מתוך: מורשת גבורה: פרקים מספרות ישראל;

הגנת יודפת    🔗

והעיר יודפת נמצאה כמעט כולה בראש סלע תלול, המוקף מעברים תהומות אין חקר, ובנסות איש להשקיף למטה תחשכנה עיניו מעומק פי התהום, ורק מרוח צפון נמצאה דרך אל העיר, כי שם נבנתה בצלע ההר. ואת המקום הזה ביצר יוסף בהקימו את חומת העיר, לבל יוכלו האויבים להגיע משם אל ראש ההר המתנשא למעלה. ועוד הרים הקיפו את העיר מסביב, ועל כן נסתרה עבריה מעיני אדם טרם הגיע אליה. זאת היתה תכונת יודפת הבצורה – – –

אספסינוס אמר להתגבר על טבע המקום וגם על אומץ לב היהודים המגינים עליו וגמר לחזק את עבודת המצור. הוא קרא את שרי צבאותיו להיועץ אתם בדבר מלחמת התנופה במצור, והם יעצו עצה לשפוך סוללה במקום אשר משם יוכלו לגשת אל החומה. על כן שלח את כל הצבא להביא את החמר הדרוש, והם חצבו בהרים אשר מסביב לעיר ויחד עם העצים הביאו אבנים לאין מספר. ולמחסה מן החצים העפים ממעלה מתח חלק הצבא מקלעת ענפים על משוכות עצים, ותחת הצפוי לא נזקו אנשי הצבא כמעט ממטר אבני הבליסטראות, אשר ניתך עליהם מן החומה, ושפכו את הסוללה במנוחה, וחבריהם עדרו את התללים הקרובים והספיקו להם עפר לעבודה. ככה נחלק הצבא לשלוש משמרות בעבודה הזאת, איש לא הלך בטל. והיהודים השליכן מן החומה צורי־אבנים גדולים וכל מיני קלעים על צפוי אנשי המלחמה, ואף כי לא הצליחו לפלח אותו, החרידו בקול המולת מפּצם את עושי המלאכה. – – –

אחרי כן הציג אספסינוס מסביב את מכונות הקלע, ומספר הכלים היה מאה וששים, וציוה לנגח בהם את היהודים העומדים על החומה. זורקי החצים (הקטפולטות) הקיאו להבות ברזל, ואבנים גדולות בנות משקל כבד עפו מן הבליסטראות ולפידי אש וחצים ניגרו בהמון ולא נתנו ליהודים לדרוך ברגליהם על החומה, ואף לצאת ולבוא בחוצות העיר. כי גם המון דורכי הקשת הערבים וכל הרובים והקלעים ירו על העיר עם המכונות יחד. וכאשר נבצר מהיהודים להשיב מלחמה לאויביהם מראש החומה, לא חבקו את ידיהם, רק עשו כמעשה שודדים והגיחו מן העיר חבורות חבורות וקרעו את צפוי בעלי המלאכה והכו בהם, ומדי הניסם אותם הרסו את הסוללה ושלחו את המשוכה עם כל הקורות באש. לאחרונה הבין אספסינוס, כי סיבת הנזק היא פרוד חלקי הסוללה, כי הרווחים אשר בין החלקים נותנים ליהודים מקום לפרוץ בו, ועל כן ציוה לחבר את כל המשוכות לאחת, ובזה התלכדו גם חלקי הצבא העובד במלאכה ולא יכלו עוד היהודים להבקיעם. – – –

ובראות יוסף, כי הרומאים שולחים את כל מכותיהם אל מקום אחד ועוד מעט תבקע החומה, התחכם לעצור רגע קטן את כוח המכונה. הוא ציוה להוריד שקים מלאים קש ומוץ אל המקום אשר יראו את האיל נישא שמה תמיד, למען יתעה במהלכו וגם למען יקבלו השקים הרכים את מגח האיל ויחלשו את כוחו. בגלל הדבר הזה כילו הרומאים זמן רב לריק, כי בכל מקום אשר כוננו אליו מכונות הרעש, שמה שלשלו האנשים את שקיהם ממעלה והשיבו את מגח האיל אחור, עד כי לא נפגעה החומה. לאחרונה מצאו הרומאים תחבולה להפר את עצת היהודים כי עשו להם מוטות ארוכים וקשרו בקצותיהם חרמשים ובזה כרתו את השקים. ומני אז החלה המכונה לנגח ביתר עוז והחומה, אשר נבנתה זה עתה, התמוטטה תחתיה. על כן מהרו אנשי יוסף להגן על נפשם באש. הם לקחו את כל חומר השרפה, אשר מצאה ידם, והגיחו מן העיר בשלשה ראשים ושרפו את מכונות הרומאים ואת מקלעות סוכותיהם ואת סוללותיהם גם יחד, והרומאים לא עמדו על נפשם, כי נבהלו מעוז אף שונאיהם ולא קמה בהם רוח, ובעוד הם מבקשים להיעזר עלתה הלהבה למעלה, כי כהרף עין ליכחה האש את הכופר והזפת והגפרית ואכלה סביב וברגע אחד היו לבער כל בניני הרומאים, אשר הקימו בזעת אפם.

ובאותו מעמד עשה איש אחד מן היהודים ושמו אלעזר בן שמי, יליד כפר סבא (או סב) בגליל, דבר־גבורה לשם ולזכר עולם, כי הרים אבן גדולה מאוד והשליך אותה בכוח גדול מראש החומה על מכונת הרעש, עד אשר התיז את ראש האיל, ואחרי זה קפץ לתוך מחנה השונאים ולקח משם את ראש האיל ובמנוחה גדולה נשא אותו על החומה, וכל האויבים שמו אותו למטרה לחציהם והוא נתן את בשרו למכים, כי לא היה מכוסה מגן, וחמשה חצים נחתו בו. אך אלעזר לא שם לב לדבר הזה, עד אשר עלה על ראש החומה. וכל האנשים ראו עין בעין את מעשה גבורתו. ואז קרס מעוצמת מכאובי פצעיו ונפל למטה עם ראש האיל. ואחריו הפליאו לעשות גבורה שני האחים נטירא ופיליפוס, אנשי כפר רומא, גם הם ילידי הגליל, כי קפצו אל תוך לגיון העשירי והתנפלו בעוצם־יד ובזרוע נטויה על הרומאים, עד אשר ניתקו את שורותיהם, ובכל מקום אשר פנו הפיצו את כל האויבים מפניהם.

ואחרי הדברים האלה לקחו יוסף ויתר אנשיו עוד הפעם לפידי אש והניסו את הלגיון החמישי ואת הלגיון העשירי ושרפו את המכונות ואת הסוככים יחד עם הסוללה, ויתר הרומאים קדמו את פני הסכנה והעלו מכסה עפר על המכונות ועל כל מלאכת העץ אשר להם. לעת ערב החליפו הרומאים כוח והקריבו עוד הפעם את איל־הברזל לנגח את החומה במקום אשר התרועעה. ואז ירה אחד הלוחמים (היהודים) מעל החומה ופגע את אספסינוס בעקבו. הפצע היה קל, כי כוח המכה רפה ממרחק המקום. אולם מהומה גדולה קמה בקרב מחנה הרומאים לדבר הזה, כי למראה דם המכה נבהלו העומדים מקרוב והשמועה עברה בכל הצבא ורבים הרפו מעבודת המצור ורצו בפחד ובבהלה לראות את פני המפקד. ולראשונה מיהר טיטוס לבוא, כי חרד לנפש אביו, והמון הצבא נמוג מאהבתו לראש הצבא ובראותו את חרדת בנו. אבל אספסינוס מיהר להשיב את נפש בנו המפחד ולהשקיט את סערת הצבא, כי הבליג על מכאוביו ושקד להראות את פניו לעיני כל האנשים, אשר פחדו לחייו. ובדרך הזה העירם לגבר חילים במלחמתם עם היהודים, כי כל איש מאנשי־הצבא שמח עתה לצאת לקראת הסכנה ולקחת נקמה בעד המפקד, ובקול צעקה חיזקו איש את אחיו ומיהרו אל החומה. – – –

המונים־המונים מאנשי צבא יוסף נפלו חללים מחצי האויבים ומאבני הקלע, ובכל זאת לא משו מן החומה והמטירו אש וברזל ואבנים לרומאים, בעוד אשר עמדו תחת מצפה הענפים. אולם כמעט לא עשו רעה לרומאים, בעוד אשר הם נפלו חללים בלי הרף, כי האויב היה רואה אותם והם לא ראוהו, יען אשר בלפידי האש האירו את פניהם ונעשו מטרה לחיצי השונא, אשר ראה אותם כמו בעצם היום, ואולם הם לא ראו את מכונות הקלע למרחוק, ועל כן היה קשה להם להשמר מפגעיהן. וכוח כלי הרובים המהירים וזורקי החצים היה חזק מאוד, עד כי פלחו אנשים רבים בבת אחת, והולם אבני הבליסטראות עקר את פנות החומה ופוצץ את קצות המגדלים, ולא נמצא המון אנשים גדול, אשר לא היה בכוח מטר האבנים הגדולות והכבדות לנפץ את כולו מבלי השאר לו שריד. את כוח המכונות האלו יבין כל איש מהמעשים אשר קרו בלילה ההוא, כי איש אחד מהעומדים על יד יוסף נפגע באבן שלוחה (מאחת המכונות), והיא הסירה את ראשו וצנפה את גלגלתו במרחק שלשה ריסים. ובבוקר נפגעה אשה הרה בבטנה בצאתה מפתח ביתה והילד הגיח מבטן אמו מהלך חצי ריס. כה גדול היה כוח הבליסטראות! אולם עוד נורא מזה היה רעש המכונות ונפץ אבני הקלע. ותלי פגרים התגלגלו בהמולה מעל החומה, וצעקת הנשים בתוך העיר עלתה עד לב השמים ולקולן ענתה אנקת החללים מחוץ. ובמקום המלחמה נטפה כל החומה דם ועל ערמות הנופלים כמעט יכלו השונאים לעלות עד מרום החומה. ונורא מכל הפחדים האלה היה הד ההרים מסביב, אשר ענה לכל הקולות ולא היה קץ לבהלות הלילה ההוא על אוזן שומעת ועין רואה. רבים ממגיני יודפת מתו אז מות גבורים, ועוד רבים מהם נפצעו. אחרי יגיע רב נבקעה החומה לעת אשמורת הבוקר תחת מפץ המכונות, אשר לא חדל אף רגע, אך טרם הספיקו הרומאים להטיל את מכונות־העליה ולעלות בהן אל פרץ החומה, מיהרו היהודים לכסות את בשרם בכלי־נשקם ולבצר את מקום הפרץ. – – –

ובעת הצרה הזאת לימד האונס את יוסף עצה טובה – כי כן הוא דרך האונס להפליא מזימות לעת תקוף היאוש – והוא ציוה לשפוך שמן רותח על האויבים המתלכדים במגיניהם. ואנשיו הביאו במהרה את השמן בהמון, כאילו כבר היה מוכן אצלם הדבר, ושפכו אותו מכל עבר על הרומאים, ואחרי זאת השליכו עליהם גם כדי השמן הלוהטים מחום, השמן הקודח הזה ליהט את הרומאים והפיץ את מערכותיהם, ובמכאובים נוראים התגלגלו מעל החומה. על נקלה חדר השמן דרך הנשק הסוכך עליהם והשתפך על פני כל גופם מקדקדם ועד פעמי רגליהם ואכל את בשרם כאש להבה, יען אשר תכונת השמן להתחמם על נקלה ולהתקרר רק מעט מפני דשנו. והרומאים היו חבושים ואסורים בקובעיהם ובשריונם ולא עצרו כוח להרחיק מהם את השרפה, על כן קפצו למעלה וגם התעטפו מעצמת מכאובם עד אשר נפלו מעל הגשרים. ואלה אשר הפכו את פניהם מול אחיהם, המעפילים לעלות אחריהם, כרעו על נקלה בידי היהודים, אשר הכו בהם מאחור. – – –

יוסף בן מתתיהו (פלויס)

נפילת ירושלים    🔗

…וכאשר כילו שני הלגיונות לשפוך את הסוללות, ציוה טיטוס ביום השמיני לחודש לוֹאוּס להקריב את אילי־הברזל אל האכסדרה המערבית אשר למקדש הפנימי. עוד לפני כן ניגחה החזקה בכל מכונות־הרעש ששה ימים את החומה ולא הצליחה במעשיה, כי גם ממנה וגם מחברותיה עצמו האבנים הגדולות והדבק החזק ביניהן. אחדים מצבא הרומאים חתרו תחת שערי־הצפון ואחרי עמל רב הוציאו את האבנים הראשונות, אולם נעצרו על־ידי האבנים אשר מאחוריהן, והשער נשאר על מכונו, עד אשר נכזבה תקות הרומאים למצוא חפצם במכונות ובכלי־המעדר, והקריבו את סולמותיהם אל האולמים. והיהודים לא עמדו להם לשטן במעשה זה וחכו עד עלות הרומאים למעלה, ואז התנגחו אתם והדפום והשליכום למטה אחורנית, פגשו אותם והמיתוּם, אף הכו בחרבותיהם רבים מן הרומאים, הקופצים מן הסולמות, בטרם הספיקו עוד להתכסות במגיניהם, והרסו סולמות אחדים מלאים אנשי־צבא, בהפכם אותם ממעלה, והכינו לעומדים עליהם מטבח גדול. ונושאי הנשרים נלחמו בחוזק־יד להגן עליהם, כי לחרפה נוראה נחשב בעיניהם אשר יגזול האויב אותם, אך לאחרונה לכדו היהודים גם את הנשרים והשמידו את כל העולים. והנשארים ראו את המגיפה אשר היתה באחיהם ויראו ושבו לאחור. מן הרומאים לא נפל אף אחד בטרם עשה ככל אשר מצאה ידו, ומן המורדים הפליאו גבורה עוד פעם הגבורים אשר עשו להם שם בקרבות הראשונים, ועוד נוסף עליהם אלעזר בן אחי שמעון העריץ.

וכבר הגישו אנשי־הצבא את האש אל השערים, וכאשר נמס הכסף אחזה האש את חלקי העץ, ומשם יצאה להבה גדולה אל האולמים. וכראות היהודים את האש מסביב להם, כשל כוחם ונפל לבם עליהם ופלצות נוראה אחזה אותם, ולא עצר איש כוח לעמוד על נפשו ולכבות את הלהב, כי כולם עמדו נדהמים והביטו אל הבערה. אולם גם בעצם יגונם למראה האולמים הנשרפים, לא לקחו המורדים מוסר להציל את שארית מקדשם, ועוד התלקחה חמתם ברומאים, כאילו כבר היה גם ההיכל למאכולת האש. והאש ליהטה את האולמים כל היום ההוא וכל הלילה אחריו.

יוסף בן מתתיהו

פרשת מצדה    🔗

הרומאים שמים מצור על מצדה

סילוה, נציב יהודה יצא עם חילו להלחם באלעזר ובסיקריים היושבים עמו במצדה וכבש במהרה את כל הארץ מסביב והעמיד חיל־משמר בכל מקומות־הכושר, גם בנה דיק על כל המבצר מסביב, למען אשר לא יקל לאחד הנצורים לברוח, וקבע משמרות על הדיק. והוא חנה במקום אשר בו מצא חפץ לצור משם על המבצר, כי שם היו סלעי המבצר קרובים אל ההר אשר מולו, אף כי קשה היה לנהל את הצבא די־מחסורו במקום הזה. ולא הלחם בלבד הובא ממרחק ביגיעה רבה בידי היהודים המופקדים על הדבר, כי היה עליהם גם להוביל (על כתף בהמות־סבל) את המים, אחרי אשר לא נמצא בכל המקום ההוא אף מעין אחד. וכאשר הכין לו סילוה את כל צרכיו, שם את לבו לעבודת המצור, אשר דרשה תבונה רבה ויגיעה קשה, כי חזק היה המבצר מאוד.

התקפת האש של הרומאים ושרפת החומה    🔗

ואחרי אשר בנה שר צבא הרומאים דיק על המקום מסביב, ושקד להאביד מנוס מן הנצורים, החל את עבודת המצור ומצא לפניו רק מקום אחד, אשר יוכל לשפוך עליו סוללה. מאחורי המגדל הסוכך על הדרך העולה מפאת־מערב אל ארמון־המלך, ומשם עד ראש־ההר נמצאה רמת־סלעים רחבה למדי ובולטת, והיא כשלוש מאות אמה למטה מגובה מצדה. לרמה הזאת קראו בשם “הלבנה”. סילוה עלה על הרמה וכבש אותה ופקד על אנשי־הצבא לשפוך שם סוללה, – – – שם הוקמה במת אבני־גזית גדולות, חמשים אמה רחבה וחמשים אמה קומתה. ומעשה המכונות היה כמעשי כלי־המלחמה הראשונים, אשר המציאו לפנים אספסינוס ואחריו טיטוס בתבונת כפיהם. מלבד זאת נבנה עוד מגדל גבוה ששים אמה, מצופה כולו ברזל, ומראש המגדל הזה הרבו הרומאים לירות מכלי־הקלע המהירים ומהבליסטראות וגרשו על נקלה את העומדים בראש החומה ולא נתנו לנצורים להרים ראש. בין כה וכה הקים לו סילוה כר גדול וציוה לנגח את חומת־המבצר בלי־הרף, ואחרי עמל רב עשה פרץ בחומה והרס אותה במקום ההוא. אולם הסיקריים הקדימו לבנות להם בחפזון חומה שניה מבית, אשר אמרו בלבם, כי תחזיק מעמד גם מפני המכונות, כי בנו אותה מחומר רך, למען תוּכל לעצור את הולם הכרים. וזה מעשה החומה: הם רבדו שורות קורות גדולות אחת על אחת וחיברו אותן בקצותיהן, וככה עשו להם שתי דפנות מקבילות וריוח ביניהן כעבי־חומה, ואת הריוח הזה אשר בתווך מלאו עפר. ולבל ישפך העפר בהעלותם את גובה הסוללה, חיברו את קירות־השתי בקורות־ערב (כלונסאות), עד אשר היה כל הבנין כמראה בית. והכרים בהלמם נעצרו על־ידי החומר הרך ושבו ריקם, ובנגפם את העפר התחוח הפכו אותו לחומר מוצק. כאשר הכיר סילוה את הדבר הזה, שם אל לבו, כי יקל בידו לכבוש את החומה הזאת באש, ופקד על אנשי־הצבא לידות בה לפידים בוערים בהמון. חיש מהר אחזה האש במצודה אשר נבנתה עץ ברובה, וגם להטה במחילות־העפר עד היסוד ושלחה להבות גדולות למרחוק. והנה בראשונה נשב רוח מצפון (מצפון־מזרח) והפיל אימה על הרומאים, כי הרים את הלהבה למעלה וסחף אותה על פניהם, עד שכמעט נואשו ממכונות־המלחמה, בחשבם, כי תהיינה למאכולת אש. אולם אחרי כן נהפך פתאום והיה לרוח דרום (דרום־מערב) – כאילו עשתה זאת יד־אלוהים – ונשב בחזקה אל העבר השני ונשא את הלהבה אל החומה והרס את כולה עד היסוד, והרומאים ראו בדבר הזה אות ומופת, כי האלוהים נלחם להם, ושבו בשמחה אל מחנם וגמרו להבקיע אל אויביהם ביום מחר, ובלילה חיזקו את השומרים והזהירו אותם, פן יברחו אנשים מן המבצר וימלטו.

מצבם המיואש של אנשי מצדה    🔗

אולם אלעזר לא חשב להמלט על נפשו. וגם לא עלה על לבו לתת לאחד מאנשיו עשות כזאת. ובראותו, כי החומה שרופה באש וכי נסתרה ממנו כל דרך־ישועה וכל עצת־גבורה, שיוה לנגד עיניו את כל אשר יעשו הרומאים לו ולאנשיו ולנשיהם ולטפם לעת תגבר ידם עליהם, וגמר בנפשו למות הוא וכל אשר עמו, בחשבו, כי זאת היא הישרה מכל הדרכים במעמד הזה. הוא הקהיל את בעלי־הנפש אשר בקרב חבריו ועורר אותם לעשות את המעשה, בדברו אליהם לאמור: "הוי, אנשים גבורי־החיל! הן מני־אז קבלנו עלינו לבלתי עבוד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את האלוהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק. והנה הגיעה השעה המצוה אותנו להשלים בפועל־כפינו את משאת־נפשנו, ואל נעטה בשעה הזאת קלון עלינו. ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי־עבדות עם שפטים נוראים – והן זה יהיה חלקנו מאת הרומאים, אם ניפול חיים בידם. כי הנה אנחנו היינו הראשונים להרים יד בהם, ואנחנו נשארנו האחרונים להלחם עמם. והנה אני חושב כי צדקה עשה עמנו אלהים בתתו בידנו למות מות גבורים בני חורין, אשר לא היה כן לאל יד אחינו, אשר באה מפלתם כחתף. והנה גלוי וידוע לפנינו, כי מחר יבוא אידנו, אך הרשות נתונה לנו לבחור מות־גבורים, אנו ומחמדי־עינינו יחד. הן יבצר מן האויבים להניא את עצתנו זאת, אף כי כל חפצם הוא לתפשנו חיים! וגם ממנו יבצר לנצח אותם במלחמה. – – –

על כן תמותנה־נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות. ואחרי כן נגמול איש לרעהו חסד־גבורים, ומה יפה יהיה בנשאנו את חרותנו אלי קבר, ולפני מותנו נשחית באש את הרכוש ואת המבצר. ויודע אני נכונה כי יתעצבו הרומאים אל לבם, אם לא יתפשונו חיים, ויבושו מתקותם למצוא שלל. רק את הצידה נשאיר להם, למען תהיה לעדה אחרי מותנו, כי לא ספנו ברעב ובמחסור, כי אם בחרנו במות מחיי־עבדות, כאשר קיבלנו עלינו מראש".

יוסף בן מתתיהו