ביום 15 באפריל 1869 כתב מארכס לאנגלס: “בדרך מקרה מצאתי היום בביתי שני טפסים של ‘בן־אחיו של ראמו’. אני שולח לך אחד מהם. יצירה זו, שאין לה אחות ודוגמא, תתן לך בשנית את האפשרות להתענג עליה. הגל הזקן אומר עליה בזה הלשון: 'התודעה, היודעת דעת היטב כי היא קרועה לגזרים ומביעה דבר זה בגלוי, היא לעג להוויה, לשלימות שנתעוותה ולעצמה. זוהי, כביכול, התעלמותו של העיווּת הזה, שבכל זאת עדיין הוא מוסיף להיות גלוי לעין… זהו טבע־כל־היחסים, המקרע את עצמו וקריעתם מדעת… מצד אחד, שיבת־אדם אל עצמו מעידה על ריקותם של כל הדברים, על ריקות־עצמו. זוהי יוהרה ריקנית… אך מהיותה הכרה עצמית מורתחת, הרי היא יודעת את קריעותה שלה, ומכוח ידיעה זו מתעלה עליה… מתוך כך נחשפת מהותו של כל חלק מחלקי העולם הזה, מדובר בו במידה של עמקות ומובעים עליו דברים בדיוק כהווייתו. התודעה הישרנית והחסודה (תפקיד שאותו נוטל דידרו בדושיח זה לעצמו) גורסת את הכל בחזקת מהויות בלתי־משתנות, ומוכיחה בזה את בורותה ואיוולתה, הואיל ואינה מבינה, שבנהגה כך נוהגת היא שלא כשורה. ואלו התודעה השסועה היא התודעה של הסילוף ולא עוד אלא של הסילוף הגמור. בתודעה הזאת שלטת אידיאה, תודעה זו מחוללת רעיונות, המפליגים הרחק ממידת היושר החסודה, ולשונם של הרעיונות הללו נהיית מתוך כך לשון של שנינות. תוכן דברי הרוח על עצמו הוא סילוף על המושגים וכל ההוויה, תרמית כללית לגבי עצמו ולגבי זולתו. וחוסר־הבושה לדבר על תרמית זו בגילוי־לב הוא, איפוא, האמת הגדולה ביותר; בעיני התודעה השלווה, המעמידה, תוך יושר וחסידות, את ניגוני הטוב והאמת על אותם הטונים עצמם, דהיינו על אותו צליל עצמו, מוחזק דיבור זה להג של קלות ראש, חכמה ותעתועים” (כאן מובא מראה־מקום מדידרו).

“יותר מפירושו של הגל מבדחים את הדעת פירושיו של אדון ז’ול ז’אנן, שמראי־מקומות מהם תמצא בסוף הספר. Cardinal de la mer (חשמן הים) הזה אינו מוצא ב’ראמו' של דידרו מיסודי המוסר, וכדי לתקון מעוּות זה הוא מחדש חידוש, שכל שחיתותו של ראמו לא באה לו אלא מחמת מוצאו שאינו מן האצילים, ומחמת הצער הרב שדבר זה מצערו… מדידרו לז’ול ז’אנן… הלא הוא הדבר שהפיזיולוגים נוהגים לכנותו ‘מיתאמורפוזה רגרסיבית’. רוח צרפת עד המהפכה הצרפתית ובימי לואי פיליפּ”.

על כך השיב אנגלס למארכס ב־16 באפריל 1869:

“… חן־חן לך על ‘ראמו’, שיסב לי תענוג גדול…”

אחרי הפסקה ארוכה, מפאת מצוקות הזמן, מוציאה הוצאת ברזלי את החוברת הששית שלה – מתוך תקוה לימים, בהם תשוב לעבודה פוריה יותר.

ליום מלאות חמש שנים למות זאב ברזלי – שלזכר שמו קיימת הוצאת־ספרים זאת – מוצאת החוברת הזאת, אשר להופעתה שבועות מספר לפני הֵעָדרו שמח המנוח שמחה רבה והקריאה קריאת־עיון בקהל חבריו בחבורה לבנין “אחדות”.

לא בספר חדש באה עתה הוצאתנו אל הקהל, אולם “המניפסט הקומוניסטי”, שהופיע בעברית בשנת תרפ"ב בהוצאת “אחדות העבודה”, אזל מן השוק זה שנים אחדות, ויש שואלים ודורשים לו בצבור הפועלים ובמחנה הנוער המתרכז סביבו.

בימים¹ אלה מלאו שמונים שנה מאז נכתב “המניפסט הקומוניסטי”. מאז הוצא במהדורות למאות. “למרות כל שׁנויי התנאים והמצבים מאז ועד עתה – יאמר קרל קוטסקי – הנה המניפסט גם כעת: המנהיג הטוב והבטוח ביותר אשר לפרוליטריון בדרכו לשחרור מעמדו, ובזה: גם מורה האנושות כולה”. “המניפסט בתור דוקומנט היסטורי – טעון הוא בקורת, המשתדלת להשיג גם את הדברים שנתישנו, להבינם ולשאוב מהם ידיעות חדשות”, כי אין כמוהו דוקומנט היסטורי, אשר יקוּיַם באופן כה מזהיר בעשרות השנים הבאות, אשר אישורו יחודש תמיד ע“י כל העובדות והמקרים”. ועוד: “אם נדבר על “תורה” סוֹציאל־דימוקרטית – יש ליחס שׁם זה לא ל”הקפיטל“, אלא ל”המניפסט הקומוניסטי“, אם כי זהו חוברת דקה וצנומה”.

*

במהדורה זאת הוכנסו שנויים ותקונים רבים בסגנון ובטרמינולוגיה. גם נוספו הערות אחדות המסבירות כמה ענינים ומבטאים מבחינה היסטורית. (חלק מן ההערות צורפו על פי באורו של ריאזאנוב: למען הבדיל בין הערותיו של אנגלס ובין הערות המתרגם – נשארו הראשונים בסימנם: הכוכב, והאחרונים סומנו במספרים, מיוחדים לכל עמוד.

מלבד “המניפסט הקומוניסטי” אין בעברית עדיין שום ספר משׁל מרכּס. החודש הזה תמלאנה 60 שנה להופעת “הקפיטל” – זו ה“גמרא” של מרכס. נאמין, כי בארצנו המתחיה והבונה את כלכלתה המדינית יקום המרץ, אשר יאפשר לנו ללמוד תלמוד זה בעברית.

א. קרל מרכּס

קרל מַרכס נולד בחמשי למאי 1818 בטריֶיר שעל הרינוס לאביו הינריך בן משפחת רבנים וגדולי היחס – בשם המשפחה מרדכי, ולאמו הנרייטה פרשבורג, בת משפחה מיוחסת מאונגריה. הינריך נחמץ בנעוריו בספרי־השכלה עבריים וגם באידיאות של ווֹלטר, שהשפיעו אז בכלל על הרבה מצעירי המשכילים בגרמניה, ושנה את שם משפחתו למרכס. הוא היה עורך־דין מפורסם, וגם כשחבל הרינוס עבר לרשות פרוסיה, שלחצה את היהודים ובטלה את זכויותיהם שקבלו מאת נפוליאון – נהנה הינריך מכל הזכויות והיה גם ליועץ־המשפטים של הממשלה. בשנת 1824 המיר הינריך את דתו יחד עם כל משפחתו.

וקרל אז בן שש. אביו שקד עליו לחנכו לתורה וחכמה. בלמדוֹ עוד בגימנסיה לִמדוֹ בָרוֹן לודוִיג וֶסטפַלן, שהיה יוצא־ונכנס בבית מרכס, את הוֹמר, דנטי, שכספיר ואת סרוַנטס. את אלה ידע אז בעל־פה ואהבם עד יום מותו, והם שמשו לו תדיר מרגוֹע, בסעוֹר רוּחו בו. בשנת 1835 בקר את האוניברסיטה בבּוֹן. עפ"י דרישת אביו למד תורת המשפטים.

באוקטובר 1836 נכנס לאוניברסיטה שבברלין, כדי להסתופף בצל חכמת הגֶל המנוח. קנה לו אז קרל לחברים את גדולי תלמידיו של הגל, את ברוּנוֹ בּאואר, מבקר־ביבליה נודע ופרופיסור באוניוֶרסיטות שבבוֹן וברלין, את הפילוסוף המפורסם לודויג פויארבך ואת חוקר הנצרות דוד שטרויס.

בזמן הראשון להיותו בברלין גר בחצר־מגוריו של לֶסינג. זה השפיע עליו להתקרב לדברי שירה, שאהבם מעודו עד יום מותו, ושבמדה רבה שמשו מקור לתוכן־חייו רב־הגונים. הוא התמסר אז לכתיבת שירים וכתב שלושה כרכים מוקדשים לזֵ’ני אשתו. הוא ראה בעצמו סימנים של משורר ורצה לפתח את כשרונו זה. התחיל לכתוב גם דרמה. תרגם בזמן ההוא את אווִידיוס ואת טציטוס. אבל רוח הבקורת החדה אשר חונן בה – שלטה ראשית כל עליו עצמו, ובכל מה שכתב ראה את חוסר ערכו כלפי שירי הגדולים אשר היו למופת לו. רוח השירה נחה עליו גם אחר כך. לא מעט משיריו של הינה, ידידו הפרטי של מרכס, נכתבו על־פי הגות־רוחו. הרבה משיריו של פרַיליגרַט נכתבו ממש מפיו. בהיותו פעם, אחרי קומו ממחלה לא־קלה, במצב מילנכולי – שרף את כל שיריו, דרמותיו ותחילות־הרומנים שלו, ברצותו לתת בזה לנפשו מנוחה שלמה, אבל לשוא.

ימים קשים היו אז למרכס. מלא־ספקות בחַפּשו דרך תשובה לשאלת־האדם. היו אלה ימי־המעבר מן הבורגנות הדימוקרטית־רדיקלית אל הסוציאליות אשר הרתה מחשבתו.

אביו פחד לעתיד בנו הריווֹלוּציוני ודרש ממנו כי יתכונן להיות פרופיסור. גם ברוּנוֹ באואר רבו וחברו, שהיה אז פרופיסור בבוֹן, שדלהו לכך, שיהיה דוצנט פרטי בבוֹן כדי שיחיו ויעבדו יחד, ולשם־כך המריצהו בהכנת החבור למבחן. אולם זה היה למורת־רוחו של מרכס, כי היה עסוק תמיד בלמודים וחקירות, ולא נפנָה להכנת החבור הזה. בינתים גברה הריאקציה בגרמניה, ביחוד במחלקת־התרבות הממשלתית, ומרכס לא קוָה לקבל את התואר ד“ר בברלין, ביחוד לפי החבור־למבחן האפיקורסי שלו. בשנת 1841 עמד בבחינות באוניוֶרסיטה שביֶנה ושם קבל את התואר ד”ר לפילוסופיה. אבל תקותו לחיות יחד עם באוּאר על ההוראה, באוניורסיטת בוֹן נכזבה, כי בינתים הורחק גם באוּאר מכסאו בגלל דעותיו הרדיקליות.

עוד בהיותם תלמידי האוניורסיטה חלמו מרכס ובאואר להוציא עתון רדיקלי. ואמנם תיכף אחרי גמרו את למודי האוניורסיטה פנה מרכס לעתונאוּת. הפעם הראשונה כתב בקובץ מיוחד שאַרנוֹלד רוּגֵה, מו"ל “ספרי־השנה הגרמניים”, הוציא בחוץ לארץ, מפני חומר הצנזורה בגרמניה, ושבו השתתפו כל הרדיקלים, כגון: רוּגה, באוּאר, פויארבך והינריך הינה.

תיכף אחר־כך נכנס לעבוד ב“עתון הריני”, מקלט לכל בעלי־מֶרי, שבו עבדו אז באוּאר, משה הֶס, מכס שטירנר, הֶרוֶג ועוד. מרכס היה הצעיר שבכולם. הוא רכש לו תיכף בכשרון נפלא את כל סגולות העתונאוּת – ובאוקטובר 1842 היה מרכס לעורך הראשי של העתון היומי הזה. הוא התחיל במלחמה נמרצת לחופש העתונות. מאמריו הראשיים עוררו את כל גרמניה והכוכב העתונאי החדש נתפרסם במרחַבֶיהָ. אחרי אזהרות אחדות – נסגר העתון מטעם הממשלה בשנת 1843.

מרכס רצה אז ללמוד על בוריה את התנועה הסוציאליסטית של פוּריֵה וסן־סימון, ובקיץ 1843 נסע לפריז לעבוד בהוצאת ספרי־השנה יחד עם ארנולד רוּגה. הלה הכניסו תיכף לחברת ההוֹגים הרדיקלים אשר בפריז: הינריך הינה, מיכאל בקוּנין, פרוּדוֹן וקַבֵּה, האוטופיסט הנודע; הינה ופרוּדוֹן היו תיכף לידידי־נפשו הפרטיים; ובשני “ספרי־שנה גרמניים־צרפתיים” שהופיעו – השתתפו גם הינה, בקוּנין ואֶנגלס. יותר לא הופיעו, מחוֹסר־כסף וגם מפאת חלוקי־דעות שבין העורכים. רוּגה הליברלי־רדיקלי לא יכול שאֵת את בטויָם הסוציאליסטי המפורש של הסופרים וביחוד של העורך מרכס – ופרש מהם.

אז התודע פנים אל פנים לפרידריך אנגלס, רעו־כאח עד יום מותו, ובשנת 1845 הוציאו יחד לאור את ספרם “המשפחה הקדושה”, בקורת תורת הגל, –נִצַן התורה המטריאליסטית.

בפריז התחיל להופיע אז עתון גרמני רדיקלי “פוֹרוֶרטס” בהשתתפותם של גולי־גרמניה אשר בפריז. העתון התפשט בכל גרמניה הודות לבקורת החריפה והמוצלחת של מרכס ובקונין. בשנת 1845 סגר ראש־המיניסטרים גיזוֹ, עפ"י בקשת גרמניה, את העתון והגלה את כל סופריו מצרפת.

מרכס ואנגלס הלכו לבריסל שבבלגיה, ושם התודע למשורר הסוציאליסטי פריליגְרַט.

בשנות היותו בבריסל היה מרכס פעיל מאוד. יחד עם אנגלס יסד שם אגודת־פועלים. שהוא היה הרוח החיה בה. בזמן ההוא התודע גם ל“חיט הקומוניסטי” המפורסם וַיטלינג, מנהיג תנועה קומוניסטית בגרמניה עפ"י פוּריה וסן־סימון. משם השתתף בעתונים שבוֶסטפַליה וגם בעתוני שויצריה. כתב אז שורות־מאמרים ננד הקומוניסטים באמריקה ונגד הסוציאליות “האמתית” הגרמנית שתחת הנהגתו של קרל גרין. תיכף אחרי הופיע ספרו של פרוּדוֹן “הפילוסופיה של הֶעֳני” בשנת 1846 – הוציא מרכס נגדו את “עֳני הפילוסופיה” שלו בתחילת 1847, מה שפרד בין הידידים האלה עד עולם. ספר זה, בטוי שגיב לאֳמנות־הוִכוּח, הגדיל את שם מרכס פי הרבה.

נוסף עוד מין קוֹמוּניוּת על השנים הקיימים של קבה ושל ויטלינג (תנועות פוריה וסן־סימון גססו כבר אז) והדעות החדשות התחילו מהלכות בקרב האגודות הדימוקרטיות, הסוציאליסטיות והקוֹמוניסטיות ואגודות הפועלים השונות שבאירופה, אשר היו מרוכזות ב“התאגדות הצודקים” ומרכזה היתה “האגודה להשכלת הפועלים” בלונדון, שתחת שם זה עבדה בגלוי באנגליה החפשית יותר. באביב אותה שנה בא אליו מוֹל, בא־כוח המרכז הלונדוני, ובקש ממנו ומאנגלס, כי הם יארגנו מחדש את כל התנועה לפי רוחם ועל יסוד דעותיהם הם.

בכנסית ההתאגדות, שהיתה בקיץ 1847 בלונדון, נדונה תכנית ההתאגדות. מרכס, שלא הוזמן באופן רשמי, לא היה נוכח בה. אנגלס השתתף בה בתור ציר פריז. היה גם ווֹלף, ידיד מרכס, והם היו באָמנה באי־כוחו של מרכס. אחרי מלחמה כבדה נגד אנשי ויטלינג – עלה בידיהם לנצח. הוחלט לארגן את החברה בשם: “התאגדות הקומוניסטים” על יסודות דעותיו של מרכס; נמסר למרכס ואנגלס לחבר את התכנית שלהם באופן ברור (זאת אומרת: לכתוב את “המניפסט הקומוניסטי”) ולהציעו לאשור לפני כנסיה שניה שתוָעֵד בקרוב; בנוֹוֶמבר־דצמבר 1847 קבלה הכנסיה השניה, שבה השתתף גם מרכס, את המניפסט לתכנית הרשמית של ההתאגדות. המרכז עבר מלונדון לבריסל, כדי שינוהל באופן בלתי־אמצעי על־ידי מרכס ואנגלס.

בימי פרוץ המהפכה בפריז – הופיע בדפוס “המניפסט הקומוניסטי”. אכן היה זה דבר בעתו. באותו זמן, סוף פברואר 1848, נשמעה סוף־סוף הממשלה הבלגית לדרישתה של ממשלת פרוסיה, שדרשה ממנה זה שנים אחדות בלי הפסק לגרש את מרכס מארצה. בחפץ וברוב־כבוד הזמינתו הממשלה המהפכנית שבפריז – והוא שב ברצון לארץ זו, ממנה גוֹרש לפני שלוש שנים.

מרכז “התאגדות הקוֹמוֹניסטים” עבר לפריז. מרכס נהל תעמולה בכתב להתקוממות ולמהפכה בתוך הפועלים בגרמניה. ארגן בפריז קלוב קומוניסטי גרמני, שעל חבריו היה לנסוע לגרמניה ולהתפשט במרכזי הפועלים ולשמש “שאוֹר שבתנועה”. במַרס אותה שנה פרצה התקוממות גם בברלין ותוצאותיה היו ותוּרים שונים מצד הממשלה, ובתוכם גם – חופש העתונות. מרכס העביר שמה את מרכז העבודה ואתו עבר גם אנגלס. אחר – שב למחוז הרינוס מולדתו והתישב בקולוניה, ואנגלס עמו. היו לחברים במפלגה הדימוקרטית –הדרך היחידה לבוא במגע בלתי־אמצעי עם הפועלים – שאליה היה חבר גם פרדיננד לסל, אבי תנועת הפועלים בגרמניה.

ביוני התחדשה הוצאת “העתון הריני החדש”, בתור אורגן של המפלגה הדימוקרטית. העריכה הראשית נמסרה לקרל מרכס. העתון הצליח מאוד, נתקבל והשפיע בקהל הפועלים ובחוגים הרדיקליים. אולם כאן חזרה החלילה של גורל “העתון הריני” בשנת 1843. הממשלה התחילה מציקה לו. אחרי שמרכס תמך במלחמת הפועלים שבצרפת ננד ממשלת־המהפכה הליברלית – עורר נגדו גם את החוגים הליברליים שבגרמניה, אלה בעלי־המניות של העתון. לסוף קבלו בעלי־המניות את כספם חזרה ועול העתון כולו נפל על חוג־הפועלים הקומוניסטי. מרכס השקיע בו את כל הונו ואשתו הנאמנה לו מכרה את תכשיטיה, למרות הרעב ששרר לפעמים בבית, כדי לשלם שכר־סופרים במלואו ובקביעות ולא לחלל את שם העתון. אחר־כך התגברה הריאקציה בגרמניה והעתון הגביר להלחם ולעורר את הפועלים קוֹממיוּת – על אף הרבה משפטים שערכה הממשלה נגדו. סוף־סוף סגרה הממשלה את העתון במאי 1849 וגרשה את עורכיו מן הארץ.

מרכס יצא לפריז. שם מצא את מצב הפועלים ברע, והיה מוכרח לנדוד ללונדון, מקום היותו עד יום מותו.

בלונדון התחילה אז התפלגות הדעות בתוך הסתדרות הפועלים, אחרי תוצאות המהפכה הצרפתית, ומרכס השתדל לקיים את אחדות ההסתדרות. החליט להתמסר כולו לתעמולה בקרב הפועלים ולעשות פה את חזית־המלחמה.

מתוך מצוקה כלכלית שאין דוגמתה עבד במרץ את עבודתו החברתית. כתב הרבה מאמרים בעתוני הצ’רטיסטים באנגליה. במשך 51־1850 הרצה באופן קבוע בקלוב “האגודה להשכלת הפועלים” בכלכלה לאומית. בימי מצוקת־רעב זו, שגרמה למות אחדים מילדיו והביאה לו מחלת־כבד קשה, – קם לו רֶוח קָט מצד פריליגרַט, שבעזרת ידידו לוֹנגפֵילוֹ הכניס את מרכס בתור כַּתָּב שבועי קבוע מלונדון ל“ניויורק טריביון”. מאז הייתה לו לפחות הכנסה קבועה של 5 דולר לשבוע.

בזמן ההוא הכין מרכס את חומר ההגנה למשפט של “מרכז ההתאגדות” בקולוניה ואחרי כן התמסר כולו לעבודתו המדעית. כתב את ה“גלויים על משפט־הקומוניסטים בקולוניה”, את ה“בריוּמר השמונה־עשר של לוּאי בוֹנַפַּרטֵה”, “לשאלת המזרח”, “מהפכה ומהפכת־נגד בגרמניה”; רשם רשימות רבות ל“קפיטל”. בשנת 1857, עם בוא לסנר ללונדון, נכנס שוב לעבודה ב“אגודה להשכלת הפועלים”. בשנת 1859 הוציא מרכס את הספר “לבקורת הכלכלה המדינית*, וכתב גם מאמרים בעתון הקומוניסטי “דם פוֹלק”. מרכס עבד אז גם עבודה מדינית בקשר עם מלחמת איטליה, נלחם במרץ בחוקות גרמניה וכתב את ספרו החריף “אדון פוֹיט”. בשנת 1861 פרש שוב לעבודתו המדעית, והנה פתאום בטלה הַכַּתָּבוּת שלו ל”ניויורק טריביון".

בינתים קמה תנועת פועלים. הטרֵידיוּניוֹיניוּת באנגליה התפתחה. נֵעוֹרה גם הרוח המהפכנית בצרפת. בגרמניה הצליח לסל בתעמולתו ונוסדה הסתדרות־פועלים גלויה. מרכם התענין בכל אלה, אבל בפועל לא השתתף בהם, מפאת עבודתו המתמידה בהכנת “הקפיטל”, שאת חלקו הראשון חשב להוציא² עוד בשנת 1863. בשנה ההיא גבר בו הרצון לעבודה חברתית והשתתף בעתון ה“סוציאל־דימוקרט” והגה את הרעיון ליסד ברית־פועלים בין־לאומית.

בספטמבר 1864 נוסדה בלונדון ברית־הפועלים הבין־לאומית. מרכס עִבֵּד את עיקריה, חוקתה ותכניתה והוא היה למנהיגה הרשמי. אולם בכנסיה הראשונה של הברית, בשנת 1866 בז’יניוה, לא השתתף, מפני היותו עסוק בהכנת ה“קפיטל” כרך א' לדפוס, שבשנת 1867 יצא לאור־עולם. המועצה הראשית של הברית קבעה מקומה בלונדון ומרכס היה מזכירה הראשי ומנהל כל העבודה הבין־לאומית.

ימים קשים היו למרכס גם ימי הברית. אינטריגות תמידיות מצד בַּקונין ורצונות אנוכיים מצד הטרידיוניוניות האנגלית מררו את לבו³. בכנסיה שבהאג בשנת 1872 היתה המלחמה נטושה בין מרכס ובקונין. אחרי וכוחים מרורים נצחו המרכסיסטים. בכל־זאת הציעו מרכס ואנגלס להעביר את מרכז הברית לניויורק. ההצעה נתקבלה וזה אפשר למרכס לשוב לעבודתו המדעית ולהכין את הכרכים השני והשלישי של “הקפיטל”.

מאז ועד יום־מותו היה חולה בקביעות כמעט. היה שוכב הרבה במטה, התענין בכל הנעשה בעולם הפועלים והמדיניות, אבל בפועל לא השתתף. מזמן לזמן יעץ והורה. בנסעו מחמת מחלתו לקרלסבד באו אליו מנהיגי כל הסתדרויות הפועלים שביבשת־אירופה ליטול עצה והוראה. מרוב צרות של עוני מתמיד, חולי בלתי־פוסק ושרשרת מקרי־המות (בינתים מתו עליו גם אשתו ובתו הבכירה) תששו כוחותיו עד תומם. בחורף 1883 חלה בדלקת הריאה שבועות אחדים, ולשמחת־ידידיו הרבה – הוטב לו, והאמין כי יעלה לו עוד לגמור את ה“קפיטל”. אולם אחרי שבועות אחדים מת פתאום בשבתו על כסא־עבודתו, ביום הארבעה־עשר למרס שנת 1883, ונקבר בבית־העלמין אשר בהַיגֵט, לונדון.

ב. פרידריך אנגלס

פרידריך אנגלס נולד בכ“ח נווֶמבר 1820 לאביו פרידריך אנגלס, בעל בית־חרושת למטוה־צמר־גפן בבַּרמֶן אשר בחבל הרינוס שבגרמניה. בביתו קבל חנוך דתי. בשנתו השבע־עשרה עזב את ספסל הגימנסיה באלברפלד ועבד שנה בלשכת בית־החרושת של אביו, ושנתים אחרי־כן השתלם במסחר בבית־משלוח גדול בבְּרֵמֶן. בימים ההם ניכר בו כבר כשרון סגנוני, ביחוד לידיעת שפות: ערך מכתבים רבים באנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, איטלקית והולנדית. כתב אז שירים הרבה, שנדפסו בעתונים מקומיים. ראשית בכוריו הספרותיים הדפיס קרל גוצ’קוב ב”טלגרף" שלו בשם “מכתבים מעמק ווּפר” בחתימת פרידריך אוֹסוַלד.

בהיותו בן י“ח עורר בו ספרו של דוד שטרויס “חיי ישו” ספקות בדת ובשנת 1839 למד בעזרת שטרויס את תורת הֶגל על בוריה. במובן המדיני הושפע אז הרבה מה”מכתבים מפריז" של לודויג בֶּרנה, ובכתביו מהשנים ההן הוא מזכירו תמיד בהערצה בשם: “הלוחם האמיץ לחופש ולמשפט”. אחרי נסיעות בהולנדיה, אנגליה, שויצריה ואיטליה – עבד שנה בצבא בברלין ושם בקר גם את האוניורסיטה. בשנת 1842 הוציא ספר פילוסופי בעלום שמו על “שֶלינג וההתגלות האלוהית”. בשנה ההיא כתב גם ב“עתון הריני” של מרכס.

אחרי גמרו את עבודת־הצבא נסע לאנגליה לעבוד בבית־המטוה של ארמן–אנגלס במַנשֶסטֶר. בדרך סר לקולוניה והתודע התוַדעות קלה למרכס. בזמן אחד כמעט עם מרכס הגיע גם אנגלס לרעיון הקוֹמוּניוּת⁴. הויתו באנגליה פִּתחה בו הכרה זו, הודות להִמצאוֹ בעולם התעשיה ואפשרותו ללמוד את תנאי העבודה ומצביה השונים. לקח תיכף חלק גם בחיים המדיניים והתחיל לכתוב ב“כוכב הצפוני” של הצ’רטיסטים וב“עולם המוסר” של רוברט אוֹוֶן. הוא טרח לאחד את שתי התנועות האלו.

באַוגוסט 1844 עזב אנגלס את אנגליה. מזוּין בהבנה תורתית רבה ובהרבה נסיונות מעשיים, ונסע הביתה דרך פריז. כאן פגש עוד פעם את מרכס, ואחרי שיחות פה־על־פה נכרתה ביניהם ברית־הידידות, שהיתה קיימת עד יום־מותם.

מכאן ואילך קשורות כל־תולדות־חייו של אנגלס, הפרטיות כחברתיות, באלו של מרכס ואין להפרידן. אפשר איפוא, אחרי הרשוּמות על מרכס, לקצר בהרבה מקומות שראוי להאריך בהם.

פה התודע גם לבקונין ולכל בני חבורתו ומכיריו של מרכס. כתב ב“פורוֶרטס” ו“בספרי־השנה הגרמניים־צרפתיים”.

בשובו לגרמניה השתתף בעתונות הסוציאלית הרינית וכתב את ספרו: “מצב המעמד העובד באנגליה”, שפרסם אותו כסופר סוציאליסטי. עסק אז גם בהגשמת הרעיון, אשר הגו הוא ומרכס, ליסד ספריה סוציאליסטית (תרגומים מאנגלית וצרפתית) – ולא עלה בידו. באביב 1845 הלך למרכס שישב בבריסל. מני אז לא זזה ידו מתוך ידו של מרכס וכל פעולותיהם היו משותפות וממלאות זו את זו.

בנסעו מכאן עם מרכס לאנגליה כתב ספר “האידיאולוגיה הגרמנית” נגד שטירנר, בַּוּאר ועוד, שנתפרסם רק כמה שנים אחרי מותו ב“תעודות הסוציאליסטיות” של אֶדוּארד בֶּרנשטין. נסע לפריז, התודע לבלַן, קַבֵּה ושאר גדולי מדע־החברה והפיץ ביניהם את רעיון הקומוניות שלו.

בכנסיה הבין־לאומית הראשונה בלונדון עשה רושם מקסים על הנאספים, והשפיע שתתקבלנה דעות מרכס.

בימי שבתו בגרמניה בש' 9־1848 הכין את המהפכה במחוז הרינוס (מתוך היותו שנה בצבא – היה ידען גדול בתורת הצבאיות ובמדיניות המלחמה להלכה ולמעשה). אחרי כן ברח מגרמניה יחד עם מרכס ובשנת 1850 הוציאו את ה“ריויוּ של העתון הריני החדש”.

מתוך מחסור כללי ואי־יכולת מעשית – שב אנגלס למנשסטר לעבוד בעסקי אביו, וכך היה שקוע במסחר כעשרים שנה (עד יולי 1869). בשנת 1864, בשעה שנוסדה בלונדון ברית־הפועלים הבין־לאומית הראשונה, היה אלוץ ללכת למסעיו המסחריים ולא יכול להשתתף בה. – אם כי היתה לו התעסקותו במסחר לזרא ולמורת־רוחו – הביא קרבן זה בשל מרכס, כי כל מעשיו היו מכוונים לאפשר למרכס את עבודתו ב“קפיטל” ואת הוצאתו בדפוס. במשך כל אותו זמן התראה עם מרכס רק פעמים אחדות, אבל היה ביניהם קשר מכתבים מתמיד. יום יום כתבו זה לזה והתיעצו בכל דבר. לא פסקו גם קשריו עם חברי המפלגה ותמיכתו במרכס לא היתה כספית בלבד. בשעת מלחמת קרים שלח מרכס את מכתביו הפרטיים של א. אליו – ישר ל“ניויורק טריביון”; – ובלכסיקון אמריקני גדול כתב א. שורת מאמרים במקצוע הצבאיות, ששם מרכס חתום עליהם; וגם החוברת “מהפכה ומהפכת־נגד” היא באמת פרי־עטו של אנגלס. כשהוציא מ. בשנת 1859 את “דם פולק” לשם תעמולה – כתב שם א. שורות־מאמרים ארוכות וגם כלכל את הוצאת העתון בכספו חדשים אחדים. בשנת 1864 הוציא חוברת “שאלת הצבא הפרוסית ומפלגת הפועלים הגרמנית”. בזמן המלחמה הצרפתית־גרמנית כתב גם מאמרים מדיניים וצבאיים בעתונות האנגלית.

באוקטובר 1870 קבע את דירתו בלונדון, סמוך לבית מרכס. עכשיו באה חלוקת העבודה בין מ. וא. – מ. היה עסוק רק בעבודתו המדעית וא. קבל עליו הנהלת כל הענינים החברתיים השוטפים. היה למזכיר הבין־לאוּמוֹן לאיטליה וצרפת. עבודתו במועצה הראשית היתה כולה מלחמה נמרצת ועקשנית בבקונין ושאר מהרסיה. כתב הרבה מאמרים ב“פוֹרוֶרטס” וב“פולקסבלַט” שבגרמניה. רוב זמנו העסיקתו הקורספונדנציה הרבה של תנועת הפועלים הבין־לאומית. בשנת 1872 כתב בקורת חריפה נגד הפרודוֹניסטים ב“שאלת הדירות”. בשנת 1873 כתב הרבה נגד בקונין ותנועתו. עסק אז גם בחבור ספר במדעי־הטבע, ביחוד בחימיה. בשנת 1876 כתב “על הכוהל בבית־הנבחרים הגרמני”. נלחם אז הרבה ב“סוציאליסטֵי־ההיכלות” במנהיגם המלומד דירינג. בכלל הקדיש שנותיו אלו ביחוד לתנועת־הפועלים בגרמניה. מכתביו הרבים השפיעו שם הרבה, וכשעברה בשנת 1880 עריכת ה“סוציאל־דימוקרט” לידי בֶּבֶּל ובֶּרנשטין – באו אלה ללונדון להתיעץ פה אל פה עם מרכס ואנגלס.

מות קרל מרכס העמיד את א. לפני תפקידים קשים. מוכרח היה להכין את כתב־היד של ה“קפיטל” לדפוס. מוכרח היה למלא מקומו של מ. גם בתנועת הפועלים, לשמור על הקשרים ולהורות עצה ותושיה בענינים המדיניים של כל ארץ וארץ. תחת העול הרב והכבד הזה כרע ונפל למשכב ובמשך ארבעה חדשים יכול רק להכתיב. בשנת 1885 הכין את החלק השני של “הקפיטל” לדפוס ואת התרגום האנגלי (אשר תרגמו ידידיו מור ואַוילינג) של החלק הראשון. המשיך לעסוֹק בהתמדה רבה בהכנת החלק השלישי של ה“קפיטל” ובהוצאת מהדורות שניות של ספרים ישנים. א. חלה שנים אחדות במחלת העינים ואסור היה לו לקרוא ולכתוב. עוזריו, קוראי כתב־ידו של מ., היו ק. קַוּטסקי ואדוארד ברנשטין. דבר זה הפריע הרבה והאריך את זמן הכנת ה“קפיטל”. בימי מלחמות העולם בשנות השמונים והתשעים כתב גם מזמן לזמן מאמרים מדיניים וצבאיים. בשנים ההן, בן שבעים שנה ומעלה, למד בשקידה את השפה הרומינית והתענין בכל הנעשה בארץ זו. בשנת 1893 בקר את ארצות אירופה. את כספו פזר לתמיכת מפלגות עניות. שכר הסופרים היה מוקדש למפלגה האוסטרית.

בשנת 1895 חלה מחלה אנושה – ואז היו לו עוד תכניות־עבודה חשובות בקשר עם הוצאת כתבי מ. – את כל תכניותיו קפד המות ביום החמשי לאוגוסט. רצונו האחרון היה לזרוק את אפר־גויתו על פני הים. את רצונו זה מלאו אליאונורה בת קרל מרכס, בעלה דר. אוילינג, אדוארד ברנשטין ופרידריך

לֶסנר הישיש.

המתרגם.

הַקְדָּמוֹת.

א

“אגודת הקומוניסטים”, התאגדות־פועלים בין־לאומית – שבימים ההם אפשר היה לה להתקיים, כמובן, רק בסתר – הטילה בכנֵסיה, שהיתה בלונדון בנוֹוֶמבר 1847, על החתומים־מטה לערוך תכנית־מפלגה מפורטת להלכה ולמעשה, לשם פרסום. וכך בא לעולם מניפסט זה, אחר שנדד בכתב שבועות מועטים לפני מהפכת־פברואר ללונדון לשם הדפסה. בתחילה הופיע בגרמנית – ונדפס בשפה זו בגרמניה, באנגליה ובאמריקה בשתים־עשרה מהדורות שונות לפחות. באנגלית הופיע בראשונה בשנת 1850 בלונדון ב“רֵד ריפובליקן”, מתורגם מאת הילינה מקפֶרלֵן, ובשנת 1871 בשלושה, לפחות, תרגומים שונים באמריקה. בצרפתית – בראשונה בפריז, סמוך לפני מהפכת־יולי 1848, ושוב ב“ל’סוציאליסט” שבניויורק. מכינים תרגום חדש. בפולנית – בלונדון, סמוך להופעתו הראשונה בגרמנית. ברוסית – בז’יניוה, בשנות הששים. לדנית תורגם כמו־כן תיכף אחרי הופעתו.

אם כי נשתנו מאוד יחסי־הדברים בכ“ה השנים האחרונות – העיקרים הכלליים המפותחים במניפסט זה נשארו בכל זאת גם עכשיו באמִתָּם השלמה לכל גדלם והיקפם. פרטים יש לתקן פה ושם. הגשמתם למעשה של עיקרים אלה, מבאר המניפסט עצמו, תהא בכל זמן ובכל מקום תלויה במצבים שבאותו זמן ומקום. ומשום־כן אין ליחס שום חשיבות מיוחדת לאמצעים המַהְפְּכָניים המוּצעים בסוף פרק ב. הפסקה הזו היתה משתנה עכשו בהרבה דברים. עתה, אחרי ההתפתחות העצומה של התעשיה הגדולה בכ”ה השנים האחרונות והתקדמות הארגון המפלגתי של מעמד־הפועלים, לעומת הנסיונות המעשיים של מהפכת־פברואר והרבה יותר של הקוֹמוּנה הפריזית, כשהפרוליטריון החזיק בפעם הראשונה ברסן השלטון המדיני שני ירחים רצופים – לעומת אלה נוֹשנת היא תכנית זו למקומות. הקומונה הפריזית הוכיחה ביחוד, כי “אין מעמד־הפועלים יכול לקחת בידו את מכונת־הממלכה כמו שהיא ולהניעה לתעודותיו הוא” (ראה: “מלחמת האזרחים בצרפת, אדריסה של המועצה הראשית של ברית־הפועלים הבין־לאומית”, ששם מבואר רעיון זה יותר). כך גם מובן מאליו, שבקורת הספרות הסוציאליסטית לקוּיה כעת, יען כי היא מגיעה רק עד שנת 1847: כמו־כן ההערות על יחס הקומוניסטים למפלגות־האופוזיציה השונות (פרק ד'), אם כי בעיקרן נכונות הן גם עתה – מסקנותיהן בכל זאת נוֹשנוֹת כבר, מפני שהמצב המדיני נשתנָה לגמרי וההתפתחות ההיסטורית הוציאה את רוב המפלגות הנזכרות שם מן העולם.

אולם המניפסט הוא דוֹקוּמנט היסטורי, שאין אנו רואים לנו שום זכות לשנות בו משהו. מהדורה מאוחרת תופיע אולי בהוספת מבוא, שיגשר את המרחק מאז שנת 1847 ועד הנה; ההוצאה הנוכחית הגיעה לידינו לפתע־פתאום, ולא הספיקה השעה לכך.

לונדון, 24 ביוני, 1872.

קרל מרכס. פרידריך אנגלס.

ב

את ההקדמה למהדורה זו מוכרח אני לצערי לחתום יחידי. מרכס – זה האיש, שמעמד־הפועלים באירופה ואמריקה חיב לו תודות יתרות מלכל שהוא אחר – הנהו שוכן קבר בחצר־המות אשר בהֵיגֵט, ועל קברו יציץ כבר העשב הראשון. מאחרי מותו בודאי ובודאי שאין שום מקום לדבר על עבּוּד או מלוּאים של המניפסט. לנחוץ־יותר רואה אני לקבוע במקום זה עוד פעם בפירוש את אשר לקמן.

רעיון־היסוד העובר בכל המניפסט, שהיצרנות הכלכלית ותוצאתה ההכרחית: ההסתעפות החברתית של תקופה היסטורית ידועה – משמשים יסוד לדברי־ימיה המדיניים והתרבותיים של התקופה ההיא; שבהתאם לזה (מעת בּוּטַל הקנין המשותף הקדמוני לקרקעות) היתה כל ההיסטוריה: דברי־ימי־מלחמות־מעמדות, מלחמות בין מעמדות מנוצלים ומנצלים, נשלטים ושולטים, בדרגות שונות של ההתפתחות החברתית; שֶאָכֵן הגיעה מלחמה זו עכשו למדרגה, שאין בידי המעמד המנוצל והמדוכּא (הפרוליטריון) להשתחרר מידי המעמד המנצל והמדכא (הבורגנות) – מבלי לשחרר באותה שעה את כל החברה מעתה ועד עולם מנצול, מדכּוּי וממלחמת־מעמדות, הרעיון היסודי הזה שייך אך ורק למרכס לבדו⁵.

אני הבעתי זאת כבר כמה פעמים; אבל נחוץ דוקא עכשו שזה יהא כתוב לפני המניפסט גופו.

לונדון, 28 ביוני 1883.

פ. אנגלס.

ג

מאז נכתבו הדברים שלפני זה – ניכר צורך במהדורה חדשה של המניפסט.

תרגום שני לרוסית – מאת ויירה זסוּליץ'⁶ – הופיע בז’יניוה בשנת 1882; את ההקדמה לזה כתבנו מרכס ואני.

תרגום חדש לפולנית הופיע כמו־כן באותו זמן בז’יניוה בשם: המניפסט הקומוניסטי⁷.

אחרי זה הופיע תרגום חדש לדנית ב“ספריה הסוציאל־דימוקרטית”, קופנהגן, 1865. חבל שאינוֹ שלם לגמרי: מקומות אחדים בעלי־ערך, שלא היו מובנים כנראה למתרגם, הושמטו לגמרי, ופה ושם יש סימנים של שטחיות, המצערים עוד יותר בראותנו מפי התרגום, שבקצת דאגה וזהירות יתרה – היה בידי המתרגם לתת לנו דבר שלם.

בשנת 1886 הופיע תרגום חדש⁸ לצרפתית ב“ל’סוציאליסט”, פריז. תרגום זה עולה על כל התרגומים שהופיעו עד אז.

בשנה ההיא הופיע המניפסט גם בתרגום לספרדית, קודם בעתון “אל סוציאליסטה” במדריד ואחר־כך בחוברת מיוחדת בשם: מניפסט המפלגה הקומוניסטית.

אזכיר פה גם קוריוז זה. בשנת 1887 הוצע תרגום המניפסט בארמנית לפני מוציא־לאור בקושטא. הלה לא העיז להדפיס ספר, אשר שם מרכס נִשָּׂא עליו – והציע למתרגם, שמוטב שהוא יקרא את שמו על הספר בתור מחבר; המתרגם דחה את הצעתו.

אחרי שהתרגומים האמריקניים השונים, שאינם נכונים במדה פחותה או יתרה, הוצאו פעמים רבות גם באנגליה – הופיע סוף־סוף בשנת 1888 תרגום יסודי של ידידי שמואל מוּר, שלפני הִדָּפסו הוּגה על־ידי שנינו. השם הוא: מניפסט המפלגה הקומוניסטית. הערות⁹ אחרות מההוצאה ההיא העברתי גם לזו שלפנינו.

למניפסט היו תולדותיו שלו. ברגע הופיעו – נתקבל בהתלהבוּת על־ידי חלוצי הסוציאליות המדעית מעטי־המספר בימים ההם (כאשר יעידו התרגומים הנזכרים בהקדמה א'). אולם תיכף ירד מעל הבמה מפאת הריאקציה, שהתחילה עם מפלת הפועלים בפריז ביוני 1848, ולסוף הוכרז עליו חרם מטעם משפט הקומוניסטים בקולוניה בנוומבר 1852. עם השתתקותה של תנועת־הפועלים שהתחילה עם מהפכת־פברואר – שקע גם המניפסט בתהום־הנשיה.

כאשר התחזק שוב מעמד־הפועלים באירופה למלחמה את המעמד השליט – נוצרה ברית הפועלים הבין־לאומית. תפקידה היה לאחד את כל הפועלים שבאירופה ואמריקה לגוף צבאי אחד. העיקרים שבמניפסט לא יכלו איפוא לשמש נקודת־מוצא למפעליה. דרושה היתה לה תכנית, שלא תנעל דלת בפני הטרידיוּניונים האנגליים, בפני הפרוּדוניסטים הצרפתיים, הבלגיים, האיטלקיים והספרדיים, בפני הלַסליים הגרמניים¹⁰. תכנית זו – יסוד לחוקת הבין־לאומון – רשם מרכס בחכמה רבה, שגם בקונין וחבריו הודו בה. את הערובה האחת והיחידה לנצחון הסופי של העיקרים אשר במניפסט – ראה מרכס אך בהתפתחותו ההשכלית של מעמד־הפועלים, שתבוא כתוצאה הכרחית מתוך פעולה מאוחדת וּוכוחים הדדיים. מאורעותיה ותמורותיה של המלחמה בהון, ההצלחות – ויתר על כן: המפלות – מן ההכרח שבררו ללוחמים את כל קוצר־ידה של התרופה היחידה שלהם לכל רעות התבל ופקחו את מוחותיהם להשיג השנה יסודית את התנאים האמתיים של שחרור־הפועלים. וצדקה דעת מרכם. מעמד־הפועלים בשנת 1874, כשבּוּטל הבין־לאוּמון, היה שונה לגמרי מזה שבשנת 1884, שנת הוסדו. הפרודוֹניוּת בארצות הרומַניות והלַסַליוּת המיוחדת בגרמניה – גססו כבר. ואף הטרידיוּניוניוּת האנגלית, שהיתה בזמן ההוא שמרנית מאוד־מאוד, נתקרבה לאט־לאט עד לנקודה, שבשנת 1887 אמר בשמה היושב בראש הכנסיה בסוַנזֵי: “הסוציאליות שביבשת־אירופה אינה מטילה עוד פחדים עלינו”. אבל הסוציאליות ביבשת־אירופה היתה כבר בשנה ההיא רק עפ"י התורה המסורה במניפסט כמעט. תולדות המניפסט מְשַׁקפות איפוא במדה ידועה את תולדותיה של תנועת הפועלים החדשה שמשנת 1848 ואילך. כעת המניפסט הוא בלי כל ספק היצירה הנפוצה ביותר והבין־לאומית ביותר של כל הספרות הסוציאליסטית, התכנית המשותפת של הרבה מיליוני פועלים בכל הארצות שמן סיביריה ועד קליפורניה.

ובכל זאת, כאשר הופיע – לא יכלנו לקראוֹ: המניפסט הסוציאליסטי. “סוציאליסטים” נקראו בשנת 1847 שני מיני אנשים. מצד אחד: מצדדי השיטות האוטופיסטיות¹¹ השונות, ביחוד: האוֹוֶניסטים באנגליה והפוּרייריסטים בצרפת, ששניהם התכוצו אז כבר ולא היו אלא כתות בלבד, ההולכות וכלות; מצד שני: כל מיני רופאי־אליל חברתיים, הטורחים בעזרת כל התרופות שבעולם ובכל מיני עבודת־טלָאי לבטל את רוע־המצב החברתי, מבלי לפגוע כל־שהוא ברכוש וברֶוח. – בשני המקרים: אנשים העומדים מחוץ לתנועת־הפועלים והדורשים יותר לתמיכתם של המעמדות ה“משכילים”. אולם אותו חלק הפועלים, שהיה יודע מתוך הנסיון את קוצר־ידן של תהפוכות מדיניות גרידא והיה דורש שנוי צורת־החברה ביסודה, – החלק הזה היה קורא אז לעצמו קומוניסטי. היתה זו: קומוניות שטחית ויִצְרית בלבד, לפעמים גלמית קצת, – קומוניות־בוסר. אבל, היתה חזקה דיָה, כדי לִפְרות שתי שיטות של הקומוניות האוטופית: בצרפת – את האִיקַרית"¹² של קבֵּה ובגרמניה – את זו של וַיטלינג¹³. “סוציאליות” בשנת 1847 צינה: תנועה בורגנית, “קומוניות” – תנועת־פועלים. הסוציאליות היתה – במדינות־היבשה לפחות – בת־היכלות, הקומוניות – ההיפך ממש. והיות וכבר אז היתה דעתנו מוחלטת, כי “שחרור־הפועלים מוכרח להיות מפעל הפועלים עצמם” – לא היה מקום אף לספק כל־שהוא: באיזה משני השמות לבחור. גם מאז ואילך לא עלה במחשבתנו לשנות את שמו.

“פועלי כל הארצות, התאחדו”! – רק יחידים נענו לנו, בקראנו קריאה זו לפני 42 שנה ומעלה, בערב המהפכה הראשונה בצרפת, שבה הופיעו הפועלים בדרישותיהם הם. אולם, בשנת 1864 התאחדו הפועלים מרוב ארצות אירופה המערבית בברית־הפועלים הבין־לאומית זכר הבין־ונה לברכה. לאומון עצמו חי אמנם רק תשע שנים. אבל הברית הנצחית של פועלי כל הארצות שנוצרה על ידו – עודה חיה וכוחה גדול מאז. ואין לזה עד טוב יותר מעצם היום הזה. כי היום, בכתבי את השורות האלו, פוקדים הפועלים באירופה ואמריקה את מחנותיהם, את כוחות־המלחמה אשר גוּיסוּ היום בפעם הראשונה תחת דגל אחד ובמטרה קרובה אחת: לאשר באופן חוּקי יום־עבודה רגיל בן שמונה שעות, דרישה שהוכרזה בועידה הבין־לאומית בשנת 1866 בז’יניוה ושוב פעם בכנסית־הפועלים הבין־לאומית בפריז בשנת 1889; והמחזה של היום הזה יפקח את עיניהם של הרכושנים ואדוני־האחוזות שבכל הארצות לראות נכוחה, שלמעשה מאוחדים היום באמת פועלי כל הארצות.

מי יגלה עפר מעיניו של מרכס וראה זאת אתי יחד בעצם־עיניו!

פ. אנגלס.

לונדון, בראשון למאי 1890.

מניפסט של המפלגה הקוֹמוּניסטית.

רוח רעה שוררת באירופה – הרוח הרעה של הקומוניות. כל כוחות אירופה הישנה התאגדו לשם מלחמת־תנופה קדושה על הרוח הרעה הזו. האפיפיור¹⁴ והצַר, מֵטֶרנִיך¹⁵ וגִיזוֹ¹⁶, רדיקלים צרפתיים ושוטרים גרמניים.

אֵי מפלגת־אוֹפוֹזיציה אשר מתנגדיה השַּׁליטים לא קראו אחריה קריאות־בוז שהיא קומוניסטית? אֵי מפלגת־אופוזיציה, אשר לא התריסה כלפי מתנגדיה המתקדמים יותר והריאקציוניים יותר את תו־הקלון של קומוניות?

נמצאים אנו למֵדים מעובדה זו שתים:

הקומוניות מוּכּרת כבר מאת כל המעצָמות האירופיות בתור כוח.

כבר הגיעה השעה, שיודיעו הקומוניסטים גלוי לפני כל העולם כולו את דרכי השקפתה, את תעודותיה, את מגמותיה, ויצאו נגד האגדה על הרוח הרעה של הקומוניות – בגלוי דעת של המפלגה גופה.

לשם זה התאספו בלונדון קומוניסטים בני העמים השונים וערכו את המניפסט הזה, המופיע בשפות האנגלית, הצרפתית, הגרמנית, האיטלקית, הפלֵמית והדַנית.

א. בוּרגנים וּפרוֹליטרים.

תולדותיה של כל חברה שעד¹⁷ כה¹⁸* – הן תולדותיהן של מלחמות־מעמדות.

בן־חורין ועבד, פַּטריק ופְלֵיבֵּיי, בּרוֹן ומשוּעבּד, אומן הצֶך ועוזרו, בקצור: לוחצים ונלחצים, עמדו תמיד בנגוד זה לזה, נהלו מעולם מלחמה בלתי־פוסקת, פעם בסתר ופעם בגלוי, – מלחמה שנגמרה בכל פעם בשנוי־צורה מהפכני של החברה כולה או בִכְלָיָה משותפת של שני המעמדות הנלחמים.

בתקופות הקודמות של תולדות־בני־האדם מוצאים אנו בכל מקום כמעט: התפרדות גמורה של החברה למעמדות שונים, הדרגה מנוּונת של עמדות החברה. ברומא העתיקה רואים אנו פטריקים, פליביים, עבדים; בימי־הבינים – פיאודלים, וַסַלים, אומני־צכים, עוזרים, משועבדים, ונוסף על אלה – הדרגות שונות כמעט בכל אַחַד המעמדות האלה.

החברה הבורגנית ההוֹוה, שגדלה מחורבנה של החברה הפיאודלית, לא בִּטלה את נגוד־המעמדות. היא רק יצרה במקום הישנים – מעמדות חדשים, תנאי־לחיצה חדשים, צורות־מלחמה חדשות.

תקופתנו, תקופת הבורגנות, מצטיינת, בכל־זאת, בזה שעשתה את נגודי־המעמדות לפשוטים. החברה כולה מתפלגת יותר ויותר לשני מחנות־צוררים גדולים, לשני מעמדות גדולים העומדים במערכה, פנים אל פנים, איש מול רעהו – בורגנים ופרוליטרים.

מן המשועבדים שבימי־הבינים יצאו “בעלי־הבתים” של הערים הראשונות; מקרב “בעלי־הבתים” האלה התפתחו היסודות הראשונים של הבורגנות.

גלויי אמריקה ודרך־ימים לאפריקה יצרו כר נרחב וחדש לבורגנות הַמִתהַוָה. השוק בהודו המזרחית וחינה, ההתישבות באמריקה, המסחר עם המושבות, התרבּוּתם של אמצעי־החליפין ושל הסחורות ככלל – הביאו לידי עליה נפלאה של המסחר, השַּׁיִט והתעשיה, ועל־ידי־זה – התפתחות מהירה של היסוד המהפכני בחברה הפיאודלית ההולכת ונהרסת.

אופן־היצרנות הפיאודלי או הצֶכי שעד כה – לא היה מספיק יותר לפי הצורך, שגדל עם גלוי השוָקים החדשים. במקומוֹ באה המלאכה¹⁹. אוּמני הצכים נדחקו על־ידי מעמד־הבינים התעשיתי, בטלה חלוקת־העבודה בין צכים שונים ובמקומה באה חלוקת־העבודה בכל בית־מלאכה גופו.

אולם השוקים נתרבו יותר־ויותר, ואִתָּם – הדרישה לסחורות. גם המלאכה לא הספיקה עוד. אז באו הקיטור והמוּכָני והביאו מהפכה²⁰ ביצרנות התעשיתית. במקום המלאכה באה התעשיה הגדולה ההוֹוה, במקום מעמד־הבינים התעשיתי הופיעו תעשִׂיָנים־מיליונרים, מפקדיהם של צבאות־תעשיה שלמים, – הבורגנוּת ההוֹוה.

התעשיה הגדולה כוֹננה את שוק־העולם, שהוכן עם גלוי־אמריקה. שוק־העולם הביא את המסחר, השיט וחבּוּר־דרכי־היבשה לידי התפתחות עצומה. התפתחות זו השפיעה שוב על הרחבת התעשיה ובה במדה שהתרחבו התעשיה, המסחר, השיט ומסילות־הברזל – התפתחה גם הבּוּרגנות, הִרבְּתה את נכסיה, דחקה את כל המעמדות, שנשארו בירושה מימי הבּינים, עד לדיוטה התחתונה.

אנו רואים, איפוא, כי הבּורגנות ההוֹוה עצמה היא תולדה של תהליך־התפתחות ארוך, של שורת תַּהְפּוּכוֹת באפני היצרנות והחבּוּר. את כל אחת מדַרְגות־התפתחות אלו של הבורגנות – לִוְתה התקדמות מדינית מתאימה: לפנים היתה מעמד מדוכא תחת שלטון הפיאודלים, ואחר כך התאחדות מזוינת עם שלטון עצמי בקומונה²¹*, פה – קהליה עירונית בלתי־תלויה, שם – מעמד שלישי, משלם־מס, של המונארכיה. אחר־כך, בתקופת המלאכה, שמשה הבורגנות כוח שכנגד האצילים במונארכיה המעמדית²² או המָחלטת, ואחר־כך היתה הבסיס העיקרי למונארכיות הגדולות בכלל, ומעת שהתכוננו התעשיה הגדולה ושוק־העולם כבשה לה סוף־סוף במשטר־הפרלמנטים החדש – את הממשל המדיני היחיד. שלטון־המדינה בזמן הזה אינו אלא ועד, המנהל את העסקים המשותפים של כל המעמד הבורגני כולו.

הבורגנות מלאה בהיסטוריה תפקיד מהפכני חשוב מאוד.

הבורגנות, במקום שהגיעה לשלטון, הרסה את כל היחסים הפיאודליים־הפטריארכליים־האִידִיליים. באכזרוּת נתקה את אִגְדֵי־הפיאודליוּת המגוּוָנים, שקשרו את האדם באדוניו הטבעיים, ולא השאירה שום קשר בין אדם לאדם מלבד האינטרֶס העירום, מלבד ה“מזומנים” חדלי־הרגש. היא הטביעה במים קרים ככפור של חשבונות אנוֹכיים את הרטט הקדוש של התרגשות ירֵאִית, של התלהבות גִבּוֹרית ושל שברון־לב בעל־ביתי. היא הפכה את כבוד־האדם לערך חליפין, ובמקום חֵרוּיות אין־מספר – רכוּשוֹת בצדק ומקוּימות – קבעה את חופש־המסחר האחד חדל־המצפון. בדבור אחד: במקום נצול המכוסה מסוה של אילוזיות דתיות ומדיניות – קבעה את הנצול הגלוי, חדל־הבושה, הפשוט והבלתי־אמצעי.

הבורגנות הסירה את מעטה הקדושה מעל כל מעשי־האדם הנכבדים, שעליהם הביטו עד כה ברטט צדקני. את הרופא, את היודע־דין, את הכומר, את המשורר ואת איש־המדע – עשתה לשכיריה.

הבורגנות קרעה את מסוה־הרוך האניני מעל יחסי־המשפחה וקבעתם ליחסי־ממון פשוטים.

הבורגנות גִלתה, עד־כמה מצא בטוי־הכוח האכזרי, אשר הפליא כה את הריאקציה בימי־הבינים, את השלָמתו המתאימה בבטלה העצלנית ביותר. אכן היא הוכיחה, עד־כמה יכול להגיע כוחה של פעולת־אנוש. היא יצרה מעשי־פלאים, שונים לגמרי מפירמידות־מצרים, מצנורות־המים ברומא והמנזרים הגוֹטיים; עשתה דרכים אחרות לגמרי מנדידות־העמים ומסעי־הצלב.

הבורגנות אינה יכולה להתקיים מבלי הפֵּך תדיר את מכשירי־היצרנות, וממילא – את יחסי־היצרנות, וממילא – את כל היחסים החברתיים. ולהפך: השארת אפני־היצרנות הישנים בלי שנוי – היתה תנאי־הקיום הראשון של כל מעמדי־התעשיה הקודמים. התהפוכות התדיריות ביצרנות, ההזדעזעות הבלתי־פוסקת של כל היחסים החברתיים, אי־הבטחון והתנודה התמידית – באלה מצטיינת התקופה הבורגנית מחברותיה. כל היחסים החסינים שהעלו כבר חלודה – עם ההשערות וההשקפות הקרובות להם והנכבדות מדור־דור – מתבטלים, והחדשים מתישנים עוד טרם יספיקו לקרום עור ועצמות. כל איתן וקבוע – עולה בהבל, כל קדוֹש – מתחלל, ובני־האדם נאלצים סוף־סוף להביט בעינים פִּכְּחוֹת על עמידת־חייהם ויחסיהם ההדדיים.

הצורך, ההולך תמיד ומתרחב, במקלט לתוצרתה – דוחף את הבורגנות לכל קצוי־תבל. מוכרחה היא לקנֵן בכל מקום, להכות שרשים בכל מקום, לקשר קשרים בכל מקום²³.

בנצלה את שוק־העולם – צרה הבורגנות צורה קוסמופוליטית ליצרנות ולצרכנות של כל הארצות; היא השמיטה, לצערם הגדול של הריאקציונרים, את הבסיס הלאומי של התעשיה מתחת לרגליה. התעשיות הלאומיות הקדוּמוֹת נחרבו ונחרבות יום־יום. הן נדחות מפני תעשיות חדשות, שיצירתן היא שאלת־חיים לכל עמי התרבות; מפני תעשיות המעבּדות לא רק את הֶחֳמָרים הגָלמיים הארציים, אלא גם את החמרים הגלמיים מהמקומות הרחוקים ביותר, ושתוֹצרתָּן נקלטת לא רק באותה מדינה, אלא גם בכל חלקי־העולם. במקום הצרכים הישנים, שהתוצרת הארצית סִפקָתָם, מופיעים צרכים חדשים, שספוּקם זקוק לתוצרת של מדינות ואקלימים הרחוקים ביותר. במקום ההספקה העצמית וההתבדלות הקדומה של כל מקום וכל לאום – מופיע מגע־ומשא כל־צדדי, זיקה הדדית כל־צדדית של העמים. וכהֲרֵי התוצרת החמרית – הרי התוצרת הרוחנית. פָעֳלי־הרוח של עמים יחידים – נהיים לקנין משותף. החד־צדדיות וההצטמצמות הלאומית – נעשית יותר ויותר בלתי אפשרית, ומן הספרוּיוֹת הלאומיוֹת והמקוֹמיוֹת הרבות – מתהַוָה ספרות־עולם אחת.

הודות להטבה המהירה של כל מכשירי־היצרנות ובעזרת הַהֲקָלות לאין־גבול בחבור־הדרכים – מושכת הבורגנות אל התרבות את כל העמים, וגם את הפראים ביותר. המחירים הזָלים של סחורותיה – הם הנם הארטילריה הכבדה, שבעזרתה היא מהרסת כל חומות־סין עד היסוד ומנצחת את שנאת־הזרים קשת־העורף של הברברים. היא מכריחה את כל העמים לסגל לעצמם את אופן־היצרנות הבורגני, – אם אין ברצונם להִכָּחֵד; היא מכריחתם להנהיג אצלם את המכוּנֶה: תרבות, ז. א. להיות לבורגנים. בדבור אחד: היא יוצרת לה עולם בצלמה־כדמותה היא.

הבורגנות הכניעה את הכפר לעיר, יצרה ערים ענקיות, הרבתה במדה מרובה את מספר התושבים בעיר לעומת הכפר²⁴, ובדרך זו הצילה חלק הגון של הָאֱנוּשוּת מהֶדיוֹטוּתם של חיי־הכפר. וכַכְּפר לעיר – כך הזקיקה את הארצות הברבריוֹת וחצי־הברבריוֹת לתרבותיוֹת, את עממי־האכרים לעממי־הבורגנים, את המזרח למערב.

הבורגנות מבטלת יותר ויותר את ההתפוררות של אמצעי־היצרנות, של הנכסים ושל האוכלוסיה. היא צִפּפָה את האוכלוסיה, רִכּזה את אמצעי־היצרנות ואת הנכסים שָׂמה בידים־מספר. כתוצאה הכרחית מזה בא הרכּוּז המדיני. איפַּרכיות בלתי־תלויות, מאוגדות אך כמעט, בעלות ענינים, חוקים, שלטונות ותעריפי־מכס שונים – נצטפּפו והיו לעם אחד, בעל שלטון אחד, חוקה אחת, ענין מעמדי לאומי אחד ותחום־מכס אחד.

הבורגנות יצרה במשך קרוב לִמאת שנֵי שלטונה המעמדי כוחות־יצירה רבים ואדירים יותר מכל הדורות הקודמים גם יחד. כּבּוש כוחות־הטבע, המצאת המוּכני, שמוש החימיה בתעשיה ובחקלאות, אנית־הקיטור, מסילת־הברזל, הטלגרף, הפרָאת חלקי־תבל שלמים, הכשרת־נהרות לשיט־אניות, בּצבּוץ עמים שלמים כמתוך האדמה, – איזו משנות־המאה הקודמות יכלה לדַמות, שכוחות־יצירה כאלו ספונים ונָמים בחיק העבודה החברתית?

ראינו איפוא: אמצעי היצרנות והחבּוּר, שעל יסודם נתגדלה הבּורגנות, נוצרו בחברה הפיאודלית. כשהגיעו אמצעי היצרנות והחבור האלה לדרגת־התפתחות ידועה – פסקו תנאי היצרנות והחליפין שבחברה הפיאודלית, הארגון הפיאודלי של החקלאות והמלאכה, בדבּור אחד: יחסי־הקנין הפיאודליים, – פסקו מֵהַתאם עוד לכוחות־היצירה שהתפתחו כבר. כך עכבו את היצרנות תחת לקַדמה. נהפכו לכבָלים. מן ההכרח היה לנַפצם – ונוּפצוּ.

במקומם באה ההתחרות החפשית עם הקונסטיטוציה החברתית והמדינית המתאימה לה, עם השלטון הכלכלי והמדיני של המעמד הבורגני.

לעינינו מתהוֶה עכשו פרוצס דומה לזה. תנאי היצרנות והחבור הבּורגניים, יחסי־הקנין הבורגניים: החברה הבּורגנית ההוֹוה, אשר הֶעֱלתה בקִסמהּ אמצעי יצרנות וחבּוּר כה־כבירים, דומה לאותו מכשף, שאינו שולט עוד בּרוּחות שהוא עצמו הֶעֱלָם מן הארץ. זה עשרות־בשנים, שדברי־ימי התעשיה והמסחר אינם אלא דברי־ימי ההתקוממות של כוחות־היצירה ההוֹוים נגד תנאי־היצרנות ההוֹוים, נגד יחסי הקנין, שהנם תנאי־הכרחי לקיום הבורגנות ושלטונה. די להזכיר את המַשבֵּרים במסחר, שבכל מחזור שלהם מעוררים הם תמיד ביתר־איום חשש לעצם־קיומה של כל החברה הבורגנית. בּמַשברי־המסחר נהרס, כרגיל, חלק גדול: לא רק של תוצרת, אלא גם של כוחות־היצירה הקיימים. במַשבּרים מתפרצת מגפה חברתית, שהיתה נראֵית מוּזרת מאוד בעיני הדורות הקודמים, – מגפה של תוצרת יתִּירָה. החברה נמצאת פתאום שוב במצב של ברבריות־לשעה; נדמה לה, כאילו מצוקת־רעב או מלחמת־כליה נטלו ממנה את כל אמצעי־החיים, כאילו נכחדו התעשיה והמסחר כליל. ומפני מה? מפני שיש לה ציוִיליזציה, אמצעי־חיים, תעשיה ומסחר – יותר מדי. כוחות־היצירה הנמצאים ברשותה אינם משמשים עוד לקדוּמם של יחסי־הקנין הבורגניים; להפך: הם נהיו לכבירים־מדי בהתאם ליחסים אלה, והם אך נעצרים על־ידיהם. וכאשר אך יִגְבּרו על המעצור הזה – מביאים הם את כל החברה הבורגנית לאי־סדרים, מסַכּנים הם את קיומו של הקנין הבורגני. היחסים הבורגניים צָרו מהכיל את כל העושר, שהם עצמם יָצרוּ. – במה גוברת הבורגנות על המשברים? מצד אחד: בכליון המוכרח של המון כוחות־יצירה, ומצד שני: בכבּוש שְוָקים חדשים ובנצול יסודי־יותר של הישנים. ובכן, במה איפוא? בזה שהיא מכינה משברים מקיפים וכבירים יותר וּממָעֶטת את האמצעים לעצור בעדם. הזַין, בו מִגרָה הבורגנות לארץ את הפיאודליות, פונה עתה כלפי הבורגנות גופה.

אבל הבורגנות, לא־זו בלבד, שהיא חִשלה את הזין אשר יְמַגרה, אלא אף יצרה את האנשים, שישתמשו בזין זה –: את הפועלים ההווים, את הפרוליטרים²⁵.

בה במדה שמתפתחת הבורגנות, ז. א. הרכוש – מתפתח גם הפרוליטריון, מעמד הפועלים ההוֹוים, החיים רק כל עוד ימצאו עבודה והמוצאים עבודה כל עוד יַרבּו בעבודתם את הרכוש. אלה הפועלים האלוּצים להִמָכֵר לַאֲחדים – הם הנם סחורה ככל דבר־מסחר אחר ותלוּיים משום־כך בכל מקרי־התמורה של ההתחרות וכל נדנודי־השוק.

מפאת התפשטות־המוכני וחלוקת־העבודה²⁶ טושטש כל האופי העצמי של עבודת־הפרוליטריון ומתוך־כך סר ממנה גם כוח־המשיכה לעובד. הוא נעשה רק טפל למכונה ותפקידו רק: מגע־יד פשוט ביותר, חד־גוני ביותר, שאפשר ללָמדו על נְקַלָה. שכר־העובד מצטמצם משום־כך עד כדי הספקת צרכי־החיים, ההכרחיים־בהחלט לכלכלתו ולפריה־ורביה של גזעו. ומחירה של כל סחורה, וממילא גם של העבודה²⁷, שוה להוצאות־יצרנותה. במדה שהעבודה פשוטה ואי־נעימה יותר יורד איפוא גם השכר. יתר על־כן: במדת ההתרבות של המוכני וחלוקת־העבודה – מתרבה גם כמות העבודה, הן מפאת הארכת יום־העבודה, הן מפאת דרישת כמות־עבודה גדולה יותר במשך זמן ידוע, והן מפאת הֲחָשַׁת מרוּץ־המכונה וכו'.

התעשיה ההוֹוה הפכה את בית־המלאכה הפעוט של האומן הפטרִיארכָלי לבית־החרושת הגדול של הרכושן התעשיתי. הַמוני־פועלים, צפופים בתוך בית־החרושת, מאורגנים כמו חילים. כחילי־תעשיה פשוטים מעמידים אותם תחת השגחת היירארכיה שלמה של קצינים וסגני־קצינים. הם הנם לא רק עבדי המעמד הבורגני, עבדי הממשלה הבורגנית, – הם הנם בכל־יום ובכל־שעה עבדים של המכונה, של המשגיח, ולפני־כל – של הבורגני היחיד: בעל־בית־החרושת עצמו. עריצות זו היא קטנונית־יותר, מבחילה־יותר וממררת־יותר – במדה שהיא מַרְבָּה לגלות את המטרה שלה –: הרֶוַח.

בה במדה שמלאכת־היד דורשת פחות זריזות והוצאת מרץ, הינו: במדה שמתפתחת התעשיה ההוֹוה, – כן נדחקת עבודת הגברים מפני עבודת הנשים והילדים. הבדלי המין והגיל אין להם עוד כל חשיבות חברתית ביחס למעמד־הפועלים. קיימים רק מכשירי־עבודה, העולים במחירים שונים לפי מינם וגילם.

נגמר נצול הפועל על־ידי החרשתן והוא מקבל את שכר־עבודתו במזומנים – מתנפלים עליו שאר חלקי הבורגנות: בעל־הבית, החנוני, המלוה־בָּעָבוֹט וכו'.

מעמדי־הבינים הזעירים שעד עתה, התעשִׂיָנים הזעירים, הסוחרים, הַמַלְוִים־ברבּית, בעלי־המלאכה והאכרים – כל אלה המעמדות יורדים לתוך שורות הפרוליטריון, בחלקם – מפני שרכושם הפעוט אין בו כדי נִהוּל תעשיה גדולה ואין בידם לעמוד בפני התחרות הרכושָׁנים הגדולים, ובחלקם – מפני שעֵרך מוּמחיוּתם בטל לעומת אָפני־היצרנות החדשים. באופן כזה מתגייס הפרוליטריון מתוך כל המעמדות שבישוב.

הפרוליטריון עובר דרגות־התפתחות שונות. מלחמתו בבורגנות מתחילה עם קיומו.

בתחילה נלחמים הפועלים ביחידות, אחר־כך – פועלי בית־חרושת אחד, אחר־כך – פועלי ענף־עבודה שבמקום אחד, בבורגני הבודד המנצלם בּאופן בלתי־אמצעי. אין הם מכַוְנים את מלחמתם רק כלפי תנאי היצרנות הבורגניים – מכוְנים הם אותה כלפי אמצעי־היצרנות גופם; מחריבים את הסחורות המוּבאוֹת מחוץ לאותה ארץ ומתחרות בארציות, הורסים את המכונות, משַׁלחים בערה בבתי־החרושת²⁸, – שואפים להשיג שוב את העמדה הנכחדה של הפועל בימי־הבינים.

בדרגה זו מהוים הפועלים המון מפוזר על־פני כל האָרץ ומפורד בשל ההתחרות. התחברות המונית של הפועלים אינה עדיין תוצאת התאחדותם הם, אלא תוצאת התאחדותה של הבורגנות, שלשם השגת מטרותיה המדיניות אלוצה היא – ויכולה עוד לעת־עתה – להביא את כל הפרוליטריון לידי תנועה. בדרגה זו נלחמים איפוא הפועלים לא באויביהם הם אלא באויבי־אויביהם, בּשיָרי המונארכיה המָחלטת, בבעלי־האחוזות, בּבּורגנים לא־תעשינים ובזעירי־הבורגנים. כל התנועה ההיסטרית מרוּכּזת באופן זה בידי הבּורגנות; כל נצחון אשר יושׂג בדרך זו – הוא נִצָחון לבּוּרגנות.

אולם עם התפתחות־התעשיה מתרבּה הפרוליטריון לא רק בּמספר; הוא מצטַפֵּף בַּהמונים גדולים, כוחו גדֵל והוא מרגישו יותר. הענינים ומצבי־החיים של הפרוליטריון הולכים ומשתָּוִים יותר ויותר, יען כי המוּכני מטשטש יותר ויותר את הבדלי־העבודה ומוריד את שכר־העבודה למדרגה נמוכה ושַוה־כמעט בכל מקום. ההתחרות ההולכת ורבּה בקרב הבורגנות עצמה ומשבּרי־המסחר הנובעים ממנה – מרופפים תדיר את שכר־הפועל יותר ויותר; השבּחת־המוכני הבלתי פוסקת והמתקדמת תמיד במהירות יתרה – מפחיתה יותר ויותר את בטחון־עמדת־חייו של הפועל; הסכסוכים שבין פועלים יחידים ובין בּורגנים יחידים – מקבלים יותר ויותר אופי של סכסוכים בין שני מעמדות. הפועלים מתחילים אז להתאגד נגד הבּורגנים, כדי לקבוע בכוחות מאוחדים את שכר־העבודה שלהם. מיסדים הם גם אגודות תמידיות²⁹, כדי להבטיח את קיומם לעת־מלחמה. למקומות מקבלת המלחמה צורה של התקוֹממוּת³⁰.

לפרקים מנצחים הפועלים, אבל אך לשעה. התוצאה הממשית של מלחמתם אינה הנצחון הבלתי־אמצעי, אלא התלכדות־הפועלים ההולכת תמיד ומתפשטת. להתלכדות זו מסַיעים אמצעי־החבּור הנוצרים על־ידי התעשיה הגדולה והמאפשרים את הקשר בין הפועלים ממקומות שונים. ודַיוֹ קשר זה בכדי לרכּז את המלחמות הרבּות למקומותיהן, שאופי אחד לכוּלן, למלחמת־מעמדות לאומית³¹ אחת. אולם כל מלחמת־מעמדות היא מלחמה מדינית³², ואת ההתאחדות, שלאזרחי־ימי־הבינים עִם דרכיהם העקלקלות היו דרושות מאות שנים לשם סדורה, מהַוִים הפועלים בזמן הזה בעזרת מסילת הברזל במשך שנים מועטות.

ארגון זה של הפועלים בתור מעמד³³, ובזה גם כמפלגה מדינית – עלול להתנפץ בכל רגע לסלע־ההתחרות שבקרב הפועלים עצמם. אולם הוא מתחדש תמיד, מתגבּר, מתחזק ומתחסן. הוא מכריח להכיר בעניני־פועלים אחדים בצוּרת חוקים, ולשם כך הוא מנצל את הפרוּדים שבקרב הבורגנות. כך היה בחוק על יום עבודה של 10 שעות באנגליה.

הסכסוכים שבתוך החברה הישנה מקדמים תמיד בדרכים שונות את מהלך־התפתחותו של הפרוליטריון. הבורגנות נמצאת במצב־מלחמה מַתְמיד, בראשית – נגד האריסטוקרטיה; אחר־כך – נגד אותם החלקים שבתוך הבורגנות גופה, שעניניהם מתנגדים להתקדמות־התעשיה, ותמיד – נגד הבורגנות שבכל ארצות חוץ. בכל המלחמות האלו רואה היא את עצמה אלוצה לקרוא לעזרת הפרוליטריון ומוֹשַכתוֹ באופן כזה לתוך התנועה המדינית. הבורגנות מוסרת איפוא לידי הפרוליטריון את יסודות השכלתה היא, הינו: את הזַיִן נגדה עצמה.

והנה גם מפאת קדמת־התעשיה, כאשר ראינו לעיל, יורדים חלקים שלמים של המעמדות השליטים לתוך הפרוליטריון, או – לפחות –סכנה מרחפת על תנאי־הקיום שלהם. גם הם מכניסים לתוך הפרוליטריון הרבה יסודות השכלה.

לסוף, בזמן שמלחמת־המעמדות מתקרבת יותר לנקודת־ההכרעה שלה – מקבל תהליך־ההתפוררות בתוך המעמד השליט, בתוך כל החברה הישנה, אופי כה חריף ובולט, עד שחלק קטן של המעמד השליט, מסתלק הימנו ומסתפח למעמד המהפכני, למעמד שהעתיד בידו. כאשר עבר לפנים חלק האצילים לבורגנות – כן יַעבור עתה חלק הבורגנות לפרוליטריון, וביחוד: חלק של אידיאולוגֵי־הבורגנים שהתרוממו להבנה תורתית של כל התנועה ההיסטורית.

מתוך כל המעמדות העומדים עכשו נגד הבורגנות – רק הפרוליטריון הוא מעמד מהפכני באמת. שאר המעמדות מתנַוְנים ועוברים מן העולם עם התפתחות התעשיה הגדולה. הפרוליטריון אכן ילידָהּ שלה הוא.

מעמדי־הבינים: התעשִׂיָן הזעיר, הסוחר הזעיר, האומן, האכר – כולם נלחמים בבורגנות, בכדי להבטיח את קיומם הם בתור מעמדי־הבינים. אין הם איפוא מהפכנים אלא שַמְרנים. ולא־עוד, אלא שהם גם ריאקציוניים: רוצים הם לסובב את גלגל־ההיסטוריה אחורנית. ואם מהפכניים הם – כי אז הרי זה רק מפני ראותם את הנולד: כי עליהם לעבור לתוך שורות הפרוליטריון; כי אז הרי אין הם מגינים על עניני־ההווה, אלא על עניני־העתיד שלהם: כי אז הרי עוזבים הם את עמדתם הם, בכדי להתיצב על עמדתו של הפרוליטריון.

אספסוף־הפועלים, זה הרָקָב הפסיוי של השדרות התחתונות של החברה הישנה נקלע פה ושם לרגלי מהפכה פרוליטרית לתוך התנועה, אולם לפי כל מצב־חייו עלול הוא יותר להִמָכֵר לשם תַּעלוּלים ריאקציוניים³⁴.

תנאי־החיים של החברה הישנה אינם קיימים עוד בתנאי־חייו של הפרוליטריון. הפרוליטריון הוא מחוסר־קנין; יחסיו לאשה וילדים שונים מעיקרם מיחסי־המשפחה הבורגניים; העבודה התעשיתית ההוֹוה, השעבוד ההוֹוה לרכוש – באנגליה כבצרפת ובאמריקה כבגרמניה –נטלו ממנו כל אופי לאומי. החוקים, המוסר, הדת – אינם בשבילו אלא משפטים קדומים בורגניים, שמתחתיהם צפונים הרבה אינטרסים בורגניים.

כל המעמדות הקודמים כשהגיעו לשלטון, היו משתדלים להבטיח לעצמם את עמדתם זאת – על ידי זה, שהיו מטילים על כל החברה את התנאים הדרושים להתעשרותם. הפרוליטרים יכולים לכבוש את כוחות־היצירה החברתיים רק כאשר יבטלו את אופן־הרכישה שלהם עצמם ועם־זה גם את כל אופן־הרכישה הקיים עד כה. אין לפרוליטרים להבטיח כלום משלהם. עליהם רק להרוס את כל הבטחונות וההבטחות הפרטיים שעד עתה.

כל התנועות שעד כה היו תנועות של מעוטים בעניני מעוּטים. התנועה הפרוליטרית – היא תנועה עצמית של הרוב העצום בעניניו של הרוב העצום. אין בידי הפרוליטריון, השדרה התחתונה של החברה ההוֹוה, להתרומם, לזקוף קומתו, מבלי שיתפוצץ כל מִבנֵה השדרות, שעכשו הן הנן החברה הרשמית.

אם כי לא בתכנה, אולם בצורתה – מלחמת־הפרוליטריון בבורגנות היא ראשית־כל: לאומית³⁵ הכרחי, כמובן, שהפרוליטריון שבכל ארץ יוּכל קודם לבורגנות שבארצו.

היות ותֵאַרנו את הדַרְגוֹת הכלליות של התפתחות הפרוליטריון – עקבנו את מלחמת־האזרחים, הספונה פחות־יותר בחברה ההוֹוה, עד לנקודה ששם מתפרצת היא במהפכה גלויה והפרוליטריון מיסד את שלטונו מתוך הריסת־הבורגנות ביד חזקה.

כל צורת חברה שעד־עתה התבססה, כאשר ראינו כבר, על הנגוד שבין המעמדות המדכאים והמדוכאים. אולם כדי לדכא איזה מעמד שהוא – מן ההכרח להבטיחו בתנאים כאלה, שיוכל לפחות לכלכל את חיי־העבדות שלו. המשועבד התעלה בימי־השעבוד לחבר הקומונה העירונית, וכן היה העירוני לבורגני תחת עולו של שלטון־ההחלט הפיאודלי. הפועל בזמן הזה, להפך, תחת אשר יתרומם עם קדמת־התעשיה – הולך הוא ויורד למטה מתנאי־הקיום של מעמדו הוא. הפועל מַעֲנִי ועוֹני ממהר להתפתח מאוכלוסיה ומעושר. מוּכָח איפוא בעליל, כי אין הבורגנות מוכשרה להיות עוד המעמד השליט של החברה ולהטיל את תנאי־הקיום של מעמדה כחוק קובע את משטר החברה. אין היא מוכשרת לשלוט, יען כי אינה מוכשרת להבטיח את קיומם של עובדיה אף בגבולות עבדותם, יען אלוצה היא לתת להם ליפול עד למדרגה שפלה, שהיא מוכרחה לזוּנם תחת להיות ניזוֹנה מהם. אי־אפשר לה לחברה להתקיים עוד תחת שלטון הבורגנות, ז. א. קיום־הבורגנות אינו מתאים לקיום החברה.

התנאי העיקרי לקיום המעמד הבורגני ולשלטונו – הוא: צבירת העושר בידי פרטים, פתוּח הרכוש וריבוּיוֹ. תנאי־הקיום של הרכוש הוא – עבודת־שכר. עבודת־השכר מיוסדת כולה רק על התחרות הפועלים ביניהם עצמם. קדמת־התעשיה, שנושאה חדל־הרצון וחדל־ההתנגדות היא הבורגנות, מביאה במקום התפלגות־הפועלים על־ידי ההתחרות – את אחורם המהפכני באמצעות האגודה. עם התפתחות התעשיה הגדולה נשמט איפוא מתחת רגליה אף אותו יסוד עצמו, שעליו מיַצרת הבורגנות ורוכשת את התוצרת. היא מיַצרת קודם־כל את קַבּרָניה היא. כליונה ונצחון־הפרוליטריון – שניהם כאחד מוכרחים לבוא.

ב. פרוליטרים וקומוניסטים.

מַהֵם בכלל היחסים שבין הקומוניסטים לפרוליטרים?

אין הקומוניסטים מפלגה מיוחדת, כנגד מפלגות פועלים אחרות³⁶.

אין להם שום ענינים מובדלים מאלה של כל הפרוליטריון כולו.

אין הם מכריזים עיקרים מיוחדים, שעל פיהם יָצוּרוּ צורת התנועה הפרוליטרית.

הקומוניסטים מובדלים משאר מפלגות הפועלים רק בזה, ראשית, שבמלחמות הפרוליטרים ללאומיהם השונים מעלים הם ומגינים על הענינים המשותפים לכל הפרוליטריון ושאינם תלויים בלאומוּת, ושנית – בזה, שבדַרגות־ההתפתחות השונות, אשר בדרך המלחמה שבין הפרוליטריון לבורגנות, שוקדים הם תמיד על עניניה של כל התנועה בכללה.

הקומוניסטים הנם איפוא: למעשה – החלק הנִצֵח והדוחף תמיד קדימה של מפלגות הפועלים שבכל הארצות; להלכה – עולים הם על שאר הפועלים בהכרת תנאיה, מהלכה ותוצאותיה הכלליות של התנועה הפרולטרית.

התעודה הקרובה־ביותר של הקומוניסטים היא זו של כל שאר מפלגות הפועלים: ארגון הפועלים למעמד, הריסת השלטון הבורגני, כבוש הכוח המדיני על־ידי הפרוליטריון.

כִּלְלֵי־ההלכה של הקומוניסטים אינם מיוסדים בשום־אופן על אידיאות, על עיקרים, שהמציא או גִלה מתקן־עולם זה או אחר.

הם הנם רק בטוי כללי לתנאים העובדתיים של מלחמת־המעמדות הקיימת, של תנועה היסטורית המתפתחת לעינינו. בטול יחסי־הקנין שעד עתה – אינו סימן מיוחד לקומוניוּת.

כל יחסי־הקנין היו תמיד תלויים בתמורה היסטורית תמידית, בשנוי היסטורי תמידי.

המהפכה הצרפתית, לדוגמה, בטלה את הקנין הפיאוֹדלי לטובת הקנין הבורגני.

לא בטול הקנין בכלל מציין את הקומוניות, אלא בטול הקנין הבורגני.

אולם קנין־הפרט הבורגני בזמן הזה הנהו הבטוי האחרון והשלם של אפני־היצרנות ורכישת־התוצרת, המיוסדים על נגודי־המעמדות ועל נצול האחד על־ידי רעהו.

במובן זה אפשר להם לקומוניסטים לכלול את תורתם במבטא אחד זה: בטול הקנין הפרטי.

באו עלינו, הקומוניסטים, בטענות, שאנו רוצים להכחיד את הקנין אשר רכש לו האדם בעצמו וביגיע־כפיו הוא: את הקנין, שהנהו יסוד של כל חופש האדם, פעולתו ועמידתו ברשות־עצמו.

קנין שנרכּש, וביגיע־כפים, ובעצמו. האם על הקנין של זעירי הבורגנים והאכּרים, שֶקָדַם לקנין הבורגני, אתם מדברים? – אין צורך לנו לבטלו. התפתחות התעשיה בטלָתו ומבטַלתו בכל יום ויום.

או אולי מדברים אתם על קנין־הפרט הבורגני ההוֹוה?

אבל האם עבודת־השכר, עבודת הפרוליטרי, מַקנה לו קנין? בשום אופן לא. היא יוצרת את הרכוש, ז. א. את הקנין המנצל את עבודת־השכר והיכול להתרבות רק ביָצרו עבודת־שכר חדשה, כדי לנצל מחדש. הקנין בצורתו עתה מתקיים על יסוד הנגוד שבין ההון ועבודת־השכר. נחקור־נא את הנגוד הזה לשני עבריו.

הֱיוֹת רכוּשָן – זאת אומרת: תָּפוס ביצרנות לא רק עמדה אישית גרידא, אלא גם חברתית. הרכוש הוא פרי עבודה משותפת ואפשר להביאו לידי תנועה רק בפעולה משותפת של הרבה חברים, בשורה אחרונה – רק בעבודה משותפת של כל חלקי החברה.

הרכוש הוא, איפוא, לא כוח אישי, אלא חברתי.

כשיהיה, איפוא, הרכוש לקנין חברתי, השייך לכל חברי החברה, אין זה אומר שקנין פרטי נהפך לחברתי. משתנה רק האופי החברתי של הקנין. הוא מפסיד אח אָפיוֹ המעמדי.

נעבור לעבודת־השכר.

המחיר הבינוני של עבודת־השכר הנהו המִעוט־מן־המִעוט של שכר־העבודה, זאת אומרת: הסכום של אמצעי־החיים, ההכרחיים כדי לכלכל את חייו של הפועל בתור פועל. מה שהפועל השכיר רוכש לו, איפוא, בעבודתו – מספיק לו רק כדי לחם צר, כדי המשכת קיומו העלוב. אין אנו רוצים בשום־אופן לבטל את הרכישה הפרטית הזו של יצירי העבודה, שהיא הכרחית לכלכלתו הבלתי־אמצעית ושאינה משאירה שום רֶוַח נקי, שיש בו כדי־שליטה על עבודת־אחרים. רצוננו לבטל רק את האוֹפי הקבצני של הרכישה הזו, המאפשרת לפועל לחיות אך כדי להגדיל את הרכוש ורק כל עוד הוא דרוש לעניני המעמד השליט,

בחברה הבורגנית – העבודה החיה היא רק אמצעי להרבות את העבודה הצְבוּרה. בחברה הקומוניסטית – העבודה הצְבוּרה היא רק אמצעי להרחיב, להעשיר ולקדם את מהלך־חייו של הפועל.

בחברה הבורגנית שולט, איפוא, העבר בעתיד; בחברה הקומוניסטית – העתיד בעבר. בחברה הבורגנית ההון הריהו עצמי ואישי, בשעה שהפרט העושה הוא חסר־עצמיוּת וחדל־אישיוּת.

ולבטוּל מצב זה קוראת הבורגנות: בטול האישיוּת והחופש! ובצדק. הכּונה היא באמת לבטול האישיות, העצמיות והחופש של הבורגנות.

בתנאי־היצרנות הבורגניים ההוֹוים – פרושו של “חופש” הוא: המסחר החפשי, המקח־וממכר החפשי.

אבל עם התבטל המסחר – יתבטל גם המסחר החפשי. המליצות היפות על המסחר החפשי, ככל שאר דברי־גבוהות של הבורגנות שלנו על החופש, יש להן בכלל יסוד רק לעומת המסחר הכָּפות, לעומת האזרח המשוּעבד של ימי־הבינים, אבל לא לעומת הבטול הקומוניסטי של המסחר ושל חנאי־היצרנות הבורגניים ושל הבורגנות עצמה.

משתוממים אתם לרצוננו לבטל את קנין־הפרט. אבל בחברה ההוֹוה שלכם – הרי קנין־הפרט מבוטל כבר בשביל תשע עשיריות של חבריה; קיים הוא דוקא הודות לכך, שאינו קיים בשביל 9/10 של החברה. טוענים אתם, איפוא, עלינו שאנו רוצים לבטל קנין, שתנאי הכרחי לקיומו – הוא: חוסר־כל־קנין לרוב העצום של החברה.

בדבור אחד: אתם טוענים עלינו, שאנו רוצים לבטל את קנינכם אתם. אמנם בזה אנחנו רוצים.

מאותו הרגע שהעבודה לא תוכל ליהפך לרכוש, לממון, לרִוְחי־קרקע, בקצור: לכוח חברתי בר־מונופולין, ז. א. מאותו הרגע שהקנין הפרטי לא יוכל להיות עוד לקנין בורגני – מאותו הרגע, אומרים אתם, יִבָּטל גם האיש.

אתם מודים, איפוא, כי ב“איש” מבינים אתם רק את הבורגני, את בעל־הקנינים הבורגני. והאיש הזה, אמנם כן, יִבָּטל.

אין הקומוניוּת מפריעה את מישהו לרכּוש לעצמו יצירים תברתיים. היא רק שוללת את האפשרית להיות ע"י רכישה זו – אדון לעבודת אחרים.

טענו עלינו, כי עם בטול קנין־הפרט – תִּפָּסק כל פעולה ותשתרר עצלות כללית בעולם.

אם כן – היתה החברה הבורגנית צריכה להבטל זה־כבר מתוך עצלות, כי אלה העובדים בה – אינם רוכשים, ואלה הרוכשים בה – אינם עובדים. כל החששות האלה אינם בעצם אלא חזרת הדברים: שאם יבטל הרכוש – לא תהא עבודת־שכר קיימת יותר.

כל הטענות המכוּוָנות נגד אפני הרכישה והיצרנות הקומוניסטיים של היצירים החמריים – הָפְנוּ גם כלפי הרכישה והיצירה של היצירים הרוחניים. כמו שבטול הקנין המעמדי הוא בעיני הבורגני: בטול היצרנות עצמה – כך הוא בעיניו בטול ההשכלה המעמדית: בטול ההשכלה בכלל.

ההשכלה, שעל בטולה הוא קובל, היא לרוב העצום של החברה רק: התפתחות עד כדי להיות מכוֹנָה.

אבל אל תתוכחו אתנו בהעריככם את בטול הקנין הבורגני לפי השגותיכם אתם על החופש, ההשכלה, המשפט וכו'. הרעיונות שלכם עצמם הנם תולדת תנאי היצרנות והקנין הבורגניים, כמו שמשפטכם אינו אלא רצון המעמד שלכם שנקבע בתור חוק, רצון שתכנו נקבע מתוך תנאי־הקיום החמריים של מעמדכם.

הדמיון האנוכיי שאתם מדמים, כי תנאי היצרנות והקנין שלכם / שבאמת אינם אלא הופעה היסטורית, החולפת ועוברת עם התפתחות היצרנות עצמה / הם חוקים נצחיים של הטבע והבינה, – דמיון זה דמו גם כל המעמדות השליטים שבטלו כבר. מה שאתם מבינים ביחם לקנין הקדמוני ולקנין הפיאודלי – אינכם רוצים להבין ביחס לקנין הבורגני.

בטול המשפחה! אף הרדיקלים־ביותר יתמלאו חימה לכוָנה הנִבזה הזו של הקומוניסטים.

מהו בסיסה של המשפחה ההוֹוה, הבורגנית? – הרכוש, הרוַח הפרטי. בצורה משוכללת קיימת היא רק בשביל הבורגנות; אולם גם מלואים יש לה –: חוסר־המשפחה של הפרוליטרים בעל־כרחם והזנות הגלויה. המשפחה הבורגנית תבטל, כמובן, עם בטול מלואיה אלה, – ושניהם יעָלמו עם בטול הרכוש.

וטוענים אתם עלינו, שאנו רוצים לשים קץ לנצול־הילדים על־ידי הוריהם? – בחטא זה אנחנו מודים.

אולם, אומרים אתם, אנחנו מבטלים את היחסים היקרים ביותר, בהחליפנו את החנוך הביתי בחברתי.

וכי אין גם החנוך שלכם נקבע על־ידי החברה? לפי התנאים החברתיים שבהם אתם מחנכים את בניכם, על־פי התערבותה האמצעית או הבלתי־אמצעית של החברה, באמצעות בית־הספר וכו'? אין הקומוניסטים ממציאים את השפעת החברה על החנוך. הם רק משַנים את אפיה, הם רק מוציאים את החנוך מתחום השפעתם של המעמדות השליטים.

המליצות הבורגניות על המשפחה ועל החנוך, על היחסים הנפשיים שבין אבות ובנים, מבחילות יותר ויותר בה במדה שכל קשרי המשפחה של הפרוליטרים הולכים וניתקים מפאת התעשיה הגדולה, ובניהם נהפכים לדברי־מסחר ומכשירי־עבודה פשוטים³⁷.

אולם אתם הקומוניסטים רוצים להנהיג את שותפות־הנשים – צוֹוָחת קול־אחד כל הבורגנות נגדנו.

הבורגני רואה באשתו רק מכשיר־יצרנות גרידא. שומע הוא, שמכשירי־היצרנות ינוּצלו באופן משותף – ואינו יכול, כמובן, לשער אחרת, אלא שגורל אחד להם ולאשה.

אין עולה כלל על דעתו, שעיקר הכונה הוא אמנם לשים קץ לעמדת הנשים בתור מכשירי־יצרנות גרידא.

ואידך, אין מצחיק כּחרדה המוסרית־הרמה של בורגנינו לשותפות־הנשים הרשמית, כביכול, של הקומוניסטים. באמת אין צורך לקומוניסטים להנהיג את שותפות־הנשים; קיימת היתה כמעט תמיד.

אין הבורגנים שלנו מסתפקים בזה, שברשותם נמצאות הנשים והבנות של הפרוליטרים שלהם – מלבד הזנות הרשמית, – והם מוצאים תענוג עיקרי בהתעַמרָם בנשיהם החוקיות באופן הדדי.

האישוּת הבורגנית היא בעובדה שותפות נשים נשואות. לכל־היותר אפשר היה לטעון על הקומוניסטים, שבמקום זוּ כסוּיַת־הצביעות – רוצים הם להנהיג שותפות־נשים רשמית, גלוּית־הלב. מובן, אגב, מאליו, כי עם בטול תנאי־היצרנות ההוֹוים – תעלם גם תוצאתם: שותפות־הנשים, הַינו: הזנות הרשמית והבלתי־רשמית.

טוענים עוד על הקומוניסטים, כי רוצים הם לבטל את המולדת, את הלאוּמוּת.

אין לפועלים מולדת. אי־אפשר ליטול מהם מה שאין להם. אולם, היות והפרוליטריון שואף לכבוש לו ראשית־כל את השלטון המדיני, להתרומם למעלת מעמד לאומי, ולצור את עצמו כלאום – הרי מן ההכרח שהוא לאומי, אם כי בשום־אופן לא במובנה של הבורגנות.

ההתבדלויות הלאומיוֹת ונגודי־העמים הולכים כבר ונעלמים יותר ויותר הודות להתפתחות הבורגנות, לחופש המסחר, לשוק־העולם, לשויון הדמות של היצרנות התעשיתית ותנאי־הקיום המתאימים לה.

שלטון־הפרוליטריון יַכחידָם עוד יותר. פעולה מאוחדת של ארצות התרבות לפחות, היא אחד התנאים הראשונים לשחרור הפרוליטריון.

בה במדה שיִבָּטל נצול היחיד על־ידי רעהו – יבטל גם נצול לאוֹם אחד על־ידי משנהו.

בהִכָחֵד נגודי־המעמדות בלאום עצמו – תכחד גם שנאת לאום ללאום.

הטענות שטוענים על הקומוניות מנקודות־ראוֹת דתית, פילוסופית ואידיאולוגית בכלל – אינן כדאיות להרחיב עליהן את הדבור.

וכי יש צורך בהתבוננות עמוקה כדי להשיג, כי בהשתנות תנאי־חייו של האדם, יחסיו החברתיים, הויתו החברתית, משתנות גם השערותיו, השקפותיו והשגותיו, – בדבור אחד: כל תוֹדַעתו?

וכי אין דברי־ימי־הרעיונות מוכיחים לנו, שהיצירה הרוחנית משנה צורתה יחד עם החמרית? בכל תקופה היו שליטים תמיד רק הרעיונות של המעמד השליט.

מדברים על רעיונות, המהפכים את כל החברה. בזה רק מבטאים את העובדה, שבתוך החברה העתיקה עצמה התהוו היסודות של החברה החדשה, כי צעד־בצעד עם תנאי־החיים הישנים – הולכים ונפסדים גם הרעיונות הישנים.

כאשר מָט העולם הישן לנפול – נוּצחוּ הדתות העתיקות על־ידי הנצרית. כשהָכרעו הרעיונות הנצריים במאה ה־18 תחת רעיונות־ההשכלה – נאבקה אז החברה הפיאודלית לחיים ולמות עם הבורגנות המהפכנית בזמן ההוא. הרעיונות של חופש המצפון והדת שמשו רק בטוי לשלטון ההתחרות החפשית בשדה־המדע.

"אולם, – יאמרו – רעיונות דתיים, מוסריים, פילוסופיים, מדיניים, משפטיים וכו' – השתנו אמנם במשך ימי ההתפתחות ההיסטורית. אבל הדת, המוסר, הפילוסופיה, המדיניות, המשפט – החזיקו תמיד מעמד בתמורה הזו.

“ישנן עוד אמתּות נצחיות, כגון: חופש, צדק וכו', השווֹת בכל המצבים של החברה. אולם הקומוניות מבטלת את האמתות הנצחיות האלה היא מבטלת את הדת, את המוסר, תחת שַוּוֹת להם צורה חדשה. היא מתנגדת איפוא לכל מהלך ההתפתחות ההיסטורית שעד־כה”.

מהו סוף דעתה של טענה זו?

דברי־ימיה של כל החברה שעד־עתה – יסודתם בנגודי־מעמדות, שקבלו צורות שונות בתקופות שונות.

אבל בכל צורה וצורה שקבלו תמיד – עובדה אחת משותפת לכל הדורות שעברו: נצול חלק אחד של החברה על־ידי משנהו. אין תימה איפוא, שהתודעה החברתית של כל הדורות, למרות כל ההבדלים ושִנְיְנֵי־הגונים, התגלתה בכל־זאת בצורות משותפות ידועות, בצורות־תוֹדעה, אשר רק עם הכחדתם השלמה של נגודי המעמדות – כליל תעלמנה גם הן.

המהפכה הקומוניסטית מפסיקה בדרך רדיקלית־ביותר את יחסי־הקנין המקובלים; אין פלא, שבדרך־התפתחותה סותרת היא באופן רדיקלי־ביותר את הרעיונות המקובלים.

אבל –יֵאָמר כבר די לטענותיה של הבורגנות ננד הקומוניות.

ראינו כבר לעיל, כי הצעד הראשון במהפכת־הפועלים הוא: הרמת הפרוליטריון למעלת מעמד שליט, השגת הדימוקרטיה.

הפרוליטריון ישתמש בשלטונו המדיני להוציא קמעא־קמעא את כל הרכוש מידי הבורגנות, לרכז את כל מכשירי־היצרנות בידי המדינה, ז. א. בידי הפרוליטריון המאורגן בתור מעמד שליט, ולהרבות במהירות האפשרית את המון כוחות־היצרנות.

בתחילה יכול זה, כמובן, להתהווֹת רק מתוך פגיעה עריצית במשפט־הקנין ובתנאי־היצרנות הבורגניים; באמצעים הנראים, איפוא, מבחינה כלכלית, לבלתי־מספיקים ולבלתי־יציבים, אבל עם מהלך התנועה הם גדֵלים ומתרחבים מאליהם והם הכרחיים בתור אמצעי לַהֲפיכַת כל אופן־היצרנות.

אמצעים אלה יהיו, כמובן, שונים לארצותיהם.

בארצות הפרוגרסיויות־ביותר אפשר יהיה בכל זאת להשתמש בדרך כלל³⁸ באמצעים אלה:

א. הפקעת הקנין הקרקעי והוצאת רִוְחי־הקרקע לצרכי־המדינה.

ב. מס פרוגרסיוי גדול;

ג. בטול משפט־הירושה³⁹;

ד. החרמת נכסיהם של כל המהגרים והמורדים;

ה. רכוז האשראי בידי הממשלה על־ידי בנק לאומי, בעל הון לאומי וזכות־מונופולין;

ו. רכוז עניני הטרנספורט בידי הממשלה;

ז. רבּוּי מספרם של בתי־חרושת ומכשירי־יצרנות לאומיים; הפראת הקרקעות והשבחתן על־פי תכנית משותפת;

ח. חובת־עבודה כללית שוה; ארגון חילות־תעשיה, ביחוד לעבודת־אדמה;

ט. אחוד החקלאות והתעשיה; השתדלות לבטל בהדרגה את ההבדל בין העיר והכפר;

י. חנוך כל הילדים על חשבון המדינה; בטול עבודת־הילדים בבתי־חרושת בצורתה ההוֹוה; אחוד החנוך עם היצרנות החמרית וכו'.

כאשר יעלמו במשך ההתפתחות הבדלי־המעמדות ותתרכז כל היצרנות בידי יחידות מאוחדות – יאַבֵּד השלטון הצבורי את אָפיוֹ המדיני. השלטון המדיני במובנו האמתי הוא השלטון המאורגן של מעמד אחד לשם דכוּי מעמד אחר. כשהפרוליטריון, במלחמתו בבורגנות, מתאחד בהכרח כמעמד, מתרומם על־ידי מהפכה למעלת מעמד שליט, ובתור מעמד שליט מבטל הוא ביד חזקה את תנאי־היצרנות הישנים – כי אז מבטל הוא יחד אִתָּם גם את תנאי־הקיום של נגוד־המעמדות, את המעמדות בכלל, ובזה – גם את שלטונו הוא בתור מעמד.

במקום החברה הבורגנית הישנה עם מעמדותיה ונגודי־המעמדות – תופיע חברה, שבה: ההתפתחות החפשית של כל יחיד היא התנאי להתפתחות החפשית של הכלל כולו.

ג. ספרות סוציאליסטית וקומוניסטית.

1. הסוציאליות הריאקציונית.

א) הסוציאליות הפיאודלית.

האריסטוקרטיה הצרפתית והאנגלית היתה יְעוּדה על־פי עמידתה ההיסטורית לכתוב פלסתר נגד החברה הבורגנית ההוֹוה. במהפכת־יולי הצרפתית בשנת 1830 ובתנועת־הריפורמה האנגלית נוּצחה עוד פעם על־ידי ה“עולה” השָּׂנוי עליה. על מלחמה מדינית רצינית אי־אפשר היה לדבר יותר. נשארה בשבילה רק המלחמה הספרותית. אבל גם בספרות לא היה מקום יותר למליצות הישנות מימות־הרֶסטורַציה⁴⁰. כדי לעורר אהדה – הוכרחה האריסטוקרטיה להעלים עין, כביכול, מעניניה היא ולערוך את כתב־ההַאשָּׁמה שלה נגד הבורגנות רק בענינו של מעמד־הפועלים המנוצל. היא עשתה לה נחת־רוח לשיר שירי־נאָצה על שליטה החדש וללחוש באזנו נבואות לאסון כי יבואו.

באופן כזה באה לעולם הסוציאליות הפיאודליסטית, חציה – שיר־קינה, חציה – כתב־פלסתר, חציה – הד־העבר, חציה – אימת העתיד, לפעמים – קולעת ללבה של הבורגנות במשפטה המר והשנוּן והמפוצץ, ותמיד – מגוחכת באי־כשרונה המוחלט לתפוס את מהלך ההיסטוריה החדשה.

את תרמיל־הקבצנות הפרוליטרי נִפנפָה האריסטוקרטיה כְנֵס בידיה, כדי להזעיק סביבה את העם. אולם אך היה מתחיל העם ללכת אחריה – היה מכיר תיכף על גבּה את החותם הפיאודלי הישן והיה בורח לו בקולי־קולות של צחוק פרוע.

חלק מהלֵגיטימיסטים⁴¹ הצרפתיים ו“אנגליה הצעירה”⁴² ערכו את המחזה הזה על־צד־היותר־טוב.

כאשר הפיאודלים מוכיחים, שאופן־הנצול שלהם היתה לו צורה אחרת מִשּׁלַנצול הבורגני – שוכחים הם רק זאת, כי הם נצלו בתנאים ומצבים אחרים לגמרי, שאינם כבר בעולם. כשהם מראים, שתחת שלטונם לא היה קיים הפרוליטריון ההוֹוה – שוכחים הם, כי דוקא הבורגנות ההוֹוה היתה תולדה הכרחית של משטרם החברתי.

אגב, כה מְמָעֲטים הם להסתיר את האופי הריאקציוני של בִקָרתָּם – עד שעיקר האשמתם נגד הבורגנות הוא בזה, שתחת שלטונה גָדֵל מעמד, שיהרוס את כל סדר־החברה הישן.

טענתם על הבורגנות מכוּוָנה יותר על שהביאה לעולם פרוליטריון מהפכני מאשר על עצם דבר הפרוליטריון בכלל.

בעבודה המדינית המעשית משתתפים הם משום־כך בכל אמצעי הכּוֹרח נגד מעמד הפועלים, ובחיים הרגילים נוֹח להם – למרות כל מליצותיהם המנופחות – לאגור את אגסי הזהב ולהמיר כבוד, אהבה ונאמנות – במסחר של גזת־כבשים, סלקים וכוהל.

וכמו שהכמָרים הלכו תמיד יד־ביד עם הפיאודלים – כן הסוציאליות הכמרית עם הפיאודליסטית.

אין קל מלמשוח את הנזירות הנצרית בצבע סוציאליסטי⁴³. וכי לא רגשה גם הנצרות על קנין הפרט, על הָאישוּת, על הממשלה? וכי לא הטיפה הנצרות במקום אלה למעשי־חסד ולדחקות, לסגופים ולכליון־הגשמיות, לחיי־פרישוּת ולכנסיה? הסוציאליות הנצרית היא מֵי־הקודש, בָּם יַז הכוֹמר על חרון־אפם של הבורגנים.

ב) הסוציאליות הבורגנית־זעירה.

האריסטוקרטיה הפיאודלית אינה המעמד היחיד שנהרס על־ידי הבורגנות ושתנאי־חייו בתוך החברה הבורגנית ההוֹוה נוּוְנו ועברו מן העולם. בעל־הבית הזעיר והאכר הזעיר מימי־הבינים היו חלוציה של הבורגנות ההווה. בארצות שבהן המסחר והתעשיה מפותחים מעט – ממשיך המעמד הזה עוד כעת את קיומו העלוב ליד הבורגנות החדשה.

בארצות, שבהן התפתחה הציויליזציה ההווה – התהותה שדרה בורגנית־זעירה חדשה, המרפרפת בין הפרוליטריון ובין הבורגנות והמחדשת תמיד את צורתה בתור חלק־מלוּאים של החברה הבורגנית. אולם בתוקף־ההתחרות נקלעים חבריו בתמידות לתוך שורות הפרוליטריון; וגם הם עצמם רואים כבר, שעם התפתחות התעשיה הגדולה מתקרבת השעה, שהם יכָחֲדו כליל בתור חלק עצמי של החברה החדשה, ואת מקומם במסחר ובמלאכה ובחקלאות יתפסו משגיחים ושומרים.

בארצות כּמוֹ צרפת, מְקום־שם מונים האכרים יותר מחצי המספר של כל העם, טבעי היה, שסופרים שהגינו על הפרוליטריון נגד הבורגנות שָׂמוּ לקַו להם, בבקָרתָּם על המשטר הבורגני, את אַמַת־המדה הבורגנית־זעירה והאכרית־זעירה, ואת מפלגת־הפועלים תפסו מנקודת־מבט של בורגנות זעירה. וכך התהוְתה הסוציאליות הבורגנית־זעירה. סיסמוֹנדי⁴⁴ הוא ראש הספרות הזו לא רק לצרפת אלא גם לאנגליה.

הסוציאליות הזו נִתּחה בחריפות מובהקה ביותר את הנגודים שבתנאי־היצרנות ההווים. הסירה את המסוה מעל היפוּיים הצבוּעיים של חכמי־הכלכלה. היא הוכיחה בהוכחות שאין לסתרן את ההשפעות המהרסות של המוּכני ושל חלוקת־העבודה, את רכוז הרכוש והקרקע, את עודף התוצרת, את המַשׁבֵּרים, את כליונם ההכרחי של זעירי הבורגנים והאכרים. את עֳני־הפרוליטריון, את האנארכיה ביצרנות, את אי־הצדק הצועק־חמס שבחלוקת־העוֹשר, את מלחמת־ההרס התעשיתית שבין עם לעם, את בטולם של מנהגים עתיקים, של יחסי־משפחה עתיקים, של לאומוּיות עתיקות.

על־פי תכנה החיובי רוצה בכל־זאת סוציאליות זו: או להקים שוב את אמצעי היצרנות והחבור הישנים, ואִתָּם – גם את יחסי־הקנין הישנים ואת החברה הישנה, או לכבּוֹל שוב בחזקה את אמצעי היצרנות והחבור ההוֹוים בתוך המסגרת של יחסי־הקנין הישנים, שנתפוצצו על־ידם, שהוכרחו להתפוצץ. בשני המקרים היא ריאקציונית ואוטופיסטית כאחת.

צֵיכים של אומנים בחרושת־המלאכה ומשק פטריארכָלי הם דברה האחרון.

בהתפתחותו שאחרי־כן שָׁקע זרם זה בבכיָנות פחדנית.

ג) הסוציאליות הגרמנית או ה“אמתית”.

הספרות הסוציאליסטית והקומוניסטית שבצרפת, שבאה לעולם תחת הלחץ של בורגנות שליטה ושהיא הבטוי הספרותי למלחמה בשלטונה של זו – הוכנסה לגרמניה בזמן, שפה אך זה התחילה הבורגנות את מלחמתה בשלטונה ההחלטי של הפיאודליות.

פילוסופים גרמניים, חצאי־פילוסופים ויפֵי־רוח נאחזו בתיאבון בספרות זו ושכחו, כי אתה יחד לא הכנסו לגרמניה תנאי־הקיום הצרפתיים. בתנאים הגרמניים אבד כל ערך מעשי בלתי־אמצעי לספרות הצרפתית והיה לה רק אופי ספרותי בלבד. היא הוכרחה להופיע כחקרנות חִדלַת־תועלת על דבר הגשמת המהות האנושית. וכן ראו הפילוסופים הגרמניים שבמאה הי“ח את דרישות המהפכה הצרפתית הראשונה רק כדרישות של ה”בינה המעשית" בכלל וגלויי־הרצון של הבורגנות המהפכנית הצרפתית היו בעיניהם כחוקים של הרצון הצרוּף, של הרצון כמו שהוא צריך להיות, של הרצון האנושי־באמת.

כל עבודתם של הסופרים הגרמניים היתה להתאים את הרעיונות הצרפתיים החדשים למצפונם הפילוסופי הישן, או נכון־יותר: לסגל לעצמם את הרעיונות הצרפתיים מנקודת־השקפתם הפילוסופית הם.

וסגלו לעצמם את הרעיונות האלה – באותה דרך שאדם מסגל לו שפה זרה בכלל, באמצעות התרגום.

ידוע, שהכמרים העבירו קולמוס על הכתבים, שבהם היו רשומות היצירות הקלסיות של ימות־האלילים הקדמונים, וכִתּבוּם מעשֵי־קדושים נצריים חסרי־טעם. הסופרים הגרמניים נהגו להפך בספרות־החולין הצרפתית. תחת המקור הצרפתי כתבו את רעוּת־הרוח הפילוסופית שלהם. לדוגמה: תחת הבקורת הצרפתית על עניני הכספים כתבו הם: “הסרת המהות האנושית”; תחת הבקורת הצרפתית על ממשלת הבורגנות כתבו הם: “בטול השלטון של הכלל המפשט”.

את המרת המחקרים הצרפתיים בפרזות פילוסופיות קראו: “פילוסופיה של המעשה”, “סוציאליות אמתית”, “מדע־הסוציאליות הגרמני”, “בסוס פילוסופי של הסוציאליות” וכדומה.

מהספרות הסוציאליסטית־קומוניסטית הצרפתית ניטל, איפוא, כל כוחה בהחלט. והיות ובידי הגרמנים חדלה ספרות זו לבטא את מלחמת המעמד האחד במשנהו – מָלֵא הגרמני הכרה, כי הוא התרומם מעל ל“חד־צדדיות הצרפתית”, כי במקום לדבר בשם הצרכים האמתיים – מדבר הוא בשם צורך האמת, ובמקום עניני הפרוליטריון – מדבר הוא בשם עניניה של המהות האנושית, של האדם בכלל, של האדם, שאינו שייך לשום מעמד, ובכלל לא לעולם המציאות, שמקומו רק בשמי־הערפל של ההזיה הפילוסופית.

הסוציאליות הגרמנית הזו, שקבלה את אלה תרגילי־בית־הספר הכבדים־מדי־כוחותיה בצורה כה־חגינית ורצינית והכריזה עליהם בשוקים ובמדינות, – ניטלה ממנה בכל־זאת תמימותה הנקדנית לאט־לאט.

מלחמת הבורגנות הגרמנית, הינו: הפרוסית, בפיאודלים ובמַלכוּת ההַחלָטית, בדבור אחד: התנועה הליברלית – נעשתה רצינית יותר.

הסוציאלית ה“אמתית” מצאה לה שעת־כושר להציג את הדרישות הסוציאליסטיות נגד התנועה המדינית, להטיח את הקללה המסָרתית כלפי הליברליות, כלפי ממשלת־הנבחרים, כלפי ההתחרות הבורגנית, לשאוט את חופש־העתונות הבורגני, את המשפט הבורגני, את החופש והשויון הבורגני, ולהטיף להמוני העם, כי לא יפיקו שום תועלת מהתנועה הבורגנית הזו וכי קרובה היא יותר להפסדם. הסוציאליות הגרמנית שָכחה באותה שעה, שתנאי מוקדם לבקורת הצרפתית, שהיא רק הֵד חסר־רוח שלה, שמשו החברה הבורגנית ההוֹוה עם תנאי־קיום חמריים מתאימים ועם חוקה מדינית מתאימה, – תנאים מוקדמים, שבגרמניה היה עוד צורֶך לכבשם.

היא שמשה לממשלות ההחלטיות הגרמניות וסיעתן: הכמרים, רַבֵּי־האוּלפנות, היונקרים והביורוקרטים –: דחליל רצוי נגד הבורגנות המבשרת אֵימים.

שמשה הסוציאליות הזו פרפרת מתוקה אחרי צליפות־המגלבים וכדורי־הרובים המרים, בהם היו הממשלות האלו “מתַּבּלות” את התקוממויות הפועלים הגרמניים.

בהיות הסוציאליות ה“אמתית” באופן זה זַיִן בידי הממשלות נגד הבורגנות הגרמנית – הגינה גם באופן בלתי־אמצעי על ענינים ריאקציוניים, על עניניה של הבעל־ביתיות הגרמנית. הבורגנות הזעירה, שעברה בירושה מהמאה הי"ו והמתגלה מאז בצורות חדשות מזמן לזמן, הִנֶהָ היסוד החברתי האמתי של המשטר הקיים בגרמניה.

קיומה של הבורגנות הזעירה הוא קיומו של המצב הגרמני ההוֹוה. השלטון המדיני והתעשיתי של הבורגנות מטיל עליה אימת כליון ודָאִי – מצד אחד: מפאת התרכזות־ההון, ומצד שני: מפאת הופעתו של פרוליטריון מהפכני. הסוציאליות ה“אמתית” – נראתה לה כמכת שני זבובים במחי אחד. היא נפוצה כמחלה מִדַבֶּקת.

מַעטֵה־הָאֶרֶג, עשוי קורי־עכביש חקרניים, מרוקם פרחי־מליצה הֶזיוֹניים, מָשקֶה דמעות רווּיות־אהבה, – הארג הכבד הזה, שבו העטו הסוציאליסטים הגרמניים את ה“אמתות הנצחיות” הגרמיוֹת האחדות שלהם, הִרבָה קופצים על סחורתם בקרב המונים אלה.

מצדה היא – הכירה הסוציאליות הגרמנית יותר ויותר את תפקידה: להיות לפה מדבר־גבוהות לבעל־ביתיות זו.

היא הכריזה על העם הגרמני כְעַל העם הנורמלי ועל הקרתָּן הגרמני כעל האיש הנורמלי. לכל נבָלה של אלה שִוְתה היא איזה מובן סוציאליסטי נסתר ונעלה, שעל־פיו היא מקבלת צורה הפוכה דוקא. היא היתה עקבית עד לסוף, בצאתה באורח בלתי־אמצעי נגד זרם־הקומוניות ההרסני הגס, והודיעה על רוממותה הבלתי־מפלגתית מעל לכל מלחמות־המעמדות. מלבד מעטים מאוד יוצאים מהכלל – שייך כל הנפוץ בגרמניה בתור כתבים סוציאליסטיים או קומוניסטיים לחוג הספרות המזוהמת והמדלדלת הזו⁴⁵.

2. הסוציאליות השמרנית או הבורגנית.

חלק מהבורגנות חפץ להקל את רוע־המצב החברתי כדי להבטיח את קיומה של החברה הבורגנית.

לחלק זה שייכים: חכמי־כלכלה, פילנטרופים, אנשי־חסד מֵיטיבי מצבם של מעמדי־העובדים, מְעַשי־צדקה, מגיני צער־בעלי־חיים, מיסדי חברות למלחמה בשִכָּרוֹן, תַּקָנים מכל המינים הגוָנים. הסוציאליות הבורגנית הזו הסתעפה גם לשיטות שלמות.

לדוגמה נקח את ה“פילוסופיה של הֶעֳנִי” אשר לפרודון⁴⁶.

הבורגנים הסוציאליסטיים רוצים בתנאי־החיים של החברה ההוֹוה, בלי המלחמות והסכנות הכרוכות בהם בהכרח. רוצים הם בחברה הקיימת בלי היסודות המהפכניים והמהרסים שלה. הם רוצים בבורגנות בלי הפרוליטריון. הבורגנות רואה, כמובן, את העולם שבו היא שליטה – לעולם המובחר. הסוציאליות הבורגנית מפתחת את הדמיון הנעים הזה לשיטה חצאית או שלמה. בקראה לפרוליטריון לגשם את שיטתה ולהכנס ע"י כך בשערי ירושלים החדשה – דורשת היא בעצם כי ישָאֵר בחברה הקיימת, אלא שיעזוב את דמיונות־האיבה אודותיה.

צורה אחרת, שיטתית פחות אולם מעשית יותר, של הסוציאליות הזו – טורחת להרחיק את מעמד־הפועלים מכל תנועה מהפכנית בהוכיחה, שלא שנוי מדיני זה או אחר, אלא רק שנוי תנאי־החיים החמריים, היחסים הכלכליים, יכול להיות לו לתועלת. אבל, בשנוי תנאי־החיים החמריים אין סוציאליות זו מתכוֶנת בשום־אופן לבטול תנאי־היצרנות הבורגניים, האפשרי רק בדרך מהפכנית, אלא להֲטָבוֹת אדמיניסטרטיויות, המתגשמות על בסים תנאי־היצרנות האלה, שאינן משנות איפוא כלום ביחס ההון לעבודת־השכר, אלא שעל־צד־היותר־טוב מפחיתות הן לבורגנות את הוצאת שלטונה ומקילות עליה את הנהנת־המדינה.

לבִטוּיָה המתאים מגיעה הסוציאליות הבורגנית אך בהיותה לדמות־של־מליצות בלבד.

מסחר חפשי! – לטובת המעמד העובד; מכס⁴⁷ הגנה! – לטובת המעמד העובד; בית־המאסר – לטובת המעמד העובד, – זהו דבָרָה האחרון, היחיד בכונתו הרצינית, של הסוציאליות הבורגנית. מהותה של הסוציאליות הבורגנית כלולה איפוא בכלל זה, שהבורגני בורגני הוא – לטובת המעמד העובד.

3. הסוציאליות הבקרתית־אוטופיסטית והקומוניות.

אין אנו מדברים כאן על הספרות, שבטאה בכל המהפכות הגדולות האחרונות את דרישות־הפרוליטריון (כתבי בַּבֵּף וכו').

הנסיונות הראשונים של הפרוליטריון להגשים באופן ישר את עניני־המעמד שלו בשעת התרגזות כללית – בעת הריסת המשטר הפיאודלי – אי־אפשר היה להם להצליח, מפני הדמות הבלתי־מפותחת של הפרוליטריון עצמו ומחוסר התנאים החמריים לשחרורו, שהם גופם אך תולדת התקופה הבורגנית הם. הספרות המהפכנית, שֶׁלִוְתה את תנועות־הפרוליטריון הרציניות האלו, בהכרח שהיא לפי תכנה: ריאקציונית. היא מטיפה לנזירות כללית ולשויון גס.

השיטות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות באמת, השיטות של סן־סימון, פוּריה, אוֹון וכו', הופיעו בתקופה הראשונה הבלתי־מפותחת של המלחמה בין הפרוליטריון לבורגנות, שעליה דברנו לעיל (ראה “בורגנים ופרוליטרים”).

ממציאי שיטה זו רואים אמנם את נגוד־המעמדות וגם את פעולת היסודות המהרסים בחברה השליטה גופה. אולם אין הם רואים בפרוליטריון שום פעולה עצמית היסטורית, שום תנועה מדינית מיוחדת לו.

הֱיות והתפתחות נגוד־המעמדות צועדת צעד־בצעד עם התפתחות־התעשיה – קשה להם למצוא את התנאים החמריים לשחרור־הפרוליטריון ומשתדלים לכן למצוא מדע חברתי, חוקים חברתיים, כדי ליצור את התנאים האלה.

במקום פעולה חברתית מוכרחה לבוא פעולת ההמצאה האישית שלהם, במקום תנאי־שחרור היסטוריים – תנאים הֶזיוניים, במקום ארגון הַדרָני של הפרוליטריון למעמד – ארגון־החברה בָדוי מִלִבָּם. דברי־ימי־העולם בעתיד יעמדו, לדעתם, על התעמולה וההגשמה־למעשה של התכניות החברתיות שלהם.

מכירים הם אמנם, כי בתכניותיהם הם מגינים בעיקר על עניניו של המעמד העובד בהיותו המעמד הסובל ביותר. רק מבחינה זו, בתור מעמד הסובל ביותר – קיים בשבילם הפרוליטריון.

הצורה הבלתי־מפותחת של מלחמת־המעמדות וגם מצבם שלהם עצמם גרמו לכך, שראו את עצמם עומדים למעלה מנגוד־המעמדות ההוא. רוצים הם להיטיב את מצבם של כל חברי החברה, אף של אלה שמצבם טוב יותר. לכן הם פונים תדיר לכל החברה בלי הבדל, אדרבה: ביחוד – למעמד השליט⁴⁸. צריך, לדעתם רק להבין את שיטתם כדי להכירה כתכנית הטובה ביותר של סדר־החברה הטוב־ביותר.

הם דוחים משום־כך כל פעולה מדינית, וביחוד: מהפכנית; רוצים הם להשיג את מטרתם בדרך־השלום, ובכוח הדוגמה של נסיונות פעוטים, שאינם מצליחים כמובן, אומרים הם לכבוש דרך לאוונגליון החברתי החדש.

התאור ההֶזיוני של החברה העתידה בא בזמן, שהפרוליטריון הוא בלתי־מפותח מאוד, כשהוא תופס עדיין תפיסה הזיונית לגמרי את עמידתו עצמו; הוא בא מתוך דחיפה ראשונה, מלֵאַת הרהורים והשערות, לשנוי צורת החברה בכללה.

אולם לכתבים הסוציאליסטיים והקומוניסטיים יש גם יסודות של בקורת. הם תוקפים את כל בסיסי החברה הקיימת. הם הספיקו מתוך כך חומר רב־הערך להשכלת־הפועלים. דעותיהם החיוביות אודות החברה העתידה, כגון: לבטל את הנגוד בין העיר לכפר, את המשפחה, את קנין הפרט ואת עבודת־השכר, להכריז שויון חברתי, להפוך את הממשלה למנהלת היצרנות בלבד – כל אלו הרעות מתכונות רק לבטל את נגוד־המעמדות, שאך זה התחיל להתפתח ושהיה ידוע להם רק במצבו הראשון הבלתי־ברור וחסר־הצורה. לדעות אלו עצמן יש עוד משום־כן אופי אוטופיסטי לגמרי.

ערכּן של הסוציאליות הבקרתית־אוטופיסטית והקומוניות הוא ביחס הפוך להתפתחות ההיסטורית. בה במדה שמלחמת־המעמדות מתפתחת וקובעת יותר ויותר אח דמותה – הולך וניטל כל ערך מעשי וכל צִדוּק תורתי מזו ההתרוממות ההזיונית עליה, מזאת המלחמה ההזיונית בה. ולכן: אם גם היו מחוללי־השיטה הזו מהפכניים מכמה בחינות – הנה תלמידיהם מיסדים תדיר כתות ריאקציוניות. הם עומדים בתוקף על השקפות רַבֵּיהם, למרות ההתקדמות ההיסטורית של הפרוליטריון. משום־כך משתדלים הם תמיד לטשטש את מלחמת־המעמדות ולישר את הנגודים. עדיין חולמים הם תמיד על נסיון להגשים את אוּטוֹפיותיהם החברתיות: יסוּד אֵילֶה פַלַנסטֵרים בודדים, מושבי־בית או אִיקַריה קטנה⁴⁹ – מהדורה זעירה של ירושלים החדשה; ובכדי להקים את כל מגדלי־אויר אלה –מוכרחים הם לדרוש לחסדי־הבורגנים ואילי־הכסף. אחת־אחת יורדים הם לסוג הסוציאליסטים הריאקציוניים או השמרניים המתוארים לעיל, ומובדלים מהם רק בקפדנות שיטתית יותר, באמונת־הבל קנאית בהשפעת־הפלאים של מדעם החברתי.

משום כך יוצאים הם במרירות נגד כל תנועה מדינית של פועלים, שיכולה, לדעתם, לבוא לעולם רק מתוך אי־אמונה עוֶרת באוונגליון החדש שלהם.

האוֹוֶניסטים נלחמים באנגליה נגד הצ’רטיסטים והפוּרייריסטים בצרפת – נגד התַּקָנים.

ד). יחס הקומוניסטים למפלגות־האופוזיציה השונות.

לפי האמור בפרק השני מובן מאליו יחס הקומוניסטים למפלגות־הפועלים הקיימות כבר; ויחסם, איפוא, לצ’רטיסטים באנגליה ולתַקָנֵי־החקלאות באמריקה הצפונית.

הם נלחמים לשם המטרות והענינים הבלת־אמצעיים של מעמד־הפועלים, אולם הם שוקדים בתוך התנועה ההוֹוה גם על עתיד־התנועה. בצרפת נספחים הקומוניסטים למפלגה הסוציאליסטית־דימוקרטית⁵⁰ נגד הבורגנות השמרנית והרדיקלית, מבלי וַתֵּר על הזכות להתיחס בבקורת למליצות ואילוזיות, הנובעות מן המסורת המהפכנית.

בשויצריה תומכים הם ברדיקלים, מבּלי כַחֵש שמפלגה זו מורכבה מיסודות מתנגדים זה לזה, בחלקה – מסוציאליסטים דימוקרטים במובן הצרפתי ובחלקה – מבורגנים רדיקליים.

בקרב הפולנים תומכים הקומוניסטים במפלגה, הרואה במהפכה חקלאית תנאי הכרחי לשחרור הלאומי. היא המפלגה שעוררה את ההתקוממות הקרקעית⁵¹ בשנת 1846.

בגרמניה נלחמת המפלגה הקומוניסטית יחד עם הבורגנות – בשעה שזו עושה פעולה מהפכנית – נגד המונארכיה ההחלטית, נגד קנין־הקרקע הפיאודלי והבורגנות הזעירה.

אולם אין היא פוסקת אף לרגע מלחשל במוחות הפועלים הכרה ברורה ככל האפשר על נגוד־האיבה שבין הבורגנות והפרוליטריון, כדי שהפועלים הגרמניים יוכלו לנצל תיכף את התנאים החברתיים והמדיניים – ששלטון הבורגנות הביאם אתו בהכרח – כזַיִן חשוב נגד הבורגנות; כדי להתחיל את המלחמה בבורגנות עצמה – תיכף אחרי חורבן המעמדות הריאקציוניים בגרמניה.

הקומוניסטים מקדישים את תשומת לבם העיקרית לגרמניה, מפני שהיא עומדת כעת לפני מַהְפֵּכה בורגנית, ומפני שמהפכה זו תבוצע בתנאים התקדמותיים־יותר של הצִיוִיליזציה האירופית בכלל ובפרוליטריון מפותח־הרבה־יותר, מאשר באנגליה במאה הי“ז ובצרפת במאה הי”ח. המהפכה הבורגנית בגרמניה יכולה איפוא לשמש רק הקדמה בלתי־אמצעית שלפני מהפכה פרוליטרית.

בדבור אחד: הקומוניסטים תומכים בכל מקום בכל תנועה מהפכנית, המכוּוֶנת נגד התנאים החברתיים והמדיניים הקיימים.

בכל אלו התנועות הם מרימים כשאלה העיקרית של התנועה את שאלת הקנין הפרטי, בלי הבדל אם קבלה צורה מפותחת פחות או יותר.

הקומוניסטים טורחים, לסוף, בכל מקום לקשר ולאחד את המפלגות הדימוקרטיות שבכל הארצות.

הקומוניסטים רואים לחרפה להם להסתיר את דעותיהם וכונותיהם. הם מודיעים בגלוי, שאת מטרתם אפשר יהא להשיג רק על־ידי הריסה־בכוח של כל סדר־החברה שעד־כה. יחרדו המעמדות השליטים מפני מהפכה קומוניסטית. לפרוליטרים אין מה להפסיד בה זוּלת כּבליהם. עולם מלא מוכן ועומד לפניהם לזכּוֹת בּוֹ.

פועלי כל הארצות התאחדו! 

מלים מחודשות ובלתי שכיחות.

אספסוּף הפועלים –.Lumpenproletariat

בין־לאומון – אינטרנציונל

הַאֲחִיד – Vereinheitlichen

הֶזיוניים (ית) – (מל' הָזֹה, ע"מ הגיוניים) פַנטַסטיים

הַפֵּך – Revolutionisieren

חֲרָשׁתָּן – בעל־בית־חרושת

יצור (יַצֵר) – פעולת היצירה והבאה הדבר לעולם, Produzierung

יְצִיר – פרודוקט (כמו: תוצרת, פרי היצרנות)

יצרנות – שׁם מעשה היצירה, Produktion

מארֵגָה – ביח אריגה, Weberei

מוּכָנִי – מיכאניקה

מיַצֶרֶת – Produziert

מלאכה – מאנופאקטורה (עבודת־כפים, Manus – יד, פאקטורה – עבודה)

נאמן־(נאמנֵי..) – מצדד בדעה, מעריץ של מישׁהו, “חסיד”, Anhänger

קרתן – פיליסטר, Spiessbürger

רכוֹּשָן – קפיטליסט

שלטון הַהַחלֵט – אבסולוטיזמוס

שִנְיָן (שנינים, ע"מ בנין, קנין; מל' שָׁנה – פועל־עומד – היות שונה) – Verschiedenheit, להבדיל משִׁנוּי– Veränderung.

תַּהְפּוּכה – תמורה מדינית ממשלתית, זעזוע השׁלטון הקיים, ולא מהפכה חברתית יסודית, נעור המשטר

תוֹצרת – (פרודוקציה) פרי היצרנות, שם כולל ליצירים; (כמו: תבואה, תולדה, תוצאה)

תכנית – פרוגרמה

תַּעשִׂיָן – בעל תעשיה Industrieller

תַּקָן – רופורמטור