פרק א – יְדִיעָה מַפְלִיאה עַד מְאֹד.    🔗

סֶדְרִיק עצמו לא ידע כלום על אדות הענין הזה. אפילוּ הַזְכֵּר לא הזכירו מעולם בפניו את הדבר. הוא ידע, כי אביו היה יליד אַנְגְלִיָה, כי ככה ספרה לו אמו; ואולם אביו מת בשעה שסדריק היה עוד נער פעוּט עד מאד, ולכן לא זכר על אדותיו אלא שהוא היה איש רם הקומה, ולו היו עיני תכלת וְשָׂפָם אָרֹך, וכי יפה ונפלא היה הדבר, בשעה שאביו היה נושא אוֹתו על שכמו, נָשׂא וְסָבֹב בחדר. מיום מוֹת אַבָּא ראה סדריק ונוכח, כי מוטב לו שלא ידבּר באזני אמו על אדותיו. כאשר היה אביו חולה, שלחו את סדריק מן הבית, וכאשר שב הביתה לא מצא עוד את אַבָּא; ואמו, שהיתה גם היא חולה עד מאד, אך זה החלה לרדת ממטתה ולשבת על כִּסְאָה אצל החלון. פניה היו חִוְרִים וּצְנוּמִים, וּמִלְחָיֶיהָ היפות נעלמו הַגֻּמּות הנחמדות, ועיניה היו פקוּחוֹת לרוחה ותוגה רבה נשקפה מתוכן, והיא היתה עטופה שחורים.

– חֶמְדָתִי, – אמר סדריק (אביו היה קורא לה תמיד בַּשֵּׁם הזה, וממנו למד הנער הקטן וכן קרא לה גם הוא), – חמדתי, האם הוטַב לְאָבִי?

הוּא הרגיש בִּרְעד זְרעוֹתיה החובקוֹת אוֹתוֹ, ולכן נשא את ראשו המלא תַלְתַּלִּים ויבט בפניה. והנה היה בפניה דבר־מה, אשר הביא בלבו את ההרגשה, כי עוד מעט והיא תשא את קולה וְתֵבְךְ תַּמְרוּרִים.

– חמדתי, – אמר, – הֲשָׁלוֹם לו?

ואז אמר לוֹ פתאם לבו המלא אהבה, כי הטוב טוב לו לשים את שתי זרעותיו מסביב לצוארה ולנשק לה ולשוב ולנשק לה, וּלְהָדֵק את לֶחְיוֹ הָרַכָּה אל לֶחְיָהּ היא; וכן עשה, והיא שמה את פניה על כְּתֵפוֹ, ותשא את קולה וַתֵּבך תמרורים, ותלחצהו אל לבה, כְּאִלּוּ גמרה בנפשה לבלי הַרפוֹת עוֹד ממנוּ עד עוֹלם.

– כן, שלום לוֹ, – אמרה מִתּוֹךְ יְבָבָה; – שלום לוֹ עד עוֹלם, וכל רַע לא יאֻנֶּה לוֹ עוד, ואולם אנו – אנו אין לנו עוד איש בעולם אלא אני וְאָתָּה.

ואז, אף על פי שקטן היה, בכל זאת הבין, כי אביו הצעיר, היפה, רם־הקומה לא ישוב עוד עד עולם; כי הוּא מת, כפי ששמע את המלה הזאת מִפִּי הַבְּרִיוֹת, אף על פּי שהוּא לא יכֹל להבין היטב, מה הוא הדבר המוזר, אשר גרם לכל הרַע וְהָעֶצֶב הזה. ויען אשר פָּרְצָה אמו בִּבְכִי בכל פעם אשר דבר באזניה על אדות אביו, לכן גמר בנפשו בַסֵּתר, כי מוטב לו שלא יַרְבֶּה לדבר באזניה על אדותיו, ואף גם ראה ונוכח, כי הטוב טוב לו לבלתי יתן את אמו לשבת דוּמָם ולהביט אל תוך האש או בעד החלוֹן בלי נֹעַ וּמבלי דַבֵּר דָבָר.

אך מעט מאד היה מספר האנשים, אשר, ידעו הוּא ואמו, והם חיו שניהם חיי בְּדִידוּת, אף על פי שסדריק לא ידע, כי חיי בדידות הם, עד אשר גדל קצת, והוא שמע כַּדברים האלה מפי הבריוֹת, יען כי איש לא היה סָר אל ביתם. ואז ספרו לו כמו כן, כי אמו היתה יתומה וגלמודה בעולם, בשעה שאביו נָשָׂא אוֹתה לוֹ לאשה. היא היתה יפה עד מאד וְהִתְגוֹרְרָה בתוֹר רֵעָה בבית גבירה זקנה עשירה, אשר לא אהבה אותה, ויהי היוֹם והקַפִּיטַן סֶדְרִיק אֶרול סר אל הבית, וירא אותה ברוּצָּה רוּץ וְיָרַֹד בַּמַעֲלוֹת וְרִיסֵי עיניה מָלְאוּ דמעות; ופניה היו נעימים כל כך ותמימים כל כך וַעֲצֻבִּים כל כך, עד אשר לא יכֹל עוֹד הקפיטן לשכוח אוֹתה. ואחרי אשר קרו כמה מקרים מַפְלִיאִים, למדו לדעת היטב איש את רעותו, ויאהבו זה את זוּ אהבה רבה, ויבֹאו בִּבְרִית הַנְּשׂוּאִים, אף על פי שֶׁנְשׂוּאֵיהֶם עוררו עליהם חֲמַת כמה אנשים. ואולם יותר מכלם קצף עליהם אבי הקפיטן, אשר חי באנגליה והיה רוֹזֶן זקן עשיר ונכבד עד מאד, אך גם כַּעֲסָן גדוֹל, והיה שונא תַכְלִית שִׂנאה את אמריקה ואת האמריקאים. לוֹ היוּ שני בנים גְדוֹלִים בְִּשָׁנִים מהקפיטן סֶדְרִיק; וחֹק הוּא באנגליה, כי הבן הבּכוֹר הוּא הוּא היוֹרש את שם המשפחה ואת רְכוּשָׁה, אשר היה רב ועצוּם עד מאד; אם ימוּת הבן הבכור, יהיה ליוֹרש הבן הצעיר ממנו; ולכן, אף על פי שהקפיטן סדריק היה בֵּן משפחה נכבדה כל כך, הנה אך תקוה מִצְעָרָה נִשְׁקְפָה לו, כי יהיה עשיר גדול אף הוּא.

ואולם הטבע חָנַן את הצעיר בַּבָּנִים סְגֻלּוֹת, אשר לא הֶעֱנִיק אוֹתם לשני אֶחיו הגדוֹלים ממנו. הוא היה נחמד למראה בפניו היפים וּבְתָאֳרוֹ הַנֶהְדָר, הָאַמִּיץ והמלא חן; על שפתיו רָחֲפָה בת-צחוק מַזְהִירָה וקולו היה נעים וְעָלֵז; הוא היה איש ישר ובעל רוּח נְדִיבה וטוב הלב מאין כמהו, וכאִלוּ היה בקרבו העז לעורר אהבה אליו בלב כל רוֹאֵהוּ. לא כן אֶחיו הגדולים ממנו; גם שניהם לא היו יפים, אף לא נעימים, אף לא נְבוֹנִי-רוּחַ. בְעוֹדָם נערים באֶטוֹן לא היו חביבים על הבריות; בשבתם בבית הספר לא שמו לב אל הלמודים וַיְבַזּבְּזוּ לַשָּׁוְא גם את עִתָּם וגם את מָמוֹנָם, ואך מעטים היו אשר הִתְרוֹעֲעוּ אתם באמוּנה ובלב תמים. אביהם הַגְּרַף הזקן היה תמיד כּוֹעֵס וּמִתְרַגַּז עליהם; יורשו, בנו הבכור לא הִנְחִיל כבוד לשם משפחתו הַמְּפֹאָר, ולא נשקפה ממנו כל תקוה, בלתי אם אשר יהיה לאיש אוהב עצמו, בַּזְבְּזָן ובלתי מְכֻבָּד על הבריוֹת, כי כל שְׁאָר-רוּחַ לא היה בו. הגרף הזקן הִתְמַרְמֵר מאד בלבו, על כי רק השלישי בבניו, אשר יקבל רק חלק קטן מרכושו, הוא הוא אשר חנן אותו הטבע את כל הסגֻלות וְהַתְּכוּנוֹת הטובות ורוח גבורה ויֹפי. לְעִתִּים היה שונא תכלית שנאה את האיש הצעיר והיפה, על אשר בו רק בו היו כל התכונות הטוֹבוֹת הַמַּתְאִימוֹת לשם המשפחה המפֹאר ולָעשֶׁר הֶעָצוּם; ובכל זאת, בעמקי לבו הַיָּהִיר והקשה הִרְבָּה לַמרוֹת רצונו לדאוג לַצָעִיר בבניו. פעם אחת, כאשר גברה עליו רוחו הרעה, פקד עליו לנסֹע לאמריקה; הוּא חשב בלבו, כי אך טוב טוב לו לשלוח אותו לזמן מה מעל פניו, למען אשר לא תִבְעַר בו חֲמָתוֹ תמיד בְּדַמּוֹתוֹ אותו לשאָר אחיו, אשר בעת ההיא הרגיזו ומררו את רוחו עד מאד במעשיהם הרעים.

ואולם כעבור ששה חדשים החל להרגיש את בְּדִידוּתו וַיִּתְגַּעְגֵּע בסתר לבו לשוב ולראות את בנו, ולכן כתב אל הקפיטן סדריק ויצו עליו לשוב הביתה. ובאותה עֵת עצמה כתב הקפיטן מכתב אל אביו ויספר לו את דבר אהבתו את העלמה האמריקאית היפה וכי יש עם לבו לשאת אותה לו לאשה;

וכאשר קִבֵּל הגרף את המכתב הזה, עלתה חמתו עד להשחית. אף על פִּי שהיה מטבעו איש רגזן וכעסן, בכל ואת לא בערה בו חמתו מעודו, כמו בשעה שקרא את מכתב הקפיטן. משרתו, אשר היה אתו בחדר בעת שהגיע המכתב, חשב כי השָבָץ יאחז את אדונו, עד כה גדל קצפוֹ. שעה שלֵמה הִשְׁתּוֹלֵל כְּנָמֵר, ואחרי כן ישב ויכתוב לבנו, ויצו עליו, אשר לא יָהִין עוד לשוב לביתו ולמולדתו, אף לא לכתוב לאביו או לאֶחיו. הוא כתב לו, כי הרשות בידו לחיות ככל אשר יעלה על רוחו ולמות בכל מקום אשר יעלה על רוחו, כי מָחֳרָם וּמָבְדָּל הוּא מן המשפחה עד עולם, וכי אַל לו לצַפוֹת לעולם לעזרת אביו בכל ימי חייו עֲלֵי אֲדָמוֹת.

כאשר קרא הקפּיטן את המכתב הזה הִתְעַצב אל לבו עד מאד; הוא הִתְגָּאה מאד באנגליה ארץ מוֹלדתו ויאהב אותה בכל לבו; כמו כן אהב את אביו הזקן הרגזן מטבעו ויחַבֵּב אותו גם בשעת התרגזותו; אבל הוא ידע, כי אַל לו לצַפּוֹת לחסדו בּימים הבאים, בַּתְּחִלָּה כמעט אשר לא ידע מה לעשות; חנוּכוֹ לא הִכְשִׁיר אותו לעשות איזו מלאכה ודרכי המסחר היו מוּזרים לו, אבל הוּא היה אמיץ לב ובעל רוח נמרצה ובכן מָכַר את מִשְׂרָתוֹ בצבא האנגלים ואחרי התאמצות ידועה בָּצַר לו מַעֲמָד בניו-יורק ויבא בברית הנשואים. אמנם גדול היה ההבדל בין חייו לְפָנִים באנגליה לבין חייו עתה, אבל הוא היה צעיר ומאֻשָׁר ויתנחם בַּתִּקְוָה, כי גדול כח העבודה לחולל נפלאות במרוצת הימים. הוא שכר לו דירה קטנה ברחוב שקט, ושם נולד לוֹ בנו הקטן, ואהבה וַעֲלִיצוּת ודרכי תֹם קִנְנוּ בכל פִּנּוֹת הבית, עד אשר מעולם לא הִתְחָרֵט בלבו גם לרגע אחד על אשר נשא לו לאשה את רעוּתה היפה של הגבירה הזקנה העשירה רק משום שהיא היתה נחמדה כל כך, והוּא אהב אותה והיא אהבה אותו. ואמנם היא היתה נחמדה מאד, ובנה הקטן דָמָה במראהו גם לה וגם לאביו. אף על פי שהוּא נולד בדירה קטנה ודלה מאד, בכל זאת נדמה, כי אין כמֹהוּ ילד מְאֻשָּׁר בכל העולם. ראשית היה תמיד ילד טוב ומעולם לא גָרַם להוריו שום צער; שנית היה לבו מלא תמיד שמחה וכל מעשיו היו נעימים ונחמדים, עד אשר התענגו עליו כל רואיו; ושלישית היה יפה ונחמד למראה כל כך, עד אשר דמה לתמונה מַרְהִיבַת עַיִן. כבר בצאתו לאויר העולם לא היה ראשו חָשוּף, כי אם מכֻסה כמה שערות רַכות ודקות, ומראֵיהן כזהב, והן הִסְתַּלְסְלוּ בְּקָצֵיהֶן ונעשו כמו טַבָּעוֹת גדוֹלוֹת בעת אשר מלאו לוֹ ששה חדשים; לו היו עינים חֻמּות גדוֹלוֹת וּשְׁמוּרוֹתֵיהֶן היו ארֻכות ופניו הקטנים היו נעימים ונחמדים; גַבּוֹ היה חזק כל כך ורגליו אמיצות מלֵאות אוֹן, עד אשר במלֹאת לו תשעה חדשים החל פתאם ללכת; הִתְנַהְגוּתוֹ בתור ילד היתה טובה כל כך, עד אשר הִרְנִין את לב כל הַמְשַׂחֵק אִתּוֹ. דומה היה כאלוּ הוּא חָשׁ ומרגיש, כי כל בני האדם הם אוהביו וידידיו, וכאשר פּנה אליו איש בדברים, בשעה שהוּא נסע בעגלתו ברחוב, היה סדריק הקטן מביט בו בעיניו החֻמות מבט נעים ועלז, ואחרי כן צחק לעֻמתו צחוק מלא חבה וידידות; ותוֹצָאוֹת הדבר הזה היו, שבכל השְׁכוּנָה שמסביב לָרְחוֹב השקט, אשר שם גר, לא היה אף איש אחד, אשר לא עָלַץ לראוֹתוֹ ולדבר אליו, ואפילו בעל החנות לסחורות הַמּוֹשְׁבוֹת שבקרן הרחוב, אשר היה נחשב לאיש קשה וזועף, היה שמח לקראתו. ומדי חדש בחדש הלך הילד הלוך וגדול וכמׁהו כן גדלו גם יפיו וחִנּוֹ.

כאשר גדל עוֹד יותר היה יוצא לָשׂוּחַ עם מֵינִקְּתּוֹ, והוא מושך אחריו עגלה קטנה ולבוש מעיל לבן קצר, ומגבּעת לבנה גדולה צוֹנַחַת לַאֲחוֹרֵי ראשו ועוטרת לתלתלי- שערותיו הצהֻבים, ואז היה יפה וְחָסֹן וּוָרֹד כל כך, שהיה מושך אליו את תְּשׂוּמַת לבם של כל העוברים והשבים, ובשוב מינקתו הביתה היתה מספרת לאמו על אדות הגבירות, אשר עצרו את העגלות, בהן נסעו, כדי להביט בו ולדבר אליו, ועד מה שמחו ועלזו בשעה שהוא ענה אותן על פי דרכו מתוך רוח עליזה, כאִלוּ ידע אותן זה כמה, ואמנם דרכו הנפלאה להתוַדע אל הבריות מתוך שמחה, מאין כל פחד בלבו, היא היא אשר הִקְסִימָה את הלבבות ביותר. אין זאת כי כל זה בא לו יען אשר היה מטבעו ילד הנותן אֵמוּן בַּכֹל, ולבו רָחַשׁ אהבה לכל איש ואיש, וכל מְגַמָּתוֹ היתה לשַׂמֵּחַ לב כל איש ואיש, כאשר אהב לשמֹח גם הוּא עצמו. משוּם זה היה מהיר להבין את רגשות כל האנשים אשר מסביבו. ואולי התפתחה בו תכונתו זו תחת השפעת החיים אשר ראה בבית אביו ואמו, אשר היו תמיד מלאי רוח אהבה וַחֲנִינָה וכל הַלִיכוֹתֵיהֶם היו נעימוֹת ומלֵאות נמוס יפה. מעולם לא שמע בַּבַּיִת כל דבר בלתי-נעים או בלתי מְנֻמָּס; הוריו אהבוהו וסלסלוהו תמיד והתהלכו אתו בנעימים, ולכן מלא לב הילד רוח חבה ורגשות תֹּם חמים, הוא שמע תמיד בִּקְרוֹא אביו לאמו בשמות יפים ומלאים אהבה, ולכן הסכין גם הוא עצמו לקרא לה בשמות האלה מִדֵּי דַבְּרו אליה; הוא ראה תמיד את אביו פוקח את עיניו על אמו ודואג לה דאגה רבה, וילמד גם הוא לדאוג לה.

ולכן כאשר ראה ונוכח, כי אביו לא ישוב עוד לביתו עד עולם, וכאשר ראה, עד מה עצֻבּה היא אמו, באה לאט לאט המחשבה בלבו הקטן והרך, כי עליו לעשות את כל אשר בִּיכָלְתּוֹ, למען אשר תהיה מאֻשרה. אמנם הוא לא היה בלתי אם ילד, אבל המחשבה הזאת קִננה בלבו בכל פעם אשר טִפֵּס על ברכיה ונשק לה, ובכל פעם אשר שָׂם את ראשו המְתֻלְתָּל על צוארה, או בשעה שהביא לְהַראות אותה את צעצועיו ואת ספרי ציוריו, או בשעה שהיה רובץ על ידה במנוחה בעת שָׁכְבָהּ על הסַפָּה. הוא היה קטן יותר מדי ולא ידע מה עליו לעשות עוד לְשֵׁם זה, ולכן עשה רק את כל אשר היה ביכלתו, ובזה המציא תנחומים ללב אמו הרבה יותר מאשר שָׁעַר בעצמו.

– הה, מֶרִי! – שמע פעם אחת באמור אמו לשפחתה הזקנה; – ברור הדבר בעיני, כי הוא מִתְאַמֵּץ לְנַחֲמֵנִי על פי דרכוֹ התמימה – אני יודעת את זאת היטב. יש אשר יביט בי בעינים מלאות אהבה, הֵַבֵּט וְהִשְׁתָּאֵה, כאלו ידאג לי דאגה רבה, ואז יגש אלי וִיְלַטְפֵנִי או יַרְאֵנִי דבר מה. אכן מראהו כמראה גבר קטן, ואני חושבת כי אמנם הַכֹּל ידוע לו.

כאשר גדל עוד יותר נראו בו כמה תכונות טובות ונמוסים נעימים, אשר הרבו לְשַׁעֲשֵׁעַ וּלְעַנְיֵן את לב הבריות, חֶבְרָתוֹ נָעֲמָה כל כך ללב אמו, עד אשר מצאה בה כמעט את סִפּוּקָה ולא בקשה לה עוד ידידים אחרים. הם הסכינו ללכת יחדו ולשוחח וּלְשַׂחֵק יחדו, עודו נער קטן והוא למד קְרוֹא, ואז היה דרכו לשכב בערב על הַמַּרְבָד אשר על יד הַקָּמִין ולקרא בקול רם – פְּעָמִים אגדות ופעמים ספרים עָבִים, כאשר יקראוּ הגדוֹלים, ופעמים אֲפִילו עִתּוֹנִים; ובשעות כאלו קרה כמה פעמים, שֶׁמֶרִי שמעה בחדר-המבשלים את צחוקה העלז של הגברת אֶרוֹל, אשר צחקה לְשֵׁמַע הדברים הנעימים, אשר דבר בנה באזניה.

– ואמנם, – דברה מרי באזני הַחֶנְוָנִי, – אין איש אשר יוכל לְהִתְאַפֵּק משחוק למראה הליכותיו הנעימות ולמשמע דבריו המְחֻכָּמִים, הנה כי כן נכנס אלי אל חדר-המבשלים לפני ימים אחדים, בו בערב שנודע שם הפְּרֶזִידֶנְט החדש שֵׁנִבְחַר, ויעמֹד לפני האֵש אשר על הֶאָח והוא נחמד למראה, וידיו, שומות בכִיסָיו הקטנים, ופניו הקטנים והתמימים מביעים כֹבֶד־ראש כפני שופט, והוא אומר אלי: ״מֶרִי, – הוא אומר, – אני מִתְעַנְיֵן בַּבְּחִירוֹת עד מאד, – הוא אומר, – אנכי הנני רֶפֻּבּלִיקָאִי, וככה היא גם חמדתי. ואתּ, מרי, האם רפֻּבּליקאית אָתְּ?" – צר לי מאד, – אני אומרת, – אבל חֵי נפשי כי דֶמוֹקרַטִית הנני!" והנה הוא מביט בי בעיניים חודרות אל הלב ואומר: ״מרי, – הוא אומר, – הלא אסון תביאי על כל המדינה". ומאז אין לך יום אשר לא יבוא להִתְוַכֵּח עמי ולשַנוֹת את דעותי בפּוֹלִיטִיקָה.

מרי אהבה אותו אהבה רבה, ואף גם עליו כל גַאֲוָתָה. היא חיתה ביחד עם אמו לְמִן יום הִוָּלְדָה; ואחרי מות אביו היתה גם המבשלת וגם המשרתת וגם האוֹמֶנֶת ואף גם עשתה את כל המלאכות האחרות. היא הִתְגָאֲתָה בְתאַר גֵווֹ הקטן, האמיץ והמלא חן ובהליכותיו היפות, וביחוד בתלתלי שערותיו הבּהירות, אשר נִפְנְפוּ מעל למצחו וירדו על שכמו תלתלים תלתלים נחמדים. היא אהבה לְהַשְׁכִּים קוּם וּלְאַחֵר שֶׁבֶת בעבודתה, למען עזור לאמו להמציא לו את בגדיו וּמִנְעָלָיו.

– הלא כל מראהו אומר כבוד וַאֲצִילוּת, – היתה מדברת. – רוֹצָה הייתי לראות את הילד בַּשְׁדֵרָה החמשית, מְקוֹם שם יצאו לטַיֵל כל בני העשירים, אם יש ביניהם גם אחד אשר יִדְמֶה אליו בתארו וְיִשְׁוֶה אליו בִיפִי מראהו. כל איש ואשה ונער וילד יביטו אחריו בהתהלכו לבוש מעילו העשוי קְטִיפָה, אשר תָּפַרְנוּ לו משמלתה הישנה של הגבירה, והוא נושא את ראשו אל עָל ותלתלי שערותיו מִנַפְנְפים ומְנוֹצְצים כזהב. מראהו כמראה לורד צעיר ממש.

סדריק לא ידע, כי מראהו כמראה לורד צעיר; אף גם לא ידע מה זה לורד. הטוב שבידידיו היה החנוָני, הוא בעל החנות לסחורות המושבות אשר בפנת הרחוב – אותו החנוני הזועף, אשר עליו לא זָעַף מעולם. שמו היה מִיסְטֶר הוֹבְּס וסדריק אהב אותו אהבה רבה וכִבְּדֵהוּ כבוד גדול. הוא חשב אותו לאיש עשיר ואדיר עד מאד, כי בחנותו נמצאו המון דברים רבים – שְׁזִיפִים וּתְאֵנים ותפוחי זהב וְכִיסָנִין – וגם סוס ועגלה היו לו. סדריק אהב את האיש מוֹכֵר הֶחָלָב ואת הנַחְתוּם ואת האשה מוכרת־התפוחים, אבל את המיסטר הובּס אהב יותר מכּלם. וכה גדלה ידידותם, שסדריק היה בא יום יום לראות את פניו, וכמה פעמים היה יושב אתו שעות ארֻכּות וּמְשׂוֹחֵחַ עמו על שְׁאֵלוֹת היום. אכן נפלא הדבר, עד כמה הרבו למצוא ענינים לדבר על אדותם – למשל על אדות היום הרביעי לחדש יוּלִי, הוא יום החג הלאומי בארצות הברית לזכר שִׁחֲרוּרָן מתחת ממשלת אנגליה. כשהיו מתחילים לדבר על הרביעי ליולי, נראה היה, שעד עולם לא יגמרו את דבריהם. המיסטר הובּס היה מְגַנֶה עד מאד את ״בני בְרִיטַנִיָה" והיה מספר את כל הַהִיסְטוֹרִיָה כֻלָה של הָרֵיבוֹלוּצְיָה, וגם הוסיף כמה ספורים נפלאים ופטריוטיים על דבר אַכְזְרִיוּתוֹ של האויב ועל דבר אֹמֶץ־לבם של גבורי הריבולוציה, ואף גם הואיל לחזור על קְטָעִים מתוך ההַצְהָרָה על אדות חֵרוּתָן של ארצות הברית. לְשֵׁמַע

הספורים האלה התלהב לב סדריק והתרגש עד מאד, עיניו יָקְדוּ כיקוד אֵש, לחייו אדמו ותלתלי שערותיו הִתְפַּתְּלוּ והִסְתַּבּכוּ עד היותם לַעֲרֵמָה אחת כְּתֻמָה. וכשהיה שב הביתה היה מחכה בקֹצר־רוח עד כלותו לאכל את סְעֻדַת הצהרים, למען אשר יוכל למהר ולספר לאמו את כל אשר שמע. יוכל היות כי המיסטר הובּס הוא הוא אשר עורר אותו ראשונה לשים לב אל הפוליטיקה. המיסטר הובּס אהב לקרוא את העתונים, ומפיו שמע סדריק הרבה מהמעשים הנעשים בוַשִּׁינְגְטוֹן; ואף גם המיסטר הובּס הוא אשר באר לו, הממלא הוא הפּרֶזידנט את חובתו או לא. ופעם אחת, בימי הבחירות, גדלה סערת-רוחם עד למאד, ולולא המיסטר הובּס וסדריק, מי יודע איזה אסון נורא נשקף אז לַמְדִינָה. המיסטר הובּס לְקָחָהוּ אתו לראות בַּתַּהֲלוּכָה עם הַלַפִּידִים, ובלב רבים מהאנשים אשר נשאו לפידים נשאר גם אחרי כן זִכְרוֹן איש חָסֹן, אשר עמד על יד עַמוּד של פַנָס והחזיק על שכמו בְנַעַר קטן יפה, אשר הריע תרועה גדולה וינופף את מִצְנַפְתוֹ בָרוּחַ.

זמן מה אחרי הבחירות האלה, וסדריק עמד אז בשנה השמינית משנות חייו, קרה אותו הַמְאוֹרָע הַמוּזָר עד מאד, אשר חולל בחייו שִׁנוּי נפלא כל כך. ולפלא הוא, כי בו ביום שקרה הדבר הזה שׂוֹחֵחַ עם המיסטר הובּס על אדות אנגליה וְהַמַלְכָּה, והמיסטר הובּס דבר באזניו כמה דברים קשים על אדות רָמֵי־הַיַחַשׂ, וביחוד גברה חמתו על הגְרָפִים והמַרְקיזִים. החֹם גבר בַּבֹּקר ההוא,

ואחרי אשר שִׂחֵק סדריק עם אחדים מידידיו את המשחק באנשי צבא, סר אל החנות וימצא את המיסטר הובּס מסתכל בַּחֲרִי־אַף באחת התמונות שב ״חֲדָשׁוֹת לָנְדוֹן עם ציורים", אשר תֵּאֲרָה איזו צֶרֶמוֹנִיָה שֶׁבַּחֲצַר הַמַלְכוּת.

– אַה! – אמר: – הנה המעשים אשר הם עושים כַּיוֹם הזה; ואולם מה יעשו ליום פְּקֻדָתָם, בעת אשר כל אלה, אשר עתה יְדַכְּאום עד עפר, יתקוממו להם וִימַגְרוּ אותם מִמְרוֹם שִׁבְתָּם – את הגרפים ואת המרקיזים ואת כלם. היום הזה יגיע, ואז יָגוּרו נא מפניו!

סדריק טִפַּס וישב, כדרכו, על הכסא הגבה, הִתִּיק את מִגְבַּעְתּוֹ על עָרְפּוֹ ושם את ידיו בכיסיו מתוך הַדְרַת־הכבוד לַמִיסטר הוֹבּס.

– האם רבים הם המרקיזים אשר ידעת מימיך? – שאל סדריק. – או הגרפים?

– לא, – השיב המיסטר הובס בְּשֶׁצֶף קָצֶף. – אף לא אחד מהם. אכן רוצה הייתי לָצוּד את האחד מהם פה אצלנו, ולא יותר! אין את נפשי אשר יֵשבו עֲרִיצִים אוהבי בצע מסביב לַחֲבִיוֹת־הכיסנין שלי!

והוא התגאה כל כך ברגשותיו אלה, שהביט על סביביו בגֹדל לבב ייגָרֵד את מצחו.

– יוכל היות, כי הם לא היו נרפים, אלמלי היתה בידם אֻמָנוּת טובה מזו, – אמר סדריק, אשר לבו התעורר לחמלה עליהם במצבם הַמוֹרֶה.

– אבל מה זה יעלה על דעתך! – אמר המיסטר הוֹבּס. – הן זו היא כל גדולתם ותפארתם! הדבר מֻנַח בטבעם. מַזָלָם הרע הוא שגרם לכך.

עודם מדבּרים והנה נכנסה מֶרי. סדריק חשב, כי אולי היא באה לקנות סֻכָּר, אבל היא לא בקשה לקנות דבר. פניה היו חִוְרִים עד מאד וּמַרְאֶהָ היה כאִלוּ התרגש בה לבה עד מאד משום איזו סבּה.

– בוא הביתה, חביבי, – אמרה, – הגבירה מחכה לך.

סדריק צָנַח מעל כסאו.

– האִם היא קוראת לי, למען אשר אצא לטַיֵל אתה יחדו, מרי? – שאל. – שְׁלוֹם־בּקר, מיסטר הוֹבּס. עוד נשוב ונתראה פנים היום.

הוא התפלא לראות את מרי מביטה אליו כְנִדְהָמָה, וישתומם, מדוע היא מְנִיעָה את ראשה.

– מה לך, מרי? – אמר. – האם החם הוא המֵציק לך?

– לא, – אמרה מרי, – אבל דברים מוזרים קרו אצלנו.

– האם גָרַם השָׁרָב כאב-ראש לחמדתי? – שאל.

ואולם לא כן היה הדבר. כאשר הגיע עד ביתו ראה והנה מרכבה עומדת לפני הפתח, ואיש אחד עמד בחדר-האורחים הקטן וישוחח עם אמו. מרי מהרה לעלות אתו בַמעלות וַתַּלְבִּישֵהו את מעיל הקיץ שלו היפה ביותר, העשוי פְלַנֵילָה צבועה צבע הַקְרֵים, עם חֲגוֹרָה מסביב למתניו, וַתִּסְרֹק את תלתלי שערותיו המסֻלסלים.

– לורדים, האף אין זאת? – שמע אותה בדַבְּרה. – ואף גם אצילים ורמי המעלה. אוי! הכל בשבילם! אם גם לורדים, אך לא טוב הדבר בעיני.

אמנם היה כל הדבר כְּחִידָה סְתֻמָה בעיניו, אבל הוא ידע ברור, כי אמו תבאר לו את סבת כל ההתרגשות הזאת, ולכן נתן למרי להתאונן מבלי שאול את פיה דבר. כאשר לבש את מעילו מהר לרדת בַּמעלות ויכָּנס אל חדר-האורחים. אדון זקן, גבה-קומה וְצָנוּם, ורשמי פניו חדים, ישב על כסא רך. אמו עמדה אצלו ופניה היו חורים, וסדריק ראה, כי עיניה מלאו דמעות.

– הה, סֶדִי! – זעקה ותרץ אל נערָה הקטן וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בזרעותיה ותשק לו באהבה והיא נבהלה ונרגזה. – הה, סדי, מחמדי!

האדון הזקן רם־הקומה קם מכסאו ויסתכל בסדריק בעיניו הַחַדוֹת. ובעת הסתכלו חִכֵּךְ את סַנְטֵרוֹ הדק בּידו הצנומה.

נראה היה, כי הוא התענג למראה עיניו.

– הנה כי כן, – אמר לאחרונה לאט, – הנה כי כן, זה הוא אֵפוֹא הַלוֹרְד פוֹנְטְלָרוֹי הקטן.

 

פרק ב – יְדִידֵי סֶדְרִיק.    🔗

מעולם לא היה נער קטן נבוך ומשתומם כמו שהיה סדריק במרוצת השבוע שבּא אחרי הדברים האלה; עוד לא היה שבוע מוזר ויוצא מִגֶדֶר הַמְצִיאוּת כַּשָׁבוּעַ הזה. רֵאשית כל הנה הַמַעֲשִׂיָה שסִפְּרה לו אמו היתה מעשיה מפליאה עד מאד. הוא הָכְרַח לְשָׁמְעָה פַּעֲמַיִם או שלש פְּעָמִים עד אשר יכֹל להבינה. הוא לא יכֹל לתאר לו בדמיונו, מה יאמר המיסטר הוֹבּס בשמעו אותה. המעשיה פָּתְחָה בִגְרָפִים; אביו זקנו, אשר לא ראה אותו מעודו, היה גרף; וּזְקַן דוֹדָיו, אלמלא נהרג בשעת נפילתו מסוסו, היה נעשה גם הוא לגרף בקֶרֶב הימים; ואחרי מותו היה דודו השני נעשה לגרף, אלמלא מת לפתע פתאם ברומא, בּמחלת הקדחת. אחרי כל הדברים האלה היה אביו עצמו, אִלוּ היה חי, נעשה לגרף; ואולם אחרי אשר הם כֻּלם מתו וַיִשָׁאֵר רק סדריק לבדו, הנה הוא נכון להיות לגרף אחרי מות אביו זקנו – ולעת עתה הריהו הלורד פונטלרוי.

כאשר שמע את הדברים האלה בַּפַּעם הראשונה חורו פניו עד מאד.

– אהה, חמדתי! – אמר. – בּוחר הייתי שלא אהיה גרף, אף אחד מבּין הנערים איננו גרף. האם אי אפשר הדבר שלא אהיה גרף?

ואולם כנראה היה זה מן הַנִמְנַע. וכאשר ישב בערב, הוא ואמו יחדו, על יד החלון הפתוח ויבּט אל הרחוב השומם, הִרְבּו הוא ואמו לדבר על הענין הזה. סדריק ישב על כסאו הגבׂה ויחַבֵּק בידיו את בּרכו האחת, כאשר הסכין לעשות, ופניו הנבוכים היו אדֻמים מרֹב הִתְאַמְצוּתוֹ לחשוב את מחשבותיו. אביו זקנו שלח לְקַחְתּוֹ ולהביאו לאנגליה, ואמו הביעה את דעתה, כי עליו ללכת שמה.

– יען, – אמרה והיא מביטה בעד החלון ועיניה מְפִיקוֹת דאגה, – יען אשר יודעת אנכי, כי אביך היה רוצה שתעשה כדבר הזה. הוא אהב מאד את ארץ מולדתו, ומלבד זאת יש עוד כמה דברים, אשר עלינו לשים לב להם ואשר נער קטן לא יוכל להבינם היטב. הייתי נחשבת לאֵם רעה ואוהבת עצמה, אלמלא שלחתיך לשם. כאשר תגדל ותהיה לאיש, תבין את סבת הדבר.

סֶדִי הניע בראשו והוא עֲצוּב־רוח עד מאד.

– צר לי עד מאד לעזוב את המיסטר הוֹבּס, – אמר. – ירא אנכי, כי הוא יִתְגַעְגֵעַ עלי ואני אתגעגע עליו. ועליהם כלם אתגעגע.

למחרת היום ההוא בא המיסטר הוִּישַׁם – הוא עורך-הדין אשר למשפחת הגרף איש דוֹרינְקוּר והוא הוא אשר נשלח להביא לאנגליה את הלורד פונטלרוי – ומפיו נודעו לסדריק כמה וכמה דברים. ואולם הוא לא מצא לו תַנְחוּמִים בּשמעו מפיו, כי נכון הוא להיות איש עשיר מאד כאשר יגדל ויהיה לאיש, וכי ארמונות יהיו לו במקום פלוני ואלמוני, וגם גנים ופרדסים גדולים ומִכְרוֹת עֲמֻקוֹת וַאֲחֻזוֹת גדולות, וּנְכָסִים רַבִּים. נפשו כָלְתָה לידידו, המיסטר הוֹבּס, ומיד אחרי ארוחת־הבֹּקר הלך לראותו בחנותו ולבו מלא מבוכה רבה.

הוא מצא אותו קורא את עִתּוֹן־הבֹּקר ויגש אליו מתוך כֹּבֶד־ראש. הוא הרגיש באמת ובלב תמים, כי המיסטר הוֹבּס יהיה נבהל ונדהם לְשֵׁמַע כל הקורות אותו, ובדרכו אל החנות הִרְבָּה לחשוב ולברור דברים, אשר יַמְתִּיקוּ את מְרִירוּת הַחֲדָשָׁה הרעה.

– הֵילוֹ! – אמר המיסטר הוֹבּס. – בֹּקֶר!

– שְׁלוֹם־בֹּקֶר, – אמר סדריק.

הוא לא טִפָּס על הכּסא הגבֹה כדרכו תמיד, כי אם ישב על חָבִית מלאה כִיסָנִין ויחבּק את ברכו, ורגעים אחדים ישב דומם, עד אשר השקיף לסוף המיסטר הובּס בעינים תְּמֵהוֹת מעל לעתונו.

– הֵילו! – אמר שנית.

סדריק אסף את כל מַאֲמֵצִי כחותיו.

– מיסטר הוֹבּס, – אמר, – התזכור את הענין, אשר דבּרנו עליו אתמול בּבֹקר?

– הנה כי כן, – השיב המיסטר הוֹבּס, – כמדֻמני כי על אנגליה דברנו.

– כן, – אמר סדריק; – ואולם בו ברגע שבאה מֶרי לקרוא לי, התזכֹּר, על מה דברנו אז?

המיסטר הוֹבּס הִתְגָרֵד בְּמַפְרַקְתּוֹ.

– אנחנו דברנו על הַמַלְכָּה וִיקְטוֹרְיָה ועל האצילים.

– כן, – אמר סדריק כמעט כִּמְפַקְפֵּק, – ועל – ועל הגרפים! התזכֹּר?

– אמנם כן, – השיב המיסטר הוֹבּס; – אנחנו נגענו קצת בענין הגרפים; אמנם כן הוא.

פני סדריק אדמו עד לתלתלי שערותיו אשר על מצחו. מעודו ועד היום הזה עוד לא הביא אותו שום דבר במבוכה רבה כל כך. והוא חָשַׁשׁ קְצָת, כי הדבר יביא במבוכה אף את המיסטר הוֹבּס.

– אתה אמרת, – הוסיף לדבר, – כי אין את נפשך אשר יֵשבו הגרפים מסביב לַחֲבִיוֹת הכיסנין שלך.

– אמנם כן אמרתי! – השיב המיסטר הוֹבּס דברים נמרצים, – וכן גם חשבתי באמת ובלב תמים, ינסו נא לבוא הנה – ונראה!

– מיסטר הוֹבּס, – אמר סדריק, – גרף אחד הנה הוא יושב על החבית הזאת.

המיסטר הוֹבּס כמעט שקפץ מעל כסאו.

– מה! – קרא.

– כן, – הודיע סדריק מתוך עֲנָוָה נְאוּתָה; – אנכי הנני גרף – או נכון אני להיות גרף. אין בדעתי לְרַמוֹת אותך.

מראה המיסטר הוֹבּס היה כמראה איש חָרֵד ונבהל. ופתאם קם ממקומו ויגש אל הטֶרְמוֹמֶטֶר להביט בו.

– הַכַּסְפִּית פָּגְעָה בראשך! – קרא וַיָשָׁב ויִגש אל ידידו הצעיר ויסתכל בפניו בעיניים חודרות. – ואמנם גבר היום החֹם עד מאד! איך אתה מרגיש את עצמך? האם יכאב לך מה? מֵאֵימָתַי החלות להרגיש זאת?

הוא שָׂם את ידו הגדולה על שערות הנער הקטן. ובזה עוד הגדיל את מבוכתו.

– חֵן חֵן לך, – אמר סֶדי; – בריא אנכי ושלֵם בגופי. לא ראשי הוא הכואב עלי. אבל לבי ידאב לי לאמר לך, כי אמת הדבר, מיסטר הוֹבּס. וזו היא סבת הדבר, אשר באה מרי לקרוא לי הבָּיתה. המיסטר הוִּישַם ספּר את הדבר לאמי, והוא הלא עורך- דין הנהו.

המיסטר הוֹבּס נפל על כסאו וַיְחַכֵּךְ את מצחו במִטְפַּחְתּוֹ.

– האחד מאתנו, או אני או אתה, וַדַאי שנפגע מחֹם השמש! – קרא.

– לא, – השיב סדריק, – אף שנינו לא נפגענו. ואנו אין לנו אלא לשמֹח על זה, מיסטר הוֹבּס. המיסטר הַוִּישַׁם עבר את כל הדרך מאנגליה ועד הנה למען סַפֵּר לנו את הדבר. אבי זקני שְׁלָחָהוּ.

המיסטר הוֹבּס הסתכל בעיני־פֶרֶא בפני הנער התמימים והמבּיעים כֹּבד־ראש אשר למוּלו.

– מי הוא אביך זקנך? – שאל.

סדריק שָם את ידו בכיסו ויוֹצֵא בזהירות פִּסַת נְיָר, שעליה היו כתובים איזה דברים בכתב־ידו הֶעָגל והלא־ישר.

– קשה היה לי לזכֹּר את זה, ולכן כתבתיו כאן על הגליון, – אמר ויקרא לאט ובקול רם: י’וֹהְן אַרְטוּר מוֹלִינֵי אֶרוֹל, גְרָף איש דוֹרינְקוּר". זה שמו, והוא חי בארמון – בשנים או בשלשה ארמונות, כמדֻמני. ואבי, אשר מת, היה הצעיר בבניו; ואנכי לא הייתי נעשה לגרף או ללורד, אלמלא מת אבי; ואבי לא היה נעשה לגרף, אלמלא מתו שני אחיו. אבל הם כלם מתו ואין נער אחר בלעדי – ולכן עלי להיות לגרף; ואבי זקני שלח להביאני לאנגליה.

נדמה לו לַמיסטר הוֹבּס, כי השָׁרב הולך הלוך והתגבּר. הוא התגרד במצחו וּבָקְרַחְתּוֹ וְנָשַׁם בכבֵדוּת. הוא החל להבין, כי קרה דבר־מה נכבד עד מאד; ואולם כאשר התבונן אל הנער הקטן, שישב על חבית־הכּיסנין, ועיניו עיני ילד מפיקות תּם ופחד, וכאשר ראה ונוכח, כי הוא לא השתנה כלל, כי אם תמים הנהו כאשר היה ביום אתמול, ועודו אותו הנער היפה, הנחמד ואמיץ־הלבב ועודו לובש אותם הבגדים השחורים ואותה הָעֲנִיבָה האֲדֻמָה מסביב לצוארו, – אז גדלה עד מאד השתוממותו לשֵמע כל הידיעות האלה בדבר רֹם־הַיַחַשׂ של הנער. ועוד יותר גדלה השתוממותו יען אשר ספּר סדריק את כל זה בדברים פשוטים ותמימים, מבלי אשר הרגיש כלל, עד כמה הם מפליאים את הלב.

– מה – מה הוא שמך אשר אמרת? – שאל המיסטר הוֹבּס.

– שמי הוא סֶדְרִיק אֶרוֹל, הלוֹרְד פוֹנְטְלֶרוֹי, – ענה סדריק.– כך קרא לי המיסטר הוִישַם. כאשר באתי החדרה, אמר: ״הנה כי כן, זה הוא אֵפוא הלורד פונטלרוי!״

– טוב אפוא, – אמר המיסטר הוֹבּס, – תִּפִַּח רוּחי!

קריאה זו היה רגיל להוציא מפיו תמיד בשעה שהיה משתומם או מתרגש עד מאד. וּבָרֶגַע הַמַדְהִים הזה לא עלה במחשבתו שום דבר אחר.

בעיני סדריק נחשבה הקריאה הזאת לנקיה ומהֻגָנָה כל צָרְכָּה. הוא הִרְבָּה כל כך לכַבֵּד ולחַבֵּב את המיסטר הוֹבּס, שכל היוצא מפיו עורר בלבו התפָּעֲלוּת וְהַסְכָּמָה. הוא לא היה מְעֹרָב עם הבריות במדה מספיקה, כדי שיבין, שיש אשר המיסטר הוֹבּס אינו מתנהג כל צרכו על-פי דרכי הנמוס. אמנם הוא ידע, כי שונה הוא מאמו, ואולם אמו הלא היתה אשה, ועל־פי מֻשַׂגָיו היו הנשים שונות תמיד מן הגברים.

הוא הסתכּל בַּמִיסטר הוֹבּס כשהוא שקוע בהרהוריו.

– הדרך לאנגליה ארכּה היא, האף אין זאת? – שאל.

– אנגליה היא מֵעֵבֶר לַיַם הָאַטְלַנְטִי, – ענה המיסטר הוֹבּס.

– זה הוא הָרַע מכֹּל, אמר סדריק. – יוכל היות, כי ימים רבים לא אוסיף עוד לראות את פניך. צר לי מאד על הדבר הזה, מיסטר הוֹבּס.

– אף הידידים הנאהבים והנעימים ביותר יש שֶׁהַהֶכְרַח יַפְרִיד ביניהם, – אמר המיסטר הוֹבּס.

– אמנם כן, – אמר סדריק, – אנחנו עמדנו בְקִשְׁרֵי ידידות זה שנים רבות מאד, האף אין זאת?

– למן יום הֻלַדְתֶּךָ, – השיב המיסטר הוֹבּס. – אך בן ששה שבועות היית עת יצאת בפעם הראשונה אל הרחוב הזה.

– הה, – העיר סדריק מתוך אנחה, – אז אף לא עלה על דעתי, כי עלי להיות לגרף בקרב הימים!

– ואולם שְׁמָעֵנִי נא, – אמר המיסטר הוֹבּס, – האין כל עצה וְתַחְבֻּלָה שֶׁתִּמָנַע מזה?

־ ־ ־ ירא אנכי, שֶׁלַאו, – השיב סדריק. – אמי אומרת, כי אבי היה רוצה אף הוא, שֶׁאֵאוֹת לדבר הזה. ואולם אם יצאה עלי הגזֵרה, שאהיה לגרף, הנה יש דבר אחד שאוכל לעשותו: אני יכל לנסות להיות גרף טוֹב־לב. אין בדעתי כלל להיות לְעָרִיץ. ואם יש אשר תפרוץ שוב מלחמה עם אמריקה, אתאמץ לעצור בעדה.

שיחתו עם המיסטר הוֹבּס היתה ארֻכּה וְסֶרְיוֹזית. אחרי אשר הִבְלִיג המיסטר הוֹבּס על התרגשות-לבו הראשונה, לא היה מראֵהו כל־כך זועף ומתרגז, כמו שאפשר היה לְשַעֵר מראש; הוא התאמץ לְהַשְׁלִים עם המצב, ועוד טרם הגיעה השיחה לְקִצָה הציע לפניו המון שאלות רבות. אחרי שסדריק לא ידע לענות אלא על מִקְצָתָן, לכן התאמץ הוא עצמו לתת תשובה עליהן, ומדי דבּרו בִפְרוֹטְרוֹט בענין הגרפים והמרקיזים וְנִכְסֵי הלורדים, נתן לכמה דברים בֵּאוּרִים, שבודאי היו מפליאים עד מאד את לב המיסטר הוִישַם, אִלוּ יכֹל האדון הזה לשמעם.

ואולם היו עוד כמה דברים, אשר הפליאו את לב המיסטר הוִישַם. הוא בִלָה את כל ימי חייו באנגליה ולא הסכין אל בני אמריקה ואל דרכי החיים באמריקה. הוא עמד בקִשְׁרֵי־עֲסָקִים עם משפחת הגרף איש דורינקור זה כמעט ארבעים שנה, והוא ידע לכל פרטיהם את עניני נכסיו הגדולים, רֹב עָשרוֹ וְחָסְנוֹ; ובשים לב לעסקיו נמשך לבו להתענין בַּנער הקטן הזה, העתיד להיות בקרב הימים לגרף איש דוֹרינקור, אדונם וּבַעֲלָם של כל הנכסים האלה. הוא ידע היטב, עד כמה היו שני בניו הגדולים של הגרף הזקן למֹרַת־רוחו ועד מה בערה בו חמתו בגלל נִשׂוּאָיו של הקפיטן סדריק באמריקה, ואף גם ידע, כי עד היום שונא הגרף תכלית שנאה את האלמנה האֻמללה ולא ידבּר בָּה אלא דברים קשים מלאים התְמַרְמְרוּת. הגרף היה בטוח בלבו, כי היא לא היתה אלא נערה אמריקאית פשוּטה, אשר פָּרְשָׂה רֶשֶׁת לרגלי בנו לצוּדוֹ בה, למען אשר ישא אותה לו לאשה, יען אשר ידעה, כי בן-גרף הנהו. עורך-הדין הזקן כמעט אשר האמין אף הוא בַאֲמִתַּת הדברים האלה. במרוצת ימי חייו ראו עיניו המון אנשים אוהבי-עצמם, הנכונים למכור את נפשם בעד בצע כסף, ואנשי אמריקה נחשבו בעיניו לאנשים גרועים. כאשר הובא,במרכבתו בַפַּעַם הראשונה אל הרחוב הדל ומרכבתו נעצרה לפני בית קטן ודל, הזדעזע בו לבו באמת. ואמנם נורא היה בעיניו הרעיון, כי מי שעתיד להיות בעל הארמון בדורינקור ובעל מצודת וִינְדְהַם וצ’וֹרְלְווֹרט וכל שאר האחֻזות המפֹארות, נולד וגֻדַל בבית עניים ברחוב זה, אשר בַּקֶרֶן שֶׁלה נמצאת מעין חנות למכירת ירקות. הוא הִשְׂתָּאַה לדעת, מה טיבו של ילד זה ומה טיבה של אמו. ברצון רב היה בוחר לבלתי ראות גם שניהם. הוא הרגיש בלבו מעין גאוה במשפחת האצילים הזאת, אשר נהל את ענייניה ואת משפטיה שנים רבות כל כך, ומאד מאד דאב לו לבו על אשר הוא עצמו היה נאלץ לבוא בדברים עם אשה, אשר חשב אותה לאשה הֲמוֹנִית, אוהבת-בצע, ואינה יודעת לכבּד לא את מולדתו של בעלה המנוח ולא את כבוד שמו. זה היה שם עַתִּיק מאד ומפֹאר מאד והמיסטר הוִישַם עצמו כבּדהו כבוד גדול, אף-על-פי שהוא לא היה אלא עורך־דין זקן, אשר הִתְמַכֵּר ברוח קרה לעסקיו הגסים.

כאשר הכניסה אותו מֶרי אל חדר-האורחים הקטן, התבּונן על סביביו בעיני-בִּקֹרֶת וַחֲשָׁד. כלי החדר היו פשוטים, אבל מראהו היה נעים ומושך את הלב; לא היו בו קִשׁוּטִים גרועים וגסים, אף לא תמונות גרועות וצַעֲקָנִיוֹת; אותם הקשוטים המעטים, שנראו על גבּי הכתלים, נבחרו בטוּב־טעם, וּבַחדר נמצאו כמה חפַצים יפים, אשר כנראה נֶעֶרְכוּ בידי אשה עדינה.

– לעת עתה אין זה גרוע כלל, – אמר אל לבו, – אבל יוכל היות, כי פה נערך הכל על־פי טעמו של הקפיטן. – ואולם כאשר נכנסה המיסטריס אֶרוֹל החדרה, באה מחשבה בלבו, כי אפשר שגם היא הִשְׁתַּתְּפָה קצת בעריכת החדר בטוּב־טעם. אלמלא היה איש זקן מושל ברוחו וּבוֹלֵם רגשותיו, בודאי שהיה משתומם עד מאד לְמַרְאֶהָ. בהיותה לבוּשה שמלתה השחורה הפשוטה, אשר הָלְמָה יָפֶה-יָפֶה את קומתה הזקופה, היתה דומה יותר לנערה צעירה מאשר לאֵם של נער בן-שבע. פניה הצעירים והיפים הביעו תוגה ומעיניה החֻמות הגדולות נשקפו רֹךְ וְתֹם ביחד עם תוגה – אותה התוגה, אשר לא סרה עוד מעל פניה למיום מות בעלה. סדריק הסכין לראות תוגה זו בפניה, אשר נעלמה רק ברגעים שהיה משַׂחק או משוחח עמה, ובשעה שהיה משמיע איזו אִמְרָה מחֻכּמה, או היה מוציא מפיו איזו מלה ארֻכּה וזרה, אשר קָלְטָה אזנו מתוך העתונים או מתוך שיחותיו עם המיסטר הוֹבּס. הוא אהב להשתמש במלים ארֻכּות ושמח מאד, אם הן עוררו אותה לצחוק, אף-על-פי שהוא לא יכֹל להבין, מדוע הן מעוררות צחוק, בּשעה שהוא עצמו חשב אותן לסֶרְיוֹזִיוֹת עד מאד. עורך הדין ידע מן הנסיון להכּיר חיש מהר את תכונת כל איש ואיש, ואך נראתה לעיניו אֵם סדריק ראה והבין, כי טעה הגרף הזקן טעות גדולה בחשבו אותה לאשה פשוטה השואפת אל הבצע. המיסטר הוִישַם לא היה נָשׂוּי מעולם, אף גם לא אהב אשה מעולם, ואולם לבו הגיד לו, כי האשה הצעירה והיפה הזאת, אשר קולה נעים ועיניה נוּגוֹת, נִשְׂאָה לַקפיטן ארול אך ורק עֵקֶב אהבתה אותו בכל לבה הָרַגָשׁ, וכי מעולם לא נחשב דְבַר היותו בן-גרף למעלה יתֵרה בעיניה. והוא ראה ונוכח, כי היא לא תגרום לו שום אי-נעימות, ובלבו החלה לְשַׁעֲשֵׁעַ אותו התקוה, כי לַמרות הכּל יוכל היות, כי הלורד פונטלרוי הקטן לא יהיה למֹרת־רוח כל-כך למשפחת-האצילים שלו. הקפיטן היה איש יפה-תאר ואמו הצעירה היא יְפֵהפִיָה, ובכן אפשר שהנער אף הוא יהיה יְפֵה-מַרְאֶה.

כאשר ספר לַמִיסטריס ארול בַּפּעם הראשונה את מטרת בואו, חָוְרוּ פניה עד מאד.

– הה! אמרה; – האֻמנם ירחיקוּהו ממני בִזְרֹעַ? אנחנו מַרבִּים כל־כך לאהוב זה את זה! הן הוא מקור כל אשרי! הן בלעדיו אין לי כל. אנכי התאמצתי להיות לו לאֵם טובה.

וקולה הצעיר והרך רעד ועיניה מלאו דמעות.

– לא תוכל לדעת, אדוני, מה היה לי בני. – אמרה.

עורך הדין הִשְׁתָּעֵל.

– חובתי היא להגיד לך, גברתי, – אמר, – כי הגרף איש-דוֹרינקוּר אין – אינו נוטה חסדו לך. איש זקן הנהו ולו משפטים קְדֻמִים חזקים מאד. כל ימיו לא אהב ביחוד את אמריקה ואת האמריקאים, ונשואי בנו העלו את חמתו עד להשחית. צר לי מאד, כי עלי להודיע לך, גברתי, את הדבר הלא-נעים הזה, אבל הוא החליט בנפשו החלטה גמורה לבלי ראות את פניך. רוצה הוא, שהלורד פונטלרוי יתחנך תחת השגחתו הוא וכי הוא יחיה אתו יחדו. נפש הגרף קשורה בארמון דורינקור ושם הוא מבלה את רֹב ימיו. הוא חולה במחלת הפּוֹדַגְרָה ואינו אוהב את לָנְדוֹן. ולכן יִצְטָרֵךְ הלורד פונטלרוי לדור ביותר בדורינקור. הגרף מציע לך, גברתי, לִקְבּעַ את מִשְׁכָּנֵךְ בְּקָאוּרְט-לוֹדְג', הנמצא במקום יפה ואינו רחוק הרבה מהארמון. כמו כן הוא מציע לך, גברתי, סְכוּם נָאות לְכַלְכָּלָתֵךְ. לַלוֹרד פונטלרוי תהיה הרשות לסור ולראות את פניך; ורק תנאי אחד הוא מַתְנֶה, שאַתּ, גברתי, לא תבואי לראות את פניו ולא תִכָּנְסֵי בשערי הפרדס. הנך רואָה אֵפוא, גברתי, כי באמת לא תהיי נפרדה מבּנֵך, והנני מבטיח אותך, גברתי, כי אין התנאים קשים כל-כך כמו – כמו שיכלו להיות. בטוח אני בלבי, כי אתּ, גברתי, תראי ותוָכחי, מה רבים הם היתרונות בסביבה כזו ובחנוּך כזה הנכונים לַלוֹרד פונטלרוי.

הוא ירא קצת בלבו פן תפרוץ בבכי ובצעקות, כאשר תעשינה כמה נשים, כפי שידע מפי הַנִסָיוֹן. דִמְעוֹת נשים היו מביאות מבוכה בלבו ועוכרות את רוחו.

ואולם היא לא בכתה ולא צעקה. היא נגשה אל החלון ועמדה שם רגעים אחדים, כְּשֶׁפָּנֶיהָ פּונים החוצה, והוא הכיר, כי היא התאמצה לִכְבּוֹש את רוחה.

– הקפיטן אֶרוֹל חִבּב מאד את דורינקור, – אמרה לסוף. – הוא אהב את אנגליה ואת כל מה שהוא אנגלי. הוא הִצְטָעֵר תמיד בלבו על אשר נפרד ממולדתו. הוא התגאה במולדתו ובשמו. רצונו היה – אני יודעת, שזה היה רצונו, אִלוּ היה חי, שידע בנו את כל אותם המקומות הישנים היפים ושיתחנך בדרך הנאותה למצבו בימים יבואו.

– אז שבה אל השלחן ותעמד ועיניה מביטות בפני המיסטר הוִישַם מבט שקט ורך.

– אִלוּ חי בעלי, היה חפץ בזה, – אמרה. – וזו היא הדרך הטובה ביותר בשביל נַעֲרִי הקטן. אני יודעת – בטוחה אני בזה, כי הגרף לא יַקשה כל־כך את לבו, עד אשר יתאמץ ללַמד את בני לבלתי יאהב אותי; ואפילו אם יתאמץ, הנה אני יודעת, כי לא יעלה הדבר בידו, יען כי נערי הקטן דומה בַּכֹּל לאביו. הוא בעל נפש טהורה ועדינה ולב נאמן. הוא יוסיף לאהבני אף אם לא יראה את פני, וכל זמן שנוכל להתראות הנה אני מקוָה, כי מצוקת־נפשי לא תגדל כל-כך.

״היא מַמְעִיטָה עד מאד לדאוג לעצמה“, – חשב עורך־הדין בלבו, – ״היא אינה מַתְנָה שום תנאים לטובת עצמה”.

– גברתי, – אמר בקול רם: – מוקיר אני את דאגתך לבנך. הוא יהיה אֲסִיר-תּוֹדָה לך בעד זה, כאשר יגדל ויהיה לאיש. אני מבטיחך, גברתי, כי יחנכו ויגדלו את הלורד פונטלרוי בדאגה ובאהבה רבה וכי ישתדלו בכל מאמצי-הכּחות להבטיח את אשרו. הגרף איש דורינקור ידאג לטובתו ולרַוחתו כָמֹהוּ כָמוֹךְ, גברתי.

– תקותי תשעשעני, – אמרה האֵם העדינה והנוּגה, וקולה היה רָצוּץ מרֹב התרגשות-לבה, – כי אביו זקנו של סֶדִי יאהב אותו. הנער הקטן הוא בעל לב רַגָשׁ עד מאד והוא היה תמיד אָהוּב על הכֹּל.

שוּב השתּעל המיסטר הוִישַם. הוא

לא יכֹל לתאר בנפשו, כי הגרף הזקן, חולה-הפודגרה והנוח לכעוס תמיד, יאהב אהבה רבה את מי שהוא; אבל הוא ידע, כי על פי דרכו הזועמת ישתדל להיות טוב לַילד הנכון להיות יורשו. כמו כן ידע, כי אם יהיה סדי ראוי לשמו, יתגאה בו אביו זקנו.

– הלורד פונטלרוי יהיה מאֻשר, בטוח אני בזאת, – השיב. – הן אך ורק לשֵׁם טוּבוֹ ואשרו רוצה הגרף, שאתּ, גברתי, תהיי קרובה אליו למדי, למען אשר יוכל לראות את פניך לעתים קרובות.

הוא חשב, כי לא מֵחָכְמָה יעשה אם ימסור בדיוק את דברי הגרף, אשר באמת לא היו נעימים אף לא נמוסיים.

המיסטר הוִישַם בחר להבּיע את רצון שולחו האציל בדברים רכים וַאֲדִיבִים יותר.

ושוּב נזדעזע קצת בשעה שקראה המיסטריס ארוֹל לְמֶרי וצותה עליה לבקש את הנער ולהביאו הביתה, ומרי אמרה לה, איפֹה הוא נמצא.

– הנקל הוא לי למצאו, גברתי, – אמרה. – מִסְתָּמָא הוא נמצא עכשיו בחנותו של המיסטר הוֹבּס, יושב לו על הכסא הגבה שעל-יד שֻׁלחן החנות ומשוחח בודאי בשאלוֹת הפוליטיקה, או מתערב בעניני הַבֹּרִית והנֵרות ותפוחי-האדמה, ודבריו מחֻכָּמים כל כך, עד אשר יתענג עליו כל שומעם.

– המיסטר הוֹבּס יודע אותו למן יום הוָּלדו, – אמרה המיסטריס ארול לעורך־הדין. – הוא מחבב את סדי עד מאד וידידות רבה שוררת ביניהם.

המיסטר הוִישַם נזכּר, כי בעת עברו במרכבתו בָרחוב נראתה לעיניו לרגע אחד החנות, ובה חביות מלאות תפוחי־אדמה, פֵּרוֹת ושאר יְרָקוֹת, ולזֵכר כל זה שוּב נתעוררו סְפֵקותיו בלבו. באנגליה אין דרכּם של בני הגֶ’נְטֶלְמֶנִים להתרועע עם החנוָנים, ולכן נראה לו הדבר הזה כְסִמָן רע. לְאָסוֹן היה הדבר בעיניו, אם הסכין הילד למנהגים מגֻנים ולבו נוטה אחרי בני דַלַת־העם. אחד הדברים, אשר הרבו לְמָרֵר את חיי הגרף הזקן, הלא היה זה, ששני בניו הגדולים אהבו להתרועע עם כל אָרְחִים וּפָרְחִים. היוכל היות כדבר הזה, חשב בלבו, כי הנער הזה יָרש את תכונותיהם הרעות תחת לרשת את תכונות אביו הטובות?

מחשבות לא־נעימות כאלה מִלאו את לבו בעת דַבּרו עם המיסטריס ארוֹל עד בוא הילד החדרה. כאשר נפתחה הדלת, בּוֹשֵׁש רגע אחד לשאת את ראשו ולהביט אל סדריק. כמה מן האנשים, שידעו את המיסטר הוִישַם, בודאי שהיו משתוממים עד מאד, אִלוּ היה ביכלתם לדעת את הרגשות המוזרים, אשר משלו בלבו ברגע ראותו את הנער, אשר מהר אל תוך זרעות אמו. מַהְפֵּכָה מַתְמִיהָה התחוללה אז ברגשותיו. בִּן-רגע הכיר לדעת, כי מעודו לא ראה עוד ילד יפה ונחמד כַּילד הזה. יפיו היה מַמָּשׁ בלתי מָצוּי. מִבְנֵה גויתו היה אמיץ, גָּמִישׁ ומלא חן ופניו הקטנים היו מלאים אֹמץ־לב: ראשו, ראש-ילד, היה זָקוּף וּמִצְעָדוֹ היה מלא אוֹן וּבִטְחָה. הוא דָמה כל כך במראֵהו לאביו, עד שנראה הדבר כפלא; שערותיו היו צְהֻבּוֹת כשערות אביו ועיניו היו חֻמוֹת כעיני אמו, ואולם כל דאגה ופחד לא נשקפו מתוכן. אלה היו עיני-תֹם, אשר לא תֵדענה פַחד; הן הביטו כאִלוּ מעולם לא פָחד הנער מפני שום דבר ומעולם לא היה מְסֻפָּק בשום דבר.

“מעודי לא ראיתי ילד נחמד ומחֻנך יפה כמֹהו”, – חשב המיסטר הוִישַם בלבו. ואולם מפיו הוציא רק את המלים: – הנה כי כן, זה הוא אפוא הלורד פונטלרוי הקטן.

ואחרי כן, ככל אשר הוסיף להביט אל הלורד פונטלרוי הקטן כן גדלה השתוממותו. הוא לא ידע בלתי אם מעט מאד על אדות ילדים, אף-על-פי שבאנגליה ראה המון ילדים רבים, נערות ונערים יפים ונחמדים, וְרֻדים, אשר עיני מוריהם ומחנכיהם היו תמיד פקוחות עליהם, ומהם שהיו בַּישָׁנים ומהם שהיו עַזֵי-פנים ושובבים, ואולם אף אחד מהם לא משך אליו את לבו של עורך־הדין הזקן קַר המֹחַ והרגש. יוכל היות, שעניניו הפרטיים, אשר היו קשוּרים בגורלו של הלורד פונטלרוי הקטן, הם הם שעוררו אותו לשים את לבו לסֶדי יותר מאשר לשאר הילדים; ואולם אם כה או ככה, והילד עורר את תְּשוּמַת לבו הָרַבָּה.

סדריק לא ידע, כי האיש מתבונן אליו בשים-לב, והוא התנהג על-פי דרכו הרגילה. כאשר הציגו אותו לפני המיסטר הוִישַם, אִמֵץ את ידו בידידות, כאשר הסכין לעשות, וענה אותו על כל שאלותיו מבלי התמהמה ובחפץ לב, כאשר היה רגיל להשיב למיסטר הובּס; ובשעה שהיה המיסטר הוִישַם משוחח עם אמו, ראה והתבונן, כי הילד מקשיב לדבריהם בשימת־לב מרֻבּה, כאִלוּ כבר גדל והיה לאיש.

– נראה לי, כי בינת הילד מפֻתָּחָה עד מאד, – אמר המיסטר הוִישַם אל האם.

– אמנם כן הוא בנוגע לכמה ענינים, – השיבה. – הוא היה תמיד מָהִיר לשמֹע וללמד, וימים רבים מימי חייו בִּלָה בחברת אנשים מְגֻדָלִים. הֶרְגֵל מגֹחך השתרש בלבו להשתמש במלים ארֻכּוֹת ומשֻנוֹת ובמבטאים שֶׁקְרָאָם בספרים או שְׁמָעָם מפי אחרים, אבל אוהב הוא מאד את משחקי הילדים. אני חושבת, כי אמנם חרוץ ונבון הוא, אבל לעתּים הנהו נער מלא רוח ילדות רבּה.

כאשר בא המיסטר הוִישַם שוב לבקר אותו, נוכח באמתּת אלה הדברים האחרונים. כאשר נָסַבָּה מרכּבתו ותגיע עד קרן הרחוב, נראתה לעיניו קְבֻצַת נערים קטנים, אשר כפי הנראה גדלה התרגשות לבּם עד מאד. שנים מהם התכּוֹננו לְהִתְחָרות במרוצה והאחד מהשנים האלה היה הלורד הצעיר שלו והוא צעק וחולל שאון והמולה יתר מכל שאר בני החבורה. הוא עמד בשורה אחת עם נער שני ורגלו האחת, נעולה פּוּזְמָק אָדֹם, מוּרָמָה כנכונה לצעֹד.

– אחת – הִכּוֹן־נא! – קרא נער־הבֵּינַיִם. – שתים – חֲזַק וֶאֱמָץ! ושלש – רוּץ!

הדבר עורר את תשומת־לב המיסטר הַוִישַׁם והוא הוציא את ראשו מחלון המרכבה. ואמנם הוא לא יכֹל להעלות על לבו, אם ראה מעודוֹ מחזה דומה לזה, בעת אשר רגליו הקטנות האדֻמות של הוד לוֹרְדִיוּתוֹ הקטן, כשהן שׂוּמוֹת בתוך מכנסיו ופוזמקיו ההולמים אותן יפה, החלו לרוץ,לְגַמא ארץ מִיַד אחרי הִשָׁמַע ״רוּץ". הוא אִמֵץ את ידיו הקטנות ויכונן את פניו לעֻמת הרוח; שערותיו הבּהירות נפנפו לרוח היום.

– הידד, סֶד אֶרוֹל! – הריעו כל הנערים, והם מְכַרְכְּרִים וּמְפַזְזִים וצוֹרְחִים מתוך התרגשות. – הידד, בִּילִי וִילְיַמְס! הידד, סֶדִי! הידד, בִּילִי, הידד! 'דָד! 'דָד!

־ אמנם מאמין אנכי בכל לבי, כי עתיד הוא לנצח, – אמר המיסטר הוִישַם. דרכּן של הרגלים האדֻמות ברוצן התרומם וירד, צעקות הנערים, התאמצותו העצומה של בּילי ויליַמס, אשר רגליו החֻמות היו מהירות גם הן והן רדפו כצל את עקבות הרגלים האדֻמות, כל אלה עוררו התרגשות בלבו. – אמנם, אמנם לא אוכל בלתי אם לקוות, אשר הוא יהיה המנַצח! – אמר וישתָּעֵל קצת כמצדיק בזה את נפשו.

ברגע הזה עלה קול צריחה פראית מבין קבֻצת הנערים המכרכרים ומפזזים. בקפיצה אחת אחרונה וכבּירה הגיע מי שעתיד להיות הגרף איש־דוֹרינקוּר עד עַמוּד־הַפַּנָס, הוא מַטְרַת־הַמֵרוּץ, וַיַגַע אותו בידו, בדיוק שני דַקִים לפני הַגיע בִּילי ויליַמס אף הוא אל המטרה, וכמעט אשר לא נותרה נשמה באַפּוֹ.

– שלש פעמים הידד לכבוד סדי ארול! – צרחו הנערים. – הידד לכבוד סדי ארול!

המיסטר הוִישַם הכניס את ראשו מן החלון וַיִשָׁעֵן על מִסְעַד המרכּבה, ועל שפתיו רחפה בת־צחוק חֲרֵדָה.

– הידד, הלורד פונטלרוי! – אמר.

כאשר עמדה מרכבתו לפני פתח בית המיסטריס אֶרוֹל, קרבו ובאו אליה הַמְנַצֵחַ והמְנֻצָח בלוית כל עדת הנערים הסוֹאֲנִים. סדריק הלך את בילי ויליַמס וידבּר אליו. פניו הנהדרים היו אדֻמים מאד, תלתלי שערותיו דבקו אל מצחו החם והרטֹב, ידיו היו שוּמות בכיסיו.

– התראה, – דבּר, כי כפי הנראה השתוקק לְהַמְתִּיק למתנגדו המנֻצח את מרירות מַפָּלָתוֹ, – אני חושב, כי אנכי נִצַחְתִּי, יען אשר רגלי הן ארֻכּוֹת קצת מרגליך. אני חושב, כי זו היא סבּת הדבר. הן אנכי גדול ממך בשלשה ימים, וזה נותן לי את היתרון עליך. בשלשה ימים גדול אני ממך.

הבֵּאוּר הזה נעם כנראה כל כך לבילי וילימס, שעל שפתיו הופיעה שוב בת־צחוק ואף גם מצא לו את האפשרות להתפאר קצת, כמעט כאִלו הוא היה המנַצֵח במרוץ ולא המנֻצח. אכן היה לו לסדי ארול הכשרון לעורר רגשות נעימים בלב הבריות. אפילו ברגע הראשון לשמחתו בנצחונו זכר, כי מתנגדו שנֻצח וַדאי שלא יוכל לשמֹח כמֹהו, וגם נכון היה לחשוב, כי מתנגדו יכל היה לנַצח אִלוּ היו התנאים אחרים.

בבקר ההוא היתה לו למיסטר הוִישַם שיחה ארֻכּה מאד עם המנַצח במֵרוּץ – שיחה, אשר הֶעֶלְתָה בת־צחוק על שפתיו והוא חִכֵּךְ כמה פעמים את סנטרו בידיו הַגַרְמִיוֹת.

המיסטריס אֶרוֹל נקראה לצאת מחדר־האורחים, ועורך־הדין וסדריק נשארו לבדם בחדר. בַּתְּחִלָה לא ידע המיסטר הוִישַם, על אדות מה ידבר לרֵעהוּ הקטן. על לבו עלתה מחשבה, שאולי טוב טוב יעשה, אם יגיד לו כמה וכמה דברים, שיש בכחם להכין את סדריק לפגישתו עם אביו זקנו, ואולי גם לשִׁנוּי הגדול העתיד להתחולל בחייו. הוא ראה ונוכח, כי אין לו לסדריק אף מֻשָׂג קל על כל אשר יתגלה לפניו כשיבוא לאנגליה ועל כל הנכון לו שם. הוא עוד לא ידע אפילו, כי אמו לא תָדור עמו בבית אחד. הם חשבו, כי טוב טוב לעבור לעת עתה בִּשְׁתִיקָה על העניין הזה. דַיָה לְצָרָה בְשַׁעְתָּה.

המיסטר הוִישַם ישב על כסא רך על־יד החלון הפתוח מעבר מזה; ועל-יד החלון מעבר מזה עמד עוד כסא אחד רחב יותר, ועליו ישב סדריק והסתּכל בַּמִיסטר הוִישַם. הוא העמיק לשבת בכסאו הגדול והעמֹק, ראשו המתֻלתּל נשען על מסעד הכּסא המרֻפְָּד, רגליו מָפְשָׁלוֹת זו על-גבי זו וידיו תְחובות בכיסיו, הכל כדרכו של המיסטר הוֹבּס. הוא היה מסתכל בעינים חודרות בַּמִיסטר הוִישַם בעוד אמו יָשבה בחדר, ואחרי צאתה עוד הוסיף להביט בו מתוך הדרת-הכבוד והוא תפוש מחשבות. אחרי צאת המיסטריס ארול שררה דממה קצרה בחדר, וסדריק נראה כמתבונן אל המיסטר הוִישַם וחוקר אותו, והמיסטר הוִישַם אמנם היה מתבונן אל סדריק וחוקרֵהו. הוא לא יכֹל להעלות על דעתוֹ, מה יוכל איש בא בשנים לאמר לנער קטן המנַצח במֵרוּץ ולובש מכנסים קצרים, ופוזמקים אדֻמים לרגליו, שאינן ארֻכּות עד כדי להיות תלויות קצת מעל הכסא, בשעה שהוא מעמיק לשבת בו.

סדריק הוציא אותו ממבוכתו, כי פתאם פָּתַח הוא עצמו בשיחה.

– התדע, – אמר, – שאֵיני יודע, מה זה גרף?

– האמנם לא תדע? – אמר המיסטר הוִישַם.

– לא, – השיב סדי, – וחושב אני, כי נער, ההולך להיות גרף, הלא עליו לדעת, מה זה. האף אין זאת?

־ אמנם כן הוא, – הסכּים המיסטר הוִישַם.

– התואיל בטובך, – אמר סדי מתוך הדרת־הכבוד, – לבאר לי את זה? מה הוא הדבר העושה איש לגרף?

־ ־ ראשית-כל מלך או מלכה, – אמר המיסטר הוִישַם. – על־פי הרגיל הוא נעשה לגרף עֵקֶב אשר היטיב עם מַלכּו או חולל איזה מַעֲלָל גדול.

– הוֹ! – אמר סדריק, – הרי זה דומה לִפְּרֶזִידֶנְט.

– האֻמנם? – שאל המיסטר הוִישַם. – האם בגלל זה נבחרים הפרֶזידנטים שלכם?

– כן, – ענה סדי מתוך שמחה. – כשהאיש טוב מאד והוא בעל דעת רבּה, אזי בוחרים אותו לפרזידנט. אז עורכים תַּהֲלוּכוֹת עם לפידים וּמַקְהֵלוֹת מנגנים, והכל נושׂאים נאומים. רגיל הייתי לחשוב, שאפשר שאהיה לפרזידנט, אבל מעולם לא עלה על דעתי שאהיה לגרף. על אדות הגרפים לא ידעתי דבר,– נֶחְפַּז להוסיף, כמו מתוך יראה, פן יחשוב המיסטר הוִישַם, שלא נָאֶה הוא הדבר מצדו, שלא השתוקק להיות לגרף. – אִלוּ ידעתי דבר על-אדותם, וַדאי הייתי חושב שאפשר שאהיה בקרב הימים לגרף.

– אין זה דומה כלל לפרזידנט, – אמר המיסטר הוִישַם.

– האף אֻמנם? – שאל סדריק. – ומה הוא? האין עורכים לו תהלוכות עם לפידים?

המיסטר הוִישַם הִפְשִׁיל אף הוא את רגליו זו על-גבי זו ויאַמֵּץ את ראשי אצבעותיו הַתְאֶם אותם היטב אלה אל אלה. הוא חשב, כי אפשר שהגיעה השעה לברר את הענין בפרוטרוט.

– הגרף הוא איש נכבד עד מאד, – פתח ואמר.

־ וככה הוא גם הפרזידנט! – הפסיקהו סדי. – התהלוכות עם הלפידים ארֻכּות הן וּמִשְׂתָּרְעוֹת על פני חמשה מילים, וההולכים בַּתַּהלוכה יוֹרִים רָקֵיטוֹת, ומקהלות המנגנים מנגנות! המיסטר הוֹבּס לְקָחַנִי אתו לראות אותה.

– הגרף, – הוסיף המיסטר הוִישַם לדבר, והוא הרגיש, כי הַקַּרְקַע הולך ומתמוטט תחת רגליו, – הגרף יש לו על פי רב מְגִלַּת-יוּחָסִין עַתִּיקָה מאד –

– מה זאת? – שאל סדי.

– הוא בן משפחה עתיקה מאד – עתיקה מאד מאד.

– אַה! – אמר סדריק והעמיק לתחוב את ידיו בכיסיו. – אני חושב, כי כָמֹהוּ כָאִשָׁה מוכרת־התפוחים אשר על יד הַגָּן. אמנם אפשר לאמר, שהיא עתיקה מאד. היא זקנה כל כך, שלפלא הוא הדבר בעיניך, איך תעצור כח לקום ולעמֹד על רגליה אני חושב, כי בת מאה שנים הנֶה, ובכל-זאת היא על מִשְׁמַרְתָּה תעמד, ואפילו כְשֶׁגֶּשֶׁם בחוץ. אני מֵיצֵר ודואג לה, וגם שאר הנערים מרחמים עליה. בילי ויליַמס, פעם אחת היה לו כמעט דּוֹלָר שָׁלֵם, ואני בקשתיו שיקנה אצלה מדי יום ביומו תפוחים במחיר חמשה סֶנטים, עד אשר יוציא את כל ממונו. לזה דרושים עשרים יום, ואחרי עבור שבוע ימים כבר בָּחֲלָה נפשו בתפוחים, ואולם אז – הרי זה היה מקרה מאֻשר – נתן לי גֶ’נְטְלְמֶן אחד חמשים סֶנט ואני קניתי את התפוחים במקום בילי. מבלי מֵשִׂים יתמלא לבך רחמים למראֵה איש, אשר עני הוא עד מאד ולו מְגִלַת־יוּחָסִין עַתִּיקָה כל־כך. היא אומרת, כי מגלת־היוחסין העתיקה שלה חדרה אל תוך עצמותיה והגשם עוד יוסיף להרֵע וּלְהָצִיק לה.

המיסטר הוִישַם בא במבוכה בהביטו בפני בן־שיחתו התמימים והַסֶּרְיוֹזִיּים.

– יָרֵא אנכי, שלא יָרַדְתָּ לסוף דעתי, – באר לו. – כאשר אמרתי ״מגלת-יוחסין עתיקה" לא כִוַּנְתִּי בזה לְזִקְנָה בשנים; רצוני היה לאמר, כי שֵם משפחה שכזו היה נודע בעולם זה כמה וכמה שנים; אפשר שלפני מאות בשנים כבר היו ידועים אנשים בני המשפחה הזאת וגם דֻּבַּר בהם בספרי תולדות ארצם.

־ כמו גְּ’אוֹרְגְ' וָשִּׁינְגְטוֹן, – אמר סדי. – אנכי שמעתי את שמעו למן יום הוָלדי, והוא היה ידוע עוד קֹדֶם לְכֵן. המיסטר הוֹבּס אומר, כי הוא לא יִשָּׁכַח עד עולם. וזה בגלל הַדֶּקְלַרָצִיָּה בדבר החֵרוּת ובגלל הרביעי לחֹדש יולי. הלא תראה אֵפוא, כי הוא היה איש מצֻיָן עד מאד.

– הַגְּרָף איש־דוֹרינְקוּר הראשון, – אמר המיסטר הוִישַם בקול חוגג, – נִתְעַלֶּה למעלת גרף לפני ארבע מאות שנה.

– יפה, יפה! – אמר סדי. – זה הוא זמן רב מאד. – האם אמרת את זה לחמדתי? הדבר הזה יְעַנְיֵן את לבה עד מאד. אנחנו נסַפּר לה את זה כשתבוא. היא אוהבת תמיד לשמע דברים מעַנינים. ומה יעשו עוד הגרפים לבד מה שהם מתעלים במעלתם?

– כמה מהם עוזרים בְּהַנְהָלַת ממשלת אנגליה. יש מהם שהיו אנשים אמיצי־לב ונלחמו בַמִלחמות הגדולות בימים מִקֶּדֶם.

– גם אנכי אוהב הייתי לעשות ככה, – אמר סדריק. – אבי היה איש־צבא והיה אמיץ־לב מאד – אמיץ־לב כג’אורג' וַשינגטון. אפשר משום שעליו היה להיות לגרף, אלמלא מת. שמֵח אני, כי הגרפים אמיצי לב הם. זה הוא יתרון רב – להיות איש אמיץ-לב. לפנים הייתי רגיל לפחוד מפני כמה דברים – כמובן בַּחֲשֵׁכָה; ואולם כאשר חשבתי על-אדות אנשי-הצבא בשעת הריבולוציה ועל-אדות ג’אורג' וַשינגטון – נרפאתי מפחדי.

– לגרפים יש לפרקים עוד יתרון אחד, – אמר המיסטר הוִישַם לאט ויכונן את עיניו החודרות אל פני הנער מתוך סַקְרָנוּת מרֻבּה. – יש גרפים שהרבה ממון להם.

הוא השתָּאה לדעת, אם ידידו הצעיר כבר יודע, מה גדול כח הממון.

– זה הוא דבר טוב, ממון רב, – אמר סדי בתֹם לבו. – גם אני הייתי רוצה שיהיה לי הרבה ממון.

– האֻמנם? – אמר המיסטר הוִישַם. – ולמה?

– יען, – באר סדריק, – יען שאיש, שהרבה ממון לו, כחו גדול לעשות כמה וכמה דברים. ראשית כל, הנה אותה האשה מוכרת-התפוחים. אִלוּ הייתי עשיר גדול, הייתי יכל לקנות לה אֹהל לשים בה את סחורתה, וְתַנּוּר קטן, ולבד זה הייתי נותן לה דולר אחד בכל בֹּקר יום סַגְרִיר, למען אשר תוכל להרשות לעצמה לְהִשָׁאֵר בביתה. ולבד מזה – הוֹ, הייתי נותן לה מטפחת גדולה לכסות את גופה. ואז לא היתה מרגישה כאב גדול כל-כך בעצמותיה. עצמותיה אינן דומות לעצמותינו; הן כואבות בשעה שהיא מתנועעת. א ִלוּ הייתי עשיר למדי לעשות את כל הדברים האלה בשבילה, או אז, חושב אני, לא כאבו לה עצמותיה.

– הנה כי כן! – אמר המיסטר הוִישַם. – ומה היית עושה עוד, אלו היית עשיר?

– הוֹ! כמה וכמה דברים יש לי לעשות. למשל, הייתי יכֹל לקנות לחמדתי את כל מיני החפצים היפים, ספרים לְמַחֲטִים ומְנִיפִים ואֶצְבְּעוֹנֵי-זהב וטבּעות ואֶנציקלוֹפֶּדְיָּה

ומרכּבה, למען אשר לא תצטרך לחכּות לעגלות-הרחוב. אִלוּ אהבה שמלות-משי וְרֻדּוֹת, הייתי יכל לקנות לה שמלות אחדות, אבל היא מִבַכֶּרֶת על-פניהן שמלות שחורות. ואולם הייתי הולך אתה יחד אל החנֻיוֹת הגדולות והייתי מבקשהּ, שתתבונן על סביבה ותבחר לה ככל אוַת נפשה. ואחרי כן בשביל דיק –

– מי הוא דיק? – שאל המיסטר הוִישַם.

– דיק הוא מְגָהֵץ נְעָלִים, – אמר הוד לורדיותו הקטן, ולבו נתון כֻּלו בהתלהבות למחשבותיו וּמְזִמּוֹתָיו. – הוא אחד מגהצי-הנעלים הֲכִי־נחמדים שראית מימיך. הוא עומד בקרן אַחַד הרחובות שבעיר. אנכי נוֹדַעְתִּי לו לפני איזו שנים. פעם אחת, כשהייתי קטן עד מאד, הלכתי לטַיֵּל ביחד עם חמדתי והיא קנתה לי כדור יפה שהיה מקַפֵּץ, ואנכי נשאתיו והוא קפץ אל תוך אמצע הרחוב, מְקוֹם שם העגלות והסוסים. ואני הצטערתי כל־כך והחלותי לבכות – עוד קטן עד מאד הייתי. והייתי לבוש מעיל קצר, ודיק גהץ באותה שעה נעלי איש אחד, ואז קרא ״הֵילוֹ!" וירץ אל בין הסוסים וַיָּצָד את הכּדוּר בשבילי וַיְנַקֵהו בבגדו ויתנהו לי ויאמר: הנה טוב ויפה, ילדי“. ומשום זה מצא חן רב בעיני חמדתי, וגם בעיני, ולמן היום ההוא, כשאנו הולכים לטַיֵּל בעיר, אנו משׂוחחים עמו. הוא אומר ״הֵילוֹ!” ואני אומר ״הֵילוֹ!" ואז אנו משוחחים קצת והוא מספר לי על דבר מלאכתו ועסקיו. בפעם האחרונה התאונן, כי רע לו.

– ומה היית רוצה לעשות בשבילו? – שאל עורך-הדין והוא מחכך את סנטרו ובת-צחוק מוזרה מרחפת על שפתיו.

– הנה כי כן, – אמר הלורד פונטלרוי ויתַקֵּן את מוֹשָׁבוֹ על הכסא בתנועת איש-המעשה; – אנכי הייתי פוֹדֶה אותו מידי יֵ’יק –

– ומי הוא יֵ’יק? – שאל המיסטר הוִישַם.

– הוא שֻׁתָּפוֹ של דיק, והנהו השֻׁתָּף הגרוע ביותר שאפשר לו לאדם למצוא בעולם! כך אומר דיק. הוא אינו מביא טובה לעסק ואינו מתנהג על־פי הישֶׁר. הוא מרַמה, ומשום זה דיק מתקצף. הן גם אתה היית מתקצף, אִלוּ היית מגהץ מנעלים ועובד בכל מאמצי כחותיך, ואתה איש יְשַׁר-לב כל הימים ושֻׁתפך אינו איש ישר-לב כלל. הבּריות אוהבות או דיק, אבל אינן אוהבות את יֵ’יק, ולכן יש שמי שגהץ אצלו את מנעליו לא יסור אליו עוד בַּפַּעם השנית. וַאֲשֶׁר על כן, אִלוּ הייתי עשיר, הייתי משלם ליֵ’יק את חלקו וקונה לדיק תעודה של מגהץ נעלים – הוא אומר כי גדול כחה של תעודה כזו; וגם הייתי קונה לו בגדים חדשים וּמִבְרָשׁוֹת חדשות וכל שְׁאָר הַמַּכְשִׁירִים. הוא אומר, שאינו מִצְטָרֵךְ אלא לכל המכשירים והכלים.

קשה לנו לתאר דברים יוצאים מן הלב יותר ונאמרים בתמימות יותר מן הדברים האלה, אשר דבר הוד לורדיותו הקטן, בחזרו מתוך תֹם-לב, כדרכו תמיד, על מִבְטָאָיו החריפים של ידידו דיק. נראה הדבר, כי בלבו לא היה אף צל של ספק, שאיש־שִׂיחָתוֹ הזקן יתענין אף הוא בדברים האלה כמֹהו עצמו. ואמנם החל המיסטר הוִישַם להתענין עד מאד; ואולם אפשר שהוא התעניין כל כך לא בענייניהם של דיק והאשה מוכרת-התפוחים, אלא בַּלורד הקטן החביב עצמו, אשר ראשו המתֻלְתָּל, מתחת לְכֹבַע־הַקֵַּשׁ הַכָּתֹם שלו, רָקם מְזִמּוֹת וְתַחְבֻּלוֹת טובות בשביל ידידיו, וכנראה שכח את עצמו לגמרי.

– האמנם אין כל דבר… – החל. – מה היית רוצה לִרְכוֹשׁ בשביל עצמך, אלו היית עשיר?

– המון דברים רבים! – מהר להשיב הלורד פונטלרוי: – ואולם ראשית-כל הייתי נותן לְמֶרִי קצת ממון בשביל בְּרִידְגֶּ’ט – זו היא אחותה, ולה עשרה בנים ובעלה בָטֵל מעבודה. היא באה הֵנה ובוכה חמדתי נותנת לה איזו חפצים בתוך סל, ואז היא בוכה שוב ואומרת ״בּרוּכה וּמְבֹרָכָה תהיי לָעַד, גברת יפה". ואני חושב, כי ינעם לו למיסטר הוֹבּס, אם יקבל ממני לְמַזְכֶּרֶת שעון של זהב עם שַׁרְשֶׁרֶת וּמִקְטֶרֶת עשויה קצף מי־הים, ואז הייתי רוצה לאסוף כִּנּוּפְיָה.

– כִּנּוּפְיָה! – קרא המיסטר הוִישַם.

– כַּכִּנּוּפְיוֹת אשר לָרֶפֻּבְּלִיקָאִים, – באר סדריק והתלהבותו עלתה עד למרום קצה. – ואז הייתי קונה לי לפידים ובגדי שׂרד וכל שאר הדברים בשביל כל הנערים וגם בשבילי אני. ואז היינו עורכים תהלוכות ועושים תַּרְגִּילים. והנה זה הוא הדבר שהייתי רוצה בשביל עצמי, אִלוּ הייתי עשיר.

הדלת נפתחה והמיסטריס אֶרוֹל נכנסה החדרה.

– צר לי כי הָכרחתי לעזוב את אדוני לבדוֹ לשעה רבה כל-כך, – אמרה אל המיסטר הוִישַם, – ואולם אשה עניה הַנְּתוּנָה בצרה גדולה באה לראות את פני.

– הג’נטלמן הצעיר הזה, – אמר המיסטר הוִישַם, – ספר לי כמה דברים על-אדות ידידיו ומה היה עושה בשבילם אִלוּ היה עשיר.

– בְּרִידְגֶ’ט היא אחת מידידיו, – אמרה המיסטריס אֶרוֹל, – ואמנם בּרידג’ט היא, אשר שוחחתי עמה בחדר-המבשלים. היא נתונה עכשו בצרה גדולה, יען כי בעלה חולה במחלת הרֶיבְמַטִּיזְם.

סדריק קפץ מכּסאו הגבֹה.

– רוצה אני ללכת ולראותה, – אמר, – ולשאול לשלומו. הוא אדם טוב מאד, כשהוא בריא. אני חַיָּב לו תודה, יען כי פעם אחת עשה לי חרב של עץ. הוא איש בעל כשרונות גדולים.

הוא עזב את החדר מתוך ריצה, והמיסטר הוִישַם קם מעל כסאו. כפי הנראה היה עם לבו להגיד דבר-מה. רגע אחד פקפק, ואז אמר כשהוא מסתכל בפני המיסטריס אֶרוֹל:

– לפני עָזבי את ארמון דורינקוּר היתה לי שיחה עם הגרף, והוא מסר לי כמה מפקֻדוֹתיו. הוא רוצה, שנֶכדו יִצְעַד בלב שָׂמֵח לקראת חייו העתידים באנגליה וגם לקראת פגישתו עם הגרף עצמו. הוא אמר, שעלי לברר להוד לורדיותו, כי הַשִּׁנוּי המתחולל בחייו יַמציא לו ממון ואת התענוגים האהובים על הילדים; אם יביע איזו ממשאלות לבו, הנה צֻוֵּיתִי למלא אותן ולאמר לו, כי אביו זקנו נתן לו את כל אשר בִקשה נפשו. בּרור הדבר בעיני, כי הגרף לא פִלֵּל כלל לדבר ממין זה; ואולם אם העזרה, אשר יעזור לָאִשה העניה הזאת, תמציא לִלְבַב הלורד פונטלרוי עֹנג ונחת-רוח, הנה מרגיש אני, כי לא יִישַׁר הדבר בעיני הגרף, אם בקשתו לא תִמָּלֵא.

בַּפַּעַם השנית לא מסר עורך הדין את דברי הגרף בדיוק. על-פי האמת אמר הוד לורדיותו:

בָּרֵר-נא לַנַּעַר, כי יש ביכלתי לתת לו את כל אשר תשאל נפשו. הָבֵא בינה בלבו, למען אשר ידע ויבין, מה הוא מצבו של נער, שהנהו נכדו של הגרף איש־דורינקוּר. קְנֵה לו את כל אשר תחשק בו נפשו; שִׂים ממון בכיסו ואמור לו, כי אביו זקנו הניחו שָׁם".

ואולם לא טוּב־לבּו הוא אשר שָׂם את הדברים האלה בפי הגרף ואִלוּ היה לו עסק עם איש, אשר לבו איננו טהור ותמים כלב הלורד פונטלרוי הקטן, כי אז גדולה היא הרעה שיכלו לגרום הדברים האלה. ואף גם אמו של סדריק היתה יִשְׁרַת-לֵב יותר מדי, כדי לראות בזה כַוָּנָה רעה. היא חשבה בלבה, כי יוכל היות, שהאיש הזקן, האֻמלל וגלמוד, אשר בניו מתו, רוצה להיות טוב לַנַּער הקטן שלה ולרכוש לו את אהבתו ואת אֵמון לבו. ומה מאד נָעַם לה הרעיון, כי יש ביכלתו של סדי לעזור לבּרידג’ט. היא הרגישה את עצמה מאֻשרה יותר בידעה, כי המעשה הראשון, שיש ביכלתו של בנה הקטן לעשות, הודות למקרֵה־האֹשר הגדול שקרהו, הוא להיטיב לאנשים הַזְקוּקִים לעזרה. בפניה הצעירים והיפים פָּרַח אֹדֶם נעים.

– הו! – אמרה, – דבר יפה מאד יעשה בזה הגרף; סדריק יהיה מאֻשר כל־כך! הוא אהב תמיד את בּרידג’ט ואת מיכאל. ואמנם רְאוּיִם הם לכך באמת. כמה פעמים השתוקקתי בלבי, אשר תהיה היכלת בידי להרבות להם את עזרתי. מיכאל הוא פועל חרוץ ושוקד על מלאכתו, כשהוא בריא, ואולם הוא היה חולה ימים רבים והוא זקוק לסמי רפואה יקרים ולבגדים חמים ולמזונות מַבְרִיאִים. הוא וברידג’ט אין דרכם לבַזְבֵּז את הַנִתָּן להם.

המיסטר הוִישַם שׂם את ידו הצנומה בכיס־חזהו ויוצא משם את ספר-הכּיס הגדול שלו. בפניו הזוֹעֲפִים נִכָּר איזה בִטוּי מוזר. לַאֲמִתּוֹ של דבר הִשְׁתָּאֵה לדעת, מה יאמר הגרף איש-דורינקור, כאשר יספרו לו, מה היתה מִשְׁאֲלַת-לבו הראשונה של נכדו אשר נמלאה. הוא השתאה לדעת, מה יחשוב על הדבר הזה האציל הזקן, הזועם והאוהב אך את עצמו.

– איני יודע, אם כבר התברר לך הדבר, גברתי, – אמר, – כי הגרף איש־דורינקור הוא איש עשיר מאד מאד. הוא יכֹל להרשות לעצמו למלא את כל אשר יעלה על לב איש. חושב אנכי, כי יישר הדבר בעיניו, אם יֵדע, כי נִתְּנָה לו היכֹלת לַלוֹרד פונטלרוי למלא את משאלת-לבו. אם תואילי, גברתי, לקרוא לו ולהרשות לי, שֶׁאֶתֵּן לו חמש ליטרות בשביל האנשים האלה.

– הרי זה עשרים וחמשה דוֹלָר! – קראה המיסטריס אֶרול. – הלא יהיה הסך הזה בעיניהם כאוצר שלֵם. כמעט אשר לא אאמין אף אני, כי אמת ונכון הדבר.

– אמת ונכון הדבר, – אמר המיסטר הוִישַם, ועל שפתיו נראתה בת־צחוקו הַחֲרֵבָה. – שנוי גדול התחולל בחיי בנַך, גברתי, וכֹח גדול הנה נכון לְהִנָּתֵן בידו.

– הה! – צעקה אמו – והוא הלא נער קטן עודנו – נער קטן מאד. איך אוכל להורות אותו, אשר יִשְׁתַּמֵשׁ בַּכֹּחַ הזה לטובה? כמעט אשר גם פחד אפחד. סדי הקטן והיפה שלי!

עורך הדין הִשְׁתָּעֵל שֵׁעוּל קל. לבו הזקן והקשה הִתְרַכֵּךְ למראֵה עיניה החֻמוֹת המפיקות רֹך ופחד גם שניהם.

– חושב אנכי, גברתי, – אמר, – כי אם יש לי הצדקה לשפוט על־פי שיחתי הבֹּקר עם הלורד פונטלרוי, הנה הגרף איש־דורינקור, הנכוֹן לרשת את מקום הגרף הזקן, ידאג לאחרים כמו לנפשו הנעלה. הוא אמנם איננו עוד בלתי אם ילד, אבל לבי אומר לי, כי אפשר לבטוח בו.

ואז יצאה אֵם סדריק לקרוא לו וַתָּשָׁב אתו יחד אל חדר-האורחים. המיסטר הוישַם שמע בדַבּרו טרם הִכָּנְסוֹ החדרה.

– זה הוא מקרה קשה מאד במחלת הריבמטיזם, – אמר, – ולכן המחלה נוראה כל-כך. והוא חושב בלי הרף על שכר-הדירה, שעוד לא שֻלַּם, וברידג’ט אומרת, כי מחמת זה מצב בריאותו הולך ורע עוד יותר. וּבְנָם פַּט היה יכֹל להתקבּל לְמִשְׂרָה בַחֲנוּת, אִלוּ היה לו בגד נאות ללבוש.

פניו הקטנים הביעו צער גדול כשנכנס החדרה. לבו היה מלא דאגה לבּרידג’ט.

– חמדתי אומרת, כי אתה קורא לי, – אמר אל המיסטר הוִישַם. – אנכי דברתי את בּרידג’ט.

המיסטר הוִישַם הסתכל בו רגע אחד. הוא נבוך קצת ופקפק מבלי דעת, מה יאמר לו. צָדְקָה אֵם סדריק באמרה, כי עודנו נער קטן מאד.

– הגרף איש־דוֹרינקוּר… – התחיל, ואז כּונן לַמרות רצונו את מבּט עיניו אל המיסטריס ארול.

אמו של הלורד פונטלרוי הקטן כָּרעה פתאם על בּרכיה לפניו ותשם את שתי זרועותיה הרכּות מסביב לגופו, גוף הילד.

– סֶדְּי, – אמרה, – הגרף הנהו אביך זקנך, הוא אבי אביך, אתה. הוא איש טוב מאד מאד, והוא אוהב אותך ומשתוקק שתאהבהו אף אתה, יען, כי בניו, הם הנערים הקטנים שלו, מתו. הוא משתוקק שתהיה מאֻשר ושתביא אשׁר לאחרים, הוא איש עשיר מאד, והוא רוצה שלא יחסר לך דבר מכל אשר תחשק נפשך. את כל הדברים האלה דבּר באזני המיסטר הוִישַם וגם נתן לו הרבה ממון בשבילך. ועכשיו הנה אתה יכל לתת לבּרידג’ט איזה סכום, אשר יספיק לה לשלם את שכר-דירתה וגם לקנות הכל בשביל מִיכָאֵל. האם לא יפה הדבר הזה, סדי? האם לא טוֹב־לב הוא? – והיא נשקה לילדה על לֶחיו העגֻלה, שפתאם הִתְלַקֵּחַ בה אֹדם בּהיר מחמת התרגשות לבו והשתוממותו.

הוא העביר את מבּט עיניו מאמו אל המיסטר הוִישַם.

– האוכל לקבל את זה עכשיו? – צעק. – האוכל לתת לה את זה מִיַּד? הנה היא נכונה לצאת.

המיסטר הוִישַם מסר לו את הממון. אלה היו שטרי־ממון חדשים ורעננים מִקֻפָּלִים בְּתַכְרִיךְ יפה.

כחֵץ מקשת עזב סדי את החדר.

– בּרידג’ט! – שמעו אותו צועק כשפרץ אל תוך חדר המבשלים. – בּרידג’ט, חכי-נא רגע אחד! הנה קצת ממון, ואַתּ יכולה לשלם שכר-דירתך. אבי זקני נתן לי את זה. זה הוא בשבילך ובשביל מיכאל.

– או, מר סדי! – צעקה בּרידג’ט בקול מרֻסק מפחד פתאם. – הן חמשה ועשרים דולר יש כאן. איפה היא המיסטריס?

– עלי ללכת ולבאר לה את הדבר, – אמרה המיסטריס ארול.

והיא יצאה את החדר והמיסטר הוִישַם נשאר לבדו לזמן-מה. הוא נגש אל החלון ויעמֹד ויבּט החוצה והוא תפוש-מחשבות. הוא חשב על אדות הגרף איש־דוֹרינקוּר הזקן, היושב בארמונו בחדר־הספרים הגדול והמפֹאָר, בו אפלה שוררת, והוא גלמוד וחולה במחלת הפּוֹדַגְרָה, ומסביבו עֹשר וְיקָר ותפארת, אבל אין איש אשר יאהב אותו, יען כי בכל ימי חייו הארֻכּים לא אהב מעולם בכל לבו כל איש, לבד מנפשֹ הוא; הוא היה תמיד אוהב אך את עצמו ודואג רק לעצמו ועז-פנים ונתון כֻּלוֹ לתאוותיו. עורך-הדין הזקן הִרְבָּה כל כך לדאוג לעסקי הגרף איש-דוֹרינקוּר ולתענוגיו, עד אשר לא היה לו פְנָאי לחשוב על אדות שאר הבריות; נראה היה לו, כי כל עשרו ואוֹנוֹ, כל היתרונות הנִתָּנים לו מרוּם יחשׂו וממעלתו הגבֹהה אין להם אלא לְשַׁמֵּשׁ מְקוֹר שעשועים ותענוגים בשביל הגרף איש־דוֹרינקוּר. ועכשיו, כאשר זָקַן וחלש, הנה כל המוֹתרוֹת וכל דאגתו לעצמו לא הביאו לו אלא מחלה ורוגזה ושנאה לָעוֹלָם, אשר בלי תפונה שנא אותו אף הוא. לַמרות כל עשרו ותפארתו עוד לא היה מעולם אציל זקן בלתי-אהוב כל כך על הבריות כמו הגרף איש־דוֹרינקוּר, וכמעט אשר לא היה כמֹהו איש עזוב וגלמוד. אלו היה רוצה, היה יכל למלא את ארמונו אורחים. הוא היה יכֹל לערוך מִשְׁתִּים וטִיוּלֵי־צַיִד נהדרים; אבל הוא יודע, כי אותם האנשים, אשר יקבּלו את הזמנותיו, יפחדו בסתר לבּם למראה פניו הזקנים והקודרים ולמשמע מִדְבָּרָיו העוֹקְצִים והאַרְסְיִים. לשונו היתה חדה כחרב ורוחו מָלְאָה מֶרִי, והוא היה מתענג בשפכו על הבריות את בוּזו ולעגו ובהביאו אותן במבוכה בכל פעם שהיתה לו האפשרות לעשות ככה, עֵקב אשר היו בעלי לב רגש יותר מדי או גְאֵיוֹנִים או פַחְדָּנִים.

המיסטר הוִישַם ידע היטב את לבו הקשה והאכזר, והוא חשב עליו בעת הביטו בעד החלון אל תוך הרחוב הקטן והצר. ואז קמה לנגד עיני רוחו, בתור הֵפֶךְ גמור, דמותו של הנער הקטן, היפה והעדין, כשהוא יושב על הכסא הגדול ומספר את ספורו על-אדות ידידיו, דיק והאשה מוכרת-התפוחים, בדברים נלהבים, תמימים ויוצאים מן הלב. והוא חשב על אדות ההכנסות העצומות, על אדות האחֻזות היפות והנהדרות, על-אדות כל העֹשר וכל הכח הרב, בין לטובה ובין לרעה, אשר יהיו מסורים בקרב הימים לידיו הקטנות והנפוחות של הלורד פונטלרוי הקטן, אותן הידים, אשר העמיק לתחבן לתוך כיסיו מתוך שַׁלְוָה גמורה.

– מה רב יהיה ההבדל בּיניהם, – אמר לעצמו. – מה רב יהיה ההבדל בּיניהם.

עוד מעט וסדריק ואמו שָׁבוּ. מצב־רוחו של סדריק היה מְרוֹמָם עד מאד. הוא ישב על כסאו הוא, בין אמו ובין עורך-הדין, והוא נשאר יושב אַחַת הישיבות הרגילות אצלו, כשידיו שׂוּמוֹת על בּרכיו. הוא היה נלהב כֻּלו מחמת שמחתו הָרַבָּה בָעֶזְרָה שנִתְּנָה לברידג’ט ובהתפעלותה.

– היא בכתה! – אמר, – היא אמרה, שהיא בוכיה מתוך שמחה. עד היום עוד לא ראיתי מעודי איש בוכה מתוך שמחה. אין זאת כי אבי זקני הוא איש טוב-לב עד מאד. אנכי לא ידעתי, שהוא איש טוב־לב כל-כך. הרי זה דבר נעים להיות גרף – נעים הרבה הרבה יותר מאשר חשבתי. אני כמעט שמֵח – אני כמעט שמח עד מאד על אשר עומד אני להיות לגרף.

 

פרק ג – הַפְּרֵדָה.    🔗

ההכרה, שהכּיר סדריק בַּיִתְרוֹנוֹת שיש לו לאיש כשהוא גרף, הלכה והתגברה עד מאד במרוצת השבוע הבא. כמעט שקשה היה לו להאמין, כי אין כמעט אף דבר אחד, אשר תחשק בו נפשו והוא לא יוכל לעשותו לְהֲנָאָתוֹ; לַאֲמִתּוֹ של דבר אפשר לאמר, כי הוא לא האמין כלל בזה. ואולם אחרי מִסְפַּר שׂיחות עם המיסטר הוִישַם הבין סוף סוף, כי הרשות בידו למלא את כל משאלות לבו הַתְּכוּפוֹת, והוא הִתְמכּר למלאותן מתוך פשטות ומתוך ששון, אשר הרבו לשעשע את לב המיסטר הוִישַם. במרוצת השבוע לפני צאתם לאנגליה חולל כמה דברים מפליאים. זמן רב אחרי כן זכר עורך הדין אותו הבֹּקר, בו יצאו כלם יחד לסור ולראות את פני דיק, ואת השעה שלאחר הצהרים שֶׁלַיוֹם ההוא, בה הפליאו כל־כך את לב האשה מוכרת התּפּוחים, בעלת ״מגלת היוחסין העתיקה", בעת התיַצבם לפני מקום עֶמדתה וְסַפְּרָם לה, כי עוד מעט ולה יהיה אֹהל ותנוּר ומטפחת לעטוף בה את גופה וסכום כסף, אשר נראה לה כאוצר נפלא.

– יען כי אני יוצא לאנגליה להיות ללורד, – באר סדריק ורוחו טובה עליו עד מאד. – ואין את נפשי כלל, אשר יעלה לפָנֵי זֵכר עצמותַיך הכואבות בכל פעם שיֵרד הגשם. עצמותי אני עוד לא כָאבו מעולם, ולכן איני יודע, עד כמה יגדל צערו של האיש שעצמותיו כואבות, אבל זה כמה פעמים שהשתתפתי בצערך, ולכן אקוה, שעכשיו יוטב מצבך.

– מוכרת־התפוחים הזאת היא אשה טובה עד מאד, – אמר אל המיסטר הוִישַם בהתרחקם ממקום עמדת האשה, אשר כמעט אשר לא נותרה בה נשמה מרב התרגשות, וַעֲדַיִן אינה מאמינה כלל באשרה הגדול הנכון לה. – פעם אחת, כאשר נפלתי ונִזַקְתִּי בברכי, נתנה לי תפוח חנם אין-כסף. משום זה אני זוכר אותה תמיד, יען כי תמיד אנו זוכרים את האנשים, אשר הטיבו עִמָּנוּ.

על לבו הקטן, הישר והתמים לא עלה מעולם, שיש אנשים כְּפוּיֵי תודה.

השיחה עם דיק היתה סוערת עד מאד. אך זה עתה הִתְקוֹטֵט דיק עם יֵ’יק קְטָטָה גדולה, וכשבאו לראותו היתה רוחו רעה עליו. ומה גדלה השתוממותו, כאשר הודיעהו סדריק מתוך לב מלא מנוחה, כי הם באו לתת לו את הדברים, אשר נִדְמוּ בעיניו חשובים עד מאד, ורוצים להרחיק מלבו כל פֶּגַע וכל תַּקָלָה; הוא כמעט נדהם מרֹב תמהון. דרכו של הלורד פונטלרוי להודיע את סבּת בִּקוּרו היתה מלאה פַּשְׁטוּת ותמימוּת. וגדול היה הרֹשם, שעשה תֹם-לבו זה בלבו של המיסטר הוִישַם, אשר עמד על ידו ושמע את דבריו. הידיעה, כי ידידו הישן היה ללורד וכי הוא נמצא בסכּנה להיות לגרף אם יאריך ימים למדי, גרמה לו לְדִיק לפקוח לרוָחה את עיניו ואת פיו, והוא הזדעזע כל־כך, שמצנפתו נפלה לו מראשו. כאשר הרים אותה, הוציא מפיו קריאה מְשֻׁנָה. היא נראתה מְשֻׁנָה לַמיסטר הוישם, אך סדריק כבר שמע אותה לפנים.

– אך הֶבֶל יֶהְגֶה פִּיךָ! – אמר. – האם לְהָתֵל בי באת הנה? – הדברים האלה הביאו כפי הנראה קצת מבוכה בלב הוד לורדיותו, אך עוד מעט והוא שב וַיִתְאוֹשֵׁשׁ.

– הכּל חשבו בַתְּחִלָּה, כי שקר הדבר, – אמר. – המיסטר הובּס חשב, כי שרב-השמש הכּה על ראשי. ואף אני עצמי לא האמנתי בראשונה, כי ימצא הדבר חן בעיני, ואולם עתה, כאשר הסכּנתי אליו הנה טוב הדבר וישר בעיני עד מאד. אותו האיש, שהנהו עכשיו הגרף

אָבי זקני הנהו; והוא רוצה שאעשה את כל אשר תְּאַוֶּה נפשי. הוא איש טוב-לב מאד, אף-על-פי שהנהו גרף; והוא שלח לי ממון הרבה מאד בידי המיסטר הוִישַם, והנה הבאתי גם לך קצת ממון, למען אשר תִּגָּאֵל מידי יֵ’יק.

וסוף דבר היה, כי דיק אמנם גאל את עצמו מידי י’יק ועל-ידי זה היה בעצמו לבעל-עסק, ואף מִבְרָשׁוֹת אחדות חדשות היו לו וְשֶׁלֶט מרהיב עין וכל שאָר המכשירים. אַף הוא קשה היה לו להאמין באשרו כמו שקשה היה לה לָאשה מוכרת-התפוחים בעלת מגלת-היוחסין העתיקה להאמין באשרה היא; הוא הביט בעינים קמות על מֵיטִיבוֹ הצעיר וְפָחד בלבו פן יִיקץ פתאם משנתו והנה כל זה אך חלום. הוא כמעט לא הרהיב עז בנפשו להאמין בדבר עד ששלח סדריק את ידו לאַמֵּץ את ידו הוא בברכת-הפרֵדה.

– ובכן, שלום לך, – אמר; ואף-על-פי שהוא התאמץ לדבר ברוח שוקטה, בכל זאת רעד קולו קצת והוא מִצְמֵץ בעיניו החֻמוֹת הגדולות. – והנני מקוה שתצליח במעשיך. צר לי ללכת ממך ולעזבך, ואולם כשאהיה לגרף, אולי אשוּב הֵנה. ורוצה אני שתכתוב לי, יען כי תמיד היינו ידידים נאמנים. וכשתכתוב לי, הנה לְהֵיכָן עליך לשלוח את מכתביך. – והוא נתן לו פִסַּת נְיָר. – ושמי לא יִקָּרֵא עוד סדריק אֶרוֹל, כי אם הלורד פונטלרוי, וְ – וְשלום לך, דיק.

דיק מצמץ אף הוא בעיניו וְרִיסִי עיניו נִרְטְבוּ מדמעות. הוא היה נער מגהץ-מנעלים ללא השכּלה, וּוַדַּאי שהיה קשה לו להביע בדברים את אשר הרגישה נפשו ברגע הזה, אִלוּ נִסָּה להביע; אפשר שמשום זה לא נסה כלל, אלא מצמץ רק בעיניו והרגיש כמו גוּשׁ הַשָּׂם מַחֲנָק לגרונו.

־ מי יתן ולא יצאת מזה, – אמר בקול צָרוּד. ואז מצמץ שוב בעיניו. אחרי כן הביט אל המיסטר הוִישַם ויגע בידו במצנפתו. – תודתי לך, אדוני, על אשר הבֵאת אותו הֵנה ועל כל אשר עשית בשבילי. הוא – הוא נער נפלא, – הוסיף. – אנכי חִבַּבְתִּי אותו תמיד עד מאד. הוא נער מוזר ונפלא כל-כך – כל-כך מוזר ונפלא.

וכאשר פנו וילכו לדרכם הוסיף עוד הוא לעמֹד על מקומו ולהביט אחריהם, והוא נבוך ונדהם, ועיניו כמו לוּטוֹת בָּעֲרָפֶל והגוּש מוסיף לשים מחנק לגרונו, מדי הסתּכּלו בנער הקטן וההדוּר הצועד מתוך שמחה לצדו של איש-לויתו גְבָהּ-הקומה והזקוף כְקָנֶהּ.

עד יום צאתו לדרכו בִלָּה הוד לורדיותו את זמנו ככל האפשר בחנותו של המיסטר הוֹבּס. רוח נְכֵאָה תָקְפָה את המיסטר הוֹבּס והוא התהלך קודר ונדכּא. כאשר הביא לו ידידו הצעיר בתרועת נצחון את מַתְּנת הפרֵדה, והיא שעון של זהב עם שרשרת, נבוך המיסטר הוֹבּס עד מאד ולא ידע את נפשו. הוא הניח את הנַּרְתִּיק עם השעון על ברכו האמיצה וְחָטְמוֹ נשם רוח בחזקה כמה וכמה פעמים.

– הנה שם כתובים דברים אחדים, – אמר סדריק, – בתוך הנרתּיק פנימה. אנכי בעצמי אמרתי לָאִיש את הדברים אשר יכתוב שם: “מאת ידידו הכי נאמן, הלורד פונטלרוי, לַמִּיסטר הוֹבּס. הַבֶּט-נָא וּרְאֵה, וְזִכְרִי עַל לִבְּךָ הַעֲלֵה”. איני רוצה שתשכחני.

המיסטר הוֹבּס נָשַׁם שוב רוח בחטמו בקול רם מאד.

– אנכי לא אשכחך, – אמר, וקולו היה צרוד קצת כקול דיק בדבּרוֹ; – וגם אתה אל תשכחני בצאתך מזה ובבואך אל בין אצילי בריטַניה.

– אנכי לא אשכחך בְּכָל אשר אהיה, – ענה הוד לורדיותו. – אנכי בִליתי אתך את יָמַי הֲכִי־מאֻשרים; לפחות, כמה מִיָּמַי הכִי-מאֻשרים. אני מקוה, שתבוא לראותני בקרב הימים. בטוח אני, כי אבי זקני ישמח מאד לראותך. אפשר שיכתוב לך וְיַזְמִינְךְ לבוא, כאשר אספר לו על-אדותיך. הן לא תקצוף עליו על היותו גרף, האף אין זאת? רצוני לאמר, שאם יַזמינך לבוא אליו, הן לא תשיב את פניו אך בגלל היותו גרף?

– אז אבוא לראות את פניך, – השיב המיסטר הוֹבּס מתוך נמוס.

וככה כאִלוּ נדבּרו ביניהם, שאם יקבל מאת הגרף הזמנה פוֹצֶרֶת בו לבוא ולבַלות חדשים אחדים בארמון דורינקוּר, אז יעזוב אחרי נפשו את משפטיו הקדֻמִּים הרֶפֻּבְּלִיָקָאִיים ויצרור את המִזְוָדָה שלו, כדי לשים לדרך פעמיו. |

לסוף נגמרו כל ההכנות; הגיע היום, בו הוּבלו הארגזים אל אנית הקטור, והגיעה השעה, בה עמדה המרכבה לפני פתח הבית. ואז תָּקף את הנער רגש מוזר של בדידות. אמו נסגרה לזמן-מה בחדרה; כאשר ירדה בַמעלות היו עיניה הפקוחות לרוָחה רטֻבּוֹת ושפתיה הרעננות רעדו. סדריק נגש אליה, והיא גָחֲנָה אליו, והוא חבּק אותה בזרֹעוֹתיו והם נשקו זה לזה. הוא הרגיש, כי דבר-מה מכאיב את לב שניהם, אף-על-פי שהוא לא ידע מה זה; ואולם מחשבה עֲדִינָה אחת עלתה על לבו ותעבור על דַּל שפתיו:

– אנחנו אהבנו את הבית הנחמד הזה, חמדתי, האף אין זאת? – אמר. – אנחנו נוסיף לאהבהו תמיד, האף אין זאת?

– כן, כן, – ענתה בלחש רך. – כן, יקירי.

ואחרי כן ירדו וישבו במרכבה וסדריק ישב ונלחץ אליה, וכאשר הביטה אחריה בעד החלון, הביט הוא בָהּ ומהר לתפוש את ידה וּלאַמֵּץ אותה בעז.

ואחרי כן, מבלי דעת כיצד באו לשם, הנה נמצאו באנית-הקִטּוֹר, ומסביבם רַב השאון וְרַבּה המבוכה; כפעם בפעם באו מרכּבות והביאו נוסעים; נוסעים התרגשו וחרדו בגלל צרורותיהם, שעוד לא הגיעו לכאן, וְחָשְׁשׁוּ שמא יאחרו; מִזְוָדוֹת וארגזים גדולים נסחבו וְנִתְגַבְּבוּ אלה על אלה; מַלָּחִים שִׁלְשְׁלוּ חֲבָלִים והתרוצצו רוּץ ושוב; אופיצרים השמיעו פקֻדּוֹת; גבירות וגברים וטף ומיניקות באו למכסה- האניה – מהם צוחקים ועליזים, ומהם מחרישים ועצֻבּים, פה ושם שנים או שלשה בוכים וּמְנַגְּבִים עיניהם במטפחותיהם. בכל אשר פָּנה מצא סדריק דברים מלאי ענין; הוא התבונן אל פְּקָעוֹת החבלים, אל המִפְרָשׂים הפרושים, אל הַתְּרָנִים הגבֹהים-גבֹהים, אשר נראו כמגיעים עד שמי התכֵלת הבהירים; הוא החל להכין את עצמו לְהִכָּנֵס בשיחה עם המלחים ולשמוע מפיהם ידיעות בענין שודדי הים.

וכבר הגיע הרגע האחרון, והוא עמד אז נשען על מסעד המכסה העליון ויתבונן אל ההכנות האחרונות, התבּונֵן והתענֵג למראֵה כל ההתרגשות ולמשמע זעקותיהם של המלחים, והנה נִפְנְתָה תשומת לבו לקול הֲמוּלָה קלה, אשר קמה בקרב אחת הקבֻצות לא הרחק ממקום עמדתו. מי שהוא נֶחְפָּז לִבְקעַ לו דרך בין אנשי הקבֻצה הזאת בחזק יד, והוא התקרב אליו. זה היה נער, והוא החזיק בידו דבר־מה אָדֹם. זה היה דיק. הוא הגיע עד מקום סדריק וכמעט אשר לא נותרה נשמה באפו.

– אנכי עברתי את כל הדרך במרוצה, – אמר. – באתי לראות את פניך לפני צאתך. העסק שלי מצליח על הצד היותר טוב! את זאת קניתי בשבילך בכסף אשר השתכרתי אתמול. אתה יכל להשתמש בה בעת הִמָּצְאֲךָ בחברת אנשים מהֻדרים. גליון הַנְּיָר, שֶׁשִּׁמֵשׁ מעטפה לה, אָבַד מידי בעת התאמצי לבקֹע לי דרך בין המון האנשים האלה. הם מֵאֲנו לתת אותי לעבור אליך. זו היא מִטְפַּחַת.

את כל הדברים האלה פָּלַט מפיו בנשימה אחת. נשמע קול צלצול הפעמון והוא נחפז לעזוב את האניה עוד טרם הספיק סדריק להוציא מפיו אף מלה אחת.

– שלום לך! – אמר כשהוא נושם בכבֵדוּת. – תשתמש בה בעת המצאך בחברת אנשים מהֻדרים. – והוא קפץ ממקומו ונעלם.

רגעים מועטים אחרי-כן ראו אותו כשהוא בוקע לו דרך בחפּזון בין ההמון אשר על מכסה האניה התחתון, ורגליו אך הספיקו לקפוץ על החוף, והנה הוּרָמָה הַמַּעְבָּרָה. הוא עמד בִּרְחוֹב-הַחוף והניע את מצנפתו.

סדריק החזיק בידו את המטפחת. זו היתה מטפחת־משי אדֻמה־בּהירה, מצֻיָּרה בציוּרי פַרְסוֹת־בַּרְזֶל לסוסים וְרָאשי סוסים צבועים בצבע אַרְגָּמָן.

והנה גדלו השאון וההמולה והמבוכה עד מאד מאד. האנשים אשר ברחוב-החוף החלו לזעוק לידידיהם, והאנשים אשר באניה ענו לעֻמתם בזעקות:

– שלום, שלום, שלום, ידיד יָשָׁן! – דומה היה, כי כל אחד ואחד צועק ככה. – אל נא תשכחֵנו. כתוב מכתב כשתבוא לליברפול. שלום! שלום!

הלורד פונטלרוי הקטן כפף את גוו אל מול פניו והניע את המטפחת האדֻמה.

– שלום, דיק! – זעק בקול אדיר. – תודתי לך. שלום, דיק!

ואנית־הקִטור נָעָה ממקומה, והמון האנשים עוד הוסיפו להשמיע את קריאותיהם וברכותיהם, ואֵם סדריק הורידה את הַצָּעִיף על עיניה, ועל-פני החוף עוד רבה המבוכה וההתרגשות; ואולם דיק לא ראה עוד דבר בלתי-אם אותם הפנים הבּהירים, פני הילד, ואותן השערות הבּהירות, אשר הִבְהִיקו בתוך קרני השמש וְהִתְנַפְנְפוּ לָרוּחַ הקלה, ולא שמע עוד דבר בלתי-אם אותו קול הילד היוצא מן הלב וקורא ״שלום, דיק!" והלורד פונטלרוי הקטן הִפְלִיג בָּאֳניָה מביתו וממולדתו אל ארץ אבותיו, אשר הוא לא יְדָעָהּ.

 

פרק ד. בְּאַנְגְּלִיָּה.    🔗

עוד במרוּצת ימי הנסיעה סִפּרה אֵם סדריק לבנה, כי היא לא תדוּר אתו בדירה אחת; וכאשר נתבּרר לו הדבר בַּפַּעַם הראשונה, גדל יגונו כל-כך, שהמיסטר הוישם ראה ונוכח, כי מֵחָכְמָה עשה הגרף בצווֹתו, שאמו תהיה תמיד קרובה אליו ותוכל לראותו לעתים קרובות; כי הנה ברור היה הדבר, שלולא זאת, היתה הפרֵדה כבֵדה עליו מנשוא. ואולם אמו ידעה לְהַדְרִיךְ את בנה ברוח אהבה ועֶדנה וַתַּצליח לנטוע בּלבּו את ההרגשה, שהיא תהיה קרובה אליו עד מאד, עד אשר כעבור זמן-מה סר מעליו הפחד אשר תקף אותו, פן יפרידו ביניהם באמת.

– ביתי אינו רחוק מן הארמון, סֶדי, – אמרה וחזרה ואמרה בכל פעם שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה השיחה בענין זה – אך מַהֲלַךְ שעה קצרה מביתכם, ואתה תוכל לרוץ שמה בכל עת וזמן ולראות אותי בכל יום ויום, ואז כמה דברים יהיו לך לספּר לי! ומה מאֻשרים נהיה שנינו יחדו! והמקום מקום נהדר עד מאד. אביך ספּר לי כמה פעמים על-אדותיו. הוא אהב אותו אהבה רבה; ואף גם אתה תאהבהו.

– הייתי מרבה לאהוב אותו, אִלוּ הָיִית גם אַתְּ שם, – אמר הוד לורדיותו ומלבו התפרצה אנחה כבֵדה.

הוא לא יכֹל לְהִשְׁתַּחֲרֵר מִתִּמְהוֹן-לבו לשֵמע דבר זר ומתמיה כזה, אשר תָּדוּר ״חֶמְדָתוֹ" בבית אחד והוא – בבית שני.

כי הנה גמרה המיסטריס אֶרוֹל בלבה, כי הטוב טוב לה לבלי באר לו את סבת הדבר הזה.

– לפי דעתי מוטב לו לבלתי יֵדע את סבּת הדבר, – אמרה לַמיסטר הוישם. – הן הענין לא יהיה מובן לו כל צָרְכּוֹ, ורק כי יַכאיב את לבו וְיַעֲלִיבֵהוּ; ובטוחה אני בלבי, כי הוא יַרבּה לאהוב את הגרף בלב טהור ותמים, אם לא יֵדע, כי אביו זקנו שונא אותי שנאה עזה כל-כך. הוא לא ראה ולא ידע מעולם לא שנאה ולא קְשִׁי-לֵב, ובלי תפונה יכאב לו לבו עד מאד לדעת, כי יש אשר איש ישנאני. הוא עצמו מרבה כל-כך לאהוב, ואני מה יָּקַרְתִּי בעיניו! מוטב לו לבלתי יֵדע, עד אשר יגדל דַּיּוֹ, וגם בשביל הגרף אין טוב מזה. כי הנה דבר זה יש בכחו להקים חַיִץ ביניהם, אף-על-פי שסֶדי אינו אלא ילד.

ובכן לא ידע סדריק אלא שמשום איזו סִבַּת-סֵתֶר אין הוא ואמו יכולים לדוּר בבית אחד, איזו סבּה, שאין הוא מֻכשר להבין אותה כל עוד ילד קטן הנהו, אבל כאשר יגדל יותר תִּתְבָּרֵר לו. הוא תָמַהּ עד מאד; ואולם סוף-סוף הן לא היתה לו שום סבּה להצטער הרבּה; ואחרי כמה וכמה שיחות, שבהן התאמצה אמו להרגיע את רוחו ולצַיֵּר לפניו את הצד הבּהיר שבַּתְּמונה, החל הצד הקודר שבּהּ ללכת הלוך וְהִטַּשְׁטֵשׁ, אף-על-פי שלפעמים היה המיסטר הוישם רואה אותו יושב קודר וזועף קצת, עיניו מסתכּלות בים ופניו סֶרְיוֹזיים עד מאד, וכמה פעמים שמע גם אנחה, שלא כדרך הילדים, מַּגִּיחָה מגרונו.

– אין הדבר מוצא חן בעיני, – אמר פעם אחת אל עורך-הדין באחת משיחותיו, אשר שוחח עמו מתוך הדרת-הכבוד. – לא תוכל לתאר לך, עד כמה אין הדבר מוצא חן בעיני; ואולם רבים הם הפגעים והצרות בעולם הזה, ועלינו לשאת אותם ולהַשְלִים עמהם. כך אומרת מרי, ואף גם את המיסטר הובּס שמעתי אומר ככה. והנה גם חמדתי דורשת מאתי, כי אֵאוֹת לדור עם אבי זקני, יען כי כל בניו מתו, כפי שתדע, ודבר זה מעציב עד מאד. הן יתמלא לבך רחמים על איש, אשר מתו כל בניו והאחד מהם נהרג לפתע פתאם.

אחד הדברים, אשר הרחיבו תמיד את לב הבּריות, אשר אִנָּה להם המקרה להתודע אל הוד לורדיותו הצעיר, היה מראֵה פניו המביעים חכמה בעת הִכָּנְסוֹ בשיחה עם איש; מראֵהו זה, ביחד עם ההערות הַמְחֻכָּמוֹת, שלא כדרך הילדים, שהיה משמיע לפעמים כְּדָבָר בְּעִתּוֹ, וביחד עם התמימות הגמורה והסֶריוֹזִיּוּת, שהביעו פניו, פני-ילד עגֻלים, צָדוּ את לב רואיו בכֹח שאין לעמד כנגדו. הוא היה נער קטן, בעל ראש מסֻלסל, ויפה ופוֹרֵחַ כל-כך, שבשעה שהיה יושב ומחבּק בידיו הנפוחות את ברכיו ומדבר את דבריו מתוך כֹּבד-ראש גמור, היה למקור שעשועים ותענוגים לכל שומעיו. לאט לאט החל גם המיסטר הוישם להתענג ולשעשע את נפשו בחברתו.

– ובכן אתה נכון להתאמץ לאהוב את הגרף? – שאל.

– כן, – ענה הוד לורדיותו. – הן שְׁאֵר-בְּשָׂרִי הוא, ומובן הדבר שעלינו לאהוב את שארי-בשרנו; וחוץ מזה, הן הוא היטיב עִמי עד מאד. כשאדם מרבה להיטיב עמך כל-כך ודואג להמציא לך את כל אשר תאוה נפשך, הלא טֶבַע הדבר מְחַיֵּב, שאתה תאהבהו, אפילו אם איננו שאר בשרך, ואולם אם שאר-בשרך הנהו והוא אף עושה בשבילך את כל אלה, הלא אז תאהבהו ותוקירהו עד מאד.

– החושב אתה, – העיר המיסטר הוישם, – כי הוא אף הוא יאהבך?

– אמנם כן, – אמר סדריק, – חושב אני, כי הוא יאהבני, יען כי אף אני הלא שאר-בשרו הנני, וחוץ מזה הנני נערו הקטן של נערו הוא, ועתה הלא תראה, כי אין זאת אשר אהֹב יאהבני, כי לולא זאת הן לא היה עושה בשבילי את כל הישר בעיני ולא היה שולח אותך להביאני אליו.

– הה! – העיר עורך-הדין, – האֻמנם כן הוא הדבר?

– אמנם כן הוא, – אמר סדריק, – האם לא תחשוב גם אתה, כי כן הוא? הלא טבע הדבר מחַיֵּב, שיאהב האדם את נכדו.

אך הספיקו האנשים, שחלו במחלת-הים¹, להֵרָפֵא ממחלתם ולעלות למכסה-האניה, כדי להתנודד בכסאות-האניה שלהם ולשעשע את נפשם, והנה כבר ידע כל אחד ואחד מהם את הספור הָרוֹמַנְטי בדבר הלורד פונטלרוי הקטן, וכל אחד ואחד מהם נמשך לבו אחרי הנער הקטן, אשר היה רץ על פני האניה או מְהַלֵּךְ ביחד עם אמו או עם עורך-הדין הזקן, גבַהּ-הקומה ודַק-הבּשׂר, או היה משוחח עם המלחים. הכל אהבו אותו; הכל היו לידידיו. והוא היה נכון תמיד לרכוש לו ידידים. כשהיו האדונים מתהלכים על-פני מכסֵה האניה הלוך וָשוּב והיו מַרשים לו להתהלך עמהם, היה צועד לצדם ברגל ישרה ואמיצה, כדרך הגברים, ועונה על כל מַהֲתַלּוֹתֵיהֶם לשמחת לב כלם; כשהיו הגבירות משוחחות עמו, נשמע תמיד קול צחוק בקרב הקבֻצּה שהתאספה מסביבו; כשהיה משַׂחֵק עם הילדים, רבתה תמיד החדוה ביניהם. לוֹ היו ידידים אהובים גם בין המלחים; הוא שמע מפיהם ספורי נפלאות על-אדות שודדי הים ושבר אניות ואיים שוממים; הוא למד מהם לְשַׁלְשֵׁל את החבלים ולערֹך עגנים וּתְרָנִים לאניות-צעצועים וגם רכש לו המון ידיעות מפליאות מאד בכל עניני הַסַּפָּנוּת. פעמים יש שהיה מְתַבֵּל את שיחותיו בכמה וכמה מלים המיֻחדות לְסַפָּנִים, ופעם אחת עורר קול צחוק אדיר בקרב קבֻצה אחת של גבירות ואדונים, שישבו על מכסה האניה, עטופים במטפחותיהם ובאדרותיהם, באמרו בְנַחַת כְּמֵסִיחַ לְפִי תֻמּוֹ:

– שֵׁד וּבְכוֹר שָׂטָן, מה קר האויר היום!

הוא תָמַהּ, מפני מה הם צוחקים. הוא קָלַט את המבטא הסַפָּנִי הזה מדברי ״איש סַפָּן בא בימים" וְיֶ’רִי שמו, אשר ספּר לו ספורים, שבהם היה המבטא ההוא מצוי עד מאד. אם נשפוט על פי ספוריו בדבר מקרי חייו ופגעיהם, עשה יֶ’רִי כאַלְפַיִם או כשלשת אֲלָפִים נסיעות בים, ובכל פעם נשברו באופנים שונים האניות שבהן נסע על יד איים מלאים פראים אוכלי אדם, צמאים לדם. ואם נשפוט על פי אותם הספורים הַמַחֲרִידִים את הלב, כבר היה יֶ’רי כמה פעמים צָלוּי וְנֶאֱכַל לַחֲלָקָיו וכחמש עשרה או עשרים פעם נִתְּחוּ לו את עוֹר קַרְקָפוֹ.

– ומשום זה קָרְחוּ כל שׂערותיו, – באר הלורד פונטלרוי לאמו. – אם ינַתּחו את עור קרקפך כמה פעמים, לא תוספנה עוד שערותיך לצמוח עד עולם. שערותיו של יֶ’רי לא הוסיפו עוד לצמוח אחרי אותו המקרה האחרון, כְּשֶׁמַלְכָּם של הַפַּרוֹמַצַּוִּיקִינִים נתּח לו את עור קרקפו בְמַאֲכֶלֶת עשויה גֻלְגָּלְתּוֹ של רֹאשׁ הַמוֹפְּסְלֵימוּמְפְּקִים. הוא אומר, כי זה היה אחד המקרים היותר נוראים בחייו. הוא נִבְעַת כל-כך בשעה שהמלך הניף את סכּינו, ששערותיו סָמְרוּ מפחד, וכה נשארו תְקוּעִים כְּמַסְמֵרִים גם אחרי הִנָּתֵחַ העור, והמלך החובש עכשיו את העור לראשו מַרְאֵהוּ כנושא מִבְרֶשֶׁת על ראשו. מעודי לא שמעתי מקרים נוראים כאלה שקרו את י’רי! כמה הייתי רוצה לספר אותם לַמִּיסטר הובּס!

לפעמים, כשהאויר היה רע מאד והנוסעים נשארו באולם תחת מכסה האניה, פצרו בו כמה מידידיו הגדולים ממנו, שיספר להם אֵי-אֵלֶה ממקריו ופגעיו של י’רי, וכשהיה יושב ומספר להם מתוך התלהבות והתפעלות, הנה וַדאי הדבר, שבכל האניות, שעברו את הים האַטְלַנְטִי, לא היה נוסע אהוב וחביב כל כך על הבריות כמו הלורד פונטלרוי הקטן. בתֹם לבו וברוחו הטובה עליו היה נכון תמיד להכניס אף הוא את חלקו הדל, כפי אשר השיגה ידו, לתוך השעשועים הכלליים, והוא לא ידע ולא הרגיש כלל, מה רב ערכו הוא, הילד, בנדון זה, ועל-ידי זה גָדלו קִסְמוֹ וחִנּוֹ עוד יותר.

– ספוריו של יֶ’רי לוקחים את לבם עד מאד, – אמר לאמו. – ואולם כְּשֶאֲנִי לְעַצְמִי – הלא תסלחי לי, חמדתי – אבל יש שמחשבה עולה על לבי, שאי-אפשר שיהיו כּלם אמתּים, אלמלא קרו את יֶ’רי עצמו; אבל היות שהם כּלם קרו את יֶ’רי – הנה מוזר הדבר עד מאד, כמובן, ואולי יש שהוא שוכח לפעמים וטועה קצת בדבריו, אחרי שנתחו לו את עור קרקפו פעמים רבות כל-כך. איש, שנתחו את עור קרקפו כמה וכמה פּעמים, הן לא יִפָּלֵא הדבר, אם נעשה שַׁכְּחָן.

כבר עברו אחד עשר יום למיום הפָּרדו מידידו דיק, והנה הגיע עד ליברפול, וּבְאוֹר ליום השנים עשר והמרכּבה, בה נסעו הוא ואמו והמיסטר הוישם מן הַתַּחֲנָה, התעכּבה לפני שערי קָאוּרט-לוֹדג'. בָּאֲפֵלָה לא יכלו לראות היטב את הבית. סדריק לא ראה בלתי-אם דרך, בה עברה המרכבה מתחת לענפי עצים גדולים הַסּוֹכְכִים ממעלה כמראֵה הַקֶּשֶׁת, ואחרי שעברה המרכבה זמן-מה בדרך זו, נראתה לפניו דרך פתוחה, ובעדה הִשְׁתַּפֵַּך זרם אור בהיר.

מֶרִי באה אף היא הֵנה לְשָׁרֵת לגברתה והיא הגיעה אל הבית לפניהם. כאשר קפץ סדריק מן המרכבה ראו עיניו משרת אחד או שנים עומדים בַּמִּסְדְּרוֹן המוּאר וּרְחַב-הידים, וּמֶרי עמדה בפתח-הדלת.

הלורד פונטלרוי נגש אליה בקפיצה וַיַּפְלֵט מפיו קריאת-שמחה:

– הנה כבר באת, מרי? – אמר. – הנה מרי, חמדתי, – והוא נשק למשרתת על לחיה הגסה והאדֻמה.

– שְׂמֵחָה אני מאד לראותך פה, מרי, – אמרה אליה המיסטריס אֶרוֹל בּלחש. – כה נעים לי לראותך. מעתה לא ארגיש את עצמי בַנֵּכָר כל-כך. – והיא הושיטה לה את ידה הקטנה, וּמֶרִי אִמְּצָה אותה בעֹז. היא ידעה, עד כמה רגש-ה״נֵכָר" הראשון הזה מַכבּיד על לב האם הטובה, אשר עזבה את ארצה ומולדתה והיתה נכונה לְוַתֵּר על ילדהּ.

המשרתים האנגליים התבוננו בתשוקה רבה אל הנער ואל אמו גם שניהם. שמועות שונות כבר לָקחה אזנם בִּדבר שניהם; הם ידעו, מה גָּדַל קצפו של הגרף, ומדוע צֻוְּתָה המיסטריס אֶרוֹל לדור בקאורט-לודגּ' ובנהּ הקטן בָּאַרמון; הם ידעו כמו כן את דבר העֹשר הרב, אשר יעבור בירושה לידי הנער הקטן, ואת קְשִׁי-לבו של אביו זקנו ואת מחלת-הפודגרה שלו ואת רוחו הרעה.

– אכן לא יִנְעֲמוּ לו החיים לַנַּעַר הַמִּסְכֵּן הזה על-יד אביו זקנו, – דברו ביניהם לבין עצמם.

ואולם הם לא ידעו מה טיבו של הלורד הקטן הזה, אשר בא לגור בקרבם; הם עוד טרם הבינו כלל את תכונתו של מי שעתיד להיות בקרב הימים הגרף איש-דורינקור.

הוא פשט את אדרתו כאיש הרגיל לעשות את כל מעשיו בעצמו, ויחל להתבונן אל סביביו. הוא התבונן אל הפרוזדור רְחַב-הַיָּדַיִם, אל התמונות המקַשְּׁטות את כתליו, אל קרני הַצְּבָאִים ואל שאָר הדברים הַמַּרְהִיבים עין ולב. הם הרהיבו את לבו, יען כי מעודו ועד היום לא ראה דברים כאלה בבית איש פרטי.

– חמדתי, – אמר, – זה הוא בית יפה עד מאד, האף אין זאת? שמח אני לדעת, כי אתּ תדורי פה. הנה זה הוא בית גדול עד מאד.

ואמנם גדול היה הבית, אם נַשְׁוֶה אותו אל אותו הבית שֶׁבָּרְחוֹב הצר בניוּ-יוֹרק, ואף גם היה יפה ונעים מאד. מרי הובילה אותם וַתַּעֲלֵם בַּמַּעלות לַחֲדַר המִטות, אשר כתליו היו ספונים אֲרִיג הַצִּיץ, וּבְקָמִין בערה אש, וחָתול פרסי לבן כשלג ישן לו מתוך הַרְחָבָה על פני מַרְבַד-הַשֵּׂעָר הלבן שלפני הקָמין.

– את זה שלחה לך, גברתי, הַסּוֹכֶנֶת על הארמון, – בארה מרי. – היא עצמה גבירה טובת-לב הנֶה, והכינה את כל הדרוש בשביל גברתי. אני דברתי אִתּה רגעים אחדים, והיא אמרה, כי אהבה את הקפיטן, גברתי, והיא מְבַכָּה את מותו; ועוד אמרה, כי החתול הגדול, כשהוא ישן על המרבד, יוסיף לַחדר מַרְאֶה נעים. היא ידעה את הקפיטן ארול כשהיה עוד נער קטן, והיא אומרת, שהוא היה נער יפה-תֹאַר ויפה-מראה, וגם בהיותו איש צעיר היה יפה מאד, ופיו מָלא דברים טובים ונחומים לכל הבּריות, אם קטן ואם גדול. והנה אני אומרת לה ואומרת כך: “הוא עזב אחריו נער הדומה אליו בַּכֹּל, גברתי, כי ילד יפה ממנו עוד לא ראיתי מעודי”.

כאשר כִּלו את הכנותיהם, ירדו בַמעלות ויבֹאו אל חדר אחר גדול ומוּאר; תִּקְרָתוֹ היתה נמוכה ורהיטיו היו כְבֵדִים ומחֻטָּבִים בטוּב טעם, הכסאות היו עמֻקים ומסעדיהם גבֹהים וַאֲטֻמִים, ואף גם היו שם אִצְטַבָּאוֹת מֻפְלָאוֹת וארגזים עם קִשּׁוּטים יפים ונפלאים. לפני הקמין נח שם עוֹר-נָמֵר גדול ולשני עֲבָרָיו כסאות מְרֻפָּדִים. החתול הלבן היפה קבל באהבה את לְטִיפוֹתָיו של הלורד פונטלרוי הקטן וירד אחריו בַּמעלות, וכאשר התמודד הנער על-פני עור הנמר, ישב גם הוא על-ידו בַחֲשִׁיבוּת וְהִתְרַפֵּק עליו כמו נכון לכרות עמו ברית ידידות. לב סדריק התמלא רגש נעים כל-כך, שהוא הניח את ראשו על ידו והחל ללַטפו, מבלי שים לב לַדברים אשר נִדְבְּרוּ ביניהם אמו והמיסטר הַוִּישַׁם.

והם אמנם נדברו ביניהם בלחש. פני המיסטריס אֶרוֹל היו חִוְרים והביעו התרגשות-לבה.

– הלילה עוד לא ילך שמה? – אמרה. – הלילה הזה עוד ילין אתי?

– כן, – השיב המיסטר הוישם בלחש אף הוא. – אין הדבר מן הנחוץ, שילך שמה עוד הלָילה. אני עצמי אשים פָּני הארמוֹנה אך נכַלה לאכול את סעֻדתנו ואוֹדיע לַגרף את דבר בואנו.

המיסטריס אֶרוֹל השפּילה את עיניה ותַּבּט בסדריק. הוא שכב על פני העור השחור וְכָתֹם, כדרכו, שְׁכִיבָה מלֵאה חן ושאננה; אור האֵשׁ נָגַהּ על פניו הנחמדים שאדמו, ותלתלי שערותיו הנופלות היו מפֻזרים על פני המרבד; החתול הגדול נָהַם מתוך שנתו המתוקה; כנראה נֶהֱנֶה מנגיעות היד הקטנה, אשר החליקה את שערותיו.

בת-צחוק מלֵאה עַיְפוּת הופיעה על שפתי המיסטריס אֶרוֹל.

– הוד לורדיותו אינו יודע את אשר הוא שׁוֹלל ממני בקַחתּו ממני² את בני, – אמרה ברוח עצבה. אז הבּיטה בפני עורך-הדין. – התואיל, אדוני, לאמר לו, – אמרה, – כי אין את נפשי לקבל את הממון מידו?

– הממון! – קרא המיסטר הוישם. – הן לא תכַוְּנִי בזה, גברתי, לַמָּמוֹן שהוא רוצה לתת לך לְמִחְיָתֵךְ.

– כן, – אמרה מתוך פשטות גמורה; – מוטב לי שלא אקבּלהו מידו. מחֻיָּבה אני להסכים לדוּר בביתו, והנני מבּיעה לו את תודתי על זה, יען כי על-ידי זה יש לי האפשרות להיות קרובה לבני; ואולם ישׁ לי קצת כסף משלי – והוא יספיק לי למחיתי – ובוחרת אני לבלתי קַחְתִּי את ממונו הוא. אחרי שהוא מרבּה כל-כך לשנוא אותי, הנה ארגיש קצת בעצמי, כּאִלוּ מכרתי לו את סדריק. אני מוסרת³ אותו לידו, יען אשר אֹהֲבֵהוּ למדי, עד כדי לשכֹּחַ את עצמי לְשֵׁם אשרו, ויען שבּזה היה חפץ גם אביו אִלוּ חָי.

המיסטר הוישם חִכֵּךְ את סנטרו.

– מוזר הדבר הזה עד מאד, – אמר. – הוא יקצוף קצף גדול. הוא לא יבין את זה.

– אני חושבת, כי הוא יבין אחרי אשר יחשוב קצת על הדבר, – אמרה. – הן אמנם ממונו אינו דרוש לי, ולמה לי לקבּל מוֹתרוֹת מידי איש השונא אותי שנאה עזה כל-כּך, עד שהוא שולל אותי את ילדי, – את בן בנו?

המיסטר הוישם ישב רגעים אחדים תפוש-מחשבות.

– אני אמסור לו את דברַיִך, גברתי, – אמר אחרי-כן.

ואז נערך השֻלחן לסעֻדה, והם ישבו כלם יחד לאכול, והחתול הגדול תפש לו מקום על כסא סמוך לסדריק והיה נוהם מתוך אכילה ומראֵהו כֻלו אוֹמר הוֹד-מלכוּת.

אחרי-כן, בערב, בא המיסטר הוישם הארמונה ויצַו להודיע לַגרף את דבר בואו, והגרף מהר תכף ומיד לקבל את פניו. הוא מצא אותו יושב על-יד הָאָח על כסא-תפארת רך ורגלו שכוּבה על ספסל מיוחד לחולי הפודגרה. הוא הביט על עורך-הדין בעיניו החודרות מתחת לגַבּות עיניו העֲבֻתּוֹת, ואולם המיסטר הוישם ראה והכיר, שאף-על-פי שהוא מִתְחַפֵּשׂ כאלו רוחו שוקטה, בכל זאת היו עֲצַבָּיו נרגזים ולבו מלא התרגשות בסתר.

– ובכן, – אמר, – ובכן, הוישם, הנה שַׁבְתָּ, האף אין זאת? ומה הן החדשות אשר אתך?

– הלורד פונטלרוי ואמו יושבים בקאורט-לוֹדג', – ענה המיסטר הוישם. – הנסיעה עברה עליהם בשלום והם בריאים ושלֵמים.

הגרף הוציא מגרונו איזו הֲבָרָה מתוך קֹצֶר-רוח וידו התנועעה תנועה נרגזה.

– שמֵח אני לשמוע את זאת, – אמר בקול מקֻטע. – עד כאן – טוב אפוא. קח לך כוס יין וְשֵב-נא בהרחבה. ומה עוד?

– הוד לורדיותו נשאר הלילה אצל אמו. מחר אביאהו הארמונה.

מַרְפֵּקוֹ של הגרף נח על מסעד הכסא; הוא הרים את ידו ויכס בה את עיניו.

– כן? – אמר. – הוסֵף-נא לדבר. הן תדע, כי בקשתיך לבלתי תכתוב לי על הענין ואיני יודע כלום על-אדותו. מה הוא טיבו של הנער? לאמו לא אשים לב; מה טיבו של הנער?

המיסטר הוישם גמא קצת מכּוֹס יֵין פּוֹרְטוֹ, אשר מָזַג לעצמו, והוסיף לשבת כשהכוס בידו.

– קשה לשפוט על תכונתו של ילד בן שבע, – אמר מתוך זהירות.

משפטיו הקדֻמים של הגרף היו עַזִּים מאד. הוא הֵעִיף עין בחפזון ויוצֵא מפיו מלה גסה.

– טִפֵּשׁ, האף אין זאת? – קרא. – או נער גס? נִכָּר בו הדַם האמריקאי, האף אין זאת?

– אֵיני מוצא, שהדם הזה קלקל אותו, מִילוֹרד, – אמר עורך-הדין כדרכו בקֹר-רוח ומתוך ישוב-הדעת. – אין אני יודע היטב את הילדים, אבל לפי דעתי הנהו נער נחמד.

הוא היה רגיל לדבּר את דבריו מתוך זהירות ובלא התלהבות, אבל הפעם היו דבריו קרים וזהירים יותר מִתָּמִיד. מחשבה עֲרֻמָה עלתה על לבו, שמוטב לו לתת לַגרף לשפוט בעצמו, ושלא יכין אותו כלל לפגישתו הראשונה עם נכדו.

– בריא בגופו ובעל קומה יפה? – שאל מילורד.

– לפי ראוּת עיני בריא מאד ובעל קומה יפה עד מאד, – ענה עורך-הדין.

– מִבְנֵה גֵווֹ מוצק ויפֵה-מראה למדי? – שאל הגרף.

בּת-צחוק קלה עד מאד נגעה בשפתיו הדקות של המיסטר הוישם. לפני עיני-רוחו קמה התמונה, אשר ראה בצאתו מקאורט-לודג' – גוית הילד היפה והנחמדה, כשהיא שוכבת על-פני עור-הנמר מתוך הרחבה וללא דאגה – שערותיו הבּהירות יורדות ומפֻזרות על-פני המרבד – פני הנער הבּהירים, הַוְרֻדּים.

– לפי דעתי, מילורד, אפשר לחשבהו לנער יפה, – אמר, – אף-על-פי שאפשר הדבר, שלא לי להיות השופט בענינים כאלה. ואולם עלי לאמר לך, מילורד, שבכל אופן תמצא אותו שונה קצת מרֹב הילדים האנגלים.

– אין אני מְסֻפָּק כלל בדבר, – נהם הגרף, כי תקף אותו כאֵב הפודגרה. – אֲסַפְסוּף של ילדים מְחֻצָּפים הם, אלה הילדים האמריקאים; שמעתי את זאת כמה פעמים.

– בְנִדּוֹן דִּידַן לא נְדַיֵּק בלשוננו אם נקרא לזאת חֻצְפָּה, – אמר המיסטר הוישם. – כמעט שאי-אפשר לי לתאר, מה הוא ההבדל הזה. הוא הִרבה לחיות בין הגדולים מאשר בין הילדים, והנה נראה לי, כי ההבדל הזה הוא תַעֲרוּבָה של בַּגְרוּת וילדוּת כאחד.

– חֻצְפָּה אמריקאית! – מחה הגרף. – כבר שמעתי את זאת לפנים. הם קוראים לזאת בגרוּת מֻקְדָּמָה וחֹפשׁ. הֲלִיכוֹת פראים מחֻצפים ומגֻנים; הנה זה הוא הדבר!

המיסטר הוישם גמא עוד פעם מיין פורטו. הוא לא היה רגיל לִסְתּוֹר את דעותיו של אדונו הרם – וביחוד נזהר מעשות זאת בשעה שרגלו של אדונו הרם כאבה בכאֵב הפודגרה. בשעה כזאת הטוב טוב היה לו לעזבהו לבדו. ולכן השתררה גם עכשיו דממה לרגעים אחדים. והמיסטר הוישם הוא אשר הפריע את הדממה לסוף.

– דבר לי למסור לך, מילורד, בשם המיסטריס אֶרוֹל, – הֵעיר.

– אין אני רוצה לשמוע שום דבר בִּשְׁמָהּ, – רָטַן הוד לורדיותו. – ככל אשר אמעיט לשמוע על-אדותה, כן ייטב לי.

– ואולם הדברים האלה חשובים הם, – באר עורך-הדין. – היא בוחרת לבלתי קבל את הממון, אשר מילורד מציע לקצוב לה.

הגרף הזדעזע כנראה.

– מה זה? – זעק. – מה זה אמרת?

עורך-הדין חזר על דבריו.

– היא אומרת, כי אין הכסף דרוש לה, ואחרי שהיְחָסִים שביניכם אינם יַחֲסֵי-ידידות – –

– אינם יחסי-ידידות! – פָּלַט מילורד קריאה פראית מפיו. – וַדַּאי שאינם יחסי-ידידות! אני שונא גם את המחשבה עליה. אמריקאית צעקנית ושואפת אל הבצע. איני רוצה לראות את פניה!

– מילורד, – אמר המיסטר הוישם, – מסֻפּק אני, אם יש לך הצדקה לחשוב אותה לאשה השואפת אל הבצע. אין היא שואֶלת דבר לנפשה. היא אינה מקבּלת את הממון שמילורד רוצה לתת לה.

– את כל זה היא עושה, כדי לעשות רֹשם! – גָעַר הוד לורדיותו הרם. – היא רוצה להחניף לי, למען אשר אראה אותה. היא חושבת להפליא את לבי ברוח בינתה! לא, היא לא תפליא את לבי! אין זו אלא חֵרוּת אמריקאית. איני רוצה, שתחיה כמו קַבְּצָנִית ליד שערי פרדסי. אחרי שאמו של הנער הִנֶהָ, עליה לִתְפּוֹשׂ עֶמְדָה חשובה, ואף גם תתפוש עמדה חשובה. היא תקבל את הכסף, אם תֹּאבֶה ואם תְּמָאֵן.

– היא לא תוציא אותו, – אמר המיסטר הוישם.

– אין אני שָׂם לב לה, אם תוציא את הכסף או לא! – הִתְגָּעֵשׁ מילורד. – הכסף יהיה נשלח אליה. לא יהיה לה פִּתְחוֹן-פֶּה לספר לַבּריות, כי מֻכרחה היא לחיות חיי עֹנִי, יען כי אני לא נתתי לה כלום. היא רוצה להכניס בלב הילד מחשבות רעות על-אדותי! אני משָׁעֵר, כי היא כבר הספיקה להפוך את לבו לְרַע לי.

– לא, – אמר המיסטר הוישם. – עוד לי למסור דבר אחד, אשר יוכיח למילורד, כי היא לא עשתה כדבר הזה.

– אין אני רוצה לשמוע דבר! – רָתַת הגרף וכמעט אשר לא נותרה בו נשמה מחמת קצפו והתרגשות לבו וכאֵב-הפודגרה.

ואולם המיסטר הוישם מסר את הדברים.

– היא שואלת ממך, מילורד, לבל תַּשְׁמִיעַ באזני הלורד פונטלרוי דבר, אשר יוכל להעלות על לבו את החשד, כי אתה מפריד בינו ובין אמו, מפני שיש בלבך טִינָא עליה. הוא אוהב אותה אהבה רבה, ובטוחה היא בלבה, כי דבר שכּזה עָלוּל להקים חַיִץ בינו ובינך, מילורד. היא אומרת, כי הוא לא יבין את הדבר ומשום זה אפשר שיעורר בלבו פחד מפניך במדה ידועה או שבכל אופן יַקטין את מדת אהבתו לך. היא אמרה לו, כי צעיר הוא יותר מדי, כדי להבין את הסבּה, אבל כשיגדל יבארוה לו. היא רוצה, ששום צֵל לא יַקדיר את פגישתכם הראשונה.

הגרף נפל לאחוריו על מסעד הכסא. עיניו הזקנות והמעמיקות לשבת בחוריהן הבריקו בקצף מתחת לגַבּותיהן הָעֲבֻתּוֹת.

– הנה כי כן! – אמר ועֲדַיִן הוא נושם בכבֵדות. – הנה כי כן! אתה חושב אפוא, שאמו לא ספרה לו כלום?

– אף לא מלה אחת, מילורד, – ענה עורך-הדין בקֹר-רוח. – את זה אני יכֹל להבטיח לך. הילד מוכן ומזֻמן לחשוב אותך לאב זקן אהוּב וחביב מאין דומה לו. שום דבר – לחלוטין שום דבר לא הֻגַּד לו, אשר יוכל להטיל אף צל של ספק בלבו, כי אינך שָׁלֵם בתכלית השְלֵמוּת. ואחרי אשר שמרתי את מצוותיך לכל פרטיהן בכל עת שִבְתִּי בניוּ-יורק, הנה אין ספק בדבר, שהוא חושב אותך לִנְדִיב-רוח מאין כמהו.

– האף אמנם כה יחשבני? – שאל הגרף.

– הנני מבטיח לך בְּהֵן-צִדְקִי, – אמר המיסטר הוישם, – כי הרושם שתעשה, מילורד, בלב הלורד פונטלרוי, תלוי אך ורק בך ובהתנהגותך! ואם תסלח לי על אשר הרהבתי עֹז בנפשי לדבּר את דברי באזניך, מילורד, הנה לפי דעתי מוטב לך שתהיה זהיר ונזהר מִדַּבֵּר אליו על-אדות אמו מתוך קַלּוּת-דָּעַת.

– פּוּה, פּוּה! – אמר הגרף. – הן הילד אינו אלא בן שבע שנים.

– הוא בִלָּה את שבע השנים האלו ליד אמו, – השיב המיטטר הוישם; – והוא מָסור לה בכל לבּו כֻלוֹ.

 

פרק ה. בָּאַרְמוֹן.    🔗

היתה שעה מאוּחרה אחרי הצהרים והמרכּבה, שבּה ישבו הלורד פונטלרוי הקטן והמיסטר הוישם, עברה בַדֶּרֶךְ הארֻכּה בין שדרות העצים העולה הארמונה. הגרף נתן צַו, שנכדו יובא אליו לעת סעֻדתו, ומשום סבּה ידועה רק לו לעצמו צוה כמו כן, שהילד יִכָּנֵס לבדו אל תוך החדר, שם ישב וחִכּה לקבּל את פניו. כּאשר החליקה העגלה על-פני הדרך בין שדרות העצים, ישב לו הלורד פונטלרוי ונשען בִּרְוָחָה על הַמַּצָּעִים היקרים והתבונן בשימת-לב מְרֻבָּה אל כל מראֵה המקום מסביב. ואמנם כל הדברים, אשר ראו עיניו, משכו את לבו אליהם. לבו נמשך אחרי המרכבה עם סוסיה הגדולים והנהדרים וּכְלֵי-הָרִתְמָה המנוצצים שלהם; לבו נמשך אחרי הרַכָּב גבה-הקומה ואחרי המשרת היושב לצדו, הלבושים בתִלְבַּשְׁתָּם המְגֻוָּנָה; וביחוד נמשך לבו אחרי עטרות-האצילים החקוקים על הַטַּבְלוֹת, ומשום זה התוַדע אל המשרת, מפני שהיה בדעתו לשאול את פיו, מה טִיבָן של הטבלות הללו.

כאשר הגיעה המרכּבה עד שערי הפרדס הגדול, השקיף בעד החלון והסתּכּל היטב בַּאֲרָיוֹת-האֶבן הענקים, אשר קשטו את מבוא השער. דלתות השער נפתחו בידי אשה אִמָּהִית בעלת פנים וְרֻדִּים, אשר יצאה מתוך בית קטן ויפה המכֻסֶה בַּעֲלֵי הַקִּסּוֹס. שני ילדים באו במרוצה מתוך דלת-הבית ויעמדו, כשהם מסתכּלים בעיניהם הפקוחות לרוָחה בַנער הקטן היושב בַּמרכּבה, אשר הסתכּל אף הוא בהם. אמם השתחותה לפני הבאים כשבּת-צחוק מרחפת על שפתיה, ואז נתנה אוֹת לילדים, וגם הם עשו קִדּוֹת לְעֻמָּתָם.

– האֻמנם היא יודעת אותי? – שאל הלורד פונטלרוי. – כמדֻמני שהיא חושבת, כי היא יודעת אותי. – והוא הרים לעֻמתה את מצנפת-הקְטִיפָה שלו ויצטחק.

– מה שלומך? – אמר מתוך חֶדְוָה. – שְׁלוֹם-ערב לך!

נראה לו, כי דבריו הפיקו רצון ממנה. בת-הצחוק שעל פניה התרחבה ועיניה-תכֵלת כוננו אליו מבּט נעים.

– ברוך הוד לורדיותך מֵעִם האלהים! – אמרה. – בְּרוּכִים פניך היפים! ישלח האלהים את הבּרכה וההצלחה להוד לורדיותך. שלום בואך!

הלורד פונטלרוי הניע את מצנפתו וינענע לה שוב בראשו, והמרכּבה עברה על פניה.

– האשה הזאת מצאה חן בעיני, – אמר. – כנראה היא אוהבת נערים. בחפץ לב הייתי סָר אליה לשַׂחק עם ילדיה. אבל מְסֻפָּק אנכי, אם דֵי ילדים לה, כדי לאסוף כִּנּוּפְיָה.

המיסטר הוישם לא אמר לו, כי ודאי שלא יַרשו לו להתרועע ולשחק את ילדי שומר השער. עורך-הדין חשב, כי עוד יַספיק לו הזמן להודיעהו את זה.

המרכּבה הוסיפה לנסוע בין שדרות העצים הגדולים והיפים, אשר התנשאו לשני עברי הדרך וישלחו את פֹּארוֹתֵיהֶם הרחבות למעלה לרֹחַב הדרך בצורת קשת. סדריק לא ראה מעודו עצים כאלה, גדולים וזקופים, וענפיהם הִנְמִיכוּ לִצְמֹחַ מתוך גזעיהם הענקיים. הוא עוד לא ידע, כי ארמון דורינקוּר היה אחד הארמונות הכי-יפים בכל אנגליה; כי הפרדס שלו היה אחד הפרדסים הכי גדולים ונהדרים, ועציו ושביליו כמעט שאין דומה להם. ואולם הוא ראה וידע, כי כל זה יפה ונהדר עד מאד. עיניו לא שָׂבְעוּ מראות את העצים הגדולים עם ענפיהם העבֻתּים, שאור השמש בשעה מאֻחרה זו לאחר הצהרים זָרַק ביניהם פַּסֵּי זהב. הוא התענג על הדממה העמֻקה ששררה פה בַכֹּל. עֹנֶג גדול ומוזר מִלא את לבו למראֵה היפי הרב, אשר אֶפֶס קָצֵהוּ זְעֵיר פה זעיר שם צָדָה עינו מִתַּחַת וּמִבֵּינוֹת לַדָּלִיּוֹת הַמְסֻבָּכוֹת –

שִׁטְחֵי הפרדס הגדולים והנהדרים, ועוד כמה וכמה מיני עצים אחרים, אשר עמדו פעמים זקופים ובודדים, ופעמים – קבֻצות קבֻצות. פה ושם עברו על פני שְׁטָחִים, שם גדלו בֶהָמוֹן שִיחֵי-שָׂרָךְ גדולים, ובכל אשר הביטו עיניך היה הקרקע זָרוע פעמוני פרחי-התכלת, אשר התנועעו לרוח היום הקלה. כמה פעמים קפץ תחתיו ומפיהו התפרץ צחוק התפעלות בראותו שָׁפָן שקפץ ועלה מבּין הירָקות ונֶחְפָּז לברוח כשהוא מנענע בזנבו הלבן הקצר. פעם אחת התרוממה עדת קֹרְאִים בְּמַשַׁק כנפים פתאם והתעופפה לה, ואז זעק מתוך חֶדוה ומחא כפיו.

– מה יפה המקום הזה, האף אין זאת? – אמר אל המיסטר הוישם. – מעודי לא ראיתי מקום יפה כזה. הוא יפה אפילו מהפרדס המרכּזי.

בינתּים השתומם לראות, עד כמה תארך נסיעתם.

– מה רב המרחק, – שאל לסוף, – למן השער עד הפתח הראשי?

– משלשה עד ארבּעה מילים, – ענה עורך-הדין.

– ארֻכּה הדרך יותר מדי מן הבּית ועד השער, – העיר הוד לורדיותו.

כפעם בפעם ראו עיניו דבר חדש, אשר הפליא את לבו ועורר בו התפעלות. מה גדלה התפעלותו, כאשר נראו לעיניו הַצְּבָאִים, מהם רובצים על פני העֵשב, מהם עומדים תְּמֵהִים קצת וראשיהם הַקַּרְנִיִּים היפים מָפְנִים למחצה אל מוּל הדרך, בשעה שאופני העגלה הרגיזום ממנוחתם.

– ההיה פה קִרְקָס לְפָנִים? – זעק; – או אולי הם חיים פה תמיד? שֶׁלְּמִי הם?

– הם חיים פה תמיד, – באר לו המיסטר הוישם. – הם שַׁיָּכִים לַגרף, הוא אביך זקנך.

עוד מעט ולעיניהם נראה הארמון. הוא התנשא לפניהם זקוף ויפה ואפור, וקרני השמש האחרונות זרקו ברקי זהר בחלונותיו הרבּים. שם היו חומות ומגדלים וּצְרִיחים; צמחי קִסּוֹס רבים מאד גדלו וְהִשְּׂתָּרְגוּ על החומות; כל השטח הרב והחפשי שלִפני הארמון היה ערוך רְבֵדוֹת וְכָרֵי-דֶשֶׁא וַעֲרֻגּוֹת-פרחים נהדרים.

– זה הוא המקום הכי-יפה שראיתי בחיי מעודי ועד היום הזה! – אמר סדריק ופניו העגֻלים אדמו מרֹב נחת ועֹנג. – הרי זה דומה לְמִשְׁכַּן-מֶלֶךְ. פעם אחת ראיתי תמונת משכן כזה בספר אגדות.

הוא ראה את פתח-הכּניסה הגדול פתוח וכמה משרתים עמדו בשתי שורות והביטו אליו. הוא השתומם לדעת, למה הם עומדים פה, והתענג מאד למראה תלבשתם המיֻחדה. הוא לא ידע, כי הם עמדו פה לתת כבוד ויקר לַנער הקטן, אשר יום אחד וכל העֹשר והתפארת האלה לו יהיו – הארמון הנהדר, הדומה לארמון-מלך אשר באגדות, הפרדס המפֹאר, העצים הזקנים והגדולים, העמָקים העוטפים שׂיחי-שָׂרָךְ ופעמוני פרחי תכלת, מקום שם אַרְנָבוֹת ושפנים משחקים וצבאים עֲקֻדִים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים בעלי עינים גדולות רובצים בָּעֵשֶׂב הגבֹה. הן רק זה כשני שבועות עברו מעת שִׁבְתּוֹ עם המיסטר הובס בין תפוחי האדמה וְהָאֲפַרְסְקִים הַמְתֻבָּלִים, ורגליו מתנועעות ויורדות מהכסא הגבֹה, ולכן אי-אפשר היה לו להאמין, כי יש לו איזו שַׁיָּכוּת לכל התפארת הזאת. בראש שורת המשרתים עמדה אשה בּאה בימים לבושה שמלת משי שחורה ויקרה מאד; שערותיה היו שָׂבות ולראשה חָבשה שָׁבִיס. כאשר נכנס לַפְּרוֹזדור, היתה קרובה אליו מכל שאר המשרתים, ולפי מבט עיניה נראה לו לַיֶּלֶד, כי יש עם לבה לדבר אליו. המיסטר הוישם, אשר החזיק בידו, עמד רגע אחד מִלֶּכֶת.

– הנה הלורד פונטלרוי, מיסטריס מֵילוֹן, – אמר. – הלורד פונטלרוי, הנה המיסטריס מֵילוֹן, היא הסוכנת על הבית.

סדריק הושיט לה את ידו ועיניו הוּאָרוּ באור בהיר.

– האַתּ היא אשר שלחתּ את החתול? – אמר. – רב תודות לך, גברתי.

פניה היפים והזקנים של המיסטריס מילון הביעו את קֹרַת-רוחה כמו פני האשה שומרת השער.

– הייתי מַכּירה את הוד לורדיותו בכל מקום, – אמרה אל המיסטר הוישם. – פניו והליכותיו כפני הקַפִּיטן והליכותיו. היום הזה גדול הוא, סיר.

סדריק השתאה לדעת, מדוע גדול הוא היום הזה. הוא הביט מתוך תמהון בפני המיסטריס מילון. רגע אחד נראה לו, כי עיניה מלאו דמעות, ובכל זאת הלא נכּר היה הדבר, כי אין היא אֻמללה. היא הצטחקה לעֻמתו.

– החתוּל הִשאיר פה שני גוּרֵי-חתולים, – אמרה; – אני אשלח אותם אל חדר-הילדים אשר להוד לורדיותו.

המיסטר הוישם דבר אליה דברים אחדים בלחש.

– בַּחֲדַר הספרים, סֵיר, – השיבה המיסטריס מֵילוֹן. – הוד לורדיותו צֻוָּה להִכָּנֵס שם לבדו.

רגעים אחדים אחרי-כן וגבַה-הקומה אשר בשומרי-הסף, הלבוש בגדי שְׂרָד, אשר לִוָּה את סדריק עד הדלת של חדר-הספרים, פתח אותה ויודיע בקול חוגג מאד: ״הלורד פונטלרוי, מילורד". אף-על-פי שלא היה אלא שומר הסף, בכל זאת הרגיש בחשיבות הרגע הזה, כשבּא היורש אל ביתו ואל נחלתו והוא מתיַצֵּב לפני הגרף הזקן, אשר את מקומו ואת שמו יירש בקרב הימים.

סדריק עבר את מפתן החדר. זה היה חדר גדול ונהדר עד מאד, ובו היו רהיטים מְחֻטָּבִים וַאֲטֻמִּים ואִצְטַבָּאוֹת של ספרים על גַבֵּי אצטבּאות; הרהיטים היו קודרים כל-כך, הַמִּרְפָּד כָּבֵד כל-כך, החלונות העמיקו כל-כך לשבת בחוריהם, והמרחק מקצה החדר האחד עד קצה החדר השני נראה רב כל-כך, שֶׁלְּמִן העת שהחל השמש ללכת הלוך וירֹד, נראה החדר כמעט כשקוע בּאפלה. רגע אחד נדמה לו לסדריק, כי אין איש בחדר, אבל עוד מעט והוא ראה, כי על-יד האש הבוערת בֶּקָמִין הגדול עומד כסא מְרֻפָּד רחב, ועל הכסא הזה יושב איש אחד – איש אשר לא הִפְנָה בַתְּחִלָּה את פּניו להביט בו.

ואולם סוף-סוף משך אליו תְּשׂוּמַת-לב מצד אחר. על הרצפּה, אצל הכסא, רבץ כלב, כלב גדול עד מאד, אשר גֵּווֹ וַאֲבָרָיו דָּמו בגדלם לשֵׁעוּרֵי הָאֲרִי; והיצור הזה קם לאט, ומראֵהו נורא הוד, וילך לקראת הנער הקטן בצעדים כבֵדים.

אז פתח האיש היושב על הכסא את פיו וידבר:

– דּוּגַל, – קרא, – שוּב הֵנָה, סֵיר.

ואולם לב הלורד פונטלרוי הקטן לא ידע פחד, כאשר לא ידע גם מחשבה רעה – הוא היה נער אמיץ-לב כל ימי חייו. הוא הניח את ידו על הַקּוֹלָר הגדול של הכלב בתנועה הכי-טבעית שבעולם, והם שניהם פָּסְעוּ קדימה, כשדוּגל נוֹשֵׁם בכבֵדוּת.

ואז נשא הגרף את עיניו ויבּט. לעיני סדריק נראה איש זקן רחב-הכתֵפים, ושערותיו הלבנות וגַבּוֹת עיניו עֲבֻתּוֹת, וחָטמו כְחַרְטֹם הנשר חוֹצֵץ בין שתי עיניו העמֻקות והמפיקות זעם. ולעיני הגרף נראתה דמות ילד נחמד, והוא לבוש בגדי קטיפה, וצוארון של סַלְסָלָה מסביב לצוארו, ותלתלי שערותיו הַמְרַפְרְפִים עוטרים לפניו הקטנים, אשר עֹז גֶּבֶר בהם, ועיניו פגשו את עיני הגרף במבּט מלא תֹם וידידות. אם דָּמה הארמון למשכן-מלך אשר באגדת-קסם, הנה היה הלורד פונטלרוי הקטן מֵעֵין זעֵיר-אַנְפִּין של אותו בן-המלך אשר בָאגדה, אף-על-פי שהוא עצמו לא הרגיש כלל בזה, ואולי נראה יותר כּעין דמות צעירה ואמיצה של יצור-אגדה. ואולם הנה הבריק פתאם ברק של נצחון ותרועת שמחה בלבו הַיָּהִיר של הגרף הזקן, בראותו את נכדו זה, והנה הוא נער יפה וְחָסֹן, וכיצד הוא עומד וידו מֻנָּחָה על צַוַּאר הכלב הגדול ובעיניו אין אף צל של פחד או פקפוק. נעים היה לו לָאציל הזקן והזועם לראות, כי במראֵהו של הנער אֵינָם נִכָּרִים לא בַיְשָׁנוּת ולא פחד, לא מפני הכלב ולא מפניו הוא.

סדריק הסתכּל בו, כאשר הסתכּל בָּאִשה שומרת השער וּבָאִשה הסוכנת על הבית, וַיִּגַּש עד היותו קרוב אליו.

– האתה הוא הגרף? – אמר. – אנכי הנני נכדך, הלא תדע, אשר הביאני הֵנה המיסטר הוישם. אנכי הנני הלורד פונטלרוי.

הוא הושיט לו את ידו, יען אשר חשב בלבו, כי עליו להתנהג בנמוס ובכבוד, ואפילו כשהוא עומד לפני גרפים.

– אני מקוה, כי שלום לך, – הוסיף לדבר מתוך ידידות גמורה. – אני שָׂמֵח מאד לראותך.

הגרף אִמֵּץ את ידו בעֹז ובעיניו הבריק איזה נִצוץ מוזר; בָּרגע הראשון גדל תמהונו כל-כך, שכמעט אשר נֶעֶתְּקוּ מלים מפיו. עיניו החודרות הביטו אליו מתחת לגבּותיהן העבֻתּוֹת והתבוננו אליו למן כף רגלו ועד קדקדו.

– שמח אתה לראותי, האף אֻמנם? – אמר.

– כן, – ענה הלורד פונטלרוי, – אני שמח מאד.

סָמוּך לו עמד כסא והוא עלה וַיֵּשֶׁב עליו; מסעד הכסא היה גבֹה מאד והכסא היה גדול יותר מדי בשבילו, וכשישב עליו לא הגיעו רגליו עד הרצפה, ואולם לַמרות זאת ישב לו בִרְוָחָה והתבונן אל שְׁאֵר-בְּשָׂרוֹ בשׂים-לב ומתוך עֲנָוָה.

– הנה זה כמה שאני מִשְׁתָּאֶה לדעת מה מראֶך, – העיר. – יש שהייתי שוכב בתָאִי בָאניה ושואל את נפשי, האם ידמה מראֶך במקצת למראֵה אבי?

– ובכן, האם דומה אני אליו? – שאל הגרף.

– הנה כי כן, – השיב סדריק, – אני הייתי צעיר מאד בשעה שהוא מת, ואי-אפשר לי לזכּור היטב מה היה מראֵהו, אבל כמדֻמני, שאין אתה דומה לו.

– וזה גוֹרם לך בודאי מַפַּח-נֶפֶשׁ? – שאל אביו זקנו.

– הוֹ, לא, – ענה סדריק מתוך נמוס. – מובן הדבר, שאתה היית רוצה לראות איש, אשר מראֵהו כמראה אביך; ואולם כמו כן מובן הדבר, שאתה תתענג למראה אביך זקנך, אפילו אם מראהו איננו כמראה אביך. הלא מנפשך תדע, עד כמה אדם מוקיר ומחבּב את בני משפחתו.

הגרף נשען לאחוריו על משען הכסא ויבּט מתוך תִּמְהוֹן-לב. אי-אפשר היה לאמֹר עליו, שהוא יודע עד כמה אדם מוקיר ומחַבּב את בני משפחתו. הוא בִלָּה את רֹב שַׁעְתּוֹ הפנוּיה בקטטות ומריבות קשות עם בני משפחתוֹ, והיה מגָרש אותם מבּיתו ועוד היה מחרף ומגדף אותם בכל מיני כִנּוּים מַעֲלִיבִים; ואף גם הם כֻּלם שנאו אותו בכל לבם.

– כל נער ונער הלא יאהב את אביו זקנו, – הוסיף הלורד פונטלרוי לדבּר, – ובפרט אם אביו זקנו הִרבּה להיטיב עִמּוֹ, כאשר היטבת אתה עִמִּי.

שׁוּב הִתְלַקֵּחַ נִצוּץ מוזר בעיני האציל הזקן.

– הוֹ – אמר, – האנכי היטבתי לך, האף אמנם?

– כן, – ענה הלורד פונטלרוי מתוך חדוה; – כמה אני חַיָּב לך תודה בגלל בּרידג’ט ובגלל האשה מוכרת-התפוחים ובגלל דיק!

– בּרידג’ט! – קרא הגרף. – דיק! האשה מוכרת-התפוחים!

– כן, – באר סדריק, – הם הם אשר נתת לי את הכסף בשבילם – את הכסף אשר צוית על המיסטר הוישם לתִתּוֹ לי, אם יהיה לי צֹרֶךְ בּוֹ.

הַה! – קרא הוד לורדיותו. – זה הוא אֵפוא הדבר, האף אֻמנם? הכסף אשר הוֹצאת אותו כפי ראות עיניך. ומה קנית בו? אמנם בחפץ-לב הנני לִשְמֹעַ דבר-מה בענין זה.

הוא צָפַף את גַבּוֹת עיניו העבֻתּוֹת זו לזו ויתבונן אל הילד בעינים חודרות. בסתר לבו השתאה לדעת, כיצד נהנה הנער מן הכסף.

– הוֹ! – אמר הלורד פונטלרוי, – אפשר שאינך יודע כלל את דיק ואת האשה מוכרת-התפוחים ואת בּרידג’ט. שכחתי, כי נמצא אתה במרחק רב כזה ממקום מושבם. הם היו ידידי הטובים. ועתה דע לך, כי מיכאל חָלה במחלת הקדחת

* * *

– מי הוא זה מיכאל? – שאל הגרף.

– מיכאל הוא בעלה של בּרידג’ט, והם היו נתונים בצרה גדולה. כשאדם חולה ואין ביכלתו לעבוד ולו עשרה בנים, הלא תבין מה הוא מצבו. ומיכאל היה תמיד איש פִּכֵּחַ ונבון. וברידג’ט היתה רגילה לבוא לביתנו ולבכות. ואותו הערב, שהיה המיסטר הוישם בביתנו, בכתה היא בחדר-המבשלים, מפני שלא נשאר להם כמעט כלום לאכילה ולא היה להם בּמה לשלם שכר-הדירה; ואני הלכתי לראות את פניה, והמיסטר הוישם שלח לקרֹא לי ויאמר אלי, כי אתה נתת לו כסף בשבילי. אז מהרתי לרוץ ככל אשר עצרתי כח אל חדר-המבשלים וָאֶתֵּן את הכסף לברידג’ט; ועל ידי זה נוֹשְׁעָה מצרתה; וברידג’ט כמעט אשר לא יכלה להאמין למראה עיניה. ומשום זה אני חַיב לך תודה רבה כּל-כך.

– הוֹ! – אמר הגרף בקולו העמֹק, – זה היה אפוא אחד הדברים אשר עשית בשבילך? וּמָה עוֹד?

דּוּגַל רבץ לו בינתּים על-יד הכסא הגדול; זה הכלב הגדול תָּפַשׂ לו שם את מקומו אחרי אשר ישב סדריק על הכסא. כמה וכמה פעמים הרים את ראשו ויסתכּל בַּנער, כאִלוּ התענין אף הוא בַּשִׂיחָה. דוּגַּל היה כלב המתנהג בחשיבוּת, וכנראה הרגיש את עצמו גדול יותר מדי, כדי לְהִתְיַחֵס אל החיים מתוך קלות-ראש. הגרף הזקן, אשר ידע את הכלב היטב, התבונן אליו מתוך הִתְעַנְיְנוּת מרֻבּה בסתר לבו. דוּגַל לא נמנה על הכלבים, שדרכם להתודע אל הבּריות במהירות ובנקל, והגרף השתומם קצת לראות, עד כמה ישבה לה החַיָּה שְׁלֵוָה וְשַׁאֲנַנָּה תחת נגיעת יד הילד. והנה ברגע הזה כונן הכלב הגדול אל הלורד פונטלרוי מבט חוקר מלא חשיבות, ואז הניח, כמו מתוך דעה מְיֻּשָּׁבָה, את ראשו הגדול, הדומה לראש אֲרִי, על הקטיפה השחורה שעל ברכו של הנער.

יָדוֹ הקטנה של סדריק לָטְפָה את ידידו זה החדש, בעת אשר ענה על שאלת הגרף:

– הנה היה שם גם דיק, – אמר. – אִלוּ ידעת את דיק, היית אוהב אותו, הוא איש יְשַׁר-לֵב כל-כך.

– מי הוא דיק זה? – שאל הגרף.

– דיק מיטיב מאד לְגָהֵץ את נעלי הבריות ומעלה עליהן ברק ככל אשר יעצור כח. מגהץ מִנעלים הוא על-פי מלאכתו.

– והנהו נמנה על מכריך, האף אמנם? – אמר הגרף.

– הוא ידיד יָשָׁן לי, – השיב נכדו. – לא ישן כל-כך כמו המיסטר הובס, אבל בכל זאת ישן מאד. הוא נתן לי תשורה באותו הרגע שהִפְלִיגָה האניה בים.

הוא שׂם את ידו בכיסו ויוצֵא משם חֵפץ אדֹם קפול יפה-יפה ויגולל אותו, כשפניו מביעים את גאות-לבו. זו היתה מטפחת-המשי הגדולה האדֻמה כארגמן ומקושטה בציורי פרסות-ברזל לסוסים וראשי סוסים.

– את זאת נתן לי, – אמר הוד לורדיותו הצעיר. – אנכי אשמור אותה תמיד. אפשר לך לִצְנוֹף אותה מסביב לצוארך ואפשר לך גם להחזיקה בכיס. הוא קנה אותה בַכסף הראשון אשר הִשְׂתַּכֵּר אחרי אשר פדיתי אותו מידי יֵ’יק ונתתי לו את המברשות החדשות. זו היא מזכּרת. אנכי חקקתי שיר קטן על שעונו של המיסטר הובּס, והוא: “הַבֶּט-נָא וּרְאֵה, וְזִכְרִי עַל לִבְּךָ הַעֲלֵה”. כאשר אראה את זאת, אַעֲלֶה תמיד על לבי את זכר דיק.

קשה לתאר בדברים את רגשות לבו של הוד מעלתו הגרף איש-דורינקור. הוא היה אציל זקן, אשר לא הנקל הוא לעורר השתוממות בלבו, כי רבּות ראו עיניו בחייו; ואולם הפעם שמעו אזניו דבר-מה חדש כל-כך, שהוא נדהם כמעט ורגש מוזר עד מאד תקף אותו. הוא לא שׂם לבו מעולם לילדים; הוא הרבה כל-כך להתמכּר לתענוגי עצמו, שמעולם לא הספיקה לו השעה לשים לב לילדים. בניו הוא לא משכו אליהם את שימת-לבו כּל עוד היו קטנים מאד – אף-על-פי שלפעמים נזכּר, שהיה חושב את אבי סדריק לנער יפה וחסֹן. הוא אהב את עצמו כל-כך, שמעוֹלם לא ידע לבו את העֹנג לראות בני-אדם, שאינם דואגים לעצמם ולבשָׂרם, והוא לא חש ולא הרגיש, עד כמה יוכל ילד קטן בעל לב רך להיות עָדִין ומלא תֹם, אֹמֶן ואהבה, ועד כמה תמימים הם ואמתים רגשותיו הפשוטים ומלאים נדיבות. כל נער ונער נחשב תמיד בעיניו כחיה קטנה חשודה מאד, אוהבת עצמה ולהוטה אחרי תאוותיה ומשֻלחה לנפשה, אם אין מתג ורסן בפיה; שני בניו הגדולים גרמו תמיד למוריהם ולמחנכיהם אך צרה וְעָגְמַת-נפש, וַאֲשֶׁר לַצָּעִיר בבניו הנה אמנם מָעֲטוּ להתאונן עליו באזניו, אבל הוא באר לעצמו את סבּת הדבר בזה, שֶׁלַּנַּער הזה לא שמו לב, מפני שלא היתה בו חשיבות יְתֵרָה, כי הוא הלא היה אך השלישי בבניו. הוא אף לא פִלֵּל מעולם, שאפשר שיאהב את נכדו; הוא שלח לקרֹא לו ולהביאו הֵנה אך יען כי גאות-לבו עוררה אותו לכך. אחרי שהנער היה נכון לרשת בקרב-הימים את מקומו הוא, הנה לא רצה, שיהיה שמו ללעג ולקלס בהיותו שֵׁם של איש הדיוט ומחֻסר הַשְׂכָּלָה. הוא היה בטוח בלבו, כי יהיה הנער לבוּר, אם יתגדל באמריקה. בלבו לא היה שום רגש חבּה לַנער; תקותו היחידה היתה, כי הוא ימצא אותו לפחות טוב והגון על-פי מראֵהו החיצוני ודֵי בינה ישרה בלבו; כה גדול היה מַפַּח-נפשו, אשר גרמו לו שני בניו הגדולים, וכה גדל קצפּו על נשׂואי הקפיטן אֶרוֹל באמריקה, שהוא לא יכֹל להאמין בלבו, כי בנו, פְּרִי הנשׂואים האלה, יהיה אדם הגון. כאשר הודיעהו שומר-הסף את שם הלורד פונטלרוי, כמעט אשר יָרֵא להביט אל הנער, פן יראה בו את ההֵפֶךְ הגמור ממה שקִוָּה בלבו. והרגש הזה הוא אשר הִנִּיעָהוּ להוציא צַו, שהילד יִכָּנֵס אל החדר לבדו. גַּאֲוַת לבו לא יכלה נשוא, שמפח-נפשו יֵרָאֶה לעיני אחֵרים, אם יש אשר יהיה לו מפח נפש. ולכן פחד ורחב לבו הקשה, כשראה את הנער הולך ומתקרב אליו בצעדים קלים מלאי חן וידו, אשר לא תדע פחד, נָחָה על צַוַּאר הכלב הגדול. אפילו ברגעי תקוותיו המזהירות ביותר לא קִוה הגרף מעולם, כי כזה יהיה מראה נכדו. כמעט שנראה לו הדבר טוב יותר מדי, שיוכל להיות אמת, כי כזה וכזה יהיה הנער, אשר ירא להביט בו – יַלְדָּהּ של אותה האשה, אשר ככה שנא אותה – התּינוק הקטן הזה, היפה כל-כך ואמיץ כל-כך ומלא כל-כך חן-ילדים.

ואז התחילה שיחתם; ועוד יותר פחד ורחב לבו, ועוד יותר גדלה השתוממותו. ראשית כֹּל, הנה הוא היה רגיל כל-כך לראות את הבּריות מפחדות מפניו ונבוכות למראהו, שהוא לא פִלֵּל אחרת, אלא שגם נכדו יִתְבַּיֵּשׁ או יפחד מפניו. ואולם סדריק לא נבעת מפני הגרף יותר משנבעת מפני דוּגל. הוא לא היה עז-פנים; הוא לא היה אלא מלא תֹם וידידות, ואף גם לא חשב בלבו, שיש לו איזו סבּה לבוא במבוכה או להִבָּהֵל. למרות רצונו נאלץ הגרף להודות בסתר לבו, כי הנער הקטן חושב אותו לידידו ומתנהג עמו כעם ידידו, ואין בלבו אף צֵל של ספק בענין זה. כשישב התינוק על כסאו הגדול ושוחח כדרכו שיחת-רֵעים, הנה ברור היה הדבר, שמעולם לא עלה על דעתו, שהאיש הזה, זקן וּרְחַב-כתפים ובעל פנים זעומות, יוכל להתיחס אליו באופן אחר מלבד יחס של ידידות, ויהי להפך, כי היה בטוח בלבו, כי הלה שמֵח לראותו. וכמו כן היה ברור הדבר, כי על-פי דרכו, דרך ילדים, השתוקק בלבו למצֹא חן בעיני אביו זקנו ולעורר את שימת-לבו אליו. עם כל היות הגרף הזקן זועם וקשֵה-לב ומַקְפִּיד בדרכי הנמוס, בכל זאת הרגיש בסתר לבו למרות רצונו איזה רגש חדש למראֵה אמון-לבו זה של הילד. סוף-סוף הלא נעים היה לו לפגוש איש, אשר לא פִקְפֵּק לשים בו את מבטחו ולא נע ולא זע מפניו, וגם לא נראה כִּמְגַלֶּה את הצד המכֹער שבתכוּנתו; איש, אשר הביט עליו בעינים טהורות שאינן חושדות כלום – ואפילו אם האיש הזה לא היה אלא ילד הלבוש בגדי קטיפה שחורה.

ובכן נשען האיש הזקן על הכסא לאחוריו ויתן לרֵעו הצעיר להוסיף ולספר לו על עצמו, ובעיניו המלֵאות אותו הנצוץ המוזר התבונן אל התינוק המספּר. הלורד פונטלרוי נכון היה לענות בחפץ-לב על כל שאלותיו והיה מפטפט על-פי דרכו הנפלאה ברוח שוקטה לגמרי. הוא ספר לו את כל עניני דיק ויֵ’יק והאשה מוכרת-התפוחים והמיסטר הובס; הוא תאר לפניו את אספות הרֶפֻּבּליקאים בכל תפארת דִּגְלֵיהֶם וּפַסֵּי הַצִּבְעוֹנִין שלהם, לַפִּידֵיהם ורַקֶּטותיהם. במרוצת השיחה הגיע גם עד לענין היום הרביעי לחֹדש יולי והרֵיבוֹלוציה, וכבר היה נכון להתלהב כֻּלו, והנה נזכר פתאם דבר-מה והפסיק באמצע דִּבּוּרוֹ.

– מה זה קרה? – שאל אביו זקנו. – מדוע לא תוסיף לדבר?

הלורד פונטלרוי התנועע על כסאו כשהוא נבוך קצת. ברוּר היה לו לַגרף, שהלורד פונטלרוי בא במבוכה מחמת רעיון שעלה על דעתו אך זה עתה.

– הנה עלתה מחשבה על לבי, שאפשר שלא ינעם לך לשמוע את כל זאת, – הֵשיב. – אפשר שאיש אחד מאנשי-שלומך היה שם בימים ההם. אני שכחתי, כי בן אנגליה אתה.

– יכֹל אתה להוסיף ולדבר את דבריך, – אמר מילורד. – אף אחד מאנשי-שלומי לא היה שם. אתה שכחת, כי בן אנגליה הנך אף אָתָּה.

– הוֹ, לא, – נחפז סדריק לענות. – אנכי הנני בן אמריקה!

– אתה הנך בן-אנגליה, – אמר הגרף בקול זועף. – אביך היה בן-אנגליה.

נעים היה לו קצת לאמר את זאת, אבל לא נעמו הדברים כלל לסדריק. מעולם לא עלתה על דעת הנער אפשרות כזאת. הוא חש, כי פניו אדמו עד לשרשי שערותיו.

– אנכי נולדתי באמריקה, – מחה. – עליך להיות אמריקאי, אם נולדת באמריקה. אני מבקש את סליחתך על הִתְנַגְדִי לדעתך, – אמר מתוך נמוס מלא כֹבד-ראש. – המיסטר הובס אמר לי, שאם תִּקְרֶה שוּב מלחמה, מובן הדבר שעלי להיות – להיות אמריקאי.

מפי הגרף פרץ כעין צחוק זועם – זה היה צחוק קצר ומלא זעם, אך בכל זאת צחוק.

– ואתה רוצה, רוצה אתה בכך? – אמר.

הוא שנא את אמריקה ואת האמריקאים, אבל בלבו התענג לראות, עד כמה הפַּטְרִיּוֹט הקטן הזה סֶריוֹזי ומסור בכל לבו למולדתו. הוא חשב בלבו, כי אמריקאי יפה כזה יוכל להיות בקרב הימים גם לאנגלי טוב, כאשר יגדל ויהיה לאיש.

הם לא הספיקו עוד להתעמק בדברי ימי הריבולוציה – ואמנם פקפק הלורד פונטלרוי מתוך נמוס לשוב אל הענין הזה – כי הנה הודיע המשרת, כי השֻלחן ערוך לסעֻדה.

סדריק ירד מכסאו ויגש אל שאֵר-בשרו הנעלה. הוא הביט אל רגלו החולה.

– הֲתַרְשֶׁה לי לעזור לך? – אמר מתוך נמוס. – יכֹל אתה לְהִשָּׁעֵן עלי, כמובן. פעם אחת, כשנזּוֹק המיסטר הובּס ברגלו על-ידי חבית מלאה תפוחי-אדמה שנפלה עליה, היה רגיל להשען עלי.

המשרת גדל-הקומה כמעט שלא הפסיד את משמרתו ואת שמו הטוב עֵקב הצטחקו לשֵמע הדברים האלה. הוא היה משרתם של אצילים, והיה חי תמיד בבתי המשפחות המְשֻׁבָּחוֹת והאצילות, והוא לא הצטחק מעולם, ואמנם היה חושב את עצמו למשרת גרוע שחֻלל כבודו, אלו הרשה לעצמו לשכֹּחַ את מקומו ומעמדו באיזו תנאים שהם ולחטוא לחֻקי הנמוס היפה על-ידי בת-צחוק. ואולם הוא מצא לו מִפְלָט בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ. הוא הציל את עצמו רק על-ידי זה שהספיק לכונן את מבט עיניו הקָמוֹת ממעל לראש הגרף אל תמונה אחת נוראה מאד.

הגרף התבונן אל שאר בשרו הצעיר וַאֲמִיץ הלב מכף רגלו ועד קדקדו.

– החושב אתה, כי תעצור כֹח לתמוך בי? – שאל הגרף בזעף.

– אני חושב, כי אעצור כֹח, – אמר סדריק. – חסן אנכי. הלא תדע, כבר בן שבע הנני. יכֹל תוכל להשען על מַקלך מעבר מזה ועלי מעבר מזה. דיק אומר, כי שְׁרִירַי חזקים למַדי, אם נשים לב, כי אינני אלא בן שבע.

הוא אִמֵּץ את זרֹעו וירימֶהָ למעלה אל מול כתפו, למען אשר יוכל הגרף לראות את השרירים, אשר זכו לִשְׁבַח מפי דיק, ופניו היו סֶריוזיים ומלאים חשיבות כל-כך, שהמשרת מצא לו לנחוץ לכונן שוב את מבּט עיניו הקמות אל התמונה הנוראה.

– טוב אפוא, – אמר הגרף, – הבה-ננסה נא.

סדריק נתן לו את מקלו והחל לעזר לו לקום ממקומו. על-פי הרגיל היה המשרת עושה את זאת, וַחֲרָפוֹת וגִדּוּפים היו נִתָּכים אז כמבּוּל על ראשו, אם בעת ההיא תקף את הוד לורדיותו כאב-פודגרה מיֻחד. הגרף לא היה מתנהג בנמוס כהֹגן, וכמה פעמים היו המשרתים הענקיים שעל-ידו רועדים מתחת לתלבשתם המלאה חשיבות.

ואולם הערב לא חֵרף הגרף ולא גִדף, אף-על-פי שרגלו החולה כָאבה לו יותר מכפי הרגיל. הוא בחר לו לעשות נסיון. הוא קם לאט ממקומו ויניח את ידו על הכתף הקטנה, שהוּצעה לפניו מתוך אמץ-לב רב כל-כך. הלורד פונטלרוי הקטן פסע פסיעה זהירה קָדִימָה ועיניו מַשפּילות להביט אל הרגל החולה.

– הִשָּׁעֵן עלי היטב, – אמר בקול עליז ומעודד. – אנכי אלך לאט מאד.

אִלוּ היה המשרת תומך את הגרף, כי אז היה הגרף ממעט להשען על מקלו ומרבה להשען על ידי תומכו. ואף עתה הנה גמר בנפשו להגדיל את הנסיון ולהכריח את נכדו להרגיש את כֹּבֶד-משאו. ואמנם היה המשא כבֵד מאד, ואחרי פסיעות מוּעטות אדמו פני הוד לורדיותו הצעיר עד מאד, ולבו החל לדפוק ביתר מהירות, אבל הוא אִמֵּץ את רוחו ויתעודד, כי זכר את שריריו החזקים ואת השבחים שהשמיע דיק עליהם.

– אל נא תירא להשען עלי היטב, – אמר כשהוא נושם בכבֵדות. – אני אעצֹר כֹח – אם – אם אין הדרך ארֻכּה מאד.

ואמנם לא היתה הדרך רחוקה עד חדר-האֹכל, אבל רחוקה היתה בעיני סדריק עד הגיעם אל הכסא העומד בראש השלחן. נראה היה לו, כי היד המֻנחת על כתפו הולכת וכבֵדה מצעד לצעד, ופניו הלכו הלוך והתאדם, הלוך והִתְחַמֵּם, ונשימתו הלכה הלוך וקצֹר, אבל אף לא עלה על דעתו להִפָּטֵר ממעשהו; הוא אִמֵּץ את שריריו, שרירי ילד, זקף את ראשו ועודד את רוח הגרף, אשר הלך הלוך וצָלֹעַ.

– האם תכאב רגלך מאד כשאתה עומד עליה? – שאל. – האם לא נִסִּיתָ מעולם לשׂים אותה במים חמים עם חַרְדָּל? המיסטר הוֹבּס היה רגיל לשים את רגלו במים חמים. אמרו לי, כי אַרְנִיקָה יפה מאד לרגל.

הכלב הגדול התהלך אף הוא לצִדם, והמשרת גדל-הקומה הלך אחריהם; כמה פעמים נכּר בִּטּוּי מוזר בפניו, כשהתבונן אל פני הקטן בעת התאמצו בכל שארית כחותיו ומוסיף לשאת את משאו בכל חפץ לבו. אף גם הגרף כונן פעם אחת מן הצד מבט מוזר למטה, אל הפנים הקטנים המָאָדָמים.

כאשר נכנסו החדרה, בו היה ערוך השלחן לסעֻדה, ראה סדריק, כי החדר היה רחב-ידים ונהדר עד מאד, וכי המשרת, שעמד מאחורי הכסא שבראש השלחן, הביט אליהם בעינים קמות ולא נע ולא זע.

ואולם סוף-סוף הגיעו עד הכסא. היד הוּרָמָה מעל כּתֵפו והגרף ישב על מקומו.

סדריק הוציא מכיסו את מטפחת דיק וַיְנַגֵּב בה את מצחו.

– חַם הלילה, האף אין זאת? – אמר. – בודאי שהאֵש בקמין דרושה לך בשביל רגלך, אבל לי נראה, כי החֹם גדול יותר מדי.

הכּבוד הרב, אשר כִּבֵּד את רגשותיו של שאר-בשרו הנעלה, לא הרשה לו להביע את דעתו, כי איזה דבר מן הדברים הנעשים בסביבתו מְיֻתָּר הוא.

– אכן כָּבֵד ממך המעשה אשר עשית, – אמר הגרף.

– הוֹ, לא! – אמר הלורד פונטלרוי. – הוא לא כבד ממני יותר מדי, אלא שאנכי התחממתי קצת. הן הנקל הוא לו לאדם שיתחמם בימות החמה.

והוא הוסיף לנַגֵּב ביתר עֹז את תלתלי שערותיו הרטֻבּים בַּמִּטפחת הנהדרה. הכסא הנועד לו עמד אל קצה השלחן השני, אל מול כסאו של אביו זקנו. זה היה כסא עם סְמוּכוֹת לְהִסָּמֵךְ עליהן, והוא נועד לשַׁמֵּשׁ כסא לאיש גדול הרבה ממנו; ואמנם, כל אשר ראו עיניו עד עכשיו – החדרים רַחֲבֵי-הַיָּדַיִם עם תקרותיהם הגבהות, הרהיטים האטֻמים, המשרת גדָל-הקומה, הכלב הגדול, הגרף עצמו – כל אלה היו בעלי שֵׁעוּרים, אשר בהכרח הביאו בלב הנער הקטן את ההרגשה, כי עודו קטן עד מאד. ואולם ההרגשה הזאת לא הדאיבה את לבו; הוא לא חשב את עצמו מעולם לגדול או חשוב מאד, ובחֵפץ לב היה מִסְתַּגֵּל אפילו לתנאי חיים שגברו עליו והכריעוהו.

אפשר שמעולם לא נראה קטן כל-כך כמו עכשיו, בעת שִׁבְתּוֹ על הכסא הגדול, אל קְצֵה השלחן. אף-על-פי שחיה הגרף בבדידות, בכל זאת בחר לו לחיות חיי הָדָר וְתִפְאָרָה. הוא אהב את שעת הסעֻדה והיה סועד לפי כל חֻקי הנמוס היפה. סדריק הסתכּל בו מִבְּעַד לִבְרַק הכוסות והכלים הנהדרים, אשר כאִלוּ הִכּוּ בְסַנְּוֵרִים את עיניו, שלא הסכּינו להם. אִלוּ היה כַאן איש זר, וַדאי שבּת-צחוק היתה עולה על שפתיו למראה התמונה הזאת – החדר הגדול והמפֹאר, המשרתים גדלי-הקומה לבושים בגדי-השרד שלהם, הנרות המפיצים אור בּהיר, כלי הכסף והזהב המנוצצים, האציל הזקן בעל הפנים הזעומות בראש השלחן והנער הקטן מאד בְּקָצֵהוּ. על-פי הרגיל נחשבה הסעֻדה לענין נכבד מאד בעיני הגרף וכמו כן נחשבה לענין נכבד מאד בעיני המבשל, אם רוחו של הוד לורדיותו לא היתה טובה עליו או בעת שתֵּאָבוֹנוֹ לאכילה לא גדל ביותר. ואולם הפעם נראה היה, שתאבונו הוטב קצת מן הרגיל, אולי משום שלבו היה מלא עוד מחשבות אחרות לבד ממחשבותיו על עניני הזּוּמָן, הרטֶב והמָרָק השונים. נכדו הוא אשר עורר מחשבות בלבו. הוא התבונן אליו מֵעֵבֶר לשלחן. הוא עצמו לא דבּר הרבה, אבל הוא הניע את לב הילד לדַבּר. הוא לא האמין מעולם בנפשו, כי יש אשר יתענג לשֵמע שיחת ילד, ואולם הלורד פונטלרוי הפליאהו וגם שעשע את לבו כאחד, והוא זכר היטב, עד מה הכבּיד עליו את אַכְפּוֹ והכריח את כְּתֵפוֹ של הילד להרגיש את כֹּבֶד-משאו, רק למען העמיד בנסיון את אֹמֶץ-לבו ואת כח סבלנותו, והוא שמח בלבו לדעת, כי נכדו לא נע ולא זע, וכנראה לא עלה על דעתו אף לרגע אחד להתפטר ולהפסיק את מעשהו אשר החל לעשות.

– ובכן לא תמיד אתה עוֹנֵד את נִזְרְךָ לראשך? – העיר הלורד פונטלרוי מתוך יראת-הכּבוד.

– לא, – השיב הגרף בבת-צחוקו הזועמת; – אין הוא הוֹלֵם אותי.

– המיסטר הובּס אמר, כי אתה עונד אותו תמיד, – אמר סדריק; – ואולם אחרי אשר חשב קצת בענין הזה אמר, שהוא מְשַׁעֵר, כי אין זאת שלפעמים אתה מֵסִיר אותו, כדי לשים את מִגְבַּעְתְּךָ על ראשך.

– כן, – אמר הגרף, – לעתים אני מסיר אותו.

ואחד המשרתים הפנה את ראשו פתאם הצדה וַיִּשְׁתָּעֵל שֵׁעוּל קצר ומוּזר אל תוך ידו.

סדריק כִּלָּה לאכול את ארוחתו ראשונה ואז נשען לאחוריו על הכסא ויחל להתבונן אל החדר.

– אין זאת כי מִתְגָּאֶה אתה מאד בביתך, – אמר, – הרי זה בית יפה עד מאד. מעודי לא ראיתי בית יפה כזה; ואולם מובן, שאינני אלא בן שבע, ועוד לא הספקתי לראות הרבה.

– ואתה חושב, כי עלי להתגאות בו, הֲכֵן הוא? – אמר הגרף.

– אמנם כן, לפי דעתי הן יתגאה אדם בבית אשר כזה, – השיב הלורד פונטלרוי. – אנכי הייתי מתגאה בו, אִלּוּ היה ביתי. כל אשר בו יפה הוא עד מאד. והפרדס, ואלה העצים, מה יפים הם ומה יְאַוְּשׁוּ עֲלֵיהֶם!

אז הפסיק לרגע ויבּט לאֹרך השלחן כשהוא שקוע בהרהורים.

– זה הוא בית גדול כדי שידורו בו שני אנשים, האף אין זאת? – אמר.

– גדול הוא לְמַדַּי בשביל שנים, – ענה הגרף. – האם גדול הוא יותר מדי לפי דעתך?

הוד לורדיותו הקטן פִּקְפֵּק רגע אחד.

– אנכי, – אמר, – אנכי לא כִוַּנְתִּי בדברי אלא שאם ידוּרו בו שני אנשים, שאינם ידידים נאמנים, אז יש אשר השעמום יתקפם פה.

– ואתה חושב, כי אני אהיה לך לידיד נאמן? – שאל הגרף.

– כן, – השיב סדריק, – אני חושב, כי תהיה ידיד נאמן. המיסטר הובס ואנכי היינו ידידים נאמנים. הוא היה הטוב שבידידי, חוץ מֵחֶמְדָּתִי.

הגרף הניע תנועת-חפזון את גבּות-עיניו העבֻתּוֹת.

– מי היא חמדתך?

– הלא היא אמי, – אמר הלורד פונטלרוי בקול נמוך ודק מאד.

יוּכל היות, כי הוא עָיֵף קצת, יען כי קָרְבָה שְׁעַת הַשֵּׁנָה שלו, ואולי אין כל פלא, אם עיף אחרי כל ההתרגשות שעברה עליו במרוצת מספר הימים האחרונים, ואולי הרגשת העיפות הזאת היא אשר עוררה בלבו רגש של בדידות, בזכרו כי הלילה לא יישן בביתו תחת השגחת עיניה האוהבות של ה״טובה שבידידיו“. הם היו תמיד ״ידידים⁴ טובים”, הנער הזה ואמו הצעירה. הוא לא יכל לְהָסִיחַ את דעתו ממנה, וככל אשר הרבה לחשוב עליה, כן מָעֲטָה בקרבו הַנְּטִיָּה לדבּר, ולעת קץ הסעֻדה ראה הגרף, כי צל קל מכסה את פניו. ואולם סדריק הוסיף להתנהג באֹמץ-לב נפלא, וכאשר שבו אל חדר-הספרים, אף-על-פי שהמשרת גדל-הקומה תמך ביד אדונו מעבר מזה, בכל זאת נשארה ידו של הגרף על כתף נכדו, אם כי לא הכבידה עליו את אַכְפָּה כמו בפעם הראשונה.

כאשר עזב אותם המשרת לבדם, ישב לו סדריק על המרבד שעל-יד הקמין סמוך לדוּגל. רגעים אחדים החליק דוּמם את אזני הכלב והסתַּכֵּל בָּאֵשׁ.

הגרף התבונן אליו. עיני הנער הפיקו תוגה והוא היה שקוע בהרהורים, ופעם או שתים פרצה אנחה קלה מפיו. הגרף ישב דומם ולא גָרַע את עיניו החודרות מִפָּנָיו של נכדו.

– פונטלרוי, – אמר לסוף, – במה אתה מהרהר?

פונטלרוי נשא את עיניו ויתאמץ להעלות בת-צחוק על שפתיו.

– אנכי חשבתי על אדות חמדתי, – אמר; – והנה – והנה אני חושב, כי מוטב שאקום ממקומי ואתהלך לי על-פני החדר הלוך וָשוּב.

הוא קם ממקומו וישם את ידיו בכיסיו הקטנים ויחל להתהלך הלוך ושוב. עיניו היו בהירות מאד ושפתיו מהודקות זו לזו, אבל את ראשו נשא אל עָל והתהלך בצעדי אוֹן. דּוּגַל התנועע בַּעֲצַלְתַּיִם והסתּכּל בו, ואז קם אף הוא. הוא עבר אל הילד ויחל להתהלך אחריו בכבֵדות. פונטלרוי הוציא יד אחת מכיסו וישם אותה על ראש הכלב.

– הנה זה הוא כלב חביב מאד, – אמר. – ידידי הנהו. הוא יודע את רגשות לבי.

– ומה הן רגשות לבך? – שאל הגרף.

צר היה לו לראות את המלחמה, אשר נלחם הנער הקטן עם רגש-הגעגועים הראשון שלו, כי התגעגע על בית אמו, ואולם הוא התענג לראות, כי הוא מתאמץ בכל יכלתו להתגבּר על געגועיו. אֹמץ לבו זה של הילד מצא חן בעיניו.

– גֶּשׁ הֵנָה, – אמר.

פונטלרוי נגש אליו.

– מעודי ועד היום הזה לא עזבתי את ביתי, – אמר הנער ועיניו החֻמוֹת הפיקו תוגה. – רגש מוזר יתעורר בלב האדם בשעה שעליו ללון כל הלילה כֻלו בארמונו של איש אחר תחת ללון בביתו הוא. ואולם חמדתי אינה רחוקה מאד ממני. היא צִוְּתָה עלי לזכּור את זאת – ואני – ואני בן-שבע הנני – וְהָרְשׁוּת בידי להסתַּכֵּל בַּתְּמונה, אשר נתנה לי.

הוא שם את ידו בכיסו ויוצֵא משם נַרְתִּיק סָגֹל קטן מְצֻפֶּה קְטִיפָה.

– הנה היא, – אמר. – התראה, כְּשֶׁמְּהַדְּקִים את הַקָּפִיץ הזה, הנרתיק נפתח מִיַּד, והנה היא בתוכו.

הוא נגש ויעמֹד סמוך לכסא הגרף, וכאשר פּתח את הנרתיק הקטן, נשען על סְמוּכַת הכּסא, וממילא גם על זרֹע האיש הזקן, מתוך אֵמון לב גמור, כדרכם של הילדים.

– הנה היא, – אמר כשנפתח הנרתיק; והוא נשא את עיניו ועל שפתיו נראתה בת-צחוק.

הגרף קמט את מצחו; הוא לא רצה לראות את התמונה, אבל הוא הסתכּל בה למרות רצונו; ומתוך הנרתיק הציצו אליו פנים צעירים ויפים כל-כך – פנים דומים כל-כך לפני הילד אשר על ידו – שהוא נבעת ונדהם.

– כִּמְדֻמַּנִּי שאתה חושב, כי אוהב אתה אותה אהבה רבה? – אמר.

– כן, – ענה הלורד פונטלרוי בקול רך וְיוֹצא מן הלב; – ככה אחשוב, ואחשוב כי כן הוא באמת. הלא תדע, כי המיסטר הובס היה ידידי, ודיק וברידג’ט ומרי ומיכאל, אף הם כלם היו ידידי; אבל חמדתי – הלא היא ידידתי הנאמנה מאד, ואנו מספרים תמיד זה לזו את כל אשר בלבנו. אבי עזב אותה עלי, למען אשר אדאג לה, וכאשר אגדל ואהיה לאיש, אלך לעבוד ולהשתכּר כסף בשבילה.

– ומה היא העבודה, שאתה חושב לעבוד? – שאל אביו זקנו.

הוד לורדיותו הצעיר צָנַח על המרבד שעל-יד הקמין וישב שם והתמונה עודה בידו. הוא נראה כמהרהר בדבר מתוך כֹּבֶד-ראש טרם תּתּוֹ תשובתו.

– חשֹׁב חשבתי, כי אפשר שאוכל להִכָּנֵס כְּשֻׁתָּף אל עסקו של המיסטר הובּס, – אמר; – אבל נפשי חשקה יותר להיות פְּרֶזִּידֶנְט.

– אנחנו נשלח אותך במקום זה אל בֵּית-הלוֹרדים, – אמר אביו זקנו.

– יפה, – העיר הלורד פונטלרוי, – אם לא אוכל להיות לפרזידנט, ואם זה הוא עסק יפה, לא אתנגד⁵ לזה. עסק הירָקות יש שהוא מתנהל בכבֵדות.

אין זאת כי הוא שִׁקֵּל את הדבר בדעתו, יען כי אחר הדברים האלה ישב דומם והסתכל זמן-מה בָּאֵשׁ.

הגרף לא הוסיף עוד לדבּר. הוא נשען לאחוריו על הכּסא ויתבונן אליו. המון מחשבות חדשות ומוזרות עברו את לבו של האציל הזקן. דוּגַל התמודד ויחל לנמנם כשראשו נתוּן על טְלָפָיו הענקיים. ודממה ארֻכּה השתררה שם.

כעבור כַחצי שעה הודיע המשרת, כי המיסטר הוישם בא. כאשר נכנס המיסטר הוישם, עוד שררה דממה בחדר הגדול. הגרף עוד היה נשען פְּרַקְדָּן על הכסא. כאשר נגש המיסטר הוישם, התנועע הגרף וירם את ידו בתנועה של אזהרה – נראה היה, כי לא היה בדעתו לעשות תנועה זו וכאלוּ עשה אותה מבלי דעת. דוגל יָשַׁן עוד, וסמוך לַכֶּלֶב הגדול, כשהוא יָשֵׁן אף הוא וראשו המתֻלְתּל נשען על זרֹעו, שכב לו הלוֹרד פונטלרוֹי הקטן.

 

פרק ו. הַגְּרַף וְנֶכְדּוֹ.    🔗

כאשר הֵקִּיץ הלורד פונטלרוי בבֹּקר משנתו – בעֵת שֶׁהִשְׁכִּיבוּהוּ אֶמֶשׁ בַּמִטה לא הקיץ כּלל – היו הצלילים הראשונים שהגיעו לאזניו: קוֹל חֲרִיקת העֵצים בהיותם לְמַאֲכֹלֶת אֵשׁ הַקָּמִין וקוֹל אנשים מדבּרים.

– הֲיִי אַפוא זְהירה, דָאוּסוֹן, ואל תשמיעי באזניו דבר בעניין הזה, – שמע קול אחד דובר. – הוא אינו יודע, מִשּׁוּם מה הִיא איננה פה, ואת הסִבָּה יש להסתּיר ממנו.

– אם כזו היא פְקֻדַּת הוֹד לורדיותו, גברתי, – ענה קול אחר, – הנה מובן הדבר שימַלאוּ אחריה. ואולם אם תסלחי לי, גברתי, על קַחְתִּי לי את הָרְשׁוּת לְדַבּר, אחרי שמדַבּרים אנו בינינו לבין עצמנו, בין שאָנו שְׁפָחוֹת ובין לא, הנה עלי לאמר, שנורא הוא הדבר, – להפריד את אִמּוֹ, זו הַבִּרְיָה הָעֲלוּבָה, היפה והצעירה, מעל עַצְמָהּ וּבְשָׂרָהּ, וּבִפְרָט שהוא יפה ונחמד כל־כך ובן־אצילים. יֶ’מְס ותוֹמָס שניהם, גברתי, סִפְּרוּ אמש בבית־המשרתים – ואף גם שְׁאָר המשרתים הַהֲגוּנִים הוֹדו להם בזה, כי מעודם ועד היום לא ראו ילד נחמד כזה, ומה תמים היה ואיך התנהג בנִמּוּס ובחכמה כאִלוּ ישב אל השלחן עם הטוב שבידידיו, אשר לבו לב מַלְאָךְ, אף־על־פי שכֻּלנו יודעים (הלא תסלחי לי, גברתי, אם אגיד את זה), כי תכונתו יֵש בה כדי לְהַקְפִּיא לִפְרָקִים את הַדָּם בָּעוֹרְקִים. ואלו ראית, גברתי, בשעה שנקראנו, יֶ’מס ואנכי, על ידי צלצול הַפַּעֲמוֹן, לבוא אל חֲדַר־הספרים ולשאת אותו וּלְהַעֲלוֹתוֹ בַמַּעֲלוֹת, וְיֶ’מס נשא אותו בזרעותיו, ופניו הקטנים והתמימים היו אֲדֻמִּים וּוְרֻדִּים, וראשו הקטן נשען על כתֵפו של י’מס, ושערותיו ירדו תלתלים תלתלים בהירים, – מראה יפה ונהדר כזה לא ראית, גברתי, מִיָּמָיִךְ. ולפי דעתי לא נעלם יְפִי מראֵהוּ גם מעיני מִילוֹרְד, כי הוא הסתּכּל בו ואמר ליֶ’מס: ״הִזָּהר נא לבל תעוררהו!״

סדריק התנועע על הכר אשר מתחת לראשו, התהפך על צִדּוֹ ויפתח את עיניו.

שתי נשים היו בחדר. כל אשר בחדר היה בהיר ונעים, כי הכתלים וְהָרְהִיטִים היו מְצֻפּים אֵטוּן בּהיר. בקָמין בערה אֵש, ואור השמש זָרם אל תוך החדר בעד החלונות, אשר צמחי הַקִּיסּוֹס עלו וְהִשְׂתָּרְגוּ עליהם. שתי הנשים שׂמו פניהן אליו, והוא ראה, כי האחת מהן היתה המיסטריס מֵילוֹן, הסוכנת על הבית, והשניה היתה אשה בַחֲצִי יָמיה ופניה נעימים וחביבים מאין כמֹהם.

– בֹּקֶר־טוב, מילורד, – אמרה המיסטריס מֵילון, – הֶעָרְבָה לך שנתך?

הוד לורדיותו חִכָּךְ את עיניו וַיִּצְטָחֵק.

– בֹּקר־טוב, – אמר. – אנכי לא ידעתי, כי פה הנני.

– כאשר נִרְדַּמְתָּ נשאו אותך וְהֱבִיאוּךָ הֵנה, – אמרה הסוכנת על הבית. – זה הוא חֲדַר־המשכּב שלך, וזו היא דָאוּסוֹן, אשר תְּטַפַּל בך.

פונטלרוי ישב במטה ויושט את ידו לדאוסון, כמו שהושיט אותה לגרף.

– מה שלומך, גברתי? – אמר. – אני מודה לך מקרב לבי על אשר באת לְטַפֵּל בי.

– אתה יכֹל לקרוא לה דאוּסוּן, מילורד, – אמרה הסוכנת על הבית, ועל שפתיה נראתה בת־צחוק. – היא הסכּינה אשר יקראו לה דאוסון.

– מִיס דאוּסוֹן או מיסטריס דאוסון? – חקר לדעת הוד לורדיותו.

– דאוסון לבד, מילורד, – אמרה דאוסון עצמה וכל פניה מַזְהִירִים מתוך נחת־רוּח. – לא מיס, אף לא מיסיס, מַחֲמַדִּי וּמְאוֹר־עיני! התואל לקום ולתת את דאוסון להלבישך, ואחרי־כן תאכל את ארוחת־הבּקר בחדר הילדים?

– עוד לפני כמה שנים למדתי ללבוש את בגדי בעצמי, חן חן לך, – השיב פונטלרוי. – חֶמדתי לִמְּדַתְנִי את זאת. ״חמדתי" היא אמי. בביתנו היתה רק מֶרִי לבדה לעשות את כל העבודה – עבודת הַכְּבִיסָה ועוד – ולכן מובן הדבר, שאי־אפשר היה לנו לְהַטְרִיח אותה יותר מִדָּי. אני יכל גם להתרחץ בעצמי יפה מאד, אם רק תואילי אחרי־כן לשים עין, אם כל הכַּפְתּוֹרִים רְכֻסִים.

– דאוסון והסוכנת על הבית הֵעִיפוּ מַבַּט־עין זו בזו.

– דאוסון תעשה את כל אשר תשאל מאתה, – אמרה המיסטריס מילון.

– בכל חפץ לבי, מחמדי, – אמרה דאוסון בקולה הנעים והעלז. – הרשות בידו ללבוש את בגדיו בעצמו, אם זה חפצו, ואני אעמֹד על־ידו נכונה לעזֹר לו, אם יִצְטָרֵךְ לעזרתי.

– חן־חן לך, – ענה הלורד פונטלרוי; – לפרקים קשה לי קצת לִרְכּס את הכּפתורים, הלא תביני, ואז עלי לבקש עזרת איש אחר.

דאוסון נראתה לו אשה חביבה מאד, ועוד טרם כִּלָּה להתרחץ ולהתלבש, והם כבר היו ידידים טובים, וכבר נוֹדְעוּ לו כמה וכמה דברים על אדותיה ובכן שמע מפיה, כי בעלה היה איש־צבא ונהרג במלחמה אמתית, ובנה היה מַלָּח והוא נמצא עכשיו בדרך רחוקה, והוא כבר ראה שודדי־ים ואוכלי־אדם וְחִינָאִים וטוּרְקִים, והוא הביא אִתוֹ הביתה צִדְּפִּים נפלאים וכמה מיני קוֹרַלים, ודאוסון היתה נכונה וּמִזֻמָּנָה לְהַרְאוֹתוֹ אותם בכל שעה ושעה, כי כמה מהם נמצאו בְאַרְגָּזָהּ. כל הדברים האלה היו מלאים ענין רב מאד. וכמו כן נודע לו, כי בכל ימי חייה טִפְּלָה בילדים קטנים, ואך זה באה מבית גדול אחד הנמצא במקום אחר בארץ אנגליה, ושם היתה אוֹמֶנֶת נערה קטנה ויפה, אשר שמה היה הַלֵּידִי גְוִינֶט ווֹגְהַן.

– והיא הִנֶּהָ שִׁאֵרַת־בָּשָׂר קצת של הוד לורדיותך, – אמרה דאוסון, – ואפשר כי בקרב הימים תוכל לראותה.

– האף אֻמְנָם? – אמר פונטלרוי. – זה ימצא בעיני חן רַב מאד. מעודי לא ידעתי שום נערות קטנות, אבל תמיד חָמַדְתִּי לראות אותן.

כאשר נכנס אל החדר הַסָּמוּךְ לאכֹל את ארוחת־הבּקר, ראה כי החדר גדול עד מאד, וסמוּך לו היה עוד חדר שני, והמיסטריס דאוסון אמרה לו, כי גם החדר הזה חדרו הוא; ואז תָּקְפָה עליו שוּב אותה ההרגשה, כי עודנו נער קטן מאד, וכֹה גברה עליו ההרגשה הזאת, שהוא הביע אותה מתוך אֵמוּן־לב באזני דאוסון בעת שִבתו אל השֻלחן, אשר היה ערוּך בכלים נָאִים ובמאכלים טובים.

– הנני נער קטן יותר מדי, – אמר והוא שקוע קצת בהרהורים, – כדי לחיות בארמון רחב־ידים כזה ובחדרים גדולים ורבים כל־כך – האף אין זאת?

– מה זה יעלה על לבך! – אמרה דאוסון. – אין זה אלא כי בָעַת הראשונה ימשול בך רגש מוזר כזה, ואולם הוא יִמָּחֶה מלבּך עד מהרה, ואז ימצאו החדרים חן רב בעיניך. הן תדע, כי המקום הזה יפה הוא עד מאד.

– אמנם כן, יפה הוא המקום הזה עד מאד, – אמר פונטלרוי ואנחה קלה פרצה מגרונו; – ואולם הייתי אוהב אותו הרבה יותר, אלמלא נֶעֶדְרָה פה חֶמדתי. תמיד הייתי רגיל לאכֹל את ארוחת־הבֹּקר אִתָּה יחד, והייתי שָׂם את הַסֻּכָּר ואת הַשַׁמֶּנֶת בַּתֵּה שלה ומושיט לה את נִתְחֵי־הלחם. ומובן הדבר, שעל־ידי זה הרגשנו את עצמנו בטוב.

– ואולם, – השיבה דאוסון דברי נחֻמִּים, – הן אתה יכל לראות את פניה בכל יום ויום, וְתָאֵר נא בנפשך, כמה דברים יהיו לכם לסַפֵּר איש לרעותו. האח! חכּה נא עוד מעט ואתה תצא לָתוּר בסביבות הבּית ותראה כמה דברים – את הכלבים ואת הָאֻרְווֹת, ואת כל הסוסים שבהן. ויש ביניהם אחד, אשר בטוחה אני בלבי, כי הוא ימצא חן רב בעיניך – –

– האף אֻמנם? – קרא פונטלרוי; – אנכי אוהב מאד את הסוסים. אנכי אהבתי את יִ’ים עד מאד. זה הוא הסוס, אשר היה רָתוּם לְעֶגְלָתוֹ של המיסטר הובס. הוא היה סוס יפה מאד בשעה שלא היה קְשֵׁה־ערֶף.

– טוב אפוא, – אמרה דאוסון, – ובכן חכּה נא עד אשר תראה את כל הנמצא בָאֻרְווֹת. והנה, מחמדי, עוד טרם שָׂמְתָּ את עיניך אפילו על החדר הסמוך!

– ומה יש שם? – שאל פונטלרוי.

– חכּה נא עד אשר תְּכַלֶּה לאכֹל את ארוחתך, ואז תראה, – אמרה דאוסון.

הדברים האלה עוררו כמובן את תשומת־לבו והוא נֶחְפָּז לאכֹל את ארוחתו. נראה לו, כי אין זאת אלא שבחדר הסמוך יש דבר־מה אשר כַּדָּאִי הוא לראותו; מראֵה דאוסון היה חשוב כל־כך ומלא סוד כל־כך.

– ובכן הנני, – אמר כעבר רגעים אחדים ויקפֹּץ ממקום מושבו; – כבר אכלתי דַּיִּי, האוכל ללכת ולראות את החדר ההוא?

דאסון הניעה בראשה ותוליכהו אל החדר, וּמַרְאֶהָ היה חשוב ומלא סוד עוד יותר. ואמנם תשומת־לבו התעוררה עד למאד.

כאשר פתחה את דלת החדר, עמד הוא על המפתן ויסתכּל והוא כֻלּוֹ מתפלא ומשתומם. הוא לא דִבֵּר דָּבָר; הוא רַק שָׂם את ידיו בכיסיו – ועמד והסתכּל ופניו אדמו עד למצחו.

פניו אדמו יען אשר השתומם כל־כך ולבו התרגש בו עד מאד. אָכֵן כל נער רגיל היה מתפלא ומשתומם למראה מקום כזה.

החדר הזה היה גם הוא רְחַב־יָדַיִם מאד כמו כל שאר החדרים, והוא נראה לעיניו יפה יותר משאר החדרים, אבל באופן שוֹנה מהם. הָרְהִיטִים לא היו אֲטֻמִּים וְעַתִּיקִים כָּרהיטים אשר בחדרי הַדְּיוּטָה התחתונה; הַמִּרְפָּדִים וְהַמַּרְבַדִּים והכתלים היו בהירים יותר; כַּאן היו אִצְטַבָּאוֹת מלאות ספרים ועל השלחנות עמדו המון צעצועים רבים – דברים יפים ונפלאים – כַדברים אשר היה רואה אותם מתוך הִתפּעלוּת והשתוממות כשהם מֻצָגִים לְרַאֲוָה בחלונות הַחֲנֻיּוֹת שֶׁבִּנְיוּ־יוֹרְק.

– הרי זה דומה לחדר של ילד, – אמר לסוף אחרי אשר שאף רוח קצת. – מי הוא אשר כל הצעצועים האלה לו הֵמה?

– לֵך והסתכל בהם, – אמרה דאוסון, – שֶׁלְּךָ הם כֻּלָּם!

– שלי! – צעק; – שלי! מדוע שלי המה? מי נתן אותם לי? – והוא קפץ ממקומו וַיַּפְלֵט מפיו צעקה קלה ועליזה. כמעט אשר נראה לו הדבר כַּבּיר יותר מדי, שיוכל להאמין בו. – אבי זקני הוא אשר נְתָנָם לי! – אמר ועיניו הזהירו כַכֹּכָבִים, – אני יודע, אבי זקני הוא!

– כן, הוד לורדיותו הוא, – אמרה דאוסון; – ואם תהיה נער טוב ונעים, ולא תִצְטָעֵר על דברים שונים, ותשתעשע ותשַׂמח את לבך, ותהיה מאֻשר כל הימים, אז יתן לך את כל אשר תחשק בו נפשך.

הבֹּקר ההוא היה בּקר נפלא מאד מאד. כמה דברים היו לפניו, אשר עליו לחקֹר אותם, כמה נסיונות עליו לעשות; וכל אחד מן הדברים החדשים משך כל־כך את תשומת־לבו, שכמעט אשר לא יכֹל לגרֹע עיניו ממנו ולהביט אל שאר הדברים. ומה מוזר היה הדבר לדעת, כי כל הצעצועים האלה נועדו רק לו לבדו; כי עוד לפני עָזְבוֹ את ניו־יורק באו אנשים מלָנְדּוֹן לערוך ולסדר את החדרים הַנּוֹעָדִים לו, והם המציאו את הספרים ואת הצעצועים הכי־יפים, כדי לשעשע את נפשו.

– הידעַתְּ מִיָּמַיִךְ איש אחד, – אמר לדאוסון, – אשר אביו זקנו טוֹב־לב כל־כך?

רגע אחד נִכָּר בִּטּוּי של פִּקְפּוּק בפני דאוסון. היא לא הרבּתה לכבּד בלבּה את הוד לורדיותו הגרף. אך ימים מוּעָטִים התגוררה בַּבַּית הזה, אבל בִּמְרוּצַת הימים האלה כבר הספיקה לשמֹע בבית המשרתים את הדברים, אשר דברו מתוך חֵרוּת גמוּרה על דבר תכונותיו הַמְשֻׁנּוֹת של האציל הזקן.

– מַזָּלִי הרע גָרַם לי לְשָׁרֵת תמיד בבתי אדונים זקנים מָשְׁחֲתֵי־הַמִּדּוֹת, פִַּרְאִי־אָדָם ובעלי לב רע, – ככה אמר גְבַהּ־הקוֹמה שֶׁבַּמְשָׁרְתִים, – ואולם הגרף הוא הַגָּרוּעַ שֶׁבְּכֻלָם.

ואותו המשרת עצמו, ותוֹמָס שמו, מסר לחבריו שבבית־המשרתים כמה מדברי הגרף, אשר דבר אל המיסטר הַוִּישֵַם, בשעה שהם דנוּ בענין הַהֲכָנוֹת האלה שנעשו בחדרי־הילד.

– תן לו את כל מִשְׁאֲלוֹת לבו וּמַלֵּא חדריו צעצועים, – אמר אז מילורד. – תן לו את כל הדברים, אשר ישעשעו את נפשו, ואז ישכּח עד מהרה את אמו. הַמְצֵא לו כל מיני שעשועים וְהַפְנה את לבו לענינים אחרים, ואז לא נדע כל צער וכל דאגה. כך הוא טִבְעו של ילד.

ואחרי שזו היתה כל מְגַמַת חפצו הנעלה, הנה וַדאי שלא הרבה לשמֹח בלבו בְהִוָּכְחוֹ, כי כנראה אין טבעו של ילד זה בכך. בלילה ההוא לא עָרְבָה לו שנתו לַגרף, והוא בִלָּה את כל שעת הבֹּקר בחדרו; ואולם לעת הצהרים, אחרי אשר אכל את ארוחת־הבּקר, שלח לקרא לנכדו.

פונטלרוי מהר לשמֹע לקול קריאתו. הוא ירד בַּמַּעֲלוֹת הרחבות ברגלים מְקַפּצוֹת; הגרף שמע בְּרוּצוֹ דרך הַפְּרוֹזְדוֹר, ואז נפתחה הדלת והוא נכנס, לחייו אדֻמוֹת ועיניו מזהירות.

– זה כמה אני מחכה, שתשלח לקרֹא לי, – אמר. –נָכוֹן הייתי לְכַךְ זה כבר. אני חַיָּב לך תודה רבה כל־כך על כל הדברים האלה! אני חיב לך תודה רבה כל־כך! כל הבּקר שׂחַקְתִּי בהם.

– הו! – אמר הגרף, – ובכן הם מוצאים חן בעיניך, האף אין זאת?

– הם מוצאים חן בעיני כל־כך – כל־כך, שאין מלים בפי להביע לך את זאת! – אמר פונטלרוי ופניו הזהירו מרֹב עֹנג. – יש ביניהם אחד הַמְשַׁמֵשׁ מִשְׂחָק בְּכַדוּרִים, וּמְשַׂחֲקים על־פני קֶרֶשׁ בכדורים שחורים ולְבָנים, וכל אחד מְחַשֵּׁב את חשבונו על פי סִמָּנִים שעושים על חוט־ברזל. אנכי נִסִּיתִי לְלַמְּדוֹ את דאוסון, אבל היא לא יכלה להבין אותו היטב בַּתְּחִלָּה – הלא תבין, שהיא לא שִׂחֲקָה מעולם במשחק הזה, מפני שלֵידִי הנֶה; וְיָרֵא אנכי, שלא הִצְלַחְתִּי לְבָאֵר לה את הענין כראוי. ואולם אתה הלא תדע את המשחק הזה, האף אין זאת?

– ירא אנכי, שלא אדע, – השיב הגרף. – הלא זה משחק אֲמֵרִיקָאִי, האף אין זאת? האם הוא דומה לִקריקֶט?

– מעולם לא ראיתי את הקריקט, – אמר פונטלרוי; – ואולם המיסטר הוֹבּס לְקָחַני אתו כמה פעמים לראות את המשחק הזה בכדורים, זה הוא משחק נפלא. אתה מוצא בו עֹנג רב כל־כך! הֲתַרְשֶׁה לי ללכת ולהביא את המשחק ולהראותו אותך? אפשר שהוא ישעשע את לבך וישכּיחך את כאב רגלך. האם כָּאֲבָה לך רגלך הַבֹּקֶר עד מאד?

– יותר מאשר אוכל נשֹא, – היתה התשובה.

– אם כן, אפְשר שלא תוכל לִשְׁכֹּח, – אמר הנער הקטן בלב מֵיצַר ודואג. – אפשר שדַברי על־אֹדות המשחק עוד יָרֵעוּ לך. התחשֹב, כי הם יעַנגו את לבך, או תחשֹׁב, כי הם ירעו לך?

– לֵךְ וְהָבֵא את המשחק, – אמר הגרף.

וַדַּאי שהיה דבר זה חדש בעיניו – שהוא יתרועע וישתעשע עם ילד המלַמֵּד אותו משחקים, ואולם הַחִדּוּשׁ שֶׁבַּדָּבָר מצא חן בעיניו. וכאשר שב סדריק ובידיו הַתֵּיבוֹת שֶׁהֵכִילוּ את כדורי המשחק, שִׂחֲקָה בַת־צחוק מְסֻתָּרָה על שפתי הגרף ופניו הביעו, כי בכל חפץ־לבו הוא נכון להתענין במשחק.

– האם מֻתָּר לי לְהַתִּיק את השלחן הזה ולהגישו עד לכסאך? – שאל.

– צלצל נא בפעמון לתומס, – אמר הגרף. – הוא יַגִישֵׁהוּ הֵנה.

– הו, אני יכֹל לעשות זאת בעצמי, – ענה פונטלרוי. – אין הוא כבד מאד.

– טוב אֵפוא, – השיב אביו זקנו. בת־הצחוק המסֻתָּרה הלכה הלוך והתרחב על פניו של האיש הזקן בעת התבוננו אל הַהֲכָנוֹת שעשה הנער הקטן; הוא היה מסור להן בכל חֹם לבו. השלחן הקטן נסחב וְהָעֳמַד על יד הכסא והכדוּרים הוּצאו מתוך הַתֵּיבוֹת וְנֶעֶרְכוּ על־פני השלחן.

– המשחק הזה מלא ענין רב מאד, אם אך תחל לשחק בו, – אמר פונטלרוי. והוא החל לבָאר מתוך התפַּעֲלוּת מרֻבּה את המשחק לכל פרטיו ודקדוקיו. הוא הראה את הגרף את כל הַתְּנוּעוֹת וְהַדְּחִיפוֹת וְהַהַכָּאוֹת שנוהגים לעשות בשעה שמשחקים באמת במשחק הזה, וגם תַּאֵר דחיפה אחת מְצֻיָּנָה, שראה אותה בעיניו באותה שְׁעַת־הכּשֶׁר הַמֻּצְלָחָה, כשהוא והמיסטר הוֹבּס התבוננו אל המשַׂחֲקים בשׂחֲקָם. נעים היה להתבונן אל גֵווֹ הקטן ומלא חן, אל תנועותיו החרוצות ואל שׂמחתו התמימה אשר שמח בכל אלה.

כאשר כִּלָּה להשמיע את כל באוריו ותַאוּריו, החל המשחק על־פי האמת, והגרף עוד הוסיף למצא בו ענין רב. רֵעוֹ הצעיר היה מסור ונתוּן אל המשחק בכל לבוֹ ונפשו, ובכל פעם שהצליח לעשות תנועה יפה הריע תרועה גדולה ופרץ בצחוק מלא חֶדְוָה וְאֹשֶׁר.

אִלוּ סִפֵּר מי שהוא לַגרף איש־דורינקוּר לפני שבוע ימים, כי בבּקר הזה ישכח את הפודגרה שלו ואת רוחו הרעה בגלל משחק־ילדים, והוא עצמו ישחק בכדורי־עץ שחורים ולבנים על פני קרש מצֻיָּר יפה, וְרֵעוֹ במשחק יהיה נער קטן בעל ראש מְתֻלְתָּל, וַדאי הדבר שרוח הגרף לא היתה נוחה ממנו. ואולם הוא עוד הוסיף לשכֹּח את עצמו גם בשעה שנפתחה הדלת ותומס הודיע, כי איש בא לבקר את הגרף.

האיש הזה, שהיה זקן לָבוּשׁ שחורים, היה כֹהֵן־הַדָּת של הַקְהִלָּה, והוא השתומם כל־כך למראֵה הַמַּחֲזה, אשר נגלה לנגד עיניו בעת הִכָּנסוֹ החדרה, שכמעט אשר נִרְתַּע לאחור וְנִתְקָל בתוֹמָס.

בין כל חובות מִשְׁמַרְתּוֹ של המיסטר מָרְדָּאוּנְט וַדאי שלא היה שוּם דבר שׂנוּא עליו כמו הַהֶכְרַח לבקר את פַּטְרוֹנוֹ האציל בָּארמון. ואמנם פטרונו האציל היה רגיל לְהַשְׂנִיא עליו את הבִּקּוּרים האלה בכל יכָלתּוֹ. הוא היה מְתַעֵב את בתּי־התפלה ואת מעשי החסד, והיה מתמלא חֵמה גדולה, אם אחד מעדת חֲכִירָיו הרשה לעצמו להיות עני או חולה וְזָקוּק לעזרה. בשעה שֶׁתָּקְפָה עליו מחלת הפודגרה שלו לא פִקְפֵּק להודיעֵהו, כי אינו רוצה שיַטְריחוּהוּ ויַרְגיזוהו בסִפּוּרים על אדות צרותיהם ואסונותיהם; בשעה שמחלתו רָפתה קצת ממנו ומצב רוחו הוּטב קצת, אז יש אשר נתן לַכֹּהן איזו נְדָבָה קטנה, אבל רק אחרי אשר הִצִיק לו ככל אשר יכֹל ואחרי אשר גִּנָּה את כל הַקְהִלָּה כֻּלָּהּ כְּחֶבֶר אנשים נִרְפִּים הנופלים תמיד לְמַשָׂא על האחרים. ואולם בין כשרוּחוֹ היתה טובה עליו ובין כשהיתה רעה, לא נִמְנַע מעולם להרבּות ככל אשר יכֹל בדברים עוקצים וּמְדַכְּאִים את הנפש, ובזה גָרַם לַכּהן המיסטר מרדאונט לְהִצְטַעֵר בלבו על אשר רגש אהבת האדם אינו מַרְשֶׁה לו להשליך עליו איזה חֵפֶץ כָּבֵד. במרוצת כל אותן השנים, שהיה המיסטר מרדאונט מְכַהֵן במשמרתו בקהִלת דוֹרִינְקוּר, לא יכֹל הכּהן להַעֲלוֹת על לבו, אם ראה אפילו פעם אחת את הוד לורדיותו עושה איזה מעשה חסד מֵרְצוֹן עצמו, או דואג, באיזו תנאי־חיים שהם, לְשׁום איש אחר מלבד לעצמו.

ביום ההוא נִדְרַשׁ הכהן ללכת ולדבּר אליו בִּדְבַר ענין נָחוץ מאד, ובעת עלותו בַשְׁדֵרָה אל הארמון פָּחַד בלבו מפני בִקּוּרוֹ יותר מתמיד, מִשׁוּם שתי סִבּוֹת. ראשית ידע, כי זה כמה ימים סובל הוד לורדיותו ממחלת־הפודגרה, ומשום זה הוא נמצא במצב־רוח רע כל־כך, שהשמועות על־אֹדות זה כבר הגיעו עד אזני יושבי הכפר; את השמועות האלה הביאה אחת הַשְׁפָחוֹת הצעירות לאחותה, היא בעלת חָנוּת קטנה, בה מָכְרָה מְחָטִים וְצֶמֶר וּמִנְתָּא שֶׁל פִּלְפְּלִין וכל מיני דִבּוֹת וּרְכִילוּת, ובכל זה הִשְׂתַּכְּרָה לה דֵי מִחְיָתָהּ בכבוד. אם היה דבר, אשר לא היה ידוע לַמיסטריס דִיבְּל, בין על־אֹדות הארמון ויושביו, בין על־אֹדות בתי הַחֲכִירִים ואנשיהם ובין על־אֹדות כל הכפר ותושביו, הנה לא היה שׁוֶה שידבּרו עליו. ומובן הדבר, שהיא ידעה את כל ענייני הארמון, יען כי אחותה יֶ’נָה שׁוֹרְטְס היתה אחת השפחות הַמְכֻבָּדוֹת שבארמון והיא עמדה בְקִשְׁרֵי יְדִידוּת נֶאֱמָנָה עם תּוֹמָס.

– ומה משֻׁנָּה היא הִתְנַהְגוּתוֹ של הוד לורדיותו! – דִבְַּרה המיסטריס דיבל בעמדה מֵעֵבֶר לְשִֻלְחַן החנות שלה. – והדברים שהוא מוציא מפיו מְכֹעָרים כל כך, ששום משרת הלובש בגדי־שרד לא היה יכֹל לשאת אותם, ככה ספר המיסטר תומס ליֶ’נה עצמה, ועוד ספר לה, כי אך זה לפני שני ימים השליך קְעָרָה מלֵאה תַבְשִׁיל על המיסטר תומס עצמו, ואלמלא היו לו שם דברים אחרים הנעימים לנפשו ואלמלא חברת המשרתים בבית המשרתים האהובה עליו, אֲזַי לא היה נשאר על משמרתו אפילו שעה אֶחָת.

והכֹּהן שמע את כל הדברים האלה, כי הנה סוף סוף היה הגרף לְשִׂיחָה בפי כל יושבי אָהֳלֵי הכפר ובתי החכירים, וְהִתְנַהֲגוּתוֹ הַמְגֻנָּה היתה לענין לכֹל אשה ישרה לדַבּר בו, בעת שבתּה עם אורחותיה לשתות תַּה.

והסִבּה השניה היתה רעה עוד יותר, יען כי היתה סבּה חדשה והיו מדברים עליה מתוך תְּשׂוּמַת לֵב מְרֻבָּה.

מי הוא אשר לא ידע את קצפו של האציל הזקן בגלל אשר בנו הקפּיטן היפה נָשָׂא לו לאשה את הַלֵּידִי האמריקאית? מי הוא אשר לא ידע, עד מה הִקְשָׁה את לבו וְהִתְאַכְזֵר אל הקפּיטן, וכי האיש הצעיר, רם הקומה, הֶעָלֵז, אשר על שפתיו רִחֲפָה בת־צחוק נעימה והוא היה היחידי בין כל בני המשפחה הגדולה, אשר היה אהוב על כל הבּריות, מת בארץ נָכְרִיָה עָנִי וּמָחֳרָם מבני משפחתו? מי הוא אשר לא ידע, מה עַזְָּה היתה שנאתו של הוד לורדיותו לאותה הבִּרְיָה הצעירה והעלוּבה, אשר היתה אֵשת בנו, ועד כמה שָׂנֵא אפילו את המחשבה על־אֹדות בנה, ואף גם לא רצה לראות את פניו – עד אשר מתו שני בניו וַעֲזבוּהוּ לְלא יורש? ומי הוא אשר לא ידע, לסוף, כי הוא חִכָּה לבוא נכדו מבלי כל אהבה או ענג, וכי הוא היה בטוח בלִבּו, כי ימצא בו נער אמריקאי גַס, בלתי מְנֻמָּס וּמְחֻצָּף, הֶעָלוּל יותר לְחַלֵּל את שם האצילים שלו מאשר להוסיף לו כבוד?

הזקן הַיָּהִיר וְהָרַגְזָן דִּמָּה בנפשו, כי הוא הצליח להסתיר את מחשבותיו בלבו. הוא לא יכל לְהַעֲלוֹת על דעתו, כי יִמָּצֵא איש, אשר יָהִין לגלות את מחשבותיו וַחֲשָׁשָׁיו, ומה גם לְפַטְפֵּט עליהן. ואולם משרתיו התבוננו אליו בסתר ויקראו מעל פניו גם את מצב רוחו הרעה וגם את הִתְפָּרְצוּת קצפו, וַיִדּוֹנוּ עליהם בבית המשרתים. ובשעה שהוא האמין בלבו, כי עיני ההמון לא תַחֲדוֹרְנָה אל תוך עמקי מסתרי נפשו, היה תומס מספר גם ליֶ’נה וגם לַטַּבָּח וגם לראש המשרתים וגם לַשפחות ולכל שאר המשרתים, כי לפי דעתו ״מִתְרָגֵּז הזקן יותר מן הָרָגִיל בשעה שהוא חושב על דבר בנו של הקפיטן, יען כי יודע הוא מראש, אשר לא יַנְחִיל כבוד למשפחה. ואמנם כִּגְמוּל מַעֲשָׂיו כֵּן יַעֲשֶׂה לו, – היה תומס מוסיף: – אך הוא לבדו אָשֵׁם בַּדבר. מה יוכל לְצַפּוֹת מילד, שנולד בעֹני ובחֹסר־כֹּל באותה אמריקה השפלה?"

וכאשר הלך הכהן המיסטר מרדאונט בין שדרות העצים הגדולים, נִזְכַּר, כי הנער הזה הובא אך אֶמֶש אל הארמון, וכי כמעט ברוּר הדבר, שכל חֲשָׁשָׁיו של הוד לורדיותו נִתְאַמְּתוּ, ועוד יותר ברור הדבר, כי אם גרם לו הנער הקטן והעלוב מַפַּח־נֶפֶשׁ, הנה נמצא הגרף דַּוְקָא בּרגע הזה במצב־נפש של איש מִשְׁתּולֵל והוא נכון לשפוך את כל חמתו על האיש הראשון, אשר יֵרָאֶה לעיניו – והאיש הראשון הזה יהיה הוא הכהן עצמו.

ועתה שַׁוּוּ נא בנפשכם את השתוממותו, בשעה שפתח תומס את דלת חדר־הספרים, ולאזני הכהן הגיע קול צחוק ילד המצלצל כְּפַעֲמוֹן ומלא חֶדְוָה.

– הנה קָלַעְתִּי אל הַמַּטָרָה שני כדורים, – כמעט אשר צעק מתוך התרגשות קול דק ובהיר. – הלא תראה, כי קלעתי אל המטרה שני כדורים!

והנה כִסאו של הגרף, והספסל הנועד לחולי הפודגרה, ורגלו שְׁכוּבה עליו; ועל־ידו עומד שלחן קטן ועליו מִשְׂחַק־הכּדוּרים; וְסָמוּךְ לו עד מאד, ממש נשען על זרֹעו ועל בִּרְכּוֹ הבריאה, עמד הנער הקטן ופניו נִלְהָבִים ועיניו מְנַתְּרוֹת מתוֹך התרגשות לבו.

– שני כדורים! – צעק הקטן ביתר עז. – לא שִׂחֲקָה לך הפעם השעה, כפי הנראה?

ואז הרגישו שניהם בבת־אחת, כי איש נכנס החדרה.

הגרף הֵעִיף עין בו, כשהוא מְקַמֵּט את מצחו כדרכו, וכאשר ראו עיניו מי הוא האיש הבא, השתומם המיסטר מרדאונט עוד יותר לראות, כי פניו נעשו פחות זְעֻמּוֹת מתּמיד, תחת לְהֵעָשׂוֹת יותר זעֻמות, כדרכו. ואמנם היה מראֵהו כאלו שכח לרגע אחד, עד כמה בלתי נוֹח הוא לַבּריות ועד כמה הוא יכֹל לעורר באמת רגש של בְּחִילָה בשעה שהוא רוצה בכך.

– הה! – אמר בקולו הגס, אבל ביחד עם זאת הושיט את ידו כמעט כנוטה חסד. – בֹּקר־טוב, מרדאונט. כפי שתראה, מצאתי לי ענין לַעֲנות בו.

הוא שָׂם את ידו השנית על שכמו של סדריק – אולי הִתְעוֹרֵר בעמקי לבו מעין רגש גֵאוּת, שמצא את סִפּוּקוֹ, על אשר כזה הוא היורש, שאפשר לו להַצִּיגוֹ לפניו; בעיניו הבריק כְּעֵין נִצוֹץ של תענוג בשעה שהוא הִתִּיק קצת את הנער ממקומו.

– הנה זה הוא הלורד פונטלרוי החדש, – אמר. – פונטלרוי, הנה זה הוא המיסטר מרדאונט, כהן־הדת אשר בקהִלה.

פונטלרוי נשא את עיניו אל האדון הלבוש בגדי השרד אשר לכהני־הדת ויושט לו את ידו.

– אני שמח מאד לדעת אותך, סיר, – אמר בזכרו את הדברים, שהמיסטר הוֹבּס היה רגיל לאמרם, בשעה שדרש בּשלום קוֹנֶה חדש בהדרת־הכּבוד. סדריק היה בטוח בלבו, כי על האדם להתנהג בְּנִמוּסִיות יתֵרה בשעה שהוא עומד לפני כהן־הדת.

המיסטר מרדאונט החזיק רגע אחד את היד הקטנה בידו ויבט למטה אל פני הילד, ומבלי דעת עלתה בת־צחוק על שפתיו. למן הרגע הזה אהב את הנער הקטן – כאשר אהבו אותו כל הבּריות. ולא יָפיוֹ וְחִנוֹ של הנער הם אשר משכו אליו את לבו ביחוד, כי אם טוּב־ לבו הטבעי והפשוט של הנער הקטן, אשר הוסיף לַדברים המעטים, שהוציא מפיו, צליל נעים ויוצא מן הלב, אף־על־פי שהיו משֻׁנִּים קצת ולא שְׁכִיחִים. ובשעה שהתבונן הכהן אל סדריק, שכח לגמרי לחשׂב על הגרף. אין בעולם דבר אַדִּיר מִלֶב טוב, והלב הטוב והחביב הזה, אף־על־פי שלא היה אלא לב ילד, כאִלו טִהֵר את כל האויר של החדר הקודר וישפוך עליו אור בהיר.

– לבי מלא אֹשר אין קץ להתודע אליך, הלורד פונטלרוי, – אמר הכהן. – אתה עברת בדרך רחוקה למען בוא אלינו. רבים הם האנשים, אשר ישמחו לשמע, כי עברת אותה בשלוֹם.

– אמנם היתה הדרך רחוקה, – ענה פונטלרוי; – ואולם חֶמדתי, היא אמי, היתה אתי יחד, ואנכי לא הרגשתי את עצמי גַּלְמוד, טבע הדבר מְחַיֵּב, שלעולם לא תרגיש את עצמך גלמוד, אם אמך היא אתך יחד; והאניה היתה יפה.

– קח לך כסא, מרדאונט, אמר הגרף. המיסטר מרדאונט ישב. הוא הֶעֱבִיר את מבּט־עיניו מפונטלרוי אל הגרף.

– אכן כַּדָּאִי הוא נכד כזה, שאברך את הוד לורדיותו ליום בואו, - אמר מתוך לב מלא רגש חם. ואולם הגרף לא רצה, כפי הנראה, לגלות את מחשבותיו בנדון זה.

– פניו דומים לפני אביו, – אמר כמעט בקול גס. – הבה נקוה, שהוא יתנהג בדרך הֲגוּנָה יותר. – ואחרי כן הוסיף: – ובכן, מה קרה הבֹּקר, מרדאונט? מי הוא הנָּתוּן היום בצרה?

הדברים האלה לא היו קשים כל־כך, כמו שֶׁפִּלֵּל המיסטר מרדאונט לשמֹע, ואולם הוא פִקְּפֵּק עוד רגע אחד טרם שהתחיל בשיחה.

– הִיגִינְס הוא, – אמר; – היגינס שבאחֻזּת אֶדְּגְּ'. הוא בַר־מַזָּל רע עד מאד. הוא עצמו היה חולה בימי הַסְּתָו האחרון. וגם בניו חָלוּ במחלת הַסַּסְגוֹנִית. איני יכֹל לאמר עליו, שהנהו בעל־בית טוב, אבל כמה אסונות קרו אותו, ומשום זה מובן הדבר, שהוא נֶחֱשַׁל בכמה ענינים. ועתה הוא נתוּן בצרה גדולה בשל דְמֵי־הַחֲכִירָה שעליו לשַלם. נְיואיק אמר לו, שאם לא ישלם, יַכְרִיחוּהוּ לעזֹב את מקומו; ומובן הדבר, שזה יִגְרוֹם לו רעה רבה. אשתו חולה, ואתמול בא אלי לבקשני, שאסוּר אליך וְאֶשְׁתַּדֵּל לפניך, כי תתן לו אַרְכָּא. הוא חושב, כי אם תתן לו ארכא לשלם את חובו, עוד יוכל לְהִוָּשַׁע מצרתו.

– הם כֻּלם חושבים כך, – אמר הגרף ופניו היו קודרים כמעט.

פונטלרוי פָּסַע פְּסִיעָה אחת קָדִימָה. הוא היה עומד בין אביו זקנו לבין האוֹרֵח וְהִקְשִׁיב לדבריהם רַב קָשֶׁב. המעשה בהיגינס עורר בבת אחת את תְּשׂוּמַת לִבּוֹ. הוא הִשְׁתָּאָה לדעת, כמה בנים בביתו, ואם מחלת הססגונית הִרְבְּתָה לְהָצִיק להם. עיניו היו פקוחות לִרְוָחה וּמַבָּטָן היה מָפְנֶה מתוך תשומת לב מְרֻבָּה אל פני המיסטר מרדאונט, בשעה שהאדון הזה הוסיף לדבר את דבריו.

– היגינס הוא אדם שמחשבתו טובה וְכוָּנָתוֹ רְצוּיָה, – אמר הכּהן בהתאמצו לְחזֵּק את השתדלותו.

– הוא חָכִיר גרוע לְמַדַּי, – ענה הוד לורדיותו. – והוא נֶחֱשַׁל תמיד, ככה אמר לי ניוּאיק.

– הוא נתוּן עכשיו בצרה גדולה, – אמר הכהן. – הוא אוהב מאד את אשתו ואת בניו, ואם יְגֹרַשׁ מן האחֻזָה, אז יִגְוְעוּ הם ברעב מַמָּשׁ. הוא לא יוכל לתת להם את הַמַּאֲכָלִים הַמַּבְרִיאִים, שהם זְקוּקִים להם. שנים מבּניו נשארו חַלָּשים מאד אחרי מחלתם, והרופא צִוָּה לתת להם יין וּשְׁאָר דברים יקרים, שאין בּיכָלתּוֹ של היגינס להמציאם להם.

לְשֵׁמַע הדברים האלה פסע פונטלרוי וַיִּתְקָרֵב עוד פסיעה אחת.

– כַּמִּקרֶה הזה קרה גם את מִיכָאֵל, – אמר.

הגרף הִזְדַּעְזֵע קצת.

– אני שכחתי אותך! – אמר. – אני שכחתי, כי פִילְאַנְטְרוֹפּוֹס עומד פה אתנו בחדר. מי הוא זה מיכאל?

וְהַנִּצּוֹץ של תענוּג מוזר שב לֵאוֹר בעיניו של האיש הזקן הַמַעֲמִיקוֹת לשבת בחוּריהן.

– הוא בַעֲלָהּ של בְּרִידְגֶּ’ט, אשר חלה במחלת הקדחת, – ענה פונטלרוי; – והוא לא יכֹל לשלם את שכר דירתו ואף לא לקנות יין ושאר דברים. ואתה נתת את הכסף לַעְזָר־לוֹ.

הגרף צָפַף את גבּוֹת־עיניו וְקִמַּט את מצחו קִמּוּט משֻנה, ואולם בזה לא נכּר כלל שום בִּטּוּי של זעם. הוא העיף עין במיסטר מרדאוּנט.

– איני יודע, מה יהיה טִיבוֹ של זה, כאשר יגדל ויהיה לבעל נכָסִים, – אמר. – אנכי צויתי על הוִישם, שימלא את כל משאלות לבו של הנער, והנה נראה הדבר, כי הוא לא שאל בלתי אם ממון לחַלקו לקַבְּצָנִים.

– הוֹ! הם לא היו קבּצנים כלל, – אמר פונטלרוי מתוך התלהבות. – מיכאל היה בונה־חומות מצֻיָּן! הם כלם עבדו.

– הו! – אמר הגרף. – הם כלם לא היו קבּצנים. הם כלם היו בוני־חומות מצֻינים ומגהצי־מנעלים ונשים מוכרות־תפוחים.

הוא השפּיל להביט רגעים מספר בַּנער בעינים קָמוֹת ובדֻמִיָּה שְׁלֵמָה. ואמנם מחשבה חדשה עלתה על לבו, ואף־על־פי שאפשר שהיא לא יצאה מתוך רגשות נַעֲלִים עד מאד, בכל זאת היתה מחשבה לא רעה.

– גֶשׁ הֵנָּה, – אמר לסוף.

פונטלרוי נִגַּש ויעמֹד סמוּך אליו ככל אשר יכֹל מבלי הַזִיק לרגלו החולָה.

– מה היית עושה אתה במקרה כזה? – שאל הוד לורדיותו.

מן הַצֹרֶךְ הוא להודות, שבלב המיסטר מרדאונט התעורר ברגע הזה רגש מוזר. הוא היה איש מַעֲמִיק לחשֹׁב מחשבות, והוא בִלָּה שנים רבות מאד בַּאֲחוּזוֹת דורינקוּר, ומשום זה ידע את כל עֲדַת החכירים, את העשירים ואת העניים, את כל יושבי הכפר, את הישרים בְּלִבּוֹתָם ואוהבי העבודה, ואת הנוֹכְלִים וְהָעֲצֵלִים, ולכן הבין היטב, מה גדול הוא הכֹּח, בין לטובה ובין לרעה, אשר יִנָּתֵן בְּקֶרֶב הימים לַנַּעַר הקטן הזה העומד פה, כשעיניו הַחֻמּוֹת פקוחות לרוָחה וידיו שׂוּמוֹת עמֹק בכיסיו; ובכן עלתה על לבו המחשבה, כי הודות לַקַּפְּרִיסָה של הזקן היָהיר, הנשמע רק לתאוות לבו, אפשר שעוד עכשיו יִמָּסֵר לידי הנער חלק גדול של אותו הכח, והיה אם איננו מִטִבְעוֹ בעל רוּח תמימה ונדיבה, אז אפשר שיקרה הדבר הגרוע ביותר, לא רק בשביל אחרים, אלא גם בשביל עצמו.

– ומה היית עושה אתה במקרה כזה? – שאל הגרף.

פונטלרוי נגש עוד יותר וישם את ידו האחת על ברכו, מתוך אֵמוּן־לב גמור, כאלו עמד לפני רֵעו הנאמן.

אִלוּ הייתי אנכי עשיר, – אמר, – ולא רק נער קטן כמו שהנני, אֲזַי הייתי מַשְׁאִירוֹ במקומו והייתי נותן לו את כל הדברים הדרושים לילדיו; ואולם הן אינני אלא נער קטן.

ואז, אחרי דֻמִיַּת רגע, כשפניו הוּארו פתאם, הוסיף ואמר:

– אתה הלא תוכל לעשות את כל אלה, האף אין זאת?

– המפ! – אמר מילוֹרד ויבּט בו בעינים קמות. – זו היא אֵפוא דעתך, האף אֻמנם? – ונראה היה, כי לא היה הדבר כלל לְמֹרַת־רוּחו.

– נראה לי, כי יכֹל אתה לתת לכל איש את אשר ישאל, – אמר פונטלרוי. – מי הוא ניוּאיק?

– הוא הַסּוֹכֵן שלי, – ענה הגרף, – וכמה מחכירי אינם אוהבים אותו ביותר.

– ובכן אתה רוצה לכתֹב לו עתה מכתב? – שאל פונטלרוי. – האביא לך עט וּדְיוֹ? אני יכל לְהַרְחִיק את המשחק מעל השלחן.

כפי הנראה לא עלתה על לבו המחשבה אפילו לרגע אחד, כי יש אשר יתנו לו לניואיק את הָרְשׁוּת להוציא את אִיוּמָיו אל הפועל.

הגרף שתק רגע אחד ויוסף להבּיט בו.

– היודע אתה לכתֹב? – שאל.

– כן, – ענה סדריק, – אבל לא יפה עד מאד.

– הַרְחֵק את אלה הדברים מעל השלחן, – פקד מילורד, – וְהָבֵא את העֵט ואת הדיו וגליון נְיָר מעל שלחן־הכתיבה שלי.

תשומת לבו של המיסטר מרדאונט הלכה הלוך וגדוֹל. פונטלרוי נֶחְפַּז לעשות ככל אשר צֻוָּה. כעבֹר רגעי מספר, הניח על השלחן את גליון הניָר, את הַדְּיוּתָה הגדולה ואת העֵט.

– הנה! – אמר מתוך חֶדְוָה. – והנה יכֹל אתה לכתֹב.

– אתה תכתֹב את המכתב, – אמר הגרף.

– אני! – קרא פונטלרוי ואַדְמוּמִית כִּסְתָה פתאם את פניו. – האם יִצְלָח המכתב שאנכי אכתבהו? לא את כל המלים אני יודע לכתֹב על פי חֻקִּי יֹשר־הכתב בשעה שבידי אין מִלּון ואין איש אומר לי כֵיצַד הן נִכְתָּבוֹת.

– מכתבך יצלח כמו שיהיה, – ענה הגרף. – היגינס לא יִתְרָעֵם על עִוּוּת יֹשר הכתב. לא אנכי, כי אם אתה הוא הפִילְאַנְטְרוֹפּוֹס. טַבֵּל את עטך בַּדְיוֹ.

פונטלרוי לקח את העט ויטַבּל אותו בבקבוּק הדיו, אחרי כן ישב כמו נכון לכתב וַיִּשְָעַן על השלחן.

– ועתה, – שאל, – מה עלי לאמר?

– אתה יכל לאמר: ״לְעֵת עַתָּה אין לְהַרְגִיז את היגינס ממנוחתו“. וְתַחֲתֹם בשם ״פונטלרוי”, – אמר הגרף.

פונטלרוי טִבֵּל שוב את עֵטו בדיו, הִשְׁעִין את זרֹעו ויחל לכתֹב. אכן זו היתה עבודה אִטִּית וסריוזית, אבל הוא התמכר אליה בכל נפשו. ואולם אחרי עֲבר זמן־מה היה המכתב נכון והוא מסר אותו לידי אביו זקנו ועל שפתיו רחפה בת־צחוק, שהיה מָהוּל בה גם פחד קל.

– האם לפי דעתך יצלח מכתב אשר כזה? – שאל.

הגרף שׂם עין על הגליון וּפִנוֹת שפתיו הִתְכַּוְּצוּ קְצָת.

– כן, – ענה; – היגינס יִמְצָא, כי מספיק הוא לגמרי. – והוא מסר את הַפִּתְקָה למיסטר מרדאונט.

המיסטר מרדאונט מצא על הגליון כתובים את הדברים האלה: – ״מיסטר ניואיק הַיָּכָּר טוֹאֶל־נא בטובך לדעת קִי לעת עַטָה אין להרגיז את המיסטר היגינס ממנוּכָתוֹ והנני אסיר טוֹדָה ומסוּר לך בְּרִקְשֵׁי קָבוֹד

פונטלרוי".

– ככה היה נוֹהֵג המיסטר הובּס לחתֹם תמיד את מכתביו, – אמר פונטלרוי; – וכמו כן חשבתי, כי מוטב שאכתוב ״תוֹאל נא בטובך“. האם יפה כתבתי את המלה ממנוחתו”?

– אכן לא יפה כתבת אותה כפי שהיא כתובה בספר המלים, – ענה הגרף.

– ואמנם חושש הייתי לכך, – אמר פונטלרוי. – צריך הייתי לשאֹל, כיצד היא נכתבת. אכן ככה יִקְרֶה לי תמיד בשעה שעלי לכתב מלים, שמספר הֲבָרוֹתֵיהֶן יותר מאחת; אז עלי לְעַיֵּן בספר המלים, ורק אז אפשר לי להיות בטוּח בדבר. הנני ואכתֹב את המכתב שנית.

והוא שב ויכתֹב שנית את המכתב, וְהַפַּעַם הֶעְתִּיק אותו הַעְתָּקָה יפה והיה נִזְהָר לשאל את פי הגרף עצמו בכל פעם שהיה מְסֻפָּק בענין ישׁר הכתיבה.

– יֹשר הכתיבה הוא ענין מוּזר מאד, – אמר. – על פי הרֹב המלים נכתּבות באופן שוֹנה לגמרי מִכְּפִי הנראה לך. רגיל הייתי לחשֹב, כי המלה ״תודה" כותבים ״ט־ו־ד־ה“, והנה על פי האמת אינה נכתבת כך, כפי שתדע; ואת המלה ״יקר” יש שאני כותב ״י־כּ־ר", אם לא אֲעַיֵּן בספר המלים. פעמים יש שאתה נבוּך לגמרי ואינך יודע איך לכתֹב.

כאשר יצא המיסטר מרדאונט, לקח אתו את המכתב, ועוד דבר אחד לקח אתו – והוא: רגש נעים ומלא תקוה, כאשר לא הרגיש מעולם בעת שוּבוֹ הבּיתה דרך השדרה הזאת אחרי כֹל בִּקּוּרָיו הקודמים שבקר בארמון דורינקוּר.

כאשר יצא את החדר, שב פונטלרוי אל אביו זקֵנו אחרי לוּוֹתוֹ את הכהן עד הפתח.

– האוכל ללכת עכשיו לחֶמדתי? – אמר. – לבי אומר לי, כי היא מְחַכָּה לי.

הגרף שתק רגע אחד.

– יש בָּאֻרְוָה דְבַר־מַה, אשר עליך לראותו קדם כּל, – אמר. – צלצל נא בַפַּעֲמוֹן.

– אם תּוֹאָל בטובך, – אמר פונטלרוי ופניו אדמו פתאם כדרכו, –

הנני מודה לך מִקֶרֶב לבי; ואולם חושב אני, כי מוּטַב לי שאראה אותו מחר. היא תחכּה לי כל העת הזאת.

– טוב אפוא, – ענה הגרף. – הננו וּנְצַוֶּה לִרְתּם את המרכבה. – אחרי כן הוסיף בקצרה: – פּוֹני הוא בָּאֻרְוָה.

פונטלרוי נָשָׁם נְשִׁימָה אַרְכָּה.

– פּוֹנִי! – קרא, – שֶׁלְמִי הוא הפוני הזה?

– שלך, – השיב הגרף.

– שלי! – צעק הנער הקטן. – שלי – כמו כל הדברים שבחדר ההוא?

– כן, – אמר אביו זקנו. – הרוצה אתה לראותו? האצוה שיוציאוהו מתוך הארוה?

לְחָיֵי פונטלרוי הלכו הלוך וְהִתְאַדֵּם, הלוך והתאדם.

– מעולם לא עלה על דעתי, שיהיה לי פוני! – אמר. – כַּדָּבָר הזה לא עלה על לבי מעולם! עד מה תשמח חֶמדתי. הרי אתה נותן לי הכל, האף אין זאת?

– הרוצה אתה לראות אותו? – שאל הגרף.

פונטלרוי נשם נשימה ארֻכּה.

– אני משתוקק לראותו. – אמר. – אני משתוקק כל־כך, שכמעט אשר תקצר רוחי לחכּות לרגע ראותי אותו. אבל ירא אנכי, שלא יַסְפִּיק לי עוד הזמן.

– האם מן הַהֶכְרַח הוא שתלך לראות את אמך עוד היום? – שאל הגרף. – האם לפי דעתך אי־אפשר לך לדחות את זה ליום אחֵר?

– כֵּיצַד, – אמר פונטלרוי, – הן היא חשבה עלי כל הבֹּקר, וגם אני חשבתי עליה!

– הוֹ! – אמר הגרף. – האמנם, האמנם? צלצל נא בפעמון.

כאשר נסעו בין שדרות העצים, אשר נטו עליהם את ענפיהם בצורת קֶשֶׁת, כמעט אשר שתק הגרף. ואולם פונטלרוי לא שתק. הוא פִטְפֵּט על־אדות הפוני. מה הוא צבעו? האם גדול הוא? ומה שמו? מה הם הַמַּאֲכָלִים האהובים עליו ביותר? כמה הוא מִספַר שנותיו? באיזו שעה יוכל להשכים מחר בבֹקר, למען אשר יראה אותו?

– חֶמדתי תשמח בזה עד מאד! – אמר וְחָזַר ואמר. – היא תהיה אֲסִירַת־תּוֹדָה לך כל־כך על טוב לבך אלי! היא יודעת, כי תמיד אהבתי מאד את הפּוֹנים, אבל מעולם לא עלה על דעתנו, שאף לי יהיה פוני. בשדרה החמשית היה נער קטן אחד ולו היה פוני, והוא היה רגיל לרכֹּב עליו בכל בֹּקר ובֹקר, ואנו היינו באים לטַיֵל בסביבות ביתו, למען אשר נראה אותו.

הוא נִשְׁעַן לַאֲחוֹרָיו על מִסְעַד המרכּבה הָרָפוּד

ויסתַּכֵּל רגעים אחדים בפני הגרף מתוך התפעלות מרֻבּה ובדֻמִיָה שלֵמה.

– אין זאת כי הנך האדם הטוב שבכל העולם, – אמר לסוף, כי לא יכֹל להתאַפֵּק עוד. – אתה עושה תמיד טוב, האף אין זאת? – דואג תמיד לאחֵרים. חֶמדתי אומרת, כי זה הוא המין המשֻׁבָּח של מעשים טובים; שידאג האדם לא לעצמו, כי אם לאחרים. והן אתה מתנהג ככה, האף אין זאת?

הוד לורדיותו היה נדהם כל־כך לשמֹע את תֵּאוּר תְּכוּנָתוֹ בצבעים בהירים כל־כך, שהוא לא ידע מה להשיב על הדברים האלה. הוא הרגיש, כי דרוש לו פְנָאי לשַקֵּל את תשובתו במחשבתו. אכן רגש זר ומוּזר התעורר בלבו בראותו, כי כל אחד ואחד ממעשיו המכֹערים, שעשה מתוך אהבת עצמו, נֶהְפַּךְ על ידי תֹם לבו של ילד ויהי למעשה טוב ומלא נדיבות.

פונטלרוי הִמְשִׁיךְ את דבריו, כשהוא מוסיף להסתכל בו בעיניו המפיקות התפעלות – אותן העינים הגדולות, המזהירות והתמימות!

– אתה מַמְצִיא אֹשֶׁר לאנשים רבים כל כך, – אמר. – הנה מיכאל וברידג’ט וַעֲשֶׂרֶת בניהם, והאשה מוכרת התפוחים ודיק והמיסטר הובּס, והמיסטר היגינס והמיסטריס היגינס וילדיהם והמיסטר מרדאונט – יען כי מובן הדבר, שאף הוא היה מאֻשר – וחֶמדתי ואנכי, בגלל הפוֹני וכל שְׁאָר הדברים. התדע, אנכי מָנִיתִי על־פי אֶצְבְּעוֹתַי וגם במחשבתי, והנה מצאתי, כי עשרים ושבעה אנשים הם אשר הֵיטַבְתָּ עמהם. זה הוא מספר יפה – עשרים ושבעה.

– ואני הוא האיש אשר הֵיטִיב עמהם – האֻמנם אני הוא? – אמר הגרף.

– וַדאי אתה, הלא תדע, – ענה פונטלרוי. – אתה עשית אותם כלם מאֻשרים. – התדע, – הוסיף, כשהוא מפקפק קצת מתוך רגש הכבוד, – כי יש שהבּריות טועות בנוגע לגרפים בשעה שאינן יודעות אותם. המיסטר הוֹבּס טעה אף הוא. הנני לכתּוב אליו ולהעיר את אזנו על טעותו.

– מה היא דעתו של המיסטר הוֹבּס על אדות הגרפים? – שאל הוד לורדיותו.

– הנה כי כן, התראה, – השיב רֵעוֹ הצעיר, – כל טעותו לא באה לו אלא מפני שלא ידע אף גרף אחד ורק שקרא על אדותם בספרים. הוא חשַב – אל נא תחשוב לו את זאת לרעה – כי הם כלם עָרִיצִים צְמֵאֵי דם; והוא אמר, שלא היה רוצה, שהם יָצוּרוּ על חנותו. ואולם אִלוּ ידע אותך, אזי בטוח אני בלבי, כי הוא היה מְשַׁנֶּה את דעתו לגמרי. אנכי אכתוב לו על אדותיך.

– ומה תכתוב לו?

– אני אכתּוב לו, – אמר פונטלרוי והוא לוהט מרֹב התלהבותו, – כי עולה אתה בטוּב־לבך על כל אשר ראיתי ושמעתי מעודי. ואתה דואג תמיד לאחרים וממציא להם אשֶׁר, ו– והנני מקוה, כי כאשר אגדל ואהיה לאיש, אתנהג אף אני כמוך.

– תתנהג גם אתה כמוני! – חזר הוד לורדיותו על הדברים, כשהוא מסתכל בפניו התמימים והנלהבים. ואדמומית עֲמוּמָה הֵגִיחָה מתחת לעוֹר פניו הַנּוֹבֵל, והוא הֵסֵב פתאֹם את עיניו הַצִדָּה ויבּט בעד חלון המרכבה אל עצי הָאֲשׁוּרִים הגדולים, אשר עֲליהֶם הָאֲדֻמִּים־חֻמִּים נוצצו תחת קרני השמש.

– אתנהג גם אני כמוך, – אמר פונטלרוי ויוסף מתוך עֲנָוָה: – אם רק אוּכָל. אולי אינני טוב למדי, אבל אני אתאמץ להיות טוב.

המרכבה הוסיפה להחליק על פני השדרה הישרה, מתחת לָעֵצים היפים וְהָעֲנֵפִים, דרך כָּרִים מְכֻסִּים צל יָרֹק ועל פני שְׁבִילִים מוּאָרים באור השמש. פונטלרוי ראה שוב את המקומות הנעימים, שם יגדלו שִׂיחֵי שָׂרָךְ גבֹהים וּפַעֲמוֹנֵי פרחי התּכֵלת מתנועעים לרוח היום הקלה; הוא ראה את הַצְבָאִים עומדים או שוכבים בעשב העמֹק, כשהם מַפְנים את עיניהם הגדולות והנבהלות אל עֵבר המרכּבה העוברת, ופה ושם נראו לעיניו אפס קְצֵיהֶם של הַשְׁפַנִּים החֻמִים כשהם נֶחְפָּזִים לִבְרֹחַ. הוא שמע את קול משק כנפי הַקֹּרְאִים ואת קריאות הצפרים וזמירותיהן, וכל זה נראה לו עכשיו יפה יותר מאשר בַּפַּעַם הראשונה. כל לבו נמלא ענֹגּ ואשר בקרב היֹפי הזה, אשר הִקִיפָהוּ מכל העברים. ואולם הגרף הזקן ראה ושמע דברים שונים לגמרי, אף־על־פי שנראה כמתבונן אף הוא אל הֲדַר הַטֶּבַע. הוא ראה את חייו הארֻכּים, ובהם לא היו לא מעשים נדיבים ולא מחשבות טובות; הוא ראה שָׁנִים, ודרך השָנים האֵלּוּ עובר איש צעיר וְחָסֹן ועשיר ובעל שִׁלְטוֹן רב, והוא מִשְׁתַּמֵשׁ בנעוּריו ובכֹחו ובעָשרו ובשלטונו רק כדי לְהַנּוֹת את עצמו, והוא מְבַזְבֵּז לשָּוְא את שַׁעְתּוֹ, והימים והשנים חולפים זה אחר זה; הוא ראה את האיש הזה, אחרי אשר בָּזְבֵּז את שעתו והזִקְנָה קָפְצָה עליו, והוא בודד וגלמוד ללא רֵע וידיד נאמן בְּקֶרֶב כל עָשרו ותפארתו; הוא ראה אנשים השונאים אותו ומפחדים מפניו, ואנשים הַמַּחֲנִיפִים לו וּמִתְרַפְּסִים לפניו, אבל בכל אלה אין אף אחד, אשר ידאג באמת ובלב תמים, אם חַי הוא או מת, בלתּי אם נכונים הם לְהַרְוִיחַ או לְהַפְסִיד על ידי זה. הוא ראה בעד החלון את חֶלְקוֹת־הַשָּׂדוֹת רַחֲבוֹת הַיָּדַיִם, אשר היו קִנְיָנוֹ, והוא ידע את אשר לא ידע פונטלרוי – עד מה הן מִשְׂתָּרְעוֹת לְמֶרְחַקִּים ומה גדול ערכן ומה רב מספר האנשים היושבים שמה. ועוד ידע – וגם את זאת לא ידע פונטלרוי – כי בין האנשים האלה יש עניים ויש גם אֲמִידִים, ויש ביניהם הַמְקַנְּאִים בעשרו ובשם יַחֲשׂו ובשלטונו, ויש ביניהם המשתוקקים בכל לבם ונפשם להיותם אף הם עשירים ואצילים ובעלי שלטון כָּמֹהוּ, ובכל זאת אין ביניהם אף אחד, אשר יעלה על דעתו גם לרגע אחד לכַנּוֹת את אדונו האציל בַּתּאַר ״טוֹב", או אשר ישתוקק, כאשר השתוקק הנער הקטן הזה בעל הלב התמים, להיות דומה אליו בַּכֹּל.

והמחשבות האלה לא היו נעימות עד מאד, ואפילו לאיש זָקֵן האוהב אך את עצמו, אשר לבו היה נתוּן תמיד לתענוגי העולם ובמרוּצת שבעים שנה לא דאג בלתי אם לנפשו הוא ולא שׂם לב מעולם לדעת מה יאמרו עליו הבריות, כל עוד שלא נגע הדבר לְרַוְחָתוֹ ולשעשועיו. ואמנם מעודו ועד היום הזה לא הואיל לחשוב על כל אלה, ואף גם היום לא עלו המחשבות על לבו אלא מפני שילד חשב אותו לטוב מאשר היה באמת והשתוקק בלבו ללכת בעקבותיו המהֻלּלות ולהתנהג כמֹהוּ, ומשום זה התעוררה בקרבו השאלה, אם אמנם הוא הוא האיש, אשר יוכל להיות במעשיו מופת לאחרים.

פונטלרוי דִמָּה בנפשו, כי אין זאת שרגלו של הגרף מְצִיקה לו עד מאד, יען כי במצחו נראו קְמָטִים עמֻקים בעת הביטו בעד החלון אל הפרדס; ועֵקֶב חשבו ככה התאמץ הנער הקטן, אשר הסכין תמיד לשים לבו למצבם של האחרים, לבלי הָצִיק לו בדבריו, ולכן ישב והתענג בדממה על מראֵה העצים ושִׂיחֵי הַשָּׂרָךְ והצבָאים. ואולם סוף־סוף עברה המרכבה דרך שערי הפרדס ואחרי אשר הוסיפה לנסֹע מֶרחָק ידוּע על פני שבילים משְׂתָרְעִים בין שְׂדוֹת־אָחוּ יִרֻקים, נֶעֶצְרָה בדרכה. הם הגיעו עד קאוּרט־לודג'; ופונטלרוי קפץ אַרצָה עוד טרם הספיק המשרת גּדָל־הקומה לפתוח את דלת המרכבה.

הגרף הִזְדַּעְזֵע ויתעורר מהרהוריו.

– מה? – אמר. – האם כבר הגענו?

– כן, – אמר פונטלרוי. – הַרשֵׁה לי לתת לך את מַקְלךָ. הִשְָׁעֵן היטב עלי ברדתך מן המרכּבה.

– אין בדעתי כלל לרדת מן המרכּבה, – נְחפָּז הוד לורדיותו להשיב.

– לא – לא תרד לראות את חֶמדתי? – קרא פונטלרוי והוא תָמֵהַּ מאד.

– ״חמדתי" תסלח לי, – אמר הגרף בקצרה. – סור אליה ואמור לה, כי אפילו פוֹנִי חדש לא עצר כח להרחיקך ממנה.

– היא תצטַער עד מאד, – אמר פונטלרוי. – בודאי שהיא משתוקקת מאד לראותך.

– ירא אנכי, כי לא כן הוא, – היתה התשובה. – המרכבה תחכה לך בדרך שוּבֵנוּ. צוה נא על יֶ’פרי שיוסיף לנסע, תומס.

תומס סגר את דלת המרכבה, ופונטלרוי, אחרי הֲעִיפוֹ מַבַּט־עין משתומם, נחפז לרוּץ מזה והלאה. והנה היתה לו לגרף הַהִזדַּמנוּת – כמו שהיתה לו פעם אחת לַמיסטר הוישם – לראות זוּג רגלים יפות וַאֲמִיצוֹת הַמְגַּמְאוֹת ארץ במהירות מֵפְלִיאָה. נראה הדבר, כי לא היה כלל בדעתו של בעל הרגלים האלה לְאַבֵּד את זמנו לשוא. המרכבה הוסיפה לה לנסֹע לאטה, ואולם הוד לורדיותו לא נשען עוד לאחוריו; הוא הוסיף להביט החוצה. מִבַּעַד לָרֶוַח שבּין העצים יכֹל היה לראות את דלת הבּית; היא היתה פתוחה לרוָחה. הדמות הקטנה קפצה ועלתה בְמַעֲלוֹת־האבן; דמות שנית – אף היא קטנה, זקוּפה וצעירה, והיא לבושה שִׂמְלָה שחורה – רצה לקראתה. דוֹמֶה היה, כי שתיהן עָפוֹת זו לקראת זו, והנה קפץ פונטלרוי אל תוך זרעות אמו, נִתְלָה מסביב לצוארה ויכס בנשיקות את פניה הצעירים והנעימים.

 

פרק ז. בְּבֵית הַתְּפִלָּה.    🔗

ביום הראשון בֵּשָׁבוּע הבא ראה המיסטר מָרְדאוּנט קהל גדול מתאסף בבית־התפלה. ככל אשר עצר כֹּח לזכֹּר, כמעט אשר לא גָדַל עוד בשום יום ראשון בשבוע מספּר מבקרי בית התפלה כמו ביום ההוא. לעיניו נראו אנשים, אשר רק לעתים רחוקות חִלְּקוּ לו את הכּבוד לבֹא ולשמֹע את דרשותיו, אשר הטיף באזני העם. היו שם אף אנשים מַהַזֶלְטוֹן, היא הַקְהִלָּה הסמוכה ולה בית־תפלה מיֻחד. היו שם חֲכִירִים חֲסִינִים, אשר פניהם שְׁזוּפוֹת מִקַרְנֵי השמש, ונשים זקופות קומה, בריאות בשר ובעלות לְחָיַיִם אֲדֻמּוֹת כְּתַפּוּחִים, והן חוֹבְשׁוֹת את מִבְחַר מִגְבְּעוֹתֵיהֶן לראשיהן וּמִתְעַטְפוֹת בְּמִטְפְּחוֹתֵיהֶן הַמְגֻוַּנוֹת ביותר, וְכַחֲצִי

תרֵיסָר ילדים לכל משפחה ומשפחה. באה גם אשת הַדָּקְטוֹר, היא וארבע בנותיה. המיסטרים קִמסֵי והמיסטר קִמסֵי, אשר היה בעל בית הַמִּרקַחַת והיה מַמְצִיא תַבְלִין וְסַמְמָנֵי רפוּאה לכל אנשי הסביבה עד עשרה מִלִּים מסביב, ישבו על כסאותיהם; המיסטריס דִיבְּל, הַמִּיס סְמִיף, התּוֹפֶרֶת של הכפר, וידידתה המיס פֶּרְקִינְס, הָמוֹדִיסְטָה, החוֹבֵשׁ של הכפר וְהַשׁוּלְיָא של הָרוֹקֵחַ, כֻּלם באו, איש מהם לא נֶעְדָּר; וכמעט אשר לא היתה אף משפחה אחת בכל הסביבה, אשר לא שלחה ביום ההוא את בָאֵי כֹחָהּ אל בית התפלה.

במרוּצת השבוע הֶעָבָר סֻפְּרוּ כמה ספּוּרי נפלאות על אֹדוֹת הלורד פונטלרוי הקטן. המיסטריס דיבּל היתה עֲסוּקָה עד מאד למלא את רצון לקוּחוֹתֶיהָ, אשר סרו אל חנוּתה לקנות מְחָטִים במחיר פֶּנִי אחד או פְתִיל בַּחֲצִי הַפֶּני ולשמע את החדשות אשר בפיה, ופעמון־החנות הקטן אשר ממעל לַדלת כמעט אשר לא חדל אף רגע אחד לצלצל באזני היוצאים והבּאים. המיסטריס דיבּל ידעה לספר בִּפְרוֹטרוֹט, כֵּיצַד נֶעֶרְכוּ בשביל הוד לורדיותו הקטן החדרים הַנוֹעָדִים לו, איזה צעצועים יקרים נקנו בשבילו, וכי בָאֻרְוָה חִכָּה לו פוֹנִי חֻם יפה, וּגְרוּם קטן לְשָׁרֵת אותו, ומרכּבת־צַיִד קטנה עם כְּלֵי־רִתְמָה מְצֻפִּים כסף. וכמו כן ידעה לספר את כל אשר אמרו המשרתים, אשר הצליחו לְהָעִיף עין בַּיֶלֶד בלֵיל בואו הֵנה, וכי כל הנשים אשר בבית המשרתים חִוּוּ את דעתן, כי חרפה היא להפריד בין התּינוק היפה הזה ובין אמו, וכי הן כֻּלָן סִפְּרוּ, מה גדלה חֶרדת נפשן בשעה שֶׁהַתִּינוֹק נכנס לבדו לחדר־הספרים לראות את אביו זקנו, יען כי ״איש לא יכֹל לדעת, איזו קַבָּלַת־פָּנִים מחַכָּה לו שם, והלא ידועה היא תְכוּנָתוֹ של הוד לורדיותו, שיש בה כְדֵי לְהַרְעִיד את לב אנשים בָּאִים בַּיָּמִים, ומה גם ילד קטן וגלמוד כזה".

– ואולם הַאֲמִינִי נא לי, מיסטריס יֶ’נִיפְר, – אמרה המיסטריס דיבּל, – כי הילד הזה לא ידע פחד בנפשו – כך אמר המיסטר תומס עצמו, והוא ישב לו ושתק וְנִכְנַס בשִׂיחה עם הוד לורדיותו, כאִלו היו ידידים נאמנים למן הרגע הראשון. והגרף היה נרעָשׁ ומשתומם כל כך, אומר המיסטר תומס, שהוא לא עצר כח לעשות דבר בלתי אם לשמע ולהבּיט בעינים קמות מתחת לְגֲבּוֹתֵיהֶן. והתדעי, מיסטריס בֶּטְס, כי לפי דעתו של המיסטר תומס, התענג בְסֵתֶר נפשו, לַמְרוֹת כל רֹעַ לבו, ואף גם הִתְגָּאָה בו; יען כי המיסטר תומס אומר, כי מעודו לא ראה ילד יפה ממנו, או ילד אשר יֵיטיב להתנהג ממנו, אף־על־פי שהוא מתנהג על־פי הַמּוֹדָה הישָׁנה.

ואחרי־כן בא הספור על־אדות היגינס. הכהן המיסטר מרדאונט עצמו סִפֵּר אותו בשעת הַסְעֻדָּה, והמשרת, ששמע את הדבר, ספר אותו בבית־המבַשלים, ומשם התפשט החוצה במהירות הַבָּרָק.

וביום הַשׁוּק, כאשר בא היגינס הָעִירָה, צָרוּ עליו מכל הָעֲבָרִים וַיַקִּיפוּהוּ בשאלות, וגם את נְיוּאיק הִקּיפוּ בשאלות, ובתור תשובה הראה שנים או שלשה אנשים את המכתב הֶחָתוּם בשם ״פונטלרוי".

ובכן מצאו להן נשי החכירים עניין רב לענות בו בשעת הַתֵּה שלהן או בסוּרָן אל החנֻיות, והן כּלן הֶעֱרִיכו את הענין כָּרָאוּי ויסַפּרוּ אותו כְמוֹ. וכאשר הגיע היום הראשון, הלכו כלן בחפץ לב אל בית התפלה או נסעו לשם בעגלותיהן ביחד עם בעליהן, אשר השתוקקו גם הם לראות את הלורד הקטן החדש, אשר בקרב הימים יהיה לַאֲדוֹן הָאֲחֻזוֹת.

אמנם לא היה מִדַּרְכּוֹ של הגרף לבקר את בית־התפלה, אבל ביום הראשון ההוא באה תשוקה בלבו לבֹא שמה וּלְהֵרָאוֹת לעיני הקהל כשהוא יושב על כסא־המשפחה הגדול וּלְצִדּוֹ יושב פונטלרוי.

בבקר ההוא גדל מאד מספַּר הַטַּיְלָנִים בַּדרך העולה לבית־התפלה ומספר הַבַּטְלָנִים בַּחֲצַר בית־התפלה. קִבֻצוֹת קבֻצות עמדו על־יד השער וּבַפָּלוּשׁ וַיַּרְבּוּ לְהִתְוַכַּחַ, אם אמנם יוֹאֶל מִילוֹרְד לבוא לבית־התפלה או לא. ובעצם הוִכּוּחים הַנִּלְהָבִים הִשמיעה פתאם אשה אחת קול קריאה.

– עֵה! – אמרה; – אין זאת כי זו היא הָאֵם, זו האשה הצעירה והיפה.

כל אשר שמעו את הדברים האלה הִפְנוּ את פניהם ויביטו אל דְמוּת האשה זְקוּפַת־הקומה הלבושה שחורים, שבאה בַּשְׁבִיל. הַצָעִיף הוּרַם מעל פניה, והם יכלו לראות את פניה היפים והרעננים ואת תַּלְתַּלי שערותיה הרַכּוֹת כשערות ילד מתחת לְמִצְנֶפֶת הָאַלְמְנוּת אשר על ראשה.

היא לא שָׂמָה לב אל ההמון מסביב; היא חשבה על־אדות סֶדְרִיק ועל אֹדוֹת בִּקוּרָיו אצלה ועל אדות שמחתו בַפּוֹני החדש שלו, אשר אתמול רכב עליו עד פתח ביתה, והוא יושב עליו אַמִּיץ וְאֵיתָן עד מאד, ומראֵהו כֻלוֹ אומר גֵאוּת ואֹשר. ואולם עוד מעט והיא לא יכלה עוד לבלי לשים לב, כי מתבוננים אליה מכּל הָעֲבָרִים וכי דבַר בואה היה לשיחה בפי כל. בֵּפעם הראשונה הרגישה בזה בשעה שאשה זקנה אחת לבושה שִׂמְלָה אדֻמה עשתה קִדָּה לְעֻמָּתָהּ, ואחרי־כן עשתה גם אשה שנית כָּמֹהָ ואמרו: בּרוּכָה אַתְּ לאלֹהים, מִילֶדִּי!" והגברים הרימו איש אחרי רעהו את מגבעותיהם בעת עברה על פניהם. בראשונה לא הבינה, ואחרי כן הִשִׂיגָה, כי הם עושים ככה מפני שהִנֶהָ אמו של הלורד פונטלרוי הקטן, ואז נָבוֹכה ופניה אדמו, והיא הצטחקה וענתה לעֻמתם בְּקִדּוֹת ואמרה בקול נעים אל האשה הזקנה, אשר ברכה אותה: ״חן־חן לך". אחרי אשר חָיְתָה כל ימיה בעיר אמריקאית סוֹאֶנֶת ומלאה אדם, הנה היה חדש מאד בעיניה הכבוד הזה שחִלקו לה, ובראשונה אף באה במבוכה קצת; ואולם סוף סוף מצא הדבר חן בעיניה וגם נגע עד לבה, כי הכּירה בו את טוּב־לבם של האנשים. היא אך עברה את הפָּלוּש ונכנסה לבית־התפלה, והנה קרה הַמְאוֹרָע הגדול של אותו היום. המרכבה מן הארמון, עם סוסיה היפים והמשרתים הלבושים בגדי שְׂרָד, נראתה בקרן הרחוב והיא הלכה והתקרבה בַשְּׁבִיל הַיָּרק.

– הנה הם באים! – נמסרה הידיעה מפה אל פה.

והנה נֶעֶצְרָה המרכּבה ותומס קפץ ארצה ויפתח את הדלת, ונער קטן לבוש בגדי קְטִיפָה שחורה, וראשו מלא הֲמוֹן שערות בהירות וּמְתֻלְתָּלות, קפץ מתּוֹכה.

כל עיני האנשים, הנשים והטף התבוננו אליו מתוך תשומת־לב.

– הלא הוא הַקַּפִּיטָן בְּמַהֲדוּרָה שְׁנִיָּה! – אמרו אלה מבין המתבוננים, אשר זכרו את אביו. – הלא הקפיטן עצמו עומד כמו חי לנגד עינינו!

הוא עמד בתוך זֹהַר השמש ויבּט אל הגרף, אשר עזר אותו תומס לרדת ארצה, מתוך רגש של חִבָּה ותשומת־לב יְתֵרָה, שכמעט קשה לְתָאֵר אותן. אך הגיע הרגע, שהוא יכל לַעֲזֹר אף הוא, פָּשַׁט את ידו והציע לפני הגרף את כתפו, כאלו היה אִישׁ מִדּוֹת. ברור היה הדבר לכל איש ואיש, כי אף־על־פי ששאר האנשים רָהוּ וּפחדו מפני הגרף איש־דורינקוּר, בכל זאת לא עוֹרר בלב נכדו אף צֵל של פחד.

– הִשָּׁעֵן נא היטב עלי, – שמעו אותו מדבר. – מה שְׂמֵחִים הם האנשים לראות את פניך ועד מה הם מֵיטִיבִים כַּנִּרְאֶה לדעת אותך!

– הָרִם נא את מצנפתך, פונטלרוי, – אמר הגרף. – הנה הם מִשְׁתַּחֲוִים אליך.

– אֵלָי! – קרא פונטלרוי וּבִן־רֶגַע הסיר את מצנפתּוֹ וַיַּחֲשף את ראשו לְעֻמַּת ההמון; הוא הֵסֵב אל הנאספים את עיניו הַמַזְהִירוֹת וְהַתְּמֵהוֹת וכאלו התאמץ להשתחוות לכל אחד ואחד מהם בְּבַת אֶחָת.

– ברוך הוד לורדיותך לֵאלֹהִים! – אמרה האשה הזקנה הלבושה שמלה אדֻמה, אשר השתחַוְתה לאמו; – יאריך אלהים את שנותיך!

– חן־חן לך, גברתי, – אמר פונטלרוי. ואחרי כן נכנסו לבית התפלה וכל עיני הנאספים לִוּוּ אותם בדרכם עד לַכִּסֵּא הַמְרֻפָּד אָדֹם. כאשר ישב לו פונטלרוי על מקומו ברוָחה, גלו עיניו שני דברים, אשר מצאו חן בעיניו: ראשית ראה, כי בָעֵבֶר השני של בּית־התפלה, מְקוֹם שָׁם יכֹל לראותה, ישבה אמו ותצטחק לעֻמתו; ושנית ראה, כי בקצה הכּסא האחד אל מול הקיר כָּרְעוּ על בִּרְכֵּיִהֶן דְּמֻיוֹת שני אנשים מוּזָרִים חֲקוּקים באבן, והם מַפנים את פניהם איש לרעהו ועומדים על ברכיהם משני עֶבְרֵי עַמוּד הַתּוֹמַך שני סִדּוּרֵי תפלה עֲשׂוּיִם אבן, ידיהם פרושׂוֹת כמו לתפלה ובגדיהם עתיקים ומשֻנים. על לוח קטן מִתַּחְתָּם נראתה איזו כתֹבת, ואולם הוא יכל לקרא בה רק את הדברים הַמַּפְלִיאִים האלה:

״פה נִקְבְּרוּ גְרֵיגוֹרְי אַרְטְהוּר הַגְרַף אִישׁ

דּוֹרִינְקוּר הָרִאשׁון וַאֲלִיסוֹנָה הִילדֶּגַּרְדָּה

רַעֲיָתוֹ".

– הַמֻתָּר לי לְלַחֵשׁ דבר־מה באזניך? – שאל הוד לורדיותו הקטן, כי השתוקק עד מאד לדעת את פֵשֶׁר הדברים האלה.

– ומה חפצת לאמֹר? – שאל אביו זקנו.

– מי הם אלה?

– אחדים מֵאֲבוֹת אֲבוֹתֶיךָ, – ענה הגרף, – אשר חיו לפני מאות בַּשָׂנִים.

הלורד פונטלרוי הִבִּיט אליהם בְּהַדְרַת הכּבוד ואחרי כן הוסיף לָשׂים את לבו אל עבודת־האלהים. כאשר התחילה המוּסִיקָה, קם ממקומו ויבּט אל אמו מבּין ראשי הנאספים ויצטחק אליה. הוא אהב מאד את המוסיקה, והוא ואמו היו שרים יחדו לעתים קרובות, ובכן נִסְפַּח גם הוא אל שְׁאָר המשוררים, וקולו הטהוֹר, הנעים והרָם רָן כמו זמרת־צפּרים עֲדִינָה. הוא שכח את עצמו לגמרי בתַּעֲנוּג אשר מצא בשירתו. והגרף אף הוא שכח קצת את עצמו בשבתו בפנתו ובהתבוננו אל הנער. סדריק עמד ובידו ספר הַתְּהִלִים הגדול והפתוח, והוא שָׁר בכל כחו, כח ילד, כְּשֶׁפָּנָיו מוּרָמִים קצת ומבּיעים אֹשר; וּמִדֵּי שׁוֹרְרוֹ חָדרה קרן שמש אדֻמה בעד שִׁמְשָׁה מָזְהָבָה של זְכוּכִית־החלון הַמְּגֻּוַָנָה ותשפֹך אור בּהיר על תלתלי שערותיו המפֻזרות מסביב לראשו הצעיר. וכאשר הביטה אליו אמו מעל לראשי הנאספים בבית־התפלה, הרגישה והנה רֶטֶט עובר את בשרה ואף גם בלבה התעוררה תפלה; תפלה לאלהים, כי יַאֲרִיךְ לנצח את האֹשר הטהור והתמים אשר בנפשו, נפש הילד, וכי ההצלחה הגדולה והנפלאה, אשר נפלה בחלקו, לא תביא לו בעקבותיה כל רעה או צרה. רבות מַחְשְׁבוֹת תּקוה וָפַחַד הִתְרוֹצְצוּ בלבה הרך בימים האלה החדשים לה.

– הה, סֶדְּי! – אמרה אליו אֶמֶשׁ, בשעה שחִבּקה אותו ותברכהו בלילה־טוב בטרם הִפָּרְדוֹ מעליה; – הה, סדי, יקירי, משתוקקת אני בלבי, אשר אהיה בגללך נבונה וחרוצה מאד, למען אשר אוכל להורותך כמה דברי חכמה ובינה! ואולם הֱיֵה נא רק טוב, יקירי, היה נא רק יְשַׁר לֵב, יהי נא לבך מלא תמיד רק חסד, ואז לא תָרֵעַ לשוּם איש בכל ימי חייך, ויכֹל תוכל להיות לעֵזר לכמה וכמה אנשים, ואז אולי יִיטַב לָעוֹלָם הגדול בַּעֲבוּר אשר נולד לי בֵּן. וזה הוא הטוב שֶׁבַּכֹּל, סֶדי – אין דבר טוב מזה, אשר ייטב קצת לָעולם בעבור אשר חי אָדָם עֲלֵי אֲדָמוֹת – ואפילו אם ייטב לו רק מעט מִזְעָר, מַחֲמַדִּי.

וכאשר שב פונטלרוי הארמונה, חזר על הדברים האלה באזני הגרף.

– וּמִדֵי דַבְּרָה ככה חשבתי על אדותיך, – גמר לספר; – וספרתי לה, כי אמנם אתה הוא האיש, אשר הוטב לָעולם בעבור אשר אתה חַי, ואני הנני להתאמץ בכל יכָלתי לְהָדַּמוֹת אליך.

– ומה אמרה היא על הדברים האלה? – שאל הוד לורדיותו והוא נבוך קצת.

– היא אמרה, כי טוב וישר הדבר הזה, וכי עלינו לראות תמיד את הטוב שבבני האדם ולהתאמץ לְהִדָּמוֹת אליהם.

אולי הדברים האלה הם שעלו על לב הזקן בעת הַשְׁקִיפוֹ בעד הַקְּפָלִים הַמָּפְרָדִים של הַוִּילוֹן הָאָדֹם אשר לכסאו. כמה וכמה פעמים הביט ממעל לראשי הנאספים למקום שָׁם ישבה לבדה אֵשֶׁת בנו, והוא ראה את הפנים היפים, אשר אהב אותם בנו הַנִּדָּח שֶׁמֵּת, ואת העיניים, אשר היו דומות כל כך לאותן העינים של הילד היושב לְצִדּוֹ; ואולם קשה היה לגַלות, מה היו מחשבותיו, אשר חשב בלבו, האם קשות היו וּמָרוֹת, או אולי הָמְתְּקָה קצת מְרִירוּתָן.

כאשר יצאו את בית־התפלה, עמדו רבים מן המתפללים וחִכּוּ לראות אותם מִדֵּי עברם. כאשר קרבו אל השער, פסע איש, אשר עמד וּמִגְבַּעְתּוֹ בידו, פְּסִיעָה אחת קָדִימה, ואז נשאר עומד כִּמְפַקְפֵּק. זה היה חָכיר בְּאֶמְצַע שנותיו ופניו רעים וְדָלִים.

– הנה היגינס, – אמר הגרף.

פונטלרוי הִפְנָה חיש מהר את ראשו להבּיט בּו.

– הוֹ! – קרא, – האם זה הוא המיסטר היגינס?

– כן, – ענה הגרף; – וּמְשַׁעֵר אנכי, כי הוא בא לראות את פני אֲדוֹן־הָאֲחֻזָה החדש שלו.

– כן, – אמר האיש ופניו הַשְׁזוּפִים משמש אדמו. – המיסטר ניוּאיק ספר לי, כי הוד לורדיותו הצעיר הואיל בטובו לְהַמְלִיץ לפניך בעדי, והנה אני חושב, כי עלי להביע לו את תודתי, אם תִּנָּתֵן לי הָרְשׁוּת.

אֶפְשָׁר שהוא השתומם קצת בלבו בראותו מה קטן הוא הנער, אשר הִרְבָּה כל־כך לְהֵיטִיב עִמוֹ בְתָם־לִבּוֹ ואשר עמד פה לפניו ויבּט בו כמו שהיו מביטים ילדיו הוא, שההצלחה לא האירה להם את פניה, וְנִכָּר היה הדבר, כי לא היה לו אף מֻשָׂג קל מֵרֹב עֶרְכּוֹ וַחֲשִׁיבוּתוֹ.

– חַיָּב אני תודה רבּה להוד לורדיותך, – אמר; – תודה רבה. אני – ־

– הוֹ, – אמר פונטלרוי; – אנכי רק כתבתי את המכתב. אבי זקני הוא אשר עשה את זאת. ואולם הלא תדע, כי הוא עושה תמיד טוב לכל אדם, הֲשָׁלוֹם לה עתה לַמיסטריס היגינס?

היגינס הֵסֵב את עיניו הַצִדָּה ברֹב מבוּכתו. אף הוא השתומם קצת לשמע את תֵּאוּר תְּכוּנָתוֹ של אֲדוֹן הָאַחֻזָה האציל שלו בתור אָדָם־הַמַּעֲלָה הטוֹב וּמֵיטִיב לכל אדם.

– אנכי – כן, הוד לורדיותך, – גמגם; – המיסיס מרגישה את עצמה בטוב לְמִיוֹם הוּסְרָה הַדְּאָגָה מלבּה. דאגה זו דִכְּאָה אותה עד עָפָר.

– שָׂמֵחַ אני לשמוע את זאת, – אמר פונטלרוי. – אבי זקני דאג מאד לילדיך, אשר חלו במחלת הססגונית, וגם אני דאגתי להם. הוא עצמו היה אב לילדים. אנכי הנני בן בנו, כפי שֶׁתֵּדָע.

היגינס חָשׁ בנפשו כמו אֵימָה גדולה נופלת עליו. הוא הרגיש, כי אין טוב לפניו מאשר לְהָסֵב את עיניו לבלי יביט בעיני הגרף, כי הנה ידוע היה הדבר לַכֹּל, מה היה טִיבָה של אהבת הגרף לבניו, אשר ראה את פניהם רק שתי פעמים בשנה, ואם יש אשר חָלוּ, היה נחפז לצאת לְלָנדּוֹן, יען כי לא רצה לבא בדברים עם הרופאים ועם שׁוֹמְרוֹת החולים. ולכן היה הדבר לְנִסָּיוֹן קשה קצת להוד לורדיותו, אשר עמד והביט בעיניו המנוצצות מתחת לגבותיהן העבֻתות והקשיב לדברי נכדו, אשר סִפר, כי הוא דאג לילדים שחלו במחלת הססגונית.

– התראה אפוא, היגינס, – הפסיק הגרף את הַדּוֹבֵר, ועל שפתיו הופיעה בת־צחוק קלה וזועֶפֶת; – אתם כֻּלְכֶם טְעִיתֶם בִּי. הלורד פונטלרוי לבדו הוא אשר הבין את תכונתי. אם צְרִיכִים אתם לידיעות נכונות בדבר אָפְיִי וְטִבְעִי, בואו־נא ושאלו את פיו. הִכָּנס אל המרכּבה, פונטלרוי.

ופונטלרוי קפץ אל המרכּבה, והמרכּבה נסעה לה בַשְׁבִיל הירֹק, ובשעה שנטתה בקרן הרחוב לצאת לדרך המלך, עוד רִחֲפָה על שפתי הגרף בת־הצחוק הזועפת.

 

פרק ח – שֵׁעוּרֵי הָרְכִיבָה.    🔗

עוד כמה וכמה פעמים במרוּצת הימים הבאים היתה לו לַלורד דורינקור הַהִזְדָּמְנוּת לְהַעֲלוֹת את בת־צחוקו הַזּוֹעֶמֶת על שפתיו. ואמנם, ככל אשר הֵיטִיב לדעת את רוח הילד ותכונתו, כן הרבּה להעלות על שפתיו את בת־הצחוק, עד אשר לעתים כמעט אשר חדלה להיות זועמת. כי הנה אין להכחיש, כי בטרם שהופיע הלורד פונטלרוי על הַבָּמָה, החלה נפש האיש הזקן לָקוּץ מאד בִּבְדִידוּתוֹ ובמחלת הפּוֹדגרה שלו ובשבעים שנות חייו. אחרי חיים ארֻכּים כאלה, שהיו מלֵאים תענוּגים סוֹעֲרִים ושעשועים, לא נָעַם לו הדבר לשבת לבדו, ואפילו בחדר המפוֹאר ביותר, כשרגלו האחת שְׁכוּבָה על הספסל לחולי הפּודגרה, ומבלי אשר ימצא לנפשו שעשועים אחרים מלבד קצף־הפראים, שהיה תוֹקֵף אותו, והצעקות, שהיה משמיע באזני איזה מְשָׁרֵת נבהל, אשר גם מראֵה פני הגרף היה לו לְתוֹעֵבָה. הגרף הזקן היה נבון למדי, כדי להבין היטב, כי משרתיו שונאים אותו, ואף גם אם באו אנשים לבַקְּרוֹ, הנה לא באו מאהבתם אליו, – אף־על־פי שרַבִּים מהם התענגו לשמועַ את דבריו הקשים והעוקצים, אשר לא נָשְׂאוּ פני כל איש. כל זמן שהיה בריא וְאֵיתָן, היה נודד ממקום למקום והיה מַשִּׁיא את נפשו, כי הוא מתענג ומשתעשע, אף־על־פי שבאמת לא התענגה נפשו על השעשועים האלה; ואולם כאשר החל מצב בריאותו לְהִתְרוֹפֵף, קָצָה נפשו בַּכֹּל והוא סגר את עצמו בדורינקור עם הפוּדגרה שלו ועם עתוניו וספריו. ואולם הוא לא יכל לְבַלּוֹת את כל שַׁעְתּוֹ בקריאה, וְהַשִּׁעֲמוּם הלך הלוך ותקוף אותו יותר ויותר. הוא שָׂנֵא את הלילות ואת הימים הארֻכּים, ומיום ליום נעשה יותר ויותר פרא־אדם ומִתְרַגֵּז, ואז בא פונטלרוי; וכאשר ראה הגרף את הנער, הנה לאשרו של התּינוק מצאה לה יְהִירוּת־לבו הַמְסֻתָּרָה של הגרף את סִפּוּקָהּ למן הרגע הראשון. אִלְמָלֵא היה סדריק יפה כל־כך, אֲזַי אפשר שהיה מעורר בלב הזקן טִינָא רַבָּה אֵליו, וטינא זו היתה שוללת מאת הגרף את האפשָׁרוּת לפקֹחַ את עיניו ולראות את יתרונות רוחו של נכדו. ואולם בעיניו מצא חן הרעיון, כי בפיו של סדריק וברוּחוֹ הֶעָשׂוּי לבלי חָת מִתְנַכֵּר טִבְעָהּ של משפחת דורינקוּר, ובהם גם כבודה וְתָקְפָּהּ של המשפחה. ואחרי־כן, כאשר שמע את הנער בדַבּרו, וכאשר ראה עד כמה התּינוק מְחֻנָּךְ יפה, אף־על־פי שֶׁבְּתָם־ילדותו לא ידע כלל את ערך מַעֲמָדוֹ החדש וַחֲשִׁיבוּתוֹ, אז גדלה אהבת הגרף הזקן לנכדו, והוא החל לשעשע באמת את נפשו בְחֶבְרָתוֹ. הוא התענג בלבו בתִתּוֹ בידי הילד את הָאֶפְשָׁרוּת להושיט עזרה להיגינס הַדָּל. מילורד עצמו לא דאג כלל להיגינס הדַּל, אבל הוא התענג קצת בלבו על הרעיון, כי נכדו יהיה לשיחה בפי כל יושבי המקום, ושמו יִתְפַּרְסֵם וְיִתְחַבֵּב על קהל עדת החכירים עוד מימי ילדותו. ואז מצאה לה נפשו את סִפּוּקָהּ בנסיעתו לבית־התפלה ביחד עם סדריק, ששם ראה את הַהִתְרַגְּשׁוּת ואת הַהִתְעַנְיְנוּת הַמַרֻבָּה שעוֹרֵר דבַר בואם. הוא ידע כמה יַרבּו הבריות לדבר על יָפיו של הקטן, על גְוִיָּתוֹ הנחמדה, הָאַמִּיצָה והזקוּפה, על מִצְעָדוֹ הישר, על פניו היפים ועל שערותיו הבהירות, ואֵיך יאמרו (כפי ששמע הגרף אשה אחת אומרת לרעוּתה), כי הנער הזה אמנם ״לורד הוא מכף רגלו ועד קדקדו". מילורד איש־דורינקור היה אדם יהיר, והוא התגאה בשמו והתגאה ברוּם יַחֲשׂוֹ, ומשוּם זה התגאה להראות את העולם, כי הנה לסוף נמצא לו לבית דורינקור יורש הָרָאוּי לִתְפּוֹשׂ את מקומו הנכון לו.

בבֹקר אותו היום, בו נִתְנַסָּה הפוני החדש, גדלה כל־כך השמחה בלב הגרף, שכמעט אשר שכח את הפודגרה שלו. בשעה שהוציא הגרוּם מתוך האֻרְוָה את הסוס היפה, אשר נטה את צַוָּארוֹ החום וְהַמַּבְהִיק וזקף את ראשו לְעֵין השמש, ישב לו הגרף אצל החלון הפתוח שבחדר־הספרים ויתבונן אל פונטלרוי, אשר למד את השֵעוּר הראשון ברכיבה. הוא הִשְׁתָּאָה לדעת, אם יִגָּלוּ בַנַּעַר סִמָּנִים של פחד. הסוס לא היה קטן מאד, והגרף ראה כמה פעמים ילדים, אשר אֹמֶץ־רוחם עֲזָבָם בעת נַסּוֹתָם בַּפַּעַם הראשונה לרכּוב על סוס.

פונטלרוי עלה על הסוס מתוך הִתְפָּעֲלוּת מְרֻבָּה. הוא לא ישב מעודו על פּוֹני, ומצב־רוחו היה מְרוֹמָם מאד. וִילְקִינְס, הוא הַגְּרוּם, הוליך את הפּוֹני בְרִסְנוֹ הלוֹך וָשׁוּב לפני חלון חדר־הספרים.

– אכן אמיץ־לב הוא באמת, – סִפּר וילקינס אחרי כן בָּאֻרְוָה והוא מְחַזֵּק את דבריו וּמַשְׁלִימָם בְּהַעֲוָיוֹת מַתְאִימוֹת. – לא יֵדע לבך כל דאגה

כְשֶׁתּוֹשִׁיב אותו על הסוס. גם איש גדול בשנים לא היה יכֹל לשבת ישיבה ישרה יותר ממנו. והנה הוא אומר אלי: – ״וילקינס, הוא אומר, האם מַיְשִׁיר אנכי לשבת? הם מַיְשִׁירִים כלם לשבת כשהם רוכבים בַּקִּרְקָס“, הוא אומר. ואני אומר לו: ״ – אמנם כן, הוד לורדיותך מישיר לשבת כמו איש־צבא!” – והוא צוחֵק ומתענג בכל לבו ואומר אלי: „ – טוב אֵפוא, הוא אומר, אתה תאמר לי, וילקינס, אם תראה, שאֵיני מישיר לשבת".

ואולם ישיבה ישרה וּרְכִיבָה על גַבֵּי סוס הַנָּהוּג לְאִטּוֹ ברִסְנוֹ בידי אחֵר, לא יכלו גם שתיהן להשביע את רצונו. אחרי עבור מספַּר רגעים אמר פונטלרוי אל אביו זקנו, אשר התבונן אליו בעד החלון:

– האם לא אוכל לרכּוב לבַדי? – שאל; – והאם לא אוכל לְהָחִישׁ את צעדי סוסי? הנער שֶׁבַּשְׂדֵרָה החמשית היה רגיל לְהָרִיץ את סוסו וגם לרכּוב רכיבה דוֹהֶרֶת!

– ואתה חושב, שֶׁתַּעֲצֹר כֹּחַ לרוּץ וְלִדְהוֹר? – אמר הגרף.

– רוצה הייתי לְנַסּוֹת, – ענה פונטלרוי.

הוד לורדיותו נתן אות לוילקינס, אשר הוציא על־פי האות הזה את סוסו הוא מן הָאֻרְוָה ויעל עליו ויקח בידו את רֶסֶן הפוני אשר לפונטלרוי.

– ועתה, – אמר הגרף, – הָרֵץ את הסוסים.

מִסְפַּר הרגעים שבאו אחרי־כן עוררו התרגשות רבּה בלב הרוכב הקטן. הוא ראה ונוכח, כי רכיבה מתוך ריצה אינה נעימה כל־כך, כמו רכיבה אִטית, וככל אשר מהר הפוני לרוּץ, כן קָשְׁתָה עליו הישיבה.

זִ־זֶה מ־מְזַ־עֲ־זֵ־עַ עד מ־מְאֹד – ה־אַף אֵין זאת? – אמר לוילקינס. – האם ג־גַם אַ־תָּה מז־דע־ז־ע?

– לא, מילורד, – ענה וילקינס. – אתה תתרגל לזה בקרב הימים. הִתְנַשֵּׂא וְהִשָּׁעֵן על רִכֻבּוֹתֶיךָ.

– אֲ־נִי מִתְ־נַ־שֵּׂא בלי הֶ־רֶף, – אמר פונטלרוי.

ואמנם הוא היה מתנשא ונופל חליפות ומזדעזע ומקַפֵּץ תחתיו והישיבה קשתה עליו עד מאד. הוא שאף רוח בכבֵדוּת וכמעט אשר לא נוֹתְרָה נְשָׁמָה בְאַפּוֹ ופניו אדמו, אבל הוא התחזק בכל מַאֲמַצֵּי כחוֹתיו והוסיף לשבת ישר ככל אשר עצר כח. הגרף יכֹל לראות את כל זה בעד החלון. כאשר שבו הרוכבים, אחרי אשר הִסְתַּתְּרוּ רגעים אחדים מאחרי העצים, ראה הגרף והנה מגבּעתּוֹ של פונטלרוי נֶעֶלְמָה, לחייו היו אֲדֻמּוֹת כִּפְרָג ושפתיו מְהֻדָּקוֹת זוּ לזו, אבל הוא עוד הוסיף לרכּוב מתוך רִיצָה באֹמץ־לב.

– עֲמֹד נא רגע אחד! – אמר אביו זקנו. – איפה היא מגבעתך?

וִילְקִינְס הֵרִים לעֻמתו את מגבעתו הוא.

– היא נפלה, הוד לורדיותך, – אמר והוא כנראה מתענג בלבו. – והוא לא נְתָנַנִי לַעֲצור בעד סוסי, למען אשר ארים אותה, מילורד.

– האם נבהל עד מאד? – שאל הגרף..

– אבל, הוד לורדיותך! – קרא וילקינס. – אי־אפשר לי לאמר, שהוא יודע מה זה פחד. אנכי לִמַּדְתִּי לְפָנִים אֲדוֹנים צעירים את הרכיבה, ומעודי לא ראיתי אף אחד מהם, שיַרְבֶּה לשבת באֹמץ־לב כמֹהוּ.

– הֶעָיַפְתָּ? – אמר הגרף לפונטלרוי. – הרוצה אתה לרדת ולנוח?

– הרכיבה מזעזעת הרבה יותר מאשר שָׁעַרְתִּי, – הודה הוד לורדיותו הצעיר מתוך גלוי־לב. – ואף גם היא מַלְאָה קצת; ואולם איני רוצה לרדת. תוֹרה היא וללמוד אני צריך. אשאַף־נא רוח קצת, ואחר אשוב וארכּב למען מצֹא את מגבעתי.

אף האיש החכם ביותר, אִלּוּ לקח על עצמו להורות את פונטלרוי, מה עליו לעשות למען מצֹא חן בעיני האיש הזקן, אשר התבונן אליו, לא היה יכֹל להורותו דבר אשר יַצְלִיחַ יותר. כאשר שב הפוני לרוץ אל עֵבר השדֵרה, עלה אֹדם קל בפני הזקן הזועמים, ועיניו מתחת לגַבּוֹתיהן העבֻתות הבריקו בענֹג, אשר הוד לורדיותו כמעט אשר לא פִלֵּל עוד להרגיש אותו בלבו. והוא ישב והסתַּכֵּל בִּשְׁקִידָה רבה, עד אשר הגיע שוב לאזניו קוֹל שַׁעֲטַת פַּרְסוֹת הסוס. וכאשר שבו הרוכבים אחרי זמן מה, הנה רכבו ביתר מהירות. ראשו של פונטלרוי עוד היה חשוף, מגבעתו נמצאה בידי וילקינס; לְחָיָיו היו אדֻמות עוד יותר ושערותיו נִפְנְפו מסביב לאזניו, אבל הוא רכב רכיבה דוהרת למדי.

– הנה! – קרא כשהוא שואף רוח בכבֵדוּת, – אנכי דהרתי. אמנם לא היטבתי לדהור כמו הנער שבשדרה החמשית, אבל בכל זאת דהרתי והצלחתי!

אחרי הדברים האלה היו הוּא וּוִילְקִינס והפּוֹני לידידים נאמנים. כמעט אשר לא היה אף יום אחד, שיושבי הסביבה לא ראוּ אותם רוכבים יחדו, והם דוהרים עליזים בדרך המלך או על פני השבילים בין הכָּרים הירֻקים. הילדים אשר בָּאֳהָלִים היו ממהרים אל פתחי אָהֳלֵיהֶם להתבונן אל הפוני החום הקטן והגֵא ואל דְּמוּת הנער הנהדר, אשר הֵישיר לשבת על הָאֻכָּף, והלורד הצעיר היה מֵרים את מצנפתו ומנועע אותה לעֻמתם וצועק: הֵילוֹ! בֹּקר טוב!", שלא כדרך הלורדים כלל, אבל בדברים חַמִּים ויוצאים מן הלב. לפרקים היה נעצר בדרכו ומשוחח עם הילדים, ופעם אחת שב וילקינס הָאַרְמוֹנָה ויספּר, כי פונטלרוי הִתְעַקֵּשׁ דַוקא לִרְכּוב עד לבית־הספר של הכפר, ושם הושיב על הפוני נער אחד פִּסֵּחַ וְחַלָּשׁ וַיּוֹלִיכֵהוּ הַבָּיְתָה.

– וְחֵי נַפְשִׁי, – אמר וילקינס בעת סַפְּרוֹ את הדברים באֻרוה, – חי נפשי, כי הוא לא רָצָה לשמועַ את כל טענותינו! הוא לא הרשה לי שאֵרֵד אני מסוסי, יען כי, אמר, קשה יהיה לו לַנער לשבת על סוּס גדול. והוא אומר אלי: “וִילְקִינְס, הוא אומר, הנער הזה פִסֵּחַ ואני אינני פסח, ואף גם אני רוצה לדבר אתו”. והנה הוּשַׁב הנער על הפּוֹני ומילורד פוסע לצִדּוֹ וּמְשָׂרֵךְ דַּרְכּוֹ רַגְלִי, כשידיו שׂוּמוֹת בכיסיו ומצנפתו צוֹנַחַת לַאֲחוֹרֵי ראשו, והוא שׁוֹרֵק בשפתיו וּמְפַטְפֵּט, כמו מדַבֵּר עם רֵעהו הדוֹמה לו! וכאשר באנו עד האֹהל, ואמו של הנער יצאה לראות, מי הם הבאים, מִהֵר הוא להסיר את מצנפתו מעל ראשו, והנה הוא אומר: ״ – הבאתי לך הביתה את בנך, גברתי, – הוא אומר, – יען כי רגלו כָאֲבָה לו, ואני חושב, כי מַקְלוֹ זה אינו מַסְפִּיק לו לְהִשָּׁעֵן עליו; ולכן הנני לבקש את אבי זקֵני לְהַמְצִיא לו קַבַּיִם". שַׁוּוּ בנפשכם, עד מה גדלה השתוממות האשה! וגם אני עצמי כמעט אשר לא יכֹלתי להתאַפּק מצחוק!

כאשר שמע הגרף את הספוּר הזה, לא הִתְקַצֵּף, כמו שֶׁחָשַׁש קְצת וילקינס; ויהי לְהֶפֶךְ, כי הוא צחק צחוק גדול ויקרא לפונטלרוי לבוא אליו ויצַו עליו לספר לו את כל הדבר מראשיתוֹ ועד סופו, ואז צחק שוּב. ואמנם, כעבוֹר ימים מספּר נֶעֶצְרָה מרכּבת דורינקוּר על פני השביל לפני האֹהל, שָׁם דָּר הנער הפִּסֵחַ, ופונטלרוי קפץ מעל המרכבה ויגש עד הדלת, והוא נושא על כְּתֵפוֹ, כאשר ישׂאו את קְנֵה הרוֹבה, זוּג קַבַּיִם חדשים, חזקים וקלים, וימסֹר אותם לַמיסטריס הַרְטְל (כן היה שם אמו – של הנער) ויאמר אליה:

– שלום לך בשם אבי זקני, והואילי נא לקבּל את אלה בשביל בּנֵךְ, והננו מְקַוִּים, כי מעתה יִיטַב לו.

– אנכי אמרתי לה שלום בִּשְׁמֶךָ, – בֵּאֵר לַגרף בשובו אל המרכּבה. – אמנם אתה לא צִוִּיתַנִי על ככה, ואולם אנכי חשבתי, כי אפשר ששכחת. האם יפה עשיתי?

– והגרף צחק שוב ולא אמר לו, כי לא יפה עשה. ואמנם, מיום ליום הלכה וְרַבָּה הידִידוּת בין שני אלה, ומיום ליום הלכה וְגָדְלָה אמונתו של פונטלרוי בטוּב־לבו ורוּחו הנדיבה של הוד לורדיותו. בלבו לא היה אף צֵל של ספק, כי אביו זקנו הוא האדם הכי־חָבִיב וְנָדִיב בין כל האדונים הבּאים בימים. הן כל מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ הוא עצמו נמלאו עוד טרם הוציא אותן מפּיו, וכה רַב היה מספַּר הַתְּשׁוּרוֹת והתענוגים שֶׁהָמְצְאוּ לו ביד רחבה, שֶׁלִּפְרָקִים השתומם ולא האמין, כי כל אלה לו הם. נראה אֵפוֹא, כי היתה הרשות בידו לעשות ככל אשר חָשְׁקָה נפשו ולא מָנְעוּ ממנו דבר מכל אשר שָׁאָל. ואף־על־פי שֶׁבְּנוֹגֵעַ לכל הילדים האחֵרים וַדַּאי שלא יִתָּכֵן לעשות כַּדָּבָר הזה, הנה להוד לורדיותו הצעיר לא גָרַם דבר זה שום תַּקָּלָה וְהֶפְסֵד רוּחָנִי. אמנם, אפשר שֶׁלַמְרוֹת טבעוֹ המצֻיָּן היה רוּחוֹ נִפְסָד על ידי זה, אִלְמָלֵא בִלָּה בכל יום ויום שעות אחדות אצל אמו בקָאוּרְט־לוֹדְג'. אמו, זו ״הטובה שבידידיו", השגיחה עליו בעין פּקוחה ועדינה, הם שניהם שׂוֹחֲחוּ כמה פעמים שעות ארֻכּות, ומעולם לא שב הארמונה, כשהוא מרגיש על לְחַָיָיו את נשיקותיה, מבּלי אשר יִשָּׂא בלבו כמה וכמה מדבריה הפשוּטים והטהורים הראוּיִם להיות נִזְכָּרִים תמיד.

ואולם אמת הוא, כי היה דבר אחד, אשר הִתְמִיּהַּ עד מאד את לב הנער הקטן. הוא חשב על הסוד הַצָּפוּן בדבר זה הרבה יותר מאשר אפשר היה לְשַׁעֵר; ואפילו אמוֹ לא ידעה, עד כמה הוא מרבּה לְחַטֵּט וּלְנַקֵּר בו; וימים רבּים לא חָשַׁד גם הגרף כּלום. ואולם אחרי שהיה הנער מְחוֹנָן בְּעַיִן מִסְתַּכֶּלֶת, הנה בְעַל כָּרְחוֹ השתומם בלבו והשתאה לדעת, מדוע אמו ואביו זקנו אינם נִפְגָּשִׁים, כַּנִּרְאֶה, לעולם. הוא הכּיר לדעת, כי הם עוד לא נפגשו אף פּעם אֶחָת. בשעה שנעצרה מרכבת־דורינקור בקאורט־לודג‘, לא ירד הגרף מן המרכבה מעולם, ובאותם המקרים, שקרו אך לעתים רחוקות, כשהוד לורדיותו בא לבקר בבית־התפלה, נִתְּנָה לו לפונטלרוי בכל פעם הָרשוּת לְהִשָּׁאֵר עם אמו לבדו בַפָּלוּש ולדבר שם אִתה, או ללכת אִתה יחד לביתה. לַמרות זאת נשלחו בכל יום ויום מִגַּן־הַחרֶף שֶׁבָּאַרְמוֹן פֵּרוֹת וּפְרָחִים לְקָאוּרְט־לוֹדְגְּ’. ואולם מעשה־חסד אחד שעשה הגרף הֶעֱלָה אותו בעיני סדריק עד לִמְרוֹם פִּסְגַּת הַשְּׁלֵמוּת, והמעשה הזה נעשה זמן־מה אחרי אותו יום הראשון, בו שָׁבָה המיסטריס אֶרוֹל לבדה מבית־התפלה לביתה. כעבור שבוע ימים, וסדריק הלך באחד הימים לבקר את אמו, והנה מצא לפני הדלת, במקום המרכּבה הגדולה הרתומה לשני סוסים אַבִּירים, מרכבה קטנה ויפה וסוס אֲדַמְדַם־חום נחמד.

– זוּ היא תְשׁוּרָה מִמְךָ לְאִמְךָ, – אמר הגרף בקול מְרֻסָּק. – אַל לה ללכת רַגְלִית בצאתה מביתה. היא זְקוּקָה למרכּבה. הָרַכָּב היושב על המרכּבה נועד בשבילה. זו היא תשורה ממך.

אין מִלִּים להבּיע את התפּעלוּתו של פונטלרוי אחרי שָׁמעו את הדברים האלה. הוא כמעט לא עצר כּח להתאַפּק עד הַגִּיעוֹ לבית אמו. אמו קָטְפָה פרחים בגן. הוא קפץ מעל המרכבה וימהר אליה כחֵץ מִקֶּשֶׁת.

– חֶמדתי! – צעק. – התאמיני כי אספר לך? זו היא שלך! הוא אומר, כי זו היא תשורה לך ממני. זו היא מרכּבתך והרשוּת בידך לנסוע בה אל כל אשר תְּאַוֶּה נפשך.

– הוא היה מאֻשר כל־כך, שהמִלִּים נֶעֶתְּקוּ מפיו. היא לא מצאה עֹז בנפשה לְהַשְׁבִּית את שמחתו על ידי מֵאוּנָהּ לקבּל את התשורה, אף־על־פי שהתשורה הזאת באה מאת איש, אשר בחר לו לַחֲשׁוֹב את עצמו לְאוֹיְבָהּ. היא הָכְרְחָה לעלות על המרכּבה, היא ופרחיה אתה, ולנסוע בה ולשמוע את ספורי פונטלרוי על־אֹדות טוּב־לבו ונדיבות רוחו של אביו זקנו. הספורים האלה היו תמימים כל־כך, שלפרקים לא יכלה להתאפק מצחוק קל, ואז היתה לוחצת את יַלְדָּהּ אל לבה והיתה נושקת לו, כי הרגישה את עצמה מאֻשרה על אשר הוא מֻכְשָׁר לראות רק את הטוב בָּאיש הזקן הזה, אשר מספר ידידיו היה מִצְעָר כל־כך.

למחרת היום ההוא כתב פונטלרוי מכתב אל המיסטר הובּס. הוא כתב מכתב ארֹך מאד, ואחרי אשר כתב אותו בפעם הראשונה על הגליון, הֱבִיאָהוּ אל אביו זקֵנו, למען אשר ישים עין עליו.

– יען כי, – אמר, – הנני מְסֻפָּק כל־כך בענין ישֶׁר הכתיבה, ואם תַּרְאֶה לי את הַשְּׁגִיאוֹת, אשוב ואֶכתּוֹב אותו שנית.

ואלה הדברים אשר כתב:

יַכִּירִי המיסטר הובּס אני רוצה לספּר לך אַל־אדות אבי זקני הוא התּוֹב בְּחָל הגרפים שֶׁיָּדַעְטָ מיָמיך תָּעוּת היא לחשוב את הגרפים לְאָרִיצִים הוא אינו אָרִיץ קְלַל הייתי רוצה שֶׁטֵּדַע אותו אֲזַי הייתם לידידים נאמנים בטוח אני בלבי בזאת הוא כוֹלֶה במַכְלַת הפודגרה ברגלוֹ והוא סובל אַד מאד אבל הוא סַבְלָן גדול אני אוהב אותו מיום ליום יותר יַאַן קי אין איש אשר יוחַל לְהִמָּנַע מאהוֹב גרף הדומה אליו אשר הוא תּוֹב וּמֵתִּיב לכל אָדָם בעולם הזה רוצה הייתי שְׁטוּחַל לדבר אִמּוֹ הוא יודע את קָל הדברים שבעולם אַטָה יָחוֹל לשאול אותו קָל דבר אבל הוא לא סָחַק מעולם במִסְחַק הקַדוּרים שלנו הוא נתן לי פּוֹני ואֲגָלָה יפה ולאמי מֶרְקָבָה יפה ויש לי שלשה חדרים וצַצּוּאִים מקָל המינים אַטָה היית מתפלא אילו ראית אותם העַרמון היה מוצא חן בעיניך וגם הפרדס זה הוא ערמון גדול קָל קח אַטָה היית יָחוֹל לתעות בו וילקינס סִפר לי וילקינס הוא הגרוּם שלי הוא אומר כי יש טְפִיסָה תחת הערמון והיא יפה קָל קַח מִשְׁטוֹמֵם היית לראות כל דבר בפרדס שם יש אֵצים גדולים וּצְבָעִים ושפנים ועופות מעופפים בָּעַוֵיר אבי זקני אָשִׁיר מְעוֹד אבל הוא אינו מתגָעֶה ואינו נוֹרָה כאשר חָשַׁבְטָ קי קָל הגרפים נוראים אני אוהב לשבת אִטּוֹ קָל האנשים חביבים פה ונמוסיים הם מסירים את מגבאוֹתיהם לפניך והנשים עושות כּידוֹת לעוּמתך ופעמים הן אומרות בָּרוּחְ אַטָה לאלהים אני כבר יָחוֹל לִרְקוֹב אבל בַּתְּחילה הייתי מִזְדַּזֵּיאַ בשעה שרָחַבְטִי במרוּצה אבי זקני צוה להשאיר איש אחד אָני אַל מקומו באחֻזתו אף־על־פי שהוא לא יָחוֹל לשלם את דמי הַחֲחִירָה והמיסטריס מֵילוֹן באה לקחת יין ושאר דברים בשביל ילדיו החולים רוצה הייתי לראות אותך רוצה הייתי שחֶמדתי טוּחל לחיות בָּעַרמון אבל אני מאושר עד מאד בשעה שאיני מתגַּגֵּאַ עליה יותר מדי ואני אוהב את אבי זקני וקָל איש אוהב אותו הואל נא לִחְטוֹב טֵיחֶף וּמִיַּד

ידידך מִשָּׁקְּבָר הימים הַנֶעְמָּן לך

סֶדְרִיק אֶרוֹל.

נ. בּ. בַּטְפיסה אין איש אבי זקני לא הושיב שם מעולם שום אדם

נ. בּ. הוא גרף טוב קָל קַח הוא דומה לָחְ כל העולם אוהב אותו

– האם מרבּה אתה לְהִתְגַּעְגֵּעַ על אמך? – שאל הגרף אחרי אשר כִּלָּה לקרא את המכתב הזה.

– כן, – אמר פונטלרוי, – אני מתגעגע עליה כל הימים.

הוא נגש ויעמֹד לפני הגרף וישם את ידו על ברכו ויסתכל בפניו.

– ואתה אינך מתגעגע עליה, האֻמנם? – אמר.

– אנכי איני יודע אותה, – ענה הוד לורדיותו כמעט בזעם.

– אנכי יודע את זאת, – אמר פונטלרוי, – וזה הוא הדבר הַמַּתְמִיהַּ אותי. היא הִזְהִירַתְנִי לבל אשאל אותך דבר, ואני – אני איני רוצה לשאול, אבל, הֲתֵדַע, לִפְרָקִים לא אוכל לְהִמָּנַע מֵחֲשֹׁב על הדבר הזה, והנני משתומם ומתפלא עד מאֹד. ואולם אין בדעתי כלל לשאול אותך דבר. ובשעה שאני מַרְבֶּה להתגעגע עליה אני נִגַּשׁ‏‎ אל החלון וּמַשְׁקִיף בעדו אל המקום שָׁם אראה את האור שלה המֵאיר לעינַי בכל לילה מִבַּעַד לָרֶוַח אשר בין העֵצים. אמנם רחוק המקום מִפֹּה, אבל היא שָׂמָה אותו בחלוֹנה אך יֵרֵד הערב ואני יָכֹל לראות אותו כשהוא מְנוֹצֵץ לְמֵרָחוק ואני יודע את אשר הוא אומר אלי.

– ומה הוא אומר אליך? – שאל מילורד.

– הוא אומר: ״שלום בלילה, יִשְׁמָרְךָ האלהים כל הלָילה!" – אותם הדברים, שהיתה רגילה לאמֹר לי בשעה שהיינו יחדו. בכל לילה היתה רגילה לאמֹר לי את הדברים האלה, ובכל בֹּקר אמרה: ״ברוך אתה לאלהים כל היום!" והנה אתה רואה אֵפוא, כי האלהים שומר אותי כל הימים – –

– אמנם כן, בזה לא אָפוּן כּלל, – אמר הוד לורדיותו בקצרה. והוא צָפַף את גַבּוֹת עיניו הָעֲבֻתּוֹת ויסתּכּל בַּנער הקטן בעינים חודרות כל־כך ושעה ארֻכּה כל־כך, שפונטלרוי השתאה בלבו לדעת, על מה זה יוכל לַחשוב עתה.

 

פרק ט – אָהֳלֵי הָעֲנִיִּים.    🔗

אָכֵן אמת נָכוֹן הדבר, שהוד לורדיותו הגרף איש־דורינקור היה מַרְבֶּה לחשוב בימים ההם על כמה וכמה דברים, אשר לא חשב עליהם מֵעוֹדוֹ ועד כה, וכל מחשבותיו אלה היו קשורות בנכדו בדרך זו או אחרת. יְהִירוּת לִבּוֹ היתה הצד הֲכִי חזק שֶׁבִּתְכוּנָתוֹ, והיא מצאה לה בַנער את כל סִפּוּקָהּ בִּשְׁלֵמוּת. מתוך יהירותו החל למצֹא ענין חדש בחיים. הוא החל להרגיש תענוג בלבו בְהַרְאוֹתוֹ את העולם את יורשו. העולם ידע עד מה הִכְזִיבוּ בניו את כל תקוותיו, ולכן הרגיש בלבו רגש נִצָּחוֹן נָעִים בהראותו את זה הלורד פונטלרוי החדש, אשר לא יכֹל לְהַכְזִיב תּקוַת שום איש. הוא השתוקק בלבו, אשר יֵדע הילד לְהַעֲרִיךְ את כל תָּקְפּוֹ וגבורתו ויבין את תִּפארת גְּדֻלָּתוֹ; הוא השתוקק בלבו, שיאמינו בזאת גם האחֵרים. הוא עָרַךְ בלבו את תָּכְנִית חייו הָעֲתִידִים, לְעִתִּים היה מְגַלֶּה בעצמו, כי אמנם הוא משתוקק בְּסֵתֶר לבּו, שחייו הֶעָברוּ יהיו טובים מאשר היו וְשֶׁיִּמְעַט בּהם מספר אותם הדברים, אשר לבו הטהור של הילד היה נִבְעַת וְנִרְתַּע מפניהם, אִלּוּ ידע את האמת. אכן לא נָעם לו הרעיון, עד מה יִתְעַוְּתוּ פניו התמימים של הילד, אם על־פי איזה מקרה יִוָּדַע לו, כי במרוצת שנים רבות היה אביו זקֵנו נקרא בַּשֵּׁם ״הָרָשָׁע הגרף איש־דורינקור". אפילו הרעיון על־אדות אֶפְשָׁרוּת כזאת הרגיז קצת את עֲצַבָּיו. הוא לא רָצָה, שֶׁיִּוָּדַע לו לילד הדבר הזה. יֵש אשר מִתּוֹך הִתְמַכְּרוֹ למחשבותיו אלה היה שוכח את הפּודגרה שלו, וְכַעֲבֹר זמן־מה השתומם הרופא שלו לראות, כי מַצַּב בריאותו של החולה האציל שלו הוטב במִדה אשר לא פִלֵּל עוד כלל אליה. אפשר שמצב בריאותו של הגרף הוטב משום שֶׁעַכְשָׁיו לא אָרְכָה לו העת כל־כך והיו לו כמה ענינים לחשוב עליהם מלבד מַכְאוֹבָיו וּמֵחוּשָׁיו.

בבֹקר לא עָבוֹת אחד השתוממו הבריות לראות את הלורד פונטלרוי הקטן רוכב על הפוני שלו לא בְלִוְיַת וילקינס, כי אם בלוית איש אחר. האיש האחר הזה רכב על סוס אָפור אַדִּיר וחזק, והוא היה הגרף עַצמו עַל־פי האמת פונטלרוי הוא אשר הֶעֱלָה על לבו את הרעיון על־אֹדות זאת, בשעה שעמד נכון לעלות על הפוני שלו אמר אל אביו זקנו בעצב:

– רוצה הייתי, שתצא לָשׂוּחַ אתי יחדו. בְּלֶכְתִּי מזה יִתְמַלֵּא לבי תמיד געגועים עליך, יען כי נשאר אתה בודד ועזוב לנפשך בארמון גדול כזה. רוצה הייתי, שתוכל לרכֹּב אף אָתָּה.

ומה גדלה ההשתוממות באֻרְווֹת כעבור רגעי מספר, בְּהִנָּתֵן הַצָּו לַחֲבוש את סֶלים בשביל הגרף. למן היום ההוא והלאה היה סֶלִים נֶחֱבַשׁ כּמעט בכל יום ויום; והבּריות הִסְכִּינו לראות את הסוס הגדול וְהָאָפוּר הנושא על גַבּוֹ את האיש הזקן גְּדָל־הקוֹמה והאָפוּר, אשר פניו, פני נֶשֶׁר, יפים וזוֹעֲמִים, וּלְצִדּוֹ פוֹסֵעַ הפּוֹני החום הנושא על גַּבּוֹ את הלורד פונטלרוי הקטן. ובעת רָכְבָם וְטַיְּלָם על־פני השבילים שבּין הכּרים הירֻקִים ועל־פני הדרכים היפים שבסביבות המקום, הלכה הידידות שבין שני הרוכבים הלוך והתגבּר עוד יותר. ומעט מעט הקשיבו אזני האיש הזקן כמה וכמה דברים על־אֹדות ״חֶמדתי" וחייה. בעת רָכבו לצד הסוס הגדול היה פונטלרוי מַרבּה לפטפט מתוך רוח עליזה. ואמנם קשה לנו לתאר רֵעַ צוֹהֵל יותר ממנו ובעל תְּכוּנה מלֵאה חֶדְוָה כתכוּנתו. על־פי הרֹב דִבּר רק הוא לבדו. הגרף היה על פי רב שותק, מַקשיב ומתבונן אל פניו הצוהלים וְהַנִּלְהָבִים, לְעִתִּים היה עולה על דעתו לצוות על בן־לְוִיָּתוֹ הקטן לְהָרִיץ את הפּוני שלו ולרכּוב בְּדָהֳרָה, ואז הִתְלַקֵּחַ בעיניו ניצוֹץ של גאוה ותענוג בעת התבוננו אל הנער הקטן, אשר ישב על סוסו זְקוּף־קומה וְעָשׂוּי לבלי חָת; ופונטלרוי, בשובו אחרי דהרה כזאת, היה מְנַפְנֵף את מצנפתו וצוחק בקול גדול, ואז חָשׁ בּלבּו, כי הוא ואביו זקנו היו באמת לידידים נאמנים עד מאד.

עד מהרה נודע הדבר לַגרף, כי אֵשת בנו לא תחיה חיי בַטָּלָה וְעַצְלוּת. ועוד טרם נודע לו הדבר הזה, כבר הֵיטיבו בני דַלַּת העם לדעת אותה ואת טִיבָהּ. אם היה בית, אשר היתה בו מחלה או צרה או דלות אזי היו רואים לעתים קרובות את מרכּבתה הקטנה עומדת לפני פתח הבית הזה.

– התדע, אמר פונטלרוי פעם אחת, – הם כלם אומרים: ״בְּרוּכָה אַתְּ לַאדֹנָי" בשעה שהם רואים אותה, והילדים צוהלים לקראתה. נשים אחדות סָרוֹת אל ביתה ללמוד את מְלֶאכֶת הַתְּפִירָה. היא אומרת, כי היא מרגישה עכשיו את עצמה עשירה כל־כך, שחובתה היא לַעֲזור לָעֲנִיִּים.

ואמנם לא היה הדבר לְמֹרַת־רוחו של הגרף לדעת, כי יפים הם פניה של אֵם יורשו וכי מַרְאֶהָ כֻלָּהּ כמראֵה לֵידִי, כאִלּוּ היתה נסיכה, וכן גם לא היה לו למֹרַת־רוח לדעת, כי אהובה היא וּמְכֻבָּדָה על העניים. ובכל זאת היה חָשׁ לעתים קרובות רגש קנאה מַכְאיב מאֹד בראותו, עד כמה לב הילד מלא אהבה אליה והוא חושב אותה לַטּוֹבָה בידידיו. הזקן השתוקק שֶׁיִּתְפֹּשׁ הוא את המקום הראשון בלב הנער ואיש בַּל יִתְחָרֶה אִתּוֹ.

בבקר ההוא כּוֹנֵן את צעדי סוסו אל מָקוֹם מְרוֹמָם בַּכָּר, שעל פניו רכבו, וַיֵּט את הַמַּצְלָפָה שלו על מראֵה הנוף רְחַב־הַיָּדַיִם והיפה המשתרע לפניהם.

– התדע, כי כל הארץ הזאת לי היא? – אמר אל פונטלרוי.

– האף אֻמנם? – השיב פונטלרוי. – גדולה היא הארץ הזאת יותר מדי שתהיה נחלת איש אחד, ומה יפה היא!

– התדע, כי באַחַד הימים תהיה כל הארץ הזאת לך – כל הארץ הזאת ועוד הרבה יותר?

– לי? – קרא פונטלרוי בקול נבהל כמעט. – מָתַי?

– כאשר אמות, – השיב אביו זקנו.

– אם כן, למה לי אז הארץ הזאת, – אמר פונטלרוי; – רוצה הייתי, שתחיה לעולם.

– יפה מחשבתך, – השיב הגרף בקצרה כדרכו; – ואולם לַמרות זאת יום יבוא וכל הארץ הזאת לך תהיה – יום יבוא ואתה תהיה הגרף איש־דורינקור.

רגעי מספר ישב הלורד פונטלרוי דוּמם על אֻכָּפו. הוא הִשְׁקִיף על פני הכּרים רחבי־ הידים, האחֻזּות הירֻקות, הַחוֹרְשׁוֹת היפות, הָאֹהָלִים העומדים בתוך הירקות, הכפר היפה, וממעל לָעצים נראו לעיניו צְרִיחִי הארמון הגדול, אשר התנשא שם אָפוּר וְזָקוּף. אז נאנח אנחה קלה ומוזרה:

– על־אדות מה זה תחשֹּׁב עתה? – שאל הגרף.

– אני חושב, – ענה פונטלרוי, – עד מה עודני נער קטן! ועל הדברים, אשר אמרה לי חֶמדתי.

– וּמָה הם הדברים האלה? – שאל הגרף.

– היא אמרה, כי אֶפְשָׁר, שֶׁהֱיוֹת עָשִׁיר אין זה דבר נעים כל־כך; כי אדם, שיש לו תמיד כל אשר תחשק נפשו, יש אשר ישכּח, כי לא כל אדם זוכה להיות מאֻשר כמֹהו; וכי חובתו של אדם עשיר היא, שיהיה טוב ומֵיטיב תמיד לאחרים ושיתאמץ תמיד לזכּור את זאת. אנכי ספּרתּי לה על־אֹדות טוּב לבך, והיא אמרה, כי יפה הדבר הזה עד מאד, יען כי גרף הוא אדם שכֹּחו גדול לעשות הרבּה, ואִלּוּ היה דואג רק להמציא תענוגים לעצמו ולא היה שָׂם מעולם את לבו לָאֲנָשִׁים היושבים על אדמתו, אֲזַי היה גורם רעה רַבָּה לכל אלה שיש ביכָלתו לעזור להם, ואנשים כאלה רבים הם מאד, ובכן היה מֵביא רעה רבּה לָעולם. והנה התבוננתי אל כל הבתים האלה ושאלתי בלבי, איך אוכל לדעת את מצב כל האנשים הדרים בהם, כשאהיה לִגרף. כיצד אתה יודע את כל זאת?

קשה היה לו לַגרף לתת תשוּבה על שאלה זו, יען כי הוא לא ידע על־אֹדות קהל חֲכִירָיו אלא מי הוא מהם המשלם את דמי־החכירה בְעִתָּם, למען גָּרֵש מאחֻזָּתו את אלה, אשר לא היו דַיְקָנים בְּנִדּוֹן זה.

– ניוּאיק הוא המַּמציא לי את כל הידיעות, – אמר ויחל לְטַפֵּל בִּשְׂפָמוֹ הָאָרֹךְ והלבן ויבּט כמעט במבוכה אל פני השואל הקטן. – הָבָה נשוּב עתּה הביתה, – הוסיף, – וכאשר תּהיה לגרף, התאמץ־נא להיות טוב מאשר הייתי אנכי.

הוא הֶחֱרִיש בכל עת רכבם הביתה. כמעט אשר נראה הדבר בעיניו לפלא, אשר לא יְאֻמַּן כי יְסֻּפַּר, כי הוא, אשר בכל ימי חייו לא אהב מעולם שום אדם אהבה אמתית, הנה יאהב עתה את הילד הזה אהבה עזה כל־כך, – והלא אין סָפֵק בדבר, כי אמנם אהֹב יאהב אותו. בָּרִאשׁוֹנה רק התענג והתגאה ביָפיוֹ של סדריק ובאֹמץ־לבו, ואולם עכשיו מלא לבו דבר־מה גדול מִגֵּאוּת. יֵש שהיה צוחק בפני עצמו צחוק זועם וקצר, כשעלה על דעתו, עד כמה הוא משתוקק, שיהיה הנער תמיד קרוב אליו, עד כמה הוא משתוקק לשמוע את קולו ועד כמה הוא מִתאַוֶּה בסתר לבו, שנכדו הקטן יאהבהו אף הוא ויחשוב עליו רק טובות.

– הנה זָקַנְתִּי ודעתי נִטְרְפָה עלי, יען אשר אין לי עוד במה לְהַעֲסִיק את מחשבתי, – רָצָה לְהַשְׁלוֹת את נפשו; ואולם לַמרות זאת ידע, כי לא כן הוא הדבר. ואִלוּ היה העֹז בנפשו להודות על האמת, כי אז אולי היה רואה את עצמו מֻכְרָח להודות, כי הדברים המושכים את לבו הִנָּם, למרות רצונו, הַיִּתְרוֹנוֹת, שהוא עצמו היה חָסֵר אותם תמיד – לבו הגלוי של הילד, המלא אמת ואהבה, נדיבות רוחו וְתָם־לִבּוֹ, אשר הֱנִיאוּהוּ מֵהַעֲלוֹת לעולם מחשבה רעה על דעתו.

רק שבוע ימים עבר למן טִיּוּלָם זה, והנה שב פונטלרוי פעם אחת מִבִּקוּרוֹ אשר בִּקֵּר בבית אמו, ופניו מבּיעים דאגה והוא שקוע בהרהורים הוא ישב לו על הכּסא בעל הַסְּמוּכוֹת הַגְּבֹהוֹת, עליו ישב בערב בואו הֵנה, ורגעים אחדים הִסְתַּכֵּל בָּאֵפֶר אשר על האח. הגרף התבונן אליו דומם והשתאה בלבו לדעת, מה זה מִתְרַחֵשׁ לבוא. נכָּר היה הדבר, כי דבר־מה מֵציק לו לַנער. לסוף נשא את עיניו.

– האף אֻמנם יודע ניוּאיק את הכל בדבר הבּריות? – שאל.

– חובתו היא לדעת הכֹּל, – אמר הוד לורדיותו, – או אולי הוא מתְרַשֵּׁל בְּמִלּוּא חובתו – האֻמנם?

אף־על־פי שֶׁיֵּרָאֶה הדבר מוזר עד מאד, הנה בכל זאת לא היה דבר אשר יַרְבֶּה לְשַׁעֲשֵּׁעַ וּלְהַרְנֵין את לב הגרף מֵהָעִנְיָן אשר מצא הנער הקטן בִּקְהַל חֲכִירָיו. הוא עצמו לא הִתְעַנְיַן בהם מעולם, אבל הוא התענג עד מאד לראות, כי הילד, אף־על־פי שהסכּין לחשוב את מחשבותיו כדרך הילדים, ואף־על־פי שלבו היה נתון לשעשועי הילדים ולתענוגיהם, בכל זאת לא חדל הַמֹּחַ שבראשו המתֻלתּל לעבוד עבודה סֶריוֹזית נפלאה.

– יֵש מקום אחד, – אמר פונטלרוי והוא מביט אליו בעינים פקוחות לרוָחה וַאֲחוזוֹת חֲרָדָה. – חמדתי ראתה אותו; הוא נמצא בִקְצֵה־הכפר השני. הבּתּים עומדים שם צְפוּפִים וכמעט מָטִים לִנְפּוֹל; כמעט שקשה לך שם לשאוף רוח; והאנשים שם עניים כל־כך. והכּל שם נורא עד לְזַעֲוָה! לעתּים קרובות הם חולים במחלת הקדחת והילדים מתים; וגם הם נַעֲשִׂים רעים וחטאים עֵקֶב חֲיוֹתם חיים כאלה ועקב הֱיוֹתָם עניים ואֻמללים כל־כך! רע להם ממיכאל ומבּרידג’ט. הגשם יורד אל תּוך מעונותיהם בעד גַגותיהם הדוֹלפים! חמדתי הלכה לראות אשה עניה אחת המתגוררת שם. היא מֵאֲנָה לתת אותי לגשת אליה, עד אשר הֶחֱלִיפָה את כל בגדיה. דמעות נִגְּרוּ על לחייה בעת סַפּרה לי את כל הדברים האלה!

וגם עיניו הוא מלאו דמעות. אבל הוא התאמץ להצטחק מבּעד לדִמעותיו.

– אנכי אמרתי לה, שאתה אינך יודע, ואני הנני לספּר לך את הדבר, – אמר. הוא קפץ ארצה ויגש וַיִּשָּׁעֵן על כִּסֵּא הגרף. – בידך היכֹלת לְסַדֵּר הכֹּל על הצד היותר טוב, – אמר, – כמו שסִדַּרתּ הכל אצל היגינס על הצד היותר טוב. אתה יכל תמיד לסדר הכּל על הצד היותר טוב בשביל כל אדם. אנכי אמרתי לה, כי רוצה אתה בזה וכי ניוּאיק הוא אשר שכח לספר לך.

הגרף הִשְׁפִּיל להבּיט על היד הַמֻּנַּחַת על בּרכּוֹ. ניואיק לא שכח לספּר לו; וּלְהֵפֶךְ, ניואיק הֵעיר את אזניו יותר מפּעם אחת על תְּנָאֵי החיים הנוראים אשר בקצֵה הכפר השני, שהיה נודע בשם חֲצַר־הַגְּרָף. הוא ידע הכֹּל על אֹדות הָאֹהָלִים הָרְעוּעִים והדלים, וְצִנּוֹרוֹת המים המקוּלקָלים, והכּתלים המלאים טַחַב, והחלונות השבורים, והגגות הדּוֹלְפִים, ואף גם ידע את כל הָעֹנִי, הקדחת וְהַדַּלּוּת הנוראה. המיסטר מָרְדָאוּנט תֵּאֵר לפניו את כל אלה בדברים הֲכִי־חֲרִיפִים שיכֹל להעלות על דעתו, והוד לורדיותו ענהו בדברים קשים; ובשעה שהציקה לו הפודגרה עד מאד אמר, כי ככל אשר ימהרו האנשים שבחצר־הגרף למוּת וּלְהִקָּבֵר בבית־הָעַלְמִין כן יִיטַב לו – ובזה נגמר הענין. ובכל זאת, בשעה שהביט על היד הקטנה הַמֻּנַּחַת על בּרכּוֹ, וְהֶעֱבִיר את עיניו מן היד הקטנה אל הפנים הישרים והסֶריוזיים ואל העינים, אשר תָּם־לֵב נִשְׁקַף מהן, הִתְבַּיֵּשׁ קְצַת גם מחצר־הגרף וגם מעצמו.

– מה! – אמר; – אתה רוצה אפוא, שאהיה לְבוֹנֵה אֹהָלִים חדשים, האף אין זאת? – והוא הניח בהחלטה את ידו על יד הילד וַיַחֲלֵק אותה.

– מן הַהֶכְרַח הוּא לַהֲרוס את הבּתּים האלה, – דבר פונטלרוי דברים נמרצים מאד. – כן אמרה חֶמדתי. הָבָה – הבה נלך נא שמה וּנְצַוֶּה להרוס אותם מחר. מה ישמחו האנשים לראות אותך! הם יֵדעוּ, כי באת לעזור להם! – ועיניו הִזְהִירוּ כַּכֹּכָבִים מתוך פניו הנלהבים.

הגרף קם מכסאו ויניח את ידו על כתף הילד.

– הבה נצא וּנְטַיֵּל כּדרכֵּנו על הַמַּרְפֶּסֶת, – אמר ויצחק צחוק קצר; – ושם נדבר על העניין הזה.

ואף־על־פי ששָׁב וצחק עוד שתים שלש פעמים בעת התהלכם מִקָּצֶהָ האחד של מרפּסת־האבן הרחבה עד קָצֶהָ השני, כּדרכּם לטַיֵּל שם יחדו כמעט בכל ערב יפה, בכל זאת נראה כמהרהר בדבר שלא היה למרַת־רוחו, וידו הוסיפה לנוח על כתף בן־לְוָיָתוֹ הקטן.

 

פרק י – יְדִיעוֹת מַחֲרִידוֹת אֶת לֵב הַגְּרָף.    🔗

אמת ונכון הדבר, כי מצאה המיסטריס אֶרוֹל כמה וכמה דברים מַעֲצִיבִים במרוצת עבודתה אשר עבדה לטובת עניי הכפר הקטן, אשר נראה לעיניה יפה כל־כך בעת הַבִּיטָה אליו מֵעֵבֶר הַכָּרִים וּנְאוֹת־הַדֶּשֶׁא. כאשר הביטה אל כל הדברים מקרוֹב, הנה לא היה מַרְאֵיהֶם יפה כפי שהיה בעת הַבּיטה עליהם מֵרָחוֹק. היא מצאה חיי עַצְלוּת וּבַטָּלָה ודלוּת וחֹסר־הַשְׁכָּלָה במקום שם פִּלְּלָה לראות רְוָחָה וַחֲרִיצוּת ידים. ועד מהרה נגלה לה הדבר, כי אִירְלבּוֹרוֹ נחשב לַכְּפָר הַגָּרוּעַ ביותר בכל חֶבֶל־הארץ הזה. המיסטר מרדאונט ספּר לה כמה וכמה דברים על אֹדות הַמִּכְשׁוֹלים והמַעֲצוֹרים וּמַפַּח־נפשו שמצא על דרכו בִרצותו לעזור לָעניים, וכמה וכמה דברים גִּלתה היא עצמה. בתור סוכנים, שחובתם היא לְמַלֵּא את עניני הָאֲחֻזּוֹת, נבחרו אנשים, שידעו לְהִתְרַפֵּס לפני הגרף ולמצֹא חן בעיניו, והם לא שָׂמו לבם כּלל להֵיטיב את מצבם של הַחֲכִירִים העניים, ולכן רַבָּה הָעֲזוּבָה בכמה וכמה דברים, שמִן הַצֹּרֶךְ היה לתַקנם וּלְשַׁפְּרָם, ומצב הענינים הלך הלוך ורע מיום ליום.

וַאֲשֶׁר לַחֲצר־הגרף, הנה היה המקום הזה לְחֶרְפָּה בְשֶׁל בָּתָּיו הָרְעוּעים והמָטים לנפול ויושביהם האֻמללים,

הַמְרֻשָּׁלִים והחולים. כאשר באה המיסטריס אֶרוֹל בַּפּעם הראשונה אל המקום ההוא, אָחֲזָה אותה חֲרָדָה. כל הכֵּעוּר וְהַזֻּהֲמָה וְהַדַּלוּת האלה נִרְאִים בַּכְּפָר גְרוּעים מאשר בָּעיר. ונדמה לה, כי יש אֶפְשָׁרות לתקן את הַתַּקָּלָה הזאת. וכאשר התבוננה אל הילדים המזֻהָמִים, אשר אין איש שָׂם לב אליהם ואין דואג להם, והם גּדֵלִּים מִשֻׁלָּחִים לנפשם ללֹא תורה ומוסר ודרך ארץ, כְּחַיְתוֹ היער, עלה על לבה זֵכֶר בנה הקטן המבַלֶּה את ימיו בָארמון הגדול והמפֹאָר, ומשרתים רבּים עומדים נכונים לְשָׁרְתוֹ ולשמור עליו, כאִלּוּ היה בן־מלך, וכל אשר תשאל נפשו יִנָּתֵן לו, והוא אינו יודע דבר בלתי אם מוֹתָרוֹת וּרְוָחה וְתִפְאָרָה. ומחשבה מַרְהִיבָה באה בלבה, לב־האֵם הנבון. לאט לאט החֵלה לראות וּלְהִוָּכַח, כמו שְׁאָר האנשים, כי בנה זָכָה למצֹא חן רב בעיני הגרף, וכי כמעט אין דבר, אשר ימנע הגרף ממנו, אם הוא יבּיע חֶפצו בו.

– הגרף ימַלא את חפצו, – אמרה אל המיסטר מרדאונט. – הוא נוֹטֶה חֶסֶד אליו ונותן לו את כל משאלות לבו. ומדוע אֵפוא לא נִשְׁתַּמֵּשׁ בִּנְטִיַּת־חַסדו זו לטובת האחרים? חובתי אני היא, שיָקוּם הדבר הזה וְיֶהִי.

היא ידעה, כי אפשר לה לבטֹחַ בלב הילד התמים; ולכן ספרה לו לנער את עניני חצר־הגרף; ותהי בטוחה בלבה, כי הוא יַחֲזֹר עליהם באזני אביו זקנו, ותשעשע את נפשה בתקוה, כי דבר זה יביא לידי תוֹצָאוֹת טובות.

ועד כמה שלא יִפָּלֵא הדבר בעיני כל איש, הנה אמנם הביא לידי תוצאות טובות. כי הנה הדבר אשר הִשְׁפִּיעַ ביותר על הגרף לטובה היה אֵמוּן־הלב הגמור, אשר שָׂם בו נכדו – אותה הָעֻבְדָה, שסדריק האמין תמיד, כי אביו זקנו נכון לעשות כל דבר ישר ונעלה. הוא לא מצא אוֹן בנפשו לתת לַנער את הַהִזְדָּמְנוּת לגַלות ולמצֹא, כי אין את נפשו כלל להיות נְדִיב־רוּח וכי יש לו הַשְׁקָפָה מיֻחדה על כל הענינים, הטובים הם אם רעים. כה חדש היה הדבר בעיניו, שֶׁיַּעֲרִיצוּהוּ וִיכַבְּדוּהוּ כאיש הטוב וּמֵיטִיב לכל המין האנושי וּכְבַעַל נפש נֶאֱצָלָה, כי הוא לא יכֹל עוד נְשׂוֹא את הרעיון, שיֵש אשר יביט אל תוך העינים החומוֹת המפיקות אהבה ויאמר: ״אנכי איש אַכְזָר, אוהב עצמו ובן־בְּלִיָעַל; בכל ימי חיי לא עשיתי מעולם כל דבַר־חסד ואיני שָׂם לב כלל לחצר־הגרף או לאנשים העניים" – או דברים דומים לאלה בנדון זה. הוא כבר למד עַכְשָׁיו לאהוב אהבה רבה כל־כך את הילד הזה בעל הראש המתֻלתּל, שהוא עצמו בחר בלבו לחשוב את עצמו לאיש המֻכשר לעשות מעת לעת מעשֵה חסד. ולכן – אף־על־פי שצחק בפני עצמו – הנה אחרי שחשב קצת על הדבר, שלח לקרֹא לניואיק וישוחח עמו שיחה ארֻכּה בדבר עניני הכּפר, ולסוף החלט הדבר, כי האהלים יֵהָרְסוּ ובמקומם יִבָּנוּ בתים חדשים.

– הלורד פונטלרוי הוא הדורש את זה, – אמר בקצרה; – הוא חושב, כי זה יְשַׁפֵּר את האחֻזה. יכֹל אתה לאמֹר לחכירים, כי הוא הוא יוצר הרעיון הזה.

והוא הוריד את עיניו להביט אל הוד לורדיותו הקטן, אשר ישב על הַמַּרְבָד אשר לפני הָאָח וַיְשַׂחֵק את דּוּגַל. הכלב הגדול היה רֵעוֹ התמידי של הנער והיה מְלַוֶּה אותו בכל אשר הלך, אם שהיה פוֹסֵעַ אחריו בחשיבוּת בעת הִתְהַלְּכוֹ רַגְלִי, או שהיה דוֹהֵר אחריו בעת שהוא רכב על סוסו או נסע במרכבתו.

נָקֵל להבין, כי דבר התקונים העומדים לְהֵעָשׁוֹת נודע עד מהרה גם ליושבי הכפר וגם ליושבי העיר. בַּתְּחִלָּה היו רבּים אשר לא חפצו להאמין בזה; ואולם כאשר בא מַחֲנֵה־פוֹעֲלִים קטן והחל לַהֲרוס את האהלים הרעוּעִים והמזֻהמים, החלו הבריות להבין, כי הלורד פונטלרוי הקטן הֵסֵב להם שוב טובה רבּה, וכי על־פי הִשְׁתַּדְלוּתוֹ התמימה תוּסַר לסוף חֶרְפַּת חצר־הגרף מעליה. אִלּוּ רק ידע את כל אשר דבּרוּ עליו ועד מה הרבּוּ לְהַלֵּל אותו על כל צעד ושעל וְנִבְּאוּ עליו דברים גדולים כאשר יגדל ויהיה לאיש, עד מה היה משתומם אז! ואולם הוא לא חָשַׁד בזה מעולם. הוא חי לו את חייו התמימים, חיי ילד מאֻשרים, ויהי צוֹהֵל וּמִשְׁתּוֹבֵב בַּפַּרְדֵּס, רודף אחרי השפַנים עד מְאוּרוֹתֵיהֶם, שוכב תחת העֵצים על העֵשב, או על המרבד שבחדר־הספרים, וקורא ספרים נפלאים ומספר את תָּכְנָם לגרף, ואחרי כן חוֹזר ומסַפּר את הספורים באזני אמו, כותב מכתבים ארֻכּים לדיק וְלַמיסטר הובּס, אשר ענוּהו במכתבים כתובים בלשונם הידועה לו, יוצא לטַיֵּל ורוכב לצד אביו זקנו, או בלִוְית וילקינס. כשהיה רוכב על פני השוּק שבּעיר היה רגיל לראות את הבריות הוֹפכות את פניהן ומביטות בו, ואף גם ראה והתבונן, כי פעמים רבּות בשעה שירימו את מגבּעותיהם יֵאוֹרוּ פניהם עד מאד, ואולם הוא חשב, כי כל זה הוא בגלל אשר אביו זקנו רוכב על־ידו.

– הם מרבים כל־כך לאהוב אותך, – אמר פעם אחת ויבּט אל הוד לורדיותו ועל שפתיו רִחֲפָה בת־צחוק מזהירה. – התראה, עד מה מאֻשרים הם בעת ראותם אותך? אני מקוה, כי בקרב הימים יאהבו גם אותי כמוך. אין זאת כי ינעם לו לאדם עד מאד, אם ימצא חן בעיני כל איש. – והוא הרגיש בלבו רגש גאוה על אשר נֶכֶד הנֵהוּ לאיש האהוב ומכֻבָּד כל־כך על הבּריות.

כאשר עמדו הבתים החדשים באמצַע בְּנִיָּתָם, היו הנער ואביו זקנו רגילים לרכּוב יחדו עד חצר־הגרף ולהתבונן אליהם, ופונטלרוי התענין עד מאד בעבודה. הוא אהב לרדת מעל הפוני שלו, לגשת אל הפועלים ולהתוַדע אליהם, לשאול אותם כמה שאלות בעניני הַבְּנִיָּה וסדּוּר־הַלְּבֵנִים וגם לספר להם כמה דברים על אדות אמריקה. אחרי שׂוֹחֲחוֹ עמהם שתים או שלש פעמים כבר היה מֻכְשָׁר לְבָאֵר לגרף את ענין עשית הלבֵנים, בעת שוּבם הבָּיתה.

– אני אוהב תמיד לדעת דברים שונים מעין אֵלה, – אמר, – יען כי לעולם לא תוכל לדעת את אשר יִקְרֶה אותך בקרב הימים.

כאשר עזב אותם, היו הפועלים רגילים לדבר על אֹדותיו ביניהם לבין עצמם והיו צוחקים על דבריו המוזרים והתמימים; ואולם הם אהבו אותו, ואף גם אהבו לראותו עומד ביניהם ומפטפּט, כשידיו שׂוּמוֹת בכיסיו, מגבּעתוֹ צוֹנַחַת לאֲחוֹרֵי ראשו המתֻלתּל, ופניו הקטנים נלהבים.

– ילד נפלא במינו, – היו אומרים. – ומה מְחֻכָּמִים הם דבריו. ובלבו אין שום מחשבה רעה.

ואז היו שבים לבתיהם ומספרים על־אֹדותיו באזני נשיהם, והנשים ספרו את הדברים אשה באזני רעותה, וככה נִתְגַּלְגְּלוּ הדברים, שכל איש ואיש סִפֵּר או ידע לסַפּר איזה דבר על אֹדות הלורד פונטלרוי הקטן; ולאט לאט נודע הדבר לַכֹּל, כי ״הגרף הָרָשָׁע" מצא לו לסוף דבר־מה האהוב ויקר לנפשו – דבר־מה, אשר נגע עד לבו ואף גם חִמֵּם את לבו הזקן והקשה והמלא מַמְרורִים.

ואולם איש מהם לא ידע, עד מה חַם לו לַלֵּב הזה, ועד מה ראה הזקן ונוכח בעצמו, כי מיום ליום הולכת נפשו הלוך וְהִדָּבֵק יותר בנפש הנער, שהיה היְצור היחיד, אשר שָׂם את מִבְטַחוֹ בו. כמה פעמים ראה את עצמו מְכוֹנֵן את מַבָּטוֹ אל הימים הבּאים, בעת אשר יהיה סֶדריק איש צעיר, חָסֹן ויפה, וכל חייו מִשְׂתָּרְעִים לפניו, ובכל זאת עוד לבו תָמִים עמו ועוד יש בו הכּשרון לִרְכּוֹשׁ לו ידידים בכל אשר יפנה, והגרף השתּאה לדעת, מה יעשה אז העלם ואיך ישתמש בכשרונותיו. לעתים קרובות, כאשר התבונן אל הקטן בעת שכבו על־יד הקמין, והוא שׁוֹקֵד על איזה ספר גדול, וְזֹהַר בּהיר מַקִּיף את ראשו הצעיר, אז יֵש אשר יִתְלַקֵּחַ נִיצוֹץ בעיניו הזקֵנות ואֹדם יעלה בלחָייו

– הנער הזה יכֹל לעשות הכּל, – היה אומר אז לנפשו, – הכּל!

הוא לא דבּר מעולם באזני איש זוּלתו על אֹדות רגשותיו אשר הרגיש לסדריק; אם יש שדבּר על אֹדותיו באזני אחרים, הנה רִחפה תמיד על שפתיו אותה בת־הצחוק הזוֹעמת. ואולם פונטלרוי ידע עכשיו, כי אביו זקנו אוהב אותו ומשתוקק אשר יהיה תמיד קרוב אליו – קרוב לכסאו בעת שִׁבְתָּם בחדר הספרים, יושב למולו אל השלחן בעת הסעֻדה, רוכב על צדו בעת רכבם יחדו, יושב על ידו בעת נסעם במרכבה ומתהלך על ידו בעת טַיְּלָם בערב על פני המרפּסת רַחֲבַת־הַיָּדָיִם.

– התזכֹּר, – אמר סדריק פעם אחת בהרימו את מבּטו מספרו, והוא שוכב אז על המרבד אשר לפני האח, – התזכֹּר את אשר אמרתי לך בלילה הראשון לבואי הנה, כי נהיה לידידים טובים ונאמנים? אֵיני יודע, אם יש שני ידידים טובים ונאמנים יותר מאשר הננו, האף אין זאת?

– עלי להודות, כי אמנם ידידים טובים אנו, – הֵשיב הוד לורדיותו. – גֶּשׁ הֵנָּה.

פונטלרוי קם חיש מהר על רגליו ויגש אליו.

– הֶחָסֵר אתה עוד איזה דבר, – שאל הגרף, – היש עוד דבר, שתשתוקק אליו ואין לך?

עיניו החומוֹת של הנער כוננו מבּט חודר וכמעט נוּגֶה אל עיני אביו זקנו.

– רק דבר אחד, – ענה.

– ומה הוא? – שאל הגרף.

פונטלרוי הֶחֳרִישׁ רגע אחד. לא לשוא הִרְבָּה לחשוב כל־כך על הענין הזה בפני עצמו.

– מה הוא הדבר הזה? – שָׁנָה מילורד.

פונטלרוי ענה:

– הלא היא חמדתי, – אמר.

הגרף הזקן נִרְתַּע קצת לאחוריו.

– אבל הן אתה רואה אותה כמעט בכל יום ויום, – אמר – האין די לך בזה?

– אני הסכּנתי לראותה תמיד, – אמר פונטלרוי. – היא הסכּינה לנשק לי בעת עֲלוֹתִי על מִשְׁכָּבִי בלילה, ובבּקר בַּהֲקִיצי משנתי נמצאה תמיד על ידי, ואנחנו יכֹלנו לספר הכֹּל איש באזני רעותו מבלי הִתְמַהֲמֵהַּ.

רגע אחד שָׂרְרָה דֻמִיָּה ועיני האיש הזקן ועיני הנער הקטן הביטו אלה באלה. אז קִמֵּט הגרף את מצחו.

– האינך שוכח לעולם את אמך? – אמר.

לא, – ענה פונטלרוי, – לעולם; וגם היא לא תשכחני לעולם. הן תדע, כי אנכי לא הייתי שוכח אותך, אלמלא נמצאתי אתך יחדו. הייתי מַרְבֶּה מיום ליום לחשוב על־אֹדותיך.

– על דִּבְרָתִי צֶדֶק, – אמר הגרף אחרי שהסתכל בו רגע אָרֹךְ, – אני מאמין, כי כֵנִים הם דבריך!

רוח הקנאה, אשר עברה עליו והכאיבה את לבּו בעת דַבֵּר הילד ככה, נראתה להיות חזקה מאשר היתה בַתּחִלה, – חזקה יותר, מפני שאהבתו של הזקן אל הנער גדלה אף היא.

ואולם עוד מעט ולבו ידע מְצוּקָה אחרת, והיא היתה קשה וחזקה כל כך, שֶׁלְעֵת־עתּה כמעט אשר שכח לגמרי, כי הוא שונא את אֵשֶׁת בּנו. והדבר הזה קרה בדרך מוּזרה ומַפְתִּיעָה מאד. פּעם אחת בערב, זמן־מה לפני הִגָּמֵר בנין הבּתים בחצר־הגרף, נֶעֱרַךְ משתה גדול בדורינקוּר. זה כמה שנים, אשר לא נאספו בָארמון אורחים במספר רב כזה. ימים אחדים לפני הֵעָרֵךְ המשתה באוּ לבקר את הארמון הסֵיר הַרִי לוֹרִידֵיל והלֵידי לורידֵיל, היא אחותו היחידה של הגרף – ודבַר בואם הפליא עד מאד את לבּות יושבי הכּפר ויהי לשיחה בפיהם, והפּעמון אשר בחנוּת המיסטריס דיבּל לא חדל לצלצל מחמת רֹב האנשים אשר סרו אליה לדבּר בָּענין הזה, יען כי הכֹּל ידעו, שהלֵידי לורידיל היתה בָארמון רק פעם אחת למן יום נְשׂוּאֶיהָ, לפני שלשים וחמש שנים. היא היתה לֵידי זקנה ויפה, שערות ראשה הלבָנות היו עֲשׂוּיוֹת תלתלים ולחייה מלֵאות ואדֻמּוֹת, והיא היתה טובת הלב עד מאד, ואולם מעשי אחיה היו תמיד למֹרַת־רוחה, כאשר היו למֹרת־רוח כל העולם, ויען אשר היתה בעלת רצון חזק ולא יָרְאָה לְדַבר בגָלוי את כל אשר עם לבה, לכן פרצוּ כמה פעמים קְטָטוֹת עֲצֻמּוֹת בינה ובין הוד לורדיותו, עד אשר סוף סוף חדלה לסוּר אליו וכמעט אשר לא ראתה את פניו למימי נעוריה ועד היום ההוא.

במרוּצת השנים שהיו נִפְרָדִים שמעה על אֹדותו כמה וכמה דברים, אשר לא מצאו חן בעיניה. היא שמעה על־אֹדות הזִלְזוּל שהיה מְזַלְזֵל בִּכְבוֹד אִשתּוֹ, ועל דבַר מותה של הלֵידי האֻמללה, ועל דבַר הִתְיַחֲסוֹ ברוּח קָרָה לבניו, ועל־אֹדות שני בניו הגדולים רָפי־הכֹּחַ, מָשְׁחֲתֵי הַמִּדּוֹת, ההולכים אחרי שְׁרִירוּת לבּם, אשר לא הִנְחִילוּ כבוד לא לשמו ולא לשום איש אחר. שני בניו הגדולים האלה, בֶּוִּיס וּמוֹרִיס, היא לא ראתה אותם מעולם; ואולם פעם אחת סר אל פרדס לורידיל עלם אחד יפה, גְבַהּ־קומה

ואֵיתָן כבן שמונה עשרה שנה, והוא אמר לה, כי בן אחיה הוא ושמו סֶדְרִיק אֶרוֹל, וכי הוא בא לראות אותה, יען כי הוא עבר בְקִרְבַת המקום וישתוקק בלבו לראות את דודתו קָנְסְטַנְצִיָה, אשר שמע את אמו מדבּרת עליה. לבה הטוב של הלידי לורידיל נִכְמַר כֻּלוֹ למראֵה העֶלם הצעיר, והיא הֶאֱרִיחָה אותו בביתה שבוע ימים, והיא קֵרְבָה אותו וחִבּבה אותו ותכַבְּדֵהוּ כבוד גדול. הוא היה עלם נבון, בעל רוח צוהלת ולב טהור כל־כך, שאחרי עזבו אותה, קִוְּתָה בלבה לשוב ולראותו עוד לעתים קרובות, ואולם היא לא הוסיפה עוד לראות את פניו, יען כי בשובו לדורינקור נחה רוח רעה על הגרף, והוא אָסַר עליו לסור שנית לפרדס לורידיל. ואולם הלֵידי לורידיל זכרה אותו תמיד באהבה, ואף־על־פי שלבּה היה מְהַסֵּס, כי נְשׂוּאָיו הַנִּמְהָרִים באמריקה אינם לפי כבודו, בכל זאת בערה בה חמתה עד מאד, כאשר הגיעה לאזניה השמועה, כי אביו גֵּרֵשׁ אותו מעל פניו עד עולם, וכי אין איש יודע באמת, אֵיפֹה הוא נמצא ואיך הוא חי. לסוף הִגִיעַתָּהּ השמוּעה על־אֹדות מותו, וזמן מה אחרי־כן נפל בֶּוִיס מסוסו ונהרג ומוריס מת ברומא במחלת הקדחת; וְתֵכֶף אחרי כן שמעה את דבר הילד האמריקאי, שיש לבקשהו ולהביאהו הביתה בתור הלורד פונטלרוי.

– בוַדַּאי כדי שֶׁיִּתְנַוֵּן גם הוא כמו כל בני הגרף, – אמרה לבעלה,– אם לא שאמו היא אשה טובה לְמַדַּי ובעלת רצון חזק לעמוד על דעתה ולהשגיח עליו.

ואולם בּשמעה, כי אֵם סדריק הָפְרְדָה מעל בנה, גדל קצפה עד למאד.

– חֶרפּה היא, הַרִי! – אמרה. – שַׁוֵּה נא בנפשך, כי ילד קטן כזה יִפָּרֵד מעל אמו וְיָכְרַח לְהִלָּווֹת אל איש כאחי להיות לו לְרֵעַ. הגרף הזקן יתנהג עמו בְאַכְזָרִיּוּת או יְפַנְּקֵהוּ יותר מדי עד היותו לְחַיָּה רעה. אִלּוּ ידעתי, כי יהיה הדבר להוֹעיל, אזי כתבתי –

* * *

– לא תועילי בזה כלום, קָנְסְטַנְצִיָּה, – אמר הסיר הַרִי.

– אני יודעת, כי לא אועיל, – ענתה. – אני מֵיטיבה לדעת יותר מדי את הוד לורדיותו הגרף איש־דורינקור; ואולם הן נורא הדבר הזה.

לא רק בני דַלַּת העם וְהַחֲכִירִים שמעו את שֵׁמַע הלורד פונטלרוי הקטן; אף גם אחרים ידעו את כל אשר סֻפַּר עליו. כה הרבו לדבר בו וכה רַבּוּ הסִפּוּרים על־אֹדותיו, על־אֹדות יָפְיוֹ, רוּחוֹ הצוהלת, רגשי החִבָּה שעורר בלב הכּל וְהַשְׁפָּעָתוֹ על אביו זקנו הגרף, שהלכה וגדלה מיום ליום – שהשמועות על־אֹדות כל אלה הגיעו גם עד אזני אדוני האחֻזּוֹת אשר בסביבות המקום ושמו היה מְהֻלָּל גם בפי יושבי כמה מקומות אחרים באנגליה. הבריות היו מדבּרות בו בְשִׁבְתָּן אל השלחן לסעֹד, הגבירות הבּיעו את רגשי הִשְׁתַּתְּפוּתָן בְּצַעֲרָהּ של האֵם הצעירה, וכלם השתאו לדעת, אם אמנם יפה הוא הילד כמו שאומרים עליו, ואנשים, שידעו את הגרף ואת דרכיו, היו צוחקים בכל לבם לשֵמע הספורים על־אֹדות אמונתו של הנער הקטן, אשר האמין בטוּב־לבו של הוד לורדיותו. הסיר תּוֹמָס אֶש איש־אֶשׁהוֹל, שהיה באחד הימים באִירְלבּוֹרוֹ, פגש את הגרף ואת נכדו בִרָכבם יחדו והוא התעַכּב לפניהם, כדי לְאַמֵּץ את יד מילורד ולברך אותו למראֵה פניו שהוטב ולרפואתו ממחלת הפודגרה.

– והתדעו, – היה אומר בעת סַפּרוֹ אחרי־כן על דבר הפּגישה הזאת, – מראֵה הזקן היה גֵא ויהיר כמראה תרנגול תּוּרְקִי; וְחֵי נפשי, כי אין כל פלא בדבר הזה, יען כי נער יפה ונחמד מנכדו לא ראיתי מימי! זְקוּף־קומה כַּחֲנִית והוא מַישִׁיר לשבת על הפוני שלו כְפָרָשׁ צעיר!

ובכן הגיעו השמועות על־אֹדות הילד לאט לאט גם לאזני הלידי לורידיל; היא שמעה על־אֹדות היגינס ועל־אֹדות הנער הפִּסח ועל־אֹדות הבתים שבחצר־הגרף ועל־אֹדות כמה וכמה דברים אחרים, – והיא החֵלה להשתוקק בלבה לראות את הילד. ובעוד היא מבקשת תחבֻּלות בלבה, איך להוציא את הדבר לפעֻלות, והנה הגיע, לְתִמְהוֹנָהּ הגדול, מכתב מאת אחיה, הַמַּזְמִין אותה לבוא עם בעלה לדורינקור.

– לא יְאֻמָּן הדבר כי יְסֻפַּר! – קראה. – שמעתי אומרים, כי הנער מְחוֹלֵל נפלאות, והנה אני מתחילה להאמין בזה. אומרים, כי אחי מַעֲרִיץ את הנער וכמעט אשר לא יוכל נְשׂוֹא, אם לא יראה את פניו. והוא מתגאה בו כל־כך! ואמנם מאמינה אני, כי רוצה הוא להראותו אותנו. – והיא מִהרה לְאַשֵּׁר את דבַר קבּלת הַהַזְמָנָה.

כאשר הגיעה לארמון דורינקור ביחד עם בּעלה הסיר הַרִי, היתה שעה מאֻחרה אחרי הצהרים, והיא נכנסה אל חדרה טרם ראותה את פני אחיה. אחרי אשר לבשה את בגדיה לסעֻדה נכנסה אל חדר־האורחים. שם עמד הגרף קרוב אל האח, זקוף־קומה ומלא חשיבות; ועל־ידו עמד נער קטן, לבוש בגדי קְטִיפָה שחורה וְצַוְארוֹן וַנְדִיק גדול עָשׂוי סַלְסָלָה יקרה מסביב לצוארו – תינוק, אשר פניו הָעֲגֻלִּים הַמַּבְהִיקִים היו יפים כל־כך, והוא הֵסֵב אליה עינים חומוֹת יפות ותמימות כל־כך, שכמעט אשר פרצה מפיה למראֵהו קריאת עֹנג ותמהון.

כאשר אִמְּצָה את יד הגרף, קראה לו בשמו, אשר לא הוציאה אותו מפיה למימי בְתוּלֶיהָ.

– ובכן, מוֹלִינֵי, – אמרה, – הזה הוא הילד?

– כן, קָנְסְטַנְצִיָּה, – ענה הגרף– זה הוא הנער. פונטלרוי, זו היא דודתך, הלֵידִי לוֹרִידִיל.

– מה שלומך, דודתי? – אמר פונטלרוי.

הלידי לורידיל שָׂמָה את ידה על שכמו ואחרי אשר השפילה להסתכל רגעים אחדים בפניו המָגבָּהים, נשקה לו נשיקות חמות.

– אנכי הנני דודתך קנסטנציה, – אמרה, – ואנכי אהבתי את אביך האמלל, ואתה דומה אליו עד מאד.

– שָׂמֵח אני לשמוֹעַ, כי דומה אני אליו, – ענה פונטלרוי, – יען כי נראה לי, כי כל איש אהב אותו, – כאשר אהבה אותו חֶמדתי, וכאשר אהבת אותו אתּ, – דודתי קנסטנציה (את שתי המלים האחרונות הוסיף אחרי הפסקת רגעים אחדים)

לב הלידי לורידיל מלא התפעלות. היא גחנה ונשקה לו שוב, ולמן הרגע הזה היו לידידים נאמנים.

– יפה, מוליני, – אמרה אחרי־כן אל הגרף בהיותו לבדו, – הן טוב מזה אין גם לְהַעֲלוֹת על הדעת.

– אמנם כן הוא לפי דעתי, – ענה הוד לורדיותו בקצרה. – תינוק נחמד הנהו. היינו שנינו לידידים נאמנים. הוא מאמין בלבו, כי הנני הטוב וְהָרַחֲמָן שבכל נדיבי העולם. עלי להודות לך, קנסטנציה, – יען כי אם לא אֹמַר, תראי וְתִוָּכְחִי בזאֹת מעצמך,– כי סַכָּנָה קלה מרחפת על ראשי להיות לזקן שוטה בגללו.

– ומה תַחֲשוב אמו על־אֹדותיך? –שאלה הלידי לורידיל, כדרכה מתוך גלוי־לב גמור.

– אנכי לא שאלתי אותה למחשבותיה, – ענה הגרף וַיַּקְדֵר את פניו

– טוב אֵפוא, – אמרה הלידי לורידיל, – הנני לדבר אתך בגלוי־לב, מוליני, ולאמר לך, כי איני מַסְכִּימָה לדעתך, וכי יש את נפשי לסור ולבקר את המיסטריס ארול בביתה בקרוב ככל האפשר; ובכן אם יש בדעתך לְהִתְקוֹטֵט עמי בגלל זה, מוּטַב לך שתאמר לי את זה תֵכֶף וּמִיָּד. כל מה ששמעתי על־אֹדות האשה הצעירה הוכיח לי ברוּר, כי כל יִתְרוֹנוֹת הנער מִיָּדָהּ באו לו. וכבר הגיעו השמועות גם עד פרדס לורידיל, כי העניים שבין חֲכִירֶיךָ מַעֲרִיצִים אותה.

– הם מעריצים אותו, – אמר הגרף בְּרָמְזוֹ לצד פונטלרוי. – ואשר לַמיסטריס ארול, הנה תראי ותוָכחי, כי הִנֶּהָ אשה יפה. אמנם חַיָּב אני לה תודה על אשר נתנה לַנַּעַר קצת מִיָּפְיָהּ, ואם תרצי, תוכלי לסור אליה. ואני אינני שואל דבר, בלתי אם אשר תִּשָּׁאֵר בקאורט־לודג', ואתּ אל־נא תדרשי ממני לסור אליה ולראות את פניה, – ושוב הִקְדִיר קצת את פניו.

– ואולם הוא אינו מַרְבֶּה עוד לשנוא אותה, כאשר שְׂנֵאָהּ לפנים, דבר זה ברור בעיני, – אמרה הלידי אחרי־כן אל הֵסֵּיר הַרִי. – והוא נשתנה במדה ידועה, ואף אם יִפָּלֵא הדבר בעינינו, הַרי, הנה דעתי היא, שהוא היה ליצוּר אשר רגש אֱנוֹשׁ בלבו, והשִנוי הזה התחולל בקרבּו אך על־ידי אהבתו לַנער הקטן והתּמים הזה. ואמנם הילד אוהב אותו באמת – הוא נִשְׁעָן על כסאו ועל ברכו. ילדיו של מילורד עצמו היו רואים את זאת כִּרְאוֹתָם איש הַמִּתְרַפֵּק על נָמֵר.

למחרת היום ההוא נסעה לבקר את המיסטריס אֶרוֹל בביתה. כאשר שבה משם, אמרה אל אחיה:

– מוליני, היא האשה החביבה ביותר שראיתי מעודי ועד היום הזה! קולה הוא כקול פעמון של כסף, ואמנם עליך להודות לפניה שעשתה את הילד מה שהנהו. היא נתנה לו יותר מיפיה, וטעוּת גדולה תטעה, אם לא תדבר על לבה, שתבוא ותשׂים עין עליך. אנכי אַזְמִין אותה, שתבוא ללורידיל.

– היא לא תעזֹב את הנער, – השיב הגרף.

– אנכי אקח אתי אף את הנער, – אמרה הלידי לורידיל בצחוק.

ואולם היא ידעה, כי לא יתּנוּ אותה לקחת אִתָּהּ את פונטלרוי ומיום ליום היטיבו עיניה לראות ברור, עד כמה קשוּרות נפשות שני אלה זו בזו ועד כמה הִטִּיל הזקן היהיר והזועם על הילד את כל אהבת־הכּבוד שלו, את כל תקוותיו ואהבתו, ועד כמה השיב הילד התמים אהבה אל חֵיקוֹ מתוך אֵמוּן לב גמוּר ואמונה שלֵמה.

וכמו כן ידעה, כי הסבּה העקרית, אשר בְּשֶׁלָּהּ נערך המשתה לָאורחים הַמֻזְמָנִים, היתה התשוקה המסֻתָּרה בלב הגרף להראות את העולם את נכדו ויורשו, למען אשר ידעו הבריות, כי הנער, אשר ככה הרבּוּ לדבר בו ולתָאר את תכונותיו, הנֵהו טוב ויפה מאשר אפשר היה לשפוט על־פי כל השמועות שסובבו על־אֹדותיו.

– בֶּוִיס וּמוֹרִיס הרבּו כל־כך לְמָרֵר את רוחו ולחלל את כבודו, – אמרה לבעלה. – דבר זה ידוע לַכּל. הוא שָׂנֵא אותם בכל לבו. ולכן מצאה לו גאות־לבו הפעם את סִפּוּקָהּ בשלֵמוּת.

אפשר שבין כל אלה, שקִבּלו הזמנות לבוא אל המשתה, לא היה אף אחד, אשר לא התעניין בַּלורד פונטלרוי הקטן ולא שאל את נפשו, אם יֵרָאֶה הנער לעיני האורחים.

וכאשר הגיעה השעה, אמנם נראה לעיני האורחים.

– הֲלִיכוֹת הנער יפות וּרְצוּיוֹת, – אמר הגרף. – הוא לא יפול למשא על שום איש. דַּרְכָּם של הילדים להיות או שוטים או טַרְחָנִים, – ילדי אני היו גם שוטים וגם טרחנים, – אבל הוא יודע לענות את כל המדבּר אליו ולשתֹּק כשאין איש מדבר אליו. אין דרכו להיות טרחן לעולם.

ואולם האורחים לא נתנוהו לשתֹּק יותר מדי. לכל אחד מהם היה דבר־מה להגיד לו. ואמנם כלם השתוקקו לשמוע את מִדְבָּריו. הגבירות פִּנְּקוּהוּ וְהִקִּיפוּהוּ בשאלות והגברים הקיפוהו בשאלות אף הם וְהִתְלוֹצְצוּ אִתּוֹ, כאשר התלוצצו האנשים באנית־הַקִּטּוֹר בעת נסעוֹ על־פני הים האַטְלַנְטִי, פונטלרוי לא הבין היטב, מדוע הם צוחקים ככה לפרקים, בעת עֲנוֹתוֹ אותם על שאלותיהם, ואולם הוא כבר הסכין לראות את הבריות צוהלות בשעה שהוא היה מלא כֹבד־ראש, ולכן לא חשב להן את זאת לרעה. כל הנשף מצא חן רב בעיניו. החדרים המפֹאָרים היוּ מוּאָרים כל־כך בנֵרות, ומספר הפרחים היה רב מאד, והגברים היו כלם שמֵחים וצוהלים, והגבירות היו לבושות שמלות יפות ונפלאות, וכמה עְדָיִים מנוצצים נראו בשערותיהן ומסביב לצוארן. ואף גם היתה שם גבירה צעירה אחת, אשר שמע אומרים עליה, כי אך זה באה מלָנְדּוֹן, ששם בִּלּתה את ה״סֵיזוֹן"; והיא היתה מַקְסִימה כל־כך בְּחִנָּהּ ויפיה, שהוא לא יכֹל לִגְרֹעַ עיניו ממנה. היא היתה גבירה צעירה גְבהַֹת־קוֹמָה ולה ראש גֵּא ונחמד ושערות כֵּהות ורַכּוֹת עד מאד, וצבע עיניה הגדולות היה כְּעֵין זִכְרִיּוֹת־הָאַרְגָּמָן ומראה לחייה ושפתיה היה כמראה הַחֲבַצָּלוֹת. היא היתה לבושה שמלה לבָנה יפה וּמַחְרֹזוֹת־מַרְגָּלִיּוֹת עָטְרוּ את צוארה. והנה היה בגבירה הצעירה הזאת דבר אחד, אשר הפליא את לבו עד מאד. המון גבָרים רבים עמדו קרובים אליה, וכנראה התאמצו כלם למצֹא חן בעיניה, עד שעלתה בלב פונטלרוי המחשבה, כי אין זאת אלא שֶׁבַּת־מַלְכָּה הִנֶה או כדומה לזאת. הוא התענין בה כל־כך, שמבלי דעת הִתְקָרֵב אליה יותר ויותר ולסוף פנתה אליו וַתְּדַבֵּר אִתּו.

– גֶּש הנה, הלורד פונטלרוי, – אמרה ותצטחק אליו, – וֶאֱמָר־נא לי, מדוע תביט ככה בי?

– אנכי הייתי חושב בלבי, מה יפה את, – השיב הוד לורדיותו הצעיר.

אז צחקו כל הגברים צחוק גדול, והגבירה הצעירה צחקה קצת אף היא, ומראה החבצלות אשר בלחייה הִבְהִיק עוד יותר.

– אַה, פונטלרוי, – אמר אחד הגברים, אשר צחק מעֹמק לבו יותר מכלם, – הִשְׁתַּמֵּשׁ־נא בשעת־הַכֹּשֶׁר שלך! כאשר תגדל, לא תמצא עֹז בנפשך להגיד כַּדברים האלה.

– אבל אין איש אשר יוכל לְהִתְאַפֵּק מהגיד את הדברים האלה, – אמר פונטלרוי בקול רך. – התוכל אתה להתאפק? והאם אינך חושב אף אתה, כי יְפֵהפִיָּה הִנֶּהָ?

– אנו אין לנו הָרְשׁוּת להגיד את אשר עִם לִבֵּנוּ, – אמר האיש, בעוד ששאר הגברים עוד הִרְבּוּ לצחוק.

“– גש הנה, הלורד פונטלרוי, – אמרה המיס ויוין הרברט, – ואמר־נא לי, מדוע תביט ככה בי?”

ואולם הגבירה הצעירה והיפה – שְׁמָה היה מִיס וִיוְיַן הֶרְבֶּרְט – שלחה את ידה ותקרבֵהוּ אליה, וּמַרְאֶהָ היה עוד יפה מאשר בַּתְּחִלָּה.

– הלורד פונטלרוי יגיד את אשר עם לבו, – אמרה; – ואני חַיֶּבֶת לו תודה רבּה, בטוחה אני, כי הוא חושב בלבו את אשר הוא מגיד.

והיא נשקה אותו על לֶחְיוֹ.

– אני חושב, כי יפה אתּ מכל אשר ראיתי מעודי ועד היום הזה, – אמר פונטלרוי, והוא מַבִּיט בה בעיניו התמימות והמלֵאות התפעלוּת, – חוץ מחֶמדתי. מובן הדבר, שאי אפשר לי לחשוֹב, כי יש איש אשר יהיה יפה לגמרי כמו חמדתי. אני חושב, כי היא האשה הכי יפה בכל העולם.

– בטוחה אני, כי כֵנים דבריך, – אמרה המיס וִיוְיַן הרבּרט והיא צחקה ונשקה אותו שוב על לחיו.

היא הִשְׁאִירָה אותו בקִרְבָתָהּ בּרֹב שְׁעוֹת הנשף, וקבֻצַּת האנשים, אשר הקיפו אותם, היו שמֵחים וצוהלים עד מאד. הוא לא ידע, איך קרה הדבר, אבל עוד מעט והוא סִפֵּר להם את כל דבריו על־אֹדות אמריקה, ועל־אֹדות אספות הָרֶפֻּבְּליקאים ותהלוכותיהם, ועל־אֹדות המיסטר הובּס ודיק, ולסוף הוציא בגאוה מכיסו את תשׁוּרַת־הפרֵדה של דיק, – היא מטפחת המֶשי האדֻמה.

– אנכי שַמתי אותה בכיסי הָעֶרֶב, יען כי אורחים התאספו בביתנו, – אמר. – אני חושב, כי רצונו של דיק הוא, שאשתמש בה בעת הִמָּצְאִי בחברת אנשים.

ואף־על־פי שמראה המטפחת הגדולה הזאת, הַנְּקֻדָּה וּבְרֻדָּה, היה משֻנה מאד, בכל זאת הביטו עיניו מבט סֶרְיוֹזי ומלא אהבה כל־כך, שכל שומעיו נזהרו מצחֹק צחוק גדול יותר מדי.

– אתם רואים אפוא, אני מוֹקיר אותה, – אמר, – יען כי דיק הנהו ידידי.

ואולם אף־על־פי שהרבו לדבר אתו, בכל זאת לא נפל למשא על שום איש, כפי שראה הגרף מראש. הוא ידע להיות שותק ולהקשיב בשעה שאחֵרים דברו, ולכן לא קָצָה נפש איש בו. בת־צחוק קלה עלתה על פני כמה אנשים בכל פעם שהוא נגש עד לכסא אביו זקנו ויעמֹד קרוב אליו או ישב על כסא סמוך אליו, והוא מסתכל בו ומקשיב לכל מלה היוצֵאת מפיו וכֻלו מלא אהבה והתפעלות. פעם אחת עמד קרוב כל־כך למסעד הכסא, שלֶחיו נגעה בכתֵפו של הגרף, וכאשר ראה הוד לורדיותו את בת־הצחוק אשר על שפתי כל האנשים, הצטחק קצת אף הוא. הוא ידע את מחשבות המתבוננים אליו, והוא התענג בסתר לבו על אשר הם רואים, עד מה הוא אהוב ומכֻבּד על הפעוט הזה, אשר אפשר היה לקוות, כי דעתו עליו תהיה אף היא כדעת כל שאר האנשים.

המיסטר הַוִּישַׁם הֻזְמַן גם הוא לבוא על הנשף הזה, אבל מוזר היה הדבר, כי הוא אֵחַר לבוא. דבר כזה לא קרה מעולם במרוצת כל אותן השנים, שהוא היה סר לארמון דורינקוּר. הוא אֵחַר כל־כך לבוא, שברגע הֵרָאוֹתוֹ היו כבר האורחים נכונים לקום וללכת אל חֲדַר־האֹכל. כאשר נגש אל בעל הבית, הביט בו הגרף בתמהון רב. מראה המיסטר הוישם היה כאִלו הוא בָהוּל או מתרגש עד מאד; פניו הזֵקנים החַדים וְהַחֲרֵבִים היו חִוְרִים.

– אנכי נֶעֱצַרְתִּי, – אמר אל הגרף בקול נמוך, – על ידי מאורע בלתי רגיל.

עורך־הדין הזקן, אשר התנהג תמיד על־פי סדר ושיטה קבועה, לא היה רגיל להתרגש בגלל איזה דבר, כְּשֵׁם שלא היה מִדַּרְכּוֹ לְאַחֵר את בואו, אבל נִכָּר היה הדבר, כי הוא נבוך עד מאד. בשעת הסעֻדה כמעט שלא אכל כלום, וכאשר פנו אליו שתים או שלש פעמים בדברים, נבְעַת, כאלו מחשבותיו רָחֲקוּ ממנו וָהלאה. בשעת קִנּוּחַ־הסעֻדה, כשנכנס פונטלרוי, הסתכל בו יותר מתּמיד, ובפניו נכּרו התרגזות־עצבים ומבוכה. פונטלרוי הרגיש במבּטו זה והתפלא עליו. הוא והמיסטר הוישם היו מתנהגים בידידות, ודרכּם היה להצטחק זה לזה בעת הִפָּגְשָׁם יחדו.

עורך־הדין שכח כנראה להצטחק הֶעָרֶב.

ואמנם הוא שכח הכל מלבד אותן החדשות המוזרות והמכאיבות, אשר ידע כי עליו לְסַפְּרָן לַגרף עוד בטרם יַחֲלֹף הלילה – אותן הידיעות, אשר ידע כי נושׂאות הן בְּחֻבָּן צרה אֲיֻמָּה וכי בכֹחן לשַנות את פני כל הדברים. כאשר התבונן על סביביו אל החדרים המפֹאָרים ואל חבורת האורחים הנהדרים, אל כל המון האנשים, אשר נאספו הנה, למען אשר יוכלו לראות את הנער הקטן בעל השערות הבהירות, אשר עמד קרוב לכסא הגרף, – כאשר התבונן אל הזקן היהיר ואל הלורד פונטלרוי הקטן, אשר עמד על־ידו והצטחק, הרגיש באמת, כי לבו מזדעזע כֻּלו, אף־על־פי שהיה עורך־דין זקן, אשר הִקְשָׁה את לבו זה כמה. מה גדולה הצרה שעליו לְבַשְׂרָהּ אותם!

הוא לא ידע היטב, איך באה הסעֻדה הארֻכּה והנהדרה עד קִצָּהּ. הוא ישב כל העת ויהי כחולם חלום, וכמה פעמים ראה את הגרף מַטִּיל בו מבּט מלא תמהון.

ואולם הנה באה לסוף הסעֻדה עד קצה, והגברים נספחו אל הגבירות בחדר־האורחים. הם מצאו את פונטלרוי יושב על סַפָּה עם המיס וִיוְיַן הרבּרט, – היפהפיה המהֻללה של הסיזון האחרון בלנדון; הם הסתכלו שניהם באיזו תמונות, ובשעה שנפתחה הדלת הביע פונטלרוי את תודתו לרעותו.

– אני חַיָּב לך תודה רבּה כל־כך על טוב־לבך אלי! – אמר. – מעודי ועד היום הזה לא ישבתי בִמְסִבַּת אורחים, והיום הרבּיתי כל־כך להתענג ולהשתעשע.

הוא הרבּה כל־כך להשתעשע ולהתענג, שבשעה שהתאספו הגברים שוב מסביב למיס הרבּרט והחֵלו לדבר אתּה, והוא הקשיב לדבריהם והתאמץ להבין את צחוקם ומהתלותיהם, החֵלוּ שְׁמוּרוֹת־עיניו ללכת הלוך וירֹד. הן עד אשר כִּסּוּ שתים או שלש פעמים את עיניו, ואז שב ועורר אותו קול צחוקה הנעים וְהַחֲרִישִׁי של המיס הרבּרט, והוא פקח שוב את עיניו לרגעים אחדים. הוא היה בטוח בלבו בטחון שלֵם, כי השֵנָה לא תִתְקְפֵהוּ, ואולם מאחריו היה מֻנָּח על הסַפָּה כַּר־אַטְלַס ירדו גדול וְכָתֹם, וראשו נפל עליו, וכעבֹר רגע ירדו שמורות־עיניו בַּפַּעַם האחרונה. הן לא נפקחו עוד לרוָחה אפילו כעבֹר שעה רבה מאד, כפי שנראה לו, ומי־שהוא נְשָׁקָהוּ נשיקה קלה על לֶחיו. זו היתה המיס ויוין הרבּרט, אשר עמדה נכונה לצאת והיא דברה אליו דברים רכים.

– שלום לך בלילה, הלורד פונטלרוי הקטן, – אמרה. – תֶּעֱרַב לך שנתך.

ובבֹּקר לא ידע, כי הוא התאמץ לִפְקֹחַ את עיניו וגמגם מתוך שֵנה:

– שלום – בלילה – אנכי – שָׂמֵחַ – עד מאד – לראות – את פּנַיִך – הִנֵּךְ – כה יפה – –

הוא אך זכר כמו מתוך חלום, כי שמע שוב את קול צחוק הגברים, והוא הִשְׁתָּאָה לדעת, מדוע הם צוחקים.

אך עזבו האורחים את החדר והמיסטר הוישם קם ממקומו אשר על־יד האח ויגש אל הסַפּה, ושם עמד וַיַּשְׁפֵּל להביט בּנער הישן. הלורד פונטלרוי הקטן ישן לו שֵׁנָה עֲרֵבָה וּשְׁלֵוָה, רגלו האחת היתה מָפְשָׁלָה על השנית וְצָנְחָה על שפת הסַפּה; זרֹעו האחת היתה מוּרָמָה ברוָחה מעל לראשו; בפניו השלֵוים עלה האֹדם של שנת ילד בּריא ומאֻשר; תלתלי שערותיו הבהירות שֶׁהִסְתַּבְּכוּ היו מפֻזרות על־פני כר־הָאַטְלס הכּתֹם. זו היתה תמונה, שֶׁכַּדָּאִית היתה שיתבוננו אליה.

בעת הסתּכּלו בו הרים המיסטר הוישם את ידו וחִכֵּךְ את סנטרו המגֻלח, וכל תנועותיו הביעו את מצוקת לבו.

– ובכן, הוישם, – שמע מאחריו את קול הגרף הגס. – מה זה היה לך? נִכָּר הוא, כי דבר־מה קרה. מה הוא המאורע הבלתי רגיל, אם יש לי הרשות לִשְׁאֹל?

– המיסטר הוישם הפך את פניו מן הספה, ועוד הוא מחַכּך את סנטרו.

– אלה הן חֲדָשׁוֹת רעות, – ענה, – חדשות מַדְהִימוֹת, מילורד – החדשות הכי גרועות. צר לי על אשר עלי להיות הַמְבַשֵּׂר אותן.

– כמה פעמים במרוצת הנשף חרדה נפש הגרף, בעת הסתכלו במיסטר הוישם, ובשעת חרדת נפשו היה תמיד מתרגז.

– מדוע אתה מסתּכּל ככה בנער! – קרא בכעס. – אתה הסתכלת בו במרוצת כל הנשף כאִלוּ – הגד לי אפוא עתה, מדוע זה תביט בנער, הוישם, ותרַחף עליו כעוף מבשר רעות? מה ענין חדשותיך אצל הלורד פונטלרוי?

– מילורד, – אמר המיסטר הוישם, – איני רוצה לְבַזְבֵּז את דברי לשוא. החדשות שלי נוגעות כֻּלן בלורד פונטלרוי. ואם יש את נפשך להאמין – הנה לא הלורד פונטלרוי הוא השוכב וישֵן פה לפנינו, כי אם בנו של הקַפיטן אֶרוֹל. והלורד פונטלרוי האמתי הוא בן בנך בֶּוִיס, והוא נמצא בשעה זו באחד מבתי המלון אשר בלנדון.

הגרף נָעַץ בכל כחו את שתי ידיו בִּסְמוּכוֹת הכסא אשר לשני עבריו, עד אשר הִתְבַּלְּטוּ וְרִידֵיהֶן עליהן; אף גם גידי מצחו התבלטו וְסָמָרוּ; פניו הזקנים והזעומים היו חִורים כפני מת.

– מה זה תדבר! – צעק. – אך משֻגע אתה! מי זה בדה את השקר הזה?

– אם שקר הוא הדבר, – ענה המיסטר הוישם, – הנה דומה הוא לאמת עד לזועה. אשה אחת באה לביתי היום בבֹּקר. היא אמרה, כי בנך בוִיס נשא אותה לו לאשה בלנדון לפני שש שנים, היא הראתה אותי את תעודת־הנשואין שלה. כעבור שנה אחרי נשוּאיהם נפלה קטטה ביניהם, והוא שִׁלֵּם לה בעבוּר אשר תִּתְרַחֵק ממנו. לה יש בן והוא בן חמש שנים. היא אשה אמריקאית מבני שְׁפַל המדרגה, – אשה ללא כל השכּלה, – ועד העת האחרונה לא הבינה כראוי, מה שיש לו לבנה הזכוּת לדרוש. היא נועצה עם עורך דין ואז נודע לה, כי הנער הוא הלורד פונטלרוי האמתי והוא יורש לְתֹאַר הגרף איש־דורינקוּר; ומובן הדבר, כי עתה, כשהיא יודעת הכּל, היא עומדת על דעתה לדרוש את זכיותיו.

הראש הַמְּתֻלְתָּל, שנח על פני כר־האטלס הכתֹם, התנועע ברגע הזה. אנחה חֲרִישִׁית וארֻכּה, מתוך שֵנה, הֵגִיחָה מבין שפתיו הַנִּפְרָדוֹת, והנער הקטן התנועע בשנתו, אבל לא מתוך חרדה או בהלה. שנתו לא נִרְגְּזָה כלל מחמת הָעֻבְדָּה, שהוא עומד לְהִגָּלוֹת כְּרַמָּאִי קטן ושהוא לא היה כּלל הלורד פונטלרוי ולעולם לא יהיה הגרף איש־דורינקור. הוא רק הִפְנָה את פניו הַוְּרֻדִּים יותר הצִדה, כאלו היה רוצה לתת לַזקן, אשר הסתכּל בו בעיניים חודרות וּמְפִיקוֹת מוֹרָא־הוֹד, את האפשָרוּת לראות אותו היטב.

פני הזקן הזעומים והיפים היו כפני שֵׁד. בת־צחוק מרה קפאה על שפתיו.

– אנכי הייתי נִמְנַע מהאמין אפילו במִלה אחת מכל אשר שמעתי, – אמר, – אלמלא היה הענין הזה ענין נבזה ומלא רְמִיָּה, הנעשה לדבר שאפשר לו מאד שיהיה אמת ונכון, אם נעלה על הלב, כי יד בני בוִיס בְאֶמְצָע. אמנם אך בויס היה עָלוּל לעשות כדבר הזה. הוא היה לנו תמיד לחֶרפּה וּלְשִמְצָה. הוא היה תמיד נער רְפֵה־רוּח, בן־בְּלִיַּעַל, בּעל מִדות מָשחתות ונטיות שפלות – זה בני ויורשי, בֶּוִיס, הלורד פונטלרוי. אתה אומר, כי היא אשה גַסָּה ללא כל השכָּלה?

– חובתי היא להגיד לך, כי כמעט אשר לא תדע לכתּוֹב את שְׁמָהּ כְּהוֹגֵן, – ענה עורך־הדין. – היא אשה ללא שום השכּלה, ונִכָּר הדבר, כי נכונה היא למכור את נשמתה בעד בֶּצַע כסף. כל מְגַמַּת נפשה היא אך הממון. היא יפה מאד על פי טעם אנשים גסים, אבל –

עורך־הדין הזקן, שהיה בעל נפש יפה, הפסיק את דבריו, ומראֵהו היה, כאִלוּ סָלְדָה נפשו לַאֲחוֹרֶיהָ.

הַוְּרִידִים אשר על מצח הגרף הזקן סָמְרוּ והתבַּלטוּ כְחַבְלֵי־ארגמן. ועוד דבר־מה התבלט עליו ונעשה נִכָּר לעין – אֶגְלֵי זֵעה קרה. הוא הוציא – את מטפחתו וְנִגֵּב אותם. בת־צחוקו נעשתה מרה עוד יותר.

– ואנכי – אמר, – אנכי עוד טִינָא היתה בלבי לָ – לאשה השנית, לאמו של הילד הזה (הוא הֶרְאָה בידו על הדמות הישֵנה על הסַפּה). אנכי מֵאַנְתִּי להתוַדע אליה. והיא הלא יודעת לכתוב את שמה כהוגן. ירא אנכי, כי גְמוּל פָּעֳלִי יֵעָשֶׂה לי.

ופתאם קפץ ממקומו ויחל להתהלך על־פני החדר הלוך וָשׁוּב. דברים קשים ונוראים נִתְּכוּ מעל שפתיו, חֲרוֹנוֹ ושנאָתו וּמַפַּח־נפשו הנורא הֵניעוּ אותו כנוע עצי יער מפני רוח סערה. חמתו השפוכה היתה נוראה למראה, ובכל זאת ראה המיסטר הוישם והכיר, כי אף גם בשעה שֶׁשֶׁצֶף קצפו עלה עד למדרגה שאין למעלה מִמנה, לא שכח כנראה אף רגע אחד את הנער הקטן הישן על כר האטלס הכתֹם, ואף פעם אחת לא הרים את קולו, מִיִּרְאָה מִדָּבר פן יעורר אותו משנתו.

עלי היה לדעת את זאת מראש, – אמר. – למן השעה הראשונה שיצאו לאויר העולם הֶעֱטו עלי חרפה וקלון! אנכי שנאתי אותם, את שניהם; ואף גם הם שְׂנֵאוּני! בויס היה הגָּרוּע שבּשניהם. ובכל זאת עוד לא אֹבֶה להאמין בזה! אנכי אֶלָּחֵם ואתנַגד לזה בכל שארית מאֲמַצֵּי כחותי. אבל בויס היה עלול לעשות מעשה כזה – הוא היה עלול לכך!

ואז השתולל שוב בחמתו ושאל שאלות שונות על־אדות האשה, על־אדות תְּעֻדּוֹתֶיהָ וּרְאָיוֹתֶיהָ, ובעת פָּסְעוֹ על־פני החדר נראו פניו חֲלִיפוֹת פעם לְבָנִים ופעם אדֻמים כארגמן מֵחֲמַת קצפו הֶעָצוּר.

כאשר נודעו לו לבסוף כל פרטי הענין, והוא ידע אף את הגרועים שבהם, בא פחד בלב המיסטר הוישם למַרְאֵה עיניו. הגרף ישב נִדְכָּא וּמַשְׁמִים וְכֻלו השתּנה. שצף קצפו היה תמיד מַזיק לבריאותו, אבל הפעם הֵרַע לו יותר מתמיד, יען כי היה בו דבר־מה יותר מקצף.

לסוף נגש בּלאט שוּב אל הספה ויעמֹד קרוב אליה.

– אִלמלי אמר לי איש, כי יש אשר אֹהב ילד, – אמר וקולו הגס היה נָמוּךְ וּמְקֻטָּע, – לא הייתי מאמין לו. מעודי שנאתי את הילדים – ואת ילדי אני שנאתי יותר מכֻּלם, ואת הילד הזה אני אוהב; והוא אוהב אותי (בבת־צחוק מרה). אינני אָהוב על הבריות; ומעולם לא הייתי אהוב. אבל הוא אוהב אותי, הוא לא יָרֵא אותי מעולם – הוא האמין בי תמיד. הוא היה מֵיטיב למלא את מקומי מאשר מִלֵאתִיו אני. אנכי יודע זאת. הוא היה מַנְחִיל כבוד לשמו.

הוא גָחַן וַיִּשָּׁאֵר עומד ככה רגע אחד או יותר, עומד ומביט בפני היָשֵׁן המאֻשרים, גַבות עיניו העבֻתּות היו צפופות זו לזו בזעם, ובכל זאת נראה היה, כי הוא לא זָעַם עוד כלל. הוא הרים את ידו, הסיר את השערות הבּהירות מעל מצח הילד, ואז פנה ממנו ויצלצל בַּפעמון.

כאשר נכנס גדָל־הקומה שבַּמשרתים, הראה אותו על הסַפּה.

– שָא את… – אמר, ואז השתנה קולו קצת – שָׂא את הלורד פונטלרוי לחדרו.

 

פרק יא. חֶרְדַּת-לֵב בַּאֲמֶרִיקָה.    🔗

כאשר נֶעֱזַב המיסטר הובּס מידידו הצעיר, אשר יצא לנסוע לארמון דורינקור ולהיות ללורד פונטלרוי, והחנוני הספיק לְבָרֵר לעצמו, כי הים האטלַנטי מפריד בינו ובין רֵעוֹ הקטן, אשר בִּלָּה בחברתו שעות רבּות ונעימות כל-כּך, החל לְהִתְגַּעְגֵּעַ עליו בכל לבו. על-פי האמת לא היה המיסטר הובּס איש פִּקֵּחַ ומעֹרב עם הבּריות; הוא היה איש אִטִּי ומתנהג בִּכְבֵדוּת, ומעולם לא הרבה להתוַדע אל בני-האדם. הוא לא היה בעל בינה יתֵרה וחרוצה למַדַּי, למען דעת איך לשעשע את נפשו, ועל-פי האמת לא ידע כל שעשועים אחרים מלבד הקריאה בעתונים וַעֲרִיכַת חשבּונותיו. אמנם לא בנקל עלה לו לְחַשֵּׁב את חשבּונותיו, ויש אשר הֻכְרַח להקדיש זמן רב, עד אשר הצליח להביא סֵדֶר בהם; והלורד פונטלרוי הקטן, אשר למד היטב לְצָרֵף את המספרים על-פי אצבעותיו וּבְחֶרֶט על גַבֵּי לוּח של צִפְּחָה, היה לפנים מתאמץ בכל כחותיו ומנסה לעזָר-לוֹ לפרקים; ומלבד זאת היה יודע להקשיב יפה אל כל הדברים אשר דבּרו באזניו, והיה מוצא ענין רב בכל אשר ספרו העתונים, והוא והמיסטר הובּס היו משוחחים שיחות ארֻכּות כל-כך על-אדות הרֵיבולוציה ועל-אדות חֵיל בּריטניה ועל-אדות הבּחירות ומפלגת הרֶפֻּבְּליקאים, ולכן אין להתפלא, כי בְהֵעָדְרוֹ נשאר מקום רֵיק וְשָמֵם בחנותו של המיסטר הובּס. בַּתְּחִלָּה נדמה לו לַמיסטר הובּס, כי על-פי האמת לא התרחק סדריק עד מאד, והוא עוד ישוב אליו, ובאחד הימים יִשָּׂא את עיניו מעל העתון שלו ויראה את הנער עומד בפתח, כשהוא לבוּש בגדיו הלבנים ופוזמקיו האדֻמים, ומגבּעת התֶּבֶן צוֹנַחַת לו לַאֲחוֹרֵי ראשו, ואז ישמע אותו אומר בקולו הנעים והחביב: “הֵילוֹ, המיסטר הובּס! הנה חם היום – האף אין זאת?” – ואולם כאשר חלפו הימים וְכַדבר הזה לא קרה, התעצב המיסטר הובּס אל לבּו עד מאד ורוחו נֶעְכָּרָה. אפילו העתונים לא הוסיפו עוד לְעַנֵּג את נפשו כמו לפנים. יש שהיה מניח את העתון על ברכו אחרי קראו אותו והיה יושב ומבּיט שעה ארֻכּה בעינים קָמות אל הכסא הגבֹה. על רגלי הכסא הזה נראו כמה סִמָּנִים אשר דִּכְּאו אותו ונסכו רוח תוגה בלבו. הסִמנים האלה נעשו בְעִקְבֵי רגליו של מי שעתיד להיות הגרף איש-דורינקור, שהיה מנענע ברגליו בעת דַּבְּרוֹ.

נראה הדבר, כי אפילו גְרָפִים צעירים רגילים לנענע ברגליהם ולקלקל את הדבר שהם יושבים עליו; – דַּם האצילים ורֹם הַיַּחַשׂ אינם מפריעים בעד זה. אחרי התבוננו אל הסמנים האלה היה המיסטר הובּס מוציא את שעון-הזהב שלו, פותח אותו ומסתכל בכתֹבת החֲקוּקה: ״מאת ידידו הכי-נאמן, הלורד פונטלרוי, לַמיסטר הובּס. הַבֶּט-נָא וּרְאֵה, וְזִכְרִי עַל לִבְּךָ

הַעֲלֵה". ואחרי הסתכּלו בה רגע, היה סוגר אותו בקול נֵפֶץ ונאנח וקם ממקומו ועומד בּפתח הדלת, – בין הַחֲבִיּוֹת המלאות תפוחי-האדמה לבין התיבות המלאות תפוחים – ומביט החוצה. בלילה, כשהחנות היתה סגורה, היה מְעַשֵׁן את מקטרתו ומתהלך לו על פני הַמַּדְרֵכָה עד הגיעו אל הבית, ששם דר סדריק ושעליו נמצאה הכתבת: “הבית הזה עומד לְהשָּׂכֵר”; והיה עומד קרוב אל הכתֹבת ההיא ומבּיט בה ומנענע בראשו, ומעשן את מִקְטַרְתּוֹ ביִתר עז, ואחרי עבור שעה קלה היה שב כִּלְעֻמַּת שבא ברוח עצבה.

ככה חלפו שנים או שלשה שבועות בטרם שעלתה על לבו איזו מחשבה חדשה. בהיותו איש אטּי ומתנהל בכבֵדות הנה עבר עליו תמיד זמן רב עד הַעֲלוֹתוֹ מחשבה חדשה על לבו. על-פי הרגיל לא היה אוהב מחשבות חדשות, כי אם בִּכֵּר על-פניהן את הישנות. ואולם כַּעֲבֹר שנים או שלשה שבועות, ומצב רוחו לא הוטב אלא הוּרַע עוד יותר, עלתה לאט לאט ואחרי יִשּׁוּב-דעת ארך מחשבה חדשה על לבו. הוא החליט ללכת ולראות את דיק. הוא עשֵּׁן הֲמוֹן מקטרות רבות בטרם שהגיע עד ההחלטה הזאת, אבל סוף-סוף הגיע אליה. הוא ילך ויראה את דיק. הוא ידע הכל על-אדות דיק. סדריק ספר לו, והנה עלתה על לבוֹ המחשבה, שאפשר שדיק ינחמהו קצת, כשידברו שניהם על הענין הזה.

ובכן, באחד הימים, כשדיק היה עסוק מאד בעבודתו, עבודת גֵהוּץ-מִנְעָלָיו של עובר-אורח, בא איש אחד קצַר-קומה וחסֹן, אשר פניו קודרים וראשו קֵרֵחַ, ויעמד על המדרֵכה ויסתכל שנים או שלשה רגעים בַּשֶּׁלֶט של מגהץ-הנעלים, שעליו היו כתובים הדברים האלה:

הַפְּרוֹפֵיסוֹר דִּיק טִפְּטוֹן

אֲשֶׁר אֵין דּוֹמֶה לוֹ.

הוא הסתכל בכתבת הזאת שעה ארֻכּה כל-כך, שדיק התענין בו, ואחרי אשר שִׁפְשֵׁף בַּפעם האחרונה את נעלי האיש, אמר:

– הֲתוֹאִיל לְגָהֵץ את נעליך, סיר!

האיש החסן נגש לאט ומתוך ישוב-הדעת וישם את רגלו על הַהֲדוֹם.

– כן, – אמר.

כאשר נגש דיק אל העבודה, הֶעֱבִיר האיש החסן את עיניו חֲלִיפוֹת מדיק אל השלט ומן השלט אל דיק.

– מי נתן לך את זאת? – שאל.

– ידידי, – אמר דיק, – נער קטן. הוא נתן לי את כל הכלים וְהַמַכְשִׁירִים. הוא היה הטוב שבנערים שראיתי מימי. עכשיו הנֵהו באנגליה. הוא הלך שמה להיות ללורד.

– לורד… לורד… – אמר המיסטר הובס לאט כשוקל את הדבר בדעתו, – לורד פונטלרוי – העתיד להיות לגרף איש-דורינקור.

הַמַּבְרֶשֶׁת כמעט שנפלה מידי דיק אָרְצָה.

– מה, אדוני! – קרא. – התדע אותו אף אָתָּה?

– אנכי ידעתי אותו, – ענה המיסטר הובס וינַגֵּב את זֵעַת מצחו, – למן יום הוָּלְדו. אנחנו ידענו זה את זה כל ימי חיינו – הנה כי כן.

אכן הוא לא יכל לדבר על הענין הזה בלא התרגשות לב. הוא הוציא את שְׁעוֹן-הזהב המפאָר מכיסו וַיַּרְא את דיק את הצד הפנימי של הַנַּרְתִּיק.

– “הַבֶּט-נָא וּרְאֵה, וְזִכְרִי עַל לִבְּךָ הַעֲלֵה”, –

קרא. – זו היא תְשׁוּרַת-הפּרדה שהשאיר לי לְמַזְכֶּרֶת. “אֵיני רוֹצֶה שֶׁתִּשְׁכָּחֵנִי” – כה אמר אלי. – אני הייתי זוכר אותו, – הוסיף לדבר בּנענעו את ראשו, – אפילו אם לא נתן לי דבר ואפילו אם לא נשאר לי זֵכֶר ממנו. הוא היה חָבֵר, אשר כל איש היה זוכר אותו.

– הוא היה הנער הכי-נחמד שראיתי מעודי ועד היום הזה, – אמר דיק. – וַאֲשֶׁר לחכמתו הנה מעודי לא ראיתי נער חכם כמהו. אנכי כִבַּדתי והוֹקַרתי אותו עד מאד, כן – ואף גם אִתִּי הִתְרוֹעֵעַ – אנחנו היינו ידידים מִשֶׁכְּבָר הימים, התינוק הזה ואנכי. אני הוצאתי את כַּדּוּרוֹ מבּין אופני העגלות, והוא לא שכח את זאת מעולם; והוא היה בא אלי הֵנה, ביחד עם אמו או אוֹמַנְתּוֹ, והיה קורא אלי: “הֵילוֹ, דיק!”, בקול מלא ידידות, כאִלוּ היה איש-מִדּוֹת, אף-על-פי שהיה תינוק ממש והיה לבוש שמלת יַלדה. הוא היה נער עליז מאד, ובשעה שֶׁשָּׁלְטָה בי רוח נְכָאִים, מה נעים היה לי לשוחח עמו.

– אמנם כן הוא, – אמר המיסטר הובּס. – הלב מתמלא רחמים בשמעך, כי הוא לֻקַח להיות לגרף. הוא היה יכֹל להגיע לגדולות במסחר סחורות המושבות – ואפילו סחורות-הָאַמָּה; הוא היה מגיע לגדולות! – והוא נענע בראשו מתוך צער רב.

נגלה הדבר, כי כה רַבּו הדברים, אשר היה להם לאמר איש לרעהו, שלא היתה אפשרוּת לאמור אותם בבת-אחת, ולכן נדבּרו ביניהם, כי בלילה הבא יסוּר דיק אל החנות לבלות זמן-מה בחברת המיסטר הובּס. הדבר הזה מצא חן רב בעיני דיק. הוא היה יְלִיד הרחוב, וכמעט כל ימי חייו בִּלָה בָרחוב, אבל בסֵתר לבו התגעגע תמיד לחיים של כבוד יותר. למן היום שעבר העֵסק לרשות עצמו הִשְׂתַּכֵּר כסף למדי, עד אשר יכֹל ללוּן בבית ולא ברחובות, ותקוה באה בלבו, כי אפשר שבקרב הימים יגיע לְמַעֲמָד בחיים גבֹה יותר. ולכן כאשר הֻזְמַן לסוּר לבית איש חסֹן ונכבד, שהוא בעל חנות ויש לו אפילו סוס ועגלה, היה הדבר למאורע גדול בּעיניו.

– היודע אתה דבר-מה על-אדות הגרפים והארמונות? – שאל המיסטר הובּס. – רוצה הייתי לדעת את הענין בִּפְרוֹטְרוֹט.

– יֵש סִפּוּר אחד על-אדות אחדים מהם ב״עתון הספורים בִּפְרוּטָה", – אמר דיק. – שמו הוא: “אַשְׁמַת אַחַד הָאֲצִילִים, או נִקְמַת הַגְּרָפָה מֵי”. זה הוא ספור נפלא. אחדים מנערינו לקחו אותו לקריאה.

– הָבֵא אותו אתך, כשתסור אלי, – אמר המיסטר הובּס, – ואני אשלם לך את מחירו. הבא אתך את כל אשר תוכל למצֹא בדבר הגרפים. ואם אין בּהם גרפים, טובים גם המרקיזים או הנסיכים, אף-על-פי שהוא לא דבּר מעולם לא על נסיכים ולא על מרקיזים. אנחנו שוחחנו קצת על-אדות נִזְרֵי-האצילים, אבל מעולם לא אנָּה לי המקרה לראות אפילו נֵזֶר אחד. מְשַׁעֵר אנכי, כי אין מַחֲזִיק אותם פה בַחֲנֻיּוֹתֵינוּ.

– בחנותו של טִיפַנִּי בודאי שהיו נמצאים, אִלוּ היו כאן בכלל, – אמר דיק, – ואולם איני יודע, אם הייתי מַכּיר, שזה הוא נזר, אפילו אם הייתי רואה אחד מהם.

המיסטר הובּס לא אמר, שהוא לא היה מכּיר את הנזר, אפילו אם ראה אותו. הוא רק הניע את ראשו מתוך ישוב-דעת עמק.

– אני משׁער, כי מעטים כאן הקופצים עליהם, – אמר, ובזה נגמרה השיחה.

זו היתה הַהַתְחָלָה של ידידות גדולה. כאשר בא דיק אל החנות, קבּל אותו המיסטר הובּס בְּסֵבֶר פנים יפות עד מאד. הוא נתן לו כסא לשבת על-יד הפתח, סמוּך לחבית מלאה תפוחים, ואחרי אשר ישב אורחו הצעיר הֶרְאָה על התפוחים האלה בידו, שבה החזיק את מקטרתו, ויאמר:

– כַּבֵּד את עצמך.

אחרי-כן שָׂם עַין על הספורים שהביא דיק והם קְרָאוּם יחדו וישוחחו על-אדות אצילי בריטניה; והמיסטר הובּס עִשֵׁן את מקטרתו בתשוקה רבה וכמה פעמים הניע בראשו. ועוד יותר הניע בראשו, כאשר הראה על הכּסא הגבֹה עם הסִמנים שעל רגליו.

– אלה הם עִקְבוֹת רגליו, – אמר בְהַטְּעָמָה, – עִקְבוֹת רגליו עצמו. לפעמים אני יושב ומביט עליהם. אכן גַּלְגַּל חוֹזֵר הוא בָעולם. הן פה היה יושב ואוכל כִּיסָנִין מתוך התּבה ותפוחים מתוך חבית וזורק את גַּרְעִינֵיהֶם אל הרחוב; ועכשיו הרי הוא לורד וחי לו בארמון. אלה הם עקבות רגלי לורד; ובאחד הימים יהיו עקבות רגלי גרף. יש אשר אֹמַר לנפשי: “הנה כי כן, תִּפַּח רוחי!”

כנראה מצא לו תנחומים רבים בהרהוריו אלה ובבקוּרו של דיק. בטרם שוּב דיק לביתו אכלו יחדו את ארוחת-הערב בחדר הקטן הסמוך; הם אכלו כִיסָנִין וּגְבִינָה וְסִלְתָּנִיּוֹת ושאָר מיני מַעֲדַנִּים, שהובאו

מתוך החנות, והמיסטר הובּס פתח מתוך חֶדְוַת לבּו שני בקבוקים מלאים שֵׁכָר-זַנְגְּבִיל, ואחרי אשר מִלֵּא שתי כוסות, נשא נאום:

– אני שותה לכבודו! – אמר בַּהֲרִיקוֹ את כוסו. – ויהי-נא הוא להם למופת – לכל אותם הגרפים והמרקיזים והנסיכים!

למן הלילה ההוא והלאה היו שני הידידים רואים איש את רעהו לעתים קרובות, והמיסטר הובּס הרגיע את רוחו ולא הוסיף עוד לְדַאֲבָה כל-כך. הם קראו את ״עתּוֹן הספּורים בפרוטה" וכמה ספרים אחרים מלֵאים ענין רב, ורכשו להם ידיעות רבּות על-אדות מנהגי האצילים והשוֹעים, ידיעות שהיו מַפְלִיאוֹת עד מאד את לִבּוֹת בּני המפלגות השּׂנוּאוֹת האלה, אִלּוּ ידעו אותן. באחד הימים עזב המיסטר הובּס את חנותו ויבוא אל טַבּוּר העיר וַיָּסַר אל בית-מסחר ספרים, כי היה בדעתו להגדיל את מספר הספרים אשר בַּסִּפְרִיָּה שלו. הוא נגש אל מוכר-הספרים ונשען על שלחן-החנות, למען דבּר אתו.

– רוצה אני, – אמר, – בספר על-אדות גרפים.

– מה! – קרא מוכר-הספרים.

– ספר, – חזר החנוני על דבריו, – על-אדות גרפים.

– חוֹשֵׁשׁ אני, – אמר מוכר הספרים וַיַּטֵּל בו מבּט מוזר, – חושש אני שאין אצלנו הדבר, שאדוני מבקש.

– אין אצלכם? – אמר המיסטר הובּס בַּחֲרָדה. – אם כן אפוא, סֵפר על-אדות מַרְקִיזִים – או נסיכים.

– ספר כזה אינו ידוע לי, – ענה מוכר-הספרים.

המיסטר הובּס נבוך עד מאד. הוא הביט למטה אל הרצפה, ואחרי-כן הביט למעלה.

– האם אין גם ספר על-אדות גְרָפוֹת? – שאל.

– חושש אנכי שלַאו, – אמר מוכר-הספרים ויצחק.

– הנה כי כן, – קרא המיסטר הובּס, – תִּפַּח רוחי!

הוא כבר עמד לצאת את החנות, והנה קול מוכר-הספרים קורא אליו לשוב ושואל אותו, אם יִתָּכֵן לו ספר, שהנפשות הפועלות בו הן מבּני האצילים. המיסטר הובּס ענה שיתּכן – אם אמנם אין לו ספר שלֵם המָקדש כֻּלוֹ לגרפים. ובכן מכר לו מוכר-הספרים ספר בשם ״הַטּוֹבֶר שבלנדון״, הכתוב בידי המיסטר הַרִיסוֹן אֵינְסְווֹרט, והוא נשא אותו הביתה.

כאשר בא דיק, החלו לקרֹא בו. זה היה ספר נפלא וּמרהיב את הלב, ובו סֻפּרוּ מעשים מימי ממשלת המלכּה האנגלית המפֻרסמה, שנקראה בפי כמה מבני העם בשם ״מֶרִי הָעֲקֻבָּה מִדָּם". וכאשר שמע המיסטר הובּס את פָּרָשַׁת מעשי המלכה מֶרִי, וכי מנהג היה בידה לְקַצֵּץ את ראשי בני-האדם, לְעַנּוֹת אותם בעִנוּיים קשים ולשרוף אותם חיים, חרד בו לבו חרדה גדולה. הוא הוציא את מקטרתו מפיו ויבּט אל דיק בעינים קָמות, ולסוף הֻכְרַח לְנַגֵּב את זֵעַת מצחו במטפחת-הכּיס הָאֲדֻמָּה שלו.

– אם כן, סַכָּנָה מרחפת על ראשו! – אמר. – סַכָּנה מרחפת על ראשו. אם יֵש שם הרשוּת לנשים לשבת על כסא המלוכה ולהוציא פקֻדּוֹת לעשות כַמעשים האלה המסֻפּרים כאן, מי יוכל אפוא לדעת את אשר יקרה אותו אפילו בעצם הרגע הזה? איכה יוכל להיות בטוח מִסַּכָּנַת-נפשות? אם נִתְּנָה הָרְשׁוּת לאשה להשתולל ככה, מי הוא אשר יעמוד בפניה?

– אכן, – אמר דיק, אף-על-פי שגם הוא נבהל קצת, – הן תראה, כי זו האשה, שעליה יסֻפּר פה, אינה אותה האשה הַמּוֹלֶכֶת עכשיו. אנכי יודע, כי שמה הוא וִיקְטוֹרִיָּה, וזו שבּספר – מֶרִי שמה.

– אמנם כן הוא, – אמר המיסטר הובּס ועוד הוא מְנַגֵּב את מצחו, – אמנם כן הוא. ואף גם העתונים לא יספרו דבר על-אדות תְּלִיּוֹת, קְצִיצַת רָאשִׁים או שׂרֵפַת אנשים חיים, – ובכל זאת דומה אני, שאין הוא בטוח מכל סכּנה בְהִמָּצְאוֹ בקרב העם המשֻׁנה הזה. הן אומרים עליהם, שאינם חוגגים את היום הרביעי לחדש יולי!

מאז הִתְהַלֵּךְ כמה ימים קוֹדֵר וּמַשְׁמִים בפני עצמו; ורק אחרי שהגיע לידו מכתב פונטלרוי והוא קרא אותו כמה פעמים גם בפני עצמו וגם באזני דיק, ואף גם קרא את המכתב שהגיע בימים ההם לידי דיק, רק אז שב והרגיע את רוחו.

אכן הם שניהם מצאו ענג רב לנפשם במכתבים האלה. הם קראו אותם וחזרו וקראו אותם ודבּרו עליהם והתענגו על כל מלה ומלה שבהם. וימים שלֵמים בִּלּוּ על התשובות ששלחו לו והרבו לקרֹא אותן כמה פעמים, כמו את המכתבים שהגיעו לידיהם.

מְלֶאכֶת הכּתיבה קָשְׁתָה קצת על דיק. את כל ידיעותיו בקריאה וּכתיבה רָכַשׁ לוֹ במרוּצת חדשים אחדים, אשר חַי ביחד עם אחיו הגדול ממנו והיה מבקר את בית-הספר בערב; ואולם בהיותו נער חרוּץ ידע להוציא את כל התועלת שֶׁבָּהַשְׂכָּלָה המעטה הזאת, ומאז היה יודע לקרֹא ולהבין כמה דברים מתוך העתונים, והיה מִתְרַגֵּל במלאכת הכתיבה בְנֶתֶר על-גַבֵּי הַמַּדְרֵכוֹת או הכּתלים או הגְדֵרות. הוא סִפּר לַמיסטר הובּס את כל קורות חייו ועל-אדות אחיו הגדול ממנו, אשר הרבּה להיטיב עמו אחרי מות אִמָּם, ודיק עודנו אז נער קטן. אביהם מת זמן-מה לפני כן. שֵׁם אחיו היה בֶּן והוא דָאַג לדיק ככָל אשר יכל, עד אשר גדל הילד והיה מֻכְשָׁר למכור עתונים ולמלא כל דבר שְׁלִיחוּת. הם חיו יחדו, וכאשר גדל בֶּן והיה לאיש, הצליח למצֹא לו משרה הֲגוּנָה באחת החנֻיּוֹת⁶.

– ואז, – קרא דיק בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ, – פִּתָּה הַשָּׂטָן את לבו, שֶׁיִּשָּׂא לו נערה אחת לאשה. רוח שטוּת נכנסה בו, הִשְׁתַּטָּה ממש, כאִלּוּ כְשָׁפִים צָדוּ את נפשו. ובכן נשא אותה וְשָׂכַר לו דירה, שני חדרים, וקנה לו כלֵי-בית. והאשה אשה רעה, חַיַּת-טֶרֶף ממש. כְּשֶׁבְּעֲרָה בה חֲמָתָהּ, היתה קורעת לגזרים את כל הבא לידה, וחמתה בערה בה תמיד. וילד היה לה הדומה אליה בַכֹּל, – והוא צורח יוֹמָם וָלָיִל! ועלי עוד הוּטְלָה החובה להשגיח עליו ולדאוג לו! ואך השמיע את קול צְרִיחָתו, והנה היא מַשְּׁלִיכָה עלי את כל הבּא לידה. פעם אחת זרקה בי קְעָרָה, והקערה פָגְעָה בַילד ופצעה את סנטרו. הדָקטור אמר, כי עד יום מותו יִשָּׁאֵר לו הַסִּמָּן. אכן זו היתה אשה חביבה! עת צרה היתה העֵת ההיא לכֻלנו – גם לבֶן עצמו וגם לַיָּלֶד. היא כָעֲסָה על בן על אשר אינו מרבּה להשׂתַּכּר ממון; ולסוף יצא לו לארץ-המערב עם איש אחד להתעסק בגִדוּל בּהמות. עוד לא עבר שבוע ימים מיום צאתו, והנה אני שב באחד הלילות הביתה אחרי מָכְרִי את העתונים, ורואה החדרים סגורים ואין איש, והסוכנת אשר על הבית מספרת לי, כי מִינָה הלכה לה – ומאז נעלמה ועקבותיה לא נודעו. יֵש אומרים, כי היא נסעה מֵעֵבֶר לים להיות לְמֵינֶקֶת בבית לֵידִי אחת, שהיה לה ילד קטן אף היא. ומאז לא שמענו דבר על-אדותה – לא אני ולא בן. אִלּוּ הייתי אני תחתיו, לא הייתי מצטער כלל על זה, וכמדֻמני שאף הוא אינו מצטער כלל. ואולם בַּתְּחִלָּה היה מוקיר ומחבּב אותה עד מאד. הן אמרתי לך, כי בכשפים צדה את לבו. ואמנם נערה יפה היתה, בשעה שהיתה לבושה יפה וחמתה לא בערה בה. לה היו עינים גדולות ושחורות ושערותיה השחורות הגיעו עד לברכּיה; היא היתה קוֹלַעַת אותן לִקְוֻצָּה עָבָה כַעֲבי ידך והיתה עוטרת בה את ראשה סביב סביב פַּעֲמָּיִם; ואִלוּ ראית את עיניה – כנכונות לבלוֹע אותך! הבריות היו אומרות, שהיא איטַלקית בְּמִקְצַת, אמרו, שאביה או אמה בּאו משם, ולכן היתה מוזרה כל-כך. ואמנם אני אומר לך, כי כן הוא הדבר, אחרת לא יִתָּכֵן!

לפעמים קרובות היה מסַפּר לַמיסטר הובּס ספורים על-אדותיה ועל-אדות אחיו בֶּן, אשר מיום שהלך לו מַעֲרָבָה לא כתב לדיק אלא פעם או פעמים. בֶּן לא הצליח בעסקיו, והוא נדד ממקום למקום; ואולם לסוף הִשְׁתַּקֵּעַ באחת האחֻזות בְּקַלִּיפוֹרְנִיָּה, ששם עבד בעת אשר התוַדע דיק אל המיסטר הובּס.

– אותה הָרִיבָה, – אמר דיק פעם אחת, – הִצִיגָה אותו כִכְלִי רֵיק. לִפְרָקִים לא אוכל לְהִתְאַפֵּק מֵרַחֵם עליו.

הם ישבו יחדו בפתח החנות והמיסטר הובּס מִלֵּא את מִקְטַרְתּוֹ טַבַּק.

– מִשְׁגֶה עשה בְשֵׂאתוֹ לו אשה, – אמר בַּחֲשׁיבוּת רבּה בעת קוּמוֹ ממקומו לקחת גַּפְרוֹר, – הנשים – לִכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי לא מצאתי בהן מעודי שוּם תועלת.

כאשר הוציא את הגפרור מתוך התּבה, עמד תחתיו וּמַבַּט עיניו נִפְנֶה אל שלחן החנות.

– מה! – אמר, – כִּמְדֻמַּנִי, כי מכתב יש כּאן. עד עכשו לא ראיתיהו. אין זאת כי נושא-המכתבים הֱבִיאָהוּ מבלי אשר הִרְגַּשְׁתִּי, או העתון כִּסָּה עליו.

הוא לְקָחָהוּ בידו וַיִּתְבּוֹנֵן אליו בשִׂים-לב.

– הלא מֵאִתּוֹ הוא! – קרא. – אמנם כן, זהו מכתב.

הוא שכח לגמרי את מקטרתו. הוא שב אל כסאו בהתרגשות-לבו, לקח את הָאוֹלָר שלו ויפתח את המעטפה.

– משתאה אני לדעת, מה הן החדשות, אשר קרו בקרב הימים, – אמר.

ואז הוציא את המכתב ויקרא את הדברים האלה:

"אַרְמוֹן דוֹרינקוּר.

יַכִּירִי המיסטר הובּס!

״אני קוֹתֵב בְּכִיפָּזוֹן גדול יַאַן קִי עלי לספר לך דבר-מה מלא אִינְיָן ואני יודע קִי תתפלא מאד ידידי היכּר קַאֲשֶׁר אספרהו לך. קָל האִינְיָן טָעוּת הוא ואני אינני לורד ואֵיני עתיד להיות גרף יש לֵידי אַכַת שהיתה נְשׂוּאָה לדודי בֶּוִיס שמת ולה יש נַאַר כָּטָן והוא הלורד פונטלרוי יַאַן קִי קַח הוא המנהג באנגליה שבּן-בּנו הַבְּחוֹר של הגרף נעשה לגרף בְּשָׁאָה שקָל השאָר מתו קִַוָּנתי לאמר בשאָה שאביו ואביו זקנו מתו אבי זקני לא מת אבל דודי בֶּויס מת וְלָחֵן בנו הוא הוא הלורד פונטלרוי ולא אני יַאַן קי אבי היה הַצָּאִיר בַּבָּנים ושמי הוא סדריק אֶרוֹל קַאֲשֶׁר היה בְּאֵת שִׁבְטִי בניו-יורק וחָל הדוָרים יהיו שַׁיָּחִים לַנַאַר השני בראשונה כָשַׁבְטִי קִי עלי לתת לו את הפוני שלי ואת המרקָבה אבל אבי זקני אמר שלא נָכוּץ הַדָּוָר אבי זקני מתאַצב מאד אל לבו וכמדֻמני שהלֵידי אינה מצאָה כֵן בעיניו אבל אפשר שהוא חושש שחֶמדתי ואני נתאַצב אל לבּנו יַאַן קי אני לא אהיה גרף אַחְשָׁו הייתי רוצה יותר להיות לגרף מאשר שָׁעַרְטִי בָרשׁוֹנָה יַאַן קי העַרמון יפה מאד וחוּלָם מוצאים כֵן קָל קַח בעיני וּבְשָאָה שהנך אדם אָשיר יש ביחָלתך לעשות דוָרים רבים קל קח ואַחְשו אינני אָשיר יַאַן קי בשאָה שאביך איננו אלא הצָאִיר בַּבָּנִים איננו אָשיר מאד אני מִתְאַטֵּד ללמֹד מְלָחָה לְמַאַן אשר אוּחַל לדאוג לאמי אנֹחי שָׁאַלְטִי את וילקינס בדבר הגרוּמים יען קי אפשר שאוחַל להיות לגרוּם או לְרַקָּב הלידי הביאה את הנער הכָּטן אל הערמון ואבי זקני והמיסטר הוישם דברו אִטָּה וכמדֻמני שהיא התקצפה מאד יַאַן קי היא דבּרה בקול רם ואבי זקני התקצף אף הוא ומאוֹדי לא ראיתי אותו מתקצף עד הרגע ההוא והלבַאי שלא יצאו קוּלָם מדעטָם בגלל הדבר הזה אני כָשבטִי שעלי לספר לך ולדיק את קל האמת יאן קי בודאי שטתאַנְיְנוּ בזה ולעת-אַטָה אין יותר קָל חדש

ידידחֶם הנאמן האוהב אתחם

סדריק ארול (לא לורד פונטלרוי)".

המיסטר הובּס צָנַח אחורנית על כסאו, המכתב נפל על ברכיו, האוֹלר וגם הַמַּעֲטָפָה נפלו אָרצה.

– הנה כי כן! – קרא. – תִּפַּח נשמתי!

הוא היה נִדְהָם כל-כך, שֶׁשִּׁנָּה מקריאתו. הוא היה רגיל תמיד לאמר: “תפּח רוחי”, והפעם אמר “תפח נשמתי”.

– ובכן, – אמר דיק, – הענינים הולכים הלוך וטוב, האף אין זאת?

– הלוך וטוב! – אמר המיסטר הובּס. – לפי דעתי כל אלה הן תַּחְבֻּלוֹת אצילי בריטַניה כדי לשלול אותו את זְכֻיּוֹתיו עֵקֶב היותו יליד אמריקה. הם שומרים לנו את עֶבְרָתָם לְמִימֵי הריבוּלוֹציה, ועַכְשָׁו הם מִתְנַקְּמִים בו. אנכי אמרתי לך, כי סכּנה מרחפת על ראשו, והנה רְאֵה מה שקרה! אם תאמין או לא, ואני אומר לך, כי כל הממשלה נועצה עליו לשלול אותו את רכושו.

הִתְרַגְשׁוּת לבו גדלה עד מאד. אמנם בראשונה לא מצא חן בעיניו השִנוי שהתחולל בחיי ידידו הצעיר, ואולם אחרי-כן הִשְׁלִים את הדבר, ואחרי אשר קִבֵּל בַּפעם הראשונה את מכתב סדריק, אפשר שּבּסֵתר לבו החל אפילו להתגאות קצת במצבו הרם של ידידו הצעיר. אמנם הוא לא כבּד בלבו את הגרפים, אבל הוא ידע, כי דַוְקָא באמריקה נחשב המָמון לדבר נעים, ואם כל העֹשר והגדֻלּה אינם נִתָּנִים אלא ביחד עם תֹאר הגרף, הנה בוַדאי שֶׁיֵּצַר לו לאדם, אם יַפְסִידוֹ.

– הם מתאמצים לשלול אותו! – אמר, – הנה מה שהם רוצים, והוא זקוּק לאנשים בעלי-ממון, שיגנוּ על זכיותיו.

והוא עצר את דיק בחנותו עד שעה מאֻחרה בלילה, כדי לְהִוָּעֵץ עמו על הענין, וכאשר עזב אותו האיש הצעיר, יצא אתו יחד וילך עד פִּנַּת הרחוב; ובדרך שוּבוֹ התעַכֵּב זמן-מה לעֻמַת הבּית הריק, הסתכל בַּמלים ״עומד לְהִשָּׂכֵר" וְעִשֵּׁן את מקטרתו מתוך מבוכת-נפש גדולה מאד.

 

פרק יב. הָעוֹרֵר הַמִּתְנַגֵּד.    🔗

לא עברו ימים מוּעָטִים אחרי המשתה שנערך בארמון, עד שכמעט כל איש ואיש באנגליה הקורא בעתונים ידע את כל אותן הַקּוֹרוֹת הרוֹמַנְטִיּוֹת שקרו בדורינקוּר. ואמנם היה סִפּוּר הקורות האלה מלא ענין רב, כשסִפרו אותן לכל פִּרְטֵיהֶן. ראשית סֻפַּר על-דבר הנער האמריקאי הקטן, אשר הוּבא לארץ אנגליה להיות לַלורד פונטלרוי, ואשר אמרו עליו, כי הוא נער יפה ונחמד וכבר הצליח לְהִתְחַבֵּב על הבריות; והנה הגרף הזקן, אביו זקנו, אשר התגאה כל-כך ביורשו; הנה האֵם הצעירה והיפה, אשר עוד לא כֻפַּר עֲוֹן הִנָּשְׂאָהּ לַקפיטן אֶרוֹל; והנה הנשואין הַמֻּפְלָאִים של בֶּוִיס, הוא הלורד פונטלרוי שמת, ואשתו המוזרה, אשר איש לא ידע דבר על-אדותיה, והיא נִתְגַּלְּתָה פתאם ביחד עם בנה ואמרה עליו, שהוא הלורד פונטלרוי האמתי, ודרשה את כל זכיותיו. כל הדברים האלה היו לְשִׂיחָה בפי הבריות, והעתונים הרבו לכתוב עליהם, והם חוללו רעש גדול. ואחרי-כן נפוצה השמועה, כי הגרף איש-דורינקור אינו מרֻצה ממצב הענינים החדש ואפשר שהוא יְעַרְעֵר על הדרישה החדשה בבית-הדין, ואפשר שכל הענין יִגָּמֵר במשפט נפלא.

מעולם עוד לא גדלה כל-כך ההתרגשות בסביבות המקום, ששם נמצא הכפר אִירְלְבּוֹרוֹ. בימי-השוּק עמדו בני-האדם קְבֻצּוֹת קְבֻצּוֹת ודבּרו על הענין וְהִשְׁתָּאוּ לדעת, מה יְהֵא בסופו של דבר; נְשֵׁי הַחֲכִירים הזמינו אשה את רעוּתה לביתן לכוס תֵּה, למען אשר תוכלנה לספר אשה לרעותה את כל אשר שמעו ואת כל אשר חשבו ואת כל אשר חשבו על מה שחשבו האחרים. הן ספרו ספורים נפלאים על-אדות קצפו של הגרף והחלטתו לבלי הודות בלורד פונטלרוי החדש, ודבַר שנאתו לַָאשה, שהיתה אמו של הָעוֹרֵר. ואולם מובן הדבר, שהמיסטריס דיבּל היא אשר ידעה לסַפר יותר מכל שאר הנשים, ולכן רַבּו הקופצים עליה יותר מאשר עד הֵנה.

– אכן זה הוא עסק בִּישׁ עד מאד, – אמרה. – ואם לדעתי תּשאלי, גברתי, הנה עלי לאמֹר לך, כי ענֶשׁ הוא שבא עליו מן השמים על מנהגו הרע שנהג בזוּ הבְּרִיה הצעירה והנחמדה, אשר הפריד אותה מעל ילדהּ – יען כי הוא אוהב אותו עד מאד ונפשו נִקְשְׁרָה בנפשו ואף גם התגאה בו, עד אשר כמעט השְׁתַּגֵּעַ, כשקרה הדבר הזה. ומה שגרוע עוד יותר, הלא הוא, שזו האשה החדשה אינה לֵידי כמו אמו של הוד לורדיותו הקטן. רִיבָה חצופה היא בעלת עינים שחורות, והמיסטר תומס אומר, כי שום משרת חשוב הלובש בגדי שְׂרָד לא ישפיל את כבודו למלא את פקֻדותיה; אך תִּכָּנֵס היא אל הבית, הוא אומר, והוא יתפטר ממשמרתו מִיָּד. ואף גם את הנער אין לְדָמּוֹת כלל אל הנער השני, כי אין כל דמיון ביניהם. והאלהים הוא היודע את אשר יקרה עתה, ומה יהיה בסוף כל הדברים האלה, ואני הייתי כנִדְהָמָה, כאשר באה יֵ’ינָה וספרה לי את החדשות האלה.

ואמנם גדלה ההתרגשות עד מאד בַּכֹּל; בארמון, בחדר-הספרים, ששם ישבו הגרף והמיסטר הוישם ונועצו יחדו; בבית-המשרתים, ששם פִּטְפְּטוּ והתוַכּחו בכל שְׁעוֹת היום המיסטר תומס וראש-המשרתים ושאר המשרתים והמשרתות; בָּאֻרווֹת, ששם היה וילקינס עושה מלאכתו, כשהוא נדכּא ונדהם כֻּלו, והיה מַרבּה מאשר עד הֵנָה לְטַפֵּל בַּפּוֹנִי החוּם והיה מדבר מתוך עצבות אל הרַכּב: ״מעודי לא לִמַּדתי את ענין הָרְכִיבָה את נער רָאוּי לְכַך יותר ממנו ומעולם לא היטיב שום נער לרכוב כמהו. תענוּג אמתי הרגשת בנפשך, כשהיית רוכב אתו יחדו".

ואולם בקרב כל המבוכה והבֶּהָלה האלה היה רק אחד, אשר נשאר שוקט ורוחו לא חֻבָּלָה. והאחד הזה היה הלורד פונטלרוי הקטן, אשר לא היתה לו עוד כלל הזכות להיות הלורד פונטלרוי. אמת הדבר, כי בשעה שֶׁבֵּאֲרוּ לו בַפּעם הראשונה את מצב הדברים, תָּקפו אותו קצת חרדה ומבוכה, אבל בעִקרו של דבר לא הרגיש שום מַפַּח-נָפֶשׁ.

בּשעה שספר לו הגרף את כל אשר קרה, ישב הוא על כסא וְחִבֵּק את ברכו, כאשר רגיל היה לעשות תמיד בעת הקשיבו לאיזה ספור מענין; וכאשר נגמר הספור, היה עוד מראֵהו שוקט.

– רגש מוזר יִתְקְפֵנִי, – אמר; – רגש מוזר מאד!

הגרף התבּונן אל הנער בדומיה. גם אותו תקף רגש מוזר – רגש מוזר כאשר לא הרגיש עוד בכל ימי חייו. ועוד יותר גבר בלבו הרגש המוזר הזה כראותו בִּטּוּי של צער בפני הילד היפים, אשר דַּרְכָּם היה תמיד להיות צוהלים כל-כך.

– האם יקחו את הבית מאת חֶמדתי – ואת מרכּבתה? – שאל סדריק וקולו כמעט שנפסק מחרדת נפשו.

– לא! – אמר הגרף מתוך החלטה גמורה, והוא הגביה את קולו בדבּרו – אין בּיכלתם לקחת דבר ממנה.

– אַה! – אמר סדריק, ונכּר היה, כי הוקל לו. – האף אֻמנם אין ביכלתם?

אחרי-כן הרים את עיניו להביט באביו זקנו, והנה הפיקו עיניו התמימות תוגה והן נפקחו לרוָחה עד מאד.

– זה הנער השני, – אמר וקולו רָעד קצת, – האם מהיום והלאה יהיה הוא – הוא יהיה נַעַרְךָ – כאשר הייתי אנכי – הכן הוא הדבר?

– לא! – ענה הגרף והמלה הזאת יצאה מפיו בקול רם ונמרץ כל-כך, שסדריק רעד תחתיו.

– לא? – קרה בתמהון – הוא לא יהיה אפוא בנך? ואני חשבתי – –

הוא קם פתאם מכסאו.

– האם אוסיף להיות נערך, אפילו אם איני עתיד להיות גרף? – אמר. – האם אוסיף להיות נערך, כאשר הייתי עד הֵנה? – ובפניו הַמָּאָדָמִים הֻצְתָה אש תשוקה עֲצֻמָּה.

עד מה חדרו עתה עיני הגרף הזקן להתבונן אליו מכף רגלו ועד קדקדו, כדי להיות בטוח בו ובאהבתו! עד כמה נִצְטַפְּפוּ גַבּוֹת-עיניו הגדולות והעבֻתּוֹת, ומה מוזר היה ברַק עיניו המַעֲמִיקות לשבת בחוריהן – מה מאד מוזר!

– נערי שלי! – אמר, והתאמינו, כי גם קולו היה מוזר, וכמעט חָרֵד וְרָצוּץ וְצָרוּד, שכּפי הנראה לכאורה אין דרכּם של גרפים כלל לדבּר בקול כזה, אף-על-פי שהוא דבּר עכשיו ביתר עז ובהחלטה נמרצה מאשר לפנים, – כן, אתה תהיה בני כל עוד נשמת-חיים באפי, וחֵי נפשי, כי יש אשר ארגיש, כאלו היית הבן היחידי, אשר היה לי מעודי ועד היום הזה.

פני סדריק אדמו עד לשרשי שערותיו; הם אדמו מתוך רוָחה ותענוג. הוא שָׂם את שתי ידיו עמק בכיסיו ויבט ישר אל תוך עיני שאֵר-בשרו האציל.

– האף אֻמנם? – אמר. – ובכן, טוב אֵפוא, אם כן, לא אדאוג עוד כלל בדבר ענין הגרף. אחת היא לי, אם אהיה גרף או לא. אנכי חשבתי – התראה, אנכי חשבתי, כי אותו הנער, העומד להיות גרף הוא הוא אשר יהיה גם בנך, ואני – לי לא תהיה הרשות להיות בנך. ומשום זה בא רגש מוזר כל-כך בלבי.

הגרף שׂם את ידו על כתֵפו וימשכֵהו אליו.

– הם לא יקחו ממך דבר שיש ביכָלתי להחזיק בשבילך, – אמר וַיִּשֹׁם רוח בכבֵדות. – ועוד איני מאמין, שתהיה בכלל היכֹלת בידם לקחת ממך איזה דבר. המקום הזה נועד לך – ובכן אפוא אתה תוסיף לְהִשָּׁאֵר עליו. ואולם יהי אשר יהי – ולך יהיה כל אשר אוכל לתת לך – הַכֹּל!

כמעט דומה היה הדבר, שהוא אינו מדבּר אל הילד, כל-כך רבתה ההחלטה במראה-פניו ובקולו; נראה היה, כאלו הוא נותן הַבְטָחָה לעצמו – ואפשר כי כן אמנם היה הדבר.

הוא לא ידע עד היום ההוא, עד כמה העמיקו להכות שרשים בלבו אהבתו אל הנער וגאותו-בו. מעולם לא ראה את עָצְמוֹ ואת יתרונותיו המשֻׁבָּחים ואת יפיו כאשר נראו לו ברגע הזה. לפי תכונת רוחו המלא קשי-ערף נראה לו לדבר היוצא מִגֶּדֶר האפשָׁרוּת, שהוא יוָּאֵש ממה שנעשה יקר ללבו. והוא החליט, כי הוא לא יִוָּאֵש מזה בלא מלחמה קשה.

ימים מספר אחרי אשר בִּקְּרָה אוֹתָה האשה בבית המיסטר הוישם ותבעה ממנו את זכותה להיות הלידי פונטלרוי, באה גם אל הארמון ותבֵא את בנה אתה. הגרף מֵאֵן לקבל את פּניה. שומר הפתח צֻוָּה להגיד לה, כי הגרף מְמָאֵן לראותה; תסור-נא אל עורך-הדין שלו והוא ישמע את כל טענותיה. תומס הוא אשר מסר לה את התשובה הזאת, והוא גם הביע אחרי-כן בבית-המשרתים את דעתו עליה בגלוי-לב גמור.

– מקוה אנכי, – אמר, – כי ימים רבים למַדי שִׁמַּשְׁתִּי בבתי משפחות רָמוֹת-הַמַּעֲלָה, כשאני לבוש בגדי שרד, למען אשר אוכל להכיר באשה, אם לֵידי הנֶה או לא, ואם זו היא לידי, הנה חדלתי לדעת את דרך הנשים.

– אותה האשה שבקאוּרט-לודג' – הוסיף תומס לדבר בגדל-רוּח, אם אמריקאית היא או לא, הרי היא לֵידִי מן המין המשֻׁבָּח, ואת זאת יכיר בה כל ג’נטלמן, אך יעיף עין בה. על זה העירותי את אזני הֶנְרִי עוד ביום אשר סַרְנוּ אל ביתה בפעם הראשונה.

האשה הלכה לה; מראה פניה היפים והגסים כאחד הביע גם חרדה וגם זעם. במרוצת השיחות, אשר שוחח עמה המיסטר הוישם, נוכח לדעת, כי אף-על-פי שלפי תכונת רוחה היתה נוֹחָה להתלהב ולהתרגש והיתה מתנהגת בחֻצְפָּה וגסות-הרוח, בכל זאת לא היתה לא פִקַחַת אף לא אמיצת-לב, כפי שאפשר היה לְדַמּוֹת לפי מַרְאֶהָ החִיצוֹן. לפרקים נראתה כמדֻכּאה ממצב הדברים, אשר הכניסה את צוארה בהם. נראה היה, כי היא לא פִללה למצֹא התנגדות כזו לרצונה.

– נִכָּר הדבר, – אמר עורך-הדין אל המיסטריס ארוֹל, – כי היא הנֶה אחת הנשים קַלּוֹת-הדעת הַמְשָׂרְכוֹת דרכּי חייהן. אין לה שום השכּלה ואינה מְחֻנָּכה בשום פנים ולא הסכּינה כלל לבֹא בדברים עם אנשים כמונו וּלְהִדַּמּוֹת אלינו באיזה ענין שהוא. היא אינה יודעת, מה עליה לעשות. בִּקּוּרָהּ בָּארמון דִּכֵּא את רוחה. היא הִשְׁתּוֹלְלָה בחמתה, אבל ביחד עם זאת היתה גם מְדֻכָּאָה. הגרף מאן לקבּל את פניה, ואולם אנכי יְעַצְתִּיו, שילך אתי אל בית-המלון, ששם היא מתגוררת. כאשר ראתה אותו נכנס החדרה, חָוְרוּ פניה, אף-על-פי שתכף ומיד פרצה בשצף קצף והיתה מְאַיֶּמֶת ומתחננת בִּנְשִׁימָה אֶחָת.

ואמנם כאשר פָּסַע הגרף ונכנס אל החדר, עמד תחתיו בכל מלֹא-קומתו, קומת אציל נְשוּא-פנים, ויסתכל בָאשה מתחת לגבּות-עיניו העבֻתּוֹת, מבּלי אשר הואיל להוציא אף מלה אחת מפיו. הוא רק התבונן אליה מכף רגלה ועד קדקדה, כאשר יתבונן האיש אל איזה דבר מְעַנְיֵן המעורר בקרבו גֹּעַל-נָפֶשׁ. הוא נתן אותה לדבּר ולהתחנן, מבלי אשר השמיע אף מלה אחת, ואז אמר:

– אתּ אומרת, כי הנֵך אשת בני הבּכור. אם אמת הדבר הזה ואם ההוכחות שישנן בידך אמִתּוֹת אף הן, או אז עומד החֹק לימינך. במקרה הזה בנך הוא הלורד פונטלרוי. הענין יִבָּחֵן וְיֵחָקֵר עד היסוד בו, בזאת תוכלי להיות בטוחה. אם יש יסוד לתביעותיך, אז תִּמָּלֶאנה כל דרישותיך. ואולם כל עוד חי אני איני רוצה לראות לא אותך ולא את בנֵך. דַּיָּהּ לְצָרָה בְשַׁעְתָּהּ, כשֶתָּבואי לִתְפּוס את מקומך אחרי מותי. אַתּ הנֵך בְּרִיָּה מאותו המין, אשר יכֹל הייתי לְשַׁעֵר מראש, כי בך יבחר בני בויס.

ואז פנה אליה עֹרֶף וַיִּפְסַע ויצא את החדר כִּלְעֻמַּת שבּא.

כעבור ימים מספּר והמיסטריס ארול יושבת בבֹּקר אל שלחן-הכתיבה בחדר-העבודה הקטן שלה, והנה הֻגַּד לה, כי איש בא לבַקר אותה. מראה פני המשרתת, אשר הביאה את הידיעה, הביע את התרגשות לבה; עיניה היו פקוחות לרוָחה ומלֵאות תִּמָּהוֹן, ובהיותה צעירה ומחוסרת-נסיון התבוננה אל גברתה מתוך חֲרָדָה וְהִשְׁתַּתְּפוּת בְּצַעַר.

– זה הוא הגרף עצמו, גברתי! – אמרה וקולה רעד בדַבּרה.

כאשר נכנסה המיסטריס ארול אל חדר-האורחים, ראתה והנה איש זקן גבה-קומה ונהדר-המראה עומד על המרבד העשוּי עור נָמֵר. פני הזקן היו יפות וזעֻמות, הַפְּרוֹפִילוֹן שלו דָמָה למראה הנשר, שְׂפָמוֹ ארֹך ולבן ומבּט-עיניו חודר וקשה.

– כמדֻמני המיסטריס ארול? – אמר.

– המיסטריס ארול, – ענתה.

– אנכי הנני הגרף איש-דורינקור, – אמר.

הוא שתק רגע אחד ומבלי דעת את נפשו הסתכל בעיניה הַנְּשׂוּאוֹת אליו. הן דמו כל-כך לעיני הילד הגדולות ומלאות אהבה, אשר ראה אותן נשוּאות אליו פעמים רבות כל-כך בכל יום ויום במרוצת מספר החדשים האחרונים, שרגש מוזר התעורר בלבו.

– הנער דומה מאד אליך, – אמר בקול מְקֻטָּע.

– כבר שמעתי את זאת כמה פעמים, מילורד, – ענתה, – ואולם שְׂמֵחָה הייתי לחשׁוב, כי הוא דומה גם לאביו.

הוא כבר ידע מפי הלידי לורידיל, כי קולה היה נעים וכל הֲלִיכוֹתֶיהָ היו צנועות מאד ומלֵאות חשיבות. נראָה, כי דבר בואו פתאם לפתע לא הביא כל מבוכה בלבה.

– כן, – אמר הגרף, – הוא דומה – אף גם – לבני. – הוא הרים את ידו לשפמו הגדול והלבן ויחל לִצְנוֹף אותו בָחֳרִי-אָף. – התדעי, – אמר, – למה באתי הֵנה?

– דברתי את המיסטר הוישם, – החלה המיסטריס ארול לדבר, – והוא סִפר לי על-דבר התביעות שהֻגשו – –

– אנכי באתי להודיעך, – אמר הגרף, – כי תֵעָשֶׂה חֲקירה ודרישה על-אדות התביעות האלה ואם אפשר יהיה לְבַטְּלָן, תִּבָּטַלְנה. באתי להודיעך, כי אנכי אָגֵן על הנער בכל תֹּקף החֹק. זכיותיו – –

הקול הרך הִפְסִיקָהוּ:

– אַל לו לקחת דבר, שאין לו זכות עליו, אפילו עם החֹק יוכל לְתִתּוֹ לו, – אמרה.

– לדאבוני לא יוכל החֹק לתת לו דבר, – אמר הגרף. – אִלו היה יכֹל, היה נותן לו. האשה הַנִּתְעָבָה הזאת ובנה –

– ודאי שהיא דואגת לו, כמו שאני דואגת לסדריק, מילורד, – אמרה המיסטריס ארול רכּוֹת. – ואם אמנם היתה אשת בּנך הבּכוֹר, או אז בנה הוא הלורד פונטלרוי, ולא בני.

כמו סדריק, כן גם היא לא ידעה בלבה כל פחד מפני הגרף, וכמו סדריק הֵישִׁירָה גם היא להביט בפניו, והוא, אשר היה כל ימיו עריץ זקן ורגיל בכך, התענג בסתר לבו על הדבר הזה. לעתים רחוקות כל-כך הֵעֵזוּ הבריות להתנגד לדעתו, עד שדרכּה להביע את דעתה בגִלוי-לב היתה בעיניו כדבר חדש מלא רֹב ענין.

– אני מְשַׁעֵר, – אמר ופניו קדרו קצת, – כי אתּ היית בוחרת, שבנך לא יהיה הגרף איש-דורינקור?

פניה הצעירים והנחמדים אָדמוּ.

– דבר יפה ונחמד עד מאד הוא להיות הגרף איש-דורינקור, מילורד, – אמרה. – אנכי יודעת זאת, ואולם עוד יותר אשתוקק, שיהיה מה שהיה אביו – איש אַמִּיץ-לב וּתְמִים-דרך ודובר תמיד אמת בלבבו.

– מה שהוא ההפך הגמור למה שהנהו אביו זקנו, הכן הוא? – אמר הוד לורדיותו בלעג מר.

– לא היה לי העֹנג לדעת את אביו זקנו, – השיבה המיסטריס⁷ ארוֹל, – ואולם אני יודעת, כי בני הקטן מאמין – – היא הפסיקה פתאם ושתקה רגע אחד, כשהיא מביטה בפניו ברוח שוקטה, ואז הוסיפה: – אני יודעת, כי סדריק אוהב אותך.

– האם היה אוהב אותי, – אמר הגרף, – אִלּוּ סִפּרתּ לו, מדוע מֵאנתי לקבל את פניך בארמון?

– לא, – ענתה המיסטריס ארול; – אני חושבת, כי אז לא היה אוהב אותך. ולכן לא חפצתי, שידע את הסבה.

– כן, – אמר מילורד בקצרה, – מעט מאד מספר הנשים, שהיו נִמְנָעוֹת מִסַּפּר לו את זאת.

הוא החל פתאם להתהלך הלוך ושוב על-פני החדר, כשהוא צוֹנֵף את שפמו ביתר עֹז מאשר עד הֵנה.

– כן, הוא אוהב אותי, – אמר, – ואנכי אוהב אותו. איני יכול לאמר, כי אהבתי איש מעודי. ואותו אני אוהב. הוא מצא חן בעיני למן הרגע הראשון. הנה זקנתי וְשַׂבְתִּי ונפשי קָצָה בחיי. הוא הוסיף לחיי דבר, שֶׁכַּדָּאִי הוא לחיות בשבילו. אנכי מתגאה בו. הייתי מוצא קֹרַת-רוח במחשבה, כי בּאחד הימים ימַלא הוא את מקומי בתור ראש המשפחה.

הוא שב ויעמוד לפני המיסטריס ארוֹל.

– איש אֻמלל אנכי, – אמר. – אמלל!

ואמנם היה מראֵהו כמראה איש אמלל. אפילו יהירותו לא עצרה כֹח להוסיף עֹז וְחֹזֶק לקולו וּלְהָנִיא את ידיו מֵרְעֹד. ורגע אחד כמעט אשר נדמה, כי עיניו הזעֻמות, המעמיקות לשבת בחוֹריהן, מלאו דמעות.

– אפשר שיען אשר אמלל אנכי, לכן סַרְתִּי אליך, – אמר ויבּט אליה בעינים מבריקות. – רגיל הייתי לשנֹא אותך; קַנֵּא קנאתי בך. אותו הענין הרע וְהַמַּחְפִּיר שִׁנָּה את רוחי. אחרי ראותי את זוֹ האשה הנתעבה, האומרת על עצמה, שהיא אשת בני בֶּוִיס, הרגשתי בנפשי באמת ובתמים, כי מראה פנַיך ימציא רְוָחָה ללבי. הייתי שוטה זקן וְעִקֵּשׁ, ואני יודע, כי נהגתי בך שלא כהוגן. אתּ דומה אל הנער, והנער הוא הענין הראש והראשון בחיי. איש אמלל אנכי, והנה סרתי אליך אך יען אשר דומה אתּ אל הנער, והוא דואג לך, ואני דואג לו. הֵיטִיבִי להתנהג עמי ככל אשר תוכלי, בעבוּר בְנֵך.

הוא דבר את כל הדברים האלה בקולו הקשה וכמעט גס, ואולם ביחד עם זה היה מראֵהו מְדֻכָּא כל-כך, שדבריו נגעו עד לבה של המיסטריס ארול. היא נגשה וְהִתִּיקָה אליו כסא רך.

– אנא, הוֹאל-נא לשבת, – אמרה בקולה הרך והנעים. – אתה הִרְבֵּיתָ כל-כך להתרגש וּלְהִצְטַעֵר, עד אשר עָיַפְתָּ, ועליך לֶאֱזור את כל שארית כחותיך.

הוא לא הסכּין לשמוע דברים רכּים כאלה ולראות איש הדואג לנפשו בדרך פשוטה ועדינה כזוּ, כאשר לא הסכין לשמוע התנגדות לדעתו. שוב עלה על לבו זֵכֶר “הנער”, והוא עשה כאשר בקשה אותו. אפשר הדבר, כי מַפַּח-נפשו ואסונו הועילו לִבְלוֹם את רוחו; אלמלא היה אמלל, היה מוסיף לשנֹא אותה, ואולם עכשו מצא בה רְוָחָה לנפשו בכלל היה מתענג עתה על כל דבר, אשר היה בעיניו ההפך מהלידי פונטלרוי; ובפרט שפני האשה הזאת וקולה היו נעימים כל-כך, וכל דבריה והליכותיה מלאו חשיבות. עוד מעט וקסם הַיִּתְרוֹנוֹת האלה השפּיע עליו לטובה, עָגְמַת-נפשו התמעטה והוא הוסיף לדבר את דבריו.

– עַל-כָּל-פָּנִים, – אמר, – אֶל הנער יוּשַׂם לֵב, לבל יחסר לו דבר ולמען בַּצֵּר את עֶמְדָּתוֹ, גם עתה וגם בימים הבאים.

לפני צאתו התבונן על סביביו אל החדר.

– המוצא הבית הזה חן בעינַיך? – שאל.

– מאד, מאד, – ענתה.

– זה הוא חדר נחמד, – אמר. – האם תהיה לי הרשות לשוב הֵנה ולהוסיף לדבּר על הענין?

– בכל עת אשר תחשק נפשך, מילורד, – השיבה.

ואז יצא וילך אל מרכבתו ויסע מזה, ותומס והֶנרי, שישבו בראש העגלה, כמעט שהיו נדהמים למראֵה השִנוי הזה, שהתחולל במצב הענין.

 

פרק יג. דִּיק חָשׁ לְעֶזְרָה.    🔗

מובן הדבר, כי מִיַּד אחרי אשר ספרו העתונים האנגלים את המעשה בלורד פונטלרוי ותֵארו את מצבו הקשה של הגרף איש-דורינקוּר, מהרו גם העתונים האמריקאים לספר את המעשה הזה. ואמנם היה המעשה מעַנין יותר מדי, שיעברו עליו בשתיקה, ולכן הרבּו לדבר בו. וכֹה רַבּוּ הַנּוּסְחָאוֹת השונות של הספור הזה, שכּדאי היה לקנות את כל העתונים וּלְהַשְׁווֹתָם זה לזה. המיסטר הובּס הִרבה כל-כך לקרֹא בענין זה, עד שדעתו התבּלבּלה לגמרי. עתון אחד תֵּאֵר את סדריק ידידו הצעיר בתור ילד הַנִּשָּׂא על כַּפַּיִם – ועתון שני תאר אותו בתור סטוּדנט צעיר של האוּניברסיטה האוקספורדית, והוא מכֻבָּד מאד על הבּריות וּמִצְטַיֵּן בכתיבת פוֹאֶמּוֹת בִּלְשׁוֹן יָוָן; עתון אחד ספּר, כי הוא אֵרשׂ לו לכלה לֵידִי אחת, יְפֵהפִיָּה מְהֻלָּלָה, והיא בת נסיך, ועתון שני ספר, כי הוא כבר היה נָשׂוּי; הדבר היחידי האמתי, שלא סֻפַּר, היה דבַר היותו נער קטן העומד בשנה השמינית לימי חייו ולו רגלים יפות ושערות מתֻלתּלוֹת. עתון אחד ספר, כי הוא לא היה כלל שְׁאֵר-בּשׂרו של הגרף איש-דורינקור, כי אם רַמאי קטן, שהיה מוכר עתונים והיה ישן ברחובות ניו-יורק, עד אשר צָדָה אמו בְרֶשֶׁת נְכָלֶיהָ את עורך-הדין של משפחת הגרף איש-דורינקור, אשר בא לאמריקה לבקש את יורשו של הגרף. אחרי-כן הרבו לתאר את הלורד פונטלרוי החדש ואת אמו. בכמה מן העתונים תֹּאֲרָה כמו צוֹעֲנִית, בכמה מהם – כִּמְשַׂחֶקֶת על הַבָּמָה, ויש מן העתונים, אשר תֵּאֲרוּהָ כאשה סְפָרַדִית יְפֵהפִיָּה; ואולם כל העתונים הסכּימו לדבר אחד, כי הגרף איש-דורינקור היה שׂוֹנְאָהּ בנפש ולא רצה להודות בבנה, אִלּוּ היתה לו האפשרות לכך; ואחרי אשר נמצאה איזוֹ מִגְרַעַת קַלָּה בַּתְּעֻדּוֹת אשר הגישה, הנה יש לשַער, כי עתיד להיות משפט גדול בענין זה, אשר יהיה מְעַנְיֵן הרבה יותר מכל המשפטים אשר היו מעולם ועד היום הזה. המיסטר הובּס היה קורא את העתונים, עד שראשו סְחַרְחַר, ובערב היה הוא ודיק משוחחים בענין זה. הם למדו לדעת, עד כמה נכבּד הוא איש כַּגרף איש-דורינקור, ומה גדול הוא רכושו, ומה רבו נכָסָיו, ומה יפה ונהדר היה הארמון, שבו חי; וככל אשר הרבו לרכּשׁ להם ידיעות, כן גדלה התרגשות לבם.

– מִן הַצּרֶך הוא לעשות דבר-מה לרַוְחתו ולישועתו. – אמר המיסטר הובּס.

ואולם לַאֲמִתּוֹ של דבר לא היה ביכלתם לעשות שום דבר, אלא לכתוב מכתבים לסדריק ולהבטיחֵהו על ידידותם וחבתם. הם כתבו את המכתבים האלה מיד אחרי שנודעו להם כל החדשות; ואחרי אשר כתבו אותם, מסרו אותם לקריאה איש לרעהו.

ואלה הדברים אשר קרא המיסטר הובּס במכתבו של דיק:

ידיד יקר! אנחי קִבַּלְטִי את מִחְטָבְךָ וגם המיסטר הובס קבל מחטב ממך אנַכְנו מצטַאַרים עד מאד קִי בָה הקץ לאשרך ואנכנו אומרים לך התחזק והתאמץ קְחָל אשר טוּחַל ואל-נא טִטֵּן לאיש להתגבר עליך. קוּלם הם חבורת גנבים וחמסנים והם יבוזו את כל אשר לך אם לא טַבּיט עליהם בשבע עינים. ואולם יתר מזה אני רוצה לאמר לך, כי אנחי לא שָׁחַחְטִי את כל אשר עשית בשבילי. ואם אין לך דרך אחרת שוב נָה הנה ותהיה לשֻׁטָּפי בעסק שלי. העסק טוב מאד ואנחי אדאג לבלי יעוּנה לך כל רָה. ינסה-נָה מי-שהוא לנגוע בך ואז יהיה לו עסק אִם הַפֶּרְפֵיסוֹר דיק טִפּטוֹן ולעת-עַטָה אין כל חדש יותר.

דיק".

ואלה הדברים אשר קרא דיק במכתבו של המיסטר הובס:

״סיר יקר! מכתבך הגיע לידי ולפי דעתי העֵסק ביש. אני משַׁער, כי כל הדברים האלה הם נִכְלֵי-עָרְמָה ומפני הרמאים עליך להיות זָהִיר וְנִזְהָר עד מאד. והנה אני כותב לך, כדי לאמר לך שני דברים. אנכי אַעֲיֵּן בדבר ואראה את אשר עלי לעשות. יהי-נא לבך סמוך ובטוח ואני אסור לעורך-דין ואעשה את כל אשר יהיה ביכָלתי. ואם יקרה הרע מכּל ומספר הגרפים יהיה אצלכם רב יותר מדי, הנה נכון לך מקום אתי כשֻתָּף במסחר סחורות המושבות כאשר תגדל למדי ותמצא גם בית וגם ידיד אוהב בידידך הנאמן

סילַס הוֹבּס"

– טוב אפוא, – אמר המיסטר הובּס, – אנחנו שנינו נדאג לו, אם הוא לא יוכל להיות גרף.

– כן הוא הדבר, – אמר דיק. – אנחנו נעמוד לימינו. חי נפשי, כי אוהב אנכי את הנער הזה מאין כמֹהו.

בבֹקר יום המחרת גדלה השתוממותו של אחד האנשים, שהיו סָרִים לדיק לְגָהֵץ את מִנְעֲלֵיהֶם. זה היה עורך-דין צעיר, אשר אך זה הֲחִלּוֹ לשמש בתור עורך-דין; הוא היה עני ככל עורך-דין צעיר, אבל איש חרוץ ומלא מרץ, אשר הצטַיֵּן בשכלו החריף ובתכונתו הַמְּצֻיָּנָה. לִשְׁכָּתו הקטנה נמצאה במקום סמוך למקום עמדת דִיק, ובכל בֹּקר ובֹקר היה דיק מגהץ את מנעליו, ואם כי לא הרבו להחליף דברים ביניהם, הנה שמע דיק תמיד מפיו איזה דבַר-חִבּה או מַהֲתַלָּה יפה.

בבֹקר הנפלא ההוא, בעת שִׂימוֹ את רגלו על ההדום, החזיק בידו עתון מְצֻיָּר, אשר בו נמצאו תמונות אנשים ודברים מְצֻיָּנִים. הוא אך זה כִלָּה לְעַיֵּן בו, וכאשר גמר דיק לשפשף את נעליו, הושיט לו עורך-הדין את העתון.

– הנה עתון בשבילך, דיק, – אמר; – אתה תוכל לְעַיֵּן בו בעת שבתך לאכול את ארוחת-הבֹקר. יש בו תמונת ארמון אנגלי ותמונה של כַּלָּתו של גרף אנגלי. אשה צעירה ויפה, בעלת שערות נהדרות, ואומרים, שהיא חוללה שאון רב. עליך לבקש את קרבת האצילים רָמֵי-המעלה, דיק. נַסֵּה-נא בפעם הראשונה להתוַדע אל הוד מעלתו הגרף איש-דורינקור ואל הלֵידי פונטלרוי. הנה כי כן! אבל מה זה היה לך?

התמונות שהזכיר נמצאו על העמוד הראשון של העתון, ודיק הסתכל באחת מהן, כשעיניו ופיו פתוחים לרוָחה, ופניו הָרָזִים חָוְרוּ עד מאד מרב התרגשות לבו.

– כמה עלי לשלם לך, דיק? – אמר האיש הצעיר. – מה זה הִדְהִים אותך כל-כך?

ואמנם הסתכל דיק בַּתּמונה כאִלו קרה דבר-מה אָיוֹם. הוא הורה באצבעו על התמונה, שתחתיה היו כתובים הדברים:

״אֵם הָעוֹרֵר (הלידי פונטלרוי)".

זו היתה אשה יפה בעלת עינים גדולות, וקְוֻצּוֹת-שֵׂעָר שחורות ועבֻתּוֹת עוטרות מסביב לראשה.

– הנה! – אמר דיק. – הנה אני מֵיטיב לדעת אותה מאשר אדע אותך.

האיש הצעיר פרץ בצחוק.

– אֵיפֹה פגשת אותה, דיק? – אמר. – בניוּ-פּוֹרְט? או בשעת נסיעתך האחרונה לפריז?

ואולם הַמַּהֲתַלּוֹת לא לקחו עתה את לב דיק. הוא החל לאסוף את הַמִּבְרָשׁוֹת ואת שאר כליו, כאִלּוּ היה לו עסק נחוץ הדוחה לעת-עתה את מלאכתו זו.

– מי מִלֵּל ומי פִּלֵּל! – אמר. – אנכי יודע אותה! הבֹקר לא אוסיף עוד לעבוד.

ולא עברו חמשה רגעים והנה הוא כבר ממהר לרוץ ברחובות בדרכו אל המיסטר הובּס ואל חנותו אשר בקרן-הרחוב. המיסטר הובּס כמעט אשר לא האמין למראה עיניו בעת הביטו מעבר לשלחן-חנותו וראותו את דיק מתפרץ החנותה ובידו איזה עתון. הנער מהר לרוץ כל-כך, שלא נותרה נשמה באפו, וכמעט שלא היה בו הַדִּבֵּר בעת פָרְשׂוֹ את העתון על שלחן-החנות.

– הֵילוֹ! – קרא המיסטר הובּס. – הֵילו! מה זה הֵבאת הֵנה?

– הבּט-נא בזה! – דבּר דיק כל עוד רוח בו. – ראה-נא את תמונת האשה הזאת! הבּט נא וראה! היא אינה אצילה, היא לַאו: – בשצף קצף: – היא אינה אשתו של לורד. הָרְגֵנִי-נא הָרֹג, אם זו אינה

מִינָה – מינה. אנכי הייתי מכיר אותה בכל מקום, וגם בֶּן יַכִּירנה. תוכל לשאֹל את פיו.

המיסטר הובּס נפל על כסאו.

– אנכי ידעתי, כי זו היא תחבֻּלת מרמה, – אמר. – אנכי ידעתי את זאת; וכל זה עשו לו, מפני שהוא אמריקאי!

– עשו לו! – צעק דיק בגֹעל-נפשו. – היא עשתה זאת, הנה מי הוא האשם כַּאן בַּכֹּל. היא ידעה תמיד לרקֹם מזִמות ותחבֻּלות ערמה. והנה מה שעלה על דעתי ברגע ראותי את התמונה. כי הנה באחד העתונים, אשר קראנו יחדו, סֻפְּרוּ דברים אחדים על-אדות הנער, ושם היה כתוב לאמר, כי יש לו צַלֶּקֶת על סַנְטֵרוֹ. ועכשו חַבֵּר-נא את שני הדברים האלה יחדו – הנה היא והנה הצלקת אשר על סנטרו! ובכן הנער הזה הנהו לורד כמו שאני הנני לורד! בנו של בֶּן הנהו – וזו היא הצלקת אשר נשארה לו מן הפצע שנפצע בעת השליכה קערה עלי.

הפרופיסור דיק טִפּטון היה מעולם נער חָרִיף, וההכרח להשתכר למחיתו ברחובות של כרך גדול חִדֵּד את שכלו עוד יותר. הוא למד להבּיט תמיד בשבע עינים וְלִשקול כל דבר היטב בדעתו, ויש להודות, כי הפעם נהנה הנאה גדולה מהתרגשות לבו ומקֹצר-רוחו. אִלּוּ היה יכֹל הלורד פונטלרוי הקטן להבּיט הבּקר אל תוך החנות, בודאי שהיה מתענין מאד, ואפילו אם נועדו כל הוכוחים והתחבלות לַחֲתוךְ את גורלו של נער אחר, ולא גורלו הוא.

המיסטר הובּס כמעט אשר כרע נפל תחת סֵבֶל רגש הָאַחֲרַיּוּת שהרגיש על עצמו, ודיק היה מלא מרץ וחריצות רבה. הוא החל לִכְתּוב מכתב לבֶן וְגָזַר את התמונה מתוך העתּוֹן וְשָׂם אותה בתוך המכתב, והמיסטר הובּס כתב מכתב אחד לסדריק ומכתב אחד לַגרף. הם עודם עוסקים בכתיבת המכתבים, והנה באה מחשבה חדשה בלב דיק.

– התראה, – אמר, – האיש, אשר נתן לי את העתון, הלא עורך-דין הנהו. הבה נשאל-נא את פיו, מה עלינו לעשות. עורכי-הדין יודעים הכּל.

המחשבה הזאת מצאה חן רב בעיני הוֹבּס והוא השתומם על כִּשְרוֹן-הָעֲסָקִים אשר לדיק.

– אמנם כן הוא, – השיב. – הענין הזה זָקוּק לעורכי-דין.

והוא עזב את חנותו תחת השגחת ממלא-מקומו וימהר לִלְבּושׁ את מעילו ויצא עם דיק אל טַבּוּר העיר, ועוד מעט ושניהם ספרו את הספור הרומנטי בלשְׁכָּתוֹ של המיסטר הַרִיסוֹן, לְתִמְהוֹנוֹ הגדול של האיש הצעיר.

אלמלא היה עורך-דין צעיר מאד, הנכון לקבל על עצמו כל ענין ומשפט, ושעתו פְנוּיָה לְמַדַּי, או אז אפשר שלא היה מתענין כל-כך בַּדברים אשר ספרו לו, יען כי כל דבריהם היו מוזרים ומשֻנִּים עד מאד; ואולם יד המקרה היתה בזה, כי היה זקוק מאד לאיזה ענין, ולאשרו ידע את דיק, ודיק ידע לסַפּר את ספורו בדברים מסֻדרים וברורים כל צרכּם.

– והואל-נא, – אמר המיסטר הובּס, – לאמר לי, מה הוא מחיר שַׁעֲתְּךָ, ועַיֵּן-נא בענין הזה וברר אותו היטב, ואני אשלם לך כאשר תָּשִׂים עלי, אנכי – סִילַס הוֹבּס, חנות לְמִמְכַּר יְרָקוֹת וּמַעֲדַנֵּי המושבות, בקרן הרחוב הלבן.

– טוֹב, – אמר המיסטר הַרִיסוֹן, – הרי זה ענין נכבּד עד מאד, אם יַצליח, והוא יהיה נכבּד בשבילי כמו בשביל הלורד פונטלרוי; על-כל-פנים אם לא יועיל הדבר הנה גם לא יַזיק לַחֲקור אותו כהוגן. כמדֻמני, כי התעוררו שם איזה ספֵקות בנוגע לילד. האשה סָתְרָה את דברי עצמה באיזו מהודעותיה על-אדות מספר שנותיו, ומשום זה נתעורר חשד. ראשית-כּל יש לכתוב מכתבים לאחיו של דיק ולעורך-הדין אשר למשפחת הגרף איש-דורינקור.

ועוד טרם שקעה השמש ביום ההוא נכתבו שני מכתבים ונשלחו לשני עֲבָרִים שונים – האחד יצא מחוֹף ניו-יורק באנית-קִטּוֹר של הַפּוֹסְטָה ומהר בדרכו לאנגליה, והמכתב השני דָהַר במסע הפוסטה והאורחים לקליפורניה. והמכתב הראשון היה שלוח לת. הוישם, והשני לבִנְיָמִין טִפְּטוֹן.

ואחרי שנסגרה החנות בּערב היום ההוא, ישבו המיסטר הובּס ודיק בחדר הסמוך וישוחחו עד חצות הלילה.

 

פרק יד. פָּנִים אֶל פָּנִים.    🔗

יֵשׁ אשר נִתְפַּלֵּא, עד מה קצר הזמן, בו יְאָרְעוּ כמה וכמה מאורעות נפלאים. הן כנראה אך במרוצת רגעים מספר נשתנה כל גורלו של הנער הקטן, שהיה יושב על הכסא הגבֹה בחנותו של המיסטר הובּס ומנענע ברגליו האדֻמות, ומנער עני, שהיה חי את חייו הכי פשוטים ברחוב שקט בניו-יורק, נהפך ויהי לאציל אנגלי, העתיד לרשת תֹאר הגרף ואחֻזות נהדרות. והן עברו אך רגעים אחדים, כנראה, והאציל האנגלי נהפך שוב ויהי לרמאי קטן, אשר בידו אין פְּרוּטָה לְפוֹרְטָה, ואין לו שום זכוּת על כל אותם היְקָר והתפארת, שהוא נֶהֱנֶה מהם. וכמה שלא יהיה הדבר זר ומתמיה בעינינו, הנה דרוש היה זמן פחוֹת מאשר אפשר היה לשַער מראש, כדי לְסַבֵּב שוּב את פני כל הדברים ולהשיב לו את כל אשר עמד בסכנה להפסיד.

אך זמן קצר היה דרוש לזה, יען כי האשה, אשר קראה לעצמה בשם הלידי פונטלרוי, לא היתה כלל פִּקַחַת כל-כך, כמו שהיתה רָעַת-לב; וכאשר הִקִּיף אותה המיסטר הוישם בשאלות על-דבר נשׂוּאיה ועל-אדות בנה, סָתְרָה בעצמה את דבריה פעם או שתים ובזה עוררה חשד בלבו; ואז עֲזָבַתָּה מנוחת-נפשה והיא החלה להתרגש ולהתקצף, וְכֵיוָן שבּאה לכלל כעס, באה עוד יותר לכלל טעות והוסיפה לגַלות בעצמה את תַּרְמִיתָהּ. כל הסתירות שבדבריה נגעו בענין בנה, כי הנה לא היה שום ספק בדבר, כי היא היתה נשׂוּאה לבֶויס, הלורד פונטלרוי, וכי היא התקוקטה עמו והוא שִלֵּם לה ממון, למען אשר תִּפָּרֵד מעליו; ואולם המיסטר הוישם נוכח לדעת, כי ספורה, אשר ספּרה על-אדות בנה, כי הוא נולד בחלק ידוע מחלקי העיר לנדון, היה כֻּלו כזב ושקר; ובעוד הם כלם עומדים בעצם התרגשותם לרגלי התגלות הדבר הזה, והנה הגיע מכתבו של עורך-הדין הצעיר שבניו-יורק, ואף גם מכתבו של המיסטר הובּס.

מה נהדר היה אותו הערב, בו הגיעו המכתבים האלה, והמיסטר הוישם והגרף ישבו בחדר-הספרים וְנוֹעֲצוּ על צְפוּנוֹתֵיהֶם!

– אחרי שלש השיחות הראשונות, אשר שוחחתי עמה, – אמר המיסטר הוישם, – התעורר חשד חזק בלבי. נראה היה לי, כי הנער גדול בשנים מאשר אמרה היא, והיא היתה מִשְׁתַּמֶּטֶת לדבּר על זמן הֻלַּדְתּוֹ והיתה מתאמצת לְטַשְׁטֵשׁ את התשובה על השאלה הזאת. הספור שהמכתבים האלה מספּרים מַתְאִים כֻּלּוֹ לכמה וכמה מֵחֲשָׁדָי. לפי דעתי טוב יהיה לנו, אשר נקרא ראשית-כּל על-פי הטלגרף לשני האחים טִפְּטוֹן האלה, שימהרו לבוא הֵנה, ולה לא נגיד דבר, כי אם נַעֲמִידָהּ פנים אל פנים אִתם, בעת אשר לא תְפַלֵּל לזה כלל. סוף-סוף אינה אלא רַמָּאית, שאינה יודעת לְכַלְכֵּל דבריה במשפט. לפי דעתי תִבָּהֵל וְתִתְבַּלְבֵּל עד מאד למַרְאֵיהֶם, ואז תְּגַלֶּה בעצמה תכף ומיד את כל תרמיתה.

וכך הֲוָה. לה לא אמרו דבר, והמיסטר הוישם הרחיק כל חשד מלבה בהוסיפו לשוחח עמה מזמן לזמן ובהבטיחו לה, כי הוא בודק ומברר את תְּעֻדּוֹתֶיהָ; ואמנם היא החלה להרגיש את עצמה בטוחה כל-כך, שלבּה גַּס בה עד מאד והיא החֵלה להתנהג בחצְפּה יתֵרה, כפי שאפשר היה לשַעֵר מראש.

ואולם בבקר לא עָבת אחד, כשישבה בבית-המלון שבדורינקור, והיא רוֹקֶמֶת תחבֻּלות ומזמות בסתר לבה, הודיעוּה את דבר בואו של המיסטר הוישם; וכאשר נכנס החדרה, הנה לוּוּ אותו לא פחות מעוד שלשה אנשים – האחד היה נער בעל פנים חַדּים, והשני היה איש צעיר לימים גבה-קומה, והשלישי היה הגרף איש-דורינקור.

היא קפצה על רגליה וקריאת בּהָלָה התפרצה מפיה. הצעקה הֵגִיחה מגרונה עוד בטרם הספיקה לעצר בעדה. היא היתה בטוחה בלבה, כי האנשים האלה נמצאים במרחק אלפי מלּים מזה, אם בכלל עלה זֵכֶר האנשים האלה על לבה זה ימים ושנים. היא לא פִללה עוד לשוב ולראות את פניהם. יש להודות, כי דיק הֶעֱוָה את פניו הַעֲוָיָה מְשֻׁנָּה למראֵה פניה.

– הֵילוֹ, מינה! – אמר.

האיש הצעיר גבה-הקומה – שהיה בֶּן – עמד עוד רגע אחד דוּמָם והסתכל בה.

– התדע אותה? – שאל המיסטר הוישם ויעבֵר את מבּט עיניו המבריקות מזה לזו.

– כן, – אמר בן, – אני יודע אותה והיא יודעת אותי.

והוא פנה לה ערף ויגש אל החלון ויבט בעדו, כאִלו גם מראֵה פניה היה שָׂנוּא עליו, ואמנם כן היה הדבר באמת. וכראות האשה, כי נפלה בפח וכי נגלתה כל תרמיתה, חדלה לגמרי למשול ברוחה ותשתולל בשצף קצפה, כאשר הסכינו בֶן ודיק לראות אותה לפנים כמה וכמה פעמים. דיק הוסיף לְהַעֲווֹת את פניו בעת הסתכלו בה ובעת שמעו את כל כִּנּוּיֵי הַגְּנַאי שקראה להם ואת כל הָאִיּוּמִים שֶׁאִיְּמָה עליהם ואולם בֶּן לא פנה אליה ולא הביט בה.

– אנכי נכון להִשָּׁבע בבית-המשפט, כי זו היא, – אמר אל המיסטר הוישם, – וכמו כן נכון אני להביא תְרֵיסָר עדים אחרים, אשר יאשרו את דברי. אביה הוא איש הָגוּן, אף-על-פי שהוא עומד בשפל המדרגה בעולם הזה. אִמָּהּ היתה דומה אליה בכּל. היא מתה, אבל אביה עודנו חי, והוא יְשַׁר-לב למדי, למען אשר יִתְבַּיֵּשׁ בּה. הוא יגיד לכם, מי היא ואם נִשְּׂאָה לי לאשה או לאו.

ופתאם אִמֵּץ את ידיו ויפן אליה.

– איפה הוא הילד? – שאל. – הוא ילך עתה אתי! מעתה לא יוסיף עוד לדעתך, ואף אני לא אוסיף עוד לדעתך!

ואך יצאו הדברים האלה מפיו, והנה נפתחה קצת הדלת אל חדר-המטות הסמוך, והנער, אשר הקולות והצעקות משכו את תְּשׂוּמת-לבו, הֵצִיץ בעדה. הוא לא היה נער יפה, אבל על פניו היה שפוך חֵן-מָה, והוא דָמָה כֻלו לאביו בֶּן, מה שנראה היה לכל המתבונן אליהם, והנה גם נראתה על סנטרו הַצַּלֶּקֶת בעלת שלש הקצוות.

בֶּן נגש אליו וַיִתְפּשהו בידו, וידו הוא רעדה.

– כן, – אמר, – נכון אני לְהִשָּׁבע גם עליו, כי בני הוא. תום, – אמר אל הנער הקטן, – אנכי אביך; באתי לקחתך מזה. איפה היא מצנפתך?

– הנער הֶרְאָה את המצנפת, שהיתה מֻנָּחָה על כסא. נראה היה, כי הוא שמח לשמוע, כי יקחוהו מזה. הוא הסכין כל-כך למקרים מוזרים ונפלאים, שלא התפלא כלל לשמוע מפי איש זר, כי אביו הנהו. למִימי ילדותו היה חי במקום אחד ידוע, ולפני חדשים אחדים באה שמה האשה הזאת ותודיעֵהו פתאם, כי אמו הנֶּהָ, אבל הוא לא חִבֵּב אותה כלל, ולכן היה שמח לְהִפָּרֵד ממנה. בן לקח את מצנפתו ושם את פניו אל הדלת.

– אם אדוני יִצְטָרֵךְ לי, – אמר אל המיסטר הוישם, – הלא יֵדע אֵיפה ימצאני.

הוא יצא את החדר באחזו ביד הילד ולא הֵעִיף עוד עין בָּאשה. היא הוסיפה עוד להשתולל בקצפה, והגרף התבונן אליה מתוך שַׁלְוַת-נפש בעד משקפיו, אשר שָׂם ברוח שוקטה על חֹטם-הנשר האצילי שלו.

– רב לך, רב לך, גברתי, – אמר המיסטר הוישם.– כל הדברים האלה לא יועילו לך כלום. אם אינֵך רוצָה לְהִסָּגֵר בבית-הכּלא, עליך להרגיע את נפשֵׁך.

הוא דבר את הדברים האלה בקול של איש-מעשה סֶרְיוֹזי, והאשה, אשר הרגישה כנראה מדבריו, כי אין טוב לה מאשר לסור מדרכם וּלְהִמָּלֵט על נפשה, זָרְקָה בו מבט פראי ותמהר לַחֲלוף על פניו אל החדר הסמוך ואת הדלת סגרה אחריה.

– היא לא תוסיף עוד לְהַחֲרִידֵנוּ, – אמר המיסטר הוישם.

והוא צדק בדבריו; כי עוד באותו לילה עזבה את בית-המלון שבדורינקור ותסע מזה במסע היוצא ללנדון, ומאז לא הוסיפו עוד לראות את פניה.

* * *

כאשר יצא הגרף את החדר אחרי הדברים האלה, מהר לגשת אל מרכבתו.

– לקאוּרט-לודג', – אמר לתומס.

– לקאוּרט-לודג', – אמר תומס אל הרַכּב בעת עלותו לשבת על-ידו, – ויכל תוכל לסמוך על דברי, כי מצב הדברים השתנה לגמרי.

כאשר עמדה העגלה בּקאורט-לודג', נמצא סדריק בחדר-האורחים ביחד עם אמו.

הגרף נכנס מבלי אשר הודיעוה בתחלה את דבַר בואו. מראֵהו היה כאלו גבהה קומתו עוד יותר וכאלו נעשה צעיר משהיה בכמה וכמה שנים. עיניו הַמַּעֲמִיקות לשבת בחוריהן התנוצצו.

– אֵיפה, – אמר, – איפה הוא הלורד פונטלרוי?

המיסטריס ארול יצאה לקראתו ואַדמוּמית עלתה בלחייה.

– ובכן אמנם הנֵהו הלורד פונטלרוי? – שאלה. – האף אֻמנם?

הגרף שלח את ידו ויתפּושׂ את ידה.

– כן, – ענה, – הוא הגרף פונטלרוי.

אז שָׂם את ידו השנית על כתפו של סדריק.

– פונטלרוי, – אמר על-פי דרכו בקול שַׁלִּיט ובלא צֶרֶמּוֹנִיּוֹת, – שְׁאַל-נא את אמך, אֵימָתַי היא רוצה לבוא אלינו אל הארמון?

פונטלרוי חִבֵּק בזרועותיו את צַוַּאר אמו.

– לחיות אתנו יחדו! – צעק. – לחיות אתנו תמיד!

הגרף הבּיט בפני המיסטריס ארול, והמיסטריס ארול הביטה בפני הגרף. הוד לורדיותו דבּר את דבריו בְכֹבֶד-ראש גמור. הוא גמר בלבו לסדר את הענין הזה תכף ומיד, מבלי אַבֵּד זמן לַשָּׁוְא. הוא בא לידי מַסְקָנָה, כי אין טוב לו מאשר לבוא בְקִשְׁרֵי ידידות עם אֵם יורשו.

– האם בטוח אתה בלבּך בטחון שלֵם, כי אתה צָרִיךְ לי, מילורד? – אמרה המיסטריס ארול, ועל שפתיה רחפה בת-צחוקה היפה וְהָעֲדִינָה.

– בטוח אני בלבי בטחון שלֵם, – אמר בקול גס. – אנו היינו צְרִיכִים לך תמיד, אלא שהדבר לא היה ברור לנו כל צָרְכּוֹ. אנו מקוים, כי בוא תבואי.

 

פרק טו. יוֹם הֻלַּדְתּוֹ הַשְׁמִינִי.    🔗

בֶּן לקח אִתּוֹ את בנו וַיָּשב אל עסק גִּדּוּל-הבּהמות שלו בקַליפורניה, ובדרך שוּבוֹ נסע בתנאים מרֻוָּחים עד מאד. לפני צאתו לדרכו שוחח עמו המיסטר הוישם ויספר לו, כי הגרף איש-דורינקור יש את נפשו לעשות דבר-מה בשביל הילד, אשר עוד מעט קָט והוא היה ללורד פונטלרוי, ולכן גמר הגרף בנפשו, כי אך טוב יעשה, אם יכונֵן לו לעצמו עסק של גִדּוּל-בהמות וְיַפְקִיד את בֶּן למנהל העסק בתנאים טובים ונוחים לו עד מאד, ובזה יֻנַח היסוד לַעֲתִידוֹת בנו. ולכן כאשר יצא בן לדרכו, נסע בתור איש העתיד לעמוד בראש עסק של גדול-בּהמות, אשר נחשב כּאִלוּ היה עסקו שלו, ואף גם היתה לו בְנָקֵל האפשרות שיהיה העֵסק לו לעצמו בקרב הימים, ואמנם כך היה כעבור שנים מספר; ותוֹם בנו גדל ויהי לאיש צעיר, אשר אהב את אביו בכל לבו. וכה גדלו הצלחתם וְאָשְׁרָם, שבֶּן היה רגיל לאמר, כי תום המציא לו תנחומים על כל הָרָעָה שֶׁרָאָה במרוצת ימי חייו.

ואולם דיק והמיסטר הובּס – שבּא אף הוא ביחד עם האחֵרים, כדי להשגיח בעין פקוחה על מַהֲלַךְ הענינים – נִמְנְעוּ לעת-עתה משוּב לביתם. הגרף החליט לדאוג לדיק ולהמציא לו חנוך יפה והשכּלה הגונה, והמיסטר הובּס גמר בנפשו, כי אחרי אשר השאיר את חנותו תחת השגחת איש ממלא-מקומו, שאפשר לו לסמוך עליו, לכן הוא יכול להרשות לעצמו לחַכות ולראות את החגיגות, אשר נערכו לכבוד יום הֻלַּדְתּוֹ השמיני של הלורד פונטלרוי. אל החגיגות האלה הֻזמנו כל קְהַל עֲדַת החכירים ונעשו הֲכָנוֹת לַעֲרוֹךְ משתה גדול ומחולות וּמִשְׂחָקִים שונים בתוך הפרדס, ואוּרִים וּלְהָטֵי-אש בערב.

– כמו ביום הרביעי לחדש יוּלי! – אמר הלורד פונטלרוי. – מה צר לי, שיום הֻלדתי אינו חל ביום הרביעי לחדש יולי, האף אין זאת? הלא אז היינו חוגגים את שתי החגיגות ביחד.

יש להודות, כי בַּתְּחִלָּה לא גברה הידידות בין הגרף ובין המיסטר הובּס במדה שאפשר היה לְצַפּוֹת לה, בשים לב לטובתם של אצילי בריטניה. סבּת הדבר היתה, כי בין מכּריו של הגרף היה מִצְעָר מאד מספר החֶנְוָנִים, והמיסטר הובּס לא הִרבּה מעודו לעמוד בקשרי ידידות עם אנשים גרפים, ולכן לא מצאו שניהם דֵי חמר לשיחה בשעת פגישותיהם שנפגשו לעתים רחוקות. וכמו כן יש להודות, שהמיסטר הובּס היה כמעט כאיש נדהם למראה כל היקר והתפארת, אשר פונטלרוי הרגיש חובה לעצמו להראותם אותו.

מְבוֹא הַשַּׁעַר וַאֲרָיוֹת האבן ושדרות העצים עשו רֹשם ידוע בלב המיסטר הובּס מִיַּד בבוֹאו, וכאשר ראה את הארמון, ואת גני הפרחים, ואת גני-החרף, ואת הַמִּרְפָּסוֹת, ואת הַטַּוָּסִים, ואת בית-הסהר אשר מתחת לארמון, ואת כלי הַמָּגֵן, ואת המעלות הרחבות, ואת האֻרוות, ואת המשרתים הלבושים בגדי שרד, היה ממש כְּמֻכֵּה תמהון. ואולם חדר-התמונות הוא אשר הדְהִים אותו כָלָה.

– זה הוא מעין מוּזֵיאוֹן? – אמר אל פונטלרוי, כאשר הכניסהו הלז אל החדר היפה ורחב-הידים.

– ל – לא! – אמר פונטלרוי כמפקפק קצת. – אני חושב, שאין זה מוזיאון. אבי זקני אומר, כי אלה הם אֲבוֹת אֲבוֹתַי.

– כל אלה הם אבות אבותיך! – תָּמַהּ המיסטר הובּס. – האף אֻמנם כֻּלם? אכן גדולה היתה משפחתו של אֲבִי אֲבִי אָבִיךָ! האמנם גִּדֵּל וְחִנֵּך אותם כֻּלָּם?

והוא צָנַח על כסא ויתבונן על סביביו מתוך תִּמְהוֹן נפש, עד אשר הצליח הלורד פונטלרוי לְבָאֵר לו ברב עמל, כי לא כל התמונות – המכסות את הכתלים הן תמונות צֶאֱצָאֵי אֲבי אֲבִי אָבִיו.

הוא מצא לנחוץ לקרֹא לו לעזרה אף את המיסטריס מֵילוֹן, אשר ידעה את כל הפרטים על-אדות התמונות ויכלה לספר, מי הוא אשר צִיֵּר אותן ומָתַי, ואף גם הוסיפה כמה ספורים רוֹמַנְטִיִּים על-אדות הלורדים והלֵידות, אשר אותם תארו התמונות הללו. וכאשר הבין המיסטר הובס לסוף את הענין ושמע כמה מן הספורים האלה, הלך לבו שֶׁבִי לפני קֶסֶם התמונות, ואולַם-התמונות מצא חן בעיניו כמעט יותר מכל שאר הדברים; ולעתים תְּכוּפוֹת הואיל לבוא מן הכפר, ששם התגורר בבית-המלון שבדורינקור, ויבַלֶּה כחצי שעה או יותר באולם-התמונות, כשהוא מהלך אָנֶה וְאָנֶה, מסתכל בַּלֵידות וּבָאדונים המצֻיָּרים, אשר הסתכלו בו אף הם, ומֵנִיע ראשו כמעט בלי הרף.

– והם כלם היו גרפים! – היה מביע את השתוממותו, – או כדומה לזה. והנה הוא הולך להיות אחד מהם, וכל אלה לו יהיו.

בסתר לבו לא הרגיש כלל געל-נפש לגרפים ולאֹרח חייהם, כאשר שָׁער מראש, ויש לַחֲשׁושׁ שדעותיו הרֶפֻּבּליקאיות המוצקות היו מתחילות להתמוטט קצת אִלוּ היה מוסיף לחקור לדעת היטב את הארמונות ואת אֲבוֹת הָאָבוֹת ואת כל שאר הדברים הַשַּׁיָּכִים להם. על-כל-פנים באחד הימים הביע רגש נפלא, אשר איש לא פלל אליו.

– לא הייתי מתנגד כלל, אִלו הייתי בעצמי האחד מהם! – אמר, ואמנם היה הדבר הזה מצדו הֲנָחָה גדולה.

מה גדול היה אותו היום, יום הֻלדת הלורד פונטלרוי הקטן, ומה הִרבה הוד לורדיותו הצעיר להתענג ביום ההוא! מה יפה היה מראֵה הפּרדס, אשר היה מלא המון עם רב, כלם לבושים בגדי חג נהדרים, והדגלים נפנפו מעל ראשי האהלים ומעל ראש הארמון! לא היה איש אשר לא בא, אם אך היתה לו האפשרות לבוא, יען כי כל איש ואיש שמח בלבו באמת ובתמים על אשר הלורד פונטלרוי הקטן עודו כמו שהיה הלורד פונטלרוי הקטן, ובאחד הימים יהיה הוא אֲדוֹן הכּל. כל איש ואיש השתוקק לראות אותו ואת אמו היפה והחביבה, אשר כה רַבּוּ מספר ידידיה. אכן גם הגרף עצמו מצא עתה חן יותר בעיני הכּל, וכלם החלו לחַבּב אותו, יען כי הנער הקטן אהב אותו והאמין בו, ויען כי אף הוא, הגרף, רָכַש לו עתה ידידים רבּים ולבו רָחַשׁ כּבוד לאֵם יורשו. אמור אמרו, כי הוא החל אפילו לאהוב אף אותה, וכי אפשר הדבר, שבהיותו נמצא בין הוד לורדיותו הצעיר ובין אמו של הוד לורדיותו הצעיר, ישתנה הגרף בקרב הימים ויהיה לאציל זקן נְדִיב-לב, ובזה יַרבֶּה להביא אֹשר וברכה לכּל.

מה רַבּוּ המוני האנשים, אשר נראו תחת העצים וּבָאֹהָלים ועל פני כרי-הדשא! החכירים ונשי החכירים, לבושים בגדי יום-הראשון שלהם וַעֲדויים במצנפותיהם ובמטפחותיהם הֲכִי יפות; הנערות והבחורים הַנִּלוים אליהן; הילדים הצוהלים ומשתובבים ורודפים זה את זה; והנשים הזקנות הלבושות שמלות אֲדֻמּוֹת והן מפטפטות אשה עם רעותה. בתוך הארמון היו הלֵידות והגברים, אשר באו להשתתף בחגיגה ולברך את הגרף ולהתודע אל המיסטריס ארול. שם היו הלידי לוֹרִידֵל והסיר הַרִי, והסיר תּוֹמָס אֶשׁ ובנותיו, וכמובן אף המיסטר הוישם, וכמו כן היתה המיס וִיוְיַן הֶרְבֶּרט היפה, והיא היתה לבושה שמלה לבנה נחמדה ובידה שִׁמְשִׁיָּה עשויה סַלְסָלוֹת, והמון גברים עומדים בְּמַעְגָּל מסביבה לדאוג לה – אף-על-פי שכנראה מצא פונטלרוי בעיניה חן יותר מאשר הם כלם יחדו. וכאשר ראה אותה וימהר אליה וישם את זרועותיו מסביב לצוארה, חִבּקָה אותו אף היא בזרועותיה וַתִּשָּׁקֵהוּ נשיקוֹת חמות, כאלו היה אחיה הקטן האהוב עליה, ותאמר אליו:

– יקירי הלורד פונטלרוי הקטן! נערי הקטן והיקר! אני שמֵחה כל-כך! אני מאֻשרה כל-כך!

ואחרי-כן יצאה אתו לְטַיֵּל בגן, והוא הראה אותה את כל חֲמֻּדוֹתיו. ואז הוביל אותה עד למקום שם היו המיסטר הובּס ודיק, והוא אמר אליה:

– הנה זה הוא ידידי היקר, היקר, המיסטר הובּס, מיס הרבּרט, וזה הוא ידידי היקר השני דיק, אנכי ספּרתי להם, עד מה אתּ יפה, ואמרתי להם, כי הם יוכלו לראותך, כאשר תבואי ליום הֻלדתי.

והיא אִמְּצה את ידי שניהם ותעמוד ותשוחח עמהם על-פי דרכה הנחמדה, ותשאל אותם על-אדות אמריקה ועל-אדות נסיעתם וחייהם בכל עת שבתם באנגליה; ופונטלרוי עמד אז על-ידה ויסתכל בה בעינים מַעֲרִיצות, ולחייו אדמו מהתפעלות, יען כי הוא ראה והכיר, כי היא מצאה חן רב בעיני המיסטר הובּס ובעיני דיק.

– אמנם כן, – היה דיק מספר אחרי-כן בקול חוגג, – היא הנערה היפהפיה בכל הנערות שראיתי מיָמי! היא הנֶה – כן, היא הנֶה פרח ממש, הנה מה שהיא באמת, חי נפשי!

כל איש ואיש הביט אחריה בעת עברה, וכל איש ואיש הבּיט אחרי הלורד פונטלרוי הקטן. והשמש זרחה והדגלים נפנפו וְהַמִּשְׂחָקִים החלו ובני-הנעורים יצאו במחולות, וכאשר רבתה השמחה והגיעה שעת הערב, הרגיש הוד לורדיותו הקטן, כי מאֻשר הוא אֹשֶׁר אין-קץ.

כל העולם היה יפה בעיניו.

והנה היה עוד איש אחד, אשר היה מאֻשר אף הוא, – איש זקן, אשר אף-על-פי שהיה עשיר ואציל כל ימי חייו, בכל זאת לא הִרבה לבו לדעת אֹשֶׁר-אמת. והנני לאמר לכם, כי לפי דעתי הרגיש עתה את עצמו מאֻשר יותר, יען אשר היה לבו טוב מאשר היה לפנים. אמנם לא לפתע פתאם נֶהְפַּךְ לטוב במדה שהאמין פונטלרוי; ואולם סוף-סוף החל לאהוב דבר-מה, וכמה פעמים התענג בלבו בעשותו את המעשים הטובים, אשר לבו התמים והטוב של הילד עוררהו לעשותם, – וזו היתה ההתחלה. ומיום ליום הרבּתה אשת בנו למצֹא חן בעיניו. אמת הדבר, אשר דבּרו הבריות, כי הוא החל לאהוב אותה אף היא. הוא אהב לשמוע את קולה הנעים ולראות את פניה הנחמדים; ובעת שבתו על כסאו הרך היה רגיל להתבונן אליה ולשמוע בשוחחה עם בנה; ואז שמעו אזניו דברים יפים ומלאים אהבה, אשר היו חדשים בעיניו, והוא החל להשיג ולהבין את סבּת הדבר הַתָּמוּהַּ בעיניו, כי אף-על-פי שחי לו הילד ברחוב נִדָּח בניוּ-יוֹרק והיה מתרועע עם חנוָנים ועם מגהצי-מנעלים, בכל זאת היה מחֻנך יפה כל-כך ונער אמיץ-לב, עד שאין איש אשר יִתְבַּיֵּשׁ ממנו, אפילו בשעה שהאירה לו ההצלחה את פניה ועשתה אותו ליורש של מַעֲלַת גרף באנגליה החי בארמון אנגלי.

סוף-סוף היתה סִבּת הדבר פשוטה מאד, והיא, כי חי הנער בְּקִרְבַת לב טוב ואוהב, אשר הוֹרָהוּ לחשוב תמיד מחשבות טובות ולדאוג לאחרים. אפשר כי זה הוא דבר קטן מאד, אבל זה הוא הטוב מכּל. הוא לא ידע דבר על-אדות גרפים וארמונות ומוזרים היו לו לגמרי כל עניני הגדֻלה והתפארת; אבל הוא היה תמיד ראוּי לאהבה, יען כי היה תמים ואוהב. וכל מי שמגיע למדרגה זו, הֲרֵי הוא דומה כמי שנולד מלך.

כאשר התבונן אליו הגרף איש-דורינקור ביום ההוא וירא אותו מתהלך בפרדס בין המוני הנאספים, משוחח עם האנשים הידועים לו ועושה כדרכּו קִדָּה יפה לעֻמת כל הדורש בשלומו, מתרועע עם ידידיו דיק והמיסטר הובּס, או עומד בקרבת אמו או המיס הרבּרט ומקשיב לשיחותיהן, הרגיש האציל הזקן קרַת-רוח גמורה. ואולם מעולם לא גדלה קרַת-רוחו כמו בשעה שבאו עד לַגָּדוֹל בָּאֹהָלִים, ששם ישבו החשובים שֶׁבַּחֲכִירֵי אֲחֻזַּת דורינקור וְהֵטִיבוּ את לבם במשתה הגדול שנערך לכבוד היום.

ברגע ההוא והם שתו לחיים; ואחרי אשר שתו לחיי הגרף בהתפעלות מרֻבּה, כאשר לא ברכו עוד מעולם את שמו, הציעו לשתות לחיי ״הלורד פונטלרוי הקטן". ואם יש אשר היה עוד ספק בדבר, אם היה הוד לורדיותו הקטן אָהוּב על הבּריות או לא, הנה הִרְחִיק הרגע ההוא כל ספק בְּנִדּוֹן זה. מה גדול היה שְׁאוֹן הקולות וצלצול הכוסות ומחיאות הכּפּים! אלה האנשים בעלי הלב החם אהבוהו כל-כך, שהם שכחו לַעֲצור בעד רגשותיהם בפני הלֵּידוֹת והאדונים מן הארמון, אשר באו לראותם. הם הרימו הֲמוּלָה גדולה, ונשים אִמָּהִיּוֹת אחדות הבּיטו בעינים מלֵאות אהבה וְעֶדְנָה אל הנער הקטן, בַּאֲשֶׁר עמד בין אמו מעבר מזה ובין הגרף מעבר מזה, ועיניהן מלאו לַחֲלוּחִית והן אמרו אשה לרעותה:

– ברוך הוא לאלהים, זה הַתִּינוֹק הנחמד!

לב הלורד פונטלרוי הקטן מלא התפעלות. הוא עמד והצטחק והשתחוה אל הנאספים ופניו אדמו כשושנים עד לשרשי שערותיו הבּהירות.

– האם כל זה הוא עֵקב אשר יאהבוני, חֶמדתי? – אמר אל אמו. – האף אמנם, חמדתי? אני שמח כל-כך!

ואז שם הגרף את ידו על כתף הילד ויאמר אליו:

– פונטלרוי, אֱמָר נא להם, כי אתה מבּיע להם תודה בּעד טוּב-לבּם.

פונטלרוי הרים את עיניו והציץ בו ואחרי-כן באמו.

– האֻמנם עלי לאמר? – שאל והוא נבוך ומִתְבַּיֵּשׁ קצת, והיא הצטחקה, ואף גם המיס הרבּרט הצטחקה, ושתיהן נִעְנְעוּ לו בראשיהן. ואז פסע פסיעה אחת אל עֵבֶר פניו, וכל האנשים הבּיטו – מה יפים ותמימים ונחמדים היו פניו הישרים ומבּיעים אמונה – והוא הרים את קולו ככל אשר עצר כֹּח, ואז נשמע קולו, קול ילד רָן וברור וחזק:

– אני חַיָּב לכם תודה רבּה כל-כך! – אמר, – ו… ואני מקַוה, כי תיטיבו את לבּכם ביום-הֻלדתי… יען כי גם לבי אני טוב עלי מאד… ו… אנכי שמח מאד על אשר עתיד אנכי להיות גרף.. אנכי לא האמנתי בתחלה, כי ימצא הדבר הזה חן בעיני. ואולם עכשו שמח אני… ואני אוהב כל-כך את המקום הזה ואני רואה אותו יפה מאד… ו… ו… וכאשר אהיה לגרף אתאמץ להיות טוב וישר כאבי זקני.

ולקול הקריאות וּשְׁאוֹן מחיאות-הכּפים פסע אֲחוֹרַנִּית ומפּיו התפרצה אַנְחַת-רְוָחָה קלה, והוא שם את ידו ביד הגרף ויעמוד סָמוּךְ אליו, מצטחק ונשען עליו.

* * *

ובזה הנה הגענו עד סוף הספור; ואולם עוד עלי להוסיף ידיעה קטנה אחת, והיא, כי חיי האצילים הרהיבו כל-כך את לב המיסטר הובּס וכל-כך קשתה עליו הפרדה מעל ידידו הצעיר, שהוא מכר את חנותו שבקרן-הרחוב בניו-יורק וַיּשְׁתַּקֵּעַ בַּכפר האנגלי אירלבּוֹרוֹ, ששם פתח לו חנות, אשר עמדה תחת חֲסוּת הארמון, ולכן נִתְבָּרְכָה בהצלחה רבּה. ואף-על-פי שהוא והגרף לא היו עד עולם לידידים נאמנים מאד, בכל זאת תאמינו לי על דּבְרָתי, כי זה האיש הובּס נעשה בקרב הימים אֲצִילִי יותר מהגרף עצמו, והוא היה קורא בכל בּקר ובקר את “חֲדָשׁוֹת חֲצַר-הַמַּלכוּת” והיה מתענין מאד בכל עניני ״בֵּית הַלּוֹרדּים" וכעבור עשר שנים, ודיק, אשר גמר את חק לִמּוּדָיו וַיִּתְעַתֵּד לנסוע לקַליפורניה לראות את פני אָחיו, שאל את החנוָני הטוב, אם אין את נפשו לשוב לאמריקה, נענע הלז בראשו מתוך סֶרְיוֹזִיּוּת גמורה:

– לא לְהשְׁתַּקֵּעַ שמה, – אמר, – לא להשתקע שמה; עלי להיות קָרֹב אליו, למען אשר אָשִׂים עין עליו. אמנם ארץ טובה היא אמריקה בשביל כל איש צעיר וחרוּץ ומלא מֶרֶץ – אך חסרון אחד יש שם – אין שם ביניהם לא אָבוֹת קַדְמוֹנים – ולא גרף!

סוף.