מעשה בזבוב אחד… אכן לא לצחק יצאתי לפניך, הקורא!
הנה הוא על מצחי, על עיני, מזמזם והומה באזני, ומשם יאחז דרכו על האף ועל השפתים, ואין קצה לתעלוליו הרבים… נפשו תדרך עז, כי מה נעים האור ומה מתוק החום לגויתו הקטנ… הנהו מרחף ברוח ולועג לי ולקצפי, וכגבר אין אונים לעשות לו רעה אנכי בעיניו – הן כנפים לו, הכנפים המתנוססות בצבעיהן מבין הקוים המופזים אשר יחדרו בעד החלון והן לו למחסה מצר… אך הה! לא לעולם חסן… הנה הוא בידי! וגם החזקתי בו ולא ארפנו… פה בין אצבעותי הרחק מאד מאור השמש אשר אהבת, פה אבוא במשפט עמך, וגם אשיב לך כעל כל הרעה אשר עשית לי… פה… אך הנה הוא לא ישים לבו ללקח מוסרי, וגם מורא לא יעלה על ראשו… הנה הוא עומד במנוחת לבב על גב האצבע ומלקקו בלשון־הקלשון אשר לו… מה זאת? האין עצבי־הרגש ברגל הדקה אשר בין אצבעותי? הבה, אנסה במקום אחר – הנה הכנפים.. הה! זָָם־זָם־זָם, לאמר: הה! הכנפים, הכנפים! הן נפלא הדבר! מה נשתנו אלה מכל אברים שבגוף?… זָָם־זָם־זָם… הה, הכנפים, הכנפים!
הן למראה עינים לא יקח האיש הזה את לבנו, כי כמוהו ככל האברכים אשר בעיר N הנהו… זה כשנתים ימים נשא את אשתו רוזה בת חנה פערל. כשנה ומחצית אכל על שלחן הוריו והורי אשתו, ואחר החל לעסוק בפרקמטיא בכסף הנדוניא, שש מאות רובל, אשר בידו, וגם אבד בענין רע כשתי מאות רובל, בכל זאת לא יתן את העצב למשול בנפשו וכל דאגה רחקה ממנו. כי הן אל טוב ומטיב לנו! מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, ובידו למלא את החסרון הזה שבעתים, וגם ביתר דרכיו לא יבדל משה בן אברהם יוסף מכל אחיו היהודים. כמוהם גם הוא הולך פעמים בכל יום בבקר ובערב לבית התפלה להתפלל בצבור, ישנה לפעמים לא רחוקות גם פרק משניות, ישים עינו בעין יעקב ובמדרש, וגם מקשיב לקח “חיי־אדם” מפי מגיד העיר, מגהק ומפהק, מריח טבק ומתעטש ככל אחיו. אשתו רוזה בת חנה פערל (היא נקראה גם עתה בצרוף שם אמה) היא בת ישראל תמימה וידענית בכל הדברים הנחוצים לבת ישראל… הן אמנם בשכבר הימים, בעודה בנעורי בית אמה, בקרה בבית־הספר אשר בעיר מולדתה, וגם עשתה חיל בלמודיה, אבל פעם אחת אחרה לבוא אל ביתה, ובבואה והנה פניה אדומים מחום ולוהטים, אגלי זעה כסו את מצחה, והיא נפעמת ונרעשת מאד.
– הה! שבר גדול השברתי – נתנה עליה אמה בקולה – מה היה לך? איפה היית עד כה? הן שרה בת גלדה שבה הביתה זאת כשתי שעות!…
רוזה הורידה לארץ ראשה ותתאדם עוד יותר.
– מה נאלמת דומיה? האין מלים בפיך? הה! “דור” נחמד בימינו אלה. הן אֵם שואלת את פי בתה: איפה היתה? והדבר אין בה… הלא תעניני!
רוזה הרימה את ראשה בכבדות.
– בלכתי מבית הספר שחרו בנות גאלדזאהן את פני ללכת אתן, ואשתעשע בחברתן בנאות הקיץ אשר להן..
– הנה כי כן! – נתנה חנה פערל עליה בקול גדול – הנה כי כן בחברת בני גאלדזאהן תתהלכי! ואולי גם בחברת הסטודינטים? הוי, היה לא תהיה! הלא שמעת, היה לא תהיה! זאת הפעם האחרונה לכתך לבית הספר! הן די חכמה ודעת מצאת, די מאד לבת ישראל – הפעם האחרונה!
ואמנם כן. רוזה מצאה כבר די חכמה ודעת, כי הן כביר מצאה ידה לחתום את שמה מפורש בשפת הארץ, לכתוב כתבת על גב אגרת, וגם בקראה שטר כתוב רוסית לא נכשלה בלשונה, ובכן היתה רוזה לעוזרת על יד אמה בביתה, ותהי לעסקנית בצרכי הבית, “לתגרנית” עם הקונים אשר בּאו לחנות אמה לערוב מערבם, ליצאנית לגבית החובות בבתי האדונים אשר בעיר, ותלמד את לשונה בכל האלות, הקללות והנאצות הנחוצות להעסק, ותקן לה שם בעיר כ“בריה נפלאה” ו“אשת־חיל”. באחת: רוזה גדלה “בלי עין הרע” למצוא חן בעיני אלהים ואדם. הן אמנם לא הצטינה ביפיה ובחנה, אבל הן בת ישראל היא, וגם שש מאות רובל מזומנים שמורים בידי אמה לתתם לנדה להמאֻֻשר אשר תפול לו בתה חבל בנעימים… הנה כי כן בהגיע רוזה לפרקה לא הוחילה עד בוש, כי אלקנה השדכן חי חי הוא, והוא לא ינוח ולא ישקוט עד אם הביא אל המנוחה ואל הנחלה את כל הבנות אשר שמע את שמותיהן ואת שמות זווגיהן יוצאים מפורש מפי ה“בת־קול” ארבעים יום קודם ליצירתן. ובכן נשאת רוזה בת חנה פערל למשה בן אברהם יוסף – ברוך המזוג זוגים!
אלה תולדות רוזה, ואם למראה עינינו נשפט הן גם אישה מצער הוא מאד כי נשית את לבנו אליו… ובכל זאת…
הן לפעמים, לפעמים רחוקות מאד, ועל הרוב במוצאי שבת אחר ההבדלה, ילך משה אל ארון הספרים אשר לו למען קחת משם את חשבנותיו, ובחפשו כה וכה והנה צרור גליונות נופל מפנה אחת אל כף ידו, צרור גליונות ישנים ובלים כמעט ונאגדים בחוט שני… הן למראה עינים אין כל דבר, רק גליונות בלים… ובכל זאת…
ובכל זאת, נפלא הוא הרושם אשר יעשו הגליונות ההם בקרב לב משה… בראשונה ירתע משה לאחוריו כנכוה ברותחין, וגם יפשוט את ידו כמבקש להשליך את הצרור, ובכל זאת ילחצהו בין אצבעותיו בחזקה, והוא עומד בלי נוע, ואז… הה, פלא! הן לא מיודענו משה הוא, הן בריאה חדשה נברא האיש הזה… קמטי מצחו נחלקו, כמו שב לימי עלומיו… כן הדבר! הוא ישוב אז לימי עלומיו, עיניו השחורות תתרחבנה ותפתחנה הרבה מאד, לחייו החורים לוהטים כלפידים וגם שפתיו תרעדנה… הן כמעט פשט האיש הזה את צורתו וילבש אחרת… והנה הוא עומד בלי נוע כאיש אשר צלח עליו הרוח, רוח אדיר וחזק אשר יתקפהו וישכיחהו תבל ומלאה… הנה הוא עומד ובידו צרור הגליונות..
– משה, משה! ישמע קול רוזה, איפה הלכת עם העששית? הן אנכי יושבת פה בחשכה! – משה יתעורר לקול הקורא, ובחזקה ישליך את הצרור אל הארון ויקח לו את חשבונותיו וישוב אל השלחן אשר רוזה יושבת אליו.
משה ישים מעינו בחשבונות. אור העששית הכהה יפרוש רשת קויה האדומים על פני אותות המספרים אשר לפניו… הקוים האלה יחדרו דרך הניר, ותחת המספרים יופיעו לעיניו חורים הרבה מאד, חורים בעלי תמונות שונות, עגולים ובעלי צלעות, מרבעים, משולשים ובעלי זויות שונות… והנה לפתע פתאם מחזה גדול ומוזר מאד מאד: החדר אשר בו הוא יושב הנהו עיר גדולה רחבת ידים, השלחן – אולם נהדר ומזהיר באור יקרות, המספרים אשר לנגד עיניו הם אנשים ונשים עטוים פאר ועדי, והוא, משה, עומד בתָּוֶך, עושה כריעות והשתחויות לעומת קול “הידד” הנשמע מכל עברי האולם… אבל פתאם הוא שם מבטו ברוזה היושבת ממולו… הה, הנה השדכן! ולא אחד הוא השדכן כי עוזריו נצבים על ידו, מימינו ומשמאלו, כעשרה שדכנים… הנם קורצים בעיניהם, מורים באצבעותיהם עליו ומשוחחים את אביו… איפה הנהו אביו? הנה הוא עומד אל הקיר ומביט אל בנו וצחוק קל על שפתיו…
– משה, משה! האם ערלה אזנך? הן “הערל” בא על מדות השקים, והוא יושב ומחכה זה כחצי שעה!
הנהו עוד הפעם בחדרו, יושב אל השלחן אשר העששית הקטנה מפיצה רשת קויה האדומים עליו; לפניו ספרי חשבנותיו, ממולו יושבת רוזה, ועל הקיר תלוי הלולב משנה העברה… הוא מוחה בראשי אצבעותיו רסיס דמעה מעפעפיו – והנהו כבראשונה: משה בן אברהם יוסף בעל רוזה, והוא מה כי נשית את לבנו אליו… אברך הנהו ככל האברכים…
ובכל זאת… הן מסכה היתה נסוכה על פני התמונה. הבה נרימה עתה את המסכה הזאת…
– הלא תשמע, בן יקיר! אַל תדמה בנפשך, כי אחריש, אתאפק ואתנך ללכת בשרירות לבך. אחת דברתי, אל תבוא ביתה הזבלונים! הלא שמעת! אל תדרך על מפתן ביתם!
– אבי…
מה לך ולהאשכנזים האלה? מה תחפץ ללמוד בביתם? האם תורה או יראת שמים? ומי הוא האשכנזי החדש אשר זה מקרוב בא הלום כי תבלה בחברתו ימיך ולילותיך? בלי תפונה תלמד ממנו ארחות חיים! מי הוא זה ואי זה הוא?
– בן אחי זבלון הנהו. הוא גמר את למודי הזמרה בבית הספר אשר בווארשא, ועתה נוסע הוא לארץ איטליא להוסיף דעת…
– ומה לך ולו?
– הוא שמע פעם אחת את זמרתי, וייטב קולי בעיניו מאד, וגם אמר כי לוּ לעצתו הקשבתי…
– כי עתה היית ל“משורר”! האין זאת? אכן מטרה נחמדה! מה חכם האשכנזי הזה! הוא יסיתך עוד לנסוע לאחד החזנים, או לשעיר־הבלהות, האין זאת? אכן, די לי די! אחת אמרתי, הלא שמעת! אל תערב את לבבך לבוא עוד שמה. זכור ואל תשכח את הדברים האלה!
אברהם יוסף יצא מאת החדר בחרי אף ויסגר את הדלת אחריו ברעש וקול גדול, ומשה נשאר לבדו בחדרו.
– לא אבוא שמה! בל אדרך על סף ביתם! לא אבי! בדבר הזה אינני שומע לך. לא! לא אהיה למשורר עוזר על יד חזן, לא! רב הדרך לפני! מזמר־משכיל (ארטיסט) אהיה! מזמר משכיל! מה נפלאו המלות האל, ומה נעימות הן לאזני! כצלצל המעלה H בסימפונית ביתהָון. היום דברה מתּילדה באזני כי שירתי איננה שירה מצויה אשר נוכל להקשיב כמוה יום יום, ואם היא דברה כזאת הלא אאמין! עלי להאמין ולשאף הלאה, הלאה, לבלתי השאר איש פשוט, איש אשר דמיונו כצל עובר ועקבותיו בל נודעו. הן רבים המה הגדולים אנשי השם, אשר שמם מרומם בפי כל, וגם רבים מהם עלוּ משפל המדרגה עד כי גדלו מאד, ומדוע לא אהיה אנכי כאחד מהם? היא דברה כזאת באזני, ותשלח בי את מבטי עיניה… הוא צלל בנבכי מחשבותיו, ומבין חשכת הלילה אשר החל לשפוך ממשלתו על הארץ, נוצצו ממולו שתי עינים שחורות, מפיקות שביבי־אש, אשר נחתו עמוק עמוק בלבבו…
– הנני חש בנפשי כח גדול, כח כביר ונשגב. בעולם הזמרה יפתחו לפני שערי חיים חדשים, שונים הרבה מאד מהחיים המצויים, וגם התבל ומלואה תחליף לבושה ותופיע בתמונה אחרת מפיקה עזוז והוד. ואנכי – הן לא אדע אז נפשי – מלוא העולם יופיע לעיני אז בדמות נקודה קטנה ודקה מאד, עטופה ערפל… ואנכי עומד שמח במרחב, הרחק הרחק מאד על במתי הבריאה, ועל סביבותי רק אורה, אורה גדולה ומרחב אין קץ, ובתוך לבבי יבראו גם יכלו עולמות אין חקר… אין מספר… אנכי הוא יוצרם, הוא בוראם… מרום ונשגב הנני אז, והנני שואף מעלה מעלה. ומי יעצור בעדי?… הן כנפים לי… אמנם כן כנפים …
______
חָתָן, פַּלֵּס הַיּוֹם מַעֲגַל רַגְלֶיךָ
וְאֶל אָבִיךָ שֶבְּשָׁמַיִם שָׂא לִבֶּךָ;
הֲלֹא גָדוֹל מְאֹד הַיּוֹם הַזֶּה אֵלֶיךָ,
לָכֵן בִּין וְיָדַעֲתָּ אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ.
הבדחן שר את שירותיו, המנגנים פצחו בכלי־שיר לעמתו, והחתן כסה על עיניו במטפחתו. מה לנו ולכל הדברים אשר נקרו ויאתיו בין הערב ההוא, בהעיר אברהם יוסף למוסר את אזן בנו, ובין הערב, אשר בו כסה משה את פניו במטפחתו לשמע תוכחת הבדחן? מה לנו ולהם? הן הפצעים הרבים היו לפצע אחד, פצע גדול מאד אשר ימאן הרפא; הדמעות הרבות נתערבו בתוך הדמעה הגדולה והאחת השותתת זה כאלפים שנה… ואנחנו רק זאת ידענו, כי משה בן אברהם יוסף נשא למז"ט את רוזה בת חנה פערל… והכנפים נגזרו…
הנה התאמצתי לגרש את זכר המקרה הזה מתוך לבבי, ואזכר את זבובי אשר בין אצבעותי. איפה הנהו?
והנה על כף היד שתי כנפים מקטעות והזבוב איננו.
שמה על הארץ מתחת לחלון בתוך האשפה והדומן הנה הוא זוחל על גחונו, והנהו נלחם עם תולעים רבים על דבר איזה מאכל נרפש… הוא לא יוסיף לעוף במרחב הרום, להתחמם באור השמש, וליהנות מכל מתק אשר ימצא על דרכו…
הבטתי מבעד החלון החוצה.
שמה עומד משה בן אברהם יוסף ומריב בחזקה עם יהודים רבים העומדם צפופים ודחוקים סביב שק דגן אשר הביא אכר אחד העירה…
הה! הכנפים, הכנפים!…
החשך החל לכסות ארץ, וברחוב הצר אשר עברתי בו כבר שררה חשכת אפלה, והנה נערה קטנה חוסמת לפני את הדרך, ואחריה נשרך איזה איש זקן המתנועע כצל.
– אדון רב החסד! הואל נא ותנה נדבה קטנה לעני מוכה־אלהים ולילדה יתומה ועזובה…
קול מוזר מאד בלוית נשימה חזקה ושיעול יוצא מעמקי החזה עלה באזני. כל יצורי רחפו לשמע הקול הזה באישון חשך ואפלה, ודמיוני העלה לו חיש מהר את הרפאים הנותנים זמירות בלילה בין גלי קבריהם, כאשר יתאר לנו הינה בשירותיו…
אמנם כן! בלי תפונה, רק בקול כזה ישוררו “הדודים” החורים…
שמתי את ידי בצלחתי, ואגש אל הבית הקרוב אשר מבעד לחלונו נשקף אור כהה, והנערה הקטנה והזקן נמשכו אחרי…
הוצאתי איזו מטבע מכיסי ואפן אליהם. והנה פה לנגה האור הכהה והרועד יכלתי כמעט לשים עיני עליהם…
שתי עינים שחורות, מפיקות ברק־קדחת הביטו אלי… הברק הזה הראה לדעת כי בעל העינים האלה עוד חי חי הוא, ואולם הפנים, הפּנים ההם לא עצרו בקרבם כל אותות חיים; גם אין לאל ידי להגיד מה היה צבע הפנים ההם, יען כי הקור אשר בחוץ העלה את מעט הדם אשר בקרבם לעין הרואה, ויתנו לפנים צבע מוזר מאד, תערובת צהוב ותכלת ביחד. ובכל זאת הצבע הצהוב נראה ביתר עז. הלחיים – לחיים אמרתי – הן הן היו רק שני חורים שחורים בין העצמות השפות. בגדיו – אך די לי די! הלא תבינו גם מבלעדי אגיד…
הזקן קרא בקול רגש שנשמע בו גם נחר־הלב:
– ה' ימלא לך כהנה וכהנה, אדון אהוב! לו רק יהיה לאל ידי להשיב את נפש “הקטנה” ולהחיות גם את עצמותי היבשות והעיפות מעמל התענית… מחר, הלא אל עז לנו וגם חג הפורים הוא לבני ישראל…
– האתה צמת היום? – קראתי משתומם.
– ומדוע לא? האם אינני יהודי? מעודי לא עברתי על דברי חכמים…
– אבל הן חולה וחסר אונים הנך!…
– הלא יהודי אנכי, וה' הוא הנותן ליעף כח… הן גם “הקטנה” צמה היום ולא אבתה לטעם מאומה, אף כי לא טוב היה הדבר הזה בעיני…
רק עתה החילותי להתבונן אל “הקטנה”, ילדה כבת שמנה נצבה לנגדי ותשלח את מבטה בי – ואולם חסר מלים אנכי לתאר את המבט הלזה.. בעינים כאלה, אדמה, תבטנה הנשמות התמימות והטהורות לפני רדתן אל עמק הבכא, בטרם תטבענה בזרם החיים… פניה היו אדמדמות מקרה, ובכל זאת כל עין רואה חזתה בהן את הצבע החור.. כסות קלה ומעיל קרוע כסו את גויתה הרועדת, ידיה היו כפותות על לבה, ובכל העת אשר נדברתי עם הזקן לא הוציאה אף הגה מפיה.
– הגם את ענית בצום נפשך, וגם עצרת כח לשאת ולסבל? – שאלתי את ה“קטנה”.
– כן! אנכי עצרתי כח לשאת את התענית, יען כי אבי התענה…
קולה היה כקול הזמיר, ואולם נַחר־הלב נשמע גם בו…
– ילדה היא ילדה! היא עמדה על דעתה… הן רק פת לחם אחת כמחצית־הליטרא נמצאה בתרמילי, ותקשה את ערפה לבלי אכול ממנה, אם לא אֹֹכל גם אני…
נתתי להם את אגורת הכסף.
– לכו והשיבו נפשותיכם.
– יאריך ד' ימיך ושנותיך, אדון יקר! האמינה, כי אינני מחזיר על הפתחים מלידה… בסוחציבקה ידעו כל בני העיר, כי דוב מלמד־דרקדקי לא השתחוה מעודו לאגוֹרת כסף… הן אמנם ברכת עשר לא ראיתי בעמל המלמדות… ובכל זאת הייתי שמח בחלקי… עבודת פרך עבדתי ששת ימי המעשה להביא דעת בלב ילדי ישראל… צאן הקדשים… אבל בימי שבת ומועד… בעוד “זקנתי” עליה השלום בחיים היתה… ידעתי גם אני חיים… ולא הצטרכתי לבריות… ועתה…
שיעול חזק לא נתנו לכלות דבריו.
– לכו אל מלונכם והשיבו נפשותיכם; הן הרוח והקור יחבלו נפשך. לכו והגידו לי את מקום מעונכם, ובאתי אליכם מחר, וגם אביא בידי מאומה ואז תדבר את דבריך..
– איפה מקום מעוני? שמה, לא הרחק מפה, בבית זלפה האלמנה… מה? האדון יבקרני במעוני? האדון?
בלי תפונה כובעי הרם והמשקפים אשר על עיני הרימו את ערכי בעיניו מאד, עד כי לא האמין כמעט למשמע אזניו, כי חפצי לבקרהו בביתו.
ואמנם איזה הדרך באה המחשבה הזאת בלבי? מה הוא הדבר אשר המריצני לעשות כזאת? האם דבריו פעלו עלי במדה כזאת? אבל הן לא חדשה השמיעני האיש הזה! המעט הוא מספר אנשים כאלה בתוכנו? המעט הוא בתוכנו מספר היורדים מנכסיהם, הנשרפים, בעה"ב הנדחים משאתם, הנכבדים החיים על חשבון אחרים, הבחורים, הפרושים והמקבלים ויתר הערב־הרב אשר בקרבנו? ומה גם כי המלמדות והקבצנות מאז מעולם בכפיפה אחת תדורנה! ואחרי כי כן איזה הדרך עבר עלי הרוח לבקר את האיש הזה בביתו?
המחשבות האלה התעוררו בקרבי בבת אחת. הן אחד מבני הדור החדש הנני, הדור החכם בעיניו מאד, אשר אדיר כל חפצו להוציא כל ישן מפני חדש לבלי השאיר כל זכר להראשון; ויען כי אין לאל ידו לעשות כדבר הזה הנהו פוטר את עצמו מכל עבודה ומעשה אשר יעשה, ולא ירים ידו לעשות קטנה או גדולה גם במקום שחפצו היה מצליח בידו, “הן לא נעצור כח לשנות סדרי בראשית” – מרגלא בפומיהו של בני הדור הזה – “ואם כן אין אנחנו אחראים בדבר לטפל בזה” – הנה כי כן יותר הכל על מכונו, ועולם כמנהגו נוהג, אשפת דור דור תרבה ותגדל ותתעפש ותרום תולעים אשר יבואו להשחית כל חלקה טובה בקרבנו. –
ואשר על כן היתה מחשבתי לבקר את המסכן הזקן בביתו לפלא בעיני. הן לשוא יהיה עמלי להכחיד אביון מקרב הארץ וא"כ מה לי ולהאביונים? מה לי המסכן הזה או חברו? הן אם אתן לו את נדבת כפי, והיה הדבר הזה תוצאת החמלה אשר תתקפני; אבל מה לי ולהם?
ואולם ברגע ההוא נחתו בי מבטי הקטנה… אלפי עולמות של תוגה נשקפו מן העינים ההן; אז לא ידעתי נפשי ואחליט מהרה:
– כן, כן! מחר אבקרך במעונך; ועתה לילא טבא! –
_____
ביום המחרת אחרי קריאת המגילה קבצתי על יד איזו אגורות נחשת וגם קניתי מיני מזונות אחדים ואשים פעמי לבית זלפה האלמנה.
הן אמנם לא התקנתי עצמי הרבה בשביל הויזיטה הזאת, לא לבשתי את המעיל השחור קצוץ הכנפים, לא קשרתי את הפתיל הלבן מעל להתחרא המגוהצה, לא עשיתי את שפמי מול הראי, וגם לא הרטבתי את בגדי במי־קולונא, לבעבור יתנו ריח טוב, ויתר הדברים הרבים שאנחנו מבלים בהם רבי ימינו ושנותינו; לכל אלה לא הצטרכתי עתה, ובכל זאת זכר הויזיטה הזאת נשאר בקרבי הרבה יתר מזכר הויזיטות הרבות האחרות שעשיתי במשך ימי חיי. –
האתאר לפניכם את מעון גבורי ספורי? הלא למותר הוא, כי מי הוא היהודי אשר לא הסכין במחזות כאלה?…. לכן טוב מזה כי אפנה אל הגבורים בעצמם.
את הזקן מצאתי שוכב על גל אשפה ובלויי־סחבות. הוא שכב וספר התהלים לפניו, ומעת לעת השמיע קול שיעול חזק. בבואי נסה לקום ממשכבו, אבל כבד היה הדבר ממנו, כי השיעול תקפהו וישליכהו אחור על הגל. הקטנה ישבה בפנה מסתרה ותשפיל עיניה כמחפשת דבר־מה.
נתתי להזקן את המזון אשר הבאתי, ואבקשהו לשכב במנוחה, ואנכי ישבתי לי על דרגש קטן אשר עמד שם אצל התנור.
– ה' יאריך ימיך – החל הזקן אמריו – הן הכרת פניך תענה בך כי בן ישראל אמיתי הנך, מהרחמנים בני הרחמנים. הן יהיה לנו עתה במה להשיב את נפשותינו… והקטנה…
לרגעים אחדים השמיע קול שיעול הומה כחלילים, ואחר הוסיף אמריו:
– הה! חיב אדם לברך גם על הרעה… לפני שנתים ימים עוד לא ידעתי כי יקרני ככה… הן אמנם מחסור ידעתי גם אז… מלמד תינוקות… בכל זאת לא באתי לידי מתנת בשר ודם… ועתה בעונותי הרבים… הגעתי למדרגה כזאת… החוקים החדשים יצאו… ללמד שפת הארץ… אז נולדו מלמדים חדשים… נערים… מסורקים, מגוהצים… רוחצים למשעי… והמה ישרו בעיני שוטר העיר… ואנכי לא יכלתי עוד עמוד… “זקנתי” עליה השלום נלאתה נשוא… כשל כח סבלה… ותתהפך על ערש דוי כמחצית השנה…
עוד הפעם תקפהו השיעול.
– הנה כי כן! המלמדים החדשים טובו בעיני השוטר… הן הוא הכח המפריד בחזקה את הישן מן החדש, את העבר מן ההוה… – עתה – הוסיף הזקן לדבר – בימי זקנתי… זקן וידוע חלי… ד' הוא הצדיק… אבל ה“קטנה”… יתומה עזובה מבני חיים, עליו השלום…. הה, מה יהיה גורלה? הן היא לא נוצרה לחזור על הפתחים… היא לא תוכל לפשט יד… הן גאָה היא… הה, שושנה יחידתי!… מה קצה כי איחל…
– לא, לא, אבי! – השמיעה הקטנה קולה לפתע פתאם – לא גאָה אנכי… הן אמנם לא אוכל לפשט ידי… לא אדע נפשי… הן אוהבת אנכי להביט את פני הדובר בי… ובקחתי מאיש מאומה לא אעצר כח להישיר עיני נגדו… אבל בכל זאת… אנסה… הלא תראה…
דבריה היו מקוטעים לרגעים; ואחר הפנתה פניה אל הקיר, ולא הוציאה עוד הגה מפיה…
גברתי לבית רוקח! הבה נצא כולנו במחול הקנטרה־דַנְס.
– הבה! אבל מה תענה לזה העלמה גוסטבה? –
– אדונים! אחזו איש איש בגבירתו! –
– חכו, חכו! – אמרה האשה לבית אבן טוב – יצאו הילדים לראשונה ויחוללו לפנינו. הן תראו מה יפליא איזידור בני לצאת במחול הוַלסה.
כל בני־החבורה החליטו כדבריה, וילדים שניים כבני שמונה, עלם ועלמה מלובשים הוד והדר, עמדו נכונים לצאת במחול.
אחת מן הקרואות ישבה על יד העוגב, והנגינות הרכות והנעימות של הוַלסה “על משברי הויסלה” זרמו מתחת אצבעותיה כגלי יובל המים המפכים לאור השמש..
המחוללים הקטנים החלו לצאת בפסיעה משלשת à trios pas, ובתעלולי המחול הזה יכל כל איש לחזות נכחה את חייו בתמונת זעיר אנפין à miniature, הסבוב והמרוצה התמידים בלי תועלת ובלי מטרה, רק במדה וקצב ידוע, בפסיעה כפולה או משולשת, לפי אשר יהיה הרוח ללכת…
אך פתאם נפתחה הדלת, ותמונות מוזרות הופיעו…
– הה, אלי! – קראה גברת הבית – עוד הפעם משחקים: הא לכם את שלכם ולכו לשלום.
היא השליכה אגורות אחדות אל קצה השלחן; אכן המשחקים לא הקשיבו למצותה, ויעמדו הכן במערכה ואחד מהם קרא קול גדול: “הנני מלך פרס האדיר”…
אבל מה זאת? אי מזה באה בריה קטנה כזו בין המשחקים? שמה בירכתי הבית עומדת תמונה מוזרה בבגדים מוזרים ומשונים ומחבת על ראשה… בלי תפונה היא אסתר המלכה, והמחבת היא עטרת הזהב אשר לה… ידיה אסורות על לבה, והיא מסתתרת בפנה, כמו תירא לנפשה פן יתבוננו בה הרואים…
– כן הדבר! היא הנה, נכדת הזקן… היא תחפץ להראות כי איננה בישנית… כי גאות רחקה ממנה… בין כה ובין כה כלה אחשורש את מדברו ושעת אסתר המלכה הגיעה להראות על הבמה.
אחד מלהקת המשחקים סחבה אל תוך הבית… אבל מה זאת? הן רועדת היא… היא תנסה לפצות פיה, אבל כבד הדבר ממנה…
האם שכחה את מדברה? או אולי עוד לא תוכל להשפיל גאותה?…
– הן, רב לנו רב – קראה בעלת הבית – לכו לשלום! אדונים, אחזו בידי הגבירות! קנטרה־דַנְס!
…עודני זוכר אותו ואת פניו הצנומים, ואת מראה־האפר אשר להם, את שערותיו המעורבות לבן בשחור, את עיניו התרוטות ואת הערפל אשר רבץ עליהן כל הימים; את אפו השרוע ואת קמטי מצחו העמוקים מאד; את לחייו הצמוקות בין עצמותיהן ואת זקנו הקצר שחציו צהוב והחצי השני הפך לבן. וגם את קומתו השחה והדלה, הכל כאשר לכל אזכרה. –
ובעלות זכרון התמונה הזאת לפני, והנה גם עיר־מולדתי הקטנה ויושביה הנדכאים והנחשלים, ואחי היהודים היושבים דחוקים ברחובותיה וחייהם המלאים עצב ועני. וגם חיי אזכרה בעודני ילד ושוקד על חדרי רבותי, ובצאתי לחפשי אחרי כן להיות “בחור” ולצקת מים על ידי הבחורים אשר הקדימו לצאת חפשי ולקנות להם זכות־אזרח בבית־המדרש אשר בעיר. –
ובית המדרש אשר בעיר היה בית מועד לכל אלה האוכלים ואינם עושים, לכל אלה שמלאכתם נעשית ע"י נשותיהם ולכל אלה שפרנסתם איננה מצויה; מפלט ומנוס לכל איש מצוק וקשה יום הפושט יד לעזרת אחרים, ולכל אובד ונדח אשר יעבור דרך העיר להחזיר על פתחיה; ומקלט ומחסה לכל אלה המתגלגלים תחת שואה אשר לא ימצאו מקום איפה להניח את ראשם הנדכה. –
אכן כאלה וכאלה היו גרי בית־המדרש ההוא.. אך חליפות למו; יש אשר בלו רק שעות אחדות בבית הזה, ויש אשר גם יומם גם לילה לא עזבוהו באשר לא מצאו להם בביתם ענין לענות בו. –
ואחדים מהם שמו משכנם בו רק לימים אחדים ואחרי כן עברו לדרכם ויצאו אותו ואת העיר, ואחרים שנו את מקומם לעזרת־הנשים אשר בבית המדרש החדש ללון שמה לילה, לילה. כאלה וכאלה היו התמורות והחליפות בגרי־הבית. אכן הוא לא עזב מעולם את הבית, ויהי כשן סלע בלב ים מבלי נוע ומבלי החליף את מקומו למרות סערת הגלים וזועת הרוחות העוברות ובאות עליו וסביבותיו. –
הוא היה ראובן “הכל בחכמה נעשה”. –
הלא הוא ראובן מוכר טבק ממורח, ואולם נודע גם בשם “הכל בחכמה נעשה” לכל באי בית־המדרש וגריו…
שם מוזר! האין זאת? ואולם יש אשר יספחו אוהבי־מהתלות את אחד הכנוים על שם איש, והכנוי לא יביע מאומה מהליכות האיש הזה וארחו, או רק דבר מצער, מוזר מעט, הרגל זר אשר נעשה לאיש הזה כטבע או כתכונה, והוא מעט כי נשית אליו לב. – אכן לא כאלה היה הכנוי “הכל בחכמה נעשה” אשר לראובן מוכר הטבק. –
הכנוי הזה הכיל בקרבו את כל מעלות רוח האיש ואת הלך נפשו, את כל יחוסו אל העולם אשר סביבותיו ואת עולמו הפנימי אשר בקרבו. –
“הכל בחכמה נעשה”! האמנם? היעצרו הדברים האלה כח להשקיט את המית לבנו ואת סערות תלונותינו? הישלימו המה את הפרץ הרחב בין המחשבה והחיים, בין הרעיון והמעשה אשר יעשה על כל סביבינו? והפתגם הזה הלא נשא על שפתי חוקרים רבים מימות הקהלת ועד הֶגֵל הפילוסוף אשר הרבה חזון עליו בכל מוסדות שיטתו הגדולה והמסכסכה; והוא רגיל גם בימינו אלה על לשון אלה דשני ארץ אשר ישבעו ויתענגו, והמה הלבישוהו מחלצות צרפתיות: Laissez faire, laissez passer, ואולם ראובן מוכר הטבק לא היה מעודו חוקר ופילוסוף, וגם את שיטת הַפִיזוּ קְרַטִים העקונומים לא ידע וגם לא שמע את שמעה מעודו – ורק את תכן רוחו ונשמתו, את הקשר שבו נאחז האיש הזה בכל מחזות החיים המשחקים לפניו הביע בשלש המלים האלו ויהי בהן למופת. –
ומימי עמדו על דעתו היו הדברים האלה לאבן־פנה לבנית חייו וגזרתם, לכל הליכותיו וארחות־מפעליו; ואחרי ימים רבים בא המקרה ויוסף אמץ לדברים האלה בקרב לבבו, ולא חדלו עוד מהיות לו יסוד מוסד ואבן בחן לכל המעשה הנעשה תחת השמש במשך כל ימי חייו.
והאיש אשר נטה מהמשפט הזה במעשהו או בדבריו הצדה היה בעיני ראובן מוכר־הטבק כסר ממצות אלהיו בזדון או בשגגה, כמתהולל ומקעקע את בירת העולם, כעושה מעשה נערות אשר יבא יום ונמלך עליו לבו וחזה נכחות כי תעה וילך בתהו לא דרך…
ובכל אלה, לא אופטומיסת היה ראובן אשר יראה על דרכו רק פרחים ושושנים וישיש אלי גיל על כל מתנות החיים מבלי שים לב לרעה כי תבוא; כי מר־נפש ועצוב רוח היה האיש, ורע עליו מעשה בני האדם כל הימים. –
אמנם כן! רע היה עליו “המעשה”. –
נפש האיש הזה לא נמצאה ביחס ישר אל העולם אשר מסביב, ורק בחוט דק מן הדק נקשרה בו; הנפש הזאת לא ספגה בקרבה את המחזות המתרגשים אשר מחוצה לה, ורק צלליהם נפלו על פניה; המקרים והמעשים לא הרעישו וגם לא הניעו את מורשיה ורק נגעו בה נגיעה קלה… הנפש הזאת נסתרה היתה תמיד באחת הפנות המסותרות, עיפה ונדהמה, ושנתה מתקה לה מבלי שים לב אל אור השמש ואל הנשיאים העולים על פניה, אל הרוח הצח ואל הסערה המתחוללת ואל כל המעשים הנעשים…
אכן זרים היו לה המעשים הנעשים ולא הבינה לרוחם הנוהג במו; זרה היתה לה מלחמת החיים להרע או להיטיב, להוליד או להשחית; כמכסה כפור וקרח לבשה הנפש הזאת לבלי הגיע אליה כל רגש מניע, מגרה ומעורר לכל פועל ועלילה, ויצא לה המשפט “הכל בחכמה נעשה”. –
“הכל בחכמה נעשה!” – העולם ומלואו כבר נברא, והחיים כאשר הם לא ישתנו לעולם, ולשוא עמל האדם ותעלוליו, ולשוא ירים איש את ידו לעשות קטנה או גדולה להיטיב את גורלו בימי הבלו… ולשוא המלחמה העצומה הזאת, כי היטב לא תיטיב ואך תשבית שלום ומנוחה מן הארץ. –
אכן בימים הראשונים לא דבר ראובן את דבריו אלה באזני כל, ורק הליכות־חייו העידו בו כי זה משפטו כל הימים; מיום נשאו אשה היה למוכר־טבק ממורח, ויבלה את רבי ימיו בבית־המדרש, באשר שם מצא קונים לסחורתו, ואיש לא שמע כי יתאונן ראובן על גורלו ועל פרנסתו שאינה מצויה; ויש אשר דמו רבים כי “בעל־בטחון” גדול הנהו האיש הזה, אשר על כן לא יחוש לו עתידות לימים יבואו, אף כי לא ראהו איש מעולם שמח וטוב־לב כדרך “בעלי־הבטחון” הגדולים… אכן הנה בא המקרה ויסר את המסכה הנסוכה, וראובן החל להשמיע את משפטו על דבר החיים באזני כל… וגם דבר האיש את דבריו בחמת־רוח ובתמרורים רבים ובקול־סערות עד כי נחשב בעיני רבים בראשונה לאיש שיצא מדעתו, ואחר כאשר הרגלו בו נקרא בפי כל באי בית המדרש: ראובן “הכל בחכמה נעשה”…
אכן לא אופטימיסט היה האיש הזה ולא מאהבת־החיים דבר כאלה; וגם “הבטחון” הגדול לא מלא את נפשו, ורק רע עליו המעשה אשר יעשו בני־האדם להמיר את מצבם ולהשבית שלום ומנוחה. –
והמקרה ההוא אשר המריץ את ראובן להתחזק במשפטו וגם לשפוך את שיחו בעיני כל – המקרה ההוא אולי היה מסוגל בראשיתו להמס את מכסה הכפור והקרח אשר לבשה נפשו, להכניס בו רוח־חיים מעורר ומְרַגֵשׁ, וגם להשמיד באחרונה את שארית המשפט הזה מקרב לבו עדי היותו ככל האדם אשר על פני האדמה; ואולם עוד הפעם קם “המעשה” ותעלוליו לשחק בו ויסיע את הזרע מקרב לבבו, ואת החום אשר החל לחדור לנפשו גרש לבלי שוב אליו עד עולם..
_______
בימים ההם ואנכי נודעתי לראובן בבית המדרש וגם התקרבתי אליו יותר מאשר בימים הראשונים בהיותי נמנה עוד בין תינוקות של בית רבן, אשר אך פעמים ביום ראיתיו לעת התפלה, ואשית לבי אליו, כי משך האיש הזה את עיני בתמונתו הנהלאה ובמדברותיו המוזרות. עודני זוכר את הערב ההוא אשר באתי בסודו, את תורת החיים אשר נתן לי אז בכלותו את ספורו ואת פניו אשר התעותו אז מאד ויפיקו בלהה ושאט־נפש. –
רבות פעמים נסיתי להכנס עמו בדברים ולהוציא מלבו מלים. הן ידעתי כי בודד האיש הזה וערער; אשתו מתה עליו שתי שנים אחר הנשאה לו וגם בנים ובנות לא היו לו. והאיש כבן חמשים שנה, וזה כשלש עשרות בשנים אשר ישב האיש הזה בבית המדרש ועוסק במלאכתו, מבלי אשר ימוש משם, מלבד בימי שבת ומועד אשר אז יבוא לעלית־הקיר אשר לו בבית רחל מוכרת־החמאה. את כל אלה ידעתי מפי השמועה. אכן לבי אמר לי כי גם סוד כמוס עם האיש הזה אשר לא רבים ידעוהו… אי־מזה באה מחשבה כזאת בקרב לבבי? לא ידעתי אז, וגם עתה יפלא בעיני. הן רק זאת אדע כי ישנן תמונות בארץ אשר למראיהן יתעורר איזה קול דממה בקרבנו פנימה הלוחש לנו: מה משפט התמונה הזאת בחיים?.. ויש עינים בארץ אשר תספרנה לנו במבטיהן הרבה, הרבה מאד… והפנים המוזרים אשר לאיש הלזה העירו בקרבי תמיד את המחשבה: הן סוד ותעלומה מתנוססים בחיי הנפש הזאת; ואתאו תאוה גדולה להרים את מסכת הסוד הלז ולהביט את נחל המרורות הנוזל בעצביו…
ובאחד מערבי־החרף הראשונים הצליח חפצי זה בידי.
אכן מוזרה היתה הסבה אשר לרגליה פתח ראובן את פיהו וישפך את שיחו בחיקי. המתפללים כבר הלכו לביתם, ויתר באי הבית התפזרו כה וכה בפנותיו; אחדים מהם הגו בספר אשר לפניהם בשום־לב, ואחדים שוחחו איש את רעהו ויריבו על דבר־החדשות ועניני דיומא אשר ספר ר' משלם החנוני הבא מעיר־הפלך, ואיזה מהם נמו שנתם על העמודים או על הספסלים בירכתי הבית בשימם את ידם למראשותם. ואנכי עומד על יד ארון הספרים ועושה כה וכה ומחפש אחרי ספר אחד, והנה קול המולה־דקה מגעת לאזני, יוצאת מבין דלתות הארון. הרימותי עיני וגם נרי הקטן אשר בין אצבעותי והנה שממית שחורה מחפשת בקוריה את אחד הזבובים אשר נפל ברשתה, ונכונה להתנפל עליו ולמוץ את דמו. –
הזבוב הומה ומזמזם כקורא לעזרה…
מלאתי חמלה על היצור האובד ואטפס על הספסל העומד לפני הארון לבעבור הציל את הזבוב מרעתו. –
– הרף לך מעשות כזאת! – נשמע קוֹל נחר מעברי הארון – הרף, נער! ואל תגע בשממית ובטרפה!
הסיבותי את עיני והנה ראובן מוכר־הטבק דובר אלי.
בתמהון גדול הבטתי אל פניו אשר התעותו מאד בדברו.
– הלא צער בעלי־חיים הוא, ר' ראובן! – אמרתי – וצער בעלי חיים מדאורייתא.
– צער בעלי חיים – שנה את דברי ולשונו התנהגה בכבדות – צער־בעלי חיים… אמנם כן! צער־בעלי־חיים… מדאורייתא; אמת הדבר… אבל – מה – ל־ך ולהז־בוב? הן א־תה ת־צי־לנו והוא יתעו־פף לו אחרי־כן – מה…
בראשונה דמיתי כי נטרפה דעתו ואירא מפניו מאד; אכן בראותי אחרי כן כי עיניו נטיו הצדה, והוא כמסתיר פניו ממני וגם אנחה חרישית עלתה מקרב לבו, והנה עוד הפעם באה המחשבה בקרבי, כי סוד כמוס עם האיש הזה ואגמר אמר לחדר עוד בערב הזה אל עמקי הסוד ההוא.
ירדתי מעל הספסל ואקרב אל השלחן הקטן אשר הוא יושב עליו מעבר ארון־הספרים. הוא הרים את ראשו מצרור עלי־הטבק אשר היה נכון לפניו, לבעבור תתו את הצרור אל המכתשת וישם עיניו בי.
– הנה כי כן – אמר אחרי דומיה קצרה – ההצלת את הזבוב מהרשת?..
– לא! – עניתיו – אכן מדוע רע בעינך דבר הצלתו? –
– טוב עשית – אמר ויורד את עיניו אל הצרור – טוב עשית.. מה לך ולו? כך צריך להיות.. מה לנו לטפל בדבר… “הכל בחכמה נעשה”. הזבוב יטרף ע"י השממית, הכבש בשני הזאב… אין אנחנו אחראין לשנות… הן לו הצל הצלתו, כי אז התעופף לו… טוב עשית… “הכל בחכמה נעשה”…
לו ידעתי אז את תורת דרוין ואת משפטי החוקרים האחרונים על דבר החיים ומלחמותיהם בעד קיומם, כי אז דמיתי בלי תפונה, כי ראובן מוכר־הטבק הזה הנהו איש אשר מלא את רוחו מהלמודים החדשים ההם, וגם תורת הפססימיסתים האשכנזים משפנהויר ועד פרידריך ניטשה באה אל קרבו… כי גדול היה מאד נחל המרורות אשר השתפך בדברים המסורגים האלה משפתי הזקן… אבל אני לא ידעתי עוד אז דבר על אדות החוקרים ההם ושיטותיהם ולכן רק השתוממתי לשמע דברי ר' ראובן.
הוא החשה רגעים אחדים, ואנכי עמדתי מתבונן ומשתומם…
– הן גם אותה הצלתי, אמר כמדבר אל לבו, והיא הלכה… הלכה…
עצרתי נשמת אפי לבל אפריעהו מדבריו אשר דבר בינו לבין עצמו… הן ראיתי את קצה המסך כאשר הורם, ואקו לבוא הפעם עד חקר התמונה המסתתרת תחתיו. –
ואולם הוא התאושש עד מהרה וירם את ראשו ויתבונן בי.
– למה תעמד כה? שאלני כמתקצף, ומדוע לא תשוב לעבודתך, ללמוד?
אנכי ידעתי היטיב כי העת הזאת היא שעת־הכושר להוציא מלים מפיהו, ואם לא אשתמש בה להרגיע את תשוקתי לבוא בסודו, אז מי יודע אחרי מתי עוד תהיה השעה ראויה לכך, ולכן אמצתי את לבי ואגש אליו.
– את מי הצלת, ר' ראובן? שאלתיו בדממה וארכין את ראשי אליו – את מי? ומי הלך?
הוא הרים את עיניו התרוטות, אכן כמו רגע סר הערפל הרובץ עליהן תמיד, וילטשן אלי בחמה. –
– את־מי? נ־ער? מ־א־י־ן י־ד־ע־ת א־תה? את־מי ה־צל־תי?. מה־לי ולך?.. הדברים האלה יצאו מפיו בשמות ושאף ובקצר רוח.. בראשונה נבהלתי מפניו אשר הפיקו פלצות ומעיניו המזרות אימה, וגם חפצתי לסור ממנו ולעזבו; אכן עד מהרה שמתי על לבי כי אין לי לירא מפניו וכי טוב לנסות דבר אליו עוד הפעם.
– לא ידעתי מאומה, ר' ראובן! – עניתיו במנוחה – ורק אתה הגדת לי במו פיך, כי גם אתה הצלת אותה, והיא הלכה לה… ורק שכחת להגיד לי מי היא זאת?
– הנה כי־כן ש־כח־תי – אמר עוד הפעם כמדבר אל לבו והערפל שב לרבץ על עיניו – ה־גדתי… רק ש־כח־תי… כמה ימי חייך? – פנה פתאם אלי כמתעורר משנתו.
– בן תשע עשרה שנה אנכי היום, עניתיו ואתמה בלבבי על שאלת־פתאם זאת.
– טוב הדבר – אמר אחרי דממה קצרה – טוב הדבר. אנ־כי אספר. אספר באזניך על אדותיה, אולי תקח מוסר – ולא תרדף רוח – אולי תבין אתה לי… וגם תתן צדק למשפטי… כי היא אשמה ובוגדה…
כי היא רועה־רוח ואשת פתיות ולא תבין כי “הכל בחכמה נעשה”. –
מובן מאליו כי עשיתי אזני כאפרכסת לשמוע ולהקשיב.
– דבר נא דבר, ר' ראובן, ואנכי בלי־תפונה אתן צדק למשפטך. –
הוא הסב את פניו אלי, ואחרי רגעים אחדים החל את ספורו.
– – – –
– כן… אנכי הצלתיה. שמה בכפר הקטן מצאתיה ואציל אותה… הוא הורה בידו אל עבר אחד, ואנכי הניעותי בראשי לאות כי הבינותי אל איזה כפר הוא מכון..
– בכפר אשר על הדרך העוֹלה לר'? – שאלתי לאחרונה.
– כן! שמה מצאתיה… בין חבל עניים נודדים… אצל אחד המנגנים בארגז.
– ומתי היה הדבר הזה, ר' ראובן? –
הזקן הוריד ראשו ויעצם את עיניו כמתאמץ להעלות בזכרונו תמונות נמחות ומטשטשות, ואחרי דומית רגעים אחדים התעורר ויאמר:
– כעשר שנים אחרי מות אשתי.. זה כעשרים שנה…
– ומי היא זאת?
– האנכי ידעתיה? כמוני כמוך. באת אל הכפר, אל האדון, הביאותי בעדו ארבע ליטרות טבק. סרתי אל בית המלון, והנה שם בחצר איש, איש בעל שער צהוב ועינים אדומות מלאות דם… נושא ארגז־המנגן, מכה נערה קטנה…
הוא הוריד עוד הפעם את ראשו וידום רגעים אחדים. – הקטנה היתה בעלת תלתלים שחורות – הוסיף לדבר – והאיש הצהוב סחבה בתלתלים ההם ויגז את שערם… עיניה היו גדולות מאד ומלאות דמעות גדולות… הוא הכה אותה באגרופו השעיר – והיא נאנקה דום ולא השמיעה קול בוכים… אך נשכה בשניה הקטנות את שפתה התחתונה עד שפך דם… להקת עניים עמדה מסביב, אנשים נשים וטף, וישחקו על משבתיה… וילדה אחת כבת שמונה נגשה אליה ותבעט בה ברגלה… אז רק אז כסתה היא בשתי כפות ידיה את פניה..
חזות פניו שנתה מאד בדבריו וקולו נשמע כחליל הומה.
– לא ידעתי אז מה היה לי… הוסיף עתה בנשימה תכופה, מעולם לא יצאתי מגדרי. אנכי לא הסכנתי לרדוף הכל, להפוך עולם ומלואו, וגם בחיי אשתי עשיתי רק את שלי, את הנחוץ. אמנם התעוררה אשתי עליה השלום לא אחת על הדבר הזה. נשים דעתן קלה. היא הציגה לי למופת את יתר האברכים “העושים מאומה”; אך אנכי לא שמתי לבי לדבריה… עשיתי רק את שלי…
– רצונך לומר: עסקת רק במלאכתך – אמרתי, בראותי כי נשקע עוד הפעם במחשבותיו.
– כן! אנכי לא שתי לבי לחלומותיה! מה לי ולהנערים ההם ולמעשה נערותם, האומרים בלבם לשנות סדרי בראשית? אנכי ידעתי תמיד כי עולם כמנהגו נוהג… “הכל בחכמה נעשה”… אכן היא… אשה היא אשה, בעלת שער ארוך ובינה קצרה. היא התאוננה תמיד כי אינני איש באנשים. –
עוד הפעם דממה קצרה.
– אך לאחרונה, לאחרונה הסכינה בי ותתן מנוח לנפשי. אנכי עשיתי את שלי והיא לא יספה עוד לבוא בטרוניא עלי; אך מקץ השנה השניה חלתה ותאנש. פניה היו אז חורים מאד, ובכל פעם היותי בבית הביטה אלי בעיניה השחורות אשר גדלו כפלים מבראשונה… לא ידעתי, כמדומה לי.. כי הרגשתי בכל פעם תוכחה נמרצה בשומה עיניה בי; אך היא לא דברה מאומה. –
הוא דבר את הדברים האלה כבינו לבין עצמו.
– אחרי מותה – התעורר הפעם – לא מצאתי חפץ בלבבי לשאת עוד אשה, מפני שלא חפצתי לצאת מגדרי, רק לעשות את שלי… אמנם… לפעמים הרגשתי כי יחסר לי מאומה… דבר־מה אשר יהדפני, אשר יאלצני “לעשות מאומה”; אבל לא חפצתי לצאת מגדרי… כה עברו כעשר שנים… עד בואי אל הכפר הקטן שמה בחצר. –
לא ידעתי מה היה לי אז. נגשתי אל האיש הצהוב ואהדפהו… לא אדע אי־מזה צלחה עלי רוח־גבורה כזאת. גם אחזתי בידי העלמה ואמשכה אחרי… אכן הצהוב התעורר עלי וירם את אגרופו השעיר מול פני; ואז, עוד הפעם, לא אדע מה היה לי… שמתי את ידי באמתחתי והוציא את ארבעת שקלי הכסף אשר קבלתי מידי האדון וגם הנחתים בידו. –
הצהוב פתח את אגרופו וישם בי את עיניו האדומות; ואחרי רגעים אחדים שחק בקול גדול.
– טוב הדבר, אמר, וילטוש את שניו לי, טוב הדבר! יקחך שעיר־השחת עמה יחד. –
ואנכי נהגתי את הילדה אחרי. –
עוד בעת שובי הביתה באה מחשבה בלבי, כי אולת גדולה עשיתי, כי יצאתי מגדרי. מה לי ולהעלמה הזאת?.. מדוע נתתי את ארבעת שקלי לאיש הצהוב? ההיטיב איטיב את גורלה? ומה לי ולה? “הכל בחכמה נעשה”. –
אכן הן הבינותי היטיב כי הנעשה אין להשיב, כי הצהוב לא ישיב לי את כספי; ולכן יאשתי את לבי ואצדיק עלי את הדין. –
נסיתי להכנס את העלמה בדברים; ואולם על כל שאלותי לא ענתה מאומה. כה עבר עלינו הדרך עד בואנו העירה, ואז פתחה פתאם את פיה. –
– אנה תביאני? – שאלה בקול חודר – האם אל “ההקדש”? הן שמה ימצאני הצהוב עוד הפעם. –
שאלתה זאת העירה מחשבות חדשות בלבבי: אנה אנהגה, אנה אביאה? האם אל נדיבי העיר? ואנכי ידעתי, כי אין גם אחד בהם אשר יאבה להסתיר את הילדה בצל קורתו.
אך פתאם באה מחשבה בלבי, להביאה אל ר' חיים העקר. הן אתה לא ידעתו, כי זה כשבע עשרה שנה אשר עזב את עירנו. האיש הזה היה עשיר גדול ובנים ובנות לא היו לו ואומר להביא את הילדה אל ביתו, אולי יאמצה לו לבת. –
פה עמד הזקן מספר… הערפל כסה את כל עיניו ופניו הפיקו שממון גדול. –
– ומדוע לא עשיתי אז כדבר הזה? התעורר אחרי רגעי מספר בקול חזק מאד עד כי נבהלתי מפניו – מדוע תקפני רוח שגעון לחזור ממחשבתי זאת? אמנם כן! רוח שגעון עבר עלי אז – פה שב קולו להיות נמוך ורועד כבראשונה – נוקשתי באמרי־פיה ואשתגע. –
עוד הפעם דממת רגעים אחדים.
– אנכי אביאך אל אנשים טובים, אמרתי לה ואשים את פעמי לבית ר' חיים..
– לא אל “ההקדש”? – שאלתני.
– לא.
ואז פתחה את פיה עמי ותספר לי את הרעות הרבות אשר סבלה מידי הצהוב ומידי העניים האחרים. –
ועל שאלתי: אם בת הצהוב הנה? ענתה:
לא! זאת אדע לנכון, כי בתו אינני. הן שמעתי כזאת מפי בלהה העורת, האשה אשר חמלה עלי תמיד ותשב את יד מכי אחור, אכן היא מתה לפני שבועים. –
– ומי היו הוריך? – שאלתיה.
– זאת לא אדע – ענתה הנערה – הן זכר אזכור כמבעד הערפל… אשה רזה וגבהת קומה מאד… עגלה נוסעת, נוסעת תמיד; ואחר את הצהוב וארגזו, ולהקות־עניים שונות, אשר ארח עמן לחברה פעם בפעם. –
בין כה וכה קרבנו אל הבית, אל בית ר' חיים העקר. האנשים אשר פגשו אותנו ברחוב הביטו אלי וגם תמהו “מי היא הילדה הזאת? ר' ראובן” שאלוני רבים; ואנכי לא עניתים…מחשבות זרות באו אז בלבי ולא ידעתי נפשי… מעשי־שטן… בשמעי את דברי הנערה אשר דברו לא כילדה בת תשע, רק כאשה באה בשנים, החל איזה “שגעון” לנקר במוחי ובלבי. הן ידעתי אז כי “שגעון” הדבר הזה, וגם אמצת את נפשי לגרשהו מקרבי. ככה באנו עד בית ר' חיים ברחוב “הקדרים”. נגשתי אל הדלת ואשים את כפי על המנעול… ועיני בחנו מבלי משים את הילדה…
פה נדמה קול הזקן כקול־אובות, עד כי נאלצתי להגיע באזני כמעט אל שפתיו היבשות והרועדות מאד לבעבור שמוע את דבריו.
– אז תקפתני רוח־השגעון בכל עז. הן נדמה לי אז כי מצאתי דבר־מה אשר חסר לי עד־כה, דבר אשר יהדפני ויאלצני “לעשות מאומה”; ואנכי חפצתי לאבד את הדבר הזה מידי, לתתו ביד ר' חים העקר ואשתו. –
ו“השגעון” הזה לא הרפה ממני, רק הוסיף עצמה, ולא נתנני לפתוח את הדלת, וידי נטתה מבלי־משים, מבלי אשר חפצתי בזה, אל יד הילדה… ואחז בה ואוליכנה הביתה… אל ביתי. –
דומיה גדולה וארוכה; בבית המדרש השלך הס, כי הלומדים ומספרי החדשות כבר שבו לביתם, ורק מפנות הבית תשמע לפעמים קול נחרת אחד הישנים. השעון יתקתק מבלי הרף. ולפני תמונה נהלאה, נהלאה מאד מפיקה תהו ושממון גדול, ושואפת רוח בחזקה. –
– הנה כי כּן, הוסיף לדבר פתאם – יצאתי אז מגדרי.. לא אדע אם מעשה כשפים.. או מעשה שטן.. ואנכי לקחתי את הילדה אל ביתי. –
בבואנו לעלית הקיר הקטנה אשר לי הביטה כה וכה ותשם את מבטה בי כשואלת. אנכי אמרתי לה כי פה הוא מקום משכני, וכי מהיום הזה והלאה תגור גם היא בזה.. ותשמח מאד על הדבר הזה ותתן קול צחוק גדול. –
בפעם הראשונה בימי חיי שמעתי קול צחוק כזה, מלא חיים ועצמה… לשמע הצחוק הזה הרגשתי כי רוח־השגעון ההוא ישלוט בי שלטת בלי מצרים ויאסור רוחי ונשמתי… אנכי שאלתי את פיה על דבר שחקה, והיא ענתה ואמרה: כי תשמח מאד על אשר הצלתיה מידי הצהוב ולא הביאותיה אל אנשים “זרים”. –
– “זרים”… ועל שפתי רחפה השאלה: האם אנכי אינני “זר” לה? – אבל רוח־השגעון אסר את לשוני ולא נתנני לשאול כאלה. –
אי שמתי את עיני על בגדיה הקרועים והמטלאים ואקרא את גברת־משכני, את רחל מוכרת־החמאה, ואשחר את פניה לקנות בעדה “מלבוש” חדש; אך כסף לא היה בידי, כי נתתי את ארבעת שקלי להצהוב. אכן רחל מצאה עצה ותחבולה, כי נתנה לה כסות ישנה, של בתה הקטנה, אשר לא מצאה עוד חפץ בה, יען כי כבר גדלה הנערה והכסות קצרה לה ביותר. –
הכסות היתה שלמה ונקיה ותצא הילדה אל חדר רחל להחליף בה את שמלתה הבלה.. גם רחצה, בעזרת רחל ובתה, את פניה וידיה ואז שבה אל העליה. –
ובראותי הפעם את פניה… הסתער השגעון בקרבי ביתר עז ואֹמץ ואחוש עוד הפעם, כי מצאתי את הדבר ההוא אשר חסרתי עד כה.
ומהיום הזה והלאה לא עזבני השגעון הלז וינקר במוחי ובלבבי. אמנם ידעתי כי רוח עועים מסוך בנפשי, אך לא מצאתי די־אונים בקרבי לגרשהו. לא עצרתי כח לנתק את מוסרותיו… ובמרוצת הימים אבד גם החפץ מקרב לבבי לנתק את האסורים ההם. לא ידעתי נפשי אז… לפעמים חשבתי גם לעזוב את מלאכתי אשר רק במסכנות הבאתי בה לחמי “ולעשות מאומה” כיתר האדם. ואז חשתי איזה ענג גדול, בדמותי אולי יצלח חפצי בידי והייתי ל“עשיר”… ואז אעזוב את העליה בבית רחל… ויצאתי לגור באחד הבתים הגדולים ככל תר “גבירי העיר” והיא עמדי. –
אכן גם בעסקי במלאכתי הרוחתי הרבה יותר מבראשונה, כי לא אדע מה היה לי אז – עבדתי ארבעתים מאשר לפנים. –
והיא.. היא הסכינה בעליתי ובכל סביביה ועמי התהלכה כבת את אביה.. ובאחד הימים בבואי הביתה רקדה למולי בקול שחוק גדול… ותקרא לי: אבי, ראֵה נא איך טהרתי את החדר וגם ערכתי את מצע המטה כאשר הורתני רחל היום. –
אבי!! אז נדמה לי כי לבי יזח ממקומו, כי צר לו המקום בקרבי… היא היתה כמעט תמיד עליזה ושמחה ותשחק הרבה מאד, ורק לפעמים רחוקות חורו פניה ועיניה הגדולות הביטו למרחוק. –
ומהיום ההוא והלאה… טהרה מדי יום ביומו את רצפת החדר, וגם ערכה את מצע־המטה. –
ובאחד הימים שמעתיה משחרת את פני רחל, ללמד ידיה לבשל בעד “אביה”.
כה עברו שלש שנים.. היא היתה אז כבת שתים עשרה שנה. –
בערב אחד ואנכי ישבתי על השלחן הקטן אשר בחדרי ועובד עבודתי, כי מיום בואה אל ביתי המעטתי את ישיבתי בבית־המדרש… ורק בבקר ובערב, לעת האסף המתפללים מכרתי שמה את “סחורתי”, ויתר עתותי בליתי בבית… גם זה היה מעשה “השגעון” אשר פעם בקרבי. –
היא ישבה ממולי ותבט חליפות אלי ואל המנורה עומדת על השלחן.
פתאם התעוררה ותאמר: אבי, דבר לי אליך, שאלה גדולה
– שאלה? אמרתי, דברי, שרה, ואשמע.
– אבל… הן תבטיחני כי לא תשיב את פני. –
– לא אדע עוד… אולי תבקשי… כי אוריד לך… “את הירח” ממקומו…
– לא! אמרה בּשחוק, את הדבר הזה לא אבקש מידך רק כי תתנני ללכת אל זלפה התופרת, ללמוד מלאכתה. –
– אל זלפה התופרת? אמרתי, ואז הרגשתי דקירה עצומה בלבבי – מה לך ולה? האם תחפצי להיות לתופרת?
– כן, ענתני בהחלט, אחפץ ללמוד את המלאכה הזאת. –
חשבתי מחשבות ואגמר אמר להשלים את חפצה. ומדוע לא אתננה לעשות כדבר הזה? אמרתי בלבבי, הן היא למדה את ידיה לכל מלאכת הבית. תלך ותלמד גם את מלאכת התפירה.
האם ירע הדבר הזה לי… או לה?…
לא יכלתי אז לשער בנפשי, כי החל רוח העועים לפעמה, להכביד אכפה עליה.. “לעשות מאומה”, לרעות רוח ככל יתר האדם. –
דממת רגעים אחדים.
– למחרת היום – הוסיף אמריו – הלכה בפעם הראשונה אל בית זלפה ותחל ללמוד את מלאכת התפירה, מהיום הזה והלאה, לא אדע איכה נהיה הדבר הזה.. חדלה מהיות ילדה.. גם בעיניה היא וגם בעיני.. היא לא היתה עדו שמחה ועליזה כמלפנים וגם לא צחקה עוד הרבה… בקר וערב ישבה בבית זלפה; ובבואה הביתה ישבה על השלחן ותשקד על מלאכתה מבלי הרף. בעינים נוצצות ובידים מהירות אך רועדות תפרה את השלמות או את הכתנות, ולא אחת דמיתי, בראותי את תנועותיה, כי מחלת הקדחת תקפתה. –
אכן היא היתה בריאה ושלמה ותעסוק במלאכתה מבלי הרף. –
– עברה שנה אחת… והיא היתה אז כבת שלש־עשרה. –
– בערב, במוצאי־שבת, כן, הדבר הזה היה במוצאי שבת… פניו שנו עוד יותר וברגע ההוא נדמה לי כי זקן האיש פעם אחת יתר הרבה מאשר היה…
– אנכי הבדלתי על הכוס, ואשב על מקומי לעשות מלאכתי. אכן היא לא לקחה לה את אחת השלמות או הכתנות לתפרן, כאשר עשתה כפעם בפעם, רק ישבה ממולי ותדבר. –
לא אזכרה עוד את כל הדברים אשר דברה אז וגם אז לא בנתי לרעה… רק זאת ידעתי… כי הרגשתי אז עקיצות גדולות ודקירות נוראות בלבבי… ומכל דבריה רק זאת הבנתי, כי היא כבר למדה מלאכתה… במדה שתוכל להשכיר, לרכוש לה מאומה, כי נחוץ “שתעשה מאומה”; ולכן תאלץ לעזבני, לצאת מפה, ולנסוע לעיר הגדולה, למען מצוא שמה עבודה, באחד מבתי־מעשה־בגדים הגדולים אשר שמה. –
אנכי נסיתי להוכיח לה, כּי דבר־הבל יקח את לבבה, כי תרדף רוח, כי “כך צריך להיות” באשר הוא, כי “הכל בחכמה נעשה”. – אכן היא באחת, כי נחוץ לה “לעשות מאומה” וכי לא תתאב להיות עוד עלי למשא…
פה קצרה נשימתו מאד ויורד ראשו וידום.
כרבע שעה עבר והוא החשה ולא הוסיף לספר. הרוח ישמיע בחוץ קולו והומה כחלילים, ובית־המדרש עזוב מאדם, מלבד הישנים בירכתי הבית, ואנכי עומד ומתבונן בתמונה הנהלאה אשר לפני. –
אכן לאחרונה ערבתי את לבי להפריע את הדומיה.
– ואחרית הדבר, ר' ראובן? – שאלתי בלחישה.
הוא התעורר וירם את ראשו מול פני. עיניו הפיקו בלהה ומחתה, וקמטי מצחו עמקו שבעתים.
– אחרית הדבר – שנה את דברי מבלי משים – אחרית הדבר.. איזה דבר.. אמנם כן.. אחרית הדבר היתה.. כי היא הלכה.. הלכה. .
פה דמיתי לשמוע שריקת נחש. –
עוד הפעם דומית רגעים אחדים; אך פתאם נעור ממקומו ברב כח.
– הן ספרתי לך את הדברים האלה, למען תקח מוסר, ולא תואל לרעות רוח והבל.. אל תצא מגדרך.. ולא תעמול להפוך סדרי העולם.. “הכל בחכמה נעשה”. – – –
עודני זוכר את פניו אשר התעותו אז מאד ויפיקו בוז ושאט נפש.
לשוא שחתי את דברי בשאלי את פיו: מה היתה אחרית הילדה בעיר הגדולה? אם יודע הוא אדותיה איפה נמצאה כעת? אם הצליח הפעם בידה? כי לא מצאתי מענה על כל אלה. –
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.