הנפשות:
גרשון: פועל פבריקאי.
פסה: אשתו.
חנה: בתם.
דוד: אושפיזם, ג"כ פועל פבריקאי.
הזמן: הנכחי.
המקום: כרך גדול פבריקאי.
(עליה קטנה, דלת אחת בירכתים ושניה בימין. לילה. ילדים ישנים: הללו על כסאות מעמדים יחד ומצעים, והללו על מטה רעועה צהובה. לימין יושבת חנה ותופרת שמלה לאור מנורה כהה קטנה, לשמאל על דרגש קשה שוכבת פסה ומנענעת תינוק בוכה).
מחזה א. (פסה וחנה). 🔗
פסה (משוררת מתוך שנה):
ישן צפּורי
ומזמורי
ינעים לך השנת;
מגבה
כרוב אלה
סביב משכנך טס…
(התינוק מתעורר). מה היללה עליך שוב? מה געית כך בבכיה? וכי ספינתך טבעה, או מה, לכל הרוחות?.. הראיתם כיצד הוא צורח?.. חדל לבכות, או – אני עושה אותך לגל של דשן!.. (היא מנענעת במהרה ומשוררת):
ישן צפּורי
ומזמורי
ינעים לך השנת…
חנה: אמא, התינוק רעב ובוכה הוא…
פסה: ואם רעב הוא מה אעשה לוֹ? התינוק רעב… בודאי רעב הוא… מובן… בצהרים גמא מעט חלב, ומאז לא בא אל פיו כּלום. אביו ההולל, ימח שמו, אל אחטא בשֹפתי, מתהולל בחוץ בלי גבול וסוף, יבא נא הסוף עליו, אלי שבשמים! איזו שעה כבר?
חנה: האחת עשרה…
פסה: השעה האחת עשרה, והוא עדיין לא יראה ולא ימצא!.. (נכנס דוד, עלם בריא כבן עשרים).
(מחזה ב. הקודמים ודוד). 🔗
דוד: (עליז). ערבא טבא, אשת ר' גרשון עצבה שוב? ערבא טבא!
פסה: ערבה טבא, וכי לא ראית את שלי?..
דוד: ישבנו יחדו ועבדנו כל היום בפבריקה. בשעה השביעית הלך משם עם כל הפועלים, רק אני ועוד ששה נשארנו לעבוד “נוספות”.
פסה: ואינך יוֹדע לאן הלך מהפבּריקה?
דוד: וכי יודע אני? אפשר משכוהו החברים לבית מזיקה…
פסה: (בכעס) לבית מזיגה, אתה אומר, משכוהו; הוי מי יתן וימשׁכהוּ מלאך-המות אל מעבר להרי חשך, אבי שבשמים..
דוד: (מפסיקנה). ע, אשת ר' גרשון, הניחי לו; אסור, אסור לקלל בעל, עברה היא; מוטב שתברכיהו, ויברכהו גם ה' עד עכשיו שׁפך עליו את כל חמתו; מיסר הוא אותוֹ בלי רחמנות. איני יודע בשביל מה? וכי מעטים הם אלה שראויםלענש, והם חיים בטוב ומוסיפים לחטא, ואיש צדיק כר' גרשון… עליו יבא אסון על אסון. היום, למשל… (מפסיק בדבורו).
פסה: (בבהלה) מה אירע שוב? הוי, אבי הרחמן!..
דוד: עט, חלילה, אין סכנת נפשות, מכל מקום…
פּסה: נו, מהר ואמור לי, מה היה שם? אל תכחד!..
דוד: כך היה מעשה: בא חיים ורצה לקחת את עבודת בעלך; ר' גרשון, מסתמא לא הניח לו. התחילו מתקוטטים ומושכים זה מזה את הארגז, עד שנשבר הארגז והסחורה נפזרה לארץ. בא האומן ורשם לר' גרשון 2 רובּל קנס.
פסה: שׁני רובל קנס! צרה החזיקתני! שני רובּל! עכשו נצטרך לישב בתענית שבוע תמים!
דוד: זהו מה שהדאיב כל כך את לב בּעלך, ובשביל זה נגרר אחרי החברים אל בית המזיגה.
פסה: וגרשון שלי בּודאי מצטער הרבה…
דוד: מובן…
חנה: וכלום אין להשיב את הגזרה? אפשר שיסביר להם אבּא, שלא באשמתו אירע הדבר, וימחלו לו בּפעם זו.
דוד: מה את מדברת, חנה?.. אינך יודעת, אינך מכירה אותם! קשים הם כברזל… זהוּ דבר האבוד…
פסה: אביך… (גונחת בכבדות ושוקעת במחשבות, מנענעת אט את התינוֹק, מעט מעט היא משתקעת בשנה כששפתותיה דובבות); דבר האבוד… קשים כברזל… שני רובּל… אוי, אנשים רעים… שני…
דוד: וחנה עדין לא ישנה…
חנה: עוד כשעתים לי לגמור את השמלה.
דוד: ולמה זה לחנה להיות עֵרה בלילה? כלום לא תספיקי לגמור מחר?
חנה: לא, השמלה צריכה להגמר היום. וכי לא יודע דוד, כיצד אנו חיים?..
דוד: יודע אני, בודאי יודע אני… המצב נורא, ומי יודע מה יהיה הסוף!.. מיום ליום נוֹתנים לאביך בפבריקה עבודה גרועה ביותר, וגם מלאכתו הולכת ופוחתת. הוא שכח את אומנותו כל עיקר, כאלו עבר ובטל… ומה יהיה הלאה?..
חנה: ה' לא יעזב.
דוד: בודאי. אלמלא הבטחון הזה היה רע מאד…
חנה" אולי אוּכל אני להושיע במעט. אצבור לי כסף קימעא, אקנה מכונת-תפירה ואקבל את העבודה ישר מידי המזמינים, לא מיד החיטה, וארויח יותר.
דוד: נקל לדבר. הרוחים, כביכול, שלך ושל ר' גרשון ביחד יספיקו בצמצום ללחם יבש. מה מרויח אבא? רק חמשהרובּל השבוע.
חנה: אפשר שבשבועות הבאים ירויח יותר.
דוד: ע, רוחיו פוחתים והולכים מזמן לזמן. בשעה שפועל אחד מכין שני אלפים ביום, מכין הוּא רק שתים עשרה מאות. ואני עושה שני אלפים ושלש מאות.
חנה: (בתמיה) שני אלפים ושלש מאות?..
דוד: כך, כך! ואלו הייתי מזדרז יותר הייתי יכול להכין עוד יותר. כשאשא לי אשה, אז-בטוח אני-אעביר בּעבודתי את כל הפועלים.
חנה: (בּחפזון) וכי דוד הולך לישאאשה?..
דוד: כלומר, רוצה הייתי-אבל…
חנה: אבל, מה?
דוד: יודע אני?.. משדכים לי.. אתמל הובילני שדכן אחד “להתראות”. אלף זהובים יש לה לריבה זו וחנות של טבק בככר השוק…
חנה: (בקצר רוח) ואתה היית שם?
דוד: כן, עמדתי בחוץ והסתכלתי מרחוק. השדכן רצה שאכנס לשם באיזו תואנה; למשל, לקנות פפירוסים… הוא דחף אותי כמעט בחזקה… אבל אני התעקשתי שלא אלך; אמרתי לו, שיום ב' היום… איני מבין כלל, איך יכל איש זר לבא אל נערה לא ידועה עם שדכן ולאמר לה לא פחות ולא יותר: היי אשתי! כיצד? מה? מתי?… כשהיה בּא איש כזה, למשל, אליך, חנה, בדברים הללו, מה היית אומרת לו? ה? מה?
חנה: אני – בת ישראל, הייתי עושה כמו שצוו עלי אבא ואמא… אבל הייתי חושבת לי דבר זה לאסון.
דוד: מובן… ומה? להיות לכלה לאיש שאינךְ יודעת אותו ולהיות שיכת לו לגמרי… ללכת עמו אל החוּפה, לאכל עמו את מרק-הזהב ולהקרא: “איש ואשה”…! נורא הוא! (שוקע במחשבותיו, אח"כ מתעורר קצת ומלחש במבוכה): ליל טוב!..
חנה: ליל טוב! (דוד הולך אל חדרו. חנה נשארת עצובה. אח"כ היא משכבת ראשה על התפירה ובוכה, בתחלה בגניחה אלמת ולסוף בקול רם).
(מחזה ג' חנה ופסה). 🔗
פסה: (מתעוררת משנתה) ה?.. מה שם? חנה, חנה!..
חנה: (מתאפקת, מוסיפה לתפור) מה, אמא?
פסה: (מתרוממת קצת) דומה אני כאלו תינוק בכה כאן. חיים’קע או מלכה כמדומני… איני יודעת…
חנה: לא, אמא, לא שמתּי שום בכיה.
פסה: (מקשבת אל הילדים הישנים). רעבים הם, תולעַי האמללים, והרי הם בוכים מתוך שנה. צר לי לעליהם. אך – גם בעיניך, חנה, אני רואה דמעות… מה זאת, וכי גם את רעבה?
חנה: לא, אמא, מאי-שנה עיני מתמלאות דמעות וכואבות הן… זה הלילה השני לי בלי שנה.
פסה: (מניעה בראשה בעצבות). לא, לא… בכית, חנה….
חנה: לא…
פסה: מה את מספרת לי? האם מכירה תכף… כך, כך. לא העינים, אלא הלב כואב לך, ילדתי… האם מכירה תכף.. מרים מאוד חייך!..
חנה: (בוכה חרש).
פסה: נוּ, הרפי מבכות, הרפי. חנה; מוטב, שירי לך איזה שיר כדי שלא תישני על העבודה. התאמצי נא להכין היוֹם את השמלה. (בתמימות) חנה שלי, ילדתי היקרה, נחמתי היחידה!.. אלמלא את, לא נשאר לי אלא להטביע את עצמי במים, כך רעים החיים… (מנגבת עיניה בסינר) מחיים כּאלו טוב המות!..
חנה: (עוצרת בבכיה ומתאמצת לנחם את האם). אל תבכי אמא! ה' לא יעזב… עוד יהיה טוב לנו!..
פסה: הלואי, הלואי! אין כח עוד לסבל!. (הולכת אל העריסה ומנענעת מתוך שירה).
אַ-אַ! אַ-אַ! אַ-אַ! אַ-אַ!
שכב צפורי
וּמזמוֹרי
ינעֵים לך השנת!..
(חיש היא משתקעת בשנה. דוד נכנס חרש, בלי שהרגישו בוֹ הנמצאוֹת).
(מחזה ד. הקוֹדמות ודוד). 🔗
דוד: (במרך) חנה!..
חנה: (שמחה אל בואו) מה?
דוד! שמעתי, כשבכתה חנה, מבעד לדלת שמעתי. חנה לא תכעס עלי על זאת?..
חנה: (בלט) לא.
דוד: (כמו לעצמו) לחנה כואב הלב… מרגיש אנכי, מהוּ כאב-לב. בפבריקה יארע לפעמים, שאני פוֹצע את ידי, או שאני מקבל איזו מהלומה חזקה, פעם אחת לחצה לי המכוֹנה כל כך את רגלי, עד שהייתי צולע שני שבועות, אך כל זה כאין הוא לעמת הכּאב של הלב… איזה יסורים אפשר לדמות לזה?..
חנה: (מפסיקה אותו בתמימות). כלום גם דוד סובל כאב? וכי מה יחסר לך, מה?.. הרי מרויח אתה, מזונותיך מצויים לך… ומה אפוא?..
דוד: הרי יתום אני. (הפסקה) את אבי איני זוכר כלל, אמי מתה עלי כשהייתי בן ארבע שׁנים… בן שמנה כבר אלצתילהרויח לי את לחמי. איש לא דאג לגופי, ועוד פּחות מזה-ללבי… (דממה לרגעים אחדים).
חנה: (בקול רפה). לכשתשאאשה ואז…
דוד: (מפסיקה בעצמה) לא. לא! לא! כּיצד? בשביל מה? לישאאשה? (בתרעומוֹת) ע, חנה, מה את מדברת?..
חנה; והרי בעצמך אמרת, שמחר תלך לראות את הכלה…
דוד: השׁׂדכן משיאני, אדם-הוֹא אומר-צריך שתהיינה לו ארבע פנות שלו, שתהיה לו מי שתבשל לו כף חמים… אולי צדק השדכן, אבל אני איני יכול כך, איני יכול, חנה!..
חנה: (בחם) דוד!.. (רוצה לאמר דבר ונאלמת בבוּשה). הרי את חכמה כל כך!… הוי, כמה נעים לו לשבת כאן בחדרך ולשוחח אתך! בכל לילה, אחרי גמר העבודה, הייתי יושב כך כל הלילה, הייתי שוכח לגמרי, שבשעה החמישית בבקר צריך לקום, כדי ללכת אל הפבריקה. כל העולם הייתי שוכח! (אחרי דומיה קצרה) וכשאַתּ מספרת את מעשיותיך היפות מהנסיכים היפים ובנות-המלכים המכושפות, אז ימלא הלב איזה… איזה… (אינו מוצא את המלה הנכונה) הוי, חנה! אחר כך קשה להרדם וגם אין רצון לישן… רוצה אתה לשכב כך ולחשב בלי הפסק על העולם היפה הנמצא שם, שם רחוק. מהפבריקה, רחוק מהכרך, “מעבר ליערי עד, מעבר להרי חשך”.. הוי חנה, ספרי נא לי מעשיה זו!… [נשאר יושב בהתפעלות].
חנה: (מספרת) מעבר ליערי עד, מעבר להרי חשך, ישב דיג אחד, צעיר ויפה. ואהב לו הדיג רועה אחת כלילת יופי, שרעתה בין ההרים את כבשיה, ושהיתה עניה ככבשׁה. גם הרועה אהבה. עזה היתה אהבת שניהם…
והיה הדיג כבן מלך בעיני הרועה, והיתה הרועה כבת-מלכה בעיני הדיג. וישב הדיג ונאנח בלילות שלאׁׂ יוכל לארש לו את הרועה, כי עני הוא. ושכבר הרועה כל הלילות והמסתה את הכר בדמעותיה, כי לא תוכל להארש לדיג, כי עניה היא…
ופעם בבוקר, אחרי ליל-נדודים, ליל דאגות ומחשבות ודמעות חמות לאל הרחמן, הצופה בחבה על בריותיו ונהנה מאהבתם, הלך הדיג אל הנהר לפרושׂ מכמרת.
– "תן לי, אל חנון, דיג טוֹב – התפלל הדיג העני – תל לי היום דגי זהב עם עיני-אקדח עם קשקשי-פז, והעצמות – העצמות תהיינה מרגליות!..
דוד: (בפה פעור ועינים מבריקות, מקשיב) הוי, הוי, מרגליות!..
חנה: (מוסיפה לספר) והדיג העני פרש את המכמרת בּמים. אחר כך התמתח על הארץ וחכה. שלש שעות ארוכות המסה בדמעות רותחות את החול. כשקם ומשך את המכמרת הכבדה מתוך המים, היתה המכמרת מלאה –אַבנים!..
דוד: (באי-רצון) אבנים!.. רק אבנים!..
חנה: (מוסיפה לספר) והדיג התפלל שוב: אנא אלהי הרחמים, תנה נא לי עכשו דיג טוֹב! תנה לי דגי זהב עם עיני אקדח עם קשקשי-פז ועצמות של מרגליות…
ושוּב השליִך את המכמרת אל המים, ושנית התמתח על הארץ, ושלש פעמים שלש שעות המסה בדמעותיו הרותחות את החול. וכשקם שוב והוציא את המכמורת הקשה מתוך המים, מצאבה בול-עץ נרקב!..
החמה כבר נשקה את שולי-האדמה, הנהר והצפרים כּבר התפללו מנחה – והדיג עדין עומד אצל הנהר השוקט, אצל המכמורת הפּרושה…
וכשׁהוציא את המכמורת בפעם השלישית, היתה קלה להפליא, כקורי-עכביש, אך לאור הכהה של הירח ראה הדיג, שהמכמורת כלה מצפה כסף, והדשא הרטוב שהעלתה היה כלו זהב!..
דוד: (בשמחה) זהב!..
חנה:… ועל הדשא של זהב שכב כרוב קטן, וּלכרוב כנפיים לבנות משובצות מרגליות נוצצות. וכך אמר הכרוב אל הדיג: “על קרקע הנהר אני שוכב כבר אלפי שנים, אלפי שנים, מעת בריאת העולם… לא על עונותי השליך אותי ה' הלוֹם, אלא בגלל חטאותיהם של אדם וחוה!..”
… כי אותי מאסו, ואת הנחש בחרו להם לחבר בשעת אהבתם הראשונה בגן-העדן, ובאכלם מעץ-הדעת טנפו אותי, ולכן השליכני ה' הלום, אף כי נבראתי להיות מלאך-האהבה…"
… לכן אוהבים עכשו בני האדם באהבת נחשים! באהבה שמעקמת ומפתלת אותם, שמרעלת את לבם ואת רגשותיהם. האהבה הראשונה, הקדושׁה, האלהית צללה ונעלמה בין גלי התאוההנאלחה, המושלת באדם בלי גבול…
… ואתה, דיג נחמד! אל נא תשליכני שוּב אל נהר-הרקק, אל הרועה החמודה שלך שאני. ואני אצליח אתכם הצלחה כזו, שלא היתה עוד כמותה לשום בן אדם בעולם…
והדיג שאל: התתן לי ארמון בדלח, לשבת בו בתענוגי אהבה עם רועתי היפה פיה? התתן לי מכמני זהב וכסף, כדי שאוכל להמתיק את חייה, להמציא לה כל טוב, למנוע ממנה מחסור?…
ענה הכרוב: אהבה שלי אינה זקוקה לא לארמונות-בדלח, לא לערמות זהב וכסף, אינה יודעת לא רעב ולא אכל, לא מחסור ולא שבע. כל אלה הם מוסר אלהים לאדם, בשביל שטנף את האהבה הראשונה. אז הבין הדיג את דברי הכרוב, לקח אותו על זרועותיו ולחצהו על לבו לנצח! לנצח!.. ואת מכמרת-הכסף, ואת דשא-הפז השליך המימה…
דוד: (בהתפעלות) גם אני, חנה, אוֹהב אותך כדיג הלז.
חנה: (בשמחה) אתהף דוד?..
דוד: כן. ואתּ חנה? הגידי נא – ואתּ?..
חנה: אני אוהבת אותך זה כבר!
דוד: ורוצה את להיות לי?..
חנה: (מתבישת) כן… אם אבא ואמא יסכימו…
דוד: ולעולם תאהביני?
חנה? (בהתלהבות) לעולם.
דוד: (בהתפעלות עצומה) אי, חנה, חנה! ואני לא אחדל מעבוד בעדך יומם ולילה, כדי שלא יחסר לך כלום, כדי… כדי שלא תצטרכי את לעמול. וכשאפנה מעט אשב אצלך, כך, כך קרוב מאד (מתקרב אליה), יד ליד, לב ללב!.. הוי, גם הנשמות תהיינה יחדו… וכך טוב יהיה לנו, כך טוב!..
חנה: כך טוב!..
דוד: וכשתגבר עלי השנה, כשתדבקנה ריסי עיני, אוריד את ראשי כאן, על חיקך, ואת תוסיפי לספר לי מעשיות מבגדד – מארמונות בדלח, מפרדסי חמד, מפרחי פז… וכך יהיה תמיד. בלי הפסק, לעולם, לעולם… טוב, חנה?..
חנה: הוי, מה טוב!..
דוד: ועזה אהבתך אלי?..
חנה: (בקצר רוח) הוי, מה עזה!..
דוד: ולעולם לא תחדל מאהב אותי?..
חנה: לעולם לא.., בכל חיי… האפשר לאדם לחדל מאהוב?. מה אתה סח, דוד?..
דוד: חנה יקרה! (מנשק לה את כפותיה. היא אינה מוחה בו. שומעים צעדי ר' גרשון ההולך ובא בנגינה מבוסמה. מפסיקם בבושה. היא ממהרת אל עבודת התפירה. והוא הולך לקראת גרשון).
(גרשון נכנס, אינו מרגיש בשוּם איש, חולץ את מעילו, ומשליכהו בזוית, אח"כ את החזית ונשאר בכתנת עבודה כחולה, ובשעת מעשה אינו מפסיק מנגינתו):
(מחזה ה'. הקודמים וגרשון). 🔗
גרשון: אלה תולדות נח,
היין נותן כח,
מיין הריני שכּוֹר.
דוד: (נגש במרך) ר' גרשון.
גרשון: (מתבישׁ, משתדל להסתיר מדוד, שהוא מבוסס קצת) אָ, דוד, עדין אינך ישן? הרי כבר חצות-לילה, עוד מעט וחליל הפבּריקה יעיר לעבודה…
דוד: רוצה אני להגיד לך דבר, ר' גרשון.
גרשון: מחר, מחר, בשעת העבודה. הרי יושבים אנו יחדו… די עת יהיה לך… הנח עכשו… מחר, דוד, מחר…
דוד: למה מחר?.. מוטב תכּף… בפבּריקה הולמות ורועשות המכונות, ומה שאני רוֹצה להגיד לך, לא דבר קטן הוא…
גרשון: (בתמיה) אָ, ה!… מה זה?..
דוד: (מגמגם בחרדה) אני… ר' גרשון… הרי אתה יודע אותי… כמדומה… תמיד… הגם… בכל זאת… כמדומה… כן… כמדומה…
גרשון: (בצחוק) מה לך, דוד? וכי נכרתה לשונך? או חלילה נשתגעת? מה אתה סח, מה?
דוד: (מדבר הכל בנשימה אחת) שמע נא ר' גרשון! אני אוהב את חנה שלכם… אוהב מאד… אל תכעס עלי… איני אשם… יודע אתה, שאני בחור ישר… את בתך אהב ואכבד מאד… מאד…
גרשון: (מתחזק להבין) אתה… אתה… אוהב את חנה שלי?… כך?.. אוהב אתה אותה… והיא… (לחנה) ואת חנה?
חנה: (מטה את ראשה הצדה): אני… אני…
דוד: (עונה בגללה) גם היא.. כך… כך… רק מתבישה היא…
גרשון: כך? הרי טוב הוא… ומה אתה רוצה עוֹד?..
דוד: ומסכים אתה, ר' גרשון?
גרשון: בודאי, וכי מדוע לא?.. (דוד וגרשון מנשקים זה לזה). נוּ, טוֹב מאד, ואמא כבר יודעת, חנה?
חנה: לא.
גרשון: אינה יודעת! הוי, כמה תשמח! (קורא) פּסה פסה, שמעי, פסה!..
פּסה: (מקיצה) האלם דום, הוֹלל! הבאת כבר? כל חלומותי הרעים שחלמתי היום ואתמל וכל השנה יבאו על ראשך, על ידיך, על רגליך, על בשׁרך וכל חייךָ!.. השמעתם, כּיצד הוא צועק שכור זה!.. שוכח הוא אשה ובנים, יגועו כלם ברעב, אם רק יוכל הוא לשבת עם חבריו, שמושכים אותו, השד יודע לאן! הוֹי, אבי שבשמים, ולואי שיחפרוּ קברים לך ולי יחדו! יבא נא הסוף למזלי השחור אצל השכור הזה!.. (בּוכה).
גרשון: שכור, אַת אומרת, פסה? לא, שקר; היהודי אינו שכיר… אמת, אשמים חברי הפועלים, שנעשיתי קצת מבוסם.. אשם זנבל: רצה לנחמני, שלא אצטער ביותר על שני הרובלים קנס, שרשם לי האומן, וצוה להציג יי“ש. אחר כך נחמני חיים והציג שכר. נח נחם שוב ביי”ש, ומשה בשכר – וחוזר חלילה… ותוּ לא מידי… נו, וראשׁו של היהוּדי אינו סובל משׂאות כבדים כאלו, ולקח, הראש שלי, והתחיל מסתובב עלי כמו – – הסביבון בחנכה, כמו – – בהקפות לשמחת תורה, להבדיל (משורר):
עוזר דלים הושיעה נא!..
פסה: שתוק אפוא! הרי אתה מעורר לי את הילדים…
גרשון: (מרים קולו יותר). אין רע, פסה, אל בדאגה! לכן יהיה לנו חתן פכּח מאד, לא יי"ש ולא שכר שותה דוד שלנו:
פסה: (עוזבת מהר את העריסה, מבלי הבט אל הדובר) מה אתה מדבר, שׁכור! סתום פיך! הרי ישמע דוד בחדרו, וכדי בזיון וכלמה!..
גרשון: כמדומני, שאַת קצת שכורה, פסה. קרעי נא את הרואות: הרי דוד כאַן עמנו; יושב הוא שם עם כלתו, עם חנה שלנו.
פּסה: אוי לך גרשון, גרשון!
גרשון: (לדוד, דוחפו לגשת אל פסה) נוּ, לך ואמר לה מה שאמרת לי. (מהתל בו) אַני… כמדומה… תמיד… הגם..בשביל זאת… כאן… מהר וזרוק לה את הכּל בבת אחת – ודי. ראי נא, כיצד הוא עומד כאן כגולם!.. אבל שם בפבריקה, אָ ה! אין בחור כמותו!..
פסה: (לדוד) וכי כל זה אמת?..
דוד: אמת, אשׁת ר' גרשון! אוהב אני את חנה שלכם. בעלך אינו מתנגד לזה, ואת הרי גם כן לא תהיי לנו לשטן?…
גרשון: איזו אולת! למה תפריע? ה! ה! (צוחק בבדיחוּת בהוציאו מצלחתּו רבע ככר לחם, שהוא מניחו על השלחן. חנה פורשת מפה על קצה השלחן, מגישה מלח, שכין ומזלג וחתיכות מליח על פינכא, הוּא נוטל ידיו ומברך ומתחיל לאכל, ובתוך כך הוא מתגרה בחנה המתבישת… באותה שעה משוחחים פסה ודוד)
פּסה: לא… לא זאת… אבל חשבתי… וכי לישא אותה אתה רוצה? ה?
דוד: אפילו תכף אחרי השבת, אשת ר' גרשון.
פסה: (מוחאת כף בשמעה.) אל יחיד! חנה’לע! חנה’שע (מנשקת לה בדמעות גיל) יהי אפוא לכם למזל טוב ובשעה מוצלחת! הרי שניכם ילדים טוֹבים, אין רבּים כמוֹתכם – (נוֹפלת פתאם לתוֹך עצבות) אבל, יודע אתה, דוד!… הרי אין לה… נדוּניא… אפילוּ הלבשה הגונה… אף על פּי שבמקצת יעזרנו ה' בּודאי. מילא, הרי נצטרך לתת לה… אבל מעט מאד.
דוד: זה לא איכפת לי, אין אני צריך לנדוניא שלכם וגם לא להלבשכתם. רק בּריאות וכח לעבודה, – ועוד נוכל אַנחנו בעזרת השם, לעזר לכם לפרקים. שמנה רובל לשבוע אני מרויח. שמנה רובּל – וברצות ה' אני מרויח עוד יותר…
גרשון: כך, כך! שמנה רובּל. פּועל יקר הוא, ידיו פז, העבודה מעופפת פשוט מתוך ידיו…
פסה: (בתענוג נראה) ולב פז לו… ברוךְ השם, שלא עזבנו… זהו בזכות אמי עליה השלום… היא היתה מליצת ישר בעדי וּבעד בתי היקרה… יתן לכם ה' מזל טוב ושלום טוב וברכה מרובה… (לבה מתמלא רגש) הוי, ילדים ילדים…! (מוחה דמעה מעינה), במוצאי שבת אי"ה נכתב תנאים, וּאחרי החג אם נזכה ונחיה, נחג את החתוּנה.
גרשון: (בקוֹל רם) אחרי החג… כן, תכף אחרי החג – בשעה מוצלחת!
פסה: נוּ, ועכשיו, ילדים, לכו לישׁוֹן, צריך להשכים מחר לעבודה…
דוד: הניחי לי, בבקשה מכם, לשבת עוֹד מעט עם חנה שלנו… הרי בכל אופן תדר השנה מעיני הלילה הזה!..
גרשוֹן: (לפסה) הניחי לו, פסה, הניחי לו… הרי בכל אוֹפן תדד השנה מעיניו הלילה הזה!… חה, חה, חה!..
פסה: אדרבּה, אם רוֹצה אתה, שב אצלנו כמה שייטב לך… שבו ושוחחו על עניניכם… הרי מעכשו הנכם כבר חתן-כּלה, יש לכם על מה לשוחח… ליל טוֹב, ילדים!..
דוד: ליל טוֹב!..
פסה: (בגחוך של תלונה) חנה’לע, ואת אינך רוֹצה כלל לברך את אמא בליל טוֹב?
חנה: (מנשקת את אמא) ליל טוֹב, אמא.
פסה: (מאימת לה באצבעה) ע, לך, כנראה, הסתובב כבר הראש משמחה! ה, ה, אני מכירה בזה… האמינה לי… עדין זוכרת אני היטבּ… (נגשת אל מטתה ויושבת עליה שקוע במחשבותיה. דוד וחנה מתעמקים בשיחה חרישית).
גרשון: (מתקרב אל פסה כחולם יושב אצלה) גם אַתּ זוכרת זאת, פסה?.. ואני רואה כל זה בעינים, כאלו נצב הכל לנגדי, כמו חי… כאלו אירע זה רק עכשו…
פסה: (במחשבות) שנות תשע עשרה כבר תהיינה… ה?
גרשון: (מתקן) עשרים תמלאנה בחנכּה…
פּסה: זוכר אתה, כמה קשה היה אז הקור?..
גרשון: את קפאת אז במרתף הרטוב עם אביך הישיש… אצבעותיך הנקשות מכפור לא יכלו לאחוז את המחט… זוכרת את…, כיצד חממתי את אצבעותיך בידי?.. (לוקח את ידיה ומחמם אותן).
פסה: (נאנחת בכבדות) זוכרת אני…
גרשון: זוכרת את, כיצד שפשפתי את כפותיך הדקות בידי הגסות ממלאכה, עד כי השתקשקו העצמות?
פסה: (כמו מתוך שנה) זוכרת אני…
גרשון: (וכשלא הועיל גם זה צמרתי ברוח פי על אצבעותיך וחממתין… כך… (מגיש את כפותיה אל פיו) אחר כך נשקתי את הידים, את הפנים, את העינים.!. זוכרת את, זוֹכרת?..
פסה: (כּמקדם) זוכרת, זוכרת אני…
דוד: (התקרב בתוך כך אל חנה, והוּא מסיח לה איזה דבר בלחש. היא מורידה את עיניה אל מלאכתה, אך מזמן לזמן היא מורה בו מבט חמים. היא לוקחת מחט ומנסה להכניס חוט בּתוכוֹ, אבל אצבעותיה רועדות כל כך, עד שאי אפשר לה להפיק רצונה… ולוקח דוד את ידה ומחמם אותה בשלו. אחר כך הוּא מנשק לה את הידים. היא אינה מנחת… המחט נופל מידה. הוּא מחפש ומוצא ואח"כ הוא מכניס את החוט. חנה מתחילה לתפור… הזקנים, שקועים בשיחתם, אינם מכירים בזה).
גרשון: ומקץ שבוע כבר נעשינו חתן וכלה… ומקץ ארבּעה חדשים כּבר היינו – בעל ואשה. אביך גר בתחלה אצלנו… הרוחים שלי ושלך יחדיו הספיקו לכּל… זמן רב היינו מאושרים, מאושרים בּכּל… כּמה זמן, פס’לה?..
פסה: שנה שלמה… משילדתי את הילדה הראשונה כבר הורע לנו… אני לא יכלתילהרויחה… ההוצאות נתרבּו… אחר כך חליתי… זוכר אתה?
גרשון: (בעצבות) הוי, זוכר אני!.. כבר התיאשתי אז מחייך… מחלתך אכלה הכל… כך למראשותינו לא היה לנו… אחר כך – ילד שני… והדלות נתגדלה… ובעוד שנה – הילד השלישי. כך, דומה אני, חנה היתה זאת…
פסה: חנה.
גרשון: וכן הלאה… שנה שנה וּולדה, שנה שנה ודלותה. ילד ודלות, דלות וילד!.. אח, אח!..
פסה: ואח"כ מת אבא… לנחת לא זכה מאתנו, בבית החולים מת…
גרשון: (כמו לעצמוֹ) ועכשיו ישירו הם שירה זו…
פּסה: (נבהלה) מי?
גרשון: (מראה אל חנה ודוד) הם, ילדינו…
פסה: (מגמגמת כּמעט בּדמעות) גרשון, מה אתה סח? (מביטה רגעַ עליו, רגע על הצירים בבהלה, ביאוש) ואף אל פי כן, בטרם יכּירו דלות ודחק, הרי יהיו מאושרים, הרי ישבעו חיים נעימים… כּמנו… זוכר אתה?..
גרשון: כך, כך, שנה אחת…
פסה: (נאנחת) שנה אחת… (התינוק בעריסה הקיץ בבכיה).
חנה: (תופרת ומספרת לדוד, שמביט עליה בשלהבת אהבה) מעבר לערי עד, מעבר להרי חשך, במערה של חלמיש בתוך ארגז של זכוכית שכבה בת מלכּה מכושפה ושקועה בתרדמה…
פסה: (מנענעת באותו זמן את העריסה ומשוררת בעצבון)
ישן צפורי
ומזמורי
ינעים לך השנת;
מגבה
כרוב אלה
סביב משכבך טס.
…………..
מגבה
כרוב אלה
סביב משכבך טס.
(המסך נופל לאט).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.