אשר יסופר להלן אינו אלא מקצת מקורותיו של אחד בחור שמעון יפרח, מי שהיה חייל בצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה. וכי ישאל השואל: מה ענין ומה חשיבות יש עתה — בזמן טיסת אדם לחלל — בדברים שקרו לאיזה חייל יהודי במלחמת העולם הראשונה? ויש לומר: לעולם, בכל מקום ובכל זמן, ישאר האדם מרכזם של הדברים, כלומר: נפש האדם, רגשותיו, מאוייו, תכונותיו, שאיפותיו, אלה יהיו תמיד טעמם וענינם של החיים. ושמעון יפרח היה בשעתו מרכזם של דברים מסויימים באותה פורענות גדולה, היינו: במלחמת העולם הראשונה; והגיעו הדברים לידי כך, שנתגלגל כמה גלגולים רעים במהלכו הצבאי עד שהגיע, בדרך נס כמעט, למעלה רמה, לא צבאית אמנם, אבל למעלה אנושית נלבבה, כפי שיסופר במפורט להלן:

א. עריק

כידוע, הצטרפה ממשלת תורכיה לאותה מלחמה מרצונה הטוב. לא כן שמעון יפרח. יש להודות בפה מלא: הוא בעל כרחו נצטרף. לא שמרד, חלילה, במלכות או מרה פי השלטונות, אלא על פי איזו טעות, או איזה פגע רע, פיגר יום אחד להתיצב לפני שלטונות הצבא, אבל הם סרבו להכיר באותה טעות וחשדוהו כרמאי, כשקרן, כבוגד ודנוהו כעריק החייב בענשים קשים.

והוא, שהיה בן יחיד, רך ועדין, חלוּש וענוּג — והיו צריכים להעסיקו בעבודות קלות כגון פיקוח, שמירה וכדומה — הענישוהו, שיהא משמש דוקא בעבודות קשות שיש בהן מושם עינוי הגוף “כדי לשבור רוחו ולהשפיל גאותו”. אם מתוך נקמנות, או קנטרנות או טמטום לב — מצאו מפקדיו תואנה להעבירו מפעם לפעם לתפקידים חדשים ועל ידי כך עבר כל “מדורות הגיהנום” בחילות הצבא: מחיל־הרגלים העובר לחיל־הפרשים, ממנו התגלגל לחיל־התותחנים, לחיל־ה“סבלים” (נושאי הצידה והנשק) ומכולם יצא נזוף ומבויש ולבסוף חזרו וספחוהו אל אחד הגדודים של צבא האגף השמאלי המיועד לחזית סוּאֵץ.

בראשית החורף יצא צבא האגף השמאלי ממען (מעון) לדרכו דרך המדבר. שלשה לילות שרכו דרכם שמונה גדודים במדבר (בימים רבצו תחתם מפני להט השמש) עד אשר הגיעו בחצות לילה לקלעת אַנַכְל — מקום־מוצא להתקפה על האנגלים בסואץ.

בבוקר עם תרועת החצוצרה הקוראת לצבא לקום לעבודת השולטאן, הגיח החייל שמעון יפרח מאוהלו לאחר חצי־ליל־נמנומים, כי צר, צר מאד היה האוהל, העשוי להכיל 7—8 אנשים ונקבעו בו חמשה עשר איש, מחמת חסרון ממון בגנזי השולטאן. ונוסף על כך היה שכנו מימין חייל ערבי נגוע בספק שחפת ושכנו משמאל — בספק עגֶבֶת — (לפי פצעים גלויים שבאפו), מחמת ששלטונות הצבא התורכי אז היו דנים תמיד את החייל לכף זכות ולא היו אצים להוציא עליו שם רע…

בכן, משיצא שמעון יפרח מאוהלו, שלח מבטו סביבו, ניצב משתומם ונדהם לפני מרחביה עצומה, רחוקת אופקים, ששלושת עבריה הרריים, מהם גבוהים מאד ומהם פחות גבוהים, והשמים מונחים ככיפה על האדמה מכל רוחותיה.

מתוך המפה הקטנה שעמו הסתכל וזיהה את המקום: בכן, זהו חצי אי סיני. הרי לפחות קורטוב של נחמה, חלף כל חיבוטי הגלגולים שנדון בהם עד כה: “המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא”.

אבל בכל מרחבי המדבר אשר לפניו אין עץ, אין שיח, אין ירק — ישימון. רק משמאל, כמאתיים אמה ממחנה־האוהלים — נראו שתי שורות בתים קטנים לבנים, בנויים בצורה חדשה, ביניהם מתרוממות פה ושם איזו צמרות מדולדלות של אילנות.

לאחר פת שחרית — מרק מימי של חומצה בתוספת אחוז ניכר של חצץ נגרס בשיניים — הושמע הצו מפי ה“שאויש” (רב סמל): עשרים וארבע שעות מנוחה לצבא.

ככל צבא יצא גם שמעון לתור הסביבה. עד מהרה נודעו קורות המקום: הנקודה הזו, קלעת אנכל, היתה מכבר בידי השלטון האנגלי. הם בנו את עשרים ושנים החדרים הקטנים, לקצינים ארבעה חדרים בינוניים, והשאר לחיל המצב שלהם בחצי האי. במרחק מה מצויה באר, שהאנגלים פוצצוה לפני עזבם את המקום, בעברם לארץ מצרים פנימה. אבל בקושי אפשר עוד לדלות מים לשתיה.

כמה זמן תארך שהיית הצבא פה? ומה צפוי לו כאן? ומתי יתחיל המחול הגדול — ההתקפה על סואץ? — מה חייל כי ידע כזאת וכזאת?

הסיור בסביבה ארך כעשרים־שלשים רגע, באשר הוברר, שאין דבר, כל דבר שהוא, שיכול להסיח דעתו של אדם מיגון הלב, ממורא יום מחר.

למחרת היום החלו הענינים כסדרם: לפני הצהרים שלש שעות תמימות ואחר הצהרים שתי שעות תמימות — תרגילים: יריה, התקפה, לחימה וכו', פעמַים ביום מנות־מזון לא מספיקות, לא נקיות וכן נמשכת כסדרה העריקוּת: כל יומיים־שלושה נעדרים שניים שלושה חיילים מגדוד זה או מאחר, לרוב ערבים (תורכים לא היו עורקים). ה“בּין־באשי” (רב־סרן) מפקד גדודנו, איש קשה וקפדן, נפגע ונרגז הרבה, שגם בגדודו פשׂה נגע העריקות. הוא ציוה על שמירה מוגברה מאד. וכשנתפסו חמשה עריקים מגדודו בבת אחת, נורו בו ביום במעמד כל הצבא — כאילו היו כלבים שוטים שנתפסו וחוסלו במהרה.

שמעון יפרח שומע ומקשיב לשיחות חיילים (ערבים, תורכים, ארמנים, קורדים) בקבוצה זו או אחרת. ידיד קרוב ביניהם אין לו גם אחד. אבל צערים וצרתם מדברים מתוך גרונם ואין חוששים מִדַבר לפניו. ככל שחיפש לא נמצא בכל הצבא הזה — לא יאמן כמעט — אף יהודי אחד, ואין לו עם מי לשיח על יסורים שבלבו: הללו הגויים בורחים, עורקים, לאן הם בורחים? כיצד הם יודעים להלוך באלו המדברות? ואלו, הנשארים, כל שיחם ושיגם מסביב לפחד המות; תחבולות ומשאלות אין קץ להם (בעיקר הערבים) היאך להסתר מכדורי האויב, היאך להערים, להתחמק, ל“התבטח” או לנפול בשבי בידי האנגלים, אה! השבי אצל האנגלים — כמוהו כגן עדן! ואילו החיילים התורכים מתמוגגים בשיחם מרוב תקוה וחדוה — היאך ישלחו כדורי מוות על “הדושמן” (האויב) והיאך יתקעו הפגיון עמוק עמוק בבטנם של האנגלים עד שיצא מגבם!

ובמנוד ראש כלפי עצמו נוכח שמעון יפרח למדי, שהוא פחדן גרוע מכולם, פחדן כפול מכולם, שהם, הערבים, הארמנים, הקורדים, מפחדים מכדור האויב שיפגע בהם והוא עוד פחד עמו ועוד דאגה תקנן כל הימים בלבו: היאך יפגע כדור שלו בחייל אנגלי? איך ירצח אדם? מדוע? ואין אדם, ואין בריה, ואין צל של יהודי, שאפשר לשיח עמו על יסורים אלו שבלבו. איזו בדידות! איזו מדאבה! עשרת אלפים איש סביבך ואין אחד בשבילך.

ולרוע מזלו ולרוב חרפתו השיגוהו גם פה כלימות ובוז: ימים מספר לאחר הגיעם הנה נתגלע סכסוך בין השאוויש, הבור והגאה, ובינו, ואם כי מילא את פקודתו של השאוויש, נפגע זה בכבודו ממענהו של החייל כנגדו, והלשין עליו לפני מפקד הגדוד הקפדן והקשה. הלה הטיל על החייל “המתרברב” עונש מכלים: ריצה מאה מטר וכריעה על הברכים בחבטה בבת אחת וחוזר חלילה חמש פעמים! המחזה בוּצע לפני הגדוד כולו, למען יראו היאך שוברים גאותו של חייל “חצוף” וייראו. נוסף לכך הוטל עליו מאסר חצי יום באוהל מבודד עם עוד חיילים “פושעים”.

שחה לעפר נשפו של שמעון יפרח, נשפכה לארץ מררתו, מר לבו עליו, מר.

ב. לאיגרא רמא

למחרת היום לעת הצהרים נפל דבר במחנה הגדול: מפקדים, קצינים, יוצאים ומהלכים כה וכה. מרחוק נראו גולשים גדודים רבים. כל שנתקרבו ניכרו לסוגיהם: רגלים, פרשים, תותחנים וכו'; נודע הדבר: תגבורת־כח לאגף השמאלי, עוד עשרת אלפים חייל. ועמם הגיע ה“סול ג’נאח קומנדאני” (המפקד הראשי לאגף השמאלי), מוסה קאזם ביי, ופמלייתו. ועמו יועצו הגמרני, מַיור אחד, כבא־כחו של המטה הראשי התורכי־גרמני בירושלים.

למחרת היום ניתנה חופשה — שעתים — לצבא. ושמעון יפרח יצא לראות אם יש בין הגדודים החדשים חיילים יהודים. כהוזה התהלך והסתכל סביבו כמי שמחפש פנינה בין החולות. יש והתקרב לחבורה והקשיב לשיחה, יש וניצב בגבשושית גבוהה לסקור ולתפוס אולי יבחין בפני יהודי, לו רק יופיע מי. שעה ארוכה עמד, התבונן, צעד, הקשיב — לשוא. בהרגשה של מפח נפש פרש מן ההמונים ואמר לרבוץ לבדו באשר ירבץ — ובפנותו אחורה נתקל כמעט בחייל, בחור צעיר, שהלך לבדו גם הוא. משעמדו פנים אל פנים חלף הרהור במוחו: אפשר נס מתרחש? ומיד פלטו שפתיו: אתה יהודי? — כן.

אורו גם פני החייל. רעדת גיל, התוודעות. שיחה חטופה, הדדית, על קורות ההתגיסות. מתוך כך סיפר הבחור, שהוא מתורגמן של המיור הגרמני שבא אתמול עם הגדודים הנוספים. בעל קרחו לקָחוֹ לו למתורגמן מדמשק, מבית הספר לטלפוניסטים, ושניהם מתחרטים על “השידוך”. המיור — אינו מרוצה ממנו, משום שאינו מיטיב לתרגם כראוי, הוא אינו מרוצה מהמיור, משום שאינו נוהג עמו ביחס טוב כראוי.

— ואתה היית רוצה בביטול השידוך? שאלו יפרח כמתבדח.

— מאד אני רוצה, לו רק יימצא לו חתן אחר.

— אני מוכן להיות חתן ובלבד שאצא מן הזוועה שאני נתון בה. אני שומע גרמנית די הצורך.

— מי יתן ותצליח.

איך ומה עלי לעשות כדי שאצליח?

— גש ודבר אליו. לפנות ערב, כאשר שבים מטיול המפקד התורני וקציניו והמיור עמם, התקרב אליו ובקש ממנו. מובטחני, שבשביל להיפטר ממני יסכים לקבלך.

נתן לו הבחור סימנים לדמותו של המיור הגרמני: זה שחובש קַלפַּק תורכי גבוה משל כל הקצינים התורכים ועיניו כחולות — הוא המיור.

כשהגיעו הרוכבים סמוך למקום המטה הראשי, צעד יפרח צעד “חיילי” מהוגן לפני המיור הרוכב, הצדיע כדין וכיאה והעלה בפיו בלשון גרמנית משפט מסוגנן כראוי, לאמור: אבקש רשות מהוד מעלתו להגיש לפניו בקשה: אולי יכול אני למלא שרות של מתורגמן לפני כבודו ומובן שאמלא חובתי במסירות ובנאמנות, מתוך רגש אחריות, למופת.

— כן… כן… — אמר כמופתע — אתה חייל טוראי פה? בוא עמי, אני רוצה לדעת עוד עליך.

בחדרו ישב המיור למנוחות והורה לבחור לשבת: שב, אתה, בשבילי, אינך חייל — תוכל לשבת. ספר לי על אודותיך כל מה שאתה צריך להודיע לי כחייל וכאזרח.

סיפר לו בקצרה על עברו, על מצבו המשפחתי, על מקצועו: מורה בירושלים, בבית ספר עממי מיסודם של יהודי גרמניה.

— כתוב את המשפטים האלה בגרמנית, כפי שספרת לי.

כשקרא המיור את הכתוב, נראה אות הסכמה בפניו.

מיד קם והכניסו עמו אל חדר המפקד הראשי.

שניהם מדברים ביניהם צרפתית, כביכול, שמלותיה יוצאות מפיהם מגומגמות ומשובשות. בשיחה קצרה הודיע המיור, שרצונו לקבל חייל זה כמתורגמן. “ההוא לא טוב… זה טוב… יודע…”.

המפקד קצר־קומה, מלא־גו קצת, פניו מוקפים זקן קצר, שחור־לבן, עיניו מביעות רוך, טוב־לב. חיוך חינני רחוף לרוב על שפתיו; מששמע דברי המיור השיב מיד:

Oui oui, mon cher, comme vous voulez… trѐs bien… trѐs bien…

(כן, כן, יקירי, כמו שאתה רוצה.. טוב מאד).

פנה המפקד אל החייל המתורגמן, שאלוֹ לשמו, לגדודו, לפרטי סימניו, וכששמע שהוא מורה כינהו בדרך חיבה בשם “חוֹג’ה (רבי) סימון”. קרא למזכירו והכתיב לו הדברים האלה:

למפקד הגדול 38 ה“בין באשי” (שר אלף)… בקלעת אנכל.

המיור האלמני מאשמייר אורח אצלנו ואנו חייבים בכבודו וברצונו. הוא בחר בחייל סימון יפרח שבגדודך פלוגה… כתה… למתורגמן בשבילו. שלח מיד את החייל אליו למטה הראשי. אין החייל זקוק לתפקידו לנשק. מזונו יקבל ממנת חלקו של המיור.

מפקד האגף השמאלי מוסה קאזם ביי

ואתה שוב אל גדודך — אמר ליפרח — כי המפקד יקראך אליו וישלחך הנה עוד הערב.

כשנקרא יפרח לפני מפקד הגדוד ה“בין באשי” משנאו ומשפילו, היו פני המפקד מעוותים־מאופקים. מיד פתח וקרא לו בלגלוג: “תורגוֹמאן אפנדי!” — והיה מניד ראשו כקובל ונצטער על עיוות־דין שנעשה בגדודו ועל עלבון שפגע בו ובעל כרחו פלט מפיו: בוּ עסקרליק, בוּ אָמֶר! (זו צבאיות, זוֹ פקוּדה), כנראה, בר מזל אתה… לך לך אל האלמאני!

מכאן ואילך נשתנו על שמעון יפרח אם לא סדרי בראשית, על כל פנים סדרי הצבאיות, שכן זכה, בזכות פטרונו הגרמני, שיתיחסו אליו בכבוד כאילו היה קצין, אף על פי שהיה לבוש מדי חיל פשוט שבפשוטים. מזונותיו היו כמזונות פטרונו ומעונו בחדר קצינים — היינו: לאיגרא רמא מבירא עמיקתא.

בימי כהונתו כמתורגמן, שארכו כשלשה חדשים במדבר, אירעו כמה וכמה אירועים גם גדולים ונוראים וגם קטנים ופשוטים, אבל לא עליהם ולא על מקצת מהם יסופר כאן, אלא, כרמוּז במבוא לסיפור זה, יוּעלו כאן קצת מגלגוליו של שמעון יפרח, שיש בהם משהו מן האור, מן הנועם ומן החסד לצד הענינים שבתפלות, קדרות ועכירות…

שמעון יפרח — אם כי נשתבח מצבו בכללו, לא שפרה עליו מנת חלקו מחמת קשי־אפיוֹ, גסותו וזרותו של פטרונו הגרמני שלא ראה בעולמו אלא צבאיות, מלחמתיות ו… נאפוּפים (שכן אפילו בלב הישימון, נראה חרוך וריק מאשה ידע מוּמוּ¹ לערוך פגישה מופלאה בין המיור ואשת־שיך צעירה, באהלו של השיך עצמו, הרחק ממחנה הצבא כחצי שעה, כשהעסיק מומו את השיך בשליחות במקום רחוק לקנות גמל קל־מרוץ לאלמַני, בשכר־טרחה גדול, שניתן לו מראש. ולא שפרה עליו, על שמעון יפרח, מנת חלקו בעיקר בגלל הרהור־תמיד, שכירסם בקרבו בבואו ובצאתו בשכבו ובמקומו: מה יהא עליו בחזית המלחמה? הישובו ויתנו בידו רובה ויהא עליו לפעול, כביכול, לקלוע ולהרוג, או בטרם יספיק לכונן רובהו — יהיה הוא עצמו מכונן ומחוסל לחלוטין?

על ענינים הרבה היה מגלגל שיחה שמעון יפרח עם פטרונו, שהיה זה שרוי לעתים שעות ארוכות בשעמום גדול והיה תובע ממנו במפגיע: Erzählen sie doch etwas… (הלא תספר משהו)…. והוא היה מגלגל דברים מדברים לרצון פטרונו, אולם על אותו הרהור המכרסם בו בלי הרף, המַדיד שנה מעיניו בלילות, לא יכול בשום פנים להעלות שמץ דבר בפיו לאזני פטרונו פן יבוז לו וינהו כשפן מוג לב..

וכל יום עובר צערו הולך וגובר.

ג. מעשה נס

סוף סוף באה הפקודה לצאת לחזית ביום פלוני. יום לפני המסע, לעת הבוקר, שמע שמעון יפרח בהורות המיור לחייל המשרת, שעליו להכין מהמחסן מזון לשלושה ימים לששה אנשים — צידה לדרך עד לחזית. שאל סליחה יפרח מהמיון ואמר: הלא אנו שבעה: כבוד המיור, החייל המשרת, ארבעת המרוקנים ואני.

אז ענה המיור בתנועת יד קלה, כמי שמסיר שכבת־אבק קלה משרוולו: אתה לא תצא לחזית, תשאר פה.

כהרף עין נדמה לו כמו התנודדה האדמה תחתיו. הוא היה כנדהם, סחרחורת קלה עברתהו, התגבבר ושאל כמבקש להיוכח אם נכונה שמעו אזניו: מה פירוש? איך זה? — —

חזר המיור ואמר ספק מלגלג ספק רוגז: Was ist den mit ihnen los? Was stottern sie? (מה קרה לך? מה אתה מגמגם?).

מה צורך לי במתורגמן בחזית? כלום תתרגם לי שם איזה מין כדור יפגע בי? אין צורך בכך.. כל הכדורים הורגים…

נשתתק יפרח, אבדו מלים מפיו. פרש וישב לו בקרן זוית, כשהרהוריו מתרוצצים בו דחופים, מקוטעים, מנוגדים…: מה בעצם כוונתו של המיור? האומנם כוונתו פשוטה כמשמעה, שאין לו צורך במתורגמן בחזית? האם אין נובע מעשהו זה מתוך ביטול וזלזול בבחור כמוהו, שאינו ראוי לעמוד בשדה קרב? ואם אולי אין כוונה כזאת עמו — כלום חשב ושקל מה רב המעשה, מה גדול החסד שעושה עמו? ומה הביאו לידי כך? האם מרחמנות? מגודל־לב? מיחס אנושי אליו?

שעה ארוכה ישב דומם ולבסוף ראה הכרח לעצמו לנסות ולקחת שוב דברים עמו.

לאחר הצהרים ניגש אליו ואמר: יסלח לי, אדון מיור, אם גמר אומר שלא אלך לחזית — מה אעשה פה? הן בלי תפקיד צבאי, איזה שהוא, אין לי אפשרות קיום במדבר: אין מזון, אין מחסה, אין כל זיהוי…

— צדקת, בוא עמי אל המפקד הראשי ואסיח לו הענין.

בלשון מבודחה ובלגלוג קל בצרפתית משובשה סח לו, ש“המתורגמן דידן” אינו שוה למלחמה — מה יעשה שם בחזית? ולפיכך רצוי שישאר פה, אבל צריך לתת לו איזה תפקיד.

המפקד הראשי, צ’רקסי לפי מוצאו, כבן חמישים אולם תוי פניו והבעתם דמו לאלה שבפני נער תמים: חיוך קל ליוה ברגיל את שיחו וגם בקמטי קצות עיניו רפרף תדיר מבע־צחוק מטוּב־לב, מענוות־אמת, מאהדה לאדם, לכל אדם.

משעמד על רצונו של המיור הסכים מיד בחפץ לב: כן, כן, ידידי, ודאי, מה יעשה חוֹג’ה סימון בחזית? ישאר פה ונעשהו עוזר לרופא בבית החולים המטולטל שנשאָר כאן.

מיד צוה למזכירו שיכתוב את תעודת־המינוי החדשה. ולסימון אמר בבדיחות הדעת: אין דבר, חוֹג’ה סימון, גם עוזר לרופא תפקיד נכבד הוא במלחמה…

למחרת היום בבוקר יצא שמעון יפרח על פרשת הדרך, עלה על תלולית קטנה להשקיף בצאת הצבא לדרכו.

עשרים הגדודים, מעבריהם השונים, דמו לפלגי־אדם הזורמים ומתרכזים לנהר־אדם עצום ורב. בהישמע קולות החצוצרות מארבע רוחות המרחב זז הגוש; גדוד אחר גדוד צעד אחר התזמורת השולחת צליליה ברוב עוז לחלל.

אותה שעה כמו נתפחת ערכו של שמעון בעיני עצמו. דמה דמה בעיניו לקטן, פעוט, שהגדולים יוצאים למפעל גדול שלהם ואותו, הקטן, משאירים בבית לבדו. ברגע זה נראו חייו תפלים. מה דל ערך הוא לפני אלה האלפים הרבים ההולכים יחד, בלב אחד, לתכלית אחת, לגורל אחד, אם לחיים אם למות!

אכן קורטוב נחמה מזוג בעצבותו: הוא ניצל משלוח ידו ברצח, משפוך דמי אדם. עיניו לא סרו מאחרי הגוש הכביר הזוחל ומתרחק, וככל שהלכו הגדודים וקטנו במרחק הישימון, כמו נעורו במעמקי לבו כבימי הילדות נימים טמירות והיה מתנה בדומיה את חסדי אלוה כי לא תמו ואת סוד אלוה כי עמוק עמוק הוא ומי יביננו?…

ד. לאחר התבוסה

כחמישה שבועות ארכה ההתקפה על תעלת סואץ. עוד בשבועות הראשונים היו מגיעות שמועות (מפי בדואים, נודדי מדבר) על מפלות התורכים במערכות המלחמה. ואילו בשבוע הרביעי הגיעה בשורת התבוסה הגדולה וכעדוּת לה היו הפצועים הרבים, שהובאו יום יום לקלעת אנכל. לפי אָמדן יודעי דבר נפלו חללים כמחצית הצבא התורכי ואבדה כל התחמושת עם אלפי גמלים ופרדות. מרבית האבדות היו במרכז ובאגף הימני של החזית, אבל גם האגף השמאלי ידע אבדות ניכרות. מפי שליחים קודמים נודע לנשארים בקלעת אנכל, שמהמטה הראשי של האגף השמאלי לא נפגע איש, כולם נשארו בחיים.

ביום המיועד לשוב הנסוגים, יצא שמעון יפרח להקביל פני המיור והמפקד הראשי. בדומיה צעד והצדיע לפניהם. שניהם שלחו אליו מבט מחוייך־מאופק, שמשמעותו היתה: הרי טוב שמנענו ממך את אשר לא יכלנו למנוע מעצמנו… אכן פני שניהם היו כחושים, כהים, יגעים. יפרח הרכין ראשו לפניהם וצעד דומם לידם.

לאחר מכן שבו שוב ימי שעמום וצפיה, עגמימות ותהיה: מה עתה? מה תכנית למחר? ומה יש לעשות כיום? ואולם כל פקודה לא באה. חדלו טלגרמות, פסקו הוראות. יום רדף יום בלא שינוי ותמורה כל שהם. מונוטוניות מדברית, אותו תבשיל תפל פעמַים ביום, בלי כל תוספת קלה שבקלות, לא פרי שהוא, לא דבר־מתיקה שהוא. פעם אחת במשך שלשה שבועות הגיע “טרנספורט” של לימונים לא גדול — והיו כתשורה שלוחה ממרומים. חילקו כל לימון לחצאין — (לקצינים ולחולים — נתנו שלמים) ויש מי שזכה רק ברבע הלימון.

לאחר עשרה ימים בקירוב משובם מהחזית הגיעה טלגרמה למיור מהמפקדה הראשית הגרמנית בירושלים לאמר:

בוא ירושלימה, ברצוני להידבר עמך. חתום: פון קרס, המפקד הראשי.

המיור שמח ועלץ, גם גאה והתיהר: “הוא רוצה להידבר עמי”. נכנסנו אל המפקד מוסה קאזם להודיעו הדבר. הוא קיבל את בשורת הפרידה בצער (כי שיער כי תהיה זאת פרידה גמורה — כפי שהיתה באמת כך), שכן, על אף חוסר הלשון ביניהם, היה בכל זאת המיור הגרמני כעין משען לו, שותף באחריות ואיש חברה לו בשעות שעמום — עתה יחסר לו האיש לגמרי.

המיור הבטיח, כמובן, שיתמיד לבוא בקשר עמו עד שישוב… על המתורגמן צוה המיור לשמור ולהשגיח על רכושו (הבהמות) ועל “החבורה המוורית” ויחכה לפקודה ממנו כי תבוא.

ואמנם לאחר שבועים־שלשה הגיע הפקודה למתורגמן: אסוף הכל, רכוש ואנשים, ובוא לבאר־שבע למעון הקצינים הגרמנים.

ה. “בדחילו ורחימו”

משהודיע זאת המתורגמן למפקד, מוסה קאזם ביי, עלה דוק עצבון בעיניו. עתה ידע נכוחה, שהמיור לא ישוב.

לאחר שהכינו למתורגמן רשיון המסע ברשימה מפורטת לכל אשר עמו — נכנס אל המפקד להפרד ממנו. האיר לו פנים המפקד וברכו בטוב ובשלום. ואז קם המפקד ודיבר אליו מתון מתון, דברים בתורכית ודברים בצרפתית, מלה במלה כמעט בזו הלשון: חוֹג’ה סימון, אני יודע שהיהודים הם נאמנים וישרים בפועלם, על כן אני בטוח בך, שתמלא ברצון ובסוד אשר אגיד לך: דבר עם המיור, ככל שאתה יכול, שהוא ישתדל לפני המפקדה העליונה שלנו (התורכית) בירושלים, על ידי המפקד העליון פון קרס, שיעבירוני בהקדם מן המדבר הזה. סבלתי בעבר ממחלת הקצרת. ועתה מרגיש אני שוב בסימני המחלה. אם אני אכתוב בעצמי למפקדה — מסופקני אם איענה, גם לא קל ולא נאה לי לכתוב בעצמי, ואילו אם תבוא בקשה מצד ידיד כמוהו, הדואג למעני, בטוחני שתתקבל. אתה תסביר למיור הענין ואז אוכל לקוות לישע. אני בטוח בך, שתמלא בקשתי בכל לבך.

פעם לבו של שמעון יפרח מהתרגשות והבטיח לו נאמנה, שימסור למיור הדברים לתומם בכל חפץ לבו.

כל אותו היום וכל אותו הלילה, ככל שעסק שמעון יפרח לאסוף ולסדר הכל למסע לבאר־שבע — לא יכול להסיח דעתו אף לשעה מאותו מעמד לפני המפקד; לבו היה פועם בקרבו בזכרו את עמידת המפקד הגדול לידו! מה נפתלים ומה מרים גלגולי הזמן, אם בכוחם להעמיד מפקד גדול כמתחנן על נפשו ליד אחד מאלפי עושי דברו; ואולם מה נפלאה ומה נעלה רוח האדם, אם בכוח להצמיח תקות־ישע בלב דואב?

במשך ארבעת־חמשת ימי המסע היה שמעון יפרח חוזר והופך בענין בקשתו של המפקד: כיצד ישמיענה לאזני המיור? איזו לשון יבור לו, שתעורר רגש אנושי עמוק בלב המיור? והיאך ינהג בלשונו, שלא יהא המיור מקפיד, שהוא יפרח, מלמדו חובת נימוסים ודרכי יושר? אולם, מצד אחר, אם לא יסביר וידגיש דבריו ככל הראוי, עלול המיור — לפי שהוא מכיר טיבו — להסיח דעתו מכל הענין, וצר, צר מאד לו, ליפרח, שהמפקד התורכי יסיק, שהוא, יפרח, לא מלא שליחותו כראוי.

––––––––––––

בשעה שמסר שמעון יפרח למיור דבר בקשתו של המפקד, הוסיף מעצמו כי אמר המפקד: אם יש אדם אחד שיכול להחיש לו ישע — הריהו רק המיור מאשמאייר, שדברו מקובל מאד אצל פון קרס.

וסיעתא דשמיא באה בעתה: אותו יום נזדמן פון קרס לבאר שבע ומיד לאחר ששמע המיור דברי המתורגמן שלו הגיש את הבקשה בדרך רשמית לפון קרס.

לאחר יומים הראה המיור ליפרח בשמחה ובגאוה העתק מהפקודה, שנשלחה למוסה קאזם ביי, המעבירה אותו אל המפקדה בהרי טוורוס.

ראה שמעון יפרח רגע זה כנשגב, כקורן אור־חסד ומכפר על הרבה הרבה ימי אוֹפל וזדון בשנות המלחמה.

א. כחלום לילה

כבשורה מרנינה, מעוררת תקוות, יצא הקול באחת השכונות בירושלים, סמוך לחג הפסח, שבחור עשיר מופלג בא לחפש כלה לו. מיד יצאו שדכנים, “רצוֹא ושוב” ככלבי ציד שמריחים בשר חיה, לתהות על קנקנו. עד מהרה נודע דברו: ארץ מולדתו עדן, מקום מגוריו פורט־סעיד, שמו — סלים צארם, שחור־עין, כהה־עור. גוו מלא, ראשו זקוף מדי על צואריו, כי הוא עשיר מופלג. ארמון לו בפורט־סעיד. בית־מסחרו עצום ורב. והוא כה עשיר ויחסן, שאין הוא רוצה לילך לראות את הכלה המוצעה לו, אלא על הכלה לבוא אליו במלון, בו הוא מתאכסן. שדכנים עשו ככל שידם מגעת והביאו כל אחד סחורתו, מי במישרין מי בעקיפין, לפני הבחור העשיר. אבל הוא השיב פני כולן ריקם. עד שעלה בידו של שדכן מובהק והביא לפניו את פארה וגאוותה של השכונה — את ריינה מבורך. היא בת עניים. אביה שמש בית־הכנסת, בזיעת אפיו יביא לחמו. אבל חמודות גווה של הנערה, קסמי יופיה וזוהרי עיניה נעמו מאד בעיני הבחור הגביר והוא הואיל לאמור: הן. זוהי.

משדובר על נדוניה, דורונות ותשורות וכו', דיבר הבחור לשון גבוהה גבוהה לאזני אביה לאמור: אתה פטור מכל, אני חייב בכל. אני לוקח אותה ערומה, כמות שהיא. ומיד שלשל בידי האב כמה עשרות לירות זהב שיכינו הכל, מהר, בשבוע אחד, משרוך נעל ועד שמלת החופה.

ודבר החתן העשיר קם ויהי. וכל התכונה הרבה מיום הופיע החתן העשיר בשכונה, עד לחתונה ולנשפים הרועשים בימי חול־המועד ועד נסעה עמו מירושלים לפורט־סעיד לא ארכו אלא כשבועיים ימים.

בדומה לחלום־לילה דמתה כל התכונה בעיני בני המשפחה בעזוב הבת את בית אביה בצאתה לנכר.

ב. דל גאה

לאחר שבועות מספר נתקבל מכתב ראשון מידי ריינה להוריה וזה תוכנו בשלמותו:

אבא אמא אהובים,

הנה באתי להודיעכם משלומי. אבל לא אדע במה להתחיל ובמה לגמור. רק אתם אל תצטערו ואל תקחו דאגה יתרה בלבכם. כבר הצטערתי אני ובכיתי אני דיי. הענין הוא, בקיצור, שהוא, סלים, איננו עשיר כלל, אין לו ארמון ולא בית יפה. הדירה שאנו גרים היא פשוטה בבית גדול, עם כמה שכנים. יש לנו שני חדרים ומבוא קטן. זה הכל. ואין לו בית־מסחר כלל, אפילו חנות אין לו. ומה יש לו? יש לו מזוודה לא גדולה ובה נוצות יפות מצבעים שונים, נאים. הוא עולה יום יום על האוניות העוגנות בנמל ומוכר נוצות לטוריסטים. יש ימים שמרויח הרבה, יש ימים — מעט ויש ימים — כלום. אבל הוא מתנהג עמי ומדבר עמי כאילו הוא מלך, ואני שפחה שלו. רק על זה אני דואבת ומצטערת. אבל אתם אל תצטערו. לאט לאט אני אתרגל… ואולי הוא יחליף דרכו…, הלא אתה, אבא, אמרת לנו תמיד, שיש לבטוח בקדוש־ברוך־הוא ואני בוטחת בו עכשיו עד שירחם… ושוב אחלה פניכם: אל תדאגו הרבה ואל תצטערו — ותשועת ה' כהרף עין…

בתכם אהובתכם

ריינה

ג. לעולם לא

ברם מי יודע דרכי אל, ומחשבותיו מי יבין? תשועת ה' לא באה, לא כהרף עין ולא כעבור שנה ולא כעבור שנתיים. הוא לא נשתנה לטובה, והיא לא התרגלה… ונהפוך הוא: ככל שרבו הימים כן רבה רעתו, שכן בקרב הימים נתגלה כמקנא לה עד לחולניות ואסר עליה לדבר עם פלוני או פלונית, או להתראות עם שכן זה או אחר — והפך את הימים לאימים ואת הבית לגיהנום, והגיעו המריבות והזוועות עד לידי כך, שהיו ימים והיה מופיע פתאום בביתו בשעות עבודתו, כדי להיווכח לדעת מה מעשיה בבית? עם מי היא מתרועעת? איזה גבר שומר לה אהבה? וכך היה מאבד ימי עבודתו לריק.

ומשהכביד אַכְפו עליה יותר וגם הרים ידו הכבידה עליה — התקוממה נגדו, העזה פנים והלכה בכוונה מהבית לקנטרו ולהרעימו. ויש ונעדרה מהבית ימים שלמים וגם לילות (אצל ידידים שידעו סבלותיה וקבלוה ברצון) והוא לא ידע מקומה איה.

אז פנה הוא לבית־הדין. ברם היא גוללה את פרשת תעלוליו לפני הדיינים: רמאותו, “עושרו העצום”. קנאותו, גסותו ופגיעתו בה במהלומות יד — לא יכלו הרבנים לדבר על לבה, שתשוב אליו. היא תבעה גט ולו גם בלי כתובה.

והוא ענה תשובה קצרה בקור רוח ובחוסר בושה: גט — לעולם לא, תזקן, תבלה, לגט לא תזכה.

ד. שבע שנים

היא לא שבה אליו. לעבודה יצאה, פעם כפקידה בבית־מסחר, פעם כעוזרת במוסד צבורי ופעם גם כמשרתת בבתים הגונים. והוא, בכל אשר הלכה ארב לה בבואה ובצאתה, בבוקר ובערב, ביום ובלילה. וכי נשאל מפי מי שהוא, מה מעשהו בזה ומה לו פה? ענה: למען ידעו הבריות כי היא אשתי ואיש אל יעז לקרב אליה (הוא היה נתין אנגלי ומורא הרשות המקומית לא חלה עליו).

וגם בנסותה לרחק מטווח ראייתו ונסעה לערים אחרות (אלכסנדריה, טאנטה ועוד) רדף אחריה כצייד אחר צידו, עד מהרה גילה מקומה ולפתע נגלה לעיניה כמלאך המוות העומד וחרבו בידו…

לאחרונה, לאחר שלוש־ארבע שנות נדודים נתגלגלה לקהיר. פה נודעה שאב בית־הדין, הגדול בתורה, הוא גם איש נאור וחכם לב. הלכה אליו לבית־הדין וסחה לדיינים כל קורותיה, מאז נפלה בידיו במירמה ועד היום הזה — שבע שנים תמימות, ועד היום עומד הוא כסלע איתן: לא יתן גט, והאומנם אין דין בישראל ואין רחמים בדין ישראל — שיציל מפי חיה טורפת כמוהו את טרפו?

שאל אב בית־דין את פיה על פרטי־פרטים מילדותו של הבעל, מנערותו ועל ענינים פנימיים כמוסים אשר לו. ולבסוף שאלה: האם נוטה הוא מטבעו לאמונות טפלות, כגון: מזל, כוכבים, מנהגים מסויימים?

— כן, כל ימיו דעתו טרודה עליו באמונות טפלות משונות.

— ובכן — אמר הרב — אני אשלח לקרוא לו ואדבר עמו. ואם אווכח שיש תקוה לרעיון שעלה בדעתי, אשלח לקרוא לך — וכל שאני אומר לך: הסכימי ואמרי הן, וסמכי על עזרת השם ועלי — שייטב לך.

ה. הכוכב המאיר

למחרת היום, לאחר שיחה ארוכה עם הבעל, אמר לו הרב: רואה אני שאתה אוהב את אשתך אהבת נפש ולכן אינך יכול להפרד ממנה. אבל עם זאת, נראה ברור שהנשואין האלו לא עלו יפה, שמא התחתנת ביום שכוכבו פגום, קודר — ומכאן שורש הרעה בחייך.

— הרי התחתנתי בליל פסח… פסח כוכב לא מאיר?

— פסח כוכב מאיר לישראל בכלל אבל לא לכל יהודי ויהודי, בשבילך היה כוכב קודר.

— ומה נעשה?

— פשוט מאד, עליך לבטל את הקידושין ההם, ותיכף אחר שלושה ימים תקדש אותה שנית. הנה יום רביעי בדרך כלל הוא שכוכבו מאיר.

— ואם היא לא תרצה?

— אני אכריח אותה שתרצה, אני אקרא לה עתה ואסביר לה הענין.

— ואם לאחר שהגט יהיה בידה תתחרט, או תברח?

— תכף נשמע מה בפיה.

במעמד שניהם חזר הרב על הצעתו והוסיף לאזני האשה: הקידושין החדשים שלך יהיו בכוכב מאיר, מזלכם יהיה עליון. הרי בעלך אוהב אותך אהבת נפש ואת אשה טובה וכשרה תהיי מאושרה עמו — התסכימי להנשא לו שנית?

— אם אדוני הרב אומר, שיהיה מזלנו מזהיר אני מסכימה.

— ולא תתחרטי אחר כך ותבגדי בנו?

— חלילה לי, לא אעשה כזאת.

— ובכן הכל יהיה בשעה טובה. הגט מוכן. (מהבוקר צוה הרב להכינו, עתה מלאו בו מה שנחוץ).

לאחר שעה קלה קבלה ריינה את הגט.

ליתר בטחון עמד כמשפטו כוואג’ה סלים צארם מהבוקר עד חצות לילה מול אותו הבית, שהיה אכסנייתה של ריינה, כשוער זקוף השומר על סף בית מלכות. כן עמד ביום השני וביום השלישי.

ביום הרביעי בבוקר עלה ודפק על דלת בית המשפחה: בבקשה הגידו לריינה, הנה באתי ונלך מיד לבית־דין.

— ריינה הפליגה אתמול, שלשום בחצות לילה ליפו.

— שקרנים! הרי אני שומר כל העת.

— קרוביה באו מירושלים והורידו אותה בסולם מהגזוזטרא שמאחורי הבית. תוכל לכתוב לה לירושלים, הנה הכתובת.

סחרחורת אחזתהו והיה כמתמוטט תחתיו.

ברנר בירושלים

בשנת תרע"א (1911) יצאה שמועה בחוג הישוב החדש, הקטן, בירושלים, שברנר יבוא בקרוב להתגורר בעירנו (ואני אז כבן עשרים ושש, תלמיד בבית המדרש למורים בשנה האחרונה ללימודי).

בקרב חוגי הנוער המועטים (סמינריסטים “בצלאלים”: תלמידי ביה"ס לאמנות “בצלאל”), שידעו מן הספרות ומן העתונות מוניטין שיצאו לברנר בארץ, היו מצפים לבואו להכירו מקרוב.

לאחר ימים סח לי אחד מחברי, שגר ברחוב שבו עבר לגור ברנר, שבשעת בין הערביים יוצא ברנר יום יום את בתי הדואר¹, הנמצאים סמוך לשער יפו, הולך שמה ברגל ושב ברגל.

ביקשנו להיפגש פנים אל פנים עמו, כבדרך מקרה, בלכתו או בשובו מבתי הדואר. ואמנם באחד הימם ראינוהו מרחוק, בשובו מדרכו, צועד מולנו. לבדו הלך, לאיטו. איש בעל קומה בינונית, גוו מלא, גבו כפוף במקצת, גם ראשו מורכן כשקוע במחשבה; תלבושתו פשוטה־דלה בתכלית (כתונת ללא צוארון וללא כל עיטור בחזהו, נעליו כמעט בלות). כשנשא עיניו אלינו דרך מקרה, נגלו עיני תכלת עמומה פוזלות קצת — ו“הפגישה” חלפה עברה. הפניתי ראשי לאחורי והתבוננתי לדרך הילוכו, הילוך של אדם צנוע, כנוע, כמתחמק בלכתו הצדה…

מראהו החיצוני ותלבושתו המרושלה לא הפתיעוני. הכרתי אז כמה סופרים שונים במראיתם: ש. בן־ציון, שהיה יפה־תאר, מסלסל בזקנו הגזוז בצורה נאה, מתהדר במגבעתו המונחה על ראשו תדיר דרך גנדרנות בשיפוע מן הצד; את אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ שבלבושו ובזקנו היה דומה ליהודי משלומי אמוני ישראל; את יעקב רבינוביץ ואת אשר ברש, איש איש מהם ומום שבגופו ועוד מספר סופרים. לפיכך מראיתו החיצונית לא הפתיעה ביותר, אדרבא: היא כמו השלימה, או התאימה, למה ששיערנו ודימינו בנפשנו מדמותו הרוחנית. בפגישה בת־רגע זו לא עמדתי אלא על כלל מראיתו ועל דרך הילוכו, שהיה — כפי שראינוהו לאחר מכן פה ושם ברחוב — כהילוכו של אדם, שמשאו מעיק על גבו…

כעבור שבועות מספר באה הזדמנות לידי לנכוח במקום שנמצא ברנר עם רעיו: יצחק בן־צבי, אהרן ראובני והיו שם בן־דוב הצלָם ועוד שנים־שלשה אנשים. המקום היה — חדרו של זאב אשור (שהיה פועל דפוס), עבד בשבועון (אחדות) של פועלי ציון, שברנר השתתף בקביעות במערכת העתון עם יצחק בן צבי, אחרי כן גם ד. בן גוריון, זרובבל ועוד.

בצנעא בחרתי לי מקום ישיבתי מן הצד, מאחורי מי שהוא, בבחינת רואה ואינו נראה, אבל כיוונתי לישב ממול ברנר והתבוננתי בתוי פניו מקרוב: ראשו גדול מן הרגיל, שערו צפוף, סבוך, זקנו קצר, צהבהב־כהה, גם הוא צפוף מאד ומגיע עד למעלה בלחייו. אבל עיניו — מצבע תכלת עמומה — אם כי פוזלות הן קצת, מושכות הלב. בהביטו כה וכה דומם — יביע מבטו כעין תחושת־כאב ואילו במהלך השיחה, תוך כדי ויכוח, כעין ניצוץ ניצת בהן. וקולו, קול שיחו, נעים, אהוד, חנון. כן תעלה לרגעים מקלסתר־פניו הכבד, הרציני, בת־צחוק חמודת־חן, כמו בהיבקע באפלה שביב אור.

הוא משתתף בשיחה בעירנות רבה, יש והסביר פנים לזה וחייך לזה ויש וחילק לאחר דבר־חיבה — והריהו כל כולו לפני ככל האדם, ככל אחד ואחד מן היושבים כאן.

אולם בהמשך השיחה (פרטיה, כמובן, נשכחו לאחר עשרות שנים מזכרוני, אבל תוכנה זכור עמי עד היום בכללו) דנו אז לפי הצעת יצחק בן־צבי על קביעת מדור ב“אחדות”, או קביעת עמדה בענין מסויים, שהיה מקובל ורגיל בעתונות שלנו — וכאן בלט משהו “ברנרי” בהתנגדותו לכך לחלוטין. טעמו ונימוקו היו, שאותו ענין נראה לו נדוש למדי, בנאלי למדי והוא מופרז מעיקרו ויש בו מטעם פרזיולוגיה, השליה, מליצה — ולמה אפוא לשוב ולטחון קמחא טחינא? למה לא ניתן לדברים להיראות כמות שהם במערומיהם, באכזריותם, הן ככה אולי אפשר עוד לרפא, אולי שב ורפא לו… וכו' וכו'. דבריו נשמעו לי אז נלבבים מאד, נובעים ממעמקים ונוקבים עד מעמקים…

התעכבתי קצת בדברים שבאותה פגישה ראשונה, משום שלפי מה שידעתי עד אז על ברנר ולפי מה שהכרתי בו לאחר זמן במשך ימים רבים, היתה אותה פגישה בשבילי כעין תמצית, כעין נוטריקון ממהותו, מטיבו וגם מסוד השפעתו של ברנר על בני דורו וביחוד על הנוער.

השפעתו על הנוער היתה עצומה, משום שעין בעין ראו בו אדם נדיר, נפלֶה מרבים, מעין שריד קדמונים שכמו אש עצור בעצמותיהם, או ראו בו אחד צאצא רחוק, מדורות תנאים, שגרסו תדיר בחומרא: יקוב הדין את ההר. הנוער, שמעצם טבעו בהיר־עין וטהור לב הוא, שאלהים עשהו ישר והוא אינו מבקש חשבונות רבים, מיטיב הוא להרגיש ולהכיר במהות הטוב כמשמעו — טבועה בחותם שעיקר אחד חרוּת בה וכל השאר טפל לה לחלוטין. עיקר לגבי ברנר הוא הדאגה, החרדה, האחריות לגורלה של אומה זו; בקשת דרך, מוצא, מפלט לעם בעניו, בכסלו, וכל השאר, חייו הפרטיים: מזונותיו (שלא עלו בהרבה על אלו של חנינא בן דוסא), מגוריו (חדר ריק ערום מכל תוספת שהיא, זולתי מיטה — שני קרשים על שני ארגזים — “סטנדר” אחד, שדרכו לכתוב עליו), תלבושתו הפשוטה, המדולדלה וכו' — כל אלה טפל הם; וברנר, שמבחינה גופנית בריא ואיתן היה, דכדוכי נפשו, קרעי נשמתו, רישולו והסחת דעתו מעצמו — כל אלה לא היו אלא כפועל יוצא מאותו עיקר שממלא הכל, משכיח הכל ומוותר על הכל. ובאשר בני דורו המקורבים אליו והמרוחקים ידעו נכונה, שאותו עיקר שלו אמת הוא, אמת שנובעת מעומק הווייתו, מתוך יסורי נפש וקשי־רוח, לכן ידעו אמון גמור לדברו כלבר־סמכא של הדור.

ותחום העיקר נכללה, כמובן, בראש ובראשונה זיקתו לספרות. יחסו של ברנר לספרות היה יחס שבאדיקות, שבדבקות, שבאמונה. היצירה הספרותית המעולה, הגדולה, אשר לפי מהותה ומכלול סגולותיה חודרת היא למעמקי הנפש, עשויה להיות סם־חיים לאומה ביחוד בשעה זו (בשעה הידועה של “אחרית וראשית, בנין וסתירה וכו'”, ובתוספת ראייתו של ברנר — שעת יאוש ותקוה); והיא, הספרות, עשויה לעורר לבבות, לפקוח עיניים, להדריך בחורים וטובים בישראל לחיים ראויים לשמם, חיי עבודה, בנין, יצירה, תקומה.

משום כך היה עולמה של ספרות כלול בעיקר שבחיי ברנר. ומי שנזדמן לו, ברב או במעט, לשמוע לשיחו של ברנר או להרצאותיו על סופרים או על ענינים ספרותיים, נוכח לדעת שברנר חי בעולמה של ספרות כּחְיוֹת למדן ותיק בעולמה של תורה, לא רק על דרך “והגית בו יומם ולילה” (שכן גם סופרים אחרים דרכם בכך) אלא הספרות היתה לו בדומה למשענת־חיים, ליסוד־חיים וממילא לתקוות־חיים. ואמנם אם ראינו לעתים רחוקות את ברנר ב“מצב רוח” טוב, בהרווחת־לב ובצהלת פנים, היתה זאת בגלל איזו בשורה ספרותית טובה, או איזו תופעה שהיא, שהיו לה סמוכין לחשיבותה של ספרות או של יצירה ספרותית מסויימת, בבחינת: שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב.

מכאן הערצתו הגדולה ורגשותיו הנלבבים (אם כי תמיד, כדרכו, בדברים שקולים, מאופקים) על סופרי המופת שלנו: יל“ג, מנדלי, ברדיצ’בסקי, שופמן. וכמה קורת רוח שבע, כשראה כשרון צעיר שמפציע ועולה. עד מה שמח אז בירושלים לקראת אחד בחור צעיר אורלוף (א. ל. אריאלי אחר כך) שבטיח גדולות בתחילתו. ברנר פירסם ב”אחדות" וב“הפועל הצעיר” כמה מיצירותיו, גם הוציא בפרוטותיו המעטות חוברת מיוחדת מ“אגדת המות” של אורלוף, שהדפיסה מקודם ב“אחדות”. ואמנם היה אורלוף בעל כשרון ודאי, אלא שעם פרוץ מלמת העולם הראשונה פגעו בו מרעין בישין ונטרף עולמו הרוחני עליו².

ברנר שהיה נתון בכל נפשו ומאודו בעולמה של ספרות והיה בעל עין חדה ובעל חוש ספרותי מובהק, לא טעה במשפטו על כל יצירה ספרותית שנמסרה לידיו. וידוע למדי היאך הבחין ברנר בהבנה רבה בטיבו של עגנון בראשיתו וכמה חיבה ויקר הגה לו. על אותו פרק, ברנר ועגנון בירושלים, סיפר עגנון בעצמו באריכות ובשלמות (ב“מולד”).

עם זאת, עם כל חיבתו ואהדתו לכשרון הצעיר, אין להסיק שהיה פוסק דינו במידת רחמים או בלשון רכה, אדרבא: בחומרא ובקפדנות נהג. אם פסל דבר — מלב שלם ובדיבור מלא פסל. זכורני, שאותו אורלוף הביא לו פעם סיפור שהשקיע בו הבחור, כדברי עצמו, “הרבה כחות יצירה” ואילו ברנר דן את הסיפור לשבט… גם העמידו על כמה פגימות ופסולים והוכיחו על פניו, שהפעם הקדיח את תבשילו.

אף גם זאת: בטרם אנסה אני ביצירה בלטריסטית, פרסמתי לעתים דברים פובליציסטיים. ברנר שיבח לפני אחד ממאמרי. לאחר מכן פורסמו פעמיים שירים ממני ב“אחדות” (אז לא ערך הוא את השבועון). משנפגשתי לאחר זמן עמו ונתגלגלה שיחה על המודר הספרותי ב“אחדות”, אמר גלוי וישר, בלי היסוס וסייג: “אל תכתוב שירים, אין שיריך מעידים על כשרון משורר”. קבלתי עלי גזר דינו בלא כל תרעומת שבלב, כי ידעתי שהדין עמו…

ועד אפיזודה המראה גם את שיקול דעתו ודיוק משפטו ביחס לצעיר מתחיל. מורה צעיר מחברי כתב רומן ומסרו לקריאה לסופר פלוני. הלה פסק דינו לחומרא: יצירה גרועה; גם הסביר לו טעמו ונימוקו על משפטו. הצעיר הביא את הרומן לברנר וגילה לו מראש, שסופר פלוני דן את הרומן לשלילה והוא מבקש לדעת את משפטו של ברנר על יצירתו.

כשבא הצעיר לאחר זמן אל ברנר אמר לו בזה הלשון כמעט: הרומן הזה אמנם אינו דבר משובח, אבל אם פסלת דבר כזה, הרי לא שבקת חיים לסופר. ברנר שהיה נוהג להרחיב קצת הדיבור על טיבה של יצירה, קימץ הפעם בדבריו, אמר אשר אמר ולא יסף. ואמנם היה משפטו הקצר של ברנר למשיב נפש לצעיר; שנים רבות נשא אותו צעיר את דברו של ברנר בלבו כהודאה, או כהוראה, של ברנר שמותר לו, לצעיר, לכתוב, לנסות שוב לכתוב. וכך כתב כל חייו דברים לא משובחים, אבל כתב… אם כי ידע יפה בעצמו משפטו של ברנר עליו לאמיתו…

ומידת עדינותו של ברנר כלפי סופר בעל כשרון נודעה ביותר מדרכו בעריכה. כעורך — והוא הירבה לערוך כל חייו כמעט — נמנע מכל תיקון סגנון בכתב ידו של סופר. יהא הסופר מביע עצמו בעצמו בסגנונו ויהא אחראי לעצמו. מעולם לא העלה על דעתו, שיכפה על הסופר טעמו וסגנונו שלו, של ברנר. בענין זה שמעתי באותם הימים מפי אחד מן החבריה: כשעסק ברנר, בהיותו בתל אביב, בהוצאת קובץ ספרותי, קיבל משלום שטרייט, שגר בפתח־תקוה רשימה נאה, אלא שמצא שורה שלמה שלא נראתה לו. כדרכו לא הרשה לעצמו למחותה או לתקנה וכתב־היד היה צריך להימסר לדפוס למחרת היום בבוקר. ביקש לנסוע לפתח־תקוה להעמיד את שטרייט בעצמו על תיקון אותה שורה, אבל לא נמצא בידו אותה שעה “בישליק” (מטבע תורכית לא יקרת המציאות) ולא נמצא בקרבתו אז מי שהוא מהחבריה ללוות ממנו הפרוטות הדרושות. לא השתהה ברנר הרבה ויצא לפנות ערב ברגל לפתח־תקוה ושם, בהסכמתו של ש.ש., באה אותה שורה על תיקונה.

וידוע למדי עד כמה היה תדיר מוכן ומזומן לתת משלו (כשהגיע לעתים ממון כל שהוא לידו) לחבר, שהיה זקוק לעזרה. וכשבא לידו — מקרה לא שכיח — סכום כסף ניכר משכר סופרים שלו, היה ממהר להשקיעו בענין ספרותי חדש, שכן המושג ספרות מכל הבחינות היה לו, כאמור, כמושג תורה לגבי יהודי אדוק ושׁנינו: שכר מצוה — מצוה, שכר ספרות — ספרות.

צויין לעיל, שהליכותיו של ברנר וכלל הוויתו היו טבועות בסימן של כובד־ראש, של בדידות ואפרוריות. עם זאת היה ברנר בשעות רחמים נדירות איש נעים לשיחה, מאיר פנים בחדוה וכמו צמא למושב חברותא. ופעם אחת ראיתי את ברנר בירושלים, כשהוא נתון כולו במצב של “חציוֹ לכם” — שופע גיל וצהלה. הדבר קרה לאחר שכל החבריה, וגם אני ביניהם, נסתבכנו באיזה ענין פעוט, שהיה בו במדה ידועה מן האבנטורה — אבל יצאנו מאותו ענין בשלום וגם בפצויים, כביכול, בסך שלשים־ארבעים פרנק. ברנר, שהיה גר באותו בית, יחד עם כל החבריה, עמד מן הצד בעת התיעצותנו באותו ענין, ראה הכל, שמע הכל וידע הכל — וכאילו ליוה אותנו בחיוך אבהי, סלחני… וכשיצאנו מאותו ענין ב“רווח נקי” ערכנו משפיה בהילולא וחנגא: בקבוקי בירה למכביר, נקניקים בשפע, פירות ומגדנים, שלא היו נראים על השולחן בימים רגילים… ברנר, שעמד מרחוק לגמרי בשורשו של אותו ענין, הסכים להצטרף אלינו וטעום מפירותיו… וכשהיו הכל מבוסמים דים וגם הוא קצת, הכריז ברנר שאם יתן לו מי שהוא מאתנו איזה פסוק שהוא, מאיזה ספר שהוא מן התנ"ך — הוא ידרוש “מַגידוּת” עליו, כידו הטובה עליו ביזרת ה' יתברך. זכורני, שאני הצעתי לו פסוק זה:

“בטחו בה' עד כי ביה ה' צור עולמים” (ישעיה כ"ו ד').

בכוונה בחרתי בפסוק זה, בדעתי דוקא כמה הוא רוגן ומתרעם על מידת הביטחון של היהודי (כפי שמלגלג מנדלי על כך לרוב).

ואמנם שיחק ברנר את תפקידו כ“מגיד” מופלא בבקיאותו, בניגונו ובהעוויותיו כ“מגיד”, בשלבו באותו פסוק, בדרך פלפול מפולפל, כל מה שעמד בימים ההם על הפרק בארץ: בעיות הישוב, העבודה העברית, חרפת העבודה הערבית, צללי הישוב הישן, עניני “החלוקה”, ויכוח המפלגות “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון” — הכל כאשר לכל — והכל נדרש בטון של מגיד מליץ העושה להטים בפלפולו שחֶצְיָם קולעים בכוונה וחֶצְיָם נלעגים גם כן בכוונה.

באותה תקופה, בימי מגורי ברנר בירושלים, סיימתי את לימודי בבית המדרש למורים. הספרות העברית נגלתה אלי עם היכנסי לבית המדרש כבן י"ח, לפני כן לא ידעתי דבר הימנה (זולתי “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” בחלקו, שבאו לידי על פי מקרה נדיר מאד).

במשך שנות לימודי, ככל שהוספתי קריאה והרביתי דעת, קמה בי תשוקה נמרצה, אבל נסתרה, בבחינת: לבּא לפומא לא גלי, לנסות ולכתוב דבר ספרות ממה שאני רואה וממה שאני יודע מסביבתי. אך גזרתי על עצמי, שלא אנסה להתחיל ולכתוב בטרם אגמור לימודי, לבל אמשך אחר הכתיבה ואקפח את לימודי ואת עתידי. ודוגמא חיה ואזהרה גלויה לתשוקה זו היה אז לנגד עיני: חבר, שהתחיל לכתוב בעודו תלמיד, הוא שנודע אחר כך כסופר: יצחק שמי ע"ה³.

ואני, רק עם סיום לימודי, גמרתי אומר לנסות דבר. בהסתר, בלא שידע איש מאשר עמי, כתבתי בשעות הלילה במשך חדשיים בקרוב סיפור גדול בערך, שקראתיו לוּנה. אולם תוהה הייתי על טיבו של יצור זה שהבאתי לעולם — מה משפטו? מה גורלו? הבר־קיימא הוא או נפל בן יומו? שמא כל אותה תשוקה, שאוחזת בי כל השנים, חסרת יסוד היא — אם חסר כשרון אני… ברם, כיוון שמעת שהחלטתי לכתוב הסיפור ידעתי שאמסרנו בידי ברנר, ידעתי שספקותי יתמו עם משפט פיו, כי הן משפטו אמת יהיה, אם לשבט אם לחסד…

ביום ראשון לשבוע הבאתי לו הסיפור ובצנעא ובתום־לב הוספתי, שאם יאמר שיש תקוה לי אמשיך לכתוב, ואם לא — קונם שלא אכתוב עוד. בחיוך קל השיב לי: טוב. תבוא בשבת לפנות ערב.

על חבלי הצפיה כל הימים לרבות הלילות באותו שבוע — למותר להתעכב, המבין יבין…

כשבאתי אליו, היו דבריו קצרים וברורים. בין שאר דבריו על טיבו של הסיפור השמיעני, שיש בי כשרון ושראוי לי שאוסיף לכתוב, גם יעצני שאוסיף שנים־שלשה פרקים בסופו של הסיפור והסביר לי נימוקו על כך.

עשיתי כעצתו. אחרי זמן מה מסרתיו שוב לידיו. אבל בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה. התהפוכה בארץ היתה גדולה. החבילה נתפרדה. ברנר שב לתל־אביב. אני לוקחתי לצבא התורכי (השלטונות התורכיים ערכו חיפוש בביתי — כחשוד בציונות — ולקחו כל נירותי, עם ההעתק מסיפורי “לונה”).

כתום המלחמה כתבתי מיד לברנר על אודות סיפורי והודיעני שמסרו, לפני שיצא בשעתו לגירוש לצפון, למערכת “הפועל הצעיר”. פניתי שמה. חיפשו ולא מצאו את הסיפור. הושברתי. הייתי מיואש. אולם לאחר יומיים כתב לי שפרינצק ז"ל (שהיה מזכיר המערכת), שמצאו במרתף במחבוא פח מלא כתבי־יד ובתחתית הפח היה סיפורי והושב לידי.

לאחר מכן נשלחתי כמנהל בתי־הספר העברים בדמשק, משם שלחתי לו את סיפורי הגדול השני “בלי כוכב”, שהדפיסו בירחון “האדמה” בשלשה המשכים. באותה תקופה 1918—1920, נפגשתי שתיים או שלוש פגישות קצרות עם ברנר.

פגישתי האחרונה עמו חלה בתל אביב חדשיים לפני מאורעות הדמים (מאי 1921). סרנו אליו, ד. קמחי ואני. ישבנו שעה ארוכה בערך. שוחח על עניני הספרות באותה שעה ועל עורכים (ש. בן־ציון, י. פיכמן) ברוח טובה ובהומור קל. גם היה כמתלונן, שמרבים לשלוח אליו כתבי־יד; כל מי שמעלה דברים על נייר רואה זכות לעצמו לחייב אותו, את ברנר, לקרוא דבריו, לרוב דברים מפוקפקים, מגומגמים, והוסיף: הרבה דברים אני שולח לפיכמן… (שהיה עורך אז הירחון “מעברות”).

תוך גדי שיחה שאלני אם כותב אני דבר חדש.

ענה לו קמחי: הרי גמר זה עתה רומן חדש: “אשתו השנואה”.

שאלני מתוך תרעומת קלה: מדוע לא שלחת?

עניתי שחששתי פן אהיה כמכביד עליו והרי זה עתה התלונן, שמרבים העם להביא…

— שלח, שלח, אמר לשון חיבה ודרישה כאחת.

בכללה של אותה שיחה, שארכה, כאמור, קצת, נראה ברור כשרוי בשלוות־נפש, בהצטללות פנימית, כאילו עבר עליו איזה תהליך שבהתנערות, שבהזדככות. ואמנם מששאלו קמחי, אם הוא כותב עתה דבר, ענה כדרכו בענוות־לשון ובקול נמוך תשובה מתוך כובד ראש והחלטה ברורה וקיימת: עוד לא אכתוב בלטריסטיקה. חסל סדר סיפור ורומן. אכתוב רק פובליציסטיקה, חמש עשרה — עשרים שורה ליום, ככל שאראה צורך לכתוב.

בסיומה של אותה שיחה היו דבריו מובנים לנו לחלוטין. הוא שאף אז להגיב על חזיונות החיים בדברים של ממש, של מציאות, של אמת־חיים בלא תוספת דמיון וגינוני אמנות.

עם שובי לדמשק מיהרתי לשלוח לו כרצונו את הרומן “אשתו השנואה”, אבל לא זכיתי לדעת אם קראו. אולם הוגד לי: כשבאו לקחת את הגוויות הפצועות מן המקום שבו נרצחו ברנר וחבריו, נמצאו בחדרו דפים מן הרומן פזורים על פני החדר, וכמה מהם היו כתומים כתמי דם — — —

עם ש. בן־ציון

אף־על־פי שש. בן ציון היה ה“סנדק” שלי בספרות, שהוא היה הראשון שהדפיס כמה מדברי, לא נזדמן לי להיות מן המקורבים אליו, משום שמקום מגוריו היה תל־אביב ואני תושב ירושלים כל ימי בחרותי. פגישותי המעטות עמו היו בהזדמנות, שהבאתי לו או שלחתי לו כתב־יד להדפסה.

דברים ראשונים שלי פירסם ב“שׁי” הספרותי: מיד לאחר כיבוש ירושלים בידי האנגלים נוסד בהוצאת הממשל הצבאי הבריטי עתון יומי עברי בשם “חדשות הארץ”, ובכל יום ששי סופח לו מוסף ספרותי בשם “שי”. לעורך ה“שי” נבחר על ידי השלטונות ש. בן־ציון.

במשך החורף הראשון להוצאת העתון פרסם ב“שי” שלשה סיפורי מלחמה קצרים שלי.

לאחר מכן הודיעני, שהוא עומד להוציא קובץ ספרותי גדול (לא בקשר עם ה“שי” אלא בענין פנימי שלנו) וביקש, אם יש לי דבר גדול בערך שאשלח לו. שלחתי את הסיפור “לוּנה”⁴.

לא אחזור כאן על דבריו ביחס לסיפורי זה, די שאגיד שקיבלו ברצון והדפיסו בלי כל שינויים ותיקונים מלבד ביטויים שהיו חביבים עליו כגון: “שׁכּן”, משמע וכדומה, שהרי ש. בן־ציון כעורך לא היה רק עובר בקולמוסו על כתב־יד לסלק איזו פליטת קולמוס או דבר־רישול בסגנון או טעות כל שהיא, אלא לפעמים היה יורד לחייו של התוכן של הסיפור… מידה זו שבעריכתו רבים ראו בה מידת דין קשה, שהרי פוגעת היא לא רק בכלי אלא גם ביוצר… אבל ש. בן־ציון כאילו גרס עריכה — מערכה, ויש ונאבק עם כתב־היד ולא הוציאו מתחת ידו אלא כשהוא מלוטש וממורט בדומה לסגנונו שלו, של ש. בן־ציון בעצמו.

בנידון זה הגיע פעם הדבר לידי “קוריוז”: אחד הסופרים סח לי, שמשה סמילנסקי שלח לש. בן־ציון סיפור גדול בערך בשביל קובץ שהיה עורך. באותם הימים לא היה נהוג לסמן שם הסופר בראש הסיפור, כמו שנוהגים בימינו, אלא בסופו של הסיפור. וקרה מקרה שמ. סמילנסקי נכנס אל משרדו של אחד ממיודעיו ועל השולחן היה פתוח אותו ירחון בעריכתו של ש. בן־ציון בהתחלתו של סיפור אחד. תוך כדי המתנה במשרד קרא מ. ס. את התחלתו של הסיפור — כחצי עמוד — ואמר כמסיח לפי תומו: סיפור נאה, על כל פנים התחלה נאה.

אמר לו בעל המשרד: בבחינת מעשה ידי להתפאר?

אמר לו מ. ס.: מה פירוש?

אמר לו בעל המשרד: הרי מעשה ידיך אתה מפאר.

תמה מ. ס. ואמר: מה כוונתך?

אמר לו: איני מכוון שום כוונה, אלא שאתה את סיפורך אתה משבח…

אמר לו: חלמא טבא חזית.. אין זה סיפורי.

השיב לו מיודעו: בדוק ותראה. הפך וראה סופו של הסיפור ואמנם היה חתום: משה סמילנסקי. לאמר: העורך שינה את שם הסיפור ונתן בו התחלה מתוקנה במידה כזו, שבעל הסיפור לא הכיר את סיפורו.

אכן היה ש. בן־ציון אסתיטיקן גדול מטבעו, בהליכותיו, בלבושו ובשיחו ואין תימה, שסגנונו היה מלוטש ומבריק. ואם הגיע לידו כתב־יד, שתכנו נאה וטוב אך סגנונו פגום, לפי טעמו, לא פסלו ולא הוציאו מתחת ידו, עד שהפך כולו טהור….

בשיחותיו על כגון דא היה רגיל להדגיש, שהסגנון והתוכן (הפסיכולוגי, העניני והמוסרי) של הסיפור אחוזים כאחד כשלהבת בפתילה — ולא תיתכן שלהבת בהירה, אם הפתילה מפוחמה…

בפגישות מעטות, שנזדמנו לי עמו, נשא דברו לרוב על טיבה של אמנות הספרות. והיתה שיחתו מענינת, וביחוד היו הגדרותיו לגבי סופרים שונים בארץ קולעות וחודרות לפני ולפנים, לרוב לשבט ומעט לחסד… ובכלל היו דבריו מסוג דבריהם של חכמים, כפי ששנינו: הוי זהיר בגחלתן וכו' וכו'. לפיכך איני רואה לנכון לפרסים ברבים דברים שנאמרו בין שנַיים.

כשהתכונן להוציא קובץ שני של “האזרח”, ביקש שאשלח לו עוד משהו, אם יש לי. סרתי אליו בהזדמנות לתל־אביב ומסרתי לו קטע גדול, מעין שירה בפרוזה, ממראות המדבר בימות המלחמה.

כשבאתי אליו למחרת היום אמר לי, שהדבר טוב בעיניו, אבל היה רוצה לשפרו, שיוכל להיות דבר מושלם ונאה. אמרתי לו, שחושש אני שיחול על דברי דין של “בטל בשישים” בדבריו. אמר לי: לא, לא כל כך.

לא הסכמתי לו.

אמר לי: אם כן אדפיס את הדבר בפסבדונים ויהיה חתום בן בג־בג (בורלא—גוטמן) — שם משפחתו של ש. בן־ציון.

הסכמתי לו.

אבל “האזרח” נפסק. אני הייתי אז רחוק מהארץ — בדמשק. לא החזיר לי את כתב־היד — ולא אדע מה היה גורלו.

דומני, שלהיטותו של ש. בן־ציון להכשיר ככל האפשר כתבי־יד ביחוד של סופרים צעירים היתה מחמת הרצון הגדול להראות נבטי־חיים ארץ־ישראליים ולהצמיח ספרות ארץ־ישראלית — כוונה טובה מרצון טוב אלא שמקורה היה לא טבעי. ורק לאחר הרבה שנים החלה לצמוח ספרות עברית מארץ־ישראל.

• גיורא הידש
• צחה וקנין-כרמל
• עמירה ביידר
• נורית רכס