבי הקדש, חוקרי קדמוניות ולכל חכם חרשים. וכאבן נזר מתנוסס בראש כלם ספרו – האחרון בזמן והראשון במעלה – בדבר אפיון הנוכל, כי בו אנו רואים הגבור הנערץ, לוחם מלחמת תנופה בנשקי קדש, בו אנו רואים את היהודי הנאמן לאלהיו ועמו, מפאר בעדי עדיים את תורתנו התמימה ונאמן ביתה. וכל חצי מר אשר ירה זה מקרוב למולו, איש מלחמה מצוין בשדי התולדה, לא ירעו ולא ישחיתו את יד הגדולה אשר הציב לו לזכרון עולם.

התרגום³ העברי ממנה ערך מעלת הרופא החכם ר' שמואל שולם נ“ע, בסוף ספר היוחסין אשר הדפיס בפעם ראשון בשנת שנ"ו בקושטאנדינה. וכל מדפיסי היוחסין אחריו (מן דפוס קראקוי עד זאלקווע) השמיטוה. עם יתר השנוים הידועים לחכמי לב, ועל כי ההדפסה הראשונה מציאותה יקרה מאד, לכן מצאנו לראוי ונכון להדפיס המחברת “נגד אפיון” שנית, בהוספות מלות לועזיות לישר הקריאה הנאמנה, עם איזה הערות בסופה. התרגום הזה לא נעשה מהיוני [כאשר ישפוט כל משכיל בכאלה בהשקפה קלה] אבל קרוב ונראה שהוא מהעתקה הרומית לרופינוס, אשר עומק שפתה ויתר תכונותיה נודעים לבקיאים – וגם השמיט והחליף המתרגם איזה ענינים, לפי מטרתו וקהל קוראיו… ואם אמרנו להגיד כל אשר בלבבנו אדותה אז יעלו ההערות פעמים על כמות עיקר המחברת, לכן שמנו לנו לחוק להעיר אך על איזה ענינים נחוצים בעינינו, והמותר נשמור למועד נכון –. על תכונת העת ומצב אחינו באלכסנדריה, למועד אפיון ורעיו המרעים, יעוי' בהמגיד [שנה ראשונה גליון 46 צד 181]. ליק בירח שבט תרי”ח.

המוציאים לאור.

אמר שמואל נפש כל בשר וכל איש חכם לב לא ידעו שבעה מהתענג מרֹך⁴ לעת מצוא ספר דברי הימים כי הנשמה תתעדן בקרוא הספרים הקדומים לקחת מוסר השכל ולכן ראיתי להדפיס בראשונה ספר יוחסים ואחר כך לקטתי ואספתי מעומרי כל הספרים מלשונות הגוים ישמעאלים ונוצרים וחברתי ספר זכרונות דרך ארוכה וקצרה ורציתי ואויתי להדפיס זה החבור הקצר כי כוונתי להקדיש את קדוש יעקב ובתורתו הקדושה ולהגדיל כבוד מקבלה מסיני בית אלהינו משה רבינו עליו השלום וזה החלי בעזרת שדי.

יוסף הכהן בן גוריון⁵ הכהן נגד אפיון Apion המדקדק אסכנדרני.

להיות אמת אמונה אומן כי במקום אשר תחסרנה המדות החשובות תגדל מאד הקנאה המרשעת, הנה לזאת אפיון המדקדק ואחרים עמו רצו להחשיך ראשית מולדתנו הקדומה בטענות שקר מזויפות, בחשבו כי בהשפיל אותנו היה מגביה עניניו, ואני בעניי אענה אף אני חלקי ובטענות מפורסמות אנגדנו, עתה ארומם עתה אנשא להראות יקר תפארת משפחתו ואהפוך אל עמים שפה ברורה, בראותם ששררת נפש אפיון וחבריו אשפילנה עד עפר, וקצת טענותי תהיינה מתוך ספרי הגדול אשר חברתי בלשון יונית הנקרא בלשון לועזית אנטיגאוידאט גודאיקה, ר"ל “קדמות היהודים” אשר ספורו כולל יותר מג' אלף שנה, ולפי שמנהגי הוא לאמת דברי אעידה לי עדים נאמנים מלשונות הגוים אשר בהיונים הם אנשי אמת, ואבאר סבה קרובה לדעת למה היונים לא החשיבו להעלות על זכר זכרוננו, כי הוא אם להתעלמותם או לרשעתם הגמורה שלא להחשיבנו שתקו מהם חתו לא ענו עוד וגם אבאר כי זכרוניהם ומעשיהם וספוריהם כי יאמרו הם כי קדומים המה הנה בערכנו הם מתאמרים, ויותר מזה אכתוב שכל ספורי המצריים והפנקיים והם השוכנים סביב הים מצירי ועד אנטוכיא הם מתאמרים אלינו כל שכן היונים המתאמרים אליהם, כי לפי האמת אלו הנזכרים שכנו במקומות בלתי קרובים להפסד והכליון, לא כמונו היום כי בכל עת וזמן עומדים עלינו לכלותנו, ולזה רצו קדומינו לכתוב ספריהם מאנשים רשומים וחכמים מפורסמים למען יעמדו ימים רבים, וגם לבני היונים קרה להם גלויות אשר לזאת הסבה קרה בספוריהם ערבוב גדול, ואם נמצא ליונים לשון, וכתב הוא אחר חורבן טרויא Troja אשר היה בזמן השופטים וקודם זה הזמן לא נמצא מהם כתב מפורסם לא ביניהם ולא בהיכליהם ולא במקום אחר, אף על פי שהם מתפארים שאיש נקרא קדימיו Kadmus הביא להם כתב מפיניקיה אבל האמת היותר קדום שבספריהם הוא כתב אומירו Homer, אשר כתב על חורבן טרויא, והמלחמה העצומה שהיתה להם אחר כך עם פרס ומדי כתבו קדומיה ואין אחד מהם מסכים לחברו כי אוכישילא Acusilaus משיב על דבר

אירודוטו Herodot ואיפירו Ephorusלאיניקו Hellanicus ואיטימוטיאו timäus וכולם לאירודוטו, נראה מכאן שלא היו להם ספרים מפורסמים ומזה נולדו ההפרשי' ביניהם, וזה לפי שלא דברו נכוחות ואיל ידעו עניני תורתנו ומולדתנו, והאותיות הקדומו' אשר להם הביא דרקון Draco מפיניקי זמן מועט קודם אפישיטראט Pisistratus החומס, והאמת כי היונים רצו יותר לדבר ע“ד ההלצה והשיר יותר מרצונם לדבר האמת, והאמת כי יש להם עלינו יתרון בדבר ההלצה והשיר אך לא בשפת אמת, ונניח כעת להלל את נביאינו והכהנים אשר כתבו כל ענינינו, איך דברו אמת ואיך נשמרו כל דבריהם בשלמות עד זמננו אשר מהם אין לגרוע, כי לא כתב אחד מענינינו עד היום הזה זולת אם היה נביא או כהן אשר היה מפורסם במדותיו ותורותיו, ועד היום יש יותר מאלפים שנה והם נכרים עד היום משלשלת הקבלה כלם חכמים וקדושים וכל מה שכתבו מסכימים בו כל ישראל ואין הפרש ביניהם אף אם ימצא אחד בסוף העולם ואחד בסופו, ולזה אנחנו מחזיקים כל כ”ד ספרי הקדש באמתות ובכבוד לפי שכללו כל הזמנים מעת יצירת העולם ועד הזמן הזה, ר“ל כי החמשה הם מתחילת היצירה עד מות מרע”ה זמן קרוב לאלפים וחמש מאות שנה, והט"ו ספרים אחרים כתבו הנביאים מתחילת יהושע עד ביאת ארתחשת' המלך, והאחרים הם זמירות ותשבחות לאלהנו ומוסרים מישרים מקנים אמונה רמה, וכל מה שנכתב מזמן ארתחשת' עד זמננו אין אנו מחשיבים אותם כל כך, לפי שלא כתבו אותם נביאים או כהנים אשר היו מאירים אותנו עם רוח נבואה, וזה יורה אמתת תורתנו כי בזה הזמן הארוך לא נמצא אדם אשר נשאו לבו להרים את ידו לכתוב בספר בדיו להוסיף או לגרוע על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת, ומפיה אנו חיים ונשמתנו נמסור עליה וכל מיני יסורים קשים אנו סובלים בעבורה. ואם אני נערתי חצני לכתוב ספר ולהדמות לגדולים קדושים אשר בארץ החיים המה, לא מגאוה וגודל לבב אך כי מדאגה מדבר כי נמצאתי בכל המלחמות אשר קרו אותנו עד היום הזה, ואנכי עד ראיה ולא עד שמיעה, ועיני ראו ולא זר כלו כליותי ונפשי אותה לכתוב המלחמות אשר לרומיים עם ישראל עד חרבן בית קדשנו ותפארתנו, וברוב המלחמות הייתי לראש נלחם מלחמתם, ואעידה לי עדים נאמנים מלכנו אגריפוס, ואספסינוס וטיטוס, כי הם נמצאו כמוני כמוהם, ואף כי הם שונאינו עם כל זה האמת יותר אהובה אצלם, והם הרהבוני וחזקו כל מכתבי לספרי אמת ומום אין בם.

אבל כעת עתה לכו נא ונוכחה, אתם אשר אתכם שוא ותפל ואין אחד מסכים עם חברו וביניכם כמה הפרשים נוגעים לעצם ולבשר, ואתם רוצים לדבר בענינינו ולהקטין מולדתנו ולהביל את משפחתנו, באמרכם כי אנו מתאחרים אליכם. ולכן אין רצוני לאמת דברי עם אנשי תורתנו, אך עם חכמי הגוים זרים אלינו ואמיתיים אצלכם, וגם אני מתפלא מכם מהשנאה אשר לכם עמנו, כי אין אנחנו שוכנים על שפת הים, אשר נקח סחורתכם אשר היו ראויות לכם וגם אין אנחנו הולכים מעבר לים להסתתר במדינות רחוקות כדי ליקר השער, אבל אנחנו נסתפק במדינתנו ארץ ישראל אע"פ שהיא חסרה ממוצאי זהב וכסף ושאר המחצבים, ודבר אין לנו עם אדם, לא סחורות ולא ענינים אחרים, גם אנחנו נהנים מיגיעתנו וזעת אפנו, וזנים ומפרנסים את בני ביתנו בחרישת האדמה וזריעתה, ואין אנחנו מערבים זרענו ולא נתחתן לא עם המצרים ולא עם הפנקים ולא עם שאר אומות, אשר תהיה הקירבה סבה לאהבה (?) אותנו, ולא למדנו מגדולינו ושרינו להתאוות יותר משלנו אך מיגיעתנו, וגם אחר אשר קנינו את אדמתנו את ארץ ישראל לא רצינו ללחום עם הקרובים אלינו עם היות בינותנו כמה רבבות גבורים אנשי חיל. אם כן איך אתם היונים רוצים לספר ולדעת את זכרון ענינינו, עם היות שלא תדעו ספורי הקרובים אליכם, וגם אפילו ספוריכם מה שרש דבר נמצא בהם, כי מסופקים אתם בעצמכם בחשכה תתהלכו לא תדע איזה דרך יחלק אור.

ולפי שרצוני לאמת דברי עם היותר קדומים מכם והם המצרים הפנקים, אף כי הם שונאינו, אביא ראיותי מהם ואחר כך אבא אליכם ועמכם אתוכח. מאנאטון Manetho איש מצרי בקי בלשון יונית כתב בלשון יון בב' מספר המצרים Buche der egyptischen Geschiechte im zweiten זה לשונו: איני יודע איך האל יתברך ברוחו הקדוש רצה להביא מארץ המזרחית אנשים ממשפחה שפלה, ועשו חיילות בכח גדול בארץ מצרים, והם אנשים בזוים ולקחוה ביד רמה וראשיה אסרו ועירותיה שרפו באש והיכלותיה שממו, ועליהם מלך רועה שבחרו הרועים בעצמם, ויצאו מתחת יד מצרים והלכו ובנו עיר נקראת ירושלים והיתה שעור שהיה בתוכה מאתים וחמשים אלף איש, ע“כ לשון מאנאטון בלשון יונית. גם בזכרונות אנשי צור נמצא כתוב כי בירושלים נבנה היכל בזמן שלמה, אשר מלך קודם בנין קארטאגו ע”י אליזארירו קמ“ג שנה, ואיכות בנינו כתבו מסכים עם הנמצא אצלנו בספר מלכים, וגם כן כתבו האהבה אשר לחורם מלך צור, ואיך נתן לשלמה מאה ועשרים ככר זהב ושלמה נתן לו ערי זבולון אשר בגליל, וכרת לו ארזים בהר הלבנון ושאל ממנו שאלות רבות בחכמת הטבע, ואני בעניי חברתי ספר גדול מהם. גם אעידה לי את דיאון Dius, אשר הוא נאמן בין הפנקים, וכותב איך אביבל במותו מלך תחתיו חורם בנו והעיר אשר ממזרחה הרחיב וחזקה, והחריב היכל צדק-אולימפו ואשיותיו עד עפר הגיע, ועלה להר הלבנון וכרת ארזיו לבנין ההיכל אשר בנה שלמה, ושלמה שלח לו כתבים ושאלות קשות ואם לא ישיבם שיענש בכל כך ככרי זהב, ולא ידע להשיב ונתן לשלמה הזהב אשר הענישו המלך שלמה, זאת היה עדות דיאון. ומבלעדי זה חכם אחר נקרא מיניאנדרו-אפיזיו Menander-Ephesus אשר כתב ספר ליונים, כתב כל מלכי צור ובבואו לכתוב ענין חירום כתב כי במות אביבולו מלך בנו חירם לד' שנה, ובזמנו נמצא בחור חמד נקרא איפידימון Abdemon, חכם בהתרת הספקות אשר שאל המלך שלמה לחירם, ומעת חירום עד הבנות קלסידוניה עברו קנ”ה שנה, ובשנת י“ב לחירום נבנה בירושלים היכל גדול בזמן שלמה אם כן מעדות שלשה אלה החכמים נראתה קדמות ההיכל הקדוש אשר בירושלים. הנה א”כ אנשינו וגבורינו באו מקודם ממצרים ולקחו מדינות ועירות רבות כאשר הוא כתוב בספרינו הקדושים ואחר שהבאנו ראיות מהמצרים ופנקים נביא ראיה מהכלדים. הנה בירושו Berosus איש כלדי, חכם בפליסופיה ובספר משפטי הככבים, וכתב ענין המבול ואבדת המין האנושי ותיבת נח ואיך נמצאת בהרי אררט והם הרי ארמניה הגדולה, וזוכר עד זמן נבול איצר Nabulassar מלך בבל, ובספרו מעינינו כתב איך שלח לנבוכדנצר בנו בחיל גדול בארץ ישראל, אשר מרדו בו היהודים והשיבם סריס למשמעתו וכבשם והוליכם לבבל ושרף ההיכל והחריב העיר ונשארה שוממה שנים שבעים עד כורש מלך פרס וכן עשה לשאר הממלכות אשר סביב ארץ ישראל, והיה מוליכם נבוכדנצר לאט לאט וכשמוע שאביו מת הלך מהרה לבבל כדי שלא ימרדו בו אנשי מלכותו והשבוים אשר הוליך נתנם בעיר אחת אשר בנה גדולה עד מאד, וחזק חומותיה ובנה היכל גדול והעשיר אוצר אלהיו ובפרט האלוה אשר לו הנקרא בל והמלכות הזאת נמשכה עד נאבונידא הוא בלשצר אשר לקח המלכות מידיו כורש מלך פרס בשנת שבע עשרה למלכותו, וצוה כורש לבנות היכל ירושלים שנית בשנה השישית למלכותו ואח“כ כתבו שטנה ונתעכב עד השנה השביעית לדריוש ואז נשלם, גם לשלמות עדות אמתת דברי אביא עדות מחכמי הפנקים, שחשבונם מסכים עם חשבון המצרים והכלדים וכמעט עם חשבננו, באמרם כי מעת שסמך נבוכדנצר על ירושלים עד כורש עברו כ”ז שנה. ואם לא ירצו היונים לתת אמנה לברברים שכתבנו אביא ראיות מחכמיהם בעצמם. הנה פיטגורס השמיי Pythagoras der Samier אשר בכל חכמי היונים מאין כמוהו, הנה ידע הרבה מספרינו וזכרון כתבנו ולמד הרבה מהם, ואע“פ כי לא נמצא ספר מיוחד ממנו, הנה הרבה מתלמידיו כתבו ובפרט אחד המיוחד מהם נקרא אירימפו Hermippus וכתב בספר האחד מפטגורס כי במות אחד מחברי פיטגורס נקרא קאליפון Kalliphon, אשר היו שתי נפשות בגוף אחד, היה מצוה לו כי לא יעבור ממקום אשר לא יוכל החמור לשאת משאו, ושישמור ממים סרוחים, וגם שלא ימצא במקום אשר היו מדברים לשון הרע, וזה היה עושה להדמות ליהודים, וגם הוציא מספרי היהודים ענינים רבים ונתנם בתוך ספרי הפילוסופיא אשר לו. גם טאופראשטו Theoprast בדתי הצורים היה מונע מהשבע בקרבן שזאת השבועה לא נמצאת כי אם ביהודים. גם אירודוטו אליקארנאס Herodot der Hallikarnasser כתב בשני מספרו לקולקים Kolcher כי בארץ פלשתים לבד הם נימולים. גם שיריליו Chörilus המשורר כתב כי בבא ארתחששת' מלך פרס נגד היונים היה מביא עמו גבורי חיל מאנשים אשר שוכנים אצל ים סדום והמה בלי ספק נאמר על ישראל. גם קליארקו Klearch תלמיד אריסטוטליס, בספר הראשון מהחלומות, מספר שרבו עם היותו גדול בחכמה ובפילוסופיא, היה מחשיב איש יהודי חכם גדול עד מאד שלם במדותיו והיה מארץ סוריאה ועירו נקראת ארץ יהודה, וזה קאליארקו בעצמו מספר בספריו שאקאטיאו מארץ אודירא Hekataeus aus Abdera פילוסוף נתגדל עם המלך אלכסנדר המקדוני ואחר מותו חנך אצל המלך טולמיאו לאגו Ptolomaeus Lagus ועשה ספר מיוחד מעניני היהודים, ואבאר קצת מדבריו, אבל בראשונה אבאר כי הוא כתב זמן המלחמה אשר היתה בין דימוטרייו וטולומיאו, והם י”ג שנה אחרי מות אלכסנדר, א“כ בזמן אלכסנדר נראה כי עדיין היתה כפורחת עטרת עמנו, ואומר אקטיאו כי בזמן טולומיאו פילאדילפו אשר מלך ג”כ על הסוריא באו אליו יהודים הרבה אחר אשר הכירו חכמתו וענונותו ומדותיו, ועברו בינם ובינו ויכוחים רבים, וביניהם איש אחד כהן נקרא חזקיה בן ששים ושש שנה ואיש תואר עד מאד, ובכל חכמה ומדע לו עשר ידות, והיה מוכח גדול, וגם מזכיר שמה כי הכהנים היה לוקחים המעשרות אשר היו אלף וחמש מאות כהנים, ושם מביא שבח גדול כי הם סובלים כמה יסורים על דתם ומוסרים נשמתם עליה, והוא משבח ארץ ירושלים וההיכל הקדוש אשר בכל הבנינים לא היה כמוהו, ומספר כי בהיותו הולך לים סוף, הלך עמו בחור גבור חיל שמו משולם ועמנו אנשים גבורי חיל אבל זה היהודי גבר עליהם בכח ואל. ובהיותנו הולכים בדרך והנה כל השיירה נחה שקטה ולא זזה ממקומה, וזה הבחור שאל סבת העכוב, ואמרו לו כי מנחש אחד אמר, כי בא לקראתם עוף אחד וכל מי שרואה אותו צריך להתעכב, ואחר כך לכל אשר יהיה שמה רוחו ללכת ילכו. וכשמוע היהודי הדבר הזה, דרך קשתו ויורה למולו ויעבור החצי מלבו ויפול ארצה, ואנשי השיירה בראותם זה היטיב חרה להם, ויאמרו לו מה עשית, ויאמר אליהם אי עניים וסכלים, אם העוף לא ידע לנחש ולדעת ימי חייו, איך ידע דרככם אשר אתם עליה. גם הוא מספר כי בלכת טולומיאו לאגו לירושלים, אשר אבדו היהודים לסיבת קשי ערפם ושמירתם השבת, ונכנס טולומיאו ושלל המקדש והוליך למצרים שבוים רבים, והם שנואים מהמצרים והיונים לסבה כי היונים והמצרים עובדים לכמה אלהות והיהודים עובדים לאל אחד.

ראה זה מצאתי מן קדמות היהודים אשר נמצא כתוב בין הצורים והמצרים והפנקים והכלדים והברברים, מלבד אלה האנשים אשר חרפו אותנו הם מאנאטון Manetho ויוסטיני Justinus אשר כתבו כי היהודים היו מצורעים שהשליכו אותם ממצרים כדי לשכך חמת האלהות, כאילו האלוה יתכעס על החולים ולא על הרשעים כמותם, והמלך מנופס Amenophis צוה להם לכרות אבנים, ודבריהם סותרים זה את זה, שאם היה לנקות העיר ממצורעים איך מצוה להם לגעת באבני הבנין וגם אומרים הסכלים כי משה היה אורציפאס Osarsiph ובהתערבו עם היהודים נשתנה שמו לשבח משה, ואומר שם כי ירושלים ר“ל בלשון יונית גוזל ההיכלות וזה הסכל סכלותו כי זאת התיבה היא בלשוננו הקדשה ור”ל לשון שלמות וכבוד.

ספר שני.

אהובי אשר כנפשי בשעבר כתבתי לך, והבאתי ראיה מהפינקים ומהמצרים, מגד היונים מאנאטון וחבריו, עתה אבא אל אפיון המדקדק ועל פניו אוכיחנו, ואודיענו איך כל דבריו דברי שקר ואין בם מועיל, והוא עבר לפניהם במדות מגונות ומעשים רעים ודברי הבלים, כי נמצאו רשעים שבבואם לכתוב כתביהם חושבים כי בגנותם את אחרים אינם מגנים עצמם ובין דברי הנבל הזה יש בקצתם שמגנה את ישראל באמרו, כי בהיותנו יהודים אנו מיחסים עצמנו אלכסנדרניים, וטחו עיניו מראות שהאנשים אשר ישכנו במקום אחר אף כי הם יהודים מיחסים עצמם למדינות אשר ישבו ויחיו בהם, כאשר יקראו היהודים אשר באנטכיא אנטיוכים, לפי שהרומים בחמלתם הניחו לכל אחד ואחד שיכונה בשם שירצה, גם שהאביריים Jberer הקדומים והטירים Tyrrhener והשאבינים Sabiner מקדם רומיים יקראו, אבל זה הנבל הבער בהיותו מצרי יולד בה וכנה עצמו בשם אסכנדרי בהיות שהרומיים מחו שהמצרים מעולם לא יקראו בשם מדינה אחרת כי אם מצרים, ובהיות כי הוא רצה לגנות אחרים בחשבו כי יהיה לו לשבח ושקר ענה בו, כי אלכסנדרוס כשהביא את היהודים לאלכסנדרייה לא מחסרון אנשים ראוים שחסרו לו, וגם לא לגנות אותנו יען וביען היה נותן להם שכר הרבה, להיותו יודע ידיעה גמורה כי אנחנו אנשים נאמנים בנים לא נמצא עול בם, וידע כי הערים הבצורות הן הנה בטוחות בידינו, ולכן כבד אותנו ונתן העיר וחוקיה בידינו, בדעתו כי בנים אנחנו ובעלי זרוע עם גבורה. איקאטיאו אודריטי אומר כי היהודים להיותם טובים וישרים ותמימים נתן להם אלכס נדרוס את שכם וסביבותיה חנם אין כסף, וכזה עשה להם טולומיאו הארנבי בלשונם תלמי-לאגו אחרי מות אלכס נדרוס, בתתם להם חזוקי אלכסנדריה. ולא זו בלבד אלא ג“כ נתן ליהודים כל ערי מסכנות ארץ מצרים ובצורותיהם, בחשבו כי ימלך לבטח על כל ערי הרי לוב, היא הנקראת לוביה וכל ערי כוש, ולכן מסר להם כל ארץ מצרים ושכן אותנו בנוא אמון. אח”כ תלמי הנקרא פילידלפו לא זה הכבוד בלבד עשה להם, אלא גם לכל השבוים קרא דרור ונתן להם מתנות אין חקר ואין מספר. וגם רצה וטרח מלב ומנפש ללמוד חכמת עצמת תורתנו הקדשה, וזה היה בעצת ג' אנשים קרובים אליו אהביו ויועציו והם דימיטריו פאלירא Demetrius Phaleraeus ואריסטיאו Aristeas ואנדריא Andreas. ושלח שלוחים לירושלים לכהן הגדול אלעזר, ושלח לו מעתיקים יעתיקו לו התורה בלשון יונית, לדעת פילוסופי' אבותנו הקדושים ואם היה מבזה אותה או שלא היה מחשיבה, לא היה מוציא כסף מאוצרותיו לדעת אותה וזה הכבוד נעשה לו מה שלא נעשה יקר למלכי מאסידונייא, והוא החשיב כל כך תורתנו לקרות לשבוים הרבה מק“ך אלף דרור, ושלח מנחות לירושלים, ושולחן אל מקדש אשר לא נראה כמוהו בעולם, מצויר בכל מיני ציורים ופירות של זהב כדמותם בצביונם ובמראם, וגפני זהב בכל מיני ענבים ויחרות בו נהר שיחור ואיך הוא מקיף כל ארץ מצרים ועולה ומשקה כל הגנות ופרדסים זכרה לו אלהי לטובה. הטילומיאו הג' המכונה איפאטיר, אחרי לקחו כל הסוריה לא שלח מנחה לאלהי מצרים ותועבותיה כמנהג המלכים הראשונים, רק שבא לירושלים בעצמו והקריב עולות וזבחים רבים כמנהגנו. הטולומיאו המכונה פילומיטור ואשתו קליאופטרא נתן כל המלכות ביד כל היהודים, וב' שרים יהודים גדולים עליהם, אשר נקראים בשם רבותנו בתלמוד דיופילי של אלכסנדריה, האחד נקרא חנניה Onias והשני דוציפיאו Dositheus, ושמם על כל החיל. ואלה השנים גנה אפיון תחת אשר היה ראוי להחשיבם, להיות כי היו סבה למניעת חרבן אלכסנדריה בעזם ותקפם כי רב חילם, כי כאשר קמה במלכות קליאופטרא מלחמה וכמעט קט היה קרוב לאבדן מלכותם, ולעזרת חברת אלה הב' שרי החיל נחה שקטה כל הארץ, אח”כ בזמן טולומיאו פיגיו Physkon בנו של פילומיטור יצא ממלכת סיריני Cyrene קרוב לכוש, וברצותו להבריח את קליאופטר' ובניה אשר נשארו במלכות אחרי פילומיטור קם חנניה והבריחו מעליה והציל הממלכה מידו, ולא רצה לשמוע לקול פיגיו אשר היה מבטיחו בהבטחות רק להיות נאמן למלכים, והשי“ת אשר היה בוחן לבות ודיין אמת הורה הצדק לעיני הכל, כי בבוא טולומיאו פיגייו לערוך מלחמה עם חנניה לקח היהודים הנמצאים בסביבות אלכסנדריא חיל גדול ונתן אותם לפני הפילים ערומים ואסורים בזיקים באופן שהפילים יהרגו אותם והשי”ת הפר עצתו וקלקל מחשבתו והשיב לו גמולו בראשו ויהי להפך כי הפילים עזבו היהודים האסורים והסבו פניהם למחנה פיגיו והרגו את כלם, וכראות פיגיו הענין הזה תמה עד מאד, ויאמר אל תגעו במשיחי האל, והיהודים האלה כי אנשי מופת המה. וזה היתה לבקשת אהובתו אסניקה אשר חלתה פניו באמרה: הנה כבר ראית כי האל אתם ולא תעשה אתם רעה והודה לשעבר וקבל עליו לעתיד לבא, וכל שנה ושנה עושים היהודים השוכנים באלכסנדריה ביום הזה יו“ט ושמחה. וזה הנבל הרשע אפיון מגנה אלה ה”ב שרי היהודים שהיה ראוי לשבח אותם. והקליאופטרא האחרונה המרשעת כפויה טובה אל הרומים ופוסעת אל בעליה הרבים ומשלמת רעה לאנשי משפחתה, רצתה לשלוח יד ביהודים וןלהרגם והשי“ת השיב גמולה בראשה והמיתה עצמה בסם המות, ולקח ממלכת מצרים אגוסטוס קיסר והשיבם לרומים. ועד נאמן לנו אגוסטוס על יושרנו והאמנתנו ממה שעזרנוהו במלחמת המצריים, ונתן לנו כתבים חקוקים בעט ברזל ועופרת על לוחות ברזל ונחושת, ושם מודיע בפרסום אמונתנו והראוי לנו מחוק המלכות, ואיני יודע למה זה הרשע אפיון עוצם עיניו מראות אלה הלוחות, ואינו רוצה לחקור העדים אשר לנו כנים ונאמנים. וכל זה בלבד בזמנו אף בזמן אלכסנדרוס המקדוני וברובם של הטולומיאים והקסרים של רומי עשו להם הכבוד הזה, ונתנו להם משמרת נהר נילוס בעים רוחו, ושהיהודים יחלקו החטה, וזה במאמר כל המלכים אשר מלכו במצרים, לפי שראו שהם היו נאמנים וראוים לכל יקר וגדולה. ומה שאתה מקשה אם אנחנו אלכסנדרים למה לא נעבוד אלהיהם, ע”ז אשיבך מלין כי הנה אתם בהיות שכלכם מצרים למה יש ביניכם הפרש בעבודתכם, כי מהראוי היה שלא לקרוא אתכם אדם כ“ש בשם מצרי, לפי שאתם עובדים את הבהמות וחיות השדה אשר אתם מאכילים ומשקים אותם ואין אתם מתענגים מבשרם ולא מצמרם, ואתם חושבים שיש בזה קדושה א”כ אחר שיש ביניכם הפרש, למה תתמה ותשוב תתפלא, כי אנו כלנו בני איש אחד נחנו נעבוד את ה' אחד ובו נאמין ובו נדבק. ואתם בהיותכם עם אחד התחלקו לכמה הפרשים. ותמה תתמהו אם הבאים מעם אחר ממשפחה אחרת, לא יאמינו לכם ולא לעבודתכם. גם תגנו אותנו באמרכם כי אין אנו חפצים בצלמים ואף לא בצלמי הרומים, הנני מודה לך בזה שהוא אמת, אבל אין כונתנו לגנות הרומים אלא שמזמן ארוך מנע אותנו משה נותן תורתנו, כי הוא כתב בתורה עונש עובד הצלמים, לפי שהוא נגד כבוד אלהינו ובלתי מועיל לאנשים, ובלעדי אלה הכבודות אין מחסור לנו לכבדם באופנים אחרים, ועד נאמן אלכסנדרוס מוקדן, כשרצה לשים צלמו במקדש לזכרון בואו לירושלים ואנחנו מנענו אותו, ואמרנו כי הוא נגד תורתנו, והוא נתפיס בדבר, בראותו שאין כוונתנו לגנות אותו, אבל אמרנו לו אחר שכוונתך הוא לזכרון נעשה לך שתי זכרונות, האחת שנניח חשבון בריאת העולם ונחשוב לזמנך, והשנית שכל הכהנים הנולדים בשנה הזאת יקראו אלכסנדרוסיס. ובכל הענינים אנו מכבדים הראוים לכבוד, ואנו מקריבים קרבנות על חייהם משל צבור, אף על פי שבדין תורתנו אין אנו יכולין להקריב משל צבור על יחיד, אבל המלכים והקסרים אנו מחשיבים אותם כצבור, ומקריבים אנו על חייהם מדמי צבור, וגם אני מתפלא מפולונייו Apollonius ופיסודונייו Posidonius, אשר הם ג“כ מגנים אותנו באומרם, כי אין אנו עובדים לאלהיהם, ומגנים ההיכל בדבר שקר וכזב, בחשבם כי אינו מהגנאי לשקר וכל שכן למי שרוצה לכתוב ספר הזכרונות שצריך שישמור משקר וכזב, וכ”ש לגנות היכל הקדש, אשר בין כל פרטי האנשים קדש יאמר לו. ויאמר אפיון הכלב המת, כי בתוך קדשי הקדשים היה ליהודים ראש חמור, ואומר שזה נמצא בזמן ששלל אנטיוכס המקדש, מצא הראש במשבצות ובהן אבנים טובות ואבני חפץ, כאלו הם אינם עובדים הבהמות האישות והעכברים והעזים המדבריים, אשר הם במדרגה פחותה אצל החמורים, ואיך לא נמצא אדם שיכהו על קדקדו, בהיות כי אנו מזמן נתינת תורתנו לא נהגנו דבר נוגע אל כבודה, וכ“ש שנניח במקום קדשי הקדשים דמות ראש חמור, שאע”פ שבעת מן העתים באו עלינו צרות רבות ועל מקדשנו עכ“ז לא עברנו דבר על תורתנו ועליה נמות, ואם פומפיא Pompeus ומארקו קראסו Licinius Cassius מתו מיתה משונה על שחללו שבועות ושללו הבית וכך אמר פומפיאו כשחתכו ידו: האלהים שלא נמצא בי עון אשר חטא נגד עמי ומולדתי ולא נגעתי בכבוד אדם מעולם זולתי אם לכבוד אומתי, רק הנמצא בי כי חללתי שבועתי ושללתי בית המקדש האלהים ולזה קרה לי הענין הזה. וחתכו ידיו וראשו בתלמיוס ומשניו וישלחום תשורה ליוליוס הקיסר. וגם מארקו קראסו כאשר חתכו ראשו בפרס אמר כי עונותיו הטו אלה, יען עבר על שבועתו לכהן הגדול אשר בירושלים שלקח קורת הזהב אשר בהיכל. והנה הגם פומפיאו וקראסו אע”פ שהיו שונאינו ונכנסו בהיכל, עם כל זה לא אמרו שקר ודבר כזה מה שלא ראו, רק שהגידו שהיה מקום מקודש ונקי עד מאד. ומה לנו עוד להביא עדים, רק טיטוס ושריו אשר החריבו מעון מקדשינו באיבה ושטנה, ועכ“ז לא נמצא בכתבם ובזמנם חלו השקרים כאשר נמצא בפי הנבל החמור הזה, אך שהיו משבחים ומפארים אותו ואומרים כי בכל העולם מאין כמוהו בקדושה וטהרה, ואם אנטיוכס שלל את מקדשנו, ח”ו לא דבר הדברים האלה, כי אפיון מלבו הוא בודאם ובלי דעת ידבר, ואם אנטיוכס עשה דבר נוגע אל כבוד מקדשנו לא היה כי אם לחסרון מעות אשר לו, לא לנגיעת דבר בכבודנו ולא דבר דבר במחוי מקדשנו, ולא דברו החכמים אשר כתבו זכרון ימי חייו כי אם בכבוד הבית הזה אשר בירושלים, כמו פוליבו מיגאלי פוליטה Polibius Megalopolitanu s סטרבון Strabo קפדסיו Kapadox וניקולי דמסקינו Nikolaus Damascenus וטימאיס Timogenus אפולי דורי Apollodor וקסתור חוקר הזמנים Kastor Chronographus, וכולם מסכימים כי אנטיוכוס להיותו מוכרח למעות חלל ברית קדש אשר היה לו עם היהודים, אחרי שנתנו לו מה ששאל מהם, ולזה שלל ההיכל אשר היה מלא כסף וזהב, מכל לשונות הגוים שהיו שולחים לירושלים מדי שנה ושנה, והיהודים אשר בכל קצות הארץ. וכל אלה הדברים שכתבום זוכרי הזמנים האלה, היה ראוי שידעם אפיון הארור ולא לדבר הדברים שדבר, רק בהיות כי היה לו לב חמור דבר דברים נגדם ונגד משיחו, ולא היה ראוי לדבר בכבודנו, לפי שהם מכבדים לחמורים ולכלבים ולתחמסים ולעקרבים אשר הם עובדים, אע“פ שנושכים אותם, עכ”ז הם עובדים אותם ומכבדים אותם, וגם אם אנו נעבדים (?) מחמורים הוא בעבור שנושאים את משאותינו, לא כמו אפיון אשר החל בחמור וגמר אומר בחמור.

גם כן אומר ענינים אחרים אשר אני מתבייש לזכרם, רק שרצה לכסות ערות אנטיוכס בבצעו כסף, וגנה אותנו באמרו: כי אנטיוכס מצא בבית קדשי הקדשים אדם יוני ולפניו שולחן בכל מיני התענוגים ומאכלים, ובראותו את אנטיוכוס צעק לפניו ואמר לו כי הוא יוני, והיה מפטמים אותו לאכלו ביום פסחם, ושאל את שריו⁶ והשיבו תשובה כי בכל שנה ושנה לוקחים היהודים יוני אחד ומאכילים ומשקים אותו, עד שביום פסחם היו זובחים אותו ומאכילים את כל היהודים ממעיו. ומשביעים את כל היהודים, שבכל שנה יעשו כן לשנאת הערלים ואח“כ קוברים גופו. הנך רואה בעיניך רוע אלה הנבלים הרשעים בנפשותם, כי איך יספיק לכל המון ישראל הרבים אדם אחד. גם כן אמרו כי אנחנו נשבענו להיותנו לעולם אויבי היונים, ולמה יהיה זה הדבר, ומה הפרש בין היונים לשאר אומות, ואם האמת כדבריו למה לא הוזכר שם אותו האיש אשר מצאו לפני ולפנים, והיה להם להעלות שמו על ספר זכרוניהם ושם ארצו ומשפחתו כדרך כותבי ספר זכרונות, וגם לא זכרו שאנטיוכוס הוציאו משם בכבוד, והיה זה ליונים לשבח, כל אלה הדברים אני מניח לנעדרי הדעת, וילדים שיאמינו כל מה שידומה להם, אף כי על דרך האמת יותר ראוי היה לכמו אלה האנשים להכות אותם בשוטים ובעקרבים. ואחר שהוא ידוע ומפורסם לכל אנשי העולם, אופן בנין היכלנו וקדושתו ואת יקר תפארת גדולתו, ואשר היה לו מסביב ד' חומות, ובכל חומה וחומה היה לה משמר, כי תוך החומה אחת הי' כל מיני האנשים ואפילו אנשי האומות זולת הזבות והנדות, ותוך החומה השנית נכנסים כל היהודים ונשיהם הטהורות, ותוך השלישית כל הזכרים הטהורים, ובחומה הד' היה נכנס הכהן הגדול עם כל הכהנים, ובלפני לפנים לקדושתו וטהרתו לא היה נכנס כי אם הכהן הגדול וזה לעתים, וההיכל היה נפתח ממחרת והיה נסגר תיכף אחר הקרבת התמיד, ואפילו כוס אחד לא היו רשאים להביא מבחוץ, ושם לא היה כי אם שולחן ומנורה והמקטר כאשר כתוב בתורת משה, והדברים אשר אני כותב לא ינגד עליהם אחד מבני עמי, והכהנים היו נחלקים לד' משמרות, וכל אחת ואחת יותר מד' אלפים כהנים, וכל אחד על עבודתו, ולא היו מותרים לאכול שמה ולא להקריב על המזבח זולת הזבחים, אבל אפיון המתועב בהיות שהיה מדקדק ולא מספר אמת שידע לכתוב אמת או להכירה, ואיך ידע להכיר מקום קדושה וטהרה שאפילו גדול שבישראל ואפילו המלך לא היה נכנס שמה, כי אם הכהן הגדול ובעתים מזומנים ואיך יכנס שמה יוני ערל וטמא גם מאכל ומשתה, וזה נודע מעצמו סכלותו ושקרו. ג”כ אמר שהיהודים להיות ביניהם מלחמות היה בעיר אחת שהיו עובדים את אפולו צלם השמש, ואמר להם זאבידון

אם כלכם תאמינו באפולו אני אביאנו בתוך היכליכם, ועשה דמות עץ אחד ונתן שמה שלש מערכות נרות דולקות אשר כל מי שרואה אותו היה חושב שהוא הולך בארץ, ותמהו מזה היהודים מאד, ובראות זאבידון זה הענין נכנס בהחבה למקדש והוציא עמו ראש החמור אשר זכרתי, ובא אח“כ למדינת דורא אלה דברי אפיון. איני יודע דברי הסכל המשוקץ הזה, כי אנו אפילו מאלוה הגדול עשה אותות ומופתים אנו מספקים, כ”ש שנאמין שאפולו יכנס תוך המקדש, ואנו נתמה מנרות כאלו בימינו לא הדלקנו נרות, והנה אנו מנהגנו בכל יום להדליקן, וענינים אחרים מסכלות זה הנבל אני מניח לכתוב.

הדור אתם ראו אם שערי ההיכל ס' אמה גובה וך' רוחב מצופים זהב טהור, ולא יוכל לפתחם ולסגרם כי אם במאתים אנשים, ולא היו מניחים אותן פתוחים אחר עשות הקרבה, א“כ איך פתחם השוער להכנס זאבידון לקחת ראש חמור כאפיון, ג”כ כתב כי היהודים נשבעו שלא לעשות טובה לאומה חוץ מישראל וכ“ש ליונים. ואני אומר כי יותר טוב היה שנשבע שלא לעשות טובה למצרים לפי שקבלנו טובה מהם, הלא לא נשבעו מעולם ע”ז, וכ“ש למי שקבלנו טובה מהם, הלא תראו שאנו והיונים נאחזים בין במדרשות בין בהיכלות בין בכל המקומות, עד שכמה מהיונים חזרו לדת ישראל והמה חכמים מחוכמים, וכמה מהם שלא יכלו לסבול עול תורתנו חזרו לסורם, א”כ ראו איך עשינו השבועה הזאת. ג“כ אמר שאנחנו לא נעבור את ד' כדין וכשורה, ע”ז אודך בכלל, אבל בענינים האחרים שקר דברת, ובפרט במה שדברת שאין לנו חוקים ומשפטים צדיקים, ובמה שאתה אומר שעבדנו לאומות מתחלפים, ובפרט לרומיים והעיר הגדולה ירושלים משועבדת לרומים וסבלנו עליה כמה מהצרות צרורות בשמלותנו, לזה אשיבך מלים שאין להפלא, שהרבה מהמלכים והממלכות הגדולות אשר סבלו צרות רבות ולא נשאר מהם שריד ופליט, והמצריים לא לבד שהם עבדו את העמים הזרים אלא גם אלהיהם, וכדי להצילם נתנו את אלקיהם בתוך גופי בהמות מתחלפות. אבל מהיום והלאה אין רצוני לענות אל אפיון, ולא לדרוך במסלותיו, כי אם הוא היה יודע הדברים, אשר המקרה ורוע ההזדמן הביא אל האטיניש Athener והלאסידימוניום Lacädemonier ואומות אחרות אין חקר ואין מספר, אשר בעוד היותם ברום ההצלחות באו אל ההתהפכיות וההתנגדיות, אשר אפיון לא ידע להבינם כ“ש להגדירם, ולזה תמה מאשר ראו בעיניו הדברים אשר קרו את אבותינו ושתק מהממלכות האחרות, ונתחזק לדבר כנגדנו. ג”כ זכר איך מלך אחד נקרא סאשוסטירו Sesostris סמא ועור עיני מלך מצרים, ואם היה רוצה היה מביא ענין דוד ושלמה מלכי ישראל, אשר כבשו ממלכות רבות ועירות ומדינות גדולות, והוא כחש אותם או נתעלם מהם, והמצריים עבדו את הפרסיים כעבדים, וכזה עשו מלכי וגדולי אסיה ומקדוניה, ואנחנו היינו בני חורין מאה ועשרים שנה, ולא זה בלבד אלא שכבשנו ממלכות תחת ידינו, עד בא פומפיאו הגדול Pompeus der Grosse, ואחרי כבוש הרומיים כל המלכיות אנו לבדנו נשארנו לאוהבים להם, וזה לטוב אמונתנו ומדותנו הנכבדות, ג“כ אמר כי מעם ישראל לא יצאו חכמים גדולים ולא מניחי דתות ואומניות כסוקרט Sokrates וזינון Zeno ואקלינטי Kleanth ורבים כהנה, והוא שבח א”ע בתוכם, באמרו שאלאכסנדריא נקראת מאושרת להיות איש כמוהו בתוכה, והפתי אחרי שלא נמצא איש שישבחנו שבח הוא א“ע, ואדרבא היה לאלכסנדריה לבכות להמצא איש כמוהו בתוכה. ג”כ מגנה אותנו ומשחק עלינו שאין אנו אוכלים חזיר ושנמול עצמנו, ושלא נזבח לאלקינו כ“א הבהמות הנהוגות שור שה כשבים ועזים, והיה פוחד שלא תתמנה הבהמות בזבחנו אותם, ואם היינו נוהגים כמו הם ימלא כל העולם בהמות, שהם לא יזבחו רק זנים ומשמינים אותם ועובדים אותם. אחר זה אמר שהמצרים אומרים ששני דברים הניחו להם מלכיהם, לאהוב את האל וללמוד החכמות, ועל זה נמנעו מב' דברים מהערלה ומהחזיר, והנה העור הלז בגנות אותנו גנה את בני משפחתו ואומתו המצרית, אשר הם נמולים ואינם אוכלים בשר חזיר, וכך אמר אירודוטי. ראוי היה לרשע הנבל הזה המקרה שקרה לו שאנשי מצריים הכריחו אותו להמול, לפי שהיה מצרי ומת מנגעים באו לו מהמלה, ולכן איש השלם יחזיק במעוז דתו ולא ישתנה לאחת הדתות כאשר עשה זה הנבל שעזב דתו ולא נדבק בדת אחרת, זאת היתה אחרית הנבל הזה ישתחקו עצמותיו. ולפי שאפולוניו מולון Apollonius Mo`o וניסימאקו Lysimachus ואחרים עמו דברו סרה בגאון וגודל לבב על ד' ועל משיחו מניח דתו משה רבנו, אשר קראו שמו מכשף ואמרו שהתורה שנתן לנו למדה אותנו רשע ולא צדק ומשפט, ובראותי הרשעות הזאת הנה בטני כיין לא יפתח השקט לא אוכל ובהחרישי לבבי בקרבי המס ימס, לכן אענה אף אני חלקי לספר קצת פרטי משפטי תורתנו, להראות היושר אשר למדה אותנו, ואגלה רשעותם וסכלותם. ואומר: כי מפורסם הוא בין כל העולם יושר תורתנו הקדושה, הן במה שבין אדם לחברו כמו החנינה והחמלה הן בצדק ומשפט, וגם אנחנו נסבול יסורים קשים עליה ולא נפחד מהמות, ולכן אחלה פני המעיינים ראו יראו ויקראו אותותי אלה בלי שום חנופה ונטיה לשום צד רק לשווי האמיתי והיושר, ואין רצוני לשבח בזה את ראשי עמנו רק לדבר האמת, ולפי שזה הרשע אפולוניו לא דבר סרה נגדנו בשלמות כאפיון, רק במקומות ואותותיו, ובערכו נסתרים ונעלמים, וגם כל חומר שיהיה אף כי יהיה שלם בתכלית כשיוקש למציאנו יתעלה אפילו אלף אלפים מאפס ותהו נחשבו לו, ומה דמות נערוך לו ואל מי נדמה ונשוה, קדום יאמר לו ומעשיו קדושים, גלגלים ואורים שמים, וארץ שמש וירח וככבים נהרות וימים וכל מיני בהמה פרות ושמנים והדומים להם, הוא עשאם בתבונה בתכונה לא ידעם בלתו ולא נעזר זולתו. ולא בפעולת ידים ותנועות גופיות רק במאמרו יתעלה בראם ויצרם, והוא אחד לא פרטי אבל אדון כולל לכל העולם, ולזה האלוה מקדשים הכהנים, להיותם ראש יחס בישראל, והכהן הגדול ביחוד, והוא מוכיח בשער לכל ישראל קטן וגדול, ואשר ימרה את פיו כאלו עובר מאמר האל, וגם כשיהיה זובח לאל יתברך היה בלתי שתוי יין, וכל מיני טהרה וקדושה, כי זה הוא אשר ייטב בעיני הבורא יתברך, כי בהיותנו ממוזגי הטבע ונפרשים מתענוגים נהיה יותר קדושים ובתפלתנו נתפלל על בריאות העולם כלו ואחר כך על כל אחד ביחוד, ואם נתנה לנו תורתנו רשות לקחת אשה הוא בעבור קיום המין האנושי שיעבוד את השם יתב' לא לשם תענוג בעולם, ולזה אסר לנו לגעת באשה אם לא יהיה לכונה הנזכרת, ודברים אחרים לא רציתי להאריך בהם כי מפורסמים הם בין בני עמנו, ומי שירצה ללמדם מלב ונפש לא נכסה מהם ולא נעלימם מהם, וגם לא נכריח אדם בעולם לשמרם וכן לכל אדם נאכיל ונשקה אם אין להם, ג”כ נורה הדרך למי שנעלם ממנו וגם לאויבים אסור לנו להבעיר שדה וכרם, וגם עץ פרי לא נכריתהו כי ברכה בו, גם המתים אשר ימותו במלחמה לא נוכל להפשיט בגדיהם מעליהם ולהניחם ערומים, אלה הדברים למדה אותנו תורתנו והם דרכי רחמנות וחנינה, ואף בעלי חיים בלתי מדברים נחמול עליהם ולא ניקח האם על הבנים ולא נשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, וגם על העבדים נחמול בצאתם חפשים בשנה השביעית ובכל יום שביעי ינוחו וישבותו, גם המדה המשקל והמשורה והין צדק שלמים הם אתנו וכל אלה הדברים ומצות אחרות נשמור מפני שצוה עלינו אלהינו על יד משה נביאו נותן תורתנו, לא לחמדת עושר ונכסים והנני נמנע מכתוב דברים אחרים להיותם מפורסמים לכל. וגם ידוע לכל העולם אנשים רשומים מעמנו אשר סבלו כמה יסורים ולא עברו על דת משה אפילו מצוה אחת, כי גדולי היונים תמהו על הדבר בראותם גודל נפשנו ועוצם התעצמותנו בסבלנו צרות צרורות ויסורים קשים, ולא גם זה לבד בארצנו אלא אפילו בגלויות והשמדות נמסור עצמנו עליהם ופילוסופים רבים וביחוד על כלם אפלטון האלהי' Plato ברצותו לכתוב דתות ונימוסות לאנשים כמעט קט רצו להורגו, אף כי דבריו היו כוללים לכל ועכ“ז היה אומר כי היה מתירא לגלות האמת בעבור פתיות האנשים אשר היו בזמננו, הליגורגיש והאישפארטנוס תמהו בעצמם איך עמדו דתיהם ימים רבים, ואח”כ בראותם דתנו תמהו יותר, באמרם שדתיהם בערך דתנו עמדו ימים מעטים וכי ראוי לחלוק לנו כבוד על עמידת דתנו, והאליסידימוניים מתפלאים בעצמם שעמדו דתיהם ימים ושנים, ואם ידעו תורתנו יבינו שתורתנו קודם דתיהם לאלפים שנה, והם בהיותם בשלוה שמרו דתיהם ובבוא עליהם מקרי הזמן שכחום והסירום מגבירות, לא באלה חלק יעקב אנו קהל עדת ישראל, כי לא בלבד צרות אשר באו עלינו ממלכי חסיה אלא עד סוף כל הרעות אשר באו עלינו, לא שכחנו שם אלהינו ונפרש כפינו לאל זר, ואפילו בגלותנו לא שנינו את טעמנו, באכלנו מאכלות הנמנעות לנו ולחם טמא בגוים, בהיות שעברו עלינו כמה מיני רעות יותר מכל האומות, ואם נסבול אלה היסורים איך יתמהו שנסבול המות, כי אף על מאכל ערב גם כי נפשנו יבשה אין כל נתאוה לו, עכ“ז לא נעבור על דתנו, כ”ש דברים היותר גדולים ונוגעים אל עקרי תורתנו. המילונים והליסמאקים תמהו עלינו באמרם, שאנחנו על דבר מעט סובלים כמה מהצרות, וע“ז ומזה באו לחלל תורתנו, ואם היתי רוצה לשבר מלתעותם היתי מוצא דברים רבים כנגדם, אבל לא היתה כוונתי לדבר תועה על דתות אחרות, לפי שתורתנו מנעה שלא להזכיר שם אלהים אחרים. אבל עכ”ז רוצה אני להנצל מידם, וזה כי מנהג קדום הוא להנצל האדם מיד מבקשי נפשו, ואומר כי איך לא יתמהו עליהם ועל אלהיהם, והם בעצמם לועגים אלה על אלה, מהם אומרים כי האלוה פחמי, ואחרים אומרים שהוא זורע, ואחרים אומרים שהוא צייד, והאמת היא כי נותני דתותיהם לא הבינו אמתות מהות הטבע, ומי שהבים מעט מאמר לא כביר לא ידע ללמדם לאומתם, ונשארו חשכים לא ידעו איזה הדרך יחלק אור, ומה שהשיג להם יותר מהסכלות הוא שנתן רשות למליצים, שיתארו עצם האלוה ומהותו באיזה אופן שירצו, וגם המציירים תארו האלהות כרצונם, מהם עשאוהו מטיט ומהם אבן או עץ, והיותר נחשב הוא מכסף וזהב או שן הפיל, ומהם עשאוהו צורות זקן כדי לכבדו, ומהם צורת בחור מורה גבורה, ומהם צורת נקבות יפות לאהבה אותם, החכמים שבפילוסופיה אמת בין היונים כסוקראטס הרגו אותו, על שמנע מעבוד הצלמים, ואפלטון מנע המליצים שלא להביאם בין הקבוצים, לפי שרוב דבריהם שקר וכזב, ואומירו הוכיח את עמו בשביל שבנו היכל והיו מקטרים בבמות, ואמר להם שבזה הפועל היו מחשיכים אמונת הבורא יתברך, אפלטון ברצותו להדמות למשה רבינו הוכיח את בני עמו אמר למדו היטיב התורות, ולא תשכחו כדי שלא תתערבו עם שאר האומות, ואפולוניא הרשע לא ראה דבר אחד מכל אלה, ואמר כי אנו לא נתערב עם הגוים ועניני אלהינו לא נדבר עם נכריים, וזה הדבר הוא מהיותר חכמים אשר בין היונים, הנה… מגרשים האימות הנכריות הלם, כדי שלט יפסידו אמיתות ומה הטעם אנו לא נתאוה לדחות נכריות, אבל נסתפק בתורתנו המלמדת אותנו להיות רחמנים וגדולי הנפש, ואניח הלאסידומוניים ואדבר באטינוזים המשבחים בעירם, שהיתה כוללת לכל העולם, וזה היה לסיוע לאפולוניה הרשע, כי לו נפקחו עיניו היה רואה שהם מוסרים לעובר על דתיהם, ועד לזה סוקראט האלהי שהמיתוהו בסם המות, על שרצה לשנות מנהגם, לא שהיה אויב לאומתו ולא שצוה להרוס היכל אחד, אבל היה אומר שלא יעבדו לאלהים אחרים בלתי לד' לבדו, וימיתו אותו באמרם שהיה מסית הבחורים נגד דתיהם, והוא סבל ע“ז יסורים קשים בהשענו על האמת והצדק, וכן… לאנאקסגוריס Anaxagoras על שהיה מונע מעבוד השמש, ואמר להם שלא היה לו חיות וכי יש אלוה מניעו והמיתוהו לעיני השמש, וכן רצו לעשות לדיאגוריס Diagoras ולא תפשוהו, אבל נדרו נדר שכל מי שימתהו שיתנו לו ככר זהב, לפי ששחק מאותות אלוהיהם, וכן עשו לנברשי חכם גדול לסבה הנ”ל וכן אנשי פרס הרגו לקצת חכמיהם לסבות הנ“ל, ולא כן אנחנו שאפילו כל ממשלת המלכים הגדולים לא הסירו אותנו ממצות אלהינו, ומסרנו נפשותינו עליהם, וזה יחשב לנו לעצם הנפש וגודל לבב, והם אומרים לנו שנשמור דתיהם שונות כי אפילו נותנם לא שמרם ואני תמיה על הלאסידומניוס כי לא היו נושאים אשה בידיעת כולם רק מי שהיה רוצה היה לוקח אפילו אחותו והליאקוס בזמן קדום היו מחברים עם הזכרים, והיו אומרים שזאת היתה עבודת אלהיהם, ונניח הרשע הגמור אשר נתנו רשות לאנשים חטאים לכפר העונות והחטאים בעבור שנותנים להם ממון, גם חשבו אומות רבות וגזרו אומר להעביר דתיהם ולהמירם בדתי גוים אחרים, לא כן עדת ישראל כי על תורתנו אנו חסרי ממון וממלכת ומדינית, ואפילו יהודי אחד שיתרחק ממקומו ועירו לא יניח דתו, אע”פ שיעשוהו חתיכות לא יעבור אפילו על מצוה קטנה לא מיראת מלך ושר ולא משום דבר. וא“כ אחר שאנו בענין זה, הכל צריכים להודות שדתנו אמתיות אין ספק בהם כלל, ואם יאמינו שדתיהם יותר טובות ואמתיות למה לא ישמרו אותם כדין וכשורה, ואם יכריחום מעט לא כבוד תיכף יעזבם וידבקו בדתות אחרות, והם מגנים אותנו שאנו נשמור מצות האל, ונמסר נפשנו עליהם ואות ומופת על שהם אמתיות ואלהיות, אחר שלא נעזבם בשום צד. וזה לפי שהם קדומות ומורות על קדושת נותנם משה רבנו ע”ה, ומה שכתב מענינו האל יתעלה. ואחר שהן הוא אין דת דומה לתורתנו, הן בקדמות הן בשלמות, והחכמים השלמים אשר בין האומות מקנאים אותנו עם שמירת תורתנו, ודתות היונים מעולם לא נתאוה אומה להם. וגם לא דמה אלינו גוי מהגוים בשמירת שבתות והצומות והמועדים והחגים והמאכלים וכן בפעולתנו כלנו מתאחדים וזה בפלא. וכמו שהאל יתברך בכל העולם כן תורתנו בתוכנו, באופן שאנחנו נכריז אותה ונפרסמה בכל קצות הארץ, והוא רצה במה שרצה והגלנו בין האומות לסבת פרסמנו אליהותו ותורתו, וכשירצה יקבצנו מארבע כנפות הארץ, כשיראה שכפר נתכפרו עונינו. אלה הם הטענות שראוי לטעון על הדתות הרעות אשר רצו אנשיהם הרשעים אשר זכרנו להקדימם קדושת מעלה על תורתנו הקדושה, ודי למבין האמת. וזה שכתבתי לה' מקנאתו על דתיהם דברתי הדברים האלה, כי אין כונתי רק לברר נותן תורתנו והתורה בעצמה, ונאמין כי נביא בזה כל דבריו מהאל יתברך אין בהם חלוף. כללו ש“ד, בספר הזה כתבתי כל הצריך לא מהיותי משבח ענינינו ולא לגנות זולתנו, אבל להמלט נפשנו מהסכלים. ולחשוב כי לא נחסר מכל מה שנדרתי לכתוב אם מקדמות משפחתנו, ואם באמרם שגרשו אותנו המצריים, ואם ממדות משר”עה ואם מרחמנות תורתנו והיא תעיד על עצמה, ואין צורך להוכיח בעדה כי היא מלמדת לכל העולם אמת ומשפט וחסד ורחמים, ולא תלמוד מתורה אחרת לפי שהיא קדומה, והתהפכות הזמנים עלינו לא יעשה רושם בשמירתה, ועד לזה מסרנו נפשותנו עליה, ובפרט במלחמת הרומיים. והאפיונים והמילונים המגנים אותנו בהבל יכלו ימיהם, ואתה אפרדוטי ואחרים אוהבי האמת שתרצו לדעת ראשית תולדותנו, קרא להם ספרי זה והוא יגיד לכם כוונתכם הרצויה.

תם ונשלם.

כתב ע"ז רופינו איקליניץ תמה אני על יוסף הכהן ברצותו להעיד בזכות תורתו ומולדתו ועמו נגד אפיון וחביריו הביא כל כך ראיות מספרי היונים והפנקיים והמצריים עם היותו יהודי נולד וגדל בערי יהודה ואיך קרא כל אלה הספרים והפיל כל דבריהם ארצה ועל פניהם הוכיחם.

מאמר ראשון

א. הנה אני חושב, אפרודיטוס בחיר האנשים, שבספרי על הקדמוניות גליתי כהוגן לעיני כל קוראיו את דבר עמנו, עם היהודים. כי הוא עתיק. ימים מאד והוא הראשון שעשה לו מעמד לעצמו, גם ספרתי על דבר ראשית שבתו בארץ אשר היא לנו לנחלה כיום הזה, – הספר ההוא מכיל דברי ימי חמשת אלפים שנה וחובר על ידי מתוך ספרינו הקדושים בלשון־יונית. – אולם רואה אני, כי רבּים שמים לבם לדברי החרפות היוצאים מפי חורשי־רעה מתי־מספר ואינם רוצים להאמין לדברים אשר כתבתי על הקדמוניות, ומביאים ראיה לטענה, שעמנו הוא צעיר לימים, באמרם שלא בא זכרו בספרי כותבי דברי־הימים היונים. על כן אמרתי בלבי, כי ראוי לי לכתוב על אלה בקצרה, למען גלות את רעת לב המחרפים ואת מחשבות אונם בדברי כזביהם, ולמען רפא את סכלות אלה (המאמינים לדבריהם), גם ללמד את כל הרוצה להכיר את האמת, לדעת ולהבין את קדמות עמנו. ואעיד לי לעדים על ישר דבָרי אנשים נאמנים מאד בעיני היונים על כל דברי קדומים ואת הסופרים אשר כתבו עלינו חרָפות ושקרים אוכיח על פּניהם מתוך דברי עצמם. וגם אנסה להראות את שרש הדבר, אשר לא רבים מן היונים שמו אותנו לזכרון בספרי הימים (מעשי ידם). ואולם אגלה גם את (הסופרים היונים) אשר לא פסחו על דברי־ימינו לעיני כל אשר לא ידעו אותם, או שמו פּניהם כאלו לא ידעוּם.

ב. בראשונה אומר, כי מתמיהה מאד דעת המאמינים, שבּכל דברי קדומים יש לפנות רק אל סופרי היונים לבד, ולחקר את כל האמת מפיהם, ואין להאמין לנו ולשאר בני־אדם. רואה אני שהפך הדבר הזה יוצא לנו, אם לא נשעה ברעיונות רוח, רק נבקש לנו את האמת שבּמעשים. כי הנה כל הדברים הם חדשים בקרב היונים – ואם תרצה לאמר: תמול־שלשום הגיעו לידם –, לאמר: בנין הערים, כל דברי מלאכת־מחשבת, וכן גם כתיבת החוקים, אך חדשה מכל אלה כמעט היא השקידה על כתיבת דברי הימים. כי בדבר המצרים והכשדים¹ והכנענים² – איני רוצה למנות אותנו בכלל – גם הם (היונים) מודים, שהיתה להם מסורת המעשים לזכרון מראשית ימי קדומים והתקימה בהם כל הזמנים. כי אלה העמים ישבו כלם בארצות בטוחות מהפגעים שמצאו את ארצות שכניהם והקפידו מאד שלא יסוף זכר אחד המעשים שקרו אותם, רק קדשו כלם³ גדולי חכמיהם בּספרי הצבּור⁴, אולם את מקומות יון מצאו פגעים רבים ונוראים ומחו את זכרונות הימים הראשונים ותמיד היו היונים מחדשים את חייהם⁵, עד אשר חשב כל דור ודור, כי הוא תחלת כל הדורות.

רק באחרית הימים ובקושי למדו את תכונת האותיות. ואלה הרוצים להראות כי שמש להם הכתב מימים ראשונים, מתגאים באמרם, שקבלו אותו (היונים) מידי הכנענים ומידי קדֶם (קדמוס). אולם נבצר מאדם להראות כתב אחד שנשמר מן הימים ההם, במקדשים או בבתי גנזי הצבור. והן גם בדבר (היונים) הנלחמים על טרויה מקץ שנים רבות (אחרי מות קדם) נמצא ספק גדול. ולא פורש אם ידעו את כתב האותיות, ואמנם קשט דברי אמת הוא, כי גם אלה לא ידעו את שמוש האותיות אשר בזמן הזה. והנה לא נמצא בקרב היונים ספר שהסכימו בו, כי הוא קודם בּזמן לשירת הומרוס, וגלוי וידוע שחי האיש הזה אחרי מעשי טרויה, וגם עליו אומרים שלא השאיר את שירתו בכתב, רק נשארה בזכרון (בּעל פּה) וחוברה לקץ זמן מתוך שירים רבּים, ועל כן נמצא בה הרבה כתובים המכחישים זה את זה. והאנשים אשר החלו בהם לכתוב ספרי־דברי הימים, לאמר: קדמוס איש מילטוס אקוסילאוס איש ארגוס, ואולי ירצה איש לקרא בשמות עוד סופרים הבאים אחריהם – כלם חיו רק ימים מספּר לפני עלות הפרסים על ארץ יון למלחמה. ואולם גם הראשונים מבין היונים שכתבו דברי חכמה על השמים⁶ ועל האלהים⁷, כפרקידס הסורי או פיתגורס או תליס. הנה הכל מעידים עליהם פה אחד, כי היו תלמידי המצרים והכשדים ומעטו בכתיבתם, ודבריהם הם עתיקים מאד בעיני היונים וכמעט אינם רוצים להאמין, כי נכתבו בידי אומריהם.

ג. והן לאולת תחשב לנו גאות היונים בהתאמרם, כי הם לבדם יודעים מעשי קדומים ומסרו לנו מהם כל ישר דברי אמת, כי מי לא ילמד על נקלה מדברי סופריהם שלא כתבו מעולם את הדברים אשר ידעו לאשורם, כל אחד כתב על המעשים אשר דמה בנפשו. על כן הם מרבים להכחיש את דברי עצמם בספריהם ואין הם יראים לספר דבר והפכו. למוזר יהיה לי ללמד את האנשים הבקיאים ממני בדבר הזה – כמה פעמים חלק הלניקוס אל אבּוסילאוס ביחוסי משפחות, וכמה הרבּה אקוסילאוס לתקן את דברי הסיודוס, ובאיזה דרך הראה אפורוס לדעת, כי שקר הלניקוס ברב דבריו וטימיאוס פרסם אז שקרי אפורוס, ואת טימיאוס הכזיבו הסופרים הבּאים אחריו, ואת הרודוטוס שמו הכל (כל האחרונים) לדובר שקרים. והנה בדבר מעשי הסקולים⁸ לא רצה טימיאוס להודות לדברי אנטיוכוס ופיליסטס וקליס וחבריהם ובדברי ימי אתיקי לא השתוו יחד סופרי האתידות⁹ ובדברי ימי ארגוס לא שמעו כותבי מעשי ארגוס איש לדברי רעהו. ולמה עוד להאריך על כותבי ימי הערים והצבורים הקטנים מאלה? הן גם בספורי מלחמת הפרסים וכל פרטיה, הסופרים אנשי השם מכחישים האחד את משנהו. גם רבּים חשבו עון לתוקידידס, כי הרבה לדבר שקרים, אף כי נראה שדקדק מאד בכתבו את דברי ימי זמנו.

ד. הרוצים לגלות את שרש הפרץ הזה ימצאו סבות רבות בּדבר, ואני אראה על שתים מהן, שהן חמורות מאד בעיני; ולראשונה אדבר על האחת, כי רואה אני אותה נכבדה מחברתה: הנה לראשונה לא הקפידו היונים לכתב בספרי הצבור את כל המעשים אשר היו בכל דור ודור. והדבר הזה היה למוקש לבניהם אשר קמו אחריהם ורצו לכתב דברי ימי קדומים ולמד אותם לדבר שקר, כל שבטי היונים לא שמו לבם לכתב את מעשי ימיהם, הן גם בּין האתוניים המתימרים שהם יושבי הארץ מעולם¹⁰ והם שוקדים על הלמודים מאד, לא נמצא דבר כזה, כי העתיקים מכל כתבי הצבור אשר להם הם החוקים שכתב להם דרקון על משפטי הרציחה (דיני נפשות), והאיש הזה חי זמן מצער לפני שלטון פיסיסטרטוס העריץ. ולמה לי עוד לדבר על הארקדים המתגאים בקדמותם? הן גם אחרי זאת (אחרי ימי פיסיסטרטוס) למדו רק ברב עמל את כתב האותיות.

ה. והנה יען אשר לא נמצאו כתבים ישנים ללמד את כל מבקש לקח ולענות כחש דוברי כזבים בפניהם, קמה מבוכה רבה בדברי הכותבים. ועוד סבה שנית על זו: כי כל אוהבי עט סופרים לא קנאו לדבר האמת, אף כי נקל היה בעיניהם להתפאר בזה תמיד, רק בקשו לגלות את כח מליצתם. ובמצאם דרך אשר יעלה בידם להתכבד על פני חבריהם, נטו לדרך ההיא. אלה שמו את פניהם לספורי־בדים, אלה הללו את הערים והמלכים למצא חן בעיניהם ואלה יצאו לכתב שטנה על המעשים או על הסופרים בחשבם, כי בדבר הזה יצא שמם לתהלה. כל הדברים אשר כתבו היו הפך דברי הימים, כי רק זה הוא האות על דברי הימים לאמתם, אם כל כותבי המעשה יספרו ויכתבו עליו שפה אחת ודברים אחדים. ואלה הסופרים אמרו בלבם, כי רק בשנותם בכתיבתם יחשבו לרודפי אמת בכל דבריהם. והנה במלאכת הדבּור ובכח המליצה נתן את הבכורה לסופרי היונים עלינו, אולם לא בדברי ימי קדומים לאמתם, ועוד יותר בדברי הקורות את כל עם ועם לבדו.

ו. המצרים והבּבלים כבר שקדו מדורות ראשונים לתקן להם כתבים, כי המצרים מלאו בזה את ידי הכהנים יודעי החכמה הזאת ובקרב הבבלים נצחו הכשדים¹¹ על הדבר. ומן העמים אשר התערבו בּיונים הרבו הכנענים לעסק בכתב האותיות במשלח־ידם וגם למסור בו את מעשי הכלל לזכרון. כל הדברים האלה ידועים לכל, ועל כן אני אומר לפסח עליהם. אולם בדבר אבותינו, שגם הם הקפידו כמו אלה – אם לא אומר: עוד יותר מהם – לכתוב את המעשים לזכרון וצוו על המלאכה את הכהנים הגדולים ואת הנביאים, – והכתבים נשמרו עד ימינו אלה בּדיוק רב, ואם מותר לי להעז בדברי – עוד ישָׁמרו (לדורות) – את כל זה אנסה לבאר בקצרה.

ז. עוד בראשית ימיהם הפקידו אבותינו על הדבר הזה את הטובים שבהם, שהחרו־החזיקו בעבודת־האלהים, ולא זו בלבד, כי שמו את לבם מראש לבל יתערב זרע הכהונה (בזרים), רק ישָׁמר בטהרתו, כי לכל איש המשרת בכהונה מותר לקחת רק אשה מעמיו ולהוליד עמה בנים ואסור לו לתת עיניו בכסף או במעלות אחרות, רק עליו לבדוק בבית אביה, אם הוא מיחוסי משפחות עתיקות ולהביא עדים רבים לדבר. וככה אנו עושים לא בארץ יהודה בלבד, כי אם בכל מקום אשר נמצאים קהל מבני עמנו, כי גם שם דיני נשואי הכהנים נשמרים בכל חומר. אני מדבר על היהודים אשר במצרים ובבבל וביתר מקומות העולם אשר נפוצו שם כהני עמנו, כי הם שולחים מכתבים אל ירושלים ומודיעים את שמות שם הנשואה¹² ואת שמות הוריה ואבות אבותיה לבית אב, וגם את שמות העדים. ובשעת מלחמה בארץ, כאשר היה מעשה כבר פעמים רבות, לעת שפּרץ אנטיוכוס אפיפניס בארץ יהודה, (ואחריו) פומפיוס מגנוס, (ואחריו) קוינטיליוס וַרוס, ומה גם בעת המלחמה הגדולה אשר היתה בימינו, מחברים הכהנים הנשארים (בחיים) מחדש ספרים מתוך הכתבים הישנים ובודקים את הנשים הנותרות לפלטה, ואת שמות הנשים השבויות בּמלחמה אינם שמים בּספריהם, בחשדם בהן פן נטמאו על ידי נכרים, כדבר אשר יקרה כפעם בפעם¹³. ואמנם המופת הגדול על הזהירות הוא המעשה הזה: כל הכהנים הגדולים ששמשו אצלנו מאלפים שנה נקובים בספרים בשמותיהם איש לבית אביו. ולכל אשר לא מלא אחרי הדברים האלה אסור לגשת אל המזבּח ולשרת במשמרת הקדש. והנה הדבר נראה לעין – ועוד יותר מזה: הוא עומד על כרחו – כי לא לכל אדם היה מותר לכתוב (את השמות) בספר כטוב בעיניו ולא נמצאו כתובים המכחישים זה את זה בספרי הכהונה ורק הנביאים היודעים מה למעלה ומה לפנים, כי למדו את הספרים ברוח־אלהים (בּרוח־הקודש), כתבו את מעשי זמנם באר היטב.

ח. כי לא רבבות ספרים נמצאו בידינו, ולא ספרים מכחישים זה את זה ונחלקים ביניהם, רק עשרים ושנים ספרים כוללים את כל כתיבת הזמן ההוא, ובצדק נאמנים הם (בעינינו) כספרי אלהים. חמשה מן הספרים הם למשה, ובהם נמצאו החוקים וגם מסורת (תולדות העולם) מבּריאת האדם עד יום מותו (של משה) – וזה הוא כמעט זמן שלשת אלפים שנה. וממות משה עד ימי ארתחששתּא מלך פּרס המולך אחרי אחשורוש, כתבו הנביאים הבאים אחרי משה את מעשי זמנם בשלשה עשר ספרים¹⁴, וארבּעת הספרים הנשארים כוללים מזמורים לאלהים ולקח־חיים לבני האדם¹⁵. ומימי ארתחששתא עד זמננו זה נכתבו כל מיני ספרים, אך לא זכו להאמן עלינו כספרים הקודמים להם, כי לא קמו עוד יורשים כשרים לנביאים¹⁶, והמעשים מוכיחים, עד כמה אנו שמים לב¹⁷ לספרינו. כי בדורות הרבים שעברו עליהם לא ערב איש את לבו להוסיף על הספרים ולא לגרוע מהם וגם לא לשנות בּהם דבר, כי בלב כל איש יהודי נטועה מראשית בּריאתו האמונה בספרים האלה, כי הם דברי אלהים, והוא קבל עליו להחזיק בהם וגם למות עליהם בשמחה בשעת הצורך. וכבר ראו רבים בעיניהם לא פעם ולא שתים את השבוּיים בבתי החזיון שעמדו בכל יסורים וקבלו עליהם כל מיתה משונה ולא הוציאו מפיהם דבר לחרף את התורה ואת הספרים אשר עמה יחד: ומי הוא האיש בּקרב היונים, אשר יחזיק ככה בחוקיו וישא אף נגע קל, ולו גם בּראותו כי כל ספרי היונים יאבדו? כי הם חושבים את ספריהם לדבר שפתים, אשר הרבּו בו הכותבים להג ככל אות נפשם, ובצדק הם מאמינים זאת גם בדבר סופריהם הקדמונים, בראותם רבים מבני הדור הזה מעזים פניהם לכתוב על מעשים שלא ראו בעיניהם ואף לא בקשו לשמע עליהם מפי עדי ראיה. הן גם על המלחמה שקמה עלינו בימים האלה מצאה יד רבים לכתּב ספרים, אף כי לא באו אל מקום המלחמה לראותו וגם את המקומות הסמוכים לא ראו עיניהם, רק למשמע אזניהם חברו דברים אחדים ולא בושו לעשות מעשה נאצה ולקרא להם בשם “דברי הימים”.

ט. אולם אני כתבתי על המלחמה כלה ועל כל מאורעותיה בּפני עצמם ספר אמת, כי ראו עיני את כל המעשים בהיותי ראש צבא האנשים הנקראים בקרבנו בשם הגלילים כל הימים אשר יכלתי לעמד על נפשי, ואחרי כן נתפשתי בידי הרומאים כשבוי מלחמה ואספסינוס וטיטוס שמו עלי משמר ואלצוני לשבת בקרבתם תמיד, ולראשונה הייתי אסור באזקים ואחרי כן הוצאתי לחפשי ונשלחתי יחד עם טיטוס בעלותו לצור על ירושלים, ומכל הדברים אשר קרו אז לא נעלם אף אחד מידיעתי, כי כתבתי בשום לב את כל אשר ראו עיני במחנה הרומאים, ואת הדברים אשר בפי בורחי ירושלים הבינותי אני לבדי. ואחרי כן מצאתי מנוח בעיר רומא ושם הכינותי את כל עבודתי והשלמתיה, ואחדים עזרו לי בלשון יונית. וככה עשיתי לי את ספור המעשים האלה, וכה הוסיפה לי האמת אמץ עד אשר מלאני לבי לקחת לי לעדים בתחלה את אספסינוס וטיטוס, הגבורים המנצחים במלחמה הזאת, ולהם נתתּי את ספרי לראשונה, ואחריהם מכרתי אותו לרבּים מן הרומאים, אשר יצאו אתם יחד במלחמה, וגם לרבּים מבּני עמנו, והם אנשים משכילים בחכמה יונית כמו יוליוס ארכלאוס, הורדוס הנאור, וגם המלך אגריפס איש המופת בּעצמו. וכלם העידו בי יחד, כי שמרתי על האמת מאד, והן לא שקטו האנשים האלה ולא החרישו, אלו שניתי דבר אחד מחוסר דעת או למען מצא חן (בעיני זרים), או הפלתי דבר מכל אשר ידעתי.

י. ואנשים רעים אחדים נועזו לדבר סרה בספר דברי הימים אשר כתבתי, באמרם כי הוא כדמות ספר־חנוך לתינוקות של בית הספר, שטנה מוזרה ודבה רעה! הן זאת לדעת, כי על האיש אשר קבל עליו לכתב ישר דברי אמת לזכרון חובה לדעת את המעשים לאשורם, אם למראה־עין – כי היה סמוך למעשה – או למשמע אזן, כי שמע אותו מפי יודעי דבר, וחושב אני, כי עשיתי כן בשתי עבודותי, כי את הקדמוניות תרגמתי כאמור מספרי קדשנו, כי כהן בן כהנים הנני, וקבלתי את החכמה¹⁸ אשר בספרים האלה: ואת דברי ימי המלחמה כתבתי אחרי אשר הרביתי בה את מפעלי, ואף אחד מכל הדברים האמורים והנעשים לא נעלם ממני, והאם לא בשם עזות יקרא למעשה האנשים המנסים לחלק עלי בדבר האמת? ואם גם אמר יאמרו, כי קראו את ספרי זכרונות השליטים (הקיסרים), הנה לא הכירו את כל המעשים אשר מצאו אותנו ואת הצד שכנגד בהלחמנו עמם.

יא. על כרחי נטיתי הצדה בדברים האלה, כי אמרתי לגלות את קלות־דעת הסופרים המקבלים עליהם לכתב דברי הימים. ואני חושב כי מצאה ידי להראות שכתיבת מעשי ימי קדם היא יותר נחלת הלועזים (ברברים) משהיא ירושה ליונים, ולראשונה אני רוצה להתוכח מעט עם הסופרים המנסים להביא ראיות, כי זה מקרוב היינו לעם, באמרם שלא דובר עלינו בכתבי הסופרים היונים, ואחרי כן אביא עדים על קדמות עמנו מספרי עמים זרים ובזה אראה לחורפי עמנו, כי כל גדופיהם הן אולת נצחת¹⁹.

יב. הנה אנחנו (היהודים) לא שפת הים היא מושבנו ולא המסחר נותן שמחה בלבנו, ובעבור זה אין אנו באים בקהל עמים זרים, כי ערינוּ בנויות מרחוק לים. ונחלתנו היא ארץ טובה ופוריה ואת אדמתה אנחנו עובדים. ומכל חמדה יקר בעינינו לגדל את בנינו (לתורה ולמצוות), ולעצם עבודת חיינו נחשב בעינינו לשמר את החוקים (התּורה) ואת יראת האלהים אשר נמסרה לנו בהם למורשה. ונוסף על הדברים האלה עמדו לנו הליכות חיינו המיוחדות, שלא התערבו היונים בנו, כאשר התערבו במצרים בעסקם אתם במקח וממכר וביושבי חוץ ארץ כנען, כי שקדו לרכל ולסחור אליהם מתאות הכסף. וגם לא נמשכו אבותינו אחרי המלחמות למען שלל שלל או להרחיב את נחלתם כדרך יתר העמים, אף כי מלאה הארץ רבבות אנשים גבורי חיל, על כן נודעו הכנענים ליונים, כי באו אליהם באניות לסחר אתם ועל ידם הגיע אל היונים גם שמע המצרים ויתר העמים, אשר הביאו הכנענים אל היונים את סחר ארצותיהם מדי הפליגם ביַמים רחוקים, וגם המדיים והפרסים היו ידועים ליונים, כי משלו בכל ארצות אסיה, והפרסים עוד הוסיפו לצאת למלחמה על חלק הישוב השני (אירופה). ואת התרכים הכירו היונים, כי היו קרובים אל גבולות ארצם, ועל הסקיתים שמעו מפי יורדי ים פונטוס. ובכלל נודעו העמים היושבים לחוף הים, במזרח ובמערב, לכל הרוצים לכתוב ספרים (בין היונים), אך את רב העמים הרחוקים מאלה, היושבים בארצות היבשה, לא ידעו ולא הכירו. והן גם כמקרה הזה מצא אותם בארץ אירופה, כי את עיר הרומאים, אשר מימים רבים עשתה חיל והפליאה גבורות במלחמותיה לא זכר הרודוטוס ולא תוקידידס, ואף לא אחד מבני זמנם, ורק באחרונה הגיע שמעם בקשי אל היונים. ודברי הגלים והאיברים נעלמו מדעת הטובים בחכמי היונים כמו אפּורוס, עד אשר חשב, כי מושב האיברים הוא עיר אחת, אף כי חלק גדול מארצות המערב הוא נחלתם. וגם ערבו היונים את לבם לספר על מנהגי עמים רחוקים דברים אשר לא היו ולא נשמעו מעולם, והנה שורש הדבר אשר לא ידעו היונים (את העמים הרחוקים) הוא מה שלא הרבו לבוא בחברתם וסבת השקרים היא תשוקת כל אחד מן היונים להראות, כי הוא מרבה לספר מחבריו. ולמה לנו לתמוה על הדבר, שלא נודע גם עמנו להם ולא עורר את סופריהם להביא את זכרו בכתביהם – הוא העם אשר כה רחק מושבו מן הים, וכה נפלא בהליכות חייו!

יג. שער בנפשך, כי בחרנו להביא ראיה בדבר היונים, שאינם עם עתיק, באשר לא נמצא עליהם דבר בספרינו. האם לא מלאו צחוק פיהם? חושב אני, כי באו באותן הטענות אשר דברתי למעלה והעידו על קדמות ימיהם את העמים הקרובים אליהם במקום. וגם אנכי אנסה לעשות ככה. ואקחה לי לעדים נאמנים את המצרים והכנענים – הן איש לא יוכל להוציא דבה על עדותם שהיא דבר שקר, כי גלוי הדבר אשר הם נוטרים לנו שנאה, המצרים כלם כאחד, ומן הכנענים – עוינים אותנו הצורים ביתר שאת. אמנם על הכשדים לא אוכל לאמר כדברים האלה, כי הלא הם היו אבות עמנו לפנים ובספריהם הם זוכרים את היהודים בזכרון אחים קרובים, ואחרי אשר יאמנו דברי על פי העדים האלה אַראה גם על סופרי היונים שהביאו את זכר היהודים, כדי שלא יהיה פתחון פה למוליכי רכיל לסתור את עדותנו גם בדבר הזה.

יד. לראשונה אחל בכתבי המצרים, אמנם לא אוכל להעתיק אותם כמו שהם – אולם הנה ידוע הדבר, כי מַנֶתּוֹס²⁰ היה איש מצרי מלידה ולמד חכמה־יונית והוא כתב בלשון יון את דברי ימי אבותיו ותרגם אותם, לפי דבריו, מלוחות־הקדש²¹ והרבה להוכיח את הרודוטוס, כי ספר שקרים על המצרים מחסרון דעת, והנה מנתוס הלז כתב עלינו בספר השני מ“דברי מצרים”²² כדברים האלה – אעתיק אותם פּה ככתבם וכלשונם, כאלו הבאתי את כותבם הנה להעיד בפני: “מלך היה לנו²³ ושמו טימֵיוס ובימיו חרה בנו אף האלהים – ואינני יודע את סבת הדבר – ופתאם באו מארצות המזרח אנשים בני־בלי־שם וגברו חילים ועלו על ארצנו למלחמה וכבשו אותה באפס יד ותפשו את נשיאי הארץ ואחרי זאת שרפו את הערים באכזריות חמה ואת מקדשי האלים החריבו עד היסוד, ובכל יושבי הארץ התעמרו בשנאה, את אלה הכו נפש ואת אלה כבשו לעבדים עם טפם ונשיהם. ולאחרונה הקימו למלך איש אחד מאחיהם ושמו סַליטיס²⁴ והוא ישב בעיר נוף²⁵ ושם מסים על הארץ העליונה ועל התחתונה²⁶ והפקיד חיל משמר במקומות אשר מצא בהם חפץ. ויותר מכל חזק את קצות המזרח, כי ירא את האשורים אשר גדלו ועצמו מאד בימים ההם, פן יתאוו לעלות על מלכותו. הוא מצא בנפת סֶתרואיס²⁷ עיר נאה למשגב במזרח נהר פיבסת²⁸ אשר נקראה באחד כתבי אלהים²⁹ העתיקים בשם אַוַריס, ובנה אותה והקים עליה חומה בצורה מאד והושיב בקרבה לשמור עליה המון חמושים, כעשרים וארבע רבוא אנשי חיל, ובא אליה בתקופת הקיץ לתת לאנשי הצבא את לחם חוקם ואת משכורתם ולנצח עליהם בחגרם את נשקם ללמד ידיהם לקרב, למען תת את פחדו על כל אשר מסביב. אחרי מלכו תשע עשרה שנה נאסף אל עמיו ותחתיו קם מלך חדש ושמו בּנון³⁰ ומלך ארבעים וארבע שנה. ואחריו מלך אַפַּחִנס שלשים ושש שנה ושבעה חדשים, ואחריו אפופיס ששים ואחת שנה, ואחריו חַנא³¹ חמשים שנה וחדש ימים, ואחרי כל אלה מלך אַסיס ארבעים ותשע שנה ושני חדשים, אלה היו ששת מלכיהם הראשונים, אשר נלחמו במצרים³² כל הימים ובקשו בכל לבם לעקרם משרשם. וכל עמם נקרא בשם הוּקסוס. לאמר: המלכים הרועים, כי “הוק” בלשון הקדש³³ הוא “מלך” – וסוס הוא “רועה”, וככה נקראים הרועים גם בלשון העם, ובהתחבר שתי התבות יחדו יצא “הוקסוס”; ויש אומרים, כי היו האנשים האלה ערבים”. אמנם בספר (בנוסח) שני (של ספר מנתוס) מצאתי כתוב, כי לא “מלכים” מכונים בשם “הוק”, כי אם, להפך, פירוש השם (הוקסוס) הוא “רועים־עבדים”, כי התיבה הוּק – כמו התיבה הַק בסימן הנשימה³⁴ מורה בפירוש על עבדים שבויי מלחמה, והפירוש הזה נאמן יותר בעיני ויש לו יסוד בדברי הימים. ואחרי כן מספר מנתוס, כי כל המלכים הנקובים בשם מלכי הרועים ובניהם משלו בארץ מצרים כחמש מאות ועשר שנה, ולקץ הימים התקוממו מלכי נוא־אמון³⁵ ויתר ארצות מצרים על הרועים ומלחמה גדולה וארוכה היתה ביניהם. ובימי המלך הנקרא בשם מיספרַגמוּתוֹסיס³⁶ נגפו הרועים וגורשו מכל ארץ מצרים, ונסגרו במקום אשר היתה מדתו מסביב עשרת אלפים צמד³⁷, ושם המקום אַוַריס. מנתוס מספר, כי את כל המקום הזה הקיפו הרועים חומה בצורה מסביב, למען אשר ימַלטו שמה לבטח את כל רכושם ושללם. תומוסיס בן מיספרגמותוסיס נסה להביא את המקום במצור ולכבוש אותו בחזקת היד, וחָנה לפני החומה בארבעים ושמונה רבוא אנשי צבא. ובראותו כי נכזבה תקותו לתפוש את העיר במצור כרת ברית עם יושביה, למען יעזבו כּלם בשלום את ארץ מצרים וילכו אל כל אשר תאוה נפשם, והם יצאו מארץ מצרים על פי דברי הברית, כלם למשפּחותיהם עם כל רכושם במספר עשרים וארבע רבוא, ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה, אולם יראו את שלטון האשורים, המושלים בארצות אסיה בימים ההם, ועל כן בנוּ להם עיר בארץ הנקראה בזמננו בשם יהודה, למושב רבבות אנשיהם וקראו לה בשם ירושלים. ובספר שני מ“דברי מצרים” אומר מניתוס, כי העם הזה, אלה הנקובים בשם רועים, נקרא בספריו הקדושים³⁸ “עם עבדים”, וכנים דבריו, כי אבותינו הראשונים עסקו מדורות קדמונים במרעה צאן וחייהם היו חיי נדודים, ועל כן נקראו בשם רועים. וגם יש יסוד לדבר, שנקראו בספרי המצרים עבדים (שבויי מלחמה), כי יוסף אבינו קרא לעצמו בשם עבד בעמדו לפני מלך מצרים, ואחרי כן שלח להביא את אחיו אל ארץ מצרים במצות המלך. אולם את הדברים האלה אחקר לאשורם במקום אחר.

טו. ועתה אגיש את המצרים לתת עדיהם בדבר קדמות עמנו ועוד פעם אקרא בשם מנתוס, אשר כתב על סדר הזמנים לאמר: "אחרי צאת עם הרועים מארץ מצרים אל ירושלים מלך טֶתּמוסיס אשר גרש אותם מן הארץ עשרים וחמש שנה וארבעה חדשים וימת. ואת מלכותו ירש בנו חברון, ומלך שלש עשרה שנה. ואחריו מלך אַמנוֹפיס עשרים שנה ושבעה חדשים, ואחריו אחותו אַמֶסיס עשרים שנה ותשעה חדשים, ואחריה מלך מֵיפרֵיס שתים עשרה שנה ותשעה חדשים, ואחריו מֵיפרמותוסיס עשרים וחמש שנה ועשרה חדשים, ואחריו תמוֹסיס תשע שנים ושמונה חדשים, ואחריו אמנופיס שלשים שנה ועשרה חדשים, ואחריו חוֹר³⁹ שלשים ושש שנה וחמשה חדשים, ואחריו מלכה בתו אֵנקֶחֶרֶס שתים עשרה שנה וחדש אחד, ואחריה מלך אחיה רַתּוֹטיס תשע שנים, ואחריו אַקֶנחֶרֶס שתים עשרה שנה וחמשה חדשים, ואחריו אקנחרס השני שתים עשרה שנה ושלשה חדשים, ואחריו אַרמַיס ארבע שנים וחדש ימים, ואחריו רעמסס⁴⁰ שנה וארבעה חדשים, ואחריו רעמסס מיאמון⁴¹ ששים ואחת שנה ושני חדשים, ואחריו אמנופיס תשע עשרה שנה וששה חדשים, ואחריו סֵתוסיס הוא רעמסס, והוא אסף לו צבא רוכבים ואניות ושם את אחיו ארמאִיס לנגיד בּכל ארץ מצרים ונתן בידו את כל משפט המלוכה, ורק צוה עליו לבלתי שאת את הכתר ולבלי עשות רעה למלכה הגבירה⁴² ולילדיה ולבלי געת גם ביתר פלגשי המלך. והוא (רעמסס) נסע להלחם בקפרוס ובארץ כנען, ואחרי כן עלה למלחמה על האשורים ועל המדיים והכניע את כל אויביו. את אלה כּבש בחרבו ואת אלה באפס יד, כי נפל פחד חילו העצום עליהם, ולבו גבה מאד באשרו והוסיף אומץ לעלות גם על ערי המזרח ולהכניע את הארצות (הרחוקות), וכעבר זמן רב החל ארמאיס הנשאר במצרים לעשות בזדון את כל הדברים אשר צוה עליו אחיו לבלתי עשותם, כי התעמר במלכה בחוזק יד, ונהג עם יתר הפילגשים בלא בושת, וגם נפתה לדברי אוהביו ושם על ראשו את הכתר והרים יד באחיו. אולם הפָּקיד על מקדשי מצרים כתב ספר ושלח אותו אל סתוסיס והודיעהו את כל הדברים ואת אשר הרים בו אחיו ארמאיס יד. המלך מהר לשוב אל סין⁴³ וכבש את מלכותו. והארץ נקראה על שמו איגיפטוס, כי כה ספר שנקרא סתוסיס⁴⁴ גם בשם איגיפטוס, וארמאיס אחיו בשם דנאוס.

טז. אלה דברי מנתוס. והנה אם נמנה יחד את שנות מלכות כל האנשים הנזכרים, יתברר לנו, כי הנקראים בשם רועים, הם אבות אבותינו, יצאו מארץ מצרים וירשו את הארץ הזאת (ארץ יהודה) שלש מאות ותשעים ושלש שנה טרם בא דנאוס אל ארץ ארגוס. אף כי אנשי ארגוס חושבים, כי האיש הזה היה הראשון (לכל מלכי יון). והנה שני דברים גדולים העיד בנו מנתוס מתוך כתבי המצרים: האחד, כי באו אבותינו אל מצרים מארץ נכריה, והשני, כי אחרי כן יצאו משם בימי־קדם. כמעט אלף שנים לפני מעשי איליון⁴⁵, ואולם את יתר הדברים (אשר כתב עלינו), הוסיף מנתוס לא מכתבי המצרים (הישנים), כי־אם, כאשר הודה במו פיו, מתוך שיחות⁴⁶ אשר לא נודע מי אביהן, ואחרי כן אבאר את כחש דבריו לאחד־אחד ואַראה, כי אין להאמין בדברי שקריו.

יז. מן הדברים האלה אני רוצה לעבור הפּעם אל מה שכתבו הכנענים בדבר עמנו ולהביא את עדיהם. כי הנה לצוריים נמצאו משנים רבות מאד ספרים כתובים במצות הצבור ומונחים למשמרת על כל המעשים אשר נעשו בקרבם ובקרב עמים זרים וזכו לזכר עולם. ובספרים האלה כתוב, כי ההיכל אשר בירושלים נבנה בידי שלמה המלך מאה וארבעים ושלש שנה ושמונה חדשים טרם יסדו הצוריים את קרתחדשת⁴⁷ וגם נכתבה שם (בהשכל)⁴⁸ כל עבודת בית המקדש (וכליו); כי חירום⁴⁹ מלך הצוריים היה אוהב לשלמה מלכנו בזכרו לו אהבת אביו; ובנדבת לבו נצח יחד עם שלמה על עבודת הבנין להרבות תפארתו ונתן לו מאה ועשרים ככר זהב וכרת ממיטב עצי ההר הנקרא לבנון ושלח אליו לצפות את הבית. ושלמה השיב לו מנחות רבות וגם נתן לו ארץ בגליל, הנקראה בשם כבול⁵⁰. ותאות החכמה הוסיפה עוד לחזק את אהבתם, כי שלחו איש אל אחיו חידות ודרשו לפתר אותן. ושלמה היטיב להבין חידות מחירום וגדל ממנו בכל חכמה. והנה בקרב הצוריים נשמרו עד היום הזה רבות מן האגרות ששלחו המלכים איש אל רעהו. ולמען הוכיח, כי לא מלבי בדיתי את הדברים על האגרות הנמצאות בידי הצוריים, אעידה לי את דיוס, הוא איש נאמן בכתיבת דברי ימי כנען, כי הסופר הזה כתב בספרי דברי ימי הכנענים לאמר: “אחרי מות אביבעל מלך בנו חירום. והוא שפך סוללה⁵¹ בפאת מזרח אשר לעיר, והגדיל את הקריה, ואת מקדש זאוס האולימפי⁵² אשר עמד לבדד על האי חבּר לעיר בסתמו את כל הריוח בינו לבינה⁵³ ופאר את המקדש בכלי זהב. אומרים, כי שלמה השליט בירושלים שלח אל חירום חידות ובקש להשיב לו חידות תמורתן, ודרש כי האחד אשר יבצר ממנו לפתור את החידות ישלם כסף רב לרעהו, וחירום הסכים לדבר ולא יכול לפתור את החידות ובזבז לשלמה הרבה כסף ענושים, ואחרי כן פתר עבדימון⁵⁴, אחד מאנשי צור, את החידות השלוחות, ונסה אותו (את שלמה) בחידות אחרות, ושלמה לא יכול לפתרן ושלם כסף רב לחירום”. בדבריו אלה העיד דיוס על כל אשר אמרנו למעלה.

יח. ועל הסופר הזה אוסיף עוד את מֶנאַנדרוס איש אפסוס, שכתב את מעשי כל המלכים אשר קמו ליונים וללועזים ושקד ללמוד את דברי הימים מספרי עם ועם. הוא דבר גם על מלכי צור ואחרי כן הגיע לימי חירום וספר עליו כדברים האלה: “אחרי מות אביבעל ישב חירום בנו על כסא מלכותו והוא חי חמשים ושלש שנה, וימי מלכותו היו שלשים וארבע שנה. הוא סתם את הככר הרחבה ונדב את עמוד הזהב למשכן זאוס, והלך לאסף עצים מיער, וכרת עצי ארזים בהר הנקרא לבנון לעשות מהם קורות לבתי המקדשים, והרס את בתי המקדשים הישנים ובנה חדשים תמורתם, בהרימו תרומת קדש להרקלס⁵⁵ ולעשתרת⁵⁶ ולראשונה הקים את מקדש הרקלס בחדש פֶריטיוס (ואחרי כן את מקדש עשתרת)⁵⁷, כאשר⁵⁸ יצא למלחמה על העתיקאים⁵⁹ אשר לא שלמו לו מס, ואחרי כן הכניע אותם ושב אל ארצו. ובימי המלך הזה היה בן צעיר לעבדימון, הוא נצח כפעם בפעם בחידות אשר שלח שלמה מלך ירושלים”. והזמן אשר עבר מימי המלך הזה עד בנין קרתחדשת עולה ככה (בחשבונו): אחרי מות חירום ירש את מלכותו בנו בעליעזר⁶⁰ וימי חייו היו ארבעים ושלש שנה, וימי מלכותו שבע עשרה שנה⁶¹, ואחריו מלך בנו עבדעשתרת וימי חייו היו שלשים ותשע שנה⁶² וימי מלכותו תשע שנים, כי התקשרו עליו ארבעת בני מינקתו והמיתוהו, ובכורם מלך תחתיו (הוא מתושעשתרת בן לעשתרת, וימי חייו היו חמשים וארבּע שנה)⁶³ וימי מלכותו היו שתים עשרה שנה⁶⁴ , (ואחריו מלך אחיו עשתרום וימי חייו היו חמשים ושמנה שנה וימי מלכותו תשע שנים.

והוא הומת בידי אחיו פלט אשר ירש את כסא מלכותו ומלך שמונה (חדשים וימי חייו היו חמשים שנה. ואותו המית אתובעל⁶⁵ כהן עשתרת ומלך תחתיו), וימי חייו היו ארבעים ושמנה שנה וימי מלכותו שלשים ושתים שנה, ועל כסאו ישב בעליעזור בנו וימי חייו היו ארבעים וחמש שנה וימי מלכותו שש שנים, ותחתיו ישב על כסאו מתּן⁶⁶ בנו, וימי חייו היו שלשים ושתים שנה וימי מלכותו היו עשרים ותשע שנה, ואחריו ישב על כסאו פגמליון וימי חייו היו חמשים ושמונה שנה וימי מלכותו ארבעים ושבע שנה), ובשנה השביעית למלכותו⁶⁷ ברחה אחותו ובנתה עיר בארץ לוב, היא קרתחדשת. כל הזמן מיום אשר ישב חירום על כסאו עד בנין קרתחדשת עולה בחשבון מאה וחמשים וחמש שנה ושמונה חדשים. והנה בית המקדש בירושלים נבנה בשתים עשרה שנה למלכותו (של חירום), ולכן עברו מזמן בנינו עד בנין קרתחדשת מאה וארבעים ושלש שנה ושמנה חדשים. הנשאר לי עוד דבר להוסיף על העדים הכנענים האלה? גלוי הדבר, כי הם מודים בכל תקף לדברי האמת. והנה כניסת אבותינו אל הארץ קדמה זמן רב לבנין בּית המקדש, כי רק אחרי אשר כבשו את כולה במלחמה בנו להם את הבית. את הדברים האלה היטבתי לבאר מתוך ספרינו הקדושים ב“קדמוניות” אשר כתבתי.

יט. ועתה אקרא את הדברים אשר נכתבו עלינו בספרי הכשדים ובדברי הימים אשר להם, כי הם מסכימים גם ליתר הדברים אשר נמצאו בספרינו. ועדי הזה יהיה בירוסוס איש כשדי לבית אביו ושמו ידוע לכל שוחרי מדע, כי המציא ליונים ספרים על דבר תורת הכוכבים ועל חכמת הכשדים. והנה בירוסוס העתיק מן הכתבים העתיקים דברים על המבול אשר בא לעולם והשמיד את בני האדם, כדברים אשר הודיע אותנו משה, וגם ספר על התבה אשר נצל בה נח אבי עמנו, כי הגיעה אל ראשי הרי ארמיניה⁶⁸ ואחרי העבירו את כל בני נח לדורותם הגיע עד נבופלאצר מלך בבל וכשדים וספר את מעשיו ואמר, כי שלח המלך הזה את נבוכדראצר⁶⁹ בנו עם חיל כבד אל ארץ מצרים ואל ארצנו בשמעו, כי פשעו בו הארצות האלה, והוא (נבוכדראצר) כבש את כל הארצות ושרף את בית המקדש בירושלים ואת כל עמנו הוליך עמו בשביה והגלה אל בבל, ואחרי כן שממה העיר זמן שבעים שנה עד ימי כורש מלך פרס. הוא מספר על הבבלי הזה (נבוכדראצר), כי התגבר על מצרים ועל סוריה ועל ארץ כנען ועל ערב והגדיל לעשות מכל מלכי כשדים ומלכי בבל אשר היו לפניו. וגם למטה מזה שב בירוסוס לדבר עליו בכתבו את דברי ימי קדם, ואני אביא פה את דברי בירוסוס ואלה הם: "כשמוע אביו נבופלאצר, כי מרד בו נציבו אשר הפקיד אותו על מצרים ועל מקומות חילת־סוריה וערי כנען, לא יכול לעצר בעד הרעה, ועל כן נתן בידי בנו נבוכדראצר הצעיר לימים את חלק צבאו ושלח אותו להלחם בו (בנציבו), ונבוכדראצר פגעו במורד וערך מערכה לקראתו ותפש אותו בכפו והוציא מידו את ארץ ממשלתו והכניעה תחת מלכותו. ובעת ההיא נפל נבופלאצר למשכב ונאסף אל עמיו אחרי מלכו עשרים ואחת שנה.

וכשמוע נבוכדראצר לקץ זמן מצער על דבר מות אביו, השיב את המנוחה בארץ מצרים⁷⁰ וביתר הארצות ונתן את השבויים אשר לקח מן היהודים והכנענים והארמים ועמי מצרים על ידי אחדים מאוהביו יחד עם חילו העצום ויתר הכבודה להוליכם אל ארץ בבל. והוא החיש את מסעו דרך המדבר במתי מעט והגיע אל בּבל. ושם לקח את השלטון מידי הכשדים ואת המלכות השמורה למענו מידי הטוב שבהם. ומשל לבדו בכל חבל נחלת אחיו, ובבוא השבויים צוה להושיבם במקומות הכושר בארץ בבל. הוא פאר בנדבות לבּו את מקדש בֵּל ואת יתר המקדשים משלל המלחמה, וגם הגדיל את תפארת קרית מלכותו הישנה ועוד התנדב להוסיף עליה עיר חדשה מחוץ, ולמען אשר לא יוכלו האויבים בעת מצור להטות את מי הנהר ולחנות על העיר, בנה חומה משולשת מסביב לעיר הפנימית וחומה משולשת מסביב לעיר החיצונה, חלקה עשה לבנים שרופות וחֵמר וחלקה לבנים פשוטות (אשר לא באו באש). ואחרי אשר הקיף את העיר חומה נהדרה ופאר את שעריה כדמות שערי מקדש, בּנה סמוך לארמון אביו ארמון חדש מסביב והגדיל את תפארתו ואת כבוד עשרו עד כי עצמו הדברים מספר. ואף כי נפלא הבנין בגדלו ונאדר בשיא גבהו, כלתה מלאכתו בחמשה עשר יום. ובארמון הזה בנה מדרגות אבן גבוהות ונתן להם דמות כתבנית הרים, בנטעו עליהם כל מיני עצים וכה עשה ובנה את “הפרדס התלוי” הנודע לשם, יען אשר חשקה נפש אשתו בנאות הרים, כי גדלה בארץ מדי".

כ. אלה הדברים אשר ספר (בירוסוס) בדברי הימים על המלך הזה ובספר השלישי מ“דברי הכשדים”⁷¹ הוסיף עליהם הרבה, ושם יסר את סופרי היונים, כי לחנם חשבו אשר סָמירַמיס האשורית יסדה את עיר בבל, ולשקר כתבו כי ידיה הקימו את הבנינים הנפלאים. ואמנם בזאת נאמנים עלינו כתבי הכשדים מדבריהם! והנה גם בבתי הגנזים (הארכיונים) אשר לכנענים נמצאו כתבים המקימים את דברי בירוסוס על מלך בבל (נבוכדראצר), כי הכניע את ארץ ארם (סוריה) ואת כל ארץ כנען. וכדברים האלה כתב פילוסטרטיס בספר דברי הימים בזכרו את מצור עיר צור, וכמוהו עשה גם מגסתניס בספר הרביעי מ“דברי הודו”⁷² אשר בו בקש להראות, כי מלך בבל זה עלה בגבורתו ובגודל מפעליו על הרקליס, וספר עליו, כי כבש גם חלק גדול מארץ לוב ואת ארץ איבריה. – וגם הדברים אשר כתבתי למעלה על בית המקדש בירושלים, כי נשרף בידי הבבלים בעלותם עליו למלחמה, וכאשר כבש כורש את מלכות אסיה החלו לבנותו מחדש – מתבררים ומתלבנים מתוך הדברים אשר נתן לנו בירוסוס, כי הוא אומר בספר השלישי: “ואחרי אשר החל נבוכדראצר לבנות את החומה הנזכרה נפל למשכב ונאסף אל אבותיו, וימי מלכותו היו ארבעים ושלש שנה ועל כסאו ישב בנו אויל־מרודך. הוא עשה ממשלה ברשעה ובזדון, ועל כן התנפל עליו נרגלאצר בעל אחותו והכהו נפש אחרי מלכו שנתים ימים, ומלך תחת המומת ארבע שנים, ואחריו היה למלך בנו לבּורושרדוך⁷³, הוא ילד בן תשעה חדשים⁷⁴, ויען אשר נראה בו שסורו רע, קמו עליו אוהביו והמיתוהו. ואחרי אשר נהרג, התאספו כל הקושרים עליו והסכימו יחד לתת את המלוכה בידי נבוניד, אחד מאנשי בבל אשר היה לו חלק בקשר הזה. בימי המלך הזה נבנתה חומת בבל בקרבת הנהר לבנים שרופות וחֵמָר ברב פאר. ובשנת שבע עשרה למלכו בא כורש מארץ פרס עם צבא רב והכניע את כל ארצות אסיה⁷⁵ ושם את פניו אל ארץ בבל. וכשמוע נבוניד כי הוא הולך וקרב, יצא לקראתו עם חילו ונלחם אתו במערכה ונגף לפניו וברח עם אנשים מתי מספר אל עיר בורסיף. וכורש לכד את עיר בבל וצוה להרוס את חומתה מחוץ, בראותו כי עבודה רבה וקשה היא לכבוש את העיר הנשגבה. ופנה משם אל בורסיף ושם מצור על נבוניד. אולם נבוניד לא חכה עד קץ המצור, רק הקדים להסגיר את נפשו בידי השונא, וכורש האיר פניו אליו ושלח אותו מארץ בבל ונתן לו את ארץ קרמן⁷⁶ למושב. בארץ הזאת כלה נבוניד את שארית ימיו ושם מת”.

כא. והנה הדברים האלה מודים על האמת אשר בספרינו, כי בהם נמצא כתוב, שהחריב נבוכדראצר את בית מקדשנו בשנת שמונה עשרה למלכותו ואחרי כן שמם המקדש חמשים שנה. ובשנת שתים לכורש הוקמו יסודות הבית ובשנת שתים למלכות דריוש שלמה עבודתו. ועוד אוסיף דברים מכתבי הכנענים, כי אין לי להעלים עין גם מיתר הראיות. וזה הוא חשבון הזמנים על דעתם: בימי אתובעל המלך חָנה נבוכדנאצר⁷⁷ במצור על צור שלש עשרה שנה, ואחריו מלך בעל עשר שנים. ואחרי מותו קמו שופטים: עכנבעל בן בשלך שפט שני חדשים, חלב בן עבדי עשרה חדשים, חבּר⁷⁸ הכהן הגדול שלשה חדשים, מטגון⁷⁹ וגרעשתרת בני עבדאלים שפטו שש שנים, ובימיהם מלך בעלעטור שנה אחת, ובמותו שלחו (בני צור) אל בבל אחרי מהרבעל והביאו אותו משם, והוא מלך ארבע שנים, ואחרי מותו קראו לאחיו חירום, והוא מלך עשרים שנה. ובימיו משל כורש בפרס. והנה חשבון כל העת עולה לדברי הכנענים חמשים וארבע שנה ושלשה חדשים, כי נבוכדנאצר החל את מצור צור בשנת שבע למלכותו⁸⁰, ובשנת ארבע עשרה לחירום כבש כורש הפרסי את הממשלה, והנה בדבר בית המקדש מודים כתבי הכשדים והצוריים לכל הכתוב בספרינו, ובכל הדברים האמורים נמצאה עדות מקובלה, שאין לה סתירה, על קדמות עמנו. וחושב אני, כי דברי אלה יספיקו לכל הקוראים אשר לא השתרשו באהבת המחלוקת.

כב. ואולם עלי עוד לצאת ידי חובת מחקר בפני האנשים אשר אינם מאמינים לכתבי הלועזים ורק דברי היונים בלבד נאמנו עליהם, ולהביא עדים רבים מאלה (מן היונים) אשר הכירו את עמנו ומסרו בספרים את זכרו לעת מצוא. והנה פיתאגורס איש סמוס היה מבני הדורות הראשונים, והכל מודים בו, כי עלה בחכמה וביראת אלהים על כל הפילוסופים, וגלוי הדבר, כי ידע האיש הזה את דרכי עמנו, ולא זו בלבד, כי עוד שקד הרבה ללכת בדרכים האלה. אמנם לא נשאר ממנו ספר מקובל, אך רבים כתבו ספרים על חייו, ואחד הטובים שבאלה היה הרמיפוס, והוא סופר נאמן בדברי הימים. ובראשון לספריו על דבר פיתאגורס מספר לנו האיש הזה, כי אמר פיתאגורס אחרי מות אחד מתלמידיו ושמו קליפון, והוא יליד קרוטון, שנשמתו (של המת) נמצאה בקרבתו לילה ויום והיא מצוה עליו, שלא יעבר במקום אשר רבץ שם חמור תחת משאו, ולא ישתה מי צמאון⁸¹ וישמר את פיו מכל דברי חרפות. ועל זה מוסיף הרמיפוס כדברים האלה: “כל זאת עשה ודבר (פיתאגורס), כי חקה את דעות היהודים והתרכּים וקבל אותן לעצמו”. וכנים יהיו דברינו באמרנו, כי הגבר הזה העתיק הרבה מחוקי היהודים אל החכמה (הפילוסופיה) שלו. והנה גם בּערי (בערי הנכרים) היה עמנו ידוע מימי קדם ומנהגים רבים ממנו כבר עברו אל מקצתן וזכו להיות למופת לרבים. על זה מעיד תאופרסטוס בספריו על דבר החוקים. הוא אומר, כי חוקי הצורים אוסרים להשבע שבועות נכרים, ובכלל השבועות האלה הוא מונה גם את השבועה הנקראה “קרבן”, ואולם השבועה הזאת לא נמצאה בקרב אחד העמים, בלתי בקרב היהודים לבדם. ופתרון המלה, אם נתרגם אותה מלשון העברים, הוא “מתנה לאלהים”.

גם מהרודוטוס איש הליקרנסוס לא נעלם דבר עמנו, והוא הראה זאת בהעלותו את זכרו בדרך זו: בספרו את דברי ימי הקולחים⁸² בספרו השני הוא כותב לאמר: “מכל גויי הארץ רק הקולחים והמצרים והכושים⁸³ לבדם מלים את בשר ערלתם מימים ראשונים, והצורים והסורים היושבים בארץ פלשתים⁸⁴ מודים בּעצמם, כי קבלו את המילה מהמצרים, והסורים היושבים על נהר לתרמודון ועל נהר פרתניוס והמַקרונים היושבים בקרבתם מספרים, כי קבלו זאת מקרוב מהקולחים. מכל זרע האדם רק אלה העמים לבדם נמולים, ובדבר זה הלכו, כאשר יראה הרואה, בדרכי המצרים. אולם בדבר שני העמים, המצרים והכושים, אין אני יודע מי קבל את המילה ממשנהוּ”. והנה אומַר בזה כי הסורים אשר בארץ פלשתים מלים את בשר ערלתם, ומכל יושבי ארץ פלשתים היהודים לבדם עושים זאתי והרודוטוס ידע זאת וספר עליהם את הדבר. וגם חוירילוס המשורר אשר קדם עוד בזמן (להרודוטוס) זכר את עמנו לעת אשר יצא בצבא אחשורוש⁸⁵ המלך פרס למלחמה על ארץ יון, כי במנותו את כל העמים (אשר יצאו בה, הפרסים) הביא בכללם לאחרונה גם את עמנו. ואלה דבריו:

אַחֲרֵי תוֹם אֵלֶּה לַעֲבוֹר נָסַע שֵׁבֶט – מַה נִּפְלָא מַרְאֵהוּ:

לְשׁוֹן הַצִּידוֹנִים מִפִּיו תּשָּׂמַע, כִּי יִפְתַּח אֶת שְׂפָתָיו,

הַרְרי שָׁלֵם עַל שְׂפַת הַיְאוֹר רְחַב הַיְּדַיִם מוֹשָׁבוֹ.

סָמַר שְׂעַר נִזְרוֹ מְאוֹד, מֻקֶּפֶת פְּאַת רֹאשׁוֹ, וְעָלָיו

עוֹרוֹת פְּנֵי סוּסִים כְּרוּתִים אֲשֶׁר בְּמוֹ עָשָׁן יֻבָּשׁוּ⁸⁶.

ואני חושב, כי גלוי הדבר לכל, אשר אותנו זכר המשורר בזאת, כי הררי שלם נמצאו בארץ מושבנו, וגם שם היאור נקרא ים המלח, כי הוא הגדול ורחב הידים בכל יאורות סוריה. כה העלה חוירילוס את זכרנו, ואמנם לא רק ידוע ידעו היונים את היהודים, כי אם גם השתוממו עליהם לעת פגשם אותם, ולא הרָעים אשר בקרב היונים (הוקירו אותם), כי־אם האנשים אשר נפלאו בחכמתם מאד; – ואת הדבר הזה קל להוכיח: כי קלארכוס תלמיד אריסטוטליס, אשר לא עלה עליו בחכמה אף אחד מחכמי הפריפטוס⁸⁷ כותב בספר הראשון על דבר השֵׁנה כי אריסטוטליס רבו ספר לו על איש יהודי אחד ושם את הדברים בפי אריסטוטליס עצמו, וכה כתוב שם: (אמר אריסטוטליס): “אלו באתי להרבות דברים, ארך ספורי מאד, אך לא למותר יהיה לדבר על נפלאות האיש הזה ועל חכמתו⁸⁸. דע לך, היפרידס, כי אספר לך בזה דברים נפלאים הדומים לחלום”. והיפרידס השיב בכבוד ובמורא: “על כן אנחנו מתאוים כלנו להקשיב לדבריך”. “לא – אמר אריסטוטליס – עלינו למלא את מצות בעלי המליצה ולברר לראשונה את מוצא השם הזה, למען אשר לא נכחש במלמדינו שקבלנו מהם את השמועות”.

“דבר – אמר היפרידס – ככל הטוב בעינך”. ועל זאת ענה (אריסטוטליס): “האיש הזה היה יהודי מחילת־סוריה, ואלה (היהודים) הם צאצאי חכמי הודו⁸⁹, כי החכמים הם, כמו שאומרים בפי ההודים “קלנים”, ובפי הסורים: “יהודים”, וככה נקראו על שם מקומם, כי הארץ אשר הם יושבים בה מכונה “יהודה”, ושם עירם מוזר מאד, כי הם קוראים לה “ירושלם”. והנה האיש הזה עבר בהרבה ארצות נכריות וירד במקומות היבשה אל חוף הים, והוא היה (נעשה) יוני, לא בשפתו בלבד, כי אם גם בנשמתו. ולעת מגורנו בארץ אסיה הגיע האיש אל מקומותינו ופגש אותנו, ואתנו אחדים מאנשי המדע אשר בקש לבחון את חכמתם, והתחבר עם רבים מן המשכילים, אך העניק להם יותר משקיבל מהם”. אלה הדברים דבר אריסטוטליס בספר קלארכוס ועוד הרבה לספר על נפלאות האיש היהודי הזה, על פרישותו בהליכות חייו ועל בינתו. וכל הרוצה להוסיף דעת בזה יוכל לקרוא בדברי הספר. כי אני נזהר מהרבות דברים יותר מדי הצרך, ואמנם קלארכוס דבר: את הדברים האלה בצאתו מגדרו⁹⁰, כי דבר אחר היה ענינו. – אולם הקטיוס איש אבדירה, אדם חכם (פילוסוף) וגדול בכשרון המעשה יחד, שעלה לגדולה בחיי אלכסנדרוס המלך (הגדול) ואחרי כן היה קרוב לתלמי בן לגוס (מלך מצרים) לא זכר אותנו כלאחר־יד, רק כתב ספר שלם על היהודים, ואני אומר למסור פה ראשי פרקים ממנו, ולראשונה אברר את זמנו (של הקטיוס): הוא מזכיר את מלחמת תלמי על יד עזה⁹¹ והמלחמה הזאת היתה באחת עשרה שנה למות אלכסנדרוס, באולימפידה המאה ושבע עשרה⁹², כאשר כתב קסטור בדברי הימים שלו. כי בהגיעו אל האולימפידה הזאת אמר, שבה נצח תלמי בן לגוס את דימיטריוס המכונה פוליאורקיטיס על יד עזה ובדבר מות אלכסנדרוס הכל מודים, כי היה זה באולימפידה המאה וארבע־עשרה⁹³.

גלוי אפוא, כי בימיו (של הקטאוס) ובימי אלכסנדרוס היה עמנו בשלותו, כי הקטיוס הוסיף לספר כדברים האלה: “אחרי המלחמה על יד עזה הכניע תלמי את כל ארצות סוריה ואנשים רבים שמעו על ענות רוח תלמי ועל אהבתו לבריות ובקשו לרדת עמו אל ארץ מצרים ולנטול חלק בשלטון. ובכללם היה חזקיה הכהן הגדול ליהודים, איש כבן ששים ושש שנה וגדול המשרה בקרב אחיו בני עמו וגם בעל לשון למודים ואיש נבון דבר מאין כמוהו בכל הליכות המדינה”: “והנה – מוסיף הקטיוס לדבר – מספר כהני היהודים שהם מקבלים את מעשר תבואת הארץ ומוציאים ומביאים את העם, הוא בקרוב אלף וחמש מאות”. ועוד פעם בנשאו את שם האיש הנזכר (חזקיה) הוא מספר: “האיש הזה אשר היתה לו המשרה האמורה נעשה אוהב לנו. לעת מצאו אנשים מאחיו היה מכיר את כל האותות המבדילים ביניהם, כי היו לו ספרים אשר נכתבו בהם כל מקומות היהודים למושבותיהם וכל עניני מדינתם”. ואחרי־כן מספר הקטיוס, כי אנחנו מחזיקים בּחוקינו ומקבלים עלינו לשאת כל צרה למען אשר לא נעבר עליהם והדבר הזה נחשב בעינינו לצדקה: “ועל כן” – הוא אומר – “לא עלה הדבר להעביר אותם על אמונתם, אף כי שמעו אזניהם דברי חרפה וגדופים מפי שכניהם והנכרים הבאים אל ארצם, ולא פעם ולא שתים המירו מלכי פרס ואחשדרפניהם כבודם בקלון. כי מבלי לעמוד על נפשם הם נושאים כל יסורים ומיתות נוראות – יותר מכל באי עולם – ואינם מכחשים בחוקי אבותיהם”. והוא מביא ראיות רבות על חזוק אמונת היהודים בחוקיהם. הוא אומר: "כאשר ישב אלכסנדרוס בבבל ורצה להרים את מקדש בל הנופל וצוה את כל אנשי חילו להביא עפר כלם יחד, מאנו היהודים לבדם להביא עפר, ונתנו את בשרם למכים ושלמו עונש כסף רב, ועמדו במרדם עד שסלח להם המלך ופטר אותם מהעבודה. ואחרי כן כשוב האנשים אל ארצם מהרו לבנות את כל ההיכלות והבמות אשר נבנו שם ושלמו עונש כסף לאחשדרפנים, ואולם אחדים מהם נפטרו מעונש. והקטיוס מוסיף דבריו אלה, כי בצדק ראוי להשתומם לאנשים האלה על מעשיהם, ועוד הוא מספר, כי בני עמנו עצמו ורבו מאד מאד, באמרו כי “הפרסים הגלו לפנים רבבות יהודים אל ארץ בבל, ועוד הרבה רבבות העתיקו את מושבם אחרי מות אלכסנדרוס אל ארץ מצרים ואל ארץ כנען⁹⁴ לרגלי המלחמות אשר בסוריה”.

והאיש הזה כתב גם על גודל הארץ אשר אנחנו יושבים בה ועל יפיה באמרו: “נחלתם היא שלש מאות רבוא צמדי אדמה טובה ופוריה, כי זה הוא שטח ארץ יהודה”; וגם ספר, כי אנחנו יושבים מימי קדם בירושלים היא עיר גדולה מאד וכלילת יופי, ודבר על מספר אנשיה הרב ועל תבנית היכלה, ואלה היו דבריו: “הנה ליהודים הרבה מצודות וכפרים בארצם, אולם רק עיר בצורה אחת, ומדתה מסביב עולה על חמשים ריס. ומספר יושביה שנים עשר רבוא, והם קוראים לה ירושלים, ושם בטבור העיר נמצאה חומת אבנים, ארכה חמש ששיות⁹⁵ ורחבה מאה אמה, ולה שני שערים, ומבית לחומה נמצא מזבח רבוע שלא נבנה גזית רק מאבנים שלמות מחוברות, וזאת תבנית המזבח: אורך כל אחת מצלעותיו עשרים אמה וגבהו עשר אמות. ולפני המזבח נמצא בנין גדול, ובו מזבח ומנורה שניהם זהב, ככרַים משקלם, ועל ידם נמצאה אש תמיד, שלא תכבה לילה ויום. ובבית לא נמצאה כל תמונה וגם אין בו כל כלי קודש ולא מטָעים כדמות עצי יער והדומים להם. ולילה ויומם שוכנים בו הכהנים העוסקים בטהרות רבות, ואין הם שותים יין במקדש לעולם”. מלבד זאת ספר הקטיוס, כי יצא במלחמות אלכסנדרוס (הגדול) ואחרי כן גם במלחמות יורשיו⁹⁶ ואני אעתיק פה הדברים אשר ספר על מעשי אחד היהודים במסע המלחמה, שראה בעיניו, ואלה הם: "כאשר ירדתי אל הים האדום (ים סוף) יצאו אתנו רוכבים לשלחנו, וביניהם נמצא גם איש יהודי ושמו משולם. והוא אמיץ לב וכביר־כח, וכל היונים והלועזים אשר אתנו הודו, כי הוא הטוב שבכל רובי הקשת, ולעת אשר נמצאו האנשים הרבים האלה במסע, הביט מנחש אחד⁹⁷ במעוף הצפרים וצוה את כל הנוסעים לעמוד על מקומם, והאיש הזה (משולם), שאל אותם למה הם מתמהמהים. וכאשר הראה לו המנחש את הצפור ואמר כי הכל חיבים לעמוד כל העת אשר לא תמוש ממקומה, ואם תפרח הצפור ותעוף אל עבר פניה, עליהם ללכת לפנים, ואולם אם תעוף לאחור – גם עליהם לשוב לאחור, לא ענה האיש (משולם) דבר, רק הוציא את קשתו ודרך אותה וקלע אל הצפור והמיתה. המנחש ועוד אנשים רבים קצפו עליו מאד וקללוהו, אך הוא קרא אליהם: למה תָהלוּ, אמללים?! ואחרי זאת לקח את הצפור בידו ואמר: “הן הצפור הזאת⁹⁸ לא ידעה כי עליה להציל את נפשה, ואיך תעוץ לנו עצה נכונה בדבר מסענו? הן אלו יכלה לדעת עתידות לא באה אל המקום הזה ביראתה את משולם היהודי פן יורה בה חץ וימיתנה!” הנה די לי בתעודות הקטיוס אלה. ואם ירצה איש להוסיף דעת יוכל לקרא את ספריו על נקלה. ואולם לא אכלא גם את שפתי מקרוא בשם אגתרכידס אשר זכר אותנו בלעגו לתום לבנו – כי כה חשב בלבבו!

הוא מספר על דבר סטרטוניקי, שהלכה ממקדון אל ארץ סוריה ועזבה את בעלה דימיטריוס, וסלוקוס מאן לקחתה לו לאשה, כדבר אשר היה עם לבבה, ועל כן הקימה מרד בעיר אנטיוכיה בעת אשר יצא (סיליקוס) למלחמה מארץ בבל. ואחרי כן הכניע המלך (סלוקוס) את העיר (אנטיוכיה) והיא ברחה אל עיר סילוקיה ותחת אשר היה עליה להפליג משם באניה ולמלט את נפשה, האמינה בדבר החלום אשר מנע אותה מעשות את זאת ונתפשה והומתה. אגתרכידס ספר את הדברים האלה ולעג לסטרטוניקי וליראתה את האלים והביא משל ממעשה שהיה אצלנו וכתב כדברים האלה: “אלה הנקראים בשם יהודים היושבים בעיר חזקה ובצורה מכל הערים, אשר קראו לה בני המקום בשם ירושלים רגילים לנוח ביום השביעי ואינם חוגרים חרב ביום הזה ואינם עובדים את אדמתם ואינם עושים בו כל מלאכה, רק פורשים את ידיהם בבתי מקדשיהם ומתפללים (כל היום) עד בוא הערב. וכאשר בא בשערי העיר הזאת תלמי בן לגוס עם חילו, ויושביה שמרו את חוקי ההבל אשר להם תחת לשמור על עירם נפלה נחלת אבותיהם בידי אדון קשה, וככה נגלתה ערות חוקיהם, כי נמצא בהם מנהג רע. והנה המעשה הזה למד את הכל – מלבד אותם בעצמם – לעזוב דברי חלומות כאלה ואת אמונת ההבל בחוקי מורשה, לעת אשר ישפט שכל האדם כי אין בהם כדי להחזיק מעמד בשעת פרענות”, והנה הדבר הזה היה בעיני אתגר־כידס לצחוק, אולם האנשים אשר יבחנו אותו בלא מחשבה רעה יגלו כי טוב ומהולל מאד הוא מעשה בני האדם, אשר יקרים בעיניהם תמיד חוקיהם ויראת אלהיהם גם מפדות נפשם ומחרות ארצם.

כג. ומעיני סופרים אחדים לא נעלם דבר עמנו, רק מקנאה (משנאת חנם) או מסבות אחרות אשר אינן טהורות, לא הזכירו אותו בספריהם, ואני חושב כי יש לי ראיה לדבר הזה: כי הנה הירונימוס אשר כתב ספר על היורשים (הדיאדוכים) בעצם זמן הקטיוס והוא היה אוהב לאנטיגנוס⁹⁹ ונציב בארץ סוריה. אולם בעוד הקטיוס כתב עלינו ספר שלם, לא הביא הירונימוס את זכרנו אף במקום אחד מספריו, אף כי כמעט גדל בארץ נחלתנו! כה נבדלו דעות שני האנשים האלה. בעיני האחד נחשבנו עד כדי לכתוב עלינו ספר זכרון ברב ענין, ואת עיני השני הכתה השנאה השפלה בסנורים וכסתה את אהבת־האמת. אך באמת די בדברי הסופרים המצרים והכשדים והכנענים להראות את קדמותנו, ואחריהם מלאו עוד סופרים רבים מן היונים. כי מלבד הסופרים הנזכרים הביאו את זכרנו – ולא כלאחר יד – גם תאופילוס ותאודוטוס ומנסיאס ואריסטופניס והרמוגניס ואוֵימָרוס וקונין וזופיריון ואולי עוד רבים, הן לא קראתי את כל הספרים (הנמצאים בעולם). אמנם רבים מהאנשים הנזכרים תעו מדרך האמת בסַפרם על הקורות אותנו לפנים, יען אשר לא קראו בדברי ספרינו הקדושים. אולם כלם כאחד מעידים בדבר קדמותנו, אשר עליה באתי לדבר בספר הזה. וגם דימיטריוס איש פֵלירון ופילון הזקן ואֶוְפולַמוס נטו מעט מאורח האמת, אולם ראוי לסלוח להם בדבר הזה, כי לא היה לאל ידם לדקדק מאד בכל דברי ספרינו.

כד. ועוד נשאר לי לכתוב פרק אחד מן המאמר הזה כדי למלא אחרי הדברים אשר אמרתי בראשיתו ולהראות כי דברי הדבה והחרפות אשר הוציאו סופרים אחדים על עמנו הם שקר וכזב, ולהעיד הכותבים עצמם למען יכחישו את דבריהם. והנה כמקרה הזה קרה גם עמים רבים אחרים מתוך שנאת אחדים, ואני חושב כי הדבר הזה ידוע לכל מי שהרבה לקרוא בדברי ימי העמים כי הנה נמצאו אנשים אשר השליכו שקוצים על עמים ועל ערים מהוללות והמירו את כבוד סדרי ממשלתם בקלון. תאופומפוס דבר סרה על משפטי האתיניים ופוליקרטס על משפטי הלקדימונים וכותב “דברי שלש הערים”¹⁰⁰ – האיש הזה לא היה תאופומפוס, כמו שחשבו אחדים – הוסיף לדבר סרה גם על עיר התיבאיים. וגם טימיוּס הרבה חרפות וגדופים על הערים האלה ועל ערים אחרות ב“דברי הימים” אשר כתב. ועל הרוב עשו זאת לשפוך בוז על נדיבי עמים, כי אלה קנאו בהם מיצר לבם הרע, ואלה חשבו כי בספורי הבדים יזכו לזכרון עולם. ואמנם לא בושו מתקותם זאת בקרב האנשים הרחוקים משכל, אולם כל מי שדעתו צלולה חותם עליהם את הדין.

כה. והנה המצרים החלו לשפוך עלינו חרפות, וסופרים אחדים בקשו למצוא חן בעיניהם ולמדו גם הם לעַות את האמת ולא יכחשו במעשה ירידת אבותינו למצרים כהויתו, וגם לא ספרו דבר אמת על יציאתם משם. טעמים רבים היו להם לשנוא אותנו ולקנא בנו, הראש והראשון, כי משלו לפנים אבותינו בארצם ובשובם משם אל ארץ נחלתם עשו חיל והצליחו עוד הפעם. וסלע המחלוקת ביניהם (בדבר קדשיהם)¹⁰¹ הביאוּ לידי שנאה עזה. כי יתרון לעבודת אלהינו על העבודה (הזרה) הנקראה בפיהם עבודת אלהים כיתרון עצם האלהים מן החיות הנבערות, אשר קבלו כלם מאבותיהם לתת להן כבוד אף כי שונים הם איש ממשנהו בהליכות הכבוד הזה. והנה כלם אנשים קלי דעת וחסרי שכל אשר למדו מימי קדם לחשוב תהפוכות על האלים ולא עצרו כח ללכת בדרכי דעת־האלהים¹⁰² הקדושה אשר לנו וקנאו בנו בראותם כי היינו למופת לרבים. וכה גדלה משובת אחדים מהם וגדלה סכלותם, עד אשר לא בושו להכחיש את דברי כתביהם הישנים ולא התקררה דעתם בזה, מעצם עורונם ומגודל שנאתם טחו עיניהם מראות, כי הם סותרים גם את דברי עצמם.

כו. אעמוד פה על דברי הסופר האחד אשר זה מקרוב שמתי אותו לעד קדמותנו. מנתּוס הבטיח לתרגם את דברי ימי מצרים מן הכתבים הקדושים, וספר בתחלה כי ירדו אבותינו למצרים לרבבותיהם והכניעו את יושבי הארץ ואחרי זאת הודה כי מקץ ימים רבים גורשו אבותינו ממצרים וכבשו את הארץ הנקראה עתה יהודה ובנו את עיר ירושלים והקימו את ההיכל. עד כה העתיק את דברי הכתבים. ואחרי כן הלך שובב בדרך לבו באמרו שרצונו לכתוב את השיחות¹⁰³ ואת האגדות¹⁰⁴ בדבר היהודים, והוסיף דברים אשר אין להם שחר בכונה לערב בנו המון מצרים מצורעים ומוכּים בתחלואים רבים, אשר יצא משפטם לפי דברו להגרש מארץ מצרים, הוא הוסיף על אלה את שם אמנופיס המלך, הוא שם כזב, ועל כן לא ערב את לבו לקבוע את זמן ממשלת המלך הזה, אף כי דקדק להוסיף על שם כל מלך את שנות מלכותו. במלך הזה הוא תולה דברי־בדים בשכחו כמעט, כי לפני זה כתב אשר קדמה יציאת הרועים אל ירושלים לזמן הזה חמש מאות ושמונה עשרה שנה. כי בעת צאתם ממצרים מלך טתמוסיס ואחריו מלכו מלכים שלש מאות ותשעים ושלש שנה עד מלכות שני האחים סתוס והרמיוס¹⁰⁵, הם סתוס אשר הסב לפי דבריו את שמו איגיפטוס והרמיוס אשר קרא לו דנאוס, וסתוס גרש אותו (את דנאוס), ומלך חמשים ותשע שנה, ואחריו מלך רעמסס בכור בניו ששים ושש שנה¹⁰⁶.

ואַחרי אשר הודה בפיו, כי עוד לפני כל המלכים האלה יצאו אבותינו ממצרים בדה לו את שם המלך אמנופיס והטילו ביניהם, לאמר כי חשקה נפש המלך הזה לראות את האלים כראות אותם חור אחד המלכים אשר היו לפניו. וגלה את תשוקתו זאת לאיש הנקרא כשמו אמנופיס, והוא בן פפיאס, אשר נחשב לבָא בסוד אלהים על חכמתו ועל כחו לדעת עתידות. והאיש הזה אשר שמו כשם המלך, אמר לו (לאמנופיס) כי יוכל לראות את האלים אם יטהר את כל ארץ מצרים מן המצורעים ומיתר האנשים הטמאים. והמלך שמח לדבר הזה וצוה לאסוף את כל האנשים אשר נגע בבשרם לארץ מצרים, ומספר הנאספים היה שמונים אלף. והמלך צוה להדיח את אלה אל מחצבות האבנים אשר ממזרח ליאור (נילוס) למען יעבדו שמה ויבדלו מיתר המצרים. מניתון מספר כי בקרב האנשים האלה נמצאו גם כהנים יודעי ספר אשר דבקה בהם הצרעת. ואמנופיס השני, האיש החכם והנביא ירא פן תצא עליו ועל המלך חמת האלים כאשר יראו את יסורי האנשים האלה, והוסיף להנבא כי אנשים רבים יבואו לעזרת הטמאים וימשלו בארץ מצרים ארבע עשרה שנה אולם לא ערב את לבו לגלוֹת את הדברים למלך, רק כתב את כלם בספר וטרף את נפשו בכפו. והמלך התעצב אל לבו. ואחרי זאת כתּב מנתוס את הדברים האלה, ככתבם וכלשונם: “וכעבור זמן רב לסבלות האנשים במחצבות האבנים, חלו את פני המלך לתת להם למנוחה ולמגן את עיר הרועים אוַריס החרבה בימים ההם והמלך נעתר להם ונתן להם את שאלתם”.

והעיר הזאת היא נחלת צפון¹⁰⁷ מימים קדמונים על פי תורת־אלהים¹⁰⁸. והם באו אל העיר ובטחו במשגב המקום ומרדו (במלך) והקימו עליהם לראש אחד מכהני בית שמש¹⁰⁹ ושמו אַסרסיף ובאו בברית השבועה לשמוע לקולו. והוא נתן להם לראשונה תורה (חדשה) וצוה עליהם לבלתי־עבוד את האלים ולבלתּי הזהר בחיות אשר נחשבו לקדושות בארץ מצרים, רק לזבוח את כלן ולאכלן ולבלי התחבר עם אנשים מלבד הבאים אתם בברית. אחרי תתו להם את החוקים האלה ועוד חוקים רבים הצוררים את מנהגי המצרים, צוה עליהם לבנות את חומת עירם כלם כאחד ולהכון לקראת המלחמה עם המלך אמנופיס. והוא לקח עמו את יתר הכהנים וחבריהם הטמאים ושלח מלאכים אל הרועים, אשר גורשו בימי טתמוסיס המלך, לעירם הנקראה ירושלים והודיעם את כל הקלון אשר מצא אותו עם חבריו יחד ובקש מהם להתחבר עמו יחד ולהלחם במצרים, וגם הבטיחם להובילם אל עיר אוריס, נחלת אבותיהם ולתת לכל המוניהם לחם לשובע, ולהלחם להם בשעת הצורך ולהכניע תחתיהם את הארץ על נקלה. הרועים שמחו מאד ומהרו כלם בנפש חפצה ומספרם עשרים רבוא אנשי חיל וכעבור ימים מספר הגיעו אל אוריס. וכאשר שמע המלך אמנופיס על דבר בואם, נבהל לנפשו מאד וזכר את נבואת אמנופיס בן פפיאס ולראשונה אסף את עם מצרים ונועץ את ראשי העם וצוה להביא אליו את החיות הקדושות הנכבדות מאד מכל מקדשי מצרים ופקד על הכהנים בכל מקומותיהם להסתיר את פסלי האלים במקומות מבטחים, ואת בנוֹ סתוס הנקרא גם רעמסס על שם רעמסס אביו, והוא נער בן חמש שנים, נתן על ידי אחד מאוֹהביו. והוא יצא בראש יתר המצרים כשלשים רבוא אנשים גבורי חיל לקראת השונאים, אך לא התגרה בהם מלחמה, כי חשב אשר תהיה לו מלחמה באלים, (היוצאים במחנה צריו), רק מהר לברוח אל נוף ולקח עמו את אפיאס ואת יתר חיות הקודש אשר נשלחו שמה ונסע חיש אל ארץ כוש עם כל הצי ועם צבא המצרים. כי מלך כוש היה לו אסיר תודה¹¹⁰ וקבל אותו עם אנשיו ונתן להם מכל מאכל אדם, אשר נמצא בארצו, גם ערים וכפרים לספק צרכיהם בשלש עשרה שנות גלותם אשר נגזרו עליהם וגם צוה על צבא כוש לשמור על אמנופיס המלך ואנשיו מצד גבולות מצרים. אלה הדברים היו בארץ כוש.

ובני־שלם ירדו יחד עם הטמאים אשר בקרב המצרים ועשו תועבות גדולות (לחיות) לבני האדם עד אשר נדמתה ממשלת אלה הנזכרים לתכלית־הרעה בעיני כל רואי נאצותיהם¹¹¹. ונקל היה להם לשלח ערים וכפרים באש ולבוז את המקדשים ולטמא את פסלי האלים, כי עוד לקחו אותם¹¹² לצלות עליהם את החיות הקדושות והנכבדות ואלצו את הכהנים והנביאים¹¹³ לזבוח אותן ולשחטן ואחרי כן גרשו אותם מעל פניהם בעירום ועריה. אומרים כי האיש אשר נתן להם את המשפטים והחוקים האלה הוא כהן מילידי בית־שמש הנקרא אסרסיף על שם אסיר¹¹⁴ אלהי בית־שמש, שִנה את שמו בעברו אל העם הזה (הרועים) וקרא לו משה.

כז. אמנם המצרים הוסיפו עוד לספר על היהודים כהנה וכהנה, אך אפסח על כל אלה כדי לקצר את הדברים. והנה מנתוס אומר כי אחרי הדברים האלה יצא אמנופיס מארץ כוש בצבא רב ובנו רעמסס בא גם הוא בחיל גדול, ושניהם נלחמו ברועים ובטמאים ונצחום, והמיתו רבים מהם ורדפו אחריהם עד הרי סוריה. את הדברים האלה והדומים להם כתב מנתוס. אך בטרם אראה כי דבריו הם שיחות הבל ושקרים אברר אחד מהם, למען אוכל אחרי כן לדבר על הנשארים, כי הנה הודה לנו והסכים לדברינו שלא היינו ילידי מצרים לכתחלה, רק באנו שמה מארץ נכריה ומָשלנו במצרים ואחרי כן יצאנו מן הארץ. אולם, כי לא התערבו בנו אחרי כן בעלי המומים מקרב המצרים, וכי לא מאלה יצא משה רועה עמנו, רק חי דורות רבים לפני המעשה הזה – את כל זאת אנסה להוכיח מתוך דברי מנתוס עצמו.

כח. צחוק עשה לנו מניתוס בטעם הראשון אשר נתן לדברי בדיו. הוא אומר כי המלך אמנופיס התאוה לראות את האלים, מי הם האלים האלה? האם האלים אשר צִוו על עבודתם מחוקקי המצרים, – השור והתיש והתנים¹¹⁵ וראש־הכלב¹¹⁶? הן היו אלה לנגד עיניו תמיד! ואם אלהי השמים – איך יכול לראותם? ולמה התאוה תאוה כזאת? – יען אשר ראה אותם, חי זאוס, אחד המלכים אשר היו לפניו! – ובכן היה עליו ללמוד מהמלך הזה מה משפט האלים האלה ובמה יוכל לראות את פניהם, למען אשר לא יזקק לבקש תחבולה חדשה. והנה חכם גדול היה רואה העתידות הזה אשר בעזרתו קוה המלך להשלים את חפצו! ומדוע לא צפה מראש, כי יבצר מהמלך למלא את תאותו? הן לא קם הדבר! ובמה יצדק המעשה, שהסתירו האלים את פניהם בגלל כרותי אברים ומצורעים? הן דרך האלים לקצוף על מעשי רֶשע ולא על מומי הבשר? ואיך נאספו שמונים אלף מצורעים וחולים כמעט ביום אחד? והנה האחד (הקוסם) צוה לגרש את בעלי המומים מארץ מצרים, והשני (המלך) השליך אותם אל מחצבות האבנים, כאלו מחוסר עובדי פרך עשה זאת ולא עלה על לבו לטהר את הארץ. ועוד הוא מספר כי טרף הרועה את נפשו בכפו, יען אשר צפה את חמת האלים ואת עתידות ארץ מצרים, ועזב אחריו בידי המלך את נבואתו הכתובה ומדוע לא צפה הרואה את מותו למבראשונה? מדוע לא מהר להשיב את פני המלך ברצותו לראות את האלים? והאם יש טעם ליראתו את הרעה אשר לא תהיה בימיו? ומה היא הרעה אשר יכלה למצאו, לולא מהר לשום קץ לחייו?

אך עוד סכלות גדולה מזו אנחנו רואים: המלך שמע את הדברים האלה וירא את העתידות ובכל זאת לא מהר לגרש את בעלי המומים האלה, אשר צֻוה לטהר את הארץ מהם, ונהפוך מזה, כי נעתר לבקשתם ונתן להם עיר – הן כה אמר מנתוס – אשר ישבו בה הרועים לפנים, היא הנקראה אֵוריס; ואחרי זאת הוא מספר, כי נאספו (המצורעים) אל העיר הזאת ושמו להם לראש איש אחד אשר היה מכהני בית־שמש לפנים והוא צוה עליהם שלא יעבדו את האלים ולא יזהרו בחיות הקדושות למצרים, רק יזבחו את כולן ויאכלון, וגם לא יתחברו לאיש מלבד הבאים אתם בברית, והביא את כולם במסורת ברית ושבועה להחזיק בכל החוקים האלה, ואחרי זאת הקים חומה על אוריס ויצא להלחם במלך. ואחרי כן – מוסיף מנתוס – שלח (הראש) אל ירושלים וקרא ליושביה לכרות עמו ברית, והבטיח לתת בידם את אוריס כי העיר הזאת היתה נחלת אבות האנשים הבאים מירושלים, ומשם יכלו לצאת ולכבוש את כל ארץ מצרים. ואחרי הדברים האלה – הוא מספר – מהרו האנשים, בעשרים רבוא אנשי צבא, לרדת אל הארץ, ואמנופיס מלך מצרים חשב, כי לא יוכל להלחם באלהים וברח מיד אל ארץ כוש ואת אַפיס, ורבות מחיות הקודש נתן בידי הכהנים וצום לשמור על אלה. ואחרי הדברים האלה באו בני ירושלים והרסו את הערים ושרפו את המקדשים וזבחו את הרוכבים¹¹⁷ ולא השיבו ידם מכל דבר רשעה ומכל מעשה אכזרי. והוא אומר, כי הכהן אשר נתן להם את המשפטים ואת החוקים היה יליד בית־שמש ונקרא אסרסיף על שם אסיר אלהי בית־שמש, ואחרי כן שנה את שמו וכנה לעצמו “משה”, ועוד הוא מספר כי בשלש עשרה שנה למלכות אמנופיס – כי זה הוא מספר השנים אשר נגזרה עליו גלות – בא המלך מארץ כוש בחיל גדול ונלחם ברועים ובטמאים ונצח אותם במלחמה והמית רבים מהם בחרב, ורדף אחריהם עד הרי סוריה.

כט. גם בדברים האלה לא הכיר מנתוס, כי לא יֵאָמנו כזביו. כי אף אם כעסו המצורעים וההמון אשר אתם על המלך בגלל הדברים אשר עשה להם בעצת החוזה, הנה אחרי אשר יצאו לחפשי ממחצבות האבנים וקבלו ממנו עיר ונחלה, היה עליהם להשיב אפם ממנו. ואם גם רבה שנאתם אותו, היו מתנכלים עליו לבדו ולא יצאו למלחמה על כל העם, כי גלוי הדבר אשר נמצאו להם קרובים, רבים, הן המונם היה רב ועצום! וגם אם גמרו לעשות מלחמה עם כל העם, לא ערבו את לבם להלחם באלהים ולא תקנו להם חוקים חדשים הצוררים לחוקי אבותיהם אשר גדלו עליהם. ואמנם עלינו להחזיק טובה למנתוס, על אשר לא אמר כי האשמה הגדולה הזאת יצאה מאת אנשי ירושלים, ורק אנשים מצרים ובראשם כהנים חבלו את המזמה הזאת והביאו את ההמון בשבועה. והאם לא מוזר הדבר, שאף איש מקרובי האנשים הטמאים האלה ומאוהביהם לא הרים יד אתם יחד ולא רצה לשאת את סבל המלחמה, עד אשר שלחו אל ירושלים להחיש להם עזרה משם? ומה היא הברית או האהבה אשר היתה ביניהם (בין הטמאים ובין בני ירושלים) מתמול שלשום? הן נהפוך הדבר: הלא אלה היו שונאיהם ונבדלו מהם בחוקיהם מאד! הוא אומר, כי הטו האנשים חיש מהר את אזנם לדברי המבטיחים אותם להמשילם בארץ מצרים, כאלו הם בעצמם לא ידעו את הארץ הזאת, אשר ממנה גורשו ביד חזקה.

אִלו נמצאו האנשים האלה במחסור ובמצוק כי אז השליכו את נפשם מנגד, אך הם ישבו בעיר מלאה טוב ואכלו את פרי האדמה הטובה הרבה מאַדמת מצרים, ואיזה רוח עבר עליהם לחרף את נפשותיהם בעד שונאיהם מתמול שלשום, אנשים אשר אין מתום בבשרם, שגם כל קרוביהם רחקו מהם, ולתת להם את עזרתם? הן לא יכלו לנחש מראש, כי המלך ינוס מפניהם. כי בעצמו ספר לנו מנתוֹס את הפך הדבר, באמרו כי בן אמנופיס לקח עמו שלשים רבוא איש ויצא לקראתם אל סין. ומעיני האנשים לא נעלם מעשהו זה, ואיך שערו בנפשם, כי ינָחם ממחשבתו וימלט? ואחרי זאת¹¹⁸ – הוא אומר – כבשו האנשים הבאים מירושלים את ארץ מצרים ועשו רעות רבוֹת ונוראות – והוא מחרף אותם כאלו לא הביאם להלחם בארץ וכאלו הוטל עליו לתלות באויבים הנקראים לבוא מארץ נכריה את כל מעשי האשם אשר עשו ילידי מצרים עוד לפני בואם ואת כל הדברים אשר נשבעו לעשות. והנה לקץ הימים שב אמנופיס ונצח אותם במלחמה ורדף אחרי אויביו בחרב־רצח עד ארץ סוריה. כה נקל הוא לאויבים לכבוש את ארץ מצרים מכל עבריה! ואלה אשר כבשו אותה במלחמה ושמעו כי עוד אמנופיס חי לא שמו את לבם לבצר את מעברות ארץ כוש, אף כי נמצא להם חיל עצום לעשות את הדבר, וגם לא הכינו להם כל צבא. ועוד אומר מנתוס: כי הוא (אמנופיס) הכה אותם לפי חרב ורדף אחריהם עד ארץ סוריה דרך חול הישימון, אשר קשה למחנה לעבר בו גם בלא מלחמה.

ל. והנה על פי דברי מניתון לא מקרב המצרים מוצא עמנו, ולא התערבו בו ילידי הארץ ההיא. כי יש לחשב אשר רבים מן המצורעים והחולים ספו במחצבות האבנים אחרי אשר ישבו והתענו שם זמן רב, ורבים נפלו חולים במלחמות אשר קמו אחרי כן, ועוד רבים מהם מתו לאחרונה בעת מנוסתם.

לא. ועוד נשאר לי לדבר על משה, אשר גם המצרים חושבים אותו לגבר נפלא ולאיש אלהים, ואולם ברצותם ליחס אותו עליהם הוסיפו דברי חרפות מתמיהים, ואמרו כי הוא יליד בית־שמש וגם אחד מכהני המקום ההוא אשר גורשו משם בדבר נגע הצרעת. אולם הכתבים (המצרים הישנים) מוכיחים כי חי משה חמש מאות ושמונה עשרה שנה קודם והוציא את אבותינו ממצרים אל הארץ אשר אנחנו יושבים בה כיום הזה. והנה כי לאיש הזה לא היה כל נגע אשר כזה בבשרו, יוצא מפורש מתוך הדברים אשר דבר. כי אסר על המצורעים לשבת בעיר או לשכון בכפר, וצוה עליהם ללכת בחוץ בבגדים פרומים, וגם גזר דין טומאה על כל הנוגע בבשרם ועל כל הנמצא באהל אחד עמם, וגם בהרפא הנגע והמנוגע ישוב לאיתנו גזר עליו לעשות טהרות רבות וטבילות ולרחוץ במי מעינות ולגלח את כל שערו, ועוד צוה עליו להביא קרבנות רבים, רק אחרי כל אלה התיר לו לבוא בשערי עיר הקודש. ואלו דבקה במחוקק המחלה הזאת, הן ראוי היה לו לשאת את פני האנשים אשר מצא אותם מכאוב כמכאובו ולגלגל עליהם את מדת הרחמים והוא לא גזר כן על המצורעים בלבד, כי אם אסר על כל איש אשר מום קל בבשרו לשרת בקודש, ואת האיש המשמש בעבודה צוה לעזוב את משמרתו בנפל בו מום כזה. ואיך ישר בעיניו להוציא חוקים כאלה על האנשים אשר מצא אסון כזה¹¹⁹, לבשתו ולנזק עצמו? וגם מוזר מאד הדבר כי שנה את שמו. הן מנתוס אומר כי נקרא אסרסיף ואין השם הזה הולם את שמו אשר קרא לו באחרונה, כי באמת פתרון השם (משה) הוא "המשוי מן המים כי מו (Môü) נקראו המים בלשון המצרים. ואני חושב כי הדברים האלה מספיקים להוכיח, אשר לא שגה מנתוס מן האמת הרבה כל העת אשר נמשך אחרי הכתבים (הישנים), אך כאשר פנה להביא ספורים מן ההפקר חבר אותם לא־לאמונה או שם מבטחו באנשי־שקר אשר ספרו עלינו דברים בשנאה.

לב. ואחרי מנתוס אני רוצה לבקר את חַירימון, כי גם הוא כתב – לפי דבריו – דברי ימי מצרים והוסיף בספרו את שם המלך הזה אמנופיס, כשם אשר קרא לו מנתוס, וגם את רעמסס בנו, אולם הוא מספר, כי איסי¹²⁰ נראתה לאמנופיס בחלום הלילה ויסרה אותו על אשר נהרס מקדשה במלחמה. ואחרי כן הוא אומר כי פריטיבַוטס¹²¹ אחד החרטומים¹²² הגיד למלך, כי בטהרו את ארץ מצרים מכל האנשים אשר נמצאה טומאה בשרם יסור ממנו חזון האימה הזה. והמלך צוה לאסוף עשרים וחמשה רבוא אנשים ידועי חולי ולגרשם מן הארץ. ובראשם עמדו שני יודע־ספר¹²³ משה ויוסף, כי גם הוא (יוסף) היה מן החרטומים. ואולם בלשון מצרים נקרא משה בשם טיסיתן ויוסף בשם פטסיף. וכאשר באו אלה אל סין מצאו שם שלשים ושמונה רבוא איש, אשר הותיר שם אמנופיס כי לא נתן להם לרדת אל מצרים. אלה ואלה כרתו ברית ויצאו למלחמה על מצרים. אבל אמנופיס לא חכה עד עת בואם, כי מהר לברוח אל ארץ כוש והשאיר את אשתו ההרה, והיא הסתתרה באחת המערות וילדה שם את בנה אשר קראה לו בשם רעמסס, וכאשר גדל הילד גרש את היהודים אל ארץ סוריה, ומספרם היה עשרים רבוא, ואת אביו אמנופיס השיב מארץ כוש.

לג. אלה דברי חירימון. ואני חושב כי מדבריו מתגלים לעין כל רואה כי כתבו שניהם (הוא ומנתוס) יחדיו דברי שקר. כי אלו היה יסוד אמת לדברי שניהם, הן לא יכלו להכחיש האחד את רעהו בדברים רבים כאלה ורק טופלי שקרים אינם מכַונים את דבריהם יחד, כי כל אחד בודה שקרים כטוב בעיניו. כי הנה האחד (מנתוס) אומר כי סבת שורש דבר גלות הטמאים היה רצון המלך להביט אל פני האלים, אך חירימון נוח ממנו, כי חבר לו חלום על דבר איסי. והאחד אומר כי אמנופיס שם האיש אשר יעץ למלך לטהר את הארץ והשני קרא לו בשם פריטובוטיס. ואמנם מה קרובים הם מִסְפְּרֵי ההמון (בדברי שני הסופרים), האחד מספר לנו על שמונים אלף, השני על עשרים רבוא. ומלבד זאת הגלה מנתוס את הטמאים לראשונה אל מחצבות האבנים ואחרי כן נתן להם את אוריס לנחלה והושיבם בה ושלח אותם למלחמה על יתר המצרים, ואז ספר עליהם כי קראו לעזרת בני ירושלים. אולם חירימון (ספר), כי המגורשים מארץ מצרים נמצאו על יד סין שלשים ושמונה רבוא אנשים אשר הותירם אמנופיס שם, ויחד אתם שבו והתנפלו על מצרים. ואמנופיס ברח אל ארץ כוש. ומה נכבד הוא מעשה האיש הזה, אשר בדה את ספור המצורעים ואת דבר חלום־איסי, כי לא הודיע אותנו מי הם אנשי הצבא האלה לרבבותיהם, אם היו ילידי מצרים או באו מארץ נכריה, וגם לא פרש לנו את שורש הדבר מדוע לא רצה המלך לתת להם לבוא אל ארץ מצרים. ואל משה חבר חירימון גם את יוסף, כאלו היו שניהם בזמן אחד, אף כי מת יוסף ארבעה דורות, מאה ושבעים וחמש שנה לפני זמן משה.

וגם רעמסס בן אמנופיס היה לפי דברי מנתוס בחור חיל אשר יצא במלחמות אביו ויצא עמו בגולה אל ארץ כוש, אולם חירימון עשה אותו (לעובר במעי אמו אשר) נולד אחרי מות אביו באחת המערות ואחרי כן נצח במלחמה את היהודים וגרשם אל ארץ סוריה, ומספר המגורשים היה עשרים רבוא! מה גדלה תבונת כפיו! כי בראשונה לא ספר לנו מאין באו במספר שלשים ושמונה־רבוא, ואחרי זאת לא־באר לנו, איך אבדו ארבעים ושלש רבוא¹²⁴, אם ספו במלחמה, או נפלו אל רעמסס. אך נפלא מכל הדברים האלה, כי לא נוכל ללמוד ממנו מי הם האנשים אשר קרא להם יהודים, או למי כון בשם הזה: לעשרים וחמש רבבות המצורעים אם לשלשים ושמונה רבבות היושבים בקרבת סין. אך לא לחכמה יחשב לנו, אם אוסיף עוד ראיות נגד דברי הסופרים האלה המכחישים את עצמם. הן משפט איש זר יהיה נוח להם ממשפט עצמם!

לד. ואני עוד אוסיף על אלה את לוסימכוס, אשר קבל מאלה השנים את יסוד שקריהם [על דבר המצורעים ובעלי המומים]¹²⁵, ועוד הביש בדברי בדיו את כזביהם, וגלוי כי חבר את הדברים בשנאה עזה. הוא מספר כי בימי בוכחוריס מלך מצרים ברחו בני עם היהודים, אנשים מצורעים ובעלי נגעים וחולים בכל מיני מחלות, אל המקדשים ובקשו אוכל להשיב את נפשם. בקרב אנשים רבים ועצומים פשו תחלואים, ושנת שדפון היתה בארץ מצרים. ובוכחוריס מלך מצרים שלח לדרוש את אמון אלהיו בדבר הבצורת, והאל צוה אותו לטהר את המקדשים מכל האנשים המזוהמים והחטאים ולהדיח את אלה מן המקדשים אל מקומות שממה, ולהטביע את המצורעים והמנוגעים, כי חייהם הם למורת רוח לשמש, ולחדש את טהרת המקדשים, כי בגלל הדבר הזה תוסיף הארץ לתת את פריה. וכשמוע בוכחריס את דברי האל קרא אליו את הכהנים ואת משרתי המזבחות, וצוה עליהם להקהיל את כל האנשים אשר אינם טהורים ולתתם על ידי אנשי הצבא להוליכם אל ארץ שממה, ולקשור אל המצורעים לוחות עופרת למען הטביע אותם בים. וכאשר טבעו המצורעים והנגועים בים נאספו כל הנשארים במקומות שממה והיו מזומנים לכליון. הם התלקטו יחד ובקשו עצה להציל את נפשם, ובבוא הלילה העלו אש והדליקו נרות לשמור עליהם [מרעה], ובלילה השני קדשו צום ובקשו את האלים להשיב אפם מהם ולגאלם. וביום המחרת יעץ להם איש אחד ושמו משה להשליך את נפשם מנגד וללכת יומם ולילה עד בואם אל ארץ נושבה.

והוא צוה עליהם לבלתי דבר שלום לשום בן אדם, ולבלי ליעץ עליו טובה רק עצת־רשע, ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם. וחבריו הסכימו לדעתו ומלאו אחרי עצתו והלכו דרך המדבר, ואחרי אשר מצאום צרות רבות באו אל ארץ נושבה ועשו רעות ליושביה ונצלו את המקדשים ושלחו אותם באש, והגיעו אל ארץ הנקראה בימינו יהודה, ושם יסדו עיר וישבו בקרבה. ואת שם העיר הזאת קראו הירוסולה¹²⁶ (שוד המקדש) על הליכותיהם¹²⁷ וכאשר גדלו ועצמו מקץ ימים רבים בושו בשם הזה וקראו את שם העיר “ירושלים” ונקראו בשם “בני ירושלים”.

לה. והנה הסופר הזה לא ידע אף לקרא את המלך בשם אשר נתנו לו הסופרים הנזכרים, רק בדה מלבו שם חדש ועזב את החלום ואת הנביא המצרי והלך לו אל אמוּן לבקש חזון ממנו בדבר המצורעים והנגועים. הוא מספר כי המון היהודים התקבץ את המקדשים. והאם את השם הזה נתן לכל המצורעים או רק לחולים אשר מקרב היהודים? הוא אומר: עם היהודים: (ועלינו לשאל(: מי הוא העם? עם זר או יליד הארץ? – ואם היו אלה מצרים למה קראת להם בשם יהודים? ואם היו נכרים – מדוע לא ספרת מאין באו? והנה המלך הטביע רבים מהם בים ואת יתרם הגלה אל מקומות שממה, – ואיך נשאר המון גדול אשר כזה לפלטה? וּאיך מצאה ידם לעבור את המדבר ולכבוש את הארץ אשר אנו יושבים בה כיום הזה ולבנות שם עיר ולהקים בית־מקדש אשר יצא שמו בכל הגויים? וגם בדבר המחוקק לא יצא ידי חובתו בגלותו את השם בלבד, כי היה עליוֹ להגיד את עמו ואת מולדתו ולהודיע איזה רוח עבר עליו לתת חוקים כאלה לכל חבריו כי יעשו בדרכם רעה לבני האדם ולאלים, והנה אם היו האנשים האלה ילידי מצרים, הן לא שנו על נקלה את מנהגי אבותיהם, ואם גם היו בני ארץ נכריה, הן היו להם חוקים למשמרת, אשר הלכו בהם ימים רבים בשבתם יחדו.

אלו נוסדו יחד על מציקיהם ומדיחיהם לבלתי דרש טובתם, היה טעם למעשיהם. אך הוא אומר כי האנשים האלה שלחו ברעה ידיהם לצאת למלחמה על כל זרע האדם בטרם באו אתם בדברים, וזה הוא דבר הבל מאין כמוהו, ולא על עושי הדבר עלינו לבקש כל זכות, כי אם לכותב השקרים האלה אשר ערב את לבו לאמר כי גם שם העיר נקרא על שם המקדשים, ורק אחרי כן הוסב השם הזה. גלוי מדבריו כי השם הזה, אשר היה לחרפה לבני הדורות הבאים והמיט עליהם שנאה, נחשב בעיני בוני העיר לכבוד ולתפארת עד אשר קראו בו את עירם. ואולם האיש הנכבד הזה שכח בפערו את פיו לחרף ולגדף לבלי חוק, כי לא יקראו היהודים לשוד המקדש בשמו אשר בלשון היונים. אך למה לי עוד להרבות דברים על האיש הזה אשר הרבה שקרים ולא ידע הכלם. והנה כבר גדל הספר הזה עד כדי מדתו. ועל כן אחל לכתוב ספר שני ובו אנסה לבאר את שארית הדברים אשר הואלתי בזה.

מאמר שני

א. אפרודיטוס היקר באדם! הנה בספר הראשון הראיתי את קדמות עמנו והבאתי ראיות על ישר דבָרי מספרי הכנענים, הכשדים והמצרים וגם רבים מסופרי היונים העידותי עליהם וסתרתי את דברי מנתוס וחירמון וחבריהם. ועתה אחל לבטל את טענות יתר הסופרים אשר כתבו עלינו דברי תוכחה, והנה איני יודע, אם כדאי הדבר לענות את אפיון המבאר¹²⁸ כעזות מצחו, כי רבות מטענותיו דומות לדברי יתר הסופרים ועוד נמצאו לו נוספות בחסרון־טעם, ורב דבריו הם הבל הבלים, ואם יאות לנו לגלות את האמת – הם נבערים מכל חכמה, ונאים לאיש הזה שסורו היה רע, וכל ימיו היה מנצח על ההמון ההולך בחשך; אולם יען אשר אנשים רבים שטָח לבם מהבין, נלכדים על נקלה בדברים כמו אלה הנוחים להם מדברים כתובים בכבד ראש, והם ששים לשמוע דברי חרפות וגדופים ואינם אוהבים לשמוע תהלות ותשבחות (על חבריהם), על כן אמרתי בלבי, כי לא יאות לי לעבור על האיש הזה (אפיון) מבלי לבקר את דבריו, כי רואה אני שגם זאת היא דרך רב בני האדם לשמח מאד בהגלות כל חרפות האיש אשר החל לגדף את רעהו. ואמנם לא קל הוא לקרוא את דברי האיש הזה (אפיון) ולרדת לסוף דעתו, אולם קרוב להציל מכל המהומה הרבה (השולטת בכתביו) ומכל תערבת השקרים שלשה דברים: האחד, כי בדבר יציאת מצרים כִּוֵן לדעת הסופרים המבוקרים למעלה, השני, כי כתב שטנה על היהודים היושבים באלכסנדריה, והשלישי, כי עוד ערב בה שטנה שנית על טהרת בית מקדשנו ועל יתר חוקינו.

ב. כבר הבאתי ראיות, כי לא היו אבותינו ילידי מצרים ולא גורשו משם על מומי בשרם או על מגרעות אחרות כמו אלה, ואני חושב, כי יצאתי ידי חובתי בזאת וגם גדשתי את הסאה. ועתה אזכיר בקצרה את הדברים אשר הוסיף אפיון, הוא אומר בספר השלישי ל“דברי מצרים”¹²⁹: “שמעתי מפי זקני מצרים, כי משה היה בן עיר־שמש, ונדר למלא את כל חוקי אבותיו, ואחרי כן [חלל את נדרו], העביר את התפלות¹³⁰ מן השדה אל תוך חומות העיר וצוה לפנות בכל התפלות לעבר השמש (לצד מזרח), כי שמה פונה עיר בית־שמש; ובמקום השפודים¹³¹ הקים עמודים ולרגליהם שם [קערות] כדמות ספינות, אשר נפל עליהן צל האדם (בעת תפלתו) ונטה תמיד לדרך השמש בשמים”. אלה הם נפלאות אמרי המבאר הזה. ואמנם אין צרך בדברים לגלות את שקריו, כי המעשים מוכיחים עליהם.

הן בהקים משה את האהל הראשון לאלהים (אהל־מועד) לא שם בקרבו כל תמונה וגם לא צוה את הדורות הבאים לעשות להם כל תמונה, ואחרי כן בבנות שלמה את ההיכל בירושלים נשמר מכל מעשה חושב, מכל הדברים אשר בדה אפיון מלבו. הוא אומר, כי שמע מפי הזקנים שהיה משה יליד בית־שמש. גלוי הדבר, כי הוא צעיר לשנים מהזקנים האלה והאמין לכל דבריהם, יען אשר הכירו הזקנים את האיש הזה המבאר את דבריו (אפיון), עז בנפשו להגיד את מולדתו, וגם לא ערב את לבו לדבר כזאת על פיתאגורס אשר כמעט תמול־שלשום עוד היה בארצות החיים ורק את מולדת משה, אשר קדם לשני אלה שנים רבות לאין חקר, הכיר האיש הזה על נקלה, בהאמינו לשמועת הזקנים. גלוי אפוא, כי דבר שקרים! וגם בדבר הזמן, אשר בו הוציא משה – כמו שהוא אומר – את המצורעים ואת העורים ואת הצולעים על ירכיהם מארץ מצרים – כִּון המבאר המדקדק הזה מאד מאד לדברי הסופרים הקודמים, כאשר אחשב לאמונה, כי מנתוס אמר, אשר יצאו היהודים ממצרים בימי המלך טתמוסית שלש מאות ותשעים ושלש שנה לפני מנוסת דנאוס אל ארגוס, ולוסימכוס אמר, כי היה הדבר בימי בוכחוריס, לאמר לפני אלף ושבע מאות שנה, ומילון ויתר הסופרים נתנו מספרים אחרים כטוב בעיניהם. אולם אפיון הרודף אמת יותר מכלם קבע את יציאת מצרים בדיוק באולימפידה השביעית – ובשנה הראשונה לה¹³², ועוד אמר כי בשנה ההיא יסדו הכנענים את קרתחדשת, ואמנם הוסיף על זאת את העיר קרתחדשת, בחשבו שזאת תהיה לו למופת חזק על אמון דבריו, ולא ראה כי בזה הביא ראיה לסתר את כל אשר אמר. הן אם נאמין לספרי הכנענים בדבר המושבה¹³³ הזאת, הנה כתוב שם, כי המלך חירום חי כמאה וחמשים שנה ויותר לפני יסוד קרתחדשת, כאשר הראיתי למעלה בעדי אמונה מתוך כתבי הכנענים. וחירום היה אוהב לשלמה אשר בנה את המקדש בירושלים וגם הרבה לעזר לו בבנין הבית, ושלמה בנה את ההיכל שש מאות ושתים עשרה שנה אחר יציאת היהודים ממצרים, ואת מספר המגורשים מנה אפיון כמעט כדעת לוסימכוס; הוא אומר, כי היו אלה אחד עשר רבוא. אולם טעם נפלא ונאמן מאד לַשם שבת.

הוא אומר: “הם (היהודים) הלכו דרך ששה ימים, והנה צבו מעוריהם, ומפני הסבה הזאת נחו ביום השביעי, בהגיעם בשלום אל הארץ הנקראה יהודה בזמננו, וקראו לו בשם שבת, בשמרם את לשון מצרים, כי המצרים קוראים בשם סבתוסיס לכאב הירכים. היש לנו לצחוק לדברי התעתּועים האלה או לעשות את ההפך ולהתרגז על הנבלה אשר בכתיבה הזאת? הן גלוי מדבריו, כי האנשים האלה – ומספרם אחד עשר רבוא – לקו כלם בכאב המעורים. ואולם אם היו עורים ופסחים ומנוגעים בכל מחלה, כאשר העיד עליהם אפיון, הן לא עצרו כח ללכת אף דרך יום אחד, ואם יכול יכלו כלם ללכת דרך המדבר הגדול וגם לנצח במלחמה את כל היוצאים לשטן לקראתם – איך לקו כלם במעוריהם אחרי עבור ששה ימים? כי אין המחלה הזאת מנת כל עוברי דרכים, כי רבבות מחנות צבא עברו בכל הדורות דרכים כמו אלה והלכו ימים רבים (ולא ניזוקו), וגם לא יעלה על הדעת, כי היה הדבר הזה לפתע פתאם. הן נבער המעשה מכל! ואחרי אשר הודיע אותנו אפיון, איש הפלאות הזה, כי הגיעו (אבותינו) לקץ שבעה ימים אל ארץ יהודה, ספר עוד פעם, כי עלה משה אל ההר אשר בין ארץ מצרים ובין ערב, הוא הנקרא סיני ונסתר שם ארבעים יום, ואחרי זאת ירד מן ההר ונתן ליהודים את התורה. ואיך יכלו היהודים להתמהמה ארבעים יום במדבר, במקום ציה וצמאון, ולהגיע בעצם העת ההיא אל ארץ יהודה לקץ ששה ימים? ואמנם בפתרונו אשר נתן לשם השבת הראה המבאר, כי לא ידע בושה או לא היה לו חלק בבינה, כי התיבות “שבו” (סבּוֹ)¹³⁴ ו”שבת" רחוקות מאד אשה מרעותה, כי שבת בלשון היהודים פתרונה מרגעה, מנוחה מכל מלאכה, ושבו – כאשר אומר הוא – מורה בלשון מצרים על כאב המעורים.

ג. אלה הדברים אשר חדש אפיון המצרי על משה ועל יציאת היהודים ממצרים, והתחכם להוסיף על דברי הראשונים. והאם יפלא בעינינו מעשהו זה, כי כתב שקרים על דבר אבותינו ואמר, כי היו ילידי מצרים? אולם הפך הדברים האלה ספר בכזביו על עצמו; הוא נולד באואסיס¹³⁵ אשר למצרים; ובצדק יאמר עליו, כי היה ראשון לכל המצרים לכחש את מולדתו הנאמנה ואת עמו, וספר על עצמו לשקר, כי הוא איש אלכסנדריה, ובדבר הזה העיד על תועבת עמו. ונראה הדבר, כי קרא בשם מצרים לאנשים אשר שנא אותם ובקש לגלות ערותם, לא חשב אשר במצרים הם נבזים מכל העמים, לא ברח מתוך עמם. כי כל אדם החושב נכבדות על מולדתו מתגאה בה ומתיחש עליה ומוכיח את האנשים, הקוראים את שמה עליהם בלא משפט. והנה אחת משתי אלה חושבים המצרים עלינו: האחת: – שהם רוצים להרים את קרנם בכבוד באמרם, כי הם קרובים אלינוּ, והשנית, שהם אומרים להשפיל את כבודנו בתתם לנו חלק בשמם הרע. אולם באפיון הנכבד הזה אני רואה, כי בחרפות אשר שפך עלינו, רצה לשלם שכר לאנשי אלכסנדריה (היונים) על משפט האזרחים אשר נתנו לו, כי הוא ידע את שנאת האנשים האלה ליהודים היושבים בקרבם באלכסנדריה וקבל עליו לחרף ולגדף את אלה, וכלל בדברי החרפות גם את שאר היהודים כלם, ועל אלה ואלה הרבה כזבים לבלי חק.

ד. ומה הם המעשים הנוראים והעוונות אשר מצא (אפיון) ביהודים היושבים באלכסנדריה בכתב השטנה אשר לו? בוא וראה! הוא אומר: “הם באו מארץ סוריה שישבו על שפת הים שאין לו נמל בקרבת פליטת המשברים”. אם בדברים האלה גלה את ערות המקום, הנה חרף את אלכסנדריה אשר אמר עליה לשקר, כי היא מולדתו. כי חלק העיר הזאת אשר לחוף הים הוא טוב מאד למושב, ואלו כבשו היהודים את המקום בחזק יד ולא גורשו ממנו ברבות הימים, היה זה לאות על גבורתם, אולם (באמת) נתן אלכסנדרוס (הגדול) ליהודים את המקום למושב ומשפט אחד להם ולהמקדונים. איני יודע, מה היה אפיון אומר, אלו שכנו (היהודים) בקרבת עיר המתים¹³⁶ ולא תקעו להם יתד ליד ארמון המלך, הן עד היום הזה מכונה קהלם¹³⁷ בשם המקדונים! אך אלו קרא (אפיון) את אגרות אלכסנדרוס המלך או שם עיניו במכתבי תלמי בן לגוס ומלכי מצרים אשר היו אחריו, וראה את העמוד¹³⁸ אשר הוקם באלכסנדריה ועליו חקוקים המשפטים שנתן ציזר הגדול ליהודים, לו ידע את כל אלה – אני אומר – וערב את לבבו לכתב את הפך הדברים, הלא עשה כאחד הנבלים, ואם לא ידע את כל אלה, הראה בזאת כי הוא נבער מדעת. וכן גם בתמהו על הדבר שקראו להם היהודים האלה בשם אנשי אלכסנדריה (אלכסנדריים)¹³⁹ גלה את חסרון דעתו, כי כל האנשים אשר נקראו אל אחד המקומות לשבת בו, מקבלים את שם מיסד המקום, אף אם נבדלו הרבה אלה מאלה במוצאם, על כן נקראו אחינו היושבים באנטיוכיה “אנשי אנטיוכיה”¹⁴⁰, כי סילוקוס מיסד העיר נתן להם משפט אזרחים. וכמו כן (היהודים) היושבים באפסוס וביתר מקומות יוניה נקראים בשם האזרחים ילידי המקום, כי את המשפט הזה נתנו להם היורשים (הדידוכים).

ובנדבת לבם נתנו הרומאים כמעט לכל איש את הזכות להקרא על שמם (“רומאים”), ולא לאנשים יהודים בלבד, כי אם גם לעמים שלמים, על כן נקראו האיברים והעמים אשר היה שמם לפנים טורינים¹⁴¹ וסבינים בשם רומאים. ואם כחש אפיון במשפט אזרחים אשר כזה, לא היה לו להקרא בשם “אזרח אלכסנדריה”, כי הוא נולד, כאשר אמרתי למעלה, בלב (בטבור) ארץ מצרים, ואיך היה לאזרח אלכסנדריה, אחרי שלא האמין בכח משפט אזרחים הנתון במתנה, כדברים אשר דרש עלינו. והנה למצרים בלבד אסרו הרומאים מושלי העולם לקבל משפט אזרחים בכל מקום¹⁴². אולם בגדל נדיבותו אמר (אפיון) לזכות בדבר האסור עליו ונסה להוציא דבה על כל אשר לקח אותו בצדק ובמשפט, כי לא מחסרון תושבים אחרים אסף אלכסנדרוס אל העיר אשר שקד לבנותה רבים מבני עמנו, רק בראותו, כי כל היהודים מצוינים במדות טובות ונפלאים באמון לבם נתן לאחינו את הכבוד הזה, כי נתן אלכסנדרוס כבוד לעמנו, וכן כתב הקטַיוס, בספרו עלינו, כי התהלכו היהודים לפניו (לפני אלכסנדרוס) בישר ובאמון, ועל כן הוסיף על נחלתם את ארץ שמרון ועשה אותה חפשית מכל מס.

וכאלכסנדרוס כן חשב גם תלמי בן לגוס על היהודים היושבים באלכסנדריה, כי הפקיד בידיהם את מבצרי מצרים, בדעתו אשר ישמרו עליהם באמונה ובגבורה, וכאשר כבש את קיריני ורצה להכין את מלכותו גם ביתר ערי לוב, שלח אליהם אנשים יהודים לשבת. והמולך אחריו תלמי הנקרא פילאדלפוס שלח לחפשי את כל העבדים מקרב אחינו הנמצאים ברשותו, ולא זו בלבד, כי הוסיף גם להעניק להם כסף כפעם בפעם. וגדולה מזו: נפשו חשקה לדעת את חוקינו ולקרא את ספרי קדשנו, ועל כן שלח [אל ירושלים] ובקש לשלח אליו אנשים למען יתרגמו לו את ספר התורה, ולא צוה על אחד העם לנצח על העבודה למען יכתבו הדברים היטב, רק מלא את ידי דימיטריוס איש פלירוס ואנדראס ואריסטאוס להשגיח על הדבר. הלא הם דמיטרויס, אשר עלה על כל בני דורו בחכמה ובדעת, ושני חבריו שומרי ראש המלך הנאמנים. והן לא חשקה נפשו להכיר את תורתנו ואת חכמת¹⁴³ אבותינו, לו בזה בלבו את האנשים ההולכים בדרך אלה, ולא הרבה להשתומם להם.

ה. ומעיני אפיון נעלם, כי כמעט כל מלכי אבותינו המקדונים¹⁴⁴ יעצו טובה עלינו. כשכבש תלמי השלישי המכונה “פועל טוב”¹⁴⁵ את כל ארץ סוריה ביד חזקה, לא הקריב זבחי תודה על נצחונו לאלהי מצרים, רק סר אל עיר ירושלים והביא זבחים רבים לאלהים כמשפטי חוקינו וגם הרים מתנות (לבית המקדש) כמדת נצחונו. ותלמי פילומיטור ואשתו קלאפטרה נתנו את כל מלכותם בידי היהודים וראשי כל צבאותיה היו חוניו ודוסתאי היהודים, אשר נתן אפיון את שמותיהם לצחוק תחת אשר היה עליו להשתומם על מעשיהם ולא לעטות עליהם חרפה, רק להחזיק להם טובה, כי הצילו את עיר אלכסנדריה, אשר לקח לו שם בידיו משפט אזרח, כי בעת אשר נלחמו אנשי אלכסנדריה בקלאפטרה והיו עתידים לאחרית רעה, כרתו אלה (ראשי הצבא היהודים) ברית שלום והשביתו את מלחמות האחים (מקרב הארץ). “אחרי זאת” – הוא כותב – “עלה חוניו על העיר בחיל מזער ותַרמוס מלאך הרומאים נמצא אז בקרב העיר”.

ואני אומר, כי היטיב חוניו לעשות בצדק ובמשפט, כי תלמי המכונה פיסקון יצא מקיריני אחרי מות אחיו תלמי פילומטור ורצה לגרש את קלאפטרה¹⁴⁶ ואת בני המלך מכסא המלוכה, למען אשר יקח את המלכות לעצמו בלא משפט, ועל כן יצא אליו חוניו להלחם בו בעד המלכה קלאפטרה ולא הסיר את חסדו ואמונתו מעם המלכים גם בעת צרה. ואלהים היה עד צדקו לעיני כל, כי כשאמר תּלמי פיסקון בלבו לצאת למלחמה על חוניו ועל צבאו תפש את כל היהודים היושבים בעיר עם טפם ונשיהם והפשיטם ערומים ושם אותם בכבלים והשליך אותם לפני הפילים, למען יהיו לברות לשניהם ויאבדו מארץ חיים. ולדבר הזה השקה את החיות לשכרה. אך לא כאשר חשב כן היתה! כי הפילים עזבו את היהודים המוצגים למולם והתנפלו על אוהבי המלך וטרפו רבים מהם. ואחרי הדברים האלה ראו עיני תלמי חזון־אימה, אשר מנע אותו מעשות רעה לאנשים האלה. וגם פילגשו היקרה עליו, אשר קראו לה אלה בשם איתקי, ואלה בשם הירני¹⁴⁷ חַלתה את פניו לבלתי עשות מעשה רשע כזה והוא נעתר אליה ונחם על הדברים אשר עשה ואשר עלה בלבו לעשות. ובצדק קבלו עליהם היהודים היושבים באלכסנדריה לחג את היום הזה [בכל שנה ושנה]¹⁴⁸, כי בו ראו עין בעין את ישועת אלהים. אולם אפיון המוציא דבה על כל ערב את לבו לשית חטאת על היהודים אשר נלחמו בפיסקון, תחת אשר היה עליו להלל אותם. הוא זכר גם את קלאפטרה המלכה האחרונה לבני אלכסנדריה, וכאלו הוא מתרעם עלינו, כי שלמה לנו רעה חלף טובותינו, תחת אשר היה עליו להוכיח את האשה הזאת, אשר לא נבצר ממנה כל עָול וכל מעשה רשע, על כל אשר עוללה לקרובי משפחתה ולבעלה ולכל אוהביה ולכל הרומאים בכלל ולמושלים אנשי חסדה בפרט, היא האשה אשר המיתה במקדש גם את ארסינואי אחותה על לא עול בכפה, וּבנכליה המיתה את אחיה ונצלה את [עדי] אלהי אבותיה ואת קברות אבותיה, היא אשר קבלה את המלוכה מציזר וערבה את לבה למרד ביורשו¹⁴⁹ וצדה את לב אנטוניוס בנאפופיה והפכה אותו לשנא את מולדתו, וגם פתתה אותו לבגוד באוהביו, והדיחה רבים מכסא המלוכה ורבים הסיתה בשגעונה לעשות מעשי רעה.

ולמה לי עוד להאריך דברים? הן גם את אנטוניוס עצמו עזבה במלחמת הים, אותו – את בעלה, אבי הבנים אשר ילדה, ואִלצה אותו לנטש את צבאו ואת ממשלתו יחדו וללכת אחריה. ולאחרונה כאשר נכבשה אלכסנדריה בידי ציזר (אוגוסטוס) התעיבה עלילה וחשבה להציל את נפשה בהמיתה את כל היהודים בידיה, כי התמכרה להרשיע לכל ולבגוד בכל. [ ]¹⁵⁰ והנה היא קבלה את גמול רשעתה בצדק ולנו היה ציזר הגדול לעד, כי יצאנו לעזרתו באמונה ונלחמנו לו במצרים, וגם מועצת הזקנים (הסינט) [הודיעה את צדקתנו] בפקודות אשר הוציאה ואף מכתבי הקיסר אוגוסטוס העידו את מעשינו הטובים. וטוב היה, לו הביט אפיון אל הכתבים האלה ובחן את הפקודות אשר הוציאו מדור לדור אלכסנדרוס (הגדול) וכל מלכי בית תלמי, והמשפטים הנתונים לנו מטעם מועצת הזקנים [הרומאים] ומטעם מושלי רומא הגדולים. [ובהתחשב לך אשר לא לכבוד הוא לנו הדבר, שספר עלינו אפיון, כי בעתותי רעב אין לחם חטים עולה על שלחן היהודים]¹⁵¹.

ואם באמת לא יכול גרמניקוס¹⁵² לחלק את הלחם בצדק לכל יושבי אלכסנדריה, הנה הדבר הזה מלמד, כי היה אז שדפון ומחסור לחם, ואין בו כדי להראות את אשמת היהודים. ואמנם על הדברים אשר חשבו כל המושלים (קיסרי רומא) על היהודים היושבים באלכסנדריה ידועים לכל, כי גם חלוקת לחם החטים לא הוצאה מידיהם, כאשר לא הוצאה גם מידי יתר יושבי אלכסנדריה, וגם שמרו להם המושלים את הבטחון אשר בטחו בהם המלכים (מלכי בית־תלמי) לפנים, ועל כן הפקידו בידם את משמר היאור ולא חשבו מעולם, כי אין היהודים ראוים לדבר הזה.

ו. ומלבד זאת הוא (אפיון) אומר: אם באמת הם (היהודים) אזרחי העיר – מדוע אינם עובדים את האלהים אשר לבני אלכסנדריה? ועל זאת אשיבהו: "אם מצרים הנכם – למה תלחמו איש באחיו מלחמה רבה ולא תוכלו להשלים יחדו בדברי אמונתכם?¹⁵³ והאם בגלל הדבר הזה אין אנחנו קוראים לכם בשם מצרים – או בשם בני אדם בכלל – יען אשר אתם מגדלים ביגיעה רבה את החיות הרעות צוררות בני־האדם – תחת אשר אנחנו הננו עם אחד כלנו יחד? ואם אתם המצרים כה נפרדתם בדעותיכם, מה לכם לתמוה על האנשים אשר באו מארץ נכריה או אלכסנדריה, כי הם שומרים זמן רב כזה על חוקיהם אשר היו להם מראשית ימיהם? ועוד הוא שם עלינו עלילות מרד ומריבות, ואלו גם צדק בדבריו אלה על קהל היהודים אשר באלכסנדריה – מדוע אינו פוקד את העון על כלנו יחד? הלא ידוע הדבר אשר ברית שלום שולטת בקרבנו. מזה להכיר, כי מפיחי המדנים הם יושבי אלכסנדריה (הגויים) הדומים לאפיון. הן כל העת אשר היו יושבי העיר יונים ומקדונים משלו בה, לא היתה כל מריבה ביניהם ובינינו, כי נתנו לנו ללכת בחוקינו הישנים. אולם כאשר גדל בקרבם מספר המצרים בעתותי מבוכה פשה גם הנגע הזה בהם, כי הנה עמנו נשאר בעצם טהרתו¹⁵⁴, ורק מן האנשים האלה (המצרים אשר התישבו באלכסנדריה) נפתחה הרעה הזאת, כי חסרו את המדות הטובות אשר למקדונים נאמני הלב, ואת החכמה אשר היא נחלת היונים, ולעומת זאת החזיקו בכל המדות הרעות אשר למצרים ועוררו עלינו את שנאתם הישנה. ואמנם נהפוך הוא דבר הטענות שהם טוענים עלינו, כי בעוד אשר רבים מהם לקחו להם משפט אזרחים בעיר הזאת אשר לא כדת – קראו בשם נכרים לאלה האנשים (יהודי אלכסנדריה) אשר קבלו כלם את הזכות הזאת (להקרא בשם אזרחים), וזה ידוע לכל.

הן גלוי הדבר, כי אף אחד מן המלכים (מלכי בית תלמי) לא נתן למצרים את משפט אזרחי העיר הזאת, ואף לא אחד המושלים (הקיסרים), אולם אותנו הביא אלכסנדרוס אל העיר, והמלכים הרחיבו את זכיותינו והרומאים מצאו חפץ בנו בשמרם על משפטנו כל הימים, על כן נסה אפיון לבטל את משפטנו, באמרו כי אין אנו מציגים את צלמי¹⁵⁵ המושלים (הקיסרים). כאלו לא ידעו הם (המושלים) את הדבר והיו זקוקים לעזרת אפיון, תּחת אשר היה עליו להשתומם על ארך רוח הרומאים וענוָתם, על אשר אינם מאלצים את העמים הנכנעים תחתיהם לעבר על חוקי אבותיהם, רק מקבלים מהם את הכבוד אשר אלה רוצים לתת להם על פי דתם וחוקיהם, כי אין להם חפץ בכבוד הנתון להם באנס ובחזק יד. אמנם היונים ועוד גויים אחדים מאמינים, כי דבר יפה הוא להציג צלמים, והם ששים אלי גיל בעשותם להם פסילי תמונות אבותיהם ונשיהם ובניהם, ויש לוקחים גם תמונות אנשים, אשר אינם קרוביהם, ואף נמצאו ביניהם העושים כזאת לעבדיהם הנאמנים. והיפלא הדבר, כי הם נותנים את הכבוד הזה גם לאדונים ולמושלים? אולם המחוקק אשר לנו אסר עלינו לעשות כל תמונה. והוא לא רצה בזאת להנבא לנו, כי לא נכַבד את ממשלת הרומאים, רק בָזָה את הדבר הזה אשר הוא ללא תועלת לאלהים ולאדם, וחשב כי התמונות אשר אין בהן רוח חיים הן שפָלות מכל דבר אשר נשמת חיים באפיו, קל וחמר מאלהים¹⁵⁶.

לעומת זאת לא אסר עלינו המחוקק לכבד בדרכים אחרים את האלהים ואחריו גם את האנשים הטובים, ואלה הם הדרכים אשר בהם אנחנו מרבים לכבד את המושלים ואת עם הרומאים, כי לכבודם אנחנו מקריבים זבחי תמיד ומדי יום ביומו אנחנו מקדישים את הזבחים האלה מכסף הצבור אשר ליהודים כלם, ועוד גדולה מזאת, כי אין אנחנו מביאים זבחים אחרים מכסף הצבור, ואף לא בעד שלום בנינו, ורק למושלים לבדם אנחנו נותנים את הכבוד הזה אשר לא נעשה כמוהו לאחד מבני האדם. הדברים האלה מספיקים בכלל כנגד אפיון בטענותיו אשר טען על עיר אלכסנדריה.

ז. ואולם אני תָמה גם על האנשים, אשר נתנו יסוד לעלילות אפיון אלה, הם הוסידוניוס ואפולוניוס מולון, כי גם הם שתו עלינו חטאת על אשר אין אנו נותנים כבוד לאלים שהם חפצים ביקרם, ותחת זאת לא חשבו להם לעון בטפלם שקרים ובבדותם חרפות מוזרות על מקדשנו. ואף כי לא נאה מאד לבני־חורין לדבר שקר כל שהוא, ועל אחת כמה וכמה להוציא כזבים על היכל אלהים קדוש ונורא כזה, אשר יצא שמו בכל העמים, אפיון ערב את לבבו לספר, כי בחביון המקדש הזה הציגו היהודים ראש חמור והם נותנים לו כבוד אלהים ומרוממים אותו באמונה רבה. ועוד הוסיף, כי נעלם הדבר הזה (ראש החמור) בעת אשר הוציא אנטיוכוס אפיפנוס את שלל ההיכל ומצא שם את הראש (של החמור) מעשה זהב כלו, וכסף רב מחירו. ועל זאת אגיד בראשונה: אלו נמצא כדבר הזה בקרבנו, הנה לא לאיש מצרי המשפט לחרף אותנו, כי במה נגרע חלק החמור מחלק עכברי־פרעה ותישים ויתר החיות אשר נחשבו לאלהים בעיני בני עמו?

ושנית אשאלהו (את אפיון): איך לא הבין, כי המעשים שופכים בוז על כל שקריו המתמיהים? הן תורה אחת היתה לנו כל הימים, ובדרכה אנו הולכים בלי־סוף¹⁵⁷ , ואף כי צרות רבות מצאו את עירנו, כּמו שמצאו גם את ערי יתר העמים, והצדיק¹⁵⁸ פומפיוס מגנוס וליציניוס קרסוס – ובימינו אלה גם טיטוס קיסר – התגברו עליה במלחמה ותפשו את בית המקדש [ובאו בו], ואף אחד מהם לא מצא שם כדבר הזה, רק עבודת אלהים טהורה. כדבר הזה לא נוכל לאמר על עבודת אלהים אשר ליתר העמים. ואמנם אנטיוכוס אשר נתן את בית המקדש לבז לא עשה זאת בצדק, רק מאהבת בצעו מלאו לבו לעולל כה, כי לא היה אויב לנו ורק התנפל עלינו, על עוזריו ובני בריתו, ולא מצא שם (במקדש) דבר אשר היה בעיניו לצחוק, על זאת מעידים סופרים רבים ואנשי־מעלה, כמו פוליביוס איש מגלופוליס וסטרבון איש קפודקיא, ניקולאוס איש דמשק גם טימגניס וקסטור כותב העתים ואפולודורוס, כלם מספרים פה אחד, כי אנטיוכוס היה זקוק לכסף, ועל כן הפר את ברית שלומו עם היהודים ונצל את בית־המקדש, אשר היה מלא כלי זהב וכסף. ועל אפיון היה להתבונן בדרכי הסופרים האלה, אך באמת היה לבו כלב החמור, וכמו כלב לא ידע בשת, – כמו כלב אשר דרך המצרים לתת לו כבוד אלהים! כי חוץ מדבר זה לא נמצא שום טעם לדברי שקריו (של אפיון), הן אנחנו היהודים אין אנו נותנים כבוד לחמורים, וגם אין אנחנו מאמינים בכחם (בממשלתם), כדרך המצרים הנותנים כבוד לתניים ולנחשים, ולעת אשר ישכו אותם הנחשים והתנינים וטרפו את בשרם – למאושרים בארץ יחשבו, כי זכו להאסף אל האלהים.

ואמנם משפט החמורים אצלנו הוא כמשפטם אצל כל האנשים הנבונים – לשאת ולסבל את המשא העמוס עליהם, ואם יאכלו את התבואה בעלותם אל הגרן או ישטו מעל הדרך אשר צֻוו ללכת בו, הנה מנת חלקם מהלומות ומכות נאמנות, כי הם משרתים (עוזרים) מועילים לנו בעבודת האדמה. ואמנם אפיון היה נבער וחסר תבונה מכל האנשים בחברו את דברי השקרים או החל לספר מעשה ולא היה לאל ידו להשלימו, על כן לא הצליח אף באחת החרפות אשר המיט עלינו.

ח. ואפיון הוסיף עוד ספור אחד על דבר היונים, וכל הספור מלא שקוצים עלינו, ודי לאמר עליו כדברים האלה: כאשר ירצה איש לדבר על דרכי צדקה ויראת אלהים, לא יאות לו לשכוח, כי קל יותר עון הטמא הבא אל הקדש מעון המחפא דברי תועבה על כהנים משרתי אלהים. אָכן גדול היה חשק האנשים האלה¹⁵⁹ ללמד זכות על המלך אשר חלל את הקדשים מרצונם לכתב דברי צדק ואמת עלינו ועל מקדשנו. כל חפצם היה להגן על אנטיוכוס¹⁶⁰ ולכסות על עון מעלו בקדש, ועל כל התועבות אשר עשה לעמנו ממחסור הכסף, ועל כן הוסיפו עלינו עוד עלילות שקרים, אשר ידובּר בהן בעתיד. והנה אפיון היה לנביא חבריו¹⁶¹ וספר, כי אנטיוכוס מצא בבית המקדש מטה ואדם שוכב עליה, ולפניו שלחן מלא דשן מבשר דגת הים ובהמת הארץ ועוף השמים. ונבהל למראה זה, והאיש השוכב חרד לקראת המלך בבואו וראה את פניו כמחיש ישועה רבה ונפל לרגליו ופרש אליו את ימינו ובקש ממנו לקרא לו דרור.

והמלך צוה לו לשבת ולספר לו, מי הוא ולמה הוא שוכן בּמקום הזה ומה הוא דבר המטעמים האלה, והאיש ספר לו בבכי ובדמעות וביללה את צרת לבבו, ואמר כי הוא איש יוני, ובעברו במדינה הזאת למצוא לו מחיה, גזלו אותו פתאם אנשים נכרים והוליכו אותו אל ההיכל הזה וסגרו עליו ואין איש רואה את פניו, רק מפטמים אותו בכל מאכל תאוה. ולראשונה שמח על החסדים האלה אשר לא פלל להם, ואחרי כן החל לחשד בדבר, ולאחרונה אחזה בשרו פלצות; לסוף שאל את פי המשרתים הנגשים אליו שרש הדבר, ושמע מהם, כי יש חק נעלם ליהודים ועל פי החק הזה הם מכלכלים אותו, כי את החק הזה קבלו עליהם מקרוב לפני שנים אחדות, הם תופשים איש יוני הבא מארץ נכריה ומפטמים אותוֹ שנה שלמה, ואחרי זאת הם מוציאים את האיש אל אחד היערות וממיתים אותו בזבחם אותו לקרבן על פי משפטיהם ומנהגיהם, וטועמים ממעיו ונשבעים איש לרעהו על בשר זבח היוני לנטר שנאה ליונים כל הימים, ואחרי הדברים האלה הם משליכים את עצמות הנהרג אל אחד הפחתים. ואפיון הוסיף לספר, כי אמר האיש (לאנטיוכוס), אשר עוד ימים מספר נשארו לו לחיות והתחנן אליו לתת כבוד לאלהי היונים ולהפר את עצת היהודים הצמאים לדמו¹⁶² ולמלט אותו מן הרעה המוצאת אותו. – והנה המעשה הזה אינו עלילה נוראה המלאה שקרים בלבד, כי אם גם רשע אכזרי על כל גדותיו, ובכל זאת אין בו כדי לנקות את אנטיוכוס מעון חלול הקדש, כאשר אמרו בלבם האנשים האלה בכתבם את הדברים למען כבוד שמו.

הן לא ידע אנטיוכוס את הדבר הזה לעת אשר גמר לעלות על המקדש, ורק בבואו שמה מצא דבר אשר לא פלל לו כאשר הודו אלה (הסופרים) בפיהם¹⁶³, על כן חטא בזדון ועשה תועבה, ועל כרחם (של הסופרים האלה) היה איש אשר לא האמין באלהים. ואת המשפט הזה גוזרים עליו גם דברי השקרים הרבים אשר יקל מאד להכחישם מעצם המעשים, כי הנה דתינו שונות לא מדתי היונים בלבד, כי עוד הרבה יותר מדתי המצרים ועוד עמים רבים, והיש גוי וממלכה אשר לא באו משם אנשים להתגורר בארצנו, ומדוע רק על היונים לבדם קשרנו קשר לחדש את הברית בדמם השפוך? ואיך יתכן הדבר, כי כל היהודים יֵאספו אל הקרבן הזה, ובמעים (של הנרצח) יהיה כדי טעם רבבות אדם, כאשר ספר לנו אפיון? ומדוע לא כתב (אפיון), מי היה האיש הנמצא הזה ולא קרא לפנינו את שמו? ולמה לא שלח אותו המלך אל מולדתו ברב יקר? – הן אלו מצאה ידו לעשות כדבר הזה, יצא לו שם איש ירא אלהים ואוהב גדול ליונים, ובזה רכש לו את עזרת היונים כלם, משנאתם הגדולה ליהודים? אולם אעזב נא את הדברים, כי לא בדברים ורק במעשים יוָסר פתי חסר לב. הנה כל אשר ראה את בית מקדשנו בבנינו, ידע את תכונתו ואת טָהרת קדושתו, אשר נחשבה לחק ולא יעבר, כי ארבע חצרות (עזרות) במקדש מסביב, ובכל חצר וחצר נמצאה משמרת מיוחדה לה לבדה¹⁶⁴ על פי החק הקבוע.

לכל אדם היה מותר להכנס אל החצר החיצונה (עזרת הנכרים) גם לנכרים, ורק על הנשים הנידות נאסר לדרוך בקרבה. אל החצר השנית (עזרת־נשים) באו כל היהודים הגברים והנשים, הטהורים מכל טומאת הגוף. ואל החצר השלישית (עזרת ישראל) באו רק הזכרים מקרב היהודים, אשר היו טהורים והתקדשו, ואל החצר הרביעית (עזרת הכהנים) באו הכהנים הלובשים את בגדי הכהונה, ואל הדביר (קדש הקדשים) באו רק הכהנים הגדולים בבגדי הקדש אשר להם לבד. וכל עבודת הקדש היתה קבועה מראש, ובסדר היו הכהנים באים אל המקדש בזמנם, כי חק היה להם לבוא אל המקדש לפנות בקר אחרי אשר נפתחו שעריו, ולהקריב שם את הזבחים ופעם שנית באו שמה בחצות היום, ואחרי כן נסגרו שערי המקדש. וגם אסור היה להביא אל המקדש (ההיכל) כל כלי, רק נמצאו בו כלי הקדש המונחים שם (תמיד), המזבח והשלחן וכלי הקטרת¹⁶⁵ והמנורה, הכתובים כלם בספר התורה, ומלבד אלה לא היו כל סודות ותעלומות ולא נעשו דברי סתרים בקדש, ומעולם לא נעשה משתה בהיכל לפנים. על כל הדברים האלה אשר אמרתי יעידו כל בני עמנו פה אחד, וגם המעשים מוכיחים עליהם, ויען אשר נמצאו ארבע¹⁶⁶ משפחות כהונה ובכל אחת המשפחות היו חמשת אלפים איש ועוד יותר, היו הכהנים משרתים במקדש בימים הקבועים להם, וכאשר עבר זמן משמרתם מלאו חדשים את מקומם ובאו להקריב הזבחים והתאספו במקדש בעצם היום ולקחו את המפתחות מידי הקודמים להם, וקבלו מהם גם את כל הכלים במספר, וכל דבר מאכל ומשקה לא הביאו אל המקדש. וגם אסור היה להקריב דברים כאלה (אוכלין ומשקין) אל המזבח, מלבד אלה שהוכנו למען הזבחים (המנחות והנסכים), ומה נוכל עוד לענות באפיון אשר לא חקר את כל הדברים האלה רק הגיש לנו דברי בדים אשר לא יאָמנו כי יסופרו? [חרפה וכלמה! המבאר הזה קבל עליו לספר לנו דברי הימים לאמתם]¹⁶⁷, וידע את עבודת בית מקדשנו, ולא זכר אותה, ותחת זאת בדא לו מעשה באיש יוני הנאסר במקדש ודבר בלחם סתרים ומטעמים רבים ונעימים וגם מעשה בעבדים¹⁶⁸ הבאים אל המקום, אשר לא דרכה שם גם רגל נכבדי היהודים שלא יצאו משבט הכהונה. אלה הם דברי שקרים לשמם הכתובים ברשע ובזדון למען הוליך שולל את האנשים, אשר לא ירצו לחקר דבר אמת. בדברים האמורים למעלה, בדברי נבלה אשר אין כמוהם לרוע, נסו האנשים האלה להבאיש את ריחנו.

ט. ואפיון עוד לעג לנו בצחוק צדיק תמים והוסיף על שקריו את דברי מנסיאַס¹⁶⁹ הוא אמר, כי ספר האיש ההוא אשר בעת המלחמה הארוכה בין היהודים ובין האדומים, בא אל היהודים מאחת ערי אדום¹⁷⁰ הנקראה דאר איש מעובדי אפולון – שקרא את שמו זַבִּיד – והבטיחם לתת בידם את אפולון אלהי האור, כי יבוא האל הזה אל בית המקדש [אם יעלו כלם שמה. וכל המון היהודים האמין לדבריו]¹⁷¹. וזביד עשה לו מכונת עץ ושם אותה לעצמו מסביב וקבע¹⁷² בה נרות בשלש שורות וכה בא ויצא, עד אשר נראה בעיני העומדים מרחוק כדמות כוכב¹⁷³ ההולך על הארץ, והיהודים ראו את המראה הנפלא ונבהלו מאד, וזביד בא במנוחה אל ההיכל והסיר את ראש הזהב אשר לחמור הגדול – ככה כתב אפיון בחמדו לו לצון – ונמלט עמו בחפזון אל דאר. גם אנחנו נוכל לאמר, כי הפעם עבר אפיון על המדה, בטענו את החמור הגדול – והחמור הגדול היה הוא ולא אחר – משא כבד ממדת כחו, וגדש את הסאה בהבליו ובשקריו גם יחד, כי כתב על ארצות אשר לא היו מעולם ושנה את הערים מרב סכלות, כי הנה ארץ אדום סמוכה לארצנו ממול עזה, ובכל הארץ הזאת אין עיר אשר שמה דאר. ולעיר הנקראה דאר אשר בארץ הכנענים לרגלי הר הכרמל אין חלק בהבלי אפיון, כי היא רחוקה מארץ אדום¹⁷⁴ דרך ארבעה ימים.

ומה ראה לשית עלינו חטאת, כי אין אנחנו רוצים לעבד לאלהי העמים, אחרי אשר נפתו אבותינו על נקלה להביא אליהם את אפולון והאמינו, כי הוא מתהלך על האדמה בקהל כוכבים בשעה שאחז הנוכל את עיניהם? גלוי הדבר, כי לא ראו האנשים האלה נר מעולם – אלה האנשים אשר הסכינו כל ימיהם להעלות נרות כהנה וכהנה! ואיש מרבבות העם לא ראה אותו (את הנוכל) בצעדו על הארץ, ואחרי זאת מצא את החומה עזובה משומרים בעצם עת המלחמה. לא אעלים עיני מיתר הדברים [ואזכיר רק זאת]: הנה קומת שערי ההיכל היתה ששים אמה ורחבם עשרים אמה, וכלם היו מצופים זהב וכמעט נעשו זהב סגור. ומספר סוגרי השערים לא היה פחות ממאתים איש¹⁷⁵, והם נסגרו על מסגר מדי יום ביומו, כי אסור היה להניחם פתוחים. ונושא הנרות האלה פתח אותם באפס־יד [כאשר עלה על לבו לפתחם]¹⁷⁶, [הוא לבדו]¹⁷⁷ בשאתו בידיו את ראש החמור הגדול. ואיך שב הראש הזה אלינו, האם האיש הלוקח אותו הלך והשיבהו אלינו, למען אשר יוכל גם אנטיוכוס למצוא אותו כדבר־השקר השני אשר לאפיון?

י. ועוד דבר אפיון שקרים על שבועותינו באמרו, כי אנחנו נשבעים באלהים אשר עשה את השמים ואת הארץ ואת הים, שלא נדרש טוב לאחד הנכרים וליונים יותר מכלם. ואם עלה על לבו לדבר שקר, מוטב היה לו לאמר: שלא נדרש טוב לאחד הנכרים ויותר מכלם למצרים. אלו כתב כן, כי אז סמך את השקרים על דבר השבועה לשקריו הראשונים, אשר מידי המצרים עצמם ובשרם גורשו אבותינו על לא עון בכפם, רק על הצרה אשר מצאתם¹⁷⁸. ומן היונים רחוקים אנו במקומות מושבנו מאשר בדרכינו ובהליכותינו, ועל כן אין לנו יסוד לשנאם או לקנא בהם. ונהפוך הדבר, כי רבים מקרבם באו בברית תורתנו ואחדים מהם שמרו אותה ויש אשר קצר כחם לשאת את עול חוקינו, וחזרו לסורם. אך איש מאלה לא ספר, כי שמע על דבר שבועה כזאת שאנו נשבעים בינותינו, ונדמה כי רק אפיון לבדו שמע את הדבר, – יען אשר הוא בעצמו בדה אותו.

יא. וגם בדבר אשר ידובר עתה יאות לנו להשתומם מאד על תבונת אפיון הרבה. הוא מביא ראיה לדבר שאין לנו משפטים ישרים ואין אנחנו עובדים את האלהים כהלכה, באמרו שעל כן (אין אנחנו עושים ממשל)¹⁷⁹. רק עובדים את הגויים חליפות וגם אסונות רבים קרו את עירנו. כאלו הם (יושבי אלכסנדריה) הסכינו מימים ראשונים להיות אדוני עיר הרומאים מושלת הגויים ומעולם לא היו לה לעבדים, (אף כי מי יוכל לשאת את גאות שפתיהם (של יושבי אלכסנדריה)¹⁸⁰. כי אין אף איש אחד מכל יתר הגויים אשר לא יאמר, כי דבר אפיון הולם גם אותו בצדק. כי רק על גויים מעטים נגזר להיות מושלי עמים ימים רבים. וגם על אלה באו תמורות ואלצום למשך בעול זרים, ורב העמים היו עבדים לא פעם ולא שתים. ורק על המצרים בלבד העיד אפיון, כי יען אשר נמלטו האלים אל ארצם ונצלו שם בלבשם צורת חיות השדה, קבלו לבדם את הזכות לבלתי עבוד אף לאחד ממושלי אסיה או אירופה. כה ספר על המצרים אשר בכל עת היותם לא מצאו אף יום חפש אחד, גם במשוֹל בהם עריצים מאחיהם. ואיך התעמרו בהם הפרסים! הן לא פעם אחת, רק פעמים רבות החריבו את עריהם והרסו את בתי מקדשיהם ושחטו את (החיות) אשר נחשבו להם לאלהים. אמנם את הדבר הזה לא אחשב להם לחרפה, כי לא נאה לי ללכת בדרך אפיון ותעתועי לבבו. הן גם לא השיב אל לבו את גורל בני אתיני וגם את גורל הלַקדימונים, אשר הכל מודים בהם שהיו הגבורים בכל עמי יון, ואלה (בני אתיני) היו יראי אלהים מכולם.

איני רוצה לדבר על המלכים אשר יצא להם שם ביראת־אלהים כמו קרויסוס המלך, ועל התלאות אשר מצאו אותם בחייהם ולא על מצודת האתיניים¹⁸¹, אשר נשרפה באש, וגם לא על היכל אפסוס והיכל דלפי ועוד מקדשים רבים לאין מספר, כי איש לא יחשב את זאת לחרפה לסובלי הרעה, רק לעושיה. והנה נמצא קטגור חדש הוא אפיון אשר שכח את כל הרעה שמצאה את עמו במצרים, כי הכתה את עיניו בסנורים אגדת ססוֹסטריס מלך מצרים. ואמנם אנחנו לא נדבר על מלכינו דוד ושלמה אשר רדו בעמים רבים, רק נעזב אותם ונזכר את הדברים, אשר נודעו לכל ונעלמו מעיני אפיון בלבד, כי המצרים היו משועבדים לפרסים ולמקדונים שמשלו אחריהם באסיה, ולא נבדלו בכל דבר מעבדי־עבדים, אולם אנחנו היינו עוד בני־חורין, ומשלנו בערים אשר סביבותינו כמאה ועשרים שנה עד ימי מגנוס פומפיוס, וגם אחרי אשר נכנעו במלחמה מלכי כל הארצות תחת הרומאים, נשארו רק מלכינו עוזרי הרומאים ואוהביהם¹⁸² על אמון לבם.

יב. “אולם לא קמו בינינו אנשי סגולה, אבות כל מלאכת מחשבת או מצוינים בחכמה”, והוא מונה את סוקרטיס ואת זינון ואת קלאנתיס ועוד אחדים כמוהם. אולם נפלא מכל דבריו, כי על שמות האנשים הנזכרים הוא מוסיף גם את שם עצמו ואומר: “אשרי עיר אלכסנדריה שאזרח כזה שוכן בקרבה”. ויפה עשה, כי נבצר ממנו למצוא עדים זולתו, כי בעיני כל הבריות נחשב לראש־אספסוף נבזה ואיש נשחת בכל הליכות חייו ובכל מוצא שפתיו, עד כי יאות בצדק לנוד לעיר אלכסנדריה, אם התברכה באיש אשר כזה. אולם גם בקרב עמנו נמצאו אנשים, הראויים לתהלה לא פחות מאחד מאלה (הנקובים בספר אפיון) – כל זה ידוע לכל קוראי ספרי על דבר הקדמוניות.

יג. אולי טוב להשאיר את יתר הדברים הכתובים בשטנה מבלי להשיב עליהם, כי בהם למד אפיון חובה על עצמו ועל יתר המצרים. הוא שם עלינו חטאת, כי אנחנו שוחטים את בהמות הבית¹⁸³ ואיננו אוכלים בשר החזיר ולעג לנו על אשר אנחנו מלים את בשר הערלה. והנה בשחיטת בהמות הבית משפט אחד לנו ולכל בני־האדם, ואפיון התגלה, כי הוא איש מצרי מלדה בדברו רעה על זובחי הבהמות, כי אלו היה יוני או מקדוני לא כעס עלינו לדבר הזה, כי גם הם נודרים להקריב לאלהיהם מאות זבחים¹⁸⁴ ועושים משתה על בשר זבח הקדש. ובגלל הדבר הזה לא שמם עוד העולם מבהמת המרעה, כאשר דבר אפיון בפחד, ואלו הלכו כל הגויים בדרכי המצרים, כי אז נשאר העולם שומם מאדם ומלאו כל חיות טרף, אשר המצרים קוראים להן בשם אלהים ושוקדים עליהן לגדלן. ואלו שאל איש את אפיון, את מי הוא חושב לחכמים וליראי אלהים מן המצרים כלם, הן הסכים לדבר, כי אלה הם הכהנים. כי הוא אומר אשר המלכים הפקידו אותם מימי קדם על שני דברים: על עבודת האלים ועל למודי החכמה. והנה הכהנים האלה כלם מלים את בשרם ואינם אוכלים בשר חזיר (וגם מיתר המצרים אין איש מקריב חזיר לאלהיו¹⁸⁵. והאם לא היה אפיון איש עִוֵר בשכלו, כאשר מלאו לבו לפסול אותנו במומי המצרים, ובאמת למד חובה עליהם, אשר נקל היה להם להחזיק במנהגים מדבר סרה עליהם, כי עוד לִמְדו את יתר העמים למול את בשר הערלה, כאשר ספר עליהם הרודוטוס?

על כן חושב אני, כי בצדק נשא אפיון את עונו כמשפט לכל איש אשר קלל את חוקי אבותיו, כי מל את בשרו על אפו ועל חמתו, כי מכה טריה קמה בערלתו. אך המילה לא הועילה לו, כי עלה רקב בבשרו והוא מת במכאובים נוראים. והנה על כל איש ישר לב מוטל לקים את כל חוקי יראת האלהים הנוהגים בעמו בכל תקף, אולם אין עליו להשליך שקוצים על חוקי עמים זרים. אולם אפיון נטש את חוקי עמו ובדה שקרים על חוקינו. זה היה קץ חיי אפיון. ובזה כלו דברי על אודות האיש הזה.

יד. והנה גם אפולוניוס מולון ולוסימכוס, ועוד רבים דברו, מחסר דעת ועוד יותר משנאה, דברים ללא צדק ולא אמת על משה מחוקקנו ועל חוקי תורתו, בהוציאם עליו (על משה) שם רע, כי היה מכשף ורמה את הבריות, ועל החוקים אשר לנו אמרו, כי הם מלמדים אותנו לעשות כל רעה ולעזב כל מדה טובה, על כן אני רוצה לדבר פה בקצרה על כל סדרי משפטנו¹⁸⁶ וגם על פרטי הדברים כאשר יהיה לאל ידי. אני מאמין, כי גלוי וידוע הדבר אשר יש לנו חוקים טובים ומועילים מאד בכל דברי יראת אלהים ובהליכותינו עם אחינו ובאהבתנו לבני האדם כלם והם מלמדים אותנו לשמר דרכי מישרים ולסבל ולשאת כל עמל ולבוז למָות. ואת כל קוראי הכתובים האלה אבקש שלא יקראו אותם בקנאה, כי לא קבלתי עלי לכתב פה תהלות ותשבחות לעמנו, רק בראותי כי רבים הם שוטנינו הכותבים שקרים עלינו, אמרתי בלבי כי זאת היא הדרך הישרה ללמד זכות עלינו מן התורה אשר על פיה אנחנו חיים כל הימים, ואמנם אפולוניוס לא עשה כמעשה אפיון לחבר עלינו שטנה שלמה, רק כתב עלינו זעיר שם זעיר שם (בכל הספר אשר כתב)¹⁸⁷.

פעם הוא מחרף אותנו באמרוֹ כי שכחי אלהים ושונאי הבריות אנו, ופעם הוא שופך עלינו בוז על מרך לבנו, ופעם הוא מתהפך לשית עלינוּ חטאת, כי עזי מצח ומרי נפש אנחנו. והוא מספר עלינו, כי הננו עם פרא לא לומד מכל עמי הלועזים¹⁸⁸ , ועל כן רק אנחנו לבדנו לא מצאנו דבר המועיל (לאדם) בחיים. ואני חושב, כי כל הטענות האלה תתבטלנה מאליהן לעיני כל, כאשר יתברר כי חוקי תורתנו מצַוים לנו את הפך הדברים האמורים, ואנחנו שומרים את החוקים בכל פרטיהם ודקדוקיהם. ואם אזכיר על כרחי משפטי עמים זרים השונים ממשפטינו, הנה בצדק ימצא האשם את הסופרים אשר ישר בעיניהם לדמות אליהם (אל המשפטים האלה) את חוקינו, להראות כי אלה (חוקינו) נופלים מהם. ומאמין אני, כי לא תשאר להם אף אחת משתי הטענות האלה – שלא לנו הם החוקים, אשר אני בא לפרט פה את ראשי פרקיהם, או שאין אנו מקפידים כהלכה במשמרת חוקינו.

טו. ועלי לעצר מעט בדברי זה ולהקדים לו, כי העמים אשר דרשו להם סדרים וחוקי חברה והחלו למלא אחריהם נתנו עדיהם בצדק, כי נַעלו במדותיהם ובסגולות נפשם על כל העמים החיים בלא חק ובלא סדרים, על כן כל עם מנסה להעביר את חוקי חייו אל ימות עולם¹⁸⁹, למען אשר לא יֵרָאה כּי למד מחוקי עמים זרים, רק יעלה במחשבה כי הוא נתן תורת חיים ליתר העמים. והנח על פי הטעם האמור תִּבָּחן צדקת המחוקק, אשר הכיר את החוקים הטובים והבין להטות את לב הרבים לשמר את מצוותיו, וצדקת העם אשר הלך באמונה בכל דרכי התורה ולא סר מהם בעת טובה ולא בעת רעה. ועל זאת אוסיף, כי מחוקקנו קדם בזמנו לכל המחוקקים אשר נשאר שמם לזכרון, כי כל אלה הלוקורגים והסולונים¹⁹⁰ למיניהם, וגם זַלֶוקוס איש לוקרי וכל חבריהם אשר נפלאו בעיני היונים – הן עוד תמול שלשום התהלכו בארצות החיים, אם נדמה אותם אליו – הלא גם את השם “חוק” (נומוס־נימוס) לא ידעו היונים בשכבר הימים, כאשר העיד הומרוס, שלא הזכיר את השם הזה בשירתו, כי לא היה עוד בימיו, רק במשפטים לא קבועים הלך העם ושמר את פקודות המלכים. ועוד זמן רב חיו היונים על פי מנהגיהם אשר לא נכתבו בספר וכפעם בפעם שִנוּ רבים מהם לצרך־שעה. אולם מחוקקנו שקדם בזמן לכל אלה – הן לדבר הזה הודו גם האנשים המדברים רעה עלינו – הראה, כי הוא רועה נאמן ויועץ טוב לכל העם ונתן לו תורה הכוללת את כל סדרי החיים והטה את לבבו לקבל את התורה הזאת (ושם אותה ערוכה ושמורה וסמוכה לעד לעולם)¹⁹¹.

טז. נשים את לבנו למעשהו הכביר הראשון. כאשר עלה על לב אבותינו לעזב את ארץ מצרים ולשוב אל נחלת אבותיהם עמד בראש רבבותיהם העצומות והושיעם מצרות רבות ורעות ונתן להם מנוחה. כי הנה הטיל עליהם לנסע בארץ צמאון ולעבר ברגליהם את החול הגדול ולנצח את אויביהם במלחמה למען הציל מידיהם את טפם ונשיהם ואת כל רכושם. ובכל הדברים האלה גלה (עשה), כי הוא שר־צבא מעולה ויועץ חכם לבב ורועה נאמן לכל העם, כי הכין את לב כל בני העם לדבקה בו ולמלא ברצון אחרי כל הדברים אשר יצוה להם¹⁹². ובדבר הזה לא בקש טובה לעצמו, כי במעמד אשר כל ראשי העם מוצאים בו חפץ לקחת להם שלטון ולעשות ממשל עריצים ומלמדים את העם להפר את כל חוקי החיים, עלה הוא (משה) לראש הממשלה ולא כמוהם דמה, רק נטל עליו לעשות את הטוב בעיני אלהים ולתת משפטים ישרים ללאומים, כי רק בדבר הזה חשב להראות את מעלת רוחו, ולהחיש ישועה לעם אשר העלהו לגדולה. ויען אשר כונתו היתה טובה ומפעליו היו גדולים וכבירים, חשב בצדק כי האלהים לו בעוזריו ותומך אותו בעצתו, ולראשונה האמין בנפשו כי רצון־אלהים מכין את כל מעשיו ומחשבותיו¹⁹³, ואחרי זאת חשב כי חובה גדולה מוטלת עליו לנטע את האמונה הזאת בקרב העם, כי כל המאמינים אשר האלהים צופה את כל הליכות חייהם לא יוכלו לנטות מן הדרך הישרה. איש אשר כזה היה מחוקקנו, ולא קוסם ולא רמאי כדברי חורפינו אשר אָון ועָול בלשונם, כי אם איש כמינוס ויתר המחוקקים אשר קמו תחתיו לכבוד ולתפארת ליונים. אלה תולים את חוקיהם בזאוס, ואלה אומרים כי קבלו אותם מאפולון ומהתוּמים אשר בדלפי¹⁹⁴, ואולי חשבו כדברים האלה באמת ובתמים או קוו להטות בהם על נקלה את לב הבריות.

אולם מי הוא האיש אשר היטיב לעשות מכל מתקני החוקים ומצא את הדרך הישרה מכל דרכי האמונה באלהים – הדבר הזה יתברר לנו, כאשר נציג את החוקים אלה לעומת אלה, ועל זה אדבר הפעם. – הן כל בני האדם שונים אלה מאלה מאד במנהגיהם ובחוקיהם לכל פרטיהם. בעצם הדבר יש לאמר: אלה נתנו את ממשל מדינתם בידי שליט יחיד (מונארכיה), ואלה בידי שליטים מתי מספר (אוליגיורכיה), ואלה בידי המון העם, אולם מחוקקנו לא שם את לבו אף לאחד מדרכי הממשל האלה, רק צוה לנו “ממשלת אלהים” (תאוקרטיה), – כאשר יאמר האומר בעשקו את משפט הלשון¹⁹⁵, כי לאלהים לבדו הקדיש את המלוכה והשלטון. הוא צוה על העם לשאת את עיניו תמיד אל אלהים, כי הוא מקור כל הטובות המוצאות את בני האדם כלם (ואת כל איש בפני עצמו), ובו ימצאו עזרת האנשים המתחננים אליו בעת צרתם, כי אין כל מעשה נעלם מבינתו ולא נסתרה ממנו אחת ממחשבות לב האדם הצפונות. על האלהים הזה אמר, כי הוא אחד (יחיד) ולא נברא (=קדמון) ולא ישתנה עד סוף כל דורות עולם¹⁹⁶ והוא נעלה ביפיוֹ על כל דמות בת־חלוף, ורק בכחו (במפעליו) הוא נכר לנו, אף כי לא נודע לנו עצם היותו. והנה אני רוצה לספר הפעם, כי גדולי חכמי היונים למדו לחשב על האלהים מחשבות האלה רק אחרי אשר החל הוא (משה)¹⁹⁷ בדבר, אך הן כלם נותנים עדיהם קול גדול, כי אלה הם דברים יפים ונאים לעצם אלהים ולגדולתו. הן גלוי הדבר, כי פותגורס ואנכסגורס ופלטון ואחריהם חכמי הסטיו (סטואַ), כמעט כלם חשבו כזאת על עצם אלהים. אולם הם גלו את חכמתם רק לאנשים מתי־מספר ולא ערבו את לבם לבשר את דברי האמת להמון השוגה בדעותיו הישנות. אולם מחוקקנו סמך את המעשה למדרש, ולא את לב בני דורו בלבד הטה לקבל את דבריו, כי אף בלב הבנים אשר יקומו אחריהם בכל דור ודור נטע אמונה באלהים שלא תמוט. וסבת הדבר היא, כי גם בדרך תורתו להועיל לכל בני האדם בכל הדורות נבדל הרבה (מיתר המחוקקים), כי לא חשב את יראת האלהים לחלק (לאחת) המעלות הטובות, רק את יתר המעלות לחלק עבודת אלהים (וכה חקרן וגם הכינן)¹⁹⁸. ואלה הן: הצדק, והתבונה, וכח הנפש. ושלום אחים בכל הדברים שבין אדם לחברו.

וכל מעשינו ועסקינו ודברינו מביאים לידי יראת אלהים בקרבנו (מכונים לשם שמים), כי לא השאיר (משה) אף אחד מכל אלה מבלי חקר אותו, ומבלי קבוע אותו מראש, כי שני דרכים נמצאו להשכיל את בני האדם ולתקן את מנהגיהם. הדרך האחת היא לקח המלמד (הלמוד בפה העיוני), והדרך השנית היא חנוך המנהגים (הלמוד במעשה). והנה יתר המחוקקים נחלקו בדעותיהם ובחרו באחת הדרכים אשר מצאה חן בעיניהם, ובדרך השנית מאסו. כה חנכו הלקדימונים ויושבי כרתים במנהגים ישרים ולא הורו בדברים. והאתיניים וכמעט כל יתר היונים למדו בדברים את כל המעשים אשר יעשו ואשר לא יעשו, ולא הקפידו לחנך במעשים.

יז. אולם מחוקקנו שקד הרבה לחבר את שתי הדרכים האלה יחדו, כי לא משך את ידו מהחנוך בדרך המנהגים וגם לא נתן לעזב את דרך לקח התורה. וצוה להחל את הדבר מראשית גדול האדם ומתחלת צאתו ובואו בבית אביו, ולא השאיר לשומרי מצוותיו אף דבר קטן לתקן אותו על דעת עצמם או ללכת בשרירות לבם, כי גם בדבר האכל אשר לא יאכל ואשר יכשר לאכלה ובדבר כל הראויים להתחבר בארחות חייהם¹⁹⁹, ועל כל ימי העבודה והמעשה וגם על מועדי המנוחה נתן להם את ספר התורה (לקו ו) למשקלת, למען יחסו בצלו כל ימי חייהם כבצל אב ואדון (כּבנים או כעבדים) ולא יעשו עון בזדון או בשגגה, כי לא השאיר להם מקום לטעון, אשר נעשה הדבר מבלי דעת, רק גלה את דעתו שלמוד התורה הוא חנוך נאה מאד ודבר חובה. וצוה (על היהודים) לשמוע (את קריאת התורה), לא פעם אחת ולא שתים ולא פעמים מצער, רק לנוח בכל יום שביעי (בשבת) מכל מלאכה ולהתאסף יחדו ולשמוע את דברי התורה וללמד אותם באר היטב. ונראה הדבר, כי כל המחוקקים לא שמו לבם לדברים כאלה.

יח. ואמנם רוב בני האדם רחוקים מאד מלתקן את חייהם על פי חוקי עמם, וכמעט אינם יודעים את משפטיהם, ומדי הפרם אותם יִוָדע להם רק מפי זרים, כי עברו על החוק. וגם האנשים המוציאים והמביאים אותם אשר על שכמם המשרות הגדולות והעליונות, אף הם מודים בעצמם, כי אינם יודעים את החוקים, ועל כן הם מפקידים על ידם פקידים לכלכל את הדברים, והם האנשים הנחשבים ליודעי דת ודין, ובקרבנו אין אף איש אחד אשר לא יקל לו לספר את כל החוקים (בעל־פה) מלפרש את שמו, כי כה הסכַנו להגות בהם מראשית הגיענו לבינה עד אשר נעשו חרותים בלבבנו, ועל כן יקר למצוא בינינו את העובר על החוקים, כי לא יוכל למצא טענה ולפטור את עצמו מענש.

יט. והנה הדבר הזה ראשית כל הסבות אשר הקימו ברית־אחים נפלאה בתוכנו, כי דעה אחת – ואין זולתה – על דבר האלהים ודרך אחת בחיים ובכל המנהגים מביאות לידי רוח אחת במדות האדם. כי רק בקרבנו לבד אין אדם שומע דברים המכחישים זה את זה על אודות אלהים, תחת אשר ירבה לשמוע כאלה בקרב עמים אחרים, ולא רק מפי החשוכים (עמי־הארץ) שבהם המדברים על האלהים כל אשר עם לבם, כי אם גם מפי אנשי־חכמה (פילוסופים) רבים, כי אלה עורבים את לבם לכפור בדבר עצם האלהים (הויתו) ואלה מכַחשים בדבר שהוא מביט אל בני האדם. וגם בכל הליכות חיינו אין אנחנו שונים איש מרעהו, עבודה אחת לכלנו, ומחשבה אחת על דבר האלהים, היא הכתובה בספר תורתנו לאמר: הוא צופה את הכל; ועל הליכות חיינו יוכל אדם לשמוע גם מפי נשינו ועבדינו, כי סוף דברו היא יראת אלהים.

כ. ואמנם זה שרש הדבר, אשר יצאה דבת רבים עלינו, כי לא קמו בקרבנו אנשים המגלים חדשות במעשה ובמדרש²⁰⁰, כי בעיני יתר העמים טוב ויפה הדבר לבלתי החזיק במנהגי אבותיהם, והם מעידים על כל איש אשר מלאו לבו לעבור על המנהגים האלה, כי הוא גדול מאד בחכמתו, ואנחנו לא כן נחשב, כי רק לדבר אחד אנחנו קוראים חכמה ומעלה – לבלתי הַמרות אף במעשה אחד או במחשבה אחת את החוקים הנתונים לנו מראש. והנה הדבר הזה הוא ראיה נאמנה לדבר, כי ספר תורתנו יצא כלול ביפיו, תחת אשר הוכיחו המעשים על ספרי מחוקקים אחרים שהם צריכים תקנה.

כא. ויען אשר אנחנו מאמינים, כי תורתנו נערכה לכתחלה על פי רצון אלהים, הנה לא נחשב לנו הדבר לצדקה, אלו חדלנו לשמור את מצוותיה. והאמנם תמצא יד אדם לשנות בה דבר או ליצור אחרת יפה ממנה, או לקבל מאיש זר תורה טובה יותר? אם בעצם סדר משפטי עדתנו (יוכל לשנות דבר)? הנמצאים משפטים טובים וישרים ממשפטי תורתנו, אשר שמה את אלהים לאדוני כל הממשלה, ואת יד הכהנים יחד מלאה לנצח על כל הליכותיה, ואת הכהן הגדול הקימה לראש על כל יתר הכהנים? והנה לא באשר היו (הכהנים) מצוינים בעושר או במעלות אחרות שזכו בהן מן ההפקר, בחר בהם המחוקק מבראשונה לתת על שכמם את המשרה הזאת, רק הבדיל את האנשים הגדולים מחבריהם באמונתם ובחכמתם ונתן בידם את כל משמרת עבודת אלהים, והם שקדו מאד לשמר על החוקים ועל כל הליכות העם, כי הוקמו הכהנים לצופים על העם כלו ולשופטים בכל דברי ריבות ולמוציאי דין החיָבים.

כב. ואיפה נמצאה ממשלה קדושה מזאת? או היש משרה טובה ממנה בעיני אלהים? – הן כל בני העם מתרגלים בעבודת אלהים, והכהנים לבדם נבחרו לנצח על העבודה, וסדרי כל עדתנו דומים לסדר חג קדוש. ותחת אשר עמים אחרים עושים את הדברים האלה ימים מספר ואינם שומרים אותם (לארך ימים), והם קוראים להם בשם מסטורין²⁰¹ או קדושה, והנה אנחנו שומרים אותם כל ימות עולם בשמחה ובלבב נכון אשר לא ימוט. ומה הם הפקודים (מצוות עשה) והאֱסָרים (מצוות לא־תעשה) [אשר בתורתנו]? המצוה הראשונה מלמדת אותנו על דבר האלהים לאמר: האלהים הוא שלם בכל²⁰² וקדוש²⁰³ והוא מכלכל (נושא) את עצמו ואת הכל²⁰⁴, והוא הראש (התחלה) והתוך והסוף (האחרית, התכלה) לכל²⁰⁵, והוא נגלה במעשיו ובחסדיו, ונכר יותר מכל (יצור), אולם תמונתו וגדלו (מדעתו) נעלמו מעינינו²⁰⁶, וכל חומר, ואם יקר הוא, נבזה כדי לעשות ממנו את צלמו, וכל מלאכת מחשבת לא תצלח למצוא את דמות מראהו, כי אין אנו רואים את דמותו ואין הוא עולה במחשבתנו, ואין לנו הצדקה לשוות אותה לעינינו, אך אנחנו רואים את מעשיו: את האור והשמים [והארץ]²⁰⁷, השמש [והירח]²⁰⁸ והמים ואת פרי בטן החיה והבהמה ואת תנובת הצמחים. האלהים יצר את כל הדברים האלה, לא בידיו ולא בעמל ויגיעה, וגם לא בקש לו עוזרים בעבודה²⁰⁹ כי אם ברצונו נברא הכל יפה מיד²¹⁰, ועלינו לעבוד את האלהים במעשה הטוב²¹¹, כי הדרך הזאת קדושה מכל דרכי עבודת האלהים.

כג. מקדש אחד לאל אחד – כי לכל דבר נאה הדומה לו, – בית־לאלהי־כל בשר ובית־תפלה לכל בשר²¹². והכהנים ישאו את משמרת המקדש בכל עת, ובראש הכהנים יעמד הגדול לבית־אביו, והוא עם הכהנים המשרתים עמו יחד יקריב את הזבחים לאלהים וישמר את החוקים וישפט בכל דברי ריבות ויעשה שפטים בחיָבים, והאיש אשר לא ישמע לקולו יתן את הדין כפושע לאלהים, ואת הזבחים לא נקריב למען [נמלא את כרסנו]²¹³ ו]נשתה לשכרה, כי לא רצה אלהים בדבר הזה [הוא מביא לידי זדון ובזבוז כסף]²¹⁴ רק למען נלמד בינה, ובעת הקרבנות חיב כל אדם להתפלל לראשונה על שלום הצבור, [כי לחיי חברה נוצרנו וכל המכבד את צרכי הצבור יותר מצרכי גופו עושה הטוב והישר בעיני אלהים ועל כל אדם לפנות אל האלהים בתפלה]²¹⁵ ואנחנו לא נבקש את האלהים, כי ישפיע עלינו טובה – כי האלהים נתן ברצונו את הטוב והניח אותו בין כל היצורים – רק נתפלל אליו, לתת לנו כח לקבל את חסדיו ולשמר עליהם, ומלבד הטבילה אשר לפני הזבחים צותה עלינו התורה לטהר את הבשר אחרי הקבורה ואחרי המטה²¹⁶ ואחרי הזווג עם אשה ועוד טהרות רבות, אשר עָצמו מספר. זה משפט אלהים ומשפט עבודתו בקרבנו, והוא חק (ולא יעבר).

כד. ומה הם חוקי הנשואים? הנה תורתנו מכירה רק קשר אחד (משכב אחד) הוא קשר היצירה עם האשה, וגם את זה התירה רק למען הַחְיות זרע את קשר הזכר עם הזכר (משכב זכור) קללה התורה וגזרה עונש מות על כל עושה הדבר. והיא צותה על כל הלוקח אשה שלא ישים עיניו בכסף ולא יגזל אותה באונס ולא יפתנה בערמה ובמרמה, רק יארש אותה מידי האיש אשר לו המשפט להשיאה, כי הוא קרובה וגואלה. והתורה אומרת, כי האשה פחותה מן האיש לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, ולא למען ירדה בה בזדון, רק למען ימשל בה, כי האלהים נתן את הממשלה לאיש ורק הבעל אשר נשא את האשה רשאי לבוא עליה לבד, ואסור לו לחמד את אשת רעהו. ואם יעשה איש כדבר הזה לא יוכל לפטור את עצמו מעונש מָות, וכן יֵעָשה גם למענה הנערה המאורשה לכל אשר יפתה אשה בעולת בעל. ועוד צותה התורה לגדל את כל הילדים, ואסרה על הנשים להפיל את הזרע הנזרע או לשחתו. ואם תמצא אשה העושה כזאת יהיה משפטה כמשפט רוצחת־בנים, כי הכריתה נפש (מישראל) ומִעטה את משפחת האדם, על כן לא יחשב גם המשַחת [זרע] על מטתו²¹⁷ (המטיל קרי) לטהור, ואף אחרי הביאה הכשרה ירחצו האיש והאשה את בשרם, כי חשבה התורה אשר בדבר הזה [הנשמה פורשת אל עולם אחר]²¹⁸, כי הנשמה הנטועה בגוף סובלת יסורים והיא נפרדת ממנו בשעת מיתה, על כן צותה התורה להטהר במקרים אשר כאלה.

כה. וכן לא צותה התורה לעשות משתה לעת הִוָלד בנים ולמצוא בזה טעם להרבות בשתיה, רק פקדה להחל את גדול הילד בחכמה²¹⁹ וגם צותה ללַמד את הבנים מקרא, למען ידעו את החוקים ואת מעשי אבותינו, כי עליהם להכיר את מעשי אבותינו למען ילכו בדרכיהם, וללמוד את החוקים למען יגדלו בהם ולא יעברו עליהם, ולא יוכלו לטעון כי לא ידעו אותם.

כו. והנה התורה צותה עלינו לגמל חסד ואמת למתים, אך לא דרשה מאתנו לעשות להם קבורה ברב פאר וגם לא לבנות להם מצבות (נפשות) נהדרות, רק הקרובים אליהם בלבד יתעסקו בקבורתם וכל הפוגשים אותם בדרך יגשו אליהם ויעשו מספד אתם יחד. והבית (אשר נמצא בו המת) וכל יושביו יטהרו מטומאת מת למען אשר יבין כל שופך־דם, כי הוא רחוק מאד מטָהרת הגוף²²⁰.

כז. ואת מצות כבוד ההורים שם מחוקקנו שנית למצות כבוד אלהים, וכל אשר לא ישלם להוריו את גמול חסדיהם ולא יצא ידי חובתו באחד הדברים, ימסר לסקילה. וגם צוה על הצעירים להזהר בכבוד הזקנים לכל דבר, ולא התיר לאדם לכפות דבר מאוהבו, כי אין אהבה בלא אמונה שלמה²²¹. ולעת יריב איש את רעהו, אסור עליו לגלות את סודו²²². ולשופט הלוקח שוחד יֵעָשה משפט מות²²³. וכל אשר יתעלם כשתמצא ידו להחיש עזרה לשואל, יאשם (לאלהים), ולא יוציא אדם מתוך רשות חברו דברים אשר לא הפקידם אצלו, ולא יגע בדבר של אחרים, ולא יקח נשך. החוקים האלה ועוד חוקים רבים הדומים אליהם בדברים שבין אדם לחברו – הם יסודות קהל עדתנו.

כח. וראוי גם להתבונן למחשבות מחוקקנו על דרכי היושר עם הנכרים, ובזה יתברר לנו, כי תקן הכל בחכמה למען אשר לא נבלע את נחלתנו וגם לא תרע עיננו בכל המבקשים להתחבר אלינו, על כן צונו לקבל בסבר פנים את כל (הנכרים) הבאים אלינו הרוצים לתקן את חייהם על פי חוקינו, כי חשב שלא המשפחה לבד, כי אם גם דרך החיים מקרבת את האנשים. אך תחת זאת לא רצה לקרב אל חברתנו את כל הבאים אלינו כלאחר־יד.

כט. ומלבד זאת דרש מאתנו המחוקק עוד דברים רבים, וגם גזר עלינו על חוקי נדבה לתת לכל שואל אש ומים ולחם, ולהנחותו בדרך ולבלתי השאיר איש בלא קבורה. וגם משפטים ישרים הוציא על אויבינו לעת המלחמה, כי לא נתן לנו לבער את ארצם באש ולכרות כל עץ מאכל וגם אסר לנו לפַשט את חללי (אויבינו) הנופלים במלחמה, אף הזהיר אותנו על השבויים, שלא יעשה להם עָול, ועל הנשים יותר מכלם. ככה חנך אותנו בחמלה ובאהבת הבריות, וגם לא שכח את החיות שאין להן בינה, כי התיר לנו לעבוד בהן כמשפטן, ואסר עלינו לנהוג בהן בדרך אחרת, ולא נתן לנו להמית את הבהמה אשר נמלטה אל הבית כמבקשת רחמים, ולא התּיר לנו להוציא [למות] עם הבנים גם את יולדיהם²²⁴, וגם צוה עלינו לחמול על בהמת העבודה אשר בארץ אויבינו ולבלתי המיתה. ככה חזו עיניו מישרים לכל דבר. ואת כל המצוות האמורות דבר אלינו בלשון למודים ואת דרכי העונש לעוברי מצוותיו שם חוק ולא יעבר.

ל. עונש רוב עוברי החוקים הוא משפט מות. כה יעשה לנואף ולמענה בתולה וכל אשר יערב את לבו לגשת אל איש זכר ולגלות ערותו, וגם לזכר אשר יתָּבע לדברו. וגם בעבדים החוק הזה נוהג בכל חומר. ואף האיש אשר חטא באיפת שוא ובמאזני מרמה או עשה עָול לרעהו במקח ובממכר והונה אותו, או גזל רכוש זרים או לא השיב את הפקדון לבעליו – כולם נושאים את מוסר עונם, שאינו דומה לענשי גויים אחרים, כי אם גדול הרבה יותר מאלה, כי האיש הזומם לעשות רעה להוריו או לחרף את אלהים מות יומת מיד. ושכר המקיֵם חוקי התורה איננו כסף ולא זהב ולא זרי עלי שמן ועלי סלינוס ולא יקר וגדולה, רק זה [הוא גמולם] שכל אחד מהם מאמין, כי בזאת הוא נותן אות בטחון לבו בדברים שהזהירם²²⁵ המחוקק, והאלהים חזק אותו באמונה שלמה, שלכל שומרי החוקים הנהרגים עליהם באהבה בשעת הצרך יתן אלהים בריאה חדשה²²⁶ וחיים טובים מאלה לתקופת הזמנים²²⁷. ואמנם לא ערבתי את לבי לכתב כדבר הזה, לולא הוכיחו המעשים עליו, כי לא פעם ולא שתים התנדבו רבים מאחינו לשאת כל מיני יסורים, יען אשר לא רצו להוציא מפיהם דבר לנבל את החוקים.

לא. והנה לולא נודע עמנו בקרב הגויים, ולולא היה גלוי הדבר שהוא שומר באהבה את דברי תורתו, רק בא איש בדברי ספר כתוב עליו וקרא אותם באזני היונים או ספר להם, כי מעבר לארצות אשר ידעו מצא אנשים שהגיעו לדעת־אלהים טהורה אשר כזאת, ולחוקים ישרים כמו אלה ושמר עליהם בכל תקף מדורות עולם – חושב אני, כי כלם (כל היונים) השתוממו לדבר הזה מאד בשומם אל לבם את התמורות שקמו בקרבם כל הימים. הן נתנו (היונים) דופי בכל אשר נסו לכתב דברים כאלה על הליכות המדינה והחוקים, ואמרו עליהם שדברו דברים מתמיהים וסמכו אותם על יסודות תהו. לא אדבר פה על יתר החכמים (הפילוסופים) שבקשו לעשות כזאת בכפריהם, אך הנה פלטון אשר נחשב בעיני היונים לאיש המופת הגדול בכל אנשי החכמה (הפילוסופיה) בקדושת חייו ובכח מחשבותיו²²⁸ גם הוא היה לצחוק בעיני המתאמרים בנפשם, כי הם גדולים בחכמת המדינה, ועד היום הזה הוא למשל ולשנינה בפיהם, אף כי כל המיטיב להתבונן אל דבריו (של פלטון) יכיר, כי הם קלים מאד וקרובים לרוח ההמון, כי על כן הודה פלטון בפיו, שלא יִכּון לגלות להמונות הנבערים את דעת האמת בדבר האלהים. ובכל זאת הם חושבים את דברי פלטון למליצת הבל אשר כלל את יפיה בכתיבתו בכשרון גדול.

ויותר מכל המחוקקים נפלא לוקורגוס בעיניהם, וכלם מרבים לספר בשבח בני ספַרטי אשר החרו החזיקו בחוקיו. והנה אודה לדבריהם, כי דרך קיום החוקים היא אות ומופת על מעלתם, אך יקומו נא כל אלה המתברכים בלקדימונים ויערכו אל אורך ימיהם את דתנו העומדת זה אלפים שנה ויותר, ואחרי כן ישימו אל לבם כי רק כל הימים שהיו הלקדימונים בני חורין נחשבו לשומרי־חוק זריזים, וכאשר חזר עליהם הגלגל כמעט שכחו את כל חוקיהם. אולם אותנו מצאו צרות רבות לאין חקר בהמיר ארץ אסיה מושליה, וגם בעצם כל הנוראות ואימות המות לא בגדנו בחוקינו, ולא מעצלות ולמען התענוגים הלכנו בהם, כי כל המתבונן יראה שהם דורשים ממנו לשאת עמל וטורח הרבה יותר מדי כח הסבל אשר צֻוו עליו הלקדימונים, כי הם לא עבדו את אדמתם ולא עסקו בכל מלאכה, כי היו פטורים מכל עבודה ובִלו את ימי חייהם במנוחה בעירם וטפחו את יפי גופם, ומשרתים נמצאו להם זולתם להמציא להם את כל צרכי חייהם, ומידי אלה קבלו את לחם חוקם מוכן לפניהם. ומלבד הדבר הזה (האוכל) היה רק מעשה אחד טוב וישר בעיניהם וכתפארת אדם נחשב להם – לשאת ולסבול כל תלאה באומץ רוח למען יתגברו על אויביהם בצאתם עליהם למלחמה. ואכלא את שפתי מלספר, כי לא השיגו (הלקדימונים) את חפצם זה, כי לא אנשים יחידים בלבד רק רבים ועצומים שכחו כפעם בפעם את מצוות חוקיהם, ומסרו את עצמם בהמון יחד עם כלי נשקם בידי אויביהם.

לב. ומי האיש אשר שמע על דבר המון גדול כזה בקרבנו, או אפילו על דבר שנים־שלשה אנשים מאחינו אשר בעטו בחוקינו מפחד המות, ולא רק מיראת המיתה הקלה על שדה המלחמה, כי־אם גם מאימת מות היסורים המכלה את הבשר, והן הוא אשר נחשב למיתה החמורה מכל? ואני חושב כי לא משנאתם ליהודים הנכנעים הקריבו רבים ממנצחינו את כלי המשחית אליהם, רק למען יבחנו בעיניהם את המראה הנפלא הזה, שיש אנשים המאמינים כי רק דבר אחד רע להם, אם ילחצו אותם השונאים לעבור על חוקיהם או להוציא מן הפה לבד דבר נגד התורה. ואמנם אין לתמוה על הדבר, שאנחנו מחרפים את נפשנו למות על חוקינו, כאשר לא יעשו כן כל הגויים, כי גם את דרכי חיינו הקלות בעינינו מאד לא יוכלו יתר העמים לשמור על נקלה, לא ליהָנות מיגיע כפיהם²²⁹ ולא להזהר במזונותיהם, ולא להמנע מלכת אחרי יצרם ואחרי תאות לבם בעת אכלם ובעת שתותם, בעת עלותם על יצועם²³⁰ ובעת הראותם את תפארתם²³¹, וגם לא לקים את כל חוקי המנוחה²³² מבלי לעבור עליהם. אולם אחינו לא הסיחו את דעתם מן המצוות ומחוקי החיים גם בעת צאתם בחרב על אויביהם לגרשם מהר מעל גבולם. ויען אשר הסכַּנו לשמוע באהבה לכל דברי תורתנו, על כן מצאה ידנו להפליא גבורה ולעשות חיל (בקרב).

לג. ואחרי כל הדברים האלה באו כל הלוסימכים והמולונים למיניהם ויתר המכַתּבים הדומים אליהם, אנשים חכמים בעיניהם אשר לא נסו בחכמה, המרמים והמחליאים את בני הנעורים, וחרפו אותנו, כי רעים וחטאים אנחנו מכל בני האדם. ואמנם לא רציתי פה לבקר חוקי עמים זרים, כי תורתנו צותה לנו לשמור את חוקינו, ולא ללמד חובה על דעות עמים זרים, וגם מחוקקנו אסר לנו לדבר בלעג ובחרפה על אלים אשר הגויים מאמינים בהם, למען כבוד שם אלהים. אך הנה שוטנינו חושבים לגלות ערוָתנו בעָרכם למולנו חוקי עמים אחרים, ועל כן לא אוכל לשום מחסום לפי, וגם הדבר אשר אדבר פה לא רוחי יצרו, כי כבר העידו עליו רבים מאנשי השם.

הנמצא איש תבונות מהולל בחכמתו בקרב היונים, אשר לא נתן תהִלה במשוררים הנכבדים ובמחוקקים על פני כל, כי שמו מספר לאלים ככל הטוב בעיניהם וספרו עליהם שהאחד יולד למשנהו, ותולדותיהם היו שונות אלה מאלה, וגם חלקו אותם למקומותיהם ולהליכות חייהם, את אלה הושיבו ביבשה ואת אלה – בים, ואת הזקנים שבהם נתנו במאסר בארץ תחתיות²³³, ועל האלים אשר להם נתנו את השמים לנחלה, שמו לראש את האחד אשר קראו לו בשם אב ושמו אותו לעריץ בכל עלילותיו, וגם טפלו עליו כי לדבר הזה התנקשו בנפשו אשתו, היא אחותו, ובתו אשר הוליד אותה מראשו, ואמרו לתפשו ולשומו במאסר כדבר אשר עשה לאביו?

לד. ואמנם האנשים הגדולים בתבונה אומרים בצדק, כי כל הדברים האלה מגונים וממלאים פיהם צחוק על המאמינים שאֵל אחד עולה במחשבה בלא חתימת זקן והוא עול ימים, וחברו גדול ממנו בשנים וזקנו מגודל, ואלים אחרים נמנו על המלאכות, זה חרש ברזל, וזאת אורגת וזה – איש־מלחמה היוצא לקרב עם בני האדם, ואלה מנגנים בכנור²³⁴ או שמחים למתוח קשת, ומריבות־אחים קמות ביניהם והם מקנאים זה בזה על דבר בני האדם, ולא רק איש עם רעהו הם עושים מלחמה, כי אם־גם את בני האדם הם מתנגחים ונפצעים על ידם ומיללים וסובלים מכאובים. אולם תועבה עוד גדולה מזאת נמצאה בדבריהם הנבערים על האלים, שכמעט כלם הזכרים והנקבות יחדו שטופים בזמה ובעגבים, וגם הנכבד והראשון בחברתם, הוא אביהם בכבודו ובעצמו, מעלים עיניו מן הנשים אשר פתה בשקריו ואשר הרו ממנו ונותן להשליך אותן במאסר או להטביען במצולות־ים, ואין בכחו לעזר את הבנים הנולדים לו בבוא עת פקודתם וגם לא למנוע את עיניו מדמעה למראה מותם.

מה טובו הדרכים האלה, אשר הלכו בהן גם יתר [האלים]! הם רואים בעיניהם כל מעשה זמה בשמים בלא בושה וכלמה, ורבים מהם מודים בפיהם, כי הם מקנאים ב[חבריהם] אשר נלכדו במעשים האלה, ואיזה דבר יבצר מהאלים, אשר הזקן והמלך שבהם לא יוכל לכבוש את יצרו לגשת אל אשתו עד בואו עמה החדרה? והאלים עובדים את בני האדם: אלה בונים להם בתים בשָׂכר, ואלה רועים את מקניהם, ורבים מהם הושמו במאסר ברזל כמשפט כל עושה רשעה. ומי מאנשי התבונה לא ירגז לדברים האלה ולא יבהל למעשה טופלי השקרים ולא ימתח את מדת דינו על מקבלי דבריהם ועל אולתם הגדולה? ויש אשר לקחו גם את המגור ואת הפחד ואת השגעון ואת המרמה ועוד תכונות רוח נבזות מאד, והרימו אותם למעלת עצם אלהים ונתנו להם דמות אלהים, ופתו את יושבי הערים להקריב זבחים לטובים שבהם, והדבר הזה הביא לחץ גדול על האנשים להבדיל אחדים מן האלים ולחשבם לנותני הטוב (אלהי ברכה) ולקרא לחבריהם בשם “מרוחקים” (עושי רעה)²³⁵, וגם להרחיק אותם מעליהם בקרבנות ובמנחות, כְּכַפֵּר פני אנשים נבלים, כי פחדו פן תמצא אותם רעה מידם אם לא ימהרו לשלם להם כופר.

לה. ומה הוא שורש התהפוכות האלה והתּעתועים בדבר אלהים? ואני חושב, כי לא הכירו מחוקקיהם (של היונים) לכתחלה את עצם האלהים, וגם אם היה בכחם למצוא דעת אלהים נכונה, לא לקחו אותה לאבן פנה לסמוך עליה את כל סדר משפטי המדינה, רק השליכו אותה כדבר אין חפץ ועזבו אותה למשוררים למען יביאו להם אלים ככל אשר ירצו, עם כל מגרעותיהם ולמליצים²³⁶ נתנו לפתות את האזרחים למען יוציאו דת ויכתבו בספר כי יש משפט ונחלה לאלים הזרים בקרבם. וגם הציָרים והיוצרים הרבו ליהנות מן הרשות הנתונה להם בידי היונים, וכל אחד מהם בדה מלבו תבנית לאלים. האחד לש אותם מחומר, והשני כתב (ציֵר) אותם, וחכמי החרשים הנפלאים מכולם לקחו את השן ואת הזהב ליסוד מלאכתם ומצאו כפעם בפעם דברים חדשים. (ורבים מהמקדשים שוממים ועזובים כָּלה, ורבים רצויים מאד, ומפוארים בכל מיני קרבנות טהרה)²³⁷ והאלים אשר נמצאו לפנים בעצם גדולתם, בל מזוקן²³⁸ ואלים אחרים עלו לגדולה וכבשו אותם להכנע תחתיהם, או אדבר בלשון נקיה: אלים אחרים וחדשים זוכים לעבודה, ועל כן נשארו המקומות (הקדושים) שוממים ועזובים, כאשר כבר דברתי למעלה בנטותי הצדה. ובעוד המקדשים האלה עזובים ושוממים, כל איש בונה לו מקדש חדש ככל אות נפשו, – תחת אשר היה עליהם לחשוב את הפך הדבר הזה על אודות האלהים ולשמור את כבודו שלא ישונה לעולם.

לו. אמנם אפולוניוס מולון היה איש נבער וחסר בינה. אולם מעיני החכמים (הפילוסופים) אנשי האמת אשר בקרב היונים לא נעלם אז אחד הדברים האמורים, וגם היטיבו לדעת כי טענות המשלים ²³⁹, הן רעיון־רוח, ועל־כן בחלו בהן מאד והסכימו לדעתנו על דבר האלהים, כי היא דעת האמת הישרה. בדעה הזאת החזיק פלַטון באמרו כי אין לקבל אל המדינה²⁴⁰ אף אחד מן המשוררים, וגם את הומירוס שלח מעל פניו בלשון נקיה, בשומו זר על ראשו ובמשחו אותו בשמן המור, למען אשר לא ישחית את האמונה הישרה באלהים בשיחות הבדים אשר לו. ופלטון הרבה ללכת אחרי מחוקקנו, כי מכל דרכי החנוך יקר בעיניו לצוות על האזרחים, ללמוד באר היטב את החוקים, וגם צוה בחוקיו שלא יתערב קהל שומרי חוקיו בכל זר הבא מחוץ, רק ישמור על טהרתו. ומולון אַפולוניוס לא שם את הדברים האלה אל לבו בשיתו עלינו חטאת, כי אין אנחנו מקבלים את האנשים אשר דעה אחרת להם בדבר אלהים, ואיננו רוצים לבוא בחברת האנשים אשר הסכינו להליכות חיים זרות לנו.

ואולם הדבר הזה אינו משפט לנו לבד, כי אם גם לכל העמים, ולא רק ליונים, כי אם גם לאנשי השם אשר בקרב היונים. כי הנה הלקדימונים היו מגרשים את הנכרים (הגרים) מארצם כל הימים ולא נתנו לאחיהם לעזוב את גבול ארצם, כי יראו מאלה (הגרים) ומאלה (העוזבים את הארץ) פן יבולע לחוקיהם. ובצדק יוכל כל אדם להוכיח אותם, כי הם צרי עין. כי לא נתנו לכל איש נכרי משפט־אזרח וגם לא לשבת בקרבם. ואנחנו לא רצינו ללכת בדרכי נכרים, אך קבלנו ברצון את כל האומרים ללכת בחוקינו. ואני חושב כי הדבר הזה הוא אות אהבת הבריות ורוח נדיבה כאחת.

לז. לא אאריך לדבר על הלקדימונים, והנה גם הליכות בני אתיני, שהתאמרו כי עירם היא לכל העמים, נעלם מדעת אפולוניוס ולא הכיר שחוק היה להם לעשות משפט מות בלא חנינה לכל איש המוציא מפיו דבר אחד על האלים שלא כחוקיהם. או הנמצא טעם אחר למות סוקרטיס? הן לא הסגיר את עירו בידי האויבים ולא שלח ידו בבזת אחד המקדשים, רק נשבע שבועות חדשות ואמר, כי רוח אלהים²⁴¹ מורה לפניו את דרכו – (דבר זאת בכובד ראש, או)²⁴², חי זאוס²⁴³, צחוק עשה לו כדעת אחדים – ובעבור הדבר הזה יצא דינו לשתות מי־ראש ולמות, והקטגור התגולל עליו כי השחית את בני הנעורים בלַמדו אותם לעבור על משפטי עירם מורשת אבותיהם ועל חוקיהם. והנה סוקרטיס היה אזרח אתיני ועל כן מצא אותו העונש הזה, אולם אנכּסגורס היה איש קלזומיני, ובכל זאת כמעט יצא משפטו למות, לולא חסרו גורלות²⁴⁴ אחדים, יען אשר אמר על השמש הנחשב לאלהים בעיני בני אתיני, כי הוא מוצק, כולו אש.

וגם העבירו קול כי ישלמו ככר כסף לכל אשר ימית את דיגורס איש מילוס, כי אמרו עליו, שלעג לסודותיהם²⁴⁵. וגם פרוטגורס כמעט נתפש והומת לולא מהר לברוח, יען אשר כתב מחשבות על דבר אלהים שלא כדעת בני אתיני. והיש לנו לתמוה על הדבר שחשבו כזאת על אנשים בני־עליה – הן גם על נשים לא חמלו, זה מקרוב המית כוהנת אחת שקבל עליה איש אחד כי שגתה בסודות אלים נכרים²⁴⁶, כי הדבר הזה היה אסור עליהם על פי החוק, ומשפט כל המביא עמו עבודה זרה היה עונש מות. ואם חוק כזה היה להם, גלוי הדבר, שלא חשבו את אלי יתר העמים לאלהים, כי לולא זאת לא הדירו את עצמם מהנאת אלים מרובים. אמנם לאתיניים סדרים טובים ויפים, אולם גם הסקיתים השמחים לשפוך דם אדם, אשר רק במעט נבדלו מחית השדה, גם הם חושבים כי הוטל עליהם לעשות סיג לחוקיהם. ועל כן המיתו את אנכרסיס המהולל בחכמתו בפי היונים לעת שובו אליהם, כי נראה בעיניהם שהביא עמו מנהגים יונים רבים. וכל איש יוכל למצא כי גם בקרב הפרסים נשפטו רבים למות על עון זה.

והנה גלוי הדבר כי שמח אפולוניוס על חוקי הפרסים והשתומם להם, כאלו הרבו היונים ליהנות מגבורתם וברית־אחת היתה להם עם האלים. והן את טעם הברית הזאת טעמו (היונים) כאשר שלחו (הפרסים) את מקדשיהם באש, ומגבורת הפרסים נהנו כאשר הצליח כמעט חפצם לעשותם (את היונים) לעבדים. וגם הלך (מולון) בכל דרכי הפרסים וענה נשי־זרים וסרס נערים, תחת אשר אצלנו נגזר עונש מות על כל אשר יעשה כדבר הזה גם לחיה נבערה. ופחד העמים והמושלים וגם הקנאה בקדשי גויים נכרים לא עצרו כח להעבירנו מחוקינו אלה. כי לא קנינו לנו גבורה למען נצא למלחמה למצוא שלל רב, רק למען נוכל להגן על חוקינו. ואת כל הצרות אנחנו נושאים במנוחה, אך לעת יגזרו עלינו אנשים לעזוב את חוקינו, נבחר להלחם בהם גם אם לא יהיה לנו כח, ונתחזק לשאת כל תלאה עד צאת הנפש. ועל מה זה לנו לקנא בחוקי עמים זרים, בעוד עינינו רואות כי גם נותני החוקים האלה אינם שומרים עליהם? האמנם לא נזקקו הלקידימונים לבטל את חוק טהרת הדם לבני עירם ואת מעוט²⁴⁷ הנשואים, ובני אֵלֶיה ותיבי לאסור את משכב הזכור שלא כדרך האדם, כי פשה בקרבם מאד מאד? ותחת אשר לפנים חשבו אלה ואלה, כי הדברים אשר הם עושים טובים ומועילים חדלו להאמין בזאת ברבות הימים, אף כי לא עצרו כח לעזוב את דרכיהם (הראשונות) במעשה, הם כחשו בחוקים האלה, אשר היה כחם גדול לפנים בקרב היונים, כי על כן ספרו שהאלים עוסקים במשכב זכור. ועוד הוסיפו לאמר עליהם כי הם נושאים את אחיותיהם (גלוי־עריות), ולמדו מזה זכות על תאותם הנבערה לדברים שלא כדרכם.

לח. איני רוצה לדבר על משפטי העונשים אשר קבעו רוב המחוקקים (היונים) מימי קדם על דרכי הכַּפרה אשר מצאו לחוטאים, כי על נואף אשה הטילו [חוק] עונש כסף ועל המענה בתולה צוו לשאתה לאשה – גם לא אדבר כמה טענות נתנו לפושעים לכחש את דבר עונם, לעת אשר נסה אדם לבדוק במעשיהם. הן לרבים מהם (מן היונים) נעשה חלול החוקים לתורה שלמה – להם ולא לנו! כי גם בהלקח ממנו יקרנו וערינו וכל יתר מחמדינו, הנה תשאר לנו תורתנו לנצח נצחים, ושום איש יהודי, גם הנדח ממולדתו ואל ארצות מרחקים, לא יירא חמת אדונים קשים כיראתו את החוקים²⁴⁸, אם בעבור מעלת חוקינו דבקנו בהם ככה – יקומו האנשים האלה ויודו, כי חוקינו טובים מכל. ואם הם אומרים בלבם, כי חוקים רעים אנחנו מקימים כל הימים, – האמנם צדקו במפעלם בעזבם את חוקיהם הטובים? והנה הכל מאמינים כי אורך הימים הוא בוחן־אמת לכל הדברים, ואותו אעידה לי על מעלת מחוקקנו ועל מעלת דברי־האלהים אשר נתן לנו. הן אם יערך אותו איש אל המחוקקים שקמו בדורות אחרים, יעלה בידו שחי לפניהם ימים אין מספר.

לט. והנה מידינו נגלו החוקים לכל יתר בני האדם, אשר הרבו לקנא להם מדור לדור. לראשונה באו חכמי היונים (הפילוסופים) אשר למראה עין שמרו את דרכי אבותיהם, אבל בספריהם ובחכמתם (בתורתם) הלכו אחריו (אחרי משה), כי כמחשבותיו היו גם מחשבותיהם על אלהים וכמוהו למדו ארחות תום בחיים ודרכי קרבת הבריות. אולם גם בקרב ההמונים עָצם זה מדורות רבים מספר המקנאים לעבודת אלהינו, ואין עיר מערי היונים או עם מעמי הלועזים, אשר לא פשט שם מנהג היום השביעי שבו שובתים אנחנו מכל עבודה, וגם משמרת הצומות והדלקת הנרות ורבים מחוקי האוכל אשר צֻוו עלינו. והם מנסים ללכת גם בדרכי שלום הבריות אשר לנו ולגמול חסדים ולאהוב את המלאכה ולהתחזק כמונו בעת גזרה על החוקים. ומה נפלא הדבר, לא ההנאה מביאה אותם לידי זה ולא מִקסם אחר, רק כח התורה בעצמה, כי כמו שהאלהים ממלא את כל העולם, ככה פשטה התורה בכל זרע האדם. יתבונן נא כל איש אל עירו ואל בית אביו ויראה את קשט דברי.

ושוטנינו יחרצו את משפט כל בני האדם כי חשקו בדרכים הרעים אשר לעמים זרים תחת ללכת בחוקי אבותיהם הטובים, – או ישימו קץ לגדופיהם, כי לא להכעיסם ולמען הרעימם אנחנו מכבדים את מחוקקנו ומאמינים בנבואותיו על דבר האלהים. וגם לולא הבינונו את מעלת החוקים באנו לחשב גדולות עליהם בראותנו את ההמון הרב אשר היו לו למופת.

מ. אולם את דברי חוקינו וסדרי משפּטינו כבר כתבתי לזכרון באר היטב בספרי על הקדמוניות. והפעם זכרתי אותם במדה שנזקקתי להם, ולא שמתי את לבי לחרף חוקי עמים זרים ולא להלל את חוקינו, רק להוכיח את המכַתּבים אשר טפלו רשע עלינו, כי בלא בושה וכלמה קראו למלחמה על האמת. ואני חושב, שמלאתי בספר הזה כהלכה אחרי הדברים אשר הבטחתי מראש: הנה הראיתי כי עמנו הוא עם קדומים מימי עולם, תחת אשר אמרו משטנינו כי הוא עם חדש אשר בא מקרוב. וגם העידותי עלי עדים עתיקים, אשר שָׂמו את זכרנו בכתביהם, תחת אשר טענו אלה כי איש לא עשה כדבר הזה. והם הוסיפו עוד לאמר כי מצרים היו אבותינו, – ועתה התברר הדבר כי באו אל מצרים מארץ אחרת. אלה טפלו שקרים כי גורשו אבותינו משם על נגעי בשרם, ועתה נגלה לעיני כל, כי שבו אל ארץ אבותיהם לרצונם מלאי כח ואונים. אלה נבּלו את מחוקקנו, בשומם אותו לאיש רע ונתעב – אולם האלהים היה עד צדקו מקדם, ואחריו מלא הזמן וגלה את מעלתו לעיני כל.

מא. ואין לי להרבות עוד דברים על אודות החוקים [אשר לנו]. כי הם בעצמם נראים לעין ותוכם מוכיח עליהם שלא דרכי חטא ועון הם באים ללמד, כי־אם דרכי יראת אלהים טהורה ונאמנה, ולא לשנוא את הבריות הם דורשים, רק לחלוק אתן יחד את הרכוש, והם שונאים רשעה ורודפים צדק, מרחיקים בטלה ויקר תפארת, ומלמדים את בני האדם לשמוח בחלקם ולאהוב את המלאכה, ואוסרים את המלחמות למען הבצע ומכינים את לבם לעמוד בגבורה על נפשם. ואינם יודעים חנינה בעונש [החיבים]; ואין להתחכם להם (להערים עליהם) בתחבולות דברים, והם קיָמים לעד במעשים (של ההולכים בהם). כי מעשינו עוד נאמנים עלינו מספרינו. על כן ארהיב בנפשי לאמר, כי הורינו את יתר העמים מדות ישרות לרוב. כי מה טוב ומה יפה מיראת האלהים אשר לא תחלף? והיש הצדקה גדולה משמוע אל החוקים? ומה מחזיק ברכה יותר מהשלום בין אדם לחברו – שאין מחלוקת ביניהם בעת צרתם ולא מריבת גאוה בעת אשרם? – ובעת מלחמה הם בזים למות ובעת השקט כל ישעם וכל חפצם, לעשות את מלאכתם ולעבוד את אדמתם – והם מאמינים כי האלהים צופה ומנהיג את הכל בכל מקום. אלו כתבו עמים אחרים חוקים כמו אלה ושמרו עליהם ביתר־שאת – היינו חיבים להודות להם, כי כתלמידים להם נחשבנו. ואולם אם כל עין רואה, כי אנחנו שומרים על החוקים האלה יותר מכל העמים, וגם הראינו כי אנחנו גלינו אותם מראש, – הנה האפיונים והמולונים למיניהם וכל השמחים לדבר שקר וחרפות הם בטלים ומבוטלים. ולך, אפאפרודיטוס, אוהב האמת מכל, ועל ידך גם לכל הרוצים כמוך להכיר את דבר עמנו כתוב (מוקדש) הספר הזה והקודם לו.

חיי יוסף [אבטוביוגרפיה]

בצירוף מבוא והערות

מבוא

הספר חיי יוסף הוא האחרון מכתבי יוסף בן מתתיהו ונמצא בכתבי יד בתור תוספת לספר «קדמוניות היהודים» של מחברנו. גם בספר «חיי יוסף» עצמו יש רמזים אחדים, כי לפנינו הוספה מאוחרה ל«קדמוניות». לפי דעת החוקר לאקֵיר נוספו «חיי יוסף» (Bios Josepou) אל המהדורה השניה של «קדמוניות», שהופיעה אחרי שנת 100 לספירה הנהוגה. כי בחיי יוסף (ע' 359) נזכרה מיתת המלך אגריפס השני, והיא חלה לפי עדותו של פוטיוס¹ בשנה השלישית למלכות טריינוס היינו: בשנת 100 לסה"נ. המחבר היה אז כבן ששים וחמש שנה, וכנראה לא הספיק לשכלל את ספרו האחרון והוציאו בלתי מתוקן, מלא נגודים וסתירות, ואינו מתאים למסופר ב«מלחמת היהודים». דוקא מפני זה יש לספר הזה חשיבות מרובה, כי מתוכו יכולים אנו להכיר את דרך עבודתו של המחבר, אשר סגל את הספור אל מגמותיו הפרטיות.

ביחוד חשוב הוא היחס של ספרנו ל«מלחמת היהודים», יען כי האבטוביוגרפיה נספחה אמנם ל«קדמוניות», אבל בתכנה היא קרובה למה“י. רבו הסתירות בין שני הספרים האלה, ומכאן הקושי להכריע איזה משניהם עיקר. יש שמבכרים את הספור במה”י, ויש חושבים להפך, כי דוקא הרשימות בח"י, שלא «עֻבדו» די צרכן, מתאימות יותר אל האמת ההיסטורית. לדידי, אין לקבוע מסמרות בדבר ומוכרחים אנחנו בכל מקרה ומקרה לבחון, מה היא הסבה אשר יכלה לגרום לעוות האמת. לפעמים נטה יוסף מהאמת ההיסטורית ב«מלחמת היהודים» מתוך משוא פנים לטיטוס ולאגריפס (75–79), כי את הספר הזה כתב בהיותם עוד בחיים. הסיבה הזאת לא השפיעה כבר על הסופר בכתבו את «חייו», ולפי זה יש לסמוך יותר על המסופר בספר זה. אולם אפשר גם, שבמרוצת הזמן נתחדשו סיבות חדשות לסלוף האמת. אל הדברים האלה נשים לב בבאור המקומות הבאים בחשבון.

לאקיר הראה בספרו החשוב בשביל מחקרנו, שההבדלים בין מה“י ובין ח”י סבתם איננה במקורות חדשים שנתגלו למחבר. הוא השתמש באותם המקורות, אלא שנשתנתה השקפתו. בעצם הדבר יש להסכים לדעת המלומד הזה, אלא שבמקום השתנותה של השקפת המחבר יש להעמיד את «השתנות המגמה».

טרם נעבור אל המגמות אשר פעלו על יוסף בכתבו את תולדות חייו עלינו להעיר, שאין הספר הזה חטיבה אחת מזמן אחד. לאקיר הראה, שב«חיי יוסף» יש גרעין עתיק אשר בא עוד מימי שלטון יוסף בגליל, ובכן עוד מלפני המלחמה הגדולה. החוקר הזה משתדל לקלוף ולהוציא את הגרעין האמור, אשר לפי דעתי בא מתוך דין־וחשבון שכתב יוסף בשביל הסנהדרין או השלטון המרכזי מירושלים. במשך הזמן נוספו עוד שכבות אחרות. ולפיכך, בקראנו את האבטוביוגרפיה עלינו להבחין בין השכבות השונות. בפרטי הנתוח אצל לאקיר יש אמנם הפרזה, אבל דבר אחד ניתן להאמר בבטחה, שחלקי הספר «חיי יוסף» הן רשימות אשר נעשו במשך שלשים שנה בקירוב. ואם הדבר כך, מתעוררת השאלה האפשר לדבר על איזו מגמה משותפה לכל הספר? אולם מן הצד השני נכתבו הפרקים החשובים בזמן אחד, קרוב להופעת הספר, וגם הפרקים הקדומים הרחבו אז בהתאם למגמה החדשה ואותן ההוספות – בלי עבוד שיטתי, כי המחבר לא הספיק לעשות זאת, כאמור – הן הן שגרמו, שהספר חדור כמעט מגמה אחדותית, למרות מה שהחומר משולל אחדות התוכן והזמן. ומשום כך עלינו לברר את המגמה השולטת באבטוביוגרפיה של המחבר. ברור השאלה הזאת יקל לנו את ההכרעה במקום שיש סתירות בתאור המאורעות בין מה“י וח”י, וגם במקומות אחרים.

הסבה העיקרית אשר הכריחה את הסופר הזקן לתפוש את הקולמוס בכפו ולכתוב את ודויו בצורת אבטוביוגרפיה – היתה הופעת ספרו של יוסטוס יליד טבריה. הסופר הזה כתב ספר על המלחמה עם הרומים, ותאר, אפוא, אותם המאורעות שעליהם כתב יוסף, אלא שנקודת המבט של יוסטוס היתה אחרת. יוסף התרפס לפני השליטים הרומים והשתדל למצוא חן בעיניהם, ולפני פרסום «מלחמת היהודים» קבל «הסכמת» הקיסר על ספרו (ח“י עמוד פ”ב), כי על כן אורח הקיסר היה והתלונן בצל חסדו; יוסטוס לא היה תלוי באיש וכתב כפי דעתו וחפצו, ואת יוסף האשים בזיוף העובדות. התחרותו של יוסטוס היתה מסוכנה מאד ליוסף. ולבסוף הרגיש יוסף, שהקרקע נשמטת מתחת רגליו, כי מספר קוראי ספרו הולך הלוך ופחות.

ספרו של יוסטוס היה גם נעים יותר לקריאה מפאת צורתו החיצונית. יוסף התחנך בשפה הארמית ובשפה זו רקם את מחשבותיו, ועד סוף ימיו היה מוכרח להתחבט בקשי השפה היונית (קדמוניות כ' רס"ג). לעומת זאת חונך יוסטוס על ברכי הספרות היונית, כי טבריה עיר מולדתו, המטרופולין של המלך המתבולל אגריפס השני, היתה מיֻוֶּנת לחצאין (ראה עמוד כ"ו בהערה). רוב לודאי, ששפת האם של יוסטוס היתה השפה היונית. הוא בקר גם את האולפנא לדברנות והיה בקי גדול בתורת הרֵתוריקה היונית (ראה ע' ע"ח בהערה). יוסף היה אנוס להשתמש בעזרת משכילים יונים («נגד אפיון» ס"א' ט'), אשר הרחיקו את הברבריסמים מספריו וקשטו אותם בתפארת המליצה. לחלקים שונים של ספריו היו עוזרים שונים, ומשום כך חסרה בהם האחדות הסגנונית. יש, למשל, ב«קדמוניות» פרקים שנכתבו בסגנון פשוט מאד, ויש שהם עמוסים מליצות קלסיות, הלקוחות ביחוד מספרי ההיסטוריון היוני הגדול תּוּקִידִידֶס². העדר־השויון בכתבי בן מתתיהו הוא פגם גדול, והקוראים היונים יפי־הטעם הרגישו בדבר עד מהרה. לא כן יוסטוס. הוא לא היה זקוק לעוזרים וספרו הצטיין דוקא באותה התכונה האחדותית שהיתה חסרה לספרי יוסף.

סכנה נשקפה אפוא ליוסף שספרו של יוסטוס ידחוק את ספרו הוא משוק הספרים – את המומנט הזה הדגיש לאקיר בצדק – ובפרט שאנשי חסדו של יוסף, אספסינוס וטיטוס, לא היו כבר בחיים והסופר השנוא לבני עמו היה גלמוד ועזוב. בפולמוס עם יוסטוס נלחם אפוא יוסף את מלחמת הקיום. הנשק במלחמה זו היה לו הספר «חיי יוסף».

ראינו למעלה, שיוסטוס אמר להתגבר על יוסף בשני דברים, גם בצורה החיצונית של ספרו וגם בתאור המאורעות. אשר ללבוש החיצוני של הספר ראה יוסף בעצמו, כי יוסטוס עולה עליו שבעתים. אמנם מתנחם יוסף, שאין הסגנון הנמלץ עיקר, שכן העבדים המשכילים יודעים יונית יפה (קדמוניות כ', רס"ד). אבל אלה הם תנחומים של הבל, כי הלא יוסף שאף בעצמו בכל כוחו להגיע בנדוֹן זה לאותה השלמות של העבדים המשכילים. ובכן היה יוסף מוכרח לותר בנוגע לסגנון ולהרכין את ראשו לפני יוסטוס מתנגדו. לעומת זאת תקף את יוסטוס ביתר שאת בנוגע לאמתות המאורעות עצמם.

יוסף משתמש גם בנימוקים פורמליים וגם בנימוקים עניניים או תכניים כדי להזים את עדותו של יוסטוס כותב הקורות. הטענות מבחינה פורמלית נאמרו בפרוש או באופן בלתי ישר, והנה החשובות בין הטענות הללו. יוסף פונה אל מתנגדו בשאלה «חמורה»: מדוע לא הוצאת את ספרך בימי אספסינוס וטיטוס, הלא ספרך היה כתוב ונשלם עוד לפני עשרים שנה (ע' פ"א)? אין זה אלא שיוסטוס משקר ולכן לא נועז להוציא את ספרו בימי הקיסרים, אשר ידעו את המעשים כעדי ראיה. אולם בעצם אין זו טענה. להפך, מכאן ראיה על אמתות תאורו של יוסטוס: כי מובן מאליו, שאלמלי פרסם יוסטוס את ספרו בימי השליטים הראשונים לבית פלויוס, היה נאלץ לחפות על האמת. כי מי האיש אשר יהין להוציא בספרו משפט על אכזריות מושלים בחייהם? השתיקה מחמת אונס היתה בתקופה זו מכת מדינה. טציטוס וסופרים רומים אחרים בחרו לחכות עד יעבור זעם ולשתוק מאשר להאפיל על האמת מיראת הקיסרים. כך עשה גם יוסטוס. הוא לא העיז להוציא ספר ברוח של איבה למושלים בחייהם, ובפרט שיוסף היה נכון להלשין עליו בפני הקיסרים כדי לדכא את מסיג גבולו. ובכלל לא היתה ליוסטוס כל תקוה לעמוד בהתחרות עם יוסף, כי ספרי יוסף היו מאושרים וחתומים בידי הקיסרים ולכן מצא על נקלה מוציא לאור. לעומת זאת ספק היא אם היה נמצא מו"ל שיסכן את חייו ויפרסם את ספר יוסטוס בחיי אספסינוס וטיטוס.

אמנם אין אנו יודעים נכונה מה שכתב יוסטוס על עריצי רומי, כי ספריו לא נשתמרו, אבל יוסף מודיענו שספור יוסטוס סתר את רשימות הקיסרים בספרי זכרונותיהם (ע' פ"א), ודי לחכימא ברמיזא. באמת, גם הטענה הראשונה שיוסטוס לא הוציא לאור את ספרו בימי אספסינוס וטיטוס, וגם השניה, שדבריו סותרים את ספרי הזכרונות של השליטים – עשויות דוקא לחזק את אמונתנו בדברי הסופר מטבריה.

אם הטענות הללו מופרכות כמעט מאליהן, קשה לנו להשיב על טענה אחרת של יוסף: מנין ידע יוסטוס את המעשים, שלא ראה בעיניו (ע' פ"א)? שאלת המקורות מסובכה מאד אפילו בנוגע ליוסף, אשר ספריו נשארו לנו, ומה גם בנוגע ליוסטוס, אשר כתביו לא נשארו. כאן אנו זקוקים להשערות, ובכן אפשר לחשוב, שיוסטוס, אשר חי בגליל אחרי המלחמה, הספיק במשך הזמן לאסוף ידיעות שונות מפי עדי ראיה. ויכול להשתמש גם ברשימותיו של המלך אגריפס אשר יוסטוס היה מזכירו הפרטי (ע' פ'). על כל פנים ידע יוסטוס הרבה דברים, שיוסף לא ידע או העמיד פנים שאינו יודע אותם (ע' פ"ב). יוסטוס הביא דוקא את החומר הזה והדגיש אותו ביחוד, כדי להקניט את יוסף ולהראות, שנעלמו ממנו עובדות חשובות או שהשמיט אותן בכונה בחפצו למצוא חן בעיני השליטים הרומים. ראוי עוד להעיר, שגם יוסף כתב הרבה דברים כעד שמיעה, ומאורעות מצפה יוכיחו, שלא היה יכול לראות אותם, כי היה אז ברומי. ובכן גם יוסף השתמש במקורות שונים כמו שעשה יוסטוס. אפינית היא הערתו של בנטביטש³, שיוסף נאמן יותר בתורת עד שמיעה מאשר בתורת עד ראיה…

איך שיהיה, מעלה גדולה היתה ליוסטוס שישב בארץ ישראל ולא ברומי, כיוסף – הלה לא היה בן חורין בדבריו, כי כתב בסביבה רומית ספוגת קנאה ושנאה לעם ישראל. הוא היה אנוס לכתוב הרבה גם נגד הכרתו הוא. הגע בעצמך: יוסף בן מתתיהו, החייב תודה לקיסר בעד חייו ובעד חרותו המדומה, ושכעבד משוחרר (libertinus) ו«קלִיֶנט» (cliens) קבל אפילו את שם משפחת אנשי חסדו, פלויוס; היכול איש כזה להטיח דברים כלפי השליטים, גם אם היה לו החופש לכתוב כאות נפשו? ולא זו בלבד, אלא גם הרבה טובות אחרות היטיבו מושלי רומא עם יוסף, אשר קבל דירה קבועה בארמונו של אספסינוס (ח“י ע' צ”א) ופרס סופרים קבוע (שם). בארץ יהודה נתנו לו אחוזות אשר הפקיעו העריצים הרומים ממשפחות לוחמי החרות (שם, שם), ואפילו – נשים נתנו לו במצות הקיסר (ע' פ"ט). כלום היה איש כזה מוכשר למסור דבר אמת לדורות הבאים? הסביבה ותנאי החיים היו עלולים להשפיע אפילו על איש בעל אופי מוצק, ולא כל שכן על איש רפה־הרצון כיוסף. לא כן יוסטוס. הוא ישב בגליל בסביבה יהודית, ואפילו קנאית. ריח תבערות החורבן נדף עוד ממקום מגורי יוסטוס ומשואות ההרס היו לנגד עיניו. גם היה בלתי־תלוי בחסדי המושלים התקיפים ומטבעו לא היה נוח להתרפס, ובגלל הדבר הזה נמצא פעמים רבות בסכנת מות (ח"י ע' פ'). ולולא תחנוני ביריניקי אחות המלך אגריפס, אשר ידעה להוקיר את אפיו של יוסטוס הסובל בעד הכרתו המוסרית והמדינית – כי אז לא זכה לפרסם את ספריו. איש כזה היה בלי ספק מוכשר יותר לתאר את קורות המלחמה לאשורם, אף על פי (או: דוקא מפני) שלא קרא את ספרי הזכרונות של הקיסרים.

אולם ליוסף בן מתתיהו עוד טענה מוזרה: אנכי איש גדול היחש, מזרע כהנים גדולים, ואין כמוני יודע את המסורה הקדושה של העם העברי, את רוחו ואת קורותיו, ורק אני הנני מהימן בנוגע לתולדות העם הזה. הרעיון הזה מובע בהרבה מקומות של ספרי יוסף (ראה הערה בע' י"ח). הטענה הזאת היתה עשויה להשפיע על הקורא הנכרי, וביחוד על הרומי, כי באמת היו זמנים ברומא אשר רק ה«כהנים הגדולים» שלהם (pontifices maximi) כתבו בלוחות (fasti) את המאורעות, ולאיש חילוני לא היתה האפשרות לחקור את העבר. ברם ביהודה, ובפרט בימי בית שני, היתה המסורה קנינו של כל העם והכהנים לא הצטיינו כלל בנדון זה. ואשר ליחוס סתם – היה יוסטוס גם כן יחסן גדול, הוא היה מראשי טבריה ואציליה, ובודאי שקבל חנוך טוב, וביחוד במקצוע ההשכלה הכללית, אשר היתה נפוצה בעיר הלניסטית זו. ובכן גם לטענה הפורמלית הזאת אין כל יסוד, כשם שהטענות האחרות אינן מבוססות.

אחרי הטענות הפורמליות באות הטענות העניניות הנוגעות לעצם המאורעות המתוארים בידי שני הסופרים. כדי להעריך את הענין כהלכה צריכים לדעת את עמדת יוסטוס במלחמת היהודים עם הרומים. דעות החוקרים בזה מחולקות. יש שמתארים את יוסטוס כלאומי נלהב מסוגו של יוחנן מגוש חלב, אשר גם הוא היה מתנגדו של יוסף, ויש שחורצים עליו משפט בוגד ואוהב הרומים. האחרונים נשענים על העובדה, שיוסטוס, אשר נלחם בראשונה בערי היונים והסורים, עבר אל המלך אגריפס השני אחרי שאספסינוס כבש את רוב הגליל (ע' פ'). יוסף איש ריבו אומר, שיוסטוס בגד ברומים מתוך טעמים אגואיסטיים, כי קוה לעלות לגדולה בחלופי השלטון (ע' כ"ז). לפי דעת יוסף השתמש יוסטוס בנגוד שבין שתי הערים הגדולות בגליל, טבריה וצפורי, כדי להשיג את חפצו. צפורי היתה נאמנה לרומי ולפיכך עורר יוסטוס את אנשי טבריה למלחמה באמרו, כי על ידי כך תקח טבריה את רסן הממשלה בגליל. מתוך הדברים האלה הסיק בֶּרוַלד⁴ את המסקנה, שיוסטוס התקומם ברומים בחפצו שעיר מולדתו תצטיין במלחמת החרות. אולם אחרי שטבריה נפלה בידי הרומים לא היתה לו כבר כל סבה להמשיך את הקרב ובקש לו מנוס אצל אגריפס. אולם אין ערך לדברי יוסף, כי אינו בקי במהלך המאורעות בטבריה, ואצלו ישנן סתירות יסודיות בנוגע לזה. במה“י מתאמץ יוסף לפי האפשר להצדיק את טבריה, שלא נתנה יד למורדים, ובח”י, להפך, משתדל הוא להאשימה, ולעומת זאת הוא מדגיש על כל צעד ושעל את האמון של צפורי לרומי, כי צפורי היתה, כאמור, צרת טבריה. לתאור שלילי של טבריה גרם יחסו הרע של הסופר יוסף אל יוסטוס יליד טבריה. יוסף קוה להבאיש את יוסטוס בעיני הרומים, אם יראה שעיר מולדתו היתה מקום של מורדים ושונאי רומא.

לפי דעתי עלינו להשתמש רק בעובדות. עובדה היא, שיוסטוס נלחם בסורים ויונים תושבי הארץ, ועובדה הוא גם כן שיוסטוס עבר אחרי כן אל אגריפס. השאלה היא: תחילה מה סבר ובסוף מה סבר. יש להבדיל בין המלחמה עם התושבים הזרים בארץ ישראל ובין המלחמה ברומים. בראשית המרד הרימו הזרים בא"י את ראשם והציקו ליהודים. מקסריה נפתחה הרעה ועברה אל הערים האחרות אשר רוב יושביהן היו זרים, וביחוד אל הערים היוניות שהיו שייכות אל «ברית עשר הערים» (דֵקַפּוֹליס – Decapolis). הזרים היו נכונים להשמיד את עם היהודים וחכו רק להזדמנות בשביל לבצע את מזמתם. הזרים הללו היו לפעמים גם למורת רוח לאגריפס עצמו, אף על פי שהיה ידיד הרומים (ח"י ע' 53 ועוד). ולכן אין ספק, שגם בין אנשי השלום היו רבים אשר נשאו את נפשם להלחם בזרים הללו, ביחוד אחרי הטבח אשר ערכו בערי הדקפוליס. איש כזה היה לפי השערתי – יוסטוס מטבריה. בעיקר הדבר לא חפץ להתקומם ברומים, כי כאיש בעל השכלה הלניסטית ידע היטב את עוז שלטונם ולא האמין בהצלחת המרד. אבל יוסטוס לא יכול לשבת בחבוק ידים ולראות את מעשי הזרים בארץ ישראל, ולכן התעורר לקחת מהם נקם. המלחמה ברומי היתה נגד רצונו. הוא יצא נגד הרומים רק במדה שאלה תמכו בידי הזרים השנואים לו, ולפיכך התפרק את נשקו כאשר הרומים כבשו את הגליל והיו לאדוני הארץ. הוא שנא בלי ספק את הרומים, ואפשר שתמך בחשאי בידי המורדים גם אחרי בואו לאגריפס. ולכן נענש בידי אגריפס פעמים למאסר, פעם לגלות ופעם יצא דינו אפילו למות (ע' פ'), אולם הוא עצמו התיאש מן הנצחון.

יוצא מזה, שיוסטוס לא היה קנאי לוחם בעד החרות כיוחנן מגוש חלב, אבל גם בוגד כיוסף לא היה, כשם שאי אפשר לכנות בשם בוגדים את כל אנשי השלום, אשר ביניהם היו בני־עליה כרבי יוחנן בן זכאי.

בירור עמדת יוסטוס במלחמה יועיל לנו להבין את ההבדל בין שני הסופרים בתאור המאורעות. אולם לדאבוננו שואבים אנו את כל הידיעות מתוך האבטוביוגרפיה של יוסף, והוא לא מצא לנחוץ למסור לנו בפרוטרוט את ההבדלים שבין תאורו ובין זה של יוסטוס. בשביל יוסף היו חשובים רק הפרטים אשר יש להם שייכות אליו בעצמו. זה מתאים למגמת הספר אשר בו חפץ לתאר את עצמו כבחיר אלהים ואנשים. לעומת זה לא יחס כנראה חשיבות מרובה למאורעות אחרים, אשר אינם נוגעים לו עצמו. אמנם יש מלומדים הסבורים שתאורו של יוסטוס הכריח את יוסף לשנות פרטים שונים ב«חייו» ממה שכתב ב«מלחמת היהודים». ואם הדבר כן – אפשר ללמוד מן הסתירות אשר בין שני ספרי יוסף את דעת יוסטוס, כי הלא הוא הוא שגרם לסתירות הללו והשפיע על יוסף לשנות ולתקן את תאורו הקודם. ביחוד השתדל המלומד לוּטֶר⁵ להראות, עד כמה אפשר לבאר את הסתירות בספרי יוסף מתוך השפעת יוסטוס. אולם למרות חריפותו של לוטר לא עלתה בידו לתת לנו תמונה שלמה ובטוחה מתאורו של יוסטוס ולכן מוכרחים אנחנו להסתפק במשפט כללי, שספורו של יוסטוס היה קרוב יותר אל האמת ואל המציאות ההיסטורית, כי לא שוּחד בחסדי השליטים כיוסף ולא הגה להם חבה. הוא לא רק ראה את הדברים כמו שהם, אלא גם מצא עוז בנפשו לכתוב את האמת, ואם הדבר לא היה בגדר האפשרות – ידע כמו טציטוס את סוד השתיקה…

אולם לדעתי התעה יוסף יותר במה שגלה, כביכול, מאשר במה שהעלים. בפרק ששים וחמשה של «חיי יוסף», שנכתב נגד יוסטוס, מגן המחבר על עצמו מפני הוכחת יוסטוס, שהוא גרם למרד אנשי הגליל. לכאורה נראה מן הוכוח הזה, שהקרב ברומי היה בעיני יוסטוס חטא גדול ובזה הוא דומה ליוסף אשר מתאמץ להראות, כי הנהו חף מפשע המרד.

ברם שגיאה גדולה היא במה שהמלומדים מעריכים את דעת יוסטוס לפי מענה יוסף. הם סבורים, כי גם יוסטוס חשב את המלחמה לעוון גדול, וממילא גם הוא כיוסף היה עבד נרצע לרומים. לפי ההשקפה הרווחת יש לפנינו וכוח מוזר. יוסטוס «מאשים» את יוסף על שעמד בראש תנועת החרות, והוא «מצטדק» שהיה תמיד מסור בנפשו לרומים, אפילו בשעה שנטל עליו להלחם בהם. ובאמת אין הדבר כך. דעת יוסטוס היתה שונה לגמרי מדעתו של יוסף. כדי להבין את יוסטוס חייבים אנחנו לשים לב למצב הדברים, וביחוד אל הסבות אשר גרמו להתמרמרות יוסטוס על יוסף בן מתתיהו. אבאר את הענין בקצרה:

מעשי יוסף בגליל וחייו אחרי כן היו עשויים להרגיז את לב כל איש ישר ובעל נפש. הגליל היה משגבה של ארץ ישראל, גם באוצרותיה הטבעיים וגם באנשיה הנלהבים לרעיון החרות. אלמלי עמד בראש המדינה איש כיוחנן מגוש חלב – היה יכול לחולל נפלאות. ארץ הגליל היתה מתאימה מאד למלחמה ברומים. ליהודים לא היו, כידוע, פרשים, והרוכבים הרומים נצחו אותם תמיד. היהודים הרגישו את החסרון הזה במשך כל המלחמה. אולם בגליל ההררי לא יכלו הפרשים להביא לרומים תועלת רבה ויד היהודים הרגלים היתה על העליונה. ולכן אין להתפלא, שהיהודים שמו את מבטחם בארץ הגליל. ואפילו אלה שלא האמינו בנצחון גמור חשבו, שמתוך אחוד ורכוז הכוחות בגליל יוכלו להשיג תנאי־שלום נוחים מאת הרומים. ומה עשה בן מתתיהו? בחוסר משמעת כלפי השלטון הירושלמי ובתחבולותיו המגונות הביא את אנשי הגליל למפח נפש ושלל מהם את המרץ למלחמה. ההרס המוסרי של מדינת הגליל גרם לחרבן כל הארץ. את זאת ידע יוסטוס ולא יכול לסלוח ליוסף את פשעיו.

הסבה העיקרית השניה של שנאת יוסטוס ליוסף הוא יחסו של הלה לגבורי החרות, אשר הוא בעצמו אבד אותם בתועבותיו. אין אצל יוסף אפילו צל של רגשי נוחם ושל רגש הכבוד. הוא נועז ב«מלחמת היהודים» לחלל את זכר גבורי האומה, קורא אותם בשם שודדים וליסטים. ואלה הם אותם האנשים בעצמם שהוא היה סבת אסונם! יוסטוס, כיהודי הלניסטי, היה אולי קצת «פושר» בעניני היהדות, אבל לבו הישר התעורר בקרבו לקחת נקם מיוסף השוכן על במתי ההר הפלטיני ברומא. הדבר לא היה קשה. יוסטוס היה צריך רק להשען על העובדה, שיוסף עמד בראש ה«שודדים», ואם הלוחמים היו «ליסטים» – הרי היה הוא עצמו «ארכיליסטים».

האפשר ששלשים שנה אחרי המלחמה היה ליוסף עוד צורך להצטדק על מה שלקח חלק במלחמה עם הרומים? באמת מסופק הדבר, אם עלה עוד בדעת איזה מושל רומי לענוש את יוסף בגלל הדברים הנושנים האלה. אבל אין זה עיקר. היהודים השתמשו באופנים שונים כדי להוריד את יוסף השנוא להם מגדולתו. יונתן מקיריני האשים אותו בנתינת יד למורדים בקיריני (ח“י ע' צ”א). האשמות כאלה, שנשנו פעמים רבות (שם, שם), שמשו אמתלה להכשיל את יוסף. גם יוסטוס חפץ להשניא את יוסף על הרומים, וביחוד על הקוראים הרומים, להסיר את המסוה מעל פניו ולהראות את צביעותו לעיני כל. ואם נבין את הדבר כך – לא נמצא כל קושי בהאשמת יוסטוס. דעתו לא נחה בקובלנה, שיוסף זייף את תאור קורות המלחמה. יוסטוס לא הסתפק בהזמת עדות יוסף, אלא חפץ להזים את העד בעצמו. יוסטוס נאלץ לשתוק כשלשים שנה בימי אספסינוס, טיטוס ודומיטינוס, באין יכולת להביע את דעתו על דבר המלחמה וכותב קורותיה. בא זמנם של השליטים המתונים נֶרוָה וטריינוס, הכעס החבוי והטמיר התפרץ עכשיו בעוז ואמר להשמיד את הכהן הירושלמי בעבר והעבד המשוחרר של קיסרי רומא בהווה.

הסכנה היתה גדולה, כי הטענות של יוסטוס היו איתנות ומוצקות והתחילו לפעול על הקהל, ובפרט שהובעו בסגנון נמלץ ובכשרון הדברנות. יוסף לא יכול לחשות. בחפזון לקט אי אלו שברי חומר היסטורי מימי שלטונו בגליל, הוסיף פרקים אחדים מתולדות חייו בראש ובסוף הספר, הכניס לתוך הפרקים פרשה אחת של וכוח עם יוסטוס, אשר בה התאמץ – כמובן בעזרת אחרים – להגיע עד לכתפי מתנגדו בבחינת המליצה הריתורית, הקטעים אשר היו לו מן המוכן הורחבו בהוספות שונות, ואת התערובת הזאת הוציא בשם «חיי יוסף».

פרק ראשון: מוצאו של יוסף בן מתתיהו

אני, לא בן בלי שם הנני, כי אם צֶאֱצָא משפחת כהנים עתיקה⁶. שונה הוא מוצאו של מעמד האצילים אצל עמים שונים; ואצלנו נחשב לאציל מי שמוצאו מזרע כהנים. אולם משפחתי איננה ממוצא כהנים פשוטים, אלא מהמשמר הראשון של עשרים וארבעת משמרות הכהנים – החשוב אצלנו מאד, ומן המשפחה המיוחסת ביותר אשר במשמר הזה⁷. מצד אמי הנני מגזע מלכים. כי היא ממשפחת החשמונאים, אשר העמידו לעמנו כהנים גדולים ומלכים במשך זמן רב מאד. מוצאי הוא זה: אבי אבותי היה שמעון המכונה המגמגם⁸. בזמנו כִּהן בכהונה הגדולה בנו של שמעון הכהן הגדול, הורקנוס, הראשון בשם זה בין הכהנים הגדולים. לשמעון המגמגם נולדו תשעה בנים, ואחד מהם היה מתתיהו המכונה עיפא (?)⁹. הוא לקח לו לאשה את בת יונתן הכהן הגדול, הראשון מבית החשמונאים אשר שמש בכתר הכהונה הגדולה, והיה אחי שמעון הכהן הגדול. בשנה הראשונה לממשלת הורקנוס נולד למתתיהו בן ושמו מתתיהו המכונה הגבן. לו נולד יוסף בשנה התשיעית למלכות שלומית אלכסנדרה, וליוסף (נולד) מתתיהו בשנת עשר למלכות ארכילאוס, ולמתתיהו (נולדתי) אני בשנה הראשונה לשלטון קיוס קיסר¹⁰. ולי שלשה בנים, הורקנוס הבכור (נולד) בשנה הרביעית לאספסינוס קיסר, יוסטוס בשנה השביעית ואגריפס בשנה התשיעית. הצעתי פה את שלשלת היחש שלי כפי שמצאתי בתעודות רשמיות¹¹, ודוחה אני בבוז את האנשים אשר יהינו להוציא דבת שוא על מוצאי.

פרק שני: ימי נעורי יוסף ודרכי חנוכו

מתתיהו אבי נודע לתהלה לא רק בגלל מוצאו אלא ביחוד היה מכובד בשל ישרו ומהולל בפי כל בירושלים, העיר הגדולה ביותר אצלנו. אני חונכתי ביחד עם אחי בן אבי ואמי מתתיהו¹², עשיתי חיל רב בלמודי ונחשבתי למצטיין בכוח זכרוני ושכלי. בהיותי עוד ילד כמעט, כבן ארבע עשרה שנה, הייתי מהולל בפי הכל בשקידתי בלמודים, והכהנים הגדולים וראשי העם היו מבקרים אותי, למען אשר ישמעו מפי באורים נאמנים לתורה¹³. בהיותי כבן שש עשרה שנה החלטתי ללמוד לדעת את טיב הכתות אצלנו, אשר מספרן, כפי שכבר אמרתי הרבה פעמים, שלש¹⁴: הראשונה – כת הפרושים, השניה – הצדוקים, והשלישית – האסיים. חשבתי, כי רק אחרי למדי לדעת את כל הכתות אוכל לבחור בטובה שבהן. בסגופים ויגיעת בשר רבה עברתי על כל שלש הכתות, אפס כי נראה לי שעוד לא השגתי את הידיעה הנכונה, ולכן נעשיתי לתלמידו ומעריצו של איש אחד, בשם בנוס, אשר כפי שנודע לי התגורר במדבר, לבושו היה קלפת עצים ומאכלו צמחי בר הגדלים מעצמם, ופעמים רבות ביום ובלילה היה טובל במים קרים¹⁵ לשם פרישות וטהרה. אצלו בליתי שלש שנים, ואחרי אשר הרויתי את צמאוני לדעת שבתי העירה. בהיותי בן תשע עשרה החלותי לעסוק בעניני הצבור, בהתחברי אל כת הפרושים הדומה לכת הסטואים של היונים¹⁶.

פרק שלישי: יוסף נוסע לרומא לשחרר כהנים אסורים

בהיותי בן עשרים ושש נתגלגל הדבר שנסעתי לרומא. הסבה היתה זו בזמן שפליכס¹⁷ היה מפקח ביהודה אסר בכבלים כהנים אחדים ממיודעי, אנשים מכובדים וישרים, בגלל אשמה פעוטה וחסרת־ערך ושלח אותם לרומא, לתת דין וחשבון לפני הקיסר. ברצותי לעזור לשחרורם, ביחוד אחרי שמעי, כי גם באסונם לא סרו מדרך ה' ונזונו בתאנים ובאגוזים, נסעתי לרומא והגעתי לשם אחרי אשר עברו עלי סכנות הרבה. אניתנו טבעה בלב הים האדרִיַטי וכשש מאות איש במספר שוטטנו במשך כל הלילה (על פני המים). כאור הבוקר הופיעה בעזרת אלהים אניה מקיריני. אני עם עוד אחדים, כשמונים איש, אשר הקדימו בשיט את הנשארים, אוספנו אל האניה. ככה נצלתי ממות (ובאתי) לעיר דיקיארכיה, אשר האיטלקים יקראו לה בשם פוּטֵאוֹלי. קניתי לי ידיד את האליטירוס, המשחק בתיאטרון; הוא היה ממוצא יהודי ואהוב מאוד על נירון קיסר. על ידו נודעתי אל פּוֹפֵּיאה¹⁸ אשת הקיסר והצעתי לפניה את בקשתי בדבר שחרור הכהנים האסורים. בקשתי ניתנה לי בחסדה הרב, ומבלעדי זאת העניקה לי המלכה תשורות רבות. אחרי זאת שבתי לארצי.

פרק רביעי: יוסף מתאמץ להשקיט את רוחות השואפים למרוד ברומאים

פה¹⁹ מצאתי כבר את ראשית המהומות ורב היה מספר אלה, אשר הרהיבו לרקום מזמות מרד ברומאים. נסיתי, אפוא, לשכך את רוח שואפי הקרב ולהשיבם מדרכם בבארי להם, עם מי הם אומרים להלחם וכי נופלים הם מהרומאים לא רק בטכסיסי צבא אלא גם במזל²⁰ ובהצלחה, ואל יביאו איפוא ובקלות דעת סכנה נוראה על ארץ מולדתם, על משפחותיהם ועל עצמם. את הדברים האלה דברתי והפצרתי בהם בלי חָשָׂך לשוב מדרכם, בראותי מראש מה מר יהיה לנו בסופה של מלחמה זו. אולם דברי לא עשו פרי, כי רוח עועים תקפה את האנשים המיואשים אשר (אוהבי המדון) הוליכו אותם שולל.

פרק חמישי: שאיפת יוסף ואנשי שלומו להניא את המרד

בפחדי פן ישטמוני על דברי תמיד כזאת ויחשדוני, כי טובת האויבים אני דורש ויתפשוני ויהרגוני, נמלטתי אל בית המקדש פנימה, כי המצודה אנטוניה היתה כבר בידיהם²¹ (בידי המורדים). אחרי אשר נרצחו מנחם²² וראשי חבר השודדים התחמקתי מבית המקדש והתהלכתי עם הכהנים הגדולים וטובי הפרושים. אימה גדולה אחזתנו בראותנו את ההמון מזדיין, היינו נבוכים ולא ידענו מה לעשות, מבלתי יכולת לעצור בעד רוח ההתקוממות. בהיותנו צפויים לסכנת מות ממש, הסכמנו למראית עין עם המורדים, אולם יעצנום להשאר על עמדם ולתת לאויב לעזוב את העיר, למען יאמנו דבריהם, כי במשפט הם מרימים את הנשק נגד האויב. את זאת עשינו בתקוה, כי מקץ זמן מצער יעלה קסטיוס²³ בראש חיל גדול וידכא את המרד.

פרק ששי: הסבות השונות שגרמו למהומות או החישון

ואמנם בא וערך מלחמה, אולם נחל מפלה והרבה מאנשיו נפלו חללים²⁴. כשלון קסטיוס היה אסון לעמנו כלו. כי שואפי המרד התעודדו, ואחרי שנצחו (פעם) את הרומאים קוו שיעלה בידם להשמידם כליל. לזה נוספה עוד סבה: תושבי הערים אשר בגבול סוריה השכנה תפשו את היהודים היושבים בקרבם ורצחום נפש יחד עם נשיהם וטפם בלי כל אשמה, כי המסכנים האלה לא שאפו למרד ברומאים וגם נגד הסורים לא חרשו כל מזמה. תושבי בית־שאן הכתימו את עצמם ביחוד במעשי רשע ואכזריות. בהתנפל עליהם יהודים שונאיהם מחוץ אלצו את היהודים היושבים בקרבם לצאת בנשק נגד בני עמם – דבר הנחשב בעינינו לעוון פלילי, ובעזרתם גברו על המתנפלים²⁵; אולם אך נצחו את אויביהם – שכחו את הבטחתם לבני עירם ואנשי בריתם והשמידו את כלם, למעלה מרבבה. כזה היה גם גורל היהודים יושבי דמשק²⁶. אולם עליהם כתבנו בפרטות בספר על «מלחמות היהודים», הזכרתים פה רק כדי להראות לקוראים, כי את המלחמה ברומאים לא התחילו היהודים ברצון ובמחשבה תחילה, אלא שהיא התפתחה בהכרח, בתוקף המאורעות²⁷.

פרק שביעי: יוסף ועוד שני כהנים אחרים נשלחים אל הגליל מטעם השלטון בירושלים

אחרי מפלת קסטיוס האמורה נוכחו נכבדי ירושלים, כי לשודדים ולחבריהם המורדים יש שפעת נשק, והתחילו לפחד פן יפלו בידיהם בהיותם חסרי כל נשק – וכך היה באמת אחרי כן²⁸. – והנה נודע להם, כי הגליל טרם מרד כלו ברומאים וחלק ממנו שומר עוד על השלום. אז שלחו אותי ועוד שני אנשים ישרים מזרע הכהנים, את יעזר ואת יהודה, למען נדבר על לב הפושעים²⁹, כי יתפשטו את נשקם בהוכיחנו להם, כי טוב יותר להסגירו בידי נכבדי העם. אלה גמרו לאסוף נשק ולהתכונן לקראת הבאות, אולם לעת עתה לא לעשות כלום אלא לחכות ולראות, מה יעשו הרומאים.

פרק שמיני: יוסף בא אל הגליל ומציל את העיר צפורי מכף המורדים

בשליחות זו באתי אפוא אל הגליל. את אנשי צפורי מצאתי במצוקה גדולה ובפחד לגורל עיר מולדתם, אשר הגלילים אמרו לשימה למשסה, בגלל ידידותם את הרומאים³⁰ ובשל הברית אשר כרתו עם קסטיוס גלוס נציב סוריה. אנכי חלצתי את אנשי צפורי מכל פחד, כי הרגעתי את ההמון המתקומם נגדם, גם נתתי להם לבוא בדברים לפי חפצם עם קרוביהם אשר נמצאו בדאר – עיר בפניקיה – כבני־תערובות של קסטיוס³¹. לעומת זאת מצאתי את יושבי טבריה כלם מזוינים, וזו הסבה:

פרק תשיעי: המצב בטבריה. יוסטוס מעורר את אנשי העיר להתקומם למלך אגריפס ולרומאים

שלש מפלגות היו בטבריה. האחת של נשואי הפנים, ובראשה יוליוס קַפֶּלְלָה. הוא ואנשי סודו: הורדוס בן מִיַרוס והורדוס בן גַּמלוס וקַמפסוס בן קמפסוס³² – כי קריספוס אחי קפללה, אשר היה לפנים נציב העיר בימי המלך הגדול (אגריפס הראשון)³³, חי עכשיו באחוזתו אשר בעבר הירדן – כלם יעצו בעת ההיא לשמור אמון לרומאים ולמלך התנגד לדעה הזאת רק פּיסטוס, אשר היה נוח לכעוס³⁴ ונגרר אחרי תעלולי בנו יוסטוס. המפלגה השניה³⁵ היתה מקרב ההמון החשוך, והיתה מוכנה לקרב. יוסטוס בן פיסטוס עמד בראש המפלגה השלישית. אמנם למראית עין היה כמהסס בדבר המלחמה, אולם בלבו שאף לתמורות, כי קוה לבצר את עמדתו במהפכה. ולכן הופיע בפני ההמון והתאמץ להוכיח לו, כי העיר (טבריה) היתה תמיד העיר הראשית בגליל, ובימי הורדוס הטֶטרארכוס בונה העיר סרה צפורי למשמעת טבריה. השררה הזאת לא אבדה לאנשי טבריה גם בימי המלך אגריפס האב (אבי אגריפס המושל עתה), וכן היה עד ימי פליכס המפקח על יהודה. עתה, הוסיף, נמצאים הם בכל רע, כי נירון נתנם במתנה לאגריפס הצעיר, צפורי לקחה בידיה את שלטון הגליל חיש מהר אחרי קבלה עליה את עול הרומאים, ומאתם (מאת אנשי טבריה) נלקחו בתי־האוצר והפקודות אשר למלך. כהנה וכהנה הרבה לדבר נגד המלך אגריפס, למען עורר את העם למרד. גם הוסיף, כי עתה בא הזמן להזדין ולהתחבר עם אנשי הגליל, יען כי הם יקבלו בנפש חפצה את שלטון (טבריה), מפני שנאתם לאנשי צפורי השומרים אמון לרומאים, ויבואו בצבא להנקם במלך. בדברים אלה פתה את ההמון, כי היה לו כשרון לתכן את רוח העם ולנצח את היועצים הטובים אנשי ריבו בדברי תרמית ותעתועים. גם חכמת היונים לא היתה זרה לו, ובה בטח לבו בגשתו לכתוב את פרשת המעשים האלה, ובספר הזה³⁶ אמר לעוֵת את האמת. אולם על האיש הזה ופחזותו בארחות חייו, ואיך הביא יחד עם אחיו כמעט כליה על ארץ מולדתו – נדבר עוד במשך דברינו. אז הסית איפוא יוסטוס את תושבי העיר להזדין, ורבים נאלצו לעשות את הדבר הזה נגד רצונם. עם האנשים האלה יצא ושלח באש את הכפרים מסביב לגדר וסוסיתא, אשר בקרבת גבול טבריה וגבול בית־שאן³⁷.

פרק עשירי: שריפת העיר גוש־חלב ובנין חרבותיה ידי יוחנן בן לוי

כזה היה מצב הענינים בטבריה. בגוש־חלב היה מהלך־המאורעות הזה³⁸: בראות יוחנן בן לוי, שאחדים מתושבי העיר מתכוננים למרוד ברומאים, נסה להרגיע את רוחם ולדרוש מהם כי ישמרו אמונים לרומאים³⁹. אולם עם כל השתדלותו לא עלה הדבר בידו, כי השכנים מסביב, אנשי גדר, ברגן (?) וצור כנסו צבא רב⁴⁰ , התנפלו על אנשי גוש־חלב לכדו את העיר בחזקת היד, הציתוה באש ושמוה לעי מפלה ואחרי כן שבו לבתיהם. הדבר הזה העיר את חמת יוחנן, אשר זיין את אנשיו, השתער על השכנים הנזכרים והכה אותם מכה רבה. את גוש־חלב בנה מחדש, יפה מאשר לפנים, ואף בצר אותה בחומות, להיות לו למשגב בימים הבאים.

פרק אחד־עשר: תעלולי וָרוס נציב המלך אגריפס

לעומת זאת שמרה גמלא את אמונה לרומאים מסבה זו: פיליפוס בן יקים, נציב המלך אגריפס, נמלט פתאום מארמון המלך הנצור בירושלים⁴¹. אולם נשקפה לו סכנה לההרג בידי מנחם והשודדים מתי סודו. אך בבליים אחדים⁴² מקרוביו, שנמצאו אז בירושלים, מנעו את השודדים מבַּצֵעַ את מזמתם. פיליפוס נשאר אפוא ארבעה ימים במחבואו בירושלים, וביום החמישי שם פאה נכרית על ראשו, לבלי יכירוהו וברח. בהגיעו לאחד מכפריו אשר בגבול מצודת גמלא רצה לשלוח לאחדים מנתיניו את הפקודה לבוא אליו⁴³. אולם האל הטוב הניא אותו ממחשבתו לטובתו, כי לולא זאת, היתה אחריתו עדי אובד. פתאום תקפה אותו קדחת חזקה, והוא כתב אגרת לבניו של המלך אגריפס ולאחותו בֵּרֵנִיקֵי ומסרה לאחד מעבדיו המשוחררים להביאה אל ורוס⁴⁴. אותו הפקידו בעת ההיא המלך ואחותו למפקח על המדינה, כי הם בעצמם נסעו לבירות⁴⁵ לקדם את פני קסטיוס. בקבל ורוס את מכתב פיליפוס ובהודע לו דבר הצלתו הפתאומית – התעצב אל לבו, בחשבו כי המלך ואחותו לא ימצאו בו חפץ, אחרי ששב פיליפוס, ולכן הוציא את מביא המכתב לפני אספת העם, והאשימו בזיוף המכתבים ובהוצאת דבה על פיליפוס, כי נלחם ברומאים שכם אחד עם היהודים. אחרי זאת צוה להמיתו. בראות פיליפוס שהעבד המשוחרר לא שב, לא יכול להבין את סבת הדבר ושלח שליח שני עם מכתב ובקש להודיעו, מה קרה לשליחו (הראשון) ומדוע בושש לבוא. אולם גם את זה האשים ורוס בהאשמות שוא והמיתהו. אכן הסורים שבקיסריה⁴⁶ עוררו בלבו תקוות נפרזות, בהבטיחם לו בחנופתם כי הרומאים יכריעו למות את אגריפס בעד פשעי היהודים, ואז יעבור השלטון לידיו, כי על כן מגזע מלכים הוא. ובאמת היה ורוס מזרע המלוכה, שאר־בשרו של שוהים נסיך הלבנון. דברי חנף אלה חזקו את לב ורוס לשמור את האגרות בידו וחבל תחבולות שלא יודע למלך על אודותן. הוא הפקיד משמרות על הדרכים, לבל יברח איש אשר יודיע למלך את הנעשה. וברצותו למצוא חן בעיני הסורים אשר בקיסריה צוה להמית רבים מן היהודים. הוא זמם לצאת למלחמה ביחד עם אנשי ארגוב אשר בבשן על יהודי בתירה (אקבטנה) המכונים בשם בבליים⁴⁷. ולכן קרא לשנים עשר מיהודי קיסריה, אנשים נכבדים, וצוה להם ללכת לבתירה לבני עמם הגרים שם ולאמור להם כדברים האלה: «ורוס שמע כי הנכם מתעתדים לצאת למלחמה על המלך. ויען אשר לא האמין לשמועה, שלח אותנו לדבר על לבכם, כי תפרקו את הנשק מעליכם, וזה יהיה לו לאות, כי צדק בזה אשר לא שם אמון בדבת האנשים». חוץ מזה פקד עליהם לשלוח שבעים איש מטובי העיר⁴⁸ למען הוכיח את אפסות האשמה אשר טפלו עליהם. שנים עשר האנשים באו לבני עמם אשר בבתירה ונוכחו לדעת, כי אינם שואפים למרד, ועל כן יעצום לשלוח את שבעים האיש הנדרשים. הם לא צפו מראש את העתיד לבוא ושלחו אותם. אלה הלכו יחד עם שנים עשר הצירים לקיסריה. בפגוש אותם ורוס, ועמו חיל המלך, הרג את כלם יחד עם הצירים ושם את פניו לעלות על היהודים אשר בבתירה. אך איש אחד אשר נשאר לפליטה מקרב שבעים השליחים הודיע להם את הדבר, והם הספיקו להזדין ולברוח עם נשיהם וטפם אל מצודת גמלא, בעזבם את כפריהם המלאים כל טוב ואת עדרי צאנם ובקרם. כאשר הגיע הדבר לאזני פיליפוס הלך גם הוא למצודת גמלא. ההמון פגש אותו בתרועות והפציר בו לקחת בידיו את פקוד הצבא ולהלחם בוַרוס ובסורים אשר בקיסריה, כי התפשטה שמועה שהם הרגו את המלך. פיליפוס השתדל לשכך את חמתם והזכירם את החסדים אשר עשה להם המלך, גם שִוה לנגד עיניהם את עצמת הרומאים ואת הנזק שיביאו לעצמם במלחמה זו⁴⁹. ולאחרונה נפתה ההמון לדבריו. כשמוע המלך את מזמת ורוס, אשר אמר להשמיד את יהודי קיסריה ביום אחד עם נשיהם וטפם, שלח את אקבוס מודיוס למלא את מקומו, כפי שספרנו זאת במקום אחר⁵⁰. מצודת גמלא והארץ אשר מסביב נשארה אפוא בידי פיליפוס ולכן שמרה אמונים לרומאים.

פרק שנים עשר: שריפת ארמון המלך וטבח היונים בטבריה

בבואי לגליל ספרו לי כל מה שקרה. כתבתי את הכל לסנהדרין אשר בירושלים ושאלתי, מה עלי לעשות⁵¹. קבלתי משם פקודה להשאר בגליל ולעצור אצלי את יתר הצירים, אם יסכימו לזאת, ולדאוג לבטחון הגליל. והצירים מלַוַי אספו בינתים הון רב מן המעשרות אשר נתנו להם – כי היו כהנים⁵² ולקחו את המגיע להם – ורצו בתחלה לשוב הביתה. אולם אני בקשתים כי יחכו לפחות עד אשר יעלה בידינו לסדר הנהלה קבועה בגליל, והם נעתרו לי. יחד עמם נסעתי מצפורי לכפר אחד ששמו בית־מעון, במרחק ארבעה ריסים מטבריה⁵³. משם שלחתי צירים אל מועצת העיר בטבריה ואל ראשי העם ודרשתי כי יבואו אלי. הם באו וביניהם נמצא גם יוסטוס. אמרתי להם, כי אני ומלוי נשלחנו אליהם מאת השלטון בירושלים בדרישה להרוס את הארמון אשר בנה הורדוס הטטרארכוס בטבריה, כי הוא מקושט בצורות חיות, וזה נגד חוקי תורתנו⁵⁴. דרשתי מהם, כי יתנונו לעשות זאת מהר מאוד. תחילה מאנו קַפֶּלְלָה וראשי העם למלא את הדרישה, אולם אנחנו הפצרנו בהם עד אשר נעתרו לנו. אולם יהושע בן צפיא, אשר, כאמור, עמד בראש חבורת הספנים ובני דלת העם, הקדימנו בזה. הוא לקח עמו אנשים אחדים מן הגליליים והצית את הארמון באש, כי קוה לשלל רב, מכיון שראה שתקרות חדרים אחדים מצופות זהב. הם הרבו לבוז בז ואנחנו לא ידענו, כי מבית־מעון שבנו אל הגליל העליון אחרי הפגישה עם קפללה ושועי טבריה. ואנשי יהושע השמידו את כל היונים יושבי העיר ואת כל שונאיהם מלפני המלחמה.

פרק שלשה עשר: יוסף חס על רכוש המלך.הסכסוכים הראשונים בין יוסף ובין יוחנן מגוש־חלב.

לשמע הדבר הזה נרגזתי מאוד, ירדתי לטבריה והתאמצתי בכל יכלתי, כי הבוזזים ישיבו את חפצי המלך, וביחוד: מנורות קורינתיות ושלחנות אשר (נועדו) לפקידי המלך ורַצי כסף במשקל רב. את כל הדברים אשר יעלה בידי להציל אמרתי לשמור למלך. ובכן קראתי לעשרה טובי העיר ולקפללה בן אנטילוס ומסרתי להם את החפצים לפקדון וצויתים לבלתי מסור אותם לאיש מבלעדי. משם נסעתי עם מלוַי ליוחנן לגוש־חלב, בחפצי ללמוד לדעת את מזמותיו. ראיתי מיד, כי שואף הוא להחיש את המרד ולשררה יתן את לבו. הוא בקש ממני רשות להשתמש בתבואות שנעצרו בשביל הקיסר בכפרי הגליל העליון. באמרו, כי רוצה הוא לבנות במחירן חומה לעיר מולדתו⁵⁵. אני מאנתי לתת לו את הרשיון בנחשי את מזמות לבו אשר יזם לעשות. בלבי חשבתי לשמור את התבואה או לרומאים או לי, כי על כן הפקדתי מטעם שלטון ירושלים למושל על הארץ הזאת. מכיון שלא הסכמתי לזאת פנה (יוחנן) אל יתר הצירים. הם לא השכילו לראות מראשית אחרית וגם היו אוהבי בצע ושלמונים⁵⁶. הוא שחד אותם בכסף, שיוֹציאו פקודה המוסרת לידו את כל התבואה שנאצרה במחוז ההוא. אני נוצחתי בהיותי יחיד (נגד הרבים), נכנעתי ושמתי לפי מחסום. ויוחנן עולל עוד מעשה רשע אחר. הוא ספר כי היהודים תושבי קיסריה אשר לפיליפוס סגורים (בחומות העיר) במצות המלך, אשר השיאהו לזה נציב המדינה. הם בקשוהו איפוא, כי יטול עליו לספק להם שמן טהור החסר להם, ולא יאלצו לעבור על מצות התורה⁵⁷ ולהשתמש בשמן שהוכן על ידי היונים. ברור, שאמר זאת לא מיראת אלהים אלא מאהבת הבצע. הוא ידע היטב, כי בקיסריה נמכרים שני סכסטרים בדרכמון אחד ובגוש חלב שמונים סכסטרים בארבעה דרכמונים⁵⁸ והוציא את כל השמן אשר היה במקום אחרי קחתו רשיון (מיתר הצירים) וממני – רק למראית עין. כי לא מרצוני הטוב נתתי לו רשות, מיראתי את ההמון, פן יסקלוני, אם אשים מעצור לפניו. אחרי קבלו את רשיוני צבר יוחנן הון עצום על ידי מעשה־הנבלה הזה

פרק ארבעה עשר: יוסף שם משטר בארץ הגליל

אחרי שלחי מאת פני את הצירים מלַוַי מגוש־חלב לירושלים, שמתי את לבי להכנת נשק ולבצור הערים. אחרי אשר הזמנתי אלי את האמיצים בין השודדים נוכחתי לדעת, שאין ביכלתי להוציא מידם את הנשק. פתיתי אפוא את העם לקבוע להם משכורת, באמרי, כי טוב לשלם להם מעט ברצון מאשר לראות את רכושם נבוז בידיהם. את השודדים השבעתי, כי לא יבואו אל גבולי עד אשר יקָראו או (אנשי הגליל) יחדלו לשלם להם את המשכורת. גם הזהרתים לבל יתנפלו לא על הרומאים ולא על העמים השכנים, ושלחתי אותם מעל פני, כי בראש וראשונה נתתי את לבי להשליט שלום בגליל. ואת ראשי הפקידים בגליל, כשבעים איש במספר, מניתי כאילו מתוך ידידות לבני לויתי במסעותי. זאת היתה תחבולה, כי (באמת) חפצתי להחזיק בהם כבני־תערובות. התיעצתי אתם בכל עניני משפט ועל פיהם הוצאתתאי⁵⁹ פסקי־הדין. לבלתי בוא לידי נסיון לנטות בחפזי מדרך הצדק, ולמען היות חף מכל אשמת שחד⁶⁰.

פרק חמשה עשר: מעשי יוסף בגליל מעידים על צדקתו וישר לבו

הייתי אז כבן שלשים שנה. בשנים אלה יכבד על האדם להשמר מקנאה ומדבת רבים, ואף אם ינזר מתאוות רעות, ומה גם אם בידו שלטון רב. נזהרתי מפגוע באשה⁶¹ , שנאתי מתנות, כי הייתי משולל צרכים, גם את המעשרות המגיעים לי בהיותי כהן לא חפצתי לקבל מידי המביאים, רק את שלל הסורים בערים השכנות לקחתי – הנני מודה זאת⁶² – ושלחתיו לקרובי אשר בירושלים. אולם כאשר לכדתי את צפורי פעמים ביד חזקה ואת טבריה שלש פעמים ופעם את גברה⁶³ ותפשתי בידי את יוחנן אשר ארב לנפשי תמיד – לא ענשתי אותו ולא את תושבי הערים הנזכרות, כפי שיתברר בהמשך הספור, ולכן חושב אני, כי אלהים אשר מעיניו לא יעלמו עושי צדקה ומשפט, הציל אותי מכפם, וגם אחרי כן שמרני בהיותי בסכנות רבות אשר עליהן נדבר עוד.

פרק ששה עשר: יוחנן מבקש בערמה רשיון לנסוע לטבריה למען רחוץ במימיה החמים.

אהבת הגליליים ונאמנותם לי עצמו מאוד, ובהלכד עריהם בחזקת היד ונשיהם הלכו בשבי – חרדו לשלומי יותר מאשר בכו על אסונם. בראות זאת יוחנן, לבש רוח קנאה. הוא כתב לי אגרת ובה בקש ממני רשות לרדת ולרחוץ בחמי טבריה⁶⁴ למען השיב את בריאותו שנתרופפה. בלבי לא התעורר אף צל של חשד, כי יעשה דבר רשע, ולא מנעתי זאת ממנו. גם כתבתי אל האנשים, אשר שמתים למפקחי טבריה בנקבי את שמותיהם (בכתב הפקודה), כי יכינו מלון ליוחנן ולבאים עמו ויספקו להם את כל צרכיהם. בעת הזאת התגוררתי בכפר קנה, אשר בגליל⁶⁵.

פרק שבעה עשר: יוחנן מתנכל לבגוד ביוסף. יוסף מקדם את פני הרעה

בבוא יוחנן לטבריה פתה את האנשים להפר את אמונם לי ולהתחבר אליו. רבים נענו לו בנפש חפצה, יען כי שאפו לתמורות ועל פי תכונת רוחם נטו למהפכות ולמלחמה נשאו נפשם. ראשית כל נחפזו יוסטוס ואביו פיסטוס לפשוע בי ולהספח אל יוחנן. אולם עלתה בידי להקדימם ולסכל את עצתם. אלי בא ציר מאת שילא⁶⁶ אשר, כאמור, שמתיו למפקח על טבריה, הודיעני את מחשבת בני טבריה ויעצני לבוא מהר לטבריה, כי אם אתמהמה, תפול העיר בידי אחרים. בקבלי את מכתב שילא לקחתי מיד אתי מאתים איש ויצאתי לטבריה. הלכתי במשך כל הלילה ושלחתי לפני ציר אשר יבשר לאנשי טבריה את דבר בואי. לפנות בקר קרבתי אל העיר והנה תושבי העיר יצאו לקראתי ובתוכם יוחנן⁶⁷. הוא ברכני במבוכה גדולה ומהר לשוב למלונו, כי פחד לחייו, כאשר יודעו לי תעלוליו. ואני אך באתי למגרש ההתחרות⁶⁸ שלחתי מפני את שומרי ראשי חוץ מאחד, ועמו עצרתי עוד עשרה אנשים מזוינים. עליתי על גבעה ודברתי אל תושבי טבריה והזהרתים מפני בגידה נחפזה, כי הבגידה תמיט עליהם רק חרפה והם יהיו חשודים אחרי כן גם בעיני המושלים שיבואו אחרי, שגם להם לא ישמרו אמון.

פרק שמונה עשר: יוסף נצל מכף אנשי יוחנן המתנפלים עליו ובא למגדל

אני טרם כליתי לדבר והנה שמעתי את קול אחד מאנשי שלומי קורא לי לרדת, כי לא עת עתה להשיב לי את אמונם של אנשי טבריה, ועלי לדאוג, איך להנצל מכף אויבי ומבקשי נפשי. ואכן בהודע ליוחנן כי נשארתי לבדי עם מתי מעט ממשמרתי, בחר את המסורים והנאמנים לו מאלף המזוינים אשר עמו, ופקד עליהם להרגני. הנשלחים באו וכמעט בצעו את מחשבתם, לולא קפצתי חיש מן הגבעה, אני ואחד משומרי ראשי בשם יעקב, ואחד מאנשי טבריה, הורדוס⁶⁹, הוציאני מן המצר והביאני אל הכנרת. שם תפשתי סירה וקפצתי לתוכה. ככה נצלתי מידי אויבי באורח פלא והלכתי למגדל נוניא⁷⁰.

פרק תשעה עשר: יוסף מרגיע את אנשי הגליל האומרים לעלות על טבריה הבוגדת ולהרסה

כשמוע יושבי מגדל, כי אנשי טבריה הפרו את אמונם לי, התרגזו מאד, הזדינו והפצירו בי להוליכם נגד הבוגדים, באמרם, כי חפצים הם לנקום בם את נקמת מצביאם. הם הודיעו את הדבר לכל אנשי הגליל, בהתאמצם לעורר גם את אלה נגד אנשי טבריה. הם דרשו מהם להתאסף במספר רב מאד וברשותו של המצביא יעשו את אשר יעלה על רוחם. ובאמת זרמו בני הגליל במספר רב מכל העברים, מזוינים, ודרשו ממני להשתער על טבריה, ללכדה בחוזק יד ולהרסה עד היסוד, ולקחת בשבי את יושביה עם נשיהם וטפם. כזאת יעצו גם רעי אשר נמלטו מטבריה⁷¹. אולם אנכי לא שמעתי בקולם, כי חשבתי מלחמת אחים לשערוריה. לפי דעתי יש לצמצם את הסכסוך בריב שפתים לבד. ולא עוד – אמרתי לגליליים – אלא שהדבר לא יהיה לכם לתועלת, כי הרומאים רק מצפים לזה שתשמידו איש את אחיו במלחמת אחים. בדברים האלה שככתי את חמת אנשי הגליל.

פרק עשרים: יוחנן מצטדק במכתבו ליוסף ומתאמץ להוכיח, כי הנהו חף מפשע

בראות יוחנן, כי מחשבתו היתה לאל, ירא לנפשו, אסף את כל האנשים המזוינים אשר עמו ויצא מטבריה לגוש־חלב. במכתב ששלח אלי הצטדק, כי נגד רצונו קרה מה שקרה, כי קיים בשבועות ואלות את אמתת דבריו ובקשני להוציא מלבי כל חשד ביחס אליו.

פרק עשרים ואחד: יוסף משכך שוב את סערת רוחם של הגליליים השואפים לקחת נקם מיוחנן

והגליליים – בינתים זרם מספר גדול מהם, מזוינים מכף רגל ועד ראש, מכל קצוי הארץ – אשר ידעו היטב את מזמת לבו, כי איש־לא־אמון הוא, המריצוני להוליך אותם נגדו, ואמרו להשמיד גם אותו וגם את גוש־חלב עיר מולדתו מעל פני האדמה. הודיתי להם על רצונם הטוב והבטחתי להשיב להם שבעתים כגמול חסדם. אולם דרשתי מהם לכבוש את יצרם ולשבת במנוחה, אם אמצא לטוב לישב את הסכסוך בלי שפך דם. הגליליים נענו לבקשתי, ואני הלכתי לצפורי.

פרק עשרים ושנים: יהושע, ראש השודדים, מתנכל להמית את יוסף; בסוף נהפך לאוהבו

תושבי העיר הזאת, אשר החליטו להשאר נאמנים לרומא, יראו מפני בואי ונסו להפנות אותי לענינים אחרים, כדי שאעזבם לנפשם. לכן שלחו אנשים ליהושע, ראש השודדים, אל גבול עכו והבטיחו לתת לו כסף רב, אם יאבה הוא והחיל אשר עמו – שמונה מאות איש במספר – להתגרות בנו מלחמה⁷². הוא הסכים להצעתם ואמר להתנפל עלינו פתאום, כחתף. הוא שלח אלי ציר בבקשה להרשות לו לבוא ולקדם את פני בברכה. אני נעתרתי לבקשתו, כי לא השכלתי להכיר מראש את ערמתו, והוא אסף את להקת השודדים שלו ומהר אלי. אולם מזמתו לא נתמלאה, כי בהיותו הולך וקרב אלי, בא פליט מהאנשים אשר עמו וגלה לי את נכליו. לשמע הדבר הזה הלכתי אל מגרש השוק, כאיש שאינו יודע את דבר הערמה, אספתי מזוינים רבים מאנשי הגליל וחלק מאנשי טבריה. אחרי כן צויתי לשים משמר חזק על כל הדרכים, ועל שומרי השערים פקדתי, כי בבוא יהושע יתנו רק לו ולשריו לבוא אל העיר, ויחסמו את הדרך בעד האחרים, ואם יעפילו לבוא – יכו אותם. הם עשו לפי הפקודה, ורק יהושע עם מתי מעט נכנסו העירה. אז צויתי להתפרק את נשקו, ואם ימרה את פי – דמו בראשו. בראותו את המזוינים העומדים מסביב לי התחלחל ומלא את פקודתי. מלויו אשר לא נִתנו להכנס העירה, בשמעם כי נתפש (יהושע), נמלטו על נפשם. קראתי את יהושע הצדה ואמרתי לו, כי יודע אני את דבר המארב אשר שם לנפשי ומאת מי נשלח, ובכל זאת הנני נכון לסלוח לו את תעלוליו, אם ישוב מדרכו ויהיה נאמן לי. הוא הבטיח לעשות את הכל, ואני שלחתיו לחפשי ונתתי לו לאסוף את אנשיו⁷³ ואת אנשי צפורי הזהרתי, כי אם לא יחדלו ממעשי סכלותם אקח מהם נקם.

פרק עשרים ושלשה: יוסף נושא פנים לנכרים, נתיני המלך אשר נמלטו אליו

בעת ההיא באו אלי שני שרים מנתיני המלך (אגריפס) מארץ הארגוב עם סוסיהם וכלי נשקם, וגם כסף הביאו עמם. היהודים חפצו לכפות אותם, כי ימולו את בשר ערלתם, אם יש את נפשם לשבת אתם. אני לא נתתים לבוא עליהם בכפיה, באמרי, כי את האלהים יאה לעבד מרצון ולא מאנס⁷⁴. גם לא יתכן, כי האנשים אשר אמרו למצוא להם מפלט בתוכנו ינחמו באחריתם. העם הסכים לדברי ואני ספקתי לאורחים את כל מחיתם יום יום ביד נדיבה.

פרק עשרים וארבעה: יוסף נלחם באֶבוטיוס אשר שם מצור על גמלא ומניס אותו.

בינתים שלח המלך אגריפס צבא בפקודת אֶקבוס מודיוס ללכוד את מצודת גמלא⁷⁵. אולם הצבא שנשלח לא עצר כח לשים מצור מסביב למצודה, ולכן צרו על גמלא על ידי משמרות שהעמדו במקומות נִשָאים הנשקפים (מרחוק). ואֶבוטיוס שר־עשרה אשר הפקד לשמור על המישור הגדול שמע, כי באתי לכפר סימוניה אשר על גבול הגליל במרחק ששים ריס ממנו (ממקום תחנות אבוטיוס), ואסף את מאת רוכביו ורגלים במספר קטן, כמאתים איש, וגם את אנשי בריתו היושבים בגבע לקח עמו, ויצא בלילה אל הכפר אשר בו חניתי⁷⁶. כאשר התיצבתי נגדו ועמי חיל גדול, נסה אבוטיוס למשכני אחריו אל המישור, כי בטח מאד בפרשיו. אולם אנכי לא הלכתי שולל אחריו בדעתי את היתרון אשר יהיה לפרשים, אם נרד אל המישור, כי כלנו רגלים היינו, ולכן החלטתי להפגש עם האויב בו במקום. אבוטיוס ואנשיו החזיקו מעמד זמן מצער בגבורה. אך בראותו, כי חיל פרשים לא יועיל לו במקום הזה, שב לגבע מבלי הפיקו את מזמתו, אחרי שאבדו לו שלשה מאנשיו. אני הלכתי בעקבותיו, ועמי אלפים מזוינים עד העיר בית שערים אשר בגבול עכו, במרחק עשרים ריס מגבע, מקום תחנות אבוטיוס. את המזוינים הצבתי מחוץ לכפר וצויתים לשמור היטב על הדרכים, לבל יתנפלו האויבים עלינו באספנו את התבואה. כי לברניקי אחות המלך היה שבר רב באסמיה אשר בבית שערים, שאספה מן הכפרים אשר מסביב⁷⁷. את התבואה העמסתי על הגמלים ועל החמורים אשר הבאתי במספר עצום ושלחתיה אל הגליל. אחרי עשותי זאת הזמנתי את אבוטיוס לקרב, אבל הוא לא שעה אלי, כי אימה אחזתהו בראותו אותנו נכונים להלחם בעז רוח. אז שמתי את פני לניאופוליטנוס⁷⁸, כי שמעתי עליו אשר הוא חומס ושודד את מחוז טבריה. ניאופוליטנוס היה מפקד גדוד פרשים ועליו היה לשמור את בית שאן מפני התנפלות האויב⁷⁹. אני עצרתי בעדו, לבלתי יוסיף לשים למשסה את מחוז טבריה, ואחרי כן נתתי את לבי לשלום הגליל.

פרק עשרים וחמשה: מזמות יוחנן להסיר את לב אנשי הגליל מיוסף

וליוחנן בן לוי אשר נמצא, כמסופר, בגוש חלב נודע, כי הכל נעשה כחפץ לבבי, וכי נתיני יאהבוני ושונאי ייראוני, וקנאה עזה התלקחה בנפשו בחשבו את הצלחתי למפלתו. הוא קוה לשים קץ להצלחתי אם יעורר שנאה אלי בלב נתיני, ולכן פתה את יושבי טבריה וצפורי וגם את אנשי גברה – אלה הן הערים הגדולות בגליל – למרוד בי ולהתחבר אליו, ואמר כי ייטיב לנהגם ממני. אולם אנשי צפורי לא נענו לו, גם לא שעו לאחד משנינו, יען כי בחרו ברומאים להיות להם לאדונים. ואנשי טבריה לא אבו להתקומם לי, אף כי הבטיחו לו להיות מאוהביו. רק יושבי גברה התחברו אליו, כי כן צוה עליהם שמעון ראש העיר, והוא ידיד ורע ליוחנן. אמנם הם לא חפצו למרוד בגלוי, ביראם את הגליליים, אשר אותות אהבתם לי ראו פעמים רבות. אך בסתר טמנו פח לי וחכו לשעת הכשר. ובאמת נמצאתי בסכנה גדולה לרגלי הסבה הבאה:

פרק עשרים וששה: צעירים מתנפלים על אנשי המלך ושודדים אותם. יוסף מצליח להשיב את השוד לבעליו

צעירים אחדים, אמיצי לב, ילידי דברת, ארבו לאשת תלמי, מפקח המלך, אשר הלכה בלוית פרשים אחדים דרך המישור הגדול ממדינת המלך אל הפרובינציה הרומאית ועמה כבודה רבה, והתנפלו עליה פתאום⁸⁰. האשה נאלצה להמלט על נפשה וכל חפציה היו לבז. הצעירים באו אלי למגדל ועמהם ארבעה פרדים טעונים בגדים וחפצים שונים. בשלל נמצא גם כסף בכמות לא מעטה וחמש מאות מטבעות זהב. בחפצי לשמור את החפצים לתלמי. כי על כן היה בן עמי והחקים אוסרים עלינו גם גזל שונאינו. אמרתי למביאי החפצים, כי יאות לשמור עליהם כדי למכרם למטרת בצור חומות ירושלים. וירע הדבר בעיני הצעירים, כי לא קבלו חלק בשלל כאשר קוו, וילכו אל הכפרים אשר בסביבות טבריה ויספרו, כי יש את נפשי למסור את ארצם בידי הרומאים, וכי רק בתחבולה אמרתי להם כי אשמור את הבזה למטרת בצור חומות העיר ירושלים, ובאמת החלטתי להשיבה לבעליה. ואמנם לא שגו בנחשם את אשר עם לבי, כי אך התרחקו קראתי לשני אנשים נכבדים דוסאי (דַסיוֹן) וחנן (ינאי?) בן לוי, אוהבי המלך הקרובים לו מאד, וצויתים לקחת את הגזלה ולהביאה אליו. הזהרתים כי יענשו במשפט מות, אם יגלו את הדבר.

פרק עשרים ושבעה: מזמת יוסף בדבר השבת הגזלה מרגיזה את תושבי הגליל

השמועה נפוצה בכל הגליל, כי גמרתי אֹמר להסגיר את הארץ בידי הרומאים ושאיפת כלם היתה להנקם בי. ויושבי מגדל גם הם חשבו כי אמת הם דברי הצעירים. ופתו את שומרי ראשי ואת המזוינים לעזבני בעת אשר אישן ולמהר אל מגרש מרוץ הסוסים להתיעץ שם יחד עם כּלם כדת מה לעשות במפקד. הם באו למגרש והנה לפניהם אספה רבת עם, הדורשת פה אחד לענוש את הבוגד החורש רעות. יותר מהכל הלהיב אותה יהושע בן צפיתא אשר עמד אז בראש העיר טבריה, איש־בליעל ומסכסך על פי תכונת נפשו, שוחר מדנים ואוהב מהפכות מאין כמוהו. הוא לקח את (ספר) תורת משה בידיו, יצא לפני העם ואמר: «אזרחי העיר! אם אין ביכלתכם לשטום את יוסף בגלל תעלוליו אתכם, הביטו נא על תורת אבותינו הקדושה, אשר בה אמר למעול מעל המפקד העליון אשר לכם, ובשמה שטמו ויסרו את האיש אשר נועז לעולל כזאת».

פרק עשרים ושמונה: מזוינים נרגזים מתעתדים להתנפל על בית יוסף. הוא נמלט אל העם ומעורר את רחמיו.

בדברו את הדברים האלה הריע העם לעֻמתו. בלוית מזוינים אחדים שואפי דמי מהר אל הבית אשר גרתי בו למען הרגני. ואנכי לא ידעתי מאומה, כי מרוב עמל תקפתני שנה לפני פרוץ המהומה. כראות שמעון, שומר ראשי אשר נשאר לבדו, את ריצת התושבים, העירני משנתי והודיעני על הסכנה הנשקפת לי. הוא חשב, כי יאות למפקד כמוני למות מות גבורים ולטרוף את נפשו בכפו לפני בוא שונאי לאסרני או להרגני נפש. כדברים האלה אמר לי, אולם אני הפקדתי את גורלי ביד אלהים ומהרתי לצאת אל העם. עוטה בגד שחור, חרבי תלויה על כתפי, הלכתי אל מגרש מרוץ הסוסים בדרך צדדית, אשר קויתי לבלתי פגוש בה איש משונאי. פתאום נצבתי לפני האספה, נפלתי על פני ובדמעותי הרטבתי את האדמה עד אשר נכמרו עלי רחמי כל הנוכחים. בראותי, כי נהפך לב העם (לי לטובה), נסיתי לחלק את דעותיהם לפני שוב המזוינים מביתי. ובכן הודיתי, כי פשעתי כדבריהם, אבל בקשתי, כי יתנו לי להודיע בראשונה, לאיזה צרך שמרתי את חפצי השֹׁד, ואחרי כן ימיתוני, אם ירצו. ההמון הרשה לי לדבר, והנה שבו המזוינים ובראותם אותי רצו לקראתי להרגני. אולם ההמון פקד עליהם לחכות והם נענו למצותו, בקוותם, כי אודה בפניהם, אשר הצפנתי את השד בשביל המלך, ואז אהָרג כמתודה בבגידה.

פרק עשרים ותשעה: יוסף ניצל בתחבולותיו מסכנת מות

אחרי אשר נשתתקו כלם, עניתי ואמרתי: «בני עמי! איני מתחנן לפניכם לבל תהרגוני, אם ראוי אני למות. אולם יש את נפשי להגיד לכם את האמת טרם אמות. בדעתי את העיר הזאת, עד כמה היא מכנסת אורחים ומקבלת אל תוכה שפעת אנשים, העוזבים את ערי מולדתם ובאים לחיות יחד אתנו, גמרתי אֹמר להקים לה חומות במחיר האוצרות אשר הסבו את רגזכם, ואשר נועדו (באמת) לבנין (החומות)». לשמע הדברים האלה הריעו אנשי מגדל והאורחים, נתנו לי תודה ועודדו את רוחי⁸¹. אך (יתר) הגליליים ואנשי טבריה הוסיפו לרגוז. בין האנשים קמה מריבה: אלה מאיימים עלי ליסרני, ואלה (מעוררים אותי) לבלתי שים לב (לדברי הראשונים). אז הבטחתי לבצר גם את טבריה בחומות וגם את הערים האחרות לפי הצורך. והם האמינו לי והלכו איש איש לביתו. ואני נחלצתי מן הסכנה האמורה, אחרי אשר אבדה לי כל תקוה, ושבתי הביתה בלוית אנשי סודי ועשרים מזוינים.

פרק שלשים: ערמת יוסף עמדה לו שוב להצילו ממות

השודדים מעוררי המהומה יראו לנפשם, פן אשיב את גמול מעלליהם בראשם, ויבואו שוב שש מאות מזוינים אל הבית אשר גרתי בו להציתו באש. כאשר נודע לי דבר בואם חשבתי, כי לא לכבוד לי לברוח, והחלטתי להתיצב נגדם באומץ לב. צויתי, איפוא, לסגור את שערי הבית ועליתי לבדי אל החדר אשר בעליה וקראתי להם, כי ישלחו מקרבם אנשים אחדים לקחת את הבזה והוספתי, כי מקוה אני לשכך בזה את חמת ההמון. העז שבלהקת השודדים נכנס אלי. ואני יסרתיו בשוטים וצויתי לגדוע לו יד אחת ולתלותה על צוארו ואחרי כן גרשתיו מעל פני⁸². אימה גדולה נפלה על העומדים בחוץ ובחשבם, כי אתי אנשים מזוינים במספר רב ממספרם – יראו פן יהיה גורלם כגורל שליחם ונמלטו לנפשם. בתחבולה הזאת נצלתי מן הפח אשר טמנו לי שנית.

פרק שלשים ואחד: מהומות בגלל שרי המלך אגריפס אשר ברחו אל היהודים

אנשים אחדים הוסיפו לגרות את ההמון באמרם, כי שרי המלך אשר באו אלי, אין להשאירם בחיים, אם ימאנו לקבל עליהם את דת אלה אשר בצלם הם חוסים, לבעבור הציל את נפשם. גם דברו בהם סרה, כי קוסמים הם ובלהטיהם יביאו את הרומאים⁸³. ההמון האמין בחפזו לדבריהם, כי המחמאות אשר נאמרו לצודד את לבו הוליכוהו שולל. בהודע לי זאת דברתי שוב על לב העם, כי לא יתכן לרדוף את האנשים אשר מצאו מחסה אצלנו. ואשר ללהטים שפכתי את חצי לעגי על דברי הבל אלה ואמרתי, כי לו יכלו הרומאים לנצח את אויביהם בקסמים – לא היו מכלכלים צבא גדול כל כך. בדברי אלה השפעתי עליהם, אך לזמן מצער. אחרי לכתם מפני הסיתו אותם הזדים שוב כנגד השרים, ופעם באו חמושים לביתם אשר במגדל להמיתם. לשמע הדבר בא פחד בלבי, פן לא יוכלו (השרים) להגיע⁸⁴ (אל הכנרת) בחפצם לנוס, כאשר המשטמה תגיע למרום קצה. באתי, אפוא, לבית השרים ואנשים אחדים עמי וסגרתי את הדלת אחרינו. חפרתי מנהרה במעבה האדמה מן הבית עד האגם (כנרת). אחרי כן צויתי להביא סירה וירדתי לתוכה יחד עמם ועברנו למחוז סוסיתא. גם את מחיר סוסיהם, אשר לא יכולתי להעבירם במנוסת פתאום זאת, שלמתי להם ונפרדתי מהם בעודדי אותם, כי ישאו את המצוקה העתידה לבוא עליהם באומץ־רוח. התעצבתי מאוד אל לבי על אשר נאלצתי להשיב לארץ האויב את האנשים אשר בקשו אצלי מנוס להם. אולם חשבתי, כי, אם עליהם למות – טוב אשר ימותו מכף הרומאים ממוּתם (מידי היהודים) בארצי. אולם הם נצלו ממות, כי המלך אגריפס סלח להם. בזה נגמר ענין שרי אגריפס.

פרק שלשים ושנים: אנשי טבריה אומרים לעבור אל המלך. יוסף משתמש בתחבולה להפר את עצתם

תושבי טבריה כתבו אל המלך בקשה, כי ישלח צבא להגן על גבולם, כי חפצים הם לעבור אליו. כזאת כתבו אל המלך, ואותי בקשו בבואי אליהם להקים להם את החומות, כפי הבטחתי, כי שמעו שמגדל כבר בצורה בחומות. נעתרתי להם והכינותי כל צרכי הבנין, ולבנאים צויתי לגשת אל העבודה. מקץ שלשה ימים יצאתי למגדל הרחוקה מטבריה שלשים ריס, והנה קרה מקרה שפרשים רומיים אחדים נראו לא רחוק מן העיר, ונתעוררה בהם התקוה כי צבא המלך הולך ובא. כרגע הריעו (אנשי טבריה) לכבוד המלך ומלאו את פיהם תהלתו ואותי חרפו. אחד מהם רץ אלי והודיעני את החלטתם לבגוד בי. נבוכותי מאד למשמע אזני, כי במקרה שלחתי אז מעל פני את אנשי הצבא לבתיהם; כי ערב שבת היה היום ולא חפצתי, שחיָּלי המרובים יפלו למשא על אנשי מגדל⁸⁵. הלא אנשי העיר הזאת הרבו להראות לי אותות אמונם, עד אשר חדלתי לשים משמר לנפשי מדי שבתי בה. לא ידעתי מה לעשות, כי נשארו לי רק שבעה מלוים מזוינים, ולא מצאתי לנכון לשוב ולאסוף את חילי, יען כי כבר פנה היום, וגם לא באו ליום המחרת – לא יכלו לקחת נשק בידיהם, כי חֻקינו אוסרים את הדבר הזה, גם בשעת צרה ומצוקה⁸⁶. ראיתי אף זאת, כי אם אצוה לאנשי מגדל ולאורחיה לבוז את העיר (טבריה) לא אצליח, כי מעט הוא מספרם. היתה גם סכנה, שאאחר לבוא וחיל המלך יקדימני ולא יתנני לבוא העירה. החלטתי אפוא לנסות בתחבולה. את הנאמנים בין ידידי הפקדתי תיכף על שערי מגדל, כי ישמרו משמרת נמרצה את האנשים אשר ירצו לצאת. ואת ראשי בתי האבות קראתי וצויתי לכל אחד להוריד לים סירה אחת ולקחת עמו מלח אחד ולשוט עד העיר טבריה. גם אני ירדתי לסירה עם רעי ומלוי המזוינים אשר מספרם היה שבעה, כאמור, ובאתי לטבריה.

פרק שלשים ושלשה: אנשי טבריה מתחרטים על מעשיהם ויוסף סולח להם

כאשר נוכחו אנשי טבריה, כי צבא המלך אינו בא לעזרתם ולעומת זאת ראו את הים והנה הוא מכוסה כלו סירות, פחדו לשלום עירם. הם נבוכו מאד בחשבם, כי הסירות מלאות אנשי צבא ונחמו על מעשיהם. הם השליכו את הנשק מידיהם ויצאו לקראתי עם נשיהם וטפם, ושירי תהלה בפיהם לכבודי – הם לא ידעו כי לפני נגלו מזמותיהם – ובקשוני לחוס על עירם. קרבתי אל העיר ופקדתי על המלחים להשליך עוגן הרחק מן היבשה, למען לא יראו אנשי טבריה כי הסירות ריקות. אחרי כן קרבתי אליהם לבדי בסירה אחת והוכחתים על סכלותם ועל קלות דעתם, כי הפרו את אמונם לי בלא כל סבה נכונה. אולם גם את זאת הבטחתי למחול להם מחילה גמורה, אם ישלחו אלי את עשרת ראשי העיר. הם נשמעו לי בחפץ לב ושלחו את האנשים אשר אמרתי. הושבתים בסירה וצויתי להעבירם למגדל ולשים עליהם משמר.

פרק שלשים וארבעה: יוסף עונש את מחולל המהומות

חזרתי עוד פעם על התחבולה הזאת והצלחתי להעביר לאט לאט את כל (חברי) המועצה אל העיר הנזכרה למעלה ויחד אתם שלחתי רבים מנכבדי העם, שמספרם היה לא פחות ממספר הראשונים. ההמון, בראותו כי נכבדיו נפלו בפח אשר טמנתי להם, בקש ממני ליסר את מעורר המרד. שמו היה קליטוס, צעיר עז לב ואמיץ. חשבתי לחטא להרוג איש יהודי, אבל נאלצתי לענשהו. לכן צויתי לאחד משומרי ראשי, ושמו לוי, ללכת ולקצץ אחת מידי קליטוס. האיש אשר קבל את הפקודה ירא ללכת לבדו בין המון רב כזה. ואני לא רציתי, שמורך לבו של חילי יגלה לעיני יושבי טבריה, ולכן קראתי בקול לקליטוס את הדברים האלה: «הן ראוי אתה שתקוצצנה שתי ידיך, כי כפוי טובה הנך, היה אתה התלין לעצמך, ואם תמרה את פי תסבול ענש קשה מזה». הוא הרבה להתחנן, כי אשאיר לו יד אחת ואני נעתרתי לו. הוא שמח, כי לא תאבדנה לו שתי ידיו, לקח את חרבו וגדע את ידו השמאלית. הדבר הזה שם קץ למרד.

פרק שלשים וחמשה: יוסף מסב לסעודה עם השבויים ושולח אותם לחפשי

בשובנו למגדל נודעה תחבולתי לראשי טבריה האסורים והשתוממו, כי הפרתי את עצתם האולת בלי שפך דם. קראתי אלי מן המאסר את ראשי טבריה, וביניהם יוסטוס ואביו פיסטוס לסעוד ביחד עמי. בעת הסעודה אמרתי להם, כי מכיר אנכי את עוצם כחו של צבא רומא העולה על הכל, אולם נמנעתי מלדבר על זה מפני השודדים⁸⁷ . גם להם יעצתי לעשות כן: לחכות לשעת הכשר, ולא יתרגזו על אשר אני נמניתי למפקד, כי קשה למצא אדם נוח להם כמוני. ואת יוסטוס הזכרתי, כי לפני בואי מירושלים, כשלא היה עוד סמן למלחמה, גדעו הגליליים את ידי אחיו בהאשימם אותו בעון זיוף מכתבים, וכי אחרי נסיגתו של פיליפוס המיתו בני גמלא את חֵרֶש⁸⁸ בריבם עם הבבליים, והוא היה בן משפחת פיליפוס, וענשו בענש חמור⁸⁹ את יהושע אחיו, אשר היה גיסו של יוסטוס. כדברים האלה דברתי בעת הסעודה, ולמחרת בבקר פקדתי להוציא את יוסטוס ואנשיו לחפש.

פרק שלשים וששה: פיליפוס עוזב את מצודת גמלא והולך אל המלך אגריפס

זמן קצר לפני זה עזב פיליפוס בן יקים את מצודת גמלא מסבה זאת: כשמוע פיליפוס, כי וָרוס מרד במלך אגריפס, וכי במקומו בא אקביוס מודיוס אוהבו ומיֻדעו מני אז, הודיעהו במכתב את אשר קרהו ובקשהו לשלוח את המכתב הזה אל המלך ואחותו. מודיוס קבל את המכתב, אשר ממנו נודע לו דבר הצלת פיליפוס ושמח מאד. הוא שלח את המכתב אל המלך ואחותו שנמצאו אז בבירות. המלך נוכח לדעת, כי שקר בשמועה על אודות פיליפוס – נפוצה שמועה, כי היה למצביא היהודים בהלחמם ברומאים – ושלח פרשים להביא את פיליפוס. בבואו ברכהו המלך מעמק לבו והראהו למפקדים הרומאים בהוסיפו כי זהו פיליפוס אשר עליו פשטה השמועה כי מרד ברומאים. אחרי כן צוהו לקחת פרשים אחדים ולמהר ללכת למצודת גמלא, להוציא משם את כל בני ביתו ולהשיב את הבבליים לבשן. גם צוה לו להפנות את כל תשומת לבו לבל תתעוררנה מרידות בין נתיניו. המלך נתן את הפקודה ופיליפוס מהר למלא את אשר הוטל עליו.

פרק שלשים ושבעה: מהומות בגמלא. יוסף מבצר את הגליל

איש אחד בשם יוסף בן המיַלדת⁹⁰ הסית צעירים נועזים אחדים להתחבר אליו ולהתקומם. הוא דרש מראשי גמלא להרים את נס המרד ולהזדין, בהבטיחו להביא להם את החפש. אחדים נאלצו (לעשות כמצותו), ואלה אשר לא הסכימו – נהרגו. אז המיתו גם את חרש ועמו אחד מקרוביו, ושמו יהושע, וגם את אחות יוסטוס מטבריה, כפי שהזכרתי כבר⁹¹. וממני דרשו לשלוח להם צבא ופועלים לבנין חומות העיר. אני לא השיבותי את פניהם ריקם ועשיתי ככל אשר בקשו. גם ארץ הגולן הרימה את נס המרד במלך, עד הכפר שלם⁹². אז בניתי חומות לסֵלֶבקיה ולסיכני⁹³. שני כפרים בצורים מאד על ידי הטבע עצמו, כמו כן בצרתי בחומות את כפרי הגליל העליון היושבים בסלעים: יבנה, מרון ועכבר⁹⁴. בצרתי גם ערים אחדות בגליל התחתון: את מגדל, טבריה וצפורי ואת הכפרים: מערות־ארבל, באר שבע, צלמון, יודפת, כפר־עכו, סיכני, יפה והר־תבור (איטבריון)⁹⁵. במקומות האלה אצרתי צרכי אכל לרב וגם נשק, לבטחון לימים הבאים.

פרק שלשים ושמונה: יוחנן מגוש־חלב שולח צירים ירושלימה להשתדל, כי יֻקח השלטון בגליל מידי יוסף

שנאת יוחנן בן לוי אלי עצמה וגדלה, כי לא יכול לשאת את הצלחתי. הוא שאף בכל מאמצי כחו להסירני מעל דרכו ובנה חומות מסביב לגוש־חלב עיר מולדתו. ואת שמעון אחיו ואת יונתן בן סיסֶנה ועמם כמאה מזוינים שלח ירושלימה אל שמעון בן גמליאל לבקשהו, כי יפתה את השלטונות בירושלים לקחת ממני את השלטון בגליל ולמסור לו את המשרה הזאת. שמעון בן גמליאל⁹⁶ היה יליד ירושלים, בן למשפחה רמת היחש, מכת הפרושים אשר עלו על כלם בשמירת מצוות התורה לאשורן⁹⁷. הוא היה איש חכם ונבון, וידע בחכמתו לישר הדורים ולמצא מוצא גם בענינים מסובכים. הוא היה רעו ומיודעו של יוחנן מכבר, ועמי לא היה לבו שלם. לכן נענה לבקשת יוחנן ופתה את הכהנים הגדולים חנן ויהושע בן גמלא ועוד אחרים מבני סיעתם לגדע את קרני ולא לתת לי להגיע למרום הפרסום והכבוד⁹⁸ . הוא האמין כי טובתו דורשת שירחיקוני מן הגליל. הוא האיץ בחנן וסיעתו למהר לבצע את עצתו, פן יקדימו להודיעני את הדבר ואבוא אל העיר בחיל עצום. זאת היתה עצת שמעון, והכהן הגדול חנן חשב כי לא קל להוציא את הדבר לפועל, יען כי רבים מן הכהנים הגדולים ומראשי העם יעידו שראוי אני לתהלה כאיש מפַקד. ואין זה מעשה הוגן להאשים איש באין הוכחות נגדו.

פרק שלשים ותשעה: אנשי ריבו של יוסף אומרים להטות את לב הגליליים מאחריו

לשמע דברי חנן בקש שמעון ממנו ומיתר האנשים לחשות, לבל יודע דבר מכל אשר זממו. הוא מצדו הבטיח להשתדל כי אגורש מהר מן הגליל. אחרי זאת קרא את אחי יוחנן וצוהו לשלוח תשורות לחנן וסיעתו והוסיף, כי בזה ישפיע עד מהרה על האנשים לשנות את דעתם, ושמעון בצע את מזמתו. חנן ואנשיו שֻחדו בכסף והחליטו לגרשני מן הגליל, מבלי שידע איש בעיר מהדבר הזה⁹⁹. הם החליטו לשלוח אנשים אחדים חכמים, אם כי לא כולם ממוצא רם היחש. שנים מהם, יונתן וחנניה הפרושים, היו מבני העם הפשוט, והשלישי יעזר ממשפחת כהנים, וגם הוא היה פרושי. ושמעון הצעיר בהם היה מגזע כהנים גדולים. הם צֻוו לבוא אל הגליליים ולשאלם, מה היא סבת אהבתם לי. אם יאמרו, כי בגלל מוצאי מעיר ירושלים – וענו, כי גם הם ארבעתם הנם ילידי ירושלים; ואם מפני דעתי את התורה – יגידו, כי גם הם יודעים היטב את מסורת אבותינו; ואם יאמרו, כי בעבור כהונתי יאהבוני – ישיבו, כי גם ביניהם נמצאים שני כהנים.

פרק ארבעים: ההכנות למלחמה ביוסף. שלטון ירושלים שולח צירים אל הגליל להסיר את יוסף מעל כנו

כדברים האלה צוו ליונתן ולחבריו ונתנו להם ארבעים אלף שקלי כסף מאוצר המדינה. כאשר נודע להם, כי גלילי אחד בשם יהושע מתגורר בירושלים, ועמו גדוד בן שש מאות אנשי חיל, קראוהו ושלמו לו משכרת בעד שלשה חדשים וצווהו ללכת עם יונתן וחבריו ולסור למשמעתם. חוץ מזה זינו שלש מאות איש מתושבי העיר, העניקו להם כסף לכל צרכיהם ופקדו עליהם ללוות את הצירים. אחרי אשר האנשים התכוננו לדרך, ונספחו עוד עליהם אחי יוחנן עם מאת אנשי החיל שלו, יצאו יונתן וחבריו לדרך. ופקֻדה נתנה להם מאת שולחיהם: אם אתפשט ברצון את נשקי – יביאוני חי לירושלים; ואם אתיצב נגדם – יהרגוני בלי שום פחד. גם שלחו מכתב ליוחנן, כי יתכונן להלחם בי, ולאנשי צפורי וגברה וטבריה צוו לשלח ליוחנן חיל עזרה.

פרק ארבעים ואחד: יוסף אומר לעזוב את הגליל, אולם אנשי הגליל מפצירים בו, כי ישאר על משמרתו

את הדברים האלה הודיעני אבי במכתב. לו גלה את הדבר רעי ומיודעי יהושע בן גמלא, אחד מחברי המועצה בירושלים. נעצבתי מאד אל לבי על כפית טובה זו מצד בני עירי. הלא ידעתי, כי מתוך קנאה צוו להמיתני. הצטערתי מאד גם מפני שאבי הרבה לבקשני במכתבו לבוא אליו, כי משתוקק הוא לראות את בנו בטרם ימות. ספרתי את הדבר לידידי (והוספתי), כי כעבור שלשה ימים אעזוב את הגליל ואשוב אל עיר מולדתי. רוח עצבת אחזה את האנשים למשמע אזניהם, הם געו בבכי ובקשוני לבלתי עזוב אותם, כי צפויים הם לכליון אם אחדל לנהגם. אולם אני לא שמתי לב לתחנוניהם, כי דאגתי לשלומי. הגליליים בפחדם, פן ינתנו בידי השודדים אחרי לכתי מהם, שלחו אנשים בכל ארץ הגליל להודיע, כי גמרתי אמר לעזוב את הגליל. לקול השמועה הזאת התחילו לזרום מכל העברים אנשים לרוב עם נשיהם וטפם, וכפי הנראה עשו זאת לא מרוב אהבתם אלי כי אם מחרדתם לנפשותיהם, כי חשבו שלא יאֻנה להם כל רע כל זמן שאני אשאר על משמרתי. הם זרמו אל המישור הגדול, מקום תחנותי אז. שמו היה שיחין¹⁰⁰.

פרק ארבעים ושנים: יוסף רואה בחלום את עתידו. אנשי הגליל מרבים להתחנן אל יוסף לבל יעזב אותם

בלילה ההוא חלמתי חלום פלא¹⁰¹. שכבתי לישון, אָבל ומדוכא מהידיעות שקבלתי, והנה (ראיתי) בדמיוני איש אחד נצב לפני ואומר: «אתה האדם! מנע את נפשך מעצב וגרש ממך כל פחד; כי סבת עצבונך היא אשר תגרום לעליתך למרום הכבוד והאשר. תצליח בתפקידך זה וגם בהרבה דברים אחרים. ובכן אל יפול רוחך עליך, וזכור, כי עליך עוד להלחם ברומאים». אחרי ראותי את החלום הזה קמתי משנתי ורציתי לרדת אל המישור. הגליליים בראותם אותי נפלו על פניהם עם נשיהם וילדיהם, בכו והתחננו לבל אעזבם בידי משנאיהם בלכתי (מהם) ולבל אעזב את ארצם לתעלולי מתנגדיהם. אני לא שעיתי לבקשותיהם, אולם הם השביעוני ואלצוני להשאר אתם. גם הרבו לגדף ולחרף את השלטון בירושלים על השביתו את שלום ארצם.

פרק ארבעים ושלשה: יוסף נעתר לבקשת אנשי הגליל ונשאר. ההתנגשות עם פלקידוס

בשמעי את הדברים האלה ובראותי את מבוכת האנשים נטיתי אל מדת הרחמים, כי אמרתי בלבי שראוי גם לסכן את נפשי למען עם רב כזה. הסכמתי, אפוא, להשאר ופקדתי, כי יתחברו אלי מהם חמשת אלפים איש מזוינים עם כל הצידה הדרושה. את האחרים שלחתי איש איש לביתו. אחרי בוא חמשת אלפים האנשים לקחתי אותם, ועוד שלשת אלפים אנשי צבא אשר עמי ושמונה מאות פרשים, והלכנו לכפר כבול¹⁰² הקרוב לעכו. שם כנסתי את הצבאות והתראיתי כמתוכנן לקרב עם פלקידוס¹⁰³, אשר בא עם שתי פלוגות צבא רגלים וגדוד פרשים. אותו שלח קסטיוס גלוס להצית באש את הכפרים הקרובים לעכו. הוא שפך סוללה לפני העיר עכו, וגם אני תקעתי את מחננו במרחק כששים ריס מן העיר. פעמים רבות הסענו את צבאותינו כמוכנים לקרב, אולם מבלעדי הקרבות הזעירים לא עשינו מאומה. יען כי מדי ראות פלקידוס אותי ממהר למלחמה – הפנה עורף במבוכה, אולם לא עזב את עכו.

פרק ארבעים וארבעה: צירי ירושלים באים אל הגליל ומתאמצים לתפוש את יוסף

בעת ההיא בא יונתן עם יתר הצירים אשר נשלחו, כאמור, מירושלים מטעם שמעון וסיעתו וחנן הכהן הגדול, וחתר לתפשני בערמה, כי לא נועז לשלוח בי יד בגלוי. הוא כתב לי את המכתב הזה: «יונתן ויתר צירי ירושלים (אומרים) ליוסף שלום. יקירי ירושלים שמעו, כי יוחנן מגוש־חלב שם עליך מארב פעמים רבות, ולכן שלחו אותנו לגעור בו ולדרוש ממנו, כי יסור למשמעתך בעתיד. אנחנו רוצים להועץ עמך על אודות המעשים אשר עלינו לעשות יחד ומבקשים ממך, כי תמהר לבוא אלינו עם מתי מספר, כי הכפר שבו אנו יושבים לא יוכל לכלכל צבא במספר רב». בכתבם את זאת קוו לאחת משתים: או שאבוא בלי צבא, ואז אפול בידם, או שאביא עמי צבא רב, ואז יחרצו עלי משפט, כי אויב העם הנני. את המכתב הביא פרש אמיץ־לב, צעיר לימים מאוד, אחד מאנשי צבא המלך לפנים. היתה אז השעה השניה של הלילה¹⁰⁴ ואני הסבתי לסעודה עם רעי ועם ראשי הגליל. אחד ממשרתי הודיעני, כי בא פרש יהודי. צויתי להביא ולפני. הוא לא ברך אותי, רק מסר את המכתב ואמר: «את (המכתב) הזה שלחו לך האנשים אשר באו מירושלים. כתב נא גם אתה חיש מהר, כי אץ אני לשוב אליהם». המסובים השתוממו על עזות מצחו של הפרש, אולם אני בקשתיו לשבת ולסעוד אתנו, הוא מאן. את המכתב החזקתי בידי כל הזמן כפי שקבלתיו, ושוחחתי עם ידידי על ענינים אחרים. אחרי שעה קלה קמתי ושלחתי את האנשים לישון ורק לארבעה מרעי הקרובים ללבי צויתי להשאר ועל עבדי פקדתי להכין יין. באין איש רואה פתחתי את האגרת וממנה הכרתי את מחשבת האנשים אשר כתבוה, ואחרי כן חתמתיה כבראשונה, – כאלו לא קראתי אותה, ובאחזי אותה בידי כבראשונה צויתי לתת לפרש עשרים דרכמונים להוצאות הדרך. הוא קבל את הכסף בתודה ובזה הכרתי בו, כי הנהו אוהב בצע ושאפשר ללכדו בזה. אז אמרתי: «אכן, אם תאבה לשתות עמנו יחד, תקבל בעד כל כוס וכוס דרכמון אחד». הוא הסכים בחפץ לב והרבה לשתות יין למען יקבל כסף יותר. כאשר השתכר לא יכול כבר לשמור סוד, ובלי שנשאל גלה את הערמה אשר חבלו (אנשי ירושלים עלי) וכי הוציאו עלי משפט מות. אחרי שמעי את זאת עניתי להם כדברים האלה: «יוסף (אומר) ליונתן ולחבריו שלום. לשמחת לבי שמעתי, כי באתם אל הגליל בשלום, ויותר מזה (אשמח), כי אוכל למסור בידכם את הפקוח על עניני הארץ הזאת ולשוב למולדתי. את זאת חפצתי לעשות מכבר. הייתי בא אליכם, אפוא, לא רק לכסלות¹⁰⁵ כי אם גם למקום רחוק מזה בלי כל דרישה מצדכם. אולם הנני מבקש סליחה, על אשר לא אוכל לעשות כזאת, יען כי מתחקה אני ברגול אחרי עקבות פלקידוס האומר לעלות על הגליל. ובכן בואו נא אתם אלי אחרי קראכם את המכתב הזה. היו שלום».

פרק ארבעים וחמשה: יוסף ממאן להופיע לפני צירי ירושלים, אשר תקעו את אהלם בכפר גברה

אחרי כתבי זאת נתתי (את המכתב) לאיש הצבא להוליכו (אל הצירים). יחד עמו שלחתי שלשים איש מנכבדי הגליל אשר פקדתי עליהם לברך את צירי ירושלים ולא לדבר אתם מטוב ועד רע. ולכל אחד מהם נתתי כמלוה חיל אחד מן הנאמנים לי אשר עליו היה להשגיח, לבל ישוחח איש מצירי יונתן וחבריו. הם הלכו לדרכם. יונתן וחבריו, אשר החטיאו את מטרתם בנסיונם הראשון, שלחו אלי מכתב שני לאמור: «יונתן וחבריו (מברכים) את יוסף בשלום. מצוים אנחנו לך, כי תבוא בעוד שני ימים אל הכפר גברות¹⁰⁶ בלי אנשי צבא, למען נשמע את תלונותיך על יוחנן». אחרי כתבם את המכתב וברכם את נכבדי הגליל אשר שלחתי להם הלכו ליפה¹⁰⁷, הכפר הגדול ביותר אשר בגליל והוא המבוצר מאוד ומרובה באוכלוסין. בני הכפר יצאו נגדם עם נשיהם וטפם בקריאות, כי ילכו להם ולא יקנאו (באנשי הגליל) אשר מפקד טוב להם. לשמע הקריאות האלה התקצפו יונתן וחבריו, אבל לא נועזו להראות את כעסם לעיני כל, ומבלי שכבדו את האנשים בתשובה נסעו משם לכפרים אחרים. אולם בכל מקום פגשו אותם בקריאות, כי איש לא יניא את לבם ממפקדם יוסף. יונתן וחבריו יצאו משם בפחי נפש ובאו לצפורי, העיר הגדולה שבגליל, ואנשי המקום אשר נטו בלבם אל הרומאים יצאו לקראתם, אבל אותי לא הללו ולא גדפו. מצפורי ירדו לשיחין¹⁰⁸. תושבי המקום הזה פגשום בקריאות, כאשר עשו בני יפה. והם לא יכלו כבר לכבוש את כעסם וצוו לחילים אשר אתם ליסר את הצועקים בשוטים. בבואם לגברה יצא לקראתם יוחנן ועמו שלשת אלפים אנשי חיל. אני ידעתי כבר מתוך המכתב, כי גמרו לקדש עלי מלחמה, ונסעתי מכבול עם שלשת אלפים אנשי חיל, אחרי השאירי שם במחנה את הנאמן בין ידידי, ובאתי ליודפת, כי חפצתי להיות קרוב להם במרחק ארבעים ריס. כתבתי להם לאמר: «אם הנכם דורשים בתקף, כי אבוא אליכם, הן יש בגליל מאתים וארבעה ערים וכפרים. לכל אשר תרצו אבוא, זולתי לגברה ולגוש־חלב, כי זאת היא עיר מולדת יוחנן, וההיא (גברה) כרתה עמו ברית עזרה וידידות».

פרק ארבעים וששה: הצירים פורשים רשת לרגלי יוסף. מזמתם נודעה ליוסף והוא מתאמץ לשימה לאל

ויונתן וחבריו קבלו את המכתב הזה, אבל לא ענו כלום, אך כנסו לאספה את ידידיהם וגם את יוחנן הזמינו ונועצו, איך לשלוח בי יד. עצת יוחנן היתה לשלוח מכתבים לכל ערי הגליל וכפריו ולקרוא אותם למלחמה בי כבאויב העם, כי בכל מקום נמצאים למצער אחד או שנים המתנגדים לי. את פתשגן המכתבים האלה יעץ לשלוח גם לירושלים, למען אשר תושביה ידעו גם הם, כי אנשי הגליל יראוני כאויב וגם הם יחשבוני כן. אם הדבר הזה יעשה – יפל פחד על מצדדי ויעזבוני לנפשי. כן יעץ יוחנן ודבריו ישרו מאד בעיני הנוכחים. לי נודע הדבר בשעה השלישית של הלילה¹⁰⁹, כי אחד מהמשתתפים באספה ושמו זכי ברח אלי וגלה לי את מזמתם. אסור היה לי עכשיו לדחות את השעה (שעת הפעולה). בחשבי את יעקב, אחד מחילי הנאמנים, לאיש ישר, צויתיו לקחת מאתים חילים ולשים משמר על הדרכים המובילות מגברה אל הגליל, לתפוש את כל העוברים ושבים ולשלחם אלי, וביחוד את אלה שימצאו אצלם מכתבים. ואת ירמיהו – גם הוא ממיֻדעי – שלחתי עם שש מאות אנשי חיל אל גבול הגליל לשמור את הדרכים המובילות מפה לירושלים. גם עליו פקדתי לתפוש את העוברים ושבים אשר אתם מכתבים ולשימם בשלשלאות בו במקום ולשלוח אלי את המכתבים.

פרק ארבעים ושבעה: יוסף מסיע את חילו אל הכפר גברה

אחרי צוותי את הדברים האלה לאנשים אשר נשלחו (למשמר), פקדתי לאנשי הגליל להזדין בנשק ובצידה לשלשה ימים ולהתאסף למחר על יד הכפר גברה. את החילים אשר עמי חלקתי לארבעה ראשים, ואת הנאמנים שבהם הפקדתי לשומרי ראשי. גם שמתי עליהם שלישים וצויתים לשים לב, לבל יתערב ביניהם איש זר. ביום המחרת בחמש שעות¹¹⁰ באתי לגברה, והנה מצאתי את כל המישור לפני הכפר מלא אנשי חיל מזוינים אשר באו מן הגליל לעזרתי, לפי פקודתי. מבלעדי אלה התלקט ערב רב מן הכפרים. כאשר קמתי והחלותי לדבר אליהם הריעו כלם לכבודי וקראוני בשם מיטיבם ומציל ארצם. הודיתי להם ויעצתים לבלי הלחם באיש ולבלתי גָאֵל את ידיהם בגזל, אך לחנות במישור ולהסתפק בצידתם, כי הנני חפץ לדכא את המרד בלי שפך דם. בעצם היום הזה נפלו שליחי יונתן עם מכתביהם בידי השומרים אשר שמתי על הדרכים. התפושים נשמרו במקומות הִתָּפסם, כאשר צויתי, ואני קבלתי את המכתבים המלאים דברי חרפות ושקרים. לא גליתי את הדבר לאיש וגמרתי בלבי לצאת נגדם.

פרק ארבעים ושמונה: תושבי גברה מקבלים את פני יוסף בכבוד גדול ומרבים בשבחו על שלטונו הטוב

כאשר נודע ליונתן וחבריו כי הנני נמצא בקרבת גברה, פנו יחד עם כל מלויהם ועם יונתן לביתו של יהושע, בנין גבוה דומה למגדל, אשר אינו נופל במאומה ממצודה. פה הסתירו מזוינים אחדים, סגרו את כל השערים חוץ מאחד וקוו, כי אבוא תיכף לקדם את פניהם בברכה. פקֻדה נתנה למזוינים לתת רק לי להכנס אל הבית ולעצור בעד האחרים. הם חשבו כי אפול ככה בידם על נקלה. אולם תקותם נכזבה. אני הבינותי מראש את ערמתם, ובבואי מדרכי סרתי למלון שנמצא מול ביתם והתחפשתי כאלו ישן אני את שנתי. יונתן וחבריו, בחשבם כי באמת נרדמתי, יצאו להתהלך בקרב אנשי לבעבור הוכיחם לדעת, כי מפקד רע אנכי. אולם קרה ההפך ממה שקוו. הם אך הופיעו והגליליים הריעו לכבודי מרוב מסירותם לי, מפקדם, ואת יונתן וחבריו חרפו על אשר באו לבלבל את הענינים (עניני ארצם), אף כי (בני הארץ) לא עשו להם כל רע. גם דרשו מהם שילכו לדרכם, כי לא ישפיעו עליהם לעולם לשים עליהם מפקד אחר במקומי. כאשר נודעו לי הדברים לא פקפקתי שעלי להופיע ביניהם ומיד יצאתי אליהם, למען אשמע באזני את דברי יונתן וחבריו. ההמון קדם את פני בתרועות ותשואות שמחה, בהביעו לי את תודתו וברכתו על שלטוני.

פרק ארבעים ותשעה: יוסף מראה את צדקו לפני אנשי הגליל במעמד צירי ירושלים

לשמע הדברים האלה התחלחלו יונתן וחבריו; הם פחדו פן ימיתום הגליליים דורשי טובתי. מחשבתם הראשונה היתה לברוח, אולם לא יכלו לעשות זאת, כי אני צויתים להשאר. הם נאלצו לעמוד על מקומם בבשת פנים. צויתי את הגליליים לחדל משבח אותי ואת הנאמנים בין אנשי הפקדתי על הדרכים, לבל ישתער עלינו יונתן פתאום. גם פקדתי לגליליים לחגור את נשקם, למען אשר לא יבואו במבוכה בהתנפל האויב עליהם פתאום. בראשונה הזכרתי ליונתן וחבריו את דבר המכתב אשר בו כתבו, כי השלטון בירושלים שלח אותם להשבית את המריבה אשר ביני ובין יונתן, גם (הזכרתי), כי צוו לי להופיע לפניהם. באמרי זאת הראיתי את המכתב לעיני כל, לבל יוכלו להכחיש את הדבר, כי המכתב יעיד נגדם. אחרי כן הוספתי לאמר: «יונתן ואתם חברי המלאכות! לא הבאתי (רק) שנים או שלשה עדים כשרים וישרים¹¹¹ במשפטי עם יוחנן למען הוכיח את (צדקת ארחות) חיי – ברור כי הייתם נאלצים, אחרי בָחנכם את אורח חייהם, להוציא משפט כי הנני חף מפשע. אולם למען תוָכחו, כי ביושר כלכלתי את מעשי בגליל, חושב אני, ששלשה עדים הם מעט מכדי להעיד על איש שחי חיי יושר כמוני, ולכן הנני מעמיד לכם את כל האנשים האלה (לעדים). אותם שאלו נא, מה היו חיי, ואם בתמים וביושר נהגתי את שלטוני¹¹². משביע אני אתכם, אנשי הגליל, לבלתי העלים כל דבר אמת. אמרו בפני האנשים האלה כבפני שופטים, אם עשיתי דבר אשר לא כדת».

פרק חמשים: הגליליים מעידים כי יוסף חף מכל פשע. יוסף קורא לפניהם את מכתבי הצירים המלאים עלילות שקר

אני טרם כליתי לדבר והם קראו פה אחד כי איש חסדם ומצילם הנני. הללו את מעשי עד אז ועודדוני למעשים (כאלה) בעתיד. כלם קימו בשבועה, כי לא פגעתי בנשיהם מעולם ולא גרמתי שום צער לאחד מהם. אחרי כן קראתי באזני הגליליים שנים מן המכתבים אשר נשלחו מאת יונתן וחבריו. (את המכתבים תפשו האנשים אשר הפקדו למשמר על הדרכים והם שלחום אלי.) והמכתבים היו מלאים דברי חרפות ושקרים, כי אני מתנהג כעריץ ולא כמפקד, ועוד כהנה וכהנה כתבו בעזות מצחם ולא נרתעו מכל דבר שקר. אולם הודעתי לגליליים, כי קבלתי את המכתבים מידי השליחים אשר מסרום לי מרצונם, יען כי לא חפצתי, אשר יריבי ידעו את דבר המשמרות, פן ימנעו להבא לשלוח מכתבים¹¹³.

פרק חמשים ואחד: צירי ירושלים צפויים למות, כי הגליליים מתנפלים עליהם להמיתם. יוסף מציל אותם בתחבולתו

כשמוע ההמון את דברי התקצף מאוד והתנפל על יונתן והאנשים אשר אתו להמיתם, וכמעט בצע את מחשבתו, לולא אני שבלמתי את שטף זעמו. ליונתן וחבריו אמרתי כי סולח אני להם את מעשיהם אם ינחמו (על פשעם) וישובו לירושלים ויספרו לשולחיהם את האמת על מפעלי לטובת המולדת. אחרי זאת שלחתי אותם לחפשי, אף כי ידעתי, שלא יקימו דבר מהבטחותיהם. חמת ההמון עליהם בערה כאש וממני בקשו לתת להם ליסר את האנשים האלה על תעלוליהם. נסיתי בכל מאמצי כחי לדבר על לבם, כי יחוסו עליהם, כי ידעתי נאמנה שכל קטטה עלולה להזיק לעניני הכלל. אולם ההמון רגז מאד על האנשים האלה והשתער על הבית אשר בו נמצאו יונתן וחבריו. בראותי את קצף ההמון שאין לשככו – קפצתי על סוס וצויתי להמון ללכת אחרי אל כפר סיכני הנמצא במרחק עשרים ריס. בתחבולה הזאת השגתי שלא יוכלו להאשימני כמעורר למלחמת אחים.

פרק חמשים ושנים: יוסף שולח מלאכות אל השלטון בירושלים

אחרי אשר הגענו לסיכני צויתי לעם לעמוד והטפתי לו דברי מוסר, לבל יהיו נמהרים לכעוס ולבל יתפרצו במעשי נקמה. ולמאה אנשים באים בימים ונכבדים צויתי להתכונן ללכת לירושלים ולהתאונן שם בפני העם על מחרחרי הריב. גם הוספתי: «אם ישמעו לדבריכם תדרשו מאת השלטון, כי יפקד עלי להשאר בגליל ועל יונתן וחבריו לשוב מפה (ירושלימה)». הם התכוננו חיש מהר אחרי תתי להם את הפקודות האלה, וביום השלישי אחרי האספה שלחתי את המלאכות בלוית חמש מאות איש נושאי נשק. כתבתי לידידי אשר בשומרון, כי ישימו לב לשלום האנשים בדרכם¹¹⁴. כי שומרון היתה כבר בידי הרומאים, אולם אלה אשר חפצו למהר לבוא (ירושלימה) נאלצו לנסוע בדרך זאת, כי בה יכולים להגיע לירושלים בשלשה ימים. אני בעצמי לויתי את הצירים עד לקצה גבול הגליל ושמתי משמר על הדרכים, לבל יודע לאיש דבר לכתם. אחרי עשותי זאת שמתי את יפה למקום תחנותי.

פרק חמשים ושלשה: יוסף הולך לטבריה. נכלי צירי ירושלים

כאשר נבצר מיונתן וחבריו לבצע את מזמתם עלי, שלחו את יוחנן לגוש חלב והם נסעו לטבריה בתקוה להשתרר עליה, יען כי גם יהושע ראש העיר (ארכון)¹¹⁵ בעת ההיא שלח להם מכתב והבטיח להשפיע על העם לקדם את פניהם בברכה בבואם ולהספח אליהם. בתקוה זו הלכו אפוא לטבריה. את הדבר הזה הודיע לי במכתב שילא אשר השארתיו כמפקח בטבריה, כאמור, ובקשני, כי אמהר לבוא. שמעתי בקולו ובאתי, אולם בבואי רחפה עלי סכנת מות בגלל הסבה הזאת: יונתן וחבריו באו לטבריה ופתו רבים מאנשי ריבי למרוד בי. כשמעם על דבר בואי, חרדו לנפשותיהם ויבואו לקדם את פני. אחרי ברכם אותי על הצלחתי בשלטוני בגליל הביעו את שמחתם למפעלי המפוארים והוסיפו, כי תהלתי היא גם להם לתפארת, כי הם בני עירי וגם מורי ויודעים הם לבכר את ידידותי על זו של יוחנן¹¹⁶. ועוד אמרו, כי עליהם למהר לשוב הביתה, אבל יחכו עד אשר ימסרו את יוחנן בידי. את הדברים האלה קימו בשבועות ואלות, שהן נוראות מאד אצלנו, עד אשר נפתיתי להרחיק כל חשד מלבי. בסוף בקשוני לעזוב את טבריה, כי מחר שבת ואין ברצונם לעורר מבוכה בעיר.

פרק חמשים וארבעה: צירי ירושלים רוצים לקומם את אנשי טבריה ביוסף

בהרחיקי כל חשד מלבי הלכתי למגדל. אולם השארתי בטבריה מרגלים אחדים שעליהם היה להקשיב ולשמוע את המדובר עלינו. על פני כל הדרך המובילה ממגדל לטבריה הצבתי במרחקים קטנים אנשים, למען יודיעוני, במסירת דברים מאחד למשנהו, את אשר ידובר בעיר. ליום המחרת התאספו כל תושבי טבריה בבית הכנסת, והוא היכל גדול אשר יכיל עם עצום¹¹⁷. יונתן בא, אבל לא מצא עוז בנפשו לדבר בגלוי על המרד בי, רק אמר, כי לעירם נחוץ מפקד מעֻלה. לעומת זאת לא כסה יהושע ראש העיר על מחשבתו ואמר במלים ברורות: «תושבי העיר! מוטב לכם להשמע לארבעה אנשים מאשר לאחד, ומה גם, כי הם מכובדים על פי מוצאם ומפוארים בחכמתם». בדבריו אלה רמז ליונתן וחבריו. את דברי יהושע שבח יוסטוס, אשר אך בא וכבר הצליח למשוך אליו אנשים אחדים מקרב העם, אולם הדברים האלה לא ישרו בעיני ההמון. ולולא שמו קץ לאספה בהגיע השעה הששית, אשר בה מנהג הוא לנו לאכול את ארוחת הבקר בשבת¹¹⁸, כי אז קמה בלי ספק מהומה. יונתן וחבריו דחו את המועצה ליום המחרת והלכו בפחי נפש לביתם. חיש מהר נודע לי הדבר והחלטתי לצאת לטבריה כאור הבקר. ביום המחרת כבשעה (השלישית)¹¹⁹ באתי ממגדל וראיתי והנה העם נאסף כבר בבית התפלה. והנאספים לא ידעו את סבת האספה. יונתן וחבריו ראו אותי פתאום ונבוכו. אחרי כן עלה רעיון בלבם להפיץ שמועה, כי פרשים רומאים נראו על הגבול במרחק שלש מאות ריס מן העיר במקום הנקרא הומוניה¹²⁰. את הדבר הזה הודיעו יונתן וחבריו ודרשו מהעם לבל יתן את ארצו למשסה לאויב. הם בדו זאת למען תהיה להם אמתלה לשלחני מן העיר להביא עזרה ולהבאיש את ריחי בעיני תושביה.

פרק חמשים וחמשה: תחבולת הצירים להרחיק את יוסף מן העיר לא הצליחה

אם כי ידעתי את מזמתם, שמעתי בקולם, לבל יחשבו אנשי טבריה, כי אינני דואג לבטחונם. ובכן יצאתי ובאתי אל המקום ההוא וכאשר לא מצאתי כל עקבות האויב מהרתי לשוב לטבריה, וראיתי (בבואי) והנה התאספה כל המועצה וגם כל המון העם ויונתן וחבריו מרבים להאשימני, כי לא שמתי לב להקל מעליהם את סבל המלחמה בעוד אשר אנכי חייתי חיי מותרות¹²¹. בדברם כזאת הראו ארבעה מכתבים אשר כתבו אליהם – לפי דבריהם – אנשים מגבול הגליל בבקשת עזרה, יען כי חיל רוכבים ורגלים רומיים נכון לבוא בעוד שני ימים לבֹז את ארצם, והם בקשו מהם למהר (לשלוח עזרה) ולא יעזבום לנפשם. כשמוע אנשי טבריה את דבריהם, חשבו כי אמת בפיהם ופרצו בקריאות אלי, אשר לא נאה לי לשבת (בחבוק ידים) ועלי לצאת לעזרת בני עמם. אני ידעתי את מחשבת יונתן וחבריו ולכן עניתי, כי בחפץ לב אצא כרגע למלחמה, אולם יעצתי לחלק את הצבא לחמשה חלקים ולשים בראש כל אחד מהם את יונתן וחבריו, יען כי מהמכתבים יוצא, כי הרומאים אומרים לפשוט בארבעה מקומות. הלא יאה לאנשים אמיצי לב לא רק ליעץ עצות, אלא לעמוד בראש הצבא בעת צרה. כי אני אין ביכלתי לפקד יותר מגדוד אחד. עצתי ישרה מאד בעיני העם, והאיץ גם בהם לצאת למלחמה. הם היו נרגזים מאד על אשר שמתי לאל את מזמותיהם בתחבולותי.

פרק חמשים וששה: שונאי יוסף קוראים עצרת־עם בתקוה לתפוש את יוסף

אחד מהם בשם חנניה, איש רשע ונוכל, יעץ להמון, כי ליום המחרת יקדשו צום לאלהים¹²². הוא צוה לבוא בשעה קבועה אל מקום קבוע בלי נשק ולהראות לאלהים, כי בלי עזרתו הנשק הוא ככלי אין חפץ בו. הוא יעץ כזאת לא מפני יראתו את אלהים, רק למען תפוש אותי ואת חברי בהיותנו בלתי מזוינים. שמעתי בקולו מאֹנס, לבלתי הראות כאיש אשר מצות אלהים קלה בעיניו. כאשר שבנו לבתינו שלחו יונתן וחבריו פקודה ליוחנן, כי יבא אליהם כעלות השחר וירבה לקחת עמו אנשי צבא לפי יכלתו, וככה יתפשו אותי בכפם על נקלה ויעשו עמי כאות נפשם. הוא קבל את המכתב והתכונן לעשות כאשר צוה. ואני צויתי ליום המחרת לשני אנשים משומרי ראשי, הנודעים לתהלה בגבורתם והשלמים במסירותם לי, כי יסתירו תחת בגדיהם חרבות קצרות וילכו עמי יחד, למען אשר נוכל להגן על נפשותינו בהתנפל עלינו שונאינו. אני בעצמי לבשתי שריון וחגרתי חרב מתחת למעילי ובאתי לבית הכנסת.

פרק חמשים ושבעה: שונאי יוסף חוקרים ודורשים אותו בבית הכנסת על עניני־כסף שונים

ויהושע ראש העיר אשר עמד בעצמו לפני שערי¹²³ (בית הכנסת) צוה לחסום את הדרך בעד כל האנשים אשר אתי ורק לי ולאחדים מידידי נתן לבוא פנימה. בעוד אנחנו ממלאים את מנהגי אבותינו ומתכוננים לתפלה עמד יהושע על רגליו וישאלני על אודות החפצים ורַצי הכסף אשר נצלו בשרפת ארמון המלך – בידי מי הם נמצאים. כזאת עשה בחפצו להרויח זמן עד בוא יוחנן. עניתי לו, כי הכל נמצא בידי קפללה ועשרת טובי העיר טבריה, והוספתי: «שאל נא אותם אם אמת בפי». הם אמרו, כי החפצים נמצאים בידיהם. אז אמר: «ועשרים הזהובים אשר קבלת במחיר חלק מרצי (הכסף), אשר מכרת, מה אתם?». השיבותי לו, כי גם אלה נתתי להוצאות הדרך לצירים אשר נשלחו לירושלים. על זה אמרו יונתן וחבריו, כי לא היטבתי לעשות בתתי משכרת לצירים מכסף הצבור. לשמע הדברים האלה התקצף העם, כי הכיר את זדון לבם של הצירים. אני ראיתי כי מהומה קרובה להתעורר וחפצתי לגרות עוד יותר את העם בצירים ולכן אמרתי: «אם באמת עשיתי אשר לא כדת בתתי לצירים משכרת מכסף הצבור, אל תתרגזו, כי אני מכספי אשיב את עשרים הזהובים».

פרק חמשים ושמונה: יוסף יצא בשלום מן הסכנה אשר רחפה על ראשו

לשמע דברי אלה נאלמו יונתן וחבריו דומיה, והעם הוסיף עוד להתעבר עליהם, באשר הראו לעיני כל כי שנאת חנם ישנאוני. בראות יהושע, כי לב העם נהפך עליו, צוה לעם ללכת איש איש לביתו ואת (חברי) המועצה בקש להשאר פה, כי אי אפשר במהומה כזו לבחון ענינים כאלה. העם קרא בקול, כי לא יעזבני לבדי בידיהם. בו ברגע בא רץ והודיע חרש לאנשי יהושע, כי יוחנן הולך ובא עם אנשי צבא. ויונתן וחבריו לא יכלו כבר להתאפק – אולי גם אלהים שקד לשלומי, כי לולא זאת היתה בי יד יוחנן להרגני ואין מציל – ואמרו: «רב לכם, אנשי טבריה, חקור ודרוש על עשרים זהובים. לא בגללם בן מות הוא יוסף, אפס בגלל שאיפתו לשלטון עריץ ועל תפסו את השלטון בהוליכו שולל בדבריו את המוני הגליל». בדברם כן שלחו מהר את ידם אלי ואמרו להרגני. ורעי ראו את הנעשה, שלפו את חרבותיהם והתרו, כי יכו אם יאלצו לכך. העם הרים אבנים וחפץ לרגום את יונתן. וככה חלצוני מכף אויבי.

פרק חמשים ותשעה: התמרמרות אנשי מגדל על שונאי יוסף

(הלכתי משם) ואחרי עברי מרחק ידוע – היתה צפויה לי סכנה להפגש עם יוחנן וחיליו. נטיתי מדרכי דרך רחוב צר ונמלטתי אל האגם. לקחתי סירה שנזדמנה לי ועברתי למגדל. כך נחלצתי מסכנה בדרך בלתי צפויה. מהרתי לקרא לראשי הגליל וספרתי להם, איך בגדו בי יונתן וחבריו ובני טבריה וכמעט לקחו את נפשי. לשמע דברי אלה התרגזו הגליליים ודרשו ממני להתחיל במלחמה בלי הסוס ולצוות להם (לאנשי הגליל) לצאת על יוחנן ולהשמיד אותו ואת אנשי יונתן מעל פני האדמה. אולם אני עצרתי בעדם, ואף כי רגזו מאד צויתים לחכות עד אשר נדע מה בפי הצירים ששלחו לירושלים. והוספתי, כי לפי עצתם יעשו את אשר ימצאו לנכון. דברי נתקבלו על לב הגליליים. ויוחנן שב לגוש־חלב בלי להפיק את זממו.

פרק ששים: צירי יוסף שבים מירושלים ובידיהם כתב־אשור לשלטון יוסף בגליל

כעבור ימים אחדים שבו הצירים מירושלים והודיעו, כי העם רגז מאוד על חנן וסיעתו ושמעון בן גמליאל, מפני המלאכות אשר שלחו לגליל בלי ידיעת השלטון, בהתנכלם לגרשני משם. הצירים ספרו, כי העם רצה להצית את בתי האנשים האלה באש. הם גם הביאו מכתבים אשר בהם אשרו יקירי ירושלים את שלטוני בגליל (בהעתרם) לבקשות העם הרבות. וליונתן וחבריו נתנו פקֻדה, כי ימהרו לשוב לבתיהם. הלכתי אל הכפר ארבל¹²⁴ עם המכתבים האלה בידי. שם אספתי את הגליליים לאספה וצויתי לצירי להודיע את עֹצם הכעס והמשטמה (אשר בלב אנשי ירושלים) בגלל מעשי הרשע אשר עוללו יונתן וחבריו, וכי אשרו את שלטוני בארצם, וליונתן וחבריו שלחו כתב־פקֻדה לעזב את הארץ. מהרתי לשלוח את המכתב ליונתן וחבריו ולשליחי צויתי להתחקות על אשר יזמו לעשות.

פרק ששים ואחד: החלטות שונאי יוסף לשלוח צירים ירושלימה

מבוכתם עצמה מאד בקבלם את האגרת ושלחו לקרא את יוחנן וחברי מועצת טבריה ונכבדי גברה להמתיק סוד ולהתבונן, מה עליהם לעשות. אנשי טבריה חשבו, כי מוטב להחזיק מעמד ואמרו, אשר לא יאות (ליוחנן וחבריו) לותר, וביחוד אין לעזב לנפשה את העיר אשר התחברה אתם, ומה גם כי אני לא אמנע מנגוע בה לרעה. – הם גם לא נרתעו אחור מפני דבת שקר, שאימתי עליהם בהתנפלות. גם יוחנן הסכים לזה, ואף כי יעצם לשלוח שנים ירושלימה להאשימני בפניהם, כי את מעשי בגליל לא כלכלתי במישרים. הוא אמר, כי (הצירים) ישפיעו על העם על נקלה, בהיותם אנשים נשואי־פנים, וכל המון הפכפך הוא מטבעו. דעת יוחנן ישרה בעיניהם מאד ולכן גמרו אמר, כי שנים מהצירים, יונתן וחנניה, ילכו ירושלימה והשנים האחרים ישארו במקומם בטבריה. הראשונים לקחו עמם מאה אנשי צבא, כי יהיו להם למחסה בדרך.

פרק ששים ושנים: יוסף מתכונן לכבש את טבריה אחרי תפשו את הצירים אשר שונאיו שלחו ירושלימה

ואנשי טבריה נתנו את לבם לבצר את החומות, ולתושבי העיר צוו להזדין. גם מיוחנן שנמצא בגוש חלב לקחו אנשי צבא לעזרה במלחמתם עמי. בינתים באו יונתן וחבריו מטבריה אל הכפר דָּברַת¹²⁵ אשר בקצה גבול הגליל במישור הגדול. כחצות הלילה פגשו במשמרותי אשר צוום להתפשט את הנשק ושמרום כבולים באזיקים במקום התפשם לפי פקודתי. את זאת הודיעני לוי, אשר הפקדתיו על המשמר ההוא. חכיתי שני ימים, כאלו לא קרה דבר, ושלחתי צירים לאנשי טבריה ויעצתים לפרוק את הנשק ולשלוח את האנשים לבתיהם. והם חשבו, כי יונתן וחבריו באו כבר ירושלימה והרבו לחרפני תחת לענות לי. אני לא נבוכותי ואמרתי לבוא עליהם בתחבולה, בחשבי כי מלחמת אחים לא תיטב בעיני אלהים. בחפצי להרחיק אותם מטבריה, לקחתי לי עשרת אלפים מבחירי חילי, חלקתי אותם לשלשה ראשים וצויתים להסתתר בכפרים¹²⁶ ולהשאר במארב. ואלף אנשים הולכתי לכפר אחד אשר גם הוא מושבו בהרים במרחק ארבעה ריסים מטבריה, ופקדתי עליהם למהר לבוא כאשר יותן האות. אני יצאתי את הכפר וחניתי מול פני העיר, ואנשי טבריה בראותם זאת יצאו מן העיר בהמון הלוך ורוץ, והרבו להמטיר עלי דברי חרפות. וכה עצמה אִוַלתם, עד אשר העמידו מטת מת עשויה מלאכת מחשבת והתיצבו מסביב לה והספידוני מתוך הוללות וצחוק. גם אני הצטחקתי בראותי את מעשי סכלותם.

פרק ששים ושלשה: כבוש טבריה על ידי יוסף

בחפצי לתפוש בערמה את שמעון ועמו את יעזר דרשתי מהם על ידי שליחים, כי יצאו מן העיר בלוית ידידיהם ושומרים רבים שיגנו עליהם, כי יש את נפשי להשלים אתם ולחלק בינינו את השלטון בגליל. שמעון לא בושש לבוא, כי היה צעיר לימים, גם שאיפת הבצע הטתה את לבבו. ויעזר ירא פן יפל בפח ולא בא. בהתקרב שמעון עם שומרי ראשו יצאתי לקראתו וקדמתי את פניו בברכת ידידות והודיתי לו על בואו. כעבור זמן מצער קראתיו הצדה, כאלו חפצתי לשוחח עמו בסתר. וכאשר הרחקתיו מאת רעיו אחזתיו בגופו והסגרתיו בידי אנשי להביאו אל הכפר. נתתי את האות לחילי, והשתערתי ביחד עמם על טבריה. מלחמה חזקה התלקחה משני העברים ואנשי טבריה נחלו כמעט נצחון, כי אנשי הפנו ערף. למראה הדבר עוררתי את חברי והדפנו את אנשי טבריה אשר היו כבר מנצחים. וצבא אחר שלחתי דרך הים בפקֻדה להעלות באש את הבית הראשון אשר ילכדו בידיהם. הם עשו כמצותי, ואנשי טבריה חשבו, כי עירם נכבשה בחזק יד, התחלחלו והשליכו את כלי נשקם מכפם והתחננו הם ונשיהם וילדיהם לחוס על עירם. נעניתי לבקשותיהם ועצרתי את הצבא מהתנפל עליהם. ואנכי שבתי עם הצבא ממצור העיר, כי פתאם בא הערב ועלינו היה לתת מנוחה לגופותינו. ואת שמעון הזמנתי לסעודה¹²⁷ ונחמתיו על כל מה שקרה והבטחתיו לתת לו הוצאות הדרך ולשלחו ירושלימה בשלום.

פרק ששים וארבעה: יוסף נותן חנינה לאנשי טבריה ומצוה להשיב להם את השלל

למחרת באתי לטבריה ועמי עשרת אלפים אנשי צבא, פקדתי על ראשי העיר לבוא אל מגרש המרוץ וצויתים להודיעני את שמות האשמים במרד. הם נקבו את האנשים בשמות ואני שלחתי אותם כבולים לעיר ידפת. ואת יונתן וחנניה וחבריהם צויתי לשחרר מן המאסר, נתתי להם צידה לדרך ושלחתים ירושלימה, ועמם את שמעון ואת יעזר, וחמש מאות מזוינים להיות להם למחסה. ואנשי טבריה באו שוב ובקשו סליחה על מעשיהם והבטיחו לתקן את אשר עותו ולהיות נאמנים לי לימים הבאים. גם בקשוני להשיב לבעלים את אשר נותר מן השלל. צויתי על אנשי, כי מי אשר בידו מן הבזה יביא את הכל אל המגרש. הם מאנו להשמע זמן רב. פתאם ראיתי איש אחד מאנשי צבאי לבוש בגד יקר יותר מן הרגיל. שאלתיו, מאין לקח אותו. כאשר ענה, כי הוא מבזת העיר, יסרתי אותו בשוטים. ואת האחרים הזהרתי, כי אעשה בהם שפטים נוראים אם לא יביאו את אשר בזזו. אז הובאו חפצים במספר רב, ואני השיבותי לכל איש מאנשי טבריה את הדברים אשר הכיר, כי לו הם.

פרק ששים וחמשה: יוסף מתוכח עם איש ריבו יוסטוס מטבריה, סופר קורות המלחמה עם הרומים

אחרי¹²⁸ אשר הגעתי עד הנה בספורי, ארשה לעצמי להגיד דברים מעטים נגד יוסטוס, אשר גם הוא כתב את פרשת הדברים האלה, ונגד האחרים אשר לקחו על עצמם לכתוב את דברי הימים, אבל האמת היתה קלה בעיניהם, ובגלל שנאתם או אהבתם לכמה אנשים – לא רחקו מדבר שקר. באמת אין ביניהם ובין מזיפי שטרות ולא כלום, אולם מפני שאינם צפויים לענש כמו אלה (מזיפי השטרות) – ממשיכים הם לשקר בלי בושה. יוסטוס לקח על עצמו לכתוב בספר את תולדות המלחמה ההיא וברצותו להרָאות כדיקן ושקדן בעבודתו, בדה עלי דברים אשר לא כן וגם על עיר מולדתו לא ספר את האמת¹²⁹. בעבור זה הנני נאלץ כעת להגן עלי מפני עדות השקר הזאת ואגלה דברים אשר כסיתי עליהם עד הנה. ואל יתפלא איש על אשר לא הודעתי זה כבר; כי אמנם על סופר דברי הימים לכתוב את האמת, אולם הרשות בידו להמנע מהוציא משפט על תועבות אנשי רשע, לא מפני חבתו אליהם כי אם בגלל מדת המתינות שהיא חובה עליו. ובכן אפנה אליו כמדבר לנוכח: «יוסטוס המֻבחר בין סופרי הקורות¹³⁰ – כי כן יהללך פיך – במה אני ואנשי הגליל אשמים, שעיר מולדתך בגדה ברומאים ובמלך? הלא בטרם הפקיד אותי השלטון בירושלים למפקד בגליל חגרתם נשק, אתה וכל אנשי טבריה, ואסרתם מלחמה על עשר הערים אשר בסוריה¹³¹. אתה שלחת באש את כפריהם ועבדך נפל חלל בקרָב הזה. ולא רק אני אומר זאת, כי כן כתוב בספרי הזכרונות¹³² אשר לשליט היחיד (לקיסר) אספסינוס, וגם בתלונת תושבי עשר הערים, אשר צעקו חמס לפני אספסינוס בעכו ובקשוהו, כי ייסר אותך, הגורם לאסונם. וגם היית מקבל את ענשך במצות אספסינוס, לולא המלך אגריפס אשר לו נִתנה הפקֻדה להמיתך, והוא נענה לתחנוניה המרובים של אחותו ביריניקי והחליף לך את עונש המות במאסר לזמן רב. גם יתר תעלוליך הצבוריים מראים בעליל את (ארחות) חייך, כי אתה אשר קוממת את עיר מולדתך ברומאים. עוד מעט ואוכיח זאת. אולם קודם יש את נפשי להגיד מלים אחדות על אנשי טבריה – וגם זה נוגע לך – להראות לאלה אשר יעסקו בקורות האלה בימים הבאים, כי לא הייתם לא אוהבי הרומאים ולא אוהבי המלך. הגדולות בערי הגליל הן: צפורי וטבריה, עיר מולדתך, יוסטוס נכבדי, צפורי, היושבת בטבור הגליל ומוקפת כפרים לרב, יכלה על נקלה להעיז ולהתקומם לרומאים, לו חפצה. אולם היא גמרה לשמור אמונים לאדוניה, סגרה לפני את שערי העיר ואסרה לאזרחיה להתחבר אל חיל היהודים. בחפצם להשתגב גם מפנינו התעו אותי ודרשו ממני לבצר את עירם בחומות¹³³, ומאת קסטיוס גלוס, מפקד צבאות הרומאים בסוריה, קבלו משמר בחפץ לב, ולי בזו, אף כי כחי היה אז רב והכל פחדו מפני. ואחרי כן כאשר ירושלים, בירתנו המפוארת, היתה במצור וסכנה נשקפה למקדש המשותף לכל העם, כי יפל בידי האויבים – לא נתנו אנשי צפורי אף עזר מעט לבלתי הרָאות כמורדים ברומאים. ומולדתך, יוסטוס, יושבת על גדות ים כנרת ורחוקה מסוסיתא שלשים ריס ומגדר ששים ומבית־שאן אשר היא למלך מאה ועשרים ואין עיר יהודית בקרבתה: לו חפצה לשמור את אמונה למלך – יכלה לעשות זאת על נקלה. הלא תושביה היו מרובים ונשק היה להם למכביר! ולוּ גם היה נכון אשר אמרת, כי אז הייתי אני האשם, יוסטוס יקירי, – מי היה אשם אחרי כן? הלא תדע, כי לפני מצור ירושלים הייתי אני כבר בידי הרומאים, וידפת ועוד הרבה מצודות נלכדו ביד חזקה¹³⁴, והמון רב מאנשי הגליל נפל חלל בקרב. אולם כאשר עבר פחדי מנגד עיניכם, היה עליכם להשליך את הנשק מידכם ולהראות למלך ולרומאים, כי לא ברצון רק באנס ערכתם נגדם מלחמה. ואתם חכיתם, עד אשר יקרב אספסינוס בעצמו עם כל חילו אל החומות¹³⁵, ורק אז פשטתם נשקכם מתוך פחד. ועירכם היתה נלכדת בחזקת היד, לולא נענה אספסינוס לבקשת המלך ולהתנצלויותיו על אולתכם. ובכן לא בי האשמה, רק בכם, כי למלחמה נשאתם את נפשכם. או הלא תזכור, כי אני מדי כבשי את עירכם לא המתי אף אחד מכם. ואתם הייתם נתונים במלחמת אחים, לא בגלל אהבתכם את הרומאים ואת המלך, כי אם מפני זדון לבכם, והרגתם מאה ושמונים וחמשה איש מתושבי העיר, בעת שאני הייתי בידפת הנצורה על ידי הרומאים. וכי לא בדקו ומצאו, כי במצור ירושלים היו אלפים איש מטבריה, שחלק מהם נפל חלל וחלק לוקח בשבי? ואם תאמר, כי לא היית אויב (הרומאים) ולכן ברחת אל המלך – אומר אני על זאת, כי עשית זאת מיראתך אותי. אתה אומר שאיש זדון הנני.

אולם הלא המלך אגריפס נתן לך את נפשך לשלל, אחרי שאספסינוס חרץ עליך משפט מות, וגם הרבה מתנותיו לך, ומדוע שמך אגריפס אחרי כן פעמים במאסר ופעמים גרש אותך מעיר מולדתך? האם לא צוה פעם אף להמיתך, ורק לבקשות הרבות של אחותו ביריניקי נעתר להציל את נפשך? למרות מעשי־נבלה אלה הפקידך אחרי כן למזכירו הסודי¹³⁶, אבל בקרוב נוכח בקלות דעתך ושלחך מעל פניו. אולם אין ברצוני למנות כרוכל את כל מעשי נכליך. אך תמה אני לעזות מצחך, אשר תהין לאמר, כי תיטיב לספר את המאורעות הללו מכל יתר הסופרים, ואתן אינך יודע את הדברים אשר נעשו בגליל, כי היית אז עם המלך בבירות ולא חקרת את אשר סבלו הרומאים ואת אשר עשו לנו במצור ידפת. גם נבצר ממך לדעת את אשר פעלתי אני לבדי בעת המצור, כי כל האנשים אשר יכלו להודיע על זה אבדו במלחמה הזאת. ואולי תאמר, כי תארת נכונה את המעשים (אשר קרו) בירושלים. אבל איך אפשר הדבר? הלא לא לקחת חבל במלחמה וגם לא קראת את ספרי הזכרונות אשר לקיסר! וההוכחה החזקה ביותר נגדך היא, כי ספרך סותר את הנאמר בספרי הזכרונות של הקיסר¹³⁷. ואם בכל זאת תהין לאמר, כי היטבת לכתוב מכלם, מדוע לא הוצאת את ספר דברי הימים (אשר כתבת) בחיי השליטים אספסינוס וטיטוס עושי המלחמה, ובעת אשר היו עוד בחיים גם אגריפס וגם כל בני משפחתו אשר היו בקיאים בחכמת יון? הלא (ספרך) היה כתוב עוד לפני עשרים שנה, ואז יכלת להביא עדים על אמתותו אנשים שידעו את הענין לאמתו¹³⁸. רק אחרי אשר האנשים האלה אינם עוד בקרבנו אין לך לפחד כי יכחישו דבריך, מצאת עוז בנפשך לפרסם את ספרך. לא כן אנכי, אשר לא יראתי כמוך לספרי; ובעת אשר המעשים רחפו עוד כמעט לפני עינינו מסרתי את ספרי לשליטים בעצמם, ונפשי יודעת, כי שמרתי על האמת. וגם תקותי למצא לי עדים (נאמנים) לא נכזבה. מהרתי לתת את ספרי לאנשים רבים, וביניהם אשר לקחו חבל במלחמה, כאגריפס המלך ואחדים מבני משפחתו. השליט טיטוס רצה, אשר האנשים ילמדו את פרשת המעשים רק מתוכם (מתוך ספרַי) ולכן חתם בידו את ספרי וצוה להפיצם בקהל¹³⁹. והמלך אגריפס כתב ששים ושתים אגרות להעיד על אמתות ספרי. שתים מהן מציע אני בזה ומהן תוכל להכיר את תכן (יתר) המכתבים:

«המלך אגריפס מברך בשלום את יוסף החביב מאד. בענג גדול קראתי את ספרך, לפי דעתי עלית הרבה על הסופרים האחרים אשר כתבו על הענין הזה בשקדך על דבר אמת. נא לשלוח לי גם את (הספרים) האחרים. היה שלום».

«המלך אגריפס מברך בשלום את יוסף החביב מאד. מספרך אשר כתבת נראה, כי אינך זקוק להוראות למען אשר תוכל לתאר כמו את כל הענין מראשיתו, בכל זאת, כאשר תבוא אלי אספר לך כמה דברים שאינם ידועים לאיש»¹⁴⁰.

במדה זו קלעתי אל האמת בספרי, והוא (אגריפס) לא החניף לי, כי זה לא היה נאה לו, ולא התל, כאשר תאמר אתה, כי זדון לב כזה היה רחוק ממנו, אך העיד על האמת, ככל האנשים אשר קראו את ספרי. אולם רב לי לטפל ביוסטוס, אשר נאלצתי להפסיק בגללו את ספורי.

פרק ששים וששה: יוסף מאיים על אנשי יוחנן ודורש שיעזבו את מפקדם. הדבר עולה בידו במדה מרובה

אחרי עשותי סדרים בטבריה אספתי סוד מרעי ונועצתי, כדת מה לעשות ביוחנן. דעת הגליליים היתה לזין את כל האנשים ולצאת על יוחנן ולעשות בו נקמה, כי הוא אשם בכל המרידה. אולם דעתם לא ישרה בעיני, כי אמרתי לדכא את המהומה בלי שפך דם. ולכן יעצתים לחקר ולדרש אחרי שמות האנשים הסרים למשמעת יוחנן. אחרי עשותם זאת ידעתי מי הם האנשים, והוצאתי פקֻדה אשר בה הבטחתי לתת את בריתי שלום¹⁴¹ לאנשי יוחנן הנכונים לשוב מדרכם, גם נתתי להם אַרכָּה עשרים יום למען יוכלו לבחור בטוב להם והפחדתים, כי אשרוף את בתיהם ואחרים את רכושם, אם לא יפשטו את נשקם מעליהם. לשמע הדבר נבוכו האנשים מאד ועזבו את יוחנן. ומספר האנשים אשר פרקו את נשקם ובאו אלי – ארבעת אלפים. עם יוחנן נשארו רק אנשי עירו וזרים מעטים מצור¹⁴², כלם יחד כאלף וחמש מאות איש. ככה נצחתי בתחבולותי את יוחנן, ומאז ישב תחתיו בעיר מולדתו ולבו מלא פחד.

פרק ששים ושבעה: אחרי כבוש צפורי מציל יוסף את העיר מזעם אנשי הגליל

בעת ההיא התאוששו אנשי צפורי ותפשו נשק בידיהם. והם בטחו במשגב חומותיהם, ומה גם, כי ראו, אשר הנני שקוע בענינים אחרים. הם שלחו אנשים לקסטיוס גלוס – הוא היה נציב סוריה – לבקש, כי יבוא מהר ויתפוש את עירם בידו או ישלח להם חיל משמר. גלוס הבטיח לבוא, אולם את הזמן לא קבע. בהגיע הדבר לאזני לקחתי את אנשי חילי ויצאתי על בני צפורי ולכדתי את עירם בחזקת היד. ואנשי הגליל, אשר שנאו את העיר הזאת, חשבו כי באה שעת כֹשר לכלות את חמתם בשנואת נפשם, ואמרו להשמידה כליל על כל תושביה. בלי חכות עד יעבור זעם¹⁴³ הם חדרו העירה ושרפו את הבתים אשר מצאום ריקים מאדם (כי האנשים נסו בחרדה אל המצודה), שדדו את הכל ולא מנעו את עצמם מכל מעשי הרס. למראה הדבר התעצבתי אל לבי מאד וצויתים לחדול מזה והוכחתים, כי לא יתכן לעשות כדבר הזה לאחיהם בני עמם. הם לא שמו לב לא לבקשותי ולא לפקֻדותי, כי האיבה גברה על דברי המוסר (אשר הטפתי להם). אז צויתי לידידי אשר עמי להפיץ את השמועה, כי הרומאים מתנפלים בחיל גדול על העיר מהצד השני. עשיתי זאת, למען הפסיק את התפרצותם של אנשי הגליל ולהציל את העיר. התחבולה הצליחה בידי, כי בשמוע (הגליליים) את הבשורה חרדו לנפשותיהם, עזבו את השלל ונמלטו, ביחוד כאשר ראו, כי גם אני מפקדם עושה כזאת, יען כי התחפשתי כאלו האמנתי בשמועה כמוהם. כך נצלו אנשי צפורי המיואשים בעזרת תחבולותי.

פרק ששים ושמונה: העיר טבריה אומרת לעבר למלך אגריפס. הגליליים חפצים להרס את העיר

גם טבריה¹⁴⁴ היתה כמעט לבז בידי אנשי הגליל בגלל הסבה הזאת: ראשי מועצת העיר שלחו אל המלך כתב בקשה, כי יבוא אליהם לקחת את העיר לפקודתו. המלך הבטיח לבוא וכתב גם הוא אגרת ומסרה לאחד ממשרתיו ושמו קריספוס, מגזע היהודים, להביאה לאנשי טבריה. כאשר נודע לגליליים, כי בידי האיש מכתבים, תפשוהו והביאוהו לפני. ההמון התקצף לשמע הדבר וחגר את כלי זינו, אנשים לרב התלקטו מעברים ובאו ליום המחרת לעיר שיחין אשר בה שמתי את מושבי. הם צעקו בקול גדול וקראו לטבריה בשם בוגדה ואוהבת המלך. גם דרשו לתת להם לעלות עליה ולהשמידה כליל, כי גם לאנשי טבריה שמרו שנאה כמו לאנשי צפורי.

פרק ששים ותשעה: יוסף מֵגֵן על העיר ומצילה מידי הגליליים

שמעתי את הדבר ולא ידעתי איך להציל את טבריה מעברת הגליליים, כי לא יכלתי להכחיש, אשר אנשי טבריה כתבו אל המלך וקראו אותו לבוא, כי מענהו אליהם הוכיח את זאת. אחרי התבונני זמן רב אמרתי: «את פשע בני טבריה ידעתי גם אני ולא אעצרכם מבֹּז את עירם. אולם יאות לעשות זאת במשפט, כי לא רק אנשי טבריה בגדו בחרותנו, אך גם רבים מנכבדי הגליל. חכו אפוא עד אשר נכיר נכונה את האשמים, ואז אמסור כלם כאחד בכפכם מבלעדי הבודדים אשר תשיג ידכם לתפשם בעצמכם. בדברים האלה פתיתי את ההמון, עד כי שככה חמתם וילכו להם. ואת שליח המלך צויתי לשים במאסר. כעבור ימים אחדים התראיתי כאלו אלוץ אני לעזב את המחוז הזה לרגלי עניני הנחוצים. קראתי לפני את קריספוס וצויתי לו חרש לשַׁכֵּר את איש הצבא השומר אותו ולהמלט אל המלך, כי לא ירדפו אחריו. הוא שמע למצותי וברח. ככה נחלצה טבריה מן הסכנה אשר באה עליה פתאם, להחרב בפעם השניה, בתחבולותי ודאגתי לה.

פרק שבעים: מנוסת יוסטוס אל המלך אגריפס

בעת ההיא ברח יוסטוס בן פיסטוס אל המלך ואנכי לא ידעתי. והנה אבאר את סבת מעשהו זה. כאשר החלה מלחמת היהודים עם הרומאים גמרו אנשי טבריה לשמור את אמונם למלך ולא למרוד ברומאים. אולם יוסטוס דבר על לבם שימרדו, כי אהב מהפכות וגם קוה לתפוש בידו את השלטון בגליל ובעיר מולדתו. אך לא הפיק את זממו, יען כי הגליליים שנאו בלבם את בני טבריה וזכרו את הרעות אשר (יוסטוס) עשה להם לפני המלחמה, ולכן לא יכלו להרשות, כי יוסטוס יהיה מפקדם. וכאשר הפקדתי אני על הגליל מטעם שלטון ירושלים הרגיזני יוסטוס פעמים רבות, עד כי עוד מעט והרגתיו, כי גדלה חוצפתו מנשוא. הוא ירא, איפוא, פן תביאני התמרמרותי נגדו למעשים ושלח צירים אל המלך, בקוותו לשבת עמו בטובה ושלוה¹⁴⁵.

פרק שבעים ואחד: המלחמה על צפורי. חיל יוסף נאלץ להסוג אחור

אנשי צפורי, אשר נצלו מן הסכנה הראשונה בארח פלא, שלחו עוד פעם צירים אל קסטיוס גלוס בבקשה שימהר לבוא לתפוש את עירם, או ישלח חיל אשר יהדוף אחור את האויבים המשתערים עליהם. סוף סוף נענה להם גלוס ושלח חיל פרשים ורגלים. החיל בא בלילה והם הכניסוהו לתוך העיר. מפני שצבא הרומאים הֵשם את הארץ [מסביב], לקחתי את אנשי חילי והלכתי אל הכפר גריס¹⁴⁶. שם בצרתי את המחנה במרחק עשרים ריס מצפורי ובלילה קרבתי אליה והשתערתי על חומותיה. הרבה מאנשי חילי עלו לתוך העיר בסֻלמות ולכדו חלק גדול מן העיר. אפס כי נאלצנו להסוג אחורנית כעבור זמן מצער, כי לא ידענו את המקומות האלה. הרגנו שני פרשים רומיים ועשרה רגלים ואחדים מאנשי צפורי, ולנו אבד רק איש אחד. אחרי כן התלקח במישור קרב בינינו ובין הפרשים. זמן רב עמדנו על נפשנו בעֹז גבורה ולסוף נחלנו מפלה, כי הרומאים סבונו והאנשים אשר עמי יראו ונסוגו אחור. בקרב הזה נפל חלל אחד מן המְפקדים על שמירת ראשי ושמו יוסטוס, אשר לפני זה שרת במשרה זו אצל המלך. בעת ההיא בא מאת המלך חיל פרשים ורגלים בפקודתו של שוּללה מפקד שומרי ראש (המלך). הוא תקע את מחנהו במרחק חמשה ריסים מיוּליַס¹⁴⁷ ושם משמר על הדרכים המובילות לסילֶבקיה ולמצודת גמלא למען מנוע בעד הגליליים מלבוא לעזרת אנשי המקום.

פרק שבעים ושנים: יוסף שולח חיל עזרה ואחרי כן בא בעצמו ומנצח את האויב, אבל נפצע קשה

בהודע לי הדבר שלחתי אלפים אנשי צבא ובראשם המפקד ירמיהו. הם התבצרו במרחק ריס אחד מיוליס בקרבת הירדן. אולם חוץ מתגרות קטנות לא עשו מאומה, עד אשר באתי אני אליהם ועמי שלשת אלפים אנשי צבא. ביום המחרת שמתי מארב בעמק קרוב למחנה המלך, החלותי במלחמה בצבא המלך בפקדי על אנשי צבאי לפנות ערף עד אשר ימשכו אחריהם את האויב, וכן היה. שוללה חשב, כי אנשינו בורחים באמת ויצא ורדף אחריהם בחזקה. החילים אשר היו במארב התנפלו עליו מאחור והביאו מהומה גדולה בצבאו, ואז שבתי לפתע פתאום והשתערתי עם חילי על אנשי המלך והֵנַסתי אותם. הייתי נוחל נצחון מפואר ביום הזה, לולא כוח נעלם שעמד לי לשטן: סוסי, אשר עליו רכבתי בקרב, נפל במקום בצות והשליכני ארצה. נפצעתי בפרק שעל יד השכם, ולכן לקחוני אל כפר נחום¹⁴⁸. בשמוע אנשי זאת, יראו פן יאֻנה לי רע וחדלו מרדוף (אחרי האויב) ושבו, כי מאד חרדו לנפשי. קראתי לרופאים והם חבשו את פצעי, נשארתי שם כל היום ההוא ואש הקדחת יקדה בקרבי. בלילה הובאתי בעצת הרופאים למגדל.

פרק שבעים ושלשה: נסיון שוללה להשתמש במבוכת היהודים לא הצליח

שוללה ואנשיו שמעו את אשר קרני ויתעודדו. הם ידעו, כי מחננו נשאר בלי משמר ויקימו בלילה מארב פרשים בעבר הירדן, וכאור הבקר התגרו מלחמה את אנשי, אשר יצאו נגדם עד המישור. פתאום הופיעו הפרשים אשר היו במארב והממו את אנשי והניסום וששה מהם נהרגו. אולם בכל זאת לא נחלו נצחון שלם, יען כי שמעו שאנשי צבא משלנו באים בסירות ממגדל ליוליס ופחד נפל עליהם ויסוגו אחורנית.

פרק שבעים וארבעה: אספסינוס ואגריפס בצור. משפט פיליפוס ויוסטוס

כעבור זמן מצער בא אספסינוס לצור ועמו המלך אגריפס. אנשי צור החלו לחרף את המלך וקראו לו שונא הצורים והרומאים. הם אמרו, כי במצותו הסגיר מצביאו פיליפוס בידי האויבים¹⁴⁹ את ארמון המלך ואת חיל הרומאים אשר בירושלים. כשמוע אספסינוס את הדבר הזה גער באנשי צור על עשותם עול לאיש, שהוא מלך ואוהב הרומאים. ולמלך יעץ לשלוח לרומי את פיליפוס, למען אשר יתן לנירון דין וחשבון על מעשיו. פיליפוס נשלח, אבל לא בא לפני נירון. הוא שמע כי נירון נמצא בצרה גדולה מפני המהומות ומלחמת האחים אשר פרצו ברומא ושב אל המלך. בבוא אספסינוס לעכו התאוננו ראשי עשר הערים אשר בסוריה וצעקו חמס על יוסטוס איש טבריה, כי שרף את כפריהם. אספסינוס מסר אותו בידי המלך, למען יענש על־ידי נתיניו. אולם המלך שם אותו במאסר והעלים את הדבר מאספסינוס, כפי שספרתי למעלה¹⁵⁰. ואנשי צפורי יצאו לקראת אספסינוס, קדמו אותו בברכה וקבלו לעירם משמר צבא אשר בראשו עמד פלקידוס. אני הלכתי¹⁵¹ בעקבות הצבא הזה בכל מסעיו עד בוא אספסינוס אל הגליל, איך קרה הדבר הזה, ואיך עשה (אספסינוס) עמי מלחמה בראשונה על־יד גריס, ודבר הסוגו אחור משם לידפת, ואת אשר עשיתי במצור הזה, ואיך נתפשתי חי ונאסרתי באזיקים, ואיך יצאתי לחֹפש, והמעשים אשר עשיתי במלחמת היהודים, ודבר מצור ירושלים – כל זאת תארתי בספרי על מלחמת היהודים באר היטב¹⁵². אולם עלי להוסיף עתה את תולדות חי אשר לא כתבתין ב«מלחמת היהודים».

פרק שבעים וחמשה: מאורעות שונים מחיי יוסף אחרי מצור ידפת

כאשר בא הקץ למצור ידפת ואנכי נמצאתי בידי הרומאים הייתי נתון לשמירה מעֻלה, אף כי אספסינוס הרבה לכבדני, לפי פקֻדתו נשאתי לאשה בתולה אחת מבנות הארץ, מן הנשים אשר נפלו בשבי¹⁵³ בקיסריה. היא לא נשארה¹⁵⁴ אצלי זמן רב, הלכה ממני, כאשר יצאתי לחפשי מן המאסר ונסעתי עם אספסינוס לאלכסנדריה. לקחתי לי אשה אחרת באלכסנדריה. משם נשלחתי עם טיטוס למצור ירושלים, ופעמים רבות נמצאתי בסכנת מות, כי היהודים חתרו לתפשני בכפם ולענשני¹⁵⁵. והרומאים חשבו מדי הנגפם, כי בגידתי היא סבת אסונם, וכפעם בפעם צעקו בפני השליט ודרשו ליסרני כאיש אשר בגד גם בהם. הקיסר טיטוס ידע את תמורות הגורל במלחמה והחריש ובזה שכך את חמתם של אנשי הצבא נגדי. אחרי כבוש ירושלים שדלני הקיסר פעמים רבות לקחת מחרבות עיר מולדתי כל אשר תאוה נפשי, באמרו כי הוא נותן לי את הרשות לזה. אולם אחרי אבדן מולדתי לא היה דבר יקר ללבי אשר אשמרהו למצוא בו תנחומים בצרתי. ובקשתי מטיטוס לתת חפש לאחדים והוא מלא את בקשתי. גם את הספרים הקדושים קבלתי במתנה בחסדו של טיטוס¹⁵⁶. אחרי זמן קצר בקשתיו גם לשחרר את אחי וחמשים מרעיו, והוא לא השיב את פני ריקם. ברשות טיטוס נכנסתי גם כן אל המקדש פנימה¹⁵⁷, אשר שם היו כלואים אנשים ונשים וילדים לרב אשר לוקחו בשבי. ואת האנשים אשר הכרתים והם רעי, ידידי או קרובי הצלתי, ומספרם כמאה ותשעים, בלי תת פדיון נפשם הוצאתי אותם לחפשי והשיבותים על כנם. פעם שלחני טיטוס עם קֵרֵאַליוס ואלף רוכבים לכפר אחד הנקרא תקוע¹⁵⁸ להתבונן, אם יצלח למחנה צבא. בשובי משם ראיתי הרבה שבויים מוקעים על הצלב, גם הכרתי שלשה מקרובי ונעצבתי אל לבי. באתי לפני טיטוס ועיני זולגות דמעות וספרתי לו את הדבר. הוא צוה תיכף להורידם,¹⁵⁹ לרפאם ולדאוג להם. שנים מהם מתו, והשלישי נשאר בחיים.

פרק שבעים וששה: עניני המשפחה של יוסף וחיי יוסף ברומי בימי הקיסרים אספסינוס, טיטוס ודומיטינוס.

אחרי אשר דכא טיטוס את המהומות ביהודה, נתן לי לנחלה כברת אדמה במישור חלף שדותי אשר בקרבת ירושלים שלא הביאו לי שום תועלת, כי שם חנה משמר רומאי. כאשר התכונן להפליג לרומי לקחני כבן לויה וחלק לי כבוד גדול. בבואנו לרומי הרבה אספסינוס להטות לי חסד, כי נתן לי מקום לשבת בבית אשר בו גר טרם היה לשליט, וכבדני בזכות אזרח־רומי. גם קבע לי פרס כסף. עד אחרית חייו הוסיף להוקירני ומחסדיו אלי לא גרע מאומה. דבר זה העמיד את חיי בסכנה, בעקב הקנאה. יהודי אחד ושמו יונתן עורר מהפכה בקיריני ומשך אחריו אלפים איש מיושבי הארץ והביא בזה אבדן על האנשים האלה, וכאשר נאסר על־ידי נציב הארץ ושֻלח בנחֻשתים אל השליט – הודיע, כי אני המצאתי לו נשק וכסף¹⁶⁰. אספסינוס הכיר כי שקר בפיו, ודן אותו למיתה. הוא נמסר (בידי התלין) ומת. גם אחרי כן טפלו עלי אנשים אשמות שקר פעמים רבות, כי קנאו באשרי, ומכולן נצלתי בחסד עליון. ומאת אספסינוס קבלתי במתנה כברת ארץ גדולה ביהודה. בעת ההיא גרשתי את אשתי אחרי לדתה שלשה בנים, כי הליכותיה לא ישרו בעיני. מהם (מן הבנים) שנים מתו, ואחד אשר קראתיו בשם הורקנוס עודנו בחיים. אחרי כן לקחתי לי אשה מתושבי כפתור (קריטי), מזרע היהודים, והיא בת להורים רמי־היחש ונכבדים מכל אנשי הארץ. בתכונת נפשה עלתה על הרבה נשים, כאשר העידו אחרי כן (ארחות) חייה. היא ילדה לי שני בנים, שם הבכור יוסטוס, ומשנהו סימונידס המכֻנה גם אגריפס. אלה הם קורות משפחתי. ולב השליטים עלי היה כלפנים¹⁶¹ . אחרי מות אספסינוס לקח טיטוס את הממשלה בידו, והוא כבדני כאביו ולא האמין לדברי המעלילים עלי עלילות כפעם בפעם. את מקום טיטוס ירש דומיטינוס, וגם הוא הרבה לתת לי כבוד ויקר. הוא ענש את היהודים המאשימים אותי וצוה ליסר את עבדי הסריס, אומן בני, אשר הלשין עלי. את אחֻזתי אשר ביהודה שחרר ממסים, – ודבר זה נחשב לכבוד גדול. גם אשת הקיסר עשתה הרבה לטובתי. אלה הן קורות חיי. על פיהן יחרצו אחרים משפט על תכונות רוחי כאַוַּת נפשם¹⁶². ואתה אֶפּפרוֹדיטוס, בחיר האנשים, הנה נתתי בידך את כל ספרי «קדמוניות», ועתה אשים בזה קנצי למלין¹⁶³.