סיפורים

מאת

יהודה בורלא

---

פגישות

מאת

יהודה בורלא

פתיחה

יראה האדם וישכיל המתבונן לדעת ולהבין, שלפעמים פגישות שמזדמנות בין אנשים כאילו על פי מקרה, מדרך סתם, אינן ענין שבמקרה ואדרבא עין בעין יראה המתבונן במרבית הימים, אשר לא סתם מקרה הולידן אלא ההשגחה סללה דרכן ועין צופיה ליותה צעדן ויגלה בהן המתבונן כעין רמז ואות לסמל נכבד, ברוב או במעט, כפי שימצא המתבונן בפגישותיהם של נער יהודי, שמעון יפרח, עם נער ערבי, עוסמאן דג’אני, מתושבי ירושלים העיר העתקיה, שהכירו עצמם בגיל הילדות והנעורים וחזרו ונפגשו בגיל הכח, הבינה והעצה ואולי צפויה להם עוד פגישה או פגישות בשנים הבאת.

אלו דברים מועטים ראה כותב הקורות האלה להקדים לעצם תוכנן של הקורות לאמר: אין הוא מתיימר לכתוב סיפור־חייהם של השנים הנ"ל (שהרי לשם כך לא יספיק ודאי גם ספר גדול), אלא כוונתו לספר דבר הפגישות המיוחדות בצמיחתן, בפתאומיותן, בטיבן ואגב אורחא יספר גם קצת מסביבתן, זה חפצו בלבד ו— והלואי ויצליח בידו — ורב לו.

א. והדירה מאין תמצא?

נותרו שבועיים ימים עד “מוחרם”, שמשנכנס “מוחרם” מחליפים הדירות בירושלים העתיקה — ועדיין לא נמצאה דירה למשפחת יפרח, משפחה ותיקה בירושלים מדורי דורות. יום יום היה אבי המשפחה, ח'¹ משה יפרח, יוצא ומשוטט בחוצות ירושלים (ברובע היהודי) מכל העברים — ובשובו הביתה היה נאנח וקובל: “אָין, הכל תפוס, הכל ‘סתום’, הכל משולב זה בזה”; כלומר: זה יוצא “משם” וזה בא “לשם” ולשם באה משפחה משם וחוזר חלילה עד סוף כל הבתים. וכל שהלכו וקרבו ימי מוחרם רבה הדאגה וגברה המועקה שבלב, על דרך: מה נעשה לעצמנו ביום שידובר בנו, כלומר, ביום שהערבי, בעל החצר, ידבר קשות וחמורות אלינו: חסל, צאו, לכו לכם!

כי זאת לדעת: גדולה הפעם צרת המשפחה, באשר לא דייר יהודי יבוא להחליף דירתו בדירתם, אלא בעל החצר הערבי (שכל חצרות הרובע היהודי היו שייכות לערבים מלבד מספר מועט, אולי כמספר אצבעות הידים, שבעליהן היו יהודים). בעל החצר הערבי רצה להרוס ולבנות בחצרו וכבר ויתר להם אשתקד והשנה היתרה בהם כמה פעמים, שהוא מוכרח לדאוג לחצרו ולעשות בה תיקונים ושנויים — והשנה, איפוא, לא יסלח ולא ירחם.

קרובים וידידים היו פוקדים את בית יפרח בימים ההם ומשתתפים בצערם. יש מהם שהשתתפו ממש בפועל, היינו: שהלכו בעצמם וחיפשו ותרו במבואי־סימטאות ירושלים ובסתרי־מבואותיה שמא יגלו דירה באשר היא שם, ויש שהשתתפו עמם בדיבור, באנחה ובקובלנה.

ואם תאמר: מה שייך קובלנה? קובלנה על מי?

— על אלו ה“אישכנזיס”, שבשנים האחרונות (ואותה שנת תר"ס היתה) באים משם, מרוסיה (כל האשכנזיס, לדעת ההמון הספרדי בירושלים, הם מרוסיה), תופסים כל “חור” וכל “סדק”, מציפים את ירושלים כולה ועוד מעט קט ותימלא ירושלים אותם ואת ריחם (זה הריח המיוחד שלהם — ריח הרינג) ומרעישים האזנים בשאונם והמונם. — מה קרה להם שם? ומי צריך אותם פה?

ומשנזדמן במקרה, באחד הימים ההם, אצל היפרחים אברם־מרדכי, שפכו כל השכנים את כל חמתם, בגלל האשכנזים, על ראשו.

אברם־מרדכי מקובל בעיני הכל כספריד “מפוקפק” ויש אומרים שהוא פשוט: ספרדי פסול או אפילו: ספרדי בוגד… לבוש הוא כלבושם של בני ההמון הספרדי: תרבוש שחור על ראשו, מכנסיו מורחבים, עשויים מפשתן כמכנסיהם של פשוטי־עם ואבנט רחב חגור על מתניו. גר הוא בין דלת העם הספרדי ומתרועע כל ימיו עמם. ואולם משרבו האשכנזים לבוא לירושלים — נמצא אברם־מרדכי יוצא ונכנס אצלם, בתחילה בדרך עראי ועד מהרה באופן קבוע וכך נראה בעיני הבריות מיום ליום יותר גרוע. משהחלו לפשפש בתולדותיו יש ואמרו שאמו שורשה משם — מרוסיה, וגם בדמותו ובצלמו: אם נתבונן באיש כמות שהוא, נראה: אדם גבוה, צנום, אדמדם, לא רק בשערו כי גם בפניו המוארכים; אפו ארוך, מחודד מאד, בדומה למקור ארוך של עוף; קולו צרוד מטבע ברייתו — ודוקא הוא המכריז אצל האשכנזים על תיקון חצות, על סליחות, על הלויות מת וכדומה. ונוסף על כל אלה הוא מדבר בלשונם (ואשכנזים העידו בו במפורש שהוא מיטיב לדבר בלשונם) והוא בכלל ובפרט מלחך פנכא אצלם ויש אומרים בפשטות, שהוא מקבל “חלוקה” אצלם — כל זה והוא ספרדי?

אבל הוא עצמו את הספרדים לא עזב ואת האשכנזים אהב.

מששמע אברם־מרדכי בבית היפרחים מפי השכנים דיבורים מעליבים את האשכנזים אמר בניחותא:

— כלום האישכנזיס אינם יהודים? אדרבא, כולם בעלי תורה, שאלו את “החכמים” ויגידו לכם, ויש ביניהם רבים גאונים, ולכל היהודים יש חלק בארץ ישראל.

הפסיקוהו השכנים ואמרו בלגלוג: בעלי תורה — ועברים על לאו שבתורה, הלא הם מסיגים גבול…

— ולאן אפוא ילכו?

— ילכו לטבריה, לצפת, ליפו, מה הם נדחקים דוקא כאן בין רגלינו?

— ושם ביפו ובטבריה כלום יקבלום באהבה ובשמחה?

— הכולל שלהם יבנה להם בתים שם, “חלוקה” שמנה להם… הלא אתה יודע…

לשבחו של ח' משה יפרח ראוי לציין, שאף על פי שהיה מלא רגשות־צער כרמון לא נתפס בצערו ולא דיבר חלילה, סרה על האשכנזים. ואף על פי שהוא עצמו לא היה מן הלמדנים, אבל חרד היה על כבוד לומדי התורה יותר מאשר על כבודו (שכן בנם, נכדם ודודנם של רבנים גדולים ודיינים מובהקים היה, בכבודם התכבד ובתפארת תורתם התפאר). על כן הסה את השכנים ודיבר סניגוריה על האשכנזים והוכיח את המרגנים והמלעיזים על “אחינו שהם גדולים בתורה וביראת שמים”. ועל צרת הבית — אמר — יש לאדם לפשפש במעשיו עצמו ולא לתלות אשם על זולתו.

בני הבית היו כנרגעים מדבריו. אולם הבן הקטן, היחיד במשפחה (בין שלש אחיות) הוא שמעון, עגמימות גדולה היתה בלבו. נבצר ממנו לדעת על מה ולמה נגזרה עליהם גזרה כזו אשר לא כתובה בספר? ומה פשר דברי האב שיש לאדם לפשפש במעשיו? למי הרע ומה הרע אבא הטוב והמיטיב לכל אדם ככל שיכול? ומה יהא עליהם ביום מוחרם? האומנם יהיו הרהיטים והמטלטלים שלהם מושלכים ברחוב לעין השמש וכל עובר ושב יניד ראשו על בני אדם שכמותם — בני בלי בית?

ואם תאמר (כפי שהתחילו הבריות לנחם ולאמר): הקרובים יאספום אליהם, אלה ייספחו לבית הדוד פלוני ואלה — לבית הקרוב אלמוני — אי לאותה נחמה! האלה הם חיים? הכזה יהא גורל המשפחה? היתכן שכך יהיו חייהם? — אבל אם הגדולים מחרישים — היפתח הוא את פיו?

ובין כה וכה יום ירדוף יום. נשאר שבוע ימים עד מוחרם. וכששב האב הביתה לעת ערביים — הטיל עצמו על הספה ושתק. הוא נראה עיף ויגע, פניו חיוורים שלא כדרכם. שתיקתו ארוכה מדי והפחידה מאד את בני הבית, שכן לגבי אדם אחר השתיקה היתה מובנת: אין לו מה להודיע, לא מצא ולא העלה דבר בחיפושיו. אולם ח' משה אם שותק לעת כזו שאני: טבע הוא בו, שבנפול מצוקה, איזו שהיא, על ראשו ואינו רואה מוצא הימנה — הוא משתטח על הספה, עוצם עיניו, משתתק — ומתעלף. והתעלפותו קשה, שיש בה יותר מששים של מיתה.

היו בני הבית צופים ומתבוננים לחזהו, לנשימתו, אם נושם ונושף כסידרו. לאשרם ראו הפעם, שהתישב, לקח ספר משניות והחל קורא. עברה שעה ארוכה עד שהגיע זמן השקיעה.

איש לא שם לב שכל אותה שעה היה הקטן שמעון יושב מכווץ בזוית שבחדר עגום ומהורהר — עד שלאחר שעה קלה נתן קולו בבכי רם. ואז חרדו בני הבית עליו, שגם הוא טבע היה בו, שלעתים היה משתקע בשתיקה ולבסוף פורץ בבכיה אם בכי רם בקול יבבה, או בכי חשאי באנחה חנוקה.

כמה שביקשו בני הבית שיגלה להם מה גרם לו לאותה בכיה — לא נשמע להם ולא גלה דבר. אבל לאחר ימים רבים, בימי בחרותו, סיפר, לעת מצוא, על אותה בכיה כדברים האלה:

“אותה שעה שהיה אבא מוטל שותק על הספה, ירדה דומיה בבית כדומית אבל — ואני עולמי חשך בעדי. צופה הייתי בעיני ממש את אשר צפוי לנו ביום “מוחרם”: כל העולם נושאים חפציהם וכליהם אל ביתם החדש — ואנו עומדים ברחוב כאביונים דלים באין קורת־גג לראשנו. ואז דוקא אז, עלו בזכרוני ימי מוחרם אחרים, כשהחלפנו פעמיים ושלש דירתנו בעבר. יום ההעברה יום אורה היה לכל המשפחה, שמחה ותקוה מילאו לב כולנו. הסיוד, השטיפה, הסידור הנקיון — בכל היה רמוז: מכאן ולהבא חשבונא טבא. ו”שינוי מקום שינוי מזל" פירושו: תקווֹת טובות, נסים ונפלאות: מזל טוב לאחיות (שתים מהן מכבר כבר הגיעו לפרקן), מזל טוב לאבא, שמכאן ולהבא ירווח לו, שכן לדאבת לבנו ולבו, ב“נפשו יביא לחמו” וגם מזל טוב לי, שייעשה לי נס ויגלו לי רזי תורה ואהיה “מעיין גדול” כתפלתם־משאלתם של אבא ואמא. מתוך כך, בשקעי בהרהורי בדומיה ששכנה כל אותה שעה בחדר, עלה בזכרוני יום המוחרם, כשעברנו אל בית אלעלוּף (יהודי עשיר מצפון אפריקה) ואני אז כבן שבע. זכורני, בלילה הראשון להיכנסנו לדירה (וזו היתה דירה ראויה לשמה: בת שלשה חדרים בינוניים בקומה השלישית, קומה נדירה בבנייני ירושלים) — נדדה שנתי מעיני, שפיר יותר: היתה שנתי קטועה בעיני, ישנתי והתעוררתי מתוך חלום מפעים, ושוב ישנתי והתעוררתי. לא אזכור, כמובן, דבר מאותם החלומות, אבל אזכור, שההורים הרגישו במצבי, טיפלו בי והרגיעוני. הגורם לכך היה ודאי החידוש הממשי, המוחשי כמעט, שבבית הזה: היה זה בנין חדש, טיפוסי, מיוחד במינו, שאולי אין כמותו בערים אחרות שבעולם: הבנין הגדול הקיף, יותר נכון: חיבק, בין שני קצוותיו רחוב שלם, כל רחוב הקראים על חצרותיו, משכניו, בית הכנסת שלהם, המשתרעים גם ברחוב השני כזוית ישרה, באופן שפני רחובות הקראים נשארו, כלפי הרחוב, כפי שהיו, אבל אחוריהם היו דבוקים־צמודים אל החצר הענקית של אלעלוף, שהיו לו שתי כניסות משני רחובות (בשתי צלעות הזוית), והיו חצרות נפרדות אבל הגגות של שתי החצרות היו מאוחדים לשטח אחד ישר, ארוך, רחב, עצום, “שאפשר לדהור על סוס בו” — כפי שאמר אבא שעלינו לראות את הגג של הבית החדש. הבית בין שלש הקומות היה מרובע ומכיוון שהיה סתום לצד בתי הקראים היה האור יכול להזדלף מלמעלה דרך הגג, ובאמת היה על הגג חלל עשוי שׂבכת ברזל שממנו היה האור משתפך ומאיר די הצורך את הקומה השלישית, העליונה, פחות מכדי הצורך את הקומה השניה, ובקומה התחתונה — היה מורגש החושך גם בשעות הצהרים.

מראה הבית הזה על צורתו ההנדסית־קונדסית, על גובהו הרם מגגו ומעלה מכל הבתים, על אורתו־חשכתו ועל הכל על גגו רחב־הידים — הקסימני מאד, העסיקני מאד, כלומר: החיה את רוחי והגדיל חוט עשתונותי: הייתי מאמין אמונה שלמה, שמכאן, מהבית המופלא הזה, יִפָּתַח לנו פתח ישועה, רָאה נראה בו אות לטובה. כאן עלולים להתרחש לנו נסים ונפלאות: נס חתנים לאחיות, נס פרנסה לאבא, ולי — נס תורה, אפשר “גילוי אליהו”. כי מה מקום מתאים יותר, נוח יותר, מסוגל יותר להתגלות אליהו פתאום באחת הפנות החשכות, המיוחדות בסתרי הבית הזה! והן אליהו הנביא יודע ועד שרבות רבות הייתי מצפה להתגלות שלו, לא, חלילה, למעני, לגדולתי, אלא לשמחתה ולרווחתה של המשפחה כולה.

וכשנאלצנו אחר שנה לעזוב את הבית הזה (אבא לא יכול, לדאבון לב, לעמוד על שכר הדירה הגבוה) הייתי אני האומלל מכל בני הבית. וזכורני היטב היטב כמה הסתרתי והחנקתי צערי בקרבי כדי שלא אגרום צער לאבא. אבל כל כך היה אותו בית קרוב ללבי, שפעמים הרבה, כשיצאתי מ“תלמוד התורה” רצתי, בלא יודעים בהיסח הדעת, ובאתי הביתה… אל בית אלעלוף! וירדתי משם בבושת פנים.

משזכרתי באותה שעת־דומיה בביתנו כל הדברים האלה, דאב לבי עלי מאוד על תקווֹתי שנכזבו על גילוי אליהו שלא בא, לא בא… ובראותי את מעמדנו עתה ואת הצפוי לנו בעוד שבוע ביום מוחרם — פרצתי בעל כרחי בבכי גדול… ואז קרב אבא אלי ודיבר טובות ונחמות אלי, לקחני בידו והלכנו להתפלל מנחה וערבית."

כך בקרוּב היה סיפורו של שמעון יפרח על

אותו בכי בילדותו.

ואולם למחרת היום, יום חמישי היה, כשבא הילדים בצהרים מבית המדרש (“דורש ציון”) לביתו — לא עברו רגעים רבים והנה נכנס אביו, נושא סל כבד בידו כשפניו מוארים מגיל, מיד בישׂר ואמר בחטיפה: ברוך ה', שבח לאל, מצאתי דירה, נתתי כבר דמי קדימה, מחשש שמא יקרה, חלילה, איזה מכשול, שכרתיה על דעת עצמי, עכשו יכולים אתם לילך עמי לראותה, היא טובה מאד, שלשה חדרים: אחד גדול דיו, אחד בינוני ואחד קטן, היא קצת רחוקה אבל — דירה!

אחרי כן פתח אביו את פיהו ויברך את יומו ויאמר: היום יצאת מבית הכנסת ואמרתי אלך קודם כל לקנות צרכי שבת, ירקות, פירות ובשר — ואחר אצא לנסות מזלי לחפש, “לנפות”, בכל הפינות. כשעמדתי בחנות חג' כליל, הַיַרְקָן, שאני נוהג לקנות אצלו — תמיד סחורה משובחה אצלו — והוא נוהג בית תמיד מנהג נאה כללקוח רצוי ואהוד משום שאיני עומד על המקח (והוא תמיד חוזר ונשבע שהוא נתן לי במחיר פחות משום שאיני עומד על המקח), בקיצור: עמדתי ובחרתי מה שנחוץ והנה הוא אומר לי: מַלָךְ יא עם (מה לך, דוד) שפניך עגומים כל כך — וכך לא טבעך?

סיפרתי לו בקיצור צרת הדירה. מיד אמר לי: שמַע, אישי, אני יודע דירה פנויה, ממשפחה מוסלמית שעברה לשכם רק לפני ימים אחדים: הבית נמצא סמוך לרחוב הסילסלה (בקצה רובע היהודים מצפון), לא רחוק מבית דג’אני. לך מיד שמה. שאל על מי שהוא מבעלי המפתח של הבית (והורה לי למי פאנה ואיפה עלול להמצא בעל המפתח). מיד השארתי הסל בחנותו והלכתי, חפשתי, יגעתי ומצאתי. היא הדירה במקום שתיאר חג' כליל: יורדים במדרגות תלולות לקמרון, יוצאים מן הקמרון, נכנסים לסמטה יקומה, עולים ארבע חמש מדרגות — מגיעים לרחבה. שם בית דג’אני, מימין לה בסימטה צרה קצת — שם שם הדירה. אחד הבנים מבית דג’אני הלך וקרא לבעל המפתח — וגמרנו: תשעה נאפולוניטס (לשנה) — לא בזול, אבל כלל לא ביוקר. ואנו יכולים לעבור מיד אחר שבת.

היתה שמחה וששון, הקלה ושלום.

ומתוך כך שבו ונזכרו, חזרו וסיפור, בני הבית בצותא, על אותם השנים, שהיו קרובים בשכנות עם בית דג’אני מעבר השני לרחוב, ושבאותו בית נולד שמעון. ושמעון שמע שוב מה ששמע לעתים בעבר, שבית דג’אני מוסלמים טובים הם “והיו בידידות עמנו”, ושם קרה אותו אירוע נדיר: כאשר חלתה באחד הימים אם שמעון ועלה חומה עד ארבעים מעלות ואסור היה לה להניק את שמעון — אז היתה מנקה אם המשפחה, כדיג’ה דג’אני, את ילדתה בּהיה — והיא באה ברצון והניקה את שמעון שני ימים ושני לילות. “כן, כן, עד כך היתה אז שכנות־ידידות בינם ובינינו”.

על פי הדיבור של האב, איש מבני המשפחה לא יכול לתפוס היכן חבויה סוף סוף הדירה החדשה, ידוע היה לכל רק מקומו של הקמרון הגדול מצד הרחוב הראשי, סמוך לרובא המוסלמים, אבל לפני ולפנים מן הקמרון לא נזדמן לאיש לחדור ולהכיר, שכן, שם סמוך מדי לרשות של גויים, ואם כי סברו וגמרו שלאחר הצהרים ילכו כולם יחד לראות הכל ראייה של ממש, בכל זאת היו בינתיים מעלים השערות וניחושים על סביבתה ומקום מציאותה המדויק של הדירה.

גם שמעון הקטן אמר דברו:

אני יודע את הקמרון וכל אשר שם… שם… פנימה מזמן פרשת “חיי שרה”.

— מאי משמע מפרשת חיי שרה?

— כשהייתי ילד (עכשו הוא בן תשע) ולמדנו “חיי שרה” ראיתי שם את אליעזר עבד אברהם, שבא לפדן ארם… שם בקמרון, הבריך הגמלים… עשרה גמלים… (איזה רעש, איזו מהומה) והוא עומד ומצפה… שם בקמרון בצד, קצת אור, קצת, קצת… פעמים נראים אנשים יוצאים משם… גם נשים…; משם יוצאת רבקה וכדה על שכמה… שם באר המים… לעת ערב, לעת צאת השואבות — ואליעזר מצפה שם..

— ואתה נכנסת עד סוף הקמרון? וראית שם באר?

— לא נכנסתי. הייתי מפחד… אבל אז הלכתי כמה פעמים שם… ראיתי הכל מרחוק… עכשיו שנלך יחד אראה מה שם באמת…

לאחר שעה קלה הגיעה המשפחה אל קצה רחוב המעסרה (בית הבד) ליד הקמרון. אל הקמרון יורדים בשבע־שמונה מדרגות תלולות, צרות, וכשאתה עומד לרדת, דומה לך שאתה עומד להדרדר במדרגות אלו, אלא שומר נפשו יורד לאטו, יורד ומפסיק, יורד ומביט, היינו: מתאמץ להביט מחמת שפע החשכה שבקמרון שרובו אטום מקרוב. ירדת מן המדרגות רואה אתה לפניך שטח רחב קצת, בערך שמונה או עשר אמות בחשבון ואילו לפי הדמיון — כגון של שמעון — אפשר להוסיף כמה וכמה אמות. מקצתו של רוחב הקמרון מפולש, לא שאתה רואה סופו אלא שאתה מבחין או קלוש בחללו. דרך שם עובר דרכם לדירה. משנכנסו לרשות זו — לא נראה דבר מימי מפרשת “חיי שרה”. תחת זה עלה כאן ריח זבל חריף בכל חללו של הקמרון. בקושי הבחינו בפתח של “יכוֹר” (ארוָה), שמצד אחד עמד סוס ומצד שני ישב “ג’נדירמה” (פרש, מגדוד הפרשים האזרחיים), ששפמו העבה מסולסל ומבטו מזועף למדי — עד שנעשה לא נוח לעבור על ידו. אבל הכל התנחמו בלבם, שכאשר יוודע לזה, שהם שכנים ידידים למשפחת דג’אני, — שיש להם שׂרים בממשלה — ישנה זה את טעמו.

לאחר שעברו סמטה ארוכה בצורת שופר והגיעו למין שטח שהוא ספק רשות הרבים ספק רשות היחיד הגיעו לסמטה צרה ומשם ירדו חמש מדרגות לדירה החדשה.

ב. שכנים

ביום עוברם לדירה ידעו כבר אנשי הבית כמה וכמה רישומי שמחה, רמזי הרווחה ונצנוצי אורה וכמותם הרגיש גם שמעון הקטן. בראש לכל — הדירה עצמה, שהיתה מרווחה ונעימה, אם כי החצר עצמה היתה “תקועה” בקצה סמטה צרה וחשכה, אך בכניסה לחצר היתה רחבה מרובעה, וּשרידי עציצים סביב לה. בקומה השניה, שעלו עליה בחמש עשרה מדרגות, כללה הדירה חדר אחד די גדול, השני בינוני והשלישי קטן למדי. מיד קבעו אותו בשביל שמעון, שיכול להתבודד בו ללמוד גמרא וכל אשר ירצה ללמוד. החדרים מוצפים אור, חדר חדר לפי צרכו. החדרים והמרפסת מרוצפים רצפות מרובעות ישרות וחלקות ונוחות לשטיפה. הדירה כולה אם כי מן הישנות היא, אבל קירותיה חלקים, מטויחים כראוי וקל היה לסיידם. ואמנם הסייד ונשי הבית גמרו הסיוד והשיטוף מבוקר עד בין הערבים.

ואך גמרו הסידור העראי הקל, הופיעו השכנות הישנות־חדשות מבית דג’אני: האם כבת חמשים ומעלה, שלש הבנות, מונירה כווסר ובהיה, כולן באו, כמובן, עטויות רעלות לבנות ומכוסות פנים. כשנכנסו נמלא הבית שמחת־שיחה וגיל־רעוּת; ברכות, איחולים ומשאלות נלבבות נשלחות מפיהן על ראשנו ומפינו על ראשן — ותוך כדי כך הגישו הן התשורה לפי המנהג: צנצנת ריבה (סמל לחיים מתוקים), סלסילה מלאה ביצים (רמז לפריה ורביה) וכן זר גדול של פרחי הרדוף ורוד מגינתם הגדולה (עם זאת ראו חובה לעצמן להתנצל, שהיו יכולות להביא דברי מתיקה כגון “בקלאווה” וּ“מעמוּל” — אבל יודעים הם שאין יהודים אוכלים תבשיל שלהם), — ומיד החלו עולים־פורחים זכרונות ומעשיות מימי השכנות לפני תשע־שנים.

מיד בשלו קהוה והגישו להן ריבה יהודית. ותוך כדי שיחה שאלה האם, כדיג’ה על שמעוּן, הן הניקתהו בשעתו, ולפי הדין המוסלמי מותר לה להתגלות לפניו, גם לפני בהיה מותר, שהדין אומר: אח ליניקה — דינו כאח (ואף כי שמעון עודנו קטן יראות־שמים נזהרות מהגלות גם לפני קטן), אב כ“אח” יכול, אפוא, שמעון להכנס.

מיד קולות עליזים יצאו מהחדר הגדול וקראו לאמר: שמעון, בוא, הכנס, אין דבר… מותר לך…

הוא נכנס, נראָה וראה… בהיה תלתה עיניה עליו במבט ארוך כאילו מצוָה היא שבאה לידה, האֵם הצליפה עליו מבט בוחן ואמרה: אִסמַלָלה, אסמללה עליה, סַלמתוֹ, סַלמתוֹ (שם אלָה עליו, שלום לו, שלום), מתוך כך הזיחו גם הבת הגדולה והשניה את הצעיף מפניהן, שדנו עצמן לקולה כיוון שהוא קטן. אבל לא היה מפסיד כלום אם לא היו מתגלות, שכן לא היה כל סימן של יופי בפניהן ואילו בהיה יפה היתה ועיניו דבקו בה כשם שדבקו עיניה בו.

ובחלל החדר פשט ריח קהוה משובח ונמתח דוק עשן־סיגריות וקול צחוק וחדוה נישא מפעם לפעם במושב בפרט מדיבורה של מונירה שידעה לדבר איספּניול בצורה משובשה ומצחיקה — וכך קלחה השיחה בנעימות בפיהן כמים ההולכים לאט באפיקיהם.

והיה המושב הטוב והנעים הזה ביום הראשון לבואם לדירה החדשה לסימן טוב. ועוד סימן יפה היה בבית — שהאב, שנעדר כל היום מן הבית, שב עם חשכה בידים מלאות. ידוע ידעו שהלך עם אורחים תיירים לקבר רחל אמנו (שכן ח' משה יפרח היה גבאי של כמה מקומות קדושים בירושלים) ואף על פי שלא היה אומר מעולם במפורש מה שעור ההכנסה שהיתה לו, משום שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וגם הפעם לא אמר דבר — אבל הכּרת פניו הצוהלים ענתה בו — שראה ברכה באותו יום — וזה סימן יפה לבית החדש.

ובאותו הערב נשמע ברור מאד קול המואדין מהמגדל הקרוב מאוד לבית, והיה קולו נהדר־נאדר ברחפו במרומי קריה מקצה ועד קצה. וכל בני הבית, שאהבו מאד קול נעים, רחַב לבם למשמע אותו קול צלול בדממת הלילה — וגם זה היה אחד מיתרונותיה של הדירה החדשה…

ככל שעברו הימים ונצטרפו לשנים (חמש שנים גרה המשפחה בבית הזה) נוכחו לדעת, שאכן הבית הזה — לא הכזיב. אמנם "סף הבית‘² לא נגלה כאחד המהוללים המבורכים שבכוחם לחולל גדולות ונצורות, היינו: לשנות את מזלם של הדרים שינוי גמור, כגון: מעוני לעושר, מחולי לבריאות, מעקרות לפטר־רחם וכיוצא בזה, אבל “אות לטובה” גרם הסף הזה לכל בני הבית כמעט: עמוד התווך, אבי המשפחה, אם כי לא ראה הרווחה דמנכר בבית הזה, אבל דיוֹ שלא ידע מחסור ומצוקה ורגיל היה לשמיע בכל עת רצון: איזהו עשיר? השמח בחלקו: ברוך ה’ יום יום. הבנות — אחת מהן נכנסה לחופה בבית הזה, השניה נארסה זמן מועט לפני שיצאו מהבית הזה — ועובדה זו, שאחרי פיגור רב מצאו שתיהן את מזלָן בקלות ובזריזות בבית הזה — כאילו אמרה במפורש: מאת “סף הבית” הזה היתה זאת…

והעולה על כולן היה שמעון הקטן, הבן היחיד במשפחה: בבית הזה הגיע ללבישת תפילין³ בשמחה גדולה ובדרוּש גדול וכן לשנת “השלמת מנין” (בר מצוה). כאן עלה לדרגת מעיין בתלמוד עד “לסמיכה” לשחיטה והכנה לרבנות. אבל מלבד שלבּי חיים אלה שענינם וחשיבותם ידועים למדי לכל, אירועים וחוויות נפשיים, פנימיים, נסתרים וגלויים, ספוגי חיוּת ילדותית, גם חדורי עצבות תמימה וגם טעוני הגות והכרה, נבטו לאיטם בנפש הנער בבית הזה ועיקבות רישומם נשארו, גם גברו וחזקו לימים רבים, לשנים רבות, כפי שיסופר להלן, וכל אלה נבעו תוך תקופת השכנות עם המשפחה המוסלמית.

המשפחה המוסלמית כללה: אבי המשפחה, שיך מחמוד חאפז, האם כדיג’ה, שלש הבנות הנ"ל ושלשה בנים: הגדול, הנשוי, מחיה־דין כבן שלשים, השני עבדול מועטי כבן עשרים והצעיר — עוסמן גדול משמעון בשנתים־שלש.

האב נראה זקן מכפי גילו, חלוש, והתהלך תדיר על משענתו. לא הוא ולא הבנים — לא היו מקורבים אל בית יפרח ולא סר אחד מהם אליהם אלא לעתים רחוקות מאד, משום שבעצם לא הוזמנו בממש אלא מן השפה ולחוץ. ח' משה יפרח יהודי כשר ופשוט היה ולא ביקש כלל קרבה יתרה עם גויים. אבל תדיר כשנפגשו, באשר נפגשו, הסביר פנים להם והם — לו. יש ומשכו שיחה קצרה כל שהיא — ותו לא. הקירבה היתה בין הנשים, שבדרך כלל עצורות היו אלו ואלו מכל בידור או שעשוע וכל שכן מקריאה בספר (בנות יפרח קראו לעתים רומנים באיספניולית).

קירבה חמימה ולבבית צמחה (בסתר) במרבית הימים בין “האחים ליניקה” שמעון ובהיה. בין שמעון ועוסמן היתה קיימת חברות פשוטה וחלקה כלפי חוץ ואילו כלפי פנים גרמה לעתים פגיעה ברגש יהדותו ובכבוד עצמו של הנער — כפי שייראה להלן.

האם כדיג’ה יראת שמים היתה, אדוקה וחסידה ונהגה כגבר מוסלמי כשר; קיימה מצות רחיצת ידים ורגלים לפני התפילה והתפללה בקידה והשתחוייה חמש פעמים ביום. חסידותה כמו ניכרה בפניה: פנים רחבים לה, חוורים־שקופים כמרוחים דוק צהבהב, עיניה טובות חומות ואולם, דומה, כמו חסרות הן אור־חיים. צליל נמוך, מתון לשיחה — ושיחה לא היה חשוב, מעולה, אבל גם לא מבוטל.

היא ידעה חיבה יתרה ל“שכנה סוּלטאנה” יפרח, שהטיבה לדבר ערבית. כילידת חברון שהעדה היהודית הקטנה היתה מוקפת תמיד כמה רבבות ערבים, — הצטין דיבורה בלשון צחה ועשירה. כדיג’ה הדגישה לא פעם בפליאה, ששכנתה מיטיבה לדבר ערבית ממנה עצמה. ובשבת הנשים לעתים שבת שכנות גם יד, היתה מטה אזנים קשובות לאגדה ערבית או דברי “אגדה משלנו” שסיפרה סולטאנה ברוב טעם ודעת וכשסיימה דבריה היתה כדיג’ה חוזרת וממללת: יִסלם אתם, שוּ חילוּ! (שלום לפה הזה, מה מתוק הוא)!

יש והשיחה במושב התלחלחה במקצת ועברה לעניני דת ואמונה. סולטאנה יפרח הידענית (בת רב גדול היתה), הנבונה והזהירה, היתה מתחמקת לאיטה מויכוחים על דת ושמרה שפתיה מדיבור מיותר, כי ברוב דברים לא יחדל פשע (היא אמרה הפסוק בשעתו בעברית). בענוות־לשון ובנועם־שיח דיברה על תחומים ומחיצות בין אומות העולם והיהודים, בבחינת: ילך איש בשם אלוהיו. וראש כל המידות — הנאמנות. כל שכן נאמנות האדם לדתו, לאלוהיו. שוא יליז האדם שפתיו לאמר: אללה רק שלי הוא… אללה ישתבח הוא אבי כל האדם, אלהי כל נשמה.

ואם יש וקרה והן, המוסלמיות, הכבידו בלשונן בענין שבדת, אם כי לא בזדון לב ובעוקץ־לשון אלא מבחינת: שיחה היא ולשיח אנו צריכות… אז ידעה סולטאנה יפרח להשיב כהלכה וכמו צף ועלה מדבריה הד של “קידוש השם”; היא שילבה בשיחתה לא סתם דברי שבח — אלא עובדות שמדברות בעדן: הזכירה את השחיטה היהודית, הרחמנית אנושית, ואת “מתיקות הסכין”, שאין מיתה קלה ממנה; העלתה כבדרך אגב את שמירת השבת, ביטול כל עבודה קלה שבקלות; קדושתה ורוממותה — ועלה בידה להסביר, ככל שאפשר, “הנשמה היתירה” של היהודי בשבת (בלא להזכיר כלל מה תפל וחולין הוא יום ששי, שבּתם של מוסלמים). ובמאכלות אסורים הגדילה עשׂה; אין אנו מסתפקים — אמרה — בשטיפה יסודית של הירקות כי יש תולעים זעירות ירוקות בתוך העלים ואננו מורטים אותן עם העלה. ותוך כדי דיבור שלחה את הבת והביאה עלה־כרתי גדול בטרם ינוקה; שטפו אותו יפה יפה לפניהן. עתה — אמרה — שימו את העלה מול האור ותראו תולעים קטנות רוחשות בתוך העלה — ראו ונוכחו והודו; השבח לכן, צדקתן.

ושב קרה שנתגלגלה שיחה על “היהודים המסכנים ששוחטים אותם המוסקוף” (לפי השמועות, שהגיעו בימים ההם על פרעות ביהודים) ובמהלך השיחה עלו בפי השכנות דברים מיותרים, שהיה בהם משום טעם מריר: האחת אמרה… ומדוע זה הפרנג’ים שם נוהגים בשפלות כזו עם היהודים? האין היהודים בני אדם? לקחה לשונה אחרת ואמרה: הם שונאים אותם — כך אומרים — מפני ששחטו את עיסה (ישו), מי יודע אם אמת הדבר… והבת הגדולה אמרה: אומרים שאללה אהב מאד את היהודים בתחילה — אבל אחר כך הם נהיו “לא טובים” — ועזבם ואז בחר במוסלמים ובנוצרים… כך מספרים “חכּייאת” (מעשיות).

הפעם לא עצרה סוּלטאנה בלשונה: “שמענה אשר אגיד לכן — ואללה ישמע לכן. היהודים סובלים, נענים ונהרגים לא על היותם רעים מאחרים אלא על היותם נאמנים לדתם ולאלוהם. שהרי לוּ היהודי יבגוד באמונתו ויאמר מלה אחת: אני מאמין בעיסה — מיד ינצל מיסוריו ויחיה במנוחה ונחת. אבל הוא בוחר לההרג ולא לבגוד באמונתו — העל כך יחשב לאיש רע?” (אגב: כך מסביר רק יהודה הלוי לכוזרי טיבם של יהודים. סוּלטאנה ודאי שמעה פעם מאביה דברים אלה).

ושוב הוסיפה: ואשר יאמרו שהאלהים עזבם ליהודים על היותם רעים — מה רעים אנו מאחרים? הרי אתם שכנינו, אתם רואים מעשינו, מאכלינו, חגינו, טהרתנו — האם על כך יעזבנו אלהינו? ואשר אנו סובלים — נסיון ומבחן הוא לנו מאת האלהים. אנו מאמינים אמונה שלמה, שעתידנו גדול ונעלה יהיה, והסיבה פשוטה מאד: תמיד השׂכר כל דבר הוא לפי הטורח והעמל. צערנו גדול עתה בעולם הזה — בעולם הבא יהא חלקנו גדול, איש איש יבוא על שכרו שם. ואולם גם בעולם הזה עתידים אנו לקבל שכרנו כי בעולם הזה הושפלנו, עונינו והורגנו — ובעולם הזה נראה ישועה וגדולה. זו אמונת היהודים.

היא דיברה אז, שלא כדרכה, מתוך רעידה קלה, ברגישות ובחפזה ונראה כי התאפקה מהזיל דמעה.

אותה שעה כמו נתרכך לבה של כדיג’ה, היא השמיעה דברי הסכמה והבנה “לדברים, הנכונים והברורים”. ועוד הוסיפה והפתיעה באמרה: "חַיִךְ, יא שכנתנו סולטאנה וללהי (באלהים), אני בעצמי שמעתי מפי זקנים שלנו, שאמרו: אל בּלאד — אוליתה לליהוד ואכרתה לליהוד (הארץ הזאת ראשיתה ליהודים ואחריתה ליהודים).

ונפלו דברי הנחמה וההודיה, בפשטותם, חידושם וחלקותם, כהד שעלה פתאום ממעמקים טמירים וסעד את לב השכנות היהודיות כסעוד שיקוי טוב את הלב וגם המוסלמיות הרגישו כמו נוּקוּ מאבק טינא ששקע בלא יודעים בלב.

ואולם, עם שנמשכו יחסי ידידות טובים במשך הימים הרבים (כחמש שנים), תמיד הורגש למדי שהדת היא חַיִץ כבד, אטום, מפריד, ומונע גילוי לב גמור ותמים. משום כך נמשכו היחסים הטובים לא חמים ולא קרים, לא פתוחים ולא סגורים ובמרוצת השנים היו יחסים אלה קבועים, מקובלים, מובנים, בצורה הדדית.

ואולם לקטן המשפחה, לשמעון, שעמד כאילו מן הצד, זימנו לו שנות השכנוּת מקרים וענינים שהתנגשו ופגעו באותם יחסים קבועים ומוגבלים ופעלו עליו גם לחסד וגם לשבט, לנועם ולרוגז:

במרוצת הימים, כחלוף השנים לתקופותיהן, היה הנער — נער. היו מאחריו שתי דרשות מהוללות (של תפילין ובר־מצוה) ושתים־שלש מסכתות היו שמורות באוצר ידיעותיו. עתה צועד הוא בטוחות בדרכו — דרכי התלמוד, מתחרה בצ“ע (צריך עיון) של דיבור מהרש”א או מהר“ם שיף ומתגבר עליו, מתמיד ומעמיק במצח במקומט ובעיון מרוכז בשמונה פרקים להרמב”ם, יוצא לרחוב הדור בלבושו, עדוי בתרבושו, בידו שמשיתו — וכל עצמו אברך משי מיושב בדעתו ומכיר חשיבותו — בתקופה זו יש ובאה בהיה, אחותו ליניקה, אל ביתם בשליחו מביתה, או לשאול דבר מה, או להביא משהו מפרי גינתם — אז היה עושה שמעון כחכמתו ומאריך שבת בחדר הגדול עם הנשים וגם מרבה דברים כפי הצורך ולא חשש כלל משום אל תרבה שיחה עם האשה, כיוון שאין בהיה אשה אלא נערה, אחותו ליניקה. ואז כמו נפקחו עיניו לראות שהיא גבוהה קצת ממנו. פניה עגולים־מלאים־חמודים, חורוָרים־ענוגים… בהצטחקה — גומות חן ללחייה, עיניה גדולות קצת, יפות, מאירות. מחיטוב גווה אין לראות כלום — כי תמיד עטויה היא רעלת־בית, רק פניה ייראו.

ברבות הימים והוא אז כבן חמש עשרה היתה בהיה פוגשת לעתים קרובות את שמעון בשובו בצהרים מבית המדרש, סמוך לבית, אם שיצאה מבית יפרח או שעמדה להכנס לשם. בתחילה היה תמה מאד — על שום מה נזקקת היא לבוא אליהם סמוך לשעת הצהרים, עד שנתחוור לו שבכוונה ובצידה נוהגת בכך כדי שתוכל לסיח עמו שיחת־רגע חטופה — ותמיד כמעט אותה שיחה.

ובאחד הימים נפגשו סמוך לבית לפנות ערב, שלא כרגיל. ושלא כרגיל פתחה מיד אחר דרישת שלום בשאלה זו: אתה לומד ב“מדרשה” — אתה תהיה כאכאם (חכם)?

— כדבריך אקוה להיות חכם.

— הרבה זמן עוד תלמד במדרשה?

— כן, לפחות ארבע־חמש שנים.

— ולכשתהיה חכם תדבר עמי, יהא מותר לך לדבר עמי?

— תמיד מותר לדבר.

— אתה אוהב לדבר עמי.

— ודאי, הרבה אני אוהב.

— הבינני מה, איך, למשל, תרצה לדבר עמי…

— פה, ברחוב קשה לבאר, אבל אם נפגש פעם בבית אבאר לך כל שתשאלי ממני…

לאחר מכן, כעבור שבועות רבים, כשהנשים בבית יפרח הוזמנו לחתונה ואבי המשפחה נעדר תמיד באותן השעות מהבית, ישב שמעון בחדרו הקטן, גמר לכתוב תגין לספר תורה⁴ ואמר לכתוב שעון בערבית. אז נשמעו צעדים איטיים מתקרבים —

אה! בהיה, אהלן וַמַרחַבּה (ברכות ברוך הבא).

— מה זה? אין איש בבית? אין כולן?

— הלכו לחתונה, מחוץ לעיר… לא ידעתן?

— לא… אולי… שכחתי, אמת שכחתי…

— ואיה האב?

— האב בשעות אלו בג’מעיה (בכולל).

— אם כך אליך לי… אני הולכת…

— בטובך, המתיני רגע… הזוכרת את שבקשת פעם ממני שאבאר לך איזה “דיבורים”? עכשיו יכול אני… אין איש מפריע…

— כן, אמנם אמנם, אם רצונך באר לי עתה…

— שבי נא לידי.

אז העלה דברי שבח ליופיה, לחנה במיטב יכולת־לשונו המועטה בערבית והיה מביע דברו אחד בפה ואחד ביד. היא נשענה בסמיכות אליו, אחזה בשתי ידיה בידו השמאלית הדק היטב לבלתי זוז ורק ידו הימנית היתה חפשית לרשותו והוא דיבר מתוך דבקות שפתיו בפניה ובעיניה והיא בעינים עצומות כמתנמנמת דובבה וחזרה ודובבה: אללה, אללה, איך אתה מדבר… הן אלו נשיקות, לא דיבורים — הכך מדברים בחורים יהודים?

— גם בחורה מוסלמית יודעת… נסי ותדעי… והיא נסתה ונסתה… עד שנתקה עצמה מקרבתו, אמרה: שוקרן, שוקרן (תודות תודות) לעולם, לעולם לא אשכחך… ונמלטה בחפזה לדרכה.

בתקופת השנה ההיא חזר “מקרה” כזה עוד פעם־פעמיים ואחר נפסק כי כנראה בהתבגרותה מנעוה בני ביתה מצאת לבדה מפתח הבית וגם אל בית יפרח לא באה אלא בחברת האם או האחיות…

ואילו יחסי השכנות וקרבת הדעת בין הקטנים במשפחות, בין שמעון ועוסמן, היו מלכתחילה ועד היותם נערים צעירים (שמעון בן 15 ועוסמן בן 17) מושתתים, או נכון יותר, מתוחים על מצע אחר, מצע של התפארות והתגאות מצד הנער המוסלמי ומרירות וקנאה מצד־היהודי, ואם גם לא באו גילויים אלו עד משבר, עד שנאה גלויה, אבל כל הימים, מתחילה ועד הסוף, היו היחסים ביניהם רופפים רעועים, לא חלקים ולא ישרים.

בשנה הראשונה, בעודם שניהם קטנים, יש ונצטרף עוסמן אל ביקורי הנשים בבית יפרח. וכשהנשים עסקו בשיחן ובלהגן, שחקו השנים “דומינו” או התחרו בסביבונים, או בעשיית “עגלות” קטנות. כשהיה האב בבית היה מטיל מבט זועף על בנו ולא אחת הוכיחו ונזף בו על קלות דעתו, שכבר התחיל ללמוד גמרא והוא משחק עם ישמעאל ושכוח ששומר נפשו ירחק מהם… ובינתים היה רום לבבו של עוסמן גואה והולך עד כדי להרעים. בכל הזדמנות שהיא היה מפליט מבין שפתיו את השם יהוד בזלזול ומבטיו ומשפטיו על יהודים (בפרט על אשכנזים) כעל נחותי דרגא תחתונה. בכל שעה שנזדמנו יחד היה מגלגל שיחה על הממשלה ועל השררה והיה חוזר ומזכר ברוב יוהרא שדודיו, מסרפיו וקרוביו כולם “מאמוּרים” ו“מווזפים” (פקידים ובעלי משרה) בממשלה. ולנער היהודי — מה היה לו להעמיד כנגדו?

באותם הימים עמד לבוא לירושלים מותצריף חדש (מושל עליון) תורכי מקושטה. יום בואו — יום גינוסיה הגדול: תהלוכה חגיגית נמשכת, מהרכבת עד לגן העיר, ממרכבות, מפוארות לעשרות, של קונסולים, ראשי דתות וכו', פרשים, גדוד משמר ותזמורת צבאית — וירושלים כולה ניצבת משני עברי דרך המלך לכל אורכה. גם היפרחים והדג’אנים יצאו לראות בהילולא.

כששבו עם חשכה, נפגשו הקטנים, עוסמן ושמעון סמוך לביתם. מיד, כמובן, נפתחה שיחה ביניהם על המאורע הגדול של היום. אמר עוסמן ברוב חשיבות: המותצריף שמו ראוּף פאשה, גם דודי שמו ראוּף דג’אני, אנחנו קרובי משפחה.

— מפני ששם דודך גם כן ראוף אתם קרובים?

— לא, אנחנו קרובים בכלל… גם עם השולטאן עבדול חמיד אנחנו קרובים… הכל יודעים…

— אבל המותצריף הוא מאיסטנבול, הוא תורכי וגם השולטאן כמובן תורכי — אתם מפה… ערבים…

— אבל כולנו מוסלמים… המותצריף, השולטאן וכולנו. מחר, ביום ששי, יבוא המותצריף לחרם ל“צלאת אג’וּמעה” (למסגד עומר לתפילת יום ששי) כמונו כמוהו…

ושמעון יפרח מאין יקח לא פחה או מלך לסתום פי יריבו?

באותם הימים, לפני הפסח ולאחר הפסח, רועשת־גועשת ירושלים מתהלוכות “נבּי מוּסה”; מערי הארץ הגדולות, פחות או יותר (מהר נבּלוּס, שכם, ג’נין ועוד, מג’בּל כליל הר חברון, בית לחם, בּיג’לה ועוד, מלוד, מרמלה), יוצאת, יום אחר יום, אוכלוסיה גדולה, גברים נושאי חרב ואַלָה, רגלים ופרשים — לתהלוכה רבת מהומה. התהלוכה שוהה כל כמה רגעים תחתיה ושנים גיבורים נושאי חרב יוצאים לקרב “סיף וּתריס”⁵ או מי שהוא “מכשף” מפליא עשות: תוחב פגיון, שאורכו למעלה מחצי אמה, לתוך בית בליעתו, ומוציאו בקלות, או אחר דוקר בלחיו האחת חרב פיפיות חדה ועוברת ויוצאת מלחיו השנית ומטפטפת דם. כל התהלוכה על מראותיה, דגליה, צליליה, רעשה ושאונה, מוטות הדגלים הקדושים הצבעוניים, חודם הוא לשון־רומח, או חצי עיגול של פגיון.

ובהשמע בחוצות ירושלים הולם התופים הכבדים וזמזום המצלתיים הרועשים — וחרד לב כל יהודי ותצלינה אזניו.

כל התהלוכות, מכל העברים “משתפכות” אל החַרַם (הר הבית) וביום ה“מוּסם” (העונה, החגיגה) הגדולה מצטרפות כל התהלוכות לתהלוכה גדולה בת אלפים רבים, מלווה המוני אנשים לרבבות מבית המקדש לקבר נבּי מוּסה — בקרבת יריחו.

התהלוכה מלווה שרי הממשלה, נכבדיה, חייליה ותזמורתה — וקהל הצופים מרחוק ומקרוב בהר הבית באותו יום — עצום ורב.

בערב המוסם באו במיוחד השכנות המוסלמיות והואילו להזמין את נשי בית יפרח לבוא עמן להכנס לחרם פנימה, יראו נא השכנות הזדמנות זו בהוד התהלוכה המפוארה וגם תכנסנה לתוך החרם פנימה.

אז השמיעה דבריה השכנה סולטאנה בלשונה הערבית הצחה לאמר: מה יקרה לנו הזמנתכן זו ומה נעמתן לנו ברוב חיבתכן אותנו, תודות נאמנות לכן מכל לב, אבל הן אסור לנו להכנס לא רק בתוך המקדש, כי גם בחצר לא נוכל להכנס: מן הנמנע כי תדרוך רגלנו באדמת הקודש, כי קדוש לנו כל שעל אדמה שם — מכל קדושה שבעולם.

— כיצד? לא אבין, שכנתנו סולטאנה — אמרה כדיג’ה בתמיהה — האם לפנים… בימי קדם… לא נכנסתם ולא התהלכתם בחרם? לא אבין, אפוא, דבריך.

— אז… כן… אבל מעת החריב האויב את בית מקדשנו, הן נשארו־נטמנו בין החרבות, עמוק באדמה, קדשים שלנו וגם כהנים משרתי אלהים ודאי קבורים שם— על כן אסור לנו לדרוך שם כל עיקר. לכם מותר… אתם דבר אחר… בעצם, אנו מכבדים ואוהדים אתכם כי אללה ישתבח ויתעלה מצאכם לראויים לשמור את בית מקדשו כפקדון בידיכם… אבל אנו כיום — לא נוכל.

אם ירדו לכוונתה של השכנה היהודיה אם לא ירדו — אבל הן ידעו שדבריה נובעים ממקור אמת ולכפיך הואילה כדיג’ה להציע כי תבאנה עמן אל המוקם מסויים מול החרם, לא ידרכו — אבל הן ידעו שדבריה נובעים ממקור אמת ולפיכך הואילה כדיג’ה להציע כל תבאנה עמן אל מקום מסויים מול החרם, לא ידרכו בחצר אך יראו הכל מקרוב. תלבשנה רעלות כמוסלמיות ותלכנה יחד.

לזאת הסכימה סולטאנה. היא עצמה לא תלך, כי אין שעתה עמה — אבל הבנות יכולות לילך.

אותה שעה נכח בשיחה גם שמעון הקטן. נתנה דעתה כדיג’ה עליו ודאגה גם לו ואמרה: גם שמעון ילך וישקיף מרחוק עם הבנים, אני אבקש מהם שיעמדו במקום טוב — למען יראה הילד הכל.

כך הוסכם והוחלט.

למחרת היום, בלכתו עם האחים למוסם, ידע הנער הקטן שמעון פתע עצבות חנק עד לבכי, כפי שקרה לא אחת ושתים בימי ילדותו. אף על זכרון מר זה סיפר למשפחה כעבור ימים רבים — בימי בחרותו — כדברים האלה:

ועלי לאמר: את חטאי אני מזכיר היום: לאחר עמדנו ביום המוסם שלשת האחים דג’אני ואני שעה אורכה סמוך לשער החַרם אשר ליד “אמם אַשיפה” והשטח רחב־הידים ו“בית המקדש” עצמו נשקף לעיני ממש, רציתי מאד להכנס, לבוא שמה פנימה. תמיד, בכל הזדמנות שעמדתי באחד הגגות הקרובים להר הבית, השתוקקתי להגיע פעם שם פנימה… מראה בנינו של “בית המקדש” (מסגד עומר) המיוחד בצורתו, בצבעו הכהה־כבד ועתרת העיטורים והקישוטים כפי שנראים מרחוק — משכוני תמיד לדעת מה שם בפנים? איך שם? (הרי אין להם מנורה, שולחן, ארון־ברית וכרובים) — מה יש להם שם? ומה העבודה שלהם בבית המקדש?

ואותה שעה, שעמדתי במרחק שמונה, או עשר אמות מחצר המקדש, גברה עלי סקרנותי עד כדי תשוקה לוהטה. ותוך הרהורי— זכרוני — פניתי אליהם פתאום: אם אתה רוצים להכנס לחרם — תכנסו. אני … טוב… גם אני אכנס…

נאותו לי, כמובן, עברנו לכל רוחב השטח העצום, שאף שנמצאו בו אלפי אנשים — עדיין היתה הרווחה גדולה מסביב.

משנתקרבנו לפתח הגדול, הרם והנישא, של המסגד עצמו שאלתי כבדרך סתם: אתם תכנסו גם פנימה?…

אמר עבדול מועטי: אתה רוצה גם כן?…

— אם ברצונכם…

— נחכה קצת עד שיצאו מהתפלה, עוד מעט יצאו רבים.

עבדול מועטי אחז בידי השמאלית ועסמאן בידי הימנית וראה עצמו כמגיני ואיש חסדי כשדרכו רגלי על מפתן הבית — פעם לבי בחזקה כמו בעת היתפסי, בידי אבא או המלמד שלנו, בדבר עברה חמורה…, כבדה נשימתי עלי, נחמתי על סכלותי, אבל הייתי כהלום ממראה עיני: מרחבוּת הבית, מיפי קישוטי הקירות בארביסקות ובאותיות גדולות מוזהבות סביב סביב, מיפי השטיחים הענקיים, משלוַת דומית הבית, אם כי נמצאו בו עדיין פה ושם חבורות חבורות אנשים, זקנים ברובם, ממאות הנרות הדולקים, ביניהם נרות־שעוה גדולים בגובה אדם, מן הפרוכות הרקומות באותיות מוזהבות הפרושׂות על הקירות פה ושם — ואין שום רהוט כלל זולת הדוכן שמעליו מטיף הכטיב (הדרשן) ותוך כדי העיפי עיני בסקירה, בחטיפה על הכל — לפתע נפלה רוחי בי, יראתי, נבוכותי, קטונתי, נקלותי בעיני מאד, צרור נוקשה כמו עלה מחזי וננעץ בגרוני. בושתי להרים ראשי אל מלוָי. זכורני היטב: התאמצתי מאד לבל יפרוץ קול בכי מגרוני… אך עיני דמעו חרש… האח הגדול, מחיה אדין, הרגיש בכך ושאלני: מה לך? מה כואב לך? אתה עיף ודאי… נלך נשב באיזה מקום ונראה התהלוכה. משקרבנו אל קצה הרחבה אמרתי: אני רוצה לילך הביתה, אני יודע הדרך לבדי. ניסו לעצרני — סרבתי. הלכתי.

לאחר מכן הבחנתי וידעתי שעוסמן אורב לי כפעם בפעם להפגש עמי — התחמקתי. לאחר כמה ימים פגשני בצאתי מן הבית והחל שיחו בטעם מנומס כדרך הגברים ואחר אמר: רציתי לשאלך, בחייך: למה בכית אז בחַרם? מה קרה לך? הלא אנחנו הראינו לך הכל… וגם… שמרנו עליך… שאיש לא יגע בך…

כיוון שהרגשתי וידעתי, שאין כוונתו אלא להתנשא ולהתפאר עלי בעליונותו המוסלמית ואגב כך להשפיל ולגנות את היהוּד, עניתי לו, מתוך רגש טבעי, תשובה אמתית: אני הרגשתי צער על שבית המקדש שלנו הפך לג’מאע (מסגד) שלכם… משום זה…

— מה תועיל אם תצטער? החרם שלנו ותמיד יהיה שלנו.

— לא. שוב ישוּב להיות שלנו, בסוף יהיה שלנו.

— אַבּדן! (לעולם לא!).

— גם אמך אמרה.

— דיבורי נשים, אין אמת בפי נשים.

— אפילו נשים יודעות האמת.

הפסקתי דברי והלכתי לדרכי. מאז הלכה חברותנו הלוך ורפה. במשך שלש־ארבע שנים שגרנו שם עוד בשכנות, היינו מרוחקים כמעט. כשקרה ונזדמנו בהכרח ונקשרה בינינו שיחה, היתה זו שיחה קרירה, זהירה ומוסוָה.

ג. שיירי שכנות

גם לאחר עבור משפחת יפרח לדירה אחרת, בעבר אחר של רובע היהודים (בגלל תנאים משפחתיים חדשים) לא פסקו יחסי הידידות בין שתי המשפחות. אדרבא, מטבעם של אותם יחסים, שהיו נובעים בעיקר מחמת סקרנות הדדית מסויימה, סקרנות על עניני חיים וצורות חיים שונים וגם מחמת הפיקנטיות של ההתידדות המוסלמית־יהודית — לא פסקו היחסים אם כי נראו רק לעתים רחוקות, כגון לאחר חגים “שלנו ושלהם” (מדי שנה בשנה עוד המשיכו הדג’אנים להביא ליפרחים במוצאי חג הפסח לחם חמץ עם דבש ואלומות שיבולים ל“סנת כדרה” (שנה ירוקה־פוריה)⁶.

אולם עם חלוף השנים, בחוּל תמורות ושינויים מסויימים במשפחת יפרח, יצאה לגור באחת השכונות מחוץ לעיר. עיקרה זו מתוך העיר, מבין החומות, אל מחוץ לחומה, שנחשבה בעיני ההורים לירידה במדרגה בקדושת ירושלים, נדונה רבות בדאגה וברגזה בקרב המשפחה, אולם ענינו של הבן במשפחה הכריע בדבר: לאחר ויכוחים ושיקולים מדוקדקים בין ההורים והבן על עתידו והשכלתו (“מלחמת אבות ובנים” על ההשכלה ו“החדש” בכלל — לא נודעה כמעט בחוגי עדת הספרדים) ולאחר שנסמך שמעון ל“שחיטה” והיה צריך להתכונן לרבנות — נטה ועבר בשלום אל בית המדרש למורים בירושלים שמחוץ לעיר וכדי להקל על הבן הליכתו יום יום לבית המדרש עברו לגור מחוץ לעיר.

ואז מחמת מרחק המקום היו הביקורים ההדדיים בין בית הדג’אנים ובית יפרח נדירים למדי, אם כי לא פסקו לגמרי אפילו כאשר במהלך השנים החלו בוקעים ועולים קולות וצלילים חדשים מהתנועה הלאומית הערבית גם בארץ ישראל וכן הגיעו הדים עמומים — ובכל זאת צורמים — לאזני הערבים מהתנועה הציונית של היהודים ובחלל הארץ כמו החלו ידים נעלמות לרסס חומר דלק, שעשוי להתלקח בבוא העת. אבל הנשים מבית דג’אני, כשנזדמנו לביקור אצל היפרחים, היו כמפגינות בביקורן שהן אל ידידותיהן כאתמול וכשלשום ודבר אין להם עם אלה הדוברים כזב וגורמים ל“פסאַד” (לפרוד, לריב).

ופעם, בימי מגוריהם מחוץ לעיר, לאחר שלש־ארבע שנים שלא התראו, הופיעו האם והבנות והכלה, אשת מחיה־אדין — בבית היפרחים. הגורם החיצוני לביקורם היה, כי מחיה־אדין בעצמו עבר גם הוא לגור מחוץ לעיר, הוא בנה בית נאה סמוך לבריכת ממילא ובהזדמנות זו באו להזמינן לבקר גם הן, בית יפרח, את הבית החדש של מחיה־אדין.

הן באו בשעת צהרים מוקדמת. הגברים לא היו בבית. כשבא שמעון בצהרים ונכנס לתומו לחדר מושב הנשים — נבהלו כולן, מהרו והתכסו בצעיף מתוך דברי צער ותרעומת שנכנס גבר זר פתאום.

אמרו נשי הבית: הלא זה שמעוּן!

הוא כבר היה לבוש חליפה אירופית, כובע קנטיה על ראשו ותיק עור בידו, גם שפמו, בלא עין הרע, בלט למדי, לכן לא הכירוהו במבט ראשון. חלה הרגעה. הוזחו הצעיפים לפני האח ליניקה. צחוק ושיח. ברכות ושלומות. וכל אותה שעה נסבה השיחה על שמעון.

האם כדיג’ה שאלה: מה? הוא נהיה רופא?

— לא, הוא יהיה מורה, בעוד שנה יקבל תעודת מורה.

אמרה כדיג’ה, אם כבר לובש ככה והוא “משאללה” (בלא עין הרע) מצליח בחכמוֹת — מוטב שיהיה רופא. רופא חשוב יותר. אם יהיה רופא אנו, כל הנשים במשפחה, נתרפא אצלו… כמה טוב רופא מוכּר… ידיד…

ומחשש שמא לא שמע שמעון דבריה, כי היה מעדיף עיניו אחת בספר שבידו ואחת בבהיה שממולו, שבה והשמיעה במיוחד את הצעתה לאזניו. אמר שמעון: אני מסכים לדעתך. אשתדל ללמוד גם רפואה. יתכן מאד.

מתוך כך סיפרה שגם עוסמן מצליח משאללה הרבה בבית הספר התיכון ובעוד שנה יהיה באש כּאתבּ (מזכיר ראשי) ב“מג’לס אידארה” (במועצת העיר); המותצריף גם כן מחבבו מאד — ויתכן שיקחהו להבא למזכירו.

מתוך שיח בעיני המשפחה הגדילו ספר בשבחו של מחיה־אדין שעושה חיל רב בעסקיו, כי הנה, השבח לאל, בנה בית מפואר, בן שתי קומות, כפי שתראו כשתבואו לבקרנו וכן בעל הוא לשלש מרכבות להסיע נוסעים, הלא הן המרכבות היפות ביותר המצויות ב“בּאבּ אל כליל” (שער יפו), אחד משלושת העגלונים שלו הוא יהודי.

כן סיפרה כדיג’ה שרכש לו מחיה־אדין בחור “בַּדַל” לו.

— מהו בחור בּדל?

— זה בחור מבני העם הפשוטים העובד בצבא תחתיו. הוא הולך גם למלחמה תחתיו — אם תקרה מלחמה —; אצלנו, לא כמו אצלכם. כל בן שנולד אצלנו — לסולטאן נולד, לעבודת הצבא, למלחמה. אבל בני “האַכּבּר” (הגדולים, הנכבדים) נותנים תחתם איש אחר. למחיה־אדין עלה הבּדל הרבה כסף; הוא שלם לו עשר עוסמליות (לירות זהב) ובכל חודש נותן לאשתו של ה“בדל” שלו מזמן שהלך למלחמת היוּנאן (הבּלקן) חמש מג’ידות לחודש (לירה וחצי בערך).

כל שהיו הנשים מושכות לשונן וסחות ברוב ענין על בניהן, גאוותן והתפארתן, היתה גם בהיה כאילו צמודה לשיחה ולא פנתה ימינה או שמאלה; אבל משעמד שמעון לבדו בקצה המרפסת ראה והנה בהיה עומדת על ידו. בקול בהול קצת, נחפז ונמוך פנתה ואמרה לו:

תהיה רופא, שמעוּן, תהיה רופא. אני אבוא תמיד להתרפא אצלך, לחצה ידו ובחטפה ואמרה: “תסלם לי” (היה שלום לי).

השיב לה: אינשאלה, מחבובה, תסלמי לי (אם ירצה ה', חביבה, היי שלום לי).

ד. הויכוח

לאחר מלחמת העולם, עם התחלת מפעל “הבית הלאומי” בארץ ישראל, עם עליית־יהודים מוגברת לארץ והקמת כמה וכמה ישובים חקלאיים, כמו נבקע פרץ עמוק, זרוע איבה ושנאה, בין היהודים והערבים. על רצונם העמוק והכּן של היהודים לנסות לקבוע יחסים אנושיים־חברתיים בין שני העמים, ליצור יחד תנאי עבודה וערכי־חיים צודקים וישרים — ענו הערבים בפעולות איבה, שנאה ורצח.

אז הלכו ונשתבשו, הלכו ונפגמו, או נעלמו כליל, יחסי ידידות גם בין יהודים וערבים בודדים. גם בין המשפחות דג’אני ויפרח נשבה אז רוח קרה למדי. הם לא הוסיפו להתרועע כלפנים, אלא כשקרה ונפגשו בחוץ לעתים רחוקות וגם אז לא השתהו הרבה בשיחה מחשש עיני הבריות. הבנים, עוסמאן ושמעון, — נפרדו דרכיהם, כי רחקו איש מרעהו: שמעון יפרח שימש כמורה ומנהל בתי ספר בצפון הארץ וגם בסוריה — ולא אינה לו המקרה לפגוש את עוסמאן לא בירושלים ולא בערים אחרות.

במרבית הימים הוטלו על שמעון יפרח מטעם המוסדות הציוניים תפקידים צבוריים־לאומיים. בין השנים 1930־40 יצא לארצות חוץ בשליחויות מסויימות.

לאחר מלחמת העולם השניה, בשנת 1946, נשלח מטעם מוסד לאומי לארצות אמריקה הלטינית — ושמעון יפרח כבר אז בעל בעמיו, כבן חמשים. במכּסיקו עשה כמה חדשים. בימים הראשונים לבואו לשם, הוזמן על ידי מלווהו, סוחר נכבד (חיים לוי) שהגר מדמשק לפני עשרים וכמה שנים, לחזות במערכת “הקורידה” (מלחמת השוורים), שעד היום מרהיב עינם ומלהיב לבם של בני העם הספרדי וביתר שאת עינם ולבם של כמה מעמי אמריקה הלטינית חניכי העם הספרדי.

מקום הזירה, אמפיתיאטרון עצום בגודלו (אומרים: הגדול בעולם), בנוי לתפארה ומכיל עשרים אלף מקומות.

בימי המשחק תפוסים כל המקומות, אם כי מחיר המקום הזול ביותר, בשורות האחרונות־העליונות, שוה לשכרו של פועל לפחות לשלשה ימי עבודה.

שעה קלה לפני מועד־ההתחלה היו כל המקומות תפוסים. בארצות אמריקה הלטינית, שבדרך כלל פיגור של שעה מהמועד הקבוע הוא חזיון שכיח, פה, בקורידה, נשמר מועד ההתחלה בכל הדיוק. מראה האמפיתיאטרון בהיקפו העצום, כשהוא מלא וגדוש צופים בשלל צבעים מתלבושות הנשים, כיוון שהוא רחב למעלה והולך וצר כל שיורד למטה, ייראה לעין הצופה כמין זר־פרחים אגדי־ענקי, גדוש צבעי צבעים וגוני גונים מתלבושות הנשים.

משהצליח הטורירו לאחר כמה סיבובים ונעץ מספר שפודים (פגיונות חדים) בערפו של השור (בין חוליות השדרה) והוא צעד כושל, המום, התמוטט, צנח ונפח נפשו — כמו רוח תזזית עברה ואחזה ברבבות הצופים: צהלה אדירה פרצה מגרונם, הכל קמו על רגלם כהלומי אקסטאזה, מטר־פרחים, תשורות: סודרים, צעיפים נזרקו למטה לטורירו. והנה אף זאת! מטרוניתא מכובדה, מעודנה, יצאה מכליה: פשטה תחתוניה בין רגע וזרקתם שי לגבור הטורירו!

משרואה אתה כל אלה תוהה אתה ומשתומם: מה סבוכה ומסובכה רוח האדם! הלא ודאי לא אחת מבין אלפי הגברות הללו תחרד ותמלא חמלה למראה חתלתול עזוב רעב, או אפרוח קטן טרוד מקנו ואילו למראה שור שופע חיים ואון, הנרצח בגבורה נתעבה — תעלוזנה ותשמחנה הגברות האלה כלמראה מחול־גילה! ושוב אתה תמה על המציאות הנלעגה הזו אשר לעיניך: בזמן שכל עמי אירופה מקיימים בקפדנות “חברת צער בעלי חיים” (ואצלנו עוד מימי התלמוד: “עצר בעלי חיים דאורייתא”), בו בזמן נמצאים עמים שמפארים ומרוממים מעשי צער בעלי חיים וגם עושים סחורה גדולה לעין השמש בצער בעלי חיים, שכן שכרו של לוחם־השוורים ל“הופעה” אחת מגיע לפחות לעשרת אלפים מטבע זהב. ורווחיהם של בעלי הזירה — עצומים הם.

בשובם לאיטם מהזירה סח לו מלווהו למר יפרח שהזירה שייכת לשני שותפים, אחד מכּסקאני עשיר ואחד ערבי, אותו ערבי שהגיע בזמנו יחד עמו, לפני עשרים ושש שנה, למכּסיקו.

מתוך שאלה אחר שאלה על אותו ערבי הזכיר המלווה את שם הערבי מירושלים — עוסמאן דג’אני.

כפשר דבר להפתעתו והתרגשותו של מר יפרח — סח לו למלוהו פרשת היחסים והאירועים שבינו ובין הערבי הלז.

ומר חיים לוי סח לו, שלפנים היתה קרבת־דעת בינו ובין סיניור דג’אני, אולם משעלה על במתי העושר ובעיקר מזמן שהחלו הערבים גם פה שוטמים את הציוני — רחקו איש מרעהו.

בכל זאת גמר אומר מר יפרח לבקש הזדמנות להתראות עם עוסמאן, — ראוי וצריך לנצל הזדמנות נדירה כזו.

מר חיים לוי ידע את בית הקפה שהערבי נהג לישב בו. משמצאו אותה שם באחד הימים עם שנים־שלשה מחבר מרעיו, עברו שניהם ליד מושבם. נתעכב קמעא מר לוי ודרש בשלום היושבים. נענה לו עוסמאן בלשון רפה דרך נימוס, ומר לוי המשיך שיחתו בכוונה. הסתכל מר יפרח ונוכח שקשה היה להכיר באיש הזה את אותו עוסמאן בבחרותו. הוא שמַן במידה ניכרת, פניו טפחו, שפמו שחור (צבוע כראוי) ומסולסל כראוי, שערותיו תלתלים כפי שהיו וסימני־לובן מועטים בהם.

גם עוסמאן האריך מבטו על הזר והיה כנאחז בהרהוריו ועוצר בלשונו. אותו רגע אמר מר לוי: תכיר בבקשה, אורח מפלסתינה, מר שמעון יפרח.

— אללה, אללה! עמד, חבקו ונשקו ברוב חבה לתמהון מרעיו והיה חוזר ודבב: תוהה הייתי עליך…אם כי מעט מאד נשתנית, כמעט כמו שהייתה…אני שמנתי דמי… התכבד, שב נא, הו, מה נפלאה הפגישה ומה מתוקה!

ישבו סמוכים זה לצד זה והיו מעלים דברים מימים עברו. עוסמאן שאל מחילה מחבריו ושב לשאול על בני המשפחה ושוב העלו שניהם זכרונות מימי הילדוּת, מימי קלעת אנכל (כשהיו יחד בצבא התורכי) והיה עוסמאן כמתמוגג ממתיקות הזכרונות וכן נמשכו דבריהם וסובבו על מקצועות עבודתם אחר מלחמה העולם ההיא. עוסמאן סח שהגיע למשרת סגן־מושל מחוז שכם בתקופתו של הנציב הרבּרט סמוּאל, לאחר מכן שאף לצאת לעולם הגדול עד שהגיע הנה והשבח לאל פה גבר ועצם. יוצאי חלציו חמשה: שניים בנים ושלוש בנות. הבן הבכור לומד הנדסה בארצות הברית, כן סח לו שמעון על אשר לו ועל פעלו בראשונה כמורה ואחר כך כמנהל בתי ספר.

— ומה מטרת בואו הנה? וכמה זמן ישמח את המקום בבואו?

— בא בשליחות לאומית, ישהה פה חדשיים ימים.

על הודעה זו שבדרך אגב לא גילה עוסמאן כל תגובה לא בדיבור ולא בתנועה כל שהיא, אבל הורגש שחזר שנית ושלישית להעלות זכרונות מן העבר כאיש שמדלג בדרך שרוע מכשולים לצאת משם והלאה.

לאחר ימים מספר פקדו שוב מר יפרח ומלווהו אותו בית קפה ועברו על יד מושב עוסמאן ומרעיו. גם הפעם העלה עוסמאן חיוך רחב על שפתיו וגם אמר כמנהג (מן השפה ולחוץ): תפדלו (תתכבדו) ולא יסף. פגישה כזו, היינו: לא קרירה ולא חמימה, קרתה ביניהם עוד פעם. לאחר שבועיים־שלושה הופיעו בעלון ערבי מקומי דברי שטנה על היהודים בארץ ישראל ולעגי־לשון על ממשלת מכסיקו המסייעת בעקיפין בידי הציונים, המנשלים את הערבים ממולדתם, המרשה להוציא סכומי כסף עצומים מן הארץ על ידי שליחים ציונים וכו' וכו' — לפי הסגנון הרגיל המקובל בעתונות הידועה.

ומשנפגשו באותם הימים ברחוב במקרה, שלא במתכוון, מר יפרח לבדו ועוסמאן אפנדי עם מרעיו, ביקש מר יפרח לתומו להתעכב ולפתוח עמו בשיחה כל שהיא, התנצל עוסמאן שאין עתותיו בידו והמשיך בדרכו בלא לשהות אף רגע — וכך לא נהוג כל עיקר בין אנשי המזרח.

נפגע מר יפרח מיחס עולב זה ושמר את הדבר בלבו.

ושוב בפגישה מקרית, במרחק מה הטה פניו עוסמאן לעבר אחר כאילו לא ראהו כלל, עם שהיה ברור למדי שבצדיה עשה מה שעשה.

באותו יום שלח מר יפרח המכתב הזה אל עוסמאן אפנדי:

אל כבוד האדון, הנעלה, למשפחה נעלָה,

חברי מימי הנעורים, האדון עוסמאן דג’אני

יאריך האל ימיו

בראש דברי אראה צורך להקדים דברים מועטים: רצוני לדבר אליך בכל הכבוד והנימוס כפי שראוי בין בני תרבות. אולם תרשני לדבר אליך, בלא לב ולב, דברים גלויים לאמיתם לפי הכרתי ואבקש ממך לענות לי — אם תאבה לענות לי — באותה דרך ובאותה מדה:

האין אתה משער כמוני, שבפגישותינו הראשונות ועתה, צפון משהו טמיר, עילאי. אכן, לפי הרגשתי, לא רק הגילוי החיצוני בפגישות רומז על כך — ההפתעה, המקריות, הנדירות — אלא משמעותן הפנימית של פגישותינו. הן במלחמת העולם הראשונה הן בקלעת אַנַכל, למשל, ריחפה על שנינו סכנת־מות קרובה — ושנינו יצאנו לחיים בתוקף אותם גורמים כמעט (אתה בזכות קרבתך למפקדה העליונה ואני בזכות המיור הגרמני במפקדה העליונה).

ועתה בפגישתנו השלישית פה (אף היא בהפתעה נדירה) הרגשתי אותו שמחה אמתית פורצים מקרבך. אבל עוד לא עבר חודש ימים מאותה פגישה — וכאילו חומת התנכרות קמה בינינו. ברור, לי, שקשה לך להפגש עמי שוב בגלל דעותיך ושאיפותיך הלאומיות הנוגדות בתכלית לאלו שלי. ברור לי שאינך רוצה להתכחש ולדבר עמי אחת בפה ואחת בלב. כל אדם יצדיק עמדתך זו. אף אני אצדיקנה. ועתה ודאי תרצה לשאלני: אם כך למה אפוא פונה אני אליך בשורות אלו? מה ארצה עתה ממך? — הנה בזה באתי לכתלית דברי: רצוני לנסות, כלומר: רצוני, שתתן לי הזדמנות לנסות להוכיח לך, שהתנגשות האיבה והשנאה בין הערבים והיהודים בפלסתינה — טעות חמורה היא, נטולת כל יסוד היא, לא בסיס צדק לה ולא מצע הגיוני וכל עצמה פרי ראיה שטחית, רופפת, מטושטשת. ולו באו הערבים עם היהודים במשא ומתן על עניניהם ובעיותיהם מעל ראש האנגלים, או לעיני האנגלים עצמם, כי אז, מאמין אני אמונה שלמה, שלום ושקט היה שורר בארץ ועתידות גדולים היו נכונים לשני העמים גם יחד.

יתכן שאתה סבור כבני עמך בפלסתינה, שהצדק, האמת, וההגיון וגם הכח והעוז עמכם הם. אני נכון לשבת עמך ולשמוע דבריך בהקשבה גמורה ובלב שלם. אם דבריך ישכנעוני, אני נכון להודות על האמת ולהצהיר בגלוי שאני טועה ואתה צודק. אבל אולי אתה, ידידי, תשוכנע מאמיתות דברי? יהי נא ויכוח בינינו. אין הויכוח הזה מחייב שום אדם לשום מעשה, הוא רק יכול — כפי שאני מקוה — להועיל לדבר אחד: להמשיך בידידותנו להבא.

ושוב אחזור על דברי ואחדל: הרגשה עמוקה עמי שגם פגישתנו הפעם, לאחר תקופה כה ארוכה (כעשרים וחמש שנה) לא לחנם נזדמנה. אפשר יד הגורל זמנתה ואין לאדם לשחק נגד יד הגורל.

בצפיה לתשובתך, בכבוד ובשלום,

שמעון יפרח

עוסמאן אפנדי התמהמה בתשובתו. רק לאחר כמה ימים הגיע מכתב קצר ממנו למר יפרח, שעיקרו התנצלות על איחור המענה, בגלל ענינים מטרידים וגם בגלל רצונו לבצע את הענין כראוי וכיאות (כי אכן גם הוא מרגיש מדת אחריות כלפי “פגישות הגורל”) ובעוד יומיים שלושה ישלח הזמנה למועד הפגישה ולמקומה.

ואמנם לאחר יומיים באה ההזמנה, שנקבעה בחדר מיוחד בבית קפה מפואר, בשעה מוקדמת לאחר הצהרים. גם מלווהו של מר יפרח, מר חיים לוי, הוזמן לפגישה באשר גם הוא, עוסמאן, הזמין שנים מידידיו לפגישה.

בשעה הקבועה כבר היה השולחן ערוך בפירות משובחים, עם מגדנות ומשקה קר. המוזמנים החדשים נתוודעו ביניהם: אחד ערבי תושב מכסיקו, גם הוא סוחר נכבד — מחמוּד עבּוּד — והשני, שהוצג בדברי כבוד ושבח, פכרי מחַאדי, איש ירושלים, מן המושכים בשבט סופר “אשר לו כבר למעלה מאלפיים חרוז”.

פתח עוסמאן: כבוד האדונים, אין מן הצורך בדברי הקדמה. כולנו יודעים לשם מה התאספנו הלום. אלא ברצוני לומר: בעצם אסיפתנו שונים אנו מאנשים אחרים המנוגדים ביניהם: אנשים כאלה הניגוד מרחיקם אלו מאלו, ואילו אנו הניגוד אספנו. וזאת הוכחה כי נכונים אנו לשמוע כל אשר בפי כבוד האורח וכן נהיה מוכנים להשמיע את אשר יהיה בפינו.

אמר מר יפרח: שמחתי מאד באומרך כדברים האלה. זו פתיחה טובה למהלך טוב, כן יהי רצון אללה.

דנו ושקלו מי יהא המתחיל, באשר תמיד המאשים מתחיל בבית המשפט ואילו כאן הערבים מאשימים את היהודים והיהודים את הערבים, אך נמנו וגמרו שמר יפרח יהא המתחיל באשר אמר, כי יטען את טענות הערבים והיהודים כאחד כדי שלא יהיה גוזל זמן הרבה ולא יהיו הנאספים אלו על אלו למשא, ואם לא תהיינה טענותיו הערביות מספיקות יוסיפו אחריו כרצונם.

פתח שיחו כדרך בני ערב בדברי פתיחה בקוראן בכובד ראש: בשם אללה הרחמן והרחום — קודם כל “אתרשה” (אבקש רשות) לדבר בגילוי רב, בלא לב ולב, שאם לא כן אין טעם וערך לויכוח וכן תדברו גם כבודכם. והנה — תושבי פלסתין הערביים טוענים, שטענת היהודים, המבקשים לשוב אל מולדת אבותיהם ורואים בזאת תיקון עוול היסטורי, היינו: להשיב לעם נטול מולדת, זה כאלפיים שנה, את מולדתו — טענה זו טענת שווא היא. יתר על כן: טענת לעג היא, שכן על ידי תיקון עוול היסטורי זה יעשו עוול היסטורי אחר דומה לו, כיוון שהם באים לנשל עם ערבי היושב בארצו למעלה מ־1300 שנה, וכלום הבדל יש בעוול היסטורי אם הוא בן 2000 או 1500 שנה?

ושוב טוענים הערבים: אם היהודים באים בכח, בכח זרועם, כספם, חכמתם או מרמתם, לדחוק את רגלי הערבים מארצם, הרי הרשות, הזכות והחובה לערבים להלחם על זכותם במולדתם והיהודים אחראים לדם הנשפך, הן דם ערבי והן דם יהודי.

ועוד טוענים הערבים: היהודים באים אלינו ומדברים גבוהה גבוהה, שנושאים הם את נפשם באמת ובתמים להאחז בארץ יחד עם הערבים, לשתפם יחד אתם בפיתוח הארץ ובקדמתה בכל שטחי החיים: בחקלאות, במסחר, בתעשיה ובחיי התרבות. אולם — אומרים הערבים — אלה הם רק דבורים נאים, שתוך כדי אמירתם אתה שומע סתירתם,או שטותם, שהרי לשוטה ייחשב אחד בחור, שמכין לו חתונה גדולה, בלא שתהיה לו כלה, שרוצה בו. כן הערבים אומרים במפורש, אין נפשנו כלל לחתן זה, איננו רוצים בחתונה זו ואפילו אם נניח אחת מני אלף שהערבים היו רוצים — אין בארץ מרחב כדי לקיים שני עמים, הארץ קטנה ודלה הלואי ותספיק לבעליה הערבים; לדעתם יכולה הארץ לכשתעבוד ותתפתח להכיל שניים עד שלושה מיליון למרבה והרי היהודים לבדם מוכנים לבוא לארץ במספר עצום — והערבים מה יהא עליהם? היכן זכויותיהם והיכן עתידותיהם?

ואף זאת טוענים הערבים: אתם אחרים ואנו אחרים. אתם במרבית השנים הייתם למערביים. נוהגכם לא נוהגנו, דרך מחשבתכם — לא דרכנו — ותרבותכם לא תרבותנו. לאזננו, למשל, יפה ונעלה הזמרה של אחת אם כולסון או של עבדול והב מקונצרט שלם ומהולל שלכם, אם מבטהובן או ממוצרט ודומיהם.

אלו הדברים — אמר — הם, לדעתו, תמציתן של כל טענות הערבים. אם יש ברצונם להוסיף מה, יוסיפו ואחר יטען טענות היהודים.

הסכימו הכל שלעת עתה מספיקים דבריו בכללם, רצונם לשמוע מה בפי היהודים:

אמר: אבקש רשותכם להתחיל דברים במשפטו של סופר ערבי הידוע מאוד, ג’ובראן כליל ג’ובראן⁷, שהשמיע בשעתו בנדון שלנו: בשנת 1929 חוללו הערבים פרעות ביהודים בפלסתינה ורצחו בצפת ובחברון כמה עשרות אנשים, נשים וטף. אז לא נמצא אף ערבי אחד, בין כל עמי ערב בכל רחבי העולם, שיגנה במלה אחת אותם מעשי רצח מתועבים זולתי אחד ויחיד — הוא כליל ג’ובראן. וכה היו דבריו (שפרסם בעתון אמריקאי): שיבת היהודים לארצם היא הכרח היסטורי, שאין להשיבו אחור. יד הגורל העליון פקדה פגישת שני העמים הערבי והיהודי בפלסתין. ותחת אשר תיהפך הפגישה הזו לגיהנום לשני העמים, יהפכוה נא יחד לברכה גדולה, לאושר ולקדמה לשני העמים יחד בארץ ולארצות המזרח התיכון בכלל.

טענות הערבים, כפי שהזכרתין, כולן נכונות לפי הצדק הקטן, המדומה, האנוכיי, כי בהרבה חזיונות החיים תמצאו צדק קטן וצדק גדול. גאולת הדם, למשל, שקיימת בכל תוקף אצל הערבים עד היום (והיתה קיימת גם אצלנו בימי קדם) הרי זה צדק קטן, פגום, אנוכיי; להרוג איש חף מכל פשע רק בכלל היותו קרוב משפחה לרוצח — זה עצמו מעשה רצח. צדק גדול יותר כלומר: מעולה יותר, הוא הריגתו של הרוצח עצמו, אבל האנוֹשוּת הגיעה לדרגת צדק נעלה יותר: בהרבה ארצות בוטל עונש המות, כי גם בו יש מידה של רצח. או כי ייכשל, למשל, איש עני, אבי ילדים רעבים ללחם, ויגנוב מזון או ממון — הצדק הקטן ידרוש ענשו כגנב, ככל גנב, אך הצדק הנכון יחון אותו במידה מסויימה. והנה בין דרישת היהודים לשוב לארצם ובין דרישת הערבים להחזיק בשבילם את הארץ — קיימת תהום של כחש ועוולה: היהודים תובעים זכותם על הארץ הזו מתוך סבלנות־דורות, לאחר נדודים, רדיפות ומשטמות לא ידע עם כמותם (וכפי שראינו בימינו בעינינו בהשמדת מיליונים יהודים באין מכלים דבר), היהודים אפוא משוועים אל מולדתם כשוועת טובע בין גלי ים. ואילו הערבים בפלסתין טוענים טענתם מתוך רצון לנוחיות, להרווחה, למותרות. הלא ידוע לכם, אדוני, אשר ברשות עמי ערב, השוכנים בארצות המזרח התיכון, נמצאים שטחי־מולדת עצומים המגיעים יחד ל־8,712000 קמ“מ, ומספר תושביהם כשבעים מליון נפשי. ואם נקח בחשבון רק חמש הארצות הסמוכות לפלסתינה (מצרים, ירדן, לבנון, סוריה, עיראק, ערב) הן מונות 1,847,000קמ”ר ו־38 מיליון תושבים יחד בו בזמן שלכל ארצות־אירופה כמעט (גרמניה, אוסטריה, ספרד, פורטוגל, צרפת, איטליה) יש ביחד 1,890,000 קמ“ר ולמעלה ממאתים מיליון תושב. האין המרחבים העצומים האלה צועקים בעצמם לצדק, לצדק קטן שבקטנים למען היהודים, שכל תביעתם מצטמצמת בשטח בן 27,000 קמ”ר?

אין ספק — הצדק העולמי ידרוש בקורת, בדיקה, רביזיה ברכוש הקרקעי העולמי.

עם זאת ובכל זאת, אין היהודים מתעלמים משום זכות מזכויות הערבים היושבים בארץ. הם יהיו אזרחי הארץ שווים בכל ליהודים. רק זכות ההגירה לארץ תהיה שמורה ליהודים — שאם לא כך הרי נהיה הורסים בידנו האחת מה שנבנה בידנו השניה. אך זולתי זכות ההגירה — איש לא יפריע לערבים תושבי הארץ לגלות יזמתם בכל שטחי החיים הן בחיי המעשה והן בחיי התרבות.

ואין התחייבותנו זאת מן השפה ולחוץ. אנו הראינו בפועל מיד בהחילנו בפועלנו, שאנו נזהרים לבלי לפגוע בקטנה או בגדולה בערבים. לא נכונה השמועה כי נישלנו ערבים מאדמתם, במשך עשרים וחמש שנה לא קרה מקרה כזה. קנינו אדמה מבעלים שרצו למכרה; אם קרה והיו ערבים פועלים באותה אדמה, שילמנו להם פיצויים, יתר על כן: גם בהתנגשות דמים שבינינו נהגנו ימים רבים, שנים מספר, לפנים משורת הדין הפשוט, השטחי. לא שלמנו ברצח תחת רצח. הערבים הוקישו במוקים את דרכי התעבורה והתנקשו בחייהם של הרבה עשרות נוסעים באוטובוסים ביניהם נשים וילדים; אנו לא תקפנו שום כלי רכב. שנים מספר נהגנו בהבלגה. ואולם הערבים חשבוה לנו לחולשה, לרפיון. אולם לבסוף אנוסים היינו לגמול רעה תחת רעה, שכן המצב הפך למלחמה, ובמלחמה יש לנהוג כבמלחמה. בכך ציינתי בקיצור עיקרי התשובוינו לטענות הערבים.

ועתה לסיום דברי, רצוני למסור לכם את השקפת היהודים לתומה בענין מולדתם — ואחר אחדל:

רעיונו של הסופר כליל ג’ובראן — הוא דומה לתפיסתו של כל יהודי, אם שאר רוח בו, בין אם הוא דתי בין אם הוא חפשי בדעותיו. שיבתנו לארץ אבותינו לאחר שבעים וחמשה דורות היא בעינינו כפועל עילאי טמיר, נשגב, אשר ממנו התחלת מפנה, ראשית תמורה, בקיעת שחר של יום חדש במהלכי אנוש עלי אדמות. נביאינו הגדולים חזו ברוממות רוחם למרחקים — מרחקי זמן. הם ניבאו על “אחרית הימים” כעל שידוד מערכות אדם ותבל מחדש. אנו מעריצים דבריהם. תופעת הנבואה בישראל היא פלא נשגב מחיי רוח האדם כפלא אשר לגרם מגרמי השמים המרחף באין סוף. אנו מאמינים ממעמקי הכרתנו בתמורה הגדולה העתידה לבוא מחר או מחרתיים, אבל לא רחוק הוא אותו מחר. אנו התברכנו בנפשנו שפגישתנו עם עמי ערב מחדש בשלום, בהבנה וברגשי אחוה ורעות — היא עצמה תהא צעד ראשון לקראת הגדולות והנצורות העלולות לצמוח במזרח בכללו. הן המזרח זקוק, מאד זקוק, כאויר לנשימה, למשב רוח טהור, זך, מבריא. אנו ידענו מאד את התנופה הגדולה שהניפו גדולי המחשבה והשירה הערביים לארצותיהם מסוגם של אל גזאלי, אבן סינה ודומיהם והמשוררים הגדולים כאבוּ אלעלא אל מעארי, אל מותנבי ועוד. אולם עובדה היא — ואני אומר זאת לא, חלילה לקנטר, אלא לציין עובדה כמות שהיא —: שזה שמונה מאת שנה לא קם בין כל עמי ערב בעולם אף גאון־רוח אחד בשום ארץ. (לעומת זאת ודאי ידועים לכם שמותיהם של כמה גאונים יהודים שקמו מן המאה השש עשרה ועד היום). ואנו בתומנו אמרנו אם ישובו היהודים וערבים לחיות יחד בפינה אחת במזרח חיים חדורי שאיפה, שקידה ויזמה, הן יתכן שברבות הימים יוָצר באותה פינה מצבר־אנרגיה עצום, העלול לחולל נפלאות בכל שטחי הרוח: המוסר, המדע, השירה והאמנות.

אסיים בזה. אם הועלתי לעניננו כל שהוא לא אוכל לדעת בטרם אשמע דבריכם. על כל פנים מודה אני שהואלתם לשמוע דברי בכללם לתומם.

עתה נתבקש האוסתאז להגיד דברו.

אמר: דברי כבוד “המַבעוּת” (השליח) דומים בעיני לסַמים מרים שמצופים נופת צוף. אכן נשמעים הם כדברים מזוקקים בהגיון, אבל כך הם לשמע אוזן אבל לא לשמע לב. לבנו לא ילך אחר דברים רכים שבסופם יבואו מעשים קשים. בעצם עיקר דברך הוא בענין שקראת לו הצדק הגדול. ואולם אנו דיינו בצדק הקטן. אם נכון כפי שאמרת שאתה מעריץ דברי נביאיך ורוח קדמוניך — הנח לנו ונלך גם אנו בדרכי אבותינו, כפי צדקם וכפי ישרם. וזולת זאת מוצא אני כמה סתירות בדבריך.

אחת — אם באמת רצונכם לשוב לחיות בארץ עברכם להחיות רוחכם ותרבותכם — למה תדרשו עתה מדינה יהודית בפלסטין? הלא רצונכם בחיי שלום ושלוה וזה יותן לכם תחת שלטון ערבי בלי ספק.

שנית — לאחר כל שדברת לא אבין מה תתן ומה תספיק לכם הארץ הקטנה, אם גם יבואו אליה מיליון ואפילו שני מיליון יהודים — מה פתרון בכך לכמה מיליונים שישארו פזורים בעולם?

שלישית — אני איני ירא מרשעת היהודים, אני מניח שהם לא יותר רעים מזולתם אבל ירא אני מפעילותם וזריזותם, שאם עתה באין שום שלטון בידם השתלטו בזמן קצר בארץ והם יוצאים גם נגד השלטון הבריטי — ומה יהיה אם יגיעו לאיזה שלטון בארץ? הלא ישתלטו בארץ כולה ומי יערב לנו שלא יהיו שולטים על ערבים?

ובעצם חושבני שהייתי יכול לענות על כל טענה שהזכרת בדבריך עוד דברים הרבה, אבל מה צורך לפגוע בכל פרט ופרט שבבנין אם יסוד הבנין רעוע ופגוע? על כן — לא אוסיף עוד דברים ללא צורך.

אחריו החל מיד דברו הסוחר בחפזה:

אף אני איני רואה כל צורך בדברים. השאלה היא ענין של מעשים ואחינו בפלסטין עושים אשר צריכים לעשות. הם ילחמו בכל כחם. ברצוני רק להתעכב על איזו מלה שהזכיר כבוד המַבעוּת, לא משום שמפחידה אותי, רק משום שנראית לי כלועגת לי, זו שאמר: רביזיון, רביזיון בקרקע של הערבים, ואני אומר: לא תהיה רביזיה. אשר לנו — לעולם יהיה לנו ושם צדק גדול, או כח גדול לא יגרע שעל אדמה מארצות הערבים. אם לזאת מחכים היהודים יחכו עדי אובד — לעולמים.

ועוד אני מתפלא על היהודים שאומרים עליהם שהם נבונים, איך הם דורשים משינה יהודית? איך הם מתארים להם, שביום מן הימים יקימו להם מדינה בו בזמן שהם יודעים שסביבם שבע מדינות ערביות והן יכולות למעך את המדינה שהלם כמו… כמו שממעך אדם באצבעותיו “בנדורה” (עגבניה). וראוי היה לכבוד המבעות שיסביר ענין זה ליהודים ואל יחלמו חלומות ואל ישפכו דם יהודים ודם ערבים לשוא. וזהו הענין.

כשהחל עוסמן אפנדי דברו היה כמהסס: לי אין להוסיף על כל מה ששמעתי כאן אלא מלים מועטות וזאת באשר אני הייתי המזמין למושב זה — אם כי לרצונו של רעי אדון יפרח — ואני מצטער אם מושב זה לא הפיק רצונו. כי אכן הבעיה חמורה מאד. קשה למצוא לה פתרון שישביע רצון שני הצדדים. “זה — כפי שאומר הפתגם — תבשיל הדורש הרבה מים”. בדרך הטבע, בדרך המציאות, אין לראות פתרונה. ואולי, אולי, יש בידי אללה פתרונים כי “הוא ואין בלתו יודע הנסתרות והנגלות”.

בעת קומם ללכת נסתמנה מסקנת הויכוח בלב איש ואיש מן השלשה לפי יחסם בעת הפרידה: האסתאז ענה לברכת השלום של יפרח בלא כל תוספת ושתק. מחמוד עבוד הניד ראשו כמבקש להשמיע דבר מר או עוקץ והתאפק לפי רמז מעוסמאן. ועוסמאן עצמו הושיט ידו ואמר בחיוך קל: ללאילתקא, אין שא אללה (להתראות. אם ירצה אללה).

ה. נצנוצים

אחר מחלה מחמת יגיעה רוחנית רבה יצא מר שמעון יפרח לפי הוראת רופא לחופשת מרגוע לשבועים ימים לקפריסין. מסעו חל באביב שנת תשי"ז (1957). רעיתו נלוותה אליו.

מקום מרגועו במערבו־דרומו של האי, בסביבה שכולה הרים עטויים חורשות, בעיר קטנה כ., הרחוקה כשלשה ק"מ מרגלי ההר הגבוה ביותר בכל האי — טראודוס (1950 מ').

מן היום הראשון שחנו במלון הקטן והתוודעו לסביבות המלון, השקיפו משלשת עבריו על שפעת החורשות במדרונות ההרים וישבו בזה ובזה למנוחות, נוכחו מר יפרח ורעיתו, שלא הפריזו כל עיקר הממליצים על טיב המקום הזה.

העיר הקטנה עצמה חבויה, כמתוך צנעת־ענווה, במדרונו של הר, חלקה העליון בשטח ישר כמעט ורובה, התחתון, בתים קטנים בני קומה אחת וחנויות שונות — בחלקה הדרומי המשתפע ויורד.

מן הגזוזטרה הרחבה אשר לחדרם נשקף נוף הררי־חורשתי. כל ימות השבוע עשה מר יפרח ישיבתו קבע רוב שעות היום בגזוזטרה זו. העין לא שבעה מהסתכל ומהתענג על שפעת החורשות המטפסות ועולות אל מרומי הרים ופושטות והולכות למרחקים. מיום ליום אף משעה לשעה כובש מבטך תחומים חדשים, מראות מושכי עין ושובי לב: שם, למעלה באופק, חבורת אילנות שמעמידתם וממראיתם דומים הם לבני קבוצה אחת, כחברי עדה אחת, שדרך יניקתם וצמיחתם בצוותא, ושימתם וגידולם במשותף ואף סוד ושיח להם לעצמם. ושם, קצת למטה, חבורת־אילנות אחרת, עושים להם עמידה מיוחדת לעצמם, ודבר אין להם עם החבורות האחרות או, דוקא יש להם דבר, רוגז או טינא יש להם על אותם ה“חברים” היהירים המתימרים לגמא הרים בצמרותיהם…, ואתה כמעט שומע לשיח אילנות, מבין לחיותם ומתערב בשירת לחשם. ועם מר יפרח טעמה של מנוחה ושלוה בממש והרגיש טיבה של חופשה כזו, שלא רק מסיחה דעתך מכל אשר אחריך בעיר, אלא שמסוגל אתה להזות… לחלום… לקוות… ואף להרגיש, לפי מראה־עיניך, למשמע אזניך ולפועם רוחך בסוד חיות הטבע סביבך.

כה התנהלו ימי המנוחות בשבוע הראשון כולו כהתנהל סירה קלה על מי מנוחות והיה מתברך בלבו שעוד נכונו לו ימים כאלה כל השבוע השני.

אולם בשבוע השני חל שינוי במהלך הימים. סמוך ל“מלון העליון” למטה עמד בית בן שתי קומות, שהוא גדול משאר הבתים המעטים וקטן מן המלון אבל מראהו נאה גם בפשטותו. בימים הראשונים לבואם הנה, מדי עוברים ליד אותו בית, ראוהו סגור. רק בסוף השבוע הראשון היה הבית פתוח ואנשים מעטים יצאו ונכנסו בו ונראה שאחד מהם, כבן ששים ומעלה, הוא בעל הבית.

בשבוע השני ביום ראשון לפנות ערב ישבו היפרחים בין שאר האורחים (שני זוגות אנגלים, בשנות העמידה, שני הולנדים, אחד שוידי לפני הנראה) ושתו קהוה במרפסת של “המלון העליון”. אותה שעה נכנס למרפסת בעל המלון בלווית אותו זקן, שראוהו בבית הנאה. משרתי המלון הסבירו פנים לזקן ברוב כבוד כלאדם חשוב, פנו אליו בלשון יונת והזכירו שמו: קריוס (האדון) דמטריוס.

ישב גם הוא עם בעל המלון במרפסת. מדרך שיחו של בעל הבית אליו ניכר שהוא מודיע לו מי הם האורחים הנוכחים במרפסת.

לאחר שעה קלה קם הזקן וקרב אל מר יפרח ורעייתו, ביקש מחילה בלשון נימוסים, בערבית מצרית, והציג עצמו בשם: דמטריוס ניקודימוס, והוסיף: באשר נודע לו כי האדון ישראלי — הריהו מרשה לעצמו — אם אינו גורם הפרעה — להתוודע אליו, כי נכסוף נכסף להכיר מקרוב ולשיח עם אדם מישראל, לא לתכלית שהיא, רק לשיחה בעלמא.

הזקן — קומתו בינונית, לבושו: אפודה קרומה בצבעים, כיפת קטיפה על ראשו ומכנסיו מכנסיים אירופיים. קלסתר פניו דמה הרבה לגריבלדי המנהיג האיטלקי, גם מלבושו דומה למלבושו של גריבלדי — כפי שידוע על פי צילום מזמנו; מצח רם לו, עיניו עירות, זקנו, רובו לבן, ארוך קצת, בצורת מלבן.

תמיהה ראשונה תוך כדי שיחה: מאין לו ליווני לשון ערבית נאה כל כך?

— אין להתפלא על כך. יליד קפריסין הוא, מניקוסיה, אך היה תושב קהיר ארבעים ושלוש שנה. אביו ירד מצרימה בעודו הוא ילד והצליח בדרכו. מחנות שען קטנה הגיע לבית מסחר הגון בתכשיטי כסף וזהב ופנינים. בעודו, דימטריוס, עלם צעיר שְלָחוהו לאתונה ולמד שם בגמנסיון. הספיק גם ללמוד שנתים באקדמיה מתמטיקה והיסטוריה. אולם אביו מת מיתה פתאומית והוא דימטריוס נאלץ לנהל את הבית המסחר עד… לפני שנתיים, משהתחיל ה“שידוך” של גמאל עם הרוסים, הרגיש בריח הרע שנודף מן השידוך ולאט לאט חיסל את חנותו והעביר כל הונו ליון. הוא נשאר עוד שם לראות שמא תחול איזו תמורה ויראה איך יפול דבר. “אולם על ידי “הקפיצה” שלכם לסיני והנצחון המהיר והמזהיר שלכם כאחד הנסים בעשר המכות של מויסיס (משה) על הפרעה, הסתובבו “הם”, המצרים היהירים ובפרט החוגים הצבאיים, כנשוכי עקרב. הנשיכה הממתם, השתוללו והשתגעו. מאין ביכלתם לפגוע בכם, שפכו את חמתם על יהודי מצרים. איך התעללו בהם בזקנים, בנשים ובילדים! הו, גיבורים גדולים! כל כחם הראו באזרחים אומללים חפים מפשע. שוד וביזה, בוז ומשטמה היו מנת חלקם של אלפי יהודים. אני ידעתי: יבוא תורם של “זרים” בכלל. אני מכיר אותם. שני דורות כמעט חייתי עמם. יודע אני טיבה של ה”אריסטוקרטיה “יעני” (כביכול) שלהם. האינטליגנציה אמנם בכללה היא אהודה. והעם כשלעצמו, הוא אמנם אומלל, אבל ביסודו חומר עממי משובח, אילו נמצא שליט הומאני גדול לעם הזה. אין סבלן כמוהו, פקח ושופע הומור; כל פלח פשוט המהלך ומשוחח ברחוב מזיל כלאחר יד הומור מפיו. תשמע דוגמא, למשל: בזמן שהורידו את המלך פארוק מכסאו — הן היתה זאת בשביל העם הפשוט מהפכת עולם — והנה על יד בית המסחר שלי היה בית קהוה גדול. באחד הימים ההם עבר כפרי, איש כבן חמשים, ליד בית הקהוה. בחורים ליצנים אחזו בו ושאלוהו: הגד אתה, בחייך, מי לדעתך יותר טוב, נגיב או פארוק? ענה הם: יא איזלאם, (הוא אנשים), אני בעיד ענכום (לא עליכם) הריני חמור, מה הבדל לי מי רוכב עלי?

כל אותה העת לא מצא מר יפרח מקום אתנחתא בשיח הזקן, כדי לתת לאיש לפוש קצת. מלה רדפה מלה ומשפט נאחז במשפט כשלשלת ארוכה או, משל לכלי סתום שנפל בו סדר וכל מה שבתוכו נשפך קמעה קמעה. ותוך כדי הרהורו בכך שמע מר יפרח המשך שיחו של הזקן:

— שמא תאמר, אדוני, שבח הוא להם למצרים, לטובים שבהם שנתעורר בהם רגש כבודם והם שונאים בצדק אותם הזרים שהיו משעבדים אותם — זו חצי האמת, שכן מכלל עבדות יצאו ואל כלל חרות לא נכנסו. שהרי בשביל לשנוא עבדות אין צורך בידיעה רבה, אבל כדי לאהוב חרות, חרות אמיתית, צריך אדם לידיעה. והם עדיין אינם מוכנים לחיי חרות. עדיין מפגרים הם בזמן. הם חיים עוד באוירה ובספירה של ימות הבינים. החיים אמנם מהלכים ומתקדמים בצעדים כבירים ואילו הם אינם מתקדמים עמם אלא הם מקפצים לקראתם, כלומר: מהלך חייהם בקפיצות. אבל ההיסטוריה אינה עושה קפיצות, כשם שהטבע אינו עושה כך — כדבר הפתגם הרומאי: Natura non facit saltus. והרי כל איש בר דעת מבין, ש“המנהיג הגדול” עבדול נאצר אינו עושה אלא קפיצות. תחת כי ילך לרגל המלאכה אשר לפני העם הזה המפגר, החולה, הדל — הוא קופץ ומקפיץ אותם עמו. ולאמתו של המצב יש בין המצרים וביניכם מרחק של 300—400 שנה, כוונתי: בין המוני העם שלכם ושלהם.

כאן נדחק מר יפרח ותפס רגע פנוי ממרוץ דברי הזקן, ואמר: אבקש סליחתך, נכבדי, אתה מפריז בדברים. ולו נניח שהם מפגרים במידה ניכרת ממנו, אבל הן רוח היא באדם גדול כחו של הרוח לשנות גם מערכי עם ועם ומה גם בתקופתנו! המכונה וההמצאה מפליאות לעשות והן עלולות לתקן ולשנות בעשרים־שלושים שנה מה שהיו צריכות לעשות מאתיים־שלוש מאות שנה.

— דבריך, אדוני, יצדקו לגבי עמים אחרים אבל לא לגבי עמי האיסלאם. איסלאם — פירושו דבקות, קנאות (פאנאטיזם), פירושו — חרב, נקם, פירושו — קוראן; קוראן — פירושו שמרנות עיוורת, בדלנות מתיהרת, ערבוב דברים בתערובת מושגים ריקים ואיסור חמור לקרוא בו מתוך ביקורת. כל שכתוב בו, שריר וקיים עד היום כביום נתינתו כביכול. ואילו הביבליה שלכם, למשל, שדף אחד מאותו ספר איוב או מספר הפסלמוס (תהילים) עולה בערכו על עשרות סורות של הקוראן — כמה חוקים וחכמים הפכו בו וכמה אוצרות יש למצוא בו! לזאת אני אומר: יעשו שליטי הערביים כמה וכמה קפיצות בקלות רגלם ובקלות דעתם, אם עמיהם לא יקפיצו לקראת קידמה, ריניסאנס לא יחוללו בקפיצות: אבל… אנא, הסליחה ממך כי הסכלתי והרביתי דברים כל כך… והן כל עצמי רציתי שאתה, אדוני, תסיח לי על ישראל. מה נכספתי כל הימים לשמוע מפי ישראלי משכיל ונבון דעת איך הצלחתם והקימותם מדינתכם על כל הקשיים והמכשולות, איך עשיתם כי יכלתם לקלוט בשבע־שמונה שנים מיליון מהגרים, ואיך פיתחתם החקלאות שלכם שכל המבקר אצלכם ישתאה להצלחתכם; והצבא המהולל שלכם גם ביבשה וגם באויר ובים! על זאת ועל זאת רציתי לשמוע מפיך אם אפשר…

— ברצון, נכון אני לספר לך כל שאפשר לספר, אולם, אתה אדוני, שכה תחבב את ישראל, הלא תוכל לבקר בעצמך בישראל ותראה בעיניך ותשפוט בעצמך —

— צדקת אדוני. יש בדעתי לעשות זאת, רק ענינים מטרידים ימנעוני. גם זקן אני כבר כבן ששים וחמש והבנים והבנות והנכדים — כולם חיים באתונה. הבית אשר לי פה בניתיו עוד לפני שש־שבע שנים. לחדשי הקיץ אנו באים הנה. אכן את אתונה אני אוהב, בה אתפאר, אך את קפריסים מקום מולדתי אוהב ואעריץ, ה תהיה מנוחתי באחריתי, אבל מי יתן ואזכה ואסע לישראל ואשבע ממראה עיני. אבל אל תחשוב לי זאת לחטאה אם אטרידך ואשאל רק עוד שאלה אחת ואחר אחדל: אני חיסלתי כל עסקי בקהיר ועזבתי את מצרים כשבועים ימים אחר המערכה שלכם על סואץ. הן היתה ז מערכה מופלאה כפי שנודעה לכל (גם המון העם המצרי היו אומרים איש לרעהו: תשמעו את רדיו ישראל ותדעו האמת!) המפעל הכביר שלכם היה בשביל רבים מהתושבים האירופים כמו יד אלהים! אבל הם, השליטים המצרים, אם כי נאלצו להודות כל שהוא בעקיפים — אמרו שהתכנית כולה תוכננה ויוּזמה בעצת אנגליה וצרפת, ובזרתן ובפיקודן. השמועה הזאת היתה לנו, לאירופים בכלל, כטיפה עכורה בכוס הנצחון שלכם. אכן פקפקנו בדבר אבל האמת לא ידענו וכך עזבתי אני את מצרים בלב כבד. רציתי לדעת סוף סוף מהי האמת? המותר לשאול אותך?המותר לך לספר?

אכן נוגעת מאד ללבי מידת התענינותך בדבר הזה, וכבכל זאת תמה אני שכל כך נגע ענין זה ללבך וללב חבריך, כאילו היה לכם חלק מה בישראל…

— אתה תבינני אם אגלה לך הרגשתי: כל אדם בר דעת ובעל מצפון ראה במאבק ישראל לחירותו פועל אנושי נעלה לעצמו, אולם ראה בו משהו קרוב ללבו. אני למשל, ראיתי במאבקכם בתחילתו נגד בריטניה — נקודת משען בשביל המאבק על מולדתי, על קפריסין. ואנו מתפללים על עצמנו: מי יתן ויקום בנו הרוח, העוז והאמונה כמו שקמו בכם, שהעזתם ויצאתם קומץ קטן נגד בריטניה הגדולה ויכלתם! מכם, מעמלכם, מהישגיכם נשאב עידוד ותקוה. משום כך היינו כל כך רוצים לדעת בזמן אותו אקט מופלא בסיני — אם ידכם עשתה זאת או יד אחרת סייעה לכם?

— עד כמה שידוע לי לא סייעה לנו שום יד, התכנית כולה תוכננה ובוצעה על ידינו. איני יודע אם אפילו היתה איזו הסכמה מוקדמת על זמן הפעולה. כאזרח רגיל אין ביכלתי לדעת זאת. אבל סבורני שלא היה קשר פעולה בין ישראל ובין צרפת ואנגליה.

— אני מלא תודה לך, אדוני. אכן למען השגת ידיעה זו ממקור נאמן, מאיש כמוך, נכון הייתי לשלם סכום גדול. ואמנם — הרכין ראשו ולחש למר יפרח — אנדב את הסכום למחתרת שלנו עוד היום.

למחרת היום ובשאר ימות השבוע השני ביקש מר ניקודימוס בכל אמתלאות שעלו בידו לבלות הימים יחד, הוא ומשפחתו עם מר יפרח ורעיתו: הוא שהכיר כל חלקה נאה וכל פינה חבויה שבאי יזם כל יום טיול אחר במכונית שלו. בקרב החברה ניכר “הזקן הצעיר”, כפי שכינו בני החבורה את קריוס דימטריוס, כבן תרבות, שטעם מערבי ומזרחי מזוג בו, נוהג בהליכות נאות, קל תנועה ונעים שיחה בנחת ותבונה. רק בשתים היה מפריז על המידה באותם הימים: בכל טיול שערך, סיפק על חשבונו מזון שלוש סעודות לכל בני הלוייה, עם מגדנות ומשקאות ביד רחבה. ועבר גם על הבטחתו והרבה שוב דברים, כל שנסבה השיחה, או שהסב הוא השיחה על ישראל, על גידולה על סחרה או על עתידה. ומר יפרח לא מנע טוב מבעליו והיה מספר לו דברים כהוייתם, גם באורם גם בצלם, אבל הזקן שמע הכל כילד ששומע דבר אגדה והיה כמלקק דבש כנפשו שבעו.

אולם זמן הפרידה הלך וקרב. בסוף השבוע השני תגיע חופשתו של מר יפרח לקצה.

ביום חמישי נכון מר יפרח לנסוע לפמגוסטה לקנות כרטיסי טיסה ליום ששי. נלוה אליו, כמובן, מר ניקודימוס. לפני חצות היום הגיעו לפמגוסטה וגמרו ענינם מהרה. בעברם ליד משרד המכס, ראו אותה שעה אורחים שהגיעו באוירון ונכנסו למשרד המכס; רבים היו האורחים, גם נשים וילדים; ביניהם גם משפחה ערבית: גבר חובש תרבוש, נשים רעולות פנים ותינוקות עמם.

מר יפרח ומר ניקודימוס יצאו מהמשרד וצעדו לאיטם סמוך לשדה התעופה. לאחר רגעים מספר, בעוד הם אומרים להיכנס למכונית לשוב למקומם, צעד בחיפזון האיש החבוש תרבוש לקראתם, התקרב אליהם וקרא: חואג’ה שמעון! לא הכרתני, אולי בגלל התרבוש, הריני עוסמאן, עוסמאן דג’אני, אחותי, אחותך בהיה פה עמי, היא אמרה לי שדומה לה שאתה שמעון אכן עין האחות הטיבה להכירך לאחר אולי שלשים שנה ויותר שלא ראתה אותך.

נשתלבו זרועותיהם בחיבוק ונשיקות — בעוד הזקן תוהה ומשתומם למראה עיניו: חיבה כזאת בין ערבי ויהודי ולמשמע אזניו: “אחותי־אחותך”, אין הזקן מבין איזו אחות ואיך היא אחות זה ולזה; כדברי חידה נשמעו הדברים לאזניו והוא תוהה ומביט בפני זה וזה. ומשפתח הזקן פיו, היה עוסמאן משתאה לשמוע מפי יווני (לפי לבושו) לשון ערבית־מצרית משובחה, תוך כדי כך צעדו לקראת בהיה, שנטתה הצידה והרימה צעיפה מפניה והושיטו איש ידו לרעהו לשלום.

אך עברה התרגשות הפגישה, לקחו האורחים מונית ויחד עם מונית מר ניקודימוס נסעו אל בית המלון שלהם בניקוסיה.

מתוך רגשי שמחה כנים והרגשה טובה שבלב על הפגישה הנדירה במקריותה שקלו וגמרו שהיפרחים ידחו נסיעתם לאחר שלשה ימים.

לאחר מנוחת היום הראשון והלילה נתחדשו שוב הטיולים בצוותא. ותוך כדי הילוכם, או בשבתם למנוחות, אם לאחר הארוחות יחדו, בכל שעה שנזדמנה היו פורשים שנים שנים ביחידות, כדי לשאול ולהוודע על טיבם וענינם של זולתם. בעוד הגברת יפרח נלוותה כרגיל לבהיה ולאשת עוסמאן ובנותיהן; אז מצא הזדמנות מר יפרח וסח לזקן על הדג’אנים מראשית ימי שכנותם (ופתרון החידה של “האחות” בהיה) עד פגישותיהם בימי מלחמת העולם הראשונה, עד לפני אחת־עשרה שנה במכסיקו ועד הפגישה היום. הזקן, לאחר ששמע על דבר אותו ויכוח במכסיקו, ראה זכות ושמחה לעצמו למשוך כפעם בפעם את סַיד עוסמאן לאחד השבילים בחורשה והרביץ בו מנות גדושות של שבח ויקר למדינת ישראל, לעמה, לגבורת צבאה ובמיוחד למערכה בסיני.

ואילו עוסמאן סח לו למר יפרח עוד בדרך בבואם משדה התעופה למלון בניקוסיה, שבהיה נתאלמנה זה שנה ומעלה. היא סובלת ממחלה שאויר הרים טוב לה. רצונו לקחתה עם שתי בנותיה, נכדה ונכדה לשוייץ (הוא עצמו עם משפחתו ישהו שם כל הקיץ) אך בהיה מאנה לרחַק כל כך מירושלים והסכימה לבלות פה כחודש ימים.

ביום שבת, בצאת כל החברה במוניות אל אחת פסגות ההרים שבקרבת טראודוס, נפוצו המטיילים חבורות חבורות פה ושם. הפעם עשה מר יפרח ככל שביכולתו להמצא קרוב לבהיה, מראותו מבטיה העצורים־חטופים של בהיה שהם נסוכים דוק עצבנות או כליונות… בחורשה הסבוכה דיה — נמצאו צועדים לאטם לבדם.

קלסתר פניה נשתמר ביסודו. פניה כמעט לא קמטו ולא תפלו אך רזו וחָורוּ. נעלמו גומות החן. מחיוכה נשאר שריד נעים וחינני. — איך אתה מוצא אותי — זקנתי מאד? בת ששים ושתים אנכי, אתה יודע, גדולה אני שנה ממך…

— לא זקנת מאד. חינך אתך, גם מנועם פניך לא נגרע הרבה. ואני? הזדקנתי בעיניך?

— הן אתה נראה צעיר מאד מגילך — אתה כבן חמשים. יא אללה, מה שמחתי לראותך פתאם! עד מה אני מודה לאללה על הפגישה הזו, שמעון. רק בגללה דומה אני, עלולה אני להבריא, לו רק לא היתה כל כך קצרה.

— נודה לאללה על המעט הזה היום ואולי מחר יוסיף ויעניק לנו מטובו…

— אהה, שמעון, מה היה לו לעולם בימינו? היאך אבדה לאנשים דעתם… וכה נפסד לבם?

מחלת־עולם היא, בהיה, מחלה שמחשיכה עיני האדם, ואולי בגבור החושך אות הוא כי קרוב היום להאוֹר.

— מי יתן… מי יתן… מפיך לשמים… אבל עתה מה זעומים, מה מרים הימים! רואה אני את ירושלים שמחוץ לעיר — ועיני כלות. וודאי עיני היהודים כלות לראות את ירושלים הקדומה. מה נורא הדבר! משקיפה אני לעתים על ירושלים שלכם… לבי מתכווץ בקרבי… הלא קרובה היא כדי הגיע אליה ברגעים מספר וכאילו רחוקה היא ממני מרחק שנים… דורות… מה רעה מצאו הבריות באותם הימים… כשהיינו ככה… יחד… מה טובים היו אותם הימים! אני בעצם חולה מאסון מות בעלי ומדאבה שבלב על הימים ההם… שאבדו… על היהודים שנעלמו כלא היו… אבל, הגד לי, אתה לא הייתה רופא? הן ביקשתיך… התזכור?…

— לא בידינו גורלנו, בהיה, ממרום קובעים לנו דרכנו… אבל אני מעומק לבי מאחל לך בריאות שלמה ונחת ושלוה…

— העלה פעם זכרי בלבך בכל אותן השנים?

— לא פעם אחת; אומרים — ואני מאמין בכך — אשר ללבבות שפה חרישית, היא נשמעת ממרחקי ארצות וזמנים. בכל פעם שעלה זכרך בלבי, אמרתי: ודאי ברגע זה עלה זכרי בלבך. ידעתי זאת נכונה.

— השלום לפיך, יא שמעון.

הם מיהרו להתקרב ולהספח אל הבנות המדלגות במשחקן…

אבל, דומה, בעלי השמחה העמוקה היו עוסמאן ומר יפרח, שראו בפגישתם זו, הרביעית בחייהם, — שכרגע היה בין קיומה ובין ביטולה — כעין אישור וחתימה, שאכן כל פגישותיהם לא במקרה קמו ולא לשוא נזדמנו. הם עצמם לא דיברו על כך ביניהם באשר דמו כי הרגשתם זו מובנת מאליה. ואף הזקן ניקודימוס, שנתרשם ונתלהב לשמע דברי מר יפרח על כל פגישה ותקופתה — לא דיבר באותם שלושה ימים אף מלה על ישראל במעמד עוסמאן ומר יפרח יחדו. ורק בעת הנסיעה של היפרחים לשדה התעופה, בשבתם במונית, אמר הזקן: ראוי שתדע, מר יפרח, את אשר הגיד לי סַיד עוסמאן: לאחר שובו משוייץ גמר בדעות לשהות חדשי החורף בקהיר. הוא מקוה לקחת דברים עם גמאל עבדול נאצר, לבחון ולדעת מה סוף מחשבותיו בדבר שלום עם ישראל; ואם יראה כי יטה לבו לשלום הוא יבטיח לו להשקיע במצרים, יחד עם חברים ערבים ומכסיקאנים, הון רב לפיתוח הארץ הן בדרך תרומות והן בדרך הלואות. אמר מר יפרח: חכמינו אומרים: מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.

אז פנה עוסמאן למר יפרח: אגיד לך עוד: אם אשמע מפי גמאל דבר ממשי, מעשי, בנוגע לשלום, נכון אני לכתוב לך ולהודיעך על כך.

מסר לו מר יפתח כתבתו ואמר ברגישות: האל יהיה בעזרך, חכה אחכה לדברך, מי יתן ויחיש לבוא.

---

חזון בוטרוס

מאת

יהודה בורלא

¹

א. אורח נדיר

ימים מספר לאחר היורה החזק עדיין זרחו ימים בהירים, חמים. כימי אביב ראשונים. עם זאת הורגשה באויר־ההרים רעננות צוננת, רמז לימות החורף, שמסתתרים ודאי אי שם מעבר לאופק ומתכוננים להתקפת פתע.

באחד הימים ההם, כשעה לפני הצהרים, נראה ברחובות הכפר הגדול מ־ב אשר בהר (אגב: תושביו ברובים המכריע נוצרים ומעוטם מוסלמים) מהלך אדם זר לפי לבושו, עובר ברחובות הכפר מלמעלה למטה, מימין לשמאל, הלוך וחזור, פעמיים ושלוש, בלא שיפנה לאיש בדיבור כל שהוא. לפי מראהו יהודי הוא מאחד המושבים החקלאיים של היהודים בגליל. מה רצונו כאן. במקום שזה שנים מספר, ביחוד מעת גבור מהומות הדמים בארץ, לא תדרוך בו רגל יהודי? ולמה בא זה עתה? מדוע יעבור כה וכה ברחובות כמו יאמר לתור את הכפר?

אחד מאנשי הבטלה שברחוב ניגש אליו ושאלו ברמיזה, בתנועת ידים לחפצו.

האיש ענה במפתיע בלשון ערבית, אמנם דלה למדי ובמבטא לקוי, אבל דברו היה מובן וברור, לאמר: הוא אוהב להלוך לפעמים “ככה” בכפרים של הערבים השכנים ואוהב הוא ערבים בכלל וגם באשר הוגד לו, שבכפר הגדול מצויות חנויות פרקמטיה גדולות כמו בכרך ורוצה הוא לקנות לו שעון מפה.

מסתבר, שדברי השבח שהשמיע על הכפר והודעתו במפורש על אהבתו לערבים ולכפריהם, שהסמיך לה הוכחה בפועל: רצונו לקנות לו שעון מפה — טשטשו אותה שעה התמיהה וההפתעה שבהופעתו ושומעיו — שלשה ארבעה אנשים — צעדו יחד עמו לאורך הרחוב והביאוהו אל חנות לא גדולה בפינה שברחוב הראשי מימין, שעליה נראה השלט בּטרוּס מהוֹן, צורף ושען.

משנכנסו לחנות ובישרו לשן על חפצו של האיש, מיד קם בעל החנות, פנה אליו בלשון צרפתית כדרך שרגילים לפנות לאדם זר, ואמר: יום טוב, מיסיה, היה ברוך בבואך, מה תרצה, אדוני?

מיד ענה לו הלקוח גם הוא בלשון צרפתית והמשיכו והפליגו בשיחה בלא שיתנו דעתם להערותיהם של אותם בני לויה, שהאיש שומע ערבית דיו. ברם, אם משום שלשון זו היתה רהוטה בפי הלקוח, או משום שלא רצו הלקוח והמוכר שיתערבו אחרים בעינם, הודו שניהם לבני החבורה בנימוס על שרותם עד כה והסיחו דעתם מהם.

אותה שעה עמדו בני החבורה מן הצד דוממים, ריקנים, כנאדות שהריקום מתכנם. כמה השתעשעו הללו בנפשם, שמוכה להם שעה של קורת רוח באילו דברים שאין להם שעור במשא ומתן — והנה עומדים הם פה מיותרים כאילמים.

ברם כשיצאו מן החנות היה איש איש מהם הולך ופולט מפיו עוקץ־לעגו. אחד אמר: אלה השנים הריהם “המכסה והסיר” (מתאימים זה לזה); הן זאת פעם ראשונה שראו זה את זה וכבר הם זה בתוך זה… אחר הוסיף: הלא זה דבר המשל: כל מין אל מינו ימשך. השלישי העיר: באלהים, שניהם “טרללים”²: היהודי אמר שהוא אוהב ערבים ובוטרוס — לא הוא שאמר לא פעם, שאוהב יהודים? אני באזני שמעתי. ואחר, כנראה פיקח שביניהם, דקדק ודרש: אבל תראו, עם שדומים שניהם בטבעם, “מנוגדים” הם במראיתם: כוואג’ה בוטרוס קומתו בינונית, צווארו קצר, שערו שחור, גם פניו כהים, עיניו חומות, יפות, וכמו מנמנמות ואילו היהודי הזה גבוה הרבה מבוטרוס, גם צוארו גבוה, שערותיו צהבהבות, גון עורו בהיר (אבל גם עיניו מנמנמות), הוא אשר אמרתי: דומים הם מבפנים ושונים מבחוץ. ונמצא אחד מהחבורה שלימד סנגוריה על כוואג’ה בוטרוס ואמר: אבל הוא “כייר” (נידב לב, רחב יד) ואין טוב ממנו בכל הכפר — זה העיקר אצלו…

ב. בראשית

ובחנות היה השען גורר מגירות, מעלה קופסאות מחביונן ופורס סחורות על השולחן. בתחילה ביקש הלקוח למנעו מכך ולחסוך ממנו טרחה יתרה. אין לו צורך — אמר — לראות מבחר גדול, די לו שמסיה בוטרוס ימליץ על אחד השעונים והריהו מאמין לו לחלוטין. אבל השען, תוך כדי הגישו סוגי הסחורה, היה משלב, דרך אגב, בלשון נימוסין, שאלה כל שהיא, שדורשת מענה ונראה ללקוח, שיותר שהשען מכוון להראות סחורתו לעיניו מכוון הוא להעלות שיחתו לאזניו. אף הלקוח נאות לו והשיב לשאלותיו דברים כסדרם, בשלמותם, על מוצאו, עברו, שמו — מיכה עזרי — וכדומה. ומשהודיעו שהוא תושב הקיבוץ ת־ר, הנשקף מפה, מן ההר למטה, אמר מיסיה בוטרוס: הרי אנו שכנים, אמנם שכנים רחוקים; המסע בכלי רכב מפה אליכם ודאי יארך שעה וחצי או יותר, אבל בקו אוירי קצרה הדרך מאד; אנו רואים מפה מלמעלה כל ישובכם כעל כף היד. זה ישוב פורח, נאה, שטחי המרבדים הירוקים מרנינים לב; יש לכם מטעים, גם שדות תבואה, גם ככרי־ירק; אתם חרוצים, חרוצים מאד… והלא לפי עשר, שתים־עשרה שנה, היתה שם ערבה שוממה ומצפון לה השתרעה ביצה גדולה ואתם הפכתם את המקום בתקופה לא ארוכה לגן עדן — כמה תושבים אתם בקיבוץ?

אולם מיסיה בוטרוס הוריד משקפת השענים מעינו (שהיה מסתכל במנגנון של שעון שבידו) ואמר כמתוך רגישות: סליחה, סליחה, איני מכוון לשאול מה שאין אני צריך לדעת… לא, לא…. אין לי כוונה נסתרה. נהפוך הוא: מכוונה טהורה שאלתי כמה תושבים בקיבוץ, רק כך… מהוקרה, מאהדה לפעלכם… אבל איני נעלב כלל אם לא תענה לי כל תשובה, ואם לא תרצה כי אשאלך דבר, לא אשאל כלל.

ראה מיכה עזרי דוק של צער בפני בוטרוס, נתרגש אף הוא למראה עיניו, שלח ידו מעל לשולחן המפריד בין שניהם, טפח לו על כתפו מתוך חיוך ואמר לו: אל תהגה בשוא, מיסיה בוטרוס, אין בלבי כל חשד עליך, ואין לי מה להסתיר מפניך, ואפילוּ לוּ היה עמי דבר כזה, כלום יתכן שלפתע פתאום, ביום חמשה לחודש אוקטובר בשנת 1947 יתהפך בין רגע הצורף מיסיה בוטרוס למרגל?… איני מאמין במטמורפוזה כזו — ומילא פיו צחוק…

נרגע מיסיה בוטרוס וענה: אני מודה לך על אמונך בי ונהנה אני מדבריך…

ומיכה חזר עכשו לשיחם וענה לו. בקיבוץ מאה עשרים ושלשה נפש, גברים נשים וטף.

— שאלהים יוסיף מספרכם ויגביר כוחכם. אני מבין איך אתם מגיעים בעובדים כל כך מועטים להישגים כאלה, יען אצלכם גם הנשים עובדות בכל עבודה; הרי אצלכם דרך־חיים חדשה, נעלה, טהורה… אתם… אתם נעליתם על היהודים בני זמנכם ואף על הנוצרים הראשונים (על הנוצרים בזמננו בודאי ובודאי).

— מה בכוונתך לומר, מיסיה בוטרוס?

— כן, בפירוש אני אומר כך, אז, בימי הנוצרים הראשונים, הלא חילחלה בלבבות שנאה, איבה ובוז נגד “הפריסתים” (פרושים) ובכלל גברה השנאה והמרירות בין הנוצרים הראשונים והיהודים ובכל מקום שקיימות מידות אלו שם זדון ורשע, או כמו שישו בעצמו היה נוהג לאמר: שם בכי וחרוק שינַים…; ואילו אצלכם עתה בקיבוצים — הכל מחדש, מהתחלה, מהיסוד. כן, אני יודע, אני שומע הכל, אני מתענין בכל, מאזין ומקשיב… אני צופה כל הימים וגם מצפה אני כל הימים…

— אם תרשני לשאול, מה כוונתך, למַה אתה מצפה?

— לאיזה גילוי… גילוי חברתי כללי…. לא דתי… אני נוצרי אבל, כשלעצמי, אני מין נוצרי, פחות נוצרי, או יותר נוצרי, מן הנוצרים. יש לי השקפות ורעיונות מיוחדים על הנצרות. ואילו אתם… אתם ענין אחר… אתם משהו חדש… זהו…

— כמו מה? מהו החדש לדעתך?

— הרי אתם בעצמכם ודאי יודעים מהו… אני איני מצפה שנית למלכות שמים, לא, לא. למלכות שמים של ישו — הלא לא זכינו… אתם, בכל אופן, מגשימים בפועל עצם רוחו של ישו, שהיא בעצם רוחה של היהדות של נביאיכם… זהו….

— ואתה מאמין כל כך בנו, שנגיע לגדולות כאלה?

— אני סובל שאתם מאמינים…. הרי אתם דורשים עתה, בלייק סאכּסס, מהאומות המאוחדות (כאן הנמיך קצת קולו דרך זהירות) מדינה יהודית לעצמכם פה במולדתכם הקדומה, אכן, זהו הקו, זה היסוד — זה ברור: אם זקוקים להגדרה עצמית־מדינית למען תוכלו לגדול ולהתפתח לפי רוחכם, לפי תכונותיכם ומשאות נפשכם… וגם, פשוט, כדי לשמור על קיומכם למען לא יהיו היהודים הפקר בידי חלאת אדם כמו הנאצים; מי יתן רק ושליטי העולם יתעלו ויתמלאו רוח צדק לסייע לכם למען תתגלה רוחכם המיוחדה לעין כל… ומבטחני שאתם יכול תוכלו לפעול גדולות, שהרי אם בהיותכם כבולים בידי שלטון אימפריאליסטי אתם מתפתחים, בונים, יוצרים על יסודות חדשים, אנושיים־מוסריים כאלה, על אחת כמה וכמה כשתהיו בני חורין, בלתי תלויים באחרים.

— שמעני, מיסיה בוטרוס, אגיד לך בגלוי, אני מופתע מאד וגם שבע רצון מאד מפגישתנו זו במקרה, בדרך אגב כמעט, רק תרשני שלאה אחת: היש עוד אנשים רבים או מעטים בכפר או במקום אחר, שחושבים פחות או יותר כמוך ביחס אלינו, היהודים, ואל עתידנו?…

— זו שאלה גדולה, יקירי, שקשה להשיב לך תשובה מספיקה בקצרה. לשם כך צריכים לשוחח לאטנו ארוכות — ואין השעה ואין המקום מתאים לכך. הנה באות גברות לקנות, כלומר: לנסות לקנות, ספק גדול אם תקנינה דבר קטן, אבל ברור למדי שהן תמכורנה דיבורים גדולים שעה ארוכה.

משנכנסו שלוש נשים מוסלמיות רעולות פנים — קיבלן מיסיה בוטרוס בנימוס ובהסברת פנים. ביקש סליחתן ושאל את מיכה כמה זמן פנוי לרשותו, השיב מיכה שעליו לחוזר לקיבוץ באוטובוס שעובר בדרך המלך למטה, שעה אחר הצהרים, ועליו לצאת כבר לדרכו. לוּ ידע, לוּ שיער, כי תזדמן לו פגישה כזו עמו, כי אז היה יוצא לשעה בלתי מוגבלת, אבל הבטיח לו ששוב ישוב אליו בקרוב, כשהוא חפשי בזמנו.

— יהי כן — אמר — אשמח מאד לקראתך. אני מאמין אמונה עמוקה שלא מקרה חולף הפגישנו היום… הלא תראה: שעון רצית… ובאת דוקא הנה — האין בכך משום אות טמיר? רמז וסמל? — שעון! כלומר: רוצה אתה בנקודה, ברגע מהנצח, רוצה אתה לתפוס נקודה שאתה זקוק לה. שיש זיקה בינה ובינך — ובאת הנה… נפגשת עמי — זה הרמז… אני בדומיה שבחנות זו, בדומיה שבנוף שלנו, אני מחפש כמעט יום יום אחר סמלים, אני תר אחרי רמזי סתרים… ואני מוצא קשר… מענה… הצדקה… אני משער שגם אתה כמוני מחפש… מבקש… הגידה נא לי, בטובך, מה עבודתך אתה בקיבוץ?

— אני השנה רועה צאן.

— אתה רועה צאן, רועה צאן, מלאכת חוזים קדמונים נפלאים שלכם. משה, דוד וגם יעקב. שפיר… שפיר. קח עתה את השעון הזה, הוא טוב, יציב, נעים ולא יקר.

— מה מחירו?

— קחהו עתה ולכשתהיה בעיר שאל שען והמחיר אשר יקוב אותו תשלם לי.

— למה כך, מיסיה בוטרוס? איני מפקפק כלל בישרך ולא אפחית פרוטה מן המחיר שתקוב.

— אנא, אחלה פניך. מה איכפת לך? הן תשלם לי הסכום המלא בשעתו.

— אם רצונך בכך — אעשה כרצונך — לו רק הבינותי על שום מה רצונך בכך?

— כלום, ידידי, אתה אינך מרגיש בעצמך? אני מרגיש מין סלידה אם אומר למכור לך סתם, ככל מכירה, שאם כך — הרי אין סמל ואין רמז. פשוט: באת, קנית, שילמת, הלכת — וחסל. ואילו ההרגשה שבלבי היא, שלא לשם עסק רגיל נפגשנו ואין אנחנו באחרית פגישתנו אלא בראשיתה… זהו…

אז יצא בוטרוס עמו וליוהו צעדים מספר ברחוב.

ג. בינתיים

באותו יום בערב סח מיכה עזרי לחבריו בעת ארוחת הערב בחדר האוכל, הקורות אותו בכפר מ — ב עם הצורף השען והיה מבליט ומדגיש רוחם וטעמם של הדברים, כפי שנתפסו בלבו וכפי שנראו לעיניו, בלי להוסיף ובלא לגרוע דבר מן הדברים. היו מחכים במושב לשמוע חוות דעת החברים.

אמר חבר א' — והוא מן הותיקים והפעילים בקיבוץ —: בימי חירום אלו, כשהנופיות משתוללות בכל פינות הארץ, אין מן החכמה ואין מן הגבורה לילך דוקא עתה בכפרים שלהם ולצאת לקראת ניחושים, שמא יוצא אתה לקראת נחשים…

אמר חבר ב', לגלגן וליצן לפי טבעו: הלא זה מיכה שלנו, שלרוב תמצאוהו במקום שלא תזערוהו… אולם אפעלפי כן, או לכן, אני אוהב את מיכה…

חבר אחר, גם הוא מן הותיקים, חיוה דעתו לאמר: היציאה אל הכפר הערבי אינה אולי יציאה מן הכלים, אבל רובי הדברים שהשמיע מיכה על הקיבוץ, כפי שסיפר בעצמו, מיותרים הם, בבחינת: “ברוב דברים לא יחדל פשע”.

טען מיכה ברגישות: לא שמעתם את קול האיש בדברו עלינו, על יצירתנו, על אמונתנו בעתידנו — פשוט הייתם אצים רצים אליו. והלוא כל הימים אנו מדברים בלי סוף על התקרבות, קשירת יחסים, כדי לשבור את החיץ — ואיך אפוא מגיעים לכך בלא לנסות, בלא להתחיל? וכשיש מי שהוא שמוצא נקודת־מגע אחת אומרים: ניחושים — נחשים… רוב דברים… פשע…

אמר אותו לגלגן־ליצן: נכון! מיכה יודע; לא חשוב מתי להתחיל, איך להתחיל, איפה להתחיל, עם מי להתחיל, העיקר — נחוץ להתחיל, והרי הוא התחיל — מה אתם רוצים ממנו?..

העיר חבר אחר בכובד ראש: יש לדעת: לעולם אין לתת בושם ענין אשראי גמור בחיפזון; היאך אפשר להכיר אדם בפגישה אחת, משיחה אחת? יתכן שאדם זה איש הגון הוא ויתכן שהוא כזה… מין הוזה… לעולם יש לגרוס: כבדהו וחשדהו…; הנה מתברר, מכמה מקרים בשבועות אלה, שהכנופיות מנהלות גם ריגול; הם יודעים לעתים מתי נוחה להם ומובטחת להם התקפה הרסנית; שמענו כך ונוכחנו בכך. אתה מיכה, כוונתך ודאי טובה, אבל יש להיזהר ולצעוד מתוך שיקול דעת. ענה מיכה מתוך עגמימות: זו רעה חולה: תמיד פוסלות הבריות תופעות חדשות מתוך משפטים קדומים. אני אומר לכם שהאיש הזה איש יקר, מופלא; אם יימצאו לנו עשרה ערבים כמוהו, עלולים הם להיות לנו ליסוד בונה, מאחד, משפיע.

לאחר שהחליפו דברים דיים סיכם חבר א' השיחה ואמר: אין להרפות ידי מיכה. כדאי שיצטרף אל מיכה, כשילך שמה לשלם מחיר השעון, עוד חבר אחד עמו, יסתכל עוד חבר אחד באותו קנקן ונראה מה צפון באיש הזה. יתכן שיש ממש במקרה זה ועלולה לצמוח טובה מפגישה זו.

לאחר מכן לא חדל מיכה לבקש יום אחר יום בעת סידור העבודה חצי יום חופש לו ולחבר אחד לצאת לאותו כפר.

אולם בסוף אותו שבוע החריד אסון גדול את הקיבות ת —: אוטובוס שיצא מהעיר לגליל, הותקף במעלה ההר ממארב במטר יריות. נוסעים רבים נפצעו, חמשה נהרגו, ביניהם היו שני בחורים צעירים מקיבוץ ת — ר. אבל כבד ירד על הקיבוץ.

אירועו של מיכה הוסח מן הדעת ושותק. גם מיכה ודאי לא מצא כל אפשרות שהיא להעלות שמץ דבר מפיו באותו ענין. בקרב נפשו היה דואב על הקרע שחל בינו ובין אותו אדם וצר היה לו שנשאר חייב דמי השעון. מחמת כאב האסון וכובד האבל חשש גם לשגר מכתב — פן יראו חברים המעטפה היוצאת מהקיבוץ אל אותו כפר.

רק לאחר חמשה שבועות, בשקוט קצת הרוחות, שלח מיכה מכתב זה:

13.11.1947

מיסיה בוטרוס היקר מאד,

מרגיש אני מעצמי עד כמה שרוי אתה בדאגה ובצפיה מחוסר כל ידיעה ממני, ובכל זאת ברי לי, שאין אתה מייחס לי מידה כל שהיא של רשלנות או קלות דעת, כי בשעה האחת שנועדנו יחדו על פי המקרה, או הגורל או ההשגחה, הכרתני לפחות במידה כזו, שאין אני חשוד על חוסר נאמנות, כשם שגם אני הכרתיך עד מהרה כאיש בעל רגשות נעלים, נדירים.

אבל יד הגורל הזועם המשתולל בארץ הזו ניחתה עלינו והלמה בנו עד להממנו: בודאי שמעת על האסון שקרה באוטובוס לפני חמשה שבועות בדרך מצפת, רחוק כשעה מכפרכם, שבו נפצעו תשעה אנשים, רובם פצעים קשים, וחמשה נהרגו; בין ההרוגים היו שני בחורים צעירים מהטובים והיקרים בקיבוצנו. גדול כאבנו מאד על אבדן החיים הצעירים המפוארים האלה. בכל זאת, לאחר שבועיים־שלשה, חשבתי לנסוע אליך. אבל, כפי שאתה יודע, רבו הסכנות בדרכים ואין לי רשות מוסרית לצאת מין הקיבוץ לרצוני על דעת עצמי. החלטתי אפוא עתה לכתוב לך לפחות. הייתי רוצה מאד שלא תיפסק לגמרי קרבתנו ולכל הפחות נמשיך להידבר ולשוחח בינינו בכתובים.

אודה לך מקרב לב אם תואיל להעניק לי מטובך ולכתוב לי בארוכה על כל אשר תרצה, על עברך, על הווך, כלומר על מחשבותיך ומעשיך כיום, וביחוד אשמח בלי גבול אם תענה לי על אותה שאלה שלא הספקנו לשוחח עליה: אם יש אנשים מעטים או רבים הדומים לך במחשבותיך והשקפותיך. וכן ביחוד אודה לך, אם תואיל לגלות לי את דעתך, איך אתה רואה את עתידנו, עתיד היהודים בארץ, במציאות העגומה השוררת בה, איזו מחשבות נושא אתה בלבך על הסיכויים לחיי שלום ויצירה בין שני העמים בארץ: ערבים ויהודים. כי עלי להגיד לך, שאנו היהודים בכלל ומפלגתי במיוחד, שואפים בכל לב ובכל הכוונות הטובות לחיי שלום ופעולה משותפת עם הערבים. אני משער שיש בפיך דברים בעניין זה, שעלולים להיות כגרגרים בריאים הנזרעים על קרקע פורה, שינבטו בעתיד תנובה רבה ומבורכת.

אהיה מאושר אם אזכה לתשובה מלאה מעמך.

ידידך הנאמן מיכה עזרי

נ.ב. מצורפת בזה המחאת דואר בסך 1.5 לא"י, מחיר השעון, כפי שהספקתי לשאול (על ידי חבר) מפי שען בצפת.

מ.ע.

ד. אגרת מבוטרוס למיכה

28.11.47

לידידי היקר והנעלה, איש אמת ובר לבב, אדון מיכה עזרי.

כשפתחתי את מכתבך היו אצבעותי רועדות כשם שלבי רעד, יכן לבי אמר לי, שלא בכדי, על פי סתם מקרה, ארכה שתיקתך ימים כה רבים. שערתי כי ענין חמוּר גרם לכך, אם כי לא עלתה על דעתי זוועה כזו. אהה! איכה נקטפו צעירים פורחים אלה ביד טמאה! לו בא הקץ וכילה בבת אחת חיתו טרף אלה! אבל בטוחני, שאתם תתגברו על צערכם ולא תיפלו ברוחכם. ישתוללו הרוצחים השודדים כמה שישתוללו — בסופו של דבר ידכם תהיה על העליונה. אני כשלעצמי אמונה בלבי, שהיהודים יצאו מנצחים, יען משוועם הם לצדק, ליושר; הם מבקשים לעצמם, לא פחות ולא יותר, אותה זכות שיש לכל עם ועם על פני האדמה. ונוסף לזכותכם, לכוחכם המוסרי, יש לכם גם כחות לעמוד נגד אויביכם. הרי ביום שאנשיכם — אנשי אצ"ל — העזו וגם יכלו להיכנס לעין השמש למלון “המלך דוד” בירושלים, במקום המפקדה העליונה הבריטית ולהניח פצצות שם, אמרתי לעצמי (עם כל הצער והיגון שבאבדן חיי בני אדם): אם כך — הנצחון יהיה בסופו ליהודים. ואם נגד האימפריה הבריטית תעמדו — יכול תוכלו לאויבים אחרים פחותים מהאימפריה…

עתה אנסה לענות לך על כל אשר שאלת במכתבך אלי, אם כי יודע אני, לצערי, שלא יעלו דברי על הנייר כראוי, כלומר: כמו שעלו בדעתי. אין לי כשרון ספרותי. גם מכתב רגיל עולה לי במאמץ רב ובזמן רב (בחיבור המכתב הזה, הגדול אמנם מדי, עסקתי חמשה ימים, וגם בלילות שעות רבות, עד שיצא לי איך שיצא). זה חיסרון שלי. אבי כבר אמר לי בשעתו (עוד אספר לך עליו להלן), שירשתי ממנו איזו כשרונות ותכונות, כגון: תפיסה קלה, רצון למחשבה מעמיקה. זכרון טוב — וכוח דמיון — אוֹלָלָה! — יש לי רב מדי — אבל לא כשרון כתיבה. אכן לשון יש לי, אבל לא קולמוס. בפי יכול אני (כפי שאני משער, עוד לא נסיתי) לחצוב להבות, אבל בקולמוסי — להפך — הלהבות דועכות. לשוני רהוטה כגלגל משוח, ואילו קולמוסי פגום כסכין חלודה…, לפיכך, כל שאני מתכסף ומתלהב וכותב מחשבות ורעיונות — אני בעצמי קורעם או שורפם, כי אראה: הן כתיבתי אינה גם צל ממחשבתי; וכל ימי אני מצפה לאיזו הארה, לאיזה גילוי, לאיזה נס, שיזדווג מחשבתי לכתיבתי. אבל הנה, אני מאריך כל כך בהקדמה. ואתה רוצה שאכתוב לך על כל אשר ביקשת, והרבה הרבה ביקשת, כמעט הכל ביקשת. ואני בכל לבי רוצה אני למלא רצונך, כי כפי שאמרתי לך בעת שיחתנו, או אולי לא אמרתי לך, כי לרוב נתון אני בדמיוניות וממשיות כאחת, שבאותו רגע שנכנסת לחנותי ורק פתחת פיך לענות לי — הרגשתי כמו אלפי נימים, דקות מן הדקות, נמתחו מלבי ללבך ומלבך ללבי. כן, גם מלבך ללבי, כי אני — אפשר לי להגיד — זמן רב צפיתי לך… חלמתי עליך… כלומר: דמיתיך… שערתיך… בהירהורי, בשעות ערבים דוממות או בלילות נדודים… אבל אני שוב סוטה מדרכי מה קשה לי לרכז מחשבותי! באום הימים שערכתי מכתבי אליך במחשבה, לא אכלתי כרגיל, לא ישנתי כרגיל ולא עסקתי כרגיל — עד שהחלטתי לכתוב לך פשוט באופן כרונולוגי מילדותי, מנעורי, מחינוכי, וכן הלאה.

ובכן הרי תולדותי בתכלית הקיצור:

מסתבר, שגורלי, מיום היוולדי, היה שונה מגורלם של אלפי ילדים. אמנם כוכב לא זרח מעל מיטת אמי שם שזרח מעל מטת אֵם ישו בלדתה אותו. שום נס לא קרה, וכל פלא לא הופיע, אבל אסון גדול ירד על בית אבי: אמי מתה בלדתה אותי (כמו רחל את בנימין. ועוד אסיח לך איך למדתי אני את הברית הישנה). אבי לא לקח אשה אחרת כל חייו. גדלתי בלא אם. אבי היה צרפתי. בבחרותו למד בפףריז במנזר והתכונן להיות כומר. לא אדע משום מה עזב את המנזר ובן עשרים ושלש היה (כפי שסח לי בזמנו) כשבא הנה לפלסתינא לבדו, השתקע בנצרת והיה לסוחר בתכשיטי זהב וכסף ושעונים. בן עשרים ושש היה בשאתו את אמי לאשה, בת משפחה מנצרת. שלוש שנים היו נשואים — ולא יכול לדעת אשה אחרת אחריה.

כשהייתי בן שתי עשרה הוציאני אבי מבית הספר, מאז לא ביקרתי שום בית ספר. כל יום לימדני בעצמו שעתיים בבוקר ושעתיים בערב — עד לימודי בית ספר תיכון. כשהייתי בן שבע עשרה עברנו יחד על הברית הישנה והחדשה שעתיים ביום במשך שנתיים וחצי (אחר כך עברתי שוב לבדי גם על הקוראן). והנה ידי נמשכות בחזקה לכתוב פה משהו מהשיחות, הוויכוחים והטענות, שנתעוררו אז ביני ובין אבי אחר כל ספר שקראנו מהביבליה (כשם שהיינו משוחחים שעות שלמות אחרי קריאה בספרות צרפתית ביחוד בוולטר, רוסו, והוגו, שהיו אהובים עליו) אבל אם אתחיל להזכיר דבר, ירא אני, שיתחלק קולמוסי על עשות דפים. אבל גרגרים אחדים לדוגמה חייב אני להזכיר למען תבין לרוחי כפי שהייתי בבחרותי.

עד היום אזכור, שהייתי אומר לאבי: הספרית בברית הישנה מספרים, בברית החדשה מדברים. בברית הישנה גם בזעקת הנביאים מרחפת דממה גדולה, בברית החדשה גם כשמדברם בשקט עולה קול שאון. רך באגרות השליחים יש ויישמע קול חרישי חודר ללב. שמה, בברית הישנה, הדברים משולים כמוצגים נאים, מגוונים, לתערוכה ואשר עינים לו לראות יראה ויעלוז ופה כאילו מכריזים מכל עבר על סחורה המוצגה למיכה. הברית הישנה, על כל ל ספריה מזדקפת כארמון מפואר, רם, רחב, רב־מידות והברית החדשה כבנין גדול שתבניתו החיצונית שכיחה ואילו פנימה: מבואותיו פתחיו וחלונותיו, עשויים מסוג לא שכיח…

והקראן — זה אוהל גדול, מחסה לנודדי מדבר, כצל לעייפי אורח והוא טווי וארוג מחוטים שזורים מרוטים מגופם של בעלי חיים שונים…

וכל שהייתי מדבר בזה או בזה בלשון גבוהה, בטוחה, היה אבא אומר לי בלגלוג בקול שקט: הבטוח אתה בני שאתה בעל “הפטנט”, שמא קדמך מכבר אחר? שהרי אין אתה מאמין שאתה החכם הראשון בעולם. הן ידעת, או שמעת, שקדמו לך חכמים רבים לאלפים עוד מדורות עברו… שהתווכחנו על עניני דת והלכות הכנסיה היה נמנע מהגיד לי את דעתו והיה אומר לי: בלימודים שונים חייב הייתי ללמדך, להסביר לך כל הקשה עליך, אבל בעניני דת ואמונה ובחיי החברה רוצה אני שתהיה אתה כפי שאתה, כפי שהייתי אני מה שאני, כלומר: שתמצא את עצמך בעצמך. אני רק עזרתי לך מעט שלא תתעה ולא תצעד לשוא כשם שאני תעיתי.

אבל להוותי, סמוך לשנת העשרים לחיי, חלה אבי מחלה אנושה, תוך שלשה חדשים כלו חייו. מות אבי דיכאני מאד. שלש שנים הייתי שרוי באבל. לא עלה בידי קרובים וידידים להזיזני מעמדתי: לא באתי בחברה. לא יצאתי כמעט מן העיר. גמרתי בדעתי שנה אחרי מות אבי להינזר מחיים, לקנות לי נחלה, לבנות לי בית קטן. לחיות — רחוק משאון — חיים שיש בהם ריכוז מחשבה ושקט נפשי. קיימתי תכניתי: חיסלתי בית המסחר של אבי — והיה לי הון לא קטן. קניתי לי נחה טובה. שלוש שנים חייתי בנחלתי. פועל, אשתו ונער ונערה, עיבדו את הפרדס וכרם הזיתים. גם אני עבדתי מעט. נחלתי נמצאת מהלך חצי שעה דרומה מכפרנו, לא רחוק מדרך המלי. לא מחנותי אני מתקיים עם משפחתי, כי בעיקר מנחלתי. האדמה לעולם אינה מתכחשת, אינה מכזיבה, אינה “משתטה”, היא האהובה היחידה שאין לה קפריזות. היא דורשת מעט מן המעט ולא משלך אלא ממַתוֹת האל: שמש, מים וזבל. זבל! מי כמוך, איש אדמה, יודע מה הוא זבל. הן זה אחד מסודות הטבע הגדולים, פלא מפלאות הבורא, אשר מחלאת הפסולת שבגופי, הוא, הזבל, מעלה ומפתח ריחות הפרחים המעודנים להפליא, ושלל גונים המרנינים לבנו וגם חלק לו, לזבל, בעסיסם ומיצם של הפירות למיניהם! אכן מהאדם דורשת האדמה דבר אחד: אהבה, הייני: מסירות, דבקות, שקידה — ואז אין שופעת נדיבות כמוה, ואין שתקנית כמוה. בדומיה, באין קול, באין הגה, היא נושאת ישרת השפע, הימנון המַתָּת, גילת היבול, מלוֹא הטנאים גדושים, צפופים, טורים טורים.

אבל שוב אני נסחב ונופל באריכות — הריני מפסיק.

לאחר שקעי שלוש שנים ומעלה באבל, בהתבודדות ובעבודה — אודה לפניך על האמת: לאט לאט נחלשה תקיפותי. מפינת נחלתי הרחוקה צמאתי לחיים, לצהלת צלילים, ליפי הנעורים, לקסמי נערה. אז הכרתי בחורה בת חיל, — רעיתי כיום — וחזרתי לחיים רגילים, אבל לא בעיר אלא בכפר הזה מ — ב, הקרוב לנחלתי וזה למעלה מעשרים שנה אני גר עם משפחתי, אשתי ושלוש בנותי (הגדולה בת ארבע עשרה והצעירה בת תשע), בכפר הגדול הזה. (הפועל ואשתו עודם עובדים בנחלה).

מאז עברתי לגור פה, קבלתי עלי למלא אחר דברי אבי, להיות אני כאשר אני. לא התערבתי, וגם היום איני מתערב, אלא לעתים רחוקות בעניני המקום. אני בתוך הכל מחוץ לכל. אני נוצרם עם כולם לא כמו כולם. הבריות התרגלו, לאחר שבשנים הראשונות לבואי לכפר התרגזו וריגנו, שאיני מבקר בכנסיה אלא לעתים לא קבועות. הם הסכינו לדרך חיי ואופן חיי. ואם יש ואני מפליט דבר באזני הבריות לא כמקובל אין רוגזים עלי ואין טוענים נגדי, אם משום שיודעים נכונה שאיני מכוון לא לשם כבוד ולא לשם שררה אלא לשם האמת, או משום שידי הפתוחה לרווחה לכל מפעל טוב בספר — סוכרת פיהם של דוברי רעה. אולם אני שומר מאד צוואת אבי: בימי חליו דיבר אלי לאמר: “אם תגיע במחשבותיך אל אשר תגיע — חפשי אתה להאמין באשר תאמין, אבל אל תדבר בפומבי דברים נגד הכנסיה. רק אם, אולי, במהלך חייך תרגיש במעמקי עצמך הארה פנימית, התעלות, ומענה־לשון, היינו: כוח הבעה, כשרון סופרים, אז תוכל לפרסם בכתב מחשבותיך נגד הכנסיה, אם תמצא צורך בכך”. והרחיב דיבורו לאטו והסביר לי מדוע דיבורים בעל פה — רב בהם הקלקול מן התיקון ואילו בכתב — להפך.

ואני זמן רב, שנה אחר שנה, הייתי מנסה לסגל עצמי, לרכז עצמי, לזקק עצמי, להגיע לאיזו התעלות, לאיזו ספירה רוחנית. ואמנם היו ימים, בלכתי לבדי שעות ארוכות בין פסגות ההרים בסביבות נחלתי — הרגשתי בממש כאילו אני נפתח, נבקע, בכל עצמי, ואני חש בכל דמי, בכל ישותי, בכל מחשבותי כעין תנודה, זעזוע וכמו בברוק ברק בענן אני קולט בין רגע פשר כל ההוויה: סוד אלוה ואדם, רז החיים והמוות, חידת הטוב והרע, מהות שמים וארץ ואני כמעט כורע נופל תחתי. מיד הייתי מתחזק ומתעודד למהר הביתה כי נפשי יוצאת להביע בכתב את אשר בחובי בדברי שגב, אצילות, קדושה; ובבית, על יד שולחני הריני מתוח כאילו הנה הנה אני פורש כנפים — — — אולם משלקחתי הקולמוס בידי, כמו לפתע נתכווצו כנפי וירדו ואני וקולמוסי זוחלים; נכסף אני להביא עצמי לידי ביטוי — והנה גמגום… לא הארה, לא חסד, לא עוז — אני ריק…

ואז רדפוני ימים אחרים, ימים שנפלתי בעצבות, בתפלות, בריקנות וכמו אפפוני אלף אלפי קורים דקים עד למחנק. ומחמת כך — כל העולם נראה בעיני מופרך, משובש, מוטעה, אכזרי, כי מה תהלה ושבח ליוצר אשר ברא, למשל, צפור זו, כלולת הדר בשלל גוניה, אם סמוך לה זוחל נחש אפעה, אשר זינק עליה — וכהרף עין איננה!

ומה היופי ומה החן אשר לפלאי קסמיה של נערה יפהפיה, אם מחר בעודה באיבּה תובל פתע לקבורות?

ומה שמחה ומה תענוג בגביע היין שבידך ונתח הבשר שלפניך אם בה בשעה יודע אתה אשר בכפרך, בעיקרך, אנשים, נשים, ילדים, אומללים רבים, נמקים בדלותם וחסרים פת לחם יבשה?

מה גדוּלה ומה תפארה לבורא העולם על גשמי ברכה שירדו בשפע רב בארץ פלונית, ובארץ אלמונית נופלים מתים מרעב מיליונים אנשים?

מה אפוא עצמת הבורא והוד הבריאה אם בטוב שלוב הרע, ביופי — הכעור, באמת — השקר ואין לדעת להבין עד מה למה וכיצד ומדוע?

אך נאבקתי בעבר עם עצמי לדעת את עצמי. ואילו לאחר תקופה מסויימה הייתי נאבק להסיח דעתי מעצמי. מאותה תקופה לא אכתוב דבר כמעט, כי יארכו הדברים מדי. רק למען תת לך מושג כל שהוא אגיד לך, שבאותם הימים לא בקשתי גדולות, לא דאיתי למרומים — אלא כתבתי כמעט יום יום קורותי ביומן (יש עמי שש מחברות גדולות מאותה תקופה). אזכיר פה, לדוגמא, רשמי ימים אחדים, איזה שהם, כפי שיעלו בידי בדפדפי באחת החוברות:

24 באפריל 1935

היום, ברדתי בבוקר לחנות, עברתי ליד ילד כבן חמש, לבוש קרעים ומראהו אביון קטן, עלוב. הוא צעד בצדו של הרחוב רכון־ראש כנכלם, כאדם קטן טעון דאגה ועצב. שאליו לשמו, לשם אביו — הטיל עלי מבט חולף — ולא ענה לי דבר. שאלתיו עליו את העוברים ושבים. הודיעו לי שהוא יתום מאב; אמו ושאר ילדיה באו מכפר קטן סמוך לנו ונמצאים באופן עראי בכפרנו.

קרעי־לבושו של הילד קרעו קרעים בלבי. כל היום לא סר מראהו מעיני. באשר הלכתי ובאשר עשיתי ניצבה דמותו לפני. כל היום — מר עלי טעם חיי. בכל שעות היום מצאתי עצמי בויכוח עם הבורא. אני חוזר ושואל בלי הרף מענה על השאלה אשר במבט עינו של הילד הזה, שבכוחה לזעזע מוסדות הארץ.

לא נרגעתי כל הים עד שהלכתי וחפשתי שעה ארוכה מקום מושבה של המשפחה והשארתי ביד האם סכום כסף גדול.

27 באפריל.

בשעת בוקר מוקדמת. ציבורי העבים הצחורות באופן — כפי שמתגלה על הנוף מפתח חנותי — ימשכו לבי כמו במלקחיים, ואני נודד בדמיוני צועה, מנתר ומגמא מרחקים, וככל שארחיק נדוד — אדאב ואעגם מהיותי יושב תחתי כאסיר קשור בכבלים.

28 באפריל

בעברי ברחוב הראשי בבוקר הרגשתי בעליל כאילו ירקו בפני מלא הפה רוק והכלימוני עד מעמקי, כששמעתי בהתקוטטם שנים־שלושה בני עוולה ביניהם והעלו בפיהם, איש נגד רעהו, בקול רם דברי נבלוּת פה מזוהמים עד להמם. כל היום וכל הלילה לא חדלו הקולות המבישים מלחדור לאזני ורוחות שדים מלירוק בפני.

3 במאי

יש יום פיצויים, יום הילולים, בשרשרת הימים האפורים־עגומים. היום כמו עצמוּ חיי לפתע, גדל ערכם בעינַי וגברה מהותם. זאת הודות למבטה של בחורה חמודה־חיננה — לא ידוע לי —, שעברה ברחוב ושלחה אלי מבט רוגע, שוהה, מאיר, — לא אדע מדוע — והיה זה המבט בעיני כקרן־אור שנפצלה מהוד ספירה טמירה והשכיחה במחי אחד כל רע, כל כיעור וכל כאב מעל פני האדמה.

ודי בזה מאותה תקופה.

לאחר תקופה זו, שארכה שש או שבע שנים, גברה בי העין תשוקה לנסוע, להכיר העולם הקרוב והרחוק. עברתי במסעי באיטליה, בשוייץ. ובצרפת הייתי שלשה חדשים. לא ארשום כאן אף מלה מכל אשר נגלה לי בפריז (גם ממגעי עם קרובי משפחת אבי) כי כל אותם העניינים חורגים ממסגרת מכתבי זה. בשנה השניה נסעתי לסוריה, לעיראק, למצרים ולאלג’יר. נודעתי לאישים רבים בעלי שם בארצות אלה. הכרתי את טיפוסי ההמונים שבארץ וארץ וארכו מסעי כמעט כל השנה. שבעתי רצון מאד מכל אשר ראיתי, הכרתי ולמדתי. ואז — קמעה קמעה באתי לידי דעה ברורה ומצוקה — בעיני בכל אופן — שלעולם ולעולמי עולמים תקצר בינת אדם מהבין ומדעת מה אֵל ומה דרכיו. והן סביב ציר זה — האל ודרכיו — יסובו כל חקרי הפילוסופים למקצועיהם מאז ועד היום, אשר על כן אין לאדם אלא לבקש, לחפש ולחקור מה אדם ומה דרכיו, כלומר: היאך לשרש מן האדם הרע והזדון ולהפוך אותו, את האדם, למקור הטוב, החסד והאמת. כי זה כל האדם, כי זאת, רק זאת, דרך האדם. ואני הזעיר כגרגיר שחק מבקש ומתאמץ לנהוג כך בחיי. לפיכך אמרתי לך בעת שיחתנו שאני מצפה כל כך מדוגמת חיי הקיבוצים שלכם ומתנועת השחרור שלכם.

הנה ארכו דברי מאד על עברי ועל הווי — כפי שבקשת שאכתוב לך אם כי כתבתי בצמצום, אולי החלק העשירי מאשר הייתי צריך לכתוב.

עתה אענה ביתר קיצור על שאר שאלותיך כסדרן:

ראשית, על אותה שאלה “שלא הספקנו לשוחח עליה”.

כאן — כפי שאמרתי לך מיד באותה שעה, שזו שאלה גדולה, ומן הנמנע כמעט לענות תשובה שלמה ומפורטת באגרת אחת ולא באגרות אחדות. אולם כדי לעשות רצונך אכתוב, כאמור, בתכלית הצמצום דברים קבועים וברורים לדעתי: בארצות ים התיכון מצויים לפי הכרתי בין הנוצרים פה ושם אישים בעלי בינה ורוח נעלה שחושבים ומרגישים כמוני על טיבם ועתידם של היהודים, אך כמעט כולם ימנעו עצמם להביע דעתם בגלוי מחשש תגובתם הזועמת של המוסלמים (על היחסים המיוחדים בין ערבים מוסלמים וערבים נוצרים לא אגע כעת כלל), אלא אם תזכו למדינה שלכם בארץ, עלול לחול שינוי ביחס הנוצרים ויכולה להיות אהדתם אליכם גלויה. אבל בין המוסלמים בכל ארצות הים התיכון, אמנם יש פה ושם ביניהם אנשי בינה, משוררים וסופרים ובעלי רגש מוסרים, אלא שהמוסלמים כעם, כאומה, הם סוג מיוחד, קטיגוריה מיוחדת בין האומות, לא משום שהם קנאים, פנאטיים לדתם ולאמונתם, ולא משום שהם בעלי גאוה לאומית מופרזת ולא משום שהם להוטים לכיבושים כבימיהם הראשונים, שהרי מידות כאלו וכאלו מצויות גם אצל עמים אחרים, גם אירופיים. אולם הים מיוחדים במידת האנוכיות שלהם. אין איגואיסטיים במובן הלאומי כערבים המוסלמים וכמוסלמים בכלל. ראה, ידידי: רבים העמים הנוצרים שהכבידו ידיהם על היהודים בימי הבינים וגם בזמן החדש, מי יותר מי פחות, ובכל זאת בדורות האחרונים וביחוד בימינו אלה, בקרב מוסד האומות המאוחדות נמצאים אישים רבים מבין כל העמים כמעט, שמבינים, מרגישים ומכירים בצדקת היהודים ומרימים קולם ודורשים בתוקף לזכּות את היהודים בשחרור לאומי ככל העמים. ואילו מבין כל 70 מיליון ערבים בערך, ומבין 150 מיליון מוסלמים בקרוב, לא נמצא אף איש אחד בעל שאר רוח שירים קולו, קול אחד, למען שועתם של היהודים — הלא דבר הוא. אכן זהו טיבה של האנוכיות הערבית. אותו כלל אנושי מוסרים יסודי: לחיות ולתת לזולתך לחיות — אינו קיים בהכרה הלאומית של העם הערבי.

ואשר שאלת את דעתי על הסיכויים לחיי שלום ועבודה משותפת בין היהודים והערבים להבא — אם אתה, ידידי, מחשיב דעתי הריני נכון לכתוב לך את הקרדו שלי:

אני מאמין אמונה שלמה בכם, שכוונתכם טהורה ורצונכם עמוק לעבוד עבודה משותפת עם העם הערבי היושב בארץ בשלום ובידידות נאמה בכל שטחי החיים, אך זאת תוכלו אם תקובל סוף סוף ההחלטה בלייק סאכסס לחלוקת הארץ לשתי מדינות נפרדות. לכן התפלאתי שקראתי באלה הימים שיש ביניכם המציעים מדינה דו־לאומית. אתמהה! זו טעות גמורה! הן שני העמים נבדלים במהותם וברוחם, והרי זה כמו שאומר להתיך לגוף אחד ברזל זכוכית, נייר ואבן, או לכלוא יחד נמר עם כבד, או “לערב” יחד אש ומים. ובכן תשאלני? הזאת תורת המוסר, הצדק והשלום שלך? הרוצה אתה בקיום הפירוד, בהמשך הנכר ורגשי האבה בין שני העמים? — חלילה לי! לא יבוא ולא יהיה! אלא נוטה אני לכל סוג שיתוף בין שני העמים כשכל אחד מהם עצמאי ברשות עצמו, אז יכול להתקיים שיתוף בצורות שונות: בברית מדינית, בקונפדרציה לאומית־מדינית, בשיתוף עבודה הדדית בכל שטחי היצירה, רק לא שני העמים תחת קורת־גג אחת, תחת שלטון אחד. בשתי המדינות הנפרדות, אם ירצו ערבים פרטיים להשאר במדינה היהודית וכן להפך — זה ענינם הפרטי, אבל הכלל כולו צריך להיות מרוכז במדינתו. על כל פנים זה נסיון בריא שאפשר להתחיל בו ולראות אחר כך את התפתחותו, אבל מדינה דו־לאומית זה נסיון רעוע, גרוע מתחילתו שעול להביא לתוצאות רעות.

הנה עשיתי ככל יכולתי וכתבתי לך כל שאפשר לכתוב במכתב אחד — מי יתן ויבואו ימים טובים ושקטים ונוכל להתראות שוב ולשוחח באריכות כאוות נפשנו.

בידידות נאמנה, בוטרוס מהון

01.12.1947

נ.ב.: הוּררא! בראבו!

היום מודיעים העתונים, שאמת ב30 לנובמבר אישרה האספה הכללית של או"ם, בלייק סאכסס, את ההצעה להקמת מדינה יהודית בפלסתינא. ובכן, מדינת היהודים קמה!

ראה גם ראה, איך עמדו נציגי כל ארצות ערב כל השבועות האלה כאריות נגד רוב עמי העולם כמעט, לחסום כל דרך, לסתום כל מוצא, להרוס כל אפשרות לתקן עוול דורות כלפי העם היהודי. אבל האמת עשתה דרכה, הצדק גבר על הכל, היושר נצח את עקיבות הלבבות.

ברכותי לכם מכל לב!

מי יתן וימהרו עתה הבריטים לצאת את הארץ והאזכה אני ראות בעיני ביסוּד מדינתכם, שתהיה לפי מיטב אמונתי אור לכם ואור לגויים.

בידידות ובשמחה

ב.מ.

ה. בעצם חזונו

ממאור עיניו של מיכה, לאחר קראו מכתבו של בוטרוס, הכירו חבריו את רגישותו ורוממות רוחו. מיד הודיעם, שעליו לתרגם את המכתב לעברית, כדי לקראו לפניהם ברהיטות ובדייקנות לתומו.

בליל שבת סרו לחדרו אותם החברים שידעו מן העניין. המכתב הוקרא בתשומת לב, תוך חזרה על איזו עניינים מסויימים שבמכתב ותוך השוואת כמה קטעים פה ושם, עם המקור.

לאחר מכן אמר הח' א': האדם הזה נראה קודם כל כאינדיווידום לא שכיח; הוא ביסודו פרימיטיב ומשורר ואולם, כמובן, אינו “שלם” לא כזה ולא כזה; אנשים כאלה אינם מסוגלים לעשות, להשפיע, ליצור; הם אובדים או מצליחים בחיים — על פי מקרה, הם בעצמם חושבים: על פי המזל. מסופקני אם האיש מסוגל להצטרף אל איזו תנועה פוליטית שהיא, או לנטות אלינו, למשלך; הוא, בעצם, חולם יותר מאשר הוגה; עם זאת יקר אדם כזה בגלל תמימותו וטוב לבו. ואולי על ידו תהיה לנו קרבת דעת עם חוגים מסויימים אחרים. כדאי להכירו יותר מקרוב.

אמר חבר אחר: בעצם, דבריו של חבר א' מגדירים את טיבו של האיש כמות שהוא, אפשר רק להוסיף, שהוא אינו ערבי גמור, יש בו דם צרפתי, ועל פי חינוכו הוא יותר צרפתי מאשר ערבים. ואולי משום כך לא יהא מקובל בחוגים ערביים.

אמר אותו חבר ליצן: אני מוכרח להודות: בתחילה הסתייגתי מהתקרבותנו לאיש כזה, אבל מתוך מכתבו נראה לי האיש דוקא סימפאטי. אנשים כאלה לדידי, בנותנים טעם מיוחד לחיים. מידה כזו של תום, פשטות וגילוי־לב היא יקרת המציאות בימינו. אנשים כאלה מועטים בזמננו ולכן הם יקרים. עתה, לאחר ששמענו וידענו עד כמה הוא מוקיר אותנו ומאמין בנו, מגיע לו שיראה מקרוב בעיניו, מה שאוהב ומוקיר מרחוק על פי השמועה.

העיר אותו חבר בכובד ראש כדרכו: גם לי נראה האיש עתה אחר מתוך מכתבו. אני סובר, שדוקא על איש כזה תמים, ישר ובעל רגש אפשר להשפיע; אנחנו נוכל להדריך אותו, לפקוח את עיניו קצת וכדאי, אפוא, שיבקר אצלנו ויתקרב אלינו.

הנוכחים במושב הסכימו אפוא, שיש להזמינו לביקור בשעת כושר מתאימה ומיכה עלז לבו בחבריו, שהפעם קיבלו דעתו וניאותו לפעולתו.

ברם אותה שעת כושר מתאימה, שהחברים נתכוונו לה (ומיכה הזדרז והודיע על כך לבוטרוס במכתב) לא נזדמנה אלא לאחר שלושה חודשים בערך, באשר מיד לאחר האישור על הקמת המדינה היהודית החלו הערבים מקיימים בפועל את אשר הצהירו ברום־לבב, שמה שאושר בלייקסאכסס בדיו ימחו הם בפלסתינא בדם. התקפות הרצח והחורבן של הכנופיות הערביות פשטו וגברו בארץ מקצה ועד קצה; והיהודים, בדעתם שהשעה שעת־מבחן גדולה היא להם, נלחמו בחירוף נפש בכל מקום שעמדו לפני האויב. והארץ כולה הפכה לשדה־קרב גדול.

מצב־הפקר זה נמשך בלא הפוגה כשלושה חודשים. מן הנמנע היה, אפוא, לבוא בימי חרום כאלה בקשר כל שהוא בין ישוב ערבי ובין ישוב יהודי.

במשך אותם שלושה חדשים שלטו האנגלים בארץ שלטון חורג, נבוך, גוסס, על ידי כך הגדילו את המהומות בארץ והוסיפו שואה על שואה. אולם משגמרו סוף סוף אומר לעזוב את הארץ במועד שקבעו (בתקוה בכל זאת, שיתבקשו לשוב לשלוט בה, באשר קיוו כי אחריהם ישתלט בארץ תוהו ובוהו מוחלט), אז נפלה ההכרעה לטובת היהודים: יום לפני עזוב הבריטים את הארץ (סמוך לערב פסח תש"ח), ניטשה לעיני השלטונות הבריטיים, שעמדו כמסתכלים מערכה כבדה בחיפה בין ה“הגנה” והערבים; במלחמת־רחובות, שארכה כל הלילה — היתה יד ההגנה על העליונה. הערבים נהדפו ונכנעו. חיפה כולה נכבשה בידי ההגנה. רוב תושבי חיפה הערבים עזבו את העיר.

אז חלה הפוגה מסויימה בארץ.

באחד מימי ההפוגה, בחול המועד פסח, הוזמן בוטרוס לביקור בקיבוץ. לשם זהירות, מחשש “עין רעה”, הודיעו לבוטרוס, שמכונית מן הקיבוץ תבוא לקחתו ביום פלוני, בשעה פלונית ממקום פלוני (רחוק מכפר מ — ב מהלך רבע שעה).

בשעה עשר בבוקר בקרוב עמדה המכונית במקום המיועד: מול גדר שבמורד ההר על יד פיתול הדרך. לאיטו נראה בוטרוס פוסע במורד, פניו נוהרים מגיל וכל עצמו זהירות והתבוננות מסביב. משהגיע אל מיכה חבקו ונשקו והיה מודה לו על טובו ועל טרחתו. מיד נכנסו למכונית ויצאה לדרכה. משעלתה לדרך־המלך הישרה נתעכבה מחמת פגע קל. ירד מיכה ומהר תיקן הקלקול. אחר שנים־שלשה רגעים המשיכה דרכה.

היה יום בהיר. האויר זך, שקוף. הנוף הקרוב והרחוק כמו התגנדר בשלל גוני גוניו, למן האפלולית הקלה שבשיפולי הרים עד לערפלים צחי הצבע שבפסגותם ועד למרחבי השדות המוצפים פה ושם שפעת פרחי שדה בהמון צבעיהם. ביום כזה השמים כמו יגבהו, יעמיקו תכלתם ויאדירו הודם. ולב אדם ירחב וכימה גם הוא אל השגב, אל הטמיר, אל הנאצל — —

במשך המסע, שארך חצי שעה ומעלה, היה בוטרוס ממעט בדיבור ומיכה ראה צורך לפתוח לו בדיבור — אף על כך היה עונה בוטרוס קצרות. תמה מיכה וחשב: אפשר לעת כזו גם בוטרוס יכמה ויערוג אל השגב וההוד אשר בבריאה…

בחדר האוכל קבלוהו חברים אחדים בהסברת פנים וניהלו שיחה קלה, מרפרפת, בעניני היום, כפי שהוסכם מראש, שלא לפתוח בביקור הראשון בשאלות ובענינים שבויכוח, למען ירגיש האורח, שהביקור נערך למענו, להנאתו, ולא למען החברים.

וכן נהגו מיכה ועוד חבר ששומע לשון צרפת, שנלוה אליהם בצאתם לבקר בקיבוץ.

אולם ככל אשר המשיכו לאיטם לבקר במוסדות הקיבוץ נראה להם למיכה ולחברו כאילו בוטרוס — צל־מה יקדיר פניו לרגעים. כאילו חיץ, דק מן הדק, קם בינו ובינם או בינו לבין עצמו. אמנם בכל ענף או מוסד שביקרו, מילא בוטרוס פיו תהלה ושבח למראה עיניו וגם העריך את המופע לפניו באמרים נלבבים וקולעים. כשביקרו בחדרי התינוקות ובבית הילדים והתבונן לכל פרט ופרט מבחינה היגיינית, חינוכית ואסתטית נשא דברו ואמר: הרי זאת pepiniere (משתלה) לגדל יצורים שלמים בגופם ויפים בנפשם. אפשר — ומיליון יצורים חדשים כאלה יוכלו להבא להיות בעולם דוגמא היאך בני אדם צריכים להיות… כששמע ברפת ואחר כך בלול את השיא השנתי בכמות החלב והשיא השנתי במספר הביצים אמר צוהל ומתבדח: אם כך בטוח אני שאתם תגיעו להבא לשיא עצום גם בתוצות ילדים “קיבוציים”; וכשביקש לדעת מה תקנות הקיבוץ, מה סדריו, חוקיו, עקרונותיו ושמע שאין חבר מכניס שום סכום בבואו ואין לו כל “חשבון” שלו ואינו מקבל שום סכום זולתי דמי הוצאות בצמצום לנסיעה לעת הצורך ואשר יש וחבר לא יראה צורת מטבע כלל במשך חדשים רבים, אמר ברוב התפעלות: אה!… אה… הרי אתם מכלים הקוצים הממאירים מעץ החיים: הבצע, הממון, ההתחרות… אה… אה…

אבל בין הליכה להליכה ובין אמירה לאמירה היה מהלך דומם, כשקוע בתוך עצמו… ויש יעמוד רגע ארוך תחתיו כשוכח מקומו ומזמנו….

וניתן למיכה אז לראות בעליל היאך נמתחים על פני בוטרוס חליפות כעין אור וצל… גרע כמו יעברהו רגש גיל וידבר במאור פנים ורגע — כמו נחתם בפניו קו עגמימות, ומבטו תוהה, קופא…

היו מיכה וחבריו תמהים על כך ולא ידע מיכה אם ישאלהו וכיצד ישאלהו: מה לו? מה היתה עמו?

בארוחת הצהרים בחדר האוכל יחד עם יתר החברים אמנם לקח בוטרוס דברים בפיו ויה חוזר וסח, או שואל או משיב, על כל מה שראה ונתרשם בביקורו, אלא שמיכה וחבריו הרגישו שדיבורו אינו לצורך עצמו אלא לצורך זולתו — מטעם נימוס כלפי היושבים בחברתו.

משישבו אחר כך בגינה כחום היום — נמשכה השיחה פושרת וקלה. אולם חבר אחד (שלא היה בקיבוץ בשבועות האחרונים) ושמע בבואו על טיבו של האורח הלז — והוא, החבר, מיטיב גם הוא לדבר צרפתית — ישב לידו והיה משוחח עמו. אגב כך נתגלגלה שיחתם על המערכה בחיפה ועל כיובש העיר. והחבר הוסיף ואמר: אבל אנשינו — ראשי ההגנה — ביקשו מהערבים וגם הפצירו בהם שלא יעזבו את העיר, שלא יסוע, ישארו, זכה יזכה בכל הזכויות כאזרחים שווים ליהודים; אחים נחיה יחד — ולא אבו לשמוע…, המנהיגים שלהם זרזום שיטשו את הכל ויסעו. צר מאוד… המעשה הזה הוא אסון לנו… הוא גורם לנו צער רב…

— סליחה, יקירי, — אמר האורח — לא הבינותי…, לא הקשבתי כראוי… מה האסון?

— אני אומר, שהערבים כמעט כולם עזבו את חיפה למרות בקשותינו והפצרותינו שישארו…

— כך? לא אסון… זאת טפשות, טפשות כפולה… אחת — שעזבו והשנית — שעזבו על מנת לשוב…, זאת אומרת: שסברו שישובו במהרה, בהרי בכל העונים מכריזים באלה הימים שצבאות ערב כולם מוכנים לבוא לכבוש כל הארץ — רק יצאו האנגלים… אבל, לאחר מעשה, לאחר שעזבו את חיפה, כך טוב יותר…

— לא אבין כוונתך — מה טוב יותר?

— שעזבו… אילו היו נשארים… היו מתחילים מחדש מחר.. אחר שנה. ואחר עשר שנים הייתם נמצאים במקום שנמצאתם לפני שעזבו… לפיכך אומר אני: הפצע הזה לא יירפא במזור ובחיבוש אלא בניתוח — שתי מדינות נפרדות. ילכו הם באשר להם ואתם באשר לכם.

— אבקש סליחתך — אמר החבר — אני שמעתי עליך, שאתה אופטימיסט, פציפיסט אבל מדבריך אני שומע — —

כאן התערב מיכה בשיחה ואמר:סלח, חבר אבנר אנו הסכמנו שבביקור הראשון לא נכביד על האורח בוויכוחים מטרידים. תבוא גם השעה לכך — אך לא עתה.

בינתיים היו יתר החברים, שלא שמעו לשיחה, מדברים ודנים ביניהם במה לגרום קורת רוח לאורח וחשבו: אולי יבוא חבר פלוני שמיטיב לנגן בכנור וינגן משהו לפי טעם האורח.

אך האורח — לתמהונם של מיכה והחברים השמיע דברו לאמר, שהיה רוצה כבר לחזור למקומו. אבל בטרם ילך ירשו נא לו — אם רצונם בכך — להגיד דברי פרידה לחברים ואחר כך הרע מיכה יתרגם הדברים.

נאותו לו אם רצונו לחזור כבר למקומו.

הוא פתח כמעט בדרך חגיגית רשמית: אני מודה מעומק לבי על תתכם לי הזדמנות לבקר אצלכם ולראות מקרוב כל אשר ראיתי ושמעתי ומדתי. אמנם מצב רוחי קשה עלי היום מאד (ואין רצוני להוסיף מלה על זאת). דיי שאומר לכם: אני היום מאושר מאד ואומלל מאד כאשר לא הייתי מעודי. היום זכיתי לראות בעיני השיא שבני אדם יכולים להגיע אליו בדרך הטוב, הטוהר והיושר. סבורני שלא אגזים אם אומר, שהיום הכרתי בני אדם הספוגים אהבת־אדם מאין כמותם. אבל עם הרכיני ראשי לפני גודל רוחכם ארשה לעצמי להגיד לכם: אל נא תהיו קיצוניים עד כדי איבוד עצמכם לדעת. הרי דומים אתם לאיש המהלך בדרכו כשזרועותיו פתוחות לחבק ולאמץ אליו כל הבא לקראתו: איש, אשה, נער, זקן ילד וגם ליסטים שחרבו שלופה בידו… או נמר המזנק לקראתו ומלתעותיו חשופות לטרפו — היתכן כך?…

ושוב תמהתי אתמול מאד, כשקראתי בעתונים שלנו שאלה שמסכימים למדינה דו־לאומית הם אנשי מפלגתכם. מה נוראה טעותכם! ואם כי אנשי השכלה אתם ודעת ובינה עמכם — אבל חדשים אתם במזרח. אין לכם מושג נכון ממהותו של האיסלאם. אל יהיו שוים בעיניכם ערבים מוסלמים וערבים נוצרים. חטיבות שונות הן לגמרי. נוצרים יבינוכם, אם לא היום — מחר, מחרתיים, ישו הוא בשר מבשרכם ורוחו מרוחכם. יום יבוא — אאמין לא רחוק הוא — ותקום התפעמות נוצרית פנימית אדירה, שתוליד רנסנסה מזוגה ממבועי רוחה של היהדות ושל הנצרות — שהיא אנושית צרופה, אבל האיסלאם — מה רעיון רומני חדש, ולו זעיר שבזעירים, הביא האיסלאם שלא ידעוהו היהדות או הנצרות? אכן האיסלאם הביא (עם המחקר הפילוסופי־הדתי שלו והפרשנות של הקוראן) חרב, דם, נקמה. לפיכך אל תבנו בנינכם יחד עמם. יבנו הם לבדם ואתם לבדכם. ודעו ושימו לב והבינו נא: איני מטיף לאנוכיות להיבדלות, להתנכרות. לא! כבר אמרתי דעתי בזה במכתבי לרע מיכה. לא אחזור על דברי.

אבל תשאלוני: הלעולם נעמוד נפרדים מעולם האיסלאם והלוא אנו שכנים צמודים בחלק זה מן העולם? היתכן? אענה במפורש: עד שתקום בהם במוסלמים עצמם, ביקורת עצמית. הלא הם חרשים למילת ביקורת אחת כלפיהם. על ספרי הביבליה הנהדרים נכבתו אלפי מחקרי ביקורת ואילו על הקוראן — שאין בו שום רעיון חדש אנושי — לא נכתבה עד היום על ידי ערבי אף שורת ביקורת אחת!

קבלו נא דברי, דברי אוהב ומעריך אתכם ואת פעלכם — כעיקרון כעצה, כתפילה; אתם לבדכם יכול תוכלו להקים בנין חברה חדשה, אך עמם יחד לא תוכלו, הם יפריעו לכם.

הוא ניגש ולחץ ידיהם של החברים בחביבות ובעיניו עלתה לחלוחית דמעה.

בדרך שובם במונית היה מנסה מיכה לשאול את בוטרוס על פיזור נפשו וקשי רוחו היום. השיב לו: כשנתעכבה המכונית בבוקר רגעים אחדים בכביש, התזכור שבאו מאחרינו שני ערבים רוכבים על סוסים עטופים עבאיה ועיקאל?

— זכרתי. אבל הרי הם לא התעכבו על ידנו, גם לא דיברו אלינו מטוב ועד רע.

— כן — ענה — אבל הם נסעו אחרינו כל הדרך, נסתתרו ונגלו, ושוב נסתתרו ונגלו. אני הפניתי ראשי כפעם בפעם אחורנית וראיתים, כד שראו שנכנסנו לקיבוץ.

— ובכן?

— ברי לי שהם מאנשי הכנופיות, הם אורבים ונוקמים. ודאי היום כבר הוכנסתי ברשימה השחורה שלהם. אני איני חרד על עצמי, ירא אני פן יפגעו במשפחתי, בבנותי — על זאת אבדה מנוחה ממני היום.

כשסיפר מיכה הדברים האלה לחברים עמדו נאלמים, עגומים עד דכא.

לאחר מכן, עם ההכרזה על יסוד המדינה בתל־אביב, כשנסחפה כל הארץ במלחמה גלויה ורבת דמים — חלה הפסקה גמורה בין קשרי מיכה ובוטרוס.

לאחר חדשיים בערך הגיע מיכה בעצמו כרב סמל בצה"ל עם קבוצת חיילים לכפר מ — ב ופנה ישר אל חנות השען.

היא היתה סגורה.

אז בא מיכה בדברים עם אחד מראשי הכפר ושאל לשלומו של בוטרוס מהון.

האיש ענה: האל ירחמהו, הוא נרצח בתוך נחלתו עוד לפני חדשיים בקירוב.

— מה הרוצח?

— ודאי מאנשי הכנופיות.

---

גזר־דינו בידו

מאת

יהודה בורלא

א. מנעוריו

במשפחת אלשיך הגדולה, הענפה, רבת בתי־אבות, חוט של יחוּס המשפחה הנעלה, האמידה, היה מתוח על דמות כולם כמעט, על האבות והבנים, על האימות והבנות, על המבוגרים והנערים, גם על הרבנים שבמשפחה וגם על הסוחרים, על מי פחות על מי יותר, ואילו על העלם חסדאי אלשיך, דומה, לא חוט, אלא חבל של יחוס היה מושך על עצמו, שהיה מורגש כעין סרח העודף של יוהרה, של “התנפחות”, ויש אמרו בלשון פשוטה: סרחון של גאוה נודף הימנו.

באופן הילוכו ברחובה של העיר — בעודו נער צעיר לימים — כבר בלטה בו גאוותו־תאוותו: פסיעות קטנות, ישרות, פסע, כשגופו זקוף־מתוח כאילו מקדקדו עד מתניו כולו מקשה אחת; גם ראשו כמו תקוע על צואריו ללא תנועה, שכּן אין הוא פונה כל עיקר לצדדין, לא ימינה ולא שמאלה, אלא מבטו שלוּח למולו, ממנו והלאה, כאילו לא נאה ולא יאה ליצור נעלה כמוהו שינהג פזרנות במבטי עיניו, לפיכך כל אשר מצוי בצדדין לא זכה לתשומת לבו אף במידה כל שהיא.

מלבושו תמיד הדור ומשובח, אבל תמיד בתוספת מסויימה, שמגדילה חשיבות ומבליטה יוהרא: קצת אריכות. המעיל ארוך כל שהוא מן הרגיל אצל הבריות ובמיוחד ובעיקר השרוולים; הללו צריכים לכסות עד חצי כף היד, עד התחלת פרקי האצבעות, כאמרו: די לבריות שיזכו לראות חצי ידו של חסדאי אלשיך, או פשוט: גילוי כל היד זה דרכם של סתם בני אדם, אבל לא כך דרכו של אדם המעלה…

לעתים רחוקות נראה מהלך ברחובות הקריה בלויית חבר אחד או חברים מבני משפחה מיוחסת אחרת (פחותה קצת ממעלת משפחתו כדי להבליט שיא יחוסו), אבל לרוב היה מהלך בחוצות העיר לבדו הליכה מתונה־מחושבה, שכולה אומרת הדרת כבוד (בעצם, שהוא אומר כבוד) לעצמו בעצמו ודומה היה בעיני הבריות לאחד “ג’ליבי” (נסיך תורכי) המהלך בגאוה באחת הערים שברחבי האימפריה של בית מלכותו. וזו היתה, כנראה, עצם תשוקתו מימי צעירותו: הידמות לנסיך, לאחד נעלה, נפלה מכל, מרומם על כל.

ב. מימי בחרותו

בתלמודו ב“ישיבה”, אם כי לא הראה חסדאי חריפות והבנה עמוקה, הגיע לידי הבנה רגילה בדף של גמרא ומפרשיה. אביו, שהיה תלמיד חכם מובהק והכיר את בנו מלימודו עמו תכופות, ידע שבנו זה לא יעלה למעלה נוספת.

האב נודע כ“שמאי”, מחמיר בהליכותיו, “חמוץ” בדיבורו, תקיף בדעתו וישר בתכלית בפעלו. בהיותו אמיד לא עשה תורתו קרדום לחפור בה אלא עסק במסחר וקבע עתים לתורה יום יום, בוקר בוקר וערב ערב והיה בלתי תלוי בטובתם של אחרים וכן היה גלוי־עינים, כלומר: ראה הדברים והענינים כמהותם וכמשמעותם, וגם היה גלוי־לשון וקיים לעת הצורך: “הוכח תוכיח את עמיתך” — וזאת עשה בלשון גלויה, חריפה, בחינת: דברים כדרבונות.

כשהגיע חסדאי לשנות בחרותו הראשונות — כבן י"ז — ונוכח אביו, כאמור, שחסדאי אינו עתיד להיות מאור בישראל, ביקש לדעת מפיו מה דרך־חיים רוצה לבור לו הבחור ועד כמה תהיה בחירתו נכונה ומתאימה לעצמו.

לפיכך, כשגילה דעתו חסדאי לאביו, שרצונו ללמוד לשונות, צרפתית ותורכית ו“ידיעות חיצוניות” — אף על פי שנוהג היה האב לבדוק שבע בדיקות כל פרוטה טרם יוציאנה — לא השתהה הרבה וניאות לו לספק שכר מוריו למשך שנתיים ימים.

תקופת לימודי־החול שלו (שארכה כמה חודשים נוספים על המוסכם) דמתה בעיני האב, הרואה בכל נכוחות וישרות ודן הכל על פי השכל וההגיון, כהידמות תקופת החורף בעיני איש האדמה, המצפה והמאמין שהגרעיני הטמונים באדמה ינבטו בשעתם ויצמיחו פריים בכל הדרם וברכתם.

אולם משתמו ימי הלימודים לגמרם, השמיע חסדאי באזני האב ברוב זהירות ועניווּת משאלה חדשה: אדם צעיר, כדי שישיג דרגת משכיל הגון, ראוי לו שיראה קצת העולם הגדול, שכּן “טוב מראה עינים מהלך־נפש” וחשובה היכרוּת העולם והיכרוּת אנשים חדשים לידיעת החיים וכו' וכו'.

האב עם שלא גרס כל עיקר “דעות” אלו ובפירוש השיב לו שאלו הם דברים בטלים, משום שהם נבובים (והסביר לו דעתו בהגיון כפי דרכו), אף על פי כן, כנראה, מחמת אהבת אב לבנו ומחמת שידע כמה אהוב וחשוב חסדאי לאמו ובעיקר, כנראה, מתוך הרגשה עמומה באָפיו המיוחד המוקשה (פרובלמתי) של בנו זה, מנע עצמו מעמוד כמפריע בנו בבנין עתידו — ולפיכך ניאות לו גם על כך.

שלשה חדשים אָרך מסעו. בעיקר שהה בפריז ובאיסטמבול. בפריז — משום שהיא פריז, ובאיסטמבול משום שהיא בירת המלכות. מששב לא סיפר לפני אביו אלא מעט על מסעו, משום שידע, שאביו הרי מסתפק אף בפחות ממה שסיפר לו… רק לבני הבית, ביחוד לאם, סיפר מפלאות החדשות והנצורות אשר חזה בפריז, ואילו על איסטמבול היפה, המופלאה, חזר והדגיש — אולי בלא יודעים — רוממות המלכות שבה: חמש פעמים ראה את השולטן עבדול חמיד… בנסעו לתפילה למסגד ביום ששי ובשובו… ופעמיים ראה שלשה וזירים (הוא קרא בשמותם) כשהיו יושבים בגינת ביתן גדולה… גם אצל ראש הרבנים ביקר וסעד על שולחנו ביום שבת — וניכר היה משיחו: הילה של מלכות וגינונים של מלכות מרהיבים עינו וממלאים לבו…

ג. תחילת חידתו

כשבועיים ימים נמשכו ימי הביקורים מבני המשפחה המקורבים — וביותר מבנות המשפחה — בשוב חסדאי ממסעו. ידידים וחברים, כמשפט הבחורים, לא היו כמעט כלל לחסדאי. גם בין כמה בחורים מבני המשפחה ובינו כאילו עמד חיץ, נראה ולא נראה, וכמה מהם לא באו כלל לראותו ולשמוע מה ראה בעולם הגדול.

ואילו אביו נכנס עמו בשיחה קלה כפעם בפעם על מסעיו כדי להראותו שאין הוא מזלזל לא בדבריו־סיפוריו ולא בהרגשותיו ודרך אגב ביקש לדעת תוך כדי שיחותיו עמו מה נתברר לבן במרוצת שלושה־ארבעה חדשים בענין “התכלית”, כלומר: היכן הוא עומד כיום ואיזו הדרך עומד לבחור לו ליום המחר.

אולם מדיבוריו המקוטעים ומתשובותיו המעורפלות של הבן חש האב, זו הפעם הראשונה, שלא ברור לו, לאב, עצם מהותו ודרך הוייתו של בן יקיר זה, שכן מדבריו של הבן מתברר, שלא ברור לו, לבן, היכן הוא עומד ומה הוא רוצה כיום ומה מחשבותיו על יום מחר.

לפיכך החליט לקחת דברים עמו ביחידות, בינו לבינו, ובכובד ראש ככל הנדרש. המתין ליום שידע שהאֵם ובני הבית נעדרים מן הבית אחר הצהרים והודיע לחסדאי שיימצא בבית באותן השעות. באותו יום הקדים האב ובא מבעוד יום מן המשרד. לאחר שנח רגעים מספר פנה אל עבר חדרו של חסדאי וקרא: חסדאי!

— קומאנדי! (יפקד!).

ומיד סר אל חדר אביו.

— שב ונדבר לאיטנו בשקט ובמנוחה. הגיעה סוף סוף השעה, שנברר לעצמנו מה בדעתך לעשות בחייך. שהרי רצית ללמוד לשונות, הסכמתי לך. ההוצאות למורים, לספרים ולכל הדרוש עלו במשך השנים — כפי שרשום בפנקסי — 10900 גרושים (למעלה ממאה לירה זהב). אחר כך ביקשת לראות עולם. עשיתי עצמי תם, כאילו כך דרכו של עולם, שאין בחוּר בוחר דרכו בעולמו אלא לאחר שעיניו רואות העולם מעבר לים. עתה, זה חודש ימים ומעלה מאז שבת ואיני שומע דבר מפיך, אף לא רמז דבר, מה אתה רוצה לעשות ומה אתה חושב לעשות. ובכן, הגד־נא עתה מה מחשבותיך, מה משאלתך כיום — ואדעה. אפשר ענין נכבד עמך או דבר חשוב, גלה לי. אם יש בידי לסייע בידך, אסייע בחפץ לב.

— זהו הדבר, “מי סיניור” “אדוני”, שאין ביכלתי, זאת אומרת, עדיין איני יודע איך אציין, כלומר: איך אבטא את חפצי, שיהיה מובן ומקובל בעיני “סו מירסיד” (חסדו, מעלתו).

— מה לשון־פלפול זו שאתה נוקט? מה פירוש אלו הדברים? הרי ממה נפשך: אם מובן לך מה שיש בדעתך, ודאי יכול להיות מובן גם לי; ואם חושב אתה, שלא יכול היות מובן לי — זה סימן שאינו מובן לך, כלומר, שאין בדעתך לא מידי ולא כלום.

— מחילה רבה, מי סיניור, יש דברם שתלויים ברגש, לאו דוקא בשכל, ואין השכל מוצא ביטוא להם.

— גם אלו דברי־פלפול נבובים. אדם בריא בשכלו יכול לבטא כל מיני רגשות למן שמחה גדולה עד לתוגה גדולה. ואני הרי אין אני שואלך לענין מסובך או פתרון חידה סתומה אלא דבר פשוט בתכלית הפשטות: במה רוצה אתה לעסוק כאדם מן הישוב. אני בעצמי יודע מה אתה לא תוכל ומה אתה לא צריך לעשות: אתה לא תוכל להיות רב בישראל ואינך צריך להיות — בעל מלאכה או חנווני, אבל למה לא תהיה, למשל, סוחר, כמוני, וכמו כמה מבני משפחתנו או פקיד באיזה בית מסחר או בנק? (נשתדל למצוא מקום כזה). הלא למדת לשונות. או שמא תרצה “לצאת רופא” או “אבוקאדו” (עורך דין); שמעתי, שבחורים מחוסרי אמצעים גולים לארצות אירופה, לבתי־מדרש גבוהים ולומדים כמה שנים מתוך עוני. אני לא אוכל לספק לך הוצאותיך כל השנים, אבל אסייע בידך ככל שאוכל ואתה דאג לעצמך כמו שדואגים רבים.

נשאר חסדאי שותק כמהורהר.

חזר האב ואמר בלשון תקיפה: לשתיקה מה זו עושה? מדוע לא תענה? האל שואל אנכי דבר ממך, הגד לי מה אתה רוצה לעשות או ללמוד, הגד!

— יסלח נא לי סיניור, לא ידעתי, לא שערתי… כי ישאלני פתאם על כך ולכן לא חשבתי בדבר… ואיני יכול להחליט מה לענות ל“חסדו”…

— “בן פורת יוסף”, בן עשרים ושתים שנה ומעלה ועדיין לא חשבת בדבר… לא תחול בך עין רעה… עד עתה עדיין לא מצאת לך פנאי לחשוב על עתידך, אבל מה משמע שעדיין לא החלטת מה לענות לי והרי שאלתי בעצם היא מה החלטת לענות לעצמך; כלום לא שאלת עצמך עד כה: הרי אני, בריה שכמותי המכונה חסדאי אלשיך, מה מקומי ומה חלקי בעולמו של הבורא? אבל אליבא דאמת, לא יתכן שלא חשבת ושאינך חושב לעתים על עתידך; הרי אדם בר־דעת אתה, רק מי שדעתו טרופה עליו אינו חושב ואינו דואג. אבל אני מכירך יפה יפה מלימודך בתלמוד: יש לך דוקא שכל ישר, אבל תמיד ביקשת להעלות קושיה גדולה “נו קאייגה מאל” (כביכול), במקום שאין קושיה, שידעת שאינה, ושאין יסוד לפילפולך, אבל כזאת אהבת… ועתה אתה מפלפל ללא יסוד וללא טעם בענין חמור, בענין עתידך. או אולי, אולי אתה מסתיר מחשבתך האמיתית… משום מה אתה המסתיר? אה? לא אבין, לא אבין… — איך שהוא, לך עתה וחשוב כמה ימים בדבר, אחכה לך שבוע ימים ויהי רצון שתדבר אלי דברים ברורים ומובנים.

ד. בבת עין־אמו

למחרת היום לא קם חסדאי באותה שעה שהיה נוהג לקום יום יום. משסרה אמו למקום משכבו לדעת משלומו, התלונן כי חש הוא בראשו והרגשת בחילה לו; פניו היו נפולים קצת. גם חומו עלה מעט.

עוד אמש, בשעת ארוחת הערב, הרגישה האם בעצבות שבפניו ואמרה לקחת דברים עמו אחר הארוחה, אבל נטרדה בענין אחר ולא איסתייע הדבר. ואילו עתה מצטערת היא שלא הקדימה לדאוג לו אמש.

האֵם, אחת “הבוליסאס” (תואר לנשים כבודות) הנעלות והמיוחסות ביותר בעיר, אף היא הביאה עמה בשעתה יחוס־משפחה גדול — ויחוס נמזג ביחוס ונתעלה ונשתבח מאד.

דיוקה של האם נאֶה, אהוד; פנים עגולים למלאים, בהירים לה, נסוכים נועם וחן, אלא שגם הם נוקשים קצת מרוב יחוס…

פני חסדאי כמו יצוקים על פי קוי פני אמו כיופיים וכחינם. ונראה שגם מידותיו ותכונותיו, לרבות עדינותו־איסטיניסותו ירושה הן לו מאמו, אלא שבכל אלו יפה היה כוח הבן מכוח האם…

והאם ידעה תמיד אהבה רב ודאגה יתרה לחסדאי יותר מאשר ליתר בניה ובנותיה. לדידה היה חסדאי בחור נעלה למופת, אציל, יפה־רוח, כמו אחד “פּרינצי” (נסיך). מדי ראתה אותו בצעדו ברחוב מתונות ונכבדות היתה שבעה נחת, כאילו ציר שלוח מבית מלכות מהלך לפניה ועיניה רואות וצוהלות.

עתה, עם בוקר, קרבה האם אל מטתו, גחנה אליו, ליטפה את פניו כלטף את פני תינוקה ואמרה: מיד אשלח לקרוא לרופא.

— לא, סיניורה אמא, אין צורך.

— היאך? הנה החום עלה עד 37.5 ואתה מרגיש רגש בחילה, יבדוק הרופא ויגיד.

— לא, סיניורה אמא, לא כדאי, אין זאת מחמת פגיעה גופנית, זה ענין אחר… זה מצב־רוח.

— כגון מה, בני? מה אירע לך?

— קש לבאר לה, סיניורה אמא, זה לא ענין בשביל אמהות… פשוט: הצערתי, נעצבתי מאד… זהו מחמת צער…

— ממה? מי גרם לך צער? מתי? הגד לי, אני מקוה שאוכל להבין כל ענין שנוגע לך…

— סיניור פאדרי (אדון אבא) דיבר אלי אתמול לפנות ערב. העיק עלי…, דיבר קשות כדרכו… דבריו פצעוני… העליבוני…

— על שום מה? בגלל מה?

— אנה אמרתי לה: זה לא ענין בשביל אמהות… הוא מאיץ בי שאהיה סוחר או פקיד… תאמר היא, אמא, האם מתאים לי לעמוד בחנות של סחורה, או פקיד באיזה בית מסחר? כלום לכך אני נולדתי?…

הוא תלה עיניו בפני אמו כמצפה לראות מה תגובתה לדבריו…

והיא, אמנם, הנידה ראשה כאומרת הן ומצדיקה את דבריו. אז הוסיף ואמר: גם אומר לי סיניור, שאלך ללמוד ואֵצא “אבוקאדו” (עורך דין) או רופא, אבל זה לא פשוט כלל. לשם כך צריך “דיפלום” של בית־ספר מסויים (בית ספר תיכון) וצריכים “לתת” בחינות. עכשיו אני אלך בגילי לבחינות? ואם נניח אחת מני אלף, שיהיה לי דיפלום כזה — אח"כ צריך ללמוד חמש־שש שנים ודרוש כסף — לפחות אלך לירות — מהיכן אקח? הוא לא יתן לי אלא משהו… והוא רוצה שאחליט תוך שבוע ואודיע לו תשובתי… מה אחליט? מה אגיד לו? מה אעשה?

בדבּרו לאטו הקשיבה האם רב קשב לבל תפסיד מלה ממוצאי פיו, למען תוכל להוכיח לו שהיא מבינה גם בענינים, שהוא חושב שאינם שייכים לאמא…

משהתם דברו — החרישה רגע ארוך כמהרהרת אחר דבריו… והוא השפיל מבטו בין ידיו ולא נשא עיניו אליה כאישור לטענתו, שאין הענין שייך לה ואין הוא מצפה דבר ממנה…

אולם האֵם השמיעה דברה לאמר: ראה, בני, אתה אמור לי מה מחשבתך, מה אתה רוצה להיות ואני אקח דברים עם סיניור פאדרי; אני מקוה שישמע לדברי, רק אתה אמור לי מה…

— גם זה קשה לבאר לה… אבל בכל זאת אעשה רצונה… אני רוצה עוד ללמוד לבדי, בלי מורים, יש חכמים בעולם שלמדו מעצמם. יש כאלה חכמים גדולים בעולם. אני רוצה לכתוב ספרים; בתחילה ספר חכמה אחד, של מחשבה, כמו פילוסופיה, שייצא לו שם בעולם… לשם כך נחוץ רצון, זמן, סבלנות וכסף; צריך אני לפחות ללמוד חמש־שש שנים; וסיניור פאדרי, אני יודע, לא יסכים, לא יקבל דעתי ושוב יכעס ו… יעליבני…

האם השיבה מיד: ראה, אהובי, אני אדבר אל סיניור. אני יודעת שאולי גם אלי לא יקשיב ועלול הוא “לתת לי שבירה” אחת בדיבור קשה. אבל אני אדע איך אסיח לו. מדוע לא ניתן ליתן לך ללמוד כמו שאתה רוצה? המניעה יכולה להיות אצלו הכסף. ואני אדאג שיהיה לך הכסף, כמה, למשל, יהיה דרוש לך בחודש.

— שנים־שלושה נאפוליוניס (לירות זהב).

— שפיר. אני אמצא מקור לכסף… אתה אל תעצב ואל תקח דאגה עמוקה בלבך.

ה. בנגלה ובנסתר

כעבור שבועות מספר נראָה בעליל, ששביל חייו של חסדאי אלשיך כבוּש וסלול לפניו בכיוון אשר בחר בו: כל הימים יושב חסדאי בחדרו שקוע בספרים ו“לומר חכמות מעצמו”.

מה גרם ומה הכריע להביא את האב, המעמיק ראות ישרות והשופט בהגיונו נכוחות, העומד על דעתו והתקיף בדברו, לבטל רצונו ולהסכים לחפץ בנו? ודאי לא בכוח ההגיון שבטענות האֵם או הבן, אלא דוקא בכוח תבונתו של האב ובכוח תפילתה של האם, אשר ברוב אהבתה לבנה זה העתירה והתחננה לפני בעלה, שימלא זו הפעם האחת רצונה ויניח לבן ללמוד חכמות ו“סטודיוס” (עיונים) לבדו ומסכום ממון שלה (נכסי מלוג) יעניק לו, אשר דרוש לו במשך חמש שש שנים. ויען וביען העמיק האב ראות ושפוט כדרכו, סבר, שאם יעמוד הפעם על דעתו, זולת שיהיה כבז ומשפיל את רצון רעיתו, עלולים הדברים להתגלגל למצבים קשים ולהגיע לתוצאות מרות ולכן קיים הפעם: “בטל רצונך מפני רצון אחרים”.

אז קרא לבנו אל חדרו. פתח ואמר לו: לא קראתי לך לשם מתן עצות בלכתך בדרך שבחרת בה, אי איני מבין דבר בחכמות חיצוניות ואיני יודע לשונות — ואיני יכול איפוא לבחון ולבדוק מה תלמד ואם תיטיב ללמוד ואם תצליח בלימודיך, אלא קראתי לך בשביל להגיד לך, שעם שאיני מרוצה כלל בדרך שבחרת בה ואדרבא מצטער אני שכך עלתה לי לראותך בוחר בדרך כזו — בכל זאת לא ארפה ידיך וכל שכן שאיני רוצה לנבא רעות, חס ושלום. אדרבא: לא אשאל ולא אנסה, למד בדרך שאתה רוצה ונראה מה יהיו חלומותיך. מראש חודש ואילך אתחיל לתת לך כל חודש שני נאפוליונים. אמרת לגברת אמא, שאתה צריך שנים־שלשה נאפוליונים. סבורני שמספיקים שנים בהחלט. בסכום כזה מתקיימת משפחה קטנה די מחסורה — יספיקו גם לך. ואיני דורש ממך שום תנאי ושום דבר, רק שתשמור כראוי על ה“ג’ודיזמו” (היהדות) שלך. חלילה לך שעל ידי עיון בחכמות חיצוניות תסטה מיראת שמים. אם תאבד יהדותך כדי לקנות חכמות חיצוניות, תדמה למי שמתעוור והולך לקנות לו משקפים לראות. עתה לך לשלום וה' ישפות שלום.

— תודות רבות, סיניור, אשמור על דבריו תמיד.

מכאן ואילך הרפה האב ידו מחסדאי כאשר אמר. רק לפרקים ביום שבת יש וקרא לו להצטרף אל אחיו הצעיר, ישבו לפניו ועברו על סוגיא מסויימה או על “ענין” מאחד ספרי הפוסקים.

ואילו כל ימות השבוע ישב חסדאי בחדרו ושקע בספריו. בעיני אמא היתה אוירת הבית באותם הימים ספוגה רוח נעלה, רוממה, מלימודיו העמוקים והנערצים של חסדאי. רק דאגה אחת ועוד אחת תשכונה בסתר לבה: האין הוא מתיגע מדי ברוב מחשבותיו? פחד סתר יכרסמנה: שמא צפויה, חס ושלום סכנה לשכלו מרוב מחשבותיו. אך לבה לפיה לא גילה: מה אשה כי תבין דרך גבר נעלה כחסדאי? ואילו דאגתה השניה השמיעה לעת מצוא לאחותה הצעירה ממנה (גם היא אֵם לבנים ובנות גדולים — כולם נשואים): הריהו…. חסדאי היקר, כבן עשרים ושלוש…; בגיל כזה האין ראוי, האין נחוץ, שתהיה בת זוגו צמודה לחיקו? האין צו העלומים תובע זאת ממנו במפגיע? ואיך הוא, היקר, מהלך, ועוד יהלך, חמש־שש שנים כך, “ביקאר” (רווק)? פליאה דרכו ממנה. ואחותה השיבה אמריה לה: מסתבר, שגבר מסוגו של חסדאי תשוקתו לחכמה גדולה מתשוקתו לאשה…

וחסדאי בשלו: בספריו, במחשבותיו ובמהלכיו: מבוקר עד ערב צלל כביכול בתהומות ספריו ורק פים או פעמיים לשבוע יצא לשעה־שעתיים לטיול מחוץ לעיר. אולם רוב ימות השבוע יצא לשאוף רוח עד קצה הרחוב. שם, סמוך לקצות העיר, נמצא בית אולפנה גדול, שבאותן השעות פנוי מתלמידים. אל הטיול מחוץ לעיר יצא כדרכו לבוש פאר, מהודר ומשוכלל, כבן מלך שמואיל להלוך ברגלו בחוצות קריה; בגפו יוצא ובגפו חוזר, בלא חבר, בלא רע. הוא ואפסו עוד. הוא שלו לבדו.

ואילו לטיול הקטן עד קצה הרחוב יצא במדי בית (נאים ויקרים גם הם), בנעלי בית ממין משובח ומחרוזת אלמוגים בידו. אף כאן, ברחוב הקטן, לאיטו יצעד, פסיעה פסיעה, ככלה לקראת חופתה. משמגיע לבית האולפנה מואיל הוא לעלות לקומה השלישית. שם אוהב הוא לעבור, עבור ושוב פעמים מספר, במרפסות הגדולות ואחר יישב באחד החדרים שעה ארוכה ליד חלון הנשקף להרים ולאופקים הרחוקים.

המשרת והמשרתת אשר על הבית עסוקים בנקיון הבית. הם מתכבדים מאד שכבוד מעלתו מכבד את המקום, גם נוהגים לכבדו בספל קהוה. הוא נכנס בשיחה עם האיש או עם האשה וגם אל הנער, בנם, ידבר בחיבה, כאחד האדם. לעתים קרובות יעניק להם, אחר שתיית ספל הקהוה, מטבע בנדבה. גם לנער יעניק מה…

האיש והאשה שבעים רצון מטוב לבו. ביניהם לבין עצמם יסיחו: נדמה כאילו “הוא” בעל “גימל” (גאוה). אבל הרי ענו הוא בתכלית, מדבר עמנו בפשטות ברעות, כאחד מאתנו.

גם עם הנער ידבר לעתים… הנער כבן ארבע עשרה, צחור־פנים שמנמן, רשלן במהלכו, ומבטו כחולם או הוזה.

ובאחד הימים — בסור הנער לקומה השלישית בחדר שישב חסדאי — דיבר אל הנער ארוכות, קלות וחביבות, עד שגילה לו “סוד” כמוס ואמר לו בפירוש שהוא אוהב אותו… כן… כן… והוכיח לו דברו בפועל: נשק לו הרבה הרבה, נתן לו מטבע כסף, הושיבו על ברכיו והשתעשע עמו עד שהחשיך היום — — —

מכאן ואילך — ידע הנער לשמור סוד… כשבא סיניור חסדאי לבית לפנות ערב והנער ידע שהוריו טרודים בעבודתם, או, לעתים, נעדרים מן הבית, עלה הנער לקומה השלישית, וסיניור חסדאי השתעשע עמו שחפצו והעניק לו אתנן טוב מידו הנדיבה…

ויהי היום, בשוב חסדאי הביתה, אחר היפרדו מן הנער באחד מביקוריו הרבים, מצא את אמו יושבת לבדה באפלולית שבחדר באין איש ושאלה בתמיה: מה לה סיניורה מאנה (אמא)? מדוע תשב לבדה בחשכה? שמא תרגיש עצמה לא בטוב?

— לא, אהוב, כלל לא, אני יושבת וחושבת עליך… מה מאד אכסוף לראותך עם אשת נעורים על ידך…; ידאב לבי מאד שהנך בגיל כזה בלי אהבה, בלי רעיה, בלי ששון חיים…

— אל נא, גבירה אמא, אל תהגה בזאת. אין אני חושב כלל על כך, ואין לבי הולך אחר דברם כאלה. הלימודים והעיונים — המה כל מעיני… אל נא תקח דאגה על כך…

ספק נחה דעתה של האם מדבריו, אך דעת הבן נחה עליו לחלוטין.

ו. כקצף

ויקר־שמו ורוב תהילתו של חסדאי נישא בפי מיודעיו (בעיקר מקורבי הבית) ימים על ימים. ובני הבית — זולתי האב — על כפים נשאוהו. ובכל עת מצוא סיפרו בשבחו, הגדילו שמו ומנוּ מעלותיו…: “הוא מכין ספרים”, “הוא מלומד מעצמו”, הוא “בעל מחשבות עמוקות… מאד”…

אכן יש ונתקשרו הזדמנויות בבית, שהמשפחה שבעה נחת ממעמדו של חסדאי: בימי חגים ביקרו את האב “כראש ועד העיר”, ראשי השלטונות שבעיר. כשהיו אלה ערבים, ידע האב בעצמו לשאת ולתת עמם די צרכו. אולם עם שרים תורכים — היה לחסדאי המתורגמן; ולעתים בקרו בבית גם אורחים נכבדים דוברי לשון צרפת — ולהם היה שוב חסדאי המתורגמן. כשעמדו האורחים לצאת, היו משבחים “מענה לשון” של חסדאי, אם בדרך נימוס או בדרך אישור, ובני הבית היו מתמוגגים מנחת; אולם האב, כיוון שלא שמע ולא בחן הדברים בעצמו, לא צהל ולא שיבח.

ואילו מי שעקב ימים על ימים אחר צעדיו של חסדאי וצפה מהלכיו וידע עלילותיו, הנגלות והנסתרות, נוכח לדעת, שבמשך תקופת לימודיו־עיוניו לא הגיע חסדאי לשום הישג של ממש, לשום מעלה כמשמעה, לא בלימודיו, לא ברעיונותיו ולא בפשט־ידיעותיו. כן לא חל שינוי של ממש, שינוי מבפנים, באישיותו של חסדאי, עם שבמשך שש השנים גילגל הזמן כמה וכמה תמורות וחליפות במסלול חייו של חסדאי, כגון: עקירת ביתם, בן כמה דורות, מן העיר העתיקה אל מחוץ לעיר; נישואי האחיות הגדולות; בחורים בני גילו של חסדאי, ממשפחות מיוחסות וממשפחות פשוטות, עניות, הספיקו ללמוד מקצוע של ממש: מהם היו רופאים, מהם עורכי דין, או מורים או מהנדסים, בעוד חסדאי עדיין רבוּץ הוא, בשנה השישית, בזוית שבחדרו, וכל שהיה אביו נפגש ברחוב עם אותם בחורים, שהיו רופאים או מורים, היה בוכה בקרבו, שלא זכה שבנו יהיה כאחד מאלה.

אולם הגיעו ימים שגם האב נוכח לדעת מה דלה ועלובה חכמתו־השכלתו של בנו.

כיצד? — שני אירועים שחלו באותה שנה, הששית, גילו חרפתו.

האחד — ענין “אגרת הבקשה”. גבאי הקהלה ראו הכרח לשגר אגרת בקשה לעיר הבירה בענין גזרת מלכות אחת על ישראל, שהיתה שלא כדין ושלא בצדק וביקשו להעביר מעליהם את רוע הגזרה.

המתורגמן הקבוע ליד הועד שכב אז חולה אנוש בבית החולים. אנשי הועד חששו למסור תרגום הבקשה לממלא מקומו, שעדיין לא בטחו בסמכותו במלאכת התרגום. אותה שעה באו הכל לידי מוצא פשוט: יואיל הבן, סיניור חסדאי, לתרגם האגרת.

בערב, כשמסר האב לחסדאי את האגרת לקראה, קראָה, חזר וקראה ואחר גמגם במקוטעים: מחילה, מי סיניור, “זה לא יוצא לי מן היד”.

— מה? כלומר? תמה אביו נדהם.

חזר ואמר: לשון ענוה וצער, כביכול, שאין ידיעתו בלשון המדינה מגיעה עד כדי תרגום אגרת כזו.

האב החריש רגע ארוך, כמו נאבק עם עצמו מה דברים יטיח כנגד בנו ואחר אמר: מוטב לי שלא אומר שום מלה עליך, רק על עצמי אומר: הריני ככלי מלא בושה לפני הועד, שהרי הכל יודעים שאתה יושב שנים על שנים ולומד לשונות וחכמות — מה אומר להם?

השיב לו דברים בגיבוב, שכתיבת בקשה בלשון תורכית קשה מאד, שכן יש לכתוב כל המכתב במשפט אחד ארוך, כרצועה ארוכה — והוא אינו בקי בכך…

הפסיקו אביו ואמר: כל מה שאמרת והסברת — כאילו כלום לא אמרת. שהרי ידוע לכל, שאין זו חכמה עילאה. הנה בפתח “הסראייה” (בית הממשלה) יושבים כתבנים, אנשים פשוטים, והם יודעים מלאכה זו, כלומר: אפשר ללמוד ולדעת ואתה, מסתבר, לא למדת ולא ידעת או רע מזה, למדת ולא השגת… נראה, שאין ידיעתך בלשונות מגיעה אלא עד כדי דיבור… לדבר, לגלגל מלים, אתה יודע… גם העגלונים אצלנו ומורי הדרך לתיירים יודעים לדבר, אבל לשם כך אינם יושבים שש שנים תחתיהם…

ושלחו מעם פניו.

אולם עם כל הצער והעלבון שגרם לו ענין זה — לרעייתו, שבנה זה תכלית השלמות בעיניהם, לא סיפר דבר. הן יחשיך עולמה בעדה… הן עלול לבה להישבר.

ברם לאחר חודשים מספר חל אירוע שני:

קבוצת יהודים יוצאי אלג’יריה נזקקו לערוך תזכיר לקונסול הצרפתי בעניני זכויותיהם. הם מחפשים אחר אחד חכם, שדעתו רחבה ולשונו (לשון צרפת) משובחה. מי שהוא הורם, שאיש מהולל כזה הוא סיניור חסדאי אלשיך. פנו אליו, חילו את פניו — וסירב להם. שבו והדגישו שהוא רק יחבר את התזכיר והם יתנו למי שכותב “כתיבה תמה” שיעתיקנו — ולא נאות להם.

משהגיעה השמועה לאביו, לא עצר כוח להבליג ולהחריש.

בערב קראו לחדרו ושאלו מה סיבה לסירובו, האם משום שלא נאה לו, לפי כבודו, להתעסק בענינם של יהודים פשוטים או משום… מה? הרי בקשו ממנו, כפי ששמע, שיחבר רק טיוטא של התזכיר.

— לא, חס ושלום, לא משום כבוד, אלא איני מתמצא, איני רגיל בכתיבת חיבור כזה…

— כך… שש שנים אתה הופך והופך בספרים ובמחברות ועדיין לא למדת לחבר חיבור. אנא אוליך אני חרפתי? אתה — רואה אני — אינך יודע לא חרפה, לא דאגה ולא אחריות. כל מעשיך וכל מהלכיך אינם אלא כקצף… קצף… אתה בעצמך אינך אלא כקצף על פני המים — — —

שעה ארוכה נשאר האב יושב תחתיו עגום, נדכא, נבוך: מה טיבו של בנו זה? מה מתרחש בנפשו? אל מה בעצם ישא נפשו? על מה ולמה ילך כל ימיו ללא תכלית, ללא חפץ? השלמה נפשו עמו? עם אלהיו? אפשר מחלה נסתרה נעוצה בגופו או פגע מה חבוי בנפשו? מה פשר סודו?

ז. לעג הזמן

אותן שש שנים ארוכות וריקות, שנות לימודיו של חסדאי מעצמו — תמו מכבר. עתה, לאחר שנתים ומעלה לתום אותה התקופה, מחכים בבית בגעגועים רבים הכל — זולתי האב — לשובו של חסדאי ממסעו בפעם השניה לצרפת ולתוגרמה. ועתה הגיע יום שובו.

הרי קיצורם של הדברים: לאחר אותה שיחה בין האב ובנו בדבר התזכיר בלשון צרפת, סבר האב, שראוי לו וחובה עליו לנסות ולשנות מהלך חיי בנו הנלוזים. הפעם גמר אומר וגילה לרעייתו בינו לבינה בנחת ובמתינות טיבו של חסדאי, כפי שנגלה לו. בלשון רכה, מרגיעה, סח לה שבדעתו להפסיק מתן כל ממון לחסדאי. "חוששני וּאמר לה שדוקא משום שכל ימיו מוגש ומוכן לו כל מחסורו בלא טורח ויגיעה, מעולם לא ינסה לעשות דבר של ממש ולא יעמול להשיג משהו שבערך; אבל אם ימצא עצמו חסר־כל, יראה עצמו חייב ומוכרח לעשות משהו כדרך בני אדם מן הישוב.

רעייתו היתה כמתחננת: אנא, אחלה פניו, אל יפסיק לו הכל, כלום אני ראויה לייעץ לכבודו? חסדו זקוק לעצה שלי? אבל לבי אומר לי, לא טוב הדבר…. לא טוב נעשה, ישאיר לו חצי הסכום…. בכל זאת לבי אומר לי, ששמור לו מזל עליון…, לא יתכן שלא שמור לו… אני חולמת הרבה… אני חלמתי כמה פעמים שהוא, חסדאי, פאשה, וזיר, כן אחיה (כמו שהיה דודי, כידוע, שר גדול בסטמבול). איני מספרת לאיש שום דבר… אבל אני חולמת… כלום לשוא אני חולמת? פעם חלמתי שנהיה חכם באשי, עם פריג’ה¹ ומצנפת כמו סיניור רב…

משראתה חיוך לגלוג בשפתיו, אמרה כחרדה: אל נא יפתור החלומות, חלילה, לרעה… לטובה… לטובה יהיו, כן יהי רצון.

ובדברה היו פניה המלאים, היפים הצחורים, אחוזים אדמומית מהתרגשות, עיניה הבהיקו מנוגה רב והביטו ישרות בפני בעלה בחרדת ציפיה לדברו…

דומה נכמרו רחמיו עליה ועל חלומותיה ואם כי דיבורו היה כרגיל חמוץ, קפדני, חיפש עתה מלים טובות להרגיע לב האם־הרעיה:

— ניחא, לא אטען כנגדך, דיי מה שאמרתי לך ולו. מכאן ואילך לא אתערב בעניניו הריהו כבר בן אדם, בן עשרים ותשע. והוא בנך כמו בני. אעשה למענך וקבלי את עניניו בידך.

היא לא סיפרה דבר מכל אלה לחסדאי, אבל באותו יום בערב הביאה צנצנת שמן לבית הכנסת הקרוב לבית.

*

האב הישר והנאמן לעצמו עד תכלית, מחששו, כנראה, לחמורות מאלו, שמר הבטחתו: חדשים על חדשים לא לקח דברים במיוחד עם בנו. הוא לא הפך לו עורף, לא נהג עמו בקושי אבל גם לא הסביר לו פנים ולא גילה לו אות חיבה.

במרבית הימים היתה זאת לבן מקור למרירות, עגמימות ודיכאון.

האם עמדה שוב בפרץ. מחרדתה פן ירע לבן מ“אוירה מחניקה” זו, עשתה כל שיכלה ושילחה את חסדאי לחוץ לארץ ללמוד “זמן מה”.

כשנה וחמי שהה בחוץ לארץ. ובעת שובו כעת הביתה מלאו לחסדאי שלושים ושתים שנה.

ברם משחזר — חזרו גם הימים למהלכם וחזר חסדאי לסדר יומו. אמו ואם אביו — כל מעייניהם עתה מופנים לענין אחד: “לסידורו” של חסדאי, למצוא בת זוג ראויה והגונה לו. חיי נישואין — הם תקות הויו עתה, שהם עשויים לקרבו אל דרך חיים מתוקנה וישרה.

ובעוד הם מחפשים כמו בנרות מזל הגון לבן — חל לפתע מפנה לא צפוי ולא מצוי בשממון חיי חסדאי, שנראה לבני המשפחה ככוכב מאיר ואילו כשלעצמו היה זה מעין לעג מלעגי הזמן.

כחודשיים לאחר שובו ממסעו נתקבלה טלגרמה מקושטה וזה לשונה:

28 מארס, 1912

כבוד חסדאי אלשיך.

מינינו אל כבודך חכם באשי בעיר המחוז גרה. התחלת הכהונה בראש חודש סיון שנה זו. מכתב מפורט בדרך.

ראש הרבנים

ניתן לומר כלשון המליצה: רעם אדיר בעיצומו של הקיץ לא היה מדהים, כפי שהדהימה ידיעה זו את בני המשפחה, ובמיוחד את האב: חסדאי חכם באשי בעיר ואם בישראל — האין זו בדיה?

אולם תוך כדי שיחה שקטה בין האב והבן, השמיע חסדאי, שבשהותו אשתקד בסומבול היה מבקר תכופות בבית ראש הרבנים. שם נזדמנו לעתים אנשים נכבדים, שרי השלטונות ואורחים אירופיים והוא, חסדאי, השתתף בשיחות בלשון תורכית וצרפתית. ראש הרבנים היה שבע רצון משיחו וגילה לו הרבה אותות חיבה. המינוי הזה הוא קציר און השיחות…

האב לא עצר כוח מעצור בלשונו ואמר: אם כן, זהו כעין רב מטעם. עשית רושם בדיבור… לדבר, כנראה, אתה יודע… ובכל זאת גם לרב מטעם דרוש עוד משהו מלבד דיבור; מי יתן ותצליח בדרכך.

והאם — גם היא לא יכלה לעצור בלשונה והשמיעה חלקה: אני מבטחי בבוראי, שכשם שנתקיים חלומי, שחסדאי חכם באשי, כן אזכה לראותו צמוד לבת זוגו ונגילה ונשמחה בו.

וכל אותו שבוע, כשבאו רבים מידידיו ורעיו של האב לברכו ואיש איש השמיע את ברכתו כנהוג: “מלכים מחלציך יצאו”, “בן חכם ישמח אב”, “תורה מחזרת על אכסניה שלה” (שגם זקניו של חסדאי היו רבנים), היה האב משיב למברכים בפנים צוחקות. ואילו מי שידע את רגשי האב לבנו, הרגיש כי ימר לו לאב מאד, שבגלל בנו זה נאלץ הוא להעמיד פנים ולסלף האמת שבלבו ולהיראות כאב מאושר, שבנו הגיע למשרה רמה כזו בעודו צעיר לימים…

ומשנודע לאביו, במקרה ובעקיפי עקיפין, שהדרשה הראשונה שלו, נאום הפתיחה שעליו לנאום בעיר כהונתו, חיבר בשבילו, בהסתר ובסוד, שבוע לפני נסיעתו, מורה עברי צעיר, בן גילו של חסדאי, בנו של מי שהיה חנוני ברחוב היהודים בעיר העתיקה, הדהימתהו שמועה זו, הלמה בלבו וחילחלה במעיו, כאילו הושקה בכוח קוּבּעת לענה… במאמץ שאין למעלה הימנו התגבר על עצמו משפוך קיתון של לעג על ראש בנו החכם באשי ימים מספר לפני צאתו למסעו…

בשלהי אייר נסע חסדאי לעיר כהונתו.

ח. כצל עובר

באמצע השנה השניה לנסיעת חסדאי, בעוד האם מצפה, כמשאלתה כל הימים, לבשורה טובה כי תגיע ממנו, שנמצא לו סוף סוף “מזל עליון”, בחורה נעלה ומפוארה כפי שראוי לו, הודיע החכם בשי במכתבו, שהאקלים באותה מדינה קשה וכבד, חם ולח, ומעיק עליו למדי. ובמכתב שהגיע סמוך לשלהי השנה היו בו כמה רמזים על סיום תקופת כוהנתו בסוף השנה.

ואמנם מיד בתום השנה השניה שב חסדאי לבית הוריו, לחדרו, לפינתו, כאילו לא חלה שום תמורה במסלול־חייו מאז ועד היום. היתה רק סטיה קלה, שחלפה כצל עובר.

לסקרנותם של מקורבים וידידים, שביקשו לדעת מדוע קצרה כל־כך תקופת כהונתו של החכם באשי, השמיעו בני המשפחה תשובה פשוטה וברורה: “נו לי דישו אל אויר” (לא “אמר” לו האקלים), לא הרגיש עצמו שם בטוב וחשש לבריאותו. הרופאים יעצו לו: מוטב שישוב לאקלימו…

הכל סברו וקיבלו וכל שכּן האֵם, שבטחונה בבנה ואמונתה בבוראה לא נתערערו בה כמלוא נימה. רק האב לא סבר ולא קיבל, שכּן טעמו ונימוקו עמו: מדוע לא הרגיש כלל באקלים הגרוע בשנה הראשונה? ומדוע אין תגובה כל שהיא מצד מנהיגי אותה קהילה על פרידתו של הרב מעמם לאחר תקופה כה קצרה? ומדוע לא הואיל ראש הרבנים בבירה לרמוז לו, לחסדאי, שיציע לו לעת מצוא כהונה אחרת במקום שאקלימו טוב וקל?… מסתבר שמשהו היה לא כשורה, ואותו משהו לא נודע כל עיקר… ברם, האב לא ראה כל צורך גם לשוחח עם בנו על כך, כי מה יתן ומה יוסיף ה“בירוּר” מפי הבן עצמו?… דיו שהוא רואה שלא חל כל שינוי לא באופיו ולא באורח־חייו של בנו; כמאז מתבודד הוא גם עתה בחדרו, שקוע, כביכול, בתהומות הרהוריו; לעתים רחוקות יואיל ברוב חסדו להופיע בחוצות קריה בלויית אדם נכבד, כאילו סולד הוא מחברתו של סתם בן־אדם, ולפיכך אין לו לא רע ולא חבר וכל שכּן שאינו ידוע כלל ידיד מהו. כך נהג לפני היותו חכם באשי ואף כי לאחר היותו נושא משרה רמה.

אולם אף־על־פי־כן על בעיה אחת במהלך חייו של חסדאי היה האב משתף צערו בצער האם: על רווקוּתו של חסדאי. בענין זה נגלה שרחמי האב לא תמו. וכל שעלתה שיחה בנדון זה בינו לבין רעייתו היה הוא מוכן לעשות כל שאפשר לעשות הן בעצתו והן בהשפעתו ואף בהוצאת ממון (בשביל סוג שדכנים מיוחד, שלא היו פוגעים ברגשות חסדאי); ולא אחת ביטא בשפתיו: צר לי עליו… היאך שרוי הוא בלא אשה כל השנים הללו…

אבל הבעיה היתה קשה מאד לפתרה: בנות נאות והגונות ממשפחות מיוחסות, שהיו בנות גילו, פחות או יותר, כבר נישאו כולן בשעתן. אם יש ונשארו פנויות — ודאי לא היו מן הנאות. אולי האב עצמו היה גורס כדאתמר: “נחות דרגא ונסיב אתתא”, אבל — לא חסדאי…

והבעיה קיימת.

ואילו חסדאי בעצמו, מתוך להט דמיו, נאלץ לנהוג גם בנדון זה בשיטתו, בדרכו, דרך הנסתר והנגלה כאחת: בנגלה, כלפי חוץ, נראה תמיד “מגוהץ”, שוה־נפש, קר־מזג, ואילו בנסתר ביקש לו פורקן ככל שנקרה לו בסתרי סתרים.

ט. גזר דינו בידו

כשחזר חסדאי מכהונתו נמצאה בבית משרתת, עלמה כבת שבע עשרה, ממשפחה קורדית מדלת העם. היא נתקבלה לעבודות הבית לפני שנתים, נערה כבת חמש עשרה. לפי מהלכיה בבית נודעה כנערה טובה, פשוטה, חרוצה, שחורת שער, צחורת פנים, רמת־חזה, מלאת גו, לא יפה ולא כעורה. בבוקר היא לעבודה ואחר הצהרים שבה לביתה.

מסתבר, שבים הראשון שנפל מבטו של חסדאי עליה — ריחפה כרגע בראשו תכנית כיבושו של היצוּר הזה לפרטי פרטיה…

זמן מה, כשבועיים ימים, אזר כל חיליו לנהוג כך, שהיא תרגיש ותראה, שהוא אינו מזכה אותה אף במבט עין אחד, כל שכן שלא פנה אליה בדיבור כל שהוא, גם אם נזקק לפעמים לשירות מידה, לאמר: מציאותה בבית אינה מורגשת לו כל עיקר. כולי האי — כדי שתבין מי הוא, כדי שתדע שהוא אחד, יחיד מיוחד — לא ככל האדם. והיא, בתומה, קיבלה את הדין בלא כל פקפוק והתהלכה בבית בריחוק ד' אמות ממנו.

לאחר תקופה זו הגיע לידי חליפת דברים קצרים, מעטים עמה, בחישוב מדוקדק, כמי שמונה גרגירי זהב… וברמיזה ברורה, שעליה להסיק משיחתו שזאת מעמו גודל נפש, ויתור מרוּם מעלתו, או מענווה רוממה (בחינת: ניגודים מפתיעים — כאורות מסנוורים).

עם זאת הזהירה עוד בשיחה הראשונה, שעליה לשמור בסוד שהוא מדבר עמה, כי הוא מדבר עמה, משום שמצא שהיא ראויה לכך, אבל איש לא יוכל להבין זאת — לכן יד לפה.

לאחר “תקופה” זו, שארכה גם היא בערך שבועיים, הגיש לה בסתר תשורה: מטבע זהב, שעולה כמעט ככל משכורתה בעבודת חודש, שתגיד שמצאה בשוק… כך… מציאה… ולאחר שבוע — אמר לה, שהיה רוצה לקנות לה עדי יקר, אבל הן לא תוכל לגלות מי הנותן, לכן הוא נותן לה שלשה מטבעות זהב — תשמור אותם לעצמה בסתר…

אז נפקחו קצת עיני הנערה, אבל עדיין פיה היה סגור, כי עדיין לא הבינה כל טיבו של האדון הרם…

ובאחד הימים, כשהאם הלכה בשעה מוקדמת בבוקר מהבית לענין מה, נזדרזה המשרתת בעבודתה וגמרה כשעתיים לפני הזמן הרגיל, התלבשה והתכוננה ללכת.

הוא יצא מחדרו ושאלה: למה תלכי כל כך מוקדם?

— גמרתי הכל הכל.

— האם נחוץ לך ללכת לאיזה מקום?

— לא. ככה. גמרתי — אני הולכת.

— את לא רוצה לשבת מעט עמי?

— אה, בקשה, בקשה — אמרה צוחקת־מתנגדת — אם אדון חפץ, כל הלב.

נכנסו לחדרו. הורה לה לשבת וישב על קצה הספה והוא לא רחוק ממנה.

— הגידי לי מה, למשל, היית רוצה שאתן לך… הגידי באמת מה שאת רוצה.

— אני? אני לא רוצה כלום. אני אפילו לא יודעת למה אדון תתן לי מתנות כל כך? באמת למה?

— יען שאני אוהב אותך.

— אדון אוהב אותי? איך זה? מה זה?

— למה לא? את טובה, נחמדה, אני אוהבך.

— אבל אחד אוהב בחורה — עושים חופּה, אתה עושה חופה עמי?

— אבל קודם צריך לשאול אותך: את אוהבת אותי?

— אני? כן… מעט… כמו אוהבת…

— למה כמו אוהבת?…

— יען אתה אדון טוב… יפה… יש לב טוב, פנים כך… “אדוניים”, בשביל זה — אוהבת מעט…

— את רואָה? את אוהבת אותי מעט ולמה את אומרת “חופה”…?

— בשביל אוהבים הרבה, צריך קודם מנסים…. עד שאוהבים הרבה…

— טוב, תתחילי לנסות… בבקשה…

— אני מתחילה? אתה מתחיל…

והוא התחיל — — —

— שמע, אדון, הנשיקות שלך נפלא! זה נשיקות של אדון. נפלא… אני כבר אוהבת עוד “מעט”… אתה אוהב הרבה… כן… אני רואה… טוב. עכשיו אי הולכת.

לאחר התחלה טובה זו באו המשכים כפעם בפעם לפי ההזדמנות, אם המשך קצר וחטוּף או פחות קצר ופחות חטוף.

וחסדאי נוכח לשמחתו — ולא שיער: אולי לאסונו — שהיא אוהבת אותו בכל “המשך” עוד מעט…

אז נזדמן יום לא צפוי לחסדאי: ההורים נסעו לשמחת משפחה אל עיר קרובה ליום ולילה.

המשרתת באה כרגיל בבוקר לעבודה כבכל הימים. ומשנודע לה שהגברת והסניור נסעו — הזדרזה בעבודתה, גמרה ונכנסה להתרחץ. הוא המתין לה שעה ארוכה בקוצר רוח. כשיצאה עטופה במגבת גדולה, יצא הוא לקראתה.

— תמתין מעט, רק לובשת מעט.

— לא, לא צריך, אני מבקש ממך, אני מתחנן אליך… עשי חסד… חסד… ובפניו נסתמנו תחנונים, גלויים, אמיתיים, כאיש המתחנן על נפשו. דבריו נגעו ללבה. היא השמיטה את המגבת מעל כתפיה וניצבה לפניו עירומה כולה. עיניו נפקחו כמו הוּכה בתמהון. רגע עמד נדהם. היא נבהלה ורעדה, כשראתה שהוא קרס־כּרע על ברכיו לפניה, אחז בשוקיה ומלמל נרגש בקול רועד: תודה לך… תודה… אני כפרתך… מעולם לא ראיתי מראה כזה… באמת.. היא הקימה אותו, נשקה לו בחום, באהבה, והיתה אומרת: קח, קח אלה (השדיים) לחץ חזק, עשה כאֵב, כן… כך… ובמיטה — התפתלה, השתוללה, להטה וגמגמה: רק זהר, זהר הרבה, לאט, לא עושה ילד… זהר.

לאחר שעה כשקמה אמרה:

— עכשו, אני צריכה תודה לך. באמת… טוב… אתה טוב. אחר כך נדבר עוד… היום די…

לאחר מכן, תוך חודשיים־שלשה, נזדמנו להם עוד שעות כאלה ארוכות וקצרות.

ובאחד הימים, בבואה לעבודתה בשעה מאוחרת מן הרגיל, התבונן מרחוק אליה וראה שפניה עגומים וכל עצמה כנבוכה. היא מצאה רגע הזדמנות ורמזה לו, שרצונה לדבר אליו.

כשמצאה, תוך עבודתה, שעה קלה להכנס לחדרו, פנתה אליו ואמרה: תראה, צרה גדולה, אני הרה.

הוא נשך שפתיו בשיניו בחרדתו: מה? מי אמר?

תשמע, קודם ששה שבועות לא היה זה… דם… החודשי… חשבתי — זה לא זה, כבר יבוא החודש השני — אבל לא בא. אמי שאלה אתמול: מה זה לא בא שני חודשים — בואי לרופא! אמרתי: לא! סיפרה לאבי: אמר אבי: ממזרת, מן השערות אני מושך אותך לרופא — לכי עם אמך! הלכנו. הוא עשה בדיקה. ראה במכונה, אמר: הרה! באנו בבית. אבי נתן מכות. נורא הרבה. הוציא סכין גדול, אמר ישחוט תיכף, אם לא אומרת ממי זה… אמרתי. מה יכולה לעשות? שישחוט?… שישחוט?…

כשפניו חיורים כסיד, פיו יבש כעץ, שאל: מה אמר אביך?

— אמר: הלילה יבוא אצל אביך וידבר לו הכל. מה יכולה לעשות? אמרתי לך כמה פעמים זהר, זהר חזק… אני בחיי ראשי אהבתי לך הרבה…

היא נחפזה לצאת מחדרו ועזבתהו רכוּן־ראש, המום, מחריש — —

כל אותו יום נהג חסדאי כמשפטו כל הימים: שעות התבודד בחדרו, שעות יצא לרחוב, בשעה הקבועה סעד ארוחת הצהרים ואחר נכנס לחדרו ושכב משכב הצהרים.

לפנות ערב, מבעוד יום, קם בחשאי והלך לחדר הרחצה. נכנס לתוך האמבטיה בחלוק לילה. בתער הגילוח שלו שחט עצמו ברוב סימנים שחיטה גמורה — — —

*

מהלם מראֵה הזוועה התמוטטה האם וכרעה תחתיה. שעות על שעות רבצה בזוית שבאולם הבית, פיה פעור, עיניה פקוחות, מביטות לחלל, כמו נאבקת עם עצמה לשוא לבטא מה, אבל לשונה נעה בגמגום, דעתה קפאה מטמטום — — —

בערב, כשסר כל איש מן הבית, ניגש בעלה אליה ואמר לאזנה כלוחש לה רז טמיר: ראי, יקרה שלי, והביני: זה הכשלון… עם המשרתת… לא נורא כל־כך… גם דוד המלך נכשל.. עוד יותר… עם אשת איש… אדם — בשר ודם.. והמעשה האחרון — הסוף — הוא הדבר היחידי האמיתי שעשה בחייו…; הוא ידע, כנראה, בעצמו שכל חייו היו ב…שקר. אבל בסופו הראה גבורה גדולה מאין כמוהו: הוא פסק דינו בעצמו. תהא מיתתו כפרתו.

---

צדיק בכפירתו

מאת

יהודה בורלא

א. החוד המשולש

כשפקדה את הבית פורענות אחר פורענות, כגזירות שמים מדהימות, אכזריות, עדיין היה עמרם נאור ילד ולא נודע עד מה נגעו, או עד מה העמיקו פגוע בנפשו אותן מהלומות קשות, שהרי כשנתעוור אביו, תלמיד חכם ידוע (ח"ר¹ שמעון נאור) עיוורון גמור, היה עמרם ילד בן שבע; כאח גדול לשני אחיו הקטנים, היה הוא מהלך עם אבא בחוצות קריה, כשידו אוחזת בקצה־שרוול־גלימת אביו ולא ניכר אז בפניו אם כמוסה עמו מידה שהיא של דכאון או מרירות (במקומות קרובים, ביחוד אל בית הגביר מיטיבו ואיש חסדו – סיניור דויד חסין – היה הולך הסגי־נהור יום יום לבדו).

וכאשר בין לילה נקטפה מחיים אמו של עמרם הטובה, החנונה, הנאהבה, ועמרם אז כבן שמונה, ודאי נזדעזע הילד וזעק ויילל כמו הנשים. אבל, דומה, הזעזוע חלף־הלך: גיל הילדוּת, המישחקים והשעשועים הסיחו דעתו ודעת אחיו הקטנים מחסרון האֵם ומצאו את סיפוקם בטיפולה ובאהבתה של סבתא (אֵם אבא).

אולם כשביני וביני הגיע עמרם סמוך לגיל עשר ובבית נתחוללה לפתע מין פורענות מבעיתה, משונה, נדירה, שניחתה על ראש הדוד שם־טוב, אז דומה, ננעץ חודה של אותה פורענות בעצם עולמו של הילד עמרם והחל מתערער עולמו כהתערער בנין מיסודו.

הדוד שם־טוב, אחיו הצעיר של האב, בחור מבוגר (כבר עשרים ושלוש אז), תם ותמים ולא איש דברים, פועל בבית דפוס, לא מן המוצלחים, נרדף בלי הרף כל הימים מידי בחורים ליצנים, שובבים, דרך צחוק ומהתלים, כביכול, עד שהגיע במרבית הימים עד משבר: ביום קיץ, לעת הבוקר, בעוד הילדים סועדים פת שחרית, פרצו מפי הדוד שם־טוב זעקות־שבר, כאילו חרגו מתוך מעיו, כשעיניו אדומות כדם, וכשהוא מדלג ומנתר כה וכה בחדר, נתקל בכסאות והופכם, בכלים ומשברם ובפיו גיבוב דברים וקצף־רוק.

סבתא מיהרה וסגרה את הדלת והחלונות ואבא היה קורא בקול: שם־טוב, שם־טוב, למען ה', מה לך? איכּה? תן לי ידך… עמרם, קחני אליו… די… די… שמעני… שמעני…

מן הנמנע היה לקרב אליו. לבסוף נפל הדוד מעצמו על פניו ונדם. סבתא גחנה אליו ואמרה: לא, לא, לא התעלף… הוא נרדם.

אותו יום באו קרובים ולקחו את הילדים אל בית אחת הדודות מחוץ לעיר בבתי מונטיפיורי ורק לאחר יומיים החזירום הביתה. אבל הדוד שם־טוב לא היה בבית, סבתא אמרה, שהוא חולה, כל גופו כואב לו מאוד, הוא ישכב בבית־החולים עד שיתרפא.

ב. עין בעין

לאחר עבור זמן ארוך הביאו את הדוד שם־טוב הביתה. עמרם אינו יודע כמה זמן עבר בדיוק, אבל סבור הוא שעבר יותר מחצי שנה, כי אז, ביום ש“חלה” הדוד וזעק זעקות גדולות, היה יום קיץ ועכשיו כבר שבועיים אחר פסח, לפיכך סבור הוא ששכב שם, בבית החולים, “איזה שמונה או תשעה חדשים”?

זה ברור. אבל לא ברור לו לעמרם, מה היתה אותה מחלה, שהרי כשלקחו אז את הדוד אמרו ילדי השכנים, הרעים שבהם וגם הטובים, – אלה בלעג ואלה בצער – שהדוד שם־טוב “יצא משוגע”.

הוא, עמרם, אמנם לקח דברים באותם הימים עם סבתא ועשה בחכמה, שלא תבין סבתא את כוונתו ושאל אותה כפעם בפעם: “מה עושה הדוד? (מה שלום הדוד). איפה בית־החולים? מדוע אין סבתא הולכת אליו אלא פעם בשבוע? ואם הוטב לו – למה לא יקחו אותו, את עמרם, ואת הקטנים אליו? הלא הוא אוהב אותנו מאוד”.

אבן נראה לו, שסבתא לא אמרה לו את האמת בכל אשר אמרה. הוא “תפס” אותה כמה פעמים שלא אמרה אמת, אבל לא הגיד לה זאת. התבייש…

אולם במשך הזמן הרב הוסח הענין מדעתו (כי סבתא ואבא לא דיברו כלל לפניו על הדוד). ואילו עתה, שהדוד בבית, שוב לא ברור לו לעמרם מה לו, בעצם, לדוד. כל היום יושב הוא תחתיו – או שמסתכל מבעד לחלון הקטן לרחוב או שיושב ופניו לקיר; מקומו הקבוע בקיטון, ד' על ד', שהיה תדיר גדוש חפצים ועתה פינוהו למען הדוד, שיישב ליד החלון הקטן ויסתכל ברחוב. אין הוא מבקש מאיש דבר. אם ישאלוהו מה, אמנם יענה כהלכה, אבל רק לאחר שהייה קצרה או ארוכה. אם לא יגישו לו אוכל לא ישאל. כשמגישים לו – יאכל הכל בתיאבון גדול…

אותו, את עמרם, ואת הקטנים, הזהירו מאוד שלא ידברו כלל אל הדוד, עד שיתרפא לגמרי וכשהוא יפנה אליהם –מוּתר להם לדבר אליו.

הקטנים צייתו להוראה גם מיראה גם מחיבה. ואילו עמרם, סבר, כנראה, שבשביל להיווכח מה לו לדוד ראוי שידבר קצת עם הדוד, רק קצת…

באחד הימים באו עמרם והקטנים לפנות ערב מבית האולפנה. דלת הבית היתה סגורה. סבתא, כנראה, היתה אנוסה להתעכב באשר התעכבה. עמרם ידע המקום ששומרים את המפתח. לקחוֹ ופתח את הדלת. מיד הסתכל בקיטון. הוא יושב שם פניו לקיר. לא נע ולא זע.

הילדים הסתובבו כה וכה. עמרם דיבר על לב הילדים לאמור: מן הראוי להגיש לדוד סוכריות. נכנסו יחד לקיטון. בהיסוס, בזהירות. ניגש עמרם אל הדוד ולחש: דוד, רוצה סוכריה?

שקט, גם לא הפנה ראשו.

– אתה רוצה סוכריה טעימה, טעימה הרבה, הבט, דוד.

הוא הסב פניו אל עמרם, השהה מבטו על פניו רגע ארוך מדי, חייך חיוך קל ולא נע כלל.

– קח הסוכריה.

הביט עוד רגע ארוך אל ידו, לקח הסוכריה, נתנה לפיו בחפזון – והפנה פניו לקיר.

– מדוע תשב ככה? הפנים לקיר?

– מה? – ענה כמו ברוגזה או בתמיהה.

עמרם חזר בקול שקט על שאלתו.

– מדוע? מדוע? יען אני כעוס, אני זעום, אני בריב, בקטטה –

– עם מי? עם מי?

– עם… עם… עם זה מה שמו… עם ההוא מה שמו… – אמר בלא להביט בפני הילד – עם… עם מסעוּד טופּל (סבל ידוע, גבוה מאוד) ועם אחי (אבי הילדים), עם כולם… גם עם הפאשה (מושל העיר התורכי)… גם עם השולטאן… כולם תחת נעלי, הנה כך (דרך ברגלו על הרצפה), תחת נעלי כולם… מין כזה אני… ככה אני…

– אתה בכעס גם עמי?

הוא הטיל מבטו על פני הילד כמהרהר. התבונן בו ארוכות, חייך קצת.

עמרם חזר ושאל גם הוא מתוך חיוך: – ברוגז גם עמי?

– לא… לא… בוא נשחק קאנטוניס (זוויות, מישחק מחבואים).

ומיד קם, חמק ועבר לחדר ה“ישיבה” שבבית והסתתר מאחרי הדלת.

עמרם נבהל. קרא לו לשוב לקיטון. קרב אליו, ביקש בתחנון שישוב לקיטון. לא נע ולא ענה. כשהפציר בו לשוב – נעץ עיניו בפני הילד כמבקש לתפוס, להבין מה…; וכשאחז עמרם לבקשו כי ישוב עמו למקומו, היכהו בחזקה בידו, הרים קולו וקללוֹ קללות נמרצות בצירוף ניבול פה מבהיל ומביש…

עמרם פנה כה וכה כעכבר מתלבט במלכודתו, באין עצה ובאין מלה בלשונו…

לפתע נכנסה סבתא. ראתה את הנעשה (כשהדוד עודנו מתחבא אחר הדלת), עמדה כמשותקה, התאמצה־התאוששה ונגשה לבנה, ליטפה פניו, נשקה לו, לקחתוֹ בידה לאיטה, הושיבתו בקיטון וסגרה הדלת אחריו.

ראתה את הקטנים בחרדתם ונמנעה מדבּר אליהם דבר. לאחר שעות מספר, שאלה כבדרך אגב את עמרם: – אתה דברת אליו?

הודה מבויש על עוונו.

– התדבר אליו שוב?

– “נוּנקה” (לעולם לא).

כשפנתה סבתא לבית התבשיל לחש האחר השני (בן שבע) לעמרם: הוא באמת… יצא משוגע?

רכון־ראש כמו הלמו על צווארו בחזקה, אמר: –כן… זה באמת…

ג. בטרם עת

הדוֹד שם־טוב לוּקח שנית מן הבית. הפעם לא שאל עמרם דבר ולא חקר.

במרבית הימים, קמעה קמעה, כמו כהה זכר הדוד בלבו. רק לאחר זמן רב, שנתיים בערך, כשבא עמרם בצהריים הביתה מצאוֹ לדוד יושב בחדר הגדוֹל. סבתא הורתה לו: אמור שלום לדוד. הדוד הושיט ידו אליו, חייך חיוך מלא ואמר בקול שקט: – סי עמרם, מוי בואינו (הן עמרם, טוב מאוד) – ולא יסף…

עתה נראה הדוד רגוע, נוח בהתהלכו בבית כה וכה, דיבר כל שהוא לקטנים, ולמחרת היום –ואחר כך יום יום – עזר לסבתא בעבודות קלות בבית או במטבח. יש שיושׂב בקצה שבספה וקורא בספר: חומש, מחזור, תהילים וכדומה. אין הוא להוט אחר שיחה ואינו קשוב לשיחה.

למה אין הדוד הולך לעבודה ולמה בכלל אינו יוצא את הבית אלא לפעמים בערב עם סבתא – אין עמרם מעֵז לשאול. אבל כאין בת־קול הגיעה פעם לאזניו וענתה לשאלותיו החנוקות: שבועות מספר לאחר שוב הדוד הביתה שמע, שלא במתכוון, מאחרי מחיצה שבין שני שכנים בחצר הגדולה, כשהבעל מסיח לאשתו: עכשו הוא כמעט בסדר. אין בו שום סימני שגעון, כמעט כלום, אלא הוא חסר משהו… אומרים שהוא חסר רצון, חסר ענין, חסר מאמץ – לא איכפת לו כלום… לפיכך לא יוכל לעבוד, לא יוכל לשאת בעול, באחריות; ואסור להכריחו. זה אסור לחלוטין.

הקשיב עמרם רב קשב מאחרי המחיצה ואמר לעצמו: הוא עדיין קצת כך… שמע מינה…

במרבית הימים התרגלו שני הקטנים לדוד בבית. הוא לא נטפל אליהם ולא הכביד עליהם במה שהוא. ואף הם נהגו עמו כך. הוא נתקבל על דעתם, לפי תפיסתם, כמצוי חייב המציאות בביתם…

לא כן, כנראה, היתה תפיסתו של עמרם, שבינתיים היה נער בן שתים־עשרה. מציאותו של הדוד בבית, כמו שהיא, כמו הגדישה סאת רחשושים־רגשישים נסתרים בחייו, או סתרה איזו פקעת הרהורים־סתומים בנפשו. אמנם, הוא לא דיבר אל איש מכל אשר בבית ומכל אשר עם לבו. מעודו, גם בשנות ילדותו, היה ממעט דברים. תדיר נראה מהלך, שלא כדרם נערים, בצדי הרחוב, לרוב לבדו, רכון־ראש, מהורהר, כאיש טעון דאגות. ואם גם השתתף במישחקי הנערים ולקח לעתים חלק גם בתעלוליהם, בכל זאת לא הגיע לידי התלהבות־השתלהבות כיתר הנערים.

ככל שגדל הנער כן פחתה מידת השתובבותו ותשוקתו לשאונם והמונם של מישחקי חבריו. ואם היה אדם נותן עיניו בפני הנער מתוך הסתכלות והתבוננות היה מכיר שאמנם חוט של עגמימות או מרירות מתוח על פניו.

וכשצורף, בהגיעו לגיל שלוש־עשרה, אל התלמידים ה“רשומים” (המצוינים) בלימוד הגמרא – לא ידעו חבריו חיבה רבה לו. כפעם בפעם עיטרו אותו בכינויים עוקצים: שתקן־גאוותן, קפדן־רגזן, כזבן־חנפן.

לפיכך היה מסתכסך על נקלה עם חבריו (מבין שמונה־תשעה חבריו לכיתה רק שניים היו לו ידידים) ויש שברוב זעמו הגיע גם לתיגרת ידיים ולא אחת השאירו ידיו, לצערו הרב, סימנים ניכרים בפניו ובגופו של חברו המוּכה מידיו. צערו היה גדול וחרטתו עמוקה בגלל הצער שהוא גורם לאביו (כשהיו באים הורי הנער המוּכה להתרעם עליו באזני אביו), כי את אביו אהב אהבה עמוקה בכל לבו. מסתבר שכל רגשי אהבת אֵם שנשללו ממנו – היו מופנים ונתונים מעודו לאביו כשהם מצורפים רגשי רחמים עליו. וכשהיכה שוב באכזריות חימה את חברו ובו ביום הוכיחוֹ אביו קשות וקרא עליו: – רשע, למה תכה רעך? – השיב לו: – אם לא פני אדוני אבי אני נושא ואני מתאפק כי אז שבעתיים הגדלתי מכותיו.

– אבל גיבור־טיפשון –לעג לו אביו – הלא יובילוך כחתן לבית הכלא, אתה כבר בר־עונשין, בן ארבע עשרה, מה אתה מדמה לך?

– יובילוני. לא איכפת לי, לא איכפת לי כלום, איני ירא מכלום.

– מה אתה מלהג? היאך לא איכפת לך כלום? אינך ירא שישליכוך לכלא? לא איכפת לך שתמיט חרפה עלי ועל המשפחה?

– זה שאמרתי, רק בגלל כבודו, בכדי לא לצער את כבודו אני מתאפק. אבל אני לעצמי איני ירא משום דבר, לא משלטון, לא מקלון ולא מכלום…

אז זקף האב עיניו הסתומות־בוהות אל חלל החדר והיה מראהו כאדם תקוף־מכאוב, עצור־נשימה עד אין מלה בלשונו.

באותו יום כשבא הגביר, כמשפטו כל הימים, למנחה ומעריב ב“ישיבה”, והרגיש שאין שיחו של ח"ר שמעון כאתמול וכשלשום שאלוֹ על כך.

ביקש הלה להתחמק מתשובה והגביר הפציר בו: – מה היום מימים? מדוע נדמה לי ש… שעצבות עולה מקולו היום? או אני טועה?

פתח הסגי־נהור בקול דכא: – מה אגיד ומה אומַר? הבן, עמרם, קרע לבי היום: כשהוכחתיו קשה על שהיכה את חברו היום מכות אכזריות, פתח פיו ודיבר… לא כנער דיבר, אל כאיש, איש שבע יגון ומרירות… הוא היה לאיש בטרם עת… ואני לא ידעתי מה עובר על הילד… עתה הקשבתי לדבריו והבינותי: יגונות הבית הזה דיברו מגרונו…, הם הרעו לו לילד מאוד… אני נאלמתי דומיה. מה ישע לו מאב כמוני?…

והגביר גם הוא נאלם, גם לא ניסה לטיח ניחומי תפל על לב נשבר ונדכא.

ד. פרץ

בין חבריו בישיבה, בני חמש־עשרה – שש־עשרה, לקח לו עמרם לעצמו, או ניתן לו על ידי רבו (בלא היתר מפורש אלא בדיעבד) נוהג שלפנים משורת הדין: פעמים, עת יאחר לבוא לבית המדרש, יישב בקרן זווית וילמד לבדו סוגיית השבוע. הוא פונה אל רבו בענין לימודו, כשרואה הוא צורך לפנות אל רבו. ועמרם אז כבן שש־עשרה.

על שום מה הורשה לנהוג כך? בעיקר משום כבוד אבא שהיה תלמיד חכם מובהק (וגם משום יחס מיוחד אליו כסגי־נהור), שביקש מרבותיו שלא יקפידו עם הנער מחמת שהוא “מוי איניירבוזו” (עצבני מאוד), והוא, האב, ישלים בבית מה שיחסיר אולי מלימוד בבית המדרש.

ימים רבים, כימי שנה בערך, התמיד עמרם לילך בדרכו שלו. ורבו היה מכוון לשמח את אביו והיה סח לו לפרקים מטיב תפיסתו והבנתו של עמרם בתלמודו.

ואולם, עם זאת, מהיותו פורש על הרוב בשבילו המיוחד, נראה גם בעיני רבו וכל שכן בעיני חבריו כעלם “יוצא דופן”, שאם רשות הרבים צרה, כביכול, בשבילו הרי רשות היחיד שלו ודאי צרה וגם תמוהה ואף חשודה בשביל הרבים…

כן ראו המקורבים לעמרם שבאותם הימים אחזוֹ בולמוס של עיון בספרים. מלבד שיעור הלימוד בישיבה, היה מתבודד שעתיים ומעלה, בוקר וערב, יום יום בבתי מדרש גדושי ספריות ושוקע בקריאה.

בשלהי אותה שנה נוספו “ענינים” חדשים: הליכותיו עתה לא חלקות ולא פשוטות…: לעתים יוצא הוא לשוח יחידי (לפעמים גם עם חבר אחד טוב שלו) מחוץ לעיר, במזרחה או במערבה של ירושלים (אם כי אין בטיולים כאלה בטחון מפגיעה רעה שהיא) ושוהה בטיוליו עד לאחר חשכה. פעמים יראוהו עומד ומרבה שיחה עם בתולה, שכנה בחצר הקרובה לחצרו ועוד ענינים “מוזרים” כאלו.

אם נשמע משהו מ“ריננת הבריות” על כך – לא הגיעו הדברים אל אזני האב והסבתא. כקילוחי מים ניגרים הנעצרים בהיפגשם במעצור: אבן או גבשושית ופונים אל כיוון אחר, כן נעצרו דברי רכילות ולזות שפתים (על עמרם) מעבור על בית המשפחה האומללה הזו.

ובין חבריו בישיבה, שרובם נהגו בו כבאחד יוצא דופן במידה לא קרירא ולא חמימא, נמצאו שניים שקרבו אליו קמעה קמעה אם מתוך סקרנות להליכותיו המיוחדות אם מתוך קנאה בו. והיה מה לקנא בו: מלבד היותו בין המשובחים שבתלמידים – כל שהלך והתבגר היה דיוקנו הולך ומתבהר: פניו, הארוכים קצת, חן־בחרוּת מתוח עליהם; שערותיו שחורות, צפופות; עיניו נאות, מצבע תכלת עמוקה (כעיני אמו) ומבטל חודר ועמוק; שפמו, שהיה מתמלא ומשתפר, הוסיף על גילו מנועם הבגרות; קומתו בינונית, כפופה קצת, אך זריזות ועֵרנות בתנועותיו.

אותם שני חברים התרועעו עמו, שמו עצמם כמתברכים בו ומשתבחים בו והיו שואלים, כביכול, דעה ועצה מפיו על אמונות ותורות והוא, בתומו, האמין להם וגילה דעתו בכמה ענינים שלא כמקובל ושלא ככתוב.

לאחר ימים קרא הרב לכל תלמידיו (גם מהכתה השניה) להתכנס לפנות ערב “לענין כללי”.

רב הישיבה, אחד התלמודיים המצוינים שבעדה, למעלה מגיל העמידה, שהיה סומך תמיד על דעתו ובוטח בתפיסתו החריפה גם בעניני דעלמא כמו בפלפולי ההלכה, פתח ואמר:

– בנים, הגיעו אלי שמועות, היינו: ריננת הבריות, אפשר שאין אלו אלא לזות שפתיים, אבל אמרי אינשי: אין עשן בלי אש; והשמועות מספרות, שיש בין בחורי הישיבה שלנו, שדורשים בנסתרות; ותרתי משמע: עוסקים בנסתרות, מה למעלה ומה למטה וגם דורשים דרשות ומגלים פנים שלא כאמת; בחורים קלי דעת ועקשי־לב אלה בחרו ודאי באֵילו “סירים” של פילוסופיה, בישלו להם נזיד־בליל אשר מוות בו: כפירה ב“השגחה פרטית”, ב“שכר ועונש” ובמחי ידם ה“גדולה” ביטלו את “עולם הבא” וכיוצא באלו, דעות שדופות קדים, שעלולות להתפרסם, חלילה, ברבים כשורש פורה ראש ולענה; אי לזאת רצוני לדעת אם תלמידינו נקיים מרעה חולה זו או, חלילה, יד מי שהוא מכם במעל הזה ונכשל והלך עם ההולכים בחושך – יקום ויודה על חטאתו – ומודה ועוזב ירוחם.

משהסיח הרב דבריו לפי תומו, כביכול, מיד הרגיש עמרם שלא לפי תומו הוא מסיח, שהרי כפי שידע הוא את כל חבריו, איש מהם אינו דורש בנסתרות, ושום בריה אינה מרננת כל רינון, אלא אותם שני חברים החניפו לו, רימו אותו והביאו דיבתו רעה לפני רבם כדי לגלות קלונו ברבים. אותה שעה היו דמי עמרם מתרתחים בו, אבל התאפק בכל כחו וחשב, כשייצאו מלפני הרב, יגש אליהם ויירק בפניהם – ותו לא…

אבל מששמע, שהרב מסיים דבריו ואומר: כיוון שאתם שותקים וקיימא לן: שתיקה כהודאה דמיא ועם זה, חלילה לי מחשוב, שכולכם נגועים ברעה, לפיכך אפנה לאיש ואיש מכם במיוחד ו…

כאן נזדקר עמרם כשעיניו אדומות כדם, ידיו רועדות ואמר בקול רם למדי: מחילה רבה, סיניור חכם, אל יטרח לשאול את כולם. אני הנני ה“נגוע ברעה”, כביכול. אני דורש בנסתרות וגם בנגלות וגם למעלה… למעלה מזה… אני איני מסתיר דעתי, איני מכחיש ואיני מחניף כמו שהתכחשו לי אלה השניים (הוא קרא בשמותם), אלה החנפים, השפלים, הנקלים. אני אומר את אשר עם לבי בגלוי, במפורש, באמת. ומן הרגע הזה אין לי חלק עוד בישיבה; אני עוזב את לימודי פה לגמרי. ורק בקשה גדולה למורי ורבי ונפשי בבקשתי: יזהיר נא כבודו את כולם לבל יוודע מכל אשר דוּבר פה למורי אבי. ואם מי שהוא יגלה דבר לאבי, ידע אותו מי שהוא כי בנפשו הדבר – פשוטו כמשמעו.

הפך פניו ויצא את החדר.

היה לבו של הרב נוקפו, שלא היטיב למצוא זיקה מתאימה לבחור כזה, שכל ימיו נהג בו כעם “יוצא דופן”; עליו היה לנסות לדבר אליו לא בציבור אלא ביחידוּת. טעות היתה עמו. לפיכך שלח, אחר ימים מספר, להודיע לעמרם שיסור אליו אל ביתו ביחידוּת.

הרב קיבלוֹ בסבר פנים יפות. מיד פתח לו: ראה נא, בני, קראתי לך לשם שיחה, לא כבין רב לתלמיד אלא כבין אב לבנו. רצונך – דבר ככל אשר עם לבך, הסר כל מרירות, תרעומת או רוגז מקרבך ואז אנסה גם אני ואדבר אליך ונשוב ונתקן המקולקל ותשוב לישיבה טהור ונקי מה' ומישראל.

השיב עמרם בדרך נימוס דברי תודה ויקר לרבו והוסיף: אני, כשלעצמי, שמחתי שקרא לי רבי, הן כדי להודות לו מלב ומנפש על כל שלמדתי תורה מפיו חמש שנים תמימות והן לגלות לרבי, דרך אגב, שאני לא בחשתי ב“סירים של פילוסופיה” וכו' כפי שרמז כבוד מעלתו, אלא אני הגעתי למה שהגעתי מעצמי, מדמי, מקרעים שבלבי. אמת, קראתי בכמה וכמה ספרי פילוסופיה, אבל הם לא הועילו לי כל עיקר לשנות דעתי. בימי ילדוּתי, עד היותי בר־מצווה הייתי ירא־שמים ודבק באמונתי ככל הילדים, ילדי ישראל; פעמים על הרוב הייתי נתפס בתוך תוכי לעצבות גדולה, למרירות. יש ובתוך מרוצת המישחקים – כאילו נדחפתי הצדה, זעף ועגום כאילו חסר אני איזה עיקר־עיקרים, כאילו משולל אני משהו חשוב כעולם ומלוֹאו. ותמיד חלמתי חלומות מבעיתים (עד היום אני חולם, לעתים, כך). לפעמים בכיתי חרש בלילה במיטתי, בלא שירגיש איש. לאחר היותי בר מצווה, חדשים רבים לאחר קבלי עול מצוות כדין ובדבקוּת, קמעה קמעה התחלתי רואה הדברים ראייה אחרת. כל שראיתי – הכל בכל – לא היה בעיני כפי שהיה. יראה, רבי, איני יכול כלל להעלות הדברים כסדרם מאי הווה עלי, היאך נתעוררו בי הרגשים, כיצד נפלו על לבי ה“חילופים” וכיצד היו מתלווים אלי כל יום כמעט שאלות, ספקות, תמיהות. וזכורני היטב: הייתי בן חמש־עשרה כאשר ימים רבים היו נכמרים רחמי על אבא, הנטול אור עולם, החי גלמוד, ללא אֵם לילדיו, והיה לבי דאֵב עלי עד לדמע. גם חסרון אמי קרע קריעות בנפשי ימים על ימים, וגם גורל דודי האומלל, שהיה מהלך כצל בין חדרי ביתנו, החשיך לפעמים העולם בעדי. אז נזדמנתי לבתי שכנינו ברחוב, ברחוב שלנו… יודע רבי… (הוא נקב בשמות שש־שבע משפחות בבתי עניים), בתחילה נכנסתי במקרה ואחר כך.. אחר־כך במתכוון…

– כלומר, מה כוונתך “במתכוון”? – שאל הרב בקול שקט וזהיר…

– במתכוון… כלומר: לראות… האומנם? עד כדי כך? עד כדי כך? משפחות אלו נתונות בחרפת דלוּת, במחסור, במדווים קשים, פה שני ילדים משותקים, שם ילדה נחנקת מקוצר נשימה; בבית אחד חמישה או ששה תינוקות (בניהם של חוזרים על הפתחים), מהם מוכי שחפת. אביו של אחד מהם סבל צולע על רגל אחת; מראה המשפחות כולן, כמוכות, מחוצות, רמוסות מידי אויב אכזרי, – כל זה ברחוב אחד, קטן, וכמה רחובות כאלה בעיר ובכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה – ואתה תמה ואומר: הייתכן… שיש אלוהים ורצון־אלוהים וצר־אלוהים עושים כל אלה?

– וכלום, בני – אמר הרב בניחותא – האין משום רמז יוהרא בדבריך, כאילו “תובע כללי” אתה לתבוע מן הבורא תיקון הבריאה? או כאילו שמת עצמך ממונה על כבשונו של עולם?

– חלילה, רבי, חלילה לי, איני מתיהר. אני כגרגיר זערער בין ריבוא ריבועות פלאי הבריאה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, ובכל זאת לא אאמין, לעולם, לעולם לא אאמין כי הרע המצוי בעולם, בחיים המצוי בשפע כזה, בזרמת שפע כזה, ממקור אלוהים הוא, אלא שאין אנו יודעים, אין אנו משיגים, אפילו כחלק אחד מאלף־אלפי אלפים ממהות אלוהים – מה? מה? כלומר, אני מבולבל? רבי סותם אזניו?… אני גורם לו צער?… באמת?… ובכן הסכלתי כי דיברתי… טוב… טוב… אלך… ולא ירצה מורי ורבי לברכני?…

– כמי שכפאוֹ שד אמר לו רבו: – לך לשלום… יהי רצון ותשוב לצור מחצבתך…

נשק ידו של הרב ויצא.

ושפתי הרב דיברו חרש: יוצא דופן נכנס ויוצא דופן יצא…

א. מִפְנֶה

יציאת בחורי ישיבה לבתי ספר תיכוניים בירושלים היתה בימים ההם רעה חולה, כביכול, היינו: חזיון נפרץ. בידי ההורים לא נמצאה מחתת הקטורת לעצור בעד “המגיפה”. בכמה בתים קמו מערכות קשות בין האבות והבנים, אבל, אם בעל כרחם אם מרצונם, בסופם ניאוֹתו האבות לבנים.

אבי עמרם, שהיה תלמיד־חכם חשוב ורחב־דעת, אבל קצר־אונים, כאיש סגי־נהור, נוכח לדעת לאחר דין ודברים וטענות וּויכוחים, שלא יעצור כוח למנוע את הבן מלכת בדרך שבחר בה – ללמוד בבית ספר תיכון – ניאוֹת בסופו לרצונו.

רע ומר היה הדבר בעיני סבתא, שלא חדלה להזיל דמעה באותם הימים.

סבתא היתה אשה גדולה, ביראת שמים כמו בגופה: קומתה רמה, זקופה. תווי פניה חרותים בהדגש: מצחה רחב, ישר, גבות־עיניה עבות־צפופות, עיניה גדולות שחורות ואף פיה ושפתיה סימן גדלוּת בהם. כל אלו הלמו לאָפיה, לצליל־שיחה: חצוץ וחריף היה דברה עם הבריות. בכבדות עלתה בת־צחוק על פניה. כעוסה היתה על הרוב כלפי עצמה ובלתי מרוצה מן הבריות. הבריות, שידעו מה כבדוּ המישברים שעברו על ראש אשה זו, השתאו לה ואיש לא תמה ולא רגז על קשיותה, מרירותה וקפדנותה. ואילו היא, עם כל רגשי התהייה והתמיהה כלפי שמים, סברה – כאשה יהודיה כשרה – שאשמת־מה חבויה בלא יודעים, כמובן, בה עצמה, או באיש מאישי המשפחה (שהרי בראשיתה, עד גיל החמישים לחייה, עמדה היא בגרם המעלות: בעלה נודע כרב מהולל, האב־בית־דין, ש“ישיבה” מיוחדת לו בביתו והיא – בוליסה וידה די נאור – מקומה היה בשורה אחת עם הנשים הגדולות המיוחסות), ואם נפלה על ביתה אש משמים, אין זאת אלא כי עוולת־מה נפלה בבית ועליה לפשפש כל הימים במעשיה, בכוונותיה ובצעדיה. לפיכך נשאה עליה בדומיה את המעמסה הכבדה בטיפול כל בני הבית, באיש ואיש לפי גילו ולפי מצוקתו, ושמרה על הבית ועל ה“ישיבה” בנקיונם, בסדרם כהלכתם, כאילו הללו מעשי ידיה של אשה צעירה וזריזה. וכל אלה עשתה כדי לכפר על צל צלו של אשם אם קיים בביתה. ובסתר לבה השתעשעה כל הימים בתקווה שהנה עמרם – “המעַיֵן המצוין” – כעדוּת רבותיו –מחר מחרתיים יהיה לאיש, ללמדן מהולל, והוא יושע למשפחה ממצוֹקה ומדחקה ויניח לה מעצבונה ויגיעה.

ובעת ששמעה בבית דברים מפתיעים־מבעיתים, כי זומם עמרם “לעזוב את התורה” – כמו נעה האדמה תחתיה. ומסופו של מהלך הדברים והוויכוחים במשך ימים בין עמרם ואביו, כשהבינה שהאב, ה“חכם” הנערץ, נוטה להסכים לרצון הבן – דמתה שסדרי בראשית נהפכים לעיניה. היא לא ההינה להשמיע קולה ולחלוֹק על דעת בנה המהולל בתורתו וביראתו, עם שלא חדלה כל אותם הימים לתהות במבוכתה ובתמהונה על תהפוכה זו, שקשתה עליה כגזירה רעה.

ורק לאחר שעמד בנה והעלה בשיחו עמה דברי הסבר מתונים כגון, שהעולם זקוק גם לרופאים, לרוקחים, לפקידים, לעורכי דין ויתכן מאוד שעמרם יהיה פקיד בבנק או רופא או מהנדס וכיוצא באלה – נפסק מקור דמעתה של סבתא אם כי לא מקור עצבונה.

כל אותה שנת “התכוננות” של עמרם (להיכנס לבית־ספר תיכון) נתפסה בעיני סבתא כשנה משונה, מוזרה, ובעיקר “חשודה”. גדולה חשדנותה של סבתא מחמת כוחם של “ספרים אלה”, כלומר: ספרים “נכרים”, שעמרם דבק בהם, להוט אחריהם ומסור להם בלב ונפש. היא רואה ומשתאה עד מה כוחם של ספרים אלה גדול, שהסיחו דעתו מכל חיבובין שלו, מכל הנאות שלו ומכל ענינים אחרים; גם העציצים ההדורים טיפוחי ידיו, עתירי הפרחים לשלל גווניהם, אהובי נפשו מאז – נידחו והזנחו מחמת תאוותו לספרים ואינו פוקדם אלא לעתים רחוקות ועם שרואה בנבלם אינו כואב לקצם. ואף טיוליו הקבועים לעת ערביים שוב אינם קבועים כלל עכשיו וכל שכן שחדל לגמרי משבת עם חברו, כפי שישב לעתים, לשחק “דוֹמינוֹ”.

וכל שהיתה רואה אותו, שעות רבות וארוכות, בימים ובלילות, בין ערימות הספרים, נמשל לעיניה לאדם שיושב כפוף על גבו וחופר בעשר אצבעותיו במחפורת כדי להעלות, כביכול, עפרות זהב מתוך האדמה, או כעני־אביון רעב, המחטט בקרן זווית למצוא פירורי מזון לנפשו הרעבה.

אין מטבעה של סבתא לגלות מרירי לבה לאוזן זר. למודה היא לחשׂוך מלים בפיה על כל אשר פגעי הזמן הטיחו על ביתה; גם על התהפוכה החדשה אשר פקדה השנה את ביתה אינה מרימה קולה וגם לבנה לא תסיח את שהיא רואה יום יום מ“גלגולי” עמרם לעיניה, זולתי שאמרה פעם, בעצם ימות החורף באותה שנה: אילו היה עמרם לומד בתורתנו הקדושה בחשק עצום כזה, כמו שלומד “פרנסיז וסינסייאס” (צרפתית ומדעים) הלא היה יוצא גאון גדול.

ובינה השיב לה ברוח נכאה: לאסוני איני יכול לראות ולדעת מהו לומד ועושה ולא הייתי רוצה להטרידו בשיחה בעלמא, אבל ודאי חייב אני לקחת דברים עמו, לדעת מלימודיו ומעניניו החדשים.

א. גילוי

ואמנם, האב לקח דברים לא פעם עם בנו, ואף הבין ו“תפס” דברים שהם מלימודיו, אבל סבתא לא הבינה ולא שקטה.

כל שראתה סבתא, שבנה ונכדה יושבים יחד ועמרם מספר מתון מתון, כאילו מגלה לאביו “סודות” מהספרים של ה“גויים” (יסודות כימיה, כללי פיסיקה, גופי הלכות בהנדסה וסטראומטריה וכיוצא באלה) היו פני האב מחויכים מהנאה והיה מגיב ואומר: אני מבין… ברור… שפיר… שפיר מאוד…– כל אותה שעה היתה סבתא יושבת מרוחקה מהם, מן הצד, כשעיניה הגדולות פקוחות כעיניה של לילית וכל עצמה תמוהה־משתוממה: לאן מושך הבחור את אביו?… היאך זה? האין חשש… חשש זה… ולא העזה להעלות על שפתיה: מה חשש הוא זה…

ולאחר זמן רב, כחצי שנה לאחר שנכנס עמרם בבית הספר התיכון, כשקלטה פעם סיפא של שיחה בין האב ובנו – שקטה במקצת.

האב שאל: –ועתה אתה יודע כמה שנים עוד עליך ללמוד כדי שתגמור בית ספר זה?

– כן, עוד שלוש שנים.

– ומה עושים אחר כך?

– אסע לחוץ לארץ, אלמד משפטים.

– מהיכן תיקח ממון?

– רבים בחורים, חסרי־כל, לומדים וגומרים מתוך עוני.

– ומדוע דווקא משפטים? – להגן על עשוקים, לגלות מסווה השקר של רמאים, לזאת אשאף.

– יפה, בני, אשריך. אף על פי שיד אחת אינה יכולה לקרוע אפילו סמרטוט אחד, אבל שנינו: לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל הימנה.

מששמעה סבתא כולי האי רפה תמהונה ופחת עצבונה.

אולם בשנה השניה ללימודי עמרם בבית הספר – נדמה לה לסבתא ששוב מהלכי עמרם אינם כסדרם.

בימות הקיץ, באותה שנה שניה, הבחינה סבתא, בלא כוונה מיוחדת לכך, שעמרם שוקע כפעם בפעם, שעה ארוכה, ב“פינטורה” (ציור). תחילה סברה: כשם שכל שלומד ושונה עמרם סתום וחתום לעיניה, גם ציורים אלה הם חידות מחידותיו.

וככל שרבו הציורים כגון: צלוחית, עציץ, בקבוק, סיר וכיוצא באלה, כן רבות שאלותיה־ספקותיה של סבתא: כלום בשביל “לצאת” עורך דין צריך אדם לצייר ספלים, קדירות וכו'?

ובאשר אין דרכה של סבתא להרבות דברים אפילו על מה שעיניה רואות ולבה מבין, כל שכן שלא תדבר על מה שרואה ואינה מבינה, לפיכך נמנעה מהטריד את עמרם, עד, שאולי, יוכשר לבה להבין.

כשהגיעו ימי חופשת הקיץ באותה שנה שניה, היה עמרם מרבה לצייר מאשר לעסוק בלימודיו, כבימים עברו.

באחד מימות הפגרא, לעת הבוקר, לאחר שיצא עמרם את הבית, היתה סבתא מכבדת ומנקה האבק שבחדרים. והנה על שולחנו הקטן של עמרם בפינת מושבו – מונחת קופסת גפרורים, מאלו הקופסות העגולות, שראשי גפרוריהן צבועים אדום, צהוב, ירוק. הקופסה פתוחה – ודאי שכחה עמרם כך על השולחן והמכסה מונח הפוך על ידה; רוב הגפרורים חסרים, שלישם או רביעם מצויים נשענים על הקופסה. שלחה סבתא ידה לקחת הקופסה והמכסה ולנער המפה – אבל לא נתפסה בידה הקופסה. תמהה, קרבה, הסתכלה וראתה: זה ציור של הקופסה, מעשה קונדס של עמרם…, מין ציור שכזה!… ממש, ממש קופסה וגפרורים ומכסה. נתבדחה דעתה עליה ובצהלת לבה אמרה להיכנס ל“ישיבה” אל בנה, צעדה –ועמדה תחתיה: אוי לי – לחשה –למי אראה? איך אגיד לו?

נשרה דמעה מעינה.

בכל זאת, לאחר שעה קצרה לא יכלה עצור ברוחה. עוד מעט עומד הוא לצאת, לילך אל הגביר כדרכו. והלא ראוי לו שידע, צריך הוא שיידע ענין כזה. מי, איפוא, יגיד לו דבר כזה?… מוטב שהיא תגיד לו בזהירות, ברכוּת, תחפש מלים לבל יכאב לו…

כשעמד הבן לקום ללכת נכנסה לישיבה. פתחה ואמרה: אתה הולך כבר? רציתי להגיד לך דבר…

– מה דבר? אמא?

– זה בענין עמרם… רצוני לומר… הרי הוא מספר לך לפעמים דברים מן הספרים לו מהסינסייאס (מדעים) שלו, מה שקורא, מה שכותב… לא כך?

– כך… מספר לי לפעמים… דברים חשובים… מאוד… והוא יודע להסביר…

– והוא מספר לך עוד מה שהוא עושה?

– מה שהוא עושה? כלום יש לו עוד דבר שהוא עושה? זאת יכולה היא (אמא), לדעת, היא רואה… מה הוא עושה מלבד קריאה, כתיבה, חשבונות?…

– כן… יש לו, מלבד כל זה, לא, חס ושלום, איזה דבר לא הוגן, נהפוך הוא: ענין נאה… מאוד נאה… ממש מופלא…

– כמו מה? מהו מופלא כל כך?

– הוא מצייר, מצייר…

– מה, למשל? – כל מיני דברים: כלים, חפצים, פירות, אבל ממש ממש. הכל כמות שהוא… שעֵר בעצמך – אמרה מתבדחת־צוהלת שלא כדרכה – הוא רימה אותי היום, אולי בכוונה, ואולי בלי כוונה, אמור אתה: ממש “אחיזת עיניים” (אמרה בלשון הקודש), הנה ככה: אני שולחת ידי להסיר מעל שולחנו הקטן קופסת גפרורים פתוחה, זה מין הקופסה העגולה, והמכסה מונח הפוך על ידה – והנה אין כאן קופסה ולא מכסה, זה רק ציור של קופסה כזו… עשויה ממש לקחתה בידיים…

– באמת? עד כדי כך? עד כדי ממשוּת כזו? איך היתה מונחת הקופסה? באיזה מצב? איך? ישרה?…

– אני אומרת לך: קופסת גפרורים פתוחה, שחלק מן הגפרורים בה, ואתה יכול לראות ולהבחין אפילו ברווח שבין גפרור לגפרור, בראשים העגלגלים, הצבועים למיניהם, בצע הנייר של עטיפת הקופסה והאותיות של פראנסיז שכתובות עליה… הכל… הכל להפליא.

– כך, אני מתאר לי…; אבל לא סיפר לי דבר וחצי דבר שהוא מצייר… ואני מבין: צר היה לו, כאב לבי לבו לדבר אלי על כך… הוא כל כך רך ברגשותיו. אבל – הוסיף כמדבר לעצמו – אין עליו להצטער… אני סוּס למוּד הצלפות; עוד הצלפה, עוד מכאוב, אין סכנה, לא אכרע, לא אפול. ואפשר – הירהר ואמר – ניתנה לו תוספת ראייה חלף הראייה שניטלה ממני לגמרי… גם ברוך יהיה…

ולאחר ימים מספר הופיע לעת ערב בשעה מוקדמת בבית איש לבוש מדים אירופיים עטוי אדרת ערבית (עבאייה) לבנה וכובע־אנגלים על ראשו ושאל את סבתא לשם חכם שמעון נאור; מיד הכניסתו אל מושב בנה ב“ישיבה”.

משראתה שעברו רגעים ארוים ועדיין שיחתם מתמשכת, הלכה, בישלה קהווה וכיבדה את האורח. לאחר שסחו כחצי שעה בערך, נפרדו דרך חיבה, ובעוד אומרת סבתא לשאול את בנה מי האיש ומה חפצו, בא סיניור דוד הגביר במוקדם, כדרכו, לתפילת מנחה ומעריב ב“ישיבה”?

מיד בשבתו על הספה סח הגביר, שפג בשער־החצר אחד אדון לבוש מדים נאים ומוזרים – אל מי יכול לבוא אדון כזה אל חצר זו?

– אלי, אלי בא… השיב ח' שמעון בקול שנשמעו בו גם אפתעה גם מבוכה…

– אליו? אל ח"ר שמעון בעצמו? מי הוא, איפוא?

אמר ח"ר שמעון: הענין הוא שוב בדבר עמרם. סיפרנו לכבודו השבוע על הציורים של עמרם וראה כבודו הציור של קופסת הגפרורים. ובעוד אני תוהה באלה הימים לסיח לעמרם לדעת מה הביאוֹ לציורים אלו, מתי והיאך הגיע לכך? בא היום האדון הזה וגילה לי כל שרציתי לדעת ויותר משרציתי לדעת. האדון הלז אמר, שהוא פטרון ומנהל של בית ספר לאמנות ומלאכת־מחשבת (הוא מדבר לשון עברית קצת משובשת). שמו: פרופסור שץ. לא שבתי צבי – אמר – לא… לא… אלא שליח ציבור – כך צחק בדברו. בית הספר שלו שמו בצלאל, על שם בצלאל בן אורי בן חור וכו' ויש לו, לדבריו, כמה בחורים מכל קבוצות (קצווי) הארץ, שהם מלאים רוח חכמה ומבינוּת (כך הוא אמר) והוא רוצה שעמרם יהיה תלמיד בבית הספר שלו, “יען יש לו כשרון”. שאלתיו: איפה הכיר את עמרם? השיב לי: לפני שבועיים בערך, התהלך בשדות סמוך לבית הספר שלו, במערבה של ירושלים, וראה בחור צעיר יושב לו על שן־סלע ומצייר בית עתיק, על גדרותיו, אגפיו ואילנותיו וראה והכיר שהוא הבן שלנו. מציורו הכיר שהוא, הבחור, פרי משובח – כך אמר – והזמינוֹ שיבוא ויהא תלמיד בבית הספר בצלאל. אמר לו עמרם, שאביו לא יסכים לכך, כיוון שלומד הוא בבית ספר ועליו לגמור בעוד שנתיים. אז אמר לו האיש, שהוא בעצמו יבוא לדבר אלי – והנה בא היום וסיפר כל הפרשה הזו…

– ומה השיב לו ח"ר שמעון?

– אמרתי לו: מחילה מכבודו, אני איני מסכים. כלום ממלאכה זו יש פרנסה? הרי עמרם יכול להגיע עוד שנים מספר ל“מעמד מכובד” ולהתקיים בהרווחה, אבל מציורים כלום יכול אדם להתקיים?

אמר לי: – אמת, ארמונות ועבדים ושפחות לא יהיו לו מציור (ואפשר, אפשר גם יהיו לו), אבל ודאי תהיה לו פרנסה דיה ויהי לו “ספקוּת רוח” (רצה לומר: סיפוק רוח) ואושר, אושר בלב!

וכשטענתי שעמרם לומד עכשיו לשונות ומדעים – ולמה יפסיק פתאום לימודיו? אמר לי: –לא יפסיק. ילמד לבדו. החכמות והמדעים – יש בספרים. גם המורים לומדים מן הספרים, אבל אצלו – אמר – יש כשרון. אומן בעל כשרון חשוב יותר מדוקטור…; כשרון לא יכולים ללמוד בשום בית ספר – אומר הוא. כבודו יודע – אומר הוא –: כשעשו המשכן היו ששים ריבוא אנשים, והיו חכמים, זקני העם, “עם בינה גדולה” אבל השם יתברך נתן כשרון רק לשניים: לבצלאל ולאהליאב, כמו שכתוב בתורה, זהו…, כבודו מבין…

והאיש דיבר לשון משובשת, בגמגום, אבל יותר משדיבר בלשונו דיבר מלבו…

בכל זאת אמרתי לו: – מחילה רבה מכבודו, איני מבין דבריו לאמיתם: אם יש לו כשרון – כמו שכבודו אומר – למה הוא צריך ללמוד? הלא הוא יודע כבר לצייר יפה, הנה הציורים שלו… נראה לו… (הבאנו לו גם קופסת הגפרורים) ואדוני בעצמו אומר שהוא מצייר יפה מאוד –

– כן… כן… – ענה מהרה – אבל לא כך.. זה הכשרון שלו מן הטבע, אבל הוא צריך ללמוד, זאת הקופסה יפה, אבל זה פשוט… זה כמו צילום… זה כמעט כלום… האמנות זה גבוה גבוה מאוד… תורה גדולה…

בקיצור: הוא דיבר הרבה… במקוטע, במשובש; ונראה שהוא איש טוב, חשוב, בעל רגש, ותוך כדי שיחה שאלתיו: ואיך יראת־שמים בבית הספר של כבודו?

אמר: – כל אחד בדרכו, כאמונתו: למשל – הוא אומר – יש אצלי תימנים, צורפים בכסף… אוכלים, מברכים “זימון”, מתפללים מנחה… אצלנו – הוא אומר – אין אניסוּת (אין אונס), העיקר אצלנו הלב, לב ישר, לב יהודי, כך הוא.

לבסוף אמרתי לו, שאקח דברים עם עמרם ואודיע לו תשובתי לאחר שבוע־שבועיים – כך אמרתי לו. ובאמת רוצה אני לשאול, לידע ולהיוודע.

ז. התמורה וההרווחה

לא הרב ולא כל שכן סבתא לא פיללו ולא העלו על דעתם, עד מה יהיה גדול אוחה של אותה אישקולה – בצלאל – לשנות את מסלול חיי־עמרם, ואת עמרם עצמו, לבחור אחר, אחר לגמרי. שהרי בסופן של אותן שלוש שנות לימודו בציור (והיותו מורה בעצמו למלאכת־מחשבת) נהפך עמרם למין בחור משונה, משונה בטעמו, בלבושו, בשיחו, במהלכו וגם – לדאבת לב – בג’ודיזמו (ביהדות)?

ודאי, לא בבת אחת נתגלתה תמורה זו בחייו אלא קמעה קמעה, כאילו עם גלגל הזמן התגלגל עמרם גלגול אחר גלגול; הימים אצו־רצו ועמם עמרם; וכל שנה פגיעתה רעה מקודמתה.

השנה הראשונה היתה סתומה או אמור אתה: מוסווה, כלומר: עיני סבתא היו רואות ולא יודעות מה רואות, שכן, אפילו, למשל, אופן מלבושו של עמרם ב“בצלאל הזה” לא נראה בעיני סבתא. לא. כי מה טיבה של מין חולצה־כתונת שמכניס בה עמרם חצי גופו העליון והיא נופלת לו מבטנו ולמטה כסרח העודף? ולא מעיל לו ולא חזיה ולא “קראוואטה” ולא כובע נאה כדרך בחורים מכובדים? ולמה לו תלתלים ארוכים אלו, כמחלפות שמשון, היורדות לו על פניו ועל ערפו? כלום כל השנה יש להם “פורים” שם ב“בצלאל”?

ועמאם השיב אמריו לה: – הזוכרת סבתא" כשבאה שעתי ללכת לאישקולה (בית ספר תיכון), הלכתי, קניתי לי חליפה “אַ־לַה פראקה” (אירופית), וענדתי לצוארי עניבה וכובע קש לראשי ובאתי הביתה; סבתא לא הכירה אותי. משנסתכלה בי אמר ברוגזה: האם אינך מבחין, שאתה דומה עכשיו לקוף? ובכל זאת התרגלה אז ללבושי; אף עתה תתרגל ללבושי כפי שהוא ולשערות ראשי כפי שהן.

ולאחר חודש ימים להתקבלו לבצלאל, כשמסר עמרם מודעה רבתי בבית, שהוא עומד לשכור חדר קטן מחוץ לעיר, סמוך לבצלאל, עמדה שוב סבתא דרוכת עוז וטענה: – מה איסטניסות זו שלו? הרי הלך שנתיים ימים לאישקולה יום יום ורבים נערים הולכים יום יום מן העיר לאישקולאס מחוץ לעיר; והיכן יאכל וישתה שם ומי ידאג לו ואיפה מתפלל שחרית וערבית?

האב לקח דברים עם עמרם ומשהבין שרצונו של עמרם לצייר לעתים ציורי־נוף לפני השקיעה או הזריחה ולצייר בכלל מחוץ לבית־הספר וחבל לו להוציא זמנו, שעות שלמות, בהליכה למרחקים יום יום – השמיע אביו דברו לאזני סבתא שלא בפני עמרם לאמור:

– תבין אמא: אם יש יראת שמים בלב עמרם – הוא יתפלל בכל מקום שיימצא ואם אין יראת שמים בלבו – גם אם ישב שעות ארוכות בבית הכנסת – לא יתפלל. ריגנה הזקנה בינה לבין עצמה עד שנשתתקה. ועמרם היה בא כל אותה שנה משבת לשבת אל בית אביו – וסח לסבתא, כפעם בפעם, דברים וענינים כפי שרצתה סבתא לשמוע מפיו…

ואילו בשנה השניה חדל לבוא בקביעוּת ולא בא אלא פעם בחודש, או פעם בחמישה־ששה שבועות, אבל משבא ביום ששי לעת הצהריים – הביא עמו תמיד שמחה והרווחה, שכן עיניו היו מאירות, פניו צוהלות ורוחו טובה ובדוחה עליו ותוך כדי שיחו היה תוחב בידי סבתא שניים־שלשה נאפוליוניס זהב שהיו מספיקים להטיל הרווחה רבה בבית לשבועות מספר) והיה לוחש לסבתא בצנעא: “זה בשביל אבא”. והעניק גם לסבתא סכום הגון, “בשביל מה שתרצה לעצמה”. ולא שכח גם את הדוד שם־טוב, שהיה יושב על העת ומחייך כלפי עמרם וכן סיפק לאחים הקטנים כל שדרוש להם.

וככל שעברו הימים – נהג כמנהגו. ויש ומסר לסבתא גם סכום כסף לא קטן בשביל אותן ארבע־חמש משפחות אומללות, שעוד בילדותו היה מתמלא רחמים עליהן, שהיו ביניהן נשים אלמנות דלות, חסרות כל ועם זאת היו אהודות על הבריות על נמיכוּת רוחן, כניעותן וצניעותן והיתה ביניהן משפחה, ששנים מילדיה היו ידועי חולי־משותקים – ומשפחה אחרת שהיו בה ארבעה ילדים (הקטן בן ארבע והגדול בן עשר) יתומים מאֵם והאב – סבל – מאהבתו הרבה לאשתו (מהוללה היתה ביופיה ובטוב לבה) מאֵן לישא אחרת והוא בעצמו טיפל בהם כל הימים בצמצום ובמצוק.

– טוב מאוד ויפה מאוד מצדך – אמרה סבתא בשעתה – שיש לך לב כל כך רחמן, אבל כלום “כולל” אתה (ועד הדואג לעניים) או ואלירו אתה? (הבנקיר הידוע בירושלים) וכלום יש לך כל כך הרבה שאתה יכול לחלק משלך לעניים? ובעצם, באמת, הייתי רוצה… כך… פשוט… שתספר לי מהיכן יש לך כל זה? אמנם אין זה הרבה, לא אלפים, לא מאות אבל עשרות, נראה, יש לך – מהיכן? כיצד?

והיא, אשר דיבורה תדיר חמוץ וקפדני, ביקשה לתפוס לשון בדיחות, כביכול והוסיפה ואמרה: – איני חושדת, חס ושלום, שאתה גונב הממון, או שבאישקולה שלך עושים ממון ב“מעשי כישופים” – אם כן יש כאן פלא – מה סוד זה הפלא?…

השיב לה אף הוא לשון בדיחה: – כיוון שסבתא אינה חושדת בי, שאני גונב או מכשף – לפיכך ראויה היא שאגלה לה סוד “העושר” שלי ואני בטוח בה שלא תסיג גבולי: אמת, אין לי אלפים ולא מאות ולא עשרות אלא עשֶרֶת אחת, בערך לחודש, פעם פחות פעם יותר. את הממון הזה אני משיג בעשר אצבעותי ובקצת שכל שלי: מבית הספר קבעו לי, מראשית השנה השניה, חמישה נאפוליוניס לחודש, שאני מוציא הרבה עבודה משוכללה בכלים נאים ותכשיטי נוי; וזולת זאת אני מצייר בחדרי ציורים מהודרים, שקונים אותם תיירים ועשירים, גויים ויהודים במחיר טוב, טוב מאוד.

– כמה, למשל, כל ציור?

– יש בשני נאפוליוניס, יש בארבעה וגם בשבעה…

– כל כך משובחים הם?

– לאו דווקא, אף שהם לא רעים. הטובים בעיני איני מוכר.

שמה עצמה סבתא כאילו נחה דעתה ואמרה: – אמת, כשהשם יתברך רוצה לשלוח הצלחה בידי בן אדם, ימצאנה הבן אדם אפילו אם יעשה מטאטאים, כל שכן דברים נאים כמו תכשיטים וציורים, אבל תמיהני עליך, שכל שאני מבקשת ממך שתוליכני פעם לחדרך למען אראה מה דמות ומה צורה לחדרך? מי ומי שכניך? ואיפה נמצא בית הכנסת שמה? הרחוק או קרוב מחדרך – אתה דוחה ביקורי מפעם לפעם ועדיין אתה דוחה…

מילא עמרם פיו צחוק ובדיחה ודחה שוב את ה“ביקור” עד שיקח בקרוב דירה קטנה נאה…

אבל דברים ששמעה בשיחה אחת עם עמרם בשלהי השנה השלישית – נפלו על לבה כאבנים כבדות, או כדקירות סיכן ואז הכירה שעמרם נעשה אחר, משונה, משונה מאוד.

כל ימות החורף אותה שנה היו ביקוריו נדירים, פעמיים או שלוש בכל עונת החורף, אף שמענקיו לבית היו גדושים ומבורכים והכניסו בכל ימות החורף חמימות ונעימות בלב הגדולים והקטנים.

ואילו בשלהי הקיץ נהג עמרם לבוא לעתים לרובע היהודים עם כלי עבודתו על שכמו וצייר איזו סימטה עקומה הרובצת כחנוקה תחת קמרון אפל, שעליו שעונים מבנים זה על זה וזה בתוך זה; או צִיֵר יהודי יושב ליד הרגילה על פתח ביתו. ויש שעלה על גגו של בית גבוה הנשקף אל הר הזיתים ואל הר הבית וצייר וצייר…

כשבא באחד הימים ההם אל בית אבא לעת ערב מוקדמת, לשתות ספל קהווה, הבחין עמרם שפני סבתא אינם כתמול שלשום, שהיא נתונה בפיזור נפש, אם שפותחת בדיבור ומפסיקה משום מה, אם שעונה על איזה ענין שלא כענין.

פתח עמרם ושאלה בלשון קלה: – מה לסבתא היום? כלום הקדיחה היום תבשילה? או אבד לה היום “גוזדאן” (ארנק) הממון?

כיוון שפתח לה הוא בדיבור, מיד ענתה לו: – אכן, אמת דברי הפתגם: “יגון־הלב נשקף בעיניים, כשמן על פני המים”. והנה… אגיד לך בגלוי יגון שבלבי: אמת, שמטוב לבך, ברוך ה‘, אנו חיים בנחת וברווחה, כמו בימי חרפי, בעוד סיניור פאפו (האדון הסב) חי; כמו אז, ברוך ה’ יום יום, אין אנו יודעים מחסור או מצוק; ואביך אינו חדל משבח ומברך אותך ומאחל לך ברכות שמים (כי אתה יודע כמה תכביד על לבו מתת ידו של סיניור דויד אף שהוא עדין וענוו ובעל “לב זהב”). אבל אביך, לדאבון לב, כפי שעיניו אבודות, גם אזניו כבדות, רצוני לומר: אין מגיעות אליו שמועות… שיחות הבריות… דברים מרים כאלה, שעלולים לעקור לבו של אדם מחזהו…

היא החרישה, כמו ביקשה לשאוף רוח.

– אֵילו שמועות? אֵילו דברים?

– הנה… זהו… אגידנו לך במפורש… הבריות מספרות שה“בצלאל” הזה – ה' ישמרנו – יותר גרוע מנוצרים… כך מספרים. אביך שאינו מעורב עם הבריות אינו שומע ואינו יודע, אבל אני שומעת ויודעת.

– מה שמעה ויודעת, למשל?

– הלוואי ולא שמעתי… אומרים שאין שם ג’ודיזמו (יהדות) כלל… אין תפילה, אין מנחה, אין שבת, אין כלום… ואנשים ראו בעיניהם, אוי ואבוי, בחורים מרתיחים קומקום טשאי בשבת… גם תמיד שם, באישקולה הזאת בחורים ובחורות יחד, תמיד יחד, ועוד רע וחשוך מזה… אומרים, ששם מציירים נשים… נשים ערומות… ואם אתה בין כל אלה, כמו כל אלה – וי לנו – מוטב לנו לגווע ברעב מליהנות מממון שבא מצינורות… מצינורות… כאלה!

הנה הגדתי לך הכל בגלוי.

– תמחול, סיניורה סבתא, היודעת היא שהיא חוטאת עתה ועוברת עבירה חמוּרה?

– איזו עבירה? למה?

– שהיא שומעת “לשון הרע” על יהודים ויהודיות, על בית־ספר שלם, מאמינה בכל שהיא שומעת וגם מספרת לאחרים; עכשיו מספרת לי, מחר לאבא, מחרתיים לשכנים וכן הלאה…

– חס ושלום, אני לא מדברת לשון הרע על יהודים… אני איני מכוונת על יהודים, אלא עליך. הנה, אני שואלת אותך פשוט וברור: אתה מצייר נשים ערומות? אתה מרתיח קומקום בשבת? אתה אוכל כשר? אתה הולך לבית הכנסת? בחדרך יש מזוזה?

– וסיניורה סבתא תאמין לכל שאגיד לה על כל אלה?

– כן. בכך אני בטוחה בך; אני מכירתך, גם בילדותך לא פחדת מהגיד האמת.

– יפה, יפה, סבתא, שמכירה, לפחות במידה אחת טובה שיש בי; אבל עלי עוד להעיר דבר אחד: כשאדבר דברים של אמת עלולים דברי להרגיז את סבתא, לצערה, להכאיב לה מאוד, אבל האמת אינה – כפי שאומרות הבריות מרה, אלא להיפך היא מתוקה, בסופה היא מתוקה בהחלט; השקר – להיפך – בתחילתו מתוק אבל לאחר מכן, עד סופו הוא מר, מר כלענה. “נתתי עצמי להבין”?

– ככה… משהו אני מבינה… דבּר אתה ואני אטעם ואדע אם היא מרה או מתוקה.

– ובכן, נתחיל מן הקל: ב“בצלאל” אין בחורים ובחורות תמיד יחד, משום שאין בבית הספר לעת עתה אלא שתי תלמידות בלבד. וזולת זאת, לא כתוב בשום ספר שלנו שאסור לבחורים ובחורות לעבוד יחד, לילך יחד, לטייל יחד. וכן אין מציירים שם נשים ערומות ואפילו לא בובות ערומות, אלא שאנשים שפלים מכוונים להוציא דיבה רעה על “בצלאל”. וכן אני איני עובד בשבת, איני מחלל שבת, אבל איני חושב שבישול קהווה בשבת הוא חילול שבת –

– מה? מה אמרת?!

– אמרתי מראש, שסבתא עלולה להתרגז, להצטער, אבל אם רוצה לשמוע את האמת, תשקוט נא, תשמע הלאה: אני אינני הולך לבית־הכנסת ואינני מתפלל כי מילדותי – נכון יותר: מנערותי – אני “ברוגז” עם האלוהים ולא התפללתי גם לאחר שלבשתי תפילין –

– האל ישמרנו, עמרם, מה אתה מסרטט? (מלשון סמרטוט).

– תשמע, תשמע נא, סבתא, איך אומר המשל: “באמרנו “אֵש” אין אנו נכווים בפינו”… תשמע עד הסוף. רק לעיני הבריות ניענעתי שפתי (כדי שלא אצער אתכם). אבל בכוונה לא התפללתי משום, כפי שאמרתי, הייתי ברוגז עם האלוהים, משום שהרע לי מאוד, מאוד מאוד, מפני שלקח ממני את אמי בילדוּתי, מפני שלקח את עיני אבי, משום שטרף שכלו של דודי ומשום שגם על המשפחות האלה (הוא נקב בשמותן) הנחית מהלומות אימים, כמו שהנחית על ביתנו… ועתה תבין סבתא –

– מה אבין? מה אני שומעת – אמרה בקול צרוד־שבור – איך אתה מדבר דברים כאלה? איך אתה מעֵז להגיד שאתה ברוגז עם הקדוש ברוך הוא? מי אומר דברים כאלה? מי מדבר שטויות כאלו? אמת, הרבה יסורים מרים ואסונות נוראים ירדו על ראשינו, אבל הוא, הבורא, יודע אשר הוא עושה –

– אבל סבתא, הוא עושה לי, על גבי יורד פטישו. אני נשבר, אני איני מבין למה הוא עושה כל אלה ומה נחמה לי בזה שהוא יודע?

– אוי ואבוי לי… איך אתה מדבר היום… ניחמתי כי התחלתי לדבר אליך, שתוק, מוטב שתשתוק.

– אבל, סבתא, אם תשמע לי עוד מעט – אולי ייטב לה. אמרתי שלא התפללתי בנערותי משום שהייתי ברוגז עם הבורא, אבל עתה איני מתפלל ואיני הולך לבית הכנסת משום שאני אוהב ומעריץ לאין קץ את הבורא, משום שאני מתפלא ומשתומם עליו, ואני מתבטל ומתאיין כאפס מפניו אף על פי שאיני יודע אף לא חלקיק זעיר כמו אחד מאלף אלפים מיליונים מרוממות הבורא.

– מה? מה זה? מה אתה מבלבל את ראשי? אני רק אשה אחת… דבר ככה, נראה, עם אביך, הוא יידע לתת לך על הראש… אוי ואבוי לי, מה נהיה ממך!

– לא, סבתא, אני כשלעצמי איני חושש לדבר עם אבא, אבל אני לא אגרום לו אף רגע צער כל שהוא… עמו לא אוכל לדבר. אם סבתא אני מדבר, משום שאיני יכול לרמות, לשקר, להתחפש ועל סבתא לבחור: או לקבלני כמות שאני או לעזבני ולעקרני מהמשפחה. והאם אני, כמו שסבתא מכירה אותי, אני אדם רע כל כך, שיש לשנאו ולמאוס בו?

–… אינך אדם רע… אני הלא יודעת אותך, ומשום זה אני… אני משתגעת מתמהון, אתה כל כך ישר, נאמן, אתה אפילו כמו צדיק אחד… אבל משונה… משונה… אתה צדיק־כופר… כן אחיה…

– ובכן, סבתא, אין מה לעשות אלא, או שתתפללי עלי שאהיה יותר צדיק ופחות כופר או שאני אעשה אותך כמוני…

– בר מינן… בר מינן² – וניערה את דש חולצתה כמנערת מעליה אבק דק של כופרוּת.

ח. עורבא פרח

בעצם ימות החורף חל מקרה־פגע קשה בבית נאור: הסיניורה סבתא הצטננה ולקתה בדלקת ריאות. מחלה זו, שמטילה אימת־מות בכל איש ובכל בית שהיא פוגעת, המרידה מאוד את כל בני בית־נאור, הגדולים והקטנים, שהרי סבתא היא האחת, שכל בני הבית נשענים עליה: היא מחנכת את הקטנים, היא המטפלת בבן המטושטש בשכלו והיא לעיניים גם לבן הגדול ה“סגי־נהור”. ומה גם שסבתא, החסונה והאיתנה, לא חלתה מעודה (מעולם לא שכבה רפויית כוח יותר מיומיים־שלושה), ועתה הרי היא כבת שבעים – והסכנה גדולה. ויותר מכולם היה מבוהל ומודאג עמרם. בהיוודע לו הדבר נחפז ובא הביתה. מיד בא בדברים עם הרופא החדש, שהגיע אשתקד לירושלים (ד"ר ב. אלעמיר), שיצאו לו מוניטין בכל ירושלים, שיטפל במיוחד בסבתא, יבקרנה יום יום, ואם נחוץ, פעמיים ביום; כן הביא אשה שתטפל בחולה ובחורה צעירה שתדאג לבית ולקטנים, והוא עצמו לן בלילות הראשונים בבית.

לאחר שבועיים ימים יצאה החולה מכלל סכנה. ועד מהרה הלכה הלוך והתחזק והיתה חוזרת ונותנת בכל עת מצוֹא תודות ותשבחות למטיביה: בראשונה לסאנטוֹ בינדיג’ו אֶיל (לקדוש ברוך הוא), אחר כך לידו, העושה נפלאות, של הרופא, “שהוא טוב כמלאך רפאל” ואחרון חביב, לעמרם היקר, לידו הרחבה אשר הזילה כסף כמים.

ועמרם, מתוך רגשי תודה נלבבים לרופא, על מסירותו ועל פעלו, הציע לו שהוא מוכן לבוא אל ביתו, לצייר את דיוקנו ולתתו לו כתשורת תודה. בתחילה היה הרופא מסרב מחמת שאין לו פנאי “לשבת” שעות לפני הצייר. אך משהבטיח לו עמרם, שלא יהא צריך לשבת שעות, אלא פעם אחת בלבד יישב בערך עשרים דקה – והשאר יכול הוא לעשות ולגמור לבדו לפי זכרון ראייתו – ניאות הרופא.

ביום הנועד, לפנות ערב, כשעה לפני קבלת חולים מיוחדים בבית, כשדפק עמרם על דלת מעונו של הרופא, פתח לו המשרת, אותו משרת שהיה מלווהו לרופא ברכיבה לביקורי חולים בבתיהם³, קיבלוֹ בכבוד והובילו ל“קאבינט” של הרופא. אף הרופא הסביר לו פנים. הצייר קבע מקום ישיבתו של הרופא בכורסה, משמאל לחלון, והחל בעבודתו. בכל שעת עבודתו לא נשמע הגה מסביב, כאילו אין איש חי בבית. ברגע מסוים נפתחה דלת החדר. משרתת נשאה בידה טבלת כסף קטנה: ספל קהווה, משקה קר, מגדנות קלים, הניחתם על שולחן קטן עגול, נאה, ליד הצייר ויצאה.

לאחר עשרים דקה בערך, כהבטחתו, הודיע עמרם: די בכך; בביתו ישלים וישכלל את הציור ובעוד עשרה ימים בערך יתייבשו הצבעים לגמרי ויוכל להביא את התמונה.

בצאתו את הבית, כמו בבואו, לא ראה עמרם בבית איש או אשה, ילד או ילדה. כה ניפלים ו“גבוהים” מהלכיו של הרופא הזה.

לאחר שנים־עשר יום, באותה שעה לפנות ערב, כמו בפעם הראשונה, עמד עמרם בחדר הרופא והסיר את הלוט מעל התמונה; העמידה במקום מתאים לאור והרופא הסתכל רגע ארוך ואמר במפורש: יצירה נאה. באמת. יפה מאוד. אני מודה לך.

צלצל בפעמון שעל שולחנו והמשרתת הופיעה. אמר לה בלשון ערבית מארוקאנית: מי יש בבית?

– הכל הלכו! בבית ה“גבירה אמא” ואָדל.

– אמרי להן שתבואנה לראות.

ברגעי המתנה, בעוד הרופא שואל את עמרם פרטים מחייו ומלימודיו, היה זה סוקר את הקאבינט המרוּוח למדי על רהיטיו, כליו, צעצועיו, שטיחיו וכו'. הכל נראה חשוב, יקר, אם כי לא כל כך מעודן ומאוהד, בעוד דמותו של הרופא, החיה ובתמונה, יפה מאוד, עדינה ואהודה. לא לחינם – הרהר – אומרים בעיר, שמיום שבא הרופא הזה לירושלים צובאות נשים צעירות רבות בקליניקה, שהוא עובד בה, שכן רבות מאחלות לעצמן, שתתקוף אותן מחלה קלה, כדי שתימצאנה בטיפולו של הרופא היפה…

בינתיים נכנסו האם – אשה בין חמישים לששים – ובתה כבת שמונה עשרה. הרופא אמר כמוסר מודעה: אתן זוכרות, שאמרתי לפני שבועיים בערך, שאחד צייר התחיל לצייר אותי – הוא הצייר. התוודעו, בבקשה, והתבוננו בתמונה.

באותה שעה התבונן הצייר בנשים: דמיון רב לפני הרופא ולפני האֵם. סימני היופי עודם ניכרים בפני האם כיופיים של פרחים לפני הכמישה. תווי פניה של הבחורה חטובים בנוֹי להפליא, עיניה יפות, “דובשניות” חולמניות ועין־הוורד ללחייה. עיניו כמו דבקו בדיוקנה ברוב התפעמותו.

בינתיים שמע את האם בדברה לשון ספרדית: תמונה הדורה מאד, כאילו יושב אתה חי ומביט… מה שאלה… (בלא עין הרע). אותם פנים, אותו… חיוך… בן פורת יוסף – והניעה ראשה, דרך הבעת תודה, לצייר. ואדל אמרה בעברית: באמת, זה כמו חי… כמו פוטוגראפיה, אבל זאת אמנות! זה כשרון… זה יפה…

תוך כדי שיחה הגישה המשרתת כיבוד כנהוג. עמרם מסר דרישת שלום מסבתא, שראתה את התמונה ושהיא מתפללת כדרכה לשלומו ולהצלחתו של הרופא.

בינתיים קרבה שעת קבלת חולים. הנשים יצאו בנענוע ראש קל כלפי הצייר. הרופא לחץ ידו בתודה והצייר יצא לדרכו.

בו ביום, עם חשכה, סר עמרם אל סבתא, כפי שהבטיח לה שיודיענה אם התמונה לרצון הרופא.

סח לה, שהרופא ביקש ממנו למסור לה, שהוא שמח בתמונה כמו שהיא שמחה בה.

– שבח לאל, טוב, טוב. אבל איך הרופא בביתו? יש לו אשה? איך אשתו? ילדים? מה דיבר אליך?

סח לה כל אשר ראה בבית הרופא בביקור הקצר. הוא שמע שיש לו אשה אבל לא ראה לא אשה ולא חצי אשה של הרופא, לא בפעם הראשונה ולא היום בפעם השניה. אבל ראה את אמו ואת אחותו הצעירה של הרופא – אדל קראו לה –, הסתכלו בתמונה, שבעו רצון הרבה, אבל לא שהו בחדר אלא חמש־שש דקות.

– מה גילה של אחותו הצעירה? היא יפה? מה דיברה?…

– היא יפה מאוד, דומה מאוד לרופא. היא כמוהו – בעדינות וברוך של אשה. היא יפה יופי מופתי, מושלם, אצילי…

– מאופן דיבורך עליה אני מרגישה, שאתה מרגיש אהבה אליה – לא כך?

– הו, סבתא מדברת כמו אשה צעירה.

– לא, אני מדברת כמו סבתא שאוהבת אותך, שרוצה לראותך מסודר… מאושר… שתגיע כבר שעתך; הרי אתה בן עשרים וחמש, בחור גדול, בגילך יש כבר לאנשים שניים־שלושה ילדים… אני רוצה לזכות לראותך עם בת־זוג ראויה לך…

– אני מאמין לה, סבתא.

– אתה מאמין לי, כן, אבל לדאבון לבי, אתה אינך מאמין כמוני בקדוש ברוך הוא… לוּ האמנת! לוּ האמנת!…

– כי אז מה?

– כי אז הייתי מתפללת, שיתן את לבה של זו, של אדל, לך, אפשר היתה תפילתי מתקבלת.

– טוב, סבתא, התפללי, – אמר כמצטדק.

– ואתה תאמין גם כן… וגם תנסה למצוא דרך להיכנס לבית הרופא… הלא אנחנו עכשיו קצת מכרים…

ובמשך כל ימות החורף עמדה סבתא בתפילותיה ועמרם – במאמציו למצוא מהלכים אל בית הרופא, גם ביקש ימים על ימים מגע כל שהוא עם הבחורה. אולם נתברר, שעד סוף אותו החורף עלו תפילות הסבתא ומאמצי עמרם בתוהו: כי אמנם, ערך עמרם בתקופת אותו חורף “תצפיות” מחושבות לעת ולמקום, שעשויה המשפחה לצאת (להצגה, לחגיגה, לעצרת) ועקב וארב ותיכנן פגישה בבחינת “סוף מעשה במחשבה תחילה”. היאך ייפגש, היאך יתחיל והיאך יסיים – אבל ההצלחה לא האירה לו פנים: או שאדל היתה נתונה בקרב חבורה מבנות משפחתה, נשים מבוגרות וצעירות, כבתוך “שרשרת הגנה”, או במקום אחר, היו מחזרים אחריה בחורים בני גבירים ידועי שם בעיר ולא נתנו לאיש להבקיע דרך אליה. או, שבהזדמנות אחרת אמנם הבקיע לו איזו דרך שהיא לקרבתה, והיא ראתה אותו בבירור, אבל שמה עצמה כאילו לא השגיחה בו – ועל כך חרה לו היטב.

וסבתא, כל שהיתה שומעת באותם הימים על שדפון מאמציו ותקוותיו, היתה מתעצבת אל לבה שאין תפילותיה נשמעות. ובסוף ימות החורף, בימי חג הפסח, כשבא עמרם לחוג את הסדר בבית, מצאה סבתא שעה נוחה לסיח לעמרם: שמעני, עמרם, האם לא אמרת לי שראית אותה במשך שלוש או ארבע פעמים בלילה, בליל נגינה? או בליל “תיאטרו”?

– כן, אמרתי, ראיתיה.

– מקרוב ראית אותה?

– כן, קרוב למדי.

– ויכולת להסתכל היטב בפניה?

– כן, כמעט; ולמה לה לסבתא לדעת זאת?

– אני חושבת, הלא אתה – לא תחול בך עין רעה – יכול אתה לצייר מהזכרון. ובכן צייר אותה ושלח לה תמונתה למתנה… זאת אפתעה!… וכך תיפתח לך הדרך אל ביתה. תכיר אותך… תראה אותך, כלום רבים בחורים יפים, בלא עין הרע, כמוך?

מילא פיו עמרם צחוק והסביר לה שמידת התרפסות והשפלה יש בכך: – היאך אפשר לתת תשורה כזו למי שאינו מכיר אותך, אינו יודע, ואולי אינו רוצה לדעת אותך?

קיבלה עליה את דעת עמרם, אבל עדיין – אמרה – יש תקווה: יש לבקש דרך שתכיר אותו… לבה אומר לה, שלוּ תכיר אותו איזה לב זהב לו, אֵילו ידיים מבורכות לו – לא תחפוץ באחר – והיא “מצידה” – לא תחדל מהתפלל לקדוש ברוך הוא עד שתגיע תפילתה בעת רצון.

בימות האביב, בין פסח לשבועות, נעדר עמרם מהעיר. הוא יצא בעניני עבודתו לערי סוריה, להכיר עבודות דמשק בנחושת ובעץ.

מששב ימים מספר לפני חג השבועות, בא ביום שבועות אל משפחתו בעיר. רבה השמחה בבית. משהשתרר שקט בבית פנתה סבתא בינה לבין עמרם בשלה: מה נשמע בענין “שלנו” עם אדל?

ענה לה תשובה קצרה כלאחר יאוש: – יה סי בוֹלוֹ (כבר עפה – על דרך: עורבא פרח).

– מה זה? מה משמע?

סח לה שזה חדשיים ומעלה מתנהלת מערכה קשה בין שני מחזרים־בחורים: האחד בן הבנקיר הגדול, העשיר המופלג, והשני בנו של מלומד גדול; לאב אין כל, הוא עצמו נצרך כמעט וגם לבחור אין כלום, אלא אומרים שהוא “אסקריטור” (כתבן, סופר). המשפחה מסרבת ומתנגדת לו, כיוון שהוא בבחינת עני, אבל עסקנים נכבדים ו“ציונים” ידועים מבקשים עליו רחמים, שהבחור, ברוב אהבתו, עלול להכרית עצמו מחיים ומגלגלים עליו זכות אביו, המלומד המפורסם; ואומרים, שהיא, אדל, נוטה לבחור הכתבן ודחתה את בן המיליונר ועדיין המלחמה נטושה בכל תקפה.

הקשיבה סבתא רב קשב והיתה ישיבתה עלובה מאוד, בחינת “ככלי ריק”, שהרי לא הועילו תפילותיה אפילו להעמיד את עמרם לפחות כמועמד שלישי במערכה…

ראה עמרם בצערה, ביקש לנחמה ואמר לה: – למה תיקח סבתא כל כך הרבה צער בלבה? הרי אני לא הספקתי כלל להתאהב בה. אני השתוממתי ועודני משתומם על יופיה, על דיוקנה הנהדר, אבל לא נקשרתי אליה לאהבה אותה.

– אבל אני… אני לבי לבי עליך. אתה, שאוהב כל כך יופי, אתה, שיוצר בידיך יופי – אשה יפה כזו היתה צריכה להיות לך…

אבל היא הפסיקה דברה, כי הגיעה בצערה לידי חילול החג הקדוש – ושתקה.

וכששמעה בעצם ימות הקיץ כי ניצחו סוף סוף העסקנים החשובים והציונים, אדל עצמה הכריעה את הכף לצד הבחור הסופר הנלהב, – התנחמה סבתא בינה לבין עצמה, שבענין מזל – הענינים קבועים ועומדים “למעלה”. אבל היא לא תחדל מדרכה, דרך בטחון בקב"ה, לבקש חסדיו. “כי לא תמו חסדיו”.

עמרם עבר לביתו החדש, כפי שקיווה, בראשית ימי החורף ועוז הקור גבר ורבו ימים גשומים. בכל עונת אותו חורף מעטו ביקורי עמרם בבית אבא (לאחר שגדול האחים הצעירים, ולאחר שבכוח שיכנועו והסברו של עמרם לאב ולסבתא, דאג להם שילמדו לימודי חול, עד שאחיו הצעיר ממנו לומד כבר בבית מדרש למורים – הרי אחיו הצעירים היו לעזר לעצמם ולבית).

ואילו כשבא עמרם הביתה, פעם בין פורים לפסח, שבה סבתא לדרישתה בתוקף, כדרכה, שיקח אותה כבר לביקור בביתו החדש.

– אני מוכן לקחתה מיד, סבתא, אבל מה החפזון, בימי מעשה, בין פורים לפסח? האין נוח יותר בימי חול המועד של פסח?

השיבה לו: – כאשר תהיה בביתו תגיד לו טעמו ונימוקו של חפזונה.

גמרו וקבעו היום והשעה – לאחר הצהרים.

מהמקום שירדו מן הרכבת עד הבית הלכו ברגל כרבע שעה; בדרך הראה לה את בית הספר “בצלאל”, ממנו והלאה – כעשר דקות – הגיעו לבית, בן שתי קומות, גבוה למדי. עלו לאיטם. כשעמדה על מפתן הבית הרימה ידה על המזוזה ולחשה: – ברוך תהיה, יש מזוזה. הבית – אולם מרוּוח למדי. הקיר מול הכניסה עשוי רובו זכוכית. שמשות רבות, צבעוניות. משני עברי האולם שני חדרים בכל עֵבר. מימין שני חדרים גדולים, אחד למגורים ואחד חדר־עבודה; משמאל – שני חדרים פחות גדולים, (מטבח וכו', הכל במידה רחבה). שני החדרים מימין שייכים לעמרם, משמאל – לבחור בגילו של עמרם –זלמן – גם הוא צייר, ידיד טוב לעמרם.

חדר המגורים של עמרם שופע נוי: רהיטים הדורים, מיטה (א־ל־פראנקה) נוצצת בעיטורי נחושת קלל מכוסה כילה דקה (בחדר עבודתו של עמרם תמונות רבות לעשרות, גדולות וקטנות וכּן־ציירים גדול ואחד קטן).

כשנכנסה סבתא לחדר המגורים של עמרם היתה מחרישה, כמהורהרת וכמו בולשת בעיניה בפינות החדר ודובבה חרש: כן… כן אחיה… ככה… המעט ככה…

– מה לוחשת סיניורה סבתא? מה ככה?

– עכשיו אגיד לך: יום, או יומיים, לאחר פורים חלמתי חלום ביום, לפנות ערב; בחלומי – לקחת אותי לבקר בביתך החדש. הבאתני לבית כמו זה… חדר כמו זה… כמעט… (הן סיפרת לי כשקנית את המיטה וכל הרהיטים, ובחלום “נסתדרו” לי ככה…). אבל בחלום היית נשוי. ושאלתיך: ו“היא” איה? ענית לי: מיד תיכנס, היא מתלבשת, והנה נכנס אחיך יעקב (הצעיר) וקרא בשמחה: סבתא! סבתא! התעוררתי – וראיתי אמנם יעקב קורא לי ואומר: סבתא, באים כבר להתפלל מנחה… כך חלמתי; בשביל זה רציתי… ככה… לראות איך ביתך – וזה סימן ואות לי שפה אראה אותך עם בת־זוג מהוללה, כראוי לך.

עמרם תרגם לזלמן דברי סבתא מספרדית – ושניהם אמרו בצהלה: אמן ואמן…

לאחר מכן לקחה עמרם לסבתא בידה ובדרך אפתעה פתח דלת מגוריו אל מרפסת רחבה־ארוכה, כגודל האולם כמעט, גדורה מעקה־אבן בצורת עמודים דקים.

היה היום מעונן ולא קר כלל. השמש נחלצה כפעם בפעם מבין גושי ערימות עבים עבות, צפופות, צחורות כשלג. לעיני הצופים מלמעלה, מן המרפסת, השתרעה כברת־ארץ רחבת ידיים, העולה ומגעת עד לאופק ממערבה ומדרומה של ירושלים. השטח ברובו אדמת סלעים, מנופצה, מבוקעה, מגובבה סלעי סלעים. אך פה ושם, במרחביה הלזו, כמו נטושים עצי זית, מהם פזורים, בודדים, מהם טורים טורים כעין חורשות קלושות, כאילו עצי הזית הירקרקים־לבנבנים עלו כאן כפי שעלו לקשט ולהדר את אדמת הסלעים הגדולה. רחוק מן הבית מערבה, נמשך ויורד מישור משופע, גדול למדי, עד היותו כעין גיא רחב שערפל דק מן הדק חופף עליו והוא המשכה של שלוות שמים על הגיא למטה. באופק ממערב על פסגות הגבעות החלו מסתמנים גונים ובני גונים מן השקיעה המעוננת ומרחוק, בדרוך, נראתה אפלתה של חורשת אילנות וממעל לה סמוך לאופק טחנת־רוח שכנפותיה הזקופות דימוה למין זקיף לא מעלמא דין, הנוטר על המרחביה הזו בקדמותה, בעזיבותה ובשלוותה.

סבתא עמדה רגעים ארוכים דוממה לפני מראה הנוף הלז, שהסיח את דעתה משני הבחורים העומדים על ידה.

ואחר פנתה לעמרם ואמרה: – הרי זאת ירושלים ואנו לא יודעים, בביסטה (במראָה) הזה דומיה קדושה כמו… בארץ הקדושה.

וכל עוד לא הרגישו קרירות הסכימה סבתא לשתות קהווה שבישל זלמן פה, פה במראה הזה… וניכר בה ששביעות רצונה מן הבית החדש עלה על כל ששיערה.

תוך כדי שיחה מרפרפת בעת שתיית הקהווה שאלה סבתא כמתבדחת שאלה שבכובד ראש: – מה יהי, עמרם, כשתגיע מחר, בעזרת ה', בת־מזל שלך? האם לא תהיה הדירה צרה מדי?

מיד השיב לה זלמן: עשינו הסכם גמור ומוחלט בינינו: מי שמקדים להתחתן – חברו מפנה לו שני חדריו. אנחנו ידידים טובים, איננו מתחרים בשום דבר, רק בזה אנו מתחרים: אני משתדל ככל שאוכל להקדיש אבל אם יקדימני עמרם – אצא לדירה אחרת.

הרהרה סבתא רגע ואמרה: – אני מברכת אתכם שתמצאו יחד, ביום אחד, כל אחד כלתו ואז תעשו גורל מי יישאר בבית. אני אתפלל שעמרם יזכה בגורל… אם יש לך סבתא תתפלל גם היא – ולמעלה יחליטו…

שניהם ליוו את סבתא עד למרכבה ברחוב יפו ברוח טובה.

ט. חסד

בימים ההם (לפני חמישים שנה ומעלה) נפתח בירושלים בפעם הראשונה בית העם. הבית כרגיל: אולם גדול ומשני עבריו שני חדרים לכל עֵבר – שימש לענינים תרבותיים שונים ולעניני בידור. הבית היה שייך למשפחת ד"ר אלעמיר ונמצא סמוך לביתה הגדול של המשפחה. לעתים, בעת הצגת מחזה (על ידי חובבים) או נשף וכדומה היו מבקרים השכנים, בני משפחת אלעמיר, בבית העם.

באחד ממוצאי שבת בעת הצגת מחזה, שהתפאורה ההדורה והמקורית נעשתה בידי הצייר עמרם נאור, נפגשו עמו באולם בני המשפחה: הרופא, אמו, אחותו אדל, חתנה־ארוסה, הבחור הסופר־העתונאי, ועמם עוד בחורה כבת עשרים ושלשו, פניה צחים, רחבים קצת, ראשה עטור שערת צפופה מצבע הערמון ואולם עינה השמאלית תותבת וניכרת למדי ומשום כ ך, כנראה, שרוי על דיוקנה רוח עצבוּת, כניעוּת, דכאון.

בעת ההפסקה היתה בחורה זו, שישבה לידו של עמרם, מספרת בשבח התמונה של הרופא, שצייר עמרם לפני שנה.

תמה עמרם ושלאה: –מאין יודעת היא על כך?

השיבה לו: – הלא הרופא אחי. אני רואה יום יום את התמונה בבית ואני אוהבת לראותה.

תפסתו מבוכה קלה, ביקש לומר מה ושאל: ואת, איפוא, אחות אדל?

– כמובן, אין לפקפק כלל וכלל בכך… ענתה בצחוק.

– ואיך לא ראיתיך בבית כשציירתי אז את הרופא?

– לא אתה אשם ולא אנוכי… כי הייתי אז ביפו אצל קרובינו.

– ואַת – אם מותר לשאול – אַת נשואה?

– לא. אפילו לא מאורסה… אבל – הוסיפה מעצמה – נתתי מרצוני הטוב דין קדימה לאחותי הצעירה, כיוון שכאן ענין של אהבה (את המלה ביטאה במשמעות של קדוּשה) ובכלל אני אומרת: זה ענין של מזל… המזל – זה גזרה… ככה זה.

ביקש לאמור לה דבר שבטעם ולא עלתה לו, פלט ואמר: ולמתי החתונה?

– בקרוב, בעוד חודש וחצי בערך, בט"ו באב.

וטרם יספיק לנסות להמשיך ולשפר שיחו – הפסיקה היא חוט שיחתה כמו נתחרטה שהרבתה דברים – ושבה והצטרפה לחבורת משפחתה.

בתום ההצגה, כשביקש עמרם להיפגש שוב עם הבחורה, שלא הספיק אף לשאול לשמה, כדי להיפרד ממנה דרך נימוס, נחפזה המשפחה ויצאה מן האולם. גם את ידידו וחברו, זלמן, לא מצא באולם והלך לבדו הביתה.

לאחר שעה ארוכה, אחר חצות, בא זלמן כשהוא מפזם חרש איזו מנגינה וראה שעמרם יושב ליד השולחן, כותנתו פרומה, וקורא בספר.

– חשבתי – אמר שלמן בדיבור שוטף־צוהל – שאמצאך כבר ישן, אבל כנראה גם אתה איחרת לבוא, איפה היית?

– לא איחרתי כלל, באתי מיד אחר ההצגה.

– הבישלת קצת קהווה?

– לא.

– אני אבשל, אתה רוצה גם כן?

– טוב, אשתה.

כשהגיש זלמן את הקהווה נתן עיניו בעמרם ואמר כמתבדח: – מה לך? מהכרת פניך נראה לי שאתה סובל… אולי עדיין בגללה, בגלל אדל? אבל הלא נגמר: הבחור העתונאי, בעל הבלורית, אוחז בה כבר בעשר ציפורניו; או, אולי אתה מאוכזב מאחרת? מי היא? אני, להיפך, מצאתי הערב אחת בלא שפיללתי ובלא בקיוויתי… חייך, סובר אתה שאקדים אותך, וסבתא שלך תצטער הרבה אם אזכה אני בדירה… ברצינות…

זלמן מילא פיו צחוק בדברו. עמרם לא צחק. הוא ענה לאיטו: – לא, אני לא זאת… לא מאוכזב… אני נדכא מאוד… באמת.

– מה קרה?

– אתה יודע? לאדל אלעמיר אחות גדולה ממנה, אולי בארבע־חמש שנים; היא נראית כבת עשרים ושלוש… ככה… לפי קווי דיוקנה היסודיים היא מאותה מאַסה, מאותו סוג־יופי של כל המשפחה, כלומר: היא היתה יכולה להיחשב אולי יותר יפה מאדל, אבל היא פגועה: עינה השמאלית תותבת. והמום בולט בדיוקנה. וזה מראה מדכא, מוחץ, אכזרי! והיא דיברה אלי מעט, משפטים מועטים, מעצמה דיברה – והפסיקה. ונדמה לי… כלומר: מדבריה עלה הד טעון יגון חרישי, סבל מדאיב, עלבון צורב… הגע בעצמך: היא מצויה תמיד ליד אחות צעירה יפהפיה, זו מסובבה כל הימים מחזרים, מעריצים, מאהבים, והיא – הגדולה – תמיד מוזנחה… שכוּחה… והנה מתקרב ובא היום המר מכל מר: יום חתונתה של הצעירה. המשפחה, איפוא, הסכימה להקדים את הצעירה ועליה הוטל גם כן להסכים, כפי שאמרה לי: “זה מזל… זה גורל. הגורל – אמרה – זו גזירה”. וכשאמרה כך ראיתי בעיני רוחי מין “גלגל עינויים” כמו זה של ימי האינקוויזיציה, מתהפך כל הימים עליה, על גבה, ולוחץ ומעיק ומוחץ… אני הייתי מופתע מעצם מציאותה (לא ידעתי שהיא קיימת, לא היתה בעיר כשציירתי אז את הרופא) והייתי מוכה תמהון משמעי דבריה ומהרגישי ביסוריה ובין רגע כמעט – פנתה ונעלמה. ואני יודע שלא בנקל אפשר לפגוש אותה. הבית הזה סגור ומסוגר. ובעצם, מה הייתי יכול לדבר אליה, במה להקל כל שהיא מעליה? – כל אלה העכירו את רוחי במשך הערב.

– זה ענין עגום… באמת – אמר זלמן בקול דכא – זה טראגי מאוד… ומה אתה יכול לתקן פה?

וזלמן, שהיה רוצה מאוד לספר לרעהו על ה“מציאה” שלו באריכות דברים נאלץ לשמור את בשורתו־שמחתו לעת אחרת.

וביום רביעי באותו שבוע, כשעדיין היה עמרם נתון לרשמי אותה פגישה, הביא לעת בוקר מוקדמת שליח מבית הרופא מכתב לעמרם. במכתב הקצר – הזמנה: יואיל לסור אליו הביתה היום בשעה ארבע, להתייעצות בענין אמנותי. קרא – והתיישב תחתיו במסדרון, כמו אחזוהו סרעפים כבדים…

כשיצא זלמן מחדרו וראהו בכך תמה ושאלוֹ: – מה זה? מה יש? סח לו דבר המכתב.

– ובכן טוב – השיב זלמן – הלא חפצת לפגשה שנית, לדבר אליה… והנה הזדמנות טובה וישרה.

– כן, אבל בהזמנה עצמה יש משהו טמיר… מפליא…: בעוד אני חושב שהבית הזה סגור לפני ואין לי כל מפתח לחדור אליו – באה הזמנה מבעל הבית עצמו וגם… גם זה…: בעוד אני רוצה לפגשה שוב – ובמעמקי לבי איני רוצה… ואני מהסס ואני נרתע – באה הזמנה דחופה וברורה זו: בוא היום, בשעה ארבע, כמין צו… כמין גזירה. ואולי…. אולי היא, ידה בענין הזה… אולי היא דיברה או רמזה להם משהו עלי והם מנסים לקרבני לבית… אתה מבין?

– מה? אתה כבר דיברת אליה משהו? רמזת לה איזו מלה?

– לא, לא, מתי? איך? לא הספקתי לדבר אליה מלים מספר. אף את שמה איני יודע.

– אז למה אתה מפליג בענינים “טמירים”?

– אמנם לא דיברתי אליה כלל, אבל אני משער: אפשר הכירה בפני, שנדהמתי, ש…נצטערתי… שאני כואב על גורלה…

– ייתכן… אבל אפשר אתה מגזים, לך תראה ותיווכח.

– אבל חושש אני, אם נכונה השערתי, זה עלול להביא אותי עד משבר ובעיקר, להביא אותה עד משבר, מאכזבה נוספת… מיאוש… אני… אני לא יודע מה אני מדבר… או, אולי, לבי יודע מה אני מדבר…

– מה אתה מרבה מחשבות והגיונות – לך וראה ודע מה כאן.

משהלך לעת הנועדה נוכח, שאמנם ההזמנה היא לשם התיעצות בענין אמנותי מיוחד ולא שכיח: הרופא רוצה להעניק מתנת־חתונה לאחותו הצעירה: פורטרט שלה, מעשה ידי אמן, בגודל טבעי, אבל בדרך אפתעה, בלי ידיעתה של הכלה עד יום החופה. כיון שהרופא יודע שמר נאור הוא בעל מכחול כזה, שהוא מסוגל לצייר דיוקן על פי הזכרון, הריהו שואלו: האין אפשר כי יסור אליהם כפעם בפעם, כאורח בית, כמכר טוב, בשבת ובימי חול, ישהה עם בני הבית, ישוחח גם עם אדל, גם עם רשל (האחות הגדולה) ובינתיים יסתכל בעין צייר שלו, האין אפשר שיוכל לצייר על פי הזכרון דיוקנה של אדל במלוֹא קומתה?

הצייר הקשיב להצעה ולהסברה מפי הרופא, בהתאמצו להסתיר התרגשותו מחמת האפתעה שבהצעה, וניאות למלא רצונו של הרופא, לנסות אם יעלה בידו לבצע את המשימה כראוי ובהסתר דבר.

ובעתות הביקורים, פעמים בחברת אורחים ופעמים ביחידות, פעם באמתלה זו ופעם – באחרת, ראה עצמו כמרגל חרש על דעת בעל הבית, ששרוי לו, לעמרם, ויאה לו לתור ולדעת ככל שימצא לנכון לשם הישג חפצו (ובינו לבין עצמו: כדי לדעת אם צפונה בהצעה גלויה זו הצעה נסתרת אחרת…). באטליה שלו היה חוזר בימים ההם ומנסה לעורך סקיצות שונות מן הדמות המבוקשת.

תוך שניים־שלושה שבועות הכיר קמעה קמעה את הבית על יושביו ונוכח לדעת שכל נפש ונפש בבית הזה – עולם מיוחד בפני עצמו:

אמא, שעודנה יפה (בגיל בין חמישים לששים) היא הגבירה בבית. היא השליטה על כל הענינים בתחום הבית. היא אינה דורשת דבר. היא רק מביעה רצונה. ורצונה – זה כבודה. אלא שבענין “זה השידוך המעוקם” (כפי שמכנה אמא את השידוך בין “הבחור הזה המבולבל”, החסר כל, ובין “היהלום” אדל) – השידוך הזה כמעט שיבר רצונה של אמא, כיוון שהסבירו לה הרופא, קרובי משפחה וגם אנשים נכבדים ידועי שם, שאם ימנעו מאדל חתן זה עלולה אדל, חס ושלום, לטרוף נפשה בכפה.

ועדיין, לאחר האירוסין, יש ומשוועת הגבירה אמא לאזני רעותיה: – כיצד נסתמה בינתה של אדל, איכה טחו עיניה מראות נכוחה? – זאת נבצר ממנה, מסיניורה סולטאנה אלעמיר, להבין, – אדל אומרת, שהיא אוהבת אותו, אבל למה היא אוהבת אחד כזה? איך ייתכן שאחת כמוה תאהב אחד כמו “זה”?

אדל תען אמריה: – יען הוא סופר…, יען כותב הוא לה מכתבים כאלה שמסעירים לבה, שמבעירים בה אש… אמנם, הוא אינו עשיר ואין לו רכוש, אבל המכתבים שלו יקרים לה מכל ממון שבעולם.

ובלחץ הבריות, קרובים ורחוקים, הסכימה אמא לאירוסין, אבל לא אמרה נואש: היא משקה את אדל, בלא שתרגיש, “טיפות פלאיות” מידי יודעי סתרים, שתשנא את הבחור הזה, היא מצפינה תחת מראשותיה של אדל קמיעות, שתמאס בו, גם נדבה צדקות הרבה לנצרכים, שיתפללו שייעקר זכר הבחור מלבה…

ועם זה, הבית הומה כל הימים מהכנות לחתונה הקרובה: האולם הגדול דומה לבית חרושת קטן: שתיים נשים תופרות על מכונות, שלוש ארבע נשים עוזרות, גם בחורות צעירות עוסקות בריקמה ומעשה תחרים, כי יש לתפור שתים־עשרה יחידות מכל סוג־לבוש לכלה: י“ב שמלות, י”ב חולצות, חצאיות, כותנות וכן סדינים, כרים, ציפיות וכו' (אגב: תופרים גם שלושה שלושה מכל סוג לרשל). ובתוך כל זה, יש שמשמיעה אמא, אגב שטף השיחה, שלבה אומר לה, שזה לא יהיה… (כלומר: הנישואין הללו לא יקומו). לא ייתכן שיהיה! מזלה של אחת כמו אדל צריך להיות אחד “קונטה” (נסיך), אחד בחור מזהיר כשמש מאיר…

והרופא? מה חלקו בשאון המערכה הזו?

הוא בהליכותיו, בהרגליו, בכל מכל – כאירופי (שתים־עשרה שנה למד וחי בפאריז) וכן אשתו הנאה ממשפחה יהודית־צרפתית מעורבת מעט בעניני המשפחה, האגף שלהם בבית – כולו אומר כבוד, שלווה ונועם גם כלפי פנים (בני הבית) וגם כלפי חוץ, כלפי הדורשים בעצת הרופא המהולל בהצלחתו. אף הוא, הרופא זהיר בכבוד אמא ונוטה למלא אחר דבר פיה; לעולם אינו נוגד לרצונה, אלא יש והוא מוסיף על רצונה רצונו. ואילו בסערת “השידוך הזה” הסביר ארוכות לאמא, שבענין זה רק לאדל זכות ההחלטה. בכל ענין אחר דעת אמא קובעת, אבל בקשר־נישואין הרגשתה ורצונה של אדל קובעים גם לפי ההגיון גם לפי התורה (“נקרא לנערה ונשאלה את פיה”).

אדל בעצמה, אף שבהיותה חמדת כל בני הבית והיתה יכולה לסטות משבילה של אמא ולהלוך בגדולות בשביל החדש, נוהגת בסבלנות עמה ומבקשת בכל שעת כושר להמתיק לה את הדין של “השידוך המעוקם” (כך, למשל: מסרבת היא לצאת עם החתן בערב לבדם אל אשר יהיה, מדעתה כי זאת תהיה למורת רוח לאמא, ואף לפנות ערב לא תצא אלא פעמיים או שלוש בשבוע). וכלפי רשל אחותה נוהגת היא בלבביות ובעדינות שאין למעלה מהן. בכל ענין שהוא – מראה היא תשומת לב ודאגה לאחותה (ודווקא במידה לא גלויה ביותר…)

כזאת וכזאת ראה וקלט עמרם בעתות הביקורים; גם שמע דברים מפי זו או זה על כך ועל כך ואילו מפי רשל עצמה לא עלה בידו לשמוע דבר של ממש מסתרי לבה. כל כמה שניסה לקחת דברים עמה – כמו שמה בפיה מחסום. ופעם, עם ערוֹב היום, בשהותם, במקרה, רגעים ארוכים במרפסת הגדולה שבבית, הגיעה השיחה ביניהם על אביה, עליו השלום, החסיד האדוק. סוחר נודע היה והיו לו שתי חנויות גדולות של מאנופאקטורה (עמרם הכיר את החנויות ואת הזקן מילדותו). ומתוך כך סיפרה שלא ניתן לה ללמוד בבית ספר האליאנס. רק “חכם” אחד לימד אותה קרוֹא וכתוֹב בלשון הקודש וגם תפילות. אך לאחר שנפטר האב, כתב הרופא מפאריז לאמא שתשלח את אדל שהיתה בת 14 לבית הספר – ואילו היא, אשל, היתה כבר כבת שש עשרה. אדל למדה 5 שנים צרפתית ומדעים, והיא לימדה אותה, את רשל, מעט צרפתית. זה הכל – אמרה – והפסיקה שיחתה כמו נבהלה שהרבתה לדבר על עצמה…

ולא מסקרנות, כדי לדעת מה נושאת זו כל הימים בסתרי לבה, ביקש לפתוח סגור לבה – אלא כדי לדעת אם כל שרואה הוא בה בעיניו נכוחה הוא רואה. לפי ראות עיניו בשלושת השבועות האלו בבואו לבית ובצאתו, בשבתו לארוחה עם בני המשפחה או בשיחתו עם הרופא, בשעות של תנועת אורחים בבית ובשעות של דומיה גמורה – עמידתה של רשל בביתה, עצם מציאותה, אופן תגובותיה על זה או על זה, תמיד כאילו היא אומרת חרש, כאילו היא מיבבת חרש: אני מיותרה, מיותרה… כאילו היא קובלת בלי קול: מה לכם תדברו אלי על מחר ולי אין מחר… גם היום אין לי, גם אתמול לא היה לי, אני הנני ואינני…

יש ונראה לעמרם צורת ישיבתה בקרב המשפחה כישיבה ארעית, כאילו אין היא יושבת בטח אלא, – לפי תנועותיה, לפי מידת הצטרפותה למושב – כאילו ממתינה היא לצר יציאה… וגם בשעה שתשתתף בשיחה וייאַחז חיום בין שפתיה, או כי תענה חלקה באיזה ויכוח – לכשתשתוק, מסתמן בפניה כעין קו עקום, עגמומי, מרירי; משום שנאלצה להחניף לשומעיה (שהיא שומעת שיחם) ולנהוג צביעות כלפי עצמה, כאילו, באמת, ענין לה בשיחם ובוויכוחם.

ואף זאת ראה בעליל: בני הבית כולם מבינים לרוחה; איש ואיש, לפי תפיסתו, מראה לה אותות חיבה, תשומת־לב כלאחות הגדולה ומבקשים להסתיר רגש רחמים שבלבם עליה, אבל היא – מתוך שמרגישה בזאת – כמו נחנקת מרוב רחמנות… (גם אחת משתי המשרתות, אשה תמימה וטפשונת, אמרה לעמרם, כמסיחה לפי תומה ללא שאלוה, שאין נותנים לרשל להתעסק בכלים במטבח משום, שלדאבון לב, הכלים נשברים לעתים בין ידיה).

ולא אחת ראה עמרם, בעתות המולה שבבית, כי רשל פורשת לה ויושבת בחדרה, פניה לחלון כשקועה במראה אשר למולה ובעברו שנית, לאחר רגע שעה ושליש השעה, עוד תשב תחתיה כשישבה…

ביני ובני הודיע עמרם לרופא שהתמונה של אדל גמורה ולמחרת היום בשעה מאוחרת בלילה הובאה בחשאי ונשמרה בפינה מסותרה בחדר עבודתו של הרופא.

לאחר שבועיים ימים, שבהם לא פקד עמרם את בית אלעמיר, בא לפנות ערב ונתקבל על ידי בני המשפחה באותו רצון. בידו היתה חבילה דקה עטופה בד ירוק כהה (כחמישים ס"מ ארכה ושלושים וחמישה רוחבה). הוא ביקש לשבת ולשתות הקהווה בסלון הקטן אשר בקצה האגף.

לאחר שתיית הקהווה אמר לנוכחים, שאל יפריעו עצמם מעבודתם ומענינם. הוא ישהה שעה קלה וביקש רק את מאדמואזיל רשל שתשב עוד רגעים מספר.

מיד פתח ואמר לה שהחבילה שבידו היא ציור אקוואריל שציירוֹ אתמול והוא רוצה שהיא תראהו ראשונה ותגיד דברה; והיה אם תמצא שהציור יפה, באמת יפה, יהיה הציור תשורה לה ואם תגיד שאינו כל כך יפה – יקרענו.

– מה פתאום? איזו מומחית לאמנות היא? ולמה ייתכן שיקרענו? מה פירוש של זה?

– תאמר שזו “קאפריזה” של צייר, סתם שגעון, אבל זה רצונו. הקשה לה כל כך למלא רצונו זה?

– אבל איזה מין תנאי הוא זה? ולמה בכלל “תנאי” כזה?

– התנאי בכלל כדי להכריח אותה שתאמר את האמת שבלבה… רוצה הוא לדעת באמת היפה בעיניה או לא?

– טוב, התנאי דורש אחריות… תנסה…

הסיר את הלוט, היא התבוננה. הכירה את הנוף. “זה מימין למעלה־עין־כארם – אמרה – אני מכירה את המקום. אשתקד טיילנו שם”. החרישה. הסתכלה דוממה, מרוכזה כמו ריתקוה רכותם – עדינותם – מזיגותם של הצבעים ורוח הרוממות המרחפת בכלל הנוף. בקול חרישה הפליטה: – איך עשית זאת? איך אתה מצייר? אני הלא מכירה את הפינה הזו היטב, אבל כאן, הציור, כאילו נהדר יותר; אתה הוספת משהו; זה הכשרון שלך…

– ובכן הציור יפה בעיניך –

– כן, מאוד. באמת.

– הריהו שלך.

– אה, שכחתי את “התנאי” שלך. אבל למה זה? מדוע אני ראויה למתנה שכזו?

– טוב. אומַר לך מדוע: כשעמדתי שם, בעיר כארם, אתמול אחר הצהריים “תפס” המראה את לבי, מיד התחלתי לצייר את האַקוואריל. כל שרטוט, כל משיכה במכחול, כל קו היה מצהיל את לבי. ידעתי שלא הפסיק עד שאגמור אותו עד תומו. שלוש שעות ציירתי. וכל אותן השעות, כל שהפסקתי רגע, הייתי חושבת עליך; הייתי מהרהר בך וחוזר ומשלים, חוזר ומהרהר בך וממשיך – ויצא הציור ככה, כמו שאת רואה… גם בעיני הוא יפה, מרוכז, מודגש, מושלם…

– חשבת עלי? היית מהרה בי?

– כן… פעמים הרבה אני חושב עליך, כלומר אני חושב… מה שמחשבותיך את? שהרי במשך שלושת השבועות שבהם נזדמנתי אצלכם שש־שבע פעמים את לא הואלת להקדיש לי אפילו עשר דקות לשוחח… לשמוע… לדעת… סתם לדבר…

– אני איני מדברת בכלל משום שאין לי מה לדבר, או… אולי… משום שיש לי לדבר בלי סוף, אבל עדיין לא נשתגעתי לגמרי שאדבר בלי סוף… אבל אתה מהו שאמרת כי חשבת עלי כל אותן השעות שציירת? מה מחשבות רבות כל כך לך עלי?

– כלל לא הרבה מחשבות. רק מחשבה אחת, מחשבה אחת אבל ארוכה למדי…

– כך? מה היא מחשבה ארוכה זו?

– כיצד לפתוח את פיך, שתדברי מעט אלי… זה הכל…

היא צחקה, אבל הפסיקה מיד, כנראה מתוך אפתעה. ולאחר שהחרישה מהורהרת רגע ארוך אמרה:

– ראה נא, מר נאור, על הציור הזה שאתה נותן לי במתנה אני מודה לך מאוד. שום מתנה לא היתה משמחת אותי כמתנה זו. הציור הזה כל כך משקיט, כל כך מרגיע את הלב, שאני חושבת, כשיהיה תלוי בחדרי אוכל לישון במנוחה…

– מה זאת אומרת? ציורי מועיל ליישן? איני מבין…

– אומַר לך… רק לך אומר… לאיש בבית איני אומרת כלום… כלום… אני בכלל שנתי תמיד קלה, אבל זה כמה שבועות ששנתי נדודה רוב הלילה. איני אומרת “להם” דבר, כשהכל עסוקים־טרודים בהכנות לחתונה, איני רוצה לגרום להם טרדה… אבל הציור הזה… פתאום… ואשר אמרת שאתה חושב עלי… זה כמו חלום בשבילי… לא פיללתי לשמוע דבר כזה מפי איש, כל שכן מפיך, מצייר כמוך. אתה, נדמה לי, איש נפלא… אני מודה לך מכל לבי… זה מה שאני יכולה לומר לך – ודי. קולה נפסק כמו נעצר מדמעה.

– זה באמת די לי.

הוא קם ואמר: עתה אמרי לי רק עוד שתי מלי, לא יותר –

– טוב, בבקשה, מה?

– אני יכול לבקש את ידך? אני רוצה בך, מהרגע הזה אני בוחר בך –

הושיטה ידה כמהססת וקולה רעד: אתה?… באמת?… אמנם הרגשתי משהו מרחשי לבך אלי – ולא ידעתי נפשי, אבל אמור לי האמת: אתה אוהב אותי או גם אתה מרחם עלי?

– לא אסתיר האמת ממך: הרחמים נהפכו בלבי לאהבה. אני אוהב אותך, אני חושק בך, איני משקר, לעולם איני משקר.

היא נפלה בין זרועותיו והתמוגגה בדמעותיה, והוא לא חדל להרגיעה בשפעת רוך נשיקות פיהו.

כשנכנסו אל הרופא והודיעו דברים, קרא הרופא בעצמו, מופתע ונפעם, לאמא ולכל בני המשפחה.

מיד העלו אור גדול בכל החדרים והיה כמו חדרו לפתע, אי מזה, לבית רוחות נושאות גיל־אושר וצהלת־לב ויימלא לב כל בני הבית אותן.

זלמן, שכבר בימים הראשונים להיכנס עמרם לבית אלעמיר, ראה שעמרם נתון בתוך עצמו באותו ענין “טמיר” וכיוון שלא דיבר אליו עמרם דבר על “האחות הגדולה”, גם הוא הסתייג מכך ולא פתח בשיחה עמו אלא כשעמרם סח לו על משהו מפתיע, או מיוחד במינו, אשר בבית הזה.

ואולם בו בלילה, לאחר בחירתו של עמרם ברשל, כשבאת הביתה בשעה מאוחרת למדי, וכשרוחו טובה עליו, מצאוֹ לזלמן עֵר יושב בחדרו. כששאלוֹ מתבדח שלָמה דודי זלמן עֵר בחצות לילה? ענהו חברו מיד: – אני ממתין לך, שנשתה כוסית למזל טוב שלך וגם שתאמר לי למתי עלי לעזוב את חדרי…

– האי מאי? כלום מנחש אתה?

– כלל לא. אבל יום יום אני ראיתי מצב רוחך, עקבתי אחר תגובותיך, אחר מעשיך, שמעתי איך אתה מדבר ואיך אתה עונה והיום כשלקחת את האַקוואריל והלכת – ולא אמרת לי שום דבר – אמרתי אני לעצמי… ייתכן שהלילה נשתה כוסית “למזל טוב”…

– מה אתה סח? עד כדי כך נגליתי בעיניך? כל כך אני שקוף?

– מסתבר שכך הדבר…

ועמרם שהיה מצפה בקוצר רוח לשמוע את משפטו של זלמן, אם יצדיקהו על בחירתו, או ישמיע לו כרגיל איחולים מן השפה ולחוץ, ראה שזלמן קם, הושיט לו את ידו ואמר: “שמע, אני מסופק מאוד אם אני הייתי עושה כמוך, אבל אתה – ברור היה לי מראש: אתה תגמור ככה, כי אתה ככה… כזה אתה… ו… ותהיה מאושר!” הם התנשקו כשתי נערות רגשניות.

למחרת היום הלך עמרם לבית הוריו וכיוון את השעה כשסבתא לבדה בבית.

שמחה מאוד לקראתו, שזה כמה שבועות לא סר אליהם ועתה בא בשעה לא צפויה. “כאיירולה” (לטובה מאת האל) – אמרה. – כן, ענה לה, באתי לבשר טובה. סניורה סבתא אינה יודעת שלרופא אלעמיר עוד אחות גדולה, בת עשרים ושלוש בערך. זה שלושה שבועות שאני נכנס ויוצא בבית הרופא. הכרתי את האחות הגדולה – רשל שמה – התקשרתי אליה. אנו נתארס השבוע.

– מה? היא… גרושה… אלמנה?…

– לא, בתולה.

– ולמה אירסו את הקטנה קודם?

– זה, כמו שאומרים, ענין של מזל…

– והיא יפה כמו אדל? כמו שאמרת אתה על אדל?…

– כן, מראיתה הדורה, היא חסונה, נאה. הנה צילום, פוטוגראפיה שלה, הסתכלי.

–– כן… יש לה מראה עושה רושם, ראש עטור, נהדר. אבל מה לה בעין? משהו…

– זה… קרה לה אסון בנערותה, כשהיתה בת תשע… זו עין מלאכותית, אבל כל עצמה יפה…

– כך?… אסון כזה. דמות כזו… העין! ואתה ודאי – אמרה ככואבת וכמתנחמת – אתה אהבת אותה מרחמים… אני מבינה…; ודווקא אתה שאוהב כל כך יופי מושלם…; אבל אתה גם אוהב אותה באמת?

– ברור, סבתא.

– אתה הלא כולם “רחמן אחד”… אך כך קבעו מלמעלה – מה שיסנו לעשות? אבל לא, מה אני אומרת? אם אתה אומר שאתה אוהב אות – אין טוב ממנה, אין כמוה. אם אתה בחרת בה, אני משערת שהיא ראויה לך… ודי… (והיא מחתה דמעה מפניה ואמרה): אני אסיח לאבא… לאט לאט… הכל. והוא – ודאי יבין וישמח…

קם עמרם ואמר: בשבוע הבא אבוא לקחת אתכם לבית הרופא לאירוסים.

---

מאיר לברט (פרקים ראשונים מרומן)

מאת

יהודה בורלא

א. דורך בשבילו המיוחד

בימי נעוריו, בין שלש־עשרה לארבע עשרה, כבר נודע מאיר לבּרט בישיבה כ“מעיין מופלא”, חריף בלימודו, מצויין בכוח זכרונו, פותר בקלות כל וצ“ע (וצריך עיון) של מהר”ם שי"ף “אהובו” ובמקרא – חידודיו של אבן־עזרא “מחמדו” ותדיר קולע בפלפול אל השערה ולא יחטיא.

בן חמש־עשרה נראתה דמותו כאילו כך תהא קבועה ועומדת בעיקרה: קומתו גבוהה ודקה במקצת וכן ראשו גדול קצת; גון־פניו כהה, עיניו קטנות, שחורות, עירניות, בורקות. ואם אין לאמר עליו שהיה יפה־תאר אבל חנו ונועם חיוכו לא היו מוטלים בספק. כן הכירו הכל – לרבות חבריו בישיבה – בטוּב לבו, בענוותו־פשטותו, שמעודו לא התגדר ביתרון כוחו בתלמודו ואדרבא, תמיד היה מעורב בין חבריו ואהב שיחותיהם ושעשועיהם. גם הוריו שרבות שמעו מפי רבותיו, שצפוי הבן להיות גאון בישראל, ודאי התפארו בו ושמחו בו אך לא הגדישו סאת גאוותם. אביו חנוָני פשוט היה, צנוע ותמים־דרך, שהיה מושך בעול פרנסת משפחות (בת שבע נפשות) וסיפק גם די יכלתו צרכי הבן הגדול; שתקן היה האב ועצור בדיבורו גם בבית והבן הגדול לא ידע ימים רבים אם שתיקתו היא מכניעה, מאונס, מכובד־העול או ש“טבעו” בכך.

ברם במהלך הימים, קמעה קמעה, נגלו ובלטו בבחור מדות ותכונות קיצוניות, תמוהות ויוצאות דופן. שלא כבימי נערותו שהיה קל שיחה, להוט אחר בדיחה ומשוך אחר תעלולים קלים של נערוּת, נראה עתה – כעלם בן שש עשרה – “כבד”, “טרדן”, שיחתו בפזיזות והקשבתו בחוסר סבלנות; נוהג הוא בקפדנות ובעקשנות בקטנות ובגדולות. יש והיה יוצא בכּכּר הסמוכה לחצר הישיבה, מתייצב שם מן הצד ומסתכל שעה ארוכה במשחקי הילדים, כאילו הופקד כ“שומר שכיר” על משחקיהם. או יש ושעות ארוכות יהלך בסביבות הישיבה, סמוך לחומת העיר מדרום, כמצפה למי שהוא לשעה מיועדה.

כשנשאל פעם באותו מקום מפי תלמיד חכם עובר אורח מה עושה מאירוג’ו (שם חיבה) בין החומות? האם ממתין למי שהוא? או מחפש משהו?

השיב לו בחיוך: באמת… אני מחפש תמיד ולא אדע מה אני מחפש… באמת, באמת…

משהגיעו הדברים לאזני רבותיו התרעמו עליו, לקחו דברים עמו והוכיחוהו במתק־לשון, שהרי כאילו עובר הוא על “בל תשחית”, שהוא משחית זמנו לבטלה, בשעה שיכול הוא, בן פורת יוסף, לגמא מסכתא אחר מסכתא ולהגיע בעזרת ה' במהלך השנים למעלת גאון בישראל וכו' וכו'.

השיב להם ספק בדאבה ספק ביוהרא: מחילה רבותי מכבוד תורתם, שנינו: אל תדון חברך עד שתגיע למקומו. בנדון דידן סבורני, שיותר משהפרה רוצה להניק העגל רוצה לינוק, אבל מה יעשה העגל ואינו יכול, פשוט, אינו יכול לינוק? עמד וסח להם באריכות, שהוא עצמו קיבל עליו להתגבר על עצמו: אשתקד עבר, ביום ובלילה, על רוב המסכתות בסדר “נזיקין” והשנה, בימות החורף הגיע לרוּבוֹ של סדר “נשים”; אבל כל שהוסיף שעות מעל יכלתו, כן לקתה בריאותו: נדודי שינה יחלישו כחותיו ומיחושים יתקפוהו בראשו ובגבו ועל הכל – מועקה בלבו, “צרוּת לב” עד לכאב והיה אנוס להפסיק… לחדול…

שמעו רבותיו, דנו ושקלו בדבריו והסיקו מסקנה “פשוטה בתכלית הפשטות”: אין מיחושיו של הבחור, אלא מיחושיו שהזמן גרמם, כלומר: גיל הבחרוּת, “חמימות הדם” – ואין לו תקנה אלא חופה; כשיהיה מקיים מצוות פריה ורביה ישקוט, יירגע ואז יעסוק בתורה בשמחה ואורה.

ואך מלאו שבע עשרה שנה לבחור – וכמה שדכנים יצאו דחופים בדבר העסק: מי מגבירי ירושלים (במידה שתואר גבירים ראוי להם) יזכה בדג משובח כזה, עד שנתרכזה ונתגבשה ההתחרות בין שני גבירים וכל אחד מהשדכנים התכונן לבוא אל הבחור ולגולל לפניו את פרשת הגדולה והתהלה, העושר והכבוד, שהגביר שלו צופן בשביל החתן שלו.

אבל האכזבה שנחלו השדכנים, הגבירים וגם רבותיו מידי הבחור, כלומר: מתשובתו להם, היתה כאכזבה של אכרים, שרואים קמתם בשלה, מלאה, מוכנה לקציר־ברכה – ולפתע עבר שטפון חזק, סחף את הקמה, השמידה כליל והיתה כלא היתה.

וכאן ראוי להקדים: סתם שיחה שלו עם אחד מחבריו בישיבה או עם מי שהוא, שהיה בקי בשקלא וטריא, היתה מתובלה לרוב פלפול, כדרך הפלפול התלמודי; והרי אחת מרבּוֹת לדוגמא: חברו שישב עמו ליד שולחן הזיז כוס, שעמדה בקצה השולחן ממש והעמידה, תוך כדי שיחה, בפנים השטח. מיד, כמו נתעוררו כל חושיו של בחורנו לברט, שאלו: מדוע שנית מקום הכוֹס?…

– פשוט, מחשש נפילה ושבירה.

– רצונך לאמר: מתוך זהירות…

– כן, פשיטא.

– ברם, זאת לא זאת: מן הראוי שירגיל אדם עצמו לעמוד בפני סכנה קלה, כדי שיהא רגיל לעמוד בפני סכנה גדולה.

– אבל הרי עלולה היתה הכוס ליפול ולהישבר!

– היא הנותנת: מוטב שבירת כוס ולא שבירת רגל, למשל, מחמת קליפה שברחוב…

– והלא דרכו של אדם להתרגל קמעא קמעא, דרגא אחר דרגא.

– אתה מסייע לי: יראה האדם בסכנה קטנה – בשבירת כוס – ויזהר מגדולה – משבירת רגל או ראש…

– שפיר, ניחמתי. הריני משיב את הכוס למקומה!

– לאו, לאו, זו עשייה יתרה וכל יתר כנטול דמי…

וכך היה עלול בחורנו להשתעשע בפלפול “בנוי לתלפיות” בגלל ענין טפל שבטפל.

ובענין השדכנים מה תשובה השיב להם? בעצם לא לשדכנים השיב כי אם לשדכן ראשון שבא אליו; ומסתבר שבכוונה היתה תשובתו מתובלת כדרכו ברוב פלפול ומשובצת בדיחה ועקיצה כיכלתו הטובה של החתן, כדי לעקור כל תקוה מלבם של שדכנים.

משבא השדכן הראשון, שמע הבחור כל דבריו בשקט גמור, בלא רמז של סרוב ואחר אמר לשון חיבה: אל תכעס עלי טייו (דוֹד) שמעון אם אגיד לך אמת שבלבי עליך. ומהי אמת שבלבי? הרי האמת לאמיתה: איני אוהב שדכנים משום… משום שהם מַסיגי גבול; ולא סתם מסיגי גבול כפי שכתוב: ארור מסיג גבול רעהו אלא הם מסיגים גבולו של הקדוש ברוך הוא, שכידוע, מאז ומעולם יושב הקב"ה ומזווג זיווגים והרי באים השדכנים ונכנסים בגבולו! הן על זאת תאבל הארץ, וַי להם, לשדכנים, מענשו של מקום. וזולת זאת מתכעס אני עליך “באופן פרטי” משום: “מי שמך”? כלומר: מי ביקש ממך רמוס רגשותי, שכיוון שאני מסרב לשידוך, אתה מביאני בעל כרחי שאהיה מעליב את הבתולה, שאני מכיר אותה (גם דיברתי אליה פעם בהיותה יחד עם אמה), וגם מעליב אני את הגביר ואת כל המשפחה – ולמה תביאני לידי עבירה?

ועוד: מאי קא סבר מר? כלום סחורה אני, שמוכרים אותה על פי “מאזאד” (כל המוסיף, מכירת חפצים בפומבי על פי הוספה במחיר) ומי שהוא יכול “לקחת” אותי לפי רצונו? וזולת זאת, תא שמע, דודי, ואוכיח לך שאין אתה יודע במחילת כבודך, מה אתה סח, ואף אינך יודע את עצמך, כלומר: אינך יודע מי אתה. שהרי כשאתה משבח לפני כל כך את הבתולה וגומר עליה את ההלל, מסתבר שאתה מאמין שתעשה עינַי כעיניך, וראייתי כראייתך ולבי כלבך ואהיה אוהב את הבתולה כפי שאתה אוהבה, אם כך, אם אתה מאמין בכך, הרי שאתה מאמין שאתה הופכני ממאיר לברט לשמעון עזוז, כלומר, שאתה מכשף וקוסם קסמים – אם כן הרי שאינך יודע, שאינך שפוי בדעתך, שכן אני נשארתי מאיר לברט ואתה שמעון עזוז, לא קוסם אתה ולא מכשף; ואם אין אתה מאמין בדברי השבח שאתה משבח לכלה, הרי שאתה, במחילה, דובר שקרים ואתה, בעצם, אינך יודע שאתה דובר שקר – אם כן מי אתה כפי שאתה באמת? אלא על כרחי עלי להניח שנכנסת לענין זה בטעות, כלומר: סברת, אולי, ש“הקונטאנטי”, (הנדן, הממון, שמעניק החותן לחתנו), הסכום הגדול יסנוור עיני, יפתני ויובילני לחופה כשה לטבחה, אם כך חובה היתה עליך קודם כל לבוא לשאול את פי אם חפץ אני בכלה בשביל הממון, או הכלה עיקר והממון טפל ואז הייתי משיב לך תשובה, שהיתה מחלחלת בלבך כל ימי חייך. ועכשיו, אף על פי שאתה נהגת שלא כשורה, אני מוחל על כבודי ומודיעך, שכל זמן שאהיה מצוי בעולם הזה לא אבחר באשה על פי שדכן וכשתבוא שעתי אבחר לי כלה אם בממון, כטפל, או בלי ממון כלל, אבל בלי שדכנים כלל וכלל; ואחרית דבר: שמעתי שעוד שדכן אחד מתכונן לבוא אלי, בבקשה ממך מסור לו כל שדברתי אליך, או עיקר דברים שאמרתי לך ואל יטרח כלל לבוא אלי.

אחר, שכל אותה פרשת דברים נודעה בין רבים, והשדכנים הוסיפו לה משלהם מיני תבלין חריפים כדי לתקן טעמם ולקלקל טעמו של הבחור – היה מרגיש הבחור כאילו מחיצה גבוהה בינו ובין מיודעיו. רבותיו לשעבר שוב לא יחבבוהו, או נדמה לו שלא יחבבוהו. וסתם יהודים, כאילו משתאים לו בעברו ברחוב ומאריכים מבטם לעברו. אף אביו הטוב והשתקן כאילו שוּנה טעמו כל שהוא: עד כאן היה מגיש לו כל יום ששי לפני קבלת שבת, סכום מה – כסף כיס. בתחילה כשהיה עלם צעיר, היה הסכום קטן, כל שהלך וגדל והיה לבחור, הוסיף האב על הסכום כל שהוא, וכשהיה מניחו ליד מושבו של הבחור היה שואלו לעתים: מספיק לטוטון (טבק) ומרכבות? (כי היה הבחור מעשן, אם כי לא הרבה לעשן, אבל היה קונה המין המשובח ביותר ואהב לנסוע במרכבה לעתים, בין הערביים, מחוץ לעיר – ועל כך היתה אמו אומרת שיש לו “דם של עשירים”). ואילו לאחר סירובו לשידוך של הגביר, ידמה לו שאביו הוסיףשתיקה על שתיקתו. לא כן אמו. זו אמרה מלים מועטות שמוכיחות על טעמה הטוב: מה שווים של אלף נפוליוניס זהב יפים – אם פני הכלה אינם יפים?

וכיוון שרחק אז מהישיבה ועסק בלימודו לבדו, חשדו בו רבותיו, שאולי אגוז קשה זה הקשה מסלע הציץ ונפגע וסטה מדרכו. ונמצאו בריות שמדרכן לארוב למצעדי גבר – אם מחמת סקרנות אם מחמת רשעות – שביקשו לדעת מהלכיו של הבחור, והיו אורבים לו בצאתו ובבואו וקוו לחשוף מסתריו, אבל העלו חרס בידם, שכן ראו בעליל, שהבחור עושה דרכו כאתמול וכשלשום; יראת שמים עליו ומקומו בבית הכנסת לא נפקד, הולך הוא בדרכו, בשבילו המיוחד לו.

עם זאת, בימים ההם, שלח ידו באיזו ענינים חדשים שנזדמנו לו בדרכו: עתה בהגיעו לגיל בחרות (בן שמונה עשרה) היתה קשה וכבדה עליו קבלת מַתת מידי אביו. לכן למד כתיבת סת"ם (ספר (תורה) – תפילין מזוזות) כדי למלא מחסור הוצאותיו. כן הגיע לידו בדרך מקרה “ספר מופלא” תחכמוני. אז נודע לנו בראשונה מקור שם משפחתו של דונש בן לברט. מתוך כך ביקש אחר ספרי שירה של משוררי ספרד ומצא גם ספר דקדוק “תלמוד לשון עברי” והיה הולך לבית עקד ספרים מחוץ לעיר וקורא ספרים לא ידעם ולא שמע שמעם מעודו – ונפקחו עיניו ורחב לבו.

ובטיוליו מחוץ לעיר מבעוד יום – היה פוקד בימים ההם תכופות את שכונת הבוכרים “רחובות” – ונודע טיבו בין מכובדי השכונה והיה מכובד בעיניהם וחביב עליהם הרבה – והגיע ביניהם לאיגרא רמא כפי שיסופר להלן.

ואולם בעצם הימים ההם ירד על ראש הבחור אסון כבד שעצרהו לפתע ממהלכו כמו שעוצרת נשימתו של אדם מהלומת פתע: אביו מת אחרי מחלה ממושכה בדמי ימיו, ועליו, הבן הגדול, כבן עשרים, הוטלה דאגת קיום המשפחה.

רבותיו לשעבר ומיודעיו דמו, שמהלומה זו תכריעהו, תכוף ראשו, גם תיישב דעתו ועתה ינהג כמנהג בני אדם, ישוב אל “דרך המלך” ויגיע סוף סוף אל מעלתו הרמה בעולמה של תורה.

משתמו ימי “השבעה” ניסו רבותיו שוב לפרוש כנפיהם עליו והיו מעוררים רחמיהם עליו: הודיע לו והבטיחו לו, שיתנו לו כהונה בקהלה: מלמד, או מזכיר או כיוצא בזה לבל ידאב ולבל ידאג למשפחה.

הבחור שמע שיחתם, הקשיב להצעתם, הודה להם באמת מכל לב – וסירב לקבל דבריהם. כיוון שהכירו מכבר טיבו ועקשנותו, חששו להכביד עליו בדבריהם אך תמהו הרבה, שאין הוא מעלה על שפתיו אף דיבור אחד מה הוא יוזם לעשות, מאין יקח די מחסורה של המשפחה?

ואילו לאחר ה“שלשים”, בלא אומר ודברים הכין מה שהכין, סידר מה שסידר ופתח את החנות של אביו, חנות מכולת, ערוכה כנחוץ וכראוי – והוא בעצמו עמד במקום אביו.

מיודעיו לא האמינו למשמע אזנם. רבים היו באים לראות – והנה אמת, נכון הדבר: הבחור, הלמדן המהולל, עומד, פשוטו כמשמעו: שוקל ומוכר, שומע ומשיב, מחשב ומגיש – כחנוני מנוסה וותיק. למקורבים שבמשפחה אמר, שהוא מרגיש חובה מוסרית טמירה, שיעבוד באותו מקום, באותה עבודה, שאביו עבד. ומה גם שאביו אהבו אהבה רבה ועמל כל חייו למען ספק למשפחה כל מחסורה, ולא הסיח דעתו אף שבוע מתת לו די צרכיו וזולת זאת, אין הוא רואה כל פחיתות כבוד במלאכה ומה גם שהיא מלאכת אביו והרי גם שנינו: אהב את המלאכה וּשנא את הרבנות. ברם כל אלה שידעו מעלתו בתלמודו והגדולות והנצורות שחזו לו, כל שהיו עוברים ליד חנותו והיו רואים אותו שקוע בעשייתו – כעין חלחלה היתה עוברת בהם, כבני אדם שרואים חפץ מקוּדש מוטל ארצה – והיו נדים ראשם ומצטערים עליו.

במרוצת הימים התרגלו הבריות, פחות או יותר, אליו, ורבים היו הפוקדים את חנותו, משום שתמיד יוצאים לקוחיו מחנותו בתוספת מה: אם שיחה נאה, או בדיחה הגונה, פירוש לפסוק, או דבר חידוד.

וכאשר ארכו הימים כאשר ארכו, באחד מימות האביב נכנס לפתע לחנות אחד בוכארי גבה־קומה – מולא משיח רבינוף. מבעד לשולחן הרחב כרוחב החנות, פשטו זרועותיהם ואיש חיבק את רעהו ונשקו זה לזה בחיבה. אחר שיחה קצרה־חטופה ביניהם, – מחמת עיסוקו של הבחור עם לקוחיו – הסכימו ביניהם, שיואיל חכם מאיר לסור בו ביום בערב לבית מולא משיח בשכונה רחובות.

ב. בשכונת הבוכארים – רחובות

שכונה זו, שנוסדה על ידי קבוצת בוכארים עשירים לפני שמונים שנה בערך, היתה אז טבועה בעיני תושבי העיר העתיקה בחותם הרוָחה, עשירות, נדיבות, וגם בקצת זרוּת. גרם לכך טיבה של השכונה וטיבם של השוכנים בה: השכונה היתה נאה והדורה לעומת יתר השכונות בירושלים. אמנם בבנינים לא נראו סימני הידור אדריכליים כל שהם, אבל הבנינים היו גדולים (מועטים מהם גדולים כעין קסרקטין), מרוּוחים, בעלי צורה מיוחדה שלא כבניני יתר השכונות הצרות, המכוערות, ברובן; הרחובות כאן רחבים למדי, בנויים מקבילים אחד אל אחד ונקיים דיים.

התושבים הבוכארים רובם אמידים (ביניהם עשירים ממש מועטים), יראי שמים, חרדים על קלה כחמורה, עושי צדקה, נדיבי לב, אבל כשם שמלאים הם ממון כן ריקים הם מתורה, רובם הגדול עמי הארץ הם. תלמיד־חכם בוכארי היה אז חזיון נדיר מאד.

תושבי העיר העתיקה, הספרדים בעיקר, היו יוצאים אל שכונת הבוכארים כשם שהיו יהודים יוצאים בערי הגויים בחוץ לארץ אל גן־טיול שבעיר, או אל ככר מפוארת, לשאוף אויר צח ולהנות מחן המקום, כן גם בשכונת הבוכרים שאפו המטיילים אויר צח ממרחביה ושבעו נחת רוח ממראות גבעותיה וגאיותיה מסביב לה.

ואילו תלמידי חכמים ספרדיים נצרכים היו מצפים לעתים בבקורים בשכונה לטובת הנאה, למתת־יד, מידי גבירים נדבנים (אגב: הבוכארים משייכים עצמם משום מה ל“גלות ספרד” והם מקורבים לספרדים קרבת־שבט).

ומאיר לברט היה יוצא עוד בנעוריו לעתים לפנות ערב לשוח בשכונת רחובות. ובימי בחרותו סר שמה לעתים קרובות ויש ופקד את השכונה יום יום כמעט. במהלך הימים נתוודע לתלמידי חכמים מעטים (יוצאי ארם־צובא – חלבּ) שהיו מצויים שם ובין בשיחת חולין ובין בשקלא וטריא בסוגית גמרא – הכירו ונוכחו עד מה כחו גדול בתלמודו. על ידי כך יצא מוניטין שלו גם בין נכבדי השכונה ועשיריה והיו מבקשים קרבתו ומכוונים לכבדו ולהעניק לו מידם הטובה כמנהגם. ואף על פי שתמהו הרבה על מין “בחור־תורה” כזה, שהוא קופץ ידו ומסרב לקבל כלום – לא נפגעו מיחסו אליהם ואף הוא לא נפגע מהם ואדרבה מתקרב אליהם וסר פעם בפעם אל מושביהם בשעות שמחת־משפחה, בימות חול ופעמים גם ביום שבת.

כששאלו אחד מחבריו הבחורים, שידע שאין הוא מבקש כל טובת הנאה מנדיבים, מהו שמשוּך לבו כל כך אחר הבוכארים? השיב לו, שהוא, פשוט, מחבבם ואף אוהב שיחם בלשון קודש משובשת ומבולבלת שלהם, משום שהם יהודים מיוחדים במינם. הגע בעצמך – אמר – שרובם ככולם אינה יודעים טעמה של תורה – והם אוהבים תורה אהבה רבה ותמימה. ועוד: סתם יהודים עשירים נוהגים לדוש בעקבם עברות קלות וחמורות (בחינת: “וישמן ישורון ויבעט”) ואילו הבוכרים הללו עשירים הם, שבעים הם, ועם זה חרדים הם על עברה קלה כחמוּרה. בענין זה – באהבתם לתורה – דומים הם לילדים גדולים, או לאנשים תמימים שמשלמים בשביל סחורה (התורה) ממון הרבה בלא שידעו דבר מטיבה של הסחורה.

ומובן בודאי, שאיזו עשירים גדולים שבשכונה ביקשו מאד לזכות בבחור “חכם מאיר” לחתן לבתם והבטיחו לו “הרים וגבעות” ולתמהונם ולצערם לא יכלו לתפוס טיבו של בחור זה, שמחבבם ומכבדם, מוסיף לבקר בביתם ואינו נתפס בשום פנים לא לבתם ולא לממונם. וככל שהלך הבחור בדרכו כאתמול ושלשום כן היה הבחור בעינם כעין חידה חיה כל הימים.

לימים נפטר בשכונה אחד העשירים הגדולים, מולא חזקיה רבינוף, שהיה דמות נדירה, נלבבה, בין הבוכארים: הוא ידע תורה ידיעה מסויימה ואחיו הצעיר ממנו, כבן ארבעים מולא משיח רבינוף, גם הוא נודע כבעל תורה והבין גם דף גמרא. האח הגדול נפטר שנתים בערך לאחר בוא אחיו משיח ומשפחותיהם לירושלים לישיבה עראית, לשנתיים־ שלש, ועל מנת לבנות בתים אחדים וארמון מפואר בירושלים.

בעת הלויה, ליד הקבר, לאחר שרבנים ספרדים גדולי שם הספידוהו בדרך פעמיים, הואיל הבחור “חכם מאיר” להספידו באחרונה. כשפתח פיו והתחיל בדרוש – אחזה כעין תדהמה את הנאספים, גדולים וקטנים: הוא דיבר בוכארית, לשון ברורה, רהוטה, כבוכארי מלידה. אלמלי כובד האבל היו הכל פוצחים בקול שמחה, שהרי זו הפעם הראשונה שקהל בוכארי הבין דברי תורה על פירושם, משמעותם ומתיקותם. ההספד ארך כרבע שעה ואזני הנאספים לא שבעו משמוע ולבם לא חדל מהתפעם על תכנם של הדברים היפים ועל יופיה של הלשון, הנקיה משיבושים ומגמגומים.

לאחר כך היו הכל סחים בשכונה באירוע המופלא, שתוך שנתיים בקרוב, שהבחור היה מקורב בין הבוכארים, הקשיב, קלט ורכש לו הלשון כראוי.

מולא משיח רבינוף שמע בשעתו הרבה משבחו של הבחור, על עומק תלמודו ועל פקחותו, גם הכירו מקרוב וידע חיבה והוקרה לו וודאי שמע גם הוא על איסטניסותו של בחור זה, ש“שנא מתנות” וידע אשר סיפורו על סירובו לילך לחופה.

ואילו לאחר הפתעת ההספד, מסתבר, כבש הבחור את לבו לחלוטין. אז היה משיח מקרבו ומוסר לידו תפקידים מסויימים בעניניו, כגון: השגחה על סידורו והשלמתו של הארמון, הקמת ספריה בבית־מדרש על שם אחיו, עריכת חשבונות, כתיבת מכתבים וכיוצא בזה ועל כך שלם לו שכר עבודה בעין יפה.

ואילו בענין בתו שלו – שפרה, שהיתה אז נערה קטנה כבת שתים עשרה, אחז בטכססנות רבה, שמר בקפדנות על “הענין” ונהג בזהירות כציד תחבלן רב־מג, הטומן פח לחיה נדירה תכלית הנדירות ורודף אחריה ימים אחר ימים ואורב לה במסתרים שעות על שעות עד שמפילה בפח שטמן לה, חיה ושלמה…

ג. שתילי אהבה

בתקופת שנת האֵבל של האח הגדול ידע מולא משיח להצמיד אליו את הבחור הנבחר בהרבה קשרי חיבה ורעוּת הדוקים, אבל מחושבים ושקולים, שלא יהיו מתקשים במשך הימים ולא יהיו מתרפים, כמו ש“אחות” חובשת מומחה מטיבה לעשות תחבושת משוכללה, שלחוּצה דיה וגם נוחה לתנועה. עזר לו בכך חכם מאיר בעצמו, אמנם בלא יודעים, מחמת שגם הוא ידע חיבה והוקרה לבוכארי עשיר שהוא בעל תורה. תכופות בכל שבוע, אם בבוקר בשעה שבא הבחור מביתו מן העיר אל הלשכה של מולא משיח, אשר בקצה הגן, או באמצע היום או לפנות ערב, אז היו נתפסים שניהם ומשתקעים בקושיה על סוגיה בסנהדרין (משום מה עסק כל הימים ההם מולא משיח במסכת סנהדרין), או בקטע גמרא של “חוק לישראל” (שקרא מולא משיח בבוקר בלשכתו) – ואז נמצא בחור שט כדג במים, לשמחתו ולהפתעתו של הגביר – ושניהם היו שוכחים עצמם. כך ובדומה לכך “נזדמן” להם כבדרך מקרה פעמים הרבה. וכל הימים הראה לו הגביר, שהוא אוהבו ומכבדו באמת ובתמים והבחור לא הרגיש כל “עליונות” בעמדת הגביר על עמדתו ואדרבא: הרבה נתרעם הבחור, על שמולא משיח היה קם על רגליו בבואו בבוקר אל לשכתו, עד שמנעוֹ מנהוג כך.

וכיוון שהיה הבחור מקורב הרבה אל מולא משיח ואל עסקיו הכירו כאדם אציל־רוח, שרבים ממעשי צדקה וחסד שעשה, ביקר שיהיו בגדר “מתן בסתר”, בלא פרסום ברבים.

וזולת אלה, היה מולא משיח גם אהוּד בדמותו: גבה־קומה, זקוף, בעל זקן ערמוני קצר, נאה, ועינים חייכניות־עליזות. ובגלימת משי בוכארית צחורה שלו – כולו אומר הדר ואצילות.

אולם במשך כל ימות שנת האבל היו פגישותיהם לרוב בלשכתו של הגביר אשר בקצה הגן (הארמון, אף על פי שנגמר בנינו – לא חונך, כמובן, בשנת האבל), או נפגשו בבית המדרש הסמוך לבית או בבתי מקורבים, ורק פעמים מועטות במשך השנה ביקשו מולא משיח לסור אל ביתו לצורך גמר שיחה, או לשם טעימה קלה על ספל תה, אבל במקרים כאלה דאג הגביר מראש לשלח את שפרה הקטנה מן הבית לבל תיראה ולבל תימצא לפני הבחור בטרם תגיע השעה הנועדה לכך מעמו.

ורק משתמה שנת האבל של האח הגדול וחכם מאיר דרש שוב בשבת בבית בבוכארית דרוש נאה ומהולל ושוב כל פה בשכונה מלא שבחו של הבחור, רק אז, לאחר שבועות מספר הזמינו מולא משיח לבוא ביום שבת לפנות ערב לבית המדרש ואחר כך לביתו “להבדלה” ולברכת פרידה מבני הבית, שכן, כפי שידע הבחור מכבר, עתידים מולא משיח ומשפחתו, משפחת אחיו הנפטר ועוד משפחה קרובה לנסוע לבוכארה, לסדר ולקבוע שם דרכי עסקי המשפחה הגדולים, לאחר מכן יוכלו לשוב לארץ ישראל לזמן ממושך יותר ושהייתם בבוכארה הפעם תארך כשנתיים, פחות או יותר.

כשבאו הגברים במוצאי שבת מבית הכנסת היה חדר־האורחים הגדול, המרווח, הדומה לאולם מפואר, כטובל בשפע אורות. כל הנברשות דולקות ומנורות “הלוקס” מבהיקות; מבעד לחלונות נפוצו קרני אורה בכל הסביבה. גם הקירות, המשוחים צבע שמן ירקרק אפור, קרנו ונוצצו כאילו הכל אמר שירת־אור.

הנוכחים היו בני שלש המשפחות, גברים ונשים מכל הגילים (קבוצת־נערים ונערות קטנה נראתה בקצה האולם מימין). חכם מאיר הכיר רבים מבני המשפחה ובפרט את בעלת הבית, אישה נאה, שפניה מאירים ועטורים חן רב ובמלבושה הבוכארי רב הצבעים כמו נכפלו רשמי יופיה; כן הכיר הבחור את אלמנת הנפטר, בניה ובנותיה הנשואים.

לאחר ההבדלה והפיוטים הנהוגים, תוך כדי שיחה בבוכארית על כך ועל כך היו הנשים עורכות את השולחן הגדול; אחת אחרי רעותה הביאו מטעמים, מגדנות, פירות, ספלי תה וכו'. לאחרונה קרבה נערה כבת שלוש עשרה, פחות או יותר נושאת בידיה צלחת־בדולח נאה, גדושה מיני ממתקים, הניחתה על השולחן ואמרה בקול נעים: שבוע טוב ומבורך. גם היא לבושה שמלה יקרה, צבעונית, שערותיה ארוכות, שחורות, פניה עגולים, חמודים, ועיניה יפות, חיות, בורקות.

כמתוך הפתעה שאל הבחור סתם: מי היא?

– הבת שלנו, שפרה – אמר האב לשון פשוטה, קלה.

– פלא… אף פעם לא ראיתיה בבית.

– תמיד בוחרת היא לשחק עם חברותיה מאשר לשבת בבית; עתה היא כבר מעט גדולה, משחקת פחות, אבל עדיין משוך לבה אחר משחקים…

ומיד עבר האב לשיחה אחרת כאילו אין הנערה כדאית לרוב דברים… ובאשר חשש האב אולי ישוב האורח וישאל מה על אודות הנערה, שאלו, כבדרך אגב, על פירוש אבן עזרא בפסוק מפרשת השבוע, שהתקשה להבינו; מיד קם והביא את הספר. וכשעיין הבחור רגעים מספר – ביאֵר והסביר חידודו של הפרשן ככל הראוי; הוסיף בעל הבית והזכיר עוד שלשה, ארבעה פסוקים, סתומים, כמי שמעמיד מכשולות לפני אדם ההולך לתומו… וכן היו נושאים ונותנים ביניהם, זה מקשה וזה מתרץ, זה “מסתבך” וזה “מתנער”. וכיוון שעמדו בויכוחים, האריכו בשיחם והסיחו דעתם מן הנוכחים, הסתלקו אלה אחד אחד, האבות והבנים (כפי שקבע, כנראה, בעל־הבית מראש) ונשארו משוחחות ביניהן כמה נשים מבין האמהות. אז, כמו נתעורר בעל הבית והרגיש בחסרון המסובים והיה כאילו מצטער שהסיחו דעתם מן הנאספים והביאו לידי שעמום את הקטנים. ובדברו על הקטנים המשיך ודיבר עברית (לאזני הנשים והקטנות) ואגב אמר: אני אוהב הרבה את הקטנה… זו “חכמנית”… פקחית הרבה. בעיני נראית גם “יפה־תואר ויפת מראה” – כיצד היא בעיניך?

– גם בעיני… כן… כיצד לא נזדמן לי שאראנה פעם… בבית או בחוץ… לא יחול בה עינא בישא, לכשתגדל עלולה היא שתהיה כשולמית שבשיר השירים…

– כך אתה אומר?.. אם כך… אם סבור אתה כך עכשיו, ההיית בוחר בה אילו היתה נראית כך בעיניך כשהיא בת שש עשרה, שבע עשרה?

אותו רגע חלף הרהור במוחו של הבחור, כחץ במעופו, שכל המסיבה בערב הזה נערכה במחשבה תחילה ובכוונה מדוקדקה להעמידו במפגש (עם הכלה לעתיד) ובמבחן ברגע הזה: היאבה או יסרב? והיה הרהורו זה מזוּג רוגז ומעורב תרעומת, שסובבהו האב כל הערב הזה בכחש, לא, לא הערב הזה בלבד, אלא כל השנה רתם אותו אליו כאשר ירתום איש את סוסו יום יום למרכבתו…; רגע קצר זה היה מחריש, שקוע בתוך עצמו ולא הסתכל בפני האב, אולם כשנפל מבטו על פני האיש, הבחין והכיר שפניו מביעים תחנונים: משל לעומד במשפט ומצפה לגזר דינו לשבט או לחסד, לתבוסה או תשועה – מיד היה כמתנער, פתח ואמר: מכובדי ואהובי, אלמלא אהבתי והוקרתי את אדוני, הייתי מגלה לכ' שכל מה שחושב מולא משיח שנסתר מעיני – גלוי הכל לפני. ואמת: נתעורר בי רגש מרדות על שהולכתי שולל, אבל בדיעבד שמח אני שהולכתי שולל שנה שלמה, שכן, מדת צדק שבי גוברת על מדת רגש שבלבי. לפי אמת שבלבי מודה אני: הילדה טובה ויפה בעיני. אבל היא ילדה. מי יכול לדעת מה ילד יום, כל שכן לאחר שתגדל ותהיה בת שבע עשרה? לפיכך מן הנמנע לבוא עתה באיזה קשר שהוא; עם זאת, לבל אהיה נועל דלת, חלילה, בפני כבודו, הריני מבטיח: לא אתקשר בשום פנים עם אחרת עד שתשובו מבוכארה ועד שתגיע שפרה לגיל שבע עשרה. דיבורי זה, יהא לבו סמוך ובטוח, הריהו כשטר חתום וקיים.

אך כילה הבחור דברו, קם מולא משיח, שלח זרועותיו, חיבק לו ונשק לו בחיבה והיה חוזר ואומר: עליך יאמר: ואדוני חכם כמלאך אלהים. יהי טעמך ברוך. לכשתבוא השעה הטובה אני אתכבד בך, לא אתה בי. ישב ואמר: ודאי איני מזכיר עתה לא תנאים ולא חישובים אך בכללות אני אומר לך: אתה תהיה בן לי וחלקך בכל אשר לי, בנכסים דניידי ולא דניידי, כחלק יתר הבנים.

אחר זה ביקש מולא משיח לדבר אליו ולמסור לו יפוי כח על הבתים והענינים אשר לו ברחובות, שיהא ממונה עליהם כל זמן שהותו בבוכארה ורק יכתוב לו שמה מכתבים לפעמים כדי שידע רק ממצב הענינים.

שמע הבחור, הרהר שוב רגע והשיב: ישמעני אישי, מכובדי, דבר שאומר עכשו, דומה לפרי שקליפתו קשה אבל תוכו מתוק וטוב, שכן, מצטער אני להגיד, אי אפשי לטפל ולעסוק בענינים ובעסקים כפי רצון כבודו, משום שיהא קשה עלי – ודמה אני שיהיה קשה עלי מאד – לבוא לעתים כאן לרחובות ואם אהיה מוכרח לבוא חושבני שתפול עלי עצבות…; אני מכיר עצמי…

– הבינותי, חכם מאיר, זהו פרי שקליפתו אמנם, קשה אבל תוכו מתוק, בבחינת “תוכו רצוף אהבה”, אם כך, היכול אני להסיק מכאן שחכם מאיר יודע אהבה לנו? לכולנו?

– כך, מולא משיח, די לחכימיא ברמיזא… אני בעצמי לא אדע לב זה מה היה לו…

– ניחא – אמר מולא משיח – נרגש ומפוייס כאחד – ובכן תכתוב לי כפעם בפעם כדי שיהיו ליבותינו קשורים לפחות במכתבים.

– הא ודאי כן. אכתוב, ודאי אכתוב, אבל, לבל אהיה כמתעתע, אומַר מעתה:

המכתבים בודאי מקשרים… אבל גם מחייבים, ופעמים גם מתעים, רצוני לומר: המכתבים בכללם הם עדים דוממים (לא חיים) ויש ישללו החיוב או יחייבו השלילה כלומר: הם עדים דוממים (לא חיים) ויש ישללו החיוב או יחייבו השלילה כלומר: הם עלולים לפעמים להאפיל תחת להאיר, לקלקל תחת לתקן… ולפיכך מיעוטם טוב מריבים ובודאי לגבי זכרונות, כליונות, וגעגועים טובים מכתבים מועטים מרבים…

– כך… כך… מסתבר: עמוקה אהבתך כפי שעמוקה תורתך… שפתיים ישקו…

ואותם שבועיים־ימים שעסקו במשפחה בהכנות לנסיעה, היה בא הבחור יום יום לרחובות ומסייע למולא משיח בכל אשר יכול לסייע.

וביום הנסיעה ראו אלה שעמדו בתחנת הרכבת סמוך לבחור, בנשור דמעה מעיניו בהעתק הרכבת לדרכה…

ד. על סף אשרו

ימים רבים, אחר נסיעת המשפחה לבוכארה, היה דוחה הבחור יציאתו לשכונה רחובות מיום ליום, כמי שדוחה פעם אחר פעם פרעון חוב שאין ביכלתו לסלקו… ומשיצא סוף סוף, אחרי חודש ומעלה, לשכונה – מתוך הכרח שהוא – וידידים ומיודעים מכובדים היו באים בטענות עליו, היה משיב להם דברים לצאת ידי חובה כשהוא מהלך ברחובות פה ושם ולבו הומה ומרטט בו כלבו של אדם שאבדו לו במקומות אלו אבדות יקרות מכל יקר – ונוכח אז לדעת, שאמנם אין הוא יודע מה היה לו ללב זה.

קמעה קמעה הוקיר רגלו מבתי תושבי השכונה וכשסר לעתים שמה – שם פניו אל השדות והגבעות מעבר לשכונה מצפון וממערב; שעות שלמות אהב לילך שם יחידי כמבקש למשוך מסביבותיה של השכונה חוטי־חסד טמירין לסעד לבו.

זאטוטים ונערים, שראוהו לפעמים בעתות ערבים מרחיק לכת לבדו, פונה לכאן ומתעכב, חוזר שמה ומשתהה ויש ישב על שן סלע כמקשיב או כמסיח – היו מתלחשים ביניהם שהוא, כנראה, מרוב חריפותו בתלמודו – נמצא שאינו שפוי בדעתו. הרי בורח הוא מן הבריות ודומה שהוא מדבר שם אל הסלעים ונושא קולו אל ההרים…

גם בין התושבים, אלה שידעו והכירוהו – היו הליכותיו של הבחור כעת תמוהות־סתומות.

מיודעיו בעיר העתיקה, ששמעו בשעתם את דבר הליכותיו עם הבוכארים ופרשת גדולתו אצלם לא ידעו ולא הבינו מהו שמשכו אליהם ומהו שדחפו מהם, אלא זקפו “תהפוכה” זו לזרוּתו־סרבנותו־עקשנותו, שבמדה, שפעמים הוא מטיב ומועיל בה במידה הוא מזיק ומבאיש, כפרה זו שנותנת בשפע כל חלבה ופתע בועטת בדלי ושופכת כל שנתנה.

גם הוריו שידעו מפיו רק הם בלבד כל הקורות אותו מאז החל להתקרב לבוכארים, להתחבב עליהם ולחבבם, וכל פרשה ופרשה בשעתה עד היותו “יד ימינו” של מולא משיח (טרם נודע לבחור בעצמו פרשת הבת שפרה), עם שראו הרבה טובה והרווחה מרווחיו של הבן שהיה מעניק להוריו ביד מלאה, היו בכל זאת תוהים – וביחוד האם היתה קובלת – על הבן המהולל והנפלא, שאינו מפנה לבו ככל הבחורים למצוא לו בת זוג ראויה לו ואין הוא מבקש כלל מזלו; והתמוה מכל תמוה, שגם הבוכארים שכל כך יאהבוהו ויהללוהו והוא מחבבם ומשבחם אינם “תופסים” אותו, ואינם יודעים לרכוש את לבו, האין זה פלא אחד?

ביום ששי אחד, כשישבו לשתות קהוה לפני קבלת שבת – פתחה האם כמו ממשיכה בשיחה שנפסקה: אתה אמור לי, בן שלי, הידעת נכונה שאין בת, בתולה, למולא משיח?

– לא, אמא, אין לו, אני משתתף בצערך.

– ולמולא חזקיה, עליו השלום, יש איזו בת?

– שתים, אבל הן נשואות.

– מה טוב היה לו היתה בת למולא משיח.

– אני מבין לתשוקתך, אבל לא אוכל לעזור לך. גם מן השמים לא יוכלו לגדל בשבילך בת שאינה קיימת.

– אל תאמר ככה, בני, מן השמים הכל יכולים. אני לא אוכל לתאר לי, שאין להם במשפחה גדולה כזאת באיזה אופן שהוא איזו בת.

אמר האב בלגלוג קל: “באיזה אופן שהוא איזו בת” – כלום על חבילת סחורה את מדברת? אני, באמת, גם אני מתפלא הרבה, שגם הם… הבוכארים, לא הצליחו להפוך לבו. אבל – מה? דאגה יש לנו עליו? אמת, – היפנה עצמו לבן – אתה כבר בן עשרים, אפילו אני התחתנתי בן תשע עשרה. אבל אנו בוטחים בה'. כשתבוא שעתך – כמו מתוך האדמה תצמח כלתך.

וכשבא הבן והודיע בשעתו שאמנם צדקה אמא, יש “איזו” בת למולא משיח – וסח להם אותה פרשה “מופלאה” של שפרה מתחילתה ועד סופה, היה האב, השתקן כרגיל, פוצה פיו בשבחה של אשתו והיה חוזר ומשמיע לאזני בני הבית: היא איסטרייה (אשתו) ניצוץ ניחוש, או נבואה, יש בה. כמה פעמים, בעתות צרה בבית, נתקיים דברה כפי שאמרה מראש. הרי כולנו זוכרים כל הימים מחלתו של מאיר בילדותו. אתה – היפנה דברו לבן – היית בוער בחום שלשה ימים, כבר היית “אבוד”; בן חמש היית. והיא היתה אומרת: הוא יבריא, הוא יחיה. יש לי הבטחה מרבי מאיר בעל הנס – מה הבטחה? מתי? כיצד? – פעמיים בא לי בחלום – אמרה. – זהו… הניצוץ שלה, יש לה ניצוץ…

ואולם בעצם ימיה הטובים של המשפחה בפרוח התקוה, שלאחר שנתיים תשוב המשפחה מבוכארה ותגדל ותשלם השמחה נעכרה שלוות המשפחה: האב היה מתאונן ימים על ימים על מיחושים בחזהו, בצלעיו, והיה מתגלגל שבועות בבית חולים ושבועות רבים בביתו. במשך השנה היה מראהו מדלדל ויורד כנר שנמוג וכלה. וכשהכריעו המוות נשארה המשפחה דלה וריקה. כל אשר היה להם הוצא במשך שנת המחלה. כתוספת מכאוב על מכאובם, לא הגיעו מכתבים כל עיקר מבוכארה כל אותה שנת המחלה. אמנם כרגיל לא היו המכתבים תכופים אבל במשך השנה הראשונה נתקיימה חליפת מכתבים כל שהיא. אז נאלץ הבן יקיר מאיר לרדת לחנות אביו למען קיום המשפחה.

לפני כן ניסתה האם לדבר אל לב בנה בקול כנוּע ונדכא: כיצד אוכל לראות אותך חנוני ב“רחוב”? אם תכתוב שתי שורות למולא משיח האם לא יחוש לעזרתך בכל לבו?

– לא, זאת לא. חלילה לי. אני איני יודע לבקש ואיני יכול לבקש, לא בקשתי מעודי חסד ולא אבקש גם מידיד כמולא משיח.

– לא חסד, לא צדקה, עזרה, הלואה…

עמד והסביר לה, שכיוון שנפסקה חליפת המכתבים ביניהם משום מה – ייראה מכתבו עתה כדופק על דלת הנדיב – וזאת לא יעשה.

והימים נמשכו ארוכים ועגומים כאשר נמשכו.

ושוּבה של המשפחה מבוכארה חל בשלהי השנה למות אבי המשפחה, בעמוד מאיר החנוני על משמרתו. ובאחד הימים ההם, לעת הבוקר, נכנס פתע כמבוהל ומופתע, מולא משיח לחנותו של חכם מאיר…

בו ביום בערב הופיע חכם מאיר, כפי שהבטיח בבוקר למולא משיח, בביתו במושב המשפחה. עם ההתרגשות שאפפה את כל בני המשפחה, גברים ונשים, גדולים וקטנים, ועם המבוכה וההתאפקות, שמנעו מהם להביע לבחוּר – ואיך להביע – כל אשר יהמה בלבם לעת כזו – היה הבחור שפתח ראשונה בשיחה (בלשון בוכארים כיכלתו הטובה עליו) על התלאות שעברו עליו בשנת מחלת האב ואשר נמנע להודיעם זאת לבלי צערם וכן אשר לא אבה להיזקק לרחמי הבריות בעת מצוקתו וקיבל עליו ברצון לשמש כחנוני בחנות אביו. אז הודיעו גם הם סיבת שתיקתם כל אותה שנה שניה: גם אותם פקד אסון גדול – השרפה בבית החרושת הגדול שלהם, שהפסדו עלה למעלה מעשרים אלף רובל (ואם כי היה מבוּטח באחריות, אבל “הדין ודברים” עם החברה נמשכו חדשים רבים), ולפיכך נשתהו שם עוד שנה שלמה כמעט.

מששקטו קצת הרוחות והיו הכל טועמים טעימה קלה – היתה דמותה של שפרה, כעלמה צעירה בת שש עשרה בערך, בולטת ומקרינה ביופיה ושופעת חן בשיחה ובצחוקה. ואילו מולא משיח עצמו – לא ידע עצמו. הוא השתתף בשיחה ולבו בל עמו. הוא ישב כאובד עצות מבלי דעת היאך יציע לבחור יהיר ורגיש זה, שיחסל מיד עסק חנותו והוא, מולא משיח, יספק לו כל מחסורי ביתו, היאך ידבר אליו ולא יפגע ברגשותיו ומתי וכיצד ידע, ולוּ ברמז, מה משפטו של הבחור עתה עלה הבת?

תוך כדי שיחת בני המשפחה בצוותא על דא ועל הא, השמיע הבחור דברו כמשתף עצמו בשיחה ואמר לשון קלה ובדוחה: …ואני רואה בעליל שתוך שלש שנים כמעט, שעדוּ עלינו, חלו שינויים שהזמן גרמם רק בי ובשפרה… במבוגרים, גברות וגברים, אין שינוי דמנכּר – רק בשנינו. אני, קומתי, אמנם לא גבהה יותר; כל כמה שהשנתיים הללו משכוני, מתחוני, לא עלה בכוחן להוסיף כלום על קומתי אבל רחבתי קצת, מלאתי קצת, כנראה כשבחור נכנס לעשור השלישי בחייו (כיום אני בן עשרים ושלוש ומעלה) חייב להראות כגבר. תוספת קלה, לעובי ולאורך, חלה גם בשפמי. אני לא טפחתיו ולא רביתיו אבל מעצמו עלה כפורח… ואילו שפרה גבהה יותר, יפתה יותר, והיתה לעלמה צעירה. עכשו, דומני היא בת שש עשרה. גם הבחנתי, שחכמה יותר, דיבורה שקול וטעמה ברוּך. אבל ראוי לה שתלמד גם קצת קרוא וכתוב, לשון עברית ובוכארית, כשם שהבנות בזמננו לומדות. תלמד לפחות שנה אחת (יחד עם שתי בנות מהמשפחה) וכשתהיה בת שבע עשרה – כבר תיקרא משכילה. אני נכון להיות מורה להן כל השנה. אבל אתחיל רק לאחר תום שנת־אבל־אבי (בעוד חודש בקרוב), כי כעין נדר נדרתי להשאר בחנות עד תום השנה – לאחר מכן מה שירצה אבינו מולא משיח לעשות בנוּ – אעשה ואשמע.

בני המשפחה כולם – אזניהם היו קשובות לכל שיוצא מפי הבחור ואיש איש הבין מדבריו לפי מדת הבנתו ואילו אבי המשפחה היה כמדושן עונג לשמע תוכנו וצורתו של כל משפט שיצא מפי הבחור. כרוקח מומחה וזריז שמרקיח ממנות סממנים, גרגירים וטיפין, שיקוי מסעֵד לב ומשיב נפש, כן השכיל הבחור להשיב קלות ונעימות על כל שהתקשה והתלבט הוא לשאול לבחור.

משכילה דבריו הבחור היה מולא משיח חוזר ואומר: שפתיים ישק… שפתיים ישק… “צוף־דבש אמרי נועם”…, בן פורת יוסף.. ה' ישמרך… וגם הפעם לא יכול עצור ברוחו: קם, קרב לבחור, חבקו ונשקו.

שבועות מספר אחר תום שנת האבל, עבר מאיר לברט עם כל משפחתו (אמו, סבתו, שתי אחיותיו הצעירות ואחיו הקטן) אל דירה גדולה ומרוּוחה באחד הבתים הנאים של מולא משיח.

כל אותם הענינים והסידורים, שרמז עליהם הבחור מאיר בשעתו – נקבעו לרצונם ולהסכמתם של מולא משיח והבחור:

יום האירוסין נקבע ביום שתמלאנה לשפרה שבע עשרה שנה (שיחול ביום ט“ו באב שנת תרע”ד, 1914).

באותם הימים שימש חכם מאיר כמלמד תלמוד לקבוצת נערים בני בוכארים עשירים.

הוא נאות לכך על פי בקשת פני העדה, בתנאי שיהא עסוק בהוראה עד הצהרים; וכן התנה שלא יהא חובש מצנפת ולובש גלימה, אלא ישאר בתלבושתו כאתמול ושלשום. לאחר הצהרים היה מצוי כל הימים בלשכתו של מולא משיח; שעות טיפלו שניהם יחד בעסקיו של מולא משיח ושעות – עסקו בחידושי תורה ושניהם היו מתאשרים איש מטוב רעהו: זה ראה כל יום יותר – מה עמוקה שחייתו של הבחור הצעיר בתהומות ים־התלמוד, והצעיר הכיר יותר מה נפלאה אהבתו של רעהו למעמקים אלה של התלמוד ולפיכך היו שניהם מתחבבים יותר ויותר איש על רעהו.

ושעות של קורת־רוח רבה היו לנשי המשפחה אותן השעות, ששפרה וחברותיה, צעירות מבנות המשפחה קבלו שיעוריהן יחד בבית מפי חכם מאיר – – –

ויהי היום כמה שבועות לפני המועד שנקבע ליום האירוסין – כמו ירדה לפתע אימה גדולה בכל הארץ: מלחמה פרצה בעולם! (זו שהיתה מהרה מלחמת עולם ראשונה). השמועות, החדשות, הידיעות, שבאו מעבר לים מדי יום ביומו היו כמנבאות חורבנו של עולם. ותוך שבועות מספר גזרת מלכות יצאה בירושלים כמהלומת חרב: כל הנתינים הזרים יצאו את הארץ תוך שבועיים ימים – או עזבו נתינותם ויהיו עותומנים. בוכארים רבים, כאלפי נתינים זרים אחרים, שלא יכלו להנתק מכל אשר להם בחוץ לארץ, ביניהם משפחות רבינוף, נשלחו בחיפזון ובבהלה מן הארץ. בו בזמן גוייסו רבבות בחורים לצבא התורכי. מאיר לברט נלקח מביתו ובין לילה נשלח לאשר נשלח – ולא נודע מקומו אייו.

וגברים בשנות העמידה, קשישים ונשים היו רואים ומשתוממים היאך יום אחר יום ייעקרו משורש, כמו בסופת־סער, מוסדי־חיים, ערכי־אנוש, נוֹפי־אהבה, ייזרקו ויסוערו לעיניהם כמוץ לפני רוח.

---

שיירים

מאת

יהודה בורלא

השמועות הגיעו אלי תכופות מפי ידידים, חברים: אותו בחור, אבנר אברבנאל, חברנו מימות הילדות, מיודענו מנעורינו, שהיה בבחרותו לצייר לפני כששים שנה בירושלים, שנעלם לפתע מן האופק שלנו וכל הימים הרבים האלה לא ידענו מקומו אַיוֹ — בא עתה לארץ כתייר לחודשים מספר; הוא כיום כבן שמונים אבל מראהו איתן, רענן; עדיין קצת תשחורת בשערות ראשו (להוציא שפמו שהוא לבן כולו, עבה, צפוף, ומזדקר בקצותיו כמאז, אל על), והרבה חיוּת בעיניו והרבה הרבה דברים בפיו. הוא בחר לו למרכז מושבו הקיבוץ א—ר בגליל העליון אצל קרוביו שם.

חברים אחרים, שגם הם ששו אצו לסור אליו באשר הוא שם, הוסיפו וסיפורו: הוא מרבה שיחה עם הכל על הכל. הדברים מתגלגלים בפיו כגלגלים במדרון… אבל יש והוא פותח שערי שיחה בתבונה ומערב דברים ערבים בחכמה, כגון: במושב אחד עם חברים מאותם הימים נתגלגלה שיחה על אמנות “הציור המפשט” והוא גולל שיחה ארוכה ורבת ענין על אמנות הציור החדשה, מתחילתה: יסודותיה, זרמיה ויתרונותיה והגדיר את טיבם ויחודם של ראשוני האימפרסיוניזם, בבהירות רבה וגם בהומור, החל מהראשון, הגדול שבהם, היהודי קאמיל פיסארו ועד האחרון רינואר. כן הסביר למסובים טיבם של יוצרי האסכולה של הקוביסטים (פיקאסו, בראק) והעביר, כבקרת רועה עדרו, את באי־כוחן של מגמות אמנות חדשות כסדרן: אכספרסיוניזם, פוטוריזם, דאדיזם ועוד והעלה על נס את יצירתם של ציירי מכסיקו: ריבירה, אורוסקו ועוד. ואגב כך, סיפר על הידידות העמוקה שבין שני אלה ובינו בזמנם, כשישב במכסיקו שתים עשרה שנה יחד אתם.

והכל סחו בהתפעלות על העברית הרהוטה שבפיו. הוא מדבר עברית נכונה, כעברית שבפינו כמעט (מלבד מלים חדשות, שאף שיודע אותן — אינו רגיל בהן) ובכללו, ניכר משיחו, שלא שכח תלמודו ועדיין גירסא דינקותא משתעשעת בפיו.

כך סיפרו כמה חברים, והיו גם כאלה שסברו, שהוא “יוצא דופן” מעט. הם לא זכו לשיחה של ממש מפיו. כל כמה שדחפוהו לשיח, נשארו הם המדברים והוא שמע והחריש כמעט כל השעה וכשדיבר כל שהוא, היו דבריו — במחילת כבודו — שטויות.

אבל אלו ואלו שביקרוהו במקומו, סחו לי, שהוא זוכר אותי, שאל לשלומי וביקש שיגידו לי שהוא “משתוקק” לראותני.

כיוון שגם אני השתוקקתי לראותו, גמרתי אומר ונסעתי אליו.

הוא הוא. אותו אברבנאל כמעט. כך היה נראה בבחרותו וכשנעלם אז מן האופק בגיל עשרים — עשרים ושתים. קומתו בינונית. גבו כפוף במקצת (אבל זאת לא מזקנה, מטבעו היה כך גם אז). אפו עדיין מוארך קצת (כמובן), אבל הוא נחשב אז לבחור יפה ועכשיו הריהו זקן נאה. הוא, לפי הנראה, מסוג האנשים שהזקנה האכזרית, הזעמנית, נוהגת עמם בחסד קצת: היא אינה פוגעת בהם עד להשחית, רק נוגעת בהם כל שהוא: קצת קמטים, קצת מיחושים, קצת חרשוּת, קצת קוצר ראיה, אבל משאירה להם בחסדה ערנותם — חיוניותם (אגב, איש לא הבחין, כנראה, שאישנו הצייר כבד שמיעה קצת).

עם כניסתנו לחדרו קיבלנו בתרועות גיל.

חיבוקים וגיפופים נוסח אמריקה הלאטינית.

החדר מרווח, נאה, אבל בלא שום תמונה. בעודנו עומדים, הוא ואנחנו הפליט אחד מאתנו: הכיצד? חדר שגר בו צייר בלא כל תמונה?

— היו כאן שלוש, ארבע תמונות, ביקשתי לסלקן. תמונות גרועות מקלקלות הטעם לאמנות אמיתית. הלא שמעתי — פנה אלי — שאתה סופר, ספר של גרפומן עלול להשחית תחת להטיב.

— את טעמך אתה עלולה לקלקל תמונה גרועה?

— לא, אבל את טעמי לחיים עלולה לקלקל, למרר…

ישבנו. ארבעה חברים מימי הילדות, מהם גם חברים מימי הלימודים בבית המדרש למורים (של “עזרה”) בירושלים, ביניהם מר אשר זיידלר, שלמד עמו שנה־שנתיים באותו בית מדרש.

אחד המסובים שאל כרגיל מה התרשמותו מהארץ ובעיקר מה הרגשתו עתה לאחר פרידה מן הארץ במשך תקופה בת ששים שנה בערך?

עשה עצמו כמקשיב ונכון להשיב ואמר: כן, אותם הימים, אתם זוכרים ימי ילדותנו? ב“תלמוד תורה” שם ישבנו גם תהינו, ילדים קטנים היינו באותו בית גדול־גדול, הדומה לכף ארוכה, על עשרים חדריו, והבית הגדול צופה פני הר הזיתים, השילוח, ערבות מואב ומדרום גיא בן־הינם ומעליו אותו הר מורם, כביר (הר “העצה הרעה”). כל ימי הייתי יושב אז בספסלי ליד החלון וצופה בהמיית לב אל אותו הר נישא, מנופח והייתי נכסף, עד כלות נשמה, לידע מה שם מאחרי ההר? מה מצוי שם? המצוי שם דבר? האין שם קצו של עולם? אפשר. או ודאי, משם משתפע העולם ויורד לגיא, לאַין, לאפס, או אולי… מה אולי? ואלו “המלמדים” הבטלנים, המטומטמים, מעולם לא עלה על דעתם, שיקחו אותנו פעם שם… שם… אל ראש ההר….

…כן, ואחר כך… כמה שנים ישבנו למעלה בישיבת “תפארת ירושלים”, קמטנו מצחנו, התלבטנו ונאבקנו עם דיבור תוספות תמוה וסתום או עם וצ“ע (וצריך עיון) של מהרש”א, אה! אתם זוכרים כולכם… אני אומר לכם — —

אבל אני, שרציתי לשמוע מפיו משהו על תקופת ששים השנה במרחקים, איזו רוח עברה עליו כשנעלם לפתע והיכן שהה כל הימים הרבים האלה? מה פעל ומה עשה? מה יש לו? היש לו בנים, רכוש? אוצר תמונות? אזרתי חילי, הפסקתי זרם שיחו ואמרתי: עד שתשאלנו אתה אם אנו זוכרים ימים הילדות — האין מן הראוי שתסיח לנו אתה מאש עמך אחרי ימי הילדות וכל — —

כן — אמר — צדקת צדקת, כאילו משיב לבקשתי, אלא שהתחמק ועשה כמין דילוג ואמר: הימים ההם שבירושלים העתיקה, שנראו לנו אז, סמוך להתפרצותנו החוצה, לעולם הגדול, קודרים, כבדים, מעיקים, היו אז, אליבא דאמת, גם בשבילנו הילדים וגם בשביל אבותינו, ימים שטופי אורה, גילה ואהבה, כן, אהבה; זו אהבת התורה, כפי שבאה לידי גילוי בקרב המון בית ישראל, בין פשוטי עם, בין — כמו שאומרים האשכנזים — “עמך”, שאף שתפסתם בתורה וביהדות בכלל, פשטנית ואפילו שטחית, אבל תמיד היא לבבית, פנימית, תמימה וחמה, שעם שאינה יודעת, כל עיקר, להסביר את עצמה היא בכל זאת בבחינת מלוא כל הנפש כבודה. ובנדון זה זכור אני אפיזודה טיפוסית, שרשית, מחיי אבא שלי. אבא, אפשר ידוע לכם, היה בנם ונכדם של רבנים מובהקים, גדולי תורה, ששימשו כאבות בתי דין בירושלים, אבל אבא עצמו, מסיבות משפחתיות קשות, עברו עליו ימי ילדותו בלא תשומת לב מספיקה ומשום כך לא זכה בכתרה של תורה. הוא נשאר כל ימיו יהודי שבתחום “עין יעקב”, משניות, “זוהר” ותהלים — ולא למעלה מזה. ומשום כך ודאי היה מוקיר ומעריץ תלמידי חכמים בכל נפשו ומאודו. כל תלמיד־חכם, שנודע בעדה כתלמיד־חכם “רשוּם” (מצויין) היה אבא נושא שמו תמיד בפיו בדחילו ורחימו, כאילו הוא בעצמו בחנו, ידע טיבו והכיר גודל מעלתו.

והנאה רוחנית שאין למעלה ממנה היה יודע אבא, בשעה שחבורת תלמידי חכמים היו לומדים תורה בביתו. כיוון שהיה ממשפחה מיוחסת (גם בשנות העמידה שלו עדיין היו רבנים גדולים ידוע שם דודיו ומקורביו), לפיכך היו הטובים והמעולים שב“חכמים” נאותים לו, סרים לביתו ועושים אותו בית ועד לחכמים.

אבל מה עשה כדי שיזכה שיהיו לומדים תורה תכופות בביתו? אבא מצא עצה: במרבית הימים ערך “פטירות” רבות בביתו, כלומר: לימוד ליום הפטירה (הלימוד נערך בלילה אור ליום הזכרון). רשימה היתה בידי אבא ובה קבועים יום פטירתו של אביו ושל אמו ואף על פי שאין עורכים לימוד פטירה לאשה, אבל היא שאני, שהיתה בת־תורה, ובמימי זקנתה היתה גומרת כל ספר תהלים בעל פה בכל יום (אני זוכר בעצמי אותה: כל בני המשפחה הגדולה היו שומרים מוצא פיה). ויום פטירתו של סבו וכן יום פטירת אבי־אשתו ואֵם אשתו (אף על פי שלא היתה כל כך מהוללה אבל למען השוויון ולמען הרבות לימודי פטירה קבלו ועשו) וכן יום פטירת סבה של אשתו ויום פטירת אחיו הגדול, שהיה מקובל ונפטר בקציו"ש (בקיצור ימים ושנים) וכך “נשתחלו” שבע־שמונה “פטירות” בשנה, פטירה רדפה פטירה ולימוד גרר לימוד — ואבא שאף הנאה וחדוה כנפשו שבעו.

סלחו נא לי, חברי מימי הילדות, שאני מאריך בדברים, אבל הן זה ענין של ציור, כמו ציור… יש קוים שאתה חייב להבליטם, שאם לא כן תוציא מתחת ידך דבר פגום, נפסד… ואני מסופק מאד אם אוכל לתאר לאזניכם מהותה של הנאת אבא מקול תורה בביתו. אגב, עלי לדייק: זה לא היה קול תורה אלא קולות תורה, שהרי מי שהכיר דרך לימודים בצוותא של “חכמים ספרדים” יודע שויכוחיהם, טענותיהם בהלכה, שקלא וטריא בסוגיא, היו נאמרים בקולי קולות, בזעקות, בצווחות. כגלדייטורים הנלחמים בינם לבין עצמם, המכוונים את חודי רמחם אל לבם של יריבם, כן היו ה“חכמים” מצחצחים טענותיהם כדי לדקור את קושיית יריבם בלב לבה, שאינה לדעתם, קושיה כלל אלא בוּעה נבובה־מבריקה. וכיוון שמסיבה היו כרגיל מנין, ומנין ומעלה, היו, אגב ויכוח, מתפלגים המתווכחים לקבוצות (שלוש, ארבע), לכל קבוצה קושיה שלה ויריב־מתרץ שלה והכל נאמר בקול גדול, חזק, כמעט ברוגז, בקשיוּת עורף — והקולות נישאים בחדר כשאון קולות של עם רב.

אני זוכר מנהגו של כל אחד בדרך לימודו, ביחוד אזכור דרכו של הארי שבחבורה, ח"ר¹ יצחק אשכנזי, שהיה פלפלא חריפתא. קולו היה מעט צרוד, אבל בהרימו קולו היה קולו חזק כבוקע ונחלץ מעומק לבו. בחריפותו ירד תמיד עד מעמקי הענין הנדון, נקבו ברוב השגותיו ככברה וחזר וגללו ומתחו שלם וטוב. כשהיה מגיע לשיא טענתו־התקפתו, היה נועץ מבטי עיניו בלבו של יריבו, כשעיניו בוערות כשני לפידים, וכאילו אוחז הוא בשתי אצבעותיו בגרונו של יריבו — ואין מנוס…

אותה שעה, שפיר יותר: אותן שלוש שעות שקולות הסימפוניה של התורה היו נישאים בביתו, היה אבא יושב, או עומד בקרן זווית, עיניו רכונות בספר שבין ידיו, ספק קולט ספק אינו קולט דבר מהספר, אבל כולו שואב־שואף תענוג דק מן הדק, רם מן הרם, עדין מן העדין, עד שאפשר לומר, שתענוגו הרוחני, העילאי, מסימפוניה זו — עולה על הנאתו של השומע איזו אריה מיצירת מוצרט, או טוקטה של באַך, או אפילו “התשיעית של בטהובן” בכבודו ובעצמו.

כן… כן… ועדיין לא הגעתי לאותה אפיזודה שרציתי לספר. אכן זו קשורה עם “ליל פטירה” ועם אותו ר' יצחק אשכנזי.

ליל הפטירה של אביו, סבא שלי, היה בכ“ג שבט. היה ליל סגריר, גשמים עזים ירדו ללא הפוגה. אבל בשעה הנועדה, עם תחילת הערב, הגיעו אחד אחד כל בני החבורה: הקשישים המהוללים והצעירים בחינת כפירים; גם אלה שגרו מחוץ לעיר באו (אנו גרנו אז בעיר העתיקה) רק אחד, הארי שבחבורה, הרצוי והאהוד לכל, ח”ר יצחק אשכנזי, לא בא. הוא היה גר רחוק, מחוץ לעיר, ב“אוהל משה”. אבל תמיד היה בוא בין הראשונים. ובחוּל יום פטירה אצלנו, או ענין אחר בעיר העתיקה בתחילת הלילה, לא היה הולך כלל הביתה עם ערוב היום. והוא היה תמיד דייקן, זריז וקל תנועה וגם, במחילת כבוד תורתו, עקשן. מעולם לא נפקד מושבו בביתנו בהזדמנות איזו חובה שהיא.

עברה עבר שעת התחלת הלימוד והוא איננו. כל הנוכחים מרגישים בלא אומר ודברים בחסרונו — כל שכן אבא. כל אותה שעה היה אבא מהלך כל וכה בחדר כשעיניו משוכות לפתח החדר. פליאה דעת ממנו, היאך יתכן שהוא יעדר מפטירת אביו? היתכן שהוא חשש הפעם מפני מזג האוויר הקשה? ההוא יביא בחשבון מזג־אויר כשחשבון הימים קבוע ועומד משכבר הימים: ליל כ"ג שבט “פטירה”!

סברו: ודאי קרה משהו בלתי צפוי. לאחר שהמתינו חצי שעה התחילו בלימוד.

לא עברו אלא רגעים מספר כשנפתחה הדלת וגוש עגלגל, לא גדול, עטוי אדרת על אדרת, נכנס והחל משיר מעליו אדרות נוטפות מים ומתוכן יצא, כמעט יבש, הוא — ח"ר יצחק אשכנזי!

בו במקום, בעודו פושט אדרתו האחרונה וחולץ נעליו, סח לאזני כל — פשר הדבר: כל אותו היום זכר וידע, כמובן, שהלילה פטירה אצל ח' פתחיה, אבל לפנות ערב, כמו מעשה שטן, הוּסח הדבר לגמרי מדעתו כמו לא היה ולא קיים. יצא כרגיל אל ביתו מחוץ לעיר, התפלל ערבית, בא לביתו, נח, נטל ידיו וישב לסעוד סעודת ערבית — ופתאום, כברוק ברק באפלה זכר: הפטירה! מיד הפסיק, קם, התלבש ויצא. אמת: ארובות השמים פתוחות, ברקים קורעים חשכו של עולם ורעמים מהדהדים במלואו של עולם, אבל פטירה היא פטירה! (ויש לדעת: באותה תקופה, באותה שעה, בערב, לא היה בנמצא בירושלים לא מרכבה, לא עגלה, ולא “נושא אדם” אבל היתה בנמצא החלטה אחת: ללכת ברגל דרך שעה אחת בערך — והלך).

אותה שעה אני כשלעצמי נתתי דעתי יותר מאשר על אורחו היקר של אבא, על אבא עצמו והסתכלתי ארוכות בפניו. הייתי אז נער בגיל “בר מצוה” (עלי הוטל אותו לילה להכין ה“ענין” שבלימוד). כנער צעיר לא הבינותי הרבה מחזות פניו של אדם במצב נפשו. אבל מחזות פניו של אבא למראה הופעתו זו של הרב הנערץ בביתו, כמו נחשפו לעיני סתרי נפשו של אבא לתומם (הוא לא דיבר כמעט. הוא היה כנדהם, הוא רק גמגם…: אני אמרתי… אני שערתי… הלוא הוא…, לא יתכן…), אבל צהלת פניו, עיניו הקורנות, בת־חיוך מלאה־רחבה שהתפשטה על שפתיו היו ביטוא גלוי, ששמחת עולם על ראשו. ואילו ניתן לו פה לדבר ודאי היה אומר: הגדלת עשה, ח“ר יצחק, פלחת כבדי, רוממתני, נחמתני; כך היה נאה ויאה שתעשה ותסבול למען אחד גדול בתורה ואב בחכמה כמותך, ואתה טרחת ונצטערת כל כך בשביל אחד הדיוט. אתה הראית לדעת שאתה יודע אל נכון מה רבה אהבת התורה בלבו של הדיוט בישראל, הריני עפר תחת כפות רגליך, ח”ר יצחק היקר, האהוב, הנאמן.

אבל אה! — נאנח אישנו אנחה מעומק הלב — בסופו של דבר, בסופו של החשבון הארוך־ארוך שלנו, אוי ואבוי לנו, אוי ואבוי לאומה זו; אני אומר לכם, אל תנדוני על מה שאני אומר: לא! לא מצא פטישו של העם הזה סדן! אהבה עצומה ונפלאה של העם לתורת אלהיו, שאולי אין לה משל ואין לה דוגמה בין עמי תבל — לא מצאה גמולה מאת אלהי העם. הרי אתם זוכרים… איך אמור שם… בתפילת ערבית:

.. על כן ה' אלהינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך, ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך ומצוותיך וחוקותיך לעולם ועד (הקשיבו נא עוד): כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה (שמעו:) ואהבתך וחמלתך לא תסיר ממנו לעולמים.

אהבה זו, עד תכלית כל גבול אהבה, והתמסרות זו, עד קצה גבול כל התמסרות — כל זה לא מצא גמולו מאת אלהי העם. אני לא אזכיר עתה כלל גמול אלהי העם במשך אלפי שנות־גלות — זוועה וחרפה, אבל איני שוכח, איני יכול לשכוח כל הימים את הגמול שמצא העם מידי אלהיו באושוויץ, מיידאניק, טרבלינקה וכל שאר מוקדי שאול. והטרגדיה, שלא היתה כמוה מיום היות חיים על פני האדמה, אינה רק הטרגדיה של הכלייה עצמה, אלא הטרגדיה היא, שהעם ברובו המכריע לא קם ולא זע, כלומר: לא הוציא כל מסקנה, הולמת לגבי עתידותיו; (זולתי אתם פה בארץ שקמתם וגלותם החרפה מעלינו בדם ואש).

הו, הו — הפליט מר זיידלר — האם הייתה במרבית הימים גם פילוסוף?

— אם אתה מכנה פילוסוף מי שכואב כאבה של בעיה הנוקבת ויורדת עד למעמקי הוייתה של האומה — תוכל לכנותני פילוסוף, אם רצונך בכך.

בינתיים היה השולחן ערוך בשפע פירות, ממינים אכזוטיים שבארץ: מנגו, אנונה, מיני גוֹייאווֹת מגידולי הקיבוץ. בעת הכיבוד ושתית משקה סח לנו האורח על שבעה עשר מיני פירות קקטוסיים, מהם מוזרים ומופלאים, שמצויים לרוב במכסיקו, והאריך בתאורם ובטעמם.

לאחר מכן כמו נפסק חוט השיחה ונשתררה כעין כבדוּת במושב. הצעיר שבינינו ביקש, כנראה, למצוא ראשו של חוט־שיחה מסויים, פנה לאורח ואמר: הריני צעיר ממך חמש־שש שנים, זוכר אני דברים מטושטשים שהיו מספרים על הקבוצה הראשונה בת שמונה או עשרה בחורי ישיבה — ואתה ביניהם — שעזבו את הישיבה בבת אחת ויצאו לבית המדרש למורים — כיצד נעשתה אותה מהפכה? כיצד קיבלו האבות תמורה חריפה זו? ההגיבו על כך? איך הגיבו? הגרם הדבר לאיזו “מלחמת אבות ובנים”, כפי שמצויה תופעה כזו אצל אחרים?

מיד השיב מר אבנר: לא מיניה ולא מקצתיה, או אולי: מקצתיה: האבות, כמעט כולם, העריכו כראוי את התמורה כגילוי שהיא “הכרח המציאות”, תופעה שב“חליפות הזמן”, בבחינת מצות־עשה של חיים, שהזמן גרמא. ומכאן אתה למד הרבה על מהותם וטיבם של הרבנים הספרדים: הגע בעצמך: הללו שהיו גדולי תורה, מהם “סיני” ומהם “עוקרי הרים”, מהם ידוע שם בעולם הרבנים גם בגולת אשכנז, ואהבת התורה היתה מנת חלקם כל ימיהם, עם עינם היתה פקוחה כלפי המתרחש סביבם, אזנם קשובה לצלילי החיים אשר עלו באשר עלו ולבם היה נוטה תדיר להבין, לבדוק ולבחון כל תופעה אם יש בה משום חיוב או שלילה, משום יתרון או מגרעת; והנה בימים ההם, לפני 60—70 בערך, נראה בעליל שהישיבות, היינו: מוסדות הלימוד של הבחורים הצעירים, הגיעו עד משבר; הישיבות התקיימו קיום דחוק, עלוב; הנדבות ו“ההקדשות” מחוץ לארץ הלכו הלוך ופחות, הלוך ודלול, אם שעייפו הנדיבים או אפסו אמונה מקרבם. האבות צפו, אפוא, בדאגה רבה אל עתיד בניהם. והנה באוירה זו נשמע הקול: נפתח בית מדרש למורים. שניים שלושה מהאבות הרבנים הלכו, חקרו ודרשו ונודעו מה טיבו של מוסד זה. דנו והחליטו: הם שלחו את בניהם למוסד החדש. אחריהם — היו שהיססו והיו שעשו כמותם, בהסתייגות ברוב או במעט (אבא שלי, למשל התנה עמי, שביום שבת לא אעסוק בלימודי חול ויהיה קודש לתורה בלבד).

אמר מר זיידלר: אמת, “גישה” כזו שביסודה היא אמנם טולרנטית, קשה לשער שהיתה עלולה להיגלות בקרב רבנים אשכנזים.

— שמע נא, ר' זיידלר — נחפז האורח להוסיף: אתה יודע מהו השוני העיקרי, היסודי המבדיל ביניהם? הנה זהו: רבנים אשכנזים בנדון דידן, או בדומה לו, היו צווחים ואומרים: אם כך, אם בחורים שכאלה יעזבו הישיבה, תורה מה תהא עליה? ואילו הרבנים הספרדים סברו ואמרו: אם כך, עם ישראל מה יהא עליו? אם מיטב בני הנוער בעם יהיו נדונים כל ימיהם לחיי מחסור, לצפיה ללחם־חסד, לחיים של אפס־מעשה, האין בכך משום התעלמות מן האמת ומן הצדק וממהותם של חיי אנוש…

אחד הנוכחים ניסה להפסיק את הויכוח שהחל נותן טעם חריף קצת ואמר: נניח להם לרבנים ולאבות, שמא תואיל, מר אברבנאל יקירנו, לסיח לנו משהו על הבנים עצמם, היינו: מה עלתה להם לכל אותם הבחורים, שגם אתה הייתה ביניהם, כשיצאו מפינתם אל סביבה חדשה, אל חיים חדשים, כיצד, למשל, — —

— כך, כך — נחפז אישנו וענה — אני מבין, צדקת… אנסה לזכור…. כן, תשעה בחורים עזבנו בבת אחת את הישיבה, אבל רק ארבעה “נקלטו” בקרקע החדש וכפי שאתם יודעים טוב ממני הרי הם מן המורים הותיקים־החשובים בארץ והרי יושב עמנו כאן מר זיידלר וגם הקשיש שבינינו (מר א. נ—ן), ואילו החמישה הנותרים, ואני ביניהם, לא החזקנו מעמד בביהמ“ד למורים. ולכל אחד מאלה טעמו המוזר ונימוקו המשונה עמו. אמנים שנים מן החמישה היו פשוט “לא יוצלחו” גם בישיבה. הם לא היו “מחובשי בית המדרש” אלא סתם מיושבי בית המדרש, בלא כשרון תפיסה ובלא כושר התמדה. הם נשרו והלכו. איני זוכר לאן פנו ומה עמם. השלישי, היה בחור מבוגר מכולנו, כבן עשרים ושלוש. הלה — לא עליכם — נרתע מחמת ריבוי הלימודים בטרם התחיל ללמוד. כבחור מיושב בדעתו ושואל ל”תכלית" כל דבר ולסוף כל מעשה במחשבה תחילה — אמר שעליו לדעת נכונה לאן הוא “מפליג”. מששאל, חקר ונודע שיש ללמוד שלוש שפות (ערבית, גרמנית (“שפת לא ידעתי אשמע”) ועברית דקדוקית וארבעה עשר מקצועות (הומוניים וריאליים כולל: ציור, נגינה, זמרה, התעמלות) שקל בדעתו ימים מספר ובא לידי החלטה ברורה, שמי שהיה רגיל כל ימיו בלימוד אחד (תלמוד) לא יוכל בשום פנים להביא אל קרבו תערובת מבולבלה כזו. וזוכר אני שגילה לי את דעתו מתוך תמיהה וזלזול על ארבעת המקצועות האחרונים ציור וכו', הרי אלו שעשועי־נערות — אמר, — ענינים שבקלות־דעת, היאך אפשר שבחורים מהוגנים ילכו וידלגו דילוגים כתיישים לאור היום או ישבו ויבטלו זמנם בשרטוטים על נייר? לא, כן הענין לא נהירא ליה — יצא ופרש. ואילו הרביעי הנכשל היה המפתיע והמתמיה מכולם: הוא נודע בישיבה כמצויין שבכולנו, חריף ומפולפל בתלמודו, ונשתבח גם בכוח זכרונו. והנה אך החל צועד בדרכו החדשה — עמד. מכשול פעוט, קליל, היה לעיניו כהר גבוה. מה מכשול היה זה? — אותיות האלפא ביתא הגוֹטית וגם הלטינית. שכלו החריף וכוח זכרונו התקין לא עמדו לו לפסוח על “המכשול”. בעמל רב, שלושה־ארבעה ימים, חזר ושינן את האותיות עד שהכירן כסדרן ואילו כשבאו אחר כך שלא כסדרן — במלים — שוב נתמקקו כמה אותיות שהיו דומות ביניהן — ונשתבשה קריאתו. חזר והמשיך בנסיונו כל אותו שבוע והעלה חרס בידו. בתחילה נראה כמדוכא מחולשת דעתו והיה תוהה על עצמו, אולם לאחר כל אותו שבוע משנוכח שעדיין הולך הוא ונכשל באותיות כתינוק שהולך ונכשל בין צעצועיו ונופל — חדל והתיאש, אך היה כמתנחם אל לבו ואמר: אין זאת אלא שהאותיות של אומות העולם יש בהן איזה פסול מן הסטרא אחרא, לפיכך מסרב שכלו לקבל השפעה מסטרא אחרא — וחזר בו.

והחמישי, שנכנס ויצא, הנני עבדכם, שהתאמצתי והמשכתי ללמוד בבית המדרש שנה וחצי ועוד חודש או חדשיים — ויצאתי “פתאום”. אבל על עצמי לא אוכל אני לסיח דבר, שאני קרוב מדי לעצמי — ופסול לעדות; אולם הרי מר זיידלר ומר א. נ—ן, חברי למחלקה ושכנים קרובים היינו בעיר העתיקה — בהזדמנות אחרת יכולים הם לסיח לכם מה שיסיחו.

כיוון ששוב התחמק והשיב פנינו ריקם, החלה שוב כעין רוח מעיקה מרחפת במושב, אף על פי שחשבנו, שאולי אין זאת עקשנות מעמו אלא שמא דברים בגו שאין ביכלתו לסיח עליהם.

בין כה וכה נשמע קולו של אדם צעיר, חסון, בריא, מהנדס־מים כבן שלושים, — שישב כל העת והקשיב לשיחותינו — ושאל בזו הלשון: אם תרשה לי, מר אברבנאל, אפנה אליך בשאלה, שיש להפנותה, לדעתי, לאדם כמוך: אמן יוצר, שראה עולם, שהכיר אנשים הרבה, שנתנסה בחיים לא מעט ולמד ודאי לא מעט מנסיונותיו, והיא: היש דבר, או ענין, או דברים, ענינים, שעברו עליך בחייך ואתה מתחרט עליהם שעשיתם או שלא עשיתם ואתה דאב על כך עליהם עתה?

אך סיים הצעיר דבריו, נראה ברור שהזקן נאחז בסבך הרהוריו־זכרונותיו: מבטו ננעץ בנקודה שהיא והחריש רגע, לאחר מכן אמר: יפה שאלת, אדוני, איכה ידעת לקלוע ללבה של מטרה רחוקה־נסתרה מרחק זמן רב כל כך!

אולם — פנה אל המסובים — שמא אין כבודכם “מעונינים” לא בשאלה ולא בתשובה — מה נעשה, אפוא?

— מעונינים, מעונינים — ענו המסובים.

— ובכן, שפיר. אענה לשאלה זו ככל אשר בפי — דברים כהוייתם. אכן, במסלול חיי הארוך, קרני לא דבר אחד ולא ענין אחד שהתחרטתי שעשיתיו או שלא עשיתיו, אבל במרבית הימים הלך הענין הלוך ונמוג עד שנתכח מלבי לגמרי. רק על ענין אחד, שאולי ייראה לכם לא חשוב ואולי לא הגון ביותר, על אותו ענן התחרטתי ולא שכחתיו עד היום.

מה היה אותו ענין?

הזמנה שבאה אלי, כפי שאסיח לכם במפורט, מאת שתי עלמות יפהפיות, חמודות ויעלות חן, קרובות משפחה, שאסור אליהן לבלות בנעימים — ואני אז בעצם שנת לימודי השניה בבית המדרש למורים.

מחזות פניכם אני רואה, רבותי, שאתם חשדים בי, שהייתי, לא עליכם, רודף בחורות, מין דון ז’ואן, רחמנא ליצלן, אבל אין זאת אמת, על כל פנים לא כל האמת. לא אני רדפתי אחרי בחורות אלא הן רדפו אחרי, אבל עם זאת לא אסתיר האמת תחת לשוני ואומר שאני ברחתי מפניהן, או שעצמתי עיני ולא תרתי אחרי עיני. אדרבא: אודה על האמת: הייתי לעת מצוא עסקן וטכססן ל“פגישות”, נשפיות, “זימונים” וטיולים". וכיוון שאמרתי “טכססן” רואה אני צורך לבאר — בדוגמא ממש — מה רומז מושג זה: עוד בהיותי בישיבה, אם אנקוט לשון נאה, אגיד, היו כמה חוטי־חן וחסד מתוחים ביני ובין קרובות־משפחה ובנות שכנות. ואילו עם אחת הן היה, במשך הימים, החוט שבינינו מתחזק והולך (זו היתה נכדת הרב). ואף על פי שהיינו שכנים קרובים, היו הפגישות בינינו חטופות, קצרות, קטועות, מאימת עינא בישא ורננת הבריות. והיינו מטכסים שנינו עצות היאך נוכל לישב לפחות שעה קלה יחדו כנאהבים ונעימים? היכן? מתי? כיצד? והרי “טכסיס” שהעלינו שנינו: היא הציעה, שאם יכול אני להעדר מביתי בלילה בשעה מאוחרה, בין עשר לאחת עשרה, כאשר בני הבית אצלה כבר ישנים, היא מוכנה לחכות לי ולהכניסני הביתה אליה דרך המטבח שפונה לרחוב. וסימן יהיה בידנו צנור־המים שמצוי מול חלונה, כלומר: שאני אכה פעם בצנור והיא תשמע, תקום בלאט ותכניסני.

למחרת היום, לאחר הצעתה, כשבאתי אל הישיבה פתחתי בעקיפין, במחושב ובמכוון, בדברי שידול ופיתוי לאזני חברי (שבעה היינו בכתה), שראוי לנו ללמוד שעתים־שלוש בלילה בישיבה, כמו האשכנזים, שיוצאים מבית רבם בלילות עם פנסים בידיהם ושירת ל—ל—ל בפיהם; כן. למה נגרע? למה לא נטעם גם אנו מטעם לימוד בלילה?

בתחילה התנגדו כולם: למה לך לימוד בלילה? לא די לך תלמודך ביום? ו“בכלל”: למה לנו “חדשות”, הרי מעולם לא למדו אצלנו בלילות, למה להכניס בעצמנו עול חדש על צוארינו?

התלהבתי הרבה ואמרתי: בלילה לא נלמד גמרא, רק חומש עם רש“י, אין טעם מתוק כלימוד רש”י בלילה לאור מנורות ושתיית קהוה ועוד ועוד — ויראו האשכנזים, שגם אנו יוצאים עם פנסים דולקים בשעה מאוחרת.

שוב טענו: איך ייעשה כל זה? הן העניין דורש הוצאות: קהוה, שרות ולנו אין פנסים כלל, אין אלו אלא דברים בעלמא.

— אם רק אתם מסכימים ללימוד — הניחו לי ואני אסדר הכל.

משהסכימו לי, אחר המתקת כל הדינים, הלכתי אל הגבאי הגדול. הצעתי, בשם כל חברי, גרמה לו נחת רוח הרבה ונענה לי בכל. גם הפנסים נקנו על חשבון “הכולל”.

לאחר ימים מספר החלו הלימודים כסדרם. ואני הייתי מלוה את כל החברים לביתם והייתי שב ומכה בצנור ודלת המטבח נפתחת — —

זכורני, שבימים הראשונים נקפני לבי הרבה, שכל שעשיתי לא לשם שמים עשיתי ואיני אלא גונב דעת הבריות ובחור חנף וכוזב; אבל הייתי מנחם עצמי, שבשעת הלימוד ברש“י הייתי נתון כולי לחמודות רש”י והייתי שוכח חמודות הנערה והייתי מוסיף נחמה: הריני מקיים: חציו לה' וחציו לכם…

ועכשיו לעצם ענין השאלה של הבחור דידן:

הייתי אז כאמור תלמיד בית המדרש למורים. מחמת עומס הלימודים דללו למדי הפגישות עם הבחורות. והנה באחד הימים, בעיצומו של הקיץ, באתי לעת ערביים מבית המדרש הביתה (עדיין גרנו בעיר העתיקה). ישבתי לנוח קצת על מנת לישב עד חצות הלילה לעבור על שעורי הכימיה לבחינה של העונה. צריך הייתי לשנן פרקים שלמים, פורמולות, וכו' — והבחינה מסוכנת.

אותה שעה, עם שקיעת השמש, שמעתי שריקת שפתיים רפה וחלשה, (מוכרת לי משכבר הימים), עולה מלמטה, מן הרחוב (עלייתי היתה בקומה הרביעית, מבנה נדיר בירושלים העתיקה), הטיתי ראשי דרך החלון וראיתי נערה לבושה צחורים רומזת לי בידה שארד אליה. ירדתי. זו היתה דליסיה, קרובת־משפחה רחוקה, כבת שש עשרה, מן הצעירות היפהפיות שבעיר, ונודעה כשובבה־משולהבה. אמרה: אני שלוח אליך מפוּרטונה (אף היא קרובת־משפחה רחוקה, יפה למדי), שאגיד לך: הלילה אנו שתינו לבדנו בבית (הבית היה בקצה הרחוב, סמוך לשער ציון), סבא נסע, אמא (חורגת) אצל בתה מחוץ לעיר, אין איש בבית, אין אפילו שכנים, אמרה: בוא נבלה כמה שתרצה, עד חצות, כל הלילה, כרצונך.

עתה, רבותי, אם אין לבכם הולם כל שהוא לשמע ההזמנה הזו, סימן שאין לכם לב ואם “כן הולם” — תוכלו לשער כמה וכמה מונים הלם לבי לדבריה, לקסמי פניה, לחן שיחה של זו העומדת לפני ולרוממות רוחה של הגדולה המצפה שם בביתה — — — ידעתי נכונה כנכון היום, שאם אלך — לא אעצור כוח להינתק משם כל הערב — ולמחר צפויה לי תבוסה גמורה בבחינה; רגע ארוך עמדתי נדכא, נבוך, המוּם. עם זאת נתעוררה ממעמקי הנפש נימת עוז: היאך אגרר אחר תשוקת הלב בשעה כזו, בעצם שעת חובת הלימוד?

התחזקתי והתגברתי, כביכול, והתנצלתי כמיטב יכלתי לפני השליחה (שנראתה כמוכת עלבון) כי עלול אני להכשל בבחינת הכימיה — וסרבתי.

ועד היום הזה אני מתחרט על אותו סירוב…

בעוד אנו מודים לו על טעם דבריו הודיעונו שהאוטובוס החוזר דרומה יוצא בעוד רגעים מספר.

בעת פרידתנו בשפע ברכות הדדיות הבטיח למלא את אשר החסיר היום כשניפגש פעם שניה.

זוטות

מאת

יהודה בורלא

---

מגלגולי הזמן

מאת

יהודה בורלא

אשר יסופר להלן אינו אלא מקצת מקורותיו של אחד בחור שמעון יפרח, מי שהיה חייל בצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה. וכי ישאל השואל: מה ענין ומה חשיבות יש עתה — בזמן טיסת אדם לחלל — בדברים שקרו לאיזה חייל יהודי במלחמת העולם הראשונה? ויש לומר: לעולם, בכל מקום ובכל זמן, ישאר האדם מרכזם של הדברים, כלומר: נפש האדם, רגשותיו, מאוייו, תכונותיו, שאיפותיו, אלה יהיו תמיד טעמם וענינם של החיים. ושמעון יפרח היה בשעתו מרכזם של דברים מסויימים באותה פורענות גדולה, היינו: במלחמת העולם הראשונה; והגיעו הדברים לידי כך, שנתגלגל כמה גלגולים רעים במהלכו הצבאי עד שהגיע, בדרך נס כמעט, למעלה רמה, לא צבאית אמנם, אבל למעלה אנושית נלבבה, כפי שיסופר במפורט להלן:

א. עריק

כידוע, הצטרפה ממשלת תורכיה לאותה מלחמה מרצונה הטוב. לא כן שמעון יפרח. יש להודות בפה מלא: הוא בעל כרחו נצטרף. לא שמרד, חלילה, במלכות או מרה פי השלטונות, אלא על פי איזו טעות, או איזה פגע רע, פיגר יום אחד להתיצב לפני שלטונות הצבא, אבל הם סרבו להכיר באותה טעות וחשדוהו כרמאי, כשקרן, כבוגד ודנוהו כעריק החייב בענשים קשים.

והוא, שהיה בן יחיד, רך ועדין, חלוּש וענוּג — והיו צריכים להעסיקו בעבודות קלות כגון פיקוח, שמירה וכדומה — הענישוהו, שיהא משמש דוקא בעבודות קשות שיש בהן מושם עינוי הגוף “כדי לשבור רוחו ולהשפיל גאותו”. אם מתוך נקמנות, או קנטרנות או טמטום לב — מצאו מפקדיו תואנה להעבירו מפעם לפעם לתפקידים חדשים ועל ידי כך עבר כל “מדורות הגיהנום” בחילות הצבא: מחיל־הרגלים העובר לחיל־הפרשים, ממנו התגלגל לחיל־התותחנים, לחיל־ה“סבלים” (נושאי הצידה והנשק) ומכולם יצא נזוף ומבויש ולבסוף חזרו וספחוהו אל אחד הגדודים של צבא האגף השמאלי המיועד לחזית סוּאֵץ.

בראשית החורף יצא צבא האגף השמאלי ממען (מעון) לדרכו דרך המדבר. שלשה לילות שרכו דרכם שמונה גדודים במדבר (בימים רבצו תחתם מפני להט השמש) עד אשר הגיעו בחצות לילה לקלעת אַנַכְל — מקום־מוצא להתקפה על האנגלים בסואץ.

בבוקר עם תרועת החצוצרה הקוראת לצבא לקום לעבודת השולטאן, הגיח החייל שמעון יפרח מאוהלו לאחר חצי־ליל־נמנומים, כי צר, צר מאד היה האוהל, העשוי להכיל 7—8 אנשים ונקבעו בו חמשה עשר איש, מחמת חסרון ממון בגנזי השולטאן. ונוסף על כך היה שכנו מימין חייל ערבי נגוע בספק שחפת ושכנו משמאל — בספק עגֶבֶת — (לפי פצעים גלויים שבאפו), מחמת ששלטונות הצבא התורכי אז היו דנים תמיד את החייל לכף זכות ולא היו אצים להוציא עליו שם רע…

בכן, משיצא שמעון יפרח מאוהלו, שלח מבטו סביבו, ניצב משתומם ונדהם לפני מרחביה עצומה, רחוקת אופקים, ששלושת עבריה הרריים, מהם גבוהים מאד ומהם פחות גבוהים, והשמים מונחים ככיפה על האדמה מכל רוחותיה.

מתוך המפה הקטנה שעמו הסתכל וזיהה את המקום: בכן, זהו חצי אי סיני. הרי לפחות קורטוב של נחמה, חלף כל חיבוטי הגלגולים שנדון בהם עד כה: “המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא”.

אבל בכל מרחבי המדבר אשר לפניו אין עץ, אין שיח, אין ירק — ישימון. רק משמאל, כמאתיים אמה ממחנה־האוהלים — נראו שתי שורות בתים קטנים לבנים, בנויים בצורה חדשה, ביניהם מתרוממות פה ושם איזו צמרות מדולדלות של אילנות.

לאחר פת שחרית — מרק מימי של חומצה בתוספת אחוז ניכר של חצץ נגרס בשיניים — הושמע הצו מפי ה“שאויש” (רב סמל): עשרים וארבע שעות מנוחה לצבא.

ככל צבא יצא גם שמעון לתור הסביבה. עד מהרה נודעו קורות המקום: הנקודה הזו, קלעת אנכל, היתה מכבר בידי השלטון האנגלי. הם בנו את עשרים ושנים החדרים הקטנים, לקצינים ארבעה חדרים בינוניים, והשאר לחיל המצב שלהם בחצי האי. במרחק מה מצויה באר, שהאנגלים פוצצוה לפני עזבם את המקום, בעברם לארץ מצרים פנימה. אבל בקושי אפשר עוד לדלות מים לשתיה.

כמה זמן תארך שהיית הצבא פה? ומה צפוי לו כאן? ומתי יתחיל המחול הגדול — ההתקפה על סואץ? — מה חייל כי ידע כזאת וכזאת?

הסיור בסביבה ארך כעשרים־שלשים רגע, באשר הוברר, שאין דבר, כל דבר שהוא, שיכול להסיח דעתו של אדם מיגון הלב, ממורא יום מחר.

למחרת היום החלו הענינים כסדרם: לפני הצהרים שלש שעות תמימות ואחר הצהרים שתי שעות תמימות — תרגילים: יריה, התקפה, לחימה וכו', פעמַים ביום מנות־מזון לא מספיקות, לא נקיות וכן נמשכת כסדרה העריקוּת: כל יומיים־שלושה נעדרים שניים שלושה חיילים מגדוד זה או מאחר, לרוב ערבים (תורכים לא היו עורקים). ה“בּין־באשי” (רב־סרן) מפקד גדודנו, איש קשה וקפדן, נפגע ונרגז הרבה, שגם בגדודו פשׂה נגע העריקות. הוא ציוה על שמירה מוגברה מאד. וכשנתפסו חמשה עריקים מגדודו בבת אחת, נורו בו ביום במעמד כל הצבא — כאילו היו כלבים שוטים שנתפסו וחוסלו במהרה.

שמעון יפרח שומע ומקשיב לשיחות חיילים (ערבים, תורכים, ארמנים, קורדים) בקבוצה זו או אחרת. ידיד קרוב ביניהם אין לו גם אחד. אבל צערים וצרתם מדברים מתוך גרונם ואין חוששים מִדַבר לפניו. ככל שחיפש לא נמצא בכל הצבא הזה — לא יאמן כמעט — אף יהודי אחד, ואין לו עם מי לשיח על יסורים שבלבו: הללו הגויים בורחים, עורקים, לאן הם בורחים? כיצד הם יודעים להלוך באלו המדברות? ואלו, הנשארים, כל שיחם ושיגם מסביב לפחד המות; תחבולות ומשאלות אין קץ להם (בעיקר הערבים) היאך להסתר מכדורי האויב, היאך להערים, להתחמק, ל“התבטח” או לנפול בשבי בידי האנגלים, אה! השבי אצל האנגלים — כמוהו כגן עדן! ואילו החיילים התורכים מתמוגגים בשיחם מרוב תקוה וחדוה — היאך ישלחו כדורי מוות על “הדושמן” (האויב) והיאך יתקעו הפגיון עמוק עמוק בבטנם של האנגלים עד שיצא מגבם!

ובמנוד ראש כלפי עצמו נוכח שמעון יפרח למדי, שהוא פחדן גרוע מכולם, פחדן כפול מכולם, שהם, הערבים, הארמנים, הקורדים, מפחדים מכדור האויב שיפגע בהם והוא עוד פחד עמו ועוד דאגה תקנן כל הימים בלבו: היאך יפגע כדור שלו בחייל אנגלי? איך ירצח אדם? מדוע? ואין אדם, ואין בריה, ואין צל של יהודי, שאפשר לשיח עמו על יסורים אלו שבלבו. איזו בדידות! איזו מדאבה! עשרת אלפים איש סביבך ואין אחד בשבילך.

ולרוע מזלו ולרוב חרפתו השיגוהו גם פה כלימות ובוז: ימים מספר לאחר הגיעם הנה נתגלע סכסוך בין השאוויש, הבור והגאה, ובינו, ואם כי מילא את פקודתו של השאוויש, נפגע זה בכבודו ממענהו של החייל כנגדו, והלשין עליו לפני מפקד הגדוד הקפדן והקשה. הלה הטיל על החייל “המתרברב” עונש מכלים: ריצה מאה מטר וכריעה על הברכים בחבטה בבת אחת וחוזר חלילה חמש פעמים! המחזה בוּצע לפני הגדוד כולו, למען יראו היאך שוברים גאותו של חייל “חצוף” וייראו. נוסף לכך הוטל עליו מאסר חצי יום באוהל מבודד עם עוד חיילים “פושעים”.

שחה לעפר נשפו של שמעון יפרח, נשפכה לארץ מררתו, מר לבו עליו, מר.

ב. לאיגרא רמא

למחרת היום לעת הצהרים נפל דבר במחנה הגדול: מפקדים, קצינים, יוצאים ומהלכים כה וכה. מרחוק נראו גולשים גדודים רבים. כל שנתקרבו ניכרו לסוגיהם: רגלים, פרשים, תותחנים וכו'; נודע הדבר: תגבורת־כח לאגף השמאלי, עוד עשרת אלפים חייל. ועמם הגיע ה“סול ג’נאח קומנדאני” (המפקד הראשי לאגף השמאלי), מוסה קאזם ביי, ופמלייתו. ועמו יועצו הגמרני, מַיור אחד, כבא־כחו של המטה הראשי התורכי־גרמני בירושלים.

למחרת היום ניתנה חופשה — שעתים — לצבא. ושמעון יפרח יצא לראות אם יש בין הגדודים החדשים חיילים יהודים. כהוזה התהלך והסתכל סביבו כמי שמחפש פנינה בין החולות. יש והתקרב לחבורה והקשיב לשיחה, יש וניצב בגבשושית גבוהה לסקור ולתפוס אולי יבחין בפני יהודי, לו רק יופיע מי. שעה ארוכה עמד, התבונן, צעד, הקשיב — לשוא. בהרגשה של מפח נפש פרש מן ההמונים ואמר לרבוץ לבדו באשר ירבץ — ובפנותו אחורה נתקל כמעט בחייל, בחור צעיר, שהלך לבדו גם הוא. משעמדו פנים אל פנים חלף הרהור במוחו: אפשר נס מתרחש? ומיד פלטו שפתיו: אתה יהודי? — כן.

אורו גם פני החייל. רעדת גיל, התוודעות. שיחה חטופה, הדדית, על קורות ההתגיסות. מתוך כך סיפר הבחור, שהוא מתורגמן של המיור הגרמני שבא אתמול עם הגדודים הנוספים. בעל קרחו לקָחוֹ לו למתורגמן מדמשק, מבית הספר לטלפוניסטים, ושניהם מתחרטים על “השידוך”. המיור — אינו מרוצה ממנו, משום שאינו מיטיב לתרגם כראוי, הוא אינו מרוצה מהמיור, משום שאינו נוהג עמו ביחס טוב כראוי.

— ואתה היית רוצה בביטול השידוך? שאלו יפרח כמתבדח.

— מאד אני רוצה, לו רק יימצא לו חתן אחר.

— אני מוכן להיות חתן ובלבד שאצא מן הזוועה שאני נתון בה. אני שומע גרמנית די הצורך.

— מי יתן ותצליח.

איך ומה עלי לעשות כדי שאצליח?

— גש ודבר אליו. לפנות ערב, כאשר שבים מטיול המפקד התורני וקציניו והמיור עמם, התקרב אליו ובקש ממנו. מובטחני, שבשביל להיפטר ממני יסכים לקבלך.

נתן לו הבחור סימנים לדמותו של המיור הגרמני: זה שחובש קַלפַּק תורכי גבוה משל כל הקצינים התורכים ועיניו כחולות — הוא המיור.

כשהגיעו הרוכבים סמוך למקום המטה הראשי, צעד יפרח צעד “חיילי” מהוגן לפני המיור הרוכב, הצדיע כדין וכיאה והעלה בפיו בלשון גרמנית משפט מסוגנן כראוי, לאמור: אבקש רשות מהוד מעלתו להגיש לפניו בקשה: אולי יכול אני למלא שרות של מתורגמן לפני כבודו ומובן שאמלא חובתי במסירות ובנאמנות, מתוך רגש אחריות, למופת.

— כן… כן… — אמר כמופתע — אתה חייל טוראי פה? בוא עמי, אני רוצה לדעת עוד עליך.

בחדרו ישב המיור למנוחות והורה לבחור לשבת: שב, אתה, בשבילי, אינך חייל — תוכל לשבת. ספר לי על אודותיך כל מה שאתה צריך להודיע לי כחייל וכאזרח.

סיפר לו בקצרה על עברו, על מצבו המשפחתי, על מקצועו: מורה בירושלים, בבית ספר עממי מיסודם של יהודי גרמניה.

— כתוב את המשפטים האלה בגרמנית, כפי שספרת לי.

כשקרא המיור את הכתוב, נראה אות הסכמה בפניו.

מיד קם והכניסו עמו אל חדר המפקד הראשי.

שניהם מדברים ביניהם צרפתית, כביכול, שמלותיה יוצאות מפיהם מגומגמות ומשובשות. בשיחה קצרה הודיע המיור, שרצונו לקבל חייל זה כמתורגמן. “ההוא לא טוב… זה טוב… יודע…”.

המפקד קצר־קומה, מלא־גו קצת, פניו מוקפים זקן קצר, שחור־לבן, עיניו מביעות רוך, טוב־לב. חיוך חינני רחוף לרוב על שפתיו; מששמע דברי המיור השיב מיד:

Oui oui, mon cher, comme vous voulez… trѐs bien… trѐs bien…

(כן, כן, יקירי, כמו שאתה רוצה.. טוב מאד).

פנה המפקד אל החייל המתורגמן, שאלוֹ לשמו, לגדודו, לפרטי סימניו, וכששמע שהוא מורה כינהו בדרך חיבה בשם “חוֹג’ה (רבי) סימון”. קרא למזכירו והכתיב לו הדברים האלה:

למפקד הגדול 38 ה“בין באשי” (שר אלף)… בקלעת אנכל.

המיור האלמני מאשמייר אורח אצלנו ואנו חייבים בכבודו וברצונו. הוא בחר בחייל סימון יפרח שבגדודך פלוגה… כתה… למתורגמן בשבילו. שלח מיד את החייל אליו למטה הראשי. אין החייל זקוק לתפקידו לנשק. מזונו יקבל ממנת חלקו של המיור.

מפקד האגף השמאלי מוסה קאזם ביי

ואתה שוב אל גדודך — אמר ליפרח — כי המפקד יקראך אליו וישלחך הנה עוד הערב.

כשנקרא יפרח לפני מפקד הגדוד ה“בין באשי” משנאו ומשפילו, היו פני המפקד מעוותים־מאופקים. מיד פתח וקרא לו בלגלוג: “תורגוֹמאן אפנדי!” — והיה מניד ראשו כקובל ונצטער על עיוות־דין שנעשה בגדודו ועל עלבון שפגע בו ובעל כרחו פלט מפיו: בוּ עסקרליק, בוּ אָמֶר! (זו צבאיות, זוֹ פקוּדה), כנראה, בר מזל אתה… לך לך אל האלמאני!

מכאן ואילך נשתנו על שמעון יפרח אם לא סדרי בראשית, על כל פנים סדרי הצבאיות, שכן זכה, בזכות פטרונו הגרמני, שיתיחסו אליו בכבוד כאילו היה קצין, אף על פי שהיה לבוש מדי חיל פשוט שבפשוטים. מזונותיו היו כמזונות פטרונו ומעונו בחדר קצינים — היינו: לאיגרא רמא מבירא עמיקתא.

בימי כהונתו כמתורגמן, שארכו כשלשה חדשים במדבר, אירעו כמה וכמה אירועים גם גדולים ונוראים וגם קטנים ופשוטים, אבל לא עליהם ולא על מקצת מהם יסופר כאן, אלא, כרמוּז במבוא לסיפור זה, יוּעלו כאן קצת מגלגוליו של שמעון יפרח, שיש בהם משהו מן האור, מן הנועם ומן החסד לצד הענינים שבתפלות, קדרות ועכירות…

שמעון יפרח — אם כי נשתבח מצבו בכללו, לא שפרה עליו מנת חלקו מחמת קשי־אפיוֹ, גסותו וזרותו של פטרונו הגרמני שלא ראה בעולמו אלא צבאיות, מלחמתיות ו… נאפוּפים (שכן אפילו בלב הישימון, נראה חרוך וריק מאשה ידע מוּמוּ¹ לערוך פגישה מופלאה בין המיור ואשת־שיך צעירה, באהלו של השיך עצמו, הרחק ממחנה הצבא כחצי שעה, כשהעסיק מומו את השיך בשליחות במקום רחוק לקנות גמל קל־מרוץ לאלמַני, בשכר־טרחה גדול, שניתן לו מראש. ולא שפרה עליו, על שמעון יפרח, מנת חלקו בעיקר בגלל הרהור־תמיד, שכירסם בקרבו בבואו ובצאתו בשכבו ובמקומו: מה יהא עליו בחזית המלחמה? הישובו ויתנו בידו רובה ויהא עליו לפעול, כביכול, לקלוע ולהרוג, או בטרם יספיק לכונן רובהו — יהיה הוא עצמו מכונן ומחוסל לחלוטין?

על ענינים הרבה היה מגלגל שיחה שמעון יפרח עם פטרונו, שהיה זה שרוי לעתים שעות ארוכות בשעמום גדול והיה תובע ממנו במפגיע: Erzählen sie doch etwas… (הלא תספר משהו)…. והוא היה מגלגל דברים מדברים לרצון פטרונו, אולם על אותו הרהור המכרסם בו בלי הרף, המַדיד שנה מעיניו בלילות, לא יכול בשום פנים להעלות שמץ דבר בפיו לאזני פטרונו פן יבוז לו וינהו כשפן מוג לב..

וכל יום עובר צערו הולך וגובר.

ג. מעשה נס

סוף סוף באה הפקודה לצאת לחזית ביום פלוני. יום לפני המסע, לעת הבוקר, שמע שמעון יפרח בהורות המיור לחייל המשרת, שעליו להכין מהמחסן מזון לשלושה ימים לששה אנשים — צידה לדרך עד לחזית. שאל סליחה יפרח מהמיון ואמר: הלא אנו שבעה: כבוד המיור, החייל המשרת, ארבעת המרוקנים ואני.

אז ענה המיור בתנועת יד קלה, כמי שמסיר שכבת־אבק קלה משרוולו: אתה לא תצא לחזית, תשאר פה.

כהרף עין נדמה לו כמו התנודדה האדמה תחתיו. הוא היה כנדהם, סחרחורת קלה עברתהו, התגבבר ושאל כמבקש להיוכח אם נכונה שמעו אזניו: מה פירוש? איך זה? — —

חזר המיור ואמר ספק מלגלג ספק רוגז: Was ist den mit ihnen los? Was stottern sie? (מה קרה לך? מה אתה מגמגם?).

מה צורך לי במתורגמן בחזית? כלום תתרגם לי שם איזה מין כדור יפגע בי? אין צורך בכך.. כל הכדורים הורגים…

נשתתק יפרח, אבדו מלים מפיו. פרש וישב לו בקרן זוית, כשהרהוריו מתרוצצים בו דחופים, מקוטעים, מנוגדים…: מה בעצם כוונתו של המיור? האומנם כוונתו פשוטה כמשמעה, שאין לו צורך במתורגמן בחזית? האם אין נובע מעשהו זה מתוך ביטול וזלזול בבחור כמוהו, שאינו ראוי לעמוד בשדה קרב? ואם אולי אין כוונה כזאת עמו — כלום חשב ושקל מה רב המעשה, מה גדול החסד שעושה עמו? ומה הביאו לידי כך? האם מרחמנות? מגודל־לב? מיחס אנושי אליו?

שעה ארוכה ישב דומם ולבסוף ראה הכרח לעצמו לנסות ולקחת שוב דברים עמו.

לאחר הצהרים ניגש אליו ואמר: יסלח לי, אדון מיור, אם גמר אומר שלא אלך לחזית — מה אעשה פה? הן בלי תפקיד צבאי, איזה שהוא, אין לי אפשרות קיום במדבר: אין מזון, אין מחסה, אין כל זיהוי…

— צדקת, בוא עמי אל המפקד הראשי ואסיח לו הענין.

בלשון מבודחה ובלגלוג קל בצרפתית משובשה סח לו, ש“המתורגמן דידן” אינו שוה למלחמה — מה יעשה שם בחזית? ולפיכך רצוי שישאר פה, אבל צריך לתת לו איזה תפקיד.

המפקד הראשי, צ’רקסי לפי מוצאו, כבן חמישים אולם תוי פניו והבעתם דמו לאלה שבפני נער תמים: חיוך קל ליוה ברגיל את שיחו וגם בקמטי קצות עיניו רפרף תדיר מבע־צחוק מטוּב־לב, מענוות־אמת, מאהדה לאדם, לכל אדם.

משעמד על רצונו של המיור הסכים מיד בחפץ לב: כן, כן, ידידי, ודאי, מה יעשה חוֹג’ה סימון בחזית? ישאר פה ונעשהו עוזר לרופא בבית החולים המטולטל שנשאָר כאן.

מיד צוה למזכירו שיכתוב את תעודת־המינוי החדשה. ולסימון אמר בבדיחות הדעת: אין דבר, חוֹג’ה סימון, גם עוזר לרופא תפקיד נכבד הוא במלחמה…

למחרת היום בבוקר יצא שמעון יפרח על פרשת הדרך, עלה על תלולית קטנה להשקיף בצאת הצבא לדרכו.

עשרים הגדודים, מעבריהם השונים, דמו לפלגי־אדם הזורמים ומתרכזים לנהר־אדם עצום ורב. בהישמע קולות החצוצרות מארבע רוחות המרחב זז הגוש; גדוד אחר גדוד צעד אחר התזמורת השולחת צליליה ברוב עוז לחלל.

אותה שעה כמו נתפחת ערכו של שמעון בעיני עצמו. דמה דמה בעיניו לקטן, פעוט, שהגדולים יוצאים למפעל גדול שלהם ואותו, הקטן, משאירים בבית לבדו. ברגע זה נראו חייו תפלים. מה דל ערך הוא לפני אלה האלפים הרבים ההולכים יחד, בלב אחד, לתכלית אחת, לגורל אחד, אם לחיים אם למות!

אכן קורטוב נחמה מזוג בעצבותו: הוא ניצל משלוח ידו ברצח, משפוך דמי אדם. עיניו לא סרו מאחרי הגוש הכביר הזוחל ומתרחק, וככל שהלכו הגדודים וקטנו במרחק הישימון, כמו נעורו במעמקי לבו כבימי הילדות נימים טמירות והיה מתנה בדומיה את חסדי אלוה כי לא תמו ואת סוד אלוה כי עמוק עמוק הוא ומי יביננו?…

ד. לאחר התבוסה

כחמישה שבועות ארכה ההתקפה על תעלת סואץ. עוד בשבועות הראשונים היו מגיעות שמועות (מפי בדואים, נודדי מדבר) על מפלות התורכים במערכות המלחמה. ואילו בשבוע הרביעי הגיעה בשורת התבוסה הגדולה וכעדוּת לה היו הפצועים הרבים, שהובאו יום יום לקלעת אנכל. לפי אָמדן יודעי דבר נפלו חללים כמחצית הצבא התורכי ואבדה כל התחמושת עם אלפי גמלים ופרדות. מרבית האבדות היו במרכז ובאגף הימני של החזית, אבל גם האגף השמאלי ידע אבדות ניכרות. מפי שליחים קודמים נודע לנשארים בקלעת אנכל, שמהמטה הראשי של האגף השמאלי לא נפגע איש, כולם נשארו בחיים.

ביום המיועד לשוב הנסוגים, יצא שמעון יפרח להקביל פני המיור והמפקד הראשי. בדומיה צעד והצדיע לפניהם. שניהם שלחו אליו מבט מחוייך־מאופק, שמשמעותו היתה: הרי טוב שמנענו ממך את אשר לא יכלנו למנוע מעצמנו… אכן פני שניהם היו כחושים, כהים, יגעים. יפרח הרכין ראשו לפניהם וצעד דומם לידם.

לאחר מכן שבו שוב ימי שעמום וצפיה, עגמימות ותהיה: מה עתה? מה תכנית למחר? ומה יש לעשות כיום? ואולם כל פקודה לא באה. חדלו טלגרמות, פסקו הוראות. יום רדף יום בלא שינוי ותמורה כל שהם. מונוטוניות מדברית, אותו תבשיל תפל פעמַים ביום, בלי כל תוספת קלה שבקלות, לא פרי שהוא, לא דבר־מתיקה שהוא. פעם אחת במשך שלשה שבועות הגיע “טרנספורט” של לימונים לא גדול — והיו כתשורה שלוחה ממרומים. חילקו כל לימון לחצאין — (לקצינים ולחולים — נתנו שלמים) ויש מי שזכה רק ברבע הלימון.

לאחר עשרה ימים בקירוב משובם מהחזית הגיעה טלגרמה למיור מהמפקדה הראשית הגרמנית בירושלים לאמר:

בוא ירושלימה, ברצוני להידבר עמך. חתום: פון קרס, המפקד הראשי.

המיור שמח ועלץ, גם גאה והתיהר: “הוא רוצה להידבר עמי”. נכנסנו אל המפקד מוסה קאזם להודיעו הדבר. הוא קיבל את בשורת הפרידה בצער (כי שיער כי תהיה זאת פרידה גמורה — כפי שהיתה באמת כך), שכן, על אף חוסר הלשון ביניהם, היה בכל זאת המיור הגרמני כעין משען לו, שותף באחריות ואיש חברה לו בשעות שעמום — עתה יחסר לו האיש לגמרי.

המיור הבטיח, כמובן, שיתמיד לבוא בקשר עמו עד שישוב… על המתורגמן צוה המיור לשמור ולהשגיח על רכושו (הבהמות) ועל “החבורה המוורית” ויחכה לפקודה ממנו כי תבוא.

ואמנם לאחר שבועים־שלשה הגיע הפקודה למתורגמן: אסוף הכל, רכוש ואנשים, ובוא לבאר־שבע למעון הקצינים הגרמנים.

ה. “בדחילו ורחימו”

משהודיע זאת המתורגמן למפקד, מוסה קאזם ביי, עלה דוק עצבון בעיניו. עתה ידע נכוחה, שהמיור לא ישוב.

לאחר שהכינו למתורגמן רשיון המסע ברשימה מפורטת לכל אשר עמו — נכנס אל המפקד להפרד ממנו. האיר לו פנים המפקד וברכו בטוב ובשלום. ואז קם המפקד ודיבר אליו מתון מתון, דברים בתורכית ודברים בצרפתית, מלה במלה כמעט בזו הלשון: חוֹג’ה סימון, אני יודע שהיהודים הם נאמנים וישרים בפועלם, על כן אני בטוח בך, שתמלא ברצון ובסוד אשר אגיד לך: דבר עם המיור, ככל שאתה יכול, שהוא ישתדל לפני המפקדה העליונה שלנו (התורכית) בירושלים, על ידי המפקד העליון פון קרס, שיעבירוני בהקדם מן המדבר הזה. סבלתי בעבר ממחלת הקצרת. ועתה מרגיש אני שוב בסימני המחלה. אם אני אכתוב בעצמי למפקדה — מסופקני אם איענה, גם לא קל ולא נאה לי לכתוב בעצמי, ואילו אם תבוא בקשה מצד ידיד כמוהו, הדואג למעני, בטוחני שתתקבל. אתה תסביר למיור הענין ואז אוכל לקוות לישע. אני בטוח בך, שתמלא בקשתי בכל לבך.

פעם לבו של שמעון יפרח מהתרגשות והבטיח לו נאמנה, שימסור למיור הדברים לתומם בכל חפץ לבו.

כל אותו היום וכל אותו הלילה, ככל שעסק שמעון יפרח לאסוף ולסדר הכל למסע לבאר־שבע — לא יכול להסיח דעתו אף לשעה מאותו מעמד לפני המפקד; לבו היה פועם בקרבו בזכרו את עמידת המפקד הגדול לידו! מה נפתלים ומה מרים גלגולי הזמן, אם בכוחם להעמיד מפקד גדול כמתחנן על נפשו ליד אחד מאלפי עושי דברו; ואולם מה נפלאה ומה נעלה רוח האדם, אם בכוח להצמיח תקות־ישע בלב דואב?

במשך ארבעת־חמשת ימי המסע היה שמעון יפרח חוזר והופך בענין בקשתו של המפקד: כיצד ישמיענה לאזני המיור? איזו לשון יבור לו, שתעורר רגש אנושי עמוק בלב המיור? והיאך ינהג בלשונו, שלא יהא המיור מקפיד, שהוא יפרח, מלמדו חובת נימוסים ודרכי יושר? אולם, מצד אחר, אם לא יסביר וידגיש דבריו ככל הראוי, עלול המיור — לפי שהוא מכיר טיבו — להסיח דעתו מכל הענין, וצר, צר מאד לו, ליפרח, שהמפקד התורכי יסיק, שהוא, יפרח, לא מלא שליחותו כראוי.

––––––––––––

בשעה שמסר שמעון יפרח למיור דבר בקשתו של המפקד, הוסיף מעצמו כי אמר המפקד: אם יש אדם אחד שיכול להחיש לו ישע — הריהו רק המיור מאשמאייר, שדברו מקובל מאד אצל פון קרס.

וסיעתא דשמיא באה בעתה: אותו יום נזדמן פון קרס לבאר שבע ומיד לאחר ששמע המיור דברי המתורגמן שלו הגיש את הבקשה בדרך רשמית לפון קרס.

לאחר יומים הראה המיור ליפרח בשמחה ובגאוה העתק מהפקודה, שנשלחה למוסה קאזם ביי, המעבירה אותו אל המפקדה בהרי טוורוס.

ראה שמעון יפרח רגע זה כנשגב, כקורן אור־חסד ומכפר על הרבה הרבה ימי אוֹפל וזדון בשנות המלחמה.

---

לאור הכוכב (מיניאטורה)

מאת

יהודה בורלא

א. כחלום לילה

כבשורה מרנינה, מעוררת תקוות, יצא הקול באחת השכונות בירושלים, סמוך לחג הפסח, שבחור עשיר מופלג בא לחפש כלה לו. מיד יצאו שדכנים, “רצוֹא ושוב” ככלבי ציד שמריחים בשר חיה, לתהות על קנקנו. עד מהרה נודע דברו: ארץ מולדתו עדן, מקום מגוריו פורט־סעיד, שמו — סלים צארם, שחור־עין, כהה־עור. גוו מלא, ראשו זקוף מדי על צואריו, כי הוא עשיר מופלג. ארמון לו בפורט־סעיד. בית־מסחרו עצום ורב. והוא כה עשיר ויחסן, שאין הוא רוצה לילך לראות את הכלה המוצעה לו, אלא על הכלה לבוא אליו במלון, בו הוא מתאכסן. שדכנים עשו ככל שידם מגעת והביאו כל אחד סחורתו, מי במישרין מי בעקיפין, לפני הבחור העשיר. אבל הוא השיב פני כולן ריקם. עד שעלה בידו של שדכן מובהק והביא לפניו את פארה וגאוותה של השכונה — את ריינה מבורך. היא בת עניים. אביה שמש בית־הכנסת, בזיעת אפיו יביא לחמו. אבל חמודות גווה של הנערה, קסמי יופיה וזוהרי עיניה נעמו מאד בעיני הבחור הגביר והוא הואיל לאמור: הן. זוהי.

משדובר על נדוניה, דורונות ותשורות וכו', דיבר הבחור לשון גבוהה גבוהה לאזני אביה לאמור: אתה פטור מכל, אני חייב בכל. אני לוקח אותה ערומה, כמות שהיא. ומיד שלשל בידי האב כמה עשרות לירות זהב שיכינו הכל, מהר, בשבוע אחד, משרוך נעל ועד שמלת החופה.

ודבר החתן העשיר קם ויהי. וכל התכונה הרבה מיום הופיע החתן העשיר בשכונה, עד לחתונה ולנשפים הרועשים בימי חול־המועד ועד נסעה עמו מירושלים לפורט־סעיד לא ארכו אלא כשבועיים ימים.

בדומה לחלום־לילה דמתה כל התכונה בעיני בני המשפחה בעזוב הבת את בית אביה בצאתה לנכר.

ב. דל גאה

לאחר שבועות מספר נתקבל מכתב ראשון מידי ריינה להוריה וזה תוכנו בשלמותו:

אבא אמא אהובים,

הנה באתי להודיעכם משלומי. אבל לא אדע במה להתחיל ובמה לגמור. רק אתם אל תצטערו ואל תקחו דאגה יתרה בלבכם. כבר הצטערתי אני ובכיתי אני דיי. הענין הוא, בקיצור, שהוא, סלים, איננו עשיר כלל, אין לו ארמון ולא בית יפה. הדירה שאנו גרים היא פשוטה בבית גדול, עם כמה שכנים. יש לנו שני חדרים ומבוא קטן. זה הכל. ואין לו בית־מסחר כלל, אפילו חנות אין לו. ומה יש לו? יש לו מזוודה לא גדולה ובה נוצות יפות מצבעים שונים, נאים. הוא עולה יום יום על האוניות העוגנות בנמל ומוכר נוצות לטוריסטים. יש ימים שמרויח הרבה, יש ימים — מעט ויש ימים — כלום. אבל הוא מתנהג עמי ומדבר עמי כאילו הוא מלך, ואני שפחה שלו. רק על זה אני דואבת ומצטערת. אבל אתם אל תצטערו. לאט לאט אני אתרגל… ואולי הוא יחליף דרכו…, הלא אתה, אבא, אמרת לנו תמיד, שיש לבטוח בקדוש־ברוך־הוא ואני בוטחת בו עכשיו עד שירחם… ושוב אחלה פניכם: אל תדאגו הרבה ואל תצטערו — ותשועת ה' כהרף עין…

בתכם אהובתכם

ריינה

ג. לעולם לא

ברם מי יודע דרכי אל, ומחשבותיו מי יבין? תשועת ה' לא באה, לא כהרף עין ולא כעבור שנה ולא כעבור שנתיים. הוא לא נשתנה לטובה, והיא לא התרגלה… ונהפוך הוא: ככל שרבו הימים כן רבה רעתו, שכן בקרב הימים נתגלה כמקנא לה עד לחולניות ואסר עליה לדבר עם פלוני או פלונית, או להתראות עם שכן זה או אחר — והפך את הימים לאימים ואת הבית לגיהנום, והגיעו המריבות והזוועות עד לידי כך, שהיו ימים והיה מופיע פתאום בביתו בשעות עבודתו, כדי להיווכח לדעת מה מעשיה בבית? עם מי היא מתרועעת? איזה גבר שומר לה אהבה? וכך היה מאבד ימי עבודתו לריק.

ומשהכביד אַכְפו עליה יותר וגם הרים ידו הכבידה עליה — התקוממה נגדו, העזה פנים והלכה בכוונה מהבית לקנטרו ולהרעימו. ויש ונעדרה מהבית ימים שלמים וגם לילות (אצל ידידים שידעו סבלותיה וקבלוה ברצון) והוא לא ידע מקומה איה.

אז פנה הוא לבית־הדין. ברם היא גוללה את פרשת תעלוליו לפני הדיינים: רמאותו, “עושרו העצום”. קנאותו, גסותו ופגיעתו בה במהלומות יד — לא יכלו הרבנים לדבר על לבה, שתשוב אליו. היא תבעה גט ולו גם בלי כתובה.

והוא ענה תשובה קצרה בקור רוח ובחוסר בושה: גט — לעולם לא, תזקן, תבלה, לגט לא תזכה.

ד. שבע שנים

היא לא שבה אליו. לעבודה יצאה, פעם כפקידה בבית־מסחר, פעם כעוזרת במוסד צבורי ופעם גם כמשרתת בבתים הגונים. והוא, בכל אשר הלכה ארב לה בבואה ובצאתה, בבוקר ובערב, ביום ובלילה. וכי נשאל מפי מי שהוא, מה מעשהו בזה ומה לו פה? ענה: למען ידעו הבריות כי היא אשתי ואיש אל יעז לקרב אליה (הוא היה נתין אנגלי ומורא הרשות המקומית לא חלה עליו).

וגם בנסותה לרחק מטווח ראייתו ונסעה לערים אחרות (אלכסנדריה, טאנטה ועוד) רדף אחריה כצייד אחר צידו, עד מהרה גילה מקומה ולפתע נגלה לעיניה כמלאך המוות העומד וחרבו בידו…

לאחרונה, לאחר שלוש־ארבע שנות נדודים נתגלגלה לקהיר. פה נודעה שאב בית־הדין, הגדול בתורה, הוא גם איש נאור וחכם לב. הלכה אליו לבית־הדין וסחה לדיינים כל קורותיה, מאז נפלה בידיו במירמה ועד היום הזה — שבע שנים תמימות, ועד היום עומד הוא כסלע איתן: לא יתן גט, והאומנם אין דין בישראל ואין רחמים בדין ישראל — שיציל מפי חיה טורפת כמוהו את טרפו?

שאל אב בית־דין את פיה על פרטי־פרטים מילדותו של הבעל, מנערותו ועל ענינים פנימיים כמוסים אשר לו. ולבסוף שאלה: האם נוטה הוא מטבעו לאמונות טפלות, כגון: מזל, כוכבים, מנהגים מסויימים?

— כן, כל ימיו דעתו טרודה עליו באמונות טפלות משונות.

— ובכן — אמר הרב — אני אשלח לקרוא לו ואדבר עמו. ואם אווכח שיש תקוה לרעיון שעלה בדעתי, אשלח לקרוא לך — וכל שאני אומר לך: הסכימי ואמרי הן, וסמכי על עזרת השם ועלי — שייטב לך.

ה. הכוכב המאיר

למחרת היום, לאחר שיחה ארוכה עם הבעל, אמר לו הרב: רואה אני שאתה אוהב את אשתך אהבת נפש ולכן אינך יכול להפרד ממנה. אבל עם זאת, נראה ברור שהנשואין האלו לא עלו יפה, שמא התחתנת ביום שכוכבו פגום, קודר — ומכאן שורש הרעה בחייך.

— הרי התחתנתי בליל פסח… פסח כוכב לא מאיר?

— פסח כוכב מאיר לישראל בכלל אבל לא לכל יהודי ויהודי, בשבילך היה כוכב קודר.

— ומה נעשה?

— פשוט מאד, עליך לבטל את הקידושין ההם, ותיכף אחר שלושה ימים תקדש אותה שנית. הנה יום רביעי בדרך כלל הוא שכוכבו מאיר.

— ואם היא לא תרצה?

— אני אכריח אותה שתרצה, אני אקרא לה עתה ואסביר לה הענין.

— ואם לאחר שהגט יהיה בידה תתחרט, או תברח?

— תכף נשמע מה בפיה.

במעמד שניהם חזר הרב על הצעתו והוסיף לאזני האשה: הקידושין החדשים שלך יהיו בכוכב מאיר, מזלכם יהיה עליון. הרי בעלך אוהב אותך אהבת נפש ואת אשה טובה וכשרה תהיי מאושרה עמו — התסכימי להנשא לו שנית?

— אם אדוני הרב אומר, שיהיה מזלנו מזהיר אני מסכימה.

— ולא תתחרטי אחר כך ותבגדי בנו?

— חלילה לי, לא אעשה כזאת.

— ובכן הכל יהיה בשעה טובה. הגט מוכן. (מהבוקר צוה הרב להכינו, עתה מלאו בו מה שנחוץ).

לאחר שעה קלה קבלה ריינה את הגט.

ליתר בטחון עמד כמשפטו כוואג’ה סלים צארם מהבוקר עד חצות לילה מול אותו הבית, שהיה אכסנייתה של ריינה, כשוער זקוף השומר על סף בית מלכות. כן עמד ביום השני וביום השלישי.

ביום הרביעי בבוקר עלה ודפק על דלת בית המשפחה: בבקשה הגידו לריינה, הנה באתי ונלך מיד לבית־דין.

— ריינה הפליגה אתמול, שלשום בחצות לילה ליפו.

— שקרנים! הרי אני שומר כל העת.

— קרוביה באו מירושלים והורידו אותה בסולם מהגזוזטרא שמאחורי הבית. תוכל לכתוב לה לירושלים, הנה הכתובת.

סחרחורת אחזתהו והיה כמתמוטט תחתיו.